לשיר בנגון אקדמות אלף – אבטיחים אוכל חלוץ עני. בית – בצל אוכל חלוץ עני. גימל – גריסים במים אוכל חלוץ עני. הא – "הורה" רוקד חלוץ עני. חת – חינין אוכל חלוץ עני. צדי – צנון אוכל חלוץ עני. האחת והשנית ישעיהו ברשדסקי גם האחת, גם השנית קשורות אליו בכל נפש, מסורות לו בכל לב, בכל חום הנשמה. האחת – זקנה, כפופת-קומה, בעלת פנים כחושים, מקומטים, – חורבה הרוסה למחצה, נר הולך ודועך. השנית – בעצם העלומים הפורחים, פנים רעננים, קומה זקופה בגאון, מלאה חיים, אש תאוה, שלהבת חשק. האחת לו נחלת העבר, והשנית – משאת-נפש של עתיד. להאחת יקרה נפשו על פי קרבנות קטנים וגדולים לאין מספר, על פי שורה ארוכה בלי סוף של לילות-נדודים, ימי-עמל, רוגז ודאגה… השנית דבקה בו מתוך שלשלת ארוכה של רגשות משותפים, רעות ומחשבות משותפות, מתוך ערבים של צפית קוצר-רוח, לילות-שכרון של חלומות נעימים, תקוות נפלאות, שאיפות נמרצות… אך האחת מתקנאה בחברתה, עין האחת צרה באשרה של רעותה, כשנזרק לה מבט מלא אהבה מעיניו, כשמופיעה בת-צחוק של ידידות על שפתיו. כל אחת היתה רוצה שיהי כולו שלה; לכל אחת כאילו צר על החמימות המעטה של נשמתו, שהוא מחלק לפרקים לאחרת… ארוכה, עזה ומרה היתה החשאית בין שתי אלה. אולם לו היה מלבד שתי אלה עוד דבר-מה, אשר לא נתן לו להיות מסור בכל לב גם אל זו, גם אל האחרת, – דבר-מה, אשר עשק אותו פעם בפעם גם מהאחת, גם מהאחרת… דבר-מה נורא הוא, אשר נזרקה שיבה ממנו לפני עתה לא בקדקוד שחור אחד, אשר מגר לארץ לא אלון חסון אחד והוביל דומה לא נפש חיה אחת בלי וכשהן נפגשות לעתים יחדו על יד האבן הקרה, הלחה והקודרת, עומדות הן ומסתכלות זמן רב זו בזו מתוך צעיף-הדמעות העב שעל עיניהן המאדמות והרטובות מבכי. לא עוד קנאה מרה, אך רגש תודה עמוקה השות הן זו לזו. הוא נולד לאבות חסידים באורגיוב פלך ביסאראביה. בימי נעוריו, וגם זמן רב לאחר חתונתו, היה נוסע עם אביו בכל שנה לימים הנוראים אל האדמו"ר מבלז. שם היה ראבינוביץ הצעיר מבלה ב"חצר" כמעט עד אמצע החורף. בחשק רב היה חוטף "שיריים" מעל שולחן הרבי ומשתתף ב"שלש סעודות" וב"מלוה מלכה", וילמוד להתפלל מתוך דביקות עצמה ויחזור בעל-פה מלה במלה את תורת החסידות. בשובו מבלז לביתו התפרנס מעמל אשתו, והוא עצמו בלה כל העת בבית-התפלה בחברת חסידים צעירים שכמותו, כשהוא אוחז מקטרת בוערת בפיו ומספר מעשיות על-דבר הבעש"ט ו"יהודים טובים", וטועם באמצע יחד עם חבריו מעט משקה ומיני-תרגימא. בהיותו בעל-כשרונות, נתפרסם בין החסידים ונעשה "תקיף" גדול ב"חצר", עד כי היה הבלזאי מזמין אותו לעתים קרובות לבוא אליו, כדי להמלך בו בענינים צבוריים שונים. והנה קרה המקרה, וביום-בוקר אחד בא לאורגיוב מלמד מליטא. המלמד, שיצא לו שם בעיר כגדול בתורה, השיג לו תיכף תלמידים אחדים. הוא היה הראשון, שהתחיל משנן לילדי-היהודים באורגיוב את כתבי-הקודש, דקדוק ולשון-עברית. המלמדים האורגיובים, שהיו חסידים כולם, מהרו והוציאו קול, כי המלמד הליטאי הוא מין ואפיקורס, שבא הלום לכתחילה להטות את ילדי-העברים מדרך הישר, ולפיכך צריך לגרשו מן העיר. המלמדים האלה משכו אחריהם כנופיה של חסידים, וכולם יחד יצאו למלחמת-הקודש על המלמד הליטאי. בראש הכנופיה הזאת התיצב ראבינוביץ. בלשונו השנונה היה דורש דרשות על אדות המלמד בכל בתי-התפלה אשר לחסידים ובכל אספה וברחוב ובכל מקום, שמצא הזדמנות לכך, ויזהר את הקהל מפני הליטאי, העלול להעמיד בסכנה את חנוך הדור הצעיר. לא ארכו הימים ודרשותיו הביאו לידי-כך, כי גם המלמד הליטאי, נבהלו, והתחילו אחד, אחד להוציא אותם מ"חדרו". כראות המלמד, כי הולכים ופוחתים מיום ליום וכי עוד מעט ויסתתמו צנורות פרנסתו, נמלך בלבו, ופעם אחת בשעה מאוחרת בלילה, בשעה שכל בני העיירה כבר ישנו, הלך אל ראבינוביץ, ששמע מספרים אודותיו, כי הוא יושב ער בלילות ומעיין בספרים הקדושים. כשנכנס המלמד לביתו של ראבינוביץ מצא אותו, אמנם, יושב והוגה לאור מנורה קטנה בספר "הזוהר". כראות ראבינוביץ את האורח המאוחר, שלא חכה אליו כלל, נבוך קצת בתחלה. אבל כרגע קם ממקומו ויושט להמלמד את ידו לשלום ויאמר: – שבא נא; מה לידידי בחצות-לילה בביתי? המלמד, שהיה אף הוא דברן מצוין וגם פקח בהויות-העולם, הבין מרגע ראשון ואילך לעניין בדבריו את ראבינוביץ כל-כך, עד כי לא נסה להפסיק אותו בדבורו ונתן לו להמשיך את שיחתו כחפצו ולכל הגה שיצא מפיו הקשיב בתשומת-לב מרובה. והליטאי נעשה כמעין המתגבר שאינו פוסק וידבר כתבי-הקודש ועל הנביאים ועל ערכם הפיוטי והמוסרי. בדברו מתוך התלהבות כמו שכח המלמד את מקומו ועם מי הוא טוען כאן ויעבור לדבר ברגש על ענין "ההשכלה". "משכיל נסתר" היה ליטאי זה. כל העת שישב באורגיוב הסתיר את הדבר מעיני הבריות מיראה, פן יזיק בזה לפרנסתו. עתה, בשבתו לבדו עם ראבינוביץ, נסחף כל-כך בזרם השיחה, עד כי קרע, ואפשר שלא מתוך הכרה, את המסוה מעל פניו והוציא מפיו דעות חפשיות מאד על וראבינוביץ ישב כל העת כשפיו פעור מרוב התפעלות ויבלע, ממש, את דברי המלמד "כבכורה טרם קיץ". עולמות חדשים נגלו לפניו, והעולמות האלה כמו נסכו עליו רוח-קסם. באחרונה לא יכל להתאפק ויאחז את המלמד בידו ויחלצנה בחזקה ויאמר ברגש: – חן חן לך; עוד יארכו הדברים בינינו. מחר בשעה זו אבוא אליך. כשנפטר המלמד מראבינוביץ כבר עלה השחר… בלילה ההיא נחתמה תקופת-החסידות בחיי ראבינוביץ. תחת השפעת השיחות החשאיות שהיו לו לעתים קרובות עם המלמד, נהפך ראבינוביץ ויהי לאחר. נסתר מעין איש התחיל לקרוא את הספרים העברים החדשים, שעשו עליו רושם כביר. מעט, מעט, נטה מדרך החסידים, לא שמר לבוא יום, יום אל בית-התפלה שלהם, ומנע את עצמו מהשתתף בכנופיותיהם. ביום אחד יצא הקול באורגיוב, כי יוסילי ראבינוביץ החל ללכת בדרך חדשה, והראיה, שהוא טוען בלי-הפסק, כי צריך וגם חובה היא ללמוד את כתבי-הקודש, ולא זו בלבד אלא, שהוא אומר לכל, כי האב הרוצה, שידע בנו הנער את כתבי-הקדש, צריך לתתו רק על-ידי המלמד הליטאי… גם על-פי שאר הליכותיו הכירו, כי דבר לאט עמו. פעם אחת – ביום-שבת של קיץ לפנות-ערב – פגשו את ראבינוביץ כשהוא מטייל מחוץ לעיר עם המלמד הליטאי! בזה כבר נגדשה הסאה. תיכף נמצאו אנשים, שהודיעו את הדבר "בחצר". הבלזאי הזמין מיד את ראבינוביץ לבוא אליו, אבל הוא דחה את ההזמנה ולא בא. עברו ירחים אחדים וראבינוביץ הסתלק מן החסידות לגמרי. ותהי זאת המעט ממנו, כי גם יצא בקהל-עם כמתנגד עצום להחסידים ולחסידות בכלל. וכשהיה נוהג עד כה לדרוש ברבים בשבחה של החסידות, כן התחיל עתה משתמש בכל הזדמנות שבאה לידו כדי לדרוש בגנותה. אבל גם אל ה"מתנגדים" החרדים לא נספח. הוא נעשה "משכיל". בהתמדה מרובה התמכר אל הלמודיים הכלליים, רכש לו על בוריה את ידיעת הלשון הרוסית ושאר ידיעות, וכעבור עת קצרה בערך עמד בנסיון בשעור של מורה בבית-הספר לעם. באותה עת כתב מאמרים פובליציסטיים בעתונים העברים, וביחוד ב"המליץ", ועל-ידי זה עשה לו שם בין משכילי רוסיה הדרומית. כרוב המשכילים שבאותו זמן – שנות השבעים של המאה העברה – כן התמכר גם ראבינוביץ אל עבודת הצבור, וביחוד במקצוע החנוך, שנמצא באורגיוב בסתר המדרגה. על-ידי התעמולה הגדולה והנמרצה, שעשה בין עשירי היהודים אשר בעיר, נאסף סכום-כסף גדול לבנין בית יפה לתלמוד-תורה. כשנגמר הבנין מלאו ראשי-הקהלה את ידי ראבינוביץ להנהיג בבית התלמוד-תורה את הסדרים הראויים. הוא בקש ומצא מלמדים ראויים למלאכתם ונתן להם את ההוראות הפדגוגיות הנחוצות. את הוראת הלשון הרוסית קבל על עצמו בלי שכר. במשך עת קצרה העמיד ראבינוביץ את בית התלמוד-תורה האורגיובי על גובה, שהוציא לו שם תהלה בכל הסביבה. בשימו אל לב, כי הרבה מן האבות שולחים את ילדיהם אל בית-הספר העירוני הרוסי, מה שגורם להתרשלותם של התלמידים בלמודים העברים, השתדל לפני הרשות המקומית, כי ינתן לו הרשיון על מנת לקבל פרס, והשתדלותו עלתה יפה. עסקנותו הצבורית של ראבינוביץ נתרחבה עוד יותר לאחר שעזב את אורגיוב ובא להשתקע בקישינוב. שם מצא לו לעבודתו זו כר יותר נרחב, והתמכר אליה בלב ונפש. כל ימיו חשב מחשבות איך ובמה להיטיב את מצב-היהודים. בשנת 1880 נצנצה מחשבה במוחו ויסד חברה למטרת הפצת על-דבר רעיונו זו נשא אחרים, והביא לידי-כך, שהתחילו מתעניינים באידיאה זו בני השדרות הרחבות של אוכלוסי-היהודים בקישינוב. אז נקראה על-פי הצעתו של ראבינוביץ אספה בהשתתפות של נכבדי יהודי-העיר, ובאספה זו הוחלט להגיש אל הממשלה בקשה, לתת את רשיונה ליסוד חברה כזאת. הבקשה הגשה בצירוף תזכיר, שנעבד ונערך על-ידי ראבינוביץ. ירחים אחדים התגוללו גם הבקשה גם התזכיר אצל מיניסטר-הפנים, ובאחרונה הודיעו מפטרבורג לקישינוב, כי דחה המיניסטר את ההשתדלות. הפרעות שפרצו ביהודים תושבי נגב רוסיה בתחלת שנות-השמונים, עשו על ראבינוביץ רושם קשה מאד; הם דכאו את נפשו בו עד היסוד. משעה ראשונה ואילך נספח אל אותם האינטליגנטים, שהתעמקו לחקור בסבותיהם של הפוגרומים ובפרובלימה הישראלית בכלל. הוא היה מאלה, שבאו לידי הכרה, כי כאשר חיו היהודים עד כה, אי אפשר להם לחיות עוד, וכי צריך לבקש דרכים חדשים כדי לגאול את העם העברי ממצבו האנוש ולבצר לו עתידות יותר מזהירים. אחרי חשבו מחשבות הרבה התעכב לבסוף על הרעיון, אשר מצא לו את בטוי הראשון והגמור בקונטרסו של פינסקר אין העם העברי יכול להחלץ מצרותיו בלתי אם על-ידי רכישת קרן-זוית לעצמו, זאת אומרת: מולדת, ויחדל להיות נע ונד על אדמת-נכר. כך נעשה ראבינוביץ אחד "מחובבי ציון" הנלהבים, שראו את עתידותיו של העם הישראלי רק בארצו ההיסטורית, בארץ-ישראל. לא ארכו הימים וראבינוביץ יסד בקישינוב חברה לישוב ארץ-ישראל, לעתים קרובות היה מזמין את החברים לאספות ומעמיד אותם על ערכו של רעיון התחיה בלבם חבה להקנינים דרשות על-דבר חבת-ציון היה ראבינוביץ דורש גם לפני הקהל הגדול בבתי-המדרש והתפלה. כעבור איזה זמן התחיל לנהל תעמולה בין אנשים אמידים בקישינוב לקנות שטחי-אדמה בארץ-ישראל על-מנת לעבדה ולשמרה בעצמם. אנשים כאלה נמצאו לו כעשרים בערך, והללו אספו ביניהם-כסף מסוים והחליטו לשלוח את האחד מהם לארץ-ישראל ללמוד לדעת שם את תנאי-ההתישבות ועם זה גם לתור ולמצוא שטח-אדמה לצרך חברי-האגודה. אחרי שקלא וטריא בענין זה נמנו וגמרו לשלוח מתוכם בתור ציר לארץ-ישראל את ראבינוביץ. ראבינוביץ הסכים לדבר, ולמחרת הפסח נסע לארץ-ישראל. בדרכו לארץ-ישראל סר ראבינוביץ לקונסטאנטינופל. בירת-טורקיה היתה בעת ההיא המרכז, אשר נאספו אליו השיירות הראשונות של הפליטים היהודים נגועי-הפרעות ברוסיה הדרומית, שנסמכו על שמועות שלא הובררו לאמתן ויאמינו, כי מחכים להם שם אנשים טובי-לב, שישלחו אותם לארץ-ישראל. באותו זמן הרבו העתונים לדבר על אודות אציל אנגלי, נוצרי, אוליפאנט שמו, אשר התרפק בחבה יתרה על רעיון ישוב ארץ-ישראל וגם פרסם ספר מיוחד, שבו הוא מברר בפרוטרוט מה שיש לעשות כדי להוציא את הדבר לפעלו. זה היה עוד לפני הפוגרומים, קודם שנתעוררה תנועת חבת-ציון. לאחר הפרעות, כשהתחילו היהודים לצאת מרוסיה בהמוניהם, והזרם הזה נמשך כולו מאליו לאמריקה, והמהגרים שטפו בעברם את כל חבל גאליציה מבלי היות להם האפשרות החמרית לעשות את דרכם הלאה – בעת ההיא באו ללבוב ולברודי באי-כח להפליטים את צרכיהם וישלחו אותם לאמריקה. אז בא מלונדון ללבוב גם אוליפאנט הנזכר למעלה עם אשתו, אשר יחד עם עסקני-היהודים השתתפו במעשי-הצדקה לטובת המהגרים. אבל המטרה הראשית, שבשבילה בא אוליפאנט ללבוב, היתה, להתבונן לטיבם של המהגרים ולראות, אם היו הללו מוכשרים לעמוד על הקרקע בארץ-ישראל. בלבוב נזדמן אוליפאנט עם אחדים מגדולי יהודי-רוסיה, כמו הרב הביאליסטוקי רבי שמואל מוהילובר והעסקן הצבורי המפורסם הז'ורנאליסטן שאול פנחס ראבינוביץ (שפ"ר), שכבר היו אז מטובי עסקני חובבי-ציון. אוליפאנט נכנס אתם לישיבות חשאיות אחדות בענין ישוב ארץ-ישראל. באותו מעמד ברר להם את הצעותיו ותכניותיו ויבטיחם, כי בזמן קרוב נכון הוא לצאת בעצמו לקונסטאנטינופל כדי להשתדל שם לפני הממשלה הטורקית בדבר נתינת רשיון להגרה גדולה של יהודים לארץ-ישראל על-מנת להיות שם לאכרים עובדי-אדמה. עם זה הגיד להם, כי כסף למטרה זו לא יחסר. ואמנם נסע אוליפאנט כעבור עת מועטת השמועות על אדות אוליפאנט והתמכרותו הנלהבת לרעיון תחית היהודים בארץ ישראל, התפשטו במהירות הברק בעתונים, וכנהוג בצורה מוגזמת ומופלגת מאד. הידיעות הללו, בעברן מפה לפה, נעשו יותר ויותר פאנטאסטיות, יותר ויותר אגדתיות. ספרו קודם כל, כי כתב-הפקודה מאת השולטן בדבר מכירת ארץ-ישראל ליהודים, כבר מונחת בכיסו של אוליפאנט. על זה עוד הוסיפו לספר, כי בא אוליפאנט לקונסטאנטינופול עם מיליארדים הרבה כדי לקבל שם את פני המהגרים ולשלחם בהוצאותיו לארץ-ישראל, ששם כבר הכין בשבילם אדמה עם כל המכשירים הנחוצים. לא נפלא הדבר, אם הבשורות הטובות האלה עוררו בין המוני היהודים ברוסיה, גאליציה ורומניה התפעלות והתלהבות מרובה, וכי על סמך זה לקחו רבים מהם את צרורם על שכמם ויצאו לדרך. בעתונים העברים נסו, אמנם, לצנן את ההתלהבות, ועסקנים אנשי-שם פרסמו ברבים אזהרות והתראות, כי לא יהין איש לזוז ממקומו, יען כי עוד לא הוכן כלום. אבל האזהרות האלה לא הועילו. הקהל לא נשמע להן ולא נשאר יושב בביתו. זה הביא לידי-כך, כי בתחלת הקיץ של שנת 1882 נאספו מהגרים, גברים ונשים וטף וכולם בלי פרוטה לפורטה ובלי פת-לחם להשיב נפש. אוליפאנט כבר ישב אז השתדלותו התנהלה בכבדות ובעצלתים. בגלל הפוליטיקה האנגלית של אותה עת במצרים התיחסו בחצר-המלכות הטורקית בחוסר-אמון אל האנגלים, וגם השתדלותו של אוליפאנט עוררה שם חשד ידוע. אוליפאנט כבר הספיק לבוא בקשרי-יחוסים עם ספירות-הממשלה היותר גבוהות, אבל מכל לשכה, שפנה אליה לתשובה, לא יכל להציל דבר; לא השיבו את פניו וגם לא נתנו לו הבטחה. בין-כה עפו לאוליפאנט שאלות טלגראפיות מאת הרבה חברות ואגודות ומאת עסקנים צבוריים מארצות שונות, והוא לא יכול לתת לאיש מהם תשובה ברורה. עם זה נעשה מצבו קשה מאד בשל המהגרים, שהיו ימים שלמים צובאים על דלתות מעונו ומתחננים אליו, כי ישלחם לארץ-ישראל ועד שיצאו לדרך לא יתן להם למות אוליפאנט מכיסו כסף רב לצרכי המהגרים; אבל באחרונה נלאתה ידו מתת… אז הקימו המהגרים שאון ומהומות, עד כי מצאו שוטרי-הפוליציה לצורך להתערב בדבר וישימו עשרות מהם במאסר. מאותו יום ואילך לא נתן עוד אוליפאנט לאיש מן המהגרים לדרוך על מפתן ביתו, ומצבם הורע מיום ליום. כך היה מצב-הענינים בשעה שבא ראבינוביץ לקונסטאנטינופל. בנסעו מקישינוב דרך גאליציה ורומניה שמע שם הרבה מעשי-פליאות על אודות אוליפאנט, ואף כי הבין בחושו המעשי המפותח, כי אין להאמין בכל המסופר, תלה בו, בכל זאת, תקוות גדולות מאד. כשבא לקונסטאנטינופל ומצא שם את המוני המהגרים במצב נורא כזה, עשה עליו הדבר רושם קשה, שנעשה עוד יותר מעיק לאחר שהרבה להשתדל לפני אוליפאנט, שיקבל אותו לראיון כדי לשוחח אתו על-דבר המצב, והשתדלותו לא הביאה פרי. בכל יום דפק ראבינוביץ על דלתות אוליפאנט, הריץ אליו מכתבים וכרטיסים, הציג את עצמו לפניו בתור ציר שלוח מחברה וז'ורנאליסטן, אבל לשוא; כמו סכך לו אוליפאנט בענן, ולא נראה לאיש. זה הכעיס את ראבינוביץ מאד. לפני צאתו מקישינוב עשה חוזה עם חברי-האגודה, כי אך יבוא לקונסטאנטינופל יראה ראשית לו לראות את אוליפאנט ולהודיע להם תיכף את מצב הדברים בנוגע לרעיון ישוב ארץ-ישראל, בשביל שידעו את אשר בידיעות שקבל מן הצד, וביחוד מפי המהגרים, שנפשם מרה להם מאד על אוליפאנט, אשר חשבו אותו, שלא בצדק, למקור כל צרותיהם וענויי-נפשם. הדברים ששמע ראבינוביץ מפי המהגרים, השרו אותו במעמד-רוח מדוכא מאד. בהיותו מטבעו נלהב-המזג כתב תחת השפעת מצב-רוחו זה מכתב ארוך אל "המליץ" על-דבר רשמי-ישיבתו הפיל את אוליפאנט ממרום-גבהו והמעיט את דמותו עד לדמות של אדם פחות מבינוני, הרוצה למלא תפקיד של משיח, ושכנראה אינו אלא משיח-שקר. בסוף מכתבו הזהיר ראבינוביץ את היהודים התמימים מהסמך על אוליפאנט, יען כי לא איש שכמותו עלול להביא טובה להענין. מכתבו של ראבינוביץ ב"המליץ" הטיל במחנה עסקני חובבי-ציון סער גדול של התמרמרות וכעס. מכל עברים התחילו ממטירים ב"המליץ" מחאות נמרצות מאד נגד מסקנותיו של ראבינוביץ ביחס לאוליפאנט. מחו גדולי העסקנים לא נגד ראבינוביץ בלבד, כי אם גם נגד צדרבוים עורך "המליץ", על שהרשה לעצמו לפרסם ב"המליץ" כתב-פלסתר כזה על אוליפאנט, שהוא אחד מאוהביו הנאמנים של העם העברי ומסור בהתלהבות עצומה לרעיון "חבת-ציון". צדרבוים הדפיס אז ב"המליץ" מאמר חריף מאד נגד ראבינוביץ בשם "מה עכרתנו!". המאמר הזה אופיי מאד בתחלתו ליחוסו של צדרבוים לראבינוביץ, ועל-כן הריני להביא ממנו איזו דברים: "מה עכרתנו! במלים האלה נפנה אליך האיש, אשר קראנוך בשם "ידידנו" יוסף ראבינאויטש מקישינוב: מה גמלנוך רעה במשך חמש-עשרה שנה עשר ידעתנו, כי משכת אותנו ברשתך לחטוא ולהחטיא את הרבים לחשוד בכשר ולהכאיב לבבות אלפי לבבות אלפי ישראל? איך לקחך לבך, אם עבר עליך רוח רעה לעקש הישרה, לעשות לשמצה בקמיו ובמאהביו את "המליץ", אשר חובבת תמיד ותהי בין סופריו ומחזיקיו הנאמנים, – את "המליץ" אשר ברוב עמל ויגיעת-בשר ורוח קנה לו שם לשומר אמונים ודובר אמת בלי משוא-פנים, למקנא קנאת-עמו ואמונתו, ואתה הבאת עליו קללת כל מעריציו ותתן תואנה בפי משנאיו לדבר עליו ועלינו סרה, כאשר הסכן הסכינו אחינו לשמוע לקול מוציאי-דבה…" ראבינוביץ נסה אחרי-כן להצטדק ב"המליץ" ולהוכיח, כי לא היתה, חלילה, כוונה זרה נגד עיניו וכי לא היתה מטרתו כלל להעליב את אוליפאנט, כי אם לעצור בעד זרם ההגרה לארץ-ישראל עד אשר יתברר המצב. אבל עמלו היא לשוא. שמו הטוב אבד לו בין-לילה. עוונו כמוציא דבה והולך רכיל נכתם, ואין להשיב. מבלי דעת את הצפוי לו בעטיו של מכתבו נסע ראבינוביץ ממטרפולין הטורקית לארץ-ישראל. הוא בקר את ירושלים ומקומות אחרים, ומראה עיניו עשה עליו רושם לא טוב. בהמצאו עדיין כולו תחת השפעת מצב-רוחו המדוכא, שלוה אותו בצאתו ארץ-ישראל את הרושם, אשר הכה לו, ואחרי שבתו בה לא יותר משני שבועות רפו ידיו כל-כך, עד שלא חשב עוד על-דבר קנית ובמפח-נפש. רק בשובו לקישינוב נודע לו והמלחמה הקשה, שהתחילה נגדו מכל צד. כמו שכבר ספרתי למעלה נסה תיכף להתנצל ב"המליץ" ולהחליש את רושם הפגיעות, שפגעו בו. אבל כל אותו המאורע שלא צפה לו, הרעיש אותו מאד וזעזעה את עצביו. זעזועי-רוחו אלה הטביעו את חותמם על הדין-והחשבון, שהרצה לפני חברי-האגודה על-דבר תוצאות מסעו לארץ-ישראל ושבקר בו בקורת קשה וחריפה מאד את רעיון ישוב ארץ-ישראל ביסודו וסימן אותו כפאנטאזיה ריקה, שלא על ידה עלולה להפתר הפרובלימה של החברה וזמן רב אחרי-כן לא יכול איש בקישינוב לפצות פה ולדבר על אודות חבת-ציון. מאותה שעה ואילך נראו בראבינוביץ עקבות מהפכה פנימית נמרצת מאד. קודם כל התחיל מתרחק מכל עסקנות צבורית והשתתפות בחיים הפומביים בכלל. הוא פסק מקחת חלק בכל המוסדות הצבוריים, הוקיר רגליו מאספות-הקהל ולא התעניין בכל דבר יהודי. נקל היה להכיר בו, כי הוא מצומצם בתוך עצמו ומתיחד עם נשמתו, וכי הולך ומתפתח בו פרוצס נפשי ידוע, שסוף, סוף יתגלה ויתגלם במעשים מוחשיים ובצורה ראלית. לא ארכה העת ובקישינוב התחילו להתבונן, כי ראבינוביץ יוצא ונכנס לפרקים בבית הכהן הפרוטסטאנטי פאלטין, שהיה מפורסם בעיר בתור מיסיונר בעל-מרץ. בתחלה עמלו הבריות לדעת, איזו שייכות יכולה להיות בין ראבינוביץ ובין המיסיונר? אבל לא עברו ימים מועטים והדבר נתברר. מפי אותו המיסיונר גופו נודע, כי ראבינוביץ הורה והוגה אידיאה חדשה: ליסד כתה של יהודים נוצרים, כלומר של יהודים, שתורת הנצרות מזדווגת אצלם עם יסודות היהדות. עברה עוד עת ידועה וראבינוביץ התחיל דורש ברבים, כי כדי שיחלצו היהודים מצרותיהם עולמית, אין להם עצה אחרת בלתי אם להקל את התערבותם בין הנוצרים. באותו זמן פרסם ראבינוביץ בלשון העברית שלשה-עשרה עיקרים מתורתו החדשה. על-פי העיקרים האלה צריכה הכתה החדשה למלא מכל מצוות התורה רק את השתים הללו: מילה ושבת; כל יתר המצוות צריכות להחשב כמשא מיותר ולהבטל. כיחוסיו בימי-נעוריו אל החסידות, ואחר-כך אל ההשכלה ובאחרונה לחבת-ציון, כך התמכר עתה ראבינוביץ בכל לב ונפש אל תורתו החדשה, ונעשה מיסיונר פשוט. במשך שנה עלתה בידו למשוך לכתתו קרוב למנין של יהודים. אז השתדל וקבל מאת מיניסטר-הפנים את הרשיון לפתוח בית-תפלה מיוחד. בחדש דצמבר שנת 1884 פתח ראבינוביץ את בית-התפלה בשם "בית-לחם". בבית-התפלה הזה היו מתפללים בלשון העברית, וראבינוביץ היה דורש ביהודית על-דבר הנצרות. לפרקים היה נושא שם נאומים גם הכהן פאלטין. אבל נסיונו של ראבינוביץ בעבודתו המיסיונרית לא עלה יפה; מספר מבקרי בית-התפלה אשר לו, היה מעט מאד. לא הועילו סכומי-הכסף המסוימים, שקבל מאת המיסיונרים כדי לשחד בהם את היהודים בשביל שיסכימו להכנס אל הכתה שלו. עברה עוד שנה אחת וראבינוביץ נתגלה בפרצופו האמתי. הוא נסע לליפסיאח ושם בא בברית האמונה הפרוטסטאנטית. בשובו לביתו השפיע על עשרת המתפללים בבית-תפלתו ונעשו פרוטסטאנטים אף הם. עוזר חרוץ על יד ימינו בתעמולה המיסיונית היה אחיו הצעיר – אפרים-יעקל שמו. אפרים-יעקל זה היה עומד בחוץ ומושך, ממש, את האנשים בשרולם אל בית-התפלה אשר לאחיו. אבל גם הוא לא הצליח. ההמון היהודי בקישינוב לא נתן את עצמו להלכד ברשת והתייחס לחדושיו של ראבינוביץ בקרירות-רוח. ראבינוביץ נראה בחוץ לעתים רחוקות מאד, ובהראותו לפעמים ברחוב, צמחה מיד כמו מתחתתה להקת נערים, שהיו רצים אחריו וקוראים בקול: "מומר להכעיס!" "זקן אשמאי!" פעמים רבות אירע, כי הנערים הציקו לו כל-כך, עד שהוכרח לבקש לו חסות אצל אבל ראבינוביץ לא שם לב אל הדבר. הוא היה אומר: אין דבר; בטוח אני, כי-שעת-אמונתי עוד תבוא, ובית תפלתי יהיה בית-תפלה לא רק ליהודי-קישינוב, כי אם גם לכל היהודים. את הדברים האלה היה מוציא בכל פעם מפיו בתמימות קדושה ובהתלהבות עצומה. תקותו נתחזקה עוד יותר לאחר שהתחיל לקבל עזרת-כסף מאת הממשלה הרוסית. וככל שנעשה בטוח יותר בהצלחת מפעלו, כך ערך ביתו פאר והדר את "עבודת-הקדש" בבית-התפלה שלו. ביום השבת, בשעה העשירית בבקר, היה בא עם בתו העלמה בכרכרה אל בית-התפלה ומביא אתו ספר תורה קטן. אז היתה מתחלת "העבודה". ראבינוביץ היה קורא פרשה אחת בתורה, ואחרי-כן היה נושא נאום בלשון היהודית, שהיה מצייר בו את העתידות המזהירים, הנשקפים ליהודים המומרים בעולם הזה ובעולם הבא. בזה היתה מסתיימת "העבודה" ועשרת המשומדים היו מתפזרים איש, איש לביתו לאכול את ה"צולנט" של שבת… ראבינוביץ דאג לטובת באי בית-תפלתו גם לאחר מותם. הוא השתדל לפני הממשלה וקבל ממנה את הרשיון לקנות חלקת-אדמה לשדה-קברות מיוחד. אבל לא זמן רב נשאו ראבינוביץ ובני-כתתו חן בעיני ממשלת-רוסיה. הפרוקורור של הסינוד הקדוש, פובידונוסצוב, שקרב אליו בתחלה את ראבינוביץ, התחיל מתרעם עליו אחר-כך בשביל שהוא והנגררים אחריו התנצרו לא בתור פראבוסלאבים, כי אם בתור פרוטסטאנטים, מעט, מעט התחילו יחוסיו לראבינוביץ הולכים ומתרופפים, עד שנפסקו לגמרי, מאז נשאר ראבינוביץ בלי תמיכה, וזה הביא לידי-כך כי ה"מנין" שלו התחיל מתפזר מעט, מעט, ובאחרונה לא נשארו בו בלתי הוא עצמו עם אחיו אפרים-יעקל. זה דכא את רוח ראבינוביץ עד היסוד. מרוב עגמת-נפשו נכנסה בו מרה שחורה והוא נעשה מלאנכולי, הוא התהלך כצל ומיום ליום אפסו כוחותיו. בשנת 1889– הוא כבר היה אז זקן מופלג – מת. ספרו אז, כי לפני מותו בקש, כי יקברוהו בבית-העלמין אשר ליהודים. אבל לבקשתו זו התנגדו גם החברה-קדישא גם הפוליציה הקישינובית… שמואל ליב ציטרון בראפמאן נולד בראשית שנות השלשים למאה שעברה בעיר קלצק, אשר בפלך מינסק. אבותיו העניים מתו עליו בעודו ילד, ומאז גדל עזוב ומשולח לנפשו בבית אשה אלמנה, הקרובה לו ממשפחת אמו, אשר מאז הבקר עד הערב היתה מוכרת פירות בשוק. שם על ידה התגורר תמיד הנער בראפמאן מושפע מרוח השוק ומזוהמתו ויתרועע לפרחחים אחרים הולכי-בטל כמוהו, וביחוד לבני-הנכר, ויגדל פרא ללא תורה ואמונה, הרחק מיהודים ומיהדות. מה שהשפיק ללמוד בחדר מלמדו בחיי אבותיו, כבר שכח לגמרי. יצר לבו היה רע מנעוריו, תמיד אהב לגרות מדון, ידו בכל ויד כל בו. מעולם לא בא לבית-כנסת ויהי מפיר דת להכעיס. על-ידי כך נעשה ינקלי בראפמאן מפורסם בעיר, והכל ידעו מראש, כי כעבור עוד שתים, שלש שנים והיה אחד מן הראשונים, שימסרו לעבודת-הצבא. זה היה שנים רבות לפני צאת חוק עבודת-הצבא הכללי ברוסיה. אז נטל על הקהל שבכל עיר להרים שנה, שנה לצבא מספר מסוים של צעירים יהודים, ורשות נתנה לו "לחטוף" לצורך זה כל צעיר יהודי הטוב בעיניו. בזה השתמשו בימים ההם הרבה מתקיפי-הקהל ועשו להם את תרומת-החיל לעסק טוב. מאת העשירים למלחמה על יהודי-רוסיה בכלל ויטפול עליהם כל חטאות-שאול, גם הכה אותם בלשון, כי שואפים הם לשעבד אליהם את הנוצרים שבעולם כולו. נסיונותיו הראשונים של בראפמאן על שדה שנאת-היהודים הצליחו וגם עשו פרי. ראשי הקהל הקלצקאי נוסרו מוסר קשה מאד, ותקומה לא היתה להם. מאז נצנצה מחשבה בלב בראפמאן לעשות את רדיפת-היהודים למטרת חייו. בשובו הפכו בדבר ראה ויבן, כי קודם כל עליו לבקש ולמצוא לו מהלכים בחוגי הפראבוסלאבים האדוקים ולהתראות בעיניהם כנוצרי ירא וחרד על דת. לתכלית זו בא למינסק – הדבר היה בשנת 1859 – ושם נספח אל אחת הכהונות במחלקת המסיתים על-יד הקונסיסטוריה. תעודת-משרתו להפיץ את אמונת-הנוצרים בין היהודים. בהיותו מטבעו נלהב-המזג ושאר-רוח לו למעשה תעמולה שבעל-פה, הצטיין במקצוע זה כרב-פעלים. לשדה-עבודתו המיסיונרית בחר לו בראפמאן לא את מינסק גופה, כי אם את הערים הקטנות אשר בסביבותיה, שהיה סר אליהן פעמים אחדות בשנה ומביא אתו משם בכל פעם שנים, שלשה צעירים יהודים, שהפילו את עצמם במכוון לחרמו, כדי להנצל מעבודת-הצבא. במינסק לא התודע בראפמאן לאיש בפרצופו החדש וישם לו סתר פנים. הוא השתדל להתגורר תמיד בין צעירי-המשכילים ולהתרועע ביחוד עם מורי בתי-הספר היהודיים אשר להממשלה, שהיו מפורסמים בעיר בתור מפיצי-השכלה. אפשר שקוה, כי ברבות או שהיתה בזה מטרה אחרת לנוכח עיניו, אבל עובדה היא, כי במינסק היה בראפמאן יוצא ונכנס בין טובי האינטליגנטים היהודים, אשר חשדוהו למשכיל נרדף. בין ידידיו של בראפמאן במינסק נמצא גם המספר העברי-הרוסי המפורסם ל. ליבאנדה, שהיה שם באותו זמן מנהל בית-הספר ליהודים מיסודה של הממשלה. ליבאנדה ספר לי פעם אחת על-דבר ימי מגורי בראפמאן במינסק את הדברים רבי-הענין האלה: " זה היה בשנות-החמשים האחרונות. אך ירדנו אז מעל ספסלי בית מדרש-הרבנים הווילנאי, נגשנו מתוך התלהבות-נוער להפיץ השכלה בין המוני היהודים יושבי-חושך. מפני תנאי העת ההיא, בשעה שהבערות והקנאות הכו עדיין שורש עמוק בעם, לא יכלנו לעשות את מעשינו בגלוי לעיני השמש – פן ירגמונו הרואים באבנים, ולכן היינו מתחכמים תמיד לבחור לפעלנו דרכי-סתר לבל תשורנו עין איש. קבענו לנו מעונות-מחשך בפנות נדחות, ויש אשר גם על עליות-גג, ובשעות מאוחרות בלילה היו מתכנסים אלינו לשם צעירים שונים תאבי-השכלה. שומעי-לקחנו היו ברובם בחורים תלמידי-הישיבות ופרושים אברכים, שהציצו בספרים חיצונים ונפגעו. עם הצעירים הללו לא היינו מתפלפלים בענינים מפשטים ולא נכנסו אתם בויכוחים כמו שנהגו לעשות אז במקומות אחרים, אלא היינו משננים להם את האלפא-ביתא הרוסי, את תורת-הדקדוק של קירפיטשניקוב עם קצת חשבון. השעורים האלה היו נמשכים עד חצות הלילה, ויש אשר גם עד עלות השחר, ואז היו תלמידינו המינסקאיות… פעם אחת בא אחד מתלמידי הנסתרים, פרוש פינסקאי, אל השעור בלוית איש צעיר צהב-השער כבן שלשים ויציגהו לפני ויאמר, כי בן-עירו הוא, אשר "הריח בריח ההשכלה", ובהיותו נרדף קשה מאבותיו הקנאים, נמלט מהם ויבא למינסק להשתלם בלמודים כדי לכונן לו מעמד בחיים. כשנכנסתי אחר-כך בדברים עם האברך הפינסקאי, התבוננתי בו, כי רחוק הוא מהשכלה, אלא שהוא שומע קצת רוסית, אף כי שפתו מגומגמת; אולם תחת זאת יש לו לשון מדברת גדולות, וכנראה הוא אדם חרוץ ורב-מרץ. הוא בא אלי בבקשה, כי ארשה לו לבקר את שעורי. כמובן, לא השיבותי את פניו, ועל היותו "נרדף", וכנראה גם בעל-כשרונות, קרבתיו אלי קרבה יתרה. הוא היה מבקר אותי שתי פעמים נוספות בשבוע ונמלך בי מה לקרוא ואיך להתקדם בהשכלתו החלונית. ביום אחד נכנס אלי ויאמר, כי החליט בנפשו ללמוד אומנות נקיה, המחיה את בעליה, וכי בחר לו את מלאכת הצלום. פעם שניה בא אלי ויספר לי, כי מחבתו העצומה אל הלשון העברית – אף כי ידע את הלשון הזאת, כמו שנוכחתי אחרי-כן, ידיעה לקויה מאד – קבל עליו להפיץ במינסק את העתון העברי" המגיד ". באותו מעמד הציע לפני לחתום אצלו על העתון הנזכר. כן נעשה אצלי האברך הפינסקאי – וזה היה יעקב בראפמאן, שבהמשך הזמן נתפרסם כל-כך לצערנו – "בן-בית", וצריך אני להגיד לך, כי מצא חן בעיני; ולא נפלא הדבר. בין הצעירים היהודים "הנרדפים", אשר הכרתי לדעת עד כה, לא ראיתי עדיין גם אחד, שידמה לו במזגו החם, בחריצותו ובכשרון-הדבור. פעם אחת קרה, כי עורר עליו מצדי צל של חשד. ומעשה שהיה כך היה: בשבתי בביתי נפל מבלי-משים ספר מכיס מעילו על הארץ, והנה ראיתי במקרה על גב השער את חותם בית-הספרים של הקונסיסטוריה הפראבוסלאבית. כאשר שאלתיו פשר דבר, ענני תוך כדי דבור, כי את הספר הזה שכח אתמול בבית וכי הוא לקחהו אתו להשיבו לבעליו. אני האמנתי לו"… אחרי עבור עת קצרה העתיק ליבאנדה את מושבו ממינסק לווילנה, שקבל שם משרת "יהודי מלומד" מרחוק החליף ליבאנדה מכתבים עם בראפמאן, אשר חשבהו לאדם ישר ולעסקן חרוץ על שדה הפצת ההשכלה. במכתביו היה ליבאנדה קורא לבראפמאן: "יאקוב אלכסנדרוביץ חביבי". את פרצופו הנכון של בראפמאן הכיר ליבאנדה רק אחרי שנים אחדות, כשנזדמן אתו לפני שולחן הועדה, אשר הזאת בין ליבאנדה ובראפמאן עוד נשוב באחד הפרקים הבאים. בראפמאן התחזק בחריצות מרובה בעבודתו המיסיונרית. הוא כבר חדל לבקר את העיירות הקטנות והתחיל פורש את מצודתו על מינסק עצמה, וביחוד בין המוני עניי העם ההולכים חשכים ולא דעת ותבונה להם להחליט דבר בעניני אמונה ודת. אנשים כאלה היה מושך בערמה על-ידי פרוטות נחושת או על-ידי כוס יין-דגן ומכניס אותם תחת כנפי אמונת-הנוצרים. הסופר הידוע אברהם יעקב פאפירנה מספר בזכרונותיו את העובדה הזאת: "בתחלת שנות הששים, כשבאתי למינסק לבקר את קרובי, נגש אלי פעם אחת ברחוב איש עני ויבקש ממני נדבת-כסף. הוא היה איש בא בימים, ידוע-חולי, בעל רגלים עקומות ומגולח-זקן. בתתי לו אגורת-כסף שאלתיו אם השתתף במלחמת קרים (באותו זמן אפשר היה לפגוש יהודים מגולחי-זקן רק בין חילים, שכלתה עת עבודתם בצבא). הוא השתומם ויאמר: – אכן יכולתי להיות חיל יפה מאין כמוני! בעלי-מום שכמותי אין לוקחים, תהלה לאל, לצבא. וודאי שאתה חושב כך משום הא… (ובדברו הראה לי על סנטרו) יקח אופל את בראפמאנ'קה; רק הוא שעשני "משומד"… – מה ענין בראפמאן לכך? – שאלתיו – הילד קטן אתה? או כי אלץ אותך ביד חזקה לבגוד באמונתך? – לא בחזקת היד, כי אם במרמה. הריני אדם חולה, עני ואביון, ולאסוני גם זה… (הוא טפח לעצמו על גרונו). הוא השתמש בעניי ובתשוקתי אל הטפה המרה ומשכני אל ביתו בעקבה, ושם השקה אותי לשכרה ויבטיחני הרי-זהב, וכך נפלתי ברעה. – ועתה הנך מתחרט על זה? – אלהים עמך! איך לא אתחרט? הייתי, אמנם, עני, אבל היתה לי פנתי המיוחדת, משפחתי. אשתי ובתי השתכרו כמה שהשתכרו מכבוס לבנים; אני, בשעה שרפתה מעלי מחלתי, הייתי שואב-מים, ויש אשר פשטתי יד לעזרה. הלא תדע: " אחינו" אינם משיבים מעולם פני דל. וכך עברו עלי רוב שנותי. לא רעבתי אפילו בימי-החול. בימי שבת ומועד עלו על שולחני, כמנהג כל "בני-בריתנו", גם חלות-סולת, גם בשר ודגים, גם לפת, ועכשו אני חי "חיי-כלב". אשתי ובתי, שנעשו על ידי לחרפה ולשנינה, עזבוני. לחזור על הפתחים ולבקש נדבות "משלנו", אני מתבייש ואיני מעיז, ו"שלהם" לא הסכינו תת. רק תשובה אחת ערוכה מאתמול יש להם: לך עבוד! ואין הללו רוצים לדעת, היש בי כח לעבוד, אם אין. רק ביום הראשון לשבוע על גבי מדרגות בית-הכניסה אפשר לקבל מידם מאום אחרי רוב בקשות ותחנונים. אבל גם שם יש אשר ידחוני המנדבים מפניהם בגלל "פרצופי היהודי", וכך עלה היום בגורלי לרעוב ללחם שמונת ימים בשבוע! – צריך היית לפנות לעזרה לבראפמאן. פניתי אליו! – ענני – אבל אין הוא נותן לי עכשו לדרוך על מפתן ביתו. אני, כן הממזר דובר, הבטחתיך להכניסך לעולם הבא, ווודאי שתכנס, מותך, כמובן. בזה אני ערב לך. אבל פה, בעולם הזה, מחויב אתה לדאוג לעצמך. פה אין אני בעל-דעה כלל. העבודה המיסיונרית היתה לבראפמאן רק התחנה הראשונה בדרך אל המטרה, אשר סמן לו ואשר קוה להבנות ממנה – רדיפת-היהודים. הוא קבל עליו לגלות לבני עם הארץ את הסודות הנוראים של "הקהל היהודי העולמי", המשעבד לעצמו את האנושות כולה. לצורך זה השתדל והשיג בגנבה את הפנקסאות הישנים של החברה-קדישא המינסקאית, שבהם נרשם כל מאורע חשוב וכל דבר נכבד נפל בישראל, והפנקסאות האלה שמשו לו חמר רב-הכמות לעלילות-שוא ובלבולי-שקר שונים, אשר טפל על היהודים והיהדות. כדי לעבד את החמר הזה ולפרסמו בדפוס, החליט בראפמאן להעתיק מושבו לווילנה, ששם יותר נקל יהיה לו למצוא מתרגמים מן הלשון העברית אל הרוסית, יען כי הוא עצמו לא ידע את שתי הלשונות האלה ידיעה הגונה. אז בקש, ובקשתו נתנה לו, כי יעבירו אותו מפקידות-הכהונה המינסקאית, אשר שרת בה עד כה, אל ועד-הצנזורה הווילנאי בתור מבקר לספרי-ישראל. מלבד זאת קבל להוצאות-הדרך סכום-כסף מסוים מקופת מכס-הנרות של היהודים. ואמנם מצא בראפמאן בווילנה בין התלמידים העניים של בית מדרש-הרבנים צעירים אחדים, אשר נאותו להיות לו לעזר במחיר, והמלאכה החלה. בראפמאן חפץ מאד למשוך לעבודתו את התלמיד הצעיר אברהם אליהו הרכבי, שבעת ההיא כבר יצא לו שם בתור בלשן מצוין ובהמשך הזמן נתפרסם למלומד גדול; אבל דבר זה לא עלה בידו. הרכבי לא נענה לו, אף-על-פי שנמצא בעת ההיא במצב קשה מאד. מאותה שעה ואילך נטר בראפמאן בלבו שנאה עזה להרכבי. כעבור עשר שנים מאז, כשגמר הרכבי את חוק למודו באוניברסיטה הפטרבורגית והמיניסטריום להשכלה אמר לשלוח אותו על חשבונו לחוץ-לארץ, כדי שישתלם שם במקצוע שלו, בקש בראפמאן להניח מכשול בדרכו; אבל לשוא היה עמלו, כי חפצו לא הצליח. משכילי היהודים בווילנה ידעו יפה את תכונת עבודתו זו של בראפמאן. לא היה סוד כמוס מהם, כי בראפמאן מזייף את התעודות, כי במקומות הרבה הוא מסרס את הדברים ומעקם את הכתוב בכוונה, כי הוא מוסיף וגורע כעולה על רוחו, וכי הספר כולו מלא שקרים על שקרים. אבל הם החליטו לדחות את פרסום הזיופים האלה עד שיצא הספר מבית-הדפוס. בתור מבקר לספרי-ישראל היה בראפמאן צורר את המחברים באבירות-לב מיוחדת. יש אשר התאנה למלה אחת, אשר לא עלתה לרצון לפניו, ובשבילה אסר את הספר כולו לבוא בקהל. בהיותו הדיוט גדול, ובספרות הרבנית ביחוד, היה מוחק את המבטאים היותר כשרים. בחוגי הלומדים היו מספרים על-הדיוטיותו של בראפמאן הרבה בדיחות והלצות מעוררות צחוק. בראפמאן ידע את הדבר ומתאות-נקם הרבה מיום ליום לעשות בעפרונו האדום בספרי-הרבנים שמות נוראות מאד. בווילנה התקרב בראפמאן אל הביורוקרטים הבינונים והיה מבאי-ביתם. הפקידים הרוסים האלה, שהצטיינו כלם בשנאתם לישראל, כבדו מאד את "המלומד הגדול" הזה וקוו, כי בספרו ישפיע על אלכסנדר השני להפסיק את יחוסיו הטובים אל היהודים ולהפוך את לבו עליהם לרעה, וישמחו על הדבר טרם יבוא, ויחזקו את ידיו לעבודתו. מבלי חכות עד התפרסם ספרו בדפוס, התחיל בראפמאן לערוך הצעות ותכניות שונות כיצד ובמה לרסס 1 את אוכלסי היהודים בחבל הצפוני-מערבי ואיך להגן על הנוצרים מפני ההשפעה הישראלית המזקת. את תכניותיו אלה, שהיו מבוססות על רגשי איבה עמוקה ליהודים, היה מפיץ בין הפקידים הבינונים, כדי שיעשו להן תעמולה בין שרי הרשות העליונה, אשר לא יכול למצוא מסלות אליהם. ברבות הימים ערב את לבבו לפנות בהצעותיו גם לשרים הגבוהים, אבל הללו לא נתנו להן בתחלה אזנים קשובות. המלומד היהודי המפורסם יהושע שטיינברג ,שנשא בעת ההיא משרת מתרגם מושבע והיה מורה בבית מדרש-הרבנים, ספר פעם אחת לכותב הטורים האלה את העובדה האפינית הזאת: הגיש למוראביוב תזכיר מברר, כי הנקל לנצר את כל היהודים, אלא שאין הללו שומעים יפה את שפת-רוסיה, לפיכך הוא מציע, כי יבנו ליהודים המומרים בתי-כנסיות מיוחדים לעצמם, שיתפללו בהם בלשון היהודית. במכתב, אשר צרף אל התזכיר הנזכר, בקש מאת מוראביוב, כי יועיד לו ראיון ואז יברר לפניו את הצעתו ברב ענין. בעת ההיא – וזה היה אחרי "המרד הפולני" – היה קשה מאד להתקבל לראיון אצל מוראביוב. אף-על-פי-כן קבל בראפמאן המזמנת אותו לבוא בעוד עשרת ימים, ליום המועד בא בראפמאן, ובהכנסו אל חדר-הראיון מצא שם את שטיינברג, שהוזמן אף הוא פתאום לבא לשם באותו יום ובאותה שעה. כעבור שעה ארוכה יצא מוראביוב נשען על מקלו. וכראותו את בראפמאן שאלהו: "האתה" (הוא דבר אליו בלשון נוכח) הנך אותו בראפמאן, שהיה בפינסק מלמד "טרטקה" (דרדקי)? מה תאמר על חוצפה כזו? – פנה מוראביוב לשטיינברג – מלמד-דרדקי שנשתמד, מעיז להגיש אלינו הצעה, כי ניהד את בית-הכניסה שלנו, ואני שואל אותך: מה יהיה, אפוא, אם ימיר יהודי משכיל את דתו? הלא אדם שכמותו וודאי שייהד את אמונתנו הפראבוסלאבית. צא לך מפה? 2– נתן מוראביוב בקול-זעם על בראפמאן, ובזה נגמר הראיון. אבל על בראפמאן לא עשה הדבר שום רושם, ורוחו לא נפל עליו. הוא הרגיש, כי עוד תגיע שעתו, כי עוד יבוא יום ותכניותיו על היהודים והיהדות תמצאנה להן נתיבות אל לשכות אל הדפארטאמענטים של המיניסטריומים. והרגשתו זו לא הוליכה אותו שולל, כמו שיראה הקורא לקמן. קוים בולטים אחדים לתאור אפיו של בראפמאן בעת שבתו בווילנה, אנחנו מוצאים בזכרונותיו של אברהם יעקב פאפירנא, שהזכרתיו למעלה. "בשנת 1867 – כך מספר פאפירנא – הייתי תלמיד המחלקה האחרונה של בית מדרש הרבנים בווילנה. באותה שנה יצאה מחברתי הראשונה "קנקן חדש מלא ישן". בעסקי עבודתי הספרותית התודעתי אז ליהושע שטיינברג, שנשא באותה עת משרה בועד-הצנזורה, יחד עם בראפמאן, בתור מבקר לספרי-היהודים. כבואי ערב אחד לשטיינברג מצאתי שם את בראפמאן ואשתו. שטיינברג הציגני לפניהם בתור תלמיד בית מדרש-הרבנים וסופר צעיר בעל-כשרונות. בראפמאן נכנס אתי בשיחה וישאלני מאימתי אני גר בווילנה ואיזוהי עיר-מולדתי וכיוצא בשאלות כאלו. בשמעו, כי יליד העיירה קאפוליה אני, קרא: "אם כן הלא בני מחוז אחד אנחנו! הן אני יליד סדום, זאת אומרת: קלצק, ובכן הריני "שכן קרוב" לך" – הוסיף מתגאה במבטאו העברי. אין אני יודע מה המריצני להתגרות בו, אבל גם אנכי עניתיו בפראזה עברית: לצערי "קרובים נעשו רחוקים". אך הוצאתי מפי את הדברים האלה הרגשתי, כי לא היו בזמנם ובמקומם. אבל את הנאמר אין להשיב. אני דמיתי, כי בראפמאן ירגיש את עצמו עלוב. אבל הוא לא מצא לעצמו בדברי שום עלבון, ובתתו בצחוק קולו אמר: – טועה אתה; אני לא הרחקתי את עצמי מכם. אני עובד אתכם יחד בשדה אחד, בשדה-יהודים ובין יהודים. לא הבנתי אם חוצפה היא מצדו או צביעות. לא יכלתי להתאפק ואשאלהו: – וגם לטובת יהודים? – כן לטובת היהודים – ענני בחציפות, ובראותו, כי כל המסובים נתעוררו ברגז על השקר הזה, הוסיף, "האם לא תאמין?… נפלא הדבר! העם העברי נמצא במצב, שאין דומה לו בתולדות-העמים; החרדים מקוים, כי עתידים הם להגאל ממנו בארח פלא – משיח יבוא! המשכילים תולים תקוות מרובות בזכוי; אבל הן אין הללו אלא דמיונות. צפיתכם, שאתם מצפים לזכוי, סופה להיות למפח-נפש כתקות-היראים לביאת-המשיח. והנה בא בראפמאן ויפדה משעבוד הגלות תשעה עשר יהודים הם ובניהם ונכדיהם וניניהם. המעט זאת מכם?" 3 אחרי דבריו הגסים והעולבים האלה מצאתי לבלתי-אפשר להתווכח אתו מתוך כבד-ראש, ואחמוד לצון לי ואמר: – היודע אתה, יאקוב אלכסנדרוביץ? במינסק נזדמנתי עם אחד מאותם האנשים, שגאלתם מן הגלות, והאיש ההוא עשה את ההפך ממעשה-בלעם, ותחת להאציל לך ברכה, קללך קללה נמרצת על הגאולה הזאת. והנה התערבה אשת בראפמאן בשיחה ותאמר: – זהו, וודאי, אותו הפסח! – כן, פסח! – מלאתי אחריה. בראפמאן צחק בקול גדול, ואשתו אמרה: – כמשלחת מלאך רע אני רואה את האביון הזה. מן היום אשר עזר אישי על ידו לבא בברית הנצרות, הוא מדריכנו מנוחה. כספחת דבק האיש בנו. אין לו כתנת – הבה לו כתנת; אין לו מנעלים – הבה לו מנעלים; אשתו עזבתהו – תן לו אשה. הגעו נא בעצמכם: הוא בא רגלי גם הלום ווילנאה, ואך ברב עמל נחלצתי ממנו. – קו אפיני אנו מוצאים בטבעם של היהודים – קרא בראפמאן – אך ימיר האחד מהם את דתו, ידמה בנפשו, כי הצליח במעשהו זה את הנוצרים שבכל העולם, וכי ראוי הוא בשביל כך, למצער, לתאר גנראל, או לתיק של מיניסטר… – אבל מכאן אנו למדים – אמרתי – כי אפילו המנוולים הללו, חלאת העם העברי, יודעים את ערכה של היהדות ואינם רוצים למכרה בזול. כדי לשים קץ לשיחה הבלתי-נעימה הזאת, התנשאה הגברת שטיינברג ממושבה ותזמין אותנו לשתות חמים באולם-האכל הסמוך. אני סרבתי לה באמרי, כי אין לי פנאי. נפרדתי מעל המסובים ואלך לדרכי. עברו עוד שנים אחדות, ולבראפמאן עם הצעותיו האנטישמיות הגיעו ימים יותר טובים. זה היה אחרי מות מורביוב, כשנתנה משרתו להגנראל קויפמאן. בימיו האירה ההצלחה את פניה לבראפמאן. קויפמאן היה אמנם איש ישר, ואת היהודים לא שנא, אבל בהיותו קצר-ידים מטבעו, הושפע מעוזריו, הקרובים אליו, והללו הציגו לפניו, את בראפמאן בתור ידען גדול בלמודים העברים ומומחה לעניני היהודים ועם זה כידידה הנאמן של רוסיה ומוסר נפשו לטובתה. לא ארכו הימים ודלתות בית קויפמאן נפתחו לרוחה לפני בראפמאן, והלה התחיל להגיש לו תזכירים עם תכניות על היהודים והיהדות, וכלן מטרה אחת להן: לעשות את חייהם יותר קשים ויותר מרים. לא עברו ימים מועטים והשמועה על דבר הצעותיו המסוכנות של בראפמאן הגיעה לאזני הפרנסים ראשי קהלת היהודים בווילנה. בין הפרנסים האלה נמצא האחד, שהיה מפורסם בעולם לגאון גדול, אשר ידיו רב לו גם בהשכלת אירופה. זה היה רבי יעקב באריט, או, כמו שנקרא בפי העם: ר' ינקלי קובנר. ר' יעקב באריט זה נשא חן לפני הגנרל קויפמאן במתק מדברו ונימוסיו היפים, ובכל עת אשר השתדל לפניו בעניני-היהודים, נתן לו את חפצו. כאשר נודעו מזמות בראפמאן לבאריט, התיצב לפני קויפמאן ויבאר לו כי אי אפשר לפתור שאלה חשובה כשאלת-היהודים על סמך דעת יחיד, אפילו אם יהיה יחיד זה מן הגדולים והמצויינים שבדור, ויציע לפניו למסור את הצעותיו של בראפמאן לועדה של באי-כח היהודים והנוצרים בחבל הצפוני-מערבי. קויפמאן הסכים להצעתו זו של ר' ינקלי, וכעבור עת קצרה פרסם פקודה על-דבר קריאת הועדה. המעשה הזה אשר עשה קויפמאן לא נעם לבראפמאן ויתאמץ בעצמו וגם ע"י אחרים לסכל את הדבר, אבל עמלו לא עשה פרי. הועדה היתה בזמנה. מצד היהודים השתתפו בה שנים-עשר מגדולי העסקנים הצבוריים, וביניהם גם ליבאנדה ושטיינברג, ואחדים מנכבדי שרי-הממלכה. בפקודת קויפמאן צריך היה בראפמאן עצמו להגן על הצעותיו לפני חברי-הועדה. על-דבר הועדה הזאת ספר לי ליבאנדה פעם אחת את הפרטים המעניינים הללו: "כשנכנסתי אל האולם הממלכי וראיתי מרחוק את בראפמאן, אותו האברך הפינסקאי, אשר הציג את עצמו לפני במינסק בתור "משכיל נרדף", דמיתי, כי עוד מעט ואחזני השבץ. לא חפצתי להפגש אתו ואסוג הצדה. אבל הוא התחצף ויגש אלי ויושט לי את ידו וישאל: – מה שלומך, מורי ורבי מלפנים, ליאוב אוסיפוביץ? לא הושטתי לו את ידי ואומר: היום לא אחפוץ לדעתך. בראפמאן הוריד את עיניו לארץ, וכמו ברוגז סר מעלי ויגש אל כנופיה קטנה של פקידים רוסים, ששוחחו יחד בפנת-הבית. חמת-העכשוב – המשיך ליבאנדה את ספורו – שעלתה ובצבצה מתוך הדברים, שהשמיע על היהודים בועדה, לא נתנה להצטייר. כל העת דבר מתוך גרונו לא רק המשומד, איזו עוונות וחטאים לא טפל הצורר עלינו? איזו עלילות בדויות מלבו לא העליל עלינו? הוא אמר, כי היהודים הנם עלוקות, המוצצות את לשד הארץ, וכי הם מתפרנסים משוד האכרים. את הקטגוריא שלו חזק ברשימות-דברים לקוחות מתוך הגמרא ו"השלחן-ערוך", ואפילו את הרמ"א סחב מקברו. כמובן היו כל אלה זיופים וסרוסים, שנתגלו אחד, אחד על-ידי בא-כחנו, וביחוד על-ידי ר' ינקלי באריט. ואיזו הצעות רעות ואכזריות לא הציע על דבר היהודים? קודם כל הציע, כי ייחסו אותנו למעמד-האכרים וכי כי יסגרו לפני היהודים את דלתות בתי-הספר וכי יאסרו עליהם לעסוק באומניות החפשיות, וככה חפץ הצורר משפטי-אדם. היו רגעים, שבהם הורמה ידי כמו מאליה וכבר נכון הייתי להתנפל עליו ולסטור לו על פניו. אבל התאפקתי, הבלגתי על כעסי ולא בצעתי את אשר יזמתי לעשות. נפשי שבה למנוחתה רק אחרי ראותי, כי מישיבה לישיבה נעשה מעמדו של בראפמאן רפה יותר ויותר והבסיס שמתחת רגליו הולך ומשתמט, כי טענותיהם של הצירים היהודים, המהרסות את בניני-תכניותיו כאהלי-קלפים, עושות על הפקידים רשם נמרץ, ואין מהם פוצה פה וטוען לטובת הצעותיו. בראפמאן עצמו התגעש בדברו ויחגור שארית כחו לסתור את טענות היהודים, אבל לשוא. בישיבה האחרונה, כשסכם יושב-הראש ר' יעקב באריט את ההחלטות, שנתקבלו בועדה ברוב-דעות גדול, ישב בראפמאן כנזוף. התבוננתי בו ברגעים ההם וראיתי, כי צבעי-פניו הולכים ומשתנים, אזיל סומקא ואתי חיורא. באותה אבל מפלתו הגדולה של בראפמאן לא הרפתה עדיין את ידיו, ולא עוד, אלא שהגבירה בו ביותר את תאות-הנקמה. הוא הסיח לפי שעה את דעתו מהצעותיו ובהתמדה גדולה ומרץ רב הוסיף לכתוב את ספרו, שתלה בו תקוות מרובות, אשר נתקיימו, לצערנו. ספרו של בראפמאן נתפרסם בדפוס בשנת 1869 בשם " ספר-הקהל", והוא מכיל, כמו שכבר ספרתי בפרקים הקודמים, רק תעודות יהודיות מזויפות ומסורסות, שנשען עליהן. 4רוצה המחבר להוכיח, כי העם העברי חותר תחת קיומה של המדינה הרוסית, וכי בשביל כך צריכה הממשלה לאחוז ביחס ליהודים באמצעים היותר קשים קודם שישפיקו להביא כליה על הארץ הנוצרית. עוזרי-בראפמאן מלפנים מתלמידי בית מדרש-הרבנים גלו אמנם על-ידי העתונים ברבים את כל השקרים והנכלים אשר בספרו. מלומד צעיר ווילנא, שרשווסקי, הוציא ספר מיוחד, שבו הוא מוכיח בראיות ברורות, כי אין שום דבר-אמת בחבורו של בראפמאן, וכי אינו אלא שרשרת גדולה של זיופים מחפירים, שנעשו בידי הדיוט ובור גמור. אף-על-פי-כן נתקבל "ספר-הקהל" בהספירות הביורוקראטיות ברצון מרובה, ולהעתונות הצוררת לישראל נעשה מקור שאינו פוסק של כל מימי שטנה ומלשינות על היהודים והיהדות. "ספר-הקהל" עלה על שולחן לשכות-הסופרים של גדולי הביורוקראטים, אשר נחשב בעיניהם כעין "חשן משפט" לעניני-היהודים וכאנציקלופדיה למדעי-היהדות. כך נעשה בראפמאן ליוצר האנטישמיות הרוסית. עד כמה גדול היה בזמנו ערכו של "ספר-הקהל" בעיני השלטון הרוסי, – על זה מעידה העובדה הבאה לקמן, שנמסרה מאת המשורר העברי המפורסם יהודה ליב גורדון בזכרונותיו אדות פגישתו בשנת 1879 בפטרבורג עם קונסטאנטין פטרוביץ קויפמאן, שהיה ובשנותיו האחרונות נתפרסם בתור כובש טורקסטאן. "שיחתנו – כך מספר יל"ג – נמשכה יותר משעה. הגנראל קויפמאן חקר ודרש אותי למצב היהודים בחבל הצפוני-מערבי, שלא שמע דבר על אודותם זה יותר מעשר שנים. – במשך העת הזאת – הוסיף קויפמאן – נזדמן לי, אמנם, לקרוא איזה ספר על-דבר היהודים, אבל כבר שכחתי את שמו. אני הבנתי מיד – כותב גורדון – כי מכיון הוא ל"ספר-הקהל" של בראפמאן והבעתי לו את צערי על כי נתגלגל ובא לידו דוקא ספר זה ולא אותם הספרים, שנכתבו נגדו. – לא במקרה נזדמן הספר לידי – בירר לי קונסטאנטין פטרוביץ – כמה עשרות ספרים כאלו המציאו לי כדי לחלקם העומדות לפקודתי, בשביל שילמדו הפקידים מהם לדעת את חיי-היהודים. כך נעשתה לי קריאת הספר חובה ולא רשות". לאות תודה והכרת-טובה על מעשיו הגדולים לטובת המדינה, קראה הממשלה הרוסית בתחלת שנות השבעים את בראפמאן לבוא לפטרבורג, ושם נתנה לו משרה בפקידות השלטון העליון לעניני-הדפוס, ועם זה בשבתו בפטרבורג פרסם בראפמאן בגדל העתונים הרוסים הבירוניים של אותו זמן, ב"גולוס", כתבי-פלסתר על חברת "מרבי-השכלה", אשר האשים אותה, כי היא מפיצה דעות ניהיליסטיות בין צעירי- היהודים. בעתון הנזכר הדפיס בראפמאן מאמר ספוג-רעל על אדות חברת "כל ישראל חברים" בפאריז, שאמר עליה, כי היא משמשת קן ליהודים שבכל העולם, החושבים מחשבות-מרד על רוסיה. בראפמאן השיג את מטרת-חייו. רדיפת-היהודים שמשה לו מעמד יפה בחיים; היא הביאה לו גם הון רב גם פרסום גדול. בשנת 1877 מת בראפמאן מיתה חטופה. שמועות שונות נפוצו אז בפטרבורג על-דבר סבת מיתתו הפתאומית. הנכונה שבהן היתה זו, כי מת בראפמאן בשבץ-הלב, אשר אחזהו מרוב עגמת-נפשו בשנה האחרונה. גם מצד היהודים גם מצד מתנגדיו מקרב הנוצרים, המקנאים בו, התחילו חותרים תחת הסמיכות המדעית שלו. ההתחלה בדבר נעשתה על-ידי אברהם-אליהו הרכבי, אשר כבר עשה לו בעת ההיא שם גדול, והממשלה הרוסית הפקידתהו לראש מנהלי הביבליאותיקה הקיסרית במטרפולין. ביום אחד בא בראפמאן אל הביבליאותיקה ויבקש מאת הרכבי, כי יגיד לו מה מהותו של הספר הנקרא "איביד" או "איבידם" ושכל המחברים מזכירים אותו כל-כך הרבה. הרכבי העמיד פני-תם ויגש לו כרטיס של הביבליאותיקה ויציע לפניו לכתוב על גבו, כי רוצה הוא, שיתנו לו את הספר, ששמו "איביד" או "איבידם" 5. אחרי-כן הוכיח הרכבי לרבים על-פי הכרטיס הזה עד היכן מגיע אוצר ידיעותיו של בראפמאן במושכלות 6. הדבר נעשה לשיחת-הבריות בעיר-המלוכה, ומאז התחיל כבודו של בראפמאן בתור בר-סמכא הולך ופוחת. יהושע שטיינברג מוסר בזכרונותיו את המאורע הזה, שקרב, לדעת רבים את מיתתו של בראפמאן: מחובת משרתו של בראפמאן בתור ראש המבקרים לספרי-ישראל היה, להשמיע בכל פעם את דעתו גם על הספרים העבריים, שהותרו לבוא בקהל מטעם הצנזורה שבערי-השדה. והנה קרה מקרה כזה: כמו שכבר ספרתי בפרק הקודם פרסם בראפמאן בעתון היומי הרוסי הגדול "גולוס", שורה של מאמרי-פלסתר כלפי חברת "מרבי-השכלה". על המאמרים האלה באה באותו העתון תשובה נמרצה וחריפה מאד מאת המשורר העברי יהודה ליב גורדון, שנשא בעת ההיא משרת מזכיר בחברה הנזכרת. מאותה שעה ואילך היה בראפמאן עוין את יל"ג ולא פסק מבקש לו הזדמנות להפילו ברעה. הזדמנות כזו נמצאה לו ביום אחד, כשנפל לידו במקרה ספורו של גורדון "עולם כמנהגו" (חלק שני) ולתומו נמשכו עיניו אל הדברים "אותו האיש ימ"ש". מבלי חשוב מחשבות הרבה החליט, כי במבטא "אותו האיש" כוון המחבר רק אל ישו הנוצרי. 7 למחר הגיש בראפמאן אל השלטון העליון לעניני-הדפוס הרצאה מפורטת בדבר, אשר הקימה שם שאון גדול. ולא אחר השלטון העליון לשלוח ווילנאה לשטיינברג, שבקר את הספר "עולם כמנהגו", נזיפה נמרצה שבכתב על אשר נתן את רשיונו להדפיסו. על זה השיב שטיינברג תיכף תשובה חדה וחלקה, שהוכיח בה, כי בדברים "אותו האיש" לא יכל גורדון לכוון בלתי אם אל השטן בלבד. אבל בראפמאן עמד איתן על דעתו וטען, כי באורו של שטיינברג מוטעה מתחלתו ועד סופו. אז החליט השלטון העליון לעניני-הדפוס לבקש בירור-דבר מאת ההגמון פילארט, זקן הפרופיסורים של האקאדמיה לתורת-הדת, שהיה ידוע בזמנו למלומד בלשון העברית. עברה עת מועטת וההגמון פילארט הוציא משפטו, כי בפירוש המלים "אותו האיש" צדק שטיינברג ולא בראפמאן, שהראה בדבר הדיוטיות גמורה. מאותו יום הרגיש בראפמאן, כי כוכבו התחיל יורד ושוקע, ויצר לו הדבר מאד, ומצוקת-לבו זו היא היא שגרמה למיתתו החטופה. ידיד לבי! שנים מספר הקשבת לקח מפי ודברי באו בקרב לבך, עתה הנני נפרד ממך, הנני הולך אל אשר יהיה הרוח ללכת; – הנני נותן לפניך דברים אחדים, בטרם אלך ואינני עוד בארץ ליטא, בטרם אפרד ממך לארך ימים, ואולי לנצח! ההנו ניצבים היום על שדה המערכה, ששם מלחמת הדור הישן והדור החדש; חצים שנונים וחרדות חדות תעופנה מול פנינו ואחריהם תשאירנה פצעים נאמנים, מדוים ומכאובים, עמל והוות! – מי ימנה מספר החללים, חללי בשר ורוח, אשר נפלו לרגלי המלחמה האיומה הזאת! שם אב תמים בדרכיו, מתנהל במסלת קדם, מבלי נטות ממנה ימין או שמאל, – יקוץ בחייו מפני דרכי בנו, אשר רחקו מדרכיו, וממכאוב לבו הוכח על משכבו. שם בן נחמד, טוב שכל ומהיר דעת, מתגורר בארץ נוכריה בחסר ובכפן, באין מכיר ומודע, באפס משען ומשענה, – ומגמת פניו לדרוש בחכמה, שנואת נפש אביו, אשר לא נתנו לבצע חפצו בהיותו בביתו. ושם איש הולך תם, אוהב טוב וסר מרע, חפץ בטובת עמו בכל לב ומלמד תועי רוח כינה,– הנה הוא הולך קדורנית שבע מכאובים ורגז, כי חנפי לב יקיפו עליו ראש ותלאה תחת רדפו טוב וחפצו להועיל! כאלה וכאלה תראינה עינינו מהומה ומבוכה, לוחמים ונלחמים, עושקים ועשוקים. – הן מלחמת הזקנים והצעירים מלחמת דור דור היא; מיום נמצאו עלי תבל אבות ובנים עד אשר יגוע כל בשר יחד ריב לעולי ימים עם מלאי ימים, אשר ייטב בעיני זה פגול הוא לא ירצה לפני זה; – אך בנו, בני ישראל יושבי רוסיה, היתה המלחמה הזאת למלחמת הדת, מלחמה הרת שאון ורעם, אשר לפניה ילך קטב, ואחריה – יגון קודר! ומתי יחדל השאון? מתי תשוב החרב, האוכלת אדם רב, אל תערה? אין אתנו יודע עד מה; אך פעולות הימם תבשרנה, כי קרוב קץ המלחמה הזאת, ולא לארך ימים תשלוט שלטת. הן הדור הישן חגור כלי נשק, והדור החדש שם את חכמתו למגן לו; הדור הישן יעז בעלילותיו, והחדש – ברוחו; הלא מודעת זאת, כי טובה חכמה מכלי קרב! יד העת ורוח היום עם הצעירים, ומי לפניהם יעמוד? הננו רואים את הצעירים, אשר אין בידם כלי משחית, מתנוססים בגבורתם וידם רמה על שדה קטל! אך האם לא יבואו רעות בלבם מרוב עמלם וכבד מלחמה? אם בהנשאם על כנפי רוח העת לא ירחקו מרוח עמם, מכל טוב בו, מרחקי ארץ? הנה המסך פרוש לנגד עינינו והוא ישים להם סתר פנים; ננסה נא לגשת אליו, אולי נראה מה בעדו… התראה, ידידי, שב ממרחק בני אדם נפוצים איש לעברו, התדע מאיזה עם הם? אנכי לא אכיר מחצבתם… אך נמהרה לנוס, כי רבים בם כפירים ונמרים, אשר בהביטנו ממרחק ראינום בתבנית בני איש!… 1) אך מה לנו המסך, אשר בעדו אולי לא נוכל נחזה נכחות; הלא לנגד עינינו בימים האלה רבים מאד אשר הנזרו לבשת! זה ירדוף רוח כל היום ותאות לבו כל מעינו; זה יקשיח לבו מכל איש מצוק ומר נפש, כי עיניו אך לנפשו ומה לו תלאות רעהו? זה יפיר חוק ביד רמה ובכל קדש יתקלס, וישתבח בעיר אשר כן עשה; וזה יתכחש לעמו ולמולדתו ושם ישראל חרפה לו! כאלה וכאלה יעמיקו סרה בני בליעל ובשם הדעת ורוח היום ידגלו כלם… התהיה גם אתה, ידיד לבי, כאחד מהם?… ידידי המלחמה הכבדה, השלטת בימים האלה, הנה היא לנגד עיניך, והנך רואה אותי ניצב על שדה המערכה, נלחם עם בנו הדור הישן ברב כוח, ופצעי רבים מאד… עיניך רואות זאת, אך לאשרך לא נגעה המלחמה הזאת בנפשך, כי נולדת לאב חכם יודע חיים, והוא ינהלך מישור בדרך טובה למען תצלח; אך בכל זאת הנך נחשב על בני הדור החדש, אתם תתהלך ובקהלם תבוא, ורבים בם השחיתו דרכם, היהיו למופת לך? אם יטוך בתעתועיהם ללכת אחריהם? יהיו נא דברי אלה לנגד עיניך, והיו לך לעינים, ואתה, ידידי, הט אזנך ושמע. על כחש ושרירות לב יחיו רבים, הדוגלים בשם רוח הדרור ורוח העת; רבים בם יחלו בכחש ובשרירות חלב יכלו, ורבים יהפכו משפט אלה, המה בשרירות לבם יחלו, ואחרית דרכם – כחש. יודעי ספר כי תבוא חכמה בלבם להביט און בהבלי שוא אשר הנחילום הוריהם, יסיתום מחשבותיהם בשפק, ינע לבבם בין אמון וכחש, מבלי דעת אם להאמין בדת אמת, אשר גם היא מורשה להם מהורים משמרי הבלי על שתי הסעיפים ומלחמת שרפיהם תכבד בקרב לבם; ובאין להם מורה מבין, מבדיל בין אמת ושקר, קשט והבל, יכחשו באחרית בכל אשר לא ידעו לא יבינו, ובאין עוד פחד אלוהים לנגד עיניהם ילכו שובב בדרך לבם; – ובנים משחיתים אשר יצר לבם רע מנעוריהם, ופשעם יהי' למו תמיד למכשול לב, כי כליותיהם תיסרנה אותם על בגדם בד', – אז מרוב עשות תועבות יכחשו בדת קדש, הנצבת להם לשטן על דרכם, ותאות לבם תנתן להם באין מפריע. זה חלק רבים בימים האלה, אין זורע לצדקה בלב בני הנעורים לטוב להם, אין מאיר עיניהם בדבר אמת להיות לנר לרגלם, ואין חונך לנער לשמרהו מכל תועבה, מפח יקוש וממרורת פתנים הצפונה תחת נפת… אם נשים לבנו לחקר דורות קדם, אשר כבר ספו תמו, ואך שם להם בדברי הימים, – נראה, כי חפץ לבם ותאותם למשול בחזקת היד על שכניהם קראום למלחמה על עמים רבים; מלחמותם וממשלתם בארצות לא להם, מסחרם, מרכלתם וגאון שלות השקט אשר היה להם, –עוררו את לבם לחיות חיי תענוגים: רדפו שכר, יין הדליקם, השחיתו בענביהם ומרוב תענוגים שלח רזון בם, רפו ידיהם, היו כנשים. ובבוא אויב על ארצם נפלו לפניו בלא כח ויהיו למס עובד, ויפלו למשואות מבלי יוכלו קום, עד אבדם מן הארץ. אם נכונן לחקר מעשי העמים, החיים אתנו בימים האלה – בימי הבינים, יתראו לפנינו פגרי אדם רב, נהרי נחלי דם, מוקדי אש, קטב ומות! דברי הימים ההם כתובים על ספר אך בדמי נקיים תמימי דרך, אשר עד סגורשאול בעדם לא נלאו להלחם על דרכם אשר בחנוה וימצאוה ישרה; – רבים מאד בם, הורינו זרע יעקב, אשר שפכו דמם כמים בעד דת קדשנו! מי ברא כל העלילות הנשחתות האלה? מי הפיח בעמים ההם רוח משחית לחבלי ארץ? הלא כהני און וקנאת הדת! הם הלאו תבל ויושבי בה, הם הקדירו שמים על אירופה כלה, וירשנו ארצם מדם בניה! בשלות נפש נביט על חר הכהנים המשחיתים ועל קנאת האמונה; על הכסילים אשר אבו לשים חק ומוסרות למחשבות איש ואיש ועל כל מעשי ימי הבינים. – אך, הלא תשתומם ידידי, כי קנאת הדת הנמבזה והמחבלת, קנאת הדת טרפה באלפיה ואהבת התענוגים – ברבבותיה! כל העמים, אשר שחחו תחת קנאת הדת חיים כיום הזה חיים נעימים, אך העמים, אשר התמכרו לתענוגי בשרים, ספו תמו מן בלהות! כן הוא ידידי! רבים חללים הפילה קנאת הדת, ועצומים עוד מהם – הרוגי התענוגים. וד' אלוהים אמת, אשר חפץ להצליחנו ולשמרנו מדרך פשע וכסל, נתן לנו תורת אמת, אשר תסגור בעדנו הדרך, לבלי נוכל להכשל באהבת התענוגים ובקנאת הדת יחד! רוח תורתנו מלא שלום, צדקה וחסד. מה ד' אלהינו שואל מעמנו? לשמור חוקותיו, למען נזכרהו בכל דרכינו, ולמען יחוש איש ישראל את קרבתו לאלהיו ולעמו, – ולעשות משפט אמת, צדקה וחסד. כי ימוך אחינו והחזקנו בו, וחי עמנו; כי ימכר לנו ללחם לא נעבוד בו בפרך, וכי ימצא לו גואל קרוב לו – וגאל אותו; כי נקצור שדותנו, כי נבצור כרמנו, – ובאו בהם אלמנה, גר ויתום לשבור רעבונם גם הם; אם כסף נלוה את אחינו – לא נהיה לו כנושים, לא נשים עליו נשך ובשנת השמטה נשמט ידנו; אם חבול נחבלהו, לא מחבול ריחים ורכב וכל דבר אשר בו חיי איש; אם שמלתו נחבול – כבוא השמש נשיב לו, כי במה ישכב? אם יפעול פעולתו עמנו לא נלין שכרו אתנו, כי אליו הוא נושא נפשו; כי יעשה לנו איש רעה – לא נקום נקמתנו ממנו, ולא נטור לו, – כהנה רבות בתורתנו; מגמת פני כלן – אל החסד ואל הצדקה! הארץ אשר בה בחר אלהינו לתתה לנו, לא לחוף ימים 2) תשכון, לא יבואו בה תמיד אניות סוחר, ובכן לא חיי מסחר היו חיי בני ישראל על אדמתם, אך חיי עובדי אדמה, חיי הטבע, חיי שלום ושלות השקט. המסחר יביא את האדם לדאגה, לעצבון, לאהבת התענוגים, ולחפץ לב בכל אשר אין לו; המסחר יביא את האדם בארצות שונות ויחברהו בברית עמים טובים ורעים, – מודעת דרך מרבית בני האדם, כי ימהרו ללמוד אל דרך כסל אשר תחו עינם, אך לא ימהרו לבחור בדרך טובה אשר יראו–; מאלה לא ינעמו חיי המסחר. לא כן חלק יעקב, ארצו ארץ תנובה זבת חלב ודבש, לא ארץ רוכלים, תורתנו גם היא שכה דרכי המסחר בעדנו, בצוותה לנו לבלי הלוות כסף בנשך, לבלי לננגוש ברענו, אשר נלוה לו משאת יד, לבלי יקח כל מלוה את משה ידו מיד הלוה בבוא שנת השמטה, לבלי נבוא בארץ מצרים, לבלי ירבה לו המלך כסף, זהב וסוסים; כל אלה עצרו בעד המסחר לבלי יפרץ בארץ, ועמו – גם אהבת התענוגים! על כל דבר אמונה לא צותה לנו תורתנו, אך ספרה לנו, כי אלהים ברא שמים וארץ על כל היקום. כל חקרי חכמי לב בנפש האדם, בחיי הנצח, בעניני הבריאה, בדרכי האל ותכונתו, בהשגיחו על כל איש ואיש, וכאלה רבות, לא זכרתם תורתנו, כי דברים אלה לא לאמונה המה, כי אם לשכל האדם והוא ימצא נתיבותיו, וכאשר ישאהו רוח בינתו כן יגזר אומר; אם כה או כה, אחת היא לתורתנו, כי לא אמונת הלב היא דורשת, כי אם לשמור מצותיה! כהנינו הקדושים – אך קדושתם לנפשם; לבל יטמאו למת, לבל יקחו להם לאשה זונה גרושה וחללה; לא למשול בקדושתם על העם, לא להטות רוחו לכל אשר יחפוץ לבם; כלנו זרע יעקב נחנו, בני אל חי, לא נכר בתורתנו שוע לפני דל, כהן לאל עליון – לפני איש שדה, אך עושה צדק לפני פועל און, שומר מצוה – לפני פורע מוסר. – ראה נא ידידי, דברי אמונות לא גברו בנו, שבט מלכות או מקל חובלים לא נתן ביד הכהנים, אין מבעיר להבת קנאה בלבבנו, אין אתנו דברי אמונה אשר בעדם נשפוך דם נקיים; לא נוכל על פי תורתנו לא לאהוב תענוגי בשרים, ולא לקנא קנאת האמונה ולהלחם באנשים רבים למען יאמינו כמונו! האין זאת תורת אמת, תורת חיים?! אל תשאלני, ידידי, לאמר: "הן ד' אלהים הוא בורא כל האדם יחד, כל הגויים בניו הם ומדוע אך בנו בחר לתת לנו תורת חיים כזאת, ומדוע לא חנן בה תשכח, כי לא כל ארץ תכשר לחיים כאלה, אשר נוסדו ברוח תורתנו, ולא כל עם יוכל לחיות על פיה. שם ארץ שוכנת לחוף ימים, בה שפעת כל חמדה, צמר צחר, שש, משי ורקמה, – אך לא ארץ פוריה רבת תנובה היא, ובכן אך במסחר מעיני כל יושביה; ושם עם פרא החי על חרבו, חפץ להדוך עמים רבים תחת רגליו, האם המה יחיו על פי תורתנו, לרחק ממסחר, ולחיות חיי שלוה בארץ נעמה? זה רוח תורתנו וזאת דרכה ומגמת פניה. מוסדותיה אשר היא נשענת עליהן, אך שתים הנה: כי אל אלהים חי הוא ולא היכלת; כי יוכל להשכן רוחו על בחיריו. האיש אשר אין עז לו ברוח בינתו לכחש בשתי אלה, לא יוכל עוד לכחש בתורתנו. לו שמו זאת רבים אל לבם, כי אז לא העזו להפיר את חקי דתנו, כי אז ידעו, כי לא להם הכח להרוס את המוסדות השתים האלה, אשר בהן תתמך דתנו, כי אז לא התקלסו בדתנו בבוא מבוכתם בחקרי הנפש והבריאה ודבר אמונת אנשים רבים… כי אז לא כחשו בתורתנו, בעת אשר ילא שכלם למצוא נתיבות קורות רבות אשר נזכרו בה בחקי הטבע –, כי אז השכילו לדעת, כי ספר תורתנו הוא ספר מכלכל בקרבו ענינים רבים שונים, אשר לוא נכתב היוצאים מיד סופרים שונים: ספר דברי הימים, ספר חוקי ד' ומשפטיו, ספר גבולות ארץ, וספר שירים ומליצות; אך בימים ההם, נכתבו כל אלה בספר אחד, דבר ד' בו אך חוקותיו ומשפטיו! ומה ד' אלהינו שואל מעמנו? כי אם לשמור חקיו וללכת בדרכיו! נזכרה ראשונות: שם בחברון יושב אביעזר בסכת גנו לפנות היום אחרי אשר שב משדי תנובה אשר לו, לימינו תשב אשתו האהובה לו כנפשו – בשילה ראה אותה, ותחשק נפשו בה, ואביה, הכהן הגדול, לא מנע אותה ממנו, מאשר לא ידע לחקור יחש וכבוד משפחית. לפניהם ירקדו ילדיהם הוריהם ירנינו. אליו יבואו אדם רב, פועליו – על שכרם, אלמנות ויתומים – לברך אותו על לקט קצירו אשר עזב להם: פאת שדהו, עמריו הנשכחים, לקחו למו להיות בם בענים; אביונים – לקחת ממנו שלמותם וכסותם, אשר נתנו לו בעבוט; והוא, כברכת ד' עליו, ישלם לפועליו משכורתם ביד נדיבה; ישיב ברכה לאלמנה ויתום ובנדבת פיו ינחמם, כי לא מאתו לקחו קצירם, אך מיד ד'; ישיב לאביוני אדם את עבוטם לשכב בו, ויחל פניהם, להביא שנית לו את עבוטם בבקר, ילוה כסף לכל מר נפש וקשה יום ובכל מך תחזיק ידו; אלה וכאלה תענוגי בשר ורוח נצפנו לו, לבו יגיל בעשותו חסד לנדכאים, ורוחו לא חובלה מתגרת יד השפק בדברי אמונה, ואור חייו יאיר באור שבעתיים! אלה המה חיי איש ישראל על אדמתו, אשר נתן לו ד', לא חיי המסחר. גם לא חיי החקר. מה חיי הסוחר? הלא שאון ומהומה! ומה חיי החקר? שפק ומבוכה! אך חיי איש ישראל היושב על אדמתו וחי על פי תורת ד', השומר מצוה והולך תם, וכל דבר אמונת הלב לא יחריד עשתונותיו בקרבו, – חיי נעם הם, חיי אושר, אשר אין על עפר משלם בימים האלה! קורות דור ודור יגידו לנו, כי כל ימי שבת ישראל על אדמתם, בלכתם באור ד' ובאור תורתם הצליחו דרכם, וכל הימים אשר סרו מדרכיה שבעה ברעות נפשם. הן בשמרם את דרך ד' ותורת החיים אשר נתן להם, חיו חיי נעם, ויהיו מאושרים על פי חקות עולם, מבלי אשר יוכל יקרם כל אסון; – אך הננו רחוקים היום מחיים כאלה, הננו רחוקים מחיי תורתנו, הננו היום סוחרים, דורשי חכמה ושבעי עמל ומכאובים. – לא עוד נוכל לחיות חיי הנעם אשר הכינה לנו תורתנו–אך הלא רוחה חי בקרבנו, ולפיה נוכל לכונן דרכנו לטוב לנו.מה רוח תורתנו? צדקה וחסד, התרחק מרוב תענוגים ובלי שים לב לדבר אמונות! הלא תבחר, ידידי, בחיים כאלה, ורוח תורתנו יהיה נר לרגלך בכל אשר תפנה. ימים רבים לבני עמנו ללא-חייים בארץ, עתה יראו רבים באור החיים,כרעבים וצמאים יעטו אל החיים ברוב חשקם, ומאשר ירבו להתענג עליהם יהיו להם לזרא, והיתה אחריתם עמל ומכאובים; – גם לפניך פתוחים דרכי החיים, גם אתה תקוה לחיי אשר, – אך יהי רוח תורתנו למנהל לך בדרך החוים אשר תבחר, לבל תשבע תענוגים, אשר תקיאם באחריתך, והיו לך למוקש ולמכשול לב! יהיו נא שמורים בלבבך דברי רוענו הנאמן, משה איש האלהים, אשר דבר לעמו על אדות תורת החיים אשר נתן לנו ד' לאמר: "החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה; – ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך!" דברי אמונות אל יכאיבו לבך; לא לדתנו הם, אך לחכמה ולדעת, אם יקומו או יפלו – לא תקום ולא תפול דת קדשנו אתם; – שמר מצוה והלך בדרכי מישרים והיית מאשר בארץ. עמך, עם אלהי אברהם, גוי מעולם הוא, לו נתנה תורת אמת, חוקים צדיקים ומשפטים יחיו בם כל נוצריהם. הוא המורה האחד לכל גויי אירופא, אזיה ואפריקה אמונת אל אחד; בידו באו כל למודי הפילוסופיאה, בראשית ימי הבינים, בכסות חשך ארץ ויושבי בה, ובידו נשמרו עד אשר באו ביד חכמי עמים רבים ויגיעו למרום קצם כיום הזה. הוא הגוי האחד, החי עוד מימי קדם קדמתה, והעת אשר האבידה כל גויי קדם לא שלטה בו לרע לו להאבידהו מתחת שמי ה'. הוא הגוי החלש, אשר היה למשחק כשבע עשרה מאות שנה, בידי גוים עריצים, כהני און, אשר בא באש, במים, בחרב, בשבי, וכל המצוקות והתלאות, אשר אך בהלך נפשנו נדמה אותן, כתומן באו עליו, ומפניהן לא שח, לא נחת, עד אשר נבקע כשחר אורו, לחיות ככל האדם, כיום הזה. הוא הגוי אשר רוב בניו יודעי ספר הם, חיים חיי החברה, שונאים כל שכרון, אנשי חמלה ורחמים, וידם לא נגואלה בדם נפש. – הלא תתגאה, ידידי, בעמך ובמולדתך, הלא תראה, כי אך גאות שקר בפי כל בני בליעל אשר שם ישראל חרפה להם! רבות רעות בתבל, רבים אוררי יום, הבוכים על קשי יומם ובהצר להם יתאוננו על יוצר תבל, אשר מידו באו להם מכאוביהם; – הדברים האלה עתיקים; רבות עמלו חכמי ארץ, פילוסופים ומשוררים, להשקיט תלונות כל האומללים, איש לפי דרכו, וישכחו דברי נביא ה', אשר דבר לאמר: "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב!" כן ידידי! לא מפי עליון תצא רעה או טובה, אך מפעולות אדם! לו שמר כל גבר חוקות עולם אשר נתן ה', כי אז לא ידע אנוש שבר. גם כל רעה, גם כל טובה מיד אדם לו. מרבית בני האדם יבעטו ארח עולם, אלה – תועי רוח, אשר לא ידעו להזהר; ואלה – כפירים ונמרים, פתנים צפעונים, אשר יתחרו אך להרע! מאלה תמלא תבל איד ופיד, שבר ויגון, עמל והוות, קטב ומות! שם רך וענוג מתהפך על ערש דוי, – הן לא מאפס באה לו מחלתו, כי אם מאולתו ואולת הוריו, אשר סלפה דרכו. לולא פנקוהו מנוער, לו נשמר עתה ממאכל אשר לו לזרא, מקור, משרב ומעצבון לב, – הלא התהלך בחוץ בשלום בעצמיו, ככל האדם. – שם עני אובד, נושא חרפת רעב, וחסר וכפן גורלו כל היום, עולליו שואלים ללחם, ופורס אין להם; – האם האל הטוב, אשר הכין טרף לכל חי, בכשרונותיו אשר שם בקרבו, שכח לתת את הכשרונות האלה בקרב העני האמלל ההוא? לא כן, ידידי, יד האל לא מנעה מתנותיה אלה גם מאת האובד הזה – אך הוריו האוילים שכו בעד הכשרונות האלה לבל יפותהו, חטא חטאו לחוקות עולם, על כן הנהו גוע ברעב כיום הזה! שם הולך נכוחות, החפץ להיטיבנושא קולו לעם הולך חשכים לפקוח עיניהם על דרכם – ישבע עמל ותלאה מיד מקנאים חשוכים, ינוס לאשר ישאהו הרוח, למלט נפשו מיד עריצים, ובנדודיו ימס לבו בקרבו והיה לנחל שוטף על פניו, על כל מחמדיו אשר רחקו ממנו….שם צדיק אובד בצדקו, כי הקיפוהו מרעים; שם עלם רך, כליל יופי, תם וישר, מתהפך על ערשו, אשר בדמעות ימסנה, רוחו יעוף מרחקי ארץ, יקום ממשכבו, יתהלך אחת הנה ואחת הנה, מראהו מורה מאד, עיניו מפיקות זועה וחלחלת לב, פניו חמרמרו מבכי, וכל רואיו יאמרו בלבבם כי משגע הוא – הנה הוא יוצא מן הבית לשים קץ לחייו המרים ממות, אך זכר את אביו הישיש, אשר אך יחיד הוא לו והוא כל מחמדו בחלד, ובכאב לב וברוח חבלה ישוב על משכבו לחיות חיי יגון, להכיל בקרבו מוקדי עולם, לבלי האבד תקות האב הזקן – הנה הוא שב על משכבו, האם שב גם למנוחת לבו? לא, לא! הן כל מחמדיו, אור חייו, מקור חזיונותיו הנעימים, אשרכסו אור לפניו על תבל ומלואה, – את אהובת לבו לקחו ממנו, ואיך ינוח?! יד מי עשתה כל אלה? – יד כפירים ונמרים, יד פתנים צפעונים, המחבלים ארץ ומלואה למען בצוע בצע, למען הכבד על פני העם, למען הרע!! כלן יד אנוש בראתן… לא תתקע לידי, כי לא תוסיף גם אתה, ידידי, עליהן במשגה, הלאאדם אתה; אך היה, ידידי, אדם ואל כפיר, נמר, פתן ותנין!… הן תקלל בלבך כל פועלי און בראותך את עשוקיהם, אל תהיה בני, כאחד מהם, להוסיף שבר ויגון, עמל והוות, להוסיף אמללים שבעי רגז!… התקוה, חלק אדם מאל, היא השמש הזורחת על חיי האדם; היא האחת אשר פיה מלא חזיונות נעם לשלוי עולם, ותנחומות אל – לקשי יום; עד יום אחרון תשעשע את האדם ברב טוב אשר תצפון לו. אשרי האיש, אשר אך ביום המות יפקח את עיניו לראות את תעתועיה, אך אוי לו לאיש, אשר בחצי ימיו תראינה עיניו, כי היתה לו למפח נפש! עודך עלם רך, ידידי! עוד חזיונותיך מלאים אור לפניך, כי כל חזון לבך יצא לפעלו, עוד לא דכאה תוחלתך גם פעם אחת, על כן עודנה מלאה כח עלומים, עוד עז לה לעוף לגבהי שחקים ובמעופה אולי תברא לך אהבה… ומה תעשה באחריתה, אם מרוב מעוף תפול, תמוט תרד פלאים? הינעמו לך אז חייך? אם לא חשך ישופך נצח? רבים חללי התקוה, כי רבים הרחיבו לה חדרי לבם, בפיה נפת צופים, אשר תתהפך למרורת פתנים והיתה לזרא בקרבם, והיו מאושריה מדוכאים, ותנחומותיה וחזיונותיה – לכאב לב, ולשבר רוח. הלא הגדתי לך, ידידי, כי כל רעת האדם ואסונו מידו לו, הלא תבין כי גם פצעי תקוה נכזבה גם הם ילדי אולת אדם, אשר תסלף דרכו. הן כל מקרה אשר יהיה בתבל נרדף הוא ממסבות בני אדם וחוקות עולם; מסבות בני האדם גם הן נרדפות הן מכחות נפשו, ממצבו ומדרכו. האיש אשר חנכוהוהוריו בדרך רעה, נלחץ הוא להגביר רגשי לבו הנשחתים על הטובים; אם יקום רב-אונים על איש חלש אין-כח, ורוח נקמה או אהבת בצע תסערהו לעשות לו רעה, – אם על פי חנכתו ומצבו לא יוכל להגביר החמלה על האכזריות, הצדק – על הרשע, אז יפול החלש שדוד לפני; – אם קרובים מצדיקי המט-לשבר וידם רב להם, אז נלחץ העריץ לבלי לבצע מחשבתו. כהנה וכהנה קורות רבות בתבל, כלן נרדפות גם נאלצות לצאת לפעולת אדם, מתגרת מסבות האדם וחוקות עולם! הדבר אשר יהיה בתבל, נאלץ הוא להיות, ואשר לא יהיה – נאלץ לבלתי היות; כמעט אין דבר אשר יסודו בחכלת, באפשרות, אך בלחץ והכרח. לוא לא סלפו בני האדם את התקוה, לו לא הרימוה גבהי שמים לקוות על הדבר אשר לא יוכל היות, על פי מסבות פעולות אדם וחוקות עולם, כי אז באה תקותם תמיד; – אך הם קוו על הדבר אשר לא יוכל היות, על כן באה מבוכתם! שים, ידידי, דברי אלה אל לבך, אל תעוף בתקותך שמים פן תפול מבלי קום; – כי תבוא תקוה בלבך, בחון נא דרכה, אם מצבך, מסבות בני אדם וחוקות עולם יוציאוה לפעלה בחזקת היד–קוה; ואם לא – גרשה מלבבך, הלא תכזב ומדוע תוריש לך נדודים באחריתה? ידידי, קץ דברי קרוב לבוא; רבים כתבו לבניהם ותלמידיהם דברי לקח לחיות על פיהם, ובקץ דבריהם הבטיחום, כי אם יקראו בם אחת בחדש, יזכו לחיי נצח… רבים חקרו לדעת, במה יזכה גבר את ארחו להיות משכיל ף מה איפוא ההשכל? הן מודעת זאת, כי דרך ההשכל – לדרושאמת בכל דבר חכמה, מדע וארחות החיים; אך בשם "משכיל" יכונה, על דעתי, האיש השם את ההשכל נר לרגליו והולך בדרך צדקה, אשר סללה לפניו דעת ההשכל, מבלי סור מהן ימין ושמאל! על כן ידידי! אנכי לא אבטיחך, בחודש או אחת בשבוע, תזכה לחיי נצח… אך זאת אבטיחך, כי אם תשים דברי אלה על לוח לבך, אם תקחם להיות בדרך חייך, אז תזכה לחיי חלדמאשרים, והיית גבר צולח, ובכל אשר תפנה תשכיל! – תמו דברי אליך, ידידי! אך אשרך וטובתך, עשותך חסד ולכתך בדרך צדקה לא יתמו; שמר דרך אמת וצדקה ורעה אמונה, ואחריתך ישנה, ישמח מרחוק לב מורך הנודד האמלל, הנהדף מרוח עריצים למלט נפשו, נפרד ממך ומכל מחמדי לבו. כ' אלול תרכ"ט אגרות תנחומים קלמן שולמאן עמך אנכי בצרה… הרף מנהי, רע יקר, ועזוב ספוד על שני ילדיך אשר שכלתם יום אחד, פן תשבע מרורים מרבה להכיל וכחשת בישר משפטי ה' – הה, ומי עמד בסוד אל נערץ? מי מצא חקר משפטיו, והוא דמים ישפוט! ועד תכלית עלילותיו מי זה בא, והוא נורא עלילה ורק לו נתכנו עלילותיו! ומי זה יעוז להרשיע פעלו אף אם ידכאנו בתחתיות ארץ ויכס עלינו בצלמות? – הטרם נדע כי גם בארח משפטיו רב טוב צפון, ותחת תוכחות מוסרו גם נעימות נצח ספונות! ולו נקרע סגור עינינו וראינו את הכמוס באוצרות העתיד, כי אז נשאנו רנה על הדבר אשר נשא עליו קינה, ואז עטינו מעטה ששון על האסון אשר נעט עליו כעת מעטה אבל. ואף כי קצר קצרה בינתי להוכיח קשט משפטי זה גם בדבר מות ילדיך, בכל זאת ידעתי גם ידעתי נאמנה כי רק לטובתך ולטובת בניך עשה ה' ככה. כי מי זה יואל להוציא משפט מעקל ולגזר אמר כי יוצר האדם אשר יצרו בחכמה נשגבה עד אין חקר יחפוץ ברעתו ובמותו, יגל בהתגוללו תחת שואה כל ימי חיי הבלו, וישיש כי ימצא קבר וכליון חרוץ! – הלא הוא ברא את האדם בצלמו כדמותו, ונשמת קדשו תחיהו ותבוננהו, וזה אות נאמן כי אוהב הוא אותו אהבת עולם, ורק כאשר ייסר אב את בנו הוא מיסרהו לטוב לו כל הימים. בחן נא ידידי את הדברים האלה ותראה כי בהררי קדש יסודתם, והם יהיו רפאות לשרך ונגהות לנפשך. ואני תפלה לאל חי כי יתן עז ללבבך וירפא הריסות מורשיו, נחם ינחמך וישמחך מיגונך, ישמרך מכל רע, יאר אור פניו אליך וישם לך רוב שלום עד בלי ירח. ינחמך ה' ויגהה מזורך… אנכי ארשע אם לא אתן צדק למרי שיחך, כי הה משנה שברון השברת: הונך ועשרך עלו בתהו ואבדו, ולאחרונה מת עליך גם בנך יחידך, ומה נורא שבר משנה כזה! מתגרת ידו ימס גם לב אבן, וגם נפש נחושה תתמוגג, ואף כי לב רחום כמוך, ונפש ענוגה ועדינה כנפשך! – אל שדי יתן לך כח וירב לך עצמה לשאת ולסבול את אשר נטל עליך! – מתים מחלד אשר לא דמו אליך בחכמה ויראת אלהים, ילאו ויבהלו גם באבד מרבית הונם, ועל ה' יזעף לבם, לא כן אתה, כי אתה בגדל נפשך לא תתיפח ולא תשתוחח באבדן הונך ורכושך, ולא תתן תפלה לאלהי משפט ה'; ורק על מות לבן נפשך תאבל, על בנך יחידך כי איננו תמרר בבכי ותמאן להתנחם, וגם אנכי לא אוכל לנחם אותך, כי גם נפשי מאנה הנחם, הה כי גדול כים שברך ומי ינחמך!! –. אולם בכל זאת אח יקר! רבה נא צבא חכמתך וצא להלחם עם יגונך העז אשר יסער להפיצך, בא נא אל מקדשי אל, מקדשי אש דת, ו ברת לך משם נשקי קדש להכריע עצבך ורגזך תחתיך, וידעתי גם ידעתי כי לא אלמן לב חכם ממצוא כהה לשברו, ויד תופש תורה לא קצרה לבקש ולמצוא תנחומות אל – גם אם תשית לבך להליכות עולם ותדע ובחנת כי רבות פעמים ילכדו ילדים אשר לא ידעו להזהר עוד, בחבלי עונות חרב, ומי יודע אם לא נלכד גם בנך במצודה רעה כזאת בימים יצרו, ואז הלא קצת בחייו ובחרת במותך, תחת אשר עתה עלה בנך בהר ה' חף מכל פשע, וכאחד מבני אלים יראה את פני האדון ה' צבאות במעון קדשו. הרעיון הזה ינחמך, אחי יקירי! וה' אלהים ישלם לך נחומים, ישלח עזרך מקדש, וירפא נפשך מכל תחלואיה אשר חלה בה… עמך אנכי בצרה! ספרך אשר כתבת אלי, ענה את לבבי נפשי. הה! כלו כליותי בחיקי ויתכו כמים דמעותי. אוי נא לנו כי שדדנו! ממך שדד המות אב יקר, וממני רע נאמן ואח לצרה. חלילה לי לנחמך הבל ככל מנחמי עמל! הוי! מה ואנחמך, ידיד לבי! הן גם אם לא היה צדיק כביר הזה אביך אשר אהבך שכם אחד על כל אהבת אב לבנו, ולולי היה גם ידידי ורעי הדבוק בי מאח, הלא גם אז עלינו לבכות לו ולעשות אבל יחיד על איש ירא ה' כמוהו, איש צדיק בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו! הה יגורתי להעביר כל טובו על פני, פן אחלל אם אהלל, כי לו דומיה תהלה – ורק בלבי צפנתי זכר רב טובו, ושבע ביום אברך את שם קדשו כעל כל תגמולוהי עלי –. אמנם יקירי! רק לנו אוי, רק לנו אבוי כי אבדנו כלי חמדתנו ושכיות קדשנו, אך הוא – הוא מאשר כבר אין קץ, ונפשו צרורה בצרור החיים תחת כסא כבוד אל. המות מהר ויפתח למוסריו, וברגע קטן שלח אותו לחפשי ממכאוביו הרבים אשר החזיקוהו ואשר לא הרפו ממנו אם נמשכו עוד ימי חליו. ומי לא ידע כי טוב מאד המות מהתענות תחת ידי מחלה ממשכה ומבלי כל תוחלת להרפא? –. ועתה אחת אשאל ממך, רעי כאח לי! הרימה נא פעמיך אל אהל ביתי, ונשב ימים אחדים שבת אחים בנאות שדה אחזתי, כי בעת רעה כזאת יחסר לך ניד שפתים גם מנוחה שאננה וחברת רעים, ופה בבית מושבי תמצא כל אך עד מהרה נחמתי מאשר יזמתי, כי יראתי פן תכריע התוגה השוררת בביתך את שנינו יחד, עד כי גם נפשי תמוג בעצר רעה ויגון, ואוסיפה עוד רעה על רעתך ויגון על יגונך. ועתה הנני שולח אליך עגלת צב ואיש עתי להביאך אלי, ואתה אל תאחר מבוא הנה ותמצא אח לצרתך גם מנחם ומנוחה וישע בבית ידידך הנאמן המיחל לך בכליון עינים ונפשו כארץ עיפה לך… ה' ישלם נחומים לך רעי יקירי… שני מכתביך האחרונים דכאו לעפר חיתי ויכסו עלי בצלמות –. אויה! מה נורא נפלך! ברגע קטן נפלת ממרום הררי עז אל תחתית בור צרה וגיא שחת! – פלצות בעתתני בהציבי את מצבך נכח פני! צר לי עליך, אחי! וקצר קצרה ידי להושיע לך, גם אין בי דברים נחומים להקל כבד צרתך – – ואת נפש זכה וטהורה! נפש דינה העדינה אשר עזבת את בעל נעוריך ואת כל בית אביך! הה, תנעם לך תנומתך במשכנות מבטחיך! נוחי במנוחת עולם את וילדיך אשר נמו שנתם גם הם על יד ימינך פה בעמק יזרעאל! יושב בשמים ימלא גם את מספר ימינו עלי ארץ, ועוד מעט נבוא אחריך ולא נפרד עוד לעולם. שם – שם תפקחנה עינינו לראות על מה הקציר ה' את ימי עלומיך פה תחת השמש, ומדוע נקטפו גם ילדי שעשועיך בעודם באבם ובטל ילדותיהם. שם נשמחה ונרננה על אשר לא רפו ידינו בימי ענינו ומרודינו פה בעמק עכור, ולא כהתה רוחנו בשנות ראינו רעה, ובחזק יד החזקנו במעוז אל מעזנו, אל תמים פעלו וכל מעשהו צדק עולמים. רעי כאח לי! לא לנחמך מגמתי במכתבי זה. כי כמוך ידעתי גם אני כי לא תוכל להנחם על מות רעיתך תפארת בנות הצדק, הה, בכה בכה להולכת ולא תשוב עוד, ותרדנה עיניך דמעה על מחמד בת עינך, וגם אנכי אמרר בבכי, ועפעפי יזילו מים על שברך כי נורא הוא. אל רחום וחנון לא צוה עלינו מהמטיר מטר עינינו בבוא כשואה אידינו, ונהפוך הוא כי הוא ברחמיו וברוב חסדיו יפתח אז את גלות עינינו לכבות את תבערת היגון הבערת בלבבנו. אפס כי בכל זאת התחזק נא אחי, ואל תתרפה ביום צרה! שא נא מרום עיניך אל רוכב שמים אשר בידו נפש כל חי ואשר רק הוא יודע ישר משפטיו, והשקיטה את סערות יגונך ועצבונך! הטרם תדע כי אנחנו נגשש כעורים הליכות אל עולם, ואין אתנו יודע וארח משפטי צדקו – זכר נא זאת אחי ותנחם על עפר ואפר! –. ועתה אני מפיל תחנתי לפניך: הואילה נא ובוא אל בית מושבי, ותשב אתי כחדש ימים. פה תחת צל קורתי תמצא אוהב דבק מאח, מנוחת לבב ומרגעה לנפשך העיפה. אנכי אפנה מכל מעשי ידי ואפן רק אליך. כי בעיר מושבך, עיר מלאה תשואות ורבתי עם, לא תפוג תוגתך. כי בתוך שאון ורעש אך תרדם התוגה ותתעלף מעט קט, ועוד מעט ותתעורר ותנער וביתר עז עוד. לא כן בעיר מושבי, עיר מצער ואנשים בה מעט, כי פה שוררת דומיה ושקט כל הימים, ופה תרפינה ידי התוגה מיום ליום. בבקר בבקר נלך לשוח בין השיחים ונשיח בהליכות רעיתך, והיא ממרום שבתה תאזין ותקשיב אמרי פינו, גם תזיל דמעת ששון. בסכת ענפים נשב על חוף הים כחום היום והגה נהגה בפעלי ה' המשיבים נפש. לפנות ערב נסע במרכבה מרקדה לשחר את פני אוהבינו היושבים מחוץ לעיר על שדותיהם ובפרש הלילה דממת קדשה תחת כל השמים, נשובה אל אהל ביתנו ונתעלס בדברי ידידות עד כי תפל שנה על עינינו ותשת עלינו נעם כפיה. חושה נא ידיד יקר! חושה נא ובואה הנה, כי מחכה אני לך, אני ידידך ואוהבך בכל לב ונפש… מנחם אבלים ינחמך… פחד פחדתי ימים רבים – ויאתיני: פחדתי כי דומיתך הממשכה אות היא כי נגעה בך יד ה', הה, וכן היתה! – ומה נורא אסונך! מאין אבקש מנחמים לך על מות רעיתך אשת החיל אשר רחוק מפנינים מכרה? בתמהון לבב אשא עיני אל אל חי ואעמיק שאלה: למה זה יעטוף את נשמות האדם בגויה מפרצת אשר לרגעים תתעתד לגלים? – אנחנו ניגע כפינו לצבור כסף לילה ויום כמו חיינו לעולם, ורוח עברה בנו ונבל כעלה וכלא היינו נהיה! – אך עז לנו באלהים, קול שדי קורא בקרבנו כי לא יאבד נצחנו ויש לנו אחרית, עוד נהיה ועוד נחיה גם אחרי מותנו, עוד נשובה ונראה את אהובי נפשנו אשר לפי ראות עין אבד נצחם ויבלו בשחת בלי –. אמנם מי מאתנו יעלה בתחלה אל מעונה אלהי קדם? מי ילך לראשונה לאור באור חיי עולם? ה' אלהים אתה ידעת! – ובין כה וכה, ידיד יקר, נשא ונסבול בדומיה את אשר נטל אלינו רב העליליה, בלי זעף ותלונה נטה שכמנו לעמל אנוש ונגעי בני אדם, עד אשר יחננו אל אלהי הרוחות לכל בשר ויאספנו אל מעון קדשו לחזות בנעם הדר כבודו ולשבוע בהקיץ את תמונתו… ספרד היא הארץ אשר משנות קדם ישבו עליה מבני עמנו בשלות השקט ויתענגו על רוב שלום, בטרם גרשתם מעל פניה ותאמר: השמד. הארץ אשר בה התאזרו אחינו עז להגן עליה ועל מלכיה בימי מלחמה, ולהפיץ אור חכמתם עלי רחבי תבל בימי שלום, – אל הארץ הזאת נשימה פנינו עתה, נשוב נחזה את הנעשה בה לפני שנות מאות, בשבת בה דון יואן בן דון מנואל על כסא המלוכה, ודון יוסף בן-אפרים משנהו, שר אוצרו ויועצו הנאמן. בחסד המלך הזה כן רבה אמונת עבדו לו, ויעבדהו בכל לבבו בכל נפשו ובכל מאדו, וכל בני הארץ משרי המדינה עד דלת העם, שמחו על הברכה אשר אצל להם דון יוסף משנה המלך, בנדבת ידו בחסד לבבו ובאהבתו את הצדק והיושר, ויכבדוהו כלם ומישרים אהבוהו. בימי האביב לעת ערב, עוד השמש זורחת מפאת ים, וקויה האחרונים עוד כברקים ירוצצו על מימי הנהר "קוואדלקוויר", ורוח חם עוד בוער כאש באף כל היקום, ועיני כל יושבי העיר "זעוויללא" בירת קאסטיליא כלות לנשף חשקם, אשר יביא קור בכנפיו להשיב נפשם. עיפים ויגעים ינוחו יחד מעמל היום, על מטות שן בהיכלי ענג, או על יצועי עוני בחדרי אפל, רק בבית דון יוסף עוד המנוחה נעדרה, עוד ידי שר האוצר מלאות עבודה לערוך, לכתוב, לחקור ולבקש חשבונות רבים, אלה יניח מידיו ואלה יקח אליו, ובהגיגו בם חליפות לרוחו, פעם יאירו פניו בחן ונעם, ופעם יפלו ירעמו ועליהם תלין דאגה. החדר אשר ישב דון יוסף בו, היה עדוי בהוד והדר. השלחנות מכוסים במכסות לבנות מרקמות מעשה ידי אמן, ועל החלונות צעצועים ופרחים יפים ונעימים מרהיבי עין ומשיבי נפש עומדים ערוכים עד אשר כל הנכנס אל תוך הבית, יראה ויבן כי ידים אמונות חלו בם לערכם ולסדרם על מכונם, ולהשקותם למען יציצו ויגמלו פרח; וכל אלה עשתה בכל בקר שרה בת הנשיא; וגם שלחן הכתיבה, וכל כלי הבית העריכה, רבת הערך הזאת, על מקומם באהבה וחפץ לבב. אל השלחן הערוך גליונים וספרים שונים, ישב הנשיא דון יוסף, תפוש במזמותיו, עטו בידו ועיניו על חשבונותיו, ובתו שרה נערה טובת חן ויפת מראה אשר כל רואיה חן חן יאמרו לה, היא ישבה על מקומה וידיה עושות במקלעת שער מעשה עבות ובעיניה יונים המפיקות חן ונעם הביטה באהבה אל אביה השר כי אבתה לדבר דבר עמו, אך לדאבון נפשה מדי חפצה לנסות אליו דבר, וכבר שב אביה לעשות מעשהו, ולא יכלה להפריע אותו מעבודתו ותשב למלאכתה. "כסף הרבה אבל הריב אשר היה זה לא כביר", אמר דון יוסף במנוד ראשו, "ולא ידעתי איך יצלח לי למלא את החסרון הזה מבלי הכבד המשא על עניי העם. המלך צוני לאסוף עוד כסף הרבה הדרוש לחפץ הממשלה כעת, ומוצא לכסף אין! האם אקח מהיתומים והאלמנות את לחמם אשר יסעד את לבם לעת הערב אחרי רוב עמל היום ותלאותיו? איככה אוכל וראיתי בחבול השוטרים מהם את שלמותיהם לעורם? לא! לא! האתן בפעם הזאת מרכושי והוני ומה מני יהלך? היא…" אמר בלאט, בהביטו אל שרה, "היא משתפקת באשר יש לה, כי בלב טוב ברך ה' אותה…" בדברו כלה לכתוב, ויניח ידו האחת על השנית, וכראות שרה זאת, חדלה ממעשיה גם היא, ובפנים צוהלים נגשה אל אביה ותחבקהו בזרועותיה, וברוח חן אמרה אליו: "אבי מחמדי! זה זמן רב אותה נפשי לדבר אתך, ואתה העלמת עיניך ממני, ולא יכלתי להפיק את חפצי עד כה". "האמיני לי בתי היקרה"! אמר יוסף אליה בנשקו לה על מצחה הזך, "כי מאד חשקה גם נפשי לדבר ולהשתעשע אתך באהבה, לו יכלתי לשמוח אתך מבקר עד ערב; אך מה אעשה? הלא גם את ידעת כי מבחר עתותי הקדשתי להצלחת בני עמנו, ולאשר יושבי ארצנו, כי טובם ואשרם הם כל ישעי וחפצי, ואת בתי, בחפצך להשתעשע מעט הלא תלכי אל רעיותיך, ובהן תמצאי מרגוע לנפשך". "כדברך כן הוא אב יקר"! אמרה שרה אל אביה בשחוק, אכן קשורה נפשי בנפש עסטעללא ידידתי, ובבואי אליה אמצא ענג לנפשי, כי בה כל חיי רוחי"! "הוא הדבר אשר דברתי" אמר דון יוסף אליה, "אכן לא גלמודה את, אחרי אשר רכשת לך אהבת רעיה נעימה כבת-המלך". "מאד ישמח לבי ויגל כבודי באהבת רעיתי זו"! "באשר בת-מלכנו היא"? שאל דון יוסף בהביטו אליה. "לא"! ענתה שרה בגאוה, "לא באשר כי בת-מלך היא, רק בגלל נפשה היקרה ורוחה הנדיבה אשר חננה ה', על כן דבקה נפשי אחריה". "צדקת בתי צדקת"! אמר יוסף אליה, "גם אני אשמח אגיל על אשר דבקת בעלמה נחמדה כזאת, והתחברת עם נפש יקרה אשר חלק לה ה' רוח נדיבה על כל יתר אחיותיה, אשר רק זאת לבד תתן תפארת לאדם, ולך הצדקה להתפאר על בנות גילך באהבתה לך ואף גם כי בת-מלכנו האדיר היא"! "האם לא ראית אדוני אבי"? קראה שרה "את רוב אהבת עסטעללא אלי, כי חדשים לבקרים רבה אהבתה לי, וכל דברי חפץ הדרושים לה, תראה להכין מהם גם למעני; שמע נא אבי את אשר עשתה היום בעדי ותתפלא מאד: היום לפנות בקר טרם זרחה השמש עוד אורה על הארץ, הלכתי בגן-עדנים לשוח מעט עם עסטעללא רעיתי ידידות נפשי בת המלך, כדרכי תמיד, ומצהלת פניה הכרתי כי סוד כמוס עמה, אך לא העלתהו על שפתיה, ועיני כלו לעת אשר בה נרכב יחד לעבר הנהר, כדרכנו תמיד, והנה הביא לנו העבד שני סוסי ערב שחורים כעורב ונחמדים למראה, ובתארם ויפים יחד שוו עד כי לא נכר האחד לפני השני, וטרם הבטתי עליהם ותאמר עסטעללא אלי בענות רוחה לאמר: ראי נא ידידתי! את האחד קנה לי אבי, ואנכי לא שלותי ולא שקטתי עד אשר השיגו עבדינו עוד אחד הדומה לו, אותו אצלתי לך יקירתי, עתה אמצא ענג בסוסי היקר, בדעתי כי גם אתך יש כמוהו, וברכבנו יחדו כל רואינו לא יכירונו, לא ידעו מי בת המלך ומי בת המשנה; אך השמרי נא לבלי הרים הצעיף מעל פניך, אז יתעו הרואים בי – הוסיפה אמריה בצחוק חן – וידמו כי אני היא שרה ידידת נפשי". דון יוסף שחק מעט. ופני שרה אדמו משמחת לבב, ותקרא אל אביה לאמר: "האמן לי כי כאשר פתרה עסעטללא כן היה, ומאד התענגנו ברכבנו ברחוב העיר, בשמענו אנשים מתוכחים יחדו איזה מאתנו בת המלך ואיזה בת היהודי"? "והמלך"? קרא דון יוסף. "גם לב המלך טוב אלי תמיד, ומדי יראני בהיכלו יאיר פניו אלי, וישאלני לשלום אבי עבדו הנאמן", אמרה שרה אל אביה בפנים צוהלים. "מי יתן והיה כן לבבו תמיד אלי ולא יעזוב חסדו ממני"! אמר דון יוסף. אחז את שרה בשמעה את דבריו, ותקרא בחרדה: "מה זה תדבר אבי? האמנם תירא חמת אדונינו המלך"…? "שאתו לא תבעתני", ענה דון יוסף בלב נכון, "כי תענה בי צדקתי ותם דרכי לפניו". "אך הגידה נא לי מה ירזמון מליך הראשונים? אב יקר! אמור לי הכל על נכון, ובל תכחד ממני מאומה, כי במרך לבבי אראה חתת, אשמע דבריך אלה ואבהל". "הלא ידעת בתי היקרה כי איש יהודי אנכי, וראשון לשרי המלך, בן עם בזוז ושסוי, שבע קלון וחרפה בכל ארצות תבל". "אבל לא כאלה חלקנו פה בקאסטיליא"! אמרה שרה. "לא עתה"! ענה דון יוסף, "אבל מי יודע מה ילד יום? הן רבים שונאינו ומנדינו גם בארץ הזאת, ואיככה יוכלו לראות איש יהודי מכהן פאר במשרה נכבדה כזאת? ובתו שבעת רצון מאת רעותה בת המלך"? "ואם נמצאו בעיר הזאת אנשים מעטים כאלה", ענתה שרה, "הלא קצור תקצר ידם לעשות מאומה נגד רצון המלך, אשר רוח נדיבתו תסמכך"! "ברוחו יכלתי לבטוח, לו היה קשה כארז, אבל לא בהיותו רך כקנה. ומלכנו דון יואן, כן הוא עמו; הן טוב לב ונדיב רוח הוא, אבל יש חליפות לרוחו ודעתו קלה מאד, ואם יקומו עלי שוטני מסביב אשר יחשבו עלי און, ויחתרו למצוא עלי תנואות ולהבאיש ריחי לפני המלך, אז מי יודע אם לא תהפך האהבה לאיבה; וגם על זאת לא אתאונן באשר כבר הסכנתי לראות תהפוכות כמו אלה, ולא לי אדאג כי אם לבני עמי, אשר עת מצוא עתה לי לעשות לטובתם ולאשרם, לתת להם יד ושם בארצנו זו, ולרומם קרנם בכבוד, ואם חלילה יהפך לב-המלך עלי לרעה, גם עליהם תעבר כוס, וכל עצותי ומחשבותי הטובות תופרנה והיו כלא היו". פתאם נפתחה הדלת, והנה אמת שרה באה אל הבית. "מה זאת"? שאלה שרה אשר למורת רוח היה לה בואה עתה, "מה תבקשי ומה חפצך פה"? "הוי גברתי"! ענתה חנה, "אשה עניה עומדת בחוץ ותדרוש לאביך השר, כי דבר נחוץ לה אליו". "אם כן", אמר דון יוסף, "תבוא נא אל הבית ותדבר דבריה"! "אבל נתעב ונאלח מראה, לכן עצרתיה מבוא אל תוך הבית, אך היא הקשתה את ערפה לאמר: כי על פתח השער תרבץ כל הלילה, ועד בקר תחכה עדי תראנה ותשמענה; לדברים האלה נכמרו נחומי עליה"… "לכי וצוי לה לבוא אל הבית"! ענה דון יוסף אשר קצרה רוחו מרוב דברי האמה. חנה עשתה כמצות אדוניה, ועד מהרה באה אל מסדרון ההיכל אשה עניה רעת מראה ועצבת רוח, ושלשה ילדים רכים סובבים אותה, ועוד יונק על ידיה; הכרת פניה ובגדיה ענתה בה, כי יד העוני החולי והמחסור היתה בה לרעה ותשיבנה עד דכא. "מה-בקשתך אשת עוני"? שאלה הנשיא בידידות וחמלה. "על חיי וחיי ילדי אנכי מבקשת"! ענתה בקול בוכים, "הושיעה נא אדון ומושיע, חוסה עלי והצילני". "מה לך"? קרא הנשיא אליה, "הגידי לי מה פשעך ומה חטאתך"? "חטא ופשע"? שנתה האשה את דבריו בשחוק מר, בצעדה אחורנית, "לא! לא אדוני, לא חטאתי ולא פשעתי עוד, אבל… מה אעשה"? "בארי לי אמריך אפוא, למען אדע איך לכלכל את דבריך במשפט"? קרא דון יוסף בן אפרים. "שוטריך באו היום לחבול אותי חבל"! קראה האשה העניה ותפרש כפיה, "לא, זאת לא זאת אדוני הנשיא, עוד יתרה עשו, זה כבר חבלו את כל שמלותי לעורי, עד אשר הציגוני ככלי ריק, גם את בגדי גם את כלי מגדול ועד קטן לקחו ממני, והיום לקחת ערבון מאתי גם את העזבון אשר הניח לי בעלי אחרי מותו – את מלונתי הישנה והדלה – בגלל נשים אשר הם נושים בי". פני הנשיא חורו מעצב ויגון, ויקרא: "מי הוא זה אשר העז בנפשו לעשות הנבלה הזאת"? "הלא הוא איש צר ואויב גאנצאלא מארטין", קראה האשה בקול מר וברוח נשברה, ונחל דמעה פרץ מעיניה, ושטף ועבר על לחייה החורים, "איש אוטם אזנו משמוע זעקת אביונים, כי לב אדם אין בקרבו ואכזרי הוא, – אמנם כן"! הוסיפה למרר בבכי, "גאנצאלא הרע הזה, חפץ לעשוק ולגזול מידי את יתר הפלטה, אשר הניח לי בעלי, המת זה איזה שנים מות גבורים בעד ארץ מולדתו, במלחמה האחרונה אשר היתה זה שנים עברו". ככלותה לדבר עמד הנשיא דומם ולא דבר מאומה, וילך אחת הנה ואחת הנה בחדרו תפוש ברוב שרעפיו בקרבו, ויבט בעינים מפיקות אהבה וחן אל בתו היחידה, אשר בין כה וכה שבה למלאכתה, ויאמר: "זה הפעם השלישית ואולי הרביעית אשר באו לאזני תנואות כאלה; אבל אם לא תושע ידי לזאת מי זה יוכל להושיע? ומדוע זה אתן בכל שנה ושנה רוב הוני ורכושי לאוצר המדינה? ועוד ימצאו שוטרים כאלה אשר ידכאו עניי עם יושבי הארץ הזאת"? – אחרי כן שאל לשמה, וישב על הכסא ויכתוב דברים אחדים על פסת ניר קטן, ויתן לה את-הספר בדברו הדברים האלה: "קחי זאת מידי, ואם יבואו אליך עבדי גאנצאלא, תתני להם את המכתב הקטן הזה, ואז בטח יסירו את ידם ממך ותשבי בביתך באין מפריע ומכלים דבר, ואם יקרך דבר-מה, תבואי אלי, ואני בכל מאמצי כחי אתאמץ להושיעך בכל אשר תמצא ידי, אך השמרי לך פן תעבירי שמץ דבר מזה על שפתיך, בל תרבי תדברי רע על אחרים, וגם אל תהללי בשער את מעשי, אז אהיה למגן לך כלכל העניים המרודים, אשר עומד אני לעזרתם כל עוד יש לאל ידי". האשה האמללה לקחה את המכתב מיד הנשיא, ותטמון אותו בצלחת בגדה, ותאבה לנשק ידו ברגש תודה, אך הוא קרא: "הרפי ממני, לכי לך אל מקומך ולמנוחתך בשלום, וה' ישמרך מכל רע"! האשה הלכה מאתו שמחה וטובת לב. ועבדי גאנצאלא באו אל בית האשה האלמנה לעבוט עבוטה, ותתן להם את מכתב הנשיא דון יוסף בן אפרים, וירפו ממנה, והמכתב הביאו לגאנצאלא ויקרא אותו ופניו הלבינו, בין כה וכה בא צו לגאנצאלא לעמוד לפני הנשיא דון יוסף. לעת הערב בא גאנצאלא מארטין לבית הנשיא, ויקבלהו בפנים צוהלים כדרכו תמיד, וישם לו כסא לשבת, וידברו דברים הנוגעים בדברי המלוכה ובענינים מדינים, והאדון גאנצאלא הפליא לעשות בלשונו החדה, לברוא חדשות, משאות שוא ומדוחים, אשר לא היו ולא נבראו מעולם, ויספר אותם כאלו היו מאושרים ומקוימים, ואף כי היו דברים בלי סדרים, ספורים מבלבלים שבדה מלבו, – אך לא הצליחה לו תרמית לבבו להונות את דון יוסף הבוחן לבות וכליות, וכאשר הבין וידע להביט בעין פקוחה אל כל דרכי הממלכה, כן ידע והכיר היטב את נכלי האיש הרע הזה; ועד מהרה סכסך את שקריו, ויאמר אליו כדברים האלה: "שמע נא פקידי גאנצאלא! לשמע אזן שמעתי את מעשיך הרעים, ובעת נתתי לך את משמרת הפקודה הזאת, חשבתי כי לא תרשע, ועתה דע נא כי ערום לבך נגדי, ואין כסות לכל מחשבותיך אתי, ידוע אדע כי משוד עניים תמלא נפשך, תאכל את חיל אביוני אדם ותאמר: לא פעלתי און; ועתה אל תנסה להשלות אותי בדברי שוא ומדוחים, כי כל אלה לא יועילו לך; – אך כעת הנני נושא לפשעך אשר חטאת נגד ה', ונגד משיחו, הוא מלכנו הרחמן, לחמוס ולגזול את עניי עבדיו הנאמנים, במסים ובמכס אשר לא הוטלו עליהם, לא ממלכנו האדיר ולא ממני, ומדוע תהיה אתה לפוקה להם? אך דע לך כי פקודתך יקח אחר, ואתה לא תשוב לראות פני עוד, הרחק את עצמך מעיר הבירה "זאווילא", לך אל אשר ישאך רוחך, ובחר לך מקום באשר תמצא; ואתה שמור מוצא פי, ואם לא, ונחמת באחריתך"! הפקודה נתנה ונפש גאנצאלא נבהלה, לבו נמס, ברכיו כשלו, ומבוכה נוראה עורה את עיני שכלו מבלי לדעת אנה לפנות, כי את אשר לא פלל מעודו קרהו, ויכף כאגמון ראשו כעבד נכנע, ולא דבר מאומה בפיו ובשפתיו! אבל בלבו חשב מחשבות עמוקות, מחשבות-און, להמציא עצה איך להפיק את מאויי נפשו להתגולל ולהתנפל בעלילות רשע, וזדון לבו השיאו למרוד באדוניו ולקשור קשר על הנשיא דון יוסף, לנקום ממנו את נקמת חרפתו בדברו אתו קשות, אשר מעודו לא הסכין לשמוע ממנו כאלה. מרחוק ישבה שרה העדינה ושמעה את דברי הגדופים אשר חרף אביה השר את האדון גאנצאלא, ותתעצב בלבבה מאד, כי בחכמת לבה הבינה לצפונות העריץ גאנצאלא, ותחקור את מחשבות לבו הרע בעמדו עוד בביתם, על כן נשארה עצובת רוח בלכת גאנצאלא מביתם. אכן שונה רוח האיש מרוח האשה מן הקצה אל הקצה, איש אמיץ-לב אם יקרה לו צרה ומצוקה, ימצא לו רוחה בתקות לבו להסב את הדבר לטוב, וינחם נפשו עדי תשוב למנוחתה. אך לא כן האשה רכת-הלבב הענוגה ועדינה, בבוא אליה דבר עצב תתעצב אל לבה, ולא תמצא מנוחה לנפשה, ואם כי בה' מבטחה, בכל זאת לא תסיר העצב מלבה… וכן היה להנשיא דון יוסף ובתו שרה הענוגה, – הנשיא שכב על משכבו ושנתו ערבה לו, אך לא כן בתו הרכה! עצבונה לא נתן פוגת לה, ולא יכלה לנוח ולשון, כי כליותיה לא נחו ולבה לא שקט, אך השכימה אל גן אביה ותתהלך בין העצים בדד, ותשפוך כמים לבה לפני אל יוצרה, ותתפלל אליו כי ישמור את אביה מיד המבקשים את נפשו לספותה, ואת עמה מיד הקמים עליהם. ואחרי כלותה את צקון לחשה, קטפה בידיה פרחי שושנה, ותלך לה בגן הנה והנה תפושה ברוב שרעפיה בקרבה, ועיניה נשואות אל זהר הרקיע, לראות בהדר תפארת השמים וכסיליהם, הירח והכוכבים אשר הגיהו עוד אורם בעצם תפארתם. גאנצאלא מארטין גדל במשרה אשר על שכמו יתר מכל שוטרי הממשלה בכל ארץ ספרד, כי הנשיא דון יוסף גדלו ונשאו מעל כל השוטרים, בעד חריצותו הגדולה בעבודתו. האמנם היה האיש ההוא חרוץ במלאכתו, עבד עבודתו בשקידה, ובדעתו טוב לבב הנשיא ואמונתו לארצו ולמולדתו, הראה תמיד לפני את חריצותו הגדולה ואת אהבתו אליו, וכי דורש הצלחת המדינה הוא, למען יאמין הנשיא בו, כי באמונה הוא עובד אותו, ויבטח בו ויפקידהו על כל הדברים הנוגעים להממשלה; אבל בלבבו חרש עליו רעה, ויתהפך בתחבולותיו למצוא לו מקום לעולל על הנשיא עלילות ברשע ולעולל בעפר קרנו, והנשיא דון יוסף בתמתו לא ידע את תרמית לב הבליעל הזה, ויתהלך כרע ותחבולותיו. וגנצאלא היה שונא להנשיא תכלית שנאה על לא חמס בכפו, לא חשב לו למאומה את כל הטוב אשר עשה אתו, כי אש-קנאתו בערה בו, אש קנאת-הדת, מדוע זה יהיה איש יהודי קרוב למלכות? ולדעתו לא ראוי ונכון הדבר הזה, כי בארץ גדולה ונכבדה כספרד, יהיה משנה המלך איש יהודי אשר אין לו משפט וזכות בארץ, ולא הוא אשר על ברכי דת-הנוצרית נולד, ובקנאת-האולת הזאת היה גאנצאלא שונא להנשיא דון יוסף וחמתו בערה בו! – ירחים עברו ושנים חלפו, וגאנצאלא הלך עם הנשיא כאח ורע, בפיו ובשפתיו דבר אתו טובות, ואיבתו היתה טמונה בקרב לבו, אך כעת מצא לו פתחון פה להראות את שנאתו לעין כל, אחרי אשר גלה לו הנשיא חרפתו בפניו, ויבן כי עוד אין תקוה לחסדו; כי מעודו לא שמע דברים קשים ומרים כאלה מאתו, דברים אשר ירדו חדרי בטנו, ויתמרמר מאד ולא מצא נחם לנפשו כי אם להכין בסתר פח יקוש אשר בה יפיל את השר דון יוסף; ועד מהרה מצא מקום להשלים את חפצו זה, כי בימים האלה נסע דון יוסף על פני ערי המדינה לדבר הדרוש לחפץ הממשלה, והמלך חכה בכליון עינים, ויצו לקבל את הנשיא בכבוד והדר בשובו מדרכו, אז מצא נכון לו גאנצאלא עת מצוא להלשין לפני המלך את הנשיא, ולהביא עליו שואה לא ידע שחרה. עבר יום חלף ליל, ויום אחר בא, וקרני השמש שלחו אור יקרות על פני תבל, ושרה בת דון יוסף עומדת בביתה ועיניה כלות ומיחלות לעת שוב אביה מדרכו, ותהי נכונה לקבלהו בפנים צוהלים, כי מי לה בלעדיו? הן אמה ואחיה גועו בלא עתם ואינם! לכן קדמה עיניה אשמרות ביום הזה, וגם חנה אמתה קדמה לקום ממשכבה, ותרבה התכונה לקדם פני אדוניה הנשיא, ושרה ישבה בהיכל מחמדה ותעש בחפץ כפיה, ותאמר אל חנה: "היום אעדה את צוארי בחרוזי הפנינים"! "חרוזי פנינים"? קראה חנה משתוממת. "ומה זה ועל מה זה את משתוממת אשת פתיות"? קראה שרה, "את חרוזי הפנינים אשר הביא לי אבי מחמדי מארץ איטאליא בשנה העברה, האם לא תדעי כי מאד ירחב וישמח לב אבי בראותו לוית חן כזאת על צוארי"? "הפנינים יורו על דמעות", נאנחה חנה. "אל תיראו ואל תחתי אשה טובת לב"! אמרה שרה; "יוכל היות כי דמעות יביאו, אך דמעות גיל וחדוה, כי אבכה משמחת לבי בעת אחדה בשמחה את פני אבי בשובו הביתה, האם יהיה היום הזה לי ליום עצב ותוגה? לא! לא! אכן אשה מצרה ופושקת שפתים את"! אהה גברתי! אל-תקצפי על אשר הרגזתיך היום בדברי, כי לא מלבי הוצאתי את הדברים האלה, רק אשר שמעה אזני מקול מלחשים בסתר, הה! ה' ישמור את אביך הישר באדם, יראתי מאד גברתי מלהעביר על פי את הדברים אשר שמעתי, רק שמץ דבר אגיד לך, כי אם נכונים הדברים אשר שמעתי, יראתי מאד פן תהפך שמחת היום הזה לתוגה, כי… כי איש שונא לאביך הנשיא אשר תמיד הלך תמים עמו, הרע לאביך… מדי אזכרה זאת יתר לבי ממקומו, בזכרי את רוב חסדי אביך אשר עשה עמדי ועם בעלי השוכב על ערש דוי זה לא כביר, ויתר מכל אלה עשה עם בני גאמעמץ, וכלנו רוחשים רגש תשואות חן ותודה לאביך הנשיא דון יוסף הרחמן, אך מה אוכל עשות? אכן קצרו ידי מהשיב גמול לאביך איש החסד". "הסי חנה"! אמרה שרה בחן שפתיה, "אבקשך בל תדברי כדברים האלה, הסי ודומי בל תדברי מאומה מזה! השקטי ואל תערוצי; אכן בלב טוב וברוח נכון ברכך ה' לזכור את מטיבך, והדבר הזה לי לאות אמת כי לא שכחת גם אחת מני אלף הטובות אשר עשה אבי השר לך ולביתך"! "אוי ואבוי"! קראה חנה, ותפצר בגברתה לאמר: "הרפי נא גברתי היקרה, החרישי ממני ואדברה במר רוחי! ידעתי את גודל חסדו וטובו אשר עשה עם ביתי, ואין מספר להברכות אשר עלי לברכהו, כי בכל עת אשר אזכיר את רוב טובו וגודל חסדו עמי, ובכל עת בואי אל בעלי האנוש השוכב על ערש דוי, אעלה על זכרוני איך יחמול אביך עליו ויכלכל את מחלתו, אז אשפוך את רוחי ואת נפשי בתודות לאל הרופא לכל בשר, ומקירות לבי אאצל ברכות אליפות לאביך הנשיא איש החסד"! "על כל אלה עליך להודות רק אל גאמעץ בנך יחידך", אמרה שרה, "כי לולא הוא"… "אבל מי השיג את הפקודה בעד בני גאמעץ, ומי שם המשרה על שכמו? אם לא אביך הנחמד? גברתי יקרתי", אמרה חנה, "אם לא היה בבית המלך אז גם עתה נער אמלל ורעה צאן היה, משלח ונעזב כשאר בני גילו ויאבד כן בעניו, אך עתה מה רבה שמחת גילי בראותי אותו מאשר לבוש בבגדי חפש כאחד אצילי העם, וכעלם רך וענוג הוא נראה לעין כל, "האח"! קראה חנה בדבריה, "לו ידעת עליצות נפשי בשוב בני גאמעץ לביתי בנשף בערב יום בהביאו שקל זהב לאביו החולה, ובאמרו: כי אחד משרי הממשלה נתן לו נדבת ידו באשר יאהבהו מאד, וכן ירבה לספר לנו את כבודו ורב גדלו אשר כל השרים ינשאוהו ויעטרוהו רצון, ואבין הנשיא דון יוסף יאהבהו, וגם המלך דון יואן ימשכהו חסד, שימי נא לבך גברתי יקרתי לדברי אלה אז לא תאמרי עוד הסי חנה"! דברי האם המאשרה הזאת נגעו עד לב שרה, עד כי מלאו עיניה דמעה, ותוסף חנה ותאמר: "שמעי נא גברתי לאשר אוסיף אספרה: תמול בערב הביא בני גאמעץ לביתי שקלי זהב הרבה, ואחרד מאד למראה הזהב הרב הזה, ואשאלהו: "מאין לקח לו את האוצר הגדול הזה? והוא"… "ומה היתה תשובתו"? שאלה שרה בראותה כי עצרה חנה במלים. "גאמעץ השח לארץ ראשו ולא השיבני דבר"! אמרה חנה. "אל תיראי אהובתי חנה! אל תחשבו און לבנך בדבר זה, חלילה לו לעשות עול, כי אמנם נער טוב וישר דרך הוא! – אך רב לנו לדבר עוד, כי בהרבות שיחה אתך כבר אחרתי המועד ללכת לאהובתי עסטעללא, אשר בטח תחכה לי". ושרה קמה ותלבש מחלצות, ותעד עדיה ותצא ללכת אל עסטעללא בת המלך רעותה ואוהבתה. המלך דון יואן ישב בהיכלו, ולפניו עמד השר גאנצאלא מארטין…. דממה חרישית שוררת בהחדר – פתאם קם המלך בזעם אף ובחמה נוראה מעל כסאו, ויקרב ברגלים ממהרות אל גאנצאלא אשר כרע לפניו, ויאמר לו: "התוכל להראות לפני כי כל דבריך אשר אמרת כנים המה, ואין בהם שמץ דבר כזב"? "לא אך להראות לבד, אבל אם גם תבקש מאתי – הוד מלכות – להשבע לפניך על כל אלה, אשבע בשם משיחנו הקדוש על כל הדברים והאמת אשר אמרתי"! "כלה דבריך וצא", קרא המלך, "כי אם תשבע לי כעת בכל האלות ושבועות לא אאמין בך! די והותר למדתי דעת דרכך הנפתל ועקש, כי לא ישרה נפשך בך, אחרי אשר מאד נקל לך לבטא בשפתיך ולהשבע במשיחנו; אות היא כי גם באמונתך תשקר! וביותר מכל אלה אדע ואבין מה תהפוכות דרכך בהביאך דבתך רעה, ובהלשינך בסתר את רעך ואוהבך התמים. אולם דע לך, אם כנים הדברים אשר אמרת, אז מהר ימות הבוגד מות נורא, ונקה לא אנקהו. אבל גם אתה תרד שאולה אם אמצא כי שקר ענית בו". "הלא כבר אמרתי – הוד מלכות –, כי נכון אני להקים עדותי בעדים נאמנים, ונוכחת אם אמת דברי אם לא, אם אך תתן לי עת ומקום להפיק את חפצי, ואז תגלה האמת, כשמן יצוף על המים"! "כדברך כן יהיה"! קרא המלך, "ואם תוציא את פעלך זה, ותראה אותי באותות אמתות ומבוררות כי כנים דבריך, אז אתן לך בעד חריצותך כבוד וברכה, אך אחת אשאלך והודיעני, איך ובמה נגלו לך כל הדברים אשר היו כמוסים ממני זה כמה"? "הלא תדע – הוד מלכות – אמר גאנצאלא, "כי אנכי הייתי זה כמה שנים יועץ וחכם חרשים לדון יוסף, ואנכי עבדתיהו בלב ונפש, רק בגללך – הוד מלכות – למען עבדך באמת וישר, ורבות פעמים שמעתי מאנשים רבים מהללים אותו בשער, וגם אני לא נועזתי לחשוב תועה על איש אשר לא ידעתי את תרמית לבו על נכון, ושמתי מעצור לרוחי, ונעניתי גם אנכי לכל איש אשר הודה לשמו; לא הרביתי לספר בשבחו, אף גם לא פציתי פה לשום בו תהלה, עד אשר חקרתי ודרשתי היטב וראיתי כאשר חשבתי כן היה, וכל צדקותיו הלא המה כבגד עדים, וכל האנשים שגו בו בחשבם אותו לאיש אמת. אך לא אכביר פה ולשון כעת, הרשני נא – הוד מלכות – לשאול שאלה אחת: "מאין לקח הנשיא את כל הונו? ואי זה מקום מצא לרכוש את כל רכושו? ולמלאות את כל ביתו סגולות יקרות ואבני חפץ"? כל העשר הנמצא אתו רכש לו בנדבת לבו ובישרת רוחו", אמר דון יואן "בגלל רוחו היקרה ברך אותו ה' בכל משלח ידו ובכל אשר פנה הצליח, עד כי גדל מאד, אלה אין לך להתקנא! "האם אנכי אקנא בו"? קרא גאנצאלא מרטין משתומם, "חלילה לי מעשות כדבר הזה, כי לא נופל גם אנכי ממנו גם בכסף גם בכלים, יש גם לי שדות וכרמים, צאן ובקר ועבדה רבה מאד, ואם גם ידיו רב לו באוצרות זהב וכסף יותר ממני, גם זה בעיני אפס ואין, אך אם תדמה מלכי כי כל הונו ורכושו הרב בא לו רק בישרת לבבו – ככל הכסף הנמצא אצל אחינו הנוצרים, – בזה כבוד מלכות שגית! ואם אמנם כי פה בעיר הבירה "זעוויללא" אשר עיניך לנכח יביטו על כל דרכי איש, ייטיב מעלליו, מיראתו פן תגלה רשעתו לעיני כבוד מלכותך, אך לא כן יעשה עם יושבי הערים האחרות, כמו לעאן, אלגארביען. ואם תחפץ להבין ולשום עין בקרת על מעשהו שמה, אז תודה לדברי, ותראה כי אין בקרבו נכונה, רק תוך והוות, כי לוחץ הוא את כל יושביהן במסים אשר לא נשמעו מעולם, כעלוקה ימץ לשד דמיהם, כל אסמי תבואותיהם יריק אל אוצרותיו, ותמיד ימצא לו תנואות להתגולל ולהתנפל עליהם באשמות ועונשים, וכל הדברים הנמצאים בהשוקים יביא לו בלי כל מחיר, וכל נכסי אחינו הנוצרים יעבט על בלי-מה, כן ידחק ויצר להם בכל הצרות הצרורות, עד כי עוד מעט וכל קאסטיליא בידו תהיה, והוא יהיה העוצר בה". "אם כן אפוא", קרא המלך משתומם, "אם כנים דבריך, פליאה דעת ממני מדוע לא שמעתי עד כה מזה מאומה? מדוע לא בא לאזני אף דבר אחד מכל אשר הגדת"? "אם יפלא זאת בעיניך – הוד מלכות – בעיני לא יפלא"! קרא המלשין בנחת, "כי בערמה הוא עושה כל מעשיו, למען לא תקח אזנך אף שמץ דבר, הוא ינהג את משמרתו ביד רמה, וכל יושבי המדינה ייראו מפניו, אחרי ראותם כי אתה – הוד מלכות – תעטרהו רצון, ולכן ימצא און לו לענוש כל איש אשר יעיז פניו לדבר נגדו אף שמץ דבר רע, שבע על חטאתו, למען יראו וישמעו אחרים ויראו מפניו". אבל לבב המלך לא נפתה בכל אלה, לכן הדיחהו בדברים מבלי תת אמון בו, אך גאנצאלא מארטין בערמתו הבין דרכו, ויחל עוד הפעם לדבר ברוח עז וגבורה, ויקרא ויאמר: "הוד מלכות! שאלה אחת קטנה אשאל מאת פני כבוד מלכותך, אחרי אמונתך בהאיש דון יוסף אמונת אמן, באמרך: כי ה' ברך אותו וכל הונו ורכושו אסף לו רק בישרת לבו, ואם כדברך כן הוא, וה' עודנו אוהב את העם הזה, מדוע נתן בלב כל העמים והשרים לשטום אותם, כי ידריכום מנוחה בכל ארצות מושבותם, ויגרשום מארצם ויתהלכו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר, וכלם ישנאום ויתעבום, ירדפום באף ולא יתנום למצוא מנוח לכף רגלם, מדוע לא יתן ה' את חנם בעיני המלכים כי יתנו להם מנוחה בארצם?? עוד ימים יבאו וסאתם תמלא, אז תראה – הוד מלכות – את רשעתם, כי ישלח ה' חרון אפו בם, ישלך את תפארתם לארץ וישיבם עד דכא"!. "את כל אלה כבר שמעתי מפי אחרים, עת חפצו לעולל עלילות ולתעב את דון יוסף בעיני, ולא עלתה בידם, וגם זאת לא נעלם ממני, כי גם אחריך עוד יקומו אנשים צוררים כמוך ויעללו על דון יוסף ועל עמו עלילות ברשע, אך על אלה לא אענך הפעם, רק ספר נא לי מיתר הנסתרות הנגלות לפניך"? "אחרי אשר הרשית לי אדוני המלך לספר לך, אבקשך לשמוע את דברי", אמר גאנצאלא, "נער עברי אחד נמצא בין משרתי המלך גאמעץ שמו, בן חנה אמת שרה בת הנשיא, את הנער הזה מצא דון יוסף דרוש לחפצו לבצע זממו בו". "את הנער הזה ידעתי היטב כי נאמן רוח הוא, וכי באמונה הוא עובד עבודתו וישר דרך הוא"! אמר המלך, מצאתי נכון לפני לאהבהו, יתר מכל משרתי ועושי רצוני". "כדבריך כן הוא"! אמר גאנצאלא בנחת, "אכן נער טוב הוא, אך סר מדרכו הטובה, באשר הנשיא תומך וסועד את כל משפחתו במשען לחם וכל צרכיהם, ובזה תאמין לי – הוד מלכות – כי השחד יעור עיני פקחים; בו עור הנשיא גם את עיני הנער ההולך בתום, עד אשר הפך את לבו הטהור ויואל להטות אזן לכל דברי הנשיא, וישבע לו לבל יגלה מכל שמץ דבר לאיש זולתו, ואף לאמו ולבית אביו בל יגיד מאומה, ועל ידי מקרה היו לי כל הנסתרות לנגלות! הסכת ושמע נא אדוני המלך"! "נקרא נקריתי פעם אחת אל מקום אחד אשר עמד שם הנער גאמעץ עם יתר מרעיו ויתהוללו במשחק הכדורים, וגאמעץ אחז בידו שקלי זהב הרבה, ואשאלהו: איך בא לו הזהב הזה, אחרי כי לא בן עשירים הוא, אך בן-עני חולה ועושה מלאכה? אחרי השאלות האלה חורו פניו, לא ידע גם הוא מה לענות לי, ויחל להתנועע ולצפצף בשפתיו, לא מצאתי בפיו מענה; וכאשר החלותי לחקרהו ולדרשהו, חרד וינע כנוע עצי יער מפני רוח, ונחל דמעות פרץ ועבר על לחייו, ויכך בכי גדול וילך לו! וזאת היא אשר פקחה עיני לראות ולהבין מה שרש דבר נמצא בו". "אם כן אפוא, אחפץ גם אנכי לדעת זאת, ולדבר עם הנער הזה, ובטוח אנכי כי ממנו אדע האמת לאשורה", אמר המלך אחרי הדומיה הארוכה, בעודנו פוסח על שתי הסעפים, אם להאמין בדבריו או לא, "קרא לי את העלם הזה ויעמוד לפני ואנכי אנסה להציל מפיו דבר אמת"! דון יואן אחד בפעמון, ויצלצל למען ישמעו הסריסים את קול הקורא ויבואו. "כתר נא עוד מעט – הוד מלכות" – אמר גאנצאלא, "הנח להעץ עד כי יגמל פריו, ואז…" אחרי כן הוסיף גאנצאלא ויאמר. "הלא זה ידעתי כי הכרה הראשונה יאכל דון יוסף על שלחן המלך אחרי שובו…" עוד לא כלה את דבריו והדלת נפתחה ומשרת המלך בא ויאמר: "דון יוסף מחכה אל מצות המלך"! ופני גאנצאלא חורו מפחד פתאם. "האם בא דון יוסף"? קרא המלך משתומם, "יבוא נא הנשיא הנה"! העבד הלך לו, ויורה דון יואן באצבעו על דלת אחת בירכתי הבית, ויאמר לגאנצאלא: "בוא ושם תמצא לך דרך מבוא אל השער, וגם אתה תבוא היום אל הלחם"! גאנצאלא הרחיק משער המלך במורד הדרך, וילך לו. דון יוסף בא אל חדר המלך, ויקבלהו המלך כמשפטו תמיד בכבוד וידידות; אך כל מבין יכול לראות כי פניו אינם עמו כתמול שלשום, כי שקל בפלס דבריו אתו, ויבחן כל הגה אשר יצא מפי הנשיא. אך דון יוסף לא דבר מאומה, ולא שאל מה זה ועל מה זה? רק ספר לפני המלך כל אשר ראה ומצא על דרכו, את מעמד כל עיר ועיר ושריה, והסדרים אשר עשה בכל מקום; ואחרי כלות דברו אמר אל המלך: "כי כל מחשבת נסיעתו היתה רק לטובת ארץ מולדתו ולהצלחת המלך והמדינה"! המלך עקש שפתיו ולא דבר מאומה, אחרי כן אמר אליו: "הלא זה כבר חפצתי לראותך, ומאד אשמח כעת לראותך פה אתי, ועתה אבקשך לשבת אתי ולספר לי חדשות ונצורות אשר לקחה אזנך בימי מסעך". "לדבר הזה יסלח נא מלכי ואדוני", אמר דון יוסף, "הפעם הזאת לא אוכל למלאות רצונך וחפצך הטוב, כי עניתי בדרך כחי ונחוץ לי לנוח מעט מעמל הדרך, גם כלתה נפשי מאד לראות את בתי יחידתי שרה, ואחרי אשר אנוח מעט אבוא עוד הפעם אל אדוני המלך, ואגבר חיל למלא את פקודתך מלכי ואדוני, ולעמול ביתר שאת ויתר עז לטובת ארץ מולדתי". המלך עמד נבוך רגעים אחדים, ולא ידע מה לעשות, ואחרי כן אמר: "היום אדרוש ממך להשאר עוד מעט, למען אוכל לשיח אתך ולשמוע מדברותיך". דון יוסף עשה כמצוות אדונו ידע. אז יצא מאת פני המלך, וימהר ללכת אל ביתו ולראות את שרה בתו! ומה מאד גדלה שמחת האב ובתו בהראותם יחד בשלום! – יחד ישבו על הכסא, ושרה לא שבעה מלספר לאביה כל אשר קרה ויאת בשני השבועות אשר אחר בדרך; אחרי כלותה לספר הוציא דון יוסף ממלתחתו דברים יקרי ערך, סגלות בגדים יקרים ואבני חפץ; ושרה שמחה מאד לראות את מתנות אביה ותקבלם ברוב שמחה, וישבו יחדיו בשמחת נפש ובלב טוב. ודון יוסף הסכין לבוא בכל יום אל היכל ארונו דו יואן מלך קאסטיליא, ותמיד היה קרוא לבוא אל המלך אל המשתה, וכן לא אחר גם היום מלבוא אל היכל מלכותו כפעם בפעם, והמלך דבר אתו טובות, ויתאמץ בכל מאמצי כוחו להסתיר את חשדו בחבו, והנשיא דון יוסף ישב שומם ומשתומם על מקומו, בראותו כי מקצה לשלחן ישב פקידו גאנצאלא מארטין; בראשונה לא האמין דון יוסף למראה עיניו, עד כי ראה היטב כי לא שגה ברואה וכי הוא זה, וגאנצאלא הסיר כעת גם את מסוה האהבה אשר נשא עליו בעוד אדונו דון יוסף לנגדו, ויראה לעין כל את שנאתו אליו, ויכעיסהו בכל דבריו למען הרעימו, ובגאוה וגודל לבב דבר דברים כמתלהמים יורדים חדרי בטן, ויכונן את מליו להטיל קוצים בעיני הנשיא. שלחן המלך היה ערוך בכל מיני ממתקים ומגדנות, ממבחר יבול שפאניא, והיין נתן עינו בכוסות יקרות כיד המלך; והכל הקרואים ישבו והתעלסו בשמחת היום הזה, אך דון יוסף התעצב אל לבו מאד, התבונן בהם ולא דבר מאומה, ומקרה כזה ראשון היה לו מעת היותו שר ושופט בבית המלך, לשבת קודר ועצב בהיכל המלך, – וכל ימי היותו במשמרו היה תמיד אהוב לה' ולתורתו, שמר את מצות ה' עד מאד, לא סר מהם אף צעד אחד, ועל כל אלה היה אהוב בעיני כל אדם, וגם המלך אהבהו מאד. המלך ישב על מקומו בראש השולחן ולימינו היהודי דון יוסף הנשיא, וישאו מדברותיהם בעניני המלוכה ולא שת עוד לבו לדברי נפתל ועקש אשר טפל גאנצאלא עליו. בעת דברו יחד המלך דון יואן והנשיא דון יוסף, בא אל הבית נער יפה עינים, קוצותיו תלתלים שחורות כעורב סביב לראשו, הדור בלבושו בגדי שש וארגמן המרקמים זהב, הולך ובא נכח פני המלך, נושא בידו קערת כסף מלאה מאכל משמנים, להעמידה על השלחן, – כל אשר הביט וראה בעינים פקוחות על פני הנער הזה, ידע והכיר היטב כי דבר איום טמון בחבו. ויהי כאשר חפץ המלך לגעת בהמאכל בכף הכסף אשר בידו, והנה כקול רעם בגלגל נשמע פתאם, קול קורא בבית לאמר: "הרף נא ידך – הוד מלכות – מהמאכל הרע הזה, וחוסה על נפשך! אהה מות! מות בסיר! מרורת פתנים במאכל"! וכל המסובים נשארו על מקומם משתוממים ומבוהלים באין אמר ודברים, רק תמהו איש אל אחיו. דון יוסף נבהל מאד למשמע אזניו, ויבט כה וכה, וכל הנאספים קמו מכסאותם, ויביטו אל גאנצאלא אשר חרד עליהם את החרדה הזאת. "על מה זה ירזמון המלים האלה"? קרא דון יוסף משתומם, אחרי אשר הביט בעיניו פעם על גאנצאלא ופעם על המלך. דממת מות שוררת בהחדר, אין דובר דבר, אחדים מהם ידעו את כל שרש דבר הנמצא פה, אך לא דבר מאומה, רק הביטו והשקיפו מה תהיה אחרית הדבר הזה! ואחרים אשר לא ידעו דבר, התפלאו מאד וחכו בכליון עינים לראות היעמדו דברי גאנצאלא, אם לא? אחרי רגעים אחדים הסב המלך את פניו על דון יוסף, ויאמר אליו בזעם אף לאמר: "אתה זמות לקפד את חיי, רק אתה דון יוסף בן אפרים!" דון יוסף אשר לא ידע מכל הנעשה, נשאר על עמדו נרעש ונבהל ולא ענה דבר, ויהי כאיש אשר אין בפיו תוכחות. בראות המלך כי אין בפיהו מענה, התעורר עוד הפעם בזעם אפו, וירזום באצבעו על קערת הכסף, ויקרא: "על ידי הארוחה הזאת אשר הביא הנער גאמעץ אל השלחן, על ידי המאכל הזה זממת לקחת את נפשי, ואת כל אלה עשית לי דון יוסף, חלף הטוב והחסד אשר עשיתי עמך ועם כל אחיך בני בריתך"? דון יוסף הגה רבות מחשבות, אחרי שמעו מאת המלך דבריו האחרונים, ויקרא ברגש לבב כדברים האלה: "אדוני המלך! הלא זה כבר ידעת את עבודתי אותך זה כמה בישרת לבי ובאמון רוחי, ולא מצאת בי עול ואון אשר חטאתי נגדך ונגד ממלכתך וה' הופיע על עצותי אשר יעצתי אותך תמיד; ועתה הנה טפל עלי איש בליעל עלילות דברים אשר לא אדע שחרם, לכן אדוני המלך אמור לי והודיעני, מי הוא זה הנבל? הודיעני נא אותו בשמו למען אדע מי הוא זה הצר הצורר אשר העז את פניו לחמוס עלי מזמות כאלה, ואשר מלאו לבו להזכיר את שמי על דבר נבלה כזה? יעמוד נא נגדי האיש אשר ירשיעני ויענה עוני בפני"!! "גאנצאלא מארטין פקידך עם בן חנה אמת שרה בתך"! ענה המלך. "גאנצאלא"? שנה דון יוסף את דברי המלך בשחוק מכאב לב, "הה מלך אדיר! אם תאמין לדברי הנבל הזה, לא אחפוץ עוד לעמוד ולהצטדק לנגד איש נוכל ערום כמוהו, כי טוב לי למות כבן עולה, מלעמוד נגדו ולהתוכח אתו, להראות את רשעתו ותרמית לבו הרע, ולהצדיק את נפשי נגד פני רשע עריץ כמוהו". "לא נגד גאנצאלא, רק נגדי, נגד פני מלך קאסטיליא תעמוד למשפט", אמר המלך, "אמור, מה יש בפיך להצטדק על פשעך, דבר כי שומע אנכי "! "אדוני המלך", קרא דון יוסף, "אין דבר בפי ומלה בלשוני להצדיק את נפשי, כי לא אדע מה פשעי ומה חטאתי; הן קורי עכביש ארג לי איש מזמות, לצודני במשטח חרמו ולהנשא אחרי מפלתי, אכן התנכל אויבי עז לעשותני מרמס לרגליו, למען ירומם עלי למען ינשא". "אם שקר דבר עליך האיש", אמר המלך, "אז אשבית מארץ זכרו, ועשיתי לו כאשר זמם לעשות לך, אך הלא אתה גם הללת לי כמה פעמים צדקתו מראש בטרם דעתי אותו, ותאמר: כי עבד נאמן הוא, חרוץ בכל דרכיו, וישר דרך… אתה, אתה אמרת…" "הרשני נא מלך חסד"! אמר גאנצאלא, "הרשני נא להגיד את דעתי ועצתי, אשר בזה תוכל לדעת אם כנים דברי, וגם כל ההמון הנאספים פה יראו וידעו אם יאמנו דברי אם לא". כל המסובים נתנו עיניהם על גאנצאלא לשמוע עצתו. "דבר"! קרא המלך. "יאכל נא היהודי ממאכל תאוה הזה"! אמר גאנצאלא. דון יוסף נבוך מאד, רגליו כשלו, עשתונותיו נבוכו, וכל דמי עורקיו קפאו מרוב פחד ובהלה אשר נפל עליו פתאם. "טובה העצה היעוצה מאת גאנצאלא", קרא המלך. "זה שנים רבות הייתי תמיד בביתך", אמר דון יוסף, "וידעת אדוני המלך כי מעודי לא אכלתי מלחמך ולא שתיתי מיינך; וחלילה לי לחשוב בזה שמץ דבר רע, רק כי מחזיק אנכי בתורת אבותי, וכחומת ברזל עומד אנכי תמיד בעד דתי ואמונתתי, לא עברתי אף אחת ממצות ה' אלהי עד כה, וגם עתה לא אעבור ולא אסור מדרך אבותי אשר אנכי הולך בה"! וירמוז המלך לאחד מעבדיו להביא אליו כלב, ויאמר אל דון יוסף: "לא אלחץ אותך לדבר הזה, אך אנסה את הנסיון הזה בנפש חיה". העבד מהר לעשות כדבר אדוניו, והכלב הובא, ויתן לו המשמנים לאכול, ויאכל הכלב בתאות נפש, וככלותו לאכול רבץ בירכתי הבית בקול תלונה. כל המון הנאספים עמדו דומם, ומחרישים לראות אחרית החזיון הזה, אלה התענגו על מעשה גאנצאלא, ואלה עמדו מרעידים ומחרישים בדאגם לדון יוסף מגנם מאז, ורבים אשר היו עוינים להיהודים בכלל ולהנשיא בפרט, חכו בכליון עינים לראות ולעמוד על דם הנשיא. אחרי רגעים אחדים, החל הכלב לנהום ולנוע ממקומו בחרדה, ויגרד ברגליו את רצפת הבית, ומפיו יז קצף, ויתגולל בקצר רוח על פני הרצפה, בטנו צבה ועיניו נהפכו בחוריהן, עוד רגעים אחדים היליל ברוב מכאוביו וימת. "אכן מות נמצא בהמאכל", אמר דון יוסף במנוחה ככלות המחזה הנורה הזה, אך כל זה…" ולא נתן לו גאנצאלא לכלות את דברו, כי מצא עז ברוחו בהשלימו לעין כל את הדבר הדרוש לחפצו וילטוש עיניו לו ויקרא: "הלא אתה דון יוסף עשית את הנבלה הזאת, אתה מסכת את מי הרוש על ידי הנער גאמעץ, אשר קנית את לבבו הרך, ושוקד הוא על דבריך תמיד וירזום באצבעו על גאמעץ ויאמר: "ענה בו גאמעץ"! "אמנם, כן הדבר"! ענה גאמעץ, – וגאנצאלא רזם בעיניו אל גאמעץ לענות על דבריו ולהודות – "דון יוסף… הדיח אותי… בחלקת שפתיו… ולבי נפתה… אחריו"! ככלותו לדבר התנפל לרגלי המלך ארצה, ויספוק כפיו ויקרא ויאמר: "סלח נא לי מלך רחמן, אשר נואלתי ואשר חטאתי להפתות לדון יוסף, ואתה בטובך הגדול ובחסדך תסלח ותכפר לי על כי כסיתי ממך הדברים האלה עד כה, גאנצאלא הצדיק, ואני ודון יוסף הרשעים "! משתאה ומשתומם עמד דון יוסף, ויבט כה וכה ולא ידע עד מה, אם בהקיץ נראה לו כל אלה, או בחלום חזיון ליל? וכאיש נדהם עמד לעיני שוטניו ומשטיניו, מעבר מזה ראה את גאנצאלא הממלא פניו בוז וקלון, ומעבר מזה את מלכו ואדוניו, המלא זעם וחרון; ומדברי העם גאמעץ הראה לדעת כי גאנצאלא הסיתו לענות בו סרה, ולא מצא עוד און לו לעמוד נגדם, ויאנק דום! ככלות הנער לבקש ולהתחנן על נפשו, אמר המלך אליו: "הנני נושא לפשעך היום, כי רק בשגגת לבך נפתית לדון יוסף, והזהב עור את עיניך ויוליכך שולל; אך תודות לאל היושב בשמים כי הסב לטוב, והציל אותי מיד מעול וחומץ אשר חפץ לקפד את חיי, לו לא חסתי על ימי נעוריך כי עתה כלה עשיתי עמך, אך השמר בנפשך ומהיום והלאה היה נזהר על דרכך לבל תשוב עוד לכסלה! פנה אל גאנצאלא ויאמר: "אתה גאנצאלא! אתה אשר שלח אותך ה' להיות מושיעי בעת צרה, תהיה מהיום קרוב אלי ותעמוד לפני; הנה משרת דון יוסף נתונה על שכמך, וגם זאת אעשה לך, כי אשמיע לכל גרי ארץ קסטיליא, כי אתה הצלתני מיד המבקש את נפשי לספותה, ואותך שלח ה' להיות לי מגן ומחסה בעת צרה, וכמלאך מושיע חשת להצילני, ותזהירני בעוד מועד לבל אושיט את ידי למרורת פתנים וסף רעל אשר שמו לפני; זאת אבשר בכל ארץ ממשלתי למען ידעו ערכך ויתנו כבוד לשמך ולזכרך"! גאנצאלא כרע, נפל על אפיו לפני המלך, ויתן לו תודתו בשמחת לב. "אבל את האיש המרשיע הזה, אמר דון יואן, וילטוש עיניו על דון יוסף, "הנני נותן אותו בידך, הנה הוא לך, וכטוב בעיניך עשה אתו; ועתה צוה על השוטרים ויוציאוהו מעל פני, ויתנוהו אל בית האסורים". גאנצאלא רמז לאחדים מאנשי הצבא העומדים על המשמר, והם אצו לדבריו, ויאסרו את דון יוסף באזיקים ויוליכוהו לבית הסהר, מקום אשר אסירי המלך אסורים שם. גאנצאלא השכיל להסתיר מפני המלך ושריו את שמחת לבו, באשר הצליח לבצע זממו ולכלות נקמתו באיש חרמו, ויצא מאת המלך שמח וטוב לב; ויחפוץ ללכת לביתו לספר לאשתו ולאוהביו את כל אשר קרהו, כי הפליא עצה והגדיל תושיה, והמלך גדלו ונשאו מעל כל השרים, וגם נתן בידו את שונאו ומנדו לעשות בו כטוב בעיניו; – אך המלך קראהו עוד הפעם ויאמר: גאנצאלא אהובי פקידי! הנה זאת אבקשך לעשות אתי אות לטובה, ותחוס עינך על דון יוסף לבל תצמית בבור חייו, ולהחיות את נפשו – כי מאד ידאב לבי בזכרי את אהבתי אותו; ואם אמנם ידעתי כי אמת דבריך ותוכל להתפאר כי חכמתך עמדה לך, אך אחרי שובי נחמתי בשוותי לנגדי את זכרון ימים עברו… ומי יתן ויצא דון יוסף נקי בהשפטו, או כי אהיה כחולם, ואולי גם כי תשקר בדבריך. אז אשא לך על כל… רק…" ככלות המלך את דבריו שב גאנצאלא לביתו מלא שמחה וגיל, על כי הפיק מאויי נפשו וזממי לבבו, בהפילו את דון יוסף מרום שמים אל תחתיות ארץ באין מקום! – ושרה בת הנשיא לא ידעה מכל אשר נעשה, ותשב בהיכלה ותעש בחפץ כפיה במנוחת לבב כפעם בפעם, פתאם באה אמתה חנה בוכיה מרה ומתיפחת מפרשת כפיה וצועקת מכאב לב, וראשה אחוז בשתי ידיה. "מה לך"! קראה שרה ברעדה, ותקם ממושבה. חנה לא ענתה אותה דבר. "הגידי נא לי אשת פתיות, מה זאת"? אמרה שרה, "מה קרה לך? חזקי נא את לבך והשקטי, וספרי נא לי את כל אשר קרך ואנחמך" הדברים האלה שתו עוד נוספות על תוגת חנה, ורוחה נפעמה בקרבה ונחל דמעות פרץ מעיניה, ומרוב עצבונה וצרת לבה לא יכלה להוציא אף הגה אחד מפיה. ותוסף עוד שרה לדבר אליה נעימות ונחומים, ותאמר: "אמרי נא לי אהובתי דבר מה קרך? האם מת אישך? הה! אל-תשתוחחי ואל תהמי, כי גם אנכי כמה גדול העצב והיגון הזה, גם עלי עברה כוס התרעלה באבדן אמי היקרה אשר שבה לאל זה ימים רבים; אך אל נא תבכי ותנודי למת, כי מנוחתו כבוד במרומים בצל שדי, ואחרי התלאות הרבות אשר סבל על ערש דוי, יצאה רוחו לאל יוצרה ככסף צרוף בעליל מזקק שבעתים; – התאוששי נא חנה ידידתי מעצבונך, וספרי לי מכל שרש דבר הנמצא אתך, למען יקל מאתך משא עצבונך, כי זאת נטע אלהים באדם טבעו, אם דאגה בלב איש ישיחנה, ואז ישוחחנה ויזנחנה, התאבי לשמוע אלי אם לא? חנה הביטה אל פני שרה הנעימה, ותאמר: "שגית גברתי במשפטך… אהה ה' אלהים…"! אבקשך חנה לבל תעלמי ממני שמץ דבר, מדוע זה ולמה את מתפרצת ותקשיחי את לבך"? שאלה שרה, "כי מה הוא העצב אשר ידכאך כעש, אשר תמאני לקבל עליו תנחומים? אנא! ספרי"! "אז נפלה חנה לרגליה ותקרא. "הה גברתי! הנה אביך… ובדברה ספקה כפיה באין אמר ודברים, ותבך מנהמת לבה ותאנק דום. "אבי! קראה שרה משתוממת, "אהה ה'! מה זאת נהיתה? אמרי לי חנה ואל תכחדי ממני דבר?! כי בנפשי הוא"! "אביך נשבה"…! קראה חנה בקול מר מתיפח, "זאת לא זאת! לא כן גברתי שרה המענגה! אביך… הובא מהיכל המלך… אסור באזיקים… אל בית הסהר?! "מי העיז לעשות נבלה כזאת לאבי"? קראה שרה אשר לא האמינה למשמע "גאנצאלא מארטין"! השיבה חנה אמריה לה. "אהה אבי…"! צעקה שרה בקול נורא, "אוי נא לי, מה היה לאבי"? "הנה אנכי באה כעת מרעותך עסטעללא הכבודה בת-המלך", ספרה חנה, "אשר הבאתי לה מתנת ידך גברתי, הנתונה על ידי להביא אליה, וברדתי מעל המדרגה, והנה חזיון נורא לנגד עיני, המון אנשים עומדים ואנשי צבא חמושים יסובבו את אביך, אשר ידיו ורגליו לנחשתים הוגשו, ואשאל את פי העומדים שמה: מה זה קרה פה? וישיבוני דבר לאמר: כי היהודי דון יוסף חפץ להמית את המלך בסף רעל אשר שם בארחתו, וגאנצאלא מארטין יאסרהו וייסרהו למשפט". "עתה ידעתי"! קראה שרה ותאנח במרירות, "עתה אראה כי צדקה עסטעללא רעותי בדאגתה, באמרה אלי היום בבקר, כי לא ישרו בעיניה רוב דברי גאנצאלא עם אביה המלך, ולא טוב יבשרו! הראית שמה גם את גאנצאלא"? "ראיתיו"! ענתה חנה, "הוא הלך אחרי ההמון הרב הנאסף שמה". שרה נאנקה דום רגעים אחדים, אחרי כן קראה פתאם, "קראי נא לי אחד מעבדי, וצוי אותו לשאת אותי בכרכרה רתומה לסוסים דוהרים להריצני להיכל המלך; אך יראתי פן תמשך העת הזאת יתר מדי, טוב כי אלך ברגלי, ארוצה להמלך דון יואן, ואראה אם יאטם אזנו משמוע לזעקת נערה אמללה כמוני היום? קומי נא חנה ולכי עמדי"! שרה אחזה את אמתה בזרועותיה, ותאץ בה ללכת אתה; ויהי כאשר פתחו את הדלת, והנה – גאנצאלא מארטין עומד על סף הבית, ותצעד שרה אחורנית ורוחה נפעמה בקרבה, ופניה חורו מפחד, ותאחז ביד חנה בחזקה. "מה תחפץ פה"? שאלה שרה, "עלי ללכת לדרכי ואין לי עת לשמוע דבריך"! "שרה העדינה", אמר גאנצאלא ברוח שקטה, "כעת לא תוכלי למוש מפה". "הכה תדמה אתה"? אמרה שרה בגאוה, "ומי יעז לצות עלי מעשות דרכי". "שאלתך פליאה דעת ממני"! אמר גאנצאלא, "האם לא ידעת ולא שמעת כי אנכי שר ויועץ, ושר הרכוש אשר למלך דון יואן מלך קאסטיליא, אנכי אנכי בא כעת לבקש ולחפש בצרור המכתבים אשר לאביך, ולקחת אותם אתי, ואנכי אצוך על כל אלה"! "ומה תעשה אם אני לא אתן לך את הכתבים אשר לאבי"; שאלה שרה בחרונה על עז פניו ולעגו לה. "אז ארבה אליך תחנונים שרה יפתי"! אנה קאנצאלא בשחוק, "ואם גם אלה לא יועילו…" "אז תקח בחזקה", השלימה שרה דבריו בשאט נפש, "הבה, עשה כאשר צוך המלך" – ובדברה לקחה את צרור המפתחות אשר ביד, ותפתח את הארגזים אשר בשלחן הסופר; השלחן אשר ישב שם תמיד אביה דון יוסף, ותאמר בעצבות לבה: "הנה פה תמצא כל אשר אתה מבקש, ואם תחפוץ זהב וכסף לא אמנע גם אלה מאתך"! "כעת לא אדרוש מאתך לא כסף ולא זהב" אמר גאנצאלא, "ואולי עוד בימים מעטים נשוב נתראה פנים". – ויחפש גאנצאלא בכל פנות הבית, בכל חדריו ובכל מקום הנמצא שם ספרים וכתבים, ויפתח מכתבים רבים, ויקרא בהם, רבים לקח אתו, והנשארים השיב למקומם, וככלותו לחפש ברך את הנערה לשלום, ויאמר: "חיי בטוב עדינה! אנכי אהללך לפני אביך, ואספר לו מהסגולה היקרה אשר הניח אחריו בביתו, בת יפה ישרה ונעימה, והיתה זאת נחמתו במחשכי בור כלאו". דבריו אלה ירדו כמדקרות חרב אל לב העלמה הענוגה, ולא יכלה עוד למשול ברוחה, ותצעק צעקה גדולה ומרה, ותפול על הארץ ותתעלף. גאנצאלא הלך לדרכו, מבלי הביט אל אשר נעשה. היום רפה לערוב, והלילה בא, החשך כסה ארץ, ומראש שחקים כוכבים לרבבות יציצו יחד, גם ירח יקר הולך, שפעת אורו ישלח וישליך ארצה; בחוצות העיר הדומיה שלטת, מקרה דון יוסף והשערוריה אשר היתה בבית המלך, החריד את העם כל היום ההוא, אך הלילה בא ויקם שאונם לדממה. מהם עלו על ערש יצועם טובי לב ושמחים לאיד המשנה היהודי; מהם נאנחו לרגעים על שברו. אך רבם שכחו בלבבם את מקרה היום העבר, ויישנו שנתם במנוחה ושלות השקט. אכן מאשר הוא האיש אשר נפל לו חבל השלוה והמנוחה בנעימים, שפרה עליו מנוחתו ושנתו תערב לו, לא כן חלק דון יוסף האמלל, כי שבע חרפה רגז ומכאובים, וגם שנתו נגזלה. בבור השבי בחדר צר ואפל, עמד דון יוסף על ספסל עץ, ויבט בעד השבכה אל הרקיע, ואל הירח אשר הסתתר כמעט בחשכת עבים. אך הוא עודנו מתבונן אל הכדור הלבן המתנוסס כאגן כסף מבעד לעבי שחקים, עד צאתו בגבורתו לשוב ולהופיע באורו הנעים, וכה היה תפוש ברעיוניו עד כי שכח מכל אשר אתו, ולא ידע עד-מה מרוחו ונפשו כי יושב הוא תפוש פה, ושומרי המלך יסובבו דלתי חדרו, אך הנחשתים אשר על רגליו ועל זרועותיו הזכירוהו בקול צלצלם, אשר נשמע לכל תנועה קלה – עת הניע את גופו – את המקום היושב שמה, ובאיזה מצב הוא נמצא כיום! – ואף כי היה מקום מושבו נורא מאד, בכל אלה לא נראו אותות העצב והיגון על פניו, ואנחה לא יצאה מפיו, ובדעתו תמתו בו לא האמין כי יצלח לגאנצאלא לכסות סודו, ולבצע זממו מבלי אשר תפקחנה עיני המלך להכיר ערמתו ורעת לבו; מבטחו בה' אמץ וחזק את לבו, בו שם תקותו כי יאמץ את ברכיו הכושלות, וחסדו לא יסיר מאתו, להצילהו מכף מעול וחומץ ויפיל אויבו אחור! – אך דבר אחד הדאיב והעציב את נפשו ורוחו למאד, בזכרו את בתו יחידתו, אז לא מצא מנוחה לנפשו, אנחות ואנקות רבות פרצו אז מלבו, ומפיו התמלטו הדברים האלה, לאמר: "בתי יחידתי! מי יתן כי תמצא גם את פה אתי ואז מאשר הייתי, כי החשכה כאורה היתה לי, באשר כי ביפעת פניך תאירי לי את האפל ותגיהי חשכי, בפניני דמעותיך החמות אשר תרדנה מעיניך יונים, תסירי מעלי את מר היגון וירוח לי אז מעתה… אהה אל אלהים…!" ויאנק דום מעט ויאמר: "אנא ה' אם חטאתי נגדך, ותשלח עלי מלאך אכזרי כגאנצאלא, להתנפל עלי על לא חמס בכפי, לבצעני ולפרפרני ולקפד חיי ביגון בשערי צלמות, ואפקד את יתר שנותי פה, לא אראה עוד את בתי האמללה אשר בה כל חיי רוחי, ולא אביט עוד את הדרה ויפיה. אנא אל עליון! גנון באברתך על שרה בתי, וחמל נא על נפשה התמימה והזכה מכל שמץ דבר רע, כשלג היורד משמים ארצה; חוסה נא עליה ושמרנה מכל רע, לבל תלכד גם היא בפח גאנצאלא מארטין הרשע העריץ, וחי חי כמוה תודך כמוני היום, והיא תודיע לדור יולד את-אמתך, סלה"! – אם תשאלני קורא יקר: איה בתו שרה? איפה מצאה מנוח לנפשה האמללה? הטה אלי אזן קשבת, ואספר לך. היא לא מהרה ללכת אל המלך, כי עזבה כחה וברכיה כשלו, באין אונים שכבה על יצועה עצובה וזעפה, נוגה ונדכאת כשושנה נובלת מחום צהרים; לו גם היה המלך לנגד עיניה, גם אז לא עצרה כח לפתוח פיה ולבקש ממנו משפט צדק; לו גם בא אביה עתה, גם אז נעתקו ממנה מלים להודות לה' על גאולתו ופדות נפשו, כי אבדה עשתונותיה וכל חושיה עזבוה, ורק רגש אחד התלקח בלב האשה הזאת כאש שלהבת, הוא רגש הנקמה לגאנצאלא צורר אביה. שרה בת הנשיא היפה-פיה ישבה בביתה, ולבה צר לה מפחד, פניה קבצו פארור, דמיונות חליפות מרגיזות לב ונפש חלפו ועברו לפניה חדשים לרגעים, חתחתים נוראים הרגיזוה, גם קול עלה נדף מבין העפאים מעבר לחלון ביתה, נדמה לה כקול רעם בגלגל, וחרדה אחזתה, ולכל המולה התפלצה עד מאד; כי בעת אשר יבוא על האדם שוד ופרץ, לרגלם יאתיו גם כן פחד ורעדה, ודברים רבים המוליכים את שכלו שולל, לראות מראות וחזיונות נוראים, המון נפלאות נוראות, נצורות ומסתתרות עד אין חקר, וכל אלה ידכאו לארץ נפש רכה וענוגה, נפש נענה. בחזיונות כאלה ישבה שרה כמתעלפת, בין המון רעיונות אין מספר נרדמה מעט בלי חפץ נשענה בראשה על ידה בפנת מטתה, פתאם הקיצה מתרדמתה ותזעק בקול מוזר מאד, כי נראתה לנגד עיניה דמות אשה אחת באה אל תוך הבית. כראות שרה את האשה, קמה ממושבה ותגש אליה, האשה הזאת היתה לבושה בבגדי נשי עם-הארץ, ראשה עטוף במכסה שחור, ורדיד ארוך כסה את פניה. "מי את"? קראה שרה. האשה הנכריה הניפה את רדידה מעל פניה, "עסטעללא"! "שרה"! נשמע משתיהם חליפות, ותחבקנה אשה רעותה ותבכינה. "בואי נא ידידתי, ושבי נא ומצאי מרגוע ואל תמררי בבכי" אמרה עסטעללא בלב נפעם, "שבי נא שרה, כי רכה וענוגה ועצובת רוח את"! ותשבנה יחדו על המטה, ויד האחת אוחזת ביד השנית, ותבטנה אשה אל אחותה רגעים אחדים באין אמר ודברים. "אולי הבאת אלי שמועה טובה? כי נערה טובה את וטוב תבשרי"! שאלה שרה, "האם באת אלי בדברים נחומים ידידתי הטובה"? "אל תאמרי לתקותך נואש"! ענתה עסטעללא, "הוחילי לאל, כי יש תקוה וישועה קרובה לבוא, ואף כי עוד אין בשורה בפי לבשרך בדבר המקרה הנורא אשר קרך, כיגם אנכי נבהלתי מאד מהשמועה לא-טובה אשר שמעתי". "אבל הלא קרובה את אל המלך, כי בתו היחידה את! מאתך לא יסתיר כל מאומה, ואולי על אשר ידע היטב כי אהובתי את דבר לפניך סרה עלי ועל אבי, אמרי עסטעללא! אל תכחדי ממני דבר, כי נכונה אני לכל דבר אשר תוציא מפיך, על כל אברך אותך, על בשורה רעה – חלילה – כעל בשורה טובה! רק בל תעלימי ממני אף שמץ דבר, הגידי נא את אשר שמעת? כי כלתה נפשי לדעת". "האמיני לי אוהבתך באמת", אמרה עסטעללא, "כי אין בפי מאומה לבשרך; עוד לא שמעתי מאומה לא לשבט ולא לחסד, וכאשר אין אתי בשורה טובה לבשרך, כן אין אתי גם בשורה רעה חלילה; אך בזאת אנחמך יקרתי: כי עד מהרה – אחרי שמעי היום את המקרה הזר – חפצתי למהר לבוא אליך ולבשרך מכל אשר קרך, ולנחמך בדברי לבל תשוח עליך נפשך, בחשבי למשפט צדק כי אחרי אשר תשמעי הבשורה לא-טובה הזאת מאתי ידידתך, לא תעציבי את נפשך, כאשר תשמעי זאת מפי אחרים, אך כמתיאשת הייתי ולא ידעתי בנפשי מה לעשות, ובין כה וכה עבר היום, והלילה בא, לא יכלתי עוד לעזוב את ביתי, אחרי אשר נסגרו השערים ודלתות ההיל סגרו על מסגר אין יוצא ואין בא, ובחוצות העיר דומיה נוראה שוררת, יראתי מאד להלוך על פני חוצות פן יקרני אסון –. עד מהרה בא המבשר לבשרני, כי אבי מחכה לי וחפץ לדבר עמדי, ופקודתו לבל אעזוב את חדרי בעת הזאת, ובטרם קרא אותי אליו באה אלי חנה השומרים העומדים על המשמר – ותאמר אלי, כי כבר ידעת מכל אשר נעשה, וגם אמרה לי את אשר עשה גאנצאלא בביתך, וכי אחרי כן התעלפת וכחך עזבך מבלתי יכלת לנוע ממקומך". "אחרי הבשורה הנוראה הזאת", הוסיפה לספר, "שלחתי אותה לנפשה, ומחשבתי הראשונה היתה רק להחיש צעדי לבוא מהר אל אבי, לבקש ולהתחנן מאתו לספר לי את פשר דבר המקרה, אבל לדאבון נפשי גם זאת לא הצליחה בידי, כי הוגד לי לאמר: אבי ידבר כעת עם גאנצאלא ואין לו עת לדבר אתי, ומה היה לי אז לעשות – הוחלתי עד חצות הלילה, באתי אל שומר אחד אשר ידעתי כי איש אמונים הוא ורוחו נאמנה אתי, ואתחפש בלבושי נשי עם-הארץ, למען לא יכירוני רואי ולא ידעו מי אנכי, ומה שרש דבר נמצא בי! "רב תודות לך ידידתי עסטעללא"! אמרה שרה בחבקה אותה באהבה! "בכל אלה לא אמר די"! ענתה עסטעללא בצהלת פנים, "בהתודה לבד לא אמר הון! רק הטי נא אזן לדברי אשר אמר אליך. "כל אשר תצוי עלי אעשה"! ענתה שרה. "ויותר לא אחפץ ולא אדרוש ממך"! אמרה עסטעללא "רק לכי נא אחרי"! "אנה"? שאלה שרה בתמהון. "אל שער המלך"! ענתה עסטעללא. "האנכי אבא אל שער המלך"? שאלה שרה, "האם תלעגי לי"? "אהה"! קראה עסטעללא ואנחה הוציאה מקירות לבה, "האם אלעג לאמללה כמוך? חלילה לי מלשחוק לרעותי הנאמנה? הבה נלכה! כי אין לנו עוד פה להתמהמה אף רגע אחד. "ומה אעשה שם"? שאלה שרה, "ואין אוכל לבוא אל שער המלך, ולצעוד במקום אשר הדפו את אבי הנדכא וימלאו פניו קלון? ומדוע אבוא אנכי לרשת משנה קלון"! "זאת לא אחפץ"! אמרה עסטעללא במנוד ראש, "הלא תאמיני בי, כי פי המדבר אליך ושמעי נא לדברי! כי רק את טובתך דורשת אני כל הימים; ואף כי בעת הזאת, אנכי אתאמץ בכל אשר יהיה לאל ידי להושיעך ולהציל מרעה נפשך, מכף גאנצאלא הרשע וכל העוזרים על ידו; גאנצאלא הזה הוא איש רע מעללים מעול וחומץ, אכן לא שגית במשפטך אשר אמרת עליו זה כבר, כי כאיש בליעל הוא נראה לעיניך, ועתה אראה כי כאשר דמית כן היתה! ואנכי כמו כן חשבתי זה כבר ומה גם עתה! בזדון לבו לא יסוג מפני כל תועבה, לכן אירא מאד פן יגע הנבל הזה גם בנפשך שרה ידידתי, לכן היי קרובה אלי, ובטח תשבי באהלך לא יגורך וזהבך וכל אבני חפץ יחד, וגם את הספרים והכתבים הנשארים מידי גאנצאלא קחי אותם אל משכנך החדש; הן שמעתי כי קשרו כל ההמון קשר עליך ועל כל בני בריתך, ויחשבו מזמות עול לשרוף את ביתך כליל באש, – דעי נא ידידתי כי האמת והצדק מחכים עד עת מצוא, עד אשר יצאו כנגה, ואף גם כי יתמהמהו מעט, בכל זאת יחישו לבוא בעתם, כן תבוא העת אשר האמת מארץ תצמח גם לך, ואז… לדברים האלה לא יכלה שרה עוד להתאפק, ונחל דמעות פרץ מעיניה. "אל נא תבכי שרה אהובתי"! אמרה עסטעללא, "זכרי נא ידידתי כל אשר אמרתי לך, ועשי זאת מהרה, אספי בצרור כל אשר לך, ולכי עמדי, כי אחד מעבדי מחכה עליך, הליטי פניך למען לא תנכרי, וה' יעמוד לימיננו ויושיענו בעת הזאת"! "אבל המלך"? קראה שרה ברעדה. "הוא לא ידע ממך מאומה"! ענתה עסטעללא, "כי לא תצאי מפתח ביתך אשר הכינותי בערך החוצה, למען לא יראך כל איש, מלבד אשה זקנה אחת אשר יעדתי לשרתך, והיא אשה טובה ונאמנת לבב כהעבד הנאמן המחכה לך פה בחוץ, ולא יצא מפיהם כל אשר יראו וישמעו, ובטח תוכלי לבטוח בשניהם, כי ישרים ותמימי דרך המה". שרה עמדה ותחשוב מחשבות עמוקות רגעים אחדים, ואחרי כן לקחה מהרה את צרור המפתחות, ותפתח את כל התבות נמצא בהן דברי חפץ, ותצרור את כל הדברים אשר אתה בבית, גם עסטעללא הושיעה ידה לה, – ויהי כאשר באה שרה לשלחן הכתיבה אשר לאביה נבקה רוחה, ותשקע במצולות יגונותיה, אחרי רגעים אחדים החלה לבכות בקול מר ותפרש כפיה ותקרא: "אהה ה'! הן לא קצרה ידך מהושיע, גנון והצל נא את אבי מידי הקמים עליו, והשב נא אותו אלי, למען אחזה את תמונתו היקרה לי, ואשבע בנעימות את פניו"! שרה ועסטעללא הנאהבות והנעימות עמדו על פתח הדלת ללכת לדרכן, ושרה הנהלאה והאמללה הסבה פניה אחורנית, ותור בעיניה מבט אחרון על החדר היקר והנחמד אשר שם התענגה תמיד בנעימות עם אביה, וזכרון מחמדיה הרחיב פצעי לבבה, ובהבליגה מעט שאלה: "איה אמתי חנה? אנה היא באה כעת"? "אצל בנה"! ענתה עסטעללא מהרה, ותקרא ותאמר: "בואי נא ידידתי, ואל תעמיקי שאלה, הן עלינו לצאת מהרה מפה, פן נאחר צעדינו מלכת, ובין כה וכה יעלה השחר, ואנשי העיר "זעווילא" יקומו ממשכבותם לעבודתם ולמלאכתם, ואם יראונו חלילה הלא תאבד כל תקותנו"; בליל הדומיה הזה נשא אחד ממשרתי המלך חפצים רבים ברחובות העיר "זעווילא" אחרי שתי עלמות עדינות ומעלפות בצעיפים, כן הלכו עדי הגיעם אל שער המלך; אחדים מיושבי קריה אשר עמדו אז בפנת הרחוב השתאו והשתוממו על המראה, אבל בזכרם מהחדשות והנצורות אשר ראו עיניהם ביום העבר, לא היתה עוד זאת לפלא בעיניהם. הלילה חלף הלך לו, השחר פרש כנפיו על הארץ והיום בא, ושרה עם רעותה עסטעללא באו אל שער המלך. "וחנה? איה חנה"? שאלה שרה בתמהון. "אצל בנה"! ענתה עסטעללא. אכן היתה חנה אצל בנה גאמעץ החולה האנוש, אשר הוכה בשגעון ובתמהון לבב מאז עשותו המזמתה, ויתהפך בציריו על משכבו ולא ידע נפשו. כל קורא מבין דבר לאשורו ידע ויכיר כי הנער גאמעץ היה כלי משחית ומטה הזעם ביד העריץ גאנצאלא, ועל ידו הוציא את כל תרמיתו ונכליו לפעולת אדם; הנער הזה נתעה מגנאנצאלא בכסף אשר עור את עיניו, וישבע לו להסתיר את כל אלה בקרב לבבו, וסודו ימות אתו, ומזמתו תרד עמו שאולה. כן חשב גאנצאלא, אך אחרת יעץ אל זועם! – וגאנצאלא נתעה בשוא, וישכח כי לא תוכל נפש אדם להתהפך כחמר חותם רגע אחד, כי נחם ומוסר כליות לא יתנו מרגוע לנפש עושה רשע, עד אשר יגלה את נבלותו ורשעתו לעין כן, אז ימצא המתנחם נחם לנפשו, וכן היה גם עם גאמעץ העלם הרך. גאמעץ היה נער הולך בתום וישר דרך, לא יכול לשקר באמונתו; ואף כי בראשונה שמח מאד על המזמה הזאת בכל לבו לב טהור נשאר לו ולא עצר ברוחו, ולבו הכה אותו כהלם פעם על אשר עשה מעשהו זר מעשהו; תמונות וחזיונות נוראים שטו ועברו לנגד עיני דמיונו, כשעירים עלו מארץ ציה, וכליותיו יסרוהו בלי חשך עד אשר גלה עונו הטמון בחבו, טהר לבו לא נתן מעצור לרוחו הנדכא, ותכל נפשו להגיד את האמת ולהוציא יקר מזולל, – כשאון מים כבירים העולים ונדחפים על שפת הים, ובשובם לאחור ישאון ברעם ורעש, כן רגז והרעים לבב הנער גאמעץ בלי חשך, מורא ופחד מלאו את כל קרביו בגלל הרעה אשר גמל לאיש ישר ועושה טוב, לאדונו דון יוסף, לא כצדקתו וכיושר לבבו אשר עשה עמו זמן רב! ויהי כאשר הכה הנער האמלל בקדחת נמרצה, וישא קולו ויבך ויתחנן בלי חשך להביאהו אל בית אבותיו, וחפצו זה נמלא, וכעבור שעות אחדות מאז הוליכו אנשי הצבא באשמתו את אדונו דון יוסף בכבלי ברזל ברחובות העיר, הביאוהו אל בית הוריו, וישכיבוהו אצל מטת אביו החולה, ובשוב חנה אמו מעסטעללא נודע לה פתאם אסונו הנורא, ותמהר אל ביתה, ומאז נשארה שמה לכלכל את מחלת בעלה ובנה ולא שבה עוד אל גברתה שרה, ולא ידעה עד מה מכל אשר נהיתה בה! ויהי כשמוע גאנצאלא מהאסון אשר קרה להנער גאמעץ, ויסער לבו מאד על הדבר הזה, ויירא לנפשו; ולא לשוא פחד, כי הוא ידע את רוח האדם, ורבות פעמים נוכח לראות, כי גם המרבה לפשוע, והמעמיק יחרד וירגז מפחד יום האחרון, עת המות לפתח רובץ, עת אשר כל בן תמותה יבין ויכיר כי יש גבוה מעל גבוה, השופט כל יצרי מעללי איש, ומיראת העונש ותקות הסליחה והגמול ישוב ינחם כל עושה עול, ויתודה על רשעו ועל חטאתו באזני היושבים אצלו. כל אלה ידע גאנצאלא, על כן חת לבו ויירא מאד מהנער גאמעץ, פן יגלה שמץ דבר ויפילהו מהרה למשואות נצח, מרום גדולתו אשר הרימו המלך זה מקרוב, וינשאהו על כל השרים אשר אתו, בחשבו אותו למלאך מושיע, כי הוא רק הוא פדה ממות נפשו, ולו יאתה רב תודה ותהלה, ועל ידי זה כל גדולי השרים ועבדי המלך כרעו והשתחוו לפני גאנצאלא, ויתנו כבוד לשמו וישימו מרום תהלתו, ובכל מקום אשר דרכה כף רגלו ראה והביט המון אנשים יעמדו מרחוק ובתשואות חן ישאו לו תודה ותהלה, ואם יפתח גאמעץ את פיו, ויגלה אף דבר אחד מכל תעלומותיו, הלא יהיה כל עמלו לריק ויעולל בעפר קרנו, לכן כבוא השמועה לאזניו כי חלה גאמעץ את חליו, חכה בכליון עינים עד בוא שעת חצות הלילה, למען יוכל ללכת ולבוא בסתר אל משכן חנה, לראות מה יעשה בהנער גאמעץ. ויהי בחצות הלילה, עת עלטה וחשכה כסתה את פני הארץ, וגאנצאלא הולך ובא אל בית האשה חנה אמת שרה, וכראות האשה האמללה את גאנצאלא בביתה פתאום, נבהלה מאד, כי לא הסכינה לראות בביתה את גאנצאלא השר הגדול, רק בבית אדונה דון יוסף ראתה אותו תמיד, ותקרא ותאמר: "אדוני גאנצאלא! מה חפצך בביתי? ולמה השפלת את כבודך לבוא אל ביתי הנמוך והשפל, הלא דבר הוא"?! גאנצאלא לא דבר מאומה, ואף את כבעו רב הנוצה ואדרתו לא הסיר מעליו, וימהר ויקרב אל המטה, אשר שכב שם הנער גאמעץ. וגאמעץ הוזה שוכב ונרדם על משכבו. וכראותו את הנער כי ישן הוא, ויאמר אל חנה: "המלך אוהב מאד את בנך, וחפץ באשרו, לכן נעצב למאד בלבבו בשמעו כי נפל למשכב, וישלח אותי אליו לבקרהו לדרוש את שלומו, ולהשיב אותו דבר"! "אהה אדוני הנדיב"! קראה חנה, "ראה נא איך הגדיל חליו! כל הערב הזה שוכב הוא כבול-עץ, וגם בפתחו שפתיו ידבר זרות ותהפוכות אשר תסמרנה שערות כל שומע". "אל נכון ידבר מהבלי הנערים והסריסים"? שאל גאנצאלא, "דברים אשר הסכין תמיד לראות ולעשות בהיכל המלך"! "אהה אדוני"! קראה חנה, לא בדברים הנוגעים אל בית המלך, רק דברים אשר ידאיבו את נפשי למאד, פלצות תאחזני בהעלותי אותם על שפתי, כי – כי ידבר – על סף רעל – על כסף וזהב – והבטחות טובות – ופעם אחת הזכיר גם את שמך אדוני גאנצאלא"! גאנצאלא נאנק דום, ויחשוב מחשבות עמוקות מאד רגעים אחדים. ותוסף חנה לדבר עוד, ותאמר: "הנה זה כשעות אחדות עברו, ואולי זה כשעה, אשר ישכב על משכבו בנחת ובמנוחה מעט, ואנכי עמדתי אצלו, פתאם תפש ידי וילחצה בחזקה ויחל לבכות, ויקרא: אמי יקרתי! הנה עורקי לא ישכבון וכליותי לא ימנעו מליסר אותי על פשעי אשר חטאתי לה', כי רשע עריץ אנכי! – בשמעי את דבריו נבהלתי מאד, וחיל ורעדה אחזתני, ואשאלהו: "בני יקירי! מה זה היה לך? אמור לי במה פשעתי וחטאת לאלהי שמים? בשמעו את שאלתי, לא מצא עוד און לו להשיבני דבר, אך עוד מעט ויחל לדבר עוד הפעם ממרורת פתנים… סף רעל… זהב וכסף… וגאנצאלא… ועוד.." "עליך אשה קשת-רוח להביא רופא הלום, ולשאול עצתו בדבר המחלה הזאת"! גאנצאלא, "אך חכי נא עוד מעט, בעוד שעה אחת יעלה השחר ויפיע אור היום, אז תמהרי לקרוא אחד הרופאים. ואני אשלם את שכרו, וכל הדרוש לחפץ בריאותו, עשי ועלי לשלם, אנכי אכלכל תוצאות חליו, אני אשא ואסבול, הן אוהב אנכי אותו, יען כי נער גבור חיל וטוב הוא, ומאד אחפץ כי ישוב ויקום מחליו ויחיה". "אהה אדוני הנדיב"! קראה חנה, במה תוכל אשה עניה וקשת רוח כמוני היום לגמלך אדון יקר על רוב טובך וחסדך? במה אוכל להודות לך? הן קטנתי מכל החסדים אשר יעשה אדוני עמדי"! "אינני חפץ בתודתך"! אמר גאנצאלא בגאוה ובגדל לבב, "אל ידאב לבך אשה עניה על כל אלה, כי לא אדרוש תודתך מאתך, שיתי נא לבך אל בנך". וגאנצאלא פנה עוד הפעם אל הנער ויבט אליו, ויאמר אל חנה: "תני לו צלוחית מים כי טובים המים לנפש דאבה! טובים מיין למר נפש, אולי ישתה ויקל לו. – ותמהר חנה ותתן לו צלוחית מים, ובין כה וכה נשמע קול אנחה ואנקה מהחדר השני אשר שמה שכב בעלה החולה. "התשמע את קול האנחה"? שאלה חנה את גאנצאלא במחותה במטפחתה את דמעותיה מעל לחיה, "התשמע איך ינאק אישי נאקת חולה וגוע, איך יתהפך על ערשו – ערש דוי – , ועלי היו כלנה! הה, חוס נא! רחם נא אל רחום"! "לכי אפוא אליו"! אמר גאנצאלא, "מהרי ולכי כי בנפשו הוא"! חנה עשתה כמצות גאנצאלא אליה, ועד מהרה הוציא גאנצאלא כלי זכוכית ממלתחת בגדו, וישפוך טפות אחדות אל צלוחית המים, ויגע בלאט בכתף גאמעץ אשר התעורר מתרדמתו, ויבט בעינים מלאות זועה וחרון אף על גאנצאלא. "שתה גאמעץ"! אמר גאנצאלא, "כי השתיה הזאת תהיה לך לארוכה ולרפאות לב ובשר". "גאמעץ התעורר לקול השתיה, כמשפט כל השוכבים במחלת הקדחת הצמאים למים, ויתחזק וישב על מטתו, ויקח מידו את הצלוחית ויחל לשתות ממנה. וגאנצאלא עומד ושמח מאד בלב וקרב – אבל לריק היתה שמחתו, כי אם באו המים המאררים לתוך פיו ויהיו למרים, וישפוך מהר מפיו לארץ, ויקרא בקול מוזר מאד: "הוי! מות! … מות!… המלך חפץ במותי!… לא! לא!… גם אתה חפץ במותי!…? הא לך והזהב!. געלה נפשי בם…!" ויפול באין אונים ואומץ על משכבו ויאנק דום. אז נבהל גאנצאלא מאד ממראה עיניו וממשמע אזניו, וכפסל אבן לא יכול לנוע, ובלב חרד בקש לדעת אם שמעה אמו שמץ דבר, אחרי כן החל עוד הפעם למלא את הצלוחית מים, ולתת בם עוד טפות אחדות מזכוכית האבן אשר בצלחת בגדו, להשיב את נפש הנער גאמעץ, ובין כה וכה קפצה חנה מחדר בעלה ותאחז בזרועו, ותקרא בקול: "אהה אדוני! אוי ואבוי! הושע נא את בעלי! התפלל נא בעדו! הנהו גוע, עוד מעט ואיננו! גאנצאלא ראה כי לא יכול עוד לכלות את תרמיתו ורשעתו פה, ולא חפץ עוד לשמוע את אחרית דבריה, וילך במפח נפש, ובצאתו החוצה החיש פעמיו בלכתו, אך כאשר הרחיק ללכת מהבית הזה, עמד לשאוף רוח מעט, כי עיפה נפשו למאד. – הרוצח ומוג הלבב הזה מצא און לו לקפד את חיי הנער האמלל הרך בשנים, אשר באשמתו הלך שולל, אך כשל כחו לעמוד לראות איך ימות איש ישר ותמים דרך בהשיבו לאל רוחו! עסטעללא לא נתנה תנומה לעפעפיה, שרה רעותה בחדרה בדאגת נפש ובעצבון רוח, – ותלך אל חדרה להנפש ולהרגע מעט, אך אין מנוחה לנפש דואגת! כן ישבה על משכבה ותתהפך בתחבולותיה, איך ובמה תוכל לבוא לפני המלך להצדיק את דון יוסף, ולהתחנן בעדו למען תוכל לבוא לפני רעותה שרה ליום המחרת בבקר, ובשורה טובה תהיה מוצאת בפיה. רעיונים המונים ועשתונות שונות חלפו ועברו לפניה, וידחקו ויתרוצצו יחד; רגע עלה רעיון אחד בלבבה, וכמו רגע בא רעהו וחקרו ויכחד קימו, כמה מחשבות חשבה, וכמה הכזיבה, רבבות אלפי מחזות ועצות התיצבו לנגד עיניה, ובכל אלה לא מצאה אף אחת מהנה אשר תהיה דרושה לחפצה, כה ישבה והתהפכה במזמותיה עד אשר העיר השחר, ובין כה וכה נפלה על משכבה ונרדמה מעט בלי חפץ. למחרת כאשר קמה ממשכבה העריכה לפניה את כל רעיונותיה ומזמותיה, ולא מצאה בהם חפץ, ותתעצב למאד, ותשאר הפעם אובדת עצות, עד אשר גמרה בלבה ללכת אל אביה ולהשביע אותו בשם אהבתו אותה, כי יתן לה רשיון לדבר דברים אחדים, ואחרי כן תרהיב עז בנפשה להתנפל בחמה שפוכה על גאנצאלא, ולהצדיק את הצדיק דון יוסף! אך זאת נתנה אל לבה, לבלי לכת בבקר זה אל שרה לדרוש בשלומה ולבקר בחדרה, ורק כאשר חפצה יצליח בידה, אז תבוא לפני שרה בבשורה נעימה וטובה, אשר תדשן עצמותיה ורוח נכון תחדש בקרבה, כי בטחה בלבה אשר אביה הישר יטה אזן לבקשתה, ולא יפיל מדבריה ארצה. ושרה ישבה בחדרה עצובת רוח, ובכליון עינים חכתה אל רעותה, ובראותה כי בוששה היום מלבוא, ולא הודיעה לה מכל שרש דבר, עמדה לפני חלון חדרה ותשקף בהחצר, אולי תצליח לראות את ידידתה עסטעללא, אך תקותה נשארה מעל, ותשאר כה בעצבונה. בין כה וכה בא הרשיון לעסטעללא בת המלך, לדבר עם אביה לעת הערב, ועסטעללא קלעה את שערותיה ותעדן בעדי עדיים בפרחי הוד ובאבנים יקרות, ותצו להביא לה את בגדיה החמודות, ותלבש מחלצות שני עם עדנים, בדעתה כי חפץ המלך לראותה בהדרת חן וזהר, ומה גם בעת הזאת אשר חפצה לקחת לבבו בהודה והדרה, לעורר אהבת אבות ודרוש יהיה לבקשתה. לבה נע בקרבה מפחד ובהלה, כי הלכה הפעם הזה אליו מבלי דעת אם יצליח חפצה בידה, אך מה מאד נבהלה רוחה בקרבה ולבה נבעת מפחד בבואה להיכל אביה, בראותה כי גאנצאלא מארטין עומד לפני המלך ומדבר אתו באהבה ואחוה בלי מרך ופחד, כאשר ידבר עם אחד העם… "מה תבקשי ומה חפצך מאתי"? שאל דון יואן את בתו בצעדה על סף הבית, עוד יום אתמול שחרתני להרשות לך לבוא לפני ולדבר אתי, וגם היום בקשת כזאת מאתי, ועתה האם לא תדעי כי דברים נחוצים כתרוני ויסובבוני היום, דברים אשר כל כבוד בית אביך תלוים עליהם, דברים העומדים ברום שמי הפאליטיק, ולא עת היא לבלות הזמן ולדבר אתך בדברי תפל כחפצך היום…" עסטעללא נבהלה מאד למשמע אזניה, ותקרא: "אבי מחמדי! נוראות נפלאתי עליך ועל דבריך הסתומים והחתומים לפני, חידות הם לי לא ידעתי אכנם; הנה באתי לפניך לדבר דברי אתך, ומאין תדע אבי דברי תפל הם? ואולי תמצא בדברי חפץ יותר מאשר תמצא בדברך עם…" "אם כן אפוא"? קרא המלך, אמרי לי מה שאלתך מה בקשתך? ותבט עסעטללא על גאנצאלא בעינים מפיקות חמה וקצף גדול, ותאמר אל אביה: "כל הדברים אשר יביע לך רוחי, הנה הם רק לך לבדך, ואין לזר לשמוע אותם. "האם לא תדעי בתי, כי גאנצאלא הוא הראשון לכל אוהבי"? אמר המלך בקול נגיד ומצוה, "וכל אשר יש אתך לדבר עמי יכול גם גאנצאלא לשמוע, כי כמוני כמוהו, ואין כל דבר נעלם מאתו מהדברים אשר לא נעלמים המה ממני, האם לא אבין יבין גם גאנצאלא לכל מחשבותיך אתך? כי באת להצדיק את איש הדמים אשר חפץ לשלוח ידו בי, הלא הוא אבי רעותך שרה, לנקותו מפשעו הרב…" עסעטללא עמדה נבהלה ותאלם דומיה, אך ברגעים אחדים התאזרה עז, ותוסף לאמר: "אבי יקירי! לא אחפוץ להצדיק את דון יוסף אם באמת עשה נבלה ורשע, אך הרשני נא אב יקר לשאול מאתך, להגיד לי את פשר הדבר במה פשע? ומה עונו גדול מאד, מה עול מצאת בו כי הרחקתהו מביתך? האם עקש הישרה כי שמת בסד רגלו? זה ימים עברו ושנים חלפו מעת היותו משנה אצלך, האם מצאת בכל ממלכתך איש נאמן לב וטהר רוח כמוהו? ועתה הוצאת את האוהב הישן מפני החדש?! בדברה הדברים האלה ירתה בעיניה פעם על אביה ופעם על גאנצאלא. "אבל איך הרהבת בנפשך עז להגיד דעתך, ולשאול ולדבר לפני כדברים האלה"? שאל המלך בחמה גלויה. "חלילה לי אדוני אבי לחות דעי אתך, וגם לא אמר קבל עצתי". אמרה עסעטללא ברוח נמוכה, "אך אחרי ידעי בנפשי כי נקיה אנכי מעל שמץ דבר עון, ואחרי אמונתי בי כי תאמין אתה לדברי בתך יחידתך המתנפלת לפניך בבקשתה, כלכל דברי גאנ…" "האם יש בפיך תוכחות להוציא לאור צדקת דון יוסף"? שאל אותה המלך. "האם העמדת את דון יוסף על כור המבחן, ודרשת מאתו את דבר המשפט"? שאלה עסטעללא, "האם בחנת אותו בשבע חקירות ובדיקות טרם הוצאת עליו את משפטך? האם לא עבד אותך באמונה עד כה? הלא ידעת כי הוא מצא תמיד חן בעיני כל שריך ועבדיך השומעים אל דבריך, יען מה? רק בגלל ישרת לבו ואמון רוחו, ומדוע נהפך עליו האופן כעת להרחיקהו כה מלפניך על בלי-מה? "על בלי-מה"? שנה המלך את דבריה, "על החטא והפשע אשר עשה ביום אתמול, כי חפץ לקחת את נפשי". עסטעללא לא נתנה לכלות את דבריו ותקרא: "לקחת נפשך? האם ידו עשתה את הנבלה הזאת"? "הוא ולא אחר"! השיב המלך, "אהובי גאנצאלא נשבע על הדבר הזה, וביותר מכל אלה הראו לדעת הספרים הנמצאים בבית דון יוסף, המכתבים יעידו ויגידו כי כנים דברי גאנצאלא וגאמעץ, ואך הוא הפושע ועושה העול גם יחד". פלצות אחזה את עסטעללא לשמע הדברים האלה ותאמר אל לבה: "האמנם נכון הדבר כי אשם אשם דון יוסף? אהה שרה אמללה"? כן קראה ותאנח במרירות. ודון יואן לקח מכתב משלחנו ויתן לעסטעללא בדברו הדברים האלה: "קראי נא בו, ואז תדעי ובחנת את הדברים. ותשימי את לבך עליהם ותודי לדברי, כי רק הוא, אבי שרה רעותך, חפץ לאבד אותי, לקפד את חיי ולמגר לארץ כסא קאסטיליא, המכתב הזה שלוח לו מאבימלך שר צבא מארוקא, קראי נא בו ויחורו פניך ותבושי עוד לפצות את פיך ולחפוץ צדקו"! עסטעללא לקחה את המכתב מיד אביה ותקרא בו, וקראה בו שתים שלש דלתות חורו פניה, וכאשר השלימה לקראהו אמרה ברוח שפלה ונמוכה: "אמנם איום ונורא הדבר הזה! אם אמת יהיו הדברים האלה, כי דון יוסף ידע ממכתב עמל הזה, אבל מי אמר כי כנים הדברים האלה? אולי לא ידע דון יוסף מכל שמץ דבר המכתב הזה, יוכל היות כי יד אחר שלטה, יד גאנ…" כשמוע גאנצאלא הדברים האלה חורו פניו, שפתותיו דבקו זה בזה, וראשו כפף כאגמון לארץ. אבל המלך הקשה את לבו, עמד על דעתו ולא פנה ממחשבתו, ודבריה לא פעלו על לבבו הבוער באש קנאה, ולא היה בשפק על כל אשר חשב עד כה על דון יוסף, כי לא האמין בנפשו איך יוכל להיות כי איש אחר יכתוב את המכתב על שם דון יוסף ויחתום בחתימת שר הצבא של מדינת מארוקא, ויאמר אליה: "הסי בתי! חדלי לך מלדבר דברי פתיות! הן נכלי דון יוסף יצאו לאור, וברור הוא כשמש בצהרים כי ידו חלה בהעול, יכון אפוא כעת לקבל את שכרו כמפעלו, ואת בתי עסעטעללא אם חפצה את קרבתי ולא לאבד את חנך בעיני, הרחיקי מעליך את רעותך שרה, ולא יקרא עוד שמך עליה, ואל אראה אותך מהיום והלאה מדברת ומתהלכת אתה, זולת זאת אין דבר, ועתה שמרי מצות אביך המלך ולכי לביתך לשלום"!. חיל אחז את עסטעללא בשמעה את דברי אביה, עיניה קמו, ברכיה כשלו לנפול ותאנק דום, ולולא היה גאנצאלא שמה, כי עתה התאזרה כחה ותכרע על ברכיה לפני רגלי אביה ותבך לפניו, עד אשר דמעותיה החמות הרטיבו את לבבו הקשה ונתן שמע לה, אך בעיני גאנצאלא לא יכלה לעשות זאת, כי נבוכה ונדהמה היתה הפעם, ומה יכלה עשות? ותשאר על עמדתה באין אונים ואמץ, רוחה נפעמה בקרבה, ועיניה נגרות מדמעה, ותשח את ראשה לארץ, ותצא מהיכל אביה, ובבואה לחדרה הרבתה לבכות הרבה בכה מרוב יגונה, ומאד נתעצבה ובמרירות התאנחה בזכרה את דון יוסף ורעותה שרה. – ככה ישבה עצובת לב ופוסחת על שתי הסעפים אם ללכת עוד אל שרה אם לחדל? פתאום קראה ברעדה: "אהה! אוי ואבוי! איך אבוא לפני ידידתי שרה לראות את פניה היפים אשר חמרמרו מבכי ומעצבון לב, ובשורה אין מוצאת בפי לגהות את מזורה? איך ובמה אבוא לפניה לדבר דברי? אהה! מה מאד שמח ורחב לבבי אז, טרם הלכתי לאבי, בשוותי לנגד עיני את החזיון הנעים הזה: כי אבוא לפני ידידתי שרה ובידי כוס ישועה להשקותה תחת כוס היגונים אשר שתתה לרויה, ובשמחה אפצה פי לאמר: ידידתי שרה! אביך יצא נקי – נגד ה' ונגד אנשים – בהשפטו! ויצא חפשי מבית כלאו? ועתה… – וזאת לא זאת! גם אם לו באמת ידעתי כי נקי הוא ואין עולתה בו, אז הלכתי למצער אל ידידתי שרה ואדברה נחומים על לבה – אבל מי יודע? אולי באמת נואל דון יוסף לעשות הנבלה הזאת ולקחת את נפש אבי…? אך מה זה יחשוב לבבי תועה? לא! לא! חלילה לבר לבב וטהר רוח כאבי שרה לעשות נבלה כזאת! ואולם זאת אשיב אל לבי: לשאול מאתה אולי ידעה שמץ דבר מכל אשר נעשה, כי לו נכון היה הדבר לא הסתיר סודו גם מבתו היחידה, כי אין דבר גדול או קטן אשר גרע מאתה, ובטח לא תכחד גם ממני, ותאמר לי קשט אמרי אמת, ואם היא תאמר לי כי שקר ענו בו המלשינים בסתר, ויד גאנצאלא העריץ משלה בו, אז אלכה עוד הפעם אל אבי, ואתחנן ואתנפל לפניו, כי יוציא לאור צדקו". ותלך עסטעללא אל שרה ותספר לה מכל אשר קרה אותה, ואשר היה לה עם אביה המלך. ומה מאד גדל עצבון שרה בשמעה מפי ידידתה את דברי אביה אשר צוה עליה לבל תתרועע עוד עמה, ותאמר אל עסטעללא בבכי ואנקה למאד: "עתה הניחי לי ידידתי! ואלכה באשר עיני יוליכוני! הניחי לי כעת, כי אם מאת ה' יצא הדבר הזה, והוה על הוה שלח עלי, למה אפוא יבלע גם לך בגללי! ומדוע אמנע מאתך את טובך ואשרך? אהה ליום צרה ותוכחה כזה! לעמל נולדתי עלי ארץ ברוכה, שוד ואיד, כיד ופיד באו עלי כתמם יחד! לכן ידידתי הניחי לי ואלכה… אתחפש בבגדי גבר למען אתנכר, ואכתת את רגלי מכלא אל כלא, אבכה, אריד בשיחי ואבקש את אבי… הנקי האבד בצדקו, עד אשר אמצאהו, ואם חפצי זה יצליח ה' בידי, אז ידידתי עסטעללא…" ולא יכלה לכלות את דבריה כי נאנקה דום ותתעלף. "ותאחז עסטעללא אותה בידיה ותאמר אליה אחרי שוב רוחה לאיתנה: אל תבהלי ברוחך שרה ידידתי ואל תאמרי לתקותך נואש, כי עוד יש תקוה! כתרי נא מעט ורוח נכון וחדש בקרבך, חכי נא, כי הנה נוססה בי רוח עצה, ואם עצתי תרצה, ואז יצא הדבר לפעולת צדק לטובתך ולטובת אביך הישר באדם, וכל אלה אם אך…" עסטעללא לא אחזה עוד בידיה ובצאת מפיה מליה האחרונים הורידה עיניה לארץ. "מתי"? קראה שרה בלב נשבר ונדכה, ומעפעפיה זרמו דמעות כנחל על לחייה, "על מה ירזמון מליך ידידתי? אמרי מה זאת חפצת לדבר"?. "מתי"? שנתה עסעטללא את דברי ידידותה, "אם – אך – נקי – אביך – מעון אשמה"!. כשמוע שרה את דבריה ותוציא את ידיה מיד עסטעללא בשאט נפש ובחרי אף, ותקרא: "האמנם גם את? אהה! זאת לא עלתה על דעתי מעולם, ולא חשבתי כמו אלה עליך אהובתי"!. "אם כן אפוא", ענתה עסטעללא, "שאי נא לדברי אשר הוצאתי בלי השכל ובלי חפץ, כי נבוכה נפשי מאד, ולא חקרתי את דברי טרם הוצאתי אותם מפי, אך בל ירע לך על כל אלה! כי ידידתך הייתי ורעותך אהיה וברית אהבתנו לא תופר לנצח! הרגעי נא ידידתי מעט, ואשאלך דבר אחד, רק אל נא תפצרי בי להגיד לך את כל מסתרי לבבי, ואל תאיצי לדעת מה שרש דבר נמצא בשאלתי אותך כל אלה! הגידי נא לי, אם ספר לך אביך שמץ דבר מאבימלך שר צבא מרוקא? האם הריצו מכתבים זה אל זה בימים האלה? אולי שכחת התעשתי נא ואמרי לי דבר על נכון ואל תכחדי דבר, כי אולי אמצא באחד מדבריך דבר אחד אשר בו אגול את האשמה מאביך ואפיל את גאנצאלא למשואות נצח! הלא תדעי ידידתי כי בלב טוב ברך ה' את אבי ודרוש הוא לבקשת כל איש ואיש ולא תמצאי איש אחד אשר לשוא ירבה תחנוניו לפניו, אנא שרה! שרה נשאה לשמים עיניה ותאמר בחלחלה: "הנה אשבע לך באלהים חיים! כי אבי נקי הוא מכל שמץ דבר, וכי מעודו לא הריץ מכתבים אל אבימלך". ברגע הזה נשמע קול ענות לפני חצר המלך, ותסר עסטעללא את המסך אשר על פני החלון לראות מה קול החרדה הזאת? ותרא והנה עדת אנשים מאנשי הצבא רוכבים בסוסים, וקול צלצל החרבות וכידונים נשמע למרחוק. ובתוכם חיל רגלים חמושים בכלי נשקם המסבבים את איש אחד ההולך בבגדי נכרים לא כאנשי הארץ הזאת, ובהגיעם אל פתח שער היכל המלך עמדו כלם, ואנשי הצבא העמידו את נשקם על הארץ במערכה, והמונים המונים נהרו ונאספו מבני העיר לראות את המראה המוזר הזה, ובפה אחד קראו כלם לאמר: "אל המלך! הביאו אותו אל המלך! כי השבוי הזה הוא איש ערבי"!. ותמהר עסטעללא לרוץ מחדר שרה, ותקרב גם היא אל הנאספים לראות מה זה ועל מה זה נקבצו באו המון עם כזה לפני שער אביה המלך. שרה ישבה על מקומה, ובידיה הענוגות סמכה את ראשה; והיא תפושה ברעיונותיה מבלי הקשיב לכל הרעש והסאון הנשמע בחצר. אנשי הצבא לא אחרו שמה, ועד מהרה באו אל השער, ויבאו עד חדר המלך דון יואן. – בבית המלך דון יואן עמד עוד גאנצאלא מארטין, אשר נשאר שם גם אחרי צאת עסטעללא מאת אביה, וישאל אותו המלך: "מתי דברת גאנצאלא עם דון יוסף"?. "היום בבקר, אדוני המלך"! ענה גאנצאלא. "האם הכיר את המכתב, ומה ענה על זה"? שאל המלך. "לא ענה אותי דבר! אך אחרי אשר הראיתי לפניו את המכתב ממארוקא חורה פניו ונאלם דומיה"! ענה גאנצאלא. המלך ישב דומם ולא דבר מאומה, כי עלו על דעתו דברי בתו על דבר המכתב, ואחרי רגעים אחדים שאל אותו המלך: "ובמה אענשהו ואאסרהו על עונו הזה הגדול מנשוא"?. "אדוני המלך"! ענה גאנצאלא בחלקות שפתיו ובחמאות פיו, עון דון יוסף גדול שבעתים, כי אם איש אחר מיושבי מדינת שפאניא הרים ידו במלכות, לא יסרתי אותו במשפט מות, אך לא כן הוא אשר הסתיר בחבו את איבתו ובסתר חפץ לשלוח בך יד…" "אם כן אפוא אראה, כי לדעתך יענש במיתה משונה" אמר המלך, "כה דעתך ומשפטך גאנצאלא"?. "על דעתי כן הוא"! ענה גאנצאלא, ובתוך דבריו הוציא גליון מחיקו, ויושט אל המלך באמרו: "הנה בגליון הזה חרצתי עליו משפטו כאשר אדוני צוה עלי בהסגירך אותו בידי, ובטוח אנכי כי גם בעיני כבוד מלכותך יכשר המשפט הזה, כי משפט חרוץ הוא"!. המלך לקח את הגליון ויקרא בו, ואחרי כלותו לקרוא אמר אל גאנצאלא: "הנני גם אנכי חפץ לדבר עם דון יוסף", וינח את הגליון על השלחן ויאמר: "מחר יובא דון יוסף אל היכלי ויעמוד לפני, ואני אדבר אתו ואראה…" ולא כלה המלך עוד את דבריו כי המון האנשים באו אל היכלו, והביאו את השבוי לפני המלך, ועל ידי זה נשבת שיחתם ומדברם, וילך גאנצאלא משם סר וזעף, כי נפשו ידעה לו, ממגור מסביב… ועיר הבירה "זעווילא" נבוכה, סואנת בשאון ורעש, בכל חוצותיה ורחובותיה הולכים וסובבים אנשים מאנשי הצבא מיזנים בכלי קרב, וקול רעש הכידונים וצלצל כלי הנשק נשמעו מכל קצות העיר, ובכל ראש הומיות עומדים המונים המונים על משמרתם, כי כל עיר הבירה נבוכה מהבשורה לא-טובה אשר לקחה אזנם יום אתמול מהאנשים אשר הביאו את השבוי – הוא האיש הערבי – אל המלך, באשר נודע להם, כי המון עם רב מחיל ארץ מרוקא באו פתאום על אדמת ארץ קאסטיליא ללחום עליה ולקחת את הארץ להם לאחזה, ואם לא יבקשו עצה ותחבולה טרם תבוא הרעה אליהם, אז אחריתם עדי אובד! וזאת סכסכה את לב יושביה, וגם המלך נעצב מאד בידעו כי חיל ערב עז ממנו, ויירא ויצר לו מאד. ביגון ועצב ישב המלך דון יואן בהיכלו, בהודע לו הבשורה הרעה, כי עם רב מאד עלה מארץ מארוקא אל ארץ קאסטיליא, ואם יבא כעת לעמוד נגדם לגרש אותם מארצם ולהכות את אויבו אחור, נחוץ לו להרבות את אנשי חילו נגד צבא רב הקמים נגדו, למען יאמצו ויחזקו נגדם ברוב אמץ וכח, ולדבר הזה דרוש כסף רב, כי בלא כסף לא ימצא תושיה, ואוצר המדינה ריק אין כל בו לא כסף ולא זהב, וכל אלה לא נעלם מהמלך וידע היטב כי בכל מדינתו לא נמצא די כסף גאלתו; ועד כה לא ידע אף שמץ דבר אחד מכל אלה, כי בכל עת אשר היה דרוש כסף לחפץ המדינה, מצא לו הנשיא דון יוסף מקום מוצא, ואם מלחמות רבות אבדו הון רב, מצא גם דון יוסף מקום למלאות את החסרון, והמלך לא ידע מזה מאומה, וגם על יושבי המדינה לא הכביד אכפו; ועתה עת באה לו הבשורה הזאת נעצב מאד, כי לא מצא לו עצה ותושיה, ויזכור בלבו את דון יוסף, אבל מאד רע ומר היה לו לפנות אליו, ומגאנצאלא לא יכול לקוות את כל אלה, כי הוא ימלא את מקום הנשיא, ויהיה לו לישועה למצוא כסף רב הדרוש כעת, להלביש את אנשי הצבא בבגדים חדשים ולהכין כל כלי המלחמה, קשתות, חרבות, שריונים וכידונים חדשים, גם לכלכל עם רב. רגעים אחדים ישב כה המלך תפוש במזמותיו, ויחשוב על דבר דון יוסף הנשיא נאמן ביתו מקדם. – ולא כן היה דעתו ומחשבתו עתה על דון יוסף כבעת דבר עם גאנצאלא, ובחפצו להביאו אל היכלו, לא חפץ לדרוש מאתו ולראות אם אשם הוא בדבר הנבלה אם לא, רק חפץ להמתיק כעת סוד אתו ולהתיעץ על דבר מבוכתו, איך ואיה ימצא מוצא לכסף הדרוש לו כעת, עת צר לו, עת אשר שונאיו ומנדיו סבבוהו כתרוהו מסביב. אך אחרי התהפך בתחבולותיו, ראה כי לא יכול לעשות זאת ולהכניע את עצמו לפני אנשי מדינתו וכל שרי צבאותיו, פן יאמרו כי זולת היהודי לא מצא און לו, לכן היה אובד עצות הפעם, ויצו לקרוא לפניו את גאנצאלא!. ויבא גאנצאלא ויעמוד לפני המלך. ויאמר המלך אליו ברוח חן: "גאנצאלא! ראה נא כי איש מצליח אתה! הן גם אתה תחפוץ למצוא מקום ומועד להראות את אהבתך לארץ מולדתך ולאשר יושבי אדמתה; אך איה איפה ימצא איש עת לכל חפץ? ועתה הגיעה העת הזאת אשר בה תוכל להראות לעיני כל יושבי אדמתנו, וגם לעיני, את אהבתך לעמך, וכי כל ישעך וחפצך רק טובת הארץ הזאת ואשרה"! וגאנצאלא שמח לדברים האלה, ויאמר: "אם כן אפוא, אבקשך אדוני המלך להגיד לי חפצך במה אוכל להראות לפניך ולפי כל עם הארץ את כל אלה"? "האם ידעת באיזה מצב תעמוד ארצנו כעת"? שאל המלך, "עת מלחמה היא העת הזאת, עת שבתה המנוחה והמרגוע, עתות השלום והשלוה חלפו, והריב והמרד החלו להתפרץ, קרב ומלחמה פרשו מוטות כנפיהם מלוא רחב ארצנו, מלחמה לי באבימלך שר צבא מרוקא, ודברים כאלה לא יעשו ולא יצליחו באפס כסף". "הכסף לא יעמוד לשטן לך אדוני המלך"! אמר גאנצאלא, "אחרי אשר אתה – הוד מלכות – שורר במדינה גדולה כקאסטיליא, ארץ ברוכה ומברכה ועשר רב נמצא בה יתר מכל שארי המדינות הנמצאות בכל הארץ, ולמי כל אוצרות קאסטיליא? אם לא לך, אדונה ומלכה"! "אוצרות קאסטיליא", שנה המלך, "אוצרות קאסטיליא אינן בחדרי, רק בידי אצילי יושבי הארץ הזאת"! "והיהודים"? שאל גאנצאלא במהרה, כמו חכה בדברים אך לתשובת המלך, "לו אך נריק שנים או שלשה בתים מהיהודים, ואקח מהם את הונם ורכושם אשר כעפר צברו לרוב, אזי נמצא עוד יתר על המדה הדרושה לנו! לא על המלחמה הזאת אשר לא יארכו ימיה, כי גם לערוך מלחמה חמשים שנה או יותר יהיה לנו די רב מאד"! גם זאת לא זר ולא מוזר ממני"! ענה המלך, "מעולם לא מנעו היהודים את מתנת ידם להושיע בכל צרכי המלוכה ברב או במעט, וימצאו נכון תמיד לפניהם לתמוך בימיני בעת המלחמה. ואם לא תמצא את ידך לאסוף על יד סך רב איזה מאות אלפים שקל כסף, מבלי לצרור את עניי יושבי המדינה, כאשר הסכנתי עד עתה, אז אבקש מאתם והם לא ימנעו את ידם מזה, וישמעו לבקשתי כאשר שמרו עד כה פי המלך ולא המרו את פי מעולם! "אדוני המלך"! אמר גאנצאלא בשחוק, "התאמין כי הכסף אשר נתן דון יוסף לאוצר המלוכה נתן מידו? לא! לא כאשר תחשוב אדוני המלך כן הוא! היהודי הזה חבל מעניי המדינה שמלותם לעורם בעבוטם, טרם קנה אבן אחת מהאבנים היקרות אשר תשא בתו על ראשה ועל זרועותיה, ולא כן אנכי עמדי! טוב מותי מלפגוע בעניי יושבי המדינה, וטוב לי להיות צעיר עבדיך, מלצרור את אחד אביוני אדם ולהיות קרוב אליך אדוני המלך"?! המלך נשאר דומם ולא דבר מאומה. "הנה אנכי אביא לך אדוני המלך היום את כל הכסף הדרוש לחפץ המלחמה", אמר גאנצאלא, "אך דבר אחד אשאלך ואבקשך אדוני המלך". "אמור"! אמר דון יואן. "תן לי המלך ספר חתום בחתימת ידך, כי אחרי יצלח בידנו ונגבור חיל על אויבינו בהמלחמה הזאת, יהיה לי הרשיון לקחת את כל הכסף מיהודים אחדים אשר אקראם בשמם לפניך". המלך ראה בעין שכלו, כי אחרי אשר ימצא את ידו לו למצוא את כל הכסף הדרוש, יעשה תושיה ויפיל את אויבו אחור בלתי שפק, ואז ישללו שלל ויבזו בז, עדי תהיינה ידיו רב לו לשלם בעל כל ההוצאות אשר יעלו בהמלחמה מבלי להציק את היהודים, ויחשוב המלך בלבו: הנה אעשה לו בקשתו זאת, אך עצתו לא תקום. – "טוב"! קרא המלך, "לך והבא אלי חמש מאות אלף שקל כסף, ואנכי אעשה כדברך, ואמלא בקשתך, עוד היום אצוה להכין לך את ספר הגלוי והרשיום נחתם בטבעתי". "זאת לא זאת"! אמר גאנצאלא, "עוד שאלה אחת קטנה אשאל מאתך אדוני המלך, חפץ גם אנכי לצאת בראש חיל צבאיך אל מקום המערכה"! "גם את זאת לא אמנע מאתך"! אמר המלך ברוח חן, "ואם תכונן את קשתך לירות על שר הצבא אבימלך ולא תחטיא את המטרה, – ומי יתן כי ה' יגן בעדך ותפיל את שונאי ומנדי תחת רגליך, אז לא אמנע עוד ממך כל אשר תחפוץ! גאנצאלא כרע נפל לפני המלך. "את כל אלה תודיע בכל רחובות העיר זעוויללא וביתר ערי הממלכה" אמר המלך, "לאמר: כל איש אשר יפגע באבימלך שר צבא ערב, יעשה לו כל כבוד ויקר, כי המלך יחפוץ ביקרו, וכל אשר יצא מפיו יעשה"! "את מצות אדוני המלך אעשה"! אמר גאנצאלא מארטין, בעוד אשר צעד צעדים אחדים מלפניו בדברו הדברים האלה: "את הכסף הדרוש אשלח אליך בעוד רגעים אחדים על ידי אחד מעבדי, ואז אקח את רשיוני, ומחר אסע עם חיל-הצבא אל מקום המערכה". גאנצאלא השתחוה ויכרע פעמים אחדות לפני המלך, וילך לו בשמחה ובטוב לב, כי לא פלל לנפול עוד, אחרי אשר עלה לגדולה כזאת, ולא ידע כי נכון הוא למועדי רגל! ביום הזה נקראו בכל ערי המדינה ובכל רחובות עיר "זעוויללא" כמצות המלך לאמר: "כל איש מאנשי הצבא או מתושבי הארץ אשר יצליח להמית את שר הצבא אבימלך יעשרנו המלך עשר רב, ימלא כל משאלותיו. וכל היוצא מפיו יעשה"!! גאנצאלא הביא את כל הכסף, ויקח את הספר הנחתם בטבעת המלך, ולמחרת היום בבקר נסע לשדה המערכה בחיל רב כבד מאד. ימים אחדים עברו, ושבועות נגזו וחלפו, ודון יוסף ישב תפוש עוד בבית כלאו, ועיניו כלות ומיחלות לדעת מה תהי אחרית הדבר הזה, וביותר ערגה נפשו לראות את בתו היחידה. אך אין חזון נפרץ אין קול ואין קשב, לא ידע עד מה מכל אשר נהיתה אתה לא לשבט ולא לחסד, וזאת היתה כעת נחמתו: כי לא יראה עתה את פני העריץ גאנצאלא לנגד עיניו. והמלך ישב בהיכלו, ומחשבתו היתה רק לדעת אחרית המערכה, התעוז יד חילו אם לא? ועסטעללא ישבה בחדרה שוממה ועצובת רוח, ואת פני שרה רעותה לא ראתה זה ימים רבים, כי נכלמה לבוא לפני ידידתה שרה, ובשורה אין בפיה לבשרה דבר מה, או להביא לה תקוה טובה; אך זאת ידעה היטב כי מאד חפצה שרה לצאת מחדרה החוצה, אך יראה לנפשה פן יראוה אנשי "זעוויללא" ותהי אחריתה נגזרה, ותאמר בלבה: "שרה ידידתי! אם תלכי החוצה לבקש את אביך ותדרשי אחריו, ואם חלילה יכירו בני אנשי העיר אותך, אז לא תהיה עוד את ידידתי, כי לא ירחמו עליך וישפתו נפשך לעפר מות, באמרם: כי אביך חפץ להשקות סף רעל את אבי, וגאנצאלא העריץ הוציא דבתו רעה גם עליך עדינה – עד אשר כל איש כעשיר כעני, כקטן כגדול, כעבד כנקלה, ישנאו את כל היהודים, ויתר מכל ישנאו את בית אביך תכלית שנאה, ומי לידי יתקע אם לא ימצאו אנשים מבני דלת העם, ויראו אותך נערה אמללה ידידתי הנעימה, ויתנפלו עליך כזאבי ערב על שה תמימה, והציגוך ככלי ריק ברחוב העיר, כי לא יחשבו אותך כעת לבת הנשיא, רק לבת איש יהודי אשר חפץ לשלוח יד במלך – אין טוב לך כי אם לשבת בסתר חדרך מבלי צאת החוצה, עד אשר יערה ממרום רוח חן ורצון עליך ועל אביך הישר באדם, ישים את החשך לאור ואור לחשך, ואז יאיר שמש הצלחתך עוד הפעם, ותרוי נחת עם אביך הנשיא"! בכל יום ויום חכתה עסטעללא לשמוע ולמצוא שמועה טובה; בכל בקר עת הקיצה ממשכבה, חכתה למצוא בשורה טובה, אך כן עברו הימים רק בתקות שוא ותוחלת ממשכה, ועל ידי זה מנעה רגליה מלכת אל ידידתה שרה. ויהי היום בבקר ויבוא עבד לבשר את עסטעללא כי אשה אחת חפצה לדבר אתה – האשה הזאת היתה חנה אשר כבר היא נודעה לקוראינו הנכבדים, אמת שרה אם גאמעמץ – ותצו עסטעללא להעבד כי תבוא לפניה. ותבא חנה לחדר עסטעללא, ותאמר אליה: אמרי לי בת המלך, הנה אחפש את גברתי שרה, זה כשנים עשר יום אשר אבקש אותה ולא מצאתיה עוד, לא ידעתי איה איפה היא כעת ואנה היא באה, היא היתה… ואולי גם עתה היא ידידתך, אולי תוכלי להגיד לי איה אמצאנה כעת? כי דרושה היא לחפצי מאד, ונפשי כלתה לדבר אתה! "ואם לא אוכל להגיד לך מה תעשי"? שאלה עסטעללא. "אז אלך אל המלך! ענתה חנה בעז רוח. "אמרי לי חנה מה החדשות אשר בפיך? מה הנצורות הטמונות בלבך"? קראה עסטעללא, ותבט אל חנה, "האם לא תדעי כי המלך לא יטה אזן כעת לדבריך, כי הימים האלה ימי מלחמה המה…" "לא! לא אשמע לדבריך", שסעה חנה את דבריה, "אך נכונה אנכי לרוץ ולבוא אל המלך, כי נחוץ לי לדבר אתו אם לא אמצא את גברתי שרה". "אולי תגידי לי את דבריך אלי"? שאלה עסטעללא, "הלא תדעי כי אוהבתה ורעותה אני מני אז וכן גם עתה, וגם אנכי זה כבר אבקש רק למצוא בשורה טובה להשמיע אותה, למען אוכל לבוא לפניה, אך לא הצליח ה' בידי! ועתה הגידי נא! מה החדשות אשר יש לך להגיד לה". ותפן חנה כה וכה ותרא כי אין איש, ותאמר: "דעי נא! בת מלך עדינה, כי דון יוסף נקי מכל עון אשמה ורצח"! "מה זה תשמענה אזני"? קראה עסטעללא, ומרוב שמחה וצהלת נפש נזלו דמעות מעיניה, "האם דבר כזה ידעת, ועד כה לא השמעת כל זאת"? "לא ידעתי מכל שמץ דבר עד כה"! ענתה חנה בנחת, "זה לא כביר… היום בבקר גלה לי בני גאמעץ את עונו וחטאת נפשו בדמעות שליש". "ספרי נא לי"! קראה עסטעללא, "כי לא אוכל עוד לעמוד על רגלי ולהתמהמה פה עוד רגע! ספרי הכל על נכון, איך ובמה נגלה לך הסוד הכמוס הזה"? חנה הביטה אל כל עברי החדר, אחרי כן אמרה אליה: "גאנצאלא נתן כסף רב לבני גאמעץ ועור את עיניו עד אשר נתעה בשוא להעיד בדון יוסף שקר לפני אביך המלך". חיל אחז את עסטעללא מרוב שמחה וצהלה, ורוחה קצרה מהוחיל עוד, ותשאל אותה: "מי הגיד לך את כל אלה"? "בני"! ענתה חנה, ותספר לה את כל דבר מחלת בנה, אשר תקפתהו מאז עשותו המזמתה, ואחרי הביאוהו לביתו לא מצא מרגוע לנפשו, ודבר רק מהעול והנבלה אשר עשה, ואת דבר בוא גאנצאלא אל ביתה באישון לילה ואפלה לבקר את בנה, וכל מעשהו בביתה, ובדברה על דבר מי-הרוש אשר חפץ לתת לבנה, נאנחה מר, ותאמר: "זה כבר שמים וארץ נשבעו כי כל כמוס יגלה ותעלומה תצא אור, כי עוף השמים יוליך את הקול! גאנצאלא הזד הארור השבע לאיש, אך אנכי דברתי על לבו, פתיתיהו בדברים, והראיתי לו כי ינקה ויסלח לו על כי יפר את שבועתו… אי שמים"! קראה חנה בדבריה, "הסתירי נא הדבר הזה, בל תגלי דברי לגאנצאלא גברתי העדינה! כי…" "אל-תיראי ואל תחתי חנה, דעי נא כי שכרך אתי ופעלתך לפני ה'"! אמרה עסטעללא, ובדברה נפלה על ברכיה, ונחל דמעות פרצו מעיני, וידיה פרשה לשמים, ותאמר: "אודה לך ה' מקירות לבי, אנכי עסטעללא בת המלך הגדול דון יואן מלך קאסטיליא, אתה בורא שמים וארץ חשך ואור, בידך הכח והגדולה העז והממשלה, אתה האל עשה פלא! גללת היום אור מפני חשך וחשך מפני אור, הנה צפונות והטמונות אשר היו חשך סתרם עד כה, יצאו לאור גדול והיו כעת לנגלות! ועתה ידעו כל העם כי דון יוסף הצדיק וגאנצאלא ומרעיו הרשעים, וראו כל בשר יחדו כי רק מאת ה' היתה זאת, ועצתו היא תקום"! ותקם מעל ותקח את חנה בזרועותיה, ותאמר: "עתה בואי עמדי, נלכה יחדו אל גברתך"! "האם תדעי"? קראה חנה בשמחת נפש, "בטרם נלך אגיד לך דבר לאט, ואבקשך עוד הפעם, כי…" "הסי חנה"! קראה עסטעללא, "בל תדברי מאומה עם כל איש מזה, מכל אשר שמעת וראית, והאמת מידה קרנים על כל חשך ואפלה, וכל סתום וחתום תוציא לאור, ואז לא תיראי מכל… אך עתה הסי בל נעמוד פה ונלכה יחדו… ובדברה נאנחה במרירות לבה, ותאמר: "אהה ידידתי! שרה! שרה"! ותלכנה להן. ועסטעללא הובילה את חנה בחדרים שונים רחבים נחמדים למראה, פתחים ודלתות רבות נפתחו ויסגרו במפתחות מעבר החיצון, עד אשר באו במסדרון אחד אפל וקצר, ודרך בו באו אל פתח חדר אחד, ותקח עסטעללא מפתח מצלחת בגדה ותפתח בו את הדלת, ומה מאד נבהלה והשתוממה בראותה לנגד עיניה כי החדר ריק, ושרה אין בו! "אהה אל אלהים! איה ידידתי שרה? אנה היא באה"? קראה עסטעללא בתמהון לב, כי לא האמינה עוד בנפשה. פה על השלחן מכתב חתום בחתימת גברתי"! אמרה חנה ותרא בידה על השלחן. עסעטללא לקחה את המכתב מעל השלחן, ובידים רועדות קרעה את סגורו ותפתחהו, ותקרא בו כדברים האלה: "יקירתי עסטעללא! לא אמצא עוד פה מנוחה, כי המקרה אשר קרה את אבי לא יתן מנוח לנפשי להיות שוקטת במגורי, בעוד אשר אבי לא ימצא מנוחה לנפשו, בהיות עיניו כלות אלי כי לא ראני זמן כביר, לכן מצאתי נכון להרחיק נדוד מפה ולשום לדרך פעמי, ועתה הקרה ה' לידי בגדים אחרים להתלבש בהם לבל יכירוני כל רואי, וגמרתי בנפשי להניד את רגלי מעיר לעיר, ולבקש את אבי היקר לי מכל חמדת התבל, עד אשר יצליח ה' בידי למצאהו; ואולי יעמוד לי רוח והצלה מהפקודה אשר יצא מפי אביך לכל גרי קאסטיליא, אשר עתה יהיה הדבר הזה כמוס וחתום עמדי, ואם יצליח ה' את דרכי ותדעי גם אתה את חפצי. ועתה ידידתי עסטעללא חיי בטוב! ואל תדרשי עוד אחרי, ולמענך תעשי זאת, כי לך לא תיטיבי בזה ולי תעשי רעה! – שאי נא לי ידידתי על אשר לא יכלתי לברכך ולקדם פניך בתודה טרם צאתי מפה, כי כל חדרי לבבי מלאו רק אהבת אבי; לא אשמע עוד קול אחר, זולת קול אבי הקורא אלי ממקום אפל בור וצלמות, באשר הוא שם – מאתי רעותך וידידתך" שרה עסטעללא צעקה בקול מר, ודמעות באין הפוגות ירדו על לחייה, "נלכה אפוא אל המלך! בואי נא חנה"! קראה עסטעללא ותקחה בזרועותיה, ותלכנה יחדו. להן, והמלך לא האמין בראשונה לכל דבריהן, עד אשר צוה להביא את גאמעץ החולה אליו ואחרי אשר שמע את דברי התודה מפי גאמעץ, אז נוכח לדעת כי דבריהן אמת וצדק. גאנצאלא ישב בהיכל שן בקצה גבול ארץ קאסטיליא, רחוק משדה המערכה, ומפנק את בשרו במשמנים ובכל מיני מגדנות ומטעמים, וייטב לבו ביין רב, לא מנע דבר מכל אשר תאוה נפשו, והמלחמה הולכת הלוך וסעור, ומעת לעת באו המבשרים להודיע לגאנצאלא ממקרי המלחמה. ויהי היום וילחמו הערביים יחד במלחמת גבורה אמץ ועוז, כי הערבים המה גבורים ומלמדי מלחמה, ושר צבאם אבימלך עומד בראשם; רבים מאנשי צבא גאנצאלא כוננו חיציהם לירות אל שר הצבא אבימלך, אך לא עלתה בידם להכניע שאונו, כי הוא עשוי לבלי חת, ויבקע בתוך החיל עם סוסו האדיר אשר הוא רוכב עליו, ומפקד את צבאו, ואף גם כי חיל שפאניא פרעו בם פרעות ויפילו עם רב מהערבים, וידי אנשי חילם רפו ונשתה גבורתם; ואבימלך אחרי ראותו כי רפו ידי אנשיו ומצבו ברע מאד, החרה החזיק לבש גבורה כמדו ושארית חמות חגר; כארי גם וכלביא התנשא, וישא מדברותיו אליהם ברוח עז וגבורה, ויאמץ את ידם למלחמה, וכמעט גברה ידם, – אבל פתאום נפל שר הצבא אבימלך מעל סוסו אחור מתבוסס בדמו, כי איש אחד גבר חיל ויור עליו מצד אחר אשר לא עמדו שם חיל גאנצאלא, ולא החטיא המטרה כי נפל מת, ואז נשמע קול הידד מחיל השפאנים כי נצחו בהמלחמה, ואנשי הצבא התחזקו ויתנפלו על האויב ביתר שאת וביתר עז, וכל הנחשלים ורפי ידים אזרו וגברו חיל, ורוח חדשה היתה בקרבם. ואנשי תוגרמה ראו כי מת גבורם, וישליכו את כלי מלחמתם, קשתות ורמחים, חרבות וקני רובה, וכל הדברים הדרושים לחפץ המלחמה, וינוסו כלם מנוסת חרב מפני אויבם, וגבורי שפאניא פרצו אל מחניהם, בזזו את שללם וישללו שלל ועם רב לקחו בשבי, – בין כה וכה באה השמש וקרניה האחרונים הפיצו והאירו על הפגרים המתים אשר נפלו בחרב, וחמרים חמרים שטחו שטוח על פני השדה, – מה מאד שמח ורחב לב גאנצאלא בשמעו את נצחון חילו, ויקרא ויאמר: איה האיש אשר המית את אבימלך הביאו אותו אלי למען נוליכהו אל המלך, והמלך יתן לו את שכרו כידו הטובה והרחבה כי כאשר יצא מפיו כן יעשה"! בין כה וכה נראה כי המון אנשים מאנשי הצבא יוליכו איש אחד לגאנצאלא מארטין, לבוש שריון מכף רגלו ועד קדקדו כובע ישועה צנופה בנוצות יפות בראשו, ידיו בבתי ברזל; ועל פניו מסוה, ואין מכיר ויודע מי הוא זה ואי זה הוא? ויהי כאשר הביאו את האיש אל גאנצאלא וישאלוהו: "מי אתה? ומי שמך כי אדע"? "אנכי אגיד את שמי ולא אכחד מי אנכי"! אמר האלמוני, "אבל לא אליך אדוני, רק להמלך, הוחילה נא אדוני עד אשר נבוא אל המלך ואז תדע גם אתה מי אנכי"! "אך לא כן אחשוב אנכי"! אמר גאנצאלא בקול נגיד ומצוה, אם לא תחפוץ להודע בשמך ולהראות את פניך, אז אראה בחזקה את פניך, כי משנה למלך קאסטיליא אנכי, ומי הקשה אלי וישלם? עליך לשמוע לכל אשר אצוה אותך, וממדברך הנאוה הכרתי ואדמה כי אחד מאצילי הארץ אתה"? "לא לך הצדקה לעשות זאת" ענה האלמוני, "הן אחת הבטיח המלך להאיש אשר יכה את אבימלך, כי כל היוצא מפיו יעשה, ולא תעוז להכביד עלי אכפך"! "יחי הגבור חיל! האח"! קראו כל אנשי הצבא כלם כאחד, "יחי הגבור…"! וקול הידד נשמע למרחוק. וגאנצאלא נואש מחפצו למורת רוחו, ויצו לחבוש את סוסו, וגם לכל שרי צבאיו וכל השרים אשר אתו צוה להתכונן לדרך, לעבור ולנסוע עם גבור החיל אל המלך, להציגהו לפניו ולבשרהו מנצחון המלחמה. – "ועתה אדוני גבור חיל"! אמר גאנצאלא אל האלמוני, "אתה תרכב לימיני, ולמען יכרעו ברך ויתנו כבוד כל יושבי עיר זעווילא גם אליך, בעברנו ברחובות העיר עד בואנו לשער המלך". השמש זרחה על הארץ, ועם רב נוסעים ורוכבים דרך הרים ובקעות, שדות ויערים, ערים וכפרים, עד אשר באו קרוב לעיר הבירה זעווילא, שם החלו המנצחים בכלי שיר להשמיע את קולם, בקול ערב ונעים השמיעו את מנגינותיהם בקול תרועת נצחון וגבורה, וכל אנשי עיר הבירה קדמו את פניהם בכבוד ויביאום בקול צהלה אל שער העיר. סוף דבר! המלך ישב דומם, שומם ומשמים בהיכלו, בשמעו מפי גאמעץ החולה אשר חיה מחליו, כל עלילות ומזמות גאנצאלא, איך ובמה הסיתהו, וכי תמיד נתן לו מתנות רבות כסף וזהב ואבני חפץ, ובחלקת לשונו החליק אליו ויבטיחהו תמיד להרימהו לפקודה גדולה, עד כי נתעה בשוא והעיד עדות שקר על אדונו דון יוסף הישר באדם, וגם כל הזהב והכסף אשר נתן לו גאנצאלא הביאה חנה אל המלך, ותקרא בבכי ובזעקה: "אודה לאל הגומל חסד לטובים ומשלם רע לרעים, כי הוציא את הדבר לטובת דון יוסף התמים, כי לו לא יצא הדבר הזה לאור עולם, אז קצתי בחיי ואבחר מות לנפשי, מלחיות ולדעת כי על ידי בני נפל איש ישר כדון יוסף, ברשע רשע עריץ כגאנצאלא. המלך נכלם מאד בזכרו כי נתעה בשוא להאמין דברי שוא ותפל, מאיש רע ובליעל, על איש ישר ונבון דבר אוהב העם וחפץ בהצלחתם, כדון יוסף אשר עבד אותו באמונה ותם רוחו זה זמן כביר, ויאמר אל בתו: "עסטעללא בתי! הנני לכפר פני דון יוסף בן אפרים, ובטרם אבקש לנקום נקמת כבודי, בטרם איסר את הבליעל אשר הוליכני שולל בתרמיתו, בטרם כל אלה, הנה יהיה כל ישעי וחפצי לשובב לב ידידי הנאמן אלי, כי טוב וצדיק הוא ממני, וגם את בתי האירי פניך לשרה בתו, חדשי אהבתך אתה ביתר עז, אכן דבר שפתי בזה אך למותר, כי עוד נאמנה רוחך אתה ואהבתה אליה לא שנתה מאומה, הה! לו אך יכלתי לדעת מקומה איהו, ואנה החישה מפלט לה מאז עזבה ביתה, כי רק זאת תפריע שמחתי בהתכונני לקרוא דרור לדון יוסף מחמל נפשי, לפתח חרצבותיו ולהוליכהו בידי אל היכל חמדתי, למען יכירו וידעו כל עמי ארצי כי עוד כבודו חדש עמדי". כשמוע עסטעללא את דברי אביה, צהלה ושמחה בלב וקרב, ותשאלהו: "מתי תעשה את כל אלה אדוני אבי? מתי תעשה הדבר הטוב והנעים הזה"? "בעת ישוב גאנצאלא משדה המערכה"! ענה המלך. "העוד תחכה זמן רב כזה"? שאלה עסטעללא בתמהון, "העד בוא העריץ ישב ידידך דון יוסף בבור? ואולי לא תאמין עוד בצדקתו ותשוב תפסח על שתי הסעפים? ידעתי גם ידעתי כי גאנצאלא יכחיש את כל אלה בחלקת לשונו, בי אבי יקירי! שלח נא אותו היום לחפשי, ועוד בשעה הזאת, אז מאשרה אהיה ואודך על ישרך וטובך סלה"! המלך שמע לבקשת בתו, וילך עם שרי צבאו והנלוים אליו אל בית גאנצאלא ויעמד עליו שומרים, ואחרי כן הלך אל בית-הסהר אשר הנשיא דון יוסף אסור שם, ויפתח המלך את דלתות הברזל, ויולך את דון יוסף דרך רחוב העיר, למען יוכלו כלם לדרוש בשלומו, קול המנצחים והמנגנים בכלי שיר הלכו לפניהם, והמונים המונים נהרו לראות את גדולת דון יוסף, ויקראו הידד! הידד! ואנשי העיר זעווילא הלכו לבתיהם שמחים וטובי לב! ודון יוסף לא שנו פניו הרבה בבית כלאו, רק שערותיו השחורות המכתירות את ראשו גדלו פרע, פניו חורו ונפלו מעט, אך עיניו השחורות נוצצות עוד ככוכבי אור. ובבואו אל היכל המלך שאל על בתו שרה, ומה מאד נעצב אל לבו בשמעו את שמועה לא-טובה, כי לא ידעו איפה הלכה ואנה היא באה? והמלך נתן צו לבקש מהרה את שרה בת הנשיא דון יוסף, – אבל דון יוסף נעצב מאד, ויאמר בלבו: טוב היה לי לשבת בבור אסיר תקוה כי אראה עוד את בתי, מלשכון כבוד פה בהיכל המלך בתוחלת נכזבה"! וגאנצאלא בא עם כל הנלוים אליו אל העיר זעוויללא וימהר לבוא אל היכל המלך וכל השרים אחריו. והמלך דון יואן ישב על כסא מלכותו, וכל שריו ופקידיו עוטרים אותו, וגם עסטעללא ישבה על מקומה על יד המלך, כי כבר בשר ציר ממהר על אודות הנצחון, וכלם חכו אך אל תשובת גאנצאלא לראות את האלמוני, מי הוא זה ואי זה הוא אשר המלך יחפוץ ביקרו; ומלבד כל אנשי בית המלך חכו בכליון עינים כל יושבי זעוויללא לראות מי הוא זה אשר ימינו עשתה חיל ותפיל חלל גבור חיל כאבימלך? המלך דון יואן לא קבל את גאנצאלא בשמחה ובלב טוב, אך הנוכל עוד לא ידע, כי כלתה אליו הרעה. "מה מאד מאשר אנכי להודיע לך אדוני המלך", אמר גאנצאלא, "כי אנכי, רק אנכי נצחתי על חיל הערבים, וידי עשתה חיל בהמלחמה הזאת"! "אבל איה המנצח? ומי הוא זה… אשר כונן את חצו לירות עליו ולהמיתו"? שאל המלך, הן לו יאתה הכבוד והגדולה, וירמוז גאנצאלא בעיניו אל האלמוני, והאלמוני קרב אל המלך. ויאמר המלך אליו: "הן לא הסירות את המסוה מעל פניך אות הוא כי תבקש ממני חמלה וחנינה, אולי פושע אתה וחיבת את ראשך למלך, אשא לפשעך כעת, כי…" עוד לא כלה המלך את דברו, ויסר האלמוני המסוה מעל פניו, והנה שרה היא אשר נפלה ברגע הזה לרגלי המלך, ותקרא: צדק! צדק! חסד! חסד! אדוני המלך"! ויתנודד המלך מעל הכסא בבהלה, ויקרא: "האם לא נתעיתי בשוא? מה זה תראינה עיני"? ועסטעללא בת המלך הריעה קולה למראה ידידתה מחמל נפשה, ותקפוץ מעל מושבה בקראה: "שרה! שרה ידידתי"! ותפול על צוארה ותחבקנה בזרועותיה. והמלך וכל הסובבים אותו עמדו משתוממים, ואחרי רגעים אחדים אמר המלך אליה: "האת זאת שרה העדינה בת אוהבי דון יוסף! את נצחת את המלחמה, ועתה תבקשי ממני חסד? לא! לא! אך אנכי אבקש סליחה מאתך"! שרה עמדה כמשתוממת, ותבט בפני המלך כי לא ידעה מה זה ירזמון מליו. עוד שרה עומדת ומשתוממת, ותפן כה וכה והנה… אביה דון יוסף בא אל היכל המלך. כראות שרה את אביה בהיכל המלך נאנקה דום, ולא יכלה דבר, רק אביה חבקה בזרועותיו וינשק לה, ויברך ברכת הגומל לחיבים טובים שגמלהו כל טוב, בפה מלא ובשמחת נפש, וכל העומדים שם שמחו מאד לראות את שמחת אב עם בתו, ובת עם אביה! קוראים נכבדים! איה עט סופר מהיר לתאר את שמחת שניהם, מי יוכל להביע זאת באמר ודברים? גאנצאלא לא יכול עוד לעמוד על רגליו למראה הזה, ברכיו כשלו, עיניו חשכו ופניו נפלו, ויצעוד צעדים אחדים אחורנית לצאת מהיכל המלך. אבל המלך הבין את מחשבתו, ויקרא אליו: "לא גאנצאלא, לא תנקה הפעם! היום נגלתה חרפתך, וכל מזמותיך ועלילותיך ביני ובין אוהבי דון יוסף לא נכחדו ממני כעת, ועתה אשלם לך כפלים ככל חטאותיך; אכן אצבע אלהים היא, והנבלה הזאת תהיה לך האחרונה, ומהיום הזה והלאה לא תסכסך עוד מריבה בין רעים ושרים, להרשיע את הצדיק ולהצדיק את הרשע, כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה, וחסדי מדון יוסף לא ימוש, וברית שלומי מאתו לא תמוט! כי הגידו השמים צדקו ואמת מארץ צמחה. ודון יוסף ובתו שרה לא שמעו כל דברי המלך אל גאנצאלא העריץ, כי יחדו הלכו באו החדרה, ושם בכו בכי רב מרוב שמחה, וידברו יחד על לבם; אך עסטעללא עמדה שמחה מאד לשמוע דברי אביה אל הנקלה, ולראות איך ירד פלאים הנוכל גאנצאלא מראש הרים על מעמקי ים צרה, ואיך אסר גאנצאלא בנחשתים. ויהי כאשר הוליכו אנשי הצבא את גאנצאלא אסור מבית המלך אבל וחפוי ראש, ותגש עסטעללא אל אביה המלך ותנשק את ידיו, ותאמר אליו: "אודה לה' חסדו, כי האיר על מחשכיו טרם שקע האור כלו"! מהיום הזה והלאה היתה חנה בבית שרה עם אביה השר דון יוסף, לא בתור משרתת רק כרעיה אהובה היתה עמה, וגם עסטעללא אהבה מאד את חנה, ודון יוסף הקים את הנער גאמעץ, עלפי מצות המלך, על משמרת גאנצאלא, אשר טרם עברו ימי מספר מאז בא להתפאר בזעוויללא בגבורתו ועז ידו במלחמה, ויסר ראשו מעליו על במת מטבח, ודון יוסף ובתו שרה היחידה חיו כל ימי חייהם ברוב שלום וענג, השקט ובטחה, עשר וכבוד! כה יסוכך ה' באברתו תמיד על עושי רצונו, מעתה ועד עולם! היא היתה ילדה קטנה, ואני ילד קטן. שכנים היינו. יחד שלחנו אניותינו במי מדמנה, יחד קבצנו פזורי חלומותינו הבהירים ויחד ארגנו חוט-הילדות השני ביריעת חיינו הכהים. לפעמים הייתי "חתן", והיא – "כלה" ולפעמים הייתי מורה, מורה קפדן, והיא – תלמידה מקשיבה. עיניה היו גדולות, פיה קטן וצר. שערותיה היו שחורות, ולחייה לבנות, חוורות, כמעט שקופות. היא היתה רצה ומדלגת הרבה, ומדברת אך מעט. בשמחת לב היתה נותנת לרעיותיה הקטנות כל אשר היה לה, אך מהן לא היתה מקבלת כלום: אף לא כפתור נוצץ, אף לא שבר זכוכית. נוחה היתה לרצות וקשה לכעוס. פעם שחקנו. אני מתחפש בצורת מלמד. הנני מחזיק ספר גדול ועב בידי, ואסתר יושבת לפני כתלמידה ומתנהגת בדרך-ארץ. אני קורא, כלומר, מעל הספר הפתוח לפני, דברים שאינם כתובים שם כלל, מסביר לה, כלומר, בדברים, שאין להם כל חבור, ובעזרת אגודלי הקטן. ופתאום תלמידתי מפסיקה אותי בשאלה כזו: – היש אלהים בשמים? – גויה, – הנני צועק עליה בקצף עשוי – האינך יודעת כלל, כי יש בשמים ובארץ? – ומה עושה אלהים כל הימים? – עיניו משגיחות בכל, הוא רואה הכל, הוא יודע הכל, הוא שומע גם את שאלתך הטפשית… – ואם הוא רואה הכל ויודע הכל, – ובבות עיניה מתרחבות, – מדוע אין הוא רואה, כי ירוחמ'קה נכה רגלים הוא, ואין ביכולתו לדלג ולכרכר כמוני, כמוך? מדוע אין הוא יודע, ששרה'קה היא עורת ואין היא רואה לא את הוריה ולא את בובותיה? אדרבה, הגד נא לי! מה כתוב שם בספרך העב? – מח-אשה לך! – הייתי עונה לה בגאון ובכעס גם יחד, ואני מפסיק את משנתי אתה. אני שב להוללותי, והיא, אסתר, צוללת במחשבותיה. יושבת לה בפנה עגומה ומהרהרת וחולמת בהקיץ… אני נער, והיא כבר נערה. שנינו גודלנו ושנינו כבר יודעים גם עברית וגם רוסית. אין עוד אותה קרבת ילדות שהיתה בינינו לפי שנים אחדות, אף כי עוד רעים ומקורבים אנחנו זה לזו. שנינו נזהרים מעט יותר בלשוננו ובנימוסינו. בשיחתנו – יש אשר אני מתאדם לפעמים, ויש אשר היא לחייה החוורות מעלות פתאום קרום הורד. היא מדברת הרבה על אדות תפוחי אדמה, ואני – על פרחים. היא דורשת לשכניה העניים והחולים, למען עזור להם ככל אשר תוכל; ואני מבקש ודורש אחרי ספרים חדשים או אחרי חמודות הטבע. היא אוהבת את ניקראסוב, ואני – את לירמונטוב; אני – את טורגיניוב, והיא – את טשרנישבסקי. אני את שירי האביב של מיכ"ל, והיא – את ה"קוצו של יוד" של גורדון. אני – את הנביאים, והיא – את הגבורים. – "איך אתה מצייר בנפשך את הנביא?" – שאלתני אסתר פעם אחת. – ישיש, זקנו הלבן יורד על פי מדותיו הארוכות, והוא הולך יחף ובוכה על שבר עמו. – זה לא נביא! זה הוזה חסר-אונים, זה הוא רק מקונן זקן… – ואת, איך הנך מציירת בנפשך את הנביא? – איש-כח, מלא עלומים, בעל זקן שחור ועינים נוצצות מפיקות עוז; קולו חוצב להבות אש והוא שופך זעמו על העושק והמרוצה, מתקומם בחרון אפו לנגד תקיפי הארץ ומושליה, נוקם ונוטר, הורס ומחריב עולמות, למען בנותם עוד הפעם. ואז נפרדנו. היא נתגלגלה לסיבירה, על חטא שחטאה למלכות, ואני – לאחת האוניברסיטאות בארץ שויציה. כעבור מספר שנים נפגשנו עוד הפעם; זו היתה פגישה במקום אך לא ברוח. אני טוען – כלל ישראל, והיא: – ההמון היהודי. אני: – עברית היא שפתי הלאומית, והיא: – יהודית, אני: – ארץ-אבות, והיא: – שחרור רוסיה משעבוד מלכות. ובאחד הימים המעוננים נפגשנו בבירת רוסיה. שמי אפר; גשם מטפטף ופני אנשים ובתים עצובים. אך אסתר היתה בהירה, מאירה, עיניה נוצצות ושחוק נעים שפוך על פניה. עברנו על פני אשה זקנה, שהחזיקה בידיה הרועדות סל מלא פרחים למכירה. אין איש קונה דבר מידה. אז קניתי לאסתר פרח-תכלת. מתחלה סרבה, התנגדה לסימן של רוך כזה, ולבסוף נתרצתה: חסה על הזקנה העניה, וגם נפשה היתה מלאה היום פרחים חיים. אסתר לקחה את פרח התכלת מידי ותתחוב אותו במחט על שמלתה מול חזה. דבריה זרמו הפעם כנחל. היא היתה מלאה תקוה. עוד מעט, רק מעט וגאולת רוסיה, שכה חכינו אליה, הוא תבוא. החופש, שכה התגעגענו אליו, כבר עומד מאחרי כתלנו. רק עוד מעט… ופתאום הפסיקה את דבורה. היא מהרה לאיזה מקום. – "להתראות!" – קראתי. – להתראות? מי יודע אם עוד נתראה? אולי התראינו בפעם האחרונה… – בפעם האחרונה? כיצד, מדוע?… – הכל יוכל היות. המטרה כבר קרובה, רק עוד פסיעה אחת… אסתר לא כלתה את דבריה האחרונים, וכבר נעלמה במבוי אפל. כעבור שעות אחדות ראיתי עוד הפעם את אסתר באחת הרחובות. היא עמדה על חבית ומסביב לה המון גדול של פועלים. היא נאמה. קולה היה חזק ודק, כקול שריקתה של מכונת-קיטור. עיניה רבו זיקי אש… עוד לא כלתה את דבריה ואחד כדורי-המות, שירו השוטרים, אשר צמחו פתאום כמו מתחת לארץ, פלח את חזה… ופרח-התכלת כוסה דם אדום… כל פרק הזמן שמן הקונגרס הוינאי עד המהפכה של שנת 1848 – נמצאה איטליה תחת ידה הכבדה של הופיעה אוסטריה. המדיניים והתרבותיים היו נתונים בסד מפני חמת המושלים, אימת האפיפיור ונחת זרועם של החיילים האוסטריים. עקת המשטר היתה שונה לפי גלילות הארץ.הלחץ היה מורגש פחות בטוסקאנה: בפיימונט הפיגה את מרירותו פקידות ישרה ונבונה; בנפות אוסטריות המתיקוהו בתי־ספר מתוקנים למדי ודאגה לפיתוח המסחר והחרושת; המועקה גברה ביחוד בניאפול ובנפת האפיפיור. ואולם בכל הארץ לגלילותיה, באין פדות ביניהם, שררה צנזורה חמורה מאוד ביחס לעתונות, בין איטלקית, בין לועזית. מספר כתבי־העת היה דל מאוד (בשנת 1833 לא הגיע כדי 100 בכל הארץ) ולרובם – אופי מקצועי־טכני. אגודות ואספות מדיניות היו אסורות בהחלט, והאופוזיציה המדינית אנוסה היתה להתחפש בלבוש אגודות טכניות. שלטה בכפה משטרה פוליטית, זריזה ובקיאה, ורשתה היתה פרושה על כל החיים, בין פרטיים ובין צבוריים. בנפת האפיפיור היה השלטון המדיני מרוכז כולו בידי הכוהנים, ואמנם השפעתם של 150.000 הכהנים, הפזורים על פני כל הארץ, היתה רבה בכל מקום. הדת הקתולית היתה דת המדינה, שאר הדתות – היו נסבלות, ולעתים גם נרדפות. לכנסיה הקתולית העניקו בכל מקום זכויות יתרות. לה היו כפופים כל עניני נשואין והיתה בעלת סמכות רחבה בעניני ירושה. הכהנים לא היו כפופים לדין אזרחי. יהודים ופרוטסטאנטים לא היו רשאים להעיד בקתולים. על העתונות היתה שומה לא רק בקורת חילונית, אלא גם כוהנית. המוחרם מן הכנסיה היה פסול לכל תפקיד מדיני וצבורי. מוסדות נבחרים מרכזיים נעדרו בהחלט. על עניני הכספים והמסים לא חלה כל בקורת. ההנהלה העצמית המקומית, שלפנים באיטליה עלתה למדרגה גבוהה ביותר, שבה לקדמותה בימי הריסטאורציה רק במדה זעומה מאוד; היא חפשה מקום צנוע בנפות האוסטריות בלבד. שטת־חנוך נאותה במשהו היתה מצויה רק בלומבארדיה ופארמה. בית־משפט מכובד על הבריות היה רק בלומברדיה וטוסקאנה. בפיימונט, בנפת האפיפיור, במודנה ובניאפול נושנו החוקים ונסתבכו מאוד והמשפט הפך למספח. כמעט בשום מקום לא ביררו משפטים בפומבי ולנאשם לא הודיעו אפילו את תוכן החקירה המוקדמת. היהודים היו משוללים זכויות־אזרח, סגורים בתוך גיטו. בנפת האפיפיור נפרעו ממחללי הקודש בניקוב־לשונם, בתי- הדין ענשו את המקימים מנהגי הדת המושלמית, ענשו נשים נוצריות ששמשו מיניקות לילדים עבריים. פעמים אחדות הוחזרה האינקויזיציה על כנה. בפימונט, ניאפול וסיציליה שררו גם שרור החוקים והמנהגים הפיאודליים, על דעת האצילים הקנאים והנבערים. התפתחות חיי העיר היתה קלושה מאוד, והיו רק שש ערים בנות 100.000 תושבים ומעלה. אוכלוסי שמונה הבירות גם יחד לא הגיעו למיליון אחד. לא פחות מכדי 60% של כל הישוב היו עסוקים בעבודת האדמה. עסקי־מסחר גדולים היו קיימים רק בגנואה, מלאן וליוורנו, ומפעלי חרושת – רק בלומבארדיה ובפיימונט. הפועלים החרשתיים, שרובם היו עסוקים בחרושת־בית, מספרם היה עוד מצער למדי, אם לא לצרף אליו את ההמון האוירי אשר בונציה וניאפול, המחוסר כל משלח־יד מסוים – חטיבה שלילית בהחלט, בין במובן החברתי ובין במובן המדיני. מסחר החוץ לא היה רב. השיטה של מכסי הגנה, רבוי תחנות־המכס, חוסר שיטה מאוחדת במטבע ובמשקל ובמדה, תחבורה דלה, כפיפות הבנקים לממשלה – כל אלה עמדו למפגע להתפתחות חיי החרושת. אמנם, אחרי הקונגרס הוינאי עברו עוד כשתי עשרות שנים עד אשר רגעו הרוחות ושכו הגלים, אשר המהפכה והאימפריה הסעירו על פני מימי איטליה העומדים. הריסטורציה, אשר ירדה כרוכה במעשי טירור, דיכוי ואכזריות, קוממה כנגדה מערכות נפגעים מרי־נפש. עוד נותרו פזורים ברחבי הארץ קבוצים בודדים של ליברלים ויעקובינים. פה ושם התלקחה שלהבת זעירה, בלתי־נראית כמעט, לאהבת המולדת האיטלקית. עוד נשארה בלבבות הצלחת ההפכות למיניהן, ולזכרן החי התלקטו קבוצות קושרים, התאגדו אגודות חשאיות, ביניהן העיקרית – אגודת הקארבונארים. מקצתן של אגודות אלו נולדו על טהרת המאסוניות או לבשו צורה מאסונית; לאחרות היה פרצוף דתי־קתולי והכוהנים מלאו בהן תפקיד רב, סימן - לא לחירותם הרוחנית של הכוהנים כי אם לזיקתה של התנועה הצבורית להשפעת הנוסחות המיסטיות, המנהגים הרזיים, אפין הרומנטי־הנסתר של האגודות הללו – כל אלה לא יכלו לכסות על דלותן הרעיונית. בניאפול התאחדו הקרבונארים עם הבורבונים במלחמתם נגד הריפובליקה הניאפולית. יורש העצר הניאפולי, מי שהיה אחר כך המלך פרדיננד הראשון, כמוהו כיורש העצר הפיימונטי, קרלו אלברטו, היו חברים נכבדים לאגודה. הרוב הגדול של האגודות התלקט מבין פקידים, אישי־צבא מתקופת נפוליאון, כוהנים ואצילים. ברובן הטעימו האגודות את מסירותן לואטיקן ולנסיכים השולטים. מי מחברי האגודות רצה בקונסטיטוציה, ומי – בריפובליקה, ואחרים בפדרציה של כל גלילות איטליה ועליה לראש האפיפיור. על איטליה מאוחדת לא דבר ולא חלם איש. בשנות 1821–1820 התלקחו, בהשפעת המהפכה הספרדית שחלה באותו זמן, שתי מרידות גדולות, העזות שבמרידות הנהוגות בידי הקרבונארים, האחת בניאפול והשניה – בפיימונט. ספק הוא, אם ידעו המורדים עצמם מה חפצם. בניאפול אלצו המתקוממים את ההמון ואת אנשי הצבא להריע: "יחי האל, המלך והקונסטיטוציה". וכלום הבין ההמון מה פירושה של קונסטיטוציה זו, אשר עליה לא ידעו דבר גם המנהיגים? בפיימונט אמרו להעמיד בראש ההתקוממות את יורש העצר קרלו אלברטו, אשר ברגע מכריע התכחש לתנועה. בסיציליה, אשר משם בעצם הקרה תנועת ההתקוממות, היה לתנועה צביון בולט של התבדלות. תכנם המעורפל של הרעיונות המניעים, הפעולות הנפרדות ללא־התאם, נשיאת העין – מתוך בטחון שוא – אל המלכים והאפיפיור ותלישות גמורה מן העם – כל אלה הנחילו עד מהרה תבוסה טבעית ריאקציה אכזרית עוד יותר. בדכוי מרידות אלה מלאה אוסטריה את התפקיד הראשי. פוסקולו וליאופארדי הביעו ביצירותיהם את אפס־התקוה של הדור, אשר רפה מהושיע בעצמו את איטליה ואשר גם חזון לימים באים נסתם ממנו. אבל הלך־נפש זה גופו הלך ורקם חיץ בין איטליה הישנה - זו ממשלת כוהנים ומשטרה ועם דך, עבד נסיכיו הליברליים או האוטוקרטיים – ובין איטליה החדשה. ליאופארדי ופוסקולו ביאושם הפטריוטי פתחו דף חדש בדברי ימי איטליה. הדור החדש של איטליה, אשר על כתפיו הוא, בבריתו המתמהמהת עם הבורגנות הכובשת לה מתונות את מקומה, הוטל במאה הי"ט רוב הנטל של תנועת השחרור – דור זה גדל בעיקר על ברכי המהפכה הצרפתית והריאקציה שכנגדה, שהטביעה את חותמה על ראשית המאה. אותן התנודות והתמורות, אשר ידעה איטליה בזמן המהפכה הצרפתית, לא היה להן שורש מעמיק באדמת איטליה. הן הובאו מן החוץ, בכוח הסייף והספר הצרפתי כאחד, ועל כן גרעיניהן לא גמלו פרי. אפס, רשמן בארץ נחרת. אנשי־צבא איטלקים נלחמו בגרמניה, ספרד, רוסיה. איטליה המשכלת קרבה למגע־יתר עם עולם־הרוח האירופי. גדלו עירותה וכשרון־תפיסתה של ההכרה החברתית האיטלקית, רחבו האפקים. אהבת עצמם של האיטלקים לקתה רבות ותכופות, ביחוד בתקופה הצרפתית, ואף זו היתה נסבה לעורר את הרגש הלאומי מטשטושו. משנפלו כסאות מלכים (ואם גם בחרב זרה) משבטל השלטון החילוני של האפיפיור (ואם גם בגזירת קיסר צרפתי) והשם "איטליה" הוגה במפורש (אמנם בשפתי נכרים) – נשבה סוף סוף רוח אחרת. החרם – פקעה אימתו. רעיונות לחופש מדיני ולזכויות אדם נגעו באיטליה וחדרו חדור והעמיק בהכרת השדרות התרבותיות והיו לעצם מעצמיה של ההתאבקות הלאומית. אכן המאה הי"ח, זו המאה לשלטון השכל, המאה לתורת האינדיוידואליות והחמריות, לא היה בה כדי להפרות הפריה יתרה את מחשבת היעוד הלאומי האיטלקי, ועל כן אין מאה זו ממלאה אלא תפקיד מסייע בעצם הרכבת יסודותיה של התנועה הלאומית. השכל של תקופת ההשכלה הוא שכל מופשט, קוסמופוליטי, נעלה מעל גורמים היסטוריים ולפיכך – בלתי לאומי. בפני השכל המופשט הזה – כל האומות, ככל האנשים, שוות הן ושוות־ערך. החוק השכלי – חוק אחד הוא, חל על הכל והולם את כולם. למבחן השכל צריכות לעמוד מסורת עם ועם וסגולותיו, המבדילות אותו מעל שאר העמים, וכל יתר – לפי ההגיון המופשט – צריך להנטל בלי רחם. ולפיכך אין כל ענין ואין כל חשיבות לעבר הלאומי ולתכונות הלאומיות. בכל סביבה ובכל תקופה ובכל תנאי־קיום שהם – יכול וצריך אלוהי־השכל לשפוך את שלטונו. אומה, בתור יחידה קבוצית, החיה דוריים, שאת מהותם לא תמיד מוכשר השכל לתפוס – אומה בבחינה זו אינה קיימת כלל לגבי תקופת ההשכלה ולא לגבי המהפכה הצרפתית. את אשר המהפכה הזאת קוראת "עם" – זו אינה אלא יחידה טריטוריאלית, אך לא אומה. אם זכתה המאה הי"ט ונעשתה ל"דור לאומים" – אין זה אלא משום שאותה ריאקציה מדינית – שגברה בשנת 1815 – באה לעולם, או הובאה לעולם, מתוך ניגוד ליסודות התפיסה הרוחנית ולזרמים הרוחניים העיקריים של דור ההשכלה והמהפכה. הפשט הרעיוני החדש, אשר שמות הרדר, טיק, בירון, מנצוני, שטובריאן והוגו יפארוהו בשדה הספרות; האחים שלגל, פיכטה, הגל – בשדה הפילוסופיה; סן־סימון, פוריה, לרו – במקצוע הסוציאלי; די מסטר, – במקצוע הדת – פשט רעיוני זה נראה היה בראשיתו כמתנגד לכל אשר היה למהפכה הצרפתית למשאת נפש. אך עד מהרה הוברר, כי תחיה אידיאליסטית זו, בתחילת המאה הי"ט,. הבינה להתגבר על הזרמים הריאקציונים במובן הפוליטי. מה היתה זו במהותה? סיגול האידיאלים של המאה הי"ח למציאות ההיסטורית והפסיכולוגית, איכול הרעיונות הנאצלים וספיגתם בדרך אורגנית. תחיה זו היא היא אשר פרנסה ממקורה את תנועות המאה הי"ט הלאומיות והחברתיות גם יחד. בעוד אשר המאה הי"ח קוממה, בשם השכל הנאצל, את היחיד נגד האלימות והעריצות של השדרות השולטות, אותה התקוממות הגלומה בתעודת "הכרזת זכויות האדם והאזרח", – בקשה התנועה החדשה להשתחרר מן השכליות המופשטת, צדקה את הדת והעריכה את חשיבותה, החזירה לרוח את ערכו לעומת השכל, תפסה את ההיסטוריה כתנועת התקדמות, קבעה בחשבון עולמה מקום לגורמים היסטוריים, לתנאי־עם ותקופה; כללו של דבר: תפיסתה לא היתה אינדיוידואלית, כי אם קבוצית, ולפיכך – לאומית, ואחר כך סוציאלית. בתורת תשובה על המטריאליות של המאה הקודמת - מפליגה ראשית המאה הי"ט לקצה האידיאליות והספיריטואליות ונוגעת עד גבול המיסטיות של ימי הבינים. במקום ההגיון המופשט בא המחקר הפילוסופי וההיסטורי. אמנם אף הוא מתגלגל ונוטה לפעמים לסברות פורחות אשר אין להן שחר. עינין מיוחד מעוררת ההיסטוריה, שכן זו משמעותה: חקר ההתפתחות, וההתפתחות הנה הרעיון היסודי אשר למאה הי"ט, הן במובן פילוסופי הן במובן חברתי־מדיני. מעכשיו מוקדשות חקירות מרובות לעברו של עם ועם. מכנסים ודורשים אגדות עממיות, שירים, מנהגים. הוגים בעבר מתוך בקשת הלאומי־המקורי, חותרים ומגיעים עד ימי הבינים ומלמדים זכות עליהם. בתורת ריאקציה כנגד תקופת המהפכה הכופרת בעיקר – מעמיקים ויורדים עד לנצרות הקדומה ומצדקים את הדת, ובמקצת – גם את הכנסיה הנוצרית. ואולם, לא חבת ההשתקעות בימי הבינים ולא צידוק הנצרות אין להם אופי מדיני - ריאקציוני, מלבד פלגים קלים, ברוח תורתם של שלגל ודי־מסטר, שנוצחו על נקלה. איתה אידיאה דימוקרטית, אשר המאה הקודמת אמרה להגשימה באמצעים בלתי־מספיקים, נתקימה ונשארה משאת נפשה של המאה הי"ט. אלא שמשאת־נפש זו נעתקה עכשיו לשטח חדש, פנימי יותר ורחב יותר – לשטח הלאומי והדתי. את השמות "לאום" ו"אלוהים" נושא דור זה על שפתיו באותה התלהבות ממש, שבה נשא הדור ההוא את שם ה"חופש" וה"שכל". הנוסחה הישנה: "אחוה, שויון וחופש" נתברכה בחוליה חדשה: "חרות לאומית ועצמאות". תביעת חופש הפרט עלתה למדרגת תביעת חופש הפרט עלתה למדרגת תביעת חופש הקבוץ, אשר ההיסטוריה יצקתו בצורת לאום, ודמות האנושיות שלעתיד לבוא אינה מצטיירת עוד כעדת יחידים נבדלים, שוי־ערך, שנצטרפו באקראי למנין־עולם, כי אם כמשפחת עמים בני־חורין. התעוררות ההכרה הדתית אינה מביאה לידי השלמה עם הכנסיה הרשמית, כי אם – לצורות חדשות של מלחמה בה. הקרב קודש לא בשם השכל, כי אם בשם האידיאליזם הדתי. ומתוך מזיגה רעיונית זו, מזיגת תנועת ההשכלה ומהפכה עם שוברה וסתירתה: התנועה במחצית הראשונה של המאה הי"ט – קמו ונולדו כל אותן תנועות־הדור הלאומיות, וביחוד האיטלקית אותו פלג רעיוני, שבראשית המאה הי"ט היתה לו נטיה רותעת – נכחד עד מהרה בזרם התנועה המתבגרת, ביחוד בקרב אותם העמים, אשר המהפכה לא עשתה בהם שמות והפרובלימה הלאומית ניצבה לפניהם בחריפות. בימי תחית אירופה הסיעה הספרותית, שבראשה עמדו גויראצי והפיטנים ברשה וג'וסטי, נטתה יותר לזרם היא הטיפה בשפה ברורה ונמרצה יותר לאחדות איטליה ולהכרחותה של מלחמה אקטיוית בשליטים האיטלקים הריאקציוניים ובאוסטריה. עם הכנסיה הקתולית. במקום תוכחת־השלום לתיקון המדות באים השנינה והזעם, הקצף וההתמרמרות. ותוכחה זו מכוונה לא רק כלפי כלפי העם גופו, על משכו בעול משעבדיו, בין אחים ובין זרים. בשירי פואריו – שוקפה כבר תנועת־השחרור הדימוקרטית, מלא מוטות כנפיה, ונכאי ליאופארדי ופוסקולו – נאלם הדם. טבעי הדבר ומובן, כי ספרות זו אשר לרבע השני של המאה, הספרות שהיתה חדורה רגש מהפכני נאמן, לא נקתה ממליצה והגזמה. תפארת העבר סמאה את העין בזהרה - והחזרתה נראתה קרובה וקלה. בשלהי תקופה זו התחדד ביותר הרגש הלאומי; הכלים, אשר לתוכם הוצק הכוסף לחרות פוליטית, נסתימה צורתם; והיה בכל אלה כדי להשכיח את המציאות האיטלקית כמו שהיא ולנטוע אמונה, כי העם האיטלקי לא עוד יאריך רוחו בעבודתו; ובשם "עבדות" נתכונו כאן במפורש גם לשלטון העם הזר, גם לדיכוי החופש המדיני וגם לעריצות הרוחנית הקדושה, עריצות האפיפיור. במשפחת־סופרים זו, שהיתה דבוקה במשאת־הנפש האחת ואשר בה חוברו יחדיו בני ניאפול וטורין, מילאן וגינואה, וינציה ופלורנציה 1 – הלכה והתגשמה בפועל אחדותה הרוחנית של איטליה, כאשר נתגשמה עוד ביתר שאת וביתר עוז, בדרך מקבילה, בתוך עצם מלחמות המרד והמהפכה. המחשבה, כי עתידה משפחה זו להתפשט בכל איטליה - היתה נהירה וטבעית, ונדמה היה, כי אין ההמונים חסרים אלא תואנה והוראת נתיב להתקוממות. שגיונות־דמיון אלה מסבירים את המליצה המהפכנית הדיקלמאטורית, אשר הפליגו בה אחדים מבאי כוח הזרם הספרותי הדימוקרטי. אפס, לא על הלך־הנפש הפטריוטי לבדו חיתה הספרות של תקופה זו, ולא הוא בלבד משוה לה את ערכה וחשיבותה. המהלך הספרותי הרומנטי, לכל גוניו וכווניו המדיניים, הוסיף לחרוש את הניר, אשר אלפיירי פתח בו וליאופארדי ופוסקולו המשיכוהו: המלחמה בתמוטה המוסרית, אשר עוללו 300 שנות עבדות; יצירת הטפוס האיטלקי החדש, עיצוב האדם החדש, אשר יחוש בערכו האנושי ויבין לאידיאל; הרחבת האופק הרוחני וקירוב בני הדור למגע עם מחשבת אירופה ועם המציאות האיטלקית. רק לספרות הרומנטית הזכות להקרא ספרות עממית ולאומית, במשמע רחב. בשחררה את הרומן והשירה מכבלי הקלאסיציזם – הרכינה ספרות זו את צמרותיה הרמות לצד המוני העם, בשתי מגמות בבת אחת. רומני גויראצי וד'אצליו היו היצירות הספרותיות הראשונות שפלסו להן נתיב לחוג קוראים רחב, מחוץ לעוגת חצר המלך, המלון, אצילות משכלת למחצה ונוקדני־אמנות; ובספרות חדשה זו הופיע העם לראשונה כנפש פועלת. מבחינה זו, מבחינת ההשפעה על התפתחות הספרות החדשה, הווי היחס החדש מצד הקוראים אל הספרות ומצד הסופרים לתעודותיהם, מבחינת עמום הספרות והפיכת פיטני־חצר לנושאי מפעל צבורי – מבחינה זו היתה למאנצוני וליצירתו "הארוסים", אשר גבורה הראשי והיחידי כמעט הוא העם האיטלקי, יתרון ערך על כל חבריו, לרבות גם אותה סיעה, אשר במובן המדיני השמאילה ממנו. דרישה אל המתים יוסף זליגר טבע כל אדם לכבד את קרוביו אחרי מותם יותר מבחייהם. אף חולה או אסיר או מתיסר בענויים אחרים, אין לבנו נותננו לדון אותם כחוט השערה; כי רגש החמלה מושך אחריו גם רגש מחילה וותור ולא פעם נהפך רגש החמלה לאהבה. כך הדבר בחי, שעודנו אתנו ומגרעותיו עוד הולכות ונמשכות, ועל אחת כמה וכמה במת, שכל מומיו כבר עברו אתו ואינם. כבבית דין של מעלה כן גם בבית דין של מטה מיתה מכפרת על הכל; והפתגם השגור בפי עמנו "אחרי מות קדושים אמר" הנהו לקוח מהנסיון ונוהג בכל העמים. המעלות אשר היו לאדם נראות אחרי מותו במשקופים מגדילים וחסרונותיו נדחים ונשכחים. ואם היה באמת איש גדול בחייו, נעשית בזכרוננו תמונתו אחרי מותו נעלה ונשגבת. אין לנו סבה להתאונן על המדה הזאת, כשהיא לעצמה. כי כל המדות, אשר הטביע בנו אלהי הרוחות, גם המדה הזאת, של כבוד המתים, מכונת לתכלית טובה כי כל התרבויות בנויות עליה. כי רק אם הבנים מכבדים את אבותיהם אחרי מותם, הם שומרים את הסגלות הרוחניות, אשר הנחילום, ומוסיפים עליהן. ולולא כן, היה כל דור זונח את אשר נעשה מכבר ובונה את הכל מחדש. ברור איפא, כי החבה למורשת אבות היא היסוד לבנין כל התרבות. ואם אמנם המספדים והקינות ותולדות הגדולים יוצאים בעבור זה, אף שלא מדעת, חסרים מעט במדת האמת, ההפסד יוצא בשכר; כי בכל דבר המוסר קודם לאמת וטוב לנו לשגות ולהשתלם על ידי זה מלראות נכוחה ולרדת על ידי זה באהבת הטוב והצדק. וזאת היא חובת המבקר להתגבר על רגש כבוד המתים, במקום שהוא משחד אותו, ולקרע את הצעיף הנפרש על הנפשות, שהוא חוקר בהן אחרי לכתן מהעולם הזה, ולחדר אל האמת הטהורה בלי משא פנים. אבל יש רעה גדולה מזאת, כי באלילות של כל העמים לוקח כבוד המתים חלק בראש. רגש הכבוד הנהו דק מאד, שאין לו שום יסוד בחושים כי אם בלב האדם. ואיש, אשר לא הכין את לבו ללטש ולזכך את רגשתיו ולהבדיל בין אחד לחברו, הוא מחליף בנקל כבוד אדם בכבוד האלהים; וקרובו החשוב לו, ומכל שכן אם היו בו יתרונות של חכמה או של צדק, נהפך לו אחרי מותו לאליל. לכן כל העמים בונים היכלות ומקימים מצבו ופסלים לגדוליהם אחרי מותם והולכים על קבריהם להתפלל להם. ויש חוקרים קדמוניות הסוברים, כי כל הדת איננה כי אם תולדת הרגש של כבוד המתים. בזה הנם מפריזים על המדה; אבל אמת היא, כי אלילים רבים, אשר מכבדים אותם הגוים בכל הזמנים, אינם כי אם בני אדם, אשר התעלו אחרי מותם לגבורים וקדושים. הדרישה אל המתים היתה תמיד והנה גם עתה המרכז של העבודה הדתית לכל הגוים ובכללם אף הנוצרים והמחמדים, אשר קבלו מישראל האמונה באל אחד. הנוצרים מעמידים בן אדם ויולדתו בשורה אחת עם בורא שמים וארץ ועקר קדשת בית תפלה בא להם מהקברות אשר בסביבו ובתוכו. במאות הראשונות לאמונתם לא בנו בית תפלה כי אם במקום שהיה שם קבר של איש, אשר מסר את נפשו על נוצריותו, למען העמיד מזבח על קברו. אחרי כן התירו להם להשתמש גם בקבר של סתם כמר נכבד אצלם לבנות עליו את המזבח. ועד היום אין בונים במה כי אם על קבר. גם אצל המחמדים הקברים קדושים ודבקין ומערים במסגדים. ואין צריכים לאמר, כי כן היה אצל כל העמים הקדמונים וביחוד במצרים, אשר התפללו אל המלכים ואל יתר הגדולים אחרי מותם ויבנו להם צריפים 1 והיכלות. ואצלנו לא פשתה האולת הרבה בימי קדם. אמנם הנביאים מוכיחים עליה וישעיה הנביא לועג למתפללים אל המתים בעד החיים. אבל אין הנביאים מרבים לדבר על זה, שכנראה הרגישו תמיד בישראל, כי הדרישה אל המתים היא רק מולדת חוץ. וכל עוד שאיזו טפשות הנעשית בבית יעקב נושאת את חותם הזרות עליה, איננה מתאזרחת ומשתרשת בהמונים רבים. לדבר הזה הואילו הרבה דיני טמאה וטהרה; כי איך אפשר לקרא למת קדוש, אם הנוגע בו טמא שבעה ימים ולא יוכל לבא אל המקדש ולאכל קדש, עד אשר יטבל ויתחטא. ואיך אפשר לכהן לעשות עבודת אלוהים על הקבר, אם אסור לו לקרב אל המתים כל ימי חייו? ואיך אפשר לבנות בית כנסת על קבר אם הקבר מטמא באהל? בימי הנביאים והתנאים והאמוראים לא הלכו מעולם להתפלל על קברות הצדיקים, אף אם ידעו את מקומותיהם. אחד הטעמים, שלא חפץ יעקב אבינו להקבר במצרים, היה שלא יתפללו המצרים על קברו כמו כל קברות גדולי מצרים ויעשוהו אלוה; ומהטעם הזה נעלם מקום קבורת משה רבנו אבותינו את מקום קבורת האבות במערת המכפלה ומקום קבורת רחל אמנו בבית לחם, לא קראו למקומות האלה קדושים ולא הלכו להתפלל שמה ומכל שכן שלא קבעו שם בתי מדרשות. רק מאמרים אחדים נמצאים בספרות חז"ל, כי פלוני השתטח על קברו של פלוני, אבל אין שום זכר מתפלה. כי בודי הנהו מנהג יפה וכשר ללכת אל קברי הורים ומורים לכבדם ולזכר אותם ואת חכמתם ואת מעשיהם במקום אשר נקברו עצמותיהם, זהו כבוד האדם; ואך המתפלל אליהם, אף אם היו באמת צדיקים, הנהו עובד עבודה זרה. וגם התרוץ, שאין מתפללים אליהם להושיענו ישר, כי אם להיות לנו מליצים טובים, איננו מועיל כלום כי אם תפילה למליצים – אלילות, והרמב"ם ז"ל עשה מזה עקר חמישי של שלשה עשר עקריו. ובכל מקום, אשר נמצאה תפילה למליצים כמו "מכניסי רחמים", "מדת הרחמים עלינו התגלגלי" וכדומה, אינן כי אם מליצות, כאשר גלו כבר הקדמונים את דעתם בזה, וחלילה לנו לקחת את הדברים כפשוטם. רק אחרי אשר חדלו דיני טמאה וטהרה, החלו גם אחינו להשתטח על הקברות ולהתפלל עליהם, אף על פי שחז"ל נזהרו בזה לאסר דברי תורה ותפלה אצל המתים בתוך ד' אמות ועל הקברות משום "לועג לרש". למה נתפלל אל המתים ולא אל ד' אלהים חיים? ממאמר רבא (סוטה ל"ד:). שכלב נשתטח על קברי אבות, ומהאגדה, שרחל מבקשת רחמים על בניה, אין להוכיח כלום, כי ראשית בל נשכח שמאגדה, האומרת איזה דבר על זמן קדמון, אין להביא ראיה על הזמן ההוא, כי אם על זמן בעל המאמר. ועכ"פ בכל תנ"ך נזכר הדבר רק לרעה בתור אחד מדרכי ע"ז. ובזמן האמוראים, אשר כבר התרה קצת הרצועה, בשביל שלא נהגו עוד דיני טמאה וטהרה, גם כן לא מצאנו איזה דין או מנהג קבוע ללכת על קברי המתים. והעקר הוא, שלא הלכו להתפלל שמה וגם אסרו להתפלל וללמד תורה על הקברות ואצל המתים משום "לועג לרש". ומה שחושבים, שכל דבר, שהוא משום כבודו של מת מתר, זה נאמר בדברי תורה, שמשתמשים בהם להזכיר את זכות המת בפניו "ואין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת", אבל בתפילה, אין זה כבודו להתפלל אליו ולעשותו מתוך ומליץ בין אדם לבין הקב"ה. דבר שהצטער עליו יעקב אבינו ע"ה ונשמר ממנו, כנ"ל, ולכן נמצא בכלב שנשתטח על קברי האבות וכדומה, לא ח"ו להתפלל אליהם, כי אם לדבק נפש בנפש ולעורר את הלב ע"י חבת הקדש וגעגועי בנים וזכרונות נשגבים. וכן מתוס' (ב"ק ט"ז: בד"ה "שהושיבו ישיבה") ראיה נצחת, שגם בצדיק גמור כחזקיה מלך יהודה אסור ללמד על קברו. דומה לזה בתוס' (יבמות ס"א. ד"ה "ממגע ומשא") שגם צדיקים מטמאים. ולא עוד, אלא שרק הנטיה הזאת להקדיש את הצדיקים אחר מותם ולעשותם לאלילים הוא יסוד לטמאת מתים. ובשביל שבני אדם עלולים יותר לעבד לצדיקים מאשר לבינונים, לכן בדין הוא, שטמאת מתים על כל סניפיה ופרטיה תהיה חמורה בצדיקים יותר מבסתם בני אדם וכבר הביע את הדעה הזאת התנא ריב"ז (ידים פ"ד מ"ו): "לפי חבתן היא טומאתן." בקרקה עומדים דחוקים וצפופים אלפי ישראל הבאים מערי פולן לבית הקברות הקטן, לא רק אצל קבר הרמ"א ז"ל, שהמקום הזה איננו מכיל את הקהל הגדול, כי אם בכל בית הקברות, וקוראים תהילים וזהר ועוד דברים כנגד הדין המפרש שאסור לעסק בדברי תורה אצל הקברות. בכל זאת נזהרו שם שלא לאמר הקדיש הראשון אחרי סתימת הגולל אצל הקבר כי אם ב"אהל" חוץ לבית הקברות. מלפני דרשו בכל ל"ג בעמר דרשה לכבוד הרמ"א ז"ל בבית הכנסת שלו ולא על הקבר, אע"פ שיש מקום להתיר הספד לכבודו. המנהג הזה להפך את בית הקברות לבית תפילה, הנהו חדש בשנים האחרונות. בתענית(ט"ז (:לא נאמר, שיוצאים לבית הקברות לבקש את המתים שיבקשו עלינו רחמים, כי אם יוצאים כדי "שיבקשו עלינו המתים רחמים", מבלי לדרש זאת מהם. זאת איננה כי אם מליצה כמו "מכניסי רחמים" וכדומה, כמו שהעיר על זה ר' ישראל מברונא בתשובותיו. וכן הדבור, אשר שם רבא בפי כלב "אבותי בקשו עלי רחמים" הוא כמו "שמים וארץ בקשו עלי רחמים", (ע"ז י"ז.) וע' שם בתוספות (ד"ה "עד שאנו מבקשים עליך רחמים"), שכתבו" "לא השיבו לו כך, אלא היה אומר בלבו, שכך יוכלו להשיב". אלא מעת שהתחילו בני אדם להרגיש במה שאומרים על הקברות תפלה ממש, ולא עוד אלא שמתפללים שם בכונה והנשים – בדמעות יותר מבבית הכנסת ופונים ישר אל המתים בתקוה, שהם יושיעום מצרתם, ראוי לבטל המנהג הזה כליל. הלא אף באסורים אחרים שמו חז"ל את עיניהם תמיד לגזר גזרות ולעשות משמרת למשמרת, שלא לבא לידי עברה. ועל אחת כמה וכמה באסור "לא יהיה לך אלוהים אחרים", אשר נאמר בדבור אחד עם "אנכי", "וכל המודה בע"ז, כאלו כופר בכל התורה כלה", שיש להתרחק מאד מאד מכל דבר שיש בו משמץ חשש דבר הדומה לע"ז. ומה שחושבים שמתר לאדם לבקש את חברו להתפלל עליו, ומביאים ראיה מענין "מי שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים", זה נאמר בחי, שאין האדם נוטה לטשטש את הגבולים בין כבוד אדם וכבוד אלהים באדם, שהוא רואה אותו ושומע את קולו; לא כן במת שהאדם רואה אותו רק בדמיונו ונקל לו להעלות אותו למדרגה גבוהה ולציר לו ציורים ממנו הדומים לציורי אלוהות. ולכן אצל כל העמים מהפכים לאלילים רק את המתים ולא את החיים, הנה גם אצלנו בעת אשר חי הרצל, התוכחו בפניו והעמידו למנין כנגדו אף הציונים האדוקים מאד – והיום, כל המהרהר אחריו, שטעה באיזה דבר, כבר יצא מכלל הציונות והנהו "מתבולל", שמתר לקרעו כדג. כי זאת היא הנטיה של ההמון לעשות איש גדול, שאיננו עוד בעולם, לחצי אלוה. אמת שחכמי פולן האחרונים נדחקים לישב מנהגי ההמון, אף במקום שאינם ישרים וחלקים על פי התורה והתלמוד. הם הולכים בזה בעקבות הרמ"א ז"ל, אשר מתוך אהבה כבירה לישראל הלאים את ההלכה, כאב האוהב את בנו בכל חסרונותיו, כענין שנאמר "כי נער ישראל ואהבהו", ולכן גם בעל הב"ח ז"ל תלמיד תלמידו, מצדד בזכות המנהג ללכת על הקברות (יו"ד סוף רי"ז). אבל הוא איננו כותב שם, שיבקש אדם את המתים להתפלל עליו, אלא "להתפלל לפניו ית' על כל צרה, שלא תבא בזכות אבותיו הנקברים פה". ומכל מקום, לו ידע באיזה אופן יתפתח המנהג הזה, בודי היה צועק עד לב השמים; כי הלא הוא היה רב בקרקה ועד לפני עשרים שנה לא התפללו בל"ג בעמר על קבר הרמ"א, ולו התפלל ר' יואל סירקיש ז"ל על קבר רבו זקנו הרמ"א, הלא היו עושין אחריו; ולמה נולד המנהג הזה אתמול? ומה גדולה היא הבערות והטפשות של בני אדם הכותבים כתב בקשה ומניחים אותו על קבר הרמ"א בתקוה, כי יקום מקברו ויקרא את הכתבים האלה. ואם נדחק להתיר עוד מעט ועוד מעט, בשביל שכבר התפשט ובשביל ש"מנהג ישראל תורה הוא", מה ישאר עוד מגוף תורת משה, אשר אמרה "לא יהיה בך… ודורש אל מתים, כי תועבת ה' כל עשה אלה". הלא אף במצרים לא היתה דרישה אל המתים כעורה מזו. ובאמת איננו כלל מנהג ישראל, כי הקטלים נוסעים להשתטח על קבר סטניסלב הרבה דורות, בטרם נהגו יהודים לנסע לקבר הרמ"א, ואף כמה דורות, עוד בטרם נולד הרמ"א. ואם יחול פעם ז' מי בל"ג בעמר ורבבות גוים ויהודים באים מפולן לקרקה לדרש אל המתים, לא יוכלו היהודים להתפאר, כי הם המורים והגוים התלמידים, כמו שלמדנו אותם להתפלל לד' ולתת צדקה וכדומה, כי בדבר הזה אנחנו התלמידים. הם לומדים ממנו טובות ואנחנו לומדים מהם טפשות. אי אפשר לחשות בדבר כזה, שהוא חותך בגוף אמונתנו ומשפיל אותה. ואע"פ שהמנהג לפקד קברי הורים ומורים הנהו מכלל מצות כבוד אב ואם ומצות "והדרת פני זקן", אין לאמר על הקברות שום תפילה, מלבד "מלא", שהיא תפילה על המת; ויש חסידים ואנשי מעשה מחמירים, שלא לאמר אף את התפלה הזאת על הקברים כי אם עומדים וחושבים במעשי הגדולים לחיות אחריהם. ויהי עם הארץ מרפים ידי עם יהודה ומבהלים אותם לבנות. וסוכרים עליהם יועצים להפר עצתם. ( עזרא ד', ד ה). לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה. (בבא מציעא ל:). ליהודים אורה ושמחה. כל העם נאסף כאיש אחד אל ירושלים. המזבח נבנה על מכונותיו, וברשיון כורש מלך פרס החלו להביא עצי ארזים מן הלבנון אל ים יפו לבנין ההיכל. הלוים עומדים ומנצחים על מלאכת בית ה', הכהנים מלובשים עומדים בחצוצרות, כל העם הריע תרועה גדולה. שמעו צרי יהודה ובנימין – ויהי לבם כים נגרש. בשנאתם לישראל החליטו בלבם לבטל את מלאכת הבית, אך ידעו, כי אם יתיצבו כשונאים לא ישים כל איש יהודי עליהם לב. על כן התחכמו לבוא בטענה של יראת-שמים: "נבנה עמכם כי ככם נדרוש לאלהיכם". חלילה להם ממחשבות און, לבם טהור ומחשבתם קדושה והם חפצים "לבנות בית לה'". בראותם כי ערמתם לא עמדה להם פנו להם לצד אחר, ויהיו מרפים ידי עם יהודה בתואנות ישנות, ומבהלים אותם בהפחדות, ושוכרים עליהם יועצים מחבריו של שמשי הסופר להפר עצתם. עברו כשש מאות שנה. בני יהודה בצרה גדולה. בר-קמצא, כמנהג גוברין יהודאין בזמננו, הלשין לפני קיסר הרומאים על כל העדה בכעסו על איש אחד, ויאמר כי מרדו בו היהודים. לאות כי כנים דבריו לקח מיד הקיסר עגלה משולשת לקרבן בבית-המקדש, הטיל בה מום והביאה אל המזבח. חכמי הדור, בדעתם כי "חמת מלך מלאכי מות" ובראותם את האסון הצופה לכל העם, רצו להקריבה, שהרי אין לך פקוח נפשות יותר מזה. אך ר' זכריה בן אבקולוס העמיד את דיניו הוא על דין תורה, ויען: "יאמרו בעלי-מומים קרבין למזבח". בראותם כי המלשין נכון ללכת שנית לרומי לכלות חמתו בעם עברתו, רצו להרגו כרודף. אך ר' זכריה בן אבקולוס העמיד עוד הפעם את דיניו של עצמו על דין תורה ויען: "יאמרו מטיל מום בקדשים נהרג" (גיטין נ"ז). חכמי ישראל בדורות הבאים לא יכלו לשכוח את העון הזה לר' זכריה בן אבקולוס. כששמע ר' יוסי בן חלפתא את חסידותו של ר' זכריה בן אבקולוס, שהיה משליך בשבת מאחורי המטה עצמות וקליפין (בשעת מאכלו, בטרם חל עליהם איסור מוקצה), ענה שלא כענין אבל במרת לב: "ענונותו של ר' זכריה בן אבקולוס היא שרפה את ההיכל" (תוספתא שבת ט"ז, ו), כלומר: מה לנו ולחסידותו של האיש הזה שהיה בעוכרנו! ור' יוחנן, הוא ר' יוחנן שאמר על יסוד פעלו זה של ר' דיניהם על דין תורה", הוסיף ואמר: "ענונותו החריבה את בתינו ושרפה את היכלנו והגלתנו מארצנו!" (גיטין שם). עברו עוד יותר מאלף ושמונה מאות שנה. בכרמים בארץ-הקדש שמחה וגיל. ישראל שמח אל גיל כעמים שמחת הבציר. "מי שלא ראה את הבציר ומעשה היין ביקב הגדול בראשון לציון לא ראה מימיו מחזה נהדר, יפה, נעלה, אשר עז לו לשמח את לב היהודי ולמלאהו רגשי קדש נעלים. הכרמים הנהדרים המשתרעים סביב המושבה על אלפי דונם, רבוא רבבות הגפנים הרעננות מכל המינים העומדות שחוח תחת משא האשכולות, הנשקפים מבעד לירק העלים – כמה עבודה, כמה כח, כמה עז ואמץ-רוח וכמה כסף הוציאו על זה! והנה המושב הנחמד, ובתוך המושב חיים, תנועה, עסק, עגלות ארוכות טעונות סלים גדולים, מלאים אשכלות בריאים ונחמדים, נמשכות ובאות מארבע כנפות המושבה; הנה עלתה העגלה עם סוסיה ורכבה על שטח המשקלת אצל הבית הקטן הבנוי ביחוד לזה, ובתנועת יד אחת של השוקל הנה הורמה כל העגלה הזאת ונשקלה עם סוסיה ורכבה… ועברה העגלה, ואחרת באה תחתיה, והלכה ובאה אל היקב, וסבוה הפועלים ותפשו בסלים, והוריקום אל תוך הפה הגדול של המכונה המרסקת, וסבו הגלגלים בכח הקיטור, ונרסקו הענבים, וירד העסיס אל תוך הבור שלמטה, והאנטל סובב ודולה העסיס עם הזג והחרצנים ומוריד אל תוך עגלות ברזל העומדות למעלה; הנה מלאה העגלה הקטנה, ואחזוה הפועלים והושיבוה על מטילות הברזל והוליכוה לדרכה, והוריקוה אל אחת הגיגיות הגדולות העומדות כהררים מסודרים בשורה… הנה רבבות דונמים כרמי הדר, הנה היין המשמח אלהים ואנשים, הנה משי, הנה עבודה ופרנסה לעניים ולפועלים; הנה בתי-ספר המפיצים השכלה, חכמה ודעת, הנה מדברים ומדברות עברית!" ("המליץ תרנ"ו, נו' 180). האין זו שמחת אין-קץ להעם האומלל, הנודד זה כאלפים שנה? האין זה מעט שלומים לאבלו על שוממות ארץ אבותיו? העל זה יחשו תלמידי ר' זכריה בן אבקולוס? אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפש צרי יהודה ובנימין? "בני קרח לא מתו". אות הוא לבני-ישראל לדורותם, כי בכל זמן שיתעוררו יחידי סגולה לעשות דבר טוב בעמם יקומו עליהם תיכף בני קרח להרעיש עליהם שמים וארץ. תלמידי ר' זכריה בן אבקולוס היושבים בירושלים מעמידים את דיניהם על דין תורה: את סכלותם ופראותם הם ישימו לפנינו כדין תורה והם אומרים: יקוב ויחריב הדין הזה את כל הרי יהודה! וצרי יהודה ובנימין שבזמננו, הם "מצדיקי הרבים", בודים כל דברי שקר מלבם ומפיצים אותם בפאסקבילים ובמגלות עפות לקרקר ולהרוס את כל דבר הישוב עד היסוד. הנה נועצו הפועלים בארץ-הקדש, אלה האומללים הנוטרים כרמי אחיהם ועובדים אותם, באין להם כרמים שלהם, לכונן להם איזו שעשועים ביום מועד, בחול-המועד של פסח, עבודת-פרך גדולה וקשה במשך ששה חדשים, ויבחרו להציג איזה מחזה, לא מחזה של שחוק וקלות-ראש, אבל מחזה עמל אבותינו בבנין הבית השני, כדרך שנהגו בכל תפוצות ישראל להציג בפורים מחזה אחשורוש. אבל דבר שהותר לכל ישראל מכמה דורות ואין מן הרבנים רואה בו שום איסור, אסור הוא בהחלט לדעת תלמידי ר' זכריה בן אבקולוס, ויעמידו את דינם זה על דין תורה, ויהי דבר המחזה למקור חרפות וגדופים, וכוחים ופלפולים, והגליון אשר היה לעביט של שופכין על עורכי המחזה הנ"ל נשלח למאות על חשבון שר-צבאם של "מצדיקי הרבים" היושב בפטרבורג, ויקם שאון, ותגדל המהומה. חובשי בית-המדרש נאנחו בשברון-מתנים על הרעה הבאה על עם ה', הצבועים קללו קללות נמרצות, והנבונים בעם ראו ותמהו: האמנם הסתתרה בינת האנשים ההם ודעתם נטרפה, כי היה להם דבר הבל ושחוק תמים לאחד מגופי תורה?! הנה פלוני השוטה יצא במחול – עוד הפעם תרעש ארץ מקצף תלמידי ר' זכריה בן אבקולוס. אבל, רבותי! ואם אתם בשטותכם רואים את כל הקולוניות כמחול אחד, והוא בשטותו יוצא במחול, סוף-כל-סוף הכל הולך ממקום משטות, וכי כדאי הוא להרעיש עולם בשביל איזו שטות? מספרים, כי פעם אחת ישב במרתף על כוס יין פלוני החזן המפורסם, וממולו שני חסידים. אמר חסיד אחד לחברו בלחישה: הרואה את היושב מולנו – הוא החזן המפורסם. אז נרעש החסיד השני ויען ברגש: כן הוא, אבל אומרים עליו שהוא בעל תאות בשרים גדול! החזן שמע מרחוק את לחישתם ויאמר להחסיד: שוטה שבעולם, ומה איכפת לך אם הבעל-תאוה הוא גם יודע היטב פרק בשיר? כדברים האלה אומר גם אני: הנה רבים בעמנו השוטים, ומה בכך אם אחד או אחדים מהם הנם גם חובבי-ציון בפועל ונסעו לארץ-הקדש לעבוד אדמתה? כיוצא בזה בפורקי עול: הנה רבים בהם באירופה שאין בהם שום לחלוחית של מצוה וכל רגש יהודי; ומה זה תרעשו אם בין אלפי העולים נמצאו גם איזו מאלה האנשים אשר רוחם קר לקדשי בני-ישראל? האם לא יותר טוב הוא שלכל הפחות לבם ער לעתידות עמנו? וכי יותר טוב היה, אם היו אלה חסרי רגש הדת רחוקים לגמרי בכל הענינים מעמם? התאמרו לכלוא בהם את רוחם הטוב לעתידות ישראל, או לצוות עליהם לבלי לעלות לארץ-הקדש? הרשות בידכם לעשות כן, אם תוכלו; אבל מדוע תהיו כמשחיתים שאינם מבחינים בין טוב לרע, לעקור את הכל? הנה נוסד ביפו בית-ספר. אמת הוא כי לא על ידו יושע ישוב הארץ, ולא בלעדיו יחרב ישוב הארץ; אבל אין בעולם קבוץ אנשים מן הישוב שאין להם בית-ספר, ובכן גם ביפו נחוץ בית-ספר. אך היוכלו תלמידי ר' זכריה בן אבקולוס לראות ולהחריש? הפראים ההם, אשר בימים האלה הדפיסו דברי פראות שלא נשמעו כמוהם גם בארצות הזולוסים, שיש איסור חמור, "שלא ללמוד בבתי-הספר כתב ולשון זרים ונתקבל האיסור בין עדת האשכנזים עד ביאת גואל צדק, ועל כן הנם מודיעים כי האיסור הנ"ל הוא בתוקף ועז ואין שום צד היתר לזה עד ביאת גואל צדק (רשות לפראים לקבל על עצמם גם לאבד עצמם לדעת, אבל מי הרשה להם להטיל איסור על אחרים אפילו בימיהם וכל-שכן עד ביאת הגואל?) ואין בכח שום בית-דין לבטל האיסור (על איזה יסוד הם אומרים כזאת?) הנעשה מכבר כנ"ל" ("המליץ" גליון 472). הפראים ההם, שהעמידו את דיניהם הבדוים על דין תורה, ואומרים שאין ביד כל בית-דין לבטל את שגעונם, כאילו היה זה דין תורה שאסור לבטל אותו – התנפלו בכל כחם גם על בית-הספר שביפו ומוצאים בו כל עון וכל מרי. כמדומה לי, כי אחרי שגלו תלמידי ר' זכריה בן אבקולוס מירושלים אלה את שגעונם ופראותם עד ישים לב לדבריהם. אך במה דברים אמורים, באנשים מהוגנים שפיהם ולבם שוים, אבל לא בצבועים וחנפים המכנים את עצמם בשם "מצדיקי הרבים". המזיקים האלה, החפצים אך לצוד דגים במים עכורים, עומדים ומצפים לכל הגה היוצא מפי תלמידי ר' זכריה אבקולוס, ומה שהאחרונים האלה עושים אך בכסל ותומת-לב עושים מצדיקי הרבים ברשע וחונף. "מצדיקי הרבים" אצלנו עושים במחשך מעשיהם זה חצי יובל שנים. עוד בשנת תר"ל יצאו היעזואיטים הנמולים האלה ממחבואיהם ויפיצו כתבי-פלסתר בשם: "דברי אמת, דברי שלום ואמת, מלחמה בשלום, מגד ירחים" ועוד. ראשי המדברים היו כלם נעלמים, כגנבים במחתרת, ושמותיהם הפראים היו: "דון אבנר בכברת עזה, משה דוד וואלפסאהן, רמ"ה, אבג"ד, הלום, דין בטוב החופ"ק אמון, אז"ש, מהר"ד הגאון נ"י, בהר סיני, איש ימיני, בזיח, ישר, הכותב יושר, למטה אשר", ונראים הדברים שכל השמות האלה לא היו רמזים של שמות אנשים שונים, לא היה שם לא רב ולא גאון ואפילו חופ"ק, ואך שנים-שלשה בני בליעל קראו על פאסקביליהם שמות רבים ומשונים; כי בדעתם היטב את ערכם השפל והנבזה לא נועזו לקרוא את שמותם בגלוי על כתבי-בדיהם; כי לו היו בם איזו נכבדים, כי אז היו יוצאים בגלוי, כמו שיצאו בגלוי במאמריהם ב"הלבנון" בזמן ההוא. "מצדיקי הרבים" אלה מנו ספסלי בתי-הזמה (כך נראה מן המחברת "מלחמה בשלום"), עסקו במלשינות (ראה ב"המליץ" שנה עשירית צד 234 בהערה 1), הפיחו כזבים, והכל לשם ממון, כמו שגלו בפירוש בסוף המחברת "מלחמה בשלום". בשנות תרמ"א ותרמ"ב נראתה להם תקוה להבנות מחורבנם של ישראל, ובעזבון סופר מפורסם מחכמי אשכנז נמצאו כתבים המוכיחים, כי "עבדי דבי רבי" אלה אספו כסף הרבה למטרה שלא נתקיימה ולא יכלה להתקיים… הם חשבו, כי ימים כאלה ימשכו וימלאו ביתם בצע מעשקות, אך באו חובבי-ציון ויקראו לאור עולם אידיאלים חדשים, אשר דבר אין להם עם המטרה שהציבו להם "מצדיקי הרבים" לטובתם ולהנאתם, ויראו היעזואיטים הנמולים האלה כי צידם יתמלט מידם – ויחלו לחתור חתירות בסתר תחת חובבי-ציון. לזה אמרו, כי הד"ר פינסקער ז"ל, בן בנו של הרב המו"ץ מטארנאוו, הוא קראי (??), לזה אמרו, כי פלוני ופלוני העוסקים בהישוב אפיקורסים הם, כאילו היו האחרונים האלה עזי-פנים וקשי-עורף כ"מצדיקי הרבים" לומר: "צדיקים אנחנו", ולזה אמרו, כי הכסף לא יגיע למקומו; אך יראו להרים ראש בגלוי ויפיחו מדנים וירבו כזבים בסתר. ויהי כי נשמעו שריקות תלמידי ר' זכריה בן אבקולוס מירושלים על הישוב ועל בית-הספר – וירימו מצדיקי הרבים את ראשם, בחשבם כי עתה יש להם על מי להשען, וזה יותר משנה הנם מפיצים כל מיני כתבי-פלסתר על הישוב ועל המחזיקים בו, על משכילי העם ועל כל דורשי טובת עמם. אך שוא פעלכם, עטלפים מתחבאים! הנה חובשי בית-המדרש במלוא מובן המלה, אלה אשר בשטותם יאמינו בכם ובשקריכם, מבלי הבין כי אנשי-לב ונכבדי עם לא יתחבאו ולא יעשו במחשך מעשיהם, הם אנשים אשר גם בלעדיכם לא יתנו להישוב אפילו פרוטה אחת, וחבתם ושנאתם במאזנים ישאו יחד. ובעלי-בינה מן הרבנים והאנשים מעולם המעשה הלא יבינו למטרתכם וידעו לערוך דברי נעלמים שפלים כמוכם כערכם באמת. שננו לשונכם, הפיצו שקרים וכזבים כהנה וכהנה, הצמידו מרמה וכל תועבה כדרככם תמיד, - אל לב אנשי תבונות לא יגיעו לעולם; ולהשוטים והצבועים המקשיבים לכם לא נשים לב, כי הם לא יועילו ולא יזיקו לנו. האמנם אומרים, כי שרי צבאות "מצדיקי הרבים" מתפארים, כי אם יהיה מרקוליס אליל המסחר בעזרם, אז יבחרו להם דרכים אחרים, יותר בטוחים להוביל אל המטרה, לעקור את חובבי-ציון בכח תקיף… על-ידי מלשינות; אך קשה לחשוב כי האנשים האלה יאמינו באמת, כי בדרכים אלה יצליחו במעשיהם. הן אמנם טפשים גדולים ישנם ביניהם, אך גם הטפשים צריכים לדעת, כי דרכים כאלה כשם שהם מסוכנים להנלחמים, כך הם מסוכנים להלוחמים. בשעה שהגישו בני-ישראל בביצאנץ לתקיפים מהם את מחלוקתם על-דבר התרגומים, אם לקרוא בצבור תרגום ארמי או תרגום יוני, היה סוף הדבר שנגזרה גזרה על קריאת התורה עצמה. בסוף האלף החמישי הלשינו הקנאים על ספרי הרמב"ם לפני הדומיניקים, ואחרי שנשרפו בגלוי הספרים ההם יצאה גזרה גם לשרוף את התלמוד. מן אז והלאה רואים אנו, כי אם תגיע איזו מחלוקת ממין זה למדרגה כזו, אז יוצאים לסוף שני הצדדים וידיהם על ראשם. ומי יתקע לידי הטפשים כי אם יצליח בידם לעקור באמת את חובבי-ציון, לא תמשוך העקירה הזו אחריה גם את עקירת החלוקה, אם בכח "גזרה שוה", או אולי גם בהשתדלות מתנקמים מן הצד שכנגד? אלה הם מעשי צרי יהודה ובנימין שבזמננו, הקוראים את עצמם בשם "מצדיקי הרבים". הם באים בפנים של יראת-שמים כהשומרונים לפנים, בטענת "בנין בית ה'". ואם זאת לא תועיל – הם מרפים את ידי העם ואומרים, כי הכסף המקובץ לא יגיע למטרתו, כי השתדלות אנושית בדבר הישוב היא כפירה בהגאולה, מבהלים אותם בכל מיני פחדים: בחלול הדת, במינות, ועוד שקרים וכזבים כאלה, ושוכרים עליהם בכסף מלא יועצים להפר עצתם בכל מיני פאסקבילים, מאמרי תפל ומגלות עפות. "מצדיקי הרבים" לא יכפרו, לפחות בגלוי, בדברי חז"ל שאמרו: "ליכא מידי דלא רמיזא באוריתא". גם תעלוליהם ונכליהם רמוזים בכתבי-הקדש. אך "מעשי אבות סימן לבנים", וקורות אבותינו סימן טוב הן לנו, כי כשם שלא השיגו הצוררים השומרונים את חפצם, כן לא תבוא גם תאות לבם של "מצדיקי הרבים". כל דבריהם יקח רוח, וישראל יעשה חיל. דבר אל הקורא כותבי תולדות דורות שנות קדם יספרו לנו, כי לעת מלחמה וריב בעיר גדולה לאלהים בארץ יון, עת אנשי הצבא מהרו לצאת לקראת נשק וישליכו נפשם מנגד להציל ארץ מולדתם מכף צורריהם אזי חכם אחד נודע בשערים, כי זר מעשהו בכל אשר פעל ועשה, בא בחביתו כי שם ביתו, ויגול אותה לפניו ברחובות קריה, באמרו כי בחלה נפשו להוציא עצמו מן הכלל ולטמון לבדו ידו בצלחת בעצלתים בלי עשות מאומה, עת בני עירו וארצו יצאו לקרב ביד רמה ובזרוע נטויה. במעשה שעשועים קבוצת שירים וזמירות, עת המלחמה כבדה בין המון לאומים בשדה קטל, ועת גם במערכות החכמה גדולים חקרי לב ילחמו עם סעפים והבלי שוא. להרים מכשול מדרך עמי. ופרי מגדים מזמרת ארץ אבותינו להשיב נפש, אחרי ערכה החכמה שלחנה לתת להם אבירים ויין הטוב אל קרואיה אנשי לבב. כי חכמים גדולים באמת – אשר לא ילכו שבי אסירים בנחשתי ידיעה אחת לבדה מבלתי יכולת לנטות ממנה ימין או שמאל – גם אל זמרת נבל והגיון בכנור יטו אזן. לא כאלה בני בלי שם עמוקה רחבה מני ים נשנה תמיד, ומה לנו לנגינות שר בשירים להתפאר בהתוליהם זו לענם, וחרפתם אל היקם תשיב, והיו גם יהיו ללעג ולקלס ולחרפת עולם, כי בז לשירי עבר בגאיה ומלבד אלה בוזי מליצת לשוננו הקדושה, הנה תפתח הרעה הזאת לנו בדורנו גם ממקום אחר. כי הנה חדשים מקרוב באו שוחרי תושיה רבים ונכבדים אשר כל ישעם וכל חפצם במחקרי קדמוניות ישראל, ואין די תורה בפינו ובלבבנו כעל צונץ, לוצאטו, קראחמאל, ריגייו, יעללינעק, גייגער, וועסעלי, גראץ, מונק, כרמולי, קעמפף, דוקעס, פירסט; והבאים אחריהם: קאיזערלינג, שניאור ומ' זקש, יה"ש, פראנקעל, קירכהיים, בן-יעקב, ז' כוכב טוב, לעף, הערצפעלד, בעער, יג"ט ומש"ש וכהמה, איש איש כערכו ותכנתו ותבונות כפיו. – אולם זה רעה חולה בבני אדם ופועל כפיהם מימות עולם, אם יקום ויתהלך איש חי רב פעלים חוקר עד תכלית במסלה חדשה במחקרי חכמה רמה לא שערום אבותינו, אז קל מהרה יתלקטו אליהם אנשים קטני נפש עניי דעת בגאון ורום לבב, אשר לא ירדו לסוף דעת מוריהם, ובהערות דלות צנומות ושדופות יבלו כל ימיהם ותפארו עוד בכסלם לאמר: בסוד חכמים ונבונים גם אנו, ובקהל חוקרי קדמוניות תחד גם כבודנו! חכמים בעיניהם אלה לא אל תוך הספרים ישימו עין לדעת יושר דברי אמת הטמון בחבם, כי אם אל שער הספר והקדמתו, אל דפיו ואגפיו יתבוננו, ויחתרו למצוא בחקירה עצומה – שנת ומקום הדפוס, ומי האיש אשר זכה וזיכה את הרבים להזכיר הספר הזה ראשונה ברשימת הספרים! כמה נבזה בעיניהם כל חכמה, בלתי ידיעת מוצא הספרים לבדה, לדעת מתי נכתבו, ומי אביהם, ואנה יצאו לאור? כבואם אל אוצרות הספרים בערי הממלכה, אזי אל הדלת והשער ירצעו אזנם במרצע הבקורת, והבית סגור לפניהם מבוא, והיה סגור! אם נתן לאיש מהם ספר לאמר: קרא נא זה, ואמר: לא ידעתי ספר, אך שערי הספרים פתוחים לפני, זה חלקי מכל עמלי, פה אשב כי אויתיהו! לעמת החכמים הגדולים באמת טיט וחומר, אשר סביב חכמי הבנין יתהלכון, הבונים כמו רמים מקדש מלך נחמד למראה; ועת יעבדו אלה בפרך עבודתם וישאו מחשבת, יקראו בקול גדול לכל הנצבים שמה: המשא הזה אשר נשא ונסבול על שכמנו, זה הוא ההיכל הבנוי לתלפיות, ואם לא נגיש חמר ומלט במלבן לעושי המלאכה, לשוא עמלו בוניו בו! ומעשיהם כמעשה האיש חרש אבן הבא לבקר בהיכל מלך מלא כל הון יקר ונעים ושירות כל חמדה במלאכת מחשבת, ויהי בבואו יפנה עורף לכל הכבוד הזה ויחצוב אבן מקיר וכפיס מעץ בגרזן אשר הביא בידו, וברוב עמל ויגיעה ובזיעת אפים ישית לבו לדעת תכונתם ומשקלם, ארכם ורחבם, ולכל החמדה אשר סביבותיו לא ישית לב. אולם בלי משל וחידות אדברה עמך, ידיד אהוב! כי אם באר על כל יודעי בינה, לא יכבדו ספרי חכמה ושירי עבר בלתי אם עליהם לפני שנות דור ודור. אזי קדוש יאמרו להם; והנקבר בארץ ספרד לו עשר ידות! אמנם אנשים אשר לא הצליחו עוד בין החיים ולהתענג בנועם ה' בתבל ארצה, ולכתוב הגיון לבם על ספר בארץ מולדתנו, אותם כלה גרש יגרשו מהסתפח כי התוליהם על קדקדם וכלמתם אל חיקם תשוב! – גם השירים הישנים לא מפנים נועם המליצה והדרה יקרו בעיניהם, חלילה להם! כי אם מאשר יסכנו להיות למו ליתד לתלות עליו בלואי לא למראה עין אשר הורו להם מרחוק דרך הבקורת בתעלומות ימי קדם, חכם צוף דבש אמרי נועם יטעם לו באשר הוא שם, ישן או חדש, ולא אחת ולא שתים ישן מפני חדש יוציאו, אם הישן נושן, לא תואר ולא הדר לו, והחדש יגיה אורו לכבוד ותפארת. ידידי הקורא, אשר רוח נכון לך לשפוט משרים, אתה תשפטו ולא אני אם לא השחוק היו לבית ישראל, להוציא משפט מעקל לאמר: אחרי כי מארץ ספרד יצאו לפנים מאורות החכמה וגדולי המשוררים: בן גבירול, יהודה הלוי, משה ואברהם אבן עזרא ומעטים כערכם. לכן איש ואיש יולד בה כותב ספרים ועושה חרוזים יקר ונעלה הוא מכל המשוררים חדשים מקרוב באו! מי ישמע הבלים כאלה ולא ימלא שחוק פיהו? ונמשלו בעלי בקורת אלה לאיש בא בגן המלך וישלח ידו לקחת מפרי עץ הגן, תפוח זהב נחמד למראה וטוב למאכל, ויקרא בגרון: האדמה הזאת פוריה ושמנה היא, לכן אגזור אומר ואחרוץ משפט כי גם תפוחי האדמה אשר יחפרו בעמק מתחת רגבי עפרה, טעמם כטעם תפוחי זהב ופרי עץ החיים! 2 אחי ועמי! לא עת עוד לחשות המכשלה הזאת. באה העת, הגיע היום להורות לנלוזי לב אלה בקברים ילינו, כי קורי עכביש מבטחם ולא יוסיפו עוד להקטין ולהשפיל כבוד ישראל בעט שקר קנה רצוץ ורוח כהה. – אמנם אל קנא ונוקם חי וקים! הוא לקח נקמתו מהם, נקמת לשוננו הקדושה. לא בחיל ולא בכח נקם ישוב לבנים שובבים אלה, כי אם ברוח מפשט ורוב בער. כי רגע יתגנבו מתחכמים אלה לבוא גם הם בחברת המחברים לעת מצוא לדבר יהודית באזני בני עמם, אזי מפתח שפתם הבל ורעות רוח, לשון עלגים וסרת טעם, וראו כל בית ישראל כי עירומים הם מחכמה מכבוד, מלשון וספר. על מליצתם הנאלחה ילעגו ילדי בית הספר, ונערים יתקלסו במו. וכבר חכמים הגידו במכתביהם ולא תבונה בקדקדם, אף כי כל יגיעם ועמלם להזכיר עונות פנים וחזק מצח יעבירו אותם תחת שבטם, שבט הנוגש בם! זאת נקמת אל קנא לשפוך בוז על כבודם אי-כבוד והיו גם יהיו בחייהם ובמותם ללעג ולקלס, לא יזכרו ולא יפקדו עדי יבוא באחרית הימים דורש אל המתים כמוהם ויהלל בשערים מעשיהם! קנצי למלין! רב כבוד להם, כי העתרתי דברי עליהם עד הנה כי בני בלי שם המה; אמנם בלעדי אגיד, הקורא המבין יכירם, כי שמתי להם אות והתוותי תו על מצחם, למען יכיר בה' ובתורתו אשר ידעו נאמנה כי שפת קדשנו עמוד התוך היא לאמונת בית ישראל, וכי בלעדיה היכל ה' נוטה לנפול – מרחוק ומקרוב ידרשוני ונפשם, בשאלתם, כי אוסיף להוציא לאור מחדש פרי מלאכת עבודתי מימי עלומי, כי הספרים ההמה כבר ספו תמו ואינם כי ארכו הימים למאז באו ראשונה בקהל רב, ועת כביר לא חדשו נעוריהם, ורבים ונכבדים נכספה נפשם לאסוף פרים אל בתיהם. ואני נדרשתי לאשר שאלוני, ואתנה כל השירים ההם ביד איש אמן במלאכת הדפוס, להוציאם לאור ברב חן והדר תפארת לרגל המלאכה אשר לפניו, כאשר עיניך משכילי עמנו, ולא ימנע טוב מבעליו ויהי שכר לפעולתו. עוד זאת יודע לך, קורא אהוב! כי בין אוהבי ורעי ברב ארצות האירופה, אשר העירו לבבי למלאכה הזאת, באו גם חכמי לבב אשר האירה הארץ מכבודם וחכמת לבם, כי מליצת לשון עבר לא דבר רק הוא מהם וידעו מאד במה כחה גדול על כל לב טהור ורוח נכון. בין המכתבים הרבים אשר באו עדי בדבר הזה יתנוסס כאבני קדש, אבן חן, מכתב אחד מלא אמרי נועם, אשר כתב לי ידיד נפשי ולבי הרב הגאון הגדול, חוקר עד תכלית, אבי כל דורשי קדמוניות, אשר לא סר טעמו עד זקנה יע"א, כי ככחו אז כחו עתה בחקרי לבבו, ואהבתו עוד נאמנה לי ולפועל כפי; יקוד אשו אשדות לא כבה בקרבו וחסדו ואמתו לא נעדרו בפיו ובשפתיו, ואהבת אחים עוד תוסיף תת כחה לכל אהביו מימי קדם. כי פי שנים ברוחו: נפש עדינה ולב טוב אשר זער שם זער שם צמדים המה יחד באיש אחד! קח נא, קורא אהוב! את קצות דבריו אשר כתב לי האדם הגדול הזה לאות יקרת רוחו ולחותם אמת להגיון לבבו; ואלה הם: "לכבוד ידידי החכם היקר, משורר נפלא בלשוננו הקדושה, חן וטעם תטופנה שפתותיו, מוהר"ר מאיר הלוי לעטעריס נ"י. את נפשך לאסוף כל שיריך הנפלאים ויקרים אל מחברת אחת ולהוציאם לאור והיו לאחדים בידינו. צלח רכב על כנפי רוח נעלה ועל במתי מליצה נשגבה ותורך נעימות ימינך נצח. ועוד לך תודה ממני כי השמעתני רצונך לשלוח לי במתנה הספר ההוא על נייר יפה, ואני מבטיחך כי לולא שלחתהו לי הייתי ממהר לקנותו בכסף מלא. – ואוחיל כי הקונים ירביון, ומעשי ידיך להתפאר ישאו לך ברכה וגם לאחינו בני ישראל הנבונים כי יעוררו האהבה בלבם אל אם ישרון היא שפה עבריה הקדושה. – שתה נוזלים מתוך בארך ושמח באהובת נעוריך אילת אהבים ויעלת חן, והנני אוהבך ומוקירך כל הימים בעבור המתנה הטובה לשון למודים הניתנה לך ממעל. פראג, יום ד' ג' אדר שני תרי"ט. שלמה יהודה כהן ראפאפרט" נגינותי אשר יצאו לאור בספרי דברי שיר ואילת השחר, ועד וכהמה, וגם מעשי ידי אשר לא יצאו עוד עד היום הזה לאור. ואני כמעט לא שניתי בהם דבר, והנחתים כאשר יצאו מתחת ידי ראשונה לאור, בידעי נאמנה כי מחוקים דברי שירי בלבות אלפי ישראל בדמותם וצלמם הראשון; ואין ביד אדם להתחזק על ההרגל הנטוע בקרבו במסמר לא ימוט. אמנם איזה שגיאות נגד חקי הלשון ותהלוכותיה אשר פלטה אז עטי בחפזה, תקנתי עתה כיד ה' הטובה עלי, כאשר עיניך לנוכח יביטו. וידוע תדע, קורא יקיר לי! כי עוד ידי נטויה להוציא לאור בקרב הימים שנית גם ספרי שירי הגדולים גזעי שי ושלום אסתר ואיזה כ"י ברצות ה' דרכי. והנה נפשי יודעת מאד, כי לא בכחי ועצם ידי עשיתי לי כל כפי מעודי עד היום הסה, רב מאשר נאוה לי ומאשר קויתי, כי אם בגלל אהבתי העזה כמות ללשוננו הקדושה, ועל כי בכל מאמצי כחי התאמצתי תמיד לפחת רוח חיים בפועל כפי ולהוציא הגיון לבי והגות רוחי לפעולת אדם בדבר שפתי. הנה כן כל לבב, לכן הגדילו חסדם עמדי; לא לשמי ולזכרי יתנו כבוד ותהלה, כי אם לאם בישראל שפה העבריה, אשר עבד נאמן אנכי וויען, ערב חג השבועות ה' תרי"ט. מה"ל. עזרה בצרות משה ליב ליליינבלום זה איזה שנים, אשר טובי הסופרים התחילו להביט על הספרות גם אצלנו, לא כעל כלי שעשועים, אך כעל לחם העם. הספרות בפני עצמה צעדה לפנים, ותחת חקירות הפורחות באויר ושירים שאין יסודם אלא בדמיון וכבוד אנשים פרטים או חגים ידועים הננו פוגשים עתה מאמרים ושירים הנוגעים בחיי ישראל בארצנו. אבל, לדאבון לב, החיים נשארו בתבניתם הקדומה והספרות לא הועילה להם כלום. עוד עם ישראל מתמוגג בעניו ולחצו, והגלגל החוזר בעולם, העניות, עודנו סובב על אפניו כבתחלה, ולא עוד אלא שהעניים מתרבים משנה לשנה. אבל מדוע לא הועילה הספרות לישראל? אחרי כל התשובות על השאלה הזאת, שעל כלן יש לשאול: הא גופא קשיא, עלינו למצוא תשובה חדשה, שאי אפשר לשאול עוד עליה את השאלה האחרונה. אם נאמר, למשל, כי הספרות לא הועילה, מפני שאין לה קוראים, עוד נשאל: הא גופא קשיא, מפני מה אין קוראים לספרות העברית? אם נאמר, שעל כן אין קוראים, מפני שאין לבני ישראל עסק אלא עם תורתם ומסחרם ולא עם האויר המקיף אותם, נשאל עוד הפעם: הא גופא קשיא, וכן הלאה. אבל התשובה הנכונה, לדעתי, היא – כי על כן לא הועילה הספרות לישראל, מפני שלא היא היתה בעוכריו תחלה, אבל דבר יותר חזק ממנה, והיא רק עזרה לרעה, ועל כן חלש כחה לרפא את אשר הרס תקיף ממנה, ואך אז, כאשר תופיע סבה חזקה לרפא את מחץ ישראל, תוכל גם היא לעזור על ידה לטובה, כאשר עזרה לפנים לרעה. אברר את דברי. לא הספרות הישנה, כמו ספרי ההלכות, המוסר והקבלה, הביאו את בני ישראל למצבם הנורא, אבל כח עושקים בימי הבינים. הכח הזה שלל מאת בני ישראל האפשרות להתפרנס שלא מן האויר, לכונן על סלע רגלם בארץ מגוריהם ולחיות כאחד האדם, ואך אחרי שנטלו החיים האנושיים מישראל, כסה עב הענן גם את ספרותו ויוסף להקדיר עליהם תבל ומלואה בספרים ושיטות שונים. הכח הזה היה חזק מאד בשעתו; התוכל הספרות, שאין כחה אלא בפה, לרפא מכת הכח ההוא, בשעה שהרפואה הזאת דורשת כח חדש, אשר יהיה לאל ידו לתקן את אשר עות הכח ההולך לפניו? אמת היא, כי נשתנו הזמנים. הכח אשר דכא אותנו לא יוסיף עוד מעשהו בפועל 1, והממשלה מצדה הסירה כבר חקים הרבה שהיו מעיקים עלינו. אבל לאיש אשר נפלו עליו שודדים ויכוהו מכות חדרי בטן ויאסרוהו בכבלים ויעזבוהו במצב זה איזה ימים אינו מספיק עוד מה שיבואו אנשים טובי לב וינתקו מוסרותיו; כי כחו אשר עזבהו לא ישוב לו על ידי הסרת הכבלים לבד. לאיש כזה דרוש שיבוא לעזרתו איש אשר יקימהו מן הארץ, ישכיבהו על מטה ויתן לו במשך איזה ימים דברים שונים אשר על ידם יוכל לשוב לאיתנו. כן הוא, אחי העניים, לנו נחוץ כח מחוץ אשר יבוא לעזרתנו, ובלעדיו אין לנו תקוה. זה עשרות שנים אשר אנחנו מחכים לכח כזה, אך אחרו פעמיו לבוא, מפי כל אנשי הצדק וטובי הלב הננו שומעים אך קול אומר: "הרפו הכבלים", אך אין אומר: "תמכו את המוכה, כי הכבלים הלאוהו ואין בו כח לעמוד על רגליו!…" שונות הן פרנסות איש ואיש במדינה: זה מתפרנס מעבודת האדמה, – מאומנותו, זה – ממסחרו, זה – מהשכלתו וזה – מעבודה של שרות, כסרסרות או עבודת-עבד. כל מי שיש מוח בקדקדו יודע ומבין, שכל הפרנסות האחרונות תלויות בשתים הראשונות: כל מקום שיש עבודת האדמה וחרושת-המעשה כל צרכן, שם יש אפשרות לאומנים וסוחרים וכו' למצוא גם הם לחמם, אם אך לא ירבה מספרם יותר מדאי; וכל מקום שאין עבודת האדמה וחרושת-המעשה, שם אין מלאכה לאומנים, אין מסחר לסוחרים וכו'. עוד יש יתרון לשתים הראשונות על האחרונות. האומן, הסוחר הקטן, המתפרנס מהשכלתו והסרסור אינם יכולים לעבוד אלא בעד בני עירם בלבד, ואם במקרה יתרבו בעיר אחת עשרה אומנים, סוחרים קטנים וכו', אז יקרם אחת משתי אלה: או שעשרה מהם יצטרכו לגוע ברעב, או שעשרים או שלשים מהם יוכרחו לחיות חיי לחץ מפני ההתחרות; מה שאין כן בשתים הראשונות. אם יתרבו עובדי אדמה ופועלים בבתי חרושת-המעשה אין בכך כלום, כי אין פרי עבודתם תובע מקום מיוחד, אבל כל העולם כולו קולט אותו. לעבודת האדמה יש עוד יתרון, שכל ההתחרות שבעולם לא ישללו מבעליה את האפשרות לעבוד. מתוך שידים חרוצות וחרושת-המעשה יכולות להתגבר גם על הטבע, לפיכך אפשר לעובד אדמתו להוציא לחם מן הארץ על ידי אמצעים ידועים גם בשנות עצירת הגשמים, ואם כן פעולתו אתו תמיד, וגם ההתחרות היותר גדולה אינה יכולה אלא להוזיל מחיר פריו, אך לא להושיבהו במצב של חבוק-ידים ואפס מעשה, כמו שיקרה לפעמים אצל הפועלים, שמפני רבוי ההתחרות אין להם עבודה כל עיקר לזמן פחות או כל מיני הפרנסות שזכרתי נמצאות גם בין בני ישראל שברוסיא, אבל מתוך שהטפל אצלם מרובה על העיקר, כלומר: ארבע האחרונות מצויות יותר הרבה משתי הראשונות, לפיכך הרי הם דומים לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין ורוח קלה, הבאה במקרה צדדי או בהחדשות המתגלות יום יום בסדרו של עולם, כהתיסדות מסלת-ברזל חדשה או חק חדש וכו' – הופכת את פרנסתם על פניה, ועניי ישראל מתרבים מיום ליום. עובדי אדמה להוציא לחם מן הארץ מעטים בנו ונער יכתבם. מלבד איזה קולוניות בשתים שלש גובערניות, שאדבר על אדתם להלן, אין עובדי שדות בנו. האמנם רבים בליטא עובדי גנות המוציאים ירקות ומיני לפת מן הארץ. היהודי העני בליטא חוכר מאת הנוצרי כברת ארץ וזורע שם כל מיני ירק ופרי האדמה, והוא ואשתו ובני ביתו עובדים את העבודה הזאת מחדש אייר עד סוף חדש תשרי, שם תעבודנה גם בתור פועלות נשים יהודיות משעה 6 בבקר עד שעה 9 בערב ומקבלות שכרן בערך 20 קאפ' ליום. אך הירקות גם הן אינם אלא טפל ללחם, ומפני סבות שונות, שעל פיהן אין הירקות ההן עוברים ממקום למקום אלא נשארים במקומם למאכל ליושבי המקום, בעת שהאכרים מוציאים ירקות כאלה במדה עוד יותר מרובה, אי אפשר שתמציא העבודה הזאת מקבלות שכר מועט כזה. רבים בני ישראל, אשר בכל חפץ לבם היו עובדים בבתי חרושת-המעשה, אך רוסיא בכלל היא ארץ עבודת האדמה, וחרושת-המעשה לא נתפתחה עוד בה. נוסף לזה רוב הערים אשר בהן תפרח חרושת-המעשה ברוסיא, כמו המקומות הנקראות בשם הגליל המרכזי והגליל למכרה המתכיות, סגורות הן לפני בני ישראל. וכבר ראינו מה שקרה להפועלים מבני ישראל באחד בתי חרושת-המעשה בפטרבורג (המליץ שנה זו, גליון 5 צד 100). ונשאר להם אך למצוא עבודה בערים מספר שיש בהן בתי חרושת-המעשה, כביאליסטאק, לאדז, אשר, כפי הנשמע, רוב הפועלים שם יהודים הם. אך כמה פועלים, מאומה של שלשת מליאן אנשים החיים כמעט כלם מן האויר, יכולים למצוא עבודה בערים מספר כמו אלה? על כן לא יפלא אם מספר האומנים והסוחרים הקטנים רב על מספר הדורשים מלאכת האומן והקונים; לא יפלא אם נראה בחיי העם הזה עניות נוראה, מחסור וחיי לחץ, מחלה ומגפה תמיד; לא יפלא גם כן, כי העם אינו יודע את עניו, כלומר: יודע הוא שאין לו צרכי חייו, אבל אינו מתפלא כלל על כך, אלא הוא מאמין שכך היא דרכן של החיים של בני-אדם הפשוטים, וכי כל באי עולם, מלבד יחידי סגולה שזכו לעושר, חיים גם כן במצב כזה. היאמין העני יושב ליטא, כי חברו אומן עני כמותו היושב בעיר אחרת ברוסיא (אך לא בליטא) משלם עשרה רו"כ ויותר לחדש שכר מעונו, משתכר בכל יום כרו"כ ומחצה ויותר, שותה תה לא פחות משתי פעמים מדי יום ביומו, אוכל בשר בכל יום, נושא בגדים שאינם טלואים, ואינו מחסר את נפשו מכוס יין, שכר, מי סעלצער וכיוצא בזה? – "לא, איש כזה עשיר הוא, יענה לי העני יושב ליטא, שהרי, לפי דבריך, משתכר הוא כחמשים רו"כ לחדש, ואני, העני יושב ליטא, אינני משתכר אפילו חמשה-עשר רו"כ לחודש". – לא, ידידי, אשיב לו: האיש הזה עני הוא כמוך, עובד בזעת אפו כל היום, וכל עמלו לפיו, ואין בידו אפילו פרוטה אחת, ובמה איפוא עשיר הוא ממך? עבודתך אינה רבה מעבודתו וכיסו איננו מלא מכיסך; אבל הוא עני, ואתה אינך אפילו עני, אבל גוע מנוער, צל אדם אשר בחייו גרוע הוא ממת, כי לא עני סתם אתה, אבל עני יהודי יושב ליטא! ארץ ליטא רזה היא בתבואות ודלה במסחר וחרושת-המעשה, ואין כחה לשאת את יושביה, אפילו אם היו כלם עוסקים בעבודת תוצאות וכל-שכן עתה, שהרבה אלפים מישראל שבה אינם עוסקים בשום עבודה של תוצאות, רק במסחר, בעבודת משא ובתורה ועבודת שמים. אין ספק שגם בני ישראל בנפת הווייכסעל ובמדינות פולין, שגם הם אינם עוסקים לא אינם במצב טוב, כי סוף-סוף אך על עבודת תוצאות יחיה האדם בכלל, ואך בזכותה יחיו גם העוזרים על ידה במסחר וכו'; אך באין אצל בני ישראל עבודת תוצאות כל צרכה, הנה "העיקר חסר מן הספר" ובמה איפוא יחיו אלפי בני ישראל? הנה רואים אנו, כי עיקר נכבד מאד חסר בחיי בני ישראל. החסרון הזה לא בא בסבת הספרות, אך בסבת כח עושקים. לא על ידי התלמוד, הפוסקים, המדרשים וספרי קבלה חדלו בני ישראל לעבוד את האדמה וכיוצא בזה, אבל בסבות היסטוריות, בכח שובבות ימי הבינים, המריעים הרעו בכל כחם, והשתמשו לרעה בכל אפשרות שמצאו, והמטיבים בתקופה החדשה הטיבו על-פי-רוב אך באומר ודברים או גם מן השפה ולחוץ, בשעה שהרפואה דורשת כח ידים, אשר יברא לאלפי בני ישראל חיים חדשים ויתן להם עבודת תוצאות. ממילא מובן, שברוסיא, ארץ עבודת האדמה, אפשר ונחוץ ביותר, שעבודת התוצאות שתנתן לבני ישראל תהיה עבודת האדמה. האמנם אומרים אמור, שאין בני ישראל מוכשרים לעבודת האדמה. אך כמה מן הסכלות יש בהחלטה זו! אפשר לומר, שעם פלוני היושב בארץ פלונית, רוח האקלים פועל עליו שהוא מוכשר יותר לדבר פלוני, מאותו עם היושב באקלים המתנגד להראשון; אבל לומר, שעם פלוני אינו מוכשר לדבר פלוני כלל – זהו הבל ורעה רבה. בעלי ההחלטה הנ"ל תמכו יסודותם על המחזה שראינו אצל הקולוניסטים היהודים, שלא ראו ברכה בעמלם. אך החלטה נחרצה כזו תעיד על בעליה שהם מהירי משפט ומהירי יאוש! אילו היו האנשים ההם מתונים בדין, היו מחליטים, שבני ישראל אינם יכולים להיות עובדי אדמה בהיותם באותן התנאים שהקולוניסטים נמצאים בהם, ודורשים הם תנאים יותר טובים, אבל לא לגזור עליהם נדוי ולהרחיק אותם מעדת עובדי האדמה. אין בכחי לברר את כל הסבות שהיו לשטן להקולוניסטים היהודים לראות טוב בעמלם, אך איזו סבות מהם ימצא הקורא בספר שכתב ה' אביגדור מקנדיא "היהודים עובדי אדמה", שנדפס בהשחר שנה שביעית, ואחר כך בבראשורע בפני עצמה. הספר הזה יצא מאיש נכבד מאד, קולוניסט ומורה-הוראה לעדתו בהקולוניא שהוא יושב בה, וכפי הנודע לי, הוא בעצמו עוסק בעבודת הקרקע, חורש אדמתו וקוצר תבואתה, כאשר אחיו הקולוניסטים, מבלי הבט על מה שהוא מורה-הוראה בישראל. לדוגמא אעתיק פה איזה מדבריו: "ראשית התיסדות הקולוניות מעובדי האדמה היהודים היתה בתחלת המאה הזאת התשע עשרה וכו'. בשנת 1806 (תקס"ו) באו רבים כו' ויבנו להם שבע קולוניות במחוז הערסאן כו' למרות כל המעצורים וכו' וביותר דבר הוות, אשר השחית בזעף את האורחים הבאים האלה וכו' וארבע הידות מהבאים היו טרף לדבר שינוי האויר והיד החמשית נשארה לפליטה. בשנת תקפ"ב באו עוד הפעם משפחות רבות וכו', גם אלה נפגעו ממגפת הדבר, מפאת שינוי האויר, כאשר כן הפגיע גם אחרי כן בהבאים בשנת ת"ר כו'. המסע בשנת תקס"ו והמסע בשנת תקפ"ב וכו' (שמעו, קוראים!) לא היו למען יקבלו חופש מחובת עבודת-הצבא, כי בימים ההם לא עבדו עוד היהודים בצבא במדינת רוסיא. (צד 6)… בשנת תקצ"ח-תר"א יצאו עוד הפעם רבים מאד מכל מחוזות מערב רוסיא ממעמד עירונים למעמד עובדי אדמה, ויכוננו להם קולוניות כו' אם על שדות קנוים להם בכסף מלא מאת אדוני הארץ, או על אדמת הממשלה על פי החקים הכוללים וכו' ויכוננו עוד שלש-עשרה קולוניות במחוז הזה השלישי היה גדול מאוד וכו' אלה הבאים בפעם השלישית היה עיקר מטרתם על-פי-רוב קבלת החופש והנחה מחובת הצבא וכו' אמנם גם ראשי הקהל מהערים כו' בראותם כי חוב מס הצבא מהיוצאים נפל על הנשארים כו' עד אשר נאלצו רבים לעזוב את ביתם ונחלתם, ולבא שנית במעמד הסוחרים ובמעמד העירונים וכו' עד אשר באחרונה, על פי הערות 1, 2 לסעיף 1420 חדלו מסעות היהודים אל הקולוניות עד היום הזה (7–8)… והמפקחים לא הוציאו עליהם ההוצאות כראוי כו' ויאלצו לבנות להם בתים מחדש, והמפקח… השחית סך עצום אשר הפקד תחת ידו למשמרת מכסף עובדי האדמה. אמנם שרי הועד אשר למשפט ישורו לא כסו על חטאתו ומסרו דינו לבתי-המשפט הגבוהים וכו'. רבים (מהקולוניסטען) קבלו מהממשלה אותות כבוד כו' מכתבי תהלה ותשורה מאתים ושלש מאות רו"כ לאיש איש כו'. אמנם כמו כן רבים, למורת רוח עמלם ויגיעם ועבודתם הרבה, נתרוששו כו' על ידי מגפת הבקר, שנות בצורת והשחתת יבול הארץ על ידי האויבים הנוראים למין האדם כו' הלא המה: הנמיה ושרץ העוף (שם)… ובכן קבלו היהודים עובדי האדמה במחוז חערסאן (דעסיאטינות) לכל משפחה; אמנם מארבעים כברות ארץ אשר תקבל כל משפחה לא תמצא לחרוש ולזרוע אך שש כברות ארץ (צד 10). הקולוניסטים האשכנזים והמענאניטים אשר בארץ רוסיא ובסאראבי קבלו אדמה במיטב הארץ על חוף הים ושפת הנהרות הגדולות, ארץ השפלה והעמק, אשר שם הגפן הטוב יתן פריו, הטאבאק ועץ תולעת המשי – את יבולם, לכל משפחה ששים כברות ארץ וכו' ולכן עתקו וגם גברו חיל וכו' ועובדי האדמה הרחוקים מהחוף והערים, יקבלו אך החצי בעד תוצאות יבול אדמתם וכו' (צד 12)… ומה איפוא יעשה היהודי עובד אדמה בכברת ארץ אחת או שתים, אשר יגיע לחלקו? אם לזרעה חיטים ושיפון, זרע הדוחן ותפוחי אדמה לשבור רעב ביתו? או יזרענה שעורים ושבולת-שועל למרעה בהמתו, יעבוד בה? מאין איפוא יקח חובות הקהל והוצאות ביתו וצרכי החיים הנחוצים, המרובים בעתות האלה?" (צד 13)… הדברים האלה, אשר העתקתי אות באות מן הספר הנ"ל, יפיצו אור מעט על חיי היהודים עובדי האדמה ועל הרבה סבות אשר היו בעוכריהם, ויוכיחו ברור, כי כל אלה שהחליטו על פי אחרית הקולוניות האלה, שאין בני ישראל מוכשרים לעבודת האדמה, לא היה להם כלל על מה שיסמוכו, ואם כן נחזור להיקש הגיוני פשוט: האדם מוכשר לעבודת האדמה, היהודי אדם הוא ואם כן גם הוא מוכשר לעבודת האדמה. הרי החולה, הצועק באין אומר ודברים, לפנינו. החולה הזה הוא עמנו, עצמנו ובשרנו, או יותר טוב: אנחנו בכבודנו ובעצמנו. הרי רפואתו, או יותר טוב, רפואתנו, גלויה, אך הרפואה הזאת כבדה היא ממנו, דורשת כח ידים להרימה ולתתה אל ידנו; אל הכח הזה עיני החולה נשואות בבלי דעת נפש זה ימים רבים… בצר לו ממכאוביו ומעניו נשא החולה עיניו אל ההרים. "מאין יבא עזרי?!" – קרא ביאוש. יום אחר יום עבר, ישועות בל נעשו להחולה, ובעצמת מכאוביו עודנו מתהפך בחליו ונואש מטוב… והכח ההוא טרם הופיע! לשמחת לב אלפי אובדים ונדכאים בענים, לשמחת לב כל המיצר בצרת אחיו, לשמחת לב כל שונאי קנוניות ורמאות ואוהבי יגיע כפים, החל הכח הזה להתפתח ויש תקוה כי בקרוב יראה פעלו עלינו. החברה "חברים כל ישראל" נכונה לקנות שתי מאות אלף דעסאטינות קרקע (כל דעסאטינא מחזקת 2400 סאזשען מרובעים) ברוסיא, במחיר ששה מילליאן רו"כ ולהושיב עליהם עשרת אלפים משפחות מבני ישראל ברוסיא לעבוד אותן, ומלבד זה תתן לכל משפחה ארבע מאות רו"כ במזומנים לקנות להם כל צרכיהם לעבודת הקרקע. הכסף הזה, העולה לסך אלף רו"כ לכל משפחה, יבא לידי גביה מכל משפחה במשך חמשים שנה, מלבד עשר שנים הראשונות, שבהן לא תקח החברה מאומה מאת עובדי הקרקע. (מכתב העתי "נאוואראססיסקי טעלעגראף", נו' 1044 במאמרו של ה' אשכנזי מפאריז). ה' אשכנזי מסופק אם יתעוררו היהודים לקול קריאת החברה, אך הספק הזה אין לו מקום, לדעתי. לוא אך יצלח בידי החברה להפיק רצון מאת הממשלה בנוגע להתנאים אשר על פיהם תחפוץ לקנות את האדמה מיד הממשלה, אז אין ספק כי היהודים אשר כבר נלאו לשאת משא ענים ידעו ויבינו מה טוב להם, וגדודים גדודים יחלצו לעבוד את האדמה. ומה שנוגע להסבות הבלתי תלויות בדעת היהודים, הנה, אם דברי הנסיך גארטשאקאוו, אשר אמר במושב הקאנגרעס בבערלין ביום 16 יוני: לבלי השוות את יהודי ברלין וכו' ליהודי סערביא, רומיניא ואיזה מחוזות רוסיא אשר לפי דעתו, באמת, הנם לשוט ליושבי המקומות ההם (הפארטאקאל נומר 8 למעשי הקאנגרעס הנדפס בהוספה למה"ע "גאלאס"), אינם דעת עצמו לבדו, אך דעת רוב שרי הממשלה או כלם, אז יש לנו רשות לקוות, שהממשלה מצדה, לא לבד שלא תפריע את החברה לקרוא דרור ליושבי ארצה מן השוט אשר בצדם, אבל עוד תתאמץ לתת ידים להחברה להוציא לאור את פעלה. אם אך תוכל החברה להוציא לפעולת ידים את עצתה הטובה, אז יש לנו הצדקה להיות בטוחים, כי הקולוניות שתיסד החברה "חברים כל ישראל" יובילו יותר אל המטרה מן הקולוניות שיסדה הממשלה, מפני הסבות שאבאר: א) שרי הממשלה בעת ההיא היו להם שתי מטרות בכוננם את הקולוניות ליהודים: הטבת מצב היהודים וישוב ארצות נשמות ברוסיא, ועל כן נלחצו לתקן תקנות וחקים שונים גם לטובת המטרה השניה, אשר אולי היו לשטן לפעמים להמטרה הראשונה; אבל החברה אין לה אלא מטרה אחת: להיטיב את מצב היהודים, ואך ההטבה הזו תהיה לנגד עיניה תמיד ולא תט מעליה ימין ושמאל. ב) אי אפשר היה להממשלה אז שלא תחשוב במקצת את היהודים הקולוניסטים, וביחוד אותם שנהיו לקולוניסטים בשביל להתפטר מעבודת-הצבא, – שכל חפצם בעבודת האדמה אינו אלא למראית העין, כדי להונות את הממשלה וליהנות מנכסיה ומהנחותיה בערמה, ועל כן הוכרחה לחוק שלשלת של חקים לגדור בעד ערמת היהודים, והשלשלת הזו כפתה את ידי הקולוניסטים היהודים לבלי יעשו חיל בעבודתם, שהרי רבוי החקים בעניני מסחר ועבודה גורם להם שלא יפרצו כראוי, כידוע גם לתינוקות של בית רבן מספרי הלמוד. ג) כשם שהממשלה לא האמינה בתמימות היהודים, כן גם המון היהודים לא האמין ששרי הממשלה יעשו דבר לטובתו. ועל כן בבלי דעת ובבלי תבונה חשד לחנם את הממשלה, שהיא פורשת רשת לרגליו בישוב הקולוניות, ושהיא זוממת בזה או להעבירו על דתו (סבה מספקת לההמון לבאר על פיה כל חק חדש הנוגע ביהודים) או מחשבה אחרת לרע לו. לפיכך לא נתעוררו לקול הממשלה רק אנשים חכמים ומבינים, או כאלה אשר בקשו להטיב מצבם האיום, או בחפצם להפטר מעבודת-הצבא. אבל אם יוכנו קולוניות מקופה פרטית של בני-ברית ימשכו יותר את לב ההמון ויפיחו אמון בלבו להאחז בארץ ולעבוד את האדמה. ד) החברה תתאמץ בלי ספק למנוע כל מפריע אשר יוכל להיות לשטן להקולוניסטים בעבודתם, בהצלחתם, בהשכלתם ובאורח חייהם: בלי ספק תשים לב אל המופתים הנזכרים בספר "היהודים עובדי האדמה" הנ"ל, אשר יראו ברור, כי עשרים דעסאטינות מעטים הם למשפחה (דבר זה הוכיח גם הפראפעססאר יאנסאן); ישתדלו שלא יהיה שום יחס ישר להקולוניסטים עם הפקידים בכל דבר הנוגע לעבודת-האדמה ולא להאזרחית, לה לאנשי יושר, הם הם יהיה להם יחס עם הפקידים כשיצטרכו לכך, וכדרך שמתנהגים גם הקולוניסטים האשכנזים, כדי שלא יהיה עסק להקולוניסטים עם פקידים ממין הידוע; שהקולוניות תהיינה קרובות לפרשת דרכים: אם לדרכי מסלות הברזל, או לדרכי הנהרות נושאי ספינות תבואה; שהקולוניות שתיסד החברה תהיה בהם ממדת הערים, מפני שהעברי רגיל לחיות חיי עירוני, ולא חיי כפרי, ולהשיג דבר זה עליה להשתדל שישבו בכל קולוניא הרבה משפחות, ושלכל קולוניא יהיה לה מורה הוראות, בית-תפלה, מרחץ, רופא, בית-מרקחת, בית-ספר, וכיוצא בזה דברים הנצרכים לכל עדה ועדה. עזרה בצרות נמצא מאד! אלפי משפחות הגועים עתה ברעב ימצאו מעתה לחמם בנחת ובהיתר ויהנו מפרי כפיהם על אדמתם. אחריהם ימשכו גם מאות בעלי-מלאכה, אשר במקומם לא מצאו לחמם, להיות לעזר לאחיהם עובדי האדמה ולמלא צרכי חייהם. אלפי יהודים יחלצו מרעב, ממצוק, מקור, ממחלה, מיאוש, משמוע בכי עוללים ללחם ומצרות רבות ורעות! החברה בפעלה הגדול הזה תגול חרפה מעל הלאום כלו, אשר משנאיו יאמרו עליו כי לא יצלח רק למסחר, לבערזע ולסרסרות וכו' אך לא לעבודת האדמה, ותוכיח לעין כל, כי לוא גם היה אמת, כי כל בני ישראל הם לשוט לשכניהם, הנה אין בני ישראל עצמם אשמים בזה… ואלה, אשר בני ישראל יאכלו את בשרם, אך פרי מעלליהם מאז יאכלו… היצאו גם אחינו עשירינו ברוסיא לעזרת אחיהם ליסד קולוניות? האם יעזבו רגע את קרירות-רוחם לדאוג גם בעד עמם? הישכחו רגע את עסקיהם, חכירותיהם וקבלנותיהם, את בגדי נשותיהם שהם מפארים במדה נוראה, את סוכנותיהם ושאר תענוגותיהם, להשלים את הכסף החסר לדבר הגדול הזה, או לתת להוצאת-הדרך להאומנים אשר יאבו להתפרנס באמונותם על יד הקולוניסטים? – מסופק אני מאד… מי יתן והצליח הדבר ביד החברה לבדה, ולא יצטרכו בדבר הזה לעשירי יהודי רוסיא. על הספרות החובה לעזור לטובת בני ישראל עתה, כאשר עזרה לפנים לרעה; על מה"ע העברים החובה לפרסם זה ולהוכיח תועלתו הגדולה לבני ישראל; ועל הרבנים והמשכילים החובה לעשות רשימה מכל המשפחות אשר יאותו להעתיק אהלם ולעבוד את האדמה. בטוח אני, כי אחינו העניים, בכל מקומות מושבותיהם, יגילו לדבר הזה ובכל לב יתנו אזן קשבת לקול החברה לטוב להם ולבניהם אחריהם. ר' גדליה זילברמן מתהלך בחדרו, וברשמי-פניו מסתמנים דאגה, רגז וקצר-רוח של צפיה. "שבועים כבר עברו מן המועד הקבוע – יוצאת נהמת-תלונה מבין שפתיו – הגם היום לא אקבל מכתב?!…" ר' גדליה הוא זקן כבן ששים שנה, אך קומתו הגבוהה עודנה זקופה ופניו בריאים ורעננים לא לפי שנותיו. בני עירו אומרים עליו, כי חייו עברו באושר ועתה הוא מבלה שבתו בטובה, והדברים האלה אינם רחוקים מהאמת. כל ימיו היה ר' גדליה סוחר מצליח ויתגורר בעיר מ. ולעת זקנה העביר את בית-מסחרו לבני בניו, כי צרכיו לא היו מרבים עוד ופרנסתו נמצאה לו ברוח מתבואת-הונו. חייו עברו במנוחת-נפש שלמה, יום אחד לא שנה ממשנהו; רק היום השלישי פעם בשני שבועות היה מצטין מהאחרים, כי אז לפנות ערב, למועד משתה התה, היה ר' גדליה מקבל מכתב כתוב על ידי בניו ואנשי-ביתם… אלה ידעו את טבע אביהם, כי אוהב הוא סדר נכון וקביעות בכל דבר, ובהיותם מכבדים אותו מאד ושוקדים למלא את רצונו בדיוק, לא הרשו מעולם לעצמם, להפריע את הסדר הקבוע ולאחר את המועד. – כה עברו ימים ושנים, ומה זה היה להם הפעם, כי שנו פתאם ממנהגם? זאת נסער לב ר' גדליה מאד, ובנפשו מתחוללים רגשות דאגה ורגז, פחד ותלונה. קול הדלת בהפתחה ובהסגרה נשמע מהדר החיצון. "נושא-האגרות הוא זה!" חולף הרעיון כברק במוח ר' גדליה, ובאותו רגע נפתחה הדלת, המשרתת נראתה על הסף והושיטה לו גליונות-עתון אחדים ומכתב… המעטפה נכרת בצורתה, גם כתבת הפירמה וכתב-היד נודעים. רגע דופק הלב דפיקות חזקות קצת מהרגיל, היד רועדת מעט, הפנים נוהרים משמחה והעינים מבריקות; אך בהרגע השני מתקמט המצח, מתכנסות גבות-העינים וכל רשמי-הפנים נעשים רצינים, כמעט גם קשים. "לא אנקם הפעם – נוהמות שפתיו בלחש – יוסרו וידעו מועדם להבא!" בטרם פתחו את המכתב הוא מתבונן מכל עבריו. הוא רואה שתי מרקאות במקום האחת הרגילה, ובפלס ידו הוא נוכח, כי אמנם כבד הפעם משקל המכתב. "הם מרבים להתנצל, – חולפת בת-צחוק של רצון על שפתיו – אך טרחת-שוא הוא: כל התנצלות לא תועיל להם!"… ובהרעיון הזה, הוא מרגיש מין ענג, מין ספוק-נפש מיוחד. רגע אחד מתעוררת אמנם דאגה בלבו, אולי קרה שם אסון, והחשש הזה מעוררהו לפתוח מהרה את המכתב; אולם אחרי רגע קטן הוא לועג בעצמו לחששיו השטותיים, ומבלי שים לב לזאת, שבסתר-נפשו פנימה בוערת כאש התשוקה לדעת את הכתוב במכתב, הוא עושה הכנותיו הרגילות במתינות שלמה ובלי כל חפזון. הוא יושב לו על כסאו הרך, נשען בגבו על כר הכסא מאחריו, מוציא את משקפיו מנרתיקם, מוחה את זכוכיותיהם ומרכיבם על חטמו, ורק אז הוא קורע את קצה המעטפה, מוציא את המכתב בעצמו, פורשהו על השלחן ומחל לקרא בו… זה כחצי שעה הוא קורא את המכתב, שונה ומשלש, והדברים סתומים ובלתי-מובנים לו כל עיקר… בכלל רבות מאד הזריות והפליאות: מכלותיו ונכדיו אין איש כותב לו דבר, גם בנו השני כותב רק שורות אחדות; כל המכתב ערוך ביד בנו הבכור, אך גם זה איננו כותב כמנהגו בשפה ברורה, שפת-סוחרים קצרה ומדויקה… שני גליונות-ניר גדולים לפניו, כתובים מכל עבריהם; אך הוא איננו מבין דבר מכל המון המליצות האלה, מכל ההתפלספות הארכה הזאת על ה"חיים" וה"דת", על ה"הכרה" ו"אמונת-הלב", על ההרגל לתנאי-חיים ידועים ועל הצרך להתרגל לתנאי -כהחיים אחרים, שונים ובלתי-רגילים… מה זה עלה פתאם על לב בנו להקביל את אפני-החיים בעיר מ. אל אפני-החיים באחת מ"ערי התחום"?… מה פשר הדברים: "קרבנות בלתי-אפשריים", "עתידות דברי-פלא רבים כאלה?… למה זה התעורר בנו פתאם לדבר על יהדותו ועל דבקותו בה, מבלי שים לב לכל דבר, ומה הוא החטא המדומה, אשר הוא מבקש עליו סליחה ומעורר "רחמי אב משכיל, היודע להבחין בין אשמת זדון משרירות-לב ובין חטאת-אונס מהכרח מר" – מה פשר כל החזון הסתום והפלאי הזה?… מי יבאר לו את כונת כל הדברים האלה?… חצות-הלילה קרובה ור' גדליה עודנו מתהלך בחדרו, שקוע במחשבותיו. "סדרי-בראשית נשתנו עלי – מתלונן הוא כפעם בפעם במחשבתו – שבועים ימים עוברים מן המועד ומכתב אין; סוף סוף יבוא המכתב והנה הוא סתום ומלא פליאות! אכן סדרי-בראשית נשתנו עלי!… ובאמת, האין זה שנוי בסדרי-בראשית? מי ראה כזאת, כי למועד חצות-הלילה עוד יהיה ר' גדליה ער ומתהלך בחדרו?!… לו היה סדר-יום קבוע, כל דבר ומעשה היה נעשה יום יום בשעה מזומנה; רק היום שנה הכל. הוא לא קרא את עתונו לפנות ערב, לא יצא אחרי משתה התה אל המעקה, אשר לפני ביתו, וסיגרתו בפיו, למען שוהה מעט את העוברים עליו ממכריו, לא הלך לבית-המדרש לתפלת מנחה וערבית, לא אכל בערב את סעודתו הרגילה ולא עלה בשעה העשירית על משכבו… מאז קרא את המכתב, רק רעיון ממלא את כל נפשו, רק שאלה אחת מעסקת את כל מוחו. בינתים באה "זקנתו" החדרה, והוא לא קרא באזניה את המכתב מתרגם יהודית כמנהגו. היא חכתה זמן מה דומם, אחרי כן פנתה אליו בשאלתה, והוא לא עשה חפצה. היא נבהלה מפני הסמנים הלא-טובים האלה, ובלב חרד הפצירה בו להגיד לה, לפחות, מה שלום הבנים ומה נשמע אתם; אך הוא ענה בקצר-רוח ורגז גלויים: "שלום, שלום להם, כל חדש אין". היא הביטה אליו ברגזה ודאגה, במבטה נשקפו צרת-נפש ותוכחה שתקנית ובאנחתה העמוקה, אשר התמלטה מלבה בצאתה את החדר, נשמעה קבלת-יסורים בהכנעה; אך הוא לא שם לבו לכל אלה… הוא לא שם לבו לזאת, כי כבר עבר זמן תפלת מנחה וערבית, לא התבונן, כי המשרתת הביאה מנורה דולקת ותשם את לחם-הערב על השלחן, אף לא הרגיש בזאת, כי המשרתת נשארה זמן מה על עמדה בפתח, כמחכה לפקודתו, ואחרי כן יצאה במשכה כתפה ובהניעה ראשה – הוא מתהלך פעם בחפזה ופעם לאטו. לפעמים הוא עומד רגע, שם את כף ידו על מצחו ועוצם את עיניו; אך אחרי רגע כבר שב הוא להליכתו, וככה הוא מתהלך וחושב, מתהלך וחוקר בדברי החידה הסתומה הזאת!… רגליו נלאות מרוב הליכה, מוחו נלאה מרוב עיון וחקירה. מאפס כח הוא נופל על כסאו הרך, עוצם את עיניו ולוחץ בשתי ידיו את רקותיו, כאלו הוא אומר לעצור בחזקה בעד הרעיון מפעל; אך המוח איננו נשמע לפקודה והמחשבות מוסיפות להגרר זו אחרי זו מאליהן – הוא רואה ונוכח, כי מרוב חקירתו מוחו מתבלבל ורעיונותיו מסתבכים, על כן הוא מחליט להסיח מעט את דעתו מהענין המטרידו, ולמען הטות את מחשבותיו לעבר אחר, הוא שולח את ידו ולוקח את גליונות העתון, אשר נתקבלו יחד עם המכתב. בעתון היה קורא רק את הפרק הפוליטי: יתר הפרקים, ביחוד פרק החדשות, היו נקלים ובלתי-חשובים בעיניו; תחת זאת היה קורא את החדשות הפוליטיות בשימת-לב ורצינות מיוחדות; כל פרט בהן היה מענינהו ואל כל שמועה היה חודר ומתבונן… "פה צפונה חכמה רבה ועמוקה בכל מלה, בכל הגה קל – כן היתה דעתו – והקוראים דברים כאלה קריאה שטחית אינם יודעים ואינם מבינים כל דבר"… הוא מנסה גם עתה לקרוא בעיון; אך הדבר הזה אי אפשר לו הפעם: רק עיניו עוברות משורה לשורה ומוחו איננו קולט כל רעיון, איננו תופס משמעות כל משפט… באופן מכונתי הוא עובר משורה לשורה, מעמוד לעמוד, מפרק לפרק, ופתאם מופיע לפניו שם מ. בראש אחד המאמרים. הוא מחל לקרוא בלי-בחינה, בלי התענינות; אך עוד מהשורות הראשונות הוא נמשך אחרי הדברים הנקראים, ובמדה שהוא מוסיף לקרוא, בה במדה תגדל התענינותו – הוא קורא על דבר גזרת-יציאה, אשר נגזרה על היהודים, היושבים בעיר מ. שלא כדין, והחדשה הזאת פוקחת פתאם את עיניו והוא מחל להבין את מכתב בנו… רגע הוא מרגיש מעין רוחה, כמו הוסרה מעל נפשו מעמסה כבדה; אך באותו רגע כבר תוקפים אותו רגשות צער ודאגה לזכר הצרה הגדולה, אשר באה על בניו… הוא איננו מסים עוד את המאמר שהתחיל, כי הרעיון: עד כמה הרעה הזאת נוגעת לבניו – הרעיון הזה משעבד לעצמו את כל מוחו של ר' גדליה, והוא לוקח עוד הפעם את המכתב ושב לקרא בו… עתה הוא מבין את המכתב בכללו, מבין על מה מתאונן בנו, מבין מה היא הצרה הפתאומית והבלתי-צפויה, אשר עליה מסבים רוב הדברים; אך בכל זאת עוד רבים המקומות הסתומים והבלתי-מובנים, עוד רבים הדברים, הנראים לו כזרים ומתמיהים עד מאד! הוא קורא עוד הפעם את המכתב, שונה ומשלש; אך הדברים הסתומים אינם מתבארים בשום אופן והוא מרגיש, כי פה צפון דבר-מה, חשוב ורב-ערך מאד, אשר איננו יודעהו עוד… הוא יושב זמן מה כנדהם ועיניו נטויות נכחן אל נקודה אחת, פתאם חולפהו רעיון כברק, הוא קופץ ממקומו ופניו מלבינים מאד. "לא, לא!… הדבר הזה אי-אפשר הוא!" ובכל זאת הוא רועד כלו ומביט על סביבותיו בבהלה… הוא שולח ידו לאחוז במכתב, הפרוש על השלחן; אך ידיו רועדות כל כך, שהמכתב נשמט מהן פעמים אחדות ואיננו מתהפך כחפצו… סוף סוף עולה הדבר הזה בידו, והוא מחל לקרא את המכתב עוד הפעם מראש; אך בעמדו בחצי העמוד השני המכתב נשמט מידו, קריאתו נפסקה וגופו נוטה באפס-כח אחורנית על גב הכסא – הוא איננו חושב, איננו מרגיש גם כאב; רק כעין מועקה נוראה מכבידה על כל נפשו והוא קופא על מושבו בלי תנועה! הוא איננו יודע בעצמו, כמה זמן נמשך מצב הקפאון הזה; אך פתאם הוא ננער כמו מדחיפה חזקה, והוא מזדעזע כלו, מרים את ראשו ומביט על סביביו בתמהון. במשך רגעים אחדים איננו יכול לברר לעצמו מה אתו, אך מעט מעט מתעורר זכרונו והכרתו תשוב אליו. עוד רגע קטן מסופק הוא ושואל את נפשו: אולי חלום הוא? – אולם סקירה אחת לעבר המכתב, הפרוש על השלחן, דיה להסיר גם את הספק הקל הזה… הוא קופץ ממקומו: סערת-הרוח, ההולכת וגוברת בקרבו, איננה מניחה לו לשבת תחתיו במנוחה… קצף נורא מתקלח יותר ויותר בנפשו, רגשות חמה עזים מרתיחים את דמו, שניו מתעצמות לחריקה ואגרפיו מתלכדים מאליהם – "איך מלאם לבם לעשות כזאת?!" הוא היה יודע, כי בניו אינם נזהרים הרבה במצות-הדת, גם הוא בשעתו היה מרשה לעצמו מעשה-חרות ידועים: במ. אי-אפשר להתנהג כמו שמתנהגים באחת ערי-התחום – אולם צעד כזה!… ובבהירות מכאיבה נגלה לפניו כל עמק התהום הנורא, אשר טבעו בו כל היקר לו, כל נחמת חייו וכל פרי עמלו ושקידתו: למה עמל?… על מה שקד כל שנות חייו?… ושאלת-היאוש המרה הזאת מעוררת בקרב נפשו שאלה אחרת, מרה ומדאיבה עוד הרבה יותר: האין הוא עצמו אשם בכל זאת, אשר נהיתה עתה?!… הוא היה מתגאה תמיד בפעולת עצמו במין מנוד-ראש של חמלה על רבים מבני-עירו, אשר לא השכילו כמוהו לכונן את מצב בניהם – האין אחרית-הדבר מוכיחה את ההפך?!… האין הוא ראוי למנוד-ראש מצד אותם האנשים, אשר היה נד להם לפנים ומקנא בהם עתה?!… רגשות החמה והתמרמרות הולכים ורפים בקרבו; אותו תוקפות איזו התיאשות ואפיסת-אינרגיה מחלטות, בו מתעוררת כעין חמלה על אפסות עצמו, ובנפשו המדכאה אין גם די רצון לחשוב מחשבות, לחקור את מצבו בדעה צלולה – הוא איננו מתהלך עוד, גם מוחו כמעט שאיננו עובד את עבודתו; הוא מוטל בלי-כח על כסאו ובלי הכרה עוברים בדמיונו ציור אחרי ציור, מחזה אחרי מחזה… בדמיונו הוא רואה את עצמו בחדר-משכבו על עשר-דוי. הבקר כבר האיר, אך בחדר שורר עוד חצי-אפל, כי מסכות-החלון מורדות. אנשים שונים מתהלכים אנה ואנה, אך הדממה איננה נפרעה, כי הנמצאים צועדים לאט, בזהירות על בהנות רגליהם. הדברים נאמרים בלחש, אך הוא שומע ומבין, כי חושיו רפים אמנם, אבל צלולים עוד למדי. "מחלתו אנושה – מגיע לאזניו קול מתלחשים – הגסיסה קרובה". "ואים בניו? האמנם אינם יודעים דבר?!" משיכת-כתפים של תמהון מדברת כמו בברור: האמנם אינכם יודעים?… "הוא מתנועע, רוזם… הוא מבקש בודאי לקרא ודוי". "ודוי… אמנם כן, לודוי הוא זקוק מאד!" וכל העינים, הנטויות אליו, מפיקות חמלה ומנוד-ראש. "יסר יסרהו יה – קורא הוא ברור במבטי העינים האלה – היש עוד גוע אמלל כמוהו?!…" היש עוד?… היש?… והמחזה הולך ונמשך, דמיונו מוסיף לציר – חרשי-האדמה מכסים את עיניו, גושי העפר נופלים וממלאים את חלל הקבר החדש: תור ה"קדיש" הראשון מגיע… מי יקרא את ה"קדיש"?… הכל מחרישים, מניעים ראש ונאנחים בלי-רצון… אחד השמשים אשר לא פג עוד שכרונו, קורא קול צרוד ולשון מגמגמת את ה"קדיש" הראשון, וכל השומעים נדים לגורל האב האמלל, אשר באתהו כזאת. היש עוד רעה גדולה מזו?… היש?… הלילה חולף ואתו יחד נודדים גם מחזות הדמיון הנסער: אולם רשמי הלילה הזה אינם נמחים… לשוא מתאמץ ר' גדליה להסתיר שברו מעין זרים ולהתראות כשלו ומאשר: הכל רואים, כי קומתו הזקופה נעשתה כפופה, פניו הרעננים והבריאים צמקו וקדרו – והשמועה הולכת ומתפשטת בעיר… ליועצי פלא יש שאלות כוללות שתשובה פרטית אחת אינה מספקת להן; אם תשאל, למשל: "מה בין אדם לתרנגול?" – אז נוכל להשיב על שאלה זו עשרות תשובות, שאין אחת מהן מרחקת את חברתה; אבל אם נאבה לפטור את השואל שאלה כזו בתשובה אחת, עלינו להשיב לו מענה כולל: "זה אדם וזה תרנגול", כלומר: הראשון ממין המדברים והשני ממין העופות, ואין יחס ביניהם. שאלה כללית כזו היא גם השאלה השגורה על פי רבים: "מה בין הסופרים העברים לסופרי אומות-העולם?" על השאלה הזו יש תשובות פרטיות הרבה, ותשובה אחת כללית: אלה הם סופרים עברים, ואלה – סופרי אומות-העולם, כלומר: האחרונים כותבים לאומה שיש בה סדרים מעט או הרבה, ועל כן גם הם יודעים מעט או הרבה את אשר לפניהם, בקיאים הם בעניני החיים וצרכי העדה או המדינה; והראשונים כותבים לאומה קצוצת-ראש, ידים ורגלים, אומה אשר מכף רגל ועד ראש אין בה מתום זה כאלפים שנה, אשר עצמיה נפזרו לפי שאול ועצם אל עצם לא תוכל לקרב, ואי-אפשר שיהיו בה סדרים כלל, מפני שאין לה רוח החיה הנוהג בה ובריח תיכון אשר יאחדנה, ועל-כן גם רוב סופריה אינם יכולים להביא סדרים במחשבותיהם ולדעת מה הם עצמם מבקשים. בין המופתים הרבים שאפשר להביא על אמתת דברי אלה, לפי דעתי, משפט הבכורה להמאמר "הבו לנו חכמים וסופרים" ("המליץ גליון 54), שבטוח אני בו, שאילו היה נכתב כמו שהוא בשפה חיה, לפני קוראים אשר דעתם צלולה כל צרכה, כי אז לא פסק שחוק מפיהם כל היום שקראו אותו בו. ראשית דבר ראה הסופר בחלומו, כי "בנוהג שבעולם אצל כל העמים הנאורים, יציעו וייעצו חכמי העם וסופריו את אשר ימצאו לנחוץ להטבת מצב העם, ולכל חכם יועץ נמצא בעל-הון ויכלת וכו' ויחזיקו בידו להוציא את עצתו על הפועל ". שמע מינה, שבשעה שנתעוררו איזו חכמים באנגליא ובאשכנז וכו' והציעו להיטיב מצב הפועלים ולתת לחם להמון העם, קפצו תיכף בעלי-הון רב ועשו גדולות וישועות, וקיימו אלה מה שכתבו אלה; שמע מינה, שבשעה שאיזה סופר רוסי מציע להרבות בעם את הלמודים היסודיים ולמעט את השכרות וכו', מתעוררים תיכף עשירי הרוסים ומתנדבים עשרות אלפי רו"כ ליסד בתי-ספר לילדים ובתי-מקרא לגדולים וכו' וכו'. מובן ממילא, שאחרי שעיקר דברי המאמר ההוא אין לו שום יסוד, כי אז כל דבריו ישארו מגדלים הפורחים באויר, שאין ראוי להשיב עליהם. אך להראות כשרון איזו סופרים, שאינם משמיעים לאזניהם מה שהם מוציאים מפיהם ומעטם, הנני ללכת בעקבות המאמר ההוא הלאה. אחרי שיתאונן בעל המאמר שאין לחכמינו וסופרינו "מעריצים ומקדישים" (?) ישאל: "האם אלמן ישראל מעשירים בעלי-יכלת האוהבים את עמם ויכולים לעשות דבר מה למענו?" הוא מותיב לה והוא מפרק לה: "על זאת נוכל להשיב בפה מלא (?): "הן, יש ויש אתנו למכביר אנשים אשר יכלו וגם חפצו לעשות לעמם". על זה נאמר בשמחה: אשרי העם שככה לו! אך איה הם העשירים "בעלי כיס ורצון", ומה פעולותיהם לטובת עמם? מה עשו למען עמם, מלבד החזיקם במכס הטאקסא וכיוצא בא? וכי אנשים כאלה למאמרים הם צריכים? הן המחבר יועץ אותם להיות לסופרים במה"ע, להציע עצות ולקיים בעצמם את העצות שיעיצו; אך, אם כן יעשו לנו את הצעותיו במכה"ע, ולמה לנו לקרוא את עצותיהם בעוד שטוב לנו לראות את פעולותיהם? אך מעיקרא דדינא פירכא הוא. העשירים על-פי-רוב אין להם שום עסק עם עמם, עם מחסוריו ועם תלאותיו. האמנם יש מלמדים עליהם זכות, שהם טרודים מאד בעסקי עצמם ובמסחריהם ואין להם פנאי לעסוק בטובת הכלל. אך חפץ הייתי לדעת, מי טרוד יותר: אם העני העובד בעצמו בעד פת-לחם כל היום וכל הלילה ואין עוזר לו כלל, או העשיר שיש לו עשרות משרתים ורואי-חשבון ומנהלים? והלא כבר ידוע, שכל מי שמשתכר יותר מחברו – עמל מעט מחברו. העשירים יודעים כי מעמדם איתן, אותם לא יגרשו מן הערים הפנימיות, ובעצמם לא יעזבו אותן כמו שעזב האברבנאל ז"ל את ספרד, אף-על-פי שהמלך אמר לו בפירוש שהוא יוכל להשאר בה, כי לא חפץ לשבת במקום שאין אחיו רשאים לגור בו, מפני שלא היה פטריוט עברי מן המאה התשע-עשרה… נחזור לעניננו: העשירים שבקרבנו אינם יודעים בצרת עמם ואינם חפצים לדעת אותה, כי טרודים הם מאד במסחריהם, ומה ולתלאות איזו עניים מבני-ישראל? הנה יש בקרבנו כמה עשירים זקנים חשוכי-בנים, ביניהם יש גם כזה החפץ שיכנוהו בשם משכיל וגאון כאחד, יש שני המתאמר לפטריוט ויצא בתוכחות על מו"ל אחד, שהתחיל למנות את שנת מכתב-עתו לא לפי חשבונו, מתשרי, אך לפי חשבון העמים, מיאנוואר, ובלי ספק יש גם שלישי ורביעי וכו' וכולם משכילים, צדיקים ופטריוטים. אך למה לא ימכרו הפטריוטים האלה את נכסיהם ולא יסעו לארץ-ישראל לקנות שם קרקע ולהושיב עליה משפחות מבני-ישראל בתנאים ידועים כטוב בעיניהם? אילו היה להם בנים, היו יכולים להתנצל כך או באופן אחר אבל הם זקנים וחשוכי-בנים ובמה יתנצלו? הן רכושם לא יהיה לבניהם, מספר ימיהם חוצצו ואחר יעזבו לאחרים חילם, אשר על כן אם גם יפסידו על-ידי זה איזה סך כסף אין בכך כלום, אבל מה רבה היתה התשועה לעמם אם היו עושים כך! הן האנשים האלה, אם גם זקנים הם, אך עוד לא הגיעו לשבעים או לשמונים שנה, בשעה שאין האדם מוכשר עוד לכל צער חדש ואפילו בלתי חדש בחייו, ועוד חכם אתם לקנות קרקעות לעשות חוזה עם פועלים ולפקח על נכסיהם, ובכלל להתעסק בענין ישוב ארץ-ישראל, ככל אדם שכחו בכיסו, ואיה איפה נחבאו? שמע יאמרו, כהסופר מאסחאבאד ("המליץ" גליון 53), שאימת הגזרה החדשה, שיצא מטעם ממשלת תוגרמה בנוגע תבעתם; אך ראשונה למה לא עשו מאומה עד כה? שנית – אם הסופר מאסחאבאד אינו יודע את הענין על בוריו אין בזה כל פלא, מפני שהוא יושב במקום נשכח מני-רגל; אבל הם יושבים אתנו ויכולים לדעת, כי במשך ימי האיסור למכור קרקע בארץ-ישראל לבני-ישראל מרוסיא ורומיניא, נוסדו הקולוניות "ראשון לציון", "שמרון", "ראש פנה", ונקנתה קרקע גם סמוך למי-מרום, גם בארזא או גדרה, מלבד פתח-תקוה ועקרון, אשר מזה נראה בפעם האלף ואחת, כי אין למדין מן הכללות. אם מעט לבעל המאמר כל הנאמר עד כה, אגלה לו בלחישה עוד סוד אחד, שרוב עשירינו הנם אסימיליאטארים בכל לב ונפש, ועל כן אי-אפשר להם שידאגו אפילו רגע אחד בעד עמם. האמנם יש עשירים אוהבי עמם וחפצים בתשועתו בכל לב, אך העשירים ההם עושים כל מה שבכחם לטובת עמם, כמו שנראה מן החשבונות של תמונות השר מונטיפיורי שיחיה, ועל כן לא עליהן כיון בעל המאמר בהוכיחו את עשירינו, שאינם שמים לב לדברי סופרינו. אך כמה הם העשירים הלאומיים ההם? הלא נער יכתבם. בימי הקיץ הזה נקריתי במסבת גבירים, יוריסטים ורופאים, נענה יוריסט אחד ואמר, כי נחוץ להשתדל שילמדו התלמידים העברים, המבקרים את בתי הספר הנמוכים לעברים, גם את דת אבותיהם, אך בכל אופן אין להכריחם () לזאת. אנכי עניתי: אל יהי דבר זה קל בעיניך, הן אם המון-העם בישראל עד היום נשאר נאמן לעמו ולדתו עם כל תלאותיו ורדיפותיו, הנה הוא אך בשביל כך, שלא נתגדל עם העם הרוסי, לא נתחנך ברוחו וקיר-ברזל מבדיל בינו ובין ההמון הרוסי; אך אם גם ההמון שלנו העתיד לבוא, היינו, תלמידי בתי-הספר הנמוכים בימים האלה, אשר ידעו היטב את שפת-רוסיא וידעו מעט בספרותה, וביחוד יתחנכו ברוח רוסי, אם התלמידים האלה יתגדלו בבלי-דעת את היהדות ולא יהיה להם שום קשר אשר יאחד אותם ואת עמם – אז קרוב הדבר מאד, שאם בעוד עשרים או שלשים שנה יצטרכו הם להרגיש אותם המכאובים שאנחנו מרגישים עתה אותם, שיעזבו תיכף את עמם אשר לא ידעו אותו, כי ישאלו איש לחברו: "על מה תכו?" נענה גביר גדול ונכבד מאד ואמר לי: "האמינה לי, שאם כמאה אלף מן הפרולעטאריאט שלנו יעזבו את עמנו ודתו – כי אז ייטב לנו (כלומר: להעשירים!…) מאד". אנכי עניתי לו בקרת-רוח: "כי אז תהיה אתה וחבריך למשסה להיחפים, אחרי שלא יהיה להם על מי לשפוך את חמתם". ממילא מובן, כי העשיר הגדול הזה יש לו הרבה חברים כמותו, השוים עמו בדעתו זו. חכו, אחי, לגבירים כאלה, שיקומו ויושיעוכם בצר לכם!… אך יותר מכל תעורר שחוק עצת בעל המאמר בסוף דבריו. הנה הוא כורע על ברכיו, מקבל נזיפה לפני הרבנים והגבירים, מתנצל לפניהם על שאיזו סופרים בימים עברו פגעו בכבודים בכלל או בפרט, וקורא להם דברי-כבושין ויועץ להם להיות סופרים במכה"ע, ואז הכל על מקומו יבוא בשלום בחדא מחתא. כפי הנראה, אין בעל המאמר יודע, שלהיות סופר במכה"ע, כמו להיות בעל-מלאכה אחת בכל דבר, נחוץ לדעת איזו דברים, נחוץ להיות בקי באיזו מקצועות בהויות-העולם, נחוץ להיות בעל-הגיון ועוד תנאים כאלה. וכשם שאין הסופרים יכולים להיות רבנים, והרבנים אינם יכולים להיות סנדלרים או אופים, כן אין הרבנים יכולים להיות סופרים טובים, כי התורה והספרות והויות-העולם הם דברים שאין מלכות של אחת נוגעת בחברתה. ממילא מובן שעל אדות העשירים אין לדבר כלל, כי אם כל בקיאותם בהויות-העולם או יותר טוב: במסחריהם, לא לכתוב איזה מאמר, מלבד מה שרובם אינם מושלים בעטם לכתוב בלשון רוסיא או בשפת-עבר. לא למותר היה באמת למצוא עצה, איך לעצור בעד מאמרים כאלה. אב, תרמ"ב. אלתר לוין לאחר שהאידיאה הדימוקרטית, אשר מאציני נתן לה את בטויה העיקרי, כבר הכריזה מלחמה עד חרמה על כל איטליה הנושנה – האפיפיור, השליטים והמשטר הפידירליסטי – החלו להתעורר ולפלס להם דרך זרמים חברתיים אחרים, רדיקליים פחות ונטויים יותר מצד מהותם המוסרית לפשרה, ולכאורה ריאליים יותר, מבחינה מדינית. האסכולה הספרותית שבראשה עמד אליסנדרו מאנצוני, אם גם שמרה על צביונה הספרותי הטהור בלומברדיה האוסטרית - יצאה מגדרה זה בפיימונט: שם הבליטה קוי פעילות מדינית. מפיימונט נבעו שני הזרמים, הגיאו־גולפי והליברלי, הדומים זה לזה בכמה מנקודות תכניתם המעשית, אם גם לא בהנחותיהם המוקדמות. ההתענינות המיוחדת בהיסטוריה, שנתעוררה באיטליה (כמו בכל אירופה) ברבע השני של המאה הי"ט, מלבד היותה אחד מאותות התקופה, שהקדישה תשומת־לבה ביחוד לתולדות העמים – היו לה גם סבות איטלקיות מיוחדות. כל כמה שהמחשבה הצבורית לא הסתפקה, מנימוקים אלה או אחרים, בתוכחתו המוסרית של מאציני, כל כמה שתביעתו לכריתות מוחלטת מן העבר נראתה כנמנעת או כבלתי־צודקת, וכל כמה שבתוך התנאים הקיימים, תנאי השעבוד המדיני והלאומי, לא נראתה בכל זאת שום דרך להתפתחותה של איטליה – מן ההכרח היה לבקש אחיזה במציאות האיטלקית, לתור מקלט בעבר ובהווה, לחפש מרכזי־התגבשות, אשר בכוחם אפשר יהיה להאמין, שיהיה בו כדי להביא את השחרור בלי אותה מהפכה רדיקלית, חיצונית ופנימית, הנובעת מתורתו ושיטתו של מאציני. אחת הנקודות העיקריות, שמשכה את תשומת לבם של חכמי־היסטוריה ועסקנים צבוריים, בהגותם בעברה של איטליה, היתה האפיפיורות ותפקידה בתולדות איטליה. עם עלות המאה לאמצעיתה הלכו וגדלו בחוגים צבוריים אחדים רגשי התענינות ותקוה ביחס לרומא האפיפיורית – כליסוד העלול למלא בתנאים מסוימים תפקיד מכריע בשחרורה של איטליה.. הנה כי כן קמה של ניאו־גולפים (גולפים חדשים) שהגנה על האפיפיורות, אך לא על זו של תקופת הירידה – ירידת האפיפיורות ותבוסת איטליה, אלא על זו של ימי הגדולה והתפארת, זו של ימי הבינים, שנצרה את ירושת רומא, ששמרה על הרוח הלטינית בפני המחריבים הגרמנים: בה נתגלמה רומא החדשה, רבת־בינה כמו העתיקה וקרויה חדשים על ידי הנצרות, מנקודת־ראות זו היתה האפיפיורות במשך דורות, ויתכן היותה שוב, מרכז החרות והקוממיות של איטליה, דבר העדיף מאידיאל האחדות, שלפי דעת ההיסטוריונים והמדינאים האלה אין לו קרקע במציאות ואולי גם אינו רצוי ביותר. כשם שהגורם לתקומתה השניה של איטליה היתה האפיפיורות – כך עתידה היא בגלגולה החדש, הלאומי והליברלי, להביא לעולם איטליה שלישית, שתשפיע תחיה מוסרית על אירופה, שתשרה שלום מדיני וסוציאלי בעולם ותשמש מרכז שממנו יזרח לגויים אור תרבות של אמת, תרבות לטינית ונוצרית. לא נצדק אם נראה את אי־קביעות דעותיו של ג'וברטי כפרי חוסר־מקוריות במחשבה או רפיון הרצון. אי־קביעות זו מביעה את הקו הבולט ביותר בתכונתו – כהוגה דעות וכעסקן פוליטי – את האופורטוניזם שלו. ג'וברטי העמיד לעצמו תעודה מסוימת־שחרור איטליה. הוא בקש בלי – נקודות אחיזה ריאליות וודאיות, אשר בעזרתן תוכל תעודתו להתגשם. "מדיניות טובה – כתב באחריות ימיו – כמו פילוסופיה מבוססת, כלולה בריאליזם, בשיטה המיוסדת על המציאות ועל דברים כהויתם", "המציאות משתנה עם המקום ועם הזמן" ולפי שנויים אלה צריכה להשתנות גם המדיניות. וככל אשר הופיעה המציאות האיטלקית לעיני ג'וברטי בתקופות־חייו השונות בצורות שונות – כן היה מחליף את עמדותיו הפוליטיות. ואשר להשקפותיו הפילוסופיות דתיות הנה לאחר תעיות של שנים ראשונות נתמצו אלה לשיטה מסוימת, בתקופת־חייו הבריסלית, ולשיטה זו שמר אמונתו. בשיטתו הפילוסופית התאמץ ג'וברטי קודם כל להשתחרר מהשפעות־חוץ, בעיקר מזו של צרפת, ואחת ממשאלותיו הראשיות היתה – יצירה פילוסופית איטלקית מקורית. בגאולת המחשבה האיטלקית מכבלי השפעת נכר ראה תנאי קודם לגאולתה של איטליה, כי בלי עמדה עצמית בפוליטיקה ובפילוסופיה, בלי ספרות ובלי תרבות מקורית – מהיכן תבוא אותה ההתחדשות, הקודמת לשחרור מדיני? ראשית כל נחוץ ליצור "חברה איטלקית" והשפעות זרות הנן לשטן על דרכה. התפקיד שמלאה צרפת בחיי איטליה הרוחניים – וכמעט בחיי אירופה כולה – בסוף המאה הי"ח, והריאקציה כנגד הפילוסופיה והמדיניות הצרפתיות שבה מצוינת תחילת המאה הי"ט – הפכו את ההתאבקות עם השפעות זרות בכלל: להתאבקות עם השפעת צרפת, ובהתנגדותו ל"רוח הגאלית" המשיך ג'וברטי את קו הליברליזם האיטלקי, שפתח בו אלפירי. במרכז עולמו של ג'וברטי, כמו במרכז עולמו של מאציני, עמדה הדת אבל לא הדת הדוגמתית של הכנסיה הקתולית ולא הדת האינטואיטיוית של מטציני, אלא דת המבקשת ומוצאת לה נקודת משען בפילוסופיה, דת הנהפכת לפילוסופיה. "מן ההכרח – כתב ג'וברטי בשנת 1832 – לטהר את הדת, לרומם אותה, לסגלה לצרכי העם, האזרחיים והמוסריים; מן ההכרח לחדשה בהשיב אותה אל מוצאותיה, וגם לשנותה, למען תזדהה (ולא רק תשלים) עם הפילוסופיה, אשר ממנה לא היתה בעצם מרוחקת מעולם". דת ג'וברטי היתה, איפוא, פילוסופיה, לאמור: דת שאינה מחלקת את חיי הרוח לשני חלקים, שהאחד רשאי להגות במופלא, והשני חייב להכנע להתגלות אלוהית. גם ג'וברטי היה סבור, כמאציני, שהדת נכנסה שתקום מתוך כך דת חדשה; דבר זה הוכח כבר מתוך אי־הצלחתם של נסיונות רבים; הדת הנוצרית, אשר אחדים מסמליה לא מתו עד הנה, ואחדים עלולים לשוב לתחיה מכוח רעיונות חדשים – תעמוד בתקפה. התמזגות הדת והפילוסופיה, המתקיימת והולכת בהדרגה – תביא לידי כך, ש"עיקרי הנצרות יזוקקו מסיגי המדרשים ומרפש הישועיים נשגבות אלה את מסקנותיה היא". הוה אומר: הפילוסופיה של ג'וברטי היא במהותה פילוסופיה רליגיוזית, אמנם פילוסופיה קתולית, אך לא אפיפיורית. "הקתולית, – אומר ג'וברטי – מהיותה אוניורסלית, שומה עליה לשמור על מהותה זו ביחס לכל ההויות הרוחניות, עליה להסתגל לכל התכונות, מפרא עד פילוסוף, מבלי לסתור את אחדותה. ישנן לקתוליות צורות כמספר הפרצופים הרוחניים לאנושיות. צריך שכל אחד מאתנו ימצא בקתוליות מהרהורי לבו: עובד־האלילים – תמונות, הרציונליסט – רעיונות וכו'". הקתוליות של ג'וברטי הנה שיטה דתית, שבתחומיה כלולות כל הדתות הפוזיטיויות, כשהן צרופות מיסודות שליליים, הסותרים זה את זה. ג'וברטי ראה בקתוליות חזות דברי־הימים במלוא היקפם. במדה שבמרכזם קבוע מושכל ראשון; אלוהים יוצר הבריאה והברואים, השבים והולכים אליו. הקתוליות זכאית יותר הדתות הפוזיטיויות שבעולם – בין אלו שחלפו, ובין הקיימות – להיות ראי הדתיות העולמית. רק היא דת אוניורסלית על פי עצם מהותה ועל פי משאלתה. בקתוליות היא דבור עליון, הכולל את ההיסטוריה בתכנה הממשי, הפוזיטיוי ואת המסורת, בפעולתה החנוכית הנצחית וערכה הנצחי. ההיסטוריה היא עובדה אלוהית, המתגלה בבהירות־יתר בנצרות, וביחוד בקתוליות. מן ההיסטוריה ומן המסורת באים המניעים, המעוררים את הרוח להשגת דעת ולהכרה עצמית. הדת, בתורת צורה היסטורית עילאית לתרבות הרוח, הנה האדירה במחנכות הרוח. בתיקון הקתוליות, בפיתוחה ובהרמתה, אגב התאמתה לאידיאלים שלה עצמה, תלוי גורל כל ההתפתחות האנושית במוסר ובישובו של עולם. ג'וברטי היה בטוח, בערכו את שיטתו, כי הוא יוצר פילוסופיה איטלקית מקורית, חוזר אל ברונו ואל ויקו, ומניח יסודות גם למדיניות איטלקית עצמית. כבסיס למדיניות ריאלית יכול לשמש רק ה"קיים". בו נקודת המוצא להתפתחות בעתיד, ורק בו, ולא בפרינציפים מופשטים, יש לבקש את גרעין הבאות. צריך, קודם כל, לזרות הלאה כל אידיאות שאולות, להסתלק מן הדימוקרטיה הדימגוגית של המאה שעברה. החדות שהיא הכריזה עליה – חרות שלילית היא, "המיוסדת על רצון של יחיד", היא שואפת לשויון, "המבטא יחס חמרי מתימטי, בלתי־אורגני". המספר בלבד, ההמון לעצמו, אינו יכול לשמש בסיס פוליטי, כי "ערך הסכום תלוי בערך היחידות המצרפות אותו, אפסים רבים, מחוברים יחד, עדיין אינם מהוים מספר". אולם גם העריצות, המוסרת את שבט־השלטון ליחידים אינה יכולה לשמש בסיס פוליטי. "בשני האופנים האלה גם – השלטון הוא שלטון סובייקטיוי, כאשר יעלה על לב המושל, שלטון של אונס וזדון. הפקרות ועריצות, אנארכיה ודיספוטיזם – שני פרצופים הם למפלצת האחת". בפוליטיקה נחוץ להחזיר לישנו את הכבוד לאידיאה. הינו: לאצילי הרוח, למצוינים בתרבותם, למחוננים ולמעולים שבאזרחים, שלפי השיטה של באות המסורתיים. מאציני חייב את שלטון העם מתוך סוויריניות הרוח שהעם הוא נושאה. מתוך סוויריניות האידיאה חייב ג'וברטי משטר אצילים, הואיל ולפי דעותיו הרציונליסטיות – אין האידיאה שורה על ההמון, אלא על יחידי־סגולה, בהיותה פרי מחשבה עשה גם ויתורים נוספים ל"קיים", למציאות. מתוך הכרה כי אמנם "השליטים הם חדלי־און, מוגי־לב, רודפי־הנאה וחסרי־תרבות, אך הם קיימים, ואילו העם האיטלקי אינו לפי שעה אלא משאלה, מושג מופשט" – הוא הגיע למונארכיה קונסטיטוציונית. מתוך הערכת הקתוליות ברי היה לג'וברטי, שתנועה לאומית באיטליה, ארץ האפיפיור ומרכז עולם לתרבות קוסמופוליטית – לא תתכן מבלי רכוש ערכין דתיים ואוניורסליים. מאידך, גם מסקנותיו הפילוסופיות הביאוהו, כאשר ראינו, לכלל קתוליות כזו, שעליה אמר הוא עצמו: "היא גמישה עד כדי לכלול בה כל מה שיעלה על הדעת". ולבסוף, חייב אותו גם החוש הריאלי להתיחס בזהירות יתרה לאפיפיורות, גאון מוסדותיה הרוחניים ומדיניים של איטליה, ולהשתדל עד כמה שידו מגעת לכון את כוחו של המוסד האדיר הזה לצד שחרור איטליה. האידיאה הלאומית צריכה להכות שרשיה בתוך מסורת אותה התרבות אשר הוכיחה לא אחת את כוחה לשפוך את ממשלתה על אירופה, ובתוך האפיפיורות, הדבוקה ומדובקה עם התרבות וההיסטוריה האיטלקית. ג'וברטי הכיר והודה בירידתה של הכנסיה הקתולית; לא נכרית היתה לו, כמובן, כל אותה הבקורת, המערערת הכל בה עד היסוד; אך סבור היה, שלא עכשיו שעת הכושר לעסוק בחולשות אלה של האפיפיורות הידועות לכל. השעה מחייבת, להפך, להבליט את הצדדים המאירים שבמוסד עולמי זה, שבו מצא את בטויו גאון רוח העם האיטלקי. הכנסיה זקוקה, כמובן, לתקון, אך אין להשיג זאת בתגרה והתנפלויות. תקון הכנסיה יבוא מתוך עבודה פנימית, התקרבות הכהנות עם קהל המאמינים וברית האמונה והדעת. רק בדרך שלום, יתר על כן: בדרך הגברה ועידוד, צריך להביא את האפיפיורות להתאמת עולמיותה המופשטת עם הצרכים הלאומיים של האוכלוסים הכפופים לה (חבל האפיפיור) ואכלוסי איטליה כולה. האפיפיורות חייבת לסייע לכוחות השחרור, יתר על כן: עליה לעמוד בראשם. רק אז תתחדש האפיפיורות והתנועה הלאמית תוסיף עוז בעמוד לימינה המוסד האדיר והמפואר מדורות ובספגה לתוכה את האידיאה האוניורסלית, הצפונה בקתוליות. אך כדי לכבוש את האפיפיורות לעיני השחרור – אין לבוא עליה בבקורת שנונה ואין לחתור תחת ערכה בעולם, במעשה מאציני. ג'וברטי נסה לגולל מעל האפיפיורות את האשמה, כי מסייעת היא לפירוד איטליה ולרפיונה. "הדיקטטורה של האפיפיור, כמנהיג אזרחי של איטליה וכחותך גורל אירופה כולה, היתה הכרחית – לשם תקומת אומות נוצריות שונות, ובכללן גם אומה איטלקית זו". אמת הדבר, כי "לפעמים קראו האפיפיורים לנכרים לבוא, אולם נכרים אחרים, רעים מאלה, אלצום לכך. האפיפיורים מנעו את אחודה של איטליה תחת שבט הברברים – יען אשר רצו, כי האחוד יבוא מכוחה של איטליה עצמה. בלעדי האפיפיורים היתה איטליה זוכה באיחוד פוליטי על חשבון אחדותה המוסרית והדתית, על חשבון תרבותה". "שומה על איטליה לשוב לקוממיות לאומית, שאינה אפשרית בלי ברית פוליטית בין מדינותיה השונות. להגשמת איחודה זה ישנם לאיטליה, בעיקר מכוח הדת, כל התנאים הדרושים. אין לה צורך במהפכות פנימיות ועוד פחות מזה בחיקוי לזרים או בהתערבותם. טעות היא בידי החושבים, שארצנו תשוב להיות גדולה, חזקה ואדירה, כאשר היתה בימי קדם, רק עם ביטול המשטר המדיני הקיים והמרת החוקים בלבד. נסיון דברי הימים יורנו לדעת, כי לא המשטר המדיני והחוק, אלא המדות והחנוך הם הם הגורמים העיקריים בפריחת ממלכות ובחורבנן. אסונה של איטליה הוא בכשלון גאון האומה, בחבת־המולדת הרופפת, נפרזה, בפריצות המדות, בשעבוד האינטילקט, בחקוי לזרים ובמצב הירוד של המדע. אם לא נגול חרפה זו מעלינו, אם לא נעקור משורש את כל החטאים האלה – נשאר לנצח תועבת המין האנושי". אשר למשטר המדיני באיטליה המחודשת אין לדבר על איטליה כחטיבה אחת, שהיא מן הנמנעות. "מבחינה מופשטת – תכניתם של מגיני האיחוד היא אולי יותר מושכת ומשעשעת את הדמיון. אך, ככל תכנית פוליטית, יש לה ערך מעשי רק בהתאימה לתנאי המקום והזמן, שבהם עלינו לקימה. שגעון הוא לחשוב, כי איטליה המפורדת במשך דורות רבים – תכנע ברצון לשלטון מלכות אחת". אין מקום אלא לפידירציה של מדינות איטליה בנשיאות האפיפיור. הפידירציה "הולמת את הגאון הלאומי האיטלקי וקשורה במסורתה ההיסטורית של איטליה". האפיפיור כבר מלא את תפקידו במפעל האיטלקי, בתקופת ימי הבינים, ואם גם נתנונה הדיקטטורה שלו ותהי לזדון, הנהו גם כיום היחידי, העלול מתוך טבע הדברים עצמם "ללקוט" את איטליה. את עיקר הכוח הצבאי צריכה להמציא פיימונט, אך גם שאר השליטים, שגורלם יחתך בברית זו שתחול ביניהם לבין האפיפיור ולבין עמם, עתידים להתכנס מסביב ל"בא כוח התבונה העליונה". התלקטות זו תשפיע כוח ועושר, מובטחים מפחד מהפכות ומאימת התערבות נכרים". כדי לגדור גדר בפני מהפכות – חייבים השליטים לכונן מוסדות נבחרים מיעצים ולפתוח פתח מסוים לחופש הדפוס והדבור. על הכוהנים להבין לתפקידים הגדול ולהתרומם למעלה מוסרית ותרבותית, ההוגנת לתפקיד זה, במשכם את ידם מכל עסקי־חול. איטליה צריכה להוות "ברית של אריסטוקרטיות, אשר מנהיגה, נשיא לבית־אבותיו, וכולן יחד מאוחדות בפידירציה אחת שבראשה – האב הקדוש הנבחר". לשם השגת מטרה זו על התנועה הצבורית להסתלק משיטות קיצוניות, להתיחס ביתר סבלנות לשליטים ולבקש את קרבתם; האצילים, הכוהנים, הסופרים – כולם מצווים לשקוד על השכנת שלום בין העם והשליטים. צריך להנזר מתקוות המהפכה, כי מלבד היות המהפכה שיטה פוליטית לקויה – אין גם מי שיעשנה באיטליה. "האפאטיה האזרחית של האיטלקים הגיעה למדרגה כזו, שאין כל מקום לקוות למדות שבגבורה וגודל רוח, שאינן מצויות ביותר גם בעמים חזקים". אילו ירדה מלחמה לאירופה – היתה איטליה אולי מסתייעת בה, אך מלחמה כזו אינה צפויה, ואילו העם האיטלקי עצמו "הנובל, המפורד, האפאטי אינו מוכשר למלחמה על אחריותו. שיטת מאציני "אינה הולמת את האופי האיטלקי, היא חסרת בסיס לאומי. דמיונה כמגדל פורח באויר והיא פרי תורות שאולות וחקוי הנכרים". איטליה, מאוחדת על ידי האפיפיור, "נשענת על אידיאה, תהיה למנוף־ארכימדס, שיש בכוחו להרים את העולם כולו ולשנות את כולו. רומא, בירתם הרליגיוזית של העמים הקתוליים, משמשת בו בזמן גם בירה תרבותית ומוסרית לאנושיות כולה". מרומא תבוא התחדשות איטליה, ואיטליה תביא ל"אחדות אירופה ושיבתה לאיתנה". איטליה החדשה תשוב להיות "אומה אוניורסלית", מנהלת האנושיות, וראשה הרוחני. ממנה תצא גם אחדות פוליטית חדשה לעולם, כי "אם אמנם מונארכיה עולמית, או ברית־לאומים דימוקרטית אינן אלא חזון־רוח, אשר ישגו בו פילוסופים יחידים, הנה לעומת זאת יש יסוד ליחל לפידירציה מוסרית ותרבותית שתכלול את כל העמים, במדת כניסתם למעגל האחוה הרוחנית, שהותוה בנצרות". העם האיטלקי, בהתודעו למסורתו, מסורת תרבות אוניורסלית, קוסמופוליטית, אשר שגשגה באיטליה פעמים רבות כל כך, נטול יטול על עצמו שוב את חובת ה"כהונה". "אם יש אומה היעודה להשפיע על האנושיות כולה בשלום ובמישור – הרי זו, לאין ספק, איטליה. אך אין לאיטלקים להתגאות בכך. מי שזכה לפריוילגיה מעין זו – אין לו להתפאר בה, כי היא מעמסה ולא עטרה להתהדר בה, כי היא מעמסה ולא עטרה להתהדר בה. אין זו עשויה להשפיל עמים אחרים או להזיק להם. אדרבה: היא מביאה אך יתרון וברכה, הואיל ומצד אחד היא משמרת לעמים את כל קניני חרותם החוקית, ומצד שני היא נותנת להם אותו סעד, בו תלויה הצלתם וקיומם". בם בקרב הליברלים לא נודעה ל"הבכורה חבה כללית. הנחותיו של ג'וברטי התאימו במדה מרובה להנחות הזרם המתון, אבל גם הקרובים אליו ביותר מבין העסקנים המדיניים הראו לו על אי־ריאליות של תכניתו, על יחסו האמיתי של האפיפיור אל השליטים ואל התנועה הלאומית. מאידך גיסא, הדהים בספר זה אפילו את הליברלים העדר גמור של בקורת המשטר הקיים, על כל הכפיה והאונס, האובסקוראנטיזם והבערות שבו ועל כל נחשלותו הכלכלית, והשתיקה הגמורה על אוסטריה – האויב העיקרי של איטליה. ואמנם ג'וברטי לא נגע כלל בשאלת אפשרות שיתופה של אוסטריה בפידירציה האיטלקית (שפירושה – ביחסי הכוחות הנתונים – הכנעת הפידירציה לאוסטריה) או הרחקתה, הינו: מלחמה בה. כבלתי צודקת נראתה גם התוכחה לאינטליגנציה האיטלקית ולעם האיטלקי כולו על קהות־נפשו ורפיון־פעלו כיום, מבלי שתבוא בצדה ההסברה, שבחלקו לפחות יש לזקוף מצב זה על חשבון שלטון העריצות. בקרב אויבי הקלריקליזם שבין הליברלים נחשד הספר של ג'וברטי גם על מגמות קלריקליות, ומתוך שעבר בשתיקה על מעללי־הרשע של ממשלת האפיפיור – נחשד גם על סולידריות אתה. ג'ברטי ענה למבקרים. בתשובותיו הוכרח לותר על אחדות מעמדותיו ב"הבכורה", ואחדות מהן ביאר ביותר דיוק. במכתבים פרטיים הודה בגלוי־לב, כי אין הוא מאמין בכל אשר כתב, וידוע לו, שהעלה על הבד תמונה אוטופית, אלא שזאת היתה כונתו מלכתחילה. "הנני בטוח, כי גם הפידירציה וגם הארביטראז' (של האפיפיור) אינן אלא חלום, אולם החלום הזה שמש לי להשמיע בעזרתו אמתות מועילות אחדות". את העדר הבקורת של המשטר האפיפיורי באר ג'ברטי ברצונו "להפיץ את הספר בין כמרים ונזירים, כי שמתי לי למטרה לקנות את לבם לתרבות". מתוך חשש החרמת הספר באה גם שתיקתו על אוסטריה, אשר המלחמה בה בשעה זו היא לדידיה – הזית־שוא. "סבורני, כי התפוררות אוסטריה ושחרור הפרווינציות האיטלקיות לא יקומו אלא מכוח מלחמה אירופית". אשר לאפיפיורות עצמה ולשלטונה החילוני חוזר ג'וברטי ומדגיש, שהוא מבקש פשרה עם האפיפיור ובתמיכתו הוא רואה את אחת הערובות העיקריות להצלחת התנועה האיטלקית. ועוד זאת: "בתנאי אירופה הנוכחים, כשבלב השליטים והעמים עוד חיה הטעות הברברית בכבושים הטריטוריאליים", ראה ג'יבורטי כהכרח את השלטון החילוני של האפיפיור למען קיים את עמידתו הרוחנית ברשות עצמו. מאידך גיסא טען ג'וברטי, שתכניתו אינה מחייבת הגברת כוחה החיצוני של האפיפיורות. אדרבה: חולשתו היחסית של האפיפיור היא המכשירה אותו ביחוד לעמוד בראש הפידירציה, בסלקה את החששות והקנאה של השליטים, בפרט אלה של פיימונט ושל ניאפול; וכוחו הרוחני של האפיפיור, בהעניקו אחדות מוסרית לפידירציה, משאיר לכל בני הפידירציה את כל מלוא זכויותיהם. אגב, הסביר ג'וברטי, אין "הבכורה" מצייר תמונה אידיאלית של איטליה בעתיד הרחוק. משאלתו היתה לציין רק את "הסיכויים הקרובים". "אינני מסופק, כי אילו יכלו האיטלקים לבחור בין איטליה של עכשיו, קרועה ומפורדת, ובין איטליה מאוחדת בנשיאות האפיפיור – היה העם בתשע עשיריותיו מצביע ללא פקפוק בעד האפשרות השניה, והיה רואה את הדבר כצעד רב קדימה בדרך לאותה האחדות הלאומית, אשר ומקור כל אסונותינו". בהערכה לפידירציה כלצעד מקרב לאיחוד – יש לראות כבר הבדל מהותי בין העמדה שתפס ג'וברטי מקץ שנה אחת להופעת "הבכורה". לבין העמדה שבגוף "הבכורה" לתפיסת עמדה חדשה זו גרמה לאו דוקא הבקורת מצד הליברלים והדימוקרטים; יותר מזו גרמו הפנים הזעומות שבהן נתקבל "הבכורה" מצד שני, ואשר לכך לא פלל ג'וברטי. ספר "הבכורה" היה יד־אחים שהושיטה הצבוריות האיטלקית לשליטים ובעיקר – לואטיקן, לאחר עשרים שנות התלקחויות מהפכניות ועשר שנות תעמולה שיטתית ומלחמה של "איטליה הצעירה". ג'וברטי בפרסמו את "הבכורה", בהשתדלו להאיר את התנועה הארה שתוכל להתקבל על לב הקתולים, בנשאו את האפיפיורות, בהדגישו את נאמנותו ומסירותו לכנסיה, היה סבור, כי הישועיים (כחלוץ הכנסיה העובר לפני המחנה) יחזרו למוטב ויתמכו בליברליותו אך תוחלתו נכזבה משרשה ויסודה. כרוזמיני בשעתו, שהוכרז "נגע ששי לכנסיה". עורר גם ג'וברטי במחנה הקתולים סערת זעם אשר לא שכחה עד אשר הוחרם הספר ונאסר לבוא בקהל. פולמוס נמרץ ביותר, בחוברות, בספרים ובחבורים רבי־כרכים, נערך כנגד הספר הזה מצד הישועיים. אכן, התנגשות זו היתה מוכרחה לבוא. בתורתו הציע ג'וברטי פירוש חדש, פרי הגיונו האישי, לקתוליות, בצמצמו בשיטה פילוסופית סגורה את כל אותן האמיתות, שהקתולי המאמין רואה בהן ענינים שלמעלה מן השכל. ובמחנה שכנגד עמדו לעומת ג'וברטי החסידים החשדנים והקנאים ביותר. מגיני השיטה הקלריקלית במהותה, זו, המכירה כחברה מוסרית רק את הכנסיה בלבד והמפקידה אך ורק בידי האפיפיור ובידי הפמליא של הכהנות הקתולית את רשות השליטה במוחות הבריות ובמצפונם, השיטה הפוסלת את השכל האנושי ומורידה את ערך התרבות. הבן הבינו הישועיים כי מאחורי הנסיון להשלמה בין התרבות והדת, מאחורי הדרישה הצנועה לריפורמות מדיניות, מתחבא אותו ליברליזם רוחני ומדיני, שהוא הנגוד הגמור לקתוליות, לפי תפיסתם. הבן הבינו, שסבלנות ביחס לליברליזם מוכרחה לגרור אחריה – אם לאלתר ואם לאחר זמן – הודאה בכל תולדותיו ומסקנותיו, ולא רק ביחס לשלטון החילוני בלבד, שקבעה הכנסיה אל "הבכורה" הכריח את ג'וברטי להואש מתקותו למצוא בישועיים "קוראים נבונים" ובתשובותיו לבקורת הוא מ פרש את דעותיו ביתר בהירות והתגלות־לב מאשר ב"הבכורה". חבוריו אלו מכוונים נגד הישועיים; ב"ישועיות" ראה ג'וברטי את הקתוליות המוגבלת, המפריע לתקומתה המוסרית והפוליטית של איטליה. קתוליות זו אויבת את הדעת והתרבות, תעודותיה הלאומיות של הכנסיה נתחלפו לה בתעודה הפעוטה של העצר החילוני; ישועיות זו, בהטילה על הבריות גזירת קיום חוקי הכנסיה ללא הבחנה ובקורת, הורסת את האישיות ועומדת כצר לאותה עבודה חנוכית, שאיטליה זקוקה לה. הקתוליות הנאמנה, בעלת התעודה העולמית הכוללת בקרבה את כל התרבות האנושית, המזדהה עם תרבות זו, והיא היא עצם התרבות – הנה ההפך הגמור לישועיות המוגבלת, הכתתית ה"חילונית". על הקתוליות להיות מחדש, כאשר היתה בימי קדם, היה ופעילה, קרובה לארץ ולצרכיה. היא צריכה להיות הכלי המקיים צדק בעולם, ושם זה לא ינאה לה כל עוד היא "מונעת להם מרעב, השכלה מבור, עזרה מחלש, מגן מעשוק, אושר מרוב האוכלוסין, מולדת וחרות – מכולם". הכנסיה לא תוכל לתמוך יתדותיה במאמר: "מלכותי אינה מעולם זה", כי מלכות השמים מתפתחת והולכת ומתרחבת קמעה קמעה על פני האדמה, והיא עוברת מדרגות ושלבים שונים, עד שתגיע למעלת חיי שמים בתכלית השלמות". הנימוק בדבר הקוסמופוליטיות של הכנסיה הקתולית אינו יכול לשמש טעם להסתלקות ממילוי החובות האזרחיים, כי הקוסמופוליטיות איננה שוללת מולדת, כי אם מחייבת אותה, לבל תיהפך להפשטה ריקה מכל תוכן. "רק קוסמופוליטיות פסולה וכוזבת מותרת על רעיון לאומי ותרבות לאומית". ביחוד התקיף ג'וברטי את המתימרים בשם קוסמופוליטיות, הנושאים על לשונם אהבה לכל האנושיות, ולמעשה הם משועבדים לתרבות לאומית מסוימת דוקא, אך לא לאיטלקית, כי אם לאנגלית או לצרפתית. בו בזמן לא פסק ג'וברטי ממלחמתו גם ב"פטריוטים עובדי אלילים", הטועים טעות הפוכה מזו, בהפרידם את הענין האינדיוידואלי והמוחש, היינו: המולדת, מהענין הכללי והמופשט, הינו: האנושיות. המושג הנוצרי "קרוב" ממזג את שני אלה יחד, ולכן האידיאה הנוצרית מביעה את הקוסמופליטיות האמתית, הנצרות היא לאומית ואוניורסלית כאחת, כמו שהיתה גם היהדות אשר בגבולות מולדתה הצרים קם והתפתח הרעיון שכבש את כל המין האנושי. אם חיי הקתוליות אינם יכולים להיות קרועים מעל חיי העולם הקתולי, אם אין להפריד בין קתולי מאמין לבין אזרח – הרי שגם האפיפיור צריך לסמל את כל מדרגות ההתפתחות התרבותית. עכשיו הגיעה שעתו להיות לאזרח. ג'וברטי עודנו שוקל וטורה, כמקודם, בענין השלטון החילוני בזהירות יתרה, אך הוא מעיז כבר להגיד, שיתכן גם לותר עליו. "טעות בידי השליטים, כי השלטון החילוני חשוב לואטיקן כשלטון הרוחני. השלטון החילוני אינו אלא תכונתו הארעית, ויש אשר יהיה נחוץ לעתים לשם שמירת השלטון הרוחני. יד ההשגחה, שהעניקה לכנסיה שלטון חילוני, הרוחנית, קיים תקימנו לכנסיה כל עוד אין להבטיח כך אמר ג'וברטי ב"ישועי בן־הזמן", ואילו ב"אפולוגיה" השמיע כבר, שאם בדורות הקודמים היה העצר החילוני דרוש לכנסיה – הרי כיום "צורך זה חשוב פחות מצורך שלא לתת את הכנסיה והאפיפיור ללעג ושלא להשניאם על הבריות. אילו היה עלי לבחור בין כנסיה בעלת שלטון אך מחוסרת יחס של אהבה וכבוד, לבין כנסיה המשוללת כל טוב המרי, אך מכובדת ואהובה על כל העמים – לא הייתי מפקפק אף רגע; ומובטחני שכמוני היה עושה כל קתולי כשר". נחוץ, כי הכנסיה תחל מיד בתקונים יסודיים במשטר הפנימי שלה, תקונים שתפקידם לקרבה אל העם, ולשם כך הם צריכים להיות מושלמים בהקמת מוסדות נבחרים. לכשיתמזגו בתנועה האיטלקית התרבות והכנסיה, הפילוסופיה והדת, התנועה הלאומית הליברלית והאפיפיורות – אז תהיה אחדות איטליה לא רק עובדה פוליטית רעיונית". בעזרתה תבוא לקצה אותה דממת "הפסקה תרבותית אזרחית". אשר הקפיאה, החל מן המאה השש־עשרה, את הכנסיה, והקתוליות תשוב להיות דינמית, תכרות ברית העם ועם הלאום, – ועובדה זו תשוה חשיבות עולמית למהפכה האיטלקית. מה שבקש מאציני בחורבן האפיפיורות – בקש ג'ברטי בהתחדשותה. הפולמוס של ג'וברטי עם הישועיים קרב אליו את רוב הליברלים ובמקצת גם את הדימוקרטים, ובמחציתן השניה של שנות הארבעים היה ל"ראש האסכולה". אך התפתחות רעיונותיו לא נחתמה ב"הבכורה" וב"אפולוגית הישועי". עוד יחולו בה שנויים וחידושים מפאת המאורעות של שנות 1846–1849. כוכב תקוה האיר רגע לעניי עמנו; הדלים והאביונים הרימו ראשם, איש אל רעהו קרא: הנה ישועתנו קרובה, ישראל נושע באחיו תשועת עולמים! שם נושא-סבל, אחרי ענותו כל היום כחו בעבודת-פרך, בבואו לערב הביתה אל אשתו ועולליו להשיב נפשם בשכרו הדל, ספר לאשתו, אשר קדמה בקללות פניו על אשר לא הביא לה די מחסורה, – לאמר: הידעת, אשתי, כי לא לארך ימים ירעבו עוללינו, ולא לזמן רב ילכו ערום ויחף. הן בעיר פאריז יש חברה גדולה מבני ישראל, בה מיניסטארים, בה גם ראטהשילד וכל המילליאנערים היהודים; החברה הזאת תקנה בכספה שדות הרבה למעננו, יהודי רוסיא, ואת השדות ההן תתן לנו בתנאים נוחים וקלים, אז גם אני אבקש כברת-ארץ קטנה ובעמל כפינו נחיה ונשבע. לא נקנה עוד לחם ותפוחי-אדמה מן האכרים, אך בעצמנו אותם מן הארץ, והיו לנו לשבעה, ויתרם יהיה לנו לשאר צרכי הבית וכו'. בצבעים עוד יותר נעימים ספר לאשתו את הדברים האלה פלוני רודף- רוח כל היום, אשר בא בערב לביתו בידים ריקות לגמרי וכל בני ביתו הכינו את עצמם לישון בלי ארוחת-הערב. האומלל ההוא, אשר בעת ההוה לא עלתה בידו למצוא כלום, מלבד רעב ומחסור, נחם את עצמו ואת בני-ביתו האובדים בזה, שהפריז לתת הוד והדר על תקותו לעתיד-לבוא. "הנה ישועתנו קרובה, עולמים!" שמענו מערים רבות. אלפי עניים ואביונים היו נכונים לקול הקורא, רצו רצוא ושוב לשמוע, הבאמת הופיעה גאולתם לחלצם מרעב, מהרו לכתוב ידם בתוך המשפחות אשר קבלו על עצמן להיות עובדי-אדמה ועיניהם היו תלויות ליום הקריאה: "קומו ולכו אל המנוחה ואל הנחלה!" יום הקריאה לא בא, ותחתיו באה השמועה, כי חלום שוא חלמנו ממנו…"הדבר הזה כבד הוא מן התרוננו מתקותכם, שובו לתלאותיכם, רדפו רוח, עבדו בשארית כח, גזרו על ימין ועל שמאל ולחם לא יהיה לכם! בעת ההיא זכר המו"ל "המליץ" את דברי המקרא "את פני מבין חכמה ועיני כסיל בקצה הארץ" ובתום-לב שאל: "מדוע נפנה אל אחינו הרחוקים בעוד אחינו הקרובים נגדנו? המעט בנו עשירים, אשר כח בהם לכונן על סלע רגלי אחיהם האביונים?" ובכח ההגיון הזה עורר את לב עשירינו ליסד "חברת ישוב יהודי רוסיא ברוסיא" למען תקים היא את אשר קיוינו מבני החברה "חברים כל ישראל". לקול קריאתו התעוררו סופרים רבים, אך מן העשירים התעוררו רק שניים: הנדיב המפורסם ה' ויסאצקי והנדיב ה' דאמבראווסקי. עוד ימים מספר נשמע קול השאלה הזאת בהמליץ, ואחרי כן בפי סופרי "הקול", אשר בלכתם לשיטתם כנגד "המליץ" התנגדו גם להעצה הזאת, ומעת חדלו הפלפולים ההם נשכחה גם השאלה הזאת מלב 2 ואין קול ואין כסף, כאילו אין רבבות בני ישראל מתענים מקור, מרעב, ממעונות צרים ומעופשים, מתחלואי-ילדים ומיתתם, הבאים בעקבות הרעב והעפוש, מדאגות יום-יום המכלות מנפש ועד בשר ומחיים תלואים מנגד… כאילו אבדה עצה מסופריהם וחמלה מעשיריהם להושיע להם ברב או במעט. האמנם, עלי להודות, כי הצעת המו"ל "המליץ" בעיקרה היתה בעיני כדבר של ספק-ספיקא. גם בכתבי מאמרי "עזרה בצרות" לא האמנתי באמונה שלמה להשמועה שבאה על אדות פעולת החברה "חברים כל ישראל", ואך אמרתי: "יש תקוה וכו' אך אם תוכל החברה להוציא לפעולת-ידים את עצתה הטובה" (שם, 12). אבל עוד פחות מזה האמנתי, כי ישתתפו עשירי עמנו בארצנו בדבר הגדול הזה, וכמתמיה אמרתי: היצאו גם אחינו עשירינו ברוסיא לעזרת אחיהם ליסד קולוניות? האם יעזבו רגע את קרירות-רוחם רגע את עסקיהם, את חכירותיהם וקבלנותיהם, את בגדי נשותיהם שהם מפארים במידה נוראה, את סוכנותיהם ושאר תענוגותיהם, להשלים את הכסף החסר לדבר הגדול הזה וכו' מסופק אני מאד… מי יתן והצליח הדבר ביד החברה לבדה, ולא יצטרכו בדבר זה לעשירי יהודי רוסיא" (שם). אחרי גלוי דעתי זאת צריכה היתה הצעת המו"ל "המליץ" להיות בעיני כחזיון, או כקול קורא במדבר. קראתי – ואמרתי בלבי "אשרי המאמין!" כל מי שאין בו ממדתו של רבי, לכבד את העשירים רק בשביל שהם עשירים, יודה ויאמר, כי הרבה-הרבה חייבים עשירי ישראל לעשות לטובת אחיהם העניים; כי עליהם מוטלת חובה מוסרית, שאין מעלה הימנה, לגמול טוב עם עניי ישראל, תחת הצרות שהם גורמים להאחרונים אם גם שלא במתכון. כל בר-דעת יודה, שכל שנאתם של עמי הארץ לישראל בכל דור אינה אלא בשביל שיש בהם עשירים; אבל מי סובל את תוצאות השנאה הזאת? העשיר עצמו מרום הוא ממנה, למשרה במדינה אינו צריך, כי יש לו במה להתפרנס גם בלעדיה, כל מקום שהוא בא לשבת בו קולט אותו, וכל בוזיו ומשנאיו בנפש יחניפוהו ויתנו כבוד לשמו, עד שאינו יודע כלל אם יש איזו "שאלת היהודים" בעולם, ובמי איפוא מכלה מן העשיר ההוא אפילו באצבע קטנה שלהם! כבר ספר המנוח ה' יוסף ראבינאוויטש בספרו "מנורת הירושה" מעשה שהיה לפני איזה עשרות שנים, שנגרשו כל היהודים מעיר אחת בעוונו של עשיר אחד, שהרגיז מנוחתו של איזה שר חולה, מלבד אותו עשיר עצמו, שהיה סבת הגירוש ההוא, שנשאר בעיר ההיא כמקדם. בשנה העברה קראנו במה"ע, כי בנו יחידו של גביר פלוני נמסר לצבא, לא הועילה לו זכותו שהוא יחיד להוריו, מפני החק החדש הגוזר להשלים את מספר החסרים מבני ישראל אפילו בבנים יחידים. אין ספק שהאיש ההוא, שגם בלא זה לא הצטיין מעולם באהבתו לעמו, היטב חרה לו על שנתפס בנו יחידו בעון הדור, ומפשע עמו, אשר לא ידרוש שלומם וטובתם, נגע לו; אבל האם שם אותו האיש אל לבו, כי פעמים רבות גם עמו סובל בזכותו? בלי ספק יודע הוא את הדברים שנזכרו בחוברת ז' "יעוורייסקאיא ביבליאתיקא" צד 141 וזה לשונם: "בעת האחרונה רוב בוני מסלות-הברזל והקבלנים בענין זה 4 וכן מספר רב מחברי הנהגות המסלות העושות כבר את פעולותיהן, הגם מבני ישראל ועל כן אינו רצוי כלל שיתחזק חלק העם הזה על ידי שתנתן רשות להאינזשענערים העברים לקבל משרות עם הזכיות השייכות לעבודת המדינה". במלה אחת: אם נשים לב אל מצב היהודים בארצנו ועל מעשי ראשינו עשירינו נאמר בעל-כרחנו את המשל הידוע ובלתי הגון: דג מראשו מסריח. עשירינו יש להם חלק גדול באסון אחיהם ובכל זאת אינם חפצים לקחת אפילו חלק קטן בהטבת מצבם. בכל דבר הנוגע לענין כללי הננו שומעים כמעט תמיד אך פעולות שני עשירים: הננו פותחים בגינצבורג ומסיימים בראזענטהאל ולא יותר. לפיכך היתה לי הצדקה להסתפק הרבה, אם יתעוררו עשירי ישראל ברוסיא לחלץ נפש אחיהם מכל צרה ולכונן להם קולוניות. וכל זמן שלא יוכיחו בפועל ידים, כי באמת דואגים הם לטובת אחיהם, הספק הגדול הזה הקרוב לודאי, במקומו עומד. אבל דור יבוא יביא במשפט מעשי בני עמנו החיים היום, ובראותו את עני רבבות בני ישראל ברוסיא וביחוד בליטא בדור הזה ישאל בלי ספק: מדוע עמדו בעלי היכולת על דם אחיהם ולא הושיעו אותם אפילו "הצלה פורתא"? ואפשר שבראותו פלפולי סופרי "הקול", שהוכיחו, כי רעה נגד פני עובדי האדמה, יתלה את הקולר בצואר הספרות, שלא לבד שלא עמדה לצד המדוכאים, עוד התאמצה להפוך שליתה של העזרה ההיא בטרם ראתה אור. על כן, למען שופטינו העתידים ההם, לא למען אותם העשירים, הנני מוצא לנחוץ לברר, כי דברי הסופרים שהתנגדו לישוב הקולוניות לבני ישראל אין להם על מה שיסמוכו. הראשון שהתנגד לישוב הקולוניות הוא הד"ר קאמינער. החכם הזה במאמרו (ב"הקול" שנה זו) המשיל בצדק את אחינו בארצנו למצב איש חולה במחלה אנושה, אשר לרפואתו דרוש נתוח כבד (שם, נו' 8), ובכח מליצתו הטובה תאר את מעמד בני ישראל באופן נורא מאד, ואלה מקצת דבריו: "הנה מטתו של החולה! כל אנחה ואנחה היוצאת מלב החולה הכואב משברת חצי גופו של קרוביו המעטים וכו', כל אוהביו נאנחים, מבקשים רפואה – ואין וכו'. אחד מאוהבי החולה ישמח את לב כלם בעצתו וכו', אור השמחה נגה על פני כל הקרובים, ברקים ילכו מעיניהם הבוכות… "הנה עזרה בצרות " יקראו כלם כאיש אחד וכו' וברגע השני יבוא רעהו וחקרו ויאמר: "לא, אחי, תקות שוא היא!" וכו', מה נורא אז השבר של כל קרובי החולה! זרחה התקוה – ובאה התקוה וכו' והחולה יביט על קרוביו העומדים סביב למטתו וכו' ובמבטי עיניו ישאל אותם: "האחיה מחלי זה?" ובחכותו לתשובה יעמיד את עיניו על פניהם". החכם הזה אשר בדמותו בנפשו, כי הוא בעצמו אחד מקרובי החולה העומדים סביב למטתו, אשר עליהם העמיד החולה את פניו, ובצרת לבו לא יכול לראות בצערו וביאושו של אהובו ואמר במרי שיחו להחולה: "הסב עיניך מנגדי! אומתי, רעיתי, יפתי…" (שם, נו' 11) – שכח את מצב עצמו ואת מצב החולה שלו במאמרו ההוא (שם נו' 8, 9 וביחוד נו' 16) ויופיע לפנינו בדברי לצון והתולים, כאילו היה קרוא לא לחולה, אך למשתה החתונה לאחד מאוהביו. הנני מדמה בנפשי, כי הד"ר הנ"ל, כרופא, נקרא להשתתף בקאנסיליום לחולה אחד, אשר מצבו ממש כמצב החולה שתאר לפנינו הד"ר קאמינער עצמו. הרופאים מתיעצים, אחד מהם נתן איזו עצה, והד"ר קאמינער עונה כי עצה נבערה היא. "מה נורא שבר כל קרובי החולה! זרחה התקוה ובאה התקוה. החולה יביט על קרוביו סביב למטתו, כשואל: האחיה מחלי זה?" הקרובים בוכים, הרופאים מחשים וחושבים מחשבות, והד"ר קאמינער משחק מטוב לב. הוא, תחת לתת להחולה עצה יותר טובה, מריק אוצר של מהתלות על הרופא איש חרמו לעיני החולה האנוש והקרובים הנואשים, שאין להם עסק לא עמו ולא עם איש חרמו, ואינם רוצים אלא למצוא תרופה למכתם! האין זה עון מוסרי?… כמדומה לי, שהעון הזה נעשה לא בשגגה אלא בכונה. ה' קאמינער יודע את נפש הקוראים הפשוטים, שליצנות של הבל אחת שקולה בעיניהם כנגד כל המופתים וההוכחות, וכל הטענות הצודקות שישמעו מצד אחד ינדפו 5 כמוץ לפניהם, בשעה שיתעורר לבם לשחוק על ידי איזה התולים שיאמר הצד השני, ולא עוד אלא שיסכימו שהצדק עם המתלוצץ, אבל אינני יודע עוד, אם בשביל זה יכופר עונו של הד"ר קאמינער? אבל אעזוב את העון המוסרי הזה ואשפוט על טענות הד"ר קאמינער. הוא אומר: "תמורה והתחלפות כזאת (לעשות מבן עיר – אכר) לא היו עוד בהיסטוריא, כי מהלך ההתפתחות של חיי החברה היה להפך בהדרגה הזאת: צידים, רועים, עובדי אדמה, יושבי ערים (היינו עוסקי במלאכה ועושי מסחר וקנין), ומעולם לא ראינו כי גלגל ההיסטוריא יחזור לאחור, עוד לא ראינו כי אנשים עירונים מרצונם הטוב יעזבו את הערים וכו' וילכו לשבת בכפרים וכו' (שם נו' 8). אמת היא, שהתפתחות חיי החברה בכלל היתה אך בהדרגה הנ"ל, אבל בפרטים וביחוד בבני ישראל, ראינו לפעמים ההפך. בני ישראל במצרים היו עושי מלאכה, ואחרי איזה מאות שנה נעשו עובדי אדמה. בספר "היהודים עובדי האדמה" (שהבאתי במאמרי "עזרה בצרות") ראינו, כי גם בטרם צאת החוק לקחת מבני ישראל לצבא באו רבים מבני ישראל להאחז בקולוניות בנפת רוסיא החדשה. וכי בני ישראל מוכרי יי"ש בכפרים אינם עירונים שעזבו את עריהם לשבת בכפרים? אמת הוא גם זה, שעוד לא ראינו, שאנשים עירונים יעזבו מרצונם הטוב את הערים וכו'; אבל אני מוסיף עוד, כי מעולם לא ראינו שיחליף אדם אפילו את דירתו מרצונו הטוב לבד, כמו שיאמר הרוסי "מאין מה לעשות" אלא מפני איזה צורך (שמכיון שהוא צורך הרי הוא גם הכרח באותה שעה). גם מהלך ההתפתחות שחשב הד"ר קאמינער, לא היה אצל בני האדם הקדמונים מרצונם הטוב אבל בהכרח: ראו שאין הצידה מספקת להם והתחילו לכלכל עדרים ולהיות רועי מקנה; ראו שעבודת-האדמה באיזה מקומות מביאה יותר פרי מן המקנה – ויהיו לעובדי-אדמה; ראו שיש לבריות צורך בחפצים שונים הצריכים עבוד או טלטול ולפיכך המלאכה והמסחר טובים לאנשים ידועים במקומות ידועים גם מעבודת-האדמה, ויחזיקו בהם כל מי שהגיעה ידו לכך. ואותו ההכרח שהפך את האכר לעירוני הוא הוא יהפוך את העירוני לאכר, כאשר ראינו מן הקולוניות אשר זכרתי. ההכרח, בכל אופן שיתגלה לפנינו, אחד הוא, ואם החפץ להתפטר מעבודת-הצבא היה בו כח להוליד הכרח כזה – על אחת כמה וכמה שהחפץ לפרנס אשה ועוללים יוליד הכרח כזה. הכי שכח הד"ר קאמינער, כי בהשיבו על דברי המו"ל "המליץ" ועל מאמרי "עזרה בצרות" לא על דברי ה' אשכנזי הוא משיב. האחרון יעץ עבודת-האדמה לבני ישראל כאמצעי להשיג על ידה לפי דעתו, שיווי-הזכיות. בשעה, שלפי דבריו, לא יהיו עוד היהודים "פאראזיטים". על פי הדברים האלה צריכים היו כל הבאנקירים וכל הסוחרים הגדולים מבני ישראל לעזוב את ארמנותיהם, לפשוט את מחלצותיהם, ללכת מן הערים ולבוא בכפרים, לשבת במעונות בנויים מקש ועבטיט, ללבוש שמיכה עבה ולקחת מחרשה בידם ולמכור את עשרם ומסחריהם למשנאיהם הקוראים אותם בשם "פאראזיטים", למען יהיו שונאיהם ההם "פאראזיטים". ממילא מובן, שגם אחד מן הבאנקירים והסוחרים, אם גם איננו יודע את מהלך התפתחותם של חיי החברה, שחשב ה' קאמינער, לא היה נרצה מרצונו הטוב לדבר הזה. אבל המו"ל "המליץ" ואנכי דברנו על אדות עבודת-האדמה לאלפי עניי בני ישראל הגועים מרעב, אשר המחסור כבר כפה אותם עד שהם אומרים "רוצים אנחנו" בעבודת-האדמה. אך אין להם נחלת שדה. וכבר שמענו מערים שונות, כי הרבה מעניי בני ישראל שמחו לקול השמועה על דבר הקולוניות, ובלי ספק יעזבו את עריהם, לא מרצונם הטוב אך מרצון הבטן הריקה. עם זה הנני להזכיר את הד"ר קאמינער את דברי אשר אמרתי במאמרי "עזרה בצרות", כי נחוץ הוא ליסד את הקולוניות לבני ישראל באופן כזה, שתהא בהן ממדת הערים, מפני שהיהודי רגיל בחיי הערים. הלאה אומר הד"ר קאמינער: שואל אני את כל איש וכו' אם עובד אדמתו ישבע לחם, לחם ממש, כפשוטו וכמשמעו? וכו' (שם). זוכר אני, כי בשבתי בליטא, זאת הארץ הדלה והשוממה הייתי שומע פעמים רבות את עניי בני ישראל מקנאים בהצלחת האכרים (אחרי חרותם), ובגליון אחד מגליונות "הכרמל" השבועי (כמדומה לי בשנה שביעית) העיר החכם האמיתי ה' פיין על תלונות שונאי ישראל באמרם, כי היהודים אוכלים את יגיע האכרים ואמר, כי אחרי כל התלונות ההן רואים אנו, כי מצב האכרים טוב יותר הרבה ממצב בני ישראל הנאשמים כי הם עושקים את האכרים. האמנם אין מזה ראיה עוד, כי מצב האכרים טוב הוא, אבל לפחות רב לנו לדעת, כי מצב עניי בני ישראל גרוע עוד ממצבם. מדוע שכח הד"ר קאמינער, כי האכרים אשר היו עוד לפני עשרים שנה עבדים, מלבד שלא הספיקו עוד במשך הזמן הקצר הזה לצאת ממצב העבד, הדומה לחמור, אשר גם הדבר הזה מוסיף עצמה לעניותם, והנה בהיותם עבדים לא היה להם קרקע, ובשעה שקראה להם הממשלה דרור, נלחצה לקחת בעדם אחוזות מן האדונים בתנאים ידועים, שלא בטובתן של האדונים ההם, שרובם לא חפצו כלל בחירות עבדיהם, ועל כן לא יפלא אם באיזה מקומות לא הצליח בידי הממשלה לתת להם אחוזה פוריה די מחסורם, ושכל הדברים האלה אין להם מקום אם נקנה בעצמנו קרקעות בעד עניינו; שהרי אם נקבל רשות לקנות, נוכל לקנות קרקע טובה ולתת לכל משפחה חבל אדמה די מחסורה. מדוע שכח הד"ר קאמינער, כי השכרות שהאכרים שקועים בה מכלה ממונם לגמרי, וכל זמן שלא יעזבו את השכרות הזו לא יהיה להם לחם אפילו אם יתרחבו גבולות אדמתם וסכום המסים יתמעט. אין לך עיר ברוסיא שהעבודה נגמלת בה באופן טוב כמו באודיסא: שכיר-יום מקבל בערך רו"כ ומחצה ליום, עגלון להובלת משא מקבל בכל השנה גם כן בערך כזה ויותר, ופעמים, וביחוד בחדשי סענטיאבר ואקטיאבר, שהוא משתכר מחמשה ועד עשרה רו"כ ליום; וחיי אודיסא בכלל, מלבד דמי דירה, אינם יקרים כל-כך לאיש עני שאינו חפץ בתענוגים יתירים, דבר שאינו מצוי הוא, שיהיה אצל אחד מכמו אלה שאינו יהודי כסף בכיסו. הכל הולך אל מקום אחד: אל בית ממכר היי"ש. מליצי השכורים אומרים, שעניותם היא סבת שכרותם; אבל אילו היתה העניות לבדה מביאה לידי שכרות, היו עניי בני ישראל צריכים להיות שקועים לגמרי בשכרות, שהרי עניותם גדולה יותר מעניות עובדי עבודת- פרך באודיסא. הד"ר קאמינער הביא ראיה שמצב עבודת-האדמה ברוסיא ברע הוא, ממה שהקולוניסטים האשכנזים שברוסיא השליכו בימים האחרונים את משכנותיהם ויצאו לאמעריקא (שם, נו' 9), כפי הנראה אינו יודע, כי הקולוניסטים ההם מכת המענאניטים הם, שאסור להם על פי דתם להשבע שבועה, לחגור כלי-זין וכו' ויברחו לא מעבודת-האדמה, אך מעבודת-הצבא הכללית. שעל פי החק הכולל הזה לא כלם נפטרו מעבודת הצבא, כמו שנאמר בהתקנות על דבר עבודת-הצבא הכללית. וכבר הודיעו מה"ע דפה, כי רבים מהם בקשו מאת ממשלתנו לתת להם רשות לשוב לאחוזתם ברוסיא, וכבר קבלו את הרשות ההיא וגם שבו לעבוד את אדמת אחוזתם פה. הד"ר קאמינער מהתל באומרים, כי לקולוניסטים מבני ישראל תהיינה זכיות מיוחדות שאין לשאר האכרים, ולא להקולוניסטים הראשונים מבני ישראל (שם). אבל התולים כאלהאין להם טעם וריח. כל מי שיש לו מוח בקדקדו יודה, שאינו דומה מי שמקבל קרקע במתנה מאת הממשלה למי שקונה קרקע מכספו, שהוא בא בשדהו כאדם שעושה בתוך שלו, וממילא מובן, כי אותן הקולוניסטים אשר ישבו על שדות קנוים בכסף יהיו על פי תנאים אחרים, מאותן שקבלו שדותיהם מאת הממשלה על פי תנאים ידועים. בגליון 11 אומר הד"ר קאמינער: "ואני מעיד לפניכם בתורת עדות, כי בין בני-האכרים יש הרבה-הרבה יותר חולים וחלשים, נגועים במחלות פנימיות שונות ונגעים חיצונים שונים הרבה יותר מאשר יש בבני ישראל". אבל קשה מאד להאמין לדבריו, שהרי הוא עצמו אומר שם, שהאכרים הבאים אל הערים למכור כל מאכל, בריאים הם, ולדבריו צריכים אנו לומר אחת משתי אלה: אם שכל החולים והחלשים מתים בילדותם, ואך מתי מספר הברואים נשארים בחיים (שהרי החלש בילדותו נשאר על-פי-רוב חלש גם בגדלו), או שהאכרים עשו קנוניא ביניהם, לשלוח אל הערים אך את הבריאים שבהם. האופן השני הוא דבר מעורר שחוק והאופן הראשון לא יאומן. האמנם, הוא אומר: "שבעים או שמונים למאה ימותו מן ילדיהם הקטנים ובמקומות רבים הפראצענט של מיתת ילדים יגיע עד תשעים למאה". אבל נראה אם אפשר למחזה כזה להיות תמידי. נניח שאין בין האכרים חשוכי-בנים כלל, 7 שאין אחד מן האכרים מת במגפה, במלחמה, במיתה משונה וכו' מיום צאתו מכלל קטן, ונניח גם כן, שכל אכר ואכר במשך ימי חייו מוליד עשרה בנים. אם כן מאה ילדים נולדים לעשרה אבות ועשר אמהות, נמצא שבמקום שמתים שבעים למאה ישארו אך שלשים. אם מעשרים (עשרה אכרים ועשר אכרות) נעשים שלשים הנה ההוספה 50 פראצענט; במקום שמתים שמונים למאה – עשרים אנשים (איש ואשה) מולידים בכל ימי חייהם זרע קיימא – עשרים, ואם כן אין כאן לא הוספה ולא פחת, ובמקום שמתים תשעים למאה – עשרים אנשים מולידים זרע קיימא עשרה אנשים, ואם כן יש פחת 50 פראצ. אם נחשוב את הפחת כנגד ההוספה, ונוסיף גם את המתים במגפה וכו' גם את חשוכי-הבנים וגם נתבונן כי אי- אפשר שיולידו כל האכרים (בסך הכולל) איש-איש עשרה ילדים, נראה, כי מספר האכרים מתמעט מדור לדור. אבל היתכן דבר כזה? הלא ידוע ברור, כי במשך זמן ידוע מתרבה מספר יושבי רוסיא, שרובם אכרים, פי-שנים. ועד כמה בני ישראל חלשים מן האכרים נוכל לשפוט מזה, שגם עד עבודת-הצבא הכללית, שאז אך בני עניי ישראל היו נמסרים לצבא, וראשי הקהל השתדלו שיקחו מכל אשר הביאו, היו בין בני ישראל יותר הרבה פסולים לעבודה מחמת חולי וחלישות מאשר האכרים. וגם אז וגם רוב בני ישראל העובדים בצבא מקבלים עבודות שאינן דורשות כח אמיץ ובריאות יתירה. אך מה לי להביא עדים רחוקים? הבה נראה את דברי הד"ר קאמינער עצמו שאמר במקום אחר: "אתן לך עצה, קורא חביב, יאמר הד"ר קאמינער (בסדר כפרותיו לבעל טקסא צד 54 בהערה), לראות בעיניך כי כנים דברי, כי רוב בני ישראל הם קטנים בכמותם, רזים וכחשים יותר משאר האומות (ואפילו האכרים במשמע), עמוד ביום השבת וכו' ותשתומם ותתפלא לראות, כי אנחנו בני ישראל כמעט כלם רזים, חולים ושפלי קומה – מחוסרי בשר". כן הביא שם בצד 79 דברי הפראפעססאר מאהרינג שהודה לו על שאלתו ששאל: מפני מה רוב החולים – ישראלים המה? ואם אמנם הד"ר קאמינער ישים את הקולר הזה על צואר הטקסא, אך מי לא יבין, כי אילו לא היו בני ישראל עניים מדוכאים לא היתה הטקסא מכבדת עליהם כל-כך, שהרי רוב הבינונים אוכלים בשר ומשלמים טקסא. ומלבד כל אלה הנה גם הד"ר קאמינער לא יאמר, שעבודת-האדמה עצמה היא אוכלת את בעליה, או שאויר השדות והכפרים מזיק לבריות, אבל "הסבה לכל המחזה הנורא הזה אחת שהיא שתים: העניות ותולדתה – האולת" (דברי ה' קאמינער עצמו שם). והנה מה שנוגע לאולת אין מי שיאמר, שיש אפשרות שקולוניסטים מבני ישראל יגיעו בסכלות ופתיות למדרגתם של האכרים, שהיו מאות שנה עבדי עולם, רחוקים מחיי החברה, רחוקים מקריאת ספר וכו'. ומה שנוגע לעניות, תם אני ולא אדע, הבאמת מאמין ה' קאמינער, שאותן העניים, אשר למענם עלה במחשבה לכונן קולוניות, אין חלקם גרוע מחלק האכרים העניים? אפשר, שהד"ר קאמינער, בהיותו עתה, כפי דבריו בעצמו, רופא בשלטון- האחוזות שכח את מצב עניי ישראל, במה הם נזונים ובמה הם מתפרנסים; אבל בלי ספק קרא את דברי הסופרים שאינם יהודים שהביא המנוח ארשאנסקי בספרו "היהודים ברוסיא" (מהדורא קמא), אשר אחשוב לא למותר להביא פה תמצית דבריהם: "החלק היותר גדול של היהודים עניים הם, ומטופלים במשפחות גדולות הנם יושבים צפופים יותר הרבה ממה שאפשר לשער. לא רחוק לראות שבבית אחד, שבו שלשה או ארבעה חדרים, יושבים עד שתים-עשרה משפחות (ד"ר קאמינער! הגם האכרים יושבים כך?). משפחות שלמות מסתפקות לפעמים בליטרא לחם, דג מלוח ואיזה בצלים. בעד 15 קאפ' ירוץ יהודי פאקטאר הנה והנה כל היום" (צד 19,20) "יש אומנים עניים, אשר בני ביתם מתענים עד הערב, עד בוא אבי הבית המביא חלק שכר עמלו" (שם), "מחצית, אם לא שלשה רבעים, מן היהודים הנם אנשים שאפשר היה להאשים אותם בעונות שונים, אך לא מפני שהם עצלים ושונאי עבודה, אך מפני שהאומללים ההם, החושבים אך על אדות פת-לחם, מתדלדלים מיום ליום, מאין להם שום לעסוק בעבודה של תוצאות. המשפחות האומללות ההן אין להן שום אחוזה או מקום, יושבות ברפש, בעניות, ובכל חפצן בעבודה אינן יודעות באיזה אופן תחיינה ביום מחר, והנן משתמשות באמצעים בלתי הגונים רק למצוא צרכיהן היותר נחוצים" (שם 20,21) "הסרחון והאדים הרעים, הקור ולחות המעונות מניחים את חותמם על כל עצמותו של העני היהודי והם סבה לתגבורת מגפה, ומספר המתים בם הוא במידה מרובה אשר לא יאומן" (שם 39). וכל מי שקרא בספרו של ארשאנסקי הנ"ל (מצד 17 עד 42) ראה שם עוד מופתים הרבה על גודל עניותם ישראל, וברור שמצבם לא הוטב מזמן שנכתבו הדברים הנ"ל, אבל עוד נגרע. יש דברים שהם ידועים יותר מדאי, ובשביל שהם ידועים הבריות רגילים בהם הרבה ולפיכך הם שוכחים אותם, כי אך "מילתא דתמיהא מדבר 9 דכירי לה אינשי". בראש הדברים האלה עומדת עניות בני ישראל, שמתוך פשטותה, ודאותה וההרגל בה אין משים לב עליה ואין זוכר אותה; ולמען חדש בקרב הקורא את זכרון הדבר הזה הודיע לו, הנני לקרוא לפניו בסירוגין אחדים ממה שכתב ה' אבראמאוויטש בספרו הנחמד "דיא קליאטשע". "בדמיוני חזיתי יום אחד בעירי, איך ובמה אנשים מכלים אותו, במה הם קמים ממטתם ובמה הם שוכבים לישון. בדמיוני חזיתי בוקר אחד: יהודים קמים ממטתם ומתאנחים, אינם יודעים מה יעשו, מה יתחילו, מאין יתפרנסו? פניהם לבנים, מצחם מלא קמטים, עיניהם משוטטות לכל רוח, כאילו יבקשו דבר להשען בו, לאחוז בו, למען לא יבלעו אותם גלי היום, הם מתאנחים, נאנקים ומקמטים את מצחם. בדמיוני חזיתי את השוק כמו שהוא: בכל עסקיו ובכל אנשיו, ראיתי מוכרי מנעלים ובגדים-תפורים רעבים וכחושים, ורוכלים כפופי-קומה תחת משאם משוטטים הנה והנה בצרת לבם, מביטים על כל איש ומעריכים את בגדיו ומתבוננים לראות אצל מי המנעלים קרועים ואצל מי – המכנסים. ראיתי אנשים אשר פניהם כפני מתים רצים הנה והנה כעכברים שאכלו סם המות, בכל מקום בואם יריחו, אולי ימצאו פת-לחם, אולי יקרה לפניהם דבר מה. מחשבותיו של כל אחד מפוזרות, ראשו מתפוצץ עליו, ישוך את שפתיו, מבקש תחבולות וחושב מחשבות. רץ הנה והנה והנהו כמו על "עולם התהו". ראיתי את כל מיני החנויות, השולחנות והתיבות שבשוק, עשרים חנונים נצים על אדות קונה אחד, כל אחד מושך אותו אליו ובמטיח לו "הרים וגבעות", עיני כל אחד כלות לראות פרוטה מפדיון הסחורה, הקונה והחנונים טוענים על דבר המחיר, נשבעים באמונתם, בנשותיהם ובבניהם, בחלקם לעולם-הבא, ומאמינים זה לזה כמו שמאמינים לכלב, עוד הפעם ישבעו אלפי שבועות, עד שלבסוף יצלח ביד האחד להונות את חברו. ראיתי בית איש יהודי, שם לא תנוח הדלת אפילו רגע אחד, בו יבואו עניים מחזירים על הפתחים נערים וזקנים, נשים, בתולות וילדים, זה יוצא וזה בא, בתוכם גם "גבאות", אחריהם "תכשיטים" בבגדי משי דורשים כסף בעד זכות אבותם, אחריהם פלוני מגיד, נשרף, ירושלמי משולח, עגונה, גבאים עם קופות של צדקה ובלתן; כללו של דבר: מכל עבר באים וחומסים, כל אחד חטף בכח, העינים מתמלאות דמעות, הה, כבד מנשוא!" "הנני רואה המון מקבלים, אביונים, "קבצנים, דלפנים ", ",, , אנשים לא יצלחו, מלמדים בעלי מומים (גשמים ורוחנים), "אברכים" מזמן עשר שנים לפנים, מן השנה שעברה ומן השנה הזאת, הסמוכים על שולחן אבותיהם; הנני שומע פתאום קול נוגנים. לפניהם תרוץ "החברה הלבנה" אחריה המון גדול, נרות של הבדלה דולקות, עתה יובילו לחופה בחור ובתולה, שאינם עוד באסונם, להביא עליהם שואה. עד חצות הלילה הננו רואים מובילים לחופה, מה רב מספר החתונות, נשים זקנות מטפחות, מחותנים מרקדים, המון העם שמח, ששון ושמחה. מזל-טוב לכם יהודים בעניים חדשים, מזל-טוב לכם בלהקה חדשה של בטלנים, מזל-טוב לכם בעלוקות חדשות מלאות לשד! הכינו, בני ישראל, דם, הכינו כסף, כסף,כסף! (צד 55 עד 48). יש לי הצדקה להיות בטוח, כי מצב הקולוניסטים היהודים על אדמה קנויה בכסף, יהיה יותר טוב הרבה ממצב בני ישראל אלה. אמת היא, כי הקולוניסטים היהודים ישלמו מסים גם לצרכי המדינה, גם לצרכי שלטון-האחוזות; אבל מה בכך? אם "הסוחרים היהודים הדלים" מוצאים לנכון לשלם בעד גילדיע ראשונה ולסחור בקיוב (דברי ה' קאמינער שם נומ. 17), על אחת כמה וכמהשימצאו הקולוניסטים לנכון לשלם את המסים השייכים להם ולעבוד את האדמה. אחרי אשר שב הד"ר קאמינער להחליט, כי ללא ינתנו להקולוניסטים היהודים חוקים מיוחדים, וכי אם ינתנו להן חוקים מיוחדים יהיו להם לרועץ (נומ. 12,13), כאילו, דרך משל, אם איזה בעל-נכסים יחפוץ לעבוד בעצמו, לא על ידי שליח, את אדמתו קנין כספו, וזקן האכרים לא יוכל להכות בשוטים (דבר שה' קאמינער חושב במאמרו לאחד החוקים הכוללים בחיי האכרים), יהיה זה חק מיוחד לרע לאותו בעל-נכסים, – יסיים: "אחי! ציון במשפט תפדה! אך במשפט! איך להשיג שיווי-הזכיות לכל היהודים ולא אך לאחדים מהם, לא אך לגבירים ולמשכילים, איך להשיג זאת באמצעיים טובים וכשרים על פי הדין – מזאת נדבר במאמר הבא אי"ה". הבה, קורא! נראה את מאמרו הבא ואת העצה להשיג את הדבר אשר עליו יחכו שלשה מיליאן יהודים זה עשרות שנים, ואשר לא עלה עוד ביד אחד סופרי ישראל מן יוסף ראבינאוויטש 11 עד אליהו ארשאנסקי ומנשה מרגלית למצוא אותה, עצה, אשר כל מי שיבוא ויאמר אותה, נכונים אנחנו, אני ואתה והקורא, להוביל ליה מאניה לבי-מסותא. אם יהיו להם דרכים מתוקנות להוביל את תבואותיהם לערים ומדינות אחרות, ואם יוכלו לעמוד בהתחרות עם אחרים, שגם הם יובילו את תבואותיהם לאותן המדינות? וכו' וכו'. השאלות האלה, לפי דעתי, היו מחוכמות מאד בפי אדם הראשון, אך בזמן הזה הן מעוררות שחוק. אילו היה כל איש ואיש שואל שאלות כאלה בטרם גשתו אל איזה עסק, אז לא היה מתחיל בו לעולם. הנני חפץ לזרוע את שדי אשר נחלתי מאבותי, ובטרם אתחיל את מלאכתי אשאל: מי יבטיחני כי לא תהיה בשנה זו עצירת גשמים או ריבוי גשמים, שדפון, ירקון וכו'? מי יודע אם לא יתנפלו עלי שודדים והרגוני, ובני הקטנים לא יוכלו לכלות את העבודה אשר החלותי? מי יודע אולי תקראנה מלחמה ומי ימלא מקומי? מי יודע אולי אחלה בימי הקציר או האסיף ואז תרקב תבואתי? מי יודע אם לא ישברו כלי בשעת העבודה ובאותה שעה ישתברו גם כלי אומנותו של חרש הברזל שבשכונתי ואצטרך לישב בחבוק ידים מי יודע אם יהיה כסף לבני-אדם שאין להם שדה לקנות ממנו את שארית תבואתי, אשר ישאר לי מן הלחם למכור ליתר צרכי הבית, ואם לא ימצאו אותן הקונים תבואה יותר טובה אצל אחרים וכו'? הנני חפץ ללמוד מלאכת הסנדלר: מי יודע אם יהיו עורות ובתי בורסקי די צרכם, כדי שיהיו לי עורות מעובדים בכל שעה? מי יודע אם היה כסף לכל מי שיצטרך למנעלים? מי יודע אם לא ישתברו כלי אומנותי ולא אוכל על פי איזה סבה לתקנם? ומי יודע אם לא ימציאו בני-אדם מנעלים חדשים שלא מן העורות שלא אוכל אני לעשותם? ומי יודע צורך במנעלים יבוא אלי, שהרי גם עד שבאתי אני לא היה מחסור להבריות לסנדלים, ולא עוד אלא שמא יהיה בעירי סנדלר יותר טוב ממני ואיש לא יפנה אלי? הנני חפץ לפתוח חנות: מי יודע אם יהיו בידי תמיד אותן הדברים, שהחנות זקוקה להם? אולי יתקלקלו הדרכים בשעה שיחסרו לי איזה דברים ולא אוכל להשיג את הנחוץ לי? מי יודע אם לא ישיגו חנונים אחרים אותן הדברים בזול יותר ממני ולא אוכל להתחרות אתם? מי יודע אם לא תקראנה מלחמה, ועל מי אעזוב את חנותי? מי יודע אם יהיה כסף לאותן האנשים אשר ידורו בשכונתי, ואשר להם אני זקוק? מי יודע אם לא יפתח אדם אחר חנות סמוך לי וכל הקונים יפנו אליו? הנני חפץ ללמוד מלאכת הרפואה: מי יודע אם יחלו בני האדם? מי יודע אם הרפואות הנצרכות תהיינה תמיד בבתי-המרקחת? מי יודע אם היו לי סוסים וכלי בית נאים, שהרי כל חכמתו של הרופא אינה תלויה אלא בערך סוסיו, ולפי יוקר סוסיו יגדל גם שם הרופא? מי יודע אם לא יקום רופא, אשר מלבד סוסים וכלי בית יהיה לו גם לב בשר לשבת אצל החולה זמן הדרוש להתבונן היטב על מחלתו, לא כאותן הרופאים הממהרים לכתוב את סמי-המרפא כדי לבקר חולים אחרים. מי יודע אם לא יהיה בעירי רופא עשיר, אשר לא יצטרך ממלאכתו וירפא את החולים בחנם, ואם אמנם הוא דבר בלתי אפשרי, אך למיחש מבעיה? מי יודע אם לא יתרבו הרופאים כל-כך עד שלא יהיה לחם אל ליחידי סגולה שבהם, לאלה אשר גם אחרי ששם הם מדמים בנפשם שהם הם יסודי עולם, מלח הארץ, לא יתהפכו לרודפים אחרי העשירות והמותרות, ככל אותן העשירים ששנאו אותם לפנים? ומי יודע אם אהיה אני מאותן יחידי סגולה? וכו'. "מן הזהירות שלא להזהר יותר מדי", "שומר רוח לא יזרע", וגו' עולם כמנהגו נוהג. אבל יותר נפלא הוא, שהד"ר קאמינער שואל, אם יהיו תובעין לעבודתן של הקולוניסטים היהודים, כאילו עכשו יש תובעין להבטלה הגמורה שאלפי עניינו שקועים בה, ושאך על אדותם באה ההצעה ליסד קולוניות. מספר הבטלנים אצלנו הוא יותר הרבה ממה שיחשוב הקורא הפשוט, אנכי מכנה בשם "בטלן" את כל מי שאינו לא אומן, לא בעל מסחר קבוע אם קטן (כחנוני) אם גדול, ולא תורתו אומנתו, כלומר: רב מורה-הוראה עורך-דין, רופא, מורה על פי פריוויליגיום וכו'. הבטלנים האלה נחלקים אצלנו לשתי מפלגות: בורים גמורים ויודע ספר שלא שמשו כל צרכן, כלומר, שלא העמיקו בתורה או באיזה חכמה וידיעה, שתהי תורתן אומנתן, והם מאותן האנשים, אשר עליהם אמר חכמינו הקדמונים: "כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון" (אבות פ"ב). תורה כזו ודאי בכבודה ובעצמה גוררת עון, שהרי כל איש שיש לו איזו ידיעה בהויות העולם יודה, שבשעה שבן-תורה או איש הנקרא "ידען" מוכרח לבקש למצוא לו דרכים שלא כהוגן בשעת דחקו, הוא ממציא לו אופנים יותר מזיקים ויותר מלאים ערמומיות, ממה שהיה יכול להמציא איש בור וגם השכל במקומו. אבל אינו דומה אדם לאדם: יש לך אדם שאינו מוכשר ללכת בגדולות ונפלאות, ומכיון שאינו יכול לתפוס מרובה מסתפק הוא בעל-כרחו במועט, ויש לך אדם שהוא פוסע פסיעה גסה על כל המכשולים וכל עקוב למישור בעיניו למלא בטנו וכיסו. האנשים ממין הראשון, אם הם בורים הם נעשים נושאי סבל, שכירי יום, מנקי החצרות, שוערים וכו', ואם הם יודעי ספר נעשים הם מלמדים ומורים, שמשים בבתי-כנסיות ומדרשות, מגידים אצל חברת רוכלים, עובדי עבודה בבתי מסחר וכו'; אנשים ממין השני נעשים גנבים פשוטים, רמאים, מחזיקי "בתים מפורסמים", 13 עושקי דלים בנשך ותרבית, מזיפי חתימות ידי אחרים שליטים בקהל, אוכלי כסף העדה, תקיפים, עזי פנים ו"בעלי טובה" בישרון וכו' וכו', איש איש לפי מדת ידיעותיו ומצבו בעדה. אם תבוא, קורא, לאודיסא, או לעיר גדולה אחרת, וחזותך יוכיח עליך, כי תם או בן-כפר אתה, יופיע לפניך ברחוב העיר אחד מאחיך וסחורה בידו: טבעת או מורה-שעות עם שרשרת וכו' ויציע לפניך לקנות את סחורתו מידו, אשר יבקש בעדה, למשל, שלשים רו"כ. "בעד החפץ הזה שלמתי לפני חדש ימים חמשים רו"כ, יאמר לך בקול תחנונים, אך עתה קרה לי אסון, כי חלתה אשתי וכו' והנני מוכרח למכרו בחצי מחירו". אתה תסרב לתת לו את המחיר ההוא ותתן לו פחות רו"כ, בתנאי אם יאמר לך אומן מבין, כי הסחורה שוה סך כזה. הוא ילך אתך אל האומן וסחורתו בידו לעין רואים, פתאום יפגוש את שניכם איש אחר ההולך בחפזון לדרכו מעבר השני ושלא במתכון יראה את הסחורה בידי המוכר ההולך אתך. – "התמכור את סחורתך?" – ישאל האורח החדש הזה ובדברו – והנה הסחורה נמצאת כרגע בידו לתמהון לבך. – "כבר מכרתיה בעד עשרים וחמשה רו"כ לאיש הזה" – יענהו המוכר. האורח יתבונן על הסחורה: "הא לך שלשים" 14 – יאמר הפעם. – "כבר מכרתיה". – "הא לך ארבעים" ובדברו יפתח את צרור כספו, יקח ארבעים רו"כ וינסה לתתם אל המוכר. היטב יחר לך, כי בא אחר ולקח ממך את החררה שהיית מהפך בה, אך המוכר ישמח את לבך ויענה לאורח החדש, כי חלילה לאדם הגון כמותו לשנות את דבורו, ובשמחת לב תחטוף את הסחורה מידי האורח ותשלם להמוכר את הכסף בטרם תשאל את המבין. אחרי קנותך את המציאה תבוא אל אומן מבין לשאול לו על סחורתך, כדי שתוכל לומר בבטחה יתרה: "שישו בני מעי, שישו". – "מורה השעות פשוט הוא" – יאמר לך המבין, אפשר לקנותו בעד שלשה רו"כ, והשרשרת או הטבעת היא של נחשת-קלל או של כסף מוזהבת! אז תבין, כי האורח החדש לא במקרה בא, וכי הוא והמוכר שניהם שותפים ברמאותם ויחדו חלקו את שללם אשר גזלו ממך. – "מה תאמר, שמעון, לשמועתי, אנכי לויתי מאת שמואל המלוה מאה רו"כ על וועקסעל, לשלם עשרים רו"כ לחודש, מפני הדחק, ועתה הוא תובע ממני את מאה הרו"כ בשלמות". – "הנך מן הצועקין ואינם נענים, כי האמנת למלוה ברבית ולא לקחת ממנו שובר: אנכי עוד יתרה אספר לך: חיים אחי לוה מאת זבולון המלוה עשרים רו"כ ונתן לו תורף שטר-חוב (בלאנק) על מאה, כנהוג לפעמים, בחתימת ידו. מה עשה המלוה? מלא את התורף וכתב בו מאב רו"כ, ואחי נלחץ לשלם לו בשלמות מאה רו"כ. האמנם, שלשת המחזות שזכרתי אינם מעשים בכל יום, וביחוד המחזה האחרון, שמצא לו מקום בפנים שונים אך איזה פעמים באודיסא (גם בקיץ הזה נתפס פה איש יהודי אחד בעון זה בטרם הספיקה ידו לעשות את התועבה הזאת, שהיתה כדבר שנגמר), אבל הדברים הכוללים שחשבתי: גנבים פשוטים, רמאים, מחזיקי בתים מפורסמים וכו' וכו' נפגשים הם אצלנו במדה מרובה. "חברת" הגנבים בברדיטשב עם נביאה בראשה ידועה מספריו ומאמריו של ה' אבראמאוויטש, וזכורני, כי בילדותי היתה גם כן חברה כזאת בעיר מולדתי הקטנה; בימי נעורי, כשהייתי פוסק מלמודי לעסוק בשיחה בטלה בבית-המדרש, שמעתי נפלאות מחברה כזאת בעיר דווינסק, וחברות כאלה ישנן עוד באיזה ערים. הרבה מאד ממחזיקי בתים מפורסמים ומלוי ברבית הנם מבני עמנו; שליטים בקהל, אוכלי כסף העדה וכו' ישנם כמעט בכל עיר ועיר, אך מי הם התכשיטים האלה? לא אחד מי תורתו אומנותו, ולא אחד אומן היודע את מלאכתו. אם תאמר לאומן עני: "רצונך להנצל מעניותך, עזוב את מלאכתך והיה חבר לגנבים, או עשה לך בית-ועד לשומרות נשף" אז ימלא פניך קלון. כל תכשיטינו אלה הם אנשים שלא למדו כל עיקר, או למדו ולא שמשו כל צרכן ונוסף לזה אינם יודעים שום מלאכה, ובעל-כרחם בחרו להם פרנסות כאלה. זה הוא פרי הבטלה שאנו שקועים בה. בטוח אני, כי הד"ר קאמינער דואג כלל אפילו רגע אחד פן תבוא עניות לאנשים כאלה בהיותם עובדי אדמה, שבזה ישלול החפץ והיכולת מאתם להיות להיות תכשיטים כאלה. יהיו עניים מרודים ואל יהיו הולכי בטל, גנבים, מלוי ברבית וכו'. האמנם גנבים, מלוי ברבית, מחזיקי בתים מפורסמים וכו' ישנם גם בין שאר עמים במדה גדושה; אך אנכי לא הייתי חפץ שיהיה אחי מלוה ברבית וכו', אם גם יודע אני, שאי אפשר עתה לעולם בלא הם. יודע אני, שכל המזיקים שחשבתי לא יעזבו את פרנסתם הנתעבה מלאה עושק לעבוד את האדמה; אך כבר כתבתי, שהבטלה והמחסור הביאום לידי כך, ואם ישיגו הבטלנים ההם בנעוריהם שדות לעבדם, בטרם יבקשו בעצמם למצוא מפלט להם מרעב וממחסור, לא יאבו אחרי כן בשום אופן לבקש לחם טמא להם. הנני מוצא מקום להעיר פה דרך אגב, כי תאות ההשכלה שנתגברה בימים האחרונים הועילה אך מעט מאד לשרש אחרי הבטלה. לא כל אחד זוכה להשלים חק באוניוועריטעט או את האינסטיטוט לטעכנאלגים וכו' ולהיות איש שתורתו אומנותו, ורוב האנשים אשר רוח הזמן פעל עליהם יסתפקו בזה, שבניהם למדו באיזה בית-ספר או חוצה לו שפת רוסיא וכללי החשבון. מדת למודים כאלה לא לבד שאינה נותנת פרנסה לאדם, אלא שהיא מזקת לו בזה, שהוא מגיס דעתו בידיעותיו הקלות ההן וחושב לחרפה לו ללמוד אומנות. אך מה אחרית אנשים כאלה, שבאמת אינם אלא יודעי ספר למחצה? כל מי שלמד תורה מעט, ואינו יכול להיות רב, הרי הוא מלמד, שדכן, שמש, מגיד המחזיר בעירות וכו'; וכל מי שלמד שפת רוסיא במדה מרובה או מועטת, אבל אין לו עמה ידיעות אחרות להתפרנס ממנה ומהן כהוגן, הרי הוא מתעסק אצל הקהל, שתדלן, טוען או עורך-דין לאנשי השוק מלוה ברבית וכו' וכו' ובאופן היותר הגון הוא משרת בחנות או בבית-מסחר, מקבל שכר פחות וחייו תלואים לו מנגד. לדאבון לב אין אנו משתדלים לחבר תורה ומלאכה יחדו, שיהיה האדם אומן טוב ומבין בספר דבר שבאמת תפארת ממנו לאדם. – בחרף העבר נדב הגביר ה' א. בראדסקי מפה חמישים אלף רו"כ לטובת בית יתומים חדש, בתנאי שיקרא שמו עליו, ופתאום נעשה רעש גדול במה"ע הרוססים דפה. התדמה, קורא יקר, כי אחד מן הרועשים השתדל להוכיח לה' בראדסקי, כי בחפצו לדאוג לטובת יתומים אומללים, ראוי הוא שישים עינו שבית היתומים, אשר גם שם בית-ספר נקרא עליו, יהיה מחובר, למשל, עם בית-הספר אשר למלאכה, "טרוד" דפה, למען לא יצאו היתומים ממנו בטלנים גמורים, כמו שיוצאים תלמידי בתי-הספר הנמוכים, שאחרי למודם במשך איזה שנים הם יוצאים במוח ריק ובידים בלתי עסקניות במלאכה, ואך ופרקליטים זוכה להתקבל באיזה חנות בתור "נער", לטהר את הרצפה ולשמש את המשרתים הגדולים ממנו בחכמה ובשנים, עד הגיע גם הוא לפרקו, להיות משרת גמור, ונערים אחרים חדשים ישמשו אותו? – לא, איש לא העיר את ה' בראדסקי על כך, אל הרעש היה, מדוע חפץ ה' בראדסקי, שיקרא שמו על הבית ההוא. אם באודיסא כך, בערים אחרות על אחת כמה וכמה. אחזור לעניני. כמדומה לי, שכבר עניתי להד"ר קאמינער מה שיש בו די. האמנם ה' קאמינער כתב עוד מאמר בענין זה (נו' 26, 27); אך מתוך שדבריו ההם אינם נוגעים רק לאיזה קולוניות, שנוסדו כבר לבני ישראל על ידי הממשלה, איני חפץ לטרוח ולהטריח את הקוראים ולבחון את דבריו אם נאמנים הם, כי סוף-סוף מודה אני לו, שהרבה מאותן קולוניות לא הביאו ברכה לבעליהן, אך אין מביאין ראיה מהן, מטעמים שכתבתי כבר ואיני חפץ לחזור עליהם, ולהפך, כמדומה לי, שיש להביא ראיה מאותן הקולוניות המועטות שמצבן טוב, כמו שהעיר הקולוניסטבעל המאמר "היהודים עובדי אדמה" שזכרתי, שהקולוניות הטובות מביאות ברכה לעוסקים בהן. ומה אלה, שעשו דברים לא היתה אצלם כמלאכה שאינה צריכה לגופה, לא למצואבה לחם, אך להתפטר על ידה מעבודת-הצבא, ולא עודף אלא שסבלו לפעמים מפקידים שונים, ובכל זאת ראו ברכה בעמלם הקולוניסטים שיתעסקו בעבודת-האדמה לשמה. כלומר: למצוא לחמם, ועבודתם תהיה אצלם מלאכה הצריכה לגופה – על אחת כמה וכמה! אחרי הד"ר קאמינער בא פלוני דאוויזאהן במאמרו (שם 23–33), אך מאמרו דל ורזה כל-כך עד שאין להאריך בו. בראשית דבריו הוא אומר, כי היהודים בארצות אשכנז, אוסטריא, צרפת, אנגליא יחיו חיי שלוה וכו' ולא יעבדו את האדמה, וכבר נשכחה שמה מלב כמעט שאלת היהודים ולא יזעקו עליהם "מדוע לא יעבדו בני ישראל את האדמה" 15 וכו'. אינני יודע למי ערך הכותה הזה את שאלתו, לסופרים הרוסים או לסופרים העברים? אם להראשונים, למה לא שם דבריו אלה באחד מה"ע הרוסים? ולמה לא יבין, כי אם היינו חפצים לדבר אל העצים ואל האבנים היינו יכולים לשאול שאלות יותר חזקות. ואם לסופרים העברים הרוצים לתקן מצב עמם על ידי קולוניות, מה הם, הסופרים העברים, אשמים בדבר, אם יהודי ארצות אחרות "יחיו שמה חיי שלוה וכבר נשכחה שמה כמעט מלב שאלת היהודים" ורבבות יהודי רוסיא גועים ברעב? בטוח הוא הכותב הזה, כי איש מבני ישראל לא יאבה לעבוד את האדמה (נו' 23), אך אם כן מה זה יחפוץ? ומדוע ישתדל לברר, שאין עבודת-האדמה נותנת לחם לבעליה. הכל יודעים, שאין בכח שום סופר שבעולם לכוף איזה איש לעבוד את האדמה; ואם איש לא יכריח ואיש לא יאבה מרצונו הטוב לעבוד את האדמה אין לדבר בזה כלל. וכי חסה עינו על הדיו ועל הנייר שישחיתו סופרי ישראל בשביל שאלה זו, בשעה שלא חסה עינו על דיו ונייר של עצמו? אבל מה שהוא יותר זר ומשונה – הוא לראות את טענות הכותב הזה נגד עבודת-האדמה מצד השלחן ערוך. לראשונה מזכיר, כי שמירת יום השבת תגרום להקולוניסט היהודי לבטל בשעת העבודה שני ימים בשבוע, תחת שהאיכר הנוצרי מבטל אך יום אחד בשבוע, שביום שהוא שובת ממלאכתו הוא נוסע לצרכי מקח וממכר. אך שכח או לא ידע, כי גם בימי נחמיה בן חכליה אסור היה לאדם מישראל למכור מאומה בשבת: ואף-על-פי-כן היו בני ישראל עובדי אדמה גם בזמן הבית השני, גם אחרי כן בזמן האמוראים, שהיו בין הפרסיים, שגם הם בלי ספק לא שבתו רק יום אחד בשבוע. אחרי כן יאמר, שהיהודי לא יוכל לעבוד את האדמה, מפני שאשתו לא תוכל לעזור לו, שהרי אסור לה ללכת יחף ולגלות ארבות ידיה (אין זה אלא בפני אחרים, או אפילו בפני בעלה בשעת קריאת-שמע, אבל בפני בעלה בשעת מלאכתו מותר), דבר שנשי האכרים רגילות בו (היה יכול להוסיף, שלא תוכל לשוב מן השדה בקול זמרה, כדרך שנשי האכרים עושות, שהרי קול באשה ערוה); מפני האיסור לחרוש בכלאים, קדושת בכור בהמה ואיסור תבואת "החדש" הנוהג גם בזמן הזה (נו' 26). טענות כאלה אולי היתה בהן איזה ממשות, אם לא היו בין בני ישראל קולוניסטים כלל; אבל בני ישראל עובדים את האדמה, ובכל זאת אין כל הדברים מונעים אותם מעבודתם כלל, ובלי ספק נשותיהם מוצאות אפשרות ללבוש מנעלים בפני אחרים, והקולוניסטים יכולים לחרוש את שדותיהם בלי שור וחמור וסוס יחדו, ובכורותיהם נמכרים לנכרים לפני לידתם, כנהוג. ומה שנוגע לאיסור חדש יואיל נא וישאל את הקולוניסטים היהודים שברוסיא: אם הרבנים החמירו עליהם לנהוג כדעת הגר"א אסור את החדש, או לא? והיה אם תתיסדנה קולוניות חדשות אז יעשו גם יושביהן כמעשי הקולוניסטים הקודמים ממש: אם אין חדש נוהג אצלם כלל הרי טוב, אם הם עושים בזה כעין מכירת חמץ הרי טוב, ואם איסור חדש נוהג אצלם ומכל מקום הם מתקיימים – הלא אין רע. "מכל אלה הצועקים לכו עבדו את האדמה, יאמר הכותב, (שם) לא ילך גם אחד מהם. המה ידמו בנפשם: ילכו נא הם לעבוד את האדמה, יחיונא הם חיי צער ועוני, ואנחנו נוכל להרים ראש נגד מחרפינו" וכו'. צר לי מאד לראות, כי טענות של הבל כאלה נגלו בדפוס ומטריחות להשיב עליהן. הנני מבטיח לו, כי כדבריו כן הוא. המו"ל "המליץ" לא יעזוב את עבודתו להיות קולוניסט, וגם אני לא אהיה קולוניסט, מפני שגם מו"ל "המליץ" גם אני יש לנו אמצעים אחרים להתפרנס בהם, וכל מי שאין לו שום עבודה יעבוד בשמחה את עבודת-האדמה, אם אך לא יחפוץ להיות מאותם 16 התכשיטים שחשבתי למעלה. זוכר אני, כי בשנה שעברה, בבוא השמועה על דבר הקולוניות, מהרו הרבה ניושבי יעליסאוועטגראד ואקערמאן לכתוב ידם אל הקולוניות, ואם לא יתעני זכרוני קראתי במה"ע תשובה כוללת מחברת "חברים כל ישראל" לכל הפונים אליה בענין זה. אות הוא, כי מערים שונות פנו אליה בענין הקולוניזאציא. בבאריספאל חפצים משפחות לעבוד את האדמה, אך אין איש מעשירי ישראל בעוזריהם, לא לבד לקנות אך גם לחכור (הצפירה ש"ז, נו' 36). פנים אין כאן לא אונס ולא הכרח., ומה איכפת לו להטוען הזה, אם גם אני אעבוד את האדמה או לא? "על אלף אנשים נחוץ א' וחצי מיללאן רו"כ, איפה ניקח אנחנו סך רב כזה?" ישאל הכותב להלן (שם), אבל שכח, כי על זה אנו דנין, שיתנו בני ישראל נדבותיהם לדבר הזה ולפום גמלא שיחנא, אם ירב מספר הנדבות ירב גם מספר הנושעים. בסוף מאמרו יאמר: "אם תשאלוני (שגה הכותב הזה, כי אחרי שגלה לנו את חכמתו במאמרו הזה יוכל להיות בטוח, כי שום איש לא יפנה אליו בשאלה זו) במה נוכל להועיל לבני עמנו בארצנו? וכו' הממשלה הרוממה, היא תוכל לעשות למענכם, היא תוכל להוציאכם מן המצר אך במלה אחת וכו' (הבו גודל לקאלומבוס השני אשר גלה לנו עולם חדש. עתה אורו עיני לתת עצה לכל אישמחסור: רצונך, חביבי, ללוות שני אלפים רו"כ ברבית מועטת לעשות איזה מסחר ולהתפרנס בו, פנה לך אצל ראטהשילד, אצלו יש ממון הרבה, הוא יוכל להוציאך מן המצר אך במלה אחת. הוא יאמר להקאסיר שלו: תן! ואז תצא ממנו עמוס בכסף משא לעיפה). לכן עליכם בני ישראל להשתדל למצוא חן בעיני הממשלה, שתתן לכם הרשיון לגור במרחבי ארצה הברוכה ורק אז תושעו תשועת עולמים" (שם, נו' 33). את הדברים האלה: "להשתדל למצוא חן" הננו שומעים תמיד מפי כל הטפשים, מפי כל נעוי לב ושונאי ישראל. הטפשים אינם יודעים ואינם צריכים לדעת, כי העכוב הזה אינו מצד בני ישראל כלל, ונעוי הלב ושונאי ישראל מגלגלים בכונה עין על בני ישראל 17. אך מדוע שכח, כי אותם נעוי לב ושונאי ישראל עצמם אומרים, כי דת ישראל אינה מניחה להם ליהנות משווי הזכיות, אותה טענה עצמה שטען הוא כנגד עבודת-האדמה. המכתב מן השו"ב דסטאווראפאל (שם, נו' 32) אינו כדאי להטפל בו להשיב עליו, כי כותבו איננו אלא מעלה גרה מה שידועכבר מאיזה קולוניות שיסדה הממשלה. ה' יהל"ל במאמרו "שאלת היהודים", אם גם כמלאך טוב ענה בעל-כרחו אמן על דברי המריבים על עבודת-האדמה. וזכר לטוב גם טענות דא-וויזאהן, אשר בעת אחרת היה ממלא בלי ספק פיו שחוק עליהן, מודה שאין לפי מצב אחינו כעת יש בתים רבים, רבים אין מספר, שמצבם החמרי גרוע הרבה מאד גם ממצב האכרים" (שם גליון נו' 35). אך לפי דעתו "עשרת מונים הטיבו לעשות אם היו שמים לב לתמוך ידי בעלי-המלאכה, לנהלם בכסף למען אשר יוכלו ללכת ולגור בפנים רוסיא וכו' וגם לקומם ולכונן בתי למוד למלאכה בערים רבות" (שם). אך לפי דעתי אין הדבר כן מכמה טעמים: א) נחוץ יותר לדאוג בעד אלה שאין בידם אפילו מלאכה, מלדאוג בעד בעלי אומנות, שלכל הפחות משתכרים הם, אם גם לא כל צרכם, על ידי אומנותם במקומם; ב) רוב בעלי המלאכה בליטא ופולין אינם לדבר נכונה בשפת רוסיא, והדבר הזה יש בכחו להפריע אותם מנסוע לערי רוסיא פנימה, במקום שאין יהודים דרים בו; ג) אם גם על פי החוק מותר לבעלי אומנות לגור בערי רוסיא הפנימיות, מכל מקום במעשה אינו נקל כל-כך גם לאומן לשבת שם, מפני שנחוצות לו תעודות שונות, שלא ישיגן היהודי אלא על ידי טרדות יתירות, ובלי ספק יודע ה' יהל"ל את מצב בעלי המלאכה בקיעוו, פנת מושבם, חובתם לשאת באמתחת בגדיהם את תעודת רשיונם וכו', כאשר כתב בפרטות ה' פליספעדער בספרו; ד) אם באיזה ערים יחרצו איזה בעלי אומניות לנסוע לערי רוסיא הפנימיות, יכולים הם לקבל משען על זה במקומם, ואין שום צורך לקרוא לנדבות כלליות בשביל זה. נניח, למשל שמעיר קאוונא חפצים לנסוע חמישים בעלי מלאכות לערי רוסיא. חמישים רו"כ להוצאות הדרך ולהניח לבני ביתו לצורך פרנסתם, עד בואו לעיר שיוכל להשתכר בה ולשלוח לביתו מפרי 18 עמלו, יספיק לו על פי הדחק. הנה כי כן נחוץ לאותן בעלי אומניות בערך שני אלפים ומחצה או לכל היותר שלשה אלפים רו"כ. כמדומה לי, שבמשך שתים שלש שנים נקל מאד למצוא סך כזה בקאוונא על ידי מכס הבשר באופן שהיה הדבר בא לידי גמר בנקל. באופן כזה היו יכולים לעשות בערים הרבה, אם היו רבנינו, פרנסינו ואלופינו דואגים באמת לטובת הכלל. הנה מלבד שגם זה הוא דבר מקומיי 19, אפשר לכל עיר ועיר ליסדו בלי משען כללי, מלבד שהכבדות הנפגשת לאומנים מבני ישראל לשבת בפנים רוסיא שזכרתי, לא תסור גם מתלמידי כל בית-ספר בפני עצמו דורש רשיון מיוחד, ודבר זה תלוי בתנאים הרבה ובדעת הפקידים המקומיים, ומי יודע אם כל עיר ועיר, שתבוא לבקש רשות, תזכה לקבל אותו? מה שאין כן בדבר הקולוניות שהרשאה אחת מן הממשלה מספקת לכלן, ולא עוד אלא שהרשאה על קולוניות קרובה יותר לודאי, כמובן לכל בר-דעת. הנה השלמתי דברי. אך מה בכך? עניינו צריכים ללחם ולא למאמרים במכתבי-העתים. חלק מן הקוראים, כאשר אשער, הסכימו עמדי; אך, עוד הפעם, מה בכך? אינו דומה מאמר למאמר: יש מאמר שקריאתו עצמה, אם היא בעיון, מביאה תועלת, כגון מאמר חכמה וחקירה, שעל ידי שהאדם קורא בהם בשום לב הוא מוסיף לו איזה ידיעה חדשה, שהיתה נעלמת ממנו, או מסיר מלבו איזה משפט קדום, שהיה אדוק בו. ויש מאמר שלא המדרש בו אלא המעשה, כגון מאמרים בשאלות החיים, שכל זמן שהם תלויים באויר מה"ע ואין משתמשים בהם למעשה אין שום תועלת לא בהם ולא בקריאתם. מאמרי זה הוא ממין המאמרים האחרונים, שהקריאה בו לבדה אין בה כלום. וכי בלעדי אין הקורא יודע, כי מצב רבבות אחינו בני ישראל נורא מאד, כי מדוכאים הם ברעב, בקור, בכל מחלה, במיתת ילדים במדה נפרזה, בדאגות שאין להן שיעור, באי-נקיות, בחרפה וגם במדות שאינן מהוגנות, הבאות מן העניות, המעברת את האדם על דעתו? ואם גם נניח, שיש קוראים שאינם יודעים כל זאת, אכן מה יועיל לו ולעניינו אם ידע זאת מפי, כל זמן שלא ישתדל לעשות מאומה לטובת עניינו? לפיכך אם לא ימצא הקורא במאמר זה אלא קריאתו בלבד – לא ימצא כלום. אבל חפץ אני, שקריאת מאמרי זה תביא איזו תועלת. לפיכך, אליך הקורא, הנני פונה עתה, בסוף מאמרי. יודע אני בך, הקורא, שאינך מאותן העשירים שאינם דואגים בעד אחיהם, שהרי מקוראי מה"ע העברים אתה, ואם כן צרכי עמנו נוגעים מעט או הרבה אל לבך. היודע אתה, כי יש אפשרות להושיע לאומללי עמנו גם בלי עזרת העשירים ההם? כמדונה לי, שבין יותר משלשה מילליאן בני ישראל ברוסיא אפשר למצוא כמאתים אלף משפחות, שיש בכחן לנדב לטובת הקולוניות איש איש עשרה רו"כ, לא שנה שנה, אך פעם אחת; שיש בנו כשלש מאות אלף משפחות, שיש בכחם לנדב איש איש שלשה או ארבעה רו"כ. אם באמת כן הוא אפשר, לאסוף במשך שנהכשני מילליאן רו"כ. אין ספק, שאותן מעשירינו ברוסיא הלוקחים חלק בצרת עמנו, אחינו בחו"ל הנדרשים לנו בעת צרה, ונדיבי לב מעשירי הנוצרים ישתתפו גם הם בדבר הגדול הזה, ואם מכלם יהיה לנו עוד בערך שני מילליאן רו"כ, אז יהיה באפשרות לעשות מחצה ממה שקוינו בשנה שעברה על החברה "חברים כל ישראל" (לקנות שתי מאות אלף דעסיאטינות קרקע במחיר ששה מילליאן 20 רו"כ ולהושיב עליהם עשרת אלפים משפחות מבני ישראל, ולתת לכל משפחה במזומנים סך ארבע מאות רו"כ וגבות את הכסף הזה במשך חמישים שנה, מלבד עשרת השנים הראשונות). על כן, קורא, אם שייך אתה לאותן שיכולים לנדב בפעם אחת עשרה רו"כ, או לאותן שיכולים לנדב שלשה רו"כ, או שאין בידך כלום, אבל יש לך מיודעים השייכים לאותן האנשים שחשבתי – עשה מה שבכחך לעשות בעצמך והעירה את מיודעך לדבר הזה, לא שיתנו את נדבתם תיכף, אבל יבטיחו בכתב ידם לשלם את הכסף הזה ביום שיהי צורך בו. ואם יש בין מכיריך ומיודעיך רבנים, מטיפים לעם וכו' עוררה נא אותם להשתדל בכם הגדול במעשה ובדרשותיהם העושות רושם על בני ישראל לטובת עניי עמם. הגידה להם, כי אם אמנם העצה הזאת יצאה לא מפי רבנים ולא מפי מטיפים, אך מפי אנשים השנואים להם, אבל לדבא אחד יסכימו שניהם, כלומר הרבנים והסופרים, והוא, כי טוב הוא להציל את העם מצרותיו הנוראות, וכי עבודת-האדמה עבודה כשרה והוגנת היא. אם קדמונינו אמרו "יאי עניותא לישראל", הנה לא אמרו "יאי כפנא לישראל" ומטרת עבודת-האדמה לא תהיה אלא להצילם מרעב ולא יותר, ולא להעשיר אותם, כי לא עניות מן האומנות ולא עשירות מן האומנות. יודעים הם גם כן דברי קדמונינו: "כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם, עתידים כל בעלי אומנות שיעמדו על הקרקע, זרע ולא תזבין, קפוץ זבין ארעא" (יבמות ס"ג). ואם גם אמרו שם: הפוכי בעיסקא טב מינה, מאה זוזי בעיסקא כל יומא בישרא ומחרא, מאה זוזי בארעא מילחא וחפורה", אבל אינו דומה מקום למקום: יש מקום שהוא יותר ראוי לעבודת-האדמה, ויש מקום שהוא יותר ראוי לעיסקא, ולדאבון לב ראינו, שאין העיסקא מצלחת לאחינו במדינות מערב רוסיא, כי לא תשא הארץ אותם. הזכירה להם, כי העניות והבטלה גורמות לאחרים לבקש מפלט להם אצל המיססיאנערים, לאחרים לעסוק בממכר היי"ש, שעל פי רוב אחריתם מרה: או שבנותיהם יוצאות לתרבות-רעה, או שהם נרצחים בביתם מיד השכורים הבאים אליהם לשתות, שהרי כמעט כל הנרצחים בביתם הם ומשפחתם אינם אלא מוכרי יי"ש. אם כדבר הזה יעשו אחינו, אז אפשר יהיה לחלץ בפעם הראשונה חמשת אלפים משפחות מבני ישראל מכל צרה. ממילא מובן, כי המה בעזבם את מקומם הראשון יביאו בזה לבד רוחה לחמשת אלפים משפחות כנגדן, ובהחלץ ממצר חמשת אלפים משפחות יחלצו באמת עשרת אלפים משפחות, אם נחשוב כל משפחה בעלת ארבעה אנשים: איש ואשה ושני ילדים (שאין זה הרבה לפי מה שידוע, שהעניים פרים ורבים ביותר), אז יחלצו בכסף הזה ארבעים אלף איש מכל צרה. המעט בעיניך מספר אומללים כאלה? האין בזה די שכר לפעולתך? אמרתי "בפעם הראשונה", כי כתום עשר שנים הראשונות והקולוניסטים ישלמו חלק אחד מארבעים ממה שלקחו, יהיה כסף חדש להושיב בו בכל שנה ממאה עד מאה ועשרים משפחות חדשות על אדמה חדשה, עד תום ארבעים השנה, וגם אז תהיה הקרן קיימת לדברים כלליים שונים לטובת ישראל. האמנם, אפשר הוא שלא יעלה באפשרות לקבץ סך כזה ולהושיב סכום משפחות כזה, אבל לא עלינו המלאכה לגמור ואין אנו בני-חורין להבטל ממנה. אם נראה אנשים טובעים במים לא נשאל כלל אם נוכל להציל את כלם, והננו ממהרים להושיע ולהציל כפי אשר תשיג ידנו. אחינו נדכאים בענים, גועים ברעב, חיים בתחלואים ומתים בלא עתם – הושיעו! הצילו כמה שתוכלו! הן כבר חבקו ותשקנה אשה לרעותה פעם אחת בבית פנימה, פעם שניה – אחורי הדלת על יד המדרגות מלמעלה; אולם נראה הדבר, כי הפרידה עוד היתה קשה להן. ולמען דחותה עוד מעט, ירדו שתיהן יחדו במעלות. פה בפתח המסדרון התחתון חבקו ותשקנה זו לזו בפעם האחרונה. – זכרי נא, נתשינקה, להבא פקדיני לעתים יותר קרובות! – ברב עונג, סוניטשקה… היי שלום! סוניה נשארה עוד רגע על עמדה ותבט אחרי ההולכת, אשר צעדיה הקלים נראו כעין טיסה עליזה, – העניה! – חשבה סוניה בלבה – היא מתאמצת להתראות כילדה, מעמידה פנים, כאלו לבה טוב עליה וכל דאגה זרה לה… תונה את מי שתונה, אך אותי לא תוליך שולל! היא עזבה את מקומה ותחל לעלות במעלות בצעדים אטיים, שקועה כלה במחשבותיה… – היא מתברכת בלבה, – הוסיפה לחשב על דבר אורחתה – כי עלתה בידה להשלות אותי; אך אני יודעת היטב את הסבה האמתית, מדוע לא נראתה בביתי יותר מחדש ימים… לה לא היתה עוד מגבעת-בציר, רק אתמול עלתה בידה לקנות… אכן, ראויה היא האמללה למנוד-ראש: כל חפץ נמצא לה בקושי גדול! בלב סוניה התעוררו רגשות חמלה רבים לגורל רעותה, אך יחד עם אלה השתפכו אל נפשה רגשות של שובע-רצון, שמחה והרחבת-דעת בנוגע למצב עצמה. גם ברגשות החמלה עצמם התערב מין נועם מיוחד, נועם ההכרה, שהוכיחה לה את גדל-נפשה ונדיבתה… בינתיים עברה את המעלות, נכנסה אל מעונה. וכמו שראוי לבעלת-בית אוהבת סדרים, נגשה אל השלחן ותחל לפנות מעליו את ספלי-הזכוכית, אשר הוגשו בהם לפני האורחה מיני מגדנות שונים. כאשר השיבה את הכלים האלה למקומם, אספה את זני-האגוזים וקליפות התפוחים, אשר היו על המפה; אחר הציבה את הכסאות מסביב להשלחן בסדר מדויק, ואגב אורחא תקנה עניבת אחת האלונטיות המרוקמות, אשר על שתי קרנות ארון-המזון, גם הפיחה קצת אבק מעל כר הספה הרכה. אולם כל המלאכה הזאת לא היתה מרובה ופנאי היה עוד לא מעט; לא היתה לה איפוא כל סבה להחפז ותהי עסוקה יותר במחשבותיה, מאשר במלאכתה… לרגעים עמדה תחתיה ועיניה עברו במנוחה מחפץ לחפץ בחדר הזה ובחדר הסמוך. שתי המטות המגוהצות יחד עם מכסי המשי והכרים הארוגים אשר עליהן, ארון המזון יחד עם כלי-החמדה של זכוכית ומתכת לבנה אשר על דפו הגלוי, המלתחה המהוקצעה, המנורה התלויה והתמונות האוליאוגרפיות במסגרותיהן המוזהבות – כל מערכת המעון הזאת, אשר נכרה בסקירה הראשונה, כי לזוג צעיר בשנה הראשונה לנשואיו היא, הרחיבה את דעתה של בעלת-הבית החדשה. – הכל ערוך כהוגן, כפי שראוי להיות אצל אנשים הגונים – באה לכלל החלטה, ומתוך כך זכרה עוד הפעם את אורחתה. – כמה שלא התאמצה להסתיר את רגשותיה האמתים, אך הדבר היה נכר למדי, כי מערכת מעוני ומצבי הדאיבו את נפשה ויעוררו בקרבה קנאה עזה!… – אמנם, – הוסיפה לחשוב – בזאת אין גם פלא. נתשה הלא כבירה ימים ממני לשלש שנים, לפחות, ואני הקדמתי בכל זאת להנשא ממנה… לה מלאו כבר עשרים ושש שנה והיא – אמללה! – איננה יכלה גם לקות להנשא בקרוב… בלב סוניה התעוררו עוד הפעם רגשות החמלה לגורל רעותה השוממה, ויחד עם אלה הזדעזעו בסתר נפשה מעין רגשות חרטה על איזה עול אשר עשתה… היא ידעה היטב, כמה מדאיבים דבריה את נפש רעותה, בכל זאת מצאה עונג מיוחד בענות הנפש הזאת ובכנות זדון להרעימה הרבתה לדבר על מערכת מעונה, על הכלים החדשים, אשר נוספו בעת האחרונה, ועל חיי נשואיה, אשר תארה בצבעים ורדיים… בנקודה הזאת נפסק מהלך מחשבותיה הקודם. לפניה הסתמנה פתאם מחשבה חדשה אשר נעמה אמנם כלל, אך להסיח את הדעת ממנה אי אפשר היה… היא לא יכלה עוד לכחד מנפשה את האמת, כי בדברה אל נתשה, על נעימותיהם עוד אמנם בהם, אך היא עצמה כבר טעמה את כל מרירותם.. – לא, אי-נעימות כאלה תקרינה אצל כל הזוגות – נסתה לנחם את עצמה – בכל אופן טובים חיים כאלה מחיי "עלמה זקנה"… נתשה היתה בוחרת בשמחת לב גם בחיים כאלה, לוא רק הדבר תלוי בחפצה!… אולם למרות כל ההוכחות ההגיוניות האלה, לא יכלה עוד סוניה למלט נפשה משפע זכרונות בלתי נעימים. עוד היום למועד ארוחת הצהרים נפלה בינה ובין אישה קטטה קטנה. דבר-מה הרגיזהו, כנראה, שם בבית-המסחר; אך בה התעכר מבלי כל סבה נכוחה… מצח בעלת-הבית הצעירה הועב יותר ויותר, ממעל לגבות עיניה נראו שני קמטים דקים: היא שקעה כולה במחשבותיה. כל עוד הרגישה נתשה את מבטי רעותה המלוים אותה, הוסיפה לצעוד הלאה בקומה זקופה וקלות עליזה, גם פניה הוסיפו להפיק צהלה ואי-דאגה; אולם כמעט עברה את שער החצר ותרגיש את עצמה בלתי נראה לעין סוניה – באותו רגע שונתה כולה. הליכתה נעשתה אטית, קומתה התכוצה קצת וראשה שח, גם מעל פניה נגוזו הצהלה המעושה ושחוק-הידידות המלאכותי. מין רגש כבד תקף אותה פתאם, רגש מעיק ומדכא נפש מאד, ובזכרה את דברי סוניה האחרונים בעת פרידתן, החליטה במרירות רגז: – תחכה נא עד שאהיה מבקרת בביתה לעתים תכופת! גם הפעם, גם בכל הפעמים הקודמות היתה הולכת רק אז, כאשר היה השממון גובר עליה בביתה יותר מדי. היא היתה משערת מראש, כי הבקור לא ימציא לה עונג רב, כי גם מעט הנועם אשר תמצא בהבקור הזה, ירעל בלי ספק ממרירות רבה; בכל זאת היו רגעים בעת שהישיבה הממושכה בבית נראה לה כבדה מנשוא והיא היתה מחלה לפרט במחשבתה את רעותיה הקודמות, אל מי מהן תלך להתבדר קצת… תכונת החשבונות האלה לא היתה משעשעת נפש כלל ומסקנתם היתה מעציבה עוד הרבה יותר. רעות רבות היו נזכרות, מבלי משים היו נזכרים גם הימים הראשונים ההם, בעוד שהיו כולן בנעוריהן אשה בבית אביה; אך אחת אחרי אחת נשאו כולן לאנשים, מעט מעט רפה הקשר בינן ובין נתשה, משנה לשנה נצער מספר הרעות, אשר היתה מבקרת עוד לפעמים בביתן, גם הצעירות ברעותיה הקודמות הספיקו כבר להנשא – רק היא… ראשה שח עוד יותר וקומתה התכוצה, עד שנראתה צוארה כקצרה וכתפיה – כמורמות מעט. היא ידעה היטב, כי לפנים נחשבה בין העלמות היפות, ביחוד הצטינה בצחות עור פניה, אשר היה רענן וענוג, ובשפע שער ראשה, אשר היה מעורר קנאה בלב כל רעותיה; אולם זה שנים אחדות לא יכלה לכחד עוד מנפשה את העובדה המעציבה, כי עור פניה הולך וכהה, הולך ונובל, שער ראשה הולך ונשר, ולשני קצות מפחה פיה למטה, במשקע הלחיים לשני עברי חטמה וממעל לגבות עיניה, מסתמנים יותר ויותר קמטים וכפלים. – היפלא הדבר?!… השנים מזקינות ויפי העלומים נובל, גם אם החיים טובים ונעימים הרבה יותר, ואף כי בחיים רעים ומרים כחייה!… – האמנם חיים כאלה קרואים חיים?! פעם בפעם, במשך שבועות רצופים היא אנוסה לשבת כלואה בבית, מפני שחסרים לה צרכי מלבוש שונים, וישיבת הכלא הזאת, השוממה למדי גם באופן היותר טוב, כבדה ומדכאה את הנפש שבעתיים בתוך בית הוריה, המלא קדרות צרה ודאגה תמיד. כל פנים עצובים שם, קודרים ונזעמים. אביה מתאונן תמיד על סרסרותו, כי היגיעה מרובה בה ודאבון הלב מצוי, רק השכר מועט ובלתי נפרץ. אמה נאנחה, כי תגרניות השוק והחנונים, אשר היא חיבת להם סכומים שונים, אינם מניחים לה לעבור את הרחוב, שני אחיה הקטנים בוכים פעם בפעם ומחליטים, כי לא יוכלו לראות את פני מלמדיהם, אם לא יותן להם "שכר למוד", ואחיה הגדול, העובד זה שנים אחדות בתור פקיד באחד מבתי-המסחר, ממרר לעתים קרובות את חיי כל בני הבית בתלונות רגז, כי שכר עבודותו נבלע בצרכי הבית והוא בעצמו חסר כל… נתשה רגזה כולה לזכר הפרט האחרון. יותר מכל מרר אחיה את חייה, כי התקוטט בה פעם בפעם, ביחוד בעת שנקנה לה דבר מה מצרכי תלבשתה… גם היום למועד ארחת הצהרים היתה ביניהם קטטה: הוא בקש לה בלי ספק תואנות בשביל מגבעתה החדשה, והיא שמעה מפיו דברים מרים רבים, אשר הרתיחו מאד את דמה… למען השקט מעט את רוחה הנגרשה, עלה פתאם על דעתה לבקר בבית סוניה, אשר לא היתה שם זה ימים רבים. למה עשתה אולת כזאת?… האם לא יכלה לשער מראש, כי כן יהיה באחרונה!… היא הבינה היטב, כי רק בכונת זדון, למען הרעימה ולמען עורר בה קנאה עזה הרבתה סוניה לדבר בפניה על אשרה בחיי נשואיה ותתפאר במערכת מעונה ובהחפצים השונים, שנקנו מקרוב – היא הבינה עוד גם זאת, כי למרות כל התאמצותה לאנוס את עצמה ולהתראות באותה שעה כצוהלה ושמחה, לא נעלם בכל זאת מצב נפשה האמתי מעיני סוניה, אשר גם היא מצדה לא יכלה להסתיר את צהלת נצחונה ושחוק לעגה… לזכר שחוק הלעג הזה מלאה נפש נתשה משטמה עזה אל רעותה. מי יודע, אולי לא היתה באמת כל פניה זרה בלב סוניה, כאשר שאלה את פי אורחתה על מצב פרנסת אביה ואגב אורחא – גם על זאת, אולי מוצעים לפניה איזו שדוכים; אולם נתשה ראתה באותות הידידות וההשתתפות האלה רק התחפשות מתעבה מצד השואלת גם חשדה אותה בתשוקת זדון "לחטט במקום הפצע". – וכמה מתגאה הפתיה הזאת כל כך?! – עלה פתאם רעיון חדש על לבה – היא מדמה בנפשה, כנראה, כין אין איש יודע עוד את הסוד, איך אשה מתיחס אליה באמת; אולם הוא טועה מאד, אם היא חושבת כן!… נתשה מצאה עונג מיוחד ברעיון הזה, ובמשך רגעים אחדים עוררה בזכרונה שמועות שונות, אשר הגיעו לאזניה בדבר יחסו של איש רעותה אל אשתו הצעירה; אולם מעט מעט, מבלי הכר גם בעצמה, איך נהיתה זאת, נסכו מחשבותיה מהענין הפרטי הזה למשפטים אחרים, יותר כלליים. – אמנם דעה מוטעה היא, – הסתמנה ברעיונה כעין מסקנה – מה שאחיותינו חושבות לאושר להנשא דוקא לאחד הצעירים ומבקשות את האושר הזה… עין אולי אין לקנא בו, אך בעצם מהותו טוב ומאשר הוא הרבה יותר מהאחרים, המעוררים קנאה בזהרם החיצוני. ההיתה זאת קפיצת רעיון בלי השתלשלות הגיונית, או היה קשר פנימי ידוע בין המסקנות הקודמות והמחשבה החדשה – אך נתשה נזכרה פתאם על דבר איזו הצעה, ורגש מעין חרטה לאחר זמנה, חרטה על מעשה עשוי שאין להשיבו עוד תקפה כלה… – הן לא ילדה קטנה אנכי עוד – נקוטה בנפשה – עת לי כבר לדעת את החיים ולבלי המשך אחרי תעתועי דמיון והבלי ילדות! – בת עשרים ושבע שנה הנני, – הוסיפה להוכיח ולהכלים את עצמה – ועוד ראשי מלא הבלים ותעתועים, כאלו בת שבע-עשרה שנה הייתי היום!… ובמדה שהלכה וקרבה אל בית הוריה, בה במדה גברו מוסר-כליותיה והכרת עותתה בקרב נפשה. בחוץ שרר עוד אור כהה של בין-ערבים, אך בבית פנימה היה כבר חצי אופל. במעון הורי נתשה, בהחדר הגדול, אשר שמש בעתות יום שונות לתכליות שונות, היה למועד ההוא משתה תה. מלבד אבי נתשה ואמה, ישב אל השלחן גם אורח, אך כולם החרישו ויהיו שקועים, כנראה, איש איש במחשבותיו ומערכי לבו. – נפלאה היא בעיני, – חשב האורח, אשר היה מכיר וקרוב לבעלי הבית – מה מדמים האנשים האלה בנפשם?!… הם שוכחים, כנראה, כי היא איננה עוד ילדה קטנה ובידם אין פרוטה… מקרה אשר כזה איננו מזדמן בכל יום ואם יתחרטו, לאחר זמן, לא תועיל להם עוד החרטה… הוא איננו שדכן אמנותי, כי יהיה נושא את נפשו, חלילה, רק אל שכר השדכנות – אגב אורחא, תסכן לו מאד, כמובן, משכרת צדדית נוספה כזאת! – אך עקר הדבר ישר בעיניו מאד… אם סוחר אמיד ומכובד כרבי חיים ליב נאות לקחת לו נערה עניה בלי כל נדה, הלא היו צריכים הורי הנערה גם להיות שמחים על זאת מאד, ורק עקשות חסרה-טעם היתה זאת מצדם, כי לא קבלו את הצעתו הראשונה לפני שבועים; אולם לפקפק גם הפעם, אחרי הצעתו החדשה, בשעה שחיים-ליב נכון לקבל על עצמו גם את כל ההוצאה של צרכי החתונה – פקפוק כזה הוא שגעון גמור, אולת שאין כמוה!… – האין זאת אולת נוראה? – הוסיף לחשב – הם חוששים להשיא את בתם נגד רצונה לאלמן זקן, ואם תזקן בביתם ושערה ילבין בבתוליה – הייטב להם?… היא לא תסכים לזאת?… הלא זקנים וחכמים הם ממנה, ולטובת עצמה היא צריכה לשמוע להם ולבטל דעתה מפני דעתם!… מהלך המחשבות הזה נפסק פתאם, כאשר נפתחה הדלת ונתשה הופיעה על סף החדר. היא לא יכלה להבחין בחצי האופל את פני המסובים, אך כאשר קדמה האורח באחת המהתלות המצויות במקרים כאלה, הכירה תכף את הקול. – האמנם?! – חלפה בלבה השערה כברק ומין רגש מוזר, בלתי ברור גם לעצמה, סער בנפשה. היא לא שהתה הרבה בהחדר הגדול ותעבור אל החדר הסמוך כדי להחליף את תלבשתה. מהרה באה אחריה גם אמה, אשר החלה לדבר אמנם בלחש – בין שני החדרים הפסיק רק פרגוד-קרשים דק ושפל מהתקרה – אך בחום נפש רב והוכחה פנימית חזקה… כחצי שעה עבר. הבת היתה עסוקה בחלוף תלבשתה והאם דברה לחש שפל ורפה עוד גם מלחש אמה. את דבריה בלי הפסק – וסוף סוף השמיעה גם נתשה פרזות אחדות בלחש, ובחדר הגדול כבר היה אור, כאשר שבה שמה האם ופניה צוהלים ונוגים כאחת. "בשעה מוצלחת" הביעו שפתיה בתשובה על מבטי השאלה אשר כוננו אליה בעל הבית והאורח בצפית קצר רוח… – בשעה מוצלחת!… בשעה מוצלחת! ושני הגברים תקעו יד איש לרעהו. אותו המין שקרא אותנו "עמא פזיזא", טעה אך בטעמו, אבל לא במשפטו. לא בזה שהקדמנו "נעשה" ל"נשמע" הננו עמא פזיזא, אבל בזה, שעוד ימים מועטים, אחרי שאמרנו פה אחד "כל אשר דבר ה' אלהינו נעשה ונשמע", חזרנו בנו ורקדנו לפני עגל הזהב. קריאה אחת "אלה אלהיך ישראל!", דיה היתה להשכיח מלבנו את התלהבותנו הגדולה במעמד הר סיני. ועוד יותר פזיזים הם אלה, אשר שירותיהם הנלהבות במשך שש שנים לציון ומחמדיה חלפו ברגע אחד כצל עובר לשמע השם "אוגאנדה". דיה היתה המלה הקטנה הזו, שיצאה מפי המנהיג הגדול המנוח, להשכיח מלבם את התלהבותם, שיריהם וגעגועיהם לארץ האבות במשך שש שנים. והמהדרים שבהם אוחזים מעשה אמנון בן דוד ומקיימים בציון: "גדולה השנאה מן האהבה אשר אהבה", וארץ החמדה, ארץ הגעגועים, אשר שמה וזכרה היו משאת-נפשם במשך שש שנים, נהפכה פתאום לארץ הפגרים, ארץ חשך וצלמות… וכל כך למה? מפני שדודנו ישמעאל לא התנהג עמנו במדת חסידות "שלי שלך", כראוי לדוד הגון, ולא אמר לנו: "בואו, אחי ורעי, בואו ורשו את הארץ, הרי שלכם לפניכם!" ופה הגענו לפרק אחר. לא פרק של פזיזות, אלא פרק של עניות הדעת, או מה שיותר גרוע, פרק של מעשי ילדות. אחת משתי אלה: או שהאמינו הציונים האלה באמונה שלמה, שבמשך חמש או שש שנים ירחם השולטן את יעקב וישיבהו לאדמתו ברחמים גדולים, או שהבינו, שדבר זה אי-אפשר ודרוש לזה זמן מרובה, עבודה קשה וגדולה ואוצרות זהב. באופן הראשון אין לך עניות הדעת גדולה מזו, לחשוב, כי מושל אדיר ימסור אחת ממדינותיו לעם אחר לא בכסף ולא במחיר, רק לשם-שמים ובשביל האידיאה. באופן השני – הנסיגה עתה לאחור גרועה יותר מעניות הדעת. אם גם מתחלה לא היתה התקוה ברורה, אין עתה סבה להתיאש ממנה. רק ילדים קטנים משברים היום בלי חמלה ובלי סבה את שעשועיהם מיום אתמול. אבל רואה אני, שהאופן הראשון יותר קרוב אל האמת. זה נראה מן הבטול והלעג של גדלות, שהציונים החדשים מתיחסים בהם אל ה"חובבים". על החובבים הם מביטים לא כמו על גמדים, כי אם כמו על תולעים זוחלות. הם, החובבים, כל פעולתם מאפס ואין: במשך עשרים ושלש שנים יסדו רק כשלשים מושבות. לא כן הציונים החדשים, הם לא רק כנשרים יעופו, אך כעגלת-הקיטור. בעגלא ובזמן קריב יתנו לישראל מדינה מסודרת! אילו היו הציונים החדשים, שנלוו אל הדגל רק מימות הקונגרס הראשון, מתונים בדעתם, היו מבינים, כי להשגת המטרה הקשה דרושה גם עבודת החובבים, גם עבודת הציונים, והאחרונה – דוקא במקצוע מיוחד. עבודת החובבים נחוצה בארץ-ישראל עצמה, ועבודת הציונים במקצוע המיוחד דרושה מחוצה לה, להכשיר את העבודה בארץ עצמה. והמקצוע המיוחד היה צריך להיות בהשתדלות, אבל לא להתחיל מן הגג. חובבי-ציון ידעו מראש, כי עבודתנו היא עבודה היסטורית. הם הבינו, כי בנין גדול כזה אי-אפשר לבנות בזמן קצר, כבנין אותו החסיד שבזמירות מוצאי-שבת. כי בנין כזה דורש הנחת אבן על גבי אבן ואריח על גבי אריח, ושהאבנים והאריחים יתרבו קימעא-קימעא; במלה אחת: שמתחילים בבנין מן היסוד ולא מן הגג. כי היסוד הוא הישוב והעם, והגג הוא המדינה. כי קבוץ נדחי העם ותשובת חלק גדול ממנו לעבודת-האדמה, שנתרחק ממנה בזרוע זה הרבה מאות שנים, הרי היא עבודה להרבה דורות. והרבה דורות יכולים לתת גם את ההון הרב והעבודה הקשה הדרושים. הדבר מעציב, אבל מוכרח בטבע. מחלת אלפי שנה לא תתרפא בדור אחד. על כן לא דברו על אדות הגג בטרם הונח היסוד כראוי ולא קבעו תחומים לזמן עבודת התחיה. גם הם ראו, שהעם סובל, שאין בו כח לחכות, אך העם לפי מובנם אינו דוקא אותו החי עמנו בדור הזה, אך העם ההיסטורי והנצחי. ומוכרחים היו על כן להבדיל בין מאות אלפי אישי העם הסובל וכבר קצר כח סבלם, ובין העם בקבוצו הכללי וההיסטורי, המוכרח לחכות למרות כשלון כחו. ומוכרח הוא לחכות, כי עם כללי והיסטורי לא יוכל למות, ותרופה אחרת זולת התחיה בארץ אבותיו אינה לפניו, ויום התחיה עוד רחוק מאד. הם הבינו, כי תשועת אישי העם הפרטים יכולה להיות רק זמנית, באמיגראציה לקצוי-ארץ, ועם זה הבינו כי תשועת העם בכללו עתה וגם בעתיד הקרוב הוא דבר שאי-אפשר, ונמנע בטבע המציאות. כי תשועת העם בן הדור הזה היתה אפשרית אולי, רק אם דורותינו הקודמים היו מתחילים לעסוק בעבודת התחיה ומאריכים אותה בלי הפסק. וכל מה שדורנו זה יכול לעשות הוא רק להניח אבן-הפנה לתשועת הדורות שיבואו אחריו, תשועה חמרית ותשועה רוחנית, אם גם הם יאריכו את העבודה הלאומית. ועוד הבינו, כי תשועת העם אינה דורשת שיחדל אביון מקרב הארץ… זו היתה שיטת ה"חובבים" הזוחלים, והמון-העם אשר דאג רק להצלתו הפרטית והזמנית עמד מרחוק. ובאין כח נשארה עבודת החובבים פעוטה. הציונים החדשים בבאזיל כתבו על דגלם באותיות גדולות ומזהירות: "בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן!" ורבים מאד מאלה, אשר עד עתה עמדו מרחוק להתנועה הלאומית, נספחו בקולי-קולות אל הדגל הגדול והמזהיר הזה. משער אני בנפשי, מה היה, אם הייתי יוצא לשוק והייתי מכריז: "פנו אלי כל עני ואביון והושעו, כי הצליח לי להמציא חמרי אכילה, הסקה ועוד דברים הנצרכים בעולם מבלי תשלומים, ונכון אני לגלות לכלם דבר זה". אין ספק, כי הרבה היו לועגים לי, אבל הרבה היו פוסחים על שתי הסעפים והרבה היו נגררים אחרי. כי מי מאמין כאיש אומלל? ורק בשביל זה נצחו הציונים החדשים. אבל זה עצמו מעיד, כי הם עצמם היו תמימים יותר מדאי. די היה להם לשמוע בפעם הראשונה בבאזיל מפי המנהיג המנוח, כי הגאולה עומדת מאחרי כתלנו – ויאמינו בזה אמונה שלמה, מבלי שום הרהור של ספק. ולא ידעו ולא הבינו, שהמנהיג הגדול, שבא אלינו מן החוץ, לא ידע את עמו, שלא הכיר מעודו, מלבד מה שלאדם גדול אפשר לסלוח גם דמיון גדול. הסברא נכונה ומתקבלת על הדעת. אבל כדי שיתקיים התנאי הלא צריך שנהיה נותנים. מובן, שהנתינה מצדנו היתה צריכה להיות לא כמו שאנו נותנים דמי "מחצית השקל" בפורים, או חמשה שקלים "כביכול" לפדיון הבן, אבל מחיר הראוי לתת בעד מדינה שלמה. ובזה היה מקור הטעות. כמה צריך היה לתת בעד מדינה שלמה אינני יודע, וחושב אני שגם מנהיגנו הגדול לא ידע. אבל גם איש פשוט יבין, כי מחיר כזה יעלה לאיזו עשרות מיליונים. ואם מנהיגנו, שבא מן החוץ ולא ידע את עמו, חשב שבני עמו יתנו את הסכום הזה, הלא צריכים היו ציונינו אנחנו לדעת, כי סכום כזה לא יהיה בידינו אפילו במשך הרבה עשרות שנים. אם מנהיגנו חשב, כי שכם עצמו, אף-על-פי שהיה רחוק עד עתה מעמו, נתלהב מרעיון התחיה עד להקדיש לו כחותיו, כן יתלהבו כל אילי-הכסף מעמנו אצלנו, במערב אירופה, באמריקה ונגב אפריקה ויריקו אוצרותיהם ברגע אחד – הלא אנו, היושבים בתוך עמנו, צריכים היינו לדעת, כי אין זה אלא חלום שוא. עוד יותר צריכים היינו להבין זאת, כאשר ראינו, כי רובא דרובא של הציונים החדשים, אשר עמדו מתחלה מנגד לפעולת החובבים ונספחו אחרי כן אל הציוניות החדשה, הם מאלה הדואגים רק להצלתם הפרטית והזמנית. אלה שאין בכחם לתת איזה סכום מסוים למקנת המדינה. ואילי-הכסף, שאינם זקוקים להצלה פרטית וזמנית, עומדים מרחוק כבתחלה. ועין בעין ראו זאת בעת יסוד הבאנק הלאומי. אחרי שראו כמה נתנו עשירי עמנו להבאנק, שכספו נתן לחשבון, יכולים היו לדעת, כמה יתנו בעד קנית המדינה, כסף שלא נתן לחשבון. ועוד היו צריכים להבין כי הספר "אלטניילאנד" נעים ונחמד רק בתור ספור, אבל במעשה – גם חזיונות הנער הידוע במשל "כד החלב" לא היו מן הנמנעות… ואף-על-פי-כן, בבוא צירי הציונים לכל קונגרס חכו לשמוע בשורות טובות על-דבר הטשארטר והגאולה, בשעה שידעו שידיהם ריקות לגמרי. דומה אני, כי הציונים האלה, שצריכים היו להבין את דלותנו ואפיסת כחותינו לקנות מדינה ואפילו טשארטר, היו צריכים על הקונגרסים לא לחכות לישועות בלתי אפשריות, אך להציע לעזוב את הגג, שהוא מרום עתה מנגדנו, ולשים פנינו אל היסוד, שאינו רחוק כל כך מאתנו. אברר דברי. בשנת תרמ"ב הוצע להעורך-דין ה' קלמנוביץ' (המפורסם עתה על-ידי משפט קישינוב והומל) ואחרי כן להמנוח ראזענפעלד מו"ל ה"ראזסוועט", בהיותם זה שלא בפני זה בבירת תוגרמה, כי אם ישלישו בבית-האוצר העותומני עשרים אלף לירא (כמאתים אלף רו"כ) תנתן רשות לבני-ישראל להאחז בארץ-ישראל באין מפריע. וכל היודע כי עם הסדרים הקשים שבתוגרמה שורר שם חופש הפנימיים במדה שאינה מצויה, הלא יבין, כי לעת הראשונה רשות הכניסה, היתר קנין אדמה ובנינים וכיוצא בזה הם היותר נחוצים לעבודת התחיה. ואת הסך עשרים אלף לירא, ואפילו אם בימי הקונגרסים היה דרוש יותר, הלא היו הציונים יכולים לתת, למען להתחיל את העבודה שלא מן הגג. אבל כל זה היה נמאס בעיני נשרינו, אם גם אינו מובן מאין לקחו להם כנפי נשרים כאלה? אני מבין, אם היו בני עם חפשי דורשים להם מדינה חפשית בעת שהם צריכים להמיר ארץ. אבל אנחנו? מי פנק אותנו כל כך?… ואחרי שלא נתרצה דודנו ישמעאל לתת לנו את הארץ במתנה בתור מדינה חפשית כעסנו על ארץ אבותינו, ותהי לנו לארץ הפגרים, לארץ חושך וצלמות. האמנם בעלי-הנמוס שבציונינו החדשים מבטיחים, שהם אינם מתנגדים לארץ-ישראל, רק לאלה האומרים: "דוקא ארץ-ישראל, ולא ארץ אחרת". משל למה הדבר דומה? לאב שמחה בבנו לקחת לאשה את אהובתו. נטפלו בעלי-דעת והוכיחוהו על פניו. ענה להם: אין אני מתנגד להאהובה, רק לדברי בני האומר, כי דוקא אותה יקח ולא אחרת. ולא הבין החכם הזה, כי אם יקח בנו אשה אחרת לא יוכל עוד לקחת את אהובתו, ובכן הוא מתנגד להאהובה עצמה. אם נבחר ארץ אחרת אין לנו עוד אפשרות להתנחל בארץ-ישראל. ראשית, מעולם לא ראינו עם שיש לו שתי ארצות-מולדת. שנית, כחותינו אינם מספיקים לישוב אחד, וכל-שכן לשני ישובים. שלישית, הלא חלק מעמנו ישאר בארצות גלותו, ואם גם את יסוד העם ובנינו נושיב בשתי ארצות הלא נהיה בשתיהן המיעוט ואז אין המדיניות ההיא שוה כלום. אתם באים אינו בשם "דרישת ההמון", השדרות הנמוכות, שהם הרוב של אומתנו. אתם אומרים, שהעשירים, בעלי-הבתים והמשכילים של העשירים שבהציונים מבקשים פתרונים לשאלת הרוח, לאחדות האומה ו"לקדשי בני-ישראל". בארץ חפשית ומיוחדת לו ("הדור" חוברת ל"ה). יאמרו עלי דימוקרטינו מה שיאמרו, ואני אינני כורע לפני דרישת ההמון שלנו. דומה אני, שעל המשכילים והסופרים להורות דעת לההמון, ולא לקבל את דרישותיו בעינים עצומות. עוד זאת אני מעיז פנים ואומר, שאן לההמון ענין לשאלתנו. יש דברים שכח ההמון גדול בהם מאד, אבל יש דברים שכל כחו בהם הוא כאין. אם היתה פדותנו תלויה בכח האגרוף, כפדות עמי הבלקנים, כי אז היתה לכח ההמון שלנו חשיבות ידועה. אבל מה יוכל ההמון, אלה השדרות הנמוכות עוד מבעלי-הבתים הבינונים, לתת לעניננו, הדורש כסף תועפות ואוצרות זהב? אמת, כי יתן את כח עבודתו,אבל כחו זה הוא מפיץ ומנפץ גם בגולה, גם בכל ארצות נדודיו, והוא יעבוד למלא נפשו כי ירעב גם בארץ-ישראל, אם נתן לו האפשרות לכך. הגורם היותר גדול לכח עבודת ההמון בעניננו הוא רק התנועה והגשמתה, ואם נושאי התנועה ובעלי-היכולת להגשימה הם, כפי שחושב הטוען הזה, אלה הדואגים לשאלת הרוח, אחדות האומה, קדשי בני-ישראל (ואני מוסיף דבר גדול: חבור העבר עם העתיד בכל יסודותיהם, שבלעדיו אין תחיה, אך גוף חדש הבא תחת הגוף שמת ובאופן היותר טוב – גוף קטע), הלא יש להם רשות וגם זכות להעמיד על דעתם. אך גם שאלת ההמון, שאלת הלחם והבטחון ביום מחר, לא תפתר כלל על-ידי המדינה החדשה, ולחנם יסדתם עליה את כל טענותיכם ("הזמן" 12–10). לברר זאת עלי להכפיל מה שכתבתי במקום אחר. פדות המון-עמנו לא תבוא אם לא נחשוב בו גם את בני עמנו באוסטריה (ביחוד בגליציה), ברומיניה, בפרס, במארוקה וכו'. להקל את מצב ההמון הזה דרוש להוציא אותו אל המדינה החדשה לפחות במספר ארבעה מיליון נפש, שהם שמונה מאות אלף בתי-אבות. להושיב תחלה שליש התושבים על האדמה ושליש על האומנות, העבודה והשירות, היינו: בעלי-מלאכה, חנונים קטנים, פועלים מורים, משרתים וכו'. הנוסעים יצטרכו למכור הרבה מכלי-ביתם וכיוצא בזה, ובעת נסיעה בהמון מחיר דברים כאלה יורד עד הדיוטא התחתונה, כמו שהיה במוסקבה בשנת תרנ"א. וחושב אני בזה רק את העניים, כי העשירים יצטרפו אל השליש השלישי. עתה נבוא חשבון. אם נחשוב את ההוצאות להשליש הראשון בעד הנסיעה, בנינים, בהמות, כלים, זריעה ופרנסה עד הקציר המספיק הראשון (מלבד אדמה, אם תנתן בחנם) לסך אלף וחמש מאות רובל למשפחה – גם אז ידרש לזה כארבע מאות מיליון רובל. אם נחשוב את ההוצאות להשליש השני לנסיעה, מכשירי-מלאכה ופרנסה עד שימצאו עבודה משביעה להם, שלש מאות רובל למשפחה, ידרש כשמונים מיליון רובל. אלה ואלה דורשים כחמש מאות מיליון או חצי מיליארד רובל. ואני לא אעמוד על המקח ואוזיל את המחיר עד שתי מאות מיליון רובל, בתנאי אם תשמעו מפי מעשה שהיה. מעשה במחותן אחד שבא אל הישיבה למצוא חתן הגון לבתו. בא לו אצל בחור אחד ושאל אותו: מה תעשה אם תמצא ארנקי מלא כסף בשבת? – אעזבנו ואלך לי. – והלא כמה מצוות תוכל לקיים בכסף הזה? – אסור משום מוקצה. – שוטה אתה – ענהו המחותן, ופנה לו אצל בחור אחר: – מה תעשה אם תמצא ארנקי מלא כסף בשבת? – אקחנו ואלך לי. – והלא איסור מוקצה הוא, איסור חמור? – אבל כמה מצוות אוכל לקיים בכסף זה. – חצוף אתה – ענהו המחותן, ופנה לו אצל בחור אחר. – מה תעשה אם תמצא – איני רוצה לפלפל בדבר שלא בא לעולם – ענה הבחור – אם יבוא הדבר לידי בפועל אתישב בענין זה. אף אני אומר לכם: חדלו לכם עתה מלדבר על איזו ארץ שתהיה, אך זאת עשו: אספו שתי מאות מיליון רובל ומצאו ארץ טובה; אל נא תאמרו: אם לא אוגאנדה – נמצא ארץ אחרת. ארצות טובות לישוב וריקות מאדם אינן סחורה הנמצאת בכל החנויות. ובשעה שיהיה בידכם הכסף הזה – פנו אל ממשלת תוגרמה בהצעה על-דבר הטשארטר. ואם גם אז תשיב פניכם ריקם, אז רשות לכם לבחור בהארץ האחרת שכבר מצאתם. ועד העת ההיא אל תדינו בדבר שלא בא לעולם, או "על קערת השמים". זכרו, כי גם את העשרים אלף רובל להוצאות המשלחת לאוגאנדה לא יכלתם לקבץ משלכם, ואם בכח הזה תלכו למדינתכם החדשה, לא לבד שלא תושיעו אחד מאלף מהמון-עמנו, שאין לו עוד כח לחכות עוד, כי גם האבטונומיה לא תקום בידיכם. עד שתעבירו אתם להמדינה החדשה מאה – יבואו בני עמים אחרים אליה באלפיהם. ועמנו ישאר במעוטו תלוי בדעת אחרים, ואתם – חולמי חלומות. (לידידי שמואל ציז בווארשא, בשנת תרמ"ב) ידידיה וחצר-מות, שני רעים אהובים וגדולי חקרי לב, נזרו מתשואות קריה וישבו במקדשי התולדה להתחקות על שרשי הליכותיה ופליאות נתיבות חכמתה. ידידיה התרפק על חמדת התולדה בשמחת לבב ועליצות נפש, וחצר-מות עוין את יפת עין ההיא ובכל הוד מחמדיה ישים תהלה. יום יום נועדו יחד לשוח בין שדרות אלוני חסן וישיחו בכל פעלי התולדה והליכות דרכיה. בבקר לא עבות בחדש האביב, בלכתם לשוח בין האלונים כפעם בפעם, איש אל רעהו כדברים האלה: ידידיה. הנה היום בהיר בשחקים, על כל נאות שדי הדרת שדי שוררת, והתולדה הנחמדה תצהיל פניה לשמח כל נפש ורוח, ורק אתה לבדך תלך קדר ועל עפעפיך צלמות! חצר-מות. הרף נא ממני! הטרם תדע כי מתעב אנכי את גאון התולדה וכל יפעתה שנאתי מאסתי? ידידיה. עמל הוא בעיני איכה תזהם כוס ישועות כזאת בשאט בנפש? חצר-מות. יען כי זבובי מות יבאישו את יין רקחה –. ראה נא, לעיניך תופיע התולדה ככלה חכלילת לחיים ביום כלולותיה, ולעיני תראה כבלה ונבלה אשר אחרי בלותה תקרע בפוך עיניה, תמשח קמטי לחייה בששר ותיטיב דלת ראשה לבקש אהבה – מה יפו בגדיה החמודות עם שלל צבע רקמותיהם! אך מי לא ידע כי מיום היותה תוציא מאוצר הכליון ותעש את הבגדים החמודים ההם? כה עשתה לפני רבות שנים, כה תעשה גם עתה וכן תעשה גם עד בלתי שמים! אבני הנזר המתנוססות בתוך קוצותיה וכל עדיה וחליתה, שאולים הם לה מיד שאול ואבדון – וכל צאצאיה אך רפאים מתי עולם הם אשר לרגעים תחליפם ויחלופו ותשוב ותחדש אותם להוציאם אל הרג – הידעת, הוי עול ימים! הידעת עם מי תארח לשוח פה תחת השיחים? הידעת כי עם מתי שחת תתהלך בארצות החיים? הידעת כי רחבת תבל הלזו אחזת-קבר היא לאבותיך ולאבות אבותיך? ומי יודע אם לא ישא הרוח הצח הזה על אברתו את שחק עצמות אבותיך בהזרותן בארצות תבל ויזרהו פה על פניך? מי יודע אם לא תשתה אבק דק מעורקיהם הבלים בעת אשר תשבור צמאך על מי המבוע הזה? מי יודע אם לא יתנוסס רסיס שמים ההוא אשר הוליד בלב איש אלהים רעיוני קדש קדשים, מי יודע אם לא יתנוסס כעת בלב רשע ובן פריץ אשר יהרה שד ויוליד רצח? – הוי נשפך לארץ כבדי על כבוד האדם אשר מסבות יתהפך וחליפות מאליפות לו! ידידיה. שאני ידידי אם אגזר אמר כי מלים בלי דעת תצמיד לשונך! מי זה לכפך יתקע כי לא תשובנה גויות בני האדם אחרי בלותן בשחת בלי, לפעול את הפעולות ההן אשר פעלו בעודן בחיים, כאשר תשובנה הנשמות לעולל את העלילות אשר עוללו בהיותן כלואות בבתי חמר? – הטה נא אזנך ושמע נעים זמירות הזמיר על ראשי האלונים שמה, מי יודע אם לא התחפש עפר גוית טיבולל בנותן זמירות זה? – מי יודע אם לא יעפילו עפרות גו פינדאר עלות על כנפי הנשר הפולח עבי שחקים בתעופותיו? – מי יודע אם לא ירחף אבק גופת אנאקרעאן אברות רוח האביב המנשב פה על פני שושני העמקים? – מי יודע אם לא יתבוללו בשמן תורק, תמרוקי אהובת רע, אגלי מח מעצמות אוהבה כי מת? – מי יודע אם לא יתלכד שמץ אבקת רעיה אהובה אחרי מותה, באבקת רוכל אשר יריח דודה החי? – ומי יודע אם לא יצמדו שרידי עפר אוהבי כסף נושכי נשך, לשקלי הכסף החבושים בטמון בבתי אוצרם? – ראה נא ידידי, מהכוס ההיא אשר רוחך שתה מרורות רעל, אשתה אמצה אני נופת צופים –. חצר-מות. לא במהתלות כאלה תגהה ממני מזור, נחפשה נא דרכינו בנר החכמה ונראה מי יאציל מפיו דבר אמת. ידידיה. בהסירך עצב מלבך, אז נרדפה לחפש את דרכינו באור החכמה. חצר-מות. דבריך ידידי לא יתכנו, כי על פיהם תהי החכמה כעטיה על מתים מחלד, ותסל לה מסלות ללבב כל גבר כפי חליפות תכונות רוחו אם לשמחה אם לתוגה: בפי גבר לא-יצלח תמרר בבכי ותמר לו גם את המתוק, ובפי איש מצליח דרכו, תריע בשמחות וגיל ותמתיק לו גם את המר. הן בזעף רוחך תתקצף ותקלל את כל היקום, ובכוס אך הטיבה לבך, אז חכלילי עין מני יין גם את פני מלאכי זעם כראות פני אלהים תראה. ואם תהי כזאת, הלא רמיה היא החכמה, המיה וסוררת, פיה ידבר שוא ולשונה תצמיד שקר –. הוי ידידי! לבבי יחשוב כי רק בנוח עליך רוח עצבת, רק אז תנוח עליך גם רוח החכמה, ואז תחכם. ידידיה. לא אתעצב ולא אתחכם, כי מעצב לא יצמח אשר ומיגון לא תצא הצלחה –. חצר-מות. הנה התמלטו מפיך שמות אשר והצלחה – הה! והם ירדו כמתלהמים תוך חדרי בטני – אשר? הגידה נא לי איה מקום האשר? ומי מאשר בארץ? מאבינו הראשון ועד אחרון על עפר יקום, לא השיג בן חלוף אף לא ישיג את מקום רבצו – רבבות אניות שיט תפרושנה נס מני עד לעבור ארחות ים סער ולחתור אל אי האשר, ומי הוא זה הדגול מרבבה אשר חפצו בידו הצליח להגיע אל מחוז חפצו? – פה אראה המון רב אחוז בחבלי עני, יורדים הים באניות, יחוגו ינועו על גלים נצים, יגברו חילים לדרוך על במתי תהומות המיות לבעבור חתור אל אי האשר, ולנצח אליו לא יגיעו! לנצח יתנודדו במעגלה רחוק רחוק מתאות נפשם, לנצח יסבו ויתנועעו בבלהות מות לארך חוף הים, יתחמקו בלאט ויצטידו וישובו לחתור אל אי מבטם, אך תוחלתם נכזבה ותקותם מפח נפש, בדי ריק ייעפו האומללים ההם היום למען יתם לריק כחם למחר! – כה נסע יתרם בם, כה יצללו מחצית בני תמותה במים עזים, ימותו, ואתם תמות תקוה! -. ועוד בם שלישיה וגם היא תשוב ותהי לבער: רוח מאוייה תצרור אותה בכנפיה, תרהיב בנפשה עז להתנודד על נבכי מבוכות תהום רבה בסער ביום סופה, באות נפשה שאפת היא אל עפר אי האשר, ורוח סעה וסערה תטלטלנה טלטלה גבר ותקלענה מתהום אל תהום, שוא עמל המלחים להחזיק כן תרנם! מצולת ים תבלעמו, ובאפס תקוה ירדו שאול ויחדו כלם יכליון! –. ובכל זאת תאזר התקוה זיקות בלבות יתר האדם, ובקסמים אשר בידיה תדיחם לנוד לנוע גם הם על במתי גלי רהב על גאון משברי מות ובלי מורה דרך ובלי מנהל, רק על פי כוכבי נבוכה ומאורים מתעים. והנה פתע לפתאם יהל ממרחק אי האשר, "ארץ! ארץ!" יריע רב החובל, "אי מבטנו"! יתרועעו יורדי האניה – ובכל מאמצי כחם יחתרו להשיב את האניה אל מחוז תוחלתם, אך בהיות כפשע בינם ובין החוף, פוץ יתפוצץ קרש האניה וירד שאונה והמונה במעמקי ים ואין מציל! – אז יפרש השחה את כפיו לשחות, יאמץ כחו לחצות את המים הזידונים, והרים והשפיל את ארבות ידיו עד כי תם לריק כחו, נפשו בזלעפות תפת תתמוגג, ובכליון עינים שאף הוא אל ארץ מולדתו ואל ימי עלומיו –. כה יחלפו כליל כח בני חלוף ויחלפו, ומבלי משים יסופו יתמו מן בלהות! הה! אך חליפות ותמורות בתבל, ואדם אין אשר ימצא את משאלות לבו. צעירי ימים אל ימים יצרו יכספו, ושבעי ימים אחרי ימי הילדות ינהו – כל אשר נוסיף דעת, נוסיף דעת כי הדעת רחקה ממנו – כל אשר הצדק, תוסיף יד הזמן להדפנו עשר מעלות אחרנית – הוי ידידיה! היש עוד מלה בלשונך? העוד לך לאלוה מלים? –. ידידיה. הוי חרש רב את יוצרו! חצר-מות. אל תצדק הרבה! התוכל הרשיעני? ענה נא בי! קץ תוחלתנו, בכל בדרך מסענו – האח, הלא רבבות חזיוני נעם ומראות נפלאות תראינה עינינו על כל שעל בהליכות עולמנו… חצר-מות. הוי! העל כן נשימה נפשנו בכפנו לעבור ארחות ימים נוראים, להתנודד כל ימי צבאנו בין נבכי מות על שני כפי אבדון וסלעי שחת? הלמען העיף עין על מחזות רמיות ההן אשר בן רגע יהיו ובן רגע יאבדו, נחרף נפשנו על מרומי תהום צלמות ומשואות שממות נצח? – הה ידידיה! שים קנצי לדברי רוח! –. ידידיה. עד אן תדברנה שפתיך אמרי נואש? מי פתי יסור הנה לרמוס בצדיה דודאי ריח בגלל אשר לא תמצא ידו שושני אביב? – האחדל מהתענג על יפעת עפעפי הילל בן שחר בבקר צח ממגור פן יעיבו עבי חשך את עצם טהר השמים בצהרים? האם לא אתעלס על הוד תכלת הרקיע ביום בהיר, מדאגה בדבר אולי תשכן עליו עננה בטרם יבוא החרסה? או אעלים עיני מזהר קרני השמש בהלו נרו עלי ראשי, פן יבעתוהו כמרירי יום לפנות ערב? הלא אקטוף שושנת העמקים בעודה פרחת, פן תחדל למחר תת ריח ניחוח? עיני חכם אך לנכח יביטו, ולא יחושו עתידות… חצר-מות. תנחומותיך לא ישעשעו נפשי. הוי ידידי! שם להליכות עולם לבך ובעיניך תראה כי על קטן גזע הששון אלפי ענפי האסון יסבכו. סביב רסיס אחד ממעיני הישועה, יקוו נהרי נחלי דמעות עשוקים. במקום אשר יפצח איש אחד רנה, ישאו רבבות אוררי יום קינה. ברגע אשר ירכב איש אלהים על כרוב בינתו ויעף, רבבות חצי שדי אחריו ידלקו –. אהה! אך חזיון בלהות אך בלע, התבל המאפליה הנה! – כל רגע מרגעי חיינו, קבל עולם הוא אל הרגע אשר חלף הלך לו – כל צעד אשר נצעד אל ארח החיים קדימה, תדח רגלנו עשרה צעדים אחרנית אל משואות נצח – על כל אבק דק, פתח המות את חותם מלכותו – על כל גרגיר חול, כתובה הכתבת הנוראה: "אבדון"! –. על כל אגל טל, על כל נטף מים, נוע ינוע צלם דמות הכליון – הוי ידידיה! השע ממנו ואריד בשיחי! –. ידידיה. הלא זה דברי כי עיניך רק למרחוק יביטו ומעת החיה תעלים עיניך! הן הבט נא על מפלת האשר בנתה האהבה כמו רמים מקדשה! – חצר-מות! כה תחת צללי האלונים, נתנה לי תמר את דודיה בפעם הראשונה –. חצר-מות (ילך בחפזון) ידידיה! פה תחת צללי האלונים מתה עלי נעמי רעיתי. "יהודיה פתיה" – כמה פעמים שמעה את הכנוי הזה מפי אישה בעשרים השנים, אשר אחרי חתונתם! מה שונים האופנים, אשר נאמרו בהם הדברים האלה! היו מקרים, אשר התמלטו מפי אישה בקצפו ופניו היו אז חורים ועיניו – מפיצות זיקות; במקרים אחרים לא היה קוצף כלל והדברים נאמרו בשחוק-רצון קל; היו גם מקרים, אשר אישה נלחץ אל הקיר בהתוכחם יחדו וטענותיו הסתתמו מפי הוכחותיה, ואז, באין מוצא אחר, היה עונה: אף יהודיה פתיה את!… יהודיה פתיה… האמנם פתיה היא כל כך באמת? – מתחמץ לבה לפעמים – האמנם איננה מבינה כל דבר כהוגן? לא, לא! היא מבינה דברים רבים, אף כי מוחה איננו תופס לפעמים את כל האפנים ברגע הראשון, ורק במשך זמן ידוע הם מתבררים ומתלבנים לה מעט מעט… בכל אפן הן מקרים מצויים הם, כי משפטה המתון מתאמת בפעל יותר ממשפטים אחרים; ברוב המקרים משפטה נשאר כמוס אתה, כי איננה מוצאה און בנפשה להשמיעו, אך סוף המעשה מוכיח, כי אמנם צדקה היא… כן הוא הדבר, ובכל זאת בעיני אישה אך יהודיה פתיה היא, אשר טענותיה אינן ראויות גם לשים אליהן לב ולפלסן, אולי צדקו! האם רק אישה לבדו נוהג כן? הלא רב הגברים מתיחסים אל הנשים באפן זה – האמנם כלם טועים? מי יודע, אולי באמת אין הגברים יכלים לסמך יותר מדאי על דעת הנשים? ובאמת, במה נחשבה האשה הפשוטה והבלתי-מלומדה לעמת האיש, אשר התירה מחכימתו ומאירה את שכלו? הנה "הספרים הקדושים" מחכמים בודאי ממנו, האנשים הפשוטים, והם הלא נותנים יתרון לאיש על האשה. הנה "רבותינו הקדושים" קבעו גם ברכה מיוחדה לאיש: "שלא עשני אשה", ואם הם מחיבים את האיש תודה לה' על שלא עשהו אשה, הלא נכון הדבר כנכון היום… כן הדבר, על אישה אין לה זכות להתרעם, כי גבר הוא, אך על בתה?… בתה אמנם איננה משמיעה את הכנוי הזה מפורש, אך פעם בפעם, מדי הער אמה אותה על דבר שלא כרצונה, עיינה וחזות פניה מביעות ברור: יהודיה פתיה… בתה אמנם נאורה, קוראה בספרים ובאה בחברת אריסטוקרטים, אף גם אביה איננו מכנה בשם "יהודיה פתיה"; אולם גם היא הן היתה לפנים בנעוריה כבתה עתה, גם היא נחשבה לעמת אמה כנאורה וגם אליה לא התיחס אביה בבוז, ובכל זאת… מי אפוא יערב את בתה, כי לא תזכה גם היא לכנוי כזה בבית אישה?! בתה – יהודיה פתיה?… בבית אישה?… בבית זה?… אבל זה ואישה, מה רב ההבדל ביניהם ומה שונים נמוסיהם והליכותיהם! שונים הם גם אפני ההשתדכות הזאת ותנאיה: היא נשאה לאישה כמנהג הדור הישן, באמצעות שדכן ועל פי החלטת הוריה; לא כן בתה, האוחזת בנמוס החדש, בוחרת על דעת עצמה, על פי האהבה… מה טיבה של האהבה הזאת?… היא יודעת כי נמוס הדור הוא, ושומעת יום יום ספורים שונים על דבר מקרי אהבה; אולם בכל אלה איננה יכולה לברר לעצמה את הענין הזה ואיננה מבינה את מהותו בעצם. חידה היא בעיניה גם זאת, מדוע נפרצה האהבה רק בימים האלה ובדור הישן אף לא נודעה?… אמנם בדור הזה רבות הן ההמצאות החדשות, אשר המציאו בני האדם להרחבת-דעתם; אבל גם בכל אלה היא רואה רק את פעולתן, ואת מהותן איננה משיגה בשכלה; האין גם האהבה כאת מאלה?… לא, לא!… בכל המצאה חדשה יש תקון טוב לאדם, תועלת זו או אחרת, ואיזו תועלת יש באהבה? האם לא טובים השדוכים, אשר נגמרו לפנים באמצעות השדכנים ועל דעת ההורים, מהשדוכים הנגמרים עתה ברצון הבנים ובאמצעות האהבה? כמה ריבות וקטטות נהיים בין האבות והבנים, כמה תקלות יוצאות וכמה שדוכים "מעוקלים" נגמרים בשבילה האהבה! בשביל האהבה – ריבות, קטטות, תקלות, שדוכים "מעוקלים" – האין כל אלה עתידים להיות גם בביתה?… האמנם יחריש אישה ולא יתגעש בהודע לו הדבר? היא יודעת היטב את רגזנותו של אישה, המסוגל להקים שאון על כל ענין נקלה שנעשה לא כרצונו – האפשר הוא, כי יותר על דעתו בענין נכבד כזה?… והאם לא יצדק באמת, כי ירעיש שמים וארץ?… מה זה? הלא רק רואה-חשבון עני, המשתכר ארבעים רובל לחדש בעבודת חמש עשרה שעה ליום – האיש כמוהו חתן הגון לבתם?!… חתן לבתם… פעם בפעם עולה הרעיון הזה על לבה והיא איננה יכולה לברר לעצמה בשום אפן: הנעים הוא לה אם לא?… יש אשר תארו הנחמד, מדברו הנעים והליכותיו המנומסות מלבבים אותה ומין רגש נפלא, איזו הרחבת-דעת ושובע-רצון ממלאים את נפשה למראה הזוג הנחמד, היושב אל השלחן שקוע בשיחה עליזה; בדמיונה מצטיר ברגעים כאלה מחזה מלא קסם, מראה הזוג הנעים תחת החפה… אולם כל הקסם הזה חולף פתאם. "יהודיה פתיה" היא, שומעת את קול אישה המרעים ורואה את פניו החורים והמתעותים מקצף, – את עיניו המפיצות זיקות ואת ידיו הרועדות מסערת-רוח חזקה… יהודיה פתיה, מה מצאת ברואה-החשבון העני, אשר אין יודע מי היו אבותיו: רצענים, חיטים או עוד גרועים מאלה?… ה"גוי" גמור כזה, המגלח זקנו ומעשן בשבת, יהיה חתן לבתנו?… אבל היא רוצה בו, אוהבת אותו! היא רוצה, אוהבת – הבלים, תעתועי ילדות! הלא אם את, ולולא היית באותה שעה גם יהודיה פתיה, כי עתה ידעת מה לעשות, למען חשוך את בתך מקרבת הנקלה הזה, ידעת לקדם את פני הרעה במועד הנכון ולנתק את הקשר בטרם חזק כל כך – יהודיה פתיה! יהודיה פתיה! את אישה הם יראים, ובהיותו בביתו הם מתראים פנים רק לעתים רחוקות מאד, אך כמעט הוא נוסע, או השמחה שלמה והם עושים כל מה שלבם חפץ: מבלים את כל יחדו, יושבים ומשוחחים עד חצות לילות. למה ייראו מפניה והיא, יהודיה פתיה, רואה, שומעת הכל ומחרשת?… לפעמים אמנם היא מחלטת לשים פעם אחת קץ לכל זאת, לדבר גם קשות עם בתה אם ברכות לא יצליח החפץ; אך היהודיה הפתיה איננה מוצאה די אונים בנפשה לקים החלטתה והיא מתנצלת בעיני עצמה באמתלא, כי דבריה לא יהיו נשמעים… אבל מדוע לא יהיו דבריך נשמעים! הלא רק בשביל זאת, שיהודיה פתיה את, רכת-לב ופחדנית! פעם אחת, אחרי פקפוקים רבים, שאלה את פי בתה: מה פשר כל אלה ולמה הם בקורי זה בביתם? אך בתה ענתה בשחוק קלה: האין רשות לכל איש לבקר בביתנו?… מדוע החרישה אז ולא הגידה לבתה מפורש, כי היא מבינה ואיננה מאשרת, איננה מרשה את כל זאת?!… יש אשר עולה על לבה לגלות לאישה את הדבר. היא רואה לעצמה חובה לעשות כזאת, היא שמחה להסיר מעליה את האחריות בעד כל מקרה שלא יבוא; אולם איזו יראה מסותרה מקצף אישה ורגזנותו, יראה אשר היא בושה להודות עליה גם בפני עצמה, גם איזו חמלה לבתה, אשר הפרידה מאהוב לבה תהיה קשה לה – שתי אלה מניאות אותה מעשות דבר והיא מוסיפה להתענות… בתה וזה רואים את שתיקתה כהסכמה מצדה ואינם מסתירים עוד ממנה את התקרבותם הנפרזה. היא עולה על משכבה בשעה התשיעית או העשירית בערב והם נשארים לבדם בחדר הסמוך. למרות הרגלה לישן תכף, השנה נודדת מעיניה. היא ערה ושומעת את קולם בהתלחשם יחדו. היא מתרגזת על בתה, החוטאת על דעתה לחקי הצניעות, מתרעמת עליו, כי הוא משתמש לרעה בקלות-דעתה של העלמה הצעירה – באחת, רגשות שונים מתרוצצים בקרבה, והיא פורצת לקום מעל משכבה, לצאת אליהם ולהשמיעם דבר מר, מר מאד; אך למרות כל אלה היא נשארה על מקומה וכל הגה איננו יוצא מפיה… ומה תהי אחרית כל זאת?… היא רואה מראש את התוצאות הרעות בעתיד ואיננה מכחדת כלל מנפשה, כי כל כבד האשמה יחול על ראשה, אף אישה ישפך עליה כל חמתו; אבל… הנני מוסיף פה דברים אחדים למאמרי "ארחות התלמוד", להרחיב איזה אשר דברתי עליהם בו, כפי אשר בינותי בספרים והוספתי מדעתי. על דברי שם על האגדות הדמיוניות, אשר הרחבתי בזה דברי הרב ה' פין נשאלתי מרעי לתת להם אות מדברי התלמוד, כי דרשו דרשותיהם אך לאמץ את לב העם, לסבול ענים; ואען אותם: כי כן תורה לנו דרשת הגדול שבילדים אשר נשבו לקלון (גיטין נ"ז), אשר בדרשתו על המקרא "מבשן אשיב". אמץ את לבם לקפוץ לתוך הים. לדברי הקצרים בענין הקמיעות והלחשים יש להוסיף דברי הרב ה' זקש, בספרו "התחיה" (צד 26–27 בהערה), כי כאשר חלקו המקובלים את קבלתם, לקבלה עיונית, ולקבלה מעשית, כן חלקו בעלי האגדה את האגדות לעיוניות ולמעשיות. העיוניות דברו על דברים רמים ונשאים מעניני מעשי בראשית ומעשה מרכבה; והמעשיות – על דברי תהו לחשים סגולות וקמיעות וכאלה. והאגדה המעשית היתה שנואה בעיני חכמים רבים: ר' זעירא קרא לה קסמים (ירושלמי מעשרות), ר' יהושע בן לוי אמר: כי הכותב אותה אין לו חלק לעולם הבא. (ירושלמי פט"ז משבת) ולעג לה, בפיו את הלחש מפחד בלילות, בכל זאת, הוא מפחד לצאת. עוד יש להוסיף על דברי שם על האגדות, דברי הרב קראחמאל בספרו "מורה נבוכי הזמן" שער י"ד אשר אמר: כי האגדות אשר בדברי נבלה יסודתם באו בתלמוד מיד מעתיקים חסרי דעת, אשר אספו בימי הגאונים דברי לצים שונאי חכמי התלמוד – אל התלמוד, והלצים ההם, בחפצם להמנות בין בעלי אגדה, דרשו דרשות של דופי, וכתבום בגליוני התלמוד – ומאשר לא למדו אז בימי הגאונים הראשונים את האגדות, באו האגדות הנזכרות התלמוד, מבלי משים על לב. וככה כתב גם הגאון ה' ראפאפורט בכרם חמד הששי (צד 249) והביא בשם הריטב"א, שיש במסכתא "בבא מציעא" הוספות מאוחרות רבות (ריטב"א ב"מ ג'). ולפי דבריו, כל דברי העמוד הראשון בב"מ פ"ד מראשו ועד סופו, והספור המבהיל ממיתת רבה בר נחמני (ב"מ פ"ו) נוספות מאוחרות הן, וברב כחו הראה רבות כאלה בתלמוד, ויתן אותות לדבריו. לדברי על אודות הדרשות יש להוסיף דברי הרב ד"ר פראנקעל אשר כתב בספרו "דרכי המשנה" (צד 18) לאמר: דרכי דרשות האחרונים, רחקו מאד מדרכי דרשות הראשונים; כי האמוראים האחרונים, בחפצם לקיים דברי התנאים הראשונים ולמצוא להם מקור, הסתפקו בדרשות רחוקות מדרכי ההגיון והוטב בעיניהם לדרוש "כרת כריתות" (גיטין כ"א) "עבד העבד" (קידושין נ"ב); אך הראשונים, בחפצם להמציא את ההלכות, בקשו מקורות יותר נאמנים להלכותיהם, כאשר נראה באיזה מקומות במשנה, כמו: נגעים פ"ב משנה ד' עד סוף הפרק, ומקומות רבות במכילתא, ספרא וספרי. על דברי, כי חכמי התלמוד עמלו בכל עוז לבאר דברי התורה לבל יהיו לשטן לנו על דרך חיינו, נשאלתי מרעי לתת להם אות מדברי התלמוד גם על הדברים האלה; ואען להם: כי בסוכה (ל"ב) כאשר שאל השואל על כפות תמרים: "ואימא כופרא?" ועל ענף עץ – "ואימא הורדוף" ענוהו: "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום!" וכן זכרו את היסוד הזה ביבמות ט"ו, פ"ז. להבין את האגדות לא ידרש לנו שכל חד להעמיק מחקר ופלפול ודרשות המוליכים תועה, – כי אם שכל ישר ודעת ברורה בדרכי האגדה, ובינה להבין, כי חכמי התלמוד לא היו בני אלהים כי אם אנשים. ספורים רבים באו בתלמוד, אשר גם אז לא האמינו בהם שומעיהם, או ספרו אותם בדברים אשר לא יסתרו דרכי הטבע. במסכת "עבודה זרה" (ל"ח) אמרו על ספור מוזר אחד "מילין" ופרש"י "כזב"–; בברכות (ה') במעשה יין רב הונא אשר החמיץ, ואמרו איזה אנשים, כי הושב נזקו אחרי כן, בשוב החומץ להיות יין בארח פלא, – לא האמינו אחרים ככה ויאמרו: כי עלה אז מחיר החומץ להיות כמחיר היין; והדברים האלה יוכלו להיות למופת על שאר אגדות. ה' זקש בספר ה"תחיה" (צד 30–31 בהערה) אחרי אשר הוכיח, כי ר' יהושע בן לוי לא האמין בלחשים וקמיעות והבלים כאלה, כאשר זכרתי בשמו, גלה נסתרות מתכונת ר' יוחנן איש ריבו בהלכה שהאמין בכל: בלחשים (שבת כ"ז), בכשוף (סנהדרין ס"ז, חולין ז'), בשלש מאות מיני שדים (גיטין ס"ח), במלאכי חבלה (סנהדרין ק"ו), בחלומות (ברכות כ"ה), בבת קול (מגילה ל"ב), בנחושי הפסוקים (חולין צ"ה), בעין רעה (בבא מציעא פ"ד) ועוד דברים זרים רבים מאד, וכן היה גם רבה בר חנה תלמידו; וכמעט רחוק למצוא אחד מחכמי התלמוד, אשר ירבה אמרים בדברים כמו אלה כמו ר' יוחנן 1. בברכות (כ"ח) נזכרו דברי ר' יוחנן בן זכאי, אשר אמר לפני מותו: "פנו כלים מפני הטומאה והכינו כסא לחזקיה מלך יהודה שבא" ובספר "המפתח", אשר ראיתי זה לא כביר, העתיר דבריו על זה; אך אם נלך מישרים נקל לנו להבין, כי לא ידרש לנו להכביר מלים על דברי חולה אשר הגיע עד שערי מות, אם דבר מה בחומו אם גם הוא ר' יוחנן בן זכאי, – כאשר לא נחת הורקנוס מדברי ר' אליעזר אביו, אשר דבר במותו, בחשבו, כי נטרפה דעתו (סנהדרין ס"ח). בדברי במאמרי ההוא, חדלתי לדבר על דבר הפלפול, שהוא רובו של התלמוד; ורק בדברי אל הרבנים, בגליון 29, דברתי מעט עליו וכתבתי, שלא נאמר כי אם לפלפל בחכמה, ולא דרך האמת דרכו ונתתי אותות לזה, והחכם ה' לאנדעסבערג, הוסיף מלין בענין זה בהערתו היקרה למאמרו בגליון 30, ועוד היו לי מלים בזה ולא אכחידם תחת לשוני, אולי יועילו לקוראים אחדים. האדם מאשר לא גדל כפרא בורד לו, כי אם בין הוריו, מוריו ורעיו אשר יאצילו מרוחם עליו טוב ורע יחד; ומאשר הוא גם שואף חדשות וחפץ להתהדר בדעותיו החדשות, אשר כונן על הריסות דעות אחרים, על כן יקשה עליו מאד, להוציא משפט מישרים בדברים רבים, ואף כי בדברי אמונה ודת. השכל, השופט צדק בעת אשר לא יוליכוהו ההרגל והחפץ שולל – יוציא אור משפט אך לעתים רחוקות, כי פעמים רבות יכשל ולא ידע, פעם יתעהו ההרגל והאמונה בדברי הורים, מורים ורעים הקשורים בלבו, ופעם – אהבת החדשות ורוח הדרור; מאלה ילך השכל בנתיבות תהו והוא יחשוב, כי האמת תנחהו, ובאמת אך רוח ההרגל, או רוח אהבת החדשות דובר בו. ובשתי אבני הנגף האלה, באמונה תמיד בדברי אחרים, ובאהבה אך לחדשות, כשלו רבים מאז ומעולם ויכשילו בדרכיהם רבבות אנשים הולכים לתומם. – מרבית אחינו באשכנז, ומעט גם בארצנו, בחרו אך בחדשות ורוחם ישאף רק דרור; ומרבית אחינו בארצנו בחרו אך באשר קראו ושמעו מפי ספרים ומורים, וכל חדש – פגול הוא בעינהם! והאנשים המפלסים מעגל רגליהם, למען יכונו דרכיהם, המאמינים בדברים אשר יאמנו והאוהבים החדשות הנכונות להאהב והשואפים לדרור, לא לצאת לחפשי מתחת עול כי אם מתחת העבטיט אשר הכבידו עליה כסילים ונעוי לב – מתי מספר הם, ונער יכתבם! חכמי התלמוד, בחפצם להנצל משגיאות ילדי ההרגל ואהבת החדשות יחדיו, בחרו את הפלפול להיות לנר לרגלם, כי ברוב דעות וברוב פלפול יצא משפט אמת, על כן למדו לתלמידיהם דרך הפלפול. כה מצאנו במקומות רבות יאמרו "ורבה לחדודי לאביי הוא דבעי" (ברכות ל"ג ועוד מקומות רבות), "לא אמרה ר"ע אלא לחדד בה את התלמידים" (נדה מ"ה), "כי הוה מקשי רשב"י קושיא הוה מתרץ ליה רפב"י י"ג פרוקי" (שבת ל"ג) "אין משיבין ב סנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ" (עירובין י"ג) ועוד מאמרים רבים כאלה. ובהיות רוב התלמידים, אנשים, אשר לא ראו הרבה חכמה ולא הבינו אל דברי מוריהם (כאשר אמר ר' יוסף לרבא: "מר דגברא רבה הוא יודע מאי דקאמינא") על כן מהרו להקשות כמעט על כל משמע אזנם, ומוריהם כחדו לרוב האמת תחת לשונם), אם מפחד, כמו בהקשותם מדברי משל ומליצה שלא מצאו לנכון לגלות להם את סוד המשל, כאשר זכרתי במאמרי שם בשם הרמב"ם וכדברי ה' לאנדעסבערג אשר זכרתי, וכמאמרם באבות "חכמים הזהרו בדבריכם" ואולי לא אשנה אם אומר: כי ממין כזה היה הסוד אשר גלה אחד התלמידים אחרי כ"ב שנים, שעל כן גרשוהו מבית המדרש (סנהדרין ל"א); או למען יוסיפו לפלפל ולהקשות, עד אשר תגלה להם האמת, ואם לא השיבו להם אז נכוחות, בטחו בי רוב ימים יודיעום חכמה וכמאמרם: "לא קאי אינש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין" (ע"ז ה'). והנה גם אם היתה מגמת פני הפלפול לדרך אמת לא מצא חן בעיני רבים (עיין סנהדרין כ"ד) ור' זירא ישב בצום למען ישכח את התלמוד הבבלי, כי לא היה נעים לו בעבור רוב פלפוליו (ב"מ פ"ה). ומצאנו במס' כתובות (ע"ו), כי הפלפול הסב את לב חכמי בבל אחורנית, כי לב חכמי בבל היה מבין יותר מלב חכמי ארץ ישראל, כאשר אמרו שם "וחד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו", בכל זאת גדלו חכמי ארץ ישראל מחכמי בבל. כאשר הודו בפיהם ויאמרו: "וחד מינייהו עדיף כתרי מינן"! – יהיה איך שיהיה, נקל לנבון לדעת, כי הפלפול איננו האמת כי אם למוד דרישת האמת; והפלפול וההלכה שני דברים שונים המה, ורחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב והמורה הלכה מתוך פלפול הוא תועה, והוא ממבלי עולם! כן יבין כל נבון, כי אם גם אמרו בפסחים (כ"א, כ"ב), שדברי אבהו, אשר אמר: "כל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו כו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע", תלוים בדברי ר' מאיר אשר אמר: "בין לגר בין לנכרי נבלה, או במכירה או בנתינה" ואם כן חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא, ויש בגידין בנותן טעם"; או מה שאמרו: כי מחלוקת אביי ורבא בדין "אי עביד מהני" תלויה במחלוקת ר' יונתן ור' יאשיה, "אם מערבין לקרנות?" (תמורה ה') והאחרונה תלויה במחלוקת שני התנאים האחרונים "אם משמע שניהם כאחד כו' עד שיפרט לך הכתוב יחדיו" (יומא נ"ז) ובזב תלויה גם המחלוקת "אם חוששין לזרע האב אם לא?" (חולין ע"ח) ועוד כאלה אין מספר בתלמוד, והכל באסמכתות רחוקות ופלפולים עמוקים – נוכל לאמר אנחנו, כי המחלוקות האלה אינן נוגעות אחת ברעותה מאומה, ורחוקות הן זו מזו, כרחוק האמת מן הפלפול, כאשר באמת פסק הרמב"ם בהלכותיו בדינים אלה, פעם כדעה אחת, ופעם – כדעה השנית, המתנגדת לה לפי הפלפול; והמפלפלים אשר הרבו על כן, על דברי הרמב"ם במקומות כאלה, פלפולים למכביר, והפוסקים האחרונים, אשר חקקו לנו חקים לא-טובים מכל אשר בחרו מפלפולי התלמוד – לא ידעו דרך התלמוד! אדמה כי לא אשנה, אם אומר: כי היה התלמוד בעיני האחרונים, כתורת משה בעיני חכמי התלמוד! כי כאשר דרשו המה הלכות רבות, על כל קוץ וקוץ, מדברי התורה – כן דרשו האחרונים ויבראו דינים רבים, מכל מלה אשר בתלמוד; אפס כי בזאת לא ישוו: הן חכמי התלמוד ידעו מאד, כי לא הלך לב המחוקק לאצור רבבות דינים בסתר דבריו ואך הזמן והשכל הישר היו הנסבות לדיניהם החדשים, ומדברי המקרא מצאו אך אסמכתא לדבריהם; לא כן הפוסקים האחרונים! המה האמינו בכל לב, כי כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, וכל הגה אשר יצא מפי חכמי התלמוד, הכל נראה למשה בסיני; גם דמו בלבבם, כי חכמי התלמוד הסתירו תחת סתר פלפוליהם ומלותיהם רבבות דינים ומהם למדו דינים חדשים, אשר לא עלו על לב חכמי התלמוד מעולם; דינים אשר המה למרות רוח הזמן והשכל הישר! – לו הביטו הפוסקים האלה על דרכי התלמוד, לו שמו על לבם, כי התלמוד הוא יותר מורה דרך איך לפסוק הלכה מאשר הוא מורה הלכה; לולא שכחו כי אין למדים מן האגדות, וכי בדברי סופרים, הלך אחרי המיקל; לו בחרו בחכמה, כאשר עשו חכמינו אשר חיו לפני ר"י פולאק ור"י לוריא, מפיצי הפלפול והקבלה – לולא הקדישו, בקדושת תורת משה, כל מילה שבתלמוד ופלפוליו ופלפולי פלפוליו, כי אז לא בראו לנו דינים חדשים לבקרים, ולא שמום לחק עולם על ישראל להיות להם אבן מעמסה, אשר כל עומסיה שרוט ישרטו; אך ד' נותן חקים, ובאין עוד נביא בתוכנו לא נוכל לברוא דינים חדשים אחרי חתימת התלמוד ולאמר: "כן רצה האלהים!" כי מי בא בסודו? הן גם נביא, בלעדי משה האלהים, לא יוכל להוסיף הקים, אף כי איש מפלפל יוצר אפל ובורא חשך, מסכסך הלכות קריאת שמע בשור שנגח את הפרה ואחריות טעות סופר בקידושין שלא נמסרו כו'! ואם חכמי התלמוד ברוך זכרם הוסיפו דינים, לא הוסיפו רק הלכות ודרשות מקובלות ותקנות וגזרות שהן אך משמר לתורת ד' לפי המקום ולפי הזמן! ולמען לא יתנפלו עלי אנשים אשר מתקו מרירות ההרגל בפיהם, ויבאו עלי בענן כבד, ובבקרת קצרה ישימו לאל מלתי ויאמרו: "כל דבריו אין בהם דברי טעם כלל וממילא נפרכים ואין כדאי לדבר מהם" – אביא להם שנים שלשה דברים מדברי הפוסקים והמפלפלים, למען יכירו וידעו את דרכי הפוסקים והחריפים. במחלוקת חכמים ור' יהושע (סוף פ"ד מנגעים) בספק אם בהרת קדמה לשער לבן, פסק הרמב"ם כחכמים שהוא טמא; והקשה על זה בעל כסף משנה: מדוע לא פסק כהקב"ה ורבה בר נחמני? (ע' ב"מ דף פ"ו) וגם בס' תוספות יו"ט" שם ובס' "חתם סופר" (או"ח ר"ח) פלפלו בזה, והר"ש, המשנה, נוטה באמת לפסוק כר' יהושע, מפני שהקב"ה אומר כמוהו; ועתה האם לא צחוק מכאיב לב הוא לראות חכמים ונבונים נשענים על אגדה מוזרה, אשר עם האגדות הדמיוניות חלקה, ואשר כל איש שלב מבין לו, יאמר עליה, כאשר אמרו חז"ל (מכות כ"ד) "מאן סליק לעילא ואתא ואמר?" 3 לסתור בה כלל גדול "יחיד ורבים הלכה כרבים" וסתם משנה שבראש פרק ה' שם? ביורה דעה (סימן קע"ט) התיר הרמ"א, לשחוט תרנגלת שקראה גברית, וכתבו שם הש"ך והגר"א, כי אף שבמסכת שבת (ס"ז) אמרו חז"ל, שדבר זה הוא מדרכי האמורי – אך גירסת הרמ"ך שם, שאין זה מדרכי האמורי. עתה ראו נא זאת כל ישרי לב! הנה לפנינו שתי נסחאות – לפי הנוסחא האחת, היא נוסחת רש"י, בעלי התוספות והרמב"ם, הדבר הזה מדרכי האמורי, ולפי הנוסחא השנית, היא נוסחת הרמ"ך אין הדבר הזה מדרכי האמורי; ואם בן הדבר הזה, בתורת ספק דרכי האמורי; ונודע לכל, גם לבר בי רב דחד יומא, שאסור דרכי האמורי הוא איסור גמור מן התורה, וספיקא דאורייתא לחומרא! ובכל זאת התירו ספיקא דאורייתא, ולעמת זאת החמירו באלפי דברים וחששות קלות שמדרבנן! יען מה? יען שהדבר הראשון נהגו בו הפתאים המאמינים לכל דבר; והאחרונים – נוגעים בכבוד איזה פוסק! כן יש רבות להוכיח, כי הפוסקים עבטו ארחות התלמוד, ולא שמרו דרכו; אך ישרי לב יבינו במעט מלים, אם אך נעיר את לבם על שגיאות אחדות אשר שנו מחוקקינו החדשים, כי השלחן ערוך לא נעשה ברוח התלמוד ובקרת רחבה דרושה למענו; ועקשי לבב, הלא יקשו את ערפם גם אחרי ראותם בקרת ארוכה על רוב דברי השו"ע וגם אז יאמרו, "כי לעון פלילי יחשב" אם נצרוף כבור סיגיו – על כן אשפוק בדברים מעטים, ואך דין אחד אזכיר, אשר לא ידמה, לא לדרכי הפלפול, ולא להתרנגלת אשר זכרתי. בשו"ע אוריה (סי' קל"ח) נאמר: "בני אדם החבושים בבית האסורים, אין מביאים ספר תורה אצלם לקרות בה, אפילו בר"ח ויום הכפורים", אם גם טלטולי ספר תורה אינם איסור מן התורה, ועשרה חבושים חייבים בקריאת התורה, בכל זאת אסרו; אך ר' אליעזר שחרר עבדו, שהוא איסור מן התורה לדעת התלמוד, להשלים לעשרה (ברכות מ"ז) אשר בהיותם תשעה לא נתחייבו עוד בתפילה בצבור, ואך הוא הביא אותם לידי חיוב; ואם כן, אין דין זה לפי רוח התלמוד! התלמוד בכלל, מלבד מעט הלכות קדומות ודרשות מקובלות, אשר זכרתי במאמרי "ארחות התלמוד", הוא מעשה אנשים חכמי לב, אשר הבינו את רוח האדם ודרכו, ויקרת הימים אשר הוא חי פה בתבל ארצה, וברוב חכמתם יצקו רוח חיים בתורת אלהים, לבל תהיה כמצבת עולם אשר לא תנוע מכל רוח חזק וסער מתחוללה – וימצאו תחבולות בהעמיקם בה, לבאר אותה בטוב טעם ודעת, לבלי תהיה לשטן על דרכי חיינו, ויטוה ברוב לקחם אל כל אשר יהיהרוח החיים ללכת, מבלי אשר גרעו ממנה מאומה; – על כן ברוך זכרם בפי כל ישרי לב המבינים אל פעולתם. והחכמים בעיניהם, המלעיגים להתלמוד, אומרים לכל כי סכלים המה, וכי לא ידעו את דרכו, וכי לא טובים המה בידיעתם בתלמוד, מהמאמינים כי כלו נראה למשה בסיני; כאלה כן אלה, יחד לא ידעו דרכו עד מה! יזכרו נא האנשים האלה דברי אחד חכמי התלמוד, בזכרו את ימי מחמדינו בימי קדם, וירומם תחת לשונו פעולות אבותינו, ביום הקדוש לנו מכל ימי השנה, ביום הכפורים; אך מה היתה הפעולה הטובה והמהוללת הזאת? שמעו ותמהו! הפעולה הזאת אשר זכרו משבתיה באנחות לב, לא היתה אמירת פיוטים ומזמורים, לא בכי ואנקה כל היום, לא מהלומות האגרוף על הלב ברעש גדול באמירת "על חטא", גם לא העמידה כל היום להיות כמלאכים; אך הפעולה היקרה בעיניהם הזאת היתה: צאת הבתולות ברחובות, לבושות בגדי לבן, ודבריהן אז לבחורי ישראל, לאמר "בחור שא עיניך ותנה עיניך ביופי, שאין אשה אלא ליופי!" (תענית כ"ו ל"א) האין זה אות נאמן, כי ידעו לערוך את יקרת החיים כערכה באמת! התלמוד הוא אסיפת דעות שונות, אשר שמעו התלמידים מפי חכמים ואשר אמרו בשמם, בראותם פעלם, ועל פיהם חרצו משפט להבין דעתם כמו שאמרו במקומות רבות "לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר": ותלמידים שלא שמשו כל צרכם, שגו פעמים רבות ברואה 4, ובראותם פעולת חכם הוציאו משפט מעוקל, לאמר: "ככה היא דעת חכם פלוני!" ובאו רעיהם וחקרום באמרם: "ולא היא! התם היינו טעמא…" ויש אשר לא חקרום רעיהם בהוציאם משפט מעוקל, כדברי הגאון ראפאפורט (כרם חמד חלק ששי צד 191) אשר אמר "אשר הוכחתי (במקום אחר) שמאמר שמואל על טעות גוי הוא רק מכללא, ולא היא, מפני מאמר האחר של שמואל, באיסור גניבת דעת עכו"ם, ומפני כל דרכי מחשבותיו אשר הראינו". ובהיות הדבר הזה יקר מאד הן מצד עצמו, להראות לאנשי מראה כי אך שוא משגבם באמרם: "טעות גוי מותר!" והן מצד עדותו, כי הוא יוכל להיות למופת לדברים רבים בתלמוד, אשר אולי נאמרו אך מכללא, ובאמת משגה היה ביד התלמיד האומר, ורעיו לא ענו לו מאומה על דבריו, ומבלי משים נשארו דבריו בחזקת דברי אמת, – אבאר דברי הגאון הזה, כי נעלם ממני המקום הראשון, ששם הוכיח דבריו אלה. במסכת בבא קמא (קי"ג) אמרו: "אמר שמואל: טעותו מותרת: כי הא דשמואל זבן מעכו"ם לקנא דרהבא במר דפרזלא (מזרק זהב בחזקת של נחשת) בד' זוזי ואבלא ליה חד זוזי" (רש"י פירש שגרע ממנו זוז אחד, ובנמוקי יוסף בשם הערוך פי': שהוסיף לו זוז, למען ימהר ללכת) ובמס' חולין (צ"ד) אמרו בשם שמואל: "אסור לגנוב דעת עכו"ם", ועל כן שפט הגאון ראפאפורט, כי הדבר הראשון נלמד רק ממעשה קנין המזרק, אך באמת אין דעת שמואל לאמר: "טעות גוי מותר", כי לדעתו אסור גם לגנוב דעת עכו"ם, וכן כל מחשבות שמואל ודרכיו יתנגדו לדבר זה! ידעתי כי רבים ישאלו על דברי הגאון ראפאפורט שלש שאלות: א) מדוע זה, הונה שמואל את הנכרי במזרק הזהב? ב) מדוע הונו רב כהנא ורבינא את הנכרים, כאשר ספרו שם? ג) מדוע בחר ראפאפורט בתהפוכות? הלא בחולין (שם) אמרו להפך, כי דברי שמואל אשר אמר: "אסור לגנוב דעת עכו"ם!" אך מכללא נאמרו, ודחו שם דברי האומר כן בשם שמואל! על זה הנני להשיב: א) הנכרי אשר הביא למכור מזרק, מבלי דעת אם הוא זהב או נחשת, רחוק להאמין שהיה המזרק שלו, כי יודע איש ערך כליו, ואין זאת כי אם מצא את המזרק הזה, או גנב אותו ועל כן, יוכל היות, כי קנהי שמואל בזול, למען השיבו אל בעליו במחיר קטן; ואולי הכיר באמת למי המזרק הזה. ב) רב כהנא ורבינא האמינו לתמם, כדברי האומר בשם שמואל: "טעות גוי מותר", ואולי לא ידעו מדבריו בענין גניבת דעת עכו"ם. ג) דברי התלמוד בחולין, הם אך על דרך הפלפול, כי מדוע נפרש דברי שמואל באופן שגניבת דעת עכו"ם תהיה מותרת, הפך מדברי הברייתא שם, שאסרה גניבת דעת עכו"ם, והפך מדברי שמואל בעצמו אשר אמר (ב"ק שם): "דינא דמלכותא דינא!"? התלמוד הוא אספת דעות שונות, ומאשר שונה דעת איש מרעהו, כאשר אמרו גם הם (ברכות נ"ח, סנהדרין ל"ח), על כן נמצא בו דעות מתנגדות גם בדברי אמונות הלב, כמו בהלכה: פה נשמע סגולות, קמיעות ולחשים ופה – "כל שאין בו משום רפואה (טבעית) יש בו משום דרכי האמורי" (שבת ס"ז ועי' רש"י שם); פה יאמרו: "המינים וכו' מורידין אותם ולא מעלין!" ופה גם לקללם לא אבו (ברכות ז', י', סנהדרין ל"ז); פה נמצא דברים נוטים להגשמה ופה – יכנו שם האל בשם "המקום", המכלכל בקרבו רעיון עמוק מאד מאד, כי אלהי קדם מעונה הוא לתבל ויושבי בה, אך לא בתבל מעונתו –; לעווינזאהן, בספרו היקר "זרבבל" הוכיח באותות נאמנים, שהתלמוד אומר אהבה ושלום לכל המין האנושי, ובכל זאת נמצא דברים רבים אשר בשנאת הדת יסודתם –; וכאלה רבות. אך אם נביט אל זמנם ואל שכניהם הגוים, אשר היו אז, ואל דעותיהם ועלילותיהם, אז לא נתפלא על הדברים הזרים בעיני הדור הזה, ולהיפך, נשתומם על חכמת המאמרים היקרים, אשר יהיו לנס עד דור אחרון! אך זה לבד מצאנו, ראה קורא יקר! דבר אשר בו הושוו כל התנאים והאמוראים: כי כל תקנה וגזירה, אשר סר טעמה נוכל לבטלנה, וכי רשות לכל בית דין לשנות אחרי דברי קודמיהם, על פי התנאים אשר זכרתי במאמרי הנ"ל, וכי כל דבריהם נאמרו לפי המקום ולפי הזמן! – בדברי במאמרי הנ"ל אל הרבנים ובשוותי לנגד עינהם, כי רבותינו, בעלי השו"ע, לא שמו לבם לכללים עקרים בש"ס – שכחתי להזכיר עוד דבר אחד, אשר היה נר לרגלי הפוסקים בדרך אשר הוליכו אותנו, והוא – החלום! בשלחן ערוך אור"ח (סי' קס"ז סעיף א' וסימן תקנ"א י"א) פסקו לנו דינים על פי החלומות אשר חלמו אנשים שונים –; וצחוק מכאיב לב עשה לנו הגאון בעל "שם הגדולים", אשר גם הוא בפוסקים יתחשב, בגלותו שמחתו על גדולות הראב"ן והרדב"ז, אשר שבו מדבריהם, אשר פסקו להיתר מפחד חלומותיהם לאמר: "ובא וראה גדולתן של רבותינו, בדבר שהיו נוטים מהאמת, בחלום ידבר בם" (מערכת גדולים, אות א' ציון 199) אם גם הזכיר שם דברי חז"ל בסנהדרין (ל') שאמרו: "אם אמרו לו בחלום: כך וכך מעות במקום פלוני, ושל מעשר הם, ומצאם שם, הרי אלו שלו 5 ודברי חלומות לא מעלין ולא מורידין!" עתה הנני להשיב דבר לאיש ריבי, אשר התנפל עלי בחמתו (עד אשר לא הזכיר גם את הגליון שבו נאמרו דברי) בהמליץ גליון 34, לשים לאל מלתי, אשר כתבתי בדמי לבבי –; ואם אמנם הרב המו"ל בהערתו לדבריו, ואחריו ה' סיקאלער, ענו אותו דברי אמת וצדק, והאחרון השיב לו דברים נכונים גם על השגיאות או הזדונות, אשר מצא איש ריבי, לדעתו, בדברי, – בכל זאת השאירו גם לי אמרים, להשיב אפי מדברי. בדברי, במאמרי הנ"ל, הוכחתי מפעולת ר' שמעון הנזכרת במס' שבת (ל"ד), ומדברי חז"ל בכמה מקומות "כהא דהיתרא עדיף", שהיה כבוד ההיתר יקר בעיני חז"ל, ומאד חפצו לעשות תקנות מועילות ומקילות; ע"ז ענה איש ריבי "משבת ל"ד שטהר ר"ש מקום שהוחזקה טומאה, הנה לדרך רש"י היה בדרך נס, וגם לדרך התוס' הוא נכון" (כאילו אמרתי אני שאיננו נכון, לדעתם!). אודה ולא אבוש, כי לא אבין מענהו! הן ר"ש חפץ לטהר ולהקל, ומה לנו אם השלים חפצו בדרך נס או בדרך הטבע? האם יאמר, שהיה חפצו בדרך נס? ואם יפת לבנו להאמין בנסים מלא חפנים, ונטה אזן לדברי רש"י, עוד יתחזקו דברינו, כי גם מן השמים עזרו לו לטהר ולהקל! על כבוד ההיתר בעיני חז"ל, הודה גם הוא, ועל כן, אל יתר דבריו אשים דברתי. אני הוכחתי מלוי, אשר התיר לצאת בשבת בכלילא, ומר' עקיבא, שהתיר איסור זקנים הראשונים, – כי נוכל להתיר איסורים ישנים; על זה ענה: "ולוי דשרא כלילא בנהרדעא, שם לא נתפשט איסורא כו' אפילו ברוב ישראל"; אך מי הגיד לו, כי החומרות המעיקות לנו פשטו ברוב ישראל? אבל עוד לי מילים בזה ואזכירם הלאה. ראיתי מדברי ר' עקיבא סתר בחידוד אחד מהש"ס ירושלמי, שהזקנים הראשונים, דעתם כדעת ב"ש בסוף גיטין, ודעת ר"ע – בדברי ב"ה שם, ואם כן, כבר התירו ב"ה דברי הזקנים הראשונים; צלל במים אדירים והעלה בידו חרס! מי התיר לב"ה להתיר איסורם של הזקנים הראשונים? ואם היו בית הלל בזמן הזקנים הראשונים, והמה חלקו עליהם, ומעולם לא נהגו העם כדברי הזקנים, הנה מלבד כי השם "זקנים הראשונים" יורה לנו, כי קדמו הרבה לתלמידי בית הלל, אשר האריכו ימים עד ר' עקיבא, – מלבד זה, מה התיר ר' עקיבא? ומה זה אמרו בשבת "עד שבא ר' עקיבא"? ואם נהגו העם כדברי הזקנים, ולא שמעו אל דברי בית הלל, הלא התיר ר"ע איסור הראשונים! על טעותו מבאור התוס' בדברי ר' יהושע: "בו ביום מחקו סאה" כבר השיב לו ה' סיקאלער, במאמרו "אל רועי ישראל" בהמליץ גליון 41, בטוב עם ודעת. ואשר אמר: "ר"ח לא חפץ להתיר הגזרה בסנדל המסומר לגמרי" מה לנו אם רצה להתיר לגמרי או לא? יהיה איך שיהיה, חפץ להתיר דבר שנהגו בו איסור! ועוד, מי יודע, אולי כאשר פחד להתיר מעט, כן פחד גם לאמר כי חפץ להתיר לגמרי, כי באמת אין דבר זה נוגע באיסורי שבת מאומה – ואשר אמר: "ומברכות, שתקנו תפלת הביננו, הנה הוא נפסק ג"כ בשו"ע והיא דעת ר"ע בברכות פ"ד, ומה חדש בזה?" הנה קדם את פני בשאלה זאת "מה חדש בזה", לבל אשאלהו אני: "מה חדש בזה, שפסקה השו"ע והיא דעת ר"ע בברכות פ"ד מ"ד? – ובכל זאת אשיב לו מה חדשתי בזה, כי חז"ל עמלו להקל מעל ההמון בדברים העומדים ברומו של עולם, לבל יהיו למפגע להם בחיי הבלם הזה, שהם אך חיי שעה. האין זה חידוש? על האותות אשר שמתי מדברי התלמוד בעירובין (מ"א, ק"ד), ביבמות (ע"ט, בביצה (ד') וכן על יתר הדברים אשר הרביתי בזה ועל עצומתי, אשר הגשתי לפני הרבנים על דרכי הפוסקים בסוף מאמרי – לא מצא איש ריבי מענה, כפי הנראה; אשר על כן, בחר לו לשון אחרת ויאמר: "והנה אין כדאי לדבר מכל דבריו (ומדוע דבר?) כי ממילא נפרכים הם, (דרך חדשה בבקרת!) הלא כל קורא דבריו נראין בסוף מאמרו (לא זכיתי להבין) ושם לוטה דעתו המשובשת (?), להסיר מהשו"ע דינים כבדים ומעיקים, כי השערתו זאת בטלה ממילא עפ"י החק הקיים, שגם גזרה שפשטה ברוב הצבור אין כח ביד ב"ד לבטלה, בחכמה ובמנין כו'". והנה אשאלהו ויעננו, מלבד מה שענה לו ה' סיקאלער שם, – מדוע התנפל עלי בטרם קרא כל דברי? הלא זה דברי שם: "הלא הדינים והמנהגים האלה לא פשטו ברוב ישראל, ולא נגזרו במנין ומדוע יהיו לנו לחקת עולם?" כדעתו ידעתי גם אני חלוקי בטולי הגזרות, כאשר זכרתים שם בשם התלמוד (כי אין אנחנו משעבדים לאויטאריטעטים אחרים!) – וכל חפצי הוא, שיתאספו רבנים ומשכילים להתיר את החומרות, שלא נגזרו במנין, הם כל החומרות החדשות (כי מלבד תקנות רבנו גרשום מאור הגולה וגזרותיו, לא נגזרו גזרות אחרות במנין!), או אם נגזרו במנין ובטל טעמם, ואף כי החומרות שלא נגזרו במנין וגם טעמם בטל, ואף כי הדינים אשר לא היה בהם טעם מעולם, אשר רבים הם מאד לדאבון נפשנו, כאלה, אשר נבראו מפלפולי התלמוד (וגם מפלפולי התוס' והאחרונים), מאגדות, מקבלה, מחלומות וכאלה, אשר אם נגזרו במנין, המה כגזרה שנגזרה במשנה, שאף ב"ד קטן יוכל לבטלנה, כדברי הרמב"ם ז"ל. ואם עוד יתאמץ איש ריבי בדעתו ואמר, כי כל החומרות החדשות הנמצאות בשו"ע, פשטו ישראל; אשיב אף אני אמרים לו, כי בכל מקום אשר נמצא בתלמוד, כי יבדיל בין גזרה, שפשטה ברוב ישראל ובין גזרה, שלא פשטה בם – נראה כי רק בגזרה (כלומר; שנגזרה במנין) ידבר שם, אך לא בחומרא, שהתיר אחד ונהגו רבים –; ומי יכזיבני, ויאמר: שהחומרות אשר נבראו אחרי הגאונים נגזרו במנין? הלא זה היה דרך מסען: רב אחד החמיר בדבר פלוני, ורב שני כתב החומרא ההיא על ספר, אז נהגו בה בני ערעם אחרות על פי רבניהם, ואחרי כן אספו הפוסקים החומרא ההיא אל ספרי פסקיהם, ומשם נפוצה ותפרוץ ימה וקדמה צפונה ונגבה, ורבים נמשכו אחריה, ואיש נשען על קודמהו בעינים עצומות, כי כן חרץ פלוני ואין להשיב! ופעמים רבות פסקו לנו דינים, באמרם: "מצאתי כתוב…" ולא הודיעו לנו (ואולי גם הם לא ידעו) גם מי הוא הכותב? ועל התפשטות כזאת לא דברו בתלמוד מאומה: וגם השכל הישר ילמדנו, כי אין נחשבה, כי לא "קבלת הדברים" יקראו שמה, כי אם "מצות אנשים מלמדה, ומעשה הקוף", – יוכל היות כי איש ריבי יאמר גם על דברי אלה:" כי נפרכים הם ממילא", אך בדבר יביאו מקדישי כל ישן ראיה מפורשת מן התלמוד כי לא צדקתי בדברי אלה,לא אחתה מרוח שפתותיהם, כי ידעתי כי אך שוא משגבם! – והנה עודני שומע דברים מאחרי, קול עקשי לב אומרים: "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, אי אתה רשאי להתירם בפניהם!" (פסחים נ"א) אך אשאלם גם אנכי: מדוע זה התירו חז"ל דברים רבים, כאשר הראיתי? אך כל ישר לב יבין, כי דבריהם אלה נאמרו, אם אך אנשים אחדים (בהוראת מלות "אחרים נהנו") קבלו עליהם דבר אשר ידעו היתרו – לאיסור, להיות להם כמו משמרת לדבר מצוה להיותו כמו נדר, – אך אם רבבות אלפי ישראל קבלו עליהם איסורים, מחסרון דעת ואמונה יתירה, או משגיאות אחרות, או אם נשתנה הדבר הזה ברוח מקום וזמן אחר, – אז אין דבר אשר יבצר מיכלת בי"ד ואספת רבנים! עוד קצף איש ריבי עלי, מדוע שדיתי נרגא באיסור הושטת חפץ לאשה בימי נדתה, שיש בזה משום חשש נגיעה, ויוסיף לאמר: כי הרא"ש, בפ' אעפ"י סימן כ"ד, הוכיח איסור זה בשם הראשונים (?) מדברי הגמרא" (?). הנה לו גם היתה לו הצדקה בזה, גם אז לא היתה לי בשת הפנים, כי אני הבאתי דבר זה לאות, כי יש דברים אשר הושמו לחק לכל איש ישראל והם רק מדת חסידות; ואם שגיתי באות זה הלא לא שגיתי בענין זה, כי מי יכחיש זאת? מי לא יראה כי שני הסימנים הראשונים משו"ע אור"ח, אין כל דבריהם אך מידת חסידות? גם אשר אסרו שם ללכת בלי כובע על הראש, אשר הדבר הזה יחשב לפשע רב בעיני רבים מחובשי בית המדרש, ובראותם איש הולך בראש מגולה, הנהו בעיניהם כפושע מבטן, ורבים ישיבו רגל בניהם מבתי הספר לעם, אך בעבור לכתם שם בגלוי הראש, כמו היה דבר זה מעיקרי האמונה, – הלא גם זה אך מדת חסידות, כאשר הודו מפרשי השו"ע בשו"ע אור"ח סימן צ"א, וככה יוכיחו גם דברי התלמוד בקידושין (ל"א) כי אך רב הונא בריה דרב יהושע, נהג לבלי לכת בלי מצנפת ארבע אמות; ואך האנשים אשר נפתח לבם אחרי דברי אשה, ישימו כחותם על לבם דברי אמו של רב נחמן בר יצחק, אשר בהאמינה לדברי קוסמים, הזהירה את בנה מלכת בגלוי הראש! (שבת קנ"נ). פעמים רבות כתבו הפוסקים "והמחמיר תבא עליו ברכה", והדבר הזה היה כקסם שפתיהם להרבות חומרות לרוב, כי המורים בחפצם להביא ברכה על ראשם, החמירו בבוא לפניהם חומרות מביאות ברכה, ויקנו להם ברכות עד בלי די בכסף זרים. – אך גם בעיקר איסור הושטת חפץ אין לדבריו שחר! הן הוא יאמר: "שיש בהושטה חשש נגיעה" אבל נגיעה עצמה אין לה זכר בש"ס לאיסור! וכן יורו דברי האשה (שבת י"ג) באמרה: "אפילו באצבע קטנה לא נגע בי", כי לא היתה הנגיעה אסורה להם מה אמרה אפילו? האם יש הבדל בנגיעה בין אצבע קטנה לאצבע גדולה? הן אמת, כי לפי נוסחת התנא דבי אליהו יש לאסוא הנגיעה, אך נוסחת התלמוד חולקת על הנוסחא ההיא, ואנו – אך אל התלמוד עינינו! ודברי הרא"ש בפ' אעפ"י שזכר, גם הם נוסדו על דברי נוסחת התנא דבי אליהו, לא על דברי הגמרא, והם אך דברי חידוד, כאשר יראה כל קורא בם, וגם הם נוסדו לאסור הושטה משום נגיעה, דבר אשר אין לו שחר! על מה שדרש על דברי הגאון "חתם סופר", לא אענהו מאומה, כי אני תמכתי דברי אך על דברי התלמוד, שאין למדין מן האגדות, ואם כן קל וחמר שאין למדין מן הקבלה; ואך מדי דברי אמרתי, כי נעמו דברי הגאון ח"ס, בכל זאת יראה בדברי הח"ס שם, ובח"ס חלק אה"ע (ה"ב סי' פ"ה) ויראה אם תקום דרשתו?! על יתר דבריו, ענה אותו המו"ל בהערתו לדבריו, בטוב טעם, ואין לי מה להוסיף על דבריו. והנה זה כחמשת ירחים עברו, מיום אשר נשמע קולי אשר קראתי אל הרבנים, וגורל דברי היה כגורל דברי הסופרים! אשר אין שומע להם! דברי, אשר יצאו ממעמקי לבי, לא החרידו את מנוחתם ולא הוציאו מפיהם מלים! הגדתי להם את הרעה הנשקפת לנו ולדתנו, אם ישבו בחיבוק ידים מבלי עשות מאומה מכל אשר תדרוש העת החיה, והם לא שמו על לב! הוכחתי להם, כי דרכי הפוסקים לא יתכנו וכי פעמים רבות שגו ברואה, והם לא ידעו! מתוקה להם שנת עולמים, מאנו הקיץ, לא ענו על דברי מאומה, גם קב לא קבום, גם ברך לא ברכום!… אך הגידו נא לי אדוני הרבנים! האם לא יחשב עון לכם, בעמדכם מנגד ביום תוכחה? הלא אם כנים דברי – אליכם להתאסף יחד, כאשר הצעתי; ואם לא – מדוע לא תבואו להציל את כבוד הפוסקים, בשום עליהם עלילות דברים, על דעתכם? הן ידעתי מלים תשיבוני; כי תאמרו: "רבותינו הפוסקים גדלו מאד ולפניהם נגלו כל תעלומות, ודבר ד' היה בפיהם, ואמרותיהם הטהורות נשמעו גם באזני גאונים גדולים, מנוחתם כבוד, אשר בהם יתפאר ישראל, והמה ראו כן תמהו, על חקרי לבם הגדולים, על דעתם הנשגבה ועל חכמתם כי רבה; ואתה המהרס, אשר גם לא תחיה אלף שנים לא תהיה כאחד תלמידיהם, תאמר להחליף דבריהם כלבוש, כי לא מצאו חן בעיניך, ומי סכל יט אזנו לאמרי פיך וישיבך מלים? אך הלא אני באתי אליכם בשם התלמוד! התלמוד יאמר: בשל סופרים הלך אחרי המיקל, אין למדים מדברי אגדה, דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, על דעת התלמוד לא ישוו כל הזמנים וכל המקומות; ועיני רבים נפקחו לראות, כי בגבוה שמים מארץ, כן גבהו דרכי התלמוד מדרכי הפוסקים, ואתם מחשים! – עתה הלא יתנוכם לחולקים על התלמוד. ואם לא לדברי תקשיבו, שמעו באזניכם דברי הגאון הגדול היחיד בין גאוני דורו, אשר לא הבינו ערכו, ר' מנשה מאיליא ז"ל, אשר דבר בספרו היקר "אלפי מנשה" לאמר: "שלפעמים יטעה חכם מחוכם בדבר פשוט מאד והוא מפני שמסתכל ביותר בענין אחר שחשקו ורצונו והרגלו לזה, לא יוכל להסתכל לשאר דברים אף פשוטים וקלים (שם סימן י"ח). כשהקשו בגמרא "ורמינהו" והשיבו על זה תירוץ "ואיעית אימא וכו'" והנה אף אם יש נפקא מינא לדינא בין ב' התירוצים, אבל אינם עוסקים כעת בבירורי הדינים, רק מראים פנים לתרץ הקושיא ומזה יצא כלל אחד, שאין ללמוד לדינא מענין התירוצים, שלא ירדו כעת בזה לעומקא דרינא (שם סימן מ"ב) ואנו רואים לפעמים, מה שיסתפק לגדולי החכמים יופשט בקל אף לקטני השכל (שם סימן מ"ד) ומזה באים כל שינויי הדעות, ממה שכל אחד ברור בדעותיו ולא יכניס שום ספק בלבו לחוש שמא טעה כו', שיסתכל אדם בכל ידיעותיו, איזה היא חושית ואיזה שכלית, שעל ידי זה בקל יוכל כל אחד להכניס ספק בלבו, אם ידיעותיו הם ברורים, ובעל כרחו יטה אזן לדברי חבריו, ואם כלם יתנהגו כזה, אזי יחפשו כלם לידע מקום הטעות, בכדי שיגיעו לדרך האמת, שיהיה לתועלת הצבור, ואף שיהי האומר מי שיהיה כו' שהאמת לא תמשך אחר בנצחון (שם סימן קי"א). כל הדינים שבתורה הם, כפי שיועילו לרוב חבור וקיום העולם כו' ועכ"פ דבר שיועיל לפי הרוב הוא דבר שמשתנה לפי העת (שם סחמן קב"ט) ואנו רואים, שנתרבו דמיונות ושיבושים בלב כל אחד, שאינו רוצה לזוז ממנו ואף אם יבררו לו כשמש בצהרים, עם כל זה במה שהוא היפך מהרגלו לא יאבה ולא ישמע ויחשוב זאת בעיניו שזכה למעלת מה שנשתבחו בו ישראל, לפי פירוש איזה מפרשים, שפירשו על הפסוק "כי עם קשה עורף אתה", שאמרה הקב"ה לגנאי והפכוהו לשבח והיה כשגגה שיוצא מלפני השליט ונמשכו אח"ז כמה גדולים וחס לן מלחשוב כזה, על מדה גרועה כזאת, שלא להטות אזן לדבר שכלי נגד ההרגל ובייא בייא היא המחרבת ומבלבלת כל הענינים שבעולם, וזה בא מכח הדמיוני המשובש, שזה הוא אחד מחלקי היצה"ר (שם בסימן זה). ואף שהקלו באיזה דין דאורייתא, כי יוכל להשתנות לפי הדור, ויעדתי כבר לבאר, שאף בדינים שבין אדם למקום ומצוות שמעיות תלוי גם כן לפי הזמן ותלוי בב"ד ושופט שבימיך (שם סימן ההוא). הנה מפני השתנות דעות בני אדם כל אחד כפי הרגלו ושנקבע בדעתו ממצות אנשים מלומדה מקטנותו, או משיחת הילדים, חושבו לאמונה עיקרית, וכששומע איזה שאומר דבר שהוא היפך מדעתו, שבא לו ע"י הרגלו, מחזיקו ליוצא מגדר האמונה כו' שלא להיות בטוח במה שהוקבע בדעתו ע"י מצות אנשים מלומדה, שהיא המדרגה הפחותה בידיעות (שם סימן קמ"ד) אבל מאהבת הנצוח, שהיא נשרשת מאד ברוב בני אדם, והוא בכל נשיאי ישראל כל זמן שיוכל לעשות סניגרון לדבריו ע"י איזה סברה מוטעת, ואף בדרך רחוקה מאד, יתחזק מאד להעמיד דברי טעות כו'. בראותי שכמה מהמוני עם הם במדרגה הקטנה בידיעותיהם, שונים בדברים אשר לא יטעו בזה אף תינוקות של בית רבן, ואחריהם נמשכו גם כמה חכמים בכח, אבל נמשכו ונסמכו עליהם כו', שאף חכם גדול יוכל לפעמים לטעות בדבר פשוט, ומכל שכן שרבו בכל דור מחברים ומלקטים אנשים קטני השכל והערך מאד, והבאים אחריהם לא בדקו אחריהם, והלכו אחריהם לתומם כו', כמו שאביא כמה דוגמאות שגדולי הפוסקים, הראוים להוראה, נמשכו אחר איזה מאן דהוא כו' שהחמירו בדעתם ומחשבותהם מאד, במה שאין מקום כלל לזה ונתקיים עי"ז מה שאומרים בוידוי הגדול: "את אשר הקלת החמרתי" ובא עי"ז לידי "אשר החמרת הקלתי", ע"י שהם רואים שאינם יכולים לקיים כפי החומרא שלפי דעתם פייגי דעתייהו מכל כו' וע"כ מוכרח אני לברר, שחס ושלום אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, להכביד עלינו בדבר שאי אפשר ודרכיה דרכי נעם וגו' (שם סימן קמ"ה), ומזה יוכלו להבין, שעיקר קיום המצוה הוא בשום לב על טעמי המצוה – דכתיבן כתיבן, ודלא כתיבן, יוכל לחפש אחר טעמיהם, כר"ש דדריש טעמיה דקרא (שם סימן קס"ג). כמו שאנו רואים בדורנו זה, שנתחלפו הדעות בעיניני עיקרי התורה, כפי שנקבע בלב כל אחד לפי דמיונו, ואינו שוקל בדעותיו, על הדרך שכתבתי, מאיזה מין ידיעה היא חושית או דמיוני, או שכלי, ומצאנו כהאי גוונא אף בימי האמוראים "ר"ו צס תמנן יומי דלישתכח תלמודא בבלאה מינה" (שם סימן ק"ע), עד שבדורות אחרונים, וכשזכינו למלאכת הדפוס, נעשה כעיר פרוצה וכל אחדכותב ומלקט העולה על לבו וגורם כמה תקלות (שם סימן קע"ז). מענין תפלת "כל נדרי" כו' ערבבו הדברים מב' הפכים, היינו, לומר עפ"י הנוסחא שלנו שאנו מתחרטין על נדרים ושבועות שנדרנו ונשבענו בשנה דלהבא, כדרך התינוקות הקטנים שמהפכים העבר לעתיד, ואומרים למשל: "שאכלנו מחר ונאכל אתמול, אתמהא! ואם היינו רוצים לתקן הלשון כו' ישתנה הניגון המקובל, שחס ושלום ישנוהו, יגרמו כמה בלבולים בעולמות, שנתקן עפ"י הסוד כמרגלא בפי כמה, ואם הייתי רוצה להביא עוד כמה ענינים כאלה, יכלה הנייר וכו'. (שם סימן קע"ט) רק כוונתי, כשיתקבצו גדולים לתקן הדברים ולהעמידן על בוריין, או נתנהג על פיהם (שם סימן ק"פ). ואם ישימו לב לכל מה שכתבתי, היו מכירים מאד חסרונם ושבעל כרחם נצרך בעולם לחפש ידיעות כלליות, ולא להפיג דעתייהו דציבורא, כמרגלא בפומייהו דכמה מחכמי הזמן וגדוליהם וראשיהם: "מה לנו לחפש דרכים חדשים?" (שם סימן קפ"א). אלה הם דבריו, קראו אותם בשום לב, שובו עליהם פעמים ושלש, התבוננו בם וידעתם מה ירמזון מליו, כי רבות כהר תחת לשונו מפחד רבנים חסרי לב בימיו, אשר רדפוהו באפם וימררו חייו ולא שמו לו חנינה, תחת דברי אמת ותורת חסד על לשונו, כאשר יעשו רבנים גם עתה! הגאון הגדול המבין דבר לאשורו, ה' יעב"ץ כתב: "אשרי מי שיאחז ונפץ (בתשובותיו חלק ראשון, והובא בס' תעודה בישראל צד 43 בהערה). הגאון בעל "נודע ביהודה" כתב: "אם היה בידי לכתוב לכל המקומות הנוהגים כן (להמתין מ' לזכר ולפ' לנקבה) שיתאספו להתיר להם, היה נחשב בעיני למצוה כו' ע"י מנהג זה באים באשכנז (ועתה – ברוסיא) לכמה מכשולים" (נו"ב קמ"א יו"ד סי' נ"ד). רבינו בעל התשב"ץ כתב: "אין להוסיף איסורין, והלואי שיעמדו בגדרן של ראשונים" (בחלק שלישי ענין רפ"א והובא בתעודה שם). ראו רבנים! הן החכם הזה חי יתר ממאה שנה לפני חבור הזה לבלי הוסיף איסורים עד עתה! כמה אשר בהבלי שוא יסודתם, כדברים אחדים אשר המה לחק לנו עפ"י דברי השו"ע אור"ה סי' תקפ"נ, תר"ה, וכאלה רבות אין מספר; אשר בחסידות נמהרה, אשר אין בה כל רוח תבונה, יסודם, כאשר דברתי בזה במאמרי זה; וכמה, אשר בחומרות כבדות ומעיקות לעם יסודם, לא אספרם, כי מחול ים ירביון, והאיש הרואה דברי הרמ"א בשו"ע אחדים ישמע: "אין אנו בקיאין בבדיקה! ויש להטריף הכל! ונהגו להטריף הכל! ונהגו להטריף בכל ואין לשנות! ובמדינותינו נוהגים להטריף הכל!" וכאלה נמצא על כל מראה עינינו! כן היש מספר לחומרות אשר נוספו מימי הרמ"א ז"ל עד עתה, ואשר תוסיפו עוד יום יום?! שלחן ערוך כזה נדרוש מידכם, באמת ובמשפט; אל תאמרו "מנהג ישראל תורה" לכל אשר יאמר המון העם "מנהג" כי "מנהג שאין לו ראיה מן התורה הוא כטועה בשיקול הדעת" (מס' סופרים פי"ד, והובא גם במג"א סי' תרצ), ואל תענו לנו לאמר: "נאותים אנחנו לשבת בגיהנום עם רבותינו בעלי השו"ע". כי הם אהבו את האמת בכל לבבם, אך מרוב תלאות, אשר שבעו מיד גוים עריצים, לא יכלו פעמים רבות לראות נכוחות, ולו התעורר איש ויגל להם מחשבות לבו, אשר הוא חושב על דרכם בהלכה, כי אז, בלי ספק, שמעו לעצתו, אם אך היתה עצתו אמת; ולו גם ענו לו לאמר:טוב הרבות גדרים על עם ד', למען תכבד דתם בעינהם ולא ימירוה בדת מציקיהם, הנה היה אז בפיהם מענה אמת; אך לא כן אתם, רבנינו! הן אתם שמעתם את דברי המבקרים את גזרות הפוסקים, אתם ידעתם, כי הגאון הגדול החכם ר' חיים מפיליפאווי זצ"ל, נטה לרוב מדרך השו"ע ולא שת לבו להרבנים הכסילים, אשר מררו חייו בעבור זאת; כי שגו המבקרים במשפט, יאמינו רבים בדבריהם, כי לא שמרו הפוסקים דרך התלמוד, ומה תענו, אם ישאלו אתכם לאמר: הלא אמרו חז"ל "הפטור מן הדבר ועושהו, נקרא הדיוט"? והמחמיר בדברים מותרים על פי התלמוד, יש אשר יקרא השם "עבריין"? (עיין שו"ע או"ח ס"ג סעיף ב' וש"ע יור"ד פ"ט, מ"ש הש"ך בס"ק י"ז, בשם הרש"ל), האם תענו גם אתם לנו: הגדרים הרבים, החומרות הכבדות והמנהגים, אשר טעמם כריר חלמות, יהיו משגב לדתנו? הלא ידענו כלנו, כי בעת הזאת לא יועילו דברים כאלה, כי אם לחות דת קדשנו! רבים אוהבי דרור בנו, אשר שנאה נפשם כל שיח סיג וכל הבלי שוא, ובראותם את דת קדשנו, כי בגדי עדים ובלויי סחבות יכסוה, ועזבוה ככלי אין חפץ בו; רבים תמימי דרך, אשר הליכות עולם תעבירנה אותם על מצוות רבות, אשר בראו הפוסקים ברוחם הכביר, כאשר הודה גם איש ריבי, העומד לימינכם, בהמליץ גליון 34, ומאשר הסכינו לחלוף חק יקר בעיניהם, הלא הנקל בעיניהם להפר גם מצוות ד', גם בחדרי משכיתם! מרבית בני עמנו יעמלו בכל עז ללכת בארח בני אירופא, ידמו להם בכל הליכות ביתם, ומדוע תצררו אותנו בכנפי רוח אזיא, והיא לא תצלח, כי נוע ינוע רוח אזיא אשר אך כצל יהלוך מפני רוח אירופא, אשר בסופה וסערה דרכו! התבוננו נא, רבנינו, ממעשי אחינו באשכנז וראו, כי בשפלות ידי רבניהם, בעת אשר התעוררו העם מתרדמתם, – ומאשר חבקו ידים בעצלתים וישבו מנגד, מבלי עשות מאומה דבר להועיל, ואמרו בלבבם, כי אך בקללם את המשכילים בחדרי משכבם, ובתתם את ספריהם למאכלת אש לעין רואים יעשו תושיה, וחפץ ד' בידם יצלח – אך בעבור זאת ירדה שם דת קדשנו פלאים, כי שם אוהבי אך דרור, ובחפצם להיות ככל העמים, נתנו לעמם תורה חדשה ובדת קדשנו עשו כאות נפשם, עד כי יעמלו עתה יראי ד' וחושבי שמו בארצות רבות ליסד שם חברת "שומרי שבת" – ומי לידכם יתקע, כי בעוד שלשים שנה, לא יעשו ככה שואפי אך דרור גם בארצנו, אם לא תקדמו פני הרעה ולא תיסדו בתי ספר טובים, ללמוד שם תנ"ך ועיקרי האמונה, והלכות מיוחדות, ושפת המדינה, בכל עיר; ובתי ספר לרבנים, כאשר יעץ ה' פינעס; ואם לא תתאספו לחדש את השו"ע ולעשות תקנות מועילות לנו, ולהרחיב צעדנו תחתנו!? רב לכם, רבנינו, לשבת בחבוק ידים, אל תתנו דמי לכם, כי עת פעולות העת הזאת, עת לעשות לדתנו ולעמנו, עת להסיר חרפת צוררינו מעלינו ומעל התלמוד, אשר יתנוהו לאבן נגף על דרכנו, באמרם: "כי הוא ירבה עצלים חדלי אישים בישראל: כי הוא יגדיל כבוד איש ההוגה בו, לדכא תחת גליו כל המון העם; כי הוא ירב משטמה בין היהודי ובין העם אשר הוא יושב בארצו; כי הוא יתן ערמה לאיש עושה מזמות!" ידענו כי לא התלמוד הוא פשע יעקב בכל אלה, אך הלמודים המעקלים, חסרי לב וגאים היו בעוכרנו! עת להוכיח את העם, לאהוב את המלאכה ליהנות מיגיע כפים, וכמאמר רבא לתלמידיו "במטוטא מינייכו ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי, כי היכי דלא תיטרדו במזונייכו כולא שתא!" (ברכות ל"ה), עת להרחיק גאוה מלב תופשי התורה, כי אסור לנו לעשות את תורתנו לעטרה להתגדל בה! (אבות פ"ג), עת ללמד לבני יהודה, להרבות שלום בין בני דתות אחרות ושונות, כאשר צוה התלמיד, להרבות שלום גם עם עובדי אלילים (ברכות י"ז). ואף כי גם העמים שכנינו! עת לתת בינה בלבבם, כי יקרו המצוות אשר בין אדם לרעהו, יתר רב מהמצוות אשר בין אדם לאלהיו, (יומא פ"ה; ב"ב פ"ח), וכי אסור לגנוב גם דעת עובד אלילים (חולין צ"ד). ומזימות חמס – תועבת ד'! עת לעשות גדולות לנו, להרים קרננו בכבוד ולהצליחנו במעשינו, והמשכיל אל ידום בעת הזאת! שימו לבבכם, רבנינו, לכל דברי אלה! ואם שגיאות תמצאו בם, ענו לי אמרי יושר בפי מכתבי העתים; ואם תמצאום נכונים, החישו מעשיכם, התקבצו יחד להיטיב לנו, כי קבוץ לצדיקים טוב להם וטוב לעולם; או למצער, שימו לכם מכתב עת, אשר יאספוהו כל הרבנים והוא יהיה לכם לפה, להשמיע דעותיכם בכל דבר נחוץ לנו – בטרם תאחרו המועד, בטרם תפול דת קדשנו ואין מקום, בטרם… והנני מחלה את פני הקוראים, היודעים איש בעירו רבנים ישרי לב כהגאונים, ר' יצחק אלחנן ור' ישראל ליפקון מקאוונא, כהגאונים ר' גימפל יפה וחתנו ר' זכריה יוסף שטערן משאוועל, וכהרה"ג ר' אלכסנדר משה לפידות מראסיין ועוד כמוהם, כי יראו להם דברי במאמרי "ארחות התלמוד" ודברי האדון המו"ל "המליץ" בהערתו לגליון 34 ודברי ה' סוקאלער במאמרו "אל רועי ישראל" ודברי אלה; אולי יתעשתו, אולי ישימו עינם על דרכם ודרכי הימים האלה, אולי יתחמץ גם לבם על כל מראה עינהם, ושתו עצות בנפשם לטוב לנו, ולא יאמרו עוד גדולי סופרינו: "המדבר על הרבנים, כמדבר על העצים ועל האבנים". (המגיד גליון 37) כן יראו הרבנים כי אין עזרתה לנו ולדתנו, כי אם בלכתנו אל אשר יהיה רוח הזמן ללכת, כי אל ד', אשר נתן תורה לעמו, הוא גם הוא אבי הזמן, ובחפצו ישתנו העתים –; ואז נרים ראש, ועשינו חיל! (מאת בנימין סילקינר, מעובד לבני הנעורים בידי אהרן דוד מרקסון) 1 פרק א: בא והלך במעגל נשיו הנחמדות, שישבו לארץ ונשאו אליו את עיניהן המלאות געגועים, מסביב למדורה הבוערת, סבב חתיה והלך עם אשתו החדשה אילה בחירת לבבו, ידו בתוך ידה, וחגג את חג אהבתו אליה. שמונה פעמים סב חתיה את המדורה עם ילדת־היופי בליל שמחת לבו. שורר לכל נשיו את התלאות הגדולות אשר סבבוהו עד שהצליח לקנות את לב אילה היפה בנשים. כלה חתיה לשורר וישב על מרבד־הכלולות הרענן, ואילה נשענה על ידו. קמה הבכירה בנשיו, פתחה את פיה בזהירות, ודברה את דבריה ברעד: "שמחתי כי ניתנה לך תאות נפשך, ואת אהבת העלמה אילה, היפה בבנות, רכשת; אולם אל נא, חתיה, תתהלל בזה הנצחון נחלת: בלילה הזה, כשישבת בסירתך הקטנה עם בחירת לבבך אילה וחתרת בכחך הגדול להגיע אל היבשה, התפרצו חזיזים וברקים ובקעו את לב העננים, את פני כל תבל ומלואה האירו, וילד לי הראו בעד הערפל המואר, ילד כמוהו לא היה עדיין בינינו, ולרגליו האירו שמי השמים את הדברים האלה: "ילד יולד לאילה, בן ניתן לחתיה!" ואחרי כן הרעימו הרעמים בזוועה ובשרו את הבשורה קול אחד: אשרי הבקעה אם יבא, אויה לבקעה אם יובא! ושנית התפשטה החשכה ומשלה בחלל העולם הנדהם. נופף חתיה את ידו וצוה עליה לשבת. ענה חתיה "יונתי, אל נא תראי לי, קרדום־אבן לטוש לי, וחרב־צור נכונה לי, להרוג בן לא רצוי לי. נשאו כל הנשים וקראו בחרדה: ואילה אם תצעק נוראות? שם חתיה את ידו על לחיה של בחירת־לבבו אילה שהתכסתה כולה אדמימות, ענה חתיה ואמר בנחת: אם תצעק, אזי את הפתיה בשבטים איסר. חבקה אילה את צוארו באהבה ועל דבריו הוסיפה: "רצונך כהררי סלע, כעצי היער העתיק". באמת ובלב תמים דברה אילה את הדברים האלה. כי לבה היה שלו אז ומלא אהבה עזה כמות לבעלה חתיה. אך כאשר רבו הימים והיא הרגישה כי קרבו ימיה ללדת ורגשות אהבה חדשים, כמוהם לא ידעה מלפנים, מלאו את כל חדרי לבה, כסתה עצבת את פניה ולחייה הלבינו וחוורו, חדלה הזמרה משפתיה ובחדרה לבדה ישבה. הביטו אחריה יתר הנשים בחשד ובלחש נדברו אל חתיה. עזב חתיה את כולן ובלה גם ימים גם לילות בחדר אילה, ואצלו החרב השנונה והקרדום הלטוש. לילה. בחדר משכבו בערשו הרעננה ישן חתיה את שנתו. למראשות מטתו קרדום־הסלע הלטוש וחרב־הצור המבריקה. פתאום נתעוררה אילה. היא הרגישה כי רגעי הלדה הולכים וקרבים. זכרה אילה את הדברים הנוראים ששמעה מפי חתיה וכולה רעדה והתחלחלה, הביטה חליפות אל בעלה הישן ואל מראשותי מטתו. פרשה את ידה לחרב ואת ימינה לקרדום שלחה, מחצה וחלפה את רקתו ואת לבו הכביר למות הכריעה. אז עזבה את משכן אהבתה ולהרי החלמיש הלכה. וביום סתו סגריר וקודר, כשעננים כבדים היו תלויים ועומדים מלמעלה; עת שכבו כל שבטי בני אדם בסוכות העמק ובאהלי ההרים והקשיבו לשיחת־הזקנים המספרים את ספוריהם המרעידים את הלב, ביום ההוא תעתה אילה בין סעיפי הסלעים על הרי חלמיש עד אשר כרעה וילדה את מוגירל. עזבה את בנה יחידה לנפשו בנקרת צור זקן וזועף, עלתה אל ראש הצור ובצוחה נוראה "חתיה"! קפצה אל התהום אשר מתחת ונופצה אברים, אברים. אולם מוגירל לא שכב בנקרת הצור זמן רב, כי ראה והנה מסבכי היער מתפתל נחש גדול, הולך וקרב לקראתו. לוחש הנחש את לחישתו המפחידה ועיניו מפיצות אש זרה מלאה ארס. הרים מגירול קול בוכים. שמע "הרוח הגדול" בחדרי משכנו אשר בסלע האדום, הופיע לרגע על הסלעים אשר בבקעת־הכדכוד המתנמנמת, הציל את הילד הבוכה, לקח אותו עמו על זרועו ושב לסלע האדום. פרק ב: בבקעת הכדכוד הרי החלמיש הגבוהים במזרח נתונים נתונים לנשרי שמים; ים קדמון במערב–לתנינים ילדי תהום רבה; היער העתיק בנגב–לאריות, לנמרים בקעת־הכדכוד הברוכה, הרובצת בתוך, ניתנה לסגולה לשבט הסלעים. הלא היא הבקעה המסתירה בקרבה סגולות יקרות של אבני־חן הגנוזות בסלעי־נצח כבירים אשר בעמקי לבה, ורק את קצה יפיה היא מגלה לים הנושק אותה ברעד ומלקק את רגליה הרכות. בבקעה זו ישבו גבורים אדירים, ילדי סופת־המדבר. יצאו הגבורים האדירים בבוקר, ו"איתן" קטשיקה העזוז והגבור בראשם, להפחיד את אויביהם שבטי הארץ. התגרו בהם מלחמה בעברה וזעם, רדפו אותם בסערת מלחמה קשה, ובערב שבו לבקעה ויצאו בסער של מחולות. בקולם האיום קרעו את שכבת טל־לילה שכסתה את הבקעה, הבריחו את התנומה מנקרות הצורים. רוכבים על אריות שואגים, בידיהם גולגלות־אדם עטופות צעיף של פרחי־דמעה שבו לאבותם הסלעים–ועינים מלאות להב וקצף פגשו עינים מביעות אהבה וגאון, ושירת שדה קרב בכל עוזה התפרצה, ויצאו הסלעים ובניהם במחול־המלחמה, אבדו ונעלמו כולמו בסערת־המחול הגדולה. הנה הם מרקדים וסובבים בשאון הנורא והנה הגולגלות נזרקות מפרא לסלע ומסלע לפרא בצווחות איומות. והצווחות מתגוללות ומתערבות עם משק עצמות נשברות של פרא הנכשל ונופל במורד וצחוק האריות יורד ומתגלגל אחריו. כה ישבו בני שבט הסלעים עת רבה בבקעת הכדכוד, הפילו מוראם ופחדם על גוי ועל אדם גם יחד, עד אשר הגיע יומו האחרון של איתן הקטשיקה: ביום ההוא נלחמו בני שבט־הסלעים בילדי־הרמות, ובחמה שפוכה התפרצו אל גבעת־המורים ששתתה לרויה את דם חלליה. פגע בן־קשת באיתן והכה את קטשיקה בצלעו. מהרו אליו כל בניו לראות אם מכת אהובם אנושה. נופף איתן קטשיקה את ימינו הנאדרה לעבר הגבעה ואמר: "עלו וכבשוה! ואם גם היא קטנה ומצערה, דרך רחבה לאפסי הארץ היא נותנת–אל נא תחרדו לאביכם: כל עוד השמש בשמים וקרניה מאירות את הארץ לא אמות לעיני האויב הנכון להתעלל באיתן!" וערב כי הגיע ודגל איתן קטשיקה התנפנף על גבעת־המורים לרוח היום מעל לחללי האויב ששכבו בשקט ובדומיה עמוקה. קרא לבניו ואמר אליהם: "השבעו לאיתן אביכם במות אשר בצלעו אם תמכרו את חרבות צוריכם ואת קרדומות־סלעיכם לבושת!" ברגע ההוא האירו אלפי עינים מבריקות את הרי החושך, ואדם ואריה הרעימו נוראות בקולם "נשבענו!" עצם קטשיקה את עיניו ועזב את בניו לנצח. זועפים, דוממים נשאו בני שבט־הסלעים את קטשיקה אהובם תחת אפריון שחור כעורב בחשכת הלילה, הביאו את איתן אביהם לים קדמון, הורידו אותו אל עומק התהום, ואחריו השליכו גם את חרבות־צוריהם ואת קרדומות־סלעיהם אל עומק התהום. אז שבו לבקעת הכדכוד ושוקטים ושלוים במקומם ישבו. לא זזו ממקומם גם בעת שכל שבטי בני האדם נסעו לכל העברים, ורעש מלחמה הרגיז את הארץ מסביב לבקעה. וגוי הגבורים, עם שבט־הסלעים, תם לגווע בבקעת הכדכוד. על קבריהם עלו עצים סבוכים, וצפרים מזמרות השמיעו מבין ענפיהם את תוקף מעשיהם של שבט־הסלעים. אולם הן שחתו את זמרם על אזנים לא שומעות, על אזני אנשים אשר מעולם לא שמעו את שמעם. כי הנה קם גוי חדש אחריהם: השבט הדומם, שישב בסוכות הצנועות לאוושת היער העתיק, ודורות על דורות בשקט חלפו: לא עלה לשמש גם קול קללה אחת בזעף, אף דמעת עין של נפש סובלת את אור הירח לא החשיכה: אף קול־רוגז אחד לא הרגיז את האויר השוקט, בכית עשוקים נשואה על כנפי הרוח אף פעם לא בקעה שמים, אף צחוק אחד מטוב לבב לא עבר על שפתותיהם מעולם. רק פעם בשנה נפל דבר בבקעה ששנה את זרם החיים השלוים: באביב, באביב, כשהתעוררו הצפרים ראשונה בצפצוף, ירדו כל אנשי השבט ל"פלג־המדבר" השוטף לרגלי ה"סלע האדום", ושורות, שורות ארוכות, עמדו כולם על שפתו. ויצא קטשיקה מתוכם ועלה לסלע האדום; ובחן בעיניו את כל אנשי הבקעה עד אשר נתן את עינו באחד–נופף ידו אל עבר האחד הנבחר. וכרע הנבחר על ברכיו ורחץ את בשרו במימי "הפלג־המדבר" ועלה אל הסלע האדום. והקריב קטשיקה את הקרבן ל"רוח הגדול" השוכן בסלע האדום, ושתה הסלע האדום בתאוה דם חי, שוטף ורותח. ועזב השבט את הסלע האדום והלך אך היכל הרחמים. ובהיכל הרחמים עומד פסל "אל־נפש" מביט בחסד בת־צחוקו הנשקפת מגולות עיניו העמוקות ועל שפתיו הדקות מתעלמת. ונשקו בני השבט הדומם את רגלי הפסל ושבו אל סוכותיהם. ועברו יומים או שלשה והופיע ציץ ענוג ורך לרגלי הסלע האדום. ושמח השבט הדומם בלבו–והיתה השנה שנת ברכה ושובע בבקעה. פרק ג: עם שמש בוקר. עוד סלעי הרים מסתירים את קרני השמש העולה, שכבת טל־לילה מחביאה את שבילי הצורים מעיני ההולכים וכבים. בקעת הכדכוד עודנה מתנמנמת על סוכות בניה ועל שדות־הדורה המתפשטים ביפים במרחב התכלת. מהרי החלמיש שטפו וירדו לבקעת הכדכוד בני ספרד הלבנים. הם עברו דרך נהרי נחלי דמעות ודם שהגיעו עד צואר. יומם הלכו לענני העשן המתפרצים מתלי החרבות שהחריבו על דרכם, ובלילה האיר להם נוגה המדורות שערכו לאלהיהם, אלהי הספרדים, הדורש קרבנות לאלפים ולרבבות, עד אשר באו אל בקעת הכדכוד ששמעו כבר את שמעה מרחוק. הם אמרו למצוא נוחם מעמלם הגדול בקרב הבקעה, בקעת הכדכוד, ולגלות בעזרת בניה את אוצרות־סגולתה הרבים הטמונים בעמקי אדמתה. נתעוררה הבקעה וחרדה לקראת בוא הספרדים הלבנים, וכל בניה נהרו אליהם. נגש קטשיקה וזקני הבקעה ופרחים בידיהם לקדם את פני "ילדי השמש" בברכת השבט הדומם. פזרו את הפרחים לרגלם, נפלו על פניהם וקראו: "עם זריחת השמש בואכם, בואכם, בני שמש, לשלום!" מהר פוטירה שר ספרד לגשת אליהם, הקים את הזקנים ואמר: "מספרד היפה לבקעת הכדכוד רב שלום וברכה. לאשרה של בקעת הכדכוד מעתה ועד עולם בה יחדו נשבה שבת אחים גם יחד". הביא אותם פוטירה לאהלו וסביב שלחנו הושיבם. שם לפניהם כוסות מלאות משקה חריף מאד ומערפל. נגעו הזקנים בשפתם בכוסות ונרתעו לאחור. דבר שר ספרד על לבם להתרגל למשקה הנפלא, ובדברו הריק אל גרונו כוסות על כוסות. התחיל לספר את נפלאות ספרד היפה, את מעשי גבורי בניה מראשית הדורות ועד סופם. עד אשר דבקה לשונו לחכו מרוב דברים. אז קם מכסאו את אורחיו לשלום, ונתן לכל אחד מתנה יקרה: לוח של זכוכית המראה כמים הפנים לפנים. שבו הזקנים דוממים ומחרישים, מלאים עצב נסתר ומחשבות כבדות. פרק ד: סוסה של גוני "מי יעמוד בגבורים להתחרות במרוץ בין סלעי הפחד עם סוסה של גוני? האיש אשר ישיג ויעבור את סוסה של גוני והיה לו הסוס לפרס!" את הקריאה הזאת קראו מלאכי המלכה גוני המושלת בארץ התכלת, הלכו וקראו באזני בני אדם, הרחוקים והקרובים. כשבאו בסוף הקיץ לבקעת־הכדכוד קראו את הקריאה הגדולה באזני השבט הדומם. הלכו אומילה ורעיו לארץ התכלת הרחוקה להתחרות במרוץ עם סוסה של גוני. ימים על ימים עברו, שבועות כחדשים חלפו–אין חזון, אין קשב מארץ התכלת, עד אשר נשכח זכרון אומילה גם מלבות בני השבט הדומם. ורק עם שקיעת החמה, כשישבו הזקנים לפתח סוכותם והנערות מזמרות להן את שירי השבט הדומם ונשמע בקולן הענוג רעד קל טמיר ונעלם העולה מנפש הומיה. פעם אחת באמצע האסיף נשאו את עיניהם וראו מכל הבחורים אומילה לבדו רוכב על סוס נפלא, אשר כמוהו לא ראו מעולם לעזוז וליופי, רוכב בעוז ובהדר. כולם קבלו את חביבם בשמחה, וכבוד ורצון סבבוהו, קראו לו לנצח "אבן־הבקעה הגדולה". …נהם החורף שיר ערש וישן את הבקעה על ברכיו, כסה עליה במכסה של שלג וצוה על בניו הרוחות שלא להפריע את שנתה. נמנם השבט הדומם בסוכות,נמנמו בני ספרד, הלא הם "ילדי השמש", באהלים. לא כן פוטירה שר ספרד: משעה שראה את סוסה של גוני הנפלא חמד אותו בלבו ולא מצא מנוחה לנפשו. תמונת סוסה של גוני רדפה אותו מפנה לפנה, וכנמר בסוגר התהלך באהלו הנה והנה, בפנים זועפים וקודרים ובעינים שטופות דם ואש, ומחשבות מטרידות וקשות חרשו את מצחו לקמטים, לקמטים ארוכים. יש אשר יעמוד לרגע והרעיד את שלחנו במכת ידו, ובאו משרתיו וחכו לדבריו בפחד. והתחיל פוטירה שר ספרד לפתוח את שפתיו החתומות, ופקפק והסס לרגע, ושלח את משרתיו לנפשם בתנועה מהירה וזועמת, ושב להתענות במכאובי נשמתו הסוערת כים מלא חמדה וקנאה. לילה. אהלו הקטן של פוטירה מואר אור חלש וכהה. צלו של פוטירה שר ספרד מתנודד בזוועה על קירות אהלו. שעות ארוכות התאבק, התפתל כנחש–וחדל. פסק פוטירה מלכתו ועמד באמצע האוהל, עמד בלי־נוע לרגע. אז ישב על כסא מושבו, הוריד את ראשו בין ברכיו וכבש את פניו בידיו עד אשר נפל ברשת התנומה. עת רבה עברה ופוטירה התנער, הסיר את ידיו מפניו החורים ועיניו מזהירות וצוחקות מזזמות: קם מהכסא, זקף את קומתו, שם את אדרתו החמה על שכמו ויצא מפתח אהלו החוצה. מתכלת שמים עמוקים שלח הירח את שרביטו והפך את הבקעה לרקמה של כסף הנוצץ לנפשו בלילה השוקט, הלא הוא הלילה השוקט כמוהו לא היה בבקעה מעולם. האחד, הראשון, היה אז פוטירה, שהפריע את שקט הפלאים, רמס על מצע הכסף והלך לסוכת קטשיקה. פתחו את דלת הסוכה לדפיקת פוטירה שר ספרד, נכנס פוטירה בזהירות לפרוזדור האוהל והובא אל החדר. באחת מפנות החדר, מתחת אבנים מאהילות, לחשה אש קטנה ונטפה ניצוצות בערפל הממלא את חללו של החדר. ישב קטשיקה במטה והושיב את פוטירה לצדו. ביחד עם חשכת הקירות הקשיב רב קשב בדממה לדברי פוטירה שר ספרד: "הפרעתי את מנוחתך לשעה לכונן את שלומך לנצח. גבה לבו של אומילה ובזדון מתנשא עליך להוריד שיבתך שאולה ולהיות קטשיקה תחתיך. להוציא לפעולות את מזמתו הרעה הוא דופק על דלתי אבלי גם יומם גם ליל, מבטיח לי חלף עזרתי את סוסה של גוני הנפלא. בערמה יעצתי אותו לחכות זמן מה עד אשים את לבי לדבר המבוקש ממני. אף אתה, קטשיקה, עשה כחכמתך והסר את הרע מלפניך"–"בן מות באמצע–"ומחר בערב ותעה אומילה ביחד עם רוחות המתים". מהר פוטירה להשיב: "צדקת, צדקת בכעסך, ואולם עצתי לך אתן להעביר את הרעה מבלי אשר ישאל אדם לחברו בבקעת הכדכוד: מדוע? ינוס החורף המשעמם, יפוח האביב בבקעה, ירד השבט הדומם לסלע האדום–ושמת עיניך בבוגד אומילה לבחור בו לקרבן, לזבוח ל"רוח הגדול". ומירושת הקרבן שתפול בחלקך תעניק לי את סוסה של גוני, שלומים לרגשי אהבתי הנובעים מלבי אליך". הדבר בעיני קטשיקה וישב פוטירה שמח לביתו עם נצנוץ כוכבים אחרונים לשחר. פרק ה: הסלע האדום בבוקר יום אחד הגיע האביב לאטו בבקעה ועורר את בניה, בני השבט הדומם, לחיים. ירד השבט הדומם ל"פלג־המדבר" השוטף לרגלי הסלע האדום, ושורות ארוכות על שפתו עמדו. יצא קטשיקה מתוכם ועלה לסלע האדום, בחן בעיניו את כל השבט עד אשר נחה בת־עינו ב"אבן־הבקעה הגדולה" אומילה. כרע אומילה על ברכיו ורחץ את בשרו במימי "הפלג המדבר" ועלה למזבח הסלע האדום. שחט אותו קטשיקה לקרבן ל"רוח הגדול". זנק דם־חייו של אומילה ועמד מתנודד לרגע–ולקרקע הבקעה בשטף המולה משתפך. ראו זאת אנשי השבט ונפלו משתחוים וקוראים: "כרוב רחמיך סלח לנו, הרוח הגדול, אם קרבן לא רצוי אליך הבאנו–קרבן אחר במקומו לך נקריב". באותו היום, יום ראשון לאביב, ראתה הבקעה עננים מחשיכים שמים נוסעים בחפזה ונמלטים אל המדבר. אלה היו עננים אחרונים לבקעה: ממחרת הבוקר משל השמש לבדו בעוז ובתוקף, עד אשר נתן את השמים כברזל מלובן ואת הארץ כנחושת אדומה. גרש בקרניו־חניתות את השבט הדומם מסוכותיו, רדף אחריהם גם בנקרות הצורים ובסעיפי הסלעים והוגיע את נפשם למות. שם את הבקעה לשממה, ציצי הפרחים בלא עתם נבלו, הקמה בשדה עמדה עיפה,ואף ענן אחד לא עמד בדרכו למנוע את הבצורת ההולכת וקרבה אל בקעת הכדכוד. התחיל הרעב בבקעה, השבט הדומם היה עיף ויגע כי חזק עליהו הרעב. קרא השבט לרוח הגדול לחוס על בניו האובדים. לא שעה הרוח הגדול אל תפלות עבדיו. עמד רווח והצלה למתעלפים ברעב ממקום אחר: פוטירה שר ספרד את דבריו השמיע לשבט הדומם: "ראתי בצרת השבט הדומם, ראיתי בעני הבקעה, בקעת הכדכוד, אמרתי להיות לכם מלאך מושיע–לפתוח לפניכם את אוצרות התבואה של ספרד המלאים וגדושים, אם יהיה ברצונכם לחפש ולהביא לי את אבני הבקעה היקרות". "ימצא השבט הדומם חן בעיני השר אדונינו, הגד לעבדיך מה הנה אבני הבקעה היקרות?" שאלו הזקנים. ענה פוטירה ואמר–ועיניו מתאווה נוצצו–"הן אבני החפץ המזהירות באופל הלילה ככוכבי שמים ממעל. רק מעטות מתגלות בבקעה, רובן בעמק הבקעה מתחת להררי הסלעים, נסתרות מעין כל הן מזהירות בחשכת הקרקע. רק עינכם לבדה יכולה לחדור ולהגיע אליהן". נפוצו בני שבט הדומם בבקעה להוציא את אוצרות החושך מקרבה, ואת רעבונם הנורא להשביע. חצבו בני שבט הדומם מבואות בקרקע הבקעה. פתחה הבקעה את חדרי לבבה בגניחות עצורות ובאנחות מחרידות. גלתה הבקעה בפעם הראשונה אוצרות נחמדים שנבראו בחושך ונולדו לאופל. התנפלו על אבני־הזוהר המזהירות לתומן בבטן האדמה, נשאו אותן מלוא חפניהם ל"ילדי השמש" בני ספרד. חלפו ועברו הימים, הלכו גם אוצרות החושך הלוך וחסור, ושבריר של אבן נוצצת יקרה כל אחד ואחד מנפשו ומנפש רעהו. גששו בני שבט הדומם בחשכה, שהלכה וגדלה בבקעת הכדכוד, כי אפס הנוגה של אבני הזוהר. ואבן־יתומה בודדה כי נצנצה מפנה נדחת ונפלו בני שבט הדומם כחיות מיער על פליטת האבן היקרה, והיה החלש בשבט למרמס רגלים לאחיו החזק ממנו. אז נולדה ראשונה הבכיה בבקעה… פרק ו: הופעת מוגירל כלו אוצרות החושך בקרקע הבקעה–תם גם הלחם. ירד השבט הדומם לרגלי הסלע האדום, נפלו על ברכם, הרעידו בקולם את האויר הלוהט, עלתה זעקתם המרה וחדרה לעמקי הסלע האדום. הזדעזע הסלע ונופץ לשנים, ומתוכו התפרץ עלם עוטה ענן שחור, ברקים מתהלכים לפניו, ואחריו רעמים מרעידים, מרגיזים את הרי החלמיש. התגבר העלם על רעמים, נצח את זיקי הברקים, עמד בהוד ובהדר, כולו אימים ומחמדים, על לבו השבור של הסלע האדום. הביע את דבריו בשטף לאנשי הבקעה, העומדים מתפלאים ומשתוממים באימה: "מה תצעק, השבט הדומם, לסלע האדום, ו"הרוח הגדול" לא ישכון בתוכך בבקעה? חטא השבט הדומם, הקריב קטשיקה את אומילה קרבן לשר ספרד פוטירה. כעס "הרוח הגדול", מאס בשבט נחלתו, עזב את הבקעה לאנחות, עלה לשמי השמים וכונן את כסאו במרומים. אם יש ברצונכם להשיב את לבו אליכם, קומו מעפר ושמעו לדברי מוגירל אחיכם: לתחתית הבקעה השבורה רדו ומתהום שכבותיה הנסתרות העלו לי את מתכת המות, את הברזל השחור. ממנו חרבות ורמחים אעשה ואת רעל קצפי הבוער אשים בהם, אלטוש אותם בפצעי הסלע האדום, ושמעו אזניכם ראשונה את שירת הברזל בכל בלהותיה, את שירת האבן בכל נוראותיה. אז אלמד את כלכם את שיר "שבט הסלעים", את שיר־המלחמה העתיק, את שיר־הנקמה הגדול, נקמה מן הזרים שבאו אלינו ואת לב "הרוח הגדול" ממנו הסבו, הפרידו את לבות בני השבט הדומם, שהיו קשורים באהבת עולמים, שלחו בהם רוח רעה, עד אשר היתה יד איש ברעהו. הפריעו את שלות הבקעה הקדושה בערמת לבבם המלא מזמות נשחתות, בתרמית נשמתם הצמיחו אבדון ומות מסביב, וחלף כל אלה שלומים לנו נתנו את לוחות הזכוכית, המסירים את עיני האדם מהביט אל אדם חברו, מסירים את עיני האדם מהביט אל העולם מסביב, משקיעים את מחשבותיו בצלם תבניתו. קומה, התעוררה, השבט הדומם! בשירת־המות העזה נכבס בדמם השוטף את אדמת הבקעה הקדושה מזרע לענה ורקבון שפזרו הזרים בתוכם ברוחם המביא כליון, כליון ואבדון בכנפיו. נכונן יסודה ההרוס של אדמת הבקעה הקדושה ואת שברי הסלע האדום נרפא בעצמות בני ספרד, הלא הם "ילדי השמש". ובפנות סוכותם האפלות אבות ובנים ישבו ואת שירת מוגירל טפחו, טפחו וגדלו את שירת הנקמה, עד אשר גדלה, עד אשר חזקה. התפרצה מחשכת הפנות ומלאה את הסוכות מקצה לקצה. וכשצר לה המקום פרצה לה שירת־הנקמה דרך לבקעה בחזקה, שטפה לארכה ולרחבה, הכתה את גליה הרועשים בקרקע הבקעה ואל הרי החלמיש הגבוהים אותם נפצה, עד כי סלע לסלע יביע את שירת מוגירל בעוזה וגבעה לגבעה תחוה את שירת הנקמה בקפצה. לא נתנה זו שירת־הנקמה מנוחה לבקעה, עד אשר בא ליל הפורעניות ופתח את גרונו בלילה ההוא, לא ברקים האירו את הבקעה כי אם להט חרבות מתהפכות ולהב עינים מפיצות אש־מות הבוערות ויוקדות ביקודן הנורא; לא רעמי שמים הרגיזו את מוסדי הבקעה, כי אם משק הברזל בברזל, צעקות איומות המסמרות שערות, אנקת חללים מפרפרים ועם מר־המות על הארץ מתאבקים והרס אהלים וסוכות; לא גשמים זרמו ושטפו להרוות את הבקעה הצמאה כי אם נחלי דם רותח השתפכו ונתנו את ריח נחוחן בבקעה, השתפכו מכל העברים, עד אשר נהפך החלמיש למעין של דם וצורים נהפכו לאגמי דם שוטף בחזקה. שטף הדם והתפשט בבקעה, גדל והלך בתוכה, עד אשר היה לים כביר שכבש בגליו האדומים את כל המרחב מסביב. מרגע לרגע באו זרמים חדשים ובכחות חדשים התנפלו לתהום האבדון, עד אשר ראו אותם האריות והנמרים היושבים בחושך על ראשי הסלעים ואיש לרעהו ענו ואמרו: עלה, דם, ואל תירא! עלה הדם בזעם שאונו, התפשט על צוק ועל סלע, עד אשר הגיע אל הסלע האדום, עד אשר בא אל פיו הפתוח, בא וירד למנוחת־עולמים. עלתה אילת השחר והביטה לבקעה, והנה–פלא! היה לה אביב באמצע האסיף: לבשה הבקעה את ירק תפארתה ובשדות מלאים קמה של זהב התכסתה, שלחה בשורת אהבה ביד עבדה הרוח לעצים שלעת זקנתם התחילו לפרוח. הביט כוכב השחר במבט הזהב והזוהר והשקיף על הרי החלמיש הגבוהים–השקיף וראה את קטשיקה החדש מוגירל ובני שבטו רוכבים על סוסים אבירים, מקצפים מסלע לסלע בצווחות איומות ומשתערים בסופה ובסערה קדימה, רודפים אחר פליטת האויב הבורח לנפשו בחרדת בהלה, חרבם השלופה בידם להשמיד את זכרו מתחת השמים. ואחרי הרעש קמה הדממה בין הרי הסלעים. הגיע מוגירל למורד, על דרכו להשיג ולהחרים את יתר בני ספרד. הגיע מוגירל למקום שם נפלו ערמות ערמות חללים, חללי האויב מארץ השמש. על פני החללים האלה עדיין מרחפות הזוועות של ליל הפורעניות. אחז מוגירל ברעמת סוסו האביר ועצר בשטף מרוצתו. ירד מעל סוסו וכרע על ברכיו. מהרו בני שבטו ועשו כמוהו. נשארו על ברכיהם לרגע, דוממים בהדרת הכבוד אל אלה החללים שנפלו בחרבו, זו חרבו הרוויה מדמים ועדיין היא שואפת וצמאה לנקם ודמים חדשים. פרק ז: פסל אל־נפש תומיה, כהן הפסל אל־נפש, הקהיל את הפסלים, הבנאים והחרשים מתוך אנשי הבקעה, אסף אותם לרגלי ה"פלג־המדבר". פנה אליהם תומיה ואמר: "אתם ידעתם כי בליל הפורעניות היו אהלים וסוכות לשלל לברזל האכזר. עמה נהרס גם היכל "אל־רחמים" וגם פסלו "אל־נפש" נשבר לרסיסים, הלא הוא פסל "אל־נפש" שמאות בשנים השפיע רב טובה ושלום על הבקעה, חיבר באהבת עולמים את לבות השבט הדומם. עתה, כי עברה הרעה ושלוה שוררת כמקדם, קראתי לכם, בנאים וחרשים, למהר את מעשיכם ולכונן מקדש ל"אל־נפש" הרחמן; ואתכם, פסלים, קראתי לרדת לעמקי נשמתכם ולהעלות מתוכה אלינו פסל "אל נפש" בטרם נרד לקבר ודור חדש יולד, דור שלא ידע את אבותיו ואת אלם. בחלקכם, בנאים חרשים, עבודה רבה וכבדה נפלה, אולם כבדה ממנה פי מאה היא עבודתכם, פסלים: לא תבנית "אל נפש" בשיש העיקר. העיקר במלאכה–נשמתו: בת צחוקו הנשקפת מעיניו ועל שפתיו מתעלמת. אני, כהן "אל־נפש" הנאמן, עמדתי מנעורי לפניו, ובמעשי ידיכם אחפש את נשמת אלי הנהדר, והיה האיש אשר יעלה פסלו לרצון ונשאר שמו לכבוד ולתפארת בשבט הדומם לנצח". כלה הישיש את דבריו ושלח את תפארת מתנוסס בהדר. שמחה הבקעה למראה; לא כן תומיה הכהן: עוד נפקד מקומו של פסל "אל־נפש" בהיכל. הפסלים, כשעזבו נפוצו והלכו לנוד ולנוע בין תלי החרבות שנשארו מהיכל אל־רחמים. עמלו ויגעו לחפור מתחת לחרבות ההיכל ולהוציא משם את שברי הפסל ורסיסיו לסדר ולערוך את הקטעים. עיפו ויגעו לחפש בקטעים את אור נפשו הטמון וגנוז בבת־צחוקו שנשברה לפרורים. אולם לריק ולהבל היה כל עמלם. עזבו הפסלים את הבקעה והלכו לקצוי הארץ לבלות בהיכלי השבטים גם ימים גם לילות, להתבונן בפסלי האלים ולחרות על לוח לבבם קוים ושרטוטים אין מספר. אולם לשוא כל עמלם ויגיעם: כל אחד ואחד הביא את פסלו וביד רמה הציג אותו על במה נהדרה. והרים הכהן הזקן את גבות עיניו הסבוכות ונתן את עיניו החודרות בפסל וצוה להוציא את הפסל החוצה, ושב להתכנס באבלו ולהתעטף בתוגת נשמתו. פרק ח: רזי ים בימים הקדמונים התנוסס בהודו היכל עתיק על "סלע־הבודד" הנשגב, על גבעת השחר. יומם ולילה התרועע ההיכל העתיק עם שכניו העבים אשר מלמעלה ועם גלי ים הדמיון אשר לרגליו. שם בהיכל העתיק ישבו מלך צעיר ואדיר ומלכה יפה ונחמדה. המלך והמלכה חיו באהבה ובתענוגים. פעם אחת, בליל קסם וסודות, התהלכו שניהם ביער הקטן לאור הירח הנוגה. זמן רב הלכו שלובי זרוע עד אשר נטה הירח מערבה. ירדו אל שפת הים החולם את חלומותיו הנסתרים בגלוי. דוממים ישבו לרגלי הצורים ועיניהם שוטטו לכל עבר, נח מבטם בעמק התהום. שם במים האדירים ראה המלך פני אשה נהדרה ביופי ועדנה ורוך. שם במים האדירים ראתה המלכה איש נהדר בגבורה ותפארת והוד. לא הביט המלך אל המלכה. לא הרגישה המלכה במלך. עיניהם הסגורות למחצה נמשכו אל פלאי התהום… הזדעזעו צללי־הלילה האחרונים בחרדת דומיה: שקע הירח במערב. נזדעזעו גם צללי המלך והמלכה הנאהבים והנעימים… לאטם ירדו לעמק התהום. כסו הגלים עליהם… נשאר אחריהם לבדו בנם היחיד עצימה. הלך עצימה לבקש לו מושב בני אדם. בדרכו פגע עצימה בבקעת הכדכוד הברוכה והואיל לשבת בבקעה. רחם עליו השבט הדומם ואמץ לו כבן את הנער עצימה שהואיל לשבת בקרבו. גדל הנער וזכר את גורל אבותיו המלך והמלכה, יצא לכונן את משכנו לרגלי הבקעה. במקום שם ישלט ים אדיר בגאונו. על שפת הים ישב לו עצימה והקדיש את נפשו לרזי האיתנים, איתני הטבע, איתני הנצח. וכשבאו לבקעת הכדכוד הימים המרים שאין בהם חפץ, והוא יושב אז תחת התומר החולם למראשותי ים קדמון. יושב הוא וחוזה חזון המשברים ומקשיב לרעש הסערה במרחב. עלתה באזניו צעקת הבקעה שהפריעה את שלותו הגדולה. ישב לו מיצר ודואג, כואב את מכאוב הבקעה הברוכה, אולם לא ידע במה להושיע את אחיו בני השבט הדומם. וכשעמד רווח והצלה לבקעה הברוכה ממוגירל האדיר והנורא וכהן "אל־נפש" היה שרוי בצער ואבל על פסל "אל נפש" כי איננו, הרגיש עצימה פתאום דחיפה חזקה בלבו לנסות את כחו גם הוא וליצור את פסל "אל־נפש". בלילה ההוא ישב עצימה לבדו ולקרני אור כהה של הירח התיגע וחצב באבן את פסל "אל נפש" הרחמן. ככלות העבודה נשא את הפסל בלילה, בנפש סוערת ובלב דופק וחרד, אל היכל הרחמים. הציג את הפסל במבוכה, עמד בעינים מושפלות וחכה למשפט הכהן הגדול תומיה. הרים הזקן את עיניו והביט לפסל ופניו הבריקו משמחה, כי ראה את פסל "אל־נפש" בעצם בת־צחוקו. קרא הכהן לכל הנצבים: זה אלי נאדר בקודש, לפניו על ברך תכרעו! אך כשהביט אל עבר עצימה, הפסל הצעיר, נרתע תומיה לאחור: הוא ראה בעיני הפסל ועל שפתיו בת־צחוק כבת־צחוקו של פסלו, פסל "אל־נפש" הרחמן. פעם אחת ישב עצימה לפתח סוכתו ושתי בנותיו עמו. ישב והקשיב רב קשב להמית המים האדירים. נשא את עיניו וראה שנים מאנשי הבקעה נצבים על ידו ומחכים. שאל אותם לחפצם. הם ענו ואמרו:גוע תומיה הכהן ונאסף אל עמיו, ולפני מותו צוה אותנו לבקש מאתך לבוא לבקעה ולהיות לכהן בהיכל הרחמים במקומו. שמע עצימה את דבריהם וחשב מחשבות זמן רב. הוא זכר בנפש עצובה כי מצא בבקעה רוח אחרת כשהביא את פסל "אל נפש" להיכל הרחמים, רוח מלחמה ונקמה ודם, רוח קצף וזעם, רוח מלא השנאה והמרירות, ובלבו התגבר החפץ ללכת אל הבקעה ולהעביר את הרוח הרעה הזאת ולהשיב לתוכה את רוח השלום והשלוה, רוח השקט והתום, ששררה בבקעה מלפנים. אמר בלבו ללכת עמהם. אך הנה כרגע עלה הספק לפניו אם יצלח בעבודה הגדולה, והספק הביא מורך ופחד בלבו הנסער. דומם התבונן אל שני השליחים לרגע ואחר כך השיב את עיניו לים רב־היכלת שהתרומם ברגע ההוא בכל כחו ועוזו למרום שמי התכלת. הוא חכה לשמוע מה ידבר אליו הרוח הגדול מן הגלים הרועשים. הוא חכה לראות את החזון שיחזו לו המשברים, חכו לו השליחים עד בוש והלכו עצובים לדרכם לשוב אל הבקעה הברוכה, הלא היא בקעת הכדכוד. ורעש התהום הנוראה הלך הלוך וחזק, הלך וגדול, עד אשר קם פתאום לדממה, כאלו כבש את רוחו ועצר את נשימתו לשמע דבר־סתר, דבר פלא. חפץ עצימה לדעת: מה זה ועל מה זה? והסב את פניו לכל העברים. הטה את אזנו והקשיב רב קשב. ראה את המדבר הגדול מתפשט ואובד במרחב, ולאזניו הגיע יליל הישימון מתחנן לים האדיר השוטף לא הרחק ממנו: "הבט וראה את הכחות הקבורים בקרבי זה רבבות דורות, כחות שיכלו להפרות ולהפוך השממה לגן עדן; ועתה לא חיים לא מתים הם מתרוצצים בקרבי, מתרוצצים מבלי אשר יתנו לי מנוח. הביטה: חדלון ומות בכל אשר תפנה, וצמח כי יעלה לפעמים עלי לרגע ונבל וגוע, והשמים ממעל, שמי ברזל, אכזרים ולועגים לצרתי. ואתה, גם אתה, ים איתן, ים עתיק, כי אתחנן אליך זה רבבות דורות לא תשמע את תחנתי: אזניך קשובות לרוחות המשחקות במרומים, עיניך נטויות לחזיון העננים והמאורות בשמים, ואת יסורי המדבר אשר לרגליך לא תראה, לא תרגיש. רחמני, דוד אהוב, אל חיקי השתפך, בגליך הקרים הזכים כבדולח חבקני; התרפק עלי בכל משבריך וכרגע את הכחות הנרדמים בקרבי תעורר ומדבר שממה לעדן גן אלהים תהפוך!" הסב עצימה את עיניו והביט אל גדול־האיתנים, והנה עברה הדממה, וקמטים על המים החלקים והשלוים מרגע לרגע יגדלו. באה הסופה וצותה על גדול־האיתנים, ים שוטף בעוזו, להוציא את בניו הגלים ולערוך מלחמה ולעבור את הגבול, הלא הוא גבול החול שניתן לים מבראשית ימי קדם, לאמר: עד פה תבא ולא תוסיף! התנשאו הגלים ברעש, השליכו למעלה קצף רותח וכחיות טורפות התנפלו ואמרו להשתפך במדבר הגדול, במדבר הנורא. והנה הגיעו עד הגבול, נהדפו הגלים אחורנית בקול רעש גדול ונורא והתפוצצו והתפזרו לרסיסים אין מספר. וקמה לרגע הדממה ומשל השקט הנורא. ישב עצימה והביט ברעד אל הענק המוכה ופצוע לאין מרפא. הביט אל המדבר ברחמים וביאוש. והנה חדלה הדממה. עוד הפעם התעורר גדול־האיתנים, קבץ את פזורי הגלים, כנס את נדחי המשברים, והנה שאון והמולה מסביב, מתמרמרים הגלים בכל כחם וקצפם מחדש, לא למדו מאומה ומוסר לא לקחו מהגלים הדולים הקודמים שנפלו חללים במלחמתם הגדולה לעבור גבול עולם. למראה הנשגב והנורא חלפו הספקות ונעלמו הפקפוקים מלב עצימה. אמר לנפשו: "אלך ואנסה את כחי בבקעה, להשיב את רוח התום והשלום לשבט הדומם". קם ולקח את שתי בנותיו והלך עמהן להיכל הרחמים, הלא הוא היכל "אל־נפש". פרק ט: זעזועים מעלמות הבקעה תבורך בת כהן "אל־נפש" עצימה, מעלמות הבקעה תבורך עין־יונים היפה בבנות: בתום אהבתה הביאה חיים חדשים לנפש מוגירל המתעלפה ושובבה את רוחו הנדכא, הבריחה בקרני עיניה את האופל העוטף נשמתו ורותה בעונג את לבו החולה. כי הנה כלה מוגירל את עבודתו לאחיו. זכר בלב כואב את הסלע האדום, מקום שם ילדותו ונעוריו חלפו. שכנה עצבת כענן על פניו המאירים, ודומם התהלך ביגונו. התחיל לבלות את כל ימיו בבקעת הכדכוד לבדו. זכרו גם אנשי השבט הדומם הופעת קטשיקה החדש, ובלבם שמרו את זכרון מעשי גבורתו בליל הפורעניות. יראו והעריצו אותו, יראו להפגש עמו, ואת רגלם הרחיקו מגשת אליו, עד אשר היה כזר וכנכרי בעיניהם. התהלך מוגירל לבדו, ונפשו היתה לשלל לבדידות המרה. וימים על ימים כי עברו והסתו בא וביד אכזריה הכה כל ירק בעץ ובעשב ואיש אחרי אחיו נפלו הפרחים נובלים ורקבים, קץ מוגירל בחייו, שאל את נפשו למות עם צמחי האחרונים והוסיף להקבר בפנת סוכתו. אשר עברה רוח על פניו והעירה בקרבו ניצוץ אחד של געגועים, ואז יצא לטייל יחידי לרגלי הסלע האדום, והתהלך מסביב להררי החלמיש עד אשר הופיע השחר ושב אל סוכתו. פעם אחת עבר במקרה באחד הלילות על פני היכל הרחמים. שמע קול טמיר ועצב משתפך דרך החלון ומתפשט בחשכת הלילה. רעדה אחזה את מוגירל, ולרגע עמד כמסמר על מקומו. אולם ברגע השני התחזק וסר אל ההיכל. עמד בפתח והביט אל היכל הרחמים, והנה לרגלי פסל "אל־נפש" ישב עצימה ולקוי אור כהה הביע בקולו המלבב לאנשי הבקעה היושבים לפניו. הביע הכהן בקולו את שירת "אל־נפש", את שירת אל־רחמן לאדם. נזלה השירה בהמיה חרישית ומלאה את לבות השומעים בחסד ורחמים. בקש מאנשי השבט הדומם לשוב לתומם כמקדם ולהשיב לבקעה את הרוח ששלט בתוכה בטרם פוטירה שר ספרד הופיע וחלל את השלוה הקדושה; בטרם מוגירל קטשיקה הופיע ולכלך בדמים את נפש בניה. רעדו עצמותיו של מוגירל מכעס. הוא הרגיש כאב חדש ועצום בלבו, ואחרי הכאב העצום בא השממון הנורא. עוד פעם העביר את עיניו בהיכל הרחמים מסביב. באופל נפגשו עיניו לרגע בעיני עין־יונים בת כהן "אל־נפש" שישבה לארץ נפעמה ונרעשה. הרגיש מוגירל נים יתום מזדעזע בנפשו. מהר לעזוב את מקומו ויצא לנוע בלילה. לא הרחיק ללכת והנה שמע קול צעדים מאחריו. פנה מוגירל והביט על סביביו. פגש באותו המבט התועה בחשכת הלילה לקראתו. בלי אומר ודברים נשא המבט ללבו בשורת אהבה ורחמים. קבל מוגירל בפנים מאירים את מלאך השלום. עמד מוגירל ושאל: "לאן תלכי, ילדתי, באופל?" "הולכת אני בעקבותיך, מחמדי". "מחמדי, קראת לי, ואולם בפעם הראשונה ראית אותי בלילה הזה". "לא כן, מחמדי. נערה הייתי בין נערות הבקעה. ביום אחד שבת נהדר בבגדי נצחונך ואני ראיתיך. ראיתיך ולבבי נמשך והתגעגע עליך. אולם שמעתי, כי בן־אלים אתה וביראה ופחד סרתי מאחריך. צפנתי את צלך עמדי וסגרתי בעדו לנצח. יומם היה לי צלך החביב למקור עונג ושעשועים, ולילה–מקור לדמעות בסתר." "הגידי, אחותי, ואדע, מה הסיר את פחדך זה ממני הלילה?" "ראיתי את פניך עצובים וידעתי כי בן אדם הנך. בני־אלים עצב לא ידעו ותוגה זרה לרוחם. ראיתי את פניך וידעתי את נפשך השבורה. שמעתי את קול נפשך וחשקתי להושיט לך, דודי, יד אהבה ורחמים ולהקל את דרכך השוממה, ויצאתי אחריך הלילה." "בשמעי את דבריך היורדים כטל על לבי הכואב אז אשאל את עצמי: איך בלעדיך חייתי את חיי מעודי ועד עתה?– תני לי את ידך, יקירה, וארשתיך למלכת לבבי. כלולה ביפיך שם תשבי וחוטי חלומות ותקוות חדשים שם תטוי, בידך הרכה תארגי לי חיים חדשים–אך למה מחרישה תעמדי, ואחור תסוגי כושלה ביראה ורעד?" "לא אדע, יקירי, אך עתה כי תאות לבבי ניתנה אימת הלילה תתקפני, ומורא ההרים, הרי האופל והחשכה, יאחזני. לאזני יגיע קול פחדים מתלחש בדממת המרחב המכסה ערפל, יסמר הקול הנעלם את שערות בשרי". נשא מוגירל את עיניו אל הרי החלמיש, דומם התבונן אליהם לרגע באנחה כבושה ונחנקה, העביר את ידו על כתף הילדה ברטט ואמר אליה: "התרפקי על זרועי, ואל תראי. עד הלום לבבי האחרון אשמרך כאישון בת עיני. כבר זרח כוכב השחר, אחותי. נלכה!" הלכו שניהם אז יחדו, מוגירל הגבור הנערץ ועין־יונים היפה בבנות. משל החורף בחזקה, עטוף באדרת השלג וחגור חגורת הקרח, ושפך מרוחו הקשה על בקעת הכדכוד הברוכה. עזבו אחרוני צפרים את ארץ הקור והחורף, והלכו חבורות חבורות לארץ האור והאביב. צפורה רק אחת נשארה בבקעה, הלא היא עין יונים צפורת מוגירל. רחפה צפורת מוגירל על שדמות הכפור והשלג, בין היכל "אל־נפש" הרחמן וסוכת בחיר־נפשה מוגירל. הצהילה עין־יונים את קולה ופרחים ואורה וקיץ הצמיחה בלבו היבש. פרק י: מריבי כהן ישנה עין יונים בשירה מתוקה את צביה אחותה הקטנה, נשקה את אביה עצימה הכהן בחבה והלכה לסוכת קטשיקה. על ספה מכוסה עור נמר אוהבים נאמנים ישבו. מוגירל העזוז האדיר ואצלו ילדתו היקרה. אהבה ועונג מרחפים על פני כל הסוכה. שקט ושלוה ממלאים את כל פנותיה. פתאום הפריע את עונג הידידים וגרש את השקט והשלוה קול קורא בכח: "התעורר, התעורר! ספרדים עליך, מוגירל!" הזדעזעו שני הידידים וראו בפתח הסוכה זר עומד ופניו עיפים ויגעים. הוא שאף רוח בחזקה והוסיף: "נמלטתי להביא לך את הבשורה: הולכים הספרדים לעשות נקמות בשבט הדומם". חפץ מוגירל להנער ולצאת בחרבו השלופה כקדם בליל הפורעניות ולעשות נקמות בספרדים–הרגיש כי עיף, וכח נעוריו סר מעליו. נדהם ונבוך ישב והביט כאובד לפניו, עד אשר עלה באזניו קול בכי חרישי מילדת לבבו עין־יונים, שהתרפקה עליו ברעדה–קם ועזב את הסוכה. בא אל היכל הרחמים ונגש אל עצימה הכהן ואנשי השבט הדומם. ראוהו ואיש אל רעהו התפלאו. פתח עצימה ואמר: "קטשיקה, מה לילה מלילות? מה הטריד את מנוחתך לרדת אלינו?" "חפצתי לדעת מדוע תשימו לילות כימים לשבת בסתר "אל נפש" ובצללי היכלו התלונן?" "אנחנו מתפללים לאבינו הרחמן כי ישא את אור פניו אלינו." "הלא עמדו לפניו כהנים מעולם ודברים כאלה לא עשו?" נאנח עצימה וענה: "לפנים די היה להראות בהיכל הרחמים פעם בשנה ולטבול את הנפש הזכה בנחלי אהבה השוטפים מעיניו, עיני "אל־נפש", ולרחוץ את הלבב הטהור בחסדו, חסד "אל־נפש" הרחמן. אך עתה היתה רוח אחרת בבקעה." "ומתי ובשל מי היתה הרוח החדשה בבקעה?" שאל מוגירול. ענה עצימה ואמר: "פוטירה שר ספרד בליל המדוחים ומוגירל האדיר בליל הפורעניות." "ידעת, עצימה הכהן, להציל את הבקעה ולא לחלל את רוחה הופעתי." ענה עצימה ואמר: "הרחק מאנשי הבקעה בסלע האדום ישבת, זעקתם המרה שמעת. רעד המיתר שקשר את לבך לאמך הבקעה, מהרת להביא ישועה לבניה האובדים וכלים, אולם את רוחם לאידעת ויגון על יגון הוספת–אויה לי, מתי תכרת זו שירת הברזל מפיהם? דורות על דורות יעברו בטרם תכובס נשמתם מכתמי הדמים שחללי האויב השאירו עליה!" ענה מוגירל ואמר: "עוד לא הגיעה השעה לשבת בהיכל אל־נפש בשלוה ולרפא את שברי נפשותיכם, כי ימים אחדים יעברו ושבו בני ספרד הלבנים ועלו כארבה עלינו וכסו את אור השמש בשפעת המונם הגדול. הסיעו אבנים, צורים ממקומם התיקו, עקרו את עצי היער האדירים והיו למצודות להקיף את הבקעה, ועמדו עליהן על משמר גם יומם גם לילה, לקבל את פני האויב ההולך וקרב אלינו." ובדבר מוגירל התלקחה בעיניו אש להט אדומה מפילה אימתה ופחד על אנשי השבט הדומם. נע לבו של עצימה הכהן לדברי מוגירל האחרונים, פחד ודאגה לגורל בני שבטו האהוב תקפו אותו, פניו חורו כמות ולשונו בפיו נאלמה. לסוף התעורר, הביט והתבונן חליפות אל בני שבטו ואל מוגירל ואמר: "אחריך, מוגירל, ילכו. אולם בטרם נפרד אמר לי–מדוע הפעם הוספת אבנים ועצים למחסה?" ענה מוגירל ואמר: "גדול ועצום הוא מספר האויבים מאשר מלפנים." "ולו היה האויב שבעתים, האם לא הופעת?" "בעזבי את הסלע האדום עוד היו כוחותי רעננים." "האם הסיר "הרוח הגדול" את כוחו מעליך? האם שכח האומן את ילד־טפוחיו בארץ? למרות רצונו עזבתי את הסלע האדום ולבקעת הכדכוד ירדתי. בצר לי בושתי לפייס את פניו, בטוב לי שכחתי את "הרוח הגדול" וגם את שפתו, שפת אלים שכחתי." "אל אחד לך היה–ואבד! אוי לך, מוגירל, ואי לך השבט הדומם!" "הקץ לכל אלה?"–התקצף מוגירל, כי קצרה רוחו,–"לבקעה!" הלך מוגירל ואחריו כל אנשי השבט הלכו. נשאר עצימה הכהן בהיכל, ישב וקלל את היום אשר בו חדר פוטירה לבקעה ראשונה, קלל את היום אשר בו הופיע מוגירל, קלל את היום אשר בו התישב ראשונה בהיכל. עם שחר שבה עין־יונים החמודה אל היכל "אל־נפש". מצאה את אביה עוד יושב לארץ וידיו הרועדות מכסות את פניו. שאלה עין־יונים החמודה לשלומו. הסיר עצימה את ידיו והביט אליה בחמלה. הושיב את בתו על ידו ודבר אליה רכות: "צר לי עליך, ילדתי, בתומך אבדת את נפש מוגירל וגם את בני שבטו." הלבינו פניה כמות, קראה בחרדה ואמרה: "אבי, היכולים רגעים נעימים ונעלים כאותם הרגעים שבליתי עם דודי באהבה להוליד צרה ויגון?" הביט הכהן אליה באנחה ואמר: "יש אשר יפלו בני־אלים משמים ארצה. תועים הם בנתיבות שוממות, מוכי־אפלה כעוורים הם מבקשים את הדרך העולה למעלה. אשרי אלה שעלה בגורלם להשאר יחידים ובודדים לנפשם. שבעים ושבעה יפלו ויכשלו על צורים וסלעים עד אשר יגעו עוד פעם למרומים אשר משם נפלו לארץ. אויה לאלה שיושבי הארץ מתחת נתחברו עליהם בדרכם. בתהום הרובצת בין מעלה ומטה יגועו ויאבדו לנצח. מוגירל הוא אחד מאלה בני־אלים שירדו ממרום למטה, ואת, בתי היית בעוכריו. לא חכתה עין־יונים לשמוע את דברי אביה עד תומם. בלב קרוע התחזקה, התגברה על רפיון ברכיה הכושלות, באה אל החדר שבו ישנה צביה אחותה הקטנה במנוחה. לחצה עין־יונים את ראשה אל ראש צביה הקטנה ומררה בבכי חרישי. לא חכה עצימה עת רבה לפורעניות. פתאום נפתחה דלת ההיכל ברעש, הופיע מוגירל ומחנה חיילים חמושים מאחריו. קרא מוגירל ואמר: "צא את ההיכל, הכהן, גם אתה גם פסל "אל־נפש", כי באים אנחנו להפוך את המקדש למצודה שתקבל אותנו ותגן בעדנו, אם יגבר האויב וילכוד בסערה את המצודות שנבנו". ענה עצימה ואמר: "את בתי לקחת ואת בני הגלית ממני, קח נא את נפשי! אני חפץ לבלות את רגעי האחרונים בתבל לרגלי "אל־נפש", במקום שם צעקות־לבבי נשפכו כמים ושערי נהפך לשיבה בעוד ראשי מלא חלומות־נעורים." "אל יצר ללבך, הכהן, כאשר תשוב הבקעה למנוחתה אז נשיב את ההיכל ואת פסלו לכבודם הראשון. אז אקרע לפניך את סגור־לבי וראו עיניך כמה הרגשתי וכמה סבלתי." "פניך, קטשיקה, וקולך יעידו כי הולך וקרב השבט הדומם לקצו. לנפול בסערת־מלחמה כמוכם לא אוכל, ולכן תן לי לגוע לבטח בפנה בודדה בחצרות "אל־נפש" כאחרון עבדיו". חמה כמות התלקחה בנפש מוגירל, בעט ברגלו בפסל "אל־נפש", נפל הפסל מתפוצץ לרסיסים–ואחריו עצימה נפל אחורנית לארץ, נשברה מפרקתו ברעש. באה עין־יונים בבהלה לראות את הנעשה, נפלה משתטחת על גופת אביה. חבקה ביללה את רגלי מוגירל ואמרה: "מה דודי, מוגירל, עשית?" הרגישה עין־יונים כי כוחה הולך ורפה, בקשה מאנשי קטשיקה לשאת את אביה לקבורות אל גבעת־השחר. שני חיילים לקחו את גופת עצימה הכהן. התעלפה עין־יונים לרגלי אהובה מוגירל. פרק יא: בוכים ונפרדים עזב מוגירל לשעה את עבודת המצודות והלך לסוכת עין־יונים. שם ישבו בחדר עין־יונים ואחותה הקטנה צביה. הוא נגש אל הסוכה ושמע את קול ילדת־לבבו משוררת בנעימה מעציבה את שירת השלכת. נכנס אל הסוכה ומצא עין־יונים יושבת על ספסל ורוקמת בידים ששכב אצלה ונשא את עיניו הירוקות אליה באהבה. אודם קליל שטף את פניה הלבנים. היא חפצה לקום ממקומה ולקדם את פני דודה ושקעה לאחור. מהר מוגירל אליה, שם יד רחמים על ראשה, ישב על ידה ושאל: "מה לך, עין־יונים ילדתי?" הניחה את ראשה על שכמו וענתה: "אין יקירי." חזר מוגירל על דבריה בתמיהה: "אין דבר? ולמה כה ידפוק לבבך?" הרימה את ראשה מעט ולחשה באזנו: "אני שומעת ממעל לראשי את כנפי המות משיקות, הוא קורא לי אחריו ללכת ולעזוב את ילדי האומלל מוגירל." שררה בחדר דומיה מכבידה רגעים אחדים. נשמע רק לחש צביה הקטנה המשתעשעת בחתול וחוזרת על המלים "ילדי האומלל". לסוף ענה מוגירל ואמר: "לא תהין ילדתי לשלח את מוגירל ואת שבטו אל עמק־הצללים במותה." כסתה עננת־דאגה את פניה ואמרה בקול עצוב ונרגש: "אל לך, יקירי, לשים את לבך ולחשוב בגורל נערה נובלת, עת עיני אלפי בני שבטך אליך נשואות. אם אשמע מפיך עוד פעם דברים נוראים כאלה שזה עתה שמעתי מפיך וחדלתי לאהוב אותך." ענה מוגירל ואמר: "אם יעלה הרצון מלפניך למחות אותי מלוח לבבך ולהסיר ממני את חסדך ואהבתך אז אשא זאת דומם ואסבול ואתגבר על מכאוב יגוני. אולם אם תתני למות לסגור את עיניך ולהשאיר את דודך לבדו בתבל הרחבה, בתבל הקרה. אז ירד קטשיקה מוגירל לשחת ואחריו השבט הדומם." אור נוגה זרח פתאום בעיני עין־יונים ואמרה ברוח צוהלת: "השקט, יקירי, לא אמות כי אחיה! ואתה סלח נא כרוב רחמיך לפחד ילדתך הפתיה." עזב מוגירל את הסוכה בלב שוקט והלך לבניו העובדים במצודות. עבר הלילה ומוגריל סר שנית לבקר את ילדתו. מצא בחדרה את עין־יונים ונער מנערי הבקעה יושבים נאהבים ונעימים ואת סוד אהבתם ממתיקים. הרגישה עין־יונים בקרבת מוגירל ונפשה יצאה אל ילד־לבבה, אולם היא העמידה את פניה כאילו לא יגע לה הדבר. הרגיש מוגירל כאלו נקרע פתיל חייו בקרבו. חפץ להוציא את חרבו ולהשקיט בדמם את כעסו הבוער. אולם הוא זכר את דבריו שדבר לה אתמול, משל ברוחו הסוער ועזב את הנאהבים והנעימים לנפשם. כל אותו הלילה נדד לבדו בין חומות המצודות. התאמץ להשקיט את סערות נשמתו ולחבוש את פצעי לבבו. השביע את נפשו בשבועה נמרצה, כי לא יוסיף לחשוב ולהגות בה, השביע את לבו בחרבו הנטויה כי לא יוסיף להרגיש אהבה לארורת־נשמתו. אז שכב על פנת החומה לנוח. שמעו נערות הבקעה מפרידת מוגירל ועין־יונים. שמעו גם שמעו מפרידת עין־יונים והנער, הנער מנערי הבקעה. הלכו הנערות לבקר את רעותן. הביטו אליה והשתוממו למראה עיניהן–מעולם לא היתה כה יפה ונחמדה כבאותה השעה, כשישבה נוגה ועצבה ודמעה נסתרת בעינה נוצצת. פנתה אליה רכיכה הקטנה בבנות ושאלה: "איך אפשר להפרד מדודים בעת אשר הנפש בוכה תמרורים בלכתם? וכשיבוא האביב והרוח הפוחז ילחש באזניך דברים נשכחים ואת תעמדי אז חולמת ואובדת, מקשיבה לצלילים נסתרים המגיעים אליך מכל עבר, מה תעשי אז?" הופיעה בת־צחוק על פניה של עין־יונים ובקול מרוכך בדמעות ענתה ואמרה: "אין דבר, יקירתי, בוכים ונפרדים, בוכים ונפרדים. ועוד ימים רבים יעברו עד אשר יבוא האביב לבקעה. עתה היא תקופת הסתו הזועם, תקופת השלכת הגדולה, ובטרם יפוח האביב נחולל, אחיותי, את מחול השלכת." עשו מעגל נערות דוממות כפסלים. יצאו במחול השלכת: בתחלה הלוך וטפוף בנחת ואחר בשטף מרוצה ולסוף הסתובבו, הסתובבו בסערה וסופה. התחוללו בסופת המחול עד אשר התחילו פניהן להלבין, אז יצאו מן המעגל. ורק אחת, היא עין־יונים, בסערת המחול נשארה. זמן רב עוד התנשאה עד אשר חוורו פניה, נפלה לרגלי מטתה ודמה שטף מגרונה כזרם מים אדירים. חרדו הנערות להרים את עין־יונים ולהשכיב אותה במטה. בקשה עין יונים מאתן להרגע. שאלה: "מי חפצה ללכת ולבקש את קטשיטה מוגירל לבוא אלי כרגע?" עמדו הנערות כקפואות, נסתלק הדבור מפיהן. אחת רכיבה, הקטנה בבנות, התגברה וענתה: "אנכי הולכת!" שעה על שעה חלפה בעומק דומיה. שבה רכיבה לבדה ואמרה בחמלה: "ממאן קטשיטה מוגירל ללכת". הניעה עין־יונים את ראשה בחסד לעבר רכיכה, בקשה את הנערות לשבת מסביב לה ולתמוך ממלח זה רבות בשנים: לא הביט פיקניק הנורא לסירתו הקטנה כי שט מסרה לזרם הנחל ועיניו לתכלת מעל אך לילה עת כסה הנחל בקדרות סערה וחיל וקצוף כי יקצפו המים בקרבם בזעף ורטט ואמרו לבלוע הסירה זו סירת פיקניק העז לא עזב השוחה האמיץ סירתו לבדה בליל… שתי ידיו מוצקות חבקוה באהבה לוהטת כאש וחבוקים נלחמו בגלים אף ירדו אל אופל התהום… כלתה עין יונים את שירה וכל הנערות כאחת חזרו: וחבוקים בגלים נלחמו, הביטה עין־יונים בחלון לשמש השוקעת ולחשה לנפשה: "אם חיי הביאו לך צרות, במותי אסיר אותן, מחמדי". הסבה פניה לכותל, גועה ומתה בתוך נערותיה. פרק יב: שקיעת מוגירל היה אז ערב האביב. עוד אתמול השתרר החורף: שפך את קרח־ממשלתו על ראשי הסלעים ושפך את כעסו על עצי היער; אך באה עם בוקר מדרום רוח האביב קל־הכנפים והדריך את מנוחת החורף. נהם החורף בקצף ונסוג לאחור בזעף מתחת לרגלי הסלעים. התחבא בצללי היער לארוב לאויבו האביב.–היה אז ערב מלחמה מכריעה בין "ילדי השמש" בני ספרד ואנשי השבט הדומם. חמושים בברזל מתנוצץ לנוגה השמש הצעיר עמדו אנשי הבקעה על חומות המצודות, והרחק ממולם התפשטו בני ספרד שאמרו לפתור בכלי נשקם שאלה מרגיזה ועטופת־מסתורין: "מי ישב בבקעת הכדכוד הברוכה?" ישב מוגירל והביט חליפות לבני שבטו ולאויביו. רגשותיו שוטפים בו בסערה, זכרונות עין־יונים אינם נותנים מנוחה לנפשו. הוא מתעמק בלבו הכואב לפתור ולהבין את תהפוכות לב הנערה ואת מנהגה הזר והמוזר עם ילד־לבבה מוגירל. כה ישב מדוכא עד אשר פנה היום לערוב ורוח־הערב הביא לו בשורה ממנה: "דובבות שפתי בקבר." רעד מוגירל משמחה והרגיש כי הוסר מלבו המשא הכבד, הרגיש כי טוב לו ונעים עוד פעם כבאותם הימים הטובים, ימי אהבתו לעין־יונים הנאוה. בלה מוגירל כל אותו הלילה מסביב לקבר עין־יונים, ירדה וכסתה את העולם ומלואו. עזב מוגירל את הקבר הצנוע והלך בדרך המוליכה לחומת המצודות. אולם בטרם הגיע למורד נאחזו עיניו בתנומה. שכב מוגירל לרגלי סלע קר וישן את שנתו. שמע בשנתו על ראשו משתפכה שירה מתוקה, שירה נובעת באזנו בהמיה מעציבה ונעימה. פקח את עיניו והביט מסביב. ראה והנה לפניו עומדת נערה מלבבת בחנה, מקסימה ביפיה הנפלא, עיניה המלאות אהבה ענוגה ואושר־נצחים תלויות ומביטות אליו. הסתכל מוגירל בנערה בחשד רגע אחד. אחרי כן פתח מוגירול את פיהו ואמר: "לא זר לי קולך המזמר, אולם אינני מכיר את פניך. אמרי לי, מי את, היפה בבנות?" ענתה הנערה בחסד־ענוה, וקולה קול יונה הומיה: "שאל את לבבך ויגדך, שאל את נפשך ותאמר לך, אחי." "כשהחשיכו העננים את אור יומך ואתה ישבת בחשכת הלילה ונשמתך היתה שרויה בצער גדול, בדד ישבת וקללת את יומך–אז צמחתי מקרקע סוכתך ועליתי אליך. אתה רעדת מגילה לקראתי, את ידיך הושטת אלי ובחשכת נשמתך נשבעת לי שבועת ידידות ואמון. מאז הייתי אצלך, מוגירל, מפתך אכלתי ומכוסך שתיתי. הייתי שעשועים יום יום ללבך הכואב." "ואתה אמרת לי תמיד: עוד יבוא יום ואני אשא אותך על כפי אל הסלע האדום, מקום משכן כבודו של "הרוח הגדול" והיטיב איטיב עמך. אולם בליל־חושך אחד שבת מתור את הבקעה ואת הרי החלמיש הגבוהים, בלווית אחת מעלמות הבקעה. לא הכרתי עוד את פניך, יקירי, בקולך, קול צלול כבדולח הקרח, קול מקפיא כבדולח הקרח, צוית את ילדת־האופל, את יחידתך אשר אהבת, לעזוב את סוכתך לנצח. כרעתי על ברכי לפניך. הזכרתי לך את חסדי ואהבתי בימים ולילות עברו, התחננתי אליך על חיי האומללים. אולם אתה דחוף דחפת אותי, הקטנה והרפה, אל חשכת הלילה. את כותנתי, כתונת הפסים, קרעתי על בשרי מצער, שמתי ידי על ראשי והלכתי. כל גופי רעד ורחף מנשיבת הרוח הקרה. התהלכתי מסביב לסוכתך, תעיתי בחושך, צעקתי והכיתי על לבי, עד אשר נתעוררו עלי רחמי הרוח הקר. נשא אותי הרוח הרחמן ושם אותי בהיכל האושר, בגן המרגוע הנצחי. שם בהיכל האושר מנוח לכף רגלי מצאתי." "אולם גם במרחקים, בגן המרגוע הנצחי, במקום שם גדלתי, חזקתי, יפיתי, נשאתי את זכרך בלבי וכפעם בפעם מהרתי בחשכת הלילה אל סוכתך בבקעת הכדכוד. רחפתי ממעל לסוכתך כיונה בודדת ותועה. ראיתיך מתענג באהבת הנערה היפה בבקעה ושבתי לקני בגן המרגוע הנצחי." "ובלילה הזה עברתי עליך וראיתי אותך עיף ומדוכא, שוכב בדד לרגלי הסלע הקר ומשנתך אותך עוררתי." התבונן אליה מוגירל ואמר: "הגידי לי מה חפצך?" ענתה הנערה ואמרה: "לבקש ממך ללכת עמדי להיכל האושר ולחלק הברכה בינינו בגן המרגוע הנצחי. שם נחיה יחדיו חיי־עולמים. שם בגן המרגוע הנצחי אתן לך את אהבתי". עמד מוגירל ואמר מתחנן: "איך אוכל לעזוב את שבטי ביום אשר בו גורלו יחתם?" ענתה הנערה בקול חזק: "גורלם כבר נחתם, גופות בני שבטך יחולקו בין ילדי השמש בני ספרד וחיות השדה ועוף השמים. קומה מוגירל נלכה!" הלבינו פניו של מוגירל, אחז בזרועה ודבר בקול רועד: "עמם ביחד אמותה, ובמותי אהפוך חרפת־עולם לשם עולם ולתהלת נצח". השפילה הנערה את קולה ולחשה באזניו: "כוכבי הזהב במרומים לא ידעו מאומה ממותך. וים אדיר בשאונו והמונו את אחריתך הנורא לא יתנה. תן לי את ידך, מוגירל, ונלך בטרם יום נורא יופיע". הלכו שניהם יחדו לארץ הבוקר. נעלמה הבקעה מעיניהם ונתגלה לפניהם תהו המדבר הגדול. עמד מוגירל ושאל: "איזו היא דרכנו, אחותי?" השיבה הנערה: "דרך המדבר הגדול". הוסיף מוגירל לשאול: "מדוע ימצא היכל־האושר מעבר למדבר, וגן המרגוע הנצחי פורח בהדר לרגלי הישימון?" תמהון־ילדים ומבוכה רחפו על פניה היפים ועיניה הביעו כי איננה מבינה את דבריו. הלכו דוממים וחבוקים לעבר המדבר הגדול. הלכו שניהם יחדו דרך המדבר השומם, על אדמת־נחושת הציה. הלכו מחרישים במרחב הערבה המשתרעת לפניהם. נטה השמש מערבה וצללי ערב נטיו, נגלה לפניהם קצה־מדבר מכוסה בערפל רועד ומזדעזע. הפנה מוגירל את פניו לעבר הנערה הנאוה. הוא חפץ לבקשה ללכת ראשונה. נרתע חלום־פחד לאחור בזוועה, כי ראה והנה לפניו עומדת זקנה כמושה ובלה ועל ראשה שערות בודדות ופרועות, עיניה עששות ודולפות, בת־צחוקה מגלה שנים שחורות ורקובות מרגיזות הלב והנפש. ענתה ואמרה: "התראה את היכלי מבעד לערפל? נכנס!" גמגם מוגירל ואמר: "חכי לי עד אשאף מעט רוח, ואחר נלכה". הוסיפה ואמרה: "נבואה, כי הולך ויורד הליל האפל". ענה מוגירל ואמר: "תשוקה חזקה בקרבי התעוררה לראות את אחי, בני בקעת הכדכוד, עוד פעם, בטרם אפרד מעמם לנצח". ענתה ואמרה: "ומשק העופות הטורפים וצריחת הנשרים במרום לא תשמע? הם עפים לזבח הערוך לפניהם בבקעת הכדכוד. אבד השבט הדומם, לא נשאר אף אחד". ענה מוגירל ואמר: "לראות את שדה המלחמה, בו נפלו חללים בני שבטי, זה חפץ לבבי הפעם." החרישה הנערה חושבת לרגע ואחר כך אמרה: "לכה!" קרא מוגירל ברעדה: "גדול המדבר ונורא בלילה, ועיף ויגע אנכי–ירא אנכי ללכת ולשוב לבדי. לוויני!" ענתה ואמרה: "אלווה אותך על דרכך במדבר הנורא אולם בטרם נלכה שאל נא דבר ממני ועשיתי, שלומים לעמלך הקשה". מלמל מוגירל: "הראי לי עין־יונים אהובת לבבי, עין־יונים היפה בבקעה, אם תוכלי". לדבריו התלקח אור גדול במכסה העפל והאיר בזיו ובהדר על היכל שנראה במרחק, הלא הוא היכל־הרחמים הנהדר עם כהן "על־נפש" עצימה. נופל הכהן לארץ, שברי הפסל היקר, פסל "אל־נפש", על ידו, ובתו עין־יונים נופלת עליו, נוהמת מכאבה, מנהמת ואומרת: "מה, דודי מוגירל, עשית?" "ואחרית הבקעה הברוכה ואנשי השבט הדומם, התאבה לדעת בטרם נשובה?" ומבלי אשר חכתה דבר מפיהו לשמוע מהרה והעבירה על פניו את "חזון צחוק הפראים". עלה החורף כאריה מסבכו וקרא לחילו, לקרח, לשלג ולסופות. וחשכת הארץ מתחת. באו במחול־האבדון שנים מאנשי הבקעה שהלכו לקבור את עצימה הכהן בגבעת־השחר. שמעו על דרכם בשובם כי אמם הבקעה לשממה היתה. ישבו על תלי מפולת, ציונים לשבטם שהיה ואיננו, ראשם הורידו על חזם, ושקועים במחשבות עצובות ישבו והקשיבו לנהמת הסערה הרוגשת בקצפה הנורא. שעות ארוכות כה ישבו עד אשר הבריק אור גדול בחלון המגדל שילדי השמש בני ספרד הקימו בבקעה, זכרון למעשה ידיהם. נפל האור המזהיר והאיר את תלי החרבות, ועמו התפרץ החוצה קול עוגב מנגן בנעימה וקולות אלפים ורבבות מלווים את העוגב בנעימה: "קרא אדונינו, אלהינו רב שלום על הארץ ורצון טוב לכל הדרים עליה!" אז פרץ בחזקה חה, חה, חה, צחוק איום ונורא, צחוק ראשון, מפיות אחרוני השבט הדומם. בלע הצחוק את נעימת העוגב ואת שירת רבבות האנשים המלווים את העוגב בנעימה, עד אשר גוע הצחוק על שפתי אחרוני השבט. התנפלה הסערה בזעף וחטפה את צחוקם הקפוא מפיהם. נשאה הסערה את טרפה לאורך ולרוחב הבקעה. ענתה כל הבקעה בהד קול של רבבות קולות של צחוק שפרצו מקברות חללי הבקעה שנפלו בחרב הספרדים, הלא הם ילדי השמש. לשמע קול זר ומשונה זה, אשר כמוהו לא נשמע מלפניו, היתה הבקעה הברוכה לחרדה. השליכה הבקעה בחמה נוראה את צחוק־הפראים אל המדבר הרועש. ניפצה הבקעה את הצחוק אל סלעי הישימון ומלאה את רחבי הערבה ברסיסיו הרבים. עלו רסיסי הצחוק לדפוק בשערי שמים. מצאו את השערים סגורים על מסגר ובריח הנצח עליהם. ירדו הרסיסים בזעף לבקש מנוח באדמת המדבר. ראו הרסיסים כי קפאו פניה של אדמת המדבר על דמעות עולמים, הלא הן הדמעות כמים נשפכות על אבדן השבט הדומם. עפו רסיסי הצחוק והושלכו בלי הרף במרחב הגדול, במרחב הנורא, בין מעלה ומטה, הרגיזו את המדבר הנורא ומנוחה לנפשם לא מצאו. עצם מוגירל את עיניו, סתם את אזניו, והפציר בנערה ללכת. דוממים כלעומת שבאו, דרך המדבר חזרו. שלטה מסביב דממה וליל כקדם. הגיעו לירכתי הבקעה. עלו דמדומי הבוקר. הרכה הנערה את קולה ואמרה בנעימות אל מוגירל: "הבט בי לרגע, בטרם לנצח אלכה". הביט מוגירל וקול־רעד חלף את עצמותיו: הלא היא הנערה הנאוה, החמודה, שצמחה לו אתמול עם שחר! הניעה את ראשה־תלתלים בחסד ואמרה: "רב תודות–ושלום!" פנתה הנערה ללכת. צעק מוגירל: "חכי, אנה תלכי?" "לבקעה אחרת, יקירי!" בקולה החביב ענתה. זעק מוגירל: "אל תלכי! אני אזהיר את כולם עליך!" עברה בת־צחוק על פניה, ענתה ואמרה: "מה שמי אשר תאמר אליהם?" שאגה איומה התפרצה מגרונו: "שובבה!" השליך את פי חרבו לעבר עלמה מקסימה ביפיה וחנה שנעלמה באויר הבוקר הקליל. פרק יג: דמדומים נדכה, שחוח, שיבה בשערו וקסמים בפניו, התהלך מוגירול בשבילי הסלעים עד אשר הגיע לבקעת הכדכוד, נשא מרחוק את עיניו וראה כי במקום שם הסוכות הצנועות עמדו, אהלי הספרדים מביטים בגאון על תלי החרבות הזרועים לרגלם. הסב מוגירל בזהירות את עיניו לכל העברים, חרש התגנב אל החרבות שם טמונים בני שבטו. אמר להתנפל על קברי חביביו ולחונן את עפרם–נסוג לאחור, כי ראה והנה מסביבם נחשים השופכים את רעלם לעיני עיניהם ואליו בזועה מביטים. סביב לסלע האדום, ערך תפלתו עם בוקר, שפך את שיחו לפניו, צפה לדבר, לבשורה–ואין, עלה לסלע־הכושלים ונפל על ברכיו. נשא את עיניו לעבים, הקודרים כסלעים ומכסים את שמי השמים. יום תמים התפלל ל"רוח הגדול" להקים את שבטו לרגע ולזכות את בנו את מוגירל לגווע עמהם. חרשים ואלמים השקיפו שמים ממעל, דבר לא אמרו ומאומה לא ענו. ירד מוגירל ושב אל החרבות, מצא כי חלפו ועברו הנחשים. חלפה ועברה מלבו גם התשוקה לחונן את עפר הקברים. פנה מוגירל והלך לעבר המדבר, הלוך וסבוב בלי הרף. כה ילך בין בקעת הכדכוד ורחבי המדבר הדול, נפשו עיפה עד מות, מחשבה רק אחת את מוחו מעסיקה: איפה יחצוב לו את קברו? בקרב בני שבטו בבקעה? בין תלי המדבר הגדול? ושמש כי תשקע במערב ועלה ל"סלעי הדורות" וישב על אחד מסלעיו, והתבונן בחזיון דמדומי הערב, ובלבו תוססת שירת השקיעה הגדולה, כמוה לא היתה באדם לפניו, ואחריו לא תהיה–ואולם לעולם לא תעבור זו שירת השקיעה הגדולה את שפתיו השומרות את סודו. ויצאו הרוחות המספדות ולחשו תפלתן הנוגה באזני כוכבים במרום: כוכבי נשף, לו האירו כוכבי נשף,לו, נטפי זוהר, נטפי נוחם שפעו, נסכו בו! ליל מרגוע, לנכה־רוח בחסד־אמון דרוש, ועליהו, יגע־כח, סוכת־שלומך פרוש! (תרגום) שבט, תרמ"ג. (דפים מקוטעים מספר זכרונותי). ברלין, 22 אוגוסט 1914. אתמול הציבו לפני עלמה עבריה צעירה לימים. היא נולדה באחת המושבות בארץ-ישראל. ימי ילדותה עברו עליה בשדה ובכרמים. משנת השתים עשרה חונכה וגודלה בפריז ובברלין. מדברת היא עברית במבטא ספרדית. צליל קולה מזרחי בכל יפיו, זמרתו ובהירות הברתו. מסקירה הראשונה ראיתי בעלמה זו יופי חדש, הרכבת-מין-אדם נפלאה שהיא מבשרת ביאתו של יצור חדש בעולמנו. עיניה – ראי נשמה זכה ועמוקה. הסתכלתי רגעים אחדים בראי חי זה והנה הצבעים והבטוים, הרמיזות הגלויות ועוד יותר הנסתרות שנשתקפו בו, שונו בכל רגע ורגע והביעו איזו חידה כמוסה, חידה דורשת פתרון, פתרון אשר לעולם לא ימצא, חידה שאולי אין לה פתרון כלל… העיפותי עיני על קומתה והנה אני רואה בה שטף של קוים חדשים ועדינים, ספוגיים ורכים שאין דומה לרוך כזה. כמה התפתלות ענוגה לקומה זו! אני רואה לפני: אשה-נחש ומבטה של מלאך, של כרוב בציורי רפאל. ועל כל נטיה וכפיפה, על כל עקול וקידה של גופה הרענן מתוח חוט של חן מיוחד, חן שיש לו קסם הצודד את הנפש. הנשמה מרובה בעלמה זו על גויתה: צמצום הבשר, קמוץ השלד ושפעת הרוח. ראיתי יופי רוחני חדש ונפלא במינו שהתלבש בשר ועצמות, מיתרים וגידים דקים ואמיצים, מבלי שהספיק להתעטף כל צרכו בגויה נחמדה זו והעודף של הרוח מרחף ומפזז מסביב לה ושולח קרנים מאירות וחמות החודרות לעין המסתכל בה. ועין המסתכל בעלמה ארצי-ישראלית זו נהנה מזיוה, מהודה והדרה הנאה, שיש בה עלית נשמה והתרוממות הרוח. עברתי ארצות רבות ומעולם לא ראיתי גוף יפה בעל קוים מלאים חיים ותנועה, קוים זורמים, מסתמנים ומתבלטים כל כך היטב בכל בת צחוק ובכל השתחויה קלה, כאלה שראיתי בעלמה זו. ואין אני יודע אם עיני – חוש ראיתי – התפתחה ברבות השנים כל כך עד שהחילותי להכיר בקוי הגוף, בשירתם ובלשונם המיוחדה מה שלא יכולתי להכיר עד עתה (מפני קצר המשיג ועמק היופי של המושג). או אולי היופי שראיתי היום בעלמה זו, חדש הוא באמת ובפעם הראשונה פגשתיו. יוכל היות כי דור דור ויפיו ובאמת יולד לנו יופי חדש. יוכל היות כי היופי של האשה הולך ומתפתח, הולך וגדול. יוכל היות, כי תנאי החיים החדשים, אשר בהם נולדה, גודלה וחונכה עלמה זו, הולידו וטפחו יופי חדש, גלוי ונסתר, צנוע ובכל זאת גם חצוף מעט… אמרתי בחפזי כי הוא, היופי הלז, חצוף מעט. אולם מבטא זה בלתי מדויק כל צרכו. הכנוי חצוף אינו הולמו כלל וכלל. יותר נכון: יופי זה, שהופיע הפעם לעיני הוא כאור הלבנה. עתים הוא מבהיק בכל טהרו ועתים הוא מתכסה ברשת שקופה של עננים קלים, מציץ ורומז, רועד וזורח הוא יופי זה מבעד הצללים הענוגים המשחקים עליו חליפות, ועוד הפעם צעיף ערפל פרוש עליו. היופי של עלמה זו הוא תכלית בפני עצמו, כי לא ליהנות ממנו הנאה גסה נברא. ההסתכלות בו מרחוק דיה להצית את נשמת הרואה ולהעיר בו מחשבות נוגות, געגועים רוחניים כמוסים לאיזה דבר שהוא גבוה מעל גבוה… מי הוא הגבר אשר יש לו שליטה על יופי זה! לפנים ירדו בני אלהים על הארץ ועתה: – בנות אלהים בצלם אדם תתהלכנה. גם הצירים והפסלים היותר נעלים של דורות עברו לא ראו בעיניהם, – או אולי ראו ולא הרגישו, – רוך ועדן של קוי גוף כאלה של עלמה עבריה זו. קומתה דמתה לתמר? חלילה – התמר הוא גס ומוקשה יותר מדי… קומתה דמתה – למה הוא דומה? לא אבקש דמיון לה, כי שפתי עניה וחסרה מלים. ראיתי היום שולמית חדשה בת זמננו. ולו יכולתי, כי אז שרתי לה שיר-השירים חדש. ואילו שרתיו בודאי שהיה קודש קדשים. מבלי אומר ודברים דברתי אתה הרבה. דברתי מה שאין הפה יכול להגיד ומה שאין אזן בשר עלולה לקלוט. יצא קו מעיניה וכל עושר השפה האנושית וכל אוצרותיה התבטאו בו. ועוד הרבה יותר הגיד לי ממה שיש בכחם של אלה להגיד. כלי המבטא ואוצרות הלשון – תשמישים קדמונים אלה גסים הם יתר מדי לנשמת-האדם החדשה המתפרצת להגלות ממחבואיה. טיסת הברק אינה נמסרת בחכיכת הגפרור על גבי הכותל. עין לעין תביע אומר שאינו מתרגם לשום שפה. עסוק הייתי בהבלי העולם של ברלין והנה נזדמן לי במקרה להפגש עם שולמית חדשה בת ארץ-אבות ובנים, ונפשי התעוררה לחיים חדשים. הפעם הקשבתי ואשמע בשורה מעולם ישן-חדש שכולו טוב ויפה. החלפתי כח, אזרתי חושי: עיני חמדה לראות פניה, אזני צמאו לשמוע אחת מהברותיה של העבריה החדשה, צלצול קול מלא נועם, חוזק ותום, ואצבעותי כמו נמשכו מאליהן למשש שערות המשי שלה (וברב כח עצרתין מעשות זאת) ואפי ספג אל קרבו לתיאבון את ריחות בשמיה הדקים והצנועים. עתה ידעתי כי יש לי חושים רעננים, כי עוד לא בלו מזקן ומטמטום הלב. עתה ידעתי כי יש נשמה בקרבי, והנשמה טהורה ושלמה, לא נפגמה ולא הטמאה. העלמה החזיקה פרח בידה: שושנה לבנה שהפיצה ריח דק מאד. ובטוח הייתי, שכל פרח הבא לידה, הבא בקרבתה, ריחו יותר נעים, יותר ענוג. ובטוח אני שנשמות שתיהן, של העלמה ושל – ואין אני מסופק כלל כי יש נשמה גם לפרח – ממקור אחד לוקחו. בטוח אני, שנשמותיהן אחיות הנה וחשות ומרגישות הן זו את זו וחולמות זו על זו. בזאת אני בטוח. ושום תכשיטים ועדיים לא היו על שולמית זו (אין מבשמים את הבשם). רק מרגלית אחת היתה משובצה ברביד המשי שעל צוארה. והמרגלית ינקה אור עמום, חום מלטף וכח מושך מבשרה ודמה… יש אבני שוהם ומרגליות העולות בערכן כשהן מקשטות נשים יפות ומלאות חן. קרבות ידועה שוררת בין אלה ובין אלה. העולם הוא מלא יחוסים נסתרים. ונימים בלתי נראים נמשכים בין נשים בחירות-יה ובין סגולות הארץ וקרקע הים. נשמה אחת, נשמת העולם תחין. וכמו שיש הבדל בין חרס ובין פנינת הפנינים, כך יש הבדל – ואולי עוד יותר עמוק ויותר דק – בין הנשים המצויות ושכיחות ובין מלכת הנשים, פנינת המין היפה. ופנינה זו נפגשה על דרכי בחיים, ואקרא לה: "שולמית של המאה העשרים". במאמרי "על דבר התיקונים בדת" הודעתי שאין כונתי במלת "תקונים", רק להביא בדתנו תקון מדיני ותקון ספרותי, ושם יעדתי לבאר את המלות האלה במקום אחר, והנני לבאר עתה את המלות האלה. אין את נפשי להזכיר עוד הפעם את יסודי הדברים בענין התקונים בדת, כי הדברים האלה גלוים וידועים הם לכל אשר קראו את מאמרי "ארחות התלמוד" וה"נוספות" למאמר זה ואת מאמרי האחרון הנ"ל, וגלוים וידועים הם גם לכל קוראי "הלבנון" אשר מגליון 20 שנה ששית עד גליון 26 שנה שביעית (יותר גליונות לא ראיתי עוד משנה שביעית) כמעט לא נמצאו עשרה גליונות שלא בא בהם זכרי לגנאי בויכוחים ופאסקווילים, ובהיותי סמוך על הגלויות האלה הנני לבאר את המלות "תקון מדיני ותקון ספרותי" הסתומות לאיזה קוראים, – כפי שאני מבין אותן. ובטרם אדבר הנני מודיע לכל קוראי דברי, שאינני חפץ להורות הלכה למעשה בדברי אלה, ויודע אני שאם גם תהיינה השערותי נכונות, עוד לא בא המועד להתנהג ככה בכל פרטי הדברים שאני מזכיר בזה; ואקוה כי המודעה הקטנה הזאת תספיק לי להסיר ממני עקשות פה של ישרי לב, היודעים כי רשות נתונה לחקור עד כמה ששכלו של האדם מגיע, ולהקנאים אני אומר: כל הרוצה להחרים ולנדות יבוא ויחרים וינדה, שכבר סרה מעלי אימת אותן האנשים, שלחישתן לחישת שרף, ונשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב… אם יבוא איש ויאמר: הן צותה ליבם או לחלוץ, וכל הקורא בשום לב דברי התורה (דברים כ"ה) יראה כי מצות היבום נאמרה לטובת האשה האמללה, להמציא לה מנוח על נחלת אישה, ומצות החליצה לענש של בזיון להיבם, שאיננו חפץ לרחם על יבמתו, שנגשה אל הזקנים ותבעה את עלבונה ממנו לפניהם, ואם כן, מי הגיד לנו, שגם אם היבמה מוחלת על עלבונה, גם אז היא זקוקה ליבם? או מי הגיד לנו שאסור להמיר ענש זה של חליצת הנעל, בענש אחר ככסף וכדומה, כאשר המירו חז"ל ענש "עין תחת עין" בממון, או ענש "וקצותה את כפה" הסמוך שם בפרשה, בממון? מדוע יחשב היושב בקרון שהעגלון נוהג בו ונוסע בתוך התחום בשבת לפושע מבטן? הלא אין כאן כל יסוד לאיסור! אין כאן משום משתמש בבעלי חיים, בהיות הקרון אך צדי צדדים שמותר (שבת קנ"ה) (ומה שכתב המג"א, שהישיבה בקרון היא צדדים ולא צדי צדדים, היא סברת הכרס!) וגם חשש חתיכת זמורה אין כאן, כי אם העגלון איש עברי, הלא יזכיר אחד את רעהו, כמו שהותרה הקריאה לאור הנר בשבת בשני בני אדם, ואם העגלון נכרי, – מה בכך אם יחתוך זמורה? – הרב הגדול ר' אברהם קראכמאל הוכיח, שהכלל הנודע "איזוהי טרפה כל שאיננה חיה" לא נאמר בפי החכמים הראשונים, רק אם סבת קצור חייה באה לה ע"י מפעולות מעכאניקות מחוצה לה כדריסת חיה, תחיבת קוץ ושבירה, שדומה לטרפה בשדה, שגם מיתתה באה מחוצה לה, אך לא ע"י פעולות טבעיות ע"י חולי, ודין מסוכנת למופת (החלוץ ח"ג במאמר "כהא דהיתרא"); חכמי התנאים מנו רק י"ח טרפות, אחרי כן נוספו עוד י"א: בסג"ר ושב שמעתתא (חולין מ"ב). הרמב"ם חשב עד שבעים, ובימי בעל "תבואות שור" היה מספר הטרפות משגגת "תרתי לריעותא" לבדה שמונים, וממנו עד בעל "עצי לבונה" נוספו, לעדות הרב קראכמאל שם, עד ק"כ בשגגה זו לבדה, ומה לנו החפץ בחומרות יתירות ומכבידות כאלה? ומדוע לא נשאל את פי חכמי הטבע על כל מוסכמת בין הפוסקים לטרפה, אם היא חיה או לא? מי יכחיש העדר ידיעת הפוסקים במה שנוגע לחכמת הטבע והרפואה ויאמר, שבפלפוליהם שפלפלו בדברי מפרשי התלמוד הצליחו לדעת גם כל הנחוץ להם בחכמת הטבע והרפואה בעניני הטרפות? התורה אסרה לבשל בשר גדי בחלב אמו וחז"ל פירשו שכל בשר אסור בכל חלב גם באכילה גם בהנאה, אחרי כן אסרו לאכול בשר וחלב בסעודה אחת, כי אם בשתי סעודות; ומי הגיד להפוסקים (ש"ע יו"ד פ"ט) ששיעור ההפסק בין סעודה לסעודה, הוא משך שש שעות? ומי הגיד להם, אחרי גבינה קשה צריך להמתין שש שעות לאכילת בשר? ומי הגיד להם, כי תבשיל של בשר ושומן של בשר דינם כבשר עצמו? איזה הדרך עבר על הפוסקים לאסור מיני קטניות בפסח? מי הוא המחוקק הנאמן אשר ברא לנו כל החומרות היתרות בעניני שחיטה, כאיסור שהיה במשהו (יו"ד כ"ג) למרות הלכה מפורשת (חולין ל"ב) שנתנה שיעור בשהיה, וכדומה? מאין לקח לו הרמ"א הכח לבוא בקול מושל להסכים (מס' י"ח עד סי' נ"ח) על איזה מנהגים ולחתום עליהם בטבעתו: "ואין לשנות!" ולהטריף ששת וארבעים כשרות נגד בעל הב"י, מאשר לא היה בקי בבדיקה או מאשר לא רצה לקבל החלוק שחלק בעל הב"י בין הנפרדים? על מה סמכו לאסור הלעטת עופות, שאין להם שחיטה מן התורה? מה הוא היסוד לכל החומרות היתרות והמנהגים המהבילים בה' שבת, פסח, תערובות, ספקות ונדה וכדומה? הנה אם ישאל איש לתקן כל הדברים האלה, יקרא התקון הזה תקון ספרותי, כי האיסורים האלה לא נאסרו מעולם ברוח משפט, כי אם בחפץ להעיק על העם מבלי כל יסוד וחשבון, מהעדר עיון נכון והגיון ישר ואינם נתלים בזמן, כי אין לשהיה במשהו ולהעת שאנו חיים בה מאומה. אם יבוא איש ויאמר: הנה חז"ל אמרו, שאיש נכרי אוסר רשות לענין טלטול בחצר (עירובין ס"א) ודין זה איננו נוגע בענין שבת מאומה, ומטרתו אך להכביד על היהודי שלא ידור ביחד עם בן עם אחר, שמא ילמוד ממעשיו, ובהיות הנכרי חושש לכשפים לא ישכיר לו מקומו לעירוב, ואז ילחץ היהודי לעזוב משכנו זה, לגור אך עם אחיו (שם ס"ב); אך עתה בהיות גם בן עם אחר חכם לבלי לחוש לכשפים, ואין אנחנו יושבים עוד במצר ברחוב מיוחד, והננו יושבים ביחד עם שאר עם הארץ על פי צרכי חיינו, הלא לא נועיל מאומה אם גם נורה הלכה שבן עם אחר אוסר רשות, ומדוע לא נבטל את הדין הזה המעיק עלינו, מבלי היות בו עתה כל טעם וריח? הנה חז"ל אסרו לצאת בשבת בדבר שהוא משא לדעתם, והתירו בכל דבר שהוא תכשיט, ומדוע לא נצא במשענת, במחסה משמש (מבלי הבט על דברי הגאון בעל נוב"י שבדה מלבו טעם לאסור גם פתיחתו משום אהל) ובמורה שעות, שהם תכשיטים בימינו אלה, ולדעת התלמוד אין חילוק והבדל בין הוצאה ביד ובין הוצאה שעל הגוף כלבישת בגד? ומדוע לא נוכל לטלטל מטפחת משום כבוד הבריות, כמו אבנים מקורזלות? (שבת פ"א) ומדוע לא נתיר סתם יינם בשתיה, הלא אין הנוצרים והמחמדנים עובדי ע"ז, ואין יין נסך במציאות, ומותר יותר ממים גלוים במקום שאין נחשים מצויים, והדבר הזה גורם איבה לנו, שהרי כל עצמו אינו נאסר אלא בשביל שנגע בו הנכרי?! הנה אלה וכאלה יש בהם תיקון מדיני וספרותי יחד, כי מלבד שאין לדברים אלה יסוד נאמן בהגיון התלמודי אחרי שבטל טעמם, הנה הזמן הזה דורש בחזקה להתיר אותם! כל הדברים האלה, שהם פרטים מסוגים שונים, אין בתיקונם עקירת דבר מן התורה וקיצוץ נטיעות גפנים מכרם ה' צבאות, כי עד כל ימי עולם יאסר לנו לסבב פעולת ההבערה, או במלות אחרות: הוצאת האש ממקורו, מן הכח הטמון באבנים אל הפועל ועד תכלית אור עם חשך ילחץ היבם ליבם או לקבל עליו ענש בעד מיאונו ליבם אם היבמה תדרוש את עלבונה ממנו, – כאשר נשארה השמטת כספים בלי פרוזבול, איסור הנדר בלי התרה, ואיסור בל יראה ובל ימצא בלי מכירת החמץ; הפרטים ישתנו לפי התנאים ודבר התורה ביסודו ועיקרו יקום לעולם! הדברים האלה, מן "אם יבוא איש ויאמר: הנה איזה חכמים בתלמוד" עם ההערות ועם המודעה הקודמת עד כאן, נשמטו ממאמרי "על דבר התקונים בדת" שנגמר אצלי בחודש סיון משנת תר"ל, והנני מבקש מחכמי לב להגיד משפטם על דברי. יודע אני שאותן המעשנים בשבת וכדומה לא חכו על, שאראה פנים להיתר בענין זה, אך יודע אנכי גם כן, שהכפירה הבאה משרירות הלב לא מן ההגיון החפשי מזקת מאד. אנשים רבים שאינם בטבעם בעלי דעות חפשיות חפצים להיות כופרים בתורה מפני שאינם יכולים למשול ברוחם ולכבוש את יצרם לשמור את החקים הכבדים עליהם, ואם נראה להם צד של היתר למעשיהם, ידעו שבזה שעברו על דבר פלוני לא עברו עוד על תורת משה, ולא יכפרו בה על פי שרירות לבם, ולא יקוים בהם מאמר המשנה: "עבירה גוררת עבירה"!… אנכי ומתי מספר עוררנו שאלת התקונים ברוסיא, לא לתקונים במנהגי בית הכנסת ועבודת ה', שאין איש יחיד לעצמו מרגיש נחיצותם, ואין אנחנו כעבדים כפותים וחמורים מסבלים בלעדיהם, רק תקונים נחוצים אל החיים. דברינו היו לרוח, עלינו על הבמה וירדנו פצועי אבנים בבשת פנים; אך החיים והצרכים עושים את שלהם, ועקשנות הרבנים וחסרון דעתם את החיים לא יעצרו בעד עולם המעשה אפילו כמלא נימא. אילו היו הרבנים מבינים שחקירותיהם העיוניות הפורחות באויר, והפלפולים האויריים שהם עוסקים בהם אינם מניחים להם להבין ולדעת שהעם חי וצריך הוא ומוכרח לחיות ואיננו יכול להיות חולם כמוהם; אילו היו עיניהם פקוחות מעט לראות מבתי מדרשיהם השוממים שמינית שבשמינית ממה שנעשה בעולם המעשה, – היו יודעים ומבינים שלא מחפץ "לנשק את אהובתי בראש כל חוצות" כתבתי מה שכתבתי, אלא מפני שאני יודע ומבין יותר מהם, וחפץ אנכי בקיומה של הדת, ויודע שהעם החי ובעל תנועה אינו יכול לקיים את הגזרות הנושנות והמעופשות שהן חנוטות ועומדות ומכבידות על החיים! הדת יסודה בעיון והחיים יסודם במעשה; גלוי וידוע להתנהג על פי חקי העיון הרחוק מן המעשה. בזמן הבית הראשון שהיו ישראל חיים ובעלי תנועה לא שמרו ולא יכלו לשמור את הדת העיונית, שלא נתקנה כראוי לפי חליפות חייהם וצרכיהם בזמנם. אנשי כנסת הגדולה שהבינו זאת, השתדלו לחבר את הדת והחיים יחדו בתקוניהם הרבים שעשו בדת וחפצם הצליח בידם. אחרי החורבן שנטלו החיים מישראל, שמרו גם יכלו לשמור את הדת בכל פרטיה ודקדוקי עניותיה בכל הזמנים והתקופות השוממות. המת הוא למטה מן הזמן ולא יתפעל ממנו, והעם המת שוים אצלו כל הזמנים וכל המקומות. עתה התעוררנו לתנועה ולתחיה, והדת, שנתחברה במשך מאות שנים מתות, לא תוכל להתקיים בידי אלפי אנשים חיים, והנה היא קוראת: "החיוני ותקנוני, כדי שאהיה ראויה לעמי!". התועיל אטימת אזניהם של הרבנים להשתיק את הקול הזה? מסופק אני מאד!… יצאו נא מורינו מבתי מדרשיהם ויראו מה העם עושה, ומה הוא מוכרח לעשות, ויבינו עד כמה הם מועילים בעקשנותם! מושך בעול בבית-מסחרו של רוזנגרטן נסגרו כבר דלתות-החלונות, נסגרה בבריח-ברזל גם הדלת האחרונה מעבר החצר, רק הדלת לעבר הרחוב היתה פתוחה עוד למחצה. בקרבת הדלת הזאת, נשען על חבילת-סחורה חבושה התנמנם מעומד הצעיר בעוזרי-המסחר, נער כבן חמש-עשרה שנה, אשר החזיק בידיו צרור מפתחות ומנעולים גסים. הוא חכה לשנים, אשר נשארו עוד בבית המסחר, עד כלותם את מלאכתם. אלה השנים היו: בעל בית-המסחר, שמחה רוזנגרטן ורואה-החשבון ברוך שיפלינסקי. מרחוק נשמעו זה אחר זה עשרה קולות של אחד השעונים בעיר. ושיפלינסקי כלה את מלאכתו, סגר את ספר-החשבונות הגדול המונח לפניו ויסדר את הספרים העבים האחרים, המפוזרים על פני השלחן הרחב ועל עמוד-הכתיבה הסמוך. הוא אמר כבר לקום מעל מושבו, אך נהם באותו רגע, כאלו זכר פתאם דבר-מה, וישאר על מקומו צופה לעבר בעל בית-המסחר, אשר היה עסוק עוד במלאכתו, למנות ולחשוב צרורות כסף שונים. רואה-החשבון הסתמנה לאות רבה, עיניו היו נעצמות לרגעים מעצמן ובכל חזותו נכרה תשוקה עצומה להקדים לכתו מזה כדי למצוא מנוחה; אך הוא התגבר על נטיותיו הטבעיות ויוסף להשגיח דומם ובלי תנועה אל האדון, אשר לא פסק רגע מעבודתו. הוא מנה וחזר ומנה את הכסף, רשם וחזר ורשם את הסכומים המתקבלים, אחר ערך וחזר וערך מספרים שונים זה אל זה. סוף סוף כלה גם רוזנגרטן את מלאכתו ויעביר בפעם האחרונה על טור המספרים, הרשום בקונטרס הכיס, המונח פתוח לפניו. באותו רגע נגש שיפלינסקי אליו. האדון קדם את פני רואה-החשבון בבת-צחוק של רצון וידידות של חגיגה, אך אלה לא עודדו, כנראה, את שיפלינסקי, אשר פתח בקול שפל של מבוכה נכרת: – אמנם מתבושש אני כבר להשתמש כל כך בנדיבותו, אדוני רוזנגרטן, אך ההכרח מאלצני לפנות עוד הפעם… בת-הצחוק על שפתי האדון רחבה עוד קצת יותר ובקולו נשמעה חגיגה כפולה, בהפסיקו את המדבר: – למה היא ההתנצלות היתרה הזו?!… לא זאת השנה הראשונה, שאנו מכירים זה את זה – להתבושש אין פה בכל אופן כל סבה… כמה נצרך לו? – חמשה-עשר רובל – השמיע שיפלינסקי בלחש, ובלי-הכרה, רק בתנועה מכונתית העביר את כף ידו על מצחו: כף-היד רוטבה קצת מרסיסי-הזעה הדקים, אשר כסו את המצח… – טוב, – ענה האדון ויחל לגולל את חבישת הניר של אחד מצרורות-הכסף. אחרי רגע קטן הוסיף: – כן הוא, העקר שכחתי: מה שלום הילד?… העוד לא הוטב לו?… – לעת עתה לא! – חבל, חבל!… ומה הרופא אומר? – הרופא אומר, כי סכנה מיוחדת אין בדבר, אך.. שיפלינסקי לא הספיק לכלות את דבריו, כי באותו הרגע כלה האדון למנות את הכסף וימסרו לידו. עוד פרזות אחדות בנידן זה: דברי-תודה חמים מצד רואה-החשבון ותשובה ענותנותית מצד האדון, כי איננו ראוי כלל לתודה זו. – ושניהם עברו בשיחתם לעניני עסק שונים. בינתים לבשו את אדרותיהם, יצאו לחוץ ועמדו על יד עוזר-המסחר הצעיר, אשר סגר אחרי צאתם את הדלת, ושיחתם כלתה רק אז, כאשר נפרדו בקרן שני רחובות ויפנו איש לעבר מעונו. מעון שיפלינסקי לא היה קרוב ביותר אל בית-המסחר, ואחרי הפרדו מעל אדוניו היה צריך לעבור עוד מרחק לא מעט. התשוקה לדעת בהקדם, מה נעשה שם בבית, החישה את פעמיו ברגעים הראשונים; אך מעט מעט גברה עליו לאותו ותמעט את מהירות הליכתו: הוא הלך לאט, שקוע במחשבות. מחשבותיו סובבות על מחלת ילדו, על הדאגה והטרדות, אשר גרמה המחלה הזאת בימים האחרונים לו ולבלומה אשתו; ברעיוניו נערכים חשבונות-כסף, נזכרים סכומים שונים, אשר הוצאו לשכר הרופא ובבית המרקחת בעד סמי-רפואה – – ולואי שיביאו כל אלה, לפחות, את התועלת הרצויה! – חולף רעיון במוחו, והתשוקה לדעת, מה נשמע שם בביתו, מתעוררת בו מחדש בתקף רב ומריצה אותו להחיש צעדיו; אולם אחרי – הרופא החליט עוד בבקר, כי הסכנה כבר חלפה! והוא כאלו מתנצל בזאת על רפיון אינרגיתו, אף על פי שבאמת קרוב יותר לשער סבה אחרת. בזכרונו עוברים משים אותם הפרטים אשר היו רק זה כרבע שעה, פרטי הדבר בשעה שבקש וקבל את הכסף מיד אדוניו… הוא איננו יכול לתת גם לעצמו חשבון ברור על רגשותיו אלה, אך הוא מרגיש מין דכדוך-נפש מיוחד, – הוא מרגיש, כי על ידי המגע בנקודה זו נטלת ממנו כל אינרגיה וידיו רפות… – האמנם יש עוד אפשרות לסלק בזמן מן הזמנים חוב עצום כזה?! חפץ לטפל בהשאלה הזאת, אך היא נערכת לפניו נגד רצונו, ובכאב-לב רב אנוס הוא לזכור, כמה חב כבר לאדוניו במשך השנים האחרונות. בשעות דחוקות שונות, כשאין שכרו מספיק לצרכיו, הוא מקבל סכומים מסוימים על חשבון שכרו להבא; אולם גם בהעת הבאה הצרכים מרובים, הם מתאימים בקושי לסכום המשכרת, עולה ורב יותר ויתר – – אמנם, – נגרר רעיון חדש אחרי הרעיונות הקודמים – עוד מאושר אני, כי הזדמן לי אדון נדיב-לב כזה, הנוטה לחסד ומותר הרבה על שלו – ומה הייתי עושה, לו… הוא מסיח את דעתו בחזקה מהנקודה הזאת. הרעיון: מה היה עושה, לו היה אדוניו מתיחס אליו באופן אחר? – עולה פעם בפעם על רוחו, אך הוא משתדל בכל פעם להסתלק ממחשבות כאלה, המביאות אותו מבלי משים במבוכה רבה ומבליטות מין סתירה פנימית בנפשו, מין נגוד עצום ברגשות עצמו… בשעה שמצד אחד הוא מאשים את עצמו בכפית-טובה בשביל הרהוריו הרעים – באותה שעה, מצד אחר, איננו יכול בשום אופן להסתלק מאותם ההרהורים, המזדעזעים נגד רצונו בקרב נפשו ולוחשים לו בלי-חשך, כי מוטב היה, לולא היתה כלל הטית-החסד זו, המעמסת עליו חובה כבדה של הכרת-תודה… מבלי משים חולפות בזכרונו שיחות שונות, שהיו לו במקרים שונים עם רבים ממיודעיו, בעלי-פקודה כמוהו, מדברי כלם מבצבצת איזו איבה מיוחדה ביחוסם להאדונים בכלל וביחס לאדוניו של האיבה הזאת, הכללית והפרטית, אין אחד ממיודעיו מבקש גם להסתיר… – האמנם צודקות הן התביעות האלה? האין פה עוות-דין של הצד האחד הנוגע בדבר?…. מיודעיו מבני-אומנותו רגילים לכנות אותו בשם "סניגורם המושבע של האדונים" – האמנם אפשר לבטל בהלצה כזו את כל טענותיו? – האדונים נוטלים ממנו את עתנו וחפשנו, הם מחויבים אפוא להספיק לנו גם את כל צרכינו ההכרחיים – כן הוא באמת; אולם איזה הוא שעורם הנכון של הצרכים ההכרחיים? מי זה ידע לקצוב איזה דבר הוא הכרחי ואיזה דבר הוא מיותר?!…. ושיפלינסקי עצמו לא הרגיש בזאת, איך נעתקו מחשבותיו מעט מעט מהמשפטים הכלליים אל עניניו הפרטיים. ממסבות הימים האחרונים, אשר גרמו לו הוצאה יתרה והכריחו אותו לבקש מאדוניו כסף שלא בזמנו – מהסבות הקרובות האלה עבור מחשבותיו מבלי משים אל מסבות אחרות, רחוקות יותר. הוא זכר את הימים, שהיה מותיר עוד בהם משכרו וצובר בתור פקדון. הדבר הזה היה לפני ימים רבים, אך במשך שנים הרבה היה כסף-פקדונו ממציא לו עוד רוחה בעתות-צרה; רק כשלש השנים האחרונות… … קץ דרכו שם קץ גם למחשבותיו המעציבות: הוא הגיע עד פתח מעונו. כמעט נכנס שיפלינסקי, התבונן תכף לסמנים אחדים מעוררי-חשש: הדלת החיצונה לא היתה נעולה ובמסדרון נראו אדרת, שמיכה וזוג ערדלים של איש זר. הוא לא משל ברוחו עד הסירו את אדרתו, ובחלצו רק את ערדליו נכנס אל החדר הראשון, הוא חדר-האכל. שם לא היה איש, אך מחדר-המשכב הסמוך נשמעו אנקות ילד וקול דברים מקוטעים – – האמנם?! חלפהו פתאם כברק רעיו נורא, והוא הרגיש, כי ברכיו פקות. באותו רגע נכשל מאי-זהירות באחד הכסאות והכסא נעתק בשאון ממקומו. לשאון הזה חרדה בלומה ממקומה בחדר-המשכב ותגלה בפתח. – מה נהיתה? – התמלטה מפיו קריאת-שאלה ויותר לא עצר כה להשמיע דבר. – האמנם לא פגשתך ניחקה בדרך?… ובלומה ספרה בקצור ובדברים מקוטעים את אשר קרה. במצב ליבלה – הילד, אשר חלה לפני ימים אחדים – לא נראה כל שנוי לרעה, אך לעת-ערב נגלו בשפר'נקה – ילדה כבת שלש שנים – סמנים מחרידים: שעול תכוף, גניחה צרודה וחום במעלה גבוהה… הרופא בודק עתה את החולה, אך לא החליט עוד דבר… ניחקה – המשרתת בבית שיפלינסקי – נשלחה אליו לבית-המסחר, לבל יאחר לשבת ולבל ישכח לקחת כסף מהאדון… שיפלינסקי נכנס אחרי בלומה אל חדר-המשכב, אך על שאלותיו השונות של הרופא השיבה רק האשה, והאיש שמע והסתכל דומם. הוא פתח את פיו רק אז, כאשר כלה הרופא את בדיקתו וחקירתו ויפן לצאת אל החדר החיצון. – מה יש עוד לשאול – ענה הרופא ברגז קל על שאלת שיפלינסקי – הלא מראש העירותי בכם להבדיל את יתר הילדים… להבדיל בהחלט… המחלה הזאת מתדבקת… – אין פסת-ניר ודיו?… הרופא הפסיק בשאלה הזאת את דברי עצמו וישב לרשום את הריצפט; אך גם בתוך באוריו והערותיו על דבר שעורי הסמים וזמני שתיתם. על דבר האמצעים, שיש להשתמש בהם, ועל דבר הסמנים השונים, שיש לשים לב אליהם – בתוך כל אלה לא שכח להזכיר פעמים אחדות על דבר התדבקות המחלה ונחיצות ההבדלה המחלטה ביחס אל יתר הילדים… שיפלינסקי לא ענה להרופא דבר. בעמק נפשו, הזדעזעו אמנם מיני רגשות שונים לשמע דברי-התוכחה האלה; אולם גם אחד מהרגשות השונים לא הסתמן בברירות מספיקה,לא התעכב הרבה, רק חלף במהירות, רפרף ממעל ויגע נגיעה שטחית בנפש… במהירות הברק חלף בדמיון שיפלינסקי ציור הדברים, שנהיו בבית רוזנגרטן לפני חצי שנה, כאשר חלה אחד הילדים ובמחלה היה חשש מועט לסכנת התדבקות. הציור הראשון התחלף כהרף-עין בציור אחר. בזכרונו התעוררו פרטים נשכחים למחצה, פרטי מחזה, אשר נגלה לעיניו פעם לפני ארבע או חמש שנים. במקרה נזדמן לו לסור אל מעון כורך-ספרים אשר גר יחד עם עוד שני בתי-אב במרתף אפל ולח, בעל שני חדרים לא-נרחבים, ובתוך הדחק והחלאה ההם שכבו שלשה ילדים חולים, אשר דבקה בהם המחלה בעברה מזה לזה, ובכל זאת לא הרחקו יתר הילדים מהחולים – – אכן לא לעניים נועדו חקי ההיגינה, אמצעי הזהירות! ואז – זוכר הוא – התכוץ לבו מכאב פנימי עצום מאד: דאבה על ההורים האמללים, שעניותם איננה מניחה להם לדאג לשלום ילדיהם כדבעי – אז היה נד לאחרים!… … רגעים מעטים אחרי שעזב הרופא את הבית לבש שיפלינסקי עוד הפעם את אדרתו ויכן ללכת. המשרתת כבר עיפה ברוצה מרחק רב אל הרופא ואחר – אל בית-המסחר, על כן החליט ללכת בעצמו אל בית-המרקחת. בבית המרקחת היה שיפלינסקי אנוס לחכות כשעה שלמה, עד שהגיע תורו ועד שהכינו את הסמים על פי הריצפט. מלבדו היו שם עוד חמשה – ששה אנשים, שכלם עמדו וישבו דומם; רק לחישת מים רותחים, אשר נשמעה בלי-הפסק מהחדר השני, הפריעה את הדומיה; לפעמים התערבה בזאת גם שחיקת סממנים, אשר שחק עוזר-הרוקחים… כל אלה נסכו מין עצבות, עצלה ונטיה-לשנה על שיפלינסקי, אשר נטה אל הפנה, המרוחקה ביותר ומוארה פחות מהאחרות, וישב שם על הדרגש המקולע. ראשו נטה באפס-כח לאחריו, עיניו נעצמו למחצה, ובמצב כזה ישב והסתכל, מבלי העמק חקר במראה-עיניו, – ישב ויחשוב, מבלי התבונן למחשבות עצמו… במשך זמן מה הסתכל בפני האנשים, המחכים כמוהו להכנת סמי-הרפואה, אשר הזמינו, ומבלי-משים עלו על לבו מחשבות והשערות שונות על דבר מיני המחלה, שגרמו להזמין את סמי-הרפואה האלה, ועל דבר המזמינים, איזה יחס יש להם אל החולים… הזקנה הכפופה ההיא, המקבלת מיד עוזר-הרוקחים את הצלוחית והקופסה, היא בודאי אומנת בבית עשיר; הילד האמון על ידה חולה; אותה מלוה משרתת-הבית, היא הנערה, שתי העלמות הצעירות, העומדות זו בצד זו על יד השלחן ומשגיחות היטב אל כל תנועותיו של חניך-הרוקחים – אלה אחיות הן בלי ספק… הן מחכות בקצר-רוח רב: אולי מפני שהרפואה נחוצה, ואולי מפני שהן יראות ללכת יחידות מזה?… ומי הוא החולה בביתן: האביהן, אם אמן, או אולי אח יחיד?… הוא לא נתן לעצמו חשבון, מדוע מענינים אותו כל הפרטים האלה, שאינם נוגעים לו בשום אופן: ההתענינות הזאת באה מאליה, והוא לא הכיר אותה כמעט גם בעצמו – בינתים עברו עיניו מהקונים אל הרוקחים, ואחרי עיניו נמשכו גם מחשבותיו. הוא הביט אל עוזר-הרוקחים והחניך, העוסקים איש איש במלאכתו בלי חפזון ויחד עם זאת – בלי הפסק… בעיניו לא היה כל ספק, כי שניהם נלאים מאד עבודת-היום הממושכה. הם נכספים בודאי מאד למנוחה, אך לבם אומר להם, כי לא כל כך מהרה יעלה הדבר בידם… עוד לא אחת ושתים ירגיזום ממנוחתם במשך הלילה… – גם החיים האלה אינם נעימים ביותר! – בא לידי מסקנה, והמלה "גם" נותנת למחשבותיו מבלי משים מגמה חדשה: הוא עובר מעט מעט למצב עצמו, אל אותם תנאי-החיים, שהוא נתון בהם, ואל אותן המסבות, הגורמות לו להיות טרוד כל הימים ונוטלות ממנו פעם בפעם גם את היכלת להנפש כדי צרכו בלילות – – האמנם רק הוא אשם בכל זאת?… הכנוי "הוא" מכון אל אדוניו רוזנגרטן. השאלה הזאת מתעוררת פעם בפעם, אך שיפלינסקי מתקשה להשיב עליה בברירות. אמת הדבר כי בבית-המסחר מוטלת עליו עבודה רבה; כל הספרים נערכים וכל החשבונות נעשים רק על ידו; אולם… האם נסה לדרוש עזר ואדוניו לא נעתר לדרישתו?!… – ומדוע הוא מחריש באמת ואיננו מנסה, לפחות, לדרוש? גם השאלה הזאת איננה חדשה כלל, כי לא אחת ושתים נערכה לפניו… הדבר איננו ברור אמנם גם בעיניו, איננו מחור גם לו כל צרכו; אך מין רגש פנימי נעלם לוחש לו תמיד, כי הדבר הזה איננו צריך לדרוש: מוטב שיעמל הוא עצמו עוד שעות אחדות יתרות, אך עוזר הגון אל יהיה על ידו!… – מי יכול לדעת, לראות מראש את הבאות?!…. כמה מקרים כאלה כבר היו!… – אמת הדבר, רוזנגרטן איננו קמצן כל כך, שיכשר בעיניו לעשות מעשה כזה בשביל חשבון פעוט; בכל זאת… מוטב שישארו הדברים כמו שהם עתה… מצב-נפש שיפלינסקי הוא מאותם שהאדם מסתלק בהם בחפץ-לב מכל שנוי, מסתלק גם מכל שאיפה לאיזה דבר שיהיה; רק חפץ אחד ממלא אז את כל הנפש, חפץ להקפא במנוחה שלמה על מקום מקום אחד, להשאר בלי כל תנועה קלה… מצב-נפשו זה היה צר לו כמעט לראות, איך עוזר-הרוקחים מכלה להכין את סמי-הרפואה, הנועדים לו: הוא נתעצל למוש ממקומו, נתעצל להניע אחד מאיבריו – כמו על כרחו קם ממושבו, סלק את המגיע ממנו ויקבל את המוכן לו. ראשית השנה הראשונה אחרי חצות-הלילה הגיעה כבר כאשר יצא לחוץ. בשעה שהלך מבית-המסחר למעונו טפטף גשם דק וקר, אחר – בהליכתו לבית-המרקחת היה הגשם מעורב בכפור, ועתה – בחזירתו כבר חדל הגשם, אך הקור גבר ומרצפת הרחובות הרטובה מקודם נעשתה חלקלקה מאד. קשה ביחוד היתה ההליכה בצדי-הרחוב: רק בהתאמצות רבה רגעים מעטים כבר הרגיש שיפלינסקי, כי כל גופו רטב מזעה, ויעבור אל אמצע הרחוב. – מה היה, לו נפלתי ונפצתי בנפלי את צלוחיות-הסמים שבידי?… אולם גם הרעיון היחידי הזה לחשב מחשבות. הוא הלך בכבדות, כי הרוח העז והקר נשב לעבר פניו וידחפהו לאחור; לרגעים היה אנוס לעמוד ולפנות הצדה מעט מפני הרוח החודר ודוקר כמו במחטים – ובכל זאת לא נתן קץ דרכו כל שמחה בלבו; להפך, נראה היה, כאלו נעמה לו גם ההליכה הכבדה הזו הרבה יותר מהכניסה לביתו… שם מסר את הצלוחיות ליד בלומה והוא עצמו נעצר זמן מה בחדר-האכל, כי לא נכון היה לגשת אל החולים ברגע בואו מהחוץ, מהקור שברחוב… עיניו כאבו מאור-החדר אחרי חשכת הרחוב. קצות אזניו ופניו האדימו ויתלהטו מהחם אחרי הקר – וכל ההרגשות האלה התחלפו מהרה בהרגשת עיפות כבדה מאד: הוא עבר ברוב עמל אל חדר-המשכב, כרבע שעה היתה בלומה עסוקה בילדיה החולים ולא שעתה אל אישה, אשר ישב בקרבתה דומם ובלי-תנועה; פתאום כאלו נזכרה דבר ותפן אליו: – הן לא אכלת עוד, ברוך, מהצהרים מאומה… הנך רעב בודאי… שם על הדף התיכון בארון-המזון מוכנים כעכים, מליח עשוי… בארגז מימין יש נתח כרכשאה… אולי חפץ אתה כוס חלב מהבקבוק?… שיפלינסקי לא זכר כלל עד הרגע הזה, כי לא אכל עוד בערב, וגם כשנזכר עתה, לא ידע בעצמו, החפץ הוא לאכול אם לא?… הוא הוסיף להחריש, לא ענה דבר, שהוסיף להסתכל בפנים האלה, בה במדה תקפהו יותר ויותר מין רגש מוזר, מוזר מאד ובלתי-ברור גם ברגעים הראשונים – – אכן, איש טוב ורחמן אני! – הסתמן אותו הרגש יותר ויותר, הסתמן ומעט מעט התגלם ברעיון מסוים – היא בכל טרדותיה ודאגתה להילדים לא שכחה גם אותי וסעודתי, ואני… פני בלומה הכחושים והכמושים, עיניה הטרוטות מבכי ונדידת-שנה, העגולים הכחולים-כהים שמתחת לעיניה וכל חזותה הנענה והמדוכאה עוררו בלבו רגשות צער וחמלה רבים. יחד עם אלה הרגיש גם מוסר-לב קשה ותרעומות נגד עצמו, שאיננו חס על אשתו כראוי – – לא, כן לא יעשה! – החליט בנפשו, וההחלטה הזאת נתנה לו כח חדש, הסירה פעם אחת את לאותו הקודמת ותעורר בקרבו אינרגיה עצומה. …בלומה סרבה זמן רב, נסתה להבטיח, כי איננה עיפה עוד, נסתה להוכיח, כי לו נחוצה המנוחה יותר מאשר לה; אולם דבריו חזקו עליה והיא נאותה לשכוב בתנאי, שיעירנה אחרי שעות אחדות. כאשר נוכח שיפלינסקי על פי נשימתה הקצובה של בלומה, כי ישנה היא כבר, קם לאטו ממושבו ויתבונן בשימת-לב רבה אל הילדים החולים, אשר שח בזהירות וימשך קצת למעלה את השמיכה הקלה שעל הילד ובערישת הילדה העתיק מעט את הכר, אשר צנח הצדה וישמט מתחת לראש החולה…. עוד רגעים מעטים הסתכל בפני הילדה השוקטים, האזין לנחרתה הצרודה, אחר הביט אל השעון, ובהוכחו, כי עוד שעה ורגעים אחדים עד "נתינת" הסמים – פנה לצאת מחדר-המשכב אל חדר-האכל; אולם בעברו על יד המטה נעצר עוד הפעם, כי נמשכו עיניו מבלי משים אל בלומה הישנה… היא התירה בשכבה את לבושה ממעל וחלקי צוארה, כתפה וחזה היו חשופים… מה כחושה היא כלה! רק עור יבש מתוח על עצמות בולטות, וצבע העור עפרורי-כהה… עינו עברה על פני הלחיים הצומקות והשוקעות, על פני החוטם והסנטר המחודדים, על פני היד הצנומה, הפשוטה באפס-כח, ועל פני כף-היד, שכל פרקי עצמותיה וגידיה בולטים מתחת להעור הדק והיבש כקלף – כל אלה עברו לפני עיניו במראיהם עתה, ובדמינו הצטיר מראה של אותה האשה עצמה בזמן אחר, בעבר לא-רחוק עוד כל כך – – רק תשע, עשר שנים! לוחשות שפתיו ולבו מתכוץ ממין כאב נורא, שאין לבאר אותו בדברים – רק תשע, עשר שנים, ומה נשאר ממנה!?… הוא עובר הלאה ונכנס אל חדר-האכל, אך הרגשת הכאב הפנימי איננה חולפת גם שם – – האמנם אשם אנכי?! – מנסה הוא להרגיע את עצמו; אולם הדבר הזה איננו עולה בידו: ישנה לו וישלש עד לאין קץ, כי לא בו האשם, אך שם בעמקי נפשו פנימה עוד ירחש הרגש המר הקודם, לא תכחד בשום אופן ההכרה הברורה של אחריות עצמו!… הוא מתקשה בינתים לזכור, מה הניע אותו להכנס הנה? אין כל ספק, שדבר-מה עוררהו לזאת; אולם מה הוא אותו הדבר, איננו יכול לזכור עוד… עיניו עוברות מחפץ אחד למשנהו בחדר, אולי יעוררו אלה בזכרונו את הנשכח, וברגע שעינו נחה על ארון-המזון, עולה על לבו מבלי-משים: – הזה הוא הדבר?… לא, לא!… לאכול איננו חפץ כלל, לא חפץ גם לפני כן.. ועינו נחה רגע על שלחן-הכתיבה שם בפנה. מקומו הרגיל של השלחן הזה הוא בחדר-המשכב, אך כשחלה הילד ונעשה שם המקום צר, הוצא השלחן לאיזה זמן הנה, אף על פי שגם צר המקום מאד… מוח שיפלינסקי עסוק זמן-מה בהפרטים הבלתי-חשובים האלה ורק פתאם הוא נזכר: – הלא זה הדבר!… כן, כן!… ואיך יכלתי לשכוח?!. שיפלינסקי הרגיש זעזוע חזק, כאלו דחפו מי בכח, ובאותו הרגע הרים את ראשו, הנטוי אל חזהו. ברגע הראשון לא אבה להאמין, אך סקירה אחת בהספר הפתוח לפניו הוכיחתו, כי נרדם באמת: הוא לא הפך גם צד אחד בספר… הוא נטה לאחריו, נשעל בערפו על גב הכסא ועל שפתיו נגלתה בת-צחוק. באירוניה מרה ומפח-נפש חשב: – זה הוא משפט הקריאה הזאת!… וכמה שבועות עוברים ללא קריאה בהחלט!… עיניו מביטות נכחן, אל המנורה הדולקת, אך המבטים האלה נטויים בלי-דעת, רק מפני שהוא קופא על מקומו בלי-תנועה – ומצב הקפאון הזה מטביע חותמו גם על מהלך מחשבותיו של שיפלינסקי: המחשבות האלה הולכות ונמשכות באטיות מיוחדת, הן נגררות זו אחרי זו בעצלתים, מסתעפות היותר-קרוב, מבלי כל הקפיצות הרגילות לצדדים, מבלי כל הדלוגים הפתאמיים וההעברות הבלתי-צפויות, שהרעיון עובר ודולג על פי רוב מענין לענין…. .. כמה שבועות וירחים עוברים לשיפלינסקי, מבלי שתהיה לו יכולת להקדיש אף שעה אחת לקריאה כהוגן?… הוא מרגיש צורך גדול בזה, הוא מצטער הרבה על שאין לו אפשרות למלא את הצורך הזה – אך העובדה בעצמה איננה משתנה על ידי כן!… אחרי הפסקה ארוכה של שלשה – ארבעה חדשים, יש שעולה בידו לסדר את זמנו כחפצו, ובמשך ימים אחדים הוא קורא יום יום כשעה אחת לפני השנה; אולם מסבות שונות, על פי רוב – בלתי-צפויות. מפריעות פעם בפעם את הסדר הקבוע; הספר המוחל איננו נשלם וההפסקה החדשה הולכת ונמשכת שבועות וחדשים רצופים… במחשבתו עוברת שנה אחרי שנה לאחור: המאוחרות בראש, המוקדמות יותר – אחרי כן… הוא מגיע בזכרונותיו לאותם הימים הרחוקים, כשהיה גר עוד בהעיר הגדולה הזאת בתור עלם בן עשרים שנה, שבא רק זה מעט מעיר מולדתו הקטנה והנדחה ויהי מלא חדוה על כל המעלות הטובות של מקום-מגוריו החדש: שכר מספיק לצרכיו, שחרור מתביעות קנאים חשכים, והעקר – בתי-ספרים מלאים וגדושים, הנותנים יכלת לקרוא כל מה שהלב חפץ – מה טובים ונעימים היו הימים ההם, מה מאושר ושמח היה אז! הוא הסתפק עוד בההכרה, שהוא עצמו משתלם, ושפע הכחות הרב, שהרגיש בנפשו, הקדש במדה ידועה גם לטובת זלתו… אמנם, לא גדולים, לא כבירים ביותר, היו המפעלים, אשר השתתף בהם; בכל זאת נעים היה לו להכיר, שפעולתו היא שוה בערך ליכלתו, והדבר הזה נתן בלבו תקוה טובה לעתיד, כי במדה שתתרבה יכלתו, בה במדה תתרחב ותשגא גם פעולתו המועילה… הוא זוכר באירוניה מרה את הדמיונות ההם, שהיו רק אילוזיה נחמדה: המציאות הביאה ממש את ההפך!… … בפרק הזמן הקצר, שבין האירושים והנשואים, הרגיש כבר פעם כפעם חוסר-תנאי, מעין הגבלה ידועה בחפש-הפעולה הקודם; אולם לפי דעתו אז היו כל אלה רק מפריעים זמניים וארעיים, שסבתם היתה קשורה למצבו המיוחד בתור חתן, ואחרי החתונה, כשתבטל הסבה, תבטלנה גם תוצאותיה מאליהן – כן היה חשבונו, ומה מוטעה היה החשבון הזה! בזכרונו עוברים חדש אחרי חדש בשנה הראשונה לנשואיו… היכול להתאכזר כל כך לרעיתו הצעירה, אשר ישבה כל היום שוממה ובודדה בבית – במנעו ממנה את חפצה, להשתעשע מעט בערב?… היכול להתרעם עליה, שלא מצאה כל ענג בזה, שהוא יושב וקורא בספריו, מבלי שעות אליה?… תלונותיה מהמין הזה היו בחבה יתרה, בהתרפקות של אהבה רבה – היכול לקצוף עליה? היכול להשיב פניה?… הוא מתעכב בכונה בהזכרונות האלה, עומד ושוהה בהם ככל האפשר יותר: אלה הם עוד מהיותר-נעימים, מהיותר-טובים ומשמחים… בהם ישנם עוד הרבה צדדי אורה, נקודות אשר וענג רבות; לא כן באלה, הבאים אחריהם, העברים כסדרם לפי זמניהם המאוחרים!… … לדת-מבכירה קשה, התרפאות אטית, מיני מיחוש שונים, חליי-ילד תכופים, הריון ולדה חדשים, חולשה חוזרת לפרקים אצל האם ומקרי מחלה תכופים אצל הילדים – שלשלת ארוכה של מיני פגעים שונים בהפסקות ממושכות פחות או יותר הולכות ונמשכת במחשבתו, ובמדה שהשלשלת הזאת הולכת ונמתחה, בה במדה נעשות חוליותיה מלוכדות, עבות וכבדות יותר ויתר… הוא נעשה אב לארבעה בנים, הצרכים מתרבים, השכר איננו מספיק השעות הדחוקות נעשות תכופות יותר והטרדות התמידיות נוטלות ממנו את היכולת, לעבוד בהזריזות הקודמות: שעות עבודתו מתרבות כמו מעצמן והוא אנוס להתאחר יותר ויותר בבית המסחר – העול הולך וכבד, הצואר נכפף יותר ויותר!… לבלי שוב חלפו גם הימים ההם, שהיה מכשר עוד, לפחות, להתמרמר, להרגיש מחאה פנימית נמרצה נגד סדר-הדברים הזה: הכל, הכל התחלף בהכנעה גמורה מאפס כח, בהשתעבדות מחלטה מאפס אינרגיה – הוא הולך ומושך בעול! לא אותי קראתם בקול רם הקורא לעשירי עמנו ("המליץ" שנה שעברה 50 מותרות ולהתנהג בצדק וביושר עם הנוצרים, כי לא עשיר ולא סוחר אני; אבל חרפה שברה לבי לראות, כי הנכם כאבותיכם, אשר קראו תמיד "ועדיין לא שבנו מטעותנו, אשמנו מכל עם" וכו' והנכם בוטחים על תהו, באמרכם, כי כאשר נטיב את מעשינו "אז אויבינו ישלימו עמנו ושוטנינו ידמו, העם יושיט ידו לנו לחיות אתנו באהבה ואחוה, שלום ורעות כארח כל ארעא, גם ייטב גורלנו ויורם קרננו בכבוד בארץ מולדתנו, להמנות כיתר בניה הנאמנים ובשלום ושלוה נשב לבטח". אוי-אוי לעמנו ואוי לי אם אומר לכם: לשוא הכיתם, מוסר לא לקחתם! גם אבותינו גזרו גזרות והטילו חרמות על כל מיני מותרות שבעולם, ההצל הצילו אותם הגזרות ההן מידי העמים אויביהם? גם אחינו במורוקה מסתתרים בהונם והנם הולכים בחוצות לכם העם הבזוז והשסוי, אשר בו כארבעה מיליון נפש אדם ורבבות מהם אינם חולים על שבר עמם, או אין להם עינים לראות את הנולד – הנה אז יצלח בידכם למותת בקרבו את רגש הפאר עד גולה במשך שלשים או חמשים שנה, הלא לא לנצח יתחמק, והיה אם אחרי הזמן הזה ישכח את צרותיו, כאשר שכחנו אנחנו כמעט קט את צרותינו כימי מלוך מלך אחד, אלכסנדר השני – אז יקומו עוד הפעם אויביו להביאו עד ככר לחם? הבאופן כזה תחיו בגוים?! ומה יעשו עשירינו בכספם? הן אמנם ישמעו בקולכם והתהלכו בחוצות כאחד האדם, בלי לבושי מכלול, בלי מרכבות וסוסים דוהרים, ויקנו להם בכספם בתים כמו רמים וארמנות חמדה, והיה כל העובר עליהם מבני נכר וראה את התו על שער הבית כי ליהודי הוא, ובערה בו אש הקנאה, והעיר עליכם את חמת עם הארץ כאשר עד כה. ומה יעשו סוחרינו? האמנם יחדלו מהרחיב את מסחריהם, מלמלאות את חנויותיהם מכל מבחר הסחורות זהב וכסף ונחשת, תכלת וארגמן ומשי וכו' וכו', ואמר בן הנכר: "לקח ועתה הבה נתחכמה לו"… אם כה וכה תדרשו מעמנו – הלא עלינו לחדול מקנות בתים ומעשות מסחר, ורק האיש העני, או יתן את כספו בבתי-ההלואה (באנקים) לחיות בנשך ולהיות עכבר השוכב על דנרים. הבאופן כזה תחיו בגוים אתם ובניכם? אוי-אוי לך ישראל! אך גם עם כל זאת לא תרגיעו, עוד יהי מקום לקנאה להתגדר בה. אני, למשל, איש עני, אך מלאכתי נקיה ועל כן ידי לבנות ונקיות, אך סביבי נמצאים אזרחים העובדים בזעת-אפם ומאבדים את עמלם בזעת דגנים ובכל מיני משקה, והנה ידיהם מלוכלכות, פניהם שחורים ובגדיהם – בלויי-סחבות. האזרחים האלה יביטו יראו בי, הגר, ואמר איש אל אחיו: ראו נא את "היד הלבנה" הזאת, אנחנו עובדים בעמל-כפים ויגיעת-נפש ועוד לא מצאנו די לכסות מערומינו, והגר הזה בא והנה הוא מוצץ את דמנו ולא יאצל נפשו מכל טוב! התבואו, אתם, אלופי, להוכיח לו, כי גם בין האזרחים נמצאו ידים לבנות, וגם רבים מידי הגרים שחורות? הן מי כמוכם יודע, כי בימי המהומות בעירכם התנפלו הפראים כמעט ביחוד על העניים ועושי המלאכה מאחינו, ועל העשירים הגדולים, אשר באמת עוררו קנאת פראים, פסחו, לא נגעה בם ידם לרעה! לא דכאתם עד היום הזה, אחי! לאלפים ורבבות הורגנו בימי מסעי-הצלב, בימי המות השחור, בשנות ת"ח ות"ט; לא עברו עלינו חמשים שנה בשלוה מיום נגלינו מעל אדמתנו, והנכם מרפאים את שבר עמנו על נקלה לאמר: "רחצו, הזכו מהונאת נכרי, תנו עפר על ראשכם ובלויי-סחבות על בשרכם, ושב ורפא לכם!" כי התעיתם בנפשותיכם שקר לאמר: "אזרחי אירופה אנחנו ככל הגוים", ותשכחו כי זרים אנחנו פה ואין לנו חלק ונחלה באירופה, אשר עמיה נחשבו על משפחות האריים, ואנחנו הננו בני שם; כי גם בימי קדם באנו לאירופה שלא ברשות עמיה, אך ברשיון מלכיה, אשר ראו בנו סוחרים ויקרבו אותנו בשעת הנאתם ממנו; כי עתה התרחב המסחר באירופה ויכול הוא להתקיים בלעדינו, ועל כן באיבה יהדפונו כדבר אין חפץ בו. אם באמת ובתמים דואגים אתם לאחרית עמכם, הלא תראו כי אירופה מתקוממה לנו ובכל כופר לא תרצו אל עמיה… אך נבואת חוזינו היא התקוה האחת אשר נשארה לנו, רק בהכיננו מקלט לנדחים בארץ אבותינו יש תקוה לאחריתנו… רב לנו להיות בעיני שוטנינו ומקטרגינו כאורחים לא-קרואים, אשר באמת אנחנו מסיגים את גבולם, כי טוב הארץ אשר נשבע אנחנו יחסר לאזרחים, אשר להם הארץ, כנגדנו במספרנו. בעת אשר מצדנו אין לאל ידנו להשיב להם גמול כמכניסי-אורחים שלהם, בבואם לגור או להשתקע במקום מרכז שלנו, לו יהי גם מצער מאד. אבותינו חטאו ואינם; הם אמרו בלב ולב בכל יום "בכל יום אחכה לו שיבוא", בעת שלא חפצו להפרד מן הארצות אשר נולדו בהן, וכילדים חסרי-תבונה קוו כי יפול להם איזה גואל משמים לארץ, עני ורוכב על החמור, אשר מלכים יראוהו וקמו מפניו. הוא יבוא על חמורו אל היכלי מלכים, ואמר להם: "שלחו עמי ויעבדוני", והם אפים ישתחוו לו ארץ וכו' וכו'. בתקוות כאלה יזבנו בחבוק-ידים ולא עשינו דבר לרוחתנו לישועתנו. הנהיה גם אנחנו… כאבותינו? אם כה נואל גם אנחנו, אז ידוע תדעו כי נמק בעונינו ובעון אבותינו… והיתה אחרית להכרית! התנועה הלאומית, אשר נולדה בין עמי אירופה זה עשרות שנים, תגיע עד קצה, ואז אוי-אוי לעם זר אשר יאבה להיות עם בפני עצמו בקרב שכניו, להיות להם כעצם בגרון, הגוי ההוא ימות בחרב או במים יעבור וזכרון לא יהיה לו עוד. התנער ישראל מעפרך, אשר שמת אתה ואויביך עליך, והתאמץ להיות לך אחוזת נחלה ככל הגוים. אל תאמר, כי רחוק הדבר ממך, הן "אין למצוא לך עצה ופדות. הן כל גואל לא יבוא לכם ממרחק, אם תשבו אתם בחבוק-ידים. דרשו רשיון מאת הממשלה, התאספו יחד, קבצו כסף למכביר, לא רק בתור נדבות, אך גם בתור קרן-קימת למסחר, המביאה פירות לבעליה, התיצבו לפני השולטן בהון רב וקנו ממנו שדות וכפרים, ואז אך אז יבוא לכם האדון אשר אתם מבקשים והמשיח אשר אתם מקוים עליו, אשר לא יעשה נסים ונפלאות (רמב"ם הלכות מלכים) וגם ימות כאחד האדם (פיה"מ להרמב"ם במשנת חלק), אבל יהיה כאחד ממלכי בית דוד הכשרים (ה' מלכים שם). זאת עשו וחיו, אם יש בכם רגש הכבוד, הצריך להיות לכל אדם, וחפצים אתם להיות ככל האדם, לא להיות לחרפה ולקלסה, לבוז ולמשסה בפני כל שותה שכור ופרא-אדם מן האזרחים, לפחד לילה ויומם מבלי האמין בחיים; אם חפצים אתם כי יחיה ישראל ולא יהיה גורלו חרב ומים להאבידו עד תמו… עורו והתעוררו פן תאחרו המועד… כסלו, תרמ"ה. ראדושקאוויץ. איכן פרוטותי היקרות? איכן מחמדי נפשי? אהבה רבה אהבתיכן, פרוטותי היקרות, בחמלה גדולה ויתרה טפחתי ושמרתי אתכן, והנה באו אלי אנשים בעקבה לאמר: פרוטותיך אלה לגדולות נוצרו בארץ, תנה אותן על ידינו ועיניך תראינה נפלאות! האמנתי גם נתתי. אכן גם הראוני נפלאות – אבל הגדולות, הגדולות אשר אמרתם, איה הנה? אהה לפרוטותי, כי עלו בתהו ותאבדנה! אבל אתם, אחי, עוד טרם תדעו, מה משפט הפרוטות האלה. הנני ואבליג על יגוני ואספרה לכם את תולדותן על הסדר. שמעוני אחי, ונודו לשברי! – מה לעשות בפרוטות האלה? חי נפשי כי לא שמתי עוד לב אל הדבר הזה. הבה, רעיתי, ונחשוב מחשבות… כן, כן, חנה רעיתי, הדבר הזה צריך עיון גדול מאד – כליתי את דברי בהעבירי את שתי ידי על מפלגות זקני. ידע תדעו, אחי, כי זה הפעם הראשונה אחר חתונתנו (יזכנו השם בשיבה טובה), שאחר נכיון כל ההוצאות נשארו לנו שלש פרוטות מיותרות לגמרי. כבר שלמנו שכר דירה לבעל הבית, שכר למוד להמלמד, גם בעד העליה בבית הכנסת סלקתי כבר במזומנים, ועוד נשארו לנו שלש פרוטות שלמות, אשר, אם לא נמצא להן מטרה הגונה, תוכלנה לעכר את מנוחתנו. מה נעשה איפוא לשלש הפרוטות האלה? – נקח נא לנו תבה קטנה מסוגרת על מסגר, יעצה אשתי חשבה רגעים אחדים, ונקוב חור קטן במכסה התבה מלמעלה, ואם ירצה־השם, אשר גם בימים הבאים לקראתנו לשלום תשארנה לנו שלש פרוטות מדי שבוע בשבוע, והיו לנו למשמרת בתוך התבה; ואם יזכנו השם לחיות עלי אדמות עד מאה ועשרים שנה, אז נצבור על יד על יד עד כדי עשרת אלפים פרוטות, ואז נהיה גם אנחנו ככל הגבירים הגדולים אשר בארץ. – לא, רעיתי! ראשונה: מי לידך יתקע כי נחיה עד מאה ועשרים שנה? הן לא כימים הראשונים כימים האלה לנו, ורפיון הדורות האחרונים כבר היה למשל בפי כל. שנית: מי לידך יתקע, כי תשארנה לנו שלש פרוטות מדי שבוע בשבוע? שלישית: מי לידך יתקע, כי באכוף עלינו המחסור, לא נשבור בחזקת היד את התבה ולא נוציא את כל הכסף המונח שם למשמרת? לא טובה עצתך הפעם רעיתי. על לחיי רעיתי, אשר מעוצר רעה ויגון קמטו בלי עת, נראה כאדם חכליל בושה. היא אתה ותבן, כי לא מחכמה דברה הפעם את דבריה, ותורד את ראשה עוד הפעם ארצה, תפושה ברוב מזמותיה. – מצאתי, מצאתי! קראה חנה אחרי רגעים אחדים בעליצות נפש, ופניה צהלו מרוב שמחה: מצאתי, מצאתי! – מהרי והגידי את דבריך, קראתי גם אנכי בקצר רוח וכליון עינים, מהרי והגידי דבריך, חנה, ואשמעם. – הנה הנה נא שמעתי, אישי וגם במכתבי העתים כתוב לאמר, כי בימים האחרונים האלה, שם בין רוכסי הרי הלבנון לא הרחק מחרבות ציון וירושלים, נגלה נגלה אכר יהודי… השמעת? אכר יהודי, אכר ממש ויהודי ממש! כאכר יפתח וישדד אדמתו אדמת הקדש, יזרע זרעו ויקצור קצירו, וכיהודי ימות בכל זאת שבע פעמים ביום ברעב, הוא עם ילדיו יחד. נשלח נא איפוא את שלש הפרוטות הנשארות לנו אל האכר היהודי הזה, לידו ממש. בעד הפרוטה האחת יקנה לו זמורת גפן אחת לטעת בכרמו; זמורת הגפן תשגא ותשגשג מאד ותהי ברבות הימים לגפן אדרת רבת השריגים… בעד הפרוטה השנית יקנה לו ענף עץ תאנה אחת לטעת בגנו, וברבות יהיה גם הענף הזה לעץ רענן רב צאלים… בעד הפרוטה השלישית יקנה לו כחצי העומר זרע חטים לזרוע שדהו. והיה כאשר יצו ה' את הברכה במעשה ידיו וימצא מאה שערים בזרעו אשר יזרע, והיה הזרע לקמה והקמה תהיה לדיש, והדיש יטחן לקמח, ומן הקמח תאפה אשת האכר גלוסקא חמה ויפה, ואז יבוא האכר אשר בלבנון לא הרחק מחרבות ציון וירושלים, וישב תחת גפנו ותחת תאנתו, וילדיו הרעבים כשתילי זית סביבו, ויכלו מן הגלוסקא החמה והיפה, ויברכו את ה' על הארץ ועל המחיה, וגם אותנו ואת שלש פרוטותינו יזכירו לטוב. ואז… כיד רוח המליצה הטובה על חנה זוגתי, עלתה זמורת הגפן הקטנה כפורחת לפנינו, התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח. עונג אין קץ מלא את כל חדרי לבבי, עד אשר לא יכולתי עוד להתאפק, ואשק בחזקה את לחיי זוגתי המלאים קמטים קמטים, כאשר נשקתיה בימי עולם ובשנים קדמוניות. – ברוכה את רעיתי וברוך טעמך! הלא יום טוב לנו היום, ולמה זה נמררהו בריב שפתים? נשב נא במנוחה אל השלחן ונמתיק סוד יחדיו, איככה נשלח את שלש הפרוטות אל האכר אשר בלבנון, למען אשר יגיעו לידו, לידו ממש, הלא ידעת רעיתי כי בצוק העתים האלה… עוד אני מדבר והנה ר' מנדל השתדלן בא הביתה ומקלו ותרמילו בידו, כאלו נכון הוא לצאת בדרך רחוקה. את ר' מנדל השתדלן הלא ידעתם, אחי, ועל כן לא ארבה היום דברים על אדותיו. – ברועים אתם לה', אדוני וגברתי! הנה באתי היום להפרד מאתכם, היו בשלום, ידידי, יתן ה' ונתראה פנים בחיים ושלום. – אבל לאן אתה הולך, ר' מנדל? ולמה זה תחפוז ללכת, הלא דבר הוא! – דבר גדול מאד; אל קרית־מלך אנכי נוסע להשתדל שמה, אולי יש לך, ידידי, דבר בקרית־מלך, ואשתדל גם בעדך. – רב תודות לך, ר' מנדיל, תהלה לאל, דבר אין לי עם איש ולהשתדלות אינני צריך. אבל אם חפץ אתה להראותני אות לטובה, עוץ נא עצה, מה לעשות בשלש הפרוטות, אשר אחפץ לשלוח אל האכר אשר בלבנון. – אין חכם כבעל הנסיון, ענה ר' מנדל גאות כמחזיק טובה לעצמו, הואילו נר ותנו אותן על ידי, בקרית־מלך אמסרן ליד איש עתי, אשר יובילן לקרית־יערים, מקרית־יערים ישלחו אותן לקרית־שערים, ומקרית־שערים תלכנה הפרוטות בארח ישר אל האכר אשר בלבנון. – לידו ממש? שאלה חנה? – לידו ממש! היי נכונה ובטוחה, מנדל השתדלן לא ישתדל לריק. – רב תודות לך, ר' מנדל! – לתודה מה זו עושה? זה נהנה וזה לא חסר! בעת ההיא לא שמנו לב לשאול מי נהנה ומי לא חסר, כי היו עינינו ולבנו רק אל שלש הפרוטות, אשר חתלנו ועל כלם מחתלת של נייר, שעליה כתבתי באותיות ברורות ומצהירות (למען ירוץ הקורא בהן) כדברים האלה: לכבוד האכר אשר בלבנון משלוח של שלש (3) פרוטות; למסור לידו ממש; בחדר"ג. – היו שלום, ידידי! – לך לשלום וה' יצליח דרכך! – למען השם, ר' מנדיל, לידו ממש, קראה חנה אחריו בפרוזדור הבית: למען השם! עברה שנה, עברו שנתים, ומן האכר אשר בלבנון אין קול ואין קשב. – מה היה להאכר, שככה נאלם דומיה? שאלתי את פיה חנה רעיתי באחד מלילות החורף אחר סעודת הערב. הלילה היה ליל סגריר ושלג, ובברכי את ה' על החום הנעים השורר בבית, זכרתי כי יש נודדים מרודים עלי ארץ, אשר בעת הזאת אולי יקפאו מכפור וקרח. – מדוע נאלם האכר דומיה? תשאלני – מרוב טובה ידיד, מרוב טובה! הנה הוא יושב שם תחת גפנו ותחת תאנתו – בארץ ישראל, יאמרו אין שלג לאין קרח, והאביב ישור שם מראשית השנה ועד אחרית השנה – הנה הוא יושב שם תחת גפנו ותחת תאנתו, אוכל גלוסקא חמה ויפה ושותה יין מגתו, ומה לו ולנו? חנה דברה את דבריה אלה ברוח כהה ועצבון, כאשה עלובה, שלא נהגו בה כבוד כל צרכה. – האם לא תאמיני, חנה, כי מת האכר אשר בלבנון כבר ברעב, ועל כן נאלם דומיה? – ה' עמך, ידידי! ענתה חנה כנפעמת, ותירק שלש פעמים הצדה: ה' עמך, ידידי! חי נפשי, כי לא ידעתי מה היה לך! בימים האחרונים האלה ראיתי, כי רוח רעה מבעתך תמיד, ועל כן תראה בכל המעשים שתחת השמש רק עמל ורעות רוח. את שלש הפרוטות הלא בקשתי כי ימסרו "לידו ממש": בעד הפרוטה האחת קנה לו זמורת גפן, בעד הפרוטה השניה וכו' וכו'. רוח המליצה לבשה עוד הפעם את חנה רעיתי, ותחל לחלום חלומות בהקיץ, ותבנה ברוח שפתיה היכלי קסם ומגדלים פורחים באויר, אשר לקחו ביפים את לבבי. מעט מעט שבה נפשי למנוחתה, ואישן. בחלומי והנני עומד בבקעה רחבת ידים מאד, שהרים גבנונים עוטרים עליה מסביב, ובבקעה בתוך יתנשא תרן גבוה ונשא מאד ונס פרוש עליו, אשר יתנועע לרוח היום, ועל הנס כתוב: "ציונה!" נשאתי את עיני וארא, והנה חנה רעיתי נגשת בהדרת קודש אל התורן, ושלש הפרוטות בידה, ותנח אותן לרגלי התורן, וקול דממה דקה נשמע מפיה לאמר: למען השם לידו ממש. כמעט הפנתה חנה את שכמה ללכת, והנה המון גדול, כזרם מים כבירים, נראה מסביב; אנשים, נשים וטף ינהרו אל הנס מכל עברים, איש איש ופרוטתו בידו, גלם נגשים בהדרת קודש, וברוח נשברה יקריבו את מנחתם גם הם לרגלי התרן. "לידו ממש, לידו ממש, לידו ממש!!" נשא קול שאון המתלחשים, כשאון רוח סופה וסער, בנשבו בין סבכי יער אלונים. בין כה וכה והנה צבור הפרוטות, אשר לרגלי התורן, הולך הלוך וגדול מרגע לרגע, הלוך ורחב, הלוך ורחב, הלוך ורום; עוד מעט ויהי לגבעה נשאה, עוד מעט ויהי להר גבוה ותלול מאד. ומדי התבונני בהר, וארא והנה כסה כלו בירק דשא מרהיב עין ולב, ועל ירכתי ההר זה ומזה שדמות בר, מטעי גפן וזית, גני פרחים ופרדסים, נוצצים בשלל צבעיהם, לעין השמש; ושם על ההר, בין משעולי הכרמים, הנני רואה את האכר אשר בלבנון מתהלך לרוח היום, הולך הלוך ורנן מטוב לב, וצאצאיו כלם מסביב לו ירקדו כאילים, רועים בגנים ולוקטים שושנים… אבל מדוע זה נוע ינוע ההר כלו? מדוע זה ימוט התורן ויגיד הנה והנה, כאשר ינוד הקנה לפני הרוח? אל אלהים משגבי! האמנם תרעד ותרעש הארץ מתחת לגבעת הפרוטות? שם בירכתי ההר צפונה, בעד הערפל הדק המרחף שם על פני ההר ראיתי, והנה להקת אנשים לובשי שחורים ועוטפי שחורים, עושים כה וכה במחשך מעשיהם, אשר יסתירו מעין רואים; את פני האנשים ההם לא ראיתי, כי היה המסוה על פניהם, אולם את ידיהם ראיתי, אליהן התבוננתי, ובשרי סמר מפחד. באצבעותיהם הארוכות והחדות כשני המגרפה הם חופרים ומקרקרים בגבעת הפרוטות, כאשר יחפרו העטלפים בבטן האדמה, ואת עפר הנחשת אשר יוציאו מן החור יסתירו תחת שמלותיהם הרחבות, ולא נודע כי בא אל קרבן. ככה יעשו האנשים ההם את מלאכתם מבלי הרף, קרקר וגרף, עד כי עוד מעט והחור הקטן, אשר כרו האנשים בירכתי ההר, כבר היה למערה גדולה ורחבת ידים; עוד מעט והנה ההר כלו תלוי על בלימה, מרחף בין השמים ובין הארץ ומתנודד הנה והנה, כאניה קלה, הנשאת על פני גלי הים. אשר יהמו יחמרו בדכים ביום סופה וסער. והאכר אשר בלבנון – הנה הוא מצב על ראש ההר כנציב שיש; חורת מות כסתה את פניו, ועיניו נשואות השמימה לראות מאין יבוא עזרו! ראיתי ויפג לבי ויהי גם הוא לאבן. הה! צר לי עליך, אחי, צר לי מאד, אוהביך אנשי בריתך במחתרת באו אליך להרוס את נחלתך, ואנכי חסר אונים אני להצילך ולרפא את שברך! עוד לא כליתי את דברי, והנה התורן והנס אשר עליו התנודד ויפול ארצה, עוד רגע אחד וההר התפורר, ויתפוצץ לרסיסים ויהי למהפכת אלהים! – את הנס, אחי! את הנס הצילו לנו! את הנס היקר לנו מכל חמדה! נשמע פתאום קול ר' מנדיל השתדלן קורא בכח אל כל הנצבים עליו: אחי! האין בכם איש, אשר יחרוף את נפשו להציל את הנס? ובראותו כי איש לא קם ולא זע לקול קריאתו, וילבש ר' מנדל גבורה כמעט וירץ בכח עלומים אל תוך המהפכה וירם את הנס לעיני כל הקהל. אבל אל אלהים חילי! מה היה לנס הזה ראיתי את המלים "חשבון ההוצאות" כתובות עליו באש שחורה על גבי אש לבנה. עוד מעט והאש התלקחה על כל סביביה, הנה התרן כבר בוער כלו באש, עוד רגע אחד והאש אחזה גם בשמלות האנשים לובשי השחורים ועוטפי השחורים ותצת גם את המסוה אשר פניהם. ראיתי פני להבים פניהם, ראיתים והכרתים. הוי אחי! הגם אתם בקושרים? – בערה, מים! הבו מים! נשמע קול אדיר וחזק מכל עברים: מים! הבו מים! נשמע קול פחדים באזני, ולקול השאון הזה הקיצותי והנה חלום. – מדוע פניך זועפים היום? שאלתני חנה, בשבתנו אל השלחן לאכול בצהרים. – חלום נורא חלמתי הלילה, ותפעם רוחי. – חלום חלמת? – נשמע פתאום קול ר' מנדיל השתדלן מפרוזדור הבית. חלום חלמת? הלא לאלהים פתרונים. ספרו נא לי. – ר' מנדיל! קראתי אני וחנה פה אחד: ברוך בואך, ר' מנדיל, מאין זה תבוא? – מקרית מלך, ידידי, מקרית מלך, שם ישבתי גם השתדלתי; רבת השתדלתי, ידידי, השתדלתי גם יכולתי. – ואת שלש הפרוטות, אשר נתתי על ידך, הלא מסרת לידו ממש? לא יכלה אשתי להתאפק ותשאל. – מנדיל השתדלן לא ימעל בשליחות, ענה ר' מנדיל בגאון, הנה הבאתי לך גם את "חשבון ההוצאות" של פרוטותיך. לשמע הדברים האלה פג לבי ויהי לאבן, אבל לשמחת לבבי לא שמה אשתי לב אל חורת פני, ותען ותאמר: – מה לי ולחשבונותיך, ר' מנדיל? את חשבון ההוצאות ידעתי גם בלעדיך: הפרוטה האחת בעד זמורת הגפן, הפרוטה השנית בעד ענף תאנה, והשלישית… – סלחי לי גבירתי, שסע ר' מנדיל את דבריה ויאמר: סלחי לי גבירתי אם אזכירך את המשל הקדמוני: נשים שערותיהן ארוכות ודעתן קצרה; כי למה זה תלאי את ראשך חנם, ואני הבאתי לך את "חשבון ההוצאות" בדפוס מהודר ובהגהה מדויקת? ובדברו הוציא מחיקו גליון גדול וישם לפני על השלחן (חנה אשתי לא למדה קרוא בלי נקודות). על הגליון היה כתוב לאמר: חשבון ההוצאות של שלש הפרוטות: פרוטה אחת אבדה בדרך…………. 1 הוצאות המשלוח של הפרוטה שאבדה בדרך 1 הוצאות הדפוס של חשבון ההוצאות….. 1 ס"ה 3 – אוי מה היה לך, אישי! קראה חנה ותספוק כפיה: מדוע זה חורו פניך? האשלח לקרוא לרופא? – אין דבר, רעיתי, אין דבר, חלום נורא חלמתי – אבל עוד נורא ממנו פתרונו! ח' אדר תרמ"ח לידידי הרב החכם וכו' מוהר"ר אברהם-בער הכהן גאטלאבער נ"י. כחידה בעיני, כי העלית לפני הקוראים זכרון איזו ממאמרי שאינם נוגעים לדיננו. לא לי לדין לפניך על ארחות הכתב והמכתב, כי כבר נודע שמך לסופר ומשורר עוד בטרם יצאתי לאויר-העולם, והינך סופר בעמנו זה יותר מיובל שנה. אך תמיהתי במקומה עומדת: מה ראית להזכיר את מאמרי על-דבר תקוני הדת וקבוץ גליות בצאתך לריב את כבוד החכם ריב"ל ז"ל, המחולל בפי, לפי דבריך, בהערה אחת קטנה? הן במאמרי על התקונים נתתי כבוד לשמו, ובמאמרי על אדות שיבת ישראל לארצו לא נגעתי בו. אם מאמרי על התקונים לא מצאו חן בעיניך (אם גם ב"המגיד" לשנת 1869, כמדומה לי בגליון 30 ב"הצופה", הללת אותם) ולא מצאת חפץ לדבר בם, מדוע לא החשית מהם גם עתה, כאשר עד כה? אם שאלת ישוב ארץ-ישראל רחוקה מלבך, כמו גם מלב השאננים והבוטחים, החפצים כי ישבו בני עמנו בארצות זרים עד שימקו בעונם ובעון אבותיהם, אשר בגדו ברוח-הלאומי שלנו ובחקי ההיסטוריא המורים אותנו, כי כל עם צריך לשבת על אדמתו, בין שהוא עליה ברשות עצמו או ברשות אחרים; אם אינך מאמין, כי אם ישארו בני-ישראל בארצות אויביהם אז חלקם האחד תאכל חרב וחלקם השני יתבולל בעמים לגמרי וזכר לא יהיה לו, – יותר טוב היה אם היית מזהיר את "בעלי-הדמיון" שלא ישגו באהבת ארץ-אבותיהם, היינו, באהבת עצמם ובקיומם לארך ימים, וכי יתנו לחי למכיהם "למען העמים הנאורים ואוהבי צדק החפצים בטובתנו ובהשכלתנו, אשר בצלם אנו חיים ברדיפות ומתים בגרזן וברעב, ושאנו צריכים לעשות כל מה שבכחנו אך כדי למצוא חן בעיניהם (כמו שהורו לנו השכם והערב כמעט כל גדולי סופרינו בימים שעברו עד אשר בושו עתה משברם וקול מליהם נחבא…) – ולמה יצאת להתלוצץ ותאמר עלי כי "אזרתי כגבור חלצי לצאת חלוץ לפני עמנו ולהוליכו קוממיות לארצנו", והנך "צופה ומביט, סופר ומונה החדשים, השבועות, הימים והשעות (כולי האי!) מתי יהיה קץ הפלאות ויעלנו (עלי נאמרו הדברים) לציון ברנה". הלא לזקן וחכם כמוך ראוי היה שלא לדבר מה שלא ראה, ואם כן אשאלך: הראית באחד ממאמרי דבר ישוב ארץ-ישראל שאני עושה כמעשי מחשבי-קצין, או מבטיח לאיזה איש להעלות אותו לציון? כשאני לעצמי נכון לבי בטוח, כי לא תהיה תקומה לישראל, כי אם בשובו לחיות חיי עם בארצנו ככל העמים, ודברי אלה הנני נושא אל כל הצוענים שומרי דת משה ועוברי עליה, אל כל החפצים להתבולל בעמים וגם להתאבים לשכון בדד בתקותם על "תשבי, מנחם ונחמיה". וכל איש יבין, כי קץ הפלאות יהיה ביום שידעו בני-ישראל בכל ארצות אירופא כי אין להם להשען על מכיהם ולקוות מהם זכיות כתובות על נייר, אשר אם גם תבאנה לא תצאנה לעולם אל הפועל; כי החפץ להיות עם – עליו להיות עם במלוא מובן המלה, והחפץ להתבולל בין עמים אחרים עליו להתבולל במלוא מובן המלה, היינו, בלי שום חציצה ושם-לואי בכל אופן שיהיה ולא להיות קרח מכאן ומכאן… וקץ הפלאות תלוי בישראל כלו או רובו, "לכשירצו האדונים האלה". "כלו כל הקצין, אמרו חז"ל, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה (היינו לשוב לארץ-ישראל) ובמעשים טובים", כקנית קרקעות בארץ והפצת העבודה שמה. יהיה איך שיהיה, אם אתה מסכים לדעה זו או לא, אין פה מקום לליצנות, ואם יש אתך עצה יותר טובה לעמנו – הודיענו נא, כי בזה תלויים חיינו. אך אבוא לעיקר גערתך. הנך אומר, כי המאמר "אותו ואת בנו" לא נועד מעולם לדפוס, כי הרמ"ג ל"ב והריב"ל היו תמיד רעים וחברים, ואך על ידי הולכי רכיל התקצף ריב"ל ויכתוב את המאמר ההוא, וכי גם אחרי כתיבת המאמר היו הרמ"ג ל"ב והריב"ל אוהבים נאמנים עד קץ ימי חיי ריב"ל, אך אני לא אשאלך האין דבר זה עצמו קטנות-המוחין, להתפעל מדברי הולכי רכיל ומוזרות בלבנה ולכתוב על פלוני חרפות שלא יודפסו? האין זה דומה להולך בחדרו אחת הנה ואחת הנה ומדבר בחשאי: "פלוני שונאי נוכל, רע-מעללים, רע לשמים ולבריות", או כמו שאומר ההמון: שולח את 'הזמורה' מתחת לכנף מעילו? ואם בשביל לקרוא "מאמרי חכמה" כאלה באזני חברים מקשיבים, כמו שקרא ריב"ל אותו לפני כבודך, חי נפשי, שאין העמל לכתוב הבלים מגונים כאלה שוה בנזק הזמן, ותחת לכתוב מאמרים, שירים ומכתמים, כמו "תולדות פלוני אלמוני הכזבי" עם שיר בשפת ז'ארגון בשם "פורים-שפיל" וכו', המלא דברי נבלה (כמו החרוז הששי), בצירוף מסכת בסגנון התלמוד עם פירוש רש"י ועוד איזו "שירים בשפת-עבר, המכלכלים בספר ילקוט ריב"ל מצד 6 עד צד 30, הלא היה יכול לספר להחברים המקשיבים באופן פשוט ובשפה המדוברת לאמר: דעו נא, ידידי, כי האיש מ"ג ל"ב, בקנאתו כי לגלג עלי, זאת ידעתי מפי הולכי רכיל ואנשי דבה, ועל כן אקראהו מעתה בשם מנחם הכזבי, לבן הכזבי, ואודיע אתכם כי הוא עם-הארץ, מין, רמאי, אכזר וכו' וכו' – לא אשאלך שאלה קטנה כזו, אך שאלה אחרת יותר גדולה: השמת אל לבך, כי ברכתך להריב"ל קללה וקלון תחשב לו? נראה נא מה אמר ריב"ל על מנחם-לבן הכזבי? "גדול בחנפים ואנשי תרמית וכזב ובכל מדה גרועה", "איש מזוין בכל מיני זיין להרע", "רע המזג ומלא נכלים (צד 6), "מנעוריו הוא אוהב לשמוע דברי לצון ומינות ואפיקורסות מלצני הדור", "כל דבריו תמיד באפיקורסות ומינות וכו' ומתנהג בחסידות וביראה", "ארנבת בעל שמונה רגלים", "ראשונה היתה פרנסתו מחיה וכו' מחיה הבנויה על עון ואשמה, נגד דין התורה והממשלה וכו' ואח"ז ארח לחברה עם פועלי-און מעבירי המכס" (צד 9) ואחרי כן כשנעשה "חוטף" וראה כי "כל תאותיו הרעות ישלים", "גנב לב ההמון" (צד 10), "כי אכזר הוא אין עפר משלו" (פה הולך ריב"ל ומונה את כל תועבות ה"חוטפים"), "מחרחר ריב בחשאי ובגלוי", "אם יעשיר איש בעירו וכו' לא ינום ולא יישן וכו' למצוא עליו עלילות ברשע ולירד על לחייו", "כותב על חכמים כתבי בוז וזורקן ברחובות", "יכתוב חרמות בסתר", "יעליל עלילות" (צד 12), "איש כי ישדך את בנו או בתו מרחוק וכו' ישלח בסתר אגרות מזויפות מלאות מלשינות, טרם מצא לו מנוח כו' היה מפרנס את עצמו כתחמס וכו' נטפל אל אנשים תמימי דרך וכו', ליועץ ולעסקן, לסרסר וכו' עד שנפל בעצומיו וישסעהו בצפרניו", "העמיד על אנשים עדי שקר ושבועות שוא, העליל עלילות", "ככה הוריד מנכסיו איש אחד וכו' נטפל אליו בששה לוגין ארעק ועשה מזה תביעה על כמה מאות רו"כ וכו' עד כי הביאו עד ככר לחם" (צד 13) – וכך הוא הולך ומונה גזלות וחמסים נוראים של האיש ההוא, שבעונו מתו אנשים במאסר, שגזל את אביו ובזה אותו בבית-דין ולבסוף לא נתן לו אפילו שני זהובים לפרנסתו, ומזה יצא שאביו אכל דג נבאש ויחלה בחולי רע וימת (צד 14, 15) ועוד ועוד. אנכי לא ידעתי את הרמ"ג ל"ב ההוא, ויש לי רשות להאמין שכל הדברים האלה שקר וכזב הם, וכי גם הם הגיעו לריב"ל על ידי הולכי-רכיל ומוציאי-דבה שלא בוש לדבר עמהם. אך אשאלך, אתה אדוני, שאלת ממה-נפשך: אם האמין ריב"ל גם למעט מהרבה שכתוב בזה, איך היה אוהב נאמן (כדבריך) לחיה רעה כזו, אשר לא רק חכם כריב"ל, אלא אפילו בעל-עגלה הגון ימאס לשית אותו עם כלבי צאנו? והרי אתה אומר, שגם אחרי שכתב ריב"ל את מאמרו זה היה אוהב נאמן להרמ"ג ל"ב; ואיך הסכים הריב"ל לעשות שלום עם חיה רעה זו, אם אך יפייסו ויעשה שלום לו, כמו שאמר לך ריב"ל עצמו, כאילו העיקר אך בפיוסו? ואיך לא תהיה לו לכלמת נצח, אם היה חבר ואוהב לאיש משחית ומשוקץ, אשר כל תועבותיו הנוראות נודעו לו? ואם ריב"ל עצמו ידע כי כל דברי מאמריו שקר וכזב הם, למה כתבם? וכי כך היא דרכם של נקיי-הדעת, שיבזו את אנשי חרמם בעוונת חרב, בשעה שברור להם שהם נקיים? ולמה השכין ריב"ל באהלו עולה וחרש על רעהו רעה בשבתו לבטח עמו, אחרי שנתפייסו, ולא קרע את פאסקוויליו? וכי לא ידע שבן-אחותו (המנוח) אשר לו מסר כל כתבי-ידו, ושאינו מבין כלל שפת-עבר, ידפיס כל מה שיצא מתחת ידו? ובאמת כך היה: בן-אחותו הנ"ל, שלא ידע שפת-עבר ולא היה חכם גם במדעים כוללים, דמה בנפשו, כי דודו הריב"ל היה אב לכל החכמים הקודמים לפניו והבאים אחריו, כי כל חכמי ישראל עד שפינוזא וכל חכמי הגוים הרי הם כקוף בפני דודו, שעל כן כל פסת נייר שנשארה לו מיד דודו צריכה לתת לו אלפים דנרי-זהב בלי הוצאות מצדו, שזו היתה הסבה האמתית שלא נדפסו ספרי ריב"ל זמן רב, עד שנוכח היורש כי עוד מעט ואכלו העכברים את מטמונו וימכרם בעל-כרחו לה' נאטאנזאהן. כן הנך מצטער על שאמרתי, כי יה"ש היה גדול בתורה ובחכמה מהריב"ל, והנך שואל: "הרי את שניהם לא ידעת, כי-אם על-פי ספריהם ובמה גדלו והצליחו ספרי "שור" (ר"ל מאמריו בהחלוץ") לשאת חן וחסד לפניך יותר מספרי הריב"ל!" – אך כמה תמוהה שאלה זו? אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ומה אעשה אם במאמרי יה"ש הנני רואה דברי מבקר עמקן, חרוץ ובקי בדברי-תורה וחכמה לעומקם, ובדברי ריב"ל אינני רואה אך מחקרים שטחיים, כאדם הדולה את המים מלמעלה ואינו יורד לעומק הענין? את בקרתו של היה"ש על הס' "בית יהודה" לא ראיתי מעודי ולא עליה דברתי, אך על ערך יה"ש עצמו. כפי שהעליתי מדברי הזכרונות לקורות ריב"ל, שאל ה' יה"ש, אם אפשר הוא שבספר קטן הכמות כ"בית יהודה" יתבררו "קורות האומה הישראלית, ספריה,הנהגותיה, חכמיה וסופריה הן בתורה והן בחכמה וראשי התקנות שנתיסדו בכל זמן ומקום לטובת עם ישראל" (ככתוב על השער שם)? אם יצדק המחבר באמרו, כי בענין מציאות השדים נכון יותר להאמין לחז"ל מאשר להפילוסופים? ועוד שאלות כאלה. ומה ענה על זה ה' ריב"ל? קרא את ה' יה"ש בשם "שור, רע לחמור, מתלמידי בן-בעור, עובד לבעל-פעור (?), יחיד בהלכות שור שנגח וכו' ונמצא עוברה בצדה, בשור שחבל באביו ובאמו (?) במועד לשבתות", קורא אותו בשם "פראי, כלב", ומחבר בשפת אשכנז שני ספרים: "ריא מאנד אין דער קיכא אונד די נאכבארישע אממע". הקול חכם וסופר הוא זה, ולא חסיד הסמוך על שלחן רבו ומלקט שייריו? היאומן כי מאת "מענדעלזאהן הרוסי" יצאו דברי שטות ונבלה כאלה? וכל-כך למה? מפני שבא בטענת: "חרפת אותי" – האין זה קטנות-המוחין? אם חרה לכבודך על שהוצאתי מפי מבטא קל כנגד ריב"ל אחרי מותו, אענה לך, כי משבח אני את המצרים שהענישו את מלכיהם אחרי מותם, שלפי דעת חז"ל עשה גם חזקיהו המלך באביו כן, והרבה נהניתי בשעה שקראתי באיזו מכתבי-עתים רוסים דברים שלא לשבח על משוררם הגדול ניקראסוב אחרי מותו, שכמדומה לי, שהאשימו אותו בשכרות, בעשיקת שכר פועליו וכו'; כי סוף-סוף אך דברים כאלה יוכלו להיות לאזהרה להרבה סופרים, החפצים לנחול להם שם עולם, שלא יעשו מעשי-נערות, ושלא יגרמו במעשיהם "חילול השם" להם ולהספרות. לאיזה צורך הזכרת פה את קובנר? באמרי שנכנסה בריב"ל קטנות-המוחין בעת קצפו, לא חרפתי עוד את ריב"ל; וכמדומה לי שלא תחשב לי לגאוה אם אומר קבל עם, כי הנני בקי בתלמוד ובספרותו יותר הרבה מקובנר, ואם כן יש לי רשות לערוך חכמת איש ואיש בתורתנו ובספרותנו מבטי אני, ומה לי ולקובנר? האחרון הלל גם את ריגיו (יש"ר) בשביל חקירותיו התלמודיות, שאני חושב אותו, את יש"ר, לעם-הארץ בידיעת התלמוד. אך לא לבד שאיני צריך לשאול בזה דעת אנשים כקובנר, אך גם דעת אנשים גדולים בחכמה וישרים ברוח כה' אברהם קראחמאל אינני מוכרח לקבל, כי אין מבטם לחובה עלי. אך הואיל והזכרת שם האדם הגדול הזה אגלה לכבודך, כי עוד בשנת תר"ל, כאשר הראיתי לה' א. קראחמאל את מאמרי "מדרש סופרים", שנדפס אז ב"המליץ", דבר עמי החכם הזה על אדות הריב"ל, ומסופקני אם יכריע הכף כדבריך. אך בכלל צריך אני להודות, כי ריבנו זה אין לו שחר. וכי ריב"ל ויה"ש עומדים עתה להכנס לחופה, שאנו צריכים לחקור מי מהם גדול וראוי ליטול נדוניא הרבה עם כלה נאה וחסודה? לולא פניך אני נושא, ולולא שלחת פיך בשאלת קבוץ גליות, אשר בה תלוים חיי עמנו ואורך ימיו, לא הייתי נכנס בפלפול זה כלל. אם חפץ אתה שיהיה הריב"ל גדול מיה"ש – לו יהי כדבריך. באחרית דברי אומר לכבודך, כי לא בצדק יחסת גם לי קטנות-המוחין בשביל דברי על אדות ריב"ל, כי לא לכבודי ולא לכבוד בית-אבי אמרתי עליו מה שאמרתי, ואם כן אין בזה קטנות-המוחין. ומה שאתה מרמז לי כלאחר-יד, שאם לא אקבל נזיפה על חללי את כבוד הריב"ל לא תחזיק אותי לאיש אוהב שלום ואמת ולא תכבדני – הנה כל מה שיצא עצמי, מבלי הבט אל מה שיאמרו על זה אחרים, ואני הנני מכבדך ומוקיר פעלך בכל אופן שתהיה דעתך עלי. (אסף הלוי איש ירושלים) מאיר הלוי לטריס ברגע הראשון, כשאירע זה, לא הרגיש כלל בדבר, כמעט לא התבונן, כי קרה מה. עוד במשך חמשה – ששה ימים לפני זה היו עצביו כל כך מתוחים והוא כלו – נבלע ברעיון אחד, והיה מסור בכל חושיו להמטרה האחת; והנה זה בא היום האחרון, יום של עצבים מתוחים עד להנתק, יום של צפית קוצר-רוח ושאיפה טמירה אמנם, אך עזה ונמרצה מאד. כי יושם פעם אחת קץ לכל אלה… לכאורה, הרי זה רק יום-חורף קצר, קצר מאד, ולו – נחשב היום כשנה תמימה, הלך ונמשך בלי סוף ובלי אחרית. ואז הוא מתבייש בפני עצמו, כועס מאד על ה"עצבים הארורים" הללו, עד שהוא מתגבר סוף סוף על חולשת עצמו ונעשה שוב שוקט ובטוח. מתקבלת הידיעה הראשונה: הלה כבר נסע מביתו לבית-הנתיבות. בשעה שהוא כבר ברחוב, נתן לו אות חדש: הלה נוסע מבית-הנתיבות בחזרה. פתאום מרגיש הוא בעצמו שלוה וקרירות-רוח מפליאות. הוא מטייל לו במנוחה שלמה, בהרחבת-דעת, כאילו אין שום דבר צריך להתהוות עוד מעט, רק בעוד רגעים מעטים. במתינות שלוה מביט הוא אל צמד הסוסים האבירים, כשהם פונים ובאים לתוך הסמטה הצרה, ותיכף ננעצות הרחבות של הרכב שם בעגלת-החורף הזעירה. הוא צועד צעדים אחדים מצד הרחוב לאמצעיתו, ימינו הטמונה בצלחת אדרתו מקמצת בכח את הברזל הקר של האקדח, ובאותו הרגע, כשצמד הסוסים המהירים חולף כברק על פניו, מתלקחת פתאום לשון-אש קטנה וקול רעם חזק נשמע… רגע – הרף עין… צמד הסוסים הרועשים נוטה בבהלה הצדה, מתנגש בקיר החומה; הפרש, הרוכב מאחרי העגלה, מריץ פתאום את סוסו, וזה נתקל, כפי הנראה, בדופן העגלה, כושל וכורע ברגליו הקדומות על ברכיו והרוכב נדחף ונשמט מעל לראש סוסו על האדמה… אולם הוא רואה לפניו רק את לבוש האדרת מתוך עגלת החורף ויעמוד רגע זקוף מלא קומתו באמצע הרחוב. עוד קול רעם אחד ושני – שניהם כמעט בעונה אחת. לבוש האדרת האפורה-ובהירה הניע בידו, כאילו בקש להסיר את כובעו, ותיכף אחר זה נטה לצד אחד, נכפל והתפתל באופן משונה… כשנשמע קול הרעם ברביעית, כבר האדרת האפורה-הבהירה שוכבת סרוחה על הארץ, ולמרות דמדומי בין השמשות האפלוליים, הכיר בעינו החדה שני כתמים כהים על האדרת הוא עשה את שלו, עשה כהוגן, בהצלחה; עכשיו – דעתו כל כך צלולה! – רשאי הוא לחשוב על אדות עצמו. יכול ומחויב הוא להציל את חייו… עתה היא העת הנכונה. כבר קם שאון חזק בסמטה. מכל עברים רצים אנשים, קוראים וצעוקים בקול. הפרש, אשר נשמט ונפל מעל סוסו, כבר התעורר, וזה יחד עם הרכב רצים וקרובים אליו… הוא נס במרוצה. בקפיצות אחדות הגיע עד קרן הסמטה הצרה, ומשם הוא רץ בחפזון דרך הרחוב הפטרבורגי הרחב. גם פה קם מהרה שאון, מתעוררת מרוצת בהלה; אולם השאון והמרוצה, מועילים לו במדה ידועה. עוד מעט והגיע עד ככר התיאטרון. משם נפרדים רחובות אחדים ושם שוקק תמיד אדם רב, ערבוביה של מרכבות ועגלות מכל המינים… לו רק יצליח לבוא עד הרחוב החירסוני, ושם להחצר מספר שבעה – חצר מפולשת, והוא נצל! ברחוב אפלילות, האלקטרון לא הודלק עדיין – וזה נוח לו מאד. אך פתאם – דעתו צלולה כל כך: הוא מרגיש בכל פרט קטן שבקטנים! – מתחיל ממצמף פנס-רחוב אחד, לשון-את קטנה וכחולה מתגלה, וכהרף עין מוצפה כל הככר ומתמלאה, אור אלקטרי בהיר ומבהיק… באותו רגע רואה הוא שוטר-רחוב רץ מפנת התיאטרון, כשהוא מתיר תוך כדי ריצה את הנרתיק של האקדח שלו. השוטר רץ באלכסון ומכוין פניו כלפי קרן הרחוב החירסוני. הוא איננו מתעכב במרוצתו אלא חוזר ונוטל את האקדח, שטמן כבר בכיסו. הנה הוא רואה כבר את הפנים המאדמים והמזיעים מריצת חפזון, ואת העינים הבולטות והמלאות דם; הנה הוא שומע כבר את שעטת רגליו של הלז, את נשימתי הכבדה, וכשבין שניהם נשאר רק שטח קטן, מרחק כשלשים צעדים, מבריקה פתאום עוד הפעם לשון-אש קטנה ונשמע קול רעם אחד, שני… באותו רגע אירע הדבר. אולם מחשבותיו היו עסוקות בענין אחר לגמרי. כשהגיע בשלום עד החצר המפולשה מספר שבעה, עבר אותה בחפזון ונכנס לרחוב שוקט, שלא ידעו שם, כפי הנראה, משום דבר; ופה התחיל מהלך במנוחה, במתינות, כאילו לא קרה דבר. אחרי זמן מועט, כשנזדמנה לפניו עגלת רכב, עלה וישב בה וצוה לנסוע לקצה העיר השני. שם יצא מעגלה זו, ואחרי זמן מועט שכר עגלה אחרת, שנסע בה להמקום הדרוש… בכל העת הזאת היה לבו טוב עליו מאד. הוא הרגיש שובע-רצון מיוחד מעצמו ומ"מזלו הטוב". כשבא אל בני החבריא, כבר היו לאלה ידיעות נכונות עצם המעשה, איך הצליח, וכשראו אותו לפניהם חי, שלם וחפשי – היתה השמחה במלואה. מהרה הביאו י"ש ופרפראות, ובשעת שתיה ולגימא נדברו הכל בצהלה, התלוצצו שחקו… הוא לא רצה להודות על זאת בפני עצמו, אך בסתר לבו נהנה הרבה מזאת, שהכל התחילו מתיחסים אליו פתאם בכבוד מיוחד והכל דברו בהכרת-ערך על אומץ-לבו, על קרת-הרוח וצלילות-הדעת המצינת, שהראה בשעת סכנה כזו. – במלה אחת, בן-חיל! – הסכים גם וולודיה. זה היה הגדול שבחבריא, גבה-קומה ובעל פנים שחרחרים, רצינים-קודרים, אשר דבר תמיד רק מעט, ותחת זאת היה תמיד לדבריו הספורים ערך מיוחד… בלי משים נזכר, איך הביטו אליו בני החבריא, ואותו וולודיה בעצמו, לפני שתי שנים, כשהיה לבוש עוד בגדי תלמיד של בית-ספר למסחר ורק זה מעט התודע אליהם. הם הביטו עליו כעל נער, לא הרשו לעצמם לדבר בפניו על דבר ענינים חשובים ביותר… ואפילו זמן רב לאחר זה, לפני שנה, לפני ששה חדשים, עוד חשבו אותו לנער, אמנם – נער חרוץ וזריז, אבל בכל זאת נער, שאין לסמוך עליו ביותר… "במלה אחת, בן-חיל!" – כך אומר וולדיה עכשיו, וכמה היה מתרעם בלבו לפני שבוע – הוא הרגיש היטב בדבר! – על שמפקידים בידו דבר נכבד כזה! אילו היה הדבר תלוי בדעתו של וולודיה, לא היה זה סומך מעולם עליו; עתה, נוכח כבר, עד כמה טעה בו קודם לכן… בהיות רוחו צוהלה כל כך וכלו – שבע רצון מאד מעצמו, מכל והכל מסביב, לא הרגיש שום ליאות גופנית, רק ראשו סובב קצת מכוסות היי"ש האחדות ששתה, ועוד יותר – מכל אשר עבר עליו במשך היום; ובעונג מיוחד, ברחבת-דעת מיוחדת, השתרע על הדרגש ושכב כך בעינים סגורות למחצה. הוא התחיל מנמנם קצת, אך באותה שעה בא קוליה מהרחוב והתחיל מספר ידיעות חדשות, שנודעו לו לה"ענין". הלה קבל שני פצעי-מות קשים, הוא הובל אל בית-החולים הקרוב, וגסיסתו ארכה כחצי שעה, אך דעתו לא שבה אליו בכל העת זאת… ושוב ספר קוליה, שברחוב תפסו שנים שלשה אנשים, צדדיים לגמרי, לבסוף ספר עוד, שבתוך המהומה נהרגה במקרה, בקרן הרחוב החירסוני וככר-התיאטרון, איזו ילדה כבת עשר, או שתים-עשרה שנה, שפגע בה, כפי שאומרים, כדורו של שוטר… כמעט שהתחיל קוליה מספר, פקח הוא את עיניו והתחיל מקשיב בשימת-לב רבה. המעשה על דבר פצעיו ומותו של הלה, ואפילו – על דבר האנשים הנקיים שנתפסו ברחוב, העביר רק בת-צחוק של לעג ובוז על שפתיו; אך כשתחיל קוליה מספר על דבר המאורע שבקרן הרחוב החירסוני וככר-התיאטרון, חלפה פתאום רעדה בכל גופו. הוא קפץ במהירות הברק מעל משכבו ונסה לעמוד על רגליו, אך אלה פקו, התמוטטו, והוא נפל בלי כח עוד הפעם על הדרגש ונשאר יושב על מקומו בלי תנועה, קופא כאבן. איך קרה זה, שלא הרגיש בדבר עד כה? עתה מצטייר בדמיונו כל כך ברור, איך שם, בקרן הרחוב, בשטח הקטן שבינו לבין השוטר, עומדת אותה הילדה, שמגבעתה, צוארין אדרתה והידונית בידה מעור טלאים אפור הם… הנה מבריקה האש הקטנה ונשמע קול הרעם הראשון… הילדה נשארה עומדת רגע קטן כמאובנה, אחר כך היא כורעת לשום מה על ברכיה, מחזרת באופן משונה את ראשה, ובאותו רגע נופלות ומתפזרות מחלפות שער כהה על הצוארון האפור… הוא מהדק את שניו ככל כחו, תופש את ראשו בידיו, ולוחץ בחזקה, בחזקה מאד את רקותיו, אך התמונת מוסיפה לעמוד נגד עיניו בברירות מבהילה, בבהירות מחרידה כל כך!… הוא אינו מכיר כמעט בעצמו, איך בשורה אחת עם תמונה זו מבצבצת ועולה לפניו תמונה אחרת. זו היא גם כן ילדה כבת שמונה שנים בעלת שער ראש צהוב-מזהב ולחיים – שושנים ורדיים… הנה היא פורצת הביתה רעננה, עליזה, כשהיא לבושה אדרתה ועל ידה הידונית הקטנה, והבית מתמלא צלצלי צחוק-כסף, כשהיא מתרפקת על אמא ומנשקת לה, כשהיא משתערת על אבא ומצחקת עמו… כברק חולף כמוהו רעיון זר ומשונה מאד, המקפיא את כל דמו ומסמר את גופו. עוד רגע ודעתו מתבלבלת כל כך, רעיונותיו מסתכסכים במדה כזו, עד שאין עוד ביכלתו לצייר לעצמו בברירות מספיקה, אם היתה שם, בקרן הרחוב, הילדה האחת, בעלת שער-הראש הכהה, או האחרת, ששער-ראשה צהוב-מזהב?… ומה הם מבקשים עוד ממנו? משום מה אינם נותנים לו מנוחה? למה מבלבלים את ראשו בשאלות טפשיות כאלה: מה זה היה לו? מדוע פניו חורים, נגרשים כל כך? רוצה הוא להוציא מגרונו גערה פראית, להבריח את כלם מעל פניו, אך אין בו כח לפצות פה, להניע יד, והוא מסתכל בהם דומם, במבט קופא… הנה הולכים ונעלמים מעיניו האחד, השני והשלישי, והוא רואה לפניו רק אחת, כמדומה – פוליה… הוא אינו יכול לגרוע את עינו ממנה… כמה זר ומשונה מראה!… מה היא עושה?.. הנה עשן נודף מפיה, מתוך נחיריה… כמה מגוחך פרצוף טפשי זה! כמה מגוכחות העינים הבולטות והטפשיות הללו! מרגיש הוא בעצמו, שצריך הוא לסלק פניו לצדדין, שאינו רשאי להסתכל בה יותר: באופן אחר תפרוץ תרועת צחוק מפיו… תרועת צחוק מכיר הוא, לא בעתה היא. אך שלא להסתכל בה אינו יכול גם כן. הוא מאמץ שארית כחותיו, מתאפק זמן רב, אך לבסוף אין ביכלתו להתאפק עוד; ופתאום פורצת מגרונו תרועת-צחוק פראית, נוראה, שהולכת וגוברת מרגע לרגע, הולכת ונעשית פראית יותר ויותר… רגע מסתכלים הכל בפניו דומם, משתוממים, נבהלים; ואחרי רגע מתעוררים הם פתאום ממבוכתם ומבינים את הנעשה. מסביב רעש, המולה, מרוצת חפזון. רק וולודיה לבדו נשאר במנוחתו; ברוח קרה ומתינות מעיר הוא: – סוף כל סוף לא עצר כח! אולם אין רע… התרגשו קצת העצבים – מהרה יעבור זה… אין רע!… ניסן, תרמ"ה, ראדושקאוויץ. שני פרנסים טובים עמדו להם לישראל בתחלת שובם לתחיה: עזרא ונחמיה. עזרא דאג לקדושת העם ולחייו הרוחנים, ונחמיה עמל להיטיב גם את חייו החמרים. עזרא "הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות וללמד בישראל חק ומשפט" והבדיל את הנשים הנכריות, ונחמיה הוסיף ובנה את חומת ירושלים, נצח בעצמו על עושי-המלאכה מבלי לפשוט בגדיו גם בלילה, השיב להעניים את "שדותיהם, כרמיהם, זיתיהם ובתיהם ומאת הכסף והדגן, התירוש והיצהר", אשר נשו בהם העשירים, הביא "אחד מן העשרה לשבת בירושלים עיר הקדש ותשע הידות בערים", ובכל פעולותיו נראה, כי הוא היה האדם הראשון אשר בא "לבקש טובה לבני ישראל". ופעולת שניהם הביאה ברכה מרובה לשבי הגולה. הם אמצו אותם בחומר וברוח ויתנו להם תורה ודרך-ארץ, דת אל וחיי אדמות. אחרי מותם קמו דורות אחרים, ומסבות הזמן גרמו, כי לעזרא היו תלמידים נאמנים, אשר האריכו את פעולתו לדורות, ולנחמיה לא היו תלמידים. תלמידי עזרא היו אנשי כנסת הגדולה, החסידים הראשונים, הסופרים שנקראו גם פרושים והבאים אחריהם. כלם דאגו בעד הרוח, סלסלוהו ורוממוהו, "ספרו כל האותיות שבתורה", תקנו נוסחאות של תפלה ועשו סייגים לתורה. אך בעד חיי החומר של העם לא היה מי שידאוג. תורת-החיים ופקודיה, "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ", נהפכה לתורת חיי הנשמה אחרי המות. כל העולם כלו היה רק כפרוזדור לפני הטרקלין, ומי ישים לב לפרוזדור? הטרקלין צריך להיות מרווח, אור, מהודר בכלים נאים וכיוצא בזה, אבל הפרוזדור יכול להיות קטן וצר, מלא צללי-אופל וריק מכל דבר המרחיב לבו של אדם. עד כמה היו החכמים מזמן ההוא מוכשרים להבין איזה דבר הנוגע לחיים החמרים, יוכיחו לנו דברי בן-סירא, המלאים ענין גם מפאת מבטו על חכמי זמנו, גם מצד מצב האומנות בימים ההם. הוא אומר לנו (בפרק ל"ח): "הוגה בדת אל לא יעמול במלאכה ושוחרי תורה לא ייגעו בכפם" "חורש בבקר איך יחקור ונוהג במלמד איך ילמד?" "בעמל ופרך יבלה שנותיו ותמיד "חניוני לבבו לשדד אדמתו ולבלול לבקריו בקר וערב" "חרשי עץ ואבן יומם ולילה לא ישבותו" "ומפתחי פתוחים על משמרתם ישקודון לתאר ולשנות מעשימו בהשכל" "חרש ברזל על פעולתו יחרוש ועיפה נפשו מעשן האש ומהלמות פעם…" "ומקול הפטיש תצלינה אזניו וכל חפצו אך ללטוש ולהיטיב ולהישיר פעלו" "יוצר חרש על האבנים יעמול ברגליו יגולל גלילו ועיניו על מדה וערך יביטו" "פעם יוצר הכלי בידו ופעם ירכך הטיט ברגלו" "אחר יחשוב לדשן הכבשון ולטוח הכלי בטיט". בן סירא אינו מכחיש בבינת רוחם ושקידתם: אינם שובתים יומם ולילה, הם שוקדים לתאר מעשיהם בהשכל ומקפידים על המדה והערך. ולא עוד אלא שהוא מודה שהם יסוד עולם ואי-אפשר להתקיים בלעדיהם! "בכל עיר לא יפקד מקומם ובהפקדם לא ילין בהם (באותן הערים) ולא ידור בהן אדם". אבל כל זה איננו שוה לו: "אפס כי לעצה לא יכונו ובקהל עם לא ירומו" "על כסא משפט לא ישבו כי לא ידעו דת ודין" "נבער לבם מדעת לעשות משפט ומליצה אין בפיהם" "אבל כל צרכי ארץ בידם יכונו, לכן תחת משאם יומם ולילה ירבצון" "לא כן (האיש אשר) שם לבו לתורת ה'…" "דברי אנשי שם ידרוש ובעמקי משליהם ירד" "על תעלומותיהם ישכיל לחקור כל חידה ומליצה (למצוא בדבריהם מה שאין בם)" "לו יאות משמרת שרים ומהלך בין נגידים…" "בקר ישחר פני יוצרו ולפני אלהים ישפוך שיחו… ועל חטאתיו יבקש רחמים". ובכן אך אלה שאין להם שום הבנה בישוב העולם ובדרך-ארץ הם-הם המורים הטובים והשופטים המומחים לעם, לא כהתנאים אחריהם שהתפרנסו ממלאכתם. המורים ובין העם, ועד כמה היו הראשונים, שהשקיעו עצמם רק בחקרי חידות ומליצות אנשי-שם ובתפלה, מוכשרים להיות מנהיגי העם בדרך החיים החמרים. אם נוסיף על זה את ההלכות המעציבות, שפירות עמי-הארץ היו דמאי וכי בכל ימות השנה, מלבד בימי הרגלים, היו עמי-הארץ, היינו רוב מנין ורוב בנין העם, מטמאים במגע – תהיה התמונה שלמה לפנינו… ואת תורת בטול החיים, שהטיפו המורים ההם ושמלאה אחרי כן את כל חללה של ספרות עמנו, הננו מוצאים במקום יותר קדום. קהלת אומר, כי "יש דברים הרבה מרבים הבל (בשאלת) מה יותר (טוב) לאדם", ומצדו הוא מתפלא ואומר: "מי יודע (להחליט באמת) מה טוב לאדם?" והוא מפרש דבריו וחושב את הדברים המקובלים בעם (בלי ספק על פי השפעת מוריו) ליותר טובים: "טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו; טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה… לב חכמים (סרס המקראות) בבית אבל ולב כסילים בבית שמחה; טוב כעס משחוק… טוב לשמוע גערת חכם מאיש שומע שיר כסילים", ומסיים בדעת עצמו, דעת הספקן הגדול והאיש החפץ שמחה והנאת החיים: "וגם זה (וכל ההנחות הנ"ל) הבל, כי העשק (העבדות שנשקע בה העם ועמו מוריו בזמן השעבוד למלכות פרס) יהולל חכם (ובשביל זה באו החכמים לידי בטול החיים, שמחתם והנאתם, בלי חשבון, ובאמת) טוב אחרית דבר מראשיתו", כלומר: לא בענג ושמחה ולא באבל ופרישות עיקרו של דבר, אך בהאחרית שהוא מביא, אם תהיה בו תועלת, או לא; כי הסבלנות של איש ארך-רוח טובה מגאותו של גבה-רוח; כי הכעס והמרירות בחיק כסילים ינוה, והדרך שיבור לו האדם היא: אל תהי צדיק הרבה ואל תרשע הרבה. אך לא קהלת, לא זה האיש שאמר: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה", היה בין מורי העם, ההם היו אחרים לגמרי. ואת פרי תורתם בביטול החיים החמריים ותגבורת דקדוקי הסייגים ואת כח השפעתם הגדולה על העם אנו רואים ממעשה מוזר אחר זה, שכל העם היושב בירושלים, וגם ראשיו וגבוריו בכלל, ישבו בחבוק-ידים בעת שכבש תלמי סוטר את ירושלים, מפני קדושת השבת, בעוד שבתורה לא נזכר בשום מקום שירית חיצים והכאת אדם אסורות בשבת, ומלבד חריש, קציר, הבערה וקשישת עצים, אסורים שאר האבות מלאכות והתולדות בשבת רק מטעם באסורי דברי סופרים. מורים כאלה, אשר גם לעת אסון כללי ולאומי, כמו כבוש ירושלים, הרג רב, שבי לעבדים ושפחות – לא יכלו להגיע אל ההגיון הפשוט של המאוחרים מהם, שגם בנוגע למקרים פרטים אמרו:"חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", מורים כאלה לא יכלו להיטיב כלום להחיים החמריים, רק להעיב אותם ולהחשיכם, ואין צריך לומר, שלא היו מוכשרים להיטיב את חיי העניים, כמו שעשה נחמיה. אם נרצה לדעת מקצת מן היחס של העשירים בימים ההם אל העניים – נוכל למצוא אותה בדברי קהלת, אשר בלי ספק לא מדמיון לבו בדה אותם, אך לקחם ממראה עיניו. מצד אחד היו יחידים, כיוסף בן טוביה והורקנוס בנו, אשר מלבד "שקנו להם ושפחות ומקנה צאן ובקר הרבה – כנסו להם גם כסף וזהב וסגולות מלכים, עשו להם שרים ושרות ותענוגות בני האדם וכל אשר שאלו עיניהם לא אצלו מנפשם". ומצד השני – "דמעות עשוקים, עבדים רוכבים על סוסים ושרים הולכים כעבדים על הארץ, עשק דל וגזל משפט וצדק ומקום המשפט והצדק שם הרשע", אבל מה עשה גם חכם הדור הזה, אשר ענד לראשו (במחשבה) עטרת "מלך בירושלים" והיה בלי ספק ממרום העם, בעד עניי עמו? הוא יעץ להם עצה טובה: "ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר, כי עוף השמים יוליך את הקול"! על צרות השעבוד והעניות נוספו גם הנזירות והפרישות, שהטילו המורים על כל העם. המורים ההם, בדאגם כל כך לנשמות העם, לא השכילו לתת להעם גם מזון רוחני. כל הלמוד להעם היה רק ע"י קריאת התורה בשבתות בקהל והפצת הסייגים והדקדוקים, ורק שמעון בן שטח, איש רב פעלים ולא בטלן, היה הראשון שיסד בתי-ספר בערי הפלכים וגם זה רק לנערים גדולים. תחת זה גזרו טומאה על כתבי-הקדש, כדי שלא יקראו בהם… את הדבר הנפלא הזה מבארים לנו "מפני חבתן", ואולי יבואו אחרים ויאמרו, כי גם טומאת עמי-הארץ היתה מפני חבתן. אבל האומר, כי גם עצמות יוחנן כהן-גדול טמאות רק משום חבתן, הלא יצטרך לומר שלא כהלכה, שעצמות המן בן המדתא ואנטיוכוס איפיפנוס אינן טמאות. כה חי העם במחשכים, אמת, כי העשירים הגדולים לא חסרו את נפשם מטובה. הזהב הוא תמיד תריס חזק מאד בפני הרוחניות הקיצונית, גם בפני רוחניות כל-שהיא. וכל אלה שהיו מצופים זהב, כיוסף בן טוביה, בניו וחבריהם, לא חדרה אל לבם שום רוחניות יתירה ויהנו מן החיים ככל אשר היה בכחם. אך המורים והעם היו פרושים גמורים, רחוקים מן החיים ומכל הנאה בחיים, ונדרי נזירות היו לשבח ולתהלה. אבל טבע האדם דורש את שלו; לזמן אפשר להכניעו, אך לא לגמרי. ביחוד מתעוררת המהפכה, בשעה שהכנעת הטבע מגיע עד לקיצוניות, ואז, באיזו שעת הכושר, הטבע חוזר וניעור, אף מתגבר ועולה על-פי-רוב עד הצד הקיצוניות השני, ולא לחנם אמרו חכמים, שהקצוות קרובות זו לזו. די היה לרבים מן העם, שנשקעו תחלה בפרישות יתירה ובנזירות מן העולם, לבא באיזה יחס עם היונים, לראות תענוגיהם והוללותם – והנה באה מהפכה נוראה! הכהנים עזבו את עבודת המקדש ללכת אל בתי-המשחק. צעירי ישראל התגוששו ערומים ברחובות קריה והעבירו מעליהם גם את ברית אברהם, זרע הקדש טמא את נפשו בבשר החזיר, תורת ישראל היתה למרמס ועל הררי ציון המלכו אלילי היונים! בני ישראל מן הדור ההוא ואחריו שישבו במצרים, מרכז ההיליניזמוס, היו בכל זאת נאמנים לעמם ולתורתם, ובני ישראל בארצם, אך נראה להם קצה ההיליניזמוס – וישתובבו משובה נצחת! הסבה לזה היא כאמור. בני ישראל יושבי מצרים לא השקיעו עצמם בפרישות ורוחניות, היו בני ישראל נאמנים לתורתם ובני-אדם יודעי הנאת החיים, פתאום ליושבי חשך ימים רבים, המכה אותם בסנורים. גם בין המחלות יש כאלה, אשר אם נקליט טפות ידועות מארסן אל גוף האדם, אז לא תשלוט עוד המחלה ההיא באדם ההוא להכריעו. גם אהבת החמריות והנאת החיים, שהיא טבעית לאדם, אינה מהפכת משורש את האדם הרואה משובת החיים, אם יש בו כבר מדה ידועה מהנאת החיים. אך בני ישראל יושבי ארצם בדור ההוא, אשר מאות שנים חיו בפרישות ונזירות, השתוללו בראותם חיים חדשים, חיי תענוגות, הפקרות והוללות, ההפוכים מן הקצה אל הקצה לחייהם הם. המהפכה הזו נודע לנו מדברי-ימי-עמנו בזמן גבורי נס החנוכה, מתתיהו החשמונאי ויהודה בנו, ואשר את חג הפדות מן האסון הזה הננו חוגגים מדי שנה בשנה. והאסון היה לא היה היחיד בדברי-ימינו. מחזה כזה ראינו גם בדור פריעדלענדער והענריעטע הערץ, שהיה דומה בהרבה דברים לדור יזון ומינילאוס, ורק החשמונאים חסרו בו. גם אז התנגשו יחד חיי הבטלנות והנזירות ברוח בעל "פרי מגדים" וכל חבריו, שפרשו מצודתם על כל בני ישראל באשכנז ופולין, עם חיי ברלין העליזים, ויצא לנו דור סורר ומורה, יצא לבלי שוב עוד… והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור, בכל עיר קטנה מתחום-המושב, במקומות, אשר עוד חשך אפלה פרוש על פני בני עמנו וכל חיינו אינם אלא רוחניות ופרישות, בעת אשר פתאום יגלה לעיני איזו צעירים איזה אור מתעה… את הדברים האלה עלינו לזכור תמיד. חינוך רוחני בלי חינוך חמרי, חיים רוחניים בלי חיים חמריים סופם להביא מהפכה של כליון. את זה לעמת זה עשה האלהים, הוא יצר את האדם עפר מן האדמה ואחר כך נפח בו את הרוח. "טוב תורה עם דרך-ארץ, וכל שלא נהנה מן העולם עתיד ליתן את הדין". הכל טוב במדה ובמשקל. גם כח האדם יש לו גבול וגם להרוח דרוש משקל. עם זה צריך האור הרוחני לבא בהדרגה: "יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך הוא מוסיף והולך"; אך גם בדרך ההוספה צריך להזהר מן הקיצוניות, ואם "עשאה (לנר חנוכה) כמין מדורה " אינו יוצא בה… זהו הלקח שאנו צריכים להוציא מחגנו הלאומי "חנוכה". כמנורת הקדש בהיכל ה', יהל השחר בשפריר שמי קדם. כנפי הודו פרושות על ראשי ההרים, ויפעת עפעפיו על תועפות העפאים מופעת. ידיו גלילי זהב יפתחו דלתות שערי מזרח, ובדומיה קדושה ירתום מרכבת השמש לסוסי שלהבת. כל עצי עדן בגן ה' יעטו אור כשלמה, וכל שיח השדה ופרחי הררי אלף יזהירו כזהר הרקיע. רוח צח מרחף בלאט על פני מי מנוחות, יסלסלם בהמיה נעימה, ינטלם וינשאם בנהמת חסד. בין סבכי היערים, כנפי רננים נעלסים ומטיפים מנגינות צוף לשמח אלהים ואנשים… הראית בן לא אמן! הראית מוצאי בקר? התבוננת איך יראה השחר במראה ולא בחידות את מראות אלהים חיים? השמעת איך יריע בלי אמר ודברים: "יד אל בראתני! – "עתה, עתה ראה נא כי מפאתי קדם ים זהב בהוד נורא יופיע! – ראה נא איך תזיל השמש אשד אור יקרות על פני רקיע השמים! הה, איך היא נאדרת בקדש! – הגד, חוקר! מי פלג לשטף קרני הודה תעלה, ודרך לזרם זיקות יפעתה? המצאת חקר שלהבת-שדי הזאת? הידעת איך היא שפכת חם צחצחות, ונפחת רוח חיים באף כל היקום? הידעת איך יזקו זיקי עיניה עפרות זהב ברחם הררי עד וכליות חלמיש צורים? איך תלטשנה קרני אשה שביבי זיו ותאזרנה זיקות באבני אקדח, שהם ישפה וברקת וכל אבני אש הספונות בלבב סלעי עולם? איך תזיל עסיס ונפת בענבי הגפן המבריקים כעין החשמל על מצח הרי חמד, ובכל מגד תבואות שדי ופרי הלולים? הנגלה לך שמץ דבר ממסתרי פליאותיה? הידעת סוד מרוצת קרניה ומפלאות פעליהן בשמים ממעל ובארץ מתחת? הידעת את תכונתה? ההגד לך אם היא רק מנורת קדש ונר ה' להאיר במקדש התולדה, או תבל עם –. ומה המאור הגדול והנורא הזה מול המאורות הגדולים אשר ממעל לו בשמי שמי קדם? וגבוהים וגדולים ונוראים עוד גם עליהם! וגבוהים על גבוהים עד אין סוף עד לאין תכלית! – הה, שימו זאת על לבבכם כל אשר נשמה באפו והתפלצו מהוד אל נאור ועזוז נוראותיו!! – ואתם מנסי אל! איך עפלה נפשכם לפון באלהי אמן? האם לא תראוהו עין בעין בראותכם את שמיו מעשה אצבעותיו עם רבי רבבות שמש ירח וכוכבים אשר כונן? הלא תשמעו את הוד קולו בשמעכם קול רעם גבורותיו בגלגלי רום? – הה, מאבקת-שמש אשר לא תשורנה עין ראי, עד הררי עד הקורעים עבי שחקים בתלפיותיהם – מהאזוב הצומח בקצה גדר הדחויה עד ארזי אל התומכים לב השמים בראשי צמרותיהם – מקטן הנמלה הרוחשת תחת גרגיר אבק דק, עד השנהבים הנוראים התלולים כהררי אל, כלם כאחד יתנו עדיהם ויגידו כי יש אלהים ועיניו משוטטות בכל ממלכות השמים והארץ… ולו גם שאו כל רחבי מאין יושב, וכל צבאות על ישאו שממה, אז ירעם גם ים התהו: "יש אלהים!" ותהום בהו יענהו בקול: "נורא אלהים! ה' הוא האלהים! ה' הוא האלהים" ! –. בעולמנו אין דבר רוחני, שיהא עומד בפני עצמו כנשמה ערטילאית, הפורחת באויר. כל דבר רוחני דורש בהכרח בסיס חמרי, הנושא ומשמרו שלא יתנדף באויר, כשלהבת הנתנת מן הגחלת וכריח שאין לו עיקר. ולפיכך אי-אפשר לנו לצייר לנו דת בלי איזו מעשים לעתים קרובות או רחוקות, לשון בלי מדברים או ספרים, בין שהם נדפסים, בין שנשארו בגוילים עתיקים או חקוקים על אבנים ולוחות, אמנות בלי פסלים וציורים, וכיוצא בזה. הלאומיות, שגם היא מופשטת ורוחנית היא, צריכה גם היא לכלים המחזיקים אותה, כמו ארץ מיוחדת, נמוסים מיוחדים, לשון מיוחדת, ספרות ושאר דברים השייכים לה, ואם אין לה כלים חמריים כאלה, השומרים אותה ומחזיקים בה, אין סופה להתקיים. אם לא תבטל מיד, עם בטול הדברים שהיא אחוזה בהם, כמו שתכבה השלהבת מיד כשיכלה החומר הבוער, סופה להבטל אחר זמן ידוע כריח שנטל עיקרו. הרגש הלאומי בפני עצמו אין כחו יפה להגן על הלאומיות בלי הכלים הנזכרים. הרגש הלאומי הוא תולדת הרגש של השמירה העצמית, והוא-הוא הבורא להלאומיות את הכלים הדרושים לשמירתה; וכשם שרגש השמירה העצמית מתעורר באדם בשעה שצופה לו אסון או מכאוב, כך הרגש הלאומי מתעורר בקרב הלאום ואישיו ביותר בשעה שעם אחר קם תמיד על המשמר ואינו מרפה אפילו רגע אחד, באופן שאפילו המאבדים עצמם לדעת בוררים להם מיתה יפה ככל האפשר, מתרפה הרגש הלאומי בשעה שאין עם אחר קם להרע להלאום, והוא מתחמק ומסתתר בפנה חבויה שבלב כמעט שלא מדעתו, אם אין לו הכלים המחזיקים את הלאומיות: הארץ, הלשון, וכיוצא בזה. אמנם, כשמתגבר פחד הכליון, אפשר שינסה הרגש הלאומי להמציא מיני הגנה אפילו שאין להלאום הכלים הנזכרים; אבל כשם שלא תמיד יכול רגש השמירה העצמית למצוא את הדברים הדרושים להגנת נושאו, כך לא תמיד יכול הרגש הלאומי למצוא את התריס בפני הכליון הצופה להלאום, ואז אין להאחרון תקומה. מיום גלות ישראל מעל אדמתו נשאר בלי ארץ, ובמדה ידועה גם בלי לשון. לשונו נתפלגה לפי מקומות מושבותיו, ובכל מקום היתה פחות או יותר שפה בלולה. לשון-הדבור לא היתה עוד לשון-הספר לעם-הספר מיום חתימת שני התלמודים, הבבלי בז'רגון עברי-ארמי והירושלמי – בז'רגון עברי-סורי. הלשון העברית היתה רק חלק אנשים מלומדים מעט או הרבה, כמו שהלשון המדוברת הנלעגת היתה חלק ההמונים והנשים היודעות ספר. אמנם, היהודים כתבו בלשון ערבית וגם בלשון ספרדית, כמו שאנו כותבים עתה רוסית, אשכנזית, צרפתית ועוד, אבל זו היתה לשון שאולה לגמרי מעם אחר, ולא לשון עברית, היכולה לשמור במקצת על הלאומיות העברית. בהעדר הכלים השומרים על הלאומיות לקה גם הלאום: הרבה-הרבה מבני עמנו, שהרגש הלאומי לא היה חזק בלבם במדה הדרושה, נטמעו בגוים, על-פי-רוב מאונס ולפעמים גם מרצון. אבל אחרי כל אלה עוד נשאר לעם-עולם שריד כעשרה מיליון נפש-אדם על פני כדור הארץ. שארית-ישראל זו היתה מושפעת ביותר מן הרגש הלאומי הפנימי, שהתגבר על-ידי הרדיפות מחוץ ושבהתגברו ברא לישראל כלים חזקים לשעתם לשמור על לאומיות: דעת מעשית מלאה פעולות ממשיות, שאין אדם מישראל יכול להפקיע עצמו מהן אפילו שעה אחת, ומעין אבטונומיות מן "ראשי הגליות" עד "ועדי-הארצות", בתי-הדינים וחברות-הצדקה השונות. עם זה אין לשכוח, שהרבה הועיל לזה גם הגיטו, שבמובנו העמוק לא חדל גם עתה בארצות הרבה. וכי ימצא קיום הלאום את ספוקו בכל אלה גם לעתיד? העבר אינו יכול לתת תשובה בחיוב על השאלה הארורה הזאת, והעתיד – איום ונורא! העם המונה שנותיו לאלפים, שבמשך שלשת אלפים וחמש מאות שנה התאבק עם כל גויי אסיה, אפריקה ואירופה על קיומו ויוכל, העם הזה עומד על פי פחת! לא סכנת מות-גבורים צופיה לו, אך סכנת מות-נבל המאבד עצמו לדעת. כלי-הזין, שהתאזר ויצא בהם לקראת הרוח הסוער עליו להפיצו במשך אלפי שנים, נופלים מעליו זה אחר זה כפי תגבורת החום המושפע עליו מאת השמש, אשר באיזו מקומות כבר זרח לו ובאיזו מקומות אך החל לצאת… כח הדת מתרופף, לא לבד אפיקורסים בעלי-עיון, שבכל אופן לא רבים הם, עזבו אותה, אלא אף הרבה מבעלי-הבתים הפשוטים וההמונים הנסים מתקלסים בה. הלשון העברית וספרותה היא חלק יחידים אפילו ברוסיה, וכל-שכן במדינות המערב. גם קרבת הגזע והאחוה-לצרה משתדלים מרשיעי-ברית להשבית, בהפרידם בין אחים יושבי מדינות שונות ובין אחים יושבי מדינה אחת בני-מעמדות שונים. כל זה הוא בהוה. ומה יהיה לעתיד, בשעה שהרדיפות תחדלנה, בתעודות-מסע צורך, תעודות הלידה והמיתה ינתנו מאת הפקידים הכלליים, הנשואים יסתדרו על-ידי ממונים אזרחיים, ועל כל אלה יתוספו נשואי-תערובות? למופת מחריד יכולים להיות לנו יהודי צרפת. "אחרי פירוד הדת מן הממשלה בצרפת, כשהוזקקו יהודי צרפת ליסד כנסיה דתית על חשבונם, נענו לקול הקורא ליסוד הכנסיה רק שני אלפים ושש איש ממאת אלף יהודי פאריז. גם בערי השדה אין המצב משובח יותר. שואלים ע"ר עתידות ישראל בצרפת, אך די להראות, כי מחצה מצאצאי חברי הסנהדרין של נפוליון אינם עוד יהודים, ואלה שנשארו עוד ביהדותם באו בחתון עם הנוצרים. היהדות הצרפתית לא היתה מארכת ימים עד עתה, אם לא היתה ניזונית מן הכניסה של יהודי אלזאס וגרמניה הדרומית, ובזמן האחרון – גם של יהודי רוסיה, גאליציה ורומיניה". ומי אפוא, יפרנס את היהדות באירופה ובאמריקה, בשעה שתגיע גם היא למדרגת היהדות בצרפת? האם היהודים הפלשים מחבש או יהודי חינא? ומה יהיה אחר כך, בשעה שגם הם וכיוצא בהם ישכחו את לאומיותם? נורדוי יועץ להפיץ ולחזק את הרגש הלאומי בקרב צרפת. אבל כבר אמרתי, שהרגש הלאומי בפני עצמו, באין בסיס חמרי, אי-אפשר לו להתקיים לאורך-ימים. מודה אני שלא בקרוב ישבות ישראל מהיות גוי. עוד תעבורנה כמאתים שנה ויותר ודתנו, ואפילו אם תהיה אך שלילית בלבד, עדיין תהיה יכולה להשפיע על רוב בני עמנו ולעוררם, שיכירו את ישותם בתור יהודים, או לפחות בתור בני דת משה בנגוד אל דתות אחרות. ומודה אני, שבמשך הזמן הזה עוד יקומו במקומות שונים שוטנים וצוררים, שיגבירו במדה ידועה את הרגש הלאומי שבנו. אבל אין אני מדבר על זמן ידוע, אלא על שדרות הדורות במרחק הנסתר מנגד עינינו. התהיה אז שארית לישראל על פני תבל באין שום בסיס חמרי ובאין כלי המחזיק את לאומיותו? אם היינו מציעים שאלה כזו לעם, שיש לו ארץ, לשון ושאר הדברים המציינים את לאומיותו של כל עם, היינו לשחוק. היו משיבים לנו, שאף אם יתפשט – עוד לא יוסרו גבולות הארצות, עוד ישארו פלך או דיפארטאמנט צרפת, פלך או דיפארטאמנט איטליה ועוד, ואף הלשונות השונות לא תחדלנה, כמו שלא חדלו עד עתה הלשונות השונות בשלשת חלקי שוויצריה. ובכן ישארו גם הלאומים. לפיכך אין שאלה נבערה כזו יכולה לעלות על לבו של בן עם אחר, חוץ מישראל. אבל דוקא מפני זה מעציב הדבר ביותר, ששאלה כזו יכולה לעלות על הדעת בנוגע לעמנו, שנלחם על קיומו במשך זמן יותר ארוך משנלחמו על זה עמים אחרים והעלה על מזבח קיומו קרבנות מחים הרבה יותר מכולם, – וסוף כל העמל הזה יהיה – חדלון וכליון-עולם. הציוניים, שאינם מאמינים בתשועת-ישראל שלמה בארצות הגלות וברור להם, שהמצב החמרי והרוחני של ישראל בגולה לא יגיע לעולם למצבו של עם אבטונומי, – רואים לישראל הצלה אנושית, הצלה אזרחית ועם זה גם הצלה לאומית רק בציון. אם ישוב ישראל לארץ אבותיו ויתנחל בה במספר רב, אז ישים לו שם ושארית בארצו ככל העמים בארצותיהם, וכמוהם לא יפחד גם הוא מכליון-עולם. רבים מהם חושבים, כי זכות יושבי ארץ-ישראל וכחם הרוחני יסייעו גם ליושבי הגולה לשמור את לאומיותם. אנכי איני בטוח בזה ויותר קרוב בעיני, כי אלה שישארו בגולה סופם להטמע בגוים. יהיה איך שיהיה, לקיום הלאום די יהיה, אם בארץ-ישראל וסביבותיה יהיה רוב מנין ורוב בנין מישראל, כפי אשר תוכל הארץ שאת. כנגד הציוניות יש בישראל שתי שיטות אחרות: שיטת המתבוללים ושיטת הלאומיים הרוחניים. הראשונים אינם רוצים בקיום ישראל, ואם יש בהם כאלה, שאינם מודים בזה, אין פיהם ולבם שוים, שהרי זהו "פסיק רישיה ולא ימות". האחרונים רוצים בכל לבם בקיום ישראל, אלא שהם אומרים, שהלאום הישראלי יכול להתקיים גם בפזורו בין האומות. עם הראשונים אי-אפשר להתווכח, מפני שבכל ווכוח דרוש, ששני הצדדים יודו בעיקר אחד, שעל יסודו הם דנים על סעיפיו. אבל אם אנו אומרים, שהלאום הישראלי צריך להתקיים, והם אומרים, שאינו צריך להתקיים, אין לנו בסיס לעמוד בווכוחנו. לא נשאר לנו, איפוא, אלא להתווכח על העיקר עצמו, אם בכלל אבוד עצמו לדעת היא דבר רצוי. אבל מי שהגיע למדרגה כזו, שחייו (אחת היא, אם הפרטיים או הצבוריים) עליו למשא ורוצה הוא לאבד עצמו לדעת, לא יאבה לקבל שום הוכחות על יתרון החיים. ואולם אין גם צורך להתווכח עם שכמותם: תשוקה לאבוד-לדעת היא מחלה מוסרית, וככל מחלה אינה יכולה להקיף חלק גדול מן העם לזמן ארוך ולאשרנו הולכים עתה המתבוללים הלוך והתמעט מיום ליום בתור בעלי שיטה מסוימת, ואם מפחדים אנו מפני הטמיעה בשדרות הדורות, היא לא מפני נצחון השיטה והתשוקה, אלא מפני נצחון זרם החיים. כלומר, הלאומיים הרוחניים, אומרים להתבצר בגולה בפני זרם החיים בחומות אבטונומיות שונות, שעל פרטיהן אדבר למטה. הם נשענים על חוקי השגשוג (האבולוציה) ומחליטים, שקורות ישראל בכל מהלכן עשו את ישראל לעם רוחני, ובכחו זה יצר לו אבטונומיות רוחניות, שהגינו עליו מפני הטמיעה אף באין לו מרכז מדיני; והשגשוג הזה דורש מישראל להאריך את מהלכו הקודם מיום שיצא בגולה, ועם זה להאריך גם את ההגנה. אי-אפשר לחשוב, שלדעתם המדינה המתנגדת להרוחניות, שהרי כל הנביאים, שבהם נתגלתה רוחניותו של עמנו בכל כחה, חשבו את הגלות להעונש היותר קשה ואת השיבה להמדינה לתשועה אמתית. ברור הוא, איפוא, שהם חושבים, כי בכחה של הרוחניות כבש לו השגשוג במשך כאלפים שנה דרך סלולה ידועה, שהנטיה ממנה תהיה מהפכה בחיי ישראל, וחוקי השגשוג אינם סובלים מהפכות. אך, אם נשפוט מנקודת חוקי השגשוג, עלינו לשים עין לא על השגשוג הפרטי של איזה עם בלבד, אלא גם על השגשוג הכללי. ביחוד צריכים אנו לשים לב אל השגשוג הכללי כשאנו באים לשפוט על חיי-ישראל, שהוא תלוי הרבה יותר מעמים אחרים בהחיים הכלליים. וחוקי השגשוג הכללי מלמדים אותנו, שכל קבוץ קטן, השרוי בתוך קבוץ גדול ממנו, סופו להטמע בין הקבוץ הגדול. גם בישראל נטמעו בימי-קדם הרבה מבני אומות אחרות: די להזכיר את הגבעונים, את חושי הארכי, צלק העמוני, אתי הגתי, אוריה החתי, הכרתי והפלתי (הפלשתי?) שבלי ספק לא היו יחידים. אחרי שנדדו טובי העם הישראלי מארץ-ישראל לבבל מפני רדיפות הנוצרים, נטמעו בלי ספק הרבה מבני עמנו בין הערביים, שהרי כמעט אי-אפשר שברחו כלם בלי להשאיר שריד, ועם זה אנו יודעים, שהיו ימים, שבהם כמעט לא היו בני-ישראל בארץ-ישראל. טמיעת בני-ישראל יושבי ערב בין שכניהם בזמן מחמד ובזמן הסמוך שלאחריו ידועה לכל. עמי אירופה בזמן הזה כלם מעורבים הם, ובהרבה מהם מרובה התערובת מאד. נתערבו גאלים גרמנים ואיטלקים, סלאווים בגרמנים וטטרים בסלאווים, יונים בבולגארים ועוד. אין כמעט ספק בדבר, שמספר רב ועצום מבני-ישראל נטמע בזמן גלותו בין הגוים. דבר זה אפשר לראות מתוך חשבון זה: מספר בני-ישראל אחר החורבן בארץ-ישראל, בבבל ובמצרים היה בכל אופן לא פחות משלשה מיליונים; בכל אופן מהרוגי מלחמה בין עמים אחרים, שהרי עד המאה שעברה לא היו בני-ישראל נקראים להשתתף במלחמות. ואם במשך קרוב לאלפים שנה עלה מספר בני-ישראל על-ידי הרבוי הטבעי רק לשנים-עשר מיליון ולא יותר, אות הוא, כי מספר רב ועצום מישראל נטמע בין עמים אחרים, בעוד שהאסור לאחרים לקבל דת ישראל מנע ממנו את תשלומי ההפסד הזה. לפי זה נשמר רק שריד מישראל, ואם הוא נשמר בכח השגשוג הפנימי, לא היה זה אלא מפני שכחות תקיפים, כהשנאה לישראל מצד אחד והשפעת הדת מן הצד השני, שמרו עליו במדה ידועה. עתה, אם תקום תקות עמנו לקבל שווי-זכיות, ושנאת ישראל, תהיה כנשמה בלא גוף, לא תועיל כל התאמצותם של הלאומיים הרוחניים – אחרי שנתרופף כח הדת – אלא לזמן ידוע, להאריך את גסיסת הלאום, אבל לא לשרש את הרעה, וכל החומות האבטונומיות, שהם אומרים לבצר בהן את קיום ישראל, תלויות הן באויר ואין להן בסיס נכון ומוצק לסמוך עליו. כל לאום, היושב על אדמתו, מדבר בלשונו, מתנהג בנימוסיו וכיוצא בזה, אינו זקוק לצורך קיומו ברגש לאומי מיוחד בשנים כסדרן. וגם בשנים שלא כסדרן אין סכנה צפויה לו ע"י מה שהרבה מאישיו היחידים אין להם רגש לאומי כזה כלל. אדמתו, לשונו, נמוסיו ועוד, עושים אותו ללאום מיוחד כמעט שלא מדעתו ואין שום מקום לאיזה חשש, שמא תלקח ממנו אדמתו ותנתן לאחרים, שמא תבטל לשונו וכיוצא בזה. ואולם החומות האבטונומיות, שהרוחניים מציעים לנו, כלן תלויות ברצון: כל זמן שיהיה הרגש הלאומי חזק בלב ההמונים יכולות הן להתקיים, וגם זה רק במדה ידועה, ואם יבוא זמן וההמונים לא ירצו באותן החומות, שבכל אופן אי-אפשר שיקיפו את האומה ככח מכריח, מיד יתערערו עד היסוד. נבדוק את החומות הללו: א) אגודת ועדי-הקהלות, הנבחרים ע"י בחירה כללית – בלי הבדל המין – שוה, ישרה וחשאית, הועדים הללו מפקחים על השכלת העם, בריאותם, מתקינים עזרה משותפת ועזרה של עבודה, ומסדרים את עניני היציאה ואת מעשי הצדקה. ב) זכות הלשון רחבה, באופן שבמקום שיש מספר הגון מבני-ישראל צריכים הפקידים והשופטים וכל מוסדות המקום להכיר את זכותה של הישראלית ביחד עם לשונות שאר התושבים. בתי-הספר הנמוכים והבינונים נמצאים ברשות ועד הקהלה, והלמודים הלאומיים (הלשון, הדת וההיסטוריה) צריכים להלמד גם בבתי-ספר הכוללים. ג) זכות שמירת השבתות והחגים ליחידים, וגם לנושאי-משרה במדינה, במקום מפרעת אותן מעבודתם, והנהגה עצמית בעניני גטין וקדושין. על הנייר הכל טוב ויפה, אבל בחיים – צריך עיון גדול. נדון על הראשון ראשון ועל אחרון אחרון: א) כל מי שאין דימוקראטיותו קודמת ללאומיותו אינו יכול להבין בשום אופן, מפני מה היו הלאומיים הרוחניים "כהאי עורבא דאייתי נורא לקיניה"? הם דורשים בחירה של ארבעתים ובלי הבדל המין, בשעה שהכל יודעים, שהלאומים, בין שהם ציונים, בין שהם רוחניים, הם חלק קטן מן העם, רוב ההמון יש לו עסק לא בלאומיות, אלא בדת; רוב העשירים והמשכילים נוטים להתבוללות, אם על-פי שיטה קבועה או מתוך שהם נגרפים בזרם החיים ומתוך חוסר הכרה. רוב צעירי ההמון אין להם אלא דאגת הפרוליטאריאט; רוב נשי הדור הישן הן נשי "צאינה וראינה" ו"תחינות"; הרבה-הרבה מנשי הדור החדש אין להן אלא תכשיטיהן, התיאטראות, הנסיעות שהן קוראות מכל המינים חוץ מאלו שיש להם נגיעה בחיי ישראל; הצעירות המשכילות ברב או במעט נושאות את נפשן להאוניברסיטאות שבחו"ל ולשחרור הפרוליטאריאט, ומסופקני, אם אפשר למצוא במחנה הלאומיים הרוחניים או הציוניים אפילו חמש אחוזות למאה מן המין היפה שלנו. ומחומר כזה מדמים הלאומיים הרוחניים לבנות ועדי-קהילות ואגודתם!… ואם תהיינה הבחירות מוגבלות, לא יהיה לאגודת הקהלות שוב ערך, שיש כח מכריח לכנסיה של אבטונומיה מדינית. ואיזה מהלך ושיטה יהיו לאגודת הקהלות, אם קהלה אחת תהיה לאומית-רוחנית, השניה תהיה דתית-מושכלת, השלישית תהיה דתית-קנאית, הרביעית תהיה מתבוללת, וכן הלאה? ומה יהיה כשיתפזרו היהודים, אחרי בטול תחום-המושב, על פני כל רחבי רוסיה, באופן שהקהלות תתרבינה עד אין קץ וע"י זה תרבינה הוצאותיהן, ועם זה יתמעטו החברים של כל קהלה ולא יהיה בכחן לשאת את ההוצאות? לעומת השאלה, שהצגתי למעלה ע"ד מעוט הלאומיים בקרבנו, אפשר שישיבו לי, שאם כן גם הציוניים אין להם תקוה, אחרי שרוב העם אינו מסכים להשקפותיהם, ועל מי בוטחים הם? אך אין זו שאלה: הציוניים אינם מחכים להסכמת מתנגדיהם ואין פעולתן זקוקה לה. אמת, שאם היו מרובים, היתה פעולתם יותר נכרת ויותר פוריה. גם בהיותם מועטים, יכולים הם, ביחד עם הציוניים שבשאר מדינות, להכשיר את הארץ ולעשותה מסוגלת לישוב מרובה; ומתוך שהיציאה לא בקרוב תפסק וגם יהודי ארצות אחרות לוקחים בה חלק, יש להם רשות לחשוב, שהיוצאים, אפילו אם לא יהיו ציוניים, ימצאו יותר נכון לפניהם לצאת לארץ-ישראל, הקרובה גם בלב, גם במקום, אם אך תהיה מסוגלת לכך, מלאמריקה. ובין כך יתרבה הישוב וסוף-סוף יוסד הבנין שהם רוצים בו. אבל יסוד קהלות לאומיות אי-אפשר גם להתחיל בלי הסכמת המרובים; ועל-פי בחירת ארבעתים, שדורשים הלאומיים הרוחניים, אין להם לקוות להשגת מטרתם ויתר על כן: אפילו אם ישיגו אותה היום, מי יערוב להם, שישיגו אותה גם בזמן אחר? ב) זכות הלשון אין לה ערך אלא לזמן ידוע. גם עד עתה לא הכריחה הממשלה לדבר ולחבר ספרים בלשון המדינה בלבד, ואף-על-פי-כן אנו רואים הרבה ילדים בערים הגדולות, שאינם מכירים לדבר יהודית ברצון אבותיהם. אם זה היה עד עתה, כל שכן שיהיה כך – ובמדה יותר מרובה – אם יתבטל תחום-המושב, בשעה שיתפזרו כל בני ישראל יושבי רוסיה בכל רחבי הממלכה הגדולה והרחבה, ובמדה ידועה יתקרבו יותר אל שכניהם. אחרי בטול תחום-המושב אין ספק, שבמשך איזו עשרות שנים או יותר לא יהיו היהודים ברוסיה צפופים כמו שהם עתה, שבהרבה מקומות מספרם עולה עד 30% או אפילו 50%, בעוד שבכלל הם רק בערך 4% מכל התושבים, – ויהיו אז ברוב המקומות עד 10%. אז יצטרך כל יהודי ביותר לדעת את לשון מקומו, כדי שיוכל לבוא במשא-ומתן עם הבריות, וקרוב לודאי, שאז תשכח הלשון המדוברת מפי בנינו לגמרי, ראוי להעיר, שבכל מקום, שבאו שם בני-ישראל קודם שנתפשטה בו הדת הנוצרית, כלומר, קודם שנולדה השנאה העצומה לישראל ועמה הרדיפות מצד אחד, ומצד שני – קודם שמפני הרדיפות הללו בכלל, וביניהם גם המשפט-הקדום, שכל מה שנהוג בישראל עד המלבושים וגנוני-התפלות וכיוצא בהם הוא קודש-קודשים וכמעט הלכה למשה מסיני, – קבלו היהודים את לשון העמים שבאו לדור בתוכם, כפי שדרשו חוקי השגשוג הכללי. רק מגורשי-אשכנז, באו לפולין, ומגורשי-ספרד, שבאו לארצות רוסיה ואפריקה אחר הזמן שהזכרתי, שמרו את לשונם. על-פי הדברים האלה גם הז'רגון אין לו תקוה. תמוהה הדרישה, שיהיו להז'רגון מהלכים בערכות ובבתי-המשפט! נקח, למשל, את אודיסא: בה יושבים הרבה בני-ישראל, אבל גם הרבה פולנים, גרמנים, אוקראינים, ארמינים וגם טטרים במספר ידוע. המושבעים, שישמעו את דברי כל הנאשמים שלא על-ידי מתורגמן, – כלום אפשר לתבוע, שכל אחד מהם ידע, חוץ מן הלשון הרוסית, את כל הלשונות של כל העמים האלה? אם כת פרוליטארית ידועה דורשת זכות הז'רגון –כך היא חובתה וכך נאה לה. היא, שמכל יהדותה לא נשאר לה אלא הז'רגון (קרוב למה שהמליץ ר' מיכאל זקש על הריפומאטור שמואל הולדהיים), היתה מותרת בחפץ-לב גם על האוצר היקר הזה, אם אך היה בכחה לעשות כן עתה. אבל עתה עדיין אינה יכולה לעשות כן, כי את כל חילה היא מאספת מבין צעירי השדרות הנמוכות, שעל-פי-רוב לא קבלו חנוך אזרחי, ושום לשון, חוץ מלשון אמם, אינם יודעים; באופן שאי-אפשר לה להפיץ את דעותיה ביניהם אלא ע"י הז'רגון. אבל אין ספק בדבר, שאחרי איזה זמן, כשיתפשטו בני ישראל בכל רחבי וידעו לדבר בלשון המדינה, תמחק כת זו גם את הסימן הלאומי הזה מתורתה. היא אינה מגלה עתה סוד זה, מפני שדרישה זו נותנת לה אפשרות להטיל אבק בעיני רבים מן ההמון ולומר: ראו, גם לנו יש דרישות לאומיות. אמנם, מלכי ישראל, הנביאים, התנאים האמוראים, הגאונים, ר' יהודה הלוי, הרמב"ם, בעלי התוספות, האברבנאל, שפינוזה ומאות אנשים מצוינים מבני ישראל לא דברו ז'רגונית; אבל כל אלה הלא אין להם שום שייכות ללאום ישראל, שאין בו אלא הפרוליטאריאט היהודי יושב רוסיה, בעוד שכל האנשים הנזכרים – ואפילו שפינוזה, שעוסק במלאכה, אבל היה אדון לעצמו ולא היה פועל אצל אחרים –היו "בורז'ואים" ויושבי ארצות אחרות. אבל אם הלאומיים הרוחניים מוצאים חשיבות יתרה בז'רגון, צריכים אנו לומר להם: ג) למודי ההיסטוריה אין בהם כח לאומי עצמי, אם הרגש הלאומי מתרופף כשהוא לעצמו, שהרי אפשר ללמוד את ההיסטוריה של עמים שונים. בהגמנסיות שלנו למדו את רומי ויון כמעט בפרטות, וגם נתחברו ספרי-היסטוריה עבים ללמד בהם קורות היונים והרומים את תלמידי הגימנסיון ביחוד, ואף-על-פי-כן לא נעשו התלמידים ע"י זה ליונים או לרומים. ד) זכות שמירת השבתות והחגים היא חלק מן הדת. בתי-המסחר והחנויות של היהודים באודיסא היו פתוחים לרוחה בשבת אף קודם שהוטל על היהודים לשמור שבת של גליות. והתנאי המותנה בנוגע לשמירת הדת של נושאי-משרה – ששמירה זו צריכה להיות נוהגת אך בשעה שהיא אינה מפרעת אותם מעבודת משרתם – הוא תנאי, שצצליו מרובים הרבה מאורו. בעניני גטין וקדושין לא התערבה הממשלה גם עד עתה, אם לא נחשוב מה שהיא מבטלת גטין וקדושין, שלא נעשו ברשיון הרב מטעם. בכל אופן, במשטר קונסטיטוציוני אין לכל הדברים האלה ערך גדול, כי בענינים כאלה תלוי הדבר ברצון איש ואיש. ה) עניני הצדקה והעזרה אין להם ענין אל הלאומיות, כי מוסדות כאלה יכולים להיות משותפים לעמים שונים, וסדור האמיגראציה אינו דבר הקיים תמיד, כי סוף-סוף תתמעט היציאה אחרי שישאר ברוסיה מספר בני ישראל, שיתאים אל התביעה האקונומית, ולא יהיה עוד צורך בסדורה. ובכן רואים אנו, שכל החומות, שהלאומיים הרוחניים חושבים לשמור בהן על קיום הלאום הישראלי, אין להן יסוד קיים; אלה תלויות ברצון, אלה תלויות בזמן, ואלה לא תצאנה לעולם לפעולה. בכל אופן כלן הן מלאכותיות, לא טבעיות, שמתהוות ומשתמרות מאליהן, כאותן של כל עם, שיש לו וכשם שהתרופות שהלאומיים הרוחניים מציעים, אין להן יסוד, כך אין יסוד לשיטתם, שבשבילה אין הם מודים בציוניות. לומר פשוט: אין אני מאמין באפשרות התגשמותו של הרעיון הציוני, הוא דבר שאין לו שחר: ישוב מקומות חדשים אינו דבר שלא היה לעולמים; האמיגראציה מורשה היא לנו זה אלפי שנים, ועתה היא מעשה הנראה לעינים. ולמה אי-אפשר הדבר להרכיב את שני המעשים האלה וליסד ישוב ישראל בארץ-ישראל? מובן, שהיה איזה יסוד לטענתם, אם אחרי עבודה גדולה בא"י במשך זמן ארוך היה מתברר, שהעמל היה לריק. גם אז אפשר היה לומר, שהיו לזה סבות ידועות, אשר כשיוסרו יביא העמל ברכה; אבל אפשר היה לומר גם כן, שהרעיון עצמו אין לו עתידות. לא כן עתה, בשעה שהעבודה בכל קטנותה לא נתנה תוצאות שליליות. ואם כל שיטת הלאומיים הרוחניים נוסדה רק על חוקי השגשוג בלבד ורואים הם בתנועה הלאומית נטיה חדשה לגמרי, מעין מהפכה, כמו שאמרתי למעלה, אז יש לבעל-דין מקום רחב לחלוק עליהם. כבר אמרתי, כי חוקי השגשוג אינם פרטיים בלבד, כלומר, אינם מיוחדים לעם מיוחד, אלא הם גם כלליים, כלומר, מתגלים בגבול השגשוג האנושי. אחרי שיטת כל העולם. אם היה זה שגשוג או מהפכה – אחת היא: לפנינו מעשה קיים, ההולך עתה בדרך השגשוג. הרעיון הה נתפשט גם בין בני ישראל, והוא הרעיון של הלאומיים הרוחניים. אם כן, הלאומיות הישראלית באה אף היא על פי חוקי השגשוג. שגשוג הלאומיות מביא לידי דרישת הארץ, שהרי לאומיות רוחנית כל אופן היא יוצאת מן הכלל, שאין חוקי השגשוג הכללי סובלים אותה. ומן הארץ אל המדינה אך צעד אחד. בכלל קשה להציב גבולות קבועים ולומר: עד כאן הוא שגשוג ומכאן ואילך היא מהפכה. השגשוג מסובב מאלפי גורמים, שקצתן נראים לנו וקצתן אינם נראים לנו, ופעמים קוראים לשגשוג בשם "מהפכה" אך ורק מפני שאין אנו רואים כמה וכמה גורמים חבויים מן העין. רעש הארץ, המחריב לפעמים ערים ויושביהן, הוא לפי ראות עינינו מהפכה. אבל באמת אינו פרי שגשוג ארוך פנימי, שמתהוה מתחת לארץ באין רואה. וכך יש לפעמים חזון היסטורי, שעל פי חוקי השגשוג הפנימיים היה יכול כבר להגלות, אלא שכחות חיצוניים מפריעים בעדו; ופתאום באה מהפכה חיצונית רחוקה, שעל ידי שלשלת של מקרים שונים היא מבטלת את הכחות החיצוניים ההם, והחזון ההיסטורי נגלה לפנינו בכל כחו על פי חוקי השגשוג. בסוף מלכות נפוליון השלישי כבר היתה צרפת מוכשרת לממשלת-עם, אלא שכחו של נפוליון הפריע בעדה. בעת ההיא היתה מהפכה בארץ אחרת, בספרד: המלכה איזבל הורדה מעל כסאה. אני קורא לזה מהפכה, שהרי אף-על-פי שהיו לזה סבות פנימיות, אף-על-פי-כן לא היה זה שגשוג גמור, כי אחרי זמן קצר שב שם הכל על מקומו הראשון, וכסאה של איזבל נמסר לבנה. בין הפרקים רצו בספרד להמליך את אחד מקרוביו של מלך פרוסיה. נפוליון התנגד לזה בכל כחו, ומלך פרוסיה לא רצה לבוא בריב עמו והיה נכון לותר על זה, ובמובן זה צוה לביסמארק להודיע לנפוליון. אבל ביסמארק שלח בלי ידיעת מלכו טלגרמה בשם האחרון, שלא יוכל לותר, כלומר, הודיע ההפך ממה שצוהו מלך פרוסיה, וסוף דבר היה – שקרא נפוליון מלחמה על פרוסיה, ובמלחמה זו אבד את חילו וכסאו, מה שנתן אפשרות להשגשוג הפנימי בצרפת ללכת רומם על דרכו ולכונן שם ממשלת-עם. לעומת זה באה מהפכה בבולגריה שלא ע"י שגשוג פנימי. בולגריה עצמה לא חשבה לפרוק עול תוגרמה מעליה; אבל מסיתים מן החוץ באו ובראו מעין מרד, ואחר כך באה ממשלת רוסיה ושחררה את בולגריה ועשתה אותה לנסיכות. השגשוג הזה, כנראה, מקומו ברוסיה, ששם נתגברה אז שיטת ה"סלאבופילים", אבל לא בבולגריה. בבולגריה היתה מהפכה, שהביאה לידי סדר ידוע, והסדר הזה בא לכלל שגשוג והולך ונמשך כדרכו. אנו רואים, כי לפעמים שגשוג מביא לידי מהפכה ומהפכה לידי שגשוג. גם ישוב חדש הוא שגשוג מצד אחד ומהפכה מן הצד השני. פעמים שהשגשוג הוא בחיי היוצאים והמהפכה היא במקום החדש, ופעמים הדבר להפך. אם באיזה מקום אין הארץ יכולה לשאת את הרבוי הטבעי ובניה פונים למדינה חדשה, שעוד לא נושבה, – אז לפנינו שגשוג בחיי היוצאים ומהפכה במקום הישוב. אם אנשים נגרשים ממקומם באונס, והם מבקשים מקום חדש, שעל פי תנאיו יכולים הם למצוא בו מפלט להם, כמו שהיה הדבר בשעת גירושי עמנו בימי הבינים ובימי האמיגראציה הכבירה אצלנו בחצי-היובל האחרון, – לפנינו מהפכה בחיי היוצאים ושגשוג במקום החדש. בשני האופנים נעשית היציאה מן המקום הראשון לתדירה והישוב במקום החדש הולך ומתרבה, ואז השגשוג משותף אם הישוב החדש מתרבה באוכלוסין עד שהוא ראוי להיות למדינה, אז על פי חוקי השגשוג נעשה הוא למדינה מיוחדת. אם איזה כח חיצוני מפריע בעד זה, אז, ראשית, אין כח חיצוני יפה אלא לזמן, ושנית, אפשר שתהיה במקום אחר איזו מהפכה, שתסיר את הכח החיצוני ההוא אף קודם זמנו. מדינות טורקיה אינן מוכשרות עוד למשוך אליהן את יושבי מדינות-אירופה, המבקשים מקומות-ישוב חדשים. יוצאים מכלל זה הם בני-ישראל, ביחוד בנוגע להתישבות בארץ-ישראל: מלבד מה שקשר היסטורי ודתי-לאומי מקשים את העם הזה ואת הארץ הזאת, באופן שהרבה מבני ישראל יוותרו בלי ספק על יתרונותיהן של ארצות אירופה בשביל הקשר הזה, הלא יודעים אנו, כי מצב בני ישראל בארצות שונות שבאירופה גרוע הרבה ממצב בני ישראל במדינות טורקיה. ולפיכך רשאים אנו לחשוב, כי בארץ-ישראל היכולה לקלוט בקרבה לפחות כשלשה מיליוני תושבים בעוד שמספר תושביה עתה עולה אך לששים או שבעים רבוא, עוד יש מקום ליותר משני מיליוני יהודים, אם אך נשתמש בעוד מועד בכל התחבולות להכשיר את הארץ כדי שתוכל לקבל את האורחים החדשים מבני עמנו, כדי שיוכלו אלה האחרונים למצוא שם פרנסתם והשכלתם וכדי שאנו נהיה שם הרוב ברבות הימים. הדבר הזה תלוי בנו, ועל זה ראוי לומר דברי המנוח ד"ר הרצל: "אם תרצו – אין זה חלום". עוד יותר אין חלום בהחלטה, כי בעתיד הבלתי-קרוב יבואו שנוים נמרצים בכל ארצות אסיה בכלל ובטורקיה וארץ-ישראל בפרט, – שנוים, שיכללו בקרבם גם אבטונומיות וגם מדינות עומדות ברשות עצמן, שהשלטון הראשי יהיה בהן, כמובן, בידי הרוב. ובכן הרי לא יוטב בעתיד הקרוב מצב ישראל ברוסיה, רומיניה וגאליציה – וכל שכן במארוקו, תוניס ועוד – באותה מדה, שלא יהיו היהודים יושבי הארצות האלו רוצים להמיר אותו במצב יושבי ארץ-ישראל. ובכן צפויה לנו בעתיד הרחוק, מצד אחד – טמועה גמורה וכליון-עולם באירופה, ומצד שני – אפשרות קרובה לשלטון עצמי בארץ-אבותינו. עלינו לטרוח בערב שבת כדי שנאכל בשבת; אם נטרח, לא יהיה בזה כל חלום, ואם לא נטרח – אז לא לבד שהציונות תשאר חלום, אלא שלאומיות ישראל עצמה, אחרי קיום של יותר משלשת אלפים שנה, תעוף כחלום. היוצא לנו מכל האמור הוא: א) הרעיון הלאומי הוא פרי רגש השמירה העצמית מצד אחד ופרי השגשוג הכללי מצד שני; ב) הרעיון הזה, כדבר רוחני, אין לו עמידה בפני עצמו באין בסיס חמרי; ג) התנאי העיקרי לבסיס המרי הוא מדור מיוחד לעם; ד) חלוף-מקומות ויסוד מדינה לא תמיד הם מהפכות; וה) בכלל אין אנו יכולים לקבוע תחומים ולומר: זהו שגשוג וקרוב אל האפשרות וזוהי מהפכה ורחוקה מן האפשרות או מתנגדת לרוח ההיסטוריה. שבט, תר"פ, ווילנא. להקורא הדפים הבאים בזה הם שער אחד משערי המבוא הגדול לספרי "מלון הלשון העברית הישנה והחדשה". בשערים הקודמים באו דברי הימים של חיי הלשון והשתלשלות החליפות והשנויים שעברו עליה למן ראשיתה ועד חורבן מלכות יהודה על-ידי נבוכדנאצר מלך בבל, והשער שבדפים הבאים מספר את דברי הימים של הפעולה העזה שפעל על הלשון זה השבר הגדול של האומה, השנויים הפנימיים שהביא בקרבה המאורע הזה, והתחדשותה וקבלת צורתה החדשה במאות השנים למן שיבת הגולים מבבל חורבן המדינה היהודית על-ידי הרומאים, ודברי הימים של זמן גסיסתה עד הימים המרים שנשתתקה בדבור פה בחיי יום-יום לדורי-דורות. חכמי ישראל, גם בדורות שלפנינו וגם בזמנם, לא הרבו לחקר בשאלה זו. רק קצתם, ששמם יזכר להלן, נגעו בה רק דרך אגב. יותר מהם נשאו ונתנו בשאלה זו חכמי אומות העולם, בפרט מפני תשוקתם לברר באיזו לשון דבר ישו הנוצרי ותלמידיו. אפס, מפני שהמקורות היחידים לשאלה זו הם ספרי התלמוד, ואלה הספרים הם "ספר החתום" אפילו להיותר ידענים שבחכמי אומות העולם בספרות התלמודית, לכן לא יכלו אלה החכמים לרדת לעמקה של שאלה זו כל צרכה. וכדי לברר שאלה חשובה זו לכל פרטיה ולבוא לידי תשובה מכרעת, היה עלי להרבות בראיות ממקורות התלמודיים ולהכנס לפעמים גם בקצת פלפולים, לפי טבע אלה המקורות. ואולם בדפים הבאים, שהם נועדו יותר לקריאה לקהל ולא לחקירה מדעית לחכמים, טבע הדבר הכריח אותי לקצר ולצמצם בהרבה מקומות, ובפרט להשמיט חלק גדול מגוף דברי החכמים שקדמוני בחקירת שאלה זו, ולהניחם עד הדפסת המבוא להמלון, ששם יבואו כולם במלואם. ניו-יורק בסוף ימי גלות, חודש שבט, שנה שניה לשחרור ארץ-ישראל על-ידי צבאות אנגליה בהשתתפות הגדודים היהודים. א. מאחרי חורבן יהודה עד חגי, זכריה ומלאכי אין ספק בדבר, כי גם קודם החורבן הזה, יצאו הרבה מבני יהודה לארצות הנכר, מפני סבות מתחלפות, וכבר התאוננו על זה הנביאים שלפני החורבן 2, אך זו התפוצה שלפני החורבן, גם בכמותה וגם באיכותה, לא היתה חשובה ביותר. כמותם של היוצאים מהארץ על כל פנים היתה מעטה לעומת מספר של העם כולו, ואיכותם היתה בודאי גרועה, בהיותם בודאי רק מדלת העם. וההפך מזה היתה התפוצה שלאחרי החורבן. היא היתה גדולה גם בכמות, ועוד יותר מזה היתה רבה באיכות. גם הפעם אמנם לקחו הבבלים בגולה רק חלק קטן מן העם, לכל היותר כארבעים אלף איש, אבל גם זה הוא מספר מסוים בערך למספר העם בזמן ההוא. אך העיקר, כי כל אלה היו ראשי העם, שריו, גבוריו, החרש והמסגר, ומה שנשאר בארץ לא היה, כמו שהעיד הכתוב בעצמו, אלא דלת העם. הגוף של האומה נחלק עתה לשנים. החלק הגדול של זה הגוף נשאר עוד אמנם בארץ, אבל זה היה גוף בלי ראש, בלי נפש. גם כחם החמרי של אלה דלת העם לא היה גדול, ועל אחת כמה וכמה כחם הרוחני. והחלק השני, פחות בכמות, אבל גדול ורב האיכות, השרים ורבי המלכות, שנשארו בחיים, וכל גדולי העם נדד רובו בבלה ומקצתו למצרים. ואם רוצים אנו לדעת באיזו לשון דברו עתה היהודים, עלינו להתבונן לשני חלקי האומה, להשארית שנשארה על אדמת האבות ולהחלק שנדח מאדמה זו וישב בגולה. מה היתה לשון השארית על אדמת אבות? שום עדות לא נשארה ולא נשמרה לנו מהזמן ההוא, כמו בכלל אודות חיי שארית זו כך גם אודות לשונם. כל מה שנוכל להגיד בענין זה הוא רק על פי אומד הדעת, אך יש שאומד הדעת הוא יותר ודאי מעדות מפורשת היותר כשרה. ברית כרותה לאדם שיהא דבק בלשון שהוא מדבר מרוך ימי ילדותו ושהוא חי בה רוב ימיו. זה הרגש טבעי וקבוע הוא אצל כל אדם וכל צבור אנשים, אף כי מדת חזקו שונה היא, והנסיון של דברי הימים כמו גם הנסיון היומי מעידים ששום צבור, יהיה איזה שיהיה, אינו עוזב את לשונו בבת אחת ועל נקלה, אפילו בתנאים היותר קשים ורעים לזו הלשון. ולכן אין ספק בדבר, כי זה הצבור הקטן, הדל, בארץ ישראל אחרי השבר המדיני הגדול התמיד לדבר את לשונו, אותה הלשון העברית שדבר קודם החורבן, אותה הלשון ששמע מפי ירמיהו ומפי חנניה בן עזור ויתר הנביאים. אבל, גם בזה אין ספק, כי גם על אדמת קודש זו של לשון הנביאים קמה צרה לזו הלשון, והיא הלשון הארמית, ומעט מעט התחזקה צרתה של הלשון העברית והחלה להצר צעדיה בכל עבר ופנה. מצפון נפתחה הרעה. הנכרים שהושיב סנחריב בגליל אחרי חורבן ממלכת יהודה היו רובם ארמיים ודברו ארמית, והלשון הארמית היתה גם לשון השררה, ששלטה שם בשם מלכות בבל. הצבור היהודי נתמעט ברבות הימים בחלק הזה של הארץ שהיה לפנים ממלכת ישראל, והשארית שנשארה פה התערבה מעט-מעט עם הנכרים יושבי הארץ ולשונם גם היא מעט מעט הלכה הלך והתקלקל, הלך וקבל לתוכה מלים מהלשון הארמית וגם צורות דקדוקיות של הלשון הארמית. אך כל זמן שממלכת יהודה עמדה בתקפה היתה היא חומת ברזל להלשון העברית בפני הלשון הארמית. ולא עוד, אלא שכח החיים הלשון העברית ביהודה חזק גם את הלשון העברית בפי הצבור היהודי בגליל, שתוכל לעמוד על נפשה בפני צרתה. ואולם, עם נפילת חומת ירושלים נפלה גם חומת לשונה של ירושלים והלשון הארמית התחילה לסול לה מסילה גם אל תוך יהודה. גם מדרום התחילו נכרים להדחק לתוך נחלת ישראל, כמו שנאמר: הנני אליך הר-שעיר ונטיתי ידי עליך ונתתיך שממה ומשמה, יען היות לך איבת עולם ותגר ישראל על ידי חרב בעת אידם… יען אמרך את שני הגוים ואת שתי הארצות לי תהיינה וירשנוה (יחזקאל ל"ה, ג'-י'). כה אמר ה' אלהים אם לא באש קנאתי דברתי על שארית הגוים ועל אדום כלא אשר נתנו את ארצי להם למורשה בשמחת כל לבב בשאט נפש (שם ל"ו, ה'). אבל, אפשר שהאדומים לא הזיקו הרבה להלשון העברית, מפני שגם לשונם הם היתה באמת עברית גמורה. ומכל מקום אולי גם לשונם של האדומים גרמה קצת קלקול להלשון העברית, מפני שאפשר שגם היא בעצמה כבר נתקלקלה בזמן הזה. אך סכנה יותר גדולה מזו התחילה מרחפת על הלשון העברית ביהודה מצד השררה הבבלית ששלטה עתה גם ביהודה, וכל שרי הממשלה דברו בודאי ארמית, כמו שאנו רואים זה אחר כך בזמן שיבת גלות בבל. במעמד זה ובתנאים אלה בודאי לא היה בלשון העברית די כח לעמוד בפני צרתה הארמית שלא תגע בנפשה ועל כרחה היה עליה לוותר קצת על עצמיותה, גם באוצר המלים ואפילו בקצת צורות דקדוקיות, אבל כל זה לא יכול להעשות בבת אחת, בזמן קצר, אלא מעט מעט. גם אודות לשון הדבור של הגולה היהודית בבבל אין לנו עדות מפורשת, אבל גם פה אנו יכולים לדון במדרגה גדולה של ודאות על פי אומד הדעת, ואם אין לנו ראיות ברורות חיוביות על כל פנים יש קצת ראיות שליליות, שהן יחד עם אומד הדעת עושות את הדבר לודאות גמורה. בגולה הבבלית נמצאו הגולים היהודים בארץ ארמית, באויר ארמי. ואף-על-פי שהלשון האשורית היתה לשונם של המושלים, של חצר המלכות ורבי הממשלה, בכל זאת רוב המון העם דבר ארמית. וגם הממשלה השתמשה בלשון זו בענין הרשות, אולי ביחוד מפני שהכתב האשורי היה קשה לשמוש הכללי של עניני יום-יום. ובהיות שהלשון הארמית היא קרובה ודומה הרבה להלשון העברית, ובהיות ששרי המלכות בירושלים ידעו ארמית, כמו שאנו רואים מדברי אליקים ושבנא ויואח עם רבשקה, ורגלים לדבר כי הגולים מיהודה מצאו בבבל מספר מה מאחיהם הגולים מעשרת השבטים, שהיו כבר בארץ גלותם בשני דורות ובודאי קצתם דברו כבר ארמית, לכן במהרה נכבש הדרך במדה מן המדות להלשון הארמית אל תוך מחנה הגולה מיהודה. ואף-על-פי-כן, כאן יותר מביהודה היתה בכחה של הלשון העברית לעמוד על נפשה. הגולים מיהודה היו רובם גדולי האומה ומבחרי בניה, כולם האמינו וקוו כי גלותם אינה אלא זמנית וכי בוא יבוא היום בקרוב שישובו לארצם. עד כמה היתה תקוה זו חזקה בלב הגולים הראשונים, אשר הגלה נבוכדנצר מירושלים, אנו רואים ממכתביו של שמעיהו הנחלמי אשר שלח מבבל ירושלימה דברים קשים ומרים על ירמיהו אשר כתב להגולים: ארוכה היא, בנו בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פריהן. ואפילו אחרי החורבן השלם של הממלכה לא רפתה התקוה בלבות הגולים מיד, כי הלא גם ירמיהו בעצמו נבא להם כי עוד ישמע במקום הזה אשר אתם אומרים חרב הוא מאין אדם ומאין בהמה, בערי יהודה ובחוצות ירושלים הנשמות קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה, – ועוד דברי נחמה כאלה. הגולים לא היו מפוזרים בתוך עם הארץ, אלא ישבו צבורים צבורים יחד במקומות מיוחדים, כי כך היה הדבר נהוג בפרט לפנים בכל הארצות וכך אנו שומעים בפרוש מיחזקאל, שבני הגולה ישבו יחד בתל אביב. ובתוך הצבור הזה היו נביאים גדולים כיחזקאל וחבריו שבכל התוכחות שלהם להעם על חטאותיהם לא חדלו מלנחם את העם ולדבר לו דברים טובים, דברי נחומים, כי אלהי ישראל ישוב וירחמם ויקבץ נפוצותיהם מארבע כנפות הארץ וישיבם לגבולם כבראשונה. רק אחרי זמן רק נזדעזעה האמונה והתחילו לאמר "יבשו עצמותינו, אבדה תקותנו". ואם בכלל כל צבור, על פי הטבע המונח באדם, אינו עלול לעזוב על נקלה את לשונו, אפילו בתנאים היותר רעים, כמו שכבר הזכרתי זאת קודם, על כמה וכמה צבור כצבור גולי יהודה בתנאים שנמצאו בהם בארץ גלותם הבבלית. וסעד להנחה זו, כי בני הגולה לא עזבו את לשונם, אנו מוצאים גם בדברי הנביאים שקמו בגולה, ואם לא סעד חיובי מפורש, על כל פנים סעד שלילי, וסעד שלילי זה אינו פחות מסעד חיובי. יחזקאל הוא אחד המוכיחים היותר קשים בנביאים המוכיחים. הוא הוכיח את הצבור על כל עון ופשע שאפשר למצא בצבור היותר רע, היותר נשחת ונתעב, ואין ספק בדבר, כי מרוב חבה להעם הוכיחו גם על עונות ופשעים שבודאי לא היו כלל אצלם. הוכח הוכיח את עמו המדברים בו אצל הקירות ובפתחי הבתים, כי עגבים בפיהם ואחרי בצעם לבם הולך, וכיוצא בזה, ובשום מקום לא נמלטה מפיו תוכחה כי עזבו לשונם, וכמו כן בכל דברי הנחמה שלו, כי ישובו לאדמתם ויהיו לגוי אחד ודוד יהיה למלך עליהם וישבו בשלום בארצם וילכו בחוקות התורה, בכל דברי התנחומים האלה לא נמלטה מפיו הבשורה כי ישובו לדבר לשונם. וכן שאר נביאי הגולה, גם שהוכיחו את היושבים בקברים ובנצורים ילינו, האוכלים בשר החזיר, וכיוצא בזה, שום אחד מהם לא הזכיר אף פעם אפילו ברמז קל, כי בני הגולה עזבו לשון אבותיהם. רק תשובה אחת אפשר להשיב על זה, והיא, כי בעיני כל אלה הנביאים לא היתה ללשון האבות שום מעלה ועזיבתה לא היתה נחשבת בעיניהם לשום עון, אפילו לא כמו הישיבה בקברים ולינה בנצורים. אך רגש כזה הוא נגד הטבע האנושי ואין משלו בדברי הימים של שום עם מעולם ועד הזה, ושום דבר במהותם של הנביאים אינו נותן לנו יסוד ורשות להוציא עליהם לעז לא טבעי כזה. ולכן אין לנו אלא לאמר כי גם בגולה הבבלית כמו על אדמת ישראל, הדבר הלך כמנהגו של עולם. צבור הגולים בכללו התמיד לדבר את לשון האבות, אך האויר הארמי, רוב המדברים ארמית מסביב, ושמוש הממשלה בלשון הארמית בעניני הרשות, פעלו מעט מעט על הלשון העברית של צבור הגולים, ומעט מעט נתרבו בה מלים מהלשון הארמית, ובודאי גם קצת צורות דקדוקיות התגברו מעט מעט בתוך הלשון העברית של הגולים, ומקצת הגולים שהתערבו יותר עם הגוי שבתוכו ישבו, הם מעט מעט עזבו את לשון האבות ויותר ויותר דברו ארמית. ואין ספק בדבר, כי כך היה מעמד הדבר כשהגיע הגדול של שיבת הגולים לארץ האבות. כאשר התחילה השעה הגדולה ממשמשת ובאה, כשנשמע קול עקבות מי שנקרא להשקות את בבל את כוס התרעלה, אשר השקתה היא את בת ציון, הוערה שנית רוח קודש ממרום על יחידי סגולה בבני הגולה ויקומו נביאים נלהבים מנחמי ציון ויתנבאו על הגאולה בדברים כאש ובלשון עברית כל כך נשגבה, כל כך עשירה, רבת מלים ורבת גונים, שנדמה לך באמת שאזניך שומעות שוב את ישעיהו בן אמוץ בכל עוז תפארת מליצתו. בלשון זו, בפרט בלשונו של אותו מנחם ציון המכונה עתה בפי החכמים בשם ישעיהו השני, אינך מרגיש כמעט שום שנוי לשוני מהלשון העברית של ירמיהו, ואפילו בעצם הפרשיות שמהן כמו נודף ריח הלשון העברית שעתידה להגלות לעינינו בקרוב, עוד הלשון העברית שמלפני החורבן כמעט בעינה עומדת. אין זה מעיד, כי כך היתה הלשון גם בפי כל העם, או לפחות בפי גדולי העם, כי רוח הקודש אשר שרתה על הנביאים האלה על ידי חזיון הגאולה הקרובה הניפה טל של חיים על לשונם. אך אתה מרגיש, כי אין זו לשון מלאכותית, של אנשים מדברים לשון אחרת, וכי אין אלה דברים שנכתבו בתחילה על מגילת ספר, אלא דברים נבעים מהפה ואמורים על פה באזני אנשים, שהמה לא בלבד שומעים ומבינים זו הלשון, אלא שמדברים גם הם זו הלשון בעצמה, אולי בקצת שנויים קלים באוצר המלים ובצורות דקדוקיות. גזרה שגזרו דברי הימים אין לקרוע. אפילו נביאים גדולים כהמנחם ציון, בכל רוח קדשם, בכל עוז התלהבותם, אינם יכולים לרפא שבר, שהביאו דברי הימים על לשון מהלשונות, רפואה שלמה ולהשיבה לקדמותה. זו הלשון העברית של המנחם ציון היא בת קול האחרונה מלשונם של ישעיהו, הושע וחבריהם, ויותר לא נשמעה עד עולם. הלשון שנשמעה מעתה היא גם היא אמנם לשון עברית, גם היא היתה עלולה לתת פרי הלולים אלמלא היו דברי הימים של הדורות הבאים לקראתנו עלולים לזה, אבל זו לשון עברית אחרת וימי חייה השלמים היו מעטים ורעים. גולי יהודה זכו לראות בעיניהם מפלתה של מחרבת ארצם. בת בבל השדודה נפלה בידי הפרסים, נפלה לבלתי קום עוד. ומחריבה של בבל, כרש הפרסי, הרשה להגולים היהודים לשוב ליהודה ולהקים בירושלים מקדש אלהי ישראל שהחריבו הבבלים. ולקול הקריאה הנלהבה, שקראו הנביאים מבשרי הגאולה לאמר: צאו מבבל, ברחו מכשדים בקול רנה, הגידו, השמיעו זאת, הוציאוה עד קצה הארץ, אמרו גאל ה' עבדי יעקב, שמעו כחמשים אלף איש ויצאו מארץ גלותם וישובו לארץ אבותיהם. בודאי לא כל גולי יהודה יצאו עתה מארץ גלותם, לא כולם רצו, לא כולם יכלו, ולא כולם מצאו עוז בלבבם לעשות זאת. אלמלא לא היתה לנו שום עדות לזה, אומד הדעת מחייב אותנו להחליט כזאת, יען זה בטבע האנושי. בכל צבור יש אנשים שמעמדם החמרי יקר עליהם מרגשות רוחניים, ויש שבכל רצונם להקריב קרבן על מזבח הדבר הרוחני אינם יכולים לעשות זאת, אינם מוצאים בנפשם די כח רוחני הנצרך. בודאי לא מעטים מהגולים עשו מה שיעץ ירמיהו לעשות ובנו בתים ונטעו גנים ולקחו נשים והולידו בנים ובנות ולקחו לבניהם נשים ואת בנותיהם נתנו לאנשים וילדו בנים ובנות, ורבו שם ודרשו את שלום העיר, אשר הגלו שמה והתפללו בעדה והרגישו כי בשלומה יהיה להם שלום. ומה שאנו צריכים להניח על פי אומד הדעת אנו לומדים גם מדברים מסיחים לפי תומם בספר עזרא ונחמיה, כי הנשארים בכל המקומות אשר גרו שם חזקו את ידי היוצאים ברכוש, בבהמה ובמגדנות, וכך היתה המסורה חיה בקרב העם בדורות הבאים כי רוב הגולה נשאר בארץ גלותם. כך מעיד יוסף בן מתתיהו כי החלק הגדול של עם ישראל נשאר בארץ בבל. וכך הוכיח אחד מחכמי הדורות הבאים, הוא ריש לקיש, בדברים קשים את בני גלות בבל על זה ואמר: "אם עשיתם את עצמיכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין הרקב שולט בו, עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בו" (יומא, ט:). אלה הדברים המחוכמים של לקיש הם אמתים מבחינה המדינית של האומה. בודאי, אילו עשו כל הגולים בבבל את עצמם כחומה אחת ועלו כולם לארץ ישראל היה עתידו המדיני של הצבור היהודי בודאי הרבה יותר טוב ממה שהיה אחרי עליה חלקית זו. כי רגלים לדבר, שהנשארים בגלות היו היותר עשירים, היותר חזקים במעמדם החמרי, כי כך הוא מנהגו של עולם, כי אלה הם האנשים הנוטים יותר להשאר במקום מושבם ולא לנדוד למקום אחר. אלמלא שבו גם הם אז לארץ האבות, היה הצבור היהודי שם יותר רב המספר ויותר חזק המעמד, והיה בו יותר כח לעבוד בפני הנכרים מסביב, שהיו כספחת להצבור היהודי מן הרגע הראשון. אבל מבחינת הלשון, אפשר להחליט בודאות כי גם זו לטובה. זה המעל שמעלו רוב הגולים בארץ האבות ובחרו להשאר בנכר, הוא היה לטובה להצבור החדש מבחינת לשון האבות. כי כשם שאין ספק בדבר, שהנשארים בגולה היו היותר עשירים, כך ברור הוא שהם היו היותר ארמיים בלשונם. כבר העיר על זה הרצפלד בחבורו על גלות בבל, והדבר הוא כל כך בטבע האנושי שאין צורך לזה בראיות מיוחדות. אלמלי באו כל הארמיים האלה לארץ ישראל, אלה רבי הכמות ורבי האיכות, לפחות במעמדם החמרי, עם נשותיהם, שקצתן היו בודאי ארמיות גמורות, ועם ילדיהם, שבודאי קצתם כבר לא ידעו דבר עברית כלל, כי אז אולי לא היה כח להלשון העברית להרים שוב ראשה. אך אלה נשארו בגולה. ועולי בבל, שהם היו מעטי הכמות ובודאי גם מעטי האיכות במעמדם החמרי, היו בודאי גדולי האיכות ברוח. הם היו בודאי היותר לאומיים, כמו שאומרים עתה, היותר דבקים בארץ האבות ובודאי גם בלשון האבות. ואפילו אם אמת נכון הדבר, שאומרים קצת החוקרים החדשים, שגם השארית שנשארה ביהודה אחרי החורבן הספיקה להתחזק קצת ולרפא את המכות הנוראות של החורבן, וכשבאו עולי בבל מצאו על אדמת האבות צבור חשוב, בכל זאת אין ספק שהגולים השבים, בכחם הרוחני, בהתלהבותם הלאומית, פעלו על הצבור שמצאו בארץ פעולה עזה וחזקו את רוחו והעירוהו לחיים חדשים. ושוב אנו שומעים את קול הלשון העברית מפי נביאים. חגי, זכריה ומלאכי מוכיחים את העם שמתרשל בבנין בית המקדש, מפארים אל יהושע הכהן הגדול ובפרט את זרבבל פחת יהודה, ומנבאים מאורעות גדולים ומוכיחים את הכהנים והעם, וכל זה בלשון עברית דומה כמעט דמיון גמור להלשון העברית שלפני החורבן ושל הנביאים הגדולים של הגולה. בדקדוק הלשון אין שום הבדל בין לשונם של אלה השלשה ובין הלשון שלפני החורבן, וגם באוצר המלים אין הרבה חדשות, רק בהברת קצת אותיות גרוניות אנו שומעים כבר קצת רפיון, לפחות בקצת מלים. מי היו אלה שלשה הנביאים המדברים אלינו שוב עברית צחה זו? ההיו בני הצבור היהודי של יהודה או המה היו מעולי בבל? אין לנו שום סמך להשיב על שאלה זו תשובה פחות או יותר ודאית, וכמו כן אי אפשר לברר עד כמה היתה זה הלשון רחוקה מהלשון שדבר אז הצבור היהודי בירושלים. רגלים לדבר, כי הלשון של המון העם בפרט היה כבר מגוון יותר בגוון ארמי, אבל זה אפשר לאמר בהחלט, אף על פי שאין לזה ראיות מפורשות ורק על פי הרשם שעושים דברי אלה הנביאים, כי לא בלבד שזו היתה באמת לשונם הם, רצוני לאמר לשון הדבור שלהם, אלא שגם הצבור שאליו דברו, שמעו והבינו את זו הלשון, מפני שהלשון של זה הצבור היתה אמנם קצת משונה מהלשון של הנביאים האלה, אבל בעצם הדבר היתה זו הלשון בעצמה, ולכן גם אלה הנביאים, שהם הוכיחו את הצבור על אשר בעלו בת אל נכר, ועל גרשם נשותיהם וכיוצא בזה, לא הוכיחום כי עזבו את לשון אבותיהם. ועוד על דבר אחד ראוי להעיר כאן. כפי הנראה, הכהנים שהיו אז בבית המקדש לא היו אנשי מעלה ביותר, לא בתורה ולא במדות. חגי שאלם תורה והם ענו לו, וכבר נחלקו חכמי התלמוד בדבר אם השתבשו הכהנים או לא השתבשו הכהנים. אבל, אפילו אם בתורה זו ששאלם חגי בהלכות טומאה וטהרה לא טעו הכהנים, על כל פנים בכלל אנשים חשובים ביותר לא היו, כמו שהעיד עליהם מלאכי בפירוש לאמר: וגם אני נתתי אתכם נבזים ושפלים לכל העם. ספק בדבר, שהם דברו עברית, כי אלמלא כן לא היו אלה הנביאים נמנעים בין שאר התוכחות להכהנים להזכיר גם את זאת, שאינם יודעים לדבר בלשון האבות. בהתאחדות זו ראו עזרא וחבריו סכנה לעתידו ב. הסופרים עזרא ונחמיה משמתו חגי, זכריה ומלאכי הנביאים האחרונים פסקה רוח הקודש מישראל (תוספתא סוטה י"ג, גמ' בבלי, יומא ט.), ונחתמה הנבואה והתחיל זמן חדש בישראל, זמן הסופרים, והראשון בהם הוא עזרא הסופר. בראש הפרשה המתחלת לספר את מעשיו נרשמה מגילת יוחסים עשר דור זה למעלה מזה עד אהרן הכהן, ואחר כך נאמר שם כי הוא היה סופר מהיר בתורת משה אשר נתן ה' אלהי ישראל, ספר דברי מצות ה' וחוקיו על ישראל, ובכתב הדת של המלך ארתחשסתא, שנתפרסם שם, הוא נקרא בארמית: עזרא כהנא ספר דתא די אלה שמיא. אבל צריך להודות, כי אחרי כל הפרטים האלה אין אנו יודעים בדיוק מה היתה מהות משרתו של עזרא בקרב צבור הגולים היהודים בבבל, ומה היתה "סופרות" זו. ואולם רגלים לדבר, כי הוא היה הדיין הראשי של הצבור היהודי בבבל, גם בימי שלטון האשורים ועוד בזמן יותר מאוחר, בימי שלטון הפרסים, היה להצבורים הנכרים היושבים בארץ הנהגה פנימית, צבור-צבור על-פי דרכיו ומנהגיו, וגם רשות לדין בין אדם לחברו של הצבור הזה ע"פ הדינים שהיו נהוגים אצל הצבור ההוא, עד כמה שהדרכים והמנהגים והדינים האלה לא הי מתנגדים לדיני המלכות הכללית. ראשי הצבורים האלה, שהם היו מתמנים על-פי המלכות או לפחות מקוימים על פיה, היו, על-פי מנהגי המלכות בכלל, כהני כל צבור וצבור, ועל-פי מנהג המלכות ראש כל צבור וצבור היה נקרא "ספר דתא" של הצבור ההוא ובהיות שדתי הצבור היהודי היו מקובלים באומה שהם מאלהי השמים, וכך היו ידועים להמלכות, היה הכהן ראש הצבור היהודי נקרא "ספר דתא די אלהא שמיא", שהוא היה דן על-פי תורת ישראל, לא בלבד שבכתב, אלא גם תורה שבעל-פה, על-פי כל החוקים והדינים שהיו נהוגים בישראל לפני החורבן בארצם ונשמרו על פה אצל ראשי העם ושופטיו שהגלו מירושלים. וממילא מובן, כי הוא לא היה דן יחידי, אלא היה לו בית דין, והוא היה אב בית דין. מה שנזכר אחר כך בהמקורות התלמודיים "עזרא ובית דינו " אינו דבר חדש שנעשה בארץ-ישראל, אלא עוד היה זה בבבל. זו היתה משרה גדולה, ובעל משרה זו, לו כח המלכות לחייב את בני הצבור שלו להשמע לו, היה חשוב בעיני המלכות והיה תופס מקום חשוב גם בתוך השררה הכללית, ואם מותר לכנות דברים של זמן קדום בשמות של זמנים מאוחרים, הנה השם היותר נאה לכנות בו את בעל והוא: חכם באשי. בימי ארתחששתא היה החכם באשי בבבל: עזרא, ששמו הרשמי היה לא רב ראשי, ולא חכם באשי, אלא, לפי מנהגי מלכות בבל: כהנא ספר דתא די אלהא שמיא. וזה ראש הצבור היהודי, זה החכם באשי, נשלח "מטעם המלך ושבעה יועציו" לירושלים. למה? מה הניע את ארתחששתא לזה? דבר זה מבואר בעצם כתב הנשתון, והוא: "לבקרה על יהודה ולירושלים", ומחבר ספר עזרא הוסיף עוד, כי: המלך נתן לו לעזרא כל בקשתו. איפוא ברור. החכם באשי עזרא בקש מהמלכות, כי תשלחהו לירושלים לעשות שם בקרת, ואף-על-פי שלא נאמר בפירוש איזו בקורת בקש עזרא לעשות שם על-פי דת אלהים שבידו, הנה ממעמד הענינים וממעשי עזרא מיד בבואו ירושלימה אנו יכולים ללמד זאת בודאיות גמורה. בירושלים היו אז שתי סיעות, בזה אין שום ספק. סיעת מי שרצו להבדל מכל עמי הנכר וסיעת מי שרצו להתקרב להנכרים ובין אלה שתי הסיעות היו בכל זמן ובכל מקום נפתולים וקרבות חזקים, ומשני הצדדים נשלחו קובלנות לבבל, בודאי להחכם באשי, כנהוג גם עכשיו בכל ממלכת תורקיה, ויבקש החכם באשי מהמלכות לשלחו לירושלים לבקר את הדבר בין שתי הסיעות על-פי דת אלהים, ולתת לו די כח המלכות להכריח את הסיעות המתנגדות להכנע למשפטו, ודבר טבעי הוא, כי המלכות הסכימה למעשה זה של הנהגת המדינה. ובהיות שעזרא היה ידוע ומפורסם להמלכות בחכמת אלהים שבו לספר דתא גדול ובכלל לחכם גדול בחכמת המשפטים והחוקים, החליטו שבעה יועצי המלך, שהם היו ה"וזרה " הפרסית, למנותו לראש עניני המשפטים בכל "עבר נהרא", שתהיה לו רשות למנות שופטים ודינים לא בלבד על-פי דתי ישראל, אלא גם על-פי דת המלך, ולהעניש ולהמית את כל העובר על הדתות האלה. כל זה נאמר מפורש בכתב הנשתון: ואנת עזרא כחכמת אלהך די בידך מני שפטין ודינין די להון דאנין לכל עמא די בעבר נהרא וכל די לא להוא עבד דתא די אלהך ודתא די מלכא אספרנא דינא להוא מתעבד מנה הן למות הן לשרשו הן לענש נכסין ולאסורין (עזרא ז', כ"ה). מי העיר את יועצי המלך למנות את החכם באשי של היהודים למשרת שר המשפטים על כל עבר הנהר? ההתעוררו לזה מדעת עצמם, מפני חכמתו של עזרא בחכמת הדתות, או עזרא בעצמו הציע זאת לפני המלכות כדי שיהיה לו יותר כח להמטרה העיקרית שלו, או שעזרו לזה אותם מהיהודים שהיו חשובים בחצר המלכות? באמת אין להכריע בזה, אך אין הדבר הזה חשוב ביותר. כל מי שהוא בקי בעניני המלכות בארצות המזרח, למשל בתורקיה, בפרט עד זמן הכרזת החשמה, הוא יודע כי כל זה היה אפשר לפי מנהגי המלכות בימים ההם. ורגלים לדבר, כי גם ראשי הצבורים הנכרים היו משתתפים לפחות לפעמים בישיבות יועצי המלכות, כמו שהוא נהוג בתורקיה, כי הפטריקים הנוצרים והחכם באשי היהודי משתתפים בישיבות הוזרה התורקית, בפרט בכל פעם שהיא דנה על שאלה הנוגעת להצבורים הנכרים. ולכן אפשר שעצם נוסח הנשתון של ארתחששתא ועזרא נעשה בהשתתפות עזרא בעצמו, ובזה יבוארו הפרטים היהודים שבו. אבל, מי שרוצה לראות בנשתון זה קצת הוספות מידי מחבר ספר עזרא על-פי רוחו, כנהוג אצל כותבי דברי הימים בזמנים קדמונים, הוא יקבע את גוף נוסח הנשתון כמו שיצא מידי יועצי המלכות כך: ארתחששתא מלך מלכיא לעזרא כהנא ספר דתא די אלהא שמיא גמיר וכענת. מני שים טעם די כל מתנדב במלכותי מן עמא ישראל וכהנוהי ולויא למהך לירושלם עמך יהך. כל קבל די מן קדם מלכא ושבעת יעטהי שליח לבקרה על יהוד ולירושלם בדת אלהך די בידך… (עזרא ז', י"ג). ובהשאר יראה הוספות מאוחרות בכונה מיוחדת. זו היתה המלאכות הרשמית שניתנה מארתחששתא ושבעת יועציו לעזרא, וכל הקושי שנתקשו בה החוקרים החדשים סר כולו, ויחד עם זה נפל כל הבנין שבנו בדבר הספר שבדא עזרא מלבו והביא אותו לירושלים, בסמכם על הדבור "ספר" דתא, ורואים בו הכונה "כתב ספר הדת" מפני שכתוב: כחכמת אלהך די בידך. וכשבא עזרא לירושלים מעוטר בעטרת יוחסים כל כך מפוארה, ושמו הגדול של "סופר החוקים" ר"ל החכם באשי, הלך לפניו, וכבוד המשרה החדשה וכח הגדול של המלכות בידו למנות דיינים ולדין ולהעניש וגם להמית מיתת בית דין, היה לאל ידו לעשות אל כל המעשים הגדולים אשר עשה בחיי הצבור היהודי בארץ ישראל, כל אותם המעשים שנעשו בפרסום גדול, כמו הבדלת זרע הקודש מזרע עמי הארצות וגרוש הנשים הנכריות, וגם אותם המעשים שנעשו בחשאי, מפני סבות מתחלפות, ושלא נתפרסמו עוד בספרים שנכתבו בימים ההם, אבל נשמרו בזכרון הדורות הבאים. ואחד המעשים האלה, שבמדה מן המדות הוא נוגע להלשון, הוא חלוף הכתב של הלשון העברית. בעצם מעשה השתנות הכתב בזמן מן הזמנים אי אפשר עתה לפקפק, כי הלא דבר ברור הוא שהיהודים כתבו לפנים לא בכתב המקובל עתה אצלנו. על זה מעידות כל הכתבות בלשון עברית שנמצאו עד כה, שבהן קצתן כתבות פחות או יותר צבוריות, כמו כתובת השלח וכיוצא בה, ובהן גם כתבות פרטיות, של אנשים יחידים, כמו חותמות ורשימות, שמות על ידות כלים וכדומה. ולכן, גם אלמלא לא נשאר לנו אודות מעשה זה שום עדות מפורשת, היינו חייבים להניח זאת מדעת עצמנו, אבל יש לנו לזה גם עדות מפורשת שאי אפשר לפקפק בזה פקפוק היותר קל. הכתב המקובל אצלנו, שבו כתובים הספרים שלנו מדורי דורות, נקרא כתב אשורי. השם הזה אינו חדש, הוא שם קדום, שנזכר כבר במשנה קדומה, ובמשנה זו המסיחה לפי תומה בדבר הלכה, אנו רואים, כי בזמן ההוא היו ידועים להם שני כתבים, האחד היה נקרא כתב עברי והשני כתב אשורי. משנה זו אומרת: מקרא שכתבו תרגום ותרגום שכתבו מקרא נכתב עברי אינו מטמא את הידים עד שיכתבו בכתב אשורית על הספר ובדיו (משנה ידים, ד"ה). ומלבד משנה זו יש לנו שתי עדיות מפורשות משנים מהיותר גדולים בחכמי התלמוד, מדור השני של התנאים, וזה לשונם: תניא ר"א בן יעקב אומר שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה, אחד שהעיד להם על המזבח ועל מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבים אף על פי שאין בית, ואחד שהעיד להם על התורה שתכתב אשורית (זבחים ס"ב.). תניא ר' יוסי אומר ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו לישראל אלמלא לא קדמו משה, במשה הוא אומר וכו', ואף-על-פי שלא ניתנה תורה על ידו, נשתנה על ידו הכתב (סנהדרין כ"א:). ואמרו שם: למה נקרא אשורית, שעלה עמהם מאשור (שם כ"ב.). וגם רבנו הקדוש מחבר המשנה מודה בעצם הדבר, שנשתנה הכתב אלא מפני שקשה היה לו לקבל כי התורה עתה כתובה לא בכתב שנכתבה בה מתחילה, עשה פשרה ואמר: בתחילה בכתב זה ניתנה תורה לישראל, כיון שחטאו נהפך להם לרועץ, כיון שחזרו בהם החזירו להן (שם). ומפני שהשם כתב אשורי, שהיה ידוע ומקובל אצלם, היה סותר לדעתו זה, נדחק רבי לפרש את השם בדרך דרש ואמר: למה נקרא שמה אשורית, שמאושרת בכתב (שם). אך דרוש לשוני זה כל כך דחוק ורחוק, שאינו יכול לעמוד אף רגע בפני דרוש הטבעי והאמתי של ר' יוסי. רק ר' אליעזר המודעי כפר בכל הדבר ואמר: כתב זה לא נשתנה כל עיקר (שם), אך אין דעת יחיד זו יכולה לעמוד בפני שלשת העדיות המפורשות והמחלטות, בפרט עדותו של ר"א בן יעקב, שאינו מסתיע בשום דרשה, אלא מעיד עדות אודות שינוי הכתב בין שתי עדיות אחרות, ואתה שומע מסגנון הדברים, כי זו עדות קדומה שבאה לו בקבלה. ובאמת אי אפשר כלל להעלות על הדעת שיבדא אדם עדות כזו, כי איך יכול אדם מעצמו להעיד ולאמר דבר כזה כי התורה הקדושה אינה כתובה באותו הכתב שנכתב באצבע אלהים! ואולם בדברי ר"א המודעי אתה מרגיש כי אינם אלא סברתו הוא, כדי להנצל מן הקושי שיש בדבר להניח כי התורה כתובה עתה לא באותו הכתב שנתנה למשה מסיני. ורגלים לדבר, שמעשה זה של חלוף הכתב היה דבר מקובל אצל חכמי ישראל בזמן שלאחרי זה, שהרי איזביוס, שלמד תורה אצל חכמי ישראל, העיד בפרוש, כי "דבר ידוע הוא". ואם בעצם מעשה שנוי הכתב אין לפקפק, אין לפקפק כמו כן באמתות העדות כי מעשה זה נעשה בימי עזרא ועל ידי עזרא. כי אמנם בכל הזמנים של דברי הימים של העם קודם ימי עזרא ואחריו אין למצא זמן שהיה למעשה כזה מקום וסבה ואפשרות, ולא אדם שיכול לעשות מעשה כל כך חמור, לשנות כתב הספר היותר קדוש אצל האומה. רק בזמן הזה היה מעשה חמור כל כך אפשרי כמעט בדרך טבעי, כמעט מבלי שירגיש המון העם בדבר. כי רגלים לדבר, כי במעמד הדל של שארית הצבור היהודי ביהודה לא היו ספרים בכתב העברי מצויים אצלם, בתי ספר עדיין לא היו להם והילדים גדלו בודאי בבערות גמורה, והיו בהם אולי רבים שלא ראו מימיהם דבר כתוב בכתב העברי הקדום, בעוד שהכתב הארמי היה מתפשט בכל הארץ על ידי השמוש בו בכל עניני המלכות והרשות. וכעין זה היה הדבר גם בקרב הגולה בבבל. גם שם, בפרט אחרי עבור עשרות אחדות של שנים, לא היו הרבה כתבים בכתב עברי מצוי אצלם, בעוד שהכתב הארמי היה ידוע לכולם והם היו רגילים בו גם על ידי מעשי בית דין היהודי, שהכל היה נעשה בכתב ארמי, כמו שנתבאר למעלה. אבל עוד היו בודאי יחידי סגולה, גם בארץ וגם בקרב הגולה, שעוד היו להם הספרים בכתב העברי הקדום. ואלו יחידי הסגולה בודאי לא היו מניחים לעשות מעשה כל כך חמור בדבר כל כך קדוש, אלמלא לא היה העושה אדם כל כך רם המעלה שמפני גדולתו הרוחנית וכחו המלכותי נחתו כולם מפניו. האדם הזה בימים האלה היה עזרא הסופר. אחד מחכמי התלמוד מזמן יותר מאוחר הרחיק ללכת עוד פסיעה אחת ואמר כי לא בלבד הכתב נשתנה בימי עזרא, אלא גם הלשון של התורה. הדורות שלאחרי כך לא ידעו יותר בודאות אם האומר זה היה מר זוטרא או מר עוקבא, אך אחד מהם אמר: בתחילה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש, חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמי ביררו להם לישראל כתב אשורית ולשון הקודש והניחו להדיוטות כתב עברית ולשון ארמי (שם סנהדרין כ"א:). להנחה זו אין שום יסוד, ושום דבר בדברי הימים אינו נותן לנו שום רמז לזה. ויש לחשב, כי מה שהביא את בעל מאמר זה לדעה זו הוא מה שראה בעיניו בימיו, כי שם שאלו: מאן הדיוטות, והשיב רב חסדא: כותאי. ושאלו עוד: מאי כתב עברית, וענה חסדא: כתב לבונאה. ובאמת, הכותים, שהם השומרונים, היו כותבים התורה בכתב עברי ובלשון ארמית, הוא תרגום השומרוני הידוע, אף אל פי שהיה להם גם הנוסח העברי, וסבר בעל המאמר, כי זה הנוסח הארמי של התורה בכתב לבונאה בא להם להכותים מישראל. ואולי היתה כוונת בעל המאמר לתרגום הארמי שהביאו אתם שבי הגולה מבבל. אך אם חלק המאמר בדבר הלשון הוא רק סברת האומר, מכל מקום יש בו בזה המאמר גם חלק מיוסד על קבלה מסורה, והוא מה שנאמר בדבר הכתב, שהניחו אותו להדיוטות. החלק המסורי שבמאמר זה חשוב מאד, מפני שהוא מאיר על השאלה הגדולה: למה עשה עזרא כל המעשה הזה? מה היתה כונתו בכך? כבר ראינו אמנם, כי עזרא בעצמו היה רגיל בכתב זה, ובודאי גם רב המון העם בימים ההם היה יותר רגיל בכתב זה מבכתב העברי, להעלות על הדעת, שסבות קלות כאלו הספיקו לאדם כעזרא להחליט שנוי כל כך גדול וחמור, כל כך עקרי להאומה, ככתב ספריו הקדושים. בודאי היתה לו לעזרא וחבריו סבה גדולה, חשובה מאד, שהכריעה את הכף לצד מעשה זה. וסבה זו נגלית לנו בהמסורה כי "הניחו להדיוטות כתב עברי", ובפירושו של רב חסדא, כי הכונה בהדיוטות היא כותאי. כי עיקר פעולתו של עזרא וחבריו היתה להבדיל זרע הקודש מעמי הארצות, להבדיל זרע ישראל מכל בני נכר, ובפרט להרחיק את החדש מעל הכותים, השומרונים, שבאו אז בטענות, כי "ככם נדרש לאלהיכם ולו אנחנו זובחים". כלל הדבר: להיות לצבור אחד, להתחתן ביניהם ולהיות לעדה אחת. בהתאחדות זו ראו עזרא וחבריו סכנה לעתידו של הצבור היהודי ועשו את המעשה הגדול של גרוש כל הנשים הנכריות, שעל ידי זה נעשה קרע גמור ביניהם ובין השומרונים. הצדקו עזרא וחבריו בדבר זה? זו שאלה שאין כאן, בדברי הימים של הלשון, מקום לעסוק בה. אך לפי ראות עיניהם עשו כל מה שהיה בכחם להרחיב את הקרע הזה, ואחד מהאמצעים לזה היה בלי ספק שנוי הכתב של הספר הקדוש. בשביל כונה גדולה כזו לא נרתעו לאחור מפני חומר עצם המעשה, אבל בודאי מעשה חמור כזה, אם השעה צריכה לכך, אין מגלים אלא לצנועים ועושים אותו בחשאי שלא ירגיש בו הצבור בכלל. ולכן נעשה הדבר הזה בשתיקה, בלי פרסום, ולא היו מדברים על זה ברבים, אלא היו מוסרים המעשה מפה לפה לצנועים. אך זו הכונה בעצמה, להבדיל בין הצבור היהודי והצבור הכותי, היא היתה צריכה גם להניע את ראשי הצבור בעת הזאת להשתדל לחזק את הלשון העברית, מפני שהשומרונים דברו זו הלשון. ואולם בדבר הזה אין אנו רואים מצד עזרא שום מעשה מיוחד. אין ספק בדבר שהוא בעצמו דבר עברית. מעצם דבריו לא נשאר לנו הרבה, רק חלק קטן מספר עזרא (מן ז', כ"ז ועד ט', ט"ו), אך זה הקטע מספיק ללמוד ממנו מה היתה לשונו של עזרא. בכללה היא דומה ללשון הנביאים האחרונים, רק שאתה מריח בה עוד יותר ריח הלשון של הדורות הבאים. אבל אתה מרגיש גם בה, כי היא לשונו. גם לשון הדבור שלו, לא בלבד לשון הספר, ואין ספק כי בכלל דבר עברית. אבל יותר מזה אין אנו מוצאים שום רמז, שעשה דבר לחזק את הלשון העברית, זולת מה שעשה להרביץ תורה בישראל. ואם אמת בפי המסורה, האומרת, שבקריאת התורה בצבור תקן שיתרגמו הדברים ארמית, זה היה תחילת פריצת גדרה של הלשון העברית לפני צרתה הארמית. בודאי, הכונה היתה רצויה, כדי שיבינו את דברי התורה גם אותם מעולי הגולה שלא ידעו עברית, שאף על פי שבודאי לא רב היה מספרם, כמו שנתבאר למעלה, בכל זה אין ספק שהיו יחידים שלא ידעו היטב. אך זו הכונה הרצויה לא היתה שוה בנזק שהביאה להלשון. גם עצם השנוי של הכתב, אם הבדל הבדיל את הצבור היהודי מהכותים, הלא הקרב הקריב אותו בכלל להארמיים בבחינת הלשון. ואולם, בודאי סכנה הרבה יותר גדולה קמה בזמן ההוא להלשון העברית של הצבור הזה ממקום אחר, מהנשים הנכריות שנשאו רבים מהם מעמי הארצות מסביב. כי דבר טבעי הוא שבלשון הדבור של הילד יש להאם יותר חלק מלהאב, ולא לחנם קראו כבר היונים את הלשון שאדם מדבר מילדותו לשון האם. את קולות לשון אמו שומעות אזני הילד מרגע הראשון להולדו, ואותם הן שומעות יותר תדיר מקולות של האב, ומתיקות אלה הקולות של האם, שהיא מטפלת בפרי בטנה בכל כך רוך וחבה, נקבעת עמוק בנפשו של הילד, ולשון אמו מתוקה לו ביותר. אך בזמנים כסדרם אצל עם מהעמים, כשלשונו עומדת אצלו בכל תקפה וכח החיים שלה נובע מנפש כל העם ואין אויבים לה מסביב, אין הסכנה מאם נכריה גדולה ביותר, כי כשהילד יוצא מארבע אמות של חדר האם ונכנס לתוך החיים הכלליים האומה, חלל האויר שמסביב, שהוא מלא קולות הלשון הלאומית, פועל על הילד הפעולה הרצויה, והלשון הלאומית גוברת סוף סוף על לשון האם הנכריה. לא כן הדבר בזמן של זעזוע לאומי, כשהלשון הלאומית של העם נזדעזעה גם היא בכח המאורעות, וכח החיים שלה לוקה וצרתה אורבת לה לבלעה. בשעה כזו, אם נכריה היא האויב היותר נורא להלשון הלאומית. וזה היה המעמד הלשוני בקרב הצבור היהודי בימים האלה. עם הנשים הנכריות נכנסה הצרה אל תוך הבית פנימה, אל תוך המשפחה, שהיא על פי רוב המשגב האחרון להלשון, והאם הנכריה התחילה מגדלת זרים להאומה, בפרט מבחינת הלשון, בנים שאינם שומעים את הלשון הלאומית ומזלזלים בה ואינם רוצים בה. ומבחינה זו בפרט היתה הגזרה שגזרו עזרא וכנסת הגדולה בדבר גרוש הנשים הנכריות, מעשה לאומי גדול שהשעה היתה צריכה לזו. אבל מעזרא בעצמו, לפחות במה שנשאר לנו ממנו, אין אנו שומעים כלום בדבר הלשון. אין שום רמז קל, כי מהנשים הנכריות היתה סכנה להלשון, ואין רמז שבמעשהו הגדול היתה כונתו לפחות "גם" להלשון. אפשר שבתחילת בואו עוד לא היתה הרעה כל כך גדולה, ואפשר שלפי מצות ה' וחוקיו ", ועל כל פנים מה שאין אנו שומעים ממנו כלום, זאת ראה והרגיש וחש חברו המדיני הגדול, נחמיה בן חכליה. זה הלאומי הגדול, במשמעה היותר טובה והיותר נעלה של מלה זו, זה המדיני המדבר בלשון כל כך אנושית, שבכל מלה ומלה היוצאות מפיו נדמה לך שאתה שומע אדם בן זמננו מדבר לך, בן זמננו ברגשותיו, בן זמננו במנהגיו, בן זמננו במעשיו ובדבריו, זה האיש שלהיועצים לו להמלט אל ההיכל מפני האויבים המבקשים את נפשו, ענה: האיש כמוני יברח… והיה להם לשם רע למען יחרפוני, – הוא בנפשו המדינית חש מה היא הלשון להאומה, הוא ראה את זה הצד של הסכנה מהנשים הנכריות ולא עבר בשתיקה על זה הצד של הדבר, ויתן לזה ארשת שפתים של לאומי בן זמננו. הכל יודעים מה שספר נחמיה בסוף ספרו בענין הלשון. ואלה דבריו: בימים ההם ראיתי את היהודים הושיבו נשים אשדודיות, עמוניות, מואביות ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית ובלשון עם ועם. ואריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשים ואמרטם ואשביעם באלהים אם תתנו בנותיכם לבניהם ואם תשאו מבנותיהם לבניכם לכם. ודבר מובן מאליו הוא אחרי כל זה, שנחמיה בעצמו דבר עברית, ואת מהות לשונו אנו רואים בהזכרונות שכתב הוא בעצמו אודות מעשיו בירושלים. בהם אנו רואים עוד פסיעה לעומת הלשון של הדורות הבאים, יותר מבלשונו של עזרא. וזה דבר טבעי, אף על פי ששניהם היו בני זמן אחד, כי עזרא, שהיה סופר מהיר בתורת אלהים, היה כל ימיו קורא במקרא, ולכן לשונו קצת יותר דומה ללשון המקרא, ואלו נחמיה היה יותר אדם מן החיים, ולכן היתה לשונו בודאי ממש הלשון הנהוגה בחיים בזמן ההוא, מלבד ההבדל שיש בכלל בין לשון הדבור השגור בפי כל איש ללשון של כתיבה. שמו של נחמיה יהיה נזכר לעולם בדברי הימים הכללים של עם ישראל ברגשי כבוד בלי גבול בעד פעולתו הגדולה לבנין האומה. וגם סופר דברי הימים של הלשון העברית יזכיר את שמו בחבה מיוחדה, בגלל קנאתו בכונה מפורשת להלשון הלאומית, ובגלל שהוא היה הראשון בעמו שנתן ארשת שפתים להרגש הטבעי של כל עם ועם ללשונו. בודאי, גם קודם אהבו היהודים את לשונם, ובזמן הזה שאנו עוסקים בו אין לנו רשות להטיל ספק בחבת כל הצבור היהודי ובפרט ראשיו ללשונם. זה רגש טבעי יותר מדי, ורק אדם שהוא בעל מום רוחני אין לו רגש זה. אבל נחמיה, כמו שבכל רגשותיו הלאומיים והמדיניים היה דומה לבן זמננו, כך גם בענין הלשון, ועל כל פנים הוא הראשון שאנו רואים בו הרגש הזה מפורש בכל תקפו. ג. זמן הכנסת הגדולה "רגש מיוחד אוחז את חוקר דברי הימים של היהודים כשהוא עוזב את הספרים האחרונים של כתבי הקודש, הם ספרי עזרא ונחמיה, ורוצה לעקב חוט המסכת בספרי דברי הימים של יוסף בן מתתיהו. התהלך התהלך עד כה בעולם רב המעשים, המון שמות של אנשים סאנו מסביב לו, בעלי צורה חשובים יוצאים מגדר הרגיל העירו בכח עוז את התענינותו בהם, ולפתע פתאום, שקט גמור שולט בחלל העולם הזה, ואזניו שומעות רק מעת לעת הברות יחידות בלחש, ובזמן ארוך של מאתים שנה הוא פוגש לפעמים אנשים יחידים, שאינם לא פועלים לפני עיניו ולא מדברים באזניו והם אינם נבדלים זה מזה אלא בשמותיהם בלבד". בעולם המדיני נהיו אחרי זמן קצר זעזועים גדולים מאד. השלטון בכיפה שהיה בידי מלכי פרס לוקח מידם בכחו של המרעיש ממלכות, אלכסנדר מוקדון, שבשנים מעטות כבש כמעט את כל העולם העתיק, שהיה ידוע בימים ההם, וגם ארץ ישראל באה תחת ממשלת ידו. האגדה מספרת, כי אלכסנדר מוקדון, על דרכו צפונה, נטה גם ירושלימה והכהן הגדול, שהיה בימים ההם, יצא לקראתו לקבל פניו ברוב פאר וכבוד, ואלכסנדר האיר פנים לכהן הגדול ויט אליו חסד ויתן לו בקשתו לטובת הצבור היהודי ונגד השומרונים. אם אמת בפי שמועה זו או אין, על כל פנים אין ספק בדבר, כי ימי אלכסנדר מוקדון היו ימי מנוחה פחות או יותר להצבור היהודי, כמו שהם היו ימי מנוחה לרוב העמים בכל המדינות שכבש. וגם אחרי מותו, כשנחלקה מלכותו, וארץ ישראל נפלה בחבלם של מלכי מצרים, לא נשתנה המעמד החמרי של הצבור היהודי, ואולי עוד הוטב יותר. מלכי מצרים מבית תלמי היו בכלל מלכי חסד, אוהבי שלום ואוהבי חכמה ודעת, ולחיל צבאם שכרו שכירים מעמי הנכר, ובתוכם גם מהיהודים. ומקצת היהודים האלה עזבו אחרי כן עבודת הצבא ועשו להם הון. ואליהם נוספו יהודים, שבאו מעט מעט מצרימה לעשות מסחר וקנין ורבים מהם עשו עושר והיו גם מקורבים לחצר המלכות, ועשו מה שיכלו לטובת הצבור היהודי שביהודה. ויש לחשוב, כי הצבור היהודי הזה חזק מעט מעט במעמד החמרי כל כך עד שאחד מהם, יוסף בן טוביה, יכול לחכור את המכס של יהודה מתלמי המלך, וע"י זה קנה גם כח של שלטון בארץ, כנהוג בימים ההם, והצבור היהודי נשתחרר גם מנגישות של החוכרים מהגוים מסביב. ואם זהו כל מה שאנו יכולים להגיד על המעמד החמרי של הצבור היהודי של אז, עוד פחות מזה יש להגיד בודאות על המעמד הרוחני. קצת החוקרים החדשים בחכמי אומות העולם, שהם רואים בזמן הזה ימי התהוותה של כל היהדות של כל הדורות הבאים, מיחסים לזמן זה פעולה רוחנית גדולה מאד. שטאדה, וילהויזין, וחבריהם אומרים, כי בזמן הזה נתחבר חלק מהתורה, רוב התהלים, משלי, איוב ועוד ועוד. אלמלא היה זה אמת, כי אז היה זה הזמן היותר מפואר של ישראל בבחינת היצירה הרוחנית. אך כל דברי החוקרים האלה אינם אלא השערות בלי יסוד נכון, ואין כותב דברי הימים יכול לסמך עליהן. אבל אין חלום בלי גרגיר של אמת, והגרגיר של אמת בזה החלום של אלה החכמים הוא, כי זה היה זמן של הכנה למה שנתהוה בחיים הרוחניים של היהודים בדורות שלאחריו, והכל היה תולדה טבעית ממה שיסד עזרא וחבריו. הצבור היהודי, שאף על פי שנכרים משלו בארץ, בתחילה הפרסים ואחר כך מלכי תלמי, היתה לו חרות של הנהגה פנימית לא בלבד בענינים הדתיים, אלא גם בסדרי הצבור, כמו שהיה לפנים מנהג הכובשים בארצות שכבשו להסתפק בגביית מסים ובשלטון כללי עליון ולהניח להצבורים הכבושים את חייהם כמו שהם. הצבור הזה לא יכול להתקיים בלי הלכות קבועות בכל עניני החיים, גם בענינים שבין אדם למקום ואף בענינים שבין אדם לחברו. אלה ההלכות היו צריכות גם מצד הרשות העומדת מצד המלכות וגם מקובל על הצבור היהודי. זה החבר היה, בלי שום ספק, אותה כנסת הגדולה שקרא עזרא גם בתחילה בדבר התקנה להבדיל זרע קודש מעמי הארצות, ושסמך עליה כל הקהל אז ושקיים אותה גם נחמיה בשם המלכות, וכמו כל אותם הדיינים שמנה עזרא בכח המלכות בידו. זו הכנסת הגדולה היתה בודאי, ברוב בנינה ורוב מנינה, מעולי בבל, ורגלים לדבר שרובה, אם לא כולה, היתה מבני כהנים גדולים, כמו עזרא בעצמו, ועוד היה חי אצלם זכרון מנהגי בית המקדש מלפני החורבן ועניני טומאה וטהרה, וכמו כן חוקים ומשפטים בדברים שבין אדם לחברו שהיו נהוגים בישראל בעוד הממלכה על מכונה. קבעה זו הכנסת הלכות שתקן עזרא בהסכמת חבריו ושנתקנו גם אחריו ברוחו לפי צרכי השעה בתנאים החדשים של חיי הצבור היהודי. מה לשון דברו אלה אנשי כנסת הגדולה, ובאיזו לשון נסחו את ההלכות שקבעו? כל מי שאינו רוצה להתעקש, מפני נטיה מיוחדה, ולהניח הנחה שכדי לקיימה יהיה אנוס להכנס בתירוצים דחוקים על קשיות הרבה, מחויב להשיב על שאלה זו התשובה ההגיונית האחת: אלה האנשים התמידו לדבר אותה הלשון שדברו עזרא ונחמיה, ושאנו יודעים על פי מה שנשאר מהם בעצמם, ושכבר הכרחתי בדרך שאין לפקפק בו, שזו היתה לשונם באמת, ר"ל גם לשון הדבור שלהם, ושזו היתה גם לשונו של רוב הצבור היהודי בזמן ההוא, ממילא מובן בקצת הבדל שיש לעולם בין לשון הדבור ולשון הספר. מאמר אחד שנאמר בפירוש שהם אמרוהו הוא המאמר הידוע, שנמסר בשמם במסכת אבות, והוא: הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה. ואלמלא היינו יודעים בודאות גמורה שאנשי כנסת הגדולה אמרו את המאמר הזה באותה הלשון שהוא כתוב עתה, כי אז היתה לנו בו עדות, כי לפחות מאמריהם היו בעברית. אך בהיות שבזה יש מקום לטוען לטעון ולאמר, שאין זו עצם לשונם של אנשי כנסת הגדולה, אלא לשונו של מי שסדר את מסכת אבות, לכן אניח זה לפרק הבא. ובזו הלשון שדברו אותה אנשי כנסת הגדולה וששמע וגם דבר הצבור היהודי בזמן ההוא, הם נסחו את ההלכות שקבעו על פי המסורה בזכרונם ממנהגי ישראל מלפני החורבן וגם תקנות שתקנו לפי צרכי השעה. אבל, קצת דברים היו בודאי כותבים בלשון ארמית, והם כל נוסחאות של מעשי בית דין ושטרי אמנה בין אדם לחברו במשא ומתן וכיוצא בזה, שבלשון זו היו אלה הנוסחאות נהוגות אצלם כבר בשבתם בבבל, כמו שכבר בארתי זה למעלה. ומדוע לא שנו אנשי כנסת הגדולה את לשון הנוסחאות האלה ולא נסחו גם אותן בעברית? על שאלה זו לא קשה לענות. בתחילה, בכל זמן שלטון הפרסים ביהודה, אולי מפני הצורך, כדי שיהיו למעשי בית דין והשטרות כח המלכות, ואחר כך, כשבאה יהודה ברשות מלכי בית תלמי, שהם בודאי לא היו קנאים ביותר ללשון היונית ובודאי הניחו להצבור היהודי, כמו לשאר הצבורים, לנסח המסמכים הצבוריים שלהם צבור צבור בלשונו, אז כבר הגיעה השעה אצל הצבור היהודי שהדבר המקובל היה קדוש, ואיש לא העיז לנגוע בו. כי אנשי כנסת הגדולה, לפי הרוח שנאצל עליהם מבתחילה, לא היו קנאים להלשון, בזה אין ספק. בענין הלשון אחזו מעשי אבותיהם בידיהם בלי כונה מיוחדה, בזה אין לפקפק. זו הלשון שהיתה נחלת אבות ועוד היתה להם לשון האם, היתה רצויה להם וחביבה עליהם, כמנהג העולם, אבל הם לא היו קנאים לה. אפשר ללמד עליהם זכות, שהם, לפי כל רוחם, לא הרגישו שאיזו סכנה מרחפת על זו הלשון, אך שהם לא היו קנאים לה ושלא עשו שום דבר לשמור עליה, שום תקנה שתהיה לה סייג, כמו שעשו סייג לתורה בכונה רצויה, בזה אין שום ספק. זה העדר הקנאה ללשון האבות, זה העורון הלאומי בענין הלשון, היה צרה גדולה בשעתה, והיא שגרמה שיקרה מה שקרה אחר כך. אבל, לנו, בבקשנו לדעת מעמד הלשון העברית בזמן ההוא, אם עודנה היתה חיה בפי הצבור היהודי או כבר שבתה מפיו, זו האדישות של אנשי כנסת הגדולה ללשון האבות, זה העדר כל מעשה להגן עליה, הוא העושה לודאות גמורה מה שהכרחתי קודם בהקשים הגיוניים, שהלשון העברית היתה באמת לשונם של אנשי כנסת הגדולה, גם לשון הדבור שלה. כי אלמלא ראינו בהם איזו קנאה מיוחדת להלשון היינו יכולים לחשד שמה שנסחו בעברית היה מפני קנאה ללשון העברית, אף על פי שלא הצבור ולא הם דברו עברית. עכשיו, שאין אנו מוצאים אצלם שום סימן לקנאה להלשון, יכולים אנו להחליט בודאות, כי מה שנסחו בעברית היה מפני שזו היתה לא בלבד לשונם הם, אלא גם הלשון של הצבור. כל הפעולה הרוחנית הזאת של אנשי כנסת הגדולה היתה בעיקרה "הלכה למעשה", לצורך החיים המעשיים של הצבור יום יום. ואולם, גם מפעולה ספרותית טהורה לא היה הזמן הזה אלמן כולו, ואם, כמו שכבר אמרתי, הרבה ממה שיחסו חכמי אומות העולם לזמן זה אינו אלא השערות בלי יסוד נכון, אך ארבעה ספרים חשובים בלשון עברית הם בודאי פרי הזמן הזה, ובהם אנו רואים בפעם הראשונה את הלשון העברית הספרותית של הזמן ההוא, ותחלת הלשון העברית החדשה בכללה. אלה ארבעה הספרים הם: הימים, שסופו הוא ספרי עזרא ונחמיה, קהלת, בן סירא. אודות ספר דברי הימים אמרו בתלמוד: עזרא כתב ספרו וספר נחמיה ודברי הימים. והנה בעצם ספר דברי הימים אינו מן הנמנעות שעזרא כתבו, באמת ברוחו של עזרא. אבל שלא עזרא כתב ספרו וספר נחמיה, בזה אי אפשר לפקפק. רק חלק מספר עזרא (ז', כ"ז; ט', ו') כתוב בלשון מדבר בעדו, ואין ספק כי אלה הדברים כתבם עזרא בעצמו, וכמו כן התפלה עד סוף פרשה ט' היא מעזרא בעצמו, ושאר הספר מדבר על עזרא בלשון נסתר, בודאי מפני שאחר כתבו, אולי אחד מתלמידיו. וכך גם בספר נחמיה, שבהחלקים שלא כתבם נחמיה בעצמו, שבהם הוא מדבר בלשון מדבר בעדו, מדובר גם על עזרא בלשון נסתר, מוכח שגם אלה החלקים כתבם לא עזרא, אלא מי שכתב את החלקים של עזרא שמדובר שם עליו בלשון נסתר. ובאמת, הלשון אחת והסגנון אחד. ובהיות שבאמת כל הלשון של דברי הימים, והחלקים של עזרא ונחמיה שלא יצאו מפיהם בעצמם, הם ברוחם ובסגנונם דומים ממש, בודאי יד אחת כתבם, והיד הזאת בודאי אינה ידו של עזרא, כי אם אולי אחד מתלמידיו, על כל פנים קצת אחריו, והוא הכניס בתוך דבריו מה שמצא בארמית אולי בידי אחד שכתב זכרונות מהימים ההם. כי לא המלך שלמה בן דוד כתב את ספר קהלת אין צורך יותר להוכיח, כי אפילו היותר אדוק אם יש לו קצת רגש מדעי של דברי הימים, מוכרח להודות בזה. לא התוכן ומכל שכן שלא הלשון אינם מרשים לפקפק בזה הפקפוק היותר קל, אבל עלינו להכיר טובה למחבר הספר הזה, יהי מי שהיה, שבכונה רצויה קרא אותו על שם שלמה, כי רק זכותו של שלמה יכלה להציל ספר כזה מידי גניזה ובודאי גם מכליה גמורה, כמו שהעיד עליו רב בפירוש, שרצו לגנוז ספר קהלת. ובענין זה באמת נתקיימו הדברים "גדולה עברה לשמה". זהו הזיוף לשם שמים שעשה מחבר קהלת, הציל לנו אחד מהספרים היותר יקרים של ספרותנו, ובאמת הספר הראשון אצלנו שנעשה לשמו של ספר. בפעם הראשונה אנו פוגשים אדם מישראל יושב ומחשב מחשבות סתם על העולם והנעשה תחת השמש, וכותב את מחשבותיו אלה על ספר לשם חבור ספר. ומה תמוהות ומה יפות הן אלה המחשבות שלו. כמה הן משונות ממחשבות רוב העולם סביבו. אלה מחשבות פקח יהודי, שרואה הכל בעין פקוחה וחדה. אמנם יש על זה רב, והיו קצת חכמים שאמרו כי זו היא תכונתו של קהלת, שהוא בעיקרו פקפקן, ששום דבר לא ברי לו, ומה שהוא מחליט רגע אחד, הוא חוזר בו ממנו מיד. אבל האמת היא מה שהעירו כבר קצת חכמי המפרשים, כי הסותרים לההנחות העיקריות של הספר הן הגהות שנעשו אולי בעלית חנניה בן חזקיהו בן גוריון, שדרש אותו והוסיף בו דברים בכונה רצויה כדי להצילו מגניזה. לנושא הספר הזה, שהיה כל כך משונה מנושאי כל הספרים שנעשו לפניו בישראל בלשון עברית, היה צורך בסגנון חדש, וגם במדה מן המדות בלשון חדשה, במלים חדשות. דבר כזה אינו נעשה בשום לשון על נקלה, ובכל לשון הפסיעות הראשונות במקצוע ספרותי חדש הן קצל שמאליות, קצת לא חלקות, הבאים בזמן תחילת יצירת הספרות המחקרית שלנו. ולכן לא תמוה, אם אנו רואים גם את קהלת בקצת מקומות כאלו נפתל נפתולים קשים בעד מלה נכונה, בעד מבטא נכון, ואם בקצת מקומות לא עלה בידו להכריח את הלשון להשמע לו לכל דקות מחשבותיו, הנה בכלל לנסיון ראשון בשדה כל כך לא נעבד, יצא מהנפתולים הקשים וידו על העליונה. ופה אנו רואים את הלשון העברית כמעט בצורתה שנפגשנה בהדורות הקרובים. לתוך אוצר המלים של הלשון נכנסו קצת מלים שבודאי הן ארמיות בעיקרן, וגם הסגנון וקצת צורות דקדוקיות חתומים קצת בחותם הלשון הארמית, אך אין שום יסוד לחשב כי אין זה עצם לשון המחבר, כי אם תרגום מלשון אחרת, וכמו כן אין כל יסוד להניח שהמחבר לא דבר זו הלשון שבו כתוב הספר. הרושם שעשה כל הספר הוא, שאתה שומע אדם שכתב בלשון שהוא מדבר. בקהלת אנו רואים השמוש בהאות "ש" תחת המלה אשר בכל מקום, וגם השמוש בצרוף שתי האותיות כש…, ואלה המלים: ברם, דברת, יתרון, כבר, כנס, כשרון, מדינה, מדע, ענין, פרדס, פתגם, רעות, רעיון, שדה, שדות, שרים, שרות, שתי, תקן… רוב המלים האלה בודאי ארמיות, אך אין לברר כמה מן אלה המלים הן שאולות מהלשון הארמית על ידי המחבר בעצמו, וכמה מהן כבר נכנסו לתוך הלשון העברית של הזמן ההוא, והשאר אין לברר אם הן מלים לקוחות מהלשון הרגילה של היהודים בזמן ההוא, או הן יצירות המחבר בעצמו משרשים שהיו רגילים בלשון. על כל פנים, מחבר ספר קהלת הוא לא בלבד אחד מגדולי חכמי ישראל וגם מחכמי העולם כולו, לא בלבד אחד מאותם יחידי סגולה בכל אומה ולשון שזוכים ליצור מקצוע חדש בספרות העברית, הוא אחד שכבש לה דרך חדש, שהעשיר אותה בצורות וגם במלים. יותר קלה היתה המלאכה על בן סירא. בהנושא כבר קדמו ספר משלי, ובסגנון ובמלים – ספר קהלת. הלשון בכללה דומה ללשון קהלת, רק עוד פסיעה יותר לעומת הלשון של הדורות הבאים. גם בצורות דקדוקיות וגם במלים יש בו חדש. הצורות היו כבר בודאי מנהג הלשון בעת ההיא, ובנוגע להמלים אין לברר אם הן לקוחות מהלשון הרגילה, או קצתן הן יצירות של המחבר בעצמו. גם זה הספר חשוב לא בלבד מבחינת תכנו, בשביל הרעיונות והענינים שלו, אלא גם מבחינת הלשון, מה שהוסיף והעשיר אותה. ועוד מבחינה אחרת הוא חשוב, מבחינת עדות ללשון הדבור של הצבור היהודי בימיו. לא עדות מדברת בפירוש, אלא עדות שותקת, אך שתיקה זו דומה כהודאה מפורשת. בן סירא היה גם מוכיח. בפרשות אחדות מספרו הוא מוכיח את בני עמו, לא בזעם של אש כמו הנביאים הקודמים, אלא בקצת לעג מר, בשביל כמה וכמה קלקולים מוסריים בחיי הצבור היהודי, ובשום מקום לא נמלט מפיו שום רמז של תוכחה כי אינם מדברים לשון אבותיהם. הוא בעצמו בודאי דבר עברית. בכל פרשה ופרשה של הספר אתה מרגיש שאתה שומע דברי איש כותב בלשון שהוא מדבר, ואלמלא כבר עזב הצבור היהודי או רובו, או חלק גדול ממנו את לשון אבותיו, אי אפשר שלא היה הוא מערער על הדבר ומגנה אותם ומיסר אותם בשוט לשונו. אחת הפרשיות היותר יפות בספרו של בן סירא היא הפרשה האחרונה, שהיא מזמור בשבח גדולי אומת ישראל מראשיתה ועד ימיו של בן סירא. בין אלה גדולי האומה הוא מזכיר גם את נחמיה, אך אינו מזכיר את עזרא, ובזה מסתייעים אותם החכמים הכופרים במציאותו של עזרא, ואומרים כי בימיו של בן סירא עוד לא היה השם הזה ידוע ומפורסם בקרב הצבור העברי, מפני שעוד לא נתחבר ספר דברי הימים, שמחברו בדא את עזרא. אבל, אף על פי שבאמת תמוה הוא, שבן סירא השמיט את עזרא מבין גדולי האומה שהוא ספר בשבחם, אף על פי כן אי אפשר לכפור בעצם מציאותו של עזרא, כמו שכבר העירותי על זה למעלה. מה שאפשר לומר כדי לתרץ קושיה זו, הוא או שבזמנו של בן סירא עוד לא גדלה חשיבותו של עזרא בעיני העם בכלל, וזה קצת דחוק, או שבעיניו של בן סירא לא גדלה חשיבותו, שהוא לא היה מרוצה אולי בדרך שהיתה תורתית בלבד ולא מדינית, והרבה בשבחו של נחמיה שהיתה בעיקרית מדינית לאומית, מה שהיה יותר לפי רוחו של בן סירא, שהוא היה בודאי חכם עולמי יותר מחכם תורתי. ופרשה יפה זו מסיים בן סירא במזמור להכהן הגדול שמעון, שבו הוא מפאר מעשיו הגדולים לטובת האומה ומתאר את הדר תפארתו בצאתו מבית המקדש ביום הכפורים במליצה שמגיעה עד מרום השירה היותר נשגבה. וחכמים בני סמך בדבר אומרים, כי זה הכהן הגדול שמעון הוא הוא אותו שמעון הצדיק המפואר כל כך במסורות הדורות הבאים, ושאמרו עליו אחר כך שהוא היה משיירי אנשי כנסת הגדולה. מזה שמעון הצדיק נשמר במקורות של דורות הבאים מאמר מוסרי אחד יפה בלשון עברית של הדורות הבאים ושיחה קצרה בלשון זו וספור מעשה אחד בלשון זו במליצה יפה מאד. וכמו שכבר אמרתי בענין המאמר, שנמסר לנו בשם אנשי כנסת הגדולה, אלמלי היינו יודעים בודאות, כי כל הדברים האלה מסורים ממש בלשון שאמרם שמעון הצדיק, כי אז היתה לנו בהם עדות מפורשת כי שמעון הצדיק לא בלבד נסח מאמרים בעברית, אלא גם סח בעברית וספר מעשים בעברית. בשאלה זו של לשון המאמרים שבמקורות הדורות הבאים אשא ואתן בפרק שלקמן ולעת עתה עלי להניח שאלה זו לא מוכרעת. הספר השלישי של הזמן הזה, הוא ספר אסתר, מספר מאורע שאירע להצבור היהודי בימי המלך אחשורוש, ומכל דבריו נראה ברור, כי המחבר היה בקי מאד בכל מנהגי חצר המלכות של מלכי פרס ממש כמו שהיו, ולכן אין ספק שהוא חי או בעצם זמן מלכות פרס או לכל היותר בזמן קרוב אחר כך. לשונו של זה הספר דומה בכל ללשון שאר הספרים של הזמן הזה, ולפי טבע הדבר, יש בו קצת יותר מלים פרסיות, ומפסוק אחד בספר זה אנו יכולים לדון כי בזמן המחבר היו ליהודים כתב ולשון להם לבדם, לא דומה לכתבם ולשונם של שאר העמים, כי הוא מספר שכתב הדת של מרדכי נכתב לכל מדינה ומדינה ככתבה ועם ועם כלשונו וליהודים ככתבם וכלשונם (ח', ט'). אנו רואים איפוא, כי למחבר "אסתר" היה זה דבר ידוע ומפורסם כי בשעת המאורע היו ליהודים כתבם ולשונם הם, ובהיות שהוא היה בעצמו קרוב לזמן של המאורע שהוא מספר, הנה אלו לא היו אז ליהודים כתבם ולשונם לא יכול לכתוב הדברים האלה בלי שום הערה שכך היה בזמן ההוא מה שאין כן עכשיו. ואין לאמר, כי כונתו היתה ללשון הארמית, שהלא הוא ידע כי זו אינו כתבם ולשונם של היהודים בלבד, אלא של עמים רבים אחרים בכל מדינות המלך אחשורוש. ד. תרגום התורה ליונית עתה תחלפנה שנית הרבה עשרות בשנים עד שנפגש שוב קול הלשון העברית לפחות בכתב. במשך הזמן של כל אלה השנים הרבות אין לנו שום עדות, מתוך הזמן הזה, לא מפורשת ולא אפילו סתמית למעמד הלשון בין בדבור פה או בכתב. רק ממה שנראה בדורות הבאים נוכל לדון וללמוד למפרע למעמד הדבר בזמן הזה שאנו דנים בו כעת. קודם שאבוא לאלה הדורות עלי לדבר על מאורע ספרותי חשוב, שאירע במשך הזמן הזה, שאף על פי שהוא אינו נוגע בעצם הלשון העברית, בכל זאת הוא חשוב לדברי הימים של הלשון מכמה נקודות. זה המאורע הוא מעשה תרגום התורה ליונית. בעקבות חילותיו של אלכסנדר מוקדון התחילו היונים להתפשט במספר פחות או יותר רב בכל הארצות שהוא כבש, ואתם פשטה בכל מקום הלשון היונית ותחל להצר את צעדי הלשון הארמית ותמגר אותה מכסא מלכותה בתור לשון המסחרית של העולם, ותירש את מקומה. גם בארץ ישראל התישבו יונים ומספרם הלך ורב, בפרט בערי החוף, בימי מלכות בית תלמי, ואף שנתחברו בזמן הזה ומעט אחר כך ולא מעמד הלשון כמו שנמצאה בדור הבא, אינם נותנים לנו בית אחיזה לאמר, כי הלשון היונית פעלה פעולה מסוימת על הלשון העברית. ובמדה מן המדות אפשר להחליט, כי זו המהפכה הלשונית בעולם וגם בארץ ישראל הביאה ברכה להלשון העברית, לעת עתה לפחות. אלמלא נשארה הלשון הארמית בכחה ועוזה בכל העולם וגם בארץ ישראל, כי אז היתה בודאי התארמותה של הלשון העברית מתקדמת, הלך והתקדם הרבה יותר מהרה ובמדה עוד יותר רבה, מפני קרבת זו הלשון להלשון העברית ומפני הסבות הכלליות שהביאו התארמות זו, שכבר נזכרו פעמים רבות. אבל, התפשטותה של הלשון היונית הרפה את כחה של הלשון הארמית גם בארץ ישראל. המקורבים למלכות, כמו בני טוביה, בודאי יותר סגלו להם דעת הלשון היונית, וזו הלשון, הרחוקה כל כך מהלשון העברית, לא היתה עלולה להתגנב אל תוכם כל כך על נקלה כמו הלשון הארמית. אבל אלכסנדריה של מצרים בזמן הזה מרכז להעולם היוני, להתרבות היונית, ולהלשון היונית, פה נוצרה חכמת הלשון היונית, פה התחזקה היהירות היונית בכל החוצפה המציינת אותה מעולם, והצבורים שגרו בעיר זו נתיונו במהרה בכל דרכי החיים ובפרט בהלשון. הכל דברו יונית, וכל מי שהיה מח בקדקדו, יהי בן איזה צבור שיהיה, התאמץ לסגל לו את הלשון היונית בדבור פה ובכתב. ובין הצבורים מעמי הנכר היה פה בזמן הזה גם צבור יהודי. לא בבת אחת בא הצבור הזה הנה מארץ ישראל. מעט מעט, במשך הרבה מאות שנים נתקבץ ויהי לצבור מסוים. יש לנו עדות מפורשת שאחרי חורבן ירושלים באו אנשים ונשים וטף מיהודה עם ירמיהו למצרים. אך מספרם בודאי לא היה רב מאד, ובבואם שמה מצאו יהודים שבאו שמה קודם, כמו שאנו רואים רמזים לזה בדברי הנביאים מלפני החורבן. פסוק אחד בפרשת שופטים (דברים י"ז, א') מרמז לנו כי מלכי ישראל היו משיבים את העם מצרימה למען הרבות להם סוס, ודברי הימים מקיימים את הדבר, כי מלכי מצרים היו שוכרים להם שכירים להצבא ממלכי ארם במספר רב, מפני שבני מצרים בעצמם לא היו נוטים לעבודת הצבא. אלה השכירים מארצות ארם היו רבים מאד, והשכירים מישראל ומיהודה היו לעומתם מתי מעט, וכשבאו בין השכירים הארמיים היה זה דבר טבעי והכרחי שהם התרגלו מעט מעט לדבר לשון ארמית, לשון רוב הגדול של הצבא. מעט מעט נוספו עליהם עוד ועוד יהודים, ודבר מובן הוא, שאלה הבאים החדשים לא יכלו לעמוד בעבריותם בתוך אחיהם שנהיו כבר ארמיים בלשונם, וכך נתהוו מעט מעט במצרים הדרומית צבורים של יהודים ארמיים. מאלה הצבורים של יהודים ארמיים נתגלו בזמן האחרון כתבי גומא מעיר סונה, שמאירים אור ברור על המעשה הזה של דברי הימים של ראשית הצבורים היהודים במצרים. ברבות הימים יצאו רבים מהשכירים האלה מעבודת הצבא, ומסורה, שבעיקרה היא מיוסדה על מעשה שהיה, אומרת בפירוש, כי המלך תלמי שחרר מאה אלף יהודים שהיו שבויים בארצו. מאלה השכירים המשוחררים נתהוו מעט מעט הצבורים בני החורין של היהודים במצרים, ואנו רואים כי ראשיתם היו כולם אנשים שכבר נהיו ארמיים בלשונם, ודבר טבעי הוא שכאשר נוספו עליהם אחר כך מעט מעט יהודים חפשים מארץ ישראל שבאו למצרים לשם מסחר וקנין, נטמעו בתוך אחיהם הארמיים ודברו גם הם ארמית. אבל בפני כחה ועוזה של הלשון היונית בזמן שאנו עומדים בו, לא יכול הצבור היהודי הארמי לעמוד, לו גם רצה, וגם בודאי לא רצה, כי לא מצא שום סבה לאמץ כחו לזה, כי הלא חש וידע, כי גם הלשון הארמית אינה לשון אבותיו. ולכן התיון הצבור היהודי במהרה באלכסנדריה, ולא נשאר אצלם מהלשון הארמית אלא קצת מלים בענינים מיוחדים של היהודים, כמו שמות החגים, כהנים, וכיוצא בזה. והילדים שנולדו להם עתה לא ידעו יותר לא עברית ואף לא ארמית, זולת אותם המלים של עניני היהודים שהיו מצוים בלשון הצבור היהודי, וכשגדלו הילדים והיה צריך ללמדם לפחות מעט מתורת משה, היה צורך ללמד להם תורה יונית. אלה המלמדים הלועזים את התורה ליונית היו אנשים מתוך זה הצבור וגם הם דברו את הלשון היונית שהיתה שגורה אז בפי הצבור היהודי, לא הלשון היונית הספרותית, אלא הלשון היונית ההמונית, הלשון שדבר המון העם היוני שבאלכסנדריה ושנוספו בה בפי היהודים תערובות מלים מלשון הארמית לרוב הדברים היהודיים ביחוד, כמו חגי היהודים ושאר עניני היהודים. וכך נתהווה אצל זה הצבור היהודי תרגום יוני בתחילה של התורה, ואחר כך של קצת ספרי הנביאים, ממש כמו התרגום האשכנזי אצל היהודים בארצות אשכנז והתרגום לדינו שהיה נמסר אחר כך מאיש לאיש על פה אצל היהודים הספרדיים. וכשקם המלך החכם תלמי, אותו תלמי, שיסד בית ספרים באלכסנדריה, ושמע אדות ספר תורת משה ורצה שיהיה לו בבית הספרים גם תרגום הספר הזה, קבץ את היותר חכמים בהמלמדים האלה ודרש שיכתבו לו את התרגום השגור בפיהם, ונתן להם שכרם כיד המלך. ובכל אשר התיונו היהודים האלכסנדרונים יותר כן הלכו והתנכרו להלשון העברית עד שאפילו הטובים שבהם, כמו הפילוסוף ידידיה האלכסנדרוני, לא ידע מהלשון העברית כלום, ולא למד את התורה אלא בהתרגום היוני. אלה תולדות התרגום היוני של המקרא, שנשמר לנו על ידי הכנסת הנוצרית, והידוע בשם: תרגום השבעים. בתרגום זה נשאר לנו פירוש המקרא לפי מה שהיה מקובל אצל הצבור היהודי הזה איש מפי איש מעת צאתם מארץ-ישראל. אך דבר טבעי הוא, כי ברבות הימים נשכח אצלם הרבה דברים ותרגמו אחר כך אולי בטעות על-פי סברה ועל-פי קבלה משובשת. ומלבד זה, זה התרגום בודאי לא נשאר כהויתו, מידי המתרגמים היהודים, אלא ברבות הימים נשתבש ונפלו בו שבושים פחות או יותר גדולים. את זאת אנו רואים משנויי הנוסחאות של כתבי היד של התרגום הזה. ואף על פי כן, בודאי הוא מקור חשוב מאד לדעת מה היה הפירוש המקובל אצל הצבור היהודי בזמן ההוא מהמלים של המקרא. זו העדות היותר קדומה שנשמרה לנו, והוא גם חשוב בענין הנסחה המסורה שלנו, שבכללו התרגום הזה מקים את אמתתה, בהיותו עדות בפני עצמה. בהרבה מקומות התרגום הזה אינו מסכים להנסחה המסורה שלנו, אך כבר הוכיחו החכמים, כי בקצתם זו טעות סופר, ובקצתם זו טעות המתרגמים שבעצמם כבר לא הבינו את דברי הכתוב. אבל, אין ספק בדבר, שבקצת מקומות התרגום מעיד שהנסחה שהיתה בידי המתרגמים היתה משונה מהנסחה שלנו, ושהנסחה ההיא שהיתה בידיהם היא האמתית. אודות התרגום היוני נשארו לנו שתי עדיות, העדות האחת בתלמוד, והשנית באגרת בלשון יונית המיוחסת להחקרן אריסתיאס לידידו בילוקראטיס. העדות התלמודית מספרת: מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים ולא גילה להן על מה כנסן ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקדוש ברוך הוא בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולם לדעה אחת (מגילה ט'), והמספר הלך ומנה קצת השנויים שעשו כולם בהסכמה אחת. בתחילה התנגדו חכמי ישראל בירושלים במעשה התרגום, ואמרו כי יום שבו נתרגמה התורה יונית היה יום צרה לישראל, אך אחר כך הכשירו את התרגום היוני. והאגרת המיוחסת לאריסתיאס מספרת, כי דימיטריוס מן פלרום, שהיה שומר הספרים של המלך תלמי השני פילדלפי (כשלש מאות שנה לפני החורבן) יעץ לזה המלך להשיג לבית הספרים שלו תרגום יוני מספר תורת ישראל, וישמע המלך לעצתו, וישחרר מאה אלף יהודים שבויים שהיו במצרים ויתן בידו של דימיטריוס מתנה יקרה גפן זהב גדולה כך וכך משקלה למקדש אלהי ישראל וישלחנו לכהן הגדול בירושלים אלעזר בבקשה שישלח לו שנים ושבעים זקן שיתרגמו לו את תורת יונית, ויקבלהו הכהן הגדול אלעזר בכבוד וישלח אתו את שנים ושבעים הזקנים ויבואו אלכסנדריה ויקבלם המלך תלמי בכבוד ויביאם להאי פרוס ויושיבם שם בשנים ושבעים בית, ויתרגמו שם את התורה. והנה, העדות שבמקורות היהודים מספרת בקצרה את מעשה התרגום בדרך טבעי מאד, ויש לחשב באמת שתלמי המלך ברצונו להיות שהתרגום הוא אמתי, הושיב את המתרגמים שלקח לו כל אחד לבדו, והם בודאי תרגמו כולם מלה במלה, יען זה התרגום היה מקובל אצלם מאיש לאיש. והאגרת של אריסתיאס, בכל פרטי הפרטים שלה, כל החכמים מודים עתה שהיא כולה מזויפת. כי זה הכותב שקרא עצמו אריסתיאס ואמר שהוא אחד מחצרני תלמי, אילו באמת היה כך, היה יודע כי דימיטריוס נבאש בעיני תלמי בראשית מלכותו מפני שנחשד כי ידו היתה בקושרים על תלמי. גם כל מה שהוא מספר על ירושלים מעיד שכותב האגרת מעולם לא היה בעיר זו ולא ראה אותה בעיניה. ולכן דעת רב החכמים היא, כי מחבר המכתב הוא איש יהודי מהצבור היהודי באלכסנדריה זמן אחרי הזמן שהוא מספר ושהוא לשם שמים, למען הגדיל כבוד ישראל, עשה הזיוף הזה ליחס אגרת זו לפקיד חצר המלכות בעצמו, ולא רחוק הוא כי מחבר האגרת הוא אותו הפילוסוף היהודי היוני ארסטובליס, שכתב ביונית "פירוש על התורה הקדושה" בדרך פילוסופי ורמזי. גם הפילוסוף היהודי ידידיה האלכסנדרוני, הוא פילון, העיד, כי על אי פרוס חוגגים בכל שנה חג לכבוד היום שבו נשלמה מלאכת התרגום היוני. ה. ימי החשמונאים בימים ההם התחילו שמי יהודה להתקדר שוב. עבים כבדים, ושואה שחורה, זעומה, הרת רעמים איומים וברקים מבהילים, פשטה על כל הארץ. בתוך הברקים האלה היתה עין בוחנת יכולה לראות אור חדש מתבקע על האומה, אבל אין אנו יודעים אם בעת צרה זו היתה בתוך הצבור היהודי עין אחת כזאת. בסבת התנגחות מלך הצפון במלך הנגב נקרע הצבור היהודי לשתים, ויהי קצתו נוטה אחרי מלכי סוריה וקצתו אחרי מלכי מצרים, וכאשר גברה ידו של אנטיוכוס ויקרע את יהודה מעל בית תלמי, האיר פנים להנוטים אחריו, אף נתן הנחות להצבור היהודי שבארץ ישראל וגם שבכל ארצות ממשלתו, ומיהודים יושבי בבל לקח ויביאם למבצרי קצת ערי החוף בממלכתו לשמור על העמים ילידי הארצות לבלתי יפשעו בו. בעקב המעשים האלה התחילו קצת משפחות יהודיות, בפרט בני טוביה והדבקים בהם, להתקרב יותר ויותר אל היונים וללמד למעשיהם ולהתנהג במנהגיהם. ויהי הדבר הזה למורת רוח לרוב הצבור, ומלחמה עזה וקשה החלה ביניהם והקרע הלך ורחב ומעבר מזה ומעבר מזה הרחיקו ללכת עד הקצה האחרון, וכאשר עלה על כסא המלכות אנטיוכוס הרשע נהיו המתיונים האלה "פריצי עמם" באמת, מרשיעי ברית, ועזור עזרו להמלך הרשע בכל מעלליו האיומים שעולל ברוח שגעונו להצבור היהודי בימים הנוראים האלה. ואם נדון על פי אומד הדעת לפי טבע הדברים צריך להניח, כי אלה פריצי העם, מרשיעי הברית, בתאותם להדמות להיונים, כדי להתחבב עליהם, עזבו גם את לשון האבות ודברו יונית גם בבתיהם בינם לבין עצמם. אבל, צריך להודות, כי למעל זה אין שום עדות מפורשת, ויש עדות של שתיקה שהיא מעידה כמעט עדות ברורה לזכותם של המתיונים, לפחות בענין הלשון. כי שני הספרים המספרים את המאורעות של הזמן ההוא, שהם המקור האחד כמעט לדברי הימים ההם, הם שני ספרי המכביים, אינם אומרים לנו בשום מקום, לא בדברים מפורשים ולא ברמז, כי המתיונים חדלו מדבר לשון עמם. לא בלבד הספר הראשון של המכבים, שהוא בכלל קצת מקצר בתאור המעמד הרוחני ועוסק יותר בספור המעשים המדיניים, אלא גם הספר השני של החשמונאים, שהוא מרבה לספר פרטי דרכי המתיונים, שהיו לובשים מלבושי היונים ולא שכח להזכיר בפירוש אפילו את הכובע היוני שלבשו המתיונים, אינו אומר בשום מקום, כי הם גם דברו יונית. ובהיות שאפילו המפקפקים בדבור בלשון עברית בזמן הזה, ואפילו הכופרים בו כפירה גמורה, כמו פרופיסור דלמן, אינם יכולים אפילו לשער כי הלשון היונית היתה אז לשונו של הצבור היהודי בארץ ישראל בזמן ההוא, ומי שאינו רוצה להודות שהיהודים דברו אז עברית אמר, כי לשונו היתה ארמית ולשון זו כבר היתה אצלם לשון האומה, איך אפשר שמחברי שני הספרים האלה, בפרט מחבר ספר השני של המכביים, לא פקד על המתיונים גם את עונם זה, שעזבו גם את הלשון של היהודים? מי שפקד עליהם עון לבישת הכובע היוני יעבור בשתיקה גמורה על שלא דברו יהודית? עלינו איפוא להניח כדבר שאין ספק בו, שאפילו בעת צרה זו של בגידה לאומית הראשונה בישראל נשארו גם הבוגדים יהודים בלשונם. גם רוב המתיונים דברו יהודית בבתיהם ובינם לבין עצמם בכל מקום. קצתם אמנם כבר נקובים בשמות בצורה יונית, אבל אין צורת השם של אדם ראיה מכרעת בענין לשון הדבור שלו, כמו השמות רבי טרפון וסומכוס שהם יונים אינם מעידים שלשונם של אלה שני חכמי התלמוד היתה יונית. וזו הלשון היהודית של הצבור היהודי היתה גם בזמן זה מה שהיתה עד כה, היא הלשון העברית בצורה שראינוה כבר בספרים האחרונים שנזכרו למעלה. וספר שנתחבר בזמן ההוא ומדבר על מאורעות הימים ההם הוא ספר דניאל, נכתב בעקרו בזו הלשון העברית בעצמה, בה הוא מתחיל ובה הוא מסיים. אבל החלק האמצעי, והוא מחצית כל הספר, כתוב בלשון ארמית. תחילת חלק זה היא במקום שהמחבר מתחיל להביא את דבריהם של הכשדים למלך נבוכדנצר ודברי נבוכדנצר אליהם, וכמו כן דברי שאר שרי המלכות ודברים שהיו בין דניאל בעצמו והמלך. וכדי להראות אמתת כל ספור המעשה הזה הוא מביא את הדברים בעצם לשונם של המדברים, וכיון שהלשון הארמית בפיו, הוא מגיד בארמית גם המעשים המפסיקים בין השיחות האלה, עד שהוא מגיע להמקום שאין לו יותר מגע ומשא עם המלכים והחרטומים הכשדים ואז הוא שב לדבר בלשונו, בעברית. מעשה זה של הפסקה הארמית בתוך ספר כתוב ליהודים אינו מזעזע כל שהוא עצם ההנחה שלשון הדבור של הצבור היהודי עוד היתה עברית, וכמו כן אין הדבר הזה מוכיח שלשון הדברו של מחבר זה הספר לא היתה הלשון העברית. אדרבה, הרושם הכללי של ספר דניאל הוא אותו הרושם שעשו הספרים שקדמו לו, והוא שהמחבר, בחלק העברי של הספר, כתב בלשונו, ר"ל בלשון שהוא מדבר, ושהוא כתב לאנשים שמדברים זו הלשון בעצמה, ושהחלק הארמי הוא בלשון זרה להמחבר בעצמו ולמי שהספר כתוב, והובא בלשון זו מפני שבזו הלשון דברו המדברים, ואולם, מפני שגם לשון זו שגורה בפי המחבר לכן הוא מספר גם המעשים המפסיקים בארמית, ואינו רואה צורך לתרגמם עברית, מפני שהוא יודע כי גם "קהל הקוראים" יבינו אותם היטב בלי כל תרגום. זה מעיד על כל פנים שכבר התחזק בקרב הצבור היהודי אותו המעמד הלשוני שהתמיד מעתה במשך כל הדורות הבאים והלך הלך ורע להלשון העברית עד השבר הגדול האחרון שלה. שרשו של המעמד הזה כבר ראינו בתחילת שיבת הגולה מבבל. אף על פי רובו ככולו של הצבור שעלה מבבל דבר עברית, בכל זאת היו בתוכו, בפרט מהערב רב, אנשים שלשון הדבור שלהם היתה ארמית, וע"י הנשים הנכריות פשתה הצרעת הארמית יותר ויותר בתוך הרבה משפחות של הצבור. פעולתם של עזרא ונחמיה בדבר גרוש הנשים הנכריות עצרו בודאי לזמן מה בעד הרעה, אך העדר קנאתם והתרשלותם של ראשי הצבור שבאו אחריהם, שלא עשו שום סיג להלשון, הם גרמו, שהלשון הארמית, שהיתה לשון המלכות וגם לשון המסחרית הכללית, הוסיפה מעט מעט להבקיע אל תוך הלשון העברית. לזמן קצר באה הרוחה להלשון העברית מהתגברות הלשון היונית, שירשה בעולם את מקומה של הלשון הארמית, אבל בימים האלה שאנו עומדים עתה בהם גרם השנוי המדיני שנעשה ביהודה שהלשון הארמית התחילה שוב להתחזק בקרב הצבור היהודי במדה שאולי לא היתה כמותה עד כה. על-ידי התחברות ארץ-ישראל למלכות סוריה, שגם ארם נהרים היתה ברשותה, נתחדש שוב המגע והמשא יותר בין בבל וארץ ישראל, ומלבד זה, אנטיוכוס הגדול היה מלך טוב וכבר ראינו כי יהודי בבל שהיו מוחזקים אצלו לנאמנים לו ביחוד היו רצויים לו והוא הביא הרבה יהודים מבבל לארצות ממשלתו והפקיד בידיהם את מבצרי המצבים שלו לשמור על ילידי הארץ לבלתי יפשעו בו, וגם להגליל באו בימים האלה הרבה יהודים מבבל והתישבו שם. אלה היהודים מבבל הביאו אתם את הלשון הארמית. כבר העירותי על זה למעלה, כי היהודים משבי ירושלים שנשארו בבבל ולא עלו עם זרובבל ועם עזרא היו הפחות לאומיים שבהם, המתבוללים, שהם הסתגלו כבר להחיים של בבל בכל דבר וגם בענין הלשון. ודבר טבעי הוא, שכאשר עלו מבבל היותר לאומיים, ונשארו הם לבדם, נשתקעו יותר ויותר בארמיותם, וכשבאו בבל להגליל נוספו גם הם על שארית היהודים שנשארו שם עוד מימי חורבן מלכות ישראל, ובהיותם מעטי מספר ודלי האיכות והיו מוקפים עממים מדברי ארמית, לא יכלו לעמוד בעבריותם. ככה נתהוה בגליל צבור יהודי כולו כמעט ארמי בלשונו. זו הלשון הארמית היתה משונה קצת מהלשון הארמית של בבל, כי גם היהודים הבבלים, שבאו הנה מעט מעט, היו תמיד המועט בבחינת הצורה של הלשון לעומת שאר המדברים ארמית מסביב, ובדרך טבעי סגלו לעצמם גם הם במהרה את הצורה של הלשון הארמית של הגליל. וביהודה, אף על פי שבכלל עוד היה הצבור היהודי עברי בלשונו, בכל זאת, מפני אותה לא-הקנאות וההתרשלות להקיף את הלשון העברית סייגים חזקים, הלכה הלשון הארמית הלך ופשט יותר ויותר בקרב הצבור. כי מבני הגליל באו ליהודה אנשים הרבה כמו שהוא נהוג בין שתי מדינות גובלות זו בזו, בפרט שיהודה היתה עתה המרכז להצבור היהודי, ובפרט אנשים שרצו ללמוד תורה ודעת היו צריכים לבוא ירושלימה. וגם מבבל בעצמה באו רבים לירושלים, בפרט ללמוד תורת ישראל, כדי לשוב ללמדם את הילדים ולהורות דבר ה' להצבור היהודי שבבבל. אלה האנשים, בפרט תלמידי החכמים, מעט מעט אמנם החלו לדבר עברית, אך בזמן הראשון לבואם היו מדברים ארמית, וככה היה תמיד בתוך הצבור העברי צבור קטן ארמי ועל ידי המגע והמשא הפנימי בינו ובין הצבור הגדול נהיתה לשונו של זה הצבור הקטן יותר ויותר מקורבה להצבור הגדול העברי. ועוד מבצר אחד מצאה לה הלשון הארמית בתוך ירושלים לשלוח חציה משם אל לבה של הלשון העברית, והוא – בית המקדש. זה אחד מהדברים היותר מרים לזמן מה, מדור לצרתה של לשון האומה. אך כאן עלי להפסיק את חוט המטוה של ספור המעשים כדי לברר נקודות אחדות הנצרכות להצעת מהלך הדברים אחר כך. על אמתת המעשה שבבית המקדש בירושלים בזמן הזה ובזמן קרוב אחריו, דברו ארמית, מעידים שני מאמרים. האחד מאחד מחכמי הזמן הזה, יוסי בן יועזר איש צרידא, שנמסרה עדות בשמו בענין מעניני בית המקדש בלשון ארמית, והשניה היא אגדה על שני כהנים גדולים ששמעו בת קול בתוך המקדש בלשון ארמית. מאמרו של יוסי בן יועזר איש צרידא היא במשנה עדיות וז"ל: העיד יוסי בן יועזר איש צרידא מעשה ששמע שמעון הצדיק יוצא מבית קודש הקדשים ואמר נהרג גייס גוליקוס ובטלו גזירותיו, מעשה שיצאו נערים להלחם באנטיוכיא ושמע יוחנן כהן גדול בת קול יוצאת מבית קודש הקדשים ואומרת נצחו טלייא דאגחו קרבא באנטיוכיא וכתבו אותה העת וכתבו בו זמן וכיוונו שבאותה שעה היתה. (ירושלמי, סוטה, ט', י"ג.). והנה בנוסח הבת קול של שמעון הצדיק ברור הדבר כי נפל שבוש בשני המקורים, גם בתוספתא וגמ' בבלית וגם בגמ' ירוש'. כי אין ספק בדבר, כי השם גסגלגס שבתוספתא ובבלי היא גייס גוליקוס שבגמ' ירוש', והכונה לקיסר קאיוס קליגולוס, ובגזירותיו הכונה להגזירה הידועה שלו להעמיד צלמו בהיכל, וזה אירע אחרי דורות הרבה אחרי שמעון הצדיק. ואם נאמר כי הכונה בהחצי הארמי שהובאה בתוספתא ובבלי בלבד כמו כן למאורע זה צריך לאמר כי כל בת קול זו נתיחסה בטעות לשמעון הצדיק והדבר קרה לכהן גדול בזמן המאורע וששמו היה כמו כן שמעון. ואם הכונה בהחצי הארמי הוא לאיזה מאורע אחר, צריך להניח כי בתוספתה ובבלי הורכבו שתי אגדות יחד, האחת בדבר בת קול בלשון ארמית ששמע שמעון הצדיק והשניה בדבר בת קול בעברית ששמע כהן אחר ששמו היה שמעון בזמן קאיוס קאליגולוס, ובירוש' נשמטה כל הבת קול הארמית של שמעון הצדיק ונשארה רק הבת קול של שמעון הכהן שבזמן המלך הרומי קאיוס קאליגולוס ונתיחסה היא לשמעון הצדיק. על כל פנים, מעשה הבת קול הארמית של שמעון הצדיק אינו ברור לנו. אך במעשה הבת קול של יוחנן כהן גדול אין לפקפק בעצם הדבר שיוחנן כהן גדול שמע באמת בת קול זו, כי אין ספק שהמעשה הזה היה מפורסם בקרב כל העם בזמן המעשה, וראיה לזה היא, כי עוד מקור אחר מספר זה המעשה בעצמו, והמקור ההוא הוא מזמן קודם חבור המקורים התלמודיים, ובהיות שדבר ידוע כי המקורים התלמודיים לא שאבו מזה המקור כלום, הרי שני אלו המקורים הם שני עדים עומדים כל אחד ואחד בפני עצמו ועדיותיהם מקימות זו את זו. המקור האחר הזה הוא ספרו של יוסף בן מתתיהו, שהוא מספר את ענין הבת קול. אין ספק איפוא כי המעשה מפורסם בקרב העם כבר בזמנו של יוסף בן מתתיה. והנה יוסף אינו אמר כלום בדבר הלשון של הבת קול, אך עדות המקור התלמודי, שהוא נותן את הבת קול בלשון ארמית 10עשה את הדבר לודאי, כי כך היתה הקבלה בידם כי בלשון זו שמע יוחנן כהן גדול את הבת קול. כי אלמלא לא היה זה בקבלה כך כי אז לא היתה שום סבה להמקור התלמודי, לנסח אותה בארמית, הואיל ובשני המקומות, בגמ' ירוש' כמו בתוספתא, המקור מספר את כל המעשה בעברית. על כרחנו אנו צריכים להניח, כי יוחנן כהן גדול באמת שמע את הבת קול בלשון זו או מפני שאחרים דברו שם בלשון זו. ועל סמך שתי העדיות האלה, של יוסי בן יועזר איש צרידה ושל הבת קול של יוחנן כהן גדול ושמעון הצדיק, לפי המקור האחד, החליט אחד מחכמי ישראל בזמננו, ד"ר ביכלר בספרו על העבודה במקדש בפרק מיוחד לדבר הלשון במקדש, כי הלשון שהיו משתמשים בה הכהנים בבית המקדש בשעת עבודתם היתה הלשון הארמית. אבל, ד"ר ביכלר בעצמו ראה סתירה חזקה להנחה זו בדברים רבים אחרים שהובאו במקורות התלמודיים מעניני בית המקדש שהם כתובים במקורות האלה בעברית, והוא מישב תמה זה בתירוץ דחוק, שכל מה שמסופר במשנה בעברית הוא מזמן שלאחרי נצחון על הצדוקים, שבין שאר התקנות עשו הפרושים גם תקנה זו בענין הלשון שגרשו את הלשון הארמית מבית המקדש ותקנו שידברו הכהנים עברית. אבל תירוץ זה אינו מניח את הדעת מפני כמה טעמים. אין לנו ראיה ודאית כי הצדוקים החזיקו יותר בארמית מהפרושים, ומהמקורות התלמודיים בעצמם יש להביא ראיות שגם הם דברו עברית, על כל פנים לא פחות מהפרושים. וכמו שעד כה לא מצאנו סימנים של קנאות להלשון העברית אצל אנשי כנסת הגדולה כן אין אנו מוצאים קנאות זו אצל חכמי ישראל מעתה והלאה, כמו שיתברר במשך דברי הימים האלה. ומלבד זה, אלמלא היה שנוי זה בלשון מתקנות הפרושים נגד הצדוקים, אי אפשר שלא היה נזכר מעשה רב זה בפירוש בין שאר מעשי הפרושים שעשו ונתנו לכולם באור מיוחד כדי להוציא מלבם של צדוקים. ואחד מחכמי אומות העולם שחקרו בשאלת לשון הצבור היהודי בזמנים האלה ובא לכלל מסקנה, כי הצבור היהודי כבר עזב את הלשון העברית בימי עזרא, הוא ד"ר ג. דלמן, דחה תירוצו זה של ד"ר ביכלר ואתו יחד גם את עצם הראיה מהדבור בעברית שהביאה המשנה בעניני בית המקדש, כי הוא פסל את כל העדות הזאת כדברים האלה: מדבריו לה של דלמן אנו רואים, כי ההכרעה בשאלה זו תלויה בברור נקודה אחת, והיא: עד כמה המקורים התלמודיים הם בני סמך לענין דברי הימים של הדבור הם המקור היחיד לנו לדברי הימים האלה, עלי להתעכב כאן זמן מה כדי לברר נקודה זו כל צרכה. ו. תורה שבעל פה וכתיבתה התלמוד הוא האוצר של תורה שבעל פה, לעומת המקרא שהוא האוצר של תורה שבכתב, והכונה המפורסמה בשני אלה השמות היא כי תורה שבכתב נתנה למשה מסיני על מנת שימסרנה לישראל בכתב והתורה הכלולה שבתלמוד נתנה לועל מנת שהוא ימסרנה לראשי העם בעל פה. והנה, אם בכלל זו היא הכונה בשני השמות, מכל מקום ביחוד בנוגע להשם תורה שבעל פה אי אפשר שזו בלבד היא הכונה בו, כי הלא החלק שאמרו החכמים בפירוש שהוא "הלכה למשה מסיני" הוא מצער מאד לעומת כל התורה שבתלמוד, שרובו ככולו הוא דברים שחדשו חכמי הדורות לפי ראות עינם, לפי צרכי הזמן ולפי פלפוליהם בתורה שבכתב. אמנם, ר' בן לוי אמר: כל מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה מסיני (ירו' חגי' סוף א'), אך זה רק דרך דרש בעולם. ולכן אין ספק, כי עוד כונה שניה היתה להם בהשמות תורה שבכתב ותורה שבעל פה, והיא: שהראשונה היתה בכתב ונשמרה בכתב ונמסרה מדור לדור רק בכתב, והשניה נאמרה על פה ונמסרה לאיש מפי איש רק על פה, בפרט במשך זמן הדורות הראשונים. ואת הדבר הזה הודיעו לנו חכמי התלמוד בדברים מפורשים, שאינם מניחים שום מקום לשום פקפוק היותר קל. והראשון שהגיד לנו זאת בפירוש הוא הגדול בחכמי הדור השני שלאחר המשנה, הוא ר' יוחנן, שעל פי רוחו ובבית מדרשו נסתדר התלמוד הירושלמי. במסכת תמורה מספרת לנו הגמרא, כי רב דימי כשבא לארץ-ישראל רצה לשלח אגרת לרב יוסף לבבל בדבר הלכה אחת שנאמרה משמו של רב דימי, ומקשה שם הגמרא איך רצה רב דימי לעשות כזאת והלא אמר ר' אבא בנו של ר' חייא בן אבא: אמר רבי יוחנן כותבי הלכות כשורף התורה והלומד מהן אינו נוטל שכר. ודרש ר' יהודה בר נחמני מתורגמנו של ריש לקיש: כתוב אחד אומר כתוב לך את הדברים האלה וכתוב אחד אומר כי על פי הדברים האלה, לומר לך דברים שעל פה אי אתה רשאי לומר בכתב ושבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה. ותנא דבי ר' ישמעאל: כתוב אחד אומר כתוב לך את הדברים האלה, אלה הדברים אתה כותב, אבל אין אתה כותב הלכות (שם דף י"ד:). ולא בלבד הלכות אלא גם אגדה היה אסור לכתוב, ועל מעשה רבי יוחנן ור"ש בן לקיש שהיו מעינים בספר אגדה שאלו בגמרא (גיט' ס'.) איך עשו כזאת והלא אסור לכתוב אגדה בספר, וענו שעשו זאת מפני ההכרח שאי אפשר לא לכתוב, מפני הסכנה פן תשתכח התורה מישראל. והנה טעם האיסור לאמר על פה דברי תורה שבכתב מובן היטב, מפני שחששו שמא תפול בהם טעות. בודאי היו חכמים שהיו כל כך בקיאים בתורה שבכתב שידעו לכתבה על פה בלי שום טעות. כך אמרו עליו על ר' מאיר שכתב כל מגלת אסתר על פה ועל רב חננאל ספרו שמצאו רב חסדא שהוא כתב ספרים שלא מן הכתב וגער בו אף על פי שהוא ידע בו ברב חננאל שהוא ידע לכתוב כל התורה על פה בלי טעות, ואף על פי כן לחשש היה צריך וכדי לגדור הגדר גזרו שלא לכתוב כלל על פה. אבל, בענין התורה שבעל פה לכאורה קצת תמוה מה טעם אסרו לכתבה, הלא בודאי עדיף שיהיו הדברים נכתבים כדי שישמרו גם הם מהטעיות שדברים על פה עלולים להן. ואולם כשנתבונן קצת למעמד הענינים של הזמן ההוא יגלה לנו גם טעם איסור זה על נקלה, ולא עוד אלא שהוא יאיר לנו אור על רוחם של חכמי ישראל בימים ההם. כתיבת ספרים לא היה דבר קל אפילו בדורות יותר מאוחרים ומכל שכן בדורות ההם, ולא בלבד מפני קושי מלאכת הכתיבה בעצמה, אלא גם מפני שהגויל לכתוב עליו היה לא מצוי וקשה להשיגו. וכבר נשתבח רבי חייא בדורות הבאים שהוא עשה שלא תשתכח תורה מישראל בזה שהיה נוטע פשתן וגודל נשבים וצד צבאים ועשה מגילות לכתוב עליהם חמשה חומשי התורה. ולכן היו דברים כתובים יקרי המציאות, וזה גרם שכל דבר כתוב היה מכובד וכמעט קדוש בעיני הכל. כן לא עמדה במדרגה אחת עם קדושת תורה שבכתב ורצו לעשות גבול כדי להבדיל ביניהם הבדל גלוי וניכר. ומלבד זה, מפני שהעולם היה אז תמיד במעמד של זעזועים ובלבולים במדינות היו מתרגשים ובאים תדיר, היה מקום לחשש שדבר מהתורה שבעל פה כתוב על מגלה יסופח בטעות בשעת בהלה על מגילות תורה שבכתב ויחשב גם הוא לתורה שבכתב. וכמו שאמרו אחר כך: אם אתה מכניס לביתך יותר מכ"ד ספרים מהומה אתה מכניס לביתך. ושחשש זה לא היה בלי יסוד אנו לומדים מזה, שאחרי כל השמירה ששמו החכמים להתורה והנביאים נתיחסו אחר כך ספרים מזמן מאוחר לזמנים קדומים. על כל פנים, אין ספק בדבר, כי במדה רבה אנו חייבים לתקנה גדולה שתקנו אז, שדברים שבעל פה אסור לכתוב, שלא גדלה עוד יותר המהומה ולא נתייחס לתורה שבכתב חלק מתורה שבעל-פה. אבל, בודאי לא נעלם מעיני החכמים שתקנו תקנה זו גם הצד הרע שבדבר, כי דברים שבעל-פה עלולים להשתבש יותר מדברים שבכתב, וכדי למעט את הרע הזה כמה שאפשר חפשו ומצאו עוד תקנה אחרת, תקנה גדולה באמת, תקנה מוכרחת, שבלעדה היתה תורה שבעל-פה דבר אי אפשרי. זו התקנה הנפלאה "שחייב אדם לאמר בלשון רבו". תקנה זו אנו מוצאים בפעם הראשונה באחד ממקורות הקדומים של התלמוד. החובה לאמר בלשון הרב ותוצאותיה במשנה עדיות (א. נ.) נאמר: הלל אומר מלא הין מים שאובין פוטרין את המקוה אלא שאדם חייב לאמר בלשון רבו. בפירוש כונת הערה זו יש מקום לפקפק ונחלקו בו המפרשים. אבל, על כל פנים, לפי כל הפרושים אנו רואים, כי מה שאמר הלל בלשון זו אין בו שום תועלת לעצם ההלכה ולכל הפחות היה מיותר, מלה זו כדי לאמר בלשון רבו. וכך אנו רואים במקום אחר, שרב מרדכי אמר לרב אשי: אתם שונים הלכה זו כך ואנו שונים אותה להיפך, אלא שכונת הדברים הם כך וכך. ושאלו שם אם כן, הלא זהו בעצם הדבר כמו שאנו שנינו, והשיבו הוא משמיענו חייב אדם לאמר בלשון רבו, ופירש רש"י וז"ל: אף על גב דתרוייהו כי הדדי הוי פירושייהו אפילו הכי קאמר ליה בלשון שלמדתיה. ע"כ (בכו' ה.). ואם קרה שמוסר הדברים שינה קצת הלשון, אם היה מי ששמע מפי האומר בקצת שנוי לשון, תקן את טעות של המוסר אפילו; אבל אם השנוי היה בדבר שאין בו שום הבדל לדין, אלא מפני החובה לאמר בלשון רבו. כך קרה לו לרב יהודה בן רב שמואל בן שילת שאמר בשם רב: אין המסובין רשאין לאכול כלום עד שיטעם הבוצע. וישב שם רב ספרא ויקרא: לטעום נאמר, ושאלו שם מהו ההבדל אם נאמר רשאי לאכול או רשאי לטעום, וענו: שחייב אדם לאמר בלשון רבו. בודאי עיקר הכונה בתקנה זו היה למנוע שנויים במקום שהשנוי יכול לגרום הבדל בדין או בדברי הימים וכיוצא בזה, אך בשביל מטרה זו היו מוכרחים לעשות סיג ולהזהר מכל שנוי, אפילו במקום שאין בו שום הבדל לאיזה דבר שיהיה. ובאמת אלמלא הניחו את הדבר בידי התלמידים לדון לפי ראות עיניהם מה הם רשאים לשנות ומה אינם רשאים, כי אז לא היו בטוחים גם בדבר הלכה אם ממש כך נאמרה כמו שמסרה התלמיד, כי לא כל תלמיד ותלמיד הוא בן סמך לדון מה הוא חשוב – ולא לשנות ומה אינו חשוב – ולשנות. ולכן יכלו החכמים לדייק דבר הלכה מכל מלה ומלה של הנוסח שבו היא נאמרה. כך, למשל, אמר שמואל: "אין לנו בעירובין אלא כלשון משנתנו אנשי חצר ולא אנשי חצרות" (עירובין ס"ו:). אלמלא לא היו נזהרין לאמר בלשון רבו לא היה אפשר להוכיח כלום ממה שכתוב "אנשי חצר" ולא "אנשי חצרות", כי אפשר שהתלמיד שמסר הלכה זו שנה לשון אומרה. ואין לשאל איך היה דבר זה באפשרות שיזכור התלמיד מה ששמע מפי רבו ממש מלה במלה ולא לשנות כלום, יען כל דרכי הלמוד בימים ההם היו מכוונים לזה שישמור התלמיד את דברי רבו כהויתם. התלמידים לא היו ילדים אלא בחורים ועל פי רוב נשואים והיה המנהג, כי בשעת הארוסים היו האבות פוסקים כמה שנים ישב בנם בפני רבו לפני הנשואים או אחר כך. כך פסקו עליו על בנו של רבי בשעת אירוסיו עם בת ר' יוסי בן זמרא שתים עשרה שנה לפני הנשואין, אבל כאשר העבירו לפניו את כלתו והוא הציץ בה ומצאה חן בעיניו, בקש שימעיטו לו את מספר השנים והסתפקו בשש שנים. וכאשר העבירוה לפניו שנית רצה לישא אותה וללכת אחר הנשואין ושבחהו רבו על זה. וישאה וילך וישב בבית הרב שתים עשרה שנה. ר' חנניה בן חכינאי הלך אחרי נשואיו לבית הרב וישב שתים עשרה שנה. בינתים נשתנו שבילי עיר מושבו, וכאשר שב שמה לא ידע הדרך לביתו וילך וישב על שפת הנהר וישמע נערות אומרות לריבה אחת: בת חכינאי, מלאי כדך ובואי ונלך, ויאמר: זו בודאי הריבה שלי, וילך אחריה אל ביתו, וכשראתהו אשתו נתעלפה. וכך רבי חמא בר ביסא. רבא פסק על רב יוסי בנו שש שנים, אך אחרי שש שנים השתוקק רב יוסף לראות את אשתו וישב בערב יום הכפורים לביתו, ויצא רבא אביו לקראתו וידבר לו קשות ויעש אתו מריבה עזה בשביל זה. ובמשך השנים הרבות שהיה התלמיד יושב לפני רבו, היה שומע מהרב את השמועות הרבה והרבה פעמים. כך אמר רבי חנינא: ייתי עלי אם לא כל מעשה ומעשה, שהייתי מוציא אם לא שמעתי אותו מרבי להלכה כשערות ראשי ולמעשה שלש פעמים (ירושלמי נ"ד. סוף פרק ב'). וכל שמועה שהיו שומעים מפי הרב וחבריו, היו לומדים וחוזרים הרבה והרבה פעמים, על פי רוב עד ארבעים פעם, והיו מסדרים הדברים לפני עצמם עד ארבעים פעם והיו נכנסים אחר כך לפני הרב ומציעים לפניו. וכך היו חוזרים את למודיהם לפני הרב פעם בשלשים יום, ומי שהיה בכל זאת חושש שמא ישכח, היה רושם ראשי פרקים על לוח של כתיבה שהיו מחזיקים אצלם בחשאי, ועל פי רוב לא היה אדם אומר שמועה אלא בשם מי שהוא היה מכיר ויודע, והיה מי שיעץ, כי "כל האומר שמועה מפי אומרה יהא רואה בעל השמועה כאילו הוא עומד כנגדו" (ירושלמי שבת, א. ב.), וזה מיוסד על טבע הנפש וטבע כח הזכרון, שמראה פניו של אדם ודמותו מסייעים להזכרון לזכור בדיוק גדול את הדברים שיצאו מפיו. וצריך להוסיף עוד לזה, כי אלה התלמידים היו, לפחות, רובם זריזים וממולחים וחריפים מאד, ואם היה שהנסיון הוכיח, כי הוא אינו זריז וממולח וחריף די הצורך, היה עוזב את למודו. כדבר הזה קרה לו ליעקב בנו של רב אחא בר יעקב, ששלחו אביו ללמוד לפני אביי, ובשובו מבית רבו בימי הפגרה, ראה אביו שאין שמועותיו חדות, אמר לו: אני עדיף ממך, שב אתה בבית ואני אלך ללמוד. ומלבד זה, לכל אחד מגדולי החכמים היה התנא שלו, הוא בעל כח זכרון חוץ מגדר הרגיל, שכל תפקידו היה לזכור את דברי הרב ולתנות אותם אחר כך מלה במלה, כמו שיצאו מפיו, וכבר קרא בעל "דורות הראשונים" את התנאים האלה "ספרים חיים". כל התלמידים היו זוכרים היטב את כל השמועות שהיו שומעים מפי רבם, אלא מי שהיה להם יותר כח הזכרון. ולכן מכל התלמידים הרבים החכמים של הדורות הבאים רק קצתם הם המוסרים את השמועות של הרב, ומהם – קצת שמועות. ולכן אין לתמוה אנשים חריפים שישבו שתים עשרה ופעמים ארבע ועשרים שנה בישיבה, והקשיבו להשמועות מפי רבם ושנו אותן תיכף ומיד עד כארבעים פעם, ואחרי כן חזרו עליהם אולי מאות פעם, – אין לתמוה אם היו הדברים על פי רוב קבועים בפיהם ממש כמו שיצאו מפי בעל השמועה. דבר מובן מאליו הוא, כי מכל מקום הטבע האנושית עשתה את שלה, ולפעמים בגד כח הזכרון של התלמיד ונשתנה נוסח השמועה פחות או יותר. זה ראינו כבר במה שקרה לרב יהודה בן רב שמואל בן שילת בשמועה שאמר בשם רב, ובמקום "לטעום" שאמר רב, אמר הוא "לאכול". ובהמקורות התלמודיים בעצמם אנו מוצאים עדות מפורשת בהרבה מקומות למקרי שכחה אפילו אצל היותר גדולים שבחכמי התלמוד, שבסבת השכחה אמרו פעם ההפך ממה שאמרו קודם. כך קרה לרבן יוחנן בן זכאי בעצמו (או להלל), וכאשר העירוהו תלמידיו על זה הודה ולא בוש, והתוספתא מספרת לנו המקרה בזה הלשון: שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי בודק מהו שאוכל אמר להם אינו אוכל אמרו לו למדתנו שאוכל אמר להם יפה אמרתם מעשה שעשו ידי וראו עיני ושכחתי מה ששמעו אזני על אחת כמה וכמה. אמנם, המספר את זה המקרה חש צורך להקל קצת את הצד הקשה שיש בדבר זה, ליחס חולשה כזאת לאחד מעמודי התורה שבעל פה, ויאמר: ולא שהיה יודע, אלא שהיה מבקש לזרז את התלמידים. אבל, בבאור זה אינו יכול להכריע את הכף כנגד פשוטו של המעשה. ואפילו אם נרצה לקבל באור זה, על כל פנים אנו רואים, כי פעמים היה הרב אומר באזני תלמידיו ההפך ממה שאמר פעם אחרת, לכונה מן הכונות, ואפשר מאד, כי קרה מקרה שאחד התלמידים, שישב אולי באחת השורות האחרונות, יצא מבית המדרש קודם שהספיק הרב לבאר כי זה היה בכונה מיוחדה, והשמועה נקבעה בזכרונו של זה התלמיד בנוסח הזה ומסר אותה כך לאחרים כמו ששמעה הפעם. ועוד פעם קרה לו לרבן יוחנן בן זכאי (או להלל) כמעשה הזה ושוב הודה וענה לתלמידיו באותו הלשון: שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי פרה במה נעשית אמר להם בבגדיהם אמרו לו למדתנו בבגדי לבן אמר להם יפה אמרתם ומעשה שעשו ידי וראו עיני ושכחתי, מה ששמעו אזני על אחת כמה וכמה. וגם כאן באר המספר כמו במעשה הקודם, אבל גם כאן העיקר הוא פשוטו כמשמעו. ור' שמעון מספר בעצמו מה שקרה כעין זה: אמר ר' שמעון מצאתי חנינא בן גמליאל בצידון פסולה מטמאה בגדים אחר פסולה אין מטמאה בגדים אמר לי והלא משמך אמר לי רבי אליעזר בין לפני פסולה בין לאחר פסולה מטמאה בגדים מפני שהיא נידונת על שם סופה אמרתי לו לא אמרתי אלא בין אמרתי בין לא אמרתי נראין דברי. כאן אנו רואים בו ברבן שמעון שבתחילה שכח כליל שאמר פעם ההפך מה שאמר עתה וכפר בכל, אך אחר כך נמלך ואמר שאפילו אם אמר, על כל פנים עתה רואה הוא את הדברים שאמר עכשיו. וכעין זה קרה גם לאחד מחכמי דורות הבאים: אמר רבה בר חנה א"ר יוחנן מעשה ותלו את השליא בוולד עד כ"ג יום א"ל רב יוסף עד כ"ד אמרת לן (ניד' כ"ז). וכמו כן עוד לאחר: א"ר אחא בריה דרב עוירא א"ר יצחק מעשה ונשתהה הוולד אחר חבירו ל"ג יום א"ל רב יוסף ל"ד אמרת לן (שם). ופעמים שכח אחד מהם, כי הוא אמר שמועה בשם פלוני ונדמה לו אחר כך שהוא לא שמע מעולם שמועה זו עד שהזכירו חברו, כי הוא בעצמו אמרה: אמר רב יוסף לא שמיעא לי היא שמעתא אמר ליה אביי את אמרת לן ניהלן והכי אמרת ניהלן. וכך א"ר יוסי בעצמו: מיליה שמעית מן דרבי שמואל בר יצחק הכא ולית אנא ידע מה היא (ירוש' ב"ק ד"ה). ופעמים שבעל השמועה חזר בו מדברי עצמו ואמר אחר כך לא כמו שאמר קודם, אך עבר בשתיקה על שנוי זה בדעתו. כך אמרו על ר"ע שבבואו מזפרינה הורה לא כמו שהורה קודם: מנין אתה אומר בגוזל את הגר ונשבע לו והלך להביא את הכסף ואת האשם ולא הספיק להביא עד שמת שהיורשים פטורין ת"ל מלבד איל הכפורים. כך היה ר"ע שונה עד שלא בא לזפרינה, אבל משבא מזפרינה אמר אפילו נתן הכסף לאנשי משמר ומת היורשין פטורין ואין מוצאין אחד כהן (ספרי נשא פסקה ד' ובמד"ר בקצת שנויים). והנה, לו שמע תלמיד אחד רק מה שאמר קודם בואו מזפרינה ואחד רק מה שאמר אחרי בואו מזפרינה היה כל אחד מהם אומר בשם ר"ע לא בלשון אחרת, אלא דברים סותרים למה שאומר חברו. וכך אמרו בפירוש על רבי: מעיקרא סבר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו וסתמה והדר סבר אין לוקין עליו וסתמה ומשנה לא זזה ממקומה (שבו' ד.). שמענו מכל זה, כי שנוי נוסח ושנוי דברים בלשונם של שנים המוסרים שמועה אחת בשם פלוני אינו ראיה, כי ובנוסח ובמלים שהוא בחר לו כרצונו, והעיקר שאדם חייב לומר בלשון רבו ממש לא זז ממקומו. ולא בלבד שדקדקו ונזהרו לאמר השמועות בלשון רבם, אלא שהיה מי שדקדק אפילו לאמר באותו האופן שאמר רבו, אם בקול רם או בלחש וכדומה: ר' הושעיה רבה אמר לר' יודן נשייא שמעת מאביך תרנגולת מותר לטלטלה וכו' אמרה לו בלחישה א"ל למה את אומרה לי בלחישה א"ל כשם ששמעתיה בלחישה כך אני אומרה לך בלחישה (ירוש' ביצ' א' י"א). וכל זה מפני שהתלמיד לא הרשה לעצמו לשנות כקוצה של יו"ד מדברי בעל השמועה מפני חשש שמא היתה לבעל השמועה כונה מיוחדה אופן שאמר את השמועה, ומפני שזה גם מועיל לכח הזכרון לזכר הדברים ששמע. והסתפק לא הסתפקו התלמידים במה ששמעו תורת רבם בבית המדרש, אלא השתוקקו להיות בקרבת הרב כמה שאפשר יותר, כדי לראות את מעשיו וכדי לשמע גם שיחות חולין שלו. ושתי סבות היו להם לזה. האחת, והיא העיקרית, החשיבות שהיתה בעיניהם להלכה למעשה, מפני שידעו שכל זמן שעוד לא הגיע הדבר לידי מעשה יכול הרב להורות דבר שעוד לא נתברר אצלו כל צרכו. והסבה השנית היא, להדמות עד כמה שאפשר לרבו במנהגיו בכל עניני החיים ולשמוע תמיד את דבריו אולי ימלט מפי רבו איזה דבר חכמה, וכיוצא בזה. ובשביל זה היה כל אחד מבקש לשמש את רבו, והדבר הזה היה נקרא אצלם שמוש חכמים, שמושה של תורה, ובין שמונה וארבעים מעלות שהתורה נקנית בהן מנו שמוש חכמים, שכך אמרו: והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים בתלמוד בשמיעת האוזן בעריכת שפתים בבינת הלב בשכלות הלב באימה ביראה בענוה בשמחה בשמוש חכמים בדקדוק חברים ובפלפול התלמידים (אב' ו' ו'). וכבר אמר אחד מגדולי החכמים של הזמן ההוא, הוא רבי שמעון בן יוחאי: גדול שמושה של תורה מלמודה, שנאמר: אלישע בן שפט אשר יצק לא נאמר אלא יצק מים (ברכ' ז:). ורבים מגדולי החכמים שמשו את רבם שנים רבות. כך הגדול שבכולם, רבי עקיבא, שמש את נחום איש גם זו שתים ועשרים שנה ונחמיה העמסוני שמש את ר"ע כ"ב שנה, וכך רבי שמלאי היה שמשו של רבי, ר' יעקב בר אידי שמשו של ר' יוחנן, ר' אבא בר זמיננא שמשו של ר' זעירא, ר' נחום שמשו של ר' אבהו, ועוד. ואמר ר' יוחנן: כל המונע תלמידו מלשמשו כאילו מונע ממנו חסד (כתוב' צ"ו). זה השמוש היה פשוטו כמשמעו, כשמוש עבד לרבו, וכבר אמר ר' יהושע בן לוי בפירוש: כל מלאכות העבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו חוץ מהתרת מנעל (כתוב' צ"ו.), והיה מנהגם שהרב היה מסתמך על כתפות תלמידו שמשו, וגם היו התלמידים נושאים את רבם על כתפותיהם, ובשעת הלכה היו נשאים ונתנים עם רבם בדבר הלכה, או שחים שיחת חולין בענין מהענינים. אף היו אורבים ממש לגדולי החכמים ומסתתרים מפניהם כדי לראותם איך הם מתנהגים כשהם בפני עצמם ומה הם מדברים, ולא היו נמנעים מלהכנס אחריהם בסתר לחדרי חדרים ולמקום של צנעה, כמו לבתי הכסאות או אפילו לתחת המטה לראות מנהגיהם ולשמוע שיחה קלה שלהם עם נשותיהם. כך ספר ר' עקיבא בעצמו שנכנס אחר ר' יהושע לבית הכסא לראות מנהגו שם: אמר רבי עקיבא נכנסתי אחר רבי יהושע לראות המעשה. אמרו לו מה ראית אמר להן יושב וצידו כלפי מערב ולא פירע עד שישב ולא ישב עד ששיפשף ולא קינח בימין אלא בשמאל. וכששאלו בן עזאי לאמר: עד כאן העזת פניך ברבך, ענה לו ר' עקיבא לאמר: תורה היא וללמוד אני צריך (ברכ' ס"ב). ואף בן עזאי בעצמו ספר שנכנס אחר רבי עקיבא לבית הכסא, וכששאלו ר' יהודה אותה השאלה ששאל הוא את רבי עקיבא ענה גם הוא מה שענה רבי עקיבא (שם). ורב כהנא הסתתר תחת מטתו של רב בלילה כדי לדעת מנהגיו של רב בשעת תשמיש וכשגער בו רב בשביל זה ענה גם הוא אותה התשובה: תורה היא וללמוד אני צריך. וכך היה ר' זעירא מסתתר בין הקפות מאחרי למטתו של ר' שמואל בר נחמני כדי לשמוע איך הוא מתנהג בקריאת שמע לפני השנה. ובשעות של שמוש היו המשמשים לפני החכמים מטים את אזנם לא בלבד לדברי הלכה, אלא גם לשיחות חולין שלהם, וכל דבור ודבור שמצא בו השמש איזה דבר של חכמה, או של חדוש, או ספור מעשה וכיוצא בזה, היה מתאמץ לקבע זאת בזכרונו, והיו מספרים אחר כך את הדברים ששמעו. ופעמים היו השומעים לומדים מתוך שיחות חולין אלה גם דבר הלכה, ולכן אמרו: אפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכין למוד (ע"ז י"ט:). ודבר מובן מאליו הוא, שהואיל והיו למדין משיחות החולין גם הלכה, היתה חובה גמורה להזהר גם בשיחות החולין, שלא לשנות בהן אפילו מלה אחת, כי אילו היה מוסר השיחה מרשה לעצמו להכניס בדברי בעל השיחה מלה אחת משלו, לא היה אפשר לסמוך על השיחות האלה וללמוד מהם דבר. כך דקדקו בדברי ר' שמעון שאמר: משיחתו של רבן גמליאל ולא מדבריו, שרצה להשמיע בזה, ששיחת תלמידי חכמים צריכה למוד. והנה כל הדיוק הזה יש לו מקום רק אם אין לפקפק בדבר אם באמת אמר ר' שמעון משיחתו ולא מדבריו. והודאות הזאת היתה להם מפני שהיה ידוע, כי לא בלבד בעצם בהדברים הצדדיים נזהרו המוסרים לאמר בלשון בעל המאמר. ואם כך דקדקו ונזהרו שלא לשנות בדברי בעל השמועה אפילו מלה אחת ולהשתמש במקומה במלה אחרת, הלא על אחת כמה וכמה שנזהרו מאד מאד שלא לשנות מלשון ללשון, שלא לאמר ארמית מה ששמעו מפי בעל השמועה בעברית ולא עברית מה ששמעו בארמית. הנחה זו מחויבת על פי אומד הדעת ההגיוני במדה שאינה מנחת כל מקום לפקפוק היותר קל. כי הלא יותר משנוי מלה יכול שנוי מלשון ללשון לתת מקום לטעות בדברי בעל השמועה וליחס לו כונה שלא עלתה על דעתו, כי מי ערב שעלה בידי מוסר השמועה לתרגם את דברי בעל השמועה ממש לפי כונתו של בעל השמועה. הלא דבר ידוע הוא לכל, כי אפילו בשתי לשונות קרובות מאד זו לזו, כמו עברית וארמית, אין כל מלה של האחת מכוונת בכל משמעותיה לזו של אחותה. ובאמת, כל מה שאדם מרבה לקרוא בהמקורות התלמודיים ומתעמק בהם ומאזין באוזן לשונית אל כל מאמרי החכמים המובאים בהם, לפחות בהמקורות הקדומים, המוסמכים, והם התוספתא והמשנה וגמרא של תלמוד ירושלמי ובבלי, יותר הוא בא לכלל הכרה גמורה, שאין זה סתם מקרה שדברי האחד מובאים בעברית ודברי זולתו בארמית, או שדברי חכם אחד בעצמו מובאים פעם בעברית בארמית, כי אם שדברי כל אחד ואחד מהם מובאים באותה הלשון שהוא אמרם. אתה רואה אנשים שכל דבריהם, גם שיחות שלהם, מובאים בעברית ואחרים מאותו הזמן קצת דבריהם מובאים בארמית, ואנשים שחצי דבריהם בארמית, ואנשים שרוב דבריהם ארמית, ואנשים שכל דבריהם ארמית, בפרט שיחות חולין שלהם, וככל מה שאתה יורד בסדר הדורות, כך מתמעט החלק העברי ומתרבה החלק הארמי, ואיך אפשר לאמר, כי זה אינו אלא מקרה סתם? ואם אתה מוסיף להכרה זו את העיקר שחייב אדם לאמר בלשון רבו, זו ההכרה מתהפכת לודאות גמורה, בלשון שהוא אמרם. זהו מה שאומד הדעת מכריח אותנו כדי שלא להניח מקום למתעקש לטעון, אביא כאן ראיות מוכיחות, כי באמת כך היה הדבר. כבר ראינו למעלה, בענין הלשון בבית המקדש, כי דברי יוסי בן יועזר הובאו במשנה בלשון ארמית. והנה בכל מסכת עדיות, שם נקבצו עדיות שהעידו חכמים בעניני זמן ימי כנסת הגדולה אין עדות בארמית אלא זו בלבד, ואיך אפשר לאמר, כי זה היה במקרה, כי זו העדות נכתבה בארמית. במסכת אבות הובאו מאמרי הלל, רובם בעברית ואחד או שנים מהם בארמית. על כרחנו עלינו לאמר, כי מה שהובא בארמית באמת אמר הלל בארמית. וכך כל מסכת אבות כתובה בעברית ופתאום, סוף פרק ה', אחרי דבריו של יהודה בן תימא בעברית מובאים דברי בן בג בג בארמית. ולמה הובאו דבריו של בן בג בג בארמית אחרי כל הדברים הכתובים עברית? על כרחנו אנו צריכים לאמר, כי בן בג בג אמר הדברים באמת בארמית. גם אלמלא היה מסדר המשנה בעצמו אוהב הלשון הארמית, לא היה אפשר להניח, כי המאמרים נאמרו בעברית והוא תרגמם בארמית, כי אם כן מדוע לא הוסיף לעשות כך, מדוע לא תרגם ארמית כל שאר מאמרי מסכת זו. ועל אחת כמה וכמה אחרי שדבר ידוע הוא, כי רבי לא היה רוצה בלשון הארמית, כמו שנראה זאת אחר כך, ואיך יעלה על הדעת, כי הוא נתן בארמית מאמר שנאמר בעברית? בכל התוספתא יש עשרה מקומות בארמית. מהם ארבעה נוסחאות של שטרות בארמית, אחד – שני מכתביו של רבן גמליאל בארמית, שני משלים בארמית של ר' יוחנן בן נורי ושל ר' יהושע, מאמר של ר' עקיבא בארמית, דברי שמואל הקטן לפני מותו בארמית, ושתי בנות הקול בבית המקדש בארמית שנזכרו למעלה, וכולם יחד, יצאו נסחאות השטרות, הם כעשרים שורה. והנה התוספתא היא ספר גדול הכמות, במהדורה של צוקרמנדל 690 דף של 30–25 שורה בכל דף, שסך הכל הוא לכל הפחות כעשרים אלף שורה, ובתוכם רק עשרים שורה בארמית. היעלה על הדעת לאמר, כי זה מקרה סתם שאלה עשרים השורה נכתבו בארמית, אף על פי שאומריהם אמרון בעברית? על כרחנו אנו צריכים לאמר גם כאן, כי אלה המאמרים הובאו בארמית מפני שבאמת כך נאמרו בארמית. והנה בזה, שאלה המאמרים שהובאו במשנה ובתוספתא בארמית, כך באמת נאמרו בארמית, אין אחד מהחוקרים מפקפק, והם הם המאמרים שכולם משתמשים בהם להוכיח שהיהודים דברו ארמית בזמן ההוא. אבל, הלא שני אלה הספרים כתובים מראשם ועד סופם עברית, חוץ מאלה המקומות, ולמה הביאום מסדרי שני הספרים בארמית? מדוע לא הביאו גם אותם בעברית? ובפרט מסדר המשנה, שהוא היה מדבר תמיד עברית ולא רצה בארמית? על כרחנו עלינו לאמר, כי אפילו רבי לא העיז לשנות לשון המאמרים שאסף מארמית לעברית, אף על פי שכל חבורו היה רוצה בארמית, והסבה לזה מפני העיקר: שחייב אדם לאמר בלשון אומר גם בבחינת השפה, אם עברית או ארמית. ובזה כבר נתברר בעצמו, שכל מה שיש במשנה ובתוספתא בעברית, כך נאמר בעברית, ובזה בטלו דברי דלמן שהטיל חשד בהספרות הרבנית שמתחלת בהמשנה ואמר שאין להביא ראיה ממנה שאותם האנשים שמדברים בה בעברית באמת כך דברו, מפני אפשר שכל זה כתוב בעברית פי שהאנשים האלה דברו לא בעברית. יותר הדבר גלוי לעין בגמרה של שני התלמודים, הירושלמי והבבלי. בשני אלה הספרים הלשון הארמית רבה על העברית והיא בכלל השלטת שם עד שבכלל שני הספרים האלה הם כמעט ארמיים, ואין שום מקום לחשוד את מחבריהם בנטיה יתירה להלשון העברית. והנה יש בהם הרבה קטעים עבריים, שעצם טיבם מעיד לנו, שהם נאמרו בלשון שהם כתובים. ויש מקומות שארמית ועברית משמשות בהם יחד, ובהם אנו רואים דבר ברור כשמש בצהרים, כי הם נזהרו לא לשנות את שפת הדברים ודקדקו לתתם בשפה שבה נאמרו. ואביא כאן קצתם. עובדא אתא קומי רבי בחד דחמתי מגלי ומכסי אמר (רבי) מפני רשע זה ניקלקל את הכסויין (ירוש' תרומה' חג'). והנה המעשה מסופר בארמית, ולמה הפסיק המספר והביא את דברי רבי בעברית, אם לא מפני שכך נאמרו ולא יכול לשנות את השפה. כההוא דאמר ר' אימי עשירים היו בחשיבות או כההוא דאמר ר' נסא כאינש ראית ביה תרי טעמין והוא מותיב חד מנהון (שם כלא' בג'). כאן מסדר הגמרא מדבר ארמית ומביא מאמרי שני אנשים ובמאמרו של ר' אימי הוא מפסיק את דבורו בארמית ומביא את מאמרו של ר' אימי בעברית, ואחר כך שב לדבריו בארמית ומביא את מאמרו של נסא בארמית. ומדוע לא הביא גם דברי ר' אימי בארמית או גם את דברי ר' נסא א"ר בא בני מיישא קבילו עליהן שלא לפרוש בים הגדול אתון שאלון לרבי אמרין ליה אבותינו נהגו שלא לפרוש בים הגדול אנו מה אנו אמר להן מכיון שנהגו בהן אבותיכם איסור אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש (שם פסח' דא). והנה ר' בא מדבר ארמית, אלא שהדברים שלא לפרוש בים הגדול הוא אומר בעברית מפני שזו דבר הלכה נהוגה בנוסח זה, אבל אחר כך מדבר בלשונו בארמית, ומפסיק ומביא דברי אנשי מיישא ודברי רבי בעברית. רבי ורבי יוסי בר יהודה נחתין לעכו ואתקבלנן נבי רבי מנא אמר ליה רבי עשה לנו לפס אחד של ירק עבד ליה קופר למחר אמר ליה עשה לנו לפס אחד של ירק עבד ליה תרנגולתא אמר רבי ניכר הוא זה שהוא מפתח של שמואל (שם שבי' וד). כאן העברית והארמית משמשות בסירוגין באופן שאי אפשר לפקפק בסבת הדבר. המספר מדבר ארמית, אך את דברי רבי לא יכול להביא אלא בעברית, מפני שהוא כך אמרם, ובכל פעם הוא שב ללשונו הארמית. רב הונא אשכח תומרתא דחינוניתא שקלה כרכה בסודריה אתא רבה בריה א"ל מורחינא ריחא דחינינותא א"ל בני טהרה יש בך והבה ניהלים אדהכי אתא אבא בריה שקלה יהביה ניהליה א"ל בני שמחת לבי והקהת את שיני (בבלי סוטה מ"ט.). אתא עובדה (של ענין יבום) קומי ר' חייא בר לוא אמר לו בני האשה הזאת אינה רוצה להנשא לך דרך יבום אלא חלוץ לה עקור זיקתך ממנה ונישא לך דרך נישואיך מן דחלץ לה א"ל אין אתי משה ושמואל לא שרייה ליה (ירוש' יבמ' סוף פרק י"ב). ספור המעשה בארמית ודברי רבי בעברית, שאין ספק, כי כך באמת אמרם לו בעברית, ושוב המשך הספור בארמית וגם דברי רבי בארמית. חד זמן היה עבר בשוקא וחמת הדא איתת סחותא חביתא וטלקת ונפלת גו רישיה ואמר דומה שהיום חברי מגריבין אותי (שם מו"ק גא). ר' הושא רבא אזל לחד אתר חמא אבילייא בשובתא ושאל בין אמר אני איני יודע מנהג מקומכם אלא שלום עליכם כמנהג מקומינו (שם גה). אמר ר' חנא פתוראה עילא מינאי הוה קאי בר נפחא ובעא מיני דינרא קורדינאה לשערי ביה טריפתא ובעי למיקם מקמיה ולא שבקנא אמר לי שב בני שב אין בעלי אומניות רשאין לעמד מפני ת"ח בשעה שעסוקין במלאכתן (חול נ"ד:). כאן מספר שולחני ומדבר בלשונו בארמית, אבל גם הוא לא שינה שפת התלמיד חכם שדבר לו בעברית. ספור ארוך מענין מאד בבחינה זו הוא המעשה בר"א בר"ש: ר"א בר"ש אשכח לההוא פרהגונא דקא תפיס גנבי א"ל היכי יכולת להו וכו' דילמא שקלית צדיקא ושבקית רשיעי א"ל ומה איעביד הרמנא דמלכא היא אמר תא אגמרך היכי תעביד וכו' (הכל בארמית) אשתמע מילתא בי מלכא אמרו קריינא דאיגרתא איהי ליהו פרונקא אתיוה לר"א בר' שמעון וקא תפיס גנבא ואזיל שלח ליה ר' יהושע בן קרחה חומץ בן יין עד מתי אתה מוסר עמו של אלהינו להריגה ליה קוצים אני מכלה מן הכרם שלח ליה יבוא בעל הקוצים ויכלה את קוציו יומא חד פגע ביה ההוא כובס קרייה חומץ בן יין אמר מדחציף כולי האי ש"מ רשיעא הוא אמר להו תפסוה לבתר דנח דעתיה אזל בתריה לפרוקיה ולא מצי קרי עליה שומר פיו ולשונו שומר מצרה נפשו זקפוהו קם תותי זקיפא וקא בכי אמרו ליה רבי אל ירע בעיניך שהוא ובנו בעלו נערה מאורסה ביוה"כ הניח ידו על בני מעיו אמר שישו בני מעי שישו ומה ספקות שלכם כך ודאות שלכם על אחת כמה וכמה מובטח אני בכם שאין רימה ותולעה שולטת בכם ואפי' הכי לא מייתבא דעתיה וכו' (הכל ארמית) (ב"מ פ"ג:). חליפות בסרוגים משמוש הארמית בדברי המספר ודברי ר"א בר"ש להפרהגונא והעברית בדברי ר' יהושע בן קרחה ור"א בר"ש אליו וחברי תלמידיו וחבריו לעצמו ושוב הארמית בדברי המספר. וכך עוד מעשה אחר בחליפות בסרוגים כעין זה: דכי הוו יתבי רשב"ג ור' יהושע בן קרחה אספסלי יתבי קמייהו ר"א בר"ש ורבי אארעא מקשו ומפרקי אמרי מימיהם אנו שותים והם יושבים ע"ג קרקע עבדו להו ספסלי אסקינהו אמר להן רשב"ג פרידה אחת יש לי ביניכם ואתם מבקשים לאבדה הימני אחתיה לרבי אמר להן ר' ומי שאין לו אב ימות אחתיה נמי לר"א בר"ש חלש דעתיה אמר קא חשיבתו ליה כוותי עד ההוא יומא כי הווה אמר רבי מילתא הווה מסייע ליה ר"א בר"ש מכאן ואילך כי הווה אמר רבי יש לי להשיב א"ל ר"א בר"ש כך וכך יש לך להשיב זו היא תשובתך השתא היקפתנו תשובות חבולות שאין בהן ממש חלש דעתיה דרבי אתא א"ל לאביהם אמר ליה בני אל ירע לך שהוא ארי בן ארי ואתן ארי בן שועל והיינו דא"ר שלשה ענוותנין הן ואלו הן אבא ובני בתירא ויונתן בן עוזיאל. ר' יהודה ור' יוסי איסתפיק להו מילתא בטהרות שדרו רבנן לגבי בניה של ר' חנינא בן אנטיגונוס אזילו אמרו ליה לעיין בה אשכחיה דקא טעין טהרות אותיב רבנן מדידיה לגבייהו וקאי איהו לעיוני בה אתו אמרו ליה לר' יהודה ור' יוסי אמר להן ר' יהודה אביו של זה ביזה תלמידי חכמים אף הוא מבזה תלמידי חכמים (בכור' ל:). ואמר ר' יעקב בר אידי אלמלי הוה ר' יוחנן באתרא דאורו בה חברותא להיתירא וכו' לאפרכיה דא"ר חנינא אמר רבי שמוטת ירך בעוף כשרה ותרנגולת היתה לו לרב חנינא שנשמטה ירך שלה והביאה לפני רבי והתירה לו ומלחה רבי חנינא והוה מורה בה הלכה לתלמידים זה התיר לי רבי זה התיר לי רבי (חול' נ"ז:). כי הוה גמיר רבי תלת עשרי אפי הילכתא אגמריה לרבי חייא שבע מנהון לבסוף חלש רבי אהדר רבי חייא קמיה הנהו שבעה אבי דאגמריה שיתא אזדו הוה ההוא קצרא הוה שמיע ליה לר' כדהוה גריס להו אזל ר' חייא וגמר יתהון קמי קצרא ואתא ואהדר יתהון קמי ר' כד הוה חזי ליה רבי לההוא קצרא א"ל רבי אתה עשית אותי ואת חייא (נדר' מ"א.). ההוא דאמר להו נכסיי לטוביה שכיב אתא טוביה א"ר יוחנן הרי בא טוביה (כתוב' פ"ה:). אמר להו רב נחמן דינא הוא וכו' (בארמית) אמר לו בר שמואל אם כן נמצאת מכשילן לעתיד לבוא אמר ליה אטו כל יומא בצורתא שכיחא (שם צ"ב.). ר' צדוק הוה ליה בוכרא רמא ליה שערי וכו' בהדי דקא אכיל איבזע שיפתיה אתא לקמיה דר' יהושע אמר ליה כלום חילקנו בין לע"ה אמר לו ר' יהושע הן אתא לקמיה דר"ג א"ל חילקנו בין חבר לע"ה א"ל לא (בכור ל"ו. ברכ' כ"ז:). ר"ל ותלמידי דרבי חנינא איקלעו לההוא פונדק וכו' (בארמית הכל) או דילמא השתא מיהא לא סלקי אמר להן ריש לקיש נשכור וכשנגיע אצל רבותינו שבדרום נשאל להן אתי ושאלו לר' אפס אמר להן יפה עשיתן ששכרתם. בוניים בן בוניים אתא לקמיה דרבי ואמר להו פנו מקום לבן מאה מנה אתא אינש אחרינא אמר להן פנו מקום לבן מאתים מנה (עירוב' פ"ה:). ר"ש בר רבי ובר קפרא הוו יתבו וקא גרסו קשיא להו שמעתא א"ל ר"ש לבר קפרא דבר זה צריך רבי א"ל בר קפרא לר"ש ומה רבי אומר בדבר זה אזל א"ל לאבוה איקפד אתא ר' חייא לאיתחבויי ליה אמר ליה עייא מי קורא לך בחוץ ידע דנקט מילתא בדעתיה. כי אתא לקמיה דר' אמי אמר להו וכי מאחר שרבי יוחנן מלמדינו פעם ראשונה ושנייה הלכה כר' יוסי אני מה אעשה (ב"ב קמ"ח). רבי יוסי ורבי יהודה חד אכיל דייסא באצבעתיה וחד אכיל בהוצא א"ל דאכל בהוצא לדאכל באצבעתיה עד מתי אתה מאכילנו צואתך א"ל דאכיל באצבעתיה לדאכל בהוצא עד מתי אתה מאכילנו רוקך (נדר' מ"ט:). רבי יהודה הוה יתיב קמיה דר"ט א"ל ר"ט היום פניך צהובין אמר ליה אמש יצאו עבדיך לשדה והביאו לנו תרדים ואכלנום בלא מלח ואם אכלנום במלח כל שכן שהיו פנינו צהובים (שם). וגם בדברי אדם אחד בעצמו פעמים שהוא מתחיל בארמית ומסיים בעברית: אמר לך ר' מנא חדא מן תרתי לא פליט לכון אם אבילים למה אכלתם בשר ושתיתם יין ואם אין אתם מתאבלין למה נטמאתם (ירוש' ברכ' נ"א). ופעמים שהתלמיד בעצמו העיר על זה שרבו אמר הדבר פעם בלשון עברית ופעם בלשון ארמית. כך ספר רבה בר בר חנה על ר' אלעזר, שכשהיו הולכים ר' אלעזר לבקר חולה היה פעם מברך את החולה כשנפרד ממנו בעברית: המקום יפקדך לשלום ופעם בארמית: רחמנא ידכיריך לשלם. ועתה, האפשר אחרי כל המשלים האלה לפקפק הפקפוק היותר קל, כי לא במקרה באו דברי החכמים במקורות התלמודיים פעם בארמית ופעם בעברית, כי אם בכונה, מפני שהובאו בלשון אומרם גם בבחינת השפה, מפני העיקר הגדול שהיו זהירים בו, שחייב אדם לאמר בלשון רבו, כמו בענין הנסחה, כך גם בענין השפה. ח. הלשון בבית המקדש נוכל עתה לחזור לשאלת הלשון בבית-המקדש. מכל האמור למעלה מוכח בודאות גמורה, כי מה שבא במקורות התלמודיים בארמית כך באמת נאמר בארמית ומה שבא בעברית כך יצא מפי אומרו. ולכן, כשם שאין ספק שהדברים בארמית שהובאו במקורות התלמודיים מבית המקדש, והם דברי יוסי בן יועזר, ודברי הבת-קול, באמת כך נאמרו בארמית, וזה מעיד, כי באמת דבר דברו בבית המקדש גם בארמית, כך כל הדבורים בעברית שהובאו במשנה מתוך בית המקדש, שהובאו למעלה, כך היו באמת בעברית. וכך מסופר במקום אחד גם בגמרא על שיחה בין כהנים בבית המקדש, והיא מעידה, כי היתה השיחה באמת בעברית. הנהו תלתא כהני חד אמר הגיעני כפול וחד אמר הגיעני כזית וחד אמר הגיעני כזנב הלטאה (פסח' ג:). גם כאן ארמית ועברית משמשות חליפות בסירוגים, הספור בארמית ועצם השיחה בעברית, ואין ספק איפוא, כי באמת בעברית סחו. אין איפוא לפקפק בדבר, כי המקורות התלמודיים מעידים על שמוש הלשון העברית בבית המקדש בזמן ההוא. כבר דחיתי דעתו של ד"ר ביכלר שלשון ארמית היתה מושלת בבית המקדש עד זמן נצחון הפרושים על הצדוקים ושמו במקומה את הלשון העברית, ולמן אז היתה הלשון העברית מושלת במקדש עד זמן החורבן, שהוא כשש או לכל היותר כעשר שנים, וכל מה שיש בעברית במשנה מהמקדש הוא משש שנים אלה. זה דבר שאי אפשר, מפני שאלמלא היתה זו פעולת הפרושים לא היו הפרושים נמנעים מהכריז זאת ומלעשות לדבר זה פרסום גדול ולחוג אותו, על כל פנים לא פחות ממה שעשו לשמחת בית השואבה. דבר ברור הוא, שבשעת נצחון זה מצאו הפרושים את הלשון העברית בבית המקדש ולא היה מקום לעשות בענין זה שום תיקון, ולכן לא הזכירו הפרושים כלום מזה. אבל, אימתי נעשה מעשה השנוי הזה בלשון בבית המקדש? אימתי נדחתה הלשון הארמית משם, והלשון העברית לקחה את מקומה? לא מספרי דברי הימים מזמן ההוא, לא מספרי החשמונאים ולא מספרי יוסף בן מתתיה ואף לא מהמקורות התלמודיים אין לנו שום רמז למעשה של שנוי חשוב זה, ולכן בודאי לא נעשה כלל מעשה כזה בבית המקדש, מעשה של דחוי הלשון הארמית והשבת הלשון העברית על כנה, ובודאי מעולם לא היתה הלשון הארמית מושלת בבית המקדש בדרך רשמי, אם אפשר להשתמש בלשון של זמננו לעניני הזמן ההוא. אלא, שבודאי מן זמן שיבת הגולה מבבל ועד החורבן היו זמנים שבבית המקדש דברו ארמית פחות או יותר, וזה היה תלוי לפי מספר הכהנים הבבלים ולפי טיבם ואיכותם. כי אין ספק בדבר, כי למן שיבת הגולה והלאה תפס תפסו הכהנים מקום חשוב בבית המקדש. עזרא היה בעצמו כהן ומהודו הגדול נאצל מאליו על הכהנים הקרובים לו שעלו אתו, ויש לחשוב, כי בתחילה לפחות היו הכהנים שעלו מבבל חכמים ויודעי תורה במדה יותר גדולה מהכהנים שמצאו עולי בבל בירושלים, כמו שהיה הדבר גם בכלל, שעולי בבל תפסו בתחילה על-פי מעמד הענינים מקום בראש הצבור היהודי המחודש. עד כמה היה כבוד עולי בבל חשוב עוד אצל הדורות הבאים נראה מזה, ששתי המלים האלה "עולי בבל" נהיו כעין שם מיוחד להמושג של הצבור היהודי, של האומה כולה בלשון דיני צבור. כך אמרו בדורות הבאים: בור שבאמצע הדרך הרי זה של עולי בבל (תוספתא ב"ק ה'). וטבע הדבר מחייבת, שמעט מעט התחילו אלה עולי בבל בכלל, והכהנים הבבלים בפרט, לנהג סלסול בעצמם ולהתגדר ולהתיהר ביחוסם. והדבר היה מקובל אחר כך, כי "לא עלה עזרא מבבל עד שעשה כסולת נקיה ועלה" (בבלי קדוש' ע"א:), וכמו שכל הארצות הן בענין היחוס וטהרת המשפחה עיסה לארץ-ישראל כך ארץ-ישראל עיסה לבבל (שם ע"א). הדבר הזה היה רע בעיני בני ארץ-ישראל בדורות הבאים, וכמה פעמים רצו לבטלו, אבל כל כך החזיקו המשפחות הבבליות בדבר זה, שאפילו רבנו הקדוש מאן לוותר עליו, וכשרצו לעשות בימיו בבל עיסה לארץ-ישראל נתרגז וקרא: קוצים אתם משימים לי בעיני. וכדי להשקיט תרעומות בני ארץ-ישראל היה צריך רבי להסתיע בעדות ר' חנינא בר חמא שהעיד, שהוא מקובל כן לא נתקררה דעתם בימי ר' פינחס, והגיע אז הדבר לידי סכנה. ועד מה הגיעה היוהרה של הבבליים בענין זה אפשר לראות ממה שקרה אחר כך לר' יוחנן בעצמו, שהוא רצה להשיא את בתו לתלמידו זעירי שבא מבבל, אך זעירי השתמט מזה, מפני שמשפחת ר' יוחנן, שהיה מקור מחצבה מארץ-ישראל, לא היתה די בחזקת כשרות אצל הבבלי זעירי עד שלא יכול יוחנן יותר להתאפק וגער בו ואמר: תורתנו כשרה לכם ובנותינו אינן כשרות וסימן ליחוסו הבבלי של אדם היתה לשונו: מי שסח בבלית, הרי זה מיוחס, עד שאחד מחכמי בבל קבע זה להלכה ואמר, וז"ל: כל שסיחתו כבבל משיאין לו אשה (שם), אך הוסיפו שם שעכשיו שיש רמאים גם הלשון אינה סימן. ואם כך היתה גדולה יהירותם של הבבליים הפשוטים, הזרים, בגלל יחוסם הבבלית, על אחת כמה וכמה שהכהנים הבבליים היו מתהדרים בבבליותם. כבר ראינו, כי למן תחילת הסתדרותו של הצבור היהודי, אחרי שיבת הגולה מבבל, הביא מעמד הענינים לידי כך, שהכהנים הבבליים היו היותר חשובים במקדש, וטבע הדבר מחייבת שברבות הימים נהיו הם קצת כעין כתה בפני עצמה, ועדות מסיחה לפי תומה מהמקורות התלמודיים מקיימת לנו, כי המעמד הזה נמשך באמת בדורות הבאים. המשנה (מנח' י"א ז') אומרת: שעיר של יום הכפורים נאכל לערב והבבליים אוכלין אותו חי מפני שדעתן יפה. והנה כאן העיד גם ר' יוסי: לא בבליים הם (האוכלים אותו חי) אלא אלכסנדריים הם ומתוך ששונאים את הבבליים קוראין אותן על שמן, ובשביל זה הכיר לו ר' יהודה טובה ואמר לו: תנוח את דעתך שהנחת את דעתי. אבל, גם אם כך היה הדבר, שאלה הכהנים שהיו אוכלים את השעיר חי היו אלכסנדריים, אין ספק, כי היו באמת במקדש כהנים בבליים והם היו מכונים סתם הבבליים, והם היו שנואים לבני ישראל, ולכן אחר כך כנו אנשי ארץ-ישראל בבליים גם כהנים מארצות אחרות שעשו איזה דבר שלא כהוגן. ורגלים לדבר, כי באמת גם הכהנים מארצות אחרות, בפרט באלכסנדריה, שהיו במקדש היו מתקרבים יותר להבבליים, כטבע הדבר שהנכרים במקום אחד מתקרבים יחד זה לזה, ובפרט שגם הלשון היה מקרבתם. והנה כבר ראינו, כי להבבלים סתם היתה לשון בבלית, שיחה בבלית סימן ליחוסם הבבלי, ואין ספק, כי הכהנים הבבליים היו מחזיקים בקנאה גדולה בסימן היחוס הזה. כי אמנם הכהנים הבבליים הראשונים שעלו עם עזרא דברו עברית, מפני שעוד רב הגולה הבבלית דברה עברית, אבל, ברבות הימים, שהנשארים בבבל, שהם היו רובם מדברים בארמית, כמו שבארתי למעלה, היו שם רוב היהודים והמגע ומשא בין בבל לארץ-ישראל נהיה לא כל כך תדיר, נהיתה הגולה הבבלית יותר ויותר ארמית בלשונה, והכהנים שהיו באים מבבל לירושלים היו בודאי מדברים ארמית ושומרים על לשונם הארמית בקנאה. וכבר ראינו למעלה, כי לשון היהודים במצרים היתה ארמית, וכשהיה כהן מאלכסנדריה בא לבית המקדש היה בדרך הטבע נספח אל הבבליים שם, וכך נקבע השם בבליים כנוי לכל הכהנים הנכרים לא בני ארץ-ישראל, אפילו בזמן שמספר הכהנים הבבליים באמת לא היה רב ביותר. מכל המשא והמתן הזה יוצאת לנו מסקנה ברורה, והיא: אין ספק, כי הפרז הפריז ביכלר הרבה על המדה בהחלטתו, כי עד זמן נצחון הפרושים על הצדוקים היתה הלשון הארמית הלשון הכללית, הרשמית, בבית המקדש בכלל וגם בכל עניני העבודה. ורגלים לדבר, כי השיחות בעברית שבאו בהמשנה מעניני העבודה במקדש כך נמסרו מפה לפה לשמשי בית המקדש מזמן שיבת הגולה. אבל גם בזה אין ספק, כי הכהנים הבבליים היו מדברים ביניהם לבין עצמם לשון בבלית ומהם שמע יוסי בן יועזר מה שהעיד בענין המשקים בבית המטבחים שבמקדש, ועם אלה הכהנים הבבלים סח יוחנן כהן גדול על ארסטובלוס והורקנוס, שהלכו לערוך מלחמה ושמע אחר כך הבת קול על אדות נצחונם, כמו כן בארמית, באותה הלשון שהוא סח עם הכהנים על זאת, ודבר טבעי הוא, כי אלה הכהנים הבבליים, שפעמים היו רבים וכח פעולתם היה חזק, במה זהם דברו ארמית אפילו בבית המקדש גרמו נזק רב להלשון העברית, כי חזק חזקו בזה את הלשון הארמית בכלל בקרב הצבור היהודי, שגם בלעדם היו לה עוזרים רבים מתוך שאר הבבליים שהיו מוסיפים לבוא מבבל ליהודה וגם מתוך היהודים שהיו באים ליהודה מהגליל. כך היה המעמד הלשוני בארץ-ישראל בימים שלפני הסערה הגדולה שהתחוללה מיד על-ידי המרד של החשמונאים. ט. לשונם של החשמונאים מעשה החשמונאים הראשונים, שהוא היה נזכר לעולם בדברי הימים שלנו כאחד המעשים היותר גדולים והיותר מפוארים של עמנו, העלה את הצבור היהודי שוב למעלת אומה מדינית. ומה היתה לשונה של אומה זו? מה לשון דבר מתתיה עם בניו ועם ההולכים אחריו? מה לשון דבר יהודה המכבי לחיילותיו? מה לשון דברו אחיו אחר כך כשנהיו נשיאי ישראל, מלכי ישראל? גם כאן אין לנו שום עדות מפרשת בנוגע לשאלה זו. רק על-פי אומד הדעת נוכל לדון ולהחליט, כי לא בלבד שהצבור היהודי כולו התמיד לדבר בלשון העברית שדבר בה לפני המרד, כמו שנתברר למעלה, וכך דברו גם החשמונאים, אלא שהמהפכה הגדולה, שעשתה את הצבור היהודי לאומה יהודית, חזקה גם את הלשון של האומה במדה מרובה. המטבעות של החשמונאים הראשונים טבועות בלשון עברית, אך זה אינו ראיה, כי גם לשון הדבור היתה עברית. המזמורים האחדים מזמן התשועה הזאת שנשמרו בתספר תהלים גם הם אינם ראיה ללשון הדבור, כי דבר טבעי הוא שבעלי המזמורים האלה חקו את לשון הנביאים של הימים הקדומים. קצת יותר אפשר להסתיע בענין זה בפועל ספרותי אחד מהזמן ההוא, הוא ספר דברי הימים של הזמן שלפני מרד החשמונאים ושל המרד בעצמו ושל הנצחון והימים הקרובים שלאחרי התשועה הגדולה, הוא "ספר המכבים הראשון". הוא, כי מי שכתב דברי הימים האלה, שהוא היה בודאי יהודי לאומי, אם נדבר על אדות הימים ההם בלשון של זמננו, כתב עברית אף על פי שהצבור דבר ארמית, אך מעצם הספר יש להוכיח, כי לא היה כך, כי אלמלא היה באמת כך הדבר, שהוא כתב עברית אף על פי שהצבור לא דבר עברית, רק מפני הקנאה להלשון העברית, אי אפשר שלא היה פוקד עון זה של עזיבת הלשון העברית על הצבור היהודי. ובהיות שבכל הספר אין שום תוכחה, אפילו היותר קלה, על זה, מכרח הוא, שהוא היה כתוב בלשון שכל הצבור, או לפחות רובו הגדול של הצבור, דבר בה. רק מעשה אחד של החשמונאים, שנשארה לנו על אדותיו עדות, נוגע גם בלשון, וממנו נוכל להסתיע קצת בשאלה זו. ר' אבהו, שבידו היו שמורות קצת מסורות של דברי הימים מזמן ההוא, העיד, כי החשמונאים שנו שם אחת מערי ישראל וקראו לה בשם חדש, וזה השם יוכל להיות לנו לעדות בענין הלשון שדברו החשמונאים. וז"ל של ר' אבהו: א"ר אבהו עקרון תעקר זו קיסרי בת אדום שהיא יושבת בין החולות והיא היתה יתד תקועה לישראל בימי יונים וכשגברה מלכות בית החשמונאים ונצחום היו קורין לה אחידת מגדל שיר (מגי' ו'). והנה בעצם מעשה זה של שנוי השם של קסריה אין לפקפק, יען כי זו עדות מסיחה לפי תומה והשם וכל סגנון המאמר מעידים על אמתותו, אלא שיש לתמוה איך שנו החשמונאים שמה של קיסריה שלא נבנתה אלא על-ידי הורדוס. והתשובה היותר פשוטה היא לכאורה, כי המעשה נעשה אחר כך ובטעות יחס אותה ר' אבהו להחשמונאים, אך מעמד הענינים בארץ-ישראל למן זמן הורדוס ואילך אינו מרשה להניח הנחה זו, כי בכל הימים שלאחרי מלכות הורדוס לא היה רגע אחד עלול למעשה שנוי שם כזה אלא בימי המרד ברומאים, והמסורה של ר' אבהו מדברת ביונים. ומלבד זה, המרד האחרון היה יותר מדי קרוב לזמנם של חכמי התלמוד וזכרונות מעשי קנאי המרד ההוא היו יותר מדי קבועים בדעתם, ואי אפשר שיחסו מעשה שלהם להחשמונאים. אבל התירוץ האמתי לקושיה זו הוא, כי המסורה שהיתה בידי ר' אבהו לא נתכונה לאמר שהחשמונאים שנו את השם "קיסריה" להשם החדש, אלא שהם שנו את שם העיר הזאת. כי אין בדבר, שהורדוס בנה את העיר שקרא לה קיסריה לא במקום שלא היה שם שום ישוב מעולם. ובודאי היונים הרגישו כבר בטיב המקום ההוא והתישבו שמה, וכשפשטה מלכות היונים בארץ-ישראל קבעה לה המלכות בעיר זו, שבודאי היו רוב יושביה יונים, יתד נאמן לשלטונה, וכמו שאמרה המסורה של ר' אבהו בלשונה העזה כל כך: שהיא היתה יתד תקועה לישראל בימי היונים, וכמו שפירש רש"י: יתד תקועה לרעה, ובודאי קראו היונים למקום זה שם ביונית, ואחר כך כשגברו החשמונאים קראו לו שם חדש. ובימי ר' אבהו כבר נשכח השם היוני שהיה למקום זה קודם החשמונאים, רק היה ידוע המעשה, כי העיר הזאת, שהיתה מפורסמת בשמה החדש קיסריה, היתה נקראת לפנים בשם אחר, והמסורה של ר' אבהו אמרה, כי השם ההוא קראו לה החשמונאים. ובכן, אין ספק בדבר, כי החשמונאים עשו מעשה לשוני חשוב, נאה להם ומסכים לכל מה שאנו יודעים ממעשיהם ברוח הלאומי, ויש לחשוב, כי לא שם המקום הזה בלבד שנו, אלא גם מקומות אחרים שקראו להם היונים שמות בלשון יונית קראו להם החשמונאים שמות בלשון היהודים. וכדי שנוכל לדון מה היתה זו הלשון שבה קראו החשמונאים שמות להמקומות שנקראו קודם בלשון נכרית צריך לבדוק בטבעו של זה השם שקראו להמקום שקרא לה הורדוס קיסריה. המסורה של ר' אבהו, בנוסחה שהיא לפנינו בגמרא בבלית, אומרת, כי היו קוראין לה אחידת מגדל שיר. והנה במלה השלישית של זה השם אין גרסאות מתחלפות בגמרא בבלית בעצמה: הערוך הביא שתי גרסאות, האחת שר, והשני שד, ובספר עין יעקב הגרסה היא צור. אבל בשתי המלים הראשונות של השם אין גרסאות מתחלפות בגמרא בבלית, ואת המלה הראשונה אחידת פרש הערוך במשמעות כבוש ולכידה: ערוך: אחזנו מגדל, וכך רש"י במשמעות כבישת מגדל. והנה אחידת במקום אחיזה במשמעות וכבוש ולכידה זו לשון ארמית, כמו שכבר הביא ר' בנימין מוספיא בהגהותיו על הערוך תרגום ולכוד לא ילכוד ומיחד לא אחיד, ותרגום אחוזת נחלה אחידת אחסנתא, שהיא היא המלה שבמסורת ר' אבהו. הרי לנו ראיה, כי החשמונאים בשם חדש שקראו לעיר מערי ארץ-ישראל אחרי נצחונם השתמשו בלשון ארמית, וזו עדות כמעט מפורשת שהם דברו ארמית. ואולם זו המלה אחידת שבמסורת ר' אבהו בנסחת הגמרא הבבלית היא חשודה מאד גם מצד עצמה וגם מצד שתי המלים האחרות של השם הזה. כי עצם המלה אחידת אינה טבעית לשם מקום, כי זה שם פעולה ולא שם דבר, וכמו שבאמת הערוך תרגם בעברית בפעל: אחזנו, וגם רש"י שתרגם כבישת הוא על כל פנים פעול, ואין זה נאות לשם מקום. ומצד שתי המלים שקודם המלה אחידת, זו המלה אחידת עוד חשודה ביותר. כי אם באמת השתמש השתמשו החשמונאים בהמלה הארמית אחידת, איך השתמשו בשתי המלים האחרות בצורה עברית? הלא בטבע הדברים היה להשתמש גם בחלק השני של השם בצורה ארמית ולקרוא אחידת מגדלא דשירא, או דצורה, כמו אחידת אחסנתא. חוש הלשוני של האדם, אפילו בלי שום כונה, מכריחו בכח טבעי לתת להשם צורה לשונית אחת ולא הרכבה בשם אחד בשתי לשונות יחד. אנו רואים איפוא, כי על-פי עצם נסחת גמרא בבלית, בלי שום עדות אחרת, חלק הראשון של השם שבמסורת ר' אבהו חשוד. אבל, יש עדות מפרשת כשרה, שזה החלק הראשון של השם הוא באמת משובש. כי השם הקדום הזה של קיסריה נמצא עוד בשני מקומות תלמודיים אחרים, ויותר קדומים מתלמוד בבלי, והם: תוספתה ותלמוד ירושלמי. ואפילו אם נאמר, כי המקור שבתלמוד ירושלמי הוא הוא המקור שבתוספתה, על כל פנים זה מקור אחד שנשמר בשני מקומות מתחלפים בצורה אחת. והנה בזה המקור, חלק הראשון של השם איננו אחידת אלא חומת. לשון התוספתה: תחום ארץ-ישראל פרשת אשקלון חומת מגדל שרשן דקיסריה ושרא דרור ושורא דעכו כבריתא וכו' (תוספתה שבי"ד, מהדו' צו"מ). וכך בגמרא ירושלמית: תחומי ארץ-ישראל פרשת חומת מגדול שיר ושינא דרור ושירא דעכו וכו' (שם פרק ט'). בשני המקורות האלה (שכמעט בכל שאר השמות יש שנויי נסחאות בין זה לזה, וגם בעצם שם זה בחלק השלישי אינם מסכימים, שבהתוספתה הוא משונה מהנסחה שבגמרא בבלית ובירושלמי הוא כמו בנסחה הבבלית), – שמהם מסכימים ובשניהם הוא לא אחידת, אלא: חומת. וזו המלה חומת, גם במהותה וגם בצורתה נאותה ומכונת לשתי המלים האחרות של השם. כי הוא שם אמתי ולא שם פעולה, וצורתה צורה עברית גמורה, וזה בהסכמה גמורה לצורת שאר שתי המלים של השם הזה. ואם נוסיף זו העדות הכשרה למה שכבר ראינו, כי גם בלי זה חלק הראשון של השם כמו שהוא בנסחה גמרא בבלית הוא חשוד כל כך, לא ישאר יותר מקום לשום פקפוק בדבר שהחלק הזה של השם שבנסחה הבבלית הוא משובש. והנה עלי להודות, כי גם הגרסה חומת אינה נקיה אצלי מכל חשד, כי קצת קשה בעיני שיקראו לכל העיר חומה, שאינה אלא שם לכותל המקיף את העיר. ואולי יש לראות רמז להגרסה האמתית של חלק הזה של השם בעצם דברי המסורה של ר' אבהו: "שהיא יושבת בין החולות ", ולכן אפשר שהשם האמתי שקראו החשמונאים היתה לא חומת מגדל וכו' אלא חולת מגדל וכו', ובאמת אנו מוצאים מלה זו בצירף לשמות ערים עוד במקומות אחרים במקורות התלמודיים: חולת של מחוזא, חולת של יבנה (תוספתה ערכ'), ובמשנה (שם ג' ב') בחולת המחוז, וכן חולת אנטיוכיא (ירוש' דמא' ב'), בפירוש מלה זו נחלקו המפרשים הקדמונים. רגמ"ה ורש"י פרשו סביבות העיר, מלשון מחול הכרם, והערוך פרש מקום של חול. ויותר נראה הפרוש הראשון, עיין המלון ערך חולת. זה השם חולת בא עוד בצורה אחרת, ביו"ד במקום ו"ו: חילת: אין מלמדין את הפרה אלא בחילת בלוד (תוספתה שבי' ג'), המצמיח על גבי ביצים ועל גבי חילת חייב (שם בלא א). ואין זו פשוט שבוש, אלא שתי צורות של שם אחד, ולא רחוק הדבר, כי במסורה של ר' אבהו היה השם חילת במקום חולת, ואחר כן נמחק ראשה של הלמ"ד וטען הסופר וחשב שזו דלי"ת, וכתב חידת, ואחר כן הוסיף סופר אחר אל"ף בראש המלה אם בכונה שחשב באמת שזו היא מלת אחידת אם בטעות, מפני שהיה בין לה והמלה חידת בבואה של איזו אות שנכתבה בטעות ונמחקה ונדמה לו שזו אות אל"ף. על כל פנים יהי איך שיהיה בענין השתבשות השם במסורת ר' אבהו, הדבר הוא למעלה מכל ספק, כי החלק הורדוס קיסריה היה חומת או חולת, – על כל פנים שתיהן מלות עבריות בעצמן ובצורתן. יש לנו איפוא בזה עדות מפרשת למעשה לשוני חשוב מאד מצד החשמונאים. עיר שהיתה נקראת בשם יוני, קראו הם בשם עברי. ובהיות שאין להניח, כי דוקא בעיר זו בלבד עשו כזאת, לכן יש להחליט בודאות גמורה, כי זה היה מעשה לאומי כללי, שכל מקום ומקום, עיר או כפר, שנקרא בזמן היונים בשם יוני, שנו הם את שמו וקראו לו שם עברי, אלא שמקומות כאלה בודאי לא היו רבים, ולכן לא עשה המעשה רושם מיוחד בקהל. והנה יש מקום לטוען לטעון, כי אפילו אם נניח, כי כל זה אמת, שהחשמונאים קראו למקום זה בעברית ולא בארמית, אין זו עדיין ראיה, שהם גם דברו עברית, כי הלא אפשר שאף על פי שדבר לא דברו עברית, בכל זאת, מקנאה להלשון הלאומית, קראו להערים שכבשו שמות עברים. ואני מודה, כי אין זה מן הנמנעות. הטבעית אינו יכול לקבל הנחה זאת. כי מה נפשך: מה היו החשמונאים? קנאים להלשון העברית או לא קנאים? אם לא היו קנאים להלשון העברית, למה קראו שמות בעברית? מדוע לא קראו בארמית, בלשון שדברו הם והעם כולו? ואם הם היו קנאים, ובמה שקראו בעברית ולא בארמית עשו מעשה של קנאה להלשון העברית, איך אפשר שהם בעצמם לא עזבו את הלשון הארמית והחלו לדבר עברית? איך לא עשו איזה מעשה בענין הדבור בלשון העברית לכל העם? ואם עשו מעשה כזה, לעזוב הלשון ולפעול שגם אחרים יעשו כך, איך לא הודיעו זאת שני ספרי המכבים? וגדולה מזו: אם גם עצם שנוי שם זה היה מעשה של קנאה להעברית, נגד הלשון שדבר כל העם, איך לא הזכירו גם זאת מחברי ספרי המכבים? ואין להשיב על זה, כי בעיני מחברי שני הספרים האלה לא היתה הלשון העברית חשובה, כי הלא הם היו בדעה אחת בכל דבר עם החשמונאים, ואם בעיני החשמונאים בעצמם היה הדבר הזה חשוב, אי אפשר שגם בעיניהם לא היה הדבר הזה חשוב. ובאמת, באותו מקום שנזכר השם העברי של קיסריה נזכרו גם שמות מקומות בלשון ארמית. קצת אלה השמות בודאי נשתבשו, כך תרנגולתא, במקומות אחרים תרנגול, אבל השאר באמת כך היה שמם בצורה הארמית. קצתם שמות מקומות בגליל, ששם כבר שלטה הלשון הארמית, וקצתם גם ביהודה, אך זה אינו ראיה, כי כל העם ביהודה דברו ארמית, אלא שבמקומות האלה ישבו אנשים מדברים ארמית, אולי שנתאחזו שם בזמן שהיתה הארץ שממה, כמו שכבר הזכיר זאת יחזקאל, או שנתאחזו שם אנשי גליל. והנה אנו רואים, כי אותם לא שנו החשמונאים בשמות עברים. מזה אנו לומדים, כי בכל קנאת החשמונאים ללשון האומה נגד לשון היונית, לא קנאו ביותר נגד לשון הארמית, ולכן אלמלא דברו הם ארמית בודאי היו קוראים גם את המקומות שהיו להם שמות יונים בשמות בצורה ארמית. ומה שהכרחתי למעלה על-פי אומד הדעת ועל סמך קריאת השם בעברית להעיר שקראוה היונים ביונית, מתקיים כמו כן במה שנראה בזמן הקרוב לזה. כי אנו מתקרבים עתה לזמן שיש לנו עליו עדיות רבות מפורשות אדות לשון הדבור של הצבור היהודי, כי נשמרו לנו עצם דבריהם של אנשים רבים, ולא בלבד מה שדברו בעניני תורה ומשפט ודין, אלא גם מה שסחו שיחות חולין בכל עניני החיים. מבעד לערפל הדורות אזנינו שומעות כמעט את עצם קולם מדבר לנו ואנו יודעים בודאות גמורה מה לשון דברו. ובין אלה הקולות של שיחה היה קול אחד בא לנו מתוך חצר המלכות של דור השני של החשמונאים בעצמם. אדות ינאי המלך מסופר לנו בגמרא בבלית (סוטה כ"ב:) לאמר: אמר לה ינאי לדביתהו: אל תתיראי מן הפרושים ולא ממי שאינן פרושים אלא מן הצבועים שדומין לפרושים שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס. והנה כבר נתבאר למעלה בראיות ברורות, שהמקורות התלמודיים מביאים כמעט בכל מקום את דברי האנשים בלשון אומרם, גם בענין השפה, אם נאמרו בעברית הדברים מובאים בעברית ואם בארמית – בארמית. והדבר הזה הוא ברור בפרט במקום שהמספר מספר מעשה בארמית, וכשהוא מגיע לעצם דברי האומר הוא פוסק ועוזב את הלשון הארמית ומביא הדברים בעברית. שם אין ספק ספקה שהדברים המובאים בעברית באמת כך נאמרו בעברית. וכך הדבר כאן. המספר מעשה השיחה בין ינאי ואשתו מספר בארמית, אבל עצם דברי ינאי הוא מוסר בעברית. אין ספק איפוא, כי אלה הדברים אמר ינאי לאשתו באמת בזו הלשון שהם כתובים עתה לפנינו. והנה כבר ראה רש"י, כי הדברים האלה של ינאי הם דברי צואתו לאשתו לפני מותו, וכך גם דעת החוקרים החדשים. אנו רואים איפוא, כי ינאי המלך ברגעים האחרונים של חייו, בשעה שאין בטבע האדם לדבר אלא בלשון שהוא רגיל בה, סח עם אשתו עברית. עוד הובאו דברים בעברית מינאי המלך, כעין מנאם קטן של סעודה שנאם להחכמים שהזמין אליו אחרי שובו ממערכות מלחמה בנצחון גדול: מעשה בינאי המלך שהלך לכוחלית שבמדבר וכיבש שם ששים כרכים והיה שמח שמחה גדולה וקרא לכל חכמי ישראל אמר להם אבותינו אכלו מלוחים בזמן שהיו עסוקים בבנין בית המקדש אף אנו נאכל מלוחים זכר לאבותינו. אבל כל ספור מעשה זה נראה שהוא קטע מן ספר דברי הימים של החשמונאים, ולכן אפשר לחשד, כי הדברים נאמרו בלשון אחרת והסופר כתבם בעברית. ועוד קול אחד אנו שומעים מזה הזמן, וזה הקול אם איננו מעצם חצר המלכות, על כל פנים מאדם קרוב למלכות, מאחי המלכה אשת ינאי המלך, הוא שמעון בן שטח. ממנו נשמר מאמר במסכת אבות, בעברו, ומלבד זה שיחה עם רוצח ברגעים של התרגשות עזה וקצף גדול, כשראה כמעט בעיניו מעשה הרצח ולא יכול לדון אותו למיתה, ושיחה ארוכה בעברית עם חוני המעגל וכן שיחה עם חברו יהודי בן טבאי (עי' כל זה בשיחות שמעון בן שטח בספר "אבות הלשון העברית"). כל אלה שיחות שעצם טבע שלהן מעיד עליהן, שכך יצאו מפיו של שמעון בן שטח. אבל, גם דברים בארמית הובאו משמו של ינאי המלך ואשתו ושמעון בן שטח במקורות התלמודיים. במקום אחד מספר, כי פעם אחת ישב שמעון בן שטח בסעודה עם ינאי המלך וסחו יחד ארמית. מעשה זה מסופר בשני מקורות, בתלמוד ירושלמי ובתלמוד בבלי, בשניהם בלשון ארמית, אך בנסחאות מתחלפות זו מזו. בירושלמי נאמר, כי היה מעשה שנצרכו הרבה מאות קרבנות לנזירים שבאו ירושלימה ובקש ר' שמעון בן שטח מינאי המלך שיתן הוא החצי משלו ואחר כך נודע לינאי המלך שרבי שמעון בן שטח לא נתן כלום, ויקצוף המלך עליו בשביל זה ויברח רבי שמעון בן שטח. לימים באו גדולי מלכות פרס לינאי המלך ובשבתם במסבת ינאי בסעודה שעשה המלך לכבודם אמרו לו זכורני שהיה כאן איש זקן והיה אומר לנו דברי חכמה, וכשספר ינאי מה שקרה לו עם שמעון בן שטח בקשו ממנו שיביאהו בחזרה וישלח ינאי המלך אחרי רבי שמעון ויבטיח לו כי לא יגע בו ויבוא ר' שמעון וישיחו יחד בארמית. ובבבלי נאמר, כי הסבה שבשבילה ברח ר' שמעון בן שטח היתה הריגת ינאי את חכמי ישראל והסבה שהביאו ינאי בחזרה היתה מפני שלא היה לו לינאי המלך אדם שיברך בסעודה. אבל כל ספור מעשה זה חשוד לפחות בצורה שהוא מסופר לנו. ההבדלים העיקריים בין הירושלמי והבבלי בסבת בריחתו של ר' שמעון וסבות הבאתו בחזרה מספיקות לתת מקום לחשד, וגם טבע עצם הדברים שמספר שסחו בשעת הסעודה עושה קצת קשה שנחשבם לאמתים, כי כמעט אינו מתקבל על הדעת שבחצר המלכות בסעודה יתוכחו באופן כזה בדברים כאלה, אף על פי שאין זה מן הנמנעות אצל השליטים בארצות המזרח, כי שיחות קצת דומות לזה בטבען יש רבות אצל הערבים בין האמירים והחליפים והליצנים שלהם. על כל פנים, המעשה כמו שהוא מסופר בשני המקורות אינו עושה רושם של מאורע אמתי של דברי הימים. ואם בכל זאת נאמר, כי אי אפשר שכולו יהיה בדוי ונרצה לקבל את עצם המעשה לאמת, עלינו לפשר בין שני המקורות ולאמר, כי סבת הבריחה היתה מה שמספרת גמרא בבלית וסבת הבאתו חזרה מה שמספרת גמרא ירושלמי, שהדבר נעשה בהשתדלות אנשים גדולים ממכלות פרס, ובהיות שמלכות פרס לא היתה כבר בעולם בזמן ההוא, צריך לאמר, כי הכונה בהמלים "מלכותא דפרס" היתה לאחת מהארצות שהיתה לפנים תחת מלכות פרס, ואולי התכונה בזה לארץ הדייב, שהיא גובלת בארץ מדי מזרחה, ואפשר ששמעון בן שטח נמלט שמה בעת הריגת הפרושים, כמו שהיתה ארץ הדייב מקום מנוס ומפלט לבני בית החשמונאים גם אחר כן בזמן הורדוס, ואחר כן באו אולי אנשים גדולים מחצר המלכות של הדייב שהיו בודאי בידידות עם ינאי ועל-פי השתדלותם נעתר להם והבטיח להם שלא יגע בו, וכששב שמעון בן שטח עשתה המלכה אחותו סעודה להאורחים ושמעון אחיה יחד. ואם כך היה הדבר, לא תמוה הוא, כי המלך ינאי ושמעון סחו בסעודה זו בארמית, כי הלא האורחים לא היו כלל יהודים, כי רק אחר כך, בזמן הילני המלכה, נתיהד בית המלכות של הדייב, והם לא ידעו כלל עברית, ובהיות שהלשון הארמית היתה עוד גם בזמן ההוא קצת משותפת לכל עמי המזרח, לכן בסעודה שהיו מסובים בה גם שרים נכרים סחו כלם בלשון ארמית. אבל מעשה אחד של שמעון בן שטח מוכיח לכאורה שלשון הדבור של המון העם של הצבור היהודי בימיו היה באמת ארמית. ברייתא מוסכמת מעידה, כי שמעון בן שטח תקן כתובה לאשה (שבת י"ד:), והנה דבר ידוע הוא, שנוסח כתובת האשה הנהוג בכל ישראל, יצאו הקראים, עד היום הזה הוא בלשון ארמית, ואין ספק בדבר, כי זה הנוסח הוא קדום, כי הוא נמצא בעינו במקורות התלמודיים הקדומים (תוספתא כתוב' ג', משנה שם ד' ועוד), ולכאורה אומד הדעת נותן, כי לא נתנסחה הכתובה בארמית אלא כדי שיבינו האיש והאשה במה הם מתחייבים זה לזו, ועל כרחינו עלינו לאמר, לכאורה, כי זו ראיה נצחת שבזמנו של שמעון בן שטח דבר רוב העם היהודי בארמית. ובאמת, הנוסח הארמי של הכתובה הלא אחת מהראיות שבהן מסתייעים ביותר כל אותם החכמים שהחליטו, כי בזמן ההוא כבר הצבור היהודי גם ביהודה ארמי בלשונו. ולא בלבד כתובת האשה, אלא גם שאר נוסחאות מעשי בית-דין ושטרות של משא-ומתן שבאו במקורות התלמודיים הקדומים, המוסמכים, רובם הם בארמית. כך שטר קבלת שדה (תוספתא ב"מ ט'), שטר מלוה (משנה ב"ב י"ב), ועוד. ואולם כל עצמה של ראיה זו ללשון הדבור של הצבור היהודי בנוי על יסוד רעוע מעיקרו. כי ההנחה, שבשביל זה נתנסחו כל אלה השטרות בארמית מפני שהיא היתה לשון רוב הצבור היהודי, אינה עומדת בפני מנהג ישראל למן אז ועד היום. בכל תפוצות ישראל נהוג הנוסח הארמי של הכתובה ושל הגט גם עתה, אף על-פי שרובו ככלו של הצבור היהודי אינו מבין ארמית אפילו באותן הארצות שהלשון העברית היא עודנה נחלת רוב הצבור. הסבה לזה היא, שכך הוא טבעו של הצבור היהודי לא לנגוע ולא לעשות שום שנוי בדבר מקובל מדורות קדומים. רק הקראים בראשיתם, שהרימו יד בהקבלה בכלל, דחו גם את הנוסח הארמי של הכתובה והגט ותקנו במקומה נוסח עברי. וכך היה הדבר בזמן שאנו עומדים בו. מכל המקורות התלמודיים אנו רואים, כי כל אלה הנוסחאות הארמיות הן נוסחאות קדומות באמת, ורגלים לדבר, כמו שכבר בארתי למעלה, כי אלה הנוסחאות נתנסחו עוד בתוך הגולה הבבלית על-פי עזרא וחבריו, שהם היו המשפטית של הצבור היהודי שם, ונתנסחו בארמית, מפני שזו היתה הלשון הרשמית של המלכות, והיה צריך שכל מעשי בית-דין בעניני נשואים ובעניני מקח-וממכר ואריסות וכיוצא באלה יהיו כתובים בלשון שמבינים פקידי המלכות, כדי שיהיה להם כח חוקי. אלה הנוסחאות הרשמיות הובאו על-ידי עזרא ובית-דינו אחר כך גם ליהודה, וכך נקבעו גם שם, וכך היו נהוגים אחר-כך דור אחר דור, מפני שכבר נקבעה אצלם הנטיה לא לנגוע בדבר מקובל. וראיה ברורה לזה היא, כי נוסח שטר אחד שנתקן בעיקרו בארץ-ישראל נתנסח באמת בעברית. זה השטר הוא הפרוזבול. את השטר הזה תקן הלל, והמשנה בעצמה מסרה לנו את גוף נוסחתו, וז"ל: זה אחד מהדברים שהתקין הלל וכו' וזה גופו של פרוזבול מוסר אני לכם פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני ופלוני, שכל חוב שיש לי אגבנו כל-זמן שארצה (שבי' ג'), הרי נוסח שטר שנולד בארץ-ישראל והוא נתנסח לא בארמית, אלא בעברית, אף על פי שמי שהתקין אותו ונסח אותו היה בעצמו בבלי ולא היה נזהר לא להשתמש בלשון שהיתה על כל פנים לשון הדבור שלו עד בואו לארץ-ישראל ונשמרו דבורים בארמית גם מימי שבתו בארץ-ישראל. אך אותם השטרות שארץ מולדתם היתה בבל נתנסחו שם בלשון המלכות של הארץ שם ובנוסחה זו הובאו לארץ-ישראל על-ידי עזרא ובית-דינו, ובנוסחה מקובלה זו נשמרו גם אחר-כך בלי שנוי בשפת הנוסחה. וגם נוסח הכתובה הוא, בלי ספק, נוסח קדום עוד מימי הגולה בבבל, שנעשה בעיקרו בבית-דינו של עזרא, ומה שנאמר במקורות התלמודיים, שהובאו למעלה, כי שמעון בן שטח תקן כתובה לאשה, אין הכונה בזה שקודם שמעון בן שטח לא היתה כל כתובה נהוגה בישראל, אלא, שבהכתובה הנהוגה מקודם תקן הוא דבר חדש, ולתיקון זה נסח גם הנוסחה. והדבר מבואר בפרוש בתוספתא (כתוב' י"ב), וז"ל: בראשונה שהיתה כתובתה אצל אביה והיתה קלה בעיניו להוציאה התקין שמעון בן שטח שתהא כתובתה אצל בעלה והיה כותב לה כל נכסיי דאית לי אחראין וערבאין לכסף כתובתיך. וכך בגמ' שם (פ"ב:), וז"ל: בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים וכו' ועדיין כשהוא כועס עליה אומר לה טלי כתובתיך וצאי, עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שיהא כותב לה כל נכסיי אחראין לכתובתה. שני המקומות התלמודיים האלה מעידים עדות שאין לפקפק באמתותה, שגם קודם שמעון בן שטח היתה כתובה נהוגה בישראל, ושמעון בן שטח תקן בה, בזו הכתובה, תקון חשוב, שלא תהא האשה קלה בעיני בעלה לגרשה, ודבר טבעי הוא, שהמלים שהוסיף שמעון בן שטח לתוך נוסח הכתובה הנהוג מזמן קדום נתנסחו גם הן באותה הלשון שכל הכתובה היתה מנוסחת בה, – היא הלשון הבבלית, הארמית. י. לשון חכמים; עברית בבית המדרש מכאן ואילך הקולות של הדבור בעברית שנשמרו מהזמן ההוא הולכים הלך ורב. החלק הגדול בהם דברי חכמים, אך לא בלבד דברי משאם-ומתנם בהלכות ואגדות בבית-המדרש, אלא גם שיחות חולין שלהם במקרים מתחלפים במעשי יום יום, בשבתם בביתם ובלכתם בדרך, בשעות של שמחה וברגעים של צרה ויגון, וזהו מה שמוכיח, כי זו הלשון שבה נשמרו לנו השיחות האלו היתה באמת לשון הדברו הרגיל שלהם. ולא עוד אלא שפעמים אזנינו שומעות פתאום בת-קול של שיחה בעברית מתוך העם, מפי אנשים ונשים וטף, כל זה נשמר לנו בהמקורות התלמודיים מהזמן ההוא, ואחר כל האמור למעלה בזה הענין אין יותר מקום לפקפק אם באמת נאמרו כל אלה הדברים בזו הלשון בעצמה שבה הם כתובים לפנינו בהמקורות הנזכרים. ואנו עומדים כעת בעצם זמנה של אותה הלשון העברית, שתחלתה ראינו בספרים האחרונים של המקרא ובספר בן-סירא, ובזמן שאנו עומדים בו עתה הגע הגיעה למרום תקפה ויפיה. בכל היותה בעיקרה אותה הלשון שדבר העם כלו בימי המלכים והנביאים השתנה השתנה עתה גונה ולבש לבשה צורה חדשה. את זו הלשון קרא אחד מחכמי הדורות הבאים, הוא רבי יוחנן, לשון חכמים, מפני שבימיו היתה כבר באמת כמעט רק לשון חכמים בלבד. ורב העם כבר השתמש בדבור הרגיל בלשון הארמית, והלשון בצורתה העתיקה שבה כתובים ספרי המקרא קראו חכמי התלמוד לשון תורה. ואחרים קראו להלשון בצורתה החדשה לשון המשנה, מפני שהלשון בצורה זו נשמרה לנו בפרט בהמשניות המתחלפות שנשמרו לנו מהדורות ההם, ובזה השם החזיקו גם חכמי זמננו. אבל, אם אין ספק בדבר, כי הלשון הארמית, שהיתה בזמנים ההם לשון שפשט שמושה כמעט בכל העולם המזרחי ובכל עניני משא-ומתן, פעלה פעולה גדולה על הלשון העברית, ופעולה זו היתה בודאי אחת הסבות להצורה החדשה של הלשון העברית, כמו שהיא נגלית לפנינו במקורות התלמודיים של הזמן ההוא, אף על פי כן ההחלטה, כי זו הלשון אינה אלא תרגום הלשון הארמית, או אינה אלא לשון ארמית מעוברת, היא ממש כאלו יחליט אדם שהלשון הגרמנית בימי הומבלד אינה לשון חיה, טבעית, אלא תרגום הלשון הצרפתית, או אינה אלא לשון צרפתית מגורמנת, מפני שהיו בה בזמן ההוא לא בלבד הרבה מלים צרפתיות אלא מבטאים ודבורים בצרפתית הרבה היו נהוגים בה, והרבה מאד דבורים ומבטאים היו מתורגמים מצרפתית, כמו שצוחו על על זה חכמי הלשון הגרמנית בדור ההוא. לרגע אחד נדמה, כי החורבן השני הגדול של האומה כאלו לא נגע כלל בלשון לרעה. ציון, שדה נחרשה, ממקום המקדש שועלים יוצאים, אך מיבנה, מברור חיל, מלוד עוד קולות הלשון בכל תקפה ויפיה עולים באזנינו, ואולי מי שמטה קצת אזן קשבת ישמע מבין הקולות החיים האלה בת-קול מחרדת המנהמת ואומרת כי גזר-דינה של הלשון נחתמה וימי גסיסתה ממשמשים ובאים. כי כל הימים שחומת ירושלים עמדה, היא היתה גם חומה להלשון העברית בפני צרתה, הלשון הארמית, ובנפלה עם הקנאים האחרונים נפלה גם חומת הלשון העברית ואין מציל. אבל, לעת-עתה אנו שומעים את כל חכמי הדור הזה ושלאחריו, לא לבד נושאים ונותנים בעברית בדברי הלכה בבתי-מדרשיהם, אלא שחים שיחות חולין בעברית ביניהם ובין עצמם וגם עם עבדיהם ושפחותיהם ועם אנשים מהשוק בענינים מתחלפים מעניני החיים, ורק במקרים מעטים אנו שומעים מהם דברים בארמית. אך זה היוצא מן הכלל מוכיח, כי כל הנאמר בשמם בעברית, כך באמת יצא מפיהם בעברית; והוא גם מקיים שוב מה שכבר העירותי כי רובם ככולם לא היו קנאים להלשון העברית, ומה שדברו עברית, זה היה לא מפני שרצו לדבר בזה הלשון, אלא מפני שזו היתה לשונם הטבעית, אך בכל מקרה שבא לידם לא נמנעו מלדבר ארמית. בודאי, זה מעשה שאינו ראוי לתהלה ביותר, ורגלים לדבר, כי אלמלי היו קנאים להלשון כמו שהיו קנאים להתורה, היה גם זה מתקים בידם, ומי יודע, אולים נצלה הלשון העברית בדבור פה מגזר-דין הכליה שכבר רחף עליה. אבל, לפחות, בדבר הזה אנו יכולים לסתום פיות הטוענים, כי הדבור העברי של חכמי הדור היה דבר מלאכותי בכונה, לשם שמים. ואולם כמו שאין ספק בדבר, כי בדור הזה עוד היתה השיחה בעברית נהוגה לא בלבד בין החכמים גם בעניני הויות העולם, אלא גם בקרב חלק גדול מהמון העם, כן ברור הדבר, כי הבגידה בהלשון הלאומית הלכה עתה הלך והתפשט בתוך העם בפסיעות גסות כל-כך, שהדבור בעברית חדל להיות המעמד הטבעי, של אדם בישראל, שאין בו זכות מיוחדת בו, והתחיל להיות בעיני חכמי הדור למעשה טוב, ומצוה, שהעושה אותה ראוי לשכר טוב כמו בעד שאר המצוות שאדם מישראל חיב בעשייתן לשם מצוה. את זאת אנו שומעים מתוך מאמרו היפה של רבי מאיר שאמר, וז"ל: כל מי שקבוע בארץ-ישראל ומדבר בלשון הקדש ואוכל פירותיו בטהרה וקורא ק"ש בבקר ובערב, יהא מבושר שבן עוה"ב הוא (ירוש' שקל' ג, ה). ואם כך, רבי מאיר שאמר שהמדבר בלה"ק מובטח לו שהוא בן עולם הבא, אחרים מחכמי הדור ההוא על אחת כמה וכמה, שאף על פי שדבורם הרגיל היה עוד בעברית, התרשל התרשלו מקנאה להלשון ולא עשו כלום לרחק את הסכנה אשר רחפה עליה, ובודאי היתה השעה האחרונה של חיי הלשון בדבור פה ממהרת לבוא אלמלי קם לה מושיע בהגדול בחכמי ישראל בדורות ההם, הוא רבי יהודה, המכונה רבי סתם, מסדר המשנה, שבמעשהו הגדול בענין הלשון בביתו האריך את חיי הלשון העברית בדבור פה לימי דור אחד. רבי זכה לתורה וגדולה כאחת. לא בלבד שהיה גדול בתורה, אלא היה גם גדול במעמד המדיני. הוא היה נשיא בעמו ומקורב למלכות המושלת בארץ-ישראל, וכל מעשיו ומנהגיו ודבר צוואתו לבנו, כלם מעידים עליו שהיה לו חוש מדיני עמוק, ודבר טבעי הוא שהוא, כמו נחמיה בשעתו, חש כמה גדולה הסכנה להנפש הלאומית מעזיבת הלשון הלאומית, לשון האבות, בדבור פה, ויתן ארשת שפתים להרגש הזה במאמרו המפורסם, שקרא בו תגר על המדברים ארמית: בארץ-ישראל לשון סורסי למה או לשון הקודש או לשון יונית (סוטה מ"ט:), ואע"פ שאין הדבר מפורש, מכל מקום אין ספק שבמה שאמר או לשה"ק או יונית, היתה כונתו שהלשון העברית תהיה לשון הדבור הרגיל ליהודים ביניהם לבין עצמם ולשון היונית למשא-ומתן עם לא-יהודים ועם המלכות. ורבי היה נאה מקיים כמו שהיה נאה דורש וישלט את הלשון העברית בתוך ביתו שלטון גמור עם שגם אמתו לא בלבד שהיתה שומעת עברית אלא שזו היתה לשונה הרגילה ודבר דברה עברית צחה ויפה. אבל כיון ששקע שמשו של רבי כהו פתאום בבת-אחת קרניה האחרונות של הלשון העברית בדבור פה והלשון הסורסית התחילה נדחקת בכח עז גם אל תוך בית-המדרש, שהוא היה עד כה על כל פנים כמעט כלו עברי. ומסבות הענינים גרמו, שאדם גדול אחד של הדור הזה, אדם שבחריפות השכל ובמעוף הרוח היה אולי גדול מרבי עצמו, הוא, בכונה או שלא בכונה, נתן יד להפשיעה בלשון האבות; הוא פתח לפני צרתה הסורסית שערי בית-המדרש ונתן לה להלזו כח לדחק מעט מעט את הלשון הלאומית גם ממשגבה האחרון הזה. בין כל תלמידיו של רבי לא היה אחד כל כך חריף השכל כל-כך בעל רוח שירית כאותו התלמיד הבבלי בן אחותו של ר' חייא, שנקרא אחר-כך רב – סתם. כשעלה זה התלמיד עם דודו ר' חייא מבבל ובא לבית-מדרשו של רבי, והוא עודנו רך בשנים, הסביר לו רבי פנים ויזמינהו אל שלחנו לסעודה ויושיבהו בשורות הראשונות של תלמידיו. אך לא עברו ימים מועטים וזה התלמיד הבבלי, שהיה, כמו רוב הבבלים, קנתרן, התחיל מקפח את רבי ותשובות חריפות, עד שהיו זקוקים של אש יוצאים מפיו של התלמיד הבבלי לפיו של רבי, ולא תמוה הוא שמעט מעט נולדה טינא בלבו של רבי על התלמיד הקנתרן, וכשמת ראש הסדרה בישיבתו של רבי לא נתן רבי משרה זו להתלמיד הבבלי, אף על פי שהוא היה ראוי לה אולי יותר מכל יתר תלמידיו. ואולם גם את נפשו של התלמיד הבבלי נוכל להבין, כי חש עלבון ועול במעשה זה של רבי, והחליט לשוב לארץ מולדתו בבל; ורבי, שבעינו הפקוחה ראה כי מהתלמיד הגדול הזה סכנה נשקפה לארץ-ישראל, לא נעתר להשתדלותו של ר' חייא בפניו שיתן לבן אחותו סמיכה לדין ולהורות בבבל, אך הבבלי החריף לא נרתע לאחוריו ולא נפל לבו בקרבו לילך לסורא, ויכונן שם ישיבה ובגודל חכמתו וחריפותו וברחב דעתו ומעוף רוח גדלה תפארת ישיבתו מהרה מעל לישיבת בן דורו שמואל בנהרדעא ומכל קצוי בבל נהרו לישיבה החדשה מאות ומאות תלמידים, ובכח הדברים נהיתה ישיבתו של רב בבבל כעין צרה לישיבתו של רבי בארץ-ישראל. ואם רב בעצמו עוד לבו היה נוקפו להוציא מפיו איזה דבר נגד ארץ-ישראל, הנה הרוח ששלט בישיבתו נתגלה בתלמידו המובהק, שאמר בפרוש: כל הדר בבבל כאלו דר בארץ-ישראל (כתוב' קי"א). ולא התקררה עוד דעתו בזה עד שאמר עוד: כל העולה מבבל לארץ-ישראל עובר בעשה (שם ק"י:). וזה לא היה דרשה בעולם, או אפילו מאמר להלכה בלבד, אלא זה היה בכונה של הלכה למעשה למנוע את התלמידים עד כמה שאפשר מלעלות לארץ-ישראל, וכשאחד מתלמידיו של רב יהודא, הוא ר' זעירא, רצה בכל זאת לעלות לארץ-ישראל, היה מוכרח להשתמט מפני רב יהודא, להתגנב ממנו. ומי שהוא בקי קצת בטבע האנושית של האדם ראה יראה, כי רב, במעמד נפשי זה, לא היה עלול ביותר לקנא קנאת הלשון של ארץ-ישראל נגד הלשון הבבלית, והתיר את הרצועה, – ולא בלבד שכמעט כל שיחותיו, בביתו, על שלחנו, עם בני ביתו, הם בלשון הבבלית, אלא גם משא ומתן בהלכה אנו שומעים ממנו בארמית. הן, אמנם, בן דורו הזקן ממנו, שמואל ירחינאי, כבר קדמו בכל זה וסח ארמית עם אריסו (ב"ק צ"ב.) וגם עם רב יהודא תלמידו (פסח' ג'), וגם במשא ומתן של הלכה ודברי חכמה. אבל, שמואל היה בכלל אדם אשר רק השכל ולא הרגש היה שולט עליו והיה יותר שועה בשבילי הרקיע ובדיני ממונות וכיוצא בזה מבדברים המסורים ללב. הוא היה בבלי, ומעולם אולי לא שאף אוירה של ארץ-ישראל, אבל רב היה גדול הרגש, כמו שהיה גדול השכל, רוח שירה אמתית היתה מפעמת בקרבו, ושלט במליצה העברית בכל לא עמד בנסיון של טבע האנושית ושערי בית מדרשו נפתחו לרוחה להלשון הארמית, ובהיות שאחרי מותו של רבי הלך הצבור היהודי בארץ-ישראל הלוך ודל והצבור היהודי בבבל הלך הלוך וגדול בכמות ואיכות, הלכה מעתה גם הלשון הארמית הלוך וגבור גם בארץ-ישראל לא בלבד בשוק, אלא גם בבית המדרש, ומדור לדור יותר ויותר אנו שומעים את קול הלשון הארמית מטרטר גם בתוך כתלי בית המדרש, וקצו של הדבור בעברית הולך ומתקרב גם בארץ-ישראל. עוד אנו שומעים גם עתה, במשך דורות אחדים, תלמידי חכמים סחים עברית גם בינם לבין עצמם ופעמים גם אנשים מהמון העם, ובמשא ומתן של הלכה, עצם ההלכה נאמרת על-פי רוב בעברית והמשא ומתן פעמים שמתחיל בעברית ועובר לארמית ומחליף שנית וחוזר חלילה, אך בכלל, השעה האחרונה קרובה. ועוד מעט, עוד דור אחד, והלשון העברית מתה בדבור פה. אבי היה חיט עני. הוא היה יהודי פשוט, ירא אלהים וזהיר במצותיו, גם בן-תורה במדה ידועה. זוכר אנכי שאבי היה אוהב לספר לילדיו, כי בקרב משפחתו היו לפנים לא רק חיטים וסנדלרים, כי-אם גם מלמדים ומופלגים בתורה. עוד היום זוכר אנכי את נגוניו המלאים תוגה, שעל-ידם היה מטעים בשעות עבודתו לקוטים ידועים מפיוט ומסדר תפלות השנה. ביחוד היה אבי אוהב לשורר "כל נדרי", "ובכן תן פחדך", "וכל מאמינים", ומתאמץ לחקות קול חזן ידוע בשם "חיים כנור". הד הנגינה העצובה הזאת ישמע באזני עוד עתה, גם בשעה שהנני יושב בבית הזמרה ומאזין לשירי עם נכר. אבי היה חוזר על הכפרים ועל אחוזות "הפריצים" לבקש שם מלאכה. ואם אך מצאה, היה עובד יומם ולילה, עובד עד כלות כחו ועד כבות אור עיניו. אף רגע אחד לא היה מסיח את דעתו מאשתו ומילדיו. הוא היה בעיניו הטפל, ובני-ביתו – העיקר. בכל אותם הימים שהיה עובד בבתי נכרים מביא אל פיו כל אוכל מבושל, מלבד פת קיבר ומים חמים. אולי חפצתי לצייר כיום את צורת אבי על הבד, את חוטמו הגבנוני, את סנטרו החד, את זקנו הדל, את עיניו הטרוטות, את גופו הכחוש ואת קומתו הכפופה, אז הייתי מוסר להרואים רק ציור של בריה מוגת-לב, ציור של צל אדם. אולם את האור המיוחד שהיה נוצץ לרגעים ידועים בעיני אבי, את בת-השחוק הנעימה, שהיתה מרחפת לפעמים על שפתיו החורות, ואת ארשת-פרצופו המיוחדת, – זאת לא אוכל, לא אני ולא צייר אחד, לתאר כמו. האמנות הציורית מוסרת לעין הרואה רק את צורת הדברים, אבל לא את פנימיותם; רק את הקליפה, לכל היותר את חזיונות הנשמה, אכל לא את נשמת הנשמה. אמי היתה יהודית פשוטה וצנועה. גם קרוא וכתוב לא ידעה. בנעוריה היתה יפה מאד. זה היה יופי של אשה עבריה, שלא ידעה וגם לא שמעה מעולם כי יפה היא. אמי לא התבוננה מעולם אל יפיה שהיה נפלא במינו. ראי לא היה בבית הורי, ואמי גם לא הרגישה מעולם כל צורך בכל אשר כזה. שערותיה השחורות היו תמיד מסותרות תחת צעיפה הלבן, ובכל פעם שהיתה נכונה להעביר עליהן מסרק, כסתה מתחילה את "הספרים הקדושים" (בבית אבי, למרות שהיה עני מדוכא, נמצא ארון לא-גדול מלא ספרים, אשר הוקירם כבבת עינו), לבל יראו, חלילה, את פאר ראשה. אזניה לא שמעו מעולם חלקות, חלקות אשר בלעדן אין "האשה של העולם" יכולה לחיות ולהתקיים אף שעה אחת. בית הורי היה צר וקטן, בכל-זאת שררו נקיון וטוהר בכל זויותיו. הילדים, אחי ואחיותי, שהיו רבים בבית, היו תמיד מכובסים ולבושים בגדים שלמים ונקיים. ידי אמי היו תמיד מלאות עבודה ואף רגע אחד לא נחו. לעולם לא אשכח את השחוק המאושר שהיה מרחף על שפתי אמי בשעה שהיתה משתעשעת את יונקי שדיה, את צפצופיה ופטפוטיה הרכים והנעימים, את חקוייה המלאים ילדות רעננה, את עיניה המאירות והמפיקות תוגה ומיוחדת במינה ואת השלוה הקדושה שהיתה שפוכה על פניה החורות מעט. בשעה שאנכי מעלה בזכרוני את אמי ואת אחד מילדיה על ברכיה, אז רואה אנכי בעיני רוחי את ה"אם", אשר לפניה ישתחוו כל האמנים הפייטנים, אז, רק אז, אבין, אשיג את כל הקסם ואת כל ההוד העליון שבציור כזה. אולם הציירים הגדולים, אשר שאפו כל ימיהם לתאר את הטפוס העליון של ה"אם", המה לא זכו לראות יופי צנוע בכל זיוו הנשגב ובכל מנוחתו הפנימית, כאשר ראתה עיני אני בפני אמי. עיני הציירים רואות על-פי רוב רק יופי חצוף, או יופי מתכסה במסוה הצניעות, יופי שכבר חללוהו עין רואים, עין המתאוים. כי היופי שעינים חושקות ראוהו וחמדוהו, כבר הועם והורד מקדושתו. יודעים אנחנו, האמנים, לתאר כמו את אברי גופה של האשה; נקל לנו לצייר שמלותיה, כפליהן וקמטיהן בכל קויהן, וגם את העדיים והתכשיטים התלוים עליה; אולם קצרה ידנו לתפוס ולקבוע על הבד את טוהר נפשה, את רגשותיה, רגשות אם, את אותה הצניעות ואת אותה התמימות שיש בהן הוד עולמים, – בקצור: את נפש היופי. היופי ממין הזה איננו יכול להתרגם כל צרכו בעזרת המכחול והצבעים. האמן שהוא מנסה את כשרונו לתאר את הנפש שביופי נמצא תמיד בבחינת "צייר ושייר". אבי האמין, לא אדע מדוע, כי נוצרתי לגדולות. תקותו היתה חזקה כי אהיה לרב וגדול בישראל, ואמי הגדילה עוד בתקותיה ובחלומותיה לעתיד. לכן אין כל פלא אם אבי העני לא למדני מלאכתו הוא, למרות אהבתו אותה. עד השנה השלש-עשרה לימי חיי למדתי בחדר מלמדים, ואף כי לא הייתי מתמיד בלמודי, בכל-זאת ראיתי בהם ברכה. ובצאתי מחדר מלמדי נכנסתי לבית-המדרש ועתותי נמסרו לידי. בבית-המדרש הייתי יושב אמנם בכל יום מן הבוקר עד שעה מאוחרת בלילה, אך לא הרביתי ללמוד ולהגות בספרים. כמעט בהבל ובבטלה הייתי מבלה שם את זמני. עצל לא הייתי מטבעי וגם נפשי לא געלה בתלמוד ופוסקים, אך איזה געגועים פנימיים, איזו שאיפות עמומות היו מסיחים את דעתי מהגמרא, שהיתה מונחת לפני בכל מלוא ארכה. נפשי שאפה למרחביה, והאותיות המתות לא יכלו למלא את צרכיה, אשר אך זה החלו להתפתח. ויהי בכל עת אשר התגבר עלי השעמום, הייתי מצייר בעט-עופרת צורות שונות על גליון נייר. בחשק מיוחד הייתי מצייר את צורותיהם של השמש, של הפרוש ושל הגבאי הקנאי ועז-הפנים, אשר בבית-מדרשנו. את הצורות האלה, אשר היו מעוררות בי מורא ופחד או בוז וגועל נפש, הייתי מצייר בכל פעם בנוסחא אחרת; הגדלתי את כעורן והוספתי על נולותן הטבעית. מלאכתי זאת היתה בעיני עצמי כמין מעשה-נערות, כדבר שיש בו להתביש בפני זרים. אנכי: פעם אחת ישבתי בבית-המדרש בליל חורף. הבחורים אשר למדו בו כבר ישנו על הספסלים, על התנור ועל השולחנות. בחוץ היתה רוח סועה, אשר קול שריקתו חדר מבעד החלונות והדלתות. את החשכה אשר בבית האירו רק נרות-חלב אחדים. הצללים טפסו, דלגו כבריות משונות, אשר הפילו עלי אימה, ופעם כשלדים יבשים. בראשי היתה ערבוביה משונה: גזרי סוגיות של דיני נפשות, טומאה וטהרה; בתים בודדים מהשיר "הדעת והמות" של אד"ם הכהן, ועוד קרעים שונים מספרי "השכלה", אשר קראתי "בגנבה". אולם לבי היה מלא רגשות, ודמיוני – מחזות מחיי הכרמל והשרון. ביום ההוא קראתי את הספור "אהבת ציון". תמונת תמר לא סרה מעל עיני. אויתי, חמדתי את יפיה. זמן רב ישבתי שקוע במחשבותי ורגשותי. הייתי חולם בהקיץ. נשאתי את עיני מעל הגמרא הפתוחה לפני, והנה – בפנה אצל ארון-הקודש תמר נצבת כמו חיה בכל הוד קומתה: שערותיה השחורות פזורות על כתפותיה, עיניה מאירות כאבני-שהם ושחוק נעים ומלא עדנים מרחף ומשתעשע על שפתותיה – אלמוגים… היא עומדת ורומזת לי… ושמלותיה נופלות מעליה לאט לאט. גופה הערום נגלה אלי בכל הוד קסמו… רעד עובר בכל יצורי גוי וראשי סחרחר עלי. פתאום חרג אחד השולחנות ממסגרותיו, אחד הנרות הדועכים כבה, קול הסופה בחוץ ונחרת הבחורים בבית עולה בלול באזני – והתמונה נעלמה. ראיתי רק את הפרוכת והארי המוזר השזור עליה. עוד הפעם דומיה. מחי ישן כנדהם, רק לבי ער ואני שומע את דפיקותיו. הוצאתי גליון נייר לבן מבין דפי הגמרא ואתאר עליו את תמר בעינים חולמות ומלאות געגועים ותאות-נפש. לא שמעתי עוד את יללת הרוח, לא ראיתי עוד את הצללים הבולעים את הבימה, כי כל חושי היו נתונים אל התמונה, אשר ציירתי בעט-עופרת… והנה פתאום יד נגעה בי… התעוררתי… נבהלתי. את תנחום הפרוש. הרגשתי את ידו הקרה והלחה. זו היתה צומת גידים מכוסים עור קמוט וצמוק כקלף ישן. עיניו היו ממולאות מין חומר עכור, בלי אישון ואור חיים; פיו – בלי שנים, קדקדו המחודד – בלי שער, וכולו נגלה אלי כצלם-בלהות. בשרי סמר מפחד. – מה אתה עושה? מנוול!… שקץ, מומר להכעיס… על הגמרא… ובמקום קדוש… שמעתי רק את קולו, קול עמום ומפיל אימה, כקול היוצא ממעמקי קבר, אולם את דבריו, מוסרו וקללותיו לא שמעתי… לא הרגשתי גם את ידו הצנומה, אשר נחתה על לחיי… רק שביבי אש מכל המראות והצבעים רקדו מול עיני… צלמו התפוגג בצללי-הבית, ובתוך העלטה פורחות ובוערות האותיות שעל לוחות ארון-הקודש, והאותיות מצטרפות למלים: "לא תעשה לך פסל"!… אחד מהציורים אשר עשיתי בעט-עופרת נתגלגל ובא במקרה לידי בעלת-אחוזה פולאנית ושמה סלובצקיה. היא היתה בתולה זקנה ועשירה מאד, קמצנית עד לשגעון. טוב היה לה, כי ינקרו את שתי עיניה, מאשר תתן מכספה לזר אף פרוטה אחת; אולם לפעמים בהתגבר עליה שגעונה היתה גם ותרנית ופזרנית בלי כל חשבון. את הכלבים והחתולים אהבה יותר מקרוביה וגם מנפשה היא. באחד הימים נמאסו עליה בעלי החיים האלה, אשר בחברתם בלתה את ימיה ולילותיה, – ותשליכם מעל פניה באין חמלה. ואז החלה לתמוך בכספה ביד ציירים וציירות, אשר מצאו חן בעיניה. אבי היה בא מזמן לזמן אל אחוזתה, שהיתה לא רחוקה מעירנו, לתקן את בגדי עבדיה ומשרתיה. והנה קרה הדבר, שמבין אחד הספרים, שהיה אבי נושא אתו בתיק הטלית ותפלין, נפל אחד מציורי, צורת "התקיף" של קהלתנו, ונתגלגל ובא לידי סלובצקיה. ויהי כראות הפולנית את ציורי זה, ותצחק בקול רם ותקרא: הלא זה הוא היהודי "התקיף"! בעטי הארכתי את חוטמו הכפוף ועקמתי עוד יותר את גבו המעוקל. גוזמא ציורית זו מצאה חן בעיני הבתולה הזקנה, אשר היתה מלאת חימה על היהודי הנצחן, שפגע פעם בכבודה. – מי הוא הצייר האמן, – שאלה סלובצקיה את אבי – אשר ערך דמות כל-כך נכונה להכלב הזקן הזה? – בני הבכור – ענה אבי, ולבו מהסס בו מבלי דעת מדוע. – הגד לבנך, כי בעל כשרון גדול הוא, וסופו להיות צייר נעלה… – צייר? חלילה! – קרא אבי וחיל אחזו, כאילו השמיעוהו דבר נורא – בני הוא למדן גדול והיה יהיה לרב בישראל… סלובצקיה שחקה בקול גדול ותקרא: – לו תשמעני, משה'קה, ותשלח אלי את בנך, והיה אם ימצא כשרונו חן בעיני ואשלחהו על חשבוני לחוץ למדינה, למען ישתלם שם בחכמת-הציור ותתימר פולין בכבודו… – קטנתי גבירתי הבהירה, מחסדיך… אנחנו הננו יהודים פשוטים ומחזיקים בדת אבותינו… – לא האמנתי, כי אתה, משה'קה החייט, תמאן לקחת חסדי זה. הלא כאשר יהיה בנך לאחד הציירים הגדולים ועשה עושר רב, ואת הכסף הלא יאהבו כל היהודים! – רב תודות לך, גברתי רבת-החסד, על כל הטוב אשר את אומרת לעשות לבני, אבל אנו אין לנו חפץ בעושר, גם במועט הננו מסתפקים… – כן, מבינה אנכי מה חפצך… אתה חפץ, כי בנך יהיה לסרסור, למלוה ברבית, כי יהיה נוכל ועלוקה… עקשנים הנכם היהודים וכפויי טובה. – חלילה, חלילה, גבירתי הרוממה, – לא זה חפצי… הן גם אני הלא אינני עלוקה… – למה לי לגבר עם הדיוט כמוך? – קראה סלובצקיה בקצפה – אראה את בנך ואדבר אתו, והוא יבין לרעי. הפולאנית קיימה את דבריה. היא באה העירה ותקראני על-ידי אחד ממשרתיה לבוא אל ביתה, שעמד בגן גדול ומלא פרחים מגודלים ורבי-קומה, אשר היה נעול בפני כל היהודים של עירנו. אנכי, אף כי לא ידעתי מה חפצה, בכל-זאת לבשתי בגדי-שבת, ואמהר לבוא אליה. סלובצקיה קבלתני בחבה יתירה ותושיבני על כסא רך ממול פניה. גמגמתי בלשוני ולא ידעתי לבחור מלים פולניות, שלא רב היה מספרן באוצר זכרוני, אולם היא הוסיפה להסביר לי פניה ולשונה, ותהלל את יפיי בפני. היא העבירה את ידה הצנומה על קוצות ראשי ועל חלקת צוארי, כאשר היתה רגילה לפנים לעשות לכלביה וחתוליה אהוביה. כבן שמונה-עשר הייתי אז, ובפעם הראשונה בחיי שמעתי, כי יפה אנכי. נעים היה לי עד מאד לשמוע דבר זה, אם כי הדברים יצאו משפתים נובלות. – היש אתך, בחור, מציוריך? – שאלתני סלובצקיה. מששתי את צלחת-בגדי, ואמצא בה ציורים קמוטים אחדים. בבושת-פנים הגשתי אותם לידה. היא הסתכלה בהם מקרוב ומרחוק, כבקיאה בדבר, ותקרא בהתפעלות רבה: – אכן כשרון גדול יש לך לצייר צורות, סקירתך חדה תופסת את הקוים הדקים המיוחדים שבפני כל אדם. אף כי לא הבינותי היטב את כל דבריה בכל-זאת מלמלתי בפי מלים בודדות, שהיו מכוונות להביע תודה. – מדוע אתה מצייר רק פני גברים? – סלובצקיה נעצה בי את מבטה החודר. – יען, יען כי… גם אנכי בעצמי לא אדע… בפני הנשים לא הסתכלתי מימי היטב. תשובתי העירה צחוק מוזר על פניה הכמושות. כעבור רגעים אחדים של שתיקה, החלה הפולנית לדבר בהתפעלות מיוחדת על היופי ושלטונו בעולם, על האמנות וערכה בחיים ועל הציירים הגדולים ופרי יצירתם. אנכי ישבתי בראש נטוי לארץ ואבלע את כל דבריה בצמאון רב. רבים מדבריה היו נשגבים מבינתי אז, אבל הדברים אשר הבינותי נהיו חדשים ונפלאים בעיני וירימוני על. באותה שעה נדמה לי, כי הבתולה הזקנה והמכוערה הזאת היא גם יפה ונעימה, וחוט של חן מתוח עליה. היא היתה כנראה, שבעת-רצון מהרושם, אשר עשו עלי דבריה, ותשאלני אם יש בחפצי ללכת למינכן וללמוד שם בהאקדמיה את חכמת הציור. עיני נהרו מרוב שמחה והדבר לא היה בי. – אם תשמע לעצתי ותלך מינכנה, אז נכונה אני לשלוח לך כסף בכל חודש די מחיתך ברוח וגם שכר למודיך. דבריה האחרונים העירו בי תקוה לחיים חדשים, לחיים ברשות עצמי, לחיי חופש ואושר, רחוק מבית-המדרש ומהבטלנים שבו. – בכל חפץ לבבי הנני נכון לשמוע לעצתך, גבירתי הבהירה, אך הורי לא יתנוני לעזוב את ביתם… – אם הוריך לא יאבו, – יעצה לי סלובצקיה – אל תשמע להם. קללת אלהים רובצת על אחיך היהודים. בסנורים הוכו ולא יראו ולא יחושו את האויר והיופי… אולם עלם כמוך, אשר רוח אלהים בו ורגש היופי נגע בלבו, עליו להתרחק מן הכעור ומחיי-הרפש. – טוב הדבר, גבירתי ואשת-חסדי, – עניתי אחרי דומיה ממושכה – הנני נכון ללכת מינכנה גם למרות פי הורי… ואולם אך התמלטו הדברים מפי – ויגפני לבי על זה. כחוטא ופושע הייתי בעיני ברגע ההוא, וסלובצקיה נראתה לי כמסיתה ומדיחה, אשר פתתני ללכת לעבוד אלהים אחרים. אבל היא מלאה פיה שחוק של נחת, אשר האיר כמעט את חשכת מבטה, ותך בכפיה היבשות על כתפי הבריאות ותקרא: – הידד, יהודי שחור-השיער ושחור-העינים. עלה והצלח! הודיתי להפולנית בתמהון רוחי ובבלבול לשוני, ככל אשר יכולתי. – לך בשם אלהים. בעוד ימים אחדים אבוא במרכבתי אל בית הוריך ואקחך עמי להובילך עד תעודת-מסע אביא לך, גם כסף להוצאות הדרך ומכתבי מליצה למורי האקדמיה במינכן, למען ינהלוך בעצתם וישגיחו בעין פקוחה על התפתחות כשרונך. השתחויתי. חפצתי לנשק את ידה הרזה, אך לא ערבתי את לבי. שפתי לא נשקו עוד אשה, מלבד את אמי. – זכור ואל תשכח כל ימיך, – קראה אלי סלובצקיה ברגש – כי נוצרית, קתולית הוציאתך מעבדות שפלה, מבית-המדרש המגואל לחיי חרות של אמן, היא הרימתך מאשפתות לשמי השירה והדמיון. וגמולי יהיה: כאשר יפרח כשרונך ויגדל, אז תאר תתאר את אם האלהים, את מרים הקדושה, ואת הגואל, אשר בעונותינו הערה למות נפשו, בכל יפים וקדושתם. היהודים המיתו את משיח-אלהים, ועליהם גם להחיותו באמונתם. כי רק צייר יהודי מסוגל לזה. בצאתי מבית סלובצקיה הייתי כחולם. לא יכולתי האמין, כי כל זה שמעתי וראיתי בהקיץ. ניסיתי לצרום בצפרני את בשרי, ורק בהרגישי כאב נוכחתי, כי ער אנכי. המלות "יופי", "נועם", "חן" צללו באזני, זמזמו במחי, כאילו שמעתי אותן בפעם הראשונה בחיי, וינסכו עלי רוח דמיון חזק. עברתי על פני בית-המדרש ויראה בעיני כחורבה ישנה, כמעי מפלה. קולות הבחורים הלומדים בו, אשר התפרצו מחלונותיו, נשמעו לאזני כקול קינה ובכיה ממושכה, כאנקת אסירים וכיללת מעונים ומוכים. נדתי להאומללים האלה, הקבורים בחייהם בין החומות… שבתי לבית הורי. אז נבהלתי לראות את הדלות הנוראה, השוררת בכל הפנות. נדמה לי, כי בפעם הראשונה הנני רואה את פניה הזועפים. עד העת ההיא לא הרגשתי את מרירותו של העוני. להפך: מאושר הייתי בעיני. בשכונתנו היו עניים יותר גדולים מהורי, עניים הרעבים ללחם יבש. עיני אמי היו צופיות בכל אשר בבית; והיא ידעה למתוח חוט של פיוט מיוחד על העניות הערומה והזעומה. אולם עתה שונו בעיני פני החזיון. ריק ושומם נראה לי הכל בבית. ענן וערפל רובצים בכל הזויות והעוני נשקף משם בפניו המגואלים. הרצפה בביתנו היתה אמנם נקיה, אך בלתי משוחה בששר וערומה מבלי מרבד; על החלונות לא היה גם זכר לוילונים, ונראו כעינים בלי גבות שער; הספסלים היו קשים, וכל כלי הבית – פשוטי כלי עץ. חפצתי להסתכל בראי ולהוכח אם באמת יפה אני, אם באמת שערותי שחורות ככנפי עורב ועיני נוצצות כגחלי אש, השמיעה זאת סלובצקיה באזני, אולם בביתנו לא היה גם סימן של כלי כזה. שחותי על כד המים ואסתכל בהם, אך פני נראו עקומות ותויהן מטושטשים. הדבר הזה הרגיז את רוחי. מנעורי הצטיינתי בזכרון מיוחד לאצור בקרבי את רשמי המראות החיצוניים. הנוי וההדר, והכלים היפים והתמונות היקרות, שראיתי בפעם הראשונה בבית סלובצקיה – רחפו מול עיני, והוספתי על תפארתם גם נופך משל דמיוני, לכן נראה לי עתה כל אשר בבית הורי כתכלית הכעור וכסמל העוני. גם הארוחה אשר הגישה לי אמי בפניה המאירות, לא נעמה בפעם הזאת לחכי. גם קולותיהם וצעקותיהם של אחיותי ואחי הקטנים רצעו הפעם את מחי כדקירות מחט. – מה לך, בני, – הוכיחה אותו אמי – כי כה נמאס עליך כל אשר בביתנו? לא נחטא לאלהים, בן יקר, – יש עניים יותר גדולים ממנו, יש דלות יותר נוראה. הלואי לימים הבאים לא יגרע מצבנו. מאכלי לא יערב לחכך, אבל התעלה על לבבך מה יאכל אביך כל ימי השבוע בנדדו מאחוזה לאחוזה, מכפר לכפר? – גם כף תבשיל חם לא יביא אל פיו. ובשביל מי הוא עובד וסובל יסורים קשים, בשביל מי הוא יושב כפוף כאגמון על מחטו כל היום ומרבית הלילה? – הלא רק בשבילנו. הן למדן אתה ותדע את הכתוב בספרים הקדושים יותר ממני, הלא יודע אתה מה שכתוב בתורתנו, כי חטא ועון גדול הוא להתאונן על אלהים, – אל יחשוב לך זאת לחטאה! מוסר אמי הרגיז את רוחי. לא נזהרתי בלשוני, ואענה אותה מעט קשות. זו הפעם הראשונה בחיי, אשר עברתי על מצות כבוד אם. אז נפתח מקור הדמעות בעיניה. היא בכתה לגורל אבי, על בריאותו כי התמוטטה ועל עיניו אשר התחילו להיות כהות, עד כי קשה לו להכניס חוט אל קוף המחט. וכל מה שבכתה אמי יותר, כן העלתה את חמתי יותר. הריב שהתפרץ ביני ובין אמי היה בו מעין נקודת-הפרידה, אשר תתגלע לראשונה בתא-החי, בטרם אשר יתחלק לשנים. זאת היתה הנקירה הראשונה של חרטום האפרוח המתבקע מביצתו. בקצפי הודעתי לאמי, בלי הכנות והקדמות, כי בעוד ימים אחדים אסע למינכן ללמוד שם את חכמת הציור, ולא אהיה עוד למשא לא עליה ולא על אבי. אמי שמעה את דברי ולא הבינה עד מה. מעולם לא שמעה את שם העיר מינכן ולא ידעה מה היא חכמת הציור. אבל לבה נבא לה, כי נכון אני לעשות מעשה רע, כי רוח רעה עברה עלי ותוליכני שולל. בחוש-האם הדק הרגישה מהר, כי אמנם לא שקר דברתי לה, כי אמנם נכון אני להרחיק נדוד מקנה, אז החלה לבכות ולהאנח, ותתאמץ להאיר אלי את פניה ולהרך את קולה. אולם לעולם לא אשכח את חוט-היגון, אשר נמתח פתאום על פניה, שהיו תמיד בהירות, את הצל אשר העיב את גבות עיניה, למרות התאמצותה להיות שמחה ושלוה. היום ההוא ערב שבת היה. לבבי נשבר בקרבי למראה התוגה, שהבאתי ללב אמי. ואף כי ידעתי מראש, שהתנגדותו של אבי לנסיעתי העתידה תהיה עוד יתר עצומה ויתר עקשנית משל אמי, אשר רק בכה תבכה ותתמוגג בדמעותיה, בכל זאת לא יכולתי לוותר על נסיעתי, או גם לדחותה ליום או יומים. שאפתי לחופש, לעמידה ברשות עצמי, לאפיני חיים אחרים, לסביבה חדשה, לעבודה חיה ופוריה ולעולם יותר רחב ויותר נאה. המציאות היבשה, הקרה, העצובה, שהייתי שקוע בה בעירי הקטנה, נמאסה עלי פתאום על לבלי גבול. לא יכולתי הבין, איך חייתי שמונה-עשרה שנה בתנאים קשים כאלה ולא בחרתי מחנק לנפשי. דמיוני העז צייר לי את העולם, המחכה לקראתי במינכן בצבעים בהירים ועליזים. קויתי למצוא שם שמים חדשים וארץ חדשה. רוח השירה נחה עלי ותשאני בכנפיה הרכות לעולם שכולו אגדה. אולם ברגעים אשר רפו כנפיה, נלחמו בי שתי נפשות: אחת מהן משכה אותי מטה – אל בית אבי והשניה מעלה – למרחקים. האחת היתה רכה, והשניה קשת-עורף. כמעט שלא בידיעתי ושלא ברצוני, כי-אם על-ידי דחיה פנימית עורת, עשיתי הכנות שונות לדרכי. אמנם אנכי עשיתי כל זאת בצנעא, במתכוון, אבל מאמי לא דבר. היא לא ראתה זאת אמנם, אבל הרגש הרגישה. כל רגע היה ביום ההוא בעיני כשנה שלמה. חשתי את ביאת המשבר ופרק המעבר. אמי, אף כי התאמצה לבלתי האמין לדברי, שבעוד ימים אחדים אעזבנה, אף כי קשה היה לה גם להעלות על דעתה, כי אכעיס אותה ואת אבי ואעשה מעשה שלא נשמע כמוהו, בכל זאת בסתר לבבה כבר חשה את צער הפרידה, לא רק במקום, כי-אם גם ברוח, צער הפרידה שיש בו מעין צער המיתה, – ולפעמים גם קשה מזה. אולם למרות צערה ומבוכת נפשה, היתה טרודה כל היום בהכנת התבשילים לשבת. מתכוונת היתה לעשות הכל בזריזות, בנקיון ובדיוק רב כבכל ערבי שבתות. ויהי כהתקרב שעת הדלקת הנרות, הפסיקה לרגעים עבודתה, נשקפה בעד החלון ותשאל בכל פעם את נפשה: מדוע יאחר לבוא? מי יודע אם לא קרה לו, חלילה, אל אפתח פה לשטן, – אסון בדרך. הוי, אומלל, היוכל היות כי ישבות בכפר? היא שואלת והיא משיבה לנפשה: לא יוכל היות. הוא צריך לבוא, הוא הלא יודע, כמה אנו מחכים לו. הוי, מר נפש, כמה הוא סובל בכל ימות השבוע, והכל בשבילנו. רק בשבילנו הוא חי. לו, לנפשו, לא יבקש מאומה. הכל טוב לו. וכאשר החל השמש לשקוע בקצה האופק, מהרה אמי לגמור את מלאכתה: הטמינה את החמין ותחתום את פי התנור, כבדה את הבית, סדרה את הכלים על מקומותיהם, הסירה את האבק מעל הקירות, גם רחצה את פניה לכבוד שבת. – הוא הולך, – קראה אמי פתאום, בהוציאה את ראשה מבעד החלון ובראותה בקצה הרחוב את אבי ההולך שחוח בברכים כושלות. אחי ואחיותי רצו לקראתו ויסירו מעל שכמו את ילקוטו, וכל אחד מהם התחרה לשאת אותו לבדו. כאשר נכנס אבי הביתה, עיף ויגע ומכוסה באבק-הדרך, נפלה קערה מידי אמי ותשבר. – "סימן טוב, אות ברכה!" – קרא אבי ופניו אורו, בראותו כי שלום לכולנו. עיניו הביטו בחבה רבה על אמי ועל ילדיו. אמי הגישה לו ספל מים חמים לרחוץ את פניו. אחרי כן נתנה לו כוס טה ואת בגדי שבתו, אחרי נקותה אותם היטב. אמי הדליקה את הנרות בשבע מנורות נחושת, ובברכתה הטעימה בקול רועד ובכונה יתירה את המלים: "יהי רצון מלפניך, כי כאשר יאירו הנרות, כן תאורנה עיני הבנים בתורה". ראיתי, כי מבין אצבעותיה, המכסות את עיניה, התגלגלה דמעה גדולה אחת. אבי ואחי הצעירים הלכנו אל בית-הכנסת לקבל פני שבת מלכתא. עמדתי בין המתפללים כנדהם: ידעתי בסתר לבבי, כי זאת היא השבת האחרונה, שהנני מתפלל ב"מקום קדוש" זה, שהנני רואה את קהל המתפללים בו. באותה שבת היו כולם חביבים בעיני וקשה היתה לי הפרידה מעליהם. כולם נראו לי בשעה ההיא כקרובים, כבני משפחתי, כאוהבים ואהובים לי. נגוני החזן וסלסוליו המוזרים והנוגים ירדו אז לתוך חדרי לבבי ויעוררו בי עצב ממאיר. הסתכלתי בפני אבי שהתפלל בכוונה, התבוננתי אל המנוחה השאננה השוכנת עליו, ויראה בעיני כאיש- הרוח, כבן-חורים. לא חייט היה זה, כי-אם בן מלכי-קדם לבוש בגדי עוני. – שבתא טבא! – קראנו פה אחד בשובנו, אחרי תפלת המערב, הביתה. – שנה טובה! – נשמע קול אמי ואחיותי הקטנות. – שלום עליכם, מלאכי השלום… אך מלאכי השלום נכנסו הפעם בפנים עצובות, ועיניהם המפיקות תוגה כוסו במסוה דמעות. נכונים היו לבכות על הפרידה הקרובה לבוא. אמי ישבה על יד השלחן. בכפה השמאלית תמכה את זרועה הימנית ובכפה הימנית – את סנטרה. – בואכם לשלום, מלאכי השלום… "מלאך השלום" הוציא אנחה דקה מאד… ברגע זה הכיר אבי, כי איזה יגון מוצץ את דמי לב אמי. – ברכוני לשלום… קול אבי רעד מאד, אך הוא הבליג על דקירת הכאב בחזהו ויוסף להתהלך בחדר אחת הנה ואחת הנה, וידיו כפותות על לבו. בגשתו אל אמי סטר על ראש חטמה סטירה קלה בקצה אצבעותיו. שחוק אנוס רחף על שפתיה, אך בקצותן כמעט רעדו. אנכי, אשר ידעתי כי בשלי כל המבוכה החרישית הזאת, נגפני לבי. לא יכולתי לראות בצערם של הורי. סעודת הערב עברה בשיחות מצויות, שהיה בהן גם חולין גם קודש. בלילה קרא אבי בתורה שנים מקרא ואחד תרגום, ואני עיינתי באחד הספרים. למחרת קרא אבי כמנהגו, אחרי שנת הצהרים, בפרקי אבות, גם הטה אוזן אל אחי הקטנים, אשר קראו לפניו את פרשת השבוע עם כל הפרושים המחוברים לה. אמי היתה לבושה, כבכל שבת, בגדיה "החמודות", אך הנשמה היתירה חסרה הפעם, נפקד מקומה. אבי לא שאל את אמי פשר דבר עצבה. כפי הנראה, הבין מה צערה, אחרי אשר שמע, כי סלובצקיה קראתני אל ביתה. אמי לא ספרה לו אף ברמיזה, הנוראים, אשר השמעתי באזניה. לא רצתה להשבית את קדושת יום השבת ומנוחתו. אבל בתוך כל המנוחה העשויה הזאת היתה מורגשת סערת רוח ובכיה בלי דמעות, כאילו מת היה מוטל בבית. עבר יום השבת. – שנה טובה! אבי הבדיל על כוס איזה משקה דלוח. אמי ראתה, כי הכוס איננה מלאה ותשלך אל תוכה בצל, ו"המשקה" עבר על שפתיה, לאות ברכה. כבה אבי את נר-ההבדלה ברסיסי הלח שעל השלחן, שר בנעימה עצובה ומלאת יאוש קר: "המבדיל בין קודש לחול, חטאתינו הוא ימחול, זרענו וכספנו ירבה כחול, וככוכבים בלילה"… את בגדי השבת פשטו. המפה הלבנה ומנורות הנחושת הוסרו מעל השלחן. נשמת חול לבשה את בני הבית. רוח כהה שפך את ממשלתו בכל הזויות. עתה באה שעה קשה. אמצתי את לבי, ואגד לאבי בקול עמום: – סלובצקיה שולחת אותי לעיר מינכן ללמוד שם את חכמת הציוד… גם כסף תתן לי להוצאות הדרך… אבי העיף עלי עין זועמת. אולם אנכי כבשתי את רגש היראה, שהוליד בי מבטו זה, והוספתי לדבר: – גם תשלח לי כסף מדי חודש בחודש למחיה ולשכר למוד… – בא-בא-בי, בא-בא-בי… בים-בים, באם-באם… מזמזם אבי את נגונו של "הזקן" דממה דקה, כאילו לא ישמע כלל את דברי. – היא אומרת, כי כשרון אמן לי… אבי שותק. – ומה תהיה תכליתי, אם אשב בבית-המדרש ואלמוד?… אבי לקח את אחד הבגדים הישנים וישטחהו על השלחן לתקנו. אמי עמדה על ידו וידיה פרושות, כאילו חפצה לחסום את הדרך בעד החץ, אשר יריתי ללב אבי. – במינכן אשתלם במלאכת-הציור ותהיה אומנות בידי… התאמצתי להסביר את הדבר לאבי. אבי לקח את המחט ויחפוץ להביא בו חוט לאור המנורה הכהה, אך ידיו רעדו ועיניו לא ראו מאומה. הוא קמט את הבגד כסמרטוט וישליכהו הצדה, ויקח ספר לעיין בו. עמדתי על מקומי, כמו נטוע במסמר, ראשי שחוח ועיני נטויות אל אבי. חכיתי לתשובתו. אבי שותק ועיניו תועות בספר. – צריך אנכי לנסוע, – גמגמתי בלשוני, – היא אומרת… – היא אומרת, – קרא אבי בחימה עצורה, בהעתיקו את הספר הלאה – היא אומרת – מי היא? אני, תהלה לאל, עודני חי, ובשום אופן לא אתן להארורה לשלוח אותך ולעשות בך כחפצה היא… שגעון, – לא אתנך להיות עושה-אלילים… – אבל צריך אנכי לנסוע… – לך… נסע אל "כף הקלע", אל כל אשר ישאך הרוח, והיה את אשר תהיה, אך ידוע תדע, כי מן היום ההוא והלאה לא בני תהיה… דברי אבי האחרונים חלפו כחץ שנון בלבבי. לא יכולתי להתאפק ואקרא: – אם כן אמצא את דרכי גם בלי עזרתך. אבי לא הוסיף לדבר דבר. הוא לקח עוד הפעם את הבגד הקרוע לתפור עליו טלאים, וינגן בקול דממה אחד הפיוטים בניגון קורע לב. כעבור שעה מועטה מבלי הבט עלי: – עשה את אשר תעשה, אבל דע לך, כי יש אל בשמים… עוד תנחם באחריתך… – טוב… עניתי ברוגז. – בני, מחמדי, יקירי, – קראה אמי בקול תחנה – מה תדבר?… הבט אל פני אביך החורות, התדע כי בנפשו הוא?… חוס ורחם-נא על אמך, ואל תבגוד באלהי ישראל… תחנוני אמי ודמעותיה המסו את לבי, אך מלה לא היתה בפי, כאילו ניטל ממני באותה שעה כח-הדבור וכשרון המחשבה. – טפשה, – קרא אבי בחבה אל אמי – למה זה תבכי?… ילך, יסע… על כרחו לא נעצרנו בביתנו… עוד יתחרט… סוף ההולכים בעצת רשעים תמיד מר… אך אמי לא חדלה מלבכות ומלהתחנן אלי בדברים רכים לבל אסע… דומיתי הכאיבה את לבה עוד יותר, ותקרא: – בני, למה תחריש?… דבר-נא דבר… – היי בטוחה, אמי, כי לא אמיר את דתי… רק תכלית בחיים אני מבקש… – תכלית טובה… איך תחיה בארץ נכריה ובקרב הגוים?… מי יחמול עליך? הלא חלש הנך… בני, אל תעזבנו… אל תשמע לעצת המכשפה… – אמי… צריך אני לנסוע… אל תבכי… צייר גדול אהיה… עוד תשבעי נחת… – בני, מה תדבר? איך לא אבכה?… אנכי טפחתיך, גדלתיך, השקתיך בדמי לבבי, – ועתה תרחיק נדוד, ומי יודע מה תהא אחריתך… מי יודע אם "לא תחליף את הדינר"… – נשבעתי לך, כי יהודי אהיה על ימי חיי… אמי הורידה ראשה; ריסי עיניה צבו מבכי; כח לא היה לה עוד לבכות. החוט אשר בידי אבי נפסק פעמים רבות. הוא תפר רק למראית-עין, לבל יכירו מבוכתו. למחרת בבקר עשיתי הכנות שונות לדרכי. אבי האיר אלי את פניו וידבר אתי רכות. אמי התהלכה אתי כעם ילד חולה. בין כה וכה נודע דבר נסיעתי לבני עירי, ויהי להם הענין הזזה חומר לאגדות, להשערות, למעשיות וספורי-בדים. אלה מהם ספרו, כי סלובצקיה נתנה לי אלפי שקל וגם להורי נתנה כסף רב, למען אסע ללמוד את מלאכת-הציור, כדי לתאר אחרי כן את כלביה וחתוליה על הבד; ואלה מהם הודיעו מ"מקור נאמן", כי הפולאנית שלחה את תמונת הבתולה, אשר ציירתי בבית-המדרש, אל מלך אשכנז, והוא צוה להביאני אליו, למען יראה בעיניו את האמן-היהודי. מהם נבאו, כי שם, בחוץ לארץ, אתפקר לגמרי. ואלה חשו לי עתידות, כי אהיה שם קרוב למלכות וגם לבני עמי אעשה טובות וחסדים. ובבקר ההוא התאספו בביתנו שכנות ושכנים רבים. כל אחד מהם בא ואמתלא אחרת בפיו: זה בא להתיעץ עם אבי על-דבר תקון מכנסיו הישנים, וזו באה לשאול מאמי כף מלח. זה בא לקרוא זוגתו וימתין לה עד אשר תכלה להריק את תשעת קבי שיחתה, וזו באה לקרוא את ילדה ה"שרץ". ויש אשר באו בלי כל "תירוץ מספיק", ויפערו פיהם ויתבוננו עלי ועל הורי ועל כל תנועותינו. כולם חפצו לדעת להסתיר את צערם מעיני השכנים, לבל ישמחו ה"שונאים". אני עמדתי על יד מטלטלי הדלים ואצרור אותם בחבילה אחת לדרכי, והנה פתאום ראו עיני בין השכנות הנאספות את רחל היפה. בית הוריה היה מול ביתנו, וכמעט יום יום ראיתיה, מבלי אשר ערבתי לבי לדבר אתה דבר. יפת-תואר כזו לא ראיתי בכל ימי חיי. קומתה דמתה לתמר. עיניה היו גדולות, שחורות, נוצצות כשוהם ובוערות כגחלי-אש, חיות ומדברות בשפת הפרחים והמלאכים, מביטות אל העולם בתום, בבטחון ואמונה. קוצותיה השחורות והדקות היו יורדות תלתלים על שכמה ומתפתלות כנחשים. אודם קל וצח, המשתפך ומתנועע ככסף-חי, רחף על לחייה הלבנות כשיש, אשר גידים דקים וכחולים יעברו בו. שפתותיה הקטנות והאדומות היו כשתי דובדבניות, וצוארה הלבן מלא תנועה רכה, כצוארו של אוז-הבר. בשעה ההיא, שעמדתי הכן לדרך, הופיע לפני יפיה של רחל בכול הוד מלכותו. בפעם הראשונה בחיי חשתי בנפשי את כל עוצם הקסם של היופי – ואכנע מפניו. כל נימי לבבי הזדעזעו בי. ברגע ההוא הרגשתי, כי יפיה של רחל משתפך בכל אברי כיין מתוק ועז, כי אני שואפו אל קרבי כצרי אויר-האביב והוא חודר ללבי ומחי כשירה נעימה. רחל עמדה עצובה ובמבט עיניה התחננה אלי לבל אעזבנה. כמעט שמעתי את דפיקות לבה ואחוש את געגועיה עלי. רק ברגע ההוא נודע לי, כי היא אוהבת אותי, וגם לבי נמלא פתאום אהבה אליה. זה היה רגע גדול בחיי. נדמה לי כי כנפים צמחו לי; ליצור אחר נהפכתי. מן הזכרונות של הרגע הגדול והקדוש הזה שאבתי ימים רבים אחרי כן את עוז יצירתי הפיוטית. ובהיותי לאמן היה סמל היופי בעיני לא וינוס ממילו, כי-אם רחל, אשר פניה רחפו תמיד מול עיני. ובאותה שעה, שהתגברה בלבי אהבתי לרחל, ומחשבה חלפה רגע בלבי להשאר בעיר מולדתי, למען אראה יום יום את פניה. – באותה שעה עצמה קרבה סלובצקיה במרכבתה, הרתומה לסוסים דוהרים, אל ביתנו. כשד משחת, כמלאך-המות נראתה אז בעיני. סלובצקיה הסבירה את פניה אל הורי, ותדבר אליהם בחבה יתירה ותנחם אותם ותאמץ לבם לבל ידאגו לי, כי אתה, במרכבתה, אסע עד התחנה הקרובה, ושם, במינכן, לא יחסר לי כל דבר והייתי לגאון ולתפארת לאחי ולפולין ארץ מולדתי. ברגע ההוא קפצה זקנה איומה על פני אבי, ואמי עמדה בלי נוע כנואשה ונדהמה. על דברי סלובצקיה אליהם לא ענו אף מלה אחת. אימה חשכה נפלה עליהם. ולבי נקרע לגזרים: קשה היתה עלי הפרידה החרישית מעל רחל, אשר רק עיניה דברו אתי וקול דבריהן לא נשמע לכל זר, אבל גם תאות-החופש והשאיפה לחיים חדשים גברו בי, ולא יכולתי עוד להכניען בלבבי. אז באה התקוה החנפה ותלחוש באזני: לך מינכנה, ש תהיה לצייר גדול ותעשה לך שם, גם תבנה לך בית, אז תשוב הנה ותקח את רחל, כשושנה מבין החוחים, ולך תהיה לרעיה ובאהבתה תהיה מאושר כל ימי חייך… רוח לי.. לבבי רחב מעליצות מסותרה. נדמה לי, כי גם מעיני רחל נמלטה קרן-אור, שביב תקוה. היא הבינה לרחשי רוחי. היו שלום! היו שלום! – קראתי בקול רועד ובלב נשבר. אמי נפלה על צוארי ותבך. – היי שלום! – קראתי לרחל בקול מלא יאוש וגם תקוה. זמזום בקרב קבוצת השכנים והשכנות, לחישות ומבטי-חשד עלי ועל רחל. גם סלובצקיה הביטה עליה בעינים מלאות קנאה וזעם. ורחל לא הסירה מעלי עיניה החולמות ולא ראתה את אשר סביבה. רסיסי-דמעה התנוצצו הפעם בעפעפיה וצל של יאוש חלף על טוהר פניה. לקחתי את צרורי. סלובצקיה זרזה אותי לצאת מן הבית, לבל נאחר את מועד צאת המסע. אבי משש בתרמילי, להוכח אם לא שכחתי לקחת אתי את התפלין והסדור "כתב תפלה", אשר נתן לי לדרכי, באמרו כי לא אמצא סדור כזה. אמי הושיטה לי זוג גבינות קשות, אשר החזיקה אותן כשנה בעד אחיה, – שהיה מבטיח לה במכתביו לבוא אלינו מעירו, – וגם זוג אנפילאות של צמר – יותר לא היו לה – הטמינה במלתחתי. יצאתי את סלובצקיה, ואתנו יצאו כל האנשים, אשר היו בבית, ונשב אני והיא במרכבתה, אשר סבבוה נערים וילדים כעדת דברים ויטפסו של קרנותיה וזיזיה הבולטים, וישרקו בשפתיהם להניע את הסוסים. – שלום, שלום… – קראתי בקול, והדמעות שמו מחנק לצוארי. אמי פרשה את זרועותיה, כאילו כוונה להצילני מידי ה"מכשפה", אשר חטפה אותי ברשתה, ותבך בקול רם. אבי עמד על סף הבית ועיניו נטויות אלי. אף קורט דם אחד לא היה בפניו. כמת נראה לי ברגע ההוא. יותר לא ראיתיו עוד. רחל הלכה אל בית הוריה בברכים כושלות, ותשא אלי עיניה בפעם האחרונה. העגלון הניף שוטו על הסוסים, והמרכבה עברה ברעש על פני הרחובות הצרים. עוד רגעים אחדים, והעיר וכל חוצותיה ובתיה נעלמו מעיני. בבואי מינכנה שכרתי לי חדר באחד הרחובות, אשר שם יגורו תלמידי האקדמיה לחכמת-חרשים. בימים הראשונים הייתי כמבולבל. הסביבה החדשה, החיים החדשים והשנוי הפתאומי בכל תנאי-הוייתי נסכו עלי רוח שכרון והזיה. לא יכולתי תת לנפשי דין וחשבון מכל המעשים אשר אני עושה ומכל החזיונות אשר עיני רואה. כ"סהרורי" נדדתי בימים הראשונים בפרדסי העיר וחוצותיה. הבנינים היפים, ההיכלים והשערים והמצבות, בתי אוסף הציורים והפסלים וכל שכיות חמדת הבירה העירו בקרבי רגשות בלתי-ברורים. בנפשי החל לצמוח עולם חדש, אשר גרעיניו היו מונחים בה עוד מימי ילדותי. בימים הראשונים לא היה לי כל מכיר ורע. אחרי אשר הטיולים והנדודים ברחובות הקריה הלאוני והוגיעוני, וראשי היה עלי סחרחר משפעת הרושמים, בחרתי לשבת ימים אחדים כלוא בחדרי. בעיני רוחי ראיתי לפני רק את פני רחל, ובעיני בשרי – רק את בעלת דירתי: אשכנזית זקנה. היא היתה מקפדת עד מאד על הנקיון ועל הסדרים בחדרי. בכל עת, אשר שמעה המולה דקה בתוך חדרי, היתה נחפזה לבוא אלי לראות בעיניה, אם לא העתקתי איזה כלי ממקומו הקבוע, אם לא קלקלתי, חלילה, איזה חפץ ודבר. היא היתה חרדה על כל המטלטלים אשר בחדרי. כל יתד ויתד התקועה בקיר היתה חביבה עליה מגופה ונפשה. גברתי זאת היתה פטפטנית יותר מדי. ותבקש בכל עת להריק לפני את אוצר מעשיותיה ואגדותיה אשר ירשה מאבותיה ואבות אבותיה. בעת הראשונה האזנתי לכל ונסיתי להרבות שיחה אתה, למען ארגיל את לשוני לדבר אשכנזית. אבל רוב דבריה היו בלתי מובנים לי. את ידיעותי בשפה האשכנזית שאבתי מתוך התנ"ך עם הבאור, ובעלת דירתי לא השתמשה בסגנון הנביאים, כי-אם בסגנון השוק, אשר היה זר ומוזר לי. כעבור ימים מועטים הריחו פרחי הציירים בחוש-טבעי דק את הפרוטה, שהיתה מצויה עוד בכיסי, – ויתרועעו אלי. רובם היו בני ארצי, ומעוטם יהודים אשכנזים. אלה ואלה היו באים אלי לעתים קרובות ללוות מידי סכומים קטנים. שמחתי על החברה החדשה ועל שיחותיהם ווכוחיהם. ביחוד מצא חן בעיני מרגלין, אחד מבני עמי וארצי. את מדת כשרונו הציורי לא יכולתי אז לערוך כמו, אבל התפעלותו והתלהבותו, שלא ידעו קץ וגבול, לקחו את לבי. מעודי שנאתי אנשים יבשים וקרים, בפרט אם המה "כנים וישרים" במובן ההמון. כעבור שבועות אחדים אחרי בואי מינכנה, קראוני חברי החדשים ללכת אתם אל מרגלין. בית-מלאכתו, מין ארוה שוממה, היה מקום כניסה לכל חבריו ומכיריו. שם לא הפריעם איש מלצעוק, לריב ולהתוכח ככל אות נפשם. בבית-המלאכה של מרגלין מצאתי חבר ציירים, מפסלים, חרטנים ורבים משאר בעלי המלאכות "היפות" ו"החפשיות". ערבוביה נוראה שררה בכל פנות החדר הגדול, כמו אחרי מהפכה גדולה. מרגלין ישב על כן-עץ משונה, שערותיו הארוכות היו סבוכות ופרועות, זקנו בלתי עשוי ובגדיו זרים ומנומרים כבגדי אחד הלצים בקרקס, – והוא צועק בקול רם ונחר מעט: – היופי הוא אלי, רק לו אשתחוה, רק לפניו אכנע. לאלהים אחרים חלילה לי לעבוד. כבר פרקתי את עולם מעל צוארי ובחקותיהם לא אלך. אולם רוב בני האדם מוכי סנורים המה ולא יראו את היופי השפוך על פני הטבע; ערלי לב המה וגם הרגש לא יגישהו. – אל תפזר מליצותיך לריק, – החבורה – דבר-נא אתנו בלשון בני אדם פשוטה, והגד-נא לנו מה חובת האמן כיום. – חובתנו – קרא מרגלין ויקפוץ מעל הכן וילבש צורה כמתעתד להטיף מעל הבימה לפני קהל שומעים הצמאים לדבריו – חובתנו אנו להוריד את היופי משמי שמיו, אשר שמה הושיבוהו האמנים הראשונים, אל בני האדם היושבים בשפל, בעמק ההויה. חובתנו אנו לקרוע את צעיף הערפל מעל אלילת היופי ולהסיר את התבלול מעין הרואים… – עוד הפעם מליצות, עוד הפעם פתגמים שגורים! מרגלין לא שם לבו להקריאות המפסיקות – שכפי הנראה, הורגל בהן ולא עצרו עוד כח לסכסך את חוט מחשבותיו – ויוסף לדבר בהטעמה מיוחדה: – לא מליצות בפי. זוכר אנכי כי בבואי בפעם הראשונה למינכן חשתי כמבוהל אל בית-אוסף התמונות והפסלים. אולם כעור אין עינים הייתי; לא ראיתי מאומה. ימים רבים הייתי משוטט בחדר הפינאקותיק והישן ובחדרי "היכל-הזכוכית", אך כל התמונות והפסלים אשר ראו עיני לא העירו בלבי כל רגש וכל מחשבה. לא ראיתי ולא הרגשתי את היופי המחיה אותם. אך באחד הימים נפקחו עיני לפתע פתאום, התבלול נפל מעליהן. אז חשתי בלבי את שירת הצבעים, שירה רוממה ונשגבה. ויד מי עשתה זאת? אחת התמונות של רפאל חוללה בקרבי רוח חדש. אמנם הוא היה צייר גדול!… – גם אני מסכים, שרפאל צייר גדול היה, אבל אתה הנך עור גם כיום, – קרא אחד החברים והוא רזה ודל בשר, גבח וקולו דק כקול סריס – את הנך עור גם כיום, עיניך עוד לא נפקחו. שנים רבות תעבורנה עד אשר ילמוד האמן לראות, לראות את הצבעים וגוניהם. האמן האמתי רואה בכל דבר ודבר את הקוים המיוחדים לו, אותם הקוים המציינים את תכונתו הפנימית ואת מהות עצמותו. האמן הגדול משיג את מעלת הראיה של גיטה, אשר היה רואה בחושך וחודר לתוך חליפות צבעי השחור באישון-ליל… – סודות, רזים, – קרא מרגלין בכל מאמצי כחו, – הנסתרות למשוררים, ולנו הציירים – הנגלות! – לא, אחי, עור הנך וגם הנגלות כנסתרות לך. כל עולם הצבעים הדקים והענוגים, חליפותיהם, רקודיהם, שעשועיהם, התמזגותם והשתפכותם זה בזה נעלמו מעיניך. אתה, חברי, הנך רואה רק את הצבעים הגסים, הדוקרים את העין, הנך רואה רק את הקוים המסומנים היטב, אך אינך רואה את אותם הצבעים החורים, המתהוים, המרפרפים, הנראים ואינם נראים, הנתפסים בעין ואינם נתפסים; אתה אינך רואה אותן התמונות שהן בנות המציאות והדמיון גם יחד… – באר-נא את דבריך האחרונים! – קראו רבים מבני החבורה. – דברי פשוטים מאד: את האגדיות המרחפות בדמיוננו מימי ילדותנו הננו רואים ברגעים ידועים גם בקרב מראות המציאות המוחשית. בכל פעם אשר אני מסתכל, למשל, בשמיכות מצוירות ובמרבדים מרוקמים, הנני רואה בין התמונות המצוירות והמרוקמות באמת גם צללי ברואים משונים, ילדי דמיוני ורוחי. כל אחד ואחד מכם יודע דבר זה מן הנסיון. המציאות, האגדות, החזיונות והדמיונות מעורבים תמיד זה בזה. לכן הצייר הגדול יודע להעיר בדמיון הרואים על-ידי תמונות הלקוחות מעולם המציאות גם אולם צייר כמוך, מרגלין, המוסר לנו רק את הסמנים הגסים של הדברים שהוא רואה בכל פרטיהם ודקדוקיהם, מבלי אשר יניח מקום לדמיון המסתכל, מבלי אשר יעורר בלב האדם את העולמות הנרדמים בו, – בעל מלאכה פשוט הוא ולא אמן. צייר כזה לא למד ראות ומוכה בסנורים הוא. – כן, כן, – קרא צעיר גבה-קומה ובריא בשר אל הגבח, – הנך נאה דורש, אבל אינך נאה מצייר. אתם, היהודים, הנכם מכניסים פלפולים גם בחכמת חרשים. בכל הנכם מבקשים את הנעלם, את האין-סוף, או את הכונה והמחשבה. אני, למשל, הנני מצייר כל דבר העושה עלי רושם נעים, כל דבר המשעשע את בת עיני. כל כונה וכל תכלית אחרת אין לי בציורי, בלתי אם לתת דמות וסמל למראה עיני. אולם אתם, היהודים, הנכם מבקשים בכל מטרה ותכלית, על כן יצירותיכם וחייכם דלים וחורים מאד. יפה אמרה לי סופרת שוידית אחת: העלמה העבריה אוהבת למען תארש; נארשת למען תנשא; נשאת למען תלד בנים; יולדת בנים למען תביאם למטרה ידועה. אולם די יהיו לנו הפעם להתפלסף. הבו אחים, נלכה-נא אל בית משתה היין. – כפי הנראה, – נשמעו קולות שונים – קבלת היום כסף מביתך. אם אתה חפץ להדיח את גרון חבריך ביין-שמפניה… טוב הדבר, – לא נהא סרבים… – דא-עקא, שלא קבלתי מאומה. ה"זקן" שלי הוא צר עין. תחת לשלוח לי כסף, ילמדני במכתביו הלכות נזירות ופרישות… אבל, אדוני, אין אני מומחה למקצוע זה… בלי יין בלי נשים, בלי שירה, – מה המה החיים?… – ירחמיאלזון, ירחמיאלזון קבל היום כסף, כסף הרבה מאד, – והוא המנוול, שותק! – קראו רבים מבני החבורה, אשר קצה נפשם בהוכוחים על-דבר האמנות. ירחמיאלזון היה צעיר כבן עשרים וחמש או עשרים ושש שנה, בעל לחיים אדומות ושערות צהובות ומסולסלות. הוא היה יפה כפסל-שעוה שבחלון הגלבים. עיניו היו עיני עגל, אור המחשבה או הרגש לא הגיה מעולם מבטן. הוא היה מדקדק ומקפיד מאד בנקיון בגדיו ובנוסחת תפירתם. אולם קליפתו המגוהצת היתה בלי כל גרעין. מנוחת-מות ושממון-תהו שררו בחדרי רוחו. מעולם לא רעדה בו נימה פנימית, וכפי הנראה, גם לא היו בו נימות כאלה. לשם מה או לשם מי נכנס הגולם הזה להאקדמיה של אמנות, – זאת לא ידע איש, וכמדומה, שגם הוא בעצמו לא ידע. מעולם לא הצילו חבריו דבר מפיו על-אדות תולדותיו וחייו. וכפי שיש לשער, לא היה לו גם מה לספר. גם תולדות, גם חיים לא היו לו, כי-אם גידול הגוף וצמיחת השערות, שהיה מטפל בהן בכונה רבה ובזהירות יתירה. ביום קבוע בחודש היה מקבל כסף מאת הוריו, והיה מוציא אותו בחשבון מדויק לצרכי גופו; צרכי רוח לא ידע. חלק מהכסף השלוח לו היה מקבץ, לפי דברי יודעיו, על יד ונותנו לפקדון בקופת-החסכון. רוב שעות היום היה עוסק בציורי אבטיחים וקשואים; בדיוק רב היה מושך קו לקו ושרטוט לשרטוט, מבלי אשר יסיח דעתו ממלאכתו אף רגע אחד. יתר שעות היום היה מבלה בשינה, בגיהוק ופהוק. חברתו היתה למעמסה על תלמידי האקדמיה. מעולם לא הלוה לאחד מהם אף פרוטה אחת. כשנזדמן לו להתהולל בחברת התלמידים, היה עושה זאת כמו על-פי איזו תנועה מוכנית, ובה בשעה שכלו הגלגלים את תקופתם ההכרחית היה מפסיק את ההוללות באמצע ונפרד פתאום מעל החבורה. אחד המורים בהאקדמיה היה מציג את ירחמיאלזון למופת ליתר התלמידים בני רוסיה וירם תמיד על נס את כשרונותיו, התמדתו ודיקנותו. – כסף, כסף, – קרא ירחמיאלזון כמקיץ משנתו – אבל מאין יהיה לי כסף?… – מעשה אבותיו בידו, – קראו אחדים מבני החבורה – גם הוא נותן את כספו בנשך. – מילא, יהי כן, – נמלט מפי ירחמיאלזון פסוקו השגור. – אבל, – קראו אחרים – הלא רוזינפייג קבל היום כסף בעד התמונה, אשר עשה להזקנה אשת רב-החובל, והוא הלא איננו נותן את כספו בנשך… – טוב הדבר, – קרא רוזינפייג בשמחה – בחפץ לב הנני נותן את הכסף, שקבלתי היום, למשתה והוללות. ממקום שבא – שמה ילך… רבות הבלגתי על גועל נפשי, בציירי את תמונתה של זקנה זו, אשר אחרי בלותה תדרוש מאת הצייר לתת לתמונתה נוער ועדנה. יום יום, במשך שבועות אחדים, הייתי אנוס לשמוע מפיה נבלות ותועבות, העלאת גרה של חטאות נערים, הרהורי-עברה בקול… נלך נא, אחים, ונבזבז "אתנן זונה" זה עד הפרוטה האחרונה, לבל יהיה לי למזכיר עון. כל בני החבורה עזבו את בית-מלאכתו של מרגלין בשאון-עליזים, וילכו אל בית-המשתה "הנשר". גם אנכי נסחפתי בזרמתם. כאיש בלי רצון הייתי בעת ההיא. מחי היה כלוח-חלק, ויד הסביבה כתבה עליו את אשר כתבה. עד יום מותי. בבית-המשתה "הנשר" היו כל בני החבורה "אורחים קבועים". הם ידעו את שמות כל המשרתים, את חדודיהם הקהים ואת אופן שרותם. גם המשרתים ידעו את שמו ואת כתבי-העת, אשר הוא בוחר לקרוא בהם. אחרי רגעים אחדים נלוה אלינו חבר חדש, אשר כל בני הכנופיה קראוהו בשם בארון. הוא היה גבה-קומה ורחב-כתפים, בעל שערות לבנות כפשתן ושפם מסולסל ומחודד בקצהו. פניו היו מכוסים שרטים ככתובת-קעקע וקולו כקול איש מתרונן מיין. גס-הבשר וגס-הרגש הזה השתעשע בדמיון כוזב, כי נוצר להיות משורר-הצבעים, כי רב כחו לתאר במכחול את היופי שבטבע. מיום בואו אל האקדמיה שבמינכן התרועע להאמנים היהודים. בחבורת הנוצרים היה מרגיש את עצמו כנעלב ונדח, יען כי היו מרמזים לו על אחדים ממעשיו הפוגמים בכבוד האצילות ומסורת האבירים. התיחסותם של האמנים העברים אל הבארון היתה כפולה: מצד אחד לא היתה נקיה מלעג דק והתול שנון להכנוי "בארון", אשר בלבם חשבוהו לסכל כחמור. ומצד השני היו נכנעים, כמעט שלא מרצונם ודעתם, לפני כנוי-הכבוד הזה. בחבה מיוחדת, כמעט כחנופה, נשאו את השם "בארון" על שפתם, אף כי על-פי חנוכם ודעותיהם היו כמעט כולם דימוקרטים. את הלעג הדק של היהודים לא הרגיש הבארון; הוא ראה רק את התבטלותם החיצונית מפניו. אולתו העירה בקרב חבריו היהודים רגשי שחוק, אך גבורת ידיו ואומץ לבו רכשו לו אהבתם. הוא היה בז לפחד המות, וישמח על כל סכנה, שהיתה צפויה לחייו, אם אך ניתנה לו יכולת להראות לכל את כח שריריו. אם הביט אליו אחד העוברים והשבים, יהיה מי שיהיה, במבט אשר לא מצא חן בעיניו, היה נכון להרגו וליהרג בעצמו. לא אכזר ואוהב דמים היה, כי-אם בן אדם של הפקר, אשר החיים כמשחק בעיניו. התלמידים היהודים היו מתפלאים על אומץ לבו והפקרות חייו של האציל הנוצרי, והוא, הבארון, היה משתומם על חריפות שכלם וכשרונם לבדות מלבם מהתלות מפולפלות. את כולם. אבל גם זאת ידע, כי במלחמת-שפתים הוא החלש והמה הגבורים, הוא הננס והמה הענקים. לא לכחד ממנו, כי רק לשוא יעמול להשמיע אף חדוד שנון אחד כהתלמיד העברי. ואם היה חוזר לפעמים על אחד החדודים, אשר שמע בחברת האמנים העברים, היה מסרסו, משבשו, מקהה את חודו ונוטל את עוקצו. כיסם של חבריו היהודים היה תמיד פתוח לפניו. אם היה בא אל אחד מהם ללות כסף ולא היה בידו, אז הלך זה האחרון ולוה מאת רעהו או רע-רעהו, כדי למלא את בקשתו של הבארון. בני החבורה החלו להתוכח בקולות בלולים על-דבר היופי, מהותו, ערכו והשפעתו על החיים, הנימוסים והמוסר. יחד עם זה הרבו לשתות יין ושכר. גם אלה, אשר השתיה היתה קשה עליהם, בושו להיות מן הנחשלים. יותר מכל התבוששו מפני הנוצרים, אשר היו בין המסובים אל השלחן הגדול. גם אני, אשר בעירי הקטנה לא טעמתי מעולם כל משקה חריף, בושתי להיות נזיר בין גבורי השתי האלה, לבל אהיה מטרה לחצי לעגם. אחרי לגימות אחדות סבב עלי ראשי כגלגל. בתמהון מחי שמעתי, כמו מתוך תנומה, את המשך הויכוחים על-דבר היופי המוחלט והיופי המוסכם ועל-אדות ערכה החברתי והתרבותי של האמנות. מספר המסובים היה מספר הדעות וההשקפות. מתוך השיחות אל-אדות היופי והאמנות התפטרו בני החבורה מבית-המשתה וילכו להתהולל בבתי-זמה… גם אני, בהיותי מבולבל משתיה השכר ומהשיחות החריפות, נמשכתי אחרי הכנופיה העליזה הזאת ואלך עמהם. למחר הקיצותי אחר הצהרים. ראשי היה כבד עלי ועצמותי כמו שבורות. חשתי גועל בנפשי ונוחם בלבבי. כיסי נתרוקן, אבל רע יותר מזה: כל אשר היה בנפשי נתרוקן. בכל חדרי רוחי שררו תהו ושממון. עיני רחל רחפו מול עיני ואקרא בהן תוכחה ומוסר… הרגשתי, ידעתי, כי נפלתי, כי חטאתי, – נטמאתי. נפילתי באה כמו בהיסח-הדעת, שלא ברצוני. והחרטה בלבי היתה עזה ועמוקה. מעין מחי כמו דלל: אף מחשבה אחת לא הקר. כל היום לא יצאתי מפתח חדרי. בושתי לצאת החוצה ולשאת עיני השמימה. בושתי גם להסתכל בראי; בזיתי את צלמי. התהלכתי בחדרי אנה ואנה, וכל אוכל לא הבאתי אל פי. בערב החלו מחשבות נוראות לנקר במחי: מה עמוקה התהום בין הדבור ובין המעשה בקרב חבורת הציירים. המה מדברים, מתוכחים וחולמים בהקיץ על היופי, – על המרום והנשגב, – וחייהם מה מכוערים, מה מאוסים, מה מנוולים. היתכן הדבר, שאלתי את נפשי, כי מעשים מגונים כשכרון וזמה לא יהיו נשקפים כצלמי בלהות מתוך יצירותיו של האמן? האם יפרד האדם מעל האמן שבאיש אחד, מבלי אשר ישפיע ויפעל זה על זה? האם לא תדבק הזוהמה של החוטא קל הדעת גם בכל מחשבה שחורה ואיומה מצצה את דמי לבבי: עוד לא נכנסתי אל האקדמיה, עוד לא לקחתי מכחול בידי, עוד לא התענגתי כראוי על אוצרות היופי, הצבורים בבתי-אוסף הסגולות, – והנה כבר באו חברי האמנים וישליכוני אל שחת החלאה… האם חברי השליכוני? האם לא רצתי בעצמי לקראת החטא? עוד אני מתהלך בחדרי שקוע ביאושי, והנה אחדים ממכירי החדשים נכנסו אלי. – הצל-נא, אח ורע, והלוה שקלים אחדים. אמש הוצאנו עד הפרוטה האחרונה בשתי והוללות, ועתה רשים ודלים אנחנו כעכברי בית-התפלה… – גם לי אין פרוטה בכיס, אבל תחת זה יש לי יסורים בנפשי. הנני מלא כיום חרטה, בושה וכלמה, על אשר ארחתי אמש לחברתכם. לא הסכנתי לחיי הוללות כאלה… חולה הנני כיום בגופי וברוחי. – חה-חה-חה, – צחקו חברי – אתה באת הנה ללמוד את מלאכת הציור, ודבריך מעידים עליך, כי נפש אמן אין בך. מי שיש בקרבו נפש אמן ואיננו אחד ההדיוטים, הוא לא ישים עליו כבלי המוסר הנהוג, הוא לא יתנהג באורח-חיים קבוע; האמן צריך לחיות חיי חופש בלי מצרים… – חיים רגילים, על-פי סדר קבוע – אמר השני – מקטינים, מפחיתים ומחלישים את האדם, ואם גם כנפים לו, סופו לזחול על הארץ. העמים הנאורים – הגיד הקטן שבחברים, אשר קולו היה כקול ילד וגם ראשו היה עליו כראש ילד – בני העמים הנאורים יודעים לאחד את חיי ההוללות, חיי בשרים עם חיי הנפש והרוח. הן המה שותים יין און שכר במדה מרובה, צוהלים, מתעלסים עם אהובותיהם ועוסקים בכל מיני התחרות הגוף, – וחיים כאלה לא לבד שאינם מחלישים את גופם ורוחם, כי-אם, להפך, מוסיפים להם כח ועצמה, התמדה ותשוקה לעבוד עבודה רוחנית. – רק אולת היא – קרא הרביעי – אולת וחטא לחשוב את ספוק צרכי הגוף לעון. להפך: ספוק החושים מרומם את הרוח, כאשר רוממות הרוח הוא גם עונג הגוף. אמת אמרו חכמי ישראל: כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו. אנשי הרוח, בעלי המחשבה והרגש, הם גם בעלי תאוה במדה מרובה, הם שואפים גם לחיי בשרים. רק נפש עניה דלה וצנומה ממאסת בחיי בשרים… עוד זמן רב דברו החברים כזה וכזה, ואני שמעתי בדומיה ובקרבי השתומם לבי. כעבור חדשים אחדים אחרי בואי למינכן נתקבלתי בתור תלמיד בהאקדמיה לאמנות. אז החילותי לצייר וללמוד בשקידה רבה. סלובצקיה שמרה את הבטחתה ותשלח לי בכל חודש כסף למחיתי ושכר למודי, והכל ביד רחבה. מורי נתנו לי מסכות-פסילים למופת, למען אצייר את דמותם על הגליון. מורי בהאקדמיה לא למדוני להתבונן בעיני אני אל הטבע ולהרגיש את היופי וההרמוניה שבו; המה למדוני להביט אל מחזות הטבע ואל האנשים החיים בעיני אחרים, שכבר קדמוני, בעיני אחרים, שגם הם לא היטיבו ראות. קשה היה עלי עד מאד ללמוד ראשית הכללים והחוקים של מלאכת הרשום והציור. לא הסכנתי בנעורי אל הלמוד המודרג, העולה מן הקל אל החמור, על כן הרגשתי את כל העמל, אשר בלמודים היבשים. לא כחכמה ואמנות נראתה אז מלאכת הציור בעיני, כי-אם כמלאכה פשוטה, כחריצות יד, כעבודה שאין בה כל רוח ושירה. בשנים הראשונות לשבתי במינכן הייתי בעיני כאבר מדולדל בחברת האדם, כנדח ונעזב, כאיש אשר קיומו המוסרי תלוי על בלימה. געגועים חזקים היו לי על הורי, ולא יכולתי לשכוח את צער פרידתי מעליהם. רחל היתה חלומי בהקיץ. עיניה רחפו תמיד מול עיני רוחי, ואקרא בהן בכל פעם או הסכמה למעשי או – מה שהיה יותר מצוי – תוכחה ומוסר… האגדות על-דבר אלילי היונים, תולדותיהם וחייהם, אשר האמנים מפרנסים בהם את דמיונם, – כל העולם הזה היה זר לרוחי. שמעתי את האגדות האלה מפי מורי בהאקדמיה, קראתי גם בספרים את ספורי-הבדים של העמים העתיקים, אבל בשום אופן לא יכולתי לעכלם, לא יכולתי להפכם לדמי ובשרי, דבר שהיה נוח להתלמידים שאינם יהודים. ואלה מהתלמידים העברים, אשר התאמרו, כי עולם-היונים היה לשלהם – בשקר התהללו; עולם זה נשאר זר גם לרוחם הם. ואם נסו למסור אותו, בעזרת המכחול או החרט, לאחרים, – הטביעו בו חותם יהודי שלא בידיעתם ורצונם. רוב התלמידים של האקדמיה היו פועלים ולא יוצרים, מלאכות ולא אמנים. רק מתי מספר מהם היו אמנים באמת, וחברתם היא אשר פתחה לפני שערי היצירה הפיוטית. אחד מהנבחרים האלה, אשר השפיע על התפתחות רוחי וכשרוני, היה גוטמאן, בן עמי וארצי. בעת אשר התודעתי אליו היה כבן עשרים וחמש. דירתו היתה בעליה קטנה, אשר היתה משמשת לו גם בית-מלאכה לעבודתו. רוב שעות היום היה שוכב במטתו השבורה וקורא בספרים, אשר היו צבורים לפניו חבילות חבילות על קרקע הבית. שעות רבות היה קורא בכל ספר שבא לידו במקרה, מבלי אשר יראה וידע את הנעשה בחדרו; שקוע בקריאתו היה שוכח את כל חובותיו לנפשו. והיה כעבור עליו חדשים אחדים בבולמוס של קריאה, שהיתה לו כמין שכרון הרוח, היה בוחל אחרי כן ימים רבים בכל ספר, ואינו קורא אף שורה אחת ביום. ראשו היה מלא תמיד מחשבות, והמחשבות היו מתלבשות במחו בציורים ותמונות. כל העולם היה בעיניו כתמונה אחת גדולה רבת-הצבעים והגונים, הדורשת תקונים והגהות, השלמה ושכלול. את מלאכת ההגהה קבל על עצמו. הוא היה אומר: היצירה של ששת ימי בראשית היא רק תבנית ראשונה, מלאכה גסה מעט, ורק כחומר ביד היוצר היא לברוא ממנה תבנית יותר מהודרה ומפוארה. את מורי האקדמיה, הסינים בעלי המחלפה הארוכה במלכות האמנות, שנא תכלית שנאה. הוא היה נגש אל לוח-הצבעים רק כאשר ינוח עליו הרוח ואת הכל היה מצייר באופן ובסגנון מיוחד. לא תמונותיהם של אנשים חיים ולא העתקות מדויקות מעל מחזות הטבע או מעל ציוריהם של האמנים הראשונים היה מוסר על הבד, כי-אם את פרחי דמיונו הוא. הדוממים, הצמחים וכל בעלי החיים עד "נזר-הבריאה" בעצמו כולם היו בעיניו "חיים מדברים", כולם – חוליות חוליות חרוזים חרוזים משירה אחת רוממה. האמנות היתה בעיניו כתכלית בפני עצמה, יצירה שהיא חפשית מכל כבלי ההרגל, המסורה והמציאות הגסה. עוד היום אני זוכר את שיחותיו אתי. פעם אחת באתי אליו להראות לו את אחד מציורי, למען ישפוט עליו ויגלה לי את חסרונותיו. גוטמאן היה נודע בחברת באנשים כמבקר קשה, ודוקא משום זה פניתי אליו, אף כי אז עוד לא נמניתי בין מכיריו וחבריו הקרובים. המורים והחברים לא הגידו מעולם את האמת בפני, על כן לא ידעתי במה כחי גדול, כאשר לא ידעתי ברור גם את הלקויים והפגימות, אשר בכשרוני הציורי. – "צפרא טבא!" – קראתי בבואי אל גוטמאן החדרה, שהיה פתוח לפני כל איש בכל עתות היום והלילה. מעולם לא נעל את דלת עליתו. גוטמאן שכב, כדרכו, על מטתו, שקוע בקריאתו בספר, ולא הרגיש כלל בבואי. – "צפרא טבא!" – קראתי עוד הפעם בקול יתר רם. גוטמאן לא זה ממקומו ולא הניד עפעף. רגעים אחדים ישבתי דומם על מין ספסל משונה, מבלי השביתו מקריאתו. פתאום הרים גוטמאן את ראשו מעל הספר, אשר קרא בו, ובת-צחוק נעימה ותמימה עברה על שפתיו: הפעם – ראני. ומבלי שאול אותי דבר, ספר לי את ה"הבלים", אשר אך זה קרא בספר המונח לפניו, כאילו הייתי אחד מידידיו הקרובים, אף כי רק בפעם הראשונה ראני בחדרו. הוא היה אומר: לא פה אל פה ידבר, הנפש אל הנפש מדברת, על כן הנימוסים המקובלים בחברת-אדם והדבורים השגורים בפיהם רק עוצרים המה בעד התגלות הלב. הראיתי לו את הציור אשר הבאתי ואשאל למשפטו. גוטמאן התבונן אליו בעינים בוחנות מקרוב ומרחוק, ויען על שאלתי: למשפטי אתה שואל, הנני להגידו לך: גם אתה, כרוב חבריך, תלמידי האקדמיה, הנך רק מעתיק, רק מחקה! התקרא משורר לאיש אשר לא את רגשות לבו הוא כותב, כי-אם מעתיק בכתבו שירים של אחרים מלה במלה, אות באות? גם עבודתך היא עבודת משורר כזה. עבודה כזו היא רק מלאכה ולא יצירה. ואם במלאכה אנחנו בוחרים, – אז הלא טוב לבחור במלאכה פוריה, במלאכה שהיא מביאה תועלת גם לאחרים… – אבל – הפסקתי את דבריו – הלא גם על מלאכה טובה יתענגו בני האדם והנה נהנים ממנה. והאם מעט היא התועלת שיש במלאכה המייפה את חיי האדם העניים ונותנת להם רגעי עונג והנאה! – הציור, – קרא גוטמאן בהתלהבות – כשהוא רק פרי מלאכה ולא יצירה פיוטית, נהנים ממנו רק מתי מספר, וגם זאת הנאה שטחית, שאיננה מעוררת בלב האדם רגשות נעלים, שאיננה מטהרת ומרוממה את רוחו ואיננה דוחפת אותו למעשים גדולים וכבירים. גוטמאן הפסיק פתאום את דבריו ויתהלך בחדרו אחת הנה ואחת הנה מבלי הוציא הגה מפיו ומבלי הרים עפעף, כאילו אין איש אתו בבית. אחרי כן הסב אלי את פניו, את ידו האחת העביר בין שערותיו הסבוכות והארוכות, ואת ידו השניה שלח למולי כמזהיר ומוכיח. רגעים אחדים עמד במצב כזה דומם, ואחרי כן הוסיף לדבר: – האמנות צריכה להיות גורם חברתי חדש, אשר הראשונים לא ידעוהו, היא צריכה להוסיף מן הקודש על חול החיים של יום יום, היא צריכה להוריד את שמי השמים לבני האדם יושבי ארץ, את הגן-עדן העליון אל עמק הבכא, עמק הזוחלים והרומשים. תעודתה של האמנות היא לא להנאות עשירים אחדים, כי-אם לזכך ולרומם את מין האדם בכלל. הציור צריך להיות כהטבע עצמו, מובן ומושג לכל בני האדם, לכל אחד ואחד מהם לפי מדת הכשרתו, אבל יחד עם זה עליו להיות גם עמוק לבלי סוף… וציורים כאלה לא יעשו בידי בעל מלאכה, כי-אם יבראו בידי יוצר. – אבל – ניסיתי להצדיק את נפשי – אנכי לקחתי לי, בעצת מורי, למופת את גדולי הציירים של המאה השבע עשרה, ובעקבותיהם הנני חפץ ללכת… גוטמאן לא נתן לי לכלות את דברי, ויקרא בקול מטיף: – אבל אנו, האמנים היהודים, הננו חפשים מכל מסורה מעיקה, מכל הבלי הציירים של דורות עברו. אנחנו, בני העם המתנגד בכל עצם הויתו הארוכה אל רוח היונים, הננו מחויבים לנתץ את כל האלילים, אשר הקימו במקדש האמנות… – אבל מה נתן לאותה האנושות הכורעת לפני סמל היופי, במקום אליליה ההרוסים? – חובתם של האמנים העברים היא לזרוע זרע חדש, להצמיח גרעיני יופי חדשים, להוליד אמנות חדשה. את הרגשות החדשים של האדם החדש, המבשר בואו, נוכל להביע רק בשפת הציור הנמרץ. אנחנו היהודים הננו אוהבים בכל את הקצור והתמצית. עדה היא השפה העברית. אנחנו נהיה הבוראים את הציור החדש, שפת העולם החדש ההולך וצומח. לא על-ידי רבות ולא על-ידי שפעת חרוזים נוכל להביא את האמת ללב בני האדם, כי-אם על-ידי תמונה בהירה, על –ידי דבור-ברק, המאיר בטיסה אחת מעמקי תהומות וראשי הרים. שפתו של האדם הבא תהיה מין שפה הנדסית, שפה מרוכזת ומצומצמה, אשר כל אחת ממלותיה תכיל בקרבה תמצית של שפעת רעיונות. והשפה המרוכזה והיותר נמרצה היתה ותהיה שפת האמן האמיתי. האמנות העברית הבאה תהיה מעין "כתבי קודש" חדשים לכל העמים. האמנות מדברת אל הרגש בשפת הרגש, על כן היא מדברת אל כל האדם, אל כל האומות והלשונות ואל כל הדורות. – היש תקוה לאמנות עברית מיוחדת, אם העברים בכלל מתנגדים לכל יופי ולכל אמנות? שאלתי זאת הרגיזה את רוחו של גוטמאן. רגעים אחדים רץ בחדרו אנה ואנה, בהכשלו פעמים רבות בגלי הספרים הפזורים על הקרקע. ופתאום עמד נוכח פני ויקרא: – שקר בפי האומרים: העברים אינם מרגישים את היופי, כי בטבעם הם מתנגדים לאמנות, ליצירות פיוטיות. רוב היהודים אינם מרגישים צורך מיוחד ביופי ואינם מכירים את כל ערכה של האמנות, לא יען כי עברים המה, כי-אם מפני שעניים מדוכאים המה, רחוקים מהטבע ומהשכלה אנושית. יתנו-נא להם, או ינסו בעצמם לרכוש מעט אור ואויר, מעט השכלה ותנאי חיים נאותים ונוחים, אז יצמח בקרבם רגש היופי – אשר גרעיניו הבריאים כבר נרדמים בהם – במהירות ובכח מיוחד, אשר יפליאו כל לב ומח. הציירים העברים הבאים לא יגיעו אמנם למדרגה ראשונה בציורי הגוף, בציורי החומר, אבל מסוגלים יהיו, דוקא בתור עברים, להרגיש ולתאר, לחוש ולהגשים מין יופי מיוחד, אשר העמים האחרים לא ידעו גם מציאותו ולא ישערו גם את אפשריותו. העמים המערביים חושבים ומאמינים, כי אין יופי אחר זולתי זה, שהמה בעצמם מרגישים בו, זולתי זה, שהמה מוכשרים להתרשם ממנו. אבל היופי שלהם הוא מצומצם ומוגבל בחוג צר, רק בנקודות ידועות, אולם האמנים העברים יהיו התיירים הראשונים בעולם היופי, אשר יגלו ארצות חדשות ושמים חדשים, שלא נגלו עד היום. – לפי דבריך, איפוא, מוכשרים היהודים להגשים את היופי יותר מכל העמים האחרים, – והלא אנו רואים אחרת: רגש היופי שביהודי הוא פחות ומצער מאשר באינו-יהודי, יהיה גם עני שבעניים, הדיוט שבהדיוטים… בדמיונך הנך מפריז על המדה. הערתי הקצרה על השקפותיו של גוטמאן, שהראו לי כהשתפכות הנפש של משורר, אשר יתרומם מעל חוג הארץ והמעשים שבל יום, – הערתי זאת היתה בעיניו ככפירה בראשי יסודותיו, כהדיוטות גמורה בת הבינוניות הארורה, השמה כבלים על מעוף הגאוניות. פניו העידו בו, כי דברי הכאיבו את לבבו עד מאד. ולא מהר לענות אותי, עד אשר עלה בידו לכבוש את כעסו ולמשול ברוחו. – יש יופי ויש יופי, – הוסיף לדבר בנחת – אבל האמן דורש מאת כל חומר רק את היופי המיוחד לו לעצמו, את הצורה המונחת בטבעו; האמן היוצר מחיה ומעורר בכל עצם, בכל גולם את נשמתו המקופלת ונרדמת בו. משלו יתן לו. להשיש הוא נותן את נשמת השיש, ולהעץ – נשמת העץ. האמן איננו מטיל בחומר נשמה חדשה, כי-אם מחזיר לו את נשמתו הוא. כן אין אנו יכולים לתת לעם נשמת-יופי חדשה, כי-אם להעיר לתחיה אותה הנשמה הנרדמת בו מעת היותו לעם. רגש היופי שבקרב האומה העברית לא פחות, כי-אם שונה הוא מאשר בקרב העמים האחרים. אם נאמר, כי יש רק יופי אחד בעולם, והוא המקובל והמורגש בקרב העמים המערביים, אז עלינו להודות, כי הטבע שלל מאתנו את הכשרון להרגישו במדה אחת עם יתר העמים התרבותיים. אבל האנושות עומדת לפני עולם-יופי והאומה העברית היא המבשרת עתה את לידתו. נשמה חדשה וזרה, הלקוחה מאוצר-נשמות העמים, אין אנו יכולים אמנם לתת לה – ולו גם יכולנו, לא היה שוה הדבר – אבל יכולים אנו לאמץ את נשמתה של אומתנו, אותה נשמת היופי הנרדמת בה ושהתעוררה עתה לתחיה. אז תולד לנו אמנות חדשה, אותה האמנות של העולם הבא, אשר תשנה את ערכי חיי האדם. גוטמאן חבש לראשו את כובעו הקמוט וילבש את מעילו הישן ויקראני ללכת אתו לגן-העיר. את הדלת לא סגר אחריו, כדרכו. בחוץ לא שם לבו אל העוברים והשבים, אשר רבים מהם הביטו עליו כעל מטורף, כי מדי דברו אתי הניע את ידיו בתנועות נמרצות. אחרי אשר טיילנו מעט בין שדרות האילנות ישבנו על אחד הספסלים סמוך לבית-משתה הקהוה אשר בגן. שאון העליזים, משק הכוסות והמזלגות, רסיסי שחוק וקטועי דבורים נשמעו מסביב. באם השדרה ישב על הקרקע זקן בלי רגלים ויסובב גלגל של תבת-מנגנים קטנה. לראשו היתה חבושה מצנפת אחד המלחים, אשר נקרע מעליה הזר והתו, וגופו היה עטוף בפראק קרוע, אשר מכנפיו לא נשאר גם "שריד ופליט". התבה השמיעה בלי הפסק מנגינה אחת שבורה ועצובה. על יד התבה נחה מגבעת ישנה והפוכה למעלה, אשר בשוליתה התגוללה רק מטבעת נחושת אחת קטנה, כי אף אחד מהעוברים והשבים, אף אחד מהזוגות המאושרים והמטיילים בגן לא שם לבו אל המסכן נכה-הרגלים הזה, ולא השליך אל מגבעתו אף פרוטה אחת. וראש הזקן הזה היה יפה עד מאד, ראש הוגה דעות. זקנו הארוך והמסובך, תוי פניו הבולטים והחדים, עיניו העמוקות והעצובות והקמטים על מצחו שוו עליו הוד-יגון של אחד שליחי-האמונה מבני הדורות הראשונים. בראותו כי איש לא יחמול עליו מכל המון המטיילים המבוסמים והמגוהצים, הנושאים את ראשם בגאון, – זחל בידו על הארץ ויסחב אחריו את כלי-זמרו אל השדרה הקרובה – זבוב-רקמה אחת נלותה עליו בטיסותיה הקלות והעליזות, כאילו היתה שמחה לאידו של אדם-תולעה זה – אשר דרך שמה יעברו גם עניי העם. פה קוה ל"ציד" יותר מוצלח. – נלך-נא אחריו, – קרא גוטמאן אלי – כי הזקן האומלל הזה לקח את לבי. ישבנו לא הרחק מהמנגן נכה-הרגלים. גוטמאן לא הוציא אף הגה מפיו. ניכר היה כי דבר-מה מתרחש בקרבו. עוד הפעם נשמעה מנגינת התבה. והפעם לא לחנם. עברה אשה מעוברת אחת, אשר כרסה היתה כמעט בין שניה, יען כי גם גבה היה כפוף מכובד סל מלא כלי תכבוסת. בשולי סנורה המלוכלך נמשך ילד כבן שלש. ויהי בראותה מטבע מכיס בגדה ותתן לילדה, באמרה לו: לך ותן את האגורה לידי הדוד היושב על הארץ. הזקן נשא את עיניו בהודיה אל הכובסת וילחש דבר-מה בשפתיו. עוד הפעם מלאה המנגינה את אויר-האביב. והנה איש לבוש בגדי תפארה התיצב מול המנגן וישלך מטבע של נחושת אל מגבעתו השוכבת לרגליו הקצוצות, כאשר ישליכו עצם לכלב, ויוציא מתיק-סופרים מפת-ציירים וירשם בעט-עופרת את פני הזקן. – ראה-נא, – פנה אלי גוטמאן – את קרירות-רוחו של צייר זה. שבר-אדם-חי רק חומר הוא לו לציור עובר לסוחר. הצייר גמר את מלאכתו ופניו צהלו משמחה. בטוח היה, כפי הנראה, שהציור עלה בידו. עלז בו לבו, על שהזמין המקרה לידו "ראש" כזה. ועוד הפעם נשמעה המנגינה השבורה, הרצוצה, הרועדת והגועת. אולם פרוטות לא נזרקו אל המגבעת ההפוכה. אחדים מהטיילים התרעמו על הזקן, שחסם את הדרך בפני העוברים ושבים. אז נגש השוטר אליו ויצו אליו להעתק הצדה, לבל יהיה למפגע ל"הקהל". הזקן זחל מעט הלאה. ניכר היה כי חשב את פקודת השוטר צודקת, ויהי בעיניו כעובר חוק וכמסיג גבול הבריות. עוד הפעם השמיעו גלגלי-התבה קול תלונה. עלמה אחת צעירה לימים לבושה בגדי קיץ קלים עברה על-פני נכה-הרגלים, ותשורר חרש את מנגינת-התבה בנעימה רבה ובהטעמה מיוחדה. נגינתה החמה והזכה היתה יכולה לבייש את הנגינה הקרה והנחרה של כלי-שיר-הברזל. אך זה האחרון לא ידע בושת, כאשר לא ידעוה גם העוברים והשבים, הטיילים והטיילות. הזקן נשא עיניו אל העלמה היפה, אשר לותה בקולה את מנגינת תיבתו, ואל מגבעתו ההפוכה שהיתה עוד כמעט ריקה, ותרעד ידו הסובבת את יד האופן. אחרי רגעים אחדים נשמע עוד הפעם קול התבה בעוז. המנגן לא נלאה להזכיר לקהל על-ידי מנגינתו העקשנית, כי רגלים אין לו, אבל קיבה יש לו. שתי ילדות חבוקות זרוע, כבנות שבע או שמונה, עברו לפני התבה ותרקדנה ותפזזנה על פי טעם מנגינתה, וכאשר דרכו בנעליהן על שיורי רגליו הכרותות של הזקן, נאנח מכאב. אז נגש גוטמאן אל האומלל ויתן לו בחבה ובפנים מאירות שקל כסף. נכה-הרגלים נח מזעפו, ויקרא בשמחה: "אכן זה הוא נדיב, לא כאותם הכלבים בצורת אדם המתנודדים פה". הזקן נתר בידיו על הארץ ויקרב אל בית-היין העומד בקצה הגן, על יד הככר ששם עומדות המרכבות. – נלך-נא אחריו, – קרא אלי גוטמאן – הזקן הזה מושך את לבי אחריו. נכנעתי מפני רצונו של בן-לויתי ואלך אחריו אל כל אשר יובילני. בית המשתה היה מלא עגלונים, סבלים, נושאי-מכתבים וגם אנשים חשודים ומסופקים. ריח המשקאות החריפים, עשן עלי-מרורים ממין הגרוע, אשר עלה ממקטרות ומסיגריות עבות וארוכות, וריח זעת האדם – מלאו את האויר צחנה נוראה, אף כי החלונות היו פתוחים. רוב הבאים ישבו אל השלחנות הארוכים והערומים וישתו שכר מגביעים רחבים וידברו, כולם בבת אחת, בקול רם וגס. אחדים מהם התוכחו בעניני-מדינה הנוגעים למסים וחיל הצבא בים וביבשה, ויש אשר ספרו זה לזה מקרי יום ומקרי לילה. ואחרים ישבו דומם מסביב לשולחנות בלתי-גדולים וישחקו בקלפים מעוכים ושמנוניים ויריקו את הכוסות בקרבם אש צמאון נורא. מסביב לאחד השלחנות על יד הדלת הפתוחה אל הרחוב ישבו עגלונים אחדים וישמיעו קול נחרה. השנה תקפתן. ראשיהם היו מורדים על חזיהם והזבובים התהלכו על פניהם וחוטמיהם באין מפריע. כפתורי הנחושת של בגדיהם לא היו מרוכסים ועל חזיותיהם האדומות תלויות שרשרות-מתכת כבדות. למולם ישבו תגרניות אחדות מן השוק, על ראשיהן היו מצנפות-תבן רחבות ואל סינוריהן המגואלים מקושרים כיסי-עור מלאים מטבעות נחושת. על ידן בפנה ישב נכה-הרגלים וישתה יין-דגן. פניו נהרו הפעם משמחה, והלצות מנוולות לא פסקו מפיו. – ראה תראה, גוטמאן, כי הזקן הזה לא יצא מפה עד אשר יבזבז על היין, אשר הוא שותה, את כל הכסף אשר בידו. – ידעתי זאת מראש – ענה גוטמאן בקצור, – ולא הסיר עין מעל הזקן. – אם ידעת זאת מראש, אז חטאת לנפשך, בתתך להסובא הזה את שקלך האחרון. הבט-נא על בגדיך הישנים, אשר חרפה היא להראות בהם בין הבריות. – יש חרפות יותר גדולות, אשר הבריות האלה דשות אותן בעקבן. – אבל אתה נתת יד לשכור… – אי אפשר לעולם זה, שאנו חיים בו, ההולך וגוסס, בלי שכרות. חיינו דלים ורידים, מנוולים ומלאים שממון, לכן יבקש כל אחד ואחד לשכוח את ריקניותו הפנימית ולברוח מעמק-המציאות העכור לעולם החזיונות והדמיונות. הן אתה ראית את כל אשר ישא ויסבול הזקן, האדם-התולעה הזה, בחוץ, לכן יבקש מפלט לו במדוחי-החושים. היין הוא גואלהו מחבלי ההויה השוממה. הלא גם אמנות זו שאנו מתפארים בה ושאנו מקדישים לה כחותינו, כשרונותינו וחיינו – גם היא איננה אלא מין שכרות, הבאה להתעות את החושים ולהעביר את האדם מן עולם המציאות לעולם הדמיון. אלו היו חיינו טהורים, בריאים, שלמים ומלאים, אז לא היינו מבקשים גאולה לנפשנו, לא במשרת ענבים ולא ביצירותיה של האמנות הדמיונית. – אם כן, לפי דבריך, לא יהיה עוד כל מקום לאמנות אחרי אשר נתן לנו תוכן לחיינו, אחרי אשר נגשים את האידאלים הרמים בפועל ובמעשה. – לאמנות כזאת, ענה גוטמאן, בודאי שלא יהיה מקום. האמנות העתיקה וגם האמנות החדשה אינן משנות את ערכי החיים הממשיים אף במעט. ראה-נא, – גוטמאן הניף את ידו ויראה לי מבעד החלון את בית-אוסף התמונות והפסלים – ראה-נא את מקדש האמנות אשר נוכח בית-המשתה הזה! היש איזה יחס וקשר פנימי בין אוצרות היופי אשר שם ובין הכעור הממשי אשר פה? האם השפיע מקדש האמנות מרוחו על בית-המרזח? – אל מקדש האמנות, כמו אל מקדש האמונה, יבואו חוטאים ופושעים דלי-רוח ועניי-מעש להשתחוות ולסגוד בהכנעה רבה לפני אחד הפסלים, ואחרי כל ההשתחויות והסגידות ישובו לחטוא ולפשוע כבראשונה, ישובו אל דלותם-הרוחנית ואל אפס-מעשיהם. קצר כחה של האמנות הנושנה וגם של החדשה לשנות את ערכי חיי האדם, על כן גם שתיהן הבל הנה… – בוא-נא הנה, – קרא הזקן לגוטמאן בלעג – בוא-נא הנה, נסיך אין-כל, ושתה אתי כוס יין. משלך אתן לך… השתחויתי, אין אני שותה יין… האיש אשר לא ישתה – אלהים אלהים, – קרא נכה-הרגלים בעליצותו וירק את כוסו בלגימה אחת. אבל… אבל… גמגם גוטמאן בלשונו. כל "אבל" למותר, – קרא נכה-הרגלים כמנצח – אני שותה והנני עני, ואתה אינך שותה – והנך גם כן עני. בגדיך הישנים מעידים על זה… לא על כספי אני חס, – התנצל גוטמאן, אשר רצה להכנס בשיחה עם הזקן – לא על כספי אני חס, אבל מחי חלש ודי לי לבלוע טפות אחדות, כי אהיה שכור. חא-חא-חא – שחק הזקן בקול רם – בוז לך, צעיר לימים – הבט נא אל זקני הלבן! אנכי, עבדך, כבר עברו עלי יותר משבעים שנה, וככחי אז, בהיותי בן-עשרים, כחי עתה לשתות תריסר צלוחיות יין חזק וצרוף. מדה זו תעורר בקרבי רק תאות הצמאון. אמנם חסר-רגלים אנכי, אולם בחצי גופי צפונים ושמורים עוד כחות-החיים במדה אשר תספיק למאה מכם, חדלי-און. בוז אבוז בלבי לבני הדור החדש, לאותן הבריות היפות והמגוהצות המתנועעות כצללים שם בשדרות הגן… כח גברא אין להם, להמנוולים האלה… הגד-נא זקן, – שסע גוטמאן את דבריו – האם זה כבר הנך חסר-רגלים, מתי ואיך קרח אסון זה? צווה-נא לתת צלוחית יין מן המובחר, - קרא הזקן בחדוה – הן אתה אינך קמצן באותם הכלבים שם בגן. רב לך לשתות הפעם! – קרא גוטמאן – הלא בכסף זה תוכל לקנות לך בגד שלם… אין פרנסתי דורשת מותרות כאלה… אבל אתה לא ענית לי עוד על שאלתי, – קרא גוטמאן. זוהי מעשיה ארוכה… גרוני יחר מספר… זה שלושים שנה הנני בלי רגלים… – ומה היתה מלאכתך עד אז? – כל מלאכה לא היתה לי, עשיר הייתי. בביתי היו ערוכים בכל יום שלחנות לאצילים ורוזנים, אשר זללו וסבאו, עד אשר התגוללו כחזירים בקיאם. – ואיך זה אבדו רגליך? – רגלי? – זה הוא ספור בהמשכים רבים, כבר נחר גרוני… – הנח לו, – אמרתי לגוטמאן – דבר אמת לא תוציא מפיו. – כן, כל אדם כוזב. כל אחד מאתנו בודה לו עבר אשר לא היה ולא נברא… גוטמאן הובילני עוד הפעם לגן העיר. האויר היה צח, רך ונעים. קרני השמש שהיתה קרובה לשקיעה, נשקו את הפסלים בני הדמיון והאגדה היונית, ואת מצבות-הזכרון מעשי ידי האמנים הגדולים, אשר היו פזורים בשדרות הגן. הרגשות המעציבים אשר לחצו את לבבי בבית-המשתה כלו כענן-בוקר, ורגשות נועם, געגועים בלתי ברורים וכליון נפש מלאוני. עיני היו נטויות אל קבוצות פסלי-שיש: רועים ורועות. דמות האנשים הבריאים, החזקים, התמימים, היפים והמלאים חן-הטבע, ילדי השדה, שוכני העמקים וההרים – מחזה מרהיב עין ומרחיב לב. – אמנות כזאת – קראתי בהתפעלותי – היא פרי קולטורה גבוהה. הבט-נא, כמה כח וכמה יופי עצורים בתבניות אלה! – הקולטורה שלנו יודעת לחצוב אנשים בריאים ומלאים חן רק בשיש או בנחושת קלל, אבל הבט-נא אל האנשים החיים ותראה את פריה הנחמד במציאות. הסב-נא את פניך ותראה תמונה אחרת, תמונה חיה. גוטמאן הובילני מעט הצדה, ויאמר: ראה נא את הפועלים והפועלות השבים עתה מבית העבודה. עברו המון פועלים ופועלות, צעירים וצעירות, זקנים וזקנות, גם וילדות בני ארבע עשרה שנה וגם פחות מזה. פניהם היו מכוסים פיח, רובם דלי-בשר, רעי-מראה, עיפים ויגעים ומדוכאים. המחנה הכבד הזה, אשר התנועע בין שדרות האילנות בקצה הגן, לא השמיע קול שאון רב, כאלו יראו להשבית את מנוחתם של הטיילים הבטלנים, אשר בהשדרות הקרובות. המחזה היה כהה, כמעט כל הצורות היו שוות. רק שני פועלים הסבו עליהם את עיני: צעיר לימים וזקן ההולך שחוח. פניהם העידו כי לפנינו עוברים אב ובנו. הבן היה חסון כאלון. מבין הפיח אשר על פניו נוצצו שתי עינים לוהטות באש ירוקה ומתיזות שביבי-זעם. האב היה כחוש כשלד יבש ובמקום עינים נראו על פניו מכות טריות זבות דם. – המכונה הארורה מצצה את לשד עצמותיך, – קרא הבן אל האב וירם את אגרופו, כאיש המאיים – המכונה המיתה בך כל חפץ, היא שעבדה את רוחך, – אם אקבל את מרותה כמוך, אז יהיה סופי כסופך, גורלי כגורלך… – אל תתן, בני, יד לפושעים, – התחנן האב בקול רועד – כי כן רצה אלהים, שנעבוד כל ימי חיינו, כי נסבול ונשא את אשר נטל עלינו… – לא אלהים נטל עלינו, כי אם בני-אדם כמונו, – קרא הבן בכעס – ואנחנו נשא ונסבול כל זמן שלא נבין, כי מידינו לנו זאת… סוף דבריהם לא שמעתי. גם קולם, גם תמונתם נעלמו. מחנה הפועלים נמשך אחריהם כלויה עצובה, ורק קול תלונה חרישית שמעתי, כקול המית גלי-ים מרחוק. נראתה הלבנה, מגל-כסף, מבין ענפי-האילנות. הדליקו את פנסי-החשמל. מעל בימת-המנגנים, העומדת בתוך הגן, נשמעה מנגינת-מחול עליזה של שטרויס. בין קהל המטיילים נראו פתאם המון נשים כחולות וסרוקות, לבושות בגדים צבעוניים. "הנפשות הפורחות" האלה קרצו בעיניהן לכל עובר וימלאו את האויר בשחוק של עזות וחוצפה מיוחדה. – רבות מהן – אמר לי גוטמאן בקול עצוב – תשמשנה בתור "תבניות" בבתי-המלאכה של הציירים והמפסלים, ובלילה הנה מוכרות את גופן לזקנים וילדים. אחת מהנשים האלה נגשה אלינו ותאמר בחבה עשויה: – הזמינוני-נא, ידידים, לסעודת הערב… עברנו על פניה מבלי ענות דבר. – אין אלהים בקרבכם, – קראה האשה בכעסה – ואין רחמים בלבבכם לעלמה עניה; בעלת דירתי תשליכני החוצה… – בקשי לך עבודה – קרא אליה גוטמאן. – מוסר שבעתי, אבל רעבה אני ללחם… כעבור רגעים אחדים ראינו את העלמה הזאת הולכת שלובת זרוע עם איש שיבה, אשר הוליך אחריו כלב גדול. – נלך נא מזה, – קרא אלי גוטמאן – כבר שבעה לה נפשי מחמדי הקולטורה… על יד שער הגן נתעכבתי מעט אצל פסל שיש של עלמה כפרית העומדת על יד הבאר, על כתפותיה ומסביב לה עמדו יונים לבנות. – כן, אמנים המה לחצוב את סמל התום בשיש לבן, – קרא גוטמאן בתלונה. כעבור ימים אחדים ישבתי עם גוטמאן בבית-מזון אחד בפרור העיר. הבית הקטן עמד בתוך גנה לא גדולה. פה היה גוטמאן אוכל, תחת כפת השמים, ארוחת-ירק, אם רק היה כסף בכיסו. גוטמאן היה אוהב לבוא בשיחה עם בעל בית-המזון, אשר עבד לפנים בצבא, וזה שנים רבות יבש חצי גופו, גם לשונו התנהלה בכבדות רבה. בשפה נלעגת היה מספר לבן-לויתי בכל יום את גבורותיו ונפלאותיו במלחמה. הארוחה היתה תמיד דלה מאד והשתיה רק מי-"סודה", אך האויר היה נעים ומלא ריחות בושם. השיחות הערבות היו במקום פרפרת, והטיסות במרחבי הדמיון – במקום יין. לא רחוק מבית המזון עבר באותה שעה גדוד-צבא ובראשו להקת מנגנים, אשר השמיעו את ההמנון הלאומי. בעל האכסניה, אשר ישב בגנה על כסא-גלגלים, ממקומו לשמע המנגינה, אשר נפחה בו רוח-חיים, ומשפתיו התמלטו כמו מאליהן המלים: "אשכנז, אשכנז – מה רוממת ומה עצמת!" – לחיי אשכנז האדירה! – קרא אחד הגלבים או משרתי החנויות, בנשאו את כוסו מול פני בעל האכסניה. – לחיי האמנות העברית! – קרא אלי גוטמאן, בנשאו כוס מים. – לחיי האמנות העברית שעדיין לא נולדה! – קראתי לתומי. עיני חברי היו כחולמות ופניו נהרו מחדוה. בראות המשרת את פניו הצוהלות ידע, כי "מנה יפה" יקבל היום מידי "האדון המוזר". – כל העמים, – קרא גוטמאן – שואפים כיום להרחיב ולהגדיל את ארצם וממשלתם. שאיפת ההתפשטות היא היא המציינת עתה את תכונתם של העמים הנאורים. כל אחד ואחד מהם, מלבד שהוא מתאמץ להרחיב את גבולות ארצו, משתדל להרחיב גם את גבולות תרבותו, למען תכריע ותנצח את כל העולם כלו ולמען תטביע את חותמה המיוחד בכל המעשים והמאורעות. לכן גם אנחנו היהודים, בתור עם נאור מקדם קדמתה, אם גם אין לנו כיום ארץ וממשלה, – הלא אין אנו חסרים יהדות המרחיבה את חוג השפעתה לא רק על מקצוע האמונה ועניני הדת, החיים. היהדות חטאה להאנושות זה דורות רבים בהתרחקה מעל היופי. אבותינו אמנם חטאו, אולם אנחנו נביא כפרה על חטאם… גוטמאן הפסיק את דבריו ויצלול רגעים אחדים במחשבותיו. פתאם התעורר ויקרא: – עתה באו ימים אחרים להאנושות; עתה רגש היופי הולך וכובש את רגש האמונה בלבות בני האדם. עתה ניתן תפקיד חדש להיהדות להספיק את צרכי היופי, למלא את תביעות דמיונו של דור המדע. לפנים התבשלו בקרב העם העברי מושגי-מוסר חדשים, עתה הולכים ומתבשלים בנו מושגי-יופי חדשים. בימי ממשלת האמונה, לחמה היהדות נגד אלילי הדמיון הנשחת, אשר בראם לו האדם לרעתו ולאסונו. עתה תבוא האמנות העברית, והיא בוא תבוא, ותנפץ את אלילי-היופי. אותה האמנות המתפרנסת באגדותיו ומושגיו של עולם היונים, עולם שהוא זר לנו לגמרי, עולם העובר וחולף לבלי שוב עוד, – אמנות זו תהיה כקליפה ריקה בעיני העולם הבא. אולם האמנות העברית, בת התחיה הלאומית, חפשית תהיה מן ההבלים הגוססים, היא תקח לה לחומר את עניני עולמנו אנו, עניני דורנו וחיינו ההוים. – אבל האמנות הלא חיה היא רק מפי האגדות והדמיונות, ואיפה תמצאם בימינו? – אני מוצא, – ענה גוטמאן בהתעוררות – כי דוקא עולמנו וחיינו אנו עשירים בחומר לאגדות, לדמיונות וחזיונות. האם התבוננת בלילה אל אחד האולמים הגדולים של מסילת-הברזל, אשר בו יעמידו את מכונות-הקיטור הנחות מעבודתן? האם התבוננת בלילה מעל אחד הגגים הגבוהים אל רשת חוטי-הברזל של הטלגרף, אל עששיות-הרחוב ואל עגלות-החשמל הרצות רצוא ושוב? האם לא תמצא בזה חומר נעלה לאגדות חדשות שתהיינה עוד יותר יפות מאגדותיהם של הקדמונים? – אבל המדעים, הפקחיות, הבקורת ומלאכת הנתוח הדק אשר בימינו הם שונאי פיוט ואויבי אגדות, לכן ישוב תמיד האמן, הפיטן והחוזה לימים מקדם, לשיבת העבר, לימי ילדותה של האנושות, בטרם עוד ידע האדם לחקור ולדרוש, לבחון ולנסות. – דוקא התפשטותם של המדעים – השיב גוטמאן – הרחיבו את גבולות הדמיון ויתנו חומר חדש, יותר נעלה, להיצירה הפיוטית. השמים הצרים של דור האמונה התמימה גדלו, רחבו, עמקו לבלי קץ ולבלי סוף; ושם, בהשמים שלנו כיום, נגלו רבבות חזיונות של מלחמות, מפלות ונצחונות, פגישות וטיסות, לידות ומיתות, ואין קץ להשערות ודמיונות חדשים. זה הוא גיא-חזיון חדש, שלא ידעוהו הראשונים. כחות חדשים, הרכבות ו"אפשרויות" חדשות נגלו בימינו על ידי המדעים. החומר החדש הזה מחכה ליוצר, לאמן, לפיטן. לבו של בן-דורנו, עולמו הפנימי, נתרוקן ונתדלדל והוא מבקש תוכן חדש לחייו, ואת התוכן הזה תתן לו היהדות, האמנות העברית. – אבל היהדות הלא כבר יבשו עצמותיה, והאמנות העברית הלא עדין לא נולדה? – כח המוליד של היהדות עדין שולט בעולם, והוא מפרה ומרבה ורגשות בקרב בני האדם, אשר גם שמה שנוא להם. היהדות של משה והנביאים היתה רק התחלה, וסופה מי יראה! עוז אמונתו של גוטמאן בכחה של היהדות ובעתידותיה הגדולות היו לחידה בעיני. "העתיד" ו"היהדות" היו בעיניו שמות נרדפים. כל אידיאל רם ונישא קרא בשם "יהדות". – איך זה יולידו העברים – שאלתי את גוטמאן – אמנות חדשה, אם אין להם הכשרון לחקות את הטבע, להבליטו ולתת לו תואר ודמות? – האמנות הבאה תהיה רוחנית, – ענה גוטמאן – כאשר גם חושי האדם יהיו יותר רוחניים. האמנות האמתית איננה העתקה מדויקה מן המציאות, כי אם הוספה חדשה עליה, המשך החיים, בריאה חדשה, יותר שלמה, יותר עשירה ויותר עמוקה. האמנות העברית תתאר לא רק את הבשר, כי אם גם, וביחוד, את הרוח המחיה של כל חומר, כי אין חומר מת, בלי כל רוח. בכל ימי שבתנו בתחומנו הצר היינו אנשים יבשים, קרים, בעלי חשבון, בלי כח הרוח המוליד. מעין החיים והיצירה כאלו נסתם בקרבנו. כצללים התהלכנו על אדמות, כרפאים שוטטנו בעולם התהו. עתה כאשר נולד בנו החפץ לפעול ולברוא ערכים חדשים בחיים, – עתה תהיה לנו האמנות כגואלת, כטל של תחיה. הרעיון משפיע ופועל רק על המח, רק על חלק קטן מן האדם. לא כן הרגש, הוא מעורר את כל האדם, את כל עצמותו ומהותו הפנימית. האמנות העברית הבאה תתאר לא את הבשר, החומר של האדם, כי אם תנועותיו. יש תנועות רבות ושונות בגוף האדם אשר בהן מתגלה רוחו. לכל תנועה נפשית יש תנועה גופנית, לפעמים דקה מן הדקה, המכוונה כנגדם. האמנות העברית תהיה כעין ציון וביאור להמיכניקה הנפשית, והיא תגביר בעולם את ממשלת הרוח ותפעול על החיים בעצמם לרוממם ולזככם. כאשר נודע למורי ולחברי, כי אני מתרועע עם גוטמאן, חשבו לי זאת לחטאה. המה הביטו עליו כעל איש זר ומשונה, או כעל משוגע ומטורף. על כן חשבו את השעות שאני מבלה בחברתו לאבוד זמן, וידברו על לבי לעזוב את חברי זה, אשר החל להרוס את יסודי השקפותי על העולם והחיים, ולשוב לעבודת-הציור המקובלה והמסורה. הציירים הביטו על גוטמאן כעל אויב נורא, כמורד בממלכת האמנות; כי יותר שהיה צייר, היה גם סופר-מבקר, ולא נשא פני כל אמן. הוא הסיר את העטרה מעל ראשם של מורי האקדמיה וישפוך עליהם במאמריו את לעגו המר. דבר זה לא יכלו לסלוח לו, ויבקשו לנקום ממנו את נקמתם ככל אשר מצאה ידם. ונקמתם זו היתה שפלה ומכוערה. נפלא הדבר, כי אלה האמנים הרודפים בעבודתם אחרי הגודל, התפארת וההוד, האוהבים לתאר מלכים וגבורים במעמד-הלולים ולשפוך רוח-חג גם על עניני החול, – האמנים האלה מה קטנים ודלים, מה מכוערים ומנוולים המה באהבתם, בשנאתם, בקנאתם ובנקמתם! עתה, אחרי אשר עברו עלי רוב שנים בחברתם של האמנים, – עתה נוכחתי אמנם כי אין אדם קטן ושפל מסוגל כלל להיות אמן גדול. אין האדם נותן לאחרים אלא מה שיש בו בעצמו. גם ה"גדלות" של האנשים הקטנים שוא היא, חיצונית היא, עשויה היא. האמנים בעלי נפש דלה מטביעים את חותם קטנותם גם על ה"גבורים" אשר המה עושים. דרושה רק עין בוחנת למען הכיר את העניות בתוך העשירות. רק כאשר תגדל נפש האדם, תגדל גם יצירתו. על כן האמנות היותר נעלה היא אמנות-החיים, זו השואפת להפוך את החיים ליצירה מלאה גודל, יופי והוד. וסוף סוף עלה בידי המורים והחברים לשפוך אז מרוחם עלי, ואנכי התרחקתי מעל גוטמאן ולא שמעתי עוד לעצתו. המתי בקרבי את מחשבותי ורגשותי, אשר הוליד גוטמאן בלבי, וסגלתי לי את מלאכת הציור, ככל חברי הצעירים, על פי התכנית אשר התוו לפני מורי-האקדמיה. כעבור עלי חמש שנים במינכן גמרתי את חק למודי בבית-מדרש האמנות. ואחרי אשר סלובצקיה חדלה לשלוח לי כסף, הייתי אנוס להביא את לחמי בידי. כל זמן שלא נצרכתי לדאוג לצרכי החמריים, אשר הספיקה לי הפולאנית, יכולתי עוד לחלום חלומות-אמן ולקות ליצירה חפשית, אך ביום אשר גורלי ניתן בידי וחק מלחמת-הקיום הכריחני לקבל עלי את עול מלכותו – גזו חלומותי מפני יד המציאות הקשה. מעתה מוכרח הייתי להביט על האמנות כעל פרנסה. מוכרח הייתי לעשות תמונות שיש להן קונים, תמונות שהן עובר לסוחר. אז שכרתי לי בית-מלאכה ואחל לצייר נשים ערומות, אלילי-אהבה, שרי צבא, "ציורי-מין", ציורי מעשים וחזיונות שבכל-יום, לפי טעם הקהל הגדול, שאיננו מבין ואיננו אוהב חדשות, יען כי הוא מפרנס את מחו ולבבו במחשבות ורגשות שכבר קנו להם חזקת הדורות והסכמת האבות. הגוף הערום של נשות-התבנית, שהיו עומדות לפני בשעת עבודתי, היה עושה עלי בעת הראשונה רושם מוזר עד מאד. לא יכולתי לשרש מלבי את הצניעות העברית, את ההרגל להתבייש מפני כל עריה. וכל מה שהתגבר בי גועל-נפשי לנשות-התבנית, שהן בשר ולא רוח, כן התעצמו געגועי על רחל, על הטהר והתם שבעיניה הגדולות והשחורות. והגעגועים האלה הולידו בי רגשות חזקים שבקשו להתלבש בצורה ודמות. אחרי שנים אחדות של עבודה בלתי פוריה, של עבודת-חקוי על פי הדרכים הכבושים, התעורר בי האמן. הגעגועים בימי הגעגועים ההם התודעתי לעלמה אחת, מרים שמה, בת-עמי וארצי. אנכי פגשתיה בפעם הראשונה בבית אחד ממכירי. היא ישבה כחולמת על יד החלון. השמש פזרה על ראשה את אלומות קרני-זהבה. ברגע ראותי אותה הלך רוחי שבי אחריה. מרים נראתה בעיני כתכלית היופי, כתכלית האצילות הרוחנית. עיניה הגדולות והיפות, אשר נפש עדינה ויפה נשתקפה מהן, הביטו אל העולם בהשתוממות רבה. ותהי מרים בעיני כשירה חיה, יצירה מלאת-חן אשר לא יראה האמן גם בחלומו. היא היתה מלאת רגש, התפעלות והתלהבות; נדמתה לכנור בעל מיתרים דקים ורכים, הרועדים ומזדעזעים גם בנגוע בהם רוח קל. כאשר הציגוני לפניה ויקראו את שמי, שאלה בתמימות של ילד: – אולי אתה הוא אותו האיש המיוחד במינו, אשר אני מבקשת בין בני האדם זה כמה ולא מצאתיו עד היום? – האנשים המיוחדים במינם – עניתי – ימצאו, סלחי-נא עלמה כבודה, לא באשר יבקשום, ולא בעת יבקשום… – ואתה אדוני, מה הנך מבקש בחיים? – שאלתני מרים בקול רועד, ועיניה ירדו חדרי לבי. – אני, עדינה, – אני אינני מבקש, לכן מצאתי הפעם יותר אשר… מרים לא נתנה לי לכלות את דברי, ותקום מכסאה, ותאמר כמעט ברוגז של ילד: – חונף שנאתי. תשובתך היא רגילה יותר מדי… – חלילה, עלמה כבודה, – בלבי היה להגיד לך, כי… – אין אני חפצה כלל – שסעה אותי בדברי – אין אני חפצה כלל לדעת, מה היה בלבך להגיד לי… – אבל אנכי רק זאת היתה כונתי, כי.. – אחת היא מה היתה כונתך – שסעה עוד הפעם את התנצלותי – אבל הגד-נא לי, אדוני, בחבתך, מה אתה מצייר כעת? זה כמה שנים מבקשת אני ציור מקורי, ציור אשר ימצא חן בעיני, ועוד לא מצאתי.. הציירים מעתיקים ציור מעל גבי ציור, ואין סוף לדבר… – בכל זאת יש… – מאומה אין… אחרי הפסקה של רגעים אחדים, מתחה את בקרתה על כל הזרמים החדשים במקצוע האמנות הציורית. כל דבריה היו כחידות בעיני. לא ערבתי את לבבי להתנגד להשקפותיה והנחותיה על דבר האמנות, אשר הרצתה לפני בסגנון של ודאי שאיננו מניח מקום לשום התנגדות, ומה גם כי באמת כמעט שלא הקשבתי אל אשר היא מדברת אלי, כי אזני הלכו שבי רק אחרי קולה הנעים, ויפיה לכד את כל חושי בי. אחת היתה לי מה היא מדברת ועל מה היא מוציאה את משפטה; אנכי חפצתי רק אחת, בי תוסיף לדבר ולא תפסיק. תנועותיה, התלהבותה, ברק עיניה וצלצול מלותיה היו יותר יפים, יותר לוקחים את הלב מתוכן דבריה, לו גם השמיעה חכמת שלמה. – התרשה לי, אדוני, לבקר את בית-מלאכתך ולראות את יצירות רוחך? – שאלתני מרים פתאם, בהפסיקה את זרמת דבריה. – לכבוד גדול אחשוב לי, עלמה כבודה, את חסדך זה… – לא רק את הציורים הנכם עושים כלכם בדפוס אחד, על פי שטה אחת ובאופן אחד, כי אם גם דבריכם, תשובותיכם כאלו מפה אחד יצאו. מרים באה לבית מלאכתי ותתבונן לכל ציורי. ביחוד מצאה חן בעיניה אחת התמונות, אשר החילותי לצייר: ראש פילוסוף שקוע במחשבותיו ולפניו שלד-אדם, לימינו אשה יפה וצעירה לימים, התופרת בגדי-בד להאורח הקטן המקוה, ולשמאלו המון חבילות של גליונות, מגילות קלף וספרים עתיקים. במשך חודש ימים היתה מרים באה יום-יום לבית-מלאכתי לראות את השנויים והתקונים שאני עושה בציורי זה. על פי עצתה ורמיזותיה שיניתי בו הרבה. את כל נפשה ורוחה הכניסה ליצירתי זו. אם קרה לפעמים כי לא באה אלי, לא יכולתי לאחוז מכחול בידי. נדמה לי שהיא הנותנת כנפים למחשבתי ועוז לרגשותי. וכאשר היה ציורי קרוב לגמר, כבר הורגלתי לחשוב, וכפי הנראה גם היא חשבה כן, כי זה הוא ילד רוחנו המשותף. אז קרה הדבר, כי ימים אחדים לא באה מרים לבית-מלאכתי. ואני עזבתי את עבודתי, כי נסתלקה מעלי רוח היצירה. כמשוגע רצתי בחוצות ושנתי נדדה מעיני. אז זכרתי את גוטמאן, בדעתי כי בו אמצא רע ויועץ ב"שעה קשה" כזו, אולם בבואי למעונו נודע לי, כי כבר עזב את מינכן. וכבוא אלי מרים נבהלה בראותה, כי יושב אני שחוח וקודר ופני נפלו. כמעט לא הכירתני. יצורי היו כצל. כה שוניתי במשך הימים האחדים שלא ראיתי את פניה. – האם חולה אתה? – שאלתני מרים. – אמנם כן… אין אני יכול לחיות בלעדיך… אהבתי אליך עזה ממות… את נתת לי את נשמתי, ועליך לשמור אותה בקרבי… – דברים כאלה – ענתה מרים במנוחה – כבר שמעתי לא אחת. כולכם שוים… – אבל… – גמגמתי מעוצם הכאב אשר הסבו לי דבריה, – אבל אני מדבר אמת: טוב לי המות, טוב לי אלפי מיתות עם כל יסורי השאול מלחיות יום אחד בלעדיך… – לו יכולתי לאהוב… לו יכולתי האמין… אבל, לאסוני, נשגב ממני דבר זה. – צל יגון חלף על פניה הענוגים. – האם לב אין לך? – אם חפץ אתה, כי אבוא אליך יום-יום עד שתגמור את ציורך ה"פילוסוף", אז אחת אבקשך: אל תדבר באזני הבלים כאלה, כי נפשי געלה – אבל נפשי בשאלתי, – התחננתי. – האמן האמיתי – קראה מרים בעוז ובהחלט – צריך לאהוב רק את אמנותו, רק את יצירת רוחו. רק אהבה כזאת שוה דבר-מה; כל אהבה אחרת – הבל ותהו… – אבל – קראתי מנהמת לבי – האמנות אך צל היא, אך דמיון כוזב… והחיים הם הכל, הכל… – אם כן, לא אמן, לא יוצר אתה… – יוכל היות כי אינני אמן, כי נפש יוצר תחסר לי, אבל לב חי ומרגיש בקרבי, והלב הזה אוהב אותך לבלי-קץ… – אם אינך אמן, אם אינך יוצר – קראה מרים – אז כאין וכאפס הנך בעיני ולא אשים לך לב. מי שאין בו כח היצירה הרוחנית, מי שאיננו אמן היודע ליפות ולשכלל את החיים והמציאות – להבל נדמה. רבים המה ההולכים על שתים, רבים הנה הקופים בצורת אדם היודעים רק לחקות, לעשות את אשר יעשו אחרים… אבל אני מבקשת בין בני האדם אחרת: יוצרים, בני-עליון, אשר התרוממו על המציאות הגסה והמה בוראים לנו עולם חדש, יותר נאה ויותר רוחני… אהבתי למרים גדלה מיום ליום, והיא חפצה לאהוב אותי ולא יכלה. לבה היה מלא תמיד רגשות, תשוקות, מאויים, געגועים על האהבה, אך ראשה היה ראש חוקר-מהרס. היא אהבה את האהבה, השתוקקה לאהבה, אך לאהוב את מי-שיהיה לא יכלה. דבר-מה המית בה את כשרון האהבה המצוי ברוב בנות מינה. היא בעצמה הרגישה בנפשה כי אומללה היא, יען כי אין ביכולתה לאהוב, להתענג וליהנות ממנעמי החיים בלי התחכמות ובלי התפלספות. והרגשתה זאת הכריחה אותה עוד יותר להתפלסף ולבקש את סבות השניות אשר בנפשה. על כן סערו ורגזו עצביה תמיד ונוחה היתה לעבור ממעמד רוחני אחד אל השני המתנגד לו. לפעמים היתה מתאמצת לשחוק, לפזז ולהתהולל כילדה, אך מעולם לא עלה דבר זה בידיה כראוי. ניכר היה תיכף, כי הוללות זו רק מלאכותית היא ולא טבעית. שפעת הרעיונות והמחשבות של אחרים, אשר בלעה בימי חייה בכמות רבה, החקירות והנקור הפנימי המיתו בה את הטבעיות, את "התמימות האלהית". מרים היתה בת חסידים ויראים מאחת ערי "התחום". אביה, אשר הלך בדרך אבותיו הרבנים, לא נתן את בניו ללמוד בבתי-הספר, אך לבתו זו הרשה בגימנסיה, יען כי כן עשו בעירו גם חסידים אחרים. מעולם לא עלתה על דעתו, כי למודי הגימנסיה יכולים להרחיק את בתו מעליו ולמשול על רוחה. הוא חשב את כל הלמודים שנועדו בשביל נשים למין שחוק ושעשועים לילדות, שאין בהם כל סכנה מיוחדה. הוא ידע, כי רק בספרים העברים החדשים יש אפיקורסות, יש כפירה ומינות, ומכיון שלא למד את בתו עברית, הרי היה בטוח, כי לא תטה, חלילה, מדרך הישר. אמה של מרים מתה עליה בילדותה, ואם-חורגתה, אף כי היתה מראה לה לפנים אותות קרבה ואהבה, – בסתר לבבה שנאה אותה שנאת-מות, יען כי לא יכלה לסלוח לה את יפיה הנפלא, את חנה וכשרונותיה המצוינים. תפיסתה של היתה קלה מאד, שכלה חריף ומזהיר וגם כח זכרונה היה חזק מאד. "ראשה – ראש גבר", היה אומר אביה ויאהבה אהבה עזה. ואהבתו זו היתה כאש תפתה בלב האם-החורגת. זאת האחרונה ראתה באהבת בעלה לבתו את שארית אהבתו לאשתו הראשונה המתה, אשר מרים היתה דומה לה בקלסתר פניה. האם-החורגת היתה חציה חסידה וחציה משכילה. היא היתה מסכמת לכל דברי החסידים וגם לכל דברי המשכילים. אך באמת שנאה גם את וגם את האחרונים. היא אהבה רק את גופה, את בשרה היא. מרים היתה מתיחסת אל אם-חורגתה בקרירות-רוח של נמוס, למרות כל אותות החבה שהיתה זו מראה לה. לפעמים היה מתמלט, כמעט למרות רצונה, לעג קל מבין שפתותיה למראה ההתקשטות וההתיפות של אשת-אביה, שהיתה עסוקה כל הימים בחליפות בגדיה ותכשיטיה. מרים בעצמה כמעט שלא היתה נהנית מעשרו של אביה. היא היתה לובשת בגדים פשוטים הנמכרים בזול. האם החורגת, מיראתה פן יחשדוה, כי היא אשמה בזה, שהבת לבושה כאחת העניות, היתה מדברת על לב מרים להחליף את בגדיה באחרים, יותר נאים ויקרים, למען לא ירננו אחריהן הבריות. – מה לי ולהבריות? – היתה עונה מרים קצרות על כל דברי אמה-חורגתה – ירננו כנפשן! אביה היה מתאמץ למלא את כל משאלותיה בשמחה וברצון, אך עולמה הפנימי היה זר לו לגמרי. מרים אהבתו, אך לא יכלה, למרות רצונה, לכבדהו בלבבה. היא לא דברה מעולם דבר את אביה על אדות אם-חורגתה, אף כי ידעה את כל תעתועיה ומזמותיה. פעם אחת נכנס אביה אל חדרה בחשאי ויבך על צוארה. הוא ספר לה, כי אשתו, אשר מסר לידה את כל מפתחותיו ואת כל הנהגת ביתו, ממררת את חייו. בשעה ההיא שפך לפניה את כל לבבו. באהבה רבה ובגעגועים חזקים זכר את אמה, טוב לבבה, נדיבות רוחה ואהבתה הנאמנה אליו. אחרי אשר שמעה מרים את כל דבריו והשתפכות נפשו, ענתה אותו בסערת רוחה: לא נאוה לגבר לבכות ולהאנח; חובתך להשתחרר מעולה הכבד… מני אז לא הוסיפה דבר עם אביה על אדות האם-החורגת. מצב הדברים בבית אביה נשתנה. הוא נשאר כמו שהיה, עבד לאשתו, וזאת האחרונה השתררה בבית ותכביד את עולה על כל. הוא נסה אמנם להראות ולהוכיח לה, כי הוא אדון הבית ואין בחפצו להיות לה לעבד. אך היא הבינה מקור "עזותו" ומי נפח בו רוח-אדנות זו, ותוסף להכניעו ולרדות בו. עד כי לבסוף לא נסה עוד "אדון-הבית" להתקומם בפניה ולהסיר מעליו את עול סבלה, תחת זה נסה להשקיע את מרירות נפשו בכוס יין. אז החל האב להשתמט מפני בתו, כי התבייש מפניה. וגם מרים החלה להתחמק מפני אביה, כי לא יכלה לראותו בקלקלתו. והפרץ הזה, בין האב והבת, הלך הלוך ורחב; ידי האם-החורגת הרחיבוהו. צרים היו למרים החיים ב"כפיפה" אחת עם אם-חורגתה, וחברת החסידים היתה זרה לרוחה. על כן נסתה לבקש ידידות בקרב רעותיה הנוצריות, תלמידות הגימנסיה. אולם שיחות חברותיה אלה על דבר הגברים, המורים, האוהבים, העוגבים וכדומה – היו לה לגועל נפש. היא חפצה להתפלסף עמהן על-דבר ענינים העומדים ב"רומו של עולם", על-דבר תקונים בחברה, וע"ד המהפכות המדיניות, ככל אשר קראה בצנעה בספרים, אך הן גם יראו לשמוע שיחות "מסוכנות" כאלה, ונעים היה להן לספר זו לזו מעשיות על אדות חניכי-צבא, שרי-חילים וע"ד אגרות-אהבה בין ואלמונית וכדומה. בהיותה בהמחלקה האחרונה של הגימנסיה התודעו לה צעירים אחדים מקרב הנכרים וירבו לך חלקות, אך גם בחברתם מאסה, אחרי אשר הכירה אותם מקרוב. היא נוכחה, כי המה מביטים עליה רק כעל "יהודית יפה-פיה". ראתה כי שאלותיה וספקותיה רק למשא עליהם, ולשגעון יחשבו לה את התפלספותה. המה היו דוברים באזניה רק על חובת האדם לחיות, לשמוח ולשכוח הכל בסערת התאוה; המה היו דוברים באזניה רק על יפיה וחנה ומפזרים לה תהלות ותשבחות המוכנות בפיהם לכל "יהודית יפה". אחד הסטודנטים הנוצרים אמנם מצא חן בעיניה בתור איש נעלה ובעל אידיאלים רמים. אך גם הוא, אף כי היה חפשי בדעות, דרש ממנה להמיר את דתה ולעזוב את אחיה היהודים. גם הוא לא הבין לעולמה. על כן התעמקה בספרים ותאהב רק את חברתם. היא קראה מכל הבא בידה: ספורים וחזיונות, ספרי מדע ופילוסופיה, ספרים מותרים ואסורים. ובכל יום התרחקה יותר ויותר מעולם המציאות ונפשה מאסה בחיי בשרים ובאהבת בשרים. היא האמינה בלבבה, כי ימים יבואו והאדם יהיה כפרי השדה, אשר ישבע אויר ואור ויזריע זרע למינהו באופן יפה וצנוע. מיום ליום הסבה עיניה מן ההוה ותשא את נפשה אל החברה העתידה לבוא, אל החברה אשר בראה בדמיונה. אחרי אשר גמרה חוק למודיה בגימנסיה נסעה לעיר הבירה, לשמוע לקח בבית מדרש גבוה. אביה אמנם התנגד בלבבו לנסיעתה זו; הוא חפץ, כי בתו תנשא לאיש, לסוחר הגון, למען תשכח את כל ה"הבלים" ותהיה לבעלת-בית הגונה, כנהוג בישראל. אך הוא לא ערב לבו להתנגד לבתו בגלוי. גם אשתו דברה על לבו, כי טוב לבתו ולהם, שתלך לעיר הבירה, כי אם יעכבוה בביתם על כרחה, מי יודע אם לא תמיר גם את דתה. בעיר הבירה התאמצה מרים בעת הראשונה ליהנות מן החופש הניתן לה בכל מלואו. היא חדלה לאכול את ארוחתה בשעה קבועה ביום, לבל תהיה משועבדה לסדר קבוע ומנהגים מחויבים. פעם אכלה את ארוחתה בצהרים, פעם בערב ופעם לא אכלה כלל, אף בשעה שהיה כסף בכיסה. את שמלותיה אשר הביאה אתה לעיר הבירה נתנה לחברותיה העניות והיא לבשה בחורף מעיל-קיץ דק, וגם את נעליה הקרועות לא היתה נותנת לתקנן. את הכסף אשר היה שולח לה אביה בכל חודש, היתה מפזרת לכל מכיריה ביום הראשון לבואו. ואחרי אשר, לפי דעותיה, לא היתה לה כל צדקה לקבל כסף מאביה לצרכיה, על כן החלה לבקש עבודה להשתכר. היא קבלה עליה הוראת-שעות וגם העתקות משפה לשפה. אך כל שכר לא ראתה בעמלה, פעם מסבה זו ופעם מסבה אחרת. פעם היתה היא אשמה בזה, כי לא שמרה את המועד ותאחר מן השעה הקבועה להוראתה, או אחרה להביא אל הרידקציה את ההעתקה אשר אשמים בזה, כי עשקו את שכרה. בתשוקה רבה היתה מקשבת לשעורי המורים ותשקוד על למודיה, אולם פעם בפעם החליפה את מוריה ולמודיה יחד. היא שאפה לחדשות: למורים חדשים וללמודים חדשים. בעת הראשונה היתה מתפעלת ומתלהבת מכל למוד, מכל מורה ומכל איש אשר התודע אליה. בימים הראשונים היתה חושבת, כי זה הוא הדבר או האיש אשר בקשה נפשה ימים רבים, אשר אליו התפללה ועליו התגעגעה בלא יודעים. אולם, כעבור ימים אחדים, היה רוחה הולך ומתקרר, ותבחל היום באשר חשקה נפשה אתמול. כן עברה בחפזון מלמוד ללמוד, מענין לענין, ממורה למורה, מאיש לאיש ומעבודה לעבודה, ואת אשר בקשה, או האמינה כי היא מבקשת, לא מצאה. פעם בפעם האמינה, כי גלתה במכיריה גאונים ואנשי עליון, ותדבק בהם בכח חום נפשה ובכל עוז דמיונה, עד אשר נוכחה מהרה, כי כל אלה המה רק מצויים ושכיחים, אם לא פחות מזה. מלה אחת יפה היתה לוקחת את נפשה שבי, ומלה אחרת, אשר לא מצאה חן בעיניה, הורידה אותה משמים ארצה. היא דרשה מן הגבר המכובד בעיניה, כי יהיה "גבור" בכל עת ושעה, גבור בלי רפיונות ובלי רגעי חולין, גבור אשר יהיה מרומם ונשא על כל בני אדם. ללמודיה בבית המדרש הגבוה האמינה רק בהמדעים החיוביים, רק בחכמת הטבע. היא האמינה, כי החברה הבאה תוסד רק על יסודות הנדסיים, על ערכים שעוריים. היא האמינה, כי חיי האדם, החברה וכל העולם יכולים להתבאר כל צרכם רק בעזרתם של המדעים החיוביים, אשר אין נשגב מהם. הכל הוא כל כך פשוט: כל חי הוא מורכב ומרוקם מ"תאים", ההולכים ומתפתחים, חיים וגועים. תאים, אטומים, כח המשיכה והדחיפה, – זה הוא סוד מכונת העולם והחיים. יותר אין כל. בתקופת חייה זאת היתה מתנגדת לכל דבר שבדמיון, להאמנות, להפיוט ולכל דבר שלא ראתה בו תועלת ממשית לבני האדם. היא ערכה אז את כל דבר רק על פי התועלת המוחשית, הנכרת לעין, אשר יש בידו להביא להמין האנושי. ראש דאגותיו של הראש היפה הזה היה להרבות תפוחי אדמה בעולם, להרבות, בכלל, את נכסי האנושות החמקיים ולבסס את חברת האדם על יסודי השותפות ובטול ההון הפרטי. אחרי עבור איזה שנים, נואשה לפתע פתאום מהחכמות החיוביות, נואשה גם מאנשי שמעה בלמודים חמש שנים בבירת ארצה, הלכה לבירת צרפת. שם היתה, אחרי גלגול-נפש שונים, לאחת המעריצות את תורת ה"אישיות". גם היא בחרה בהפתגם שהיה שגור אז בפי רבים: "החכמה פשטה את הרגל", וכדרכה, הוסיפה והפריזה עוד על השגור בפי הרבים. החכמה החיובית ואנשי המדע היו עתה בעיניה כאין וכאפס. עתה היתה אומרת: דוקא המגמות הכמוסות ושאיפותיו הנסתרות של האדם הן הן המכריעות בחיים. שלטון הנסתר בגורלו של האדם הוא יותר חזק מהגלוי; חלק הדברים שהאדם עושה בבלי יודעים הוא גדול וחזק מאתנו מאותו החלק שהוא עושה ביודעים, בדעה צלולה ובכונה ברורה. עתה היו דברים אחרים בפיה: הדמיון והרגש הם הכל, והשכל השופט וההגיון הקר הם אין ואפס. החכם המלומד והבקי, היה עתה בעיניה כקליפת השום לעומת הנביא, החוזה, האמן. עתה, כאשר התוכחה עם בעלי השתוף, חוזרת על דברי שטירנר וניטשה, כי החברה מכניעה ומשעבדת את רוחו של הפרט, את "היחיד", ומעכבת את התפתחותו ושוללת את חפשיותו, כי כל תכליתה של האנושות אינה אלא להוליד איש גדול אחד, וכל ההמון לא נברא אלא בשבילו. אחרי שבתה שנה בפריז, נדדה כחצי שנה בערים הגדולות אשר באירופה ותבקש שם אנשים גדולים, "יחידים" עצומים, אמנים גאונים, פיטנים ענקים: – היא חפצה לראות עין בעין את ה"אדם העליון". בבוא מרים למינכן בקשה להתודע רק אל האמנים, בתקותה למצוא ביניהם את האדם העליון, האדם החפשי, – אחרי אשר לא מצאה אותו בקרב החוקרים והמלומדים. חדשים אחדים היתה מרים שואפת צלי. היא החלה למצוא בי גם סמני גאוניות, סימני אדם-העליון. החילותי להאמין כי סוף סוף תאהבני, ואהבתה תאשרני בארץ. את ציורי "הפלוסוף" לא גמרתי. באותם הימים אשר מרים היתה קרובה אלי וחושי ורוחי היו מלאים שכרון מיפיה וחנה של אשת ההפכים והנגודים הזאת, באותם הימים אשר התפעלותי והתלהבותי לא ידעו קץ וגבול, – לא יכולתי לעבוד, לא יכולתי לאחוז מכחול בידי. בקרבת האשה החיה, היפה והאהובה נראתה לי האמנות כשלד-מת, כצל, כמקסם כזב. בבקר לא עבות אחד באה אלי מרים ותודיעני, כי היא עוזבת את מינכן. – אבל איך תעזביני, – קראתי מנהמת לבי והדמעות שמו מחנק לגרוני – ואני לא אחיה בלעדיך, כאשר חיי לא היו חיים, בטרם ידעתיך. את היית לנשמת נשמתי, ומה הוא האמן בלי נשמה?…. – אין אני יכולה לאהוב אותך, – ענתה מרים ועיניה היו כחולמות כי נוכחתי, שגם אתה הנך אדם בינוני, אדם מצוי ושכיח, כרוב האנשים אשר ידעתי, ואני מבקשת אדם-עליון, איש-מקורי, שאיננו דומה לאחרים, ולא אדע מנוחה בנפשי עד אשר אמצאהו… מרים עזבה את מינכן. כל דברי ובקשותי לא הועילו. אם מצאה את "האדם העליון" אשר בקשה, – לא אדע, כי לא ראיתיה עוד. עוד הפעם הייתי עזוב ובודד. הרגשתי ריקנות נוראה בלבי, כאלו עולמי שב לתוהו ובוהו. השממון החריב את מעין מחשבותי, חפצי ורגשותי, והציורים שהתחלתי התגלגלו בבית מלאכתי כיתומים עזובים. אך צרכי היום, מחסורי הגוף ומלחמת הקיום עשו את שלהם: מכאובי האהבה שקטו מעט מעט, ונפשי שבה למנוחתה. המבוכות והסערות הפנימיות עברו, אך העולם נשקף לי עתה כמו מבין ערפל-כהה זרוע אור-שושן. יסורי-אהבתי השאירו בקרב נפשי עונג שיש בו צער, וצער מהול בעונג. שבתי לעבודתי. ציורי מן העת שבה קרמו פצעי אהבתי, עשו רושם חזק על רוב רואיהם, ועל ידם קניתי לי שם בעולם האמנות. מבקרים ידועים כתבו על אדותי ועל אדות ציורי מאמרים בעתונים שונים, ודעת הקהל החלה לטפל בי. כל אחד מהמבקרים ה"גדולים" התאמר, כי הוא היה הראשון אשר גלה את כשרוני, או גם "גאוניותי". אחד המבקרים לוטשי-הניבים עטרני בשם "שופנהויר של הצבעים". והשם הזה הגדיל את פרסומי. בימים ההם – והימים ההם לא רחוקים – כל אמן, כל חושב, כל משורר אשר היה מבטל את הישות וההויה, כל אשר היה מטיל ארס במעינה של שמחת-החיים וכל אשר היה מצייר את אפיסת כחותיהם של בני האדם, – נחשב לנביא הדור. במשך של שנים אחדות הייתי על כן גם אני ל"אליל-היום". ידידי-האמנות וחובבי-הציור הקיפוני כעדת זבובים, רדפוני בעצותיהם וירגיזוני בתהילותיהם ותשבחותיהם, והמבקרים מכל המינים דפקו יום יום על דלתותי לדעת מה אני מצייר, מה אני חושב לצייר ואיך אני מצייר. פגע רע היא האומה הזאת, אומת-המבקרים הנזונים ומתפרנסים מיצירותיהם של אחרים. רק סריסים המה בהרמונם של בנות-השירה. אותו מין המבקרים שהמה בעצמם יוצרים ומפרים את החיים, אותם המבקרים שהמה באים כמורי-דרך להאמנים והמה נגלים כחוזים בהיכל האמנויות, המין הזה הולך ופוחת בימינו. רוב המבקרים אשר "הדריכוני מנוחה" היו לפנים בעצמם ציירים בלתי מוצלחים, אשר האמינו כי בעטם יצליחו יותר. ויהי בבואם לשפוט על ציורי, פרי רוחי, השתמשו בניבים רצוצים וגם משונים אשר לקחו מן המוכן בילקוטם, ניבים שלא היתה להם כל שייכות ישרה לעצם יצירתי ולסגנונה המיוחד. מוקירי ציורי, ידידי וידידי-האמנות, היו רואים, או חפצו לראות, מצאו, או חפצו למצוא בהם דברים אשר מעולם ראה בציורי רק את הרהורי לבו הוא, רק את חלומותיו ודמיונותיו הוא. הדברים אשר לקחו אז את לבי היו ענינים מחיי בני עמי. בימי צערי ויאושי נשאני דמיוני אל עיר-מולדתי הקטנה, אל בית הורי ואל זכרונות ימי נעורי. ובהיותי נמצא תמיד בסביבה הרחוקה מן היהודים והיהדות ובהעמיקי לחשוב בגורלם, התעצמו געגועי עליהם. ואז התעורר בי הרגש הלאומי. בהיותי כלוא בין כתלי בית-המדרש בעיר מולדתי לא היה מפותח בי הרגש הלאומי וכמעט זר היה לי. אחרי אשר טעמתי מספרות ההשכלה, נמאסה עלי היהדות. דמיתי, קויתי, חלמתי, כי שם במרחקים, העולם הגדול והנאור – שם הכל מרווח, הכל טוב, הכל יפה ואין קץ לחופש. אולם חיי במינכן בקרה האמנים, הסופרים, החולמים ובעלי החזיונות, חיי בקרב הסביבה הנכרית – הוכיחוני אחרת. בימים ההם הרגשתי את מעמד נפשו של ה"בן שגלה מעל שלחן אביו". אז החילותי לחלום חלומותיו של עמי לעתיד, ואז נולדה בקרב לבי התשוקה לתאר את גבורי ישראל ותקותיו, תקות התחיה. לבי נבא לי, הרגש הרגשתי, כי תקופה חדשה הולכת ובאה להאנושות, יהיה האדם יותר אמן, יותר פיטן, יותר קרוב אל הטבע ויותר חי חיי הרגש. והעם אשר בניו יהיו מן הנחשלים, לא יוכל להתקיים. על כן נולד בי הרעיון להגשים את האידיאלים של העם העברי ולתת להם תואר ודמות, צבע וחיים. כשנה שלמה הייתי עסוק ביצירת ציורים אשר תכנם לקוח מחיי בני עמי בימי התחיה, בתקופת המכבים; אולם אנוס הייתי להפסיק עבודתי זו בטרם עשיתי בה חיל. כי אנוס הייתי להביא את לחמי ולצייר על כן את אותן התמונות שהן עוברות תיכף לסוחר, את אותן התמונות התפלות שרבים דורשים אחריהן. בני אמנותי הגידו לי מראש, כי הציורים העברים מתקופת התחיה שלנו ובכלל – ציורים ברוח האומה העברית, ימיטו על ראשי רק אסון וכאבן-נגף יהיו על דרכי בחיים. לריק יגעתי להגשים בציורי את מחשבותי על דבר גבורי האומה העברית, את מעלות רוחה ותקותיה בתקופות שונות, כדי לשנות על ידי צורתם הפיוטית את רגשותיו של ההמון העברי. יותר משנה הייתי כאובד-דרך: בקשתי, שאפתי לברוא יצירה לאומית – ומאומה לא עלתה בידי. נתון הייתי בתנאים רעים ומיוחדים. אמן – יהודי – זר: זהו אסון כפול שלושה, אסון בתוך אסון. מצבי החמרי הורע מיום ליום. דירה קבועה לא היתה לי. מבית-מלאכתי השליכוני, כי לא היה לי במה לשלם; הציורים העברים, אשר עבדתי עליהם יותר משנה, התגוללו בלתי נגמרים בבתי-המלאכה של מכירי. רעי, אשר היו חולקים אתי את כספי בימי טובה חלק כחלק, רחקו עתה ממני, הכל כנהוג. עני שבעניים הייתי בימים ההם, רק מחי היה עשי במחשבות ולבי ברגשות. ויהי בהודע רוע מצבי החמרי לאחד המורים של האקדמיה, אשר האמין בכשרוני, נתן על-ידי מכתבי-מליצה לנדיבי בני-עמי, אשר היו ידועים בעיר ובמדינה ל"חובבי אמנות". בשעה שהנני מעלה על לבבי זכרונות הימים ההם, הנני כמשתולל. בושת תכסה עתה את פני, בזכרי, כי פשטתי יד לנדיבי עמי ולא ירקתי בפניהם. יודע אנכי, כי סופר תולדותי אשר יבוא אחרי יספר לקוראיו רק את "נצחונותי", דוקא אותם הדברים, אשר אחרים יעברו עליהם בשתיקה, אם שיחשיבום לפוגעים בכבודי או לקטנים ובלתי חשובים. אין אני מכסה דבר. לקחתי את מכתב-המליצה בידי ואלך בראשונה אל יועץ-הממשלה בן-שמואל. בקושי-רב נתרצה השוער, שהיה גבוה כענק ובריא-בשר כשור-פר, לתת לי לבוא אל הארמון. בהביטו עלי, הפיקו עיניו בוז ומשטמה. ככלב רעב הייתי בעיניו – זאת ראיתי. רק בתתי לו את המכתב אל אדונו, פתח לפני את השער הכבד. אחד המשרתים צוה עלי, צוה ולא בקש, להמתין במסדרון עד אשר יקראני האדון אליו. יותר משעה חכיתי לקריאה זו, והשעה הזאת נמשכה בעיני כנצח נצחים. עיני ראו, כי צעירים שונים, מהם עברים ומהם נוצרים, באים אל הבית לקבל את כסף-תמיכתם החדשי. בסקירה הראשונה הכרתי, מי מהם רגיל ב"נהמא דכסופא" זו, ומי מהם רק מתחיל בדבר. הראשונים – פניהם צוהלות, בגדיהם נקיים וטובים, והמה נכנסים החדרה בקומה זקופה, כאילו יבואו לתת צו ופקודה, אך בגשתם אל הגזבר, הממונה על קופת-התמיכה, לקבל את כסף-הקצבה, הם מרכינים את ראשם ומתכוצים כאמללים הראויים לחמלה. על משרתי "יועץ-הממשלה" יביטו בבוז מעורב בחנופה, במבט של כלב מלקק המצפה לפרורי שירים; – ואולם האחרונים נגשים אל תריסו של הגזבר בברכים כושלות. עיניהם נטויות ארצה, פניהם חורות ומבטם תועה. והגזבר משליך להם את קצבתם בתנועה של שאט-נפש. סוף-סוף קראוני אל האדון נכנסתי אל חדרו. ברגע הראשון לא ראיתי כמעט מאומה. מעטה-ערפל היה פרוש על עיני ובאזני נשמע קול שריקה ממושכה, כשריקת מכונת-הקיטור המבשרת בואה. נדמה לי כאילו דחפוני מעל ראש הר, ואני יורד ומתגלגל אל עמקי תהום נורא. הדחיפה הראשונה סכסכה ובלבלה את חושי. ומתוך המבוכה הפנימית שמעתי את קול "האדון יועץ-הממשלה" מדבר אלי בחמה עצורה ובחבה אנוסה: – מה אתה מצייר? – אנכי, אנכי, גמגמתי בלשוני, – אנכי הנני מצייר, הנני מצייר… – זאת יודע אנכי, כי אתה צייר ולא תופר נעלים, זה כותב לי ידידי הפרופיסור. לא מצאתי מלים לענות. שואל אותך: מה אתה מצייר, למשל, איזה… איזה… כלומר, - ובכן, איזה מין ציורים הנך עושה?… האדון יועץ הממשלה התאמץ להסביר לי את פניו. הוא האמין, כי הוד אצילותו הטיל עלי אימה יתירה, לכן הראה לי אותות חמלה בנסותו לאמץ את לבי בבת-שחוק שהעביר על שפתיו, אשר האמין, כי נעימה היא. מצייר עתה את יהודה המכבי בשעה שקרא את אחיו לגאולה, לחופש, להתקומם נגד… – יהודה… יהודה… להתקומם – שסע האדון את דברי – כיצד להתקומם?… ראיתי כי יועץ הממשלה בן-שמואל לא ידע, מי הוא יהודה המכבי. המלה "להתקומם" החרידה אותו כל כך, עד כי נשתנו פניו וחלחלה אחזתהו. מצייר את יהודה המכבי, את גבור האומה העברית, בשעה שהוא מתקומם… – וידידי הפרופיסור יודע זאת? היתכן? הנך יהודי רוסי? – את ציורי זה עוד לא ראה עוד מורי… – טוב, טוב… אתראה פנים עם ידידי הפרופיסור… אז אודיעך על ידו, מה אני חושב לעשות למענך… הנך יהודי-רוסי?… טוב… שלום… האדון פנה אלי ערפו ויצא מחדרו. גם אנכי יצאתי. כל החזיון נראה לי כאלו עבר בשנה. אולם המציאות העירתני משנתי. מחסורי האיץ בי ללכת גם אל יתר "חובבי-האמנות" ולמסור להם מכתבי-מליצה. הדחיפה הראשונה מעל ראש ההר נעשתה, ואני התגלגלתי מטה מטה… כעבור ימים אחדים באתי אל יועץ-הממשלה בן-יצחק. זה היה אדם כרסני, עגול כחבית של שכר, בעל שתי עינים קטנות וידים כבדות. נכר היה כי אבותיו ואבות אבותיו אנשים גסים היו. נשמתו היתה כבדה מרוב משמן בשרו וסבל שריריו. בסבר פנים יפות הושיבני על כסא רך וכבד. השעה היתה אחרי ארוחת הצהרים. בן-יצחק נלחם עם השינה שתקפתו… שמורות עיניו הקטנות והמכוסות חלב כמעט דבקו. רגעים אחדים ישבתי דומם ואחכה. פתאום התעורר "התומך" מתנומתו ויתבונן בי כמשתומם, וישאלני: – מה רצונך פה? הוא שפשף את עיניו וינעץ בי מבט מוזר. מכתב מליצה הבאתי לאדוני מהפרופיסור זוננברג… – כן, כן, מכתב… מחילה… הנני זה עתה אחרי הארוחה.. השינה תתקפני… בוא נא שנית בעת אחרת. באתי אל השולחני בן-אהרן ומכתב המליצה בידי. כמעט שגועו בי בימי עניי רגשי הכבוד וההכרה העצמית, וגם פני כמו שונו עד שלא הכירוני רעי לפנים. השולחני בן-אהרן היה נודע בעיר, וגם בערים אחרות במדינה ומחוץ למדינה, כנדבן, כפזרן וכמלומד גדול. בן-אהרן היה לשולחני למרות רצונו. בהיותו בן כ"ב שנה גמר את חוק למודיו בתורת המשפטים, ורבות עמל להשיג את המנוי למורה באותו בית המדרש אשר שמע בו לקח. כשש שנים הוסיף להשתלם בתורת המשפטים, ויעש בה חיל רב. ספריו במקצוע זה עשו לו שם גדול. אך תקותו להיות מורה לרבים ולנטוע בלב הדור הצעיר, המתעתד לכהן בבתי הדינים, את רגש היושר והצדק, – תקותו זאת היתה לאל. לפני חבריו הגיעו לקרסוליו בחכמה ודעת, נפתחו שערי האוניברסיטה והקתדראות, אשר אליהן שאפו, נתנו להם בכבוד. אולם על דרכו הוא להיכל החכמה מצא מכשולים ומעצורים לאין מספר. סוף סוף נודע לו, כי רק יהדותו מעכבת. מ"גבוה" רמזו לו, כי הטבילה תכפר עון מולדתו. אך בן-אהרן, אף כי היה בנעוריו רחוק מבני עמו, לא נאות לתת את היהדות מחיר הקתדרא. אז החליט להיות שולחני כאביו. מעת לעת היה בא אמנם אל בתי-הדינים, אך לא בעד בצע כסף, כי אם לדרוש משפט עניי אחיו, אשר לא השיגה ידם לקנות להם אחד הטוענים המצוינים. הוא יסד בתי אוצר וחלפנות ברוב ערי הבירה של אירופה. מלבד הכסף הרב אשר ירש מאבותיו, הגדיל את הונו על ידי שקידתו, חריצותו הרבה וידיעותיו המיוחדות בעסקי ממונות. הוא בעצמו הסתפק במועט; חיי מותרות תעב בלבו. בעין יפה היה נותן מכספו לכל חברות הצדקה, לכל מפלגה מדינית השואפת קדימה, לכל מוסד צבורי, לכל מפעל ספרותי, לסופרים ולאמנים עניים. בן-אהרן קבלני בסבר פנים יפות, כאלו הייתי אחד מחבריו המקורבים, בלשכת עבודתו בבית-אוצרו. אחרי אשר קרא את מכתב המליצה של הפרופסור זוננברג, נכנס אתי בשיחה ארוכה על אדות האמנות בכלל והציור בפרט. שיחתו נפסקה לרגעים על-ידי אחד המשרתים, אשר הביא לו חבילות, חבילות של שטרות לחתום עליהם את שמו. בן-אהרן לא שאל את פי דבר, רק התאמץ להראות לי בקיאותו במקצוע האמנות. אחרי אשר הריק לפני את כל הבטויים השגורים בפיו ואת כל פסקי ההלכות של תורת הצבעים, שאלני, באיזה מקצוע של ציור בחרתי ואת מי מהציירים לקחתי לי למופת, הישנים או החדשים? על השאלה האחרונה השיבותי, כי לע"ע עוד לא בחרתי לי מקצוע מיוחד בציור ואת דרכי עוד לא מצאתי, כי כל מה שציירתי עד עתה היו רק נסיונות. אז המטיר על בן-אהרן עצות והצעות, באיזה מקצוע לבחור, איך לצייר, מה לצייר ואיך להשיג מדרגה גבוהה באמנות. כל העצות האלה היו לו מוכנות מכבר, וערכן היה גדול בעיניו מערך כספו שהוא נותן לאמנים. הכסף לא נחשב בעיניו למאומה, ועונג מיוחד היה לו לפזרו, כאשר התענג גם לקבצו באוצרותיו. ברצונו היה להרבות אמנים בישראל, לא מפני שאהב בעצמו את האמנות ולא מפני שהבין באמת את ערכה בחיים, כי אם משום "לעשות נקמה בגוים", לבל יאמרו, כי אין היהודים מסוגלים לאמנות. בהרכנת-ראש שמעתי לכל עצותיו, שלא היו שוות בעיני אף כקליפת השום. אנכי ידעתי מה חסר לי: כסף חסר לי, ולזה היו עיני נשואות ברגע ההוא; עצות ודעות שבעתי. – ואה אנכי – הגיד לי בן-אהרן ופניו מאירות – רואה אנכי, כי עתיד אתה להיות צייר גדול בישראל, למרות שונאינו אשר יכחשו בכשרונותינו, – לכן אלי תפנה בכל עת אשר כסף יהיה דרוש לך. מאד ישמח לבי, אם אוכל להיות בעזרתך להרימך מעלה מעלה. הודיתי לו על חסדו, אך זרם דבריו הלאני עד מאד. – ומה עשו למענך, – שאלני בן-אהרן פתאום – יועצי-הממשלה בן-יצחק ובן-שמואל? – הם… הם… לעת-עתה מאומה לא עשו. – זאת ידעתי. חמורים ובורים גמורים הם, ומה הם יודעים, מה הם מבינים באמנות! בדבר בן-אהרן את דבריו האחרונים הושיט לי סך הגון של שטרות-מדינה ויבקשני לפנות אליו בכל עת אשר כסף יהיה דרוש לי. בן-אהרן היה נוח להתלהב, להתפעל ולהתרגש. בשעה הראשונה היה מבטיח הכל להפונים לעזרתו, אך מהרה היה מצטנן ושוכח היום את אשר הבטיח אתמול. בכל יום ויום היו באים אליו העסקנים והשתדלנים העברים בהצעות חדשות להציל את כבוד ישראל ולהסיר מעליו דבת שונאיו, לכל אחד ואחד מהם היה נותן מכספו ביד רחבה; אך בראותו כי כבוד עודנו הולך ונרמס ברגלים, כי הצוררים עוד לא שמו יד לפה, בראותו כי כל אלה הסופרים והאמנים המקבלים תמיכתו עוד לא הרימו קרן ישראל, – בראותו כל אלה היה מתיאש וגומר בלבבו לבל-יוסיף תת עוד לא לדברים שבצדקה ולא לצרכי מלחמת ההגנה נגד בני בלי שם. שנים אחדות ותגן על זכויותיו, ויענק לה מכספו סכומים גדולים, עד אשר נוכח, כי גם זאת תקוה הבל. – עתה פתוח אוצרו של בן-אהרן רק להדופקים על דלתותיו, רק לפני אלה שהמה מומחים לפשיטת-יד ולא ירפו ממנו, עד אשר יתן להם ויחזור ויתן. את הכסף שקבלתי מיד בן-אהרן בתור "תמיכה" הוצאתי לצרכי גופי השונים ולא הספיק לי לשכור בית מלאכה ולקנות את הרהיטים הדרושים, למען אוכל להחל עבודה חדשה, או לגמור את הציורים שכבר התחלתי. כל-זמן שהיתה הפרוטה מצויה בכיסי, לא עלה על לבי לפנות אל יתר "התומכים", אשר מורי המליצו עלי לפניהם. אולם הרעים והחברים, אשר עזבוני בימי עניי, סבוני עוד הפעם כילק, אחרי אשר נודע להם כי בן-אהרן בתומכי. בין החברים האלה היה משורר אחד, אשר איש לא חפץ להדפיס את שיריו, ואם הדפיסום לא בא על שכרו, וגם עלמה אחת מבנות עמי וארצי, אשר באה למינכן ללמוד את חכמת הזמרה. בזמרה אמנם לא עשתה חיל, אך במשך עת קצרה הצליחה באופן נעלה ללמוד את חכמת הקבצנות. הפיטן והמשוררת, אשר קוו להעשיר את העולם בדמיונות וחזיונות, בשירים וזמרות, אשר לא נשמע כמותם מיום ברוא אלהים פיטנים ומשוררות, - נצלו את כיסי בזמן קצר מאד. ולא קשה היה להם דבר זה, אחרי אשר בשמחה נתתי את כסף-הבושת לאחרים. אולם ככלות הפרוטה האחרונה מכיסי, החילותי לדאוג עוד הפעם לקיומי. דאגתי לא רק לצרכי החמריים, כי אם הרבה יותר לצרכי הרוחניים. התשוקה לצייר התעוררה בי בכל עוז. עולמי הפנימי נתמלא בימי התרוקנות הכיס. ליסינג אמר: "אלו נולד רפאל בלי ידים, היה מצייר ברגליו". לא נכון הדבר: רפאל בלי ידים – זה הוא דבר שבדמיון. ואני, אמנם ידים היו לי, – אך כל המכשירים האחרים הדרושים לעבודת הציור חסרו לי הפעם. הציורים אשר נולדו במחי, פרי הסתכלותי בחיים, נתבקשו להתלבש בצבעים, אך לך וצייר אם דירה קבועה ומכשירי הציור אין לך. אז החילותי להטיל ספק בעצם ערכה של אותה האמנות, התלויה בדברים חצוניים ומקריים כאלה. האמנות האמתית – נולד בי אז לראשונה הרעיון – איננה קשורה בתנאים מקריים ובמכשירים חיצוניים. האמנות האמיתית חפשית ואפשרית היא בכל עת, בכל מצב ובכל מקום. רק זה הוא אמן, מי שמגשים את אידיאל היופי בכל מקום שהוא נמצא ובכל אשר יעשה. היופי שלו איננו פרי רגעים ידועים מרגעי חייו, כי אם חייו בעצמם. הנביא הוא סמל החי של האמת; ישותו בעצמו מזכרת לבני האדם, כי יש אמת בעולם, אמת עזה מכל יד חזקה. רק זה הוא אמן אמיתי, מי שהוא נביא היופי וסמל החי. ומה הוא היופי? – האמת בטהרתה ובמעלתה היותר עליונה. במקום שאין אמת שם אין גם יופי. המחשבות האלה העירו בי גועל נפש אל התומכים והנדיבים. הנביא, – אמרתי בלבבי, – האמן, המשורר צריך להיות חפשי ובלתי תלוי בדעת אחרים. קרעתי את מכתבי המליצה אשר היו בידי ואחל לבקש לי עבודה, איזו עבודה שתהיה. אם אביא את לחמי, אמרתי בלבבי, על ידי עבודה פשוטה, אז אוכל להקדיש את השעות הפנויות לאמנות נקיה, ליצירה אמיתית. נפלא הדבר: בכל עת היותי רעב ללחם, היה לבי פתוח יותר אל דעות גבוהות. ובימי געגועי ההם על היצירה החפשית, התגעגעתי לא רק על מנעמיה, על האושר הצפון בה, כי אם, ואולי הרבה יותר, גם על היסורים הרוחניים הקשורים בה. חביבים עלי אותם היסורים העמוקים עד היום הזה. נחוצים המה סגופי הרוח וענויי הנפש להאמן, כי על ידם יתרומם, ויתעשר אושר פנימי. על ידי המעצורים והמכשולים אשר הוא פוגש על דרכו ועל ידי הפגעים הפנימיים המונחים בעצם היצירה – הולך ומתרקם ונברא אופיו המיוחד של האמן. מלחמותיו ונצחונותיו הפנימיים ממלאים את כל חלל עולמו הרוחני ונותנים תוכן לחייו. על הכל יוכל האמן לוותר בחייו, אך לא על יסוריו הרוחניים. על ברכם נולדו היצירות היותר אנושיות והיותר נשגבות. יש לי עתה הכל מה שה"עולם" חושב לתנאי ה"אושר" המקובל, אשר רבים רודפים אחריו, אך עני אני כיום הרבה יותר משהייתי אז. היום חסרים לי אותם יסורי הרוח וגעגועי הנפש. אז, בימי עניי, היתה נפשי מלאה, אמיצה, שואפת, מתרוממת, חולמת, נואשת. אז היה לבי מלא רגשות ודמיוני – חזיונות, אז מסוגל הייתי ללחום ולהתנגד לכל המעצורים הפזורים על דרך היוצר, אז מסוגל הייתי להנזר מכל מחמדי התבל ולצמצם חיי בפנימיות נפשי. ועתה, בהיות ביתי מלא כל טוב, – נפשי ריקה ואין בה כל שאיפה רמה. היוצר שבי מת, האמן שבי כבר גוע. עתה אין אני מסוגל עוד ללחום עם תנאי החיים, עם תנאי הסביבה הנשחתה ולנחול נצחון, עתה יש לי אמנם הרבה, – אך מה שיש לי לא קניני הפנימי הוא. החפצים והמטלטלים שיש לי, לא המה ברשותי, כי אם אני ברשותם. עבד נרצע אני להם. עתה, כאשר מת בי היוצר, יחיה בי רק בעל-המלאכה. עתה אין עוד בכחי לשמח בציורי את עין אלהים, עין המשוררים והאמנים האמתים, את העין הבלתי משוחדה, כי אם את עינו של איזה זקן טפש, או – איזו זקנה בלה. עתה יבואו יום יום אל בית מלאכתי רק פגרי-אדם, בחפצם להשאיר את צורת נבלתם לדורות. והמנוולים האלה משלמים לי עבודתי במיטב כספם. אולם על מה אני מוציא את כספי? – הנני מחקה את מנהגיהם וארחות חייהם של אלה, הנני מבזבז את כספי על דברים המכלים את גופי, רוחי ונפשי. מספרים, כי באותן השנים אשר הצייר היהודי מונקטשי היה עסוק בציורו "התלוי", היה תולה את עצמו בכל יום על עץ עשוי כצלב ושוהה במצב זה שעות אחדות. בשעת צליבתו היו מעתיקים את צורת גופו על ידי כתב-אור. דבר זה היה דרוש להאמן, לא רק להשגת אמתות הציור של הגוף התלוי, כי אם עוד הרבה יתר להעתקת נשמת המעונה. בכלל, יש צורך פנימי לכל אמן אמיתי, לכל נביא וגואל, בסגופים ובענויים. אין התורה מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה, גם האמנות אינה מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה. משה רבנו לא אכל ולא שתה ארבעים יום קודם קבלת התורה. גם בזמננו אי אפשר להוריד איזה רעיון חדש מן השמים אל בני האדם ארצה, אי אפשר להורות להם תורה חדשה ודעה חדשה מתוך אכילה ושתיה, מתוך דשנים ופנוק הגוף. במינכן לא מצאתי כל עבודה להחיות את נפשי, לכן הלכתי לעיר הבירה המערבית נ., בתקותי למצוא שם עבודה לגוף ולנפש. בבואי לבית הנתיבות הצפוני של עיר נ. פגשתי את הצייר פערל. הוא למד שנים רבות באקדמיה למלאכת חרשים אשר בפטרבורג, אחרי כן "התחכך" כשנים אחדות בבתי המלאכה של הציירים במינכן. במינכן לא דברתי אתו מעולם דבר. הוא היה שם מטרה לחצי לעגם של חבריו. כלם חשבוהו למין מפלצת של אמן. בהזדמני עם פערל בבית-הנתיבות, לא הכרתיו כמעט. במינכן היה הולך לבוש בגדים קרועים, ומראהו היה כתרנגול שעלה מן הרחצה: מקומט, מכווץ, מעוך, כאלו היה זה עתה משוי מן המים. אם היו לועגים לו בפניו, היה גם הוא שוחק שחוק של הכנעה והודיה, באלו היה גם הוא בעצמו מצדיק עליו את הלעג ומוצא נחת רוח בזה שהוא מהנה את הבריות בכעור פניו ומעורר אותם בתנועותיו המשונות לבדיחות הדעת. דומה היה, כאלו על פניו כתובות המלים: "במחילה מכם רבותי! אע"פ שאני בכאן, הרי אני כאלו אינני ומציאותי בטלה ומבוטלה לפניכם; בכל אופן הריני לפניכם ככלי שנוצר למלאותו בוז, ואתם מלאוהו כאות נפשכם!" – עתה היה פערל בעיני כבריה חדשה: כאחד "המשרתים הנוסעים", או כאחד עוזרי-הגלבים: מבוסם, מכוחל ומפורכס. שפמו הצהוב היה מסולסל ומחודד בקצותיו, כזנב עכבר. השערות הקשות האחדות אשר על גבחתו היו עשויות למשעי. בגדיו היו חדשים ונקיים וכולו מגוהץ ו"חלק". על פי צורתו ומראהו לא הייתי מכירו כלל – כה שונה תארו החיצוני – אבל דבר אחד נשאר בו, אשר הטביע עליו את החותם הישן: איזו סמנים של אדם-ארנבת. פערל נפל על צוארי וידרוש לשלומי בחבה יתרה. וכעבור רגע עזבני, וירץ הנה והנה ויחפש את מי. ועוד הפעם שם אלי וישאלני: – הראית את דודתי, אולי נסעת יחד את דודתי? הנני מחפש פה את דודתי. דודתי היתה צריכה לבוא במסע זה… – איזו דודה? – דודתי, – ענה פערל בקוצר רוח – האם לא תדע את דודתי יחנה הגבירה? פערל עזבני עוד פעם ויסובב כמשוגע לבקש את דודתו יחנה הגבירה. שמחתי על שהתפטרתי מפניו וברצוני היה לצאת מבית הנתיבות, אף כי לא ידעתי אנה אפנה ואנה אלך: בכיסי היו רק מטבעות אחדים של נחושת. – דודתי איננה, כפי הנראה עוד לא באה, קרא אלי פערל מרחוק, ברוצו לקראתי – זה שלשה ימים הנני משכים ומעריב לבית הנתיבות לקבל את פני דודתי יחנה הגבירה, – והיא, כמו להכעיס, איננה. לא למותר יהיה לי לקבל עתה את פניה, בהיותה נוסעת עם צרור מלא כסף… הפניתי שכמי ללכת, אך פערל לא הרפה ממני, וידבק בי כ"פגע רע" ויקיפני בשאלותיו: – מה אתה עושה פה? אנה אתה נוסע? מה שלום הצייר חייקין ומה שלום טרייטיל ופייטיל במינכן? היש לך פה מכיר ומודע? איפה עתה מרים? ומרגלין עודו רוק? וגוטמאן משוגע כשהיה? על כל שאלותיו עניתי אותה תשובה קצרה אחת: – באתי הנה לבקש עבודה, איזו עבודה שתהיה… פערל חשב מעט עד כי התעורר פתאום כמו מתרדמה, ויקרא אלי בקול מלא חמלה ותחנונים: – בא נא אתי, חבר, בדירתי תגור וגם עבודה אמציא לך. אל תדאג, חבר, דע לך, כי פערל הוא עתה אחד האנשים החשובים בעיר נ. ומהלכים לו בבתי-הגדולים. דרך אחרת לא היתה לי, ואלך אחריו. פערל הביאני אל דירתו. הוא גר בעליה קטנה בקומה החמישית. "חברי" פנה אל בעלת-דירתו בדבריו הממושכים, שנשמע בהם כעין זמר משונה, ויאמר: – שרתי, יקירתי, נדיבתי, – האיש הזה – הוא הורה באצבעו עלי – האיש הזה חפץ לגור אתי בחדרי. הוא לא יתפוס פה מקום כלל וגם שאון לא ירבה. איש טוב הוא, וגם מנחה יקרה יביא לך. הגידי נא, שרתי, מה את אוהבת, יין פורטה או יין קפריסין?… בעלת הדירה עותה את פניה. כנראה, הבטיח לה שכנה לא אחת להביא מנחות ומתנות, ואף פעם לא קיים. אחרי אשר חשבה מעט אמרה: – אבל בכל זאת, הלא שני אנשים יגורו עתה בחדרי… הכלים, השמיכות, הכל הולך ומתמעך. הלא עוד מטה אחת דרישה בחדר… ואנכי הנני רק אלמנה עניה, זקנה, ושכר הדירה עולה, אדוני, משנה לשנה… – מה בכך… הבלים… חברי יישן – הרגיע פערל את רוח האלמנה – על הספה, מטה לא ידרוש כלל… בכליך לא יגע, לא יחסיר מהם חלילה מאומה… חברי הוא איש זהיר, ישר, שקט, שלו… ובחג-הלידה יביא לך תשורה יקרה… חנם לא יחפוץ… האלמנה הניעה ראשה, כחושבת מחשבות, ותצא. שני החלונות של החדר נשקפו החצרה, על פני הגגות. האור, אשר חדר מבעדם במדה מצומצמה, היה כהה. על השלחן אשר לפני המטה ראיתי תנ"ך ישן בכריכה מעוכה ועל ידו אחד הספורים הרוסים משנות החמישים. התנ"ך, כפי הנראה, היה לפערל זכרון יהדותו, והספור היה שריד השכלתו הרוסית, זכר לשאיפתו קדימה. פערל לא אהב את הספרים, לא אהב גם את האמנות. הוא אהב רק כסף וגם את בגדיו, אשר שמרם יותר מבבת עינו. פעמים אין מספר היה מנקה אותם ומחליקם בידיו בכל יום. ב"חוש" מיוחד היה מגלה את אותן החנויות, שבהן יש הזדמנות לקנות בגדים בזול. עבודתו אשר התפרנס ממנה בעיר נ. היתה: העתקה מתמונות פוטוגראפיות בנתר, ומלבד זאת היה מקבל "תמיכות" מקופות של צדקה. תעודות רבות היו באוצרו מידי גדולי הציירים והסופרים, כי אמן נעלה הוא הראוי לתמיכה. פערל ידע להטות לחפצו כתבנים ידועים, אשר חמלו עליו ויכתבו אודותיו מאמרי-בקורת ויהללו וירוממו את ציוריו, אשר ברצונו לצייר ועדיין לא התחיל בהם. ותיק מיוחד היה לו שבו נאצרו כל גזרי העתונים אשר בהם נזכר שמו לשבח, ואת התיק הזה היה פותח לפני כל איש אשר ראהו בפעם הראשונה בבקשה לקרוא את אשר כתבו עליו המבקרים ולא הרפה עד אשר מלאו את משאלתו זו. עוד לא נחתי שעה קלה מעמל הדרך ופערל כבר נתן לי עבודה: לגמור את העתקתה של אחת הפוטוגרפיות. חדשים אחדים עברו עלי בעבודה לא-נעימה ממין זה, וחלף עבודתי זו היה פערל מספיק את צרכי בדוחק רב. ומעט מעט שעבדני פערל וישתרר עלי עד כי לא יכולתי עוד לשבת אתו בכפיפה אחת, כי לא רק את שכרי עשק, את רוחי. עבודה קשה עבדתי כל היום בחורו הצר; משולל הייתי כל הימים האלה אור ואויר, שיחות רעים ותנועה חפשית. נדמה לי, שבקרבתו של פערל נחנקו בי כל רגשותי ומחשבותי. בכל כחותי התאמצתי להגאל מידיו ולמצוא לי עבודה במקום אחר, למען אוכל עמוד ברשות עצמי. אך לא נקל היה הדבר. מספר הציירים בעיר נ. היה גדול ורובם בקשו עבודה ולא מצאוה. יום סגריר היה. כלוא ישבתי בחדרי ואעבוד עבודתי המיכנית כמעט. טפות הגשם הכו על זכוכיות החלון מאז הבוקר במדה קצובה, כאלו ספרו את רגעי החיים הריקים והעצובים. שממון רוחי הלך הלוך וגדול. וכבוא הלילה הפסקתי את עבודתי, ואתהלך בעליה הקטנה אנה ואנה. כל קול, מלבד קול טפות הגשמים, הנופלות בעצלתים על זכוכיות החלון, לא נשמע בקרבתי. רק מעת לעת נשמע קול אנחת האלמנה הזקנה אשר ישבה כפופה מאחורי המחיצה. בקשתי ספר לקרוא בו, למען גרש את העצבת מלבבי, ולא מצאתי. ברגעים האלה הרגשתי את כל כובד ההויה ואת מרירותה. השאלה: "מאין ולאן" נקרה במחי בלי הרף. ידעתי, כי תשובה אין. נדמה לי, כי רוב בני האדם אחים ברוח המה לפערל, אשר יתנועע כצל על פני הארץ מבלי בקש פתרונים לחידת החיים. וגם לא כחידה המה החיים בעיניו, כי אם מין "יריד", שוק של סוחרים בבלויי-סחבות, וכל המרבה שאון, כל המרבה לסחור, להונות ולקנות "מציאות", – הרי זה מאושר. הבטתי על הפוטוגרפיות ועל העתקותיהן הנעשות בידי, וישתומם בי רוחי על הבלי בני-אדם-נמלים, אשר יבקשו להשאיר לבניהם אחריהם את צל צלם. אמנותם של גרה של סכלותם, דמיונותיהם, הזיותיהם וחזיונותיהם של בני אדם קטנים וריקים. עודני עומד תפוש במחשבותי והנה יד נגעה בשכמי: נשאתי את עיני כמתעורר מתרדמה ואראה לפני את פערל. היו צוהלות, ועל שפתיו הכמושות תעה שחוק מעורר גועל נפש. – ראה נא חברי, – קרא פערל בשמחה – את אשר הבאתי. ההצלחה האירה לי היום את פניה. "חברי" הניח על השלחן צרור גדול ויוציא ממנו חבילות של מכנסים ישנים וחדשים. – מה אתה אומר, חברי, לסחורתי זו? ראה נא, חביבי את המכנסים החדשים האלה קניתי ב"רחוב היהודים" בזול כמעט בחצי חנם… שער נא כמה שלמתי בעדם? – יקח האופל אותך ואת מכנסיך! – נהמתי בכעסי. – אל תכעוס כה ידידי, – נחם אותי פערל – גם לך, אהובי, אתן במתנה מכנסים מן המובחר… ישבתי משמים בפנה ויגוני שב אלי. פערל בשכרון הצלחתו לא שם את לבו אלי ויוסף לטפל בחבילת מכנסיו, בודק אותם לאור המנורה, ממשש אותם בידיו הצנומות, מהפכם לכל עבר, מקפלם ומחליקם ומוציא משפטו על טיבם וערכם: – המכנסים האלה – "מציאה של גנב" הם… פערל לא יקנה סחורה שאיננה מציאה… וגם אלה לא רעים הם כל כך, דרוש רק לתפור עליהם טלאים אחדים. בכל אופן שוים הם את הכסף אשר שלמתי בעדם. טוב ללבוש אותם בימות הגשמים… ואלה הלא בודאי מציאה הם! עשוים מאטון אנגלי ממש… ועוד חדשים הם, כאלו זה עתה יצאו מתחת המחט… – חדל לך, פערל! – קראתי ברוגז ואסב את פני אל החלון. – מדוע הנך סר וזועף היום – שמעתי מאחורי את קול פערל – ותפנה אלי עורף? לי, שרעה לא עשיתי לך… הן בבואך הנה בחוסר כל הביאותיך אל תחת צל קורתי וכל מחסורך עלי… לשמע דבריו האחרונים רתחו דמי בקרבי. חפצתי להרים עליו את קולי, אך מלים נעתקו מפי. – ראה נא – קרא פערל בקול של פיוס – ראה נא את המכנסים אשר הבאתי לך. נסיך הנסיכים לא יבוש בהם… – דום מנוול! – קראתי בקצפי – ואם לא, אשים מחנק לצוארך… אימתי נפלה על פערל. מוג לב היה, וכל גערה הפילה עליו פחד. – מה אתה כועס חברי? – התחנן פערל בקול רועד – הן אני רק טובתך אני דורש, גם מכנסים הבאתי לך… – אם לא תחדל מדבר, אשליך אותך ואת מכנסיך החוצה… – טוב, טוב, לא אדבר דבר, אשים מחסום לפי… אך על תכעוס… בדבר פערל את דבריו האחרונים השתטח על צרור המכנסים, כאלו ירא פן אשליכם החוצה. למראה הזה לא יכולתי התאפק משחוק. – אין כל שחוק בזה, – חנן פערל את קולו, שהיה כקול סריס – לכל אחד ואחד יש תאוה ותשוקה מיוחדה. אתה, למשל, הנך מתאוה לקבץ העתקות-חרט מציורי האמנים הגדולים, ואני אוהב להרבות את מספר המכנסים אשר במלתחתי… אך היום יש לי גם סבה מיוחדה לדבר… פערל הפסיק לרגעים אחדים את השתפכות נפשו. אחרי כן שב לדבר בקול איש המגלה סוד: – המכסה אני מאוהב נאמן כמוך דבר?… חלילה! לא אכחד ממך, כי נמאסו עלי חיי רווק זקן… עתה, אחרי אשר השאתי את כל אחיותי, בא מועד לבנות גם לי בית… וההצלחה האירה אלי פניה… מצאתי חן בעיני אלמנה, והיא גם ממשפחה מיוחסת בישראל. אמנם זקנה היא ממני, אך מי ישים לב בימינו לקטנות כמו אלה… העיקר שיש לה כסף, וכמדומה לי – לא מעט, וגם אנכי קבצתי על יד סכום לא גדול, ואם אשא אותה לאשה – והנני מגלה לך סודי: דבר זה קרוב לגמר – איסד מכתב-עת מצויר בעד תופרי בגדי נשים, – דבר זה יכול היות לעסק טוב עד מאד, וגם לך, חברי, תהיה עבודה רבה, ואת שכרך לא אקפח, חלילה, הן יודע אנכי את נפש העני. עוד לא שכחתי את ימי עניי ואת תעניותי התכופות בפטרסבורג ובמינכן. ומעתה תבין, כי כעת יש לי צורך בסחורה זו שהבאתי… הן האלמנה, אשר שמה עיניה בי, עשירה היא מנעוריה והורגלה לערוך את האדם רק על פי בגדיו… ובכן, מה אתה כועס? חמלתי באותה שעה על הבריה האמללה אשר לפני… למחרת בבקר עזבתי את חברי, על מנת שלא לשוב אליו עוד. כשני חודשים הייתי נודד בעיר הבירה. בקשתי פרנסות ועבודות שונות, אך התחרות היתה גדולה, ההצעה מרובה והדרישה מועטה. בבואי לבקש עבודת סבל או מרצף חוצות העיר, הביטו עלי כעל "יד-נקיה", כעל "אינטליגנט", שלא הורגל בעבודת הגוף, ובבואי לבקש עבודה בבתי המלאכה של הציירים, חשדוני בקבצנות ובחטאים שלא חטאתי מעולם. חטאי היותר גדול היה – עניי הנורא. בימי נדודי אלה הייתי מבקר כמעט יום יום את בתי אוצר-התמונות ואת תערוכות האמנים. כשכור הייתי מהמון הרגשות, מתענוגי העין ומשפעת החיים. עולמות חדשים נגלו אז לפני: העולמות אשר ברא דמיון האדם בתקופות שונות ובארצות שונות. אך, כפי הנראה, נהניתי מהעולמות האלה יותר מדאי. הנאת היופי טובה היא לאמן רק בשעה שהיא מעוררת ומחדדת את חושיו, רק בשעה שהיא מוציאה לאור החיים את העולמות הנרדמים בו, את כל החבוש במעמקי נפשו. טובה הנאת היופי בשעה שהיא קשורה ביצירתו של הנהנה עצמו. אולם רחוק הייתי אז מכל יצירה פנימית, על כן ההנאה המרובה אשר נהניתי מיצירותיהם של אחרים הכבידה סוף סוף על כנפי רוחי ואקוץ בכל תמונה וציור. אשר לא מצאתי עבודה בבית-מלאכה של צייר, אחרי אשר התיאשתי בכלל מהאמנות ומהעוסקים בה, קבלתי עלי עבודת רושם-תבניות לבנינים במשרדו של הבנאי העברי גרוסמן, שהיה מפורסם כבונה בתי תפלה לעברים וגם לנוצרים. הוא היה אחד מיועצי-העיר ואחד מראשי הקהלה העברית. גם ראש לחברות של צדקה, של ספרות ושל מדע. בבואי בפעם הראשונה אל הבנאי גרוסמן לבקש עבודה, היה מסדרון ביתו מלא אנשים ונשים. רובם באו לבקש משרה או עבודה, תמיכה או מכתבי מליצה. גרוסמן היה מרגיש עונג מיוחד לראות ולדעת כי אנשים רבים ושונים דורשים לעזרתו, לעצתו ומליצתו. ימים אחדים דחה אותי הבנאי ב"לך ושוב", עד אשר המציא לי עבודת רושם-תבניות בלשכת עבודתו בשכר לא רב. יותר משנה עבדתי בלשכת הרושמים של גרוסמן. במשך הזמן הזה לא התעוררה בי אף פעם אחת התשוקה להביע בצבעים איזה רעיון על ידי דמות וצורה. עיף הייתי מיסורי היצירה הפנימית, מנדודי הגוף והנפש. על כן כמעט שמח הייתי בעבודתי החדשה; וכל אשר הוספתי למשוך קוים ולשרטט שרטוטים מדודים וקצובים בלי רוח ונפש, כן הוספתי להתענג על העבודה המכנית הזאת, שלא דרשה ממני יגיעת הרוח. במשך הימים האלה שונו גם ארחות חיי. הורגלתי מעט מעט לחיים אזרחים בנוסח אשכנז. עבודתי המכונית החדשה והסביבה החדשה – סביבת שכירי חודש, פקידים ומשרתים המתנהגים בחיים על-פי תכנית קבועה – הטביעו את חותמן המיוחד על כל דרכי ונמוסי בעת ההיא. בכל עת אשר יצירתי הפנימית נחלשה ונתמעטה ועצמיותי נתבטלה ונתכוצה, אז גברה עלי יד הסביבה, אז נכנע הייתי לכל התנאים החיצוניים. אולם באותם הימים אשר עצמיותי היתה מתעוררת בי בחזקה ודורשת תפקידה, באותם הימים אשר כח יצירתי הפנימית היה מתעורר בי לתחיה, אז כצפור דרור הייתי, שאיננה מקבלת מרות, אז הייתי מתאמץ לנצח את התנאים החיצוניים, המעצורים והמכשולים אשר על דרכי, אז השפעתי אני על הסביבה. במשך הימים ההם שהייתי בא על שכרי מדי חודש בחדשו ביום קבוע, לא היו הוצאותי מרובות מהכנסתי. אכילתי, שתייתי, מלבושי ודירתי היו לפי ערך שכרי. בימים ההם הורגלתי, נגד טבעי, לדקדק דקדוקי עניות בחשבון הפרוטות. לא עבר עלי אף יום אחד בלי ארוחה, ולילה אחד בלי לינה במטה מוצעת. לא פזרתי כספי לאחרים, כאשר גם לא נהניתי משל אחרים. לא עבר עלי אף יום אחד, מלבד ימי חגיהם ושבתותיהם, בלי עבודה, אך העבודה הזאת במדה וקצב, בשעות קבועות ביום. בימים ההם חדלתי להבין את ארחות החיים המוזרים של האמנים היוצרים, זמן-מה הייתי וחייתי גם אני כאחד מהם. בלתי מובנות היו לי עתה אותן הזריחות והשקיעות של הנפש, אותן העליות והירידות של ההויה הפנימית ואותם המעברים הפתאומיים במעמדות-הרוח. עתה שבע הייתי. אולם זאת היתה רק שביעות הגוף, זאת היתה שלוה חיצונית. ברגעים ידועים הייתי מרגיש בי כעין תביעה פנימית, הנוקבת ויורדת עד תהום הנפש. אך הרגעים האלה היו עוברים וחולפים חיש מהר אחרי שתותי כוס שכר בחברת רעי החדשים. סביבתי החדשה היתה של אנשים בינונים, שאין להם בעולמם אלא פרנסתם ועניניה הקטנים וצרכי הגוף של יום יום. שאיפותיהם ואידיאליהם הם: משרה יותר גבוהה, שעבודתה מועטת ושכרה מרובה, פלגש יפה, סוסים ומרכבה, משרתים לבושים בגדי שרד, בית חמדה במגרש העיר; – כל הדברים האלה היו כמרום האושר בעיניהם. את צרכי הרוח ויסוריו לא ידעו, גם לא חפצו לדעת. בימי שבתי במינכן ראיתי סביבי רק אמנים, ציירים ומפסלים, תלמידים ומורים, ציורים ופסלים. השאלות הנוגעות לחליפות האור והצללים ולפעולות הצבעים על עין האדם – עמדו ברום עולמי. שאלות אחרות וענינים אחרים, מלבד אלה הנוגעים ישר אל האמנות – לא ידעתי. הגדול, עניניו הרבים והסבוכים, החיים ושלל גוניהם, וים המציאות ונבכי התהומות – היו זרים לי, וגם בשנה הראשונה לעבודתי בלשכת הרושמים של הבנאי הייתי שקוע רק בעולם אשר מסביב לי: בכל אותן הקטנות, הסכסוכים הזעירים של החוג הקטן אשר בו חייתי. הבנאי לוי, עוזו הראשון של גרוסמן, התאמר תמיד בהשכלתו ובידיעותיו. חברי הביטו אליו בעיני קנאה. הוא היה בעיניהם מוצלח והצלחתו גזלה שנתם בלילות ומנוחתם ביום. הוא במשרתו מעלה מעלה בפסיעות גסות. את שכרו הגדילו משנה לשנה, וגם אלמנה עשירה לקח לו לאשה. בשחוק הקלפים וגם בחברת הנשים קלות-הדעת היה הוא תמיד המצליח. לולא שם משפחתו העברי, היה כבר – לפי השערת חבריו – ל"יועץ-הבנין" מטעם הממשלה. נבאו לו, כי בעוד שנים אחדות יעלה לגדולה ויהיה אחד הנבחרים לבית-המחוקקים. ההצלחה, אשר האירה לו תמיד פניה, חשכה את נפשו גם מצער גדול בנים ומההוצאות הרבות הדרושות לחנוכם, כי עקר היה. כלב קטן, בעל שער מסולסל היה לאשתו בנים, ובכבוד כלב-שעשועים זה היו חייבים כל חברי, שהיו חונפים ללוי בפניו, למען ימצאו חן בניניו ועל ידי זה גם בעיני גרוסמן. זה האחרון היה מביט על כלנו ועל ערך עבודתנו וכשרונותינו לא בעיניו הוא, כי אם בעיני לוי, אשר גם הוא היה רואה את האנשים והדברים בעיני המטרונה לוי, שהיא בכספה הרימתהו על. וכל הפוגע בכבוד כלבה היה מתחייב בנפשו. פעם אחת בקשתני אשת לוי לצייר את פני כלבה. היא שמעה מפי בעלה כי צייר הנני, ורק בבקשי לי מטרה יתר גבוהה בחיים, בחרתי בעבודת רושם תבניות לבנינים. כבואי אל בית לוי, קבלתני אשתו בסבר פנים יפות. היא התאמצה להראות לי חבה יתרה וגם ענוה יתרה, בחשבה, כי אני, שהנני רק אחד השכירים הקטנים בלשכת-הסופרים של גרוסמן הגדול, לא ארהיב עז בנפשי להיות בביתה חפשי בתנועותי ובנמוסי. מתוך כל החבה שהיתה שפוכה על פניה העגולות והרחבות היה נכר רוחה הסר והזועף. – חלום רע חלמתי, – החלה מרת לוי ואנחה ממושכה התפרצה מקרבה – חלמתי, כי קרבו ימי קיסר, זה כלבי הנעים, למות. בדברה את דבריה אלה העבירה את ידה המסורבלה בשר על גב החיה, אשר רבצה לרגלה. ויהי בראותה, כי אנכי עומד מחריש ומשתומם, הוסיפה לדבר: – אמנם יודעת אני, כי החלומות שוא ידברו, הן רואה אנכי, כי שלום לכלבי הנחמד… הוא אכל היום נתח בשר, אשר יספיק לחמשה… זולל וסובא הוא קיסר שלי, שבע לא ידע. יודע, אמרתי בלבבי, הן גם סוף הכלב למות, ויש אשר החלום בא כמבשר רע, חלילה… זוכרת אנכי, כי שבוע אחד לפני מות אמי ראיתיה בחלומי מוטלת בארון… על כן אמרתי לצייר את פני כלבי, והיה בבא עתו תהיה לי תמונתו לזכרון עולם… קשה היה עליה לגמור את דבריה. רסיסי דמעות הראו בין ריסי עיניה. אך בראותה כי דבריה לא נגעו עד לבי ואין אנכי משתתף בצערה, הביטה אלי בעיני חמלה, ותקרא בקול יגון: – רואה אנכי, אדוני, כי תתפלא ליגוני ולא תבין לפחדי, אבל אלו ידעת עד כמה קשורה נפשי בכלבי זה, כי אז אחרת חשבת… בקשתי מלים להצדיק את שתיקתי וקור רוחי למשמע דבריה ואנחותיה, אבל אשת לוי לא נתנה לי לכלות את התנצלותי. כפי הנראה מצאה נחת-רוח מיוחדה בשפך-שיח ע"ד גודל אהבתה לכלבה, אשר נרדם בעינים סגורות לחצאין. היא כרעה להיטיב את המצע הרך, אשר הקיסר שכב סרוח עליו ויחלום חלומותיו הוא, חלומות שלא היו כל כך נוראים כחלומות של גברתו. ובקומה מעל המרבד, הניעה ראשה ותאמר: – אכן היהודים, – סלח לי אדוני, – לא אליך אני מכוונת בדברי – היהודים לא ידעו את נפש החיה, נשגב מהם לאהוב את הכלב הנאמן לאדוניו… דוד יש לי, יהודי בן הדור הישן, בן בלי תרבות, והוא שוחק תמיד לאהבתי לקיסר כלבי… רעיה יש לי בפריז, אלמנת הגרף אורביל, אשר במות עליה כלבה אהובה הקימה לו מצבת-שיש יקרה בשדה הקברות לכלבים, ועל המצבה חרות, באותיות מוזהבות, שיר יקר אשר חבר אחד המשוררים ממכיריה. ויהי בספרי דבר זה לדודי בהתפעלות רבה, – היינו אני ורעותי ממש כמשוגעות בעיניו. השקפתי על דבר הכלבים וספקותי על דבר "השארת נפשם" לא מצאו אמנם חן בעיני אשת לוי, אך ציור פני כלבה, אשר עבדתי בו שבועות אחדים, הפיק ממנה רצון, ותהי מאושרה לאין קץ. ביום שנגמר הציור עשתה משתה-תה לרעיותיה, וכל אחת מהן הרבתה לפזר תהלותיה להציור ולהצייר. בחסד אשת לוי עליתי במשרתי בלשכת הרושמים, גם את משכורתי לחודש הגדילו. גרוסמן הפקיד אותי למשגיח על הפועלים ועל כל העושים במלאכת הבנינים. מידי קבלו את שכרם ואנכי דרשתי מהם חשבון. אז באתי במשא ומתן עם אנשים חיים, עם צרכים ממשיים ועם תביעות ממשיות. נקל לי לרדות בצבעים; לא כבד היה עלי לפנים גם להספיק את התביעות הפיוטיות של האמן, אך מה קשה היה לי לרדות באנשים חיים, לשאת את טרחם, ריבם, משאם ומתנם. קשה היה לי גם לראות, מה כבדה עבודתם ומה דל שכרם. יום יום שמעתי את תלונותיהם של הפועלים על הבנאי גרוסמן ופקידיו. ובאמת נוכחתי, כי אלה האחרונים מביטים עליהם, על הפועלים, כעל "חומר אנשים", כעל מכונות בלי רוח חיים. גרוסמן היה עצמו כבחיר המין האנושי, אשר כל אלה הפועלים לא נבראו אלא לשמש לו, להעשירו ולהאדירו. בכל יום ויום היו מתקבצים במסדרון ביתו של גרוסמן נודדים עברים אמללים, הנעים על פני הארצות ומבקשים בהן איזו נקודת-אחיזה ועבודה כל שהיא, והמה קוראים לעזרה באזני אחיהם אשר לא הגיעה הרעה לנפשם. האמללים האלה היו מאמינים, כי הבנאי גרוסמן הוא בבחינת "הכל יכול". רואים היו את הדר תפארת היכלו ומעמד משרתיו, ושומעים היו את כל כבוד כנויו ותאריו, – ויחשבו, כי דבר לא יבצר ממנו, כי ידו לא תקצר להושיע לכלם, אם רק יחפוץ, אם רק יתעורר. באמת לא היה כחו אלא בפה להבטיח הרבה. ובבוא אליו אחיו בני עמו להתחנן לפניו, כי יתן להם עבודה, עבודה בחמר ובלבנים, במקומות הבנין, – היה נותן להם מכתבי-מליצה לחברות של צדקה. – אבל לא חסד ולא צדקה הננו מבקשים, כי אם עבודה, לו גם עבודת פרך, – קוראים אליו אחיו העניים. – העבודה בחמר ובלבנים היא לא לפי כחכם, – ענה אותם הבנאי רכות – לא תוכלו שאתה… לכו איפוא והתפרנסו זה מזה בערי השדה, בעירות הקטנות. אימת היהודים הנודדים, הנרדפים והמגורשים נפלה עליו מיום הכירו אותם. הוא ירא פן ישא את חרפתם, פן יסכסכו את הפועלים הנכרים ויסיתום לדרוש תוספת שכר עבודתם. היהודי הוא יותר פקח; היהודי הוא אח, וגם צרכיו יתר מרובים, על כן גם תביעותיו יתר מרובות. "ומי כהפועל העברי – היה אומר לי גרוסמן בלחישה – מסוגל להביא תסיסה, מהומה ומבוכה בחברת הפועלים שאינם יהודים". והפועלים הנכרים היו שונאים שנאת מות את הבנאי היהודי. בפניו היו מרכינים את ראשם ומקבלים למראית עין את מרותו, אך כמעט הלך מהם – היו שולחים לו לשון, לועגים לו, מנאצים ומקללים את מקורו וגזעו ועושים מעשים נוראים להרעימו ולקלקל את תכניתו, למען יוציא מתחת ידו בנין שאינו מתוקן. בהשתדלותי נתקבל יהודי פולני אחד בין הפועלים העובדים בחמר ובלבנים. בקנאה יתירה היה עובד עבודת פרך. הוא היה סבלן, חרוץ ואיש שמח בחלקו הדל, בחפץ לבב היה משרת לכל אחד הפועלים הנכרים. לפעמים היה מתאמץ לבדח את דעתם על-ידי מהתלותיו וחדודיו השנונים. הפועלים הנכרים היו שוחקים וצוהלים לשמע החדודים החריפים של היהודי ועם זה היו לועגים לו, לבעל החדודים האלה. הפועל היהודי היה שומע חרפתו מפיהם ואינו משיב דבר, היה נעלב ואינו עולב, כי גם בישרו, גם בצניעותו בעניני אישיות וגם בנזירתו משכר היה לשחוק להם. הפועלים הנכרים לא ידעו, בעצמו של דבר, מדוע הם שוחקים ליהודי טוב הלבב, מדוע יכעיסוהו וירגיזוהו, והוא, לא לבד פרוטותיו האחרונות היה נותן או מלוה להם. המה היו מכעיסים את הפועל היהודי מבלי דעת מדוע, אבל ע"פ ההרגל היו עושים כן. נראה להם, כי כן צריך להיות ואי אפשר כלל באופן אחר, כי חוק עולם הוא. הם שחקו להיהודי וירגיזוהו, יען כי הוא היה החלש שביניהם, היחיד השונה מכולם, יען כי אגדות מלאות שנאה להיהודים היו שגורות בפיהם מילדותם. הפועלים הנכרים, אשר רובם היו אמנם מודים בפיהם בתורת מנהיגיהם, כי אין הבדל בין דת לדת ובין עם לעם, כי כל האנשים שוים המה במשפטיהם וזכיותיהם. אבל כל זה היה רק להלכה, ואולם במעשה, כשראו לפניהם יהודי ממש, לא היו יכולים להבליג ברוחם, לבלי שפוך לעגם עליו ולבלתי הרגיזו. הדרשות ששמעו מפי מנהיגיהם והמאמרים אשר קראו בעתוני מפלגתם לא נקלטו ולא נתפסו היטב במחם, לא נהפכו לבשרם ודמם. השנאה והלעג ליהודים – זה היה טבעם, זה בא להם בירושה, זה היה הרגלם, שאחזו בו בלי על כונה ורצון מיוחד. מהדרשות אשר שמעו והמאמרים אשר קראו נתקבל בלבבם ונתפס במחם רק אותו החלק האומר, כי להם בעצמם ישנן כל זכויות האדם, כי להם בעצמם המשפט והכח. המה הבינו, נכון, הרגישו, בתורת השתפנות רק אותן האמתיות היכולות להביא להם בעצמם הנאה ממשית, אבל אותו החלק שבתורה זו, האומר, כי גם ליתר החלשים, המשועבדים, יש משפט האדם וכל זכיותיו, חלק זה היה להם כאותיות מטושטשות ופורחות באויר. עוד זאת: המה חשו, כי גם המנהיגים בעצמם, גם העברים שביניהם, גם כותבי המאמרים הראשיים שבעתוניהם, יש להם טינא בלבם על היהודים, אם גם יתאמצו להסתירה. משה, הפועל היהודי, היה אמיץ-לב. במקום סכנה היה הוא הראשון. ובכל זאת היו חבריו הנכרים קוראים לו "מוג-לב", "ארנבת". כל ימיו הנה נהנה מיגיע כפו ויהי אוהב עבודה ומבקש עבודה. ובכל זאת היו חבריו הנוצרים קוראים עליו תגר, באמרם, כי להוט הוא אחרי "סחר-מכר" וכי שואף הוא לחיות על חשבון אחרים. המה לא ראו את היהודי אשר לפניהם. המה לא באו בחשבון עם המעשים הקיימים לנגד עיניהם: – אזניהם שמעו ועיניהם ראו רק את היהודי של האגדה, רק את היהודי, אשר יצר דמיון ההמון הגס. המה ראו את אשר חפצו לראות, שמעו את אשר חפצו לשמוע. משה היה קורא, בשובו מעבודתו, עד שעה מאוחרת בלילה בספרי חכמה. הוא היה מיגע את מחו להבין את הכתוב בספר ה"קאפיטאל" של מרקס. זה הספר היה קדוש לו, כהתנ"ך לאבותיו. השיטה הסוציאלית היתה כעין אמונה חדשה בעיניו; בה בקש למצוא תשובה על כל שאלותיו. הוא האמין, כי שטה זו תפתור את כל השאלות הסבוכות שבחברה האנושית ותשרש את כל הדעות הקדומות וההבלים מקרב לבות בני האדם. דברי מרקס ותלמידיו, אשר הבינם הבנה שטחית, היו כמשפט האורים בעיניו, שכל הרוחות שבעולם לא יזיזוהו ממקומו. כל איש שהיה מטיל ספק בדברי מרקס, היה בעיניו כמטיל ספק בישותו הוא, וכל איש, יהיה מי שיהיה, שהיה כופר בתורת בעלי השתוף, היה בעיניו כהדיוט וכרשע גמור. היה בעיניו כאיש היודע את האמת ומכון למרוד בה, או כאיש אשר לא זכה עוד ליהנות מאור האמת ומצוה היא לפקוח את עיניו. בימים אשר לא מצא לו משה כל עבודה, או בימי חגיהם ואידיהם, היה מתוכח עם כל איש המתנגד לתורת בעלי השתוף או מטיל ספק בה. הוא היה משתדל להראות ולהוכיח, כי הצלה וגאולה אחרת לבני האדם אין. סוציאלי וקנאי אדוק היה, והמתנגדים לאמונתו היו ראוים בעיניו לכל ארבע מיתות בית-דין. אך בפועל לא נגע מעולם גם בזבוב שעל הקיר. בעד שארית פרוטותיו היה קונה את המגילות והקונטרסים החדשים של ה"מפלגה" וקורא בהם בעיון רב ובחשק גדול. הוא היה מקמץ בכל צרכי גופו ונותן כל מה שיש לו לקופת ה"חברים" בשמחה ובחדוה. משה היה מתאמץ להשכיל את "חבריו" ולפקוח את עיניהם, ביחוד לשרש מלבם את שנאת הגזע. אבל חבריו הנכרים לא חדלו מהתל ב"היהודי המלומד" הזה, על אשר לא ישתה שכר ועל אשר ירתע לאחוריו בשעה שמשרתת בית המזון נוגעת בו באצבע קטנה. עקיצותיהם של חבריו לא היו מכאיבות את לבבו. הוא היה סולח להם את דבריהם הקשים. חושב היה בתומתו, כי רק את עון אחיו בעלי ההון, אשר לא ילכו אחרי תורת השתוף, הוא נושא, והוא הוא השעיר לעזאזל בעד חטאם. בכל עוז היה מתנגד אל הלאומיות העברית. כל יהודי, שהיה מדבר בשם הרגש הלאומי היה בעיניו כהולך חשכים וכמעכב את הגאולה. בסתר לבבו היה אמנם כרוך ודבוק במנהגי אבותיו ולבו נוהה אחרי חיי אחיו היראים. אולם הוא חשב את רגשותיו העברים לשרידי קדומים, שחובה היא לבער אחריהם ולשרשם. וכחוטא היה בעיניו, על כי בסתר לבבו פועמת עוד רוח אמונת אבותיו. על-כן היה מתאמץ להכחיד את רגשות היהדות אשר בנפשו, ואת כל האוחזים במנהגי הדת העברית היה מחרף בשם נוכלים וצבועים. אך ככל אשר התעורר נגד היהדות בגלוי, כן הרחיבה והעמיקה זאת האחרונה את שלטונה יותר ויותר בבתי נפשו. הוא היה מחלל את השבת ככל חבריו הנכרים, וגם בפיו היה לועג לקדושת היום הזה ולכל השומרים אותו. אך לבו היה נוקפו על עון זה. בעבדו את עבודתו ביום השבת היו מצלצלות באזניו הזמירות של "יום זה מכובד", אף כי בפיו היה מזמר את השיר "די ארבייט האך"… על ידי הפועל היהודי הזה התקרבתי אל המפלגה הסוציאלית. פעם בפעם הלכתי לשמוע את דרשותיהם ונאומיהם של מנהיגיה. משה היה ממהר לתת על ידי את כל החוברות והספרים החדשים של מוריה ומאוריה. וכל אשר התקרבתי יותר ויותר אל מפלגה הסוציאלית, כן בלעה בקרבי שאלת העבודה והרכוש את כל יתר השאלות. אז האמנתי, ככל בני המפלגה, כי הטבת מצבם החמרי של בני האדם הוא התנאי הראשון והיחידי להתפתחותם הרוחנית והמוסרית. אז ראיתי את כח ההשפעה של הסביבה על נפשי. גם אני החילותי להאמין בדברי מנהיגי המפלגה, אשר הבטיחו להפועלים, כי עוד מעט ויגיעו אל המטרה המקוה… אנכי, אשר כל ימי נעורי עברו עלי ללא סדרים וללא משמעת, הבטתי ביראת הכבוד אל הסדרים הקבועים ואל המשמעת החזקה אשר בקרב מפלגת הפועלים. המכונות בבתי העבודה, הקצב והחוק והחיים בצבור, – כל הדברים האלה היו מרגילים למשמעת, לסדרים ולחיי שתוף. בעת ההיא התמזגה, התמוגגה רוחי בחברת הפועלים, כטפת מים בתוך הים. שאלת הכלל, עניניו וצרכיו היתה בעיני כשאלת קיומי אני. גם אנכי נשאתי עיני אל החברה הבאה, אשר היחיד יהיה בה בטל ומבוטל, ורק הרבים יהיו בה המכריעים והמושלים ממשלה בלתי מוגבלת. האידיאל אשר החיה אז את רוחי היה: השווי המוחלט, העבודה המחויבת לכל בני אדם, החנוך הכללי של הילדים בבתי צבור. לא עברו ימים רבים, ואני הרגשתי, כי עצמיותי, אישיותי, הולכת ומתבטלת. הרגשתי יום יום את אפיסת ישותי הפנימית. אך פתאום באה מהפכה בקרבי. עצמיותי החלה לתבוע את עלבונה; אישיותי דרשה את תפקידה. האמן אשר בקרבי, שהיה שותק לזמן ידוע מפני שאון מכונת הכלל, החל לדרוש את שלו. הוא החל לחלום את חלומותיו הוא, חלומות שונים מחלומותיהם של הפועלים. האמנתי אמנם בלבי בצדקתן של תביעות הפועלים, אבל יחד עם זה הרגשתי, כי כאבר מדולדל הנני בחברתם, ואני לא חפצתי להיות עוד כלי עור בידי אחרים. תשוקת היצירה התעוררה בי עוד הפעם, אחרי תרדמה פנימית של שנים אחדות. אויתי להיות בעצמי דבר מה. להיות את אשר אהיה, אך להיות בכל מלוא הויתי. אז החלה המלחמה בלבי בין השאיפות החברתיות ובין השאיפות האישיות. יש שחשבתי, ועוד יותר הרגשתי, כי כשאני לעצמי מה אני, ואז חזקו געגועי על החברה, על חיי הצבור. בשעות האלה היה נעים לי להרגיש את עצמי בתור יתד קטנה במכונה גדולה, בתור אחד מרבים, בתור טפה מן הים. ויש אשר הייתי שואף להתכנס ולהתכוץ בקליפתי אני, ואתאו להיות בדד וזר בתוך ההמון הגדול, ואשנא בכל לבבי את החברה וחוקיה גדריה וסיגיה. אחרי אשר התודעתי אל המנהיג הראשי של המפלגה הסוציאלית בעיר נ. ואחרי אשר התבוננתי מקרוב אל דבריו ומעשיו, סר לבי מאחרי תורתו. ראדלר, מנהיג המפלגה, היה יהודי בן עשירים וממשפחת רבנים. הוא היה בעל כשרון-צבורי, איש מלא חיים ותנועה. אחרי גמרו את חוק למודיו בבית מדרש המדעים, לא הרבה להתעסק בחכמת הרפואה אשר למד, ותחת זה הרבה להתעסק בעניני המדינה. הוא נתן את ידו למפלגת "החפשים" ויקדיש להם את מיטב כחותיו וכשרונותיו. ויהי כעבור שנים אחדות, והוא לא עלה בקרב הליברלים לגדולה, המיר את דתו ויהי לקתולי אדוק. אז נתן את ידו אל מפלגת המשמרים האדוקים וילחם בחרף נפש את מלחמותיהם. אך גם שם נשאר ב"סתר המדרגה". אז רשם את שמו בין בני-בלי-דת ויתחבר אל מפלגת הרב אשר ירש מהוריו היהודים פזר מעט מעט לצרכי המפלגה ומלחמותיה. כמעט את כל עתותיו הקדיש לעניני ויתהלך אתם כאח ורע. הוא בעצמו לא נהנה מקופת המפלגה, כי אם התפרנס בדוחק רב מעבודת רופא באחד מבתי החולים. במסירת נפש עבד עבודתו הצבורית, אולם אהבתו לשלטון לא ידעה כל גבול וחוק. הפועלים היו בעיניו כחומר ביד היוצר, אשר ניתן לגבלו ראדלר היוצר של החומר הזה. הוא היה רק כלי-מבטאו של ההמון, אבל לא נביאו או מנהיגו, יען כי לא היה מחזק ומרים את כח יצירתם הרוחנית של הפועלים, לא היה עוזר להתפתחות אישיותם והשתחררות רוחם, כי אם חונף לנטיותיהם העורות, הטובות והרעות גם יחד. דבריו, אשר השמיע ברבים בהתפעלות שלא ידעה כל גבול, לא היו דברי נביא וגואל, דברי חוזה ויוצר, כי אם חד-קול תאותיהם ושאיפותיהם של בני ההמון. ראדלר, אשר נולד בעצמו על ברכי יהודים, היתה בלבו שנאה מיוחדת אל בני העם הנרדף והמעונה, ואת השנאה הזאת היה מטעים הטעמה קלה במדברותיו ובמאמריו הנדפסים, בידעו את רוח ההמון, השונא מטבעו את היהודים. מעולם לא ערב את לבו להגן על היהודים, גם בעת אשר ברור היה לו, כי אתם הצדק, מיראתו, פן יחשדוהו בהסברת פנים לבני העם אשר מקרבו יצא. ראיתי ונוכחתי, כי לפניו ברך, עושה את מעשיו, דורש את דרשותיו ומנהיג את בני מפלגתו על-פי פרוגרמה ידועה, אשר רוח ההמון הגס טבוע בה. איש כזה לא יוכל היות נביאי – אמרתי בלבבי. קצר היה כחו להלהיב את דמיוני, לפעול על רגשות לבבי ולעורר את היוצר שבי. ראיתי ונוכחתי כי ראדלר, ויתר המנהיגים חבריו אין בהם מאומה ממדתם של אותם יחידי הסגולה המרימים למעלה את המין האנושי. ראדלר היה "בעל מלאכה" חברתי ומדיני, אם אפשר לאמר כן, ולא מצאתי בו אף צל של יוצר, של מחדש ומתקן. המנהיגים ממין הזה אינם שואפים לברוא אנושיות חדשה, יותר אמיצה, יותר נדיבה; המה אינם מבקשים לנטוע בלב בני האדם שאיפות יותר רוממות ותשוקות יותר אציליות, ויחד עם זה להציב לפניהם מטרות יותר נשגבות. לזה יחסר להם לא לבד כח היצירה, כי אם גם החפץ והשאיפה. המה שואפים רק להמשיך ולהאריך את קיומה של האנושות החולה והמקוללה, אך בהעתקת מרכז השלטון ממפלגה למפלגה; ובהשתדלם להחיות בלב האדם את הרגש הצבורי, הם ממיתים בו יחד עם זה את העצמיות, את האישיות. התעוררתי. כל השנים האחרונות שעברו עלי, מעת בואי לעיר הבירה נ., היו עתה כחלום רע. עתה נראה לי, כי לא אני חייתי את חיי בשנים האלה, כי אם איזה "אני" אחר, הנמצא בקרבי שלא מידיעתי. עתה, כאשר התעורר בי ה"אני" האמתי, – נמאסו עלי חיי הטפלים, עבודתי המכונית, ומנוחה נגזלה מנפשי. במצב כזה הנני נמצא בכל עת אשר יולד בי איזה רעיון חדש, והוא שופך עלי מיד חזקה את שלטונו. עתה התעוררה בי תשוקתי להאמנות, לחכמת הציור, ביתר שאת. כל יתר המחשבות והרגשות נכנעו, נאלמו ונחנקו בקרבי מכובד התשוקה הרמה הזאת. עזבתי את עבודתי בלשכת הרושמים של גרוסמן, ואפטר ממנו בשמחה רבה. עתה, אחרי אשר היו לי מכירים רבים בעיר נ., לא היה קשה עלי למצוא עבודה בבית-מלאכה של אחד הציירים. האציל הוהינואלד, בן משפחה קתולית מיוחסת בעיר נ., קבלני לעוזר בבית-מלאכתו. הוא היה עמוס בעבודה רבה, כי הרוזנים ובעלי-האחוזות היו נותנים לו לצייר את תמונותיהם. וכל התמונות שהיה מצייר היו כמעט שוות, כאלו מפני איש אחד נעתקו. כל התמונות שהיו עשויות בידיו, היו בעלות-פנים נפוחות וצבות, עינים קמות כעיני זכוכית ומבטן מוצק ומוקשה. – שכרי לחודש היה עתה עוד פחות מזה שקבלתי בלשכת הבנאים של גרוסמן. אולם העבודה היתה עלי נעימה וגם לפי רוחי. שעות ידועות ביום הייתי עובד עבודתו של ההינולד 2, ויתר השעות ציירתי את הגות לבי. שכרתי עליה קטנה במגרש העיר. מחלוני היו נשקפים רוכסי-הרים, מצוקי סלעים והמים הכחולים של הנהר אשר בעיר נ. – אחרי אשר נתרחקתי, במשך שנים אחדות, מחיק הטבע, התרפקתי עליו עתה בגעגועים רבים. שעות רבות הייתי עומד על יד חלוני, מביט אל המראה הנהדר והנשגב. כל מה שראו עיני, היה עתה מלהיב את רוחי ומרומם את נפשי. הכל נראה לי כחדש, כאלו אני רואה זאת בפעם הראשונה. כל עניני בני האדם וכל הויות החיים וסכסוכיהם נראו לי עתה כדברים קטנים, דלים וריקים מול מראות הטבע וחזיונותיו. שכרון נעים מלא את חדרי נפשי. הרגשתי בקרבי קולות וזעזועים חדשים, רעידות של תאוה כמוסה ועצורה; ראיתי הפעם בטבע צבעים וגונים יפים, דקים וחדשים. עליתי הקטנה היתה בעיני כמקדש. לא נתתי לאיש לבוא אלי. אחרי הדרשות והנאומים המפוצצים, אשר הממו את מחי במשך יותר משנה, היתה הבדידות נעימה עלי. גם קרוא בספרים, אף בספרי החוזים היותר גדולים, לא יכולתי בעת ההיא. חפצתי לחיות חיי אני, חפצתי להסתכל בטבע בעיני אני, ולא מתוך האספקלריה של המשוררים. שאפתי לתת תוכן למחי ולבבי משלי ולא משל אחרים. רהיטים וכלים יקרים לא היו אמנם בחדרי, אך הכל היה בו נעים, רך ומעדן את העין. רצפת חדרי היתה מכוסה שטיחים פרסיים; הכרכובים של כתלי חדרי והמסגרות של האספקלריות, קרנות החלונות והארונות היו עטופים משי-שושן או תשבץ לבן. טעם, חן ויופי היו שפוכים על פני כל אשר בחדרי, כאלו יד קוסמת בורא שירה נעלה מקולות פשוטים והפיטן בורא שירה רוממה ממלים מצויות ושכיחות, כן ופשוטים. עליתי היתה לא רק נעימה וראויה לדירה: חיים ואור, אויר ומרחב, – כאלו נתנה נשמה לחדר זה. והנשמה הזאת היתה נשמת בעלת מעוני. היא היתה בתולה כבת ארבעים. אביה, אחד הציירים, אשר מת עליה בנעוריה, היה מומר, ואמה – נוצרית. הבתולה התפרנסה ממלאכת הציור על כלי-זכוכית. זו היתה מלאכה דקה ונקיה, שלא חסרה בה גם אמנות במדה ידועה. היא היתה מציירת על הזכוכית מלאכים קטנים, ילדים נחמדים ובנות אגדה, בחשק מיוחד וגם בכשרון מיוחד. ילדיה המצוירים היו נחמתה בבתוליה. היא לא נשאת לאיש, אף כי יפה ומשכילה היתה, יען כי מטבעה שנאה את הגברים, אשר רובם המה, לפי דבריה, אחוזי שכרון, רודפים אחרי תענוגות בשרים, אכזרי-לב הצמאים לדם אדם, מגושמים ונבזים. בשום אופן לא יכלה לסבול את מבטם החצוף ולא את ריחם, ריח הטאבאק המחניק. אולם במעמקי נפשה, בסתר לבבה, היו לה געגועים עזים מאד על "האהבה בת השמים", ועל הילדים "מלאכי המרום". בכל פעם שהיתה פוגשת בחוץ את ילדי שכנותיה היתה מנשקת ומחבקת אותם בצנעה ונותנת להם ממתקים וצעצועים, אשר היו תמיד מוכנים בכיסה. בשיריה, אשר היתה שרה יום יום בשעת עבודתה בקול נעים ועצוב עד מאד, נשמעה לפרקים גם בכיה דקה, אשר היתה מגלה את סוד לבה. פניה, היפות מאד, היו תמיד חורות ועגומות. מלבד חריצותה בעבודתה לפרנס את נפשה, היתה גם "אשת-חיל" בכל עבודות הבית. בכל זויות מעונה שררו סדרים נכונים, נקיון וטוהר, חום וחיים. ביחוד שמח את לבה לקשט ולפאר את עליתי. הפרחים שעמדו על סף חלונותי, היו תמיד רטובים ומעולם לא עליהם אף גרגר אבק דק. בעלת-דירתי טפחתם ופנקתם ביד אם רחמניה. בשעה שהיתה נכנסת לחדרי להגד לי דבר, היו עיניה נטויות ארצה, אודם קל מרחף על לחייה וקולה כמעט רועד. ובימים ההם נחה עלי הרוח: ציירתי על הבד את בת-יפתח בצאתה לקראת אביה. בצורתה הבעתי: פגישתה של אהבת החיים עם תביעתה של החובה היבשה והעצובה, עלומי החיים וגעגועיהם הכמוסים, אהבת הבת לאביה והכרת תוקף החוק. אור מיוחד שפכתי על תמונתי זו: תארתי את שפעת החיים בתוך שלד-מת, ואת חרמש-המות הטיתי פרחים רעננים. ציורי לא מצא חן בעיני אדוני הוהינוולד. "כתמים!" – קרא – כתמי אור, רשמים כוללים באין צורה, באין פרטים". בכלל היה אדוני זה מתנגד לכל הציירים המחדשים. בכל ציוריו היה משוה את המסורה לנגד עיניו, וממנה לא זז כל ימי חייו. על-פי תכנית קבועה וכללים ידועים היה מצייר את כל התמונות והצורות. הכל בנוסחה אחת ובסגנון אחד. לא הרעיון הכללי, לא תויה המצוינים של הצורה היו לו לעיקר, כי אם הפרטים הקטנים. בקפדנות מיוחדה היה מצייר בפני האדם גם את היבלת וכל אחת משערותיה, וגם את כתמי הנקודות השחורות אשר מתחת לעור בכל דקדוקי עניותם, מבלי שים לב אל החזות הכללית. הציור הזה היה לו מעין עבודה קשה בלי כל התעוררות הרוח. הוא היה מושך קו לקו, שרטוט לשרטוט – ועושה אוזן; מושך קו לקו וגומר את מלאכת החוטם. בכל עתה היה לועג לכל התנועה החדשה, האופנים החדשים והמגמות החדשות אשר בחברת הציירים הצעירים. פעם בפעם היה מתאונן באזני על כבוד חכמת הציור כי גלה. הציירים החדשים – היה קורא הזקן בכעס – הורידוה אל השוק, אל שדרות העם התחתונות. כל פרחח וכל אחד מבני ההמון הגס משתמש כיום בצבעים ומכנה עצמו בשם אמן. גם גל של זבל ודומן, גם שער האשפות וכל חלאה לקחו להם מטנפי-הצבעים הללו תוכן לציוריהם, אבל את האצילות, את הרוממות וההוד לא ישעו ולא יכירו. שומע הייתי את דבריו אלה בשתיקה, אשר הזקן היה מרגיש בה לעג מר. ובכל עת ראותו, כי דבריו לא נגעו עד נפשי, היה מנסה את כחו לשלוח עקיצותיו על לבי: – גם היהודים – כמובן, לא אליך הנני מכוון דברי אלה – נדחקים כיום אל מקדש האמנות. אבל לא שם מקומם. מקומם הראוי להם הוא הבורסא. בעניני ממונות המה חכמים מחוכמים; להוריד ולהשפיל את השער, – זאת המה יודעים באופן נעלה; ב"סחר ומכר" המה חרוצים ונבונים, – אבל מה להיהודים האמללים ולהאמנות? ואני עומד על יד לוח-הציירים ועובד עבודתי, מבלי העיר אף על אחד מדבריו. שתיקתי היתה מעלה את חרונו של הצייר האציל, שהתימר בכבודו משפחתו, והוא מוסיף לעקוץ: – עוד מעט וייהדו גם את האמנות, אשר היו רחוקים ממנה אלפי שנה, או יותר נכון – מעולם לא ידעוה. המעט מהם כי יהדו את השירה והמנגינה והנם מעיזים ליהד גם את חכמת הציור, אחרי אשר כבר עלתה בידם להתפרץ מן השוק אל התיאטראות וליהד מעט מעט את הדרמה. קשה היה לו להצייר הזקן להבין, איך ימלאו לבו של אדם פשוט, שאין לו יחוס אבות לכל הפחות של עשרה דורות להיות לצייר, וכל כן היה מתרגז מדי דברו בחוצפה זו, והתרגזותו זאת הועילה להגביר בי את הרגש-הלאומי ואת רגש השאיפה לחדשות בציור. הזקן הוהינוולד, אשר גם בנעוריו לא היתה בו נפש אמן ורק קנה רגילות ידועה וקבועה במלאכת משיחת-הצבעים, שהשתמש בה כל ימי חייו בדרך אחד, כדבורה זו הבונה את תאי-הכורת בסגנון מקובל מדור דורות, – הזקן הזה הרגיש בנפשו, כי הצעירים, בני ההמון והיהודים ינחלו סוף סוף את זר הנצחון בשדה-האמנות. הוא ידע כי העתיד הוא לאלה האחרונים, יען כי המה יורים איזה דבר חדש, אשר לעומתו יהיו בטלים ומבוטלים כל ציוריו הוא וגם כבוד משפחתו המיוחסת לא יועל לו. בעצמו של דבר היה הוהינוולד איש טוב ומיטיב. שכר עבודתי אשר קצב לי לחודש היה אמנם מעט מאד, אבל הוא נתן לי כסף בכל פעם אשר היה דרוש לי, בלי כל חשבון. חשבונות לא אהב. הוא קצב לי שכר מועט, לא משום שהיה חס על כספו, כי אם לבל תזוח דעתי עלי. בחפצו היה להוכיח לי, כי אינני רק פועל בבית-מלאכתו, כי צעיר תלמידיו הנני ולא יותר. אחרי אשר ציורי "בת יפתח" קנה לו שם, – כי ראשי המבקרים לאמנות כתבו על אדותיו מאמרים ארוכים וירימו את ערכו עד מאד, – החל הוהינוולד להתפאר בפני כל, כי הוא ורק הוא אצל מרוחו עלי ובכח השפעתו יצרתי מה שיצרתי. גם המבקרים החלו להטעים במאמריהם, כי תלמידו של הוהינוולד הנני ובעקבותיו אני הולך. וזה האחרון התרגל מעט מעט לראות את ציורי הנזכר אשר מתחלה שפך עליו את לעגו, כיצירת רוחו הוא, ומני אז החל לדאוג לעתידותי. הוא דבר על לבבי להציג את ציורי "בת יפתח", אשר שמע את תהלתו מכל עבר, באחת התערוכות הגדולות. תקותו היתה חזקה, כי שמו יפורסם על ידי זה עוד יותר משמי אני. אנכי התנגדתי לזה. שנאתי מעודי את הפרסום. לא נעים היה לי לשלוח את יצירתי האמנותית, שהיתה חלק מנפשי ורוחי, לשוק-התמונות, למען יסתכלו בה ושבים, אורחים ופורחים, אחת. צר היה לי תמיד לראות אנשים שאין להם כמעט שום ידיעה ושום הרגשה באמנות – ממהרים לחוות דעתם ולחרוץ משפטם אל אחת היצירות של האמן, אשר השקיע בה את מבחר כחותיו וכשרונותיו, חלומותיו וחזיונותיו. עוד זאת: ידעתי, כי ה"שופטים" של התערוכות, אשר בידם לקבל מתנהגים בחלוקת המקומות להציורים והפסלים – ופעמים רבות הלא תלויה הצלחת הציור או הפסל בטיב המקום אשר יפנו לו בתערוכה – על פי פניות ונטיות שונות, שאין להם דבר עם טיבה של היצירה עצמה. לא נעים היה לי לעבור דרך "שבעה מדורי גיהנום", רק למען אזכה, כי יתלו את ציורי במקום רואים ויתנו לי "עליה" הגונה. בימים ההם היתה יצירתי האמנותית כשהיא לעצמה מעסקת את כל עולמי הפנימי וממלאה את כל חדרי רוחי, ואחת היתה לי, מה יאמרו עליה הבריות ואיך ישפטוה המבקרים. גורלם של ציורי הנגמרים לא נגע עוד אל לבי. אהבתי את רגעי היצירה, את ההתפעלות והתרוממות הנפש הקשורות בה, אבל את ציורי בעצמם, אחרי אשר כבר יצאו נגמרים מידי, לא אהבתי עוד. לפעמים יראתי גם להסתכל בהם, יען כי הצבעים אינם מוסרים את מעלות רוחי ומשא נפשי במלואם. גם ציורי היותר מוצלחים המה רק העתקה קלושה מהציור המרחף בדמיוני. הפרסום אשר יקנה לו האמן על-ידי קידות והשתחויות, חנופה והכנעה, – היה מעורר גועל נפשי. ברגש של צער ובוז הייתי מביט אל אותם מבני אומנותי, המשתמשים בכל התחבולות שבעולם אך ורק למען יתנו ה"שופטים" מקום נאה בתערוכה, אך ורק למען הסב עליהם את עיני הקהל העור, אך ורק למען ידברו ויכתבו הרבה על אדותם. הפרסום נחוץ להאמנים ממין הזה כאויר לנשימה. קשה היה עלי להבין, איך אפשר הדבר, כי יתאחדו ויתמזגו באיש אחד האמן והסוחר, המלך והעבד, הנשר והתולעה, המושל על רוח בני האדם והמתרפס לפניהם. באותן השנים אשר אהבתי את עצם היצירה כשהיא לעצמה ואשר הייתי מבקשת הפרסום ומכל הבלי ה"עולם", עלתה בידי לצייר ציורים אחדים, אשר הבעתי בהם מחשבות גדולות. הציורים האלה, פרי רוחי בשנים היותר מאושרות בחיי, הם עתה המצוינים באירופה. עתה מחליטים רבים מהאמנים והמבקרים, כי ציורי ההם סלו דרך חדשה בציור. לא אדע אם באמת כן הוא הדבר, אבל אחת אני יודע, כי בשעה שציירתי את אותם ציורי המפורסמים עתה, לא ידעתי ולא עלה על לבי, כי חדשות אני מצייר, כי גדולות אני עושה. בציורי ההם לא הלכתי בעקבותיו של איזה צייר הקדמונים או האחרונים; לא חפצתי גם לצאת ידי חובתה של אחת המודות שבציור. רוח המודה הצוררת בכנפיה את האמן, נותנת לו רק את הצורה, רק את הסגנון החביבים על הקהל באותה שעה, אבל היא מזקת להגרעין הפנימי. בימים ההם ציירתי רק את העולה על רוחי, ורק חפץ אחד היה חי בלבי: להביע את כל רוחי, לתת צורה ודמות לכל מחשבותי ורגשותי הסוערים בקרבי. אז לא ידעתי את ערכם האמיתי של ציורי. אני רק אחת ידעתי, כי לבבי רחב ופחד, נפשי התענגה וגם התענתה, עלתה וגם ירדה בשעת היצירה. שקוע הייתי בעולמי הפנימי ועולם אחר לא ידעתי, גם לא חפצתי לדעת. עתה הנני זוכר את הימים ההם כחלום נעים, כחלום אשר מי יודע אם ישוב עוד. עוד הפעם באו שנויים בחיי. אחדים מהמבקרים, אחרי ראותם כי ציורי אינם מוצגים בתערוכות ואין איש קונה אותם, החלו להודיע בעתונים, כי כשרוני הולך ופוחת, הולך וגוסס, ואחרים – עברו על יצירותי בשתיקה גמורה. עם זר ומוזר המה המבקרים. רובם שופטים את האמן לא על-פי ערכו הוא, כי אם על-פי ערך הצלחתו בשוק, ולא מעטים ביניהם המרגילים את הקהל הגדול לבחור בכעור ולמאוס ביופי. בראות הוהינוולד את שנוי דעתם ויחוסם החדש של המבקרים אלי, וכי אין איש קונה את ציורי, שב גם הוא לבטל אותי בדבריו: אני כבר אמרתי לך, – היה חוזר הוהינוולד פעם בפעם על מוסרו – כי עבודתך איננה שוה כלום, יען כי אין זאת אמנות, כבר הזהרתיך לבל תלך בדרכך החדשה אשר התיצבת עליה, כי אחריתך תהיה מרה… ואתה הנך רואה, כי נבואתי נתקימה, ואת אשר יגורתי בא לך… עתה בודד הייתי. אנכי התרחקתי מעל מכירי הישנים והחדשים, מעל בני אמנותי ומעל בני יתר המפלגות, וגם מעלי התרחקו כל יודעי. פה אחד החליטו עתה, כי אין בי כל כשרון ורק בטעות חשבו לפנים, כי נפש אמן בי וכי יש איזה ערך ל"בת יפתח" וליתר ציורי. בעת הראשונה היתה נעימה עלי הבדידות החברתית והמוסרית, אולם אין האמן יכול לחיות ימים רבים רק חייו המיוחדים ולשאוב רק ממעינו הפנימי, בלתי אם ידע, כי יש מכירים ומוקירים את יצירתו, אף אם מעט מספרם. ואם רואה הוא כי איש אשר יאמין בכשרונותיו, ויצירתו זרה לכל בני דורו, – אז ישאל את נפשו: מי יודע אם יש בי באמת כשרון, מי יודע אם לא כל פעלי מאפע. אחרי הספק המתגנב אל לבו יבוא גם היאוש, ואחרי היאוש… יש אשר תבוא תקוה חדשה בלבו ותרוממהו על, ויש אשר יכחש בנפשו ונפילתו המוסרית והאמנותית לא תאחר לבוא. גם אנכי שאלתי את נפשי: מי יודע אם לא צדקו כל הכופרים בכישרונותיי; גם בלבי התגנב היאוש הנורא, וכמעט נואשתי מכל יצירה אמנותית. סוף יאושי היה לא תקוה חדשה ולא נפילה פתאומית, כי אם מלחמה עזה, אשר התלקחה בקרבי בין האמן ובין האדם שבי. ארוכה היתה המלחמה הזאת. ויש אשר אאמין, כי ה"בשר ודם" שבי נצח והכריע את האמן… באחד הימים עזבתי את בית המלאה של הוהינוולד; עזבתי גם את דירתי, עליתי הקטנה והנעימה. פתאום הופיעו לפני כל הדברים אשר סביבי באור חדש. מרגריטה בעלת דירתי, היתה עלי למשא באנחותיה, אשר בהן רמזה לי פעם בפעם כי אהב תאהבני ובלעדי אין לה חפץ בחיים. עליתי נראתה עתה בעיני כמעון רוחות וצללים; פתאום הרגשתי בכל פנות חדרי את דומית המות; נמאסו עלי שיחותיה של מרגריטה על דבר הפרחים, על-דבר הצפרים ועל-דבר אהובי נפשה; למשא היו עלי ספוריה יום יום על דבר עלם יפה עינים, צנוע ומלא חן, אשר הביט עליה פעם אחת, לפני עשרים שנה, בעינים מפיקות אהבה; על דבר אחד הציירים הזקנים, אשר שר לה שיר אהבה מלא געגועים; – קצתי בכל אלה, ואחוש פתאום צורך עמוק בחיים רועשים, בתמורות וחליפות. והמקרה העור עזר לי למכור את אחד מציורי במחיר לא רב, אבל גם לא מצער לפי מעמדי. אז שכרתי לי דירה מרווחה, מקושטה בכלים נאים ומהודרים. את הכסף אשר קבלתי חלף מבחר ציורי הוצאתי, או יותר נכון, – בזבזתי במשך ימים מועטים. נעים היה לי עתה לפזר כסף על ימיני ועל שמאלי ביד רחבה. אחרי אשר אזל הכסף מכיסי החילותי לשאת ולתת עם סוחרי התמונות בדבר יתר ציורי. המה, כנהוג, הציעו לפני מחיר מצער עד מאד, סבבוני בעקיפים ובקנוניות, עד כי הייתי אנוס למכור את כל פרי יצירתי במחיר אשר ערכו המה. את הכסף הנמאס אשר קבלתי התמונות, שבהן היו צרורים חיי נשמתי, בזבזתי על דברים המדלדלים את כחות הגוף והרוח… בלבבי ידעתי אמנם, כי נטיתי מני אורח, כי תועה אני מדחי אל דחי, אבל כח לא היה בי לעזוב את דרכי החדשה, אשר התיצבתי עליה שלא ברצוני. אחרי שנים אחדות של עבודה תמידית, של נזירות ופרישות מכל הבלי העולם, אחרי ימי הבדידות וההתרחקות משאון התבל, התעוררו בי תאוות משונות ועצומות ואשאף לשנויים עזים ופתאומים בחיי. ולמען השקיט את המית לבי, נוחם כליותי, למען הבריח את עיני רחל, אשר רחפו מול פני וירדפוני במבטן העצוב, – החילותי גם לשתות לשכרה, בקשתי לבלבל את חושי, מחשבותי ורגשותי. תעבתי את נפשי, בזתי את צלמי; ידעתי היטב, כי מתגלגל אנכי לעמקי תהום נורא, אבל לא מצאתי משען להאחז בו. אז קנאתי באלה הנופלים ואינם יודעים כי המה נופלים; באלה החוטאים ואינם מרגישים כי המה חוטאים. רעי החדשים, אשר עזרו לי בטובם לבזבז את הכסף אשר קבלתי מחיר ציורי, – הובאתי אל חברת נשי "חצי-העולם". החילותי לבקר את נשפי המחולות, המשתאות ו"ערבי הרעות" של הכנופיה העשירה, המוזהבת והמקושטה מבחוץ, והעניה, מלוכלכה ורקובה מבפנים. כל חבריה של הכנופיה המגונה הזאת שואפים להון, רודפים תענוגות בשרים, מתנפחים ומתנשאים, מרמים את הבריות ומרמים עוד יותר את עצמם. המה משתמשים בעל מיני אונאה גסה ודקה, רק למען התעות את יתר בני האדם, רק למען התראות, רק למען הופיע בהוד והדר. כנופיה זו מחוברה היא מבני כל העמים והארצות; גם בני עמנו תופסים בה "מקום נכבד". בה רוזנים ונסיכים ממין ידוע, בני שועים מיוחסים וגם שועי-אליל; משוררים, מנגנים, ממציאים ואמנים מכל המינים והצבעים. ב"ערב-רב" זה תמצאו כל מיני בריות הנודדות והנעות על פני כל הערים הגדולות וערי המרחצאות אשר באירופה ואמריקה. היום הנך פוגש את אחד מבני הכנופיה כאן בטרקלין, מהודר ומסובל עדיי זהב ואבנים יקרות, – ומחר הוא "אזרח נכבד" בבית הסוהר. היום יארח חברה עם רוזנים, – ומחר אח הוא לאנשי משחית, לגנבים וזייפנים. בסביבה זו, רק בסביבה זו, לא מצאתי שנאה לישראל. בכנופיה זו שררה שנאה רק להאנשים "הבינונים", למעריצי החקים המקובלים, להקמצנים החסים על ממונם. לשנאה הגזע לא היתה כל זכר. לכל הפחות לא תגלה בסמניה החיצוניים. כנופיה זו היתה בכלל מין בליל-אנשים, שנמחקה מעליהם צורתם האנושית והלאומית גם יחד. בה היו נוצרים, עברים ומומרים, – ומשפט אחד היה לכלם. רק לפי מדת התפארותו ופזרנותו לדברי הבל יהולל איש בחבריה זו. החדשים האחדים אשר בליתי בחברתם של בני הכנופיה הזאת, השאירו בלבי עד היום את הרושם המעיק של חלום רע ומבהיל. הזוהמה המוסרית, אשר דבקה בי בכנופית "חצי-העולם", המיתה בי לימים רבים את מעוף רוחי. כמין תרדמה הפנוטית היתה נסוכה עלי באותם הימים, וכל מה שעשיתי, עשיתי שלא ברצוני ושלא בידיעתי, כאלו הייתי כלי עור בידי רצון חזק ממני. עד שבאה המציאות עם צרכיה ההכרחיים, הממשיים – ותעירני. כיסי נתרוקן, מטלטלי וחפצי נמכרו או נתמשכנו אחד אחד; עבודה לא מצאתי, ומפני דאגת-המחר נבהלו מאויי המשונים. בעזרת אחת "הרוזנות" של הכנופיה מצאתי עבודה. אחת המטרוניתות העשירות קראה אותי אליה לצייר את תמונתה. כאשר באתי אליה בפעם הראשונה ספרה לי בלשון מקשקשת, כי שמעה תהלתי מפי מכירתה הרוזנת נ., על כן מרשה היא לי לצייר את פניה, דבר אשר לא זכו לו גדולי האמנים. בשטף דבריה רמזה לי רמיזה דקה, כי אתאמץ ליפות את צורתה ולהעלים עיני מהגומות והקמטים אשר בה. למחרת באה אל בית מלאכתי. אז החלו ה"ישיבות" התכופות פעמים אחדות בשבוע. המטרונית, שהיתה זקנה בלה, התאמצה להראות כיפה, כצעירה ומלאת חן, וזה הוסיף עוד לנוולה. ובכל עת, אשר היתה באה אל בית-מלאכתי "לשבת" לפני, היתה מוסרת לי את החדשות היותר של עיר הבירה. כלומר, של הספירות העליונות. בשמחה רבה היתה מספרת על דבר המוקשים אשר הציבה מטרונית פלונית לבעלה, על דבר הפלגשים של הרוזן פלוני ושל הנסיך אלמוני – היא היתה בקיאה להפליא ב"סודותיהם" של גדולי הבירה ובספר-הזכרונות של כל אותם המעשים "היפים" הנעשים מאחורי הפרגוד ולפנים מן הקלעים. הילינה לבית המרשטיין – זה שם המטרונית – היתה מומחה בנוגע אל היופי ואל הנמוסים של כל הנשים "הכבודות". ביחוד היתה מותחת בקרת קשה וחריפה בלי כל על כל אותן הנשים אשר היו נחשבות בין חברותיה וידידותיה. היא ידעה את כל התחבולות הנסתרות, אשר בהן תשתמשנה הנשים האלה להגדיל את חנן בעיני הגברים; היא ידעה את מספר שנותיהן ואת כל שערויותיהן, עונותיהן ועקיפיהן הנסתרים והסמוים מעין העולם. רעיותיה ראתה רק חטאים נגד המוסר, נגד הנמוס וטוב הטעם. המלה "מוסר" לא סרה מעל שפתותיה הכחולות ומעל לשונה המלוטשה כתער. המטרונית המרשטיין אמנם ידעה כי עברי אנכי, אבל היא היתה עושה עצמה כלא יודעת ואף ברמז קל לא רמזה לי מעולם על זה. היא היתה אוהבת לחרף בפני את היהודיות העשירות, אלה "פרות הבשן", המסובלות תכשיטים ועדיים, בכל זאת ריח הבצלים והשום נודף מפיהן; אלה היהודיות העמלות להתנהג כנסיכות ורוזנות בעוד שאינן יודעות פרק בהלכות הנמוס; אלה היהודיות הנדחקות ומתפרצות אל "החברה הגבוהה", בעוד אשר אין איש סובל אותן שם. שיחות כאלה היו אהובות וחביבות עליה עד מאד. המרשטיין היתה בת יהודי עשיר, אחד מעמודי הבורסא, שנשאת לגרף עני ומסובל בחובות. היא המירה את דתה, אך בסתר לבה אהבה את בני עמה, במדה שאשה כזאת יכולה לאהוב את זולתה. בחדרי חדריה, בין סגולותיה היותר יקרות, היה צפון סדר-התפלה של אמה, אשר שמרה אותו כאישון בת עינה. גם מזוזה קטנה תפוסה בתיק של זהב ואבני חן היתה תלויה על צוארה במקום הסמוי מן העין. בכל שנה ושנה, ביום מות אמה, היתה שמה על פניה צעיף עב ונוסעת במרכבה שכורה (למען לא יודע לעגלונה סודה) אל המטיף, לתת על ידו סכום כסף להדלקת נרות בבית התפלה ולצדקה לעניי ישראל. ביום הכפורים לא היתה הולכת אל המשתאות, במצאה בכל שנה אמתלא אחרת. את בעלה שנאה עד מאד, כאשר גם הוא שנא אותה. הוא לא שכח מעולם את חרפת מולדתה, והיא לא יכלה לשכוח כי בכספה, כסף הוריה הנבזים בעיניו, פרע את חובותיו, ואת כספה זה הוא הולך ומבזבז על פלגשים יפות, על סוסים אבירים, על כלבי ציד ושחוק הקלפים. היא למדה את לשונה לנבל את היהודיות, בחפצה להסיר בזה כל חשד מלבות אחרים שלא יחשבוה לאחת מהן. רוב חברותיה היו גם הנה מומרות. מחברת היהודים התרחקה, ובחברת בני מרום עם הארץ לא סבלוה, ותהי שם כמטרה לעקיצות דקות ולמהתלות גסות. פעם אחת אמרתי לה בדרך אגב – לא אזכור כיום אם בכונה או שלא בכונה – כי יהודי אנכי. אז הגידה לי המרשטיין, כי כבר הרגישה בדבר זה, אך לא חפצה להלבין את פני ולהראות לי, כי סודי זה גלוי לפניה. היא יעצה לי להסתיר סודי זה מאחרים, יען כי הנשים מהספירות הגבוהות לא תבחרנה בצייר יהודי לעשות את תמונותיהן. יוכל היות, – הוסיפה המטרונית, – כי הנשים האלה מרגישות בסתר לבבן נטיה יתירה דוקא להיהודי, אך היהודי לא מן המודה הוא עתה. היפני, הסיני, גם הכושי עומדים עתה על הפרק, – אך לא היהודי. ומיום אשר גליתי בפי להמטרונית המרשטיין כי יהודי אנכי, הוסיפה להראות לי אותות קרבה יתרה. נכר היה הדבר, כי היא הרגישה את עצמה בחברת מרום עם הארץ כשבויה, כאנוסה. לא אחת התאוננה באזני על ההבלים ועל הנמוסים של החברה הגבוהה, אך קצרת כח היתה להשתחרר מעולם הכבד. ומני אז אהבה לדבר אתי על ענינים הנוגעים לבני ישראל: על דבר החגים והמועדים ועל דבר הזכרת נשמות. לפעמים היתה מספרת לי אניקדוטים יהודיים, אשר נשארו בזכרונה; ובכל פעם אשר נוכחה כי אין איש שומע את דברינו, היתה מתבלת את דבריה מסרה אותם בנוסח משובש ומסורס מעט. תמונת המרשטיין אשר ציירתי, מצאה חן בעיניה, כל זכר לא היה לכיסי-העור אשר מתחת לגלות עיניה. זאת היתה תמונת אשה כמעט יפה וצעירה, אף כי התוים המיוחדים אשר בפניה נסתמנו היטב גם בתמונה. המרשטיין, אשר דאגה להצלחתי ותתאמץ לפרסם את שמי, האיצה בי להציג את תמונתה בתערוכת הציורים הגדולה. מתחילה התנגדתי אמנם לדבר זה, אך אחרי אשר הפצירה בי הרבה, לא סרבתי לה. תלוי הייתי בחסדה. אחדים משופטי התערוכה, אשר היו ממכיריה של המטרונית הנדיבה, נתנו, על פי בקשתה, מקום לתמונתה באחד האולמים שנאספו בו הסגולות היותר יקרות של התערוכה. ואחדים מן המבקרים שהיו מבאי ביתה של המרשטיין, הרבו להלל את כשרוני בתור מצייר תמונות, בידעם, כי בזה יעשו לה נחת רוח. מהרה נתפרסם שמי בתור מצייר תמונות ממדרגה ראשונה. נמצאו אמנם גם מבקרים קשים ועזים, אשר במאמריהם שללו ממני כל כשרון וכל יתרון, מבקרים אשר מצאו בציורי קוים ושרטוטים החוטאים נגד האמנות. אולם הדבר הזה עצמו הכריח את המבקרים המצדדים בזכותי להפריז עוד יותר בשבחי ולמצוא בכל קו וקו שבציורי מקוריות מיוחדה ומצוינה במינה. אולם אלה ואלה כתבו רק את חזון לבם ודמיונם, או לקחו מן המוכן מבטאים השגורים בשפתי האמנים וילחמו בהם איש את רעהו; אלה ואלה לא הבינו ולא הרגישו את מעלותי וחסרונותי האמתיים, אך וכוחיהם ומאמריהם, גם של המבקרים אשר התנגדו לכשרוני, הביאו לי תועלת חמרית במדה לא מועטה. על ידי ריבותיהם במכתבי-עתים נתפרסם שמי, וכמעט הייתי ל"גבור היום". אחדים מהעתונים החלו להדפיס העתקות מציורי וגם את תמונתי וראשי פרקים מתולדותי, תולדות שבדו מלבם. במשך שנים מועטות הייתי לאחר הציירים המפורסמים, שהם אורחים רצויים בטרקלוני השרים ובחדרי העבודה של סופרים ידועים ושל מנהיגי מדינה, כל אותם המתאוים, ש"האמן הגדול" ישאיר את תמונתם להדורות הבאים. אשר נתפרסם שמי כ"אמן גדול", נקראתי להברונית העברית שילדהורן, לצייר את תמונתה. אך צעדתי על סף ארמונה של הברונית ומיד הרגשתי, כי איזו טרגדיה מסותרה מקוננת פה. דומיה עמוקה שוררת בכל האולמים והחדרים. השפחות והמשרתים הרבים, הלבושים שחורים, מתנועעים כצללים ומתלחשים זה עם זה בקול דממה דקה. נראה לי, כאלו כלם נזהרים, שלא לגלות סוד נורא הצפון בההיכל הנהדר הזה, העומד בתוך פרדס נחמד, מלא סגולות חכמת חרשים ומתנות הטבע. למרות העושר הכביר הנשקף מכל פנות הארמון, רובץ ענן תוגה על כל המלאכים העליזים ועל בנות השירה, מעשי ידי הפסלים הגדולים, אשר פארו את ההיכל והשדרות שבגן. אחד המשרתים הוביל אותי בדומיה דרך חדרים, מסדרונות ואולמים רבים אל טרקלין קטן. האור חדר דרך החלונות בקמוץ; היריעות הכבדות חסמו את הדרך בעדו. השמיכות על הרצפה היו עבות ורכות וכל קול נבלע בהן. כעבור חצי שעה פתחה לפני משרתת צעירה את הדלת אל חדר הברונית. החדר היה מלא סגולות יקרות ומבחר היצירות של אמני דור ודור, ארץ וארץ. הברונית היתה כבת שלשים ושתים, יפה-פיה, חורה כחבצלת-העמק ופניה הזכירו לי את הציור "מרה שחורה" של בקלין. קולה היה כקול אשה עיפה ואומללה. הברונית בקשה אותי לצייר את תמונתה. ובדברה אתי רמזה לי, כי בחפצה שאבליט בתמונתה את רשמי התוגה העמוקה, השוכנת על פניה. את תוגתה וגם שנאתה אל ההנאה הגסה, ירשה מאבותיה יושבי הגיטו. נפשה הפיוטית, אשר סבלה רבות תחת כובד העשירות, קנאה תמיד בהנפשות השלוות, הרחוקות משאון העולם הגדול, שאינן מחויבות לקבל עליהן את מרותם של מנהגי הספירות הגבוהות. תמיד, גם בהיותה במסבת רעיותיה העליזות, הלהוטות אחרי התענוגים, היתה שקועה בחזיונותיה, דמיונותיה והזיותיה. דבריה היו מועטים מאד. היא התנהגה אתי, בכל אותם הימים אשר ציירתי את תמונתה, כמלכה שבויה את אחד העבדים. בכל ענוותה ושאיפתה לחיים פשוטים, היתה, בכל זאת, גאיונית במדה ידועה, אך בכל פעם אשר החלה לדבר אתי על אדות האמנות, היתה שוכחת את עצמה ומתיחסת אלי כאחות אל אח. את צרותיהם של העניים, את יסוריהם של הרעבים ואת כל נגעי המחסור – לא ידעה ולא הבינה כלל. היא ידעה יסורי הנפש המתגעגעת על דברים בלתי ברורים לה לעצמה, היא ידעה רק את דכדוכי הרוח החולמת בהקיץ. התודעותי אל הברונית שילדהורן עשתה רושם עמוק על הלך נפשי. דבריה אתי היו מעטים וקצרים, אבל בהתבונני היטב אל פניה, למען תפוס את ההגיון המיוחד והמחשבה במיוחדת המובעים בתויהן, – ראיתי והרגשתי את יסורי רוחה הקשים. מכאובי הנפש, כמו מכאובי הגוף, לא בדברים יסופרו. רק תנועות ידועות, שאין בהן תפיסה לעין בלתי מנוסה, הן הן המגלות אותן כמו. אלפי שנות הגלות והעוני של אבותיה הטביעו על נפשה של הברונית חותם עמוק, בעוד אשר אוצרות הזהב היו עליה רק למשא. פעם אחת, בעת ה"ישיבה", בקשה אותי לספר דבר-מה. היא היתה תפושה בחשבותיה וביגונה. אז ספרתי לה אדות ענים וחייהם של היהודים בעיר מולדתי. חפצתי לראות הרושם אשר יעשו דברי עליה. היא ישבה דומם ועיניה היו חצין סגורות. בתשוקה רבה האזינה לכל הגה היוצא מפי, כאלו ספרתי באזניה נפלאות מעולם הדמיון. אחרי כל דבור ודבור, שאלה: – האמנם? ככלותי את דברי, החרישה רגעים אחדים, וגבות עיניה התקדרו. אחרי כן התעוררה פתאום כמו מתרדמה, ותשאלני: – היאהבו העניים האלה את נשותיהם?… – יש בין העניים האלה, עניתי, שהמה אוהבים את נשותיהם יותר מגופם, אוהבים מבלי דעת, כי הרגש אשר בלבם יכונה בשם "אהבה". – וילדים רבים יש להם להעניים המאושרים האלה? – על פי רוב יש להם ילדים רבים, יותר מאשר יש ביכולתם לכלכל ולפרנס אף בצמצום. – והן, הנשים העניות, מטפלות בעצמן בילדיהן?… – הכל עושות הן בעצמן, ורבות מהן, מלבד מה שהן מגדלות ומטפחות את ילדיהן, עוד תעזורנה לבעליהן להביא את הלחם לפי הטף. כילדה היתה הברונית בשעה ההיא בעיני, בהרבותה לשאול שאלות תמימות כאלה. כל אשר שמעה מפי היה חדש לה, ועיניה הנוגות נפקחו בכל מלוא גדלן והתנוצצו בכל מלוא עמקן. פעם אחת שאלה אותי הברונית: – הישנן נזירות בין העבריות העניות? – אין נזירות בישראל. – מדוע אין נזירות בישראל? – – בני העם העברי אוהבים את החיים, למרות שונאיהם הרבים, הגוזרים עליהם שמד וכליון… – החיים המה ענין רע לבני האדם. הברונית לא הוסיפה דבר. אך עיניה הפיקו יגון כל כך עמוק, עד כי אצלה מרוחה גם עלי. כמעט שלא ברצוני נמלטו מפי המלים: – אולי צדקת גבירתי! כליתי לצייר את פני הברונית, והתמונה מצאה חן בעיניה עד מאד. לפי דבריה הבעתי בקוי פניה את כל אשר בלבבה, את כל היגון אשר ברוחה, את כל הצפון במסתרי נפשה. עת רבה עמדה לפני תמונתה בידים כפותות על לבה, ועיניה מפיקות חמלה למראה פניה העצובות המצוירות על הבד. בבואי אל ארמונה בפעם האחרונה, קבלתני בחדר מלא כנורים ועוגבים שרידי דורות-קדומים. הפנות עמד לוח-ציירים וציורים אחדים שלא נגמרו. חלון גדול ורחב היה פתוח אל הגן. היא אחזה בידה שושנה לבנה ותחליק את עליה. ראיתי כי רוחה סוערת בה, והנה בתוך שיחתה שאלתני פתאום: – איך היית לצייר? מסרתי לה זכרונות אחדים מתולדותי, ביחוד מימי נעורי, שבהם התעורר בי רגש היופי. פעמים אחדות הפסיקה אותי בשאלתה: אחרי כלותי לספר, פנתה אלי בשאלה: – האם מאושר הנך עתה באמנותך? צל יגון כסה את הוד מצחה, ועיניה היו נטויות ארצה. רגעים אחדים. שאלתה נגעה בפצע אנוש אשר בלבבי. לא ידעתי מה לענות אותה. – פניך העצובות ושתיקתך – הפסיקה הברונית את הדומיה – מעידות, כי גם אתה רחוק הנך מאושר. וכזאת לא דמיתי… התאפקתי מהתודות באזניה… – ואנכי האמנתי תמיד, – הוסיפה הברונית בהתפעלות פיוטית, בהתפעלות של ילדה תמימה, – כי אין אושר גדול בעולם מהיות אמן, מהיות יוצר… – אבל, הלא… הברונית לא נתנה לי הפעם, למרות נמוסיה הדקים, לכלות את דברי. איזה מעין חתום נפתח בקרבה. היא לא יכלה עצור ברוחה ותוסף לדבר: – שוה נא בנפשך את גורלם המר של אדירי ההון, של בעלי האוצרות, העוסקים כל ימי חייהם בעסקי כסף… היש עסק יותר נבזה ונמאס… שוה בנפשך: תמיד לספור, למנות, לאצור ולשמור… ממון… ממון, – אלה הם יסורי גיהנום! – אבל הלא גם אנכי, גברתי, וגם יתר האמנים אנוסים לדאוג על-דבר כסף. בלי כסף אי-אפשר גם להאמן, ואולי דוקא להאמן, להתקיים בחברתנו… זוכר אני, כי באותם הימים אשר רעב הייתי ללחם, חשבני איש, וגם לצייר לא יכולתי. ימים רעים היו לי אז… – – יותר רע לאיש שירש כסף רב מאבותיו, ועליו להקדיש לו כל כחותיו למען הרבותו ולמען ישאירו לבניו ולבני בניו אחריו עד סוף כל הדורות… אין צרה בעולם ככסף רב. – יוכל היות, גברתי, – אבל גם בלי כסף אין נחת בתבל ואין אושר בחיים. אין חכם כבעל הנסיון. – ואני האמנתי מעודי, כי האמנים מאושרים המה בחייהם גם בלי כסף. כי היש לך אושר גדול מהיות קרוב אל הטבע, מהבין את שפתה ומהאזין את דפיקות לבה?… עמל הייתי בשנים האחרונות לצבור כסף, להתעשר ולחיות ברחבה וברוחה. אך שיחותיה הקצרות והמעטות של הברונית שילדהורן הביאו מהפכה ברוחי. ראיתי, כי הכסף הרב היה להברונית רק למקור צערה ואסונה; ראיתי כי החדר המקושט, שהיא יושבת בו, כארון-מתים הוא לה, ואוצרות הזהב לא נתנו לה אושר, אך כמשא כבד הם עליה. לא פרק בפילוסופיה, לא מליצה ושיר קראתי הפעם על דבר העשירות והשפעתה הרעה: את החיים ראיתי. ראיתי את כל פעולת העשירות על נפש יפה. ראיתי את ההון הכביר שהוא כארון זהב לתקות מתות, ראיתי – ואבהל. אז שאלתי את נפשי: למי ולמה אני עמל וצובר כסף? "האם מאושר אתה באמנותך?" – השאלה הזאת של הברונית צלצלה ימים רבים באזני. האם מאושר אנכי עתה, אחר שעשיתי חיל? שאלתי גם אני את נפשי. וכל מה שהוספתי לשאול, כן נוכחתי, כן ראיתי יותר ויותר, מה אומלל אני ומה דל חלקי בחיים. כסף רב הנני מרויח בשנים האחרונות בציור תמונותיהם של העשירים ושל ה"גדולים", – אבל מלאכתי מאוסה ובזויה היא עתה בעיני, יען כי רק מלאכה היא ולא יצירה. מלאכה אשר אחד מעיקריה הוא: ליפות פני אנשים על-ידי צבעים וזיופים ידועים ולחנוף לנטיותיהם השפלות. שאפתי להיות אמן – ומה הנני עתה? – האמנם ראוי אני לשם אמן? האמן צריך לחיות רק בעולמו, בעולם היצירה הפיוטית ובעולם החזיונות, למען ירומם את בני למען יגאל את רוחם משעבודה לגסותם של החיים, למען יטע את רגש היופי בלב זוחלי-עפר אלה, הטבועים ברפש. רק זה הוא אמן: מי אשר אמנותו קודש לו ורק בה ימצא אשרו, רק בה ישמח ורק עליה יתענג לפנים גרשו את התגרנים מבית-המקדש, ועתה ימלאו רוכלים ורודפי הון את מקדש האמנות מפה אל פה. וגם אנכי הנני רק רוכל במקדש זה. ארץ מולדת אין לי, לא לגופי ולא לרוחי. זר הנני בכל הארצות; זרות לי גם כל הקולטורות שרוחי יונק מהן. והאמן שאין לו ארץ מולדת, שאין לו קולטורה החודרת לכל מסתרי נפשו- יצירתו מזויפה. האמנים מבני הנכר, או שהם שקועים באמונתם, בשירתה ובאגדותיה ומסתריה, או שהם שקועים בחמדת בשרים. להראשונים היה תהיה האמונה למקור נאמן ולמעין אשר ממנו נובעים חיים ליצירתם. והאחרונים "הגוף" הוא להם קודש, מעין "אמונה" רבת-ההשפעה. הם נותנים את היתרון ל"החמר הגס והעכור". אשה יפה היא להם מרום היופי, חותם תכנית היצירה והיא היא המעוררת את כחותיהם האמנותיים. ואנכי, ככל העברים המשכילים בדורנו, אין האמונה ומסתריה תופסים מרום מיוחד ברוחי. הנני נוטה יותר אל הנתוח, אל הבקרת והכפירה הקרה. וגם לו מאמין הייתי, הן אמונת עמי מתנגדת על-פי מהותה לכל הגשמה, לכל סמל, הגבלה ותיאור. "הגוף", – גם הוא אינו יכול להיות ליהודי כמוני דבר שבקדושה, המעורר את רוח האמן. אמנם, יכול יכולתי, אולי, להכניס יסוד חדש אל האמנות; יכול יכולתי, אולי, לברוא בריאה חדשה בחכמת הציור, לו היתה יצירתי קרובה ללב בני עמי, מורגשת ומובנת להם. אבל בני עמי לא יאהבו את האמן העברי שגם יצירתו עברית היא. אלה מהם האוהבים, או המתאמרים לאוהבים, את האמנות, – המה אוהבים ודבקים אך באמנות נכריה. חרפה היא להרוזנים העברים לבלי התפעל מציורי נכרים, המתארים נשים ערומות או ספורי-אגדות זרים לרוח ישראל. ידעתי ברון עברי אחד, אשר מתפלל בחשאי תפלת מנחה ומתנהג בהרבה דברים על-פי ה"שלחן-ערוך", ואשר כתב גם ספר מלא פלפולים ועיונים בדברי תורה, ובכל זאת היה קונה להיכלו ציורים המתארים נשים ערומות, לבל יחשבו, חלילה, שונאי ישראל, כי לב אין לו להבין את רוממותם של ציורים כאלה, או שאין בחפצו לתמוך בידי האמנים של עם הארץ. קשה להמנגן לנגן לפני קהל חרשים, וקשה להצייר לצייר לפני קהל עורים. בימים אשר הרגשתי ריקות נוראה ובקשתי תוכן לנפשי – נפש רוק זקן שכבר השביע את תאות בשרו – הציעו לפני להיות חבר לועדים שונים של חברות צדקה, ואנכי קבלתי עלי את העבודה הזאת המלאה שעמום. העשירים והשועים בעדת עיר נ. חושבים להם לכבוד, אם אני משתתף עמהם בעבודת החברות של הקהלה העברית. כי עתה, אחרי אשר יצא שמי בגוים, אחרי אשר הממשלה נתנה לי אותות כבוד, אחרי כי יש לי מהלכים בחצרות רבי המלוכה, והעיקר – אחרי אשר קניתי לי ארמון-תפארה במגרש-העיר ונחשבתי בין האמנים העשירים, – עתה הייתי למופת לבני עדתי, בהראותם לשונאיהם ורודפיהם, כי לא רק שלחנים וחלפנים יש בין היהודים, בהם. לא את עבודתי, לא את כחות נפשי ידרשו ראשי הקהלה, כי אם רק את שמי הטוב, את אותות הכבוד אשר על חזי. העתונים שלנו מרבים לספר בשבחי ובגדולתי ומטעימים פעם בפעם, כי מלבד שהנני אחד הציירים הגדולים והמפורסמים, – הנני גם עסקן גדול ונאמן בצרכי הקהלה העברית, ובכל עת הנני נכון להביא קרבנות גדולים לעמי. שקרים! מה הם הקרבנות שאני מביא? ראשי הקהלה בחרו בי לחבר, והנני נקרא לישיבות של ועדים אשר לחברות שונות, – ואני בא אל הישיבות, כראוי לאיש מנומס. לא יותר. אבל המצאתי בזה את התוכן אשר בקשתי לנפשי? מאומה לא מצאתי. כל חברות הצדקה שאני "עובד" בהן, נחשבות בעיני רק כאספלנית קלה על פצעים ישנים ואנושים. החברות האלה אינן לוחמות עם מקור העוני והבערות, כל כחן אינו אלא לגדל גזברים, גבאים ופקידים, מזכירים, ממונים ומשרתים בעלי אגרופים, הפוסעים על ראשי עניי ישראל וממעיטים את דמות האדם. לרגלי עבודתי בחברות-הצדקה התודעתי אל מטיף-הקהלה, אשר היה מתערב בעניניהן, או, כפי שהוא היה אומר, סוכך עליהם בכנפי חסדו. המטיף הוא כבן חמשים, איש בריא וחזק. צורתו היא צורת סוחר שבע ופקח. בהליכותיו, תנועותיו ונמוסיו אין מאומה משל איש הרוח, איש-הרגש, ורק בעת שנחוץ לו להראות לפני הבריות כרב ומטיף, הוא מזייף את חזות פניו וצלצול קולו הטבעי. פעולתו העקרית בחברות הצדקה היא להמעיט כפי האפשר את הסכומים הנתונים לעניים ואומללים, ובכל עת שתתעורר שאלה, אם לתת עזרה למי שיהיה או לחדול, אז המטיף הוא הראשון הבא בעצתו והחלטתו שלא לתת. אם יפנו אליו בענין מדעי, הנוגעת לחכמת ישראל, או באיזה ענין כללי, הנוגע לכבוד העדה הרגילה: "טרוד אנכי בעניני הקהלה ואין לי פנאי אף רגע". ובאמת טרוד גדול הוא: הוא מספיד את כל העשירים והעשירות, שלא מעטים הם בעיר נ., ואת כל המתים האלה הוא מכנה בשם נדיבים ונדיבות, רחמנים ורחמניות, הורים טובים, בעלים מצוינים ונשים מצוינות. כל אדוני בתי המסחר המתים המה, בהספדיו, בעלי חסד וצדקה, שדאגו לטובתן של הוא דורש לכבוד כל החתנים והכלות המשלמים את מחיר הדרשות במזומנים. כל החתנים המה תפארת מין האדם וכל הכלות נשות-חיל, כבודות וצנועות, וכלם המה בנים ובנות למשפחות מיוחדות ומפורסמות. המטיף מכוון תמיד את דבריו לרוח הדוברים אתו. פעם אחת דבר בפני בשבח האמנות וגודל ערכה בחיים ויתאמץ להוכיח לי, כי תורתנו קראה את כשרון האמן בשם "רוח אלהים", יען כי האמנות והנבואה עומדות על מדרגה אחת. אז שפכתי לפניו שיחי; הגדתי לו, כי האמנות המערבית במדרגתה עתה היא רק חלול רוח אלהים, וכי אין האמנות שאני עוסק בה עתה קודש בעיני. המטיף התאמץ לדבר על לבי, כי ציור תמונותיהם של ה"גדולים" היא עבודת-קודש, ובכבודי תתפאר הקהלה הישראלית. אז אמרתי לו, כי תוכן אני מבקש לנפשי הריקה, תוכן חדש לחיי השוממים. – טוב הדבר, – ענה המטיף בשמחה. – עצה טובה יש לי. – קח לך אשה, אז תמצא תוכן, אז תראה עולמך, אז לא יהיו חייך שוממים… – לקחת אשה? – הן לא חפץ היא כי אקחנה. זקן אנכי, וכבר עברו הימים… אבל אנכי מדבר על-דבר תוכן אחר, תוכן לנפש… – אם זקן אתה, לפי דבריך, הן יש לי למענך זקנה, אחת ממכירותי, והיא ראויה לך באמת… – אבל, אדוני המטיף, לא זאת כונתי… – מכירתי – הוסיף המטיף לדבר, מבלי שים לב למחאתי – היא אלמנת יועץ-המסחר לוינטל… – אבל, אדוני המטיף, אני רואה, כי כליתי את ימי בהבל… זקנתי בלא עת, ואני מבקש להתחיל את חיי עוד הפעם למען תת להם תוכן חדש. – בעלה, יועץ-המסחר, השאיר לה במותו אוצרות רבים… – כסף יש לי, אדוני המטיף, רב, יותר מדי… אבל אנכי מבקש עבודה פוריה בחיים… אנכי מבקש לתקן את אשר העויתי… – אם אגיד למכירתי, אלמנת יועץ-המסחר, רק מלה אחת, תשמע אלי ותלך אחריך… – האם יהתל בי אדוני המטיף? – חלילה, עוד היום נבקר את אלמנת יועץ-המסחר לוינטל, ואני אדע לסובב את פני הדבר… – האם כבוד המטיף הוא גם שדכן? – ואיזה יהודי איננו שדכן?… מי יתן והיו לי מיליונים כמספר השדוכים שנגמרו על ידי ובעזרתי. הן לא כסף אני מבקש בזה, חלילה, אבל את טובתך וטובת האלמנה, שבעלה היה אחד מידידי המקורבים, אני מבקש, כי על כן מטיף אנכי ובני עדתי שומעים לדברי… התורה אומרת גם היא: לא טוב היות האדם לבדו… אז זכרתי את הרב של עיר מולדתי הקטנה, אשר חכמתו האירה את פניו, פני איש הרוח, ועיניו הגדולות הפיקו שכל רב, חסד ורחמים. גם צורתו בלבד עוררה יראת הכבוד בלב המסתכלים בה. כאיש אלהים היה בעינינו, ובכל זאת התהלך עם כל אחד מבני עירנו כאחד מאתנו. מעולם לא התנשא ולא התגאה גם על הפחות שבפחותים. כל מלה שיצאה מפיו היתה קדושה לכל בני עדתו. ברכתו היתה בעינינו כברכת נביא-אלהים, ואת קללתו יראנו. מעולם לא סח שיחה בטלה. גם חדודיו היו מלאים דברי תורה ומוסר. מעולם לא נשא פני עשיר, והגד הגיד את האמת בפני כל איש, יהיה מי שיהיה. בכל דבריו ומעשיו לא היה אף צל שקר, אף אבק חנופה. הוא עמד תמיד על יד העניים, החלשים והנדכאים, ולא נתן להעשירים או להתקיפים שבעירנו לעשות עול לעני, או לעשוק את שכר הפועל. את בני עדתו לא הספיד מעולם, מלבד אם היו באמת תלמידי חכמים מצוינים בתורה ובמעשים טובים. בשבח החתנים והכלות לא דרש מימיו. הוא היה מסתפק במועט שבמועט וחי בדוחק ובצער, במחסור ועוני. ממשכורתו הדלה היה נותן צדקה לאביונים וקונה ספרים ומשאילם לכל איש. הוא היה משתתף בצרתם של כל בני ישראל, בכל ארצות פזוריהם. זכרתי את הרב המסכן הזה, ואבוז בלבי את המטיף המגוהץ. שנים אחדות עברו עלי ושנוים נכרים ומצוינים לא נעשו בחיי. הכל כשהיה: חיי תהו, מבלי כל תוכן; משיחת צבעים על הבד: ציור תמונותיהם של שרים ושרות, עשירים ועשירות. הוני הולך ורב, ואני מתעשר על ידי שכר עבודתי ועל-ידי הרבית שאני מקבל מכספי, אשר בבתי-האוצרות הגדולים. יתוש-הנוחם מנקר אמנם במוחי ובלבבי, רואה ומרגיש אנכי את הריקות שבחיי ההוים ושואף אני לחיים אחרים, חדשים, אבל את ארחות חיי לא המירותי. עוד שנים אחדות עברו עלי ושנויים נכרים ומצוינים לא נעשו בחיי. הנני מתנהג וחי ככל אותם העשירים והריקים שאנכי לועג להם בשפתי ובז להם בלבי. לא זקן אנכי בשנים, גם לחמשים לא הגעתי, אבל אני מרגיש כי קצי לא רחוק. – לא רחוק? הוא כבר בא. האמן שבי מת, וכבר נסתם עליו הגולל. אולם גם "הבשר-ודם" שבי יש אשר יחוש את קרבת המות ונשימתו הקרה. הנני סוקר חיי לאחור, ולפני עיני רוחי עוברת שלשלת ארוכה של נפתולים, מעצורים ומכשולים, שלשלת ארוכה של חלומות ודמיונות, יצירות ומלאכות. שלשלת של עליות ושל תקוות, ואחרי כן שלשלת עוד יותר ארוכה של ירידות, של תאוות, של פשעים, של חרמות, של נסיונות אין-אונים להתרומם מעלה, להחיות את האמן המת בקרבי. הנני מביט לפנים, ועיני רואות את השלד נבוב העינים שם מגלו הארוך. עוד מעט, עוד פסיעה אחת, – והכל ישוב לתהו ובהו, והיה כלא היה. אבל דוקא באותם הרגעים שאני מרגיש, כי המות מבשר את בואו, תתעורר בי התשוקה היותר עזה לחיות, להתחיל הכל מחדש. התשוקה להתחיל הכל מחדש התעוררה בי ביחוד בקיץ שעבר. אלו הייתי בן עשרים, כי אז הייתי יכול לבחור בעבודה פוריה באמת ולא במשיחת הצבעים. חזיון חדש ראו עיני, אשר הראה לי בעליל את כל הריקות שבחיי ושבנפשי. בקיץ העבר בקשני הגרף מינכהויזן לעבור אתו בארצות הקדם, לשם טיול ותענוג וגם למען אסוף אל מפת -ציורי רשומים של נשות-המזרח. בעיני יהודי התחום הנני מערבי גמור, אך בעיני הגרף מינכהויזן וחבריו הנני בן-שם גמור, בן ארץ הקדם, אשר ההשכלה המערבית נתנה לו רק ברק חיצוני, אך לא נגעה בגרעינו הפנימי. הגרף מינכהויזן חפץ להתענג על מחזות ארץ-המזרח דוקא בחברתי, יען כי אנכי בעצמי הייתי בעיניו כשריד הארץ הזאת, שנתגלגל במקרה למערב. בחפץ לבבי עזבתי לזמן-מה את המערב. התערוכות, החגיגות הצבוריות, נשפי-החשק והרקודים לשם צדקות שונות, ערבי-השירה והזמרה, החזיונות בבתי התיאטראות, מקומות-הרחצה עם כל תעלוליהם, ציד העופות והחיות, ציד הבתולות והאלמנות הצעירות, – כל אלה הדברים יחד העירו בי סוף סוף רק גועל נפש. בבואנו לארצות הקדם שבתי כמעט לימי עלומי. בן-המזרח קם בי לתחיה. הרגש הרגשתי קרבת-נפש ביני ובין טבעה המיוחד של ארץ-הקדם. שפת יאוריה, הריה ונחליה היתה גלויה וידועה לי הרבה יותר מאשר לבן-לויתי. גם מנהגי העמים היושבים בה בערים ובכפרים והנוסעים בעדר ומתגוררים באהלים היו יותר מובנים וקרובים לי מאשר יכולתי לשער מראש. מינכהויזן, בן משפחה מיוחסה מדורות עולמים, ראה והבין זאת. בעברנו מארץ לארץ באנו גם לארץ-הקדושה. בן-לויתי הלך לבקר את קבר משיחו ואת יתר המקומות הקדושים להכנסיה הנוצרית. והנה גם בי התעוררה תשוקה, שהיתה עד כה מוזרה לי, לראות בעיני את כל חמדת הארץ, אשר בימי ילדותי היתה משאת נפשי ומקור חלומותי בהקיץ, חלק מעולמי הפנימי, ורק החיים הסוערים, הרדיפות אחרי הבלי העולם, השכיחו מעט מעט מלבי את זכרון הארץ ההיא וגעגועי אליה. עברתי בימי חיי את ארץ איטליה לארכה ולרחבה, עברתי גם את ארץ ספרד, שויציה ויתר הארצות היפות בדרום ובצפון, למען התבונן בעיני אל מחמדי הטבע וקסמיה, למען שאוב שם רגשות והתעוררות. אולם לארץ ישראל לא הלכתי אף פעם אחת, עד אשר נקריתי בחברת בן הנכר מינכהויזן ואמשך אחריו. עתה אנכי שואל את נפשי: מדוע לא עלה כלל על דעתי, מדוע לא נולד בי בעצמי החפץ לטייל בארץ ישראל ולראות את מחמדיה, כאשר היה בי החפץ ללכת אל ארצות אחרות ולשבוע מיפין. איך נקרה כדבר הזה, כי בן נכר נהגני ויביאני לראות את ארץ אבותי, שהסחתי את זכרונה מלבי? קשה לי כיום לתת תשובה ברורה על שאלה זו. אני חושב כי סבות רבות ושונות, כמעט כלן פנימיות, גרמו בדבר הזה. אני וחברי מבני עמי היתה נפשנו עורגת דוקא אל יפין של אותן הארצות, אשר הן וקורותיהן זרות לרוחנו. חידה נפשית היא, אבל כן הוא הדבר. אולם בבואי הפעם בחברת מינכהויזן לארץ אבותינו התעוררה בי נשמה חדשה, נשמה עברית, מזרחית. ששתי כיונק השב אל שדי אמו, אחרי אשר נעתק מעליה בחזקת-יד. אך צעדתי על חוף יפו וזכרונות הילדות, חלומותיה ותקוותיה התעוררו בי בהמון רב וישטפוני וישאוני כילד אין-אונים לעולם החזיונות. קסם מיוחד ונעלה הרגשתי בהריה ובקעותיה, סלעיה ונחליה של הארץ הנפלאה הזאת, שהיא כלה "שירת-אל". מינכהויזן, בן לויתי, בקש במקומות הקדושים מין שכרון רוחני, אחרי אשר חיי המציאות היו עליו למשא. הוא בקש חזיונות ודמיונות, כי אנס את עצמו לשוב לאמונת-הילדות, לאמונת-קדומים, להאמונה התמימה של הנוצרים הראשונים. הכפירה, הספקות, המדעים, תענוגי החיים וניצחונותיהם העירו בי עתה רק גועל נפש. במקומות הקדושים התאמץ לשכוח את ההוה, את המערב, את קניני ההשכלה, את התרבות ונכסיה ולהיות ילד מאמין בכל, מתרפק ומתגעגע על כל האגדות הקדומות ומסתריהן. ואני, אחרי עבור התפעלותי הראשונה, הייתי עצוב ומשומם למראה החרבן במקומות אשר לפנים פרח שם עמנו. באתי ירושלימה ואראה את עניי עמי, את הכותל המערבי, שריד החורבן הנורא, את הבערות והבטלה – ויגון נורא בלעני כתנין. אז אמרתי בלבבי: פה דרוש רוח חיים, רוח עבודה, חריצות וכשרון; פה דרוש להביא מעט מרוח המערב. לא אמנים, לא ציירים, לא פייטנים דרושים לעת כזאת במקומות ההרס והחרבן האלה, כי אם ידים עסקניות, ידי עובדים חרוצים וסבלנים, ידי פועלים תאבי-מלאכה ומלאי חיים. רק אז, כאשר תחל העבודה הפוריה על הרי יהודה, רק אז תשפך על ארץ-הפלאות העתיקה והשוממה הזאת רוח חזון ונבואה, אותו הרוח אשר בני דורנו שואפים אליו, אולם רק לשוא יבקשוהו בארץ-ציה. אנחנו עוברים בארץ יהודה, והנה מחזה לנגד עיני: שדה; צהרים; ושם בפאתי האופק צועד צעדי און יהודי כבן שלשים וחמש. פניו יפות, שזופות ועיניו מפיקות שכל ואומץ לב. לראשו חבוש כובע-תבן ובכפו קומץ של זריעה, והוא זורע בתנופת-יד רחבה את השדה, אשר חרש ושדד. השמש הלוהטת הפיצה עליו את אלומות קרניה. כל תנועותיו הפיקו בטחונו בעצמו. כאשר התקרבנו אל הזורע, ראינו לא רחוק ממנו אהל-בד. בקרב האהל עמד סל-ענפים, ובסל שכב ילד יפה ובריא וישן את שנתו. נדמה לי באותו רגע, כי עיני רואות בן מלך קטן משתרע במנוחה בחיק מלאך-השנה, ובחלומו הוא רואה, כי לו כל הארץ הזאת. שמש-ציון שפכה אור וחיים בדמיו השוטפים בנחת. שמש-ציון להטה את פניו השלוים והנעימים, וקרניה, קרני-פז, נשקו את מצחו הצח והגבוה. לא רחוק מן הילד הנרדם עמדה אמו, אשה צעירה ויפה, מלאה חן-צנוע ונעימות מזרחית. פעם היא מבטת אל ילדה הנאוה, אשר בת-צחוק נעימה מרפרפת על שפתיו היונקות בשנה, ופעם היא מבטת אל בעלה, אשר נטפי זעה גסים התגלגלו ממרום מצחו. בעיניה השחורות והגדולות התרוצץ זיק-מאיר, התלקח פעם בפעם ברק-מעופף. נשקף מהן מבטה של אם מאושרה ושל רעיה אוהבת. באתי עם מינכהויזן אל המושבה העברית הקרובה. החברים והנשים היו בשדה; הילדים והילדות בבית הספר. רק הטף שחקו בהגנות הקטנות, אשר מסביב הבתים וגם בין שדרות עצים אשר בחוץ. בחולם בהקיץ הייתי. המחזה אשר ראיתי בשדה לא סר מעל עיני. הזורע העברי היה בעיני סמל עמו, הזורע זרע חדש לבני הדורות הבאים. שמש ציון היתה בעיני כמלכת האור והחיים המבשלת את הזרע החדש, את באתי עם מינכהויזן אל המושבה העברית הקרובה. הגברים קדושים ועצמות חביבות; הוא בקש בה את העבר, את צל הימים אשר כבר חלפו, – ואני ראיתי בארצנו: ראשית עבודה פוריה, עבודה ממשית, עבודת הישוב והתרבות, עבודת-ההוה הרת עתיד חדש וכביר. ובדמיוני ראיתי, כי פה בשדות-המזרע האלה, יצמח לא רק לחם לעובד ועל ההרים יגדלו לא אך גפנים למשתה יין, כי אם פה תצמח, פה תגדל תרבות חדשה, אמונה חדשה, יופי חדש ואידיאלים חדשים ורעננים. בצאתנו מן המושבה פגשנו בדרך שירת רוכבים, ילדים יפים ובריאים, הרוכבים על סוסיהם וחמוריהם בגאון ובבטחה. לרגלם הולכים החורשים והזורעים, וכלם שרים בקול נעים ואדיר: "עוד לא אבדה תקותנו, התקוה הנושנה", והרי יהודה יענו להם בהד מתגלגל ומתפזר במרחבי האויר. שבתי אל הגולה, אל חיי הקודמים. החיים האלה היו עלי עתה למשא עוד יותר כבד, והמה מעוררים בי גועל נפש עוד יותר מאשר לפנים. חלום העתיד, מראה הזורע ושירת הצעירים העליזה בארץ אבותינו חיים בזכרוני. החזיון לא יסור מלפני עיני רוחי עד רגעי האחרון. אולם אסור אנכי בכבלי ההרגל, שקוע אני בחיי ההבל. המראות והחזיונות אשר ראיתי בארץ אבותינו הוליכו שבי את דמיוני, אך קצר כחם לשנות את מעשי וארחות חיי בפועל. רוצה אנכי, שואף אנכי לשוב לתחיה, "לחדש כנשר נעורי", אך רצוני חולה, ואנכי יודע כי חולה הוא וכל נסיון לשנות את חיי בפועל יהיה לשוא. והידיעה הזאת כרעל היא לנפשי השבורה. "עוד לא אבדה תקותנו, התקוה הנושנה!" כן. תקות העם אמנם עוד לא אבדה. עיני ראו את אותות-התחיה הראשונים. אבל תקותי אני כבר אבדה. ימי כלו בהבל. כח יוצרים נתן לי אלהים, מתנתו היותר יקרה, – ואני מכרתיה בכסף נבזה, אני בזבזתיה לריק. אמנותי, אשר עזבתי בגללה את הורי ואת רחל ואשר נתתי לה את רוב חיי, – אמנותי זאת, אשר יכלה להיות כטל תחיה, לרומם ולטהר את לבות בני עמי, היתה שפחה לזקנים ולזקנות שכבר עיפה נפשם מחטוא, או לצעירים שאך התחילו לחטוא. יוצרים אמתים ופוריים המה רק אותם אחי הצעירים העובדים על הרי ישראל, אשר בראו בחלבם ודמם ערכים לאומיים חדשים. אבי כבר מת עלי. ועד יום מותו היה עובד במחטו ומחזיר בכפרים ואחוזות לבקש שם עבודה, מידי לא רצה לקבל עזר אף פרוטה אחת. בכל פעם אשר שלחתי לו כסף, החזירהו לי. לבו נשבר בקרבו על אשר הייתי לעושה אלילים וירד ביגון שאולה. אהבתו אלי לא ידעה גבול. הוא לא שכח אותי אף רגע אחד, אך אמנותי היתה בעיניו חטאת לא יוכל כפרה. ביום מותו התפלל לאלהים, כי יסלח וימחל לעוני. הוא צוה עלי במכתבו האחרון ב"פקודת אב" להתפלל אחרי מותו תפלת הקדיש בכל יום במשך כל השנה. אמי האלמנה עוסקת עתה בעירה בעניני צדקה וחסד. כל העניים והעניות, האומללים והאומללות פונים עתה אליה ומבקשים עזרתה. אנכי שולח לה כסף מדי חודש בחודש, אולם על נפשה היא מוציאה מעט מאד, כי אין לה כל צרכים, ואת כל אשר אני שולח לה היא מפזרת לאביונים, ולא רק את הכסף היא נותנת וכחותיה. לפני זמן מה בקשתי את אמי הזקנה, כי תבוא אלי לגור אתי, לראות בטוב ולחיות ברחבה, אך היא השיבה את בקשתי ריקם. במכתבה היא אומרת: "בזקנתי אינני רוצה להיות "גויה", לאכול טרפות ולחלל שבת; רוצה אנכי למות על מטתי בעירי הקטנה ולהקבר אצל בעלי המנוח…" לפני חדשים אחדים עברה דרך עיר מגורי רחל שכנתי בימי נעורי, אשר אהבתי אליה היתה הראשונה בחיי וגם היותר חזקה והיותר טהורה. היא הלכה עם בעלה ועם אחת מנכדותיה לאחת ערי הרחצה אשר בביהם. כשלשים שנה עברו מעת אשר לא ראיתיה, – ומה שונו פניה! רק קו אחד, רק רושם קל נשאר מיפיה. זה הוא "היופי הנצחי", אשר אנחנו האמנים רודפים אחריו! – חפץ אנכי לתאר את פניך, רחל, על הבד, – אמרתי לה, בבואה אל ביתי לראות את פני. – הבלים, ענתה רחל, אינני "פריצה"… ולמה לך פרצופי?… – חפץ אנכי להשאיר את תמונתך לזכרון, זכרון ימי הנערות… זכרון אהבתי… – שטות כזאת תזכור! – הן ראית רוזנות היהודיה הפשוטה, תזכור, – בושה וחרפה… – ואת לא תזכרי, לא תצטערי מאומה? – – אנכי… ילדות היתה בי אז… אבל עתה מאושרת אנכי… בנים יקרים ונכדים יפים ונעימים יש לי, ובעלי גם הוא איש ישר והוא מכבד אותי מאד… – האם תאהבי את בעלך? – ואיזו אשה עבריה לא תאהב את בעלה! – אבל התזכרי, רחל, את מבטך עלי ביום צאתי מעירנו? כמדומה לי, שגם אגל דמע התגלגל מעיניך. – אז אחר היית, למדן היית. – רב לנו לדבר הבלים כאלה – הפסיקה רחל את ראשית שאלתי – הגד נא לי, האם באמת עשיר אתה כאשר יאמרו הבריות? ומדוע נשארת רוק כל ימי חייך? כל שרוי בלא אשה הרי הוא חי חיי כלב… רחל אל בית הנתיבות; אתה נסעה נכדתה, ילדה יפה, נעימה, מלאה חיים ותום, כבת עשר שנה. היא היתה פראית בתנועותיה, אך בריה נחמדה ופקחית. הגשתי לה זר של שושנים לבנות. באותו רגע ראיתי בעיני-הילדה הגדולות אותו ניצוץ האש, אשר הזכיר לי את אם-זקנתה בעודה עלמה צעירה. מבט עיני פגש במבט עיני רחל. ראיתי כי רסיס דמעה תלוי בין ריסיהן. זאת היתה דמעה של חמלה… רחמי רחל נכמרו לרוק זקן כמוני, "החי חיי כלב". הרכבת נתקה ממקומה. הילדה הניעה למולי מבעד חלון-העגלה את זר-הפרחים הלבן, ועיניה השוחקות הביטו אלי עד אשר נעלמה הרכבת… זה היה קו האור האחרון בחיי… לא. אין אני יכול לשוב עוד אל הצבעים האלמים, המתים. ואני רואה ויודע, כי אמנות חדשה, יותר נעלה ויותר מקורית, אנושית ועברית כאחת, הולכת ומתרקמת בקרבנו, – אבל קצי כבר קרוב… רק חפץ אחד חי בלבי: לראות אותו האמן-הנביא, אשר אליו התפללתי ולו קויתי, אשר כמוהו חפצתי גם אני להיות – ולא הייתי… הרגש והמצוה בענין היישוב הרגש והשכל ילמדונו, שכל הדברים הנחוצים לאדם לצורך קיומו לא לבד שהם מותרים לו אלא גם חובה עליו לעשותם ולחיות בהם; חובה – לא אך על-פי פקודת איזה חק, כי אם מפני שקיומו דורש אותם, שאי-אפשר לחיות בלעדם, והאדם חייב לדאוג ולעשות לטובת קיומו. אם הוצבו לאדם איזו גדרים בענינים כאלה, אין הגדרים ההם בכללם של הענינים, כי אם בהפרטים שבהם ובאיזה אופן צריך להשתמש בהם. אם האדם רעב – אליו להשביע רעבונו, זהו יסוד קים בכלל; אך בפרטי הדבר יש איזו גדרים, ועל כן בקרבנו אל המאכל אשר נשביע בו את רעבוננו עלינו לדעת, כי לא כל הדברים מותרים לנו, ואיזו מאכלים נאסרו לנו מצד חקי הטבע, כמו דברים מזיקים, איזו מצד חקי האנושית, כמו דברים גנובים וגזולים, ואיזו מהם – מצד חקי הדת. החולה מחויב להתרפא מחליו, גם זהו יסוד קים בכלל, וגם בזה יש גדרים באופני השמוש בהרפואות, כמו לקיחת הסמים במדה מרובה המביאה נזק, וכיוצא בזה. האדם צריך לבקש לו פרנסה, גם זהו כלל גדול; אך באופני השגת הפרנסה יש גדרים, כן מצד חקי שלי שלך, כן מצד הלכות המדינה, וכיוצא בזה. כל הדברים האלה וכיוצא בהם הם בעצמם מן החובות הראשיים המוטלים על האדם, שאין שום מקום לחקירה עליהם בכלל, ורק בבואנו להביא לידי פעולה עלינו לשים לב ולדעת אם מותרים הם לנו בכל האופנים, או יש בהם איזו גדרים שעלינו להיות זהירים בהם, אם מצד הטבע, אם מפני חקי הדת, או משום הלכות מדינה. אבל מעולם לא שמענו שישאל אדם בן-דעת על כלל הדברים ויסודם: אם חייב האדם מצד הדת להשביע רעבונו, אם חייב החולה להתרפא, אם יש חיוב לבקש פרנסה וכיוצא בזה, אם התירה הדת דברים כאלה או לא? וכמאמרם ז"ל: "הא למה לי קרא – סברא היא". אבל מה שהוא פשוט לכל אדם אינו פשוט לנו, בני-ישראל. מיום שנשתנו עלינו סדרי ההיסטוריה אבדה חכמת חכמינו ובינת נבונינו; בא הקץ גם לההגיון והשכל אצלנו. חדלנו להיות בני-אדם חיים על-פי תביעת החיים והטבע, וגם חיינו הצטמצמו אך בפקודות דתיות. אבותינו, בני עם חי, בראותם, כי אנשי אנטיוכוס השמידו כאלף חסידים, מפני שבחסידותם ההבלית לא עמדו על נפשם ביום השבת, לא חפשו דרשות והיתרים מן התורה להוכיח שפקוח נפש דוחה שבת, אך אמרו כבעלי הגיון ואנשי דעת: "אם עשה נעשה כאשר עשו אחינו לבלתי התיצב לפני הגוים בעד נפשנו ותורתנו – עוד מעט והשמידונו. ויועצו כלם ביום ההוא לאמר: אם הלחם ילחמו אויבינו בנו ביום השבת ויצאנו לקראתם ועמדנו על נפשנו, ולא נמות כמות אחינו במערות" (חשמונאים פרק א' ב' מ"ג מ"ד). כן הורו בני העם החי, והדורות שלאחריהם השתדלו למצוא סמוכין לזה מן התורה (עי' יומא פ"ה); אבל בני הדורות החנוטים התחכמו לגרש את ההגיון והשכל מכל פרטי החיים, ואין להם אלא פקודות דתיות. אדם מישראל צריך לאכל, כדי לקיים מצות "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" (אם גם כונת הדברים האלה היא אחרת לגמרי), וכדי שיטול ידיו ויברך; אדם מישראל צריך לישא אשה, כדי לקיים מצוה; אדם מישראל צריך להתרפאות בחליו, כדי לקיים מצות פקוח נפש; אדם מישראל צריך ללמד את בנו אומנות, מפני שכן היא דעת ר' יהודה בקידושין. מן העת ההוא החלו חובשי בית-המדרש לחפש היתרים על כל מעשה שבעולם, ועל כל ענין ישאלו את פי ספרים 1, ואם חלילה לא ימצא על דבר פלוני צווי או לפחות היתר בשלחן-ערוך הקצר של ר' שלמה גאנצפריד או בספר אחר – אז יעמדו כנדהמים ויתחככו להחמיר. שחוק מכאיב לב הוא לראות, כי לפני איזו עשרות שנים צריך היה חכם אחד לחבר ספר מיוחד להוכיח, כי למוד לשון-הקדש, למוד לשונות שמדברים בהן בני-אדם שונות, מלאכה ועבודת-האדמה, לא לבד שהם מותרים לבני-ישראל כי אם גם לחובה עליהם על-פי הדת (תעודה בישראל), כאילו באמת יש בכח איזה רב לאסור דברים כאלה, וצריך היה לחקור אם לא נאסרו. עוד יותר שחוק מכאיב לב הוא לשמוע, כי החכם הנ"ל נחשב בגלל ספרו ההוא לאפיקורס. אשמנו מכל עם, בושנו מכל דור! ועדיין לא שבנו מטעותנו! בזמן האחרון נתעוררה בעמנו שאלת ישוב ארץ-ישראל. לעמנו בכלל היא כשאלת הלחם להרעב ושאלת הרפואה לחולה. בכללה היא מן המושכלות הראשונות, ובפרטיה יש לה איזו גדרים, כמו הלכות הישוב והאקונומיה, שלא לעלות באופן שאינו מתאים עם הלכות מדינה, כפי שרמזו לנו חז"ל באגדתן על-דבר שלש השבועות, וכיוצא בזה. איזו שנים היתה השאלה נשואה על-פני הספרות, גם באו לפעולה איזו התחלות – ופתאם זכרו חובשי שיש בבית-מדרשם שלחן-ערוך הקצר לר' שלמה גאנצפריד. "עמדו, בנים משחיתים! – קראו חובשי בית-המדרש - הנכם עולים לארץ אבותיכם, ששם היו הנביאים וחכמי המשנה, ואת פי השלחן-ערוך הקצר של ר' שלמה גאנצפריד לא שאלתם! וכי מה בין זה ושור שחוט, שאסור לאכלו בטרם נבדקה הריאה שלו ונמצאת כשרה על-פי הוראת מומחה? עמדו ונגיד לכם אם ארץ-ישראל אסורה או מותרת!" מאז נפלגו הדעות בין חובשי בית-המדרש: יש אומרים, שארץ-ישראל אסורה בהנאה לגמרי, ומותרת רק לאלה היושבים שם ועוסקים בתורה או שאינם עוסקים בתורה, ומתפרנסים מכסף חוץ-לארץ, היינו, שאינם נהנים מארץ-ישראל עצמה, רק מזכותה; ויש אומרים, שארץ-ישראל לא נאסרה, וכמו שמותר לאדם להשביע רעבונו כדי לקיים מצות ונשמרתם מאד לנפשותיכם, כן מותר לעלות לארץ-ישראל כדי לקיים את המצוות התלויות בארץ; אבל חלילה וחלילה לעלות שם בשביל איזה רגש אנושי או לאומי, כי מה לאיש ישראל המחויב לכונן צעדיו על-פי הוראת מומחים שונים ולרגשות אנושיות? ואילו הוציאנו ה' ממצרים ולא נתן לנו מצוות התלויות בארץ, כי אז היתה ארץ-ישראל אסורה לנו ולבנינו עד ביאת הגואל. ואילו היו חובשי בית-המדרש אלה מחבבים את ישוב הארץ מצד התורה, מבלי לאסור את הרגש הלאומי או האנושי, כי אז היו ראוים לתודה רבה מחובבי-ציון. הרבה מפלגות בעמנו, ויש בנו אלפי אנשים שבעונותינו נתטמטם מוחם כל-כך, עד שאין בכחם להבין שום רגש אנושי או לאומי, והם חיים רק כדי לקיים מצוות, ועל-כן אם לא יוכיחו להם, כי ישוב הארץ יש בו גם מצוה מן התורה לא ימצאו בו שום חפץ, כמו שלא מצא השדכן שזכרתי בהערה חפץ בחוטם לחתן. אבל דא עקא, כי בין חובשי בית-המדרש האלה ישנם גם אנשים המתאמצים לפשוט מעל ענין הישוב כל רגש ולצמצם אותו אך בגבול המצוות לבד, מבלי שם על לב כי בזה ירחיקו מעל הענין הזה, היקר לכל ישראל, לא לבד את אלה אשר הדת רפויה בידם מעט או הרבה, כי גם את אנשי המעשה מן המאמינים, שלא הורגלו לשאול את פי בעלי-ההוראה אלא בעניני בשר בחלב, תערובות, חמץ בפסח וכיוצא בזה, ולא בעניני החיים והמעשה שאין להדת דבר עמהם בהשקפה ראשונה. הנם משביעים רעבונם לא משום מצות ונשמרתם מאד לנפשותיכם, הנם מפרנסים את נשותיהם לא מפני שהם חייבים על-פי הדת במזונותיהן, הנם מכלכלים את בניהם לא בשביל "לעשות צדקה בכל עת" והנם קוראים לרופא בשעת מחלה מבלי לחקור אם מותר להתרפאות, אם יש בזה מצות פקוח-נפשות וכו'. עוד זאת: אם יבוא המורה ויאמר להם שמותר ומצוה להתרפאות יענו ויאמרו לו: צא ובשר לפראים, ואנחנו נאמר לך: שקילי טיבותך ושדיה אחיזרי, שאפילו אם תאסר לנו להתרפאות לא נשמע לך, כמו שהשכילו לומר בעלי-התוספות, שהיו חכמים ממך, דומה לזה (עי' תוס' שבת ד' ד"ה קודם). אבל לחרפתנו ולבשתנו כבר נשאלה שאלה זו, אם מדינית זו, כלומר ארץ-ישראל, אסורה או מותרת, והרב ה' פרייל במאמריו ב"המליץ" (שנת תרנ"ד) כבר פסק, כי דין המדינית הזו הוא כדין אשת האח שמת בלא בנים, היינו בעיקר היא ערוה, אבל מותרת רק בכונה לשם מצוה, אך לא חלילה לשם נוי או ממון ושאר רגשות אנושיות. על כן להסיר את החרפה הזאת מעל עמנו ומעל דתנו הנני רואה עלי חובה להוכיח, שאין שום יסוד לכל דבריו. מאמרו השני של הרב פרייל נמשך ב"המליץ" בשבעה גליונות, מנומר 179 עד נומר 191. בראשית דבריו הוא מחזק את סברתו, כי חכמי ישראל השתדלו תמיד להשקיע את הגאון הלאומי לבלי יתפרץ ויצא ממסגרותיו. ראיותיו הן: משל ר' יהושע בן חנניה על-דבר הארי והקורא, התנגדות חכמי ישראל לבר-כוכבא ושם הדראון "פריצי ובריוני" לגבורי המרד האחרון בימי החורבן. אבל כל הדברים האלה אינם מוכיחים כלום; אם ר' יהושע וחברי ר' עקיבא לא הסכימו למעשי בר-כוכבא, הנה זה מטעם פשוט, כי ידעו היטב את מצב העם החלש, שאין לו גם קצין ומושל ומפקד צבא מלחמה כראוי, ולעומתו מצב הרומים, שהיה בימים ההם איתן מאד. מקרים כאלה היו בימינו גם בצרפת. ההמון הגס הנוח לכעוס שאף איזו פעמים להלחם עם האשכנזים, והחכמים היודעים כי עוד לא הגיע כח הצרפתים למדרגה כזו – השביחו את השאון בכל מאמצי כח. עם זה יודעים אנו, כי אין איש בצרפת חושב מחשבות להשקיע את הגאון הלאומי, ולהפך, משתדלים הם בכל ענין לרומם אותו. אם שם המורדים בימי החורבן מנואץ, הוא מפני שהרבה מהם היו רוצחים פשוטים וסקריקין ושפכו דמי נקיים לרוב; ומי יודע, אם לא היו מצליחים במלחמתם עם הרומיים אם היו נלחמים אך עמהם ולא היו מחלישים את כח העם ברציחותיהם הנוראות עד לאין מרפא הרב אומר, כי רוח הסנהדרין לא היתה נוחה מכל מעשי המלחמה הזאת, כי אין איש ישראל רשאי להפקיר חייו ומה גם חיי העם כלו אלא בעד תורתו, ולא בגלל הטבת מצבם החמרי, אבל גם זה אינו אלא דמיון. רבן שמעון בן גמליאל הראשון, ר' זכריה בן אבקולוס 2. ואלעזר בן חנניה בן חזקיהו, שהיו ראשי חכמי ישראל, עמדו בראש המרד; ונקדימון בן גוריון, בן ציצית הכסת ובן כלבא שבוע, שהיו אנשים כשרים ואולי גם חסידים, - להראשון נקדה חמה לדברי חכמינו ז"ל והאחרון היה חותנו של ר' עקיבא – עזרו על-ידי המלחמה בנדבותיהם הגדולות. אם נאמר כדברי הרב, שהמלחמות מותרות רק בעד הדת – הרי אין במציאות "מלחמת הרשות" שנזכרה בדברי חז"ל (סוטה מ"ד:; סנהדרין ב'). חז"ל מספרים, שהיו חכמי ישראל באים אצל דוד המלך ואומרים לו: עמך ישראל צריכים פרנסה, והוא היה עונה להם: לכו ופשטו ידיכם בגדוד; מיד יועצים באחיתופל ונמלכים בסנהדרין ושואלים אורים ותומים (אם יצליחו. רש"י) (ברכות ג:), ולא יעלה על הדעת, גם לא נאמר בשום מקום, שבמלחמות כאלה לא נהרג שום איש. ומה היו רוב מלחמות דוד אם לא להטבת המצב החמרי? וכמ"ש בסוטה (מ"ד:): מלחמות בית דוד לרווחה (להעלות לו מנחה ומס עובד. רש"י) דברי הכל רשות. האמנם לא יבצר מאת העקשים לומר, שדוד נלחם מלחמותיו על-פי נביא, אך מלבד שאז לא יתכנו דברי הנביא: "דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית" (דה"י א' כ"ב, ח), הנה לפנינו דברי הרמב"ם על מלכי ישראל בכלל: "אין המלך נלחם תחילה אלא מלחמת מצוה; ואיזו היא מלחמת מצוה? זו מלחמת שבעה עממים ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו " (הל' מלכים פ"ה ה"א). הנה ברור הדבר, כי מותר להלחם בעד הטבת המצב החמרי. עוד יותר: עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם היא מלחמת מצוה לדעת הרמב"ם, ואם כן אחרי שבאו אספסינוס וטיטוס להלחם בישראל הלא היתה המלחמה עמם מלחמת מצוה. לדעת ר' יהודה (סוטה שם) גם מלחמה "למעוטי נכרים דלא ליתו עליהו", היינו לקדם פני הרעה גם בטרם באו הנכרים, הרי היא מלחמת מצוה, ואם דעת הסנהדרין, כדברי הרב, לא נחה מן המלחמה בימי החורבן בשעה שהאויב כבר צר עליהם, מפני שמלחמה כזאת שלא היתה בעד הדת אינה על-פי התורה, נמצא שר' יהודה חולק על הסנהדרין, דבר שלא יתכן. הרב הולך לשיטתו, כי הרעיון הלאומי פגול הוא, וכל החיים והפעולות צריכים להצטמצם אך במצות ודקדוקים. שיטה כזו תוכל להתקבל אך על דעת חובשי בית-המדרש החנוטים, שסר צלם האדם מעליהם. לאשרנו ולכבוד עמנו לא היו ראשי ישראל בזמנים הקודמים וטובי חז"ל חנוטים ומתי עולם כאלה, אך אנשים מדיניים במלוא מובן המלה. בשום אופן לא אבין את דברי הרב בהתפלאו עלי, לאיזה חפץ ומטרה אני מתנגד לדעתו, שהחכמים נהלו את העם בכונה ידועה לאחרית הימים, - אם למען לסתור את דבריו, או כי קשה לי לתת את חכמי התלמוד לדיפלומטים רואים את הנולד ומנהלים רוח עמם? הנה אנכי ברור דברתי, שאין בוראים היסטוריה סוף מעשה במחשבה תחלה, כלל שגם הרב בעל-כרחו הודה עליו, ואם כן אינני מאמין באפשרות הדבר שחכמים ידועים יוכלו להטות לפי חפצם את רוח עמם לזמן ארוך, בין שיהיו החכמים ההם חכמי ישראל, בין שיהיו חכמי אומות-העולם, בין שיהיו מזמנים הקודמים, בין שהם מזמנים המאוחרים. האמנם רגילים איזו מן הדרשנים החדשים לומר, שר' יוחנן בן זכאי בכונה ובמחשבה מיוחדת הציל את ישראל על-ידי שיסד בכונה את דרישת התורה ביבנה, במקום שבט המושלים. אבל לדעתי גם במחשבה תחלה, לברוא חדשה בישראל לדורות. הוא בעצמו היה חכם ואהב את התורה יותר מנפשו, ועל כן בקש מאספסינוס לו מקום ללמודו ויסד מה שיסד, ומסבות ההיסטוריה ורוח העם גרמו שהתורה לא תשתכח מישראל. אם היה ר' יוחנן בן זכאי מת במקרה לפני ראותו את אספסינוס ומן האחרון לא היה רשיון ליסד בגלוי בית-המדרש ביבנה – היה מתעורר חכם אחר מבני דורו והיה מיסד ישיבה במקום אחר, בגלוי או בסתר, כמו שעשו בימי אדרינוס, והתורה היתה ממש על מעמדה כמו שהיא עתה. ר' חייא אמר, שעשה שהתורה לא תשתכח מישראל, ולתכלות זו זרע פשתן, קלע רשתות, צד צביים, כתב על עורם חמשה חומשי תורה ולמד אותם לחמשה ילדים, והוסיף עוד לשנן לששה ילדים אחרים ששה סדרי משנה, וצוה להם שכל אחד ילמד את חבריו מה שלמד מפי ר' חייא (בבא מציעא פ"ה:); ואף-על-פי-כן מאמין אני באמונה שלמה, וכן יאמין בלי-ספק כל בן-דעת, כי גם בלא אחד-עשר הילדים ההם, שלא נודעו לנו גם בשמותם, לא היתה התורה משתכחת מישראל. דברים כאלה תלויים לא ברצון יחידים, אך ברוח העם ובמסבות ההיסטוריה, שעל פיהם נהוגים גם מנהיגי העם.כל אלה המיחסים לר' יוחנן בן זכאי מחשבות של פוליטיקה כאלה, אינם מבינים, לדעתי, ערך אנשים רמי המעלה כר' יוחנן בן זכאי הם אוהבים את הלמודים. אם ארכימאד לא עזב את מכונותיו וחשבונותיו בעת שנבקעה עירו לפני חיל פראים, אם פלוני הפרופיסור בזמננו עסק בנתוח המתים בעת שהאויב ירה כלי-תותח על חומת עיר מושבו, למה לא נאמר כי ר' יוחנן בן זכאי מאהבתו להתורה ירד ליבנה, במקום שכבר נמלטו שם קצת מחכמי הדור (כנראה ממלות "יבנה וחכמיה") והרביץ שם תורה, כמו שעשה הלל רבו, בלי שום פוליטיקה? הננו רואים מעשים בכל יום, כי במות לאיש בנו יחידו, גם באין לו עוד תקוה להוליד עוד בנים, לא יחדל אחרי שבעת ימי אבלו לשנות פרקו ולקרוא בספר, ואיזו סבה היתה לחכמי הדור ההוא ובכללם רבי יוחנן בן זכאי לבלי לעסוק בתורה, חייהם ואורך ימיהם, אחרי החורבן, גם מבלי מחשבות לעתיד? גם האמוראים, שהיו קרובים בזמן לרבי יוחנן בן זכאי, לא יחסו לו מחשבות פוליטיות ונבואיות כאלה, לומר שידע מראש, כי עתה נשבר גאון ישראל לימים רבים ועל כן ראוי להשקיע את גאונו הלאומי בתורה. את תקנתו "שיהא יום הנף כלו אסור" בארו מטעם "מהרה יבנה בית-המקדש ויאמרו: אשתקד מי לא אכלנו בהאיר מזרח?" וכו' (ראש השנה ל.), אם כן גם הוא קוה, ויהא גם על-ידי נסים (אם גם הנחה כזאת לא נתבררה עוד), לבנין בית-המקדש ושיבת כבוד ישראל בימיו, ולא היה בטוח כי יארכו ימי השעבוד ותשתכח תורה מישראל. ואילו היתה כונתו להשקיע את הגאון הלאומי בתורה וליסד לישראל מרכז רוחני תחת מרכז מדיני – לא היה מקום להמאוחרים להתלונן עליו ולקרוא עליו המקרא "משיב חכמים אחור" (גטין נ"ו). כן אי-אפשר להסכים לדברי הרב, כי חכמינו דאגו לקיום ישראל למען לא יכחד עצמו ועל כן אמרו להמית את רגשותיו; כי כמו שעזבו, לדברי הרב, "את הדאגה לכבוד ישראל וממשלתו המדינית וכל הנוגע אל הבשר והחומר – על ה'", כן יכלו בבטחון גמור לעזוב על ה' גם את הדאגה לקיום ישראל ולתורתו וכל הנוגע אל הרוח, שהרי הם היו מאמינים גמורים, וכבר הובטחנו "כי לא תשכח מפי זרעו" (דברים ל"א כא), ונאמר עוד: "אם ימושו החקים האלה (חקי הטבע) מלפני נאום ה' גם זרע ישראל ישבתו מהיות נוי לפני כל הימים" 3(ירמיה ל"א לה). אבל האמת היא כמו שאמרתי, שאין בוראים היסטוריה סוף מעשה במחשבה תחלה, כלומר: אין בכח אנשים לתת ברצונם מהלך ידוע לארך ימים לרוח איזה עם. קלומבוס גלה את אמריקה לא במקרה גמור, כי אם באיזו כונה, בחפצו למצוא ארץ אשר לפי טעותו קרא אותה בשם "הודו", אך בכל אופן לא עלתה מעולם על דעתו לעשות אפילו קצת מן השנוים הגדולים שהיו בתבל על-ידי ההתגלות הזאת, והשנוים באו לא מפני שכך היה רצון קלמבוס מראש, אך ממסבות ההיסטוריה. באנאפארט הוציא להורג מאות אלפי אנשים והתכון לשנות פני תבל, אך רצחן לא עלתה בידו אלא רצחנותו, אירופה הלכה במהלכה, ופני תבל לא נשתנו על-ידי מעשיו. על כן, אם אלה אשר הטיפו ראשונה להישוב יקבלו את שם-הכבוד אשר נתן להם הרב בחסדו "מחוללי התנועה" ("המליץ" 182), גם אז יוכלו להתאמר בשם "בוראי ההיסטוריה", סוף מעשה במחשבה תחלה, כי הם אינם מרמים את עצמם להאמין כי יצלח בידם לנטות קו על מהלך רוח עם ישראל לעתיד. הם חפצים, הם מקוים, כי ישוב ישראל מעצמו לרוחו ההיסטורי על-פי טבע הדברים, ולא שהם יתוו לפניו דרכים חדשים. אם כן אין לזה שום ענין עם דעת הרב, שחכמי המשנה בזמן החורבן בראו במחשבה תחלה היסטוריה לישראל, להכניע את גאונו הלאומי ולהגביר רגש הדת, שזוהי באמת בריאת היסטוריה. אך עלי ללכת הלאה, ולברר להרב, כי גם אלה אשר הטיפו ראשונה להישוב לא יוכלו לקחת לעצמם עטרה שאינה הולמתם ולהקרא בשם "יוצרי התנועה". תנועת הישוב לא נבראה בחפץ איזו סופרים לברוא היסטוריה, אך אותם הסופרים בעצמם היו פרי הרוחות המנשבות בתקופה ההיא, תקופת תגבורת הלאומיות והשנאה לזרים הכרוכה בעקבה לדעת ההמון הגס, שאינו יכול להבין הצלחת הלאום בלי שנאה לזרים. הסופרים ההם נתחנכו מנעוריהם ברוח ישראל, לבם היה ער תמיד לכל הנוגע למצב עמם, וכאשר ראו, כי העתים נתחלפו, הציוויליזאציה קבלה פנים מאירות, המדעים עשו חיל, המשפטים הקדמונים הולכים לטמיון, והשנאה לישראל עוד חזקה גם עתה כמו שהיתה לפני אלף וחמש מאות שנה, באופן שהתקוה, כי יוכל ישראל לחיות ככל האדם גלותו, תוכל לבוא אחרי שיבראו שמים חדשים וארץ חדשה – הטיפו לעמם, כי מצאו און להם להטיף כזאת, לחפש לו אותו דרך החיים, שמעולם לא חדל העם לקוות עליו, ולשוב לחיי ההיסטוריה שלו, שאליהם הוא נושא את נפשו מאז, ואין כאן בריאת היסטוריה חדשה. ומתוך שהשעה היתה מוכשרת לכך מצאו להם שומעים בין העם, מה שלא הצליח ביד הלאומיים הקודמים, כמו הגאון רצ"ה קאלישער והרב ר' יוסף פריעדלענדער ז"ל, שבאו בדעותיהם בלי הכרח פנימי. הן כל הפעולות, לפחות הגדולות, באות בהכרח, ובשעה שלא היה הכרח, רק רצון יחידים, לא היתה פעולה, וגם זה הוא אחד הסעיפים מן הכלל הגדול, שאין בוראים היסטוריה ברצון סוף מעשה במחשבה תחלה. הרב שואל בתמימות: "מי למד את להכנע תחת המקרים וכו' ולא להשליך נפשו מנגד ולמות מות גבורים? מאשרי העם וגדוליו" וכו' (גליון 182). אבל מעולם לא ראינו שימות עם שלם מות גבורים, והשם "מות גבורים" עצמו מעיד, כי לדבר הזה מוכשרים רק יחידים; ומי למד לעמים אחרים שלא ימותו כלם מות גבורים? ומי למד להעכבר להתחבא מפני החתול? האין הרב יודע, כי רגש שמירת עצמו מוטבע לכל הנבראים? אחרי שהפקיד הרב את כל קיום ישראל ומהלך רוחו ביד יחידים מחכמי ישראל מדורות הקדמונים, כאילו היו הם רק פועלים ולא נפעלים מרוח העם וממסבות ההיסטוריה, הוא שב לריב עם יל"ג וליוואנדא, ומתפלא למי ידברו דברים כדברי יל"ג 4בשירו וליוואנדא בספורו, קוות לנסים רק לנסות כחם ועוצם ידם (פעולות פשוטות, כאותן שהציעו יל"ג וליוואנדא, וכח ועוצם יד שאמר הרב, הם דברים שונים זה מזה לגמרי…)? המכחישים לא יחכו גם בלעדיהם לנסים, ואם הדברים אמורים להמאמינים – למה נחליש אמונתם? על דברי שאמרתי, שאין דברי יל"ג וליוואנדא פוגמים באמונת היסוד הי"ב, ענה הרב, כי המאמינים יודעים בעצמם מה שפוגם באמונתם ומה שאינו פוגם. אנכי אמרתי, כי כמו שהמשתמש ברופאים אינו מקוה לכחו ועוצם ידו בלבד, ועם זה הוא מאמין גם בה' – כן מותר לנו לעשות ולפעול לטובת ישוב הארץ ולחכות עם זה לתשועת ה', ועל כן דברי יל"ג וליוואנדא אינם פוגמים באמונה, והרב עונה, כי מזה אין ראיה, שכן התורה התירה להתרפא, ורז"ל אולי (?) אפשר למצוא בדבריהם איסור להעיר את האהבה עד שתחפץ. אנכי הוכחתי, כי גם עזרא השתדל לפני מלכו, והרב אומר, כי הוא אינו מאמין במציאות ישעיה השני, ועוד ישעיה שהיה בימי חזקיה נבא בשם ה', כי כורש מלך פרס יקומם הריסות ערי יהודה (עזרא לא היה בזמן כורש, אך שנים רבות אחרי-כן, והשתדלותו היתה לפני ארתחשסתא 5), ובתוך העולים היו נביאים, וכל הנביאים שנבאו על הגאולה ההיא אמרו בפה מלא כי תהיה טבעית ברצון מלכי פרס; לא כן אנחנו, שאין אתנו נביא, עלינו רק ללכת באורח אשר סללו קדמונינו לפנינו, ובכן על פיהם יקום דבר, אם יוכל החתן להיות בלי חוטם או לא? בהיות כל הדברים האלה יסוד כל טענות הרב ותלונות כל החרדים המתנגדים לחובבי-ציון, רואה אני לחובה עלי להאריך מעט בזה. השכל הישר ילמדנו, כי אחרי שהתירה התורה בפירוש להתרפא, כדברי רז"ל בברכות (ס: ועי' תוס' ב"ק פ"ה.), הלא זה עצמו יוכל להיות בנין אב לכל הענינים בדומה לזה, שגם במקום שעלינו לחכות לתשועת ה' מצוה עלינו (כלשון השלחן-ערוך יו"ד סי' של"ו ס"א) להשתדל במעשים טבעים למהר את תשועת ה'. אמנם הרב מרמז על האגדה של שלש השבועות (כתובות קי"א); אבל תם אני ולא אדע, מה המה הפחדים אשר יפחידונו מתנגדינו, מהרב החוקר החפשי בווינה (הרא"ה ווייס, "האסיף" תרנ"ד 99) עד הרב המורה צדק בקראק, על-ידי האגדה הזאת, כמו שמפחידים הילדים בדוב או בצועני? פעולת חובבי-ציון אין לה שום נגיעה לדברי האגדה הזו. הרמב"ם ז"ל אחרי שאמר: "ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם" וכו' (הלכות מלכים פי"א הל' ג') – יאמר: "ואם יעמד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמת ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח. אם עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל, הרי זה משיח בודאי, ואם לא הצליח עד כה או נהרג, בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דוד הכשרים" וכו'. מן הדברים האלה אנו למדים, כי לדעת הרמב"ם עוד בטרם שיתקבצו הגליות ויבנה המקדש, ובטרם נדע בודאי מי הוא משיח, כבר יהיה מלך לישראל. אם כדעת מפחידינו כן הוא, איך אפשר שאיש כשר, המקיים תורה שבכתב ושבעל פה וכופה את ישראל לילך בדרך התורה, יעבור על שלש השבועות? ואיך החריש הראב"ד ולא סתר דברי הרמב"ם מן האגדה ההיא? ודברי הרמב"ם יש להם סמך בדברי הברייתא: "בשביעית מלחמות 6, במוצאי שביעית בן דוד בא" (סנהדרין צ"ז). ועל-כרחם של מפחידינו עליהם להודות כי שלש השבועות אינן אוסרות עלינו אלא מרידה במלכות. נרא נא את שלש השבועות: אחת, שלא יעלו ישראל בחומה, פי' רש"י: יחד ביד חזקה, ומהרש"א מוסיף: לבנות חומת ירושלים בלי רשיון (ואולי צ"ל "כחומה", וכמו שאמרו: אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כלכם בימי עזרא, יומא ט:); השנית, שלא ימרדו באומות-העולם, אין לזה שום נגיעה לפעולות חובבי-ציון, העושים כל מעשיהם ברשיון הממשלות; השלישית, אינה נוגעת לנו כלל. גם שלש השבועות החדשות של ר' לוי (כתובות שם) אינן אוסרות כל פעולות והשתדלות. הראשונה מהן היא, שלא יגלו את הקץ, וחובבי-ציון אינם מתפארים כמו איזה מחברים מדורות שעברו שהם יודעים את הקץ, ואינם יודעים מה לגלות; השניה, שלא ידחקו את הקץ, פי' רש"י: בעונם, ולדעתי יש לפרש, שאם יראו שעת-הכושר לפעולה והשתדלות אל יאמרו כדברי החרדים, שאסור להשתדל וצריך לחכות רק על נסים; עוד יש לרש"י גירסא אחרת: שלא ידחקו את הקץ, ופירושה: "שלא ירבו בתחנונים יותר מדאי"; השלישית, שלא יגלו סוד העבור או סודות טעמי התורה, אינה נוגעת לחובבי-ציון כלל. אם כן, מי אסר לנסות במעשים טבעיים ולהשתדל בישוב הארץ? אולי אלה החפצים כי הכל יהיה על-פי הפרוגרמה של הספר "אבקת רוכל"? אך הם אינם לא פוסקים בישראל ולא מפיהם תצא לנו תורה, יחכו הם על הולדת הרשע ארמילוס מן האבן, כמו שהבטיח להם הס' הנ"ל, ואל יחוו לנו דעתם. יש מקום לשער, כי גם אלה מטובי חכמי ישראל שהעמידו את תקומת האומה אך על הנסים, כתבו כך לא מפני שכך היתה דעתם באמת, אך כנגד משיחי השקר שעמדו לפעמים הדעת שהמשיח צריך לעשות אותות ומופתים, כנ"ל, כתב באגרתו לתימן, כי המעלה המיוחדת להמשיח היא: "בשעה שיגלה יבהלו מן המופתים שיראו על ידו וכו', ואמר (הנביא) שימית (המשיח) כל מי שירצה (הוא) להמיתו בדברו (על יסוד הכתוב: וברוח שפתיו ימית רשע) ולא יוכל להמלט ולהנצל הימנו וכו',ואיני רואה שזה שעמד בארצכם (הוא המשיח שקר מתימן) יש בו מכל אלו ". אבל חובבי-ציון אינם משיחי שקר, אינם אומרים כי ה' שלחם, אינם מתאמרים לקבץ נדחי ישראל ולהקים ממלכה, רק אומרים, שחלק ידוע מן העם צריך לשבת בארץ אבותיו תחת ממשלת תוגרמה, כמו שחיו אבותינו שם אחרי חורבן הבית תחת ממשלת קיסרי רומא וביצאנץ. אם מעטים להרב דברי הרמב"ם ז"ל שהבאתי אוסיפה עליהם כהמה וכהמה. הגאון הקדוש מו"ה אליהו גוטמאכער מגריידיץ ז"ל כותב: "כי יש בחבוריו (של הרב פריעדלענדער) וביחוד בחבור זה (יוסף חן) ענינים אמתיים ותכליתים לברר גודל ההכרח לעשות התחלה לגאולה שלמה. בעו"ה טועים רבים בחשבם שיהיו יושבים בחברת השעשועים, כל אחד כפי דרכו בביתו, ופתאום יפתחו שערי הרחמים ויעשו מופתים בשמים ובארץ וכל יעודי הנביאים יתקיימו ויקראו אותם ממקום שבתם, לא כן הדבר וכו' (האין אלה דברי יל"ג וליוואנדא?), ואני בא אחריו בכל מאמצי כחי, שגם כבוד גאונו יעשה כזאת לעורר כל מכיריו ושומעים לדבריו הקדושים שלא ינוחו ולא ישקטו מלהלהיב הלבבות לענין הישוב, שהוא יתד בל ימוט לגאולה השלמה" (שיבת ציון, ח"ב, צד 41). הגאון ר' צבי הירש קאלישער זצ"ל אמר: "אל יחשוב החושב כי פתאום ירד השם ית"ש משמים או ישלח משיחו פתאום מן השמים לתקוע בשופר גדול וכו', רק מעט מעט תבוא גאולת ישראל וכו'. ראשית הגאולה תהיה ע"י סבה טבעית מבני אדם וע"י רצון המלכיות לקבץ פזורי ישראל לאדמת הקדש כמ"ש הרד"ק בתהלים וכו', וזה לשון הרמב"ן ז"ל על פסוק האלף לך שלמה: ראשית הגאולה העתידה תהיה עפ"י רשיון המלכיות וכו', וכן כתב הרב תוי"ט עפ"י הירושלמי" (שם צד 45). הגאון מו"ה חיים דוד חזן זצ"ל חכם באשי מירושלים כותב להגאון רצ"ה קאלישער: "שותיה דמר אמרות טהורות וכו' כי אין משיח לישראל כאשר עולה על לבות בני אדם וכו', ברם בקושטא לא תזרח ולא תצמיח פתאום תשועה גדולה וכו', כי אם עליתם מעט מעט ממדרגה למדרגה" (שם 53 וע"ש שהוסיף, שאין זה מכלל השבועה של שלש השבועות). הגאון הגדול מוהרמ"ל מלבים זצ"ל אומר: "הגאולה תצמח לאט לאט וכו', ושתחלה יתישבו אנשים מבני ישראל ברשיון מלכי הארץ הישרים והחסידים ויהיה ישוב ארץ ישראל קודם ביאת המשיח" (שם 3). הגאון מוהר"ר מרדשכי אליאשברג זצ"ל מבויסק כתב בזה מאמר שלם בשם "אלו ואלו דברי אלהים חיים" להראות, כי גם הדרך הנסי גם הדרך הטבעי דרכי ה' המה (שם 9–11), ובמאמר שני הוסיף עוד: "שמדברי הש"ס אין לנו ללמוד (בענין זה) מפני שדבריהם באגדה באו סתומים וכו' ודברי המדרש תהלים מסכימים עם דברי הרמב"ן, וכנראה שמתחלה תהיה לישראל גאולה ברצון המלכיות, ואח,כ יוסף ה' שנית ידו לחשוף זרוע קדשו בנסים גלוים ע"י מלך המשיח" (שם 12). יכולתי להביא עוד מאמרים רבים מדברי גאוני הדור בזה; אך מאשר אין חובבי-ציון עוסקים בפוליטיקה ואין להם עסק בהדי כבשי דרחמנא, וכפי שאמרתי אין מטרתם אלא שישב חלק מישראל בארץ-הקדש על האדמה והעבודה תחת ממשלת תוגרמה, - לפיכך הנני חושב כל הדרשות האלה, המחברות את הישוב עם אתחלתא דגאולה, לדברי יחידים, שאין להם שום שייכות עם פעולת חובבי-ציון. עיקר מטרתי היה להוכיח, כי לא בצדק התנפל הרב על חובבי-ציון בכלל ועל יל"ג וליוואנדא בפרט בשם האמונה בביאת המשיח, כי דבריהם הם דברי הגאונים שהבאתי. אם, כדברי הרב, יודעים המאמינים שדברים אלה פוגמים באמונתם, הנה מאמינים אלה הם בלי-ספק מאלה אשר הס' "אבקת רוכל" הוא בעיניהם כאורים ותומים ואשר אין שום בן-דעת חושש להם; אך המאמינים ההולכים בשיטת הגאונים הנ"ל לא יוכלו למצוא בדברים כאלה שום פגימה באמונתם. וע"ד תשובת הרב על-דבר השתדלות עזרא, שהיתה על-פי הנביאים, הנה הרב אינו מאמין במציאות ישעיה השני, והנביאים האחרונים, חגי, זכריה ומלאכי, לא זכרו אפילו ברמז שתהיה הגאולה ההיא טבעית ברצון מלכי פרס, ולמה ירבה הרב נביאות מלבו? גם ישעיה וירמיה לא יכלו להנבא על גאולה טבעית דוקא, שהרי אמרו חז"ל: ראוים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא (היא לדבריהם הביאה השניה שהיתה בימי זרובבל) כדרך שנעשה להם בימי יהושע (לבא ביד רמה, רש"י) אלא שגרם החטא (ולא הלכו אלא ברשות כורש, יכלו ישעיה וירמיה להנבא דוקא לפי גרם החטא, כי "צדיק ורשע לא קאמר", ונבואותיהם היו בשני האופנים. ולמה נחכה אנחנו דוקא לנסים, כאילו יהיה דורנו יותר מוכשר מדור זרובבל ועזרא? למה לא נאמר גם אנו כי גם לנו נתנו שני קצין: "לא זכו – בעתה, היינו על-ידי סבות היסטוריות וטבעיות, שדרושה להן עת קבועה בהשתלשלות המקרים, זכו – אחישנה" על-ידי נסים? (עי' סנהדרין צ"ח.) 7. התנחומים אשר מצאו מקום בלב כל אוהבי עמם, בראותם הדור החדש שב לעמו ע"י הרוח הלאומי המאחד אותו עם אומתו, אינם נכנסים אל לב הרב. "יגורתי, מתאונן הרב, כי המקור הזה יכזבו מימיו לאלה הרחוקים מן הספרות הישראלית האמתית בלבם (כלומר: הבלתי מאמינים) כאשר לא נאמנו מימיו וכו', ולזאת היתה עצתי לדבר אל העם בשם התורה והמצוה" (גליון 184). הרב עושה עצמו כקטן שנולד, שאינו יודע כלום ממה שהיה בנו זה עשרות שנים, שהרבה-הרבה מבני הדור החדש נתרחקו לגמרי מעל עמם, ואך על-ידי הרגש הלאומי שבו רבים מהם לפחות אל עמם, אם לא גם לדתם. מדברי הרב משמע, כי אך עם תנועת הישוב התרחקו המרוחקים מן הספרות הישראלית האמתית, ועל כן יותר טוב היה שלא תהיה מעיקרא לא התנועה ולא ההתרחקות. באופן אחר אין שחר לדבריו: "יגורתי, כי המקור הזה יכזבו מימיו" וכו', כי כלום יש בידו תרופה יותר טובה מן הרוח הלאומי לקרב את הכופרים בתורה לעמם? אם כן הוא, יואיל להודיע לנו את התרופה הזאת, ושכר הרבה יטול ורופא אומן יקרא! תרופתו "לדבר אל העם בשם התורה והמצוה" (כמו שאמר: ולזאת היתה עצתי לדבר אל העם בשם התורה והמצוה) מעוררת שחוק, הוא בא לרפא את ראובן ונותן סמי-מרפא לשמעון! כי מה יועיל להכופרים אם נדבר אל העם בשם התורה והמצוה? הרב מתאונן, כי הילדים השבים אל חיק אמם מושכים אחריהם גם את הסינר גם את האם (גליון 189), וכפי הנראה יותר היה נוח לו שילכו הבנים ההם לעזאזל ואל יגעו בהסינר. אבל הרב סתם את דבריו ולא באר לנו, אם הם מושכים את הסינר בכח וביד חזקה, או בדברים בעלמא. אם הכונה באופן הראשון, אז חטא הרב ועבר על "מדבר שקר תרחק", כי מעולם לא שמענו שיבואו בעקיפין על אחיהם החרדים להכריחם לאיזה דבר בכח. אם באופן השני – מה בכך? האם הבנים שלא שבו לעמם אינם משתדלים לחדש בינינו כתות? האינם דוברים סרה על גופי היהדות כמצות מילה וכיוצא בזה, דברים שמעולם לא לב הלאומיים החדשים לעשות? ומה הפסיד הרב, אם תחת הממרים אויבי עמם, שהיו בינינו בזמן הקודם באו לנו בדור החדש הזה על-ידי הלאומית אוהבי עמם המשתדלים לטובת עתידותיו בארץ-הקדש, ורבים מהם מכבדים גם את התורה, מפני שרוחה היא הרוח הלאומי האהוב להם? אם הרב הוא קפדן, וכל זה איננו שוה לו – הלא עליו לדעת, כי לא אב ופטרון הוא לישראל, לומר: "דין הניין לי ודין לא הניין לי" ואיני חפץ בבני-ישראל כאלה, כי כבר אמר גדול וטוב ממנו, ר' יוחנן: "לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי, אלא אפילו לא למד אלא חק אחד" (סנהדרין קי"א), ויש מקום לבעל-דין לומר, כי אלה הלאומיים החדשים, הלומדים ומלמדים "חק אחד", ישוב ארץ-ישראל, ששקולה ככל המצות, הרי הם בנים טובים לעמם. הרב לא יבין, מה מטרת אלה, אשר התורה והמצוה לא יקחו לבם, בהטיפם גם הם לחבת-ציון, ומה אנשים כאלה מבקשים בישוב ארץ-הקדש (גליון 185); ואני לא אבין, למה ידאג הרב לזאת? מה לו ולהחפשים ההם ולסכלותם? רב לנו, כי הוא מעשה הנראה לעינים, שיש אנשים הרחוקים מן התורה והמצות, ובכל זאת חפצים הם בישוב ארץ-הקדש. אם הרב אינו מבין זאת יוכל להנחם בהמאמר הידוע: אין חקר לרוח האדם, ובהמשל ההמוני: אסור להרהר אחרי איש ישראל. אני חושב, כי הנני מבין את הדבר הזה. הם חפצים בשבת ישראל על אדמת אבותיו תחת ממשלת תוגרמה, כי בארץ ביהם, למשל, שהיא תחת ממשלת אוסטריה, יותר טוב להטשיכים מאשר להצוענים שם; הם אומרים, כי שבת ישראל כשבת אחים יחדיו על ארץ אבותיו יועיל הרבה לרוח הלאום. אם הם טועים בזה – אתם תלין משוגתם והרב וכסאו נקי. לא למותר אחשוב להזכיר את דברי המנוח כרמיה, אשר לא שאף לקיום המצות התלויות בארץ ואף-על-פי-כן התלהב מענין הישוב ויאמר: "ואם תתרחב באמת עבודת-האדמה בארץ אשר בחר בה ה' לתתה לעמו, ורבו אחינו לבוא אליה מכל ארצות פזוריהם והתישבו בה, אז נראה בעינינו ירושלים חדשה, בראשונה תהיה אך מקדש מעט לישראל, אך יושביה לא ילכו ביום הששי לבכות על האבנים, שארית החומה אשר נהרסה, כי אם ישאו עיניהם אל היושבי בשמים ולבבם יהיה מלא תקוה כי קרובה ישועת ישראל לבוא" (לוח:אחיאסף" תרנ"ה, צד 276). הרב שב על שאלתו הגדולה בעיניו, מה יהיה אם חלילה יבוא יום וגם תקות חובבי-ציון בדרך הטבע תאבד, הלא יבולע לעם באין אמונה ותקוה? באמת לא היה לי צורך גם בתשובתי הראשונה לענות על השאלה הזו, אחרי שלפי שאמרתי שם לא עלתה על דעת יל"ג וליוואנדא לעקור את האמונה בתשועת ה'. ובאמת דברי לא חדשים המה, ובתמונת הלצה אחת בשם נפוליון הראשון או פרידריך הגדול כבר נפוצו בין ההמון למדי, ואם באמת אין באמונת ישראל כח לעמוד בפני איזו הלצה קלה – אז אבדנו לגמרי, וכל מליצותיו הרב ותלונותיו לא יועילו לנו. אך השיבותי על דברי הרב ההם, כדי להראות עד כמה קושיותיו אינן מוכיחות כלום. על כן רואה אני גם עתה לנכון להגיד לרב, כי כל שאלותיו על ארבע תשובותי אין להן יסוד, אך קודם-כל עלי להזכיר כי תשובותי היו בנוגע לבלתי מאמינים, כי המאמינים, לפי הבטחת הרב במאמרו, לא יתיאשו לעולם, אם גם בעצמו הביא דברי בעל "מאור עינים" שלא היה בטוח בזה. על זה עניתי: א) כי החפץ להלחם עם איזה רעיון הגיוני לא יוכל לבוא עליו בטענות צדדיות, ואם יבוא איש להכחיש במציאות הגיהנם, אז לא די הוא להשיב לו: אם כן הותרה הרצועה ויכול אני לעשות מה שלבי חפץ, כי אם אמנם אין אנו חפצים בהתרת הרצועה ובעולם של הפקר, אך זה לבד אינו מוכיח עוד מציאות גיהנם ודרושים לזה ראיות בדרך ישר ולא קושיות שאין להן סוף. גם אלה החפצים לעורר את רעיון הישוב על-ידי פעוולת ומעשים, מפני שהם מוצאים את הדרך הזו לישרה ומובילה אל המטרה, אין להם עסק עם קושיות צדדיות, שאין בכחן להוכיח את אמתיות הענין שאנו דנים עליו. תשובתי זו, שקצרתי בה, לא הבין הרב, ועל כן לא השיב עליה, ועל כן אין גם לי לדון בה עד בוא תשובתו על דברי אלה. בתשובתי השנית עניתי, כי בכל דור היו בין טובי עמנו מחשבי קצין ולא דאגו לשאלה כזאת, על זה ענה הרב כי חז"ל אמרו, תיפח רוחן של מחשבי קיצין ובעל מאור עינים קצף עליהם. אבל דברי במקומם עומדים. חז"ל אמרו תיפח רוחן, בעל מאור עינים קצף, ומחשבי קצין עשו את שלהם. גם הרמב"ם באגרתו לתימן מחשב את הקץ סביב לשנת ד' תתקע"ו, ועוד בימינו אלה לא נמנע הגאון מלבים ז"ל מלחשוב את הקץ. הסבה פשוטה. כמו שאין רע בלי טוב, כך אין טוב בלא רע, ואם נפחד תמיד שמא תצא מפעולתנו איזו רעה – לא נוכל לעולם לעשות דבר טוב. מחשבי הקצין ראו צורך בזמנם לעשות מה שעשו, ועל כן לא דאגו שמא יצא על-ידי זה גם איזה רע. אם הם עשו כך, קל-וחומר בן בנו של קל-וחומר, שאינו ראוי לחובבי-ציון לחדול מהטיף לפעולה, שהרי חובבי-ציון אינם קובעים זמן, והם אומרים שהעבודה היא למאות שנים, ועל כן אין זמן שיוכלו המתיאשים לומר: בטלה תקותנו. על תשובתי השלישית, שכל פקודה היא זמנית, ענה הרב, כי גם גזרות קיסרי ביצאנץ היו פקודות זמניות ובכל זה נתשו את ישראל גם כן אך לזמן, ואם נשארו נתושים עד היום הזה אין זה אלא בחסד אבותינו, שהיו תמימי-דעים עם הרב ויחכו רק לנסים ולא עשו בעצמם כלום. על תשובתי מן הרגל החתוכה, משיב הרב, כי בלי נסים ונפלאות גם ארץ-הקדש היא לנו רגל חתוכה, ואם כן רגל של קויטשוק טובה יותר, כי היא יותר חזקה ומוכשרת למטרתה. לא ארבה להתוכח עם הרב בזה, אחרי שיש לו תנא דמסייעא, הברון הירש. אבל עוד הפעם אזכיר לו כי הדברים האלה נאמרו כלפי הבלתי מאמינים, והם ישיבו לו, כי דברי-הימים בזמן שיבת הגולה מבבל הוכיחו, כי רגל חתוכה זו יש לה סגולה מיוחדת, שהיא מתאחדת היטב עם הגוף גם אחרי שנחתכה. הרב, הרואה את העולם כלו אך בד' אמות של הלכה, אומר, שצריך להפיץ את רעיון הישוב אך בשם התורה והמצוה, וביחוד המצוות התלויות בארץ (גליון 191–189). אין לכחד, כי יש בנו מפלגה גדולה, אשר הפצת הרעיון בשם התורה והמצוה תמצא ביניהם מקשיבים. כאשר כתבתי גם בתשובתי הראשונה להרב, ולתכלית זו נדפס הספר "שיבת ציון", אבל באמרו כי רק מצד זה נחוץ להפיץ את הרעיון, רואה אני שאין כוונתו אלא להמית את הרגש החי הנראה בין איזו חובבי-ציון, רגש חי לוקח לבבות, ומשתדל לתת להישוב חבה מלאכותית, חבת אנשים מלומדה. כמדומה לי, שאם נאמר להפיץ את רעיון הישוב אך בדרכים אלה, אז נקבל תודות מכל מתנגדי הישוב, מקאל עמיל פראנצאז, עד הכרום "אמתי", המשנה דבריו והשקפותיו לפי המקום שבו הוא מדפיס מאמריו. אבותינו היו יותר מחבבי מצוות ממנו, ומה עשו במשך מאות שנים לטובת הישוב המעשי? יפלא. הנה הבעש"ט אמר, כי ראוי לאדם לאהוב את אשתו כמו שהוא אוהב את תפיליו. אף-על-פי שלא הייתי מעודי ממעריצי הבעש"ט, בכל זאת אשער, כי הוא לפי התלהבותו וחסידותו די היה לו לאהוב את אשתו כתפיליו, ולא עוד, אלא שאהבתו לתפליו היתה גבוהה מכל אהבה שבעולם, ובאמרו כדברים האלה, הרים את מעלת אהבת האשה למדרגה היותר גבוהה. אבל מה יאמרו אנשים פשוטים, יהיו גם מאמינים, על מין אהבה מתה כזו? הימצאו על פיה נועם חיי המשפחה, אם תכריחם אהבה כזו לעמול בשביל האשה ולפרנס אותה? אפשר שגם הרב אוהב מצוות במדרגה גבוהה מאד, כמו הבעש"ט את תפיליו, והאהבה הזו דיה לו למלא את לבו חבת ציון, אבל אנשים פשוטים מעולם המעשה, אפילו מאמינים גמורים, לא יניעו בשביל זה אצבע, כמו שלא הניעו בזה אצבע הרבה גדולים וטובים מהם במאות שנים שעברו. אך עוד יותר תמוהים דברי הרב, בדרשו להפיץ את הרעיון בשם קיום המצוות התלויות בארץ, אם במשך מאות שנים נסעו יחידים שונים לארץ-הקדש בשביל מצות ישוב הארץ בכלל, הנה כמדומה לי שלא אחד נסע לעבוד את האדמה ולקיים את המצוות התלויות בארץ, וגם אלה שישבו שם לא עלתה על לבם לעשות כן. הסבה פשוטה. מעולם לא ראינו שיבנה אדם בית בכוונה כדי לקיים מצות מעקה, וגם על הבעש"ט, שהחליף פרתו בחמור כדי לקיים מצות "המחליף פרה בחמור", לא שמענו שבנה בית בשביל מצות מעקה. כבר פסק ההמון, שאם אין אתרוג – אין מברכין עליו, וסבה זו דיה שלא יתעורר שום איש להישוב מטעם זה. בכלל, אם נעמוד את הישוב רק על המצוה לא נרחיק ללכת. כל המצוות שרוב העם מקיים, הוא מקיים אותן לא בשביל אהבה יתירה, רק בשביל המסורת וקבלת אבות, או במלות יותר ברורות: כך נתחנך וכך הוא עושה. ובהיות שאין לנו מסורת וקבלת אבות או חנוך מעשי לקיים מצות ישוב הארץ בפועל – קשה לחבב את הישוב על-ידי המצוה העיונית לבד. גם אלה הנזירים, העוסקים במצוות כדי לברוא מלאכים, גם הם משתמטים לפעמים ממצוות שאינן חובת הגוף ושהזמן גרמא, אם הפסד ממון או עבודה רבה בצדן. למצוות כאלה יש להם תואנות שונות: העוסק בתורה עוסק במצוה ופטור מן המצוה; העוסק בגמילות-חסדים ובצרכי-הצבור, המפרנס בניו ובנותיו הקטנים – עוסק במצוה ופטור מן המצוה. הוא אשר דברתי, כי הרב רוצה להמית את הרעיון ולתת לו פנים של מצות אנשים מלומדה. עם זה רואה אני, כי ההשתתפות בישוב הארץ מצד אלה הנזירים שאינם מן הישוב, אשר צרכי העולם החמרי כאין הוא בעיניהם, אלה המשובחים בפי הרב מפני שחרפה בעיניהם לומר לרעם "טול ואכול", ואומרים לו "טול וברוך" 8ובתמימות "יפלא בעיניהם למה הבטיחה התורה יעודים גשמיים" בעולם-הזה ולא תכתקי דפיזא ונהרי אפרסמון לעולם-הבא – לא תביא להישוב ברכה יתירה. אנשים כאלה טובים אך להגין על הדור בצדקתם וחסידותם, אבל כי יצליחו לדברים של מעשה ובנין – אדמה כי גם הרב בסתר לבבו יסכים, כי פחות ממה שהעולם נברא בשבילם נבראו הם בשביל העולם המעשי. מלבד כל אלה נוכל לומר כדבר ברור, כי בהעמידנו את הישוב אך על המצוה, הננו מניחים אותו לגמרי על קרן הצבי. ידענו את דרך הפלפלנים אחת מאיזה בר-סמכא לעמנו דיה היא להם לבטל בה כעפרא דארעא כל דבר שאינם רוצים בו, אם גם נביא להם המון ראיות מן והתלמוד והשכל על טובו והכרחותו. אנחנו נקיפם בשאלות תמוהות, נגבב עליהם מאמרי חז"ל שונים, והם בלב שקט יענו לנו בדברי איזו אגדה נשכחה או פראזא של איזה מחבר מפורסם ודי להם להיות שמחים בנצחונם כי "אתא חמרא ובטש לשרגא". אנשים כאלה, אם נביא להם כל הדברים שנאמרו בספרותנו התלמודית והרבנית על דבר גודל מעלת הישוב, אז, אם לא ירצו גם ברגש לבם 9בענין הישוב, ישיבו לנו:"רבינו חיים היה אומר, דעכשיו אינו מצוה לדור בא"י, כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם" (תוס' כתובות ק"י: ד"ה הוא). אם כן יבטלו כל הטענות, ואין לנו לא ירושלים ולא יער הלבנון! אנחנו עוד נתאמץ בדעתנו ונביא מדברי הרי"ט בתשובתו סי' כ"ח ובחידושיו לכתובות (עי' פתחי תשובה אה"ע ע"ה ס"ק ו') כי תלמיד טועה כתב את הדברים האלה בתוספות, ונביא לו לראיה את דברי המרדכי בסוף כתובות, שהביא דברי רבינו חיים בפנים אחרות לגמרי, הלא אלה דבריו: "הוא אומר לעלות כו' כתב רבינו חיים כהן בתשובה דהני מילי בימיהם שהיה שלום ואם כן לא אמר רבינו חיים שאין עתה מצוה לדור בארץ-ישראל ולא זכר כלל את המצוות התלויות בארץ; אבל החמור בחפצו לבטש לשרגא יראה לנו את דברי פסקי תוספות (כתובות סי' שפ"ח), שדעת ר' חיים שאין עתה מצוה לדור בארץ-ישראל. יצא נא הרב וילחם עם העם הזה! הרב השמיע לנו דבר חדש, כי בכל זמן שאיזו מצוה נתגברה ביותר בין העם, והחכמים חששו שמא על ידי התגברות המצוה הזו יחלש כח מצוות אחרות, השתדלו החכמים למעט דמות המצוה הזו, להראות כי לא היא עיקר היהדות, והביא לזה ראיה מן הקרבנות שהתנגדו להם הנביאים, מלמודי הקבלה, מלמוד התנ"ך, שהתנגדו להם הרבנים שיסד כארבעים שנה לפני זה הגאון אור ישראל זצ"ל ושלא נחה בהם דעת חבריו, ועל כן עתה, "כי קמה מפלגה אשר לקחה לה את רעיון הישוב למונופולין (המפלגה הזאת בשום אופן אינה רוצה במונופולין, שהרי היא קוראה בכח לכל פנות העם להשתתף בזה, ואדרבה הרב בחפצו לבנות את הרעיון אך על יסוד קיום המצוות הוא לוקח מונופולין למפלגתו, להרחיק מן העבודה הזאת לא לבד את הבלתי מאמינים, כי גם את המאמינים הרבים שאינם להוטים אחרי מצוות לחפש אחריהן, רק אם תזדמן איזו מצוה לידם לא יעברו עליה) אין פלא אם רבים מקרבנו נעו ויעמדו מרחוק וכו', פן יבולע עי"ז ליתר המצוות". אך כל דברי הרב בזה קלוטים מן האויר. באמת לא מצינו בתורה צווי על קרבנות יחידים, כעולה ושלמים, שיהא חייב אדם להקריבם כמו שהוא חייב להקריב פסח במועדו או חטאת ואשם על שגגתו. התורה אמרה: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה" (ויקרא א' ב), היינו לכשירצה, שאמרה אחרי כן "לרצונו", גם באסרה שחוטי חוץ במדבר אמרה: "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז" וגו' (שם י"ז ג), אבל אם לא שחט כלל אין עליו שום חובת קרבן, ואמרה עוד: "וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא" (דברים כ"ג כג), אם כן מצות הקרבת קרבנות יחידים (מלבד חטאת ואשם) הרי היא כמצות יפת-תואר וגירושי אשה, כלומר נחשבות במנין תרי"ג מצות, אף-על-פי שאינן חובות הגוף, וכל המצוה היא רק על דבר התמונה, כלומר מי שירצה להקריב עולה ושלמים, מי שירצה לקחת יפת-תאר או לגרש את אשתו – צריך הוא לעשות מעשהו כך וכך, אבל הענין עצמו הוא רשות. על כן מה יפלא, אם בראות הנביאים, כי רשעים גמורים אשר "ידיהם דמים מלאו" (ישעיה א' טו), אלה אשר "גנוב ורצוח ונאוף והשבע לשקר " וגו' היו מנת ידיהם, נואלו לחשוב כי בהקריבם עולות וזבחים מעשירים ה', - הגידו להם כי אין לה חפץ בעולות וזבחים, כמו שאין לו חפץ בגירושי אישה! למודי הקבלה בעצם נחשבו תמיד ללמודי סודות וחכמה נסתרה, ומתחלתם לא נועדו לכל הבא ורוצה ליטול את השם, רק למי שמלא כרסו בש"ס ופוסקים, ועל כן בראות החכמים כי באו זרים בהיכל חכמתם ויחללוהו, עוד יותר, בראותם את הרעה שהביאו לישראל שבתי-צבי ותלמידיו על ידי הקבלה, הרבו להזהיר שלא יקרב לה מי שאינו ראוי לזה. אם כן אין כאן לא מצוה ולא המעטת דמותה. למודי התנ"ך התגברו (כלומר קבלו איזו התפשטות) בימי המאספים, אך הלא הלמודים האלה נרחקו זמן רב קודם להם, ועוד הגר"א מווילנא ז"ל קודם המאספים הזהיר על למוד התנ"ך. שמע מינה שהיה רפוי, ולמה יאמר הרב דברים שלא היו מעולם, כי בשביל שקמו אנשים אשר לקחו את למוד התנ"ך, שפת עבר ודקדוקה להם למונופולין (מלה חביבה, כנראה, אצל הרב!) על כן התנגדו לו זקני האומה, בעת שהלמוד אבד ערכו בעיניהם קודם לזה? למודי המוסר היו נחשבים מעולם בעיני הפלפלנים ללמוד המוני, אשר חלק ה' לבעלי-המלאכה והפחותים שבעם, על כן לא יפלא כלל, אם הרבנים שבתקופה הקודמת בראותם כי החל אחד הגאונים באיזו ענינים דמות הפלפול, קראו אחריו מלא; כי מלבד הכלל של החתם-סופר: "החדש אסור מן התורה בכל מקום", כלל חביב מאד בעיני הרבנים, נבהלו לראות, כי "שפחה תירש גבירתה". כמדומה לי, שיצאתי ידי חובתי בתשובתי זאת. אפשר שאיזו ענינים לא נתבררו עוד כל צרכם, אבל בלי ספק עוד יבואו רבנים להכחיד את רגש הלאומית בקולי-קולות ומליצות מסולסלות, ואז נראה את אשר לפנינו, ועוד חזון למועד. יוסף (כך נקרא שמו בישראל) חוואלסון נולד בשנת 1819 בוילנה. אביו היה למדן גדול, וכל היום ישב בבית־המדרש על ועל העבודה. אמו חוואלס (מזה שם משפחתו חוואלסון) היתה מטליאה שקים ובמשכורתה הדלה פרנסה בצמצום גדול את אישה ואת ארבעת ילדיהם הקטנים, ויוסף הוא הבכור. כל היום היה יוסף יושב ולומד בחדר, ומתחלת הערב עד חצות לילה היה אביו משנן לו את לקחו בביתו. עוד בילדותו כבר נכרו בו כשרונותיו המצוינים, ויהודי־וילנה המפרשים. אבל ימי אביו כבר חוצצו. ארבע שנים חלה את מחלת השחפת וימת. אז שלחה אותו אמו האלמנה אל ישיבת הגאון המפורסם ר' ישראל גינזבורג, שנודע ברבים בשם "ר' ישראל הזארצי". ר' ישראל זה היה מחותנו של אחי הגר"א ונתפרסם בין הלומדים בתור אחד מעמודי התורה והיראה. חוואלסון היה צעיר־התלמידים בישיבה, שלמדו בה רק בחורים ואברכים. לאחר שהרגיש ר' ישראל בחואלסון כי ברכה בו, הבדיל אותו מיתר תלמידיו ויחברהו אל בנו העילוי ולמד את שניהם יחד במעונו. באותה עת כבר עזר חוואלסאן למורו הגדול לעבד עם הרבה תקונים והוספות את הספר "חיי־אדם" לר' אברהם דאנציג, אשר הוציא אותו ר' ישראל גינזבורג מחדש עם הקדמה שלו בשנת 1836. אבל חוואלסון לא הסתפק בלמודי הישיבה בלבד, ובעת שהיו הכל ישנים, היה הוגה בתחלה "בספר העיקרים" ואחרי כן ב"מורה נבוכים", שהשיג אותם בעיר. כשהיו לו שתי פרוטות בכיסו, היה קונה לו נר של חלב וקורא לאורו כל הלילה בספרי ימי־הבינים הנזכרים. לפנות בוקר היה חוזר אל התלמוד והפוסקים. ר' ישראל היה מוצא אותו תמיד כשהוא יושב לפני הגמרא, ולא עלה על דעתו, כי תלמידו החביב גזל שנה מעיניו כל הלילה והגה בספרים מסוכנים, לפי דעתו, לבני־הנעורים. במלאת לחוואלסון שמונה־עשרה שנה, נתעוררה בו תשוקה חזקה להשכלה כללית. כפי שמספרים זקני וילנה התרועע אז לחוואלסון עלם צעיר מתלמידי הישיבה של ר' ישראל הזארצי, שנתפרסם בהמשך הזמן לאחד מגדולי הסופרים העברים, זה קלמן שולמאן, והוא הוא שהשפיע עליו להאציל מעתותיו גם ללמודי־חול. חוואלסון בקש ומצא לו צעיר אחד, אשר הראה לו בפעם הראשונה את האותיות הרומיות. מחוסר כסף לקנות בו ספרים, התחיל מתרגל בקריאה מדי לכתו ברחוב מעל השלטים הפולאנים שעל גב החנויות. לבסוף הביא המקרה לידו ספר־מקרא גרמאני, שחובר לצורך הפצת הלשון הגרמאנית בפולין; אבל קשה היה לו להבין את הכתוב בו. כך עמל ויגע עד שהשיג ביבליאה לותרית ועל ידה נתחוורו לו איזו מלים ומבטאים גרמאניים. כעבור עת קצרה כבר ידע להשתמש במלון גרמאני. אז החליט בנפשו לרכוש לו באופן זה גם את ידיעת הלשונות הצרפתית והרוסית. כמובן עשה את הדבר בחשאי וסמוי מעין־אדם. בינתים מצאה אמו שידוך בשבילו ותחזק עליו דבריה להחיש את נשואיו. אבל חוואלסון לא הרגיש בלבו שום נטיה אל העלמה, אשר בחרה בה אמו להיות לו לאשה, ועוד יותר מזה בחלה נפשו בחברת אביה, שהיה אדם גס והדיוט. עקשנותו של חוואלסון גרמה לאמו צער הרבה, והיא החליטה להתאונן עליו לפני מורו ורבו ר' ישראל גינזבורג. היא הלכה ותבא לר' ישראל ותספר לו, כי הוכיח ה' לבנה שדוך הגון עם נדה, והוא אין את נפשו אל הדבר. "יוספ'קה שלי – כך התאוננה מרה – כבר היה, בלי עין הרעה, לבחור כהלכה, ועדיין אינו רוצה לקחת לו אשה.. ר' ישראל נתן צדק להאם והוכיח בדברים נמרצים את חוואלסון על פניו בגלל שהוא ממרה את פי אמו, האלמנה הזקנה, ואינו ממלא את רצונה, באמרו, כי "בן שמונה־עשרה לחופה" הוא דין ככל יתר הדינים, שאסור ליהודי אדוק לעבור עליהם. דברי מוסרו של ראש הישיבה קלעו אל המטרה, ולא ארכו הימים וחוואלסון בא בברית הנשואין עם הנערה אשר בחרה אמו בשבילו. אחרי חתונתו בא חוואלסון להיות סמוך אל שולחן חותנו במיחיילישוק, עיירה קטנה הקרובה לוילנה. משנה ראשונה ואילך התחיל חוואלסון מרגיש את עצמו בבית חותנו מאד לא יפה, וכך היה בוודאי הולך ומתנון בסביבה המחנקת הזאת אלמלא – התנ"ך. לאסונו, או, כמו שהיה חוואלסון אומר תמיד: לאשרו, תפשו אותו קנאי־העיירה יום אחד אחר התפלה כשהוא יושב ומעיין בתנ"ך. תיכף הוציאו עליו את הקול, כי אפיקורס מסוכן הוא וכל הצעירים נצטוו לבלתי בוא אתו במגע ומשא ולבלי דבר אליו מטוב ועד רע. כמנודה נשאר בודד וגלמוד. עם כל יום גדל בו חשקו לדעת, לאור. הוא התחנן אל חותנו ואל חמותו, כי ישחררו אותו מכבלי־האשות. אבל אשתו הצעירה לא חפצה בשום אופן להפרד מעליו. כך עברו עליו ירחים אחדים בבדידות ובמלחמה פנימית חזקה מאד. ביום אחד בא לוילנה והתחיל משתדל לפני הרשות בדבר תעודת־מסע. לאחר שקבל לבסוף ברוב עמל את התעודה הדרושה והודיע את חותנו, כי נפל פחד על אשתו פן יעזוב אותה, חלילה, עגונה, ותקח מאתו גט־פטורין. הגט הזה קרע את החוט האחרון, אשר קשר את חוואלסון אל הגיטה החשכה… עברה עת מועטת וחוואלסון יצא לדרך. הוא הלך רגלי מוילנה לריגה – מהלך מאתים וחמשים וירסטה! שם נכנס אל הד"ר לילינטאל, שמלא אחרי־כן תפקיד חשוב בתולדות השכלת יהודי־רוסיה, ויספר לו את מטרת בואו ויבקש ממנו עצה לאן לפנות. לילינטאל נתן לחוואלסון מכתב־המלצה אל רב עדת־היהודים בברסלוי, ד"ר אברהם גיגר, אחד מגדולי המלומדים היחודים של אותו זמן. עם תרמילו על שכמו ומקל־הנודדים בידו חזר חוואלסון ויצא לדרך. בלכתו נפגש עם אנשים נדיבי־לב, אשר האכילוהו מלחמם, היו ביניהם גם כאלה שנתנו לו נדבות־כסף. בלילות היה לן בבתי־המלון כשהוא ישן על הארץ וחבילת־קש למראשותיו. תשוקתו לבוא לארץ מלאה חכמה ודעת גברה עליו כל־כך, עד כי דכאה בו כל חשש של סכנה. פעם אחת בעברו דרך יער־בציר הדביקהו איש רוכב על סוס, אשר נכנס אתו בשיחה וישאלהו מפני מה אין הוא מתירא ללכת יחידי במקום כזה. על שאלתו זאת ענה חוואלסון את האיש לתומו: "ליראה מה זה עושה?". דרכו הלך ונמשך בלי סוף, צרותיו רבו מיום ליום, ואף־על־פי־כן לא חזר מדעתו, וגם רגע לא רפתה בו החלטתו לשנות את אורח־חייו ולהפסיק לגמרי את יחוסיו למולדתו. בצאתו לטייל בברוינסברג, אשר בקרבת קניגסברג, עם צעיר אחד ממכיריו מחוץ לעיר, לא חפץ ללכת אתו בדרך העולה אל הגבול באמרו ברוב תוקף: "לא, אחור לא אשוב!" כך בא לאט, לאט לברסלוי. גם בברסלוי סבל חוואלסון צרות הרבה. הוא דבר גרמאנית נלעגת, ולפיכך לא יכול להשיג הוראה לשעות. בעמל רב מצא לו תלמידים אחדים מבני־העניים, אשר בשכר למודו נתנו לו ארוחה בית איש יומו. בימים שלא היתה לו ארוחה מוכנת, היה קונה ככר־לחם קטנה מפתבג־הצבא, ומחלק אותה לשתים. בשעה האחת־עשרה היה אוכל את המחצית האחת לארוחת־הבקר ובשעה הרביעית היה אוכל את המחצית השניה לארוחת־הצהרים. ובאותה עת היה עוסק בלמודו מתוך התמדה מרובה. יש אשר לא נתן שנה לעיניו ללילות שלמים; כשהרגיש עצמו עיף, נמנם קצת כשהוא יושב לבוש בבגדיו וחזר תיכף לספריו. במשך ימים אחדים למד לדעת על בוריה את האתימולוגיה הרומית, ומאז ידע לתרגם מן הלשון הגרמאנית אל הרומאית. אבל הוא לא יכול לכתוב, והסטודנטים היו מתפלאים ומיגעים את מוחם מבלתי יכולת להבין, כיצד אפשר הדבר, כי אדם היודע שפת רומי, יכיר צורת אות. נמצאו אנשים טובי־לב, שנתנו לו במתנה בגד ישן, אבל מנעלים לא היו לו. במאוחר היה מספר, כי כשם שאי אפשר לתפוש כוכבי־שמים, כך לא יכול אז להשיג מנעלים. כעבור איזה זמן ולשונו הגרמאנית נעשתה מתוקנת יותר, הוטב מצבו קצת. אבל קודם לכך רבו צרות נפשו מאד. כמה שתמך בו גיגר, לא יכל בכל זה להקל עליו את מצבו. כי הרבה גיגר לקרב אליו את חוואלסון – על זה מעידים הדברים המובאים לקמן, שחתם בהם חוואלסון בשנת 1856 את הקדמתו לספרו הראשון: "באחרונה אני רואה חובה לעצמי להביע את תודתי לאדם אחד, אשר אל ספרי זה, ראוי הוא בכל זה ל"ישר־כח" גדול מצדי – הלא הוא הרב המפורסם ד"ר גיגר בברסלוי. עני בכל באתי לפני שנים הרבה לגרמאניה, ארץ שלא שמעתי את שפתה ושלא ידעתי בה איש. אפשר שהייתי הולך ומגיע בה לידי התנוונות רוחנית וגופנית. אבל האיש הנדיב הזה דאג דאגת־אב למצבי הרוחני והחמרי, ורק לו אני צריך להודות אם הגעתי בסולם־המדע המדרגה, שאני עומד עליה היום". בשנה הרביעית לאחר בוא חוואלסון לברסלוי הכשיר את עצמו כל־כך בלמודים, עד כי כבר יכול לבקר חשק מיוחד היה לו למדעי ועל שני מקצעות־המדע הללו התנפל בכל להבת אש נשמתו הצעירה צמאת־ההשכלה. ובחוואלסון נגלה כשרון מיוחד להאיר את ההשפעות התרבותיות ההדדיות של העמים השמיים הקדמונים – מקצוע מדעי, שלא נחקר עדיין עד הזמן ההוא. ביחוד התעניין בחקירת מהותם של הסאביים הנזכרים בספר הקוראן ושמדובר בהם ב"מורה־נבוכים" להרמב"ם. כשהוסיף להתעמק בדבר מצא, כי מסקנותיהם של ההיסטוריונים הקודמים בענין זה, שיש לו, לפי דעתו, ערך היסטורי גדול מאד, אינן מבוססות כל צרכן והנן רחוקות מן האמת. הוא ידע, כי בהביבליאותיקה הקיסרית שבווינה נמצאים כתבי־יד בלשון הערבית, שעל ידם אפשר יהיה לגלות את האמת בנוגע להגזע המעניין הזה. מבלי חשוב הרבה ושים לב אל היחס הקשה של הממשלה האוסטריית אל יהודי־הנכר, נסע בשנת 1847 כמעט בלי פרוטה בכיס לווינה. הפוליציה הווינאית נתנה לו את רשיונה לגור במטרפולין לא יותר משבוע. אבל לאשרו הביא אתו מכתב־המלצה מאת הפרופיסורים של האוניברסיטה הברסלויאית אל מי שהיה מלאך אוסטריה אף הוא במדעי־הקדם, קבל את המלומד הצעיר בסבר פנים יפות, השתדל והשיג עבורו את זכות־הישיבה בווינה, גם המציא לו האפשרות לעיין בכתבי־היד הערביאים העתיקים, שמצא בהם צורך לעבודתו. הוא שב לברסלוי עם אוצר של ידיעות חדשות וחמר הרבה, שלא נודע עד כה ברבים. בהעמיקו חקר בחמר זה נוכח יותר ויותר בצדקת דעותיו. אחרי־כן עסק חוואלסון שתי שנים (1848–9) בכתיבת הדיסרטאציה שלו, שרחבה ונסבה אצלו לשני כרכים גדולים. בשתי השנים האלה, שעברו עליו בעבודה מתמדת שאינה פוסקת, נשא וסבל הרבה. הוא גר בפנה קטנה במעון אשה אלמנה בכפיפה אחת עם אנשים גסים מפליטי חברת מין האדם, שהיו שבים הביתה שותי־שכור וצועקים ומריעים ומרבים שאון כל הלילה ומפריעים את מנוחת שכניהם. בראשית שנת 1850 שלח חוואלסון את הדיסרטאציה שלו אל האוניברסיטה שבליפסיאה, שמסרה אותה להאורינטאליסטן המפורסם פרופיסור פליישר. פליישר נרעש מאד בעמדו על הארודיציה המדעית של חוואלסון והרבה לדבר עם ידידיו הפרופיסורים על־דבר הספר המצוין של הצעיר הבלתי־ידוע. כשבא חוואלסון לליפסיאה, שחררו אותו שם מן המבחן. ספרו היה התשובה היותר האפשריות. פליישר אמר עליו קבל־עם: "ההתחלה שלך משמשת סוף לאחרים". בימים האחרונים לשבת חוואלסון בברסלוי, התודע שם למשפחה יהודית אינטליגנטית – כהן. כהן זה, אדם בעל כשרונות מצוינים, היה בנעוריו למדן גדול וירא־שמים. יראתו הגיעה לידי כך, שהיה מבלה את יום השבת כולו בביתו מבלי צאת החוצה, כדי שלא יראה בקלקלתם של החנונים היהודים היושבים בחנויותיהם. אולם זה לא הפריע אותו מרכוש לו על־ידי שקידה מרובה את ידיעת כל הלשונות האירופיות. אחרי חתונתו נעשה קולקטור עוסק במכירת שטרות־הגרלה. והנה קרה המקרה, כי אחד מלקוחותיו, גראף גרמאני, שהיה דיפלומאט, נכנס אתו בשיחה והתפלא מאד לראות, כי יהודי פשוט כזה יודע לשונות כל־כך הרבה. הגראף הרבה אתו דברים והוכיח לו, כי אם ישתמש בכשרונותיו ללמוד לדעת על בורין גם את השפות האזיות, אז לא יבצר ממנו להגיע לגרם המעלות אפילו בהיותו יהודי. הקולקטור עשה כעצתו ובמשך עת קצרה בערך רכש לו ידיעה גדולה בלשונות חינה ויאפאן וגם בדיאלקטים בהיותו עסוק בלמוד השפות האלה הזניח את עסקי־פרנסתו ובא עד ככר לחם. אז נכנס אל הגראף ויספר לו, כי כבר יודע הוא לשונות אלו ואחרות, אבל בינתים נסתתם מקור פרנסתו. לא עבר חדש ימים ועל־פי המלצתו של הגראף נתקבל הקולקטור לשעבר למשרת מתורגמן רשמי באחת המלאכויות שבגרמאניה. אחרי עבדו שנים אחדות בלשכת־המלאכות הראה כהן כשרון גדול במקצע הדיפלומאטיה, ואז נמנה למזכיר בקונסוליות גרמאנית במזרח הרחוק. במשך העת הזאת התחוללה מהפכה נמרצת בארחות־חייו. הוא נשאר אמנם יהודי, אבל פרק מעליו את משא הטראדיציות הישראליות הקדומות: הוא שלח את אשתו הראשונה ויקח לו אשה שניה ממשפחת אסימילאטורים קיצונים. אשתו זו ילדה לו שני בנים ובת אחת. כדי שיוכל לתת לילדיו חנוך הגון, יצא בדימוס וישב מן המזרח הרחוק לברסלוי, ושם קבל כהונה בבית־דין העליון בתור מתרגם מושבע. בני כהן למדו בגימנאסיה ואחר־כך באוניברסיטה. שם התודעו אל חוואלסון, ומאז נעשה יוצא ונכנס בביתם. כהן הזקן, שעוד לא שכח תלמודו, היה מתפלפל לפרקים עם חוואלסון בדברי־תורה ויש שהיה מראה לו את צרורות הקונטרסים, שהיה רושם בהם בימי־נעוריו את חדושיו בגפ"ת ובשאלות ותשובות רבניות. לאחר התודעותו הראשונה אל בתו של כהן, שהיתה עלמה יפה ומשכלת, התאהב בה חוואלסון, והיא השיבה אהבה אל חיקו, וסמוך לגמר חוק למודיו באוניברסיטה כבר נחשב בבית־כהן למיועד להיות חתנם. בעת אחת קבלו יחד חוואלסון ושני בני כהן את הדיפלומים שלהם בתור דרי"ם. בנו הבכור של כהן נמנה כעבור שנים אחדות לפרופיסר לתורת הבוטאניק באוניברסיטה הברסלויאית, ובנו הצעיר עשה לו שם גדול בעולם המדע לחוואלסון לא נשקפה כל תקוה לכונן לו מעמד נאה לו בחוץ־לארץ, ולפיכך החליט לשוב לרוסיה. על־פי מכתב־המלצה מאת המלומד הגרמאני הגדול אלכסנדר פון הומבולדט אל מלאך רוסיה בברלין, הנסיך חוואלסון תעודת־מסע לבוא לרוסיה. ביום השביעי לספטמבר 1850 בא חוואלסון לפטרבורג והביא אתו מכתבים מגדולי המלומדים אל הפרופיסורים של האקאדמיה המדעית. ידיעותיו המופלאות של חוואלסון עשו על האקאדימאיים הפטרבורגיים רושם כביר. הם הציגו אותו לפני מי שהיה אז אבראם סרגייוביטש נורוב. באותו זמן היה הועד לבקורת ספרי־הלמוד לעברים עסוק בשימת־עין על ספרי עסקן־ההשכלה המפורסם בשעתו ליאון מאנדלשטאם. לפיכך שמחו במיניסטריום, כי נמצא להם אדם כחוואלסון, שיוכל להוציא על הספרים העברים משפט נאמן של בר־סמכא, שלא תצטרך הממשלה להטיל ספק באמתתו. חוואלסון נתקבל תיכף למשרה בהועד, ובשכרו נקבו לו ארבעים רובל לחדש. אז הודיע חוואלסון במכתב לאהובתו, כי כבר מצא לו עבודה וכי יש לו עכשיו הצדקה לבקש את ידה, ידי חברת בחיים. "אין אני מבטיחך חיי־עושר – כך כתב חוואלסון לאהובתו – והריני מודה לך, כי אפשר הדבר, שארוחת־הצהרים שלנו תהיה של שני תפוחי־אדמה; אז אתן לך את הטוב שבהם, ולי אשאיר את הגרוע". בחירתו מהרה לבוא לפטרבורג, ומאז חי אתה חיי־אושר עד שנות־השיבה שלו. ומאז התחיל לקרב אליו את חוואלסון. נורוב עצמו היה מלומד גדול ועסק בעבודות מדעיות במקצע לשונות־שם וחקירת פלשתינה. קודם כל הזמין אותו נורוב להורות לו את הלשון העברית, ובמשך עת קצרה עשה אצלו חיל רב כל־כך, עד כי יכול לקרוא ולהבין את ספרי־מאפו. מלבד זאת השתמש נורוב לספריו בידיעותיו האורינטאליות של חוואלסון. כך נתכבד חוואלסון על נורוב ונעשה ממקורביו המיוחדים. בשנת 1854 נפתחה בפטרבורג מחלקה ללשונות־הקדם, ואז נתקבל שם חוואלסון בהשתדלותו של נורוב, לפרופיסור. במשרתו זו הראה חוואלסון את עוצם השכלתו המדעית, ושומעי לקחו הלכו הלך ורב מיום ליום. שמו של חוואלסון נתפרסם לתהלה בחוגי גדולי אנשי־המדע שבעיר הבירה, ושמעו הגיע גם לאזני הקיסר ניקולאי הראשון. ביום אחד, כשהרצה נורוב לפני הקיסר דין וחשבון על־דבר בתי־הספר הגבוהים אשר בעיר־המלוכה, הזכיר, אגב אורחא, גם את שמו של הפרופיסור החדש חוואלסון, אשר הלל אותו מאד ויאמר, כי אחד הוא במקצע שלו ברוסיה. למחר קבל נורוב פקודה מאת ניקולאי, כי יציג לפניו את חוואלסון. פקודת הקיסר הפילה בתחלה על חוואלסון פחד גדול. ואין פלא בדבר בשים לב, כי היה ניקולאי מפורסם בשעתו, וביחוד בין היהודים, בתור עריץ גדול ואכזר, שחיי־אדם שוים בעיניו כקליפת־השום. אבל הועיל לא יכול. ניקולאי צוה – ומי לא ישמע? קודם כל שאל ניקולאי את חוואלסון: – משלנו? חוואלסון, אשר חשב בלבו, כי שואל אותו הקיסר, אם הוא יליד רוסיה, ענהו תיכף: – כן, הוד מלכות! אז הושיט לו ניקולאי את ידו ויאמר אליו במאור־פנים: – אם כן, אני מפקיד בידך באמונה רבה את חנוך כהני דור חוואלסון לא הבין, אמנם, אל מה מכון הקיסר בדבריו האחרונים, אבל הוא השתחוה לו אפים ארץ לאות תודה עמוקה. בזה נגמר הראיון. בצאתם מארמון־החורף הזמין נורוב את חוואלסון לבקרו באותו יום בערב לא יברר לו את תוצאות הראיון. הפעם קבל נורוב את חוואלסון בחבה מיוחדת. בשבתם שניהם בחדר־עבודתו על יד כוסות תה, אמר נורוב: – רק מלים ספורות דבר אליך הקיסר, אבל בדבריו המעטים אני שומע שתי פקודות. – פקודות? – שאל חוואלסון בתמהון – אני הבנתי את דבריו באופן אחר לגמרי. אולם מה, אפוא, פקד עלי? – ראשית – ענהו נורוב בנחת – צוה עליך הקיסר, כי תהי משלנו, כלומר, שתעזוב את אמונת־היהודים ותבוא בברית אמונתנו חוואלסון התנודד תנועה קלה על כסאו. הוא חפץ להגיד דבר־מה, אבל נורוב עצר בו ויוסף: – ומלבד זאת צוה עליך הקיסר להיות פרופיסור באקדמיה, שמתחנכים בהם כהני הדת הפראבוסלאבית. דברי נורוב הרעישו את חוואלסון מאד. מרוב סערת־רוח נבוך מאד וכאלו לא יכל לפצות פיו. – שתי פקודותיו אלה של הקיסר – נורוב את דבריו – צריכות להתמלא תיכף ככל שיכבד, אולי, הדבר עליך. עתה הנך נסער; מחר במיניסטריום נברר את המצב ברוב ענין. רק את האחת אגיד לך הפעם: משעה זו ואילך נתונה לך היכולת להגיע במעלת משרתך למדרגה גבוהה, שלא הגיע אליה עדיין שום מלומד בארצנו. למחר בבקר הקיץ חוואלסון כשהוא כבר שקט כולו, ולא עוד, אלא שגם הרגיש את עצמו על מרומי פסגת־האושר… עשר השנים, שבלה חוואלסון בגרמאניה, עשו את שלהם. המלחמה העצומה של המתקנים נגד החרדים עשתה עליו רושם כביר. הוא נעשה גרמאני בלשונו, בנטית־רוחו ובכל אורח־חייו בחוג מכיריו. הרבה השפיעה עליו ברוח זה גם אשתו המשכלת בתו של כהן, שספגה לתוכה מנעוריה את השאיפות היה לה דבר מימיה עם היהודים. מושפע ממנה הודיע חוואלסון, בלי שום סימן של מלחמה פנימית קודמת, את נורוב, כי הוא מוכן ומזומן למלא את פקודות הקיסר… כעבור עת קצרה התנצר חוואלסון. האב הסנדק שלו היה נורוב, ושם חדש נתן לו "דניאל" לכבוד הקדוש הרוסי הראשון, שעשה במאת השש־עשרה נסיעה לארץ־ישראל, ושחבר נורוב על אודותיו ספר מיוחד. ארכו הימים ולפני חוואלסון נפתחו לרוחה דלתות שתי האקאדמיות לאמונה: הפראבוסלאבית והקאטולית. מי שהיה תלמיד מובהק להגאון ר' ישראל הזארצי, נבחר ונתעלה לגדל דור של כהנים להכנסיה בחיי חוואלסון באו ימי אורה ויקר. בהיותו אחד ואין שני לו במקצעו בכל ארץ רוסיה, גדל כבודו מאד בעיני השלטון. לגדולה מיוחדת עלה לאחר מיתתו של ניקולאי, בעלות על כסא־המלוכה הקיסר הנאור אלכסנדר השני. אלכסנדר, שקרב אליו את החכמים והמלומדים בכלל, חלק לחוואלסון כבוד גדול, ויתן לו טבעת־זהב לתשורה והרבה תארי־כבוד, שהאחד גדול מחברו. בהיות מצבו החמרי איתן, התמכר חוואלסון מתוך התמדה מרובה לעבודותיו המדעיות, האקדמיה הוציאה על חשבונה את ספרו הגרמאני על הסבייאים בשני כרכים, אלף עמוד בכל אחד. זו היתה ההתחלה לשורה שלמה של ספרים ומונוגרפיות, שכתב חוואלסון אחרי־כן במקצוע הספרות הערבית והספרות הבבלית העתיקה. מאז התרחק מן היהודים והיהדות והיה יוצא ובא רק בחוג חבריו באוניברסיטה ובשתי האקאדמיות, שהיו כמעט כלם גרמאנים. כפי שספר לאחרי עבור שנים רבות לאחד מידידיו היהודים, בוש בעת הראשונה לאחר התנצרותו להסתכל בפני יהודי והשתדל להראות בעיני הבריות כנוצרי, אבל למרת רוחו לא עלה הדבר בידו; אך פצה את פיו, גלה תיכף חתוך דבורו היהודי את סודו… צריך להעיר, כי עד יומו האחרון דבר חוואלסון רוסית מגומגמת, כמעט נלעגת, מה שגרם לו לא פעם אחת בחייו צער הרבה. אבל מבלי שים לב לדבר שעשע חוואלסון את עצמו בתקוה, כי תעבור עת ידועה והעבר היהודי שלו וכל המזכיר את מוצאו העברי ישתכחו לגמרי, לא יזכרו ולא יפקדו עוד. אבל לא כן חפצו החיים. כמו בחזקת־יד סחפו את חוואלסון בזרם עניני היהודים, ואך נסחף עליהם, נבלע בתוכם במדה כל־כך מרובה, עד כי לא יכול עוד, ובאחרונה גם לא רצה, להפטר ולהחלץ מהם. גרם לכך ביחוד משפט יהודי־סאראטוב, שנתברר בבית־דין במשך שלש שנים שלמות, ולא הגיע עדין לידי גמר. המשפט הזה נתעורר לרגלי עלילת דם מבהלת, שמעטות דוגמתה בהיסטוריה הישראלית. בשנת 1852 אבדו בסאראטוב שני נערים נוצרים בני עשר שנה, אשר נמצאו כעבור עת קצרה מוטלים נרצחים על שפת הוואלגה. על־ידי חקירת־רופאים נתברר, כי הנערים נפצעו ונמולו, אם כי לא לפי חוקי־ישראל וגם לא לפי דיני המושלמים. הכומרים הסאראטובים, אשר עוד משכבר הימים נפל סכסוך ביניהם ובין קהלת־ישראל שם בגלל שדה־הקברות של היהודים, השתמשו באותו מקרה לעלילת־דם והשתדלו שנמסר להם לעשות חקירה ודרישה בדבר. עברה עת מועטת ואיש נמצא, אשר הראה על אחד המוהל שבעיר, כי הוא הוא שרצח את שני הנערים. על־דבר המאורע הסאראטובי הזה הודיעו תיכף את השלטון העליון בפטרבורג. פה עוד זכרו היטב את "המשפט הווליז'י", ואף כי שם יצאו כל היהודים הנאשמים זכאים בדין, אף־על־פי־כן לא רופף זה אפילו במשהו את אמונתו החזקה של ניקולאי הראשון, כי "אפשר שנמצאים בין היהודים חדלי־אישים כאלה, שיש להם צורך בדמי־נוצרים למנהגיהם, כמו שישנו, לדאבוננו, גם בינינו הנוצרים כתות נוראות ומופלאות בדומה להם". זו היתה מסקנתו של ניקולאי, והיא הביאה לידי כך, שמיניסטר־הפנים שלח לסאראטוב אחדים מגדולי שרי־המלוכה לחקור את הדבר. בינתים נוספו בסאראטוב עדים חדשים, וביניהם גם מומר אחד, אשר אמרו, כי ראו בעיניהם איך שחטו יהודים אלו ואלו את הנערים הנוצרים. מסביב למשפט הסאראטובי נוצרה אטמוספירה, שבה דיה היתה השטנה היותר קלה והיותר נבערה לעורר עלילת־דם מביאה לידי תוצאות מעציבות מאד. בכל פלך סאראטוב נתעוררו משפטים בדבר ילדים נוצרים שנגזלו מחיק אמותיהם, והמשפטים הללו עברו משם גם אל הפלכים הקרובים. נאסרו יהודים כל־כך הרבה, עד כי לא נמצא להם מקום בבתי־הסוהר, והיה צורך בדבר להושיבם קבוצות, קבוצות במעונות אנשים פרטים. נעשו חפושים בכל בתי־היהודים ונלקחו משם ספרים, מכתבים וסתם ניירות כתובים מכל הבא ביד. על־ידי הכתבים הללו קוו לגלות את הכתה היהודית, שיש לה צורך בדמי ילדים נוצרים שחוטים לחג־הפסח. והיתה שעה, כשחברי ועדת־החקירה בסאראטוב כבר האמינו, כי גלו סוף־סוף את הסוד הנורא. בין הספרים היהודיים, שנתפשו, נמצאה הגדה עם תמונה המציירת את פרעה מלך מצרים כשהוא מתרחץ בדמי ילדי־העברים. צירים על צירים עפו לפטרבורג. שם כבר קרוב היה הדבר, שיושיבו על ספסל־הנאשמים לא רק את יהודי סאראטוב, כי אם את כל הלאום העברי. טפלו בדבר בתחלה ועדים מיוחדים, אחר־כך עבר אל הסינאט ולבסוף אל המועצה הממלכית העליונה, ובכל מוסדות־השלטון הללו הכריעה כף הדין לחובת היהודים. באה שעה נוראה מאד לכלל ישראל. מערים הרבה באו לפטרבורג גדולי־היהודים אנשי־השם, והללו התחילו דופקים על דלתות בתי הביורוקראטים הגבוהים, ואך ברוב עמל עלה להם באחרונה להביא לידי־כך, שימנו על־יד הדפארטאמנט לעניני אמונות־הנכר ועדה מיוחדת, שתבקר את הספרים ואת כתבי־היד, שנלקחו מאת הנאשמים, כדי "לברר מתוכם את סתרי העיקרים הדתיים הפראיים של היהודים"… על־פי פקודת הקיסר נכנס אל הועדה הזאת בתור מומחה גם דניאל אבראמוביטש חוואלסון. ומקרה זה היה הטבעת הראשונה בשרשרת המעשים והמאורעות הבאים, אשר שבו ולבו בחוואלסון, ואולי למרות רצונו, לאש גדולה את הנקודה הישראלית, שכבר היתה קרובה להדעך בו. כדרכו נגש חוואלסון לפעלו בהועדה מתוך כובד־ראש ובמרץ מיוחד. אבל משעה ראשונה ואילך נתקל במכשולים גדולים. הוא ראה ונוכח, כי שנים מחבריו בועדה מתיחסים אל תעודתם בקלות־ראש ידועה ועלולים הם לסתור מה שהוא עתיד לבנות. אלה היו ה"מומחים" לוויסון ופאווסקי, הראשון יהודי מומר והשני – שונא ישראל, ושניהם אישונים אוהבי־בצע והדיוטים גמורים. בשים־לדבר מצא חוואלסון קודם־כל להפחית את ערך האבטוריטט של שני המומחים הללו. ביחוד בקש להרחיק מן הועדה את לוויסון, שהיה לפנים מוהל ושוחט בעיירה קטנה, והיתה סכנה בדבר פן תחשוב אותו הממשלה לבר־סמכא בענין זה ותסמוך את עצמה על מסקנותיו. בעמל לא רב עלה לחוואלסון להוכיח, כי אין ללוויסון שום ידיעה בספרות עברית העתיקה, וכל רשימת־דברים שהוא מוציא ממנה, אינה אלא פרי הדיוטיות גסה. כך ובאופן זה פסל חוואלסון את לוויסון, ואת פאווסקי לא ירא כלל. בעיני יתר שני החברים הנוצרים נחשב חוואלסון לבר־סמכא ודעותיו נאמנו עליהם מאד. באותות ובמופתים חותכים הוכיח חוואלסון את כל השקר שבענין סאראטוב, והביא לידי כך, שראה בית־הדין העליון את עצמו מוכרח להתחשב עם דעתו, וסוף־סוף הכיר את כל הנאשמים לחפים מפשע והוציא אותם לחפשי. יצא ידי חובתו. הוא חפץ, כי תעקר עלילת־הדם משרשה ולא תוסיף עוד להיות לרועץ ליהודים לעולם. הוא קוה, כי יעלה הדבר בידו בעזרת המדע והתחיל חוקר ודורש בשאלה זו מתוך התמדה מרובה. מוצא חקירותיו אלה היה ספרו על־דבר עלילות־הדם של ימי־הבינים, שיצא ראשונה בשנת 1861. כמו הוכח הדבר מאת הגורל, כי לא יצירותיו המדעיות במקצוע חכמות בני־ערב תמלאנה את תוכן חייו, אלא ספרו זה. אחרי שהסבות, שעוררו אותו לחבר את ספרו הנזכר, לא פסקו, ועלילות־דם התעוררו מעת לעת פה ושם, הוסיף לטפל ולחזור ולטפל בספרו זה, לתקנו ולהוסיף עליו, ומקץ עשרים שנה נתפרסם במהדורה שניה ומעובדת, ועוד עשרים שנה עברו והוא יצא בתרגום גרמני, שנתבקר תחלה על־ידי המחבר. מתוך טפול במשך שנים הרבה במקורים העתיקים השונים עברו לעיני חוואלסון בחזון ענוייו הנוראים של העם העברי, אלפי האנשים הנקיים הנשרפים והנטבחים והמומתים באכזריות מבהלת בשביל עלילות־שווא, ויש אשר בזדון־לב הכהנים הנתעים, אשר האמינו, כי במעשיהם אלה הם ממלאים את רצון אלהי האהבה והסליחה. כל התמונות האלה עשו על חוואלסון רושם כביר מאד, ומאז נעשה אצלו כמו הרגל לדבר תמיד ובכל מקום על־דבר צדקת־היהודים. את הכל חפץ להוכיח ולפני הכל נשבע, כי חפים היהודים מפשע. בכל פעם שנזדמן לו עם מי שהוא מבני עם הארץ, השומע את הלשון העברית, השביעהו שבועת־אמונים למלא את החובה הקדושה המוטלת עליו ולהכריז בקהל, כי אין בספרות העברית אפילו צל של ראיה מוכיחה, שמשתמשים היהודים בדמי־נוצרים. המעשה הרב, שעשה חוואלסון לטובת עד כה הסכינו לראות, כי כל יהודי, שהמיר את דתו, נעשה צורר ישראל ורדף את עם ממנו יצא בלי חמלה. מומר, שיהיה לא רק כמלאך מושיע לעמו בעת צרתו – דבר זה לא יכלו לצייר להם גם בדמיונם. לפיכך אין פלא בדבר, אם גדולי הרבנים והגאונים שבערים והעיירות המטירו, ממש, על חוואלסון טלגרמות ומכתבים המביעים לו אהבה וכבוד ומבטיחים לו גן־עדן עם כל ש"י העולמות. כך נעשה חוואלסון האדם היותר מפורסם בין יהודי רוסיה. מלבד שלא העיז איש לחשוב אותו למשומד, גם היה בעיני הכל כבעל נשמה ישראלית ממדרגה עליונה. בעיירות הקטנות הנדחות נרקמו על אודותיו גם הגדות מופלאות; יהודים זקנים ישבו בבית־המדרש והתפלפלו יחד בשאלה: חוואלסון זה מגלגולו של מי הוא: של יהודה המכבי או של מרדכי משושן־הבירה?… היחוסים החמים והנלבבים האלה מצד היהודים בערי־השדה עשו על חוואלסון רושם חזק מאד. על ידם התחיל מתעניין בצרכי־היהודים. בשנת 1863, כשנוסדה בפטרבורג חברת "מרבי־השכלה", נעשה חוואלסון לאחד מחבריה עסקניים, וכעבור עת מועטת היה לרוח החיה באופניה. בלעדיו לא עשתה החברה דבר קטן וגדול. בלי הסכמתו לא פרסמה שום ספר עברי בדפוס. חוואלסון היה קורא קודם את כל כתבי־היד, שהזמינה החברה אצל סופרים שונים, כדי להוציאם על חשבונה. כבר ספרתי במקום אחר, כי פסל חוואלסון פעם אחת את ספרו של שלום יעקב אברמוביץ על ההיסטוריה הרוסית, מפני שמצא אותו כתוב, לפי דעתו, ברוח פרוגרסיבי יותר מדי. עם זה אני רוצה לבאר כאן, כי חוואלסון, שעברה עליו בשבתו בגרמניה המהפכה הריבולוציונית של שנת 1848, עמד מרחוק לדעות "הסער וההעפלה" ששוררו שם באותו זמן, וכבואו לרוסיה סגל את עצמו על נקלה להפוליטיקה הריאקציונית של ניקולאי הראשון. אפילו בזמנו של אלכסנדר השני, אחרי שחרור האכרים, כשנבקעו קוי־האור הראשונים, כשהספרות הרוסית נשמה לרוחה והתחילו מנשבות בה רוחות חדשות וקלילות – גם אז נשאר חוואלסון עומד בשורות המשמרים והתרועע עם חשוכים כההיסטוריון אילובייסקי, והוא השתדל כי לא תוציא ספר תולדות עם רוסיא בלשון העברית בלתי אם יקח לו המחבר למופת את אילובייסקי, כלומר, שיהיה כתוב ברוח ראקציוני קיצוני. רק אחרי עבור שנים אחדות הכירה החברה לאן חוואלסון רוצה להוליך אותה, וחפצה להשתחרר מהשפעתו, אבל קשה היה עליה הדבר מאד, כי קמו אז נגדה שונאים בנפש כבראפמאן, כקראיובסקי עורך "הגולוס" ואחרים, אשר בקשו להרסה, וחוואלסון נעשה לה למשגבה היחיד כלפי חוץ. אולם אירע מאורע, אשר הביא לידי סכסוך חריף בין החברה ובין חוואלסון, וסוף דבר היה, כי נתפרדה החבילה: חוואלסון עזב את החברה בלי שוב אליה עוד עולמית. וזה דבר המאורע, שהוא אופיי מאד לשני הצדדים: ועד החברה, שבקש תמיד עצות איך ובמה לבסס את המוני־היהודים, החליט באחת מישיבותיו להפיץ בין העם את חמשה חומשי־התורה בתרגום רוסי, ויחפש אחרי סופרים מומחים לאותו דבר למסור לידם את העבודה הזאת. אז חוה חוולאסון את דעתו, כי אך למותר הוא לתרגם את הביבליאה מחדש, מפני שאפשר להשתמש בתרגומו הוא, שכבר נתפרסם בדפוס על־ידי האקאדמיה הדתית. אבל דעתו זו של חוואלסון נתקלה בהתנגדות עצומה מצד רוב החברים, שהוכיחו לו, כי תרגומו נעשה לפי נוסחת הכנסיה הנוצרית ועם שאיפות מיסיונריות ידועות, ובא האות על זה, כי החברה הביבלאית הלונדונית, שמטרתה חוואלסון, אשר לא צפה כלל ליחס בו תמיד, התרגז מאד, ומאותו יום ואילך פסק להשתתף בישיבות־החברה. כשנודע לו, כי הגישה החברה אל הסינוד בקשה על־דבר הרשיון להוציא את הביבליאה בתרגום רוסי חדש, השתדל לפני מי שצריך, והבקשה נדחתה. זה עורר בחוגי האינטליגנציה היהודית בפטרבורג התמרמרות מרובה על חוואלסון, ואדולף לאנדוי, מי שנעשה בהמשך הזמן לעורך ה"וואסחוד", והיה אז תלמיד האוניברסיטה, בקר את חוואלסון על מעשהו זה בקרת חריפה מאד, שכתב בעילום שמו ה"מביט" במכתב מודפס בשבועון העברי־הרוסי "דיען", שיצא בעת ההיא באודיסה. התנפלות זו באמצעות העתונות הרגיזה את חוואלסון עוד יותר, ומאז הסיח את דעתו מן השאלות הצבוריות היהודיות וחדל להתעניין בהן לגמרי. וכעבור עת קצרה קרה עוד מקרה אחד, שגרם אף הוא במדה ידועה לחדד את היחוסים ההדדיים בין חוואלסון ובין חוגי היהודים האינטליגנטים. באותה עת נתפרסמו לתהלה בין גדולי מלומדי חכמות־הקדם התגליות של המלומד הקראי הידוע פירקוביץ. פירקוביץ זה עמל כל ימיו להוכיח על ידי נוסחאות של מצבות קדומות וטופסי כתבי־יד עתיקים שגלה, כי הקראים יושבים בקרים משנים קדמוניות. החכמים והמלומדים של אותו זמן התעניינו מאד בתגליותיו של פירקוביץ, ועל יסוד זה נוצרה במשך זמן קצר ספרות היסטורית שלמה. זה גרם, כי נתן ערך גדול מאד לקבוצת כתובות המצבות וכתבי־היד של פירקוביץ, ועל־פי המלצת הפרופיסור חוואלסון הביבליאותיקה הקיסרית שבפטרבורג את הקבוצה הזאת בסכום־כסף עצום. מלבד זה היה לדבר גם ערך מעשי גדול ביחס אל הקראים, שהתחילו תובעים לעצמם על סמך זה מממשלת־רוסיה זכיות והנחות מיוחדים המגיעות להם בדין "תושבים בארץ משכבר הימים". האדם היחיד, שהתיחס לפירקוביץ ולקבוצת העתיקות שלו בתחלה מתוך קרירות־רוח ולבסוף מתוך חשד ידוע, היה אז האורינטולוג המפורסם ד"ר אברהם אליהו הרכבי, שקרא בעת ההיא שעורים באוניברסיטה הפטרבורגית. בהעמיקו חקר בתגליותיו של פירקוביץ, בא לידי הוכחה, כי כל הענין אינו אלא מעשה־להטים של נוכל ערום. אבל הוא לא גלה את דעת זו בקהל. הוא עשה קודם נסיעה מדעית לקרים, ושם אסף חמר רב, שנתן לו את האפשרות להוכיח, כי כל תגליותיו ההיסטוריות של פירקוביץ אינן נכונות וכי נוסחאות המצבות וכתבי־היד שלו הנן מזויפות מתחלתן ועד סופן. הרבה מן המלומדים והפייטנים, שנתן אותם פירקוביץ לקראים, הנם באמת יהודים. אחרי בקרתו הגאונית של הרכבי התמוטט הבנין כלו, שנבנה על יסוד קבוצות העתיקות של פירקוביץ, ויפל תחתיו כאהל של קלפים, והכל כלה כעשן… לחוואלסון היה פולמוס זה של תלמידו מלפנים עם פירקוביץ כמהלומת־מוות ממש, ולא אבה סלוח לו ונעשה לשונאיו בנפש. אחרי אשר לא יכול לטהר את פירקוביץ מחלאתו ולהציל על־ידי זה גם את כבודו הוא עצמו, התחיל חוואלסון רודף את הרכבי בחשאי עד כמה שידו מגעת. בשעה שפסק לקרוא את שעוריו באוניברסיטה הפטרבורגית, נפוצו אז שמועות בטרקליני גדולי היהודים אשר במטרפולין, כי היתה יד חוואלסון באמצע. אם היה כך באמת, אם אין – אבל עובדה היא, כי מאז בקש חוואלסון להמנע מכל הזדמנות של פגישה עם האינטליגנציה היהודית והפסיק את יחוסיו אליה לגמרי. אולם בה בעת שהפסיק חוואלסון את יחוסיו אל היהודים המשכילים, קרב אליו את היהודים מבני הדור הישן, וביחוד את הרבנים. חוואלסון החליף אגרות תכופות בעניני היהדות החרדית עם הגאונים המפורסמים רבי יצחק אלחנן מקובנה, עם ר' נפתלי צבי־יהודה ברלין ראש הישיבה הוואלוזינית, עם ר' דוד'ל מקארלין, ועם אחרים כיוצא בהם. להיהודים החרדים ולהרבנים העומדים בראשם נעשה חוואלסון חביב יותר ויותר. לא היה רב בישראל ושום עסקן צבורי שבאו לפטרבורג ולא בקרו שם חוואלסון ולא בלו אתו שעות אחדות בשיחות על ענינים שונים. מתוך לבוב מיוחד היה חוואלסון מקבל בביתו את האורחים הבאים מוילנה, וביחוד את אלה מהם, שהיה שם משפחתם גינצבורג או זאלקינד. בדמעות על עיניו היה חוקר ודורש אותם, אם אינם מקרוביו של רבו ר' ישראל גינצבורג, שעשה אצלו חיל כל־כך רב בלמודו, או אולי הם מצאצאיו של אותו זאלקינד, שהיה לו לפנים "יום שבע" כל־כך בביתו. תחת רושם השיחות האלה היו הרבנים, כשובם מפטרבורג לעריהם ולעיירותיהם, מספרים מתוך התפעלות מרובה חבילות, חבילות של מעשיות על־דבר האיש הזה בעל הניצוץ הישראלי הקדוש, שעשתה אותו ההשגחה העליונה מקורב למלכות, כדי שיגן בעת צרה על העם העברי. המעשיות האלה, שנמסרו מאיש לרעהו עם הוספת נופך משלו, הגיעו חזרה לפטרבורג ומשכו את חוואלסון משיכה עוד יותר חזקה אל ראשי הדור הישן. בערי־השדה ידעו לספר, כי חוואלסון ממליץ לפני הרשות על החדרים והמלמדים, כי חוואלסון עומד על המשמר ומגין על קיומם של הישיבות ובתי התלמוד־תורה, או, כי בהשתדלותו של חוואלסון אין מתאנים אל אהלי־המוסר. מצד שני התפשטו שמועות, כי אין חוואלסון מניח לדרוך על סף ביתו את הצעירים היהודים הבאים אליו לבקש המלצות כדי להתקבל אל איזה בית־ספר רוסי גבוה; כי הוא מסלק את עצמו מתמוך בבקשות סטודנטים יהודים על־דבר קבלת פרסים, הקאנדידאטורה של הצעירים היהודים יוצאי בתי־המדרש הגבוהים, המוצעים מאת הפרופיסורים בתור ראוים להשלח בהוצאת הממשלה לחוץ לארץ להשתלם במקצוע שלהם, וכי אינו מוציא מפיו אף מלה אחת לטובת היהודים, בשעה שמאשימים אותם לעיניו בניהיליזם. כמה מן האמת היה בשמועה, שהתפשטה בשנות השבעים בין חוגי היהודים בפטרבורג, כי היתה יד חוואלסון באמצע בסגירת שני בתי־המדרש לרבנים בווילנה ובז'יטומיר. באמצע החורף של שנת 1872 נאסרו בווילנה בלילה אחד יותר מארבעים צעירים, שחשדו אותם הז'אנדארמריה פוטאפוב, הזמין אליו לישיבה אחדים מראשי קהלת־היהודים. באו אליו: ר' מתתיהו שטראשון, ר' ינקלי קובנר, ר' שמואל פיסקין, ור'־יקלה ר'־זלמן ר' אורי'ס. פוטאפוב יצא אל פרנסי־ווילנה ויפן אליהם בדברים האלה: – לא יצאתם עדיין ידי חובתכם במעלותיכם הגדולות בתור יהודים, והנה הייתם גם לניהיליסטים! לשמע דברים כאלה נפלה על הפרנסים היהודים אימת־מוות. הראשון אשר התעודד והשיב רוחו אליו, היה ר' ינקלי באריט. הוא שאל את פוטאפוב: – האם אנחנו הננו ניהיליסטים? – אם לא אתם עצמכם – ענה פוטאפוב – כי אז, על כל פנים, בניכם! אבל הם נהיו ניהיליסטים על־ידי החנוך הרע, שאתם מחנכים אותם. – סליחה, גנראל! – קרא ר' ינקלי קובנר – לא כך הוא הדבר. כל זמן שאנחנו עצמנו חנכנו את ילדינו, לא היו אצלנו ניהיליסטים כלל, אבל מאותה שעה, שלקחתם אתם בידכם את חנוך בנינו, נהיו למה שהנם. פוטאפוב מסר את תשובתו זו של ר' ינקלי קובנר לפטרבורג. שם נתברר הדבר בישיבת גדולי השרים, שהשתתף ביניהם גם חוואלסון. לא עברו ימים מועטים ויצאה הפקודה לסגור את בתי מדרש־הרבנים שבווילנה ובז'יטומיר. הריני חוזר ומעיר, כי השמועה, שנתפשטה בשעתה, כי היה חוואלסון הגורם לפקודה זו, לא נתאשרה מעולם משום מקור נאמן. אבל בעת ההיא על חוואלסון. בפעם האחרונה נתקבל חוואלסון מאת הקהל העברי בהתלהבות מרובה בשנת 1879. שנות־הטובה שהיו ליהודים תחת ממשלת אלכסנדר השני, כבר קרבו אל קצן. בארץ התחילו מנשבות רוחות אנטישמיות חזקות, נוסדה עתונות צוררת לישראל, שעלתה בהמשך הזמן כפורחת והתרחבה בין בני השדרות העליונות של הצבור, ומשם ירדה למטה והתפשטה בין ההמונים. על־ידי זה הוכשר בסיס פורה לנעוי־לב ולאנשי־זדון מכל הסוגים, שבאו לצוד דגים במים עכורים. אחד מהם היה הכהן הקאטולי המפורסם היפוליט ליוטוסטאנסקי, מקטני מורי־הדת בגימנאסיה שבאחת מערי־השדה, שחפץ לעשות לו את שנאת־היהודים קרדום לחפור בו. עם חבור רוסי בכתב־יד בא לפטרבורג. ה"תלמוד והיהודים" – כך נקרא ספרו, שהיה תערובת של כל מיני בלבולי־שקר ועלילות־שוא על העם העברי. נמצאו אנשים טובים, אשר הציגו את המחבר ואת ספרו לפני אלכסנדר השלישי, שהיה אז יורש־עצר וכבר ספג אל קרבו את הארס האנטישמיי. מי שעתיד להיות קיסר רוסיה נתן לליוטוסטאנסקי שני מכתבי־תודה על מפעליו הגדולים. עם שני המכתבים האלה בידו חזר אחרי־כן ליוטוסטאנסקי על הפתחים לאסף חתומים ליוטוסטאנסקי על היהודים והיהדות לא אחר מהביא פרי. בעתונים האנטישמיים צפה פתאם הגדת עלילת־הדם. לא ארכו הימים ונתעוררה עלילת־דם נוראה בקאווקאז. נאסרו יהודים אחדים, שנמסרו לדין. הזשורנאליסטיקה האנטישמיית נפלה תיכף על מציאה זו מתוך התפעלות מרובה, ויום יום עשתה ממנה מטעמים לקוראיה. הגיעו הדברים לידי כך, שעלילת־הדם הקאווקאזית קמה לרועץ ולמטה־זעם להיהדות הרוסית כולה. הקשה הזאת הסתלק חוואלסון שוב מעבודותיו המדעיות והתמכר כלו אל הענין הקאווקאזי. הפעם נכנס בעובי הקורה גם מטעם אחר. הוא ראה ונוכח כמה גדול כחו של החשך, הגובר על כל המופתים ההגיוניים, מופתי־הברזל, שהוכיח בספריו הקודמים את כל השקר שבעלילת־הדם. ועוד ביתר מרץ לקח חוואלסון את קסת הסופר בידו. הוא חבר ספר חדש בשם: "המשתמשים היהודים בדמי־נוצרים?" כגור־אריה התנפל חוואלסון על כל מפיצי עלילת־הדם והמזיקים בה, ובפולמוס חריף מאד הראה לעין את עליה. באותה עת עשה מתוך התלהבות יתרה פומבי גדול להאידיאלים המוסריים הנעלים, אשר העניקה היהדות להמין האנושי. בעתונות האנטישמיית הטיל ספרו של חוואלסון סער של התמרמרות וכעס; בעתונים שונים הוכיחו לו את מוצאו היהודי על פניו, וחוצפתו של האחד מהם הגיעה לידי כך, עד שהאשים בגלוי את חוואלסון, כי מכר את עטו בשחד להבאנקירים היהודים גינצבורג ופוליאקוב. אבל כל ההתנפליות האלה מלבד שלא רפו את ידי חוואלסון, כי גם הוסיפו לו און ועצמה להלחם במתנגדיו ולבלתי עבור בשתיקה על כל מאמר אנטישמיי, שנגע בשאלה על־דבר עלילת־הדם. עסקני־הצבור היהודיים הפיצו אז את ספרו של חוואלסון בעשרות אלפי אקזמפלארים, ובכל מקום עשה רושם נמרץ. היום, שבו נתברר משפט עלילת־הדם הקאווקאזית בבית־דין הגליל שבקוטאאיס, לא נשאר חוואלסון יושב בביתו. יחד עם הפרקליטים המפורסמים אלכסנדרוב וקופרניק נסע לקוטאאיס ושם נהל מתוך חדר־עבודתו את כל עניני־הסנגוריא. כשנגמר בירור המשפט וכל היהודים הנאשמים יצאו זכאים בדין והוצאו לחפשי, אמרו אז הדיינים לחוואלסון, כי את אמונתם בצדקת היהודים שאבו רק מתוך ספרו. יהודי־קוטאאיס חלקו אז לחוואלסון כבוד גדול. ראש־האצילים בכבודו ובעצמו הביא את חוואלסון אל בית־הכנסת. את כל הדרך משני העברים מלאו המוני־יהודים, אשר נקבצו להביע לאורח הנעלה את תודתם העמוקה. בית־הכנסת היה זרוע אור ודלתות ארון־הקודש פתוחות. החזן נשא ברכה לחיי חוואלסון; רב אחד נשא נאום לכבודו בלשון העברית ורב שני – בגרוזינית. את הנאום האחרון תרגם ראש־האצילים רוסית. קבלת־פנים זו, שערכו יהודי־קוטאאיס לחוואלסון, נגעה עמוק אל לבו. היא נהיתה לאחת האפיזודות המועטות, אשר נחרתו בזכרונו לכל ימי חייו ושאהב לספר על אודותן בשיחות נלבבות עם ידידים קרובים. המאורע המסופר הזה היה מעורר תמיד בזכרונו מאורע שני, שאירע לו לפני איזו שנים בקאווקאז. בהיותו בטיפליס בקר את בית־הכנסת של ה"סובוטניקים". והנה שמע כשקוראים על הבימה את התורה על־פי תרגומו הרוסי. הרבה מן המתפללים, שנודע להם באותה שעה, כי הוא הוא מתרגם הביבליאה, נגשו אליו וינשקו את ידי האיש כותב הספר הזה. אחרי המשפט הקוטאאיסי נעשה שוב "גבור היום" ברחוב־היהודים. זמן הרבה אחרי מאורע קוטאאיס היו נושאים לכבודו בקהלות רבות בכל שבת בשעת קריאת־התורה ברכת "מי שברך" ובכל פעם בתואר: "מורנו הרב ר' דניאל"… אחרי המשפט הקוטאאיסי שב חוואלסון אל עבודותיו המדעיות. מאז לא יצא עוד בקהל לטובת היהודים. עוד הרבה, הרבה צרות נוראות עברו בחייו על יהודי רוסיה: הפוגרומים של שנות השמונים עם השחיטות והטביחות של "ימי־החופש" המפורסמים, מלבד כמה גזרות רעות, הגבלות בזכיות ועושק־משפט, שעוררו נגדם מחאות פומביות חריפות מאד גם מצד נוצרים אנשי־שם והוא, חוואלסון, ישב ושתק, כאלו לא נגע הדבר אל לבו כלל. אולם מצד אחר הרים חוואלסון כמה פעמים את קולו בנוגע לענינים יהודיים פנימיים, ותמיד היתה התערבותו בענינים הללו מעוררת תמהון גדול בחוגי האינטליגנטים היהודים. בכלל עשה בעשרים שנות חייו האחרונות רושם מוזר מאד. הוא נעשה לרבים כחידה סתומה. אי אפשר היה לעמוד על הנהגתו ולמצוא את המפתח אל עולמו הפנימי. חוואלסון נמנע תמיד מדבר על אודות התנצרותו. בכל פעם שנתגלגלו הדברים לענין זה, היה משתדל להשתמט ממנו על־ידי הלצות שונות נסמכות על מימרות מן התנ"ך והגמרא. ביחוד היה מפורסם בעם עד העת האחרונה באורו של חוואלסון להדברים הללו הלקוחים מתוך תפלת "שמונה־עשרה" של יום־הכפורים: "עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשיו שנוצרתי כאלו לא נוצרתי" כששאל אותו האחד פעם אחת, מה ראה על ככה להחליף את שמו יוסף בדניאל? – ענה על זה בחיוך: מאי נפקה מינה? שניהם הטו אליהם לב מלכים באומנות אחת: פותרי־חלומות היו… בשורה אחרונה היה חוואלסון אישיות מעניינת מאד. תלמיד החדרים והישיבות, שעד שנתו השמונה־עשרה לא ידע אף לשון אירופית אחת, איש שלא בקר מימיו בבית־ספר, שלא למד מעודו לא בגימנאסיה ולא באוניבירסיטה, ושכאלו קבל את הדיפלום שלו בתור ד"ר ממש מן השמים – האיש הזה מפליא את קורא ספריו בחריפות־המוח שיש עמה דיסציפלינה, שאין חזיונה נפרץ אצל אדם הלומד מעצמו. הוא מפתיע בהשכלתו, באוצר ידיעותיו הענקי בהספריות הקלאסיות והחדשות ובבקיאותו העצומה בשאלות החיים הצבוריים והמדיניים. בשעת יובל־השמונים של חוואלסון, ציר אותו זשורנאליסטן אחד, שידע יפה את ארחות חייו, בדברים הללו: "בתור חובב נלהב של האמנות היפה, וביחוד של המוסיקה והתיאטרון; בתור בקי גדול בטיב היינות והסיגארות המשובחים, הרגיש חוואלסון את עצמו יפה גם בסביבת "קאבארט" פאריזאי וגם בשעת שעור בלשון כשדית. ועל כרחך מתעוררת אצלך השאלה: מאין באו כל אלה לבן המלמד הווילנאי?" חיי־חוואלסון היו מחרזת של הנגודים היותר גדולים וההפכים היותר עצומים. הוא, שהתיחס אל היהדות מתוך התפעלות יתרה, שהדגיש תמיד בספריו את רוח האידאלים היהודיים ואת המעשים הכבירים, שהגדיל הגזע היהודי לטובת האנושות; הוא, שעד יומו האחרון אמר וכתב: "אנחנו היהודים", שיצא תמיד בעתונות הישראלית נגד כל תקון צבורי ודתי ואפילו נגד יסוד סמינאריון לרבנים על יסודות אירופיאים, הוא, שמצא את היותר יפה והיותר מובחר בסדרי החיים היהודיים הקדמונים, – הוא לא נמנע מהפיר את בריתו עם אמונת־היהודים ולבגוד בעמו מבלי שוב אליו גם לאחר שהיתה לו היכולת לתקן את אשר עוה בנעוריו ולשוב אל היהודים והיהדות… חוואלסון האריך ימים; הוא חי למעלה משתים ותשעים שנה, וכמעט עד יומו האחרון היה בריא ורענן ומוכשר לעבודה. ימים אחדים לפני מותו נפל דבר, שגרם לו מפח־נפש ורגעים מרים מאד. אחרי משפט הקוטאאיסי ומפלתם של האנטישמים חשב, כי סוף, סוף הביאו ספריו את התועלת המקוה לקבר את עלילת־הדם באבק הרכיבן ההיסטורי. והנה פתאום – עלילת־דם חדשה! זה היה "ענין יושצינסקי". שהביא רק לאחר עבור שתי שנים ומחצה לידי "משפט־בייליס" המפורסם בקיוב. לאזני חוואלסון עוד הגיעו הזמזומים הארסיים של ה"נובויה וורמיה" עם להקת שודדי־העט שלה על־דבר הילד הנוצרי, שרצחו אותם "הז'ידים" נפש כדי להשתמש בדמו לצורך פסחם. הלוחם הזקן התפלץ. ידו המפרפרת הושטה אל החרב – אל העט, אבל לשוא. המות קרע מידו את נשקו… ביום הששה־עשר לחדש מרץ שנת 1911 היתה לויתו של חוואלסון. אחרי מטתו הלכו עוד פחות ממאה איש. אבל המלוים הללו היו גדולי אנשי־השם של המטרפולין הרוסית: פרופיסורים מורי כל בתי־הספר החלוניים והדתיים, אקאדמאיים, מלומדים וגדולי הסופרים והעתונאים. מן היהודים לא היה כמעט איש. הם מנעו את עצמם מהשתתף בלוית המת, מפני שנתנה לה צורה דתית בולטת יותר מדי. בוילנה מספרים, כי דברי־חוואלסון האחרונים היו: הביאוני אל רבי, ר' ישראל הזארצי… מוה' יעקבקא בן הרב הגאון מוה' יחזקאל לנדא זלה"ה; והרב הגביר מו"ה צבי האלברשטאם, תהי נפשם צרורה בצרור החיים. (מחיי אשה עבריה) החדר צר ועל מערכת כליו טבוע חותם אמידות בימים שעברו ועניות בהוה: מלאכתם מלאכת אמן מפארה, אך מרוב ימים ורוב שמוש נפסדו ונתקלקלו. מציאות אחדים מהם כשהיא לעצמה איננה מתאמת כלל להמערכה הדלה הנוכחית ונותנת מקום לשער, כי כל אלה נכללו לפנים במערכה, אחרת, יקרה ומפארה מזו. בפנת החדר מטה וכסאות אחדים. המרחק קטן מהמטה שלחן ועליו ערוכים בלי סדר: אבקות-רפואה בקפסות ומעטפות-ניר, צנצנות מכורכות בפתקאות בית-המרקחת, כף כסף, אשר בקבעתה כתם מסם-רפואה שנקרש, כוס אחת, מלאה חלב עד החצי ומכוסה ממעל בפסת ניר לבן, וכוס שניה מלאה מים, קליפות תפוח-זהב, חצי לימון, סכין אשר על להבו נראים כתמים חומים-כהים, פעולת מיץ הלימון החמיץ שחתכוהו ושעון-צלחת קטן ופתוח. בתוך כל אלה שומה מנורת-נפט דולקת, אשר עברה האחד מסוכך בגליון ניר כפול ואורה נופל רק על הקיר מעברה השני, ששם ממעל לגב ספה רפודה ובלה תלויות פוטוגרפיות אחדות ובתוכן – תמונה רבועה: קבוצת-משפחה. על המטה שוכב איש חולה, ועל הכסא למראשותי החולה יושבת אשה זקנה. החולה הוא שלמה רוזנקרנץ, איש כבן חמשים וחמש שנה, אף על פי שלפי חזות פניו ושיבת זקנו הוא נראה כזקן בן-שבעים. ע"י התבוננות מדויקה נקל לשער, כי לפנים היה האיש הזה יפה-תאר, בריא-בשר ואמיץ כח; אך מראהו עתה מעורר רק זועה: פניו רזים ומראה העפר להם, עצמות לחייו בולטות, חטמו יבש ומחודד, מצחו מקומט, עיניו השקועות בחוריהן ומוקפות עגולים כהים קודחות ובלי לחלוחית, חזהו החשוף כחוש ומכוסה שער שחור וידיו המוטלות בלי-כח על השמיכה צנומות ונראות כפרקי-עצמות של שלד. חיה-דינה אשתו, היושבת למראשותיו, נראית גם היא כבת חמשים וחמש שנה. מבלי שים לב לקומתה הכפופה ולפניה המקומטים והבלים, אפשר עוד להכיר על פי תויהם הדקים והענוגים, כי יפה היתה בנעוריה. עין הכסף אשר לקוצת שער ראשה, המבצבצת מבעד לצניפה הלבן, מעיד כי שערה היה צהוב לפנים ונוגה זהב היה לו. עיניה האמיצות-כהות אינן גדולות מאד. אך נדיבות רבה וסבלנית עצומה בלי קצב וגבול נשקפות מהן. בחדר שוררת דומיה, אשר רק דפיקות השעון הקצובות והמית רוח-הבציר הלח מפריעות אותה מעט. רק אור כהה יאיר חשכו. כזה מסוגל לנסוך רוח-עצב גם על עליזי-לב ואף כי על האשה השומרת על מטת אישה החולה! היא יושבת כפופה ומדוכאת, עיניה עצומות עד החצי, היא נראה כנרדמה; אולם השינה רחוקה ממנה ומוחה עובד אמנם עבודתו לאטו, אך בלי חשך והפסק. היא מניעה ראשה, כמבקשת להבריח בתנועה הזאת את המחשבות הטורדות; אך מחשבותיה לא יעזבוה… – הנה זאת היא פעולת הבטלה, – מתמלטת אנחת-תלונה חרישית מקרב לבה: – אלה תוצאות הישיבה במקום אחד! מעודי לא רבו מחשבותי כל כך, מעולם לא פרצו עלי בשפע כזה. – היו עתים, – מוסיפה היא לחשוב ונפשה מתגעגעת על הימים ההם – ולי היה איזה ענין נכבד לחשב עליו, אך מרוב עבודה וטרדה תמידית לא מצאתי מועד לזאת… כפעם בפעם הייתי דוחה את המחשבות למועד הלילה, בעלותי על משכבי, ואז אמנם עלו הרעיונות על לבי, אך אחרי רגעים מעטים כבר תקפתני הלאות והשנה הפסיקה את המחשבות בראשיתן. לא כן עתה! בחדשים האחרונים חשבה אלף פעמים יותר, מאשר חשבה במשך כל שנות חייה. בראשונה עוד נסתה להטריד את המחשבות ממוחה, אך כאשר נוכחה, כי אי אפשר להסירן מלבה, לא הוסיפה עוד לנסות כחה בזה ותתן את מחשבותיה להסתער עליה בלי מעצור… עד מאה פעמים כבר עברו, ופעם אחר פעם עוברים עוד פרטים שונים מחייה; בזכרונה מתעוררים ושבים לתחיה המון מעשים רבים, שנהיו בתקופת ארבעים שנה ויותר. ארבעים שנה – נפלא הדבר, מה רחוקה ובאותה שעה מה קרובה נראה לה תקופת הזמן הזאת! יש אשר ידמה לבה, כי כל הדברים והמעשים האלה לא היו כלל בהקיץ, או כי קרו לא בחייה, רק בחיי איש אחר; אולם יש גם אשר יראה לה, כאלו היו כלם ונקרו זה לא כביר, אתמול ושלשום, גם היא עצמה בנעוריה בית אביה, גם כל מערכת-החיים של הזמן ההוא נצבה לפניה בכל פרטיה. לפניה עומד אביה, איש שפל-קומה ודל-בשר, בעל צהוב-כהה ועינים כחולות, השקועות בחוריהן ומתחבאות בצל עפעפים ארוכות; על שפתיו מרחף שחוק קל של נדיבות, ידידות ותם, וקולו הרך והשוקט משמיע דברים בנחת ומתינות… באזניה כמו נשנים צלצולי נגון נוגה ומלא דאבה, נגון אביה, אשר היה משכים בטרם בקר ללמד תורה, והיא היתה שומעת אותו מתוך שנתה וחשה כעין חום נעים, מעין עדן נפלא… רגשותיה לאמה היו שונים תכלית שנוי מרגשותיה לאביה. אמה היתה גבהת-קומה ובריאת-בשר, בעלת זרועות חזקות, ידים גסות ועבות, אמוצות ובולטות, חטם רחב ושפתים עבות; קולה היה רם ומרעים, דבורה סוער ופיה מלא אלה, קללה ונאצה: על השפחה, על הילדים, על האב. – אנא אלי, סלח נא לחטאת אמתך! – נעות שפתי חיה-דינה באפלה, ורגש נחם עז מתעורר בקרבה. גם אז היתה מכרת, כי עון פלילי הוא לחשוב כזאת על אם-הורתה, ובכל זאת יכולה להבליג על המון-רגשיה והרשיעה את אמה, המתעברת באביה. נדיבות רוחו של זה, אשר החריש ולא היה עולב את עולבתו, היתה מגדילה עוד את התמרמרותה של "אשת-המדנים" הזאת, ובאמת הן לא היתה באמת רעת-לב כלל וכלל… כן הוא, נפלא ומוזר היה טבע האשה הזאת! היא היתה מתעברת תמיד באישה ובאותה שעה היתה אוהבת אותו, מוקירה שמו והוגה לו כבוד רב; היא היתה מתקוטטת בכל בני-הבית ובאותה שעה היתה גם אם-רחמניה, גם בעלת-בית נדיבה וטובת-לב. על שפתי חיה-דינה נגלה שחוק-קל: היא זוכרת את האמצעי הבדוק והמנוסה, אשר היו בני-ביתם משתמשים בו, למען שכך את חמת אמה. די היה לנעלב לקרא, כי יאסר אסר על נפשו ולא יאכל מלחמה, והלביאה הנוהמת נהפכה בבת אחת לכבשה תמה; הקללות פסקו והפה שהיה מלא לפני רגעים מספר אלה ונאצות דבר כעת תחנונים, והיה מפיס ומרצה… וכמה פעמים היתה משתמשת גם היא עצמה לרעה בתכונת אמה זאת! כמה פעמים היתה מסרבת לאכל, למען תתן לה את חפצה, ותמיד הגיעה בזה אל מטרת חפצה! המון זכרונות רבים מתעוררים, ובדמיונה עוברים כשלשלת ארוכה ימי נעוריה בבית אביה עם נעימותיהם וממרוריהם, תענוגותיהם ופגעיהם, שעשועיהם ועצביהם. – אבותיה היו חצי-כפרים וחצי-עירונים, כי גרו בבית-הטחנה, הרחוק כחצי מיל מעיר המצער דורנישק ואשר חכרוהו מאת ה"פריץ" אדוני העיר הנזכרה. הם לא נחשבו בעשירים, אך היו בעלי-בתים אמידים, ופרנסתם נמצאה ברוחה מבית-הטחנה, שאם גם לא היה קנינם, אך חכירתו היתה בידם במשך דורות אחדים, על כן לא ערב כל איש את לבו לנגע ב"חזקתם", וה"פריצים" בעצמם היו מודים בזכות ה"חזקה" הזאת. מצב בית-אביה החמרי היה אמנם טוב מאד, בכל זאת, כאשר הגיע זמנה להנשא, היתה "קשה לשדוכים", והדבר הזה לפניהם שדוכים שונים; אך אביה, אשר היה תמיד רך כקנה ומבטל רצונו מפני רצון אחרים, היה הפעם קשה כארז ועומד על דעתו בכל תוקף: חתנים שונים "ראה" ו"נסה", ואחד מהם לא מצא חן בעיניו. אמה אמנם התלוננה לפעמים על המעשה הזה, אך לעשות דבר לא מלאה לבה; היא ידעה, כי אישה מהולל בעיר כ"למדן" מצוין ואיש "מתון ומיושב", ולכן לא מרתה את פיו בענין נכבד ורב-ערך כשדוך הבת הבכירה… באופן כזה עברו שנים אחדות, וכאשר רבו הימים כן כבדה המעמסה המורגשה בבית וכן גדלה הקדירות המעיבה את פני אביה כשנסבה השיחה על ענין השדוכים פתאם… מה נפלא הדבר הזה! שלשים שנה כבר עברו מהעת ההיא ובזכרונה חקוקים עוד כל הפרטים, כאילו רק אתמול נקרו ונהיו… בקר יום קיץ צח היה אז, השמש עמדה עוד בשפולי האופק והיא השכימה קום ותצא ותעמד על הגשר הקרוב בהשענה על מסגרתו. עיניה נמשכו אל מי הברכה, המופזים מקוי השמש הראשונים, ואל בנות-האוזה, השוחות על פני המים וטובלות לרגעים את ראשיהן בהם. לאזניה הגיעו: שאון המים הפורצים ונדחקים בתוך ארבת השכר, משק האופן ואבני-הטחנה, גם רנת הצפרים המצפצפות ומשיקות כנפיהן, מדי עופן ודלגן בין ערבי הנחל ועפאי העצים השפלים על שפת הברכה… מה היו מחשבותיה איננה זוכרת עתה, גם אז אולי לא ידעה אותן, אך היא היתה שקועה בהן ולא שמעה את שאון המרכבה הקרובה, ורק כאשר השתקשקו האופנים בעברם על קורות הגשר, התעוררה ותרא את אביה וה"פריץ" אשר נסעו ימים אחדים לפני כן אל עיר-המחוז בדבר עסק אחד. לפני פתח הבית עמדה רגע המרכבה, עד רדת אביה ממנה. "הפריץ" נסע הלאה. היא התבוננה, כי פרידת אביה מבן-לויתו היתה הפעם בחפזון, בקצר-רוח גלוי מצד הראשון. היא התבוננה גם לזאת כי פניו היו צוהלים יותר מהרגיל, ובפנותו אליה נראה צחוק-רצון מיוחד על שפתיו. הנסיעה היתה בהצלחה! החליטה בנפשה על פי הסימנים האלה, מבלי שער כל סבה אחרת. אך אחרי רגעים מעטים נודעה לה חדשה, אשר לא קותה לה. כמעט בא אביה הביתה, לא יכול עוד להתאפק ולטמון בשורתו הטובה בחבו, ובעליצות גדולה החל לספר על דבר האושר, אשר הקרה ד' לפניו: הוא "ראה" בעיר ס. חתן, אשר כמוהו לא פלל למצוא: עלוי, מושלם, גם מיוחס מאד… "צד" החתן – הוסיף לספר – התעקש אמנם וידרש נדה גדול הרבה, מאשר היה בדעתו לתת, אך למען חתן כזה כדאי הדבר ל"התאמץ" מעט… הוא רואה בחוש כי מד' יצא הדבר: עסק ה"פריץ" עלה יפה, והוא – האב – ימצא שכר הגון… הדבר החלט, ומקץ שבוע אחד יועדו המחותנים "לראיון" באחד הכפרים, אשר בחצי הדרך בין ס. ודורנישק. שונים ומשונים היו רגשותיה ביום ההוא ובימים הבאים אחריו. היא לא ידעה בנפשה מה אתה: איזה רגש מעורב מפחד וענג יחדו מלא את נפשה, והיא היתה כחולמת בהקיץ. גם אביה שונה מאד בימים ההם: הדאבה החרישית ורוחו הכהה חלפו מאתו, והוא היה צוהל. כפעם בפעם היה מבליע בפיו אחד מנגוני החזנים, מהתל וחומד לצון, ביחוד התגרה בה התגרות של חבה: "הראויה את לחתן מצוין כזה?", "הכפרית כמוך תהיה ל"עלוי"?" ועוד רבות מעין אלה, אשר היו נעימות לה מאד, אם גם פניה היו מאדימים פעם בפעם בשביל זאת… ככה עבר שבוע הימים והיום הנועד ל"ראיון" בא. פרטי הערב ההוא נראים לה יותר כחלום, כי גם אז היתה כחולמת, נבוכה, נפעמה ונרעשה. עוד למחרתו, בדרך שובה עם הוריה הביתה, נסתה לעורר בזכרונה את פרטי התנאים והמשתה; אך במוחה נקלטו רק דמיונות בלתי-ברורים: פרצופי פנים שונים, גם דמות איש השח אל שלחן הגברים, קול הקורא לה לגשת אל השלחן ההוא, שימת עט בידה הרועדת, שורות מקפצות על גליון ניר כתוב, רשימת שמה על הגליון וקריאת "מזל-טוב" מכל עברים יחד עם נפץ – כל אלה התבוללו יחדו ובדמיונה נשארה רק ערבוביה גמורה. אולם תחת אשר פרטי התנאים לא נקלטו בזכרונה, הנה זכרונות פרק-זמן אחר קימים וברורים לה עד היום, כאילו רק אתמול היה הדבר. היא זוכרת את כל ההכנות הרבות, אשר נעשו בביתם ימים מעטים לפני חג הסכות. ה"פריץ" השאיל את מרכבתו הנהדרה וצמד סוסיו האבירים, להביא בהם את החתן. בין כה וכה היו כל בני-ביתם טרודים, ויותר מכל – היא עצמה: מלבד עבודת-הבית הרבה, היה עליה עוד ללכת יום יום העירה ל"מוד" את שמלותיה החדשות ולקנות חפצים שונים. אביה עסק בסכה ויפארה שבעתים, מאשר בשנים הקודמות, גם היא עזרה על ידו; אולם העבודה הרבה לא היתה לה למשא, להפך, נעמה לה מאד ותמלא את נפשה ענג וגאון: בשביל מי כל הטרחה הזאת, כל ההכנות המיוחדות האלה? הלא רק בשבילו ולכבודו! ערב החג הגיע. למועד הצהרים כבר נשלמו כל ההכנות, כל הבית וכל אשר בתוכו פנימה ומסביב לו הצטינו בנקיונם והדרם, גם כל בני-הבית היו עדוים וסימני תוחלת נכרו בכל… עוד מעט והתוחלת נהפכה לעליצות סוערה, כי נשמע משק האופנים על קורות הגשר: המרכבה קרבה עד פתח הבית, והוא ירד מעליה… עיניה נמשכות מבלי משים לעבר החולה. עתה, אחרי אשר כחש וידל, אין לו כמעט כל דמיון עם העלם ההוא, גבה-הקומה ודל-הבשר, אשר פניו השחרחרים היו כחושים וחורים ועיניו השחורות והגדולות – מלאות אש. בשאלו לשלומה השפיל מבטו לארץ ולחייו אדמו, אך מבוכתו הגלויה הביא ענג לנפשה, והיא אותה לשחק ולבכות בבת אחת: כל כך היו מוזרים רגשותיה החדשים, אשר לא ידעה אותם מעודה עד אז, ואשר לא תבין למהותם גם היום! שבועים הימים, אשר ישב בחתן בביתם, חלפו לה כחלום נעים, מבלי שהרגישה איך עברו. פעמים רבות נאספו קרואים שונים בביתם, פעמים רבות בקרו הם בבתי מיודעיהם, ברכות טוב ואושר נשמעו מכל עברים; אך לה היה נעים יותר מכל רגש הגאון המיוחד, אשר מלא את כל נפשה למראה הכבוד הגדול, הנתן לו בכל מקום בואו. הלומדים השתאו ל"תורתו", עיני אביה נוצצו והבריקו, התאר "עלוי", נשא על שפתי כל, והיא היתה כרוחצת בנחל עדנים… גם בעיני עצמה בושה להודות על זאת. אך נכון הדבר, כי חכתה בקצר-רוח ליום החתונה, אשר נועדה מקץ שלשה חדשים. היא ידעה, כי אבותיו, למרות יחוסם, עשירים ואין ידם משגת להמציא לו את הרוחה הנצרכה; התורה מתשת כחו של אדם, ובאין כלכלה טובה ובריאה נעשו פניו דלים וכחושים… אמת הדבר, כי ל"בן-תורה" נאה חזות-פנים כזאת, ואביה היה מתפאר ב"המראה הענוג" הזה, בכל זאת אמר גם הוא כפעם בפעם: עוד תראו, מה יבריא וישמן בהיותו סמוך חדשים אחדים על שלחננו! וההשערה הזאת נתקימה. במשך חדשים מעטים שונה העלם הדל והכחוש לטובה, עד כי רבים השתאו על המראה. "אמנם גם יפה-תאר הוא אישך – אמר לה פעם אחת ה"פריץ", שהיה אורח מצוי בבית אביה – מקודם היו רק עיניו מלבבות; עתה נראה, כי גם קלסתר פניו יפה!" כן הוא, ה"פריץ" היה שונה כפעם בפעם על דבר קסם העינים, כי מושכות הן את הלב. אבותיה והיא עצמה שחקו אמנם בלבם על "שגעון" האדון, אך בכל זאת הרחיבו מהללי האדון את לבם, ועוד יותר היה נעים להם לשמוע כאשר הציע ה"פריץ" להזוג הצעיר את חכירת-פרותיו באחוזתו הקרובה… עסק כזה היה מתאים לחפצם, כי באופן כזה יוכל הוא לעסוק בתורתו עד היותו לרב… מי יבין לדרכי האלוהים? הדבר, אשר נראה בראשיתו מתאים מאד לחפצם, היה באחריתו למתלאה. לולא המסבה הזאת, כי עתה היה אולי כל סדר חייהם שונה לגמרי! – ארור יהיה… – נכונה מארה להתמלט מפיה, אך באותו הרגע התנחמה על זה בהשיבה אל לבה, כי לא נתכון ה"פריץ" לרעתם; הוא היה ידיד נאמן להם, בכל עת דרש רק טובתם – האם בו האשם, כי נהפכה להם טובתו לרעה? – תמונת ה"פריץ" עולה בזכרונה. נפלא ומוזר היה מנהגו, אשר לא היה דומה כלל למנהג ה"פריצים" האחרים. הוא היה רוק זקן, אך לא התהולל ולא רדף תענוגים ולא התמכר לציד. כל עתותיו היה מבלה בקריאת ספרים שונים, אשר אסף במספר רב, – בנטיעת עצי-פרי, בגדול צמחים שונים ושכלול כורות-דבש; מלבד זאת היה אוהב לשוחח הרבה עם אנשים שונים, ולכן התקרב בחבה יתרה גם אל שלמה אישה. זה האחרון היה משתמט בעת הראשונה משיחות ה"פריץ", מין פחד ובישנות מערבים יחדו נכרו ביחסו אל האיש הזה, ומה גם כי לא הבין בעת ההיא אף מלה אחת פולנית, וה"פריץ" הבין אמנם יהודית היטב, אך דבר בשפה זו רק בקושי; אולם כל אלה חלפו מעט מעט ובמשך חדשים מעטים נתהוה יחס-ידידות בין שניהם. אכן חכם-לב הוא שלמה אישך, – היה אומר לה ה"פריץ" כפעם בפעם בעת ההיא – הוא מבין הרבה יותר, מאשר אפשר היה לשער; אך חבל, כי איננו לומד כל דבר זולתי הגמרא… מדוע איננו לומד, לפחות, את השפה הפולנית? היא היתה עונה, כי לאיש המתעתד להיות לרב אין כל צורך לדעת דבר, זולתי הגמרא; אולם ה"פריץ" לא היה מסתפק בתשובה כזאת. – ספק גדול הוא, אם באמת אין לרב כל צורך בידיעות ולמודים אחרים, אך לו גם יהי כדבריך, בכל אופן אין ידיעת השפה הפולנית למותר: הן יקרה לרוב, כי אחד מאחינו פונה אל רבכם, בהיות לו עסק עם יהודי – הנכון הוא, כי יהיה הרב זקוק אז למליץ? היא לא ידעה מה להשיב על הטענה הזאת, גם אביה, אשר התוכח עמו ה"פריץ" בענין זה, לא מצא תשובה נכוחה; בכל זאת היתה בטוחה, כי הצדק אתם, אפס כי אי-אפשר הוא לבאר לנכרי, מה גדולה חכמת התורה ומה מרוממה היא, עד ששאר החכמות כאין נגדה. מטעם זה לא היה לפלא בעיניה, כי אחרי חדשים אחדים התחיל שלמה לא רק להבין, אך גם לדבר פולנית; מה נחשב דבר פחות כזה לעלוי כמוהו?!… היא האמינה, כי רכש לו שלמה את הידיעה הזאת רק משיחותיו התכופות עם ה"פריץ", ועל לבה לא עלה חשד, כי מקדיש הוא להדבר הזה שעות מיוחדות בכל יום. מתי נודע לה הדבר הזה, גם היא איננה זוכרת ברור; היא איננה יודעת גם זאת, מתי התעורר בלבה החשש הראשון? היא היתה טרודה מהבקר עד הערב בעבודת-הבית, ובמשך ימים רבים לא ראתה דבר מכל הנעשה; אולם מעט מעט הפנתה לבה לזריות שונות בסדר המעשים. היא התבוננה, כי שלמה עוסק רק מעט בתורתו והוגה כל הימים בספרים לועזים, השאולים לו מה"פריץ"; מעיניה לא נעלמה גם זאת, כי יראת-חטאו הקודמת איננה עוד, והוא מרשה לעצמו מנהגי-חרות שונים… ידידות ה"פריץ" והתקרבותו לאישה, אשר בעת הראשונה היתה מתגאה בהן, היו לה עתה למורת-רוח. היא לא שמעה אמנם לרוב את שיחותיהם הארוכות, ואם שמעתן לפעמים לא הבינה דבר, כי הענינים, אשר עליהם נסבה שיחתם, זרים היו לה בהחלט; אך גם מבלי הבן תוכנן הרגישה היטב, כי השיחות האלה מסוכנות מאד… הוא, היא הבינה כבר אז את הסכנה, ובכל זאת לא עשתה דבר לקדם את פני הרעה. להתוכח עם אישה בעצמה לא ערבה את לבה, כי הכירה את יתרונו עליה, ולפנות לעזרת אביה יראה, פן יתעוררו על ידי זה סכסוכים ודברי ריב. מה היה, לולא החרישה אז? את השאלה הזאת ערכה פעמים רבות אחרי כן לנפשה. קרוב מאד להאמין, כי לו גלתה את אזן אביה בעוד מועד, נשתנה אולי סדר כל המעשים ושלמה היה באמת לרב, כאשר קוו אבותיה ואחרים; אולם היא החרישה בעת ההיא, אם גם התענתה מאד בסתר נפשה ומחשבות נוראות עלו על לבה… רעיון אחד היה מציק לה יותר מכל. אחרי חתונתה כבר עברו בעת ההיא יותר משבע שנים: במשך שלש השנים הראשונות לא היה לה ולד, אחר ילדה שלשה בנים וכולם מתו בהחדשים הראשונים להולדם… בעיר ס. היה אז רב זקן, "צדיק" מפורסם, והיא נסעה אליו. מהעת ההיא כבר עברו קרוב לשלשים שנה, והיא זוכרת עוד את הפנים האלה, אשר "השכינה היתה שורה עליהם", את העינים המלאות רחמים ונדיבה ואת השפתים השוחקות בנעימות. הוא שמע במאור פנים את ספורה, כל "סגולה" לא נתן לה, רק אמר אחרי חשבו מחשבות במשך רגעים אחדים: "היו ילדי, את ואישך, יראי-אלהים, גומלי-חסד ועושי צדקה – אז יחנכם ה' ונתן לכם זרע קים… גם אנכי אתפלל בעדכם אל האלהים, כי יחזק את לבכם להיות תמימים וישרים כל הימים"… הדברים האלה נקבעו עמוק עמוק בלבה. היא ראתה ברור, כי ה"צדיק" הזקן, צפה ברוח-קדשו את הדבר, אשר היה נעלם מכל אדם זולתה, ועל כן הצטערה מאד, כי לא שמע שלמה באזניו את הדברים האלה: אז אולי היה שם גם הוא את לבו להם, אך כאשר מסרה היא אותם לו, חלף רק שחוק קל על שפתיו… היא בעצמה מלאה אחרי עצת הרב: היא הרבתה צום ותפלה, נדבה כפעם בפעם נרות לבתי-המדרש, ואת העניים הסרים לביתה האכילה ממיטב החלב והחמאה, גם העניקה להם מכל אלה צדה לדרך. גם מעשי-צדקתה, גם דאגותיה נכפלו, כמעט הרגישה את עצמה הרה בפעם הרביעית. היא ילדה בן, אשר קראו שמו חיים-אלטר, ולגדל שמחת לבה היה הילד הזה בריא ושלם; אולם הדאגה המסותרה והפחד הבלתי-ברור לא פסקו: די היה לסימן-מחלה היותר קל להגלות בילד, והיא היתה רועדת כלה מפחד וסובלת יסורי-נפש נוראים… יסורי-נפש רבים גרמו לה גם מסבות אחרות בימים ההם. אביה לא התבונן במשך ימים רבים למה שחתנו עושה, כי היה טרוד בעניני עצמו, אך מעט מעט הפנה לבו לזאת, ותוצאות התבוננותו לא השביעוהו נחת כלל… וכאשר נסה דברים אל חתנו גדל עוד יותר הפירוד ביניהם. שלמה הודיע בהחלט, כי חפץ כלל להיות לרב. – – ומה אפוא אתה אומר לעשות? – שאל אביה אחרי רגעי ההשתוממות הראשונים ברגזה. בכי הילד בחדר השני המריצה לעזוב את המשוחחים ולא שמעה את המשך השיחה בפרטות, אך על פי קול-הדברים, אשר הגיע לאזניה, הבינה כי הוכוח הוא קשה וסוער. כאשר שבה אחרי חצי שעה אל ופניהם היו נלהבים ומכוסים זעה רבה… והוכוח הראשון הזה לא היה האחרון; אחריו נמשכו אחרים, קשים וסוערים יותר. הפירוד בין אביה ואישה גבר, הסכסוכים רבו, הקטטות חזקו ותכפו יותר ויותר, והיא היתה מקולעה בין שני המתנגחים, מבלי דעת אנה לפנות. בקרב נפשה פנימה היתה נוטה אמנם לדעת אביה, ובסתר היתה מתפללת, צמה, בוכה ונודרת נדרים, למען ישוב אישה אל הדרך הטובה; אולם למרות כל אלה לא יכלה להתנגד לשלמה בגלוי, לא יכלה גם להתוכח עמו בשום אופן, ובהכנעה גמורה מלאה את חפצו תמיד. היא היתה מכירה היטב, כי זה הוא עון פלילי, כי עוזרת היא לרעה, אך כח טמיר ונעלם מנעה להתנגד לחפץ בעלה. היא הרגישה עצמה נכונה ללכת גם אל ה"גיהנם" אחרי אישה… גיהנם… גיהנם – שונות שפתי חיה-דינה פעמים רבות בלי-הכרה – האמנם היו חייה גיהנם?… לא. על דעת רבים היו החיים האלה גן-עדן גמור, מלאים כל טוב ורוחה, מלאים אושר וכבוד… התארים: אשת סוחר-יערות וחוכרת אחוזות-שדה היו מכובדים ונעימים הרבה יותר מהתאר הקודם: חולבת; המעון החדש, אשר חדריו הרבים והמרוחים היו מקושטים ברהיטים יקרי-ערך, היה מרחיב את הדעת הרבה יותר מהמעון הצר והדל, אשר תקרתו היתה נמוכה ומעושנה ורהיטיו המעטים היו עשוים עץ פשוט; פקודת גבירה, אשר ומשרתות רבים סרים למשמעתה, גם היא היתה נעימה מעבודת-הפרך בחליבת הפרות… – והמזוים, המרתפים, האסמים, גנות הפרי והירק, הסוסים והמרכבות – כל אלה, אשר היו עתה ברשותה, והיא לא שערה כמוהם גם בדמיונה מעודה?… והכבוד הרב, אשר נחלה מדי בואה העירה, גם העדיים היקרים, אשר משכו עליהם עין רבות ומבטי-קנאה מכל עברים, מדי בואה אל בית-הכנסת להתפלל ב"ימים הנוראים"? ההיתה לה סבה להעצב על השנויים הבלתי-צפויים האלה בחייה?! הסכסוכים הקודמים בין אביה ואישה נשכחו גם הם ברבות הימים, ולכל הפחות, לא נראו עוד באופן בולט. נראה היה, כאילו הודה גם אביה, כי השכיל שלמה לעשות בבכרו את המסחר על פני הרבנות, ולא זו בלבד, אלא כי גם אחיה וגיסיה נעזרו על ידי אישה, כי נמנו לפקידים בעסקיו הגדולים והנפרצים וימצאו לחמם בכבוד ורוחה… והיא עצמה מצאה בהעבודה הזאת עונג משנה: מצד אחד ענגתה הנאת קרוביה, ומצד אחר נעימה היתה לה ההכרה, כי מיד אישה שלמה כל זאת. אמנם כן, המסבה הזאת היתה לה לעונג רב, אך הביאה לה גם טרדות רבות ואי-נעימות. יחד עם קרוביה נמשכו אליהם גם קרובים עניים ממשפחת ובעצמה אינה יודעת ברור, מה הניעתה לזאת: האם רגש הכרת-תודה מצדה לאישה על כל חסדיו לבני משפחתה, או חפץ פשוט לעשות נחת-רוח לו, או אולי רגש אחר – איך שיהיה, היא התיחסה אל קרובי אישה בידידות יתרה ופעמים רבות השתדלה לטובתם ותמליץ עליהם לפני אישה. "עסקינו, ברוך ה', נפרצים – היתה משיבה אל לבה – גם לאלה יספיק!"… אולם דעת הקרובים עצמם לא היתה כן, ומהתנגשות שני הצדדים יצאה איבה ומשטמה בלתי-נפסקת. קרוביה היו מרשים לעצמם חירות יתרה והיו מוכיחים אותה, כי היא נושאת פנים יותר מדי לקרובי אישה; אלו האחרונים היו מסתפקים בעקיצות מסתרות ותוכחות ברמז, כי קרוביה נהנים מצדה בזכיות יתרות. בינם לבין עצמם לא פסקו דברי דבה רעה, ותחבולות שונות אלו כנגד אלו. המון זכרונות רבים מתעוררים בחיה-דינה מבלי משים, ולפניה עוברים בפרטות כל מקרי-החיים ההם, חיים שוקטים, טובים ומאושרים למראית עין, אך באמת מרים ועצבים. האם היתה באמת מאושרה, שמחה בחלקה לכל הפחות? גם אז לא ידעה, גם עתה איננה מוצאת פשר הדבר הזה, אך ברור הוא הדבר, כי בעמקי נפשה פנימה לא היתה מסתפקת כלל בכל הטובה הרבה והרוחה, אשר היו סובבות אותה. ומבלי תת גם לעצמה חשבון ברור על זאת, היתה מתגעגעת פעם בפעם על הימים הראשונים, עת ישבו כמעט בדד בהבית הדל והנמוך בקרבת רפת הבקר… שנוי המצב גרם לשנויים רבים אחרים בארח-החיים. מעת שהחלו העסקים הגדולים היה שלמה יושב בביתו רק לעתים רחוקות, כי לרגל עסקיו הנפרצים היה נוסע כמעט שנה שנה חוצה-לארץ, ובמשך חדשים רצופים היה יושב בעיר-הפלך נ.. הפירוד לימים רבים מבעלה היה תמיד קשה לה, אך קבלה הדבר הזה כרעה מוכרחת. ואולם גם בהימים המעטים, אשר היה אישה חפשי מעסקיו ויושב בביתו, היתה מרגישה מעין רחוק והתנכרות ביחסו אליה. הוא היה מראה לה אמנם כפעם בפעם סימני-ידידות ממשיים בעדיים שונים, ארג יקר ללבוש וחפצים אחרים, אשר היה מביא לה בכל פעם מדי בואו לביתו; אולם למרות כל אלה הרגישה, כי הם מתנכרים זה לזו, ומאד הצטערה על זה. – אמנם כן, עון פלילי היה זה – מתרעמת היא על עצמה – על לא דבר הקצפתי את האלהים… מרוב טובה הייתי מתאוננת רע, על כן הסיר ה' את הטובה הזאת ממני. חוטאת, חוטאת מאד הייתי… תמונה עולה פתאם לפניה ורגשות החרטה מתעוררים בקרבה עוד יותר. – גם לה חטאתי הרבה מאד בהרהורי הרעים… היא בעולם האמת, כבר צורפה מכל חטאיה, ואני עודני… היא מתאמצת לסלק את התמונה הזאת מנגד עיניה, מנסה להפסיק את זרם הזכרונות הבלתי-רצוים האלה – אך לשוא. שלשלת הזכרונות הולכת ונמתחת, ולפניה מרחפת בלי חשך תמונת אסתר ברמן, אשת עמיתם בעיר הפלך נ., אשר באה כפעם בפעם בחדשי הקיץ אליהם "לשאף רוח צח"… הגבירה הכרכית הזאת לא הצטינה אמנם ביפיה, לא היתה גם צעירה ורעננה יותר מדאי; אולם גהוצה הכרכי, נימוסיותה ופאר לבושה מנו את החסרונות האלה. יתרונותיה עשו רושם באופן בולט בעת שהמשילוה אל בעלת-הבית. יחס שתי אלה זו לזו היה בידידות רבה, אולי גם נפרזה; אולם הידידות החיצונית הזאת הגדילה עוד יותר את הנגוד הפנימי של בעלת-הבית אל אורחתה. גם אז היתה חיה-דינה טופלת כבר אשם על נפשה על אדות מחשבותיה הרעות, ובכל זאת לא יכלה לשלוט ברוחה, כי למרות חפצה היו רגשות רגז וכעס מתעוררים בקרבה למראה היחס, אשר בין שלמה והגבירה ברמן. בעוד שהיו דבריו בחברת אשתו מעטים וקצרים, והיה כלו שקוע במחשבותיו, היתה חברת האורחת מעוררת אותו באופן נכר למדי ושיחתו עמה היתה חיה ועליזה… השיחות האלה היו סובבות על ענינים, אשר רק הם מצאו בהם ענין מה, גם נזכרו פעם בפעם מאורעות או אנשים שונים, אשר היו ידועים רק להם, ולחיה-דינה לא היה אף מושג קל מהם; על כן לא יכלה גם להשתתף בשיחה, ומבלי משים הרגישה את עצמה זרה ומרוחקה בתוך ביתה, בחברת אישה… הרגש הזה תקפה עוד יותר בעת השעשועים השונים, אשר היו נערכים לכבוד האורחת. היא השתתפה בהם פעמים אחדות; אך מסעי-הטיול האלה, הכרות "על פני הדשא תחת כפת השמים", ארית הפקועות והאגוזים, השיטה בסירות על פני הנהר וצידת הדגים – כל שעשועי הכפר החפשים האלה, אשר הולידו בקרב האחרים התעוררות רבה, עליצות סוערת והשתובבות נפרצה, פעלו עליה פעולה הפכית. היא היתה מרגישה פה את עצמה לא רק כמיותרה, אך גם כמפריעה, והמצב הזה היה לה כבד מנשא. היא חדלה מהשתתף בהשעשועים האלה, אך השעשועים לא פסקו בשביל זאת… אישה והאחרים נסו פעמים אחדות לפצר בה, אך סרובה המריצם לחדל ממנה ומעט נשארה שוממה בביתה, אך גם פה לא הונח לה, למרות כל השתדלותה להסיח את דעתה מהענין הזה, היו כל מחשבותיה סובבות רק עליו: היא היתה משערת לרגעים מה הם עושים, איה הם נמצאים וכמה הם משתעשעים… היא התענתה מאד מהרגשות האלה, ובאותה שעה עצמה נכלמה והתחרטה בהם, כי חשבה אותם למתועבים מאד. מבלי יכלת להסירם מלבה כליל, התאמצה להסתירם, לפחות, מעין זרים. מטעם זה חרה לה היטב גם על גיסתה דבורה, אשר נמצאה ללא דרשוה ותחל לסכסך את הדברים ברמזיה הארסיים. – אך עורת את, או שוטה שאינה מרגישה כלל – היתה לוחשת באזניה פעם בפעם – הכל מן הצד רואים ושוחקים בקרבם, רק את, הנוגעת בדבר, אינך מתבוננת מאומה… לוא הייתי אני תחתיך, כי עתה לא היתה כזאת… בביתי, ברשותי, לעיני ובפני, לפחות, לא הרשיתי כזאת מעולם… אך בגלוי היתה מתראה, כאילו היא ממאנה להאמין, כאלו היא כועסת גם על החשד הזה מצד אחרים… היא היתה קוצפת גם באמת, כי כונת גיסתה לא נעלמה ממנה. דבורה היתה גיסתה מצד שלמה, ובכל אופן לא היתה פה אהבה יתרה; השמחה לאיד והחפץ להרעים היו גלויים ונכרים למדי… הידיעה הברורה הזאת לא התישה את כח הרעל, אשר היה מסוך בתוכחות דבורה, והרעל הזה פעל את פעולתו המפסדת בקרב הנפש הדואבה: הפצע לא נגלד, רק העמיק יותר ויותר. היא התענתה הרבה במשך הירחים המעטים, אשר התארחה הגבירה ברמן בביתה, אך יסורי-נפשה גדלו שבעתים במשך הירחים הרבים, אשר ישב שלמה בעיר הפלך נ.. היא באה למדרגה כזו, חושדת אותו גם בשהיה יתרה שם, בשהיה בלתי-נצרכה כלל לעסק… – אמנם אשה נבערה, חוטאת מאד, כבדת-עון הייתי – נעות שפתי חיה-דינה בדאבון-לב עצום – חטא חטאתי במחשבותי הרעות, והמחשבות האלה הביאו לידי מעשים, אשר אחריתם היתה רעה ומרה מאד… מוסר שדי היתה זאת, ענש ראוי לי על פי מעשי! מחשבותיה כמו קופאות במשך רגעים אחדים על הנקודה הזאת. לא זאת הפעם הראשונה עולה על לבה היו הסבה היחידה, בכל אופן עזרו הרבה להתהוות השנוים הנמרצים בארח-חייהם ומצבם… אם בעיני ישרה מאד ההחלטה, להתישב בעיר-הפלך נ., היה הדבר הזה טבעי מאד: נפשו קצה מפני החיים הגרועים בבתי-המלון, ישיבת-הכפר לא התאימה עוד עם הרגליו הכרכיים, גם דעותיו בחנוך-הבנים הצדיקו את החפץ הזה… לבנם הבכור חיים-אלטר מלאו בימים ההם ארבע עשרה שנה, לבתם ביילה – שתים עשרה – וכבר באה העת לשים לב לחנוך שלם, ובכפר הן לא היתה כמעט כל אפשרות לזאת… כן הוא, מצד שלמה היה הדבר הזה נכון מאד; אולם היא מצדה איככה הסכימה לזאת? ישיבת הכרך בעצם לא היתה רצויה לה כלל, צורך התקונים באופן חנוך בניה לא הרגישה, להפך, במדה ידועה, גם יראה מפני התקונים החדשים האלה – מה הניעתה אפוא להסכים?… היא מצאה אמנם אמתלאות שונות, להצדיק את מעשיה בעיני עצמה, היא התאמצה להאמין, כי הוכחות אישה פעלו עליה; אולם בסתר נפשה הכירה היטב את הטעם האמתי, כי להסכים לזה המריצה ביחוד החפץ להיות תמיד על ידו, להרחיק מעליו את הגבירה ברמן, לראות בעיניה תמיד את יחסם זה לזו… היחס הזה לא היה מסוגל כלל לשמח את לבה: הוא לא שונה, היה קודם לכן; אך היא עצמה, כנראה, שונתה במדה ידועה, או השקפתה על זאת, לפחות, שונתה… היא עצמה לא ידעה, היא לא נסתה גם לחקור, מה היתה סבת השנוי הזה: האם פעלו עליה שנוי-המקום ותנאי החיים החדשים, או קרבת האדון ברמן, אשר לא מצא, כנראה, כל זרות ביחס שלמה אל אשתו? איך שיהיה, אך רגשות קנאתה הקודמים פסקו, בכל זאת לא פסקה שנאתה המסתרה אל הגבירה ברמן, כי היתה לה לצרה מסוכנה במקום אחר. היא עצמה איננה יודעת איככה נהיתה כזאת, אך בניה, ביחוד ביילה בתה, נקשרו אל הגבירה הכרכית, אשר היתה להם לאם: את פיה שאלו על כל דבר, אתה נועצו על כל מעשה ובטעמה עשו כל מה שהיו צריכים לעשות; במציאות אמם האמיתית כמעט שלא התבוננו, דעתה לא היתה חשובה בעיניהם כל עיקר. ואם נסתה פעם להתערב מעצמה בעניניהם, היו מביטים אליה בתמהון קרוב לבוז… בשעת רצון מיוחדה היו לפעמים בהמבט הזה גם מעין רחמים ומנוד ראש של חמלה… לחמלה היתה ראויה באמת. אך לשוא התאמצה להסכין עם אופני החיים החדשים: נימוסי החברה הכרכית בכלל ומנהג ביתם בפרט היו זרים לרוחה בהחלט, היא נזורה מהם יותר ויותר, ובתוך החיים העליזים, בתוך קהל האורחים השונים, אשר היו ממלאים את ביתם, היתה מרגישה את עצמה בודדה, עזובה ושוממה… הרגש הזה היה קשה לה שבעתים, כי נעדרה מנוחת-הנפש, המצויה במקרי-בדידות אחרים; למרות חפצה היה לבה מתחמץ ונפשה דואבה על מנהגי-החרות השונים בעניני-הדת, אשר נקבעו בביתם, גם על הפזרנות הנפרזה, אשר בלעה סכומי כסף גדולים בלי כל תועלת… הפזרנות הזאת גדלה עוד יותר מקץ שנים אחדות לשבתם בעיר-הפלך, כאשר מלאו לביילה בתה שש עשרה שנה והיא היתה לעלמה. האם אהבה, כמובן, את בתה היחידה בכל חום נפשה, אך בשום אופן לא יכלה להבין לרוח העלמה הזאת, למאווייה ונימוסיה. על דעת האם היו גם המעון הקודם ומערכת כליו מהודרים ויקרים יותר מדאי, אך הבת לא הסתפקה באלה, כמו שלא הסתפקה בחליפות שמלותיה הרבות, אשר רק פעם או פעמים היתה לובשת אותן, אחר היתה זורה אותן הלאה… חיה-דינה היתה על פי רוב רואה ומחרשת, אך לו ערבה לפעמים את לבה להעיר את אזן שלמה או ביילה על זאת, היתה מתמלטת מפי שלמה רק קריאת-בוז: "אשה כפרית הנך ואינך מבינה כלל את החיים האלה!" מבטי הבת במקרים כאלה היו מביעים עוד הרבה יותר ממה שמללו שפתי האיש. כן הוא, היא לא הבינה באמת את החיים האלה. היא ראתה רבים אחרים נוהגים כן, ובכל זאת נראה לה תמיד, כי המנהג הזה מקולקל מאד. היא התבוננה כי בתה איננה נבדלת מאומה מכלל כל רעותיה, ובכל זאת היתה מוצאת את הנימוסים האלה בלתי-הגונים מאד לנערה תמימה וצנועה. סבוב הצעירים התמידי, הטיולים והבקורים התכופים בתיאטר, כרות-הנשף, ערבי-המחול – כל אלה נראו לה כמנהגי-פריצות מחפירים, והיא השתוממה, כי אין העלמות האלה מרגישות שום בושה טבעית בזאת… היא השתוממה גם לזאת, כי בעת שהורעו עסקיהם, לא די שלא המעיטו את הוצאתם, אך להפך, עוד הרבו לפזר אלפים על צרכים ריקים ופחותים, על דברים מיותרים לגמרי. תשובת שלמה, כי הדבר הזה הוא הכרחי, כי אי אפשר "לגלות את הקלפים", ולהפך, נחוץ ל"סמות את העינים" ולחזק את ה"בטחון" – התשובה הזאת לא היתה מספקת לה כלל ובפשטותה לא הבינה, מה תועלת יש בהערמה זאת: אם עסקיהם הטובים נראו בלתי-מספיקים לצרכיהם המרובים, מה יש לקוות עוד מהעסקים שהורעו?! עיניה נטויות מבלי משים אל החולה והיא מסתכלת ברזון הגו הזה, בקמטי המצח וקוצות שער-השבה. – סלח נא, אלי, סלח נא לו – נעות שפתיה באנחה חרישית אם גם העוה, כבר נענש דיו על עותתו… העונש היה מר וקשה מאד. עוד בהיות הרוחה למראית עין, כבר היה המחסור מורגש בסתר פעם בפעם בכל מרירותו. בשעה שעוד מאות רובלים היו נפזרים להבל, באותה שעה כבר היו חסרים כפעם בפעם זוזים אחדים לצרכים הכרחיים. הנושים הגדולים לא זעזעו אותם עוד, אך להם היו נושים רבים זעירים, אשר הציקו להם בתביעותיהם יום יום, ושלמה, למרות גאונו הרגיל היה אנוס להתרפס ולדבר תחנונים אל האנשים הנקלים אשר בתנאים אחרים לא היה נותנם גם לבוא אל חדרו. היא מזדעזעת כלה ורטט עז חולף בכל אבריה. פרק הזמן הזה לא היה עוד הכי-רע, אחריו באו ימי הירידה… לא, לא ירידה היתה זאת רק נפילה, נפילה חטופה ונמרצה, בלי מעצור ובלי מעמד: עסקיהם לוקחו מהם, מערכת-ביתם נמכרה בפומבי, גם יתר הפליטה, אשר עלתה בידם להציל בסתר מיד הנושים, גם כלי-היקר בכסף, זהב ואבנים יקרות, אשר הצפינו – כל אלה העביטו אחד אחד… ענות-הנפש הזאת לעמת היסורים האחרים, אשר גרם לה המצב הזה: ראשונה עזבם בנם-יחידם חיים-אלטר, אחר היתה גם בתם היחידה ביילה אנוסה לעזוב את ביתם ולנוע לעיר אחרת, למען בקש לה מחיה בעמלה. – אשר האדם הוא חלש מזבוב, ויש אשר הוא מוצק מברזל" – עולה על לבה המאמר הידוע פעם, מדי חשבה במקרי השנים האחרונות. הנה הוא, הגבר הבריא והחזק, לא יכל נשוא את כל התלאה הזאת וידוכא תחתיה, והיא, אשה רפת-כח, עודנה חיה ובריאה. מדוע לא היה להפך? עיניה נטויות אל פני החולה הדלים והצומקים ובמוחה סובבת בלי-חשך השאלה האחת: מדוע? מדוע? רגילים בני-עמנו לבכות ולחזור ולבכות. הננו בוכים על הטובה, בראותנו אך את הצד הרע שבה, או בחשבנו אותה לרוב טובה שאין אנו יכולים לקבל, וחוזרים ובוכים כשהטובה הזו מסתלקת ממנו. הננו בוכים על הרעה וחוזרים ובוכים בהשתנות הזמנים, כשאנו קוראים לרע טוב, והרעה הטובה הזו נטולה מאתנו. בכינו בכיה של חנם בדבת מרגלים ולא חפצנו להכנס לארץ – וחזרנו ובכינו בכיה לדורות בצאתנו מירושלים (סנהדרין ק"ד:). בכינו בצאתנו בגולה – וחזרנו ובכינו בצאת הפקודה מאת כורש, שיש לנו הרשיון לשוב לארץ-אבותינו. האמנם הבכיה השנית הזאת לא נזכרה בתנ"ך, אך מובנת היא ממילא, אם נתבונן כי מכל קהל הגולה לא שבו אך כארבעים אלף איש. בכינו בשוב ה' את שיבת ציון – וחזרנו ובכינו בגלות ירושלים על ידי טיטוס. אין ספק, כי אם בריאה יברא ה' וכל מלכי אירופא יעבירו קול לאמר: מי האיש מבני-ישראל אשר יאבה לשוב לארץ-אבותיו יקבל מאוצר איזו חברה תשלומים בעד כל נכסיו המטלטלים ושאינם מטלטלים שקל בשקל, והשולטן מצדו יעביר גם כן קול לאמר: מי האיש מבני-ישראל החפץ לארץ-אבותיו יוכל לקנות שדות ואחוזות-קרקע, ליסד בתי-חרושת ומלאכה ולסחור את הארץ באין מעצור, למשפחותינו על גאולתנו ועל מרת נפשנו. גם אנחנו בני-הדור הזה בכינו בהנתן החק לקחת מבני-ישראל לצבא, וחזרנו ובכינו כאשר התמתקו הדינים הקשים בהלכות הצבא על-ידי חק עבודת-הצבא הכללית, ובטננו רגזה לשמוע את עצת המו"ל "ווילענסקי וועסטניק", להטיל על בני-ישראל כפר כסף תחת לקחת מאתם לצבא אנשים ממש. בכינו בהפתח בתי-ספר לרבנים, וחזרנו ובכינו בהסגרם, אף-על-פי שיצא לנו שכרם בהפסדם ותחת מתי-מספר בחירים, כד"ר הארקאווי, מרגלית וכו', שנתנו לנו (אם באמת בתי-הספר הנ"ל נתנו לנו אותם!) העניקו אותנו בהרבה-הרבה אנשים כמיהלמאן (עי' "וואסהאד השבועי" נומר 5 לשנה זו, ששם נדפס כתב שטנתו שנעתק ג"כ ב"המליץ"). בכינו בהפתח שערי בתי-הגימנאזיום ובתי-ספר הגבוהים לפני בני-ישראל, והננו חוזרים ובוכים עתה, בצאת השמועה כי לא כלל גדול הוא בדרך-ארץ, רע בלא טוב ואין טוב בלא רע, ולפיכך יכול אדם לבכות על חלק הרע שבכלל הטוב ולחזור ולבכות על אבדן הטוב ההוא לגמרי. אבל הכלל הזה עצמו, שאין רע מחלט ואין טוב מחלט, דורש מאתנו שנתבונן בכל מקרה הבא עלינו, איזה צד שבו מרובה מחבירו, היינו, אם יגבר בו הרע על הטוב, או להפך, ולא לבכות ולחזור ולבכות כילדים. לא כל מי שמת לו אביו ראוי לו לברך ברכת הטוב והמטיב, ולא כל שנסתחפה שדהו צריך לברך ברכת דין האמת (עי' ברכות נ"ט: ס.). מלבד זה יש דברים הרבה שמיעוטם יפה ורובם קשה, ורעתם או טובתם תלויה אך בנו, אם נדע להשתמש בהם במדה הראויה. אם נשקול במאזנים את הרעה הביאו לנו בתי-הספר שנפתחו לפנינו עם הטובה, אשר בלי כל ספק באה עלינו לרגלם, ואם נוסיף על זה גם את דרכם של עמנו "עמא פזיזא" להשתמש בטובה יותר מדאי, עד שנעשית לנו כרוב טובה שאין אנו יכולים לקבל אותה – אז, כמדומה לי, נראה, כי אם גדולה הטובה אשר הביאו לנו הבתים ההם, הנה לא מעטה גם הרעה אשר באה לנו לרגלם. החכמה לא חדשה היא לנו, ולא מיד הרוסים היינו צריכים לקבל אותה. כבר בשבת ישראל בספרד ואחרי כן באיטאליא היו בהם חכמים גדולים, אשר בצדק יכלו להקרא בשם "אשכולות" במובן התלמודי: "איש שהכל בו". החכמים ההם ידעו את התורה ואת התלמוד, היו משוררים ומליצים גדולים, או רופאים ופילוסופים מפורסמים, ושמותיהם לתפארת האנשים ההם, אשר יהדותם קדמה לחכמתם, היו בני-ישראל אמתים, כידוע לכל מי שנודעו לו, גם על פי השמועה, שמותם של ר' שמואל הנגיד, ר' חסדאי, הרמב"ם, האברבנאל, ר' אליהו דיל-מעדינא ור' עזריה דע-ראססי (מן האדומים) וכיוצא בהם למאות, אשר חכמתם לא לבד שלא הרחיקה אותם מעל עמם, אך עוד חזקה ואמצה את הקשר בינם ובין אחיהם והשפיעו עליהם רוב טובה. אך היכולים אנו להראות על אנשים כאלה גם בין מאות ואולי גם אלפים רופאים, יוריסטים וכו' מקרבנו בדור הזה, מיום שנפתחו לפנינו בתי-הספר? התשובה על השאלה הזו ידועה לכל. חכמינו בדור הזה נתגדלו בין נערי עמים אחרים מילדותם, ואם גם בתחלה היתה להם ידיעת בית-רבם ביהדות, השכיחוה אחרי כן מלבם. עם בני עמם לא היה להם דבר, מלבד מה שידעו שהם אנשים פראים, מאמיני הבל וכיוצא בזה. כמעט כל הרופאים שהיו בדור העבר חללו את קדשי המון בני-ישראל כמעט להכעיסם, דרכו עליהם ברגל גאוה, ולא דרשו שלומם וטובתם, ואך קרוב לזמן שעמד ה"ראזסוועט" הראשון לבני ישראל יצאו הטובים שבהם ועמהם גם רבים מן היוריסטים ללחום מלחמת עמם מבית ומבחוץ. גם בימי רעה אלה, בשוב הרבה מן הנאורים לעמם, הנה רוב הנאורים האלה מתנגדים ועודם חפצים למחות את שם ישראל על ידי ההתבוללות האהובה להם. ממילא מובן, כי אנשים כאלה, אשר רחק לבם מעל ההמון, אינם יכולים לפעול עליו שום רושם ולא להיטיב לו, וכל הטובה שנחלו על ידי חכמתם לא נחלו אלא לעצמם. אך גם רעה חמרית באה לישראל על-ידי בתי-הספר בימים האחרונים, וביחוד מימי עבודת-הצבא הכללית, מזמן שבני-ישראל החלו לבוא גדודים-גדודים לבתי-הספר. כבר ידוע, כי מדת ההתחקות מרובה אצל בני-ישראל מאשר אצל עמים אחרים, וההתחקות בעניני הפרנסה מרובה עוד יותר, מפני שרוב דרכי הפרנסה סגורות לפני בני-ישראל, ושבעים בני אנשים מוכרחים לתפוש בכנף פרנסה אחת. לפנים בישראל כמעט כל האבות, המכבדים את עצמם, היו מגדלים את בניהם לתורה, להיות רבנים בישראל, ועתה כל האבות שיש לאל ידיהם, משתדלים להביא את בניהם לבתי-הספר, מבלי הבט אם מוכשר הבן לכך או לא. אך מה אחרית כל אלה? אם לפנים בישראל היו לומדי תורה, בהגיעם לפרק חייהם, מתחלקים לשלש מפלגות, אשר כל אחת מהן מצאם חית ידה באיזה אופן, אין הדבר כן עתה. לפנים בישראל היו מקצת מן הלומדים מגיעים למטרתם, היינו לרבנות, הרבה מהם לקחו נדוניא הגונה בשביל תורתם ונעשו סוחרים, ויתרם היו למלמדים וכלי-קדש, שאם גם היה מר חלקם בחיים, אך מצאו חיתם במדה ידועה. עתה גם רוב המגיעים למטרתם חיים במסכנות, והשאר הולכים ונעים כנשמתין דאזלין ערטילאין. ידוע כי ממאה נערים הבאים לבתי-הספר, אך כעשרים ישלימו אותם, ומהם אך כעשרה ויותר ישלימו בתי-הספר הגבוהים. אך מה אחרית עשרות הנערים העברים המשתמטים אחד-אחד מלשכות שונות עד בואם למרום-קצם? מספר ידוע מהם, אשר שכחו את עמם לגמרי ויתאמרו להצליח את האנושיות באיזו דמיונות של הבל, מבלים ימיהם בארץ גזרה ובעבודת-פרך לפושעים, והרבה מהם נשארו לגברים שלא יצלחו למאומה. גם המגיעים למטרתם – לא כלם ישמחו בחלקם. כל הגומר עתה את בית-הספר לסוחרים באודיסא ישמח אם ימצא איזו משרה בעד עשרים וחמשה שלשים רו"כ לחדש, בשעה שנער כמותו, המשרת באיזה מבתי-המסחר וחרוץ בעבודתו, יקבל יותר מזה. רובא-דרובא של הגומרים בתי-הספר הריאלים נשארים קרח מכאן ומכאן, כי בתי-הספר הגבוהים הפתוחים לפניהם מעטים מאד, וגם אלה אשר יצליחו לבוא בהאינסטיטוטים לטכנולוגים, או לעבודת-האדמה, לא במהרה יקבלו משרה, ובעלי עבודת-האדמה כמעט לא ימצאו כל עבודה. אך גם מי שיזכה לעלות למדרגת רופא או יוריסט, לא ישמח עתה בחלקו. האנשים האלה, אשר בלו רוב ימי-נעוריהם, ימי-למודיהם, בכרכים, ששם בתי-הספר הגבוהים, לא יוכלו לגור בכפרים ובערים הקטנות, והנם מתקבצים תמיד לערים הגדולות, ששם אך יחידי-סגולה מהם, שקנו להם שם בעיר, יחיו חיי-נחת, והנשארים יתפרנסו על-פי-רוב אך מן הפרוצנט של הנדוניא שקבלו, או יסבלו רעב. לא דבר יקר הוא לראות עתה רופא, שאביו סוחר המרויח כעשרים אלף רו"כ לשנה, והוא עצמו, הבן הרופא, אינו מרויח על ידי רפואותיו אפילו כאלף רו"כ לשנה. וכי לא יותר טוב היה לו ללמוד לשונות ומדעים שונים ולהיות סוחר כאביו? וכי נעים הוא לאיש שכמותו להתפרנס מכסף הפרוצנט? אך יש רופאים אחרים שאין להם נדוניא וחלקם מר עוד יותר, עד שכבר היו למשל בפי ההמון: "רופא בלי מנעלים". עתה, כאשר הזעמסטווא אינה מקבלת רופאים יהודים, וגם הממשלה לא תתן להם מקום בחילה יותר מחמשה פרוצנט, ימר גורלם עוד יותר. זה הוא הטוב שנחלנו מאשר עטנו אל בתי-הספר במדה נפרזה יותר מדאי. הדבר הזה הרע גם לבנות ישראל הרבה. סוחרי ישראל על-פי-רוב הם אנשים הרחוקים מהשכלה במובנה בזמן הזה, ועל כן כל בת ישראל משכלת לא תאבה להנשא לסוחר, והכל קופצים על רופאים ויוריסטים. ואלה קצבו מחירם של עצמם כעשרת אלפים רו"כ בערים הגדולות, ומעט פחות מזה בערים הקטנות. אך מה יעשה איש שיש לו בת משכלת ואין לאל ידו לקנות בעדה רופא או יוריסט בסך כסף כזה? תוצאות המצב הזה עם ההתחקות בענין זה כבר נראו לעינינו. תחת לבכות על הדבר אשר הביא לנו רעה הרבה, טוב לנו לברוא תחתיו דבר חדש, אשר לא ירע לנו כמוהו. בני-ישראל אשר מאז מעולם לא חנכו את בניהם כפראים במדבר, לא יוכלו לעזוב את בניהם גם עתה בלא חכמה ודעת. ובתי-ספר למלאכה. הראשונים יהיו לבני עשירים, גם למצוינים בכשרונות מבני העניים, והאחרונים יהיו לבני העניים והמון-העם הפשוטים. בבתי-הספר הראשונים ילמדו חכמת ישראל על בוריה עם לשונות ומדעים, שתפארת לאדם מהם, והיו יוצאיהם חכמים ומשכילים ובני-ישראל אמתים, בני היהדות, כי סוף-סוף עד אשר ימצא לו ישראל תשועת עולמים יוכל לחיות בארץ לא לו אך על המסחר ועל המלאכה; ואם יצלחו איזו מהתלמידים לבוא לבתי-ספר הגבוהים – מה טוב. בבתי-החנוך למלאכה ילמדו תורה וחכמת ישראל במדה ממוצעה, לשון-המדינה ושפה נכרית אחת, למען ימצא החניך פרנסתו גם בארץ אחרת, אם תקיא אותו ארצו כאשר הקיאה רבים מאחיו בשתי השנים האחרונות, והעיקר ילמדו איזו מלאכה על בוריה. אז יתאחדו הנאורים עם עמם ושבו לנו אנשי-מופת בארצות ספרד ואיטאליא, אנשים אשר יאהבו את עמם באמת ולא יחפצו להשמידו על ידי ההתבוללות, אנשים אשר ידאגו לעמם באמת ובתמים להושיע אותו תשועת עולמים. לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. בדד משמים ישבתי בחדרי ועל עפעפי נפלה תרדמה. השנה היא הנחמה האחת בחיי עיר קטנה ההולכים לאט ומוליכים כשמן מימיהם, בלי תנועה ובלי גלים. לולא היא שהיתה לנו, יאמר בן עיר קטנה, כי אז תמנו לגוע באפס עבודה ומעשה במשך ימי הקיץ הארוכים, וגם אנכי מעת אשיותי נפלו… אצבעותי שפלו, ומבעד הערפל אשר יכסני לא אראה כל חזיון לוקח לב מעורר נפש, נותן כח לאין אונים לפעול ולעשות, לקבל ולהשפיע תועלת, ורק החלום ישוב ישעשעני ויעביר לפני רגעי אשרי שכבר נשכחו, ואיך לא אחמוד את השנה אם כל חלום והלך נפש? ישבתי ונרדמתי, והנה יד שלוחה אלי ותעירני, פקחתי את עיני וארא מלאך דובר בי לאמר: קום כתוב! ואומר: מה אכתוב? ויאמר את אשר אתה רואה ושומע. צדקת, עניתי, אקומה נא ואסובבה בעיר, בשוקים וברחובות, לראות ולשמוע. יצאתי מביתי ואשא את עיני ואראה את השמש בכל הדרו על תכלת השמים ורוח אביב נשב נשמת חיים באפי, וימלך עלי לבי לכתוב שיר חדש בשבח האביב כדבר בעתו. עודני הוגה בדעה זו וחרוזים כדבורים סבוני: עבר חרף, קשה הערף, שמש אביב, יזרח סביב. על מי פלג, אין עוד קרח, במקום שלג, יפרח פרח; גם צפרים, מן היערים, עפים שרים וכו' וכו'. הרפו מעט! תנו לי להשיב רוחי, גערתי בחרוזים, מה תתנו ומה תוסיפו לי בשאונכם והמונכם אם כעטלפים לא תראו אור, כי לא לשירים כאלה מקום במכ"ע ילדי יום. לא אביט שמימה כי אם אשפיל לראות כל הנעשה והנשמע סביבי בין העם אשר בקרבו אנכי יושב ואת אשר אראה אגיד. תפוש במזמות אלה עליתי על ראש פסגת השוק החדש ואבט מסביב. והנה ציור נחמד לנגדי, מראה עיר קטנה בראשית ימי האביב: יערים קטנים בלבושם הירקרק אשר לא יבול על ראשי הרים גבנונים יסובבו את העיר מכל אפסיה ועלימו יתנוסס הר בית מועד לכל חי הנשא מכולם בהדרת קדשו; אילנות כבירי ימים ישיתו כליל צלם על שוכני וביניהם יופיעו ממרחק מצבות אבן, וממרום עמדתן תבטנה על העיר המשתרעת לרגלן להזכירה יום פקודה… לרגלי ההר ילפת נהר קטן ארחות דרכו בשובה ונחת, ולא יעיז להשבית מנוחת הרפאים בשאון גליו. מעל כל גגות בתי יתרומם בית הכנסת בשיא גבהו הנושא עליו חותם הזקנה והשיבה. עיני משוטטות הלאה. רחובות העיר מלאים ילדים משחקים ומשוררים מבלי מפריע. דלתות הבתים נפתחו, כלי הבית רוחצו למשעי והוצאו החוצה. שם יושב החיט במחטו והסנדלר במרצעו בחצרות וברחובות, כי חג האביב הנה בא וכל ידים מלאות עבודה. גם הפרות והעזים עזבו מכלאותיהן ומטילות בחוץ לרוח היום; שמה נאספו סביב עגלות אכרים העומדות לפני בית־משקה, והמספוא יהיה להן לשלל. בקללות והנפת השוט ירוץ האכר לגרשן וכמעט יסב פניו תשובנה למלאכתן. מכאוביו יוכל להרגיש רק האיש הנרדם בחרבוני קיץ תחת העץ וזבוב עז פנים יעירהו לרגעים בעקיצתו… שם תרנגולות תחת התרנגול מנקרות באשפה וקרוב להן שתי עזים מנגחות זו את זו כהלכה. בין המון אדם, בהמות שדי וצפור שמים אלה, תראינה עיני גם אור עשן בתמונת המלמד, משענתו מידו ומקטרתו מפיו נצח לא ימושו, והוא אץ גם רץ כדרכו תמיד. שם בצעדי גאון יתנהל לאטו השלך מעירנו, הצודה דגים במים עכורים. מכיר הוא ערכו ומקומו כרב בעיר שכולה ופניו מפיקים ענוה וגאוה, ערמה וחסידות יחדו… שם העור, המשגע, האלם וכו' ילידי עירנו, וזה תפארתנו… אך פנה השמש נטה ימה, והצללים נטיו, אור וצל יחדו יוסיפו לוית חן להחזיון הזה, ובקרבי פתאם רעיון ואשאל את נפשי: הן טוב מראה עינים ממשמע אזנים ולמה לא אתאר את המחזה הזה בחרט צירים? מו"ל הצפירה הודיעו כי לעת מצא ידפיסו גם ציורים, ואולי יתנו גם לציורי מקום בגן עדן התחתון הזה? יזמתי וקימתי. שבתי לביתי ואקח צבעים, עטי־שער, בד מתוח, הכל כאשר ואשב בפתח הבית לגשת אל המלאכה ושפתותי דובבות שיר קטן אשר עלה אז על זכרוני: (אויערבאך בספרו "המשורר והסוחר"). נשאתי את עיני והנה פנים חדשות נראו על במת החזיון. בין פרות ועזים, בין תרנגולים וילדים חשופי שת, תלכנה בנות ישראל הלך ונהר לשאף רוח לפנות ערב, ולבושן כליל מאדע ומדברן בשפת רוסיא, הכל כמנהג המדינה. גם בחורים קצוצי מעיל חובשי מגבעות לראשם, מפיהם עתר ענן הקטרת עולה ובידם מקלי תפארה. הבה אמנה מספר למו: אחד, שנים, שלשה, ארב… אראך, ידידי הקורא, מעקם שפתיו ושואל: וכי בריות משונות ראית כי תספור ותמנה ותפקוד אותן? אך לאט לך, בן עיר, גדולה לצחק בי. בעיר גדולה יש מגבעות רבות לאלפים ולרבבות ואין שם אל לב, ובעירנו יש לכל אחת ואחת שם, מקום ומספר, וברבות מספרן אות הוא לנצחון ההשכלה על הסכלות, האור על החשך. פעם אחת בהפרדי מעם רע אחד, אמר לי כי צר לו פרדתי מעיר מולדתי. ומדוע? שאלתי. – יען כי מספר המגבעות יגרע! ענני. השמעתם? עיר קטנה כבית אסף דברים יקרים היא. כל בית דחוי לנפול, כל אהל וחורבה ישאו על מצחם תו מספרם ותמונת קרדום, סולם או דלי עליהם לאות כי בשעת הדליקה מחויבים בעליהם לרוץ זה בדליו, זה בסולמו וזה בקרדומו לכבות ולהציל: כי על מכונת מכבת־אש אין להשען; וזה האות, כי בשרפה האחרונה נשרפה המכונה עם הבתים יחדו, והאכרים בעירנו בהתאספם לשית עצות על דבר לקיחת רופא, נשענים על הנסיון הזה, רק שכל בריא של אכר בריא יוכל להוציא הגיון ישר כזה, שאין ביד כל אדם להכחישו… אך מה זה? מבלי משים העמקתי מחשבות ורעיוני נשאוני הלאה, ובין כה וכה באה השמש בסתר אהלה, האור פשט ויעף והצללים גם הם כלים, וכל הציור אשר הרהיבני היה כלא היה! שבתי לביתי ומאום לא הבאתי! ישבתי אל שולחן הסופרים. אם שירים וציורים לא הצליחו בידי, עוד תקוה נשקפה לי לכתוב מכל הגלוי וידוע לי זכרון בספר. אך שכחתי בחפזי, קורא יקר, כי עוד לא הודעתיך שם עיר מולדתי אשר בה אתפאר. סלח לי, כרגע אתקן המעות. העיר אשר עליה יסבו דברי היא הנודעת בשם עיר השכלה. היא דוראקעוויצש המהוללה! – דוראקעוויצש – עיר השכלה? הן פתרון השם בלע"ז הוא, במחילה מכבודך, סכלות, ואיככה… אל נא בחפזך, ידידי, במטותא ממך אל תשגיח בשמות. אם שאלות כאלה תשאל, אשוב אשאלך גם אני. אם אתונו של בלעם דברה, למה נקרא שמה אתון? אם חמורו של ר' פנחס בן יאיר היה חכם הרזים למה שמו חמור? אם פלוני עושק דלים רוצץ אביונים למה נקרא נדיב? חנף וצבוע למה יקרא צדיק תמים? ולהפך, מגיד אמת משמיע יושר למה נקרא משגע? וכהנה שאלות רבות עד אין קץ. אך תשובה אחת יש, כי איש משכיל יערוך כל דבר לפי ערכו ולא יפן לשמות. ואם מנקודת ההשקפה הזאת נביט על עירנו, נודה פה אחד כי שם עיר השכלה נאה ויאה לה ולא תתקשט בנוצות זרים. הבה אחזק דברי באותות ובמופתים. לא היו ימים טובים להשכלה כימות החרף בשנה שעברה בעירנו, עת הצעירים פתחו עיניהם, נדבו ספריהם וצרורות כספיהם ויסדו אוצר ספרים קטן. קראו ושנו, כתבו ומחקו, וקנאת סופרים כמעיל עטו ויאמרו: הבה נעשה לנו ולעירנו שם עולם, להוציא מאסף חדשי בכתב יד, בשם "הנצנים" והמלאכה החלה: זה סופר וזה משורר! זה מבקר וזה… ותצא חוברת אחת וכן חתמו. תם הדמיון, פס הרגש, הלב נדמה, והעט נפץ. מלבד אחד אשר הוסיף העתקתו ספור גדול לשפת רוסיא, ומרוב עמלו חדל לקחת הוראת שעה בדקדוק שפת רוסיא… ויט שכמו לסבול עול סופרים, ויחשב חשבונות הוצאות ההדפסה, ובחלומו ראה את השפה הרוסית מתרפקת עליו באהבים, וקוראתו בשם מגיני ומפלטי! מרימי מאשפתות… ותבא ההשכלה פתאם כמים בקרב צעירינו וכשמן בעצמותיהם ויתנבאו ולא יספו, וירכשו למו דעות נשגבות והברות נעלות. זה אומר, כי מדות רעות מגונות רק בין העניים ותפארת הן לבעליהן העשירים, השני יחוה דעתו כי האדם לענג יולד, ומכל צרה ותלאה יש מקום מפלט תחת האופנים על מסלת הברזל! אף הוא היה אומר: משכיל אמתי מקצר בבגדים העליונים, מנבל פיו לפני כל אדם וקורא לנפשו דרור מן המנהגים החיצונים… וירחיקו ללכת בהשכלתם עד כי אוצר הספרים כאין וכאפס נחשב בעיניהם, ויתאוננו כי אין ספרים למקרא ואין נאורים לשיחת רעים; ובעקבות הצעירים יצאו גם הצעירות והעלמות המשכילות, המשפיקות בילדי נכרים, העתקות ראמאני צרפת ואנגליא, ועולם חדש נגלה למו, עולם המאדע והחופש. ודברים אחדים בשפה חדשה, שפת רוסיא, אשר העלום גרה בשבתן בביתן ובלכתן לשוח, וכל המון העם רואים את הקולות, ומשבחים ואומרים: ברוך… ילד חכם אחד, אך עז פנים מאין כמוהו, הרהיב בנפשו עז לענות לאחותו, אשר התאוננה באזני אורח משכיל על חיי עיר קטנה, כי אין חברה ורעות וספרים טובים למקרא, לאמר: האם גם הספר "פערוואיע נאסטאוולעניע" הנחוץ לך יקר המציאות הוא? הילד בא על שכרו והמשכלת נשארה משכלת. ומה נעים היה לראות משכילינו מתאספים וזוכרים גם את ירושלים, ובאים לכלל דעה אחת לעשות כל מה שבכחם לטובת ישוב א"י: להטיל גורלות על תמונת השר מונטיפיורי ז"ל, מעשה ידי ציר, ולהקדיש הכסף חציו לישוב א"י וחציו לאוצר הספרים, וימכרו בילעטין במחיר ושלא במחיר, בלב שלם ובאהבה רבה למפעל טוב כזה. ואם עד הנה עוד התמונה תלויה במקומה והגורל לא הוטל, אם גם תלונה חרישית מתהלכת בין אחדים מן הקונים על כי אגורותיהם האמללות תתגלגלנה תחת שואה, כנפשות חוטאות, ועוד לא שבו למקורן, האם בזה יגרע ערך משכילים כאלה? לדבר טוב כזה נחוצה שעת הכושר; אשר חג יובל מאה שני חיי השר ז"ל חלף הלך לו, הן יוכלו להוציא חפצם למענהו בעת אשר יחוגו יובל מאה שנים לפטירת השר ז"ל, כי שם איש גדול ונשגב כמהו לא ישכח לעולם ועד, ומפעל טוב ישאר תמיד מפעל טוב ומאה שנים ביני ובינך מה היא? ועתה תנו תודה אם אין הצדקה לעירנו לדגול בשם השכלה? אך לא רק הצעירים שתו מיין רקח ההשכלה, כ"א גם הצעירים שבצעירים, התינוקות של התלמוד תורה (בית ת"ת אין בעירנו, רק בביהמ"ד הישן יש שלחן אחד אצל התנור ונקרא שלחן ת"ת) ונרדם נתן ריח באף השוע פאליקאוו וישלח להם על חשבונו מכ"ע "העברי הרוסי" למקרא ענג בעתות המנוחה. ואף כי התינוקות האלה הם בבחינת המתרגמים; ויאמר – א פוקס, למך – א בלינדער וכו', וכל ששונם ותענוגם הם פת לחם ותפוח אדמה צלוי, מחשבותיהם סובבות רק על השאלה איך להנצל מרצועת המלמד, אשר צלם דמות תבניתו הראה לנו המנוח סמאלענסקין בחלק הראשון מספרו "התועה" ומלות "העברי הרוסי" מוזרים למו ורעיונם לא יכילם אף אם יחר גרונכם להבינם פתרונם. אך כי יהיה עברי רוססי. מים ואש, קיץ וחרף, זאת לא ידעו ולא יבינו, ובכל זאת שמר המו"ל את תעודתו: הרוסקי יעוורעי והיעוורעיסקאיע אבאזרעניע באו לעירנו מדי שבת בשבתו ומדי חדש בחדשו, ע"ש התלמוד תורה, ויצא שם עירנו לתהלה כי ילדי שעשועים תאמן על ברכיה, ולא תצרור את ההשכלה כ"א תביאנה תחת כנפי השכינה בד"א של הלכה בכותלי בית המדרש. אשרי העם שככה לו! ומיום אשר המכ"ע הנ"ל עצמו עיניהם מראות אור, חדלו תינוקות הת"ת לקרא מכ"ע, חדלו, חדלו! חבל על דאבדן! אחרי כל אלה, רבותי, לא תתפלאו אם אקרא: שישו, בני מעי! עלזו כליותי! כי בעיר השכלה כזאת נולדתי, וכאחד מבניה אחשב, אשרי ואשרי חלקי. ובכן ואמרתם דוראקעוויצש היא עיר השכלה! ועתה אחרי אשר זכיתי לחרץ משפט ישר כזה, לא נשאר לי איפוא כ"א לכתוב הלל הגדול לכבוד עירנו, לכבוד ראשיה, מנהליה ויושביה, משכיליה ותינוקותיה, אז אנחל גם אני כבוד סופרים וכלם יתנו לי כתר תהלה! – אך את חפצי זה אקים, בלי נדר, בעת אחרת, כי עתה כבר נלאו שרעפי ועת לנוח. – שכבתי ואישן. ויהי לילה ויהי בקר. השמש שלח אורו ויגע בעפעפי וחיש נפתחו. והנה מגלה עפה לפני כתובה פנים ואחור, ואשאל מה זאת? הם הגיוניך, הרהוריך ומחשבותיך כתובים על ספר, – ענני קול מתוך המגלה. הגיוני? שאלתי בתמהון, מי זה כתבם בלי דעתי ורשותי? ויענני הקול בצחוק: הטרם תדע כי כל איש יכתוב בלילה באצבע קטנה שבידו את כל הרהוריו ביום? – ולאן המגלה עפה? – למערכת מכ"ע. לא! היו לא תהיה! האם כל מה שאדם מהרהר בלבו יכתב בספר? רשות נתונה לכל איש לחשוב אבל לא לכתוב. – ומדוע לא לכתוב? שאלני הקול. מדוע לא תשמיע את אשר יחשוב לבך אם בעל נפש אתה? האם עשקת, רצות כי תכסה מחשבותיך בטמון? האם חטאת, עוית, פשעת אתה, אם פעל אחרים לא זך וישר הוא? אבל רב לך להג הרבה, קראתי, אחת אמרתי: לא אחפץ! לא אחפץ!.. ואקח את המגלה ואקרענה לקרעים. אך, הה! הקרעים הקלים התנשאו חיש על כנפי רוח וישתקשקו ככנפי יונה ויעופו לדרכם הלאה, לבית המערכת! משמים משתאה נשארתי על מקומי, ואקוט בפני על כי הרביתי ביום אתמול מחשבות, ואתפלל בלחש: רבש"ע! הצילני נא מהרהורים רעים וממחשבות זרות ולא אבוש ולא אכלם ולא אכשל לעולם ועד! ניסן, תרמ"ו, ראדאשקאוויץ ספור הסטורי מזמן גרוש ספרד מעובד לבני הנעורים ע"פ סיפורי "לפני ארבע מאות שנה" באחד מימי הקיץ לשנת 1491 למספר העמים. שמי התכלת החופפים על ארץ ספרד בהירים ונחמדים. כל עב קל לא יעיב את פניהם. חום היום גדול מאד. גם רוח קל לא יפוח בחוץ. העיר טולידה, בירת קשטיליה החדשה, הומה. המון עוברים ושבים, רצים ונוסעים, ימלאו את כל הרחובות עד אפס מקום. גם כל שדרות האלונים ומגרשי הטיול מלאים אדם: כל אצילי העיר ורבי העם עם נשיהם הכבודות ובנותיהם העדינות, אלה רוכבים על סוסים אבירים, אלה נוסעים במרכבות מרקדות ואלה הולכים ברגל. פה ושם יתלקטו המטילים כנופיות, כנופיות ומשוחחים בעניני המדינות ומקרי היום. – התבשרו, התבשרו, רעים! – נשמע קול אחד מאחת הכנופיות – כי הכו צבאותינו את הערבים מכה רבה ועוד מעט ונפתחו שערי גרנדה לפנינו. – מי הגיד לך כזאת, דון מורילו? – נשמעו קולות שואלים מסביב. – היום בא רץ מבשר לחצר המלכות, משדה המערכה, ומפיו שמעתי את הבשורה הטובה הזאת – קרא דון מורילו שנית. – ברוך אלהי הרחמים! – נשמעו קולות תרועה מעברים שונים. – עוד מעט, האח! תסוף שארית ממשלת המוירים 1 הארורים מארצנו והיתה כל הארץ לנו – קרא איש אחר מתוך החבורה. – אולם הידעתם, רעי, מי היה ראש המכים את הערבים הפעם? – קרא דון מורילו שנית. – מי? מי? – שאלו הנאספים בסקרנות. – הלא זה האביר הצעיר דון מיגואל סן סלודור! – סן סלודור? זה שר הצבא עול הימים ויפה העינים? – נשמעו קולות תמהון מעברים שונים. דון מורילו – אמנם עול ימים עודנו, אבל גבור מלחמה הוא כאחד הגבורים הגדולים אשר בארץ. גבורותיו ונצחונותיו אשר הראה בפעם האחרונה מפליאים את הלבבות. הערבים השתערו על צבאותינו בגבורה נמרצה ויניסו את צבאותינו לכל עבר. גם ידי הגבור האדיר פינצי די ליאון רפו למראה גבורת הערבים; אך הגבור הצעיר הזה ומתי מספר עמו התאוששו לאחרונה ויהפכו פניהם אל הרודף וילחמו כאריות ויכו על ימין ועל שמאל, ויפילו מהם רב והנשארים נסו בשבעה דרכים. אכן לגדולות נוצר הגבור הצעיר הזה… – כאשר יואיל המושיע ומסר את גרנדה בידי צבאותינו – שסע אחד הנאספים את דון מורילו בדברו – גרש נגרש את כל הערבים מארצנו, לבל ישאר להם כל שם וזכר בתוכנו, וטהרנו את הארץ מיושביה הטמאים. – ואת הנשארים בארץ נצרף בכור האינקויזיציה הקדושה – קרא עוד אחד. – גם את היהודים גרש נגרש מקרב הארץ! – קרא אחד הנזירים אשר נספח מקרוב על החבורה – והיה הדבר הזה למנחה לאלהי הרחמים, בגלל אשר מצאנו חן בעיניו לתת את ארץ הערבים בידינו. – טוב דברת, הנזיר מולנסיה! – מחאו כל השומעים כף – כלה גרש נגרש מקרבנו את הארורים האלה. – וגם ה"נוצרים החדשים" 2 נגר מקרבנו – קרא איש אחד מתוך ההמון ברוח קנאות – כי בנו כחשים המה, בפיהם יכבדו את אמונתנו ובסתר לבם יבוזו ילעגו לה. – ואנכי אגלה לכם – קרא הנזיר – כי על פי קדושנו טומש טורקבומדה יקימו מושלינו בקרוב מגדלי אויטה-דא-פה בכל ערי ארצנו, להעביר את הטמאים באש לעיני כל, ובערנו את הרשעה מקרבנו. – מי יתן ויאמנו דבריך! – קראו הנאספים בנשאם את עיניהם למרום. ולא רחוק מהם נראה אחד הכמרים עטוף בגדי כהונתו עומד בתוך קהל עם רב, נושא את כפיו השמימה ודורש לפני העם בקול רם: אחים קדושים! – נשמע קול הדורש ופניו היו פני להבים – הנה האב הקדוש וכל קדושיו עמו, המלך והמלכה והשרים, מתאמצים לבער את הרע מקרבנו ולטהר את ארצנו מזרע מרעים ובנים כחשים אמנם אנחנו עושים כל אשר יש לאל ידנו להשמיד את ה"נוצרים החדשים", אשר יתימרו באמונתנו לעין כל ובמסתרים ילעיבו בה ויחללו כל קדש; ואולם אנחנו, כהני הדת בלבד לא נוכל להוציא את כל מחשבתנו הטובה לפעולות מבלעדי עזרת העם. אך אם יעזרו האזרחים על ידי הכהנים, להתחקות על כל דרכי ה"מתנצרים", להביט אחריהם בשבע עינים ולמסור ליד משפטנו את כל הנחשדים ב"בגד דת", מבלי נשוא פנים לקציני עם ונשואי פנים – אז אך אז נצליח; ואולם מה אנחנו רואים? בני העם מעורבים עם הבריות האלה, וגם מתחתנים אתם, עד כי כמעט אין בעמנו משפחה רמה ומיוחסת שלא התגאלה בדמי הארורים האלה. אוי לעם ספרד שכך עלתה לו! ואוי לנו, שומרי משמרי הדת, מעלבונה של אמונתנו! – התעוררו, אחים בני אמון! תנו ידיכם להכהנים הקדושים לבער את הרשעים האלה מקרב הארץ – ובגלל זה יעזרנו אלהי הרחמים להכניע את אויבינו תחתינו ולכבוש גם את גרנדה, שארית ממשלת הערבים הארורים – והיתה ארצנו ארץ אחת, ארץ ספרד המאוחדת, והעם היושב עליה עם אחד, עם קתולי קדוש. – חרב לארצנו ולדתנו! – הריע המון הנאספים סביבות הכהן ברגש – בער נבער את הטמאים האלה מקרב ארצנו מבלי השאיר להם כל שריד ופליט בתוכנו. יחי הכהן! תחי האינקויזיציה! במגרש היפה והנהדר, מגרש אלפונזו, יתנוסס ארמון גדול ונחמד, מהודר בעמודיו ופסליו, בפתוחיו וצעצועיו, בו משכן המרקיז דון אלמנצו די הנריקץ, ראש האזרחים ונשיא בית מועצות העיר טולידה. ושם בפרדס הנחמד אשר מאחורי הבית, בין צאלי אלה עבותה, יושבת בת המרקיז היחידה דונה קלרה. היא נערה כבת עשרים שנה; פניה ענוגים, זכים ומלאים חן ונועם. עיניה שחורות ובוערות כלפידים; אפה דק ומחודד בקצהו; שפתיה דקות ואדומות מאד; שערותיה שחורות וארוכות ונופלות בלי סדרים על שכמה ומשם והלאה עד אפודתה הירוקה והמשובצה משבצות זהב. מבנה גוה רך וחן נעים שפוך עליו. שמלתה המרוקמה תכלת וארגמן רחבה ומגעת עד קרסוליה, ומשם ומטה יראו גרבי תכלת ונעלי משי אדומים. היא יושבת על כסא רך, עוטה משי אדום; אך לפעמים תצנח ארצה ותשתרע ברחבה על העשב הירוק. ממולה על הארץ יושבת אמתה מריה, נערה כבת עשרים וחמש שנה, פניה גסים ומלאים, עיניה ממראה אפר, חוטמה רחב ומבנה גוה רחב ומלא. – מדוע כה נפלו פניך היום, סניורה? – שאלה מריה את גברתה בחרדה – הנדדה שנתך מעיניך הלילה? או אולי בעתוך חלומות רעים? הגידי נא גברתי היקרה! – אמנם חלום רע בעתני הלילה! – ענתה קלרה ותאנח. – איזה? ספרי נא לי אותו, גברתי! הן פעם בפעם תגלי את לבך לאמתך, סניורה! – לא אכחד ממך, מריה, מאומה! – ענתה קלרה בהקריבה את מושבה למושב מריה – אך בטרם אספר לך דבר חלומי הלילה אגלה לך סוד אחר הצפון בלבי. – אזני קשובות לסודך, סניורה! – אבל הבטיחי לי לבלי גלותו לאחרים. – חלילה לי מגלות סודך לזר – ענתה מריה – הן כבר תכנת את רוחי, סניורה, ויודעת את כי נאמנת רוח אני. – ואשר על כן, מריה הנני מגלה לך את לבי תמיד – ענתה קלרה. רגעים אחדים החשתה ואחר קראה: – הידעת, מריה, את האביר הצעיר דון מיגואל סן-סלודור? – את שר הצבא הצעיר אשר טילת אתו, סניורה, פעמים אחדות בפרדס הזה? – שאלה מריה. – כן! כן! – ענתה קלרה. – מי לא ידע את השר הצעיר הזה הלוקח לב כל ביפיו וחנו וגבורתו? הן שמו נשא עתה לשם ולתהלה על שפת כל בני העיר, כי אמיץ לב הוא בגבורים ועושה נפלאות על שדה קטל… – כן, כן! – שסעה קלרה את דבריה ופניה הביעו רצון וגיל. – וכרוב גבורתו כן רב טובו וענותו – הוסיפה מריה להללו – פניו היפים והענוגים מביעים גם טוב לב ונדיבות רוח; והוא איננו מתנשא בגודל לבב וגאוה. הוא מתהלך כאח ורע גם את שפלים ממנו… – ושר הצבא הזה אוהב אותי! – קראה קלרה בלחש, וצחוק רצון ובשת פזז על שפתיה הדקות. – ואת, סניורה! – גם אנכי אוהבת אותו – קראה קלרה ותורד את עיניה ארצה. – גברתי! אכן מאושרה בבנות את – הריעה מריה בשמחה – כל בנות העיר תקנאנה באשרך. – ואולם – הוסיפה מריה כעבור רגע – גם הוא מאושר בבנים, כי נפלה בגורלו סגולה יקרה כמוך, סניורה! כי בך מצא חזות הכל: יופי וחן, השכל ובינה, עושר וכבוד… – הרפי, מריה, הרפי מפזר לי תהלות ותשבחות – שסעה קלרה את דבריה ותתאדם. – עוד לא הגדתי אף מעט מכל מעלותיך הנפלאות, גברתי היקרה! – הוסיפה מריה לשית לה בחלקות – הן לא אחד מבני מרום עם הארץ בטולידה יכרע ברך לפניך ויבקש את ידך להיות לו לרעיה… – ואנכי מאסתי בכולם! – קראה מריה בצחוק-נאוה – כי לא מצאתי גם באחד מהם את שבקשה נפשי: לב טהור ונפש ישרה. כלם עדת חנפים ואנשי כזב, בפיהם ידברו כן ולבבם אחרת יחשוב. ולכן גם כל אמרות התהלה, אשר פזרו לי בחלקת שפתם, היו עלי למשא; אולם במיגואל אהובי התאחדו כל המעלות הטובות המפארות את האדם. את יפיו וחנו ראית גם את, מריה, ומה אספר לך על אדות בור לבבו וטהר נפשו? הוא חונן בנפש עדינה מאין כמוה; כל דבר שקר שנאה נפשו. מעודי לא שמעתי ממנו אף תהלת-חנף אחת. נפשו ישרה ושונאה עקלקלות, הוא מדבר ישר וכל אשר יחשוב לבו יגיד מבלי חת. הוא אוהב אותי בכל לבו… הוא אוהב אותי כנפשו – יקרתי לו גם מחייו… – אין כל פלא בזה, סניורה! ולב מי לא ילך שבי אחרי יעלת חן כמוך? – הרפי נא, הרפי, מריה! – הגיעה קלרה בראשה כממאנת לשמוע תהלותיה. – יתן אלהינו ואגודתכם… – עוד לא באנו באגודה – מהרה קלרה לשמע את דבריה – עוד לא נתתי לו את ידי. – מדוע? – שאלה מריה בתמהון גדול. – עוד לא נתתי לו ידי להיות לו לרעיה, כי הדבר הזה תלוי בדבר שובו מהמלחמה ועטרת "מנצח" על ראשו… – לא אבין פשר דבריך, סניורה! – שאלה מריה ותבט על גברתה בתמהון. – אך בהראותו את גבורת ידו במלחמה ובנחלו כבוד-נצחון יקנה את לבבי וידי קנין שלם. חפצה אני להיות לרעיה לאיש מרומם ונכבד בעיני המלך והמלכה ונודע לשם, לאיש אשר יעשה גדולות לטובת ארץ מולדתנו – ובכבודו אתימרה גם אני ולא אבושה בפני רעותי, נשי שרי החיל המהוללים. – לא תבושי לעומתן, סניורה! – העירה מריה בהניעה – זאת ועוד אחרת, מריה! – שבה קלרה לבאר לה – גם המרקיז די מוריציה נשא עין אלי ויבקש את ידי – ואבי חפץ לתת אותי לו לאשה, כי גדול כבוד המרקיז הזה בכל הארץ; אבל נפשי בחלה בו – ויודעת אנכי, כי אבי יתן היתרון להמרקיז די מוריציה על מיגואל, שאיננו נצר מרקיזים, ואך אם ינחל עטרת מנצח במלחמה ושמו יצא לתהלה כשם אחד משרי הצבא הגדולים בארץ, אז יבחר בו גם אבי לחתן לו. – אבל למה את עצובה ומה הוא החלום אשר בעתך הלילה, סניורה? – זה שנתים אשר נפרד ממני, והוא נמצא על שדה המערכה אל פני המלחמה, צפוי אלי הרג בכל רגע… האוכל במצב כזה להיות שלוה ושקטה ולבלי התעצב אל לבי? – ובימים האחרונים לא הגיעה לאוזני כל שמועה ממקום המלחמה ולבי מלא המון פחדים; ועתה שמעי נא, מריה, את אשר חלמתי הלילה: הנה היכל התפלה מלא אנשים נשים, לבושי מכלול ופאר, ואנכי ובחירי עומדים לפני הכהן לבוא בברית הנשואין – ופתאם התפרצו המון אנשים ביתה התפלה ויפרידו ביני ובינו ובקול בוכים החזיקו בימינו וימשכוהו אחריהם בכח, ובעוד רגע יצא עם האנשים מבית התפלה ויעלם – ואיקץ והנה חלום… ומאז הבקר נפעם רוחי בקרבי ולא אדע שלו בנפשי… – החלומות שוא ידברו – נחמה אותה מריה – עוד שוב ישוב מן המערכה בשלום ואגודתכם תוסד לארך ימים. – מה קול השאון אשר אנכי שומעת עולה מן הרחוב? – שאלה קלרה פתאם ותט אזניה להקשיב. – אלכה ואדעה שרש הדבר! – קראה מריה בהתנשאה מעל הארץ. – טוב – ענתה קלרה. כעבר רבע שעה שבה מריה הגנה ותדלג כאילה ותריע בששון: בשורה טובה, סניורה! בשורה טובה הבאתי לך. – מה? מהרי אפוא וספרי! – אביך הסניור שב עתה מבית מועצות העיר ויספר, כי הכו צבאותינו את הערבים מכה רבה… ועוד מעט ונפתחה גרנדה לפנינו… – ברוך המשיח! – הריעה קלרה בשמחה. – ואם תאבי לדעת מי הפליא לעשות במלחמה הזאת יותר מכל שרי הצבא? – מי?… – דון מיגואל סן סלודור!… – מריה! ההתולים עמך? – קראה קלרה נרעשה בהתנשאה ממקום מושבה. – התולים? חלילה, סניורה! – ענתה מריה – בואי נא הביתה ונוכחת כי אמת דברתי. פני קלרה נהרו ועיניה רבו ברקי גיל ואושר. היא שמה פניה אל הבית. החדש יאנואר לשנת 1492. העיר טולידה צוהלת וחוגגת, כל בתיה עדוים פאר, דגלי ספרד הנאחדת מתנוססים על ראשי המגדלים והארמונים. יציעות הבתים עוטות יריעות רקמה, ועליהן עומדות נשים עדינות לבושות פאר ועדויות עדי. כל בתי היין מלאים המונים, המוני סובאים שותים לשכרה. בכל עבר ופנה ירונן וירועע. שירי העם הספרדי ישוררו בלי הרף. בכל הרחובות הגדולים הוקמו שעיר נצחון מעולפים פאר ושושנים ורקמת כל צבע, ובכל פנה ופנה נושאים הכהנים מדברותיהם מעל הבמות לכבוד היום. גרנדה נלכדה! המלחמה הארוכה אשר אכלה את מבחר בני הספרדים הריקה את אוצרות הממשלה והעם, כלתה, ושערי עיר הבירה הנצורה, אשר לשארית ממשלת הערבים בספרד, גרנדה, נפתחו לפני הספרדים עליזי הנצחון, ויבאו בה כמבואי עיר מבוקעה. באאבדיל נסיך הערבים הלך גולה והיכל אלהמברה, משכן הכליפים מאז ומעולם, היה למשכן פרדיננד ואיזבלה. ממלכת בני הערב בספרד, אשר ערכה זמן תשע מאות שנה, נפול נפלה לבלי קום עוד. ויושבי טולידה מתעתדים היום לקדם את פני אנשי והיום משלימים הבונים את מלאכת בנין האויטה-די-פה, כי בעוד שבעת יום יחגו את חג הנצחון ברב פאר, ולכבוד החג הבא הקדישו קרבנות רבים, ממערות האינקויזיציה, להעלותם על מזבח הקנאות, על מוקדי האש, בהמון וחגיגה נהדרה בקדש. המון עם רב נאסף מסביב לבנין המגדל ועינם לא תשבע מחמדת מראהו, וכמו כבר תשבע נפשם בדשן הקרבנות, ולאפם כבר יגיע ריח הנחוח של המרנים השרופים. מלאכת הבנין נשלמה ואחד הכהנים קדש את המזבח בהדר, ואחר עלה הבמתה וישא מדברותיו: "זה היום שקוינוהו להקים מזבח קודש בשערי טולידה, אשר אשו תבער ולא תכבה, עד אשר יתמו הכופרים מארצנו. הנה ישועת אלהינו נגלתה אלינו ביום קרב בהדבירו את אויבינו תחתינו – ובמה אפוא נקדם את פניו בתודה, אם לא בבעור הכופרים והמכחשים מקרב הארץ? הנה רעת המתנצרים למען כחש עוד גדולה אלינו מרעת היהודים הטמאים. המה ילעיבו בדת קדשנו ויחללוה והמה יטמאו אותנו, את בנינו ובנותינו, ויסובבונו בכחש כל היום. הבה אפוא נעביר את הטמאים האלה באש המזבח הזה, וטהרנו את הארץ מטמאתה, וגם את נשמותיהם החוטאות נטהר ונצרף. המזבח הזה הוקם בראשונה בסנטה פי, ובזכותו גברה ידנו על אויבנו במצור גרנדה – וכה יראה לנו המשיח את חסדו כל הימים אשר נהיה נאמנים לדת קדשו. ועתה הכונו נא, אחים! לקראת החג הקדוש הבא וחגגו אותו ברוב פאר והדרת קדש". "יחי הכהן! תחי האינקויזיציה!" – הריע העם בקול תשואות. קול חצוצרות והמולת פעמוני המגדלים נשמע כרגע, לאות כי צבא החיל קרב לבוא לשערי העיר. אזרחי טולידה בחרו מקרבם צירים נבחרים, ובראשם את הנשיא המרקיז דון אלמנצי די הנריקץ, לקדם את פני הצבא בכבוד והדר בלוית מנגנים וכלי שיר. גם הכהנים יצאו לקראתם ובידיהם צלבים וצלמי הקדושים. ובמגרש אלפונזו רבתה התכונה. שלחנות ארוכים שורות, שורות העמדו במגרש נכח ארמון המרקיז די הנריקץ, ועליהם נערכו מאכלים ומשקים שונים, להשיב נפש בני הצבא בבואם העירה; ומשני עברי המגרש רכבו המון שוטרים מזוינים לפקח על הסדר. ושם על היציעה המהודרה והמקושטה ביריעות ארגמן ותכלת, בפרחים, זרי תפארת ודגלי צבעים, יושבת דונה קלרה די הנריקץ, לבושה מכלול ועדויה עדיים ולבבה נגרש כים: אהוב לבה דון מיגואל סן סלבדור עשה לו שם גדול בגבורי שרי הצבא במצור גרנדה, והמלך הרימהו למעלת שליש וראש לגדודים אחדים, ויכבדהו בחרב-זהב לשוות עליו פאר-גבורים – ושמו נשא ומרומם גם בפי אביה המרקיז, וגם הוא לא יתנגד עוד לחפץ לבה… ועוד מעט ותראהו… עוד מעט יעבור על פניה בלוית מפקדי המחנות, שרי הצבא הגדולים… מה קצר רוחה ברגעים האלה – השונה מראהו הנחמד במרוצת העת הזאת?… עוד מעט ויראנה גם הוא… בלי ספק ערגה נפשו אליה בכל שתי השנים האלה – ומה תשמח נפשו בראותו אותה!…" היא הסבה את פניה ותרא את מריה עומדת על ידה. – לא אוכל לתאר לך, מריה! – קראה קלרה ברגש – את המית רוחי ברגעים האלה. לבי דופק בקרבי בחזקה – ובדברה הניחה את ידה על לבה כמו להשביח את שאונו – רגשותי סוערים עתה בקרבי מגיל והתרגשות. – גם מבלי תגידי אדע את לבך ברגעים האלה, סניורה! – קראה מריה בצחוק-קל. קול החצוצרות הלך הלוך וגדול. כל פעמוני המגדלים השמיעו קול ברמה, כלי השיר החלו לנגן, התופים החלו לתופף. קולות תרועה, זמרה ושיר התבוללו בקול צהלת סוסים ושעטת אבירים – וירעשו ויהמו ויהיו לקול המולה גדולה ורעש חזק מאד. אנשי הצבא באו העירה. המה רכבו על סוסיהם האבירים גדודים, גדודים. המון דגלי מלחמה רחפו ברוח ורבבות נוצות תפארה התנועעו מעל כובעי הנחשת אשר על ראשי אנשי הצבא. רבבות שריונות ושלטים כידונים וחרבות שלופות התנוצצו לאור השמש. ההמון צהל לקראת הצבא ויען: "הידד! הידד!" "יחי הצבא!" "יחי המלך!" "תחי המלכה!" "יחי העם הספרדי!" "תחי ארץ ספרד הנאחדת!" – נשמע קול בני הצבא העונה לעמתו. הצבא התיצבו נוכח בית התפלה סן-כריסטו די סנטלוץ. הכהנים יצאו לקראתם וצלבים בידיהם, ואחר החלו המחנות לעבור על פני המגרש. מטר פרחים ושונים נתך על החיל ממרומי המעקות בידי השרות והעדינות. קלרה הביטה מטה והנה: בראש הצבא רוכב הגבור האדיר פינצי די ליאון ואחריו על סוס ערב שחור כעורב רוכב מיגואל אהובה והוא לבוש מעיל ארגמן קצר ואותות כבוד על חזהו, כובע רב הנוצה על ראשו וחרב הזהב המצומדת לצדו מתנוצצת מאד, ועל ידו רוכבים השרים אלואריץ די בואינה ואלפונזו די סנדינה. היא הביטה אליו ופניה נהרו, לבבה עלץ וצהל בקרבה. בהביטה אליו נדמה לה, כי יפיו וחנו רבו שבעתים. מכל העברים נשמע קול העם קורא: "יחי דון פינצי די ליאון!" "יחי דון מיגואל סן סלבדור!" הצבא עמד נכח הארמון אשר לנשיא האזרחים, ודון מיגואל נשא את עיניו למעלה. מבטי עיניהם נפגשו בצחוק גיל ופניהם אדמו ונהרו. המה הניעו זה לזה בראשיהם מעט. היא השליכה אליו צרור פרחים והוא קבלו בהשתחויה קלה. בכח רגע הביטו זה אל זה וישמחו. לרגעים הביטה קלרה אל מריה ומבטיה הפיקו שמחה וגאון. אך יש אשר כהו פני דונה קלרה ומבטיה הביעו איזה שפק ומגור. היא התבוננה אל פני אהובה. והנה יש אשר תחלוף איזו עננת עצבת על מרום מצחו ומבטיו יפיקו איזה זעם. המראה הזה עורר תמהון בלבה ויפתח בו מקור למחשבות לא נעימות. שרי הצבא קפצו מעל סוסיהם ויקבלו בתודה את השי אשר הגישו להם צירי האזרחים. אחר הקיפו המה ויתר אנשי החיל את השלחנות ושתו לחיי המלך והמלכה, לחיי העם – ואחר אכלו וייטיבו את לבם, ישירו וינגנו. כעבור שעה אחת עזבו בני הצבא את המגרש. ביום השני יצאו קלרה ומיגואל, רוכבים על סוסים, את העיר לשוח במגרשים היפים אשר מחוץ לעיר. קלרה רכבה על סוס לבן, קל המרוץ ויפה מראה. רסן עדי הסוס ותלבשתו והכר היפה אשר רכבה עליו מלאים נקודות כסף מזהירות ונוצצות מרחוק. צעיף ארוך מכסה את פניה ומשם יפול על גוה כמעטפה. בידה האחת היא אוחזת ברסן ובשנית בשוט דק מצפה זהב בקצהו, ומיגואל – על סוס שחור, יפה ואביר, מרקד כבן ראמים ומרגיז הארץ בשעטת פרסותיו, ורוכבו מתאמץ לעצור ברוחו הנלהב לבל ישטוף במרוצתו לבדו. שניהם לבושים בגדי-חורף קלים ועל ראשו מגבעה גבוהה רבת הנוצה. חרב הזהב אשר לו משתקשקת לצדו. האויר היה צח וטוב. שכבת כפור דק כסתה את פני רוח קל מחזק ומשיב נפש נשב בחוץ. אחרי אשר הרבה דון מיגואל לספר לה את כל הקורות אותתו בימי המלחמה ואת כל אשר עבר עליו מעת הפרדו ממנה ועד היום, בקשה קלרה את מיגואל לספר לה גם את מראה עיניו במחזה שרפת האנוסים באחרית ימי המלחמה בסנטה-פה; אבל לתמהונה ראתה כי הועמו פניו. – לא, קלרה – השיב מיגואל בעצב – אינני חפץ להאדיב את נפשך העדינה. – לא תדאיב את נפשי, אהובי, אם תספר לי את דבר שרפת הכופרים – קראה קלרה נכלמה – כי קתולית נאמנה אני לדתנו וקדושינו. ואנכי כבר מתעתדת לחג האויטה-די-פה אשר יערך בעירנו בעוד שבעת יום. – אפונה, קלרה, אם ינעם לאפך ריח בני אדם שרופים, בני בשר ודם, מחשבה ורגש, כמונו, ואשר כל חטאתם היא, כי נולדו באמונה אחרת – קרא מיגואל ברגש ופניו להטו. – הגם הכופר אדם הוא? – שאלתהו קלרה בתמהון. – "הגם הכופר אדם הוא?" את שואלת, קלרה – קרא מיגואל בהתבוננו לעבר פניה – השאלה הזאת מכאיבה את לבי מאד. אמנם לא אאשימך. מימי ילדותך עד היום שאפת אל קרבך את האויר הרע הממלא כל רחבי ארצנו, האויר המלא ארס שנאה ומשטמה נצחת לכל בני הדתות האחרות. דעותיך ומושגיך בדבר הדת ומחזיקיה הם תולדות חנוכך. הדעות והמושגים האלה הם קנין כל הספרדים כמעט. וגם אנכי לא הייתי טוב מכל בני ארצנו; גם אנכי הייתי מתענג למראה הרג ורצח לשם האמונה – לולא היה לי במקרה חנוך אחר, לולא היה לי מורה אחד, חכם לב וטהר רוח, אשר חנכני בדרכו; והוא פקח את עיני לראות נכוחה. הוא פתח בלבי מקור לדעות אחרות, דעות מלאות אהבה לא אך לכל בני קלרה הקשיבה לדבריו בתמהון רב. דבריו היו מוזרים לה מאד. הם היו בעיניה כדברי עתק, כמחללי קדש. "התחשוב את אהובה למחלל קדשי הדת? – חלפה ברוחה – ההוא איננו נאמן עם קדושינו? לא תוכל האמן כזאת". מיגואל שב לדבר: – "הגם הכופר אדם הוא?" הגם לו משפט האדם? האמנם, קלרה, תחשבי, כי אין כל מוח חושב ולב רגש לכופר באמונה? – מה זה תדבר, מיגואל? – קראה קלרה בחרדה גדולה – מה נוראים המה דבריך האחרונים! האם לא נכנסה רוח כפירה גם בך? היא הביטה אליו ברגע ההוא בעינים חודרות. מבטיה הביעו חשד גדול וספק מחריד… – הרגיעי נא את רוחך, משאת נפשי! – קרא מיגואל בקול רך – לא נוראות השמעתיך הפעם. נוצרי נאמן אני ותמים עם דתנו אבל אמונתי הנוצרית לא תמריצני לחשוב לאדם אך את עצמי ואת המאמינים באמונתי ולהוציא מכלל האדם את כל מי שהאמונה לא נפלה לו לחבל או שאיננו מאמין באמונתי אני. וכבהמות הארץ וחיתו יער נחשבו – טענה קלרה כנגדו. – ידוע? – השיב מיגואל בצחוק-לעג – אך הכהנים והמאמינים לדבריהם יאמרו כזאת; אבל אנכי אומר הנשמה היא – רוח האדם החושב מחשבות ורצונו החפשי, ונשמה כזאת היא חלק כל אדם באשר הוא אדם ולא בהמה וחיה. הנשמה שוכנת בקרב באדם עוד ביום הולדו, בעת שכל אמונה זרה לו עוד. ואם כן אפוא אין הנשמה תלויה באמונה. מה מחכמים דבריו בעיניה! ובכל זאת מה יכאיבו את לבה!… המה מערערים כל יסודי אמונותיה… דבריו הרתיחו את דמה כסיר… מלחמה עזה בקרבה פנימה – הוא הוסיף לדבר: "ואיך יש לנו הצדקה לדרוש מאחרים להאמין במה שאנחנו מאמינים? והאמונה הן לא באונס תבוא בלב האדם. ואם לא יאמין מה תועיל הכפיה?" – – "אמנם אתו הצדק וכל דבריו נכוחים" החליטה בלבה; ובכל זאת לא תחפוץ עוד להודות לו, כי צדק ממנה. היא תבוש מעשות כזאת. הסוס אשר רכב עליו מיגואל החיש מהלכו ויעבר את סוסה של קלרה צעדים אחדים! אך מיגואל משך אליו בחזקה את רסן הסוס ויעצור בעדו רגע וישובו לרכוב יחדו. – ועוד אחת אומר לך, קלרה! – שב מיגואל לדבר – כי היהודים לא יחשבו לכופרים כלל, כי אמנם בעלי אמונה המה, אך אמונתם היא אמונה אחרת, ויש להם אפוא שבט-מוסר על פי דרכם להדריכם בדרך הטוב, וגם אמונתם תניאם מרצח וגזל ועוד. – אבל שמעתי כי דתם היא מלאה כחש ומשפטים רעים, והיא תלמדם להונות את הבריות, לכחש ולהשבע לשקר. – אמנם אאמין לך כי שמעת כזאת! אבל כבר הוכחתיך לדעת שמועות שוא השמיעוך. גם לי זרה אמונת היהודים, אבל מורי החכם הראני לדעת באותות ומופתים, כי דתם היא מלאה מוסר השכל ומשפטים צדיקים, דעות נעלות וחקים ישרים – ורבים מחקיה היו ליסוד מוסד גם לדתנו; וגם כהנינו וכל קדושינו יקדישו את "כתבי הקדש" אשר ליהודים. בכל רגע ורגע נדמה לקלרה כי תפקחנה עיניה יותר לראות נכוחה. – – – אבל אהובי! – שבה קלרה לשאל אחרי רגעי דומיה אחדים – האמת הדבר, כי קללת אלהים רובצת על העם הזה ולכן הוא מרדף ומעונה בכל העמים ובכל הארצות? – הנה זה דרך בני האדם לחטוא ולפשוע בשם אלהים. אנחנו שופכים דמי נקיים ומתאמרים כי כן חפץ ה'. קללת אלהים! שקר הם דוברים! לא קללת אלהים רובצת על העם הזה, כי אם קללת בני האדם. האלהים לא יזעם איש. הוא מלא אהבה ורחמים לכל מעשיו, לכל ברואיו בשוה. הוא לא יקלל את החלש והדל. אך אנחנו הבאנו קללה על העם הזה, אנחנו גזלנו את משפטו, אנחנו שפכנו את דמו ברוח עועים ולב מלא כסל וזדון – והאלהים מה כי נערבהו בעד מעשינו? העם הזה הביא לנו ולכל בני האדם ברכה רבה והעם הזה הוא עתה עם אמלל בתבל, באין לו ארץ וממלכה, נודד מגוי אל גוי ומצפה לחסד – האם לא היה אפוא לנו לקרב את האמלל הזה ולכבדהו לפי ערכו, לרחמהו ולחנהו? האם לא היה לנו לאהוב את הגר הזה כי גר הוא, ולא לידות בו עוד אבן ולעפר בעפר לעמתו כאשר אנחנו עושים היום? הגידי נא אפוא, קלרה, הנצדק במעשינו אלה? – כל עצבי קלרה התרגשו לשמע דבריו אשר דבר בחום ורגש וקול ודר עד הנפש. החזיקה בזרועו ותקרא: "מה אומר לך, מיגואל יקירי! הנני רואה כי מרום אתה מנגדי ונעלית על כל בני גילך ואין ערוך לחכמתך הרבה ולבך הטוב". – אדמה כי אין בזה חכמה רבה ולב טוב, כי אם שכל טבעי, שעור לא נתעה על ידי תעתועי שוא, ולב מרגיש כאחד האדם – ענה מיגואל בענות חן. – עוד שאלה אחת אשאלך, יקירי! – קראה קלרה ותקמט את מצחה כמתאמצת לזכור דבר מה. – שאלי, חמדתי, שאלי, ואנכי אענה! – ענה מיגואל במאור פנים. – אם לא יאשמו היהודים המחזיקים באמונתם בגלוי, האם לא יאשמו היהודים המתנצרים למען כחש, המתאמרים בשם קתולים ובמסתרים יהודים גמורים המה? אם לא יאמינו בדת הקתולית מדוע קבלוה עליהם? – מפי מורי שמעתי, כי לא ברצון התנצרו רוב היהודים בארצנו, כי אם באונס, כי הכריחום להתנצר, כי כחיתו טרף התנפלו עליהם אבותינו וירצחו מהם לאלפים ולרבבות – והצלתם האחת היתה המרת הדת. ומה לא יתן האיש בעד נפשו? ו"הנוצרים החדשים" הנה הם לא קבלו עליהם את הדת הקתולית; ומה אשמתם הם, כי קבלו אבותיהם דת לא ידעוה וזרה לרוחם הם ובניהם אחריהם? ולו לא גזלנו מהם משפט האדם, הלא היו ליהודים בגלוי. "מה חזקים הם ונאמנים משפטיו!" – התפלאה קלרה בלבה לשמע דברי מיגואל. הן רבים הם המאוננים על היהודים – שבה לשאול כעבור רגע – כי מתחרים הם את אזרחי הארץ בכל מסחר וקנין ויוציאו את בלעם מפיהם; וביחוד "הנוצרים החדשים" אשר זכיותיהם הטובות עמדו להם לעשות חיל בכל משלח ידם, לצבור להם הון עתק וכל טוב הארץ בידם הוא, והלא מאשר לנו עשו להם את כל הכבוד והחיל הזה, כי גם אתה הלא תודה, כי אנחנו האזרחים והמה הגרים. – ואנכי אחרת אחשוב – השיב מיגואל. – בעיני: כל אלה היושבים בארץ ונחשבים לעבדי ממשלתנו, הנושאים בעול המסים וחובות התושבים והנאמנים בברית הממשלה אתנו ועולים עלינו במעלה - הלא זה משפט כל אדם לדאוג לנפשו, לעשות חיל ולהצליח. והדבר הזה לעד, כי רבי הכשרון המה ועולים עלינו במעלות הרוח; ועלינו אפוא ללמוד את דרכיהם ולעשות כמוהם, אבל לא לשנוא אותם ולרדפם בחמה. ומלבד זה הנה היהודים אינם גרים בארצנו. המה כבר התערו בארצנו כאזרחים רעננים, המה התישבו בארצנו עוד שנות מאות רבות לפני בוא הנה לארצנו רבים מאבותינו הגבורים מארצות הצפון. – נפלאות תשמענה אזני, מיגואל יקירי! – שסעה קלרה את דבריו בתמהון גדול – הנאחזו היהודים בארצנו עוד בעת הקדומה ההיא? – כן, כן, חמדתי! – קרא מיגואל בבטחה – אנכי העמקתי חקר בדברי ימי ארצנו לדעת, כי רבות מערי הארץ הגדולות נבנו בשנות קדם על ידי היהודים וגם קראו להם בשמות עברים, וחלק גדול בהפרחת ארצנו ואשרה להם הוא. המה העשירו את הארץ בחמר ורוח. המה הגדילו את סחר הארץ ותבואתה, המה הביאוה בברית המסחר עם יתר הארצות. מהם נמנו, פעם בפעם, שרים גדולים בכל פנות המשרה והשלטון ויהיו למקור ברכה לארץ ולממשלה. ביחוד הצטיינו שרי האוצר להממשלה והרופאים אשר יצאו מקרבם. היהודים הקימו בתוכנו בתי מדרש לחכמה ומדעים ויעשירו את ספרותנו עושר רב – והמה עשו את ארצנו לכלילת יופי וצבי לכל הארצות. – וכל אלה עשו היהודים בארצנו? ואנכי לא ידעתי אף שמץ מזה! מתרגשת וקולה הביע תלונה עצומה – מורי ורעותי הגידו לי תמיד, כי היהודים ספחת הם לארצנו, כי גרים המה בתוכנו, כי מוצצים את לשד הארץ ומביאים לה קללה ולא ברכה. הנה כי כן, יקירי, פקחת את עיני לראות עולם חדש. הנה אזרחים המה היהודים בארץ כמונו וחלק ונחלה הלם בתוכה כלכל הנוצרים השוכנים בה – עת הרואה אני מה עורת ומתעה היא קנאת הדת; כי איזה יתרון לנו מהם לאמר: לנו הארץ, אנחנו האזרחים ואתם הגרים, אנחנו האדונים ואתם העבדים? איזו צדקה יש לנו להתנשא עליהם, לדרוש מהם ללכת בדרכנו אנו ולגרוע מזכיותיהם? האך יען כי אנחנו הרבים והם המעטים, אנחנו החזקים והמה החלשים? עיני מיגואל ברקו ברקי גיל, עין העצבת חלף מעל מצחו ופניו כסו באודם-נעים. כמו מבלי משים עצרו שניהם בסוסים ויעמדו רגע. – מה מאושר אנכי לשמוע אותך מדברת כזאת! – קרא מיגואל מלא רגש ושמחה. – ואנכי מאושרה שבעתים! – קראה קלרה ברוך ונועם – כי חוננתי באוהב נעלה וחכם כמוך. היום כבר נטה לערוב. השמש ירדה לפאתי ים ושולי השמים התאדמו מסביב אודם-אלהים. המחזה הזה הרהיב את לבות הרוכבים וימלאם הדרת קודש. רגעים אחדים רכבו להם הרוכבים דומם זה בצד זה. גם הסוסים צעדו להם לאטם ובמנוחה נעימה, כמו לא חפצו להפריע את בעליהם ממחשבותיהם העמוקות. – מה יפה ונעים פה הטבע! – קרא מיגואל בהתבוננו לכל עבר ברגש – פה אך שקט ושלוה, באין כל פרץ וצוחה, באין רשעת בני האדם וקנאתם – ומדוע שמה בקרב חברת בני האדם, אך קנאה ושנאה, גזל ורצח? הן טוב ומיטיב הוא האל לכל יצוריו, ומדוע לא ילמדו המה אל דרכיו הטובים? כן, קלרה! טוב ומיטיב הוא האלהים והוא ברא את התבל ויחלקה לבני האדם בלב טוב ורוח נדיבה, כי הוא מרחם את כלם בשוה, מבלי בכר את האחד על פני השני; אבל בני האדם מתנשאים איש על אחיו, וכל אחד איננו מסתפק בחלק הנתן לו והוא גוזל גם מרעהו את חלקו. שמעי נא, קלרה! הנה פעמוני בית התפלה ישמיעו עתה את צלצלי קולותיהם, הנוצרי הקתולי שופך עתה את לבו נוכח ה' בתפלת הערב. וברגע הזה יתפללו אליו גם הנוצרי היוני, גם המחמדי, גם הסיני גם ההודי – כל אחד ואחד בנוסח מיוחד, כל אחד בשפת לבבו, והאל הטוב שומע במרומיו את כל התפלות האל ושבע רצון ונעימות. "הוי, בני, את אשר תהיו – קורא קול אלהים אל האדם: – נוצרים, מחמדים או יהודים, אך היו אנשים! אהבו איש את אחיו ועשו הטוב והישר בעיני." מיגואל מלאו את כל חדרי לבב קלרה רגש וקדושה. ברגעים האלה מלאה אהבה וחבה אין קץ לכל בני האדם. – ואמנם, חמדתי! – קרא מיגואל ויאנח – היו ימים אשר גם בארצנו שררו אהבה ואחוה בין כל יושביה. היהודים נחשבו אז לאזרחים מועילים במדינה ויתענגו כל רוב שלום וטוב, ואחדים ממלכינו התרועעו את חכמי היהודים ויעסקו יחדו בחכמה ומדעים. אז היתה ארצנו ארץ ברוכה ותיף ותפרח כחבצלת ותהי מאשרת באמת. קלרה הביטה לאחוריה והנה כבר הרחיקו מן העיר כברת ארץ גדולה ותקרא: – עת לשוב העירה! אבותי יחרדו עלינו. – כן! – הסכים לה מיגואל. המה הפכו את ידיהם ויטו את הסוסים לשוב בדרך אשר באו בה. – אבל ימי האושר לא ארכו – שב מיגואל לדבר – הכהנים הקנאים לא נחו ולא שקטו עד אשר פרשו את ממשלתם, ממשלת החשך, על הארץ וישיבו את גלגל ספרד אחורנית. המה הפכו את נאות השלום והאחוה לנאות תופת ושעירי שחת, והמה מלאו את ארצנו הברוכה זעם ומשטמה, חמס ושוד גזל ורצח… ומאז יסדו בארצנו את ה"גיהנום", את האינקויזיציה הארורה, היתה ארצנו לבמת מטבח וגיא ההרגה, לחרפה ומארת עולם… קול מיגואל בדברו את הדברים האלה הביע מרירות נוראה, רגע שאף רוח ואחר שב לשפוך שיחו המר: – ועתה היפלא אפוא, קלרה, אם ילבשני רוח כהה לעתים? ואני אוהב את ארץ מולדתנו כנפשי, יקרה היא לי מחיים, ונכון אני להקריב את עצמי לקרבן על מזבח אהבתה וטובתה בכל רגע – ואיך לא תאבל עלי נפשי, בראותי את ארצנו יורדת מטה, מטה ורוחצת בדמי נקיים? אם יזעק לבי לאלה הקרבנות האמללים הנרצחים האינקויזיציה בכל יום ויום, מה יזעק לבי אפוא לאלה המרצחים והם אחי בני עמי?! – והרגשות המרים האלה – שב מיגואל לדבר אחרי דומית רגע – עוד התחדדו בקרבי בעת האחרונה, במרוצת המלחמה ותוצאותיה. הנה אנכי יצאתי למלחמה ברגש קדש, בלב מלא רוממות ואהבת ארץ מולדת; יצאתי לישע ממלכתנו: להרחיב את גבוליה ולאחד את כל חלקי ארצנו לממלכה אחת, גדולה וכבירה, ממלכת ספרד הנאחדת – והרגשות האלה אמצו את זרועותי ועודדו את רוחי ואלחם בעד ארצנו ואחדותה בחרף נפש; ומה נשבר לבי באחרית ימי המלחמה לראות את תוצאותיה המרות. בלבי התגנבה התקוה, כי המלחמה הזאת תטהר את ארצנו ותשפוך עליה רוח קדש ואהבה, כי בהתאחד כל חלקי הארץ לארץ גדולה אחת יתאחדו גם כל חלקי העם הספרדי: הנוצרים, המחמדים והיהודים לעם אחד; אבל אחרת ראו עיני. האכזריות אשר הראו שרי צבאותינו להערבים המנוצחים שרטו שרטת בנפשי. המה לא הסתפקו בהכנעת הגוף וידרשו גם הכנעת הרוח. המה דרשו מהערבים לתת את אמונתם כופר נפשם – כי יעקרו את הלב מקרבם והשליכוהו לרגליהם להיות למרמס להם. הוי, אכזריות! לו ראית, קלרה, את ענות נפש הערבים האמללים ולו שמעת את קול בכיתם בהשתער עריצינו על בתי מסגדיהם באמצע התפלה, בהיותם כורעים על ברכיהם לפני האלהים, ויוצאו על ידם בחזקה החוצה ולעיניהם הרסו את בתי קדשם וינפצום לרסיסים – כי עתה ידעת את ענות לבי בעת ההיא. האמללים יללו, התחננו, כרעו ברך וינשקו את כפות רגלי המנצחים. את כל הון ביתם, את כל אשר להם אמרו לתת כופר בתי המסגד – אך כל אלה לא הועילו; וכאשר החלו להרוס את הבתים או להצית אותם באש הכתירו כלם את מקומות החרבן ויספקו כפיהם וישאו עיניהם למרום ויתפלשו באפר ויזעקו: "אללאה!" "אללאה!" ולקול זעקתם מלאו עיני דם ודמע… דמיתי, כי יקרעו השמים בזעקתם וגם לבי יקרע עמהם. רסיסי דמעה נראו בעפעפי קלרה ופניה הביעו רחמים רבים. מיגואל הביט אליה וברק גיל חלף על פניו: "לב טהור ברא לה אלהים – חשב בלבו ברגע ההוא – והלב עוד לא נכתם ולא נשחת ע"י חנוכה הרע. הוא כסה אך באבק – והאבק הזה החל עתה להנער ממנו. אכן יש אשר רגש הטוב והצדק אשר בקרב לב האדם יגבר על כל, וכל תורות הקנאות והבלי השוא לא יעצרו כח להשביתו מטהרו". – נוראה אכזריות כזאת, יקירי! – הביעו שפתיה בדממה וקולה הביע יגון עמוק מאד – נוראה מאד! – ומה נורא היה המחזה בסנטה פה! – שב מיגואל לספר – הנה אנחנו חונים על גרנדה. המלחמה עזה וקשה מאד. הערבים הנצורים נלחמים בחרף נפש. המה מגיחים פעם בפעם מן המבצר. משתערים על חילנו ומכים בהם מכה רבה. אמנם המה ידעו בעד מה הם נלחמים. המה ידעו כי נלחמים הם בעד חרותם, בעד קיומם, בעד חיי רוחם – ואנכי אודה לפניך, כי בשוותי גורלם המר לנגדי מלאתי חמלה רבה עליהם וכמעט רפו ידי פעמים אחדות – אבל אהבת ארץ מולדתי וחובתי לממשלה ולמלכנו גברו בכל פעם על רגש החמלה. ובעודנו עושים כה וכה והנה באה השמועה לשדה המערכה, כי על פי עצת טורקומדה אשר יעץ למלך יקימו מגדל אויטא-די-פה בסנטה-פה, להעביר באש את מקרב "הנוצרים החדשים" והערבים, והיה זה לרצון ולמנחה לאלהי הרחמים לאמץ את ידנו במלחמת גרנדה – ובאחד הימים נערך חג הרצח הזה ברוב פאר והדר, ואנחנו השרים נקראנו מאת המלך לבוא ולקחת חלק בחג הקדוש הזה. מה אמר לך, קלרה, הרושם המר והמעציב אשר עשה בקרבי המחזה הוא לא ישכח מלבי כל ימי חיי. המון עם רב נהרו אל גיא ההרגה, כלם עלזי לב, צוהלים ושמחים, כמו נכחד כל רגש אדם מקרבם; ושם מן הדרך העולה משביליה הובלו אסורים אמללים, יהודים וערבים, זקנים וזקנות, בחורים ובתולות, אסורים באזיקים ומובלים ברגל או חולים פצועים נשואים בעגלות – ופניהם מפיקים זועה ובלהות המות, אך גם קרני אור וקדושה רוממה… האסירים הובאו אל מזבח ההרג והאבדון, העם הריע תרועת שמחה וצהלה: "מות ואבדון לכופרים!" וקולות "שמע ישראל!" ו"אללאה"! "אללאה"! התערבו באנחות נוראות ויליל עצום – ויהיו לתאנית מות נוראה מאד, וברגע ההוא עלה טורקומדה הבמתה ויזר עוד מלח על פצעי לבב האמללים ויקדש את ההרג. הוא נתן אות וכרגע התנשאה השלהבת ותבלע את הקרבנות הקדושים… ברגע ההוא נשבעתי בלבי משטמה ואיבה נצחת לכהנינו וקדושינו העוכרים את ארצנו, ברגע ההוא… קול בכי קלרה שסע את דבריו. זרם דמעה פרץ מעיניה וישטף על לחייה. – מחזה נורא! – קראה קלרה בקול נפסק מבכי – ואנכי מלאתי אכזריות עד כה, אנכי התעתדתי עוד לחוג את חג הרצח הזה גם בעירנו… – לא בך האשם, חמדתי! – הביע לה נחומים בקולו הרך – ולא אכזריות מלאת עד כה, כי אם תורת הקנאות המתעה, ההופכת אכזריות ורצח לחמלה וצדקה, והדמעות האלה אשר נסכת עתה דמעות קדושות הן, והן תכבסנה את לבך משארית חטאתך שחטאת במשנה ועונך יכופר. – ובגרנדה? – שאלה קלרה – הראית גם שם מחזות-תפת כאלה? – רב לי הפעם להאדיב את נפשך העדינה, משאת נפשי! אך בקצרה אספר לך, כי בבוא מלאכי באאבדיל נסיך גרנדה לפני מלכנו לפתח לפנינו שערי העיר בשלום, נשבע להם המלך להתהלך אתם בשלום וחסד ולגונן עליהם תמיד כעל יתר עבדיו הנאמנים. אבל אך עברו ימים אחדים מעת בואנו העירה ויחבלו טורקומדה וקסימנס תחבולות און, עד כי החליט סוד הכהנים, "כי כל שבועה אשר ישבעו לאלה שאינה נוצרים כאפס היא ומותר להפר אותה", ובו ביום יצאה פקודה לסגור את בתי המסגד אשר בכל רחבי גרנדה ולענוש במשפט מות את כהני הערבים אשר יזידון לעבוד את אלהיהם בקהל-עם. – אמללים – דובבו שפתי קלרה בעצב. המה שבו תפושים במחשבות העירה. בהפרד מיגואל מאת קלרה קראה אליו: "אבל, מיגואל יקירי, אבקשך להזהר בלשונך, כי עין הכהנים צופיה ואזנם נטויה בכל, כאשר ידעת… – הרגיעי את רוחך, יקירתי! – הרגיעה דון מיגואל – כי יודע אני עת לכל חפץ ואיך ואיפה לדבר. מיגואל נפרד מעל קלרה והוריה וירכב על סוסו לשוב לביתו. רגשות שונים מלאו את לבו כל הדרך. השיחה שהיתה לו היום עם קלרה כמו גללה אבן כבדה מעל לבבו… נעימה היתה לו הדעת, כי ברוח פיו צרף את רוחה ויטהרהו, ברוח פיו עקר מלבה כל שרשי השנאה והקנאה ונטע במקומם נטעי נעמנים, רגשי חמלה ואהבה… קלרה רוממה עתה בעיניו שבעתים – היא חונכה ברוח קנאות ושנאה מעורת; ובכל זאת מה נקל לו להטותה טהור ונפש עדינה ברא לה אלהים… ברגע הזה נצב לפניו מחזה בכיתה בשמעה את דבר ענות הערבים בהריסת בתי תפלתם ושרפת הכופרים בסנטה-פה… מה יקרה בעיניו ברגע ההוא ומה נעימות היו לו דמעותיה! – כרסיסי טל-שמים היו בעיניו… הדמעות ההן עוררו בלבו איזה כאב נעים לא ידע יכנהו… הוא רכב לו לאט, לאט ברחובות הקיצונים הריקים מאדם. רוח קל נשב בחוץ וישובב את נפשו. הוא נשא את עיניו לשמי התכלת ויבט זמן רב אל הירח הנעים הנשקף לנגדו בדומיה נעימה… "מי יודע – הגה לבו ברגעים ההם – אם לא ימצאו בארץ עוד אלפי לבבות טהורים המכוסים אך באבק הקנאות והמשטמה – אשר ברוח פי מדבר נכחות יוסר מעליהם ויחלוף כליל? מי ודע? הניצוץ האלהי אשר בקרב לב האדם לא יכבה גם אם יכסוהו אלפי ערמות אפר ופיח… הוא מהבהב ומהבהב עד יתלקח והיה לשלהבת גדולה וכבירה… הכהנים לא יעצרו כח להמית כלה את רגש האנושות אשר בקרב האדם…" "ואם אך ימצאו אנשים אשר ידברו נכוחות – חלפה מחשבה שניה במוחו – יטהרו הלבבות ההם מאבקם וחלאתם. אם ימצאו אנשים אשר יפחו בניצוץ האלהי ההוא אז יגדל וירחב ויתלקח לשלהבת גדולה…" "והאם לא ימצאו אנשים כאלה בקרב הארץ? האך לו לבדו נפלו דעות ישרות כאלו לחבל? האם לא ימצאו עוד רבים בבני עמו, אשר גם לבם מר להם על תהפוכות הארץ ועל דם הרב השפוך בה לשם אלהי השמים? אנשים אשר גם נפשם תאבל עליהם על תגברת ממשלת הזדון והקנאות בארץ?" קול צהלת סוסו ברגע ההוא הפריעו רגע ממחשבותיו. הוא התבונן אל כל סביבותיו. צללי הבתים פרשו על הרחוב צעיף-אפל. מבעד לחלונות הבתים נשקפו פה ושם נרות דולקים, בודדים ומפוזרים – "האורות הקטנים האלה – חלף רעיון במוחו – בהיותם בודדים ונפוצים פה ושם לא יעצרו כח להאיר את הרחוב; ואולם לו התאחדו כל המאורות הקטנים האלה למאור אחד – האם לא היו למאור גדול אשר האיר את כל הרחוב מקצה? האין זאת?" ובעקב הרעיון הזה אוחז רעיון אחר: "וכל הכחות הקטנים והטובים הנפוצים בארץ פה ושם לו התאחדו לכח אחד – האם לא היו לכח גדול אחד, אשר לא נבצר ממנו להלחם את ממשלות הקנאות הזאת ואולי גם להכריעה תחתיו?" "האם רוח האדם, אשר עלה לפנים למעלה, השפל וירד כה מטה עד לבלי עלות עוד לעולם?" "כל אלה ישרי הלב וטהורי הרוח אשר בארץ, אם יתאחדו יחד יכול יוכלו לחדש את נעורי הארץ, לשפוך עליה רוח אחר, רוח טהור וקדוש, אהבה ואחוה – וכל הספרדים אשר נתעו בשוא יפקחו את עיניהם לראות נכוחה להכיר, כי הדת בלי אהבת הבריות חיה טורפת היא ועצומים כל הרוגיה, וכי לא כזאת שואל האלהים מאתם; ואז יתעוררו כלם לחיים – וממשלת הכהנים הקנאים נפול תפול לבלי קום עוד…" הוא נשא את עיניו למרום… הירח הביט אליו בעינים מלאות תום ואהבה אין קץ… הכוכבים צהלו לקראתו כילדים – "אכן שלום ואהבה במרומים! – חלף רעיון במוחו – שם האלהים לבדו ימשול ממשלת, מבלי תת למלאכים וכהנים ומקנאי קנאתו להתערב בממשלתו – שם אין קנאה ואין שנאה, אין טורקבומדה ואין אינקויזיציה…" "האם לא יוכלו גם בני האדם לעשות את ארצם לשמים?…" הוא שב למחשבותיו הקודמות: "אבל איך יתאחדו כל הרוחות הטובים והטהורים אשר בארץ לכח גדול וחזק אחד? איך? מי יקבץ את פזוריהם? מי יאחדם?…" "מי? ומדוע לא אהיה אנכי אחד המעוררים והמקבצים את הכחות המפוזרים האלה? האם לא יצאתי לחרף נפשי על שדה קטל למען אחדות הארץ? ומדוע לא אצא לחרף את נפשי במלחמת החופש, אהבת האדם והטוב, כנגד העריצות, קנאת האמונה והרע? האם לא אגדיל בזה לעשות עוד יותר מבמלחמה עם הערבים?" "האם יבצר ממני לרכוש לי תמימי דעים מכל פנות העם ולצאת למלחמה את הכהנים ומורדי האור ביד רמה?…" "אמנם כבדה היא מלחמה כזאת ומסוכנה – אולם אם ננצח במלחמה מה יהיה פרי הנצחון? האם לא נהיה אז למקור ברכה וישע לארצנו ועמנו?" הסוס צעד לאטו ומיגואל העמיק לחשוב… "אבל האם לא תחשב זאת לבגידה במלכות? – חלפה פתאם מחשבה חדשה כמוהו – ואנכי עבד נאמן למלכי: ואיך אעשה כדבר הרע הזה?… לבגידה במלכות? ואנכי הן לא אבגדה בו. לא לקראתו נצא במלחמה, כי אם לקראת ממשלת הכהנים – וגם אותו התעו הכהנים בתעתועיהם, ואם נטהר את הארץ מחלאתה והיתה הרוחה גם לו…" ברגע הזה עלה על לבו זכרון ראשית יסוד האינקויזיציה בשיביליה ואספת נכבדי העיר, אשר החליטו להלחם את האינקויזיציה ביד רמה – אבל בטרם הספיקו עוד להועץ היטב בדבר נתפשו הנאספים אחד, אחד ויורדו לבתי הכלא. ומה היתה אחריתם? הם היו הראשונים אשר נגזרו ביד האינקויזיציה וישפטו בברזל, בכלי מועקה ובאש… לזכר הדבר ההוא התנודד ורעד עבר על עצמותיו… "היאמר גם הוא לקשור קשר נגד הממשלה הנוראה הזאת? האם לא תהיה גם אחריתו כמוהם?" וברגע הזה נצבה לפניו תמונת קלרה, בהתחננה לפניו בטרם ילך מאתה, כי יזהר בלשונו, כי אזן הכהנים נטויה לכל… ויזכור גם את הבטחתו אשר הבטיחה, כי ידע עת לכל חפץ – "היחטא לה אפוא חטאה גדולה כזאת? היחלל את דברו?" "אבל האוכל לראות באסון ארץ מולדתי ובצרת רבבות אמללים ולחריש? – התמרמר בלבו – האוכל לשקוט במכוני לעת כזאת? האין זאת אהבת עצמי גסה ושפלה? ובגלל מה חוננתי בלב אמיץ ורוח גבורה? – האם אך טרוף זרוע מוירים ישרים וחלשים? לא בהלחמי את זבובים ובנצחי אותם אחשב לגבור מנצח – כי אם בהלחמי את כפירים, את אויב נורא ונערץ, אשר כדבר באופל יהלך, את אויב הארץ, העם והאלהים – ואפול שדוד במלחמה לגבור אחשב"… סער גדול התחולל בלבו ופניו הפיקו קצף וזועה, ויהי ברגעים ההם כמתעתד להשתער על אויבו בנפש העומד במרחק צעדים אחדים ממנו. גם צהלת הסוס ברגע ההוא כמו הביעה קצף נורא. הוא החל להחיש מהלכו ולדהר במרוצה. הוא משך אליו את רסן הסוס בחזקה ויקרא בקצף "עמוד!" – הוא קצף אז על הסוס המפריע אותו ממחשבותיו. הסוס עמד רגע, ואחר שב ללכת, אבל אט, אט. "אכן גדול הוא הרעיון אשר התעורר עתה בקרבי – הוסיף לחשוב בהלך נפשו – אבל דורש התבוננות גדולה וזהירות רבה… דורש להועץ על אדותיו היטב, היטב…" "אועץ בראשונה את די פירירה מורי: לא אעשה קטנה או גדולה מבלי שאל את פיו". "גם מבלעדי זאת חשבתי לנסוע אליו. זה שנתים אשר נפרדתי ממנו וכמה פעמים היו לי געגועים רבים עליו. בלי תפונה יחכה כבר לבואי בעינים כלות". הסוס עמד מלכת. הוא התבונן על סביבותיו והנה הוא עומד על יד בית מעונו. הוא קפץ מעל הסוס וישרוק בפיו וכרגע נפתחה דלת החצר ועבדו יצא לקראתו. הוא מסר את סוסו על יד העבד ויבוא הביתה. שבועות מספר עברו ומיגואל הוסיף לבקר את קלרה בארמון אבותיה כמעט מדי יום ביומו, ובכל פעם הטיף לה אמרותיו בדבר הדת והחיים, אהבת הבריות והחרות – ושמחתו גדלה מיום ליום לראות כי דבריו יכו שורש בלבה יותר ויותר, ועוד מעט והיתה תמימת דעים אתו בכל; ויהי בשובו פעם אחת לביתו מצא מיגואל אגרת קטנה מדי פירירה מורו השלוחה אליו על יד איש עתי ובה היו כתובים הדברים האלה: "מיגואל יקירי! שמעתי, כי כבר שבת בשלום מן המלחמה לטולידה ואני חפץ לראות את פניך – וגם דבר נחוץ לי אליך. לכן החישה ובואה הנה והנני מברך צאתך ובואך לשלום. מורך ואוהבך המחכה לך בעינים כלות אלונזו די פירירה." האגרת הזאת עוררה מחשבות רבות בקרבו: "הוא חפץ לראות את פני וישלח איש עתי להביא את האגרת אלי. לא דבר ריק הוא. אין זאת כי קרהו אסון". הוא הביט עוד הפעם אל הכתב וירא, כי האותיות מטורפות ועקלקלות ונכרות כי יצאו מיד איש חולה. הוא נבהל ויחל לחקור את מביא האגרת על אדות שלום די פירירה וירגיע את רוחו כי שלום לו וחרדתו לשוא. "דבר נחוץ לי אליך" – מה זאת? איזה דבר נחוץ לו אלי, שבשבילו יבהילני לבוא אליו?… "אך למה זה ארבה מחשבות, ועלי למהר ולנסוע אליו!" עוד ביום ההוא בקש חפשה ממשמרתו לזמן קצר ותנתן לו, ואז הלך אל קלרה ויקח מאתה ברכת הפרידה. היא הצטערה מאד על לכתו בדרך. אבל הוא הבטיחה כי לא יתמהמה בדרכו, ובקרוב ישוב. ביום המחרת בבקר נסע מיגואל עירה קורדובה. הבקר היה צח וקר. השמים היו טהורים מאד. השמש הציצה מפאתי מזרח וקרניה האדומות הרהיבו את העין. דון מיגואל היה תפוש במחשבות רבות. תמונת אומנו ומורו די פירירה נצבה לנגדו בדמיון ברגעים ההם: הנה הפנים המלאים והחורים, הנה המצח הרחב והלבן, הנה האף הארוך והחד כאף הנשר, הנה העינים השחורות והעמוקות והמבטים המאירים, המפיקים בינה עמוקה וחכמת אלהים, הנה שער ראשו וזקנו הלבן ככסף, הנה הצחוק הנעים המרחף על פניו והמביע תום וצדקה, ענוה וחסד. מה נעימה היא לו תמיד התמונה הנחמדה ההיא! – איזה עונג נפלא ונחת צפונים לו תמיד בחברת מורו זה. ומדי שובו, פעם בפעם, משדה המלחמה, שבע עמל ושאון, חום והתרגשות, מה נעימה לו חברת די פירירה אומנו, המלאה לה מנוחת הזקנה ושלותה. שאון החיים יחלוף מנגד עינו, חום דמו יצטנן – וזרם רגשות שקטים ונעימים יזרום אל קרבו וישובב את נפשו וימלאהו נחת ועדנים… ותמונת די פירירה משולבת וקשורה עוד בזכרונות חייו הראשונים, ומדי תחלוף על פניו, והנה עוד תמונות רבות ונעימות לו תעבורנה על פניו ומעורות בלבו רגשי עצב וגעגועים מרים… גם ימי ילדותו וכל תולדות חייו יעברו בזכרונו… הנה איזה שריד זכרון ישן, צל איזו תמונה תעבור על פניו – ומה נעים לו שריד הזכרון ההוא… הצל ההוא כמו מכוסה לפניו בערפל, באיזה צעיף מסתרים, ומבעד להצעיף יראו פני אשה צעירה, פנים יפים וחורים, עינים מפיקות רחמים רבים – ושערות צהובות, דקות ורקות כמשי; ובזכרו את התמונה הנחמדה ההיא יזכור גם זרועות רכות וענוגות שלוחות אליו ומחבקות אותו לרגעים ושפתים תגענה אל שפתיו ומנשקות אותן בחום – והתמונה – תמונת אמו. מלבד שריד זכרון תמונתה לא יזכור על אדותיה דבר. היא מתה עליו בהיותו בן ארבע שנים וחצי: את דבר מותה לא יזכור; אך זוכר הוא, כי בעת ההיא וימים רבים אחרי כן היה שואל: "איפה אמי?" וישיבוהו כי עלתה השמימה ואחר החלו להגיד לו, כי יביאו לו בקרוב אם חדשה והוא שמח על זה מאד, אך כאשר באה אחרי כן איזו אשה חדשה לשכון בבית – היא אשת אביו השניה – ויאמרו לו כי היא אמו החדשה, לא אבה קרוב אליה. וכאשר לקחתהו בזרועותיה ותושיבהו על ברכיה ותשקהו, התפרץ מבין זרועותיה וירד ארצה ויקרב אל אביו ויסתר את פניו בשולי אדרתו ויקרא בתלונה: "הב לי את אמי הישנה! לא אחפוץ באם הזאת!" ואז גער בו אביו על הדברים אשר דבר. ותמונת כריסטובל אביו תעבור על פניו, והוא היה איש גבה הקומה ודל בשר ופניו היו ארוכים ושחרחרים, אבל מלאים חן. אפו היה ארוך ודק ועיניו בערו כגחלי אש, וזקן קטן ושחור הכתיר את סנטרו. והוא זוכר אותו בלבושו המהודר, לבוש שרי הצבא הגדולים וחרב זהב מצומדת לו על צדו.– רוב ירחי השנה לא היה בבית כי נמנה בין השרים העומדים לשרת את פני המלך בבירת מלכותו, טולידה, ואך לירחים אחדים בשנה היה שב לעיר מגורו, שיביליה, לבלות זמן קצר בחברת בני ביתו, וכל פעם שובו מעיר הבירה היה מביא לו תשורות נחמדות ומשעשעות. – אביו היה מן האנשים החושבים הרבה ומדברים מעט. הוא היה גבור וחכם ויהיו תמיד החרב בימינו והספר בשמאלו; ובהיותו פנוי מעבודת משרתו לא בלה את עתו בשיחות בטלות, משתה ושחוק, כי אם הגה בספרים. גם בביתו לא הרבה שיחה, וגם אתו דבר אך מעט, גם אותות חבה לא הראה לו – אבל ידע כי אוהב הוא אותו אהבה עזה. וגם הוא אהב את אביו מאד, וביחוד גדל הכבוד אשר חלק לו. – בהיותו בן שש שנים, הוא זוכר, אמרו לו כי נולדה לו אחות. ובימים ההם נסע אתו אביו מעיר שיביליה להביאהו עירה קורדובה. ובדרך אמר לו אביו, כי חפץ הוא לתתו על יד פדגוג טוב ומורה אמן, אשר יחנך אותו באמונה וילמדהו חכמה ומדעים – כי הוא הן יבלה רוב ימי השנה רחוק ממנו, ואיננו יכול להשגיח עליו ולשום לבו לחנוכו, ובשיביליה לא ימצא לו אומן ומורה כלבבו – ולכן יובילהו עירה קורדובה ושם ימסרהו ליד ידידו די פירירה, חכם מצוין, והוא ישכיל לחנכהו ולהורותו ארחות חיים ודעת. והוא זוכר את דבר בואו לבית די פירירה בקורדובה, את שמחתו לקראת אביו ולקראתו, את החבה העזה אשר הראה לו – הרושם אשר נרשם בלוח לבו הרך ברגעים ההם לא נמחה עדנה. הוא הושיבהו על ברכיו וישקהו בשפתים לוהטות ועיניו הביעו אהבה אין קץ. ובהפרד אביו ממנו לשוב לעירו, דבר די פירירה על לבו דברים טובים ורכים, לבל יתעצב אל לבו, כי לא ידע פה כל מחסור, גם לא יכביד עליו עול הלמודים כאב רחום ואת בנו יתהלך אתו. והאם לא התהלך אתו כאב את בנו? מה נקשרה נפשו בנפש מורו מרגע הראשון לבואו אל ביתו. בעת הראשונה אמנם לא נעמה לו הבדידות השוררת בבית, כי לא לקח לו די פירירה אשה על ימיו וילך ערירי, ואך אשה זקנה אחת שרתה לפניו בבית; אבל בקרב הימים הסכין עם הבדידות ולא ידע כל עצב, ודי לחבר. הוא הראה לו אותות חבה לרגעים, הוא שמח את רוחו לעתים בהתולים ושעשועי משחק, ומה נעם לו הלקח אשר הטיף באזניו! איזה סגנון רך בחר למענו להסברת כל דבר, לא אמרים אך נופת נטפו שפתיו. בימים הראשונים לא למדהו כל ספר, כי אם הורהו בעל פה ארחות מסר וצדק. הוא החל אז לפקוח את עיניו לראות נכוחה. אם חטא בשפתיו וידבר דבר ולא רוחו הוכיחהו בנועם לשונו. הוא היה רגיל מקדמות ילדותו לקלל את היהודים ככל הילדים מבי גילו ולהזכירם בכל עת לחגא וזועה; והוא היה מוכיחהו בנועם, כי לא נאוה לילד לשנוא ולקלל בני אדם, כי כל בני האדם בנים לאלהים ולכל אחד הצדקה לבחר בדרך הרצויה בעיניו. בראשונה אמנם נסה להתנגד למוסר מורו, בהיותו זר בעיניו מאד – כי איך לא ישנאו ולא יקללו זעומי אלהים כיהודים? אבל בקרב הימים הכה מוסר מורו שורש בלבו הרך. – הוא ספר לו, פעם בפעם, בשבח היהודים ומעלות רוחם, כי חרוצים ובעלי כשרון המה בכל חכמה ומלאכה, כי אוהבים הם את הצדקה ואת הטוב – ודבריו פעלו פעולה עזה בלבו. בכל ענין וענין הזכיר איזו שיחה או פתגם שיצא מפי אחד מחכמי היהודים הקדמונים – ולבו מלא רגשי כבוד אליהם. הוא ספר לו, כי המה הוציאו את העמים מיון הדת האלילית, כי המשיח גם הוא מחלציהם יצא, ותורת עמו היתה לו לקו גם בתורתו החדשה אשר נתן לעולם, וכי באמת אך בשנוים מעטים תבדל הדת הנוצרית מדת היהודים, בצורה החיצונית ולא בתוכן הפנימי – ויחל להוקיר את היהודים מאד. – כאשר תגדל, בני! – אמר אליו מורו פעם בפעם – תלמד בעצמך לדעת את ערך היהודים והתועלת הרבה אשר הם מביאים לארצנו, וידעת כי צדקו אמרות פי. – הנני מאמין לך, מורי! – קרא אליו ברגש – ומעתה אכבד את היהודים ואהבם. – ובגלל זה ארחמך, בן יקיר! – קרא מורו ברגש. גם את הערבים היה רגיל מילדותו לנאץ ולקלל, וגם על זה העיר מורו את אזנו למוסר ויתאמץ לעורר בלבו הרך אהבה לכל בני האדם וגם לכל החי אשר על פני האדמה – להטבע וכל יצוריו. לפעמים ספר לו מורו פרקים, פרקים מתולדות עם היהודים האמלל ולשמעם התרגש לבו ועיניו מלאו דמעות תמימות… – ומדוע יראה ה' בצרת העם האובד הזה ויחריש? – היה מתאונן פעם בפעם באזני מורו במרירות רבה. – יען כי הצדיק אובד בצדקו בעולם הזה! – היה משיב לו תמיד באנחה. והאם אין אנחנו הרשעים, מורי, כי נשנא את העם הזה ונרדפהו? – היה שב להתלונן לפני מורו. – לא, בני! – היה משיב לו בנחת – לא רשעים אנחנו, כי אם תועים. מתי מספר אנשים רעים וחטאים הדיחו רוב בני עמנו מדרך הישר והטוב ויוליכום ארחות עקלקלות; ואולם נקוה, בני, לה' כי יטהר את לבבם, ואז יתיצבו שנית על דרך טוב, וחדלו מרדוף אנשים נקיים על לא עול בכפם. – כאשר אגדל, מורי! – קרא פעם אחת אל מורו בלב מלא רגש קדש ופניו היו פני להבים – לא אתן להמחטיאים והמדיחים לדחות את בני עמנו מדרך הטוב. לא אתנם לכלות חמתם בעם אובד בצדקו. – לא תתנם, בני? – קרא אז מורו וצחוק נעים רחף על שפתיו – ואם לא ישמעו בקולך? – אם לא ישמעו בקולי בדברי אליהם רכות – קרא בחום – אצא לנגדם במלחמה. – אבל בני, התעצור כוח להלחם אתם והם הרבים ממך?! – ה' ילחם לי! – קרא בלב מלא בטחון פנימי. ואז לקחהו מורו בזרועותיו ויושיבהו על ברכיו ויחבקהו אל לבו ברגש רב, וישקהו פעמים אין ספורות ועיניו המלאות תום ורחמים זלגו דמעות גיל. – כן, בני! – קרא אז מורו אליו – הנני רואה כי לגדולות נוצרת, וכאשר תגדל תהיה לגבור חיל ולוחם מלחמת הטוב והצדק. ברגע הזה חלף על פניו צחוק קל: "הרעיון הגדול אשר נולד עתה בקרבי הגה לבי עוד בימים ההם, עוד בראשית ימי ילדותי, אות הוא כי איננו רעיון ריק". הרכב דפק בסוסים ויחישו מרוצתם. זכרונות הילדות שבו לעלות על לבו. פעם אחת בהתחמץ לבו לשמע הרדיפות אשר ירדפו הכהנים את עם היהודים שאל את מורו: "ומדוע לא יתאחדו היהודים בכל מקום שהם ולא יחלצו למלחמת מגן נגד הקמים עליהם?" – מעת אשר גורשו היהודים מארצם, בן יקיר! – ענהו מורו – ויחדלו מהתחשב בגויים, חדלו מהלחם בחרב וחנית וכלי מלחמתם המה: האמת והצדק. בקרב הימים אמנם יגברו האמת והצדק על כל; אבל עתה עוד הברזל קשה מהם ולא יוכלו עמוד בפניו – ואולם, בני, עוד עתידות גדולות נצפנו לעם הזה. הוא היה יהיה באחרית הימים לעם גדול ופרש יפרוש ממשלתו הרוחנית על כל העולם. "עם נפלא! איזה קסם נעלה שפוך עליו, איזה כח נפלא טמיר בו!" – כה חשב אז בעודנו ילד על אדות עם היהודים ולבו מלא המון חזיונות נשגבים ודמיונות מרוממים בדבר עתידות העם הזה; ומה ישבר לבו עתה, בהיותו לאיש, לראות בהשפך דמי העם הנפלא הזה בראש כל חוצות ועל ידי אחיו בני עמו… כאשר גדל מעט התפלא פעמים רבות בסתר לבו: "איך למד מורהו להכיר כה את עם היהודים? איך רכש לו ידיעה עצומה כזאת בספרותו!" אולם כאשר גדל חדל מהתפלא על זאת. הוא הכיר לדעת מה רבה חכמת לב מורו ובינתו העמוקה. מחכם כמוהו לא יפלא כל דבר חכמה וידיעה. ותורת מורו פעלה פעולה עצומה בלבו הרך, וכל בתי נפשו מלאו אהבה וכבוד לכל בני האדם; והוא זוכר כי היה בא פעמים רבות לידי ריב את חבריו הילדים, בשמעו אותם מזכירים את שם היהודים והערבים לחרפה ולקללה, ויתאמץ להוכיח להם משוגתם ולהכניס בקרבם את הדעות אשר נטע מורו בקרבו – ובראותו כי אין שומע לו מהם, התרחק מהם ולא ארח אתם לחברה. כאשר גדל החל מורו ללמדו לשון וספר ודעת אלהים והעולם. בראשונה למדהו דעת השפה הקשטילית וספרותה, ואחר כן גם את השפה הערבית וספרותה העשירה, ובכל מקצוע בספרות הראהו את השפעת היהודים הרבה במקצוע ההוא ומעשי ידי חכמיהם וסופריהם אדירי הכשרון. והוא זוכר, כי מאז החל לכבד את עם היהודים ולחבבו ביתר שאת. חבה יתירה הראה מורו בכל פעם למעשי ידי המשוררים היהודים והיוצאים מחלציהם, וגם הוא הסכין לחבב אותם יותר מכל המשוררים האחרים. גם עתה אן קץ לענג נפשו למקרא שירי החיט היהודי אנטון די מונטורו ושירי היהודי המומר פערנדיס אירינה. כאשר גדל הוסיף מורו לפתוח לפניו שערי החכמה והספרות, ותורת מורו הכתה שרשים עמוקים וכבירים בלבבו, ותרגילהו לחשוב מחשבות רבות בדבר האלהים והאדם, ולהגות בחכמה. – אבל החכמה בלבד לא מלאה עוד משאלות לבו; גם רוח גבורה פעמהו, והרוח הזה דרש גם הוא את תפקידו. המוח מצא די ספקו בתורת די פירירה: אבל הידים גם הן דרשו עבודה, ודי פירירה בהיותו אך חכם ויושב אוהלים ולא גבור ואיש לחם, לא יכל להמציא להן את העבודה הדרושה. את העבודה הזאת מצא מחוץ לאהל מורו. מדי הפנותו מלמודיו היה רץ החוצה להאבק את חבריו, להתחרות במרוצה ומשחקי מלחמה, וכל חבריו יראו מתנופת ידו הקשה: גם הלך לראות פעם בפעם בהלחם הגבורים עם השורים האבירים, וגבורת הגבורים הלוחמים מלאה גם אותו רוח גבורה וצהלה; אולם גם רגשי חמלה התעוררו בקרבו למראה האבירים הנרצחים, ואיזה קול זר ומשונה התפרץ מפיו בכל פעם בהכריע הגבור את האביר תחתיו וימיתהו. בקול ההוא נשמעו קול ענות גבורה וקול ענות חלושה כאחד: והוא זוכר כי בשובו פעם אחת מראות במשחק מלחמת האבירים מצא את מורו יושב בחברת אחד ממכריו ובאי ביתו, בנדיקטו די אבוהב, ומשתעים יחדו, ובבואו הגיעו עוד לאזניו דברי מורו האחרונים: "כאב כן בנו, הוא יהי חכם וגבור כמוהו". ובראותם אותו פסקו שיחתם ודי אבוהב פנה אליו בצחוק: "מה שלומך, פילוסוף קטן?" אז ספר להם את הרגשות השונים אשר התעוררו בלבו למראה "מלחמת האבירים". – אכן זאת היא מנת כל גבור וחכם! – קרא אז מורו בפנותו אל די אבוהב – הגבורה והחכמה הן צוררות אשה לרעותה כל הימים, ואם תתאחדנה באיש אחד תולדנה, פעם בפעם, סתירות עצומות ביניהן – ובו כבר נראה את ראשית מלחמת הגבור והחכם. בתור גבור הוא צוהל למראה נצחון הגבור על האביר, ובתור חכם הוא מתעצב למראה החי החלש המומת בידי גבור ממנו. הסתירה הזאת לא תחדל מקרבו כל הימים. "והאם לא צדק מורי בנבואתו אשר נבא עלי? – התעוררה מחשבה בלבו לזכר השיחה ההיא – האם לא הציקה לי הסתירה הזאת גם במלחמתי האחרונה? האם לא נשמע בקול ענות הגבורה, שהשמעתי בהתגברי על האויב, גם קול ענות חלושה למראה המנוצחים האמללים?…" גם עתה יתלוצצו בו חבריו לעתים בקראם לו "פילוסוף"! – ואולם באחרית הימים – עלה על לבו ברגע הזה סוף דברי מורו בשיחה ההיא – כאשר תגיע האנושות למדרגה גבוהה בהשתלמותה תגבר החכמה על הגבורה, ואז יקוימו דברי חוזי היהודים, הענקים ואנשי הרוח הגדולים, כי לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה וגר זאב עם כבש; וגם האדם והחי בשלום יתהלכו. – ועיני מורו הביעו ההם רוממות קודש ועיניו הפיצו זיקי אש, זיקי אלהים… "מה רב ההבדל בין חוזי היהודים לפנים ובין כהני האינקויזיציה בימינו אלה! – חלף רעיון במוחו לזכר דברי מורו ההם – מה נופלים אנחנו מהעם הקטן והדל הזה. וכמה יש לנו ללמוד ממנו!" – הוא שב לזכרונותיו: אביו בא פעמים אחדות קורדובה לראות את פניו, ומה שמח בכל פעם לראות את החיל אשר יעשה בלמודיו, וביחוד בראותו את הדעות הצרופות והמדות הטובות אשר יטע די פירירה בקרבו. הוא הביע בכל פעם את תודתו הרבה לדי פירירה ויאמר כי יחשבו לשותף בבנו, כי הוא אביו הראשון ודי פירירה – אביו השני, כי אך הוא עושה אותו לאיש ויבדילו מהחיה הטורפת ההולכת על שתים בספרד… כה עברו עליו חמש שנים לשבתו בבית מורו ואחר מתה על אביו גם רעיתו השניה ויבוא אז קורדובה לקחתו מבית מורו ולהביאהו לביתו שיביליה, להיות לו למנחם משיב נפש באבלו וצערו. אמנם צר היה לו לקחתו מבית מורו החכם, אבל לא יכל הבלג על רגשותיו ועל חפץ לבו. והוא זוכר כי בלבו התעוררה אז מחשבת חשד, כי בגלל רעיתו הרחיקו אביו מביתו לפני חמש שנים, לבל ידע עול אם חורגת; ואך במותה יכל אביו להשיב את שבות בנו ולהחזיקו בביתו, וגם עתה ישער כזאת. – ובבואו לבית אביו בשיביליה מצא את אחותו עמיליה והיא ילדה יפה ונעימה. הוא שמח בה ויאהבה מאד וגם הילדה שמחה לקראתו מאד ואהבת נפש אהבתו. מדי עלות זכר אחותו הקטנה על לבו יתנודד… אך עת קצרה השתעשע בחברתה. אך עת קצרה – ואחר… איזה צעיף מסתרים פרוש על זכרה… ולפתע פתאום היה הדבר… בעצם יום אחד נעלמה ואיננה – אביו לא היה אז בבית והוא השתעשע אתה בגן אשר מאחורי ביתם. אחרי כן בא הביתה ללמוד את שעורו וישאר אותה על יד האומנת יואנה, ויהי בשובו אחרי כן הגנה והנה גם יואנה וגם עמיליה אינן בגן. בראשונה חשב כי הלכו הרחובה ועוד מעט ותשובנה. אבל לשוא חכה להן שעה אחת ושתים ושלש; הן לא שבו. משרתי הבית החלו לסובב ולחפש ובשוקים – אבל עקבותיהן לא נודעו. לבו הגיד לו כי קרה להן איזה אסון ולא ידע מה. בקוצר רוח חכה לשוב אביו הביתה – ובשובו ספר לו בדמעות את המאורע ופני אביו חורו מאד ויספק כפיו ויקרא כנואש: "גנב גונבה הילדה!". עוד פעם הבהילו את העבדים לחפש את האובדת בגן וברחובות העיר – אבל לשוא. ויהי בלכתו בין שדרות הגן מצא שם איזו פסת ניר קטנה. הוא מהר להרימה מעל הארץ ויקרא בה כדברים האלה: " דון כריסטובל סן סלבדור! אל תדאג לבתך. היא חיה ושלמה ולא אונה לה כל רע. היא לוקחה ממך למען תחונך ברוח אחר, למען תהיה לקתולית נאמנה. בלי שפק תדע לשים יד לפה ולחריש, ואם אין – מרה אחריתך" – הדברים ההם היו לו כחידה סתומה וגם עתה לא ידע פשרם: "מי הוא אשר גזלה מזרועות אביה למען חנך אותה ברוח אחר? איזהו הרוח האחר? ההיתה בזה יד אחד הכהנים הקנאים, אשר פחד פן יחנכה אביה בדרכו ודעותיו החפשיות ובאהבה לכל בני אדם מבלי הבדל דת ולאום? אבל מה לו ולה? מי הוא זה אשר חרד לטובת עמיליה יותר מאביה? ובמה אים על אביו כי ישים יד לפה ויחריש? איזה סוד נעלם צפון בזה? הוא מהר למסור את פסת הניר ההיא לאביו והנה רגע נהרו פניו אבל כעבור רגע חשכו עיניו ויצנח על הספה ויהי כהלום רעם. אחר התנשא ממקומו ויחל לרוץ בחדר הנה והנה ופניו אדמו מכעס ועברה נוראה, ולרגעים רקע ברגל ויך באגרפו על השלחן: "למען תחונך ברוח אחר! הוי, קנאי ובוגד! למען תחונך ברוח אחר! למען תהיה לחיה טורפת; הוי, גוזל נפשי אבדה, בתי, אבדה לנצח…" ופתאום הסב עיניו וירא אותו בחדר וכרגע חדל מדבר אל נפשו וימהר ויקרע את פסת הניר לגזרים קטנים וישליכם אל המוקד. "הנה כי כן מכיר אבי ידי מי כתבו את האגרת וידי מי גזלו את בתו ממנו; ובכל זאת ישים יד לפה ויחריש. והוא הן קרוב למלך ובגדולי השרים ימנה – הלא דבר הוא! אות הוא כי אימת הנבל ההוא תבעתהו!… אבל איזה סוד צפון בזה?" כה חשב לבו אז והחידה ההיא לא נפתרה לו עד היום הזה. הוא שאל את אביו פשר הדברים ההם ולא הגיד לו, וגם את מורו שאל אחרי כן, כי יבאר לו פשר המקרה המסובך ההוא, וגם הוא לא ידע. ואביו אמנם שם אז יד לפה ויחרש – ולא עוד כי התאמץ להסתיר הדבר ויצו עליו ועל משרתי ביתו לבל יפרסמו את דבר גנבת הילדה בחוץ, ולכל מכריו, אשר שאלוהו על דבר עמיליה, אמר, כי אבי אמה המתה, חותנו די מינדוזה, היושב בעיר שיגוביה לקח אותה לביתו להנחם בה אחרי בתו. מדוע ירא לספר את האמת? הוא זוכר גם כי נסע אביו לעיר שיגוביה ויתמהמה שם ימים אחדים ואחר שב הביתה ופניו חמרמרו מאד. – מדוע נסע שמה ומה עשה שם? לא ידע עד היום הזה. פתאם עלה זכרון חדש על לב מיגואל וינתק רגע את חוט זכרונות ילדותו: איזה מחזה חלף על פניו והדבר היה זה לא כבר, אחרי בואם כמנצחים בשערי גרנדה. הוא רכב אז על סוסו באחד הרחובות הקיצונים בגרנדה ואחריו עבדו נושא כליו, וירא והנה בצד הרחוב הולך איש זקן, דל פנים ושחוח, ועל ידו עלמה צעירה כבת שמונה עשרה או תשע עשרה שנה, שחרחרת ומלאה חן, עיניה שחורות וחודרות מאד ורבות ברקי אש ושערותיה השחורות והארוכות מתפתלות ונופלות על שכמה כנחשים – והנה פתאם נשמע קול קורא מאחריהם: " יהודים ארורים!". הוא הסב את פניו לאחור וירא והנה עדת פוחזים וריקים, וביניהם גם אנשי צבא אחדים, רודפים אחרי ההולכים, מסקלים אותם באבנים ומעפרים בעפר לעומתם, ואחד מהם מהר לקרב אל הזקן ויאמר להכותו על שכמו – ואז הסבה העלמה את פניה אל הפוחז ותקרא בחמה שפוכה: "סור מזה, פוחז! ואם אין ארוצץ את גלגלתך!" – ידי הפוחז כמו רפו ויסוג צעדים אחדים לאחור; והוא השתומם בקרבו לעז רוח העלמה העבריה. אבל כרגע התלקטו יתר הפוחזים ויאמרו לנגע בזקן, אך היא עמדה בפרץ ותסך בעדו בזרועותיה הפרושות. יהודים ארורים! – הרעימו עליהם אחדים מהפוחזים. – אתם, הקתולים, הארורים! – הרעימה עליהם העלמה בקולה – אתם הרוצחים ואנחנו הנרצחים. – עמיליה! עמיליה! – התחנן הזקן לפני העלמה – הרפי מאף. – תני לנו את הזקן – קראו אחדים – ונעשה בו כלה – קרא האספסוף בשלפם חרבם מתערה. – דקרו אותי; – קראה העלמה בהתיצבה הכן לעמת להט החרבות – ולא את אבי הזקן. אז מהר לדפוק בסוסו ויקרב אל האספסוף וישלוף חרבו מתערה. – ברחו לכם מזה, מרצחים! קרא אליהם בקצף גדול ויעופף את חרבו על פניהם – מה עשו לכם אלה האנשים התמימים ההולכים לתומם? – שר צבא! שר צבא! – נהמו הפוחזים בדממה ויפוצו לכל עבר. והנערה נשאה אליו את עיניה הרטובות מדמעה ותקרא: "ברוך אתה לה', שר החיל! כי הצלתנו מכף העריצים האלה – ומבטיה היו נפלאים ברגע ההוא מאד. איזו שמחת-ישרים, איזה גאון-צדק הביעו המבטים ההם. אכן לא פסו ישרים מקרב הנוצרים הקתולים! – קרא הזקן בלחש. הוא חפץ להשיב להם על תודתם ולבוא אתם בדברים! אבל כרגע הניעה לו העלמה בראשה והזקן השתחוה לעומתו, וילכו להם לדרכם הלאה. רגעים אחדים נשאר על עמדו כנציב שיש. פני העלמה ועיניה החודרות ומבטיה הנפלאים, עז רוחה וגאון תומתה הפליאו את לבו מאד. הוא חפץ לשאול אותה לשמה ולמקום משכנה; אבל בין כה וכה סרו לאחת החצרים ויעלמו מן העין… וביום השני יצא את גרנדה לבוא טולידה – וזכר העלמה הנפלאה ההיא התעורר בקרבו זה פעמים אחדות… הוא התעורר מזכרונו זה: "מדוע זה עלה הזכרון הזה על לבו עתה? – היען כי נקראה בשם עמיליה"? הוא לא מצא תשובה נכונה. – זכרונות ימי עלומיו שבו להתעורר בקרבו: באחד הערבים בא אביו הביתה ואתו עוד איש אחד ויבאו לחדר מיוחד ויסגרו את הדלת בעדם. הוא שכב אז במטתו בחדר הנשען לחדר ההוא והנה הגיעו לאזניו שיחות מקוטעות: – הנה כי כן יוסד בעירנו משפט האינקויזיציה ראשונה! – – אבל חלילה לנו מתת להכהנים הטמאים לבצע את חפצם הארור בעירנו – – הקנאים כבר שלחו צירים לקדם את פני האינקויזיטורים בבואם העירה בתופים ובמחולות – – עלינו לאסוף את כל נכבדי העיר, החונים על דגלנו, לאספה, וטכסנו עצה בדבר האסון הגדול הזה – הוא לא ידע אז מה הוא משפט האינקויזיציה; ובכל זאת מלא רוחו אז המון פחדים מבלי דעת. ביום המחרת שאל את אביו מה הוא משפט האינקויזיציה העומד להוסד בעיר ויבאר לו – ואז התנודד למשמע אזניו ואימה חשכה נפלה עליו. הוא נד אז לגורל האמללים העתידים אשר יפלו ברשתה – ובאחד הימים ההם בא אביו הביתה ויאמר אליו: "הנני להובילך, בני, שנית קורדובה, לבית מורך די פירירה, כי אין פה למענך מורים הגונים, ואנכי אשים פעמי עתה לטולידה". לשמע החלטת אביו רקד וצהל מרוב שמחה. כבר היו לו געגועים רבים על מורו האהוב ומאד אותה נפשו לשוב להיות בחברתו. וביום השלישי אחרי הדברים ההם נסע אתו אביו לקורדובה. מורו שמח לקראת בואו מאד. ואביו נפרד מאתם לשוב עירה שיביליה. והוא שב להתענג על לקח די פירירה וישב ללמודיו הראשונים. פעם אחת בשובו מן החוץ הביתה מצא את מורו סופק את כפיו ובוכה. הוא נבהל מאד וישאלהו: "מה קרה?" – מורו היה נבוך מעט אחר ספר לו כי נוסד משפט הדמים, משפט האינקויזיציה, בשיביליה, וכי הקרבנות הראשונים אשר הועלו על מזבחו היו טובי העיר וידידי נעוריו… הוא שסע את דבריו וישאל בחרדה: "ואבי?" – מה לאביך ולהאינקויזיציה? והוא נסע לטולידה עוד בטרם יבאו האינקויזיטורים העירה – הוא שאל את מורו: " ומי ומי נגזרו בידי שופטי הדמים, – דון ששון, אבולפיה דל פירמונדה, מנואל זוילו, ברתלמוס טורלבה, יואן פרננדיץ אבלסיה! – אויה! – צעק אז כמשתולל – הגם הם נמנו בכופרים? וכל אלה היו נוצרים אדוקים וראשי העיר ונכבדיה. – הם נמנו בקושרים – ענהו מורו – המה קשרו קשר בסתר על האינקויזיציה ותהי אחריתם להכרית. – הלא גם אבי היה ממתנגדי האינקויזיציה! – קרא אז בחרדה ויספר למורו את השיחות המקוטעות שהיו בין אביו ובין דון שושן שהגיעו לאזניו בערב ההוא. – אבל לא קשר עליה קשר! – ענה מורו – ומלבד זאת לא העיזו גם האינקויזיטורים לנגוע באביך שהוא אהוב המלך והמלכה. והוא זוכר כי רתח אז דמו בקרבו וקצפו לא נתן דמי לו ויקלל את האינקויזיציה וכהניה קללות נמרצות – אבל מורו העיר את אזנו, כי לא נאוה לאיש ישר לקלל גם את הרשעים. מעת ההיא והלאה החל לחוש איזה רגש-מוסר בלבו, מדי ראותו פני יהודי, וכמעט לא יכל לשאת אליו עין מבשת… הרגש הזה יציק לו גם עתה, פעם בפעם… הוא יבוש במעשי אחיו הרוצחים מדי ראותו את הנרצחים… הוא יחוש לעתים בלבו איזה כאב אכזרי אשר לא יתואר באומר ודברים. הוא הסכין לקבל מכתבים מאביו אחת לשני ירחים או לשלשה – והנה עבר חצי שנה מעת הפרד אביו ממנו ולא קבל כל מכתב מאתו. הדבר הזה החל לגזול את מנוחתו ויפצר במורו לתת לו לנסוע שיביליה – אבל הוא דחהו בכל פעם באמתלאות שונות. ויהי כאשר יציק למורו בהפצרותיו יום יום, גלה לו באחד הימים את הסוד הנורא והמר, אשר הסתיר ממנו זה ירחים אחדים, כי – אביו איננו עוד בחיים! כי בהיותו בדרך העולה טולידה אחזהו השבץ וימת לפתע – השמועה ההיא היתה בלבו לא ישכח כל ימי חייו. הוא בכה הרבה בכי, ילל ויקונן ימים רבים. ומן היום ההוא נקשרה נפשו בנפש מורו ביתר שאת. הוא ידע אז כי מבלעדו אין לו בתבל כל נפש אוהבת. איזו עצבת מרה לחצה ברגע הזה את לבו: "מה מאשר היה לו היה עתה אביו בחיים! ומה מאושר היה הוא בראותו את כבוד בנו ואשרו". כעבור זמן קצר, הוא זוכר, נסע עירה שיביליה לעשות סדרים בנחלת אבותיו – ומה השתומם במצאו את בית אבותיו ריק ושמם, מבלי היות בו כל שארית מהעושר הרב בכסף ושטרות המדינה, בזהב וכלים יקרים, אשר מלא את בית אבותיו בעודנו בחיים. הוא דרש וחקר בבית פקודות העיר ואין איש יודע להגיד לו מאומה מלבד את זאת, כי נסע אביו טולידה ולא שב עוד משם; והקול יצא בעיר, כי אחזהו השבץ בדרך ומת. ובטרם נסע אביו משיביליה, מכר את ביתו וכל קניניו לאחד הכהנים משופטי האינקויזיציה. ויהי הדבר לפלא בעיניו עד היום הזה. והוא זוכר עתה את היום שבו עזב את בית מורו, הוא היה אז עלם בן שבע-עשרה שנה. מורו אמר לו אז, כי כבר השלים אצלו חוק למודיו, ומעתה יוכל לצאת לרשות עצמו ולבחור לו דרך רצויה בחיים. אז הביע למורו את חפצו להקדיש עצמו לעבודת הצבא, לעבוד את מלכו וארצו וללחום את מלחמותיהם; ומורו הסכים לחפצו ואז נפרד מעל מורו לבוא לעבוד בצבא. והוא זוכר עוד את הדברים אשר הטיף מורו באזניו לפני לכתו מאתו: "בני! תשע שנים גדלתיך בביתי, למדתיך, הדרכתיך בדרך טובים. ברוך ה' כי לא זרעתי את זרעי על צחיח סלע ופעולתי עשתה פרי טוב ישוה לה. לבך מבין עתה בחכמה ורוחך מלא דעת והשכל. גם לב טהור ברא לך אלהים ונפש עדינה; ובהרחיקי מקרבך את המושגים הכוזבים וקנאת הדת הממלאים כל רחבי ארצנו, הנך כיום אוהב כל אדם וסבלן בדעות. ועתה בעזבך את אהלי הבודד ובאת לשוק החיים, בקרב חברת בני האדם, מכל משמר נצור, בני, את לבך לבל יועם ולבל ישבת מטהרו. הנך בא בחברת אנשי החיל, לוחמי מלחמת ארצנו. התאחד עמהם. היה להם לאח נאמן, הלחם כמוהם בחרף נפש לטובת ארצנו ומלכיה; אבל אל יהי חלקך בין לוחמי מלחמת דתנו. ילך לו כל איש וכל עם בשם אלהיו, ואתה בשם האהבה והחפש תדגול. זכור, בני, ואל תשכח תורת מורך זאת כל הימים. אם כה תעשה וזכית ארחך בעיני אלהים, בעיני אני וגם בעיני אבותיך השוכנים בצל שדי". – והוא נפל אז על צוארי מורו וישקהו ועיניו זלגו דמעות-אהבה ורוממות קודש. ותורת מורו אמנם נחרתה עמוק, עמוק בלבו, וכל הרוחות הרעות המנשבות בארצו לא תוכלנה להזיז את דעותיו ומושגיו אף כמלוא השערה. ולא עוד כי ככל אשר יוסיף להיות בחברת החשוכים המקנאים לדת ועובדי האלהים בשנאה ושפיכת דמים כן יוסיפו דעותיו ומושגיו להתחדד ולהתחזק בקרבו. הוא יוסיף אז להכיר את רוממות תורת מורו ושפלות תורת הקנאים. בעת הראשונה לבואו בצבא היה בא פעמים רבות את חבריו בריב בגלל קנאתם לאמונה – אבל בראותו כי כל דבריו לא יועילו, ומבלי לתקן מאומה אולי ירע לנפשו, שם מחסום לפיו מן הוא והלאה ויבט און ויחריש. הוא בא לעבוד בצבא בעיר טולידה ויפק רצון משרי הצבא וימנוהו לשר חמשים, ואחרי עבור זמן קצר לשר-מאה – ואז הסתפח אל הצבא היוצא למלחמה את הערבים וירא את גבורת ידו במצור מלגה. שמעו הגיע לאזן המלך ויקרא לבוא לפניו. ולנגדו יעבור כל המחזה הנהדר ההוא בעמדו לפני המלך והוא שואל אותו לשם אביו, ובשמעו כי נקרא בשם כריסטובל סן סלבדור נהרו פניו ויקרא בצהלה: "כריסטובל סן סלבדור אהובי! ואנכי לא ידעתי – פנה בדבריו אל השר היושב ראשונה במלכות העומד לפניו – כי השאיר אחריו אהובנו זה בן במותו". ואחר פנה אליו בפנים מאירות ויושט לו ידו אשר מהר וישקנה ברוממות כבוד, ויקרא אליו בידידות: דון מיגואל סיניור סן סלבדור! אביך השוכן בצל שדי היה איש חסדי. הוא הציל נפשי ממות בחצותי את הערבים במלחמה. ואת החסד הזה זכרתי לו כל הימים וארימהו אל על לבחיר שלישי ושרי ממלכתי – אבל פתאום לקחהו האלהים, ונתאבל עליו מאד; ומה ישמח לבי עתה לראות את בן סלבדור אהובי לפני בתפארת גבור חיל ולוחם מלחמת ארצנו. והנני לזכור לך את חסדי אביך הנאמנים והיטיב איטיב עמך כאשר הטיבותי עם אביך. ועתה אני מונה אותך לשר-גדוד והיית לאחד מבאי חצרי". הוא כרע אז על ברכיו לפני המלך ויודה לו בענות חן על חסדו הגדול, ויביע את שמחתו ותקותו להראות לבית המלך את אהבתו ואמונתו בחרף נפש. ומני אז החלה תקופה חדשה בחייו. מני אז יצא מסתר המדרגה ויהי מרואי פני המלך ושמעו הלך בכל הארץ כיום הזה. חייו החלו לקבל צורה חדשה: חיי אצילים ורבי הארץ, חיי עליזים, משתה ומחול, חברת אבירים – ובכל אלה נשאר נאמן לתורת מורו. במרוצת שבע השנים האלה נסע קורדובה וירא את פני מורו זה ארבע פעמים. וכבודו והר גדולתו שמחו את מורו וירהיבו את לבו בכל פעם. הפעם האחרונה אשר ראה את פניו היתה לפני שנתים בצאתו את גדודו למלחמה על גרנדה. ובזכרו את מקרי חייו יזכור את הנקודה המאירה אשר בהם, את דונה קלרה ואהבתם זה לזו. הוא ראה אותה בפעם הראשונה לפני שלש שנים בהיותה קרואה אל המשתה בארמון המלך ותקח את לבו ביפיה ותומתה, ולאט, לאט נקשרה נפשו בנפשה בחבלי אהבה עזה והיא גם היא אהבתהו; אך לא גלתה לו את לבה ולא נתנה ידה לו עד הימים האחרונים. ומה מאשר הוא עתה באהבה הזאת! – ודמיונו החל לציר לפניו את העתיד בצבעים יפים ונחמדים. מה רב אשרו ונועם חייו בהיות דונה קלרה לחברתו ואשת בריתו – מה תכלה נפשו לעתיד הנעים הזה! – אך… מדוע זה תתגנבנה בקרב לבו מחשבות נוגות לרגעים? מדוע?… האין אהבת ארצו אשמה בזה?… הוא אוהב את קלרה והוא אוהב את ספרד ארצו: הראשונה תשביעהו נעימות והשניה – ממרורים! היוכל לשמוח שמחה שלמה?… איזו עננת עצבת שכנה על ברגעים האלה. מעבר מזה יגיעו לאזניו קולות זמרה נעימים ומעבר מזה – יללות פולחות לב… מעבר מזה שמי-זהר ומעבר מזה – ענני אפל. מעבר מזה גן-עדן ומעבר מזה – גיהנום… וברגע הזה עברה לפניו תמונת מורו החכם ופניו נהרו: עוד מעט והתענג בחברתו. הוא ימציא נחומים לנפשו – אבל פתאם התנודד: אולי חולה הוא עתה?… אולי? – בקצה אחד הרחובות השקטים אשר בקורדובה עומד בית קטן בודד אשר צאלים יסכהו ומאחריו גן קטן ונחמד. בבית הזה משכן דון אלונזו די פירירה. באחד החדרים אשר לבית הזה הוא שוכב עתה על ערש דוי, פניו חורים כפני מת ועצמות לחייו שופו מאד. לפניו שלחן קטן ועליו כוסות ובקבוקים שונים גם ספרים אחדים. לא רחוק ממנו על אחד הכסאות יושבת אשה זקנה ומבטת אליו לרגעים ברחמים רבים. פני החולה מפיקים איזה קוצר-רוח וחרדה. לרגעים נטויות עינו אל הדלת ולרגעים הוא מתאמץ לשבת ולהביט מבעד לחלון החוצה. רוחו סוער בקרבו מאד: "מדוע יתמהמה ככה? אולי לא יבוא כלל?… לא! לא יאומן! הוא יבוא – אבל מתי?… ואולי יאחר המועד?… יודע אני כי ימי ספורים… עוד מעט – והאם ירד סודי אתי לקבר?… לו יכלתי כי עתה העליתי את סודי על הניר… אבל ידי רועדות… לא תעצורנה כח להחזיק בעט – מדוע לא עשיתי כזאת בעודני בריא? מדוע? – "אם יעבור היום הזה והוא לא יבוא – באה מחשבה בלבו – אשלח לקרוא לי את דון בנדיקטה די אבוהב והוא יכתב מפי על הגליון את צואתי למיגואל ואנכי אחתום עליה את שמי". פתאם נשמע לאזניו איזה קול צעדים… הוא הטה את אזנו להקשיב… הנה הקול הולך וקרב… והנה קול דופק על הדלת… לב החולה החל להלום בקרבו… אולי מיגואל הוא? – הוא רמז בעיניו ובידו הדקה להזקנה ותקרב אל הדלת ותפתח אותה ומיגואל בא הביתה. – מיגואל? – קרא החולה מתרגש ונהרה הופיעה על פניו. מיגואל נגש אל המטה בפיק ברכים וחרדת נפש. מה לך, מורי? – קרא מיגואל בקול רועד בנפלו על צוארי מורו וישקהו – מה מחלתך? – שב נא, בני! – ענה החולה בחבקו אותו בזרועותיו הרפות והרועדות – שב, מה שלומך אתה? טוב עשית, בני, כי באת בעוד מועד. חפצתי לראותך בטרם אלך ואינני. – מורי! למה תדבר כדברים האלה? – קרא מיגואל בתלונה – עוד תרד מעל המטה ושבת לאיתנך. בני! חש אני כי כחותי הולכים ורפים וימי ספורים, ואולם למה זה נבהלת? ואנכי אלכה לקראת המות במנוחת לב. כבר זקנתי ושבתי – וכמה שנות האדם עלי אדמות? הלנצח יחיה? מיגואל החשה. החולה רמז להזקנה כי תעזוב את החדר ובאה אל החדר השני. מיגואל סר רגע מעל המטה ויפשט את בגדי הדרך מעליו ואחר שב וישב על יד המטה. – הרעב אתה, בני? אצוה להביא לך אוכל – – לא, מורי! לפני בואי העירה אכלתי – – שמע נא, בני! – קרא החולה בשבתו על המטה נשען על הכר שמראשותיו ויחזק ביד מיגואל באהבה – הנני לגלות לך עתה סוד קדוש אחד הצפון בלבי. אמנם חשבתי לחכות עוד זמן קצר, כי כן נשבעתי לבעל הסוד, כאשר אספר לך במרוצת דברי; אבל אחרת חשב ה'. הנני מוכרח עתה לחלל את שבועתי לבל ירד סודי אתי לקבר. מיגואל הביט אל מורו בעינים מפיקות תמהון. – בטרם אפרד ממך, יקירי, לנצח, אגלה לך מי אני, מולדתי ומקור מחצבתי. דע לך, מיגואל, כי לא נוצרי אני כי אם יהודי!! – מיגואל התנודד מבלי משים כמעט. מבטי עיניו הפיקו שממון רב: "מה שמעו אזניו הפעם? מורו הוא יהודי? – ברגע הראשון חלף ברק חשד במוחו: " החונך אפוא ע"י בן דת אחרת ומי יודע אם לא תרות שוא הורהו? האם לא הרחיקהו אפוא בצדיה מעל הדת הנוצרית ויחנכהו ברוח הדת היהודית? אולי באמת אין לו כל מושג מדתו הקתולית, ולכן מוזרים בעיניו דרכי הכהנים?… החשד הזה עורר שאלה בקרבו: "מדוע מסרהו אביו למורה אשר כזה? האם לא ידע כי יהודי הוא?"… אבל ברגע ההוא הביט מבלי משים אל פני מורו, אשר ענות קדש ורוממות-רוח שפוכות עליהם, ואל עיניו המפיקות תום וצדק, והחשד חלף מקרבו כלו: "לא! לא! התורה אשר הורהו איננה תורת-עם מיוחד כי אם תורת האדם, תורה מלאה אהבה וצדק, תורה הנובעת ממקור טהור, ממקור אלהים…" הוא התעורר משממון רוחו ואיזה רוח עצב נסך עליו ברגע ההוא. הוא הרגיש איזה כאב לב… הדעת כי יהודי הוא מורו ולא קתולי הצרה לו מאד – "מדוע?"… נסה לשאל את נפשו " האם לא אחת היא לאיש כמוהו, העומד מעל לקנאת דת וריבי-עם, אם יחשב מורו על עם זה או על עם אחר? האם לא אחת היא לו?…" אבל… מאד יצר לו, כי מורו האהוב איננו בן-עמו כי אם בן עם-אחר. הוא הרגיש בקרבו איזה רגש-נכר, איזה רגש פרוד בינו ובין מורו. מורו היה עתה לנכרי לו. הוא חש בנפשו כאלו נפרד עתה מורו ממנו והו נשאר בודד ועזוב… הרגש הזה הציק לו מאד: הנה כי כן גם מורו בן העם הנפלא אשר כבר יצאו מקרבו עוד חכמים רבים וגדולים מאד… מדוע לא מצא בקרב עמו אנשים כאלה?… ערך עם היהודים רומם עתה בעיניו מאד… – מדוע תחריש, מיגואל? – העירו מורו מהמון מחשבותיו – הנני רואה כי סודי הביאך במבוכה. הנפל ערכי בעיניך בגלל יהדותי? האין זאת, מיגואל? – – מורי ואלופי! – קרא מיגואל מתרגש ויחזק ביד די פירירה – האם לא תכנת כבר את רוחי? הלא אתה יוצרו ואביו. הלא ידעת את הכבוד אשר אני מחלק לעם הנפלא הזה. אנכי הנני מקנא עתה בעם היהודים, כי לו אנשים נעלים ומצוינים כמוך ולנו – טורקבומדה וקסימנס. – – צחוק קל חלף על שפתי די פירירה ויקרא: – שמע נא, בני, את ספורי תולדותי ואז תחלוף הקנאה הזאת מקרבך. הלא שמעת מפי פעמים רבות וגם בספרי קורות הדורות קראת, כי לפני מאה שנה החלו הכמרים לעורר את חמת העם על היהודים, ולהסיתם להתנפל על "זעומי ה'", לפרוע בהם פרעות ולשלוח יד ברצח – ובראשם הכומר העריץ פירננדה מרטיניץ, אשר הקניא את לב העם הפרוע בדרשותיו אשר השמיע בראש הומיות; ואז השתובב ההמון ויתנפל על עם חרמו ונהרי דמי ישראל שטפו בחוצות שיביליה, קורדובה, ברצלונה, טולידה ויתר ערי ספרד, אז נשאר מפלט אחד ליהודי ספרד האמללים: " להמיר את דתם בדת השלטת" וכזאת עשו רבים מהיהודים בעת ההיא ותהי להם נפשם לשלל. אמנם אמיצי הרוח שבהם בחרו לההרג על קדוש אמונתם מהמירם באמונה אחרת; אולם גם אלה אשר קבלו עליהם את הדת השלטת בגלוי, נשארו יהודים אמתים בסתר, כי האמונה לא תשורש ביד חזקה ובכפיה. ובעוד אשר למראית עין התהלכו כשלומי אמוני הנוצרים, הנה באין רואה שמרו את כל חוקי דתם; ומיראה לבל יודע הדבר להכמרים והוצאו אל הורג ככופרים, נאנסו להתחבא במערות ובמקומות סתרים, לעבוד שם את אלהי אבותם כאמונת לבם – והם הם ה"נוצרים החדשים" עד היום הזה, אשר בגללם נוסדה האינקויזיציה הטמאה, להתחקות על הליכותיהם בסתרי ביתם וליסר במשפט הדמים את כל הנחשדים בשמירת "דת היהודים" בסתר. המתנצרים האלה אנוסים להסתיר את סודם גם מבניהם, וגם מנשיהם מבנות הארץ אשר נשאו להם אחדים, לבל יפלו בגללם בפח. אחים בני אב אחד נאנסו להתנכר זה לזה, למען אשר אם יפול האחד ברעה לא יחשד השני ולא יגרר גם הוא אחריו… והנה בעת ההרג הראשון בשיביליה גר שם אבי זקני, מעשירי העיר ונכבדיה, בשם דון יהודה די פירירה, ובני ההמון התנפלו על ביתו ויבזו את כל אשר לו, את אשתו רצחו לעיניו, את כבוד בתו העדינה חללו לנגדו, ואותו ואת בנו יחידו מיכאל סחבו בחוצות עד הביאם אותם לבית התפלה הנועד למעשה התמורה – והמה בחרו בחיים ויהיו לנוצרים בגלוי. אבל אבי זקני לא האריך ימים אחרי כן, כי דבר התמורה היה לו למכשול לב, וינחם נפשו הציקהו מאד ויחלה וימת עוד בשנה ההיא. ואבי נשא לו אז אשה מבנות האנוסים ותלד לו שני בנים, אותי ואת אחי הצעיר. אבי עשה חיל במסחרו ויעל מעלה מעלה ויהי לאחד העשירים הגדולים אשר שמעם הולך בכל הארץ, וכל מרומי עם הארץ בקשו קרבתו ויהיו מבאי ביתו. – אנכי ואחי התנכרנו במעללינו עוד בהיותנו נערים קטנים. אנכי הייתי יושב אוהלים ושונא קרב ולחם ואחי הצעיר – גבור ושואף לקרב; אבל גם מלמודים לא משך ידו וילמוד ויהגה בשום שכל ויצטין גם בלמודיו, ושנינו לא ידענו את מוצאנו, כי עברים אנחנו. אולם לי, בהיותי מיושב בדעת וקר-רוח ובהיותי יושב אהל והוגה כל היום בספרי גלה אבי את מקור מחצבתי במלאת לי חמש עשרה שנה; אבל לאחי, בהיותו נבהל ברוחו ודמו רותח ובהיותו איש מעורב עם הבריות ובא במקום זרם, לא גלה אבינו את סודו עד אשר מלאו לו עשרים וחמש שנה – הזמן שבו יהיה העלם לאיש יודע עת לכל חפץ ולהסתיר סוד… מיגואל התנועע מעט במקום שבתו ומבטיו הביעו איזה חשד… – וכאשר נודע לי מפי אבי מי אני ומאין מוצאי החלותי להגות בשקידה בתורת עמי וספרי חכמיו ואבקש לקח מפי אחד מחכמי עמי הגדולים ויבינני בינה בכתבי הקדש, בספרי התלמוד והמוסר, השירה והמליצה אשר לעמי ורוחי מלא מהם: דעת אלהים ומוסר-צרוף, אהבת-אדם ואהבת-הצדק; ואז אך אז למדתי להכיר את עמי וסגולות הרוח אשר לו, לכבדם ולהוקירם. ואחי בא לעבוד בצבא ויצטין בגבורתו וחריצותו וימנה לשר-צבא; ובעתותיו הפנויות למדתיו חכמת העולם וחכמת היהדות ויהי גבור חיל וחכם כאחד. – העוד אחיך זה בחיים? – שאל מיגואל פתאם. – הדבר ההוא היה אחרי מות אבינו – שב די פירירה לספר – ואחי היה אז בן שבע ועשרים שנה, ואז כבר עברו עליו שנתים ימים מעת הודע לו כי עברי הוא. ואמנם היה לעברי נאמן ומוקיר כל סגולות עמו. והנה פעם אחת בצאתו בין הלוחמים מלחמת הארץ את הערבים וגם המלך הופיע בראש המחנה, השתערו עליהם הערבים ויניסום לכל עבר, ואחד הערבים מהר אל המלך ויפל את הסוס אשר רכב עליו המלך ארצה ויעופף את חרבו על ראש המלך וכפשע היה בין המלך והמות. אז שם אחי נפשו בכפו וימהר אל מקום המעשה וימת את הערבי ויצל את המלך ממות… – מה זאת? – קרא מיגואל מתפלא – הלא גם אבי הציל נפש המלך ממות, ומה היה שם אחיך? – כריסטובל! – ענה די פירירה. מיגואל לטש את עיניו למול מורו וישאל: " וגם הוא נקרא בשם די פירירה? – והמלך – שב די פירירה לספורו – העלהו למעלת אחד משרי הממלכה ויכנהו בשם: סן סלבאדור (המושיע הקדוש)! אבי! – קרא מיגואל בקפצו ממקום מושבו ופניו היו פני להבים – גם אנכי אפוא יהודי! ואתה דודי! – כן, בני! – קרא די פירירה ברצון וישכב על הכר. הוא עיף בדברו. איזה צחוק-רצון פזז על פני החולה ברגע ההוא. מבטיו הביעו איזו מיגואל נפל על צוארי החולה וישקהו. "יהודי אני ואתה דודי אחי אבי!" – קרא פעמים אחדות בלב סוער. – אנפש מעט, בני! – קרא החולה בקול רפה – כי עיפתי בדברי. ואחר אשוב לספר לך את תולדות חיי וחיי אביך. איזה ים-רגשות שטף בקרב לב מיגואל ברגעים ההם: רגשי נועם וכאב, רגשי שמחה ועלבון, רגשי גאון ושפלות, אהבה ושנאה – כל אלה זרמו בלולים בקרבו: "הוא ומורו אינם אפוא נכרים זה לזה, המה בני עם אחד כשהיו וקרבותם עוד גדלה ע"י קרבת משפחה"… הרגש הזה מלאהו נועם ושמחה; אך כרגע עורר רגש אחר את עצביו. "צר לו להפרד מהעם הספרדי אשר חשבהו לעמו עד עתה, אם אמנם כי יתרון רב לעם היהודים ממנו בכל מעלות הרוח – העם הספרדי קשור בילדותו, בשחרות חייו, בטל העלומים הנסוך עליהם, ולכן חביב הוא לו מאד ולבו יכאב לעזבו ולבוא למחנה אחר אשר כזר נחשב לו עד עתה"… וברגע הזה זכר את קלרה אהובתו. הוא איננו עוד בן עמה… היא ספרדיה והוא עברי… מה זר הדבר! – מה טוב לו נגלה לו כי שני העמים האלהעם אחד הם!" – – אולם בעקב הרגז הזה אחזה מחשבה סותרת: "האמנם נפרד הוא עתה מהעם הספרדי? הבשביל כי שונו עתה דעותיו בדבר האמונה חדל מהיות ספרדי נאמן כאשר היה עד כה? וכל היהודים האם אינם באמת ספרדים נאמנים? וכי בשביל שנוסח תפלתם לאלהים נוסח אחר הוא אבדו את זכותם מהחשב בבני הארץ? והאם בשביל שהתקוממו נגדם חזקים מהם ויגזלו את משפטם בזרוע אבד להם באמת? ומשפט האדם לאלהים הוא והאדם מה כי יגזול את המשפט הזה מרעהו? לא! – הרגיע את רוחו – ספרדי הנני כאשר הייתי, אף כי עברי אנכי במוצאי ואמונתי". ואז התעורר רגש אחר בקרבו ויכאב את נפשו מאד: " הנה כי כן גם הוא בן להעם הנעלב והאמלל עם היהודים? העם הנרדף והנענה אשר קללת בני אדם עריצים רובצת עליו – העם הזה עמו הוא, עצמו ובשרו… את אבותיו ואחיו טבחו, דקרו, שרפו ומן גו גרשו… את אשר הבין בשכלו עד כה מרגיש עתה בלבו… עלבון עמו הגדול הכאיבהו ברגע הזה מאד… העלבון אפוא עלבון עצמו הוא. גם הוא יחשב מעתה בין הרצוצים והנעלבים… גם אחריו יקראו מלא: "יהודי ארור!". עיניו הפיצו ברגע הזה מבטים עכורים ונכלמים… "ומדוע תהיה כזאת? – התלוננה נפשו בקרבו תלונה עצומה ומרה – מה פשע העם הזה ומה חטאתו? מה עשה לכם, מרצחים? למה תשפכו את דמו כמים ומבשרו לא תשבעו?" "מה עשה לכם, מרצחים? – הוסיפה נפשו להשתפך במרי שיח – האין לו המשפט להחזיק בדעותיו, באמתו?" "כן! – הוסיף לחשוב בגאון – העם הזה הוא מעונה בגלל האמת. הוא מחרף נפשו למות בשבילה – ואם הנהרג על קדוש השם לקדוש יחשב, מה אפוא עם היהודים כולו אם לא עם של רבבות קדושים" – – צחוק מר חלף על פניו ברגע ההוא – "והעם הזה הבוחל במשמני ארץ ובוחר בטל שמים, העם הלוחם כגבור בעד האמת החביבה לו. השואף לצדק, לאהבה ואחוה, שפל ונבזה בעיניכם?… לזכרו תתנודדו כזכור את השקץ וכל דבר פגול… בוז לכם, נעוי לב!" – "אחי האמללים! זה מנת כל הנלחמים בעד האמת!" – הוא מלא אז רגשי אחוה ורחמים רבים לאחיו הנדכאים. הוא חפץ לבכות עמהם הרבה בכי… ומי אשם בזה אם לא כהני ספרד הארורים? העם הספרדי הוא מסוגל להיות עם נאור וטוב; אבל המה הוליכוהו ארחות עקלקלות… המה עשו להם את הדת לכלי משחית וחרב מרצחים… המה עטרו את האלהים בעטרת מרצח – עטרת כבוד בעיני טורקבומדה וקסימנס! לעדת האכזרים האלה להטה ברגעים ההם את כל קרביו כאש. מה אותה נפשו לכבות את אש שנאתו לחבר הכהנים הטמאים בדמי לבבם… לו נערך אויטו-דה-פה להעביר באש את כהני האינקויזיציה ולהחל בשרפת טורקבומדה!… מה נחמד ונהדר היה המחזה! האנושות קמה על שונאיה לכלותם ולהשמידם… בני האדם מגרשים מקרבם את בני השטן והשאול!… על לבו שב לעלות הרעיון אשר נולד בקרבו זה לא כבר: " לאסוף חברים תמימי דעים ולצאת למלחמת החופש ביד רמה" – אבל עתה מצא הרעיון הזה מחשבות מתנגדות לו בקרבו: "בהחשבי לקתולי ובן העם הספרדי יכלתי לצאת למלחמה לטובת עם אחר, למלחמת הארץ כולה; טועתה… עתה נוגע אני בדבר … עתה אחשב ללוחם לטובת עצמי, לטובת עמי, ואת מי? את ארץ מולדתי – ולא באורח ישר כי אם בדרך ערומים, תחת מסוה ספרדי-קתולי … הדבר הזה לא יתכן!… עתה אחשב באמת לבוגד במלכי וארץ מולדתי – למחשבה הזאת נוספה מחשבה שניה: "מי יודע אם לא נוסד כל רעיונו על אדני תהו? הן עתה הוא רואה, כי מורהו הוא יהודי וגם הוא, תלמידו, יהודי, וגם אביו היה יהודי, וכל דעותיהם הישרות בדבר אהבת הבריות והחפש, אך ממקור היהדות מוצאן; ואם נמצאו עוד מתי מספר בעלי דעות כאלו אולי גם הם עברים הם בסתר? – אבל בקרב הספרדים הנוצרים, בקרב הקתולים האמתים מי יודע אם ימצא גם קומץ אנשים, שואפים לחופש ואוהבי אדם, הדרושים לחפצו?… ובמי אפוא יאסור את המלחמה הכבדה הזאת?… – התשמח, בני, על הדבר אשר הודעתיך עתה אם תצטער? – שסע פתאם החולה את מחשבות מיגואל ועיניו בחנו אותו – הגד נא, בני, את האמת ואל תכחד. – שמח אני, דודי, ועוטה גאון כי בן עמך הנני ולא בן עם טורקבומדה – קרא מיגואל מתרגש – מתגאה אני ביחוסי העתיק והנפלא, בתורת עמי ומוסרו הטוב. עמנו לא הוציא מקרבו אף טורקבמודה אחד… ואולם בוכה אני לגורל עמנו המר מאד… – אל לך, בני, לבכות! – קרא די פירירה בקול נחומים – הדעת כי אנחנו העלובים והמה העולבים תנחמנו ותרהיבנו. אין לצדיק לבכות על גורלו בהוה אחרי כי חף הוא מפשע. לא על גורלנו נבכה, כי אם על גורלם הם, על גורל הנתעים בהבלי שוא, על גורל הנתעים בהבלי שוא, על גורל בני אדם הנמשלים לחתו טרף… ולנו, בני, עוד צפון העתיד… לא לנצח ימשול החשך ממשלת בעולם. עוד יאיר אור החופש על כל בשר ואז לא יאכל עוד עם את עם לשם שמים… אז ידגלו כל העמים בשם ה' האמתי – – איזו קדושה רוממה רחפה על פני החולה בדברו את הדברים האלה. "מתי יבואו הימים המאושרים ההם?" – שאל לב מיגואל בקרבו. ותמונת קלרה חלפה עוד הפעם על פניו והיא עוררה בקרבו מחשבות רבות: "מה תאמר היא בשמעה כי – עברי אנכי? … האם לא תתנודד ותשט מעלי בשאט נפש?… האמנם?… ההיא תשט מעלי בגלל אמונתי?… התחדל מאהבני בגלל חיץ תפל כזה?… האם הייתי ע"י החדשה הזאת לאחר?… אולי כן יהי – אמנם כבר הצליח לי לברוא לה לב אחר, להכניס בקרבה רגשות טהורים ודעות צרופות; אבל בכל זאת מי יודע?… צמחי ההרגל לא ישורשו כה מהר מלב האדם – אבל מי זה ימריצני לגלות לה את סודי? האחטא לה בזה? ומה לה לדעותי בדבר האמונה? הלא האהבה קרבה את לבותינו זה לזה ולא האמונה – והאמונה מה כי תפריד בינינו? ומה מנה יהלוך אם החלפתי את דעותי באיזה ענין? החלפתי? האם באמת החלפתין. דעותי בדבר עיקרי האמונה, בדבר תכנה, לא נשתנו עתה באמת מלבד בפרטים קטנים, בנודע לצורתה החיצונית, ואך תחת אשר חשבתי עד כה את האמונה הזאת לאמונת הקתולים נוכחתי עתה כי אמונת היהודים היא – – ואם גם היא תמימת דעים אתי בדבר האמונה גם היא עבריה ברוח. ואיזה חיץ יבדיל אפוא בינינו? ועמי?… האם אינני עתה אותו ספרדי שהייתי עד כה? ובמה אפוא אחטא לה אם לא אגלה לה מקור מחצבתי ואמונתי?…" אז באה מחשבה אחרת בלבו: " הנה כי כן יהודי אני ויהודי אהיה ובכל זאת אשים מסוה איש קתולי על פני? מה מר הוא מסוה-שקר כזה!… מה מר הוא להיות רמאי בכל רגע ורגע… אבל היש עצה אחרת? האסיר את המסוה מעל פני? האסגיר את עצמי ביד תרדמה קלה סגרה את שמורות עיני החולה ויישן ומיגואל ישב על ידו ומחשבותיו עמקו מאד – – – עתה אשוב לספורי – החולה בהתאמצו לשבת על המטה – אתה, בני, שאלתני פעמים רבות: " מדוע לא לקחתי אשה ואוליד בנים כדרך כל הארץ?" ואנכי עניתיך בכל פעם: "סוד כמוס הוא בלבי ובקרב הימים תדעהו". עתה בא המועד לגלותו לך: בשיביליא גר איש עשיר ונודע לשם מבני האנוסים ועברי נאמן בסתר, דון הנריקו די אבוהב – את בנו דון בינדקטה די אבוהב הלא ידעת – ואנכי הייתי אחד מידידיו ובאי ביתו. בביתי נודעתי לבת אחות אשתו, דונה איזבלה, אשר במות עליה אמה באה לגור בבית דודה, והיא היתה נערה יפה וטובת לב ותקשר נפשי בה וגם היא אהבתני מאד, ואומר לקחתה לי לאשה. אבל אז נודע לי מפי דודה, כי לא מזרע היהודים היא, כי גם אשתו גם היא נוצריות הן מלדה ואדוקות גדולות בדתן הקתולית. אז באתי במבוכה… – ומה ממך הלך אם נוצרית היתה? – שאל מיגואל בחרדה וזכרון קלרה חלף אז במוחו. – מה ממני הלך? – שנה די פירירה את שאלתו – הלא עון גדול הוא בבוא יהודי ונוצרית בברית הנשואין. הלא האמונה היתה חומה מבדלת בינינו. דברי מורו הטילו סער גדול אל לבו: הנה קיר מבדיל לבו לפני זה. אמנם שמע כי היהודים מתחתנים אך את בני עמם, אבל לא ידע כי כן תדרוש אמונתם וכי עון גדול הוא לקחת בת עם נכר לאשה. לקחת את קלרה לאשה… אבל מדוע תהיה כזאת? הזאת היא הסבלנות אשר תתפאר בה היהדות? מה לי ולאמונת לבה? גם זאת קנאת דת זעומה אם אדחה את אהובתי בגלל אשר דת אחרת לה? – מדוע תדרוש כזאת הדת מעמנו? – שב לשאל את מורו – מה לאהבה ולאמונה? – כאשר תחל, בני, ללמוד את ספרי דתנו והתבוננת אל חוקי אמונתנו ואל הרוח המרחף עליהם ונתת צדק לחוק הזה. החוק הזה, ככל חוקי תורתנו, אך לטובת האדם הוא. אמנם עלינו לכבד ולאהוב גם בן עם אחר; אבל לא טוב לנו התאחד אתו לחיי משפחה אחת. חיי המשפחה דורשים שווי גמור, אחדות אמתית מבלי כל פרץ. המה דורשים מאת הבעל והאשה כי יהיה להם רוח אחד ושפה אחת, אל אחד ותפלה אחת… יהודי ונוצרית או נוצרי ויהודית כי יבואו בברית הנשואין, גם אם יהיו סבלנים גדולים בדעות, ירגישו תמיד כי זרים המה זה לזה. כי לכל אחד עבר אחר ועתיד אחר, כי לכל אחד בית קברות אחר ושמים אחרים… המה לא יוכלו לסתום את הפרץ שביניהם… ומה גם בהולד להם בנים אשר כל אחד יתאמץ למשוך אותם לעברו… חיים כאלה מלאים אך מרורים ומריבות תמיד. – רגעים אחדים שררה דומיה בחדר. דברי די פירירה אשר דבר בתם לבב הרעישו את כל עצבי מיגואל. הלקח הישר המפכה מהם המם את לבו: הוא פתח לפניו תהום-נורא המפריד בינו לבין משאת נפשו… היעצור כח לעבור על פני התהום הנורא הזה בשלום?… האמנם רחוק הוא מקלרה מרחק רב כזה? – – איך יוכל להפרד ממנה, מקלרה? – והתורה הזאת – הוסיף די פירירה – חרדה גם לחיי עמנו וקיומו. רוח עמנו סלל לו מסלה מיוחדת בחיים ובה עליו לעבור הלאה והלאה, להתקדם ולהתפתח בטבעו ולפי תעודתו, וחלילה לבני העם מהתבולל בקרב עמים אחרים, לכחד את ורוח מיגואל סוער בקרבו: השכל ימשך אחרי אמרות פי מורו, אבל הרגש יתנגד להן… – עתה אשוב לספורי – הוסיף די פירירה לדבר – אבל לא אכחד ממך, בני, כי בעת היא לא היו עוד דעותי בדבר הזה כדעותי עתה. אז שאלתי גם אני את נפשי שאלה כזאת: "מה לאהבה ולאמונה?" ומלחמה עזה, מלחמה פנימית, מלחמת האמונה והאהבה, התעוררה בקרבי בכל עוז והאחרונה אמנם גברה על הראשונה, ואומר לקחתה לי לאשה, אבל רק אחרי אשר אגלה לה מקור מחצבתי ואמונת לבי כי לא רציתי לגנוב את לבה… "ואנכי אומר לגנוב את לב קלרה ולכחד ממנה מוצאי ואמונתי האמתית? – חלפה מחשבת-תלונה בקרב לב מיגואל ברגע הזה – "היתכן הדבר הזה?" – ואולם – הוסיף די פירירה לספר – שוה נא בנפשך את מבוכתי בגלותי לה את סודי והנה נרתעה לאחוריה ותבט אלי בבהלה ותאמר: " לא אתן את ידי ליהודי! לא אהי ליהודי לאשה!" וזרם דמעה פרץ מעיניה. "התעשה גם קלרה כזאת בגלותי לה את סודי? – שאל מיגואל את נפשו – לא אאמינה"… נבוכותי לשמע דבריה – הוסיף די פירירה לספר – וכאב לבי גדל מאד: "התשנאיני מעתה, איזבלה?" שאלתיה ברוח סוערת " ומה ממך יהלוך עם בן עם אחר אני ואמונה אחרת לי?" אולם היא הסתירה פניה בכפות ידיה ותבך מרה: "אשנאך? לא! אוהבת אנכי אותך גם עתה ולא מאהבך עד יומי האחרון, ובגלל זה אני בוכיה. את עמך אתעב, אבל לא אותך – ובכל זאת לא אוכל היות לך לאשה. לא אמכור את נפשי לשטן לצמיתות". ודבריה קרעו נכוחה. ראיתי כי צדקה ממני… היא רוממה אז בעיני מאד ואנכי השפלתי בעיני. אמרתי לה כי טוב עשתה אשר משכה את ידה ממני, כי אמנם לא נוכל שנינו התאחד לחיי משפחה… ואולם מה רבו אז פצעי לבי. אהבתי אותה הוסיפה אז עז ותעצומות – ובדמעות רותחות נפרדנו אז זה מזה… נפרדנו – ואחר התקרבנו שנית למען אשר נפרד לנצח… היא חלתה ותפול למשכב ותשלח לקרוא לי. אנכי לא משתי מעל מטתה. היא אמרה כי חברתי תקל את מחלתה, והיא נפרדה אז ממני לנצח. היא מתה, וברגעי הגסיסה נשאה את עיניה למרום ותקרא: "למענך, אלהים! הקרבתי את נפשי לקרבן!…" רסיסי דמעה נראו בעפעפי הדובר. הוא שכב על הכר ויהפך את פניו אל הקיר. ולב מיגואל נרעש לשמע הספור המר הזה. הוא היה לחזות קשה גם לו… לבו נבא גם לו מחזה איום כזה… האמנם גם הוא יפרד מקלרה?… פניו להטו וראשו סבב עליו כגלגל. החולה הפך את פניו אל מיגואל: "ומני אז – שב לספר בקול רפה ורועד לרגעים – נתתי ספר כריתות לשעשועי החיים ותענוגיהם ואנזר מהבלי העולם ואקדש את עצמי לחכמה ולחקר שדי. אשה לא לקחתי לי, כי לא יכלתי עוד אהוב אשה אחרת בעולם מבלעדי איזבלה – גם את שיביליה עזבתי אז בהיותה לי למזכרת עצב ואתישב בקורדובה, עיר מושב אחד מרעי הנאמנים מימי ילדותי, ואצמצם כל עולמי בנפשי פנימה – ואם אמנם כי הפצע הישן לא נרפא כל ימי חיי; בכל זאת עברו עלי החיים במנוחה ושלוה פנימית. – "ואחי, הוא אביך, לקח לו נערה אחת, בת העשיר הנודע יואן די שושן, היא אמך, מנוחתה כבוד, ותלד לו בן אחד – אותך. היא היתה יפה ורבת חן ותום; אבל כעבור שנים אחדות אחרי לדתה אותך חלתה ותמת. אביך, עליו השלום, התאבל עליה שנה אחת ואחר לקח לו אשה שניה בת הרב מבני האנוסים די אבולפיה ותלד לו בת. היא אחותך עמיליה, אשר נעלמה מבית אביך פתאם כאשר ידעת. והנה אחרי הנשואין נודע לאביך, כי חותנו די אבולפיה היה לקתולי אדוק גם במסתרים ועל פי רוחו חנך גם את בתו וגם היא קתולית אדוקה – ויהי ביראו פן תאציל מרוחו גם עליך, לחזק בקרבך את מוסדי הדת הקתולית ולשפוך עליך רוח קנאות ושנאה ליהודים. ויען כי הוא לא יכל לשים עין על חנוכך, בבלותו רוב עתותי השנה בטולידה, מצא לטוב לו להרחיקך מביתו. ואז הביאך לקורדובה אל ביתי. – הנה בגלל זה הרחיקני אבי מביתו! – דבר מיגואל כמו לנפשו – בגלל זה! אכן חכם לבב היה אבי. – ואמנם ידע אבי לידי מי למסור את חנוכי! – קרא בפנותו אל די פירירה בצחוק קל על שפתיו – אתה היית לי גם למדריך, גם למורה גם לאב רחום. ולולא באתי אל ביתך מי יודע אם לא הייתי גם אני אחד מתלמידי טורקבומדה וקסימנס… פני די פירירה הפיקו רצון וגיל. – – מדוע זה לא העתיק אבי את משכנו לטולידה אחרי כי שבלה רוב ימי השנה? – שאל מיגואל בעבור רגע. – יען כי היו לו בשיביליה אחוזות רבות שבאו לו בירושה מאבותיו, וירושת אבות חביבה לאדם מאד – וגם אנכי נפרדתי מהן בשבר לב ודאבון. אולם במות אביך נפלו כל האחוזות ההן בידי זרים… – איך היה כדבר הזה? – שסע מיגואל את דברי מורו בשאלתו – אנכי כבר התפלאתי פעמים רבות בלבי: כי אבי אשר נהנה בין העשירים הגדולים לא השאיר אחריו כל הון במותו. – – עוד מעט וידעת פשר דבר – ענה די פירירה – כל עוד אשר היתה אמך חורגתך בחיים לא הביאך לביתו. הוא בא לביתי פעמים אחדות לראותך וישמח כי עשית חיל בלמודים, וביחוד, כי חונכת ברוח טהור, ברוח היהדות; ואז שפך שיחו בחיקי, כי תדאב נפשו לראות את עמיליה בתו מחונכת ברוח אחר, ברוח אשתו האדוקה בדת הקתולית… ואך כאשר מתה אמך חורגתך לא היה לו עוד לפחד בגללך פן יוליכוך ארחות עקלקלות ואז השיבך לביתו כאשר ידעת. – עתה אשער – קרא מיגואל – כי יודע אתה גם את סוד העלמת אחותי וידי מי היו במעל. – בן, בני! – קרא די פירירה – גם אביך ידע זאת. הלא תזכור כי אחרי העלם הילדה מצאת בגן פסת ניר כתובה ותמסרנה לאביך. – היא נכתבה בידי די אבולפיה! – – אביה זקנה של אחותי וחותן אבי? מה אנכי שומע? – – בן! הלא ספרתי לך, כי בהתנצרו היה לקתולי אדוק באמת, ובמות בתו, אם הילדה, חרד לטובת נכדתו לבל תחונך ברוח אביה והיתה לעבריה נאמנה; ואז שלח חרש אחדים ממשרתי ביתו לשיביליה, והמה באו כדברים את אומנתה יואנה, ובעצם יום אחד סרו אל גן אביך ויקחו אתם את האומנת ואת הילדה יושיבון במרכבה אשר עמדה הכן מאחרי הגן ויובילון עירה שיגוביה לבית אדוניהם. – נוראות! נוראות! – קרא מיגואל בלב נרעש – עתה אבינה הכל. עתה מובנים לי דברי הפתקה ההיא. עתה אדע הסתיר אבי את הדבר ההוא. הוא ירא פן יגלו סודו כי עברי הוא בסתר. עתה יודע אני גם בשביל מה נסע אז אבי שיגוביה וישב משם בפחי נפש. – כן! – הסכים לו די פירירה – הוא נסע אז אל חותנו, אבל לא מצאה אותה גם ביתו. הוא התחנן לפניו להשיב לו את בתו הגזולה; אבל כל תחנותיו לא הועילו והוא שב משם ריקם כלעומת שבא – אנה שולחה אז הילדה לא נודע לאביך. – נורא הדבר! – קרא מיגואל מתנודד – ואיפה הוא עתה די אבולפיה האכזר? והאם לא נודעו עד עתה עקבות הנעלמה? – אנכי כבר דרשתי וחקרתי הרבה על אדות אחותך הנעלמה – אבל לשוא; גם די אבולפיה עזב כבר את שיגוביה ולא נודע איהו. מיגואל העמיק במחשבות רבות. "מי יודע איפה היא עתה? ומה גורלה? מה מאושר הייתי לו מצאתיה!…" – ועתה אגלה לך עוד אחד, נורא ומר – ואתה, מיגואל, הכון נא לשמוע אותו במנוחת נפש: אביך לא מת בדרך כאשר אמרתי לך. אביך – נגזר – בידי האינקויזיציה – בשיביליה!! אבי!? אבי!? – צעק מיגואל בקול רועד ופניו חורו כשיד – אבי נרצח! בידי האינקויזיציה!… – שאל לאחרונה בקול בוכים. – אביך נמנה בין קושרי הקשר בסתר על האינקויזיציה בשיביליה, אשר כבר שמעת את שמעם, על כן הביאך אלי שנית להסתירך מפני הרעה, בפחדו פן יפול בפח האינקויזיציה ותספה גם אתה עמו, ובשובו לשיביליה כבר באו האינקויזיטורים העירה ואז נקהלו כל הקושרים, ובתוכם גם אביך, לבית פרננדה די אבלסיה, להועץ בדבר איך לצאת נגד האינקויזיציה למלחמה ביד רמה – ואולם מרגלי האינקויזיציה התחקו על הדבר ותיכף הכתר בית האספה באנשי חיל וכל הנאספים נתפשו אחד ויובאו אסורים אל מערת הדמים. והנה יתר הנאספים נאסרו ונדונו למות בגלוי – אבל לא כן היה גורל אביך. המה ידעו מה רבה אהבת המלך אותו וכי לא יסגיר את נפשו בידיהם ויהי מה. ולכן הערימו להסתיר את הדבר ויוציאו קול כי מת סלבדור בדרך – אבל באמת הורד אל מערת המשפט ושם נשפט בענוים קשים מאד ואחר העלוהו על המוקד. – נורא הדבר!! – ילל מיגואל בקול יליל נורא ופניו אדמו כדם, שניו צללו בפיו וכל עצמותיו רעדו. כעבור רגעים אחדים התנשא ממקום שבתו ויחל לרוץ בבית הנה והנה כמשתולל. הוא היה ברגעים ההם כדוב שכול. – מיגואל! – התחנן די פירירה בחרדה – הרגע נא. את אשר נעשה הן אין להשיב. – נקם! נקם! – שאג מיגואל ברוצו בחדר הנה והנה ויקמוץ אגרופיו – דמי אבי השפוכים צועקים אלי מן האדמה והמה קוראים אותי לנקם. נקם אקח מידי המרצחים הארורים. – שב נא, בני! – קרא די פירירה בקול תחנונים. הוא ישב על הכסא ועיניו הפיצו מבטי זועה. – השב נא נפשך למנוחתה, בני! – קרא די פירירה בהחזיקו ביד מיגואל באהבה רבה – לא נקם עלינו לקחת מאויבינו ולא בנקמה נתהלל. דגלנו הוא דגל האהבה והסליחה. גם אלהינו אל סלח הוא. גם הכהנים אינם אשמים. המה חונכו ברוח מתעה, ברוח שנאה ורצח. ואנחנו נתפלל לה' לא להתם את החוטאים מקרב הארץ כי אם את החטאים. לא ביד חזקה ובחרב נוקמת תכלה הרשעה מקרב הארץ, כי אם ברוח צדקה ואהבה. – דברי מורו הרכים השקיטו את דמו, וכמו שפכו על נפשו הלוהטה מים קרים ונעימים. סערת רוחו שככה ודמעות שקטות ונעימות התגלגלו מבבות עיניו על לחייו האדומות… הוא הקשיב אל דברי מורו הרוממים, ויהיו בעיניו כדברי אחד החוזים הגדולים לישראל בשנות קדם. – ומאין נודע לך כל זאת, הורי ודודי? – שאל מיגואל אחר רגעים מספר. – אחד מהנתפשים נמלט אז ממערת האינקויזיציה באורח פלא – ענה די פירירה – והא ספר לי את כל אלה. מפיו שמעתי גם את זאת, כי שופטי האינקויזיציה הוציאו מאביך באונס תעודה כתובה וחתומה, כי מכר את כל אחזותיו ורכושו לראש השופטים ירחים אחדים לפני התפשו. וכה קם כל אשר לאביך לשלטון האינקויזיציה. היום חלף והערב בא. החולה חדל מספר: הוא עיף בדברו מיגואל עזב את מקומו על יד המטה וילך לו וישכב גם הוא. גם הוא עיף מאד. הוא היה שבע נדודים עוד מעמל הדרך, וקורות היום שתו עליהם נוספות ויוגיעוהו מאד; ובשכבו החלו שמורות עיניו להסגר תכף. רגעים אחדים עוד זחלו בקרבו זכרונות היום ורגשות שונים – ואחר תקפתהו שנה עזה ויישן עד אור הבקר. – בהקיצו משנתו כבר חדרו קוי השמש מבעד לחלונות אל החדר. הוא נגש אל מטת מורו והנה הוא ישן. הוא שאל את הזקנה לשלומו ותגד לו, כי כבר הקיץ משנתו פעמים אחדות ויטעם גם מעט מרק, והיא חושבת כי רוח לו מעט. גם הגידה לו כי שאל פעמים אחדות לשלומו הוא. אז סעד את לבו בפת שחרית וילך לטיל ברחובות קורדובה, לשאף רוח ולהחליף כח, ויבקש את הזקנה להגיד לאדונה בהקיצו משנתו, כי הלך לשוח ועוד מעט ושב הביתה. שעות אחדות התהלך מיגואל ברחובות קורדובה ורוחו רחף על פני תהום מחשבות רבות. כל הספורים אשר שמע אתמול מפי מורו עלו עתה על זכרונו ועוררו בקרבו רגשות שונים… איזה עולם חדש נפתח לפניו ביום-אתמול!… איזה סודות גדולים ונוראים נגלו לו! איזה רגשות חדשים נעורו בקרבו! אל! האמנם בהקיץ ולא בחלום שמע כל אלה? גם מורו גם הוא יהודים, גם הוא אפוא בן העם הנפלא והאמלל אשר היה נד לגורלו כל הימים. גם הוא, לוחם מלחמת הארץ וראש לוכדי גרנדה, נבזה וארור יחשב בארץ אם אך יודע מי הוא – ואז יעלה גם הוא על המוקד. זה משפט האדם בארץ מולדתו. ואבי הישר, השר האהוב למלך – הוסיף לחשוב במר רוח – נרצח גם הוא בידי רוצחי האינקויזיציה! ארץ מולדתי האהובה היתה לבמת מטבח לאבי הישר באדם!… נורא הדבר! – ופתאם עלה על לבו זכר המחזה אשר תאר לפניו דודו, בגלותו לאהובת נפשו לפנים את מקור מחצבתו והיא נרתעה לאחוריה ותקרא: "לא אתן את ידי ליהודי!"; וקלרה? האם לא היתה נרתעת גם היא לאחוריה לו גלה לה מי הוא, ותאמר: "לא אתן את ידי ליהודי!"? הוא התנודד… "אמנם עתה מחשבות אחרות לה בדבר היהודים" – נחם את נפשו. "ומה אמר מורו דודו – חלפה מחשבה במוחו – לו שמע מפיו את דבר אהבתו את קלרה? האם לא דרש ממנו להפרד ממנה בעוד מועד? והוא? המצא לו מלים לדחות בהן את דרישתו הצודקת? ומה הוא עושה? הוא מכחד ממורו את הדבר הזה… הוא אומר לכחד גם מקלרה כי יהודי הוא". – אמנם נופל הוא ממורו – נקוט בנפשו. מלחמה עזה התחוללה בקרבו: "האמנם, אל אלהי אבותי! תדרוש ממני קרבן יקר כזה? התדרוש ממני כי אקריב את לבי, את חיי, לקרבן על מזבח הדת? ולי יקר המות מהפרד מקלרה – לא! האמונה היא לטובת האדם ולא לרעתו והיא לא תגרש את האדם מגן עדנו באין כל פשע. אנכי יכול לותר על כל מחמדי בשביל האמונה – אבל לא על אהבתי את קלרה! ואיך אוכל להיות כה לאכזר לה? איך אוכל להשליכה מעל פני? האם לא תהי אחריתה כאחרית איזבלה? – ומה פשעה בדבר הזה? הבשביל כי נגלה לה כי בן עם אחר הנני, לי הצדקה להמית נפש תמה כמוה?" "ולה נפש עדינה – הוסיף להרגיע את רוחו – ואנכי מקוה כי יצלח לי לקרב אותה לאט, לאט אל היהדות, ואחרי כן בגלותי לה מקור מחצבתי לא תרתע עוד לאחור – ואולי עוד היא תהיה לעבריה?" נתק פתיל מחשבותיו… עיניו תרו אחרי איזו תמונה אשר הופיעה לנגדו מבעד חלון אחד הבתים הקטנים אשר בשפוטי העיר: "מי זאת? האין זאת העלמה אשר ראה אז בגרנדה ואשר הציל אותה ואת האיש הזקן ההולך על ידה מכף האספסוף ואשר בשם "עמיליה" קרא לה הזקן?" הוא התיצב נכח החלון ויבט בו; אבל התמונה כבר חלפה משם ואיננה: "האם לא דמיון-שוא התעהו הפעם?" – אבל כעבור רגעים אחדים נראתה שנית מבעד החלון תמונת הנערה: "זו היא!" הריע בקרבו בגילה, הוא הניע בראשו לעמתה בברכת הבקר והיא עמדה כתמר מקשה על מקומה ותבט עליו בחרדה. רגע שת עצות בנפשו אם לבוא לביתה ולהתודע אליה אם אין; ואחר כונן פעמיו אל הבית. הוא דפק על הדלת ובעוד רגע נפתחה ורגליו עמדו על סף הבית. לעיניו הופיע אהל קטן ודל. קירותיו פשוטים ועורים ותקרתו נמוכה מאד, גם כלי הבית דלים וישנים מאד נקיון נעים שורר בכל פנות האהל ורצפתו וכליו מרוחצים למשעי. העלמה, אשר פתחה לו את הדלת ואשר בראותה את הבא נסוגה אחור בחרדה, היתה לבושה שמלה פשוטה ונקיה ושערותיה הפרועות נפלו בלי סדרים על צוארה ומשם נסבו ותפלנה על ערפה. התלבשת הפשוטה הזאת הוסיפה לה לוית-חן מיוחדת. – שלום לך, היפה בבנות! – קרא מיגואל בצעדו על מפתן הבית ויבט אל פני הנערה אשר עמדה באמצע הבית ותור בו מבטים מוזרים ושואלים – סלחי לי, עדינה! כי באתי אל ביתך כאורח לא קרוא ואפריע מנוחתך; ואנכי למן היום אשר ראיתיך בגרנדה לא חדלתי מהעלות את זכרונך על לבי, ובראותי אותך הפעם פה בעד החלון, לא יכלתי הבלג על חפצי להתודע אליך. פני הנערה, אשר הביעו בראשונה מגור ותמהון, נהרו לשמע דבריו האחרונים. אז האירה אליו פניה אשר כוסו באודם נעים ותקרא: "ברוך בואך, סניור! עוד לא שכחתי את החסד אשר עשית עמי ועם אבי הזקן בגרנדה בהצילך אותנו מכף האספסוף הפרוע; אבל לא הכרתיך בראשונה. ועתה סלח נא, סניור, לאמתך, כי לא מהרה לקדם את פניך בכבוד וברכה. ואנכי קטנתי מכל הכבוד אשר תחלק לי". היא הגישה לו כסא לשבת וישב. – בימים הרעים האלה – הוסיפה הנערה לדבר בשבתה נכחו ופניה הפיקו אמץ רוח ותם כאחד – לא יפלא בעיניך, סניור, אם מראה איש ספרדי יעורר פחד בלב היהודי ויסוג אחור מפניו, מבלי יכלת להאמין כי נמצאו בקרב הספרדים גם ישרי לב וטהורי רוח. – כן דברת, עדינה! – קרא מיגואל באנחה – עת רעה היא העת הזאת לארץ ספרד ולאחיך האמללים הנרדפים על לא חמס בכפם. היהודים נרדפים על צוארם ועמם תרד גם הארץ מטה. אוי לארץ שכמרים ושלוחי האפיפיור ימשלו בה. הנערה התפלאה לשמע אזניה ותלטש את עיניה לעומתו, כמו להוכח אם באמת ותמים ידבר את דבריו או אם אחד ממרגלי לראש הדף הוא… אבל בהביטה אל פניו המביעים תום ויושר חלף החשד מקרבה – – נחומים המה לי דבריך, סניור; ברגש – נעים לי לדעת, כי עוד לא פסו אנשים מקרב הספרדים, כי נמצאו כאלה, אשר לא ינעם לאפם ריח קרבנות אנשים לשם אלהי הרחמים וממלא מקומו היושב ברומא. דברי הנערה החדים והמלאים לעג שנון הפליאו לב מיגואל. ביחוד התפלא כי לא תירא ולא תפחד מדבר דברים נמרצים כאלה באזני איש הנחשב לה לקתולי ספרדי וזר לה. בלבו התעורר נחפץ לגלות לה מי הוא; אבל כמו ירא לנפשו מעשות כזאת: "היא עוד נערה צעירה לימים ומי יודע אם תדע לשמור סוד?" – – אכן, עדינה! על זה יזעק לב כל אלה שיש להם לב בקרבם – קרא מיגואל ויאנח – כי נהפכה ארצנו הברוכה והנאורה לבמת מטבח ולמולך הקדמוני, ודמוע תדמע עינם על כבוד האדם כי גלה מהארץ הזאת – לא יוכלו להושיע. השני וכעבור רגעים אחדים שבה משם ועיניה רוטבו מדמעה. – זה ימים אחדים – קראה הנערה במרירות רוח – באנו הנה, ואבי הזקן נפל למשכב ומחלתו גדולה מאד ולדברת הרופא היא מחלה ממושכה. ה' ירחם! התיאש בעת צרה. וה' עוד יקים את אביך מחליו והשיבו לאיתנו. – אמנם צדקת, סניור! – קראה הנערה ותאנח מרה – הבטחון הוא כל מנת היהודי בחיים. גם על נפשי כבר עברו צרות רבות בימי חיי המעטים, ולוא לפי רוב צרותי מניתי מספר שנות חיי-זועה לזקנה נחשבתי; בכל זאת לא נואשתי מטוב ולא נתתי תפלה באלהים – אבל יש אשר גם כח הסבל אשר ליהודי יכשל. בודדה גלמודה אני בחיים, באין אב ואם, באין אח ואחות ורע – רסיסי דמעה נראו בעפעפי עיניה בקראה את המלה האחרונה – ואבי הזקן הוא כל נחמתי בחיי הדלים. הוא יחשב לי לאב ולאם, לאח ואחות ורע גם יחד. ואם יחרב, חלילה, עולמי זה – אנה אני באה? הנה מחלתו כבדה מאד; היא גזלה כמעט את כל חושיו מקרבו. גם אור עיניו אין אם ולא יכירני עוד. ובמצב כזה האם לא יגבר היאוש בקרבי?… שיח הנערה עורר את עצבי מאד. כל קרביו מלאו רחמים על הנערה האמללה הזאת. ברגע הזה עלה על לבו זכר קלרה. מה רב ההבדל בין מצב האחת ובין מצב השנית. היא במרומות תשכון ומאושרת אושר רב, וזאת אובדת ואמללה. שתיהן שושנות נחמדות לוקחות לב; אבל האחת נטועה בגן רטוב והשנית בארץ ציה. ומה אפוא תהיה אחריתה? האם לא נבול תבול? הוי, שושני הותהה! הוי, בנות עוני ושפל! – אנכי יודע את מרת נפשך, עדינה! –קרא מיגואל בלב מלא רוך – גם אנכי אדמה אליך בדברים רבים. גם אנכי גלמוד בחיי הפרטים, באין אב ואם, אח ואחות; וכל אלה מצאתי במורי אשר גם דוד הוא לי. ועתה באתי הנה לראות את פניו והנה מצאתיו ולה ושוכב על ערש דוי. איזה ממיתרי הלב נזדעזעו עתה בקרבה ואנחה חרישית התפרצה מביניהם. הספור הזה כמו קרב אותה אליו קרבת רוח. עוד חצי שעה השתעו יחד, ואחר נזכר מיגואל כי עת לו לשוב לבית דודו, אולי הקיץ כבר משנתו ודאג לו. לפני לכתו התודע אליה בשמו וישאל לגם לשמה ותען: "עמיליה די קסטרה!" נכר היה, כי שניהם מצאו נחת רוח זה בחברת זה, כי נפש האחד מצאה לה נפש מתאמת בחברת השני – ואשר על כן נפרדו זה מזה בלי חמדה. – בהפרדו ממנה אמר לה, כי מאד ינעם לו לבלות את העת בחברתה הנעימה לנפשו, וביחוד, לשמח את רוחה בהיותה בודדה לנפשה ושרויה בצער גדול כזה. ואם אך יהיה לאל ידו לעזוב את דודו החולה לבדו לזמן קצר ימהר לבקרה בביתה – והיא השיבה לו תודה על אותות הכבוד והידידות האלה. הוא שב לבית דודו. כל עת לכתו היה מלא מחשבות חדשות. הנערה העבריה עשתה עליו רושם גדול. איזה חן נעים ומושך לבבות שפוך על פניה. היא לא תצטין ביופי – אבל מה נפלאו חנה ונעמה! גם העצב השפוך על פניה לוקח לבבות. עצבה הוא סמל עצב האומה העברית, הוא עצב של סבלנות וענוה. ומדברותיה מה נעמו לו. איזה שכל ישר וחד נשקף מהם. תמונת פניה היא מן התמונות הנחרתות עמוק עמוק בנפש רואיהן – ובמשך שעה קצרה התקרבה אליו. הוא הסכין בחברתה כל כך עד כי נדמה לו לרגעים, כי נודעה היא לו זה כבר, כי כבר היה בחברתה פעמים רבות. על נפשה הרכה כבר עברו צרות רבות מאד, אמרה לו, מה שורש דבר נמצא בזה?… מה מאד חפץ לדעת תולדות ימי חייה והעתים אשר עברו עליה! … איזה אומץ-לב מיוחד לעבריות, לסבול וללחום מלחמת הקיום ולעמוד על נפשן ונפש אומתן – חשב לו בהלך נפשו. הוא בא הביתה. דודו כבר חכה לו. המה שאלו זה את זה לשלום. דודו אמר לו כי זה כמה אשר לא ערבה עליו שנתו כבלילה הזה; עתה יוכל למות במנוחה ונפש שוקטת. ושם, במעון הנצח, יצא כריסטובל אחיו לקראתו ויקדם בשמחה את פניו. הוא עשה את מלאכתו באמונה, חומר רך הפקד בידו, והוא צר בו צורה יפה ומפוארה וישכללה ויהי לפסל נחמד מרהיב עין. הוא הפקיד בידו ילד קטן, נגרר אחרי המסורת הקתולית, והוא עשהו לאיש, לבן-בינה ולעברי בנפש ורוח, למשמח אלהים ואנשים. ואם חשך ה' ממנו פרי בטן ישמח בבן אחיו הנחשב לו כבנו הוא, יען כי חלק גדול לו בו, ואיננו נחשב אפוא כהולך ערירי. אחר בקש את מיגואל לספר לו את כל הקורות אותו במלחמה וכל אשר עבר עליו מעת הפרדו ממנו ועד היום – והוא ספר לו הכל, דבר לא נעדר, ונפש די פירירה עלצה מאד לשמע ספוריו. ביחוד צהלה נפשו לשמע נצחונות הספרדים על האויב, החיל אשר עשו ידיו במלחמה והכבוד אשר נחל לו בנצחונותיו. "מה נקשרה נפש היהודים בארץ מולדתם!" – חשב לו מיגואל בקרבו – "גם דודו היושב תמיד בסתר אהלו יצהל לשמע נצחון בני ארצו על הערבים, אף כי על ידי זה הורע גורל אחיו היושבים בארץ המוירים. זה הוא רגש האהבה לארץ המולדת הגובר על כל!… ומה הוא הגמול אשר יגמלו להם אחיהם הספרדים? בלבו התעורר פעמים אחדות החפץ לגלות לדודו את דבר אהבתו את קלרה; אבל הבליג בכל פעם על חפצו ולא גלה לו את סודו, כמו ירא פן יצלח ביד דודו להפריד בינו ובין אהובתו – וזאת לא חפץ. גם לא חפץ להאדיב נפש אהובו בימי חייו האחרונים. טוב כי ירד הקברה בלב שוקט ושלו… לעומת זה ספר לו את פגישתו את עם העלמה העבריה זה הפעם השנית, וגם תאר לפניו את חין ערכה ומעלותיה, ודי פירירה שמח על זה מאד. "עוד זרו לך העבריות ולא תדען" אליו – "כאשר תוסיף לבוא בחברתן תכיר לדעת את סגולות רוחן ופניני-הנפש אשר להן, וידעת כי כמוהן בכל ספרד לנועם ותום, לאהבה וצניעות, לבינה וצדקה". ודברי דודו הנאמרים בתום לב נגעו בפצע לבו ויכאיבוהו מאד. וזכר קלרה עלה כרגע על לבו: "לא! אין כמוה. נפש נפלאה כמוה לא ימצא בכל העולם"! וברגע ההוא רחפו לפניו תמונות קלרה ותמונות העבריה חליפות. "לא! נפש נפלאה כקלרה לא אמצא בכל העולם!" ומורו בקשהו להוסיף לבקר את הנערה העבריה ההיא, כי מדבריו ישפוט אשר נפש יקרה היא ושאר רוח לה וטוב להתרועע אתה – גם טוב לדעת תולדות חייה ומה מצבה, אולי לא יבצר ממנו לחלצו מעניה. ודי פירירה ספר למיגואל פעם בפעם פרקים שונים מתולדות ישראל בארצות גלותו, מחיי גדולי ישראל בעתים שונות, גם באר לו רבים מחוקי היהדות – ודבריו היו מיגואל כדברי אלהים. – התודע, בני! – אמר אליו פעם אחת – אל חכמי היהודים וקח תורה מפיהם. אז תשכיל ותדע מה היא העתיקה והחדשה לך. אנכי למדתיך אך רשאי פרקים ממנה, ומפיהם תשמע תורה שלמה. ובה עברו ימים אחדים, והוא בקר את עמיליה המעונה פעמים אחדות, ובכל פעם התקרבו זה לזה יותר, ויהיו בעיניהם כרעים נאמנים זה שנים אחדות; ועמיליה אמרה לו כי כבר החלה להתגעגע עליו בלכתו מאתה. – המה כבר החלו לקרוא זה לזה בשם, מבלי כל תאר של כבוד. פעם אחת בשוב מיגואל מאת עמיליה הביתה מצא את דודו גוסס… הוא כרע על ברכיו לפני מטת הגוע וישא קולו ויבך. אז פקח הגוסס את עיניו רגע וישב ויעצמן, אחר נשא את ידו הרועדת ויחזק ביד הכורע ואחר העבירה על פניו. כעבור רגעי מספר פקח שנית את עיניו ויקרא בקול רפה ורועד: "הנני נאסף אל אבותי – אל מעון שדי – סלח לי ה' – על המסוה – אשר נתתי על פני – אשר נתנו על פני – ואנכי לא שקרתי בבריתך בלבי – היה ברוך, בני – היה עברי נאמן – אל תבגוד באחיך – אל תעזבם לעת צרה – שמע ישראל – ה' אלהינו – ה' אחד!" – ונפשו יצאה בדברו, וימת. רבות התאבל מיגואל על מות מורו ודוד האהוב; אך אז הכיר כראוי מה היה לו דודו בחיים, וירגש את האבדה הגדולה אשר אבדה לו במותו. – איזה רגשי כבוד למת המוטל לפניו מלאו את כל לבו ונפשו: "האיש הזה היה עולם מלא ושלם, גדול ונהדר!"… וימים אחדים ישב בבית בלי צאת החוצה ויהי עצוב-רוח מאד וכנסוך תרדמה; אך בבוא הכמרים והמלוים להובילו לקברות התעורר רוחו מעט. איזה רגשות מרים התעוררו בקרב מיגואל ברגעים ההם גם אחרי המות לא תחדל המסוה. גם את הרמה בקבר ירמו… י"א ביום השלישי בערב הלך מיגואל לבקר את עמיליה. היא קדמה את פניו בשמחה ובהלה באחת. היא שמחה לראותו בצל קורתה אחרי עבור שלשת ימים אשר לא ראתה את פניו; אבל נבהלה למראהו אשר שונה לרעה בשלשת הימים האלה. ספר לה את דבר מות דודו – ותתחלחל. היא הביטה אליו בחמלה רבה, וברגע ההוא הביטה מבעד לפתח החדר השני אל אביה הזקן השוכב במטתו בלי רגש ונוע ותתנודד… הוא תאר לפניה את מעלות דודו המת ואהבתו אותו ועיניה רוטבו מדמעה… – לא תדעי, עמיליה, מה היה לי דודי! – קרא מיגואל בשפכו שיחו לפניה – הוא היה לי לאב שני. הוא עשני לאיש והוא נתן לי גם אלהים. היא הביטה אליו כשואלת… – הנני לגלות לך, עמיליה, סוד אחד אשר העלמתיו ממך עד כה – קרא מיגואל – הנה נשארתי עתה בודד במועדי ומשא רגשותי אשר נצברו בלבי בעת האחרונה יכבד ממני מאד; ואם אחלק את רגשותי עם רעיה נאמנה כמוך אדע כי ירוח לי. גם תכנתי כבר את רוחך ואדע כי סודי יהיה צפון בלבך מבלי גלותו לזר. דעי לך, עמיליה, כי התנכרתי לך עד כה: עברי אנכי! – – עברי! – ענתה עמיליה בקול בקפצה ממקום מושבה ועיניה רבו ברקי גיל וצהלה – בן עמי אתה! היה ברוך, מיגואל! יקר לי אתה מעתה שבעתים. עתה נפל כל קיר מבדיל בינינו. היא צהלה מאד. היא הושיטה לו את ידה והוא לחץ אותה באהבה. מבטי עיניהם התאחדו רגעים אחדים. המה הביעו רגש רב. ידה לא זזה מתוך ידו זמן רב. קלרה… תמונתה ותמונת עמיליה נצבו זו לעומת זו רגעים אחדים ותהיינה כמתחרות זו בזו… כמו התאמצה כל אחת למשכו אליה… איזה רגשות בלולים עלו בקרבו ועיניו כמו כוסו בצעיף מאפיל… איזה עונג נעלם וכאב מוזר כאחד התבוללו בבתי נפשו פנימה… אחותך אני מעתה! – קראה עמיליה ברגש. הצעיף הוסר… עיניו אורו… הרגשות התבררו ויפרדו אלה מאלה… כן! היא קראה שם לרגשותיו… אכן שונה האהבה הזאת מהאהבה ההיא… אהבתו את קלרה היא אהבה לוהטת וסוערת כאחד, אהבה מגרת העצבים ומלהבת את הלב, ואהבתו את עמיליה היא אהבה שקטה ונוחה, אהבה של מנוחה ונעימות, אהבת אח נאמן… לאח לך אחשב! – קרא מיגואל מתרגש. ושתי התמונות נצבו עוד הפעם לפניו, אבל לא זו לעומת זו כי אם זו על יד זו ולא עוד כמתחרות יחדו… תמונת עמיליה נדמתה עתה בעיניו כהמשך תמונת קלרה, כן! כתמונה אחת!… היא תוכל להיות על ידו גם בהיות קלרה לו לרעיה, מבלי אשר תוטל כל קנאה ביניהן… היא תהיה לו לרעיה וזאת – לאחות. ואז עוד יהיו חיו יותר שלמים ומלאים… אז ספר לה מיגואל את תולדות ימי חייו, כל השמור בזכרונו מימי ילדותו ועד היום, ועמיליה שמעה את ספוריו באזנים קשובות. לפעמים הפסיקה את ספוריו שאלה או הערה. בספרו את דבר גנבת אחותו, התעוררה ותשאל שאלות אחדות בדבר פרטי המאורע: כמה היו שנות חייה אז? מה היה מראה? האם לא נשמע מאומה על אדותיה מני אז ועד היום? – בשמעה את דבר מות אביו על ידי האינקויזיציה העירה, כי גם אביה הזקן ספר לה פעם אחת דבר מות אחד מרעיו, שר וגדול, בשם דון כריסטובל סן סלבדור, ובכל פעם נד לאחריתו המרה. והדבר הזה הפליא את לב מיגואל מאד. אולם את דבר אהבתו את קלרה כחד ממנה הפעם. איזה רגש נסתר ובלתי מבורר גם לו הניאהו מזאת. הוא חפץ לדעת בראשונה תולדות חייה ומה דעותיה בדבר הדת והחיים. "עוד לא יאחר לגלות לה את זאת" חשב בלבו. אכן נפלאים הם חיי איש ואיש מקרב עמנו בארץ ספרד – קראה עמיליה, בכלותו לספר את תולדות ימי חייו – ומה עשירים הם בסודות וסתרים! הסודות והסתרים האלה הם תוצאות ממשלת הכהנים החשוכים. – ואולם חיי אני עוד נפלאו מחייך ועשירים מהם בסודות וסתרים נפלאים. ונפלא הוא כי בדברים אחדים ידמו לחייך אתה. – ספרי לי אפוא, עמיליה, את תולדות חייך אשר אותה נפשי לדעתן זה כמה – קרא מיגואל בקול בקשה. – אם אבוא לספר את כל מקרי חיי בפרוטרוט, אפונה אם יספיקו לי גם אלף לילות ואחד, ולכן אך ראשי פרקים מתולדותי אספר לך: "זכרונות תולדותי הראשונים יחלו משנה הששית לימי חיי. את אשר עבר עלי לפני זה לא אזכור עוד. אז, אני זוכרת, הובאתי על ידי אבי הזקן לבית תפלה אחד המתנוסס על אחד ההרים, המוקף מסביב בחומה גבוהה ועצים ענפים יסוכוהו; ואשה אחת לבושה לבנים ומצנפת לבנה חבושה מסביב לראשה קבלה את פני ותביאני אל בית התפלה פנימה. – לבית מקלט לנזירות? – שסע מיגואל את דבריה בשאלתו – הגם את נחשבת לנוצרית לפנים? – כן! לבית המקלט לנזירות סט. דמיניקוס לא רחוק מברצלונה. – שבה עמיליה לספר – ואולם אז לא ידעתי עוד מה שם הבית ההוא ומה טיבו, והנני זוכרת כי נגשה אלי אשה זקנה אחת, אשר אחרי כן ידעתיה לגברת בית המקלט, ותחזק בידי ותאמר אלי: "בבית הזה, בתי, תלמדי, תתפללי, תגדלי והיית לנזירה קדושה הבוחלת במשמני הארץ ובוחרת בחיי שמים". אנכי לא בנתי אז לפשר דבריה ואלמוד מדבריה אך כי פה אלמד ואתפלל. ואז הביאתני אל חדר אחד ששם מצאתי נערות אחדות, כבירות ממני לימים, וגם הן לבושות שמלות ארוכות ולבנות, ובינהן אשה אחת אשר ידעתיה אחרי כן למשגחת על הנזירות הקטנות אשר בחדר ההוא. תכף החליפו שמלותי בשמלות שלבשו יתר הנערות ואהי לנזירה קטנה גם אני. בעת הראשונה לא ידעתי מאומה מכל אשר מסביב לי. המשגחת שננה לי תפלות אחדות בעל-פה, ואז הוליכתני עם האחיות אל התפלה בבקר ובערב. אחר למדתני קרוא רומית וספרדית, רכשתי לי דעת הקריאה בספר במרוצה נספחתי אל בתלמידות הלומדות לשון וספר מפי אחד הנזירים; וכאשר גדלתי מעט החילותי לשמוע לקח בלמודי הדת ותולדות הכנסיה וקדושיה. ורוחי מלא הלמודים ההם. את מושגי דעותי בדבר הדת והחיים תוכל לשוות לנגדך בעצמך. אנכי הרחקתי מהחיים עוד בטרם אדע אותם ויהיו זרים לי מאד. שמעתי כי שם מעבר לחומת בית המקלט יש חיי עונג ושעשועים, חיי משפחות – אבל אנכי לא שאפתי אליהם. מורותי ואחיותי למדוני לבזות את החיים ההם, להביט אליהם כאל חיי הבל ולשאוף לחיי רוח, לחיי-שמים. האושר הנעלה בחיים הוא להתקדש להנזר מכל מחמדי החיים – והתורה הזאת באה בקרבי, ואתקדש ואתרומם וארבה בצום ותפלה, ואמצא חן בעיני גברת בית המקלט ובעיני כל הנזירות ותנבאנה לי עתידות טובות. כי היה אהיה לנזירה מצוינה ונודעה לשם. ואני זוכרת כי הייתי אז שונאה בנפש לכל בני הדתות האחרות וביחוד להיהודים, ובדמיוני שויתי לנגדי אז את היהודים בתור רותחים ושעירי שחת. וכה עברו עלי שבע שנים ואהי לבת שלש עשרה שנה. ואבי הזקן בא אלי מדי שנה בשנה לראות את פני וישמח בכל פעם לראות את דבקותי בדת ואמונתי לחיי בית המקלט; אך בבואו אלי בפעם האחרונה היתה רוח אחרת אתו, כי נאנח לרגעים ופניו חמרמרו ויתאונן לפני, כי השחיתו הכמרים הקתולים את דרכם בשפך דמי נקיים לשם האמונה וה' לא צוה כזאת; גם רזם לי על אדות ה"אחיות", כי לא כלן נזירות הן באמת – ואף כי לא בנתי לכל דבריו, בכל זאת שמרתי את דבריו האחרונים בלבי, ואחל מני אז להתבונן אל דרכי הנזירות ולחדור אל מסתריהן – ואז נגלו לעיני מחזות מכאיבי לב אשר לא נאוה ולא ינעם לי להעלותם על שפתי… אך מחזה אחד אחוז מהרבה אספר לך, יען כי היה רב התוצאות בחיי העתידים. באחד הימים בשבתי לבדי בבית המקלט נגש אלי נזיר אחד, אשר בשם הנזיר מולדוליד נקרא בפי כל, והוא היה דורש לפנינו לעתים קבועות על דבר הדת וחובת הנזירות, ויחל לדבר אלי חלקות ונעימות; אנכי לא האמנתי למשמע אזני ואלטוש את עיני למולו בתמהון גדול; והוא החל לדבר באזני דברי נבלה ותועבה – אז התעוררתי מתמהון רוחי ואברח מפניו. ואחר פניתי אליו ואקרא: בוז לך, נבל! הזאת היא התורה אשר תורנו בדרשותיך?"… אז החילותי לפקוח מעט, מעט את עיני ומלחמת האמונה ושפק הכפירה התעוררה אז בלבי. בימים ההם באה אחות חדשה בשם לואיזיה, כבת שלשים שנה, לבית המקלט, ועד מהרה יצא לה שם בכל בית המקלט בחסידותה וקדושתה וכל הנזירות התברכו בה. והאחות החדשה התקרבה אלי ונאהב אשה את אחותה מאד; והיא החלה להשמיע באזני, פעם בפעם, דעות חדשות, אשר היו מוזרות לי בראשונה, ואחר החלו למשוך את לבבי אחריהן. היא החלה להעביר לפני את חיי הנזירות תחת שבט משפטה ולהוכיחני לדעת, כי אין לנו לבזות את החיים אשר בקרב העולם הגדול, כי אין לנו לחשוב את עצמנו לנבחרות וקדושות ולהביט אל בנות חוה האחרות מגבוה ובבוז, כי גם הן בנות לה' וממלאות את תעודתן על פי הבריאה – כי תעודת האדם היא לחיות ולא להמית את עצמו מדעת, כי כזאת לא ידרוש האלהים. – ומדוע זה היית את לנזירה? – שאלתיה. – יען כי החיים השביעו אותי צרות ומכאובים, כלמה ואהבה נכזבה – ענתה ברוח נכאה – ואבוא לבית המקלט לנוח מעמל החיים ומרורותיהם אשר הטעימוני. ואולם מה לנערה צעירה, מלאה עלומים וחן כמוך, ולבית המקלט? לך יראו החיים פנים מאירים – ולמה תבחלי בהם? ודבריה הטילו סער גדול אל לבי ויחלו לערער את כל מוסדות מסורותי ואמונתי ולעורר בלבי את התשוקה לחיים, לחיים מחוץ לחומת בית המלט. היא החלה להביא בקרבי דעות חדשות על דבר הדת ובני הדתות האחרות, כי כל בני האדם בנים לה' וחלילה לנו לשנוא את בני העמים האחרים המחזיקים באמונות אחרות ובקרב הימים הכו גם דבריה אלה שורש בלבי. ובאחד הימים בטילנו שנינו בחצר בית המקלט אמרה אלי האחות לואיזה: – הנני, עמיליה, לגלות לך סוד גדול אחד – אנכי הבטתי אליה מחרשת ואט את אזני לשמוע. – דעי לך, עמיליה, כי – כי עבריה אנכי! – אנכי התפלצתי ואסוג אחור מרחק צעדים ואלטוש את עיני למולה: – את – עבריה? – – וגם את, עמיליה, עבריה!! – קראה בקרבה אלי ותחזק בידי. אתה, מיגואל, לא תוכל לשוות לנגדך מושג נאמן ממבוכת נפשי ברגעים ההם. בהודע לך כי עברי אתה כבר היית עברי ברוח, כבר הגית ברוח היהדות, כבר ידעת טוב העם הזה וערכו, כבר כבדת ותוקר את העם הזה, וגם כבר גדול היית ויודע להבחין ולשפוט בהחלט ובטחון פנימי – ואולם אנכי הייתי קתולית אדוקה ונזירה וגם נערה קטנה ודבקה בהבלי המסורות וההזיות; ומה רחוקה היא הנזירה הקתולית מהעבריה! – – מה תדברי? – קראתי אליה נבהלה ולמלאה חלחלה – האנכי עבריה? הבת אנכי להעם הנתעב הזה? – לא נתעב הוא, כי אם אחרים תעבוהו וישליכו עליו שקוצים, ואולם עודנו טהרו וכבודו הפנימי לא הועם מאומה – נדהמה ונבוכה הייתי ברגעים ההם ולא ידעתי נפשי… ואז ספרה לי לואיזה מי היא ויחשה אלי, היא בת אחות אבי הזקן, דודת אמי המתה. היא היתה נשואה לאיש נוצרי בעיר נברה אבל הוא בגד בה ויאהב אחרת, ואז שבה לבית אביה בשיגוביה; ואבי הזקן ואחותו ובניה המה מ"הנוצרים החדשים" מזרע העברים, וכלם היו עברים נאמנים בסתר, ככל אחיהם האנוסים ויצאי חלציהם; אבל אחר כן עבר על אבי הזקן רוח מתעה ויבדל מהם ויהי לאחד מחסידי הקתולים. לכן מסר אותי לבית המקלט למען אהיה קתולית חסידה ונזירה קדושה כל ימי חיי. – ומה שם אביך הזקן? – שסע מיגואל את דבריה פאתם ומבטיו הביעו איזה חשד… – יוליאן די קסטרה! – ענתה עמיליה ותבט אל השואל בתמהון. החשד חלף מקרב מיגואל… ועמיליה שבה לספורה: אבל אחרי כן – ספרה לי לואיזה – חלף רוח העועים הזה מעל אבי הזקן, ובימים האחרונים שב לעבוד את אלהי אבותיו, אלהי בסתר וינחם על משוגתו מאד מאד ולבו נשבר בקרבו בגללי… ויחבל תחבולות להוציאני מבית המקלט ולהשיבני לעמי ואלהי – והיא, לואיזה, בשובה לבית אבותיה בשיגוביה קבלה עליה את המשלחת הזאת ותתחפש לנזירה ותבוא לשכון במקלט הזה; ולמען לא יכירו ערמתה התחסדה ותתקדש שכם אחד על כל האחיות; ואבי נתן מכתב בידה לידיד נעוריו, הנזיר מלוסינה, אשר גם הוא עברי בסתר, לעזור על ידה בדבר הזה. ולו נודעו כל מוצאי המקלט הזה ומבואיו עוד מכבר, ויודע הוא מוצא נסתר אחד המוביל מחוץ לחומת בית המקלט, ויכול נוכל למצוא לנו שעת הכושר לברוח מהמקלט דרך המוצא הנסתר ההוא. אולם היא לא מהרה להוציא את חפצה לפעולות בטרם תכין את ההכנות הדרושות, בטרם תשנה לאט, לאט את דעותי ומושגי הנפתלים בדבר הדת והחיים ובטרם תקרבני בלי דעתי, אל היהדות; ועתה אחרי אשר חפצה כבר הצליח בידה ותעשני לאחרת, החליטה, כי כבר בא מועד להסיר את המסכה הנסוכה על פני, לפקוח את עיני ולגלות לי מי אני ומי היא – ומה עלינו לעשות. לא אוכל לתאר לך, את מצב רוחי ברגעים ההם. האמונה הנטעה בלב האדם בילדותו לא תשורש כה מהר – היא תהיה לו לטבע המתנגד גם להשכל. ואנכי הן שמתי כל מעיני באמונה, לה הקדשתי את חיי ובה ראיתי כל עולמי – ואת היהדות לא ידעתי אז, אף כי לואיזה הללתה לפני כמה פעמים. היכלתי אפוא להסכין תיכף את הרעיון, כי האמונה הקתולית הקדושה והרוממה בעיני איננה אמונתי? היכלתי להסכין את הרעיון כי אמונת היהודים המקוללת והבזויה בפי מימי ילדותי אמונתי היא? – ומה שפלתי בעיני אז בעיני עצמי בדעתי כי בת אני לעם היהודים הנבזה והמחרם בעיני כל… ואז התלקחה בקרבי מלחמה עצומה… רגע אמרתי בלבי: ואם גם ממקור היהודים מוצאי הנה נוצרית אני ונוצרית אהיה"… ומשנהו משכו אותי עבותות המשפחה לעבר אחר, אל אבי הזקן, אל לואיזה… וכל "האחיות" אשר במקלט עברו אז לפני אל לואיזה… כלן נופלות ממנה בתום וצניעות, בחכמה וצדק… ואהי פוסחת על שעיפים רבים… אז החלה לואיזה לבאר לי, מה היא היהדות ומה היא הדת הקתולית וההבדל הרב אשר ביניהן: מה הביאו היהודים לעולם ומה – הקתולית… את הברכה והאושר מעבר מזה ואת הקללה והאסון מעבר מזה… גם ספרה לי פרקים שונים מקורות הדורות ותערוך לפני את הדם הרב אשר נשפך בעולם על ידי הדת הקתולית לשם אלהי הצדק… כל מלה ומלה צללה באזני כרעם אדיר; אבל גם הקלה לחץ לבי ותטף נטפי נוחם בלבי הפצוע… מרגע לרגע חשתי כי מגדלי אמונתי הולכים ומתערערים עד אשר התמוטטו כלה ויפלו למשואות… ולעמתם עמודי אמונת אבותי הולכים ומתחזקים ומתבצרים… התנפלתי בזרועות לואיזה ואחבק את צוארה ואשקה בחום נפש: " לך אני מעתה! – קראתי ברגש – מעתה היה אהיה לעבריה נאמנה"… אז טכסנו עצה בדבר ונקבע את הלילה והשעה המסוגלים לה. – ואז שאפתי בכל נפשי למנוסה. כל רגע ארך לי מאד. ובאחד הלילות, בהיות כל האחיות נמות את שנתן, נועדנו שתינו למקום אחד על יד המקלט, ושם חכה לנו הנזיר מלוסינה, ויוליכנו בדרכים עקלקלות ונסתרות מעין רואה עד המוצא הנסתר. שם נפתחה לפנינו דלת מסותרה ויוליכנו במעגלים נלוזים כרבע שעה עד אשר עמדו רגלינו במרחב, מחוץ לחומות המקלט – – אז מהרנו ונחלף שמלותינו בשמלות אחרות אשר הוכנו למעננו, לבל נכר במסענו, ונשב במרכבה אשר כבר עמדה הכן ונסע כל הלילה עד בואנו אל עיר קרובה אחת. – הפלא ופלא! – קרא מיגואל נרעש לשמע ספורה. – עוד תשמע פלאות גדולות מאלה! – קראה עמיליה – אנחנו נפרדנו מהנזיר ונסע הלאה לדרכנו עד בואנו עירה שיגוביה. ומה שמח לקראתי אבי הזקן! הוא רקד וצהל כילד מרוב שמחה ורצון. כעולה מקבר, כשבה מעולם המות הייתי בעיניו… הוא התודה אז לפני כקתולי לפני אביו הכהן, ויאמר כי יקדיש כל ימי חייו לתקן את המעות הזה. – בשיגוביה הייתי אך יום אחד, כי פחדנו פן ישלחו רודפים אחרינו ממקלט הנזירות, ונצרור את חפצינו ונסע ונבוא לגור בעיר לוסינה. – ואיפה היא לואיזה עתה? – שאל מיגואל. – היא מתה כעבור שנתים מזמן הפליטה מהמקלט – ענתהו עמיליה באנחה – בהתישבנו בעיר לוסינה החל אבי הזקן ללמדני לשון עברית. ואנכי שמתי כל מעיני בלמודי וארכוש לי ידיעה רבה בשפה העברית. הוא למדני תורת עמנו וספרי חכמיו, ונפשי מלאה לה עונג נעלה ורוממות קדש. ראיתי מה נעלים למודי הדת העברים המלאים חכמה ותבונה, אור וצדק! למדתי את כתבי הקדש אשר לנו ונפשי הלכה שבי אחרי חנם ויפים וקסם הקודש השפוך עליהם… וכל אשר הוספתי לגדל ולהתקדם בלמודי העברים, הוספתי לכבד ולאהב את עמי ודתי ולהתימר בכבודם וגאונם. — וכל אשר שאפתי אל קרבי את רוח היהדות התעורר רוח החיים בקרבי והתשוקה לחיי אהבה ומשפחה נעימה מלאה את קרבי וארגיש צמאון לרעות ואהבה… ואת שבקשה נפשי מצאתי בקרב הימים – – הידעת כבר אהבת איש? – שאלה מיגואל בצחוק על שפתיו ועם זה בחרדה פנימית. – ידעתי, ידעתי! – ענתה עמיליה בהתאדמה ומבטיה הביעו עצב עמוק מאד. גם פני מיגואל הוגו ברגע ההוא. – אבל אהבתי היתה אהבה אמללה מראשיתה! – הוסיפה עמיליה בעצב – אהבתי היתה אהבה חוטאת. אנכי אהבתי עלם נוצרי. מיגואל התנודד: "גורל אחד לשנינו! מה נפלא הדבר!" חשב בלבו. – אבי הזקן – הוסיפה לספר – התראה כנוצרי נאמן בגלוי וגם אנכי הייתי אנוסה לעשות כזאת. חיים כאלה מררו את רוחי. ההתנכרות הציקה לי מאד. חפצתי לעבוד את אלהי אבותי בגלוי ומבלי כל פחד, הפצרתי פעמים אחדות באבי הזקן לעזוב את לוסינה והעתקנו משכננו לגרנדה, עיר ממלכת הערבים הנאורים ואוהבי צדק וחופש – אבל אבי הזקן לא שמע בקולי ונשאר בלוסינה ומזה היו לרעות רבות! תוצאות, כאשר אספר. אבי הזקן היה נודע לשם בחכמתו וידיעותיו הרבות, וכאשר נהפך עליו גלגל מסחרו ויורש החל להורות את בני האצילים – והעבודה הזאת פרנסה אותנו ברוחה. והנה כעבור שנה לבואנו לגור בלוסינה נספח תלמיד חדש על תלמידי אבי הזקן, בן אחד העשירים בלוסינה. התלמיד ההוא מצא חן בעיני, בראותי כי איננו ככל בני גילו הקנאים לדת, כי חפשי הוא בדעותיו ואוהב כל אדם, לועג בכל פעם לתעתועי הכהנים והבליהם ושואף לחופש וצדק. ולנפש אשר כזאת צמאתי זה כבר… ויהי לי לחבר נאמן ונלמד יחד ונתרועע – ולאט, לאט התקרבנו זה לזה. הוא אהבני אהבה עזה וגם אנכי אהבתיו בגלל יפי תארו, חכמתו הרבה ונועם נפשו… אבל האמונה ומקור המחצבת היו לקיר מבדיל בינינו – ואגודתנו לא נוסדה… – האמנם? – קרא מיגואל מתרגש – הבחל באהבתך בגלל יהדותך? – ומדוע לא שערת את ההפך? – קראה עמיליה בקול גאון-נכלם – לא הוא בחל בי כי אם להפך. אמנם לא אכחד ממך כי רבות נלחמתי את אהבתי, אבל לא יכלתי לה. לא אדע מה עשתה אחרת במקומי, אולם אנכי הן הסכנתי מימי נעורי לתת להאמונה היתרון מן החיים, ואחליט להעלות את אושר חיי, את אהבתי, לקרבן על מזבח האמונה; ויהי בהעתיר עלי אהובי יום יום לתת את ידי לו להיות לו לאשה גליתי לו פעם אחת את מקור מחצבתי ואמונתי וכי עלינו אפוא לקבור את אהבתנו בסתר לבנו מבלי הגרר אחריה… אמנם הוא התחנן לפני לבלי שים לב להאמונה, כי גם הוא לא ישים לבו אליה. ואחת היא לו מי אני אם עבריה אם קתולית… אבל אנכי אטמתי אזני משמוע קול תחנוניו ותחנוני לבי גם אני. – – ואת עשית כזאת, עמיליה? – קרא מיגואל נרעש כלו… הוא קטן עתה בעיניו לעומתה מאד – היא הנערה התגברה על מאויי לבה ולא בגדה בעמה ובאמונתה – ואנכי הגבר מה אחשוב לעשות? אנכי לא אעצור כח לנתק את מוסרות אהבתי את קלרה?… הוא חפץ עתה לגלות לה את סוד אהבתו ומלחמתו הפנימית, אבל הבליג על חפצו מבושה וגם מיראה פן תוכיחהו במוסר פיה ופן אמנם תטהו לעבר אחר… והוא לא יוכל להסכין את הרעיון להפרד מקלרה – הוא איננו נותן היתרון להאמונה על החיים – – הוא צלל בתהום מחשבות… י"ב כרבע שעה נפסקה השיחה. עמיליה סרה אל מטת החולה לדעת מה שלומו. – מי יודע עד מתי תמשך עוד המחלה הזאת?! – קראה עמיליה באנחה בשובה אל מיגואל. – קוי לה' כי לא יארכו ימי המחלה – נחמה מיגואל. – עתה אשובה לספורי – קראה עמיליה שנית לא זה הנסיון המר האחד אשר נוסיתי בו בגלל יהדותי, כי עוד לידי נסיון גדול וקשה מזה הביאתני אמונת אבותי. פעם אחת הלכתי ברחוב העיר ואפגוש את הנזיר מואלדוליד ועיני חשכו בחוריהן… אנכי התאמצתי להעלם מעיניו, אבל הרגשתי כי עיניו צופיות אחרי וסופר הוא את צעדי – בלב מלא חלחלה באתי הביתה ואספר לאבי הזקן את דבר הפגישה וגם הוא נבהל מאד ונחלט לעזוב את העיר עוד ביום ההוא. אבל בטרם נספיק לצרור את חפצינו ולהכין הכל לדרך והנה נפתחה הדלת והנזיר מולדוליד ועמו עוד נזירים ואנשי צבא אחדים באו הביתה. – בשם האינקויזיציה הקדושה! – קרא הנזיר מולדוליד בגשתו אלינו – שולחנו אליכם להביאכם בית משפטה ונשפטה אתכם על כל מעלליכם הרעים. ועתה לכו אתנו כרגע. אימת מות נפלה עלינו. את שמע האינקויזיציה הנוראה שמענו זה כבר ונהי בעינינו כמובלים לטבח. ידענו כי היורד אל מערת הדמים ההיא לא ישוב עוד ממנה ונתעתד לקראת המות… – נורא הדבר! – קרא מיגואל וכל עצמותיו רחפו. – דומם מבלי אומר מסרנו את עצמנו לידי מלאכי הזעם להובילנו עמם; אך בקרוב אלי הנזיר מולדוליד וילטש עיניו למולי בלעג ונקם ויאמר: "עתה נראה את צדקתך ותומתך, יונה תמה!" אז לא יכלתי עצור ברוחי ואקרא: "נבל! עוד לא שכחתי את דברי הנבלה שהשמעת באזני בבית המקלט…" והוא חרק שניו ויקרא: "בראשך ודמי לבבך תכפרי על טומאת נפשך ושפתיך, יהודית ארורה!" וחרשי המשחית שמו אסורים על ידינו ורגלינו ויושיבו אותנו במרכבה שחורה מכוסה מכל עבריה ונובא למערת האינקויזיציה… כל אשר שמעתי מימי ילדותי עד היום ההוא על דבר האינקויזיציה כאין היה מול מראה עיני במקום הנורא אין בעולם דבר נורא כהאינקויזיציה. אולי בעולם השני, אחרי המות, יש מקום נורא כזה. אולי ידמה ה"גיהנום" להאינקויזיציה. אך לא! האלהים איננו אכזרי כהאדם… למצער, לא יענו שמה את הרשעים במועקות וכלי משחית, כי אם ישרפום תכף, וגם הנדונים שמה לא ידונו על ישרם כי אם על רשעתם, לא ידונו על אמונת לבם ודעותיהם, כי אם על תועבותיהם ומעשיהם הרעים. נורא הוא המראה במערת המשפט ההיא. אנשים למאות ירבצו שם במאורות קטנות וצרות, אשר אוירן מחנק נפש ובצתן ולחותן תעלינה ריח רע מעורר געל נפש; והם אסורים בכבלים, רצוצים ורטושים, פצועי ראש ושבורי יד ורגל, וחדרים רבים מלאים כלי משחית מעץ וברזל איומים ומעוררי פלצות וזועה, ודמי אדם נגרים כמים, ואנקת חללים ומעונים ושועת נפצעים ורצוצים תפלחנה לבבות – ומה אשמת האמללים ההם? כי יחזיקו באמונת לבבם?… ומי המה המנצחים על הרצח לשפך הדם ההוא? כהנים, עוטי בגדי קודש! מערת הדמים הזאת כתם שחור, תחשב בעיני, בלב האנושית. היא נראה לדעת עד כמה עלולים בני האדם להשחית דרכם ולהדמות לפריצי חיות. חיות? לא! בקרב החיות אין אינקויזיציה. לרשעה כזאת מסוגל אך האדם. – – מיגואל הקשיב לדבריה הנאמרים ברגש רב ורוממות רוח ויפליאו את לבו. שכל כביר ורגש מרומם כזה לא מצא בכל העלמות אשר ארח אתן לחברה מני אז ועד היום. איזה רוח כביר לה! מה חזקים וחדים משפטיה! – האמן לי, מיגואל, כי בהיותי במערת הדמים ההיא מלאתי שנאה עצומה לכל האדם, להעולם ומלואו – ולא עוד כי החילותי לשנוא את כל הדתות וגם את דת אבותי. אם יכול תוכל האמונה באל עליון להקים את בני האדם לרוצחים איומים לשמה – אות הוא כי סם-מות היא לעולם וטובה ממנה היא הכפירה החפשית… אולם בהביעי כזאת אחרי כן באזני אבי הזקן הוכיחני לדעת, כי נחפזת אנכי במשפט ומשגה אתי, כי אין אמונה אחת ערבה בעד אחותה – וגם בעלי דת אחת ישוו בדעותיהם. ואם אחדים מבני דת אחת יחטאו, העל כל הדתות יצא הקצף? ויראני לדעת כי דת היהודים לא כן היא, כי סם-חיים היא למחזיקיה, כי איננה מכרחת את האדם להאמין אך בה ואינה דנה כלל על דברים שבלב. – כאשר הובאנו למערת הדמים – שבה עמיליה לספר אחרי דומית רגעים אחדים – הפרידו ביני ובין אבי הזקן ונכלא כל אחד במאסר מיוחד, ועוד בערב ההוא הובאתי לחדר המשפט. ובראותי את ארבעת הכמרים העטופים בגדי קדש, היושבים כסאות למשפט, ועיניהם השוחרות לטרף הנשקפות מבעד לחורי המסוות אשר על פניהם, והעבדים המשחיתים העומדים על משמרתם ונכונים כל רגע להתנפל על הנשפט ולענותו ולרוצצו לרסיסים – לא רפה רוחי ולבי לא נמוג ויהי להפך, כי דמי עורקי רותחו בקרבי וקצף נורא התלקח בחובי; ולולא היו ידי אסורות, כי עתה התנפלתי עליהם להכותם בכל כחי. הכומר הראש החל לקרוא את כתב אשמתי בפני, כי שאול חטאתי: חללתי את שבועתי להיות נזירה כל ימי חיי באופן נורא, כי ברחתי מבית המקלט להיות ליהודית ארורה. – ומה לך ולי?– עניתיו בקצף נורא – מי נתן לך הרשות להיות בוחן כליות ולב? התחת אלהים אתה? אנכי נתקתי מעלי את מוסרות הנזירות כי כן חפצתי ואבחר גם באמונה שבה חפצתי. שקר דברת, כהן און! לא ארורה אני כי אם אתם הארורים! – – דומי, בת כחש! – קרא אחד השופטים אשר בקולו הכרתיו כי הוא הנזיר מולדוליד – ואל תתני תפלה בקדושי עליון. קדושים? – צרחתי בקולי נוראות – לא קדושים אתם כי אם טמאי השם, רוצחי נפשות ורודפי תועבה ונבלה! – אז נתן האות וכרגע הורם המסך מעל פני החדר השני וכל כלי המשחית והמועקה הנוראים נראו לעיני, והמשרתים התנפלו עלי כרגע איש וכלי משחיתו בידו… פני מיגואל התעותו לשמע דבריה ותוי פניו הפיקו פלצות… – לא אענה את נפשך, מיגואל! – שבה עמיליה לספר – בספורי הענוים הקשים אשר מצאוני אז, לא אדע אם ישוו להם מצרי שאול. לא חדלתי מחרף ומגדף את הכמרים ואמונתם עד כי עזבני כחי ואתעלף – ואז נשאוני המשחיתים לחדר כלאי ויניחוני על התבן ויחבשו את פצעי, למען אחליף כח ושבתי להענות תחת ידם… – תסמרנה שערות בשרי! – קרא מיגואל נפעם – כאשר הוקלו מכאובי ואחליף כח מעט, בא ראשונה זכר אבי הזקן לפני: "אנכי צעירה לימים ומלאה כח עלומים – חשבתי אז – והוא זקן אין אונים. היעצור כח לשאת את ענויו? אולם טוב לו המותה מהענות תחת ידיהם פעמים רבות. מי יתן ומתי גם אני!" לחיים לא קויתי עוד. אבל עוד בליל יום המחרת נצלנו אני ואבי הזקן ממערת הדמים. – ואיך היה כדבר הנפלא הזה? – שאל מיגואל בקצר-רוח. – אחד החברים במערת האינקויזיציה היה אחד מידידי אבי הזקן מימי נעוריו, ולו נודעו כל מוצאי המערה ומבואיה; ובהכירו את אבי הזקן בין הנשפטים זכר לו את ברית נעוריו, ויבוא חרש בלילה לחדר כלאו ויפתח את מוסרותיו ויובילהו לאחד השבילים הנעלמים אשר במערה ויסתירהו שם. ואחר בא לחדר כלאי ויפתח גם מוסרותי ויובילני דרך שבילים צרים ונסתרים עד המקום שבו הסתיר את אבי הזקן, אחר הובילנו דרך ארחות נסתרות ועקלקלות עד הוציאו אותנו לרוחה אל כר נרחב מחוץ למערה… אין לאל ידי לתאר לך, מיגואל, את הרגעים ההם. נפלתי על צוארי אבי הזקן והוא על צוארי חליפות ונבך מגיל והתרגשות. ומה רבו רגשי תודתנו להחבר הישר וטוב הלב. נפלנו לפניו אפים ארצה ונשק את ידיו בדמעות תודה. ואז הובילנו החבר הישר אל העיר הקרובה ושם נפרדנו ממנו בתודות מאליפות, ואחרי הנפשנו מעט, נסענו הלאה, מפחד פן תודענה עקבותינו למרגלי האינקויזיציה בהיותנו בקרוב מקום. – אורח פלא! אורח פלא! – קרא מיגואל משתומם – ומה עבר על אביך הזקן במערת הדמים? – על פי מקרה לא אונה לו שמה כל רע – ענתה עמיליה – כי מחלה עברה על נפשו ויועידוהו לבוא לפני משפטם בשובו לאיתנו ויוכל לשאת את עינויו פעמים רבות. אבל ה' הפר מחשבת הרשעים ההם. – ומיראתנו לבל נפול עוד הפעם בפח האינקויזיציה, אשר עיניה צופיות בכל הארץ – שבה עמיליה לספר – החלטנו ארץ ספרד הקתולית ולהתישב בגרנדה הערבית. – ואת אהובך הנוצרי לא שבת לראות עוד. – שאל מיגואל. – בחנותנו בעיר אחת הסמוכה לגרנדה פגשתיו רוכב על סוסו ברחוב – בהפרדנו זה מזה בא לעבוד בחיל הצבא וימונה בזמן קצר לשר צבא – אז קפץ מעל סוסו וימהר לקרב אלי וישמח מאד כי נצלתי, ויספר לי כי שמע את דברי נפלי בפח האינקויזיציה ויבך מאד – אחר שב לגלות לי אהבתו העזה אותי; אבל לבי מרה אז על הספרדים הקתולים ואקרא אליו: "לא אתן את ידי לבן עם מרצח!" ובדמעות על עיניו נפרד ממני לנצח. את ענות נפשו ברגעים ההם ועד היום יכאב לבי על הדברים המרים ההם אשר דברתי באזניו והוא לא אשם מאומה"… ואנחנו התישבנו בגרנדה. שם חיינו שנתים ימים בשלוה ובמנוחה ונהי גם עברים בגלוי ונלך בדרכי דתנו באין מפריע עד – אשר נפתחה העיר לפני הקתולים הארורים ואז שבנו לירא מפני חמת המציק; גם שמועה שמענו, כי בא העירה הנזיר מולדוליד לפקח על מעשה המרת הדת של הערבים והיהודים – ותכף מהרנו ונעזוב את העיר ונאמר לבוא לגור בעיר קטנה אחת הקרובה לטולידה, ששם יגור אחד מאוהבי אבי הזקן, ובביתו נוכל לשבת בשלוה מבלי כל מגור מסביב. ובדרך אמר אבי הזקן לסור גם אל קורדובה לראות פני אחד מרעיו – אבל בבואנו הנה חלה ויפול למשכב כאשר עיניך רואות. – אמנם נפלאות הן תולדות חייך! – קרא מיגואל – והן מעטרות את ראשך בעטרת "גבורה". – – גבורים כאלה תמצא בקרב בני עמנו בארץ הזאת למכביר! – החולה התנועע מעט. היא מהרה אל המטה ותתן אל פיו כף מים. כבר עברה חצות לילה. מיגואל נפרד ממנה וישב למעונו. י"ג ביום המחרת התהלך מיגואל ברחובות קורדובה וירא והנה הקריה הומה. בכל עבר ופנה עומדים אנשים אגודות אגודות ומשוחחים, לפי נראה, באיזו חדשה נכבדה. מיגואל נגש אל אחת החבורות וישאל: "איזו חדשה נהיתה בעיר"? – האם לא תדעה? ומי לא ידע זאת? – ענוהו אנשים רבים בבת אחת – פקודה יצאה מהיכל אלהמברה, מאת מלכנו ומלכתנו, ירום הודם: "לגרש בעוד ארבעת ירחים, את כל היהודים, רחבי ארץ ספרד ". – – מה אנכי שומע? – קרא מיגואל נבהל ונרעש – לא אאמין! – ולמה כה תתפלא, סניור?! – קרא אחד מן החבורה בתמהון – האם לא טוב עשו מלכינו בהוציאם את הפקודה הטובה הזאת, לנקות את ארצנו מהיהודים הטמאים זעומי ה'? – הזורעים על כל סביבותם טומאה וקללה! – מלא שני את דבריו. – אשר נשמת אפם תתן מות ומגפה בארץ!! – קרא שלישי. מיגואל עזב את החבורה וילך לו הלאה. השמועה החדשה היתה נוראה בעיניו מאד. היא הלמתהו כרעם אדיר… אחיו בני עמו יגורשו מהארץ אשר התערו בה יותר מאלף שנים. יגורשו?… איך? איככה יהיה כדבר הנורא הזה?… מאות אלפי אנשים יסחו מארץ מולדתם החביבה להם, מהארץ שבה נולדו ובה גדלו ובה נקברו עצמות אבותיהם ואבות אבותיהם עד חמשים דור? מאות אלפי אנשים יגורשו בחוזק יד ממשכנותיהם ואחזותיהם, מבתי מסחריהם ומרכולתם, ויגלו מהארץ גלות שלמה? הלא נורא הדבר! – – לגרש? – התמרמר במחשבתו – מי יגרש? מי נתן להספרדים הזכות לגרש מארצם אומה שלמה, מאות אלפי ספרדים נאמנים כמוהם? הנשמע גזל משפט כזה? לגרש מהארץ אלפי אזרחים נאמנים מועילים, ישרים ותמימים, ובשביל מה? כי מתפללים הם לאלהי השמים בבתי תפלה אחרים – מי שמע כזאת?! איפה נעשה רצח כזה לעין השמש?! – – ואנה יפנו האומללים האלה?… אנה ילכו?… איזו ארץ תקבל את מאות אלפי הגולים היהודים? – והרשעה גברה בכל הארצות. בכל ארץ וארץ ירדפו היהודים האמללים על צוארם. בכל מקום אשר דבר הדת הקתולית מגיע אבל וצרה ליהודים… איפה תמצאו מפלט לכם, אחים אומללים!? – הוסיף לבו לחשוב תמרורים ורסיסי דמעה נראו בעפעפי עיניו – איפה? לפנים בניתם ערי מקלט לרוצחים בשגגה – ואתם גרועים עוד מרוצחים… לכם אין כל מנוס ומפלט, מלבד – שערי השחת… ודמיונו כבר החל לשוות לנגדו את המחזות הקורעים לב ביום הגרוש הבא – – עיניו כבר ראו לפניהן נהרי דם ודמע ואזניו כמו חרשו לקול צוחת עוללים ואנקת ישישים, בכי אמות רחמניות והתיפחות אבות נדכאים. וסערת רוחו גדלה מאד… ומה יהי גורל ארצו בהגרש היהודים מקרבה? – סער רוחו בקרבו – הן כל סחר הארץ ועשרה מידי היהודים באו לה והם מכלכלי הארץ באמת – ובהגרשם האם לא ישמו כל בתי המסחר והתעשיה? האם לא יסתמו הרבה ממקורי הכלכלה לבני הארץ? האם לא תשאר הארץ בתה?… ודמיונו כבר שוה לפניו את מצב ארצו בעתיד – ויתנודד… הוא רואה מראש כי בלעדי היהודים תרד הארץ מטה, מטה, גם בחומר גם ברוח – ארץ ספרד העתידה תהיה ממלכה שפלה, דלה ונבערה מדעת… – לגרש את כל היהודים – שב להתמרמר במחשבתו – גם אותו יגרשו אם ידעו מי הוא… גם הוא, אחד מראשי הלוכדים את גרנדה איננו אזרח בארץ – יגרשו? לא! אם יודע כי עברי הוא לא יתנוהו לצאת את הארץ, כי אם ימסרוהו להאינקויזיציה והעלוהו על מוקד האויטו-די-פה – האין זאת?… כל מחסהו אפוא השקר – המסוה הקתולית אשר שמו על פניו. – דומם הלך לו בצדי הרחובות ועיניו הפיצו מבטים אפלים וזועמים: הנה כי כן בעוד ארבעת יגרשו את אחיו בני עמו מקרב הארץ; – והוא? הוא ישאר פה בודד ועזוב וצפוי אלי מוקד בכל רגע ככל אחיו בעלי המסוה… גורל מר! – הוא נשא את עיניו וירא והנה הוא עומד לפני בית משכן עמיליה. הוא התעורר מעט מתמהון רוחו. כעבור רגע בא הביתה. – מה לך, מיגואל, כי כה חורו פניך? – קראה עמיליה נבהלה בראותה אותו. – שמועה נוראה שמעתי עתה! – קרא מיגואל נרגש כלו. – מה! מה שמעת? הגד! – – פקודה יצאה: לגרש בעוד ארבעת ירחים את כל היהודים מארצות ספרד! – פני עמיליה חורו כשיד וכל עצמותיה רעדו. – אך כעבור רגעים אחדים כסו פניה באדם מוזר ועיניה ירו זיקי אש… – טוב! – קראה בקצף נורא ושניה צללו בפיה – טוב! טוב כי יגרשונו. עזוב נעזוב את הארץ הארורה הזאת. חרפה לנו לשבת בה… – אל נא, עמיליה, תדברי עתק על ארצנו – התחנן מיגואל. – ארצנו? – לעגה לו עמיליה בקול מר מאד – הלא גרש נגורש ממנה ואין לנו עוד כל חלק ונחלה בקרבה. – לא, עמיליה! – השיב מיגואל – משפטנו לא אבד בארץ הזאת אם גם אחרים יגזלוהו ממנו. הארץ הזאת לנו היא, כלכל הקתולים היושבים בה, אם גם הם הרבים ואנחנו המעטים… הארץ הזאת היא ארץ מולדתנו כארץ מולדתם. – – טוב כי נגורש מן הארץ! – שבה עמיליה לקרוא מבלי שים לב לדברי מיגואל, בהחלה להתהלך בחדר הנה והנה, – לא לנו שבת עם מרצחים כאלה יחד, לא לאנשים שבת את חיתו טרף בשכונה אחת… לוא היה רגש נכון בקרב אחינו, כי עתה זה כבר היה להם לעזוב את ארץ הדמים הזאת וללכת אל אשר ילכו – – אולם כעבור רגעים אחדים פרץ קול בכי בקרבה: "ללכת אל אשר ילכו" – אבל אנה ילכו? לו עזבו בעצמם את הארץ ולאט, לאט, כי עתה לא גדלה הרעה כל כך, עתה יכלו לתור להם גם איזו מנוחה באחת הארצות – אבל בהגרשם מקרב הארץ בבת אחת ובזמן קצר כזה – מה גדל אפוא אסונם! הן כל אחוזותיהם וקניניהם ישארו בארץ והמה יצאו את הארץ בידים ריקות, דלים וערומים. ובמה יחיו את נפשם? הלא יגועו ברעב! ואיפה ימצאו להם מנוחה? אומללים! ופני מיגואל גם הם הפיקו עצב מר מאד. פתאם העיפה עמיליה את עיניה אל חדר החולה ותקרא: "לוא כבר שב אבי הזקן לאיתנו, כי עתה עזבנו שנינו את הארץ כרגע, מבלי חכות גם למועד הגרוש. בהיותנו בארץ אחרת יכול נוכל גם לעבוד את אלהי אבותינו באין מפריע, ומה בחלה נפשי במסוה השקר אשר על פני בימים הזאת, לשפוך שיחי לפני ה' בקהל עם, אבל בנפשי הוא הדבר הזה"… רגע החשתה ואחר קראה: "לא! לא נעזוב את הארץ עתה. לא נבדל מקהל כל גולי עמנו. יחדו נעזוב את הארץ ויחד נצא בגולה"… הדברים האלה הטילו סער גדול אל לב מיגואל. הם העירו בקרבו מחשבה חדשה ומרה מאד: "היא לא תבדל מקהל כל גולי עמנו, ואנכי?… היצא עמי בגולה ואנכי אשאר פה?… מה גורל הטפה הבודדת הנתזת מהים אל היבשה? – האם לא תבלע באדמה והיתה כלא היתה?… האם לא אבלע גם אנכי גם בני אחרי בקרב העם הספרדי, מבלי אשר יהי לנו כל שם וזכר בישראל"?… המחשבה הזאת מלאתהו תמרורים רבים… – ואתה, מיגואל? – שאלתהו עמיליה פתאם. – אנכי?… גמגם מיגואל בלשונו. הוא נבוך ולא ידע מה לענות. – התחשוב להשאר בספרד בלכת עמך בגולה? – שבה עמיליה לשאלו ומבטיה חדרו לתוך עיניו. – האוכל לעזוב את ארץ מולדתי האהובה עלי כנפשי? – ענה מיגואל כעבור רגעים אחדים וישפל עיניו, כמו לא נועז להביט ישר בפניה – האוכל?… ואולם את הסבה השנית אשר תעצרהו פה כחד ממנה… – ואת עמך? – קראה עמיליה בתלונה עצומה ופניה להטו. – אבל – שסעה עמיליה את דבריו בלעג-חמה – יודעת אני את ה"אבל" הזה. אבל… אבל צר לך להפרד מחייך הנעימים בספרד, מכבודך ותענוגיך וללכת בגולה. כן! כן! נעים להשאר בספרד, להיות שר צבא נודע לשם וחי חיי עונג ושעשועים מעזוב את הארץ ולהיות נע ונד בארצות זרים, לרעב ולצמא, להענות ולהרדף. – – כל מלה ומלה פלחה לבו כחץ שנון. פניו אדמו ויחורו חליפות ועיניו הפיצו מבטים נכלמים ומתאוננים כאחד. – – עמיליה! אל תוציאי עלי משפט מעוקל כזה! – קרא מיגואל ברול מתחנן ומתאונן – לא תדעי את עזוז אהבתי את ספרד ארצי אשר למענה חרפתי גם נפשי על שדה קטל. הרגש הזה, כאשר אראה, זר לך ולא תביניהו. לו יצאת גם את למלחמת ארץ המולדת כמוני כי עתה לא זר גם לך הרגש הזה. התאמיני לי אם אומר לך כי הפרידה מארץ ספרד תחשב בעיני כהפרידה מהחיים, כפרידת הנשמה מן הגוף… – ולו יהיה כדבריך; אבל הטרם תדע, כי אבותינו ואחינו אמנם נפרדו ויפרדו מהחיים בגלל עמם ואמונתם? המה מסרו וימסרו נפשם למות על קדושת ה', על קדושת מקור מחצבתם ודת קדשם; וגם עתה, בטוחה אני, כי רוב אחינו בכל ארץ ספרד יפרדו גם כן מהחיים הנעימים להם ויבחרו בחיי נדודים ועוני, מעזוב דת אבותיהם. – אמנם זר לי הרגש אשר אתה אומר: אנכי אוהבת את עמי יותר נכל הארצות שבעולם ואל אשר ילך אלכה גם אני. אמנם גם לי יש ארץ מולדת אהובה; אבל היא ארץ אחרת, היא ציון, ערש ילדותנו מקום בו חיינו חיי עם לפנים, אל הארץ ההיא עיני נשואות תמיד ונפשי שואפת לימים העתידים שבהם יפדה עמנו מגלות, וישוב לארץ אבותיו… וכל ארץ אחרת שבה יתגוררו אחינו בגלותם אהובה לי ויקרה בעיני אך אם אוהבת גם היא אותם וכבנים נאמנים לעמנו זה שנים רבות לתופת ואבדון, הארץ הבולעת את דמי אחינו השפוכים בה כמים על ידי רשעת כהניה, הארץ המגרשת את כל היהודים, היושבים בה זה יותר מאלף שנה, בחרפה ובוז, כגרש חומסים ורוצחים, זאבים וחיתו טרף – הארץ הזאת שנואה בעיני קול עמיליה כדברה את הדברים האלה חצב להבות. עיניה ירו זיקי אש ואיזה אדם נפלא כסה את פניה. ומיגואל נרעש לשמע מוסרה הלוהט. הוא לא מצא מלים לענותה. הוא התפלא על אומץ רוח הדוברת ועל המשפטים העזים אשר הוציאה – אבל חש בנפשו כי משפטים נוראים הוציאה. הם היו בעיניו כמחללי קודש… – אם כזאת יחשבו כל היהודים בארצנו – קרא מיגואל כעבור רגעים אחדים – אז באמת אינם אזרחים בארץ. – – אזרחים? – השיבה עמיליה בחמה – אבל המה יגזלו ממנו משפט האזרחים, המה ירדפו אותנו באכזריות חמה המה ישפכו את דמנו ויעלונו על המוקד, המה בועטים בנו בחרפה ומגרשים אותנו מן הארץ – ואתה אומר כי נהיה לאזרחים בארץ, כי נאהב את הארץ הזאת ואת בניה האכזרים? האם לא יעוררו דבריך צחוק מכאיב לב? – – ולמרות כל אלה – השיב מיגואל – לנו היא הארץ כמו להם, אזרחים אנחנו בארץ כמוהם – אף כי המה לא כן יחשבו – ואנחנו לא נוכל למחול על הזכות הזאת אשר לנו בארץ ויהי מה; ואם עתה קמו עלינו עריצים לדכאנו ולגרשנו, הנה לא לעד יגבר החשך בארץ. לא אוכל האמן כי רוח ספרד ארצנו ירד כה מטה מטה לבלי עלות עוד. הנני מקוה כי יבאו ימים אשר תתנער ארצנו מתרדמת ההבלים והקנאות, אשר נסכו עליה כהני האון, ורוח חדש, רוח אהבה וחופש, יחלוף אז על פני הארץ ויטהרנה – ואז תשיב ספרד את נדחיה, את אחינו המגורשים, אליה ושבנו להיות מאושרים בארצנו זאת. צחוק גדול פרץ מפי עמיליה: הנך מאמין ברוח ספרד. הנך מאמין כי תשיב ספרד את נדחיה אליה. אבל עוד שנות מאות רבות לא נבוא בהן עוד. לחגא ולזועה תהיה לנו ספרד מעתה ועד עולם… – דבריך יפצעו את לבי מאד! – קרא מיגואל כמתחנן. היא לא ענתהו מאומה, אך איזה צחוק-קלסה חלף על שפתיה. עוד כשעה נדברו בגזרת הגרוש הנוראה – ואחר נפרד ממנה י"ד קץ זמן החפשה ממשמרתו, אשר נתן למיגואל, בא. עליו היה אפוא לשוב לטולידה. הוא הלך למשכן עמיליה לקחת מאתה ברכת הפרידה. הוא העיף את עיניו מסביב וירא חבורת אנשים גדולה עומדת ברחוב, ואחד מהם עומד בתוך ומדבר בהתלהבות עצומה. הוא נגש אל החבורה ויט את אזניו לשמוע מה ידובר. – מה אספר לכם, רעי! – קרא המספר ברגש – המחזה היה נהדר מאד, כל אורחי טולידה וקציניה, כל כהניה, שריה ושופטיה נקהלו אל מגרש האויטו-די-פה. העשירים ישבו על יציעות נהדרות המכתירות את המגרש מסביב, ויתר קהל הרואים עמדו צפופים מעבר מזה, ומעבר השני עמדו הכופרים האסירים ולפניהם הכהנים – ובין הכופרים האסירים היו גם שרים גדולים ונודעים לשם וכלם הועלו על המוקד לעין הרואים. הידעת איזה מהכופרים השרופים בשם? – שאלו אחדים מהנאספים בנפש צמאה לדעת. – ידעתי – ענה המספר בגאון – שם האחד היה: שר הצבא דון ולירו די פרנקו … פני מיגואל נעוו לשמע השם הזה. – – – הוא הודה לפני כל, – שב המספר לספר – כי הוא נצר ממשפחה מיוחסת מקרב היהודים, ועד לפני שנה לא ידע בעצמו כי יהודי הוא – אך בהודע לו מקור מחצבתו ואמונת אבותיו דבק בדת היהודים ויהי יהודי אדוק בסתר… מיגואל עזב את החבורה בפיק ברכים. עיניו הפיצו מבטים זרים ואיומים כמבטי משוגע… הוא הביט לרגעים אל כל סביבותיו ותוי פניו הביעו איזה מגור – כמו ירא לרגעים פן ידלקו מרגלי האינקויזיציה אחריו – "גם הוא היה יהודי! – סערו מחשבות מיגואל בקרבו – מי יודע אם גם יתר ידידיו האהובים לו אינם יהודים בסתר? הנה זה גורל האמת בארץ הזאת… כל פנים לוטים במסוה " – – והעלם הנחמד הזה נשרף במוקדי הגיהנום הספרדי! – גמול נאמן בעד חריצותו ואמץ ידו במלחמה האחרונה! – – הוא הגיע עד משכן עמיליה ויבוא הביתה. – בלכתי עתה ברחוב – ספר מיגואל לעמיליה – שמעתי שמועה מעציבה מאד. בטולידה נערך אויטו-די-פה, ובין הקרבנות האומללים אשר הועלו על המוקד נמנה גם אחד משרי הצבא הגבורים, אשר צר אתי יחדו על גרנדה, ואשר נודע לו לאחרונה כי יהודי הוא וידבק לאהבה בדת אבותיו – זה הגמול אשר תגמול ארצנו למבחר בניה ולוחמי מלחמתה. צר לי מאד על העלם הנחמד ההוא. הוא היה ממבחר ידידי. – מה היה שם שר הצבא ההוא – שאלה עמיליה מבלי משים כמעט. – דון ולירו די פרנקו… – אהובי! אויה!! – צעקה עמיליה ותפול מתעלפת ארצה. מיגואל נתר ממקומו ויחל להגיעה ולעוררה, אבל לשוא. הוא נבהל מאד וירמה מעל הארץ וישאה בזרועותיו אל הספה ויחל ללחץ את רקותיה ולהזות עליה מים קרים. אז החל רוחה לשוב אליה לאט, לאט. – "אומללה! – נד לה מיגואל בקרבו – אכן שמועה איומה היא – והוא אשם הפעם – הוא הביא לה את הבשורה… היכול לדעת כי הוא אהובה? הפלא ופלא! הוא היה אהובה!"… היא התנועעה מעט ותפקח את עיניה… פניה חורו ברגעים ההם מאד. זעה רבה כסתה את פניה. עיניה הפיצו מבטים נלאים רגע נעצמו עיניה ואנחות ממושכות קורעות לב פרצו מלבה, ואחר נפקחו עיניה שנית וזרם דמעה פרץ מעיניה וישטף על לחייה במורד… – הוא נשרף! – יללה תמרורים – הוא היה לקרבן האינקויזיציה! אומלל! הוא היה אפוא יהודי ואנכי לא ידעתי וגם הוא לא ידע! מה אמללה אני!… לב מיגואל בכה. הוא חש ביגונה ואבלה הרב. – ואיך היה כדבר הזה? – שאלה את מיגואל בקול בוכים – איך? מתי היה בגרנדה? ומתי נודע לו כי יהודי הוא? גם אנכי לא אדעה – קרא מיגואל – שנתים ימים צרנו יחד על גרנדה ובבואנו העירה כמנצחים התמהמהנו שמה אך ימים אחדים. ואולם גם אנכי חשבתיו לנוצרי. הוא החזיק ביד עמיליה וישח ראשו אליה. הוא נסה לנחמה. – לו ידע אז כי גם אני בגרנדה – יללה עמיליה וראשה נשען על מיגואל – לו ידע… בלי ספק כבר ידע אז כי יהודי הוא… בכיתה קרעה את לב מיגואל. הוא דבר על לבה דברים טובים ונחומים – וכל אשר הוסיף לדבר הוסיפה לבכות ולהתיפח. כעבור שעות אחדות רוח לה. היא חדלה מבכות ותדום; אך לרגעים פרצו אנחות חרישות מקרבה. – התדעי, עמיליה! – קרא מיגואל אליה אחרי אשר רוח לה – כי באתי להפרד מעליך, כי עלי לשוב טולידה. – ל-ה-פ-ר-ד? – גמגמה עמיליה במבוכה – עתה… – כבר כלה מועד החופשה ממשמרתי אשר נתנה לי ועלי לשוב עתה למשמרת עבודתי בצבא – ענה מיגואל בעצב. – אם כן אפוא עוזב אתה את עמך ואת… ואותי – גמגמה עמיליה נוגה בהחזיקה בידו ובהביטה אליו נפעמה – יקרו לך ארצך ומשמרתך מכל… ומבטיה הביעו איזו תוכחה מרה. – אז לא יכל מיגואל להבליג עוד על רגשותיו ויקרא: "לא אוכל לעזוב את ארץ מולדתי ואת… ואת הנפש האהובה לי אשר בקרבה"… הביטה אליו בתמהון רב. אז ספר לה את דבר אהבתו את קלרה – ופני עמיליה נעוו משמוע… היא הרפתה ידה מידו ותבט אליו בבוז עמוק: "לך לך אפוא לארצך ולאהובתך הקתולית ויהי אלהי הבוגדים עמך!" – קראה מתרגשת ותסב את פניה הלוהטים ממנו. דבריה הכלימוהו מאד. הוא חש בנפשו עלבון גדול; ובכל זאת לא התקצף עליה ויסלח לה. הוא הבין ללבה – – הוא לא מצא מלים לענות לה. הוא לא יכל גם לשאת עין אליה מבושה. – כעבור רגעים אחדים הליטה פניה בכפות ידיה ותבך… לב מיגואל נשבר בקרבו מאד. הוא הרגיש את עצמו כחוטא גדול. בבכיתה נשמע גם כעין בכית אומתו העלובה והעזובה… הוא ראה והכיר עתה את עזוז אהבתה אותו ואמונתה אליו. האהבה הזאת היא אהבה טהורה. אהבה כזאת הוא אוהב גם אותה. הוא מצא בה נועם-המשפחה החסר לו, ומאוהבת נאמנה ונעלה כמוה יפרד עתה!… מה קשה ומרה היא פרידה כזאת! – פתאם חדלה מבכות ותרד מעל הספה ותחל להתהלך בבית אחת הנה ואחת הנה ותוי פניה ומבטיה הביעו איזה אומץ רוח. – אל תנוד לי, מיגואל! – קראה אליו ופניה להטו מאד – גם את הצרה האחרונה אשא בדומיה. לא אתיפחה עוד ולא אבכה. עבריה אנכי וכעבריה אסבולה… והיתה לי אהבת עמי האומלל לנחומים על כל. – ובהפרד מיגואל מאתה לא בכתה ולא הראתה כל אות צער. היא ברכה את צאתו לשלום בקרת-רוח ומנוחה – כאלו אחת היא לה אם ילך מאתה אם אין. – וקרת-הרוח הזאת הגדילה עוד את פצעי לבב מיגואל. – ט"ו עוד ביום ההוא עזב מיגואל את קורדובה. זכרונות ורגשות שונים מלאו את לבו כל הדרך: "מה רב ההבדל בין נסעו לקורדובה ובין שובו ממנה!… מה שונה במרוצת הזמן הקצר הזה! כמה עולמות חדשים נפתחו לפניו! כמה סודות גדולים ונפלאים נגלו לו… ההיטיבו עמו או הרעו לו כל אלה?" – – בנסעו לקורדובה היה שלו ומאושר; ועתה, בשובו, מנוחתו נעדרת ולבו פצוע… שתי נפשות אהובות השאיר בקורדובה: האחת בקבר והשנית בחיים. מהראשונה נפרד בעצב, אבל במנוחה, ומהשניה במלחמה וסערת נפש. וזכרון פרידתו מאת עמיליה עורר בקרבו איזה כאב פנימי לא יכנהו. היא נדמתה עתה בעיניו לברק אור המתנוצץ פתאם לעין האדם ואחר יעלם לנצח… "לנצח! אלי! האמנם לא אשוב עוד לראות את עמיליה כל ימי חיי! האמנם? – כן! אנחנו נפרדנו. היא תלך בגולה ואנכי אשאר בארץ"… "התוכל קלרה למלא לי חסרון חברת עמיליה?… ומי ימלא לי חסרון חברת עמי? התהיה לי קלרה גם לעמיליה, גם לעם גם לאל?… לו לא גלה לו מורו את סודו – מה היה אז? השבע אז את כל התמרורים האלה? – אמנם גם אז היה מצטער על גרוש היהודים מספרד. הוא היה מצטער על אבדן ארצו ועל אסון מאות אלפי נפשות אדם על לא חמס בכפן – ואולם עתה… מה גדלה עקת לבו עתה – והאמללים האלה הם אחיו בני עמו. – ובעוד ארבעת ירחים לא ישאר אף יהודי אחד בספרד – האמנם?… עוד לא הסכין עם הדבר הנורא הזה… ארץ ספרד בלי יהודים! – הוא לא יוכל לציר לו במחשבתו תמונה כזאת. – – גם הוא היה נכון לצאת את עמו בראש גולים ולהתענות אתו בכל אשר יתענה – לולא קלרה וארצו, אשר לא יוכל להפרד מהן… ועוד הפעם תעבור תמונת עמיליה לפניו וערכו יקטן בעיני עצמו… מה רב אומץ לבה ומה כביר הוא רוחה! – מה רבה אהבתה לעמה ודתה! – היחסר לו רגש האהבה הזאת? אמנם היא הסכינה מילדותה לתת היתרון להדת על החיים… רגש הדת חזק אפוא בקרבה… היא מסוגלת לחיי-רוח הרבה יותר ממנו… ואולם מדי קרבו לבוא טולידה להרגיש איזה נועם נפלא. הוא חש כי הולך וקרוב הוא אל משאת נפשו – וזכרונה מלאהו נחת ועדנים. איזה קסם נפלא שפוך על זכרון התמונה הנעימה ההיא! היא תוכל לנסוך עליו רוח אחר, רוח מעודד ומשמח, ולהשיב את נפשו. – בלי ספק כבר מחכה היא לשובו בעינים כלות, ומה תגדל שמחתה בראותה את פניו. – ואולם התכיר את השנוי הגדול אשר היה בו במרוצת העת הזאת? אבל אחת היא לו אם תכיר אם אין. הוא כבר החליט בלבו לבלי כסות את סודו במשאון. הוא יגלהו לה. כזאת יעשה כל איש ישר, כזאת עשה מורו וכזאת עשתה גם היא… חלילה לו להונותה ולסבב אותה בשקר – והוא גם צפוי אלי משפט האינקויזיציה בכל רגע… ואיך יוכל לסכן את חייה מבלי ידיעתה? – כן! הוא יגלה לה מקור מחצבתו ובטוח הוא, כי לא תבחל בו בגלל זה; ואם תבחל יהי גורלו כגורל מורו… אז אך אז יפרד ממנה. – הוא בא לטולידה. הנפשו מעט מעמל הדרך חש ללכת לארמון המרקיז די הנריקץ לראות את פני קלרה. היא קבלתהו בזרועות פתוחות ובשמחה גדולה. – אכזר! – התאוננה עליו באהבה – מדוע התמהמהת ככה ולא חסת על שלומי ומנוחתי? ואנכי הייתי מלאה געגועים רבים עליך. – ומדוע זה התמהמהת? – שבה לשאול אותו בתלונה נעימה. אז ספר לה את דבר מחלת מורו החכם ומותו, גם אמר לה, כי לא עליו תלונתה, כי אם על הטבע, אשר לא ברא לו כנפים, למען אשר יוכל לעוף אליה בטיסה אחת, מבלי לנסוע במרכבה או רכוב על סוס. ואז חדלה מהתאונן ותבט אליו באהבה עזה ותשאלהו: איך עבר עליו המסע ואיך בלה את העת בקורדובה? הרבות על אודותיו בהקיץ ובחלום. וברגעים ההם היה כמעט לאחר. מראה פניה הרכים והנעימים, עיניה המלאות אש ותום, קולה המצלצל כפעמון דק, צחוקה ושעשועיה המלאים חן ונועם – כל אלה פעלו על נפשו פעולה עזה כרגע ויחלישו את רושמי הימים האחרונים… המה הציתו בלבו את אש אהבתו מחדש – והאש הגדולה הזאת כמעט ששרפה את רגשותיו הראשונים, את זכרון עמו וזכרון עמיליה… איזה מים יעצרו כח לכבות את האש הלוהטת הזאת? – הוא התפלא אז בקרבו: "איך עלה על דעתו להפרד מקלרה? היוכל להפרד ברצון עצמו מחייו? היוכל לעזוב את נפשו?… וברגעים ההם נדמה לו, כי גם אהבתו לארץ מולדתו רבתה שבעתים. בדמות אהובתו הנעימה הוא רואה גם את דמות ארצו הנחמדה. גם היא מלאה חן ונועם כמוה… הוא לא יוכל להפרד מהן. – הוא לא מצא די און בלבו גם לגלות לה את סודו… הוא לא הרהיב עוז בנפשו לחלל את קדושת הצחוק הערב המרחף על פניה… מי אכזר ויקדיר את המצח הנעים הזה בעננת עצבת? מי יהין להזיל דמעה מהעינים היפות והתמימות האלה? – בפעם אחרת הוא יגלה לה את סודו – חשב בלבו. היא התבוננה אליו פעמים אחדות ותרא את הרוח הכהה הנסוכה עליו. – מדוע זה שבת עצוב רוח מקורדובה? – שאלתהו קלרה בדאגת נפש. – הלא תדעי את גזרת גרוש היהודים מארצנו בעוד ירחים אחדים! – ענה מיגואל – והאם לא תדאב נפש כל איש ישר ואוהב ארצנו על האסון הגדול הזה, על אסון מאות אנשים צדיקים ואסון ארצנו האהובה, אשר תשפל עד עפר בהגרש ממנה מבחר בניה החרוצים? ואת, קלרה, האם לא תעצבי על הדבר הנורא הזה? – אבל מה יועיל העצב? – השיבה קלרה באנחה – ואולי עוד יתעשתו המלך והמלכה להעביר את רוע הגזרה הזאת, אשר גם רבים מתושבי הארץ הקתולים מתרעמים עליה? גם אבי, הקתולי האדוק, יתמרמר על הפקודה הזאת. – האמנם? – קרא מיגואל ושביב תקוה נוצץ בעיניו… אבל בימים הבאים, בבואו בחברת שרי הממשלה ורבי העם, נוכח לדעת כי התקוה הזאת תקות שוא היא, כי טורקבמודה וקסימנס מנצחים על דבר גרוש היהודים זעומי נפשם – והמה יסכלו עצת כל ישרי הלב והחרדים לטובת הארץ באמת. ולנגד טורקבמודה וקסימנס אין כל עצה ואין כל תחבולה. – וכה עברו שבועות אחדים ומיגואל לא גלה עוד את סודו לקלרה. "בפעם אחרת יגלהו לה" – החליט בכל פעם. ופתאם נקרא מיגואל, על פי פקודת הממשלה, ללכת הוא וגדודי צבא אחרים לגרנדה, כי יצא הקול אשר המשטר הקתולים אשר העמידו בעיר, ודרוש אפוא להרבות שם חיל המצב וגם שרי צבא גבורים כמיגואל וחבריו. הדבר הזה העציב את מיגואל מאד. הוא חש בנפשו, כי בעתים הסוערות הללו דרוש לו להיות בחברת נפש אהובה, אשר תהיה לו לנחומים ושעשועים, אשר תעודד את לבו במלחמתו את הרוח, אשר תוסיף עצמה לרגשי אהבתו את קלרה. – הוא נפרד מעמיליה וגם מקלרה יפרד עתה. – אבל העצב לא הועיל מאומה. עליו היה לשים פעמיו לדרך. ובהודיעו אותה דבר הפרידה חורו פניה כסיד ותהי כהלומה: עוד הפעם תפרד מעלי, מיגואל! – קראה קלרה בקול בוכים – הזה הוא גורל אהבתנו? להפרד ולהפרד! האם לא יבוא פעם הקץ לפרידות כאלו? הבגלל זה אזכה להתענג לעתים קצרות בחברתך, יקירי, למען אחוש את תמרורי הפרידה? – – אבל, קלרה! – קרא מיגואל רכות – זאת היא חובתנו לארץ הולדתנו הדורשת מבניה עוד קרבנות יקרים מאלה. – ומתי יבוא היום אשר תהיה כולך שלי? – שאלה קלרה בעצב. – היום הזה לא יבוא לעולם! ענה מיגואל – גם לך גם לארצנו חלק בי; ובעת אשר תקראני ארצי לבוא לעזרתה אתפרץ גם מבין זרועות אהובה כמוך ללכת לקול הקורא. וגם עליך, חמדתי, לותר תמיד מתענוגיך ומשושך לטובת ארץ מולדתך. ויפרד מעליה. ט"ז בכל הערים אשר עבר בהן מיגואל שמעו אזניו קול תאניה מקרב קהלות היהודים. גזרת הגרוש הקיפה את כל הארץ ותגדל הזעקה בכל תפוצות ישראל בספרד. הגזרה הנוראה היתה להם כשואת פתאם אשר לא שערוה ולא עלתה על לבם. גם בקרב הנוצרים נמצאו אנשים אשר זעקו חמס על הפקודה הזאת. ביחוד נמצאו כאלה מקרב מרום עם הארץ, אשר נפשם מרה עליהם גם על חפשם הנגזל מהם בידי הכהנים החשוכים, ויפחדו גם לנפשם מפני קנאתם הזעומה. ומיגואל התבונן לכל אלה ולבו נשבר בקרבו. – ובגרנדה גדלו המבוכה והתאניה שבעתים. היהודים ישבו שם עד כה בצל ממשלת הערבים ויתענגו על רוב שלום ומנוחה. המה לא ידעו חמת האינקויזיציה וקנאת הדת הזעומה לא הדריכתם מנוחה; – ובנפול העיר בידי הספרדים גז שלומם ויעף ויהי גורל אחד להם וליתר אחיהם בספרד, וגזרת הגרוש היתה להם כרעם אדיר ואיום. הם התיפחו וייליל ברחובות קריה. אלה השתוללו וירוצו כמשוגעים בחוצות העיר ואלה פנו אל נכבדי העיר וגדולי השרים ויתחננו לפניהם, להיות להם לפה אל המלך והמלכה להעביר את רוע הגזרה. רבים מהם עשו חוזה את הערבים הנרדפים ואת ה"נוצרים החדשים", אשר ביתר ערי ספרד, לעמוד על נפשם בחרב וחנית; אבל הנבונים בעם הבינום לדעת כי מחשבתם מאפע והיא לא תצלח, ועליהם אפוא לשאת ולסבול ולבטוח בה' כי ירא בענים ולא יעזבם. הוא ראה את גזל משפט עמו לעין השמש ולבו התחמץ בקרבו. בפקודת הגרוש נאמר כי הרשות להמגורשים לקחת אתם את כל הונם רכושם, ולעומת זה נאסר עליהם להוציא מהארץ כל זהב וכל כסף!… "מה נתעבה היא הערמה הזאת". מראה אומץ לב אחיו ובטחונם החזק באלהי אבותיהם הפליא את לב מיגואל מאד. הם היו בעיניו לסמל הגבורה, האמונה והבטחון, לוחמים אדירים הם, לוחמי מלחמת האמת. – מלחמת רגשותיו שבה להתעורר בקרבו… מראה ענות אחיו יום יום משך אותו אליהם יותר ויותר. הוא חפץ להתערב להתענות עמהם – מה נשגב הוא להמנות בין מעונים בגלל האמת!… ומדי חשבו כזאת רחפה לפניו תמונת עמיליה והיא מבטת אליו בעינים לוהטות ומפיצות מבטים-רמחים… המה דוקרים את נפשו בלי חמלה… וברגעים כאלה רחפה לפניו גם תמונת קלרה – ושתי התמונות האל נצבו כאויבות זו לעומת זו ותהיינה בעיניו כלוחמות אשה את רעותה וכנכונות להתנפל זו על זו בשצף קצף. – ועמו וארצו נצבו גם הם כצרים זה מול זה… ומה יעשה הוא?… היבוא קץ רגשותיו? – התמרמר אל נפשו – מתי יחדל נפשו מהקלע בתוך כף הקלע לרגעים? האם לא תחדל המלחמה מעולם? האמנם ישאר פה ונוחם-לבו יענהו כל ימי חייו?… מה נורא הוא הרעיון הזה! – – קץ ארבעת הירחים קרב לבוא. עוד מעט ויבוא היום הנורא, יום הגרוש, וכל אשר קרב זמן הגרוש גדלה המלחמה אשר בקרב לב מיגואל… את רעיונות רבים כבר הסכין, אבל לא הסכין עוד את הרעיון להפרד מעל אחיו בני עמו פרוד גמור – – עדת היהודים בגרנדה קראה עצרה וצום, וכל בני העדה למקטן ועד גדול, גברים ונשים, זקנים וטף, נקהלו אל בית התפלה הגדול והנהדר אשר בטבור העיר, לשפוך נפשם לפני ה' ולעורר עליהם רחמי שמים. גם מיגואל בא אל בית התפלה, אחר החליפו את בגדי השרד אשר לבש בבגדי אחד העם, לבל יכירוהו. מיגואל לא הבין את התפלה העברית, אבל המחזה בלבד עורר את לבו מאד: בכית אלפי אנשים ונשים מלאה את כל הבית – היא היתה בעיניו כבכית האומה הישראלית… בכית אומה נעלבה… אומה שלמה בוכיה – מה עצומה ונוראה היא בכיה כזאת! – היא קורעת ארץ ושמים, אבל לא לב אכזרים… בעת הזאת בוכים כל יהודי ספרד. גם עמיליה בוכיה… בכיתה מתערבת בבכיה הזאת, בכית האומה… גם הוא בכה. דמעות שקטות וקדושות התגלגלו על לחייו… לו יכל לשכח את קלרה ואת ארצו, לשכחן לנצח, ולהתאחד את הבוכים האלה!… אבל איזה כח נעלם ימשכהו אליהן? האין זה כח כשפים? – אז עלה רב העדה הבמתה ויחל לדרוש לפני העם. מיגואל הקשיב אל הדרשה ולבו נמס בקרבו. "אחים יקרים! – השמיע הדורש בקול מר מאד – עת צרה היא העת הזאת לבית יעקב יושב ספרד, לא היתה כמוה מיום גלות ישראל מעל אדמתו. הן אתם יודעים כי כגן עדן היתה הארץ הזאת לבני עמנו לפנים. הארץ נחשבה להם לארץ מולדת שניה: בה התענגו על רוב טוב ושלוה, ובה הרביצו תורה וחכמה, הקימו בתי מדרש ללמודי תורתנו הקדושה ויפיצו את מעינות לשון הקודש חוצה בפיוטי תפלה ושירים יקרים. אבותינו אחינו גדלו והצליחו ויעלו במעלות השלטון; ובכל זאת היו רדים עם אל נאמנים עם קדושינו – אבל ה' חפץ דכאם וימסור את הארץ בידי אחרים, ומאז היתה הארץ ליהודים לתופת, מאז שופך בה דמי עמנו כמים ומבשרם לא שבעו… ועתה יגרשו את כלנו מקרב הארץ… ואם אחינו אשר ביתר ארצות ספרד כבר הסכינו את הרדיפות והמצוקות ויטו שכמם לסבול זה כבר – מה מר הוא גורלנו אנחנו יושבי גרנדה. אנחנו הן התענגנו על רוב שלום וטוב עד עתה, עוד כבודנו חדש עמנו; זה עיתה ההפך עלינו הגלגל, זה עתה שקעה שמשנו, והפצע עודנו חדש בלבנו… אבל צדיק הוא ה' ולא יעשה עול במשפט ואין לנו להרהר אחר מדותיו, חלילה. אין זאת כי לא הלכנו בדרכי אבותינו הצדקים ונחטא הרבה מאד, כי הרבינו להתערב בעם הארץ וללכת בדרכיו, כי עברנו גבול ונפר חוק… אך לא אעיר עתה אזניכם למוסר. לא אזרה מלח על פצעי לבבכם. האסון גדול מאד. אנחנו כלנו, נשינו וטפנו, נגלה מהארץ גלות שלמה, כעדת זאבים טורפים, כמזיקים לחברת האדם, ובידינו אין כל. כל אחוזותינו וקנינו ישארו בארץ, בתי מדרשנו ותפלתנו יהפכו לזרים – ועצמות אבותינו החביבות גם הן תשארנה לבדן בארץ. אוי מה היה לנו! – ואם חטאנו לה' אלהי אבותינו, הנה צדיקים אנחנו מהם, ולהם הן לא הרעונו מאומה. יודעים את בור לבנו ונקיון כפנו לנגדם – אבל נמסור דיננו לשמים. הוא יריב את ריבנו וינקום את נקמת בניו מרודפיהם. ואולם עתה עלינו להתבונן אל דרכינו ולשוב לאלהי אבותינו בתשובה שלמה. אל נבגוד חלילה בברית עמנו. אל יתענו האור המתעה אשר יראו לנו אויבינו, כי אור מתעה הוא. חלילה מאחד מאתנו לבגוד בדת אבותיו ולדבקה באמונת אויביו, למען ישאר בארץ. – אל יפתה לבו לעשות כמעשי אבותינו ואחינו האנוסים לפנים ביתר ארצות ספרד, לבחור בדת השלטת אם גם אך לעין רואים, כי הלא יודעים אתם את גורל האנשים ההם המר מאד. המה צפוים בכל רגע אל הרג ושרפה ולמרות זהירותם והסתתרותם יפלו רבים מהם בפח האינקויזיציה ואחריתם להכרית. ומה יהיה גורל הנדחים האלה בגלות היהודים מארץ ספרד? הלא בניהם אחריהם יגדלו ללא תורה וללא דת ודור יבוא יתערב בקרב עם הארץ ולא יודע כי בא אל קרבו. ידעו אפוא אלה מוגי הלב, כי אם יעשו כדבר הזה, אין להם עוד חלק ונחלה בישראל לנצח! – עלינו אפוא לעשות כמעשי אבותינו הצדיקים, בכל ארץ וארץ, אשר חרפו נפשם גם למות על קדושת ה'. ועל אחינו האנוסים לעזוב עתה לאט, לאט את הארץ ולהסיר את מסוה השקר אשר על פניהם ולצאת לארצות אחרות, אשר יוכלו לעבוד שם את אלהי אבותיהם באין מפריע. – עלינו כולנו להיות עתה גם אחים לצרה זה לזה, לתמוך בידי אחינו העניים ולכלכלם בלחם עד בואם אל המנוחה בארץ אחרת. בעת צרה יגלה תמיד הרוח הישראלי המרומם בעצם קדושתו. עתה, אחי, לכו ונשתטחה על קברי אבותינו הצדיקים ולקחנו אתנו את מצבות הקברים, לבל תחוללנה בידי זרים, ונכין את עצמנו לדרך, ובבוא יום הגרוש נקח את מטה הנודדים בידנו ועזוב נעזוב את הארץ בלב מלא אמונה ובטחון בה' אלהי ישראל, כי ירא בענינו ויחלצנו מצרה וישלח אלינו את משיח צדקנו והביאנו לציון ברנה, אמן!". הדרשה הזאת הרעישה כל עצבי מיגואל… היא נדמתה בעיניו כמוזר כלימתו. נדמה לו כי הדורש פנה בדבריו אך אליו ואותו כנה בשם "מוג לב" ואותו הוציא מכלל ישראל… כל עת הדרשה עמד כנשפט לפני כס השופט וכל מלה ומלה היתה לו ככתב אשמתו… הוא הכיר עתה בנפשו כי מלחמת הרגשות תגבר בה מיום ליום, כי לרגעים יתעורר בלבו החפץ לעזוב את קלרה וארצו ולהספח אל הגולים… והחפץ הזה נלחם את רגשות אהבתו בגבורה נמרצה – ומי יודע אם לא ינצח?… מה טוב היה לו היה מורו-דודו עתה בחיים!… עתה לא היה מכחד עוד ממנו דבר… והוא היה לו למדריך טוב. עליו היה לשוב עם חילו טולידה עוד לפני הגרוש. י"ז ביום 2 אוגוסט שנת 1492, הוא יום התשיעי לחודש אב למספר היהודים, בבוקר. דונה קלרה די הנריקץ יושבת לה לבדה בגן אשר מאחורי הבית. על פניה מרחפת עצבת קלה. היא תפושה במחשבות רבות. "מדוע יתמהמה ככה? היא שמעה כי כבר שבו גדודי צבא אחדים מגרנדה והוא לא שב עוד. הימים האחרונים יארכו לה מאד. גם שנתה תדוד מעיניה בלילות…" ברגע ההוא זכרה את פרידתו האחרונה ממנה. איזה עצבת נעלמה שכנה אז על פניו – מה סבתה? מעת הכירה אותו יודעת היא אותו לעצוב-רוח לעתים, אבל לא במדה כזאת… איזה דבר לאט עמו? הדאבה שלו לגורל היהודים המגורשים? אולי כן הוא! גם היא תצטער על גורל אלה, ואולם לבו רחמן מלבה. הוא מלא אהבה וחמלה לכל בני האלהים ללא קץ – ברגע ההוא באה מריה הגנה ותעמוד על ידה. – סניורה! – קראה מריה בפנים צוהלים – לכי ונבוא היתה ואיטיב שערותיך והחלפתי שמלותיך ויצאנו לראות במראה גרוש היהודים מקרב עירנו. הלא חג היום ליושבי טולידה, חג לארצנו ולדתנו! – – לא אלכה לראות באסון אלפי אמללים! – ענתה קלרה בעצב. – למה תדברי, סניורה, כדברים האלה? – קראה מריה בתמהון אליה – המותר לרחם על היהודים הארורים ולנוד להם?… איזה קול צעדים נשמע מבינות לשיחים. כעבור רגעם אחדים נראה מיגואל מרחוק. והוא הולך וקרב אל מקום מושבה. תרועת שמחה פרצה מפי קלרה. היא רמזה למריה לעזוב את הגן והיא קמה ממקום שבתה ותלך לקראתו בזרועות פתוחות. – מה שלומך, אהובי? – קראה צוהלה, אבל פתאם עמדה על מקומה ותתחלחל מאד. היא הביטה אל פני מיגואל והנה הם חורים כשיד עיניו תועות ומזרות מבטים מוזרים וכל יצורי גוו ירעדו מאד. – אויה! מה היה לך, מיגואל!? – קראה העלמה מלאה חלחלה נמוגה מפחד – החולה אתה? – הרגיעי רוחך, קלרה! – קרא מיגואל בהתאמצו להסתיר חרדתו ויחזק ביד ימינה באהבה – זה עתה באתי העירה ואמהר לבוא אליך ואני עיף מעמל הדרך. ומה שלומך את, קלרה? – שלום לי! – ענתה קלרה בהתרפקה עליו – אבל נשב נא בראשונה ואחר נדבר. המה ישבו על אחד הספסלים ממול שבכת הגן הפונה אל הרחוב, היא אחזה בידו ותקרא: "אבל, מיגואל, מכרחת אני בדרכי דבר לאט עמך… איזו עצבת נסתרת תלחץ את לבך" – – – כן, קלרה! – קרא מיגואל בקול רועד – ועתה הכוני נא לקראת הסוד הגדול אשר אגלה לך הפעם… היא לטשה עיניה למולו – דעי לך, קלרה, כי לא בן עמך אנכי! – – איך?… בן איזה עם?… גמגמה קלרה בלשונה. – יהודי אנכי!! – פניה חורו כשיד. קור עבר בכל יצורי גוה ותרעד… ידה צנחה מיד מיגואל ותרחק ממנו מבלי משים… פניה הביעו איזו מלחמה פנימית עצומה… ברגע ההוא עלה פתאם על לב מיגואל זכר איזבלה אהובת מורו… הוא חש את עצמו כנעלב גדול מאד… "אכן רגש הוא באדם – חשב מיגואל בקרבו ברגע ההוא– הרגש הזה הוא יליד החיים … ולמרות אהבתה אותו זר הוא לה מעתה" – – – אבל מה לי ולדתך? – קראה קלרה בקול בוכים כעבור רגעים מספר – ואנכי אוהבת אותך, תהיה מי שתהיה. והאם לא הוכחתני, מיגואל, כי כל בני האדם שוים בעיני האלהים?… היא שבה להתרפק עליו. אור נפלא ומוזר כאחד נשקף מבבות עיניו: "נפש יקרה את – גמגם מיגואל מתרגש ויבט אל תוך עיניה זמן רב… – לא ארף ממך, מיגואל, אף כי יהודי אתה – קראה העלמה ודמעות נוצצו בעפעפיה… דבריה האחרונים שרטו שרטת בלב מיגואל… היא תרגיש תמיד כי יהודי הוא … ועל לבו עלו פתאם דברי מורו ודודו על דבר בני דתות שונות כי יבאו בברית הנשואין: "המה לא יוכלו סתום את הפרץ שביניהם, גם אם יסתמוהו פעם תבוא כל רוח מצויה ותסיר את הפקק מעל פיו והפרץ יגלה שנית"… האם לא תהיה כזאת גם ביניהם? – אחד העורבים השמיע קול צריחה מוזרה ומיגואל כמו התעורר מתרדמתו ויתנודד… תמונת עמיליה עברה לפניו ברגע ההוא ברוח ופניה מביעים בוז ושאט בנפש נורא: "יהי אלהי הבוגדים עמך!" צללו דבריה באזניו כרעמים אדירים… וליד תמונת עמיליה הופיעו לעיניו עוד תמונות רבות: אביו הנרצח בידי האינקויזיציה, מורו המת ואיזבלה, לואיזה ודון פרנקו… וכל התמונות האלה עברו בלולות לפניו ותשקנה ותהימנה… ולבבו הלם בקרבו מאד… פתאם הגיע לאזניו קול המולה העולה מן הרחוב. הוא העיף עיניו להתבונן מבעד לשבכת הגן אל הרחוב והנה – פלצות וזועה… ענן אבק גדול עולה השמימה. מחנה כבד ברחוב. יהודי טולידה יוצאים את העיר ללכת בגולה – בהם זקנים וטף, ישישים ויונקים, חולים ויולדות, ועל ידם הכבודה אשר ברגליהם: מטות ושלחנות, כרים וכסתות וכלים מכלים שונים… עיני מיגואל חשכו מראות… דמי עורקיו שטפו במרוצה וירתחו כסיר… מלחמת רגשותיו התחוללה ברעש גדול… איזה כח גדול ימשוך אותו אחרי הגולים… איזה אויב נורא משתער עתה על אהבתו את קלרה ואת ארצו… וקול הפעמונים נשמע מכל פנות העיר… בא הרגע הנורא, רגע צאת בני ישראל מארץ ספרד – ופני מיגואל נעוו משמוע… הוא אטם את אזניו – אבל לשוא… צלצלי הפעמונים הולכים הלוך וגדלים, הולכים הלוך וחזקים, והמה חודרים עד הנפש… המה מרתיחים את הדם… המה מציתים את העצבים – אש גדולה מתלקחת בקרבו… היא לוהטת את לבו… מה נוראים הם הצלצלים האלה – "הפעמונים האלה מגרשים גם אותו מקרב הארץ. צא, יהודי טמא! לך לך מהארץ הזאת!" – ומה נורא המחזה ברחוב! פנים מפיקים פלצות, עינים מזרות אימה, דמעות-גפרית… ויללה עצומה, יללת זקנים וטף, יללת ישישים ויונקים, יללת חולים ויולדות, מחרשת אזנים ומרגזת עולם… מה איומה היללה! – עיני מיגואל מלאו דם, פניו להטו וכל יצורי גוו רעדו מאד… "לא! לא אשאר בארץ… עזוב אעזבנה…" "מיגואל! מיגואל! – יללה הנערה בחלחלה למראה פניו המפיצים בלהות ולמראה גוו הרועד – אוי לי, מה היה לך? נסורה נא מהמקום הנורא הזה… ולעומת היללה האיומה ישמע קול מוזר ופרוע, צחוק אכזרים ולעג עוללים, קול ההמון המשתובב, קול הרודפים אחרי הגולים האמללים, המעפרים בעפר וזורקים אבנים, קול קוראים: "מות ואבדון ליהודים!!" – מיגואל! – זבה קלרה להתחנן – נסורה נא מזה! אבל פתאם התפרץ מיגואל מבין זרועותיה ויקם ממקום מושבו יניע בראשו לכל עבריו: "לא! – קרא בהתרגשות עזה, – לא אדבק בך, קלרה! לא אעזוב את עמי! לא! לא אשאר פה. אל עמי! עמו אנכי בצרה! אצא אתו בגולה, אהיה לו אח לצרה!" – – מיגואל! מיגואל! – יללה הנערה – למה תדבר דברים נוראים כאלה? – שכחיני, קלרה! שכחיני ומצאי לך איש מקרב בני עמך. היי שלום, קלרה! ובמעוף עין אחד חלף על פניה וימהר ללכת אל מוצא הגן. אזניו הקשיבו מאחריו יללת אהובתו – אבל לא חזר לאחוריו. ויצא את הגן. – הוא מהר וירכב על סוסו אשר נשמר על יד מבוא הגן ביד רכבו ויצו את הרכב לשוב לביתו והוא רכב לו לבדו מאחרי הגולים. הוא חפץ להשתער על האספסוף הרודף אחרי הגולים ולהניסם בחרבו – אבל ירא לנפשו פן יעיר בזה חשד… ויפן אל השוטרים העומדים בצדי הרחוב ויגער בהם על עמדם מנגד ומחרישים למראה פרעות האספסוף, למרות פקודת המלך והמלכה לשמור על היוצאים לבל תאונה אליהם כל רעה; ודבריו, כדברי שר צבא גדול ונודע לשם, פעלו את הפעולה הרצויה ויחלו להדוף את האספסוף אחור ולבלי תת אותו לקרב אל המחנה. גבורים כמוהו דרושים עתה לעמו – חשב מיגואל בקרבו – על עמם ולהצילו מכף השואפים לבלעו. כן, מגינים ושומרים דרושים עתה לגולה האמלל!!… הוא רכב לו אחרי הגולים. אבל פתאם הטה את סוסו לעבר אחר. הוא ירא לנפשו פן יעיר עליו חשד מרגלי האינקויזיציה ולקחוהו מעם הגולה והקדישו לקרבן האויטו-דה-פה! ולכן עבר דרך רחובות קיצונים, ושקטים עד הגיעו אל מחוץ לעיר, ושם – נספח אל מחנה הגולים ויתבולל בתוכם בלב סוער ונפש הומיה… הוא חפץ אז לחבק את כל אחיו האמללים בזרועותיו ולבכות על צוארם באין הפוגות… י"ח עוד הפעם הביטו הגולים לאחור, עוד הפעם נשאו את עיניהם אל עיר מולדתם אשר ישבו בה הם ואבותיהם ואבות אבותיהם זה רבות בשנים; עוד הפעם נשאו את עיניהם אל כל מחמדיהם אשר השאירו בה, אל קברות אבותיהם החביבים להם; עוד הפעם נאנחו מקרב לב ונפש; עוד הפעם הזילו דמעה מעיניהם – ואחר נשאו את רגליהם ללכת הלאה, הלאה… אנה יפנו הגולים האמללים האלה? – שאל מיגואל את נפשו. נורא ונהדר כאחד היה מחזה הגלות מסביב… כל הדרך מלאה אלפי גולים, איש איש וצרורו בידו או על שכמו, רובם הולכים ברגל ומעוטם רוכבים על סוסים או נוסעים בעגלות – רבים מהם נושאים ספרים בידיהם וספרי תורות צרורים בארגזים ורבים – מצבות קברים… מה חלק העם האמלל הזה אם לא מצבות הקברים? מצבות קברי העבר וספריו – הם המה כל חלקו בחיים… וכל אשר הוסיף מיגואל להתבונן אל מחזה הגלות מסביב – מלא לבו המון מחשבות רוממות ומרות… קהל גדול של אלפי אנשים נסחים ממקומם ומגורשים מחוץ למחנה כמצורעים – ובשביל מה? בשביל כי לא יחפצו לבגוד במורשת אבות… עדת הגולים היתה בעיני מיגואל כמחאה חיה וקדושה, מחאה נגד בני האדם, מחאה כנגד השמים וצבאותיהם… הוא הביט פעמים רבות לאחור… מה השאיר שמה? את לבו, את כל מנעמי חייו. – ומחזה הפרידה הנוראה עבר לפניו לרגעים… הוא התאמץ להסיח את המחשבות האלה מלבו… הדעת כי גם הוא הולך בגולה רוממתהו בעיני עצמו… עתה הוא גבור באמת… הוא נלחם עם אויב נעים ויוכל לו, הוא נלחם עם אהבתו את קלרה וארצו וינצחנה… אבל, פעם בפעם שבו זכרונות קלרה וארצו לעלות את לבו… הנה כי כן נפרד מהן לנצח – דמעות עיני קלרה שבו לנוצץ לנגדו וקול יללתה שב לצלצל באזניו ואיזה כאב פנימי הכאיב את לבו… ולרגעים נשא את עיניו אל שמי התכלת הטהורים, אל השמש הנעימה ואל הדר הטבע מסביב – ומה קשתה לו פרידתו מהם. איפה ימצא לו שמים טהורים כאלה? מה ינתן לו תמורת הררי ספרד הנפלאים ונהר הגודלקויויר? – – ומה יהיה גורל שתיהן? היא נבל תבול… היא לא תשכחהו כל ימי חייה… וגם הארץ הבוק תבוק בלעדי היהודים… ופתאם עלה רעיון על לבו: אביו ודודו יביטו עתה אליו ממעון שדי וישמחו. הוא לא בגד בהם, הוא נשאר בן נאמן להם. – וברגע הזה עלה על לבו זכרון עמיליה: "לו ראתה אותו עתה, כי עתה לא הביטה אליו בבוז כמלפנים"… ובזכרו אותה חש כאב עצום בלבו: הוא נפרד ממנה – האם לא ימצאנה עוד? לו ידע אז כי גם הוא ימנה בגולים – העזב אותה? – הוא נשאר עתה בודד באמת, בלי קלרה ובלי עמיליה… איפה היא עתה?… גם היא בין הגולים – אבל איפה? הנשארה בקורדובה עד יום הגלות? – מה מאושר היה לו מצא אותה עתה, לו היתה לו עתה חברה נעימה כמוה! – הלאה תפוש במחשבות רבות… פתאם נשא את עיניו וירא במרחק איזו עשרות צעדים ממנו הולך איש זקן, שחוח ונדכא וכמעט אין בו כח ללכת, ועל ידו נערה אחת הולכת לאטה: "אלכה ואושיבה את הזקן הנדכא על סוסי ואנכי אלכה לי ברגל" חשב מיגואל, הוא הבקיע לו דרך בין המחנה לגשת אל הזקן פתאם הסבה הנערה את פניה והנה – אל! היא עמיליה!… הוא קפץ מעל הסוס. עיניו ברקו ברקי גיל ופניו הביעו עליצות אין קץ. ועמיליה לא חכתה עד אשר יגש אליה. היא מהרה אליו ותפול על צוארו ותבך: "אחי! אחי אתה, מיגואל! אח מלדה – וגם אתה בין הגולים, ברוך תהיה לי ולעמנו!" מיגואל לא האמין למשמע אזניו: "הזאת היא אחותו הנגנבת? העל כן נקשר אליה ככה בעבותות אהבה נאמנה כזאת"? עמיליה! – קרא מיגואל מתרגש ויחבקנה בזרועותיו וינשקנה פעמים אחדות – האת אחותי מלדה? מה אנכי שומע? – – נקרבה נא, אחי, אל אבי הזקן וידעת את הכל – קראה עמיליה במשכה אותו אחריה. – אבי! – קראה הנערה בוכיה ושומחת בהציגה את מיגואל לפניו – זה הוא מיגואל סן סלבדור! הזקן התרגש ויחבקהו בידיו הרועדות: "אתה נכדי היקר בן כריסטובל! אנכי הייתי חותנו. לפנים נקראתי בשם די אבולפיה ואחר שניתי שמי למען הסתר מהאינקויזיציה. רבות חטאתי נגד אביך… אני נתעיתי להדבק בכל לבי בדת הקתולית ולקנא קנאתה, ואגנוב את בתו ממנו, ובגללי סבלה גם היא הרבה. גם את דבר מות אביך על ידי האינקויזיציה ידעתי – רבות חטאתי נגדו; אבל כבר נחמתי על משוגתי וכבר סבלתי הרבה ככל חטאתי – וה' יכפר לי על כל. גם אתה, בני, סלח לי על עותתי נגד אביך הישר באדם. את אחותך גנבתי ממך, ועתה אשיבנה לך. וברוך השם, כי אין לך לבוש באחותך המחונכה על ידי. – לסלוח? – קרא מיגואל מתרגש – ובמה אודך על הסגולה היקרה אשר נתת לי? במה אודך, אב זקן, על האחות אשר שמרת למעני. ובדברו חבק עוד הפעם את עמיליה בזרועותיו וישק לה בלי הפוגה. המה הושיבו את הזקן על הסוס וירכב לו אט והמה הלכו לאט על ידו. – הנה כי כן שבתי לראותך, עמיליה, ובצורה חדשה, בצורת אחות! – קרא מיגואל שמח – לאושר כזה לא קויתי עוד. – וגם אני כבר נואשתי מראות את פניך עוד – קראה עמיליה. – ואיך באת לטולידה? – שאלה מיגואל פתאם. – שמע נא את אשר אספר לך: כעבור שבועות אחדים אחרי הפרדך ממני, רפתה מחלת אבי הזקן מעליו ויחל לשוב לאיתנו. אז ספרתי לו על אדותיך, גם את תולדות חייך ספרתי לו – ושוה נא לנגדך עליצות נפשי ודאבוני גם יחד באמרו אלי: תדעי, עמיליה, מה הוא שר הצבא הזה לך? הנני לגלות לך דבר אשר העלמתי ממך עד כה. הנני לגלות לך מי היה אביך: "כריסטובל סן סלבדור! את היא בתו הגנובה ממנו על ידי". – מה רבתה אז שמחת נפשי בהודע לי, כי האיש אשר אהבת אחות אהבתיו אחי הוא באמת – אבל מה התאבלתי אז על פרידתך ממני ועל אמרך לבגוד בעמך… אז החלטנו אני ואבי הזקן לשום פעמינו לטולידה ולראות את פניך. "תדע, למצער, מה אני לך – חשבתי בלבי – ואם עזבת את הנערה הזרה לך אולי לא תעזוב את אחותך. ואם אחרי אלה תשאר עוד בארץ תדע, למצער, כי בגדת גם בעמך גם באחותך". אז באנו לטולידה. אבל מה גדלה מבוכתנו בהודע לנו כי אינך בטולידה כי יצאת עם החיל לגרנדה; ללכת אל העיר ההיא יראנו לנפשותינו בדעתנו כי הנזיר מולדוליד יושב שמה והוא אחד המפקחים הראשים על מעשה המרת הדת. גם לא עצר אבי הזקן כח ללכת דרך רחוקה כזאת והכסף גם הוא אזל מכלינו. אז נשארנו בטולידה ונחכה מיום ליום לשובך עם החיל מגרנדה. אבל תקותנו לא באה, כי היום בבוקר דרשתי לשכנך ויאמרו לי כי עוד לא שבת – ובכן יצאנו עם הגולה בפחי נפש ויגון רב: ומה מאושרה אנכי עתה במצאי אותך פה בתוך הגולה. – – – הנך רואה, עמיליה אחותי! כי לא בגדתי בעמי. היום בשעה העשירית בבוקר שבתי מגרנדה ואלך כרגע אל קלרה. אמנם רבות נלחמתי בנפשי ועוד מעט ונשארתי שמה… אבל אהבת עמי נצחה לאחרונה ואעזוב את קלרה ואת ארצי ואלוה אל הגולים. – אמנם בכאב לב ודמעות עינים נפרדתי מהן. גם התאבלתי על עזבי אותך ויהיו לי געגועים רבים עליך, כי אמנם אהבת-אח אהבתיך גם מבלי דעת כי אחותי את באמת – אבל עתה שבע רצון אני… והיתה לי אהבת האחות תחת אהבת האהובה ואהבת העם תחת אהבת הארץ … האף אין זאת, עמיליה אחותי? – – כן! אחים לצרה הננו עתה לעמנו ואחים לצרה זה לזה. והצרה הכללית הזאת תקשרנו ביתר עז. – המה החשו רגעים אחדים. – בספרך לי תולדות חייך – קרא מיגואל אחרי דומיה קצרה – אמנם התעורר חשד בלבי: אולי אחותי את? אבל שם אביך הזקן אשר אמרת לי שם את חשדי זה לאל, בדעתי כי שם חותן אבי היה די אבולפיה. המה הסבו את פניהם ויביטו לאחור… המה כבר הרחיקו כברת ארץ מן העיר. אך ראשי המגדלים עוד נראו פה ושם. – שנינו השארנו שמה נפשות אהובות – קראה עמיליה בדמעות בעפעפיה – אבל אהובתך נשארה בחיים ואהובי ירד אלי קבר – ובאופן מבהיל ונורא… מיגואל נאנח וינד לה מאד. – אבל – קראה עמיליה כעבור גע – לא עתה עת לשית לב לדאגות עצמנו. הדאגות הללו צריכות להדחות מפני הדאגה הכללית, דאגת העם וצרותיו. – אנה נלכה? – קרא מיגואל פתאם, בנשאו את עיניו אל מחנה הגולים – לאיזה ארץ נשים פעמינו? אולי נלך פורטוגלה, כי קהל גדול מאחינו אומר להתישב בארץ הקרובה הזאת. לא – קראה עמיליה – לא נתישב בארצות הקתולים. יודעת אני מראש כי בקרוב יגרשו את היהודים גם משם. אנחנו נשים פעמינו ארץ תורגמה. בצל המושלמנים ראו אחינו מנוחה כי טוב, וגם עתה נמצא מנוחה בקרב בני דת האיסלם. – הגם את תאמיני, כי הדת היא הנסבה לשנאת הקתולים אותנו? – – אם לא הנסבה, למצער, תואנה היא להם להתגולל בגללה עלינו. – – ומה יהי קץ הנדודים האלה? – שאל מיגואל בעצב. – גם לנדודי עמנו, בני, יבוא הקץ! – נשמע פתאם קול הזקן אשר שמע את דברי מיגואל האחרונים – עלינו לנדוד בכל חלקי התבל, בכל הארצות, לזרוע בכולן את זרעי הדת והמוסר ולהענות ולהרדף בכולן כמנת כל לוחמי האמת – ואחר נשובה לכבודנו הראשון. אחר יבוא משיח צדקנו וישיבנו לארץ אבותינו ושבנו והיינו לעם גדול ומאושר. – אבל גורל כזה רע ומר מאד; – קרא מיגואל באנחה – ומדוע זה עלה אך בגורלנו חלק רע כזה להיות לקרבנות האנושיות?… – ומי זה ישכיל לדעת את תעודת הבריאה ולבוא עד חקר שדי? – השיב הזקן בנשאון את עיניו למרום. עוד הפעם חלפה תמונת קלרה לפני מיגואל… אבל סערת רוחו כבר חלפה. על לבו עלו עתה דברי די פירירה דודו, כי היהודי והקתולית לא יוכלו התאחד יחדו לחיי משפחה… כן! "חיי המשפחה דורשים כי יהיו להבעל והאשה ותפלה אחת". כן, לו גם שבו עתה כל היהודים לספרד לא התאחד עוד אתה לחיי משפחה אחת… אין ליהודים להתבולל בקרב עמים אחרים התבוללות גמורה… אולם הוא נד לגורל קלרה מאד – והיא חפה מפשע… י"ט שקעה עד נצח… רוח חרישית נשבה מסביב. דומיה קדושה היתה שפוכה על מחנה הגולים. אז עמדה המחנה מלכת. הגולים התפללו תפלת המנחה… מיגואל לא הבין את שפת התפלה – אבל חדר לרוחה. קול המתפללים אשר הביע בראשונה עצב עמוק ובכיה עצומה הביע לאחרונה מנוחה קדושה ובטחון צדק… העם התאזר באזור אבותיו מאז – באזור הבטחון והתקוה. – – אז עלה רב העדה, איש זקן ולבן פנים ושער, על אבן גדולה אחת ויחל לדבר אל ומה נוראים היו למיגואל דברי הרב!… הוא השביע את העם לבלתי שוב עוד לספרד עד עולם. איך יהיה כדבר הנורא הזה? ואם תשוב ספרד ותפתח את שעריה לפני היהודים? האם לא ישובו אז אל ארץ מולדתם? – – – ארור האיש מישראל! – נשמע קול הרב חוצב להבות – אשר ישוב בקרב הימים לארץ ספרד הטמאה! האיש ההוא לא יבוא בקהל ישראל! – –ארור!!! – ענו כל הגולים מקצה. גם עמיליה ענתה "ארור!" אחריהם. מיגואל אטם אזניו משמוע: "אל תקללי! – התחנן לפני עמיליה – עוד שוב נשוב לספרד ארצנו". – ארור האיש מישראל אשר שוב ישוב לספרד – קראה עמיליה שנית כמו להרעימו – ארור יהיה לנצח, גם הארץ… רסיסי דמעה נראו בעפעפי מיגואל ופניו הביעו כאב פנימי ושברון לב: סלח לה, אלהים! – לחשו שפתיו בדממה בנשאו את עיניו הרטובות למרום – סלח לה לפשע שפתיה וגם לכלם סלח נא, אל רחום! לא המה מקללים אך מרת נפשם מקללת… סלח נא, אלהים! – – וידוי הגדול של אחד הסופרים העברים צלפחד בר חשים התוהה (ירמיה י"ג, י"ג י"ד). וויען תרל"ו מנחה מגשת למחמל נפשי המתודה. צלפחד התוהה. דבר אל הקורא מהמביא לבית הדפוס הספר חטאת נעורים, אשר אני נותן לפניך קורא נכבד, לא ספור בדוי הוא, ולא חלום חזיון לילה הנהו, כי אם מעשים אשר נקרו ויאתיו לדאבון לב כל אוהב עמו, המעשים האלה נודעים לי כשמש בצהרים וכמו חיים הנם עומדים לפני עד היום. בימי הרדיפות והמרורים אשר שבע המחבר הזה גרתי גם אני בעיר הגדולה. המחבר הזה הוא אחד מהסופרים המבקרים והמשוררים היותר גדולים בזמן הזה, ושמו נודע לכל קוראי מכ"ע עברים כי היה נרדף תחת רדפו טוב ומחלל מפשע עמו, הוא לא קרא את שמו על תולדות חייו מטעם כמוס עמדו. אך אנכי הנני מוציאו לאור מאשר קנאתי לחללי ההשכלה בימינו אלה ההולכים קודר מיד עושקיהם כח ומתגרת יד רשע הנם נמקים וגועים בחסר כל ושבעים קלון תחת כבוד, הקורא המבין יחזה ממקרי המחבר הזה ומאורחות חייו, כי לולא הרדיפוהו החשכים, ולולא שטמהו בעלי חצים וירדו לחייו לשבר לו מטה לחם, היה מתנוסס לשם ולתהלה והיה כאחד הגאונים במדינת אשכנז ועסטרייך כהגאונים, רש"ל, ר' צבי חיות, ר' זכריה פראנקל ודומיהם, אמונה צרופה והשכלה אמיתית היו כאחיות תאומות בקרבו. וכל יודעי שמו התברכו בו והוא היה רואה את עולמו בחייו והיה מתפרנס בנחת ולא בצער, ונהל עדה נכבדה בדרך החכמה והמדע, אולם בזדון ורוע לב האוילים ההולכים בחשכה ומתברכים בקרבם כי כל העולם לא נברא אלא בשבילם, חגרו שארית חמות ויצאו חוצץ לרדף באף את איש נקי מעון, וטפלו עליו שקר ושקוצים, וימררוהו ורבו, עד כי נאלץ לעזב אשת חיקו וצאצאיו ולשבוע תלאות אין קץ בעיר נכריה, ובה טלטל טלטלה עד כי לא היתה לאל ידו להפיק חפצו, עני ואביון נשאר בימי עלומיו, לבו חלל בקרבו ומטרתו ממנו והלאה. בזכרי את כל אלה לבי יתחמץ בקרבי וכליותי ישתונן על שבר נערי בני עמנו הנספים בלא משפט, ואקח עלי להוציא את הספר הזה לאור למען יקראו רבים וישפטו מי המה מחבלי כרם ה' צבאות אם השועלים או הכורמים בעצמם, חז"ל אמרו: שמאל דוחה וימין מקרבת, וצבועי זמננו הה! דוחים בימין ומכים באגרף, בועטים ברגל ודוחפים נפש נקי לעמקי תהום. וכל איש ידע כי אני הוא המוציאו לאור אשר קניתי את הזכות מיד המחבר על תנאים ומשך ידוע בינינו, ובלעדי לא ירים איש את ידו להוציא את הספר הזה על פני תבל. אברהם צוקערמאנן. ימי התהו אחרי שגרש אבי את אשתו הראשונה ולא נתן לה כתובתה, בשביל שלנה בביתו של נכרי בלא שומר, נשא אשה שניה ולסוף חמש שנים לישיבתו עמה נולד להם בנם הראשון והיחיד להם, כותב הספר הזה, באור ליום ב' כ"ט תשרי תר"ד לפ"ק, או ביום 10 אקטאבער (22 לחשבון חוץ) 1843. אילו היו אבותי כותבים את יחוסם ושומרים את הכתב ההוא, הייתי יכול להתהדר לפני הקורא היחסן ומוקיר יחסנים בשלשלת יחוס ארוכה או קצרה. אמו של אבי היתה אומרת תמיד שהיא נכדה לשני רבנים (ואולי גם גאונים) גדולים ועשירים: לר' מרדכי מטיקטין, שעשרה לומדים-בטלנים היו יושבים על שלחנו תמיד והיו עוסקים בתורה, ולרב' צבי הירש הרב מארלא; שבשעה שנשא אבי-אביה ר' שבתי בר' מרדכי הנ"ל את אשתו בת ר' צבי הנ"ל ואמו של אביה, מדדו להם שני הצדדים נדוניא מטבעות זהב (אדומים) ביארמאלקות (מן כובע שתחת הכובע העליון); שתוצאות משפחתה מגדולי היחס שבעיר בראדי וכי עוד נשאר נצר אחד הידוע לה ממשפחה הזו, לא אדם פשוט אלא גאון ועשיר ושמו ר' יוסף ברכיה (נכד הרב ר' לייב, אחרון לרבני הגליל שבקיידאן). כן היתה אמו של אבי מספרת לי ולכל השכנות כמעט בכל יום ויום, ולפיכך אפשר שיש חלק גדול של אמת בדבריה. אביה של אמי היה כהן לאל עליון, מופלג בתורה וביראת-חטא ולא הוציא מפיו דבר שקר מימיו, הוא היה אומר שהיה לאבי-אבי כתב-יחוס עד עזרא הסופר, ונשרף כנהוג על ידי השרפה הגדולה (מתי?) בוויליאמפאלע (שאצל קאוונא). יהיה איך שיהיה, אבי אף על פי שהוא גדול בעניות איננו גדול בתורה; הוא בעל-מלאכה המתפרנס מיגיע כפו ונהנה מלמודו, שהוא בקי במשנה ובאגדה ומקרב את חביריו בעלי-אומנויות שונים לתורה, ויש לו שם טוב בעיר מולדתו. אין אני צריך לומר, שאבי החושב את עצמו לבן-טובים, רחים ומוקיר רבנן וקובע עתים לתורה, ללמוד משנה ואגדה בכנופיא, – שאבי זה השתדל כל כחו, שגם אני בנו הראשון והאחרון יהיה גדול בתורה ויראת-חטא. עד כמה עמדה לו זכות אבותיו הרבנים והעשירים, שהשתדלותו לעשות אותי לגדול בתורה וביראת-חטא תעלה בידו – יראה הקורא להלן, ועכשיו אחזור לעניני. ביום חמשה עשר בשבט תר"ח לקחני אבי על זרועותיו וישאני לאבי-אמי (שהיה מלמד תינוקות) ושם בהחדר החל אבי-אמי ללמדני אל"ף-בי"ת על גליון גדול הדבוק בדבק אל לוח עץ. ממילא מובן, שהמלאך הזורק מטבעות ונחשת מן השמים לתינוקות של בית רבן לא בזה ולא שקץ גם אותי. אנכי למדתי בשקידה ולא עברו שלשה חדשים ואני כבר ידעתי לקרוא היטב בסידור התפילות כאחד התינוקות הרגילים בתפלה. בשנה ההיא החלותי ללמד חומש. הקורא יבין מעצמו, שראשית למודי היה בסדר "ויקרא", אף על פי שלא היה בכח שכלי להבין כלל את המילות "אהל מועד, קרבן, מזבח, עולה ושלמים". אבל אין הקולר הזה תלוי בצוארו של זקני כי מה היה לו לעשות? אילו היה לומד עמי פרשה אחרת היה מורד בהאל"ף זעירא שבמלת "ויקרא" שהרי לכך נכתבה "אל"ף זעירא" באותה מילה לומר לך: ויקרא – אל"ף זעירא, כלומר: למוד עם נער הצעיר פרשת ויקרא. אחרי שידעתי לתרגם כל המלות שבאותה פרשה וידעתי שעולה היא "בראנדאפפער" ושלמים – "גאנצאפפער", החל זקני ללמדני פרשת ואתחנן (בלי ספק היתה אז אותה שבת שקראו בה פרשת ואתחנן). אבי רצה לזכות אותי וללמדני גמרא בשנת תר"י, היא השנה השביעית לימי חיי. אבל זקני שהיה בקי במקרא ובחכמת הדקדוק לא למדני גמרא עד שעשאני בקי בתורה ובנביאים ראשונים כמעט על-פה ובקי בכל הפירוש רש"י שעל התורה. בשעה שהחלותי ללמוד ישעיה שמחתי שמחה גדולה, מעשה שהיה כך היה: בילדותי הייתי מתחטא פעמים הרבה לפני אבותי ולא רציתי לאכול. אבותי לא רצו להרעיב את הבן היחיד שלהם עד שתתחולל דעתו עליו ובעל-כרחו יסיר שגעונו ויבקש מהם בדמעות-שליש שיתנו לו לאכול, שהרי לא כך עושים לבן יחיד! מה עשו? היו נותנים לי כסף כדי שאוכל. אנכי שמרתי את הכסף וקבצתי עשרה רובל כסף קימעא קימעא. חשבתי את עצמי לעשיר, אף על פי שלא ידעתי עוד שימים יבואו ואסבול מחסור לפעמים וסך עשרה רו"כ יהיה בעיני כשלל רב. וממילא מובן, שאבי לא מצא כל חפץ בהיות עשרה רו"כ בידי, ובקש תחבולה להוציא את הכסף מידי בנחת ולא בצער. מה עשה? קנה לי ספר "עשרים וארבע" (ישעיה, ירמיה,יחזקאל) מדפוס זולצבאך, שעל השער היו מצוירים האבות: אברהם ששכב לרגלי הסולם שראה בחלומו, ולא עוד אלא שהיו מצוירים שם מלאכים בעלי ראש וכנפים. אבי הביא לי את הספר הזה ואמר לי שמחירו עשרה רו"כ, ואנכי מהרתי ונתתי לו את כל הוני ורכושי בעד הספר הזה, ולא לחנם גדלה שמחתי בשעה שזכיתי ללמוד מקרא מדפוס זולצבאך, שמצוירים בו כל האבות ומלאכים ומחירו עשרה רו"כ. כל הוני ורכושי! אמנם גדולים ממני מאבדים כל כשרונותיהם וחייהם הזמניים, היקרים מכל הון ורכוש – בשביל ספרים, וגם אני איבדתי את חיי בגלל ספרים, ומה יפלא אם נתתי עשרה רו"כ בעד ספר אחד? בשנת תרי"א החל אבי-אמי ללמדני גמרא, ואנכי הייתי מגיס דעתי בפני חברי שלא זכו עוד להיות בני גמרא. בשנת תרי"ג מתה עלי אמי במחלת החלי-רע, אף על פי שנשאה עליה קמיע של קלף שהיו כתובים עליה זוגות אותיות שנזדווגו מאותיות "ויעמד פנחס ויפלל ותעצור המגפה" ומאותיות שם הוי"ה, ובהקלף היה כרוך עשב שנקרא רוטהע שנקצר במטבע של זהב. אך האסון הזה לא עשה על חיי כל רושם, כי אבי ואבי-אמי לא רצו להיות קרובים שנתרחקו, ואחות אמי, בתולה בת שש עשרה שנה, לא רצתה שתשתרר אם-חורגת על בנה יחידה של אחותה המתה, ולפיכך נשא אבי, שהיה אז בן ארבעים שנה, את אחות אמי הבתולה הנ"ל, והשוטה הזו הפקירה חייה למעני ולא שמה אל לב כי בעוד עשרים שנה יהיה אבי זקן ותש-כח והיא תשאר אשה אמללה בדמי ימיה. מדרך למודי אין לי מה לספר ביחוד. החנוך שנתחנך בו מ.א. גינצבורג ושתאר אותו בפרטות בספרו היקר "אביעזר", הוא החנוך שמתחנכים בו רוב ילידי המחוז שנולדתי בו, והוא החנוך שקבלתי גם אני. למדתי גמרא, תוספות. בשנת תרי"ג החלותי לסדר לי את הדף גמרא בעצמי בטרם אלמדהו בפני המורה, ובשנת תרי"ז הייתי מבין מעצמי איזה מהרש"א והלאיתי לפעמים את מורי ראש הישיבה בקושיות. הורי ראו, שמעו ושמחו ויודע מבני העיר נבאו עלי שאהיה גדול בישראל. אין אני צריך לומר, שמלבד למוד הגמרא לא למדתי כלום, זולתי כללי הנקוד שלמדני אבי-אמי, שהיה בקי בחכמת הדקדוק, שלמד אותה מפי החכם המפורסם בן-יעקב בעל "המכתמים". עיר מולדתי אף על פי שהיא מפקא מכפר ומפקא מכרך, מכל מקום היה בה גימנאזיום, וגם איזו מנערי בני ישראל למדו בה ולא היה פוצה פה ומצפצף כנגדם. אך אבי חשב לשגעון להביא את בנו יחידו שעתיד להיות גדול בישראל, – בגימנאזיום ללמוד שם דברים שתלמיד-חכם יכול ללמדם בבית-הכסא בלי כל עמל. גם אני מצדי לא הייתי מתרצה, בלי ספק, ללמוד בגימנאזיום, במקום שהיו מלקים תמיד, כפי דברי חברי (ששמעו בלא ספק מפי הוריהם ומלמדיהם, שבדו שקר להפחידם), את התלמידים באכזריות נוראה, ולא עוד, אלא שהמוכה לא היה רשאי לבכות. כיוצא בזה העידו חברי, שהמורים בהגימנאזיום סוגרים את ראש המוכה בתבה בשעה שהם מלקים אותו, כדי שלא יפרכס; ומי ישמע אכזריות כזו וירצה להיות מתלמידי הגימנאזיום? אבי בקי באגדה, והוא עצמו מגיד שעור אגדה בחנם לפני אנשי מלאכה מדי שבת בשבתו וחג בחגו, ולפיכך נמצאים אצלו ספרי "עין יעקב, מדרשים, ילקוטים" ושאר ספרי דרוש. בעתות הפנאי, בשעה שהייתי בא מן החדר והשעה היתה ארוכה לי, היתי הוגה תמיד בס' "עין יעקב" והייתי מתענג על הדרשות והספורים הנאמרים שם, ובזה קניתי לי ידיעה הגונה באגדה עד שבעצמי הייתי מגיד הגדה לפני "חברה עין יעקב" של נערים שיסדתי אני ונערים כגילי בהיותי כבן שלש עשרה שנה, חברה שנתקיימה קרוב לשני שבועות. בקיאותי באגדה הביאה בלבי אהבת הפיוטים, עד שלא החסרתי כלום אפילו מפיוטי יום הכפורים הרבים! והרבה הייתי מתענג על הפיוטים בשעה שהייתי מבין רמזיהם הנשענים על האגדות הידועות לי. בשנת תרט"ו נתנני אבי למורה לכתיבה יפה, וראיתי שם ספר שירים, שעל ידי אהבתי את הפיוטים חפצתי מאד לקרוא בו, וספר "עט סופר" לצמח לנדא. את הראשון (הוא היה ס' "שירי שפת קדש" ה"א) מנעו ממני הנערים, שהיה קנין כספם, אבל את האחרון, שקנה המורה בעצמו לכתוב ממנו מכתבי מליצה לפני התלמידים – היה נתון לי בכל עת, והרבה הרבה התענגתי על השירים הכתובים בסופו. נסיתי לעשות כמותו והחילותי לכתוב פיוטים לפי א"ב וראשי החרוזים בשמי ובשם אבי, פיוטים שלא היו נופלים בפחיתותם מהרבה פיוטים שבמחזור. הראיתי שירי לאבי והוא הבטיח לי שאהיה גם בעל לשון. אילו היתה לאבי ידיעה קלה מהשכלת סופרי העברים של הזמן ההוא היה מתאמץ בכל כחו לפתח את ידיעתי בשפת עבר וכשרונות בפיוטים; אילו היו בעיר מולדתי משכילים עברים, היה מוחה בידי, בלא ספק שלא אעשה כמעשה האפיקורסים; אבל אבי שלא ידע לא מהשכלת סופרי העברים ולא מאפיקורסותם, שהם נחשדים עליה, לא שם לב כלל למעשי. אני אחזתי דרכי: קראתי בספרי אגדה וכתבתי פיוטים, ובשנת תרי"ז, בשעה שעשתה "חברת עין יעקב",שאבי עומד בראשה, סיום על כל "העין יעקב" כלו, חברתי אני פיוט ארוך עם ראשי החרוזים: "חברא קדישא עין יעקב דק"ק…" שעודני זוכר שני חרוזים מאותו פיוט: "עפעפי עינינו משנה נדדנו, קמנו בשחר אגדות למדנו". אבל לא רק האגדות שבתלמוד עשו עלי רושם גדול כי אם גם ספורי מלמדי ומורי. בשנת תרט"ז ספר רבי לפני כל תלמידיו, שקדוש אחר, ר' אברהם הלוי, אביו של בעל השל"ה הקדוש, התפלל לפני הכותל המערבי על ביאת המשיח. הקדוש ר' אברהם נתעלף מרוב בכיו ובשעה שבטלו חושיו נראתה לו השכינה, פניה היו שחורים (מצרותיהם של בני ישראל) והיא היתה לבושה שחורים ומעוטפת שחורים ונחמה את הקדוש כאיש אשר אמו תנחמנו. (ספור זה כתוב בשם הגדולים מערכת גדולים אות ס"ט ציון א', ובס' "קו הישר" פרק צ"ג). כל חבירי שמעו את הספור הזה, הכניסוהו באזן זו והוציאוהו באזן זו, אבל אני נתפעלתי עמוק עמוק מן הדבר הזה. רחמי נכמרו על השכינה הרכה והענוגה, אשר קדרו פניה על צרותינו ואין לאל ידה להושיע לא את עצמה ולא אותנו מפני חטאתינו, ופתאום השמעתי קול בכי מנהמת לבי ובכיי ארך כרבע שעה, לתמהון לב רבי וחבירי, שלא קבלו ממני תשובה מספקת על בכיי. פעמים רבות אחרי כן הייתי מתבודד בחדר אבי-אמי אחר תפילת המנחה והייתי קורא בדברים הרעים שבירמיה והייתי מתמוגג בדמעות. אבי-אמי קבל מאת פקידי הממשלה את ספרי התנ"ך שהדפיסה הממשלה על ידי ה' ל. מאנדעלשטאם לתועלת מלמדי ישראל. קראתי בהם הקדמות ומבואות שונות ואין אני צריך לומר שמעט אשר הבינותי בם. אך זה מצאתי יקר משלל רב: תרגום שיר השירים. התרגום הזה היה בפי מתוק מדבש והתחלתי להעתיקו לשפת-עבר ולפרשו בהערות כיד חכמתי הטובה עלי. אבל מן השמים עכבוני, כי נחליתי במחלת הקדחת, שדכאתני קרוב לחצי שנה, ולא הייתי יכול לגמור לשעה את חבורי הנכבד והואיל נדחה – נדחה. בחסדי אבי ואבי-אמי קניתי לי דעה גם במילי דעלמא, מלבד למוד הגמרא. מסר לי כללי חשבונות התקופות והמולדות ופעולתם של שבעה כוכבי-לכת שצ"ם חנכ"ל על החום והקור, היובש והלחות של כל חדש וחדש, בצירוף איזה כללי גיאגרפיאה הנוגעים בנהר סמבטיון ובני-משה, ספורים מהחייט, הקטע מבני-משה שהרג את רשע אחד בשם המפורש ומבנו של שמעון ב"ר יצחק הפייטן, שהיה תינוק שנשבה לבין הגוים ונעשה אפיפיור, וכיוצא בזה. אבי אמי ספר לי מר' יואל בעל-שם, איך שהציל מידי השדים נפש איש שמכר להם את נשמתו בכסף מלא, איך שהראה לעגונה את בעלה בשעה שנסתכלה בדוד של מים וצוה לה לחטוף את היארמאלקה שלו מעל ראשו, ואיך שבעוד ימים מועטים שב הבעל המעגן לאשתו בלא יארמאלקה, וספורים הרבה ממין זה. זהו ראשית החנוך שהתחנכתי בו, בסבת האולת החשכה והאיומה, המקיפה עוד עתה את בני עיר מולדתי ובתוכם גם את אבותי. בהיותי בן ארבע שנים ושלשה חדשים, בטרם התפתחו כחותי הרכים, כבר נתנו עלי עול תורה ועול המלמדים, ואהי מאז והלאה כלוא בחדר-לימודי. לא נתנו לי להתענג על ימי הילדות הנעימים, לא חזקו את כחותי על ידי הדרור ומשחקי ילדים, מנעו ממני נעם המליצה שדרשתי לתמי, מנעו ממני כל ידיעה וכל ענין שאינו נכנס בכלל למוד התלמוד, ותחת זה הלעיטו את מוחי בהבלים נוראים ומלאו אותו ארס המזיק, עד שבהיותי ילד בן שתים עשרה שנה כבר נשבר לבי בקרבי על צרת השכינה השחורה, כאילו הבלים כאלה שייכים לילד וצריכים להעציב את לבו, – ובני-מעיו של אבי ששו בהבן היחיד שלו, העתיד להיות גדול בישראל. גם אותיות לשונות עמים לא הודיעו לי ומעצמי למדתי אותיות רוסיות ואותיות פולאניות, על ידי שנודע לי במקרה, ששם כל ספר וספר נדפס גם באותיות רוסיות או פולניות (בגליל ווארשוי), ולא ידעתי להבדיל בין אותיות רוסיות לפולאניות עד שראיתי אצל נער אחד אלפא-ביתא רוסית שלמה! ביום א' י"ז אלול תרי"ז, בשעה שהתעוררתי משנתי ובעצלותו של בן-יחיד שכבתי על מקומי, אמר לי אבי: "קומה חתן! למה תשכב? לך להתפלל כי המחותנת באה!" אנכי לא הבנתי דבריו כלל, גם לא שמתי לב להבין אותם, כי היה בעיני כמצחק. קמתי, לבשתי בגדי, רחצתי פני, לקחתי את הסידור והתפילין והלכתי לבית-הכנסת. בלב שקט התפללתי תפילתי ובחברת נערים כגילי עליתי אחר התפילה על כפת התקרה של בית-הכנסת, שמעודי לא הייתי שם, כדי לראות דברים של הבל, שלבם של נערים חומד לראותם. ירדתי, שבתי לביתי, והנה אמו של אבי מספרת לי ספור חדש, שכמותו לא עלה על לבי גם בחלום. ספרה לי שבאה אשה עשירה אחת מעיר…ובתה, בתולה בת י"א שנה, עמה ורוצה היא לקחת אותי לחתן לבתה ההיא. שאלתי את פי אבי על אודות הדבר הזה, ויספר גם הוא לי כן בעליצות יתרה ובלב שמח. אני לא הסכמתי לעצת אבי ובתחנונים גדולים בקשתי ממנו שלא יעשני לחתן, אף על פי שלא ידעתי כלל סבת מאוני להיות חתן כמו שאבי לא ידע מפני מה הוא חפץ להביאני בברית התנאים ולעשות אותי חתן; אפשר שלא הייתי רוצה להמיר מצבי במצב אחר, כטבעי תמיד, ואפשר שהיתה למאוני סבה אחרת. יהיה איך שיהיה, אני לא חפצתי לבא בהתקשרות חתן וכלה. אחרי אכלי ארוחתי, הלכתי, כמנהגי, למקום הישיבה שלמדתי בה, בליתי אותו היום כמו שבליתי כל הימים הקודמים לו ובערב עליתי לבית התפילה "שבעה קרואים" ללמוד שם מסכת "ראש השנה" לעצמי, כדרך הנערים העתידים להיות גדולים בישראל, הלומדים מסכת "ראש השנה" לפני ראש-השנה ומסכת "מגלה" – לפני הפורים. באמצע למודי בא אלי אחד מבית אבי ויקראני הביתה. באתי הביתה ואבי הלבישני בגדים אחרים ויובילני עמו. "אנה אנו הולכים? שאלתי את אבי. – "לכתוב תנאים" – ענני בקרת-רוח. לבי נפעם בקרבי, ואחרי רגעים אחדים הגענו לבית שאר-בשרה של המחותנת, ששם נועדו לכתוב התנאים. ישבתי על הספסל בראש הקרואים וממרחק ראיתי ילדה קטנה, שהיתה בעיני כבת שלש שנים ויום אחד, שהבנתי שהיא הכלה. התנאים נכתבו והקורא אותם הודיע לכל הנועדים שהמחותנת העומדת מצד הכלה התחייבה לתת לי שלש מאות רו"כ נדוניא ולהשלישם קודם החופה, שתי שנים מזונות לפני החופה ושש שנים – לאחר החתונה. החופה תהיה למזל טוב אחר שלש שנים מיום דלמטה, הכל שריר וקים. הנשים מהרו תיכף לשבור איזה כלי חרס וקול כרעם פרץ מפיהן "מזל טוב!" מזל טוב לך, הקורא! בישראל – נעשה חתן. המחותנת התעכבה עוד כשמונה ימים, התפללה על קבר אביה, שכפי דבריה לא נשאר איש כמותו בעיר מולדתי בגובה קומתו ובכתפותיו הרחבות, שאך זו היתה מטרת נסיעתה מתחלה, כלומר: להתפלל על קבר אביה, אך לא לכרות קבר לבתה ולנער זר שלא נודע לה כלל, ואחרי שהבטיח לה אבי שישלחני אליה על חג הסוכות וגם הוא יבא אחרי להקים ברית התנאים ברצון בעלה של המחותנת, הוא אבי הכלה, ושהוא ואני נחתום שנינו שאין אנו רשאים להפר את הברית הזו – נסעה לביתה עם בתה שבאה נערה לעיר מולדתי ושבה לביתה כלה. במרוצת הדברים ספרתי לחברי בני הישיבה שאני ואבי נחתום שנינו, שאין אני והוא רשאים להפר את ברית התנאים. על זה שאלו אותי: "ומה תעשה אם הכלה שלך תעשה חגרת, גדמת, או סמוית-עין וכיוצא בזה?" ובכח השאלה הזו יעצו אותי שלא אחתום על התחייבות קיום דברי התנאים. שאלה כזו, ראויה היא באמת לבני ישיבה, שאינם להבין כלום ואינם חייבים לשום לב שמקרים שאינם מצויים כאלה יכולים לבוא גם עלי החתן, וגם עליה, על הכלה, ואם באמת יקרה אסון לאחד משנינו יש לשכנגדו הצדקה לאמר: על דעת כן לא קבלתי מעולם לקיים דברי הברית, שלא עם קטע ולא עם גדם באתי בברית התנאים, וגם יבמה שנפלה לפני מוכה-שחין אין חוסמין אותה לפניו. אך אנכי שחכמתי לא גדלה מחכמתם של חבירי בני הישיבה לא מצאתי מענה על שאלתם, והצעתי דבריהם לפני אבי. דרכו של נער לחשוב את אביו שהוא חכם גדול ודעתו בכל משלה ואין נסתר מבינתו, כי איך אפשר באופן אחר? וכן חשבתי גם אני על אבי. – שמע בני ואספרה לך, ענני אבי על שאלת בני הישיבה שהצעתי לפניו, בשעה שהיה הגאון מווילנא זצ"ל…לשמע שם הגאון מווילנא עשיתי אזני כאפרכסת. אוהב הייתי בכל לבי את הגאונים, ובכל לב שמעתי את הספורים הנאמרים עליהם, וכבר ידעתי שהיה אצלנו גאון ר' יהונת'ל פראגער וגאון ר' יעקב עמדן, ושהיתה ביניהם מחלוקת גדולה, גאון ר' משה חיים לוצאטו, שהיו לו שונאים הרבה, גאון שאגת אריה שהיה לועג לשאר גאונים, גאון ר' חיים מוולאזאין שהיה לראש ישיבה גדולה, גאון ר' עקיבא איגר שהיה נושא נרתיק של כסף על הזקן העליון; אך הגאון מווילנא היה בעיני כמלך על כל הגאונים. "בשעה שהיה הגאון מווילנא זצ"ל גולה ממקום למקום כדי לסבול עול גלות (בלשון ההמון: אפריכטען גלות) בא בדרך אל מלון אחד. בעל-המלון היה חכם גדול והוא והגאון למדו כאחד בשעה שהיה הגאון בביתו". בשתי עינים ובפה פתוח הבטתי על אבי. תמהוני והתפעלותי גדלו מאד לשמע שנמצא בעל מלון שהיה חכם כזה שלמד ביחד עם הגאון מווילנא, ובלבי החלטתי שהיה אותו בעל-המלון אחד מל"ו צדיקים המסתירים חכמתם וצדקתם. "בשעה שנפטר הגאון מבעל המלון, הוסיף אבי לספר, שאל הגאון את בעל-המלון: היש לו אשה? ומדוע לא נראתה אשה בבית הזה? – חותני לקחני לחתן בהיותי קטן, ענה בעל המלון, ויאכילני ויספיק לי כל צרכי כדי שאוכל ללמוד תורה. לימים נעשית אשתי קטעת בשתי רגליה, ומאז ועד עתה הרי היא שוכבת על מטתה ואני מספיק לה כל צרכיה ומביא לה מאכלה בחדר- משכבה, מפני שאני זוכר לה חסד אביה. בשעת פרידתו אמר הגאון על בעל-המלון שהוא מוכן ומזומן לחיי עולם הבא! ומדוע איפוא, בני תדאג שמא תעשה הכלה גדמת או חגרת?" דמי ירתח בקרבי בזכרי השטות הנוראה הזו! כשר וישר היה הדבר בעיני אבי, שאשתי תעשה גדמת, חגרת, או סמוית-עין וכיוצא בזה, ושאהיה אני לה לשפחה להאכילה ולהנעילה ולהפוך תמיד משכבה ולחיות חיים מרים איומים כאלה, כדי שאזכה לחיי עולם הבא, כאילו אין דרך אחרת לבני ישראל, שכלם יש להם חלק לעולם הבא, לזכות לחיי הנצח אלא על ידי אשה גדמת או חגרת?! באמונת רוחי נשבעתי, בדברי אלה אפילו מלה אחת של כזב, ויאמין לי הקורא, שאלמלא הייתי זוכר היטב את כל הספור הזה לא ערבתי את לבי לפרסמו שיגיע גם לאזני אבי, החי עד עתה בעיר מולדתי, שאין החי יכול להכחיש את החי! ולא אחד הוא אבי במחוזותינו בשכלו, בתבונתו ובדעתו את החיים. אבל אלפי חברים חכמים כמותו יש לו השוים אתו בדעתו זו. ואנשים כאלה הם אבות למשפחות ומחנכים בנים הצריכים להיות אנשים מועילים לעצמם ולאחרים…אוי להורינו ואוי לבניהם!!… לחג הסוכות באתי לעיר מגורי הכלה. בעלה של המחותנת היה מלא חמה על מעשה תעתועיה. "בתי עודנה ילדה קטנה בת י"א שנה, אמר המחותן, ואני עני ולוקח מעות בריבית, ולמה לי להקדים ולתת צוארי בעול? דיה לצרה בשעתה, בשעה שתגיע בתי לפרקה"! אך המחותנת פטפטה הרבה והטתה אותו לדעתה. אז הסכים גם המחותן על השידוך, אלא ששינה את התנאים. תחת אשר הבטיחה המחותנת שש שנים מזונות החתונה ושלש מאות רו"כ נדוניא להשלישם קודם החופה, לא הסכים הוא אלא לחמש שנים מזונות אחר החתונה ולשתי מאות רו"כ לשלם במשך המזונות. אבי לא היה עמדי בעיר מגורי הכלה מסבת כאב ראש ומצדי עמד אבי-אמי, שהיה מלמד כפשוטו וכמשמעו, ודרכו היה לנענע בראשו על כל דבר שיאמרו לו, ועל כן נענע בראשו גם למחותן. המחותן הובלני להשו"ב לנסות אותי במסה, והאחרון הראה לי איזה "נימוקי יוסף" במסכת "בבא קמא" וקושית מהרש"א בבבא קמא דף ג' בענין "כורה ופותח בור" שהניחה במלות "ויש לישב", ואנכי יצאתי זכאי בדיני, כי הגדתי גם את הנימוקי יוסף מחדש – ואז נעשיתי חתן באמת. המחותנת נתנה לי שטר של מאה רו"כ שלא בידיעת בעלה, להשלים כך של שלש מאות רו"כ כהבטחתה, ואחרי החג שבתי לאבי, אשר הרעיש עולם על אבי-אמי, שמכרני בלא כסף. כעין הקדמה אל הקורא שד"ל כתב באחד ממאמריו ב"המגיד" (כמדומה לי בראשית תולדותיו), כי טובה ביוגראפיא מספור רומאן, שהרי האחרון אינו אלא פרי דמיונו של המחבר, מה שאין כן הראשונה, שהיא מספרת מעשים אמתים שנקרו ויאתו בעולם העשיה. אף על פי שאי אפשר לי להסכים עמו בדבר זה בהחלט, שהרבה ביוגראפיות קראתי, ובתוכן גם ביוגראפיא של שד"ל עצמו, ולא מצאתי בהן מאומה: לא אידיאות ולא תורת הנסיון, ולעומתן קראתי גם ספורי רומאנים, שהאירו עיני בדברים רבים. – מכל מקום יש חלק גדול של אמת בדבריו אלה; ביוגראפיא, המצגת לפנינו מעשי איש פרטי, מפעליו ומשוגותיו, דעתו הפנימית ושיטתו, בואו עד המשבר (קריזיס) ותורת הנסיון שקנה במכאובים רבים ועצומים, וכל זה תברר לנו דבר דבר בסבתו וברושמו שעשה בשעתו על העצם הנושא (סוביעקט), – יכולה היא שתביא לפעמים תועלת לאיזה קוראים כספור רומאן טוב. שני מיני ביוגראפיות הן: ביוגראפיא שאדם מספר על פלוני ואויטאביוגראפיא שאדם מספר על עצמו. הראשונה על פי רוב אינה נכתבת אלא בשביל זכותו של העצם הנושא, להודיע להפובליקום שפלוני החכם או בעל המעשה, האהוב לה, כך וכך היו קורותיו. הקורות בפני עצמן יכולות הן שתהיינה פשוטות מאד, וכל חשיבותן אינה אלא בשביל האדם שהן מתיחסות לו; לפיכך צריכה ביוגראפיא כזו שתהא מספרת קורות שבעבורם הוא אהוב להפובליקום הרוצה לדעת קורות אהובה ומה הגיע אליו בימי חייו; האחרונה אינה נכתבת אלא בשביל הקורות הבאות בה, שהן עצמן יש איזו תועלת בפרסומן ולא בשביל האדם הוא פלוני המפורסם או איש אחר, שלא האדם הוא העקר בביוגראפיא כזו אלא המעשה. ממין הראשון יש אתנו בשפתנו הרבה ביוגראפיות וממין השני לא נודעו לי אלא שתים: תולדות שד"ל וספר "אביעזר" למ. א. גינצבורג. תולדות שד"ל ריקות כשבע השבולים שראה פרעה בחלומו, ושד"ל בעצמו לא כתבן אלא בזכות עצמו, על ידי שהיה מפורסם כבר בין בני ישראל ואהוב לרבים מן הקוראים, ואילו נאמרו אותן הדברים על איש שאינו ידוע בעולם לא היתה לאותן התולדות שום חשיבות כלל. הס' "אביעזר" נכתב באמת למען הקורות עצמן, לא גינצבורג היה היתד הנאמן שעליו תלוי כל כבוד הקורות אותו, אלא הקורות עצמן היו ראויות שתכתבנה על ספר, להודיע דרך חנוכם של בני עמנו בארצנו. אך הספר "אביעזר" לא הודיע לנו אלא קורות שנות הילדות והבחרות של העצם הנושא, אבל לא הראה לנו אחרית אותו העצם הנושא, גמר התפתחותו ובואו בעולם המעשה, שהמראות האלה יכולות הן, לדעתי, להביא איזו תועלת לאיזה בני הנעורים בארץ מולדתי. את החסרון הזה חפץ אנכי להשלים במאמרי זה, שאני כותב אותו להודיע קורותי משנות ילדותי עד גמר התפתחותי. אנכי, אף על פי ששמי נודע לשלשה או ארבעה מכתבי-עיתים, מכל מקום אינני חכם מפורסם וכל שכן אינני בעל מעשה. אדם פשוט אני, ואינני אלא כותב עברי, בעל מאמרים שונים במה"ע ומחבר איזה ספרים. עצמתי אין לה כל חשיבות, אבל קורותי יכולות להורות איזו תורת הנסיון לאלה שאינם בקיאים, אף על פי שאין קורותי מתובלין בפלאות ובמעשים היוצאים מן הכלל. חיי מציגים כעין דראמא עברית – הנני ועליתי על הבמה ושחקתי אותה לעיני הקוראים, והמה ישחקו עלי, יניעו לי ראש ונזהרו מעשות כמוני, והייתי אנכי להם לצלם בלהות… אמרתי: "כעין דראמא עברית" מפני שאין בחיי עפעקטים ומקרים מפליאים, אבל יש בהם צרות ועינוים, הטמונים בחדרי לבי, ומכאובים קשים ומרים, הנסתרים מכל חבירי, כדרך דראמא עברית שאין בה עפעקטים אלא צרות, ומפני שכל צרותי לא באו לי על ידי תאוות ותגבורת היצר הרע כדראמא צרפתית, אלא על ידי סכלות שהעלתה חלודה, שהיא יסוד הדראמא העברית, וכמו שאמר סופר משכיל אחד: "חיי העברים תחילתם הוללות וסכלות וסופם עצב ויגון, תחילתם קאמעדיא וסופם טראגעדיא" ("הכרמל" שנה שביעית נומ. 31). חיי נארגו משגגות קטנות עם גדולות, שגגות אבותי ושגגות עצמי, חלומות של הבל שחלמתי אני על עצמי, שחלמתי על אחרים ושחלמו אחרים עלי, והן הן שהשתרגו ועלו על צוארי והכשילו כחי…. הנני היום בן תשע ועשרים שנה וחדש ימים – וכבר קפצה עלי זקנה, וכבר נואשתי מחיים שיש בהם חיים, וכבר כלו בדמעות עיני ללא הועיל לי, וכבר יבש מקור דמעתי… אך אהבת עצמי תובעת ממני שלא אניח שיהיו דמעותי ויאושי לשוא, ואם לא הביאו לי כל תועלת, הלא יכולים הם להביא תועלת לאחרים. זוהי הסבה שאני כותב את תולדות חיי. – ומי אתה? ומה שמך? ישאלני הקורא. – אדם חי אני, אין אני לא איוב שלא היה ולא נברא, ולא מן המתים שהחיה יחזקאל, שאינם אלא משל, אבל אני מן מתי עולם של התלמוד הבבלי, שהחיתה הספרות העברית, ספרות שהיא עצמה מתה ואין בכח טל של תחיה שלה להחיות את המת, אלא להביא בו כעין תחיה ולהניחהו שיפרפר בין החיים והמות כל ימיו. תלמודי ששנה ופירש אני, מאמין אדוק שנהפך למכחש בכל דמיון נעים ובכל תקוה משעשעת שהנחילוני אבותי, גבר לא יצלח ואמלל אני, עני ומדוכא ביסורין אני ונואש מכל טוב… ושמי – אך מה לך ולשמי? כבר אמרתי שלא השם הוא העקר בביוגראפיא כזו אלא המעשים שקרו, וגם לך, הקורא, וגם לי לא ירוח כלל בדעתך את שמי. ארבע תקופות עברו עלי: ימי התהו, הם ימי שבתי בעיר מולדתי, בשעה שהייתי חומר המוכן לקבל כל צורה; ימי החשך וראשית המעבר, משעה שבאתי לעיר מרשלוב, עיר מגורי חותני ושם מלאתי כרסי בכל הדברים המזיקים לאדם ומוחי בהבלים נוראים ועולמי חשך בעדי כל כך, עד שהחשכה האיומה הנוראה ההיא החלה להתמוטט מרוב כבדה; ימי האפיקורסות, בשעה שהאמנתי שמצאתי את האמת, נלחמתי בעדה כדון קישוט, שנלחם עם ריחים של רוח, ושמחתי בחלקי שלא היה חלק כלל; וימי המשבר והיאוש, בשעה שבאתי למדינת-הים ועיני ראו עולם חדש, עולם שלא ראיתי כמותו מעודי לא בהקיץ ולא בחלום. את תקופת "ימי התהו" כבר הצגתי לפניך בתמונתם המגואלה, ועתה אציג לפניך שאר התקופות שעברו עלי, סבת הקורות שבהן, השגגות הגדולות עם הקטנות שהביאו לי דמיונות וחלומות, דמעות וצרות לבב, והתפתחות שאינה התפתחות כלל אלא חלופי שוא בהבל או יציאה מרעה אל רעה; ואם עוד ימיך אתך, אם עוד לא עבר לך מועד צמיחתך וקנין השכלתך – ונזהרת מלכת בדרך השוממה, שהלכתי בה אני מבלי דעת ובעינים עצומות. ימי החשך וראשית המעבר אמרתי, שבתקופה הראשונה הייתי חומר המוכן לקבל כל צורה. אף על פי שכבר למדתי תורה הרבה (לפי ערך שנותי) ולא ידעתי כלל מעולם אחר חוץ מעולמו של הקב"ה: ארבע אמות של הלכה, מכל מקום הייתי יכול אז להעשות בידי מחנך טוב סוחר מבין, חכם באחת מן החכמות או אומן היודע את מלאכתו. אין אני טוב-לב, כלומר: בעל שמחה וצהלה, המדבר תמיד בשלוה, בקורת רוח ובצהלה. להפך, הנני בעל אנינות הדעת (ערנסט) וכל דברי יוצאים ממקור ראשי ולא בקלות-ראש, אף על פי כן, אילו הרגילוני בין אנשים שונים הייתי קונה לי הרחבת הלב יותר ממה שיש לי היום והייתי איש דברים ובעל שיחה עם הבריות, לא כמו שאני עתה חסר-דברים בבואי בחברת אנשים שאינם כגילי. במלה אחת: אם באמת הייתי מוכשר להיות גדול בישראל היה מחנך טוב יכול לעשות אותי לאדם המועיל לחברה ולעצמו, באופן שהייתי מאושר כל ימי. אמת היא, שאני בעצמי האמנתי שכבר קניתי לי לצמיתות את הדרך שהובילוני בה, ובשעה שאמרה המחותנת לאבי: הן רוב הנערים העילוים סרים מן הדרך על ידי שכלם המחדד המוליכם תועה והם נעשים אפיקורסים, ובמה אדע כי החתן שלי לא יתהפך חלילה לאפיקורס? עניתי לה בתום לב כי מקרה רע כזה אי אפשר שיקרה לי, שהרי יודע אני היטב ומובטח בכל לב שדרכי שאני הולך בה היא היא האמיתית; שקר נחלו הברלינים והבל – החסידים, ושטת המתנגדים היא הנכונה, ואיך אפשר שאעזוב את הדרך שמובטחני בה שאין טובה ממנה? אבל מה שהאמנתי אז אינו מספיק עוד, שהרי רואה אני עתה פרי בטחוני בשיטתי ואחרית חסידותי…. יכול הייתי לקבל כל רושם על ידי איזה חינוך ידוע בתקופה השניה, וממילא מובן כי בתר עניא אזלא עניותא, ואחרי תהו ובהו – בא החשך…. אחרי שעבר עלי החרף של שנת תרי"ה במסכת "בבא קמא" ובכל פירושי התוספות והמהרש"א עם האלפסי ונימוקי יוסף ובכתיבת מכתבים חידות וחרוזים וראשי תיבות למחותני – בקשה המחותנת שאבוא על חג הפסח להשתקע בעירה, לבלי לשוב עוד לבית אבי. אבי מלא בקשתה וישלחני אליה על מנת להשתקע שם, והוא בא אחרי ויחתום ידו על התנאים שנכתבו בחוה"מ סוכות ואחר החג נסע לביתו. בעיר מרשלוב, עיר מגורי המחותנת והמחותן, אשר היתה מעתה גם לעיר מגורתי, יושב דודי אחי אמי, מופלג גדול בתורה ויראת-חטא וטפש נורא, שצריך לחפש בנרות טפש שכמותו. אהוב הוא מאד להמגיד המפורסם של עיר מגורתי, והמגיד הזה מוסר לו כל ההבלים הנוראים והספורים המבהילים שקבל מגאוני ליטא ורבניה, מן ר' דוב בער אשכנזי בעל "נודע בשערים" ור' לייב עדל בעל "אפיקי יהודה ואיי הים" עד בעל "פתחי תשובה" והוא, דודי, מאמין בהם באמונה שלמה. ממילא מובן, שדודי נעשה לי אפוטרופוס ומחנך; אצלו למדתי ומפיו שמעתי תמיד ספורים נוראים ומבהילים, שקבל מפי המגיד, ואנכי קבלתי אותם בכל לב לדברי אמת. על ידו הכרתי את סמאל, את לילית ואת כל הבתולות השדות הבאות לאדם בשעת שנתו ומביאות אותו לידי עבירה…. ספר לי חבילות חבילות על אודות המלאך המגיד שברא ר' יוסף קארו בלמוד המשניות, על אודות הגאון מווילנא, על אודות מחלוקתם של ר' יעקב עמדין ור' יהונתן אייבשיץ ואלפי ספורים מפליאים מגאונים ורבנים שונים, והרבה הרבה נתפעלתי מכל הספורים האלה, ועוד הפצרתי בהמחותנת שתקנה לי ספר "עליות אליהו", ואחרי שמלאה את בקשתי לא שבעה עיני ממנו, והחומר המוכן לקבל כל צורה החל לקבל צורה ידועה אשר בראה לו את ימי החשך. את הפלפול המחודד במקומו (שלא בערבוב סגנונות שונות) שנאתי מעודי ובלמדי תורה אצל דודי לא עסקנו בפלפולים עקומים ועמוקים, רק למדנו מסכת בבא בתרא עם התוספות ופירוש מהרש"א וחלק שני מש"ע חושן המשפט עם נושא כליו. למוד זה לא היה נחשב בעיני לפלפול כי המהרש"א כבר קנה מקומו בכל השסי"ם מימות דפוס סלאוויטא ואילך, וכשם שאי אפשר ללמוד גמרא בלא תוספות כך אי אפשר ללמוד תוספות בלי מהרש"א, והש"ך – הלא פלפוליו נאמרים לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא ואין זה פלפול. דודי היה חפץ יותר ללמד אותי את השו"ע אורח חיים עם "מגן אברהם", מפני שהמגן אברהם חשוב בעיניו מאד מאד, ומרגלא בפומיה שלא כל אדם זוכה להבין דבריו של בעל "מגן אברהם", והוא מביא ראיה שאין עליה תשובה, שהרי לא נתחבר פירוש על שאר נושאי כלי השו"ע חוץ מ"המגן אברהם" שנתחבר עליו ספר "מחצית השקל". אבל אני מצאתי יותר קורת-רוח בדיני ממונות מאשר בהלכות "קימה, ציצית ותפילין" וכיוצא בהם דברים מיבשי-עצמות שהשו"ע "אורח חיים" מלא אותם. אבל רעיוני לא מצאו קורת-רוח בעבודתי. כל למודי היו ענינים שהטילו אחרים עלי ולא שבחרתי אני בהם בחפץ לבי. ספוריו של דודי, שספר לי על כל הגאונים והרבנים הנודעים לו, שיחותיהם, ריבותיהם, נפלאותיהם ושאר עניניהם, לא לקחו את לבי אלא בשעתם ולא אחרי כן. התפעלותיו, כעין התפעלות כזו: "מה נפלאים דרכי רבותינו: הש"ך היה אחד מעשירי ווילנא, והיה מן הראוי שהוא, כבעל בית עשיר, יעסוק באותם הענינים שבעלי בתים עוסקים בהם, כהלכות ציצית תפילין, שבת יו"ט וכו' והיה לו לחבר פירוש על השו"ע "אורח חיים", ו"המגן אברהם" שהיה דיין בקאליש, היה מן הדין שיחבר פירוש על השו"ע "חשן משפט" – ובאמת נתהפכו הדברים: הש"ך עסק בדיני ממונות, והמגן אברהם – בהלכות קימה, ציצית וכו' וכו'!" התפעליות כאלה – בצירוף ספוריו על הבערלינער שבווילנא המכחשים בזהר ובאגדות – גם הן לא היה בהן מספיק מזון לרעיוני, עד שבמקרה באה לי איזה עבודה ששמחתי עליה, וזוהי: בבית דודי מצאתי ספר "כתר תורה", שחבר איזה בקי בתורת הבדחנות, לחרוז כל תרי"ג מצות ושבע (?) מצות דרבנן, באותיות "עשרת הדברות" שמספרן עולה גם הוא שש מאות ועשרים. סגנון אותו הספר לא מצא חן בעיני ולפיכך החלותי אני לחבר ספר כזה בסגנון אחר שמצא חן בעיני ובחרוזים, ובעבודה זו עמלתי בעתות הפנאי שלי כשנה ומחצה, כד שכליתי את ספרי ההוא עם ההקדמה וגם עם השער, מלבד לוח הטעות שהיה חסר אפשר שאחרי איזו מאות שנים ימצאו חוקרי-קדמוניות, העתידים להיות באותו הזמן, את ספרי ההוא שקראתיו בשם "מצות המלך", ואם גם הם יחכמו כחבריהם של הזמן הנוכחי ידפיסוהו בלי ספק על חשבונם, והיה זה שכרי. אמרתי "בעתות הפנאי", כי רוב עתותי היו נתונות כקדם ללימוד התלמוד ולמחלוקת עם דודי בדברים העומדים ברומו של עולם. הוא היה אומר, שכל הדרשות שהדרשנים דורשים על כל המקראות כלן יש להן יסוד במקרא, ובעל אותו הפסוק הנדרש, כיון מתחלה גם על אותו הדרוש על פי שבעים פנים שיש לתורה וגם על פי פרד"ס; אני, שהיתה לי ידיעת בית רבי בדקדוק, אמרתי שרוב הדרשות מתנגדות לכללי הדקדוק ואי אפשר שתהיינה אמתות. במחלוקת זו והרבה כיוצא בה עסקנו כמעט בכל שבוע ושבוע, ועד היום לא באנו לכלל פשר. עברה שנת תרי"ח ובאה שנת תרי"ט ועמה איזו שינוים. על פי עצת דודי קנתה המחותנת בעדי סידור "דרך החיים עם תקוני שבת" מדפוס ווילנא ובסבת איזו קטטה שהיתה לה עם דודי נתנה אותי למורה אחר, ראש ישיבה וחריף גדול, שעמד על מקומו משנת השתים עשרה לימי חייו עד יומו האחרון. הריני מבאר מלות "שעמד על מקומו", יען פעמים שנער עלוי בעל שכל חריף, שהוריו ומוריו מובטחים בו שיהיה גדול בישראל ובעל קרנים המנגח צפונה ונגבה קדמה וימה, – פעמים שנער כזה בבואו לאותו פרק שגדיים נעשים בו תיישים אינו יכול לנגח ואינו נעשה גדול בישראל על פי סבות שונות. טפשי הדור שאינם יודעים למצוא סבה פשוטה שגרמה לאותו נער שלא ראה ברכה בלמודו מיחסים מקרה זה לסבה שלמעלה מן הטבע ואומרים: "פלוני עומד על מקומו", כלומר: שכלו פסק מלהיות כמעין המתגבר ועומד תמיד על מצב אחד. המורה הזה, שלמד עם הישיבה סדר "נזיקין" על הסדר, נקרה לו ללמוד בחורף הזה עם בני-הישיבה מסכת בבא בתרא. אנכי לא מצאתי קורת-רוח במקרה זה מתוך שלמדתי מסכת זו בקיץ האחרון. אבל לשנות סדרי הישיבה אי אפשר, ועל-כרחי נרציתי ללמוד אותה מסכת עוד הפעם, אף על פי שלא היה בה כל חדש בעדי. מלבד זה למדתי מפי אותו המורה עצמו, מחוץ להישיבה, פסקי הש"ע ופלפולי הש"ך הנוגעים בהלכות הקבועות במסכת בבא בתרא. אבל אותן עתות הפנאי שנשארו לי, מתוך שלא הייתי צריך עוד לסדר שיעורי לעצמי קודם הלמוד, כנהוג (מפני שלא היה אותו הלמוד חדש אצלי), הביאוני במבוכה, כי לא היה לי במה לעסוק. אמת היא שמתוך שקמצתי הרבה בהוצאות, נשאר לי הרוב מאותו הכסף שנתנה לי המחותנת לקנות לי תפוחים ואגוזים, ובכסף זה קניתי לי ספר "חכמת שלמה" עם קיצור פי' "רוח חן" ו"מאמר האחדות" לר' יוסף יעב"ץ ועוד ספרים ממינים כאלה שנדפסו אז בק"ק קעניגסבערג; אבל אותם הספרים לא היו אלא לשעשועים ולא לעסוק בהם. לא היה לי מה ללמוד ומבוכתי גדלה. לפיכך אני חייב והודות ולברך את מדפיסי ווילנא שהוציאוני מן המצר, הם, מבלי דעת צרכי, אבל כסומא בארובה, התעוררו להדפיס את הש"ס מחדש, והמחותנת מהרה, כבקשתי, ותחתום ידה לקנות ש"ס ואלפסי בשבילי, ועוד הוסיפה מדעתה לחתום על ש"ס רעגאל. המסכת הראשונה שהדפיסו היתה, כמובן ממילא, מסכת ברכות ותיכף בבואה לידי החילותי ללמוד אותה בעצמי בלי עזר מורה. וכך היה סדר עבודתי: בשעה 10 בבקר אחרי פת-שחרית הייתי בא לבית-המדרש למקום הישיבה, ובדברים בטלים בליתי שעה שלמה עד שהמורה היה פותח בשמעתתא. במשך שלש השעות של למודנו לא נשאר ביאור מהרש"א אחד שלם בתורתו, מהנהו זקוקין דנורא שהיה המורה שולח בו להראות לכל בני הישיבה שהמהרש"א טעה על כל צעד וצעד. בשעה 2 אחרי חצות היום היינו שומעים קדיש דרבנן מפי אחד בני-הישיבה ונפטרנו לביתנו לאכול ארוחת-הצהרים. משעה 3 עד 4 ולפעמים משעה 4 עד שעה 5 בערב הייתי לומד פסקי השו"ע חו"מ מפי המורה, ועד שעה 10 הייתי מחזר על למודי, קורא הקדמות ספרים והסכמות רבנים וגאונים, שומע ספורים מפי נערים כגילי על אדות גאונים, רבנים, בעלי שמות, על אדות מדפיסי ווילנא וסלאוויטא וכדומה; בשעה 10 בלילה הייתי בא הביתה ואחרי אכלי את ארוחת-הלילה הייתי לומד בפני עצמי מסכת ברכות עם כל ביאורי התוספות והמהרש"א עד שתי שעות ומחצה אחרי חצות הלילה. אז הייתי לוקח את הסידור "דרך החיים" והייתי מתודה את הוידוי הגדול עד תומו, פעם בדמעות-שליש ופעם באנחות לבד, ויש שהייתי קורא, בשבתי על הארץ, מאמרי "הזהר" המכונים בשם "תקון שלש משמורות" והייתי מתמוגג בדמעות, אחרי כן קראתי קריאת-שמע שעל המטה עם ד' פרשיות הראשונות מספר "תהלים" שהן סגולה למקרה לא טהור, כידוע, והייתי עולה על מטתי לישון אחרי שעה 3 אחרי חצות הלילה, ולפעמים אחרי שעה 4. הנך לועג לי, קורא מבין, ויש לך על מה ללעוג; אבל היש בי אשם? מה היה לי לעשות אם נתנני המקרה ביד מחנכים טפשים ואנכי הייתי אז נער בן חמש עשרה שנה? עתה יודע אני, שבשעה שכליתי כחי ובליתי ימי בהבל-הבלים עסקו נערים אחרים כגילי בדברים העומדים באמת ברומו של עולם: שמעו לקח בבתי ספר הרבנים, בבתי הגימנאזיום, כן שרבים מאלה הנערים היו לאנשים מאושרים והם רואים בטובה ורואים חיים, ואני – לגבר לא יצלח ואמלל בארץ; אבל היכלתי לדעת אז מה שאני יודע עתה? במשך למודי במסכת בבא בתרא מצאתי דין שהיה חדש אצלי: שאסור לקחת מתנות מן האשה שלא בידיעת בעלה. הדין הזה הביאני במבוכה, שהרי לפי זה אין אני רשאי לקחת אותם מאה הרו"כ, שהתחייבה המחותנת לתת לי שלא בידיעת בעלה, כדי להשלים הסך שלש מאות רו"כ. הגדתי מבוכתי לדודי, והוא השתדל להשקיט לבי על פי איזו המצאות, כדרך רוב תלמידי חכמים המורים היתר לעצמם בדיני ממונות, מכל מקום לא שמתי לב לדבריו וגליתי דעתי בהחלט שלא אקבל מכסף גזלה אפילו פרוטה אחת. סמוך לימי האביב הגיעו שמועות להמחותנת שאבי רוצה להפר ברית התנאים, ועל כן התחכמה למהר זמן החתונה, שכפי המדובר בהתנאים היתה צריכה להיות בסוף שנת תר"כ, ולהקדימה לסוף שנת תרי"ט. אנכי מצדי לא התנגדתי לשנוי זה אבל לא הסכמתי עליו, עד שקרה לי מקרה יוצא מן הכלל. שמעו ומלאו פיכם שחוק. פעם אחת בלילה אחרי שהתודיתי כל הוידוי הגדול על הסדר בצירוף הארבע פרשיות הראשונות של תהלים ושנתי ערבה לי, הקיצותי פתאום – וימת לבי בקרבי! הבינותי כי קרה לי מקרה לילה! הדבר הזה היה כחץ בלבבי, כי כבר ידעתי מפי דודי שלילית וכל כת דילה שטים בעולם בכל לילה ומכשילים את בני אברהם יצחק ויעקב; שעון זה גורם לנשמות הרבה שתלכנה ערומות ותתעינה בעולם עד שהן באות ביד החיצונים, רחמנא ליצלן; שעון זה גדול כל כך עד שאין תשובה מועלת לו. לבי נמס בקרבי ומעי המו, כי מצאוני העלמות השדות ותתעללנה בי וכי נשמות טהורות וקדושות האצולות מכבוד האלהים בעצמו נודדות על ידי עד שהן נעשות לשלל חיצונים, רחמנא ליצלן! בכיתי הרבה מאד וישבתי אותו יום בתענית, אולי יראה האלהים בעניי, יכפר עווני ולא אוסיף לדאבה עוד. לשמירה יתרה שניתי את מקום משכבי, אולי לא תמצאני העלמה השדה ותעזבני לנצח. אבל הטוב והמטיב והחפץ בתשובת רשעים לא שעה אלי ואל תעניתי, לא קבל ברצון חלבי ודמי שנתמעטו באותו יום, ובמשך שני שבועות אחרי-כן קרה לי עוד הפעם אותו המקרה הארור. ישבתי שנית בתענית ואחרי שראיתי שתעניותי לשוא, הסכמתי גם אני לדברי המחותנת: להקדים זמן החתונה, כדי שלא לסייע ידי לילית וכל כת דילה. באו ימי האביב. אנכי השלמתי מסכת ברכות ומדפיסי ווילנא כבר מהרו להדפיס גם מסכת שבת ולהפיצנה בין החתומים, שבזה זכו גם אותי להתחיל בפני עצמי את המסכת השנית. אצל מורי החריף למדתי מסכת סנהדרין, לא בתוך בני-הישיבה אלא אני וחבר אחד עמדי, עם כל התוספות, באורי המהרש"א ועוד מיני ממתקים כאלה שלא נחה דעתי בם, בסבת שנאתי את הערמומית של הפלפול. לפיכך לא הייתי מסדר כלל לעצמי את שעורי של היום, וכדי לגנוב דעתו של המורה הייתי מזמין לי מסכת סנהדרין מדפוס סלאוויטא, שנדפס בה גם המהרש"א, ובשעה שהייתי גומר איזה תוס' הייתי מעיין תיכף במהרש"א ואמרתי תיכף למורי את צערו של המהרש"א, שהוא מצטער על מלה או סברא פלונית, ודיו. בפקודת המחותנת כתבתי מכתב לאבי להזמינהו אותו ואת חותנו, הוא אבי-אמי על חג השבועות. המה באו ויחדו מלאו את חפץ המחותנת וקבעו זמן החתונה כרצונה. אפס שאבי תבע ממחותני שיתן, לפחות חמשים רו"כ קודם החתונה. אנכי ביושר לבבי התנגדתי לאבי, שהרי בפירוש הותנה, שחותני יתן הנדוניא במשך ימי המזונות אחר החתונה. אבי ואבי-אמי שבו לביתם וביום י"א אב תרי"ט באו עוד הפעם למרשלוב עם כל בני משפחתנו וביום ו' י"ב בו הובילוני תחת החופה. הבדחן הקריא לפני מלות "הרי את מקודשת " וכו' ואנכי עניתי אחריו מלה במלה, כנהוג, החזן קרא את הכתובה, והרבה הרבה מבני העיר באו לראות את החתן, שלא היו לו אלא חמש עשרה שנה ועשרה חדשים, ואת הכלה שהיתה בת שלש עשרה שנה וארבעה חדשים, קול נורא פרץ: "מזל טוב! מזל טוב!" – מזל טוב לך, חתן דמים בצרות צרורות ובמכאובים נוראים, מזל טוב לך בחיים מלאים יאוש ואויר של מות, מזל טוב לך בביאוגראפיא טראגעדית, שאינה אלא תולדה של אותו "מזל טוב!" אחר רוב ריבות וקטטות נסעו אבי וכל אשר אתו לביתם, ביום ט"ו אב, ואנכי, כמובן, נשארתי כבתחילה בבית חותני וחותנתי. אילו לא הייתי מוקיר בעצמי את ימי חפשי לא הייתי מרגיש כל שינוי בהליכות חיי על ידי חתונתי. אבל אנכי הוקרתי מאד את ימי הדרור שלי, וכשני שבועות קודם החתונה התחלתי לספור את הימים שהיו לי עד חתונתי, שבהם הייתי יכול להרגיש את עצמי בחפשיותי, וכך הייתי מונה בכל יום ויום. "עוד כך וכך ימים אהיה נער חפשי!" לפיכך הרגשתי תיכף אחרי החתונה שכבר אינני בן חורין וכי יש עלי איזה עול שלא ידעתי לכנותו. אבל לא עברו שבועות מועטים לאחר החתונה ואנכי התחלתי כוס תרעלה, אשר שתיתיו ומציתיו מיד חותנתי כתשע שנים רצופות. בלי ספק שם הקורא אל לבו כי בספורי זה תתראה המחותנת או החותנת כנפש הפועלת וחותני – כנפש צדדית. כן הוא באמת: חותני איננו נושא המגבעת (כמבטא ההמון) בהליכות ביתו אלא טפל לאשתו. חותנתי היא אחת הנשים היותר פחותות בתכונתן וברוחן. כל המגרעות שאנו מוצאים בשרה אשת אפרים (בספור "האבות והבנים" לה' אבראמאווביץ) נמצאות בחותנתי. מלבד זה אלה פיה מלא מזמן קימה עד זמן שכיבה, אוהבת את הכבוד במידה שאין לה גבול והרי היא נכונה להפקיר את כספה ולבזות את בניה ולהביא עליהם רעה, בתנאי שיאמרו שכנותיה: "כמה גדולים מעשיה של אשה זו, היא נדיבת לב, אינה מכסה גם על בניה וכו' וכו'". היא אבדה ועודה מאבדת כספו של חותני באופן שלא יאומן. שנים הרבה דרשה ברופאים, בבעלי-שמות, בנשים כשפניות, וכל הנקראים בשם "מומחים", שישתדלו למענה שתלד בן-זכר, פעמים הרבה שלמה שבעה רו"כ בעד רעצעפטים, שלא היה בהם אלא אבק נתר שחוק מהול במים, ופעמים הרבה נתנה כסף בעד רעצעפטים שונים, שלא שתתה אחרי כן מהם כלל, מפני שפלונית אמרה לה שסם-המות נתון באותו הרעצעפט, וכי היא יודעת תרופה אחרת שאין סם- המות נתון בתוכה. אחרי חתונתי נכנס בה רוח שטות ללמוד קריאת אותיות עברי ואותיות טייטש (של הנשים העבריות) ושלמה כסף הרבה לזקן אחד, שהיה בא יום יום ללמדנה ספר, ומשעה שלמדה הרי היא מפזרת כסף לקנות ספרים. יש לה שני מיני סידורי קרבן מנחה, שני מיני מחזורים מתורגמים זשארגאן, וכל מיני תחנות ובקשות וספרי מוסר והבלים הכתובים והנעתקים בשפת זשארגאן. כל הכסף שהיא מוציאה היא גונבת מכיסו של חותני או מן הארגז (קאמאד), שהיה בידה מפתח הנכון לו, מלבד המפתח הכללי המוכן לו. אחרי שנגעו גנבותיה עד נפשו של חותני שלחה לו כסף ביד חברותיה, לקחת אותו כסף מהן ברבית, שהרי איננו יודע שחברותיה של אשתו נותנות לו את כסף אשתו ולא את כספן. מאז היא עושה כך על פי רוב: שולחת לו כסף ביד חברותיה והן נותנות אותו לחותני ברבית, והיא חוזרת וגונבת מכיסו אותו הכסף ונוגשת בו לשלם הקרן והרבית לחברותיה, שכפי דבריה לא הלוו לחותני כסף אלא חוזרים ובאים לידה. וכדי לסמות את עיניו של חותני הרי היא עוסקת גם במסחר ובכל מקום פונה היא מפסדת, ופעמים מבעלה, בניה ושכנותיה – נותנת היא כסף לאותו שותף בלא שטר ובלא עדים, והוא, השותף, מדחה אותה מיום ליום, עד שלבסוף הוא פושט לה את הרגל בלי שום דין ודברים. אבל מכל-מקום הרי היא מרוחת על ידי כך, בזה שהיא נותנת קול על חותני ומתפארת גם באזני חברותיה שהיא היא העמוד התיכון שכל בית חותני נשען עליו. חותני שהוא שוטה, רך-הלבב וקר-רוח, נושא את עול ממשלתה על צוארו, סובל ממנה מכאובים נוראים ופוטר את עצמו בזה שהוא מקלל תמיד את יומו על עולמו שהוא חשך בעדו, לפיכך אין חותני יכול להיות נפש פועלת בספורי זה, אבל חותנתי היא שבראה את הביוגראפיא הזו, כלומר: את החלק הטראגעדיי שבה. היא לקחתני מבית אבי והיא השיאה לי את בתה בשעה שהייתי בן חמש עשרה שנה, והיא – בתה בת שלש עשרה שנה, כדי שיהיו הכל מדברים בה ובחתונת הבהלה, שעשתה וכדי שתוכל להתפאר בפני חברותיה שלקחה חתן לבתה נער עלוי שאין כמותו! חמש עשרה שנה כמוני אז ותמרר חיי באלותיה וקללותיה בגחלים הבוערות מפיה, בקטטותיה וקולות זעקותיה בריבה באשתי, בי ובחותני. וקרוב מאד להאמין כי גם הדבר הזה, הנמשך שנים הרבה, עשה רושם גדול לרעה על תכונתי להביא, או לכל-הפחות, לחזק בי את הרוח הכהה ורפיון הלב שאני סובל מהם עתה הרבה מאד. באותו קיץ עברתי על הקדמתו של הרמב"ם לפירוש המשניות שלו. קראתי ושניתי בה ונהניתי ממנה הרבה, ומאז חפשתי תמיד אחרי כל המקומות בפירוש המשנה, שהרמב"ם מרחיב דבורו בהם, וכלם היו בפי כדבש למתוק, המקרה הזה הוליד בלבי תשוקה עצומה למחקריהם של הקדמונים, אבל מעט מה שהשגתי למלא חפצי. הספר "חובת הלבבות" לא לקח את לבי, מתוך שרוח כהה חופפת עליו, ובספר "מורה נבוכים" יראתי לנגוע פן אהי לאפיקורס; אבל תחת זה למדתי הלכות יסודי התורה, הלכות דעות והלכות תשובה להרמב"ם, ובין כך וכך מצאתי אפשרות לפלפל עם דודי בשאלת "ידיעה ובחירה" וכיוצא בזה דברים שמשכו את עיוני עליהם. עברה שנת תרי"ט ובאה שנת תר"כ. אנכי חדלתי להקשיב לקח מפי מורה ולמדתי בעצמי גמרא בלי תוספות וכל שכן בלי מהרש"א ושאר מפרשים שחשבתים למבלי זמן העוסקים בהם. מפני סבה שלא נודעה לי אז לא רציתי בשום אופן ללמוד בבית-המדרש, והייתי לומד בחדר מיוחד בביתי בדרך שלמדתי בחורף תרי"ט, אלא שקבעתי לי עתים (בין מנחה למעריב) ללמוד גם תנ"ך עם פירוש רש"י (כי פירוש אחר לא היה אצלי), ומתוך שהייתי בקי בנביאים ראשונים כבר מימי ילדותי, התחלתי אז ללמוד נביאים אחרונים. מלבד זה נוסף לי עוד לימוד אחד. נחמן אברהם גאלדבערג זכה את הרבים והדפיס בשנת תרי"ט שלחן ערוך יורה דעה עם פרי מגדים, ביאור הגר"א, דגול מרבבה, חידושי ר"ע איגר וגליון רש"א בנו. ספרי "יורה דעה" אלה נתנה לי חותנתי למנחת-דרשה (דרשה געשאנק) על פי בקשתי, תחת גביע של כסף, שרצתה היא לתת לי לאותה מנחה. אנכי קבעתי עתים ללמוד יורה דעה עם הש"ך והט"ז, פרי חדש, פרי מגדים, דגול מרבבה וחידושי ר"ע איגר, וכדי שאוכל לחזור על לימודי בקצרה קבצתי לי כל הדינים שמצאתי בכל הפירושים הנזכרים ביחד עם פסקי המחבר הש"ע והרמ"א וכתבתים בסגנון לשון המשנה. ממילא מובן, שהלימוד הזה, יחד עם הלקט והכתיבה, לקחו מבחר עתותי, שאלמלא הלמודים ההם הייתי מבלה זמני על הבלים אחרים. באותו חורף קניתי לי ספר "צמח דוד" וספר "מלאכת מחשבת" לר' משה חפץ. הספר הראשון, אף על פי שמשך את עיוני עליו, מכל מקום לא היה בעיני כדבר חדש, מפני שכבר קניתי לי ידיעה הגונה ובקיאות בסדר זמנם של התנאים והאמוראים, וקראתי הרבה בספר "סדר הדורות". אבל הספר האחרון היה לי לענג רב, מפני שמצאתי בו הרבה מיני חקירות ששמחתי עליהן. ראיתי שהרבה משלומי אמוני ישראל מכחישים בשדים ובפעולת הכשפים, שלא כפי דברי הדבר לפלא ואשמרהו בלבי. בחורף תרכ"א למדתי בבית-המדרש הגדול, ושם התועדתי אל עלם מבני העשירים שהיה אוהב לקנות ספרים. פעם אחת שאלני אותו עלם אם יש לי ספרים? קראתי לפניו בשם כל הספרים שהיו לי ובתוכם גם ספר "מלאכת מחשבת" שהללתיו הרבה. – "היש בו השכלה?" שאלני העלם. – "מה היא השכלה?" – שאלתיו בתמימות. – "יש שם חקירה ופילוסופיה, אבל השכלה איני יודע מה היא!" העלם ענה לי שהשכלה – פרושה: "השכלה" וכי הוא יש לו ספרי השכלה. בקשתי ממנו להשאילני אחד מאלה הספרים וישאילני את המ"ע "המגיד" משלש שנים הראשונות מכורכות ביחד וחסרות גליונות הרבה. קראתי בהן איזו ענינים וחדשות שונות ויתר הדברים לא בינותי ואשר בינותי לא לקחו את לבי ואשיב לו את ספר ההשכלה שלו. בימים ההם בא לעיר מגורתי רב חדש, שהיו אומרים עליו שהוא גומר את הש"ס בכל חדש. אחרי החשבון עלה בידי, שהרב הזה לומד בערך שמונים עד תשעים דפים ביום, ואמרתי בלבי: הן אמת שאי אפשר לי ללמוד סך כזה מדי יום ביומו, אבל מפני מה לא אוכל אני ללמוד עשרים או שלשים דפים ליום, באופן שאני אשלים את הש"ס במשך איזה חדשים? נסתי את כחי ולמדתי ביום הראשון, יום המסה, כעשרים דפים, וכך הייתי עושה על פי רוב, בשעה שלא הייתי מוכרח ללמוד ששם לא הייתי יכול להתמכר כל כך ללמודי ולשעבד לו כל מחשבותי. גמרתי בלבי לגמור את הש"ס ולהתחיל למודי אחר כך ולחזור עליו, כדי שאהיה בקי בש"ס כאחד מגדולי ישראל. בסוף החרף בא לעיר מגורי בחור אחד מופלג בתורה וקרוב לחותנתי. אחרי שנדברנו איזו ענינים של דברי תורה נקשרו נפשותינו. הבחור ההוא שמש הרבה רבנים בערים הקטנות, והוא הודיע לי שהרבנות שבזמן הזה היא מלאכה ואינה חכמה. מי שקונה לו בקיאות בספר "חכמת אדם" ובספר "פתחי תשובה" וכו' ומלמד את עצמו להגיד איזה חילוק שרובו גנוב מספרים אחרים, יכול להיות רב ומורה-הוראה בעיר קטנה בישראל. כן הודיעני דרכי החריפים, המוכיחים בשכל ובסברות שונות שאביי שאמר, למשל: "הלכך צריך למימרה מעומד" הולך הוא לשיטתו במקום אחר שאמר: "יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש". בענין החלוקים נולד בינינו ויכוח: הוא היה אומר, שהאומר "הדרן", כלומר: הנועץ סוף מסכת בתחלתה ומקשרה למסכת שאחריה, יש לו על מה לסמוך, מפני שר' יהודה הנשיא, מסדר המשנה, חשב באמת לנעוץ סוף מסכת לתחלתה ולחרוז אותה למסכת שלאחריה, ואני לא הייתי מסכים לדבריו, וברור היה בעיני שמסדר המשנה לא חשב כלל על אדות דברים כאלה. כן היה בינינו ויכוחים גם בענינים פילוסופיים. אני, אחרי שקראתי כל חקירות הרמב"ם המפוזרות בפירושו למשנה, במאמרו "שמונה פרקים" ובמאמרו "תחית המתים", חקירותיו של האברבנאל בפירושו על ס' בראשית (מלבד מה שכתב בענין הבריאה), חקירותיו של ר' משה חפץ, אמרתי: שאם איזה צרור, למשל, נופל על הארץ, וקונה לו, בהכרח, מקום ידוע, הנה הוא מונח על המקום ההוא בהשגחה פרטית מאת הבורא, שלא חפץ שאותו הצרור ינוח על מקום אחר; והוא אומר, שאין הקב"ה משגיח כלל על דברים כאלה ואותו צרור מונח על מקומו במקרה לבד. ושנינו היינו מודים, שאם ישב אחד ללמוד במדבר, בבטחונו על הזן והמפרנס שימציא לו פרנסתו, אז, בלי ספק, ישלח לו הזן ומפרנס את עזרתו מקדש ובעל הבטחון לא ימות ברעב. פעם אחת, מדי דברנו בקיץ תרכ"א באיזה ענין, נתגלגל הדבר על אדות מחלקותם של רש"י ורבנו תם בענין הנחת הפרשיות בתפלין, ומזה – על ספורו של בעל "שלשלת הקבלה", שהובא גם בספר "סדר הדורות", איך שירד משה רבנו מן השמים לסייע לדעת רש"י. אנכי אף על פי ששמעתי וקראתי ספור זה עוד לפני איזה שנים, מכל מקום בפעם הזאת נתעורר ספק בלבי: "וכי אפשר להאמין בדבר כזה?" אמרתי לחברי, "הרבה פלוגתות נמצאות בש"ס ואת ר' אליעזר הגדול נדו על ידי מחלוקת, ואף את משה משמים להגיד דעתו? ועוד תלמוד ערוך הוא בידנו: "לא בשמים היא?" פלפלנו בזה הרבה עד שהעליתי שהדבר הזה שקר גמור הוא, והטיתי בעמל גם את של חבירי לדעתי. וכל כך שמחתי בו או בהמציאה שמצאתי, עד שהייתי מלא כל אותו היום קורת-רוח ושמחה נצחת, שזכיתי להבחין האמת שלא כפי הנדפס בספרים ומקובל בפי ההמון. שמונה שנים אחרי כן, בשעה שהחלותי להכחיש בעיקרי הרמב"ם, לא שמח לבי כלל, ועתה שמחתי על הכחשה קלה שאינה דורשת כל חקירה ודרישה! ההכחשה הזו היתה הראשונה ובה אני מתחיל לחשוב ראשית תקופת זמן המעבר שלי, שארכה הרבה מאד. בימים ההם קניתי לי ספר "שאלות ותשובות הרשב"א". קראתי בו והרבה דברים היו לי חדשים ואיזו מהם – גם מועילים. בחפץ לב קראתי שבכללם נודעו לי אותן החרמות כבר מפי השמועה ומפי ספרים. אך התנצלותו של הבדרש"י קראתי פעמים הרבה בענג רב. כל מי שקרא את התנצלותו של הבדרש"י יכול להבין את הרושם שעשתה אותה התנצלות על פרא-מבקש-אמת כמוני אז. חדלתי להאמין באגדות זרות, ולא עוד אלא שלא השתדלתי כלל לתת לאותן האגדות הזרות איזה באור, מפני שברור היה בעיני שהאגדות הזרות יש להן איזה פירוש שלא כפשוטן. פירוש שאין עלי האחריות לדעת אותו. אם הפירוש כך או באופן אחר, אם הוא נודע לי או לא – אחת הוא לי, ובלבד שלא יהיו הדברים כפשטם. ממילא מובן, שלא בכל האגדות הזרות הכחשתי. הבדרש"י עצמו בהתנצלותו אומר, שהוא מאמין בכל האגדות המספרות איזו נסים שאירעו לבעלי המשנה והתלמוד, ואנכי שלא ערבתי את לבי לחשוד אותו, שאפשר שהוא אינו אומר כן אלא כדי להפיס דעתו של הרשב"א, יראתי מלכת לבדי הלאה מן המסלה שהראו לי האויטוריטטים, שהיו נר לרגלי. אמונתי בפעולת הסגולות ובקמיעות היתה רופפת ומתמוטטת, ותמהון גדול היה בעיני בשעה שהרב האב"ד מעיר מגורתי התיר לי בשנת תרכ"ב לשתות סתם יינם לרפואה שמצאתי בספר "מפעלות אלהים"; אבל החזקתי באמונת הגלגול, אף על פי שהבדרש"י מכחיש בה בפירוש בהתנצלותו שזכרתי. טעמי ונימוקי היה עמי: אמונת הגלגול הוא אחד העיקרים החשובים שבחכמת הקבלה ובספר הזהר! ואם אמנם הבדרש"י לא האמין בגלגול – הנה הוא לא ידע עוד מחכמת הקבלה ואם היה הזהר נודע בימיו היה גם הוא מאמין בגלגול. בכלל לא הייתי מבין דבר מתוך דבר, לחדש לי דרכים חדשים באותה שיטה שנגלתה לפני מתוך ספרי חכמי ישראל שהיו חשובים בעיני. בשום אופן לא רציתי להיות "אפיקורוס", ובשעה שנולד בלבי ספק באמתת איזה דבר שנזכר בתלמוד, בקשתי לי איזה אויטוריטט מגדולי ישראל לסמוך עליו, ומכיון שלא מצאתי אויטוריטט כזה הכרחתי את שכלי להאמין. אמת היא שאי אפשר להכריח את השכל להאמין. אבל במה דברים אמורים? בשכל שיכול להקרא בשם "שכל", כלומר: שנתפתח די צרכו, מה שאין כן בשכלי אז, שהיה אוצר בקרבו ערבוביא נוראה של הבלים וחקירות פילוסופיות של הבל, ועם זה – פחד והכנעה לפני הדר גאון התלמוד וגדולי ישראל. שכלי היה אז כבית-הדפוס, שמכינים בו הרבה דעות חפשיות לפתרון איזו שאלות ולפני צאתן לאויר העולם תעמודנה למשפט הצענזאר המקיים ומבטלן בהיותו נשען על חק פלוני ופלוני. כבר היתה לי השגה בלתי צלולה בדבר שהוא אפשר ובדבר שהוא נמנע, אך לא ידעתי את הגבול המגביל בין שתי הקצוות האלה. כל כלי שכלי פעלו תמיד לפתור את השאלות שהכבידו עלי אכפן; אך בטרם שהחלטתי בעצמי לקבוע הלכה מחלטת באיזה ענין קיימתי את דעותי ובטלתין בהיותי נשען על דברי התלמוד, במקום שלא מצאתי את הרמב"ם ותלמידיו מסייעים לי. צריך אני להגיד, שהמהפכה שנעשתה בקרבי בענין האגדות, הסגולות וכדומה, לא נעשתה בזמן קצר אלא במשך איזו שנים. הריני קונסרוואטיף מאד בתכונתי, ואינני מחליט דבר אלא על ידי התבוננות ארוכה. חקירות הרמב"ם, הבדרש"י, האברבנאל וכו' העירו בי מלחמה פנימית בין האמונה בכל מה קראתי ושמעתי ובין הוראת שכלי המעוגן, שהיה הולך ומזדכך, לא בזמן קצר נצחה האחרונה את הראשונה ולא לזמן ארוך היה שקט בלבבי, כי תיכף אחרי שנפתרה לי שאלה אחת נולדה לי שאלה אחרת והמלחמה חדשה כחה. ובמצב כזה עברו עלי תשע שנים מסוף שנת תרכ"א עד סוף שנת תר"ל; מתחלה, כלומר עד סוף התקופה שאני כותב עתה: בכעס, בצער פנימי וברתיחת הדם, ולבסוף, מתקופת "ימי האפיקורסות" והלאה: בקרירות רוח ובשקט. התנועה הראשונה נעשתה בשכלי בסוף שנת תרכ"א; בשנת תרכ"ב נפסקה אותה התנועה על ידי הפלפול והמליצה שאזכירם להלן; אחר כך נתעוררה התנועה עוד הפעם, ובשנת תרכ"ד תקעתי כפי בהמרה (וועטע), שאסור לקרוע יונה חיה על חולה גוסס משום סגולה, מפני שדבר זה הוא מדרכי האמורי, שהרי זו קב תפוחים, מפני שהרב פסק להיתר, לא חזרתי בי מדעתי; כן רבתי בשנה ההיא יום תמים עם חותנתי ואשתי, שקנו ערש חדשה לבני הבכור ורצו לנענע שם בתחלה חתול, משום סגולה, מפני שגם בעיני לדרכי האמורי, ובשנת תרכ"ה כתבתי שירים שנמצא בם לעג על המאמינים במציאות השדים. אבל התנועה ההיא לא הפריעה אותי מלבדות מלבי הבל נתעב. כבר אמרתי, שהרבה סבלתי מטרוף-דעתה של חותנתי, ובשעה שהחילותי להרהר אחרי מדותיו של הקב"ה, שהוא מזמין לי יסורים קשים על לא חמס בכפי ובשעה שאינני עוד בן עונשים בבית-דין של מעלה, – נחלט בלבי שנתגלגלה בי נשמתו של אותו אדם, שקלל אותו ירמיהו "ושמע זעקה בבקר ותרועה בעת צהרים" (כ' ט"ז). עד כמה יכולה היא האמונה ההבלית הזו שתתרץ באמת שאלת ההבל ששאלתי – אינני יודע עתה, שסוף סוף אין גופי אשם בדבר, שנתגלגלה בו נשמת איש מקולל; אבל אם היו הפתאים אוהבים לבחון את פתיותם ולהבין אותה היטב, הלא אז לא היו פתאים! מרגלא בפיו של דודי הטפש, שבלילי ראש-השנה ובליל יום הכפורים אינו יכול לישן: בלילי ראש-השנה – שמא יראה חלום רע; בליל יום הכפורים – שמא יארע לו קרי, וכבר אמרו ביומא פ"ח: "הרואה קרי ביום הכפורים ידאג כל השנה" (שמא ימות). מסבה שאיננה תלויה בי לא הייתי מפחד מעולם מחלומות. ולפיכך ערבה לי שנתי בלילי ראש-השנה; מה שאין כן בליל יום הכפורים, שהיה לבי מפחד תמיד שלא תארע לי תקלה, חס ושלום. בראש-השנה תרכ"ב מלאתי דבקות עצומה, ובשבתי ובלכתי הייתי מצמצם תמיד את מחשבותי לכוין כנגדי אותיות שם הוי"ה, לקיים מה שנאמר: "שויתי ה' לנגדי תמיד". בשגעון כזה עברו עלי שני ימי ראש-השנה ויום שבת תשובה שחל אז אחריהם. ביום הרביעי חלף על פני פתאום רעיון נורא אשר פוצץ את לבי: "מי יוכיח שיש אלהים?" אילו היה אותו רעיון נשען על הנחות ידועות; אילו הייתי שואל כך: הואיל ואנו רואים שאין דבר בלי סבה, הואיל וכל הסבות שאנו רואים יסודן בחקי הטבע ובמקרי העולם, שגם הם באים מסבות הקודמות להם, הואיל ואנו רואים שהטבע יש לה חקים מיוחדים וידועים, שעל פיהם היא עושה פעולותיה בלי הפסק, אם כן מה תתן ומה תוסיף לנו השגחת הבורא? הואיל והטבע כלה הולכת מעולם בדרכה הכבושה לה ואין אנו יודעים לה תחלה וסוף, מנין לנו שיש לה בורא ומנהיג? אמת היא, שקשה מאד להבין איך נעשה הטבע מעצמה בתחלה, אבל קושיא זו במקומה עומדת גם עתה, שהרי אותה שאלה בסורה מעל הטבע תשוב לחול על הבורא בעצמו? ועוד, כמו שנקל להפה לומר שהטבע נבראה ובדבר ה' שמים נעשו, כך קשה להשכל להבין באיזה אופן היה אפשר להבורא לברוא בדבור יש מאין? הואיל וסוף סוף אנו נשארים בלי תירוץ המספיק להשכל, אם כן מי יאמר ויוכיח מציאות השם? הלא כשם שאין אנו מצטערים שאין אנו משיגים את ראשיתו של הבורא וכחו, כך אין אני צריכים להצטער אם אין אנו מבינים באיזה אופן באה הטבע לכלל מציאות ואיך היא פועלת? ומי יוכיח שיש אלהים? אילו הייתי בונה ספקותי על טענות שכליות כאלה, לא הייתי מצטער כלל בשעה שהיה נולד בלבבי ספק כזה, ואפשר שהייתי יכול למצוא גם תשובות שכליות לשאלתי, לגרש את הספק מלבי בכח השכל; אבל ספקותי לא נשענו על דבר של כלום, ורק מתוך ששעבדתי את כל מחשבותי למלה אחת: "הוי"ה" קבלה אותה המלה נגיחה ממחשבות חדשות, שהרי האדם אוהב תמיד חליפות ובשעה שהוא משעבד רעיונותיו בחזקה לאיזה דבר מיוחד, מיד בא לו רעיון חדש להפך מן הרעיון שהוא עוסק בו והוא לוקח מקומו. המחשבה האכזריה "מי יאמר שיש אלהים?" – אף על פי שהיתה מוכרחת להתחדש בקרבי מתוך ששעבדתי את מוחי תמיד לחשוב במציאות השם, מכל מקום לא אלא כעין להכעיס, לפיכך לא הייתי יכול להציג איזו הוכחות שכליות (לפי תבונתי אז) כנגד אותו הרעיון, ולא עוד אלא שהיה לבי מתפוצץ מן הקול הנורא, שקרא בקרבי פנימה: "מי יאמר שיש אלהים?!" השתדלתי להשקיט אותו הקול על ידי הלמוד בס' "חוקר ומקובל" ובס' "נפש החיים" וכדומה; אבל כל משכיל שבמדה ההיא שאנחנו מתאמצים בעל-כרחנו לגרש מלבנו בחזקה איזה רעיון שאין אנו חפצים בו, במדה ההיא ידפוק אותו הרעיון על לבנו עוד יותר ויותר. כל עמלי לא הועיל לגרש אותו רעיון המכאיב מלבי ובין כך וכך בא יום הכפורים. אחרי תפלת "כל-נדרי" התודיתי את הוידוי הגדול, קראתי את הארבע פרשיות הראשונות של תהלים, כדרכי תמיד, שהן סגולה למקרה לא טהור – ועליתי על משכבי לישון. באמצע שנתי נתעוררתי בחזקה, וימת לבי בקרבי… ראיתי… כי חייב אני לדאוג כל השנה!! אל תשחק, קורא משכיל, שמא תלבין פני ברבים. כהלום-רעם הייתי כל היום ההוא, יום הכפורים. ברור היה בעיני שהאלהים יסרני על מחשבותי הרעות, כלומר: רוחי לא עזבני וכפעם כפעם החריד את לבי בקול אכזר. "מי יאמר שיש אלהים?" החזן החל לזמר בקולו את התפלה "הנני העני ממעש", לב הקהל נע לקולו, הבטתי כה וכה, ראיתי כי כל אחד ואחד נושא לבו וכפיו אל אל בשמים ואנכי – איה אלהי אני? וימס לבי. שלשלתי את הטלית על פני ואתמוגג בדמעות. ממחרת יום הכפורים החלותי לומר פיוטי ארבע הקדושות של יום הכפורים, שסגולה בדוקה היא לבעל מקרה רע כמוני לאמרם שלשים יום רצופים, ונדרתי בלבי שאם עוד יחרידני הרעיון המחריד שזכרתי לא אחשוב בו כלל, רק אטריד את עיוני באיזה דבר הלכה. עצתי זו עמדה לי לגרש כלה מלבי את הרעיון ההוא, אבל על ידי כך נשתקעתי במצולות הפלפול. כבר היו לי ספרי "נודע ביהודה", "תשובות ר"ע איגר וחידושיו", איזו חלקי "חת"ם סופר", ספר "עמודי אור" וכיוצא בהם, ובם העמקתי את עיוני לשרש מלבבי את רעיון הספק שאכל את בשרי, והמתפלסף המסתפק במציאות הבורא נעשה חריף. בראשון לחג השבועות תרכ"ב השלמתי את הש"ס לעיני איזו קוראים, נעצתי סוף מסכת נדה בתחילת מס' ברכות על ידי פלפול שלקחתי מספר "נודע בשערים" – וחותני וחותנתי ראו, שמעו ושמחו. החלותי ללמוד ש"ס מחדש בשקידה עצומה. היו ימים הרבה שהייתי קם בשעה השלישית בבקר וישבתי ללמוד ביחד עם רעי שזכרתי איזו פעמים. מקום הלימוד היה בביתי ונמשך בכל יום עד אחר תפלת המנחה ולא היינו מפסיקים אלא לתפלה ולאכילה. בשני ימים היינו לומדים עשרה דפים והיינו חוזרים עליהם עד עשר פעמים. נמצא שהיינו לומדים נ' דפים ליום. קנה רעי הנזכר ספר "ארצות החיים", קראתי פלפוליו והרבה מהם מצאו חן בעיני. אך אין ערוך להענג הרב אשר שבעתי מגל הפראזות הנוראות, שתחלתן "עשתונותיכם סוערים היום רעיוני" ושהציג המחבר בראש הספר. קראתי את הערבוביא ההיא פעמים הרבה בכל לב ונפש, עד שהתחלתי גם אני לחקות אותו ולהקיא מקרבי המונים, המונים של פראזות כאלה. באה שנת תרכ"ג ורעי, שכבר נשא אשה ושמח אותה קרוב לשנה, גלה מחדש למקום תורה, כנהוג, שלא ברצון אשתו והוריה, ללמוד תורה בפרישות ובטהרה. אנכי נשארתי בודד, קוננתי במליצות מלבימיות על פרידת רעי וקבעתי עיתים לתורה, לפלפול ולמליצות. בהיותי בדד לא יכולתי לשעבד עצמי כל כך ללימוד התלמוד לבדו ועסקתי הרבה בפלפולים, תרצתי קושיות גאוני עולם, השגתי עליהם, סתרתי דבריהם ובניתי לי בנינים אחרים על הריסות דברי גדולי ישראל. ראיתי שגם גאונים שגו, ושגם אני כותב פלפולים וכלום פלפולי חסרים אלא דפוס, ובזמן קצר נשפל בעיני האויטוריטט של גאונים שהדפיסו ספרים, ודבר זה הועיל לי להרחבת התפתחותי. בקיץ פרצה מרידת הפולאנים. מיודעי שזכרתי למעלה, ושהיו לו ספרי השכלה, לפי דבריו, היה חתום על "הכרמל" בעזרת איזו שותפים שנתנו לו חלק ממחיר המ"ע ההוא. באותו זמן נמנו וגמרו הוא ושותפיו להוציא מכתב-עתי שבועי, שיודיע חדשות וביותר מעשי הפולאנים, סכלותם ומפלתם. העצה הזו מצאה חן, ובתוך שאר הלוקחים חלק בעבודה זו בקשו גם אותי שאשתתף עמם במאמרים, כלומר: בשירים, שהרי אי אפשר למ"ע בלא שירים, וכבר ידעו שאני כותב שירים לפעמים רחוקות. נענעתי להם בראשי, ובראש הגליון הראשון של אותו המ"ע שקראוהו בשם "דבר בעתו" בא שיר ממני בשבחה של שפת קדשנו, שבו עוררתי את "בני ציון" לצאת לעזרת שפת-קדשנו. ממילא מובן שלא היה באותו שיר לא טעם ולא ריח, אלא קבוצת פראזען, מכל מקום מובטחני בו שלא נופל היה מהרבה הרבה שירים שנדפסו במה"ע "כוכבי יצחק"…. אבל שירים כאלה אינם יכולים להכתב בכל גליון וגליון, לפיכך יעצוני המסדרים לכתוב בכל גליון שיר מענין הפרשה של אותה שבת, כדרך שעשה איזה שוטה בהמגיד בשיריו, שקראם בשם "סנסני עץ החיים", אנכי שלא היה לי ענין אחר לעסוק בו עשיתי כדבריהם ונתתי להם מדי שבוע בשבוע שיר מוסרי. השיר הראשון כתבתי בזמן שקראו פרשת "בהעלותך" ודרשתי בו בגנות לשון הרע ובענשה של מרים הנביאה, שדברה לשון הרע על משה אחיה, וכה הלכתי ודרשתי עד שהגיע זמן קריאת פרשת "דברים", שאז נודעה הוצאת אותו המ"ע לחובשי בית-המדרש ואנחנו הכותבים וכל שכן המסדרים היינו למשל ולשנינה בפיהם, והמכתב-עתי שלנו שבק חיים לכל חי בטרם שגמרתי את שירי לפרשת השבוע. בטרם שיצאה נשמתו של אותו המ"ע הכינותי לו פרשה אחרת בסגנון לשון הנביאים, וזו תחלתה: וסופה: כז זקני בת-ציון אבל פרשה זו לא זכתה לבא באותו מכתב-עתי, מפני שבשעה שמסרתיה להמסדרים כבר בטל שמתי עיני על פרשה זו להציג עליה פסקי טעמים. לקחתי לי ספר "צהר התיבה" "ותלמוד לשון עברי", למדתי בהם כללי פסקי הטעמים, חזרתי היטב על משנתי וחפצי עלה בידי. גם חברי גם אני נתפעלנו יותר מפרשה זו בשעה שעיטרתיה בקוי הטעמים והסכימו שאני מליץ, וכן הייתי בעיני עצמי. הרעיון שאני מליץ עורר בלבי חשק לקרוא בספרי מליצה ולהיות מליץ יותר גדול. החלותי לקחת ספרים בהשאלה אצל מיודעי וקראתי ס' "הריסות ביתר, מסתרי פאריז, דגול מרבבה" (תולדותיו של נאפאלעאן הראשון) ועוד תבן ומספוא בזה, שהשגתי אצל מיודעי. אחרי כן בחרף תרכ"ד עזבתי כמעט את פלפולי והייתי יושב שעות מספר בכל יום ויום אצל כורך-הספרים בתואנה לראות אם כבר כרך את הספרים שנתתי אני לו לכריכה, מספרי שאלות ותשובות ופלפולים שהייתי קונה לי, אבל באמת לא את ספרי הייתי מבקש אלא ספרי המליצה שהיו מונחים אצלו לכרכם בשביל אחרים. בין הספרים ההם היה גם הספר "אביעזר" לגינצבורג, שנהניתי הרבה בסכלותי הגדולה דלגתי על הפרקים האחרונים המדברים בענינים פילוסופיים, שמא יקלט בלבי דבר שאינו הגון ואצא לתרבות רעה. מלבד זה עבדתי גם בעבודת-הקדש. כתבתי ספר חדש בשם "דעת קדושים", שהיתה מטרתו לעשות קיצור מספר "מלא הרועים" (מפתח לפלפול לקשור סברות בסברות ולחבר הלכות ושיטות רחוקות) ולהוסיף עליו כל מה שהעלו הגאונים הבאים אחריו ושנודעו לי, כדי לקשר שיטות רחוקות על פי המצאות חדשות ונפלאות. בראשית החרף ההוא מלאו לי עשרים שנה ונעשיתי בן-עונשין בבית דין של מעלה. על פי עצת ס' "תולדות אדם" (לבעל "חיי אדם") ישבתי בתענית אותו היום, מעוטר בטלית ותפילין ולא פסק פי מגירסא כל היום ההוא. על פי העצה הזו אומר בעל העצה להוביל את שומעי עצתו לתוך נ' שערי קדושה, ולא יפלא אם גם אני חפצתי לבא בנוה שאנן כזה, שיש בו נ' שערים פרוטה אחת! בחרף ההוא הוספתי עוד פרשה אחת בסגנון לשון הנביאים להפרשה שזכרתי, וזו תחלתה: וסופה מסיים בתהלה וברכה להמושל. חפצתי לראות שתי פרשיות אלה באותיות מרובעות ובדגושים, ונתתי אותן לתלמידו של סופר תפילין ומזוזות והוא כתב אותן בכתב-ידו ממש אשורית ואנכי הצבתי עליהן נקודות, טעמים ודגושים, ותהי לי מגלה עפה או נבואה קטנה, שכתבתי אני בכבודי ובעצמי. אותו תלמיד השאיר לו העתקה מפרשיות אלה ואחר כך עשה לו העתקות רבות מהן וימכור אותן לנערים רבים, ובין כך וכך נתגלתה המגלה הזו לרבים מבני העיר אשר כתרוני בשם חדש "מליץ נפלא". ויחידי סגולה התלחשו עלי שנעשיתי בערלינער! בקיץ תרכ"ד השגתי שני חלקי "שירי שפת קדש". קראתי אותם פעמים אין מספר והרבה נהניתי משיר "הגיון לערב, המתאונן והמשורר החמלה, הדעת והמות, מיכל דמעה" ועוד איזה שירים. באותו זמן הייתי משים לילות כימים להגות בתלמוד כל הלילה עד הנץ החמה, וכמעט בכל לילה, סמוך לאור הבקר, הייתי קורא בס' "שירי שפת קדש" ולא שמתי לב כלל לתוכחת רעי שהוכיחני על שאני מחבר יום ולילה בדברי הבל כאלה. בא לידי גם ס' "שירי בת ציון", שנתפעלתי עד היסוד משיריו "שיר השירים, קהלת, יעל וסיסרא, ר' יהודה היה השיר "קהלת" כרקב בעצמותי, מפני שהוא מעיר ספקות בדברים העומדים ברומו של עולם הדמיון. הייתי קורא אותו בבית-הכסא ואמרתי שאסור לו לאדם מישראל להחזיק ספר מינות כזה בביתו. אך הספר בכללו לקח את לבי כל כך עד שלא עברו ימים מועטים וקניתי אותו בעצמי, אלא שלא הצגתיו עם הספרים הקדושים בעיני שהיו בארגזי. קריאתי בשירים האלה הועילה לי להביא בלבי סגנון שפת השירים. עד העת ההיא לא היו דלתות שירי קשורות ושלובות יחד בסגנונן ולא היה משקל לשירי; מכאן ואיך היתה כל דלת ודלת משולבת ונרדפת לדלת שלאחריה, וכלן נעשו בלי עמל על משקל של י"א תנועות. אז עלה על לבי לשלוח לבעל "הכרמל" את שתי פרשיות שכתבתי על מפלת הפולנים, בצירוף הקדמה שכתבתי להן בימים האחרונים, שהיתה שיר ארוך בן כ'ד חרוזים בתהלת העם המושל, וכבר היו כל אלה מוכנים לשלוח לולא נודע הדבר לאחד תופשי התורה, שפחד פן ימשכוני המינים ברשתם, אם אתחיל שיגרשני חותני מעל שולחנו. הזה הביא מורך בלבבי – ובכן הציל אותו תופש התורה את החכם בעל "הכרמל" מקריאה מיגעת בשר ורוח כקריאת שירי ההוא המלא הבלים ושתי פרשיותי שאינן אלא פראזען. אין בעל הנס מכיר בנסו! אחרי שנכזבה תוחלתי להדפיס שירי ההוא, פניתי לי אל דרך אחרת. קניתי לי ספר החנוך להרא"ה מדפוס וויניציא שנת רפ"ג וספר "מאמר השכל" להראב"ן והחלותי לכתוב שירים על תרי"ג מצוות וטעמיהן כפי ששאבתי מן הספרים שזכרתי. אבל מעט מאד עשיתי אז בהעסק החדש שקבלתי עלי, מתוך שהיה לבי טרוד בכלל ולא יכולתי להמכר לדברים עיוניים מפני צרות שונות שסבלתי באותו הקיץ. בתחלה חליתי כשני שבועות, אחרי כן אבד חותני את כל כספו שהיה אתו במזומנים ואבדתו לא הושבה לו, כמובן, ולא נשארה לו אפילו פרוטה אחת. אשתי נצטערה הרבה הרבה מאבדה זו והביאה מחלה אנושה על בני הבכור, שהיה אז יונק והוכח על משכבו חדש ימים ואנכי כבר נואשתי ממנו גם בשעה שעמדתי על ערשו וקראתי מזמורי תהלים שיהיו לו לרפואה. בסוף חדש תמוז מתה אשתו של רעי התלמודי, אשה יפה ואהובה לו, והייתי מטייל תמיד עם רעי הזה כדי להסיח צרתו מלבו, וכה עברו עלי ימי הקיץ ההוא בריק ובהלה. ביום הכפורים תרכ"ה נכבה הנר הקדוש נר-הנשמה שהדליקה חמותי. בלילה באתי הביתה, כנהוג, להשיב נפשי אחרי הצום, ואחרי שמרחה חמותי את כל זויות הבית בדבש לאות סימן טוב לשנה מתוקה, כמנהגה תמיד, ספרה בכבד-ראש ובשבר רוח את האסון שקרה לנו, כי נכבה נר אלהים! אנכי עניתי לה בקרת-רוח: "הלואי שלא נדע לעולם אסון אחר חוץ מכבוי הנר ביום הכפורים" – והיא, חמותי, שמעה ולא דברה דבר. בליל יום מחרתו בשבתי על איזה ספר שמעתי קול חמותי מדבר בניגון קריאת התחנות לאמר: "כל יהודי מתפלל ביום הכפורים בעד שלום אשתו ובניו והפרחח הזה עומד ומבקש שיכבה נרו ביום הכפורים, – הלואי שלא יהא היזק לא לאשתו ולא לבניו אלא לראשו לבדו!" שמעתי ועניתי אחריה באותו נגון עצמו: "כל יהודי שלום אשתו ובניו והפרחח הנבער והרשע הזה עומד ומבקש שיכבה נרו ביום הכפורים – הלואי שלא יהא היזק לא לאשתו ולא לבניו אלא לראשו, לגופו, ולנשמתו לבדו!" ממילא מובן שחמותי לא עזבה לי את הנצחון ושפכה על ראשי המון קללות וגדופים ואנכי מצדי לא הייתי מתרשל מלענות לה לא בקללות וגדופים כאחת הנבלות, אלא בליצנות והתולים שהעלו חמתה עוד יותר ויותר. העסק הזה נמשך כחדש ימים, כמעט בכל לילה ולילה, ואחר כך נתגלגלו הדברים על ענינים אחרים, וכה גברה הקטטה עד שבחדש כסלו כתבתי מכתב מלא מרורות לאבי ובקשתי ממנו שיחוש לעזרתי, כלומר שיבא וישתדל למצוא עצה להוציאני לחפשי ממזונות חותני. מלבד המחלוקת עם חמותי, שקראה אותה תמיד לריב, הייתי עוסק אז גם שאלתי עוד הפעם והייתי קורא בהן בשום לב ושבעתי מהן גם צער וגם ענג. ביותר הצטערתי על מכתבו של הרב קרא מפארדאן (יחבו"ק), שבו זלזל בכבודו של הנקרא ר' שלמה קלוגער מפני שאסר לאפות מצות במכונה המוכנה לה, והרבה הרבה נהניתי ממאמרו של ה' צוויפעל, שאינני זוכר עתה שמו, ושהיתה המוטה שלו "אשרי זקנותנו שלא בישה את ילדותנו". – וענינו כעין וידוי של אחד המשכילים בזכרו כל מחמדי דמיונו מימי קדם, בהיותו קרוב לה' ולדתו ועכשיו לבבו כקרח הנורא. כדבש לפי היה המאמר ההוא, קראתי אותו עד כמה פעמים והעתקתי אותו כדי שיהיה מצוי אצלי בכל שעה. שמחתי בחלקי כי לא סר אלהים מלבי, ברכתי את שמו הגדול והנורא שהבדילני מן הטועים ולא ידעתי כי בעוד שש שנים יסור אלהים גם מעלי והיה גם לבבי כקרח הנורא!… פעם אחת בלילה, בשבתי בקלויז ללמוד תורה לתלמידי (משנת תר"כ עד שנת תרכ"ו היו לי תמיד תלמידים עניים, פעמים גדולים ממני בשנים ופעמים קטנים ממני שלמדתי אותם תורה בחנם), נגש אלי בעל-מלאכה אחר מבעלי אגדה לי: השמעת, צלפחד, כל אותן ל"א מלכים שהרג יהושע הם ואנטיקסיוריהם (שריהם המשנים) היו קרואים למשתה שעשה אברהם ביום הגמל את יצחק!" – "מי יגיד כזאת?" שאלתי בתמהון של שאט-נפש. – "המדרש", ענני בעל המלאכה, ותיכף הראה לי דברי ר' יהושע בר מנחמה המעיד כזאת בבראשית רבה פרשה נ"ג. השטות ההיא, שאין בה לא טעם ולא ריח, פלחה את לבי וכליותי ותהי כאש עצורה בעצמותי. בשום אופן לא יכולתי להאמין, שאותן ערלי לב וערלי בשר כלם, אחד מהם לא נעדר, יזכו לחיות קרוב לחמש מאות שנה, דבר שלא זכה לו אחד מן האבות ובניהם אחריהם! בשום אופן לא יכלתי להאמין שיטרח משה וימסור לזקנים והם לנביאים והם – לאנשי כנסת הגדולה וכן להלן, שערלי לב וערלי בשר פלוני ופלוני היו קרואים למשתה אברהם ביום הגמל את יצחק. לפיכך היה ברור בעיני כשמש בצהרים שדבר זה שקר וכזב הוא; אבל מדוע ידבר ר' יהושע בר מנחמה שקר וכזב? הבאמת היה שקרן פשוט או מטורף שיצא מדעתו? להחליט בלבי גם אחת משתי אלה ותהי סערה בלבי: לא סערת מלחמה, מפני שהיה הדבר ברור בעיני שהוא שקר, אבל סערה של צער שאין מקום מפלט ממנו: מה ראה הקדוש בעל המדרש לספר שקר נתעב כזה? באיזה אופן נרצה לדבר שקר כזה, ולאיזה תועלת הגיד אותו? אילו לא הייתי נמכר כל כך להתלמוד והמדרשים באהבה פנימית ובהגות כבוד לחכמתם הרמה, הייתי מחליט תיכף שבין בעלי המדרש היו גם מגזימים, שלא שמעו באזניהם מה שהוציאו מפיהם, ולא הייתי מצטער כלל על הבלים נתעבים כמו אלה, ולא עוד אלא שהייתי מוצא טובה מהחלטה כזו, שעל ידה הייתי ממאס תיכף בספרי קדמונינו ובחכמתם של חובשי בית-המדרש, ומתוך שהייתי מרגיש את עצמי כערום מכל וכריק-מוח הייתי בוחר אז ללמוד דבר חדש, להשלים לי ידיעה חדשה תחת הידיעות הישנות שאבדו ערכן בעיני, וממילא היתה נקלטת בי איזו חכמה או ידיעה; אבל אנכי לא הייתי חזק בדעתי כל כך והנחלתי לי עמל ומכאובים לשעה ולדורות. בחנוכה בא אבי ותיכף הגיד שהוא חפץ לקחת אותי עמו. חמותי התנגדה לו, וגם אני שאלתי אותו בחשאי שיגיד לי איזו תועלת תצא לי מנסיעתי אתו, אבל הוא לא שעה לטענותי ואנכי לא יכולתי להתנגד לו, כדי שלא תזוח דעתה של חמותי עליה, וביום י"א טבת נסעתי עמו לעיר מולדתי. ישבתי שמה שבעה שבועות, עשיתי שיר לכבוד הסיום שעשתה חברה ש"ס בימים ההם, שיר שהיו ראשי החרוזות שלו "חבר קדש ש"ס" וכל דלת ודלת היתה על משקל י"א תנועות, בלי שוא בראש המלה ומלעיל. וגמטריא שלה עלתה לסך תרכ"ה (מספר השנה ההיא) ובסוף שמונה הדלתות הוספתי עוד שלשה מלות: " בירח השמחה הלזה" (הסיום היה בראשון אדר, חדש שמרבין בו בשמחה), שמספרן גם הן עולה תרכ"ה, כדי להשלים במלות אלה את הפרט הגדול, שהיה אז ט' פעמים תרכ"ה שהן ה' אלפים תרכ"ה. השיר ההוא נחרת על לוח בעששית של נייר, שתלו בעלי החברה בבית-המדרש הגדול, ויהי הדבר לששון ולשמחת לב לאבי, שכפי השערתי היה כל חפצו בנסיעתי שאעשה שם שיר לכבוד הסיום, כדי שידברו בי ובשירי כל חשובי העיר. אחר כך שבתי לביתי בצרוף "שו"ת משיבת נפש" לר' לייב צונץ וס' "אהבת דוד ומיכל" לה' גארדאן, מבלי שהיתה לי איזו תועלת מנסיעתי, כמו שידעתי מראש. חמותי, אשר הצטערה הרבה על פרידתי, שמחה לקראתי, אך אחרי איזו ימים התחילה עוד הפעם לבקש תנואות עלי, כמובן ממילא, וחותני אשר נטה לצדי עלה עמי אל הרב האב"ד ויודה בפה מלא כי חייב לסלק לי סך שתי מאות רו"כ נדוניא וכי חפץ הוא למכור ביתו ולסלק לי את המגיע לי. הרב, אשר קרא את שטר התנאים האחרונים אשר היה לי וראה שם שחמותי גם היא נתחייבה עליו, פסק שחותני ימכור את ביתו לסלק לי את הנדוניא ואין לחמותי רשות לערער על מכירה זו וכל שכן לבטלה, אבל חמותי קללה קללות נמרצות את כל הבא לראות הבית כמה הוא שוה, ונוסף לזה גנבה ממני את שטר התנאים ובין כך וכך נשאר הבית ביד חותני ואנכי לא קבלתי עוד את הנדוניא שלי ואי אפשר היה לי לעזוב את מזונות חותני. בין כה וכה באו ימי האביב. אנכי השיבותי אל לבי כי עוד מעט יבא גם חדש אב, שבו יתמו ששת שנות מזונותי על שלחן חותני וישבר לי מטה לחמי וצריך אני להקדים רפואה למכה זו. אבל איזו רפואה אבקש לי? איזהו הדבר שאני מוכשר לו שאוכל להתפרנס על ידו? האמנם יודע הקורא את דברי החותן הכפרי שאמר לחתנו: "הואיל ואי אתה מוכשר לכל דבר שבעולם צא והיה מלמד לבני ישראל!" אבל אנכי לא הייתי יכול להעשות גם מלמד, מפני שהיה חסר לי העז לבוא לבית אנשים, שלא היה לי דבר עמהם מעולם ולבקש מהם שיתנו את בניהם על ידי אני, הצעיר כבן כ"א שנה. מה עשיתי? אמרתי לבחורי-העוני או בחורי הישיבה, שנמצאו בהקלויז שהייתי מתפלל בו, שאני נכון לעשות ישיבה אם ימצאו לי תלמידים די צרכם. אז נקבצו לי כחמשה עשר בחורים, קבלתי מרובם דמי קדימה והתחלתי ללמד אותם מסכת בבא קמא עם כל דברי התוספות, המהרש"א, ושאר מפרשים כנהוג. בימים ההם קניתי לי בכספי ספרים אחדים ובתוכם ספר המילים רוסית-עברית לה' מאנדעלשטאם. נסיתי לקרוא ספרים רוסים בעזרת ספר-המלים ההוא, אבל לא מצאתי ידי ורגלי בעסק זה, מפני שלא לי שום ידיעה לא בדקדוקה של שפת רוסיה ולא בהלשון עצמה ובאופן כזה כבד למצוא גם איזו מלה בספר המלים, שכל הפועלים באים בו בדרך המקור וכל השמות – בשם ישר, ומכיון שפגעתי בשם הבא בנטיה להורות איזה יחס או שפגעתי בפעל שלא על דרך המקור הייתי כתועה במדבר. סלקתי ידי מלמוד שפה זו וכך אמרתי בלבבי: אם יצלח חפצי בידי להיות גדול בישראל אז אשתדל ללמוד גם שפות העמים גם חכמות חיצוניות, כדי להוסיף כבוד לתורה ולהבינה עוד יותר; אבל אם אשאר מלמד או חנוני אז אין לי כל צורך בשפות העמים ובחכמות, כי מה ענין מלמד או חנוני לשפות ולחכמות? על פי ההגיון הבריא הזה לא השתדלתי לקנות לי ידיעה במה שלא ידעתי עוד והארכתי לבלות זמני על ספרי מליצה, כתיבת שירים וחקירות של פלפול. בא יום הנחמה, הוא יום שבת נחמו, שבו כלו ימי מזונותי על שלחן חותני ואנכי יצאתי לרשות עצמי. במחיר הנדוניא שלי קבלתי איזו מסכתות מדפוס ווילנא על נייר רעגאל, ספרי שו"ת ומפרשים שקניתי על יד במשך שבתי על שלחן חותני, שלושים רו"כ מזומנים ושטר-חוב על חותני על סך ששים רו"כ. בין כה וכה עבר הקיץ, השלמתי עם מסכת בבא קמא והגדתי "הדרן", כנהוג, בחריפות עמוקה ועקומה – ובזה כלתה שנת תרכ"ה וקללותיה ובאה שנת תרכ"ו וקלקלותיה. לימי חרף תרכ"ו הכינותי לי שתי ישיבות, אחת גדולה ואחת קטנה, ונוסף לזה לקחני אחד מנכבדי העיר למורה לבנו. האיש ההוא שמע עלי שאני מליץ גדול ומופלג בתורה, גם קרא בהתפעלות גדולה את הפרשיות שכתבתי על מפלת בני פולין, ולפיכך שלח אחרי בחול המועד סוכות ויקצוב לי שכר שלשים רו"כ לכל ימי החרף בעד שמנה שעות ליום, בתנאי שאלמד לבנו גמרא ואיזו תוספות שלש שעות ביום, לבד תנ"ך, ספרי מליצה, תלמוד לשון עברי וכתיבת שפת עבר. הייתי מאושר בעיני עצמי ובעיני שאר מלמדים, אשר קנאו בי, ויהי שכרי לכל החרף ששים וששה רו"כ לבד המגיע לי עוד עתה מהרבה בחורי הישיבה. איזו מבני–הנעורים שבקשו קרבתי חתמו בראשית שנת תרכ"ו על "המגיד" ושלחו לי את המה"ע ההוא בכל שבוע ושבוע, ובכן נכנסתי בקהל קוראי "המגיד". בימים ההם מת שד"ל וכל בטלן וריק-מוח עורר קול בוכים על מיתת האיש ההוא שהיה שמו גדול בישראל! וגם אני שהייתי לא יותר מבטלן וריק-מוח כתבתי שיר קינה על שד"ל, על משקל שירו של שד"ל "לבי לבי, רב מכאובי, הנה עצבי, ישן נושן" ובין שאר "חולי המוח שבישראל זכיתי לקבל גם אני תשובה מכבוד המו"ל בגליון 3 שנה עשירית שידפיס דברי כלנו. אבל גרמו העונות והמו"ל לא קיים דברו ולא זכיתי שיהא שמי נדפס עד הקיץ הבא. בבית הנכבד שזכרתי נקרו לי ספרים אחדים שרובם לא ראיתי מימי, ובתוכם "בחינת הדת" לר' אליהו דילמודיגא ופירושו של יש"ר (רעניו) עליו "ארי נוהם ושרשי לבנון". את הספר "ארי נוהם" קראתי כבר ולא עלי כל רושם, ולא עוד אלא שהחזקתי את מחברו לאדם שאינו הגון; אבל עתה, מתוך שנפתח שכלי יותר מעט ועם זה קראתי בימים אחדים כל שלשה הספרים הנזכרים, שכלם כאחד מוכיחים זיפנותה של הקבלה, ועליהם נלוה עוד ס' "מורה נבוכי הזמן", שלקחתיו אז מאת מו"ס במחיר ספר "זכר יוסף" שנתתי לו בתוספות כסף, ושהיה חשוב בעיני הרבה לסמוך עליו מפני שהגאון ר"צ חיות מזכירו לשבח בהקדמת ספרו "אמרי בינה", – חדלתי להאמין בקבלה. ביחוד הכבידה עלי שאלתו של רעניו השואל בתמיהות: מי יגיד לנו שאותם גוילי הנייר שנמצאו בארץ ספרד במאה הראשונה לאלף הששי יצאו מתחת יד רשב"י, שחי בארץ ישראל בסוף האלף הרביעי? ואיך נשמרו מרקבון בזמן ארוך יותר מאלף שנה? כן חזקו עלי הוכחותיו של קראכמאל, שהוא מוכיח שהקבלה יצאה מיד המתנצרים העברים, וארבעה ספרים האלה כלם נצחו את אמונתי האדוקה בענין הקבלה. מעטה החשך שהיה פרוש בעיני על התורה והתלמוד בסבת אמונתי בהמון נסתרות, בסודות כמוסים ליודעי חן ובנתיבות פליאות חכמה – נפל עתה מעיני והחלותי אור כהה. התורה היתה בעיני תורה פשוטה, התלמוד – תלמוד פשוט, והזהר – חשך מזויף מיד השמים חשך לאור, אין סודות, אין רמזים, אין נסתרות, בלתי מה שיש להשכל האנושי להבין הוא האמת והשאר - אם קבלה היא מיד הנביאים וחכמי התלמוד נקבל, ואם לאו - אינו אלא שקר וכזב! צעד גדול עשיתי בזמן ההוא בעיוני, אבל במעשה נשארתי אותו חובש בית-המדרש שבתחלה, ובשעה שבא לידי ראשונה ספר "אהבת ציון" (באותו חורף) ונזדמן לי לקרוא ההמשך ממנו בליל שבת חפשתי בש"ע "אורח חיים" היתר לקרוא ספרי מליצה בשבת, ואחרי החפוש סמכתי על דברי ה"מגן אברהם", המתיר לקרוא ספרי חול בשבת אם אפשר ללמוד הלשון מתוכם, ועל דברי בעל "תפארת ישראל", (ליפשיץ) המתיר לקרוא מ"ע בשפות העמים בשבת; ובערב פסח של אותו השנה, בשעה שקראתי ספר "אשמת שמרון" בהתלהבות עצומה על השטענדער בקלויז, שהייתי אני בו ראש הישיבה, הפסקתי באמצע קריאתי וקראתי סדר קרבן הפסח בתנ"ך כמנהג הגאון מווילנא ובמסכת פסחים אחרי פרק "מקום שנהגו". שיחה מעין הפרק העבר בתי הילדה בת ארבע שנים, בשעה שהיא הולכת על רצפת שוק העיר, אומרת היא שהרצפה לא נעשית אלא בשבילה, ובני ישראל, העם החכם והנבון, אומרים שכל העולם כלו לא נברא אלא בשביל ישראל. החילוק בין דברי בתי הילדה ובין דברי העם החכם והנבון אינו אלא זה: שבדברי בתי הילדה יש איזה חלק של אמת, אבל דברי העם החכם והנבון אינם אלא דמיון לבד. רצפת שוקי העיר לא נעשתה אלא בשביל יושבי אותה העיר, ורשות לבתי הילדה להתחשב כאחד יושבי העיר, שבשבילם נעשתה הרצפה; אבל העולם לא נברא בכונה למען האדם, כמו שהעינים לא נבראו בשביל הידים או להיפך, שהרי העולם והאדם אינם שני מיני נמצאים שונים הנבדלים בערכם אלא כלל וחלק הכלל: הגלגלים, הכוכבים, הדוממים, הצומחים, החיים והמדברים (ובתוכם גם בני ישראל) כלם ביחד מציגים עולם שלם בעל חוליות שונות, שכל חוליה וחוליה בפני עצמה אינה כלום ואי אפשר לומר שחוליה זו נעשתה בשביל חוליה זו בכונה תחילה, אבל כל החוליות ביחד אינן אלא כלי אחד נפלא, שאין לנו כל השגה בבנינו. אף על-פי-כן פשוט הוא יותר מביעתא בכותחא שכל העולם כלו לא נברא אלא בשביל ישראל; אבל אם-כן למה לא ישתדלו בני ישראל שיהנו מעולמם שלא נברא אלא בשבילם? וכי כך היא דרכו של אדם בשעה שאדם חשוב מזמין דורון בשבילו, שיקח את הדורון ההוא וישליכנו לאשפה! הקדוש ברוך הוא ברא עולם בשביל ישראל, והם, בני ישראל, אומרים שאין אותו עולם נחשב בעיניהם כלל. כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל ישראל וישראל עצמם, כל אותם האומרים שבשבילם נברא העולם, אינם חפצים ליהנות מעולמם, שלא נברא אלא בשבילם! יהודי אשכנז, צרפת ואנגליה יודעים שהם צריכים לחיות אף-על-פי שאינם אומרים שהעולם נברא בשבילם, ויהודי רוססיה, גאליציען וכו', המתפארים ואומרים שכל העולם כלו לא נברא אלא בשבילם, אינם לוקחים כל חלק באותו עולם שהוא שלהם! אבי, כרוב שלומי אמוני ישראל שבשבילם נברא העולם, הקדישני לתורה ולא למדני שום חכמה או מלאכה שאתפרנס בהן בעולם שהוא הוא הביאני לו ושלא נברא אלא בשבילי ובשביל בני עמי, נתן ריחים על צוארי בבלי דעת ובבלי חשבון בטרם מלאו לי שש עשרה שנה, והיה נכון בעיניו שתהיה אשתי גדמת או חגרת, בתנאי שיהיה לי חלק יפה בעולם שכלו דמיון שלא ראוהו לא הוא ולא אחרים! אבי נתן לי אשה – וכי אפשר הוא שיבחר אדם בעד אדם אחר דבר שטעמו ויפיפותו מסור ללב? גלוי וידוע הוא שגם שכלו של אדם זה אינו דומה לשכלו של חבירו; ומה עם השכל הבונה חקירותיו על תולדות מעשים (פאקטען) ומתבונן בכל גזרותיו ונתון תחת משפט הבקורת – כך, הלב שאינו יודע לחקור, אינו משועבד לשמוע קול הבקרת ואין לו אלא הרגשתו ונטיתו הנטועות לו בטבעו החנוך – על אחת כמה וכמה שאין חברי רשאי לבקש שירגיש לבי מה שלבו מרגיש! הרבה מיני פירות יש בעולם שאני מוצא בהם טעם וחכי נהנה באכילתם וחבירי, אדם כמותי מהפך פניו מהם בגעל-נפש, וכן להיפך: הרבה בני-אדם יש שלבי מרגיש להם איזו נטיה ולב חברי אינו מרגיש להם כלום, או מתרחק מהם, ואין דין ומשפט לא עלי ולא על חברי, מפני שמדתם של בני אדם כל היא וכל אדם יש לו רשות שלמה שיישר בעיניו איזה דבר המסור להרגשת הלב אף-על-פי שאלפי בני-אדם אינם מוצאים בו לא נעימות ולא יופי, וכן להיפך. אחרי כל אלה, איך היה אבי יכול לבחר בעדי אשה? אם גם היתה אז אשתי עלמה בת דעת, שהתפתחה די צרכה והיה בה איזה דבר שלקח את לבו של אבי, מאין ידע אבי שלבי כלבו לענין הנאה ונטיה, ושגם אני ארגיש איזו נטיה להעלמה שמצאה חן בעיניו? קל וחומר עתה – שהיתה אשתי בשעת השידוך ילדה כבת אחת עשרה שנה ולא ניכר בה שום דבר אז שיכול למשוך לו לב איזה אדם! וכי אפשר הוא, שאבי שלא ראה מאורות עולם מימיו ואין לו בעולמו אלא ארבע אמות של הבלים ודברי רוח, רפה-כח, חסר תבונה ובחייו קרוי מת בעולם החיים והמעשה, – הוא יבחר לי חלקי ויקשור לנצח את לבי, היודע עתה רגשי חיים וזכות האדם, לדבר שמצא חן בעיניו הטרוטות והכהות? היש לך תועבה מזו, תועבה שאי אפשר לי לא למסור עליה דין לפלילים ולא לתקן קלקלתה… כציץ עברו ימי עלומי, ובכתבי שיחה זו הנני בן שלשים שנה (פחות שני חדשים ואיזו ימים) אב לשלשה ילדים חיים ולבן אחד מת. אך במה כליתי ימי עלומי? לא ישבתי בסוד משחקים ואעלוז, מפני יד אבי ופראות חנוכי בדד ישבתי בחדר סגור ומסוגר והתנועעתי על מסכת דפוס ווילנא, הייתי משים לילות כימים להתנמנם מיושב על הגמרא ולהתחזק לעמוד על משמרתי לגמור שעור ידוע, אף-על-פי שהתחזקות זו גרמה הרבה להחליש כחי וגופי, כמובן ממילא! בנוהג שבעולם: נער בן שש עשרה שנה בעל כשרונות, האמון אצל הורים בעלי דעה, לומד בבית-ספר ומחכה כי בעוד שתים שלש שנים יבא אל האוניווערזיטעט או ישלים חק למודיו בבית-הספר לסוחרים או למודדים וכו'. יותר מחצי היום הוא נותן ללמודיו ושאריתו – לטיול, למשחק ולכל דבר הממלא את חיי העלומים. בהיותו כבן עשרים או יותר ישבע (לפעמים) נעימות עולם מיד האהבה, שאף-על-פי שבאחריתה תוריש על פי הרוב מכאובים נאמנים לאיזו שנים, מכל מקום הרי הוא רואה חיי אור ונעימות בלי מצרים בטרם תכזב תוחלתו, בהיות ידידות נפשו לנגד עיניו, ימינו תחבקנה, תחליק שער תלתליה, עיניה ירחיבו לבו, קולה יחיה רוחו ופיהו ישקנה, ושוה הוא הענג הרוחני הרם הזה לסבול בשבילו אחרי כן מכאובים נעימים במשך איזה שנים, בהיותו לאיש בין אנשים ובצאתו לעולם המעשה, אף-על-פי שהוא נפצע בהרבה אבני נגף המונחות תמיד על דרך החיים מכל מקום הרי הוא איש באנשים, מכובד בעיני עצמו ובעיני הבריות, חי חיי-החיים במלא מובן המלה, מתענג בחברת אנשים כערכו ובחברת משפחתו וזכרון הימים שעברו לא יהיה לו למכשול לב אבל לקורת-רוח, כדרך כל זכרונות קדומים, האוצרים בקרבם איזה דבר נעים. אך מה אני? מה היו חיי? ומה חיי עתה? בהיותי כבן שש עשרה שנה כבר היו ריחים על צוארי בלי דעת, בלי חשבון ובלי נטיה פנימית כל שהיא לריחים ההם; חי הייתי באויר של מות, סגור בד' אמות של הלכה מעופשת, דבר לא היה לי עם העולם כלו וכל מחמדיו, וכל עולמי לא היה אלא דברי שטות שכתבו והפיצו איזו אנשים שכבר נרקב עפרם? מי ישיב לי עתה את ימי עלומי שכלו בחלומות של תהו ולא התענגתי עליהם כלל, כחרש מלידה שאינו מתענג על קול זמרה ושירים. מי ישיב לי עתה את כחותי החמרים והשכלים ומנוחת לבי בימים ההם, שבם הייתי יכול להכין לי עולמי על ידי לימוד חכמה וידיעה המחיה את בעליה בעושר ובכבוד? ומה מר הוא לאיש בחצי ימיו כמוני להתיאש בעצמו לדעת מן העולם כלו ומכל מחמדיו, בידעו כי אבדו כשרונותיו ואבדו חייו ועוד עשרות שנים שלו יכלו בעמל ובמכאובים ולא יראו בטובה, כי כבר עבר המועד להיטיב לעצמו בעולם העיקרי והקים באמת הוא העולם הזה! אילו הייתי מחכה לעולם של גלגול או לעולם אחר הייתי יכול להתנחם על אבדן עולמי זה; אבל עתה שאבדתי את עולמי האחד מי מביא לי תמורתו?! בתחלת שנות המזונות לא שמתי לנגד עיני כל מטרה שעל ידה לימים הבאים. שולחני היה מוכן לפני לשנים מספר ולפיכך לא דאגתי דאגת העתיד, שלא בקרוב יבא, כדרך הרבה עגלי מרבק העומדים על מאבוסיהם בבית הוריהם או בבית חותניהם, ומזונותיהם המוכנים להם לשעה גורמים להם שיעצמו עיניהם לגמרי מראות את העתיד לבוא עליהם לאחר זמן, בכלות להם המן היורד על שלחנם. אחרי איזו שנים חלמתי שאהיה רב בישראל. אחר כך בהכזב תוחלתי שאהיה רב האמנתי שאהיה חנוני (אם ישיב לי חותני את הנדוניא המגיעה לי) או מלמד (אם לא ישיב לי). צרכי החיים לא ידעתי כלל, גם ענפי החיים לא נודעו לי מעולם, מפני שגם בעיר מולדתי גם בעיר מגורתי ראיתי אלא מלמדים ובטלנים הגונים או חנונים מלבד רופאים ונושאי משרה מעבר מזה ואנשי מלאכה ונושאי סבל מעבר מזה, שלא האמנתי להיות כאחד מהם. אילו היה בעיר מגורי בית מסחר מסודר שעובדים בו אנשים שונים בתור בוכהאלטערים, קאסירים, משגיחים, משרתים, מנצחים על הפועלים וכיוצא בזה; אילו הייתי רואה שהכנה גדולה או קטנה מצד האנשים בעלי הכהונות עצמם אם בשפות שונות, אם בידיעת הנהגת המסחר או בידיעת טוב הסחורה עצמה, הביאה אותם לפרנסתם, – אפשר שהייתי מכין גם את עצמי לאיזה פרט מן הפרטים ההם. אבל אני לא ידעתי כלל מן הדברים האלה כלם. קויתי להיות חנוני או מלמד, שאין פרנסתם דורשת, כפי הנהוג בינינו, כל הכנה קודמת, לפיכך הייתי שוקט על שמרי, לא למדתי מאומה מכל דבר המפרנס את בעליו והמתנתי עד היום שבו אדע אם חנוני אהיה או מלמד, ובשעה שיצא דיני להיות מלמד נעשיתי פתאם מלמד ותו לא מידי! אבל אם אי אפשר לי עתה להתרעם על עצמי, מפני שבסבת חנוכי הגס לא הייתי יכול לדעת כלל שיש עולם של מעשה, חיים, צרכים ועסקים בעולם, הרי הרבה יש לי להתרעם על הספרות העברית הריקה שלא נתנה לי כל השגה מן הדברים האלה, העומדים באמת ברומו של עולם. הרבה קראתי בספרים המכונים "ספרי השכלה", ולא אחד בהם עורר את לבי על רעיון החיים! כלם דורשים בהבלים, זה יתחבט באגדות מעופשות, זה יתאבק בחשך בעפר גליונות הקדמונים בין שהם נדפסים ובין שנשארו לטובת ישראל, זה יעוף בין כוכבים ויחד עם שנאני שחק ישורר שיריו לאלהי המערכות, לכבוד האביב, השפה העבריה הקדושה בת-יה, וכו' וכו' וזה יכתוב שירים ומליצות לא לאלהי המערכות ולא לכבוד האביב כו' אלא למען עשות שירים ומליצות, מאין לו עסק אחר להתעסק בו; הצד השוה שבהן: שכלם עוסקים בדברים הפורחים באויר ומסירים לב קוראיהם מן העולם והחיים. עיף ויגע הייתי מלמוד התלמוד, הפלפול ואמונת ההבל. שנגלה לעיני עולם עיון חדש הקרוב יותר אל ההגיון ואל השכל שאפתי אליו בכל מאמצי כחי, כבורח מבית-האסורים השואף לשדה פרחים הנמצא לו בברחו ממקום עניו. כל ספר השכלה שבא לידי בלעתיו כבכורה בטרם קיץ, אף על פי שבאמת לא היה בו כלום אלא דברי רוח. לא את ההשכלה אהבתי שהרי לא ידעתי אז מה היא השכלה, אלא נלאיתי מספרי הפלפול והדרשות וחפשתי מזון לנפש בספרים שהם מסוג החדש לי, כדרך כל אדם לבקש חליפות וחדשות, ודמיתי בלבי שאני אוהב את הספרים ההם עצמם שהיו מכונים בפי, בפי חברי ובפי מחבריהם עצמם בשם "ספרי השכלה", ושאני יוצא ידי חובתי האנושית בזה שאיני מאמין בנפלאותיו של ר' יוסי דמן דיוקרת (תענית כ"ד), בחסידות חמורו של ר' פנחס בן יאיר, ב"הזוהר", במציאות השדים, ועוד הכחשות בדברים כיוצא באלה, שמרוב ערכם הפחות באמת אינם כדאים אפילו לדבר בם, ואף לב רבים מבני הנעורים אצלנו, השמחים הרבה בהכחשתם בהם, כאלו גלו עולם חדש –, ובזה שאני כותב שירים שקולים בשפתנו הקדושה, השפה המיוחסת שבה כתבו הנביאים, הפייטנים, צמח לנדא, שלמה יאקאבזאהן, יוסף כהן צדק וכו' וכו' ועד שישבתי ושאפתי רוח בספרים של דברי רוח נתבלה עולמי והנני כיום גבר לא יצלח! איזו ספרי מדע, כמו "קנה באו לידי; אך מתוך שלא בנקל הבינותים לא חפצתי לעמול ולאבד כחותי וזמני עליהם, מפני שלא ידעתי תועלת יוכלו ספרים כאלה להביא לאדם כמוני, שעתיד להיות או חנוני או מלמד, ובחרתי יותר לקרוא בספריהם של חיות, קראכמאל, לעבענזאהן וכיוצא בהם, שהביאו לי הנאה אם מסבת חקירותיהם התלמודיות שהורגלתי בהן, או מפאת מליצותיהם שהרהיבו את לבי מתוך שהיה מוחי ריק! מורה ומנהל לא היה לי בדרך דרישתי מן ההשכלה, אנכי הייתי הראשון בעירי שדרשתי ההשכלה בפרהסיא מבלי שים לב לדברי פראים, ולא היה לי יועץ חכם שיאמר לי: "עד שאתה תועה בחלומות ומחפש צללים בחר בחיים כי אדם חי אתה!" ומבלי לברור פסולת מתוך הפסולת קראתי מכל הבא בידי, מבלי שים על לב כי הימים זזים תמיד ממקומם ובין כה וכה עבר המועד והנני נוהם באחריתי!… ימי האפיקורסות "בישע אלקים, יום ג' י"ב מנחם אב, שנת תרכ"ו, פה מרשלוב" "כבוד ידידי רעי האהוב לי המופלג הישר ירא אלקים כו' מוה"ר….נ"י." "זכרתי ימים מקדם, ובהגיגי עלה על זכרוני היום הזה, שבו לפני שנה תמימה נלחמתי בעדך בקרית מושבך וישיבוני שרעפי לפאר את היום הזה גם עתה בברית אהבתנו, אשר מהמון החליפות העוברות עלי לא תחת עועים המתחולל בקרב מרבית בני עירי לתתני לפני בן בליעל ולמנות אותי את פושעים שוכחי אל לא יהדפנה, בטחתי באהבתך כי תכסה, על פשעי אשר ארגו שוטני מקורי עכביש ויעבתום כעבות העגלה, וישימום על צוארי בכפיהם המגאלות בדמי גוי ודמי נפשי הצועקים אל האלהים המבקש את נרדף! בראשית ימי החדש אייר נדרשתי ממאהבי להגיד עצתי על הדבר אשר עלה במחשבתם: לאסוף אנשים וליסד חברה אשר תאסוף ספרי הדת היקרים וספרי חכמה והשכלה יחדו, ובאמרי "טוב הדבר מאד" שאלו את פי אם אמנה גם אנכי אתם? ואנכי אשר שקר שנאתי ולא בפה חנף ושפתים כזבות הללתי עצתם כי אם מהיותה טובה בעיני, – אמרתי כי הנני חבר להם. בהגידי זאת אמרו כי מעתה גם הם חברים הם ובזה נוסדה החברה. החלונו לדבר על לב רעים רבים להסתפח אליה גם עשינו חיל, ואנכי הייתי ראש למו, כי נתנו המשרה על שכמי, וגם הספר המכלכל דברי חברתנו היה בביתי. עתה תשאלני, אח יקיר, במה ישרה החברה הזאת בעיני? ומה מצאתי בה? הט אזנך, רע יקר, לאמרי רעך הנתון לגדופים בפי משמרי הבלי שוא, האפיקורוס אשר תורת משה אזור מתניו והתלמוד – אזור חלציו, תקשבנה אזניך ותשמענה מענה. זה חלק המחנה האחד בעירנו ואולי (?) גם בערים אחרות. והמחנה השני, אשר ארו עיניו, והשכל הישר נר לרגלו, להקיא כל דבר שקר ואמר כזב, אשר הורוהו אבותיו חסרי לב, הה! יכחש גם בה' ובתורתו ישים תהלה ולא יבקר בין אמת לשקר, כי שניהם נחלת אבותיו לו, ובשפכו בוז על לקח נאלח יעולל בעפר גם קרן התורה הטהורה, אשר מפיהם יסדה אמונתו בה, כאשר רבות התוכחתי עם עלם נמהר כזה, ואגרע לפניו שיחה עדי נאלמו שפתיו מבלי השיבני דבר, ולדאבון לבי לא אדע עוד אם שמתי מעקשי לבי למישור. זה חלק אמונת הבל, אשר תשחית לב אנוש גם בהיותה גם בצאתה ממנו, כי תהגה גם פרי קדש הלולים ואחריה תשאיר דאבון לב וכאב אנוש, אש לא נפח תלהט בקרבו ותשחית נפשו גם גוו יחד! אמנם עוד לא שלם עוני, כי עוד הרעותי לעשות, כי החלפתי ספרים תלמודיים בעד ספרי חכמה. אחי! אמת נכון הדבר, אך שמע אמרתי ושפטני במישור. הן ידעת, אח יקיר, כי מיום אשר רבצה על שכמי עבודתי הרבה, אשר תבלע כל מבחר עתותי, זנחה נפשי בדאבונה כל שעשועי: שבת משושי – התלמוד ומבאריו עם קול כנורי – השיר והמליצה, ומאחרית ימי הקיץ העבר, אשר דרשתי אז פלפולים מעל ספרים להשביע נפשות תלמידי לשמח לבבם, בבצענו מסכת "בבא קמא", – ולנהל אחוזי ידים שתי קצוותיה, עוד לא פתחתי אחד מכל הספרים אשר קניתי לי בימי אשרי ושלותי, ולא שקדתי על דלתות "התשובות" הנעימות לי כאור חיי. אך מה אתאונן? לעולם ענג, ושעשועי גבר – לאורך ימים. הימים הנעימים (?) עברו בצללים, וימי התלאות אט אט יתנהלו. בימי הסתיו שעברו כליתי לריק כחי שתים עשרה שעות ליום בעד ששים וששה רו"כ, ועתה – הנני עמל משעה העשירית בבקר עד בוא החרסה בעד חמישים ושמנה רו"כ לימי הקיץ וכמוצא שלל אגיל אם אמצא לי מועד להגות בדתנו דף אחד ליום. – עתה, אחי, התאמר גם אתה כי כחשתי באל בשמעך מפי כי החלפתי ספרים רבים, המה: "אורים ותומים, יד יוסף ויד שאול, נחלת דוד, נודע בשערים, משיבת נפש ונחלת שבעה" בעד הספרים: "אוצר כל השרשים עם פסוקי התנ"ך", הנדרש לי במאד מאד, "דברי אמת" להגאון הנשגב מהור"ר יצחק בכ"ר דוד ז"ל, "תעודה בישראל וזרבבל" להרב החכם רי"ב לעווינזאהן נ"ע, אשר לו חכמו השכילו תופשי התורה שמוהו כחותם על יד ימינם, כי מעוז הוא לתורה המסורה, וספרי "שבילי עולם אירופא"? התמנני גם אתה את פושעים בגלל הדבר הקטן הזה, אשר בצדק לא יוכל גם שוטני לאמר עליו בלתי אם כי הוא אולת? התמורה הזאת הגיעה לאזני המפולפל המתכבד בקלון מוריו ורעיו ח..ם ויתנני לגדופים בחמת אפו, בטרם שאל את פי אם עשיתי כזאת ומה ראיתי על ככה. אין זה כי אם ירא הוא אותי פן אומר אליו: "הסר קורה מבין עיניך!" כי בימי הסתו שעברו ראו עיני בבית מוכר ספרים כי גם הוא, ח..ם, הביא מדרש-רבות קטנים, איזו חלקי ש"ע קטנים, וספר "נחלת עזריאל" להמירם בעד ספר "קאנקארדאנץ" ובגלל מחצית רו"כ אשר שאל המו"ס להוסיף לו שבתה התמורה. כל יום השבת מלא פיו תוכחות עלי לעיני כל נכבדי בית-המדרש אשר יתפלל בו, והמה האמינו לכל דבריו אשר העתיר עלי, כי מי יצדיקני ואנכי לא הייתי שם? הרחיב האיש הזה את פיו, האריך לשון ויצפצף ויהגה: "מחיר כלב, אתנן זונה!" (כי נכון לבו בטוח אשר המוציא לאור את הספר "זרבבל" יתן לזונה את כסף הפדיום אשר יקח מחיר הספר) ובערב שחר את פני ביד אחי אשתו להשאיל לו את הספר "זרבבל" ואנכי לא מנעתי מרצונו ואתנהו לו, ויהללהו במסתרים, וגם אז לא השיב ידו מבלע את כבודי, ועוד מלאו שפתיו חרפתי, עדי הגיעה לאזניו בשרת החברה, אשר לא בצדק קראו אך את שמי לבדי עליה. פה מצא עוני השני, וירעיש בו אדמת בית-המדרש שלשת ימים: יום השבת וימי חג השבועות הבאים אחריו, ועל ידו החזיק הפרא אחי-חותנו. שלשת הימים האלה חרץ לשונו עלי ועל חברתנו לפני מאמינים לכל דבר, ויוציא את דבתי רעה כי הטיתי אשורי שלשים צעירים מארח הקדש ללכת ארחות עקלקלות, אשר דרכו מתי און, וידרוך קשת לשונו, ויור בי חצי קנאתו, ויטפול עלי אשמות אשר לא ידעתי ולא ידעו אבותי, עדי נפתה לב מקשיבי כזביו לדברו, וישיחו בי, ויגידו עותתי לפני רבים, למען לא יתעו עוד בשוא להאמין כי נאמן עם קדושים כח..ם אני. השמועה הזאת הורקה מפה לפה, אף לא עמד טעמה בה, כי שמנה עבתה לרגעים ותהי לסער מתחולל על ראשי בפי רבים מבני קריה, עד אשר באה גם לאזני חותני, אשר נשפכה לארץ מררתו בשמעו, כי חתנו אשר טפח ורבה נהפך מצדיק תמים לאיש ברליני; ולהתחקות על שרשי רגלי אזר כגבר חלציו ביום א' י"ג סיון ויביא לפני כס הרב ספרים מספר מאשר מצא בביתי, המה: "אוצר כל השרשים, שירי תפארת", שני חלקי כתבי עתים שנתים מדפוס בערלין השאולים בידי, כל השירים אשר כוננו אצבעותי מיום היותי לאיש, שיר אחד לא נעדר, והספר המכלכל כל עניני החברה, ואנכי הייתי אז עצור בחדר לימודי. ביום ב' י"ד סיון אחרי בוא השמש עליתי אל הרב לבקש ממנו את הספרים והשירים העצורים תחת ידו, אך הוא לא הקשיב כל מענה, באמרו: "כי נמצא בין ספרי החברה שם ספר "הצרפתים ברוסיא" להאפיקורוס הגדול מרדכי אהרן גינצבורג ימח שמו וזכרו, אשר עוד קודרים נתהלך מתגרת יד תלמידיו, ומי יודע עוד כמה ספרים נשחתים אספתם? כי לא חפצתי עוד לטמא את עיני ולקרוא שמות יתר הספרים בספר המכלכל עניני החברה!" עין בעין ראה הרב בי כי סרתי מדרך הקדש ביסדי חברה אשר תצפן לנקי ממינות להורידו אל ירכתי בור, וכי מוסר שדי נכון לו אם ינקה הפעם את בני חברתנו, ויקרא עלי מאמר המלך ינאי לאשתו: "אל תתיראי מן… כי אם מן הצבועים", כי צבוע אני בעיניו אשר לא ראו בי כי חכמתי ממנו, ויוכיחני בריבות שפתיו ובדברי תפל וכל מענה לא השקיט לבו, כי מפרש כתוב בראש הספר המכלכל דברי החברה לאמר: "למען התורה ולמען החכמה"…. וחכמה מה זו עושה? ובאמרי לו כי נכונים אנחנו לאסוף ספרי חכמה ומחקר, המה: "העיקרים, הכוזרי" וכאלה (כי יראתי להעלות על שפתי את שם "מורה הנבוכים") נתן בקולו מבלי דעת בשת גם ספרי הרלב"ג ודברים רבים בספרי האברבנאל אסורים להגות בם!" ויוסף להוכיחני על עשותי שירים ולא כסתה כלמה פניו להגיד כי האמונה ושירים "תרתי דסתרי" הם, והמשורר בשירים אבדה האמונה מלבו. וכאשר היה לי הגאון מ' משה חיים לוצאטו למופת כי לא גרשו המשוררים מקהל המאמינים, ענני: "הלא דברו בו רבים וכן שלמים לרעה!" ועוד שנה באולתו, לאמר: "הלא האפיקורסים כותבים שירים ועל-כן אסור לנו לעשות כמוהם, שלא לחקות את הצדוקים", ומי יוכל להצטדק לפני סכל כזה? הרב טרם יכלה מדברותיו ואשתו פרת הבשן פתחה במשל פיה ותאמר עלי לאמר: "הנה לחיי הנצח יהיה בית תענוגיו המסס ובית הכוסות", וכל האספסוף והמון אנשים הבאים להתפלל שם מלאו פיהם שחוק לחכמתה. ככה שתיתי לעגם כמים עד תפילת הערב. אז שוטטו עיני לדעת מספר האנשים הנמצאים שם, למען אדע להשיב חורפי דבר, באמרו לי כי לא נמניתי אתם למנין עשרה, ואמנה מספרם ארבעה עשר איש. אחרי כלות התפלה בקשתי עוד פעם מאת הרב כי ישיב לי את ספרי ויצוני לבוא אליו למועד אחר. עבר ליל ויבא בקר עם חדשה בעיר, כי לא נמניתי בבית הרב למנין עשרה בתפלת הערב, כי כרבע שעה לפני התפלה לא היו בבית הרב כי אם תשעה אנשים ואנכי הייתי העשירי, וצוה אז הרב לחכות עד בוא עוד אנשים. לקול הבשורה הזאת חשכו ממני גם מלהמנות את העולים לתורה בשבתות ובימי החול. ביום ד' ט"ז סיון עלה האשמאי א.מ. לבית הגביר מהרי"ט ובבואו על מפתן הבית הרים קולו כשופר: ט… ט…! מורה בנך קנה ספר מזיק! עשה חברה בערלינער: הלא ידעת! ידעת, הספרים הקטנים! ונגמר אמר לגרשהו מעירנו!" – הלא אשה ובנים לו פה? – שאל מהרי"ט. – יתן להם ספר כריתות ונגרשהו! – ענה הזקן האשמאי. מהרי"ט מלא פיו שחוק והאשמאי יצא במפח נפש. אחרי חצות היום עליתי עוד הפעם אל הרב לבקש ממנו ספרי ושירי. – הספר "אוצר כל השרשים" עודנו נדרש לי – ענה הרב. – וספר שירי תפארת? – שאלתיו. – מה חפץ בו? – ענה הרב – הלא כל התועלת במליצה היא למען לכתוב אגרת; ומה חפץ בשירים? – וספרי המכתבי-עתים השנתיים? – שאלתיו באחרונה. – ספרי מינים הם, שכתוב בהם: דברי אגדה לא מעלין ולא מורידין – ענה הרב. – אבל שאולים הם בידי, ועלי להשיב לבעליהם כסף מחירם אם לא יושבו לי – אמרתי להרב. – אין להם כל מחיר, כי נכונים הם להשרף, כדין ספר מינים, וכל העומד להשרף כשרוף דמי, ועל-כן הספרים ההם כאפר הם, אין להם מחיר ואין צדקה לבעליהם לדרשם מידך – ענני הרב בחכמתו – צפון ידידי אמרי בלבך וידעת להוציא לאור משפט. עוד הפעם הורתני הרבנית לקח, ותוכיחני על עוני הגדול כי שר אני עם בן מהרי"ט שירים הבאים מעיר פאריז (מסתרי פאריז), והרב טפל עלי אשמה חדשה, כי תמימי הדרך אשר ראו את מריי לא יאבו עוד לתת את בנותיהם לתופשי תורה, פן יעקשו גם הם ארחותיהם כמוני. עוד הוכיחני הרב על פסקי הטעמים שעשיתי לחזיוני "משא פולין", כי חללתי בזה קדושת פסקי הטעמים בהציגי אותם על אמרי חול. – ובמה איפוא תרב קדושת פסקי הטעמים אשר אנחנו כותבים בה כל משאלות לבנו – שאלתי את הרב בתום לב, אך הרב לעג לדברי אלה, מבלי תת לי כל מענה. והרבנית הוסיפה להוכיחני, כי תגיד לה' ב… הכהן כי דברתי סרה על האר"י. ואתה שמע נא את אשר דברתי עליו. אנכי ישבתי בחבר כסילים ואשא את שמות גדולי ישראל על שפתי ויעל לפני גם זכרון האר"י גם ספר "שבחי ר' חיים וויטאל", ואחרי אשר מגרתי לארץ הוד הספר הזה, פקדתי גם על ס' "שבחי האר"י" את רוח גאונו ואמר כי שקר בימינו גם הוא, ואתן בינה בלבבם כי האיש היודע את אשר עשה האיש כידור לר' יהודה ור' יוסי ואת אשר נשמר ר' מאיר מנכליו בהתבוננו פשר דבר שמו, לא יתן אמון לדברי "שבחי האר"י" המעיד על האר"י כי הכיר פשעי כל איש ואיש בהביטו על פניו, ואם ר' מאיר, ר' יהודה ור' יוסי לא התבוננו מאומה בפני האיש כידור (יומא פ"ג), והכרת פניו לא ענתה לפניהם חטאתו, איכה הביט האר"י בחדרי לב גבר דרך פניו למען יגלו לפניו מחשבותיו? והאיש היודע, הוספתי לדבר, את אשר שאלו פעמים "מאן סליק לעילא ואתא ואמר?" (מכות כ"ג), יוכיח משאלה זו כי לא נגלו נפשות הרפאים לעיני בשר לגלות לפניהם כל סתום וחתום, ואם יראו בחזון לילה אין אמון בם, כי לולא זאת לא שאלו "מאן סליק לעילא ואתא ואמר?" ובכן לא דבר האר"י עם נפשות המתים; והאיש היודע כמה עמלו ר' מאיר ור' יוחנן, הוספתי להבינם, להציל את נפש אלישע בן אבויה מחדרי תפתה (חגיגה ט"ו), לא יוכל להאמין כי הסיר האר"י ברוח שפתיו חטאת נפשות כבדות עון ומארצות נודם השיבם לארץ חיים לאור באור ה'. זה פשעי הנורא, כי נתתי למשמרי הבלי שוא דעת לבלי הגדל מפלאות האר"י על מפלאות חכמי המשנה ז"ל. עבר גם היום ההוא והקריה היתה לגיא שאון: אלה שבו על קיא הזקן וו. בן הרה"ג מהר"ן, אשר בהרימו כשופר קולו להגיש פשעי בבית-המדרש, פקד על עוני הגדול מנשוא, כי הנני משורר עם תלמידי מנגינות יסאטרע פאריז (מסתרי פאריז), אלה – על החברה בערלינער אשר יסדתי, ואלה – על ההספד אשר נשאתי על התרנגול גדל-הקומה אשר מת על חותנתי, כי הרשע החנף "זאב ערבות פסל מיכה" הוציא דבתי רעה כי ספדתי לתרנגול גדל-הקומה, הסב הכוזב איש החמסים הזה את הצחוק אשר עשה ידידנו ח"י בליל הפורים תרכ"ד, כאשר עברו יין, וכאשר ראית אז בעיניך – לאשמה רבה עלי החף מאולת זו, ועד כה היתה האשמה הזאת לדעת רבים, עד כי נשאלתי עליה גם מאת הגביר השוע מ' א…, אשר בשמעו בימי השאון כי יודע שפת קדש ודקדוקה אני, לקחני להאציל לבניו שעה אחת ביום ללמדם שפתנו, וישאלני אם נמצא בשירותי מספד לתרנגול? (1) רבים חרפו את שמי על תתי להאדון שר הנפות מ…. המנה הנכבדה "פשטא" בחזיוני "משא פולין" אם גם באמת הצגתי עליו נגינת "קטן", כאשר הורוני חקי פסקי הטעמים. האמנם אחדים ממצדיקי השיבו כי לא יגרע גורל האדון ההוא מגורל המן, אשר נתנו לו "קרני פרה" במגלת אסתר, אך בושו וחפרו מדבריהם, כי מי ידמה להמן, אשר היו ידיו רב לו בחכמת הקבלה, ככתוב על ספר "קב הישר"… ואוהבי הישיש המופלג מ' פ… אשר בצרתי צר לו גם הוא, ואהבתו כסתה על פשעי, שאלני גם הוא אם אמת נכון הדבר כי נתתי עטרת הפשטא להאדון מ'…? (2) הנשים השאננות רגזו כי נמצאה בעיר צדקם חברה בערלינטשי-קעס החפצים להשבית מועד, חדש ושבת; דלת העם אמרו כי נועדו שלשים צעירים להמיר דתם, בעצת צלפחד העומד בראשם, בסביבות העיר הוסיפו מספרם עד ששים! ככה עבר עלי חדש ימים אשר הייתי לדבת נכבדי העיר ולמנגינות בני בוז משפחות, כי הייתי לשיחה בפי כל, ובבוא עלם יהיר וחסר לב לדבר מהתלות וגדופים עלי ועל בני החברה, בבית-המדרש אשר לאצילי העיר בעת התפלה (זמן כל השיחות), אז אפפוהו יחדו ישישים ותופשי התורה לשמע דבריו, מבלי הבט כי נער הוא. ויהי מקרהם כמקרה גוי חלש אין-אונים המבקש תחבלות להנצל מחרפת צר, אשר איש לרעהו יאמר: חזק ונתחזקה בעד עמנו, מבלי הבט על כבוד משפחות ותפארת אדם. (3) ואנשים אחדים אשר נסו להשיב חרון אף הרב ממני, וישימו לפניו צדקתי ובר כפי, יצאו ממנו בבושת פנים, כי אחת דבר הרב: "אין טוענין למסית!" כי רבים מבני החברה אשר פחדו מאבותיהם, מחותניהם ומנשיהם באו להצטדק לפני הרב וישימו את עונם על ראשי, באמרם כי לא ידעו מן הספרים הפסולים אשר נתתי בבית החברה. והרבנית יעצה אותם לארוב לנפשי בלכתי לשוח במסתרים ולהכותני מכות חדרי בטן, תחת אשר נוקשו בעון בצעי על בלי חמס בכפיהם. בימי ההמולה האלה הציתו איזה עגלונים אש בספרי ההשכלה, אשר נתן המו"ס ר' משה קעלנער תחת ידם להביא לעיר מגורתי, ויקרעו לגזרים עשרים מחברות מספר "גלות ספרד", ותהי להם אז צהלת פראים על כוס יין-שרף. בכל הימים האלה לא כלאתי רגלי מלכת ברחובות, לשוח עם שארית אוהבי, ויהי לי השחוק לראות רבים סכלים, אשר אלי השגיחו, אלי התכוננו, ואיש באזני רעהו התלחשו: "הנה צלפחד! הנה חתן ש…! הנה הבער-לינטשיק!" האחשה לפתיותם? אם לא אמלא שחוק פי על שגעונם? אלה קורותי בימי הקיץ הזה, אשר לא ימוש זכרונו מעל פני עד בוא חליפתי; בו נמניתי את פושעים בפי משמרי הבלי שוא – לנצח; בו הוחק שמי לפועל טוב (?) בעד רעיו במ"ע… גליון 42 ובו נחרתו תלאותי אשר עברו עלי, כעל דורשי דעת, במ"ע… גליון 13 וגליון 23. ידעתי אחי כי תעוה משמוע את החרפות אשר חרפתי את ח..ם היקר בעיניך, ואת הרב אשר שמתי עם פראים חלקו. אמנם, אחי! נאוה לח..ם קלון כאשר לא נאוה תהלה להרב. כי ח..ם בזדון לבו והרב באולתו נתנוני לדראון על לא חמס בכפי, ולחרפת עולם בעיני תמימי דרך הנוקשים בפתיותם. שם בעיר ב… חרפו שמי כי השלכתי לארץ ספר "מהר"ם שיף", ובעיר מולדתי השמיעו כי הסירותי טוטפותי מבין עיני ואשיתן על ראש כלב, כי גם בימי החול לא יבואו אל פי. בקץ חדש סיון בא הלום אבי התמים, נבהל ונדהם לקול השמועה הרעה על אדותי אשר הבהילתהו וימס לבי לצרתו; בקרית מושבי תעבוני כמעט כל תופשי התורה, וכל אוהבי היו לי לאויבים! האשכח את עלילותם אשר עוללו לי? ואם בפתיותם וזדונם לא תתנקם נפשי? הן על הרב לא אקצוף, כי פתי הוא ולבבו יחשוב כי פקודת דת קדשנו שמרה רוחו, לדכא עד עפר כל אוהב חכמה, כי מכחש באל הוא על דעתו! אך אל ח..ם שמורה עברתי, כי הוא בזדון לבו השפיל לעפר כבודי ושמי הטוב, לבו יודע כי חף מפשע אנכי, אך כפר בדמי על פשעי שקר אשר טפלו רוגנים עליו, כי בהכינו צעדיו בימי הסתו שעברו, להרים מכון שבתו על כס הרבנות הכוהו בלשון ויאמרו כי אפיקורוס הוא, ותוחלתו נכזבה, על-כן שת את דמי למקוה מים לרחוץ בו כפיו, ולאמר לכל יודעיו: "ראו, נקיתי מפשע רב כי הטהרתי!" מאמין בכל דברי דת קדשנו תורת משה, אשר כתב אותה כלה מפי ה', אין אמר ואין דברים אשר הוסיף עליה מדעתו. גם השירים אשר שר ברוח קדשו, כמו שירת הים, האזינו, וברכת פיו לפני מותו, אשר רק רוח ה' דבר בו אז ולא מלותיו על לשונו, גם הם לא באו בספר תורתנו בחפץ משה רק במצות ה'; וככה היה גם גורל ספר "משנה התורה", כדבר הרד"י אברבנאל בהקדמתו לס' "דברים". "הנני מאמין בכל דברי הנביאים, אשר רק רוח ה' דבר בם ואין מלתו על לשונם, כי איש איש כפי צחות לשונו אשר חלק לו ה' כתב ספר נבואותיו. דברים רבים נמצאים בדברי הנביאים אשר היו אך במראות אלהים כמו אשת זנונים אשר לקח לו הושע, משכב יחזקאל על צדיו ואכלו גללי בקר, ואלי גם היות יונה במעי הדגה והדומים לאלה. הנני מחזיק במעוז המסורת והמשנים פניה בתקונים לא ישרו בעיני. אינני נותן אמון לדברי המבקרים החדשים, אשר גמלו את בסר (?) הראב"ע ז"ל לאמר: כי הנחומים אשר בספר ישעיהו לא פיהו דבר, ומסימן מ' עד סופו נוספים המה, כי הרב הגדול הרשד"ל זצ"ל כבר דבר בצדקה להשיבם אל אדוניהם הראשון. כן הנני מחזיק במעוז הרב הצדיק הזה (שד"ל) לבלי לאחר זמן כתיבת מזמורים רבים בספר תהלים עד אחרי גלות יהודה בימי צדקיהו וגם אחרי שובם מבבל, כדברי הרב החוקר קראחמאל ז"ל ורעיו, אם גם נראה בהקדמת הגאון חיות זצ"ל לספרו "אמרי בינה" כי נשא פני הרב קראחמאל לדבר הזה. זולתי מזמור ע"ט ומזמור קל"ז בתהלים נאמרו בלי שפק בימי שרפת בית קדשנו או בימי גלות יכניה מלך יהודה. ספר "שיר השירים" הוא בלי שפק (?) לשלמה בן דוד מלך ישראל. ספר "קהלת" כתבהו, על דעתי, בחלותו את חליו אשר מת בו, על-כן לעו דבריו והמה בלי סדרים. הנני מאמין כי יערה ה' את רוחו על אחד מבית דוד אשר ימלוך עלינו בארצנו, והדברים הבאים על ענין זה באגדות חז"ל המה בעיני ככל האגדות. הנני מאמין כי יחיו מתינו ונבלותינו יקומון. חסידי אמות העולם אשר יזכו לחיי העולם הבא יקיצו גם הם מקבריהם. כי לולי זאת לא השתפק אדם בזמן העולם הבא אשר לדעת רבים ושלמים יהיה אחר התחיה, הפך מדעת האומרים כי העולם הבא יהיה אחר המות, לפני זמן התחיה. מאמין בתורה המסורה בכל עניניה: בחקים ומשפטים אשר למד אותם איש מפי איש עד רוענו הנאמן משה איש האלהים והוא – מפי ה' במשפטים אשר למדו משלש עשרה מדות, מהקש ומחקי הלשון, ומהם דברים מקובלים, אשר דרשו בדרך אסמכתא, כדברי הגאון החכם חיות זצ"ל בספרו "מבוא התלמוד". הנני נוצר חקותיהם אשר גזרו לגדור פרץ ומעט מזער נמצא בם אשר יקבלו שינוי לפי המקום ולפי הזמן; הלא תראה כי התירו האחרונים הנאת סתם יינם, וכן נראה בדיני שבת, (אם גם אינם גזרות) כי התכשיטים בימים שעברו למשא ומתן הם בימים האלה, והנושאם ברשות הרבים בשבת חייב חטאת בלי שפק, וככה הלא ימצאו דברים אשר היו למשא ויהפכו עתה לעדי-עדיים. אפס לא נוכל לשנות גם המעט הזה מבלי אספת חכמי ישראל. אשר לא נפתה לבם אחרי התאוות והחדשות. רבי האגדות הזרות לא אאמינן כפשוטן, והנני מפרשן כאשר התוו עליהן חכמי ישראל כללים נאותים, ומעט בהן אאמין כפשוטן, ונער יכתבן, והן: מפלאות ה' אשר פעל למען טובת עמו ישראל לחלצן מצרה. כל חק אשר יורו מורי-הוראה בישראל על פי מוסדות התלמוד קדוש הוא בעיני, מנהגים אשר אין יסודתם בדברי הלכות התלמוד לא יקרו בעיני. כן לא רחצתי כפי בבקר בקומי משנתי ביום צום החמישי, כי אינני מאמין ברוח רעה המתחוללת על האדם, ואיככה ארחץ כפי ביום ההוא אשר הרחיצה אסורה לנו בו? חז"ל האמינו במציאות השדים ובכשוף, אך אז לא נודעה עוד אמתת הדברים, כי לא היתה קבלה מסורה לחז"ל מפי הנביאים על דברים כאלה המסורים לשכל האדם. וגם אין מעלין ואין מורידין! הגדתי לך, אחי! היום את כל אמונת לבי הצרופה, ואתה נצור את מכתבי זה, צפנהו בחדרך ואל תראהו לעיני איש, כי רבים שומרי הבלי שוא גם בעירך ואמרו כי נוקשת גם אתה באמרי פי הטמאים. תמו דברי רעך ידידך לנצח, הנוצר תורת ה' בכל לבבו, ומכה על ישר בשוט לשון, נרדף תחת רדפו טוב. "צלפחד". המכתב הזה, שהצגתיו פה עם כל ההבלים והפראזות הנתעבות שכתבתי אז בו לתמי, יגיד ברור על כל מה שעבר עלי בימי הקיץ ההוא. מלבד השאון שהיה עלי בכל העיר, היה לי צער גדול לראות את אשתי בוכיה תמיד על צאתי לתרבות-רעה, והרבה דאגתי לשלום בני הצעיר, שהיה יונק אז שדי אמו, שמא יחלה מחלב אמו המלא ארס מרוב צערה. אבל לא שאון בני העיר, לא בכית אשתי, שארכה קרוב לשני חדשים, ולא הפצרת מיודעי תופשי התורה, שנסו לפתות אותי שאתרפס לפני הרב – לא השיבוני מדרכי אפילו צעד אחד, וכל תופשי התורה נמנו וגמרו שאני אפיקורוס והתרחקו ממני לקיים מה שנאמר: "הרחק מעליה דרכך", שכפי דרשת התלמוד נאמר דבר זה על מינות (ע"ז י"ז). בטבע הנני רפה-רוח, וקשה עלי לעשות צעד כזה שמאות אנשים יביטו יתפלאו בי והרבה מהם יבואו אלי ויקיפוני בשאלות שונות: "מה ראית כי עשית כך וכך?" ואני אצטרך להשיב פתרונים לכל איש ואיש. לפיכך שמחתי על המקרה הזה, שהבדיל כקיר ברזל בינני לבין תופסי התורה חברי, שדחוני בשתי ידים, ומבלי כל עמל יצאתי מאפוטרופסותם להיות חפשי לנפשי ולכתוב העולה על רוחי. ובאמת עשיתי כך: החלותי לכתוב בשפת עבר צחה על כל קלקלות בני עירי שראיתי ועל כל דבר הבל שהתרגש לבוא עליה, ועל כל המאמרים ההם חתמתי שמי ובני עירי הוסיפו כפעם בפעם לשיח ולדבר בי, להרגיזני ולהפחידני, ואנכי לא שמתי לב להם. איש אחד מעיר מולדתי הגיד לי כי המאורע שהיה בי נדפס גם ב"המליץ", אשר לא ראיתיו מעולם, השתדלתי בסוף הקיץ שיבוא גם "המליץ" לעירנו ומאז הייתי גם בקוראי "המליץ" שמצא חן בעיני הרבה, על שאין לפניו משוא פנים לערים וליחידים. בסוף ימי הקיץ עלתה מחשבה על לבי לומר שכל האגדות הזרות המספרות מעשי נסים שאירעו לישראל אינן אלא כדי לחזק את לבם של ישראל באמונתם בימי צרותיהם. אך נבוך הייתי בהשערה זו, שלא מצאתי לי בה לא רב ולא חבר. אחרי איזו ימים או שבועות בא מאמרו של החכם האמיתי ה' פין על דבר ס' "המפתח וכור לזהב" והרחיב בקצרה את ההשערה ההיא, אף-על-פי שכסה שם טפחיים, וחקירתו הועילה לי להחליט בלבבי שהשערתי אמיתית היא, ובכן חדלתי להאמין בכל האגדות. לימי החרף לקחתני אלמנה, החשובה לעשירה בעירי, להיות למורה לבניה בשכר קרוב לתשעים רו"כ, ויהי לי הדבר הזה לנצחון לנגד אויבי, וטענותיהם של חותני, חמותי לי כנגדם כסות-עינים שאין טובה הימנה. מלבד איזו ידיעות מעירי, שהודעתי במה"ע בחרף ההוא ושהעירו עלי חמת בני העיר עוד יותר ויותר, עסקתי גם בקריאת איזו ספרים חדשים לי או ישנים. בין הספרים האלה היה גם הס' של בקרת "חקר דבר", שבאמת לא יצא ידי כן עשה רעש גדול, בצאתו לאור, במחנה סופרינו, לבשתם וכלמתם, ושקצפתי גם אני עליו קצף גדול בשעה שקראתיו פעם ראשונה, אף על פי שלא קראתי אז את כל הפלפולים הרבים שנאמרו על קונטרס זה במה"ע "המליץ". בקראי אותו שנית, ושבתי והתבוננתי בו, ראיתי שאין לי מה לקצוף עליו וכי צדק בכל טענותיו על העברית בכלל ועל מה"ע בפרט, שבאמת אין להם כל מטרה מחלטת. ראיתי דבריו בספרו ובמאמרו "רוח חיים" שנדפס בהכרמל על אדות ספרי רי"ב לעווינזאהן ונתעוררתי שבאמת דברי לעווינזאהן הנוגעים בתלמוד, שהיו שמורים בזכרוני, אין מטרתם להעריץ את התלמוד ולהקדישו אלא לברר את רוחו, שיטתו וסבת התילדותו בעם – לפי המבינים ברמז. חזרתי עוד הפעם על ספר "זרבבל" (אחרי שהספר "בחינת הקבלה" שקראתי כבר אבד ערכו בעיני). העמקתי בו להבין מסתריו והנה – נפלה נפלה מנגד עיני המסכה הקדושה שהיתה נסוכה לפני על התלמוד! ראיתי שהתלמוד הוא מעשה אנשים שהבינו את זמנם ומקומם, כי מוכרח היה להעשות על פי סבות חיות וקימות שהכריחוהו שיולד בעם, כי כל תקפו אינו אלא ברוח הזמן והדור ובצרכיהם, ולא נשארו קדושות בעיני אלא איזו הלכות מעטות שהאמנתי בדברי התלמוד הנאמרים עליהן, שהן הלכה למשה מסיני. ממילא מובן שהמבט החדש הזה על התלמוד עשה רושם גדול במוחי. עזרי מעם ה' יום ד' כ' כסלו, אלהי, אויבי רבים קמים עלי, לפ"ק. (תרכ"ז) פה מרשלוב. "כבוד ידידי רעי המופלג הישר מהור"ר….. ברכות שמים וברכות תהום לראשך!" הקטרת הזרה אשר העליתי על מזבח הזהב, מזבח מה"ע… גליון 43 תועבה הוא לבני עירי, ותועבות שתו גם אותי בגללה, כי כמחרף עקבות ספר "הזהר" אני בעיניהם, שבו (פ' וירא) נמצאת התרופה ההיא, לקרוא פרשת הקטרת לעצור בעד המגפה, על כן הביאו עצות מרחוק לנקום ממני נקמת התרופה הקדושה ההיא אשר חרפתי במאמרי במה"ע אשר זכרתי. אלה יעצו להעיד עלי בשערי המשפט כי עקשתי דרכי, למען יושם עלי ענש, אלה – לעצור בעד פתחי ארון הקדש ביום השבת, עדי יגמרו ראשי העיר אמר להתאסף יחד, להתנכל עלי ולהתם חטאתי הרובצת לפתח קריה, ואלה – לבא במגלת ספר כתוב מררות עלי, לפני הרב החכם המו"ל מ"ע… ולהבטחהו כי אם ימלא משאלותם לזרות דברי הלאה לימים יבואו כי אז יחתמו גם המה על מכתבו העתי, וישכחו כי לא לפניו חנפים יבואו! דלת העם אמרו כי כתבתי שטנת שוא על עירנו לאמר: "כי כל אכר אשר לא מבני ישראל לא נתנוהו בני ישראל לצאת את העיר בטרם יקרא גם הוא את פרשת הקטרת!" צחוק עשו לי! אמנם אך צחוק הוא, כי ידעתי דרך כסל אשר בחרו למו, ובפתיותם הסכנתי בימי הקיץ העבר, על כן לא שברה אולתם את לבי גם עתה, ומראשית בינותי כי יפלו ממועצתיהם, ומוצא שפתם יעלה בתהו. אמנם אחי! ארחות כסילים עם נפלם – נעו מעגלותיהן. על כל מדרך כף רגל יתגוללו אבני נגף ופתאים יעברו עליהם ונוקשו ונלכדו, ונפשם לא תדע, כי רמו מישרים מהם גבהי שמים, ואם בעמל נפש ויגיעת בשר ירים איש מכשול מדרך עמו הלא ישים אשם נפשו, כי אבני קדש הן בעיני עם לא בינות, לא ינקה כל הנוגע בהן. התאמין לי, ידיד נפשי, כי צעירי תופשי התורה הנאמנים אתי, חבשו פניהם בטמון בראותם אותי בא אל בית-המדרש; ואנכי אמרתי: אך נרדמים הם. אכן המה שלחו דבריהם אלי אחרי כן בלט בחלות פני לבל אשיא אליהם עין אשמה על הסתתרם מנגד עיני, כי בנפשם יפגעו האוילים אם ידברו אתי, אחרי אשר כבר קראו למו תופשי התורה הזקנים "מינים!" על זאת. באלה מעיני כל היום, ובם אשוב אהפוך תמיד, ולבבי יתחמץ אף רוחי בקרבי חבלה! על כן אמרתי אשיחה וירוח לי, וברב אמרי אולי אשיב מדחי רגלי אחד נתעה בבלי דעת. ואם רבים קמים עלי, ותחת אהבי טוב ישטנוני לא אשנה את טעמי לפניהם, כי מה תתן ומה תוסיף לי אהבתם אם רעיהם לא יקרו לי? הלא טובה לי קרבת שנים שלשה רעים נאמנים, אשר רוחי רוחם ולבי – לבם, מאהבת שקר אשר יאהבוני רבים נפתלים על בלי דעתם שרעפי! אח יקיר! הן לבי ערום נגדך מיום אשר שלחתי לך ספרי על דבר קורותי בימי הקיץ שעברו ומעט הדברים אשר לא מחשבותי בם מחשבותיך לא יפרידו בינינו. הלא תשמח בשמחתי כי הותיר אותי אל ישעי לטוב בימי המחלה הנוראה, וחסדיו הבדילו בינה לבין בני ביתי. כן ישפות ה' שלום גם לך, בעצמיך ובמעוניך, בברכת אוהבך לנצח, נרדף על ישר ונאכל בכל פה. צלפחד. רואה הוא הקורא, כי תחת שנצטערתי עד עכשיו על חייהם הארוכים של ערלי הלב ל"א מלכים ול"א אנטיוקסריהם שהרג יהושע, על חנה שנתיפתה וחזרה לשחרוריתה בהבל פיו של ר' יצחק בן אלישוב (תענית כ"ג) ועוד דברי חכמה כיוצא בזה, בא עתה צער חדש בלבבי על הדת ההולכת לטמיון ועל הלאומית הישראלית העתידה ליהרס עם הריסות הדת. ראיתי שפריקת עול הדת הולכת וגוברת והאמנתי שבעוד מאה שנה בערך תשתכח הדת ישראל לגמרי ולא יהיה עוד זכרון לבני ישראל בעולם המעשה ונצטערתי הרבה מאד. בשעה שחזרתי למצוא תרופה למכה זו עלה על לבי שאין למכה זו תרופה אחרת אלא לחבר את הדת והחיים, כלומר: להתיר כל החומרות, הגזרות והסייגים המכבידים על האדם בעולם המעשה ובארח חייו, ולעשות את הדת נוחה לשמירה, כדי שישמרו בני ישראל את התורה לנצח, שהרי כמעט כל מצות תורת משה, כפי שהן כתובות, לא כפי פירושן של בעלי התלמוד, אינן מכבידות כלל, ואף על פי שאי אפשר לנו בלי איזו סיגים ופירושים שבעל-פה לתורת משה, מכל מקום אפשר להשתדל לבער כל החומרות והסיגים המכבידים וכל מנהגי הבל המשניאים את הדת בעיני מתעבי הבל. אילו הייתי מביט על כל עם ועם לא כעל עולם שלם בפני עצמו אלא כעל חלק קטן מן המין האנושי, חלק שלא הטבע חלקה אותו אלא בני האדם מעצמם, הייתי עושה שלום עם הרעיון הזה שסוף בני ישראל כשאר אומות לשוב, בעוד איזו אלפים שנה, בזמן פחות או יותר, למחצבתם בשעה שכל העמים יחדלו מהיות אומות שונות אלא בני אדם בכלל; אלמלא אהבתי בכל לבי את הדת שהאמנתי בה כאחד שלומי אמוני ישראל, לא הייתי מצטער על ירידתה לטמיון שהרגשתי; אלמלא הייתי חושב על החומרות והסיגים של התלמוד והפוסקים להסבות העקריות לפריקת עול הדת כלה, ואלמלא בא לי מבט חדש על התלמוד ולחשבהו לדבר המקבל שנוים ותמורות תמיד, לא הייתי יכול לחפוץ בביטול החומרות ההן ולא היה לי על מה ולמי לצעוק על אדות הריסות הדת ואבדן הלאומית; אבל עתה שחפצתי בכל לב בקיום נצחי של הלאומית והדת והאמנתי שמצאתי את סבת המחלה ועם זה גם רפואתה, בביטול איזה חומרות וסיגים ובחבור קיים שיחברו ראשי עמנו את והחיים יחדו, כמו שעשו ראשוני בעלי התלמוד – הנה היה לפני חולה מסוכן ורפואות בדוקות מוכנות ואין איש שיושיט להחולה את הרפואות ההן בעוד נשמתו בו. אינו דומה צערו של אדם הרואה איזו רעה הבאה עליו ואין לו כל עצה להקדים פניה, לאדם שיש לו עצה ותרופה קלה למכתו, אבל אין בידו להשתמש באותה תרופה קלה באשמת בני חברתו, שגם הם עתידים להיות נפגעים כמוהו מאותה רעה. הראשון אין לו אלא צער פנימי והנהו אובד עצות, אבל השני מלבד צערו המכאיב, הנה בוער בלבו כעס גדול על בני חברתו האמללים, שאינם מניחים לו בעקשותם להושיע את עצמו ואותם. הסער בגדול שהתחולל בלבבי, בסבת הרעיון הזה דכאני עד דכדוכה של נפש: "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו" אמרתי בלבבי במרי שיחי: הפריצים בימי חרבן הבית השני התחילו להאבידנו וסופרינו וראשי עמנו יביאו הקץ עלינו! רואים הם כי הזמן הגבור הגדול והנורא עמד עלינו לכלותנו והם עומדים על דמנו, רואים ושותקים, מבלי מצוא עצה ועשות דבר! רעיון של הבל הזה עורר כל חושי בקרבי ויבלבל מוחי, חשבתי, הגיתי עד שגמרתי בלבי לקרוא לעזרה בשעה שיזדמן לי איזה מקרה לכך. בקיץ תרכ"ז לקחה האלמנה, אמה של תלמידי, מורה שפת רוסיה לבניה. ישבתי אני ממול התלמידים בשעת למודם והקשבתי היטב לכל אשר ילמד המורה, ויחד עם התלמידים הייתי חוזר בעתות הפנאי על למודי. קשה היה לי מאד לחזור על כללי הדקדוק, וביחוד נטיות השמות ברוחי וחזרתי על משנתי היטב, ומקרה זה היה היסוד לידיעת שפת רוסיה שקניתי אחר כך בהמשך הזמן. לפני חג השבועות קבלתי מכתב מאבי, שהוא מבקשני לבוא אליו ולהתראות עמו, אנכי מלאתי בקשתו וברשות האלמנה אמא של תלמידי ובידיעת בני-ביתי נסעתי לאבי ביום ד' ב' סיון. פתאם יצא הקול כי ברחתי להמיר דתי וחותני וחותנתי רדפו אחרי עד בית אבי, וביום ו' ד' סיון באו לעיר מולדתי, שהיא עיר מגורת אבי, ותהי רדיפתם אחרי לקלון גם לי גם להם. בסוף שנת תרכ"ז נקראתי לעיר המחוז בי שאהיה מורה לאחיו שם. תנאי המלמדות היו טובים הרבה מאותם התנאים שעל פיהם הייתי מלמד בעיר מגורתי; אבל בהתהלכי שם עם איזו ממיודעי מדור החדש שבעיר ההיא ראיתי שחפשיותם גדולה מחפשיותי, ולא עוד אלא שהם מקילים לעצמם, על-פי חפשיותם, גם במעשה. ראיתי שאי אפשר לי להתחבר עוד אל תופשי התורה והדור הישן אפילו בעיר ההיא, ושמוכרח אהיה להיות חבר לבני הדור החדש החפשים ההם, שלא הורגלתי עוד בחברת אנשים שכמותם, שיהיו לי כעשן לעיני, ולפיכך שבתי לביתי, אף-על-פי שבעירי ישבתי אל עקרבים, ואהי כמנודה מכל בני העיר לבד מאיזו אנשים שהתחשבו על הדור החדש, וגם הצעירים שהיו ממיודעי לא היו מדברים עמי אלא מחוץ לעיר, או בשעה שהיינו מזדמנים לפונדק אחד, כמו אחר התפלה בבית-הכנסת הגדול, בשעה שהמתפללים נתפזרו כבר לכל רוח, או בבואי אל הרב מטעם הממשלה וכדומה. גם בחרף תרכ"ח הייתי מורה לבני האלמנה, אבל היא לא נחה דעתה עוד בי, מפני שהרבה פעמים הגידה לי שאיננה חפצה שאכתוב במה"ע ואנכי לא שמעתי בקולה, ואני לא נחה דעתי בה מפני שהיא מעיזה פניה לדרוש ממני דברים שאין לה עסק עמהם ושאינם נוגעים לה כלל. היותי בעיר המחוז חזק בי את הרעיון של הבל על אדות חבור הדת והחיים, ובכתבי בחרף תרכ"ח מאמר גדול על אדות הש"ס, שהיה בו מעט בקרת והרבה בקיאות בתלמוד, זכרתי את דרכי החיים ויחוסה של הדת הזמנית (שהיא גם הנצחית לדעת שלומי אמוני ישראל) אל החיים ההם ובדברים היוצאים מעמק הלב התחננתי אל ראשי עמנו, שישימו עינם על מצבנו ועל חנוכנו וישתדלו לחבר את הדת והחיים לטוב לרוח הלאומי שלנו ולדתנו. לימי הקיץ לא נתנה לי עוד האלמנה את בניה להורותם, מתוך שלא שמעתי בקולה וכתבתי במה"ע. תלמידים אחרים לא השגתי, מתוך שהייתי כמוחרם ומנודה בעיני כל אנשי העיר ומתוך שהחלותי לבקש לי תלמידים חדשים אחרי הפסח, בשעה שידעתי בבירור שתלמידי הישנים חלצו ממני. האמנם שאלתי גם את פי שנים שלשה מאנשי הציוויליזאציאן אם יתנו לי את בניהם, אך הם ענוני כי בניהם נשארו אצל המורה הישן, ותשובתם זו דכאה את רוחי והגבירה את יאושי ולא היה בי עוד אמץ רוח לשאול את פי אחרים אם יתנו לי הם את בניהם. עתה באה השאלה הגדולה "ואם תאמר מה נאכל?", הדורשת תירוץ מספיק שתים שלש פעמים מדי יום ביומו. גמרתי בלבי לנסוע לעיר המחוז לבקש שם מלמדות, אך חמותי לא רצתה בשום אופן שאשב בעיר אחרת וסבבה הדבר באופן אחר. הלותה לי שבעים רו"כ ויעצתני לנסוע לעיר המחוז לקנות דגן, ארז, דחן וגרש כוסמים וכדומה ולסחור בהם, לא שאהיה אני הסוחר הראשי אלא אשתי תהיה הסוחרת הראשית ואני אהיה לה עזר כנגדה. העצה הזו מצאה חן בעיני. כבר הייתי חפץ לבוא אל אחד בתי-הספר ולהשתלם בלמודים אבל הייתי בעל אשה ואב לשני בנים. בקשתי מאת חותני שירשני לנסוע, כלומר שיפרנס את אשתי ואת בני משך שלש שנים רצופות, עד שאמצא נתיבותי להשתכר מעט כסף די הוצאתי והוצאות ביתי, והבטחתיו כי בהשלימי חק למודי והייתי רופא או מודד (אינזעשינער) וכיוצא בזה שיוציא על בני-ביתי עם עוד ריוח הרבה ואם אינו מאמין לי בעל-פה הריני נותן לו שטר כתוב וחתום כחקי המדינה; אבל הוא ענני שאין בו כח למלא רצוני מפני עניותו, מענה שלדאבון לבי ידעתי בו שהוא אמת. מתוך שלא יכלתי לתפוס מרובה אמרתי לתפוס מועט ורציתי ללמוד בעצמי שפת המדינה ושפת אשכנז אבל הטרדות עצומות, המלאכה מרובה וזמני קצר מאד ומה אעשה? בשעה שאמרה חמותי את עצתה שהזכרתי אמרתי בלבי: עתה אוכל לקבוע עתים ללמודים, שהרי מלאכתי לא תבלה עוד זמני כל כך ומי יודע אולי יהיה עסק זה לי להצלחה ואשתי תמצא לחמה ולחם בני ואוכל אני לימים הבאים להגיע אל המטרה שכלתה לה נפשי. – לקחתי מיד חמותי שבעים הרו"כ ולויתי עוד חמשים רו"כ בנשך לשלם מדי שבוע בשבוע במשך חצי שנה, חלק מן הקרן והנשך, ויחדו עם חמותי נסעתי לעיר המחוז לקנות שם את הסחורות הנצרכות לי. ביום ו' ב' אייר באנו שם, וביום ההוא קנתה חמותי את כל הסחורות ואנכי עמדתי על גבה, ונהי נכונים לנסוע הביתה במוצאי שבת. ביום השבת עליתי לראות את ידידי… ויראני ספר "שירי יהודה" מה' גארדאן שיצא אז לאור, גם הראני מכתב מה' גארדאן הערוך לו, שבו צוה עליו לתת עקז' אחד לי. אמרתי לידידי כי נכון אני לקחת עוד ארבעה להפיצם בעירי והוא נרצה לי. "אך היהיה ידידי בביתו בלילה?" – שאלתיו. "לא" ענני. אז באתי במבוכה, כי מעודי לא טלטלתי בשבת בלי עירוב ובעיר המחוז אין עירוב! בושתי להניח אצלו את העקז' ההם ולבאר לו שמפני אימת שבת אינני חפץ לקחתם עמי, ובעל-כרחי לקחתי אותם תחת מעילי. הלכתי ברחובות העיר צמצמתי לטלטל תמיד את המשא הזה פחות פחות מד' אמות, כהלכות בני ישראל! הריני ממלא פי שחוק, עמך, קורא דברי! שבנו הביתה. אשתי החלה לאפות לחם דגן ולמכור שאר מיני סחורות שזכרתי ושלא זכרתי ואנכי החלותי לצמצם בהוצאותינו, שמא אאביד כסף זרים הנתון תחת ידי, ויהי מאכלנו לחם צר ומים לחץ, מלבד ליטרא בשר ליום השבת. תקותי ללמוד איזו שפה לא עלתה בידי, פעמים מתוך שהייתי הולך בלחץ רב מפני מצבי הרע, פעמים מפני שהייתי צריך להשגיח על הבאים לקנות, לשקול ולמכור להם איזה דבר, ופעמים שחמותי הסבה לי בכונה טרדת הילדים וטרדת הבאים לקנות, כדי שלא אוכל להגות בספרים הפסולים. מלבד כל אלה לא היה לי חדר מיוחד לעסוק בו בעיון כרצוני. איזה מקרה הכריחני לנסוע לעיר מולדתי. ראשי העיר הסבו לי מכאובים זמניים באותו הענין שבשבילו נסעתי, כדי להראות לי שגם עם האפיקורסים עושים הם כרצונם. הואיל וידעתי שבעצת הרב עושים הם מה שעושים עליתי אל הרב לדבר עמו, והרב ההוא דבר לפני הרבה בשבחם של תופשי התורה ובגנותם של המשכילים, שהוא יודע אותם היטב, לא כאחד חובשי בית-המדרש. בהמשך דבריו, שהיו כעין דברי כבושין, בקש ממני שאבטיח לו שלא אכתוב במה"ע שנה תמימה כדי שתפוג שכרותי מעלי ואז אראה לפני עולם ברור, תחת שעכשיו שכור אני ורואה עולם הפוך. הבטחתי לו לעשות בקשתו, בתנאי אם יעשה הוא בקשתי, ונפרדתי ממנו. בקשתי לא נעשתה, אף-על-פי שהעסק שבשבילו נסעתי נגמר בענין טוב, ובלב כואב שבתי לעיר מגורתי. על אותה עגלה שישבתי אני ישב עוד איש אחד יודע ספר. במרוצת דברינו על ההשכלה אמרתי לו שאני מוצא טובה רבה בהשכלה, שהרי היא משכחת ממני טרדותי, ובשעה שצרות מקיפות אותי ואין לי מנוס מהן הריני מוצא נחת-רוח בשעה שאני מתמכר אל עולם העיון והנני שוכח תבל וצרותיה. היה חובש בית-המדרש או חסיד שומע דברי אלה היה משיב לי כהלכה: טובה זו שאתה מוצא בהשכלה ימצא החריף בס' "שאגת אריה" והחסיד – בס' "תניא". לא כן הרב מעיר מולדתי; אילו היה הוא שומע דברי אלה היה אומר לי: הנה לך מופת מדבריך בעצמך שאתה שכור שהרי אתה מתנחם בעיונך באיזה ענין הפורח באויר – על צרות גשמיות האוכלות מנפש ועד בשר ואי אפשר להנצל מהן אלא על ידי פעולה באמץ לב ובגבורה ולא בשכחה לבד, שאינה מרחקת את הצרה כלל. אבל האם אפשר לו לשכור להביט ברור על העולם על-ידי שיוכיחו לו שהוא שכור? האם יוסר בדברים שלא יעשה מעשי שטות שאין שכור מרגיש בשטותם? אין תרופה לשכור אלא לתת לו מאכלים חמוצים המסירים את השכרות או להמתין לו עד שיפוג יינו ותוסר שכרותו מעליו. בזמן ההוא נדפס מאמרי שהיו בו דברי בקרת, בקיאות ותחנונים אל ראשי עמנו. ומלבד איזו רנונים ששמעתי מאחרי מפי אחדים מבני עירי, תשובה שאין בה לא טעם ולא ריח על תחנוני ועצותי במאמרי ההוא, שנדפסה אחר כך במה"ע בשם איש אחד שלא נודע לי היום מיהוא, אף-על-פי שלא הסתיר שמו, לא עשה מאמרי כל רושם לא בעירי ולא בלב הקוראים הרחוקים שאליהם נאמרו דברי. הדבר הזה לא היה לי לרצון כלל, דברי יצאו מקרב לבי, ונכתבו בדם, וצר היה לי לראות שהיה קולי כקול הקורא במדבר. בחדש אלול ראיתי שאין עוד אתי לא סחורה ולא כסף. הסחורה כלתה, כסף אין בידי ולחמותי עודני חייב כל השבעים רו"כ, מלבד מה שעודני חייב בשליש מן הכסף השבועי שלקחתי בנשך. היודע הוצאות איש שיש לו שני בנים קטנים ואוכל לחם צר ומים לחץ בעיר קטנה שהוצאותיה מועטות, יודע הוא שלכל היותר צריך להוציא עלי שני רו"כ לשבוע, אכל את כספי ועמל אשתי שעמלה בזעת אפה חמשה חדשים רצופים והיתה משתכרת, לפחות, שמונה רו"כ לחדש? אבל הריני מגלה להקורא סבת הדבר בלחישה: התיבה (קאמאד) שהיתה לי היתה שייכת מקודם לחמותי, שהיו בידה שני מפתחות לאותה התיבה, וכמו שכתבתי כבר. בשעה שנתנה ובזה אתי שפיר והמשכיל יבין. אמת הוא שאני עצמי אשם בדבר, שהרי היה לי לדעת שאשה כחמותי לא תרחם על פרי בטנה והיה לי להשתדל שלא תהיה כעוזרת לאשתי במסחרה, שלא תמכור מאומה בביתי בשעה שהיתה אשתי טרודה בשוק, ולשמור את התיבה; מלבד מה שהיה לי לכתוב כל דבר בפנקס ולדעת חשבון. אבל מה שעבר אין! שאלתי את ידידי עזרא הכהן, היושב בעיר הגדולה, אם יוכל להיות לי לעזר בעירו, והוא כתב לי שישתדל בכל כחו להמציא לו מנוח בעירו. נסעתי לעיר הגדולה, למרות כל עצות חמותי ותחבולותיה שהשתדלה לפתותני שאשאר על מקומי, ועזרא הכהן ורעו אסף הכהן השתדלו בעדי בכל מאמצי כחם. אסף הכהן הוא איש בא בשנים ובעל עסק הגון. בסבת עסקיו הוא מעורב בין הבריות ונודע לכל גדולי העיר, ובלבו הטוב ובאהבתו את ההשכלה הנהו נכון בכל עת להיות לעזר בכל כחו, בכספו ועמלו לכל דורש השכלה. ביתו תמיד בית ועד למשכילים בספרות העברית והרבה הרבה מבני הנעורים זוכרים את שמו לטובה על שהשתדל להוציאם מאפלה לאורה, אם על ידי שעזר אותם לבוא אל בית ספר הרבנים או אל בית הגימנאזיום וכיוצא בזה. אסף הכהן שמע מפי ידידי עזרא הכהן שאני סופר במה"ע העברים, שכתבתי מאמר פלוני ופלוני, שאני נרדף מיד מורדי אור וכו' וכו', ומיד השתדל למעני בכל כחו. אבל אבן נגף אחת היתה מונחת לו על דרכו: מורה בעיר גדולה ההיא בבתי אנשי הציוויליזאציאן צריך שידע לדבר בשפת אשכנז ואנכי חסרה לי הידיעה הזו, וצריך היה להשתדל בין אנשים שחצים יראים וחרדים וחצים מעורבים עם הבריות, ולבו ידע כמה עלוב הוא בעיני החרדים אותו המורה, שהוא, המפורסם בכל העיר לאוהב משכילים, מדבר טוב עליו. אחרי החפוש מצא אסף הכהן מקום בעדי. הייתי אצל האיש שמצא לי אסף הכהן ונרציתי בעל כרחי ללמוד עם בניו מסכת "נדרים" עם פירוש הר"ן בעד מאה ועשרה רו"כ לימי החרף ומזונות לשבתות. אבל בטרם הספיק האיש לגמור עמדי שמע בבית הרב דשם שאני אפיקורוס גדול והדברים בטלו בעפרא דארעא. אחרי שבתי שלשה שבועות בעיר הגדולה נסעתי לביתי ממחרת יום הכפורים ובלי עמל הצליח בידי לאסוף לי בעיר מגורתי ששה תלמידים אשר נשאו לי שכר מאה רו"כ לימי החרף, ולא עוד אלא שהלכתי לבתיהם לקבוע להם שעות ללמודים, שזהו מנהג אנשי הציוויליזאציאן. במשך שבתי בעיר הגדולה בא לידי הקונטרס "אגרת צער בעלי החיים" שהעלה חמתי בדבריו, או יותר טוב, בחרפותיו. מתוך שלא היתה לי שם כל עבודה ישבתי וכתבתי מאמר גדול ורחב ידים, לבטל כל דבריו ולהראות שה' גאטטלאבער בעצמו, מחבר האגרת שזכרתי, כותב במקומות אחרים אות באות כדעתו של המבוקר ממנו באגרתו, לבד מה שהוא מעתיק באגרתו דברי המבוקר שלא ככתבם. העתקתי אותו מאמר בביתי, בבואי אל המנוחה, ועודני מונח אצלי בכתובים. אחרי שכליתי אותו המאמר החלותי לכתוב מאמר שני בענין הדת והחיים. במאמר הזה הרבתי לדבר דברי בקרת, מעטתי בבקיאות, ותחת תחנונים אל ראשי העם דברתי משפטים אתם, בדברים החודרים לב. מטרת המאמר היתה לפקוח עיני הקוראים על דרכי התלמוד והפוסקים ולעורר לב ראשי העם בכח על צרך השעה לחבר את הדת והחיים. ימים מספר אחרי שהחלותי לכתוב את המאמר ההוא, נפלו שני בני למשכב. ממילא מובן שהוצאתי כסף לצרכי הרופאים והרפואות, ושגם בבואי בלילות לביתי לא מנוחה. מחלת בני מצד אחד, תשלומי החוב ששלמתי מה שנשארתי חייב מכסף השבועי שלויתי בנשך – מצד השני, ודרך בני ישראל להלין אתם שכר פעולת מורי בניהם לשבועות וחדשים מצד השלישי – הביאוני בלחץ גדול. אחרי עמל היום הייתי בא בלילה בשעה העשירית לאכול ארוחתי הדלה, שעל פי רוב לא הספיקה לי באותם הימים, גם אחרי כן הוסיפו בני החולים להפריע את מנוחתי. במצב זה הייתי בשעה שכתבתי את מאמרי ההוא, שהארכתי לכתוב אותו גם בזמן מחלת בני, מתוך שהיה מוחי מלא מן הרעיונות שהכינותי לי למאמרי, והרעיונות ההם לא נתנו לי מנוח ולא יכולתי להניחם לעת אחרת. חפצי הגדול בחיבור הדת והחיים, כעסי על ראשי העם שלא שמו לב כלל לדברי שבמאמרי הראשון, מצבי הרע ולחצי בשעת כתיבת המאמר, כעסי על קנאי עירי אשר בשם הדת והאמונה רדפוני כתיבת המאמר – כל אלה מסכו מרורות במאמרי, שהעליתי בו עשן באף כל היראים והחרדים אשר קראו דברי ויזוררו פעמים הרבה. בסוף חדש כסלו השלמתי את המאמר עד תמו ואחרי שלשה חדשים נדפס. "העיר הגדולה .6 אפריל 1869. "ידידי צלפחד! ….. היה שלום וברוך לעד כחפץ ידידך עזרא הכהן." "מרשלוב, 10 אפריל. ידידי עזרא הכהן! ביום 8 לירח זה קיבלתי מכתבך עם הס' "היהודים באנגליה" והנני משיב לך רב תודות על עמלך. ….. שמח לבי כי מאמרי הרעיש לב החשכים, גם בעיר מגורתי רבים עליו קמים, וכאשר הגד לי בקשו החסידים מאת בני בליעל, להשיגני בלילה במקום נשכח מני רגל, ולהכות אותי מכות חדרי בטן, השמעת מימיך נצחון כזה? ידידי! אך לבי לא יחת מקול פחדים כזה, כי לא ראשון הוא לי. "הנני עוזב ידידי את החשכים, ילכו המה על הררי נשף ורגליהם תנגפנה, אלינו לא יגש רע בתשועת המבקש את נרדף, ואני חדשות אודיעך, כי עוררתי את לב צעירי עמנו לקומם מחדש בית מקרא ספרים, והיום שלחנו כסף בעד מ"ע "המליץ והקו"מ, וועטשערנאיא גאזעטא, גארטענלויבע" והננו שוכרים בית למקרא הספרים והמ"ע בעד עשרים רו"כ לשנה, וחפצנו יצליח בע"ה. יותר חדשות אין עמדי כעת, היה שלום וה' ישלים לך מחסורך, ושלום וברכה ישיגו כל מאהבינו וחפצי טובתנו. צלפחד." "העיר הגדולה,.10 אפריל ידידי היקר צלפחד! "מכתבי ביחד עם הספר "היהודים באנגליה" אשר שלחתי לך ביום ב' העבר על ידי ה'… בלי ספק הגיעו נכון לידך והיום התעוררתי אני ומאהבנו היקר הד"ר אסף הכהן לכתוב אליך ביחוד, לאמץ את לבבך כי בל תירא מהמית שאון מורדי אור אשר שדדת רבצם – כי כל רע לא יקרך, ורבים המה מכבדיך ומוקירך פה אשר יעמדו לימינך לחלץ את נפשך מן המצא אם אך יזידו פועלי און ואנשי תככים לגעת יד בך, כאשר שמענו. זכר נא כי יש גבוה מעל גבוה, ואנחנו כלנו פה אוהביך נחלץ חשים להסיר כל אויב ופגע רע מלפניך ומאחריך. מיום החל המ"ע… לצאת לאור עוד לא עשה רעש גדול במאמריו כאשר עשית אתה במאמריך. כל העיר כמרקחה, וכל אשר לו פה ולשון ישיח בך ובמנגינותיך, אלה מהללים ואלה מחללים – כאשר שמענו נוסדה פה אגודה אחת מעגלי מרבק להשיב לך דבר במ"ע ההוא. מי יתן והיה הדבר הזה, כי אז יתעוררו רבים וכן שלמים לדרוש בפה מלא "תקונים" כאשר דרשת אתה, ופני משיבי הדבר יכלמו, כאשר יצא הרב…. משדה המערכה וידיו על ראשו. "הודיענו נא מהרה אם שלום לך מסביב בעיר מושבך ואם לא נגעה בך יד הפאנאטיקים ואנשי חמס לרעה, כי דרוש לנו לדעת כל זאת. "היה שלום וברור, שוקט ובוטח, ואם יכלימך איש תשים ידך לפיך ותודיע אותנו תיכף ואנחנו נריב ריבך ומשפטך יצא כצהרים. "הנני מוקירך ומכבדך אוהבך מלב ונפש. עזרא הכהן. "ידיד נפשי צלפחד!" "הנני גם אנכי למלאות אחרי דברי מאהבנו עזרא הכהן ולבקש להודיע לנו מה אתך שמה? השלום לך יקרי? היה בטוב כנפשך ונפש אוהבך מלב. אסף הכהן. מרשלוב .13 אפריל. "ידידי עזרא הכהן! "….. בית מקרא הספרים אשר יסדנו הולך וגדול, כי גם נכבדי עירנו כותבים ידם לו. בעד בית מקרא נתנו 24 רו"כ לשנה, ואתה הואל נא והודיענו איכה נקח לנו רשיון הממשלה על בית המקרא הזה, ואנה נדרוש אותו? "באחרית דברי אברך אותך ואת אסף הכהן ידידנו מקרב לב עמוק על חפצכם לעמוד לימיני ולדרוש עזרתי. אין בפי מלים להודות לכם על אהבתכם העזה אשר הראיתם לי בחרדת לבכם אשר חרדתם עלי. "הודיעני נא מהר מכל אשר תשמע על אדותי ושמח לב ידידך אוהבך ההוגה לך תשואות חן ורבבות תודות. 13 אפריל בערב. "הרעש אשר היה בעירך, עזרא ידידי, שרך דרכו גם בעיר מגורתי. ה' ה.ק. בא מעיר מגורתך ויספר שם כי בבית-התפלה אשר התפלל שם הובא מאמרי, ויעטו לעיניו בוז וחרפה על אנשי עירו, הם אנשי עיר מרשלוב, אשר לא יעשו עמי כלה, ובעצבון לב הגיד כי בשמוע אוהבי את אנשי מצותי מתפארים כי יתאמצו למסור אותי לחיל המלך, אז ענו להם כי יקנו בעדי שטר הפדיום במחיר 750 רו"כ כדת. באחרית דבריו הגיד כי אמרו יראי-אלהים כי עשרה רבנים יחרמוני ולא אוסיף עוד לכתוב במה"ע. "כל הדברים האלה יעשו לי צחוק תענוגים, כי ידעתי את כלם יקח הבל ישא רוח. מרשלוב. אפריל. "….. ה' ה.ק. הרעיש עלי את כל העיר, והנני עתה לשיחה בפי נכבד ונקלה, גבירה ושפחתה, טף ונשים, ונערים יתקלסו בי בלכתי לשוח מחוץ לעיר אף יקראו לי "אפיקורוס!" "מבית-המדרש שלחו אלי לשאול ממני את עלי המה"ע אשר באו בם דברי; אך אנכי השיבותי להם מלים, לאמר: לו הייתם יראי ה' ונוצרי תורתו באמת, כי אז לא הרעשתם עלי קריה ומלואה בטרם קראתם את דברי, כי אמרתם: מי יודע אולי כחש לנו המגיד! וגם אחרי קראכם גם אז אין לכם הצדקה לזעק עלי חמס, אך להשיב לי בנחת ולהוכיח לי דרכי על פני, כי שגיתי באמרי פי, ובית שמאי ובית הלל, אשר אך שלום אמת היה ביניהם, יהיו לכם למופת; כי דרכי תורתנו דרכי נועם הן, כמאמר חז"ל בפרק ראשון ביבמות; ואתם שתים רעות תעשו עמדי: כי חרחרתם עלי ריב ומדון בטרם ידעתם דברי, ועתה הנכם אומרים כי אתן לכם את העלים, - לא אתן! אם טוב בעיניכם לדעת דברי שלחו אל המו"ל מחיר העלים ושלח אותם לכם. "אין קץ לכל אשר יאמר העם על אדותי: זה יאמר כי אלופי העיר גמרו אמר לגרשני מעיר כבודם, זה יאמר כי הרב יהרוס את חותני ממעמדו בגלל פשעי, וכאלה המון שמועות אין חקר. "אלופי העיר אמרו כי יתאספו לאספה ושלחו לקרוא לי והזהירוני מכתוב עוד במה"ע כדברים אשר כתבתי, ואם לא אטה אזני לקולם וצוו על הורי תלמידי להשיב רגל בניהם ממני ונשבר לי מטה לחמי; אך היום ההוא עוד ירחק חק! "הקנאים בקשו מאת הרב כי יגורני בחרמו, אך לדאבון נפשם ענה להם כי ירא הוא חמת הממשלה. "ביום א' העבר נמצא מכתב חרפות כתוב עלי, דבוק בכתלי בית-הכנסת, ומשרת בית-הכנסת לא נתן לקרעהו עד שובו לביתו. "במכתבי הראשון הגדתי לך כי גם נכבדי עירנו כותבים ידם לבית מקרא הספרים אשר יסדנו; אך על-פי הרעש אשר נהיה עתה עלי בעיר, אדמה כי גם בפעם הזאת לא תקום מחשבתנו. צר לי מאד. "שמעתי כי הד"ר שרף אמר בסוד רעיו לאמר: "חברת "מרבי השכלה" תתן משען ללומדים בבתי מדרש המדעים ובבתי הספר, בטרם נודע אחריתם, אם יהיו להועיל לעמנו אם לא? ומדוע לא תתן משען לו (עלי נאמרו הדברים) אשר ידענו נאמנה כי יהיה להועיל לעמנו? כן שמעתי כי הרב החכם הרוקח ה' יעבץ רשף אמר כי יראה לי מקום נאמן למצוא לחמי; על-כן אחלה פניך, ידידי היקר, כי תודיענו אם נאמנו הדברים האלה אם לא? ידעתי כי תלמידי לא יוסיפו עוד לקחת לקח מפי בימי החרף הבאים, כי עת להם להכין לבם לדבר המחיה את בעליו. אבטח ולא אפחד פן יוקחו ממני לפני כלות ימי הקיץ הזה, אם גם ירימו שונאי למרום קרניהם, – אך אדמה כי הימים האלה אחרונים הם לימי שבתי במרשלוב, ולא אאמין כי אחרי הרעש הגדול אשר עשה מאמרי יתן איש את בנו להקשיב לקח מפי ולאבד ערכו בעיני הרב, הקנאים והאצילים; ולוא גם אאמין כי עד ימי החרף ישכח מאמרי מלבם וגם בשבתי במרשלוב לא יכרת עוד לחמי הצר מפי ומפי עוללי הנפשות הנקיות, בכל זאת צר לי מאד ולבי יהמה על כשרונותי הטובים העולים בתהו… לבי מלא כח עלומים, דמי עורקי ירתחו בקרבי ובאהבתי לעמי יתחמץ לבבי על כל מראה עיני, רוחי עשוי לבלי חת משאון מורדי אור והמית משמרי הבלי שוא, ויודעי יעידו עלי כי רוח משפט נוססה בי, לשפוט על דבר ברוח נכון –; לוא שמעתי את השפות החיות היטב, לוא מצאתי לחמי נכון לפני, כי אז הייתי להועיל לעמי, אך עתה כשרונותי יאבדו, יעלו בתהו, ואני בחשך אלך ובחשך אסופה…. עשה נא עמי חסד כגדל אהבתך לי והודיעני אם נאמנו הדברים אשר שמעתי בשם הרב רשף, ואם נאמנו – אז אבטח ולא אפחד, ובכליון עינים אחכה לימי החרף, אשר יבראו לי חדשה…. אני ידידיך אהבך מרשלוב. מאי. "ידידי לבי אסף ועזרא הכהנים! "אין בי כח להגיד לכם כל הנאמר והנדבר על אדותי ובימי החג שאחריו. כל פה דבר וכל יד נעה כשכור. לוא גם אצבור לי מאה גליונות לכתוב עליהם לא יכילו את הדברים אשר באו לאזני, ואף כי אשר לא באו. אקוה כי בקרב הימים אודיעכם הרבה, ועתה הנני להגיד לכם דבר נחוץ אשר נגע אל נפשי. "ביום אתמול, בשני לחג השבועות קרא הרב אספה, ועשירי החסידים, א.ק., (אבי ה.ק.), חתנו, בניו, ב.ס. ועוד קנאים רבים באו אליו ומזמות יעצו עלי. אלה אמרו כי יעידו עלי רעה לפני השופטים בתעודה כתובה כי שחתי דרכי, ואלה אמרו כי יעשו עלי "פריגאוואר" (הסכמת הקהל) לשלחני בחרפה את העיר. אלה צעקו מרה מדוע לא יקחו תלמידי ממני, ואלה אמרו כי יכפרו פני בחמשים רו"כ למען אצא בשלום מאת פני העיר, ואם אמאן – ויכתבו עלי שטנה לפני שר המחוזות כי כופר בעיקר ומסית ומדיח אני. שנים מהאספה, ה' י.ז. וה' ה.ר., התקוממו נגדם, אך דבריהם לא נשמעו. "היום נקראתי אל הרב מטעם הממשלה, ויגיד לי כי עשירים רבים באו אתמול לביתו ויבקשוהו להגיד לי כי אם אקח מידם משאת כסף ויצאתי את העיר – טוב, ואם אין – יעשו עמי כפי אשר תוכל ידם, ועינם לא תחוס גם על אלף רו"כ אם יוציאו לכסף המשפט. הרב ההוא הוסיף להגיד לי כי הממשלה לא תריב את ריב ההשכלה וחפצם יצלח בידם, ובכן עלי להשיב מענה על שאלתו. אנכי עניתי לו כי בטח לבי כי לא יעשו עמי כלה, ואם גם יקחו את תלמידי ממני לא אמות ברעב. אז הרבה דבריו שנית, אנכי נלאתי לשמוע מליו, ואומר: "איכה אעשה סכלות רבות כזאת, לקחת כסף מידם ולעזוב את העיר, מבלי שאול את פי אוהבי?" אז בקש ממני לשום לו מועד, למתי אענהו דבר. – "אחר השבת" עניתיו. – "ארך לי המועד, כי שולחי לא יאבו לחכות כזמן הזה" ענה הרב. – "הנני לשאול את פי אוהבי בעיר הגדולה, ואם העשירים הקנאים לא יאבו לחכות על תשובתם, הנה יעשו עמדי כפי אשר יד ישראל מגעת!" עניתי להרב ואצא מאת פניו. "ואתם ידידי! הלא ידעתם כי לא טובתי דרשתי במאמרי, כי אם טובת העם כלו. לא ידרש לי לעורר לבבכם לעזרתי, כי אהבתכם לי נעלה מכל מליצה. בקשו עצות להפר עצת מרעים, שימו מתג ורסן בפי מורדי אור כאשר הבטחתם לי; חלצו נפשי מרעה והצילוני מכף עריצים! "בטחתי כי תעשו כל אשר ביכלתכם, כאשר תבינו אתם, כי לא לשית עצות בנפשכם. "ידידכם הנרדף צלפחד." טלגראמות העיר הגדולה. 7 מאי. במרשלוב, לה.ר. הרגיעו את צלפחד. לא נתן לאויביו לעשות עמו רע, יקחו תחבלות להגן עליו. ד"ר. שרף. העיר הגדולה..8 מאי. במרשלוב, להרב מורה הוראות נון ולהרב מטעם הממשלה. ייעץ נא להניח את צלפחד בשלום למען השלום וכבוד ישראל. הרב חנניה. מרשלוב. 8 מאי. בעיר הגדולה, להרב חנניה. יודיעני אם כבודו שלח לי היום דעפעשא על אדות צלפחד או נחתם שמו בזיוף. הרב נון. העיר הגדולה. 8 מאי. במרשלוב, להרב נון. אני ולא אחר שלחתי דעפעשא לכבודו היום על אדות צלפחד. במרשלוב לה. ר. ביד הפאסט נשלחו שני מכתבים להרב הדתי ולהרב מטעם הממשלה אדות צלפחד. יודיע צלפחד את הנשמע. סאק…. כבוד הרב המאור הגדול וכו' מוהר"ר נון נ"י ראב"ד במרשלוב. שני מכתבים מאנשים שונים מעירו, אשר קראנו ביום אתמול, נודע לנו למורת רוחנו כי היתה אספה בבית מע"ל ביום ב' דחג השבועות, ויחד גזרתם אומר לטמון פחים לרגלי החכם השלם הר"ר צלפחד, אם להכרית אכל מפיו או לשלחו מן העיר על ידי פריגאוואר, בגלל מאמרו…. הנדפס במה"ע…. אם כדברי המכתבים כן הוא באמת, יפלא הדבר הזה מאד בעינינו, כי אנשי עדה גדולה כמרשלוב אשר בה אנשים נכבדים ועשירים היודעים להלוך נגד החיים ושומעים את כל הנעשה בארץ, יוציאו משפט מעקל כזה, לרדוף באף ותוכחות חמה את איש תם וישר דרך כה' צלפחד על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו? אם דברי מאמרו לא ישרו בעיניכם, ואין בפיו נכונה, לפי דעתכם, הלא תוכלו להוכיח שגגתו במה"ע לבני ישראל אשר שעריהם פתוחים לכל שואל ומשיב כהלכה, ומה זה ימריצכם לנגוע בנפש האמלל ונכה רוח הזה, לירד לחייו ולחלל על-ידי זה שם ישראל נגד השמש? הלא תדעו כי כל דבר קטן וגדול נפל בישראל יעשה לו כנפים בעת הזאת לעוף במלא רחב הארץ ברגע אחד, והיה בהשמע דבר משפטכם, אשר אתם חפצים לעשות לח' צלפחד, לאלה אשר היכולת בידם, ועשו שפטים בשופטיו ועל כל העדה יהיה קצף! "ומאשר יקר לנו כבוד אחינו בני בריתנו בכל מקומות מושבותיהם, גם יודעים אנחנו כי מדנים ודברי ריב בעדה יוכלו לפרוע בה פרעות רבות, על כן הננו באים במכתבנו זה לפני כבוד מע"ל הגדול והראשון בעדה, אשר דבריו נשמעים לבני עירו, כי יאבה נא להטות אזן לעצתנו הנאמנה היוצאת מקרב לבנו, להשיב אף בני עדתו מה' צלפחד, אשר לא חטא נגדם במאומה, וישיבו ידם מבלע. יזכרו נא את התוצאות הרעות אשר יוכלו לצאת מזה, חלילה, אם יקשו בני עירו את ערפם ויתגוללו ויתנפלו על ה' צלפחד לא במשפט ולא בצדק, וכן לא יעשה בעת הנאורה הזאת! "ישים נא כבודו את לבו לדברינו אלה המעטים ויסבב את פני הדבר לעשות שלום אמת בעירו ולהגן על הנרדף ה' צלפחד מאויביו בנפש אשר סביב שתו עליו לבל יפול משערת ראשו ארצה, כי על כבודו המצוה הזאת לעשות, וישמע נא גם בקול הרב הגאון דעירנו אשר שלח דבריו על ידי טעלעגראממא לכבודו על אדות הדבר הזה. "מאד ישמח לבנו לדעת כי דברי שלום ואמת אלה, אשר יצאו מקרב לבנו לא החטיאו המטרה לטובת בני עירו ולכבוד ישראל לבלתי יחלל. ובזה נאמר שלום לכבודו הרם ולכל אלה אשר עיניהם בראשם החפצים בשלום ובאמת. ד"ר טבריאל שרף. רוקח יעבץ רשף. ראשי הקאמיטעט שמואל האבלוני. אבגוסט די גדין. רוקח גואה הגברוני. כבוד הרב החכם השלם הר"ר…. רב לעדת בנ"י מרשלוב. "הגיעה לאזנינו בשורה מעצבת לב (המקוימת על פי שני מכתבים מאנשים שונים מעירו) כי בני עירו מתעוררים לעשות נקמות ושפטים בהחכם השלם הר"ר צלפחד בעד מאמרו המחכם…. הנדפס במ"ע…. אף קראו אספה ביום ב' דחג השבועות בבית הרב ואחדים מקנאים ובעלי חצים גזרו אמר לשלוח את חצי חמתם בה' צלפחד, אם לגרשו מן העיר על ידי פריגאוואר, או לשבור לו מטה לחם. על כן הננו באים אנחנו הח"מ במכתבנו זה לכבודו לבקשו בשם ההשכלה, הצדק והיושר כי יעצור נא בחכמתו בעד הרעה טרם תפתח, לבלי יחלל כבוד ישראל על ידי מקנאים אחדים בעירו. – הן לא נעלם מכבודו כי לא אלמן ישראל בעת הזאת מאנשים נבונים אשר דבריהם נשמעים לגבוה מעל גבוה. ואם יקומו מקנאים ונבהלים אחרים ביד רמה ובזרוע חזקה לעשות מעשים אשר לא יעשו בעת הנאורה הזאת לאיש ישר ותם דרך, לא יטמנו גם האנשים האלה את ידיהם בצלחתם ויעשו את כל אשר לאל ידם לעשות, להשיב חרפת שבעתים אל חיק עושי עמל ואון, ובין כה וכה יהיה שם ישראל לחרפה וקלסה. "על כבודו המצוה להכניס את ראשו בדבר הזה ולהשכיח שאון המקנאים בעירו לבלי יזידו לשלוח יד בה' צלפחד, פן ינחמו באחריתם, בהגלות הדבר בקהל; ומבקשים אנחנו כי כבודו יסך עליו לשמרו מכף אויביו וצורה בנפש לבלי תאונה לו רעה גדולה או קטנה שבקטנות, ויורה דעה אף יבין שמועה לבני עדתו, כי לא כימים הראשונים – ימי אפל וצלמות – הימים הנאורים האלה עתה, וכי עין הממשלה הרוממה יר"ה צופיה ומבטת לכל מעשי בני ישראל בכל מקומות מושבותיהם; ומדוע יסעו מדון וריב בעיר מרשלוב על לא דבר? "הננו שולחים גם כן מכתב אחד להרב הג' דעירו לבקשו אדות הדבר הזה, גם הרב הגאון דעירנו שלח דבריו אליו על ידי טעלעגראממא וגם במכתב כי יראה נא לעצור בעד הרעה להשיב מאף וחמה, ובטוחים כי דברינו יחד הנאמרים באמת וצדק לא ישובו ריקם, וכי כבודו יתן ידו להרב הג' דעירו ותבואו יחד בעצה אחת את המקנאים בעירכם מחטא ופשע נגד רוח הזמן ורוח המושל לטוב להם. "אם ישמע כבודו לבקשתנו ודברינו יכנסו בלבבו, יהיה זה לנו לאות ולעד כי שקר בפי השמועה, כי כבודו לקרוא את ה' צלפחד וייעץ אותו לקחת משאת כסף מקהל עדת מרשלוב ולצאת מאת פני העיר, יען נפל פחד המקנאים החשכים על כבודו. "יואל נא לתת תודה בשמנו להאלופים הנכבדים ה' ה.ר., ה' י.ז. וה' א.ט., אשר עמדו לימין הנרדף ה' צלפחד ויהיו בסומכי נפשו אויביו בנפש אשר סביב שתו עליו. "ובזה נאמר שלום לכבודו ולכל שוחרי טוב ותושיה בעמם. ד"ר טבריאל שרף רוקח יעבץ רשף הקאמיטעט שמואל האבלוני אבגוסט די גדין רוקח גואה הגרבוני. באותו יום שקבלו שני הרבנים את שני המכתבים הנ"ל הוא. מאי. בו ביום קבלתי גם אני מכתב, וזה מקצתו: העיר הגדולה, בשעה החמשית אחרי חצות היום,.8 מאי. "ידידי היקר צלפחד! "לא אוכל כעת לכתוב אליך בארוכה מכל אשר נקרה ויאתה פה לרגלי מכתבך ועוד מכתב אחד אשר קבלנו ביום אתמול, אך בדברים קצרים ובחפזון אגיד לך כי לא טמנו ידנו בצלחתנו וחיש מהרה הלכנו אני ואסף הכהן להרב הד"ר שרף והוא מהר לשלוח טעלעגראממא לר' ח.ר. להשקיט את לבך כי לא תאנה רעה. אחרי כן הלך הוא והחכם ש. האבלוני קאססיר הקעמיטעט להרב הגאון דפה כי יראה להשקיט הדבר והרב מהר לשלוח טעלעגראממא להרב דעירך גם העתקה מהטעלעגראממא להרב מטעם הממשלה, כי יראו להגן עליך ולשמרך מכל רע. הרב הד"ר שרף והחכם האבלוני לא נחו ולא שקטו ויכינו שני מכתבים ע"ש הרב הג' והרב מטעם הממשלה ולהוכיחם על פניהם על אשר נתנו ידיהם את אישים פועלי און כו' ועל המכתבים ההם חתמו ידיהם, ועוד נוספו עליהם עוד חתומים. "עתה, הנני להגיד לך עוד דבר אחד אשר צוו עלי שלשת הנכבדים, הד"ר שרף, ה' ש. האבלוני וה' ג. הגברוני להגיד לך בשמם דברים ברורים, חיים וקיימים, כי תשב שקט ושאנן מפחד רעה גם אם לא יכנסו דבריהם באזני שני הרבנים בעירך, כי לא תאנה אליך רעה אף קטנה שבקטנות, ואם חלילה יזידו לעשות לך מאומה רע אז תודיע בזה הרגע על ידי טעלעגראממא מכל הנעשה על שם הד"ר שרף ואז ימהרו כל בעלי הקאמיטעט לבוא אל הזאסיעראטעל מגובערנסהאקא אופראוולעניא, והמה יריבו את ריבך מיד הפאנאטיקער בעירך, ועינך לא תחוס על כסף ההוצאה, כי אם חסר לך כסף למוצא מחיתך תודיע מזה במכתב אלי והמה ימהרו לשלוח אליך שלשים רו"כ או אולי חמשים. "כן אודיע לך בקצרה כי בעלי הקאמיטעט גזרו גם אתמול גם היום אומר לכתוב אליך כי תמהר לבא הנה והמה יכלכלו אותך ואת בני ביתך בכבוד, אך אנחנו לא נתנום לעשות זאת. "חזק ואמץ כחפץ ידידך עזרא הכהן. טלגראמא. בעיר הגדולה, לאסף הכהן. הדעפעשין והמכתבים עשו רושם. הרב מהממשלה מתאמץ להשקיט, הקנאים רועשים עדנה. תודה למגני. הנני שקט. מרשלוב, בשעה הרביעית אחר חצות היום. מאי. "ידידי היקר עזרא הכהן! "אחרי אשר ערכתי ביד פתילי הברזל בשורה קטנה לאסף ידידנו הנני כותב לך מכתבי זה, אולי יהיה לאל ידי להגיד עשיריה מכל הדברים אשר נקרו ויאתיו בעירי על אודתי, כאשר הבטחתי לך במכתבי מיום 6 מאי. "הנעשה עד יום 27 אפריל הודעתיך כבר. ביום 1 מאי נמצאו שלשה מכתבי חרפות עלי, אחד על דלתות בית-הכנסת, אחד על דלתות בית-המדרש ואחד – על דלתות הקלויז. לכלם שפה אחת ודברים אחדים, והעתקתם רצופה במכתבי זה לפניך. בערב שבת כבוא השמש נדבק מכתב חרפות חדש על דלתות בית-המדרש, למען יגיד דבריו שלשה ימים יחדו (יום השבת וימי חג השבועות) ולא יקרע, מאימת השבת והחג. "ביום השבת החג הראשון היתה כל העיר כמרקחה, לא היה פה דובר אשר לא דבר בי. מאצילי העיר ועד אביוני עמי, מהנשים השאננות והבוטחות עד האמהות, המיניקות והעובדות בגני זרים – כלם שחו אך בי. בצאתי בימים ההם לשוח לא היה איש או אשה אשר לא עמדו התבוננו בי מדי עברי לפניהם; אלי השגיחו, אלי התבוננו: הזה האיש מרגיז האמונה מרעיש ההלכות? ואני לא חתי מפניהם ובמנוד ראש השיבותי להם מבטי עינים על פניהם. ליודעי ספר היתה העת הזאת עת מקרא, כי שבע אנשים החזיקו בעלה אחד ממאמרי ובלב נשבר וברוח נעכר קראו דברי. נשים אמרו כי הוריתי הלכה במאמרי כי עת נדתן לא תמשך אך שני ימים וכי התרתי במאמרי ההוא לאכול תרנגלת צלויה בחמאה, ותגדל המהומה ביניהן. המגיד הכסיל מעירנו והשוחט דרשו עלי במקהלות דרשות אין קץ, גם מגיד מעיר אחרת בא הנה ובדרשתו פלפל על דברי ויחרפני ויקללני, ויגדילו המדורה. ביום השני לימי החג יצאתי לשוח אחרי הצהרים והנה איש חסיד שכור לקראתי. ברכני בברכת יום-טוב ויחל לחרפני, ואנכי התאפקתי מבוא בריב עם שכור ברחוב העיר ואענהו כי אין לי עסק עמו, ואפן לו ערף ואלך הלאה. והנה ה' י.ז. לקראתי, ואחרי אשר ברכנו איש את רעהו בברכת יום-טוב הגיד לי בשחוק על שפתיו כי היום תהיה אספה בבית הרב על אדותי. – "נבהלה נפשי מאד, עניתיו בשחוק, כי מי יעמד לפני אספה עברית?" עודנו משיב לי דבר בשחוק ואחד גבאי בבית-הכנסת הגדולה מ.ז. (אבי הגביר צ.ז. המתאמץ גם הוא להרע לי) התנפל עליו בחמה שפוכה ויאמר: "המעט לך תתך את בנך לקחת תורה מפי האפיקורוס הזה, ועודך מדבר עמו ברחוב העיר? הלא תבוש ותכלם!" אני וז. מלאנו פינו שחוק עליו וז. ענה לו: "הנה כבודו זקן ויפג טעמו!" הזקן ענה שנית: "אביך שמר אותך מדרך האפיקורסים אתה בחרת לבנך הדרך הזה" ומדי דברו רץ הלאה בחרי-אף. "כשעה אחרי כן הייתי בבית ה' ה.ר. בשבתי שם בא ב.ב. ויקראהו אל האספה אשר תהיה בבית הרב. – "מה זו אספה?" שאל ר. בתמהון. – "על דבר הנסתרים אשר נגלו" ענה ב. יכלו." – "חלילה ענה ב., האם בינתנו הסתתרה?" ה' ר. הלך אל האספה ואנכי – לשוח ברחובות העיר. לעת ערב – והנה חדשות שמעו אזני: י.ז. אשר שב מן האספה הגיד כי היתה האספה אך על אדותי, ואחרית עצתה להתנכל בנפשי. הגד לי כי י.ס., א.ק., א.ש.ז. ועוד קנאים וחסידים רבים אמרו כי כל הון לא יחשבו למען יוקחו תלמידי ממני ואותי יגרשו מן העיר. בלילה בשעה 12 בא אלי תלמידי ה.פ. (בן האלמנה העשירה) ויגד לי בשם י.ז. כי נועדו אויבי לשלוח כתב שטנה עלי אל חפצים כי אשב בעירם. "את אשר היה ביום 6 מאי עמדי בבית הרב מטעם הממשלה הלא ידעת. אחרי שובי מביתי שלחתי לך את מכתבי מהיום ההוא. "ביום ההוא מת אחד המלמדים בעירנו והמגיד עשה לו מספד גדול, בעמדו על שלחן בבית מועד לכל חי. בטרם החל המגיד את הספדו אמר "הנני ירא להגיד… הנני ירא… " והנה קול אחד עשירי החסידים י.ל. עונה לו מאחריו: "אין דבר, אל תירא, רבי! עלי ועל צוארי!" אז החל לדרוש כי בעון הדור גוע הצדיק, בעון האפיקורסים המהרסים את יסודי האמונה והמבקשים תורה חדשה, ויאריך בהספדו ואחרי כן לאמר: "לפנים בישראל, כאשר הקריבו אבותינו את בניהם למולך, באו כהני הבעל לאיש אחד ויבקשו ממנו אחד מבניו להקריבו על המזבח. – "הן בני האחד רועה עדרי, ענה האב השני – שומר צאני, השלישי – עובד בשדה, הרביעי פקיד על אנשי הבית וכלם נדרשים לי ואת מי אתן לכם?" אך הנה בן חמישי לי, היושב באהלי התורה, הוא לא יצלח לכל דבר, קחוהו והעלוהו לעולה! (בכי רב פרץ מפיות השומעים) גם עתה כדבר הזה כן הוא: הנה בני העניים עושים במלאכה ובכל עבודת סבל, ואך בני העשירים לוקחים תורה מפי מורים, ואך המה נשארו לנו להיות תופשי התורה ועוסקים בה לשמה; אך הה! אבותיהם יקריבום למולך: ילמדו אותם אפיקורסות! מי יעסוק עתה בתורה? מי ינחנו בימים הבאים? הצדיקים נלקחים מאתנו… האפיקורסים חיים וקימים… לומדים אל דרכיהם…. אוי ואבוי לנו!"….– והבכי פרץ עוד יותר מבראשונה. "לפנות ערב הלכתי לשוח עם בן ה' ח.ר. (כי כל הצעירים יראים לדבר אתי במקום רואים ואף כי ללכת אתי), והנה קול אשה היושבת בחברת נשים נשמע אלי לאמר: "שמע נא, במחילת כבודך, הנה בעלי איננו בעיר, האם חייבת אני בטבילת מקוה?" עמדתי על מקומי לשמוע אם תוסיף דבר וקול מליה נחבאו. "בלילה הביא לי תלמידי ה' פ. את מכתבך אלי מיום 2 מאי, ויגד לי כי פקודת אמו עליו חזקה לבלי ידבר עמדי מאומה, כי כבר הגיעה עת חתונתו והתחברותו אלי תרע לו. הוא נתן לי את המכתב ואנכי קראתיו באזני חותני התם ואשתי, ההולכים קודר בלחץ לבם מפחד האספה, ומכתבך היה לי למטה עז לשחק על פחדם, בהודיעך אותי כי כל כלי יוצר עלי לא יצלח, וכי לא אבדה תקותי ממצוא לחמי גם בימים הבאים, כי ה' גארדאן נכון לקחת אותי אליו ולסוכך עלי בכפו. "גם ביום השלישי (לשבוע) גם ביום הרביעי היתה העיר כמרקחה וכל הקנאים היו נכונים לראות במפלתי. ביום הרביעי לפנות ערב, בבוא הדעפעשא מהד"ר שרף לה' ה.ר. לקחתי לי כתב משנה מן הדעפעשא ההיא ואראה אותה לאנשים אחדים ובתוכם גם לה' צ.ז., אחד מגדולי הקנאים ופניו קבצו פארור. ביום ה' בבקר ודבר הדעפעשא נשמע בעיר, ועמו – גם מכתב חרפות הרביעי המגלה שמחתו על דבר הפריגאוואר הנשמע בעיר, מחרף ומגדף את כל הורי תלמידי, על אשר לא ישיבו רגל בניהם ממני, קורא להם: "הדיוטים, מתפקרים" ומספר כי עד אשר יגיעו הימים אשר אגרש מן העיר קבלו עליהם כל יראי ה' וחושבי שמו לבלי לצרפני למנין עשרה, לבלי להשאיל לי ולשאול ממני כל כלי אשר יבושל בו מאכל, ובתוך הדברים ייעץ לבלי לקנות כל דבר אוכל מחותני. "דבר הבשורה אשר ביד פתילי הברזל עשה לו כנפים ואויבי לבשו קדרות. אחרי אשר קבל הרב מטעם הממשלה את הדעפעשא אשר נשלחה לו אתמול צאת הרב דעירכם הלך לו אל הרב האב"ד ויבקש ממנו לשית ידו עמו להזהיר את המון העם לבלי ישימו בי עוד דופי, אך הראב"ד לא ענהו דבר. אז צוה את משרתו להודיע באהלי יעקב כי אם לא יחדלו ממני יענשו בעונש כסף. שני המכתבים אשר באו היום עשו רעש גדול אך לא תועלת, כי אך אחד מאלף קנה אוכל מאת חותני לו הדבר לנזק. חמותי הלכה לקנות נרות ליום השבת ותסבינה אותה נשים רבות ותזעקנה: "חתנך טרפה כנר, ולמה לך עוד נרות?" ולא יכלה לקנות לה נרות במקום ההוא. "טוב עשית כי עצרת ביד הנדיבים בעלי הקאמיטעט לבלי לקרוא אותי עניי ומרודי לא נסתרו ממך, ידעת את ארחות חיי, לחמי הצר, מעוני אשר הוא בבית חותני למרות חפצי, כי חמותי אשת המדנים תשביעני עמל וכעס מרבה להכיל: פעמים רבות יעצתי לבקש לי מעון אחר, אך הלא ידעת כי היא נושה בי שבעים רו"כ, אשר לויתי ממנה בקיץ העבר, כאשר נשבר מטה לחמי, ובצאתי מביתה עלי לתת לה ערבון בעד נשיה, ואם אתן – ויצאתי בלי כל כלי-בית, – בכל זאת לא אובה לעשות רצון אויבי ולעזוב את העיר. האמנם רואה אנכי כי אלחץ עתה חותני, לבל אסב לו נזק רב, כי הקנאים הסיתו את ההמון לבלי קנות ממנו כל אכל, באמרם כי על פי עצתי ישים שם גם פגולים וכל טרפה, ואין לו תרופה כי אם בצאתי מביתו, ואם אצא – והשתרגו עלי עוד הוצאות רבות, ככסף המעון וכלים נחוצים… אך מה אעשה? זאת נחמתי בעניי כי נרדף על טוב ואמת הנני! "כתוב לי תארי-הכבוד אשר חתמו ידם על שני המכתבים לשני הרבנים, למען אוכל לכתוב להם ולצקת להם תודתי. "רב תודות לך ולאסף על חסדיכם הנאמנים אשר אתם עושים לי והנני מברך אתכם בכל לב. מרשלוב 12 מאי. ידידי היקר עזרא הכהן! "אם אמנם לבי שאנן מפחד רעה, מדעתי כי קרובים מצדיקי דורשי ריבי וחרפתי; אך המון העם, ראשיהם ואלופיהם הקנאים שוקקים כמשק גבים. האמנם חדלו לדבר בפריגאוואר ובתעודה על דרכי הנשחתה, אך הסערה לא קמה לדממה וכל עמל הרב לא יועיל מאומה. ביום השבת באה שאלה לפני הרב אם לא נאסר הקוגעל שבאו בו מיני תבלין אשר נקנו אצל חותני. בכל מקום בואי תסובבני להקת נערים יברכוני בברכת המינים, ויקראו לפני: "אפיקורוס!" כפי הנראה היתה זאת עצת הקנאים, אשר ראו כי לא הפיקו זממם להרע לי ויסיתו בי את הנערים השובבים. הרב מטעם הממשלה הזהיר את הראב"ד כי יושם ענש (קאנטריבוציאן) על העיר אם לא יחדלו ממני. ויען הרב ויאמר: "הלא כלנו גוים ומה הנזק אשר יוכל עוד לבוא לנו?" המגיד והשוחט עוד יסיתו בי את ההמון והמכתבים מזויפים הם ולא ישובו מפני כל אם גם דמים בדמים יגעו; לא לפני הפלילים יגישוני, אך זרועם תעז להם מעשרה שליטים וימינם תסמכם במלחמה, ומה להם הפלילים? ה' א.ט., אשר שמע כזאת מפיהם ביום השבת התקוטט בהם; אך מה ענו אותו? הדביקו אתמול ביום א' שני מכתבי חרפות כתובים עליו, ויחרפוהו מרבה להכיל כיד העזות הטובה עליהם, הבדילו אותו מקהל ישראל, אסרו כליו והמשא ומתן עמו, ובאחרית דבריהם הפחידוהו כי ישימו עליו עלילות דברים במכתבי שטנה! אלה החסידים אשר לקחו מיד המתעים תשעה קבים של עזות, הבלי שוא ופאנאטיזם; אלה המזיקים היותר גדולים לכלל ישראל בכל מקומות מושבותיהם – המה נכונים לרדוף באפם הארור כל העומדים לימיני בעירי, ואף כי אותי; ה' ח.ר. הגיד לי אתמול כדברים האלה: "אנכי לא ידעתי עד היום את הסכנה אשר רחפה עליך" ובשאלי אותו: "מה היא הסכנה הזאת?" ענה באנחה: "עתה ידעתי מה הם חסידים!" ובהוסיפי לשאול אותו ענה: "החסידים יכולים להשקות סם המות לאיש חרמם; החסידים טמנו פעם אחת מכונת שטרי כסף מזויפים בבית שנוא נפשם" – "ובמה אדע כי לא יעשו לי עתה כדבר הזה?" שאלתיו. – כן שמעתי מפי נאמנים, ענה הגביר, כי כן חפצו לעשות אך שבו ממחשבתם." "כיום השבת הוגד לי כי נכונים החסידים להכותני, ואמהר ללכת לבדי ברחוב העיר כחצות היום ואיש לא נגע בי, זולתי קול נשים ונערים הנשמע אלי. אחר המנחה הלכתי לשוח, וקול נערים הומה מפנים ומאחור: "אפיקורוס! אפיקורוס!!" ואני לא כליתי לשוח עד צאת הכוכבים. "למען תמלא שחוק פיך אגיד לך עצת אחד החסידים סוחר פשתים, אשר יעץ כי ישלחו לה' שמואל האבלוני מכתב להזהירו, כי אם יעמוד לימיני יחדלו כל סוחרי הפשתים מעירנו לסחור עמו. "ה' א.ק. שולח מכתב לה' שמואל האבלוני כי שקר בפי מכתבי, וכי מעולם לא יעצו להרע לי, אך בדרך אגב נדברו בי איזה אנשים. אקוה כי דבריו לא יאמנו, כי שקר אין לו רגלים. האמנם שמעתי כי א.ק. ירבה עדים על דבריו, אך אם ידרשו עדים אוכל אני להעיד עדים רבים דוברי אמת. "אתמול בערב הכין א.ק. מודעות להדביקן על דלתות בתי התפלה. פשתגן הכתב: כי הראב"ד והרב מטעם הממשלה מזהירים את המון העם, כי אם יתגרה איש בה' צלפחד, באשתו או בחותנו וחמותו לא יהיו לו אלופי העיר למחסה אם ימר אחריתו. המודעות האלה ראיתי בעיני אתמול ביד משרת הרב מטעם הממשלה, אך כיום לא נכרו עקבותן בכל מקום, אם גם המשרת ההוא אומר כי הדביקן. "עד עתה לא אנה לי כל רע; אם יאנה – אשלח דעפעשא. "אני אני ידידך המברך אותך ואת אסף "מרשלוב, מוצאי שבת, 17 מאי. מכתבך היקר מיום 15 מאי באני אתמול וישמח לבי מאד. בלי שפק קבלת את מכתבי אשר ערכתי לך ביום 14 מאי ושלחתיו בידי ה' ה.ר. על המכתב ההוא הנני להוסיף כי ביום 16 מאי נמצא עוד מכתב חרפות מסודר כדרך פזמון בא"ב ובחרוזים זשארגאן בעזרת נשים; פשתגן הכתב האחרון הזה: כי הנשים אשר על ידן נעשו נסים לישראל לרוב, כידוע, ואשר תתפללנה בהדלקתן נרות שבת, כי יברכן ה' בבנים כשרים, צדיקים וחסידים – תעמולנה להפוך לב בעליהן לבלי לירא מכל תומכי נפשי ולגרשני; מכתב חרפות דבוק על באר המים אשר בחצר בית התפילה ומכתב חרפות דבוק על בתי המחראות. היום בבקר נמצא מכתב חרפות על דלתות הקלויז פנימה ובאחריתו כתוב "המשך יבוא". גם היום קדמוני הנערים בדברי חרפות ובברכת המינים בלכתי לשוח לפנות ערב. "גם אתמול מעטו הקונים מאכל מאת חותני, ולאשתי היה נזק כחמישה רו"כ במזונות אשר היא מוכרת בערבי שבתות. "ביום ב' הבא אשלח מכתב תודה להנדיבים ראשי הקאמיטעט. "אלופי עיר מגורתי שלחו מכתב לאלופי עיר מולדתי, כפי הנשמע, ויבקשום לספח עלי בספר-הזכרון עוד שבעה אנשים למען יקל להם למסרני לעבודת צבא המלך בהיות משפחתי רבת אנשים. צר לי מאד כי אינם יודעים כי יחיד אני לאבי ואבי גם הוא אין לו גואל ומודע בעיר מולדתי מצד אביו; ובכן גם עמלם זה יעלה בתהו." "שלום שלום לך ולאסף הכהן וביתו, אני אני ידידך לעד "בע"ה יום ב' שלסדר עד מתי לעדה הרעה הזאת לפ"ק פה יבנה. "כבוד ש"ב המשכיל צלפחד! "הנה הציקתני רוחי ולא אוכל התאפק; אמרתי אשיחה וירוח לי ויעבור עלי מה. כבר אמר החכם כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים, לא כן אתה באת להשיג על אורח חיים בדברי רוח הטומאה ולא לבד בעו"ה תתפקר אלא אף חוטא ומחטיא אחרים בפטפוטים של הבל ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלכם. אוי ואבוי מה היה לזרע של אבא, כי תחת אשר קוינו כי מפרי-צדיק יצא עץ-חיים ואתה באת להרוס דרך החיים, איך בא שודד בגבולך ושדד אותך ואת בניך? איך אשא ראש וכל הרבנים דרשו שמך תחת אשר חשבתי כי כל הרבנים ידרשו שמך לטוב ועתה נועצו כל הרבנים עליך לרעה? הגם כי יודע אני שהבטיחך יצרך כי חבריך חברי רשעים הם יהיו בעזרך. על מי נשענת, על משענת קנה הרצוץ וכשל עוזר ונפל עזור, המצער נפש אחת מישראל ואפילו נפש בהמה אסרה התורה ואף כי רבים מישראל ובפרט רבני הגאונים. אנחנו המאמינים שהאבות מצטערים בקבר על צרות בניהם, איך לא חסת על אמך הצדיקת ואבי הצדיק הכ"מ איך מלאך לבך לילך בחרב ובחנית אל גדולי המחברים ראשונים ואחרונים חכמים וצדיקים אשר קטנם עבה ממתנינו ובפרט צעיר ונבזה וחסר לב מדעת אשר רק יכונה בשם משכיל ובאמת סכל גדול, ובפרט זה זמן רב אשר הוא רחוק מדעת התורה. ידבר-נא עם גאון אחד מזמנינו בודאי לא יהיה בו כח לעמוד לנגדו ולהשיב על פי דעת התורה אף דבר אחד ואף אם ידבר עזות איך יערוך לפניו כי גאון הגאונים מזמנינו הוא כעשב לפני אילן נגד אחרון שבאחרונים שעליהם נבנו הפוסקים ואף כי כנגד הראשונים שכל דבריהם כגחלי אש, וכי אנחנו מתערבים עם חכמת החיצונים שלכם? למה אתם מתערבים עם חכמת התורה שלנו אשר בם אנו עוסקים ובם אנו ממיתים עצמינו עליה ובדור הרע הזה אם אנו מבטלין נקודה אחת ואף מנהג אחד ממנהגי ישראל תהרוס הבנין. הגם שכל דברי הם למותר אך אמרתי אולי יהיה להועיל על להבא. אהובי ידידי! מה אומר ומה אדבר כי לא החזקתיך עד עתה בחזקת אינו מאמין בדברי רז"ל והייתי ממליץ עליך עד עתה; אך עתה אתן מחסום לפי, כי העידות בעצמך ופיך ענה בך שאין בך אמונה קצת מן הקצת. בזאת תבחן אם תחזור מדרכך הרעה כי רצוני אשר ידיך כתבו דברי עמל ורעות רוח תכתוב עתה דברי נחומים וחרטה, אך מה אומר ומה אדבר כי דברי לא להועיל ולא לעזור. אך לו יועיל על להבא ואל תצער העולם, כי בכל עיר ועיר אשר דברך מגיע אבל גדול ליהודים וכל רבני הדור בוכים וקוננים על שבדור יתום הזה ימצא שפל אנשים אשר ירצה לעקור גבול אשר גבלו ראשונים מכמה מאות שנה ולא נמצא איש אשר יערער לבד מי שבקש לפרוץ גדר פרץ עצמו כמאמרם "בא לטמא פותחין לו", ועתה בא נבזה אחד ודעתו לעקור את הכל, אך יעקר הוא ואלף כיוצא בו, ולא יעקר דבר אחד ומנהג אחד אשר גבלו ראשונים. אלה דברי הכותב ברפיון ידים ובחולשת הלב ובוכה ומבכה ומתאבק על דודו אחי אמו הצדיקת מ"י הכהן. הקורא יבין מעצמו כי המכתב הזה בסגנונו ובתמונתו הוא מעשה ידי דודי, שזכרתי איזו פעמים בספרי זה. מרשלוב 22 מאי. מכתבך מיום 18 מאי ושני מכתביך מיום 19 מאי באוני במועדם ורבות שמחתי בהודיעך לי מה נכבד שמי ראשי הקאמיטעט, וכי גם הבאנקיר הנודע נ.ג. דבר עלי דברי תהלה וכבוד במסבת נכבדים, נחומים הם לי על כל הכעסים אשר אשבע מידי פראי עירי. האשים עוד לב אל הנשים אשר שבו שנית לטבול אחרי פגען אותי בצאתן מבית הרחצה? אל השכנות אשר לא תשאלנה מאשתי ולא תשאילנה לה כל כלי אשר יבושל או יאכל בו? או אל הנערים אשר יסובבוני בכל מקום לכתי ויקראו לפני אפיקורוס?" נודע לי נאמנה כי קנאי עירנו שלחו עלי כתב שטנה ועל נחתום באו עשרים ואחד איש. ביום 20 מאי בלכת הרב מטעם הממשלה לשוח בא עד בית האדון שר העיר זשאנדארמסקי מאיאר והנה האדון הזה לקראתו ויאמר: "מעיר הגדולה נגלה לי כי אחד יושבי עירנו, צלפחד שמו, כתב מאמר במה"ע ועתה הואל נא והעתיקהו בשפת רוסיה בעדי, אחרי אשר אשלח לך את העלים. אך הגידה לי מה אלה הכתות ביניכם? מדוע כתבו על צלפחד מכתבי חרפות ועל חותנו – חרמות? אובה לראות את צלפחד ולדבר עמו." "צלפחד איננו יודע לדבר בשפת רוסיה" ענה הרב. – "הדבר הזה לא יהיה לשטנה לו" ענה האדון. "אקוה כי בקרוב אודיעך חדשות והנני ידידך המברך אותך ואת אסף. מרשלוב 23 מאי. בסגרי את המכתב אשר שלחתי לך אתמול בא אלי אחד המשרתים ויקראני אל בית המשפט (פאליצייסקאיע אופראוולעניע) בפקודת האדון עוזר האיספראווניק. חשתי ולא התמהמתי ללכת אל המקום אשר קרוא בלוית תלמידי בן ה.ר. הדובר נכונה בשפת רוסיה. באתי אל האדון אשר שלח לקרוא לי ויאמר לי כי האדון זשאנדארמסקי מאיאר חפץ לדבר עמדי. משם הלכתי בלוית תלמידי אל המאיאר אשר קבלני בכבוד ויושיבני לנגדו וישאלני: מה מטרת המאמר אשר כתבתי? מה יעשו אויבי לי? האם הדביקו עלי מכתב חרפות בחרם חמור? האם אסרו לקנות כל מאכל מיד חותני ואשתי? האם חפצו לתת לי כסף למען אצא מאת העיר? היתקלסו בי נערים ברחובות? האם באו הדעפעשין מהעיר הגדולה על אדותי? מה כתוב בהדעפעשין? מי כתבם? ולמי נשלחו? ומי המה אויבי? השאלות האלה שאלני אחת אחת לבדה ואנכי הגדתי לפניו דבר אמת על כל משאלותיו, והוא הביט לרגעים אל גליון כתוב המונח לפניו וגם רשם דברים על הגליון לפניו. הגדתי לו מטרת מאמרי בקצרה, כפי אשר יוכל להבין איש אשר איננו יודע מאומה מכל עניני התלמוד והפוסקים; הגדתי לו דברי אשר יכולתי לבטא בשפת רוסיה – בפי, ויתרם – ביד תלמידי. דברי מצאו חן בעיניו, ויאמר לי כי ידו תכון עמדי וכי באה העת שגם העברים יבינו כי ימים אחרים עתה להם וכי רבים מבני הדור החדש מתאוננים על הדור הישן המתאמץ ללכת אחור ולא פנים. אחרי כן הבטיח לי כי הוא, האיספראווניק וכל המשכילים יהיו נכונים לעזרתי בכל עת מול הקמים עלי. באחרית דברי בקש מאתי את מאמרי הכתוב עברית, למען יתנהו להעתיקו בשפת רוסיה, גם בקש ממני לתת לו עלים אחרים ממאמרי ההוא לצמיתות, כי נחוצים הם לו, למסרם אל שרי הממשלה הגבוהים, אשר נודע להם דבר מאמרי. הבטחתי לו ואתפטר מלפניו בשלום. לפנות ערב מסרתי לו את הגליון האחרון ממאמרי בהיותי אצל המאיאר בראשונה היה רעש גדול בעיר. אויבי אשר לא ידעו מה, הרימו ראש באמרם: "בא קצו!" ואחד עשירי החסידים אמר: "עוד מעט וסחבו לבית המשפט גם את כל הורי תלמידיו המחזיקים בו". אך מה נבהלו בראותם אותי קוממיות בפנים צוהלים בשובי מבית המאיאר. בכל פנים ובק"ן טעמים בנגלה ונסתר ובפרד"ס. אך נמנו וגמרו כי כאשר יעתק מאמרי תפתח עלי הרעה. ראה נא להשיג בעדי את עלי המה"ע שבם באו המאמרים מהרב הגאון… ומהרב החכם… הערוכים כנגד מאמרי. אמור שלום למאהבנו לאסף הכהן ולביתו. אני אני האוהבך והמכבדך צלפחד. איכה נודע הדבר להמאיאר לא ידעתי נאמנה. אלה יאמרו כי המנגן הנפלא… אשר הוא ומשפחתו נדחו בשתי ידים מאת קנאי העיר, הודיע להמאיאר את הדבר. אויבי יאמרו כי עדת החרדים בעיר הגדולה הגישו עצומותיהם עלי לפני הגובערנאטאר והוא שלח להמאיאר שר העיר לדרוש הדבר; לעמתם יאמרו אחרים: יען וביען אשר הלשין אותנו (עלי נאמר הדברים האלה) נקרא פה הקאמיססיאן כי באזניהם דיבר צלפחד לאמר: "אין אלהים" ושתה את כוס התרעלה. "הנני מחכה למכתבך". העיר הגדולה 16 יוני. לכתוב לך כל מאומה בלתי אם כי שולח אנכי לך את המה"ע אשר דרשת, שבו באו המאמרים הערוכים כנגד מאמרך. סלח לי כי לא השיבותיך על מכתבך משבוע העבר, הן ידי מלאות עבודה מבית ומחוץ. "הצבוע אבן-חן מדפיס בראשורע נגדך בעיר שפרה בשם "חומת בבל". "הודיענו חדשות ממך במהרה בקרוב. אנכי אכתוב לך בסוף השבוע. ידידך ומכבדך. עזרא הכהן". (עוד בלילה ההוא) "אל אלהים הוא יודע" כן הוא, אלהים יודע כל תעלומות. בימים התבוננתי אל כל אשר אראה בעולם וראיתי שאין דבר בלא סבה מכרחת. מדוע פלוני עני? מפני שאינו משתכר! מפני מה אינו משתכר? מפני שאינו בעל כשרון, או חסר לו אמץ רוח וזריזות השכל למצוא עבודה תמיד, או שהוא יושב במקום שאין פרנסה מצויה לאדם שכמותו. מדוע פלוני עשיר? מפני שאביו הניח לו כסף והוא יודע לנהוג במסחרו, או שהמקרה הציגהו בתנאים כאלה שהיה מוכרח להתעשר. מדוע פלוני חולה? מפני שנכשל בשמירת בריאותו ולא נזהר באחד מן הדברים שבריאותו של אדם עומדת עליהם. מדוע מת פלוני בדמי ימיו? מפני שחלה מחלה אנושה ולא נמצא לו רופא כזה שיתן לו תרופה המועלת באמת למחלה כזו. מדוע פלוני טוב לב? מפני שמזגו הבא לו בטבע הוריו במצבם בעת שנתעברה אמו בו כך הוא. מפני מה פלוני בעל מדות רעות? ומפני שלא קבל חנוך ישר, מפני שהיה בין אנשים משחתים, ומפני שמזגו בטבעו אינו טוב אלא רע. מפני מה סובל פלוני? מפני שפראים ובני בליעל מקיפים אותו והם תקיפים ממנו. השאלה הגדולה המפורסמת בשם "צדיק ורע לו רשע וטוב לו" מיושבת בשיטה זו באופן שאין טוב ממנו, שהכל לפי המקרה, שגם הוא מוכרח בסבות אחרות הקודמות לו, ולשנות את הסבה המולידה את המקרה צריך לשנות עמה עוד הרבה סבות קודמות שהולידו את הסבה האחרונה, שהרי כל סבה וסבה מסובבת מסבה הקודמת לה עד אין סוף ואין סבה בודדת בעולם. עתה אבין דברי התלמוד המספר לנו, שהקב"ה נראה בחלום לרבי אלעזר בן פדת ובשעה שהתאונן ר' אלעזר לפניו לעלמא כו' אפשר דמתילדת בשעתי דמזוני" (תענית כ"ה), מפני שעניותו של ר' אלעזר באה מסבות רבות, שגם הן נולדו מסבות אחרות, וצריך היה הקב"ה לשנות הרבה הרבה מקרים וסבות בעולם ולברוא תחתיהם סבות ומקרים אחרים, שהם יגרמו שיהיה ר' אלעזר בלידתו החדשה בעל כשרונות להתעשר, וגם זה תלוי במקרים פרטים אחרים חדשים, היכולים להתיצב לשטן גם לבעלי כשרונות. עתה יובן מדוע סבלו בני ישראל בימי-הבינים צרות נוראות, שאין אנו יושבי אירופא רואים עתה אפילו בחלום. אילו היו עונותיהם סבת צרותיהם, כמו שהאמינו בעלי הפיוטים והסליחות, הלא היינו אנחנו ראוים לסבול עוד יותר מהם, שהרי כל איש יודה שעונותינו אנחנו גדולים מעונותיהם הם, ואף על פי כן הננו יושבים ושקטים? וכי משוא פנים יש בדבר? אך סבת הדבר באמת היתה מפני שעמי אירופא היו פראים כחיתו השדה, ומה היה הקב"ה יכול לעשות? האם לעשות את צוארי בני ישראל כברזל שלא תשלוט החרב בהם? נקל הוא לשוטה לאמר כך, אבל איך אפשר להקשות בשר כברזל? אם יקשה הבשר כברזל הלא יקפא גם הדם וימות האדם מעצמו! האם היה לו להקב"ה להופיע להמון פראים? הלא אי אפשר לאדם לראות אותו ולא לשמוע את קולו, לפי שאין העין רואה אלא עצם גשמי המוחש ואין קול אלא צלצול שפתים גשמיות – והקב"ה אינו גשם, אין לו שפתים ואינו יכול לצלצל, אינו גוף ואינו יכול להראות. האם היה לו להפוך את מוח הפראים הם לטובה? הלא מנעוריהם עד עתה נתגדלו כחיות השדה והנם בפראותם שואפי דם בשם אל-הרחמים שהם רבים ריבו, ואיך יהפך מוחם? עתה, שבאמת במשך מאות שנים נהפך מוח הפראים לטובה אין צרות כאלה נשמעות עוד. אין לך דבר שאין לו סבה. הסבות האלה הנסתרות מנגד עינינו, בשביל שאין אנו רואים לא סתרי הטבע, לא כחות האדם הטמונים ולא חלל העולם כלו והמעשים המתהוים בו בכל רגע ובכל מקום, – גלויות הן לפני אבי הטבע הנמצא בתבל עצמה פנימה, לא מחוצה לעולם, ולפיכך הוא יודע כל תעלומות וגם את העתיד להיות על פי סבות מכריחות החיות בזמן ההוא ומכריחות את העתיד שיהיה בדרך ידועה. וידיעתו זו היא היא ההשגחה, לא השגחה פרטית המשנה את הטבע אלא השגחה כללית, שהיתה פעם אחת בשעת בריאת העולם והטבע, על ידי שנתן בטבע כחות שונים המכריחים את התולדות והתולדות ההן מכריחות לידת עוד תולדות אחרות עד אין סוף. האמנם שנוי הטבע נזכר בתורה; אך… (מחשבה רגעים מספר) אך הלא מוכרחים אנחנו להודות שיש גם ספורי אגדות בתורה, ומעשה הנחש שדבר עם אדם וחוה לעד, שהרי אי אפשר להאמין שנחש היה מדבר אז, שהרי אינו מדבר עתה ואם כן לא דבר מעולם… שמא תאמר שבסבות הקללות שקללהו הקב"ה נאלם וחדל לדבר? אך מלבד שזה דבר שאי אפשר הנה לא נזכרה כל קללה בתורה על כוח-הדבור של הנחש! מחקירה זו אני מוציא שהידיעה והבחירה אינם שני דברים אמתים בהחלט, אבל הידיעה אמת ומובנת על-פי השכל, והבחירה איננה חפשית לגמרי ורצונית, לבחור ברגע אחד בדרך זו או זו, אבל תלויה היא בתנאים הקודמים לה המכשירים את האדם לבחירתו בענין זה שהוא חוקר עתה: אם לעשות אותו או לחדול ממנו? שהרי צריך היא שיבחר בדבר המסכים יותר עם נטיתו, עם טבעו ועם התועלת שהוא חפץ להוציא ממעשהו ולא באופן אחר. אם אין האדם חוקר כלל והוא עושה כפי שיורהו רצונו הראשון (שגם לו יש סבות קודמות להתפתחותו בתמונה ידועה) אינו בן בחירה כלל ומוכרח הוא עושה, מפני שהוא רוצה בו, וכל אדם עושה כפי שהוא עצמו רוצה ומסכים עליו. לפיכך חנוכו של אדם פרטי ואומה שלמה הוא העמוד שעליו נשען כל טובו ואשרו, שחנוך טוב מביא לידי חשבון צודק וחשבון צודק עומד לשטן, בהכרח, לפני כל מעשה תועבה שאין הבוחר בשכלו יכול להסכים עליו. תאמר: אם כן מדוע נענש החוטא? אך גם ענש החוטא אינו בכונה, אבל בהכרח, שהרי חטאים תרדף רעה. סדרי בראשית העונשים את האדם הפרטי על שחטא לנגדם ואכל, למשל, סם-המות – הם הם העונשים את העם כלו ולפעמים גם את האדם הפרטי על שחטא חטאותיו, שהרי מרעה תצמח רעה, ומי זה יסבול את הרעה היוצאת אם לא האדם עצמו? הגע בעצמך: אם אין ישראל עושים רצונו של מקום, עובדים עבודה זרה מבלים ימיהם בתענוגים המחלישים את האדם, גוזלים משפט עניים וכל התקיף מחבירו בולע את החלש ממנו, הרי הם נעשים שונאים זה לזה, מאבדים כחותיהם, מתפלגים לפלגות, מתרוששים ומתדלדלים ומכיון שבא אויב להלחם בהם הרי הם נכנעים לפניו מאין כח ומאין אחדות להלחם בו הם נעשים לו לעבדים; וזה ענשם שאין גדול ממנו. האמנם בזה לא יתישבו עוד איזה עונשים; לא אדבר מעונשי הנפש שאחר המות, שדבר זה עורר כבר ספקות בלבי: לאיזו תכלית יעניש הקב"ה את הנפש לאחר המות והיא איננה יכולה עוד לתקן את אשר עותה? האפשר לחשוב מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא, כאילו גם בשמים יש משרתים שונים, מקום גמול לצדיקים וארץ גזרה ומקום ענש לחוטאים, מלבד מה שנודע שאין הקב"ה נמצא חוץ לעולם (בשמים) אלא בכל חלל המציאות ואין שמים אלא המקום הפנוי ששם מגיע כח הראות ולא יותר. ומה היא נפש רוחנית? איך היא באה בגוף הנולד ממעשים גשמיים, אם לא נאמר שנפשות האב והאם מולידות בזרעם נפשות בדומה להן, השערה הראויה לאחד המשגעים? איפה משכן הנפש הרוחנית בחמר האדם? איך היא, הנפש הרוחנית, יוצאת מן הגוף על ידי זה, שאיזו סבה מוחשית כמחלה, חנק, יריה בכדור וכיוצא בזה גורמת להגוף איזה שינוי? אבל כל עניני הנפש וגמולותיה לא נזכרו בתורה כלל, ואין אחריות פילוסופי יון ובעלי תלמוד עלי. אך איך יתישבו יעודי התורה בעצירת הגשמים ורבוים, שהם דברים טבעים ונאמרו לגמול ולענש על מעשים טובים ורעים? זוהי שאלה גדולה… אך… אולי לא נאמרו ברכות וקללות אלה אלא להפחיד את לבות בני ישראל?… מי יודע! מה זאת? הנה כבר הנצה החמה ואני לא נתתי עוד תנומה לעיני! עת לעזוב את החקירות האלה בדברים העומדים ברומו של עולם לזמן היותר מוכשר למחקר, כי לא בנקל אוכל להחליט איזה דבר בענינים כאלה, ועתה אנסה נא לישון… למה אהיה כל היום כעיף וגם לפנות ערב לא אוכל עוד להתחיל מקרא הספר "אשמת שומרון" לפני העלמה נ. אחרי שכליתי לקרוא לפניה את הספר "אהבת ציון" וכמו שבקשתני. 3 יולי. מה נחמד המחזה המבהיל בס' "אשמת שומרון" בשמוע דניאל על צורי היעלים את קול שולמית ידידות נפשו בהתפללה העפקעט הזה נשגב ונעים כל כך עד שהוא מעורר את הלב בהתעוררות חזקה. היא נתפעלה מן המחזה כל כך, בשעה שקראתי אותו לפניה, עד שכמעט רצתה שהמחזה הזה לא ישתלם… לבי הרגיש קורת-רוח שנתפעלה בשמחה מן המחזה ההוא, כי בהיותה שבעת רצון ושמחה לעיני הנני מרגיש נעימות אין קץ… היום הזה היה לי שלומים על יום אתמול, אשר לא היתה בביתה לפנות ערב ולא יכולתי לקרוא בפניה כאשר הרגלתי, ואהי מלא עצבון, לא כן היום, היום הנני שמח ורגשותי שבעות… (במלאת עשר שנים ליום חתונתי, ביום י"ב אב (8 יולי) תרכ"ט). עוד חלומות נשלם ביום א' י"ז אב (13 יולי) תרכ"ט. 10 יולי. (עוד לפני השלימי את השיר)…… האמנם גם אני מוכשר לרגשות כאלה? העל כן הנני מרגיש בנפשי כאילו חסר לי מאומה בשעה שאני שב מבית ר. מבלי ראות פניה? הגם בלבי אני, בשנותי אלה, עשר שנים אחרי חתונתי, בהיותי אב לשלשה ילדים, יבואו רגשות כאלה?… ומה?… 20 יולי. עזרא הכהן הודיעני במכתבו מיום 16 יולי כי ביום הנועד בשבוע הבא לאספת בעלי הקאמיטעט, בעיר הגדולה ידובר גם על אודותי. מה ייטב לי אם ימלאו בקשתי לתת לבני-ביתי סך שמונה רו"כ לחדש במשך שנה וחצי כדי שיחיו נפשותיהם בדוחק בחוץ למדינה! מה ייטב אז גורלי, הלא מאושר אהיה בארץ! ומה? יוכל היות כי יתנו שאלתי, הלא שמונה רו"כ דבר קטן הוא. העיר הגדולה 24 יולי. "שלום לך ידידי ואיש בריתי צלפחד!" "הנני ממהר להשיב לך דבר על מכתבך מיום א' העבר (20 יולי) למען תדע מראש את אשר בלב אוהביך וחפצי-טובתך לעשות בעדך בקרב והיה אם ימצא הדבר חן בעיניך או אז נמהר נחישה מעשינו. "טובה עצתך לשלח ידך במלאכה אחרת, ובאמת מטה המלמדות משענת קנה רצוץ היא; אבל אנה תניח ידידי, כעת את נפשות ביתך? מי יחוס עליהם בלעדך? והנה גם לו יצלח חפצנו בידנו לאסוף שלשים איש אשר יתנו שני רו"כ לשנה, מי לידנו יתקע כי ישמרו את מוצא שפתם לארך לא יוכלו לתת כעת מהכסף הנמצא תחת ידם, כי שמור הוא רק לאלה אשר ידעת, להיות להם להוצאות הדרך. – סוף דבר, לא על נקלה יצלח החפץ הזה לאסוף שני רו"כ בכל שבוע בעד אשתך ובני-ביתך, ואנחנו יודעים כי גם אלה הנדיבים בעם אשר פתוח יפתחו את ידיהם בראשונה יקפצו אותן באחרונה, על-כן יכבד עליך הדבר להוציא את מחשבתך הטובה לפעולת אדם. "כי יעצו כלנו אנחנו אוהביך (וביחוד הד"ר שרף אשר טוב לבו עליך מאד) לתת כעת משען קטן לאשתך ואתה שום תשים לדרך העיר…פעמיך, עיר גדולה מלאה חכמים וסופרים נדיבים וישרי-לב. בעיר הזאת לחמך ינתן לך ומימיך יהיו נאמנים, ובטח אנכי כי ה'… יסוכך עליך וגם ישתדל בעדך להמציא לך פרנסה וריוח; גם ה'… ועוד ועוד יקרבוך כמו נגיד ויתנו לך מהלכים בעיר הזאת כי תמצא לחמך ולחם ביתך בכבוד, בנחת ולא בצער. בעיר הזאת תוכל גם להשתלם במדעים וללמוד לשון וספר עמי אירופא; וקול מושל קנא ונלהב פוחז וריק לא יעלה עליך, וישבת במנוחה. ובטוחים אנחנו, כי כשרונותיך הטובים יתפתחו גם כן בעיר הזאת באופן נעלה והיית לאיש איירופא בכל דרכיך לטוב לך כל הימים. "זאת היא העצה היעוצה מאתנו לטובתך, אחרי כי צר לך המקום לשבת בערי מושבותינו ומאומה לא תשא בעמלך. אם תמצא העצה הזאת חן בעיניך תודיע אותי במכתב ואנחנו נחישה מעשינו להכין את הדרוש לחפץ הזה, ואתה תבוא פה על החג הבע"ל להכין את נפשך לקראת המסע. הוצאות הדרך לא יחסרו גם כן לך. "לא ארבה כעת אמרים לבל אאחר את הפאסט; ואתה שום תשים את לבך לדברי המעטים אשר הגדתי לך בזה וידעת את אשר לפניך, למען נדע גם אנחנו אם כשר הדבר הזה לפניך. עצתי אמונה לך כי אין טוב לך כי אם לנסוע ל… עיר ההומיה, שם יערה עליך רוח חדש ונפתחו לך שמים חדשים וחיים טובים, שם תאסוף רב דעת וחכמה ומשם תוכל להמציא ישע ומחיה גם לנפשות ביתך, ובימי שבתך שמה תוכל גם לכונן אשוריך בדרך חיים העולה למעלה למשכיל, אם להיות סופר ומזכיר או תשלח ידך אל מלאכה אחרת המחיה את בעליה. "אוסיף לדבר אתך במכתב שני מכל פרטי הדבר הזה, ואתה תמהר להשיבני דבר אם כשר הדבר הזה לפניך. "קח ברכה מפי בשם אסף הכהן ידידנו והיה שלום וברוך כחפץ ידידך ומכבדך. 25 יולי. לא אסע עוד להי' גארדאן, לא, כי טוב לי לנסוע לעיר הרוכלת שבמדינות הים, כעצת עזרא הכהן, ששם תקוה נשקפה לי להיות לאיש. כן החלטתי בלבי אחרי מלחמה פנימית קצרה, שנמשכה במשך איזה רגעים וממנה לא אשוב. הן יכבד עלי להחליט דבר, אך את אשר החלטתי הדבר הזה. אך מדוע לבשתני רוח כהה אחרי החלטתי? בו ביום, אחרי איזה שעות. היא שמחה מאד לבשורת עזרא הכהן ותאמר כי טוב עשיתי בהחלטתי. מרשלוב 27 יולי. "ידידי מלאך מושיעי עזרא הכהן! "בלב נשבר ובכאב אנוש הנני להגיד לך כי נכון אני להשליך משכנותי, לעזוב את כל אשר בהן חיי-רוחי ולנדוד לארץ-מרחקים לעיר…! אנכי, אשר מעודי לא הצגתי כף רגל מחוצה לעיר מגורתי, מלבד היותי איזה פעמים בעיר הגדולה, נכון אני עתה לנוע מסע ימים רבים עד העיר שבמדינת הים! אנכי, אשר כל חלקי בחיים – אבי הישיש, עוללי מחמדי-עיני ורעי המועטים אשר בהם כל חיי רוחי – הנני נכון עתה להפרד מהם ולעזבם, לבקש לי שמים חדשים וארץ חדשה!… אנכי, אשר מעודי לא יחלתי לאיש ולא קויתי לאדם, וקחת מתנות נבזה נמאס בעיני – הנני נכון לפרוש כפי עתה לחסדי זרים ולבקש משען לבוא בו אל העיר הרוכלת;… אהה ידידי! מר לי מר, רוחי חבלה ולבבי נדכה מאד! אך היש מפלט אחר לי?… …… ביום קבלי את מכתבך קבלתי מכתב גם מה' גארדאן, שבו יודיעני כי מקום נכון לי עמו, אך השכר ההוא אשר אוכל למצוא לי בעירו מצער מאד, ולו גם רב היה – הלא אשאר מורה לילדי ישראל, על כן לא אוכל לעזוב את עצתך ולנסוע לעיר מגורי ה' גארדאן. "…… היה שלום אתה ואסף הכהן בברכת ידידך האמלל אוגוסט. עזרא הכהן הודיעני כי אוהבי מתאמצים להוציא את מחשבתם הטובה עלי לפעולת אדם וחפצם מצליח בידם. מה ייטב לי הפעל הזה, הלא הוא יאשרני לכל ימי חיי!… כן הוא, בעיר הרוכלת ההיא אשר אסע עתה הלא אוכל להכין נפשי אל האוניווערזיטט… מה מאושר הרעיון הזה! הן זה שנים אשר בכל כחי אחפוץ לבוא אל איזה בית-ספר, חפצי זה אין לו ידים, ועתה אוכל לקוות כי אשלים חק למודי האוניווערזיסטט! הראיתי מימי גם בחלום אושר גדול כזה? האמנם יכבד עלי אחרי הקיץ הזה לבחר חיי דומיה וללמוד אך בספרים, אך הלא שכרי נכון היה אתי, כי אאסוף חכמה ודעת והייתי לאיש… הן אמנם יוכל היות כי אין זה אלא דמיון וחזון לב… אך בכל זאת למה לא אשגה בחזיון זה שאינו רחוק מן הקיום, הלא רבו מכאובי ובמה אתנחם אם לא בחזיונותי?… 5 אויגוסט. עסק נסיעתי כמעט נגמר בעיר הגדולה ואני מאושר! הן בעיר הרוכלת קרוב ישעי! שנות-מספר יעופו ואני אבוא אל האוניווערזיטט ועוד ארבע שנים – והייתי לאיש חכם-לב ורב מדע. מה נעימה התקוה! אך… מי יודע אם לא שוא תקותי? הרעיון הזה ידכאני… מר לי מר!… 9 אויגוסט. מה טובו הדמעות לנפש נענה! זרם דמעותי אשר הורידו היום עיני מנהמת לבי היה לי כגשם נדבות אחרי חשכת עבים. אחרי בכיתי אורו עיני, שאפתי רוח חדש והוקל משא לבי, אשר הכביד עלי בכח זה כשני שבועות וירוח לי. מרשלוב 13 אויגוסט 1869. אויגוסט. שירי מצא חן בעיניה ותתן לי תודתה עליו, אף העתיקה אותו לשפת אשכנז. 15 אויגוסט. במכתבי "רחשי לב" אשר נתתי היום לתלמידי לפני פרידתי ממנו כתבתי לו עצות שלא יתמכר אל התקוה. מה נקל לתת עצות! האני המיעץ איני מקוה? האם איני בונה עליות בדמיוני? 19 אויגוסט. היום נתנה לי מכתב מזכרת בצירוף חותמת לזכרון ביום פרידתי. ראשי סובב הולך כגלגל ולבי חלל בקרבי. בו ביום. צר לי מאד כי לא כתבתי זכרונותי בימי הקיץ הזה, הלא הרבה זכרונות יקרים לי נקרו בימי הקיץ הזה! האמנם לא אשכחם דעת את היום שבו קרו לי, מלבד הרבה רעיונות והתעוררות רגשות הלב שהתרוצצו בקרבי ששכחתי לגמרי. אך מה שעבר אין, והיום, יום הפרדי, אתחיל לכתוב זכרונותי. מי יודע אולי יהיה סוף הזכרונות האלה לששון ולשמחה. אולי אבא הנה בעוד ארבע שנים, כתקותי, בהיותי סטודנט בלשכה הראשונה, ובחיי יהיה שנוי לטובה כחפצי… בו ביום לפנות ערב, בשעה 7. מדוע היא שולחת אותי מלפניה מן הגן אל הבית? מדוע היא מונעת ממני את התענוג האחרון לי עתה, לשבוע תמונתה ברגעים האחרונים האלה, בהיותה קוטפת פרי הגן? למה תירא דבת עם?! אך יהי מה, הנה היא מצוה ואיך אמרה את פיה? שיחה מעין המאורע שיחה מעין המאורע. "בשעה שאין לו לאדם תאוות חמריות, הרי הוא מתאוה תאוות דמיוניות", – אמר חכם אחד, ואמתת משפט זה רואים אנו בחיי האומה הישראלית, שכל עוד שיסגר עליה הדרך לתאוות חמריות תתגבר יותר עליה תאותה לדברים דמיוניים. אילו הייתי יודע את צרכי החיים, אילו היה לי חפץ לחיות לא כאחד המלמדים אלא כאחד האדם, אילו הייתי מבין שגם בלי בית-ספר יכול אדם להגיע למדרגה גבוהה בדעת ובכשרון לאיזה פרט מצרכי החיים, חמריות: לחיות כאחד האדם, ולא נתגברו בי תאוות דמיוניות שאינן שוות כלום. עכשיו שלא ראיתי מעודי פעולות עולם המעשה והמסחר, שלא האמנתי עלי שגם בלי בית-ספר גבוה אוכל לקנות שלמות בלשונות ובידיעות המחיות את בעליהן, שראוי היה בעיני לחיות כאחד המלמדים, אף על פי ששנאתי את המלמדות שנאת מות, – הרי לא נשארה לי כל תאוה זולתי תאוה דמיונית שמלאה אותי שכרון. בתחלה היה שכרוני חלש מאד, וכל עצמו לא תבע ממני אלא השתלמות בשפת עבר, בשירים ובפלפולים ספרותיים; אבל הרדיפות שסבלתי בשנת תרכ"ו הגבירו שכרוני, עשאוני בעיני עצמי לגבור הנלחם בעד אידעע קדושה במסירות נפש, ואהי כגבר עברו יין! עתה שכחתי את עצמי וכל עסקי לא היה אלא לדאוג בעד עמי. לא נצטערתי לא על גורלי המר בנוגע לפרנסתי, לא על העדר כל רגש של נעימות בחיי-המשפחה שלי, לא על היותי ריק מכל חכמה ומדע, לא על אלה נצטערתי, – אלא על שבני-ישראל מאמינים בהבלים, על הפירוד שבין הדת והחיים ועל שאין עומד בפרץ להביא סדרים טובים בחיי עמנו! הרבה מאמרים כתבתי וכלם לא היו אלא דברי מוסר לבני עירי או גם לבני ערים אחרות שחפשתי אחר מומיהם, בעוד שאני בעצמי מלא מומים, הוכחתים על שאינם מלמדים לבניהם לשון וספר, בעוד שאני בעצמי לא הייתי לומד לשון וספר או ידיעה הנותנת מחיה, הראיתי לפניהם צדדי היתר באיזו חומרות, בשעה שאני בעצמי לא טלטלתי חוץ לעירוב בשבת והתפללתי שתי תפלות בערבית אם בטלתי תפלת המנחה… האין זה שכרון המכלה מנפש ועד בשר? המביט בעין פקוחה על כל מה שעבר על עם ועם מיום שזכה המין האנושי שתהיה לו הסטוריה עד המאה התשע עשרה המהוללת בפי כל חסרי-לב – בכלל, רואה הוא שכל התועבות וההבלים שנדבקו בהמין האנושי לא בפעם אחת הם כלים מן העולם אלא קימעא קימעא. תועבה אחת יורדת לטמיון לגמרה, תועבה שנית מחלפת פניה באופן שחיצוניותה יש לה פנים נאים, אף על-פי שבפנימיותה עודנה נתעבה כבתחלה, תועבה שלישית עומדת לתקון, תועבה רביעית עודנה עומדת בתקפה ועוד יעברו עליה שנים מספר בטרם תזוז ממקומה, וכן הלאה. על-פי מנהגו של עולם הזה, היש לנו צדקה לבקש שבני ישראל בארצות החשך יעזבו בפעם אחת את תועבותיהם ואת הבליהם המקודשים אצלם, על ידי זה שאני בעל המאמר המקיא פראזות הרבה אינני יודע מנהגו של המין האנושי ורוצה שבני ישראל יצאו מאפילה לאור גדול ברגע אחד – בשעה שיקראו את מאמרי? הרואה את התהפוכות הנעשות בין עם נאור כבני צרפת זה יותר משמונים שנה, תהפוכות שאין אחת מהן נעשית בלא נהרי נחלי דם, הרואה את מעשה העם הזה שבזמן קרוב למאה שנה אחרי וואלטער הוא שב לעשות חוזה עם האפיפיור וכל קדושיו – הוא יסכים ויאמר שבני-עמנו עם כל-שובבותם והבליהם אינם נופלים מעמי אירופא הנאורים, והמריעים בקול שופר ובדברים בעלמא במה"ע, ואינם מבררים במנוחת לב את צרכי החיים החמריים – אינם אלא שכורים! אלמלא הייתי שכור הייתי רואה שלא על ידי ויכוחים ופלפולים במה"ע ובספרים יעזבו בני ישראל את הבליהם, אבל על ידי מצב הגון וטוב בעולם המעשה, על ידי זכיות שוות במדינה, מסחר הגון והפצת חכמות וידיעות המחיות את בעליהן, במלה אחת: בשעה שרוב בני ישראל יחלצו מדקדוקי עניות שהם סובלים עתה באופן נעלה, ותהיינה להם תאוות חמריות, לחיות בארץ חיי נעם, תכלינה מעצמן תאוותיהן הדמיוניות וממילא ישכחו את ר' יהושע בר' מנחמה עם ס"ב ערלי הלב שחיו, לפי דמיונו, מימות אברהם עד יהושע בן נון, את רבי יצחק בן אלישיב עם חנה השחורה, את רבי פנחס בן יאיר עם חמורו הצדיק וגם חומרות הפוסקים לא תעלינה על לב; וכל זמן שיהיו בני ישראל עניים יבקשו מנוח לנפשם לא בתענוגי החיים ובפעולות ממשיות בעולם המעשה אלא בחלומות ודמיונות של הבל! אבל שכור הייתי ועיני טחו מראות נכוחה. אם יגיעו דברי אלה להרב מעיר מולדתי, אפשר שישים ידיו על בטנו ויאמר: "שישו בני מעי שישו! המלעיג על דברי חכמים הודה לי לבסוף שצדקתי במשפטי עליו שהוא שכור"; אבל אם חכם הוא בעיניו מדוע נואל ליעצני לבלתי לכתוב מאמרים כשנה תמימה? וכי אפשר הוא שהשכור ימנע עצמו מלשתות יין בשעת שכרותו על ידי בקשת איש אחר? אלמלא שהוא עצמו היה שכור בימי עלומיו לא היה מכיר בשכרותי, ובהיותו, בעל נסיון שכור שהתרונן מיינו מדוע לא מצא לפני אלא עצה של שטות? אולי היה מתאר לפני פחד צרכי-החיים והעתיד, אילו היה מסביר לי את אשר אני כותב עתה מעצמי בשיחה זו ולא היה מדבר לי כעין דברי כבושין בסגנון הרבנים, בשעה שידע היטב שרבנים ודברי כבושין אינם חשובים בעיני, – אפשר שהיה מרפא אותי משכרותי, ורופא אמן היה נקרא בפי ותודה רבה היה לוקח ממני! הרב הגדול והפילוסוף ר' אברהם קראהמאל אומר: שמיום שנתחדשו מה"ע בישראל בטל כבוד סופרים מובהקים, מפני שהרבה נערים הכותבים דברי הבל במה"ע מגיסים דבריהם דבריהם וסבורים הם שהם חבריהם של החכמים המובהקים שהם שרוים סמוך להם במה"ע; ורואה אני את דבריו שהם אמתיים, אבל אינם מעציבים כל כך. אבל יותר מעציבים הם דברי ידידי ש… שגם הם אמתים. הוא היה אומר: "מיום שנתחדשו מכ"ע בישראל התחילו הרבה נערי ישראל לבלות את זמנם בבטלה: מבלים הם את ימיהם בקריאת דברים שאינם מביאים תועלת להם ובכתיבת מאמרים שאין צורך בהם, ומתוך כל הם מפנים את לבם לבטלה מן הלמודים הנחוצים להשלמת עצמם. אם נראה שני אנשים אחד משכיל בספרות העברית ועני מדוכא, והשני גם הוא מבין שפת עבר וחי חיי-ענג על ידי שהשלים שהראשון נעשה סופר במה"ע ולפיכך חשב שהוא רואה עולמו בחייו ולא בקש לו עוד מטרה אחרת לחייו, – והשני לא נתעה בשוא מעודו, וכי תיכף בשעה שנתפתחו עיניו מהר לבקש לו מטרת החיים הממשיים". אחד מאלה שהקריבו כחותיהם וימיהם על מאמרים שלא היה לו בהם כל תועלת הייתי גם אני ולא קבלתי במחיר כחותי ומבחר זמני אלא שכרון, רדיפות וצרות בלבד! הרעש שהיה עלי באיזו ערים בשנת תרכ"ט, המכתבים והתהלות שקבלתי מידידי יושבי העיר הגדולה, נכבדי העיר הגדולה: רופאים, רוקחים וניגאציאנטים גדולים שעמדו לימיני להגן עלי, ועוד יותר: נצחוני במלחמתי עם אויבי – הגבירו את שכרותי באופן שאין לו מצרים, ומי יודע אם לא השכרון הזה גרם לי לסמא את עיני עד שנתתי את לבי לשבי ביד רגשות חדשות לי, אשר הקדירו את חיי באופן מעציב מאד. יודע אני היטב עד כמה אני מחלל את כבודי ומשפיל את ערכי, על ידי מקרה השבי הזה, בעיני אותם האנשים המפשטים המביטים על החיים בכלל ועל איש מלומד או סופר בשפת עבר בפרט, לא בעיני בשר אלא בעיני מלאכי-השרת. האנשים האלה, אם הם מחובשי בית-המדרש או הנקראים בשם "משכילים", אשר קראו את קורותי ויראו כי נלחמתי בכל כחי, בכבודי ובמנוחתי בעד חבור הדת והחיים, יניעו ראש אחרי בקראם אחרי כן כי הלכתי שבי לפני עלמה… אבל מה אעשה ומעשה שהיה כך היה, ואין אני רשאי להסתיר את המקרה הזה, מבלי לחשוב אם יחלל את כבודי אם לא? אין אני חבר הגון בחברת עלמות, תכלית שנאה שונא אני כל דברי חנף חומדם, ואין אני בעל שיחה כזה שאוכל לשיח כחצי שעה עם עלמה, שעל-פי-רוב אין מחשבותי ומחשבותיה נוגעות אלה באלה אפילו כמלא נימה ובשעה שהוא טרודה בהתרגשות הדמיון על ידי קריאת רומאנען של הבל, בתכשיטי הנשים ובפטפוטים יתירים, – הרי לבי טרוד בדברים עיונים, הנוגעים, לפי דמיוני בחיי העם כלו. לפיכך היה כמעט מן הנמנע שעד כה תמצא עלמה חפץ לדבר עמדי, וגם שבאותה שעה גרם שהנמנע לא יהיה נמנע. אוהב אני את הבדידות ואינני מרגיש את עצמי שלם בחפשיות ובהתחברות כל מחשבותי יחד אלא בשעה שאני נמצא בודד ומובדל מאחרים (שעל כן השתדלתי תמיד ללמוד בבדידות ולא בבית-המדרש), ונטיתי זו דיה היא לי להסיגני אחור מחברת אנשים וכל-שכן מחברת עלמות. אבל גם האוהב את הבדידות הרי הוא מדיני בטבעו כשאר בני האדם, ומרגיש צורך לדבר לפרקים עם איזה אדם ולבטא לפניו איזה מרעיונותיו העצורים בלבו פנימה. בקיץ ההוא נפרדו גם שארית אוהבי ממני מפחד הקנאים, גם מרבית תלמידי פחדו לדבר עמדי ברחוב העיר; עם אשתי לא הרביתי שיחה מעודי, מפני שלא נמצא לי ענין המובן לה שימשוך גם את לבי לדבר על אדותיו באזניה. נשארתי בודד לימים ולשבועות בשעה שהייתי מלא שכרון הנצחון לא היה לי אדם שאוציא לפניו מלבי רגשי שמחת הנצחון. הבדידות היתרה הזו הכבידה עלי הרבה והיא עם שמחת נצחוני גרמו לי שאבקש חברת אנשים, לא כפי טבעי והרגלי, אלא כפי טבעת לבי הזמנית. הואיל ולא מצאו לי אנשים שאשיח אתם לפיכך שמחתי להמקרה שהביא לי עלמה משכלת לשיח אתה בכל עת, עלמה שגם היא שתתה חמת פתנים ולקחה חלק גדול בעצבוני וששוני. העלמה ההיא מצדה, מלבד מה שמצאה בי תופש תורה ופרוש מתאוות המוקיר מאד את החפשיות, אדם חפשי בדעותיו שפיו ולבו שוים ונלחם בכל כחו בעד דעותיו, מחזה יקר בעיני עלמה הרגילה בין המכונים "אריסטוקראטים" שהנאת בטנם ותועלת כיסם הן הן המושלות בהם, – מלבד זה אפשר שחשבתני לגבור מלחמה, בזה שלא נכנעתי כלל לפני משנאי גם בטרם ידעתי מאין יבא עזרי, כמו שחשבתי אז גם אני על עצמי, בשעה שלא ידעתי עוד להבדיל בין מלחמת מגן ומלחמת תנופה, לא הבינותי שכל כחי וגבורתי אינם אלא בשלילה: שאינני נכנע מפני דבת רבים ורדיפותיהם, אבל לא לעשות פעולות במעשה, ולפיכך האירה לי פנים אף-על-פי שאינני הגון להיות חבר לעלמות. אנכי בקשתי חברתה והיא האירה פניה אלי ותמשכני חסד בשיחות שונות. דברנו יחד על ענינים שונים המובנים לעלמה משכלת בעלת שכל טוב כמוה; אחר כך בקראי לפניה ספרי "אהבת ציון" ו"אשמת שומרון" שפטנו יחד על מחזות שונים ובין כך וכך היו לי תמיד ענינים לשוח עמה, ובהיותי מלא שכרון ונצחון ונבדל מכל אדם נמצאתי חדשים מספר בקרבת עלמה אמללה, חכמה וטובת-שכל, אשר עז לבה, אמץ-רוחה וצהלת חייה מפליאים לב מאד. התפעלתי הרבה ממראה עיני, הרגשתי נעימות לא ידעתי שחרן, חדלתי לישון בלילות… הבטתי כה וכה – וארא כי לבי הלך שבי!… בראשונה לא שאלתי את עצמי כלל: "מה תהיה אחרית החלום הזה?" כי די היה לי ההוה. ראיתי את לוכדת לבי לפני כמעט בכל יום ויום, עסקתי בשיחה עמה בענינים הלוקחים את לבי, קראתי לפניה כל המכתבים שבאו לי מאוהבי ושכתבתי אני להם, הלכתי לשוח עמה איזו פעמים, ומה לי עוד? ביום 25 יולי, בבוא לפני עצת מאהבי על דבר מסעי עלה על דמיוני תיכף שהמסע הזה יביא לי אפשרות לפתור את חלומי זה לטובה ומיד החלטתי בלבי לנסוע, אף-על-פי שלא ידעתי אז בעצמי באיזה אופן יכבוש מסעי את הדרך הזה לפני, ודמיוני שעלה על לבי לא נתברר אצלי כלל ולא היתה לו כל תמונה מחלטת; אבל גם עצבון בא בלבי לרגלי החלטתי, בזכרי כי עלי להפרד שנים מספר מן הנפש אשר נפשי קשורה בה, מלבד מה שבינותי כי אצטרך לשנות ארח חיי בעיר החדשה, דבר שאינו נעים לאיש שהגיע לדעתו. אחרי איזה ימים קבל דמיוני תמונה מחלטת: אוניווערזיטעט. אמרתי בלבי כי בעיר החדשה לי יקל עלי להכין את עצמי, במשך ארבע שנים אל האוניווערזיטעט, ואז יבוא חלומי, שהרי אשתי לא תאבה להיות לאשה למגלח זקן, ולא עוד אלא שאזכה לפרנסה טובה ואולי גם לעושר יענה את הכל. הגדתי את חזיונותי להעלמה, כי מקוה אני להכין את עצמי אל האוניווערזיטעט, להכין לי אחרי כן חיים חדשים ולהיות מואשר, והיא שמחה לחזיונותי וכיד החזיון וכח הדבור הטוב עליה חזתה לי נעימות בלי מצרים. מסבת סכלותי לא הגדתי לה מאומה מרגשותי הנוגעות בה, רק הסתפקתי באיזה רמזים שרמזתי לה בשירי שנתתי לה לפני הפרדי ובאיזו שיחות, וכן הסתפקתי בכונות שונות שהכנסתי אני בדבריה שדברה לי, כמו שהורגלתי מקודם להכניס כונות שונות בדברי התוספות והמהרש"א, אף על פי שיוכל היות שהיא עצמה לא כונה בדבריה כלום, כמו שהתוספות לא כונו בדבריהם כלום. נפרדתי ממנה מלא חלומות וחזיונות אשר אחריתם יראה הקורא בפרק הבא. בין הפרקים 19 אויגוסט, שעה עשר בלילה (על העגלה). הבאמת לא אראה עוד את פניה מחר? הבאמת לא אראנה עוד גם בשנה הבאה וגם אחרי כן? מה נורא הדבר הזה!… כן הוא, לא אראה עוד את פניה שנים מספר… היום ראיתי אותה! מה יקר לי היום הזה, היום ראיתי כל יקר לי, הלא ביום מחר לא אוכל עוד לאמר את הדברים הנעימים האלה!… מדוע החרשתי בשבתי עמה כשעה בעת פרידתי? הלא היא אמרה לי לאמר "ביום מחר ירבה הנחם על הדומיה הזאת". מדוע כה מהרה לבוא הביתה אחרי שנפרדתי ממנה והיא נתנה לי ידה ראשונה? אילו לא מהרה לבוא הביתה, הלא אז הייתי רואה אותה עוד פעם אחת, אחרי אשר הפכתי פני להביט עליה בפעם האחרונה… מחר לא אראה עוד את פניה… לבי חלל בקרבי 21 אויגוסט. מי יתנני קרוב לה לראות כאשר תקרא את מכתבי שכתבתי לה היום, הלא מנהמת לבי בכיתי בכתבי אותו ושתי פעמים הפסקתי מכתיבתי ונסתי מחדר עזרא הכהן המסדרונה להריק שם פלגי מי עיני אשר פרצו מלבי הנרתח כזרם מים כבירים… עזרא הכהן אמר לי כי הוא מקנא בי, שעוד כחי אתי לבכות ולהריק משא לבי, תחת שהוא אינו יכול עוד לבכות. יום הכפורים. מה נשגבו הפיוטים שאחרי סדר העבודה. אין בהם לא אגדות, לא הבלים, לא פטפוטי מלים שאין להם שחר, אבל יש שם דברים חודרים לב היוצאים מעומק לב נשבר ונדכה. מעודי לא אמרתי את הפיוטים האלה בלא דמעות על פני, וגם היום בכיתי עליהם מנהמת לבי, כי דברי תוגה מעוררים לב נשבר כלבבי עתה, אך האם יהיה לבי תמיד במצב כזה? האם לא יאיר גם לי אור יומם בזמן מן הזמנים? עוד ייטב לי, עוד תבוא שאלתי… בעוד ארבע שנים, אחרי בואי במספר הסטודענטים – אשוב הנה לראות את פניה ופני בני. אנכי אבא העירה, אעבור ברחוב על מרכבה, אפגע אותה לא הרחק ממני, אסיר את מצנפתי מעלי ואניע לה את ראשי והיא לקראתי? האם עברי הוא או בן עם אחר? מדוע לא אכירהו?"… אך לא, אנכי אבוא אל בית-האורחים, אשלח לכל מיודעי לבקש אותם בשם איש לא נודע להם לבוא אל בית-האורחים פלוני, כי דבר חביב להם יש לו בפיו, וגם היא תבוא על פי בקשתי ולא תדע מה. אנכי אדבר אתם בשפת המדינה והם לא יכירוני; אומר אליהם כי חבר אני בהאוניווערזיטעט צלפחד ידידם אשר בקשני לראות פניהם בדרך מסעי להורי. אחרי כן אבא החדרה, אלבש בגדי הישנים שבהם יצאתי מעיר מרשלוב, אחל לדבר אליהם יהודית והכירו גם בהיות זקני מגלח כי אני אני צלפחד ידידם. והשמיעו כלם פתאם קול ששון ורעש… אך לא, אנכי אבא אל… "מה נדבר לפני מישרים דובר, ומה נענה לממנו מענה ומה נצטדקה פני לובש צדקה… מה זה הקול?… מה היה לי? בהתגבר דמיוני שכחתי כי יום הכפורים היום וכי יושב אני בבית-התפלה! עד-אן נשאני רוח דמיוני? מה חלמתי בהקיץ? אך הנה הקהל מתחיל לומר סליחות. "העיר הגדולה, 4 סעפטעמבער. אשתי! "בלי שפק תתפלאי על בוא מכתבי זה בעת אשר לפי חשבונך וכפי שהבטחתי לך הייתי צריך לבוא בעצמי, אך לא אשוב עוד מרשלובה, לא אשאר גם פה, גם לא אסע לה' גארדאן: הנני יושב היום על מסלת-הברזל ונסעתי עירה… "אילו היית יודעת כמה אני דואג לך ולבנינו היית בטוחה כי לא אעגנך לחרפת רעב. אל תיראי, כי שלוח אשלח לך די מחיתך כפעם בפעם… בעלך צלפחד. (מספר זכרונותי), "3 אקטאבער (על מסלת הברזל). העגלה החלה להתנועע על המסלה, גם לבי נע בקרבי… הלא העגלה הזו אשר אני יושב עליה תובילני אל העיר אשר תשנה את חיי רבות מאד, אל העיר אשר אשב בדד בה שנים מספר, העיר אשר אחיה בה חיים שוממים… אל העיר אשר בה צפון גורלי לשבט או לחסד… אל העיר אשר תהפוך את שנותי שהן שנות-איש – לשנות נעורים, תחה אשר אבי הפך את שנות נעורי לשנות איש… אל העיר אשר היתה לי ממרחק כמקור חיים… אל העיר אשר בה הגה לבי רבות, והגיוני – כחלום מהקיץ!" ימי המשבר והיאוש (מספר זכרונותי), ''3 אקטאבער שעה 2 אחר חצות היום. עתה באתי עירה הרוכלת שבמדינת הים. הה! רבות נתתי במחיר בואי בה: שעשועים, אהבת אוהבים נאמנים, אהבת אב לבנים, כל אלה שכחתי בחזקת היד, סבלתי עמל ותלאות, עזבתי את כל מחמדי לבי, ואך בבכיי ודמעותי התנחמתי – רק למען לבוא בה; התשלם לי העיר הזאת את כל אלה? התנחמני על כל מכאובי לבבי -…? הזאת היא העיר אשר קויתי כי תאשרני? הה! אשרי מרום מנגדי ומכאובי רבו. נואשתי מחיי משפחה, נואשתי מאוהבי, ובחזקת-היד הנני משרש זכרם מקרב לבבי! אך האוכל לשרשם?… באתי לעיר החדשה ובידי מכתבי מליצה: להחברה הנכבדה… מאת הקאמיטעט שבעיר הגדולה, להרב הד"ר… ולאנשים פרטים מאת ה"ה סלאנימסקי, צעדערבוים ועוד אנשי שם, ואאמין כי טובי בידי. היודע רוח בני האדם הנכאים בשעה שהם נודדים ללחם בארץ אשר לא ידעוה לא הם ולא אבותיהם, היודע את התבטלותם בעיני עצמם, שהם כחגבים בעיניהם ומביטים על כל מלמטה למעלה, הוא ידע ויבין את רוחי הנשבר והנדכה בבואי אל ארץ שכמעט שלא שמעתי את לשון יושביה. התחזקתי בכל מאמצי כחי ובימים כתובים; נתתי את מכתב הקאמיטעט ליד מזכיר החברה הנכבדה… והוספתי לו גם אני עוד מכתב מגיד בקשתי, שאני חפץ להקדיש ימי וכחותי ללמודים והנני מבקש עזרה לבוא אל מטרתי. מזכיר החברה מסר את המכתבים להחברה ביום אספת הועד, וראשי המדברים נמנו וגמרו לתת לי מקופת החברה עשרים וחמשה שקלים ולכתוב על אדותי להחברה הכללית בעיר פ. בחדש נאוועמבער קבלתי את הכסף הזה ושלחתי ממנו עשרים שקלים לאשתי, שרבתה עלי צעקתה, להתפרנס בהם, ובעד הנותר "ספר-המלים" ואיזו חפצים. מסרתי את מכתב ה' סלאנימסקי להד"ר… ויבקש ממני לתת לו שבוע אחד להתיעץ מה לעשות לטובתי. הוחלתי שני שבועות ועליתי אליו לשמוע מה בפיו. אחרי ששאלני מי אני ומה חפצי אליו, והזכרתי לו את המכתב ותשובתו עליו, אמר לי: "בקש לך חנות כזו שדרושה בה בוכהאלטעריה עברית והיה לך משען להכון אל איך אבקש ואני גר אנכי פה? ומי זה ינהל את חשבונותיו בשפת עבר בעיר אירופאית כזו? ואיך אוכל ללמוד בלי עזרה ואני בעל אשה ובנים? – שאלתי את הרב הד"ר. העת לך עתה לדאג בעד אשה ובנים? – ענה הרב הד"ר – בקש לך מעון עם גימנאזיסט ולמדת עמו לשונות חיות ומתות, ועשית בלמודים ובאת אל האוניווערזיטעט, ואז תיטיב גם לאשתך גם לבניך. יצאתי ממנו בפחי-נפש, והשתוממתי על חכמת הרב המכונה בשם "דאקטאר" שאינו נופל מן הד"ר שזכר היינע, שבשעה שנקרא לזקן וזקנה שקפאו מחמת קר, יעץ לכל העומדים שיתכסו היטב בשעת שנתם, מפני שאם יישנו ערומים בקור הרי הם בסכנה! מסרתי גם שאר המכתבים לבעליהם. אחדים מהם הבטיחו להשתדל בעדי ולא עשו מאומה, ואחרים לא הבטיחו כלל, והפך מדרכם של בני העיר הרוכלת הזו, המבטיחים תמיד ואינם ממלאים – אמרו לי בפה מלא כי לא יוכלו לעשות למעני מאומה. לבואי בעיר החדשה בא אלי אחד מעיר מולדתי ויאמר לי: "שמעתי את בואך ולא יכולתי לישון כל הלילה, כי נכספה לך נפשי. סורה אלי ובביתי נכון לך מעון וגם ארוחתך על שולחני תהיה. ראה נא, הנה גלמוד אנכי פה, ומלבד אשתי ובני הקטן אין איש בבית לדבר אתו דבר, ומה יגל לבי בהיות לי בביתי תמיד רע כמוך, להשתעשע עמו בעתות המנוחה. אל תירא, כי שכרי ארבע מאות שקל לימות החרף ואתה לא תחסר ממני מאומה, מהר ולכה עמדי ואל תעמוד!" אנכי בבואי בארץ נכריה לי הייתי אובד-עצות לגמרי, מבלי דעת מה אעשה ולמי אפנה, והנה פתאום נמצא לי אח בצרה! דבריו היו לי לנחומים ולתמי נפתיתי ללכת עמו, וכדי שלא אוכל עמו לחם חסד החלותי ללמד לתלמידיו (כי מורה היה) כתיבת שפת-עבר שעה אחת ביום. אילו היה האיש ההוא חכם-לב ולא טוב לב היה אומר לי: "צלפחד ידידי, הנה באת פה בעיר גדולה והומיה ואינך יודע מנהג המקום, איעצך: שכור לך דירה בעד או ארבעה שקל לחדש, אנכי אחפש בעדך דירה הגונה, ואכול מן המוכן בידך עד שתמצא ידך להשתכר (הוא שמע מפי שיש בידי קרוב לארבעים שקל וכי חפץ אני ללמוד) ואני ורעי נשתדל למצוא לך הוראות שעה". אילו היה עושה כן הייתי יכול ללמוד כל ימי החרף ההוא, והייתי מתפרנס מן המוכן בידי וממה שקבלתי אחר כך מיד החברה הנכבדה, הייתי רואה בלב שקט את אשר לפני, ומכיון שהייתי עוסק בלמודים כחצי שנה לא הייתי מתיאש מהרה מן הלמודים ומן האוניווערזיטעט, לא הייתי מחליט בנפשי שמטרתי רחוקה ממני ואפשר שהייתי מגיע באמת לאיזו מטרה; אבל הוא היה טוב-לב ולא חכם-לב וחפץ להיטיב עמדי שלא בדעת ולא בהשכל וטובתו היתה לרעה לי. נבזה הייתי בעיני עצמי על אכלי לחם חסד, מקום ללמוד לא היה לי. ביום – מפני שאון תלמידיו של בן עירי אשר בלבל את מוחי, ובלילה – מפני שהיה דרכו או לישן תיכף עמלו כל היום או לשחוק עם רעיו בשחוק הקארטי. בשבוע השני לשבתי אתו חלה בנו יחידו ויבקש ממני שאלוה לו את כספי, ואנכי לא יכולתי לעמוד על דם בנו היחיד, בראותי כי לחמי ומעוני נתונים לו מידו בלי דאגה. הלויתי לו את כספי ונשארתי בלא פרוטה אחת, ואחרי חדש ימים לשבתי עמו החילותי לאכול אתו בנכיון מן הכסף שאני נושה בו. כמשגע שוטטתי ברחובות קריה כל היום, מפני שלא הייתי יכול לשבת בביתו מפני שאון תלמידיו, נשאתי בשרי בשני על הזמן שאני מבלה לריק, הלכתי כל היום בכעס עצור בעצמותי ובלילה הייתי בא אל ידידי ש. לשוח עמו עד זמן השינה, כחצות הלילה. פראפאגאנדיסט הייתי בעיר מגורתי ונערים דורשי השכלה יחלו למוצא פי ואנכי הטפתי מלי להם דברים דתיים ודברים ספרותיים ושיחה אחרת לא ידעתי. גם בעיר החדשה נודעתי לאיזה צעירי ימים, החילותי לשיח עמהם שמעתי מלים על אדות עלמות, בתולות, קדשות וכל מיני דברי נבלה אשר היו כמדקרות חרב בלבבי! (מספר זכרונותי) ''3 נאוועמבער, ביום הזה מלא חדש ימים לימי שבתי בעיר החדשה. מיום בואי הלום עד עתה עברו שלשים יום, ימי עמל ונדודים! בעצבון ונדודים, בלחם חסד ובחיי כלמה עברו הימים האלה, בתהו חלפו, לא עשיתי מאומה בם, תקותי תכהה מיום ליום ודרכי נסתרה ממני… נפשי נכספה לכם ימי קדם! הה, מי ישיב אתכם אלי? איכם ימי שלותי בעיר מגורתי ועמדי בני מחמדי עיני, נחמתי בעניי ושעשועי בצרות נפשי, בשבתי בתוך רעי טהורי לב, אשר יחדו המתקנו סוד, הגינו דעות, דברנו בענינים רמים בספרותנו? איכם ימי קדם אשר אך בכם מצאתי מנוחת נפשי? אשר בשאון כסילים ורעש שומרי הבלי שוא, בכל מכאובי אשר שבעתי מהם, לא נעדרה שלות נפשי, כי היא מצאה לה תענוגותיה… ומה שולט בה, בעיר אשר החכמה ודורשיה כאין וכאפס נחשבו, בעיר אשר לא אמצא בה חיי חברה ורעות, בעיר אשר מחשבותי ודרכי רחקו ממחשבות יושביה ודרכיהם קצוי-ארץ! הנני חי עתה חיי תהו, חיים שוממים, נפשי נכספה לכל מחמדי לבי – ואין, תשחר מנוחתה ושלותה ולא תמצא בעד כל כפר… ומה אחריתי פה? למרום תקותי? הה, מה תהא אחריתי? אבל צרות לבבי לא הרפו ידי ממלחמת ההבל אשר בראתי הבראשורע "חומת בבל" שנדפסה לתשובה על מאמרי מאת אבן-חן, שהודיעני עליו עזרא הכהן, תבעה ממני תשובה על דברי מחברה, ואני פניתי מכל עסקי הבטלים וכתבתי מאמר ארוך להשיב לו כאולתו וכצביעותו. בזמן ההוא פגשתי בזקן אחד, אשר נכנס עמי לשיחה. במרוצת הדברים הגיד לפני פירוש ישן נושן על דברי הפיטן "עובר להמיר בבטן אחות" שכונתו על התמורה שהיתה בבטן רחל ולאה, שיצאה דינה מבטנה של רחל ונכנסה לבטנה של לאה, ויוסף יצא מבטנה של לאה ונכנס לבטנה של רחל, כדי שתעמיד רחל ב' שבטים. הדברים האלה הישנים לי ונתעבים במדרגה גבוהה, היו לי לששון ולשמחת לב, כי שמעתי דברים יוצאים מקרב לב טהור בעיר החדשה, אשר עד כה כמעט לא שמעתי עוד בה דברים הנאמרים בתמימות, כאלה. על ידי מזכיר החברה הנכבדה נודעתי להמשגיח מבית-הספר. ביום 24 נאוועמבער נתן לי המשגיח ההוא מכתב מליצה אל אהובו הנעגאציאנט ל. ר. אשר נכבד שמו בעיר החדשה. בלב מלא תקוה עליתי אל הסוחר ההוא ואתן לו את המכתב המדבר טוב עלי. האמנתי כי אוכל להגיד לו חפצי על ידו משען תמידי למען אוכל ללמוד כחפצי. הסוחר קרא את המכתב עד תמו ויאמר: "ידידי המשגיח כותב לי שאתן לך עצה; לכשתצטרך לעצה בוא אלי ואגיד לך, ועתה אין עתותי בידי!" נסתתמו טענותי ממענה חסר-טעם כזה, ותקותי החלשה קבלה עוד נגיחה עצומה אחת. (מספר זכרונותי) "ביום ו' כ' טבת מלאו עשרה שבועות לימי שבתי בעיר החדשה ועשרים שבועות מיום אשר נודע לי כי נודד אהיה פה. לפני עשרים שבועות בבקר עוד לא עלה על לבי גם בחלום, כי בעוד שבעים יום יעמדו רגלי שבמדינת הים! "ומה רבו חזיונותי בקרבי, אשר משכוני הלום, חרף כל דמעותי ואנחותי! חזיתי אותי יושב ועוסק בשפות אירופה בלי כל מחסור ודאגה הנצבים לשטן; חזיתי אותי משלים חק-הלמודים באחד מבתי הספר הרמים; חזיתי אותי שב אחרי שנים מספר לארץ-מולדתי ברב-טוב, בדעת, באשר ובשם גדול; חזיתי אותי חי חיי נעם, חיי דעת, וחיי שלות השקט ומנוחת הנפש; ההם? הבל הבלים, חיים שוממים, ומפח-נפש! חיי מתים הם, אין בם כל תמורה ותנועה! זה לי שבעים יום פה, ובכלם לא מצאתי רק או תוחלת נכזבה או דומית מות! מלבד הימים אשר הביאו לי תקות שוא, לא ראיתי כל רגש חיים בימי, אין חליפות למו, יום יעבור ובא יום מחר והיה גם הוא כמוהו מלא עצב ותוחלת ממושכה, הוא יעבור כצל ובא יום שלישי אחריו והיה גם הוא כמוהו! הה, קצתה נפשי בחיים אלה, כי לא הסכנתי בם. חי הייתי בעיר מרשלוב, כל העיר כלה מתה אך האויר אשר הקיף אותי חי היה, מלא רגשות, פעולות וחליפות חדשות; ופה – העיר החדשה כלה חיה והאויר המקיף אותי מת הוא, אין כל רגש חיים בו, אין פעולה אף אין תמורה! החלפתי חיי רגש בחיים מתים, רעים אהובים בכל לב – באנשים אשר לא אמצא בם מנוח. מנוחת נפשי שדדה, ומה תהי אחריתי? "העיר החדשה 15 דעצעמבער. "כבוד האדון הנכבד גארדאן. "זה שבועות מספר חשבתי בלבי לכתוב לכבודך הרב, אך יחלתי תמיד לחדשות אשר קויתי עליהן כי תצמחנה בגבולי; אך ימים ושבועות עברו וחדשות אין עמדי, ומאשר אשער כי תחפוץ לדעת מאומה על אדותי, הנני כותב לכבודך גם בטרם נמצאו לי חדשות נכבדות. הגדולה. הייתי גם בעיר מולדתי לקחת מכתב מסע, ואשמע, בהתפללי בבית-הכנסת בשבת תשובה, כי המון העם אומרים אחרי התפילה בקול רם "אני מאמין…" עם הש"ץ. השתוממתי לשמוע זאת, מדעתי כי לא היה מנהג זה בעיר מולדתי, ויגידו לי כי תקנה זו תקן הרב האב"ד בקיץ תרכ"ט, בבוא מאמרי על דבר חבור הדת והחיים, למען השריש בלבות בני ישראל את האמונה בעיקר נצחיות התורה. "ביום 4 סעפטעמבער נסעתי מעיר הגדולה. עברתי דרך ערים שונות, אף ראיתי פאות החסידים אשר עד טבור תגיענה, שטריימליהם וגארטליהם; ראיתי כתוב על ארבע כתלי בית-המדרש: "משנכנס אדר מרבין בשמחה"; במקומות אחרים ראיתי את כל החסידים הולכים ברבידי צמר ירוקים כמראה התכלת, וארוכים הם עד הברכים יגיעו. ומאשר לא פגשתי איש אשר אין לו רביד כזה, אשפוט כי הרביד הזה קדוש הוא בעיניהם. עברתי ערים רבות שונות עד בואי פה ביום 3 אקטאבער. "אור מתעה היא העיר הזאת לרבים הולכי-חשכים במקומותם. רבים מאד גם מבני ארצנו אשר ינהרו אליה, בתקותם למצוא בה לחמם, אך תקות רבים מהם תהי למפח-נפש. על מסחר ומעשה תחיה העיר הזאת ואנשי מעשה הבאים הלום לא רבים הם, כי הם ימצאו לחמם, ואם גם בלחץ, במקומם; הרוב יבואו הלום הולכי בטלה או אנשי העיון והמדרש והם לא יצלחו פה למאומה. "אור מתעה היא העיר הזאת לרבים הולכי-חשכים במקומותם. רבים מאד גם מבני ארצנו אשר ינהרו אליה, בתקותם למצוא בה לחמם, אך תקות רבים מהם תהי למפח-נפש. ואנשי מעשה הבאים הלום לא רבים הם, כי הם ימצאו לחמם, בלחץ, במקומם; על הרוב יבואו הלום הולכי בטלה או אנשי העיון והמדרש "נודעה היא העיר הזאת לעיר מלאה השכלה וסבלנות. לפי ידיעתי המעטה בדרכי העיר הזאת וברוחה אשפוט כי רחוקה היא עוד משתיהן יחד לפי מובנן ומושגן האמיתי. השכלת העיר הזאת בכלל הוא רוח חופש קר יליד המסחר ואהבת התענוגים היצוק על הזיה רותחת, ולא השכלה פנימית הבאה ממקור העיון. מרבית בני ארצנו הבאים פה מלאי הבלים יתהפכו בזמן קרוב לחפשים בדרך-החיים ושרירות-הלב, כי אוירה של עיר זאת מחכים… עול הדת לא יכבד פה: רבים המעשנים פה בשבת בחוצות ובבתי משתה החמים בפרהסיא; גם אנשים ממדרגה פחותה כמעט תשעים ממאה ישאו משא ביום השבת בחוצות בפרהסיא, אמהות ומשרתות יחדו, וכסף בידיהם לקנות מאומה; אך התדמה כי האנשים האלה אינם שומרי הבלי שוא באמת? לא, גם המעשן בשבת ילך להגיד קדיש על אביו הנפטר ובלכתו יעשן בשבת מבחוץ ולפני בואו לבית-הכנסת יכבה את הציגארע שלו; המטלטל בשבת בפרהסיא ישפוך מימיו בהיות מת בשכונתו וידקדק מאד בתרנגול לבן לכפרות, וכאלה. אני יודע איש עושה מלאכה בדפוס ביום השבת אשר התענה בעשרה בטבת, ואשה היוצאת וראשה פרוע האומרת שכרים וכסתות העשויים מנוצות תרנגולים פסולים לשכיבה. "סבת כל המראות האלה בכלל היא, כי התלמוד לא פעל פעולתו על יושבי המדינה הזו. על-כן חפשים הם מעולו הכבד, אך לא מרוח כל ההבלים אשר נדבקו בנו, וכל הבל שהחזיקו בו יושבי מדינה זו הרבה הם מדקדקים בו יותר מבני ארצנו. חדש מצאתי פה, כי אבלי כל מת ילכו ביום השביעי למות המת על קברו, ללות את נשמתו. "הסבלנות השוררת פה היא אך בת הבדידות, כל איש בודד פה לנפשו, כי אך אל מסחרו עיניו. מאה משפחות תשבנה פה בחצר אחד ואיש מהם לא ידע, לפעמים, שם רעהו ומשלח ידו וכאלה. על כן יעשה בה כל איש הישר בעיניו, ועל כן רבו בה גם השארלאטאנים. "הספרות העברית מתה היא פה, או יותר טוב: לא נולדה פה מעולם. מ"ע עברים יוצאים ובאים בה וספרים עברים לאלפים נמכרים בה ובכל זאת אין ספרות עברית לבני העיר הזו. המון העם לא יבינו מאומה בשפת-עבר והמשכילים המדומים שונאים אותה, ספריה וסופריה תכלית שנאה. "עתה אודיעך על דבר מצבי… "אם לא יהיו הימים הבאים טובים לי מאלה אנחם מאד על אשר לא נסעתי לעירך לחסות בצל כנפיך. האמנם חפשי אני פה מחמת מקנאים, אך מנוחת נפשי נעדרה, כי על פי הדברים אשר כתבתי לך מרוח יושבי העיר הזאת תבין כי לא אמצא בה רעים כלבבי. פה ינום איש כמוני, תחת אשר בעירי הייתי חי, איש מלחמה ובעל פעולות. "בחדש אדר העבר נגמר אצלי חבור אשר כמותו ככמות ספרך… ותוכנו מחזות שונים מחיי עמנו ובהשתדלות אחרים מידידי פה יש לי תקוה להוציאו לאור בימי החרף הזה. "יותר חדשות אין עמדי. היה שלום אתה וביתך כחפץ מכבדך ומוקירך כערך הרב. צלפחד". (מספר זכרונותי) "במוצאי שבת 20 דעצעמבער גמרו ידידי עם המדפיס… על דבר הדפסת חבורי". האנשים הטובים ההם חפצו בכל כחם לתמוך בידי שאוכל להכין עצמי לאחד בתי הספר, אך בהיותם מעטים מאד (שנים במספר) ואנשים בלתי עשירים לא יכלו להבטיח לי לתת לי סטיפענדיום, ועל כן גמרו להלוות לי כסף די הדפסת החבור, למען אוכל להתפרנס מכסף הפדיום אשר אוציא מחבורי, ואז אוכל ללמוד באין מעצור. "העיר החדשה 21 דעצעמבער. "דבריך אשר יקרו לי כיקרתך אתה באוני היום, למענה על מכתבי לך מיום 23 נאוועמבער. האמנם, ידידי, מכתבך מלא מרורות, כי כל נדודי לבך ועצבך הריקות אליו, כל מכאוביך בעיר שוממותך, אשר אתה יושב בה עתה מבלי מצוא רע אשר מליו יהיו הד מחשבות לבך, כמוני פה, נראו אלי כלם מבין אנחותיך הסוערות במכתבך, – בכל זאת שמחתי על מכתבך. "ומה יקרו לי דבריך בכוננך לחקר עצבי ומרי שיחי באמרך כי העיר… אשר בה נולדנו ואשר רוחה שאפנו מרגע צאתנו מרחם עד היותנו לאנשים, היה לנו לרוח קטב ולא לרוח חיים. כן הוא, ידידי, ארץ ליטא היא ארץ מולדת מתים, יושביה בל יחיו, כי בחייהם מתים הם, אין למו חפץ החיים וכל תענוגות האדם כאין בעיניהם. "כן ידיד לבי! לא איש אשר רוח רעה תבעתנו אנכי, לראות עלמות תופפות כנשים מקוננות ויער צומח עצי חמד – כשדה צלמות המלאה צנינים, כאשר תשער אתה במכתבך; לא כן אנכי עמדי, כי שמח וטוב לב הייתי תמיד, אך סבה אחרת לעצבי. "ה' גינצבורג בהקדמת ספרו "תולדות בני האדם" הוכיח בצדק, כי רוח ימי קדם עוד נשאר בקרבנו רק תמונה אחרת נתנה לו. הדברים הנאמנים האלה יפיצו אור על דרכי האדם היחיד כמו על דרכי עם גדול: חסיד שומר הבלי שוא, אשר לא עלה עליו עול הדת, השמח תמיד בחברת רעיו ומבקש ענג באשר יהיה ענג בעיניו – כי יבא בחברת רואי אור וקצר מדת בגדיו, וגלח זקנו והתענג על מרק פגולים ועל כל דבר תאוה. עוד חסיד ברוחו… בנעוריו אהב לראות חיים על כוס יין בחברת חסידים, ועתה יראה חיים כחיי אירופה, בנעוריו האמין בכל הבל, וגם עתה יכבד בסתר לבו את הקדושים אשר בארץ, האם שנה את רוחו? לא! עודנו כמקדם, רק אורח חייו שנה בתתו להם תמונה אחרת, רק את תאות לבו המיר בקחתו תאות בני-אירופה תחת תאות חסידים שומרי הבלי-שוא. "כמקרה החסיד כן מקרה התלמודי, תלמודי הנני מנעורי, חסר חפץ החיים, אשר אותו המיתו הורי ומורי בי, במנעם ממני אור וחיים, בקשרם אותי בעבותים אל התלמוד לבדו, ובתתם בחיקי אשה בהיותי בן חמש עשרה שנה, להיות מעמסה עלי ועל חיי. ומה היה חלקי בנעורי? חייתי חיי העיון לא חיי המעשה, הגיתי אך בספרים וענג אחר לא ידעתי, דברתי לעתים לא רחוקות על ארחות הגאון ר' פלוני ועל נפלאות ר' פלוני הגאון על הקראים אשר לא ישמרו את התלמוד, וכאלה. זכרתי כי בהיותי נער כבן שתים עשרה שנה הגד לי כי ר' אברהם הלוי אביו של בעל השל"ה ראה לפני כותל המערבי את השכינה עוטה בגדים שחורים ומשחור חשך תארה על צרות בני עמנו, ויהי הדבר לחץ בלבבי ואבך תמרורים. פעמים רבות לקחתי לי בימי ילדותי את הספר אשר כתב הנביא ירמיהו ואבחר לי לקרוא דבריו אשר יצאו ממקור לבבו, בחושו עתידות לא טובות לעמו, ובקראי התמוגגתי בדמעות. ומה היו חיי? חיי מות, חיים של בכיה רבה באמירת "תקון שלש משמורות", חיים שאין בהם כל ענג, מאין חפץ בחיים, חיים של סבל ולכת שחוח תחת עול הסיגים והגדרים הרבים, חיים של למוד התלמוד לאחרים אשר חסרו מורה למו. "שנים מספר עברו ואהי לאוהב דעת. אהבת האמת אשר הטבעה בי מנעורי, ואשר לא שבת מטהרה מפני שטף החיים, מאשר אין לי חפץ לאוהב דעת. האם שניתי את רוחי? לא, עודני תלמודי כמקדם, עודני איש מת, רק תמונה אחרת נתנה לאורח עיוני, לפנים הייתי מת-חי החי לנצח ועתה הנני חי-מת המת לנצח; לפנים אהבתי את התוספות, הטור, הבית יוסף, הש"ך, הנודע ביהודה, הר"ע איגר וכו', ועתה הנני אוהב את מענדעלזאהן, לעווינזאהן, קראחמאל וכאלה; לפנים עמלתי להגות בתלמוד ובנושאי כליו והיום הנני עמל להגות בספרי הספרות החדשה. לפנים דברתי על אדות הקראים, אשר אינם שומרים את התלמוד, והיום אדבר על אדות לפנים בכיתי על גלות השכינה והיום אבך על הפרעות אשר בעמנו ועל שבר יוסף; לפנים עמלתי להפיץ את דעת התלמוד והיום הנני עמל להפיץ את הדעות אשר ישרות הן בעיני. הנני עוד כמקדם איש הוגה לא איש חי, עודני שח תחת עול הגדרים, מאין לי חפץ להרסם, עודני עמל להרסם – אך לאחרים, אבל לא לי, הנני חי חיי עיון, חיי אהבת השכלה, חיי אהבת עמי, חיי דרישת אהבה ורעות, חיי הפצת דעות אשר ישרות הן בעיני, הסכנתי להתאונן בחברת רעי על ב. ועל א. ש. (כאשר כתבת), על עיר מולדתי ועל עיר מגורתי וזה היה כל חיי רוחי, כי חיים אחרים לא אדע. רעי גם הם תלמודיים חסרי חיים הם כמוני, אשר על כן בחברתם מצאתי ענג ושעשועים לא בחיים; ומה תתן לי העיר החדשה המלאה אור וחיי החמר, ואני איש אוהב לחיות חיי הרוח, חיי הספרות! בעיר החדשה אין איש המתאונן כמוני על פרעות עמנו, בעיר החדשה אין איש דואג על דעות לא מועילות אשר פרצו בקרבנו, בעיר החדשה לא יחיו את החיים אשר הסכנתי אני בהם, על כן הנני פה כאלה נובלת. "עוד נסבה אחרת לעצבי, לא אכחד ממך, והיא: לכתי באפס מעשה. המעון אשר אנכי יושב בו הוא למורה ילדי ישראל, בו ישבו שנים עשר ילדים עד שעה ז' בלילה, ומאשר עד השעה הזאת שוטטתי תמיד באפס כל מעשה ולחיי לא היתה כל תמורה: יום מחר כיום הזה ויום הזה כיום אתמול על כן קצתי בם. כל הנדיבים אשר יחלתי להם בימי שבתי פה לא הועילו לי מאומה. חזיונותי, אשר המה משכוני בחזקת היד הלום, לא נכחדו ממך, לולי קויתי להכון לבוא לאחד בתי-הספר כי אז בחרתי לנסוע לה' גארדאן; ומה אחרית החזיונות אשר הפרידוני מכל מחמדי לבי? הלא אתה ידעת! הכזב תוחלתי ולכתי באפס מעשה עצבו את רוחי מאד, ובאחרית לא היה בי כח להכיל אותן. עוד ביום 10 דעצעמבער בחרתי מקום במעון גימנאזיסט אחד ללמוד שם שפת המדינה משעה 10 עד שעה 3 אחר חצות היום, אך דברים אחרים נצבו לשטן לי. ביום 16 דעצעמבער, אחרי אשר הריקותי כל מרורות לבבי ללוריא, לכל בני הנעורים במרשלוב, לאסף הכהן ולגארדאן – החלותי ללמוד את חקי אשר שמתי לי ועצבי הוקל הרבה מאד. האמנם נחם יסתר מעיני כל הימים אשר לא אמצא משען לי לעשות חיל בתבונה ודעת, אשר אך זאת היתה מגמת פני בבואי הלום. ואך שוא ידידי תאמר לי במכתבך כי גם מענדעלזאהן, שלמה מימון ושניאור זקש גלו לארץ אחרת, סבלו רבות, וימצאו טוב באחרית; הן הראשון נער היה בבואו לבערלין, השני הקשיח לבו מביתו ויהי גם הוא כנער; לוא היה גם לי לב אבן להקשיח לבי מאשתי ומשלשת עוללי כי אז יצאו כל חזיונותי לפעלם ותקותי באה… והשלישי מתאונן על גורלו גם היום… ידידך הדבק בך החלותי ללמוד שפת המדינה, ושאלתי פי אחדים איזו הם הספרים שאני צריך ללמוד? והנה זה יעץ לי לקרוא ספר פלוני, וזה – ספר פלוני, ולא ידעתי דברי מי אשמע. החלותי לקרוא ספרי ראמאנים שהשגתי בשאלה וספר המלים בידי. מלבד העמל שהיה לי לחפש אחר רוב המלות עוד היו כל מחזות הראמאנים לחצים בלבבי: המחזות המעוררים לב דכאו את לבי הנפצע מחצי האהבה ועיני ירדו פלגי מים, והמחזות המשמחים היו לי כשר בשירים על לב רע. אף-על-פי כן התחזקתי והוספתי לקרוא, כי ספרים אחרים לא היו לי ולא ידעתי שמותם לשאל עליהם. אחדים ממיודעי הבטיחוני ללמדני שפת המדינה, אך זה מלא הבטחתו פעם אחת, וזה – שתי פעמים ובזה כלה חסדם, ובעל כרחי שבתי למלאכתי לעמול מספר שעות ביום. "העיר החדשה, 2 יאנואר 1870. "ידידתי היקרה לי! אתמול, הנני עתה בודד ואין איש עמדי, הנני מתענג על הבדידות אשר תבקשי את ואשר תשיגי אך לעתים רחוקות, תחת אשר אני אמצאנה לעתים לא רחוקות. אך הבדידות לא לבדה תהיה גורלי, כי לרגליה תבאנה גם דמעות… נקל לזכור ראשונות כמו בעת הבדידות, ומה מכונה יותר טובה להוציא דמעה מזכרון הראשונות. "האמנם מעט מאד יש לי להתאונן על הראשונות אשר תחסרנה לי, ידידתי היקרה! תולדות חיי מלאו עצבון, שמשי לא האירה לי מעודי, ועולמי חשך בעדי תמיד; אך אוהבים היו לי, אם גם מעטים, אך רבי הערך כרב אויבי, והמה חסרים לי… לוא היו אתי פה אך שנים מאוהבי אשר במרשלוב לשאת בשיחי, תקותי, יאושי, חזיונותי ותוגת לבי ודעותי אשר אהגה, לדבר אתם מכל אלה בפה לא במכתב, בדברים חיים לא באותיות מתות, כי אז מאשר הייתי, אך איפה אמצאם?… "מחפצי להוסיף לך על מכתבי מיום אתמול, מפני שאני מתענג בהאריכי דברי אליך, – קראתי עוד הפעם את מכתבך למצוא בו מלים לתת לך עליהם מענה. אך נפצע לבי מדברי עצבך ומשברך, אם גם לא חדש הוא לך וגם ממני לא נכחד מיום אשר ספרת לי קורות חייך. ידעתי כי עלמה כמוך יתעטף רוחה בקרבה בזכרה ראשונות: עת אשר השמים והארץ התראו לנגד העינים מלאי שמחה ואשר נצח, כמו גם הם ישמחו בשמחת הנאהבים ובאושר הצפון להם בדמיונם; מעל כל פרח קראה נבואת המשוש הבא ונחת העתיד, תבל כלה מלאה צהלה והתקוה והחזיונות ישירו וינגנו בכלי שיר, – ובשים עין אחרי כן אל ההוה אשר יהי בו ההפך מכל אלה: שמים וארץ כמו יאבלו, כל פרח יזכיר כליון, תבל כלה – כמקור דמעה, הרת כל עמל והוות, ומשבתי התקוה והיאוש ימוגגו את הלב, ידאיבוהו, ישפילוהו עד עפר… "אמנם, עלמה כבודה, לא בעונג (גענוסס) האושר. החפץ הנהו בן-בלי-מצרים ותקות אנוש לא תדע גבול; לעמתה הטבע מגבלה מאד, לא תוכל למלא את החפץ הבלתי מגבל. צעדי הטבע צרים, בכבלים הנמו, על-כן גם הענג אשר תתן הטבע גם הוא מגבל הוא, לעולם לא נוכל לקרוא את הענג בשם "ביאת התקוה", כי התקוה המפשטת ורחבת הידים לא תוכל לבא כלה לכלל קיום, בהיות הקיום אסור בנחושתי האפשרות, והחזיונות לא יתהפכו לעולם אל הענג. על-כן נעימים הם החזיונות והתקוה במועדם, יתר הרבה מן העונג בבואו. "אילו באה תקותך חיש לפני איזה שנים, וחפץ לבך השגת כבר, כי אז לא נחה נפשך עתה בהענג אשר היית מוצאת; אך התוחלת הממושכה, הדמעות הרבות והיאוש אך המה ינעימו לך את הענג המגבל, אם אך יבא לך. על-כן, ידידתי היקרה! הן לא יבצר עוד מאת המקרה למלא חפצך, לתת לך את הענג אשר תוחילי עליו זה כביר! קוי אל תואשי! התקוה והחזיונות ינעימו לך את ההוה, וגרשו כל עצב מפניך. קוי כי המקרה יביא לך את הענג אשר תחפצי בו ויתן לך נחת ובשמחה תזכרי אז את הדמעות אשר עברו כמים. הן הזמן רב פעלים, והמקרה כביר כח וידו שלטת לעשות הרבה! "כה חפץ ידידך המברכך בתקוה, נחומים וענג כבר כתבתי שעל פי מכתב המליצה שהבאתי מראשי הקאמיטעט שבעיר הגדולה אל החברה הנכבדה… שבעיר החדשה ועל פי בקשתי שבקשתי מהם לתמוך בידי למען אוכל להקדיש כחותי ללמודים, נתנו לי ראשי החברה הנכבדה… עשרים וחמשה שקלים וגם כתבו על אדותי להחברה הכללית בעיר פ. ביום 11 יאנואר קבלתי עוד חמשה ועשרים שקל מאת החברה הכללית ובזה תם חסד החברה ההיא שעשתה עמדי. את הכסף הזה נתתי להמדפיס ככסף קדימה וביום 14 יאנואר החלה הדפסת מחברתי. "כ"ח שבט, תר"ל, ש…. שלום לך ידידי… צלפחד. "מפעם לפעם וממכתב למכתב אשר אקבל ממך אוסיף להכיר ערכך ולכבדך. גם הפעם ראיתי כי לא רק בהתהלכך לפני האלהים ובהיותך מתבונן בספריו עינך פקוחות ושכלך ישר נוכח עמך, כי גם בלכתך בדרך ובצעדך שרשי רגלם תתחקה. יקר אדם כמוך בתוכנו בימי ענינו ומרודנו אלה, אשר באו בני ישראל עד משבר וחבלי לדה באו לו וכח אין להוליד מחדש ולחדש נעוריו. ומי יתן והיו רבים לוחמים כמוך ואז היה בידנו לאסור המלחמה ביתר שאת ויתר עז, ואולי גם ללחץ את אנשי מצותנו בין הגדרים ולהכניעם לכרות ברית שלום עמנו. אבל לפי שעה אין לנו כי אם לעמוד על משמרתנו כאנשים מרי נפש המחרפים נפשם על מרומי שדה אף כי אין כל תקוה להם לנצח ולגבר. אבל מדוע לא יכירו בני דורך ערכך? ומדוע אתה חי במסכנות ובחוסר-כל? את זה יפתור לנו הפותר מדוע היה בן חרסום עשיר מופלג והלל הבבלי עני מדוכא? מדוע מת רוססא ברעב בחוצות פאריז ובניו נתגדלו בבתי החפשית? מדוע שתה סוקראט את כוס התרעלה? מדוע עבדים רוכבים על סוסים ושרים הולכים כעבדים על הארץ? למותר אחשוב לדבר דברי כבושין באזניך ולחזק את לבך לקראת המלחמה אשר אסרת. אין אנחנו בני חורין להבטל ממנה! חרב לד' ולעמנו! אלהים הוא יודע וישראל הוא ידע באחרית הימים כי לשם שמים אנו מכונים וכי מלחמת מצוה היא אצלנו אשר לא נוכל למשוך צוארנו ממנו; עשה חיל בישראל, ידידי, אל תערוץ ואל תחת; הנך נצב לבדך נגד ההמון הרב והמון הרבנים, ועל-כן השתדל להיות איש. ואולי יתעוררו רבים ובאו לעזרך ולעמוד עמך בקשרי המלחמה, ומי יודע אולי עוד נזכה ונגיע לראות בחיינו ובימינו – שתרי משהו חמץ בפסח יהא מותר! "בלתי ספק קראת מאמרי "בש"ר". הקוץ החד הזה נתחב בושט הבהמות ורועיהם וברזיליהם וינועו וירגזו מאחורי תנוריהם ומחוריהם….. ידידך ומוקירך נ. נ. . בשבתי בעיר החדשה, במקום שאין לאנשיה כל עסק עם הספרות, שכחתי כמעט כי סופר עברי אנכי, וכי נאחזתי בסבך ויכוחים שונים עם ארזי הלבנון ואדירי התורה. כתבתי תשובה על דברי הבראשורה "חומת בבל", כתבתי עוד מאמרים שונים וזכרון לא היה להם בפי האנשים שהיה לי דבר אתם, וכמעט רפו ידי מלהאריך את הויכוחים. אבל כמה פעל עלי מכתב כזה, שיצא מידי אחד הגדולים והמפורסמים בישראל לתהלה ולתפארת! "חרב לה' ולעמנו!" אמרתי גם אני בלבי: הן בני עיר החדשה אינם יודעים ואינם חפצים לדעת מכל הנוגע לאומתנו, האם אתפוש מנהג המקום והייתי כאחד מהם? בחדש פעברואר באו לידי הרבה עלים ממה"ע… שבאו בם תשובות על דברי שכתבתי בחבור הדת והחיים – מבעלי תריסין במשנה וגמרא. קראתי שם תשובות ארוכות וקצרות ממפורסמים שונים – ויפלו פני. בשעה שכתבתי את מאמרי (בחרף תרכ"ט) האמנתי כי אחרי אשר יבואו מתנגדי בויכוחים עמי אדון על דבריהם, והם ידונו על דברי, עד שלבסוף נבא לכלל פשרה משני הצדדים; אך מה ראיתי בבוא תשובותיהם לידי? דרשות, פלפולים והערות בענינים צדדיים, שאינם נוגעים למטרת מאמרי כלל, חרפות וגדופים מרבה להכיל שנאמרו עלי לא מפי נערים שובבים אלא מפי גדולי ישראל, ופסקווילים נתעבים מלאים דברי נבלה ובוז שכתבו משמשי הרבנים! "על מי אדברה ואעידה?" שאלתי את עצמי, "הנה חייב אני להשיב על דבריהם, לבל יאמרו כי נסתתמו טענותי; אבל מה אענה, ואיך אענה, אם הם עצמם לא נגעו כלל בעיקר טענותי, ולא סתרו דברי שהוכחתי על היתר שנוי פני הדת וחבורה עם החיים? איך אתוכח ואני אינני שומע כל מענה על יסוד ויכוחי אלא על דברים צדדים, ועם מי אתוכח, אם בשעה שיש לנו דין ודברים בדבר העומד ברומו של עולם היהדות אינני שומע אלא חרפות וגדופים הראוים בפי נערים שובבים? ואיה היא עתה תקותי אשר קויתי כי בתקופת הימים אתפשר עם מתנגדי והם יתפשרו עמדי, אם הם אינם בושים להשיב לי תשובות כאלה?" העיר החדשה, 8 אפריל. "בבוא לפניך המכתב הזה הכתוב בכתב המוזר לכבודך, הלא תמהר לראות באחריתו למי החותמת, ובראותך שם את שמי אני אשר לדראון הנני לכל תופשי התורה בארצך – אז אולי… על-כן מראשית אבקשך, אדון נכבד! להאציל רגעים לקרוא את מכתבי זה ולהתבונן עליו, ולפי דעתי יש לי הצדקה לבקש כזאת מלפני כבודך, יתר רב מאשר היתה לך הצדקה לדבר עלי דברים אשר ירדו חדר בטני! "הנך מודה, אדון נכבד! כי היהדות בזמן הזה לא באה עוד לשלמותה, הנך מודה כי תיקון דת נחוץ לנו ואך בזאת שנית ממני, כי לדעתי נחוץ התקון הזה בימינו, בטרם שרירות הלב וחפץ פריקת העול, בטרם יגבר רוח הדרור לשום שמות בדת וביהדות יחד, בעוד רבים מבנינו למודי ד' והרוח האירופי עוד לא נשב על לב רוב בחורינו להוביש בו דמי אבותינו ולהפוך משרש כל רגש יקר בו: כל רגש דתי ולאומי; ולדעתך התיקון בימים האלה השתדלות-בסר היא וימים יבואו ויתפתחו בני ישראל מאליהם לפי חפץ הזמן. הן לא פה המקום להתוכח על אודות הדברים האלה ולהוכיח לפניך כי דבר המתהוה מאליו בלי עמל ידי איש בו הוא פורץ חק ועובר גבול, ואחריתו מרה מאד; אך לוא גם כדבריך כן הוא, ומשוגתי אתי, הלבעבור זאת תתנני למהרס הדת? "עבור נא, אדון נכבד, על כל מאמרי ממאמרי הראשון… עד מאמרי האחרון עד עתה "רחשי לב" – אם לא רוח אהבת הדת ואהבת האומה שפוכה על כלם, אם גם נשתנו דעותי בקרבי באיזו ענינים בין כתיבת מאמר זה לכתיבת מאמר זה? אם לא מטרת כלם עולה למקום אחד: לבער את ההבלים ולחבב הטהורה על בני הדור החדש קוראי דברי ולהשתדל בקיומה במעשה? האם תמצא בם מאמר אחד או מלה אחת אשר תוכיח ממנו כי גם אני חפץ בהתאחדותנו עם העמים ושנהיה אשכנזים, רוסים או צרפתים גמורים שומרי דת משה, ואיככה תתן חלקי בין מהרסי הדת? "לא אכחד כי סגנון דברי במאמרי השני על חבור הדת והחיים במקומות מספר, אם גם יעיד עלי כי אינני מהרס הדת מכל מקום איננו עולה יפה כראוי להענין שעסקתי בו; לא אכחד כי מאמרי "תשובה לדניאל" וחבורי אשר בקרוב תוגמר הדפסתו גרמו ויגרמו לרבים להביט עלי במבט אחר מן המבט שבו הביטו עלי עד כה. האמנם לא אוכל להצטדק לפני אלפי אנשים, אך לפניך, אדון נכבד, הנני מעלה זכרון דברי חז"ל: אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו!" "נרדף הייתי מיום הרב הסכל ממרשלוב הרעיש עלי עיר ומלואה, כי נמצאו בידי איזו ספרים חיצונים, ואהי איש הברליני בעיר, ואתהפך רגע מראש ישיבה לאפיקורוס, ואהי שיחת נקלה ונכבד, ואשא תלאות מבני ביתי ומשפחתי. חפץ הנקמה אשר הטבע בלב כל איש הוציאני מסבלנותי ואשיב אל עיר חורפתי חרפתה אל חיקה במה"ע… ובני עירי נחרו בי גם בעבור הדבר הזה. שומר מצוה אנכי מעודי, לא עברתי מעולם בזדון גם על איסור קל מדברי האחרונים, גם על דבר שלדעתי מותר הוא באין כל ספק, עד שלא הרשיתי לעצמי מעודי עד היום הזה גם אכילת גבינה בתוך שש שעות אחר תבשיל של בשר, וכדומה דקדוקי עניות וחומרות מהבילות, אשר נזהרתי בהן כאחד מיראי ד' שבחובשי בית-המדרש. על כל בני הנעורים אשר דברי פעלו עליהם בעיר מגורתי וסביבותיה יצקתי רוח אהבת הלאום, כבוד הדת והתרחקות משרירות הלב כפי האפשרות, ובכל זאת הייתי אני האפיקורוס שבעיר, ואסבול בעבור זאת עמל ומכאובים, חסר וכפן, אשר חמתם שתתה רוחי גם בעת כתיבתי את מאמרי השני על דבר חבור הדת והחיים, בהיות לבי מלא אז רעיונות הענין שאני עסוק בו ובטני חסרה… ומה היה שכרי בעד המאמר ההוא, שיצא מעמק לבי, וסוף סוף היתה כונתי לטובה? בוז וקלון, חרפות ומכאובים! אלופי העיר נועצו עלי להצמית חיי בארץ סיבירען על ידי תואנות שוא, הישרים שבהם אמרו לתת לי חמשים רו"כ להיות למשען לעוללי, אם אקבל עלי את הדין ללכת אל אשר יהיה הרוח, בטרם יהיו נלחצים להשפט עמי בדתיה של האומה המושלת. בבוא דבר ראשי הועד שבעיר הגדולה לבצור רוח הקנאים, ויראו צדיקי עירי כי לא יוכלו לי – ויסיתו בי נערים ברחובות, ובלכתי סבוני להקות נערים פרועים ושובבים, זה קרא לי "פוקר", זה – "אפיקורוס" וזה – "אפיקומן" עד אפס מקום לי ללכת! חומות בתי התפלה, העמודים ברחובות ודלתי בתי המחראות מלאו פאסקווילים עלי, ודרשני החברות עוררו מדי שבת בשבתו חמת ההמון עלי! מלשני בסתר כתבו עלי שטנה, אלה שמו עלי עלילות דברים כי גם לי חלק בקוויטאנציות המזויפות עם הנחשדים בזה באותו מחוז, ואלה הלשינוני לפני שר המחוזות כי זרע כחש אזרע בלבות בני-הנעורים, ואחדים מכת החסידים התלחשו עלי להשקותני סם המות! על בני הוציאו קול כי בני נדה הם, ובלכתם אל החדר הכום ילדים אחרים כגילם יען בני האפיקורוס המה. ממני נדדו כל רואי, וכל אוהבי בלב ונפש פחדו פחד לדבר עמדי ברחוב העיר; כלי פגול היו ובשאול אשה כלי מכלי ביתי לבשל בו מאומה, מהרה להשיבו בטרם בשלה בו, כי כן יעצה לה רעותה! בתלאות כאלה ויותר מאלה חלפו על ימי הקיץ שעברו, עד אשר נשבר לי מטה לחמי, וראשי הועד השתדלו כי אבוא הלום. "אדון נכבד! הנה ידעת שמי, אך מה ראית בו? שש עשרה אותיות מתות! אכן דע נא כי לא אותיות מתות אנכי, כי אם אדם חי, בעל רגשות ושבע תלאות. לא בקרת-רוח הכחדתי רגשי אב בקרבי ולא בלב אבן עזבתי רעים אהובים וידידים וכל יקר וקדוש לי! ידעתי כי גבר לא יצלח לעבודה אני, ידעתי כי כסף אין לי לכונן בית מסחר וחרשת בעיר החדשה; ידעתי כי בהפרדי מכל מחמדי לבי לא חיש מהר אוכל לשוב אליהם או לקחתם אלי; ידעתי כי מחול ימים יכבדו עלי חיי השוממים אשר נכון הייתי אז לחיות ואשר אהיה עתה, מאשר מעודי חייתי חיי משפחה. שני שבועות לפני עזבי את עיר מגורתי וארץ מולדתי לא ידעתי נפשי, תעבתי כל אכל ואהי כאיש נדהם ושלשה שבועות אחרי כן היו עיני מקור נחלי דמעה… בתקוה ובחזיונות באתי הלום, להיות נודד פה, לא נודד לקבץ הון ולא נודד ללכת בשרירות לב בעיר החפש הזאת, כי אם נודד ללחם ולמצוא מרגוע מעט… הנה רגלי עומדת בשערי העיר החדשה, ומה ראיתי בה? "אדון נכבד! למצוא לחם ומרגוע קויתי, אך אין לחם ואין מרגוע! הנני הולך בחבוק ידים ובאפס עבודה ובצרת נפשי אזכור זכרונות ימי קדם, אשר זכרם נעים לי וימוגגני תושיה. הנני מבקש מנוחת נפשי בעיר שאין בה כל ספרות לישראל, במקום שהאור המדומה והחשך המחשיך משתמשים בו בערבוביא ואין מלכות של אחת נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא, במקום שהפרוד והבדידות שוררים בשררה בלתי מגבלת: החסיד מתחסד, הסוחר אוסף הון ואלפי שארלאטאנים חיים חיי הפקר, חיים שאין בהם כל רגש לאומי, חיים שאין בהם התאחדות מוסרית בין איש לרעהו, – בעיר שלא תוכל להמציא מנוחת הנפש לאיש כמוני, ואיה איפוא מנוחתי? טובים היו לי הימים הראשונים, בהתאסף נערים קטנים סביבי לקרוא לי "אפיקורוס!" מן הימים האלה אשר כפאנאטיק הנני בעיני הולכי שרירות לבם, ואזני תשמענה מוסר כלמתי על בלי אכלי מרק פגולים ועל בלי מלאי שחוק פי על כל קדוש ויקר לאומתנו! זה גורלי בעיר החדשה וזאת מנוחת נפשי! האשוב לביתי? הן נפת מולדתי מתקוממה לי, ולמי אשוב? ומה אעשה שם? ובמה אחיה את נפשי ונפש עוללי, ואני גם אני מהרוגי החנוך הרע הנני? הה, לא אחד אני במצב כזה, ואינני מן הראשונים וגם לא מן האחרונים! רבים הם הנרדפים בעריהם על צוארם, רבים הם הנפוצים על פני הארץ ושבעים נדודים; הדור החדש מתמוגג בעון אבותיו, והעם ההולכים בחשך עושים את שלהם, ורבנינו כמתים לא ירגישו מאומה מכל הנוגע לתקון מצבנו החמרי והמוסרי… עתה, אחרי כל אלה, התתנני למתלוצץ או למהרס הדת בגלל מאמרי "תשובה לדניאל" אשר לא הפרזתי בו על המדה, בהגידי דרכי ראשי עמנו, אשר באמת עוסקים הם בכל עניני הבל שזכרתי? האם גם אתה לא תכיר כי השחוק המרחף על מאמרי ההוא לא שחוק מלב אבן הוא, שחוק בשאט בנפש, אך שחוק מלב תם, לב נשבר ונדכה, יודע עמל ותלאה, שחוק מהול בדם!? "הן אתה, אדון נכבד, חננך ד' בעושר ובכבוד, לא תוכל על-כן לדעת ענות סופרים יודעי-לחץ ושבעי עמל ומכאובים, אשר עם כל רוח סבלנותם יעברו לפעמים את הגבול אשר יגבלו להם שלוי עולם; לא כן אנכי, אשר רבת שבעה-לי נפשי צרות רבות ורעות, לא אוכל להאשים את היוצאים מרוח הסבלנות כאשר לא אוכל גם אני מבלי להסיג לפעמים גבולות אלה, ומכאב לב ושבר רוח יתמלט מפי לפעמים לעג יורד חדרי בטן, אם גם אין בי בטבעי אף ניצוץ אחד של לצון, כאשר תודה גם אתה, אם תראני פנים בפנים. "אדון נכבד! הנה הגדתי לך דרכי בשמירת דת קדשנו, עם כל הנוספות אשר שמו עליה אלה אשר אחפוץ בבטול דבריהם בהסכם גדולי ישראל, ואשר אשמרם בטרם לדת חקים חדשים לנו. האמנם להוכח אם אמת אדבר אליך – הנה מלבד אשר תוכל לפרסם את מכתבי זה, מלבד זה לוא תשאל על אדותי מפי יודעי פנים בפנים ודוברי אמת, לא תקח לך לעדים את בעלי הפאסקווילים… שכתבו עלי חרפות וגדופים במה"ע… אשר שנים מהם יודעים אותי פנים בפנים והשלישי אומר שהוא יודע אותי ואת שיחי, וכלם, עם כל חרפותיהם אשר חרפוני ועם כל חפצם להוריד לעפר כבודי לא נועזו להגיד עלי כי פורק עול והולך בשרירות הלב אני, אז תדע ובחנת כי כנים דברי. ולוא יקרה לך לדבר עם ה' צ… או עם ה' צ… ועם ה' צ… כי אז יגידו ויעידו לך, כי זה שבועות מספר אשר כל מאכלי אך חלות לחם וטהע, מבלי אשר יבוא אל פי כל מאכל אחר, מאשר כספי המעט לא יספיק לי למאכלים כשרים היותר טובים, אם גם יכול אני בעיר החפש הזאת לאכול ברעסטויראציאן של גברים במחיר זול כמחיר מאכלי הפשוט ואיש לא ימחה בידי, גם לא יראה לי פנים זועפות בעבור זה, באשר יעיד הנסיון לאלפי אחדים עושי אלה ואין שם על לב… ואם גם תצרף לזה דעותי הגלויות לאיש חכם כמוך במאמרי "רחשי לב" אז תדע ונוכחת כי הנני נוצר תורה ושומר מצוה שלא על מנת לקבל פרס… ונחמת כי הדאבת לב הולך תם ושומר מצוה בתתך אותו למהרס הדת! "אדון נכבד! הנה עתה ידעת אותי ואת תכונתי, רוחי ודרכי, יוכל היות כי עוד יאנה לך להזכיר את נכון לפניך להדאיב לבי בדברים יורדים חדרי בטן לא אתאונן עוד… "הנני מוקירך ומכבדך בחדש אפריל נמצאו לי איזו תלמידים להוראות-שעות, אשר נשאו לי שכר כעשרים שקל לחדש, ומצבי החמרי הוטב מבתחילה. "העיר החדשה 20 מאי. "בהיותי בבית… נמסר לי מכתבך אשר כתבת לי והנני ממהר להשיב לך דבר ולדון לפניך ולהתוכח אתך על דברים נכבדים העומדים ברומו של עולם היהדות, אשר על דעתי לא יספיק להם התקון שאתה אומר לתת להם. "הנך אומר, כי נחוץ לתקן את היהדות, בהיות המחלות אשר בעור הדת אך תולדות השחתתו של רוח היהדות ובהרפא היהדות תרפאנה עמה גם המחלות אשר בעור הדת. האמנם דבריך טובים ונכוחים, אך אל תשכח כי היהדות החבלה, חסרון רגש היופי, הסדר וכל הגיון ישר, פעל פעולה עזה ונמרצה על הטהעאלוגיה שלנו פנימה. הטהעאלוגיה שלנו מזוינת בקבלה, המגן היותר גדול לכל מנהג ומאמר מחצי הבקורת הישרה, ההגיון הזך והשכל הבריא. מימינה פלפולי הבל, משמאלה דרשות תהו, וכלן מטרה אחת יש להן: להוכיח לאיש ישראל כי כל הדברים אשר נתגבבו עלינו במשך מאות שנים יסודתם בהררי קדש ושרשם עולה למעלה למשכיל. ופעולתם עזה מאד, כי קסמים בידם להטות לב איש ואיש אשר לא יחסר לו המזג של אמונת חכמים – להאמין ולעשות כל אלה בדעה פנימית. הטהעאלוגיה יסודה בעיון: עד הימים האלה היתה כמעט נחלת כל איש ישראל; לא לבד האיש היודע ספר היתה לו ידיעה נכרת בה, כי גם האיש אשר איננו יודע ספר הלך לשמוע מדי שבת בשבתו את דרשת הרב, המגיד, הדרשן לחברה פרטית וכדומה, אשר על-כן נארגה הטהעאלוגיה עם חיי הישראלי ונתקשרה עמם בקשר אמיץ עד שמלאה כל חדרי לבו פנימה ויהיו הטהעאלוגיה והחיים החשכים וחסרי הסדרים מחוברים: הטהעאלוגיה פעלה לההביל את החיים, להכביד עליהם, להקשיח לב הישראלי מהם ובזה – להוסיף לבלבל מוחם בצלמות ולא סדרים, והחיים המבולבלים והמלאים מצוקות פעלו לרומם ולהגביר חשכת הטהעאלוגיה. עתה החל לרפות הקשר בין הטהעאלוגיה והחיים. רבים מבני ישראל במקומות רבים בכלל ובמדינה שאני יושב בה בפרט חדלו ללמד את התלמוד לבניהם, ורוב הסוחרים ואנשי-המעשה בכל מקום מכבדים את הטהעאלוגיה בפיהם ובשפתם, אך לבם ריק ממנה לגמרי, ובכן לוא גם יצלח בידנו לתקן את היהדות יהיה זה אך תקון חיצוני לא תקון פנימי. ולא תוכל עוד היהדות המתוקנת תיקון חיצוני לפעול על הטהעאלוגיה בהיות יסוד הראשונה בחיים ובמעשה ויסוד האחרונה – בעיון, שאין ביניהן קשר המקשרן לאחדים להתפעל זו מזו בימים האלה. הטהעאלוגים הממיתים עצמם באהל התורה לא ירגישו לעולם חסרון במצב היהדות, ועל כל דבר אשר יראה להם איש נבון שהוא איננו מתוקן ימצאו תשובות הרבה להחזיק מנהג אבותיהם בידיהם וימצאו אויטאריטאטים גאונים, רבנים ומקובלים לסמוך עליהם; ואנשי-מעשה אשר לב להם להרגיש טוב ויופי, וחפץ החיים ואהבת הסדר והנאה מצאה קן בלבבם לא יוכלו לפעול מאומה על הטהעאלאגיא אשר אין להם חלק בה, זולתי מה שהם יודעים שהם מצווים ועומדים לשמוע בקולה, אם בכל פקודיה או רק במה שאין המסחר וצרכי החיים מעבירים אותם על דעתה. יהיה אם נאמר לתקן את היהדות בימים האלה תשאר הטהעאלוגיה בכל מומיה ומחלותיה וגם היהדות לא תרפא, והיו לך למופת אלה ביום הכפורים ברעסטויראציאן של נכרים הקרובים אל הטעמפל שלהם למען לא יאחרו מועד הזכרת נשמות, כאשר זכרת אתה… ואני אביא לך למופת דרכי יושבי עיר החדשה, אשר הפועל פעולתו ביום השבת מתענה בעשרה בטבת, הנושא משא בפרהסיא בשבת ועוסק בו במקח וממכר ומגלח זקנו – מדקדק בתרנגול לבן לכפרות וקונה גוילי "שיר המעלות" לאשתו היולדת, ההולך ביום השבת אל הטעמפל לאמר קדיש על אביו מכבה לא הרחק מן הטעמפל את הציגארע אשר עשן בלכתו, והיוצאה וראשה פרוע נושאת חרפה על שכנתה שלא הגעילה את מכונת הטהע לחג המצות, או אומרת למכור עם החמץ גם תפוחי-אדמה! "זאת היא דעתי בדבר נחיצת חבור הדת והחיים כעין תקון דתי, אשר לא יספיק לנו תקון היהדות (להסיר סבת מחלת הדת) כדעתך, כאשר לא יספיק לאיש אשר מסבת קור חזק הוכה במכה בתוך גרונו – מה שנעצרהו מעכשיו בחדר חם, במקום שלא תגיע אליו צנה. ועצתך לתקן כל המגרעות בתקנת החנוך היא עצה מרחוק, כי מלבד מה שהחנוך מסור ביד כל אדם לעשות בו כחפצו ואי-אפשר לעשות בו כללים מונחים והנהגות מיוחדות, שתהיינה כלן עולות למקום אחד ולמטרה אחת, מלבד זה הנה החנוך לא יוכל להשתלם אלא בתקופת שנים שלשה דורות שרירות הלב ואהבת התענוגים והחפשיות ישאירו לנו מכל מחמדינו עד התקופה ההיא אם לא נראה לקדם פני הרעה. "הנני אומר לבער אחרי ההבלים בדתנו, לא מחשבי שהם אשמים באסון ישראל, כאשר כתבת, אך מחפצי שלא יהיו לצנינים בעיני הדור החדש, אשר יקחם למופת על השאר. מה יאמר בן הדור החדש, אשר כפי הרוב יש לו אך ידיעה שטחית בתלמוד; על איסור שתית מים אחרי הסעודה השלישית בשבת מפני גזל המתים (או"ח רצ"א) ועל דין החזרת הבהמה שלש פסיעות לאחוריה כשרוכבה מתפלל (שם צ"ד) וכדומה הבלים זרים למאות. האם לא תחולל בעיניו הדת כלה בעבור הבלים כאלה? הלא לא ירדו אלה לדעת חכמי ישראל בכל דור, תקוניהם וקלקוליהם, חכמתם וסכלותם, ולהבדיל בין ביהדות, בנחיצות סיגים וברוח העם, ובין הבלים זרים שבאו לנו מדעות כוזבות ונפסדות ומחסרון רגש היופי! "דבריך אשר תאמר כי דתנו לעולם תקום, ככל אידעע צודקת אשר שבע תפול וקמה, כל ימיה יהיו כעס ומכאובים אך סוף סוף יסופו המה והיא תעמוד מחדש וכו' – אינם מספיקים לדעתי. האידעע – קימתה, נפילתה ושובה לקום הוא אך בעיון ודתנו צריכה למעשה ורוח שרירות הלב ואהבת ההפקרות מתגברים בכח נורא מאד והם נצבים לשטן אל המעשה. ומה לנו אם האידעע של תורתנו תשאר? מה בצע כי יאמין העם באחדות האל ובנחיצות אהבת האדם מבלי כל מצות מעשיות אשר בהעדרן תהיינה גם האידעעות של אחדות האל ונחיצות אהבת האדם אך דעות התלויות באויר ונשכחות מלב, מלבד מה שאין אידעע, תהיה איזו שתהיה, קנין עם אחד מיוחד, רק קנין כל האדם, כישראלי כאשר איננו ישראלי! "מה שנוגע אל סגנוני החד, אשר יעלה לי לפעמים ואשר לא תוכל להצדיקני עליו גם אחרי שהעמדת את עצמך במקומי, מאשר הלעג על כהני הדת יזיק להדת עצמה, בהיות כהניה נחשבים בעיני ההמון הרב כדת מגושמת; הנה מבלי להתוכח אתך על העמדתך את עצמך במקומי, שאינה הרב המחשב את הכהן לדת מגושמת איננו מקוראי מה"ע וגם אם יקרא לא יעשו דבריהם עליו כל רושם, ומבלי לדון לפניך גם על הזכות שלמדת על כהני הדת, שלא יוכלו להתנשא על מעל לחוג השקפותיהם שנולדו בה, שעל-פי הדברים האלה האבדת כל השאלות הצפופות ועומדות הנוגעות במצב אחינו בני ישראל יושבי ליטא הפרוע: בחנוך, בעשית סדרים נכונים בחייהם, במלאכתם, בחתונותיהם ובכל דבריהם, שכל זמן שלא ישתתפו כהני הדת בצרת העם ובבקשת מרפא לה שוא תקות הדור החי בצער ומת ברעב, – מבלי להתוכח אתך על כל אלה אומר לך, כי עצתך אשר יעצתני כיועץ נאמן לבלי לשפוך לעג והתולים על אנשים נכבדים בעיני ההמון, – עצתך זו שמורה היא בלבבי גם טרם יעצתני כזאת, כי אינני איש ריב ומדון מטבעי ובכל מאמצי כח הנני מתאמץ לשמור זאת, והיה לך מאמרי הראשון על דבר חבור הדת והחיים ועוד איזו מאמרים למופת ולעד נאמן על דברי אלה; אך בכל זאת לא אוכל להבטיחך שתהיה העצה הזאת נר לרגלי תמיד. אם אחרי תלאות רבות מידי קנאים עריצים הנני נודד בעיר החדשה, במקום שקויתי לאור והנה צלמות, והנני חי חיי עמל ונדודים, לחץ ומחסור מאין כל תקוה להיות אב לבני, ולחנכם על-פי דרכי: להיותם יהודים, שומרי דת, שונאי הבלי-שוא ומוצאים חית ידם; אם אחרי שמונה חדשים לשבתי פה לא זכיתי רק פעם אחת לשמוע שיחה ספרותית, כל חפצי בחיים במסכת חכמים (לא חכמי העיר החדשה); אם אחרי לכת לבי המלא רגשות הלוך ושמום, בהיות בריתי עם אבני השדה ובכל אשר אפנה הנני מוצא לב אבן וקרח הנורא, קול אומרים: "הרגש והחמלה מום הם באדם, משחתם בם"; אם אחרי אשר תכהינה עיני מהכאאוס הגדול השורר פה, מבלי אשר אוכל למצוא אנשים כגילי לחיות אתם בספעהרע אחת נוסף על חיי השוממים ועל המחסורים הרבים אשר אשח תחתיהם, – אם אחרי כל אלה יקומו עלי קנאים, ישימו לי עלילות דברים, וכתבו עלי מרורים כתכנית איזו אשר נדפסו עלי במה"ע… ובבראשורה… ואם אמצא בם גם איזו טענות שדופות קדים, כטענותיו של בעל… עלי, שאז אהיה מוכרח לדבר בטענותיו ובדבריו, לבל יאמרו שוטני כי נסתתמו טענותי, ואם בעת כתבי תשובתי יגדל לחצי החמרי, – אם על עת כזאת תיעצני לעצור ברוחי, אל תיעץ! אם תיעץ – לא אבטיח לך, אם אבטיח לך – לא אשמור כי צעיר לימים אני ורב תלאות, מר נפש וקשה יום, ודקדוקי עניות, וכל-שכן צרות רבות ורעות מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו! "ואשר תאמר כי נמשכתי אחר הסכמת הדור החדש אשר משכתני בכח וקול רעשם הגדול לעמתי ערבב את ראשי עד אשר עברתי את הגבול, – באמת ובתמים אומר לך כי אחדים מבני הנעורים רוממוני אך אין דבריהם נחשבים אצלי כי אגיס לבי בם, מדעתי את ערכם כי לא רם הוא, וכי אין בם כח לרוממני מאומה; אך לא רבים בם הגדילו שמי, עוד בשבתי במרשלוב באו לאזני דברי אחד מעיר הגדולה עלי לאמר: "מה יבקש זה? הן עד כה בעברי חק ידעתי כי מורם אנכי מהמון העם והנה בא זה להשוות קטן וגדול, באמרו כי הדינים אשר בידינו לא טובים הם", ובהיותי בעיר הגדולה שמעתי מאחרי דברי איש אחד לאמר: "האיש הזה חפץ כי בעשרה יבואו אל ביתו להסב אצל העבוט של מי-שופכים ולאכול שם ביעפשטעקס, הלוא טוב לי ללכת לבדי אל הרעסטויראציאן של צ… לאכול שם ביעפשטעקס בנקיות ובטהרה מבלי לשאול היתר!" והיו הדברים האלה לך למופת עד כמה ירהיבוני דברי ההולכים בשרירות לבם כאלה. ואשר תאמר כי עברתי את הגבול, לא אדע אל מה ירמזון מליך, אם על המאמר "תשובה לדניאל" אשר כתבתי, – הלא אין בו דעות ומה לו ולגבול? הלאה תאמר: "מה עשו בעדך אלה אשר נתנוך בראשם בחשבם כי תשפיל נפשך להורות להם דרך של הפקר? עד מהרה עזבוך בראותם כי תוחלתם נכזבה ואולי גם מעולם לא חשבו להיטיב עמך כלל?" ואנכי לא אדע איזה הרוח עבר עליך, אדון נכבד, לאמר: "אלה אשר נתנוך בראשם"? מי נתנני בראש? ומי בקש מידי להורות למי דרך של הפקר? האמנם אלה אשר בהפקירא ניחא להם למורה דרך הם צריכים? האמנם תחשבני כאחד מנביאי השקר המטיף ליין ושכר? מעודי לא יחלתי לאיש וגם לא קבלתי מתנת חסד מאיש עד קץ ימי הקיץ שעברו, אשר אז עזרוני ראשי הקאמיטעט לשום פעמי לעיר החדשה, והם לא בקשו מידי כי אכתוב מאמר בסגנון זה או בסגנון אחר, רק בראותם את תלאותי מחמת קנאים ראו למצוא לי מנוחה במקום אשר לא תשיגני יד מקנאים, ולולא שעמדו עלי הקנאים ההם לתת עצות בנפשם לשלחני בעד מאמרי שכתבתי, כי אז לא נודע שמי עד היום לבעלי הקאמיטעט שאינם מקוראי מ"ע עברים. ומה זה תאמר: "עד מהרה עזבוך בראותם כי תוחלתם נכזבה, ואולי מעולם לא חשבו להיטיב עמך כלל?" מי יחל לי ותוחלת מי נכזבה ממני? לא למען הבצע כתבתי מאמרי, כי באמת לא בקש איש זאת מידי, וראשי הקאמיטעט לא בעבור המאמר היטיבו עמדי, רק למען חלצני ממצר היו לי למשען חזק לבוא הלום; ומה היה להם עוד לעשות? ועל מי יש לי להתאונן? את מי העשרתי במאמרי כי אובה לבא על שכרי אשר יתנו לי הם? אין לי להתאונן רק על החנוך הרע אשר המית כל כשרונותי בקרבי, ויכלה בי חציו בתתו ריחים על צוארי בטרם מלאו לי שש עשרה שנה והנני היום בעל אשה ואב לשלשה ילדים וגבר לא יצלח לכל מלאכה וכשרון-יד. "לא אדע איזה מכתב כתבתי נגד האב"ד… שעליו תאמר כי לא ישר בעיניך… …והנני מוקירך ומכבדך כערכך הרם. באחרית החדש מאי השלמתי מאמרי האחרון על דבר חבור הדת והחיים, שבו השיבותי לכל הטוענים נגדי במה"ע ונשלם גם חבורי בבית הדפוס. מן המאמר לא היה לי ריוח ולא טרדות, מסרתיו לדפוס במה"ע… וסלקתי ידי הימנו. אבל מחבורי היה לי איזה ריוח והרבה טרדות. מיום היותי בעיר החדשה לא עברה שנה שלא באו שלשה או ארבעה מחברים המחזירים על הפתחים וספריהם בידיהם, ובני העיר החדשה, רחמנים בני רחמנים, הרגילים לפזר כסף לכל רוח: לעלמות שומרות נשף, לטיאטראות, לתכשיטים יקרים ושאינם יקרים, לצדיקים, לעניים הגונים ושאינם הגונים, לגבאים המחזירים תדיר ולאנשים ירושלמים – אינם מבזים ואינם משקצים גם ענות סופרים ומחברים, והם נוטלים ספריהם ומשלמים להם שקל כסף או יותר, איש איש לפי כבוד כיסו. בשעה שנגמר חבורי בדפוס באה גם עתי לחזור על הפתחים, אבל לא היה בי אמץ-רוח לדבר זה. בשום אופן לא יכולתי לבוא אל איש שידעתי בו שאיננו צריך כלל לחבורי ולתבוע ממנו כסף שלא עמלתי בו, ושיתנהו לי לא מחפצו לתת אלא מפני שכבר נהגו לתת שקל כסף למחבר המביא ספרו. לפיכך לא הייתי בא עם ספרי לאיזה אדם אלא אם כן הגד לי מתחלה שאותו אדם חפץ בספרי, או שאחד ממיודעיו הובילני אליו והיה לי לפה לפניו, לפיכך היתה חלוקת ספרי רפויה בידי. אף על-פי-כן לקחה ממני זמן הרבה: היום באתי אל פלוני ולא מצאתיו בביתו; למחר מצאתיו, ויקח ספרי וישלם לי איזו דברי חלקות תיכף ואת הכסף הבטיח לשלם במשך שלשה ימים, ובכן הייתי צריך לבא אליו פעם שלישית; כן הייתי צריך לכתוב מכתבים למיודעי בערים אחרות ולשלוח להם בצירוף העקזעמפלארים, ואחר כך לכתוב להם מכתב קבלה על הכסף, ובין כך וכך נתבלה זמן הקיץ הזה ולא למדתי בו מאומה. אילו היה בי אמץ-רוח לחזור על הפתחים עם חבורי, הייתי מקבץ, בלתי ספק, בערך חמש מאות שקל כסף, ואז הייתי יכול לתת את הסך הזה בנשך, לחיות בשכרו אשר היה נושא לי, וללמוד בלי כל דאגה משך איזה שנים, כמו שקוו באמת ידידי שהשתדלו להדפיס את חבורי; אבל עתה שלא היה בי אמץ-רוח כזה נכזבה תוחלתי גם מספרי, ולא עוד אלא שמעט הזמן שנשאר לי ללמודים מהוראות-השעות נאבד בתהו על ידי חלוקת ספרי. העיר החדשה, 12 יולי. "ויכוחנו שרך דרכו ויצא מענין לענין עד שכמעט לא מצאתי מענה על דבריך, לולא נזכרו בלבבי טענותי בדבר חבור הדת והחיים. בראשית דברך במכתבך תאמר לי: "הנך עומד על דעתך לתת את הפוסקים בכור הבחינה כו' לפי חפץ הזמן, מחומרותיהם – למען לא תעוז יד ולא ימות רגש הדת בלב הצעירים כו' ומההבלים אשר נמצאו בם – למען לא יהיו לצנינים להקיש מהם על השאר". ובכח דבריך אלה תוכיח משוגתי על פני, כי רגש הדת לא יפול תחת השנוי והתמורה, ולשרשו נחוצה הטבת המוסר בלב הצעירים, ששאלת הטבת המוסר איננה שאלת הזמן, מלבד אשר הרבנים דואגים עליה הרבה. אך הלא טענותי היסודיות אינן נשענות על עוז ועל נחיצת נטיעת רגש הדת בלב הצעירים. טענותי העקריות בנויות על רוח התלמוד והתקונים הנראים בו: תקון מפני צרך השעה ותקון לדברים שבעצם לא נקבעו אלא על-פי טעות. התקון הראשון נחוץ לנו לכל דבר שנשתנה לפי המקום והזמן, והתקון השני,– לדברים שנוח וטוב היה לנו שלא נבראו מעולם, ושבאמת נחוץ היה להם התקון בכל דור ודור, לולא התמכרו רבנינו לפלפוליהם ולולא היו מיראי הוראה ולולא הקדישו כל אויטאריטאט ששב לעפרו. ואך על דבריך שאמרת, כי בתקון החנוך תתוקן היהדות וממילא תתוקן גם הדת – אך על דבריך אלה השיבותי לך, כי בטרם יתקן החנוך יגבר רוח עד הימים ההם לא נמצא עוד מה להציל אז. התקונים דרושים בעצם מפני שההגיון והשכל הבריא, נשענים גם על התלמוד, דורשים אותם, ושהתקונים ההם נחוצים להעשות בימינו, בטרם יגבר רוח ביד הרבנים לפעול על העם – זוהי טענה אחרת, שהיא נשענת על הראשונה ולא הראשונה עליה. "ומה שנוגע לדבריך במכתבך, לא אדע את אשר תאמר: "עד מתי לא נוכחת עוד כי רגש הדת איננו דבר הנופל תחת יד השנוי והתמורה?" הנני כופל את דברי, כי לא "למען (כפי אשר כתבת) לא ימות רגש הדת בלב הצעירים" הנני חפץ לצרף את הפוסקים כי אם בטרם ימות רגש הדת בלב הצעירים; וסלח לי אם אומר לך כי החלפת רגש האמונה ברגש הדת. רגש האמונה איננו נופל תחת יד השנוי והתמורה, כי בכל מקום ובכל זמן יתעורר בלב האדם רגש אמונה בכח נשגב ומרום השליטה על הבריאה כלה, אך רגש הדת תלוי בחנוך והחנוך נופל תחת יד השנוי והתמורה, ובהכרח גם רגש הדת נופל עם החנוך תחת יד השנוי והתמורה. אין שכל הגוזר שהאדם מחויב ומוכרח שתהיה לו דת אלהית, ובכן לולא יחונך איש בדת מצוה לעשות ולשמור פקודיה כי אז לא ידע כל ידיו ממציאות הדת, ואך החנוך יפעל על האדם לשעבדהו אל הדת, לפיכך רגש הדת נופל עם החנוך תחת יד השנוי והתמורה. במדה שהחנוך מתקרב אל עולם המעשה במדה ההיא מתרחק הוא מעולם העיון, וחפץ החיים וההכרות וההתחברות עם אנשים שונים בין שהם בני-ברית ובין שאינם בני-ברית מולידים צרכים ומחסורים הדורשים תפקידם ומעבירים את האדם על דעת דתו, שלפי חנוכו אינה נארגת עוד בעורקיו ובגידיו, ולדאבון לב הננו רואים על-כן את רגש הדת הולך וכבה… ואנחנו לא נוכל למנות כל אלה אשר לא ישמרו את הדת וגם רבים מאלה אשר ישנאוה – במספר השארלאטאנים (כדבריך), כי רבים הם אשר בחקירתם החפשית וברוחם התמים יעשו מעשיהם זר מעשיהם, כמו שלא נוכל לחשוב את כל אנשי ארצות המערב הרחוקים מן הדת – לשארלאטאנים, ומה תהיה אחרית כל אלה? הבאמת נוכל לבטוח במה שאין אידעע צודקת נופלת מבלי קום, אם גם נצרף לזה, כדבריך, גם האידעע הצודקת הזו, שאין תקומה לדעות המוסריות בלב האדם אלא על ידי עלילות? הלא סוף סוף אין אידעע צודקת מוצאת מקום כי אם בלב יחידי סגולה, אבל לא בלבות כל אישי העם ואף לא בלבות רובם? ומה יושיענו התקון המחויב בעניני החנוך, לעשות בו סדרים כוללים, להיות מסור ביד כל אדם לעשות בו כרצונו וכדעתו ולא עוד אלא שהוא מסור גם ביד המקרה, שאין לו ענין עם סדרים? "הנך אומר כי חמרות האחרונים הרבות בכמותן, כאין נחשבו לעמת חמרות התלמוד הגדולות באיכותן והאוהב לעג יוכל ללעג גם על איסור משהו חמץ בפסח כעל איסור שתית מים בשבת בין-השמשות; אך לדעתי יש הבדל רב בין הוספות התלמוד על התורה להוספות האחרונים על התלמוד גם ברוחן וגם בחמרן. הוספות התלמוד נעשו ברוח דתי, החמירו, גזרו משום סיג וגדר, הא אטו הא, דאי לא הא לא קיימא הא, והאיש הנותן כבוד בלבו לדת ומודה בנחיצות קיומה, אם גם יהרהר בלבו על חז"ל ויאמרו כי הפריזו על המדה פעמים רבות לגזור גזרות רחוקות, בכל זאת לא יוכל ללעוג עליהם. נוכל לאמור כי משהו חמץ בפסח, אין רוכבין שמא יחתוך זמורה, אין יוצאים באיזו תכשיטים דילמא שלפא ומחויא וסנדל המסומר – גזרות רחוקות הן, אך הלא רוח דתי חופף עליהן וגם יוכל היות כי מעשה ראו וגזרו; ראו, למשל, שאחד חתך זמורה לנהג סוסו בשבת, שפשט תכשיט והראהו והעבירו ד' אמות ברשות הרבים וכדומה, וגזרו עליהם, ואם גם נמצאו דינים שיסודם באמונת הבל, כשדים, קמיעות ורוח רעה וכדומה – הנה לולא התאמצו האחרונים בקיומם גם עתה, אין מקום ללעוג על בעלי התלמוד, כי מלבד שחכמי ישראל בכל דור עמלו להוציא דברים כאלה מפשוטם (אם גם ללא אמת) ולפרשם בדרך אללעגארי, – מלבד זה מי ילעג לחז"ל שהאמינו בכגון אלה אחרי אשר גם כל חכמי הגוים האמינו אז, ומהם באו לחז"ל, כידוע. לא כן הוספות האחרונים, הן אין ברוחן משום גזרה וגדר, אך באו מרפיון הלב, יראת ההוראה, אמונה באויטאריטאטים ששגו, חסרון הרגשת היופי והסדר, ואמונות טפלות המביאות צחוק מכאיב לב, אמונות שאינן נחלת עמים רבים כי אם נחלת ישראל לבד, כאותן שזכרתי במאמרי ורבות הדומות להן. האמנם רבים נתנו לההוספות ההן טעמים, אך אין הטעם מחייב קיומן, כמו שהאמונה במציאות רוח רעה תחייב להזהר ממנה. זהו מה שנוגע לרוח הוספת התלמוד בניגוד אל הוספות הפוסקים; ובחמרן, - הנה הוספות התלמוד אם גדולות הן באיכותן איננן מרגשות כל כך להיות למכשול על דרך צרכי החיים, ותלויות הן, לפי דעת התלמוד עצמו, במקום ובזמן; לפי דברי התלמוד עצמו, אין ואפריקא עובדי עבודה זרה ויש רשות לבטל כל דבר שאסרו הם לנו ביחוס אל עובדי עבודה זרה במקומות שזכרתי (זולתי איזה מדינות הנשכחות מני רגל); לפי דברי התלמוד עצמו יש רשות לבית-דין לשנות ולבטל הרבה גזרות וחמרות על פי תנאים מיוחדים. הוספות התלמוד לא תפגשנה על כל צעד ושעל, אך הוספות הפוסקים מקיפות צעדינו וקיימי עלן כי כסלא לאוגיא, ולא עוד אלא שסוגרות עלינו דרך התקונים מבלי אשר נוכל להנצל מהן. "הנך משיב שאלתי אל חיקי ושואל אותי: "אם באמת בודד הנך במועדיך, גם הישנים גם החדשים לא יבקשו הורות למו היתר, למי זה אתה עמל? לאיזו תכלית חפצת להעיר שאלת חבור הדת והחיים?" ובכח השאלה הזו תאבה לאמת דבריך כי איזה אנשים נתנוני בראשם. על שאלותיך אלה אשיב: א) מבשרי אחזה רבים, וכמו שאנכי בהיותי מגודל ומחונך על ברכי הדת לא אובה להרשות לעצמי לעבור על דברים רבים מכבידים, אם גם בטלים הם בעיני בתכלית הביטול, באין להם כל יסוד בדת ובדעת צלולה – מאשר שם דין נקרא עליהם ונספחו כספחת אל הדת, כן אדמה כי רבים הם כמוני בארץ מולדתי הנושאים על חמרות רבות ודינים כבדים שהם חפצים להפטר מהם. ב) שאלות נכבדות רבות תבאנה במה"ע, אשר ההכרח והאמת קוראים להן, אם גם תקות המביאן רפויה מאד ומסופק הוא הרבה אם יעשו דבריו איזה רושם על אותם שהם צריכים לעשות רושם. גם לשאלת חבור הדת והחיים כתבתי פתרונה כפי דעתי מבלי כל מעיר זר, מהתעוררות פנימית אשר באה בי לרגלי למודי, מדי הביטי על רוח התלמוד, רוח הפוסקים, רוח בני עמנו השונה כמעט בכל איש בימינו אלה, והכאאוס המקיף אותנו בכלל, מלבד חזון הימים העומדים מאחרינו וקרובים לבא. ואם לא עשו דברי כל רושם זולתי מה שהבאתי בם עלי צרות רבות ורעות. ונדודים אשר הפיגו את טעמי ורוחי נמר על ידם לעשות עלי רושם לרעה על כל ימי חיי וחיים שוממים ותלאות, אשר לא אדע מתי אנצל מהם. ומה שנוסדו אגודות אגודות להתאמץ כנגדי וכנגד כל הנחשבים לאפיקורסים ולחרף ולגדף אותי ואותם באופן נקלה מאד – לא בי האשם! "ומה שנוגע להעברתי את הגבול, הנה מה שאמרתי גלוי כי המשא-ומתן התלמודי אינו להלכה, הלא לא יכולתי להציע שאלתי בטרם גליתי דבר זה, כי כל כבוד התיקון לדברים שבעצם לא נקבעו אלא על-פי טעות תלוי בבטול הפלפול, ואין לך אבן מכשול יותר גדולה על דרך חבור הדת והחיים יותר מן הפלפול, על-כן נלחצתי להגות אותו מן הדרך בטרם גשתי אל מלאכתי. ואשר תאמר כי יש בכח דברים כאלה להרגיז עמודי הדת התלמודית, – האמת אגיד לך כי רם התלמוד (בכלל) בעיני ולא אוכל להאמין כי בטול דבר שפל כהפלפול ישפיל ערכו; ולהפך בהבדילנו את דיני התלמוד ויסודותיו הפלפול נועיל להגביהו על על הפלפול אשר לא יוכל למצוא חן בעיני אנשים נבונים אשר חכם יבין טוב ורע ולבם הגיון. ותחת אשר תחזיק אתה בדבר הגרצ"ח כי טוב להסתיר דברים רבים, הנני מחזיק הר"ן קראכמאל כי בימים האלה מועיל הפרסום כאשר הועילה לפנים הסתרת כל דבר, כי אין מחסה עוד עתה בהעלמת האמת. ועוד אוסיף להגיד, כי לוא יצלח בידינו לחנך את בנינו בלי אמונה בי"ג עיקרים רק באמונת מציאות הבורא ותורה מן השמים, ובשם "תורה" לא נכלול רק את החקים והמשפטים לבד, לא גם קורות רבות אשר יסודתן בדברים שהם למעלה מן הטבע, כי אז תצמח מזה, לדעתי, טובה גדולה גם להדת, גם להם עצמם. להדת – כי לא תחולל עוד על ידי זה שיבוא איש ויוכיח שהארץ נבראת זה כמה מיליאן שנה ושהאדם לא נברא בעצם בצביונו שהוא עתה, ותקופות רבות עברו עליו עד שנתפתח מעט מעט וכדומה לזה; ולהם עצמם – כי נצילם ממלחמה פנימית, מכחש ומיאוש ביום שיוכחו לחשוב אחרת מאשר האמינו עד כה… אך אשר דרשתי הסכמה כוללת על אודות הפוסקים והשתמשתי איזה פעמים בסגנון שנון, יוכל היות כי עשיתי שלא כהוגן ועברתי את הגבול, אך כבר הודעתיך במכתבי הראשון והודעתי גם כן במה"ע… כי בעת כתבי את המאמר ההוא היו חסר וכפן לחמי, בתגרת יד אויבי חנם ובכבדות באה לי גם תעלה למחלת בני, אשר נפלו אז למשכב, מטבעי בעל רגש ונוח להתפעל ברוחי פנימה לא יכולתי למשול ברוחי בכתבי אז בשעה שסבוני צרות שונות ויצא מפני סגנון חד ושנון כזה. האמנם ידעתי כי לא בזה אצטדק, כי אין הפוסקים והרבנים אשמים בתלאותי שנשאתי בעברת אויבי חנם, אך הלא לא טענותי ביסודן ועיקרן נולדו מתלאותי רק סגנוני החד, ובזאת אצטדק, כי דקדוקי עניות וצרות רבות ורעות מעבירין את האדם יוכל היות כי עברתי את הגבול אך לא עתה עת היא להתחרט, כי כבר שקלתי למטרפסי: הרחקתי נדוד והנני חי חיי שממה וכלו בדמעות עיני מלחץ לבי בעיר הגדולה הזאת אשר אין לי בה כל ספעהרע ורעים כלבבי! ערבו לי דברי הקנאים בארץ מולדתי אלותיהם וקללותיהם אשר מלב טהור יצאו, מתהלות וקומפלימענטים אשר אשמע לעתים, אם גם רחוקות, מפי חסרי כל רגש הדוברים בלב ולב, ואשר לבם ריק מכל הגות ורגש. עיני כהו מעשן הכאאוס ומה אמולה לבתי בראותי כי שטף הכאאוס ישטפני גם אותי בעל-כרחי… ……. מדוע תוכיחני על פני על תמכי עצת המתקנים? במרוצת דברי במאמר הנדפס כעת תראה כי אין פעולת המתקנים נחשבה בעיני למאומה, אין לכלם כל שיטה ולא ידעו דרכם, מלבד ה' יה"ש במחברות "החלוץ" (חוץ מהאחרונה) יודע דרכו. הרב הגדול התמים ר' אברהם קראכמאל יודע שיטה ודרך בהרעפארם שהוא חפץ בו, אך כל דבריו ודעתו בזה בנוים על השערות, כדרכו תמיד, והאיש המאמין בתורה מן השמים לא כפי אמונתו של ה' א. קראכמאל ביסוד זה לא יוכל לקבל דבריו. "הנך שואל: מדוע לא נקליט גם אנחנו בקרב העם דעות ישרות, להביט על החיים בהצהלת פנים, ולשרש מקרבו דעות נפתלות? והנני מהפך שאלתך אל חיקך ואומר: ולי אתה שואל? האני אחרת אבקש? האם לא הוכחתי ממאמרי התלמוד שחז"ל הוקירו את החיים? ומה ענה על זה הגאון…? חשדני שחפצתי להנהיג בקרבנו מחדש מנהג נבער, והנקלה בעל… הרבה עלי בשביל זה חרפות וגדופים גם אחרי שדנתני אתה לכף זכות על זה, והגאון… הוסיף עוד לחרפני על זה מחדש! כן אתפלא על אמרך לי: "האסור ברוח התורה ובדבריה יאסר לעולם"–האם בקשתי מעודי להתיר אסורי התורה? חפץ אנכי בתקון האומה, וחלילה לי לרופף חשיבות החקים; כל דבר הכתוב בתורה קדוש הוא בעיני, וכל סיג וגדר הבא בתלמוד יקר הוא בעיני וכלום אני מבקש אלא תיקון מפני צורך השעה ותיקון לדברים שבעצם לא נקבעו אלא על פי טעות ודבר אלהינו יקום לעולם! "והנני מכבדך ומוקירך כערכך הרם "העיר החדשה 16 אויגוסט. ידידתי היקרה "בשמחה גדולה קבלתי היום מכתבך אשר רבות חכיתי עליו; האמנם רבים מכאובים הביאה לי כל דלת שבו, הכתובה בדמעות, ביגון וביאוש; אך הלא בדעתי "עלמה יקרה! בשנה האחרונה הזאת הנה טעמתי מרורות, לא כאיש אך כאשה הזלתי דמעות אין מספר; הנה עצמו חזיונותי, ורב מאד גם יאושי… הן אמנם עוד אחלום, עוד אקוה, – אך חלומות התקוה שעשועי רגע הנם, ובעד השעשועים האלה אשלם ביגון, עצב וכאב לב, באמץ רוחי, בכחותי ובדמי ובנחלי דמעה!… אך אחרי כל אלה עלי להודות כי אך בי האשם: הנני שוגה בדמיון, בחזון לב, שלא כתוצאות הנסיון בעולם המעשה, על-כן תענישני המציאות, אשר היא מעשית, נסיונית, לא דמיונית!… לולא התמכרתי לדמיון, לולא קויתי למצוא משען בעיר החדשה לבוא אל אחד בתי-הספר, לולא חלמתי לשוב אחרי שנות מספר, בתור משלים חק-למודיו, להיות מאושר, להחיות לבי החלל ולרפא שבריו – הלא יכולתי להסתפק בחלקי ולחיות במנוחה! עתה במי האשם, אם נואלה תקותי?… בלכתי בימי האביב לשוח, או בלכתי לדרכי ראיתי חיי בני העיר החדשה המאושרים, בחורים ורעיותיהם הולכים שלובי-זרוע, האהבה תנחם, והם שבעים תענוגות, ראיתי – ותכלינה עיני!… קנאתי בהם, כל תנועה נעימה אשר ראיתי דכאה את לבי, שאלתי את נפשי: "האמנם אין אנכי אדם כמוהם? האין גם לי חלק בתבל ובטבע"? אך השיבותי אל לבי כי אך בי האשם, כי אתע בחשבוני, אתבונן על כל דבר לא בפנימיותו כי אם בחצוניותו: הנני מקנא בשעשועיהם – מדוע לא אקנא גם במכאוביהם? האמנם המה מאושרים? לי חסר ענג זה ולהם – ענג אחר, לא אתנחם בצרת זר, אך רב לי לדעת כי אין אשר אך בדמיון, בספורי אהבים ובשירים, לא בעולם המעשה! "כן, ידידתי היקרה! משוררינו הגידו כי אך בשמים משכן האשר, כן הוא, להם הצדקה. הן כבר הוכיחו התוכנים כי אין שמים במציאות, ובכן משכן האושר הדמיוני הנהו בשמים הדמיונים!… אין אושר בתבל, אין איש מוצל מעצב, רעה ומכאובים; התוכלי את להאמין, כי לו באה תקותך לפני איזו שנים, כי אז היית מאושרה בחיים מבלי דעת עצב? היש לך הצדקה לחשוב כי את אשר יקרה את כל לא יקרה אותך? הלא תענני: "אהבה לא תחפץ מאומה בלתי אם קיומה ומשטרה, ואם את אלה תמצא לא תבקש עוד, ושבעי אהבה ישמחו גם בלחם צר ומים לחץ!" כן, עלמה כבודה! האהבה תבקש אך שעשועיה בעוד אשר אך אהבה הנה, רצוני בטרם יבא חפץ הנאהבים, אך אחרי כן, בהשיגם מטרתם ובתקופת שתים שלש את אשר רבת יסכינו הנאהבים בשעשועי אהבה, אז יאבד השם "אהבה" והאהבה תשוב להיות "חיי משפחה". אז יבא הקץ לכל, אז ינוח על שבטה גורל החיים וכל מכאוביהם, ופעמים רבות, כאשר נראה בין העמים (כי בנו בני ישראל אין עוד לקחת מופת מן האהבה) ותתחלף האהבה לאיבת עולם! על-כן, ידידתי, לולא תחשבי כפי הדמיון אך כפי האמת והנסיון אז תוכחי לדעת כי אין אושר בתבל, וקראת לך דרור מרבים מכאובים. "הלא נכוחות אדבר – אך קראתי דברי אלה ואשחק על נפשי. הנני אומר עתה עלי את אשר אומר תמיד לאחרים: "נקל ליעץ אך לא לעשות!" הנני יועץ אותך, ידידתי, לבלי לחשוב מחשבת הדמיון, למען הנצל מרבים מכאובים; אך האם שמרתי אני את עצתי זו? האם לא הורדתי דמעות כמים בכל ימי השנה הזאת? האם לא כתבתי בספר זכרונותי מיום 9 אויגוסט הזה כדברים האלה: "מי יתן ומקור דמעתי בל ייבש בכל ימי צרתי ולבבי לא ישוב והיה כאבן תחת משא תלאותי, ורפאות תעלה לא תהי לי עוד!" לא, האמלל, אשר לא ימצא שלותו בעולם המעשה, הוא נלחץ להתמכר אל הדמיון, לחלומות, ולתקוה הארורה אם גם הדבר הזה ידכאהו! הנני מודה כי דעתי על דבר התקוה טובה אך להתפלסף, לא למצוא בה נחם! הלא לא נוכל לדרוש מאת עולם המעשה כי ירום וישלים כל חפצי התקוה, כן לא נוכל לדרוש מאת התקוה לבלי תעוף במרום, כי תשפל ותשח לבקש אך את אשר יוכל להמציא לה המעשה השפל והפרוזי! ……. הנני ידידך לעד בחדש ההוא, זמן האסף התלמידים להגימנאזיום, התמוטטו תלמידי אחד אחד ולחדש אקטאבער לא נשארה לי אלא הוראת שעה אחת שתי פעמים בשבוע. סוף חודש סעפטעמבער… כן הוא, השערת ה' א. קראכמאל בזמן כתיבת התורה נכונה היא. אם אקבל השערתו זו, שהתורה כתבניתה שהיא עתה נכתבה בימי ירמיה הנביא, והכהנים שבזמן ההוא כתבוה, כדי להראות להעם חשיבות הקרבנות, שהוא, ירמיה, עורר עליה, יתישבו לי דברים רבים. מלבד מה שחזק הוא דבריו בזה שהכתוב מעיד שהתורה נמצאה בימי יאשיהו מלך יהודה כדבר חדש, ובזה שכל הנביאים קראו תגר על הקרבנות, אשר אילו היו כתובים מעשי הקרבנות בספר התורה שלפני הנביאים לא היו עורבים את לבם לעורר עליהם, מלבד זה יתישבו לי דברים רבים שהייתי נבוך בהם מבלי מצוא פתרון להם זה כשנה ואחזתי את החבל בשני ראשיו. שכחתי להגיד להפילוסוף… שיש לי ראיה על השערה זו, שהתורה בתחלה היתה מגלות מגלות ולא נתפרסמה כלל בין העם, שלפיכך אי אפשר לנו לדעת את צורתה הראשונה שהיתה לה קודם שכתבוה הכהנים מחדש בימי יאשיהו, – מזה שבני גד ובני ראובן בנו מזבח גדול למראה (יהושע כ"ב יח) להיות להם לעד כי גם הם בני ישראל הם, למען לא ידיחום אחרי כן יתר השבטים, לאמר להם: אין לכם חלק באלהי ישראל. אילו היתה התורה אז כצורתה עתה והיתה מפורסמת בין העם הרי היו כל ישראל קוראים בתורה ורואים שבני גד ובני ראובן נטלו חלקם בעבר הירדן בערים ידועות על פי ד' ביד משה, ולמה היה להם לבנות מזבח לעד בשעה שהתורה עצמה מעידה עליהם שהם בני ישראל כבני יתר השבטים? ובאמת כבד להחליט שכבר בימי משה ידעו מלאכת הכתב, בעוד שרוב החכמים מחליטים שהמלך קדמוס שהמציא את הכתב היה בימי יהושע בן נון, כן הוא, נכונה ההשערה ההיא. ומה?… כל האוצר שהיה במוחי, כל רכושי שאצרתי בראשי במשך ימי חיי – היה לבז ברגע אחד, רגע ההסכמה להשערת ה' קרחמאל! הטעאלוגיה שלנו פרחה ממני, הספרות, שגם היא אינה אלא טהעאלוגית אצלנו ולא מעשית – היתה למשסה, שאלת חבור הדת והחיים שעמלתי בה וסבלתי בעדה צרות הרבה – היתה שאלה שאין לה כל מובן. הייתי כפילוסוף שנאבדה הימנו שיטתו, כבית-מסחר שנשרפו פנקסיו וכנחשון השדכן בשעה שאבד את ספרו "בת קול" (עיט צבוע חלק ראשון)… האלהים הרועה אותי מעודי היה לי כאלהי שפינוזה… מצאתי את עצמי בודד ונעזב בעולם החיים… עשיתי הצעד האחרון בעיון ויפג לבי, ויתרוקן מוחי, ונפשי נבהלה מאד!… (מספר זכרונותי) "3 אקטאבער. היום מלאה שנה תמימה לימי עניי ומרורי, לימי נדודי בעיר החדשה! "ארור אתה, יום בואי בעיר החדשה! בך אחל למנות תקופה חדשה לתקופות שנות חיי, תקופה חדשה ושוממה!… הנה בשבתי בארץ מולדתי, בין רעי טהורי לב, בין אוהבי ואוהבי מחמדי עיני לא חסרתי מאומה, היו לי חיי לשעשועים, ובחסר ובכפן התענגתי על חיי האור אשר חייתי ותהי לי דעתי את נפשי לששון ולשמחת לב, ואהבתי את ההשכלה גברה על כל עצבותי, ובחזקת היד העלתני על, ויהי לחץ ומצוקות גבר לשחוק בעיני, כי היה לי עיוני למקור חיים ולמודי ודעתי את נפשי כי נעלה אני על רבבות שומרי הבלי שוא אשר מסביב לי – לאור חיים ונעימות נצח! נרדף הייתי ותלאות ומצוקות שבעתי מידי קנאים עריצים; אך מה נעמו לי התלאות ההן, בשמחת לב נשאתין, כי בהן הרגשתי עצמי וחיי! וחמודותיה היו כאין הספרות ונעימותיה לפני? הספרות ההיא אשר הכריתה מקרב לבי אמונות נעם ותקות שעשועים, הספרות ההיא השלימה לי בנפשה את כל אשר לקחה ממני לאט לאט, עד כי כביר היה כחה להשלים בנפשה ובהמון עניניה ותנחומותיה שהביאה לי, – גם את האבדה אשר אבדתי בגללה אז בירח יוני בשנה שעברה… לא ידעתי כל עמל, לא שמתי לבי לכל עצב, שמח וטוב לב הייתי, תמים וטהר לב, חובב אמת ודורש אותה, וזאת היתה שעשועי כל הימים אשר הייתי לדורש ספרותנו. "אך שנה אחת נוספה על השנים ההן – וכל אלה חלפו, סוערו כמוץ מגרן ויהי לבי למהפכת אלהים, ושלותי – לשממות עולם! שנה אחת הרת אלמון, נדודים, מכאובים ותלאות אשר לא מיד קנאים באו לי – המיתה את לבי בי ותביא הכורת על כל שעשועי נפשי! אני איש העיון ובעל הרגש באתי לעיר המעשה והמסחר, במקום אין עיון ואין רגש, בכל אשר שוטטו עיני הזיתי אך תהפוכות, וההשכלה אשר קויתי למצוא פה נראתה לפני במחזה זר ונורא, מראה מחריד לב, – ויאבד לבי, ויאבדו שעשועי, גם אבדתי את עצמי, לא אדע נפשי! "בבואי אל העיר הזאת בשנה שעברה ביום הזה אמרתי בספרי זה לאמר: "אל העיר אשר תשנה את חיי רבות מאד", אך לא לשנוים כאלה קויתי! הנה צרות לבבי, הכזב תוחלתי, נדודי ובדידותי ודמעותי הרבות אשר אין מספר להן פעלו לרעה על רגשות לבי הלוהטות ויפיגו חמן, ונעימותיה אבדו ערכן בעיני, כאשר אין להן ערך בכל אשר אפנה, ודורשיה והוגי בה יחשבו לאנשים אשר לא יצלחו למאומה ואשר כל מחיתם נתונה להם מאלה הנושאים על שכמם פושטי יד… הכאאוס ערבב את ראשי והנני אובד דרך, ואבני השדה אשר אתם בריתי האבידו אמונתי ותקותי… לא אאמין עוד באיש ולא אקוה לבני אדם, ואם לא לבן אדם אקוה אנה אפנה?… הנני בעיני אשר שתה ממנו הרבה להכיל, חיש יסירו צרות לבבי את יתר ייני מעלי והיה לבי ריק ואני אהיה כקרח הנורא וכאלון בשלכת. הוי חרדת אלהים! כן הוא, באמת, שכור הייתי עד בואי הלום, לא שכור מיין, אך שכור מהספרות ואהבת ההשכלה והשכרון הזה הגיה אור לפני על כל מראה עיני, כל נגע לא קרב אלי, וכל מכאוב נהדף ממני כהנדוף עשן כי אך שכרון מלאתי, והשכרון ההוא יסור חיש מעלי, ותחתיו יבואו לי… בשכרון עשיתי מעשי, בשכרון השלכתי נפשי מנגד לכתוב מאמרים דוקרים כמדקרות חרב, בשכרון גבור הייתי, לא הרגשתי כל מכאוב ויהלמוני ובל ידעתי, ובשכרון הרחקתי נדוד ונפרדתי מכל מחמדי לבי, ואחרית השכרון הזה – אויה לי! אחרית שכרוני זה כאחרית כל שכרון: תמהון ומהומת לב! "שבת ומועד שכחתי, ונחתי מאהבת רעים וידידים. בודד אנכי, אין לב אשר ישא במרת שיחי, ותהי לי דמעתי לתענוגות וקירות מעוני לרעים נאמנים הנושאים בשיחי, וחיי – למעין מקר צרות ותלאות בלי הפוגות. במבט בוז נורא מאד הנני מביט על נפשי; הנני משוטט ברחובות עיר, הנני רואה רבבות ידים עושות במלאכה ואלפי אנשים חיים חיים שיש בהם ענג ושעשועים, ואנכי גבר חדל לא יצלח לכל מלאכה מת בתוכם. מה שפל אנוכי בעיני מדי שומי עיני על עולם המעשה אשר אנכי בקרבו. מה חדל אני עתה, תחת אשר לפנים התחשבתי בחור מאלפי מהבילים… ומה אמלה לבתי בחשבי דרכי פעמים רבות, בראותי כי תומתי וחמלתי נצבו לשטן לי על דרך הצלחתי, – בהתחמץ לבי בי על המדות הטובות האלה אשר הנחלתי לי ואשר בהן התפארתי תמיד!… "רגשות חדשות אשר לא ידעתי שחרן בימי עלומי נולדו בלבבי בירח יוני ויולי בשנת תרכ"ט… כחלומות נועם היו בעיני ותהיינה לי לשעשועים, לבי שחק וישתעשע בם ויהיו לו לענג אין קץ… החדש אויגוסט בעצמת חזיונותיו וכשפיו הפך את החלומות ההם לתקוה, והרגשות באמץ כחן והתקוה בנעם מליה חזקוני ויוכלו לי. ברב כח הביאוני רגשותי הלום והתקוה נצבה על ימינן, ירחי מספר שעשעה אותן, אך נלאתה באין אונים ותחתיה יבא היאוש כפעם בפעם… כהה תקותי, אך מה עצמו רגשותי!… הן תרתיחנה את לבבי ומימיו יפרצו דרך בנות עיני כנחלים שוטפים כבירים… הנה דמעותי רבו כרבות רגשותי, אך האם החלישו מעט את עוז רגשותי? או האם יגבירו כח תקותי? הנה דמעותי נופלות לארץ, וד' המסתיר פנים לא ישימן בנאדו, ואיך יהיו לי לישועה?… רגשותי לא יכוננו חקר, הן פלחו ויפלחו כליותי ולבי בלי כל עד אשר הביאו לחץ בלבבי, לחץ אשר בחושי ארגשהו… אפנה כה וכה וכל תשועה רחקה ממני. אם אמרתי אשב פה – וחשכו לי חיי, ואם עד ביתי אדדה – הלא תמותתני צרת לבי… קצתי בחיי משפחה, קצתי בחיי בדידות, קצתי בעיר החדשה, קצתי בנפת מולדתי, קצתי בחיים ושנאתי גם את המות, לבי מלא פצעים ומלחמת עולם, ונפשי – מבוכה ותמהון, מבלי אשר אקוה למצוא אף רגע אחד בכל ימי חיי, ענג לב ושלות הנפש… מה אמלל אני! הן עוד לא מלאו לי שבע ועשרים שנה, הנני עתה במבחר שנותי, וכל תקותי וחזיונותי כבר ספו בלא עתם, בטרם זרחה עליהם שמש גם רגע אחד!… מי מלל לי כי בעצם ימי אלה יפשוט היאוש על כל בתי נפשי, להכרית משם כל נחם ונועם, עד אשר יהיו חיי עלי למשא ונטל כבד? צעיר לימים עודני, עוד נכונה היתה התקוה להגיה על כל מחשכי לבבי, ומי מלל לי כי בעיר החדשה במקום אשר אמרתי כי שם תפרח תקותי עד בואי למרום קצה – כי שם מות יקחנה בעצם תומה?… "נורא מאד מצבי, בלבי בא רקב ורגשות לוהטות וחפץ מרום ממני ישיבוהו עד דכא, בכל אשר אפנה ישופני חשך, ותבל כלה תראה לפני בצעיף עלטה, וחשכו עיני, ויגון ישית בלבבי מעונו, וכחשתי בטוב, וכחשתי בנעם, ומה ישאר בקרב לבי?… הנני חפץ – הנני מבקש, ולא אדע מה; אשחר למטה – ולא אדע אכננה!… הנני חי, – אך לא אדע לתת מושג אחר לחיים אלה זולתי מכאובים נוראים תכופים, הפושטים צורה ולובשים צורה למען הגדל היגון, למען חדש צרות לבבי למוגגני ולדכאני? "אלה המה חיי החדשים, אשר קניתי בשאפי למצוא חיים טובים מן החיים הראשונים אשר חייתי, מבלי שים על לב כי לא לי עוד חיים חדשים טובים אחרי החנוך הרע אשר המית כשרונותי. ומה יהיו עתידותי? ומה יביאו לי הימים הבאים? פתרון השאלות האלה הלא הצבתי בראשית דברי, הלא הוא נהמת לבי: "ארור אתה יום בואי בעיר החדשה!" מן הדברים האלה הקורא כמה גדלה סערת לבי בימים ההם. אך הסערה ההיא לא היתה יותר מדאי לפי מצבי אז שהיה באמת נורא מאד: רתימה לחיי משפחה שהיו עלי למשא, מכאובי האהבה ומלחמת התקוה עם היאוש. בעתה מן השלילה המרה שבאה בלבי, התרוקנות הלב מן השכרון הלוהט, חיי בדידות בלי חברת בעלי הרגשה, בספעהרע שלא הורגלתי בה, ועם כל אלה חיי תהו הפורחים באויר ותלואים לי מנגד! אך פה יפגוש הקורא את הזמן הראשון שהודיתי על שכרותי, שבאמת אך אז הכרתי בו על ידי שפג ייני בסבת רעידת הנפש שהיתה לי ממכאובי האהבה ומפח הנפש ועל-ידי הבעתה מן השלילה שזכרתי. אך בהיותי קונסערוואטיף באופן זר מאד לא סרה שכרותי מעלי לגמרי, וגם שלילתי לא יצאה לכלל מעשה, וגם אחרי-כן שמרתי כל חקי התורה והרבה מדיני התלמוד ממש יותר משנה. שלילתי נקלטה במוחי אבל לא בלבי, או במבטא אחר: אף-על-פי שאוצר הטהעאלוגיה שהיה במוחי ניטל ממני באפס יד, מכל מקום נשאר במוחי ריחו של האוצר ההוא, כריח שאין לו עיקר, וכל זמן שלא פג גם הריח הזה לא זזתי ממקומי במעשה בנוגע לדברים הנקראים בשם "איסורים חמורים". אילו היה הסופר המפורסם אב"ג יודע זאת לא היה מעיז פניו לפתות אותי להתחבר אל הקראים בזמן ההוא, שאף-על-פי שבאמת היתה באה לי טובה גדולה מהתחברות זו מכל מקום לא חפצתי לשמוע כלל דברים כאלה. לדאבון לבי, מקרה זה הוא כמעט האחד בכל קורותי שאיני מתאונן עליו, ולהפך, מחזיק אני טובה לעצמי על שלא עזבתי את הרבנים והתחברתי אל הקראים, שהממיר שיטה דתית באחרת בשביל מטרה אינו אלא נבל… אנחת אוהב כ"ט תשרי תרל"א, יום מלאת לי שבע ועשרים שנה. "העיר החדשה, 31 אקטאבער שעה 9 בלילה. ידידתי היקרה! "זה ימים רבים אשר לא קבלתי ממך מענה על מכתבי לך מיום 16–19 אויגוסט; הנך שומרת ארחך לבלי כתוב לי מענה על מכתב אחר לבדו, על-כן הנני גם אני לשמור את ארחי ולכתוב לך בטרם אקבל מכתבך. … … כבר הודעתי לידידי במרשלוב כי אין לי כל עבודה בימי החרף הזה, אך מקור מחיתי בל יבש, כי יש עמדי כארבעים שקל כסף מחיר חבורי, ועוד אקוה להשיג עוד כסף מערים שונות בעד חבורי, על-כן הנני שוקד במנוחה על שפת המדינה והנני עובד עבודת למודי בשפה הזאת חמש שעות ביום והנני מקוה לעשות חיל. "משעה 10 בבקר עד שעה 3 אחרי חצות היום יום ביומו הנני יושב לבדי במעוני וקורא בשפת המדינה. ככלות שעה, בהיותי עיף משבת, הנני קם מכסאי, מעלה עשן ומתהלך במעוני אחת הנה ואחת הנה. אה, ידידתי היקרה! חזיונותי, יאושי, תקותי רגשותי הלוהטות וכל שרעפי יתמלאו בי ברגע הזה! ידידי לבי יופיעו לי במחזה… אשאל את נפשי: מי הביאני עד העיר החדשה? איפה אנכי? ומה אחריתי ומגמת פני?. "אתמול בלילה ליל יום השבת, קראתי בספר כדרכי, ורעי היושב במעון נם שנתו. ככלותי לקרוא הצגתי את הנר בתנור למען לא יפריעני משנתי. אחרי שרעפים אשר לא הרפוני גם לשעה אחת זה שבעה עשר ירחים נפלה עלי תרדמה. בחלומי שכחתי את העיר החדשה ולנגד עיני הופיעה נפש אהובה לי מאד, נפש הממלאה כל חדרי לבי, סמל חזיונותי, מקור אנחותי ודמעותי ויוצרת אסוני הנצחי ושואלת אותי: "מה אחרית הדבר? מתי תסע לפ. לבוא בית-ספר המדעים?" התענוגים אשר הביאה לי השאלה הזו לא יוכלו להתבטא בעטי; אך רבו מהם המכאובים אשר השאיר לי החלום הזה בהקיץ!… אהה, ידידתי היקרה! את לא תוכלי להרגיש מכאובים נוראים ופצעי נצח כאלה! "מה אחרית הדבר? אשאל גם אני את נפשי. הה, זו היא שאלה שאין עליה תשובה!… לבי פצוע אך לא אקוה למרפא… "… . . ידידתי היקרה! אל תתניני לחכות על מכתביך אשר להם תאות נפשי, כבדני בתשובתך. והנני ידידך נצח. "העיר החדשה 28 נאוועמבער. "אתמול קבלתי מכתבך אשר חכיתי עליו זה כביר. כל מכתב הבא לי מידך יבוא לי במחיר תקות ירחי מספר, ובכן הלא תביני כי בבוא תקותי אשבע נחת. "רב תודות לך ממעמקי לבי על תנחומותיך אשר שלחת לי על אבדן בני. האמנם את תביני, כי לפי דעי לא איחס מקרים כאלה לאלהים ולהשגחתו… אך לא אדע בנפשי מדוע לא עשה האבדן הזה עלי את הרושם שהיה צריך לעשות? מעודי לא האמנתי כי מות בני היקר לי מכל יוריד דמעתי אך שני ימים ולא יותר! אולי פרידתי הנסבה לזאת; אולי מאשר אין להשיב עוד. הן בטרם נודע לי האבדן הזה ובשפטי על-פי השערתי כי קרה אסון לבני חסרה מנוחתי ואהי נבוך ומשומם; או אולי אך זאת הנסבה כי לבי פצוע עד כה, כי לא יניעהו עוד כל אסון. "את, ידידתי, כותבת כי אני מקונן בשירים אלמים, או מלאתי חזיונות, ומה יגדל יגונך את, אשר לא תמצאי עוד דמעות בעדו ולא תשאלי עוד לאחרית מה היא? למותר אחשוב להוכיח אליך למי מר יותר: לך או לי? הן איש לא יגמל לך ואין משלם גם לי… אנחות ישא הרוח, דמעות נופלות לארץ, ברגלים תרמסנה, תסבב גלגליה בלי הפוגות, חקותיה לא ישנו ובעל המכונה מעלים עין, לא יביט, והאמלל אובד לנצח!… למי מר יותר?" "מה החקר הזה? יהי איך שיהיה הנה מר מאד! אך אל תשכחי כי את חפשית לעצמך ואנכי חסר דרור. הנני חי לא בעולם המעשה אך בעולם העיון והדמיון; כהוגה וסופר אבלה עתותי בהגות ובמחשבות וגם בחזיונות. אסוני אשר אני שח תחתיו זה כשנה ומחצה עשה עלי הרושם היותר גדול עד כי אינני עוד עתה את אשר הייתי לפני שנתים ימים. אבדתי אמץ רוחי, אבדתי שמחת לבי יחד עם שלות נפשי, דעותי הספרותיות גם הן קבלו מהלך אחר לגמרי… למותר אחשוב להגיד במכתב כל הסבות אשר הסבו בזה, כי מלבד שאין היכלת להודיע במכתבים תקוות, חזיונות, שרעפי יאוש שעברו ושבו בלבי במשך ט"ז ירחים, מלבד זה למה אגלה במכתב מורשי לב ערבתי את לבי לגלותם לא בפי ולא בעטי? מורשי לב – אשר יש לשומעם לדבר אתך פה אל פה, ותהי גם פעם אחת, אז, אם יהי לך חפץ לשמוע דברי אלה, תדעי את כל הדברים אשר עתה תכתבי עליהם כי חידות המה לך, עם כל סבותיהם. האמנתי כי אז אזכה במשפטי אתך: "למי מר יותר?" בתנאי קודם כי יש לי צדקה להתל בי בעצמי, כי סוף סוף מי ישלם לי? "את לא תשאלי עוד לאחריתך; התדמי, ידידתי היקרה, כי עוד תקותי בי לטוב העתיד אם גם אשאל לאחריתי? לא, ידידתי היקרה, רגשותי כבירות כח, לאסוני, יותר משכלי. הנני הוגה חפשי ושח תחת מנהגי הדת לא כאשר תורני בינתי. ביום הכפורים העבר הרביתי לבכות כל היום, אם גם הייתי אז בעיני עצמי כמשגע. על דעתי הפנימית אין לי לבקש ולבכות… אך רגשותי יעלו על תבונתי ודעתי. מלא תקוה הייתי אך עד בואי עירה ר. (בשנה שעברה) שם דברתי עם המורים, שמעתי כי בשנותי אלה לא בקל אזכה לעמוד לנסיון על פי חקים שונים, והתבוננתי כי יכבד עלי להגיע אל איזה שטודיום ותקותי נמהלה ביאוש, אך עוד לא אבדה כלה. זה כשנה אשר ברוח בינתי ובדעת נפשי נואשתי מהשיג חפצי; אך לאסוני לא יתנוני רגשותי ואהבת עצמי להשמיד חזיונותי. למרות דעתי כי אובד אנכי הנני מתמכר לתקוה, לחלומות שיריים, אשר הם יתנו המקום היותר גדול למכאובי יאושי אחרי כן. נכספה נפשי לקרוא לי דרור מתקותי הכוזבה ולשכוח הכל, אך אין לאל ידי! … אשחר למטרה אשר לא אדע אכננה, ורק אחת אדע: כי מבוכת לבי ואי-שלותי לא יעזבוני לנצח!… "סלחי לי, ידידתי היקרה, כי הלאיתיך במקרא פראזען מעציבות בעוד אשר לבך מלא עצבך את; כידידה אשר לה לקחת חלק, או יש לה חלק בכל הנוגע לי, אבקשך לסלוח לי ואקוה כי סליחתך לא תאחר. והנני פונה לדברי מכתבך. … … … … . . הנני ידידך לנצח נואשתי מהגיע לאיזה מטרה בעיר החדשה, עלה על לבבי לנסוע לארץ המדעים, אולי יקל לי שם, בעזרת נדיבי-לב אוהבי תושיה לבא אל איזה בית-ספר, אך יראתי להעתיק משכני ולרוץ אורח תיכף, מבלי שאול פי איש משם, כדרך שעשיתי בנסעי לעיר החדשה, כי כבר ראיתי עותתי בנסיעה זו, בזה שלא נועצתי אז עם אנשים מעיר החדשה, אם טובה היא לאיש כמוני אם לא. לפיכך לא חפצתי עתה להיות שונה באולת פן מרה תהי אחריתי. שאלתי את פי החכם המפורסם והגביר ס. ס. היושב בארץ ההיא בעיר צקלג, שקרא כל מאמרי ודרש שלומי איזו פעמים במכתבים, שיגר לי עצתו אם טוב לי לנסוע לארצו להגיע לאיזו מטרה, וביום 8 דעצעמבער הודעתי לו חפצי ובקשתי עצתו ודעתו, שיודיעני אם יצלח חפצי בעזרתו, וביחוד אם אוכל להשיג בארצו משען גם לבני ביתי. "13 דעצעמבער. "בינות דברי אשר כתבתי: "בימים האלה נסתרה מנגד עינינו אחרית בנינו". כן הוא, אילו ידע אבי האמלל כי עתיד אנכי להיות את אשר אנכי עתה, הלא בכל לב בקש כי תבואני אחרית דוד בננו! … גם אני הנני מקלל את כל המחלות השודדות בנים יקרים מהוריהם, מדוע לא שדדו גם אותי? מדוע השאירוני לחיי עמל, בלי מטרה, באפס תקוה, בעצר רעה ויגון וביאוש נצח!!… מעודי לא האמנתי כי לבי ישונה עד כה, עד כי רחוק אהיה מכל אשר דבקתי בם, כי אנכי אהיה את אשר בעצמי קראתי בשם "אפיקורוס", כי אקוץ בחיי עד כי לא אדע שלו בנפשי!… "ומה אעשה? את כאשה לא מלומדה, תחשבני לרוצח או למשגע, את תשימי אשם נפשי, תשובי תתפלאי: מדוע לא אשוב מרשלובה, להיות שם ירא וחרד כימי קדם, כאשר צוה ד' (כאשר יאמר משל הנשים), למען ייטב לי, ואיך נואלתי עד כה, כי אבחר להתענות בעיר החדשה בעמל ובמכאובים מהיות ירא וחרד? כן תשאלי, ועל דעתך אתך הצדקה; כן, על דעתך כן הוא, אך אנכי, מה אעשה אני? שכלי, מחשבותי, הגותי ולבבי אני שונו עד כי אינם עוד את אשר היו לפני שלש וארבע שנים ואף כי לפני שמונה ותשע שנים! את לא תוכלי להבין כי השכל והלב אינם ביד האדם להטותם אל אשר יחפוץ, ולהפך, האדם נתון ביד השכל והלב, תוכלי להבין זאת; אך אנכי, מה אעשה אני? אנכי לא אוכל להטות את שכלי, הגותי ולבבי כמלוא השערה! באשר לא אאמין עתה לא אוכל להאמין עוד, הדברים הנחשבים להבלים בעיני ככה יהיו לי לנצח, לא לי עוד מנוחת לבי בימי קדם וגם חלומות שומרי הבלי-שוא… ומה אעשה? לבי רחוק מחיי משפחה קצוי ארץ, לוא היה עם לבבי לחיות חיי משפחה לא נסעתי לעיר החדשה! כמחצית השנה שכבתי פה על הארץ בלילות על כר אחד קטן, גם עתה אך כר אחד קטן שאול לי למשכב ומכאובי עצמו מאד – אך רחק לבי מחיי משפחה וכל עמל אסבול… על מה? ומדוע? הן אלה רגשות הלב אשר לא ימסרו לאחר… את אמללה את, כאשר חפה את מפשע, אך אנכי מה אעשה אני? האקרע את לבי ואשליכהו החוצה? אולי הייתי זאת עושה – אך היש לאל ידי לעשות ככה? "עד מתי?" תשאלי; הוי, אשתי האמללה, גם אני לא אדע… – "ומה אחרית אלה? עד מתי??" – עד אשר תאבד תקותי האחרונה, מלבי יכרת כל רגש ולבבי יהיה לבער למוקדי אש, בבוא הימים אשר יהיו עלי חיי למשא עד כה, עד כי בכל רגע אחכה למות, – אז אחיה חיי משפחה!… עתה לא אוכל, בכל מאמצי כח לא אוכלה… – ומה חפצך? תשאלי – חפצי… חפצי, כי ימי החשך הנכונים עוד לי יעופו ביום אחד, בעשן יכלו, ואנכי כנדהם אהיה, ויומי האחרון חיש יבא, ודמי עלומי המרותחים ודמעותי הנגרות לא לשוא יהיו, כי אם בשטף עובר יסחפו דרכי אחינו השוממות, ושטפו ועברו על ספרינו מחמדי חדרינו, על דעותיהם האלהיות, על גאונם וגאותם הבל כי נבחרים הם מכל האדם, על חלומות הבליהם לחיי הנצח, ושטפו ועברו גם על השכלת ספרותנו השוממה, למען ישכחו כל דמיון וכל צרה, והיו לאנשים בעולם המעשה, למען יחיו ולא יהיו אמללים לנצח כמוני!… "בכל זאת, אשתי האמללה, למרות הגותי ולמרות לבבי הנני נשאר בחובתי לך! בהיותי נער קטן נמשל כבהמות, בטרם מלאו לי שש עשרה שנה העמידוני תחת איזה סדין קטן אדום הקשור בארבעה מקלות, אשר החזיקו אז נערים שובבים ריקים ופוחזים; בעת ההיא קרא לפני פייטיל הבדחן תשע מלות ואנכי שניתי בהן ובזאת חובבתי לך… לא אעזבך, עוד אשלח לך כסף, ואת אל תאמיני כי שניתי עתה מאשר הייתי לך בימי הקיץ שעברו; לוא היה כסף בידי כי עתה שלחתי לך כבר כסף; אך עתה דלותי מאד, הן אני מחסור אסבול ומה אעשה לך? ……… והנני לחדש יאנואר 1871 היו חדשות במגורי. רעי שישב עמי במעון קבל משרה כבודה באחת הקאנטארין, אף על פי דרכה כף רגלו בעולם המסחור, ואני קבלתי משרה לעבוד כעין עבודה ספרותית בשכר הגון לפי צרכי איש כמוני. מקרה רעי הוליד תקוה בלבי, שגם אני אשיג מקום בעולם המסחר בזמן מן הזמנים, ולא די שאנצל מפח המלמדות, אלא שלא יהיו לי עוד חיי תלואים מנגד. צקלג, יאנואר 1871 לכבוד ידידי….. צלפחד נ"י! סלח נא לי יקירי כי לא מהרתי להשיבך במוקדם על מכתבך הנעים מן 8 דעצעמבער, אשר התאחר בדרך יותר מדאי, כי מצב עיני הנשחתות לפעמים לא נתנני בימים אחרונים להשיב לשואלי דבר כהוגן, והיום אני מוכן למלאות רצונך ואשיבך על שאלתך האחרונה, כי אחרון אחרון חביב אצלך ונוגע לעצמך ובשרך ביעודך העתיד לדעת איזה דרך שתבור לך למצוא מנוחת הגוף והנפש ולהצילם מלכד-ולחץ המניעות השונות הסובבות אותך שמה. ידידי! רבות חשבתי בינתים ומזמות בקרבי דמיתי אודותיך ועל מעמדך הזמני מעת מן המצר קראת את קול הקריאה על דבר חבור הדת והחיים אל יושבי על מדין ובסבת זה מצאת תלאות רבות, והרחקת נדוד מעירך אחוזת אוהביך ומיודעיך, וכמה קשתה עליך הפרידה המכאבת הזאת! ועתה רצונך ללכת לארץ נכריה לך, ולמקום שאין מכירין כבודך וערכך הרב ובאין רעים וקרובים ונפש למצוא בחיקם קורת רוח לפי שעה ותנחומות אל, עת תשכב ח"ו למעצבה על ידי תגרת הזמן המדקדק עם צדיקי עולם כחוט השערה לכלות בהם בני אשפתו! ואם בעזרת מכתבי מליצה ליחידים מצדי וכדומה, תמצא איש ואיש אשר בנדבת לבו ירחם על נפש עניה סוערה, גם משען לחם וארוחת ימצא לדורשו בעיר המטרופולין, אך מאד מאד תקצר ידך לשלוח עזר מעט לזוגתך ובניך יחיו בכל מקום שהם, ומה יהיה גורלם? מאד דאגה נפשי מקודם על אנשי ביתך בעזבך אותם לגור מחוץ לארצך, וגם לך ולהם לא יהיה באפשרי להקל נטל החיים הזמניים, ואיך תועיל לאחרים ותעבוד חנם אין כסף לטובת המונים ולא תועיל לעצמך ולשארך ובשרך התלוים ממך, ומי ידאג עליהם וימלא חסרונם בינתים? ועוד אוסיף לדבר אתך על הענין הקשה הזה ואגיד לך את כל לבי. ובל אפונה כי תצדיקני בשפטך ותדין כונתי הרצויה לטובתך באמת: הנה אתה צעיר לימים ומלא כשרונות משובחות ובאמץ רוח עלומים, וכחך עז לשאת פגעי האנשים והמקומות וסבל עבודה רוחנית למצוא באמצעיותה מנוחה טובה לנפשך לעתיד, אך גם דמך חם ודמיונך חזק במחשבה תחלה לעוף ביעף על מרומי התקוה, ואולי תדמה בנפשך בחפזך כי הימים והאנשים ההוים טובים כמו אלה שבדור החולף, וישמחו הברלינים אלי גיל למצוא מקום מוכשר להיטיב ולתמוך עניי ישראל אשר מהם תצא תורה ואורה לימים יבואו כאשר הסכינו לעשות כזאת שוחרי תושיה בימים הראשונים? – האמנם יש ויש אוהבי תורה וחכמה ועוזרי דלים אשר פעולתם נכבדה ויקרה לתועלת המיחלים להם בצרה, ומהם יחידי סגלה הנדגלים בפזרונם וצדקתם ונדבת לבם, אך רב מאד מספר הנדחים והאובדים מארץ רוסיא אשר זה כשנתים ימים רצוא ושוב יבואו גדודים גדודים לקבל כל טוב בערי ארצנו וביחוד בעיר המטרופולין, ובינותם בנים מגדלים ובעלי תורה וחכמה הבאים להשתקע וללמוד בבתי-המדרש הגבוהים בהוצאות החברות ויחידים, וחייתם תקופח מאד ולחם צר להם. כי מכסת הנפשות רבה וכסף ההוצאות עבורם מעט, ועשירי העם אשר בכחם לעשות הרבה יקפצו ידם מלתת כאשר יוכלו; על כן אם משפחתך תשאר בעירך באין עומד על גבה למלאות מחסורה, ומאמתחתך ח"ו יתום הנצרך למזונותיך לעצמך בעיר זרה לך, אז אולי תתנחם על נסיעתך זאת ותקרא ואין עונה! "בזה הרגע שמחתי מאד לראות ולדבר אודותיך עם הפראפעסאר דר. לצרוס אשר בא הנה היום הנה על ימים אחדים, ודעתו מסכמת בכל וכל להנאמר ממני, ובפרט בתנאי הכפול מאתי, ועוד חזון למועד, יקירי, להוציא לפעולת אדם מחשבתך הנכונה – לפי דעת הנ"ל – בשנה הבאה, ועל משל ההמון עצתנו היא "מהר במתינות", ואני נכסוף לשמוע אם ישרה דעתנו בעיניך. "ועתה אבא לראשון ראשון; להשיבך בענין הגדול בדבר הבקרת חפשה שלך………. …..והיה ברוך ומברך כחפץ ידידך מוקירך ומכבדך. ס. ס. אנכי לא היה לי כמעט מה להשיב על מכתב זה, אחרי שעיקר שאלתי לא היתה אלא אם אמצא משען די משלוח כסף לביתי. גם התנאי המפורש היה כבד עלי למלאות, מתוך שאי אפשר לאדם ללמוד במשך שלשה או ארבעה חדשים "לדבר ולכתוב היטב בלשון צח" באיזו שפה, ולפיכך לא כתבתי לו אלא שהתנאים האלה מונעים את טובי ממני. "העיר החדשה 9 יאנואר 1871. ביום 7 לחדש זו קבלתי מכתבך. בלי קאמפלימענט אומר לך, כי מכתבך נערך בחכמה ובתבונה, עד כי השתוממתי עליו! תבונתך נודעה לי זה כבר, בכל זאת רב הקסם על מכתבך להפליאני, כי מאד השכלת לערוך שאלותיך למען דעת מסתרי לבי (כאשר תכנים את במכתבך). "ולמען תת לך תשובתי על מכתבך הנני להעתיק פה את שאלותיך הראשיות. את, ידידתי היקרה, כותבת: ….הנך חסר חופש וכו' אך האם לא לבוא שנית בברית תבקש חפש? אשר תחשוב למותר לגלות הסבה אשר דכאה לבך ושנתה את טעמך אתפלא מאד וכו' הן אנכי גליתי את לבי לפניך וכו', ואתה ידידי לא תתנני אמון ותשא בלבך מרי שיחך כו'. תשוקתי עזה מאד לדעת זאת, אחרי אשר עטרת את הנפש בת החידה בעטרת מליצה חידות? רואה כל מאומה מן הקלון אשר יביא עליו איש אשר יגלה מסתרי לבו לידידה נאמנה כו' והנני אומרת כי מאד אחפץ לדעת כל זאת. מכתביך ופעליך יעידו בך לפני שנוים גדולים ברוחך, ואם כה נכון אתה לשנוי הלא תוכל גם ידידותך להשתנות כו'. הגידה לי אם סופר ומשורר אתה, או אם דבריך יוצאים מקרב לבך, אם כן הדבר הלא נוכל לחשוב אותך אוהב… וכו', ואיה היא בת האלהים, הקוסמת או יותר ברור: האהובה יושבת? ממרשלוב עד העיר החדשה רב הדרך כו' ומי מאלה כבירת כח למשוך לב כלבבך ולצודהו? דמה אותי לאיש והגידה לי וכו' הנך חפץ לשכוח הכל, גם אני מברכת אותך כי חפצך יקום, אך במספר הנשכחים אל תבא נפשי. אתה ידידי הלא לא תהגה את אשר איננו נכון להודע כו' ואיך תאמין כי יתנוך לבן לא-חכם בגלל מחשבות לבך?" "על השאלות הנכבדות האלה, אבקשך, ידידתי, לשמוע בשום לב את תשובתי. "השכל וההרגשה המה שני עצמים שונים אשר אין שלום ביניהם, והמה יחדו שולטים באדם. ההרגשה עורת, בת בלי חקר, מביאה להשתוממות, עושה רשמים גדולים והיא למעלה מן הנצחון; השכל יודע חקר, דורש חשבון מנהל בדרך אשר נחוץ ללכת בה, ולא יתן את עצמו ביד ההרגשה הנמהרה המוליכה שולל. רבים חסרו רגש חזק והמה מאושרים; אנכי, לאסוני הנצח, הנני רב ההרגשות. ההרגשה מולכת עלי, פועלת עלי, תמשכני בחזיונות, תדכאני במכאובי לב ולא תתן לי מנוח! לא בלב ריק אכתוב, חלילה לי! כואב מכאב לבי, הנני כותב מאמרי ושירי במוח עצמותי, בדמעות ובדם, לא מעטי אוציא מלים אך מלבי… שכלי והרגשתי נלחמים תמיד, לילות נדודי, אנחותי ודמעותי רבו מאד והמה נתכנו אך לי, המלחמה הפנימית לא תחדל מקרבי ויד הרגש תעשה חיל… אך כל זאת לא ידע האם נוכל באמת ללכת אחרי ההרגשה העורת בת בלי דעת וחשבון?… הנני חפץ דרור מחיי משפחה, הנני חפץ בו יותר מאשר אחפץ חיים… אך לוא הייתי היום חפשי לנפשי, גם השלמתי חק למודי בהאוניווערזיטט, אף אז לא מהרתי להחליט לבא עוד הפעם בברית כחפץ הרגשתי… אינני עוד ילד רך, כבר עברו עלי שבע ועשרים שנה בחשך, האוכל לעשות צעד כעור, צעד, אשר הרבה מאד עלי לחקור טרם אעשה אותו, אם לא יבואו ימים אשר אנחם עליו, אבקש לתקנהו ולא אוכל עוד?… האמנם שאלה גדולה באה עתה: היוכל איש לחיות לבדו? הה, כבר נסיתי לחיות חיים כאלה, והם כבדים מנשוא! עתה נכנע עוד הפעם תחת יד המלחמה הפנימית! אנכי איש נכון-רוח הנני, לא קל הדעת בכל זאת שגיתי הרבה. הסבה לזה: מבטי החדש אשר בא לי בעיר החדשה, בשבתי בעולם המעשה, ומכאובי לבי אשר לבדי אשאם ואיש מאוהבי לא ידעם; רבות שגיתי – אך בדברים הנוגעים בהגותי ובחקירתי, אשר לשכל המה, אך לא בידידות, אשר ברגש יסודה לא בשכל. אך יוכל היות כי ברוב הימים יקר גם הרגש. חכמי התכונה הגידו, כי השמש נתקררה ארבע מעלות מאשר בראשונה; היוכל רגש האדם להיות חם יותר מן השמש?… רוב ימים יגבירו את השכל ויחלישו את הרגש, ומי לידי יתקע כי ההרגשה העורת תתצב תמיד על יד ימיני לנצח את השכל?… אינני אומר זאת בהחלט, רק זאת אומר כי לא מהר אחליט ללכת אחרי ההרגשה העורת. יוכל היות כי אחרי רוב מלחמות פנימיות יהיה הנצחון על יד ההרגשה… "החיים אך ברגש אושרו" – כתבתי בשירי "אנקת אסיר", והנני חפץ לחיות לא חיי מות אך חיי הרגש, לרכוש התפעליות ולהחיות את הלב… יוכל היות, כי זאת תכריעני באחרית למלא חפץ ההרגשה, אם אך יהיה לאל ידי… ומתי יוכל כל זה להיות? אם הייתי חפשי ובטוח במצבי; אך האם לא לצחוק הוא, אשר עתה בהיותי אסור באזיקים, מורה עני, איש חסר כל משען, עתה אשר לחמי אביא בכבדות רבה, עתה יציקו לי ככה רגשותי הנבערות, חזיונות דמיוני אשר חלקו לי רגשותי העורות, ושכלי נוכח זה כבר כי הם אך חלומות הבל?… העיר מרשלוב התעתני בחשבוני על נפשי, האמנתי כי הנני מלא אמץ רוח וגבורה, העיר החדשה הבינה אותי כי אינני אך איש העומד על דעתו וכל רוח גבורה אין בי. הנני עומד על עמדי אשר אנכי נצב עליו מבלי למוש ממנו, אך לא אוכל לצעוד הלאה באמץ רוח כך עוד אשר לא תגרשני יד ללכת הלאה. בעיר מרשלוב לא יכולתי לקרוא לי דרור גם ממנהגים נבערים, יען הנני חסר אמץ רוח, לא אוכל לצעוד; פה נלחצתי לעזוב מנהגים אחדים ואנכי לא אשוב עוד אליהם, אם גם יוכל הדבר הזה להיות לי למפגע בזמן מן הזמנים. עוד אלחץ לעזוב עוד מנהגים, אשר בכל מאמצי כח לא אשוב עוד אליהם ולסגת אחור, מיום היותי פה לא חדלתי מערוך תפלתי בשחרית מדי יום ביומו, כי קשה עלי להתפרץ מזה; בירח הבא אלחץ לחדול מלהתפלל, גם אחדל ולא אשוב עוד לאשר עזבתי… כבד היה עלי מאד לעזוב חיי משפחה אם גם חפצתי מאד בזה; מנהלי הקאמיטעט לקחוני בחזקת היד ויוציאוני מחיי משפחה – ברוכים יהיו בגלל הדבר הזה; עתה כבד מאד להאמין כי אמהר לשוב לאלה אשר עזבתים, חיי השוממים כנטל כבד עלי… אך לא אוכל לצעוד הלאה. אינני חפץ גם לשמוע מהנוגע למשפחתי, בכל זאת הנני משען לה ועוד אהיה משען לה לימים הבאים, כי לא אוכל אכזר!… הנני בעל לב אמיץ לעמוד על מקומי אך אמץ רוח חסר לי. לוא היה לי אמץ רוח כי אז מצאתי נתיבות בתי עשירי העיר החדשה, ועוד יוכל היות כי השגתי מהם משען לבקר בבית-הספר! עתה, ידידתי היחידה, מה בצע בהתגלות לבי?… האם לא תתן ההתגלות הזאת הצדקה לאמר לי: "חולם סכל, אנה חזיונותיך מועדים? מה תחזה לך משאות שוא ומדוחים?" הן כל הימים אשר כאבי עצור בקרב לבי, לא אשים עלי אשם ולא אמצא בי עון, כי לא פעל הוא, אך רגש אשר לא ידע חשבון ולא ינוצח; אך התגלות הלב קרובה היא אל המפעל הנתון תחת ממשלת השכל היודע חשבון, ופה נשמע קול שואל: "מדוע? ומה בצע בהתגלות הלב?" "את, ידידתי, תאבי להביא לי מרפא בהתגלות לבי; בכל לבי הנני נותן תודתי לך על חפצך להקל מעלי משא כאבי ולהביא לי מזור, אך השכחת דברי בשירי, בחרוז 21 לאמר: הנני חפץ לשאת כאבי בלבבי כי על זאת אתענג… הנך חפצה לראות פתרון הדבר אשר תקראיהו בשם "חידה" או להוכח באמתת מחשבתך את אדות הדבר הזה, – אך האמיני לי כי אין בזה כל חפץ. האם תשני את אחרי דברי אלה בעת אשר לא נשכח החשבון? הגות רוחי לא תוכל להיות דבר אשר לא יוכל להגלות, אך לא רגשותי, כי הרגשות ללב הם לא לעט… למה אגלה רגשות נבערות, חזיונות הבל וחלומות שוא? הנני רואה אותך בתור איש, כאשר כבר הסכמנו בפינו, על-כן אין כל חפץ בהתגלות הלב!… כן, ידידתי היחידה! כאיש הנך בעיני, על-כן לא לך להתנות עמי כי במספר הנשכחים מלבבי לא תבא נפשך, הלא לא אשכח את ידידי לבי! אך מלבד זה היי בטוחה כי לא חיש אשכח את אשר חפצתי לשכוח; האם יבש מוח עצמותי ודם לבבי לבל תת עוד דמעות לי?… "אבקשך, ידידתי, לקבל דברי אלה לתשובה על שאלותיך, אשר בהתגלות לבי הייתי מרגיע אותך יותר. האמיני לי כי לוא מצאתי חפץ מעט בהתגלות לב כי אז לא חשכתיה ממך. "השם לשירי לא נקבתי עוד בהחלט רק כתבתי עליו: "אל…". את ידידתי שמחה לראות כי יש לאל ידי לכתוב שיר כזה; אנכי לא אשמח בזה… הלא טובים היו לי הימים שבם לא היה לאל ידי לכתוב שיר כזה!… "מהחכם המפורסם והגביר ס.ס. הגיעתני תשובה……. …….המתמכר לך, המברכך באושר ותקוה (מספר זכרונותי) "בחדש יאנואר השגתי למקרא את הספר טשערנישעווסקי, אשר עשה עלי רושם גדול בדעותיו היקרות, ורבות התענגתי עליו". יזכור נא הקורא את אשר כתבתי למעלה, כי אחרי הייתי כפילוסוף שנאבדה הימנו שיטתו, ויפג לבי ומוחי נתרוקן, מתוך שלא היה חלקי אלא שלילה. הדעות הרבות שמצאתי בספר שזכרתי (שהרבה מהן לא היו חדשות אצלי) מלאו את ריקנות מוחי על ידי שהן קשורות גם באיזה חיוב: האושר הכללי וקורת-רוחו של כל אדם פרטי, הדעות על נחיצת העבודה של כל אדם, יהיה מי שיהיה, חופש הרגשות, דעת התועלת האמתית, ביחוסה לכל אדם פרטי והחשבון המתנהל על פי הדעת הזאת, – כל הדברים האלה היו בעיני לדברים חיובים, אשר מלאו את מוחי שנתרוקן מחמת השלילה. קראתי גם ספרים אחרים, המחזיקים גם כן בשיטה שאחז הספר שזכרתי וכמעט שמלאתי שנית שכרון מן הדעות החדשות ההן. אבל גם טובה באה לי מקריאת הספרים ההם, על-ידי שבחקירותיהם ופלפוליהם הניעו תנועה חזקה את דמיוני ובזה החלישו, לאט לאט במשך שנה ומחצה, גם את רגשי לבי הקפואים ועומדים אחרי שהועילו גם דמעותי הרבות ויאושי הנורא מצדם, להחליש את הרגשות שלי. (מספר זכרונותי). "בחדש יאנואר הוקל עצבי ולחץ לבבי, ומיום היותי פה לא עבר עלי חדש ימים כחדש הזה אשר אך שתי פעמים בכיתי בו. עבודתי תשבית אותי מחלומות בהקיץ ומחזיונות מדאיבים לב ומדכאים נפש, ובכן לא יוכל היגון למשול עלי בחזקה כאשר עד כה. רוחי לא יעוף עוד ברב כח אל אשר לא ידע… זכרון הימים הראשונים יפוג מלבבי מעט מעט מאפס עת להגות בו. ומה, הבאמת אשכח את הכל? הבאמת ישוב לבי למנוחתו? הה, לא! הנה מנוחתי כבר נשכחה מלבי, והנשכחה הזאת לא עוד תשוב אלי! ומה יהיה אם אשכח? הלא אז אשכח כל נעם וכל רגש, והיה לבי לאבן ואני בעצמי אהיה לפסל לי, פסל מזכיר זכרון ימי קדם וכל רוח אין בו!… "העיר החדשה 9 פעברואר. "הנני עובר בשתיקה על דבריך שאמרת במכתבך מיום 7 סעפטעמבער. "דת ישראל לא תקום לעולם בסתירה אל הרעזולטאטים והמדעים שנתגלו וגם העתידים להגלות וכו' חכמי אשכנז והשפינוזיים לא נגעו בם לרעה וכו' אשר באמת אם גם ראשי האידעען של תורתנו, שעליהם נשענו כל מצותיה, שהם: "מציאות אל יחיד, אהבת האדם וקדושת המדות (כמו שהסדירם וכללם ה' א. קראחמאל במאמרו היקר והנעלה "עברי אנכי" החלוץ ח"ד) לא יתנודו לעולם אל הרעזולטאטים והמדעים, בכל זאת אין אפשרות למציאות דת אלהית בלתי אם נניח שהאל היחיד הוא חפץ, יכול ומנבא את בני האדם (כמו שזכרתי במאמרי "רחשי לב") וההנחות האלה הלא יוכלו להתנגד אל המדעים והרעזולטאטים, וגם השפינוזיים, לא לבד בעלי השיטות החדשות, לא יוכלו אל ההנחות ההן; – כי אין את נפשי להכנס עמך בענין זה הדק מאד ואינו ממטרת ויכוחנו. אך מה שהוצאת מפיך: הנה באשמת הכורמים עלו הכלאים ומי צריך תיקון? הכרם או הכורמים?" ומה זו שאלה? הלא שניהם צריכים תיקון, שאם לא נתקן רק את הכורמים לבדם הלא ישאר הכרם הנוכחי בחרוליו. הבאמת תחשוב כי בעוררי את ראשי עמנו על חבור הדת והחיים האמנתי כי בזה לבד יושע עמנו? האם העלמת עיניך ולא ראית כי גם במאמרי הראשון גם במאמרי השני עוררתי את לב ראשי עמנו לשום עין ולב על דרך החנוך שנתן ה'… לפניהם? האמנם שאלת הכורמים עצמם במקומה עומדת, לפי ההשקפה הראשונה, שהרי בחבור הדת והחיים לא יחדשו עוד ראשי העם את רוחם? אך מי לא יבין כי אם יפעל ויכוחנו התלמודי על ראשי העם להתעשת אל צירוף הפוסקים מסיגי טעיות הראשונים והאחרונים כפי אשר ידרוש ההגיון, ויחברו את הדת והחיים כפי צורך הזמן הלא יתחדש בזה גם רוחם. אנכי נסיתי להראות להם מן התלמוד עצמו שדרכם נלוז ולוא היה בכחם להבין את האמת ולהודות עליו, כי אז כבר נוכחו לדעת איך נחוץ להורות הלכה ובהיותם צורפים היו גם מצורפים. אנו לא נוכל להשען על החנוך לבדו, "שאי אפשר לנו לעשות בו סדרים כוללים להיותו מסור ביד כל אדם לעשות בו כרצונו וכדעותיו, ולא עוד אלא שהוא מסור ביד המקרה" לא ביד המקרה הכולל "השומר חקים טבעים כוללים ואיננו מקרה באמת כי אם תולדה מוכרחת מסבות שקדמו לה", כמו שתאמר אתה במכתבך, מאשר לא שמת לבך היטב לדברי, כי אם ביד המקרה הפרטי. למשל: אנכי, אחרי כל דעותי הפנימיות, הנני חפץ בכל לב לחנך את בני, שהוא כעת כבן שמונה שנים, בידיעה נכונה בתלמוד ובספרות העברית ובכבוד הדת; אבל אנכי פה והוא במדינה אחרת ולא אוכל להיות מנהל לו ולהשגיח עליו. מקרים כאלה רבים הם מאד: הרבה חברים רעים עושים, הרבה מורים שאינם מהוגנים עושים, ועוד מקרים פרטים רבים יש בעולם עד שכמעט אי-אפשר לכל אב לחנך את בניו בדור הזה כרצונו וכחפצו ממש, ואיך נוכל להפקיד תקותנו ביד החנוך שאין לו דרך כבושה? "הנך אומר כי סוף אידעע צודקת לפרוש כנפיה על פני כל המין האנושי ובנצחונה יכירו כל באי עולם את מלכותה; אך רוב בני האדם אינם הוגי מחשבות ותופשי אידעען, ואתה הראני נא כמה הן האידעען הצודקות אשר פעלן והדרן נראה על כל באי עולם? גם האידעע הצודקת של אהבת האדם גם היא עוד תשא ותסבול, ומי יודע אם יבא יום הנצחון לה וכל באי עולם יכירוה? לוא תנח, ידידי, את עולם העיון וההגיון, ותביט על כל דבר בעינים מביטות מעולם המעשה, לראות כל ענין באשר הנהו באמת, לא כאשר היה ראוי להיות, וראית עולם אחר!… "יש עמדי עוד דברים להשיב לך על איזו פרטים במכתבך הנוגעים בויכוחנו, אך חשכתים מאשר אינני רואה בזה כל צורך, אחרי אשר אודה לפניך כי בעיקר הענין תעיתי מאד! איש תמים אנכי, וכל מאמרי, שאין אחד מהם דומה בדעותיו לחברו, כתבתי תמיד על פי דעתי הפנימית שהיתה לי בעת כתיבת כל מאמר ומאמר. אנכי בעצמי האמנתי בכל האמונות הטפלות וההבלים שכל גדולי בעלי ההזיה מאמינים בהם, ולאט לאט התפתחו דעותי, לא בחברת משכילים מן הדור החדש, אלא מתוך קריאה בספרים וחקירה בעצמי, כי משכילים נגלים לא היו בעירי, ורק אנכי עוררתי שם דור חדש. כבוד הדת היה יקר בעיני מאד מאד, ולא הרשיתי לעצמי לעבור גם על מנהג קל משום "אל תפרוש מן הצבור", שהוא כלל גדול אצלי, משום קיום עמנו התלוי בדתנו (כמו שכתבתי במאמרי הראשון) ומשום כבוד הדת עצמה, ובתמימות האמנתי שכל בני הדור החדש מוקירים את הדת כמוני, וכשם שדעותי אני לא נתפתחו אלא על ידי העיון, קריאה רבה בספרים ודרישת האמת, כך דעות רוב בני הדור החדש באו להם מן העיון והחקירה, ועל-כן האמנתי שיש קהל קוראים לספרות שפת עבר גם זולת המחברים והסופרים. שגיאות תמימות כאלה עוררו את לבי לדרוש חבור הדת והחיים וצירוף הפוסקים ובלב שלם האמנתי כי יהיו קוראים לדברי, וכי דברי יעשו רושם עד שבמשך עשר שנים או יותר תתברר שאלת חבור הדת והחיים לטובת הדור החדש המכבד את הדת וחפץ בצירוף הפוסקים להרחיב צעדיו. עתה, אחרי אשר עברתי ערים מספר והנני יושב בעיר גדולה, עתה רואה עולם המעשה שהוא רחוק הרבה מן הדת; עתה יודע אני שאין כל פובליקום לנו, וכי עולם המעשה בתנועותיו הגדולות פועל פעולותיו בלי ספרות ושאין הספרות פועלת על עמנו כלל (זולת על איזו תמימים צעירים בערים הקטנות) החיים, אהבת הדרור ותגבורת עושים מעשיהם זר מעשיהם באופן נורא ומעציב מאד, ועתידים הם לפרוש כנפיהם בקרוב על כל הבנים הילודים לנו גם בכל מחוזות מדינתך; – עתה אני אומר בפה מלא שלעולם לא יתחברו דת ישראל והחיים יחדו, וכי הדת המתמוטטת והולכת תרד לטמיון עד שלא תהיה עוד חלק הכלל, כי אם חלק יחידי סגולה כאשר היא בשאר ארצות אירופא. ואל יפתוך סופרי מה"ע בבשורותיהם, ששם ושם נוסדה חברה פלונית לתכלית דתית פלונית ושם ושם חגגו אחינו חג פלוני ופלוני בחגיגה נפלאה וכאלה, כי בשורות אלה הבל המה, צל ההרים יראו הסופרים כהרים ובראותם יחיד אחד או עשרה יחידים עושים דבר הגון ירעישו בזה תבל ומלואה, כאילו יש לנו באמת תשועה מיחידים כאלה! אין עוד תרופה למכתנו. כל עמל הסופרים בשאלות החיים הנוגעות בנו הבל וריק הוא, כי אין קורא דבריהם ואין משים עליהם לב. כל האידעען והמחשבות הטובות המתגלות ובאות לפני הקוראים לא יוכלו להועיל מאומה, כי בעלי האידעען אנשי עיון המה וחפצים בטובת הכלל וקהל העם בעלי מעשה המה ומעיון אידעע ורגש לא יאבו לשמוע, וטובת הכלל לא לפי דבריך הוא אך ספחת, הוא באמת עתה מכת מדינה, וחפץ החיים בצירוף הבורות וחסרון רגש הדת יאדירוהו ויגדילוהו מיום ליום! הנך אומר כי נפלה צרפת, אך צרפת ואם גם שבע תפול גם אז תקום ותופיע בהדרה, כי עם פעולות הגוי הזה וראשיו ומנהליו ירפאו שבריו בתקופת הימים, ודאגתם ללאומם ולכבודם כי גלה תעודדם ותחזק ידיהם, הנחש הערום נאפאלעאן לא יסב עוד את לבם אחורנית ולא יערבב עוד את ראשם, שקטים ושלוים ישבו בצל הדרור והחיים, הרעפובליק תחדש כחם וכל חכם לב אשר לא ימצא ידיו בארצות החשך אל צרפת יבא ושם יחגור כחו ללחום מלחמת האמת, להשיב לאדם רשותו על עצמו ומצרפת עוד תצא אורה לכל יושבי חשך וצלמות, בעלי שלטון ללא צדק ובעלי דעות קדומות –; צרפת לא נפלה, אך נפלה נפלה בתולת בת ישראל! אין מנהל לה, אין תומך בידה, ואין דואג להקים על סלע רגלה ולכוננה ברוח דרור ורגש דתי יחד מסערת הזמן החדש הסוער ובכנפיו סמי נמהרה ושנאת הדת! מה אמללו יורדי הים ביום סער וסופה, אם נסך ה' רוח תרדמה עליהם ועל החובלים, ואת יתר האנשים הכה בשכרון ותמהון, מבלי אשר ידעו לחגור שארית כח ביום צרה; כעופרת יצללו במים אדירים וזכר לא יהיה להם! בני הדור ורבנינו עמהם נרדמים בכח וחולמים חלומות של הבל, ובני הדור החדש מלאים שכרון מחמדת החיים ואהבת התענוגות ושרירות הלב, והסופרים המעטים נרדפים על צואר מאלה אשר מתוקה להם שנת המות ונחשבים כמשוגעים בעיני השכורים, ובין כה וכה הזמן סוער ואין דואג ואין תומך, אין תופש משוט ומחזיק תרן, אין שומע לעצה ואין שם על לב, אין עמל להושיע ואין חפץ לדעת את הנזק הרב והכליון לעתיד לבא! עתה יכרעו רוח לאומנו וקיום עמנו לפני רוח ההפקר, החיים, האזרחות ושרירות הלב ישאום על הררי נשף והיתה אחריתם – הריסות עולם!!… "את ספרך תוכל להדפיס פה באין מעצור. אנכי מצדי, אם גם נואשתי ממצוא עזר לעמנו לא אשיב את לבך אחורנית מהדפיס ספר, כי יודע אנכי שהרגש הפנימי לא יוכל להיות כלוא, אם גם השכל יודה שאין תועלת בהגלותו, ועל-כן לא שמרתי גם אני עוד את עטי. "היה ברוך ומברך אתה וכל הנלוים לך והנני אהבך באמת מוקירך ומכבדך כערכך הרם אבל על ידי רעיונותי אלה לא שכחתי תלאות עצמי. עבודתי החדשה, שהיתה כעין עבודה ספרותית, לקחה כל עתותי ולא יכולתי ללמוד מאומה; ולא עוד אלא לפעמים הרבה הייתי להטריד את מוחי ברעיונות ספרותיים בשעה שמוחי לא היה מסוגל כלל להגות אז, מתוך טרדתי בתלאות עצמי, ומפני שלא היה רוחי נכון בקרבי מסבת מצבי. ראיתי שעבודתי לא תתקים בידי, מפני שאדוני העבודה ההיא היה צריך להעתיק מעונו לעיר אחרת רחוקה, במקום שאותה עבודה חשובה לדבר שאי-אפשר, ותרפינה ידי. "מה אעשה? שאלתי את נפשי, במה אפרנס את עצמי ובמה אפרנס את בני ביתי לימים הבאים? עוד עלי לחיות יותר מארבעים שנה או יותר מחמש עשרה אלפים ימים (לפי החשבון של שבעים שנות חיינו), שבכל יום ויום צרכים שונים מתחדשים ובאים, ואני גבר לא יצלח למאומה! במה אשתכר? ומה תהי אחריתי? ומה אחרית חזיונותי וחלומותי? הבאמת אינם אלא הבל הבלים ואחרית לא תהיה להם? מה נורא הרעיון הזה!" מחשבות כאלה דכאוני עד דכדוכה של נפש. (מספר זכרונותי) 24 פעברואר. מתי יבוא הקץ לרעיוני? עד אנה יניעו את לבבי לבלי תת לו מנוח? אהה, אין לי מנוח עוד בחיים! לבי אוהב רגשות ודמיוני – תקוה, ואני אין כל תקוה לי עוד בחיי ורגשותי גם הם הולכים תמס וכבים מיום ליום, עד אשר באחרית אהיה כמכונה חיה, באין חפץ ובאין רצון… איה רגשותי הלוהטות? חלפו להן עם אנחותי ודמעותי! הרגשות הן תולדות התפעלות ממראות חיצוניות ואני אינני רואה כל מאומה. בדד אני בעיר העליזה, אין לי עם מי לדבר דבר, אין לי רעים להתרועע, אין חליפות, אין קשר ללב ואין מוצא לרגשות! "רבים מחכים למות כי עצמו מכאובי לבם -, הה, מר לי מהם. מכאובי לבבי מכאובים נושנים המה, לוא באו לי מכאובים חדשים כי אז ידעתי כי חי אני!… עתה הנני אך גבר מת בחיים, מכאובי לא ידאיבו עוד את לבי כי הסכנתי בהם, והמה אך כלחץ בלבבי וכמשא כבד יכבדו עלי כאשר יכבדו עלי חיי החסרים חליפות, תקוה ורגש… יעבור יום חשך ולמעצבה אשכב, אקום בבקר – והנה יום אתמול בכל חשכתו ואפלתו. עד מה ימשכו הימים האלה? הוי שאלה נבערה! המה ימשכו עד רדתי קבר… הנה חיי תלואים לי מנגד, כל מבטח בם, ימי בחשך יסופו מאין רגע ענג ורגש נעים, קצרה יד הטבע לתת לי האמלל לנצח מנוחת מאומה, ומי יתן לי חיי אור? הנני נודד בודד, חסר תקוה, חסר מבטח וחסר רגש, על האהבה לא אתענג ואין לי אהבת רעים קרובה להתענג בה בפועל, וחיי מלאו שממה ומי יתן לי חיי אור? איפה אשיגם? הנה אבדו חיי בעצם זהרם… אין חיים ואין אהבה… "או חברותא או מיתותא!" "מה אמללים אנחנו; המעט מחנוכנו כי הרגנו לנצח וימיתנו בחיים, כי עוד שם לפנינו את המלאך הגואל אותנו, את המות, כצלם בלהות!…אם רעיון יחלוף בנו לבקש עזרה לנו על ידו, יבואו אלפי רעיונות להלחם בו מלחמת תנופה ויגרשוהו מקרב לב הלאה הלאה! אחרי הדעת כי אין כל חפץ בחיים, אשר המה למשא על האדם ואשר אין עוד בכחם להביא לו כל נעם ואין לאדם בהם רק שממון נצח, יאוש ועצבת,– אחרי כל אלה עוד נחפוץ לחיות, ואם לא בעבורנו – נחפוץ לחיות בעד הורינו ובעד בנינו, ואם גם יכבד עלינו משא החיים מאהבת הורים ובנים, יביא לנו העגאיזמוס את החשבון והוכיח לנו כי אין לנו הצדקה למות בחפץ הלב, כל עוד נוכל לחשוב כי יש תועלת בנו לחברת האדם! אהה, אין מפלט לנו, והנני אומר עם המשורר: "ארור המות, ארורים החיים!" בחדש מארץ. מה תהי אחריתי? הנה עבודתי תשבת בחדש אפריל הבא, ומה אעשה אז? האשוב לבקש לי הוראות-שעה? מר לי מאד! איך אבוא לאיש לבקש ממנו? איך אלמד לנערים שפת-עבר, שאינם חפצים כלל לדעת ממנה? איך אמסור לנערים דברים שאינני מאמין בהם? איך אקבל כסף בעד דברים כאלה ובעד למודים שלא יקלטו כלל במוח הנערים? מה תהי אחריתי?… עוד בחדש ההוא. מה תהי אחריתי? הן עוד מעט וכל עבודה אין לי… גם מחבורי אין אתי, ובמה אחיה?… הבאמת אגוע ברעב?… לא, אחרי ראותי כי אין לי כל עבודה הלא אוכל להטיל את עצמי בים… מה נורא הרעיון הזה? איך ישא אבי הישיש את הצער הזה, בשמעו כי בנו יחידו איננו? על מי אעזוב את נפשות בני ובתי האמללים? מה תאמר היא למעשה כזה? מה יגידו כל יודע שמי פה ובשאר ערים? מה יאמרו כל מתנגדי בעלי המחלוקת שלי במה"ע?… (מחשבה רגעים מספר) אך מה נואלתי? הן אלפי אנשים חיים פה מעבודה ואני לא אמצא פה עבודה? המעט פה עבודת משא ועבודת סבל, ואיך אגוע ברעב? האם אין לי ידים, עינים ורגלים לעשות כל מאומה? האם אבוש בעבודת פרך, עבודה פחותה? האם לא לכבוד היא לתורתי ולהשכלתי, ששתיהן אינן שוות אפילו פרוטה אחת? כן הדבר, כן אעשה, מה טוב כי בא רעיון זה בלבי!… הרעיון הזה האיר באמת את עיני, ופתאום נגולה מעל לבי אבן המעמסה, או במלים ברורות: פחד העתיד. אבל באמת לא באתי לידי כך, שהעבודה הספרותית שעסקתי בה לא נשבתה כלל, מתוך שהעסק ההוא נמסר לאיש אחר בקץ חדש אפריל, ולפיכך נהלתי את העסק הזה כמקדם. ואף-על-פי שנתמעט שכרי ורבה עבודתי אצל האדון ההוא, מכל-מקום לא הייתי צריך לא לגוע ברעב, לא להטיל עצמי לים ולא גם לבקש לי עבודת משא ועבודת סבל. ביום 25 מאי קבלתי שלשה מכתבים משמחי לב ואלה הם: העיר הגדולה, בחדש מאי. צלפחד ידיד יקיר! "מכתבך המלא קינים והגה והי קבלתי, ואם כי פצץ את לבי לרסיסים, אבל הביא לי ולך שמחת עולם. הן מראש לא חשבנו אחרת כי אם אשר תשקוד במנוחה על דלתי החכמה, אבל מסבות שונות עוד נרפה הייתי במלאכתי, אך מכתבך הרגיזני מנוחה, ויעוררני אל המעשה, כי תיכף הלכתי אל הד"ר פ. והראתיו מכתבך ומדי קראו בו נמלאו עיניו דמעה, ובהמון רוחו ענה: "הלא חרפה תכסה פנינו אם נתן לאיש כמוהו אשר השליך נפשו מנגד למען אהבת עמו להורותם דעת אמת המתאמת עם העת החדשה – לסוף בחשך! על כן אדוני אסף, אשר החלות לעשות למענו לך בכחך זה הלאה ואסוף אגודה קטנה אשר יאסף מהם מדי חדש בחדשו מכסת כסף קצוב, למען יהיה לכלכלת בני ביתו, ולא ידאג מאומה, כי בכל מאמצי כחנו נעמוד לעזרתו ולעזרת בני ביתו, ואני אכתוב ידי לתת 1 רו"כ מדי חדש בחדשו, והא לך עתה שני רו"כ על שני ירחים". אנכי מלאתי אחר דבריו ויסדתי פה אגודה למענך להובילך אל מטרתך. "ועתה ידיד נפשי! אל תדאג לבני ביתך מאומה, כי כל מחסורם עלינו, ולמענם נקבץ לא פחות משנים עשר רו"כ לחדש, ואולי עוד חמשה עשר וזאת ישיגו במוקדם מדי חדש בחדשו כל הימים אשר תשקוד על דלתי החכמה, עד אשר תמצא חית ידך בכבוד. "העיר הגדולה, בחדש מאי. ידידי יקירי צלפחד! "מכתבך לידידנו אסף הכהן ראיתי היום. עתה אודיעך כי רצונך לגלות למקום תורה מצא חן בעיני כלנו מאד, כי בכחך עוד תוכל להיות לנס עמנו, ומה גם כי ה' ס. ס. הבטיחך לעזור לך בדרך הזה אם תהיה מופנה מדאגות מחית ביתך, ולזאת יש את נפשנו לעשות כל מה שבכחנו ונעמול לנו עד עשרה או שנים עשר רו"כ לשלוח כסף זה מדי חדש בחדשו לרעיתך ואתה תוכל להקדיש עתותיך בלי דאגה לתורה ולתעודה. "ברגע זה שב ה' אסף הכהן מהד"ר פ. בתשובה כי בשמחה רבה הואיל להשתתף אתנו להיות בעזרך, אף הבטיח לנו לעשות כל מה שביכולתו לקחת גם עוד איזה נכבדים לענין זה, ועתה נוכל להבטיחך כי הדבר מוסכם אצלנו ואשתך תקבל מאתנו מדי חדש בחדשו די צרכיה ואתה תוכל לשום דרכך בלב נכון ובטוח וה' יעזרך. "הננו מצפים לתשובתך והיה שלום והנני חותם באהבה, ידידך אשר הכרמלי. "ידידי איש בריתי צלפחד! "ביקרתך לידידנו אסף הכהן דרשת גם לשלומי, באתי לשערי מכתבך לקחת ברכתי, גם להתענג בקריאת דבריך, ולדאבון לבי שגיתי מאד. תוגה ועצב כתרוני, בראותי מכל דבריך אשר התפונה אחזתך בידה החזקה וכהתה גם ברוחך במורך לב, עד כן אמרת לתקותך נואש ולאחז בעבודת עבד החלטת. נפשי שמתני כמרקחה ורוחי נבהלה. "אבל אשמים אנחנו!" קראתי לכל ידידינו כי לא חשנו לרוחתך עד כה, ולא באנו במועצה ודעת לכוננך על-כן בריא לכל ימי חייך! "טרם קראתי ענוני: "הננו לחלצהו מן המצר, וכל אשר ירשנו כחנו ומאדנו הננו לעשות לצלפחד ולישועתו! כמו בקיטור נשא הדבר לכל מכיריך, גם להד"ר פ. הראינו מכתבך, והוא החובב אדם בכלל וההשכלה בפרט קראהו ברסיסי דמע, ובלב רגש מלא חמלה עליך קרא אלינו כי בכל חפצו ישתתף גם הוא לחברתנו ויתנדב להיות בין העושים והמעשים לטובתך. לכן הבה נא, ידידי! אמץ רוחך והסר תפונה מלבך, הרחק יאושך, גרש גם מורך לבך, כי תקותך לפניך לבא אל מטרת ויעודך, ותחיה עוד חיים נעימים בחלד. – "עצתנו תתמכך, כי אחרי אשר תקבל מכתבנו זה תערוך מכתב לה' ס. ס. בצקלג כי מצאת און לך על ידי אוהביך המתנדבים להחיות אשתך ובניך בכל ימי דרישתך בתושיה, לבא אל מטרתך, ואין תפונה, כי ה' ס. ס. יקבלך באהבה גם עתה ויהיה מן הדורשים טובתך שמה. "כל זה ראינו להחיש להודיעך למען תדע לצעוד צעד נכון לפניך, אשר ישמחו בך כל אוהביך ודורשי טובתך באמת, אשר בתוכם אתכבד להמנות אף אני אוהבך אף חובבך בן-מנשה. ביום 26 מאי עניתי לאסף הכהן, לאשר הכרמלי ולבן-מנשה, גם כתבתי לה' ס. ס. והודעתי לו שבהשתדלות ידידי שבעיר הגדולה נעשיתי חפשי מדאגת בני משפחתי, ולא נשארה לי אלא דאגת עצמי, ששפת מדינתו לא יכולתי ללמוד, מפני שכל זמן שלא נודע לי ברור שאסע למדינה ההיא לא יכולתי לדחות ודאי מפני ספק ולעזוב שפת מדינתי מפני שפת מדינה אחרת, וללמוד שתיהן אי אפשר לאיש כמוני העמוס בטרדות ובעבודה, ומתוך שלא רציתי להקדיש את חיי לרבנות, כדי שלא יהיה לי כל עסק עם דברים דתיים, זכרתי לפניו כי חפץ אני להקדיש חיי ללמודים מעשיים המחיים את בעליהם, וגליתי לפניו סבה אחרת, שגם היא אמתית, שלא אוכל להיות רב או מטיף, מפני שאינני איש דברים וכשרון צחות הדבור חסר לי, שעל כן לא אוכל להתעסק בדרשות דתיות. תמימות יתירה היתה בי והשתמשתי בהתגלות הלב יותר מדאי, ולא עלתה על דעתי שהתגלות לב כזו לפני חכם טהעאלאגיי ומוקיר ספרות קדמונינו תוכל להביא לי נזק באותו הענין שאני מבקש ממנו עזרתו. עברו שבועות וחדשים ואני לא קבלתי שום מכתב לא משלשה הנזכרים ולא מה' ס. ס. תוחלתי היתה ממושכה, תקותי החלה למות מיתתה הגמורה ומכאובי נתגברו. עבודתי הספרותית היתה לי לזרה, מפני שמלבד כובדה ועמלי שהיה לי בה מן הבקר עד הערב, עוד לא היה שלום ביני ובין בעל העסק החדש שעבדתי אצלו, שהוא היה חפץ לשנות רוח הענין שעבדתי בו, ולתת לו פנים של יראת שמים, לא כפי שהיה פניו בתחלה, ואנכי לא חפצתי לשנות בענין זה אפילו כמלא נימא. הלכתי כחולם ביום, ובלילה הייתי בא אל גן-המלך, מקום הטיול לאדם רב, וישבתי לי במסתרים בין שדרות האילנות והתמוגגתי לפעמים בדמעות, בשעה שאלפי אנשים צהלו ושמחו בגן ההוא. זכרונותי). 21 יולי. איה לבי? איזה הדרך באה בי קרת-רוח בהזכירי לפעמים שם אוהבי מחמדי עיני אשר בהם היו כל חיי רוחי?… האם היה לבי אבן אשר לא יתפוצץ עוד מזכר שמות נעימים?… איה תענוגי אשר היו לי מדי הוציאי אנחות לבי ודמעות עיני על הקרובים בלבבי כי רחקו ממני? הבאמת שבתה ממני כל אנחתה ויחדו ספה עמה כל רגשת אהבה וידידות?! הבאמת היה לבי לאבן אשר לא יצאו עוד מים חיים ממקורו? לא, הנה דמעותי המתגלגות עתה על לחיי עדים נאמנים הם, כי עוד לא יבש מקור דמעותי, כי עוד לבי בי רגש, כי עודנו רוחש אהבה אל החרותים עליו… עוד ארד בבכי, אם גם לעתים, אך פני מחמדי לא יראו עוד אלי בחזון בעת ההיא… עודני נאנח מקרב לב עמוק, אך לרגלי האנחות האלה לא יבואו עוד רגשי נעם המדאיבים ומשיבים נפש!… עודני מלא הגות, תפוש ברוב שרעפים, אך עקבות התקוה לא נודעו בהם והחזיונות ספו תמו מבלי היות להם כל שריד! מי שחת חם לבי? מי הביא הקץ על חזיונות נעימותי? אהה, היאוש!… נואש אנכי מכל, עזרי לא יבוא לנצח, הרגשות הולכים הלוך וחסור, וקרוב היום אשר לבי יהיה חלל בקרבי… אובד אנכי לנצח, אין עזרתה לי בעיר הגדולה וגם מצקלג לא תבואני תשועה. אולי עוד תבוא הפדות לי ממחסורי חיי אך לא מצרת לבי ודאבון נפשי!… אובד אנכי לנצח, מאין יבא עזרי?… האם ממך אלי?!… (מספר זכרונותי). "ביום 30 יולי התפטרתי מעבודתי בעסק הספרות, שעבדתי בו שבעה חדשים רצופים. סבת התפטרותי מעבודה זו, היא מאשר מנהל העסק החדש לא נרצה לשמור את השיטה של העסק ההוא ולא נתן לי לעשות בו כפי אשר אהגה ולנהלו בארח אשר הלך עד כה ואשר מצאתי נכון לו גם לימים הבאים. עתה עיני נשואות אל המקרה: מאין יבא עזרי?" ביום 2 אויגוסט קבלתי מכתב זה: צקלג 23 יולי. ידידי היקר והנכבד צלפחד! נפלאת היא מאד בעיני לראות מפי כתבך החדש הנוכחי כי חלו במכתבי מחדש העבר ידי זרים ועד עתה לא הגיע לידך, וחי ראשי כי בזמנו השבתי לך באריכות על מכתבך הקודם מן 26 מאי. "ולמבוקשך אשנה הנאמר ממני בקצור נמרץ, ואחד לאחד אענה לשואל דבר: 1) בעצמך הודית באמרך כי לא קיימת תנאי המפורש במכתבי הראשון ללמוד שפת מדינתנו הנחוצה במקום שרצונך ללכת שמה, ואם טעמך ונימוקך עמך על אשר החדלת לעשות כדבר הזה; מה אעשה לך ידידי, ואם בידי לתקן המעוות הזה? 2) גם בארצנו נדרש עקסאמען בלשונות חיות ומתות ובלמודים ובמדעים לכל הבא לטרקלין איזה חכמה אשר חפצו בו. 3) אם לא איש שפתים אתה וחסרו לך בטבע הכשרונות המכונים להיות רב ומטיף בצבור, ותשים פניך אל אחת החכמות האחרות, כחכמת הרפואה, המשפט, הפילוסופיא וכדומה, אז יכבד מאד הדרך עבורך לעשות חיל בחכמה זו ולהחיות על ידה נפשות משפחתך, כי לא זו הדרך הסכנת בו מעודך, ומפי הנסיון נודעו לי ממספר רופאים פילוסופים ושופטים רבים אשר ישאלו בארצנו ללחם ואין, וכמה תלאות, עמל ולחץ יסבלו הטובים הללו עדי ימצאו לחם בדוחק, ומה שכר צפון לך בארץ נכריה אם גם תשיג ברוב השנים ועבודה מוזרה את שם "דאקטאר דער פהילאזאפיע או מעדיצין" ואם לא יקופח שכרך בצער בעולם הזה? ואל תחשדני יקירי כי רצוני לדחותך בדברים בעלמא ולהמניעך ח"ו מכונתך הרצויה והגדולה מאד בעיני, בתור איש נעלה ומצוין בעדת ישראל ולעלות לגדולה בתורה וחכמה רבתי כאשר הוא באמנה אתך! השמים עדי כי מכאב לב ובצער פנימי מתחולל בקרבי כתבתי לך אשר בלבבי, הודעתיך במכתבי הראשון את דעתי מטוב האנשים השוכנים פה, כי נשתנו עם הזמנים והזהרתיך כי לא תבטח בנדיבים הללו ביותר, ואיש הבא אליהם ושפתו אין אתו יפטירו עליו בשפה יניעו ראשם ויצפצפו ויהגו "על הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עלינו איש עלג לשון להיות באוכלי שלחננו?" ידעתי את האנשים האלה ואת מעשיהם על-פי הנסיון, והכרת פניהם ענתה בם כי כן העם הזה וכן הגוי כלו. ואם הנשיא יחטא והגדולים יקלקלו שורת הדין מה יעשו הקטנים ואיך ימחו בידם אם אין בהם אלא בפה ותושיה נדחה מהם? "ואם תשאלני ידידי "אם צדקת בדבריך מה תפעל לי ועליך תקותי ותקות מאהבי החפצים בטובי ואשרי, ואשר בנדיבות לבם נכונים הם לעשות האפשרי להוזיל כספם לתכלית הנדרש לי ואתה שופך מים צוננים על להבת תוחלתי, לכבות אש האהבה לתורה וחכמה תוקד בי תמיד והצמאה לעזר מקרוב ומרחוק!" – על זה תשובתי הנכונה בצדי: חלילה לי מחטא בלשוני להעביר טובך מפניך ולעכב גאולתך! אך איך אשים שקר בנפשי להכחיד האמת תחת לשוני, כי יכבד עליך הדרך שתבור לך באופן הנשאל מפיך וביחוד במשך הזמן הסמוך? ומדוע תרחק נדוד למקום שאין מכירין אותך ואת כבודך וכשרונך הנעלים, והדבר קרוב אליך ובמקומך ובמדינתך לעשותו? מדוע הטובים שבעיר הגדולה יפנו ליצר הזמן לשלחך לארץ זרה לך ויפקד מקומך שמה, ומדוע לא יבחרו בדרך המלך הטוב והכשר לפניך בכל האופנים, כי תלמוד שמה שפת מדינתך על בוריה וגם הלשונות והלמודים הנחוצים לכל באי שערי אחר-כך בתגא של מורה תורת וחכמת ישראל, אשר זה כבודך וכחך הגדול מימיך מעולם, ותוכל באמת לפעול ישועות בארצך, ואם לא רזה ודל מאד מספר הכבודים כמוך שמה, ומדוע יחסירו הטובה להם ולאחרים? בל אפונה כי ידידיך הרבים שמה ובעיר הבירה ימצאו האמצעים להיות לעזר כנגדך כחפצך לבקר את הגימנאזיום גם אחרי עבור עליך סכום השנים הקצובות, וכפי הנודע לי בעיר ד. יתנו הפראפעסארען תעודות לאשר נכון לו אם גם לא יצעד וילך שפי ממדרגה למדרגה על שלבי הסולם של הקלאסען כסדרן וכהלכתן, ובארצנו הוא עתה דבר בלתי אפשר לעשות כזה! לכן, ידידי, זאת עצתי אמונה בכלל, אם כי לא יצאה מידי ספק מחסרון ידיעת הדינים הנוהגים בארצך והן ולאו ורפיא בידי, והטוב והישר בעיניך ובעיני היקרים מכבדיך שמה עלה והצלח! "גם אדמה כי תשאל את פי החברים או מיסדי החברות… המטרופולין, אשר לא ידעתי שמם וזכרם רק מפי מה"ע, ויגידו לך את תהלוכות המסתופף בחצרי הבתים הגבוהים שם ואת התנאים הצריכים לתלמידים הללו ובחנת ותדע הנצרך לעתיד אי"ה, ואולי עצה טובה בפיהם בשעתה, ואשר תבחר אם לנסוע לארצנו שמה או לחדול תשכיל ותצלח, וה' יהיה בעזרך, וימלאו משאלות לבך, כעתירת ידידך הנאמן, אשר לבו טוב לך כל הימים ומוקירך ומכבדך כערכך הרב ס. ס. את המכתב הזה כמו שהוא שלחתי לידידי שבעיר הגדולה, וממילא מובן שעשה עליהם רושם שלא לטובה. העיר החדשה, 8 אויגוסט. "… … הנה מה שעבר אין, על-כן אדבר אתך אדות איזה דברים שהתמלטו ממכתבך. "הלא יודעת את כי בשבתי בעיר מרשלוב מעט אשר הייתי יושב בביתי גם בעתותי החפשיות, כי ידעתי שאין לי שם אדם כזה שאוכל לעסוק עמו בשיחה בדברים שמשכו את לבי. בבואי לביתי הייתי יושב לכתוב, לקרוא או להשתעשע עם הילדים, והדברים שהייתי יכול לדבר אתך, כמו: "האם מוכן מה לאכול? האם הילדים ישנים?" וכיוצא בזה הייתי גומר ברגעים מספר ושוב לא היה לי מה לדבר עמך. עתה הבאת אותי לידי שיחה עמוקה שיש לי לדבר עתה עמך, בפעם הראשונה במשך שתים עשרה שנה שאחרי חתונתנו. לפיכך הטי אזנך כדי שתביני את דברי. "הנך כותבת כי אין טוב לך שאשלים את חק-למודי להיות רב, רופא או בוכהאלטער, מאשר אינך חפצה שנפרד איש מרעהו, ושאהבתנו תשבת, חס ושלום, שהרי בהשלימי חק-למודי אפשר שיקטן ערכך מול ערכי אני. כן את כותבת ואני לא אשאלך: מאין תדעי את הדבר הזה? האם תביני זאת מעצמך או שמעת כזאת מפי אחרים? לא אשאלך שאלה כזו, כי יהיה איך שיהיה לא אכחיש אמתת משפט זה… "דרכי להודות על האמת ואנכי בעצמי אוכיח לפניך כי צדקו דבריך, כי אף-על-פי-כן אין לך מה לפחד. "אדם מישראל הירא וחרד צריך שישא אשה בשביל שלשה דברים: לצאת ידי חובתו כנגד התאוה הטבעית, להוליד בנים, שזוהי הנחמה היותר גדולה אצל בני ישראל, וכדי שתהיה לו עקרת הבית (כלומר: שפחה) לגדל את בניו, להביא ולהכין לו מאכל ולכבס בגדיו וכו'. לא אחת שמעתי מפי אנשים פחותים כדברים האלה: אדם מישראל צריך שיהיו לו שלשה דברים: בית הכסא, עביט של שופכין ואשה. המשל הזה יעיד עד כמה פחותה היא האשה בעיני נבזים ושפלים כאלה! היפלא כי היה משל בפי כסילים כאלה לאמר: "מי שמתה עליו אשתו כאילו נשרף בית-המרחץ בימיו", או במלות אחרות: "אין בין מיתת אשה לשרפת בית-המרחץ כלום" (כי משרפת בית-המרחץ של צבור אין אדם פרטי מרגיש לא צער ולא נזק) במלה אחת: אדם מישראל הירא וחרד אינו צריך שתהיה לו אשה ורעיה, אלא עביט של שופכין, ומשרתת שתבשל לו ארוחת הערב ותנענע את "הקדישים" שלו. כתוב בתורה, שבשעה שראה האל את האדם הראשון שהוא לבדו אמר: "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו". הרואה את שלא רצה האל לעשות לאדם עביט של שופכין ולא משרתת אלא עזר! אך מהו עזר? המתיני מעט ותשמעי. "מי שאינו ירא וחרד, כלומר: מי שאינו בכלל בהמה אלא בכלל אדם, אינו צריך כלל שיקח אשה בשביל שלשה הדברים שזכרתי. לצאת ידי חובת התאוה הטבעית אינו צריך שיקח אשה, "קדיש" אין נחוץ לו, מפני שהוא יודע שאמירת קדיש, הזכרת נשמות, "יאהרצייט" יועילו למתים כמו שתועיל אמירת התחנות לחיים… כל אדם שיש לו בנים חפץ הוא שיחיו, מפקיר כחותיו בעדם ובוכה ומילל בשעה שאחד מבניו מת עליו; אך לישא אשה לכתחילה כדי להוליד בנים אין זה אלא מעשה שטות… איזו נחת יש לנו מן הבנים? כמה דמעות נוריד בחלות אחד הבנים, כמה נפחד בשעה שהוא בריא, שמא תארע לו תקלה, וכמה צער יש לנו מבנינו בשעה שהם נעשים גדולים ואינם כפי רצוננו או שהם עניים וסובלי לחץ? אהה, כמה דמעות מוריד אבי האמלל עתה לעת זקנותו על אחריתו של בנו היחיד שהיה מובטח בו שיהיה גדול בישראל!… במלה אחת, בנים הרי הוא אוהב אותם כחייו, אך לקחת אשה לכתחלה כדי להוליד בנים, למען יהיה לנו את מי לאהוב וממה לסבול צרות נוראות, הרי היא סכלות גדולה!… ארוחת-הערב יכולה משרתת שתבשל בעד איזו שקלים לשנה, ולנענע את הילדים ולכבס את החלוק יכולה גם אחת מבנות הארץ! "בתלמוד מסופר, כי אחד מחכמי התלמוד יעץ לדודו שיגרש את אשתו שהיתה רעה ועל זה ענה לו דודו: דיינו שמגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא (יבמות ס"ג), כלומר: צריך הוא שתהיה לו משרתת ועביט של שופכין! אך אם ראויה תשובה כזו בפי קדמונינו, מכל-מקום איש מדור החדש, שיש לו רגשות אחרות ושכל אחר, אינו יכול שיתן את לבו למשרתת ולעביט של שופכין!… "עתה תשאלי: אם לא בשביל בנים ובשביל ארוחת-הערב למה לו לאיש מן הדור החדש לקחת אשה? שמעי ואגידה לך. "דרכו של אדם, שגם בעת שמחתו גם בעת עצבונו צריך הוא שיהיה עמו עוד אדם, לחלוק עמו מורשי לבו. בטוב לו – לא יתענג כל כך על טובו אלא אם כן עוד אחר נהנה עמו; בצר לו – צריך הוא שיעזרהו זולתו לשאת בצרתו. האדם צריך שיחיה עם עוד בני-אדם, הנהו עמל כל היום ובבואו לערב או לפנות-ערב לביתו צריך הוא שיהיה לו חבר עם מי לדבר דבר, לא כמו שאני יושב עתה בשעה הראשונה אחר חצות הלילה וסביבי ארבעה כתלים מתים, שני כסאות, ומטה. אם במצב כזה יחיה איש יכול הוא שתטרף דעתו עליו; לא, צריך אדם שיהיה לו חבר, שיגיד לפניו את כל הנוגע בלבו, ושירגיש עמו בלבו כל מה שהוא מרגיש. בקיצור צריך האדם שיהיה לו שותף, שיחיה עמו בשותפות ושיחלוק עמו את חייו, את מטרתו, את רעיונותיו ואת רגשותיו… "בנוהג שבעולם, בשעה ששני בני-אדם נעשים שותפים זה לזה הרי שניהם נותנים כסף בשוה בעסקם שבו נשתתפו, או שהאחד נותן כספו והשני מעריך כנגדו את עמלו, כדי שיהיו שוים, ואם אין שניהם שוים אין שותפותם שותפות. היוכל אביך העני להשתתף עם הגביר ס.? ואם, למשל, יוכרח ה' ס. על פי מי שתקיף הימנו להשתתף עם אביך ולתת לו חלק שוה, היוכל ס. להביט בפניו בקרת רוח? "עוד הפעם, צריך האדם שיהיה לו שותף בחייו. הואיל וטבעה הטבע שהגבר והאשה יכולים להתחבר בידידות יחדו יותר ממה שיכולים שני אנשים או שתי נשים להתחבר בידידות, לפיכך, אדם נושא לו אשה, כלומר: לוקח הוא לו שותף שיחלוק עמו את חייו. לא שתהיה לו משרתת או עביט של שופכין, כדרך שגסי השכל חושבים, אלא שיהיה לו שותף! זהו שאמרה תורה: "אעשה לו עזר כנגדו". "הרופא הוא אדם מלומד (כלומר: לא כל רופא, שיש הרבה רופאים שאינם אלא סוסים מלומדים) ואשת רופא צריכה שתהיה שותף טוב לאיש כבעלה, לא כאילו היה אביך שותף להגביר ס', אבל שותף טוב. אין הכוונה במלה "שותף טוב" אשה נאה. לא, כל איש שיש לו מוח בקדקדו לא יחליף חכמה ומשכלת שאינה נאה במאה בהמות נאות… במלת "שותף טוב" הכונה אשה כזו, שאינה מסוג אותן הנשים שאי אפשר לדבר עמן אלא על אדות בישול ארוחת-הערב, חליבת הפרה, התפרצות המרק ממעל לגדות הפרור על ידי הרתחה וכיוצא בזה, אך אשה כזו שתהיה באמת שותף לבעלה, כלומר: אשה שתבין כל מה שבעלה הוגה וחושב, שתרגיש מה שהוא מרגיש, שתהיה שותף בהגותו וברגשותיו, שתדע שאיננה לא משרתת ולא עביט של שופכין לבעלה אלא אשה ורעיה, עזר ושותף, שתדע ערך עצמה, שיהיו לה ראש, לב ופה… ראש – לא להניח עליו פאה נכרית וסמרטוטים, אלא להכיל בקרבו דברים יותר נכבדים מחליבת הפרה; לב – לא להרגיש רושם מדבה ריקנית ומרכילות המצויות בפי מוזרות בלבנה, אבל להרגיש את החיים, להרגיש מה שהבעל מרגיש, להרגיש ענינים כאלה החשובים בחיים ובעולם; פה – לא לקלל אך לדבר באמץ רוח במסבת חברה נכבדה, לקבל אורחים בסבר פנים יפות ולשיח עם הבעל בתבונה בשעה שהם לבדם. אך באופן כזה חיי שניהם חיים, אז המה שותפים אמתים, אז לבותיהם דבוקים, לבו נתון לה ולבה נתון לו לנצח! "אם אין הבעל והאשה במצב כזה, אם הבעל עומד למטה בערכו מאשתו או להפך (הרבה רואים אנו בחיי אחינו בני-ישראל מחזות משני האופנים האלה) הנה שניהם אמללים, ועל כזה יאמר ההמון: "חיי הכלבים"!… "הרואה את כי בצדק הוכחתי לך אמתת דבריך. "אך, אשתי, צריכה את לדעת עוד דבר אחד: הרופא הוא אומן כמו סנדלר, זה מתקן מנעל וזה מתקן אדם; ואין בין זה לזה אלא שהראשון אינו צריך לדעת אלא מעשה תקון המנעל והרופא צריך שידע, לצורך תקון האדם, גם לשונות ומדעים. ועל-ידי למודיו וחברתו עם בני-אדם נכבדים הרי הוא נעשה כאחד מנקיי הדעת. אנכי אינני רופא, כלומר: ידיעת תקון האדם חסרה לי, אך רעיונות, רגשות ונקיות הדעת יש לי כמו לאיזה רופא! אם מבינה את בעצמך שבהיותי רופא לא תוכלי להיות שותף לי, צריכה את לדעת שגם עתה אין את יכולה להיות שותף בחיי… אך מה בכך? הן את אומרת כי נשענת את על תכונתי הישרה, לפיכך הריני מבטיחך שאף על-פי שמוחי ולבי נשתנו לגמרי זה איזו שנים, מכל מקום תכונתי בי לא נשתנית ולא תשתנה וגם בהשלימי חק-למודי לא אגרום לך רעה. "מיודעי שבעיר הגדולה קצבו לי שנים עשר רו"כ לחודש כל זמן שאשקוט על למודים, וחפץ אני לשלוח לך מסך זה חמשה רו"כ לחודש והשאר אקח לי. חמשה הרו"כ יספיקו לך להוצאותיך את, בשבתך בעיר קטנה, יותר ממה שיספיקו לי שבעה רו"כ לחודש בשבתי בעיר המטרופולין, אך עליך להתרצות ולסבול דחקות כמו שאני נרצה לתנאי זה, כדי שאחר-כך ייטב לי, ועם זה גם לך. לפיכך הודיעני אם נאותה את לתנאי זה ואז אמהר לעשות דרכי. אך מדברי חדודים כאלה לא תשבע הקבה, ואנכי, כפי שהקורא זוכר, לא היתה לי כל עבודה, וממילא מובן שחסרתי כסף גם להוצאותי. זכרתי את אשר החלטתי בלבי לעבודת עבודת סבל, אך לא הייתי אז בקו הבריאה וגם מחסורי לא אכף עלי כל כך שאחליט בנפשי לעבוד עבודה פחותה בפועל. מלבד זה הבטיחני אחד ממיודעי בהבטחה גמורה לתת לי תלמידים לימי החרף שישאו לי שכר שלשים שקלים לחדש וארוחה. ביום 26 אויגוסט בשרני בוכהאלטער אחד ממיודעי שמצא מקום-עבודה בעדי, להיות ממונה על אוצר השמן והשקים בבית-הריחים בעד עשרים שקלים לחודש. אף על-פי שהתמנות כזו פחותה היא מאד לאיש כמוני, וגם השכר מועט, מכל מקום חפצתי יותר בעבודה זו מאשר בעבודת המלמדות שהבטיח לי מיודעי הראשון. התראיתי עם בעל-הריחים שידע אותי והוא דחני בלך ושוב, ואחרי שהוצאתי קרוב לשני שקלים על מרכבות, לנסוע כפעם בפעם אל בעל בית-הריחים (כי מסבת מחלתי לא יכולתי ללכת אליו) אמר לי ביום 15 סעפטעמבער שאינו יכול למנות בן-תורה והשכלה כמוני על עבודה פחותה כזו, הראויה לאדם פחות וגס השכל, ואין לי כל תקוה להשיג את ההתמנות הזו. שמעתי ונוכחתי עד כמה חשובה היא החלטתי לעבוד עבודת סבל, שהרי גם התמנות פחותה לא נתנה לי מפני כבודי… יפה אמר פלוני: "פשוט נבילתא בשוקא וקבל אגרא; ואל תאמר כהנא אנא גברא רבא אנא" – שהרי אז לא יניחוך עוד לפשוט גם נבלות ותמות ברעב. העיר הגדולה, 29 אויגוסט. ידידי יקירי ה' צלפחד … … למה נשית לנו סתר פנים ולאמר שלום, שלום? הנה שב אלינו ידידנו עזרא הכהן, דברנו אודותיך, ואחרי חשבנו דרכיך מצאנו כי כסף רב דרוש לקחת אותך ממקומך ולנהג אותך דרך פה עד מחוז חפצך, וכסף רב מאין נמצא? ומחוז חפצך מה הוא? אתנו אין יודע עד מה, מה תדמה לעשות, למה תאבה להקדיש כחך ואיזה דרך יכשר לך, אם נאמר כי טעכנאלאגיאה תלמד, תבוא השאלה: אנה? (?) טרם עוד נדע אם תעפיל עלות למרומי המאטהעמאטיק הדרוש לכל דורך על מפתן בית-מדרש הטעכנאלאגיאה. רוקח או רופא תלמד – לא נדע אם תכונה טבעית יש לך לכמו-אלה, מלבד מה שזמן כביר בהוצאה מרובה וידיעות הנחוצות לפני זה שגבו ממך להשיגם; אבל אולי עורך וכותב חשבונות תלמוד ובמשך הימים תשיג מקום בוכהאלטער באחד בתי-המסחר. מטרה זו אם גם לא רחוקה היא מאיש כמוך, אבל עד שתלמד מלאכתך זאת עליך לבלי לחשוב חשבונות מאין תחיה אשתך ובניך, וכי מה תושיע להם אם אתם יחד תאבד בעניך, הלא טוב טוב לכם אם ישאו עד ייטב גורלך ותוכל להיטיב גם עמהם. כי באמת אשאלך מאין תחיה אתה ואשתך ובניך בכל ימי חייך אם תהיה איש אובד עצות מבלי שתצלח למאומה כמו עתה? וטוב טוב לכן כי תחרף נפשך ותשליך דאגת ביתך מעליך לזמן מה, וכשיחילון דרכיך תחיון מבלי מחסור. אבל עוד שאלה גדולה יש לי: במה תסע דרך רחוקה מעיר החדשה עד עיר המטרופולין? הלא כסף רב דרוש לך בדרך הזה, ואנחנו אף אם נתאמץ לאסוף עבורך מה, לא ישא לנו כי אם לערך עשרים רו"כ, אשר זה לא יספוק לך כי אם מפה עד עיר המטרופולין, ולכן אם יש בכחך לבוא מבלי משען מצדנו מעיר החדשה הלום, אז הודיענו ונכין עבורך את כל הנחוץ לך למסעיך, ואם אין לך שם מאומה במה לבוא הנה לא אדע עצה נכונה לפניך כי מי ומי הם הנותנים פה? הלא אך מעטים הם ונער יכתבם! לזאת תשובתך אצפה והנני בין כה ידידך באמת דוש"ת אשר הכרמלי "ידידי! מלאתי אחר דברי במכתבי אליך בשבוע העבר ובבואי לעיר הגדולה דברתי עם מתי מספר מאהבינו אשר שמך וזכרך יקר להם ויחד אמרנו את הדברים אשר קראת מעבר לדף (במכתב אשר הכרמלי) כי לא נדע אנחנו מראש איזה הדרך נעלה, אחרי אשר עצתנו הראשונה: להביאך עירה החדשה היתה בעוכריך, ויראים אנחנו לבל תצא תקלה חלילה מידנו עוד הפעם, ועל-כן בחר לך אתה ידידי בעצת אוהביך המעטים אשר בעיר החדשה מה לעשות ואנה תעשה דרכיך ומתי מספר מאוהביך פה יכלכלוך מפה וינחוך למקום אשר ימצא חן בעיניך ויתנו לך לבדך ידים אחר כך להוציא את חפצך אל הפועל. "הנני מפזר ומפרד אל כל רוח … … ושלום לך כחפץ אוהבך באמת ובתמים מאסף הכהן לא קבלתי כל ידיעה, ודבריו אשר כתב לי במכתבו הבוער באהבתי שכתב בחדש מאי, לאמר: "נישט געזארגעט ליעבער ברודער, עס ווירד אלעס גוט זיין, עוד אסף אוהבך חי" – היו דבריו האחרונים לי עד עתה. עצתם להשליך מעלי דאגת אשתי ובני לא נכנסה כלל במוחי, כי על מי אעזוב אשה ושני ילדים במשך איזו שנים? הלא צריכים הם לאכול, לפחות, שתי פעמים בכל יום, מלבד שאר צרכים ואיך אעזבם למות ברעב? ובכלל ראיתי מתוך המכתב הזה שקשה עליהם הצלתי כפיטורא בפי ושט, וסלקתי ידי ממשא-ומתן זה. ממילא מובן, ששמעתי לעצת מיודעי שהבטיח לי על אדות תלמידים, ולחרף תרל"ב נעשיתי עוד הפעם מלמד לבני ישראל. נואשתי לגמרי מכל שטודיום ומאיזה שינוי נכבד בחיי, וחדלתי גם לחשוב ולחלום על אדות נסים כאלה. (מספר זכרונותי). "3 אקטאבער. "אל העיר אשר תשנה את חיי רבות מאד" אמרתי בספרי זה, לפני שתי שנים, על העיר אשר באתי בה אז ואשר עודני יושב בה. בשנה שעברה ביום הזה, במלאת שנה תמימה לשבתי פה, שמתי לבי על השנוים שנעשו בי במשך השנה הראשונה ונפשי נבהלה מאד ואאור יום בואי פה. מאז עד עתה באו בי עוד שנוים, אך בקרת לב אביט עליהם ולא אאור בעדם יום בואי פה. העיר החדשה, 8 דעצעמבער, שעה 8 בלילה. "מן הדעפעשע הבדויה על אדות מותי הודיעוני כבר, ורבות נעצבתי למכאובי חנם אשר שבעו אוהבי מזה; אך היש באמת מה להתעצב, גם אילו היתה אמת בפי השמועה? לא! "כל אדם דורש לו נחת ושעשועים מלבד מה שהוא עושה, אוכל ונהנה. הנחת שלו הוא מוצא בזה שחייו נחוצים ואיננו נמשל כבהמות, העושות למען יאכלו ואוכלות למען יהיה להן כח לעבוד. האדם הפשוט מוצא את עצמו לנחוץ בזה שהוא מפרנס את משפחתו ובו תלואים חייה, ובזה רב לו למצוא את הנחת שהוא חפץ בחייו. האדם ההוגה מוצא מטרה זו שפלה מאד, והוא עובד בעד אידעע. לכת האנשים האלה יחשבו כל שומרי אמונים אשר הדת נחשבת אצלם להדבר היותר נכבד בעולם, וחייהם מקודשים לאידעע דמיונית זו. המה יאמינו כי על ידם האל מאושר והם עמודי עולם, אך אותם ההוגים, אשר האידעע של הדת איננה יקרה בעיניהם כל כך, הם חייבים בעיני עצמם לעבוד בעד אידעע אמיתית וקדושה: בעד האנושית, ההשכלה, החירות מן ההזיה והפאנאטיזמוס וכיוצא בזה. האיש אשר לא יוכל להתחשב בין שלשה אלה הוא אמלל מאד, אך האם הוא מוכשר לשאול את נפשו: "למה אני חי ולמי חפץ בי?. "אנכי, לאסוני הנצחי, לא אוכל להתחשב בין אחד מאלה השלשה שזכרתי. ממשפחתי אינני מוצא כל קורת-רוח, אין לי בה לא צורך ולא חפץ… תקוותי הנכזבות ויאושי המוחלט נודעו לך, ידידתי היחידה, למדי ממכתבי. הדת – אך טוב לי לשתוק – הדת תוכל לתת לי שעשועים ונחומים כמו דוד בני המת… נשאר לי לעבוד בעד אידעע; אך למי? האם לבני עמנו? הה, בני עמנו בארץ מולדתנו אינם צריכים ואין להם חפץ לכל אידעע! אדם בישראל בארץ מולדתנו חי אך לשקל כסף ולדף גמרא מעפש, וזולת שני הדברים האלה אין לו חפץ במאומה… עוד לא נולד אותו האדם שיוכל לתת מהלך בעמנו לאיזו אידעע ואין ליהודי ארץ מולדתנו לא ספרות ולא קוראים, והכתיבה בעדם ובעד חמורו של משיח אחת היא!… "עתה נשארה השאלה המעציבה: "למה אני חי? למי חפץ בי?" הנני חי, הנני ממלא מחסורי חיי למען אביא לחמי, הנני מביא לחמי למצוא מחסורי חיי אם-כן לוא לא אחיה ולא אמצא שכר הלא גם אז יתכן הדבר עתה, ידידתי היקרה, היש להתעצב על מותי? מי יאבד מאומה בזה? לא אחד! אולי אשתי ובני! "את שואלת, מדוע לא הקשבתי לעצת עזרא הכהן ואשר הכרמלי, אחרי כי בחלה נפשי בחיי משפחה. אך הנה הדבר הזה הוא מצד רפיוני: אין בי אכזריות להביא לחץ על אשה בלתי אשמה ובלתי תמוכה ועל שני ילדים נקיים וחסרי עזרה, להעלות את חייהם כליל על מזבח תועלתי!… "עתה, ידידתי היחידה, אפנה לשיחה חשובה ותמימה. "את, יקירתי, אין לך עוד סבלנות, וחשקך לדעת (נייגיערדע) לא ינוצח, הנך חפצה לדעת כל הנוגע בחזיונותי ותוסיפי בקול פקודה "לא לשנות!" "לתת לך תשובה שלמה על כל שאלותיך הנני מעתיק כל שאלותיך, הלא כה דבריך: "על שאלתך הראשונה "אם יודעת בחירתי את רגשותי בה?" לא אוכל להשיב נכחות: ממכתביה אלי נראה כי איננה יודעת אותם, אך אנכי אדמה כי יודעת היא הכל… נפלא הוא הדבר הזה, או יותר טוב: שגעון הוא מצדי, אך עוד אבאר זאת. מכתבים נחליף לעתים לא רחוקות, אך אני מרבה לשלוח מכתבים וכמעט על שני מכתבים ממני אקבל ממנה מכתב אחד. תמונתה אין אתי לדאבון לבי הגדול. עוד הפעם פלא, אך זה תלוי במה שלא גליתי לה את לבי, מסבה שכתבתי לך במכתבי מיום 9 יאנואר שנה זו. היא יש בידה תמונתי, מששת העקזעמפלארים של תמונתי שהיו בידי, טרם עזבי את עיר מרשלוב נתתי לה אחד "למזכרת נצח". במכתבים אחדים גליתי לה את חפצי בתמונתה, אך היא לא ענתני על זה דבר. היא יודעת לכתוב מכתביה אלי כתובים בשפת אשכנז. היא חכמת לב, רבת תבונה מאד, מלאה אמץ רוח וצהלה חיה ומעלותיה היקרות האלה שבו את לבבי שבי… איננה עשירה, אך עשירה היא ממני, ויפיה איננו במידה נפרזת, אם נכונה היא להאריך תקותה לא אדע להגיד: היא, לפי הנראה מדבריה, איננה יודעת את רגשותי בה ואנכי מצדי אינני שוגה עוד בתקוה נכזבה. הנני מתמכר לפעמים לחזיונות ומשלים, בדמעות ולא יותר… "הנה לך, ידידתי היחידה, מענה על כל שאלותיך: אך מה חפץ לך בתמונת בחירתי? האמיני לי כי אין לך חפץ בה; הן תוכלי כמעט תמיד לראותה. "אך איך כה נסכלת, תשאלי, איך אהבת עלמה מבלי להודיענה מזה?" כן הדבר, זוהי סכלות שאין למעלה הימנה, וסכלות כזו ראויה היא אך לקלויזנער (חובש בית-המדרש) סכל כצלפחד. "בשנת 1869 נזדמן לי להתודע אל עלמה משכלת ואמללה, בראשונה בשיחות שהיו ביני ובינה, היתה היא המדברת הרבה ואנכי החכם הקלויזנער דברתי מעט. פעם אחת ספרה לי את אסונה הגדול, כי איש אחד משך אותה בחבלי אהבה, אשר היו לה אחרי-כן לחבלי שאול, ובדברה בכתה מאד. הוי, ידידתי היחידה! לבי נמלא אז דם, ומאז נשאתי תמיד מכאוביה בקרב לבי בחמלה רבה עליה. השיחות ארכו, ואומץ רוחה ותבונתה הפליאוני. בימים ההם נלחמו בי בני עירי, קורות הקיץ ההוא אין לי צורך להודיעך, את יודעת אותן כמוני, הלא בידך היו כל הפאסקווילים אשר נכתבו עלי ובאו לידי… כל מיודעי רחקו אז ממני וישארו לי רק השיחות השמחות והממשיכות לב, שהיו לי עם העלמה ההיא. התלאות אשר נשאתי בקיץ ההוא הכאיב מאד את לב העלמה ההיא, אשר גם היא נושאת שם תלאות לא-מעט, ובפיה ושפתיה נלחמה בעדי בכל מאמצי כח. דמי בנפשך, ידידתי היקרה, אנכי אמלל, נרדף, נתעב, גם תלמידי (לבד ל') לא דברו עמי בחוץ, ברחובות יצעקו לי נערים שובבים "אפיקורוס", בבית – החותנת מקללת, אשתי מיללת, חותני מבקש אישר דרכי, בני מתאוננים כי רעיהם מכים אותם, יען הבערלינטשיק המה… במצבי הנורא ההוא הנני שבע שמחות בשיחות עלמה משכלת וחכמה, הלוקחת החלק היותר גדול במכאובי, עלמה אשר צרת לבה תפוצץ לבבי ואומץ רוחה וצהלת חייה יכוני בשגעון… היפלא עתה כי היתה העלמה ההיא בזמן קצר לאידעאל לי?… שבועות מספר הייתי מלא התפעלות וקורת-רוח ולא ידעתי מדוע? היו ימים שבם לא נזדמן לי לשיח עם העלמה ההיא הביתה בערב בלי קורת-רוח, כמו היה חסר לי מאומה, אך לא ידעתי מה? לילותי החלו להיות לילות אי-תנומה, לבי נמלא מחשבות, שאלתי את נפשי "מה היה לי?" ולא מצאתי מענה לי. להגדיל אשרי הזמני ואסוני הנצחי, בקשתני העלמה ההיא אז, כי אקרא לפניה ספרו של מאפו "אהבת-ציון". קראתי לפניה גם את הספר הזה גם את הס' "אשמת שומרון". על-ידי מקרא זה נתפתחו רגשותי עוד יותר ויותר וחזיונותי התלקחו… אחרי-כן באו רגשותי אל ההתודעות, נוכחתי כי אוהב אנכי… אה, מה מאושר בלי חשבון הייתי אז!… "השתדלתי להאריך השיחות ואשרי גדל מעל השמים. השתעשעתי בחזיונות ובחלומות תהו ברב נחת ולא ידעתי כי עם נחשים שעשועי… "אך מדוע לא הגדתי לה את לבי? מדוע הסתפקתי במלים אחדים אשר רמזתי לה בכתב ולא יותר? שתי סבות לזה: ראשונה, כי הייתי אז בן עיר מרשלוב, כלומר: קלויזנער, ואבוש (בושתי עתה מסכלותי אז!) להגיד לעלמה שאני אוהב אותה; שנית, בסבת בערותי אז האמנתי כי אך פעם אחת יוכל האדם לאהוב ולא יותר, ובהיות העלמה ההיא אוהבת כבר – הנה אבדה תקותי ולשוא אגלה לה את לבי. הסבה השניה ראויה לסליחה הראשונה, אך גם היא תעיד עלי כי סכל גדול אני. איזו הצדקה היתה לי לקוות, לחזות חזיונות ולחלום חלומות אם בעצמי חשבתי את דמיוני לדבר הנמנע?? השאלה הזאת עצומה מאד, אך הסכל נשאר סכל והחזיונות הריקים – חזיונות! חזיתי חזיונות כילד קטן: "אוניווערזיטאט, אוניווערזיטאט" ואחלום כי בתקופת ארבע וחמש שנים, בערך, כאשר אבא במספר מבקרי האוניווערזיטאט, אפשר שישתנו כל הדברים לטובה, מבלי הבין כי כבד מאד לשמור רגש ודמיון בתכונתם האריגינאלית בחמש שנים וכל-שכן בהפרד מאת סמל הרגשות במרחק רב, וחמש שנים לענין זה אינן כיום אתמול כי יעבור… חזיתי חזיונות בלי דעת כל חשבון, ישאני הרוח! אך אנכי בעצמי אכלתי פרי סכלותי: שלמתי בעדה בדמעות הרבה ובדם וגם עתה אינני חפשי עוד מן הקאנטריבוטיאן הזאת!… "הסכל נשאר סכל והחזיונות – חזיונות! הה, מה קשה היה עלי לשאת את מכאובי בשבועות הראשונים מבלי ראות את לוכדת לבי! בכל המקום אשר עברתי, בראותי מרחוק עלמה הדומה ללוכדת לבי בקומתה ובצבע שלמותיה, נמשכתי כמו על-ידי אבן השואבת להביט בה ולהוכח כי לא היא היא הממלאה את לבי… "בתקוה באתי עירה החדשה, השיבותי כל מכתבי המליצה שהיו עמדי לאשר המה כתובים ובקשתי מהם כי יהיו לי לעזרה במשען מעט עד שאוכל להכון לאחד בתי-הספר, לבא משם אל האוניווערזיטאט, גם מאחרים בקשתי כזאת, אחרית בקשותי אלה נודעה לך, ידידתי היקרה, היטב. "מה כבד עלי הקריזיס, המעברה מן התקוה הנעימה אל היאוש המלא רעל! טוב לי לשתוק מזה… אך מי אשם בזה אם לא סכלותי? אילו גליתי את לבי לאשר נחוצים היו רגשותי להגלות הייתי שומע אחת משתי אלה: אם השבת פנים-ריקם מרה, או צדקה על התקוה. באופן הראשון הייתי מתאמץ להרגיע את לבי בזמן קצר ולא היה לי חפץ לנסוע עירה החדשה ולבא לידי הקריזיס הקשה אחרי שכבר התפתחו רגשותי; באופן השני – הלא הייתי יודע כי אשרו של אור חיי תלוי אך בפעלי ואז אפשר היה שהייתי מביא לזה הקרבנות היותר גדולים, מתוך שהיו לי אז עוד כחות רבים להביא קרבנות כאלה: התקוה והחזיונות היו בעצם חומם, עוד היתה לי אז סבלנות אשכנזית להביא צוארי בעול שפות מתות וכיוצא בזה למודים שהם למעמסה, שאין בהם לא נחת ולא תועלת ובלעדיהם סגור האוניווערזיטאט לפני כל החפץ בו… עוד לא נתפתחו אז נטיותי הרבה והייתי יכול עוד להיות נכנע תחת ממשלת איזה מורה-פעדאנט לא כן עשיתי ונענשתי קשה! הה, סכלות – האסון היותר גדול!… "ביום 4 דעצעמבער בשנה שעברה, שלחתי להעלמה ההיא שיר אשר תוכנו נודע לך, כי את קראתהו. השיר ההוא עשה רושם גדול על חשק הדעת של העלמה ההיא עד אשר הרשתה לה לשאול את פי מי ואיפה היא בחירתי זו? ממכתבי אליה מיום 9 ינואר (שנה זו) 11 מארץ, 23 יוני, ויום 21 יולי יכולה היא להבין כי היא היא אותה הנפש אשר לכדה לבי ויצרה חזיונותי ואסוני. הבטחתי לה כי היא ידידתי היחידה, כלומר: שאין לי אחרת זולתה, וכי התואר "ידידה" איננו מספיק לה מצדי, כלומר: שהיא לי יותר מידידה. אחרי כל אלה כתבה לי כי היא איננה יודעת מי היא בחירתי? מה תאמרי לזה את, ידידתי היקרה? אולי יש אתך עזרה לזה, הטובה מאמצעיים שלי? "אך אנכי אדמה כי היא תרמני… הלא ערמה נתונה בטבע לנשים יותר מלאנשים (סלחי לי על הקאמפלימענט הזה שאני עושה למין היפה וגם לבחירתי בכלל!) הנה היא מרשה לעצמה להציע לפני שאלות כאלה, שידידה פשוטה לא היתה מרשה לעצמה בשום אופן להציען (במכתבה האחרון לא תשאל עוד אך תצוה עלי להגיד לה). וכי אפשר הוא שעד כה תערב את לבה, לולא היתה יודעת את הגיגי בה? הן היא רבת תבונה, ויודעת מה הגון לשאל ולדבר ומה אינו הגון… לפי המשפט הזה אוכל להחליט ולאמר אתך: "בלי ספק יודעת בחירתי את אהבתי הלוהטת". מה תאמרי את, ידידתי היחידה, האשגה במשפטי אם לא?… "אך תחשוב היא מה שתחשוב – אחת היא לי; אנכי כבר נואשתי ואין לי כל חשבון ומבטח להוציא חזיונותי לפעלם. דמי בנפשך כי כבר קראתי לי דרור ממשפחתי, אם לא בטול התפלה ועוד יותר: העשון ביום-הקוגעל הקדוש לא יוכלו לקרוא לי דרור, יש למצוא אמצעיים אחרים. דמי בנפשך כי חפשי אני – אך מה אני? מורה עני! האוכל לעשות עון גדול כזה ולהביא שואה על אהובתי?… הן אמנם יוכל היות כי בקרוב אתפטר מעבודת ההוראה הארורה ואשיג משרה באחד בתי המסחר, – אך מלבד שהדבר הזה אינו אלא תקוה, מלבד זה איזה שכר אוכל לקבל פה ממשרה הראויה לי? אם הרבה – אקבל חמשים שקלים לחדש, וזה מעט מאד, כמו שסך 25 רו"כ לחודש מעט בעיר מרשלוב. אם-כן למה אמשוך אחרי את אהובתי בחבלי עניי? אדמה כי בלעדי תהיה מאשרה יותר, ואם אני אוהב אותה הלא חפץ אני באשרה! "עוד סבה אחת המריצה להסיגני אחור מכל תקוה. באחרית הימים התבוננתי שאין תכונותינו דומות כלל אחת לחברתה: אני אוהב בדידות, עיון והגיון, והיא אוהבת חברה וחיים; אני שונא את הדעספאטיזמוס והיא יש לה חלק גדול של דעספאטיזמוס. לפיכך איני רשאי לחשוב שאם בעלי שתי תכונות מתנגדות יתחברו להשתתף בחיים יחדו, שיהיה להם נחת רוח זה מזה. "מדוע תכתבי כי מכתבך הארוך יהיה עלי למשא? היוכל להיות למשא הדבר היוצא מעטך? או היוכל דברך את להיות למשא עלי? היה לא תהיה! אקוה כי גם מכתבי הארוך מאוד לא יהיה עליך למשא, כי את חפצת בו. "עתותי מדודות ורבת יגעתי להשלים מכתב ארוך כזה בעת קצרה, על כן אך גמול אחד הנני שואל מאתך: להשיבני מהר אם עתה מצא חשק הדעת שלך מרגוע. הנני (מספר זכרונותי) "ביום 30 דעצעמבער באה אלי אשתי". (מספר זכרונותי) . שנת 1871 עברה לא מבלי משים אך ברושם חזק עלי. השנה ההיא הביאה לי שנוים רבים בארח הגיוני ובחיי המעשה. צרות לבבות הישנות אבדו את הרעל המסוך בהן ובמנוחת לב נשאתין, ומחסורי חיי לא נפלאו ממני להשיגם כאשר עד כה. עבדתי, הגיתי, חקרתי, כתבתי, נחתי גם התענגתי לפעמים על חרותי. מה נעמו לי זכרונות השנה ההיא ומה כבד ממני להכון לקראת השנה הבאה עתה! הנה אשתי באה וחרותי נכחדה! עתה עבד אנכי, עבד לא מחפץ לב כי אם בעל כרחי ובתגרת יד המשפטים הקדומים אשר יקדירו תבל ומלואה בחשכת אפלתם! עתה ספו כל תקותי, עתה נשמדה חרותי, אשר החליפה לי תמיד כחות עלומי, לעשות חיל בהגות ומחשבת, עתה אחיה חיי משפחה, אשר יפריעוני מהתמכר אל דעותי ועיוני ויסיגוני אחור מכל צעד קדימה בחרות, בהגיון ובאמץ רוח! ספו כחות עלומי ומהיום תקפוץ עלי זקנה, כחותי נבול יבולו ובעצם ימי זקן אהיה! עתה אכנע תחת החשבון השנוא לי: של פרוטה, עתה ארגיש עלי על כל מדרך כף רגל, עתה אלחץ להשאר עבד להמלמדות הארורה, השנואה לי יתר הרבה מן המות! לבי חלל בקרבי, הה, איה חרותי?… "העיר החדשה 6 מארץ 1872 "לפי דבריך, ידידתי, חשבת לכתוב לי "ברור פעם אחת מענה לנצח". אכן הבשורה על דבר ביאת אשתי הלום הניאה מחשבתך: "כי מה יאמר האורח האהוב למכתב כזה, מדוע? איזו תועלת תצא מזה? דמיתי…" ובזה כלתה, או יותר טוב, לא כלתה הצטדקותך על דומיתך הארוכה. "כמבקר הנני להעירך, כי את ידידתי ערבבת שתי שאלות שונות אשר האחת נכונה וחזקה כאשר רפתה השניה. "מדוע? איזו תועלת תצא מזה?" בהגיון ובצדקה תדברי ככה. אנכי אינני יודע ואינני מלא תשוקה לדעת את המענה אשר חשבת להשיב לי. אין לי בו כל תועלת וכל חפץ כמו שאין לי חפץ ותועלת בחלומותי שעברו… כן הוא, איזו תועלת או נזק יוכל להביא לי מענה כזה, באיזו אופן שיהיה, אחרי אשר יאושי הוכיח לפני כי כל חזיונותי אינם אלא הבל, חזיונות היו וחזיונות יהיו… זוהי הסבה האמתית אשר חשבתי למותר לגלות לבי לפניך עד עתה, כאשר כתבתי לך במכתבי מיום 9 ינואר בשנה שעברה. וגם עתה לא היתה להתגלות לבי כל מטרה וכל חשיבות זולתי להשקיט את חשק הדעת שלך… דעתי את הכרח בטול חזיונותי השמידה כבר כל חלומותי ומשנוי הנעשה בקרבי פנימה עוד תחזק הדעת הזאת. את, ידידתי היחידה, שאלתני כבר: "אם נכון אתה לשנוים הלא גם אהבתך תוכל להשתנות"; ועל זה השיבותיך במכתבי מיום 9 ינואר משנה שעברה לאמר: "רבות שניתי – אך בדברים הנוגעים בהגותי ובחקירתי, אשר לשכל המה, אך לא בידידותי אשר ברגש יסודה לא בשכל". עתה הנני לוקח בחזרה את תשובתי ההיא, כי שקר היא. אמת הוא שאהבה איננה אך ברגש, – אך הרגש קשור בקשר אמיץ בתבונה, אצל האנשים הנבונים, ובהשתנות התבונה ישתנה גם הרגש! "אי-אפשר לאהבה בין שני בני אדם אלא אם-כן שוררת הארמאניע ביניהם גם ברעיונותיהם, ששכלם של שני הנאהבים לא יהיה כחמר-גמל, שזה מושך אילך וזה מושך אילך, אלא שיעלה אצל שניהם למקום אחד. זכורני כי בשעה שהייתי שח עם סמל רגשותי היינו מסכימים על-פי-רוב לדבר אחד בכל ענין; אך מסופקני אם תהיה עוד הארמאניע כזו גם עתה ביני ובינה, אם יקרה לי לשיח עמה. לא אגיד זאת בהחלט, אך יש להסתפק, הלא רוחי בקרבי נשתנה לגמרי! "ידידתי היחידה! אינני קל-הדעת המתהפך לרגעים, לא, תכונת רוחי עודנה כמקדם: עזה בלי להכנע, חלושה, מלאה חמלה, הנני נכון לקרבן בעד שיטתי, בעל גאון פנימי ואוהב מרקחה; אך בינתי לא נתפתחה עוד די צרכה, והנני משתדל להשלים את החסרון הזה, ועל-כן אשתנה עוד יותר ויותר. בשבתי בעיר מרשלוב היה עוד מסוך בקרבי רוח פאנאטיזמוס ורוח אידעאליזמוס, בשנה הראשונה לשבתי פה אבדתי את הרוח הזה ואתאמץ לקנות לי ידיעות מחלטות, זה שנה ומחצה שאני מבקש את הידיעות האלה, מוצא אותן והן משנות את רוחי הרבה, הרבה נשתניתי בחורף העבר, עוד יותר – בקיץ שעבר, ועוד יותר – בחרף הזה. עד כמה אשתנה עוד – לא אדע, ויוכל היות שאני וסמל רגשותי לא נוכל עוד להשתוות בדעותינו ולשמור את ההארמאניע. "בהשתנות התבונה ישתנה גם הרגש, זהו איננו מוטל בספק אצלי. בשנת 1858, בשמעי כי הרב ה' פלוני מעיר פלוני מת – הורדתי דמעות ברגש, עתה לא אוריד עוד דמעות בגלל אבדות כאלה… היו ימים אשר לא חמלתי על אפיקורסים נרדפים, שהצדקתי את ההורים המכריחים את בניהם למרות רגשותיהם של האחרונים; עתה הנך יודעת נאמנה כי רגשותי שונו בענין זה. לפנים נשבר לבי על אסונו הגדול של נאפאלעאן הראשון, שעתה אני מצדיק עליו את הדין. פעמים מספר ראיתי רציחות מעוררות לב והבטתי אז עליהן בלי כל רגש. כל המופתים האלה יוכיחו כי הרגשות ישתנו יחד עם התבונה. "עתה אשוב לדברי, שלא כליתי עוד. חזיונותי וחלומותי אבדו כבר את ערכם, ועל-כן הכחדתי ממך את הגות לבי. אני מצדי לא אחשק לדעת הגות סמל רגשותי: "מדוע? ואיזו תועלת תצא מזה?" השאלה הזאת שאת, ידידתי היחידה, שואלת נכונה ויסודה בהגיון; אך מה חלושה היא השאלה השניה שלך: "מה יאמר האורח האהוב (?) למכתב כזה?" הוי, ידידתי היחידה! התדמי כי האורח האהוב יודע מכל המכתבים הבאים לי ומה כתוב בתוכם? התדמי כי נותן אני רשות להאורח האהוב להגיד לי דעתו בדברים הנוגעים לי? או התדמי כי האורח האהוב טועה בחשבונו ומאמין כי אורח אהוב הוא? "כתיבתי תחדל, אדיע ידידי, אדיע", – תכתבי בקץ מכתבך. הוי ידידתי המלים האלה יחרידוני… התדמי למנוע ממני מכתביך? כבד ממני מנשוא הדבר הזה! האמיני לי כי הדעת שאבדתי את התענוג האחרון, כי לא אדע עוד מאומה משלומך את, ידידתי היחידה, ומהנוגע בך, תכאיבני עוד יותר מיאושי… ידידה! בשם רגשותי ודמעותי הנגרות הנני מבקש ממך להוסיף לשלוח לי מכתבים. מלא אנכי תקוה כי לא תשיבי ריקם פני ידידך נצח (מספר זכרונותי) "23 אפריל בלילה. גם תמול גם היום לא ערכתי סדרים ותלבישני רוח כהה!… סבת הדבר הזה יסודה ברוח האדם. חיים פראזיים למשא הם על האדם, החיים טובים בשעה שהם פאעזיים על-ידי התפעלויות שונות ממעשים מענגים הבאים אחרי החשבונות הפראזיים. הפאעזיע היא התרוממות הדמיון והאידעאלות ונחלקת היא לפנים שונים: פאעזיע של הילדות ופאעזיע של המעשים. הראשונה אינה אלא דמיונית, ואינה מארכת ימים אלא כל זמן שאין השכל מתפתח די צרכו. "בשעה שאין לו לאדם תאוות חמריות הרי נפשו מתאוה תאוות דמיוניות" אמר חכם אחד, על-כן בימי הילדות שאי אפשר לאדם לחפוץ בדברים חמריים, שאינם ידועים לו היטב, חפץ הוא בדברים דמיונים. אך אחרי-כן, בהתפתח השכל והכחות די צרכם, ובלב האדם יולדו בקשות חמריות אז יסופו הבקשות הדמיוניות, הפאעזיע הדמיונית תחלוף כעשן והפאעזיע של המעשים תירש מקומה, אם יש לה אפשרות לכך. "הטהעאלאגיע או שמחה של מצוה, גם היא פאעזיע היא, פאעזיע דמיונית, וכל הילדים הגדולים, שלא נתפתח שכלם וכחותיהם נתדלדלו על-ידי החנוך ואין להם בקשות חמריות – הרי הם מתענגים על הפאעזיע של הטהעאלאגיע, פאעזיע שאין בה אלא התרגשות הדמיון לבד. אנכי עתה – אבדתי את הפאעזיע הזאת ולא תרהיבני עוד בכל מאמצי כח, ולהפך. אילו הייתי משיג תחתיה את הפאעזיע המעשית, כי אז היה טוב לי מאד, כי לא לבד שלא היו חיי מאבדים כלום, אלא שעוד היו מרויחים בחליפי הדמיון על המעשה. אך אנכי לא אוכל עוד לזכות להפאעזיא המעשית, כי כבר עבר המועד לי, והפאעזיע הדמיונית נאבדה ממני ונשארתי קרח מכאן ומכאן… הלילה הזה שהיה לי לפנים ליל שמורים ומלא פאעזיע במדרגה היותר גבוהה, היה לי עתה לילה פראזי במלוא מובן המלה, ככל הלילות! הלא אדם חי אני ואוהב פאעזיע, אך איה הפאעזיע שלי? מה נורא הזכרון הזה ומה מר רעיון הפראזי!…" (מספר זכרונותי) "תמורה בחיי. בקץ החורף האחרון התמוטט מצבי. המלמדות, אשר היתה לי קנה רצוץ בכל ימי שבתי פה, נעשתה לי עתה כקש נדף מפני סבות שונות, וביותר מפני שהריחים שעל צוארי נעשו יותר כבדים מראשית שנת 1872, והמלמדות לא תוסיף כחי לשאת את המשא הזה, ולבקש מלמדות חדשה כבד מאד לאיש כמוני. ידידי ה' ש. הגיד צרתי לידידי הגביר ה' ל. נ., לידידי הגביר הסופר ה' ב. נ. ולהגביר ה' ב. ר. אשר כלם לקחו חלק בצרתי ויבטיחו לכונן לי משען על-ידי תחבולות שונות. מפי חבורה נזרקה שאעשה לי חנות וכבר הוכנו אמצעיים לכך, אך האמצעיים האלה לא חיש באו לידי גמר וכה עברו חדשי אפריל, מאי ויוני באפס מעשה ובלחץ… בקץ חדש מאי שמעתי מאחרי, כי מקום פנוי יש לקאססיר בהקאנטאר החדשה של הגביר ב. ר. איש חסדי, ואחרי אשר נשאתי נפשי בתוחלת ממושכה על-ידי "לך ושוב מחר" יותר שבועות אמר לי הגביר כי אין נפשו לקחת קאססיר בהקאנטאר החדשה שלו. שבתי לשוטט בשוקים וברחובות ולבקש מקום טוב לחנות, ובין כה וכה שמעתי עצות אחרות, עד שהייתי משוגע ממשמע אזני. ביום 27 יוני בחרתי לי מקום לחנות וכבר שעבדתי את מוחי לדאגותיו של חנוני… ביום 28 יוני הודיע לי ידידי ש. פתאום, כי הכהונה בהקאנטאר החדשה נתנה לי מאת הגביר ב. ר. שמחתי מאד בבוא אלי הדבר, אשר אליו נשאתי את עיני תחלה, ואחרי-כן נואשתי ממנו מדעת, ואנער את כפי מן החנות אשר דמיתי לכונן וביום 1 יולי באתי אל הקאנטאר, אשר מקומי מחלט בה בעד עשרים וחמשה שקלים בצירוף דירה. עתה אינני עוד מלמד, עתה אינני חי בעולם העיון והדמיון, עתה מתפרנס אני בעולם המעשה אשר לא יבושו יודעי דרכו. עתה אני משתכר לחמי על ידי עבודה, וכשם שאני מקבל תועלת חמרית ואמתית מנותן לחמי, כך אני מביא לו תועלת חמרית ואמתית תמורתה, תועלת שאין בהמלמדות לא מינה ולא מקצתה… עתה תקוה, אחרי קנית ידיעת המעשה והוראת הנסיון למצוא לחמי גם בימים הבאים על ידי איזו עבודה מועלת וספעציעלית, ואפשר שלא יהיו עוד חיי לשנת 1872. הנה יש תקוה… אך הזאת תקותי? הה, לא לתקוה כזאת נשאתי את נפשי ולא למענה עזבתי את מחמדי לבי. לא זאת היא תקותי, לא ממנה ולא מקצתה!…" "העיר החדשה, 26 יולי. "נפלאתי על דבריך במכתבך אלי לאמר: "להפך, ראוי עתה לכבוד ויקר, כי קבלת את משפחתך ברצון אם גם קצת בחיי משפחה" וכו' וכו'. הן מעודי לא יחלתי לשמוע דברים כאלה מפיך. "ידידי! אין אנו חיים רק פעם אחת, ועל-כן יקרו לנו החיים. מי שמאבד את חייו מפני חוב מוסרי שהטילו עליו אחרים לבד, הרי הוא שוטה גמור. אם חפצי האחרון היה שאהיה פנוי כל ימי חיי, הנה חייב הייתי להשתדל למלא חפצי זה, ואם לא הייתי משתדל לכך לא היה הדבר הזה נותן לי כבוד כלל, ולהפך, היה זה אות שאינני אלא סמרטוט, שאין בי כח למשול ברצוני על עצמי כל כך, עד שהאבדתי את היותר יקר לאדם, את החיים, בחנם! לפיכך הריני אומר לך כי לא ברצון קבלתי את משפחתי אלא בעל-כרחי, מאשר לא מצאתי עצה ואפשרות להעמיד הדבר על רצוני ודעתי. "בשנה שעברה זזה אשתי ממקומה לבוא אלי, אך מאהבי הקדימוני להודיעני ואנכי מהרתי בדעפעשע לעצור אותה על מקומה. בפעם הזאת לא הודיעני איש מנסיעתה וביאתה הפתאומית הלמה ומחצה את ראשי, עד כי ששה שבועות רצופים לא יכולתי לקרוא ולכתוב מאומה, וכל-שכן שהייתי אובד עצות בשעה הראשונה, ולא יכולתי למצוא כל תחבולה להעמיד את הדבר על דעתי. אנכי לא ישבתי אז במעון אצל אחר, רק שכרתי לי בית מיוחד והיא באה אל ביתי כבעלת-הבית, וממילא מובן שלא יכולתי לגרשנה בכח האגרף. לא מעשים החשובים לפשעים דתיים, לא גילוי איזו נסתרים ולא ויכוחים ודברים היוצאים מן הלב פעלו עליה שתפרד ממני. הגע בעצמך. בליל שבת הראשון לבואה פה עשיתי דברים רבים אשר רב בהם לפוצץ עד היסוד לב אשת יראת ה' כמוה, אך היא לא דברה דבר. עמדה, התבוננה בי ולא הוציאה הגה מפיה. אחרי-כן שאלה אותי איזו שאלות ואנכי בקרת רוח ובשחוק עניתי לה, אך מה היה אחרית הדבר? היא חורו פניה, החלה להתעלף באמת ואנכי הוכרחתי להביא מים קרים… פעמים רבות הגדתי לה כי חפץ אני להיות פנוי, ותבקש ממני חמש מאות שקל כסף, סך שגם המקצת ממנו אין בידי. לדאבון לבי עלי להודות כי אתה הצדקה, כי סוף-סוף אין היא אשמה כלל, ומדוע תהיה אמללה בלא כל משען כסף? ומה תעשה בעניה? האוכל להיות כאחד מבעלי האגרופין להכריח אותה עד דכא, עד שתתרצה להמלט ממני בעור שניה גם בלא כל משען על ככר לחם?… חפצתי לתת לה כסף ההוצאות לשוב לבית אביה ולשבת שם עוד שנים מספר, אך היא לא חפצה בשום אופן! כן נשארה היא פה וחיי אבדו! "היה שלום, והנני ידידך "העיר החדשה, 13 יאנואר 1873. "שלשום קבלתי מכתבך, חליפות מכתבינו תארך עוד בשנת 1873, מה רבה שמחתי! … … הלאה הנך שואלת: "איך ירחק האידעאל מאותו האדם הנושא אותו בלבו? ואיך תאבד האהבה את חומה?" ידידתי היקרה! אך שנה אחת עברה מיום שאני כותב אליך בגלוי על אדות חזיונותי החולפות, ובכתבי אליך אחרי כן כי כל המקרים שהיו לי אין להם בעיני אלא חשיבות ביאגרפית וכי אהבתי אבדה את הפאעזיע שלה, תחשבי את שבמשך חצי שנה נהפך לבי בקרבי, אך לא כן הדבר. "בתחלה, בטרם שגברה תבונתי על הכח המדמה שלי, לקחו חזיונותי ודמיונותי מקום נכבד מאד במוחי ולבבי, אהבתי היתה לוהטת ובלי הפוגות שאבה מים ממקור דמעותי. סמל רגשותי לא נשכח מלבי אפילו רגע אחד, מלבד בשעת שנתי בלילות. לא יכולתי לקרוא בקרת רוח כל ראמאן, גם כל מחזה פשוט ושיחה מצויה שבראמאן, גם המקומות שאינם טראגעדיים שאבו מי עיני עד אין מדה. בכלל לא יכולתי להתמכר אז לקריאה הרבה והייתי הולך בחוצות, במקום שנדכה לבי עוד יותר, בראותי אלפי אנשים חיים ואני אינני חי… עם היאוש לא יכולתי להתפשר בשום אופן ועיני נגרו תמיד באין תועלת. בחדש אקטאבער 1870 קבלתי מכתב מאחד ממיודעי, שבו קראני להיות מורה בעיר קטנה בעד חמש מאות שקלים לשנה בצירוף מזונות; אנכי שאלתי את פיו אם ישאר לי שם מועד ללמוד לעצמי והוא השיבני בשלילה ועל-כן השיבותי ריקם פני שואלי ולא נסעתי לו. באותה שעה כתבתי מכתב לעזרא הכהן, וספרתי לו המקרה והגדתי לו גם טעמי ונימוקי, כי בנסיעה זאת צריך אני להסיר מלבי את תקותי לשטודיום, דבר שהוא כבד מאד ממני, אף-על-פי שברור אצלי כי תקותי זו לא תבוא, כי טוב לי שתבטל התקוה הזו מעצמה ולא שאבטלנה אני בפועל כפי. במצב של תוגה ואנחות כזה הייתי קרוב לשנה ומחצה, כלומר יותר מחמש מאות ימים או יותר משמונת אלפים שעות (מבלי לחשוב שמונה של שנה מדי יום ביומו) במכאובים, בצרות פנימיות ובמלחמת התקוה עם היאוש. בשנת 1871, בזמן שמצד אחד הייתי טרוד בעבודתי הספרותית, עד שלא נשאר לי עוד מועד לחשוב ולחלום חלומות, מצד השני נעשיתי רגיל ביאושי עד שלא אחזני עוד שער לזכרו, ומצד השלישי היה משבר (קריזיס) שלם בכל רעיונותי: כל הנוגע בדמיון כליל חלף, התבונה נצחה את הכח המדמה וכל החלומות ספו תמו, – בעת ההיא לא הכאיבוני עוד פצעי כמקדם, והציקו לי עד דמעה פעם בחדש או בחמשה שבועות. ביום 21 יולי הרגשתי זאת היטב, ובמכתבי לך ביום ההוא העתקתי לך מה שכתבתי ביום ההוא בספר זכרונותי על אדות השנוי הזה. בחדש אקטאבער של אותה שנה, אחרי שגם תקותי האחרונה על ידידי יושבי העיר הגדולה וצקלג היתה לי למפח נפש והוכרחתי להיות פה מורה ילדי ישראל – נואשתי לגמרי מכל תקוה, עשיתי שלום עם היאוש, "אי אפשר – ואין כל עצה!" "היאוש האכזרי, התבונה המתפתחת, המתעבת חזיונות ריקים וחלומות, ההתודעות האחרונה שאהבתי מעיקרה היתה דמיון של שטות – כל הדברים האלה רב היה כחם לשדוד את הפאעזיע מן אהבתי, לעשות את אהבתי מתה ושאזכרנה אך באנחה חרישית ונסתרת, כמו שזכרתי את מיתת בני בחדש הראשון אחרי שנודע לי מותו. "בכל הזמן הזה לא ראיתי את האידעאל של רגשותי, והאידעאל הזה לא נשמר אלא בזכרוני ורגשותי, לפיכך לא היה בו כח לאמץ את הפאעזיע הכושלת מתגרת היאוש. זהו מה שאמרתי שהתרחקות האידעאל (בפועל) נתנה מקום לאבדת החום והפאעזיע של האהבה. מלבד מה שהאהבה הזו לא היה לה אלא צד אחד, שלא ידעתי מעודי אם הנפש האהובה נותנת איזה ערך של כלום לרגשותי, ולא עוד אלא שהאהבה החלה להתפתח לא בימי הנוער, בשנות הפאעזיע אלא בהיות לי קרוב לעשרים ושש שנים. "עוד בשעה שכתבתי לך רגשותי בגלוי, ביום 8 דעצעמבער 1871, אבדה האהבה כבר את הפאעזיע שלה. לקץ כל הקצים היה איש כמוני מוכרח להוכח כי לשגות בחלומות, בחזיונות ובדמעות ראוי אך לילדים ולא לאיש כמוני. אחת משתי אלה: אם אפשר לפעול – צריך האדם לפעול עד שישנה את מצבו לטוב; אם אי-אפשר לפעול – הלא צריך הוא לעשות שלום עם ההוה ולהתרצות בו. אילו הייתי מוכשר לפעולות נכבדות ולהבאת קרבנות – גם אז לא ידעתי מה היתה אחרית עמלי, הלא דעת אהובתי נעלמה ממני; עכשו שאינני מוכשר לפעולות גדולות הוכרחתי להשלים עם היאוש. "מיום שעשיתי פשרה גמורה עם היאוש לא נשארו בלבי גם עקבות חזיונות, וגם הדמעות, הפאעזיע ומכאובי האהבה חלפו, אהבתי עתה אינה מרגשת בלבי אלא בזה שגם עתה הריני מכבד בלבי את הנפש האהובה וזכרה, הריני חפץ לראותה מאשרה, הריני חפץ לדעת תמיד שלומה וטובתה וכל הנוגע בה וכיוצא בזו, אך זוהי אהבה מתה… "… … סלחי לי, ידידתי היקרה, כי הלאיתיך במכתב ארוך כזה; בכל עת שאני מדבר בחזיונות לבי החולפים הרי הם ערבים עלי כל כך עד שאינני חפץ לחדול מלדבר בהם. "הנני ידידך ומכבדך לנצח ומתמכר לך בלב ונפש "העיר החדשה, 13 אפריל. "ההתפעלות הבאה על-ידי התומה, מפראזען נאות, ביחד עם שאר מיני חזיונות, שאינם במציאות ובעולם המעשה, מכיר אני למביאים נזק. מזיקים הם בזה שהם עושים קסם על האדם ומנבאים לו נבואות שונות בשעה שאותו הקסם עם הנבואות מהבל המה יחד… מזיקים הם בזה שהם באים אלינו בתור דבר של ממש בשעה שאינם אלא חלומות, בזה שהם עושים אותנו לנודדי-ליל, בזה שהם מניחים אותנו על גבעה גבוהה כזו שאנו מוכרחים לנפול ממנה לארץ ולשאת מכאובים, בזה שהם משכרים אותנו כל כך עד שבכבדות נוכל להתרונן מהם… אין דברי אמורים על האהבה לבדה, כי גם זולתה עשירה היא התבל בדמיונות של הבל כל כך עד שאינה מנחת את עצמה לשבת בשלוה… קדומים לאומיים, אלמלא התגאה אחד על חברו בהבלים שונים שהשאירה לנו העת שעברה, אלמלא היה היחוס נחשב יותר מרגשי הלב ומערך האדם, אם לפני הטבע לא היו גדרים סבוכים… אם היה כל אחד ואחד משתדל לחיות בתקופת חייו הארציים ולא אך אחר המות… במלה אחת: אם לא היו דמיונות בעולם. "האיש שמוחו מסבל בדמיונות, יהיו איזה שיהיו, נחשב בעיני למלא ארס "אפיום"; האיש העורב לבו לעשות דבר בנוגע לאחרים כפי שיורהו דמיונו, הרי הוא בעיני כמזיק להחברה, שהרי הוא חוטא להמציאות האמתית! "הדמיונות מזיקים הם, מפני שאנו חושבים אותם לדבר שיש בו ממש ובאמת אינם אלא דמיונות ולא דברי ממשות. הואיל ופגשתי אצלך, ידידתי היחידה, התפעלות דמיונות שבאה על-ידי פראזען – חרה לי. כל דמיון הרי הוא מביא בסוף לבעליו מכאובים, מעט או הרבה, ואני אינני חפץ שאת, ידידתי היחידה והאמללה, תשאי מכאובים עוד, ולפיכך העירותי את לבך על התומה ההיא, כלומר: על ההתפעלות הדמיונות, שלא מצאתי לה לשעה שם אחר חוץ משם "תומה". … … . . מהנוגע לי אין חדשות נכבדות, מלבד מה שבמצבי הרוחני רע לי עתה ממה שהיה לי איזו ירחים לפני זה. סבת הדבר הוא האביב. מיום היותי פה כבד עלי תמיד לנשוא את התקופה הזו. השמש זורחת בהיר, הרוח משובב נפש, הטבע כלה חיה ונהדרה, – אנכי רואה, מרגיש, אבל מרגיש גם כן כי לבי איננו חי… לבי חפץ לחיות, להרגיש ולהתענג ברגשותיו; אך יודע אני שאין ברצון הזה חשיבות של כלום… יפעת הטבע תעורר ותניע את לבי, הנה הוא מבקש… הנה הוא צמא… ומה אני רואה? את המות בחיים… האביב המחיה את הכל מחיה גם את לבי, אך התחיה הזו אינה פועלת אלא שלבי ירגיש עוד יותר את מיתתי… "עתה ידידתי היקרה! הנה מכתבי כמעט בא עד קצו ואת, בלי ספק, תחשבהו למכתב קצר. חמסי על ההשגחה שלא חננה אותי בכשרונו של היינע. הוא, היינע, היה ביכולתו לכתוב ולכתוב עד אין קץ, וחומר לא היה חסר לו לעולם, כשרונו היה נעלה גם על כשרון אלופי עיר מרשלוב: הם אך פעם אחת הראו בהם לקרב רחוקים ובאספתם החלו בנסתרים וגמר לשלוח את האפיקורוס, והוא, היינע, היה יכול כפעם בפעם לדלג מענין לענין: פתח בדת וסיים ברעסטויראטאר שלו, פתח במחזיק התוף וסיים בהיסטאריא החדשה, פתח בלמודי אשכנז וסיים בחמורים… לא אוכל להביע לפניך שמחתי הגדולה, בזכרי את הנס שנעשה לנו, שלא היה היינע תנא! הנה התנא חפץ פעם אחת ופתח בכד וסיים בחבית ופתאם רעשו האמוראים: "פתח בכד וסיים בחבית?!" ובדי כחם יגעו לתרץ דבריו; ומה אם היה היינע תנא, הלא אז לא מצאו האמוראים ידיהם לתרץ תמיד את דבריו שהוא פותח בדת ומסיים ברעסטויראטאר וכו'!… זהו שאמר הכתוב: את הכל עשה יפה בעתו, מצד אחד נעשה נס להאמוראים שלא היה היינע קודם בזמן להם, ומצד השני נעשה נס כזה לאלופי עיר מרשלוב, שמת היינע קודם שידע אותם, שאילו ידע אותם ואת אספתם היה מדבר כל כך עד שהיה מסיים באספת העכברים שעשו להועץ איך לגרש את החתול משכנותם, ונמנו וגמרו לתלות פעמון על צואר החתול כדי שיהא קולו נשמע בבוא החתול! ומענין לענין באותו ענין… "עתה, ידידתי היקרה, לא תתלונני עוד על שלא הארכתי מכתבי זה עוד יותר. הנה הוגעתיך בהבלי כל כך, עד שתשמחי בלי ספק כי בא הקץ למכתבי יחד עם הבלי, ברגע זה. בעוד ימים, כאשר אחכה, אכתב לך עוד הבלים, ואת, ידידתי היחידה, תסלחי לי. הן גם בספרים נכתבו הבלים הרבה בשם האל, ואני כותב הבלי בשם עצמי, שעל זה יש לי רשות שלמה, שהרי כל העולם כלו אינו אלא הבל אחד. "הנני נשאר ידידך נצח "העיר החדשה 7 יולי. "בחדשי מארץ ואפריל באה רוח חדשה בחליפות מכתבינו, ואת הגדת ברור הדבר. מפני שאת מלאה עצבון וחפצה את לגרש עצבונך על-ידי הכתיבה. אך את מכתבי מיום 13 אפריל הנחת בלא תשובה; האין זה אות כי עצבונך ורוחך הכהה סרו ממך? כי מרגשת את את עצמך בענין טוב, באמץ רוח ובחפשיות, עד שאינך צריכה להודיע עצבונך לאותו אדם החפץ לדעת מכל אשר אתך? ברוחך תענגני במכתביך שאני חפץ בם. "אם באמת הנך אמיצה עתה ברוחך, יהיה מכתבי כדבר הראוי, בזה שהוא קטן ולא ישליך עליך עמל נפש. כן הוא, מכתבי קטן וצריך הוא להיות קטן, תוך שאין עמדי דבר היוצא מסדרי מצבי. אין עמדי לא התפעלות ולא מכאובים. הראשונות – מפני שחיי פראזיים מאד, והאחרונים – מפני שאין לי מועד פנוי להרגישם והנני חי כמלאך בשמים שאינו שייך לשום נמצא ואין שום נמצא שייך לו. אך אחת אודיעך, וזוהי שהגיעתני לכתוב לך, בטרם קבלתי תשובה ממך על מכתבי האחרון. ביום 1 יולי מלאה שנה לעבודתי בהקאנטאר שאני נמצא בה, ואדוני המסחר הוסיף לי עשרה שקלים לחדש על שכרי, מלבד דירה והסקה שאני מקבל בחנם. "בקץ מכתבי הנני מעיז פני לשאול אותך שאלה חדשה: … … … אולי לבך שוקט ולא ינוע כלל על אודות השאלה הזו, הריני מבקשך להודיעני כדי להניח דעתו של ידידך נצח המברכך בכל אושר והצלחה (מספר זכרונותי). "19 אויגוסט. ארבע שנים עברו מיום לא ראיתי את מחמד עיני ולבבי, ארבע שנים של חליפות חום לב וקור לב הנני מונה היום, וכבר חדלתי לספור דמעותי, כי מקור עיני יבש! זה כשנה לא בכיתי, מאין בי עוד כח לבכות ולבבי אבד גם תענוגו האחרון! הנני חי – אך אין בידי לא משלות האוטומאטים ולא מיסורי בעלי ההרגש. לבי יודע כי הרבה הרבה חסר לו, אשר לא יבואהו עוד לנצח! ומה חיי? שטף הגורש בכח את החלש ממנו לרוץ למקום לא ידע ולא יהין להגיע אליו, חיי רודפים אותי על צוארי, והנני חי ועושה פעולות לא בחפץ לב ובחשבון להגיע לאיזו מטרה, או לקצור פרי עמלי, אלא מפני שחיי מכריחים אותי לחיות, לעשות ולשלם להם חובותיהם שהם נושים בי! אהה לחיים כאלה!… "23 אויגוסט. היום מלאה שנה תמימה למיום לא הורדתי דמעה. ראשונה היא לי השנה הזו לקפאת רגשותי, וראשונה היא לי ביחוסי אל חיי הקודמים, שמעודי לא עברה עלי שנה שלא בכיתי בה איזו פעם, אם בקראי איזו תפלה מעוררת לב, או בקראי מחזה מדכא נפש באחד הספורים. אך הטוב לי להיות במצב של אבן כזה? לא, הנה משא לבי יכבד עלי לפעמים עד מאד, מאין בי עוד כח להריקנו! מי ישיב לי תענוגי הדמעות מימים שעברו? הה, מי יתן ראשי מים!"… "העיר החדשה", 13 דעצעמבער. יעקב ידידי! … … . . ראה אתה שואלני: "באיזה מאמרים אתה עוסק כעת, אם בשפת המדינה או בשפת עבר?" כאילו חיוב הכתיבה היא מן המושכלות הראשונות. על זה אענך שאיני עוסק כלל בכתיבת מאמרים למה"ע. זה יותר משבע שנים הנני מדפיס מאמרים במה"ע שונים, ומה הועלתי לי ומה הועלתי לאחרים? שבעתי קלון וכבוד, שאון כסילים, תהלת משכילים ותרועת איזו מבני הנעורים, שמקצתה שמעתי ומקצתה קראתי במה"ע ומכתבים שבאו לידי, אך את כלם יקח הבל ישא רוח. גם הבוז והקלון גם התהלה והתרועה אינם שוים אפילו קליפת השום, מפני שכלם אינם אלא דברים הבאים מהתרגשות הדמיון ואינם גורמים אלא שכרון החושים. ומה היתה אחרית כל אלה? עוד לפני שלש שנים הרגשתי כי שכור הייתי ובטוח הייתי שתפוג שכרותי ואבא על-ידי זה לקריזיס נורא. כתבתי אז בספר זכרונותי: "הנני בעיני כאיש שכור, אשר עוד לא התרונן כלה מיינו אשר שתה ממנו מרבה להכיל, חיש יסירו מעלי צרות לבבי את יתר ייני, והיה לבי ריק אהיה כקרח הנורא וכאלון בשלכת, הוי חרדת אלהים!". מאז ועד עתה עברו קרוב לשלש שנים וכבר באו לי הימים ההם: הנה לבי ריק והנני כקרח הנורא וכאלון בשלכת. הנה באתי אל המדרגה היותר גבוהה בשלילה, הנני מסופק בכל אשר לא אבין על-פי שכלי, אינו די לי מה ששכלי מתרץ איזה דבר, וצריך אני ששכלי יחייב הוית אותו דבר שאני דן עליו; אין לפני לא התרגשות הדמיון, לא התנשאות הרוח, לא תקוה נעימה ולא שעשועים רוחניים, שאנו רגילים לכנותם בשם "מזון לנפש". ומה אני עתה? עם הארץ עני הכופר בכל רגש של דמיון ואמונת נעם! אין אני יודע אפילו את הא"ב של המדעים המחלטים, ומה אני יודע? ידיעתי את הטהעאלגיע העברית אינה חשובה בעיני לידיעה של כלום, מפני שהיא ידיעה דמיונית, שאינה קשורה בטבע, ומה אני יודע? לא שפות אירופא, לא חשבון, לא מדידה, לא תכונה, לא פהיזיק, לא כעמיע, לא מעכאניקא וכדומה, ומה זה אני יודע? יודע אני לשלול הבל פלוני – אך בשלילה לא תמלא נפש האדם, ואחרי ששללתי את הטהעאלאגיע שלנו ואת הדמיון מה קניתי לי מן הדברים המחלטים בעולם המציאות כמדעים? האם לפלפל במה"ע על אדות ספר פלוני ופלוני?? הנה לבי ריק, הנה מוחי ריק ובשעה שאני חפץ לקרוא איזה ספר לשעשועים אינני מוצא, כי דמיונות והבלים שאינם מעולם המציאות אינם מושכים את לבי, ודברי אמת כמדעים אינני מבין!… זהו מה שהכינותי לי למצבי הרוחני, ומצבי הגשמי מהו? יותר משבע שנים הנני סופר בשפת עבר, והרי אני כבן שלשים שנה ואב לשלשה ילדים שנשארו מארבעה ועוד לא זכיתי לקנות לי משענת לחיי! עוד חיי תלואים לי מנגד, ואין לי כל מבטח בם, כמו שבאמת ביום 1 דעצעמבער תבטל משרתי והייתי חסר לחם. באותן שבע השנים שהייתי מדבר מתוך שכרותי וחולם חלומות, הספיקו אחרים לקנות להם ידיעות שונות, כרפואה, מדידה, בוכהאלטעריע ומעכאניקע וכדומה, והנני רואה אותם היום מאושרים, ויש להם זכות לחיות ולהתענג על החיים, ואני לא קניתי לי רק זכות אחת: לקרוא לעת זקנותי לנדבות, כמו שעושה עתה ה' מ.. שאני ואתה יודעים כמה תושיע לו לה' מ. קריאתו למשכילי בני עמנו, שהקורא להם הרי הוא כקורא לאבני השדה! זהו מה שהועלתי לי במאמרי, שאף-על-פי שאם הייתי מועיל בהם בודאי לאחרים, היתה זאת ממני סכלות גדולה: להפקיר חיי עצמי בעד חיי אחרים, שאין דמם סומק טפי מדמי אני, וסוף סוף אין "כלל" אלא במבטא ובכתיבה, אבל במציאות יש אך קבוץ אנשים פרטים, ואני פרט וחברי פרט, ולמה אפקיר חיי אני הפרט בשביל חיי פלוני הפרט? אבל האם הועלתי לאחרים? מי יודע אם לא אצלתי משכרותי על הרבה מבני-הנעורים והפסדתי להם יותר ממה שהועלתי להם?! עמוד על רגליך והעד בך ובי: הן אתה קראת כל דברי הנדפסים כאחד הקוראים, ועוד קראת אותם בחיבה יתירה מאהבתך אלי, נוסף לזה שמעת מפי דברים הרבה, ועוד יותר קראת במכתבי שאני שולח לך תמיד, ומה הועלתי לך תועלת חמרית, לא תועלת של שלילה, לא תועלת ספרותית שאינה אלא דמיון, אבל תועלת מדעית ותועלת חמרית? "מדוע אכתוב? בעד מי אכתוב? למי איטיב בזה, לי או לאחרים? "בעתות הפנאי לומד אני עתה חכמת-החשבון, ובשעה שאהיה בקי בחכמה זו אלמד ידיעת הבוכהאלטעריע ואיזו שפה אירופית שמחוץ למדינה, אולי אזכה לקנות לי סמוך לעת זקנותי משענת לחיי, ועם זה אולי אמצא אז איזה מזון לנפש. 10 נאוועמבער. היום כליתי לכתוב את הביאגראפיע שלי שקראתי בשם "חטאת נעורים". כליתי את הבילאנץ למסחר חיי, במשך שלשים שנה וחדש אחד, ומה ידאב לבי לראות את הבילאנץ הזה שלא נתן לי לסוף אלא אות "נול" (0)! "מה כבדה עלי יד המקרה! כל דבר שאני צריך אליו עתה בחיים נתחנכתי אני הפך ממנו ובהתנגדות אליו. נתחנכתי להיות גדול בישראל, ואני הנני עבד בבית-המסחר; נתחנכתי על הדמיון, להיות ירא חטא ושומר מצוה, ורושם החינוך הזה ידכאני אחרי שפג מלבי כל דמיון; נתחנכתי לחיות בספעהרע (אויר) של מתים, והנני חי עתה בין אנשים חיים חיי אירופא, חיים שלא אוכל לקחת חלק בם; נתחנכתי בעולם העיון והדמיון, והנני נמצא עתה בתוך הכאאס של חיי המעשה, שצרכי דורשים לקלוט הכאאס הזה במוחי, אבל קשה לו למוחי, הדומה עתה לנייר מחוק, לקבל כאאס של מעשה על מקום העיון שבו, ולא אצלח גם לשיחה פשוטה במושב אנשי עולם המעשה, שאין שיחתם לקוחה אלא מן אותו הכאאס, שאינו נקלט כלל במוחי; נתחנכתי לחיות חיי משפחה בספעהרע שבחר לי אבי בחכמתו, ואני – לבי רחוק מן החיים האלה… חבל על עולמי הקטן שנחרב לעיני ואין לאל ידי לתקנהו!" האנחה האחרונה (משלי ה' י"א) האין זו דראמה עברית? קורא המבין! אין כאן לא עפפעקט ולא גמר, לא חתימה טובה של האהבה ולא התאבדות לדעת מגודל הצער ומכאובים הקשים של האהבה. בלי ספק קרא הקורא מעט או הרבה דראמות שונות, שכלן מסיימות בדבר של כלום, ודראמה זו אינה כן: מתחלת היא בלמודים, ברדיפות, בפעולות וברגשות לוהטות ומסיימת בלא כלום. האינני גרוע גם מאותו תנא, שפתח בכד וסיים, לפחות, בחבית, ואני לא סיימתי בכלום! אבל לאשרם של בני משפחתי לא הגיעה עוד שכרותי למדרגה של שטות כזו, שאאבד את עצמי לדעת, כדי להשלים את העפעקט. מבקש סליחתי מן הקורא האוהב עפעקטים על חסרון העפעקט הזה, שמלבד שלא היתה באה לו כל תועלת מעפעקט של שטות כזה, עוד היתה חסרה לו הביאגרפיע הזו עם העפעקט בכלל, שהרי, בלי ספק לא הייתי יכול לכתוב ספר זה אחרי עלותי לשמים, כדרך שכתב אליהו הנביא ליהורם בן יהושפט מלך יהודה (דברי הימים ב' כ"א). יהיה איך שיהיה – אנכי כליתי את הדראמה העברית הזו, שתחלתה הוללות וסכלות וסופה עצב ויגון! כלתה הדראמה, אף-על-פי שחיי לא כלו עוד, ולא עברו עלי אלא שלשים שנה, ורבים עוד המקרים שיכולים לבא עלי עד אותו הזמן שהקברנים יבקשו סליחה ומחילה מעצמותי. אפשר שאזכה עוד לאיזו מטרה חמרית לעצמי בחיים; אפשר שבזמן מן הזמנים יעיר המעורר נרדמים את לבי, שאשתתף גם אני באיזה גורל של איזה לאטעריע ומקימי מעפר דל ירוממני ואזכה בגורל ואתעשר; אפשר (ואפשרות זו קרובה אל המציאות יותר משאר חברותיה) שעוד יבואו עלי צרות רבות וחולות כאלה, שבגדלן ישכיחו ממני גם את כל הצרות שזכרתי זה, ואפשר שלעת זקנותי תטרף עלי דעתי (הלא כל ימי עלומי גדלתי בין תלמידי-חכמים וגם אני נחשבתי לתלמיד-חכם, וכלל גדול הוא בידנו שתלמידי חכמים כאלה כל-זמן שמזקינין דעתם מטרפת עליהם יותר ויותר)! ואשוב להיות כאחד שלומי אמוני ישראל; אבל יהיה מה שיהיה, אחת היא לערך ספרי זה, שאין מטרתו להודיע קורותי אני, אלא לתאר את החיים הפנימיים של תלמודי ששנה ופירש להיות שכור מן ההשכלה, ואת הקריזיס האחרון שהיה במוחו ולבו לרגלי סבות חמריות ורוחניות, וחיים פנימיים אלה אין להם כל ענין עם מה שיוכל לקרות לי לאחר זמן, כי סוף סוף חטאת נעורי לא יתקנו לעולם. דוד המלך אמר: "חטאת נעורי ופשעי אל תזכור" (תהלים כ"ה). הנה היה הוא בטוח שאם לא יזכרו חטאת נעוריו ייטב לו; אבל חטאת נעורי אני ממין אחר הם, ולפיכך אף-על-פי שלא תזכרנה ולא תפקדנה מכל מקום רושמן הרע שעשו עלי ישאר לעולם בתקפו, ובחירתי החפשית, מכל-מקום אני אני הוא הסובל ענשן כל ימי חיי! שתי חטאות גדולות חטא אבי: א) שלא נתן לי חנוך הגון; ב) שהכניסני לחופה בהיותי נער. כנגדן חטאתי אני עוד שתי חטאות גדולות, שכל אחת מהן נולדה מחטאת אבי שכנגדה: א) שדרשתי אחרי השכלה של תהו; ב) שנתתי את נפשי לשבי אהבה בלא כל דעת וחשבון. ארבעה אבות נזיקין אלה הולידו כל צרותי ורושמן לא יפוג מלבי לעולם. אבי לא נתן לי חנוך הגון – הרעה היותר פשוטה והיותר חמרית שגרם לי בזה היא, שעל-ידי כך הנני גבר לא יצלח וחיי תלואים לי מנגד מדי יום ביומי. גם עכשו שלחמי נתון לי על ידי עבודתי בבית-מסחר, מכל מקום הריני תלוי תמיד ברצונו של בעל המסחר, וביום שיבוא בו הרצון להכרית לחמי מפי הרי אני נכון תיכף ומיד לכל עמל ולכל צרה, מה שלא היה כן אילו זכיתי שיהיה בידי איזו כשרון ספעציעלי, שאז נותן לחמי מרגיש בי צורך ולא על פי נשיבת רוח קלה היה יכול לסלקני מעבודתי, וגם אני הייתי מוצא תמיד הרבה מקומות מוכנים לי לעבודתי הספעציעלית. אילו היה בידי איזה כשרון ספעציעלי הנדרש בעולם המעשה והחיים, לא הייתי מורה לילדי ישראל, לא היתה אפשרות שתתגבר שכרותי כל כך, שאין שכרות מצויה אלא בין החולמים שבעולם העיון והדמיון ולא בין החיים בעולם המעשה. לא הייתי צריך לנדוד ללחם בארץ רחוקה, ואפילו אם נדדתי – הייתי מוצא לי לחמי בנקל, לא הייתי נרתע כל כך מפחד הצרכים ורוח היאוש והמעלאנכאליע לא היה פושט עלי במדה שאין לה מצרים, ולא עוד אלא שגם חזיונות אהבתי (אם היו לי אז) היו יכולים לבא לידי גמר יותר טוב מעתה. הרעה הזו, שחיי תלואים לי מנגד תמיד, והרושם שנעשה עלי על-ידי זה, אינן רעות עוברות אלא נצחיות. אבי לא נתן לי חנוך ומוחי בקש לו עבודה. עוד בהיותי נער בן שלש עשרה שנה נסיתי לכתוב שירים ולהעתיק תרגום "שיר השירים" לשפת עבר בלולה. אחרי כן חברתי קונטרס של חרוזים על תרי"ג מצוות; החילותי לעשות קיצור "יורה דעה", עסקתי בפלפולים וחדודים עד שנדחפתי אל הכאאס הריק המכונה אצל סופרינו בשם "השכלה". בנוהג שבעולם: נערים לומדים לשונות ומדעים מחלטים, כגון חשבון, געאגרפיע, תכונה, פהיזיק וכו' והם ממלאים את מוחותיהם בדברים שיש בהם ממש. כל מי שלמד את החכמות האלו לאמתן הרי נעשה מוחו מסודר, כלומר: שהוא מקבל מהלך ידוע על-ידי התוצאות וההקשים שהוא קונה לו מן הידיעות שאצר לו במוחו, ובהיותו לאיש הרי הוא רואה עולם ברור, המובן לו כל צרכו כמו שהוא. מהלך ידוע ומסודר זה הריני מכנה בשם "כבד ראש", שהוא נותן משקל לרוח האדם וכח הכבד למוחו שלא ינוע הנה והנה לכל רוח. אחרי כן, בהיותם אנשים שהתפתחו קוראים הם מכתבי-העתים, בקרת, חקירות שונות וכו', וממילא מובן שמי שמלא את מוחו במדעים מחלטים וזכה לכבד ראש לא ישתכר עוד מדברי איזו סופרים. אצלנו בני-ישראל אינו כן: הגדולים על פי רוב אינם קוראים מאומה, וכל מכתבי-העתים והספרים החדשים, שאין בם מן המדעים כלום נקראים בפי נערים, ולא עוד אלא שכל נער ונער קורא מכל הבא בידו: היום הוא קורא ס' "מסתרי פאריז" למחר – ספר "מורה נבוכי הזמן", ביום השלישי – "קדמוניות ישראל", ביום הרביעי – בקרת, ביום החמישי – ספר מדע כס' "סלם הטבע", ביום הששי – ספר "תורת אל-מות", ביום השביעי – איזה זשורנאל ישן שבשפת עבר, ביום השמיני – "עיט צבוע", ביום התשיעי – מכתבי-עתים עברים, וביום העשירי – ספר שירים, ואחרי כן עוד הפעם ספר מליצה, ספר חקירה וספר שירים, וכן הוא חוזר חלילה תדיר, עד שמוחו מתבלבל ואינו יודע כלל מהו חפץ בהשכלתו ואנה פניו מועדות? ולא עוד אלא שהוא מלא תמיד שנוים ותהפוכות פנימיות, שכל רעיון חדש ופראזע חפשית או ליבעראלית גורמים אותן לו כמעט בכל יום, על-ידי שמוחו ריק ואין לו כבד-ראש, ונכון הוא לנוע לכל רוח מכל נשיבה קלה. נערים כאלה, שאין להם כבד-ראש ומוחם מלא כאאס עלולים הם לשכרות, אם דמיונם לוהט ורגשותיהם רותחים כטבעם של בני הנעורים. השכרות הזו מצויה לא לבד אצל נערי ישראל אלא גם אצל איזו סופרים אירופאים. הם, הסופרים האירופאים האלה, וכל חבריו של דון קישוט קראו להשכרות שם נאה: "אש קדושה" ועל פיה הם קוראים במדברות ומשתדלים בכל כחם, ופעמים גם במסירת-נפש, לקשור את רעיונותיהם ודמיונותיהם הליבעראלים במוחו של המון הפרא, שפראותו מוכרחת על-ידי סבות קודמות המשתלשלות מדור לדור, ולא תרד לטמיון על-ידי הספרות לבדה אלא בהשתנות הסבות עצמן במשך מאות ואלפים שנים, על-ידי שנוים ומעשים שיתהוו בעולם. אבל גם השכרות מצדה מוכרחת היא כמו הפראות: בעל דמיון לוהט ורגש רותח שאין כבד-ראש במוחו, ויושב בתוך חברה חרשת ועורת הנמצאת במצב של קפאון אי אפשר לו שלא יתפוצץ לבו למצב חברתו, ומכיון שלבו מתפוצץ מיד מתבלבל מוחו והוא בא לידי שכרות. אמת הוא שקול זעקת השכורים מעורר לפעמים נרדמים רבים, אבל הנרדמים ההם אינם מתעוררים על-פי רוב כראוי אבל נבהלים, ועל-כן גם הם מתמלאים שכרון ושכרם יוצא בהפסדם. כל מקום שאתה מוצא מלחמת כתות דתיות שונות גם כתות מדיניות, שם אתה מוצא שכרון, שאילו לא היתה כל כת בפני עצמה מלאה שכרון היתה יודעת ומבינה שבאמת אינה חסרה כלום אם יהיה כך או כך ואין לה על מה לריב ולהלחם. בני ישראל שבארץ מולדתי, שנתפלגו לכתות הרבה ומתקוטטים בינם לבין עצמם תמיד הרי כלם מלאים שכרון, מפני מה מתקוטטים החסידים עם המתנגדים? שניהם מתקוטטים עם המשכילים? מפני מה אנשי עיר פלונית מתקוטטים בשביל הרב, השוחט, החזן, הגבאי הבלן וכו'? אותו המתקוטט נהנה או חסר כלום אם יהיה כך או כך? הא אינם אלא שכורים! הרב מעיר מולדתי עצמו, שהוא עוררני בלא עת ובלא השכל על שכרותי, גם הוא שכור הוא, שאלמלא כך לא היה משתדל לצערני באותו זמן עצמו שעוררני על שכרותי, בבואי לעיר מולדתי בשנת תרכ"ח. אלמלא היה אבי מלא שכרון לא היה מחנך אותי באופן שחנכני ולא היה משיא לי אשה בימי ילדותי. כן הוא, נתקיימה בנו קללתו של ירמיהו הנביא שהצגתי בראש ספרי זה וכמעט "כל יושבי הארץ הזאת מלאים שכרון"! עוד בטרם ידעתי מה היא הספרות העברית גם אז מלאתי שכרון, מתוך שלכך התחנכתי. וכי באמת היה עסקי לבכות בהיותי ילד על צרות השכינה השחורה, שראה ר' אברהם הלוי בחלומו, ועל מיתתו של רב אב"ד פלוני? הא למדת שגם בילדותי, בהיותי בן שתים עשרה שנה, שכור הייתי ומתוך שכרותי בכיתי מנהמת לב על איזו שכינה שחורה, שלא מושגו של השם הזה אז, כמו שאינני יודע אותו גם עכשו! הואיל ולא נתן לי אבי כל חנוך, ובעצמי בקשתי מזון למוחי, הואיל שלא בכונה נדחפתי אל הכאאס הריק המכונה בפי סופרינו בשם "השכלה" וגם בכאאס הריק הזה לא עסקתי כסדרו אלא כדרך הנערים שזכרתי, הואיל ובני עיר מגורתי, וביחוד בני אותה הספעהרע שבתוכה ישבתי, היו שקועים בחשכה המפוצצת לב, הואיל ולא היה לי כל כבד-ראש על-ידי ידיעות מחלטות, וכבר נודעו בי עקבות שכרון גם בימי ילדותי, לפיכך אין כל פלא אם בתקופת רתיחת דמי ולהט רגשותי ודמיוני ובסבת רדיפות שונות נעשיתי סופר שכור במדרגה גבוהה מאד. האמנם, דעותי עצמן פעמים שהיו נכונות, ואמת היא שחנה השחורה היתה תמיד שחורה, ואם גם היה ר' יצחק בן-אלישיב צועק אלף פעמים: "תתיפה חנה!" לא היתה שחרוריתה זזה ממקומה. אמת היא שהשערת ר' קראחמאל נכונה מאד, אך לשכרות מה זו עושה? שכרוני סמא את עיני שלא אביט על צרכי עצמי ולתקן מה שקלקל אבי בחנוכי שנתן לי, והפנה את לבי לשאלות כלליות שלא יכלו להביא לי כל תועלת, שכרוני בלבל את מוחי לחקור בשאלה כללית הפורחת באויר: בחבור הדת והחיים, ולא לשים את לבי על החיים הפרטיים והחמריים ולשאלותיהם, כחובתו של סופר משכיל, והלכתי בדרך כל הסופרים השכורים שאינם עוסקים אלא בשאלות כלליות ורמות, הנוגעות להכלל או להעיון, ולא בשאלות מצויות הנוגעות בחייהם של רוב בני האדם הפרטים ובמעשה; שכרוני גרם לי שאבדיל עצמי מן החברה, והבדלה זו הוסיפה בי אהבת הבדידות והבריחה מן החברה, מדה המזקת הרבה לאדם בעולם המעשה, ושכרוני גרם לי רדיפות גדולות, שגרמו לי לנדוד בארץ רחוקה, במקום שלא הייתי מוכשר לו כלל, במקום שכל משאו ומתנו אינו אלא חמרי, ואינו יכול להיות נקלט במוחי המלא עיון ודמיון ורחוק בתכלית מענינים חמריים, במקום שסלדתי בו בחילה לאחורי בראותי את רוח יושביו וכל רגשותי הלוהטות לא פגשו אצל אחרים רגשות שכמותן, ולא עוד אלא שקבלו נגיחה ודחיפה עצומה מקרירות-הרוח שפגשו, קבלו נגיחה ושבו לאחוריהן בעל-כרחם עד שעלתה עליהן חלודה ובלא עתם נתקררו מעצמן ובטלו מלבי; במקום שהייתי בו משגע ממראה עיני ומכאב לבי עד שלבסוף נשתנית גם תכונתי באיזו ענינים, ששנוי התכונה הזה מוכרח הוא אצל הנודד ממקום למקום, כמה שנאמר: "שאנן מואב מנעוריו ושוקט הוא אל שמריו ולא הורק מכלי אל כלי ובגולה לא הלך, על-כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר" (ירמיה נ"ח), וכבר נודע ששנוי התכונה עושה רושם רע על האדם! כובד-ראש על-ידי מדעים מחלטים לא היה לי, אבל כנגדו היה לי כובד-ראש מאוצר התלמוד והמדרשים, שלא נתנני להפוך הקערה על פיה בפעם אחת, אף-על-פי-כן לא היה אותו כובד-ראש חזק כנגד שכלי, ומתוך שלא היה לי כבד-ראש אמתי, כבד-ראש של תוצאות המדעים, הייתי עלול תמיד לשנוים פנימים, לפיכך היתה שנים הרבה מלחמה פנימית בקרב לבי, שלרגליה באו לי גם מכאובים רוחניים. הלכתי בחקירות לאט לאט, כליתי להכחיש בתועלת הקמיעות והסגולות והחלותי במציאות השדים, כליתי בשדים ובכשוף והחלותי בחנה השחורה. כליתי בחנה השחורה והחלותי בהזהר, כליתי בזהר ובקבלה והחלותי במציאות המלאכים, כליתי במלאכים והחלותי בשארית האגדות שהאמנתי עוד בהן, אחר-כך בדרישות התלמוד הנוגעות בדינים, אחר-כך בהלכה למשה מסיני, אחר-כך באו לי מחשבות חדשות בענין השגחה, שנוי הטבע, גמול וענש, נפש האדם, ספורי התורה האגדיים וכו', ואחר-כך הסכמתי להשערת קראחמאל, הטהעאלאגיע שלנו פרחה ממני, שכרוני התרוקן וכל דמיונותי נעקרו ונשרשו מלבי בעל כרחי על-ידי התהפכות רעיונותי, על-ידי רוח יושבי המקום שבאתי בו ונרתעתי ממנו לאחורי ועל-ידי מכאובי הגשמיים והרוחניים שסבלתי. הרעב, שבחלומו שחלם איזו שנים נדמה לו שהוא אוכל וסועד את לבו, הקיץ בחרדה – והנה נפשו ריקה!… ומה אחרית כבד-הראש שהיה לי ואחרית שכרוני? – "הנה מוחי ריק, הנה לבי ריק, הנני כקרח הנורא!" אהה, מה מר הוא לאדם להיות כקרח הנורא!… כל ימי עברו בהבל ותהו, לא היה לי בם ענג מפני שאויר מלא עפוש ורוח קטב של זקני בית-המדרש הקיפני תמיד, וכמעט שלא נשאר לי זכרון נעים מימי ילדותי. אף-על-פי כן, גם מלבד מקרה הקיץ של שנת תרכ"ט היה לי ענג רב בשעה שהתנשאה רוחי למרום בתפלה והודיה. מתנגד אני בחנוכי, ותפלתי בכלל לא הצטיינה בהתלהבות כתפלת החסידים, אף-על-פי-כן פעמים שנתעוררה בי דביקות נלהבה בתפלתי וביחוד בתפלות ראש השנה ויום הכפורים, שאין ערוך לענג לבי שהיה לי באמירתי תפלת "ובכן תן פחדך" "ובכן יתקדש שמך", פיוטים ידועים ושיר היחוד המעוררים לב אוהב ה' באופן נעלה מאד. ליודעים ענג זה אינני צריך לתאר אותו ולאינם יודעים אותו הנני מגיד כי הפוגע את אהובתו אחרי שכלו בדמעות עיניו לה וברוב שמחתו יחטפנה בזרועותיו וילחצנה אל לבו בכל להט רגשות האהבה, הוא לא יחוש תנועת הלב יותר נעימה וסוערת ממה שאוהב ה' מרגיש באמירת תפלות ופיוטים כאלה. ומה אני עתה? לבי קר, יבש היה כעץ, אחת היא לי יום השבת, יום הכפורים, חג הפסח, תענית אסתר ויום חול, ואי-אפשר לי שיהיה לי עתה ענג רוחני כעין שהיה לי בימים כאלה, כשם שאי אפשר לי שאהיה בן עשרים שנה, או שתהיינה לי שלש עינים, וגם פאעזיע כל-שהיא אבדה ונכרתה מלבי! אותו הקורא, שמעודו לא היה לבו קרוב אל ה' לא יבין כלל את דברי אלה, וישתומם על איש שכמותי, האומר שמוחו ולבו נתרוקנו מכל דמיון שבעולם – שהוא מזכיר באנחה התנשאות רוח של הבל שבאה על-ידי איזו תפלה או פיוט; אבל מה אעשה ויודע אני שהתנשאות הרוח הזו נתנה לי, ונותנת עוד עתה לאחרים, ענג שאין לשער ולתאר אותו, וסוף סוף אין ענג והתנשאות רוח אלא בדמיון, ואין דמיון אלא הבל, ומה לי אם תענוגי והתנשאות רוחי באו לי בתמונה הבלית זו או בתמונה הבלית אחרת? סוף סוף היה לי ענג רם שלא אוכל להרגיש עתה אפילו חלק אחד מששים רבוא שבו! בראשית שנת תרל"ב, אחרי שבאה לי עזרה מלחץ גדול ובאתי אל המנוחה, נקרה לי פעם אחת בליל רוח וגשם לשכב ער על משכבי. שמתי אל לבי כי טוב חלקי מאד, שהרי כמה אנשים לנים עתה מבלי מחסה, ואני – לחמי נתן ומנוחתי טובה. פתאום נתמלא לבי רגשי תודה… להציקם ונשארתי שוטה בעיני עצמי. פעמים שאני חפץ לשכוח את דעותי כרגע ולהתמכר באותו רגע אל דמיון נעים כעין שהיה לי בהיותי קרוב לה', ופתאום יחרידני קול: "שובו בנים שובבים חוץ מאחר, שידע כבודי!" כן הוא, אך בנים שובבים שכל פעולותיהם הם עושים על פי תשוקת לבם, ומוחם איננו יודע מאומה – אך הם יכולים לשוב, ולא איש שאיננו שובב ורק ידיעתו נשתנית… בכל לבי חפץ אני לפעמים שאשיג אפיום כזה שישכרני וילהיב דמיוני לאיזה רגעים, להאמין ולהתפעל כמו שהיה עושה דמיוני מעצמו לפני איזה שנים; אך היש אפיום כזה?! הנה לבי כקרח הנורא, וקרירות כפור שולטת בו עתה תדיר מבלי כל חליפות, ומה מר מצב כזה לאיש שהיה בתחלה נלהב כמוני… אפשר שאם הייתי ממלא את מוחי במדעים מחלטים, או שהייתי עשיר שיכול ליהנות מן העולם הזה לא הייתי מרגיש את חסרון הדמיון ההוא, מפני שהייתי מתענג על המציאות שהבינותי לי; אבל אני איני אלא "עם הארץ עני הכופר בכל רגש של דמיון ואמונת נעם" וחסרוני לא יוכל להמנות בדבר אחר. האין זה רושם המקדיר את החיים עד זיבולא בתריתא? זוהי אחרית שכרוני ודמיוני הרע. זו השכלתי, זה שכרי וזו אחריתי… האין זה רושם רע על כל ימי חיי? – "אבל הרי אתה מודה שגם תענוגות לבך על-ידי איזו רגשות דתיות וגם חשיבותך בעיני עצמך לא היו בשעתן אלא פרי דמיונך הנתעה, וכי באמת הכל הבל, ולמה ירע לך אם החלפת את הדמיון הנתעה באמת מחלטת?" – ישאלני הקורא המבין. – אמת היא שבתחלה היה לי דמיון תחת האמת, הריני משיב תשובתי, אבל אני לא ידעתי בו אז שאינו אלא דמיון, והיה חשוב ומקובל אצלי כמו האמת המרה שאני מכיר עתה, ובזה טובים שהמקובל אצלי אז לדבר אמת הביא לי גם נעימות, תחת שהמקובל אצלי עכשו לדבר אמת לא הביא לי אלא קרירות קרח ובטול ערכי! ומה ירתע לבי אם בשעה שתציקני קרירותי והקרח הנורא שבלבי יהיה עלי למשא כבד אשיב אל לבי: "הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה!" (דברים ל"א י"ז). ובאמת לא על הדמיון עצמו שפג מלבבי אני מצטער, שהרי סוף סוף אינו אלא דמיון, אבל על זה אצטער: על שהדמיון נקלט במוחי ולבבי ונארג בגידי ובאברי בימי עלומי כל כך, עד שהעדרו עתה עשאני לכלי ריק וכאדם שנטלה הרגשתו ממנו!… בימי עלומי, בשעה שהגעתי לדברי התלמוד, המפרש את המקרא ביחזקאל, האומר כי צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו, שאין הכונה אלא בצדיק התוהה על הראשונות (קידושין מ'), לא הבינותי כלל איך אפשר שימצא שוטה כזה שיהיה תוהה על הראשונות? וכי מה איכפת לו אם לפני חמש שנים לא עבר עבירה פלונית? ואיזה הנאה היתה יכולה לבא לו עכשיו בשעה שהוא תוהה, אם גם לפני איזו שנים לא היה שומר מצוה ועוסק בתורה? שאלה זו לא נתישבה לי עד שבא דבר זה לידי עצמי – הרי אני בעצמי תוהה עתה על הראשונות: שבליתי ימי עלומי בהבלים שלא הביאו לי תועלת של כלום, והם שהפריעוני מלהכין לי לחמי בשעתו לימים הבאים, ושבשלושים השנה שעברו עלי, שהם מבחר שנותי, לא נהניתי מעולמי אפילו באצבע קטנה שלי, וימי עברו באויר מלא עפוש, בבטלה, בעניות, במכאובים ובשעבוד ולא נשאר לי זכרון הגון מימי עלומי שיענני בזכרונו אחריהם, ולא עוד אלא שבאתי על ידי זה למעלאנכאליע ולהתרוקנות הלב מכל רגש של נעימות! אבי הכניסני לחופה בהיותי נער, – אף-על-פי שאי-אפשר היה לאבי לחכות עד הזמן שאוכל לפרנס אשה ובנים ואחר כך יכניסני לחופה, שאם היה עושה כן לא היה יכול גם עתה להכניסני לחופה, שהרי גם עתה איני יכול לפרנס אשה ובנים, אבל בזה גדר בעדי הדרך לתקן מה שקלקל הוא בחנוכו! בבואי לכלל דעת וראיתי שאני גבר לא יצלח למאומה חפצתי בכל לבי לנסוע לעיר שיש בה בית ספר ולהשתלם באיזו המחיה את בעליה, (כי לא ידעתי עוד אז שאפשר ללמוד הרבה לעמקן גם חוץ לבית-הספר), אך כבר היו ריחים על צוארי: אשה ושני בנים, ובעל-כרחי הסכמתי בלבי שלא אבקש עוד דרכים חדשים לי. גם אחרי-כן, בשעה שנסעתי לעיר החדשה כדי ללמוד איזו ידיעה ובשעה שהחליטו מיודעי שבעיר הגדולה לתת לי בערך שנים עשר רו"כ לחדש כל הימים אשר אשקוד על מדעים, גם אז היתה לי משפחתי כלהט החרב המתהפכת והסיגתני אחור מבוא אל דרך החיים. אילו הייתי פנוי לא הייתי נע בעולם התהו, שהכניסני בו אבי, אלא עד זמן קבוע, ואחר אותו הזמן, שראיתי בעל-כרחי שעירום ואמלל אני, הייתי בא, בלי ספק, לאיזו מטרה. אבי הכניסני לחופה בהיותי נער, – בשעה שלא ידעתי לא את תכונתי ולא את נטיותי ולא התפתח בי אפילו כח אחד מכחותי הפנימים. אחרי איזו שנים מצאתי את עצמי קשור באשה שאין לבבי ולבבה נוגעים זה בזה אפילו כמלא נימא, וחיי הפנימים והחצונים אינם יכולים להתחבר ולהתדבק עם חייה, כמו שאי אפשר שיתחברו, למשל, לחם וזכוכית יחדו, ויהי לבי ריק לא לבד מכל רגש אהבה אלא אפילו מכל רגש נעים של חיי-משפחה. הריקנות הזו היתה סבה שילך לבי שבי לפני עלמה שהתפעלתי ממנה ומלאה את לבי הריק רגשות נעימות. ומה היתה אחרית המקרה הזה? יותר משתי שנים היה לבי מקור אנחות ועיני מקור דמעה, עד שהרגשתי כעין לא עזבוני אפילו שעה אחת. ראשי היה כגלגל ועולמי היה חשך בעדי. יותר משתי שנים – או, במלות אחרות, יותר משמונה מאות ימים מלאים אנחות ודמעות, נקל הוא להוציא מן הפה סכום ימים כזה, אך כמה נתמעטו חלבי, דמי, אמץ רוחי, כח זכרוני ורגשותי בימים הרבים האלה, עד שעשיתי שלום עם היאוש בעל כרחי ונואשתי מכל טוב! היאוש הזה גרם לי שאביט על העתיד בקרת רוח ולא אשתדל בכח ובתשוקה פנימית להיטיב מצבי ולהנעים לי חיי בימים הבאים, מפני שאינני חי עכשו אלא כמעט בעל-כרחי, אחרי שהחיים אבדו זהרם בעיני ואינני מאמין עוד באפשרות נעימות החיים לאיש כמוני!… האין זה רושם שפעולתו הרעה תדכאני כל ימי חיי? בילדותי למדתי כלל בחשבון, שמאחד אי אפשר לחסר שנים, ומאות נול (0) אי אפשר לחסר כלום. עתה בהיותי קאססיר בבית מסחר, ראיתי שאי אפשר שתהיה הוצאה אלא אם-כן קדמה לה הכנסה; אך אני מוחי ריק וכשרון יד אין לי, ואינני בטוח שתהיה לי תמיד הכנסה, ואפשר שפעמים הרבה עוד יקרה לי שאצטרך לחסר מספר שלם מאות נול (0) המוכן בידי ומונח בכיסי, וכמה קשה הוא לאדם לעבור על החק הזה שבחכמת החשבון! בהיותי קאססיר ראיתי שלא כמדתם של התנאים מדתם של אנשי עולם המעשה: התנא קורא להכנסה "הוצאה" (שבת ב') ומדתם של הסוחרים איננה כן: הם קוראים להוצאה בשם "הכנסה" ואינם מיצאים הוצאה אלא אם-כן בטוחים הם שתבא להם הכנסה על ידה, ובשעה שהם צריכים להוציא הוצאה אילונית שאינה מולידה שום הכנסה, הרי הוצאה זו לבטלה חשובה בעיניהם לנזק גמור. אני כבר הוצאתי מחיי קרוב לאחד עשר אלף ימים, ולא הכנסתי לי על ידי הוצאה זו שלקחה אתה גם כחות וכשרונות הרבה – דבר שיש לו חשיבות כל שהיא! מה רב הנזק הזה! אחד עשר אלף ימים, מבחר שנות החיים אבדתי בצירוף כחות וכשרונות ולא הבאתי לי במחירם כלום, ובבואי עתה על חשבוני לראות את הבילאנץ מכל השנים שחייתי ומכל המקרים שעברו עלי אין אני מוצא אלא נול (0) ומכאובים!… אנכי כתבתי ספרי זה בשביל עצמי ובשביל אחרים. בשביל עצמי – להקל מעלי משא לבי בהספדי זה שאני עושה על חיי שכלו בריק ובהבל; בשביל אחרים – להראות להקוראים את כל שגגותי וחטאות נעורי, כדי שיזהרו הם מהן על-ידי תורת הנסיון שימצאו בספרי זה. אפשר, שחפצי זה להביא תועלת להקוראים אינו אלא שארית שכרוני, מפני שבאמת קשה מאד לאדם לקבל תורת הנסיון מפי אחרים לבד, שלא בנסיון של עצמו, אף-על-פי-כן קשה עלי להאמין שספרי זה לא יעשה כל רושם על קוראיו. חפץ אני להאמין, שאם יודפס ספרי זה, לא את כל העקזעמפלארים יאכל עש בבית מוציאו לאור, ואיזו עשרות עקזעמפלארים ממנו יפוצו על פני חוץ ויקראו בו איזו אבות ואיזו בנים. קשה עלי להאמין שאיזו אבות בקראם את ספרי זה לא ידונו קל-וחומר בעצמם: ומה אם כותב הספר הזה, שבהיותו בן שמונה עשרה שנה עשה סיום על כל הש"ס ולמד כחמישים דפים תלמוד ליום; בהיותו בן תשע עשרה שנה עסק בשקידה על ספרי שו"ת וכתב פלפולים שונים בעצמו, וביום שנעשה בו בר עונשין בבית-דין של מעלה (ביום מלאת עשרים שנה) ישב בתענית אותו היום, מעוטר בטלית ותפלין ולא פסק פומיא מגירסא, כדי להכנס בחמשים שערי קדושה, ולא עוד אלא שישב בעיר מלאה תלמידי-חכמים ויראי חטא, שלא היו בה אפיקורסים גלוים כלל, ואף-על-פי-כן הצליח מעשה שטן ותורתו ויראתו לא נתקיימו בידו ונעשה אפיקורוס גמור – בנינו אנחנו, שאין לנו עליהם ערבות כזו, על אחת כמה וכמה שיכולים הם לצאת לתרבות רעה! ומה אם כותב הספר הזה, שאיננו מוכשר כלל לעניני העולם ואיננו יודע איך לשיח עם עלמה, הלך לבו שבי לפני עלמה עשר שנים אחר חתונתו בהיותו אב לשלשה ילדים, – בנינו שעודם צעירים מאד ואין להם ילדים, על אחת כמה וכמה שיכולים הם להכשל באהבה! אם ידונו איזה אבות שני מיני קל-וחומר זה בעצמם לא ישתדלו עוד למנוע מבניהם כל חנוך שמא יצאו לתרבות רעה ולא יכניסום לחופה בלא עתם. ידעו נא האבות, שאם באמת הם חפצים לשמור על בניהם מפני האפיקורסות אז אין עצה אחרת לפניהם אלא למנוע אותם לגמרי מן ההגיון, כלומר: שלא ילמדו אותם גם דף אחד תלמוד אלא יתנום תיכף לבעל מלאכה שילמדם אומנות. אם חפצים הם לאחוז את החבל בשני ראשיו: ללמדם הגיון ולהצילם מן ההגיון, צריכים הם לדעת שדרך זו עכשו בחזקת סכנה וקרוב הוא שאחרית בניהם תהיה כמוני: תורתם ויראתם לא תתקיים בידם, ולא עוד אלא שחייהם יהיו תלואים להם מנגד! אין אני מאמין שהנערים הקוראים את דברי אלה יבינו אותם בהבנה עמוקה כמוני, שהרי אני כותב מה שאני מרגיש ומה שהורוני צרותי, והם קוראים דברי אחר ואינם מרגישים כלום. אף-על-פי-כן יוכל להיות להם למופת אחד הסופרים העברים המדבר לפניהם בכאב לב, סופק על ירך ותוהה על הראשונות… יאמינו נא בני הנעורים, שלא ראשון אני בחללי ההשכלה המדומה ובקרבנותיה, וכי הרבה הרבה סופרים ומשכילים מתאוננים בסתר על "חטאת נעוריהם" שאי-אפשר עוד לתקן קלקלתן, אלא שהם מסתירים צערם בלבם ומוליכים עוד לפעמים נלהבים רבים בדרך השוממה שהלכו בה הם, והם קוראים לבני הנעורים שיבואו לבנות פרצות שפת עבר, לקומם חומות ציון, ולעבוד ולכהן במקדש ההשכלה וכדומה פראזען של הבל ממין זה, ואני, אינני מסתיר אלא את פני אבל לא את קלקלתי, לא חטאת נעורי ולא צרותי, עניי ומכאובי שהאבידו את חיי!… – "ומי אתה?" – ישאלני הקורא – אמלל בארץ. חזרה ונתעוררה זעזועיה הראשונים של אותה תולעה הרגשו לאהרן מנוסיביטש עוד בערב התנאים. הזדעזעה לה תולעה זו שם עמוק עמוק, באיזו פנה נסתרה של נפשו, – הזדעזעה לה פעם ושתים לאטה, באופן קל, בלתי-נכר כמעט, ומיד התכנסה שוב, התקפלה ושקטה…. אך מיום ליום, במדה שגס לבו יותר בליזה שלו – התחילה התולעה מזדעזעת בתכיפות יתירה, באופן נכר יותר ויותר. מתחלה רק בערבים, בשעת ראיונותיו עם ליזה, ואחר כך – גם בשעות אחרות, באותן השעות הארוכות והמשועממות, כשהיה יושב על גבי הספרים העבים והגדולים עם טורי המספרים הארוכים – מפסיק היה פתאם מעבודתו ויושב לו רגעים אחדים דומם, בלי-תנועה, מרוכז כלו בקרבו פנימה, כאלו היה מקשיב באותם רגעים למה שנעשה שם עמוק עמוק בתוך נפשו… וכשהיה נזכר אחרי איזה זמן בעבודת-החובה שלו וחוזר אליה בהכרה, לא היה יכול להשתחרר עוד זמן רב מאותה ההרגשה הבלתי-נעימה… מהרגשה זו לא יכול היה להשתחרר פעמים רבות בערב החתונה, ביחוד – כשהיתה ליזה מחוללת עם איזה צעיר ממכריה. מיצר היה באותו ערב מאד, שאין הוא עצמו יודע לחולל…. מיצר היה כמה פעמים אחר כך ומתרעם על מזלו, שצריך הוא לעבוד משעה קדומה בבקר עד שעה מאוחרת בערב מחוץ לכתלי דירתו, רחוק ממנה, בלי שום אפשרות להניח את מלאכתו פתאם, לא בשעה הקבועה, ולבוא לביתו ברגע שאין מחכים לו כלל… בשעות הבקר, עד סעודת-הצהרים, לא היה לבו נוקפו כל כך: יודע היה שליזה עסוקה באותה שעה בהכנת הסעודה… בכלל אין אורחים מצויים בשעת-יום זו… רעיון זה היה מרגיעו הרבה. לא כן במחציתו השניה של היום, מזמן סעודת-הצהרים עד שעת השביתה ממלאכתו והחזירה לביתו, בשעות היום הללו היתה התולעת מנקרת כמעט בלי-הפסק בלבו, מוצצת ומוצצת לה שם בעמקי נפשו… ומנקור תמידי זה, ממציצה זו, שאינה פוסקת – נמאסו עליו חייו, היו לו למשא… הרבה, הרבה היה נותן, אילו יכול היה להפטר מצרה זו: והיא פסקה פתאם כאלו מעצמה, פסקה באותו יום, שנרשם כל כך היטב בזכרונו – יושב היה לו באותו יום על גבי הגרוס-בוך, יושב ורושם רשימותיו הרגילות באופן מיכני לגמרי, ופתאם היתה ידו פוסקת מהתנועה המיכנית, ובשעה שעיניו היו נעוצות בלי-ידיעתו באיזו נקודה שלפניו באויר, היה לבו שם בקרבו מתחיל דופק באופן משונה, דופק, מזדעזע ומפרכס פרכוסים משונים ובלתי-רגילים לגמרי… מין חדוה כזו, שהנשמה כלה סולדת בה, הנשימה נעצרה והגוף כאלו מתנשא מעצמו ומתעורר לקפץ ממקומו, – מין חדוה מרעשת כזו, שהרגיש באותם הרגעים, לא טעם מעולם קודם לכן. ולמחר, בימים שאחרי זה, לא היה עוד לבו נסער כל כך. חדושו המרעיש של אותו הדבר הנעים נושן קצת, ומכין שנושן לא היה עולה עוד על דעתו של אהרן מנוסיביטש לעתים קרובות כל כך, לא היה עושה עוד רושם כל כך חזק ולא היה מסער את הנפש במדה מרובה כזו. שתדחק לגמרי מפניה, שתשתיק אותה התולעה, שהיתה מנקרת ומוצצת קודם לכן בנפשו. מיצר היה אמנם ומתרעם עכשו גם כן על שאינו פנוי ממלאכתו כל היום, אלא שצער זה, תרעומות זו היו מסבה אחרת מין רגש חדש, שהוא עצמו לא ידע טיבו בברור, הלך ונוצר בנפשו, התפתח וגדל בקרבו מיום ליום. הוא עצמו כמעט שלא הכיר בשנוי זה, שנתהוה בו, אלא שהרגיש את עצמו מאיזה זמן שוקט לגמרי, בטוח ושבע-רצון מאד. ובמדה שהסתמנו יותר ויותר אותם השנויים המיוחדים בליזה, במדה שנתפתחו הפנים החביבים הללו, במדה שנעשו הצעדים הקלים והתנועות המהירות כבדים יותר והובלטו יותר ויותר שאר הסימנים, – באותה מדה הלך וגדל הרגש החדש, שנוצר בקרבו, ובאותה מדה מלאה נפשו יותר ויותר מנוחה גמורה, שקט ושובע-רצון גמורים… זכר כלל במשך חדשים רצופים מציאותה של איזו תולעה מנקרת ומוצצת. במשך כמה שבועות לא היה מסוגל בכלל לפנות לבו למחשבות ורגשות בטלים. כל רוחו ונשמתו, כל מחשבותיו ורגשותיו התרכזו באותו פרק הזמן מבלי-משים במאורע חשוב אחד, שעתיד היה להתהוות, בשעה אחת רבת-ערך, שצריכה היתה להתרגש בקרוב.. ואותה שעה, כשהתלבטה ביסוריה הנפש האחת, שהיתה חביבה לו כל כך, שנעשתה חביבה ויקרה לו אז עוד יותר, – אותה שעה, כשהורגשה פתאם מציאותה של הנפש האחרת, נפש לא ידועה לו עוד, חביבה ויקרה מאד, – כמה רגשות תקיפים שונים סערו נפשו במשך השעות המעטות האלה!….. שעות רצופות היה יושב ומסתכל אחר כך בכסת הקטנה והמקופלה, שבתוכה היה עטוף גלמה הקטן והאדום של הנפש החיה הזעירה, – יושב ומסתכל בפנים החביבים שהיו חורים כל כך ומפיקים לאות רבה, אך יחד עם זאת – גם מין מנוחה מיוחדת, שובע-נחת מיוחד… מנוחה ושובע-נחת כאלה היו ממלאים גם את נפשו. וכשבא פעם לסעודת-הצהרים אל ביתו מצא את ליזה יושבת – שוכבת למחצה על הספה, כשידיה המבהיקות בחורונן המיוחד מונחות בלי-כח על ברכיה, ועל לחייה החורות עוד פורח חכליל-שושנה קל. הוא עמד והביט שעה קלה אל המראה הזה במין חדוה מיוחדת, שאין לבאר בדברים…. כמה מעדנת היתה באותה שעה נשיקתה, נשיקה רפה, אך המה, ומלאה געגועים עצומים…. מין תשוקה טמירה, שאי אפשר היה להבחין אותה בדעה, בהבנה, כן הורגשה לו היטב, הורגשה והעבירה בכל נפשו איזה חום עדין מיוחד…. מסתכל היה בה… זמן רב ורואה אותה כמו שהיתה לפני כמה חדשים, רק שעוד רפת-כח היא מעט, חורת-פנים קצת. וכששב באותו היום אחרי סעודת-הצהרים למלאכתו בבית-המסחר, הרגיש פתאם מחדש בעמקי נפשו פנימה מעין עקיצה קלה, שהוא עצמו לא ידע כלל טיבה. הזדעזעה לה אותה התולעה, שמציאותה לא היתה נכרת במשך כמה חדשים, שם עמוק עמוק, באיזו פנה נסתרה של נפשו, – הזדעזעה לה פעם ושתים לאטה, באופן קל, בלתי-נכר כמעט, ומיד התכנסה שוב, התקפלה ושקטה… אך מיום ליום במדה ששבה ליזה יותר לבריאותה, במדה ששבה להיות יותר ויותר כמו שהיתה לפני כמה חדשים, – התחילה התולעה מזדעזעת בתכיפות יתירה, באופן נכר יותר ויותר. אחרי הפסקה של כמה חדשים חזרה ונתעוררה מחדש בכל עוזה, בכל תקפה הקודם. בין הדמיון והאפשר לא כל הדברים שאנו קוראים מוצאים חן בעינינו, ופעמים רבות תקרינה, כי נקרא דברים שהתנגדותנו להם מבצבצת, אם מתוך שחוק קל או מתוך תלונה חרישית. אבל יש דברים אשר למקרא אותם הננו מרגישים בעצמנו כמו נאנסים אנחנו להשיב עליהם. דברים כאלה היו, לפחות, לי, דברי ה' אחד-העם על אספת הציונים בבאזיל ("השלח" חוברת י"ב בחלק "על הכל"). שיטת הסופר ההוא בחבת-ציון ומטרתה ידועה, וידוע בלי-ספק גם כן לרבים מן הקוראים, שאין אני מסכים ל"המהלך החדש" הזה; אך דבריו במקום הזה הם, לדעתי, מאותם הדברים שאי-אפשר לעבור עליהם בהתנגדות מחשבית לבד ובשתיקה שלא כהודאה, כי אם בתלונה גלויה. על כן רואה אני לחובה עלי לבחון את רוב יסודי המאמר ההוא. "מכל המטרות הגדולות שחבת-ציון שואפת להן, אומר ה' אחד-העם, רק אחת היא לעת-עתה שבכחנו להתקרב אליה במדה נכונה, והיא המטרה המוסרית: לשחרר את עצמנו מן העבדות הפנימית, משפלות הרוח שגרמה לנו ה"אסימילאציא" וכו' עד שנהיה מוכשרים והגונים לחיים של כבוד וחירות – לעתיד לבוא. כל השאר נמצא עדיין בעולם הרעיון והדמיון. מתנגדי "מדינת היהודים" מפקפקים בדבר, אם אפשר יהיה להשיג הסכמת העמים ליסוד מדינה זו, אבל כמדומה לי ששאלה עוד יותר קשה היא, לו באה ההסכמה הזאת, אם היינו אנחנו, במצבנו המוסרי עתה, מוכשרים לקבלה". אם כן, לפי דעת ה' אחד-העם, בטרם שנעשה את העבד לבן-חורין עלינו לעשות אותו שלא יהיה עבד, בהיותו עבד באמת, והחיים והמעשים מזכירים אותו בכל שעה, כי זר הוא בארצות לא-לו, ועליו להתרפס לפני כל, אם חפץ הוא בחיי שעה. אין כלל שלא נאמר בו "חוץ", ויחידי סגולה, אשר הברק החיצוני לא יעור את עיניהם ועם זה דעת להם להבין את ישראל והיהדות, רחוקים הם באמת מן העבדות הפנימית; אבל רוב העם בימינו, אינו עוסק בשאלות רוחניות, וזרם החיים הגשמיים השוטף אותו בכל כחו עושה פעולתו עליו בהכרח שלא כפי רצוננו. העם אשר שבעים או שמונים למאה ממנו, ואולי עוד יותר, חיים במסכנות ובחוסר-כל, גוזרים על ימין ועל שמאל למצוא פת-לחם לנפשם ולביתם, לא יוכל לשמוע שירים בלב רע על-דבר הגאון הפנימי, ואם ישמע – יכניס בזו ויוציא בזו. העם המפוזר והמפורד, אשר לא לבד שאין לו בתי-ספר לכל בניו, הנה גם מעט בתי-הספר שיש לו אינם נתונים תחת השגחתו והוא נוטר לרוב כרמי אחרים – חסר הוא בהכרח אותם הצינורות שעל ידיהם אפשר להשפיע על בניו רוח חדש כפי שדורש ה' אחד-העם. כל כחנו הוא רק לכתוב מאמרים ולהטיף דרשות; אך כלנו יודעים, כי גם הקוראים גם שומעי הדרשות מעטים מאד, וגם בזה אין טובנו בידנו, כי הספרות והדרשה אינן בחכירה לנו לבד ויש סופרים ודרשנים הסותרים מה שאנו משתדלים לבנות. אם בהגהיטא היה להם גאון פנימי, היה זה מפני שהרגישו יותר את חלק חיי האמונה מחלק חיי החומר. בשעה שראה פלוני המלמד העני המדוכא את ה"פריץ" הפרא והמשוגע שבעירו נוסע בהדר ובגאון במרכבתו הרתומה לסוסים דוהרים, אמר מעמק הלב: "הוא ימות ככלב" (מעשה שהיה). כל קנאתו של אותו העני, אשר כל ימיו סבל מחסור ושפלות, בחיי התענוגים של הרשע שהשעה משחקת לו, שככה ברגע אחד, ולהפך על מקום הקנאה הזו באה קורת-רוח נפלאה. "הוא ימות ככלב", ואני אנחל חיי-עולם, שהרי יהודי אני, יש לי נשמה ויש בידי מעשים טובים, וכל ישראל יש להם חלק לעולם-הבא… האם גם בן הדור החדש, ויהי גם איש פשוט, יתגאה בכמו אלה? יושב הגהיטא הרגיש בשבת ויום-טוב ברגש מוחשי שיש לו נשמה יתרה, בשעה שהיה בא לביתו מבית-הכנסת והיה רואה את השלחן ערוך, הנרות דולקים, אשתו ובניו מרוחצים ומלובשים בגדים נקיים ומחכים לקדושו ולזמירותיו, וכל דאגות הפרנסה נשכחו, כאילו לא היו בעולם. האפשר לערוך את כח החיים הרוחניים שנתנו ליושב הגהיטא חגיגות מפוארות כסדרי לילי הפסח? בדורנו אין עוד רגשי-קודש כאלה נפרצים בנו. רבים מאד בין אנשי עולם המעשה, אשר טרדותיהם ומצב פרנסתם ישכיחו אותם גם מועד גם שבת; רבים אינם מרגישים בכלל בעצמם שום נשמה יתרה ואולי אפילו בלתי יתירה; מראה השבת אצלם כמראה יום-יום, וכל חגיגת קודש אצלם כצירעמאניע ריקה. ומאין יקחו אנשים כאלה גאון פנימי? האם נוכל להציל את רוב בני עמנו משפלות הרוח בדור הזה האומר: "היחוס – מקומו בבית-הקברות", ובעולם המעשה רק על-פי מצבו יכבד איש, והנה רואה היהודי את מצבו ומתבונן למצב אחרים, והוא בא בעל-כרחו לידי שפלות הרוח. ובהיותנו בזויים, חסרי-לחם, נודדים, בהקדישנו את כל כחותינו החמריים והרוחניים למלחמת הקיום הכבדה עלינו בכפלי-כפלים מעל שאר בני-אדם, ובהיותנו תלויים בלמודינו, השכלתנו חנוכנו ואורח חיינו בדברים שאין בידנו לשנותם, – הננו על-פי תנאי חיינו שקועים בעבדות פנימית, גם בשפלות הרוח ועוד מדות בלתי משובחות כאלה. אם כן ההצעה לעקור את המדות הרעות האלהשלא על-ידי שנוי בתנאי חיינו הרי היא דמיון עוד יותר גדול מדמיון מדינת היהודים, כי למדינת היהודים דרושה הסכמת יחידים איתני-ארץ, ולבריאת רוח חדש לעמנו דרוש לפעול על מיליוני אנשים למרות מצבם המחנך אותם באופנים אחרים. "לפום צערא אגרא, מוסיף ה' אחד-העם, אחרי אלפי שנות רעה וצרות אין חקר אי-אפשר שיהיה עם ישראל שמח בחלקו בהגיעו לבסוף למדרגת עם קטן ושפל, שמדינתו ככדור הצחוק בידי שכניו האדירים וכו'; אי-אפשר לעם עתיק יומין, אשר היה לאור גוים, להסתפק בתור שכר לכל תלאותיו במועט כזה, שהרבה עמים אחרים בני בלי שם ובלי תרבות (שמע-מינה שבני-ישראל בני תרבות יותר מהם, ומדוע זה אינם "מוכשרים לחיים של כבוד וחירות" כמוהם?) לסבול תחלה אף מעט מן המעט ממה שסבל הוא!" דברים אלה אינם אלא תימה. נדמה בנפשנו, כי אם-חורגת רעה הדאיבה את לב בת בעלה, בזתה אותה הרעיבה אותה, אף הכתה אותה מכות חדרי-בטן. ימים רבים ראה האב בצרת נפשה ולא יכול להושיע לה, ויהי אך קרב לה עת-דודים ויאמר להשיאה לאיש כפי כחו ומצבו, למען הציל אותה מצרותיה התכופות והנוראות. נטפל אליו אחד ממיודעיו ויאמר לו: אחרי שנות רעה וצרות אין חקר אי-אפשר לבתך להסתפק בתור שכר לכל תלאותיה במועט כזה, שהרבה בתולות אחרות גרועות ממנה השיגוהו מבלי לסבול תחלה אף מעט מן המעט ממה שסבלה היא; לפום צערא אגרא, ועל כן צריך אתה להשיא את בתך לאברך גאון, אשר יהיה בקרוב רב מפורסם בעיר גדולה, ואז, בהיותה רבנית בעיר רבתי ומכובדת על הבריות, תתנחם על כל צרותיה בימים שעברו. להיועץ הזה נשיב: אם מזלה של הבת-החורגת ומסבות חייה גרמו לה לסבול תלאות אין קץ, ממי תוכל לדרוש לשלם לה שכר בעד תלאותיה, וביחוד בשעה שתלאותיה לא הביאו תועלת לשום איש, לבד מה שהרגיעו את לבה הרע של האם-החורגת? לאומללה כמוה די יהיה, אם סוף-כל-סוף תנוח מעצבה ורגזה בבית-אישה. לא שכר מבקש העם האמלל, כי אם מנוח; הוא מבקש, כי האסון המיוחד לו, אשר מכס נורדוי קרא אותו בשם "מצוקת ישראל", יחדל מן ההיסטוריה. בצרותיו הנוראות הוא יחיד בין העמים, ואם תהיה מדינתו הקטנה ככדור הצחוק בידי שכניו האדירים, הלא יתנחם בזה כי לא יחיד הוא, ועוד יש עמים אחרים כמוהו. ומי הוא אשר מדינת היהודים הקטנה לא תספיק לו למצוא בה שכר להעם בעד תלאותיו הרבות כאשר קוה? כמעט כל העם בזמנים שעברו ורוב העם עתה קוה ומקוים למצוא את השכר הזה בעולם-הבא ולימות המשיח; והנה הם יכולים גם אחרי תקומת מדינת היהודים לקוות אל השכר הזה בכל מעוף כח תקותם. ואלה אשר בלי שום תקוות, אך בהיותם קשורים לעמם, או פשוט כדי שלא לעשות שקר בנפשם לא נאותו לעזוב אותו ולהנצל מצרותיהם, הלא לא קוו לשכר מעולם, ומה להם הצדקה לדרוש פתאום שכר מרובה כעל כל התלאות? הם יקבלו בשמחה רבה גם את המצב של עם קטן. נלך הלאה. ה' אחד-העם דורש בעדנו שכר אשר יהיה "לפום צערא". השכר הזה יכול להיות בשני פנים: א) או יהיה ישראל במדינתו עם חזק ועצום כאנגליה או גרמאניה, ואז לא תהיה עוד "מדינתו ככדור הצחוק בידי שכניו האדירים ואינה מתקיימת אלא על-ידי נכלי הדיפלומטיא והכנעה תמידית לפני מי שהשעה משחקת לו"; ב) או על-ידי שנעמיד גדולי הרוח אשר יהיו למורי כל התבל, ו"מציון תצא תורה" חדשה לארץ ולדרים עליה. האמנם סוף-כל-סוף אין בכח כל אלה לנחמנו על ישרה מן הצרות, והיו יכולות להיות גם בלעדיהן. אבל נניח כי באלה נתנחם. והנה האופן הראשון אינו באפשרות כלל, כי מלבד שהברכה "על חרבך תחיה" לא חלה על יעקב אבינו, ובכלל לא היינו "עם החרב", הנה מה נעשה מספרנו מועט ועל ידי זה גם כחותנו חלשים, ועם המציאות אי-אפשר להלחם. אך גם על-פי המציאות המעציבה הזו יותר טוב יהיה לנו לשבת במדינת היהודים הקטנה והחלשה ולחכות עד שיגדל מספרנו (שהרי הרבה מבעלי הספירות מחליטים, כי עמנו מוכשר יותר להתרבות במספר מעמים אחרים), מאשר נהיה מפוזרים ומפורדים. באופן השני – הלא אין לזה ענין עם מדרגת עם קטן ושפל, שמדינתו ככדור הצחוק ביד שכניו, כי אפשר להיות עם קטן ובלתי חזק ולהעמיד גדולי הרוח בעולם. "לא לחנם עמדו להם לישראל נביאים, אומר ה' אחד-העם, שראו בחזון את הצדק שולט באחרית הימים היהודים תמיד בין שני אריות וכו' ולא היתה לה כל תקוה לישב בשלוה וכו' על כן התרחבה "הציוניות" בלב הנביאים והעמידה את החזון הגדול לאחרית הימים שיגור זאב עם כבש וכו' האידיאל האנושי הזה היה ויהיה על כן תמיד חלק עצמי מן האידיאל הלאומי של עם ישראל, ומדינת היהודים תוכל רק אז להמציא לו מנוחה, כשהצדק העולמי ישב לכסא וימשל בחיי העמים והמדינות". מסכים אני לה' אחד-העם בהנחתו זו בנוגע להנביאים וזמנם, וכבר כתבתי זאת בעצמי במאמרי "היסוד השנים-עשר אצל בני-ישראל". אבל אי-אפשר להסכים עמו, כי מדינת היהודים תוכל להמציא מנוחה לישראל אך כשהצדק העולמי ישב לכסא. ה' אחד-העם אומר למעלה, שעלינו לתקן את עמנו "עד שנהיה מוכשרים והגונים לחיים של כבוד וחירות לעתיד לבא", וחושב אני שאין אותו הלעתיד-לבא, כמו הלעתיד-לבא השגור בפי חז"ל, שהוא לרוב בבחינת אין-סוף, אך קודם לו הרבה. עתה הוא מוסיף תנאי חדש: שהצדק העולמי ישב לכסא וימשול בחיי העמים והמדינות. אם נזכור, כי שכני ארץ-ישראל אינם עמי אירופה, כי אם הפרסים, הערביים והדרוזים הפראים, אז נבין, כי נחוץ שהצדק העולמי יתפשט בין כל יושבי תבל, ובכלל זה גם הפרסים והדרוזים. כמדומה לי, שבמקום דברים כאלה יותר היה ראוי לומר בקיצור: מדינת היהודים לא תוכל לקום לעולם, או לפחות עד ביאת המשיח המיועד. מובן ממילא, כי אם יחכו בני-ישראל במדינתם עד שישב לכסא הצדק העולמי, אז רבים מחובבי-ציון שיהיו אז לא יוכלו למצוא מענה אם ישאלו אותם, למה לכם ארץ-ישראל או מדינת היהודים, ומה חסר לכם בלעדיה? אמת הוא, שהאידיאל הלאומי שלנו האחרון הוא שסוף-סוף ישב הצדק העולמי לכסא (אם יקום האידיאל הזה, ומתי? זוהי שאלה אחרת); אבל העם לא תלה את תקומתו בהאידיאל הזה, ונודע מאמר שמואל, ש"אין בין העולם הזה לימות המשיח, אלא שעבוד מלכיות" (שבת פ"ג.) וגם כלי-זין ומלחמות לא יבטלו אז לדעתו (שם). אבל אם הנביאים, אשר דברו לזמנם (כמו שבארתי במאמרי הנ"ל), הציבו למנוחת ישראל את התנאי של "וגר זאב עם כבש", הנה בזמננו אין צורך בזה. עתה יש מדינות של נייטראליטאט, כמו בילגיה ושווייץ, שעל-פי תוקף הסכמת המדינות אינן רשאות להלחם ואין נלחמים בהן. על כן אם בזמן מן הזמנים תקום מדינת היהודים, הלא אפשר גם כן שתהיה גם היא במצב של נייטראליטאט, מבלי שנצטרך לחכות עד האלף העשירי לממשלת הצדק העולמי. "ובכן לא בשביל ליסד היום או מחר מדינת היהודים באנו לבאזיליה, אומר ה' אחד-העם, כי אם בשביל לקרוא באזני כל העולם קריאה גדולה: עם ישראל עודנו חי וחפץ חיים! את הקריאה הזו אנו לקרוא השכם וקרוא וכו' למען נשמע אנחנו את הד קולנו זה בעמקי נפשנו, אולי תתעורר ותתנער משפלותה וכו'. אילו היו מחוללי האספה הזאת וכו' אומרים בפה מלא מראש וכו' אין כחנו לעת-עתה אלא בפינו ובלבבנו להחיות את רוחנו הלאומי, ולבשר את התחיה הזאת (תחית הרוח) בקהל רב – אז אין ספק שרשימת הנאספים היתה קטנה הרבה יותר מעתה וכו' והנאספים האלה בחירי עמנו – כי רק בחירי העם היו מוצאים חפץ באספה כזו – היו שבים איש-איש לארצו וכו' להביא חיים ורצון ואנרגיה גם בלב העם כלו". אבל בחירי העם לא היו צריכים לבוא לבאזיל לשמוע כי עם ישראל עודנו חי וחפץ חיים, כי המה יודעים זאת זה רבות בשנים. עוד יותר, את זאת יודעים הכל. כי מי שאינו חפץ חיים הרי הוא מאבד את עצמו לדעת, ואם ישראל עודנו חי ולא אבד את עצמו לדעת, דבר הנראה לכל גויי הארץ, אות הוא שהוא חפץ חיים. בחירי העם אומרים להעם, כי החיים כפי שהם אינם מספיקים עוד, וצריך לשאוף לחיים לאומים כראוי, וכבר נלאו לקרוא כזאת, ובמה היה עתה כחם גדול להביא חיים ורצון ואנרגיה בלב העם כלו על ידי זה לבד, שגם באספת באזיל הסכימו לזה? אם עם ישראל חפץ חיים, הנה חפץ הוא קודם כל חיים חמריים, והעם הפשוט, כלומר כל מי שאינו מבחירי העם, לא יוכל להסתפק בתחיה רוחנית לבד. הוא יוכל למצוא חפץ אך בתחיה חמרית, ותחיה חמרית אפשר לתת לו רק בדרך חמרי, אם לא במדינת היהודים בפועל, לפחות בתקוה עליה. גם הד"ר הירצל אינו אומר, כי מדינת היהודים קרובה להוסד, ובעצמו אינו בטוח, כי תבוא על זה ההסכמה הדרושה. הוא אומר, כי הציונים צריכים להעמיד להם למטרה היחידה לפעולתם את מדינת היהודים ולשאוף אל המטרה הזאת בפועל ובמעשים, וברור הוא שאינו בטוח עוד בעצמו אם תראינה עיניו את משאת-נפשו יוצאת לפעולה בימיו 1"וכה הציתו בלבבות אש זרה, התלהבות של קדחת, אשר הביאה אל האספה בבאזיליה, ערב רב של נערים, אם בשנים או בדעת" – מסיים ה' אחד-העם את רעיונו. לדעתי צריך למחוק את שתי המלות "או בדעת", כי אם יש אבן-בחן להכיר על ידה כהרף-עין את הנערים בשנים, הנה אין אבן-בחן כזו בנוגע לנערים בדעת. "אזכרה ימים שעברו – אומר ה' אחד-העם – לפני שבע שנים וכו' המון אנשים באו לארץ-ישראל לקנות את הארץ ולבנות עשר קולוניות ביום (?) והתקוה וההתלהבות הכללית הלכו וגדלו מיום ליום לא פחות מעתה וכו'. ההתעוררות המלאכותית אשר הביאו ראשי התנועה בלב העם על ידי הבטחות ותקוות שלא היו עתידות לצאת לפעולה לא יכלה להתקיים ימים רבים: החלום עבר, העינים נפקחו והתקוה הנכבדה הולידה את היאוש". הקורא דברי-הימים של איזה ענין בסירוגין יכול הוא להוציא היקשים זרים שאין להם שחר. בספור הקצר הזה של ה' אחד-העם נשמט פרק גדול, ואם על-פי הספור הקצר הזה ישפוט הקורא בעוד עשרות שנים על מצב הישוב בשנת תרנ"א, אז יוכל לטעות טעות גדולה ולהחליט משטחיות הספור הקצר הזה, שבשנה ההיא עברו ראשי התנועה בערים שונות וחזקו את תנועת הישוב על-ידי הבטחות כוזבות ותקוות שקר; רבים נאחזו במצודה, באו לארץ-הקדש והתנחלו שם, אך התקוות הכוזבות לא נתקיימו, ואז עבר החלום, נפקחו העינים ויבוא יאוש נורא. אבל אנחנו כלנו, הזוכרים היטב את הזמן ההוא ומקריו, יודעים פרק ארוך יותר ממה שכתוב כאן, אשר בכללו כך הוא: בשנה הנ"ל, כאשר נגרשו רבים מאחינו ממוסקבה ועוד איזו ערים והוצרכו לשוב לתחום-המושב, גדלה ההתחרות בערים רבות בהתחום, שגם עד העת ההיא לא כל יושביהן מאחינו מצאו להם שם פרנסה בריוח, ועם זה נפל אז איזה פחד על רבים מעמנו. תוצאות הדברים האלה היו, כי מלבד המון עניים מרודים שנסעו אז לארץ-הקדש בלי השכל ובלי דעת, למרות כל האזהרות שהזהירו אותם ברוסיה, ואשר כמעט כלם שבו בפחי-נפש ובבושת-פנים, – נוסדו גם אגודות שונות מבעלי הון, אשר שלחו צירים לארץ-הקדש לקנות שם אדמה וליסד בעדם קולוניות על-פי התכנית של הקולוניה "רחובות", אשר כבר שמעו את שמעה. כמעט כל הצירים פנו אל המוסד שהיה שם, ואשר בראשו עמד איש נאור, חובב-ציון נלהב לבריות במדברותיו והליכותיו עם אנשים; אך, לאסון הענין, חסרה לו כל השגה בדיני ממונות והלכות משא-ומתן. למופת די להזכיר, כי האיש הזה "בתמימותו הקדושה" נתן לאיש אחד, שבא לאיזו חדשים לארץ-הקדש והיה צריך לשוב לביתו, שטר בחתימת ידו, כי קבל מיד האיש ההוא תשעים אלף פרנק למשמרת, בעת שבאמת לא קבל ממנו אפילו פרוטה אחת מן הסך הזה, רק האיש בעל "הפקדון", שלא היה ולא נברא, בקש כך מאתו והוא לא היה יכול להשיב פניו ריקם, בעת שאיש אחר היה מראה למבקש כזה את הדלת ואת המזוזה. הסרסרות והספיקולאציה עברו אז כל גבול למראה רוב הצירים ושאונם, והתמים שעמד בראש המוסד הנ"ל עשה חוזה עם סרסור אחד ידוע לקנות להצירים אחוזות, ובטהרת לבבו לא דרש שום שכר לעצמו, רק פרוטות אחדות מכל דונם לבנין מוסד של צבור בארץ-הקדש. הצירים מסרו לו את כספם, גם רבים מחוץ-לארץ שלחו לו כספים לקנין אחוזות. הוא בתמימותו האמין להסרסור הנ"ל ויתן לו סכום רב מאד בטרם נגמרו הקניות, ולא עוד, אלא שנתן לו את הסכומים בלא שטר ובלא עדים, ומלבד זה הוציא יותר מעשרים אלף פרנק להכנת המוסד של צבור שקוה לבנות בהפרוטות שיקבל מכל דונם (במחשבה היה אז לקנות כמאה אלף דונם), הסרסור נתן גם הוא דמי-קדימה לבעל אחוזה גדולה (לפי דבריו יותר ממאה אלף פר'), והדבר היה קרוב לגמר, וכל הצירים קוו, כי בעוד איזו ימים יבואו כלם אל מחוז-חפצם ואל נחלותיהם. פתאם באה פקודה מבירת תוגרמה לבלי למכור אדמה לבני-ישראל שאינם בני תוגרמה ולחדש את גזרת הכניסה. דמי-הקדימה שנתן הסרסור אבדו, ובתוכם גם הכספים הרבים שנתן לו ראש המוסד, וגם ההוצאות להכנת הבנין לא הושבו. סוף דבר היה, כי כל צירי האגודות שבו ריקם (מלבד אלה שהספיקו לקנות את הקולוניה "חדרה" קודם לזה) ועשרות אלפי רו"כ ירדו לטמיון. לא יפלא, אם אחרי אסון גדול כזה בא גם יאוש גדול; אך מה ענין כל זה לראשי התנועה וההבטחות? אילו היה המוציא והמביא דברי הצירים והאגודות פרוטה להסרסור לפני קבלת שטרי המכירה, לא היה מוציא כסף זרים לבניני צבור בתקוה על כסף שלא בא עוד לעולם ולא היתה אובדת אפילו פרוטה אחת, וכל הצירים היו שבים במנוחה לביתם לחכות על ימים יותר טובים, או היו קונים אדמה מאת הנדיב; אבל אחרי שאבד רוב הכסף – אבדה אמונה גם בהפועלים, גם מצד אותם שעוד לא באו לידי נסיון מר כזה. "עתה ישובו השלוחים ויבשרו, כי גואלים קמו לישראל, ואין לנו אלא לחכות עד "שהדיפלומטיה" תכלה מעשיה, אומר ה' אחד-העם, וכאז כן עתה תפקחנה עיני העם בקרוב וראה כי נתעה בשוא, והאש הפתאומית, אשר הציתה התקוה בלבו, תשוב ותכבה אז, מי יודע אם לא עד הזיק האחרון". מבאזיל לא שמענו כי הדיפלומטיה נכונה לבצע את מעשיה בקרוב. גם עיקר רעיונו של הד"ר הירצל, כמו שהעירו רבים ובתוכם גם ה' אחד-העם, אינו חדש כלל לחובבי-ציון, רק הם, בדעתם את חלישותם, לא נועזו, לא לבד לנסות דבר על אדות קנין כי גם להשתדל על-דבר בטול גזרת הכניסה. הד"ר הירצל יש לו בלבבו יותר עוז ואומץ-רוח, והוא אומר, כי צריך להשתדל בזה במעשה. יגדל נא כחו וינסה בזה דבר; אם יהיה אלהי ציון בעזרו ויופיע על עצתו – ישאר שמו לברכה בקרב עמו, ואם לא – יחכה לימים יותר טובים מאלה. הן לא בשופטני עסקינן, החושבים כי דבר כזה אשר אין חקר לגדלו, יצא לפעולה בזמן אשר נגביל אותו על-פי רצוננו ודמיוננו. עם ישראל מלומד לחכות ולחכות, אם אין תקותו ממהרת לבוא. "תשועת ישראל עתידה לבוא על-ידי "נביאים" לא על-ידי דיפלומטים" – מסיים ה' אחד-העם את מאמרו. איני יודע על איזה יסוד בנה את משפטו זה. אם כך היא דעתו הפרטית, רשות לכל איש לבלתי הסכים אתו. כמדומה לי, שדבריו אלה נאמרו לפי שיטתו, שעיקר התחיה היא תחית הרוח; אך כל האומר שתחית הרוח בלא תחית העם אינה באפשרות, לא יוכל לבטוח על "נביאים" לבד, שעל-פי-רוב אינם בעלי מעשה. אבל אם נתבונן לדברי-ימינו נראה, כי הדיפלומטיה כבר השתתפה בתחית העם. לא אזכיר את דברי משה רבנו: "דרך שלשת ימים נלך במדבר", בעוד שבאמת היתה מחשבתו לקרוא דרור להעם מעבדותו – כי אין למדין מקודם מתן תורה. אך די לי להזכיר שני דברים: א) פלאוויוס אומר, כי חכמי ישראל בימי כורש הראו אותו את המקראות בישעיה, שדבר עליו נביא אלהים כמאה וחמישים שנה לפני הולדו; ב) עזרא אומר: "כי בושתי לשאול מן המלך חיל ופרשים לעזרנו מאויב בדרך, כי אמרנו למלך לאמר יד אלהינו על כל מבקשיו לטובה ועזו ואפו על כל עזביו" (עזרא ח', כב). הדברים האלה מוכיחים, כי בעצמו לא היה בטוח מפחד, אך אמר כזאת להמלך להטותו למלא את רצון עם ה'. דרכים אלה המה דרכי הדיפלומטיה. אנחנו אין אנו יודעים באיזו דרך תבוא תשועתנו, ועל כן עלינו לנסות את כל הדרכים, ובלבד שעל ידיהן תבוא תשועת ישראל. (לא נשלם). איטליה כולה, כל אותה איטליה אשר שאפה בדרך זו או אחרת לדרור ולעצמאות, אשר הכירה או הרגישה, כי אין לשאת עוד את חרפת הקיום תחת השוט של אוסטריה ושל הסווירינים האיטלקיים גופם – איטליה זו הוכתה חרב בשנת 1849 והוכרחה לפשפש במעשיה ולבדוק ביסודי תנועת השחרור. כי עד מהרה התבוננו ונוכחו, שאם כי לעת פרוץ המהפכה באיטליה, בבוא לעולם ריפובליקות רומא ווינציה, כבר הספיקה אירופה ליהפך שוב מדימוקרטית לריאקציונית – הנה תפקידה של אירופה באיטליה לא היה אלא תפקיד של כוח גשמי חיצוני, ולא בה אפשר לתלות את קולר כשלונה של המהפכה האיטלקית. את הכל היה צריך להתחיל מבראשית. וכל ימי התכונה וימי המהפכה אשר עברו על הארץ ואשר היו בעצם רבי חשיבות ונסיון – נראו בהתחלה כבזבוז כוחות רוח וחומר. עיפות כללית, מפח־נפש ומרירות לפתו את איטליה, שהיתה כולה עוד לפני זמן קצר מלאת אופטימיות והתלהבות. קטרוג הדדי, תוכחות, האשמות אישיות וחשדי־בגידה מלאו את חלל הצבוריות האיטלקית למשך שנים רבות. כל מי שהיה לו חלק במאורעות הגדולים בימים שזה אך עברו – בקש לזכות את עצמו, את פעלו ודעתו ולתלות את הקולר באחרים. האמיגרציה האיטלקית, אשר מצאה לה מקלט באנגליה, בשויץ, ועד לשנוי המשטר של דצמבר 1851 גם בצרפת, ואשר עליה נוספו עכשיו בבת אחת אלפים רבים, שבתוכם נכללו יוצאי כל הפרווינציות – נאלצה לעבור בטרם החלו להתגבש בקרבה זרמים חדשים. צער נוקב ומפח־נפש הסבה לכולם עמדת העם האיטלקי עצמו בימי־הנסיון הגדולים, אותו העם שעל ערגתו הלוהטת, כביכול, לדרור – נבנו טירות־קסמים רבות כל כך ואשר הוכיח שויון־נפש רב למדי לנוכח פני הדרור הזה. בדומה לזה תסס במחנה הקתולים צער עמוק הנובע מתוך התנהגותו של האפיפיור. הצורך לבחור באחת משתים: חופש לאומי או נאמנות לכנסיה, הכרחיות הקרע בין איטליה והאפיפיורות – נראו לחוגים הללו כלקחה הקשה ביותר של המהפכה, נסיון מר, השולל כל מוצא לפתרון. הצד השוה בכולם היתה ההכרה המדכאה ברפיונה ובחוסר בגרותה של איטליה ובאי־יכלתה לפתור את שאלתה בלי עזרתה האקטיוית הצבאית של אירופה. הריאקציה אשר דבר לא עצר עוד בעדה, לא אימת העם, לא כבוד האפיפיור, ולא דוגמת אירופה הליברלית – השתררה במדינות איטליה השונות. מאות אנשים הועלו לגרדום, אלפים התנונו בעבודות פרך, כל הקונסטיטוציות, כל חרויות האזרח נתבטלו, ועם הסווירינים חזרה למקומה האדמיניסטרציה הקודמת. כל רמז למחשבה חפשית נחנק שוב בידי הצנזורה, כל חשד באהדה ובנטיה לרעיונות ליברליים או ריוולוציוניים היה מספיק כדי להדון למאסר או לגלות. כל הסווירינים, מלבד פיימונט, דבקו באוסטריה, בהכירם כי לה הם צריכים להחזיק טובה על קיומם; כמעט בכל המדינות נשאר חיל־מצב אוסטרי למשך שנים אחדות, עד "שוב הארץ למנוחתה השלמה", וצבא אוסטרי היה פירושו: התעללות, עונש שבטים, במשפט ובלי משפט, מצב־מצור ובתי־דין צבאיים. לנקודת־משען שניה לריאקציה נעשתה האפיפיורות, אשר כל הסווירינים כרתו אתה אמנות חדשות, המבטלות את החוקים הדתיים, שהונהגו הליברלי יוסף השני או בהשפעתו; האמנות החדשות פירושן היה: חוסר כל זיקה למדינה מצד הכנסיה, ולעומת זאת: התערבות הכנסיה בעניני המדינה, אפוטרופסות קליריקלית תדירה על מחשבת האזרח והרגשתו. ביחוד הצטינה בניאפול באכזריותה. גלאדסטון, אשר בקר בשנת 1851 את מדינת הבורבונים, הכתיר במכתביו המפורסמים את הממשלה הניאפולית בתואר "כופרת באלוהים". במקום הטריאומויראט הריוולוציוני, אשר את סבלנותו, ורוחב דעתו לא יכלו להכחיש על שפכו בשפע דם ליברלים ודימוקרטים. האפיפיורות, משהיציגה את רגלה על דרך הריאקציה, לא תסור עוד ממנה ועתידה היא לאסור מלחמה על התנועה הגואלת בכל האמצעים שברשותה, החל במיתות בית דין, גירושין, דרישות־עזר מאירופה הקתולית, ארגון צבא ריאקציוני, וכלה החרמות ובנדויים ומתן עיקרים חדשים, – הרי הוא העיקר, שהאפיפיור אינו עלול לשגות לעולם, שהוצג כנגד עיקר השלטון העממי. לכשתעלה בשנת 1856 לפני הקונגרס של מעצמות אירופה השאלה האיטלקית – יודה ציר אנגלי, כי ממשלת האפיפיור היא "חרפת אירופה". הדוכסויות הטוסקאנית, הפארמית והמודינית נהיו עבדים לאוסטריה, אשר הנהיגה בנחלותיה היא, בלומברדיה ובויניטו, משטר של ארצות נכבשות והחזיקה מצב של מצור עוד חמש שנים; וכל משך חמש השנים האלה לא פסקו מרידות מהפכניות. "מעולם לא היתה איטליה אומללה ומדוכאה כהיום הזה, – כותב ג'וברטי בשנת 1851 – כי הדספוטיזם העתיק הפך עוד יותר אכזרי ואוסטריה שולטת באיטליה – בכוח הטירור בצפון, ובכוח לחץ, השפעה וחיל־מצב – במרכז ובדרום. ניאפול כפופה לעריצות שאי אפשר היה להאמין במציאותה אלמלא ראינוה בעינינו. לא בהרבה נפלה המצב לטוב ברומא. הכמרים והסגנים, שכחי תפקידם ותעודתם הקדושה, מביאים על הארץ רעה אחר רעה. המעולים שבאזרחים חבושים בכלאם, רדופים, מדוכאים, לים. הישועיים, בשובם כמנצחים, מתעתדים עכשיו, מתוך הרחבת־דעת יתרה, להשחית את מוחו ולבו של הנוער. גם טוסקאנה, אשר שקטה על שמריה בעבר וגם בהתחולל הסערה לא יצאה מגדרה – נוטלת עכשיו חלקה בצרת־הרבים, ופלוגת צבא נכרי באה במקום גדודיה". נקודת־אור יחידה בתוך רחבי חשכת היתה פיימונט. זו לא כרתה ברית עם האפיפיור ואוסטריה. היא נאלצה לחתום על חוזה־שלום משפיל עם המונארכיה ההאבסבורגית, והלכה הלוך והתרחק מחוג השפעתו של הואטיקן. אותה, במסרה לאחר התבוסה את הנהלת המדינה בידי הליברל ד'אצליו, – איש טהר־נפש, אם כי מוגבל במדת־מה מבחינה ובבצעה שורת תקונים פנימיים חדשים. הדרך שבחרה לה פיימונט לא היתה קלה כל עיקר. באיטליה ובאירופה הריאקציוניות נראה משכן־חופש זה כדבר בלתי־טבעי. האפיפיור ראה את פיימונט כראות אויב במארב, והצדק היה אתו, אוסטריה קיטרגה בפני אירופה על מזימות טורין המהפכניות, רוסיה נתקה את קשריה הדיפלומטיים אתה, נוכח צרפת ונפוליאון השלישי עמדה טורין כתוכחה וכמזכרת־בגידה. בתקופה ראשונה זאת מצאה פיימונט הבנת מה רק באנגליה לבד. עם התבוסה המהפכנית התאושש ה"פיימונטיזם" השמרני ודרש ענוה והכנעה, לאמור: כדי להתקיים צריכה פיימונט לותר על כל השאיפות הלאומיות, עליה להסתגר בתוך גבולותיה ולדאוג רק לשלום עצמה. מאציני, שראה בפוליטיקה הפיימונטית החדשה רק מוקש מונארכי – איים במהפכה. משסרבה פיימונט לחתום על האמנה עם האפיפיור ופתחה בתקוני המוסדות הדתיים, תקונים המכוונים לשמור על המדינה מפני קנוניות האפיפיור והשפעתו ללא־בקורת – גדל הקצף ברומא והיא יצאה להלחם בטורין באיומי חרם, בתתה אותה לכופרת באלוהים, ומטר קללות ניתך על ראש בית סאוויה. פיימונט עמדה בפני סערת ההתקפה הזאת, שבאה מצדדים שונים כל כך, ונשארה נאמנה לפוליטיקה הליברלית ולקונסטיטוציה. אמנם מאציני נשאר נאמן לעצמו ולשליחותו, למרות בדידותו שהלכה ורבה. לאחר החרבן עבר לשויץ, ומשם לאנגליה, וכל שעה משעות חייו הוקדשה כמקודם לשחרור איטליה ולאיחודה. בשנות החמישים ארגן בלונדון את "הועד הזה חפש דרך לבוא במגע עם הכוחות המהפכניים בארצות אחרות, ביחוד בצרפת ובאונגריה, נהל את התנועה הריפובליקנית בתוך איטליה, בקש לבצע את הפעולה המהפכנית, מבחינה פיננסית, בדרך הוצאת מניות של "המלוה הלאומי" שעתיד היה להפרע אחרי הנצחון של המהפכנים. בהשפעת מאציני נוצרו ברוב ערי איטליה " ועדי מרד", שעסקו בהפצת הספרות הבלתי־חוקית (היא נדפסה בעיקר בעיירה קאפולאנו, על שפת אגם לוגאנו, במרחק־מה מלומבארדיה), בתעמולה בקרב הצבא, בהפצת המניות של "המלוה הלאומי". הועדים האלה הצטרפו ברובם מהנוער הלומד, אנשי המקצועות החפשיים, הבורגנות הזעירה והיו בתוכם גם בעלי־אחוזות וכוהנים; מעטים מאוד היו בין חבריהם מדלת־העם. מהנסיונות המהפכניים של התקופה הזאת יש לציין את קשרי הסתר ותנועות המרד במילאן, בבולוניה, בפירארה (חבל האפיפיור) בשנת 1853, בסיציליה בשנת 1856 (אותה שנה נעשתה בניאפול התנקשות בחיי המלך), בליוורנו (טוסקנה) ובסיציליה בשנת 1857. כל הנסיונות האלה נגמרו באי־הצלחה ועלו בחיי מאות אנשים. בעקב אי־ההצלחה הזאת ובעקב השינוי שחל בכל שהיתה נכונה אמנם להתעורר בהשפעתו לחיים חדשים, אולם אך כדי המינימום ההכרחי בהחלט – ותו לא. זה אחר זה עזבו את מאציני ידידיו ועוזריו מאז, בניהם גם מאנין וגריבאלדי, וידידיו־יריביו – קטאניאו ופירארי. הוא נרדף לא רק מאת הריאקציה האיטלקית פיימונט. מאנין, הקרוב בידידיו, הטיל בו אשמות קשות, גריבאלדי הטיח בפניו ובפני אלה שנשארו אתו את הדברים האכזריים: "רמאים ומרומים". לאחר מותו נתפרסם שמו ונמצא גם מו"ל לעבודתו הספרותית. בה נתגלה פיזאקאנה לא רק כמתנגד למונארכיה וכריפובליקן (בנידון זה לא היה כל הבדל בינו ובין מאציני) אלא כסוציאליסט, שלא הסתפק בקישוט התנועה הלאומית במוטיוים גם מאציני) אלא ניסה גם לבנות את כל השחרור הלאומי על יסודות המיעוט לחירות לאומית ופטריוטיות של קבוצות קטנות – לא די בהן להגשמת מפעל השחרור. מן ההכרח להפעיל את המוני העם במלחמה, ביחוד את האכרים, והמלחמה לא תצליח כל עוד תהיה בלב האכר ההכרה, שגורלו לא ישתנה – ותמיד ישאר בעבודתו הקשה, בעניותו המנונת, בתליותו. "הסוציאליזם – או אם רוצים להשתמש במלה אחרת: התקון השלם של היחסים הסוציאליים – הוא הוא האמצעי היחידי להראות להמונים הסובלים, שהענין הוא באמת בכבוש עתיד טוב יותר, חפשי יותר, ולהכניס אותם על־ידי כך במלחמה הלאומית". במכתב פרטי מאותה תקופה אחרונה שבחייו כתב פיזאקאנה: "המהפכה היחידה, אשר עודנה אפשרית כיום באירופה, היא המהפכה הסוציאלית, האכספרופריאציה של הבורגנות. בערך כמו שנעשתה בשנת 1789 האכספרופריאציה של האצילות. מי יחשוב, שגם כיום הזה יאחזו המוני לומבארדיה בנשק, כמו שהם עשו זאת בשנת 1848? תקות שוא. הדגל היחידי, אשר יש בכוחו להקים אותם למלחמה – הוא הדגל אשר עליו חרות: ביטול הרכוש הפרטי. מאציני בסיסמתו – אלוהים ועם – לא יעורר למהפכה. עם שלם לא קם בגלל 'כבוד לאומי' – הוא איננו אביר הלוחם בדו־קרב. תותחים עוד ירעישו את איטליה, ואולם העם ישתחרר רק לאחר שאנו (הפטריוטים והמהפכנים) נהיה לסוציאליסטים". פיזאקאנה האמין בתכונה המיוחדת של האכר שצרוף הסיסמה הסוציאליזם ואת חיי השותפות, והניח שצרוף הסיסמה הסוציאלית עם הסיסמה הלאומית – די בו לקומם את ההמונים. מחיר אמונתו זאת שלם בחייו. אף ספרו נשאר בטוי בודד בתקופה הזאת. הפוליטיקה האיטלקית הלכה בדרכים אחרות לגמרי. את הדרכים האלה התוה ג'וברטי בשנת 1851 בספרו: "על התחדשותם התרבותית (האזרחית) של בני איטליה". מאורעות שנות 1849–1846 חיבו את ג'וברטי לשוב ולבדוק את כל תכניתו. הוא נאלץ להודות, כי אותו "יש" שעליו מבוסס החלק הפוליטי של ה"בכורה", אינו אלא שריד־מציאות כלה ומתנון, וב"התחדשות" תכן תכנית חדשה, הנשענת על הכוחות החדשים שנתגלו במהפכה. הוא מתח בקורת קשה על שלוש השנים האחרונות, ובעיקר על אותם הזרמים החברתיים שהתחרותם גרמה, לדעתו, לאחרית הרעה – הזרם השמרני והדימוקרטי. כשמרנים כדימוקרטים חיים בעולם ההפשטה: הראשונים – נאחזים מתוך עוית בעובדת־פגר, שפרחה נשמתה, ותומכים יתדותיהם בעולם של יחסים כלים, המתפורר לעיניהם. והדימוקרטים עוסקים ברעיונות נטולי־גוף, חסרי בסיס מציאתי, במושגים נאצלים מעין "רצון העם", "ריפובליקה", "אנושיות" וכו'. ואולם בחורבן שנת 1849 אשמה לא רק אי־הבגרות הפוליטית של הצבוריות האיטלקית. הגורם העיקרי בחורבן זה הוא האפיפיור, אשר לא הבין, כי הצלת הכנסיה הקתולית תתכן אולי רק בהספחה על תנועת השחרור ו"החידוש", אשר הקיפה לא את איטליה בלבד, כי אם גם את אירופה כולה. אשם גם קרלו אלברטו, אשר לא עמד בו רוחו ללכת בדרך המפעל האיטלקי הכללי והלך בעצת אלה, אשר פנתם הם – פיימונט – יקרה להם מאיטליה כולה. את האידיאה הניאו־גולפית יש לסלק לחלוטין, כי אבד לה חלק גדול מכוחה וסמכותה, בהקרעה מעל מחשבת הדור ובהבדלה מן המדע ומן הדתיות האמתית אשר לאנושיות המתחדשת. אמנם שאלת רומא נשארת אחת השאלות הגדולות והמהותיות ביותר במפעל האיחוד. הפתרון לשאלה זו הוא: מציאת הדרך לסילוק הניגודים בין האלוהי והאנושי, בין דת בדלה מתרבות ותרבות נבובה, נטולת תוכן דתי. כל עוד היתה קיימת התקוה, כי האפיפיור יעמוד בראש התנועה האיטלקית – אפשר היה לצפות לפתרון הקונפליקט הזה בחיק הכנסיה הקתולית גופה. מאחר שנגנזה תקוה זו – שומה על איטליה עצמה לגשת להתרת השאלה הגדולה, שבלי פתרונה לא תתואר כל התחדשות איטלקית. על האפיפיור לותר על שלטונו החילוני, הרה הסכנה התמידית לאיטליה וגם לכנסיה עצמה. אין האפיפיור צריך להיות שליט של מדינה או של טריטוריה. הוא צריך להיות בלתי־תלוי ובלתי־נפגע וכמוהו צריכים להיות בלתי־נפגעים בתי־הכנסת שלו וארמונותיו. אין הוא נתינו של מישהו ואין עמדת סווירן איטלקי הולמת אותו. איטליה זו, שאליה פנה ג'וברטי ב"התחדשות" שלו, לא היתה עוד איטליה של הסווירינים והאפיפיור ולא של האריסטוקרטיה והבורגנות, אלא איטליה של העם, כי מעתה ראה ג'וברטי בהמוני העם את אשיות הלאום, את ה"עצב העיקרי". בכל התקופה האירופית החדשה, שנפתחה עם מהפכת שנת 48 – חגגו, לפי השקפתו, את נצחונם הראוי להם שלושה העיקרונים הללו דבוקים לחלוטין זה בזה, כי אין לוחם בעד החופש הלאומי אלא העם, ואין "דלת העם" נהפכת לעם אלא בעזרת הדעת, בכוח ההצטרפות המודרגת לתרבות הדורות האנושית. דימוקרטיה נאמנה, המיוסדת על ריפורמות חנוכיות, כלכליות וסוציאליות (ג'וברטי הגיע עד להבעת אהדה אפילו לסוציאליזם), על זכות־בחירה כללית, על התלכדות מוסיפה והולכת של העם והדעת, דימוקרטיה זו – הנה: מהפכת שלום, התחדשות לאומית. וכזאת צריכה להיות התנועה האיטלקית. עוד יותר מאשר ב"הבכורה" מטעים ג'וברטי ב"התחדשות" את הכרחות התחיה הרוחנית לעם האיטלקי. הוא מחלק את התנועה האיטלקית לשני עידנים: האחד פוליטי מוחלט, שהביא את נצחון השמרנים והדימוקרטים ואת חורבן המהפכה, והשני – עידן התחיה הרוחנית. "תעודת התחיה הרוחנית, התעודה כיום הזה, היא: להכיר לאט לאט את עצמנו, לדעת את מקומנו בעולם ואת ההמונים, אשר חיו עד כה חיי חושים בלבד ועכשיו התחילו כובשים להם את זכויותיהם. דלת העם, לאמור: אותו חלק האזרחים הנושא עליו את משא התפקידים הנחוצים והכבדים ביותר בחיי־אנוש המשותפים – הנה משוללת כמעט לחלוטין הנאת החיים ויתרונותיהם. המצב הזה מתנגד לאינטרסים של המדינה והתרבות, הנהו עושק חברתי, כפית־טובה ופשע, שהרי הבורגנות השולטת כיום – אף היא חוצבה ממכורת אתו העם". בלי שיכירו ההמונים את עצמם, בלי – אין לאום, וארץ מולדת אינה אלא זכותם של יחידי־סגולה מעטים. המולדת צריכה להקלט כדבר ריאלי בתוך ההמונים, וזו לא תתכן אלא בדרך תקומתם המודרגת של ההמונים העובדים. שחרור דלת־העם יתן ללאום את התוכן הרחב ואת הכוח הדרוש, ורק באמצעות הפרוצס הזה יהא הלאום למציאות מוחשת. אך הכרת עצמם של ההמונים אינה יכולה לבוא בדרך נס. סוד המהפכה האמתית, שאינה צפויה לאסונות ואינה תלויה בנסים, הוא בהפצת התרבות והדעת ובנצחונן. מבחינה זו השתתפותם המוסיפה והולכת של המוני העם בחיי הרוח באיטליה ובעולם – היא עובדה מהפכנית, ולא רק במובן הכלכלי גרידא. ב"התחדשות" נשאר ג'ברטי נאמן לרעיון הבכורה האיטלקית אלא שנתן את לבו בעיקר לבירור התנאים, תוכל בכורה זו לבוא לידי גילוי ממשי. יש בידי איטליה לעמוד בראש "התנועה העולמית", אם תדע למזג את האין־סוף של הדת עם האין סוף של התרבות. אז תהיה חשיבות אוניורסלית למלחמתה, ובהיותה משוחררת מהשפעות־חוץ – עתידה איטליה ליצור לה תרבות מקורית, עתידה להכיר את מהות עצמה ולתפוס מקום ראשי בתנועה העולמית האנושית. התחדשות איטליה תתגלם ב"רומא החדשה", בה "ישגשגו זה בצד זה יסודות החול והקודש, מאוחדים, אך לא מובלעים זה בזה, מותאמים ולא סותרים ומתרוצצים". השלטון הרוחני לא יהא עוד "תערובת קודש וחול, שלום־תפלה ודם־מוקד, אינדולגנציות ומסעי־צלב, ברכות וקללות, מוסר־ברית־ישו ופוליטיקה של עכו"ם. את נזר הכוהן הגדול תפאר שוב ענות השליח־הדייג". ובעוד שקודם חשב ג'וברטי, כי תמורה זו של הכנסיה הקתולית תהא נקודת מוצאה וראשיתה של התנועה האיטלקית – הנה עתה האמין, כי היא עתידה לבוא כתוצאת התחדשותו של העם האיטלקי, כעטרת האיחוד. להגשמת המפעל למעשה נועדה הפעם פיימונט. ג'וברטי הכיר והודה בשגיאותיה בתקופה הקודמת ודן לכף חובה גם את עסקניה ומפקדיה, ואף את קרלו אלברטו גופו. אבל התחדשותו של איטליה, הפיכת המוניה לעם – מפעל זה זקוק למרכז מגבש. למרכז כזה עלולה להיות אותה פרווינציה, אשר בכוח פוליטיקה דימוקרטית, פרוגרסיוית ולאומית תהיה לראש לאחיותיה ותפעל כשליחת איטליה, כאילו היתה איטליה כולה מקופלת בתוכה. בכורה זו במסגרת ארץ איטליה, כבכורת איטליה במסגרת העולם – תופעה רוחנית היא במהותה; על כן שומה על הפרווינציה השואפת לבכורה – להתחדש ברוח. לשליחות זו יעודה פיימונט, שכבר הקריבה קרבנות־מחים על מזבח השחרור ושמרה לו אמונים גם לאחר החורבן. הדרך הלאומית היא המוצא היחידי גם להצלת פיימונט עצמה, כי "מלכותה נדונה לכליה בתוך התנועות שתתרגשנה בעתיד באירופה, אם לא תבקש לה מפלט בגאולת איטליה". לשם מלוי תפקידה זה – על פיימונט לאחוז בפוליטיקה "עממית", לנטוע באוכלוסין את הכרת המולדת, לשקוד על תקנת מצבם הכלכלי, להלחם ביד רמה בקליריקליות, לארגן צבא לאומי ולבור לה את בני־בריתה בעולם הבין־לאומי. ג'וברטי ראה אותם לא באירופה המזרחית הריאקציונית – אוסטריה ורוסיה – כי אם באירופה ועיקר העיקרים פיימונט מצווה לזרות הלאה את ה"פיימונטיזם" האיגואיסטי, קצר־הראות, ולהיות נכונה להקריב את פיימונט למען איטליה. ג'וברטי הודה בכשלונה הגמור של התכנית הפידירליסטית האיטלקים. הוא נקט עמדה ברורה לטובת האיחוד, בראותו מראש, כי לפיימונט צפויה מלחמה עם הדוכס הטוסקאני – הבורבונים של ניאפול – על אודות ההגמוניה. אשר לצורת ההנהגה – הקונסטיטוציה המונארכית שב"הבכורה" הוצעה ב"התחדשות" על תנאי. ג'וברטי חזר והדגיש, שאין הוא מיחס לצורת השלטון אלא ערך ממדרגה שניה. לא ריפובליקה ולא מונארכיה הן העיקר, אלא הביטוי המלא והשלם של האידיאה. במקום האריסטוקרטיה המשכלת – דלת העם, המשתחררת ומתעלה למדרגת "לאום" ובמקום מוסדות מיעצים – בית נבחרים מיוסד על בחירות כלליות. בצורת־השלטון המונארכית ראה ג'וברטי עוד יתרונות־מה, כגון: שלטון מרוכז, קביעות הקו הפוליטי המדריך וכיו"ב. אך הוא הניח, שתתכן גם התנגשות בין תנועה לאומית ומונארכיה, מכאן – אפשרות הריפובליקה. אם לא תבין ממשלת סאוויה לתפקיד ההיסטורי שנפל בגורלה – לא תהא לפני איטליה דרך אחרת מאשר ריפובליקה. "אם פיימונט, תחת לעמוד בראש התנועה, תכנע לאוסטריה, על־פי איזו אמנה חשאית, או אם גם תנזר מקלון זה ותמצא את ספוקה בפוליטיקה רפויה ומוגת־לב – תהיה ההגמוניה הלאומית ממנה והלאה, והעמים מלכיה ירצו ויוכלו להתמכר למפעל השחרור הלאומי – על הצבוריות האיטלקית להתלכד מסביב למקלט־החרות החדש. הגשמת תכניתו של ג'וברטי, שמת זמן קצר אחרי הופעת ה"התחדשות" – עלתה בגורלו של עסקן צבורי חדש, אשר לא נטל חלק פעיל לא בתכונה למהפכה ולא בעצם סערת המהפכה, הוא הרוזן קאמילו קאוור. אציל פיימונטי, תחילה אופיצר ואחר כך בעל אחוזה, אשר הרבה לסייר באירופה, הרבה לראות בה, התפעל לא מעט ממראה עיניו, ביחוד מאנגליה, בעל תרבות מצומצמת, רחוק לחלוטין משאלות אסתיטיות וספרותיות וקרוב לעניני כלכלה ופיננסים, זר עד עצם ימי בגרותו לפוליטיקה, קתולי שלם, מבחין באנשים, אויב לכל דוגמה, מצוין, לוקח לב בסגולותיו האישיות, שהנחילוהו אחר כך הרבה מנצחונותיו הפוליטיים, שנון, אדיב ועליז, בעל שכל ישר ותפיסה חודרת, זהיר, אמיץ, מחונן בכשרון־עבודה יוצא מן הרגיל – כזה היה קאוור ברגע הופעתו, כבן 37–36 שנה, באופק הפוליטי של טורין עיר בירת פיימונט, כאחד מעורכי העתון הליברלי "התחיה". החוש החי שמש לו במקום אידיאה ותחת הפתוס המוסרי והדתי באה שפעת מרץ ואופטימיזים לא־אכזב, שגרם לו בימים הבאים להפריז קרובות על הברכה הצפונה בתכוניותיו ועל סכויי־הצלחתן. שפת אמו היתה צרפתית. ידיעתו בכלל לא היתה גדולה ביותר ומעט ידע גם את איטליה, את עמה ודברי־ימיה. בראשית עסקנותו רק התבונן ובקר – כאילו המתין לשעתו שתגיע. למהפכה לא היתה לו כל נטית־אהדה. כוחה הדינמי וסודה הרעיוני נשארו כמוסים ממנו, ולא ראה בה אלא את אי־מעשיותה העצומה. אם בכלל היתה בו תאוה מדינית – הרי זו מצאה את ספוקה לחלוטין בליברליזם, בזכויות־אזרח ובבית־נבחרים, הפועל את פעולתו באמונה. מחוץ לפוליטיקה מצא חפץ רב בעסקי מסלת ברזל, בנקים ואמנות מסחריות. בעתונו, אשר יסד יחד עם באלבו וד'אצליו, התחיל להטיף להסכם בין הסווירינים ועמיהם, לתקונים מלמעלה, לברית הסווירינים. אך בטרם עוד קמל האביב הליברלי – פרש הוא יחידי מכל החבורה והפליא את לב חבריו הליברליים בדרישת קונסטיטוציה ובקריאה למלחמה תכופה באוסטריה. אחרי החורבן היה הוא אחד המעטים, אשר לא אבדה שלות רוחם ושליטתם על עצמם. הקו אשר נטתה פיימונט לאחר שנת 1849 היה גם קוו הוא, ואפילו ביתר הבלטה. לכן, עם היותו מתחילה מתנגד במקצת לממשלת ד'אצליו – הרי נכנס בה כעבור זמן קצר כאחד המינסטרים. פרוגרמה ותכנית פעולה לא היו לו עוד, כאשר לא היו עדיין לשום איש באותה שעה, אך מגמתו היתה ברורה אתו. עד מהרה התבלט בין שאר חבריו, ובשנת 1852 נתמנה ראש המינסטריון – משרה שנשא בה, בהפסקות קצרות, עד סוף ימיו. ביתרון־אומץ, שבו הצטיין מכל העסקנים הפוליטיים בני דורו, הסיק הוא מנסיון המהפכה את מסקנותיו המעשיות, הפרוזאיות, התכליתיות. הוא לא האמין, כי העם האיטלקי יש בכוחו לשחרר את עצמו, ולא תמיד האמין אף ברצונו לשחרור. הוא לא האמין, כי יש די כוח לפיימונט ולצבאות המתנדבים להלחם באוסטריה. הוא לא האמין במטרות רחוקות ובשיטה המהפכנית; הוא לא ידע לאן תגיע איטליה ובאילו דרכים, והדבר לא הטרידו כל כך; אחת נאמנה: על איטליה ללכת קדימה, בנצלה כל אפשרות המזדמנת לה (לא לשוא כנהו אחד מידידיו "פילוסוף של מה שאפשר"), והואיל ואיטליה איננה – מצווה פיימונט להתקדם. שני מכשולים על דרך פיימונט: אוסטריה והמהפכה. את שניהם להסיר. את אוסטריה – במלחמה, המהפכה – בשני דרכים: בדיכויה ובמלוי תפקידה. צריך שפיימונט תבוא במקום המהפכה ותמלא את תפקידיה. הדבר אפשרי רק עם התפתחותה הכלכלית של פיימונט, עם ביצור מוסדותיה הליברליים ובברית עם ארצות אירופה המערבית – צרפת ואנגליה. אם לשם השגת מטרה זו היה צורך לאחוז באמצעים, אשר קרוור גופו חשב אותם למחפירים לגבי הפרט – אין בכך כלום. "ויהא שיחרפו את שמי וכבודי – ובלבד שתהא איטליה ללאום" (בסוף עסקנותו הפוליטית היה אומר על עצמו, מתוך אירוניה כלפי יריביו: "מסופקני, אם עודני עומד בשורת האנשים המהוגנים, מאחר שהנחתי יסוד לאחדותה של איטליה"), ליברליות בפוליטיקה הפנימית – דומה, שזו היתה הנקודה האיתנה היחידה בקו פעולתו המדינית. "עשוי אני להרגיש את עצמי חזק יותר בשבת הנבחרים לכסאותם", "צריך לאחוז בדרך רחבה של ריפורמות, צריך לשקוד על חיזוק שרשיו של הכסא הפיימונטי, יוכל עמוד בסערת מהפכה, ולא זו בלבד, אלא שיכנס סביבו את כל הכוחות החיוניים שבאיטליה, כדי להוליך את עמנו לקראת היעודים הגדולים, אשר מינו לו מלמעלה". "אין כל אפשרות לנהל פוליטיקה לאומית איטלקית כלפי חוץ בלי להיות ליברלים ומצדדי ריפורמות בפוליטיקה הפנימית" – פסוקים כאלה פסק קאוור לעשרות, והם אמנם היו לו לקו במקצוע זה. אבל לשוא נבקש עקביות שיטתית בשאר ענפי פעולתו המדינית. לא היתה בהם אלא שיטה אחת, שיטת הרוח היוצר, החיוני, המעשי, הנתון למולדתו, המחליף דרכיו ומסתגל בלי הרף לסיטואציות חדשות. תקופת עסקנותו הראשונה של קאוור היתה מוקדשת אך ורק לתיקונים פנימיים. הארץ היתה שרויה בדכדוך רוחני ובמחסור חמרי, העיקו תשלומי המלחמה האבודה, מעמסת בקונטריבוציה. הוצאותיה של פיימונט הקטנה, דלת התעשיה, שמלפני המהפכה לא הגיעו כדי 80 מליון, עלו בשנת 1849 ל מליון; אחר כך עמדו על 140–130 מליון. אבל קאוור לא חשב כלל על צמצום ההוצאות, על קימוצים או על סילוק־חובות איטי. הוא הכפיל את ההוצאות לעבודות צבוריות, חיבר את כל ערי פיימונט וליגוריה ביניהן ואת טורין עם חוץ־לארץ – ברשת מסלות־ברזל וכבישים, החליף את שיטת מכסי־ההגנה במסחר חפשי, הגדיל את מספר המכללות ושכללן, קדח מנהרה באלפים, הפחית מסים בלתי־ישרים אחדים (בתוכם: מס המלח, שהאוכלוסין באיטליה רגזו עליו ביותר), חתם על חוזים מסחריים עם צרפת, אנגליה, בלגיה (עם "העמים החפשים של המערב") ובתוכם חתם ביודעים גם על חוזה ללא־רוח עם צרפת, לשם קביעת יחסי ידידות בלבד. סכומים עצומים, לגבי פיימונט, הוצאו לצבא ולביצור מבצרים. בעתונותו יצא בפולמוס חריף נגד מאציני ואנשי שלומו, ולעומת זה פתח שערי פיימונט לרוחה לפני מהגרים בעלי השקפות מתונות יותר, שנהרו אליה באלפיהם. וגם ניתנו להם קתדרות באוניורסיטה, משרות מדינה ואף מקומות בבית־הנבחרים. כל נסיון־מרד דיכא באבו ללא־רחם, ולא נרתע מלהוציא משפט־מות גם על מאציני עצמו (אמנם על הניר בלבד). הוא נצל כל תסיסה שכזו, כדי להוכיח לאירופה את קשי החיים הפוליטיים והחברתיים באיטליה המשועבדת. בהתלקח בשנת 1853 התקוממות מאצינית במילאן – סגר קאוור בפני הפליטים, תחת לחץ אוסטריה, את גבולות פיימונט ונהל בעתונות פולמוס נגד "המהפכנים", בו משום שטנה. אולם בו בזמן מחה נמרצות בפני הדיפלומטיה האירופית כנגד אוסטריה (בהחרימה את רכוש המהפכנים, שמקצתם היו אזרחי פיימונט) על "המעשה הבלתי־חוקי" הזה ונתק את קשריו הדיפלומטיים עם אוסטריה – דבר אשר העלה את ערכו עד למאוד בעיני אירופה ואיטליה הליברלית. כדי לקנות את לב נפוליאון השלישי פרסם חוק המגביל את חופש הדפוס (ביחס לשליטים זרים), ובו בזמן המשיך בפוליטיקה אנטי־קליריקלית של ד'אצליו. מבלי שים לב למחאות האפיפיור ואפילו לנידוי הכנסיה – הנהיג חוקי נשואין אזרחיים וגזר על קיום האורדנים של הנזירים "הקובצים על יד", אך לא הרשה הפקעת נכסי הכנסיה ואת הגזרה על קיום האורדנים הוא החיל רק על האורדנים ממדרגה שניה. פוליטיקה זו ביחס לכנסיה, הנמרצה ביסודה ומתונה בהילומה המעשי, לא סיפקה את דעת הקהל הפיימונטי, שהתנגדותו לקליריקליות – פרי עמדת האפיפיור בשנות המהפכה ולאחר החורבן – הלכה והתחדדה, והדברים הגיעו לידי כך, שחוצות טורין נהפכו לא אחת לבמת הפגנות אנטי־קליריקליות סוערות. מתוך הלך־רוח הכללי ובשל התרופפות התנועה המאצינינית טבעי היה הדבר, שהפוליטיקה של פיימונט עוררה תשומת לב ואחריה גם אהדה חמה בחוגים הדימוקרטיים, החלל הרין מסביב למאציני הלך והתרחב, ולעומתו גברה החבה לקאוור. אחד מחשובי המהפכנים, שחי באותה תקופה חיי־גולה מסכנים – דניאל מאנין – הציע תכנית חדשה. ריפובליקה היא מן הנמנעות, ברית הסווירינים תהא צוררת לעם, ולפיכך אין לפני איטליה כל מוצא אחר, מלבד פעולתה המלכדת של פיימונט. לריפובליקנים אמר: "אני, הריפובליקן, מרים את דגל האיחוד. צריך שיתלקטו מסביב לו ושיגנו עליו כל הרוצים בקיום איטליה. הנני מוכן למונארכיה – אם היא תהא המאחדת; הנני מוכן לשלטון בית סאוויה השולט בפיימונט – אם הוא אמר: "הגו ביצירת איטליה ולא בהגדלת פיימונט; היו נא בני איטליה ולא אנשי פיימונט – ואנחנו אתכם; אחרת – לא". את כל תכניתו כלל במלים מעטות אלה: "נסיכי בית סוויה! הקימו את איטליה ואני – אתכם אחרת – לא. עצמאות ואחדות – בסיסמה זו נגדל". גלוי־דעת זה של מאנין, אדם שערכו המוסרי היה רב למאוד, עשה רושם גדול. שעה זו שחקה לקאוור ואחד מצעדי משחקו המדיני הצליח ביותר. צרפת ואנגליה התבוננו שתיהן להשתתף בקואליציה, באמתלה שאין היא יכולה לנהל מלחמה בגבולה המזרחי – בעוד שפיימונט מאיימת עליה ממערב. כל הערובות לבטחון נחלתה האיטלקית שהוצעו לה מאת מעצמות המערב – לא הועילו להטות את לבה. אז הציע קאוור לפני צרפת ואנגליה את השתתפות פיימונט במלחמה. אותם חמשה־עשר אלף חיילים, אשר השיגה יד המדינה הקטנה לשלוח לחזית רחוקה – לא היו נחוצים למישהו, אבל המעצמות ראו בהשתתפותה של פיימונט ערובה ממשית לבטחון אוסטריה מצד איטליה וקבלו את הצעת קאוור. תחילה הציעה אנגליה להביט על החיילים הפיימונטיים כעל שכירים ולשלם להם. קאוור, אשר לא כסף היה נחוץ לו אלא ברית את המעצמות הגדולות, דחה כמובן את ההצעה. אמנת המלחמה נחתמה בטורין, בינואר שנת 1855. באיטליה עורר הדבר סערת מחאות: לגבי אלא מעשה־העזה מיותר, סיכון ללא כל הצדקה. הדימוקרטים לא ראו בה כל תועלת מעשית לתנועה ודרשו, למצער, את הבטחת הזכות לפיימונט לקחת חלק בקונגרס הזה. גם בתוך לעניני חוץ הגיש את התפטרותו. בעיני מאציני לא היתה המלחמה עצמה אלא "מלחמת מגן על הענינים הכלכליים של צרפת", וההשתתפות מצד פיימונט – "אואנטיורה של המלך". כשהחלה המלחמה הופיע כרוזו של מאציני, הקורא לאנשי הצבא לעזוב את מערכותיהם. אף על פי שגם אחת מכל הערובות שתבעה הדימוקרטיה האיטלקית לא ניתנה מצד המעצמות – עלה לו לקאוור, שריכז בידיו את מרבית תיקי המיניסטרים, להתגבר על כל המכשולים, בדרשו (כפי וכך נכנסה פיימונט למלחמה בלי כל הבטחות מצד המעצמות, ובלי סכויים לרוח ממשי כל שהוא. עם גמר המלחמה (בחורף שנת 1856) הורשתה פיימונט לאחר משא־ומתן ממושך ואף מעליב במקצת, למרות מחאותיה של אוסטריה, להשתתף בקונגרס־השלום הפריזי. אין צורך להטעים שבכל השאלות העיקריות עמד קאוור על צדן של צרפת ואנגליה. בהשתמשו במלים שנפלטו באקראי מפי נפוליאון השלישי: "כלום יש מה לעשות למען איטליה?" – הגיש קאוור לפני המעצמות תזכיר על המצב הפוליטי והחברתי בארצו. מבלי לדרוש מאומה לפיימונט ומבלי לציין דרכי פתרון כל שהם – תאר בצבעים בולטים את החמס והעריצות של המשטר האפיפיורי, האוסטרי והבורבוני, הוכיח את הכרחיותן של התנועות המהפכניות והראה, שפיימונט הנה המרכז היחידי באיטליה הנותן ערובות לסדר חוקי, למונארכיה ליברלית ולמלחמה ממשית במהפכה. עד הישיבה האחרונה עלה בידי אוסטריה לעכב את קריאת תזכירו של קאוור, וכאשר נגשו סוף סוף לדון בו – עזבו צירי אוסטריה ורוסיה את האולם, צירי צרפת שמרו בנימוס רב על כבוד האפיפיור, ורק האנגלים מצאו מלים לגנות בחריפות את בהביעם אהדה חמה לפיימונט. המלחמה נגמרה, איפא, בלי שהביאה כל תוצאה חיובית לתנועה האיטלקית, אבל קאוור חזר לטורין כמצנח: השאלה האיטלקית עלתה על במת הקונגרס של הדיפלומטיה האירופית ופיימונט נסמכה לדבר מעל הבמה הזו בשם איטליה. אחרי נצחון פנימי זה, אחרי ההפגנה החדשה, שהוכיחה לעין אירופה כולה את נכונותו להאבק עם הריוולוציה – הגיעה שעתו של קאוור לגשת לכריחת ברית צרפת־פיימונט. מקץ מו"מ ממושך נקבעה, ביולי שנת 1858, האמנה הסודית על יסודות אלה: לומבארדיה, ויניטו והחלק הצפוני מחבל האפיפיורים נספחים לפיימונט ומהוים "מלכות איטליה עלית"; טוסקאנה וחלק אחר של חבל האפיפיורים מהוים "מלכות איטליה המרכזית" (נפוליאון הציע למשוח בה למלך את אחד מבני משפחתו, נשארים רומא וחלק של חבל האפיפיורים הגובל אתה; צבא צרפתי, החונה ברומא משנת 1849, יוסיף לשמור על האפיפיור; במקרה של מהפכה בניאפול – ימלא "נפוליאוניד" אחר, מיוראט, את מקום הבורבונים; ניצה וסאוויה – שתי פרווינציות פיימונטיות הגובלות את צרפת – נספחות לצרפת; נוצרת פידירציה של ארצות איטליה בנשיאות האפיפיור. בדרך זו קמה, איפוא, לתחיה, אך הפעם תחת חסותם של נפוליאון ופיימונט, אותה התכנית הפידירליסטית שאיטליה התאמצה להוציא לפועל בימי המהפכה ואשר עתה לא האמין בה איש ולב איש לא נמשך אחריה. פיימונט כאילו התכחשה לאחדות איטליה, ויתרה על רומא, היתה נכונה למסור להשפעת צרפת חלקים גדולים של איטליה, הסגירה בידי הקיסר את מולדת בית סאוויה ומולדתו גריבאלדי (ניצה). ועוד תנאי אחד הציג נפוליאון וקאוור הסכים לו: המלחמה היתה צריכה להתנהל על ידי צבא רגיל, ללא השתתפות של המתנדבים "המהפכניים". אפס, ברגע זה לא היתה לפני קאוור מטרה אחרת מלבד מלחמה באוסטריה, והוא היה נכון לקראת כל קרבן לתכלית זו. התנגדות הציבוריות האיטלקית לברית עם צרפת היתה הפעם נמרצה פחות לאין ערוך מבעת מלחמת קרים. החריצות הדיפלומטית של נפוליאון השלישי ושל קאוור הבינה להפוך את המלחמה, אשר ידיהם הכינוה, למלחמת־הגנה, וחושו של קאוור אמר לו, שיש לשוות למלחמה אפי לאומי והוא קרא לגריבאלדי ולא את ידיו לארגן חיל־מתנדבים. העובדה הזאת נודעה לצרפתים בזמן המלחמה, כשמאוחר היה כבר למחות נגדה. הפעם אף מאציני לא הטיף לעזיבת החזית, אלא מתחילה – כמו בשנת 1848 – לאי־פעולה, ואחר כך לתמיכה במלחמה נגד "הרע הגדול". אגב: רוב המאצינינים האקטיויים לא חכו כבר להיתר זה ונכנסו לגדוד גריבאלדי. המלחמה החלה איפוא במזל טוב, מתוך סיכויים חשובים לגבי רופפות הפוליטיקה של קאוור. אחרי נצחונות ראשונים מזהירים לצבא חששות להסתבכויות מצד גרמניה ולאי־שביעת רצון באנגליה (בגלל החיזוק הגדול מדי של צרפת), ולטרוניה שגברה בצרפת גופא כלפי מלחמה זו, שמלכתחילה לא עם אוסטריה, ואפילו לא הודיע על כך לבן־בריתו. כל תכניתו של קאוור פור התפוררה. הוא ראה את עצמו מוקף בוגדים; כל תכניתו של קאוור פור התפוררה. הוא ראה את עצמו מוקף בוגדים; כל עבודת ההכנה, ששללה כל כך הרבה עמל ומרץ, עלתה בתוהו; ואחרי שיחה סוערת עם מלך פיימונט, בה יעץ לו שלא להכיר בשביתת הנשק, הגיש קאוור את התפטרותו. בינתים עשה נפוליאון שלום עם אוסטריה, אשר על פיו נשארה ויניטו לאוסטריה, לומברדיה עברה לצרפת וארצות איטליה הוו קונפידירציה; בו בזמן חתם נפוליאון אמנה עם ויקטור עמנואל, בה מסר מצדו את לומברדיה לאיטליה. גמר המלחמה גרם איפוא מחדש להשפלת פיימונט, הואיל והיא לא קבלה את לומברדיה אלא תמורת ניצה וסאוויה, ודוקא מידי המלך הצרפתי; אוסטריה המשיכה לשלוט באיטליה, המשטר הישן באיטליה המרכזית חזר והתאשר בתוקף אמנה חדשה, החתומה גם בידי מלך פיימונט, אמנם בהערת־הלוי: "במה שנוגע אלי". כשם שבשנות 1849–1848 נתגלה רפיון השיטה המהפכנית, כך נתגלה בשנת 1859 רפיונה של שיטת קאוור, שגם בלי "בגידת" נפוליאון לא היתה מביאה לתוצאות בנות ערך, שאף אילו נתגשמה תכנית קאוור במלואה – של ארצות איטליה, שבתוכה יש ערך מכריע לשליטים הצרפתיים, ולא היה בזה יותר מ"חלופי גברא" בעלמא. אם בכל זאת לא נסתימה שנת 1859 לגבי איטליה באותה שביתת הנשק בוילהפראנקה, זו שהואישה את קאוור, אלא הוכתרה, כעבור חדשים אחדים, באיחוד מלא כמעט של איטליה – זכותה של המהפכה היא, זכותה של אותה רוח "מרדות", אותה פעילות ואותה תעמולת "בוגדים" של מאציני, אשר קאוור שקד עליהן כל כך להחניקן, כי לא הכירה איטליה בשביתת הנשק, היא "פסחה עליה", כדברי לה פארינה, והיתה מוכשרה לכך בעיקר מכוח מפעלו החנוכי של מאציני. שנת 1860 כללה יחד את שיטת קאוור ואת שיטת מאציני. בימי ההכנה למלחמה פנה קאוור לכל נסיכי איטליה בהצעה לכרות ברית מגן ותגרה. בזאת מילא קאוור את תנאי החוזה עם נפוליאון וגם הבליט מתוך כך, שאין הוא מאמין באפשרות הקמת איטליה מאוחדת. אבל הסווירינים, שכבשו להם את דרכם בשנת 1849 והלכו בה מאז ללא־רתיעה – לא יכלו עוד לסור ממנה ודחו את הצעת פיימונט. אז אירע מאורע שהפתיע את הסווירינים ואת קאוור כאחד. את איטליה המרכזית התעוררות עצומה, ועוד ביום פרוץ המלחמה, ב 27 באפריל שנת 1859 התלקחה בפלורנציה (בירת הדוכסות הטוסקאנית) מהפכה, שגרשה את הדוכס והכריזה על דיקטטורה של מלך פיימונט ואחר כך על סיפוח לפיימונט. כדבר הזה אירע כעבור זמן מה גם במחוזות הצפון של חבל האפיפיור ובדוכסויות המודינית והפארמית. מחמת לחץ נפוליאון, שהתכון למטרותיו הבונפארטיות, דחתה פיימונט את הצעות הסיפוח, והסכימה רק לפרוש את חסותה על הפרווינציות המורדות ושלחה שמה קומיסרים שלה. בהגיע לאיטליה המרכזית דבר שביתת הנשק בוילה־פראנקה – סרבה להכיר בו ולהחליפה את הקומיסרים של פיימונט בממשלות זמניות; דעת הקהל התמרמרה על נפוליאון וקאוור כאחד, ושיבת הסווירינים למקומם, שהוכנסה בתנאי ההסכם הצרפתי־אוסטרי – לא היתה אפשרית יותר אלא בעזרת כוח מזוין, דבר שגם נפוליאון וגם אוסטריה לא העיזו לעשותו, ביחוד לאחר שאנגליה – שהיתה מעונינת בהחלשת צרפת לא פחות מבהחלשת אוסטריה הראתה בגלוי את אהדתה לתנועה האיטלקית. הכרזות הסיפוח אל פיימונט נעשו בכל מקום למורת רצונה של פיימונט גופא. פרווינציות המרד יצרו ליגה ביניהן, ואף הקימו צבא משותף ומסרו את הנהלתו לגריבאלדי. קאוור, שברגע ראשון היה נכון גם לעמוד בראש התנועה – עודד את המתקוממים מתוך פנת בדידותו הפוליטית: "המיניסטר מת, ידיד מברך את החלטתכם". לא היו למישהו באירופה לא תאוה ולא יכולת לקום לדכוי המרד האיטלקי, שאיחד הפעם גם את חסידי מאציני, גם את הליברלים, גם את חברי ה"אגודה הלאומית". התפטרותו של קאוור נתפרשה עתה, אחרי סערת ההתרגזות הראשונה, כמעשה פטריוטי, והיה בה לאין ספק משום זה. בסוף ינואר 1860 שב קאוור להיות ראש המיניסטרים, ובשנים באפריל התכנס בטורין בית־הנבחרים החדש, שכלל בתוכו גם את צירי לומברדיה, טוסקאנה ומודינה. בחודש מרס נערכו בפרווינציות הנספחות משאלי־עם, שבהם הביע כמובן רוב מכריע את דעתו בעד האיחוד עם פיימונט. הסכמת נפוליאון נקנתה במחיר אשור וסאוויה. החוזה החשאי בנידון זה נחתם בטורין בו ביום שבטוסקאנה, במודינה ובפארמה יצא לפועל משאל־העם. בקושי רב ומתוך התנגדות נמרצת מצד "השמאל" (גריבאלדי עם חבריו והריפובליקנים) עלה בידי קאוור לקבל אשור החוזה הזה בבית־הנבחרים. לשם השקטת "המצפון הדימוקרטי" הוכרז משאל עם גם בניצה ובסאוויה, והוא נתן רוב גדול בעד ההסתפחות לצרפת. לשם השקטת אירופה השתמש קאוור גם הפעם במפלצת המהפכה והודיע לכל המדינות שהיה מוכרח להסכים להגדלת המורדים שבחבל האפיפיור נשארה פתוחה; גריבאלדי עמד אמנם להתפרץ לחבל זה, ואולם לפי שקאוור הסס עוד ונזהר מלתפוס עמדה מסוימת ביחס לאפיפיור – התערב המלך ולחץ על גריבאלדי עד שעזב את תכניתו ופרק את גדודיו. אולם הפידירציה של קאוור והתכניות הבונפארטיסטיות של נפוליאון נקברו עולמית בכוח המהפכה, שעדיין לא אמרה די בכבושיה אלה. גריבאלדי בסיציליה – סמל המהפכה החוגגת ומנצחת. עם הופעתו התמוטט הכל בממלכת הבורבונים הרקובה עד היסוד בה. אימה סתומה נפלה על אויבי גריבאלדי, חילות הבורבונים נסו או הצטרפו אל צבא המהפכנים, חצר המלך נמלטה מניאפול, וגריבאלדי נכנס לעיר הבירה במרכבה צנועה, בלוית שנים עשר שרי צבא ובלי כל משמר אחר. בסיציליה ובניאפול הכריז על עצמו כעל דיקטטור, אמנם בשם מלך פיימונט, בהיותו נאמן לסיסמה שלקח אתו בהפליגו מקוארטו: "איטליה וויקטור עמנואל". אמנם קאוור הבין, כי למרות הסיסמה הזאת – עלולים נצחונות המהפכה שנתגלמו בגריבאלדי ופרסומו העצום של "מלך האביונים" הזה לסכן את מעמדה של ממשלת פיימונט; לכן, התאמץ שוב המיניסטר הפיימונטי, כמו לפני עשר שנים, להציג את פיימונט במקום המהפכה החוגגת. נסיונו לעורר בניאפול מהפכה "ליברלית", סאוויית, עוד בטרם יבוא שמה גריבאלדי – לא הצליח, ולא נשאר לבית סאוויה אלא להצטרף בדרך רשמית לאיניציאטיוה ריוולוציונית; המלך נסע לניאפול, הצבא הפיימונטי עשה סוף־סוף את הצעד המכריע – לא הניח לריוולוציונים לעשותו – ועבר מצפון את גבול חבל האפיפיור, כשאחת הפלוגות של ה"אלף" שמה פניה לצד ועלתה שם על היבשה. הצבא הפיימונטי עבר דרך חבל האפיפיור אל מדינת הבורבונים, יחד עם אנשי גריבאלדי הביא במצור ולכד אחר שבועות אחדים את המבצר גאטה – שם היה נחבא המלך הבורבוני עם נאמני צבאותיו. דין־ודברים מכריעים התנהלו בינתים בין קאוור וגריבאלדי: גריבאלדי, שהיה מוקף דימוקרטים וריפובליקנים, קריספי מידיצ'י, מאציני, קטאניאו – לא רצה להסכים שהדרום יסופח כפשוטו אל פיימונט, ולא חשב את מפעלו שלם עד אם כבש את רומא. כבוש רומא היה נראה לקאוור מסוכן – הן מפני המצב הבין־לאומי, היות והכרזה על אחדות איטליה ממרום הקפיטוליום יכלה בנקל ליהפך להכרזת ריפובליקה איטלקית. ההתאבקות נגמרה בנצחון קאוור. בדצמבר (אומבריה ומארקי). רוב קולות מכריע עלה בעד סיפוח לאלתר לפיימונט. גריבאלדי והמלך נפגשו בעיירה ניאפולית, טיאנו, בנוומבר נכנסו יחד לניאפול, וכעבור ימים מספר שב גריבאלדי אל האי הקטן שלו, קפרירו, ואתו שק זרעים, הגמול היחידי על שליש איטליה שהניח לרגלי מלך פיימונט. מאציני, חזר לארץ גלותו לונדונה, כשחרב משפט־מות שחרצה עליו פיימונט – תלויה ומונחת על צוארו. העולם הפוליטי השלים עם ההגדלה החדשה של פיימונט באשר זו הופיעה בעיניו שוב פעם כבלם המהפכה, כמגן האפיפיור מפני הריוולוציונרים, כערב לשלום עם אוסטריה. גרמניה ואנגליה המשיכו להביט בעין יפה על התגברותה של פיימונט, כי לגביהן היתה זאת החלשה יחסית של צרפת ואוסטריה, ובזמן ההוא לא חשב איש ממדינאי אירופה על אפשרות של איטליה חזקה, מדינה בלתי־תלויה באמת, העלולה לעמוד בהתחרות בין־לאומית עם "המעצמות הגדולות". עד מהרה בא לידי גילוי האופי ה"כבושי" של מפעל גריבאלדי, אשר פיימונט הלכה בעקבותיו. באה לידי ביטוי הנחשלות הכלכלית והתרבותית של הדרום לעומת הצפון, נחשלות הנותנת במדה ידועה אותותיה באיטליה עד היום. רשת מסלות הברזל עמדה עדיין בראשית התפתחותה, הכבישים היו מעטים וגרועים, הקשר בין הערים הגדולות היה לקוי עד מאוד, ועוד יותר היה לקוי הקשר עם שאר מדינות איטליה. הכמרים היו משועבדים לחלוטין לאפיפיור; הישוב החקלאי לא ידע קרוא וכתוב (מספר האנאלפאביתים בניאפול ובסיציליה הגיע ל אחוז). שקע באמונות תפלות והלך בעורון אחרי הכמרים; בעלי האחוזות היו עוד שבויים בחרמי אידיאות פיאודליות; המעמד הבורגני היה מועט; בערים הגדולות, כניאפול ופאלרמו, עמד המון מחוסר כל משלח יד, נכון תמיד לשרת כל אדון; חדירת ההכרה הלאומית הצטמצמה בחוגי הבורגנות והאינטליגנציה, – כזאת היתה תמונת הדרום ברגע הספחו אל פיימונט. גריבאלדי הצליח לנחול שם נצחונות אגדיים, בכוח שמעו הגדול אשר אין לחצי־אויב שליטה בו, בשל המשטמה העצומה למשטר הבורבונים ומפני הצפיה להרוחה ולהקלה מאת המשטר החדש. משהוברר, שהמשטר האיטלקי, הגואל מידי הבורבונים, הביא אתו מעמסות רבות וכבדות, ואפילו גדולות מן הקודמות, חובת מסים ועבודת צבא – נתגלו כל רפיונה ושטחיותה של ההכרה העצמית האיטלקית. מלך ניאפול – שמצא לו מקלט ברומא – והאפיפיור עשו, כמובן, את כל אשר היה בכוחם לעשות – למען לבות את הרוגז ואי־הרצון. חדשים מועטים אחרי הספוח פרצו בדרום מרידות נגד־איטלקיות, שהכמרים תמכו בהן וגם עוררו אתן במדה ידועה, מרידות שבהן השתתף המון עם רב, שעלה פי כמה על מספר המתנדבים בשעתו לצבא גריבאלדי, ואשר היה הכרח לדכאן במרץ רב ולעתים גם באכזריות רבה. להקות שודדים פשטו על פני הפרווינציה כולה ועל הצבא היה לעמוד כנגדן במערכות –מלחמה ממש, והיה שהשלטונות נאלצו לבוא במו"מ דיפלומטי עם השודדים ולקבוע תנאים לשביתת נשק. עוד עשר שנים תעבורנה, ואולי עוד יותר, עד אשר ישתנה המצב לטובה. התרגזות גרמה גם שיטת הריכוז הפיימונטית הנהגת חוקי פיימונט לאלתר, מסירת האדמיניסטרציה לפקידים זרים, יוצאי פיימונט; השיטה הזאת באה גם מתוך שרידי מגמות ה"פיימונטיזם", ובעיקר – מתוך הרצון להקנות לאיטליה אופי חדגוני, לפחות ביחס לחוקה, וגם מתוך דלותו המוסרית והתוכנית של החומר הביורוקרטי, שירשה איטליה מאת הבורבונים. במרס שנת 1861 הכריז בית־הנבחרים החדש, שהתכנס בטורין ושהצטרף מבאי־כוח כל הפרווינציות, וניאפול בתוכן, על הקמת ממלכת איטליה. ויקטור עמנואל קבל תואר "מלך איטליה" ולנוסחה הישנה "בחסד אלוהים" צרפו תוספת: "וברצון העם". מחוץ לממלכת איטליה נשארו רומא ולה, חבל לא גדול, ווינציה. קאוור, שנפטר חדשיים אחרי הכרזת המלכות ושעמד במשך החדשים האחרונים האלה של חייו בכל תוקף על דרישתו, שרומא תוכרז לבירת הממלכה האיטלקית – לא זכה לראות באיחודה המלא של איטליה. אך הוא לא עוד הטיל ספק בדבר, ובמותו דובבו שפתיו: "איטליה נוצרה, הכל הוצל". אך וינציה ורומא – אוסטריה והאפיפיור – נשארו בקרב המדינה האיטלקית כשני פצעים ממאירים, כואבים ומסוכנים, שתי פרובלימות, אשר את בקשת פתרונן אי־אפשר היה לדחות לזמן רב. כבר בימי הכרזת המלכות מחה גריבאלדי, שנבחר לציר בית־הנבחרים בדרום שנכבש על ידו, נגד פיזור גדודי המתנדבים ודרש עליה תכופה על שתי הערים הללו. ואולם הרוב המכריע של הליברלים ראה צורך הכרחי לרכז את כל הכוחות בחיזוק הכבושים שכבר נעשו, בית הנבחרים דחה את הצעת גריבאלדי, וזה הניע אותו לעזוב את "הבית הפחדני". גריבאלדי ומאציני ארגנו חברות וליגות חדשות במטרה לסייע לשחרור ונציה, קראו לועידות, אספו חתימות על פיטיציות וכרוזים, הוליכו המונים לרחוב, ניסו ליצור קרנות עצמיות, לשם מטרה זו – לשוב ולהציב לפני אירופה את הפרובלימה האיטלקית בפתרונה הבלתי־שלם, "לא לתת להרדם" – נסע גריבאלדי לאנגליה ונתקבל בחוגים הדימוקרטיים בכבוד, אשר כמהו טרם זכה לו איש זר באנגליה. מאציני התכונן למהפכה חדשה, נהל תעמולה בין תושבי וינציה ורבו נסיונותיו של "פוליטיקת חוץ" עצמאית. הוא אימץ את קשריו עם היסודות הדימוקרטיים והמהפכניים של מלכות אוסטריה – הסלאוים והאונגרים – שבעזרתם ובעזרת וינציה המורדת קוה לגרום לנפץ אדיר באוסטריה, שיביא להתפוררות המונארכיה ויתן לוינציה אפשרות להספח לאיטליה. בתקופה ידועה מצא בן־ברית בלתי־צפוי בויקטור עמנואל, שרוחו, בניגוד למיניסטרים שלו, היתה קצרה מלהמתין, ואז – תחילת שנות הששים – התנהל משא־ומתן אינטנסיוי בין מלך איטליה ובין הגולה בן־המות, שדינו נחרץ מטעם ממשלת אותו מלך איטליה. אולם תכניתו של ויקטור עמנואל – מהפכה באוסטריה ושלוה גמורה בוינציה – לא נתקבלה על לב הריוולוציונר הזקן. הוא רצה לראות מהפכה באוסטריה – שתביא לידי שחרור כל הלאומים של מלכות אוסטריה, ולא ראה מפני מה צריך כל כובד המלחמה המשחררת הזאת לנפול על הסלאוים והאונגרים, ואילו איטליה היתה צריכה להיות מוגנה מסער מהמהפכה וזעזועיה. בזמן ההתקוממות הפולנית בשנת 1863 נכנס גם גריבאלדי במו"מ עם הגולים הפולנים והאונגרים במטרה ללבות את המרד בגליציה ואונגריה. כאות לאהדת המהפכנים האיטלקים לשחרור הסלאוים יצא גדוד מתנדבי גריבאלדי לפולין, לעמוד לצדם של המורדים. כל המאמצים האלה לא הביאו לידי תוצאות פוליטיות ממשיות. האונגרים מצאו דרכים לשלום עם אוסטריה, מרד הסלאוים דוכא – ווינציה נשארה בשלותה. גריבאלדי הציע לחזור בצפון על מעשה־הדרום, אבל המרץ המהפכני של המדינה היה כבר דלוי, כנראה, עד תומו, ונסיונותיו של גריבאלדי נסתימו ברובם בהתלקחויות דלות־ערך. השלטונות האיטלקיים הרסו בקלות את התכניות המהפכניות, אסרו את הקושרים ופזרו את הגדודים התנהגות הממשלה, שהיתה חסרה קו מסוים ולא פתחה כל סכויים לפתרון השאלה, לא היתה בעיני "מפלגת הפעולה" – כך נקראו בתקופה זו חוגי מאציני וגריבאלדי – אלא בגידה לאומית. מכאן נבעו התנגשויות תכופות ומרות. גריבאלדי וחבריו הסתלקו באופן דימונסטראטיוי מן התואר צירים ועזבו את בית־הנבחרים, וגם מעשה חותך זה לא הצעיד אף משהו את דבר שחרורה של וינציה. רק לשאלת רומא – אחת השאלות החמורות ביותר מבחינה פוליטית, ואולי החמורה שבכולן מבחינה רוחנית – טרם נמצא פתרון. מצד אחד נשענה רומא על תמיכתו העצומה של העולם הקתולי, שכבר בא לעזרתה בש' 1848. במשך כל התקופה הזאת צצו בלי הרף בספרד, צרפת ואוסטריה תכניות מתכניות שונות להגנת האפיפיור מפני התעכב בעיקר בגלל הדין־ודברים שבין איטליה והאפיפיור ושנאתו הקשה של האפיפיור לאיטליה. מצד שני: מאז מחצו צבאות צרפת בשנת 1849 את הריפובליקה הרומית – לא עזבו עוד אלה את העיר. רומא נמצאה, איפוא, תחת חסות צרפת, ומלחמה בה – פירושה היה היתה זקוקה לכרות ברית עמה ושאת עזרתה בקשה בדרכה לאיחוד. נפוליאון ראה בכבוש רומא מאיטליה לא רק גורם לתסבוכת פנימית (במדה שזו היתה עלולה לעורר התרגזות בקרב הקתולים בצרפת), אלא גם הפרעת שווי המשקל באירופה, בהיות כבוש זה משלים את איחוד איטליה ונותן לה אפשרות ליהפך למעצמה; אכן, בשעה שנפוליאון הושיט עזרה למדינה הצעירה היתה עיקר כונתו להחלשת אוסטריה ולא לחיזוק איטליה, שאיפתו לעכב את שגשוג איטליה התגברה ביחוד לאחר שהדימוקרטיה האיטלקית החריבה בנקודה זו היתה אוסטריה תמימת דעים עם צוררתה צרפת; פרוסיה הפרוטסטאנטית היתה חלשה מדי, רוסיה לא הסתירה את יחסה, כי עוינת היא את איטליה "הריוולוציונית", ורק אנגליה בלבד היתה נכונה לתמוך בה. גם אלמלא היתה שאלת רומא סבוכה במסכת הבין־לאומית – לא היתה הרחקת האפיפיור ממדינתו פשוטה כהרחקת הסווירינים בשאר הממשלות; ככל אשר התקרבה שעת פתרון לשאלת רומא, כן הלכה והעמיקה הרגשת שרשיותה של הקתוליות בחיי איטליה ובדברי ימיה, הרגשת הדבקות שדבק העם האיטלקי באפיפיור. מאידך לא יכלה איטליה לותר על רומא, לא מבחינה פוליטית, מפאת השארת נקודה אויבת מבוצרת במרכז המדינה, והן מבחינה מוסרית, לפי שדברי הימים, המסורת, האמנות, אגדות עם, האידיאליזם הפוליטי, השאיפה להתחדשות דתית – הכל חייב את איטליה לראות ברומא את כתר האיחוד. ועוד גם זאת: מחמת שיטת הריכוז שנזכרה למעלה, וכתוצאת ההבדלים שהיו קיימים בין פרווינציות שונות, שבו לאחר האיחוד והרימו ראשן המגמות הפידירליסטיות, שאותן אפשר היה לשתק בנקל בכוח שלטון, אשר את הציות לו – לא היתה יכולה אף אחת מהפרווינציות לחשוב לה לחרפה, מעיזה להתחרות בסמכותו: כניאפול, כמילאן, כפלורנציה השתחוו אפים ארצה לפני רומא. במשך עשר שנים התלבטה איטליה בין הצורך בכבוש רומא ובין אי־האפשרות לבצעו ולא מצאה בכוחותיה היא דרך־מוצא ממעגל־קסמים זה. מאציני שיוה ערך כביר לרומא – בירת איטליה החדשה, מקור איניצ'אטיוה חדשה לעולם. לחרבן האפיפיוריות היתה בעיניו חשיבות עולמית – זה היה תנאי ראשון בריפורמה הדתית העולמית. ודוקא מפני שלהתגברות תעל האפיפיורות היה עורך מכריע כל כך, בתכניתו לחידוש האנושיות – היתה הפוליטיקה שלו כלפי כבוש רומא שונה בהחלט מן הפוליטיקה שלו כלפי כבוש רומא שונה בהחלט מן הפוליטיקה שלו כלפי הדרום או וינציה. "אלפו" של גריבאלדי יצא בשנת 1860 למערכה במדה רבה בכוח מרצו ותקפו של מאציני, אבל לא היה טעם להשנות המעשה הזה ברומא: הכחדת שלטון רוחני יכולה לבוא רק בדרך התחדשות הרוח. לכן לא קרא מאציני לגריבלדי, אף לא לפיימונט. הוא המתין להתחדשותה הרוחנית של איטליה ורומא, והכין התפרצות מהפכנית, כבטוי להתחדשות זו. אך המדינה בכללה ורומא בפרט נשארו קרות לדברי תוכחתו ולשוא בקש אותות תחיה בין נתיני האפיפיור. גריבאלדי השקיף על השאלה האיטלקית כעל שאלה פוליטית בעיקר, ונבדל בנדון זה ממחנה הליברלים רק בשיטתו. הוא ראה גם את רומא כענין פוליטי בלבד, שעמד על מדרגה אחת עם ניאפול ווינציה. לכן אסר מלחמה על רומא כאשר עשה בדרום. הוא ערך אכספדיציות צבאיות מבלי להבין היטב לפני מה הנהו עומד. כשם שאחר נצחונו בניאפול בקר בבית־הכנסת המפורסם של ג'נארו הקדוש – כך גם באמרו להתקיף את רומא בש' 1862 ולהפקיע את השלטון החילוני מידי ראש הכנסיה הקתולית – קידש את צאתו למערכה בתפילה במקדש קתולי. ממשלת איטליה, הגם שידעה על תכניותיו של גריבאלדי, לא נטלה עליה בכ"ז אחריות להן, וכדי להפריע לפגישת המתנדבים עם המשמר הצרפתי הציבה על דרכם את צבאותיה. אצל אספרומונטה ירו הממשלה במתנדבים, שהיו מצווים, מטעם גריבאלדי הפצוע, שלא לענות ביריות. הענין נגמר בתגרה זו ובגלות גריבאלדי לאי קפרירה. נסיון שני נעשה בשנת 1876 ונגמר בהתנגשות עם צבא צרפתי אצל מינטאנה; המתנדבים נחלו מפלה, ומפקד צרפתי הודיע בפריז, כי "הרובים החדשים מפליאים לעשות". כשבפרלמנט הפריזי דנו על האינצידנט שאצל מינטאנה – הכריז חגיגית המניסטר הצרפתי לעניני חוץ: "לעולם לא יכנסו האיטלקים לרומא". יכול להיות, כי פלאי רוביה של צרפת ו"לעולם לא" של המיניסטר שלה עלו לה בשנת 1870 במחיר ניטרליותה של איטליה, אשר במדת מה היתה לצרפת הזכות לבטוח בעזרתה. ובכן, גם מאציני, גם גריבאלדי לא עמד להם כוחם לפתור את תשאלת רומא. קאוור, גם גריבאלדי לא עמד להם כוחם לפתור את שאלת רומא. קאוור, אחר שנת 1860, היטיב להבין את ערך רומא לגבי איטליה, אך לא ראה אפשרות לרכוש את העיר בלי הסכמתם של האפיפיור וצרפת ולא חדל מוות מקוות להשיג הסכמה זו. "רומא היא הכוכב הצפוני שלנו. העיר הנצחית צריכה להיות לבירת איטליה. אולם לא בכוח מהפכה נבוא שמה אלא בכוח המוסר. נאמר לאפיפיור: אב קדוש, שלטון חילוני איננו עוד ערובת עצמאותך. הסתלק ממנו – וניתן לך אותו חופש, שזה שלוש מאות שנים אתה מצפה לו לשוא מאת המעצמות הקתוליות. הננו נכונם להכריז על הפרינציפ הגדול: כנסיה חפשית במדינה חפשית". בהשפעת קאוור קבל בית הנבחרים החלטה המשתמעת אמנם לשתי פנים במובן הפוליטי, אבל חשובה כהכרזת רומא לבירת איטליה: "בתקוה, שלאחר הבטחת עצמאותו, ערכו וכבודו של האפיפיור והבטחת חופש מוחלט לכנסיה, הוכרזה מטעם דעת הקהל שבמדינה כעיר הבירה, לאיטליה – עובר בית הנבחרים לסדר־היום". קאוור מסתלקת המדינה מכל התערבות בעניני כנסיה, כשם שהכנסיה אינה מתערבת עוד במדינה. הדת היתה בעיני קאוור, בהתאם להשקפותיו הליברליות, דבר פרטי בהחלט. אין על המדינה אלא למלא ביושר את רצון העם, אך לא לחנך את העם ולהדריכו, ולכן היא יכולה שלא להתערב בדת. שאלת רומא היתה לקאוור שאלה פוליטית, שאלת שלום איטליה, ופתרון לה היה צריך להמצא באותו פרינציפ החופש, שבהילומו לכל שאלות חיי המדינה ראה קאוור תריס בפני כל הפורעניות שבעולם. "אנו סבורים שיש להנהיג את שיטת החופש בכל החיים הצבוריים, הדתיים ואזרחיים. אנו מבקשים חופש כלכלי, חופש אדמיניסטראטיוי, אנו מבקשים חופש מלא ומוחלט למצפון. לשם יופיו של בנין זה שאנו מקימים – הננו רואים הכרח, שעיקרון החופש יהי לקו גם ביחסי הכנסיה והמדינה". קאוור בקש קודם כל להוכיח לאפיפיור עצמו את ערך הפרינציפ של כנסיה חפשית לגבי דידיה. אבל לא הספיק לעשות הרבה ונסיונותיו במגמה זו נתקלו, כרגיל, בחוסר כל רצון לפשרה מצד הואטיקן. ריקאזולי – יורשו של קאוור – קבל את הנוסחה שלו: "כנסיה חפשית במדינה חפשית", אבל הכניס בה תוכן אחר לגמרי. ריקאזולי עזב מכבר את קרן־זויתו בטוסקאנה, מילא בשעתו תפקיד חשוב בממשלה הפלורנטינית הזמנית בשנת 1859 ונלחם בה לאחוד איטליה, תפס אחר כך מקום בולט בבית־הנבחרים האיטלקי, אבל הוסיף להיות תאשר היה לפני חצי יובל שנים, בקבוצת לאמברוסקיני. החל משנת 1860 שנן והלך לאיטליה" "תקופת המהפכות הפוליטיות באיטליה באה עד קצה. עלינו לעשות את כל אשר בידינו, כדי להצמיח מהפכה דתית". לאחר שכבר נכבשה רומא כתב ריקאזולי: "נעשה המעט מן המעט, והפרובלימה כולה עומדת בעינה". למרות הכירו עד מה צורר השלטון החילוני של האפיפיור לאיטליה – כתב: "אך אל נא נערב את הצורר הזה עם הדת האלוהית של הנוצרי, זה שתכלית בואו היתה לגאול את העולם, ואילו האפיפיור היה רוצה לשעבדו, היה מוגן אפילו להחזירו לברבריות, ובלבד ששלטונו החילוני יתקיים". גם ריקאזולי ראה, כמובן, בשאלת רומא: ענין שחרור חלק נוסף של האוכלוסין האיטלקיים והשלמת אחדות איטליה, אך יותר מזה ראה בה פרובלימה אוניורסלית ומוסרית, שאלת חופש הכנסיה. "פנינו לרומא – אמר הוא בשנת 1861 באחד מנאומיו בבית־הנבחרים – לא להחריבה, אלא לבנותה ולהקימנה, לפתוח לפני הכנסיה את תדרך הריפורמה, להעניק לה אותה חרות ואותה עצמאות, שתהיינה לאמצעי ולמניע בתחית הרגש הדתי הטהור". אבל גם ריקאזולי, בכל נסיונותיו הרבים למצוא דרך להסכם עם האפיפיור, נתקל באותה איבה ובאותה אי־הבנה. גם רובי־תקוותיו להתעלות הרגש הדתי באיטליה נכזבו. כבר אחרי כבוש רומא כתב: "אל ניצור לנו השליות. באיטליה אין אף צל־שאיפה להפוך את אידיאה הרליגיוזית למחשבה ולרחשי־לב. האידיאה הזאת טבעה באדישות ובאמונות תפלות. לאלה – האידיאה הרליגיוזית מיותרת בכלל, ולאחרים – אין זו אידיאה, אלא מצוה מעשית, שאין לה כל זיקה לרגש ולמחשבה". כזאת היתה תוחלת־השוא לפתרון השאלה הרומית גריבאלדי יחל לשוא להתקוממות, מאציני – לחורבנה של הקתוליות, וריקאזולי – לתיקונה והטהרותה מבפנים. לאחר מות קאוור והסתלקות ריקאזולי מעסקנות פוליטית – היו רוב הליברלים נוטים בכלל להניח את ידם מפתרון שאלת רומא ולהפקיד את העיר בידי הגורל. פאזוליני, שהיה זמן־מה מיניסטר לעניני חוץ היה אומר בפומבי, כי אין מוצא אחר לפני איטליה מאשר ויתור על רומא; ד'אצליו בקש להוכיח אותו דבר בקונטרסיו; בוג'יו, ציר בית הנבחרים ופובליציסטן ידוע, הודה, כי לו לכד גריבלדי את רומא – היה ממיט אסון על המונארכיה, שגם בלאו הכי נתחיבה הרבה למהפכה, בקבלה מידה את הפרווינציות המרכזיות ואת ניאפול. מחד גיסא – אירופה, בפרט צרפת, מאידך – אי־פשרנותו של האפיפיור: אכן, נראה היה המצב כמשולל מוצא לחלוטין ולא נשאר אלא לטשטש אותו; וזאת אמנם בקשה לעשות המונארכיה, אלא שהפריעה לה "מפלגת הפעולה" בראשות גריבלדי, שחזרה והעלתה בלי הרף את השאלה על הפרק. כל המיניסטריונים שנתחלפו במשך עשר השנים 1870–1860 חתרו לבוא לכלל הסכם עם האפיפיור ועם צרפת והעלו חרס בידם. בספטמבר שנת 1864 נאלצה איטליה לכרות עם צרפת אמנה, המכונה בשם "קונונצית ספטמבר", אשר על פיה התחיבה צרפת להוציא את צבאותיה מרומא במשך שנתיים, ולעומת זאת ניתנה לאפיפיור הרשות לגייס צבא משלו, מורכב מנתיני חוץ, ואיטליה התחיבה לא לתקוף ולא להרשות לתקוף את רומא, וכמו כן התחיבה לקבוע את בירתה בפלורנציה, לאות ויתור על רומא הבירה. הקונונציה נתקבלה בצבוריות האיטלקית מתוך התרגזות רבה, אבל לא עוררה התנגדות פעילה. דבר צאת הצבא הצרפתי מרומא מקץ שתי שנים – עבר בלי הסתבכויות ובלי נסיון להשתמש בו לשם כבוש העיר. אמנם אחרי מינטאנה, כשראתה צרפת בהכנות גריבלדי הפרת הקונונציה – הוכנס שוב הצבא הצרפתי אחרי אותו מעשה מינטאנה פנה ויקטור עמנואל אל נפוליאון במכתב פרטי, בו הציע לפניו – בתורת גמול על הוצאת הצבא הצרפתי מרומא – ברית עם איטליה. גם הצעד הזה עלה בתוהו. המדינאים היו שקועים בביצור הקיים, ו"ביצור הקיים" – איטליה לא חשב ברצינות, כי עוד תפקידים נוספים למדינה. אף הירושה של קאוור לא הרחיבה את מבטם של יורשיו, בלבד. במשך עשר שנים אלו לא נעשה דבר לקרב את האכרים האיטלקים – והם רוב מנין האומה – לחיי הלאום ולחיי המדינה המחודשת. האכר בסבלו היום־יומי לא הרגיש במאומה באיחוד איטליה; חייו המשיכו זורמים במסלולם הרגיל, במסלול השעבוד והבערות. ירושה קשה קבלה איטליה, מבחינה זו, מידי הנסיכויות השונות, ולא היה ביכלתה להקל אותה. כ 82 אחוז מתושבי איטליה לא ידעו, בשנת 1861, קרוא וכתוב (ובעיקר – בדרום, שם עלה האחוז עד 90), והתמונה הזאת לא נשתנתה בהרבה בשנת 1871. העובד האיטלקי היה מן הנחשלים ביותר באירופה המערבית והמרכזית. אף שכר העבודה היה נמוך ביותר; באופן ממוצע 1,20 – 1,50 לירה איטלקית בעד 11–12 שעות עבודה ליום (לעתים רחוקות עלו שעות אלו עד 16 וירדו עד 10). נשים היו עסוקות במספר רב בתעשיה (בענפים ידועים – מ עד 60 אחוז) ועבדו בשכר של 0,70 – 0,50 לירה איטלקית בעד 10–12 שעות עבודה ליום. ילדים משני המינים עבדו כמעט עבודת בוגרים – כמובן בשכר נמוך הרבה יותר. המדינה החדשה עמדה בפני המצב הקשה הזה מחוסרת אונים, וגם כאילו מחוסרת הכרת הצורך בתקונים. חוקים להגנת העובד כמעט שלא היו קיימים ולא נשמעה גם תביעה לכך. בפרלמנט הסתפקו הצירים הדימוקרטיים בדרישת זכות הבחירה הכללית ובמחאות המסים הכבדים ביותר. עד 1861 לא היה כמעט סימן למציאות תנועת־פועלים מאורגנת. בכל המדינות והנסיכויות, מלבד פיימונט, היה קיים איסור האיגוד, ואך בפיימונט היו קיימים קואופרטיוים צרכניים וחברות לעזרה הדדית, – זו הצורה הפרימיטיוית ביותר של הארגון המעמדי. הראשונה בחברות האלו נוסדה ע"י מאציני בשנת 1848, ובשנת 1853 – ערב האיחוד – הגיע מספרן עד 60. בשנת 1853 נוסד הקואופרטיו הצרכני הראשון של הפועלים – של הפועלים – בבירת פיימונט, טורין. בשנת 1855 נוסד הקואופרטיו היצרני הראשון – של זגגים – גם הוא בפיימונט. בשנת 1861 יש לציין עליה ניכרת. איגוד הפועלים הותר בכל המדינות והאגודות נתרבו במהירות, וביחוד חברות העזרה ההדדית, אשר מספרן קפץ ועלה בשנת 1862 עד 445. פה ושם כאילו הורגשה גם תסיסה מעמדית, אשר התבטאה בכמה שביתות, ואולם העובדה שרוב השביתות האלה התרחשו בדרום הנחשל דוקא – מעידה שהיתה כאן בעיקר תסיסה פוליטית ריאקציונית, שסוכני הבורבונים והאפיפיור עוררוה ונהלו אותה. גם התמיכה אשר השביתות האלו מצאו בעתונות הקליריקלית מאשרת את ההשערה הזאת. מאציני וחבריו עמדו, בתקופה הזאת, בראש תנועת־העבודה האיטלקית שהתחילה אז להתפתח. הן הם היו החוג היחידי – בעל הכרה סוציאלית. כמעט כל מנהיגי התנועה התגיסו מתוך שורות תלמידי מאציני ומצדדי גריבאלדי. היה מנהג קבוע, שכל כנוס פועלים היה שולח קודם כל את ברכתו ל"מוח" התנועה הלאומית ול"ידה". קלובי הפועלים נקראו בשמות האנשים האלה ונתקשטו בפסליהם ובתמונותיהם. בהתאם להשקפת עולמו ובהתאם לדעתו על התפקידים האקטואליים ביותר של איטליה – נהל מאציני את תנועת הפועלים ברוח המתנגדת למלחמת מעמדות ולאמצעים תקיפים (שביתות וכו'), הטיף לעיקרון הבוררות, לקואופרציה הצרכנית והיצרנית, ודרש בתוקף מאת הפועלים שימסרו את כל כוחותיהם למלחמה בעד השלמת האיחוד האיטלקי (רומא ווינציה) ובעד הקמת המשטר הריפובליקני במקום המשטר המונארכי. הכוון הזה נתקבל, ביחוד בחלקו הפוליטי, בהתנגדותם ש אלימנטים שונים – גם מצד אלה שהיו אדישים לדבר האיחוד ובכרו את המונארכיה על הריפובליקה, וגם מצד אלה – אשר אמנם היו אז עדיין מעטים למדי – שכבר התחילו לחפש דרכים אחרות, נועזות יותר, לתנועת הפועלים. ב בספטמבר שנת 1864 אירע מאורע חשוב בחיי תנועת־העבודה העולמית – בלונדון נוסדה "האסוציאציה בין־לאומית של הפועלים", הידועה בשם האינטרנציונל הראשון. מאציני, שישב אז בלונדון, הוזמן לישיבה המיסדת, ואולם נזהר מתת את שמו לחברה החדשה, מתוך חשד לגבי ה"מטריאליזם" שלה. אמנם שלח שנים מתלמידיו ל"ועד המיסד" ולאחר ההכרזה על יסוד האינטרנציונל סיפח אליו את "חברת הפועלים האיטלקים" בלונדון שעמדה תחת הנהלתו. ואכן חשדו של מאציני התאמת במהרה: האינטרנציונל, אשר מרכס היה האישיות השליטה בו, הלך בדרכים זרות למאציני. חלומו להאציל על האינטרנציונל מרוחו (בנידון זה קוה לתמיכתם של האנגלים ושל חלק מהצרפתים) נשארה מעל. "הגרמנים והרוסים נצחו". גם שני תלמידיו שנבחרו בועד הזמני של האינטרנציונל – עזבוהו. לבא כוח עניני איטליה נתמנה פרידריך אנגלס. מאז לא הוסיפו האיטלקים להיות בין מנהלי האינטרנציונל הראשון, ואולם סניפיו הוקמו באיטליה – הראשון בשנת 1865 בניאפול ואחר כך בפלורנציה, בבולוניה וכו'. לא מאציני ארגן אותם ולא תלמידיו עמדו בראשם. מיכאל באקונין, המהפכן הרוסי המפורסם, בילה שלוש שנים (1867–1864) באיטליה. בנדודיו המרובים, מנת חלקו ברוב ימי חייו, התקשר לאיטליה באהבה עזה, הכיר את אנשיה ולמד את שפתה והאמין ב"מהפכניות המיוחדת " של האדם האיטלקי ובקרבתו המיוחדת לסוציאליזם. גם בשנים אלה ודם בתקופות מאוחדות השקיע הרבה ממרצו המהפכני העצום למען הצית באיטליה את "אש המהפכה הסוציאלית". ראשית מעשהו היתה הכרזת מלחמה במאציני ובתורתו; הוא התאמץ לארגן את תנועת הפועלים והאכרים על בסיס חדש. מלחמה כזאת במאציני הפתיעה מאוד את הצבור באיטליה – לא משום שהיתה עזה ביותר, אלא משום שהתנהלה בשטח אשר בו היתה עמדת מאציני מוצקה ואיתנה. כל מתנגדי מאציני אמרו עליו, כי הוא קיצוני מדי, תובע דברים אשר אין לעשותם, אוטופיסטן וחי בדמיון ואינו נרתע מערעור יסודות החברה ומשפיכת דם אנשים. וההאשמות האלה, אם כי משקלן היה לעתים רב בעיני "המיושבים" לא יכלו לערער את עמדת מאציני בעיני הנוער. עתה בא באקונין ותקף את מאציני בשטחו הוא, הכריז עליו כי איננו מהפכני דיו, כי איננו תופס מהו העול האמתי בחברה וכי כנגד העול הזה – הלא הוא העול הסוציאלי – הוא מחוסר עוז ונרתע מפני אמצעים תקיפים ובוחר בהטפת מוסר במקום שיש צורך במלחמה ללא־רחמים. תעמולתו זו של באקונין פתחה אפקים חדשים לפני הנוער האיטלקי. אי־ספוק מוסרי ואידיאולוגי שרר בלאו הכי בשורותיו. איטליה עמדה מאוחדת כמעט כולה – והאחוד הזה לא הביא לחדוש האנושי המובטח, והיתה גם הכרה שהמדינה טרם מילאה את חובתה כלפי השדרות הנמוכות של החברה. העובדה הזאת, שהאיחוד כבר הגיע כמעט לשלימות – כאילו נטלה מאת הנוער תפקיד רחב ידים, והרוח הפוזיטיוית, בשטח הפילוסופי והדתי, שהתחילה להשתרר בקרבו, אם כי הרחיקה אותו ממאציני – כלל לא המיתה את רצון הפעולה וצמאון הקרבן. גם בתקופה הזאת חיפש הנוער, לפי בטויו של בן הדור ההוא, "את האפשרות למות, למות במהרה, למות ביופי, למות בעד הכלל". התנועה הלאומית לא סיפקה יותר את השאיפה הזאת, וחלק מן הנוער, שחונך על ברכי מאציני, הטה אוזן לתעמולת באקונין, והיו גם כאלה שהצטרפו בגלוי לאינטרנציונל. בזמן מלחמת אוסטריה ופרוסיה־איטליה, המלחמה אשר נתנה לאיטליה את וינציה ובה הסתלק מאציני לחלוטין מעמדת ההתנגדות או הניטרליות שנקט כלפי המלחמות הקודמות של פיימונט – תקפו אנשי האינטרנציונל התקפות חמורות את מאציני וגריבלדי, באשר "נכנסו בברית את ביסמארק", ולא ישיבה אחת הקדיש הועד המרכזי של האינטרנציונל ל"בירור עמדת האיטלקים" (כידוע נקט לסאל עמדה אחרת כלפי המלחמה הזאת והכיר בתפקידה הפרוגרסיוי). היחסים הלכו והתחדדו. בנוומבר 1871 הצליח מאציני לכנס קונגרס פועלים ברומא. מטרת הקונגרס היתה הכרזת מלחמה נגד הזרם השתתפו כ 140 אגודות, כולן של חסידי מאציני. האגודות שנטו לאינטרנציונל, או אלה אשר אף מאציני היה בעיניהן מהפכני מדי – לא שלחו את ציריהן. הקונגרס מילא בנאמנות את הוראותיו של מאציני (אשר בעצמו נעדר ממנו, מנימוקים תכסיסיים) וקבל הכרזות שהוכנו לו. ואולם אותו תפקיד עצום בתנועת־הפועלים האיטלקית אשר מאציני יחס לו לקונגרס זה – לא מילא כלל. כעבור שנה, בשנת 1872, התכנס ברימיני הקונגרס הראשון של אנדריאה קוסטה, והוא עודנו אז נער כמעט, היה מזכירו. הקונגרס הכריז על יסוד הסקציה האיטלקית של האינטרנציונל וחשב לחובתו להדגיש, שהתואר "האיטלקית" אינו אלא הכרח גיאוגרפי. זה כשמונה שנים הננו קוראים מעל מכתבי-העת ומעל ספרים ומאמרים רבים, איזו מהם מושכלים ואיזו מהם נלהבים, זה כשש שנים הננו רואים רבים משתדלים במעשה להביא את הדבר לפעלו, ומשחדים מכחם בעד בוני במשך הזמן הזה, שבחיי דור אחד הוא ארוך ובחיי עם אינו אפילו כמר מדלי, היה תשע מושבות, אשר בהן כשלש מאות משפחות. מהן שמונה מושבות הצריכות כמעט כולן לתמיכה מן החוץ, ואחת נבנתה ולא נתיסדה באשמת האנשים מבעסאראביען, שלמענם נוסדה. אם ממבט הספרות נביט על פרי הפעולה הזאת ירחב לבנו לראות, כי ספרותנו החדשה, אשר מיום הולדה כמעט לא הצליחה לברוא שום דבר מוחשי, מאין שומע לה, גדל כחה בפעם הזאת ותוליד לנו שמונה מושבות נושבות; אך אם ממבט מעשי נביט על זה, אז נהיה בעינינו כחגבים. הרבינו שאון, גברנו חילים, תקענו והריעונו, ומה היתה אחרית כל אלה? שמונה מושבות, אשר חמש מהן קימות בטובתו של נדיב אחד היושב בפאריז! עוד זאת, יוסיפו אחרים להתפלא, כי בעוד אשר בטרם התלבש הרעיון בפעולה צעד בצעדי און ויתפשט בכל העם, הנה עתה, אחרי נצחונו במעשה, כשל כחו, "ופניו הצוהלים לא היו לו עוד, שחוח ילך כל הימים בלא כח, בפנים נזעמים ורוח נכאה". פתרון להשאלה האחרונה השתדל למצוא אחד מטובי חובבי-ציון באדעסא, ה' אחד-העם, במאמרו "לא זה הדרך" ב"המליץ" נומר 33. סבת הדבר המעציב הזה לפי דבריו היא, כי בהיות רעיון הישוב יותר מן הדברים המסורים לרגש הלב מאשר לבינת השכל, רגש הנוגע אל הצלחת הכלל כלו, ואשר כחו היה אתו אך בתקופת הבית הראשון, בהיות חיי העם נהוגים ברוח תורת משה, אשר שמה לנגד עיניה רק תכלית אחת: הצלחת כללי האומה בארץ נחלתה, ולא שמה לב אל אושר האיש הפרטי – וכחו זה התמוטט ברוח האומה פלאים, והצלחת הכלל לא יכלה עוד לרומם את הפרט, וחכמי הדורות הוכרחו לדרוש, כי העולם-הזה דומה לפרוזדור בפני העולם-הבא, והמציאו אושר לעתיד גם לאנשים פרטיים, עד שברוב הימים והמון התלאות כבתה כמעט לגמרי האהבה אל הכלל, - על כן היתה החובה תחלה על בעלי הרעיון לעורר את רגש הכלל מחדש בלב העם ולהלהיב לב רבבות להרעיון. אך הם שכחו את העם מפני הארץ, עשו את הכלל לחלק משאלת החיים והעמידו את הדבר על התועלת העצמית ויחשבו את מחיר הדונמים ומחיר הבקר, ויקראו ליחידים לעלות, והם, היחידים ההם, אשר לא הרעיון ורגש הכלל לקח את לבם, כי אם טובת עצמם, לא נמנעו מלחלל את הרעיון הקדוש הזה, אחרי רואם כי נכשלו בחשבונם, ומה איפוא יפלא אם רעיון בצורת תועלת עצמית לא יקח לבבות, תכליתו, היינו התועלת העצמית שהוא מבקש, לא נמצאה לו עוד. לפי דעתי, אם נשים לב לתכונות עמנו מאז מעולם נראה, כי אין מקום לתלונות "אחד-העם". מובן, כי אין אני מדבר על טוב התכונות ההן, אם טובות הן או לא, כי לא לבקר אותן ולשנותן אנו באים, רק להראות עליהן, מלבד מה שכמעט כל תכונה לאומית איננה לא טובה ולא רעה בהחלט, ואם באיזו תכונה יש איזה צד רע, יש כנגדה בתכונה אחרת של העם ההוא איזה צד טוב, שהוא כתבלין לצד הרע ההוא להחלישו במדה ידועה, ואך בשעה שאיזה עם מתאמץ לשרש מקרבו איזו מתכונותיו ולסגל לו כנגדה תכונה אחרת מעם זר, אך אז יזיק לעצמו, כי מבלי משים יביא תהפוכות בקרבו וישחית את התבלין המועיל הנחוץ לו לאיזה צד רע שבו, וכנגד זה תביא לו התכונה החדשה איזה צד רע, שאפשר שלא ימצא כנגדו תבלין ביתר תכונותיו. נראה נא מה הן התכונות ההן, לפחות מקצתן: א) היהודי משעבד את כחותיו אך לדבר אחד, לא כההיליני (היוני) המשעבד את כחותיו לדברים רבים (היינה). להיהודים לא עלתה כמעט מעולם לא אחדות ולא קשר אמיץ בין שבטיהם. רגש של לאום שלם, רגש כי כל השבטים יחדו הם חלקים מן הכל האחד, לא התפתח בכלל אצל בני שם כראוי. בני כל שבט בפני עצמו, כגוף אחד, מחוברים היטב בינם לבין עצמם, אך להשבטים ביחד חסר רגש האחדות. האמנם איזו תועלת עוברת כללית יכולה לאחד את כל השבטים לשעה, אך האחדות הזאת מתפרדת תיכף אחרי כלות התועלת ההיא. כן שוט שוטף כי יגש אליהם יאחד את כל העם, אך לא יקדמו את פניו מתחלה בכחות נאחדים, אם גם אפשר היה לראותו מראש. בדברנו על אדות תכונת בני שם יחסנו הנראה ביותר בתכונת בני שם, והננו סומכים עצמנו פה על מה שאמרנו כבר בענין זה. האמנם, קרוב לתקופת המלכים, בסבת העול הקשה מחוץ ובהשתדלות גדולי העם כשמואל, שאול ודוד מפנים, נולדה גם אצלם הכרה לאומית והרגישו כי כלם עם אחד, בני-ישראל, והרעיון הזה הראה תיכף את פעולתו הטובה בימי דוד ושלמה, אך אחרי שמונים שנות מנוחה שכחו את נחיצות האחדות הלאומית ולא חשבו עוד על שלות הלאום כלו, ויחשבו מחשבות על-דבר המסים המכבידים עליהם (חוואלסאן). ג) חסרון הסדר הוא הסדר אצל היהודים (שד"ל). ד) בני-ישראל הם עם הרוח. דבר זה נאמר ונשנה כמה פעמים, והמאור שבתורה, שירת ישראל ומה שבני-ישראל בכרו תמיד את התוך על פני הקליפה, את הצניעות וטהרת המדות על פני התענוגים ואת הרוח הפנימי על התמונה והיופי החיצון, - עדים על זה. ה) בני-ישראל הם עם אוהב המעשה, ומחשבה בלי מעשה אינה חשובה אצלם כלל. הרעיון מתעורר אצלם על-ידי איזה מעשה, וזכרונות לקורותיהם לא עשו בעמודי-פאר ובמשכיות מרוממי הדמיון, אך במצות, בסוכות, בנר חנוכה וכיוצא בזה, ואך מעשה המצוה מעורר את בני-ישראל על אותם הדברים והזכרונות, שבני יפת זכרו אותם על ידי עמודים, פסילים וציורים. דת ישראל היא דת מעשית בשני פנים. מצד אחד מעשי המצות בפועל הם כבריח התיכון המבריח וחודר את כל התורה כלה, ומחשבה לבדה אינה תופסת מקום ברוחם של בני-ישראל, עד שכל עמל היהודים האלכסנדרונים בימי פילון, הספרדים בימי הרשב"א ובעלי הרמזים והסודות בימי הקבלה והחסידות אחריהם לדחות את המעשה מפני המחשבה והכונה היה לתהו, וגם המקובלים והחסידים עצמם למרות שיטתם לא יכלו להכניע בקרבם את רוח עמם ונשארו אמונים למעשי המצות. מצד השני אינה דורשת מן האדם להתגבר על כחותיו הטבעים, אינה כופה את רגשותיו ולבו. וכבר אמרו חז"ל: לא נתנה תורה למלאכי השרת בטרוניא עם בריותיו, וכדרשתם על הפסוק "שדי לא מצאנוהו שגיא כח". כן לא התרוממה התורה גם ביעודיה ובברכותיה ממעל לעולם המציאות והמעשה; וכמו שמצותיה קרובות בפי ובלב לעשותן, כן גם שכרן – חיים טובים וארוכים, וברכה ושלוה בחיים החמריים. הנני מביא ראיה מן הדת על תכונת האומה, כי כידוע למבינים "ישראל ואוריתא חד הוא". גם מלבד הדת הנה בני-ישראל הם אוהבי מעשה גם בחיים, כידוע מן הנסיון וקורת הימים, ואין שום צורך להביא עדים על זה. ו) בני-ישראל הם עמא פזיזא. המדה הזאת נראית ביותר כמעט מכל תהלוכותיהם. רחוק למצוא בנו אומן היודע את מלאכתו כהוגן, כי אין בו סבלנות ללמד אותה עד גמירא והוא ממהר לצאת לרשות עצמו ולהיות אומן בשעה שהיה צריך עוד להיות תלמיד. סוחרינו דאים על כנפי רוח, צוברים הון ומאבדים אותו בפחזותם, עד שכמעט אין אפילו פירמא עברית אחת בארצנו, המונה לפחות מאה שנה להתיסדותה. הלמדן ממהר אל פלפוליו בטרם קנה לו את הבקיאות הדרושה, הסופר ממהר למאמריו ולעצותיו, בטרם נודעו לו היטב מחסורי עמו. בתקופה החדשה עטנו כנשרים אל הציוויליזאציה האירופית וההתחקות למעשי שכנינו באופן שלא יאומן. כמעט בכל מקצועות חיינו נראה פזיזות שאין כמוה אצל עמים אחרים. אפשר, שכל הדברים שחשבתי בזה יש לחלקם לאבות ולתולדות, לא כאבות ותולדות של הלכות שבת והלכות נזיקין, שאין האבות סבות לתולדות, אלא כאבות ותולדות של הלכות הגיאומיטריה, היינו אקסיומות וטהיאורימות, או הנחות והנמשך מהן. הנחה א'. בתכונת הנמשך מזה: א) המדה הזאת, המרחקת את האדם מן הקבוץ ומביאה אותו להתבודדות, הביאה את בני-ישראל לעסוק בהסתכלות ועל כן הם מבכרים את התוך על פני הקליפה, ואת הרוח הפנימי של דבר על תמונתו. מזה נעשה עם-הרוח. ב) חסרון רגש לאומי כולל. ג) השתעבדות כל הכחות לדבר אחד. הנחה ב'. בני-ישראל מוקירים מאד את המעשה והפעולה. א) דת בני-ישראל היא מעשית וחייהם מלאים מעשים. ב) מתוך שמצד אחד בני-ישראל משעבדים את כל כחותיהם לדבר אחד, ומצד השני הם נוטים לההסתכלות ומוקירים את המעשה, לפיכך התלכדו אצלם ההסתכלות והמעשה או הרעיון והפעולה כאחד ומשתמשים אצלם בערבוביא. מחשבתם אינה קודמת לפעולתם בשיעור הראוי לנהלה בסדר נכון, זכור ושמור בדבור אחד נאמרו להם, אינם חוששים להקדים נעשה לנשמע, ובשעה שהם עוסקים במעשה – רוחם מגביה עוף, ובשעה שהם חושבים מחשבות הם נגשים אל הפעולה. א) חסרון הסדר הוא הסדר אצלם. ב) הם "עמא פזיזא" בכל עניניהם. מכל האמור בזה נבין, כי לא ירידת האומה והדרשות על אדות הפרוזדור והטרקלין החלישו את רגש הלאומי הכולל בישראל ויעשו את כל איש מהם לדואג בעד נפשו, כי אם תכונה זו קבועה בו לדאבון לב מעולם. אם התורה שמה עיניה אך אל האושר ולא שמה לב אל הפרט, אין זה מפני שבזמן מן הזמנים לא היה רוח האינדיווידואליזם בישראל, אבל מפני שהתורה היא מעשית והולכת בעקב המציאות. התורה בעצמה אמרה: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ", ורואים אנו שהאדם הפרטי עלול לכל המקרים והפגעים שבעולם באשמתו ושלא באשמתו, וגם העולה במצות אביו לבירה להביא גוזלות ומשלח את האם ולוקח את הבנים יכול לנפול בחזרתו ולמות (חולין קמ"ב), וגם שלוחי מצוה פעמים שנזוקין (שם), - ואיך יכלה תורה מעשית, תורת חיים כזאת, להבטיח את האושר הפרטי, דבר שאי-אפשר? בהיות אחד מיסודותיה העיקריים טהרת המדות ודרכיה דרכי נועם, הזהירה על אהבת הרע ועל משפטי צדק ותצוה להחזיק בידי המך ולהיות לעזרה לעני ולגר והרבה כאלה, ומה יכלה לעשות יותר? עתה, האם היתה רשות לבעלי הרעיון לחכות במעשיהם עד שיבראו לב חדש להמון בית-ישראל לחוש את הרגש הלאומי, שיכירו כל בית-ישראל, כי ענין ישוב הארץ גדול ונערץ מאד בערכו הכללי, ואין שום מחשבה תופסת להעריך אותו במחיר שקלים? האם היתה להם הצדקה להתברך בלבבם, כי ימלאו בענין זה את מקומם של שמואל הרמתי והמלכים שאול ודוד, בעוד שאין שום אפשרות שיהיו בידיהם אותם האמצעים הדרושים לזה שהיו בידי גדולי האומה ההם? כבר אמרתי, כי הרעיון והמעשה משתמשים אצלנו בערבוביא, ואין לפנינו "נשמע" בלא "נעשה", ואיך היה הרעיון של הישוב יכול לכבוש לפניו את לבות המון בית ישראל בלא מעשה? עינינו הרואות, כי זה כשלשים שנה יצאו גדולי ישראל, כהגאון רצ"ה קאלישער ז"ל והגאון ר' אליהו גוטמאכער ז"ל ועליהם עזרו הד"ר העס וה' יוסף פריעדלענדער, ויקראו לישוב ארץ-ישראל ויכוננו חברה לתכלית זאת; הגדולים והטובים ההם עבדו אך להרעיון ולא עסקו במעשה כלל, ומה עלתה בידם? אפס ותהו! אם בימים האחרונים, תחת מהלומות תלאה כללית עלתה מעט בידי בעלי הרעיון לעורר את הרגש הלאומי, דבר המסכים עם רוח בני עמנו לדברי הפרופיסור הוואלסאן הנ"ל – הנה אין להתפלא אם בשעה שרפתה מעט התלאה רפה גם הרגש, גם כן לפי רוח עמנו הנ"ל. אך מלבד זה, במה גדול אז כח התנועה? זוכרים אנו, כי בעת ההיא בטח המון עמנו, כי קאזאליט ואליפהאנט יריקו אוצרות זהב, יקנו בעדם את הארץ ויוליכום קוממיות אליה, על גבולות מסלות-הברזל וכו' אשר יכוננו בעדם. אם "עקימת שפתים הוי מעשה", ו"כל העוסק בפרשת עולה הרי הוא כאילו מביא עולה", יצא אז המון עמנו ידי בפעולתו להישוב באופן היותר טוב. הוא דבר כל הימים, לרבות הלילות, בפעולות קאזאליט ואליפהאנט, ושמח שנמצאו לו גואלים, בשעה שהוא ישן על מטתו. פתאם מת קאזאליט ונודע שאין כסף לאליפהאנט – והתנועה רפתה. אין ספק בעיני, כי אם ימצא עתה גואל להישוב, כאשר נמצא גואל לאידיאלים אחרים משכונת ההתבוללות, כפלוני, המקריב עשרות אלפי מיליון על מזבח אהובת נפשו זאת (על יסוד ידיעות נאמנות אני כותב דברי אלה), - כי אז תתחדש התנועה להישוב בכח גדול וידברו בו כל פנות העם, כי במקום שאחרים עושים בעדנו, אהבתנו להכלל עומדת בתקפה, ומה נעים לדבר על אדות הכלל, בשעה שאין הכיס לקה אפילו בפרוטה אחת… עם זה עודני צריך להוסיף, כי עיקר התנועה היתה גם אז בין העניים, שחכו להבנות על ידי המתנדבים שקוו להם, והעשירים ברובם עמדו גם אז מרחוק כמו עתה. אין כונתי לומר, כי בעלי הרעיון מראש שמו לבם אל הדברים שנאמרו בזה ועל כן מהרו לגשת אל המעשה, כי בעלי הרעיון מצדם לא בראו את המעשה בידיהם. כבר אמרתי, שהרעיון והמעשה משתמשים אצלנו בערבוביא, ותיכף בהולד התנועה החל גם המעשה, וביחוד בשעה ההיא, אשר רבים חשבו למצוא בהישוב יותר מחסה להם ולרכושם מפני היחפים מאשר לכונן מפלט לעמם הנדכה. אין צריך לומר, שגם בדבר הזה עסקנו כעמא פזיזא. בחורף תרמ"ב נסע לארץ-ישראל הנוסע הראשון ועמו כתבי-אמנה (אשר ראיתים בעיני בידו אז) מבעלי-בתים רבים בערים שונות, אשר מלאו את במכתבי-העת הרוסים והעברים, כי כחמש מאות איש נכונים לנסוע לארץ-הקדש, בהם עשירים, בעלי-בתים ובני-הנעורים מן הסטודנטים. אחרי כן בא שליח אחד מארץ-הקדש אשר הבטיח לשומעיו, כי בשש מאות רו"כ יכולה משפחה שלמה להתפרנס בריוח מעבודת-האדמה בארץ-הקדש, וימכור לרבים, עשירים ועניים, חלקי אדמה בקולוניה אחת. יחד עם כל אלה נפוצה השמועה, כי אליפהאנט יושיב משפחות רבות בארץ-הקדש, וגם המיסיונרים הפיצו קריאות נדפסות בהבטחת כל טוב ובהסתר מטרתם ומי הם. אין צריך לומר, כי עמא פזיזא, אשר להוסיף אסונו אין לו גם מנהלים לעתות בצרה, רץ בהמון לארץ-הקדש. אך מי היו הרצים? הנוסע הראשון קנה את אדמת ראשון-לציון, ואלה אשר מלאו את ידו לקנות בעדם אדמה חזרו ממחשבתם ולא שלחו לו את הכסף שהבטיחו לו. מן החמש מאות איש הנ"ל נסעו אך צעירים עניים מתי-מספר, הידועים בשם "ביל"ו", כמעט בלי פרוטה בכיסם. מאותם שקנו את החלקים בהקולוניה הנ"ל נסעו אך העניים, והעשירים נשארו בביתם, ואלה שנסעו לקול השמועות על-דבר אליפהאנט ולקריאות המיסיונרים שבו בפחי-נפש, בעירום ובחוסר כל. הסך הכולל מכל התנועה היה, כי בארץ-הקדש נשארו, מלבד מתי-מספר, עניים מרודים, אשר אם לא היו תומכים בידם והיו שבים כלם לארץ מולדתם היה נהרס כל רעיון הישוב בעיני עמנו, המעריך כל דבר לפי תוצאותיו במעשה ולא לפי ערכו המפשט. ומה נשאר לבעלי הרעיון, אם לא להחליף את הדבור בפעולה ולכונן את הנחשלים שנכשלו בפזיזותם. ראה עמא פזיזא כי הנחשלים ההם לא התעודדו בן-לילה בתמיכת איזו רו"כ, וכי שכלול הקולוניות שנוסדו דורש זמן רב וכסף הרבה, ותרפינה ידיו עוד יותר. אלף ושמונה מאות שנה לא ארכו לנו לישון שנת מרמוטא ולא שמנו לב כלל לישוב הארץ ולתשועת עמנו, ועכשיו, שלא יכולנו לשכלל את הקולוניות הנ"ל במשך שש שנים, רפו ידינו. האין אנו עמא פזיזא? "אחד-העם" אומר, כי אחרי שנבנה את המשואות, הן הקולוניות הנ"ל, עלינו לשוב אל הרעיון, להרחיב גבולו, לא בחיל ולא בכח כי אם ברוח, היינו להפיץ את הרעיון ולעשותו לקנין הלאום כלו, ולחדול עד העת ההיא מכל פעולה. על-פי הדברים האמורים למעלה אין תקוה להרעיון לעשות חיל, אם לא ילך עמו המעשה בפועל. אין חכמה ואין עצה לנגד תכונת העם. תכונת עמנו דורשת רעיון ופעולה יחדו – ועלינו להכנע לפניה. רוח עמנו רחוק מרגש הלאומי הכללי ואישי העם דורשים יותר טובת עצמם ותועלתם החמרית – יוכיח להם חשבון הדונמים, כי החרוץ במלאכתו ושונא מדנים ימצא בארץ-הקדש את אשר הוא מבקש, אם כחו במתניו והונו באמתחתו. בעלי הרעיון דברו אל העם בארבע לשונות, המובנות כמעט לכל המון בכל מקומותיהם: בלשון עבר, בלשון יהודית המדוברת, בלשון רוסיה ולשון אשכנז, אך בכל הלשונות ההן לא יצאו בעלי הרעיון את ידי חובתם, כי הם דברו בשפת הרגש הלאומי הכללי, שפה, אשר לדאבון לבנו ולבשתנו אינה מובנת להמון בית-ישראל כראוי. נשתדל נא שידברו אליהם המעשים בשפה המובנת היא שפת התועלת הפרטית, ואז מה שלא יעשה הרגש יעשה חשבון התועלת, ומתוך שלא לשמה יבואו לשמה. לא לחנם הננו יושבים זה מאות שנים באירופה ורואים, כי אחדות לאומית תפעל גדולות, ואם לא הרגש הלאומי יאחדנו, הנה יתנו לנו השכל והנסיון את המתנה הטובה הגנוזה באוצרו של הרגש הלאומי החסר לנו. אל נא נתקע עצמנו לדבר הלכה ורעיון יותר מדאי, אל נא תרפנה ידינו במעשה, אל נא נדחק את השעה ואל נדחק גם את הקץ. נרבה נא את אהבתנו לעמנו, את חבתנו לארץ אבותינו, ואלהי ציון יהיה בעזרנו. י"ד ניסן, תרמ"ט. אב, תר"ם, עיר מולדתי. ז. החובה לאמר בלשון הרב ותוצאותיה הלל אומר מלא הין מים שאובין פוטרין את המקוה אלא שאדם חייב לאמר בלשון רבו. הערה זו יש מקום לפקפק ונחלקו בו המפרשים. אבל, על כל פנים, לפי כל הפרושים אנו רואים, כי מה שאמר הלל בלשון זו אין בו שום תועלת לעצם ההלכה ולכל הפחות היה וכך אנו רואים במקום אחר, שרב מרדכי אמר לרב אשי: אתם שונים הלכה זו כך ואנו שונים אותה להיפך, אלא שכונת הדברים הם כך וכך. ושאלו שם אם כן, הלא זהו בעצם אדם לאמר בלשון רבו, ופירש רש"י וז"ל: אף על גב דתרוייהו כי הדדי הוי פירושייהו אפילו הכי קאמר ליה בלשון שלמדתיה. ע"כ (בכו' ה.). ואם קרה שמוסר הדברים שינה קצת הלשון, אם היה מי ששמע מפי האומר בקצת שנוי לשון, תקן את טעות של המוסר אפילו; אבל אם השנוי היה בדבר שאין בו שום הבדל לדין, אלא מפני החובה לאמר בלשון רבו. כך קרה לו לרב יהודה בן רב שמואל בן שילת שאמר בשם רב: אין המסובין רשאין לאכול כלום עד שיטעם הבוצע. וישב שם רב ספרא ויקרא: לטעום נאמר, ושאלו שם רשאי לאכול או רשאי לטעום, וענו: שחייב אדם לאמר בודאי עיקר הכונה בתקנה זו היה למנוע שנויים במקום שהשנוי יכול לגרום הבדל בדין או בדברי הימים וכיוצא בזה, אך בשביל מטרה זו היו מוכרחים לעשות סיג ולהזהר מכל שנוי, אפילו במקום שאין בו שום הבדל לאיזה דבר שיהיה. ובאמת אלמלא הניחו את הדבר בידי התלמידים לדון לפי ראות עיניהם מה הם רשאים לשנות ומה אינם רשאים, כי אז לא היו בטוחים גם בדבר הלכה אם ממש כך נאמרה כמו שמסרה התלמיד, כי לא כל תלמיד ותלמיד הוא בן סמך לדון מה הוא חשוב – ולא לשנות ומה אינו חשוב – ולשנות. ולכן יכלו החכמים לדייק דבר הלכה מכל מלה ומלה של הנוסח שבו היא נאמרה. כך, למשל, אמר שמואל: "אין לנו בעירובין אלא כלשון משנתנו אנשי חצר ולא אנשי חצרות" (עירובין ס"ו:). אלמלא לא היו נזהרין להוכיח כלום ממה שכתוב "אנשי חצר" ולא "אנשי חצרות", כי אפשר שהתלמיד שמסר הלכה זו שנה לשון אומרה. ששמע מפי רבו ממש מלה במלה ולא לשנות כלום, יען כל דרכי הלמוד בימים ההם היו מכוונים לזה שישמור התלמידים לא היו ילדים אלא בחורים ועל פי רוב נשואים והיה המנהג, כי בשעת הארוסים היו האבות פוסקים כמה שנים ישב בנם בפני רבו לפני הנשואים או אחר כך. כך פסקו על בנו של רבי בשעת אירוסיו עם בת ר' יוסי בן זמרא שתים עשרה שנה לפני הנשואין, אבל כאשר העבירו לפניו את כלתו והוא הציץ בה ומצאה חן בעיניו, בקש שימעיטו לו את מספר השנים והסתפקו בשש שנים. וכאשר העבירוה לפניו שנית רצה לישא אותה וללכת אחר הנשואין ושבחהו רבו על זה. וישאה וילך וישב בבית הרב שתים עשרה שנה. ר' חנניה בן חכינאי הלך אחרי נשואיו לבית הרב וישב שתים עשרה שנה. בינתים נשתנו שבילי עיר מושבו, וכאשר שב שמה לא ידע הדרך לביתו וילך וישב על שפת הנהר וישמע נערות אומרות לריבה אחת: בת חכינאי, מלאי כדך ובואי ונלך, ויאמר: זו בודאי הריבה שלי, וילך אחריה אל ביתו, וכשראתהו אשתו נתעלפה. וכך רבי חמא בר ביסא. רבא פסק על רב יוסי בנו שש שנים, אך אחרי שש שנים השתוקק רב יוסף לראות את אשתו וישב בערב יום הכפורים לביתו, שהיה התלמיד יושב לפני רבו, היה שומע מהרב את השמועות הרבה והרבה פעמים. כך אמר רבי חנינא: ייתי עלי אם לא כל מעשה ומעשה, שהייתי מרבי להלכה כשערות ראשי ולמעשה שלש פעמים (ירושלמי נ"ד. ב'). וכל שמועה שהיו שומעים מפי הרב וחבריו, היו לומדים וחוזרים הרבה והרבה פעמים, על פי רוב עד ארבעים פעם, והיו מסדרים הדברים לפני עצמם עד ארבעים פעם והיו נכנסים אחר כך לפני הרב ומציעים לפניו. וכך היו חוזרים את למודיהם לפני הרב פעם בשלשים יום, ומי שהיה בכל זאת חושש שמא ישכח, היה רושם ראשי פרקים על לוח של כתיבה שהיו מחזיקים אצלם בחשאי, ועל פי רוב לא היה אדם אומר שמועה אלא בשם מי שהוא היה מכיר ויודע, והיה מי שיעץ, כי "כל האומר שמועה מפי אומרה יהא רואה בעל השמועה כאילו הוא עומד כנגדו" (ירושלמי שבת, א. ב.), וזה מיוסד על שמראה פניו של אדם ודמותו מסייעים להזכרון לזכור בדיוק גדול את הדברים שיצאו מפיו. כי אלה התלמידים היו, לפחות, רובם זריזים וממולחים וחריפים מאד, ואם היה שהנסיון הוכיח, כי הוא אינו זריז וממולח וחריף די הצורך, היה עוזב את למודו. כדבר הזה קרה לו ליעקב בנו של רב אחא בר יעקב, ששלחו אביו ללמוד לפני אביי, ובשובו מבית רבו בימי הפגרה, ראה אביו שאין שמועותיו חדות, אמר לו: אני עדיף ממך, שב אתה בבית ואני אלך ללמוד. ומלבד זה, לכל אחד מגדולי החכמים היה התנא שלו, הוא בעל כח זכרון חוץ מגדר הרגיל, שכל תפקידו היה לזכור את דברי הרב ולתנות אותם אחר כך מלה במלה, כמו שיצאו מפיו, וכבר קרא בעל "דורות הראשונים" את התנאים האלה "ספרים חיים". היו זוכרים היטב את כל השמועות שהיו שומעים מפי רבם, אלא מי שהיה להם יותר כח הזכרון. ולכן מכל התלמידים הרבים של כל אחד ואחד מגדולי החכמים של הדורות הבאים רק קצתם הם המוסרים את השמועות של הרב, ומהם – קצת שמועות. ולכן אין לתמוה אם אנשים חריפים שישבו שתים עשרה ופעמים ארבע ועשרים שנה בישיבה, והקשיבו להשמועות מפי רבם ושנו אותן תיכף ומיד עד כארבעים פעם, חזרו עליהם אולי מאות פעם, – אין לתמוה אם היו הדברים על פי רוב קבועים בפיהם ממש כמו שיצאו מפי בעל השמועה. דבר מובן מאליו הוא, כי מכל מקום הטבע ולפעמים בגד כח הזכרון של התלמיד ונשתנה נוסח השמועה פחות או יותר. זה ראינו כבר במה שקרה לרב יהודה בן רב שמואל בן שילת בשמועה שאמר בשם רב, ובמקום "לטעום" שאמר רב, אמר הוא "לאכול". ובהמקורות התלמודיים בעצמם אנו מוצאים עדות מפורשת בהרבה מקומות למקרי שכחה אפילו אצל היותר גדולים שבחכמי התלמוד, שבסבת השכחה אמרו פעם ההפך ממה שאמרו קודם. כך קרה לרבן יוחנן בן זכאי בעצמו (או להלל), וכאשר העירוהו תלמידיו על זה הודה ולא בוש, והתוספתא מספרת לנו המקרה בזה הלשון: שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי בודק מהו שאוכל אמר להם אינו אוכל אמרו לו למדתנו שאוכל אמר להם יפה אמרתם מעשה שעשו ידי וראו עיני ושכחתי מה ששמעו אזני על אחת כמה וכמה. אמנם, המספר את זה המקרה חש צורך להקל קצת את הצד הקשה שיש בדבר זה, ליחס חולשה כזאת לאחד מעמודי התורה שבעל פה, ויאמר: ולא שהיה יודע, אלא שהיה מבקש לזרז את התלמידים. אבל, בבאור זה אינו יכול להכריע את הכף כנגד פשוטו של המעשה. ואפילו אם נרצה לקבל באור זה, על כל פנים אנו רואים, כי פעמים היה ההפך ממה שאמר פעם אחרת, לכונה מן הכונות, ואפשר מאד, כי קרה מקרה שאחד התלמידים, שישב אולי באחת השורות האחרונות, מבית המדרש קודם שהספיק הרב לבאר כי זה היה בכונה מיוחדה, והשמועה נקבעה בזכרונו של זה התלמיד בנוסח הזה ומסר אותה כך לאחרים כמו ששמעה הפעם. ועוד פעם קרה לו לרבן יוחנן בן זכאי (או להלל) כמעשה הזה ושוב הודה וענה לתלמידיו באותו הלשון: שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי פרה במה נעשית אמר להם בבגדיהם אמרו לו למדתנו בבגדי לבן אמר להם יפה אמרתם ומעשה שעשו ידי וראו עיני ושכחתי, מה ששמעו אזני על וגם כאן באר המספר כמו במעשה הקודם, אבל גם כאן העיקר הוא פשוטו כמשמעו. ור' שמעון מספר בעצמו מה שקרה כעין זה: אמר ר' שמעון מצאתי חנינא בן גמליאל בצידון פסולה מטמאה בגדים אחר פסולה אין מטמאה בגדים אמר לי והלא משמך אמר לי רבי אליעזר בין לפני פסולה בין לאחר פסולה מטמאה בגדים מפני שהיא נידונת על שם סופה אמרתי לו לא אמרתי אלא בין אמרתי בין לא אמרתי נראין דברי. כאן אנו רואים בו ברבן שמעון שבתחילה שכח כליל שאמר פעם ההפך מה שאמר עתה וכפר בכל, אך אחר כך נמלך ואמר שאפילו אם אמר, על כל פנים עתה רואה הוא את הדברים שאמר עכשיו. וכעין זה קרה גם לאחד מחכמי דורות הבאים: אמר רבה בר חנה א"ר יוחנן מעשה ותלו את השליא בוולד עד כ"ג יום א"ל רב יוסף עד כ"ד א"ר אחא בריה דרב עוירא א"ר יצחק מעשה ונשתהה הוולד אחר חבירו ל"ג יום א"ל רב יוסף ל"ד אמרת לן (שם). ופעמים שכח אחד מהם, כי הוא אמר שמועה בשם פלוני ונדמה לו אחר כך שהוא לא שמע מעולם שמועה זו עד שהזכירו חברו, כי הוא בעצמו אמרה: אמר רב יוסף לא שמיעא לי היא שמעתא אמר ליה אביי את אמרת לן ניהלן והכי אמרת ניהלן. מיליה שמעית מן דרבי שמואל בר יצחק הכא ולית אנא ידע מה היא (ירוש' ב"ק ד"ה). ופעמים שבעל השמועה חזר בו מדברי עצמו ואמר אחר כך לא כמו שאמר קודם, אך עבר בשתיקה על שנוי זה בדעתו. כך אמרו על ר"ע שבבואו מזפרינה הורה לא כמו שהורה קודם: מנין אתה אומר בגוזל את הגר ונשבע לו והלך להביא את הכסף ואת האשם ולא הספיק להביא עד שמת שהיורשים פטורין ת"ל מלבד איל הכפורים. כך היה ר"ע שונה עד שלא בא לזפרינה, אבל משבא מזפרינה משמר ומת היורשין פטורין ואין מוצאין אחד כהן (ספרי נשא פסקה ד' ובמד"ר בקצת שנויים). והנה, לו שמע תלמיד אחד רק מה שאמר קודם בואו מזפרינה ואחד רק בשם ר"ע לא בלבד בלשון אחרת, אלא דברים סותרים למה שאומר חברו. וכך אמרו בפירוש על רבי: מעיקרא סבר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו וסתמה והדר סבר אין לוקין עליו וסתמה ומשנה לא זזה ממקומה (שבו' ד.). נוסח ושנוי דברים בלשונם של שנים המוסרים שמועה אחת בשם פלוני אינו ראיה, כי כל אחד מהם אמר השמועה בלשון ובנוסח ובמלים שהוא בחר לו כרצונו, והעיקר שאדם חייב לומר לאמר השמועות בלשון רבם, אלא שהיה מי שדקדק אפילו לאמר באותו האופן שאמר רבו, אם בקול רם או בלחש וכדומה: נשייא שמעת מאביך תרנגולת מותר לטלטלה וכו' אמרה לו בלחישה א"ל למה את אומרה לי בלחישה א"ל כשם ששמעתיה בלחישה כך אני אומרה לך בלחישה (ירוש' ביצ' א' י"א). וכל זה מפני שהתלמיד לא הרשה לעצמו לשנות כקוצה של יו"ד מדברי בעל השמועה מפני חשש שמא היתה לבעל השמועה כונה מיוחדה במה שהשתמש דוקא באותן המלים שהוא השתמש בהם או באותו אופן שאמר את השמועה, ומפני שזה גם מועיל לכח הזכרון לזכר הדברים ששמע. במה ששמעו תורת רבם בבית המדרש, אלא השתוקקו להיות בקרבת הרב כמה שאפשר יותר, כדי לראות את מעשיו וכדי לשמע גם שיחות חולין שלו. ושתי סבות היו להם לזה. האחת, והיא העיקרית, החשיבות שהיתה בעיניהם להלכה למעשה, מפני שידעו שכל זמן שעוד לא הגיע הדבר לידי מעשה יכול הרב להורות דבר שעוד לא נתברר אצלו כל צרכו. והסבה השנית היא, שכל אחד רצה להדמות עד כמה שאפשר לרבו במנהגיו בכל עניני החיים ולשמוע תמיד את דבריו אולי ימלט מפי רבו איזה דבר חכמה, וכיוצא בזה. ובשביל זה היה כל אחד מבקש לשמש את רבו, והדבר הזה היה נקרא אצלם שמוש חכמים, שמושה של תורה, ובין שמונה וארבעים מעלות שהתורה נקנית בהן מנו שמוש חכמים, שכך אמרו: והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים בתלמוד בשמיעת האוזן בעריכת שפתים בבינת הלב בשכלות הלב באימה ביראה בענוה בשמחה בשמוש חכמים בדקדוק חברים ובפלפול התלמידים (אב' ו' ו'). וכבר אמר אחד מגדולי החכמים של הזמן ההוא, הוא רבי שמעון בן יוחאי: גדול שמושה של תורה מלמודה, למד לא נאמר אלא יצק מים (ברכ' ז:). ורבים מגדולי החכמים שמשו רבם שנים רבות. כך הגדול שבכולם, רבי עקיבא, שמש את נחום איש גם זו שתים ועשרים שנה ונחמיה העמסוני שמש את ר"ע כ"ב שנה, וכך רבי שמלאי היה שמשו של רבי, ר' יעקב בר אידי שמשו של ר' יוחנן, ר' אבא בר זמיננא שמשו של ר' זעירא, ר' נחום שמשו של ר' אבהו, ועוד. ואמר ר' יוחנן: כל המונע תלמידו מלשמשו כאילו מונע ממנו חסד (כתוב' צ"ו). זה השמוש היה פשוטו כמשמעו, כשמוש עבד לרבו, וכבר אמר ר' יהושע בן לוי בפירוש: כל מלאכות העבד עושה לרבו תלמיד עושה (כתוב' צ"ו.), והיה מנהגם שהרב היה מסתמך על כתפות תלמידו שמשו, וגם היו התלמידים נושאים את רבם על כתפותיהם, ובשעת הלכה היו נשאים ונתנים עם רבם בדבר ומסתתרים מפניהם כדי לראותם איך הם מתנהגים כשהם בפני עצמם ומה הם מדברים, ולא היו נמנעים מלהכנס אחריהם בסתר לחדרי חדרים ולמקום של צנעה, כמו לבתי הכסאות או אפילו לתחת המטה לראות מנהגיהם ולשמוע שיחה קלה שלהם עם נשותיהם. אמר רבי עקיבא נכנסתי אחר רבי יהושע לראות המעשה. אמרו לו מה ראית אמר להן יושב וצידו כלפי מערב ולא פירע עד שישב ולא ישב עד ששיפשף ולא קינח בימין אלא בשמאל. כאן העזת פניך ברבך, ענה לו ר' עקיבא לאמר: תורה היא וללמוד אני צריך (ברכ' ס"ב). ואף בן עזאי בעצמו ספר שנכנס אחר רבי עקיבא לבית הכסא, וכששאלו ר' יהודה אותה השאלה ששאל הוא את רבי עקיבא ענה גם הוא מה שענה רבי עקיבא (שם). ורב כהנא הסתתר תחת מטתו של רב בלילה כדי לדעת מנהגיו של רב בשעת תשמיש וכשגער בו רב בשביל זה ענה גם הוא אותה התשובה: תורה היא וללמוד אני צריך. וכך היה ר' זעירא מסתתר בין הקפות מאחרי למטתו של ר' שמואל בר נחמני כדי לשמוע איך הוא מתנהג בקריאת שמע לפני השנה. ובשעות של שמוש היו המשמשים לפני החכמים מטים את אזנם לא בלבד לדברי הלכה, אלא גם לשיחות חולין שלהם, וכל דבור ודבור שמצא בו השמש איזה דבר של חכמה, או של חדוש, או ספור מעשה וכיוצא בזה, היה מתאמץ לקבע זאת בזכרונו, והיו מספרים אחר כך את הדברים ששמעו. ופעמים היו השומעים לומדים מתוך שיחות חולין אלה גם דבר הלכה, ולכן אמרו: אפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכין למוד (ע"ז י"ט:). ודבר מובן מאליו הוא, שהואיל והיו למדין משיחות החולין גם הלכה, היתה חובה גמורה להזהר גם בשיחות החולין, שלא לשנות בהן אפילו מלה אחת, כי אילו היה מוסר השיחה מרשה לעצמו להכניס בדברי בעל השיחה מלה אחת וללמוד מהם דבר. כך דקדקו בדברי ר' שמעון שאמר: משיחתו של רבן גמליאל ולא מדבריו, שרצה להשמיע בזה, ששיחת תלמידי חכמים צריכה למוד. והנה כל הדיוק הזה יש לו מקום רק אם אין לפקפק בדבר אם באמת אמר ר' שמעון משיחתו ולא מדבריו. והודאות הזאת היתה להם מפני שהיה ידוע, כי לא בלבד בעצם דבר לאמר בלשון בעל המאמר. ואם כך דקדקו ונזהרו שלא לשנות בדברי בעל השמועה אפילו מלה אחת ולהשתמש במקומה במלה אחרת, הלא על אחת כמה וכמה שנזהרו מאד מאד שלא לשנות מלשון ללשון, שלא לאמר ארמית מה ששמעו מפי בעל השמועה בעברית ולא עברית מה ששמעו בארמית. הנחה זו מחויבת על פי אומד הדעת ההגיוני במדה שאינה מנחת כל מקום לפקפוק משנוי מלה יכול שנוי מלשון ללשון לתת מקום לטעות בדברי בעל השמועה וליחס לו כונה שלא עלתה על דעתו, כי מי ערב שעלה בידי מוסר השמועה לתרגם את דברי בעל השמועה ממש לפי כונתו של בעל השמועה. הלא דבר ידוע הוא לכל, כי אפילו בשתי לשונות קרובות מאד זו לזו, כמו עברית וארמית, אין כל של האחת מכוונת בכל משמעותיה לזו של אחותה. ובאמת, כל מה שאדם מרבה לקרוא בהמקורות התלמודיים ומתעמק בהם ומאזין באוזן לשונית אל כל מאמרי החכמים המובאים בהם, לפחות בהמקורות הקדומים, המוסמכים, והם התוספתא והמשנה וגמרא של תלמוד ירושלמי ובבלי, יותר הוא בא לכלל הכרה גמורה, שאין זה סתם מקרה שדברי האחד מובאים בעברית ודברי זולתו בארמית, או שדברי חכם אחד בעצמו מובאים פעם בעברית ופעם בארמית, כי אם שדברי מובאים באותה הלשון שהוא אמרם. אתה רואה אנשים שכל דבריהם, גם שיחות שלהם, מובאים ואחרים מאותו הזמן קצת דבריהם מובאים בארמית, ואנשים שחצי דבריהם בארמית, ואנשים שרוב דבריהם ארמית, ואנשים שכל דבריהם ארמית, בפרט שיחות חולין שלהם, וככל מה שאתה יורד בסדר הדורות, כך מתמעט החלק העברי ומתרבה החלק הארמי, ואיך אפשר לאמר, כי זה אינו אלא מקרה סתם? ואם אתה מוסיף להכרה זו את העיקר שחייב אדם לאמר בלשון רבו, זו ההכרה מתהפכת לודאות גמורה, שדברי כל אחד מהם מובאים בלשון שהוא אמרם. זהו מה שאומד הדעת מכריח אותנו להחליט. פי כן, כדי שלא להניח מקום למתעקש לטעון, אביא כאן ראיות מוכיחות, כי באמת כך היה הדבר. הלשון בבית המקדש, כי דברי יוסי בן יועזר הובאו במשנה בלשון ארמית. והנה אין עדות בארמית אלא זו בלבד, ואיך אפשר לאמר, כי זה במקרה, כי זו העדות נכתבה בארמית. במסכת אבות הובאו מאמרי הלל, רובם בעברית ואחד או שנים מהם בארמית. על כרחנו עלינו לאמר, כי מה שהובא בארמית באמת אמר הלל בארמית. וכך כל מסכת אבות כתובה בעברית ופתאום, סוף פרק ה', אחרי דבריו של יהודה בן תימא בעברית מובאים דברי בן בג בג בארמית. ולמה הובאו דבריו של בן בג בג בארמית אחרי כל הדברים הכתובים עברית? על כרחנו אנו צריכים לאמר, כי בן בג בג אמר הדברים באמת בארמית. גם אלמלא היה מסדר המשנה בעצמו אוהב הלשון הארמית, לא היה אפשר להניח, כי המאמרים נאמרו בעברית והוא תרגמם בארמית, כי אם כן מדוע לא הוסיף לעשות כך, מדוע לא תרגם ארמית כל שאר מאמרי מסכת זו. ועל אחת כמה וכמה אחרי שדבר ידוע הוא, כי רבי לא היה רוצה בלשון הארמית, כמו שנראה זאת אחר כך, ואיך יעלה על הדעת, כי הוא נתן בארמית מאמר שנאמר בעברית? בכל התוספתא יש עשרה מקומות בארמית. מהם ארבעה נוסחאות שטרות בארמית, אחד – שני מכתביו של רבן גמליאל בארמית, שני משלים בארמית של ר' יוחנן בן נורי ושל ר' יהושע, מאמר של ר' עקיבא בארמית, דברי שמואל הקטן לפני מותו בארמית, ושתי בנות הקול בבית המקדש בארמית שנזכרו למעלה, וכולם יחד, יצאו נסחאות הכמות, במהדורה של צוקרמנדל 690 דף של 30–25 שורה בכל דף, שסך הכל הוא עשרים שורה בארמית. היעלה על הדעת לאמר, כי זה מקרה סתם שאלה עשרים השורה נכתבו בארמית, אף על פי שאומריהם אמרון בעברית? על כרחנו אנו צריכים לאמר גם כאן, כי אלה המאמרים הובאו בארמית מפני שבאמת כך נאמרו בארמית. והנה בזה, שאלה המאמרים שהובאו במשנה ובתוספתא בארמית, כך באמת נאמרו בארמית, אין אחד מהחוקרים מפקפק, והם הם המאמרים שכולם שהיהודים דברו ארמית בזמן ההוא. אבל, הלא שני אלה הספרים כתובים מראשם ועד סופם עברית, חוץ מאלה המקומות, ולמה הביאום מסדרי שני הספרים בארמית? מדוע לא הביאו גם אותם בעברית? ובפרט מסדר המשנה, שהוא היה מדבר עברית ולא רצה בארמית? על כרחנו עלינו לאמר, לשון המאמרים שאסף מארמית לעברית, אף על פי שכל חבורו כתוב עברית והסבה לזה מפני העיקר: שחייב אדם לאמר בלשון אומר גם בבחינת השפה, אם עברית או ארמית. ובזה כבר נתברר בעצמו, שכל מה שיש במשנה ובתוספתא בעברית, כך נאמר בעברית, ובזה בטלו דברי דלמן שהטיל חשד בהספרות הרבנית שמתחלת בהמשנה ואמר שאין להביא ראיה ממנה שאותם האנשים שמדברים בה בעברית באמת כך דברו, מפני אף על פי שהאנשים האלה דברו לא בעברית. ועוד יותר הדבר גלוי לעין בגמרה של שני התלמודים, הירושלמי והבבלי. בשני אלה הספרים הלשון הארמית רבה על העברית והיא בכלל השלטת שם עד שבכלל שני הספרים האלה הם כמעט ארמיים, ואין שום מקום לחשוד את מחבריהם בנטיה יתירה להלשון העברית. והנה יש בהם הרבה קטעים עבריים, שעצם טיבם מעיד לנו, שהם נאמרו בלשון שהם כתובים. ויש מקומות שארמית ועברית משמשות בהם יחד, ובהם אנו רואים דבר ברור כשמש בצהרים, כי הם נזהרו לא לשנות את שפת הדברים ודקדקו לתתם בשפה שבה נאמרו. עובדא אתא קומי רבי בחד דחמתי מגלי ומכסי אמר (רבי) מפני רשע זה ניקלקל את הכסויין (ירוש' תרומה' חג'). ולמה הפסיק המספר והביא את דברי רבי בעברית, אם לא מפני שכך נאמרו ולא יכול לשנות את השפה. כההוא דאמר ר' אימי עשירים היו בחשיבות או כההוא דאמר ר' נסא כאינש ראית ביה תרי טעמין והוא מותיב חד מנהון (שם כלא' בג'). ארמית ומביא מאמרי שני אנשים ובמאמרו של ר' אימי הוא מפסיק את דבורו בארמית ומביא את מאמרו של ר' אימי בעברית, ואחר כך שב לדבריו בארמית ומביא את מאמרו של נסא בארמית. ומדוע לא הביא גם דברי ר' אימי בארמית או גם את דברי ר' נסא בעברית? מפני שהוא מביא א"ר בא בני מיישא קבילו עליהן שלא לפרוש בים הגדול אתון שאלון לרבי אמרין ליה אבותינו נהגו שלא לפרוש בים הגדול אנו מה אנו אמר להן מכיון שנהגו בהן אבותיכם איסור אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש (שם פסח' דא). אלא שהדברים שלא לפרוש בים הגדול הוא אומר בעברית מפני שזו דבר הלכה נהוגה בנוסח זה, אבל אחר כך מדבר בלשונו בארמית, ומפסיק ומביא דברי אנשי מיישא ודברי רבי בעברית. רבי ורבי יוסי בר יהודה נחתין לעכו ואתקבלנן נבי רבי מנא אמר ליה רבי עשה לנו לפס אחד של ירק עבד ליה קופר למחר אמר ליה עשה לנו לפס אחד של ירק עבד ליה תרנגולתא אמר רבי ניכר הוא כאן העברית והארמית משמשות בסירוגין באופן שאי אפשר לפקפק בסבת הדבר. המספר מדבר ארמית, אך את דברי רבי לא יכול להביא אלא בעברית, מפני שהוא כך אמרם, ובכל פעם הוא שב רב הונא אשכח תומרתא דחינוניתא שקלה כרכה בסודריה אתא רבה בריה א"ל מורחינא ריחא דחינינותא א"ל בני טהרה יש בך והבה ניהלים אדהכי אתא אבא בריה שקלה יהביה ניהליה א"ל בני שמחת את לבי והקהת את שיני (בבלי סוטה מ"ט.). אתא עובדה (של ענין יבום) קומי ר' חייא בר לוא אמר לו בני האשה הזאת אינה רוצה להנשא לך דרך יבום אלא חלוץ לה עקור זיקתך ממנה ונישא לך דרך נישואיך מן דחלץ לה א"ל אין אתי משה ושמואל לא שרייה ליה (ירוש' יבמ' סוף פרק י"ב). ספור המעשה בארמית ודברי רבי בעברית, שאין ספק, כי כך באמת אמרם לו בעברית, ושוב המשך הספור בארמית וגם דברי רבי בארמית. וחמת הדא איתת סחותא חביתא וטלקת ונפלת גו רישיה ואמר דומה שהיום חברי מגריבין אותי (שם מו"ק גא). חמא אבילייא בשובתא ושאל בין אמר אני איני יודע מנהג מקומכם אלא שלום עליכם כמנהג מקומינו (שם גה). מינאי הוה קאי בר נפחא ובעא מיני דינרא קורדינאה לשערי ביה טריפתא ובעי למיקם מקמיה ולא שבקנא אמר לי שב בני שב אין בעלי אומניות רשאין לעמד מפני ת"ח בשעה שעסוקין במלאכתן (חול נ"ד:). כאן מספר שולחני ומדבר בלשונו בארמית, אבל גם הוא לא שינה שפת התלמיד חכם שדבר לו בעברית. ר"א בר"ש אשכח לההוא פרהגונא דקא תפיס גנבי א"ל היכי יכולת להו וכו' דילמא שקלית צדיקא ושבקית רשיעי א"ל ומה איעביד הרמנא דמלכא היא אמר תא אגמרך היכי תעביד וכו' (הכל בארמית) אשתמע מילתא בי מלכא אמרו קריינא דאיגרתא איהי ליהו פרונקא אתיוה לר"א בר' שמעון וקא תפיס גנבא ואזיל שלח ליה ר' יהושע בן קרחה חומץ בן יין עד מתי אתה מוסר עמו של אלהינו להריגה שלח ליה קוצים אני מכלה מן הכרם שלח ליה יבוא בעל הקוצים ויכלה ההוא כובס קרייה חומץ בן יין אמר מדחציף כולי האי ש"מ רשיעא הוא אמר להו תפסוה לבתר דנח דעתיה אזל בתריה לפרוקיה ולא מצי קרי עליה שומר פיו ולשונו שומר מצרה נפשו זקפוהו קם תותי זקיפא וקא בכי אמרו ליה רבי אל ירע בעיניך שהוא ובנו בעלו נערה מאורסה ביוה"כ הניח ידו על בני מעיו אמר שישו בני מעי שישו ומה ספקות שלכם כך ודאות שלכם על אחת כמה וכמה מובטח אני בכם שאין רימה ותולעה שולטת בכם ואפי' הכי לא מייתבא דעתיה וכו' (הכל ארמית) (ב"מ פ"ג:). חליפות בסרוגים משמוש הארמית בדברי המספר ודברי ר"א בר"ש להפרהגונא והעברית בדברי ר' יהושע בן קרחה ור"א בר"ש וחברי תלמידיו וחבריו לעצמו ושוב הארמית בדברי המספר. וכך עוד מעשה אחר בחליפות בסרוגים כעין זה: דכי הוו יתבי רשב"ג ור' יהושע בן קרחה אספסלי יתבי קמייהו ר"א בר"ש ורבי אארעא מקשו ומפרקי אמרי מימיהם אנו שותים והם יושבים ע"ג קרקע עבדו להו ספסלי אסקינהו אמר להן רשב"ג פרידה אחת יש לי ביניכם ואתם מבקשים לאבדה הימני אחתיה לרבי אמר להן ר' יהושע בן קרחה מי שיש לו אב יחיה ומי שאין לו אב ימות אחתיה נמי לר"א בר"ש חלש דעתיה אמר קא חשיבתו ליה כוותי עד ההוא יומא כי הווה אמר רבי מילתא הווה מסייע ליה מכאן ואילך כי הווה אמר רבי יש לי להשיב א"ל ר"א בר"ש כך וכך יש לך להשיב זו היא תשובתך השתא היקפתנו תשובות חבולות שאין בהן ממש חלש דעתיה דרבי אתא א"ל לאביהם אמר ליה בני אל ירע לך שהוא ארי בן ארי ואתן ארי בן שועל והיינו דא"ר שלשה ענוותנין הן ואלו הן אבא ובני בתירא ויונתן בן עוזיאל. ר' יהודה ור' יוסי איסתפיק להו מילתא בטהרות שדרו רבנן לגבי בניה של ר' חנינא בן אנטיגונוס אזילו אמרו ליה לעיין בה אשכחיה דקא טעין טהרות אותיב רבנן מדידיה לגבייהו וקאי איהו לעיוני בה אתו אמרו ליה לר' יהודה ור' יוסי אמר להן ר' יהודה אביו של זה ביזה תלמידי חכמים אף הוא מבזה תלמידי חכמים (בכור' ל:). ואמר ר' יעקב בר אידי אלמלי הוה ר' יוחנן באתרא דאורו בה חברותא להיתירא וכו' לאפרכיה דא"ר חנינא אמר רבי שמוטת ירך בעוף כשרה ותרנגולת היתה לו לרב חנינא שנשמטה ירך שלה והביאה לפני רבי והתירה הלכה לתלמידים זה התיר לי רבי זה התיר לי רבי (חול' נ"ז:). כי הוה גמיר רבי תלת עשרי אפי הילכתא אגמריה לרבי חייא שבע מנהון לבסוף חלש רבי אהדר רבי חייא קמיה הנהו שבעה אבי דאגמריה שיתא אזדו הוה ההוא קצרא הוה שמיע ליה לר' כדהוה גריס להו אזל ר' חייא וגמר יתהון קמי קצרא ואתא ואהדר יתהון קמי ר' כד הוה חזי ליה רבי לההוא קצרא א"ל רבי אתה עשית אותי ואת חייא (נדר' מ"א.). יוחנן הרי בא טוביה (כתוב' פ"ה:). וכו' (בארמית) אמר לו בר שמואל אם כן נמצאת מכשילן לעתיד לבוא אמר ליה אטו כל יומא בצורתא שכיחא (שם צ"ב.). ר' צדוק הוה ליה בוכרא רמא ליה שערי וכו' בהדי דקא אכיל איבזע שיפתיה אתא לקמיה דר' יהושע אמר ליה כלום חילקנו בין חבר לע"ה אמר לו ר' יהושע הן אתא לקמיה דר"ג א"ל חילקנו בין חבר לע"ה א"ל לא (בכור ל"ו. ברכ' כ"ז:). ר"ל ותלמידי דרבי חנינא איקלעו לההוא פונדק וכו' (בארמית הכל) או דילמא השתא מיהא לא סלקי אמר להן ריש לקיש נשכור וכשנגיע אצל רבותינו שבדרום נשאל להן אתי ושאלו לר' אפס אמר להן יפה עשיתן ששכרתם. בוניים בן בוניים אתא לקמיה דרבי ואמר להו פנו מקום לבן מאה מנה אתא אינש אחרינא אמר להן פנו מקום לבן מאתים מנה (עירוב' פ"ה:). ר"ש בר רבי ובר קפרא הוו יתבו וקא גרסו קשיא להו שמעתא א"ל ר"ש לבר קפרא דבר זה צריך רבי א"ל בר קפרא לר"ש ומה רבי אומר בדבר זה אזל א"ל לאבוה איקפד אתא ר' חייא לאיתחבויי ליה אמר ליה עייא מי קורא לך בחוץ ידע דנקט מילתא בדעתיה. להו וכי מאחר שרבי יוחנן מלמדינו פעם ראשונה ושנייה הלכה כר' יוסי אני מה אעשה (ב"ב קמ"ח). רבי יוסי ורבי יהודה חד אכיל דייסא באצבעתיה וחד אכיל בהוצא א"ל דאכל בהוצא לדאכל באצבעתיה עד מתי אתה מאכילנו צואתך א"ל דאכיל באצבעתיה לדאכל בהוצא עד מתי אתה מאכילנו רוקך (נדר' מ"ט:). היום פניך צהובין אמר ליה אמש יצאו עבדיך לשדה והביאו לנו תרדים ואכלנום אמר לך ר' מנא חדא מן תרתי לא פליט לכון אם אבילים אתם למה אכלתם בשר ושתיתם יין ואם אין אתם מתאבלין למה נטמאתם (ירוש' ברכ' נ"א). ופעמים שהתלמיד בעצמו העיר על זה שרבו אמר הדבר פעם בלשון עברית ופעם בלשון ארמית. כך ספר רבה בר בר חנה על ר' אלעזר, שכשהיו הולכים אחרי ר' אלעזר לבקר חולה היה פעם מברך את החולה כשנפרד ממנו בעברית: המקום יפקדך לשלום ופעם בארמית: רחמנא ידכיריך לשלם. ועתה, האפשר אחרי כל המשלים האלה לפקפק הפקפוק היותר קל, כי לא במקרה באו דברי החכמים במקורות התלמודיים פעם בארמית ופעם בעברית, כי אם בכונה, מפני שהובאו בלשון אומרם גם בבחינת השפה, מפני העיקר הגדול שהיו זהירים בו, שחייב אדם לאמר בלשון רבו, כמו בענין הנסחה, כך גם בענין השפה. 1 "נקל לסתור מלבנות". המליצה הסתמית הזאת היא המבצר האחרון של ה"בונים", שאליו רגילים הם להמלט מפני מתנגדיהם, כשאין ביכלתם להשיב דברים של טעם על גופי טענותיהם של אלו. ואמנם נקל לסתור מלבנות – בנין של ממש, לפי תכנית מושכלת על יסוד נכון. אבל "לבנות" סתם, להניח זו על גב זו אבנים מנופצות, בלי יסוד עמוק ובלי צורה מוגבלת, ולקרוא לזה "בנין" – כמה נקל הדבר וכמה קשה ממנו הסתירה! הבונים מתן שכרם בצדם תמיד: הם עצמם מלאים קורת-רוח, שעמלים בבנין, וההמון סביבם גם הוא מלא נחת, מברכם בקול רם ומחזיק טובה להם, שבשבילו הם עמלים בבנין. ואולם ה"סותרים" – הכל יודעים מה שכרם מאת ההמון, אך לא הכל יודעים, כמה קשה מלאכתם להם עצמם וכמה גדולה המלחמה בנפשם פנימה עד שמתגברים על רגשות לבם ועושים מה שרואים חובה לעשות, בשביל להציל אוו ההמון עצמו מן המפולת שמכינים לו בוניו. – מה רבו בקרבנו ה"בנינים" מן המין האחרון, שקמו לעינינו במשך עשרים שנות העבודה לתחית עמנו, מהם שכבר נפלו ומהם שעומדים לנפול! ומי ימנה מספר לכל החללים והפצועים, אשר נקברו תחת החורבות האלה או נעשו "בעלי מומים" שאין להם רפואה עולמית! וה"בונים" – בונים. אין זוכר ראשונות, אין דורש דמים; מה שהיה – כבר נשכח, ומה שיהיה – מי יגיד? ואם יש מגיד – מי ישמע לו? ובכן עולם כמנהגו נוהג, – והנה לפנינו ה"בנין" היותר חדש, שעלה והתרומם פתאום מן האפס, בשעה אחת – כאותם הארמונות המכושפים שבספורי מעשיות – על קבר חללינו הקדושים בקישינוב. נוחו, בשלום, קרבנות טהורים! גורל צאצאיכם, אשר השארתם בעמק הבכא, אל נא ירגיז מנוחתכם! כבר נמצאו גואלים להם וכבר נכונו להם עתידות טובים: "יתומי הקהל" יהיו ולארץ אבותינו ישולחו, לגדלם ולחנכם שם על חשבון הקהל ולעשותם אחרי כן ל"אכרי הקהל". – יתומי קישינוב – אכרים בארץ ישראל! מה יפה הרעיון! אמנם, לא נפתרה עוד השאלה בכלל: אם אפשר באמת "לעשות" אכרים על ידי חנוך בבתים מיוחדים לכך, ויש מן המומחים האומרים – והנסיון מסייע להם – כי בתי חנוך כאלה מוציאים מה שמוציאים, רק לא אכרים טובים, שיהיו מוכשרים לחיות חיי אכר. אבל מה בכך? הלא יפה הרעיון! אמנם, בית חנוך כזה דורש הוצאות מרובות שנה שנה, וכדי שיהיה קיומו בטוח באמת ולא יצטרך לצפות לח"י פרוטות של "מחותנים", צריך לאסוף מיד, בראשית הוסדו, הון עצום, כחצי מיליון פרנק, שיהיה לו לקרן קיימת אשר מפריה יתפרנס. כן, אבל – הרעיון מה יפה הוא! אמנם, בשביל להגיע לעיקר המטרה: לעשות את היתומים האלה, אחר מלאת ימי חנוכם, לאכרים בארץ ישראל, צריך יהיה להוציא גם בשכלולם כחצי מיליון, אשר לא נודע מאין יבוא. אבל – מי זה יעיז להכחיש, כי יפה הוא הרעיון? אמנם, לא יתכן לגזור גזרה מראש על עשרות ילדים רכים – שעדיין לא נפתחו כוחות נפשם ואין אנו יודעים כשרונותיו, תכונותיו מהם לעתיד – כי מחויבים הם כולם, למרות הבדל התכונות והנטיות, להיות דוקא אכרים לכשיגדלו. אבל – הלאה "ספקנות"! הלא הרעיון לוקח לב! ואמנם, יש לנו נסיונות די והותר, המראים גלוי לכל, כי מושבות הנוסדות בעזרת הכלל ועיני כל ישראל עליהן – מסוגלות ביותר להיות קן של "שנוררות" נצחית ולא יוכלו להתפתח בדרך טבעית וחפשית, מפני שיושביהן אינם מוכשרים להתגבר על המכשולים בכוח עצמם, בהיות להם על מי להשען ואין פחד העתיד נגד עיניהם לעורר כל כוחות נפשם לפעולה עצמית. ואם יהודים פשוטים, שכל קרבנם על מזבח הכלל הוא רק דבר התישבותם בארץ ישראל, – אם הם כך, בני חללי קישינוב, שבדם אבותיהם קנו להם "זכותם" זו, להיות סמוכים על שלחן הכלל, על אבל – מי ישגיח בדקדוקי עניות כאלה, אם הרעיון יפה כל כך! ובכן תוקעים בשופר גדול, והעם שומע ומתלהב, – וה"בנין" החל. ועוד מעט ו"יתומי הקהל" יהיו שם – בארץ ישראל. עוד לא נבנה אמנם בית לשבתם, עוד גם לא נקבע בהחלט המקום שעליו יבנה הבית. אך גם זה הבל. "נגיד פרזלא כד רתח". אין רע אם לעת עתה יתגוררו הילדים, כאורחים חשובים, בבתי אכרים שונים באחת המושבות, למען יכירו וידעו כבר עתה, כי יתרון להם על כל בני גילם והכל חייבים בכבודם וכלכלתם… ובעוד איזו חדשים יוסד הבית, והילדים יתכנסו לתוכו ביחד עם מוריהם ומשגיחיהם – ותחל ה"עבודה": עבודה מבפנים, "להכין" את האכרים לעתיד, ועבודה מבחוץ, לעורר רחמים בכתבי העת על "יתומי הקהל", להשמיע על הפרוטות ולקבצן בקולי-קולות, בשביל לפרנס את הבית. וכמובן, לא יספיק כל זה לפרנסתו ברוח, ודלותו החמרית תגרור אחריה גם דלות רוחנית. הראשונה תשמיע בחוץ קולה ברוגז וברחמים, והאחרונה תהיה דלות "צנועה", המתעשרת ואין כל… בקצרה, "בית הספר שביפו" במהדורא חדשה. ובעוד איזו שנים יגמר ה"חנוך", ו"יתומי הקהל" יהיו "מוכנים" ומוכשרים על צד היותר טוב לתעודתם הגדולה – להיות אכרים מקבלים תמיכה על אדמת אבותינו, ולא "מקבלים" פשוטים, כרוב בני המושבת עתה, כי אם "מקבלים" מיוחסים, בני קדושי האומה. מראשית ילדותם הרגילום במחשבה זו, שעם ישראל כולו קבל עליו לעשותם לאכרים והוא מטפל בהם, ומחויב הוא לטפל בהם, בזכות אבותיהם, ועתה, כשהגיעה שעת שכלולם, הרי רשאים הם לתבוע את "שלהם" – ויתבעו. אז תחל "עבודה" חדשה. עוד הפעם כרוזים וקבוץ פרוטות, בקשות ושתדלנות לפני ועדים שונים ונדיבים שונים, – וסוף סוף, נקוה, יאסף סכום ידוע, שיספיק לשכלל את המיוחסים בצמצום גדול. ואז תחל פרשת "המתאוננים", הידועה לנו כל-כך ממעשי העבר. והפעם תהיה ההתאוננות של המשוכללים יותר הקהל". והועדים והנדיבים והעם לא יוכלו להתעלם מהם ויתנו ויחזרו ויתנו, וכל מה שירבו ליתן, כן תרבה ההתאוננות וכן תמעט יכלתם ויחלש רצונם של המשוכללים לבצר מצבם בכוח עצמם ולהסתפק במה שיש להם… בקצרה, "קסטיניא" במהדורה חדשה עם הוספות ומלואים. ובכל זאת – מה יפה הוא הרעיון. ויפה הוא עוד גם בזה, שיודעים אנו את בעליו, אשר אחריותו עליהם. מי גרם לבני "חדרה" שיפלו במגפה? – אין אנו יודעים. מי הפך בשאר המושבות אידיאליסטים נלהבים ל"שנוררים" ועבדים – אין אנו יודעים. כלומר, יודעים אנו, כי נדיבים ועוזריהם מצד זה וסופרים ועסקנים מצד זה, כל אותם ה"בונים" שבלבלו דעת העם במליצות ובשורות, בהצעות והבטחות, – כולם יחד הם האשמים בכל אשר קרה את הישוב עד היום. אבל, מפני שהכל אשמים, אין איש מרגיש באשמתו ובמשא האחריות הרובצת עליו, ו"הכל" יכולים להסב עיניהם במנוחה ממעשי ידיהם לשעבר ולפנות לבם ל"מעשים" חדשים ואולם בפעם הזאת, יודעים אנו, מי השליך את הלפיד אל המחנה, מלב מי יצא הרעיון היפה ומי הם הללו שמתעסקים בו עתה, בראשית ה"בנין". אל נא יחשבו איפוא ה"בונים" האלה להמלט גם הם מן האחריות הגדולה לעתיד, בהטילם אותה על "הכל"! לא, – בפעם הזאת זכור נזכור היטב שמות "המתחילים במצוה" ונאמר להם: "גמרו!" רשאים וגם חייבים אנו לדרוש מהם זאת בכל תוקף. אם מכירים הם באחריות הכרוכה בדבר, יהי נא אומץ בלבם להכריז גלוי באזני כל ישראל: "אנחנו החתומים מטה, בעלי הרעיון היפה, מקבלים אנו על עצמנו גם להשתדל בהוצאת רעיוננו לפעולה עד סופו; מתחייבים אנו לפני האבות המתים ולפני כל העם להשגיח על הענין ולשאת טרחו ואחריותו כל את הבית וחניכיו מכל תקלה ומכשול, עד שיגיעו היתומים לתכליתם ויעמדו ברשות עצמם ולא יצטרכו עוד לעזרת הקהל. ואם לא יצליח הדבר, נהיה אנחנו אחראים לו ואנחנו עתידים ליתן מראש ועד סוף". בלשון כזו צריך לדבר, כשבאים לפני העם בהצעה שבה תלוי גורלם של הרבה עשרות יתומים כאלה. אבל – רבותא להצית אש בלב העם על ידי מליצות נאות בשעה נוחה להתלהבות ולהניח לו אחרי כן להכוות באשו?… ב"המליץ" נו' 24 קצף ה' עפשטיין על המבקר ב"המליץ" נו' 141, האומר, שאין להעתיק לשפת-עבר רק ספורים שיש להם יחס לחיי ישראל וקורותיו והחיים המתוארים בהם אינם זרים להקורא העברי. "מדוע לא נראה גם להם (לבני ישראל), ישאל ה' עפשטיין, את מקדש החיים האירופאים עם כל המונם ושאונם, יפעת זהרם וברק הודם?", לדעת ה' עפשטיין אין חילוק גדול בין המבקר הנ"ל וחכמי סופרינו, האומרים כדבריו, ובין הפשוטים, שנכלאו בד' אמותיהם ולא רצו להסתכל מחוצה להן ולראות את הנעשה בארץ. בסוף דבריו יסיים ה' עפשטיין כראש בית-דין, אשר למשפטו ייחל הנאשם, לאמר: "אחרי כל האמור אתנו בזה בטלים דברי המבקר של "המליץ" אדות העתקות לשפת-עבר ואין למעתיקינו לתת להם לב, לו רק יבינו את אשר לפניהם וידעו מה לבחור" וכו'. יודע אני, שהחפצים להמנות במעתיקים ("מחברים" בשפת ההמון) לא חכו עד שיבוא ה' עפשטיין להראות להם כחא דהיתרא לעבור על דברי חכמי סופרינו ולא ישימו לב גם לדברי, חוכך בזה להחמיר, אך תורה היא ומעתיקינו ומצדדי בזכותם ללמוד הם צריכים. כל בעלי הספורים בזמננו כותבים ספוריהם כדי להשתכר בהם כסף. הדבר הזה בעצמו אין בו שום רע מפני שכל אדם משתדל להשתכר כסף, ומי שאינו משתכר צריך או להחזיר על הפתחים או למות ברעב. אך אינו דומה סופר לסופר: יש סופר חכם, שהוא יודע את כחות האדם הפנימים ואת החיים והוא מתאר אותם כמו שהם, ויש סופר בעל-מלאכה, שאינו יודע אלא למלא את ספוריו בתועבות נוראות, במחזות מרגיזי לב ובעפעקטים שונים וכיוצא בזה, דברים שהם מלאכה ואינם חכמה. הראשון משתכר את כספו כפועל מועיל, והשני – כפועל בטל, המדלג על החבל לשמח את לב "הפובליקא הנכבדה", שאין לה אלא ראות עיניה. מתוך שהראשונים מביאים תועלת, והאחרונים – אין כחם אלא להרתיח לב בתולות בעלות רגש חזק, לשעשע לב נערים ריקי מוח ולהפיל שינה על חובקי ידים, אשר בסבת לכתם באפס מעשה נגזלה שנתם. לפיכך האחרונים נדפסים ונמכרים במדה מרובה יותר מן הראשונים, שדרך הבריות לבכר את הערב על פני המועיל ולהתנפל על כל דבר הבל המביא להם עונג, ואפילו על החליל הנקרא "קרי-קרי", שממציאו נתעשר עושר גדל בזמן מועט, כידוע. ממילא מובן, שאינני מדבר על אדות הספורים הכתובים בעד ההמון הגס, כאיזה בראשורות דקות הנדפסות במאסקווא, שיש בהן תועלת של שלילה, שבשעה שהקורא עוסק בקריאתן אינו הולך לבית משתה היי"ש וכיוצא בזה. כשם שיש מדות בסופרים, כך יש מדות במעתיקים. יש לך אנשים המעתיקים ספרים ידועים, שאף על פי בהעתקתם בשפה אחרת לא יביאו אותה התועלת שהם מביאים במקורם לאותו עם שבשפתו נכתבו ומחייו נלקחו, מכל-מקום יש בהם תועלת, אם על ידי שהם מתארים את כחות האדם כמו שהם, או כדי שיהיו המתוקנים שבדפוסיהם 2 גם לאותו עם, של לשונו נעתקו. יש אנשים המעתיקים ספרים, שבמקום אחר יש להם איזה מטרה טובה ובהעתקה אין להם מקום כלל, כגון הספר "מסתרי החצר הפאריזי", שבצרפת יכול להביא תועלת, בגלותו את כל תועבות נאפאלעאן השלישי וזוגתו, שעוד רבים בצרפת נשבעים לדגל ביתם, אבל בשפת רוסיא, למשל, אין לו שום מקום; ויש מעתיקים ספרים, שגם במקורם אין להם שום ערך, כספרי דיומא והדומים לו. לא למותר יחשב להעיר בדרך אגב, כי האחרונים נעתקים עפ"י רוב בפקודות המו"ל מ"ע לחדשים, אך כדי להשתכר בהם. אילו היו גם מעתיקינו עוסקים בהעתקותיהם אך כדי להשתכר בהן, כי אז לא היתה הבקורת מקפדת עמם, כמו שלא הקפידה עם המדפיסים שצוו להעתיק את הספר מסתרי החצר הפאריזי להשפה המדוברת והדפיסוהו בשם "יעווגעניע", או עם המדפיסים המוציאים לאור שנה שנה "תחנות" של הבל שונות גם כן בשפה המדוברת, כי כלום הבקורת מתערבת בעסקי החנויות ובהמצאות "קרי-קרי"? אבל מתוך שכמעט אי אפשר להשתכר כסף על ידי חבורים בשפת עבר, ואפילו אם יהיו החבורים ההם, כלומר: ההעתקות, מלאים שערוריות ועפעקטים כרמון, מפני שהבתולות בעלות הרגש אינן מבינות שפת-עבר, וחובקי ידים מטוב לב אין בנו, ונשאר להמעתיקים לקוות אך אל הנערים ריקי המוח, שעל פי רוב גם ידיהם ריקות ואינם יכולים לשלם להמעתיק שכר טרחתו, לפיכך מעתיקי ספרים בשפת-עבר מתכונים בלי ספק להביא לעמם, לפיכך הספרות, או הבקורת, מחויבת להראות להם במה יבחרו. המבקר ב"המליץ" אומר, שיש להעתיק אך ספרים שיש להם יחס עם חיי ישראל, ודבריו נאמנו מאד. אין לנו צורך להביא את בני עמנו "במקדש החיים האירופיים עם כל המונם ושאונם", "יפעת זהרם וברק הודם" ולהראות להם את חיי ההוללים המלאים תועבות וחיי הגאריבאלדים מצד השני. הראשונים, עם כל שכיות החמדה המקיפים אותם ועם משתאותיהם וכו', מתועבים הם בעיני בני עמנו גם בלא ספורים, ואין להם מקום בחיי היהודים כלל, ובאנשים כהאחרונים אין צורך לנו. אין בנו רוזנים וטיילים העוסקים בכל ימיהם בדיני אישות, נערה שנתפתתה, סוטה, רציחה ואבוד עצמו לדעת, והמשיח, ששלומי אמוני ישראל מחכים עליו, לא בניסים מעל לדרך הטבע, ובין החפצים להסביר את העיקר השנים-עשר עפ"י דרך הטבע… אין ספק שהספר "שתי משפחות" לשפיעלהאגען ספר טוב הוא; אבל אין בנו האהענשטיינים ותועבותיהם, ואין לנו צורך בד"ר מינצער, בחזיונותיו ובתחבולותיו. אף-על-פי-כן אי אפשר לומר, שאין להעתיק שום ספור שאינו מדבר בעצם מחיי ישראל, איש להעתיק את הספרים "כתבי הציד" או "קן האצילים" לטורגעניעוו וכיוצא בהם, אז נאמר לו בצדק: "שקילי טיבותיך ושדיה אחיזרי"; אבל אם יעתיק את ספרו "האבות והבנים", אז לא יצא שכרו בהפסדו, כי יש להספר הזה יחס גם עם חיי ישראל. אמת הוא, כי אין בנו פאוועל קירסאנאוו וקוקשינא, באזאראוו, ראש המדברים בספר ההוא, יוכל להיות גם יהודי כמו שהוא רוסי, וכן ארקאדי קירסאנאוו, וגם הנושא והמהלך של הספר ההוא מסוגל לחיי היהודים כמו לחיי הרוסים. אמרתי: "לא יצא שכרו בהפסדו", כי סוף-סוף ספור טוב מקורי בשפת-עבר טוב מהעתקת ספר טוב. מודה אני לה' עפשטיין, כי כבר היו לזרא הספורים המתארים את ר שמעלקע ור' געצעלע וחבריהם, אם גם כפי הנודע לי, הרבה טפשים מתענגים על ספוריו של שמ"ר שבאו במה"ע החדשי "הבקר אור", שאין בכלם אלא ר' געצלע אחד, שמהחבר נתן לו שם אחר בכל ספור וספור, וגם אותו ר' געצעלע איננו מתואר שם בתכונתו ורוחו המיוחדים לו, כאדם פרטי, אלא בפאותיו ובבגדיו ובזה שהמחבר נתן אותו בכל ספור לאיש מרמה ונבל, אך על אותו הסמך שהוא, ר' געצעלע, מחובשי בית-המדרש, לא כהמשכיל האדון שנירפונק, שגם הוא אינו מתואר שם בתכונתו ורוחו כאדם פרטי, אלא בבגדיו הקצרים ובזה שהמחבר נותן אותו לנחמד ונעים, אך על אותו הסמך שהוא, האדון שנירפונק, מן הדור החדש ואוהב עלמה יפה. אבל לחנם האשים ה' עפשטיין בזה את חיי עמנו, באמרו: "אשמים הם חיי עמנו, המלאים הבל ובערות על כל גדותיהם". ה' עפשטיין, כיושב עיר קטנה, חושב, כי כל בני ישראל דומים הם לבני עירו, ואינו יודע, כי ההמון בעמים אחרים שקוע בסכלות לא פחות מהמון ישראל וכי גם בנו יש משכילים ונאורים וחיים מזהירים כמו בשאר עמים, אם גם בלא סוטה ורציחות; וכיושב ארץ מבורכה, שמן, ובשר ויין אינם פוסקים מעל שלחנותיהם לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אינו יודע, כי הרבה-הרבה יש לכתוב מחיי בני ישראל המלאים טרדות הפרנסה באופן מאד נעלה, מפח נפש מעמל כל היום בלי שכר מספיק, רעב, קור, מחלת ילדים עם כל "יפעת זהר" חיי צער, אשר חנן המחסור את בחיריו, את עמו ישראל, בשכר שהם בני ישראל וראוים לשבת אך בתוך ערי מקלטם, מפני שאבותיהם רצחו נפש בשגגה… לדעתי, ידיעת מחזות כאלה נכבדה יותר מידיעת חיי אירופא עם "יפעת זהרם וברק הודם", והמחזות האלה יעוררו לב יותר מכל צרות נערה שנתפתתה וכו' שרוב הספורים האירופים מלאים אותן. אך לא חיי עמנו דלים במחזות היוצאים מחוץ לגבול פאותיו ובגדיו של ר' געצעלע, אבל סופרינו דלים בדעת החיים, כי על פי רוב הם יוצאי בית-המדרש, שלא נתפתחו כל צרכם ואינם יודעים אלא את חיי ר' געצעלע ור' שמעלקע ואת פאותיהם, ועניות עמם וצרותיהם הם בעיניהם כדברים טבעים, שאין צריך להיות באופן אחר. ספורי ה' לעוואנדא מוכיחים, שיש למצוא גם בנו מחזות החיים בלא פאות ובגדים ארוכים, כידוע לכל מי שקרא אותם. האמנם, ה' לעוואנדא הוא בעל-מזל יותר מדאי: הוא מוצא בתוכנו אנשים, שאי אפשר למצוא כמוהם גם אחד מאלף ובוחר בהם לתת להם מקום בראש קרואיו. הוא מצא גימנאזיסט אחד, צעמאחאוויטש שמו, שגם בשבתו על ספסל הגימנאזיום התעתד להיות רופא אליל, נוכל ואיש מרמה, ולמלא זהב חוריו (בספור "המסע לקאלחידא", הנדפס בהביבליותיקה העברית, חוברת ז'), בעוד שבנוהג שבעולם, שהגימנאזיסטים על פי רוב הם טהורי לב, ככל הנערים שלא נשבת עוד טהר לבם על ידי צרכי המאדע, אהבת התענוגים וחמדת הכסף הבאה בעקבותיהם, שאינם נודעים להם בנעוריהם. הוא מצא איש עני נודד ללחם מעיר קטנה לס"ט פטרבורג, אשר בנדודיו חלם לו לצבור בפ"ב מיליאן, רו"כ, לא פחות (שם), בעוד שכל נודד ללחם לא יחלום לצבור הון, רק למלא נפשו, ורק אשר מכר את בתו היחידה לקלון בכסף (בספורו הנדפס עתה במה"ע "רוסקי יעוורי"). איני יודע, אם טבע הזבוב לו, לטוש אל כל דבר נמאס, אם גם דברים טהורים רבים לנגד עיניו, או חפץ להיות תנא דמסייע לאיזה מסופרי הרוסים, האומרים כי גם אם יעסוק היהודי בחכמות ומדעים אין עיניו כי אם אל בצעו ואל העושק והמרוצה ולא לשם אהבת החכמה, וכי אין ליהודי דבר העומד בפני הכסף ואפילו כבוד בתו. יהיה איך שיהיה הנה לא באתי לבקר פה את ספרי ה' לעוואנדא, אך להוכיח, שיש בחיי מחזות גם זולת ר' געצעלע. לפיכך יוכל ה' עפשטיין להיות בטוח, כי בשעה שיתפתחו סופרי ישראל ויתרוממו מעל חיי בית-המדרש והחסידות שהם שקועים בהם, ויבואו באויר עולם המעשה היותר נכבד, ימצאו בחיי עמנו חומר הרבה לתאר בו גם מחזות יותר נאורים ולוקחים לב, מכמו אלה שאנו רואים לפעמים בימים האלה. עברנו מתקופה לתקופה: מהערצת העבר – לחלול העבר: ומחלול העבר שבנו עוד הפעם אל ההערצה… בחיים קשה עדיין לתפוס את רשומיו של השנוי. הוא ממשמש ובא, מתחיל מלפף אותנו, אבל טרם קראנו בשם את מעמד-הנפש החדש שלפננו. הרינו נלחמים, מתאבקים עם מלאך-האתמול המסית ומדיח אותנו מעל היום: הרינו מגרשים מעל פנינו לפרקים את זבובי הקבר, קברי-האבות. איננו רוצים עדיין להכנע למרותם. אולם בספרות, שבה מוצאים בטוי כל נדנוד, כל זעזוע חדש של בן-הדור, כל התמורות החליפות המתהוות בנפש היחיד והצבור, - בה מצטלם המהלך החדש, כשם שהצטלם המהלך של הדור הקודם בספרות של הדור ההוא. חלול והערצה, הערצה וחלול!… של העבר הקרוב היא כולה קטיגוריה לחיי היהודים הטראדיציוניים, לחיי הסביבה היהודית. כאסירים בכלוב חרגו היהודים הצעירים מחרצובותיהם והתאמצו להוציא את רגלם מתוך הסד ההיסטורי. מתועבים היו עליהם אותם חיי-הספר, שהנשמה פרחה מתוכם, אותם החיים הכהים, המשועממים, אותן ארבע האמות המחניקות, שאין בהן אור ואויר, המשוללות תשוקות ומאויים, צפיות ותקוות לעתיד בהיר בעולם הזה. כתבי י.ל. גורדון בשירה ובפרוזה – הם לגלוג והתול, המגיעים לפרקים עד לידי קריקטורה, לחיי הערים הנכחדות, עם בריותיהן הפעוטות, ה"נשמות הקטנות והמאויים המוגבלים", אלה ולכוסם וללחוך-פינכה. כך הן גם "בריותיו היפות" של רבי מנדלי מוכר-ספרים וגבוריו ב"קליין מענשעלע" וטאקסע". ובני הסביבה, שבה התחנך וגדל יוסף היתום ("התועה בדרכי החיים"), האם אין אלו טפוסים שליליים בהחלט, שאין הם יכולים לעורר בלבנו כלום, מלבד רגש של תעוב? ובשעה שאלה המקטרגים טרם הספיקו להכנס אל הפאנתיאון ההיסטורי: בשעה שספריהם טרם נגנזו בתוך אוצר-העבר והם מספקים עדיין חמר לקריאה בפנות הנדחות לצעירי הדור, – בשעה זו צומחת ועולה הספרות החדשה, הסניגורית, היוצרת את האילוסיה של האתמול על חשבון החול של היום. היא באה ומפיצה קרני-הוד על העבר והקרנים הללו זורחות ומפיצות אורה על כל צד!… העיירה היהודית! טעונים צקלון וצידה לדרך עזבנו את העיירה היהודית, ובלבות מלאים שמחה השקפנו בפעם האחרונה על כפת-המגדל, הנשקפת מרחוק, ומלמלנו: לא נוסיף לראותה עוד. שם, בערים הגדולות, הרחוקות, הרחבות, שם יש די-מרחב לנפש, שם – נדמה לנו – תצמחנה הכנפים, שנקצצו בעיירות היהודיות. הערים והעיירות העלובות! לחרפה ולשמצה נתנו אותן סופרי הדור הקודם. אוי להן למאפליה, אשדות, שכולה, קבציאל, קקלין, גלופסק, כתרילובקה, זרקישוק! אוי להן ואוי לצורתן שקבלו בספורי בני הדור החולף! "לא תואר ולא מראה היה להעיר מאפליה, כי בתיה בתי-עץ מגואלים, ברחובותיה צפו מי-מדמנה גם בחרבוני-קיץ מי-ברכים, אך בימי הגשמים עד צואר יחצה העובר בחוץ" ("התועה בדרכי החיים", 102). "העיר קקלון עיר קטנה מאד, כשלשים בתים, אשר לא תואר ולא מראה להם, יעמדו כשני עדרי-צאן, אחד מול אחד, החצי מעבר מזה והחצי מהעבר השני" (שם 66). ו"לא תואר ולא מראה" בלבד לא יספיק עוד לסמולנסקין. הרפש נעשה לו עוד לסמל של היהודים. "אחרי אשר השמעתי, כי רוב יושבי העיר שכולה מבני ישראל המה, אחשוב לי למותר להגיד עוד, כי לא תואר ולא הדר לה וכי רפש וטיט היון, המעלים צחנה ובאשה באף כל עובר בכל רחובותיה, כי כל קורא ישער זאת בנפשו", (שם, ח"ב, 7). גם באשדות הגדולה והיפה מפריש סמולנסקין לרעה את רחוב היהודים. "היהודים אשר הסכינו לשכון בערפל, בדומן ובאשפתות, היהודים אשר הסכינו לשאוף רוח-קטב וימאסו ברוח טהור לטהר גויתם ונפשם, היהודים אשר יעמלו בכל עוז להנחיל לבניהם אחריהם את העבטיט והדומן, אשר נחלו מאבותיהם, אלה היהודים יבחרו להם רחובות צרים ואפלים לשבת שם". ואתו הרפש ואותה החלאה נראים לחוזי-הספרות בכל מקום: ברחוב בבית, בבית-המדרש, בשוק, בחיי היחיד והצבור. בכל מקום הם פוגשים יהודים מזוהמים, מלוי-בריבית, צבועים וחנפים, "בעלי –שם" מקבלי-פדיון וצדיקים ובעלי-מופת נוכלים, מלשינים, שכורים, בערים, - ואין אף פנת אורה אחת בתוך המחשכים.רק רפש, רק חלאה. רק את זאת ראו. רק קטיגוריה ולא סניגוריה. ויש אשר הרגישו גם הם, כי מגדישים הם את הסאה, ויש אשר הרגישו גם בנפשם צורך-פנימי להצטדק ולהוכיח, כי אחרת לא יכלו: "לא עלילת-שקר שמתי לעמי, רק את אשר ראו עיני, את אשר שמעו אזני, אותה הגדתי לכם היום. לא אבקש להשליך שקוצים על עם זה מקרבו יצאתי ואשר בו כל מעיני ובאהבתו אשגה כל עוד נשמתי תחייני, רק להזהר מפני כל שקץ וטומאה ולשים לדראון את התולעים הנמבזים, אשר אחרי כל ירוק ידרשו לקטוף שרשיו מתחת, מגמתי. סורו, סורו, מעל אלה אנשי-עול, המושכים אחריהם ואני מאמין לסמולנסקין ולכל חבריו הלוחמים. אני מאמין בכונתם הטובה. בעמדם בתוך ההוה הזה, שנהפך לנו לעבר, - וההוה מעוור לפרקים עיני פקחים – לא יכלו לראות אחרת, לא יכלו למצוא בתוך חיי היהודים את אשר מצאנו אנחנו, בני הדור הזה, המשקיפים על הדור החולף מתוך האספקלריה ההיסטורית. אין לנו אותן השנאה והקנאה, אין לנו אותה השאיפה לנצח לפנינו הכל שוים, אין לנו לא חייבים ולא זכאים, אלא אנשים ורגשות, חיים מלאים תכן – יהיה התכן איזה שיהיה, - חיים מלאים במדה ידועה הוד ויופי. להם היה ההוה, ולנו אגדת העבר!… מזל-טוב לך, מאפליה, ואת גם את, שכולה, שישי ושמחי, כי בא התור גם לכן! מתוך מכמני-העבר, מתוך ערפלי המרחק הרב, אתן נשקפות אלינו, הצחורות, הטהורות, היפות, הטבועות בלובן, בזוהר! כמדומה, שלא נשתנתה צורתכן. אותם הרחבות הצרים, שלוליותיהם, "החזירים הסרוחים בפשוט רגלים בתוך הטיט הירקרק ומתנמנמים בבטחון ומפהקים פיהוק של חזירים מתוך נומה, אותם בתי-העץ הנמוכים, נשות-החיל עם הפוזמקאות ומכשיריהן על גבי המעקות של אותם הבתים" ("בגבולות ליטא", קצנלסון). כמדומה, שאותה ליטא לא הספיקה להשתנות ולקבל גוונים אחרים, שהרי טבע המקום גורם לכך, כי ליטא היא – כלה צחיחה, כלה צחיחה אין לה פרי-תפארת: שאר ירקות היא מצמיחה, קשואים וחזרת: כלה עניה, כלה דחקות, לא זהב ולא מטמונים! בלי טל תחיה ובלי לח, ארץ אין לה פרחים!" (שם). אבל נוסף עליה דבר אחד, שלא הרגישו בו הראשונים: זוהר החמה. שם, בעיירה, הרחבה, הגדולה, הפתוחה, יש כר נרחב להחמה. "ונמה העיר הקטנה ושותק הרחוב הארוך, שאין שום איש יודע עוד פה דבר מאשרו הגדול ההולך וקרב, מהשמש הגדולה העולה אלינו מן התהום הנעלמה, וגם אין זאת. כי רבים הצדיקים בעיירה זו, אחרי ששמש גדולה מופיעה בשמיה" (שם, 15). ולא זאת בלבד. עולה היא העיירה על הכרך בזה, ששם, "בכרכים, החמה מופיעה בשמים, ופה בעיירה, "רב הוא הזוהר שהיא מזריעה על הארץ, מהזוהר שהיא מפיצה על השמים. קוי-אורה תועים בשוק, בעצלות, לאט לאט, כאזרחים בלתי קרואים". (אש, "בעיירה", 117). הכרך מאפיל כענן על זוהר-החמה: הבתים הגבוהים, החומות המכפליות, המעפילות למרום, - כל אלה הם הגורמים ללקוי-החמה. ופה, בתוך המרחביה, בין שדרות הבתים הנמוכים, נדמה לנו, כאילו דוחקים הבתים הללו את-עצמם בצניעות ומתקטנים ומתכווצים, בכדי שלא יפסעו על ראש החמה. יותר אור! יותר אור! העירה עלתה לגדולה, מ"רפש וטיט" ומה"לא תואר ולא הדר" של סמולנסקין היא מקבלת צורה חדשה: "מסביב לעיר ובתוך העיר הטבעו הבתים הבימים, ימים של אילנות מלבלבים. הגנות כבשו את העיר אל תוכם וזו נראית ביניהם כקדרת-פרחים " ("בעיירה", 123). "רפש וטיט" – ו"קדרת-פרחים!" ובני-האדם הם כולם טהורים, כולם אהובים וברורים. השנאה, הקנאה, המלשינות, כאילו נעלמו רגע כבוא האחדות הלאומית, רגש-האחוה, להשוות קטן וגדול. מה נעימה ומה מקסימה היא האידיליה של רחוב-היהודים! "ועדת אלהים כולם שוים, זקן וילד, כולם נשמה אחת, בנין אחד, אל אחד להם, בבית-תפלה אחד מתפללים הם. התפלה היא אחת. אלפי קולות יוצאים מלב אחד. העם מתלכד והיה לאחד". "וגם האלהים אחד הוא. בתוך העדה הוא משכין שכינתו. הוא מתבולל ביהודים ונעשה לחלק מהכלל, לפתילה בתוך המנורה הכללית. השכינה וכנסת-ישראל חד הוא!" (שם 101). וכי לא תתפרץ מלבבם, למראה האידיליה הזאת, קריאת: "מה טובו אוהליך יעקב?" ולא רגש של התמרמרות ולא חמה וכעס מעוררים בלבבנו גם אותם השרידים, שאנו רואים אותם בנוולותם. שולחים בהם את חצי-זעמנו בסגנון המבטל של "הוי גבורים לשמור חטין ואנשי חיל לפסול גטין, מפיחי-קריה עקב שוחט ובעד חזן יגרו מדון!" "שובי, בת-שירי, שובי המדברה!" (יל"ג). לא. אנו זוכרים אותם מרחוק ולבנו יהמה רחמים עליהם. גם יוצר הקבציאלים עצמו מתמלא רחמים עליהם, כשהוא זוכר את צערם ועצבונם. "נתמלאתי רחמים ורחשי-קדש ואבקש לבכות, המעונים ואת כל אחי בני-עמי המדוכאים ולנשק את כולם מנשיקות-פי. נסתכלתי פעם בילד תמים זה ופעם בהקבציאלים מרי-נפש ושבעי-רוגז, נענים ושפלים ורצוצים, והייתי משוגע ממראה עיני. אי שמים! צעק לבי אל ה', כמה מעונים הם היהודים!" (מנדלי מו"ס). הם נעשים חביבים עלינו כמו שהם, ביסוריהם, בענוייהם, בצרות נפשם, גם ברקבנותם. כי חביב עלינו העבר וכל אשר בו, גם הטוב וגם הרע, גם פריחתו, גם רקבונו, כי שלנו הוא. "וכמאז באופל מתוחים קורי-ארג העכביש, לא שוניתם מקדמתכם, ישן נושן, אין חדשה: קחוני, אחי, אל חברתכם! יחדו נרקב עד נבאשה!" (ביאליק). ואין עוד עוז בלב המשורר לקרוא בקול גדול: "שובי, בת-שירי, שובי המדברה!" להפך. מן העולם הגדול כמדבר אנו "מעופפים" – הרחובות הנדלחים, אל הבתים שפלי-קומה, אשר דמות הקברים למו. אל בית-הקברות, אל הישן, זכרונותי שם נחבאים, עמוק שמה קבורים המה!" (רייזין). ומבין החומות של הערים הגדולות אנו שבים אל העירה, אשר "לא תואר ולא הדר לה", לא מהמית החמלה התוקפת אותנו למראה היהודים העלובים אשר בתוך העירות, כי-אם מרוב חמלתנו… לעצמנו, מחפצנו הריקניות הלב ולמצוא שם את אשר לשוא בקשנו פה. "הן היו שעות, שהייתי גלמוד ככה בעיר הגדולה, בין החומות, והן באותן השעות היתה עיר-גמדים קטנה ושם אנשים קרובים כל-כך וזרועות חמות כל-כך, הנכונות לחבקני בכל זמן ועידן, ועל לבי לא עלה!" ("בגבולות ליטא", 22). כי עיר הגמדין היא שלנו, ועיר-הענקים – של אחרים!… בלעדי עיר-הננסים, נעשים החיים בעיר-הענקים יותר קשים ומכבידים על נשמותינו. במרחביה, מחוץ לחומת הגיטו, הרחק מעירתו, חי לו היהודי הצעיר, נבלע בתוך השאון-העולמי, מושם ראשו ורובו בתוך החומות, מלא תשוקות ומאויים אחרים, מוקדש לאידיאלים אחרים, לשאיפות זרות. ויש אשר לפתע פתאם ירגיש מועקה בנפשו, צר לו באותו המרחב, נחנק הוא משפעת אורה ואויר. הוא נתלש מן הסביבה, שבה חי והסכין לה, הוא נפל בפח כדגה זו, והוצא מן המים אל המרחב, שלא בשבילו נוצר. ויש אשר יחפוץ התלוש וישתוקק לשוב למלכות-השמים, שהחליפה במלכות-הארץ השוממה. "מה רב, הוי, מה רב השממון בארץ הריקה, הרחבה!" רב, הוי, מה רב השממון גם בחיים המלאים חולין, בלי כל קודש. רב השממון ביום-חול ארוך, בלי שבת-שבתון לגוף ולנשמה: והנשמה גם היא פשוטה, רגילה, נשמה של יום-יום, בלי נשמה יתרה. השבתות של האחרים, ה"יום-טוב" של הזרים, שהוא חוגג אותם לפרקים, הרגשות הפנימיים, באותה השלוה, שמלאה את הבית-היהודי בערבי-שבתות. ובצר לו, ליהודי החדש, כשנפשו הומה לאל-חי, לאמונה, לעמו, זוכר הוא בזכרון-קודש את העבר הקרוב, ששר לו את שירת-העריסה, לו, כי שם, בתוך המחשכים, נמצאה אותה השלמות הנפשית החסרה לו, אותם רגשות השבת,שהוא נכסף אליהם. ומה עורגת נפשו אל העבר המעולף בצעיף האגדה!… וכל-כך חזק הוא הרוח הגנוז במכמני-העבר: כל-כך מאיר הוא האור הטבעי הגנוז באותה החטיבה ההיסטורית, עד כי גם היהודים החדשים, שפרשו מן העבר הישראלי, או שלא היה זה להם מעולם, - התחילו לחזור אליו. לא אל המציאות היהודית, לא אל ההוה היהודי באים, או שבים וחוזרים, כל אלה מבני הדור הצעיר, שהיו מעבר לגבול, שטעמו מפרי החיים אשר מחוץ לתחומנו, שחיו בתקוות אחרות ובמשאלות אחרות, אי-יהודיות. לא. אין בכחה של המציאות המרה היהודית למשוך אחריה נפשות. "גרי-אריות" בלבד לא יוכלו להחזיק מעמד בתוך החיים. הנסים והנמלטים מן הפחד – ימצאו להם פח אחר. לא בכל עת מאסף הגשם את הצאן אל העדר. יש אשר בהתגבר הרוח והשמים יתכסו בעבים וקדרות יעטופו והרעמים ירעמו וגשמי-זעף ירדו, - יתעו הצאן ויתפזרו כל אחת לעברה ולא יתכנסו. ובקול תרועת הרועים לא ישמעו.לא אחרי המציאות הלכו איפוא. הם נמשכו בלי משים אחרי אגדת-העבר הלאומי, אותה האגדה הנרקמת בסתר דמיונם של היותר רחוקים מהמצויר, רחוק מקום וזמן. ויש אשר גם אגדת-העתיד תשעשע לפני עיני רוחם והם יראו את הגאולה הלאומית באה מאיזה מקום שהוא ולבבם ירחב וירהב… אגדת-העבר ואגדת-העתיד – הן איפה שני הגורמים הנותנים לפי-שעה תוכן ליהודי-ההוה. לפי שעה… עד שתעלה ותגיע השעה, שיהא בה גם ההוה מקושט בפרחי-הששון של אגדת-העבר… תרס"ו אלתר לוין (אסף הלוי איש ירושלים) לילות אור כימים, לילות לאצילים! עד השנה השש עשרה לחייה לא עזבה קאטיה מעולם את מולדתה, את הכפר הנדח שם במרחקים, באחד הפלכים הרוסיים הצפוניים. אך הנה באה אותה שנת-הרעב הנוראה, הנה בא אותות החורף האכזרי בקרתו האיומה ושלגיו הנוראים. גבעות גבעות שלג נערמו מכל ארבע רוחות הכפר, וגבעות השלג הגבוהות כאילו הפרידו אותו מעל כל העולם. בתוך הכפר מתו שתי שלישיות מכל הבקר והצאן, ובני-אדם נהלכו כצללים מכובד רעב, מקור וחליים רעים… וכמה מהם גועו ברעב, נספו בלי עת מחליים קשים!… ומקץ החורף הנורא ההוא, אחרי אשר שלשה מבני ביתם – אחותה הבכירה, אמה ואחיה הצעיר – השיבו אל האלהים רוחם, – בראשית האביב ההוא, כשרפה מעט הקור, ביום מעונן, אך חמים קצת יותר – חבש לו אבא צרורו, הפשיל את זה על כתפו והלך לו יחד עמה אל ה"תחנה". הראשונים, כשהיו מהלכים ברגל ואף כשהיו נוסעים בעגלת-הקיטור, היתה פוגשת עוד בפרצופים מיודעים פחות או יותר והיתה שומעת מסביב אותה השפה הידועה לה היטב, אף על פי שחתוך הדבור לא היה אצל הכל כך בדיוק, כמו שהוא אצלם בכפר-מולדתה.. אך במדה שהרחיקו לנסוע, במדה שהאויר נעשה חמים יותר, במדה שנפחת השלג ונתרבה הירק על פני השדות והעצים, שחלפו לעיניה מבעד חלון העגלה, – באותה מדה התחילו נשמעים יותר ויותר בתוך העגלות ובתחנות שפה אחרת, דברים אחרים, שהיו זרים לה, שלא הבינה אותם, שלא שמעה כמותם מעולם. "זוהי חוחלית" – באר לה את האחת אבא, שהיה כבר פעם אחת במקומות הללו; "זוהי אשכנזית" – קולוניסטים אשכנזים הם הללו", – הראה לה על אחרים, – "וזוהי יהודית– היהודונים והיהודוניות הללו מגרגרים כל בלשונם"… כשבאו לעיר-הפלך הגדולה, שעל הדניפר, כבר היה שם חם, היתה תקופת אביב בכל מלואה. אבא נכנס תיכף לתוך אדטול של פועלים אבא, אסף גם אותה אל ביתו בתור אומנת להילדים הקטנים. אין לכחד, כי בעת הראשונה הרגישה את עצמה כאן זרה ובודדה למדי. האנשים הזרים והבלתי-ידועים כאילו הטילו עליה אימה, ומתוך הסביבה הזרה והבלתי ידועה התגעגעה הרבה, הרבה מאד על כפר-מולדתה הרחוק והמשומם… אך יחד עם זאת מצאה כאן, בנכר, כמה וכמה מעלות טובות, שאין דוגמתן שם, במקום-מולדתה. לא רק לחם בלבד – ואיזה לחם, לחם לבן באמת, שלא טעמה מעולם כמותו! – היה לה לשובע, אך גם בשר, טהי וסוקר לא חסרו לה; ומלבד כל אלה הרי השיגה לפרקים על ידי הילדים מיני תרגימא, שמעולם לא ראתה אפילו כמותם בכפרה… וכשעבר איזה זמן, כשהספיקה להתרגל אל האנשים החדשים ואל הסביבה החדשה, הרגישה כאן את עצמה בטוב מאד ושוב לא התגעגעה כלל על כפר-מולדתה. בתקופת הבציר המאוחרת, כשפסקה מלאכת הבניה מפאת הקור, נסע לו אבא לימי החורף לביתו, והיא נשארה כאן, בביתו של הקבלן פרוקופייב, שהרגישה בו את עצמה בטוב מאד… השנים עברו כסדרן, ובמדה שהתרגלה קאטיה יותר אל העיר ואפני חייה, באותה מדה נעשה לה כפר-מולדתה הרחוק והמשומם זר ורחוק יותר ויותר. במשך שלש – ארבע שנים היה אבא בא לכאן לימי הקיץ. הוא היה בא בראשית האביב כמעט שהתחילו נושבות הרוחות הקלילות והחמימות הראשונות; ולסוף תקופת הבציר, כשהתחילו הביבים קופאים בלילות ובשוק נראו הירבוזים הקטנים והירוקים שלא הספיקו להתבשל כל צרכם, – היה חוזר ונוסע לביתו.. זה היה החוט היחידי, שהיה מחבר אותה במידה ידועה עם כפר-מולדתה הרחוק. כשהיה בא אבא, היה מביא לה פריסת-שלום מחברותיה הקודמות והיה מספר לה כל אותן החדשות, שהתרגשו שם, בכפר-מולדתה הרחוק, במשך העת הזאת… אך הנה נתק גם החוט האחרון הזה. פעם בסוף הקיץ בא מתוך ריצה אנטושה, בחור צעיר וטוב מהארטיל של אבא, פניו היו נרעשים ומזיעים, וכשהוא נושם בכבדות, בטא ברוב עמל: "מהרי, קאטיה, אסון קרה את אבא!"… ורק בדרך, בשעה שהיו רצים שניהם בחפזון, נודע לה, שחלק ממעלות-הבונים אצל הבנין, שעבד שם אבא, נהרס פתאום, ואבא יחד עם עוד שלשה פועלים נחבלו, נפצעו קשה… לפני חצי שעה, כשמהר אנטושה לרוץ אליה, עוד היתה נשמת חיים באבא; עכשיו מי יודע, אולי כבר השיב אל האלהים רוחו… כשבאה למקום המעשה, לא מצאה שם עוד את אבא, כי הוליכו אותו כבר לבית-החולים, והיא רצה לשם. כשראתה אותו בבית-החולים, כמעט שלא הכירתהו: ראשו כולו וחצי פניו היו חבושים בתחבשות לבנות, ותחבשות כאלה היו על ידיו, על רגליו ועל חלק מחזהו; והמקומות הגלויים של גופו, של חצי פניו, שלא היה חבוש – היו מצבע שחום-כהה, כמראה האדמה הלחה שמתחת למחרשה בתחלת האביב… לדבר עמה לא יכול, אך מסתכל היה בפניה זמן רב, וניכר היה, שבתוך העינים הללו, המעוממות למחצה, לא נכבה עוד לגמרי זיק הבינה האחרון – הוא מכירה עוד… וכשבאה אליו למחר, שוב לא היה יכול להכיר אותה. עיניו היו סגורות למחצה, בשרו השחיר עוד יותר, ורק לפעמים נאנק קשה, גנח בקול רפה ונפסק. יותר לא ראתה אותו עוד בחייו – באותו יום לעת ערב מת. עוד במשך שבועות אחדים אחר כך היתה מצטיירת תמיד בדמיונה התמונה הנוראה של הגוף הרעוע, שהשחיר כאדמה, ובאזניה צללו בלי-הפסק הגניחות הנפסקות; אך במשך הזמן נטשטשה יותר ויותר התמונה המחרידה, נטמטמו יותר ויותר צלצוליהן של הגניחות הרחוקות, ומכיון שנפסק על ידי מותו של אביו החיבור האחרון בינה ובין כפר-מולדתה הרחוק, מכיון שנפסק החיבור עם הקרובים והמיודעים המועטים, שנשארו שם, – השתקעה עוד יותר בחייה החדשים ולא התענינה בשום דבר חוץ מאלה. תנאי חייה לא היו רעים כלל. במשך השנים המועטות, מעת שהשתקעה בעיר, למדה לבשל כהוגן, על פי מנהג העשירים, נעשתה בקיאה בכל מיני מלאכת-בית, ובאופן כזה הגיעה למדרגת משרתת עירונית הגונה שמקבלת בשכרה שבעה – שמונה רובלים לחודש ומשרתת תמיד בבתיהם של אנשים אמידים. קודם לכן, כשהיה אבא חי עוד, היתה משכורתה פחותה הרבה מזה, וממשכורתה הפחותה היה אבא נוטל עוד חלק הגון בכל פעם, כשהיה מכין את עצמו לנסוע לביתו. עכשיו היתה כל משכורתה משמשת לצרכי עצמה, והיא התחילה מהדרת במלבושה, כדרך העירונים, ובימי החגים בלתה את חצי-היום שלאחר סעודת-הצהרים באופן נעים מאד בגן-העיר, ששם מנגנת כל העת להקת-מנגנים ובערב מתנשאות רקיטות כל כך נפלאות, כל כך נהדרות, או במשתה-ערב, ששם שוחקים משוררים ומתהוללים שם בחורים ובתולות יחדיו, או בתוך הקרקס, ששם הנשמה נמוגה מחדוה למראה תנועותיהם המהירות והמפליאות של הקומידיאנטים… מלבד זאת היתה בתולה לא מכוערה כלל, וכמו שנהוג חזרו אחריה תדיר בחורים הגונים מאד, במגפים משולשלים להפליא ומגוהצים היטב, עם הרמוניקות צתחת לבית-שחים. יותר מכל היה רצוי בעיניה מיחלקה, רכבו של הפריסטב ייבדוקימוב, חיחול צעיר, שקווצת שער נאה ועבה על ראשו, ואשר שפמו העב בשתי קצותיו, העשויות למעלה, נותן לו מראה בן-חיל; גם הכתונת המלורוסית המרוקמת והאזור המלורסי האדום והרחב – היו יפים לו מאד ומוסיפים לו לוית חן… אמת הדבר, כשהיה מבוסס, וזה אירע לפרקים קרובים מאד, – קשה היה לסבול אותו: הוא היה מחרף אז במלים היותר גסות, היה מכנה אותה בשם של גנאי: "קצפיה ארורה", ולפרקים לא היה מונע ממנה גם מהלומה; אך כנגד זה, בשעה שהיה פכח, לא היה דומה לו; שום איש לא ידע חידודים חריפים כמותו, לטלטל קווצתו באופן מגוהץ כל כך, לנשק בחום עצום כזה, לחבק ולגפף בעוז, באומץ כמותו… ימי-הקיץ הלוהטים והערבים החמים מאד עברו, ובמקום אלה באו ימי-בציר חמימים וערבים קרירים קצת. על מקצת עצים מתנועע עוד פה ושם איזה עלה מוצהב, איזה פרי נובל שחום; ומסביב לשאר העצים מתגלגלים על פני האדמה צבורים צבורים של עלים כתומים-כהים ושחומים. וכשמתחיל נושב רוח עז יותר, הוא קורע עלים מעל העצים, מרים מעל פני האדמה מלוא חפנים עלים כמושים וזורע אותם מסביב… במשק-הבית מורגשת הכנה של חפזון לחורף: בחצרות מסביב להמשאבות נראות עריבות וחביתין ממדות שונות, שכאן שוטפים ומנקים אותן, מתקנים בהן מה שצריך תיקון ועושים להן חישוקים חדשים; בשוק אצל עגלותיהם של האכרים המלאות ירבוזים, ובמקום מעמד האניות, אצל הספינות השטוחות, המסובלות תפוחים אנטוניביים, – הומה וסוער כמו בתוך נחיל של דבורים…. ויחד עם ההכנות הנחפזות והרגילות לחורף במשק-הבית, כלל, דבר-מה, שלא היתה עוד דוגמתו, שגם עכשיו לא ידע איש לקרוא לו בשמו הנכון… מתחלה היה "דבר-מה" חדש ובלתי רגיל זה כמעט בלתי ניכר: רק שעצביהם של הכל מסביב היו מתוחים מאד, בני-האדם התלחשו לעתים תכופות יותר מהרגיל, ודברו בינם לבין עצמם על איזה ענים בחשאי; ובאותה שעה היה נראה בעיניהם ברק משונה, ופניהם הנגרשים מאד היו מביעים מין רגש של שמחה ופחד מעורבים יחדו…. אך במשך הזמן הוברר יותר ויותר, נעשה ניכר יותר, וקבל צורה מסוימה ובולטת ובמדה שהוברר והחור יותר הדבר החדש והבלתי-רגיל, שהולך ומתרגש בכח עצום ונורא כל כך, באותה מדה נעשו הרוחות סוערים יותר ויותר מסביב, ובאותה מדה נראו כל המעשים מסביב זרים ומתמיהים מעולם לא היו הרחובות הומים, סוערים ומלאים חיים, כמו בהימים האלה. דומה היה, כאילו מאות אלפי אנשים, שהיו חבויים במשך ימים ושנים באיזו חורים ופנות אפלות, פרצו פתאום ממחבואיהם, הציפו את כל הרחובות ומלאו אותם חיים שואנים, רעש והמולה… ובאותה שעה עצמה, שהרחוב נעשה הומה, סוער ומלר חיים יותר באותה שעה כאילו התחילו החיים מסביב פוסקים מעט מעט ממהלכם התמידי והטבעי. קודם כל פסקה התנועה במסלות-הברזל, לאחר זמן מועט פסקה מלהפליג אניות-הקיטור על פני הדניפר, ולבסוף פסקו מלחזור גופא עגלות הטרמוי; בכל הפבריקאות שבעיר פסקה העבודה בזו אחר זו, וכשבא הערב היה ברחובות חושך ואפלה, מפני שפסקה העבודה בהתחנה האלקטרית… בשוק, באיטליזים, בבתי-האופים ובחנויות היתה כל היום מהומה גדולה; בני אדם קנו להם לחם, בשר ושאר מיני מזון וסחורה לימים אחדים; למחר, כך אמרו, אי אפשר יהיה להשיג ולקנות שום דבר…. ולמחר היו כל החנויות והמחסנים סגורים באמת, כאילו היה זה יום חג מהיותר גדולים; אפילו עגלות הרכבים לא נרא ברחוב. מראה הרחובות בעצמם היה משונה מאד: בצדי הרחובות נדחקו המוני בני-אדם, ובאמצע הרחוב התהלכו בלי-הפסק, הלוך ושוב, כל מיני פטרולים שונים של שוטרים ואנשי-צבא, רגליים ורוכבים, בקול תופים, בלוית להקת מנגנים, או גם בלי כל שאון, ברובים מוכנים לירייה… קאטיה הסתכלה בכל הנעשה מסביב בעינים פקוחות לרוחה מתמהון, מבלי שהבינה כלל, מה טיבם של כל המעשים הללו. מיחלקה שלה, שהיה בא עכשיו לעתים תכופות, היה מדבר אמנם עמה הרבה בנידן זה והיה משתדל לבאר לה האלה היטב; אך מכל טענותיו הבינה – וגם זה לא באופן ברור ביותר – רק אחת, שבני-אדם הללו מורדים ב"אבא-מלכא", ולפיכך יראו להם "עבדיו הנאמנים" של "אבא-מלכא" את ידם, למען ידעו וייראו למרוד עוד…. מיחלקה גינה למדי את כל ה"מורדים" בכלל, את כל הפועלים הסטודנטים וה"אדונים" – כל אותם הדוקטורים, האינז'ינרים והאדבוקטים, שמעיזים למרוד באלהים ובהפקידים; אך יותר מכל גינה וחרף את היהודים הארורים, את ה"כופרים" הללו, שמתכונים להוריד מעל כסאו את המלך הפרובוסלבי, כדי להקים תחתיו מלך מתוכם… ואת כל אלה, את כל ההאשמות הללו כנגד היהודים, לא הבינה גם כן כראוי. משום מה מאשימים אותם כך? במה הם גרועים מהאחרים? הרי הם, כמדומה, אנשים כשאר בני-אדם.. הן היא משרתת בבתיהם של יהודים ואים היא רואה שום הבדל בין בעלים עברים ואינם-עברים. להפך, בכמה פרטים מוטב ונוח יותר לשרת אצל יהודים. כזאת הוכיח לה נסיונה של עצמה, ועל זאת מעידות גם כן כל מכרותיה, שנסו לשרת אצל אלה ואצל האחרים. הבעלים היהודים מתיחסים באופן טוב יותר למשרתותיהם, אינם ממצים עמן כל כך את חומר הדין, תובעים עבודה מרובה כל כך, גם תשורה מקבלים מהם לעתים יותר תכופות… אף גם במה שנוגע לעניני דת, כמו הבקור בבית-התפלה, שמירת הצום וחגיגת יום-טוב – גם בנידן זה כמעט שמוטב יותר אצל יהודי, מאשר אצל אחר… כל זה, כמדומה, נכון מאד, אך לשונו של מיחלקה הוא תער מלוטש, וכשהוא מתחיל לטעון במשליו ופתגמיו החוחליים אין היא יכולה כלל לעמוד כנגד טענותיו. והוא מוסיף לדבר כדרכו, מוסיף להמטיר "אש וגפרית" על ראשי היהודים הארורים, שלפי דבריו הם מקור כל הרעות והפגעים; ובשעה שקאטיה שומעת את הכל מתבלבל במוחה, הכל מסתבך באופן מבהיל כזה, עד שאינה יודעת לה, מעשים זרים ומשונים כל כך, מאורעות מפליאים כל כך, עד שהיא מתבלבלת לגמרי; היא מביטה תמהה, נדהמה על כל הנעשה ואינה מבינה כלום… כמה זר ומשונה היה שבוע זה! כמה איומים ונוראים היו ולילות אלו! דומה הוא, כאילו סופת-שלג עצומה ונוראה פרצה פתאום בכל תקפה האיום, חלפה בכל עזוז מרוצתה על פני העיר, חטפה בדרך עברה אלפי רבבות אנשים וסבבה עמם יחד במחול-תופת פראי ונורא…. במחול-התופת הפראי הזה אבדה בינת האנשים, נבלעה דעתם, ולא ידעו עוד, מה נעשה בהם, מהם עצמם עושים… במשך שני הימים, הראשון והשני לשבוע, ירו לא פעם אחת: פעם – ברחוב זה, פעם – ברחוב אחר… עשרות פעמים פרצו קזקים, דרגונים, או שוטרים-רוכבים אל תוך קהל האנשים ברחוב, הכו וחבלו ברצועות ובחרבות, הפילו אנשים בסוסיהם, רמסו אותם ברגלים… היו הרבה הרוגים, הרבה פצועים… ברחובות עברו לעתים תכופות המרכבות של ה"עזרה המדיצינית המהירה", עגלות-רכבים מיוחדות, שבהן נסעו סניטרים מתנדבים…. דומה הוא, שבני-אדם צריכים היו להתירא להראות ברחוב, ששם היתה סכנת-מות בכל רגע; אך הפחד הרגיל מפני המות כאילו עבר מן העולם, והזרם העצום של מאות, אלפי אנשים הציף בלי-הפסק את הרחובות, כנהר איתן, אשר גאה באביב, עבר את גדותיו והשתפך על כל סביבותיו… ביום השלישי לשבוע, מאז הבקר נראה הכל זר ומשונה עוד הרבה יותר. שוב הציפו אלפי, רבבות אנשים את הרחובות, אלא שבפעם הזאת היו הכל שמחים שלא כרגיל, ומין חדוה מרעישה הבריקה מתוך כל העינים, השתקפה על כל פנים. מכרים וזרים נפגשים יחדו, לוחצים איש את ידו של חברו, מודיעים איש לחברו את הבשורה הטובה ומברכים זה את זה על הבשורה… ויש גם שהם מחבקים זה את זה, מנשקים זה לזה בתוך הרחוב… אחרי זמן מועט מופיעים ברחוב חצאי-גליונות גדולים מודפסים. בני אדם חוטפים את הגליונות במין תשוקה מיוחד, נאספים ברחוב לכנופיות גדולות וקטנות וקוראים בקול רם את החדשה הנכבדה… לאחר איזה זמן מתחילות עוברות ברחובות תהלוכות גדולות, שלא נראו מעולם דוגמתן.. באויר מתנפנפים דגלים אדומים, שעליהם כתבות שונות; נשמעה מנגינה עליזה, היוצאת מפיות אלפי אנשים, העוברים ברחובות בטורים מסודרים, ולולאות אדומות כרוכות על זרועותיהם ותחובות בשולי בגדיהם מלמעלה… ובאותה שעה מאות אלפי אנשים ממלאים את המעקות שמשני צדי הרחוב, נדחקים על יד החלונות מבפנים, וכל אלה מברכים גם כן את התהלוכות העוברות עליהם בקול רם, מלוים אותם בקריאות צוהלות. אחר הצהרים עברה ברחוב תהלוכת-לויה בלתי-רגילה. שוב התנפנפו דגלים אדומים ושחורים, אחרי אלה התנענעו לאטם ארונות שחורים על כתפי אנשים נושאים, ובין הארונות, לפניהם ומאחריהם, נראו עשרות זרים גדולים וקטנים, מקושטים ופשוטים, שכתבות שונות על רצועותיהם הרחבות… שהיתה זו תהלוכת-לויה של עשרות צעירים, שאבדו בלי רחם, ועוד איזו עשרות אנשים – קרוביהם ומיודעיהם של הנהרגים, – היו דוויים ומבכים, אף הרוחות של הקהל הגדול הזה יותר מרומם, יותר עליז ומלא-בטחון, משהיה נדכה, נכאה וזעף… אף גם בהנאומים, שנשאו בבית-המועד לכל חי, על יד "קבר-"האחים" הפתוח, נשמעו לא דברי-אבל מלאי-יאוש, לא אנחות מרות וקורעות לבבות, אך להפך – אמרות מעודדות ונמרצות, עליצות נצחון ובטחון עז בהנצחונות החדשים הקרובים לבוא. והחדוה הכללית גדלה עוד למחר, ביום הרביעי לשבוע, כשנפתחו מחדש כל בתי המסחר, כשהתחילו לחזור עגלות הטרמוי ברחובות ומגדלי-העשן הענקיים של הפבריקאות התחילו מקיאים שוב מתוכם עננות עבות של עשן שחור ושחום. היום היה בהיר נפלא. שמש עליזה זרחה ושפכה את אורה הבהיר על הרחובות ההומים, על החנויות הפתוחות ועל אלפי האנשים החוגגים ברחובות. אך החדוה השלוה לא ארכה הרבה. עוד למועד הצהרים הורגשו באויר מסביב איזו אי-מנוחה משונה, איזו סערת-רוחות שאינה מצויה. ושוב מתלחשים בני-אדם, שואלים זה את זה בחשאי, מספרים זה לזה דבר מה בדאגה ורגזה, ופניהם נגרשים, מביעים בהלה, חרדה. איזה כובד זר ומשונה יורד ולוחץ הכל מסביב, מקדיר כל פנים, רובץ כעננה שחורה ומעיקה על כל והכל. את המלה "פוגרום" שמעה קאטיה ברור בפעם הראשונה לפנות ערב. בא מיחלקה, כשהוא מבוסס קצת, אך רוחו צוהלה מאד, הוא נהנה מאד מאיזה דבר. לשונו אמנם התלבטה, ודברין לא היו מחוורים ביותר, אך דבר אחד היה ברור למדי: בערי הסביבה הרחוקות והקרובות מתחוללים פוגרומים, וכאן מחכים גם כן לפוגרום… "העם מתנקם על פי דרכו בהמורדים, ביהודים, בסטודנטים"… "פקודה יצאה, שבמשך שלשה ימים מותר להרוג, להשמיד ולבוז"… "מחר יתחילו כאן גם כן – השמחה תהיה שלמה!"… היא לא ידעה אם תאמין, אם לאו, אך באותו הערב חבשו בעליה את החפצים היותר יקרים שבבית, הגבירה והילדים הצעירים עברו תיכף לבית-המלון, והאדון עם הבן הבכור – למחר בבוקר. היא נשארה יחידה בבית, ומתוך שעמום של בטלה יצאה איזו פעמים אל הרחוב. שום דבר מיוחד לא היה ניכר; החנויות והמחסנים היו פתוחים כדרכם, בני אדם הלכו ורצו כפי הרגיל הורגשו באויר מעין אי-מנוחה ואי-בטחון טמירים.., בכל זאת עבר יותר מחצי היום, עד השעה השלישית אחר הצהרים, במנוחה שלמה; וכשראתה קאטיה ששעה אחר שעה עוברת בשלום, נטתה להאמין, שמיחלקה פטפט אתמול רק מתוך שכרות ולא יותר, ושבעליה פחדו פחד שוא. היא יצאה עוד הפעם אל הרחוב. בכל מסביב שררה מנוחה שלמה, אך פתאום התחוללה מהומה נוראה; מאיזה רחוב צדדי באו במרוצה איזו אנשים בצעקות נוראות, וכהרף-עין התחילו מאות אנשים לרוץ לכל עברים בקול צעקה ובכיה; ובאותו רגע התחילו מגיפים את החנויות, את הדלתות והתריסים בהקומות התחתונות. בכמה חצרות התחילו נועלים את השערים, ואת דלתות השערים… מה אירע בפועל, לא ידעה בעצמה, אך כשראתה, איך הכל רצים בבהלה, נבהלה גם כן ונסה במרוצה לביתה. כשהגיעה עד שער החצר, נרגעה מעט ועמדה רגע על מקומה. באותו הרגע בסושה החנונית, כשהיא מיבבת בקול ורצה לכאן ולכאן מבולבלה כולה מפחד… רגע היא זורקת בחפזון כל מה שמחוץ לחנות אל תוך החנות, ואחר רגע חוטפת היא פתאום את מוט-הברזל, שמבריחים בו את דלת החנות מחוץ; אך מגודל בהלתה אין היא יכולה לעשות שום דבר, ופתאום היא נשארה קופאת כולה על מקומה, כשהיא פורסת ידיה ומביטה על סביביה במבט פראי, מלא יאוש נורא, ובאותה שעה עומדת מיכלה, ילדה כבת חמש שנים, ומחזקת בשתי ידיה בכנף כסותה של אמה, כשהיא מיבבת בקול… ברגע הראשון התעוררו רחמי קאטיה מאד על האלמנה האומללה, אשר אבדה דעתה כמעט מבהלה. היא נסתה לעזור לסושה, אך נשמעו עוד הפעם צעקות נוראות, סיעת אנשים נבהלים עברה במרוצה על פני הבית, ועל קאטיה נפלה עוד הפעם אימת מות גדולה. היא נסה בחפזון לתוך החצר, עלתה במרוצה על המעלות ונסגרה בתוך הבית. באותו רגע נזכרה באיזה דבר, ששמעה פעם באיזה זמן ותיכף נכנסה אל החדר הקטן שאצל חדר-המבשלות, לקחה מהזוית שמעל למטתה את האיקונין והציגה אותו על סף-החלון; בשני החלונות האחרים שאל הרחוב הציגה את שתי תמונות הקדושים, שהיו בחדרה, וברגע זה הצטערה הרבה מאד על כך, שאין ברשותה עוד דברים שבקדושה אחרים…. במשך איזה זמן לא נשמע מצד הרחוב שום דבר; מסביב היתה דממה שאינה-מצויה. רק לפרקים רחוקות היתה עוברת ברחוב עגלת-רכבים, ובתוך דממת-הרחוב, הבלתי-מצויה נשמע זמן רב שאום המרכבה העוברת, ובאופן זר ומשונה מאד. איזו פעמים נדמה לקאטיה כאילו שומעת היא מרחוק איזה רעש כבוש, אך כשהקשיבה בשימת-לב יותר, נוכחה פעם בפעם בטעותה. ברחוב שררה עוד זמן רב דממת-מות, אך דממת-מות שאינה מצויה זו גופה היתה נוראה ומבהילה עוד יותר… לבסוף נשמע בפועל איזה רעש רחוק, כבוש, שהולך וגדול הולך ונעשה ברור יותר ויותר. הרעש נשמע מקצה הרחוב, והוא הולך וקרב יותר. האוזן מבחינה כבר קריאות פראיות בודדות, מהלומות חזקות, כמו בשעה שמפוצצים אבנים, כמו צלצול של שמשות מנופצות… הנה שוררת רגע דממה, ובאותו רגע נשמע כעין קול יריות, ואחר רגע– קריאת-הורה עצומה ושריקה נוראה… נשמעות שועטות רגלים, כמו סיעת אנשים עוברת במרוצה את הרחוב; ושוב נשמעות יריות אחדות מקרוב, ומקרוב מקרוב מאד נשמע הרעש הנורא יחד עם המהלומות, הדומות לקול מפץ אבנים, עם הצלצול של שמשות מנופצות, עם קריאת-ההידד קאטיה עומדת כמאובנה באמצע החדר ומקשיבה בלב דופק מאד. "אהה, אלי, העביר נא את הסכנה!" – מתפללת היא בחשאי בפני עצמה, כשעיניה מחפשות את האיקונין, המוצב על סף החלון ומפנה לצד הרחוב… תפלת שוא! צלצול שמשות מנופצות נשמע מקרוב, מקרוב מאד, כפי הנראה – מהדיוטה התחתונה; נשמעות מהלומות חזקות של מוטות-ברזל – אלה הם, כפי הנראה, הפורצים את שער-הברזל של החצר… הנה התנודדו הקירות מקול נפץ נורא, נשמע קול נפילת דבר-מה כבד, ואחר רגע קטן נשמעים כבר צעדים כבדים של עשרת אנשים על המדרגות, עוד רגע וקול דפיקה נשמע בהדלת של חדר-המבשלות. קאטיה עומדת מבולבלה ואינה יודעת מה לעשות, אך פתאום היא שומעת מאחרי הדלת קול ידוע לה: פתחי נא, קאטיה, אל תתיראי!"… זהו קולו של מיחלקה. זו חבורה של אנשים זרים לה, הרי זה מכר בכל אופן, ודבר זה מעודד קצת את רוחה. היא פותחת את הדלת, ואל החדר נכנסים כעשרה אנשים, כמעט כולם ממכירה, מידידיו של מיחלקה… "נו, מה את מתיראה כך? רואה את, כל אלה אנשים משלנו!" – מנסה מיחלקה להרגיעה, כשהוא רואה את פניה החורים והנבהלים; אך פניו הנלהבים, קולו הצרוד והמבוסם ועיניו הפראיות, המלאות דם – אינם מסוגלים כלל להרגיעה. היא עמדה והסתכלה בהחבורה הפרועה. לפעל על אלה בדברים, להטות לבם לעזוב לפחות את המקום הזה, לבלי השחת פה לפחות, – זה יהיה, כך הרגישה היטב, רק עמל שוא… "נו, קאטיה, הן תקבלי בודאי את פנינו בכבוד, בודאי תמצאי במה לקדם פני אורחים יקרים כמונו!" – בטא מקולע מתוך שכרות, ומנשימתו הכבדה נודף על פניה ריח חריף של יין; רוצה הוא אגב אורחא לבקה בזרועותיו, מבקש הוא את שפתיה, כדי לנשקן, אך היא מתעותת כלה למראהו הפראי ונסוגה בלי-משים אחור צעדים אחדים. "הה, חדלי נא מגודל-לב!" – מתרעם הוא ושוחק שחוק פרוץ. "חה, חה, חה, הביטי נא! – קורא אחד מהחבורה כשהוא מראה על האיקונין ותמונות הקדושים שעל ספי החלונות.– הנה היא המגינה על היהודים… רוצה היא להגן על רכושם… לרמות את העם, כדי שייאמרו, הנה היא דירה של נוצרים… חה, חה, חה, בתולה נאה!"… בינתים עברה קצת בהלתה הראשונה, ובראשה חולפות מחשבות שונות, מה יש לה לעשות. כן, בכמה דברים צריכה היא למלא רצונם של בני החבורה, כדי שתוכל למנוע אותם אחר כך מהשחת בבית. מטעם זה אין היא מסרבת הרבה ומביאה לבני החבורה איזו בקבוקים גדולים מלאים יין-משרה, קופה של תיבות מלאות מיני בשר ודגים כבושים, מאלה שהכינו בעליה לימי-השביתה, כשלא יהיה מקום לקנות… וכשבני החבורה מסבים ברחבה על הכסאות היקרים שבחדר-המזון, כשהם לוקחים מתוך המזנון את גביעי-היין הנאים והיקרים, וכשהם מטנפים מתוך אכילה וסביאה גסה את מפת-השולחן של בד טהור – עושה קאטיה את היא אינה מסרבת גם כן יותר מדי ומשתתפת בסעודתם ושתיתם. היא משתדלת אמנם להמעיט ככל האפשר בשתיה, אך בני החבורה סובאים כל כך הרבה, עד שבכל זהירותה אין ביכלתה לשמור את המדה הראויה. מתחלה מרגשת היא, שראשה סובב, מתעטף במין אד משונה; אך מעט מעט פוסקת אצלה גם הרגשה זו, היא פוסקת מלהכיר ברור את הנעשה מסביב, ורק כמו מתוך שנה, באופן לא ברור, מטושטש מאד מצטיירים במוחה כל אותם הדברים, שאירעו כאן אחר כך… הנה התנשא אחד מבני החבורה באמצע הסביאה מעל מקומו, הרים את הכסא, שישב עליו זה מעט, ובנחת, ברוח-טובה, בלי שום קצף זרק את הכסא כלפי החלון. נשמע צלצול שמשות מנופצות, יחד עם זה – תרועת-צחוק פראית ופרוצה, ובזה אחר זה התנשאו האנשים מעל מושבם, לקחו איש איש מכל הבא בידו והתחילו שוברים ומנפצים, מתחלה בנחת, במתינות, כאדם שעושה מלאכת-מחשבת נחוצה. אחר כך – בחשק והתלהבות שהולכים וגדולים, בתרועת-צחוק, בשריקה, בקריאת-הורה, שהולכות ונעשות פראיות ופרוצות יותר ויותר… דומה הוא, כאילו דבר-מה דחף פתאום את קאטיה, העתיק אותה ממקומה, כשהיתה יושבת ומסתכלת בכל בעינים קופאות. על ידי משיכה אחת בקצה מפת-השלחן זרקה על הקרקע את כל הבקבוקים, הצלוחיות, הגביעים והקערות, שהיו על השלחן, וברגע שהגיע לאזנה הרעש המשונה של הכלים המנופצים תקפה אותה פתאום איזו תאוה פראית ומשונה לשבר ולנפץ, לקרוע אל המזנון, קרעה את דלתותיו והתחילה זורקת מתוכו קערות, פנכות, כוסות, גביעים וצלוחיות… היא זרקה את כל אלה בכח נורא על הקרקע, רמסה ברגליה והדקה לרסיסים קטנים את כל אשר לא התפוצץ דיו מתוך נפילתו, ובאותה שעה פרצו מגרונה קולות פרועים ומשונים, תרועת-צחוק פראית ופרוצה… היא נזכרה בכך, כמה מתרעמת הגבירה, כמה אשמה היא מרגישה את עצמה בכל פעם, כשנשברת קערה, פנכה, צלוחית חה, חה, חה, הא לך עכשיו!… הנה לפניך צבור גדול של קערות, פנכות, צלוחיות, חה, חה, חה!… עוד פחות הרבה מזה הבינה, קלטה בזכרונה כל מה שנעשה אחר כך. הנה סובבו כל האנשים הללו באופן משונה מאד בכל החדרים, ועשו שם איזו מעשים משונים. הנה עשתה היא גופא גם כן איזו מעשים משונים יחד עם האחרים. איזה בן-אדם שבר את הארגז הגדול, איזה בן-אדם אחר קרע את דלתותיו של ארון-הבגדים. אלה קרעו בגדים שונים, רמסו אותם ברגלים, ואחרים התחילו מחליפים בגדיהם באותו מעמד…. מי מבני החבורה לבש את מכנסיו של האדון ועוד אחר – את מעילו השחור של זה… היא עצמה חטפה את לבוש המשי של הגבירה עם הרקמה הצהובה וכאן באותו מעמד, לעיני כל, התחילה מחלפת לבושה. פתאום קפץ אליה זה שלבש את מעילו השחור של האדון… צוארו ופניו היו ממולאים דם באופן מבהיל ונשימתו היתה קצרה ונפסקה… הוא חבק אותה בכח בשתי זרועותיו, הרים אותה מעל האדמה בכונה להפילה, אך באותו רגע חש אליה מיחלקה לעזרה והתנפל באגרופים מהודקים על הלז… התחוללה מלחמת אגרופים… אל השנים בפקעת אחת… אחר רגע נעלם הכל מעיני קאטיה. כשנעורה קאטיה כבר היה ליל. כל איבריה היו רעוצים, ראשה – כבד, כאילו היה ממולא עופרת, וברגעים הראשונים לא יכלה בשום אופן להבין, איפה היא נמצאת ומה זה אירע. בחדר היה חושך, רק מבעד החלון בקע נוגה קל מצד הרחוב, ולנוגה הרפה הזה היה נורא ומשונה מאד מראה החדר עם שבכות חלונותיו הפרוצות והחורבן ואי-הסדרים הנוראים שמסביב. מלבד זאת שררה עוד מסביב דממה נוראה, לא נשמע שאון, לא הורגשה מציאותה של שום נפש חיה מסביב, ועל קאטיה נפלה פתאום חרדה גדולה, איזו אימה אינסטינקטיבית, שהמריצה אותה לקפץ מעל מקומה במהירות, והיא נשאה רגליה ללכת, מבלי דעת בעצמה, אנה תלך… על המדרגות, בהדירות של הדיוטות התחתונות שררה גם כן דממת מות, לא נראתה נפש חיה מסביב, ועל כל מדרך כף רגל נראו אותם הסימנים הנוראים של חורבן מבהיל, של רוח-משחית חסר-דעת – כלים מנופצים, חפצים קרועים, חלונות פרוצים ודלתות הרוסות, שמבעדם נשקפים חדרים אפלים כמחילות קודרות של קברים…. קאטיה רעדה כולה, כמו מתוך קדחת עזה, ורגליה כשלו בלכתה, אך היא אספה שארית כחה כדי לרדת מעל המדרגות. כשהגיעה עד החצר עמדה רגע מבלי דעת, אנה תלך? בכל מסביב שררה דממת קבר, ואור לא נראה משום מקום… היא צעדה צעדים אחדים לצד השער, אך פתאום קפצה אחור בבהלה ונשארה על מקומה כמאובנה. אל בית האבנים הגדול בעל ארבע הדיוטות היה נשען מצד אחד בית קטן בעל דיוטה אחת; מצד הרחוב היתה בבית הזה חנות המכולת הקטנה של סושה, ולצד החצר – חדר קטן, מטבח ופרוזדור, שארבע מדרגות מספו עד קרקע החצר. ועל המדרגות הללו נגלה פתאום לעיני קאטיה איזה גוף כהה ומכווץ, השוכב בלי שום תנועה… לב קאטיה נסער מאד, וכאילו שערה בעצמה, מה טיבו של דבר זה; אך הנה זה נענע הרוח את הפנס האילקטרי שברחוב, שהיה מכוון כנגד המקום הזה מעבר לשער החצר, וחצי-עיגול של אור בהיר מאד נפל פתאום על אותו השטח בדיוק… ברגע הראשון כאלו ניטל לגמרי כחן של ידיה ורגליה מגודל הבהלה, ולא היה כלל ביכלתה לזוז ממקומה; רק אחר רגע היה בה כח לנוס, והיא התחילה רצה בנשימה נפסקה, נדפקה מאימה גדולה, שתקפה אותה… ברוב עמל הגיעה עד דירת-המרתף הצרה והאפלה של השוער, ושמה חשה מפלט לה. השוער עצמו לא היה בבית, אך על המטה שבזוית שכבה אנושקה, בתו של השוער, ילדה כבת שתים עשרה שנה, שרעדה גם היא כולה מאימה ופחד. קאטיה שמחה מאד, כי נמצאה לה נפש חיה אח, לפחות, ובדממה, מבלי הוצא הגה מפיה, קרבה אל אנושקה ושכבה אצלה… הן נלחצו מאד זו אל זו, טמנו את ראשיהן עמוק, עמוק בתוך הכר והתעטפו היטב, היטב בשמיכה, וכששכבו רק שתיהן יחדו צפופות מאד, רעדו שתיהן כולן והתנודדו בכל גופן מפחד ואימה… "הה, קאטיה, איזו מוראים נעשו פה היום! – לחשה אנושקה בחשאי, כמעט שנשמע קולה. – נורא הדבר, מה נעשה פה היום!". "נורא, נורא הדבר!" – דובבו שפתי קאטיה באופן מיכני אחרי אנושקה. נוראה… פעם הצטייר בדמיונה הגוף הכהה והמכווץ בתוך חצי-העיגול של האור הבהיר, אותו הגוף עם הקדקוד הרצוץ, עם השערות השחורות והפרועות בתוך הביב של דם קרוש למחצה, עם השד החשופה והנתוקה, עם הרגל האחת חלוצת-הנעל והמורמה באופן בלתי-טבעי למעלה… פעם נתגלתה לפניה האשה הפורשת ידיה מתוך בהלת-מות, יחד עם מבטי-היאוש הפראי שבתוך עיניה ויחד עם הילדה המיבבת, האוחזת בשתי ידיה בכסותה… ופעם עלתה לפני עיניה העצומות תמונה נשכחה למחצה, שראתה באיזה זמן, היא תמונת גוף אדם רעץ ונתוק באופן מבהיל, שחצי בשרו שחור כאדמה וחצי פניו וחזהו מעוטף בתחבשות לבנות… וכל התמונות האלה מתבלבלות פתאום יחדו, מתערבבות, מסתבכות ונצפות לפקעת אחת, יחד עם איזו המולה נוראה, איזו תרועת-שחוק פראית ופרוצה ואיזו צלצול חזק של שמשות, קערות וכוסות מנופצות… חלומות קשים מעיקים על לבה, והיא נעורה לפרקים קרובים מתוך שנה כבדה וכשהיא כולה רועדת, רטובה מזעה קרה. ביום השבת, מאז הבוקר, כבר היתה בעיר מנוחה שלמה. בעליה של קאטיה חזרו מבית-המלון למעונם. ושעמדו כאן בפנים עצובים, מביטים בדמעות על החורבן שמסביב, לא יכלה עוד קאטיה להתאפק. היא התנפלה לרגלי הגבירה, התודתה בדמעות מרות על כל, ספרה כל מה שראתה בעיניה, כל מה שעשתה בעצמה… השירה והמוסר בבקרתי ל"כל שירי גארדאן" "האמנם אין מקשים בדברי אגדה, ובכח הכלל הזה יש מקום לבעל-דין לומר, שאין מקשים גם בדברי שירים. אך אם נאמר שרשות למשורר לדבר ככל העולה על רוחו כמו לבעל אגדה, אז נציב את השירים במדרגה שהיא למטה מן הבקרת… על כן דורשים הקוראים עתה מאת המשוררים שידברו להם אמת, אמת בתנועת החיים ואמת בהבנתן ובדרישת סבותיהן ותולדותיהן". עתה בא ה' קלוזנר והורה אחרת. האמנות היפה, אומר הוא, באה לספק לא את הצורך בדעת ומוסר, אלא את הצורך ביופי ואם האמת והטוב יחסרו בה הרי ישאר עדיין היפה… ולפיכך יכולים אנו למחות מחאה עצומה נגד הדעות שבשיריו הניטשיאנים של טשרניחובסקי, אבל אין לנו רשות למחות נגד מציאות השירים עצמם. מן המשורר יש לדרוש רק זאת, שיהיו שיריו יפים, כלומר מגשימים בציורים פיוטיים את רעיונותיו של המשורר, ודרישה זו הם ממלאים על צד היותר טוב… כל זה (התשובות כנגד הדעות) יכולים אנו להציע לפני פובליציסט או פילוסוף וכו', אבל על טשרניחובסקי המשורר אי-אפשר בשירים הללו נכונות – זה לא ימנענו מלהכיר את פיוטיותם. לא "ספר מוסר" כתב טשרניחובסקי, אלא שירים שתכליתם להשביע את צורך היופי שבנו, ותכלית זו השיגו על צד היותר חוברת מ"ו). מודה אני לה' קלוזנר, שאם יחסרו האמת והטוב באמנות, ישאר עדיין היפה. אבל אינו דומה חסרון אמת וטוב, היינו העדרם בשלילה, למציאות שקר ורע בחיוב. הנייר סובל הכל, ובמליצות רמות אין מחסור לרומם כל שפל ונבזה ולרמוס ברגלים כל נשגב ונערץ. אבל בהיות יסוד היופי בהרמוניה, חושב אני, כי בחיצוניות יפה ופנימיות שפלה לא תמצא נפש בלתי גסה הרמוניה שלמה, כמו שאין איש ישר יכול לאהוב אשה יפה, אם יודע הוא שלבה מלא כל תועבה. אם אין האמנות באה לספק את הצורך בדעת ומוסר, עוד פחות מזה היא באה להפיץ את השקר ואת הרע. אם האמנות רוצה לספק רק את הצורך ביופי ולא יותר, עליה להיות נייטראלית, ורק אז היא אמנות נקיה, אבל מכיון שבאה להפיץ דעות ומחשבות, תהיינה טובות או רעות, מועילות או מזיקות, אז יש בה עירוב פרשיות, כלאים של אמנות ופילוסופיא או של אמנות ופובליציסטיקא, והאמן עצמו באותה שעה הוא בעל דו-פרצופים, אמן ופילוסוף או אמן ופובליציסט, ואז הוא חייב באחריות דעותיו וצריך לבוא במשפט עמו אם הוא מעות את הדין. האמנות מתארת את החיים, ובחיים מצויים גם שקר וגם רע. אם האמן יתאר לנו את החיים האלה כמו שהם ויגשים בציוריו גם את השקר והרע מבלי להתעיב אותם בעינינו, אז לא נבוא במשפט עמו; אבל אם יביע את חבתו להשקר והרע, אז ראוי הוא לגעור בו. נירון הצית את רומי באש, אם, כדברי ה' קלוזנר (שם), "גם תבערה גדולה נוסכת עלינו קסם מיוחד, ויפיה אינו מתמעט על ידי גודל הנזק שהיא מביאה", הנה היה קסם יופי שפוך גם על תבערת רומי אז, ונוכל לתאר בדמיוננו את המחזה, עת "… כמו יום בהיר, הלילה יאיר, ובחוצות העיר, רבה המהומה; להבת שלהבת, ברחובות סובבת, וברוח נושבת, תמרות עשן עלו… אמות כברקים, רצות בשוקים, וילדים נאנקים, מתחת לגלים… והמון רב ידים, לא בעצלתים, תבאנה חיש מים, תובשנה הנחלים, ובמרוץ פלאי, יעוף הדלי, אחריו כל כלי, יורדים גם עולים" (שיללער, בהעתקת י. ל. גארדאן). גם מראה שרפת הכופרים בספרד ופורטוגאל היה "פיוטי" מאד, ולא לחנם יעדו איזה מלכים את המחזה "הנחמד" הזה ליום שמחתם! הפעמונים מצלצלים, הכמרים הולכים בהמון חוגג ודגלים מתנוססים בידיהם, המדורות ערוכות, הסירים הבוערים משמיעים קול, הלהבה מתרוממת, תמרות עשן עולות למרומי רקיע, הכופרים עומדים חורי-פנים, עיניהם מפיצות זועה, מביטות הנה והנה, ולבם חלל בקרבם, קרוביהם סופדים ומיללים וכו' וכו'. אין ספק כי יש במראות כאלה "לספק את הצורך ביופי", וחושב אני, כי באמת לא יקפיד איש על האמן או המשורר אשר יתאר את תבערת רומי או שרפת הכופרים; אבל מה נאמר למשורר אשר יחד עם זה ישיר שיר תהלה לנירון או לכמרי האינקוויזיציא על השערוריות שעשו? הגם עליו נאמר בשיטת ה' קלוזנר, כי קדושת היופי תכפר על פשעו? ה' קלוזנר מביא ראיה לדבריו מן השירים על נקמות שמשון, שעשה מעשה בלתי מוסרי בהרגו שלשת אלפי נפש. תמה אני, אם בכלל אפשר לדרוש חובות מוסריות מאיש אשר במרמה לכדו אותו, כבו את אור עיניו לנצח, שמוהו במאסר עולם ועוד הכריחוהו לשחק במצבו הנורא הזה לפני השמחים לאידו כטוב לבם! בכל אופן בטוח אני, שאין מי מבעלי השירים ההם אומר: "כזה ראה וקדש", ואם יתעורר בלבו רגש טוב לשמשון, הנה לא למעשהו זה יתיחס הרגש הזה, אך למצבו האמלל בכלל. כן גם שעקספיר אינו משבח את מעשי אטעללא הכושי, בהרגו את אשתו התמימה, ואם הוא מתיחס אליו ברגש חמלה, הנה אין זה על המיתו את אשתו, אך על מצבו הנורא. על כן לא נוכל לשבוע ענג מאותה האמנות, אשר בדעותיה נלחם. ואם נסכים, כי דברים ערוכים בטוב טעם ובאמנות חודרים יותר ללבנו מדברים של פובליציסטיקא סתם, אז עלינו לדקדק עם המשוררים והאמנים עוד יותר מאשר עם הפובליציסטים. כל זה אני אומר בדרך כלל, אך לה' קלוזנר הריני מוסיף עוד ביחוד: כל דבר המוקיר את מוסרנו הלאומי צריך להחזיק בהכלל המוסרי שלנו, כי שחד דברים גם הוא מעור עיני פקחים ומסלף דברי צדיקים. על פי הכלל הזה, כל איש אשר מוסר לאומנו הוא לו לעינים לא יוכל לחבב שחד דברים ולהחליט, שרשות בידי האמנות והשירה לכבות את אור המוסר. חושב אני, כי ה' קלוזנר בעצמו לא הרגיש, שבהנחתו זו הוא עובר מבלי משים לתחום השקפה אחרת, המתנגדת אל השקפתו עצמו. אם נגביל היטב את ההשקפות האלה, לא נוכל להסתייע ממעשי אומנים אחרים, תלמידי בתי-מדרש אחרים ובעלי השקפות אחרות, ונצטרך להודות, כי לפי השקפות עמנו, כל מה שאין לו זכות קיום בהאמת והמוסר אין לו זכות הקיום גם בהשירה. על כנפי הדמיון. (על דרך המלך) בחדש סיון שנת תרמ"ב. פ"ב. נקמת אוילים אולת אדם תסלף דרכו ועל אחרים יזעף לבו. כל אולת מביאה לבעליה הפסד מרובה או מועט, ועל-כן בשעה שהסכל מקבל שכר סכלותו קשה לו להודות, כי היה שוטה ונמהר ועל-כן באה תקלתו, ותחת להצדיק עליו את הדין הוא תולה קלקלתו באחרים ואומר: רשעותו של פלוני גרמה לי שנכשלתי במעשי. כדברים האלה ראינו גם בעניי עמנו שנסעו לארץ-הקדש. כמה הזהרנו אותם בכל מיני אזהרות שלא יסעו לשם, כי לא ימצאו לחמם, ואחרי רוב עמל ומכאובים ישובו בבושת-פנים. קולנו היה כקול קורא במדבר מכמה טעמים. ראשונה, דרך ההמון להאמין אך בדברי הקדושים בעיניו, אבל בשעה שהוא שומע דברי אנשים כמונו הוא משתדל לפרשם שלא כפשוטם ולמצוא בהם ההפך ממה שמבואר על כן אם אנשים כמונו אומרים שלא ימצאו לחמם, שמע-מינה שיש ערמימות בדבר ובודאי ימצאו לחמם, כפלוני המתלוצץ שאמר: ממשמע שנאמר על השער "נדפס בסדילקאוו" שומע אני שנדפס בסלאוויטא, שאם לא כן – מאי קא משמע לן? שנית, מפני שדברינו פשוטים מאד, מובנים ונכונים על פי השכל, ודרך ההמון להאמין בדבר שהיא 1רחוק מעט או הרבה מן השכל, אבל לא בדבר המסכים מכל צד עם ההגיון ועם השכל הישר. ידוע לכל, כי עד שנת תרמ"ב לא היה שום שכר לבאים לארץ-הקדש, ושמה נסעו למות או עשירים, שלקחו אתם כסף שיספיק להם עד יום מותם, או עניים, שהתפרנסו מקופת החלוקה. כל בן-דעת יבין, כי אם בתשע השנים האחרונות נאחזו שם איזו מאות קולוניסטים, שרובם מקבלים תמיכה, הנה לא יוכלו אלפי אנשים לחיות עמם על-ידי עבודתם. ובהיות הדברים פשוטים מאד, על-כן לא רצה ההמון לקבל אותם, ודי לו קול עוף הפורח באויר להתהפך כאכזר על עולליו הקטנים, למכור את כלי-ביתו בחנם ולרוץ אל אשר לא ידע. הנה בא העני וביתו לחוף יפו (בעוד שנתנו לרדת בלי כל מעצור), הוא מביט לאחור על כל הצרות והמכאובים שסבל עד בואו הלום, ומתנחם הוא בלבו, כי באמת בא אל החוף ומעתה מצהרים יקום לו חלד. ראשית דרכו – אל הועד-הפועל מטעם החברה לתמיכת עובדי-האדמה ובעלי-המלאכה בסוריא ובארץ-הקדש. העני מן ההמון, גם בשעה שהוא שבע, אינו יכול להבין, כי החברה הזאת אינה חברה של צדקה סתם, לתת לחם לרעבים בלי מטרה, אך חברה, שמטרתה לסייע בידי עובדי-אדמה ובעלי-מלאכה, וצריך על כן, שהנהנה מתמיכתה יהיה תחלה עובד-אדמה או אומן, העוסק באומנותו בארץ-הקדש; אינו יכול להבין, כי התקנות נתאשרו מטעם הממשלה ועליהן אין להוסיף ומהן אין לגרוע, ואם תאבה החברה לעזור לעניים סתם ככל חברה של צדקה, אז תעבור על התקנות ודינה להסגר על-פי הסעיף כ"ו. דבר כזה אין העני מן ההמון מבין שבע, וכל-שכן בשעה שהוא רעב, בשעה שעולליו מבקשים לחם ואין בידו לתת להם, אז הוא חושב, כי הכל חייבים להיות בעזרתו. הדבר הזה בעיקרו אמת,אבל לא כל מה שהוא אמת אפשר להוציא לפעולה. אם בעיר קטנה כיפו, שרוב היהודים הגרים אינם עשירים, באים בפעם אחת אלפי רעבים, אם אלפים כאלה באים לירושלים, במקום שיושביה מתפרנסים מן החלוקה הדלה, אז לא יוכל איש להושיע להם. הנה העני בא להועד-הפועל בתקוה לכונן את ביתו ולשכלל את פרנסתו. אבל הועד-הפועל יודע את התקנות, ויודע שאין לו רשות לתת לעניים כאלה אפילו פרוטה אחת, אם גם היו בידו אלפי זהב וכסף, וכל-שכן בשעה שאין בידו כסף למענם. העני בא בריב עם הועד-הפועל, מזכיר לו שהוא, הועד-הפועל, מקבל שכרו מן החברה, והוא, העני, גוע ברעב; מזכיר לו, שהקולוניסטים המקבלים תמיכה עשירים ממנו, שהרי להם יש אדמה ולאחרים גם בתים, ולו, הרש, אין כל. אך כל הטענות האלה אינן מזיזות את חברי הועד-הפועל לעבור על התקנות ולגרום סגירת החברה, כדי שימצא איזה עני איזו סעודות, וביחוד בשעה שהעני אינו יחיד ודרושות אוצרות קרח להחזיק אלפי עניים ועולליהם לשעה ולדורות. אז יתקצף העני וקלל בהועד-הפועל ובהחברה וישים אל הקולוניות פניו למצוא שם עבודה. אך גם שם יתקבלו הפנויים והראוים לעבודה, ולא בעלי-משפחות ואנשים בלתי-מוכשרים לעבודה. הסבה גם-כן פשוטה. בתחלה היו שכירי-יום מן הערבים מקבלים שכר עבודתם כעשרים או שלשים קאפ' ליום, ושכר זה היה די להם, בהיותו יושבי המקום, דירה אינה נחוצה להם, וגם בביתם יש להם איזה פרי. על כן היו פועלים יהודים אך בזכרון-יעקב, שקבלו שכר עבודתם מאת הנדיב יותר מן הפועלים הערביים. בני רחובות היו היהודים הראשונים שלקחו שכירי-יום יהודים ושלמו להם מארבעים עד חמשים קאפ' ליום. אך שכר כזה מספיק אך לפנויים, שערכו בעדם בית-תבשיל של צבור, וישנים בבית הצבור, במקומות שיש בתים כאלה. ובעלי-משפחה, שנשותיהם ועולליהם צריכים לשכור להם דירה מחוץ להקולוניה (כי בהקולוניות אין עוד מעונות בעדם) וצריכים לערוך שני שלחנות, אחד לעצמם בהקולוניה ואחד לביתם מחוץ להקולוניה, אינם יכולים בשום אופן לחיות בשכר כזה, ואם יתרצו לקבלו – ירעבו ללחם ולא יוכלו לעבוד עבודתם. הקולוניסטים בעצמם, אשר בטרם יסדו אחוזתם על חשבון עצמם חשבו הוצאות עבודת כל גפן עד בשול הכרמים וכיוצא בזה ובסך מצומצם בערך שלשת אלפים או ארבעת אלפים רו"כ נגשו לפעולתם, אינם יכולים להוסיף לבעלי-משפחה שכר עבודתם, כי על-ידי זה יהרס חשבונם ולא יוכלו לבצע את אשר החלו. על כן החליטו לבלי לקבל כלל בעלי-משפחה לעבודה. רואה העני שאין לו פרנסה בארץ-הקדש - והוא שב אחרי הרפתקאות שונות לארצו, ועברתו שמורה להועד-הפועל ולכל חובבי-ציון, אשמים בזה שאין אפשרות להמציא לו לחם בארץ-הקדש, בזה שהוא בעקשות מוחו לא האמין להאזהרות שהשמיעו לו תחלה שלא יסע שמה. מדה אחת שאינה מן המשובחות יש בנו, ונקמה שמה. אם יעשה לנו איש דבר שלא כחפצנו הננו מתירים לנו כל התחבולות כדי להנקם ממנו, אם על-ידי הנקמה ההיא תוכל לבוא הריסה כללית. בר-קמצא התקצף על פלוני בעל-הסעודה שהוציאו מביתו וילך לנירון-קיסר ויאמר: "מרדו בך הידאי" (גיטין כ"ז). פייטיל רואה שהגבאי חייקיל אינו נותן לו עלית "ששי" – והוא מעורר את לב הפקיד שאין לחייקיל רשות הישיבה במקום ההוא, ועל-ידי זה גולים חייקיל ועוד מאות משפחות עמו. זנוויל רואה שבעלי מחלקותו בדבר אוהבו השו"ב או החזן נצחו אותו ומנו איש אחר הרצוי להם – והוא מלשין עליהם שהם מעבירים את המכס, שבניהם משתמטים מעבודת-הצבא וכיוצא בזה. הנוקם עצמו אין לו כל תועלת מנקמתו ומן ההריסה שהוא גורם, אך החפץ לשכך את אפו הארור שקול אצלו כנגד כל העולם כלו. והדברים ידועים, והם-הם החומר והאבנים אין צריך לומר, כי גם להעניים השבים מארץ-הקדש לב לעשות נקמות באחיהם. הרבה מהם בשובם הלום הגידו לי, כי עתה יהרסו את כל חבת-ציון ויעקרו משורש את כל פעולתנו ויסירו את לבות חברי החברה מעל החברה, וכפי מכתבים שנתקבלו מאיזו מקומות נראה, שהם עומדים בדבורם ומפיצים כל שמועות של הבל וכזב כדי להזיק להחברה, להועד-הפועל ולחבת-ציון. מסופקני מאד, אם ימצאו בקרבנו שוטים וחסרי-לב שיתנו אוזן לדברי פסולי עדות כאלה.אך אם למרות בטחוני ימצאו שוטים כאלה, הנני מציע לפניהם לשאול את פי הצירים שנשלחו ממקומות שונים למקנת אדמה בארץ-ישראל, אנשים שאינם נוגעים בדבר, ולחקור אצלם על-דבר פעולותיו של הועד-הפועל, על-דבר מצב הקולוניסטים הנתמכים מאת החברה ועל פעולת החברה בכלל בארץ-הקדש – ואז ישפוטו. מכאן ואילך הקולות של הדבור בעברית שנשמרו מהזמן ההוא הולכים הלך ורב. החלק הגדול בהם דברי חכמים, אך לא בהלכות ואגדות בבית-המדרש, אלא גם שיחות חולין שלהם במקרים מתחלפים במעשי יום יום, בשבתם בביתם ובלכתם בדרך, בשעות של שמחה וברגעים של צרה ויגון, וזהו מה שמוכיח, כי זו הלשון שבה נשמרו לנו השיחות האלו היתה באמת לשון הדברו הרגיל שלהם. ולא עוד אלא שפעמים אזנינו שומעות פתאום בת-קול של שיחה בעברית מתוך העם, מפי אנשים ונשים וטף, כל זה נשמר לנו בהמקורות התלמודיים מהזמן ההוא, ואחר כל האמור למעלה בזה הענין אין יותר מקום אלה הדברים בזו הלשון בעצמה שבה הם כתובים לפנינו בהמקורות הנזכרים. ואנו עומדים כעת בעצם זמנה של אותה הלשון העברית, שתחלתה ראינו בספרים האחרונים של המקרא ובספר בן-סירא, ובזמן שאנו עומדים בו עתה הלשון שדבר העם כלו בימי המלכים והנביאים השתנה השתנה עתה גונה ולבש לבשה צורה חדשה. את זו הלשון קרא אחד מחכמי הדורות הבאים, הוא רבי יוחנן, לשון חכמים, מפני שבימיו היתה כבר באמת כמעט רק לשון חכמים בלבד. ורב העם כבר השתמש בדבור הרגיל בכל עניניו בלשון הארמית, והלשון בצורתה העתיקה שבה כתובים ספרי המקרא קראו חכמי התלמוד לשון תורה. ואחרים קראו להלשון בצורתה החדשה לשון המשנה, מפני שהלשון בצורה זו נשמרה לנו בפרט בהמשניות מהדורות ההם, ובזה השם החזיקו גם חכמי זמננו. הארמית, שהיתה בזמנים ההם לשון שפשט שמושה כמעט בכל העולם המזרחי ובכל עניני משא-ומתן, פעלה פעולה גדולה על הלשון העברית, ופעולה זו היתה בודאי אחת הסבות העברית, כמו שהיא נגלית לפנינו במקורות התלמודיים של הזמן ההוא, אף אינה אלא תרגום הלשון הארמית, או אינה אלא לשון ארמית מעוברת, היא ממש כאלו יחליט אדם שהלשון הגרמנית בימי הומבלד אינה לשון חיה, טבעית, אלא תרגום הלשון הצרפתית, או אינה אלא לשון צרפתית מגורמנת, מפני שהיו בה בזמן ההוא לא בלבד הרבה מלים צרפתיות אלא מבטאים ודבורים בצרפתית הרבה היו נהוגים בה, והרבה מאד דבורים ומבטאים היו מתורגמים מצרפתית, כמו שצוחו על על זה חכמי הלשון הגרמנית בדור ההוא. לרגע אחד נדמה, כי החורבן השני הגדול של האומה כאלו לא נגע כלל בלשון לרעה. ציון, שדה נחרשה, ממקום המקדש שועלים יוצאים, אך מיבנה, מברור חיל, מלוד עוד קולות הלשון בכל תקפה ויפיה עולים באזנינו, ואולי מי שמטה קצת אזן קשבת האלה בת-קול מחרדת המנהמת ואומרת כי גזר-דינה של הלשון נחתמה וימי גסיסתה ממשמשים ובאים. כי כל הימים שחומת ירושלים עמדה, היא היתה גם חומה להלשון העברית בפני צרתה, הלשון הארמית, ובנפלה עם הקנאים האחרונים נפלה גם חומת הלשון העברית ואין מציל. אבל, לעת-עתה אנו שומעים את כל חכמי הדור הזה ושלאחריו, לא לבד נושאים ונותנים בעברית בדברי הלכה בבתי-מדרשיהם, אלא שחים שיחות חולין בעברית ביניהם ובין עצמם וגם עם עבדיהם ושפחותיהם ועם אנשים מהשוק בענינים מתחלפים מעניני החיים, ורק במקרים מעטים אנו שומעים מהם דברים בארמית. אך זה היוצא מן הכלל מוכיח, כי כל הנאמר בשמם בעברית, כך באמת יצא מפיהם בעברית; והוא גם מקיים שוב מה העירותי פעמים אחדות, כי רובם ככולם לא היו קנאים להלשון העברית, ומה שדברו עברית, זה היה לא מפני שרצו לדבר בזה הלשון, אלא מפני שזו היתה לשונם הטבעית, אך בכל מקרה שבא לידם לא נמנעו מלדבר ארמית. בודאי, זה מעשה שאינו ראוי לתהלה ביותר, ורגלים לדבר, כי אלמלי היו קנאים להלשון כמו שהיו קנאים להתורה, היה גם זה מתקים בידם, ומי יודע, בדבור פה מגזר-דין הכליה שכבר רחף עליה. אבל, לפחות, בדבר הזה אנו יכולים לסתום פיות הטוענים, כי הדבור העברי של חכמי הדור היה דבר מלאכותי בכונה, לשם שמים. בדבר, כי בדור הזה עוד היתה השיחה בעברית נהוגה לא בלבד בין החכמים גם בעניני הויות העולם, אלא גם בקרב חלק גדול מהמון העם, כן ברור הדבר, כי הבגידה בהלשון הלאומית הלכה עתה הלך והתפשט בתוך העם בפסיעות גסות כל-כך, שהדבור בעברית חדל להיות המעמד הטבעי, הרגיל של אדם בישראל, שאין בו זכות מיוחדת בו, והתחיל להיות בעיני חכמי הדור למעשה טוב, ומצוה, שהעושה אותה המצוות שאדם מישראל חיב בעשייתן לשם מצוה. את זאת אנו שומעים מתוך מאמרו היפה של רבי מאיר שאמר, וז"ל: כל מי שקבוע בארץ-ישראל ומדבר בלשון הקדש ואוכל פירותיו בטהרה וקורא ק"ש בבקר ובערב, יהא מבושר שבן עוה"ב הוא (ירוש' שקל' ג, ה). ואם כך, רבי מאיר שאמר שהמדבר בלה"ק מובטח לו שהוא הדור ההוא על אחת כמה וכמה, שאף על פי שדבורם הרגיל היה עוד בעברית, התרשל התרשלו מקנאה להלשון ולא עשו כלום לרחק את הסכנה אשר רחפה עליה, ובודאי היתה השעה האחרונה של חיי הלשון בדבור פה ממהרת לבוא אלמלי קם לה מושיע בהגדול בחכמי ישראל בדורות ההם, הוא רבי יהודה, המכונה רבי סתם, מסדר המשנה, שבמעשהו הגדול בענין הלשון בביתו רבי זכה לתורה וגדולה כאחת. לא בלבד שהיה גדול בתורה, אלא היה גם גדול במעמד המדיני. הוא היה נשיא בעמו ומקורב למלכות המושלת בארץ-ישראל, וכל מעשיו ומנהגיו ודבר צוואתו לבנו, כלם מעידים עליו שהיה לו חוש מדיני עמוק, ודבר טבעי הוא שהוא, כמו נחמיה בשעתו, חש כמה גדולה הסכנה להנפש מעזיבת הלשון הלאומית, לשון האבות, בדבור פה, ויתן ארשת שפתים להרגש הזה במאמרו המפורסם, שקרא בו תגר על המדברים ארמית: בארץ-ישראל לשון סורסי למה או לשון הקודש או לשון יונית (סוטה מ"ט:), ואע"פ שאין הדבר מפורש, מכל מקום אין ספק שבמה שאמר או לשה"ק או יונית, היתה כונתו שהלשון העברית ליהודים ביניהם לבין עצמם ולשון היונית למשא-ומתן עם לא-יהודים ועם המלכות. ורבי היה נאה מקיים כמו שהיה נאה דורש וישלט את הלשון העברית בתוך ביתו שלטון גמור עם שגם אמתו לא בלבד שהיתה שומעת עברית אלא שזו היתה לשונה הרגילה ודבר דברה עברית צחה ויפה. אבל כיון ששקע שמשו של רבי כהו פתאום בבת-אחת קרניה האחרונות של הלשון העברית בדבור פה והלשון הסורסית התחילה נדחקת בכח עז גם אל תוך בית-המדרש, שהוא היה עד כה על כל פנים כמעט כלו עברי. ומסבות הענינים גרמו, שאדם גדול אחד של הדור הזה, אדם שבחריפות השכל ובמעוף הרוח היה אולי גדול מרבי עצמו, הוא, או שלא בכונה, נתן יד להפשיעה בלשון האבות; הוא פתח לפני צרתה הסורסית שערי בית-המדרש ונתן לה להלזו כח לדחק מעט מעט את הלשון הלאומית גם ממשגבה האחרון הזה. בין כל תלמידיו של רבי לא היה אחד כל כך חריף השכל כל-כך בעל רוח שירית כאותו התלמיד הבבלי בן אחותו של ר' חייא, שנקרא אחר-כך רב – סתם. כשעלה זה התלמיד עם דודו ר' חייא מבבל ובא לבית-מדרשו של רבי, והוא עודנו רך בשנים, הסביר לו רבי פנים ויזמינהו אל שלחנו לסעודה ויושיבהו בשורות הראשונות של תלמידיו. אך לא עברו ימים מועטים וזה התלמיד הבבלי, שהיה, כמו רוב הבבלים, קנתרן, התחיל מקפח את רבי בשאלות ותשובות חריפות, עד שהיו זקוקים של אש יוצאים מפיו של התלמיד הבבלי לפיו של רבי, ולא תמוה הוא שמעט מעט נולדה טינא בלבו של רבי על התלמיד הקנתרן, וכשמת ראש הסדרה בישיבתו של רבי לא נתן רבי משרה זו להתלמיד הבבלי, אף על פי שהוא היה ראוי לה אולי יותר מכל יתר תלמידיו. ואולם גם את של התלמיד הבבלי נוכל להבין, כי חש עלבון ועול במעשה זה של רבי, והחליט לשוב לארץ מולדתו בבל; ורבי, שבעינו הפקוחה ראה כי מהתלמיד הגדול הזה סכנה נשקפה לארץ-ישראל, לא נעתר להשתדלותו של ר' חייא בפניו שיתן לבן אחותו סמיכה לדין ולהורות בבבל, אך הבבלי החריף לא נרתע לאחוריו ולא נפל לבו בקרבו לילך לסורא, וחריפותו וברחב דעתו ומעוף רוח גדלה תפארת ישיבתו מהרה מעל לישיבת בן דורו שמואל בנהרדעא ומכל קצוי בבל נהרו לישיבה החדשה מאות ומאות תלמידים, ובכח הדברים נהיתה ישיבתו של רב בבבל כעין צרה לישיבתו של רבי בארץ-ישראל. ואם רב בעצמו עוד לבו היה נוקפו להוציא בישיבתו נתגלה בתלמידו המובהק, שאמר בפרוש: כל הדר בבבל כאלו דר בארץ-ישראל (כתוב' קי"א). אפילו מאמר להלכה בלבד, אלא זה היה בכונה של הלכה למעשה למנוע את התלמידים עד כמה שאפשר מלעלות לארץ-ישראל, וכשאחד מתלמידיו של רב יהודא, הוא ר' זעירא, רצה בכל זאת לעלות לארץ-ישראל, היה מוכרח להשתמט מפני רב יהודא, להתגנב ממנו. ומי שהוא בקי קצת בטבע האנושית של האדם ראה יראה, כי רב, במעמד נפשי זה, לא היה עלול ביותר לקנא קנאת הלשון של ארץ-ישראל הלשון הבבלית, והתיר את הרצועה, – ולא בלבד שכמעט כל שיחותיו, בביתו, על שלחנו, עם בני ביתו, הם בלשון הבבלית, אלא גם משא ומתן בהלכה אנו שומעים ממנו בארמית. הן, אמנם, בן דורו הזקן ממנו, שמואל ירחינאי, כבר קדמו בכל זה וסח ארמית עם אריסו (ב"ק צ"ב.) וגם עם רב יהודא תלמידו (פסח' ג'), וגם במשא ומתן של הלכה ודברי חכמה. אבל, שמואל היה בכלל אדם אשר רק השכל ולא הרגש היה שולט עליו והיה יותר שועה בשבילי הרקיע ובדיני ממונות וכיוצא בזה מבדברים היה בבלי, ומעולם אולי לא שאף אוירה של ארץ-ישראל, אבל רב היה גדול הרגש, כמו שהיה גדול השכל, רוח שירה אמתית היתה מפעמת בקרבו, ושלט במליצה העברית בכל תוקף ועוז, ואף על פי כן לא עמד בנסיון של טבע האנושית ושערי בית מדרשו נפתחו לרוחה להלשון הארמית, ובהיות שאחרי מותו של רבי הלך הצבור היהודי בארץ-ישראל הלוך ודל והצבור היהודי בבבל הלך הלוך וגדול בכמות ואיכות, הלכה מעתה גם הלשון הארמית הלוך וגבור גם בארץ-ישראל לא בלבד בשוק, בבית המדרש, ומדור לדור יותר ויותר אנו שומעים את קול הלשון הארמית מטרטר גם בתוך כתלי בית המדרש, וקצו של הדבור בעברית הולך ומתקרב גם בארץ-ישראל. במשך דורות אחדים, תלמידי חכמים סחים עברית גם בינם לבין עצמם ופעמים גם אנשים מהמון העם, והמשא ומתן פעמים שמתחיל בעברית ועובר לארמית ומחליף שנית וחוזר חלילה, אך בכלל, השעה האחרונה קרובה. מעט, עוד דור אחד, והלשון מתה בדבור פה. לחולי בית ישראל בעיר האמבורג 1 מעוז התלמוד הוא מאמר התנצלות נגד כותבי פלסתר ומוציאי דבה (?) על התלמוד והשלחן ערוך מאת יצחק מרגליות בלא"א מורי הרב הג' ר' אליהו מרגליות זלה"ה. החושבים להשכיח את עמי את שמי בחלומותם אשר יספרו איש לרעהו כאשר שכחו אבותם את שמי בבעל: (ירמיה כ"ג כ"ו) ווארשא בדפוס ר' יצחק גאלדמאן נ"י שנת תרכ"ט לפ"ק. מאשר מטרת כל סופר בספריו, במאמריו וכל דבריו להועיל להמון הקוראים, להביא בלבם דעות ישרות ואמתות ולשרש מקרבם דעות נשחתות, להורות לעם לבחר בטוב ולהזהירם מדרך רע –– על כן החובה עליו להיות שוה בפיו ובלבבו, כי ידבר פיו אך את אשר יהגה לבו; אם הגות לבו באמת יסודתה, אם לא –– יראו אחרים וישפטו. האמת טמונה היא ונסתרת, וכבר מאד לבוא עד תכליתה באיזה ענינים; ואם אמנם אנחנו למחשבת לבבנו, אשר מצאה חן בעינינו, בשם אמת, הנה זה אך מאשר נדע, כי מחשבתנו זאת נולדה לנו מאת השכל הישר, מפשטת מכל פניה עצמית. אין חובת הסופר לעלות שמים ולשמוע שיחת מלאכי השרת, או לעשות שאלת חלום, למען דעת את האמת על בוריה; אך את הדבר, אשר מצא אותו לאמת עפ"י מופתים נאמנים וחקירה ישרה, הוא האמת ואותו הוא מחויב להגיד לשומעי דבריו, והבקרת הנאמנה תוכיח צדקתו או משובתו. כללו של דבר: הסופר החפץ בטבת עמו, לבור להם דרך ישרה, עליו החובה להגיד להם את הדבר אשר מצא בשכלו, ברוח בינתו ובתם לבבו. גם הסופרים, המביאים חשך עלינו, המרבים הבל בקבלה ופלפולים, מכבידים עולנו בחוקים בוקים ודינים כצנינים, –– לא נוכל להאשים אותם, אם נדע כי דבריהם יצאו ממקור לבם ומדעתם הפנימית, אחרי אשר בתם לבבם יאמינו, כי האמת אתם וכי זה הוא הדרך הטוב, ואם מעשיהם אינם טובים, הלא מחשבתם טהורה! אך על אלה ידוה לב כל אוהב אמת; על הסופרים המטיפים לעמם דברים, אשר הם בעצמם לא יחשבום לדברי אמת! על הצבועים והנוכלים, האומרים בחברת רעיהם: "המקום והזמן לא יעשו עלינו כל רושם; אחת לנו יום השבת יום ראשון ויום שני", הלובשים אדרת קדש לעיני הקהל ויוצאים להיות מגן להבלים, אשר מצאו מקומם בספרות הדתית וכאלה! האנשים האלה ישחיתו יותר הרבה מסופרים אוילים באמת. הן כסיל יפרוש אולת, מאשר לחכמה תחשב בעיניו, וראה הקורא ולעג לו ולא ילכד עוד במצודתו; לא כן הסופר הצבוע, הוא בערמתו ידע להזהר, ובתרמית יעור עיני הקוראים ונמשכו אחריו, מבלי דעת כי בחשך ינהלם. כל איש יודה, כי רבות השחיתו סופרים כאלה בכל דור, אשר, למטרה ידועה להם הוליכו שולל את העם. אך במה יוכלו הקוראים לדעת להזהר מסופרים משחיתים כאלה? איך יבחנו בין סופר –– בתם לבבו, ובין סופר –– למטרה ידועה? השאלה הזאת שאלה גדולה היא, ודורשת אותות נאמנים רבים, אשר על פיהם יכירו הקוראים את רוח הסופר ומגמת פניו; ואות אחר נאמן, לדעתי, אשר מצאתי, הנני נותן לפני הקוראים. כבר הגדתי, כי חובת הסופר להיות פיו ולבו שוים, להגיד בפיו את אשר ירחש לבבו. על כן, הסופר, הכותב בתם לבבו וברוח נאמן, החושב בלבבו, כי רעיוניו המה אמתים ויוכלו להצליח את האיש אשר יקבלם, –– הנה לבו מלא רעיונות על דבר הענין אשר הוא כותב, אחרי אשר יסוד הרעיון והענין ההוא יוצא ממקור לבו הטהור; ובהיות לבו מלא רעיונות לא יחסרו לו דברים לכתוב, לא יחפש אחרי מליצות רמות ולא יתנהל בכבדות לרגלי פראזען ריקות; לא כן הסופר, אשר אין פיו ולבו שוים וכל דבריו לא ממקור לבו יצאו –– הנה לבו ריק מן הענין אשר הוא כותב וכל יסוד ורעיון אין לו, על כן יחפש אחרי מליצות רמות, ויבקש לו דברים מענינים שונים, אשר אינם נוגעים בהענין אשר לפניו, למען מלא מחסור רעיונותיו, אשר לבו ריק מהם, אחרי אשר לא יהגה ולא ירגיש מאומה פנימה! על פי האות הנאמן לדעתי הזה יבין כל מבין דבר לאשורו, כי סופר, שמטרתו לכתוב "מאמר ומוציאי דבה על התלמוד והשלחן ערוך", אשר יתחיל מאמר התנצלותו בדברים האלה: "התבל ורבבות העולמים המעופפים במרחביה, הרוח או האויר או גשם הזך, הרך וכפוף, הנעלב (?) והנדחה מפני כל דומם וכל בשר; הן הוא המעטה כל נמצא אשר בשמים ובארץ; הן הוא הטוב והמטיב (?) אשר פתחו פתוח לאסוף כל נולד בחיקו, הסובל ומעלים עין מסורריו (אין כל באור למליצה זאת ואולי חסר פה החרוז "וכל מאמינים שהוא סולח סלה") הן הוא יספוג כל ריח טוב, מצרף ומטהר, העולה לשמים שיאו, אבל ישא כמו כן את צחנת המבאישים; זבובי מות עש וסם, רקב כל דבר אשר בארץ. המון גלגלי (שלמי?) ירעימו בשמים קולם (ברוך המחבר, שזכנו לשמוע מליצה כזאת!) כגנבים (?) ועלו ובאו אל תוך כל כלי, אל תוך רבבות תאי האדם הפנימים והנסתרים מכל עין רואי; כשליט יפתח ויסגור דלתי (?) נשמת האדם (שמע מינה: שהשליט פותח וסוגר דלתי נשמת האדם!) יבוא ויצא, יצא ויבוא, ואל מקום שהרוח הולך שם ישוב ללכת, מבלי אשר ידע האדם להזהר (ממה?). בחיק הרוח ישכב האדם ינוח, ינוע כאות נפשו; על דברתו (?) יאכל וישתה, גם יעבור ארחות ימים, יוליד ויחיה, גם שאריתו אחרי מותו יצפון וישמור כבבת עינו לבל ישחק בו האפס האכזרי, יחנטהו ויפרידהו ליצורים שונים ויניעם נוע לכל פאה; יש אשר ישאיר בעמקי האדמה מטה מטה, ויש אשר ישא גבוה על גבוה בכנפי הכרוב מבלי לשלוט עליה מאומה, והיא נשמת האדם החקוקה (?) במרכבת אל שדי (מדוע לא הודיע לנו החכם המחבר, כמה סוסים רתומים להמרכבת הזאת) כמראה "החשמל" (?), –– כי הסופר המתחיל בדברים אלה, אשר אינם נוגעים לא לכותבי פלסתר על התלמוד, ולא להרבה אשר הוצאה על השו"ע –– סופר כזה לבו ריק מהרעיון היסודי, על כן לא יהגה מאומה, והדברים הנוגעים למטרת מאמרו חסרו לו, ובגלל זאת יקבץ בזיעת אפים מליצות ופראזען, אשר גם הוא בכבודו הבין אותן. על פי הדברים האלה יודע כל מבין אוהב אמת, כי מחבר כזה בצדק יתחשב בין המחברים ממפלגה האחרונה. ירד החכם המחבר מעל פסגת מרומי מליצותיו, בא אל "תכונת אבן השואב" (השואבת?) ומשם אל החוש הששי אשר הוא חסר ומשם אל האמונה בעקרי הדת. "המכחיש בכל אלה, יאמר המבקר הפילוסוף בצד 3, וכופר בכל, באל המיוחד ובתורה מן השמים, דומה (?) למכחיש, שאין לאבן השואב (השואבת) כת המושך ויתר סגולותיו" (סגולותיה?) והנה אם אמנם אין הדבר הזה נוגע בי ובמאמרי "נוספות", בכל זאת אגלה את אזנו, כי היקשו הזה שקר הוא, כי עקרי הדת נודעו לנו אך על פי הקבלה, ולא ע"י החושים; וסגולות אבן השואבת נכרים ונודעים לנו ע"י החושים, לא על פי הקבלה! בצד 6 יאמר: ע"כ ידעו (המחברים והמבקרים בפנת חקירה החפשית) כי כלנו בקיאים במעשה ידיהם של אלו. בסתר לבם יאמרו אין תורה מן השמים, ורק בפרהסיא יתראו כמאמינים בתורת משה ובתורה שבע"פ, ויתקשו באיזה מאמר מן התלמוד, או הש"ע לדרוש בהויות לקנטור, ולגלות פנים בתורה שלא כהלכה". אך מה לך ולסתר לבם? ומי בא עד משמותיך אתה? ומדעו תדין על מחשבותיהם, בעוד ידך רב לך לחבר ספר "מעוז התלמוד", לנפץ בו כל דבריהם אשר לא בסתר דברו? אך גם בלעדי זאת האמינה לי, מבקר חרוץ, כי האומר בסתר לבו אין תורה מן השמים לא יאבה להטפל להראות קושי איזה מאמר מן התלמוד, או שגגת השו"ע!… בצד 7, 8, חשב המחבר דברים רבים הנחוצים לידיעת התלמוד, כמו: סדר התיסדותו, כיצד נכתב, מתי נכתב, סדר הקבלה, סדר תנאים ואמוראים, חכמת הטבע והרפואה התלמודית, חילוק המחזורים (עפאכען) אשר עברו עליו, היינו, להתבונן על רוח הלאומי של אומתנו, ורוח העמים אשר ישבו בתוכם, בזמן המשנה, הגמרא, הסבוראי. והנה הדברים האלה כנים ואמתים, אך יגיד נא המחבר בתם לבבו ובאמון רוחו, אם הדברים האלה, הנחוצים לדעת לא לבד למבקר, אך גם לפוסק הלכות, –– אם נודעו לאחד מהרבנים המחזיקים בשו"ע בכל לב? ואם כן אפוא, איך נחיה על פיהם?… והנה ביסוד הזה עוד לי מלים, ויבואו הלאה במרוצת הדברים. בצד 9 יאמר: "שהתלמוד כלו אומר אהבה ושלום לכל המין האנושי: ובהערה שם יאמר: "ולא כבעל הארחות שפקפק גם (?) ע"ו". אמת הדבר, במאמרי "נוספות", אמרתי שיש בתלמוד גם דברים אשר בשנאת הדת יסודתם, אך במה כח המבקר גדול להכחיש דברי בלי מופת –– לא אדע! ומה יענה על הלכות פסוקות כמו "בת ישראל לא תילד בת עכו"ם וכן לא תיניק בן עכו"ם, עכו"ם לא מורידין ולא מעלין" וכדומה. גם הגאון מ' גומפל יפה, בתשובתו על דברי, (המליץ גליון 23) לא כחד לא חשבתי זאת לעון להם, כמבואר בדברי שם. מצד 10 עד צד 16 יכביר מלים דבריו אלה אינם נוגעים בי, מלבד איזה פראזען, לא אענה מאומה עליהם, רק על דבריו מצד 16 והלאה, אשר שם יצא להלחם בי בפרט, בנשק של קש. כל איש אשר קרא את שני מאמרי "ארחות התלמוד" ו"נוספות", אשר היתה מטרתם ע"ד התקונים בדת, יודע את היסוד, אשר עליו נוסדו דברי (אם גם לא חדש הוא). וזהו: התלמוד הוא בעצמו נעשה לפי המקום והזמן ונוסדבעיקרו ברוח רעפארם; וכן לוא גם נשמר רוחו בכלליו ופרטיו בפסקי השו"ע. בכ"ז נחוץ לנו תקון גדול בשו"ע לפי זמננו ומקומנו עתה, אשר הם שונים הרבה מזמן חכמי התלמוד ובעלי השו"ע ומקומם. הפוסקים לא שמו לב לרוח התלמוד, שהוא אך רוח רעפארם, ויקבלוהו עליהם ועלינו כתושבע"פ הנמסרה למשה בסיני ביחד עם התורה שבכתב. הפוסקים, מלבד אשר לא שמו לבם לרוח התלמוד, עוד יתרה עשו, כי פסקו הלכותיהם על פי הפלפול, האגדה, הקבלה והחלומות, ולא פסקו כדברי המיקל בשל סופרים, וכאלה; אשר בגלל כל זאת נחוץ לרבנים רבים לתת לנו ש"ע חדש, אשר יאסור עלינו אך את האסור ואשר יוסד אך ברוח התלמוד! כל הקוראים יודעים, כי לא הוצאתי דבה על השו"ע; לא אמרתי שהשו"ע מתכסה באדרת שער למען כחש, רב את ריב ההבלים בעד הבצע והכבוד, כותב מאמרים ולבו בל עמו, ומצחק בסתר שבתו על המאמינים בחסידותו, וכאלה; לא דבה הוצאתי על השו"ע, אך במופתים והכחתי את הדברים אשר זכרתי –– על כן היתה חובת האיש, אשר יבוא לבקרני ולהלחם בי בפרט, לא לחבר ס' "מעוז התלמוד", בעוד אשר אני לא נגעתי בהתלמוד לרעה, ולא ללכת לנוע על האלדהיים וחביריו, ועל הרבנים המתקנים מאשכנז, אשר אינם נושאים פנים גם לתורת משה –– כי אם להוכיח במופתים נאמנים, שהתלמוד איננו לפי המקום והזמן, וכי חובה כי בשל סופרים הלך אחרי המחמיר, וכאלה, וכי כל פרקי השו"ע וחומרותיו וחומרות כל הרבנים אחריו אינן מכבידות עלינו מאומה, וכי טובים הם מאד לפי המקום והזמן, שאנו חיים בהם עתה, ובזה הלא היה סותר את כל דברי, אשר המה נשענים על היסודות האלה. אך המחבר הצדיק הזה, אשר הזמן והמקום לא יעשו עליו כל רושם ראה למותר לדבר על יסוד המקום והזמן, ויבוא עלי במליצות ופראזען הרבה מאד, אשר תהיינה למשא על כל קוראיהן; נלחם בעד הלחש "פי פי פי", נשען על ההבלים הזרים, שהאמין בם ר' מנשה בן ישראל, האריך להשיב לי על פרטים קטני הערך, אשר זכרתים להראות רוח בעלי השו"ע, שאינם נוגעים ברעפארם לפי צרכי החיים מאומה, ויכנני בשם "משקר, מזייף, עקש, שטיא, מלעיג על דברי חז"ל", וכאלה; ובזה יאמר לשים לאל כל דברי! צר לי עליך, מבקר חרוץ, כי מרוב כעסך ושפעת מליצותיך נוקשת באמרי פיך ותשכח כי לא לפני רעיך, עליזי הבליך, לבד אתה מדבר, לפני רעיך אלה אשר לא ידעו את דברי, ולא יקראו גם דבריך, ואך על פי השמועה נאנחו בשברון מתנים, בשמעם כי יצא אחד עז פנים לבקש ש"ע חדש, ובשמחת עגל שמחו, בראותם כי קם אחד השרידים אשר ד' קורא וינקום נקמת השו"ע מאת עז הפנים, אשר התנפל עליו ––, לא לפני אלה לבד אשר ישקלו בפלס דבריך, והראו לפני כל הקוראים את דרך התהפוכות אשר בחרת, והמלעיגים על דברי חכמים כמוך ישמחו בקלונך. הנך אומר, כי עפ"י היסודות הנאמנים, אשר זכרת בפרק ב', בטלו כל דברי, אשר דברתי על אדות השו"ע; אך נראה נא את יסודותיך ונראה אם בטלו דברי על פיהם. בפרק ב' צד 7 חשבת עשרים דברים הנחוצים לדעת למבקר נאמן "למצוא את הפנינים בים התלמוד" והם: א) סדר התיסדותו. ב) כיצד נכתב. ג) מתי נכתב. ד) סדר הקבלה הנאמנה. ה) סדר תנאים ואמוראים. ו) סדר בנן סבוראי והגאונים. ז) דקדוק לשון המשנה. ח) לשון הגמרא ושמות המושכלים. ט) ההלכות. י) האגדות וכל מפלגותיהם. יא) חכמת הטבע והרפואה התלמודית. יב) חכמת התכונה, תקופות ומולדות. יג) ידיעת דברי הימים. יד) ביאור המקראות לפי פשטן על פי הי"ג והל"ב מדות. טו) משלי קדמונים שבתלמוד. טז) התפלות, ההספדים והשירים אשר באו בו. יז) חילוק מחזוריו (עפאכען) אשר עברו עליו, היינו לדעת רוח הלאומי של עמנו, ורוח העמים אשר ישבנו בתוכם בזמן המשנה, הגמרא, הסבוראי הגאונים עד דור הרי"ף; בזמן הרמב"ם והבאים אחריו עד הרמ"א; מחזור מפרשי הפוסקים ומצב חכמת ישראל, למודי הקבלה העיונית והמעשית, מזמן בעל התי"ט ותלמידי הרמ"א עד עתה. יח) התועליות הרבות אשר הביא התלמוד לישראל. יט) התלאות והצרות אשר סבלו היהודים בעד דבקותם בהתלמוד. כ) הליכות התלמוד, דרך הראשונים בעלי מגלות הסתרים, המשניות ובריתות הקדומות ואיך השתמשו בהם מסדרי התלמוד האחרונים. אלה המה היסודות אשר זכרתי, אשר ערבת בהם גם דברים שאינם נחוצים לדעת למבקר את התלמוד, כי אם לחוקר קדמוניות, ביסוד ט"ו, ט"ז, ודברים שאינם נוגעים כלל לידיעת התלמוד, כמו מחזור המפרשים האחרונים, התועליות שהביא, והתלאות אשר סבלנו בגללו, שהדברים האחרונים האלה לא יועילו למבקר, החפץ לנתח את התלמוד ולהגיד משפטו עליו במה שנוגע לאויטאריטעט שלו עתה ולקדושתו, וכאלה. אך הנני נושא פניך לדבר הזה, מרוב אהבתי אותך, אך זאת אשאלך, מדוע לא בררת את העשרים היסודות האלה, ותזכיר רק שמם ובאמת ספרים גדולים ורבים דרושים לבררם, ובטרם בררת אותם איך תוכל לסתום בם פיות המבקרים? כן, איך לא תבוש לאמר, כי על פי היסודות האלה בטלו כל דברי, בעוד אשר בעלי השו"ע, הרבנים וכל רעיך השמחים במאמרך זה לא יאבו לשמוע ולדעת מכל יסוד בתלמוד, כי לדעתם נתן התלמוד למשה בסיני ודברים רבים אשר נשכחו חזרו חכמי התלמוד ויסדום, ותקנותיו וגזרותיו אינן תלויות במקום ובזמן והן קיימות לעולם; ולו שמע הב"י או המג"א וחבריהם את הנתוח הזה, אשר אתה מנתח את התלמוד, כאחת החכמות החיצוניות, הלא גזרו עליך נדוי; ובנתוח הזה, אשר תנתח את זמן התלמוד למחזורים (עפאכען), הנך מודה כי נוסד התלמוד לפי רוח אנשי זמנו. ובאמרך: "חכמת הטבע והרפואה התלמודית" הנך מודה, כי חכמת הטבע והרפואה עומדת עתה על מצב אחר ממצב של זמן התלמוד (ודבר זה נוגע הרבה לענין טריפות הריאה), ואם כן באת אל הרעפארם אשר אנחנו מבקשים, ואיך לא תבוש לאמר, כי על פי יסודותיך בטלו דברי, בעת אשר הם מחזיקים עוד אותם?! "אבל, יוסיף המבקר בהתלהבותו, למען לא יתפארו עלינו (עליך?) שנית כי חסרי תשובות אנחנו, ע"כ שמנו מגמתנו הלום, להשיב על איזה מן הטענות של המערערים האחרים, ועל איזה (ומדוע לא על כלן?) מבעל הנוספות בדרך פרט, ות"ל יש אתנו חבילות חבילות (גוזמא קתני) של תשובות נאמנות(?) הבנויות על יסודי האמת והאמונה (ומדוע לא יוציאן חוצה לזכות בהן את הרבים?) ואולם באיזה מן הפרטים אשר נזכיר פה, הלא ירא וישפוט כל קורא נאמן (כן הוא, כל קורא נאמן ירא וישפוט!) כפי רוחב לבו הטהור, אשר כל הטענות כלן הן ותולדותיהן, ותולדות תולדותיהן כיוצא בהן בטלין (הגיון ישר! מתשובתו על איזה פרטים, בהוראת עצמו, יבין כל קורא נאמן כי כל הטענות בטלין) ומבוטלין, לא שרירין ולא קיימין (המתחיל באיזה נוסח ישן, ככל נדרי, אומרים לו: גמור!) ואין כל אפל ואין כל אבק אשר יוכל להאפיל את שמי התלמוד והשו"ע, וכאשר תעבור גם רוח קל של משפט צדק (כמשפט מבקר חכם כמוהו) כעברה ותטהר, ואוהביו (של מי?) יזהירו כצאת השמש בגבורתו". מי מגבב מלים, שאין בהם כל רוח, כהמחבר הזה? הגידה נא, קורא מבין, איזה רעיון מצאת בכל הפראזען האלה? ובאין רעיון מה אוכל להשיב? הנני מודה בפה מלא, כי השכיל החכם המבקר הזה לעשות! הן לא מלא את הספר הזה, המחזיק 45 עמודים, בטענות על כך הויכוח, הלא לא ידע שלו בנפשו, פן אמצא דברים להשיב לו, על כן בחר לשון ערומים –– דברים רקים ופראזען, אשר תצאנה מאף כל קורא, זולתי עגלי המרבק אשר ישמחו בו ובספרו, –– ובזאת נכון לבו בטוח, כי לא אמצא מענה על פראזען ומליצות ריקות! אך, בכל זאת, למען לא יתברכו העגלים ההם בלבם, כי נסתתמו טענותי מפחד מליצותיו, הנני לענות, לפני הקוראים הישרים, על כל דבריו הנוגעים בי, ונראה מה יהיו חלומותיו! אחרי בקשת המחילה מעצמותיו הקדושות של המחבר אגלה את אזנו, כי בזדון הוציא משפט מעוקל. השמעתם, הר"ר יונתן כתב, שמסדרי תלמוד בבלי, הביאו אל תוכו סברות בהלכה מן הירושלמי, ויוכיח החכם הגדול המבקר מזה, שמעתיקי הירושלמי התרשלו בודאי להניח את הדברים המוזרים באמונות תפלות בדברי הירושלמי; הגיון ישר והוכחה נאמנה לפי דעת החכם הזאת "שכל הדברים מן הירושלמי נעתקו לתוך תלמוד בבלי, ומה שנמצא בבבלי לא העתיקו בירושלמי" תהיה א"כ למותר העתקת הירושלמי לגמרי?? וראיה לדבר, יוסיף החכם, שגם בימים האחרונים גרעו הספרים (הסופרים?) והמדפיסים (?) כמה דברים מן הירושלמי, שהרי כמה אחרונים (?) נמצא רבים מן הירושלמי, אשר אין זכרון להם בספרי הירושלמי שלנו". אי משום הא, מבקר חרוץ לא איריא; חדא כי מאמרי הירושלמי החסרים לנו ומובאים בפי הראשונים (לא האחרונים, אשר לא הראית על אחד מהם, אשר זכר מאמר מאת הירושלמי שהוא נעלם מאתנו, ותשכח, כי אין אנו מבני עליה, שיש להם אמונת חכמים בחכמים כמוך וגם לא בגדולים וטובים ממך, ולוא גם הראית באצבע על איזה מן האחרונים למופת על דבריך, כי אז השיבותי לך, כי נתחלף לו איזה מדרש פליאה, או זהר בירושלמי) יוכל היות, שהוא מסדר קדשים החסר לנו; ועוד אולי מקורו באיזה מדרש אשר כנוהו בשם "ירושלמי", כאשר האריך בזה הגרד"ל במאמרו "קדמות ס' הזהר", ואיך תביא מזה ראיה, כי בודאי התרשלו מעתיקי הירושלמי להעתיקם? אך מלבד זה, מה ענין הסופרים להמעתיקים והמדפיסים? הסופרים והמדפיסים גרעו בזדון או בשגגה, לא מטעם אחר, והמעתיקים גרעו לפי דבריך, בכונה רצויה? ואם חפצך לאמר, כי נשמטו עניני הקמיעות והלחשים בשגגה מתוך הירושלמי, ע"י הסופרים והמדפיסים, לך וראה בדברי הגאון חיות שם ותראה, כי לפי עדותו לא נזכרו הלחשים כלל בהירושלמי, "ועתה, יוסיף המבקר הגדול בסאטירת בקורתו המחודדת, לזייף (?) את תלמוד בבלי שלנו מספרי ירושלמי הנמצאים בביה"מ דווילקאמיר? אתמהה!" מה תאמרו, קוראים נכבדים לסאטירא זאת? אני שאלתי את שאלתי מדברי הגאון חיות, והוא לועג עלי, כי סמכתי על ספרי ירושלמי מביה"מ דווילקאמיר, ועוד מעט לו, ויוסיף "אתמהה"? אך מדוע זה הודיע מראש, כי יושב אני בווילקאמיר? הלא הוא שלח מחברתו זאת לגדולים חקרי לב בארצות שונות, כד"ר לעווינזאהן בשטאקהאלם והדומים לו, והם אינם יודעים, כי למדתי בספרי הירושלמי מביהמ"ד דווילקאמיר, ואיך יבינו סאטירתו? בצד 28, 29, התלהב המבקר ויציג לפנינו את גדולת ר' עקיבא בן יוסף, אשר לא חכשתי בה, ואת גדולת תלמידיו, אשר עליהם אמרו חז"ל (יבמות ס"ב) כי בחטאם מתו, ויתאר לנו איך "השמש קדרה בשחקים, וכסילים אורם לא יהלו, כן רבו קללת (קללות?) יום על יומו (?) עוררו לויתן" כו' ואחרי אשר האריך במליצות ופראזען, יאמר: "והנה הארכנו מעט בדבר הזה, בראותנו אשר בעל הנוספות קורא תגר על השו"ע, "שהוא בורא דינים חדשים בימי העמר כו' למזכרת מיתת תלמידי ר' עקיבא, אשר אחת לנו כיום, אם מתו אז בשבועות אז בשני ירחים, הלא גם אז היו היום כלם מתים?" עכ"ל. והן אמת דבר המערער הזה בנפשו, כי אחת היא לו, המלעיג (?) על דברי חז"ל, לו ולא לנו (הגם אתה בכלל?) המוקירים דבריהם וזכרונותיהם הקדושים מפנינים כמבואר" (כלומר כמו שאני מבטיח בעצמי ובטח הדבר כן גם בהלכה למעשה ––). אך אחרי כל המליצות הנשגבות האלה, ואחרי אשר העיד המחבר, כי לא השו"ע ברא את הדינים האלה, ואחרי אשר העיד המחבר, כי לא השו"ע ברא את הדינים האלה, כי אם רבינו הטור בשם הגאונים, ואחרי אשר אמר, כי הטור לא כתב דבריו בגדר אזהרה, רק בלשון "נוהגין" (פה עור את העינים; הן לא לשלוח את בעלי השו"ע אל ארץ גזרה לעבוד שם בפרך היתה מטרתי ומגמת פני, אך להציע לפני הרבנים את דעתי, שהיא דעת כל האנשים הנאמנים עם דתנו, לא כעורים הנשענים על העורים, כי אם כרואי אור חיים ואוהבי עמם ודתם –– כי נחוץ להקל עול הדינים והמנהגים, שאין להם כל יסוד, מעל העם לבל ישוחו עוד תחתם על בלי מה; ומה לנו אם מבעלי השו"ע יצא העול הכבד הזה אם מאת אחרים? כל הפוסקים מכונים בפי בשם "בעלי השו"ע", כי מידם בא השו"ע לנו! ומה לנו אם נכתבו הדברים בגדר דין או מנהג? עינינו הרואות, כי גם בהיות הדבר הזה מנהג, עוד לא הקל לעצמו כל איש, אשר בשם נאמן לדתו יקרא בפי הצדיקים, להסתפר בימי העמר, ואף כי לשאת אשה, אם גם יוכל היות, כי עד עבור ימי הספירה, רוח אחרת תהיה עם אחד מהמחותנים!) ואחרי אשר יאמר: "וכל מי שיש בו מדעת קונו (?) וריח פטרייאטיזמוס, יהלל את המנהג היקר (?) הזה" ומבלי שים לב גם לדבריו האחרונים במאמרו זה "שהוא דובר בשם ד' צבאות" הנני מעיז לשאול עוד הפעם "מה לנו לקבוע מנהגי אבל למזכרת מיתת תלמידי ר"ע, אשר אחת לנו כיום, אם מתו אז בשבועות אחדים אם לא? הלא אם גם לא מתו אז בשני ירחים, היו היום כלם מתים? ועוד, הלא חכמי התלמוד, שהיו בזמנם, וקרוב אחרי מותם, לא שמו לחק להתאבל עליהם, בימיהם, ומדוע נתאבל אנחנו עליהם אחרי שבע עשרה מאות שנה?" מה תאמרו, קוראים יקרים, לבקרת כזאת? אני הוכחתי בגליון 10 שם, שנוסחת התלמוד בבלי חולקת על נוסחת ה"תנא דבי אליהו", ובכן אין להביא ראיה מהתנא דבי אליהו, והמבקר הגדול, אומר בלי כל מופת: "וכל דבריו אין להם שחר". אך קול ביטול היש אנו שומעים מפיו, אך מה אתפלא על ביטולו, הלא כן דרכו בקדש בכל דברי מאמרו! המבקר הגדול הזה, אשר לא מצא ידיו ורגליו בביהמ"ד ובמשא ומתן של הלכה ובקרת, ואשר ראה למותר לדבר על הרעפארם בעצמו, מאשר לא מצא מענה בענין זה, –– לא נחם בכל זאת, מחפצו להיות מחבר – וכיד החכמה והבקרת הטובה עליו, מצא דברי חריפות בענין "בני אדם החבושים בבית האסורים" שדברתי בו במאמרי, ועוד כאלה, שאינם נוגעים בענין הרעפארם, בצרכי החיים, בתקונים שאותם אנו מבקשים –– ויצא לו החבור היקר הזה! המלאכה הזאת איננה כבדה, כי בעוד שהמבקר הנאמן עמל לרדת לעומק הענין שהוא מדבר בו, ויגע להוציא משפט אמת לאמתו, כפי חוקי הבקרת ובעזרת מופתים נאמנים –– הנה המבקר החריף עושה מלאכתו בלי יגיעת נפש, כי פתוחים לו שערי חכמה, לטהר את השרץ בק"ן טעמים, לעייל פילא בקופא דמחטא, ולדבר ככל העולה על רוחו על פי שבעים פנים לתורה, שיש לכל שער ושער ממ"ט שערי בינה ולסתור ולבנות על פי פרד"ס, שבהם הוא משיב על כל הטענות שהוא שומע, והוא מוסיף עוד מדיליה חרפות וגידופים כיד העזות הטובה עליו, ויצא שמח בנצחונו! ומאשר גם בי פגע מבקר חריף זה, המתגדר בחריפותו ובחלוקיו לעיני כל השמחים בו, לראות כי עוד לא אזלת יד מקרב אוהבי הישנות, וכי הקים ד' מושיע להשו"ע להצילהו מיד כל מוציא דבה עליו, –– הנני להרחיב דברי מעט, להשיב לו על חריפותו. על שאלתי על פסק השו"ע, בדין ב"א החבושים בבית האסורים, שאין מביאים אצלם ס"ת, מר"א ששחרר עבדו, השיב המבקר החריף ארבע תשובות. א) שם, בשחרור העבד, קיים ר"א בעצמו מצוה, לא כן המטלטל ס"ת לחבושים לא יקיים מצוה; ב) השו"ע איננו אוסר להביא ס"ת לחבושים יום או יומים לפני הקריאה או לאדם חשוב, ושקר עניתי באמרי שהשו"ע אוסר להביא ס"ת לחבושים; ג) מקור דין זה הוא בתלמוד ירושלמי ערוך; ד) סתם אסירי כלא המה בני אדם שעברו על מצות המלך, או גנבו וכחשו ושמו בכליהם (כל הגי למה לי?) ובני אדם כאלה לרוב אינם מדקדקים במצות, וגם בהיותם חפשים אינם מדקדקים בקה"ת. ארבע התשובות האלה מחזיקים יותר משני עמודים, ואני אשיב עליהם בקצרה. מה שנוגע לתשובתו הראשונה הנני אומר, מבלי הבט כי עלויים רבים בליטה גם הם הבדילו ככה להשיב על דברי: כי מלבד הכלל הנודע, שאומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך היכא דלא פשע (שבת ד' בתוס' ד"ה וכי, ומובן כי פשיעת החבושים, שבעבורה המה אסורים, אינה ענין לקה"ת), הנה החלוק הזה יעיד על אומריו, כי לא הביטו רק על חומר הדבר לא על צורתו; הן אם עבר ר"א על מ"ע מן התורה, לדעת התלמוד, (על אף המבקר שהציג על שתי המלות האחרונות סימן השאלה) להתפלל בעשרה, שאין דבר זה רק מצוה מן המובחר, מדוע לא נתיר טלטול ס"ת, שאיננו איסור מן התורה (ואולי גם לא איסור מדרבנן) לעשרה חבושים החייבים בקריאת התורה? ומה שנוגע לתשובתו השנית, אשר משמחתו ששמח בה, קרא עלי לאמר "שקר וכזב מחסהו וסרה דבר" –– הנה הוא מודה בשעורים למי שטענו חטים! השמעתם? הנה הוא קורא לי משקר, במה שהזכיר, שהשו"ע מתיר להכין ס"ת יום או יומים לפני הקריאה, ואני כתבתי, שהשו"ע אוסר לטלטל בשעת הקריאה! ובענין מקור דין זה, שהוא לפי דבריו, מהירושלמי, יאבה נא בחריפותו ובחכמתו להוכיח אמיתת דין זה מהירושלמי כמדומה לי שהפר"ח (אשר נתעוררתי עליו ע"פ דברי הרב החכם ה' פינס בגליון 25 בהמליץ, בתשובת על דברי) התפלא כבר על מוצא דין זה מהירושלמי. בתשובתו האחרונה כבר קדמהו הגאון מ' גימפל יפה בתשובתו על דברי בהמליץ גליון 23; אך אין בסברא זו כדי להשיב על שאלתי, א) כי רבים יוכלו להיות חבושים על פי איזה עלילה; ב) האם בשביל שחטא בדברים שבין אדם לחבירו חפשי הוא מהדברים שבין אדם למקום? אעפ"י שחטא ישראל הוא! כבר הורה הנסיון, שרוב בני אדם המזלזלים בתורת האדם זהירים הם המצוות השמעיות! אחרי כל פלפוליו בענין הבאת ס"ת לחבושים לא נחה עוד דעתו ועינו צרה לראות, כי ידעתי מאמר חז"ל בברכות, ע"כ יאמר: ידעתי גם ידעתי היטב את המקור, אשר ממנו שאב את המים הרעים (?) האלה, והוא מן ההוראה המפורסמת (?) שהורה הדרשן כו' אבל כבר הכה על קדקדו הגאון חיות (שו"ת מהר"ץ סי' כ"ט) ידרשנו הקורא משם, ויראה כמו כן שבטלו עי"ו כל טענות (וכמה הן?) המערער". מדוע ככה צרה עינך בי, מבקר נפלא! נשבע אני לפני כסא כבודך, כי למדתי מס' ברכות גם טרם נודע לי שם הגאון חיות, ובלעדו ידעתי, כי ר"א שחרר עבדו להשלים לעשרה, אך מלבד זאת, איך טחו עיניך מראות, כי גם במאמרי הראשון, גם בשני הקדמתי להגיד, כי רבות אספתי מפי ספרים? ועוד, הלא גם על דבריך אתה, בהלבנון שנה 5 גליון 33 בענין "אין הקומץ משביע את הארי", הראה המו"ל מ"ע "עברי אנכי", שנה 4 גליון 48, כי כבר קדם אותך הכותב בעין יעקב? אך על זאת תשובתך נכונה עמך, לאמר "הן אנכי עוסק בשקידה רבה בש"ס ופוסקים (כאשר הודעת זאת בהלבנון דם) ומי יעיז לחשדני בגניבת דברים? לא כן אתה מלעיג על דברי חכמים, עקש, משקר מזייף כו'"! אך מה תענה אם אשאלך, איך תאמר, כי עפ"י דברי הגאון חיותר, בתשובתו על הוראת הדרשן, בטלו כל טענותי, הלא הגאון חיותר בתשובתו הבדיל בין מצוה דרבים (מעשה דר"א בשחרור עבדו) למצוה דיחיד (כענין הוראת הדרשן) ואני הוכחתי ממצוה דרבים על מצוה דרבים? בכל זאת לא אקרא עליך "משקר, איש רמיה" וכדומה, והנני מוסר את המשפט להקוראים… אחרי הפראזען האלה, היוצאות מפום ממלל רברבן בגדל לבב, בלי ספק יקוה הקורא לשמוע תשובה נמרצה, אשר תנוח דעתו מהבלי הלחש "פי פי פי", על כן חלילה לי להאריך תקותו, והנני נותן לפניו גם את התשובה הנצחת של המבקר הגדול הזה, עם כל הפראזען שבה. "ונהפוך הוא, יאמר החכם המבקר, הלא הרב מ"א בא כאן לעקור את המנהג הזה, ולשרש את הפאגאטיזמוס מקרב עמנו ישראל. והלא כה דבריו היקרים: כתוב בס' הגן לבטל מחשבה רעה בשעת התפלה יאמר ג' פעמים "פי פי פי" ואח"כ ירוק ג' פעמים, ולא ירוק לגמרי אך בדרך נחת, והלשון תהא בין השפתים בשעת הרקיקה, ובודאי תלך המחשבה עכ"ל. ואין נ"ל לעשות זה בתוך תפלת י"ח, דהוי הפסק ומי יודע אם רפואה בדוקה היא? עכ"ל המ"א. ועתה ישפטו נא השופטים האנמנים מדוע תלה ביה בוקי סריקי (?) בהרב מ"א חנם?" אך מה תענה, אם ישאל המתעקש מדוע עשה המ"א פשרה? הגם אז תענה, כי לא יתחשב בכלל מבקרים כמוך, אשר יעקשו כל הישרה, ואזניהם לא תשמענה מוצא שפתותיהם, ורק בפראזען יאבו לבטל דברים נכוחים למען התקדש, למען כפר בזה חטאת נעוריהם, למען יתקבלו בכבוד על כסא הרבנות, וכאלה? ומה נעימים דבריך "אלה מבקריך ישראל!" אמנם, לא אוכל לכחד מאת הקורא, כי מאד קשה עלי להטפל בהבלים כאלה, אשר לבושת תחשב לי להרבות דברים על אודותם, ואשר מעולם לא היתה מטרתי במאמרי על דברי הבל כמו אלה. לא למען לעקור את הלחש "פי פי פי" ולא להתיר הבאת ס"ת לבית האסורים, וכאלה, כתבתי את מאמרי; ולא בזאת אשר יודו הרבנים, כי דברים כאלה בטלים הם, והתאמצו לעקור אותם, –– לא בזאת אתנחם על כל תלאותי, אשר שבעתי בגלל מאמרי "נוספות". מטרתי היתה, לעורר לב הרבנים להקל מעל בני עמנו את העול הכבד, אשר עלינו אלה אשר לא ידעו התלמוד וארחות החיים; ואת ההבלים האלה זכרתי, אך להראות את רוח מחוקקינו מכבידי עולנו, ואת דרכם בקדש. קשה עלי מאד להרבות דברים ולהתוכח בהבלי שוא שאינם נוגעים בחיים כאלה; אך מה אעשה, והחכם המבקר התגדר מאד אך בהבלים האלה, ועל דבר התקונים הנחוצים לנו בדת, לפי דרך חיינו, לא דבר מאומה, והקוראים הפאנאטיקים והמהבילים שמחים בדבריו; הלא כל עמל הסופרים לפקוח עיני העורים, ובכן גם עלי לסבול העמל הזה, ולהטפל בטפל כזה. על הדברים הקרובים להיות אמת, האלה, לא אשיב מאומה, כי גם בלעדי תשובתי, הנני שומע צחוק הקוראים! עוד הרבה לדבר סרה, יוסיף המבקר הגדול, על הרמ"א "שהתיר לשחוט תרנגולת שקראה גברית, וכתבו שם הש"ך והגר"א, כי אף שבמסכת שבת (ס"ז) אמרו חז"ל שדבר זה הוא מדרכי האמורי, עתה ראו נא כו' הנה לפנינו ב' נוסחאות, לפי הנוסחא האחת ה"ו מדרכי האמורי, ולפי הנוסחא הב' כו' וא"כ דבר זה בתורת ספק דרכי האמורי, והלא קיי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא ובכ"ז התירו ספיקא דאורייתא כו' עכ"ל, והנה בזה ראינו חסרון ידיעתו בתלמוד ופוסקים כו' שדיני דרכי האמורי והכשופים משתנים לפי הזמן כו' וא"כ בזמן הזה אשר אחינו העמים כו' רחוקים המה מע"ז כו' הלא נשתקעו אצלנו (?) כל דיני דרכה"א כו' ואין בכלל זה ספק דאורייתא כו' שאפילו איסור דרבנן ליכא כאן". כפי הנראה, הנך שמח בנצחונך מבקר נעלה! אך אפונה מאד, אם היו עיניך בראשך בכתבך זאת; הן לא על הרמ"א היתה תלונתי, אך על התומכים את דברי הרמ"א בנוסחת הרמ"ך, מבלי לחלק בין זמן התלמוד וזמננו. הלא עליהם תלונתי חזקה, איך התירו דבר זה על פי נוסחת הרמ"ך ולא חששו לנוסחת רש"י והרמב"ם, אם לפי דעתם, שלא חלקו בין זמן התלמוד וזמננו, דבר זה אסור מן התורה? הלא הגר"א, שעליו שאלתי, אמר בפה מלא על התירוץ שכתב הרמ"א בשם מהר"א (שגם הוא לא חלק בין זמן התלמוד וזמננו, ואך בזדון יתרץ המבקר את דעת הרמ"א במלתא דאיהו, הרמ"א, לא סבירא ליה) כדברים האלה: "כמה קשים דברים כחומץ לשנים וכעשן לעינים לגנוב דעת המקום" ואיך סמך על נוסחת הרמ"ך, במקום שנוסחת רש"י והרמב"ם חולקת עליה? עתה, בוא נא מבקר חריף, והפיץ אור במליצות ופלפולים על דבריך אלה! אחרי הדברים האלה שמעו נא, קוראים ישרים, יתר דברי המבקר החריף הזה בענין זה, הן הוא יאמר: "וא"ז עיינתי בס' דרכי ההוראה (פ"ו) ושבתי והתבוננתי אשר כל דברי בעל הנוספות גנובים (?) מספרי הגאון חיות ולא עיין בעצמו בספר השו"ע". מה תאמרו לזה? הן מלבד אשר ילעג לו כל איש, באמרו: כי לא בהשו"ע, רק בספרי הגאון חיות, כי הכל יודעים כי ספרי השו"ע מצויים ביד רוב הלומדים, וספרי הגאון חיות הם אחד בעיר ושנים במשפחה; –– מלבד זה, הנה כל דברי היו אך על דברי הש"ך והגר"א, כאשר יראה כל קורא, –– אר הגאון חיות לא הביא זכרם! ומה שלמד זכות על הרמ"א (צד 36) על אדות מנהג השוחטים לאכול מכל עוף הנשחט בידם בירחי טבת ושבט, באמרו, שהרמ"א לא כתב זאת להוראה, רק הזכיר מנהג מקצת השוחטים, והוא מוסיף הכלל הנודע "הואיל…" ואומר: "הואיל ואיתחזק (איפה?) האיש הזה למשקר (?) כו' ניתי ספר ונחזי" כו' "והנה כל עיקר ספורו של הרמ"א כו' הוא רק להזהיר שלא לערבם פן ימצא טריפות, כמו שרמז ע"ז הגאון בעל פמ"ג שם". וזהו שקר גמור! כי הרמ"א לא הזכיר בדבריו ענין טריפות מאומה, ובודאי לא ידע כי אחרי שנה יבא בעל פמ"ג ויסכסך מנהג זה בעניני טריפות. ומה זה א"כ הזכיר מנהג השוחטים הנבער הזה, אם לא להנהיגו בכל מקום אשר לא נהגו עוד בו? ומ"ש (צד 37) כי תלונתי על הבדל הפוסקים בין הפסד מרובה למועט, כבר הובאה בס' "דרכי ההוראה" להגאון היות בשם הגאון ר"ח, והמביאה כבר השיב עליה; כבר הגדתי כי לא היו לפני ספרי הגאון חיותר בכתבי מאמרי, וגם בהיותם אחרי כן לפני לא למדתים על הסדר, כי הגאון הזה בכל ספריו נסמך יותר מדאי על אויטאריטעטים ראשונים ואחרונים ועל הפלפול והמה יטוהו עקלקלות אל אשר יהיה רוחם, לא רוח האמת, ללכת, על כן לא יכול כל דורש האמת הערומה לקרוא בספריו על הסדר. והנה גם עתה אין עמדי הס' "דרכי הוראה" ומדברי המבקר אשפוט, כי הגאון המשיב לא הביא ראיות מן התלמוד לחזק יסוד הבדל הפוסקים בין הפסד מרובה למועט, כי לולא זאת, לא היה המבקר אומר: "ומה שתמה המערער" שלא מצינו בתלמוד חילוק בהפסד מרובה בדבר אחד "לא ראינו אינה ראיה"; אך אם אין לו יסוד אחר, זולת האויטאריטעטים שסמך עליהם הגאון חיות, כדרכו, לא אירא גם ממענהו זה, כי אין רשות להפוסקים לחדש כללים לא שערום חכמי התלמוד, ורבי לא שנאה ר' חייא מנין לו? ואם לא ראינו בתלמוד הבדל זה, ראיה גמורה היא, שהתלמוד לא הבדיל ככה! יחי המבקר החכם! באמונת ר' מנשה בן ישראל, הוא מבטל כל דברי!! ראוים הדברים למי שאמרם, ולא נאה ויאה להיות מבקר, ובצדק ישמחו בו כל עגלי מרבק!… על דרשתו אשר דרש עלי (בצד 42) את השיר של אסף "ולרשע אמר אלהים", כאילו קרא אסף את דברי, וגם הוא מתעקש בזדון מהודות על האמת, ומגבב עלי מליצות, חרפות וגדופים –– לא אענה אותו מאומה, כאשר לא עניתי לכל הדרשנים הצבועים והמהבילים, אשר דרשו עלי דרשות של דופי, מדי שבת בשבתו בימי הקיץ שעברו, בווילקאמיר, להעיר עלי חמת ההמון, וכאשר לא עניתי על כל מכתבי פלסתר, אשר נדבקו עלי בחומות כל בתי התפלה וברחובות ששה שבועות רצופים. ואם אלפי פעמים יקרא עלי "רשע, מין, מלעיג על דברי חכמים" וכדומה דברי עזות והבלים לא אירא ולא אחת מאומה. הקריאות האלה שבעו אזני לשמוע במשך יותר משלשה חדשים כמעט מדי יום ביומו מפי נערי החדרים, ונערי בית המרחץ, והיה גם הוא כאחד מהם… נאים הקריאות האלה בפי הנערים השובבים, אף כי בפי איש החותם את דבריו בדברים האלה: וגם אנחנו דוברים בשם ד' צבאות"! באחרית דברי הנני להתנצל לפני הקוראים הנכבדים, על אשר השחתי עמודים מספר ממה"ע "המליץ" וזמן הקוראים, בדברי תשובות על מאמר מלא שקר, הבל, ורעות רוח, אשר התשובות על מאמר כזה, מן הנמנע שתהיינה מכלכלות בקרבן רעיונות חדשים וטובים, שיתענגו עליהם הקוראים. הן כל ספר וכל מאמר, אם גם הוא בתכלית הרע, מלא דברי צביעות והבלים מן הקצה אל הקצה, –– הנה למרות חפצנו הוא נספח (כספחת) על הספרות העברית, ולמרות חפצנו ולדאבון לבנו, ישחית רבות מאד; יעקש כל הישרה ישיב אחור דעת האנשים הרבים, אשר לא ידעו בעצמם להבחין בין טוב לרע, והיה לאבן נגף על דרך החיים. כלנו יודעים כי בכבדות רבה יתנהגו בני עמנו בדרך ההשכלה האמתית, אשר אין במובנה לא גימנאזיום ולא אוניווערזיטעט, לא פילוסופיאה ולא פילאלאגיע וכדומה, רק להגות דעות אמתות ולשמור אותן לחיות על פיהן; לכבד את הדת הטהורה, ולהיות להועיל לחברת האדם. אם מנקודת הראות הזאת נביט, נראה כי צדע קטן מאד צעדו בני עמנו מזמן מענדעלזאן עד עתה, ולא נשמח עם כל השמחים על האור אשר זרח לבני ישראל מן הזמן ההוא… על פי הדברים האלה, הלא מאד ידאב לב כל אוהב עמו, בראותו כי מלבד הכבדות הזאת אשר נתנהג בה יבואו עוד סופרים צבועים להסב עוד לב העם אחרונית. הסופרים הצבועים ישחיתו ביום אחד ובמאמר אחד יותר מאשר יועילו עשרה סופרים ישרים בעשרה ספרים טובים בשנים מספר. על כן, לפי דעתי, ראוי להסופרים אשר אינם צבועים, החפצים בטובת עמם בכל לב, לשפוט בדבריהם על כל ספר ומאמר אשר יצא לאור ויבוא בחזקת היד בתוך הספרות. עליהם החובה לגרש את הנחשים האלה המשחיתים בארס שלהם לבל יוסיפו לבוא בקהל הסופרים, ולהשחית עוד יותר את דעות מרבית בני עמנו, אשר בלעדיהם עוד לא טהרו למדי… הן לא אחד הוא המחבר הזה במינו, כי רבים הם המחברים הצבועים, הכותבים למען מטרה ידועה להם ולטובת עצמם, לא הגות לבם, רק חפץ לבם המלא נקלה, –– ואם לא נתאמץ לגלות תרמיתם ופחזותם, מי יודע עד כמה ישחיתו! רבים הם בעלי "בקרת הבקרת" אשר לא ידעו, גם לא יחפצו לדעת מה הם כותבים, והמון הקוראים, לפי המשפט החדש אשר היה עתה "צדיק האחרון בריבו", יאמינו להם, והלכו אחור ונוקשו ונלכדו… על כן החובה על הסופרים, לפי דעתי, להוציא משפט חרוץ על כל ספר אשר יצא לאור, מבלי הבט אל מראהו, אם עב אם דק, ובלי הבט גם על כבוד מחברו, –– ואז יפחדו הצבועים, ולא יעוזו עוד בתרמיתם, ולא יוסיפו עוד בני עולה להטות עקלקלות את בינת העם, והאמת תמצא נתיבותיהם, וידע העם מה לרחק ומה לקרב, לבלתי לכת עוד בדרך חשך, לטוב להם כל הימים! (לקוטי מאמרים ופתגמים) זרעונים, פנינים, שכוי בחול ינקר, והחזיר רק אחר הגללים חופר, כן את הרע ימצא העקש המבקר, והטוב יחזה איש נבון בספר. (רי"ב לעוויגזאהן בהקדמת ספרו "בית יהודה"). מה נמלצו דברי אביר החכמים הזה בנשאו מדברותיו על ספרו בית יהודה. כן אמנם הדבר! לו רק אנשים נבונים וידועים שמו עטרת המבקרים על ראשם, אז נחלו המחברים כבוד, כי על כל פשעים תכסה אהבה. אם ישוה המבקר למולו את עמל הסופר ויגיעתו, את הריסות שרעפיו אם עוד דאגות ומחשבות אחרות תתרוצצנה בקרבו, תתקפינה אותו חדשים לרגעים ותבלבלנה את מוחו לשגות באמרי פיו, וכי א"א לבר בלא תבן; אז יביט על תועלת הספר, כמה דברים טובים נמצאים בו אשר הורה והגה לב המחבר, ועתרת נשיקות ישיב לו. אך אוי לו להמחבר אם ספרו נפל בידי שתומי עינים כעטלפים אשר יומם חתמו למו ולא יחזו אור שמש כי יהל, ורק בנשף ישוטטו ויצאו מחורם, אז בוז וקיקלון נכון לו בעבור יגיעתו. את הספירים הנוצצים המשובצים בספרו לא יראו העקשים האלה, רק הבהרות הכהות, אשר כאין הן מול זהר האור, יגדילו על אחת שבע, ויביעו עתק לאמר: ראה זה מצאנו, חטאת לא נוכל כפרה! – אך כל זה הוא רק בספר אשר עלה על מכבש הדפוס וישים לדרך פעמיו לשוט בארץ ולהתהלך בה, אז החוב על כל מבקר לנקותו משגיאות ברוח אהבה וברוח בהיר; לא כן מכתבי אהבה. הם לא יבאו בקהל המבקרים, עליהם אין המשפט לשפוט לאיש מוזר, כי הכותב לא יביט על הליכות הלשון לבל יעבט אורחותיו. לא! הוא רק הגיוני לבו להוציא לרעהו ולא יפשפש בדבריו לבלי חטא נגד חקי הלשון, וכאשר הגידו חכמים רבים ולא כחדו, כי בהתפרץ רעיונות הנפש אז לא נשים מתג ורסן בלועם להטותם לכל אשר נחפוץ. לא! בלולים ומסובבים יעופו איש אחרי רעהו. ואם רק יצלח לבעל נפש כזה להריק משא נפשו אז רב לו ומה לו עוד? עליו רק להביט כי יבין רעהו את מעלות רוחו לא יותר, כי לא להמון עם ישים דברתו רק לאיש פרטי, והאיש ההוא הלא אוהבו הוא ועל כל פשעים תכסה אהבה. ישנם אנשים אשר בגאותם ידמו ולהרקיע שחקים, להביט משם בצחוק על אדם רב הזוחלים על עפר ארץ ולשום בכולם תהלה. הם יקחו להם גם קרנים לנגח אפסי ארץ, למען יראו כולם כי בעלי קרנים הם ולהם העז והכח והמשרה. גם בלהקת המבקרים יתבוללו אחדים אשר לא נספחו לחברת המבקרים, רק הם ידמו להדמות להם, כי בעיניהם לא נופלים הם בכל חכמה ומדע מיתר המבקרים. הם יקומו בטרם בוקר להיות מבקרים, ממכלאות הבקר יצאו בקרני מבקר, ולהט חרבם חרב בקרת מתהפכת על כל הקרב אליהם. מהם עלינו להזהר במאד מאד. אם נתבונן אל השירים הנפלאים הנהדרים במליצות רמות וקדושות החרותים בספר התורה בידי משה אביר החוזים ואבי הנביאים, דבריו חוצבים להבות אש קדש, מליו בוערים כלפידי שלהבת־יה, בנשאו מדברותיו על הפושעים זעומי אל, וכנחל עדנים יזלו נאומים נעימים מפיו מפכים, מנבכי תהום מליצת לשון הקדש, בהביעו תנחומים ואמרי תהלה. האם יש בדבריו משקל? מי שקל בפלס דבריו? האם יחרוז גם הוא תורי חרוזים? לא! עומק השיר וגבהו אינם תלוים בהפארים האלה אשר יחבשו כל המשוררים עתה על ראש השיר. שיר יקרא רק זה שיכלול בקרבו רעיון גבוה ומאד נעלה, דברים קצרים ונעימים, אשר יעירו רגשי חמלה, אהבה, משטמה ונקם בלבב שומעם. למשורר כזה נאוה תהלה. בדרך הזה צעדו גם כל משוררינו, ישעיהו, ירמיהו, וכל נביאינו, ודוד מלכנו נעים זמירות, אשר נפשו השתפכה בתהלותיו. כחלילים המה רוחו בקינותיו, כגבור אדיר הריע אף הצריח עת נפשו להטה גחלים. כילד מתרפק ומשתעשע על ברכי הורתו כן ברר מלים לתאר אהבתו לאלהיו. הוא חשף את יכלתו ועזוזו בשירים. ומי ידמה לו? לא שקל, לא ספר ולא מנה. כל אלה התנחלו בקרבינו באחרית הימים ממשוררי היונים אשר שמו קצבה למליהם ולתנועותיהם, מהם ראו היהודים ויעשו כמתכונתם. וראוי ונכון לכל איש לבלי הבט על זאת, ולהוציא מערכי לבבו בהגיונים נעימים אשר יעלו בקרבו, לא להשליך המלה הזאת יען כי לא זכתה למספר תנועות ולקחת אחרת תחתיה הנופלת מהראשונה במתיקות ובכונה. אם כה ידבר לרעהו יפיק ממנו רצון, כי יראהו הגיון רוחו ערום, לא עטוף במחלצות המספרים והתנועות, רעהו יראה ושמח בלבו. – תרל"ז. ב: הגיון על הבדידות. מה נפלא ויקר הוא לב הרגש, ומה מאשר הוא האיש אשר בקרבו יפעם לב כזה. איש כזה, אף כי ירגיש פגעי בני אדם, פקוחות, לחזות תהפוכות, לראות הוה על הוה על גבי האנשים האמללים; לראות עוני ויגון מושלים ביד רמה בלי מפריע; לראות קטב ישור צהרים ויפיל מצדו אלף ומימינו רבבה, או כדבר באפל יהלך וישים שמה ושאיה על כל מדרך כף רגל; לראות צרות כהרים, חמרים, חמרים, המכוסים מעיני איש בעל לב בלתי מרגיש; אף כי אזניו יקשיבו קול כאוב מארץ, קול עשוקים בלי משפט, ורצוצים על חנם, קול קרבנות עולים מזבחות האלילים; מזבח הזהב, מזבח הכבוד, מזבח הקנאה, מזבח אהבת־עצמו, ועוד ועוד מזבחות נביאי שקר וכהני שוא המתנוססים על גפי מרומי קרת; לראות נהרי נחלי דמעות, ולשמוע קינים והגה והי, לדעת ולהרגיש גם מחסוריו; לראות כי אך תהו ולא סדרים דרכו, אך סבוכים ונלוזים דרכיו בדרכי החיים, אך פיח מלא חפנים רכש לו בכל מפעליו בשנים רבות אשר שלחן מאתו ריקים; להרגיש צפרני הנחם הקורעים לבבו לבתרים; לראות פניו המזרים זועה על כל צעד; ללכת קודר בלחץ לב ובהגות קשה; לחדור בערפלי העתיד ולסגת אחור ברעדה, בראותו תהומות עמוקים על דרכו, אשר כל המראות האיומים האלה ישקו אותו כוס מרורות, – אך גם אור חדש יאיר אל עבר פניו, סגולות עדינות ישביעוהו נחת, ורגשות נעלים יצררו אותו בכנפיהם וירחפו אתו ברום עולם הדמיון, עולם נשגב מבינת אנוש, נעלה מרוח יציר אדמה; לא ישמעו בו תרועת שמחה ושיר כסילים, צוחה על היין ומחולת מחנים; לא יראו שם תענוגות בשרים, חכם משתולל ועשיר מתהולל. לא! שם תרחף הנפש. ברוב עזוזה ואילותה תמריא למרום, כאניה קלה על ים תכלת בין גלים קלים, כנשר ירקיע שחקים וכחץ יטוש אל טרפו. תחלץ מבור שביה, תפתח רתוקות בית חמרה, תעזוב תבל ומלואה, ותשתפך לפני כס יה. כיונק בערשו בוכה בדמעות שליש, תחבקהו השנה בזרועותיה כאם רחמניה, תשקהו, תשיר לו שיר נעים, וחלומות שאננים ישעשעוהו. שחוק קל מרחף על שפתיו ופניו מפיקים מנוחה. כן הרואה רק רע כל היום, פגעים לרגעים, יראה עולם חדש בחלפו הדמיון, עולם מלא נוגה זך, שקט ודממה ומנוחת הנפש. עולם בהיר! אדי ערפל מימי דם לא העיבו יפעת שמיו, שועת נפש גועת לא הרעידה אוירו הצח והשאנן, ותלאות נוראות לא יתחקו שם על שרשי רגלי בן אדם, לשרך אחריו דרכם, וללכת בעקבותיו. חפשי הוא! ועז בידו אז למצא ענג בלי מצרים! – המסלה המובילה אל עולם מאשר כזה, היא הבדידות. לא בהמת קריה עליזה, אשר ברעם ורעש, בסופה וסערה דרכה, ימצא איש מרגוע. לא במקום אשר ידי אנשים חלו בהטבע ויהפכוה משורש, השביתו זכרה על כל שעל, חסמו מבט עין האדם לבל יעוף הלאה; חומות בצורות וטירות נשגבות יעמדו לשטנה לו, מימין ומשמאל. יביט לארץ והנה מרצפת אבנים תחת רגליו; ישא עיניו על, והנה זהר ענן פיח כקיטור הכבשן, מדהרות סוסים אבירים ומרכבה מרקדת; יביט על כל סביביו והנה להקות אנשים יסובבוהו מכל עברים ומנוחה ידריכוהו. עשתנותיו אז מתרוצצות בחבו בלי סדרים. אז לא יגיע על מטרתו לחזות הדר הדמיון וזיו נגהו. שם הבדידות יפיץ אור על מחשכיו. שם הבדידות יתאר לפניו תמונת תוגה ועצבת מעולפת ברעיונות רכים וענוגים, מלאה רגשות הנפש. צא נא, בן אדם! צא מאדם העיר, שם, בין שדרות אלונים תחת כפת נטישותיהם תשאף רוח חדש, השקט הנעים השורר בעצם תקפו, יטהר ויזכך שעפיך; רוח צח חרישית, הנושב בין חגוי הענפים יפיץ כל דמיוני תהו ובהו, האפל השאנן מצאלי עפאים ישא בכנפיו הגיון עמוק עם זכרונותיו הנעצבים והנעימים גם יחד. קול דממה דקה מזרמת נחל זך, יפריע את הדומיה. החישה פעמיך, מתבודד! שם על שפת הנחל תרחף על תהום שעפים אין חקר. שם גיא החזיון, רוח ממרום יערה עליך, וישביע בצחצחות נפשך. ההמולה הנעימה ממשק עלים המתנועעים לרוח שיפוח, ישמע לאזניך כסוד שיח שרפי קודש. המית גלי בדולח מתגלגלים לאט, כנטפי פנינים על ראי מלוטש, יערב, ינעם לך כהוד קול נפשות נקיות. קול הזמיר, על ראש אמיר, יעורר בקרבך רגשות עדן, רגשות חן ויופי. נפשך תתאבך, תתר ממקומה, תפרוש כנפיה. מוסרות גוך ימסו, עצביך יתמוגגו. ארבות עיניך ימטירו דמע, עת אנשי תבל ותהלוכותיהם יעברו לפניך כבני מרון; ודמעותיך תהפכנה לדמעות גיל, עת תזכור, כי נפשך זכה, כי עיניך נכוחות תבטנה, אז תבזה תבל וכל היקום. כילד מתרפק על זרועות אומנתו, כן תשאף לחסות בסתר כנפי הטבע הנדיבה, להתבודד בחשכת היערים, להתות דרך להלך נפשך בחרש מצל, ולראות עד אפסי ארץ, על כנפי הרוח סלה!… אך מה הוא מנת חלק לב הרגש? רק משגה ותוחלת נכזבה! רוח דמיונו החזק יבנה לו מגדלים הפורחים באויר, ירגיע רוחו בחלומות נעימים, אשר יכלו בהקיצו משנתו. הבדידות לא תרוה נפשו ענג ואשר כתקותו. כהאהבה המושכת בחבלי קסם אחריה, תפיל למהמורות עצומי עינים, ותקותם תעלה בתהו, כן הבדידות. פרחיה לא יתנו ריח רק בכח הדמיון, ויבולו בצאתם לפעולת אדם. להיות צולח ושמח בהתבודדות תמידית, נחוץ להיות עשיר בתענוגים פנימים, בלי קץ ובלי תכלה; להיות נעדר כל צורך אשר השגתו חוצה לנו; להמית רגשות רבות ולקפד כארג חיתם. והאדם מרגע הולדו עד שובו לאדמתו, הוא יצור תולה בדעת אחרים, לבבו נכון להרגיש יחד עם אחרים ולהתענג בתענוגיהם. אמנם בהפרדו מן התבל ומחברת בני אדם, בשבתו בדד, צלול ברעיונות עמוקים, אז יבול ויבש כפרח נעים אשר נעדרה ממנו שפעת כח יניקתו, כפרח אשר חשך ישפונו מבלי קוי אור חיים, אור שמש. עת תקוות נעימות תוליכינה שולל אנוש אנוש, תרמינה אותו מאה פעמים, תניחוהו להתמוגג בין מצוקותיו אשר סביב שתו עליו, תשימוהו מטרה לחצי זעמם ותשחקנה על משבתיו; שתה ימצה קבעת כוס התרעלה ונפשו נלאתה נשוא סבל תלאותיו; הגבר יראה עני בשבט עברתו, ומרבבות בני אדם אשר יכתירוהו לא ימצא לב אחד אשר ינחמהו מיגונו, אשר יריק שמה רגשותיו הלוהטות כאש פלדות; לבבו יתחמץ בקרבו על קרת רוח האדם הקשה מנשוא; נפשו תוצת בשלהבת השנאה אל כל בני האדם, יחדל מקוות ומהתאות, והיאוש מכל יקר תבל וחמודותיה יקנן בלבבו, אז – הבדידות תראה לפניו נחמתו הנאמנה, חוף מבטח אחר על ים החיים הסוער וסואן בשוא גליו. אנוסה! יקרא, אעופה הרחיק נדוד! שם בתהו יליל ישימון אשקיע אש לבבי! בין הרים אשכיח שאון שרעפי, הרוח ההומה כחלילים יביע לי נחומים! שם אבלה שנותי בשקט ונופש. שם אשפוך רגשותי רק לפני הטבע לבדה, אתנפל בזרועותיה למעט תסתירני משוד מרעים; היא, אם כל חי, תשביעני רצון; שם אשף רוח צח שפים, אשוב לימי עלומי להתענג על פאר הבריאה והדרה בבקר לא עבות בימי האביב, עת יבקע השחר על שפרירי שמי טוהר, ברן יחד חבל מנגני הטבע בעלי הכנפים. גם מסער וקרה לא יחת לבי. הפגעים והחלאות הקשיחו לבבי. עת רעם יתרוצץ מעבי עלטה וברקים משחקים על ארץ יבריקו; עת מטרות עז כל היקום יפחידו, וסער מתחולל יפיל אימתה, אני עומד באש מתלקחת, ונפשי תאבה לעלות במרומי שחק בין אראלי רום, הלאה, הלאה מתבל הומיה. כמה לבי כי אסער כמוץ מגורן, כי אהפך לאד ערפל, כי ינתקו רתוקות בית חמרי, המכריחים אותי לשבת בין בני אדם; ויחד עם כל בוקר אעלה שמימה, ברום עולם הדמיון, ואז אתענג בנעימות נצח! – הרעיון הנעים ומלא יגון הצפון בשם הבדידות, הוא יליד כח הדמיון, מבלי כל יסוד נכון וקים. לא כן הדבר! בעל לב רגש לא ימצא לו מנחם בישימון. חיי הנפש הם האהבה, התשוקה והתקוה, הנמצאים רק בין בני האדם. אשרי הגבר אשר מצא לו אוהב נאמן בדרכי החיים. אוהבו ימתיק לו מרורות המקרים, הם ילכו שלובי זרוע ויגיעו למטרתם. בנאומים נעימים יאמץ כחותיו אשר אפסו מעצר רעה ויגון, ובמתק חכו יעורר בקרבו התשוקה לחיות, גם התקוה לקוות על ימים יוצרו. – אמנם איזה רעיון ישאר בנפשנו אם נשכח את העולם! האהבה, התשוקה והתקוה תתמנה כאחת, ואך שמה ושאיה תמלאינה כל חדרי לבבנו. ומדי נזכור אז את העולם מהר נחל לנהות אחריו, על כי הזכרון הוא ראי מלוטש הנותן חן ומוסיף יופי להדברים הנראים בו. הוא יפאר כל דבר אשר חלף עבר. קורות החיים בבואם בכור הזכרון יאבדו סיגי הכעס והמכאובים, ויזהירו לפנינו באור יקרות מושך לב, כהמתכת האובדת סיגיה בכור המצרף. והמתבודד טוב־הלבב או ישוב אל בני האדם, או יענש ביגון עולם וצער נצח. לא! לא! האדם לא נברא לשבת גלמוד תמיד, חק שמה הטבע ולא יוכל האדם לשנות. בני האדם ירדפוהו ויחרפוהו חנם והם יוכלו גם לנחמהו. סם המות בעולם, אך גם סמים למרפא, איש אחד יפלח לבבו לגזרים, ירוב עליו חצי רעל, והשני ירפאהו, ימצא לו מזור ותרופה, ויקימהו לחיים חדשים. – אך הבדידות לזמן קצר היא נעימה וגם נחוצה לפעמים, לטהר העשתונות ולשאוב כחות הנפש. הרעיונות ינשאו אז ויתרוממו, וכמראה הבזק ירוצו וישובו מזכרוני העבר אל ההוה, מזכרונות מעציבי נפש ומדאיבי רוח, אל מקרים מפוארים משמחי לב; שבלי חרוצים ושוקדים בלמודים ינשאו ביתר שאת ויתר עז; הגיון עמוק ירכיבהו על במת רוח המליצה, והנפש העדינה והזכה תתענג ותשמח בראותה רוב עשרה הפנימי. שם בחביון מסתרי הטבע תעמיק הגיון בה בעצמה, תפיח רוח חיים בהעבר, תספיד ותמנה מעלליה בעת ההוה, ותמצא דרך נכון ללכת הלאה בדרכי החיים. – ההתבודדות תמתק רק ללב טהור, לנקי כפים ומטיב צער, אשר תרוהו אז נחת ושמחה; לא כן לרע מעללים. הוא לא ימצא מנוח, הוא ישכך המית רוחו רק במשתה ושמחה, ביין ענבים וזמרת מנגנים. אוי לו אם יתבודד, אך צלמות ולא סדרים יראה, חתת אלקים ובעותי שדי יתקפוהו לרגעים, וימאס בחיים. בלבו לא יולד חן ההתבודדת והדרה. הוא לא יראה אור לנצח. ישנם אנשים המכחישים ברגשת הנפש, אנשים קרי הרוח אשר לא יתפעלו מכל דבר – שמעו נא עצתי! ממקום שאון והמון רב תעברו לדממה עמוקה השוררת הרחק מקריה הומיה, אז תרגישו פעולת הבדידות, פעולה אשר לא תוכל להספר באמר ודברים. עזבו משתה רעים, בנשף בערב יום. השליכו אחרי גובם ההוד וההדר, מסבת עלזי לב ונהמת הלומי יין. צאו מחוץ לעיר, ובאו בדד בחשכת היער בלילה, או על ההרים מול אור שלאנן אשר תפיץ הלבנה במלואה; אז תרחשו כח־הנפש נסתר אשר לא נתעורר בשום זמן על ידי המון אנשים. ישנם מקור תענוגים חדשים מלאים רוח חיים, אך לא רבים יבינו חין ערכם. "המון סרעפי העצים המתנועעים ברוח שיפוח ממעל לראשי (יאמר סופר אחד) היא לשון הטבע והבריאה הנשגבה והנעלה, ואשר קדש קדשים היא לי אחרי שאון בני האדם". – נמצא, כי הבדידות לזמן קצר נחוצה היא. לאיש טוב לבב ושוקד בלמודים, גם לאיש הולך שחוח, עמוס פגעים, טובה ומועילה הבדידות הזמנית, להריק שפעת עשתנותיו אשר נערמו על רוחו הנכאה, לגול אבן מעמסה אשר תעיק לו בלי הפוגה. אך השמר נא אתה, אנוש כערכי, השמר נא לטור שנאתך לכל האדם, להחיש מפלט לך במקומות מקלט הטבע עד עולם סלה. השמר נא, כי תנהם באחריתך, עת כחות נפשך יכלו, יתמו; עת דמך הסוער ישקט, ידום; עת מוקד רוחך ישקע יכבה. אז רוחך יאלצך לשוב לאהוב, לאהוב אנשים בדמותך בצלמך, להועיל במפעליך ליתר האדם. הסר נא איבה מלבבך, חפוש לך אוהב נאמן, קנה לך רע אשר ירגיש רגשותיך, אשר ממקור אחד יפכו כל עשתנותיכם; מצאהו, נצרהו, והוא יפיץ צללי אפל מעל פניך, ויזרה אבק מרפא על פצעיך האנושים. שמע נא דברי ה' פלונגיאן: "האהבה נחוצה היא לאדם לפי טבעו ולא יוכל לשלחה מעל פניו, כי בלעדה אין לו אשר וחדוה בארץ, והיא לבדה היא הצלחת: כי האהבה תמשכהו לכל נשגב והדר". דבריו נאמנו מאד, כי האהבה בת אל חי, היא נשמת האדם בתבל; היא הציר אשר עליו יסב כל מפעליו ומעשיו, רגשותיו, מחשבותיו וכל כחות נפשו; היא תעודדהו עת עמודי גוו ירופפו, תאמצהו, תחזקהו ללחום נגד פגעי הזמן לחתור להגיע למטרתו; היא תעיר בקרבו תקותו, תעיר מיתרי כנורו השבור, כנור נחמתו השבור לרסיסים מתגרת הזמן. קול נעים יהמה באזניו, שפך רגשות עדינות, רכות וענוגות; קול נחמד מתהלך ברוח הגיון ואזנו שומעת; קול משתפך מתוגה נעימה לצלצלי קול תרועה, קול הולך וחזק מדממה דקה לקול תרועת הידד! נפש האדם תצא למרחב יה, דמי עורקיו ירוצו בחפזון, וכמקיץ מתרדמה עמוקה כן יראה אור. ערפלי שמיו כליל יחלופו, אור בהיר בשחקים עם נוגה הקשת ישתרע לנגד עיניו. אז יתעורר האנוש מהגיוניו, יזורר שבע פעמים ויסיר מעל פניו מסוה עצבון, יצחק בקרבו על רפיון רוחו ומחום לבבו יקרא: את, אהבה רוממה נות שמים! את מרפא לנפש, שקוי לעצמות יבשות! לך אכרע ברך, אורך ואהללך; את עוררת תקותי הנרדמת בחבי; את תופיעי לפני בזוהר הדרך, תפיצי אור נוגה על ימי העתיד, ומנוגה נגדך יפוזו ויבריקו המקרים הצפונים בחיק העתיד, וימשכו לבבי אחריהם כמו בחבלי קסם. לך, אהבה, יהמה לבי אף תכלה רוחי, אספיני נא בחיקך ואשתעשע על ברכיך. האירי אלי פניך והפיצי הצללים אשר ירדפוני בלי חשך ועל שרשי רגלי יתחקו. באור פניך אראה חיים, בנועם מדברותיך – שמחה, בנגון כנורך – טהרת הנפש, ומה לי עוד? האח, מאשר אנכי!… את, אהבה נשגבה, מושלת רוח אנוש, תמלאי חדרי לבב נבכי עשתנות, תהומות שרעפים והגיונים; תזלי יחד מהולה עם דם עורקים, תתבוללי בכל רעיון, תמצאי בכל מפעל, תגביהי כל הגה, תביעי כל סרעף, ועל עמודיך בנויים מגדלי ימי החיים. בלעדיך ערו ערו עד היסוד בם. – רבים ידובבו בשפתם שם אהבה ולמזח תמיד יחגרוה. רבים ירגלו בשמה, אך מעטים יבינו חין ערכה, מעטים יחזו מסתרי מחמדיה. רחוק רחוק למצא אהבה טהורה מזוקקה מכל סיג תפל; יחידי סגולה יזכו לבקר בהיכל אהבה כזאת, אשר כולו אומר כבוד, הוד והדר. רבים יחזו מאורי מתעים, משאות שוא ומדוחים צל האהבה נדמה לעינים הכהות כהוד האהבה האמתית; אהבה מגואלה ברפש, מהולה בסיגי תתנוסס בקרבם לתפארת, אהבה נדמה לעיניהם הכהות כהוד האהבה האמתית; אהבה מגואלה מהולה בסיגים תתנוסס בקרבם לתפארת, אהבה התלויה בתאוה, ברעם ורעש, בסופה וסערה דרכה, תהרוס אשיות המוסר, תסיג גבול הטבע. צבעי זוהר יפזזו מול עיניו ויתעוהו רוח דמיונו ישוט ויעוף במשובה נצחת וירמהו. כמחלת הדלקת היא בבשרו, יקיץ מתרדמתו והנה חלום. הם ישימו בוז וקיקלון על כבודה, ירמסו ברגל גאוה פרחי מטעיה, ואך בתה וקטב, מהומה ומבוכה, בפרדס האהבה. לא כן אהבת רע נאמן, רעים הקשורים בעבותות אהבה שאיננה תלויה בדבר; הם יחסו בסתר כנפיה סלה, ישבעו נעימות את פניה, אהבתם תוציא ציץ, תגמל פרי הלולים, ופריה מתוק לחיך הרעים השותים צוף עדניה. – מה רבים הפנינים היקרים החרוזים על חוט אהבה כזאת! עצמו מספור, ומחירם לא יסולה בכתם אופיר. אהבה כזאת תלפות ארחות דרכה בשובה ונחת, בקול דממה נעימה. תמיד ימצא הרע אבן העזר בלב רעהו: עת יגון קודר ידכא רוחו, ישיחהו לפני אוהבו ויקל לו; אשר ושמחה כי ישיג, לבבו הולם פעם, גם אז תשחרהו רוחו לחלק שמחתו עם אוהבו, ויחדו יתעלסו בנעימים. בין המצרים כי יבוא, לבו נבוך ונדהם מבלי מצא עצה, אז יורה לו רעהו הדרך הישרה, המובילה למחוז חפצו, ואך שוא עט סופרים לתאר כל האשר והתועלת הצפונים באוצר אהבת רע. – זכר נא זאת, בן אדם, והשקט במכונך. הרף מהתלונן בסתר אהלך, אל תשים תפלה כי כל האדם כוזב. בקש קרבת בני אדם כערכך. אל תגביה עוף, אל תרקיע שחקים, שם ידאה נשר… שם יטוש עיט… גם אל תשפיל שבת בין ערלי לב, לשחוק תהיה למו, ורגשותיך הנעלים לא ימצאו מסלות בתוך לבבים! מצא לב אחד בתבל ורב לך; מצא לב אחד אשר תחלק עמו רגשותיך והגיוניך, אך אל תהי אץ ונמהר; הזהר פן תגלה מצפוניך לאיש תככים, גם אם זך פעלו אולי שונה דרכיו מדרכיך, ואז אהבתכם תנתק כפתיל נעורת בהריחו אש. מצא אוהב, ומצא חיים, ולא ידיו עליך למשא. בצעדי ענק תדרוך עוז על מסלת החיים, ועוד יבואו ימים אשר תאמר יש לי חפץ בם. קוה, בן־אדם, כי טובה תקוה מחיים. – תרל"ח, ווילנא. ג: הגיוני לבי. נפשי הומיה, רוחי סוערת, בלשוני דומיה, דממה שוררת. כדברים האלה כתבתי תמיד, עת אשר הרגשתי כי סער נורא התחולל בבתי נפשי פנימה, הרעיש דמי עורקי וגידי, העיר רוח שאון בנבכי לבבי; ואנכי התאפקתי, ואשים על פני מסוה מנוחה. החשיתי, ואשים מתג ורסן להמית שרעפי לבל יתפרצו החוצה. הה, מה נורא הוא רגש כזה! לסבול בקרב ולב שאון ורעש ולדום, להתעטף במעטפת השקט ומנוחה בעת אשר מנוחה רחוקה ממני. לא! לא בכח איש לשים דלתים ובריח להמית הרוח; הוא יתפרץ ממחבואו ברוב כחו ועזוזו, יתפרץ ויעש פרצות ושמות בכל דבר העומד לשטנה למולו; הוא ימצא לו דרך לשטוף במרוצתו, ואז אין נסתר ממנו. כל איש יחזה, כי מקרב לב האיש האמלל והנדהם יעלו לבת אש ותמרות עשן; כי הנהו כגבר הלום יין, מסוך ברוח עועים; כי אין חזק ואמיץ כהרוח, אשר בידו לנתק מוסרות הגויה, כאובות חדשים יבקעו, עת היין יעצים רוחו. טוב להתוות דרך להרוח הסוער למען יצא בהשקט ולא יתפרץ על ימין ועל שמאל. מה טוב הוא להאיש אשר ידו תמשוך בשבט סופר וידבר בשפה ברורה, לבו לב רגש ומחשבותיו תדאינה על כנפי רוח; מה טוב הוא לו לצקת מרי שיחו עלי גליון, לשפוך עליו הרת עשתנות מדאיבי נפש, אשר ישורגו ויעלו בקרבו לרגעים. ינחם אז מעצבונו ומרגזו הקשה, ירגיש כי אכן מעמסה נגלה מעל לבו אשר העיקה לו בלי חשך; יתעורר וישאף רוח נופש, רוח חיים, ויקום לחיים חדשים. – כהר יורק אש פלדות, אשר במעיו ירתחו נהרי נחלי זפת בוערה, גפרית ולאווא, מלועו יעלו תמרות עשן ואש מתלקחת, ועל גבו מלמעלה הוא מעולף פרחים ונצנים משלל צבע רקמתים ומנוחה נעימה מרחפת על כל הככר מסביב, כן גם אנכי. הן ישבתי על האבנים, לשפוך מעט מזעיר מרוחי הקשה עלי ספר השטוח לפני. ידי תנהל העט על הגליון, העט יפזז ויכרכר, ירוץ בחפזון כמשוגע. אנכי יושב על מקומי מבלי נוע, בנציב שיש וקרח הנורא, כאלו רוחי שוקט על שמריו; אך לא! דמי רותח בי כסיר נפוח, לבי מקפץ ומנתר בחפזון נמרץ, עשתנותי בלולים ומסוכסכים ונערמו חמרים חמרים, יתרוצצו וישתקשקו בחבי, עורקי רקותי ידפקו בחזקה ולא יתנו דמי לי, אכתוב אכתוב ולא אדע מה. זאת נחמתי בעניי וימי מרודי! זה הוא החוף אשר אמלט אליו ממשברי ים זועף אשר יפערו פיהם לבלעני. במשענת הזאת אחזיק לעתות בצרתה לא להשען עליה. היא תפיץ לאט, לאט ענני אפל ועבי עלטה אשר יחשיכו זהר נפשי. היא תזריח לי שמש צדקה ומרפא בכנפיה, וזאת נחמתי בעניי. – בלב סוער כנעמת ים בשוא גליו, נפרדתי מ… בליל אתמול. ברגשות לוהטים ובוערים שבתי הביתה. ימי העבר והעתיד רחפו למולי ויתלכדו יחד, חדרתי להביט בערפלי העתיד אולי אוכל לחזות את האצור והחסון למעני בחיקו; אך חשך סתרו וערפל חתולתו ולא ראיתי מאומה. מפלשי עבי אפל, ישימו סתר פנים, לכל חזיוני העתיד, למען לא תשורם עין האדם, ולכן פחד ומגור יתקפוהו על כל מדרך כף רגלו בדרך החיים: אולי מזורה הרשת לרגליו, אולי על שבכה יתהלך, וחתחתים יאתיו לו. כמושלך בכף הקלע כן ינוד לבבו בקרבו, יפחד לרגעים, והנהו תמיר בין תקוה ופחד. ראיתי, התבוננתי כי לא טוב אנכי מיתר אנשי תבל, לא יפתח לי ה' אוצרות העתיד לאמר ראה: זה גורלך ומנת חלקך בחיים; גם אנכי אגשש באפלה, ובחרדת נפש אלך הלאה. ראיתי את הדרך אשר אני הולך בה, מלאה חתחתים ומוקשים על כל שעל, אבני נגף וצורי מכשול נכונים למועדי רגל, דרך ארוכה והמטרה ממני והלאה, דרך אשר לא בנקל אגיע למקום קצה; אך בכל זאת קול ירעם באזני: הלאה! הנני עומד על אם הדרך, אין לנטות ימין ושמאל. מרחוק נראה לי יפעת האשר הצפון בקצה הדרך, רוח דמיוני יפארהו עוד בעדי עדים. לא. לא אשוב; הלאה אלכה! אשנס מתני ואגבר חילים להגיע למטרתי. זאת כל חיי על אדמות, זה הוא התו אשר התוה לי אביר הטבע, צור מחוללי. הוא ברא בקרבי לב רגש ורוח נוטה למלאכת חרשי צירים, הוא יורה לי הדרך לאמר: לך בה! כי לזאת נוצרת. – רבות מחשבות בלבי, ועטי לא יכיל כח לתארן. שנים לא מעטות מימי חלדי עפו לחיק העבר, ברחו כצל ולא ראו בטובה. רבות סבלתי בימי נעורי, הימים אשר כל איש ימצא חפץ בם, הימים אשר לשד חיי עלומים מלא דשן, אשר כל מפעל טוב יעלה במו כפורחת, אשר כל שעשועי התבל ונעמה יענגו אז נפשנו הטהורה; הימים אשר אז העת לבור דרך סלולה המובילה אל האשר, איש לפי ערכו; הימים האלה אשר כל איש יזכרם בתאות נפש, יתענג על המחזות הנעימים אשר שעשעו רוחו בימי ילדותו. את הימים האלה אזכרה, אני הנענה, בדאבון נפש; אזכרם ורוחי תשתפך בקרבי ותמס למים; אזכרם ולבי כחלילים יהמה. הה! ימי עוני מנו לי, ימי נדודים ומרודים. עוד לא זקנתי ושבתי, עוד לא אבד עלי כלח, ואולי הימים הבאים ישלמו לי בעד ימי החשך; אך מי ישיב לי ששון ימי עלומי, מי ישיב לי ימי אשר נגוזו ועברו כצל עוף הפורח באויר. אך לשוא אזעק, כבר חלפו הלכו למו לתהום נשיה. מיום גוחי מבטן לא ידעתי כמעט לשמחה מה זאת. כי אשוב לתור בימי העבר, אשר כולם גלוים לי, אראה אך מאפליה. זהר שמש שמחה לא זרחה עלי. טולטלתי טלטלה גבר מצל קורת בית אבותי, להסתופף ולהתגורר בעיר נכריה, לסבול ולשאת תלאות ומצוקות חדשים לבקרים, להתגלגל תחת שואה ולצפות לשלחן אחרים; נהדפתי מעיר לעיר ולא התענגתי על אור שמש כי יהל לארץ ולדרים. עד אנה ה'! צעק לבי הכואב. עד אנה אהיה כעוטיה בערים מוזרות? מדוע לא אשב גם אנכי שאנן עם הורי היקרים? עד אנה, עד אנה, שאלתי מאה פעמים ולא מצאתי מענה. רוח הציור החל לפעמני, ומאז גדלה מצוקתי עוד עשרת מונים. בשבתי, בקומי ובלכתי רק בזה היו כל מעיני. מנוחה נעדרה ממני ורוחי משכנתי לווילנא. דמיתי כי בבואי, אז כבר אספתי בחפני את שפעת האשר המחכה עלי; אך שקר קויתי, שוא היתה תוחלתי. פה השתרגו, עלו עלי מצוקות לא ידעתי שחרן; אך לא נפל עלי לבי, אמצתי כחותי לסול לי דרך בין גלי זעם וזעף. אך מי זה יעיר כחי? התקוה! אך את, תקוה, תנחומת אל, הוספת אומץ בלבי, לך רחש לבי תודה ותהלה. את רוח שדי מרחפת בתבל ארצה; את תשעשעי נפש אסיר יושב כלא; את תביעי לו החפש והדרור; את תאמצי גבר חלש, בעבדו עבודתו בפרך, כי עוד מעט ובצל המנוחה והמרגוע יתלונן; את חיי רוח אנוש, תשביעי נפשו בחלומות נעימים בהקיץ ותישניהו על ברכי "אשר עתיד", בך ישים מבטחו וילפות ארחות דרכו בדרכי החיים הנלוזים ומסכנים; את הוצאתיני תמיד מטיט יון מצולה בצללי בעשתנות תוגה; את הוצאתיני למרחב מעקת מצוקות ותלאות; את זרית הלאה עבי עצב, ותראי לי קו אור שמשי. לך תהמה נפשי ותהגה תודות, לך! כי לך יאתה. רבות פעמים נואשתי מכל טוב החלד. רבות פעמים רבצתי תחת משאי, ואחשוב כי מתה תקותי; אך בכל פעם התעוררה ותקם לתחיה, ומטל תחיה הרעיפה גם על לבי אשר חרה מני חורב, ותחיהו, ותאמצהו. אנא, תקוה! אל תעזביני גם עתה. לויני בדרכי והביאיני אל המנוחה אשר תנבאי לי עתה, ואנכי אחריך אלך תמיד. – סערת רוחי הולכת הלוך וחסור. כבר שפכתי מעט שיח עלי גליון, אף כי עוד לאלפים יעלו עשתנות חדשים בלבי. אך רב לי רב להלאות ידי; אך מי זה השביח שאון שרעפי? מי צוה לים רועש הרגע ודום? מי רתק בזיקים מרוצת עשתנותי לבל יתפרצו בהמולה נוראה? הן את, שפה עבריה! את עדינה גברת השפות; את תשקיטי סערת לבי עת נפשי נוגה; את משיבה נפשי, עת אשתה מרורות; לך אקרב בחרדת קודש, אכרעה ואתנפלה על זרועותיך, כילד מתרפק על ידי אם רחמניה. רוחך הוערה עלי ותחדשי בקרבי רוח נכון; את היא הדרך אשר בעדה אוציא לבטח את כל הגיונותי, את שעשועי ומקור ישעי, מימי עלומי עד הנה; את הרת תנחומות שדי ותקות אל, רוח מרום בקרבך מרחפת, ואמרי שדי יצלצלו בניבים נהדרים ויוסיפו בך לוית חן; את שפה קדושה ונשגבה, חוצבת להבות אש יה; בך הטיף אביר החוזים נפלאות; בך הביעו אבותינו חפצם בהררי קדש, ומרחם משחר היית את לשון מדברת; בך העיר בן ישי קוי כגורו וינצח בנגינות; בך שפך נפשו לפני כס יה; בך מצא תנחומות בימי נדודו, עת לבו הגה נכאים, ויהמה כנהמת ים; את היא המאחדת גם עתה שארית עמנו בארצות פזוריהם; את תפחי נשמת הדת והדעת באף כל איש המבקש קרבתך; את תציתי זיקי רוחו אשר עוממו; את תעוררי רעיונות נשגבים ונעלים בלבב בני עלומים; את שקוי לעצמותי היבשות, ומרפא לרוחי הנכאה. קחי נא תודתי מנחת מרחשת מרחשי לבבי, קרביני בזרועותיך ואשבע לך שבועת אמונים, לשגות באהבתך ולהתימר בכבודך עד עולם סלה! – תרל"ח. ווילנא. האדם הנבער יחיה בגן עדן ולא יבין מאומה. רק אחרי אשר יגורש ממנו ולהט החרב מתהפכת לשמור צעדיו לבל יבוא לתוכו, אז יראה ויבין כי גורש מגן עדנים. ג' תמוז, תרל"ח. ווילנא. כבר מדובר הענין הזה בשפה ברורה ובאריכות באחד מספרי רוסיא, כי העת תשוה ותדמה ליפי הטבע; וכל אשר נוסיף להתרחק ולשוות חצי מבטינו לחזות מחזה מרחוק, אז יותר ויותר יתעלף המחזה בעדי עדיים, וכלול ביפיו יראה לעינינו. גם הימים שכבר חלפו, נגזו ועברו, ימשכו בנעם החן את לבבנו אליהם. ובכח הדמיון יזקקו מסיגים אי־נקיים וככסף צרוף מזקק שבעתים כן יופיעו באור יקרות; וכור הדמיון להעת ככור המצרף להמתכת. ד' דחוהמ"ס, תרל"ט. ראדאשקאוויץ. כל המאמין בספורי האהבים אשר יתאמצו לתאר יפי גבוריהם כתאר מלאכי־יה, והיופי הזה יחפה על כל עון ופשע, על מדות ועזות מצח; המאמין בכל זאת, הוא מסבלי עולם ואת נפשו יפיל למהמורות. האומרים כי יפי הפנים יעיד על יפי הנפש, כונתם על יופי אחר, והיופי אשר יכונו מצאתי בהעינים. הן ארובות הנפש ובעדן תציץ מחרכיה; ולכן העינים אשר תפקנה רצון, אהבה ותוגה חרישית, עמקות הרעיון, וביותר העינים אשר תבטנה בטבען – על עינים כאלה נוכל לסמוך, ועל זאת אמרו חכמינו: "כלה שעיניה יפות כל גופה אין צריך בדיקה"; כלא יחשב מול האוצר הנחמד הזה השוכן בעיניה ובבתי נפשה. לא כן עינים המפיקות שמחה, ברק עזות ואהבה גלויה, וביותר העינים אשר מבטן הוא שלי ולא טבעי הן שקר, ואסון כרוך בהן לצודד נפשות. ובכלל רואים אנחנו כי רוב היפהפיות אף כי יש אצלן מתחלה מדות טובות ועדינות הן סוף סוף תאבדנה אותן, יען כי תעדינה גאה וגאון בראותן כי עז בידן וגבורה בימינן לדכא תחת רגליהן את האנשים הגאים ואמיצי הלב; גם יסובבו אותן תמיד הן גם שושנה תהפך לחוח. – ד' אייר, תרמ"א. הס! עבים הרי רעם התגעשו, וברק התנוצץ בלהבות אשו, העלטה הנוראה התבקעה ואורות יעופו ברחבי אין קץ. העיניך הן, נחום איש גם זו, אשר תבטנה למשכיות לבבי ותזרינה שם רפאות צרי אשר תכבה את לפידי לבבי? עיניך, עיניך הן! האם גם עתה תקרא "גם זו לטובה"? לטובה? לטובה? אפונה!! – ט"ו טבת, תרמ"ב בחץ שלוח כן יעוף חלדנו, וביד העת כדור־משחק הננו: פה נראה הילדות על מעין גנים, תקטוף אף תשליך אל גליו שושנים. הגלים יזהירו בשלל כל צבע, הפרחים יופיעו על אחת שבע, הילדות תשיש אף תגיל ברעדה. מראשית כל פרח תשים לה זר למחלפות ראשה, וסביבה יזהירו נצני הטבע וילידי התולדה. כן תשיש אף תתהולל, ולא תדע כל תוגה וסער מתחולל, כי עיניה אך סביבה תבטנה ולא למרחוק; אך פתאם תתרוצץ כסופה השחרות על סוסים דוהרים. הילדות תנוס מפני חסנה והדר גאונה, ובחפזה תשכח את הפרחים והשושנים אשר לקטה, והיו למרמס לרגלי סוסי־השחרות השואפים קדימה למרחק אין קץ, ובראשם תרכב התקוה על עב קל ובקסם יפיה תמשוך לב השחרות אחריה. אין מעצור לשטפם ואין מתג ורסן להטותם, וחפשים כסער המה. אך כל החיים ייעפו וייגעו בעברם מבלי הרף, וכן יעצרו הסוסים לאט, לאט את מרוצתם, יען ירבה משאם מיום אל יום. כ"ט אלול, תרמ"ג. רק אנשים נרפים, בעלי מרה שחורה, שאין להם לא עבר, לא הוה ולא עתיד, רק הם ישימו על עיניהם כלי מראה שחורים, למען יראו כל דבר בצבע שחור. – י"ח אדר, תרמ"ו. עור האדם הוא שדה מצמיח שער. נפלאת בעיני כי עוד לא השכילו לזרוע צמר כדי לגזוז. האב: בתי! דעי לך, כי שלמה החכם אמר, אם בנים שובבים יפיך יחמדו אל תלכי אחרימו – הבת: אבל! אבי, אם בנים ישרים אלי תשוקתם מה אעשה אז? עת כלם יכתבו בגלוי אדות חטאים נסתרים, אחת אמרתי: אכתוב בסתר זכרון חטאים גלוים. ישנם אנשים שלא ישמעו דבר עד כי יחתכו אזניהם. הזבוב אשר לא יחפץ למות תחת כף מכהו, ישב לו על הכף בעצמה. אין כהאשכנזים מכירים ערך אומות אחרות, ולכן לא יכובדו הם כפי ערכם. לדעתי צדקו האומות האחרות. כל אומה החפצה להפיק רצון מכל איש, תשיג בצדק מהם בוז וקלון. מעריכי מכ"ע בנו להם בנין עץ ויקראו שמו היכל הכבוד, ובתוכו ידביקו ויסירו כל היום תמונות מתמונות שונות, ובקול המקבות לא ישמעו את מוצא פיהם. לאיש הזה רב דעת ותבונה, עד כי לא יצלח לדבר אחר בעולם. היערים הולכים ומתמעטים. מה נעשה? ככלות העצים נוכל להדליק בספרים עד כי יגדלו יערים חדשים. אנשים ששתו יין בסתר ויהיו שכורים בגלוי. השבת לב החוטאים לפני מותם דומה בעיני לפטימת ברבורים. ידשנו אותם בתשובה וקדושה וימהרו לשחטם, כדי שלא ירזו עוד הפעם. צר לי כי לא נוכל לראות תוך חדרי בטן הסופרים המהוללים כדי לדעת מה אכלו. החסרון האחד שבמאמרים טובים הוא כי על ידם מתרבים גם מאמרים רעים או פחותים. אין סחורה נפלאה בעולם כספרים: נדפסים הם מאנשים שלא יבינום, נמכרים מאנשים שלא יבינום, נכרכים, נבקרים ונקראים מאנשים שלא יבינום, – וגם נכתבים מאנשים שלא יבינום! – נפלא הדבר, כי את ההמון המהלל אותנו נחשוב לשופט צדק ומבין דבר, ואך יבא לחלל פעלנו, נודיע כי חסר דעת הוא על פרי הרוח. שאלה היא, עת נמית רוצח, אם לא נשגה כאותו ילד שמכה את הכסא המכשילו. כלל הוא מאז מעלם; עז פנים יראה כענו, אם ירצה, אך ענו לא יראה כעז פנים. אנשים רבים ממאנים להאמין באיזה דבר יען שמאמינים באמונה טפלה אחרת. האנשים המתאוננים כי אין להם עת הם העובדים מעט. האשה נוצרה מצלע עקומה, ולהישירה לא יכול אף היוצר; נס אותה לכוף – תשבר אף העצומה, הניחנה – תתעקם עוד יותר. יושב קדוש שיך השיכים, בלכת הנער שלמה, ירש עצר בישראל, על הררי קדש, הלך ותור תולדות עשבי הרים ושיח השדה, נפתחו לפניו השמים ויעף אליו אחד מן השרפים בהודו הנורא ויאמר: "בן מלך! מה אתה רואה שם על ירך המזבח צפונה"? איש קדוש מעלה עלה לה'. "ומה אתה רואה פה בצלע ההר"? בת אכר אשר כפיה תומכות פלך. "הגידה נא למי משניהם יתר שאת"? למראה עיני להאיש הקדוש המעלה עלה. "לא היטבת לראות! הנערה ההיא תכין מלבוש לדל" –. כה דבר השרף ויעל בלבת אש השמים בקול קורא: "הנה חסד מזבח טוב, וצדק מרבבות נחלי שמן"! –. אשקטה ואביטה במעוני – אמרתי בצאת החלק הראשון ממסתרי פאריז לאור – אשקטה ואביטה מה אחרית החזון החדש הזה אשר נראה בליטעראטור העברית? אשמעה מה יענו משכילי בני עמנו, ומה ידברו על פעל ידי זה? לפי משפטי צדקם אשר יחרצו, אם לחסד ואם לשבט, אדעה אם אוסיף עוד להפיץ ביעקב גם את יתר החלקים הספונים אתי בכתובים, או אחדלה. והנה נגלה נגלה החלק הראשון מהמסתרים בשפתנו הברורה, ראיתי את אשר לא קויתי, והתבוננתי את אשר לא האמנתי: שוחרי שפת עבר קדמו פניו בתודה, בזמירות הריעו לו. האנשים אשר שפה זרה, להם מוזרה, ששו עליו בשמחה בהגלות נגלות לעיניהם חדשות ונצורות אשר נסתרו מהם במסתרים. והמבינים גם לשונות אחרות, עלזו בכל לב בראותם כי עוד שפתנו אתנו, ולשוננו נגביר להביע בה אמר ולנובב ניב שפתים כאחת הלשונות ולשון צרפת, הרהיבו בנפשי עז וישגיאו פעלי באמרם אלי "כי ההעתקה הזאת תוכל להתחרות את הצור אשר ממנו חצבה, ובמקומות רבים עלתה עוד עליו במתק שפתה וצחות לשונה". ומכל הערים ומכל עברים נהרו אלי מכתבים רבים מלאים תודה וברכה על עמל נפשי להגדיל שפתנו המסלאה והנהלאה, ולהאדירה, יבעניון כי אוסיף עוד להוציא לאור גם את יתר חלקי מסתרי פאריז אשר עודם אתי בכתובים. ועתה הא לכם, קוראים נכבדים! גם את החלק השני, קחוהו ושימו נא לבכם אליו, ותדעו ותראו כי לא נופל הוא מהחלק הראשון, ועוד יתר שאת לו בבר נאמו והגיונו, ובטהר ניבו ולשונו, במרוצת דבריו וחלקת אמריו, גם לא נספחו אליו שגיאות רבות בבית הדפוס כבחלק הראשון – אפס גם על השגיאות ההן לא יזעף לבי, מדעתי כי רק נבער מדעת יתאמר: "זך פעלי בלי כל מגרעת" ורק אויל אדם יתקצף בהעוה מעט מעשה על ידי הדפוס, וכל מבין ידע ויבן כי כאשר לא יתכן בר בלי תבן, כן לא יתכן מעשה אנוש בתכלית היפי, ומעשה הדפוס בלי כל משגה ודפי –. גם לא אחת מגערת שנים שלשה בעלי לשון אשר נתנו עלי בקולם לאמר: "למה זה חדלת מחפש בנרות את סתרי ארץ הצבי, והלכת לנוע על ארץ צרפת לחפש את מסתרי פאריז בנר המריה, היא השפה העבריה –. מגערתם לא אחתה! יען כי כל ישעי וכל חפצי רק להרים קרן לשוננו הנוה והמענגה, ולהוכיח לכל עולי הימים כי גם אחרי אשר תמה נכרתה מפי החיים זה כאלפים שנה, עוד היא שפה יפה במאד מאד, "ובכח זקוניה, ובמעט מלותיה, תעש נפלאות ככל אשר תעשינה השפות הנדברות בחזקת כח עלומיהן, ובהמון מלותיהן הרבות והעצומות". ועל ידי המסתרים אקוה כי נחשפו גם המון נסתרות בשפתנו העברית, וזאת כל חשק לבבי! וה' אלהים יהי עמדי, ויאמץ את ידי, לבצע את מעבדי, יתן לנפשי העיפה כח, עד אשר אמציא מנוח, גם תקוה ושבר, ללשון עבר. כב: אדם העיר חדש ימים חלף עבר מהלילה ההוא אשר בו נקר רודאלף את עיני המורה. עתה אנהגך אביאך, קורא יקר! אל עיר קטנה הנקראת בשם אילע-אדם, עיר יפה בנויה בנוה על מי מנוחות ונשענת אל יער צומח עצים. בערים הקטנות ידבר גם על כל מקרה קטן כעל ענין יקר ונכבד, וגם באדם העיר נדברו שאפי חדשות איש אל רעהו, ויתחקו על שרשי האיש אשר בנה שם בית מטבחים גדול ורחב העשיר אשר ידיו רב לו לבנות לו בית גדול ונחמד למראה כזה? וכלם יענו ויאמרו: "נסתרה דרכו מאתנו!" וגם לאחרונה בראותם את שם האיש "דניאל הטבח" כתוב על פח מרקע התלוי על משקוף בית המטבחים, גם אז לא הפיקו עוד המשחרים לחדשות את זממם, ויתאוו תאוה לרדוף ולדעת גם את תולדות האיש ההוא עם כל הליכותיו ועלילותיו. ואחד מצמאי חדשות לא יכול עוד להתאפק ויקפוץ בראש וישאל את פי הנער העושה מלאכה בבית ההוא "מי הוא אדוניך? מה מעשהו עד הנה? ואי מזה עם הוא?" אך לדאבון נפשו השיב לו הנער אמרים כי גם הוא איננו יודע עוד את אדוניו, ולא ראה עוד את פניו, יען כי איש אחר ימלא מקומו כל הימים, והוא צופה גם הליכות הבית הזה תחתיו. מקץ שתי שעות באה עגלת צב רתומה לשני סוסים אבירים, ותעמוד בחצר בית המטבחים, ושני אנשים ירדו מהעגלה, האחד מורף אשר נרפא מן המכות אשר הכהו המורה וישב לאיתנו, והשני חרבונה אשר החליף את בגדיו הצואים וילבש מחלצות עד כי נהפך לאיש אחר ומורף הביא אותו אל חדר יפה, ולפי הנראה לא היה מורף מוזר שם, כי מהר ויפתח ארון עצי לוז ויוציא מתוכו צנצנת יין וכוסות. ויאמר אל חרבונה: "התשתה כוס יין להחם את בשרך בקרה?" "סלח נא אדוני מורף! לא אחפוץ כעת ביין". "יען מה?" "יען כי גם רשפי השמחה יחמו לב אדם כמו יין – ". "ומה שמחתך, ידידי!? "שמחתי הלא היא, כי אתה אדוני שחרת את פני אתמול על חוף הנהר אשר אנכי עבד שם את עבודת הרפסודות, ועיני לא ראתך למן הלילה ההוא אשר עור בו הכושי את עיני המורה – חזיז ורעם! שמה החזיקתני אז – ומה גם כי פני רודאלף המפיקים תמיד רצון וחסד, נהפכו אז לזועה ולמשחית עד כי נבהלה נפשי מפניו….." "כלה נא ראשית דבריך, ידידי!" "הלא כה דברי כי אתמול שמחתני אדוני בהגלותך אלי בהדר כבודך, ובאמרך אלי כי הנך בריא ואולם גם האדון רודאלף שב לאיתנו. העצבתני בהגדך כי האדון רודאלף שכחני – אך בראותך כי נפלו פני, אמרת אלי כי לא בנתי לרעך, וכי דמית בדבריך כי הוא שכח לשלם לי כגמול ידי, אך חלילה לו לשכוח את האיש אשר פדה נפשו ממות. לדבר הזה צהלי פני, ואמרתי כי גם אנכי לא שכחתיו ולא אשכחהו לנצח בגלל אמריו הנעימים אשר אמר אלי " כי לב אדם לי ורגשי כבוד בחבי." "צר לי מאד – אמרת אלי – – כי ענינים רבים הכבידו אכפם על האדון רודאלף לנסוע מזה ימים אחדים אחרי הלילה הנורא באלוני בכות, ועל כן שכח להשיב לך כעל כל תגמוליך עליו, ולי אני ידידך אין-כל בלתי אם משכרתי די החיות נפשי ונפשות אנשי ביתי, ובמה אשלם לך על חסדך ועל אמתך –." "אל תוסף התל בי, אדוני! – אמרתי אליך – כי במה הגדלתי חסדי לך?." " כי חלצת נפשי ממות – השיבות אלי – נפשי ונפש רודאלף אדוני ואלופי. ומאד יפלא בעיני מדוע לא שחרת בית האדון רודאלף מהלילה ההוא אשר עור בו הכושי את עיני המורה, כי אז לא שכח רודאלף משלם לך כגמול ידך –." "איכה ארהיב בנפשי עז לרמוס חצרו ואנכי לא נקראתי אליו? גם האמנתי כי לא דרוש אני עוד לחפצו." "איך האמנת כסבר הזה? שאלת את פי, הלא למצער היית דרוש לו לקחת מפיו תודה ותשואות חן על אשר עבדת אותו בתמים –." "המעט ממני, מורף אדוני, אמרתי אליך, המעט ממני נעים דברי האדון רודאלף כי לב אדם ורוח נכון בקרבי…" "רב לנו דבר מזה עוד – אמר מורף אל חרבונה ולא נתנו לבצע את אמריו – ועתה דע לך כי יגעתי אתמול כל היום לבקשך. עד אשר מצאתיך פה – ההוקרת רגליך מבית עלוקה הנקרא בשם "שפן הלבן" כי לא מצאתיך שם אמש?." מיום אשר נודעתי אל האדון רודאלף לא יתנני לבי בוא שמה –." "אך כלה נא ראשית דבריך במה השמחתי לבך אתמול?" "בהודיעך כי תתן לי מקום בבית איש עשיר להשתכר ארבעה פראנקים ליום – ארבעה פראנקים ליום! חזיז ורעם! – לא האמנתי למשמע אזני, אך אחת הבטחתני על דברתך כי היה תהיה כזאת, גם אמרת אלי כי יגורת פן אהי לבוז בעיני האיש העשיר ההוא בבואי לביתו לבוש קרעים, ובמחסדך הגדול הבאתני בית אוצר בגדים וברת למעני בגדי תפארה, והיום בבקר שבת אלי ותושיבני אתך בעגלת צב ותביאני אל העיר היפה הזאת –. "הירע לך כי לקחתיך מאת אדוניך בעל הרפסודות?" "יראתי פן לא יספחני האדון החדש לעבודתו, ואדוני הראשון יקח לו איש אחר תחתי, והייתי כמתעתע – אך מי יגור פה בבית? אדמה כי בית מטבחים הוא זה…." "כן הדבר, ואחד מידידי הוא בעל בית במטבחים. היש את נפשך לבקר את הבית?" "יש ויש אדוני! כי מדי אראה בית מטבחים, אזכור את ימי ילדותי, ימים אשר טבחתי את הסוסים במאנטפויקאן. לו היה לאל ידי לבחור לי עבודה, כי אז בחרתי רק את עבודת הטבחים – כי נכספה נפשי לרכוב על סוס אביר בשוקים לקנות שם פרים וכבשים ועתודים, ולהובילם לבית המטבחים – ולהורידם לטבח –." "אך לכה ונלכה לבקר את הבית עד אשר יאכלו הסוסים את המספוא אשר באבוס." מורף וחרבונה באו אל בית המטבחים, ויבקרו את הרפת אשר שלשה פרים אבירים אסורים שם, וגם כעשרים כבשים נמצאים בו, משם באו אל ארות הסוסים,אל בית העגלות, אל בית המטבח, ואל כל חדרי הבית הנקיים והמשוחים בששר. אחרי ראותם את כל הבית ההוא ומלואו, אמר מורף: "מאשר הוא ידידי בעל בית מטבחים כזה, האין זאת חרבונה?! הבית וכל אשר בו ועוד אלפים שקלי כסף הם נחלתו ואחוזתו, גם הוא רק כבן שלשים ושמנה שנה, בריא אולם וכביר כח ואוהב מאד את מלאכתו. והנער ההוא אשר ראית בבית במטבח, הוא נער ישר לב, ובכל פעם אשר יסע אדוניו לעשות מקנה וקנין, באמונה – הלא מאשר הוא ידידי זה?" "כנים דבריך, אדוני מורף! מאשר הוא האיש אשר אלה לו! ולא רבים יאשרו כמוהו – אך מה רב גם אשרי כי אשתכר ארבעה פראנקים ליום!" "עתה ידיד נעל נא אל עלית הבית, כי שם ימצא כעת האיש העשיר אשר בביתו תמצא מקום להשתכר ארבעה פראנקים ליום." "ומדוע לא הודעתני זאת עד כה?." "עוד מעט ותדע שרש הדבר." "חכה נא רגע קטן! אמר חרבונה בפנים זעפים – שמע נא ואגדך דבר אשר אולי העלים ממך האדון רודאלף, ואשר טוב לי אם ידע זאת האדון החדש בטרם יספחני אל עבודתו, כי אם לא יחפוץ בי בגלל הדבר הזה, טוב לי כי לא יקחני עתה אל ביתו מאשר ישלחנו אחרי כן מעל פניו…." "ומה הוא הדבר?." "כי הייתי אסיר-אני", ענהו חרבונה בלחש. מורף נאנח בשמעו זאת, וחרבונה הוסיף לדבר: אך לא על דבר גנבה אסרתי באניה, כי מעודי לא גנבתי מיד איש מאומה אף כי הייתי רעב ללחם…. אפס כי הרעותי לעשות גם מדבר בליעל זה, הה! כי רצחתי – בקצפי – ואדם אין אשר יספח איש כמוני בנחלתו, ורק האיש אשר אני משה את רפסודותיו, רק הוא יודע את אשר הייתי, ובכל זאת יתן לי מקום להשתכר אצלו פת לחם, ואתה מורף אדוני! הלא אתה ידעת את דרכי האיש אשר תביאני אל ביתו, ואם תדע כי תבחל נפשו בי אחרי הודעו מי אנכי, טוב לי כי אחדל ממנו, כי אני אגיד לו האמת…." "בוא נא אתי, ואל תירא רע". ענהו מורף, ושניהם עלו אל עלית הבית. מורף פתח את דלת העליה, והנה – רודאלף לקראתם. "מורף ידידי! הניחה נא אותי לבדי עם חרבונה". אמר רודאלף. כג: הגמול "יחי האגרוף!" קרא חרבונה, שש אנכי בשובי לראות פניך, אדוני רודאלף, או הוד מלכות!" ובאמת שמח לבו בשובו לראותו, כי לבות ישרים יקשרו יחד על ידי הטוב אשר עשו, כעל ידי הטוב אשר קבלו –. "ברוך בואך, ידידי!" אמר רודאלף אליו, "גם אני שמח לראות את פניך." אם כן שחק לי האדון מורף באמרו כי הלכת בדרך רחוקה. ועתה שא נא לי כי לא שבתי אל ביתך מהלילה ההוא אשר בו נענש המורה. הסכלתי עשה, ואתך הסליחה!". "סלחתי כדבריך!" ענהו רודאלף בפנים שחקים, ויוסף דבר: "הראית את תורת הבית הזה?." "האדון מורף הראני את הבית עם כל הליכותיו, ומה טובו ומה יפיו! אך אנכי אשב מעתה בבית איש עשיר כל פי תעודת האדון מורף, ואשתכר שם ארגעה פראנקים ליום –." "אך אנכי אבה לעשות עמך עוד יתרה…." "להשתכר יותר עוד מארבעה פראנקים ליום? סלח נא אדוני אם אנכי פסח על שתי הסעפים…. יותר מארבעה פראנקים ליום!…." "שמעני ידידי! הבית הזה עם כל אשר בו, ועוד אלפים שקלי פראנק אשר במלתחה הזאת, אנכי נותן לך לאחוזת עולם – ". חרבונה שחק בקרבו ברוח נבוכה, ולא הבין את דברי רודאלף אף כי דבר בשפה ברורה ולא בחידות. "ידעתי, – אמר רודאלף ברגשי ידידות – ידעתי את מבוכתך על כן אשנה את דברי כי הבית הזה ומלואו ועוד אלפים שקלי פראנק, אני נותן לך לצמיתות." פני חרבונה התאדמו, אגלי זעה התגלגלו ממרום מצחו, וידבר בלשון עלגים וברעדה: " הבית – והכסף – לי המה…" "כן הדבר – ענהו רודאלף – הבית עם המטבחים גם הכסף נתונים המה לך מידי, ההבנת את דברי?" חרבונה התנודד על הכסא הנה והנה, ויגרד בלי חפץ את אחורי בדל אזנו, וידם. רעיוניו נבוכו, נפשו נבהלה ולא האמין למשמע אזניו – כי כגבוה שמים מארץ, כן גבה ממנו הדבר להאמין כי בפתע פתאם יוקם מעפר דלותו, ויורם מאשפות שפלותו לשבת כתפארת אדם בבית נחמד מלא כל טוב וכל יקר. גם צדקתו אשר עשה לרודאלף, לא נחשבה בעיניו מאומה, ולא יכל האמין כי בעדה ישלם לו שכר רב וכביר כזה. ורודאלף לא אץ להעיר את חרבונה מתרדמת מבוכתו, ויתבונן בו בעינים מפיקות גילה ותוגה, ויודע לו כי ימצאו בתבל בני עני וילדי אסון אשר לא יאמינו כי יבא טוב להם לאור גם באור הצלחה קטנה אשר לא יקרה בעיני רבים מעמי הארץ. אחרי רגעים מעטים אמר רודאלף אל חרבונה: "אדמה כי המתנה הנקלה אשר אנכי נותן לך, גדולה היא במאד מאד בעיניך עד כי רוח בינתך מאנה האמין בדברי –." "הוד מלכות!" ענהו חרבונה ויתר ממקומו, "הוד מלכות!" לבי ידמה כי רק להתעות אותי אתה נותן לי את הבית ואת הכסף – אך אנכי לא אוכל…." "להתעותך? שאל רודאלף בתמהון, להתעותך? באר נא דבריך." פני חרבונה נהפכו לפני להבים, ויען ברוח עז ויאמר: "למען אשלח בגנבה את ידי, למען זאת לא תתן לי כסף רב כזה, זאת ידעתי: – ומה גם כי מעודי לא גנבתי – אך אולי תחפוץ לעשרני לבעבור עשות רצח ולשפוך דמי אדם – הה! זאת לא אוכל! כי רבת שבעה לה נפשי מרורות פתנים. על דמי שר האלף אשר שפכתי בקצפי –." "הה לי על קשה יום כמוך!" קרא רודאלף במר רוחו, "האם כה יקשיחו בני האדם את לבם מתת לקשי יום תחנה, עד כי לא יאמן להם כי ייטיב להם איש בלתי עם בעבור התעותם על ידי זה לגנוב או לשפוך דמים? –." אחרי כן שם אל חרבונה את פניו, ויאמר: "שוא יחשוב לבך עלי, ידידי! חי ה' כי כל ישעי וכל חפצי במתנת ידי זאת היא רק למען תלך בדרך תמים אם תשבע לחם ותלבש מחלצות, ולא אחשוב בזה דבר זולת שלם לך על החסד אשר עשית עמדי! –." "החסד אשר עשיתי? הלא חסדי כציץ השדה, ובמה נחשב הוא?". "שמע נא, אמר רודאלף אליו, הן אמת כי עוד לא תוכל להבדיל בין טוב ובין רע, יען כי מעודך ארחת לחברה עם פועלי און, חמש עשרה שנה גרת עם אסירי אני אשר התמכרו לכל תועבת ה', אך בכל זאת לא נפתה לבך לגנוב מיד איש מאומה, גם נחמת בכל נפשך על אשר העוית, ואסרת אסר לבלתי שוב עוד לכסלה….." הדברים האלה יספו עוד שממון בלב חרבונה, ויאמר: "הבגלל זאת תתן לי בית והון? – אין זאת, אין זאת, אדוני!" "על דברתי, ידידי! כי רק בגלל תום דרכיך וישר לבבך אשר נגלו מעת אשר ספרת לי תולדותיך בבית המרזח ולא העלמת ממני גם עותתך גם צדקתך – כי בהתחפשי אז בבגדי עדים ודברתי שפת השודדים, האמנת כי גם אנכי כאחד מבאי בית המרזח, ולא כחדת דבר תחת לשונך – רק בגלל אלה הנני נותן לך את המתת הזאת." "אמנם אדוני הלא ישנם שכירי יום רבים אשר מעודם הם ישרי לב ותמימי דרך, ומה ישר מצאת בי יותר מבהם כי תתן לי יתר שאת עליהם? –." "מי הגיד לך כי לא הגדלתי לעשות גם לרבים מהם כאשר עשיתי אתך? אפס כי גם לאיש היושב בין אזרחים נכבדים והוא נכבד גם בעיניהם, יאות לנו לעשות חסד ואמת אם נפל יפל פלאים בתגרת ידי עוני וחוסר, הלא יאות לנו להגדיל עוד חסדנו שבעתים להאיש היושב במערת פריצים כל ימי חייו בין בנים משחיתים אשר לא יישנו אם לא ירעו ונגזלה שנתם אם לא ישחיתו, ובכל זאת לא יאלף ארחותם, וגורלו לא יפיל בתוכם! ואתה הוא האיש! –. זאת לא זאת כי עוד הפלאת לעשות עמדי חיים וחסד בהצילך את נפשי ואת נפש מורף ידידי מבאר שחת. ולתת לך מהלכים בין אנשים ישירים, כי עוד לא אבדה תוחלתך להיות איש ישר ותום דרך. גם בזה הפקת מאתי רצון בשלמך להמורה טובה תחת רעה, וחמלה תחת אכזריות. ותחת אשר הוא הרבה פצעיך חנם ויזם לקחת את נפשך בבית מגורי, היית אתה לו למשענת ביום צרתו, ותנהגהו ותנהגהו ותביאהו אל אהל ביתך הצר אשר במגרש נאטר-דאם מספר תשעה." "איכה ידעת מקום מגורי, אדוני רודאלף?" "בלילה ההוא אשר יצאתי מביתי עם המורה, שלחתי את נערי לצאת בעקבותיך עד בית מושבך –." "אך האדון מורף הלא הגיד לי כי אתה אדוני לא ידעת את מקום מגורי." "לנסותך עשיתי זאת, לדעת אם גם כה יקרה רוחך לבלתי זעוף עלי על אשר נשיתי טובך הגדול אשר עשית עמדי, ולא שלמתי לך כמעשיך בכסף מלא, לבל תוסיף עוד עבוד את אדוניך עבודת פרך בעד פתותי לחם העצבים – ומורף ידידי הודיעני אתמול כי אתה לא הלינות עלי ולא התאוננת, אך הנתת לו אלף תודות על אמרו לתת לך מקום להשתכר ארבעה פראנקים ליום." "שמע נא, אדוני! ארבעה פראנקים ליום, דבר גדול הוא מאד לאיש ריק ונקלה כמוני –. אך על הטוב אשר עשיתי אני אתך, יאות לי להודות עוד לך, אדוני רודאלף!" "יען כי מעת אשר גלית את אזני כי עוד לב האדם ורוח נכון בקרבי, מהעת ההיא נהפכתי לאיש אחר, נפלאת היא בעיני איך דברים מעטים כאלה כבירי כח הם להצמיח על תלמי לבבי שעפים לא שערום מורשי לבי מעולם, אך הלא גם שני גרעינים קטנים אשר יטמנו בחיק האדמה, יציצו ויפרחו ויעשו שבלים גדולות מלאות וטובות –." הדברים האלה והדמיון הזה לפלא היו בעיני רודאלף, אך באמת פעלו דברי רודאלף ההם פעולה עזה בלב חרבונה, ויעירו בו את רגשותיו הטובות אשר היו צפונות בסתרי חדרי לבו. "ראה נא, אדוני!" הוסיף חרבונה לדבר, "ראה נא, הן אמת כי הצלתי את נפשך ואת נפש מורף מרדת שחת, אך לעומת זה הורדתי גם נפשות נקיים שאולה, ומתי אלה לא יחיו, הה! רפאי בל יקומון….." ובדברו הוריד לארץ ראשו ויאנח בשברון מתנים. "הנחם הזה רפאות לנפש הוא, ובעד הטוב אשר עשית, הנה שכרך הרבה מאד." "וזולת זה, אדוני! ירעמו עוד באזני הדברים הנוראים אשר דברת אז אל המורה על דמי אדם אשר שפך, כי גם אנכי….." להעביר את מחשבת חרבונה, הסב רודאלף את פני הדבר וישאלהו: "הגידה נא לי ההבאת את המורה אל סט-מאנדע? "כן, אדוני רודאלף! – גם החלפתי את שטרותיו בכסף וקניתי לי אזור עור ואשים את הכסף בתוכו וחגרתיו על מתניו, ומני אז הוא בבית איש ישר אשר ינהלהו בלחם אבירים." "עוד שאלה לי אליך, ידידי!" כי שומע עבדך!" כי תלך בעוד שלשת ימים אל המורה, ותביא לו את אגרתי זאת אשר ערכתי את סוכני בית אספי דלים, והוא יתן להם 4500 פראנקים, ובעד הכסף הזה יכלכלוהו אתם. לבבי יחשוב כי ייטב אז מעתה, כי אז ישב בנוה שאנן, ודבר עם אדם לא יהיה לו עוד בלתי אם לחשוב מחשבות נחם כל הימים, נחמתי כי לא עשיתי זאת בתחלה – אך אם ימאן המורה בזה, נועץ אז עצה אחרת. התבטיח לי, ידידי! למלא את שאלתי זאת?" "בכל לבבי אמלא משאלותיך אם אך תהיינה עתותי בידי, כי האדון מורף הבטיח לי בחסדו להביאני אל אדון חדש אשר אשתכר בביתו די מחיתי…." לדברים האלה השתאה רודאלף, ויאמר: "ואיה ביתך? איה חנותך וכספך אשר נתת לי?" "רב לך אדוני התל בי! – הטרם אדע כי בקרבך תלעג לרישי, ותחשוב "אנסה נא ואראה אם יאמין ראש חמור כחרבונה בדברי מהתלותי?". רב לך אדוני לצחוק…." "לא ידידי! לא מצחק אנכי…." "אדוני רודאלף! לא נוסיף עוד דבר דבר לא יאמן – ואף כי גם חסד האדון מורף פליאה דעת ממני, בכל זאת יכל אוכל לשערו בנפשי, אך כי ינתן לי בית, הון ועשר בלי מחיר ובלי כסף – מה רב הלעג הז! – חזיז ורעם! לעג הרבה! –." ובדברו מלא שחוק פיהו. "על דברתי, ידידי! על דברתי כי לא אלעג לך…." "שמעני נא אדוני! זה מעט נואלתי ודמיתי כי ברב כפר כזה תאבה להטות לבי לדבר רע, להתעולל עלילות ברשע, ואחרי כן נחמתי ואמרתי חלילה לאדוני רודאלף מחשוב מחשבת און כזאת, ובכן נפקחו עיני לראות כי רק מצחק אתה לי לדעת אם נמשלתי כבהמה… אפס כי גם אנכי אינני נבער מדעת לבלתי הבדיל בין צחוק ובין דבר אמת." אבדה עצה מרודאלף איך יאמנו דבריו בעיני חרבונה? על כן נתן עליו בקול נגיד ומצוה, ויאמר: "מעודי לא צחקתי לאיש חסדי! ובכל לבבי נתתי לך את הבית וכל אשר בו עם אלפים שקלי פראנק הלוטים במלתחה הזאת, אך אתה תקשה לבבך ותמאן האמין בי ותכביד עלי אכפך להשבע באלהי השמים והארץ כי באמת ובתמים ובכל אות נפשי נתתי לך את הבית והכסף לצמיתות! –." כשמוע חרבונה את דברי רודאלף אלה אשר דבר ברוח רגש, ובראותו את חזות פניו המפיקות תלונה על איש לא אמן כמוהו, לא פסח עוד על שתי הסעפים ויאמן בדברי רודאלף ובמתנת ידו, וידום רגעים אחדים, ואחרי כן אמר בקול חרדה: "אני מאמין, הוד מלכות! אני מאמין בטובך הגדול – רבבות תודות לך – הה! אש רש ונבזה כמוני אין בו כח להודות כאשר יאתה לך, אדוני! – ומלה אין בלשוני רק להבטיחך כי מעתה אהי מעוז לדל, משען לנקשה ורעב, ומושיע לבני עוני אשר הטבעו בבוץ כהזמירה וכח אין לעלות מבור שאון…. "התודה הזאת עלתה על כל תודה – אתה בנת לרעי –. שם בארון תמצא את ספר המקנה ואת ספר החתום והגלוי אשר כתבתי לך על שם דניאל הטבח, "דניאל"? שאל חרבונה בשממון. "יען כי בן בלי שם אתה, על אקרא לך בשם זה, ואתה תתן כבוד להשם הזה – זאת ידעתי נאמנה –." "חי נפשי כי אלך במעגלי צדק –." "רק חזק ואמץ, ידידי! ותהי עד ממהר בהמטים עקלקלותם כי לא אבד נצחם ותוחלתם – כי אתה אחרי עשותך חטא משפט מות, ואחרי אשר נשאת ענש איום ונורא על חטאת נפשך, ושבת אל ה' בכל לבבך ולא שבת עוד לכסלה, אתה – אתה יושב עתה בסוד ישרים ולא יחסר כל לך, אתה הולך נכוחות בדרך צדקה ויש שכר לפעולתך, ואת דרכיך ילמדו פושעים וחטאים, יכירו וידעו כי ימין ה' פשוטה לקבל שבים אף כי העוו דרכם ושאול חטאו –. ועתה ידידי אנהגך אביאך אל שר העיר ואל הכהן ואודיעם את הליכותיך – כי היום או מחר יודע להם ארחך מפי אנשים זולתי – וטוב לך כי ישמעו זאת מפי, ואנכי אתן להם ערבתי בעדך כי מהיום והלאה תתמם והיית ישר לב ונבר – ועוד יתרה אעשה לך והרימותי תרומה מכספי אלף פראנק לחדש עד משך שתי שנים, ואתה תקבל מידי את מכסת הכסף מדי חדש בחדשו, ותחלק אותו לעניי עם עם השר והכהן, ובזה תפיק מאתם רצון, ויתנו לך מהלכים ביניהם, גם יתנו לך כבוד נגד ההמון אם אך אתה תכין לבך לקנות אהבתם במחיר ישרך ותם דרכיך….." "אדוני הנכבד! עתה ידעתי את הגות לבך –. כי לא רק למעני עשית חסד אלהים, אך הצגתני למשל קשי-יום, ולהיות לאות ולמופת לכל האבדים והנדחים אשר כמוני ירדו פלאים בשחת העני והחטאה, וכמוני – לפי דבריך – גברו חילים להיטיב דרכיהם, ודרכך אדוני כדרכי המלך עם אנשי צבאותיו. אם חמש מאות גבורים יחרפו נפשם על מרומי שדה מלחמה וידיהם בערף אויביהם, אז לא יחנו ברביד זהב כי אם ארבעה מהם, ויתרם יאמר בלבבם: גם אותנו יחן המלך באות כבוד בפעם אחרת." והיה כי תקראנה מלחמה, ויוסיפו עוד לחרף נפשם על מרומי שדה בית אמץ ועז –. רודאלף שמח מאד בשמעו את הדברים האלה מפי חרבונה אשר התגולל עד כה באשפתות שפלותו, והראה לדעת כי עוד לב אדם לו, ורוח נבון מתנוסס בו. "עתה דניאל ידידי!" אמר רודאלף אליו, "עתה נלכה נא לבקר את ביתך; כי אנכי לא ידעתי עוד מוצאיו ומובאיו." רודאלף וחרבונה ירדו מהעליה, והנה נער בית המטבחים נגש אל חרבונה ביראת כבוד, ויאמר: "אדוני! רבים מבקשים בשר צאן אשר יחסר עוד בחנות, על כן נזבח כיום בני צאן." "עתה ידידי!" אמר רודאלף אל חרבונה, עתה באה העת אשר תראני את כשרונך בתנופת המאכלת, זבח נא כעת בני-צאן ואנכי אכל מראשית זבחך, כי הרוח הצח העיר בי כוסף האכל." "מה רב טובך, אדוני!" ענה חרבונה בשמחת כל לבב. "מהרה קל אמלא משאלות לבך." "האוביל שני כבשים לבית המטבח?" שאל הנער את פי חרבונה. "הביאה ואזבח!" ענהו חרבונה, "גם מאכלת חדה תביא אלי." "הא לך אדני מאכלת חדה כתער הגלבים!" "חזיז ורעם!" קרא חרבונה בהביטו פני המאכלת, חזיז ורעם! – רודאלף אדני! – הוסיף חרבונה דבר ויתפשט מהרה קל את מעילו מעליו, "רודאלף אדוני! זכר ימי נעורי חדש כעת כנשר נעוריו – עתה זכרתי ימי קדם ההם ואת בית מטבחי הסוסים – עתה תראה ותדע את כשרוני לנופף מאכלת! – נער, הב לי את המאכלת, הב! – האח, היא הוחדה גם מורטה לטבח! –." ככל הדברים האלה דבר חרבונה בלב בער כתנור, ויאחז את המאכלת בידו ויניפנה ויעופפנה הנה והנה פעמים רבות, עד כי נהפכו פניו לפני להבים, עיניו התאדמו כדם, וכל קרביו התאוו תאוה לשפוך דמים כבימי נעוריו. בית המטבח רצוף הוא במרצפת אבני חצץ, וערפל חתולו, כי לא נקרע שם רק חלון קטן בספון ובעדו יבקע הנער הביא כבש אל פתח בית המטבח. "האעקוד את הכבש בעבותים?" שאל הנער את חרבונה. "בעבותים?" קרא חרבונה, "בעבותים? חזיז ורעם! – ואיה ברכי? הרגע נא, בין ברכי אלחץ את הכבש עד כי לא יוכל הניד רגל – הגישה אלי את הכבשה ושוב נא החנותה." הנער הלך לו ויותר רק רודאלף עם חרבונה ויאמר אליו: "עשה מלאכתך" ובדברו זעפו פניו. "ברגע תראינה עיניך את מפלאותי במאכלת! – חזיז ורעם! – ידי בוערות כאש – קול שריקות באזני – עורקי מתרוצצים בקרבי כבימי נעורי בזבחי את הסוסים – עיני ממלאות בדם – בואי כבשה! בואי הנה, כבשה! –". עיני חרבונה התלקחו כאש פלדות, וישכח את רודאלף ואת כל התבל. בידים מהירות הרים את הכבשה, וכזאב טורף הנושא את טרפו אל מערת רבצו, כן נשא הוא את הכבשה אל מקום המטבח. רודלף הלך אחריו וישען אל אגף הבית, ואת הדלת סגר אחריו. שביב אור השמש הגיח מחלון ספון הבית ויאר פני חרבונה – והוא השח את גויתו, ואת להבת המאכלת החזיק בין שניו, ובחמה שפוכה לחץ את הכבש בין ברכיו, ויאחז בראשו ויפשוט את צוארו – וישחטהו. ברגע אשר נגעה המאכלת עד נפש הכבש, נאק הכבש נאקת מות, וישא את עיניו הכהות על איש מרצחו, ודמיו החמים פרצו ויזו על פני חרבונה. אנקת הכבש, מבטי עיניו, ודמיו אשר נטשו על פני חרבונה, הרעישו את מורשי לבבו במאד מאד ויחרידו את נפשו. המאכלת נפלה מידו, פניו חורו, ברכיו פקו, עיניו יצאו מחוריהן, שערות ראשו סמרו כמשמרות נטועים, ובחרדת מות נתר ממקומו ויזעק מנהמת לבו: שר האלף! שר האלף! –. רודאלף מהר ויגש אליו ויאמר: "הרגע נא! כי מה לך?" "פה, פה – שר האלף! – האינך רואה? –". הוסיף חרבונה לדבר ויסג אחרנית ויורה על צלם דמות שר האלף אשר רצח אותו לפנים במאכלת ואשר נראה אליו כעת. ולאחרונה התמלטה שאגה איומה מקירות לבו, כאלו נגעה בו יד הנרצח, וישב אחור ויסב פניו אל קיר הבית השוכן בערפל, וילחץ אל הקיר ברוב אונים ואמיץ כח, כמו יחפוץ להפיל את הקיר ולברוח ולהמלט על נפשו מבלהות דמות צלמות אשר נכח פניו ויוסף לזעוק זעקה גדולה ומרה: "שר האלף! – שר האלף! – שר האלף! –". רבות יגע רודאלף גם מורף להשביח שאון לבב חרבונה עד אשר הצליח חפצם בידם, ונפש חרבונה שבה למנוחתה. "אדון החסד! – " אמר חרבונה בזלעפות רוח אל רודאלף אחרי אשר העלהו אל עלית הבית – "אדון החסד! חסדך גדול עלי בתתך לי בית והון בלי מחיר ובלי כסף, אך אנכי קטנתי מהחסד הזה, ואבחר מחנק לנפשי וזלעפות רעב מעבוד עוד את עבודת הטבחים ומשבת בבית הזה – ". "אך הגידה לי מה היה לך בזבחך את הכבש?" שאלהו רודאלף. "דע נא אדוני כי בהאזיני את נאקת הכבש אשר הוא לא התקומם לי בכלי נשק, ובחושי את דמו על פני, את דמו החם – הה, אתה לא ידעת מה זאת! – אז שב החלום הנורא לבעתני כבימי קדם – אך בפעם הזאת בא החלום בהקיץ – שר האלף עם אנשיו נראו אלי בלי כל נשק ומגן כברגע אשר רצחתי את נפשם, ויביטו בי בעינים חדרות חדרי לבב – הה, נהפך לבי בקרב! – נורא הוא המראה הזה! – מאין כמוהו!! –". כה ספר האומלל ויספוק כפיו, ועל עפעפיו צלמות. "שובה למנוחתך, ידידי!" אמר רודאלף אליו. נא אדני! – הוי, כל עצמותי תרעדנה! – מהיום הזה והלאה לא אוסיף עוד ראות פני מאכלת ודמים, כי הם יוסיפו להראני את מראה החלום הנורא הזה, לא אוסיף עוד שפוך גם דמי פרים וכבשים ועתודים אשר לא יוכלו נגדי בכל קרב ואשר אין להם משפט מות – טוב לי להיות עור כהמורה מעבוד את עבודת הטבחים! – ". כל עט סופר ילא לתאר את חזות פני חרבונה ואת תנודת גוו בדברו את הדברים האלה. הדבר הזה הרעיד את לבב רודאלף, ובכל זאת שמח בראותו כי רק רגע קטן גברה תשוקת חרבונה לשפוך דמים כפריץ חיות, ועד מהרה העיז הנחם את ידו על התשוקה הנתעבה הזאת אשר הכתה שורש בלבו כימי נעוריו, והנחם הזה עז מאד ומי יכילנו; ורודאלף ראה מראשית אחרית, ורק למען נסותו הכין לו את הטבח בית המטבחים ככל אשר ספרנו בזה. "סלח נא לי אדון חסדי!" עמא חרבונה אל רודאלף ברוח רגש, "סלח נא לי כי לא אחפוץ בחסדרך אשר הפלאת לי…." "סלחתי, ידידי!" ענהו רודאלף, "ודע נא כי למען נסותך נתתי לך את בית המטבחים ובחרתי את עבודת הטבחים למענך, יען כי ידעתי מה עזה תאות נפשך אל העבודה הזאת מנעוריך, וחפצתי לראות אם תוכל עוד שפך דם… והנה למראה דם התעוררו רגשי נחם בקרבך… אות הוא כי מתעב אתה שפוך עוד דמים… ובכן יקרת בעיני, נכבדת ביתר שאת… עתה ידידי, אתה הראת לדעת כי אנכי שלמתי לך כבר לבך נגד עיני: הרימותיך מן העפר, העלתיך ממערת פריצים, הצגתיך למשל חטאים כי ישובו מדרכיהם כמוך וייטב להם, גם הנחלתיך בית והון למען תמצא חית ידך בלי עמל נפש. אך מה אעשה כי אין לאל ידך לקבל את הטוב אשר הטיבותי לך, וגם אנכי חלילה לי להכביד אכפי עליך לשבת בבית זה אשר הוא לך למזכיר עון ולמכשול לב להעיר בקרבך את הצפעונים הישנים – כי רק לגמלך טוב ולא רע כל ישעי וכל חפצי; –. אמנם עוד לא אבדה עצה ממני, עוד לי תקוה לשלם לך כעל כל תגמוליך עלי, וידיעתי נאמנה כי אתה בכל אות נפשך תקח את ברכתי. הנה זה מעט קניתי לי בית גדול ורחב ידים עם שדות מלאים כל טוב, כרים לובשים צאן ועמקים עוטפים בר. את כל אלה קניתי במגרש אלגיר מיד איש אפרתי, וכלם אתן לך למנה, אתה תהיה אדון הבית, אתה תהיה המוציא והמביא, ועל פיך ישק כל הבית ההוא. אל לא אכחד ממך כי לאדון הבית ההוא יאות להיות איש חיל, יען כי גדודי ערביאים משחרי לטרף משוטטים שם, ולפעמים יעלו כשואה לשלול שלל ולבוז בז, ועל כן עליך הדבר להתאזר עוז ולגרשם מהסתפח בנחלתך, גם להיות זרוע לכל שכניך החלשים להצילם מיד שוסיהם ובוזזיהם, ואז תצליח דרכיך ותהיה ברכה בארץ –. ועתה אם יש את נפשך אכתוב לך ספר מקנה וספר גלוי כי קנית מידי את הבית ומלואו ואת השדות ואת הכרים בכסף מלא לאחזת עולם, ולמחר תשים לדרך פעמיך אל מנוחתך ואל נחלתך. ולבבי סמוך ובטוח כי לא תתרפה בעבודתך, לא תקפוץ ידך מהושיע לעני ונכה רוח, ותוסיף אמץ בכל טוב ותושיה. אך בכל זאת לא אפרד מעליך לנצח, ובכל עת אשר תתנני עבודתי לעזוב את ביתי, אבוא אליך וברכתיך, ואם ארחיק לכת מארצי, אריץ אליך מכתבים תמיד, ואתה בבואך אל ביתך תלמד ידך למשוך בעט סופר למען תוכל השיב לי אמרים, וזה יהיה חסדך האחרון עמדי. עתה הרימה נא פעמיך ידידי אל משכנות מבטחיך, וה' אלהים יעזר לך בכל אשר תעשה, רק חזק ואמץ להתהלך לפניו באמת ובתמים, לרדוף צדק ולהיות עינים מעוז לחלש, וזרוע לכל נקשה ואבד – שלום לך, ידידי! נכח ה' דרכך! –". שמחת חרבונה אין די באר, כי בפתע פתאום הורם מעמק שחת אל גן עדן ונחת, והמתנה אשר נתן לו רודאלף, עלתה בעיניו על כל סגלות המדינות ועל כל שכיות החמדה. ביום המחרת נסע חרבונה אלגירה אל נחלתו. רודאלף לא ישב תמיד בבית אשר שכר לו באלוני בכות, כי אם במבחר כל היכלי חמד אשר בפרור סט-גערמען בקצה רחוב פלומעט. כל ימי שבתו בפאריז הסתתר מעיני כל שרי המלוכה לבל יכבד בכבוד מלך – אשר יאות לו – ורק בשם "אחיעזר איש אפרתי" נודע להאנשים המעטים אשר באו לשחר את פניו. ובכל זאת הגדיל את כבוד ביתו ויפארהו בכל פאר והדר, ואל הבית הנחמד הזה נוביל את הקורא. מורה השעות ישמיע את השעה העשירית לפני הצהרים. בחדר רחב ידים ישב מורף על יד השלחן ויחתום מכתבי פקדה רבים. שומר הפתח פתח את אגף הדלת, ויאמר: "השר פאן גרוין עומד במסדרונה." "יבוא!" ענהו מורף. ויבוא השר, ומורף ברכהו בשלום מבלי הסב עיניו ממעשהו, ויאמר: "שבה נא אדוני! עד כלות מלאכתי." ככלותו את מעשהו, נדברו איש אל רעהו כדברים האלה: "לא אפונה –" אמר השר פאן גרוין – "לא אפונה כי הוד מלכותו כתב את מכתבי פקודתו עד חצי הלילה, כי מכתבים רבים צבורים פה על השלחן." "עד ראש האשמורה האחרונה לא נתן שנת לעיניו, " ענה מורף, "עד כלותו לכתוב את המכתבים הרבים האלה." "האחכה בזה עד כי יקום אדונינו משנתו?" שעל פאן גרוין. "לא אדוני!" ענהו מורף, כי הוא צוני לבל אעירהו משנתו לפני השעה השניה אחר הצהרים, והחדשות אשר בפיך, אדוני, תגלה את אזני, ואנכי אודיען לו בקומו משנתו." "טוב הדבר! – אקוה כי תעלוזנה כליותיו בחדשות אשר אתי." "אך בטרם כל" – אמר מורף בבהלה – "בטרם כל תודיעני אם נגלה שמץ דבר ממסתרי אדונינו לאזן שומעת" –. "מסתריו נסתרו מעיני כל חי, יען כי אדונינו לא יתערב בין חורי העיר רק לעתים רחוקות, וכל יודעיו יאמינו כי אהב הוא לשבת בדד בביתו או לנסוע במסבי העיר וטוב כי שלח את רואי פניו ושריו לארצו, ולא נשאר איש אשר ידע את אדונינו זולתי שרה ותם אחיה עם רפאל איש סודם, ומה זה ימריצם לגלות את מצפוניו?" "הוי יקירי!" אמר מורף ויאנח, "צר לי מאד כי לעת כזאת אשר מתה אשת אדונינו – מנוחתה כבוד – מת גם איש שרה! –." "אם לא אשגה באה שרה במסורת הברית בשנת 1827 או 1828 עם בעלה אשר מת לפני חדשים אחדים." "בשנת 1827 אחרי אשר – לפני ימים מעטים – מתה עליה בתה אשר ילדה לאדונינו, ואשר היתה בת שש עשרה או שבע עשרה, אם לא קטפה המות בימי ילדותה לדאבון נפש אדונינו אשר יתאבל עליה כל הימים וימאן להתנחם, כי כאשר הוא מתעב את שרה, כן יאהב את זכר בתו אשר ילדה לו המרשעת הזאת, ואיננה –." "ועוד יגדל כאבו כי אשתו הכבודה היתה עקרה לא ילדה –." "וזאת היא – לדעתי – הנסבה אשר אדונינו מתאמץ להצליח את הנערה האומללה אשר בשם "זמירה" תכנה, יען כי בת גילה היא בשנים, כי גם היא בת שבע עשרה שנה כבתו החמודה אשר אם היתה בחיים חיתה עד כה." "יגורתי" – אמר השר פאן גרוין – "יגורתי כי שרה תוסיף ליחל כעת במות אישה כי יקחנה לו אדונינו לעזר כנגדו והיא כנגע לו בביתו, וכמארת אלהים בחצרו…." "הוי, יראה ורעד יבוא בי בזכרי את אשר עוללה המרשעת הזאת לאדונינו! – הלא היא הזידונה אשר בעבורה הניף אדונינו את חרבו על האיש אשר עליו המצוה לכבדו כאלהים… ומני אז היא כעש בלבבו וכרקב בעצמותיו, ואף כי היא יודעת זאת, לא תחדל מיחל עוד כי תהי עוד נות ביתו… יואל נא אלוה לבל תפיל המרשעת הזאת עלינו תלאות חדשות! –." "אך מדוע נירא מפניה? היש עוד לאל ידה להדיח את אדונינו בחלקת שפתיה? העוד היא בעלת כשפים, טובת חן ומתחפשת במסוה הצדק, אשר מחבלי שוא כאלה ארגה לפנים רשת ללכוד את רגלי אדונינו בהיותו רך וצעיר לימים ולא ידע עוד רמיה ותרמית? – הלא הוא כעת גבר חכם בעז מאין כמוהו, רוב ימים הודיעוהו דעת אנשים, מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש ומזמותיו הרבות, ושרה כבר נודעת לסוררה וסרת טעם, ותרמית לבה נגלתה לעיני אדוננו – ומה גם בזכרו את אשר העוה בגלל אהבתו אותה….." "הס, הס ידידי!" אמר מורף פתאם "הלא עתה הוא החדש החמישי אשר בשבעה עשר בו הסית השטן את אדונינו לנופף חרבו…. הוי, מדי יגיע זה היום, לבי חרד על אדונינו…." "העוד לא נרצה עונו זה? הלא זה ימים רבים אשר הוא מענה בצום נפשו ובבכי ובמספד, ובחרף נפשו יעשה חסד לאלפים .." "רב לך דבר מזה, כי רוח רעה תבעתני כל היום אם נוסיף עוד דבר." "נפיד נא פחד שוא מלבנו! מה תעשה שרה לאדונינו? אדונינו להאשה המבישה הזאת, ורק רוח עועים להעיר עוד בה תקוה כי תוסיף לגנוב את לב אדונינו עוד – נחמתי כי האמנתי בתחלה בהבל נדף כזה –." "הוי יקירי! אני ידעתי את פרי גדל לבב שרה, ונכלי תם אחיה לא נכחדו ממני, ואף כי נהפך הגלגל בימים האלה מאשר היה לפני שנה עשרה שנה, בכל זאת לא ייעפו המרעים ההם ולא ייגעו לבקש תחבולות ולקנות מזמות רבות להשיב האופן על מקומו הראשון –." "הם ייגעו לריק, אפס ואין כל תחבולות נכליהם, ותוחלתם נכזבה –. אך הגידה נא לי אדוני להכהן פאלידארע מעת אשר נגרש מבית אדונינו? איו? מה מעשהו? ומה יעשה בו?". "כאשר ספר לי יגור הנבל הזה בפאריז זה שנה או יותר, ולא אפונה כי הוא מתגולל באשפות העוני והחוסר, או ישגה באהבת החטאים והפשעים כבימים הראשונים –." "מה רב נפלו! ואיך ירד פלאים איש רוח וחכם לבב כמוהו!" "כגמול ידיו יעשה לו, כי זורע רוש יקצור לענה – ומי יתן ולא יודע לו כי גם שרה מתגוררת בעיר הזאת! כי אם ימתיקו שני חרשי משחית כמוהם סוד, ירעו וישחיתו בכל אשר יפנו, וגם לאדונינו יגורתי פן יבלע לו…." "עוד הפעם אמר לך אדוני כי שרה לא תוסיף עוד סרה לפרוש שחת רשתה לרגלי אדונינו, יען כי נפשה יודעת מאד כי היא מורת רוחו ותועבת נפשו –." "לו יהי כדברך, ידידי! – ומהלל שם ה' כי מנע את המורה מעשות רעה לאדונינו בעצת שרה! אך עוד לבי חרד פן יודע המשפט אשר שפט אדונינו את המורה בלי דעת שופטי העיר הזאת." "גם זה פחד שוא, הלא כל שומעי שמע המרצח הנורא כהמורה אשר אדם גם אחרי ברחו מהאניה, ואשר חתר בחשך בית אדונינו, ויביא את להבת חניתו בלבבך; הלא כל שומעי הדבר הזה יענו ויאמרו כי אף אם שפכו דמי המרצח בידי האיש אשר עמד על נפשו לבל ירצח בידו, הלא גם אז היה הוא הצדיק, כי "הבא להרגך השכם להרגו" משפט נודע הוא לכל העמים, ומה גם עתה אשר אדונינו לא הורדו דומה כגמול ידיו, רק לקח ממנו את כחו ואונו מהשחית עוד לחברת האדם בנקרו את עיניו, ומי זה ירשיעהו על משפט צדק כזה? ודבר שפתי אל למותר להגיד לך כי המשרה אשר על שכם אדונינו תהי סתרה עליו לבל תאנה אליו רעה –." "אדונינו אמר אלי כי אם דרוש ידרשו השופטים את עיני המורה מידו, אז יט שכמו לסבול עונש ולא יגן במגן המשרה אשר לו –. אל מי יכהו בלשון? ומי ירשיענו? הלה דוד הרופא נודע לנו לאיש צדיק ומכסה סוד, גם ארבעה אנשים ההגרים המשרתים את אדונינו, שומרים הם פיהם ולשונם, גם חרבונה – אשר אדונינו הפליא חסדיו לו – הצדיק את הדין אשר דן אדונינו את המורה, ואתמול בטרם הלך אלגירה, נשבע לו בשם ה' כי לא יוציא הגה מפיהו על אדות הדבר הזה, והמורה יודע כי אם יראה אל השופטים, אחת דתו להמית ולכן יחבא במחבואואו אשר בסט-מאנדע…. ומי יגלה את הסוד הזה האם אדונינו או אתה או אנכי? ובכן יסתר הדבר במסתרים. ואף אם נאמין את אשר לא יאמן כי עוף השמים ובעל כנפים יגלה את הסוד לאזני השופטים, הלא אז יגלו גם המון צדקות אדונינו ורוב חסדיו הנפלאים והנעלמים מעיני השמש, ובגללם יבורך שמו ויקדש זכרו בפי רבבות עם……" "נחמתני, ידידי! ותרגיע את לבבי, עתה הגידה נא לי החדשות אשר אתך, ואנכי אודיען לאדונינו, בקומו משנתו. על פי המכתבים אשר לקחו מהמורה, ועל פי דברי לילית בהיותה בבית אספי דלים, נודעו לי חדשות ונצורות על אדות אבות הזמירה ועל אדות בן המורה. וכל אלה בעזר האיש באדינאט אשר ישרתני להתחקות על שרשי הדברים האלה, והוא חכם לבב וכביר שכל גם נאמן רוח ומכסה סוד אחר. ומאשר נתנה לו פקדתו מהלכים בין כל יושבי פאריז, על כן יארח לחברה גם עם חברת פועלי און להוציא מלבם את אשר לו לדעת, כיד המזמה הטובה עליו – והוא, אף כי נעלם ממנו מדוע יחרד אדונינו לדעת ולהוציא את התעלומות ההן לאור, חקר ודרש וימצא את משאלת לבב אדונינו, ויכתוב במגלת ספר לפני. ושמע נא אדוני את הרשום בכתב אמת ההוא: "בשנת 1827 סגר איש אחד אשר שמו פרץ טורנעמינע ואשר בגלל עשותו כסף סיגים הוא כעת אסיר-אני, בשנה ההיא סגר האיש הזה ילדה קטנה בת חמש או שש שנה ליד האשה דלילה אשר תכנה בשם לילית, לגדלה בביתה ולכלכלה בעד אלף פראנק עד כי תגדל ותוכל למצוא חית ידה…." "בשנת 1827?" שאל מורף פתאם. הלא בשנה ההיא באה השמועה הרעה לאדונינו כי מתה עליו בתו אשר ילדה לו שרה, הה! רעה היתה לאדונינו, כי גם עוד חצים רבים נתנו אז בו –." "מי גבר ולא יראה שנות רעה? אך נשוב לעניננו. "האשה לילית לקחה את הילדה הזאת אל ביתה, אך בזדונה התעמרה בה ותענה עד כי מקץ שתי שנים ברחה מביתה ונעלמה מעיניה עד לפני ששה שבועות אשר מצאה אותה בבית מרזח אשר בתוך הסיטע, והילדה ההיא – אשר כעת היא כבת שבע עשרה שנה – תכנה בשם "זמירה". "טוב הדבר, ידידי!" אמר מורף אל השר פאן גרוין, "לבבי יחשוב כי בעזר הסופר יעקב פערראנד נוכל להוציא תעלומות אבות הזמירה לאור, ואז תגלנה עצמות אדונינו ויעלוז לבו. ועתה הגידה נא לי, ידידי! הגם תולדות המורה מצאת תוצאות עד כי נוכל לבא עד תכונתו?" "דרך סלולה לא מצאתי עוד, רק נתיב ומשעול צר אשר אדונינו בחכמתו ילך בו בטח ויגיע אל מחוז חפצו' –. "עתה ידעתי כי חפש מטמונים הוא האיש באדינאט וחכם לבב בגלותו את העמוקות האלה מני חשך." הלא כה דברי כי איש חכם הוא, אך גם חמוץ-זרוע עזר לו עזר לא-מעט הנסתרים האלה, כי בידו עתות כל באי הסיטע – כאשר גלה זאת באדינאט את אזני אדונינו, בטרם הציג כף רגלו על הסיטע לבקש שם את בן נעמי והמורה. "כנים דבריו – ועל כן הטביע אדונינו את נפשו ביון מצולת הסיטע לבקש שם את חמוץ-זרוע, ובהיותו ברחוב הפול מצא שם את חרבונה ואת הזמירה ויוציאם ממערת פריצים ההיא לאור באור חיי ישרים, כי גם זאת היתה מגמת פניו בלכתו בגיא צלמות ההוא, להוציא משם יקר מזולל ולמלט נפשות נקיות משערי שאול – אך אהה! איך חרף את נפשו עד עשותו ועד הקימו את מחשבתו הטובה"!–. "גם אתה, אדוני! גם אתה שמת נפשך בכפך כמוהו, וכמוהו תחשב הפעולה הטובה ההיא גם לך לצדקה –. עתה אשובה נא ואקרא באזניך את הרשום במגלה כו: עקבות יוסף זערמען השר פאן גרוין הוסיף זה כשמנה עשר חדש בא לפאריז איש צעיר לימים ושמו יוסף זערמען, אשר היה סכן בבית סוחר גדול בעיר נאנטעס, ועל פי תודת המורה, גם על פי המכתבים אשר נמצאו בצלחתו, נודע הדבר כי האיש הבליעל אשר בידו סגר המורה את בנו לגדלהו לבעבור ישחית את נפשו ויטהו לעולל עלילות ברשע, האיש הבליעל גלה את מחשבות אונו ליוסף זערמען חניכו, ויסיתהו לשדוד את אוצר בעליו, גם לזיף שטרי חובות על שמו. אך יוסף זערמען נער כפיו מתמוך בשד וחמס כזה, אפס כי לא אבה להודיע לאדוניו כי האיש אשר גדלהו מתנכל עליו מזמת עול כאלה, על כן שלח לאדוניו מכתב בלי שם ויגל את אזנו כי עדת מרעים נועצו לב יחדו לשדד כספו והונו, והוא נס ברגליו בדממת ליל מעיר נאנטעס להסתר בפאריז מפני אנשי חמס ההם, החפצים להפיק את זממם ואת מאויי לבם הרע על ידו. כשמוע המורה והנבל ההוא כי ברח יוסף ויסתר בפאריז, ארבו לו ימים רבים, גם בקשו את חמוץ-זרוע לחפשו בכל המחבואים עד כי כמעט נבעו מצפוניו, לולי מהר זערמען ויעזוב את בית מגורו. אך כי בכל זאת לא מנעו עוד הנבלים ההם עם חמוץ-זרוע לבקשו בכל עבר ופנה, וזה כששה שבועות נודע להם בית מגוריו ברחוב ההיכל (רוע דו טעמפלע) מספר 17; אפס כי גם בפעם הזאת ידע זערמען להזהר ויברח גם מבית מושבו ההוא, ומני אז לא נודעו עקבותיו עד היום הזה. ככל הדברים האלה יודע גם אדונינו, וחדשות אני מגיד מעתה כי זערמען ישב כשלשה חדשים ברחוב ההיכל מספר 17 הנזכר, בבית אשר יושביו ינהגו בדרכים מוזרים מאד, והוא מצא חן בעיניהם בגלל ישרת לבבו וצהלת פניו; ואף כי לא בלתי אם די שבר רעבון נפשו, בכל זאת אצל ממעט כספו להחיות משפחה עניה אשר בעלית קיר קטנה ממעל לבית מגורו. מכל שכניו אין איש יודע איה מקום מושבו מן היום אשר יצא מהבית ההוא, ורק נערה אחת אשר היתה לא אנסו לה, רק היא יודעת איפה מקום מגורו כעת. הנערה ההיא יפת תאר היא וטובת לבב, וחית ידה תמצא ממלאכת התפירה, ושמה "יונת-צחוק". בית מגורה הוא על יד החדר אשר גר שם זערמען, והחדר הוא הנהו כעת ריק מבלי יושב, ובאדיאנט ראהו ויתבונן בו באמרו להשער כי חפץ הוא לשכור אותו למעונו, ועל פי התחבולה הזאת נודעו לו כל "יונת צחוק?" אמר מורף פתאם אחרי חשבו רגעים אחדים, השם הזה לא מוזר הוא לי –." "האתה יודע את הנערה הזאת מבנות דלת העם? אתה צפנת פענח הנשיא רודאלף, אתה יודע נערה כזאת?" שאל השר פאן גרוין בפנים שוחקים. "על ידי אדונינו נודעתי לאנשים רבים אשר לא ידעתים גם לא שערתי להתודע להם – אך חכה נא מעט – עתה זכרתי כי בספר לי תולדות הזמירה לא יכל התאפק משחוק בנשאו על שפתיו את השם "יונת-צחוק", ואם לא אשגה ספר לי, כי הנערה הזאת היתה ימים רבים בבית האסורים עם הזמירה ותהיינה רעיות אהובות אשה אל אחותה." "העלמה יונת-צחוק תהי עזרתה לנו לדעת תעלומות רבות אם ישכור אדונינו את החדר אשר גר בו זערמען לפנים ואשר הוא אצל חדר יונת-צחוק. כי אם יש נכונה בפי אשת השער אשר בחצר ההוא, אשר ספרה לתמה דברים נפלאים עלי אדות גרי החצר, אז יודעו לאדונינו עוד המון נסתרות אשר תכסוף נפשו לדעת אותם, והעולה על כלם ארח בית אב אחד בחצר ההוא אשר יד העני קשתה עליו עד מאד, ואשר תסמר שערת בשר השומע לשמוע עניו ומרודו. כז: השר הארווילע "אתה הראת לדעת" אמר האדון גרוין אל מורף, "כי יאות לנו לחפש בבית הסופר יעקב פערראנד את עקבות הזמירה, גם לנו לחקור ולהוציא מלב העלמה יונת-צחוק מלים על אדות מקום שבת זערמען. ולבי יחשוב כי הגדיל האיש באדינאט במצאו מסלול ודרך לחשוף מסתרים כאלה –." "גם לך, אדוני! נאוה תהלה בהיותך זרוע לו בדברים רבים גם אתה, ואני ידעתי נאמנה כי אדונינו ישכור לו למעון את החדר ההוא אשר התוית, ואז יגלה עמוקות מני חשך – עתה הגידה נא לי החקרת ודרשת גם הליכות השר פאן הארווילע כאשר צוית מפי אדונינו?" "חפשתי דרכיו וחקרתי, וראה זה מצאתי כי לא כאשר שער אדונינו בנפשו כן הוא, ונהפוך הוא כי דרך השר פאן הארווילע צלחה בימים האלה יתר הרבה מאד מבימי קדם, והנסבה אשר הוא עצב ונכה רוח כל הימים, נעלמה היא מאתנו – צר לי מאד – אמר מורף ויאנח – צר לי מאד סבת יגונו נסתרה מעיני אדונינו, אשר על כן אין לאל ידו להושיע לו. –! ואדונינו אוהב את השר הזה אהבת נפש מנער ועד היום הזה." ידעתי כי אדונינו יאהב מאד את הארווילע, כי לא שכח את החסד אשר עשה אבי השר הזה לאביו נשיא געראלשטיין בשנת 1815 בהוסד הליכות ממלכות איירופא ומלכיה, והוצב גבולותיה על פי מלכי הברית, כי אז נועצו כל מלכי איירופא לב יחדו להדיח את אבי אדונינו משאתו ולקרוע ממלכתו מידו, ועוד מעט בצעו את אשר יזמו לעשות אם לא עמד אבי השר הארווילע להיות עליו מלאך מליץ ולהגן בעדו בכל מאמצי כחו, ובעזרת הקיסר אלכסנדר גדל-החסד ורב העליליה השיב את אבי אדונינו אל ממלכתו ויושיבהו על כנו ועל כסאו." זרע צדקה יקצר חסד, כי בשנת 1792 הפליא אבי אדונינו צדקתו לאבי השר הארווילע בברחו אז מארצו בתגרת יד הממשלה, והוא אספו אז אל היכלו ויגדל חסדיו הנאמנים לו ולבנו השר הארווילע הצעיר, ואחרי שבתו בהיכלו שלש שנים, נסע השר הארווילע לארץ רוסיא, ובטובת לבב הקיסר החסיד אלכסנדר הקם על להיות נגיד ומצוה לצבאות הרוסים." "אדמה כי משנת 1815 נקשרה נפש אדונינו בנפש הארווילע הצעיר אשר היה אז בחצר אדונינו." "כן הדבר ושניהם יזכירו בשמחות וגיל את ימי אשר ההם, ימי אביב ילדותם. ומני אז יאהב אדונינו את כל בני משפחת הארווילע ויעשה אתם חסד ואמת, ועל כן הגדיל לעשות גם עם האשה נעמי, אשר נוסף על צדקת נפשה וימי עניה, עוד היא גם ממשפחת הארווילע." האשה נעמי אשת ברשע? ההיא ממשפחה רמה כזאת?". "היא, היא מהמשפחה הזאת, והיא אשת ברשע אשר בשם מורה יכנה, ואם יוסף זערמען אשר אנחנו מבקשים, בעוד השר הארווילע הזקן חי, היתה היא נאמנת בכל ביתו וכבודה מאד בעיניו. "נפלאת היא בעיני, מי נתן לה לאיש את איש משחית, חרפת אדם ובהמה, כהמורה המרצח הנורא? הלא זלות ודראון עולם הוא למשפחה גדולה כזאת להתחתן עם בן פר כזה"! –. "שמע נא פשר דבר! אבי נעמי היה איש עשיר מאד לפני ימי השנוים אשר התחוללו בצרפת, ויהי אך ספו תמו הקושים מן הארץ, בקש איש אשר כלבבו לתת לו את נעמי בתו לאשה, והנה האיש ברשע לקראתו! איש אשר הוא חטר מגזע היחש, ונצר משרשי משפחה רוממה, גם עשיר מאד, מתקדש מטומאתו לעיני הרואים, ומתחפש באפר הצדק קבל עם, עד כי האמין בו אבי נעמי ויתן לו אותה לעזר כנגדו, אך לא היו ימים מעטים והנוכל הזה בלע פתאם את פני הלוט על הרצח העצור בעצמותיו, ותהי ראשית הליכתו עם בנים שובבים המאבדים הון בצחוק הקארטי, והצחוק הנתעב הזה הוליך אותו מדחי אל דחי, ויצא מרעה אל רעה, וימרר את חיי נעמי אשת נעוריו. אך היא בגדל נפשה לא התאוננה ולא התלוננה, ותקבור את עצבונה ויגונה בחדרי לבבה. אחרי מות אביה, עזבה המית קריה ותבחר נחלת שדה ובית אבנים למושב לה, ותט שכמה לסבול את עבודת הבית והשדה לגרש את מרי יגונה ביגיע כפיה. אך לא ארכו הימים ובעלה הזד אבד את כל הונה, גם מכר את נחלת אביה בחזק יד למלא תאות נפשו ושרירות לבו הרע. אז חשבה נעמי בלבה לקחת את בנה יחידה ולחכות בבית השר הארווילע, אך בטרם הפיקה את זממה, הוסיף בעלה סרה בעשותו כסף סיגים, גנב, חמס, ורצח עד אשר נתפש בכף ויאסר – לפני האסרו – שדד את בנו מחיק נעמי ויתנהו ביד איש משחית כמוהו ללמדו מלאכת המסחור למען ישלח הוא בעולתה ידיו ויתן לו – ויתר תולדותיו הלא נודעו לך, אדוני!" "אך איפה מצא אדונינו את נעמי? ולמה החישה מפלט לה בבית הארווילע"? "חרפה שברה לבה לשקוד על דלתות השר אחרי כי נאסר בעל נעוריה לנצח, אך פעם אחת חלתה מאד, ונפשה התעטפה בזלעפות רעב, אז שלחה רסן הבושה מפניה, ותלך על משענתה לבית השר הארווילע, ובעת ההיא בא גם אדונינו לבקר בית השר הזה, וישא את עיניו וירא והנה אשה עניה לבושה קרעים ופניה כמת חורו, באה עד פתח בית השר ופתאם הפכה פניה ותלך לה. אז חש אדונינו ויצא בעקבותיה, כי חזות פניה אשר תם וצדק נשקפים בעדם, ומבטי עיניה המפיקים תוגה חרישית, נגעו עד לבו. וימהר ויחקור מכל שכניה על אדותיה, וכלם העידו כי אשה יראת ה' היא, ועד אשר נפלה למשכב אכלה יגיע כפיה, ועתה היא מתעטפת ברעב ואין עוזר לה. ביום השני הלכתי עם אדונינו אל בית מושבה, ולו לא חשנו לעזרתה כי אז מתה ברעב. אחרי אשר כלכל אדונינו את מחלתה ימים רבים, שבה לאיתנה ותספר לו את כל תולדותיה. ומני אז קנה אדונינו למענה את הנחלה אשר בכפר בוקוועפאל לצמיתות, ובמנוחות שאננות ההן מצאה לה האומללה מנוח לנפשה העגומה. ועד כה לא גלה אדונינו את אזני הארווילע כי הפליא חסדו לנעמי בת משפחתו, וגם לנעמי לא הודיע מי הוא בלתי אם כי שמו רודאלף". אכן נודע לו הדבר על מה זה שם אדונינו את נפשו בכפו לחפש את האבד בהסיטע ולשאול את פי חמוץ-הזרוע על אדותיו –. "הנך רואה מה עזה אהבת אדונינו לכל בית הארווילע, ואיך יתחמץ לבבו בראותו כי השר הארווילע ידיד נפשו כל הימים בלחץ עצבת נוראה אשר נסתרה דרכה מעיניו ולא ידע במה יוכל להושיע לו –." "גם בעיני יפלא סבת עצבותו ותוגתו, הלא הוא מאשר בארץ, הוא מגדולי היחש, לו הון ועשר, רוח חכמה מתנוססת בו, והוא צעיר לימים, ובעל אשה יפה-פיה מאד וטבת שכל! –." "לשוא הרבה אדונינו לחקור ולדרוש שרש דבר עצבון רוחו, ולשוא הפציר בהשר ויאץ בו לגלות לו פשר הדבר – אך מי יודע אולי עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו…." "למשמע אזן דבקה נפשו באשת נעוריו, והיא גם היא אהבת אותו, גם היא אשה יראת ה', וכל שמץ דבר לא נמצא בה אשר בעבורו יעיר השר קנאה עליה….." "נכון הדבר, השר מתהלל בה תמיד, ורק פעם אחת גער בה על אשר תארח לחברה עם שרה אחות תם –. "מאין תדע אשת השר את בת הבליעל?" "לפני שבע עשרה שנה נודעה שרה גם תם אחיה להשר הארווילע בסבות רחוקות, והוא נתן להם מכתבי תעודה לאבי אדונינו – זכרו לברכה – ויחל את פניו כי יקבלם בביתו ויט חסדו להם, ומעת בוא בת נעות המרדות שרה אל היכל אבי אדונינו, הסבה רעות רבות לאדונינו אשר בעבורן יתאבל וילך קדרנית בלחץ עצבונו עד היום הזה –. וכאשר שבה שרה עם תם פאריזה, שקדה תמיד על דלתות בית השר הארווילע לבעבור ראות שם את פני אדונינו השקד גם הוא על בית השר הזה, כי היא מתאמצת לגשת אל אדונינו כאשר יתאמץ הוא להסוג מעליה." "למה זה העזה עזת מצח זאת ללבוש שמלת גבר ולדלוק אחרי אדונינו ברחובות הסיטע? –." "אולי עשתה זאת להדיח אותו בחלקות ולעשות תחבולות כי יעשה אדונינו שלום לה ויאסר אתה במסורת האהבה… אך נשובה נא אל השר הארווילע: השר הזה יודע תכונות נפש שרה הסוררה כפי אשר ספר לו אדונינו, ועל כן צוה על אשת נעוריו במפגיע לבל תארח אתה לחברה ותשט מעליה, אך היא דברה אתו קשות להצדיק את שרה, והוא התאנף בה רגעים מעטים על אדות הדבר הזה, אך לא יתכן כי בגלל נקלות וקטנות כאלה תתחולל רוח רעה בחדרי לבבו תמיד כל הימים –." "צר לי על אשת השר היפה והישרה בנשים כי דבקה נפשה בבת בליעל זאת חלאת מין האדם! –." "בנשאך את שם "חלאת אדם" על שפתיך, זכרתי כי בתוך מכתבי הפקדה אשר כתב אדונינו בלילה הזה, ימצא גם מכתב אחד על דבר צלה חלאת מין האדם, אשת דוד הרופא –." "על דברתי, מורף אדוני! כי גם לאשת בליעל כצלה יאות המשפט אשר שפט אדונינו שפכה דמי נקיים בזדונה –." "נפשי ירעה לי מדי אזכרה כי על בת נבל זאת שפוכה רוח לה ויפי לה. – ובכל עת אשר אראה נפש לא טהורה נפשי תבחל בה שבעתים מבכל הנפשות החוטאות אשר תראינה עיני." "כנים דבריך, אדוני! – ואקוה כי במכתב הזה כלה אדונינו חצי זעמו בצלה אשת הזמה" –. "נהפוך הוא, אדני! –." "העוד יאבה אדונינו לתת לה ידים לנוס מהמסגר אשר הסגיר אותה כל ימי חייה"?. "כן הדבר". יאהב אותה המרמה, יביאנה הנה פאריזה?" "כן הדבר, ועוד פקד אדונינו ההוא למהר ולהחיש את מנוסת צלה לבעבור תמהר היא את דרכה לבוא הנה בעוד ארבעה עשר יום." "עמל הוא בעיני –, הלא אדונינו מתעב אותה מאד, ומדי דברו בה תעלה חמתו עליה עד להשחית –." "כן הוא כי עזה כמות שנאתו עליה". "ובכל זאת יאבה כי תבוא היא הנה! אפס כי לפי דברת אדונינו נקל לו לתפשה בכף תמיד אם לא תמלא את אשר נטל עליה לעשות – ובן שר בית האסורים צוה כי יתחפש חפש מחפש כאוהב ודוד נאמן לצלה, ועל ידי אהבתו תמצא היא תוצאות לברוח אתו מבית האסורים ולבוא פאריזה. ובכל זאת היא עוד בתור ברחת ובת ענש, ובכל עת אשר יחפוץ אדונינו יש לאל ידו לבקש מיד שופטי העיר ולהשיבה אל בית כלאה אשר בגעראלשטיין ארץ ממשלתו". "עינינו תראינה אשר אשר תקראנה" –. ודוד הרופא כאשר שמע את אשר צוה אדונינו, חרד חרדה גדולה ויאמר: "אקוה כי הוד מלכותו לא יציקני לראות את פני בת בליעל הזאת!" "הרגע נא!" ענהו אדונינו, "הרגע נא! עיניך לא תראינה אותה, אך היא תהי כלי מפץ בידי לשפוט את איש תככים ומרצח…." הדברים האלה הרגיעו את לבב הרופא, אך הכרת פניו ענתה בו כי זכרון תוגה התעורר אז בחבו –." "אולי אהב הוא עוד את צלה, כי לפי הנשמע היא יפת תאר ויפת מראה מאד. אותה ללכת שובבה בשרירות לבה, ואף כי הורתה היתה בת כושית מארץ אמעריקע, בכל זאת יפה היא עד מאד, ועלתה ביפי צלמה גם על יפות עין אשר בפאריז." "אנכי הייתי פה בעת אשר הביא אדונינו את דוד הרופא ואת צלה חברתו אל היכלו, אך נעלם ממני ולא אדע איפה לקח אותם אדונינו". "ואנכי יודע זאת, יען כי אנכי הייתי אז באמעריקע עם אדונינו, ואם תאבה אספר לך את תולדות הרופא וצלה". "ספר נא, אדוני! כי נפשי אותה לדעת את תולדותיהם". איש היה באמעריקע בגליל פלארידא – אמר מורף – שם האיש נמרוד, איש רע מעללים, נפש רחבה ומהיר רשע, על עבדיו הכושים הכביד מאד אכפו וירדם בפרך ובאכזריות, גם שגה תמיד באהבת היין. בין העבדים ההם, היה עבד כושי צעיר לימים, ושמו דוד, אשר שרת את העבדים השוכבים על ערש דוי. האדון נמרוד התבונן בעבדו דוד זה כי הוא חכם לבב, מכלכל החולים בתבונה, ופקדת הרופאים יעשה בהשכל ובינה, גם עקבות הכשר דעת לחכמת הרפואה בו נודעו, כי בלי למוד הרופאים אסף עשבות הרים ושרשי אחו וירקח סמי מרקחת ויעש מהם שקוי לרפאות תעלה, וירפא חולים רבים ברוח החכמה המתנוסת בו. ויען כי שבת נמרוד רחוק הוא מעיר מושב, ורופאי העיר ההיא רופאי אליל הם, גם יבקשו כסף רב בכל עת אשר יבואו ממרחק לבקר את העבדים החולים; על כן נועץ האדון נמרוד לשלח את דוד עבדו לעיר פאריז ללמוד שם את חכמת הרפואה, ויקו כי על ידי רופא חכם לבב כזה תעצרנה המחלות המתדבקות אשר הליכות עולם להן בארץ ההיא. בלב שמח הרים דוד את פעמיו פאריזה; ואדוניו שלם בעד מעונו וארחתו ובעד למודו. מקץ שמונה שנים שב דוד לבית אדוניו ולאמריקע בתור רופא אמן וירפא את העבדים הכושים אשר נפלו למשכב." "הלא בשבתו בצרפת, ארץ החפשים, ימים רבים, קנה לנפשו את משפט החפש, ובכל זאת שב להיות עבד בבית אדוניו!" "דוד הוא ישר באדם, ולא אבה להסיר את דברו אשר דבר לאדוניו, גם קוה להיות עוזר ומושיע להעבדים החולים גם הבריאים לרפאות מחלת גום ונפשם. והאדון נמרוד משך עליו קו חסד, ארחתו ארחת תמיד על שלחנו, ויעש לו בית לשבתו, גם קצב לו משכרת שש מאות פראנקים לשנה. מקץ חדשים אחדים להטה מחלת הקדחת בכל בית נמרוד, כל עבדיו כרעו נפלו בתגרת ידי המחלה העזה הזאת, וגם נמרוד לא נמלט מידה ויגיע עד שערי מות. אז חשף דוד הרופא את זרועו, לא נתן שנת לעיניו, לעפעפיו תנומה, עד אשר רפא את אדוניו עם עבדיו, ונמרוד אף כי הוא איש נבל, כלי, סכל, אכזר, וצר עין, בכל זאת לא יכול לקפוץ לבו וידו ויוסף ויתן עוד שכר קטן להרופא הנפלא הזה – כי גם אז לא נתן לו את משפט הדרור – ויתן כבוד לשמו ולזכרו, ויחשב זאת לו לצדקה לעשות כן לעבדו מקנת כספו –. לבב דוד הרופא פחד ורחב ושמח בהיותו משענת מטה לאחיו העבדים, כי בכל כחו פרק מעט מעט את על האדון הקשה מעל צואריהם, ויקו כי במשך הימים תהי לאל ידו להיטיב להם יותר. כל העבדים כבדוהו ויאהבוהו. ויהי להם לאב ולכהן, וינחם בדרכי אמונה, וידבר על לבם לבל יאמרו נואש, כי עין ה' פקוחה על כל בני האדם, וגם בני כושיים בניו המה – גם הודיעם ארח חיי עולם, ויורם דרך נתיבות אל-מות ונעימות חיי הנצח בעדן גן אלהים –. מני אז הטו העבדים האומללים את שכמם לשאת ולסבול את משא אדונם ואת סבלו הקשה, ויהיו שמחים וטובי לב בתקותם העזה להתענג על ה' אחרי צאת נפשם מבית חמרם לדרור עולמים –. כה חלפה שנה תמימה. בין השפחות אשר בבית נמרוד האכזר, היתה שפחה רכה בשנים, בת חמש עשרה שנה, ושמה צלה, אביה היה מבני איירופא הלבנים, ואמה מבנות כושיים. ונמרוד נשא עיניו אל הנערה הזאת, כי יפת תאר היא אך בפעם ההיא בלם תשוקתו במתגורסן עד עת מצוא –. וצלה אהבה את דוד הרופא אשר הצילה ממחלה עזה מאד, והוא גם הוא אהבה אהבה בלי מצרים, ויען כי פיו ולבו תאמים המה, דבר בפיו את אשר יהגה בלבו, ויגל את אזני יודעיו כי בעוד שנה יקח לו את צלה לעזר כנגדו. נמרוד אשר לא ידע דבר אהבת דוד וצלה, קרב כתנור לבו, וידבר על לב צלה למלאות את תאות נפשו, אך היא התחמקה מפניו ותספר לדוד את חשקת נמרוד אליה. דוד הרגיע את לבבה, וילך אל אדוניו לחלות את פניו כי יתן את צלה לו לאשה, אך האדון הקשה הזה דבר אתו קשות לאמר: "הנערה הזאת מצאה חן בעיני, והיא שפחתי מקנת כספי, ובידי לעשות לה כטוב וכישר בעיני, ואם תוסיף הסוררה עוד התל בי, הלא שפטים נכונו לשפחה נחרפת כמוה! –." אך דוד לא הרפה ממנו וישנה וישלש את שאלתו, והבליעל ההוא התאנף בו וישב את פניו. אז נכלם דוד מהתרפס עוד לרגלי זד ארור כזה, ויזכירהו את כל הגדולות אשר עשה לו ולעבדיו, כי הצילם ממות וירפאם מכל תחלואיהם, ואת כל העבודה הקשה ההיא עבד בלי מחיר ובלי כסף ושכר כאשר יאות לרופא אמן כמוהו. אך הבליעל ענהו עזות ויאמר: לא עבדי אתה, עבדי מקנה כספי, ומה לעבד ולשכר רב!! –." אז דבר הרופא בפעם שמונה שנים בצרפת. כשמוע הבליעל את הדברים האלה, עלה עשן באפו, וירעם עליו בקול זעמו: "עוד מעט ותדע את משפט עבד סורר המתפרץ מפני אדוניו!! –." ויפן ויצא בחרי אף, ויצו לאסור את דוד אל עמוד ברזל ולדוש את בשרו בשוטים ועקרבים עד כי פרץ נחל דם מגויתו, ובעוד אשר נהרו דמי פצעיו, צוה לסחוב את צלה לעיניו אל בית הנשים ולהשליכה ההרמונה. "עלילות רשע כאלה עשה הבליעל הזה בלי דעה ובאכזריות, בסכלות לבב וזדון כאחד, כי איך לא השכיל כי מהרופא הזה תוצאות חיים לו ולכל עבדיו, ומה יעשה בנפול מחלה בביתו ובחצרו? –." "הטרם תדע כי פתיות ואכזריות אחיות הן! –. עוד בעצם היום ההוא אכל נמרוד הבליעל מפרי דרכו, כי אחרי אשר רתחו דמיו בו מקצף וזעם, הוסיף עוד להרתיחם בדם ענבים אשר שתה למכביר, ושני המשחיתים האלה "קצף ויין" התלכסו להשחית את נפשו, ויציתו בו קדחת עצבים, ויסכן ויאנש מאד, וימהר וישלח מלאכים קלים להביר רופאים אליו, אך הדרך רב מאד, ועד אשר יבואו המלאכים אל הרופאים, והרופאים אל החולה, בין כה וכה ירד החולה שאולה." "גמול אלהים הוא! כי העמיק השחית דרכו… "מרגע לרגע העזה מחלתו, ורופא אחר זולת דוד אין, אך הוא לא האמין עוד בו, ויירא על נפשו פן ישקהו סף רעל להנקם מאתו על אשר שיחת רחמיו כנמר אכזרי ויכהו מכות נוראות וישליכהו אחרי כן לבור צלמות עם אהובת נפשו יחד. אפס כי בהגיע נמרוד עד שערי מות, אמר הנבל בלבו "הן אנכי הולך למות, ומה יעשה לי דוד עוד? אנסה נא לדרוש רפאותי מאתו, ואולי יפליא חסדו לי לסלוח לעוני ולהציל ממות נפשי." ויצו לפתח למוסריו, להריצו מהבור ולהביאו אליו –." "ודוד רפא את הזד הארור מחליו"? "שש ימים וששה לילות לא נתן דוד שנת לעיניו, ולא עזב את ערש החולה רגע קטן, וכבן את אביהו כלכל את מחלתו במועצות ודעת, ובגדל חכמתו העלה ארכה לו, עד כי היה היה דבר דוד למופת ולפלא גדול בעיני הרופא אשר בא ביום הששי מהעיר הרחוקה לבית נמרוד –." "ומה עשה הבליעל לדוד אחרי שובו לאיתנו?" "למען לא יחורו פניו בכל עת אשר יראה את פני האיש אשר גמלהו טוב תחת רע, שב ויאסור את דוד בבית האסורים. גם רוח הקנאה אשר קנא לצלה, עברה עליו ויעבור ואשם –. ועל כלם פחד לבל תאנה אליו רעה על ידי דוד בימים הבאים, כי ראה מה עזה אהבת עבדיו אליו, גם שמע את תלונותיהם אשר הם מלינים עליו על דבר הנבלה אשר עשה לרופא נפשו, ויחשב לו הדבר הזה לאותות הקשר, ויירא אל נפשו פן יסיתם דוד כי יתפרצו מפני אדוניהם, והם בכל אות נפשם יעשו כן, וישימו להם את דוד לראש ולקצין–. "אחרי הדברים האלה בא אדונינו לאמעריקא וישחר שם את כל בעלי יערות הדבש, וגם את זה האיש נמרוד שחר בביתו, והוא קדם את פנינו בפנים צוהלים. לעת ערב כטוב לב נמרוד ביין, ספר לאדונינו – אשר התחפש לאיש סוחר – בלעג וקלסה את כל אשר עשה לדוד ולצלה, אך אדונינו האמין כי רוח היין דבר בו, ולא האמין בדבריו, אז הוליך אותנו העריץ הזה אל בית האסורים להראותנו כי לא הפיח כזבים. הה! מעודי לא ראיתי מראה נורא כזה! כצלמי בלהות נדמו דוד וצלה בעינינו, תארם חשך משחור, גויותיהם מלאות פצעים וחבורות זבות דם, רגליהם לנחשתים כבדי המשקל הגשו, ועל עפעפיהם צלמות. דוד לא דבר דבר, רק הביט בעינים חשכות על הנחשתים אשר ברגליו, ונמרוד מלא שחוק פיהו, ויהתל ותעלל בדוד לאמר: "השלום אתה רופא חכם לב?! – ומדוע לא תחבש את פצעיך האנושים? –." לדברים האלה דלו עיני דוד למרום, רום ידיהו נשא, וברשפי רגש קרא "אהה ה' אלהים!" וידם. ונמרוד הוסיף עוד בו וימלא שחוק פיהו ושפתיו תרועה, ויאמר: חלה נא את פני אלהיך כי יצילך מידי! – אנכי נתן לו כתף סוררת! –. ובגאוה ובוז הניף אגרוף רשע השמימה, ויחרף את אלהי השמים לאמר: "יקום נא אלהים ויתר את בני תמותה אלה מחרצובותיהם! ואם קצור קצרה ידו להציל לקוחים למות, אכחש בו ואמר לא הוא! –." "רוח עועים נוססה בלבב הבליעל הזה!" "בתועבת נפש פנינו שכמנו ושבנו אל בית מלוננו. בחצות הלילה לקח אדונינו שמונה אנשים חמשים אתו וינהגם אל המשמר אשר דוד וצלה אסורים שם, וישבר את דלתות בית האסורים, ויפתח חרצובות רשע מהאומללים ההם, ויביאם אל האניה העומדת הכן על חוף הים, ואותי קרא אדונינו ללכת אל בית העריץ, ונבוא בלט לחדר משכבו, ויקץ משנתו ויבט כה וכה כאיש נפעם. אז דבר אליו אדונינו ברגש: בערב הזה גדפת את אלהי עולם – והנך בן מות! – באמרך כי אין בו כח להציל את דוד וצלה מידך, עתה יודע לך כי הוא שלח את מלאכו ויצילם מיד זד עריץ ומרצח כמוך –." ובדברו לקח מידו את צרור הכסף – 25000 דבר: "הא לך הכסף הזה כפר נפש דוד וצלה – אתה מחצת בחזקת יד, ואני בזרוע נטויה ארפא את מחץ מכת ידך – וה' אלהים, לו זרוע עם גבורה, ומלכותו בכל החוצה, והזד הארור נשאר משומם ונבהל ובלי-נוע כבול עץ, ויאמן כי חלום חזיון לילה הוא, ואנחנו ירדנו באניה ונשם לדרך פנינו." "אך מדוע הזיל אדונינו זהב רב להנבל ההוא? הלא דוד לא עוד לעבד לו מעת שובו מצרפת! –." "אדונינו שלם לו מכסת הכסף אשר פזר לדוד במשך ימי למודו בפאריז, גם פי שלשה כמחיר עבד ושפחה נתן לו בעד דוד וצלה. לכחד כי לא כפי חוקי המדינה עשה אדונינו הדבר הזה; אך לו ראו עיניך את שני האבדים ההם אשר התעתדו לרדת שחת חנם בזדון לבב האכזר והעריץ ההוא, לו שמעו אזניך את החרפות אשר חרף הזד הארור ההוא את אלהים חיים; אז נתת צדק לאמרת פי אדונינו אשר אמר אז כי הוא לבש בגדי נקם, נקמת ה', להנקם ממנאצי שם כבוד אלהי עולם –." "צדיק הוא אדונינו במשפט הזה כצדקתו במשפטו אשר חרץ על המורה. אך מה היתה אחרית הדבר?" "אנחנו הגענו למחוז חפצנו, וכלב לא חרץ לשונו עלינו, כי אדונינו התחפש ויתנכר אז, עד כי לא ידע נמרוד יגיש משפטו וריבו אף אם היה נשפט את אדונינו, גם אז יצא רשע בהשפטו, יען כי רופא נפש אדונינו נתן עדיו בכתב מפרש כי לו התמהמהו דוד וצלה עוד יום או יומים בבור צלמות ההוא, אז שכנה דומה נפשם –. ומני אז הקם דוד על להיות רופא בהיכל אדונינו, והוא ישיב רב תודה ואהבה אל אדונינו אשר פדה את נפשו ממות." "אחרי בואכם לאיירופא לקח דוד את צלה לאשה?" "הוא לקחה לו לאשה, אך לא כאשר דמה אדונינו כן היה! כי אחרי אשר באה צלה במסורת הברית עם דוד, סררה כפרה סוררה, הלכה שובבה בשרירות לבה הרע, ותתעב את יפיה –. כי כאשר יצאה ממחשכים לאור באור החפש והדרור, בשבתה בבתים ספונים בעדי עדיים, ובארחה לחברה עם הארץ; אז כסתה כלימה פניה להיות אשה לאיש כושי אשר לא תאר ולא הדרת בני איירופא לו, ותפזר דרכיה לזרים העגבים על חמדת הוד יפעתה –. מקץ שתי שנים נפקחו גם עיני דוד בעלה – אשר האמין באהבתה עד העת ההיא – וירא את זנוניה אשר על פניה, ובחמת רוח קנאתו הרים בה יד להכותה נפש, אך אדונינו השיב ידו מבלע, ויפצר בדוד להשפיק במשפט אשר יחרוץ הוא עליה להאסר בבית האסורים אשר בגעראלשטיין כל ימי חייה – וכאשר זמם כן עשה – ועתה פתח אדונינו את דלתות בית כלאה למען תברח משם ותמלט על נפשה לבוא פאריזה – נפלאת היא בעיני! וגם בעיני כל יפלא הדבר הזה –." "ויותר יפלא בעיני מדעתי כי צלה לא עזבה עוד את דרכה, גם אין תוחלת ותקוה כי תיטיב עוד את דרכיה כל הימים – ובכל זאת יצוה אדונינו להביאה הנה! למה זה? ועל מה זה –." "גם אנכי לא ידעתי! –. עתה, ידידי! עתה הגיעה העת אשר תשלח את הרץ לגעראלשטיין כמצוה עליך מפי אדונינו…." "הנני להקים את מצותו – וזכור נא, מורף אדוני כי בערב הזה קרוא אדונינו אל המשתה אשר תעשה אשת השר….." "אך אנכי אדמה כי אדונינו בנשף הזה עד כי יבצע את מעשהו לשחר את הבית אשר ברחוב ההיכל למען הוציא לאור את המסתרים אשר בתוכו –." רודאלף נטל עליו לבל תת שנת לעיניו עד כי ישלים חקו לבקר את בית יעקב פערראנד למען הוציא מלב שפרה סכנת ביתו את תעלומות תולדות הזמירה, אך בטרם עשותו זאת הואיל לשכור לו את החדר אשר גר זערעמן בן נעמי והמורה בתוכו, למען חקור ודרוש את פי הנערה יונת-צחוק על אדות זערמען ואיה מקום מושבו בימים אלה. עוד ביום ההוא – אשר בו נדברו האדון מורף והשר גרוין – בשעה שלישית אחרי הצהרים, התחפש רודאלף כפעם בפעם, וישא את רגליו אל הבית אשר ברחוב ההיכל. להבית ההוא תחתים, צרה ואפלה, ומאורה קטנה על ידה. במאורה ההיא יראה בית קטן אשר בו יגור שער החצר ואל בית המאורה החשכה ההיא ירד רודאלף, אך לא מצא את השוער בביתו, כי אם את אשתו אשר הניח למלא את מקומו, והיא נצבת על יד התנור ואזניה קשובות לחייה קמטו מזקן, ויקהת פניה גם קמטי מצחה מפיקים געל נפש, וכלה מראה ונגאלה, נמבזה ונמאסה, ודמיונה כמפלצת הגן מורה מאד. והיא כראותה את פני רודאלף, שאלה בלזות שפתים: "מה חפצך בביתי?" "גברתי! אדמה כי ישנו חדר אחד להשכיר בחצר הזה." לשמע שם "גבירה" צהלו פני האשה הזקנה ותשב אמריה לו בלשון רכה: "ישנו חדר אחד ריק בין החדרים השנים, אך האדון אלפרעד איננו בביתו כעת –." "האדון אלפרעד הלא הוא אדון החצר או סכנו?" "לא כן!" ענתה הזקנה בתלונה, הלא הוא בעלי! מדוע לא יקרא פיפילעט בעלי גם בשם אלפרעד? –." "יש לו צדקה להקרא גם בשם הזה. ומה שמך, גבירה?!" "שמי הלא הוא בצלות הצללפוני פיפילעט!" "עתה גברתי! תני נא אותי לחכות בזה עד שוב בעלך הנה, ואמרי נא לי מה מחיר החדר ההוא לשנה." "מחירו הוא הלא מאה וחמשים פראנק ולא יבצר מזה קשיטה אחת – הסכן אשר על החצר הזה איש כלי הוא מאד." "ומה שמו?" "שמו חמוץ-זרוע." לשמע השם הזה חרד רודאלף וינע לבבו בקרבו. ההוא יגור פה בחצר?" שאל רודאלף למען דעת אם האיש הבליעל חבר להמורה ולילית, או אולי הוא איש אחר. "לא!" ענתה הזקנה, מקום מגורו הוא ברחוב הפול במספר שלשה עשר, גם יש לו בית יין רודאלף לא פסח עוד על שתי הסעפים, וידע על נכון כי הוא חמוץ הזרוע אשר בבית המרתף הידוע לו, ויתפלא מאד על המקרה הזה. "אם חמוץ-זרוע הוא הסכן, מי הוא אדון החצר?" שאל רודאלף. "אדון החצר הוא האדון ברדון; אך שיח ושיג אין לנו אתו בלתי אם עם חמוץ-זרוע הסכן. ואם תתן לי עשרים פראנק לחדש, אז אשרת אותך בהליכות הבית. "כדבריך כן יהי, גבירה!" ענה רודאלף. ולמען תפוש את הזקנה בלבה, אמר רודאלף אליה: "ראי נא, גבירה! אנכי עיף גם נקשה מקר וקרח, על כן הואילי נא בטובך להביא לי צנצנת יין מבית המרזח אשר בחצר הזה עם שתי כוסות או שלש, כי גם בעלך ישוב בלי התמהמה הנה וישת אתנו כוס יין." ובדברו נתן להזקנה מאה קשיטה. "באחד מדבריך לבבתני, אדני!" השיבה הזקנה, וחוטמה המלא אבעבעות התנוצץ לזכר שם היין. "ישמח לבי. – אמר רודאלף אליה – "ישמח לבי כי לבבתיך בדברי." "אנכי לא אביא רק שתי כוסות – אמרה הזקנה – כי אני ואלפרעד שותים תמיד מכוס אחת. חך האיש האהוב הזה יטעם טעם כפלים ואם ישתה מהכוס אשר נגעה בה יד רעיתו –." "עתה גברתי! אחכה עד בוא אישך הנה." "אתה תחכה פה? – ואם יבוא איש הביתה? –." "אז אדע לכלכל דברי במשפט, על דברתי!" הזקנה הלכה לה, ורודאלף חשב מחשבות על המקרה הזה אשר הובילו עוד הפעם אל מקום מדרך רגל חמוץ הזרוע; ויותר מזה התפלא איך ישב זערמען בחצר הזה שלשה חדשים, מבלי הראות אל חמוץ-זרוע חבר המורה. דפק איש עתי נושא מכתבים על החלון, וישלח ידו אל חור החלון ויושט שני מכתבים באמרו "שתי אגורות!" "שתי אגורות?" שאל רודאלף, "הלא שני מכתבים פה!" "מכתב אחד חפשי משלום", ענה נושא המכתבים. אחרי אשר שלם רודאלף בעד המכתב, התבונן בשני המכתבים ולבו הגיד לו כי הם יכילו בקרבם דברים אשר לו לדעת אותם. המכתב האחד הערוך אל אשת פיפילעט מקטר הוא מור ואהלים, על החתם האדום אשר יראו שני ראשי מלים האלה ק.ר. ועליהם כבע שר הצבא, והמכתב אשר על הוא, ולא יד אשה כתבתו –. והמכתב השני אשר חותמו מראה תכלת ערוך הוא לאיש אחד אשר שמו "צעזאר בראדאמאנטי, רופא שנים." רודאלף חשב את המכתב הזה, על פי קסם למכתב מלא יגון ועצב. אך ברגע הזה שבה האשה פיפילעט עם צנצנת היין ושתי כוסות אל ביתה. "אנכי התמהמהתי – האין זאת? אך מדי בואי אל חנות יוסף בעל בית היין, לא אפטר מפניו עד מהרה… התאמין כי מצחק הוא גם באשה זקנה כמוני?" לו ידע זאת אלפערד!" "הס, הס! ראשי סחרחר אך לזכר הדבר הזה. אלפערד בעל קנאות הוא כישמעאלי, אף כי יוסף לא יחשוב רע בלתי אם מצחק הוא –." "איש עתי הביא שני מכתבים הנה, ואחד מהם ערוך הוא אליך, גבירה! והוא נותן ריח ניחוח כמכתב אהבים." "אמת דברת." אמרה הזקנה בתמהון, אמת דברת כי ריח לו כריח מכתב אוהב לאהובתו, ומי זה ערב את לבו לגשת אלי במכתב אהבה?" "לו ראה אלפערד את המכתב הזה!" "הס, או אנכי אפל מתעלפת בזרועותיך." "לא אוסיף עוד דבר על אדות הדבר הזה." "אך איך נואלתי!" אמרה הזקנה פתאם, "איך נואלתי! הלא הוא מכתב – שר האלף –." "הא לך, גבירה! גם המכתב השני הערוך אל האדון צאזאר בראדאמאנטי." "הוא רופא השנים הגר במכפלה שלישית בחצר הזה." אחרי כן פתחה הזקנה את המכתב הערוך אליה ותהפכהו הנה והנה ותהי כמתעתעת, ותאמר לאמר: "אלפערד איננו בביתו, ואנכי אינני יודעת ספר, על כן יהי נא טובך עמדי, אדוני, לקרוא באזני את המכתב הזה." "רודאלף לקח את המכתב – אשר על חותמו יראו שני ראשי מלים ק.ר. ועליהם דמות כובע ככובעי שרי האלפים, וריח לו כמכתב אהבים, ויקרא בו כדברים האלה: "למחר בעשתי עשרה שעה לפני הצהרים תבערי אש בשני החדרים אשר לי, גם תטהרי את מראות הצובאות ואת השלחנות והכסאות, אך הזהרי לבל תשחיתי את צפוי זהבם! ואם אולי לא אבוא אל ביתי עד השעה הראשונה אחר הצהרים, ואשה כבודה תבוא הנה בעגלת צב ותשאל לשמי – קארל –; אז תראי לה את מבוא חדר משכני, ואחרי בואה החדרה, תקחי את המפתח בידך ותתני אותו לידי בבואי הנה." רודאלף הבין אל מה ירמזון דברי המכתב הזה, ויאמר אל הזקנה: "מי זה יגור שם במכפלה הראשונה? ומי הוא האיש קארל שר האלף אשר שלח את המכתב הזה אליך?" "רע אהב ואהוב יגור שמה –." השיבה הזקנה בשחוק. "כי תגלי לי סודו, לא אבה, אך אחפוץ לדעת מי הוא האיש אשר אנכי אהי שכנו –." "צדקת בדביך, גם חלילה לי לגלות סוד אחר, רק אספר לך הליכות דרכו מיום אשר הוא גר בחצר הזה: דע לך כי לפני ששה שבועות בא איש רם קומה, צעיר לימים ויפה תאר אשר – לפי דבריו – הוא שר אלף, וישכור לו בזה שני חדרים במכפלה הראשונה מאת חמוץ-זרוע הסכן על החצר הזה, ואחרי כן באו שני אנשיו ויפארו את החדרים ההם בכל פאר ויפי. ביום השני בא שר האלף אל אלפערד ויאמר לאמר: התחפוץ לשום עינך על חדרי? כי אנכי לא אבוא הנה רק לעתים רחוקות, אך בטרם בואי אשלח אליך מכתב בכל פעם, כי תבער אש בחדרי ותנקם גם תיפם." – "בכל לבבי אחפוץ לשרת את אדוני!" ענהו אלפערד, "ומה תהי משכרתך?" שאלהו שר האלף. "עשרים המצחק אתה?" אמר השר אשר הוא איש כלי מאד. ואחרי אשר נחר גרון אלפערד מרוב דברים, גבר שר האלף לבלתי תת לאלפערד כי אם שנים עשר פראנק לחדש. בוז לו לעג לו לאיש כלי כזה! לא כן אתה אדוני! הוסיפה הזקנה דבר בשומה פניה אל רודאלף, אתה לא שנית אחרי דברי לתת לי עשרים פראנק לחדש אף כי אינך שר אלף גם לא תעגב על אשה כבודה–." "ההיה השר בביתו מעת אשר שכר לו מעון בחצר הזה?" "שמע נא! זה שלש פעמים היה בזה: בפעם הראשונה בא הנה בפנים שמחים, וילך הלך ורנן אל חדריו, ויחכה על אהובתו שתי שעות רצופות, אך תוחלתו נכזבה –. ויהי בעברו על פני בית מגורנו זה, נצבתי אני ואלפערד על יד החלון לראות איך נפלו פניו ואיך ירע לו על אשר התלה בו אהובתו, ולמען הרעימו אמרנו אליו: אדונינו! לא היתה בזה אשה לבקש את פניך –." "ידעתי זאת!" ענה בפנים נזעמים ובחרון אף וירץ כברק ויצא החוצה. בפעם השנית הביא אלי איש עתי מכתב ערוך לקארל שר האלף הזה, ויהי כבוא השר הנה שמתי את ידי אל פאת הנכרית אשר על ראשי כדרך איש צבא, ואמרתי אליו: "הא לך מכתב, אדוני! אך אדמה כי גם בפעם הזאת תכזב תוחלתך –. והוא הביט בי בעינים חודרות, ויפתח את המכתב, ויקראהו, ופניו התאדמו כתולע, אך התאפק ויחפש במסוה מנוחה, ויאמר: "גם אנכי ידעתי זאת – ולא באתי הנה רק לצות עליך כי תשימי עיניך על ביתי." אחרי כן הלך מזה הלך ורנן, אך הכרת פניו ענתה בו כי כאבו נעכר, ואנכי שמחתי לאידו על כי איש כלי הוא ולא יתן לנו רק שנים עשר פראנק לחדש –?" "ומה היתה אחרית דבר בפעם השלישית?" "בפעם השלישית האמנתי כי יפיק השר את זממו, כי הוא בא הנה ופניו נהרו, ויאמר אלינו בגאון ושמחת לבב: "בבוא האשה הכבודה, תאמרו לה כי פתח חדרי נכח השער הוא." אז עמדתי אני ואלפערד על המשמר לצפות ולראות מי היא אהובת השר הזה, והנה עגלת צב באה ותעמוד בחצר. "היא האשה!" אמרתי אל אלפערד; נסוג נא אחור לבל תבהל האשה מפנינו." הרכב פתח את דלת מרכבתו, וראינו כי אשה יושבת במרכבה, והיא מתעלפת בצעיף שחור, ומטפחת תשים על פיה כבכיה, וכמעט אשר פתח הרכב את דלת המרכבה, ותהי רוח אחרת את האשה, ותצו להרכב להפוך את המרכבה ולשוב אחור." "והיא לא ירדה מהמרכבה?" "לא; היא ישבה בתוכה וידה על עיניה כבכיה. אז לא יכולתי לעמוד עוד במחבואי, וארוץ ואצא החוצה ואמרתי אל הרכב בטרם הפך את מרכבתו, לאמר: "התשוב אחור? –." "כן הדבר –." ענה הרכב. "ואנה אתה נוסע?" הוספתי לשאול את פיהו. "אל המקום אשר באתי משם –" השיב לי. "ומאיזה מקום באת? –" "מרחוב סט-דאמיניק מחצר שר המצדה אשר במקצוע הרחוב –." ענני הרכב. לדבר הזה התפלץ רודאלף מאד, כי השר פאן הארווילע ידידו אשר רוח עצבת נוססה בו – כאשר ספרנו בזה – הוא יושב ברחוב סט-דאמיניק בחצר ההוא, ואולי האשה אשר באה זה שלש פעמים לשחר את פני קארל שר האלף, אולי היא אשת השר הארווילע, כי בגדה ותעגב על איש זר, והשר הארווילע אולי יחוש ויבין את הבגד אשר בגדה בו אשת נעוריו אשר נפשו קשורה באהבתה, ועל כן נחה עליו רוח עצבת, ובתגרת ידה ילך קדר כל הימים –. אך בזכרו כי בכל מיודעי אשת השר הארווילע אין אחד אשר ידמה להאיש קארל הזה, נחה שקטה סערת לבבו מעט. גם חשב בלבו כי יתכן כי אשה אחרת תגור גם היא ברחוב ההוא ובחצר ההוא, או אולי לא תגור גם היא שמה רק שכרה לה שם את המרכבה. סוף דבר כי אין מקום לנטות קו חשד על אשת הארווילע, ובכל זאת לא יכל רודאלף להתנער מרעיוני עצב המתרוצצים בקרבו על אדות הדבר הזה, ולמען גרש את עצבותו, הוסיף דבר אל אשת השוער פיפילעט ויאמר: "מה עשה שר האלף בהודע לו כי אהובתו רמתהו גם בפעם השלישית?" "שמע נא!" ענתה הזקנה, "שמע נא אחרית הדבר"! כנסוע המרכבה מזה, שמחתי בכל לבב על אסון שר האלף הכלי וצר העין. ראש דבר נתתי אותו לחכות כשעה וחצי ולא הודעתיו כי אהובתו כאשר באה כן נסעה. מקץ שעה וחצי נעלתי נעלי גמא לבל ישמע קול צעדי בלכתי, ובכן התחמקתי ואלך אט אל המדרגה. גם פתחתי את דלת בית שר האלף –. חשך אפלה על המדרגה גם בחדר הראשון–. ויהי אך צעד צעדתי שלשה צעדים בתוך החדר, והנה שר האלף בזרועותיו ויאמר בקול נעים: "מאד אחרת לבוא, את חיי רוחי ואור חיי! –." רודאלף אשר רעיוני יגון מתנוססים בו, לא יכל להתאפק משחוק על שגגת שר האלף, ומה גם כי אז נמשכו עיניו לתמם על פאת הנכרית הבלה והנמבזה אשר על ראש הזקנה הזאת, על האבעבעות אשר על חוטמה המעקל. ועל הקמטים הרבים אשר על פני האשה הנתעבת והנאלחה הזאת. והיא הוסיפה דבר בשחוק מורה מאד אשר הוסיף עוד להשליך עליה שקצים. "הע, הע, הע! שגגה יצאה מפני השליט הזה… אך אנכי לא השיבותי דבר. לא שאפתי רוח גם לא הייתי סרבה. אולם פתאם לפתע הדף אותי בזעם אפו כאלו תפש שממית בידו. "מי זה בא הנה?" שאל בחרי אף, "אני, אני הוא, אשת פיפילעט השוער!" עניתיו, "הו הו אדני!" הוספתי דבר, "לא לך לחבקני בזרועותיך, לא לך לקרוא לי חיי רוחך ואור חייך, גם לא לך לאמר לי כי אחרתי לבוא – לו בא אלפערד הנה! –." "אך מה חפצך בביתי, אשת פתיות?!" שאל בשצף קצף – "אדני שר האלף", אמרתי אליו "האשה הכבודה באה בעגלת צב הנה –." "אם כן הביאי אותה חדרי. מה רבה אולתך! הלא אמרתי כי תובילי את האשה הנה? –." ואנכי לא השיבותיו דבר עד אשר כלה הוא לדבר דברים הרבה, ואז אמרתי: "צדקת, אדני! אתה צויתנו להוביל את האשה אל חדרך"–. "ומדוע לא עשית את מצותי"?–. "יען כי….." "דברי נא, דברי! –" "יען כי האשה כאשר באה כן נסעה –". "לא אפונה כי את דברת דברי בלע באזניה ועל כן הלכה לה מזה! הוסיף לדבר אלי וחמתו מתלקחת כאש להט –. "לא אדוני! היא לא ירדה מהמרכבה; כי כאשר פתח הרכב את דלת המרכבה, אמרה אליו כי ישוב יהפוך ידו ויוליכנה אל המקום אשר לקח אותה משם"–. "היא לא הרחיקה עוד לנסוע!" אמר שר האלף וירץ על מול הפתח, "הה אדוני"! אמרתי אליו, "המרכבה נסעה מזה לפני שעה וחצי"!–. "לפני שעה וחצי"! – צעק השר מנהמת לבו – לפני שעה וחצי! ומדוע אחרת מהגיד לי זאת עד כה"? –. דבר השר אלי עוד וחמתו בערה בו עד להשחית, "יען כי יגורתי פן יחר לך על אשר נכזבה תוחלתך גם בפעם השלישית נא! אמרתי אז בלבי, חכה נא איש אי-כבוד! אנכי אשלם לך על אשר בחלה נפשך בי בחבקך אותי בזרועותיך –. "צאי טמאת השם!" הרעים עלי בקול זעמו ואנכי יראתי פן ישליכני החוצה בתגרת ידו, על כן מהרתי ויצאתי מביתו." "ומעת ההיא לא בא עוד השר גם האשה הנה?" "לא הוא ולא היא נראו מני אז בחצר הזה, אך שמע נא את אחרית הדבר הזה!" אמרה אשת פיפילעט השער. "אחרית הדבר – הוסיפה אשת פיפילעט לספר – אחרית הדבר היתה כי אנכי שבתי אל אלפערד ומצאתי בביתי בבגדי עדים ואת דברית המוכרת תפוחים, וספרתי להן כי שר האלף חבקני בזרועותיו ויאמר לי כי אני חיי רוחו ואור חייו. לו שמעת את השחוק הגדול אשר התפרץ בביתי לשמע הספור הזה!… גם אלפערד לא עצר כח להתאפק משחוק, אלפערד – אשר רוח רעה הנקראת בשם מעלאנ…. מעלאנכאליע תבעתהו כל הימים בתגרת ידי לא-אדם קאבריאן –." "מי הוא קאבריאן?" שאל רודאלף בתמהון. "אם נתודע יותר, אספר לך גם זה –. ברגע ההוא יצא שר האלף מחדרו וינעל את הדלת ויאבה ללכת לדרכו; אך בהאזינו קול רעש-השחוק בביתי – ואין לו דרך אחרת לנטות מביתי ימין ושמאל – לא ערב את לבו לרדת מהמדרגה, כי ירא פן נמלא פניו שחוק. והנה אסנה הסחרת בבגדי עדים וקולה כקול רעם בגלגל, צהלה קולה ותקרא: "פיפילעט! מאד אחרת לבוא, את חיי רוחי ואור חיי!" אז שב שר האלף לחדר מושבו ויסגור הדלת בעדו בזעם נורא. עשר פעמים פתח את הדלת, ועשר פעמים שב ויסגור את הדלת בשמעו את קול מצהלותינו, עד כי לאחרונה הרהיב בנפשו עז וירד מהמדרגה ויזרוק לי את המפתח מבלי דבר דבר וירץ בחרי אף לקול שחוק גדול אשר שחקנו לו, ולקול אסנה אשר הרימה בכח קולה ותקרא: "מאד אחרת לבוא, את חיי רוחי ואור חיי"! –. "איך לא יראת פן לא יתן לך עוד מקום להשתכר"? –. הוא לא יעוז לעשות כן, בידעו כי אנחנו יודעים מקום משכן יפתו, ואם ימרה עינינו בדבר קטן, אזי נלך ונספר לבעל האשה היפה ההיא את אשר ראינו…. ומה גם כי גם ביום המחרת תבוא יפתו הנה…. אך אז אתיצבה אני ואסנה להתבונן בהאשה ההיא למען דעת חזות פניה וצבע עיניה חרף הצעיף אשר תתעלף בו –. האשה הזאת רכת לב היא, ואין בה כח להוציא את חשק לבבה לפעלו, כי מדי בואה למחוז חפצה, תנחם בכל פעם ותסוג אחור… אך סלח לי, אדוני אם אלך ואסיר את הסיר מעל האש; הסיר לא ישיר עוד, אות הוא כי בשל הבשר אשר בתוכו –". הזקנה הלכה אל התנור, ורודאלף חשב מחשבות על דבר הספור הזר אשר ספרה לו האשה פיפילעט ונפשו ירעה לו בזכרו אולי בגדה אשת הארווילע ידידו באלוף נעוריה ילך תמם על דבר הבגד הזה…. ואחרי חשבו מחשבות כאלה שבה אשת פיפילעט ותשיחהו. "מי יגור במכפלה השניה?" שאל רודאלף את פי הזקנה. "האם בריעה – השיבה הזקנה – והיא אשת חיל ומשכלת, יודעת מראשית אחרית ומגדת לאדם מה שחו ואת אשר תקראנה לו בימים יצרו, וכל אלה היא יודעת על פי חכמת היד וחכמת הפרצוף, ועל פי הדברים האלה צברה כסף רב, כי גם אנשים נכבדים ועשירים יבואו לשאול עתידות מפיה. אמנם לא זאת היא עבודתה כל הימים, כי היא שולחת ידה גם במסחר." "ומה היא סחורת ידה?." "היא תלוה כסף לכל יבוא אם אך יביא ערבון, והיא לא תקח שטרות וספרי ערבה, אך אם תתן לה מעיל אשר הוא שוה חמשים שקלים, תלוה לך עשרים אגורות עליו, ומקץ שמנה ימים תתן לה ארבעים אגורות ותשיב לך את מעילך, ואם אין, תקח היא את המעיל לצמיתות, כי היא ברוב חכמתה לא תבקש חשבונות רבים. אך היא לקחת בכל פעם פי שנים על הכסף אשר תלוה. ומה לה ולחשבונות? אם תלוה לאיש עשר אגורות, ישיב לה האיש עשרים אגורות אחרי כלות שמנה ימים, ואם תלוה עשרים, ישיב לה הלוה ארבעים, ואם תלוה ארבעים, ישיב לה שמנים, וכן עד מאות ועד אלפים, ואם אין, תקח לה היא את הערבון לצמיתות. אשה חכמה היא! האין זאת, אדוני?!" "מי יוכל לכחש בחכמתה? אך אדמה הממשלה אסרה אסר להלות כסף על ערבון…." "חא, חא, חא!" שחקה הזקנה; "הבן כפר אתה, עול ימים?! – הן אמת כי הממשלה אסרה זאת, אך אם נחיה רק על מוצא פי הממשלה, אזי יאות לנו לטמון ידינו בצלחת כל הימים –. והאם בריעה לא תכתוב גם לא תקח שטרי חובות וספרי ערבה, ומי יעיד בה, גם מי יוכל להרשיעה? –" "לא –. כי את אשר היא עשה בחדרי משכיתה, עין לא ראתה, ואין איש יודע את מעשיה זולת האדון חמוץ-זרוע גם אשה זקנה עורת עין אשר תקרא בשם לילית." רודארלף השתומם למשמע אזניו. "היפלא בעיניך שם לילית? אמת הדבר כי שם מוזר הוא!" "כן הוא, והאשה לילית תבוא תמיד הנה?" "זה כששה שבועות לא היתה בזה, אך שלשום ראיתיה בחצר והיא צלעת על רגל אחת." "ומה חפצה בבית בריעה?" "זאת לא אדע, רק בכל פעם תראינה עיני כי האשה לילית גם האדון חמוץ-זרוע יביאו תחת מעילם חפצים רבים, ואת חפציהם יניחו בבית בריעה וישובו מביתה ריקם –." "ומה הם החפצים ההמה?" "גם זאת לא אדע. האם בריעה גם חמוץ-זרוע ולילית, כלם כאחד כרתו ברית עם השטן, כי מדי בואם בחדר בריעה יריח שם ריח גפרית גם גחלי רתמים ובדיל, ואז ישמע בחדר ההוא קול מפוח ה נפח באש פחם… אני ואלפערד נאמין כי בעת ההיא תקסום בריעה קסם ותעל את השעירים ילדי השטן משאול תחתיה לשאול את פיהם מה ילד יום…. וכן יאמר לנו תמיד גם האדון צאזאר בראדאמאנטי הגר במכפלה השלישית. האדון הזה איש למוד הוא מאד! ואף כי יליד ארץ איטאליע הוא, בכל זאת תמהר לשונו דבר צחות גם בשפת צרפת כאחד מבני פאריז. גם הוא רופא אמן להלל, כי הוא יודע הליכות כל עשבות הרים המעלים רפאות תעלה, וידיו רב ולהפכה משרש, ולא בגלל בצע כסף יעשה זאת בלתי אם בעבור הכבוד אשר יכבד בעיני כל יודעיו, וזה פתגם דברו לכל איש: "אם יכאבו לך שש שנים, אעקור לך חמש מהן חנם אין כסף, ורק בעבור השן הששית תשלם לי –." הלא איש טוב הוא האדון הזה! –. " "מה רב טובו!" "גם הוא ימכור סמים טובים מאד אשר יעצרו לבל ימרטו שערות ראש, אשר ירפאו עינים כואבות, אשר יחזקו את הקבה ואשר ימיתו את העכברים אשר בבתים בלי ארזעניק." "הסמים ההם אשר יחזקו את הקבה, מות הם להעכברים?" הדבר! ומדוע תתמה על החפץ? הטם תדע כי כל הדברים אשר יבריאו את האדם, ימיתו את החיות!" "חדשה השמעתני, גברתי! ועד הנה לא ידעתי זאת." "ועד נאמן כי הסמים ההם טובים מאד, הלא הוא כי האדון צאזאר בראדאמאנטי רקח אותם מעשבים וירקות אשר אסף בהר הלבנון ובאמעריקע, ומאמעריקע הביא גם את סוסו אשר כמראה נמר מראהו, כי הוא לבן ומלא חברבורות שחורות, וזה כחדש ימים לקח לביתו את הפסח הקטן בן חמוץ-זרוע לבעבור ישים עינו על הסוס היקר הזה. והפסח הלז בן בליעל הו ורע מעללים, וגם חמוץ-זרוע אביו יאמר תמיד כי הוא ימות על במת המטבח מקום המשפט, ופעמים רבות עשה מעשים אשר לא יעשו להאדון צאזאר בראדאמאנטי, והאדון הזה יקר הוא בעיני על דבר אשר רפא את אלפערד ממחלת הפאדאגרא. הן אמת כי אנשים רבים יביעו ידברו עליו עתק כי הוא – אך לא – תסמר שערת ראי בזכרי זאת. אלפערד יאמר כי בן מות הוא אם אמת נכון הוא הדבר –." "ומה הוא הדבר," "לא אערוב את לבי לדבר דברים כאלה…." "אם כן לא נדבר עוד אדות הדבר הזה, גברתי!" "ומה גם באזני עול ימים כמוך, לא אוכל דבר…." "לא נדבר עוד מזה." "אך יען כי אתה חפץ להיות שכן אצלנו, על כן יאות לך לדעת כי שקר הוא הדבר הזה –. וידעתי כי בארחך לחברה עם האדון הזה תשבע שמחות וענג, אך אם תאמין בדבר הרע הזה אשר יביעו ידברו עליו אנשי לשון, אז תזהר מפניו ותברח ממנו כמפני הארי." "אם תאבי הגידי לי מה ידברו בו אנשי לשון." "הם יאמרו כי אם תשט נערה בתולה ותעש נבלה… והיא יראה את אחרית דבר נבלותה… אז…." "לא אוכל להוציא הדבר מפי –." "אמרי נא!" ז – אך לא אמר – " "אמרי נא אמרי!" "שקר הוא הדבר". "בכל זאת השמיעיני אותו" "אנשים רעים יקנאו את האדון צאזאר בראדאמאנטי כי יש לו סוס יקר כמראה הנמר, הם יאמרו…." "מה הם אומרים?" "בושתי גם נכלמתי להגיד זאת." "אך מה לנערה בתולה אשר עשתה נבלה ולצאזאר בראדאמאנטי?" "אנכי לא אאמין בדברי אנשי לשון ההם – " "אך אמרי נא, אמרי!" קרא רודאלף אשר נלאה נשוא עוד את דברי הזקנה הסרבה הזאת. "שמע נא, אדוני!" אמרה האשה ברגש, השבעה נא לי כי לא תגיד את דברי לאיש! התחפוץ בזה?." "אם אשמע הדבר, אז אגיד לך אם אשבע או לא." "ראה נא, לא בגלל הששה פראנק אשר הבטחת לתת לי, כי אם יען אשר האמנתי בך כי בעל סוד אתה, ויען כי יש את נפשי להיטיב בזה להאדון צאזאר בהודיעי את דעי להצדיק אותו –." "מחשבותיך טובות הן, גבירה! ולא אפונה בטובת לבבך. ועתה גלי לי מה ידברו האנשים הרעים על האדון צאזאר? –" "הם יאמרו כי… אך בל יודע זאת החוצה…" "לא אגלה סודך לאזני איש!" "ראה נא, אדוני! גם הפעם לא אוכל להוציא הדבר הזה מפי – הטה נא אלי אזנך ואדבר מפה לאזן – לבל ישמע הדבר לאזני איש אחר –." והזקנה דברה דברים מעטים באזני רודאלף אשר התפלץ במאד מאד למשמע אזנו –. "הלא עון חרב ועון פלילי הוא!!" קרא רודאלף ובלי רצונו נתר ממקומו ויבט ברעדה כה וכה כאלו רבצת מארת ה' לפתח הבית ההוא." "אלי! אלי!" אמר בקול דממה – מי האמין כי יעשה עון מות כזה בדור הזה, עון אשר יגדל גם מחטאת סדום! – והזקנה הנתעבה הלזו ספרה זאת במנוחת לבב ורוח שקטה? –." הזקנה לא האזינה את דברי רודאלף אלה ותוסף דבר: "האין זאת אדוני כי שקר ענו המלשינים בהאדון צאזאר הזה? הגד נא אתה אם יתכן כי איש אשר רפא את אלפערד ממחלת הפאדאגרא יעשה עול? היתכן כי איש אשר סוס יקר כמראה נמר ומארץ מרחקים, אשר יעקר חמש שנים חנם אין כסף ורק בעד השן הששית ישלם לו – איש אשר לו מכתבי תעודה מכל גדולי בני איירופא ואשר שלם ישלם בעד מעונו מדי חדש בחדשו עד קשיטה אחת; היתכן כי איש כזה יעשה מעשים אשר לא יעשו? אנכי לא אאמין בדבר הזה אף עם יוסר ראשי מעלי! –." ורודאלף לא הטה אזנו לדברי הזקנה, אך חשב מחשבות על דבר המכתב אשר שלח אל רופא אליל זה, מכתב אשר לא ינכר אותותיו כי יד רעדת נודעו עקבות נטפי דמע – ובלי קרוא הבין רודאלף את הכתוב במכתב ההוא, ולבו אמר לו כי יש נכונה בפי האנשים הדוברים סרה על צאזאר בראדאמאנטי האיטלקי –. "הנה אלפערד בא!" קראה הזקנה, וגם הוא יגיד לך כי שקר ידברו המלשינים על האדון צאזאר! –." לא: פיפילעט השער פיפילעט צעד דומם וכאיש מרדף על סך ביתו, והוא כבן ששים שנה. חוטמו ורחבה, ופניו עבים ומסבלים בבשר. על ראשו תראה מגבעת רחבת ידים אשר מרוב ימים נהפך מראה למראה אדם. מעיל ירוק ילבש על בשרו, והוא משלב בלולאות וכפתורים מכף רגלו ועד קדקדו, ומתנוצץ מחלב וזפת. בכבד ראש ובפנים שוחקים ברך את רודאלף בראותו אותו בביתו, אך רשמי עצב ויגון נכרים על עיניו, כי הוא בעל רוח רעה כאשר ספרה אשתו. "אלפערד"! אמרה האשה אליו, "אלפערד! האדון הזה חפץ לשכור למושב לו את החדר אשר במכפלה הרביעית, גם הוא קנה צנצנת יין, ועד בואכה הנה שתינו כוס אחת". על פי הדברים האלה מצא רודאלף חן בעיני פיפילעט, וימהר וישם ידו על שפת מגבעתו ויאמר בקול עב: "אנכי אשרת את אדוני כשער נאמן, ואקוה כי אדוני יגמלני כאמונתי" –. אחרי כן עצר במלים רגעים מעטים, ויאמר בנפש מרה: "אך יראתי פן ציר את" –. "אינני ציר, כי אם משרת בבית מרכלת". "אם כן הדבר ארחמך, אדוני! גם אברך צור עולמים כי לא הפיל גורלך בתוך חרשי צירים פליטי מין האדם". "חרשי צירים פליטי אדם המה?" שאל רודאלף. תחת השיב אמרים, נשא פיפילעט את ידיו השמימה, ומעמקי לבבו הגיח אנחה ממשכה. "הצירים מררו את חיי אלפערד ונסכו בקרבו רוח מעלאנכאליע כאשר ספרתי לך," אמרה אשת פיפילעט בלאט אל רודאלף. אחרי כן הוסיפה דבר בקול רם ובשפתי חנף: "שובה למנוחתך, אלפערד! ומחה מלוח לבבך את שם הציר הנבל וזכרו –." "צדקת רעיתי"! ענה פיפילעט ברוח נכאה ויתאמץ להצהיל פניו, "אנכי ארהיב בנפשי עוז ואשיב למנוחתי – הוא השביעני במרורים – הוא רצח את נפשי – אך עתה לא אירא עוד מפניו, ומתעב אנכי אותו –. "הצירים". הוסיף עוד דבר בשומו אל רודאלף פניו. "הצירים", הה אדוני! הצירים הם דבר החצר אשר הם יושבים בו" –. "הישב ציר בבית הזה"? שאלהו רודאלף. "אויה! כי כן הדבר", ענהו פיפילעט, ציר ישב לפנים בבית אשר אתה חפץ לגור בו, ועוד זאת כי שמו הלא הוא קאבריאן"!. פיפילעט אף כי התחזק להרגיע את רוחו, נשא אגרוף זעם לזכר שם קאבריאן. "ההוא היה השכן האחרון בחדר אשר אני חפץ לשבת בו"? שאלהו רודאלף. "לא, השכן האחרון היה איש ישר ויקר, צעיר לימים ושמו זערמען; ולפניו גר קאבריאן בחדר ההוא. אהה אדוני! זה האיש קאבריאן דכא לארץ חיתי עד כי קצתי בחיי ובחרתי במות! ומה אמר ומה אדבר? אין מלה בלשוני לספר אך אפס קצה מעלליו אשר עולל לי! התאמין אדוני כי כה השחית הבליעל ההוא את דרכו על הארץ, עד כי גם האדון חמוץ-זרוע לא לקח מידו כל מחיר וכסף בעד חצי שנת מגורו בחדר מושבו ויגרשהו מהחצר הזה –. לא תאמין אדוני אם אספר לך את כל עלילות רשע אשר עולל הרשע הזה לנו. ורק אחת אספר לך: הוא תקע בשופרות, הריע בחצוצרות, חלל בחלילים. וינגן בכל מיני כלי תרועה למען הכעיס את לב כל גרי החצר הזה; כן אדוני, הוא תקע מן קרן הצידים עד הסמפניא, וכה העמיק סרה עד כי לא נתן שנת לעיניו גם בלילות אך לבעבור הניד שנה מעיני יושבי החצר הזה. עשרים פעמים התנפלנו לפני האדון חמוץ-זרוע לגרש לץ וזד ארור זה מהסתפח בחצר הזה, עד כי לאחרונה צלחה זאת בידנו, ולא לקח מידו כסף בעד חצי שנת מגורו בחדש מושבו, ויגרשהו ויצא מהחצר וישכור לו בית ברחוב אחר רחוק מפה. הוא יצא מזה, אך התדמה בנפשך כי לא הוסיף עוד להרגיזני? לא, הה לא אדוני! כי למחרת בשעה עשתי עשרה בלילה בשכבי על משכבי, והנה קול צעדים באזני! קמתי ואפתח את דלת ביתי, והנה קול קורא אלי: "שלום לך שוער! התאבה לתת לי קוצה אחת מקבצות ראשך לזכרון אהבה וידידות בעד קאבריאן? חושה נא, פיפילעט! ועשה את שאלת אוהבך ורעך קאבריאן, כי הוא לא ינוח ולא ישקוט עד תתו לו קוצה אחת". פיפילעט החשה ויבט בפני רודאלף בעיני עצב, וינע בראשו. "בינה נא זאת, אדוני!" הוסיף אחרי כן לדבר, ממני אשר אני שונא לו מתמול שלשום תכלית שנאה, ואשר הוא טפל עלי גדפים ולעג רבות פעמים, ממני ישאל קוצה מקוצות ראשי לזכרון אהבה, דבר אשר לפעמים תמנע גם רעיה אהובה לתת זאת לאוהבה היקר…." "ולו היה קאבריאן שכן טוב "כזערמען"! אמר רודאלף במנוחת לב. "לו גם היה שכן טוב כמוהו, גם אז לא אצלתי לו קוצתי". "זאת לא זאת, אמרה אשת השוער, עוד לא הגד לך החצי! שוה נא נגד עיניך כי מהיום ההוא והלאה שלח הציר הנורא קאבריאן השכם ושלח משלחת מלאכי רעים, גם בצהרים ובלילה ובכל שעה שלח את מלאכיו הרעים אל בית מושבנו זה, והם באו זה אחר זה לשאול מאת אלפערד קוצה משערות ראשו – ובעד מי? בעד קאבריאן"? "אך אנכי לא אביתי שמוע לשאלתם"! אמר פיפילעט בלב חזק, מקץ שלשה או ארבעה הקשיתי לו כגבור משכיל, גברה ידי. והוא עם כל שפעת משחיתיו ראו כי עם איש אשר גיד ברזל ערפו הם לחמים, ויסוגו אחור. "אך פה, פה תבער כמו אש"! הוסיף פיפילעט דבר ויור באצבעו על לבו – ומני אז נגזלה שנתי יותר מאשר אם עשיתי כל תועבת ה'. לרגעים איקץ משנתי ברעד ורגז ואאמין לשמוע קול קאבריאן הארור. כל יושבי תבל כאויבים נחשבו לי, גם אנשי שלומי אשר בטחתי בם מעודי, כאנשי מצתי הם בעיני, וכן רחקה ממני מנוחת לבבי עד כי מדי אראה פני אדם מבעד חלום ביתי תאחזני פלצות ממגור פן הוא אחד מחבל הרשע קאבריאן –. וגם עתה לא אוכל עוד דבר שלום עם איש, פני נזעמים תמיד, תלונה וזעף בקרבי, וכעס ומכאובים ההם גורלי כל הימים, גם חכי לא יטעם עוד אכל לו. לדבר הזה שמה אשת פיפילעט את אצבעה על עינה השמאלית, כאלו היא חפצה למחות אגל דמעה מעל עינה ותנע במו ראשה. ואלפערד הוסיף עוד דבר בפנים זעפים ובקול בכים ויאמר: "הלא צדקתי באמרי אליך אדוני כי קאבריאן הארור המר את חיי"? "עתה אבינה למה זה תשנא את הצירים", אמר רודאלף, "אך האדון זערמען היטיב לך את הרעה אשר הרע לך קאבריאן"? "כן הדבר, הוא היה איש בר לבב ויקר רוח, לא התגאה ופניו צהלו גם לבו שמח תמיד, אך בצהלת פניו ושמחת לבבו לא הכעיס לב אדם כקאבריאן – בדור אחרון ימח שמו"! –. "עתה הרגע נא, ואל תשא עוד את שם הציר על שפתיך. אך הגידה נא לי מי הוא האיש המאשר אשר בביתו אוה כעת האדון זערמען למושב לו"? "לא אדע זאת, גם אין איש, זולת העלמה יונת-צחוק יודעת מקומו איה." "מי היא העלמה יונת-צחוק"? "היא תופרת בגדים" השיבה אשת פיפילעט, "וגם משכנה במכפלה הרביעית על יד החדר אשר ישב שם זערמען לפי העלמו. וגם היא ישרת לב, משלמת לראשונה בעד מעונה, פניה צהלים ושמחים תמיד, מבקר לערב לא תניח את המחט מידה, ולפעמים תשתכר עד שני פראנק ליום, בה בטח לב זערמען. ולפני עזבו את בית משכנו אשר בזה, אמר אלי: "ידעתי נאמנה כי לא יבוא מכתב אלי, אך אולי יבוא, אזי תתני אותו ליד יונת-צחוק". כי הוא יודע אל-נכון, כי אף אם ישלח לו במכתב שטרי כסף למכביר, תשיבם העלמה ההיא לידו, האין זאת אלפערד?! –." "גם אנכי אחשוב אותה לתמימת לב, אך בכל זאת יזעף לבי עליה כי היא קבלה ברצון דברי חלקות מפי קאבריאן המשחית" –. "בזאת שגית, אלפערד"! אמרה האשה. "לא קלות דעתה עשתה זאת, ולא בה האשם, רק כי החדר אשר על יד חדר משכנה, הוה הוא היה נסבה לדבר הזה – כי כן דבר אליה דברי חן גם האיש אשר גר בחדר ההוא לפני קאבריאן, גם קאבריאן וגם זערמען לא יכלו לעצור ברוח הקסם המרחף בחדר ההוא, וידברו גם הם דברי על העלמה יונת-צחוק. ומי יכחש בזה כי רק החדר ההוא היה הסבה הנכונה לזאת"? –. "אם כן", אמר רודאלף, "אם כן יקסם החדר, אשר אחפוץ לגור בו, קסמים על כל יושביו להביע דברי חן להעלמה יונת-צחוק? –." "כן הדבר, ולא ישנה לעולם! וגם אתה תראה כי כן הוא –." "גם האדון זערמען – לפי דבריך – היה שכן טוב להעלמה ההיא בגלל הקסם אשר בחדר ההוא"? שאל רודאלף את האשה. "כן, וכל הרואה את האדון זערמען ואת העלמה יונת צחוק, יאמין כי תאמי צביה הם, יען כי שניהם יפים ונעימים, שניהם ישרי לב ותמימי דרך…. שניהם אצלו מלחם חקם לילדי עני ההם העטופים ברעב ובראש העליה הקטנה אשר במכפלה הרביעית, ואשר בעוד שלשה או ארבעה ימים יגרשם האדון חמוץ-זרוע מזה. "היגור איש עני כזה פה בבית העליון?" שאל רודאלף. "הה! איש עני ונכה רוח מאד – איש אשר לו חמשה בנים קטנים, אשתו שוכבת על ערש דוי ומטה למות. ואם אשתו הכתה בשגעון ותשתגע עליו כל הימים – איש אשר גם בעבדו עבודת פרך כעבד כושי לא ישתכר אף די לחם יבש לפי הטף, הוא לא יישן רק שלש שעות מעת לעת, ומה היא גם השנה הזאת אשר תשבת לרגעים מאנקת ילדים השואלים ללחם, מאנחות אשה המתהפכת בצירי מות על ערש קרשים, ומיללת אשה רעבה בלילות – ועת אשר יציק לה הרעב עד מאד ישמע קול יללתה גם פה בבית". "נורא הוא ענות האיש ההוא!" אמר רודאלף פתאם, "האין איש אשר יתמוך את ידו בצרתה לו"? "אנחנו עושים ככל אשר תשיג יד עניים כמונו לעשות למן היום אשר יתן לי שר האלף שנים עשר פראנק לחדש, למען אישם עיני על חדריו, למן היום ההוא אבשל בשר פעם אחת בשבוע, ואת המרק אתן להעניים המרודים ההם. העלמה יונת-צחוק תגזול שנה מעיניה ותתפור כתנות בד לבני העני ההוא, וחגורות פשתן לבנותיו הקטנות, גם האדון זערמען לא הכביד את לבו כל ימי שבתו בזה, ולא קפץ את ידו מהושיע להאובדים ההם ככל אשר היה בכחו להושיעם, ולפעמים השקה כוס יין להאב האבד מארל (זה שם האיש העני ההוא) למען החם את בשרו וחזק את רוחו הכהה". "וצאזאר בראדאמאנטי לא יושיע לבני אביון ההם ברב או במעט"? "צאזאר"? אמר פיפילעט; הוא רפא אותי מהטחורים ועל כן אכבדהו, אך בראותי כי הוא אביר לב ורחוק מצדקה וחמלה, מני אז אני עוין אותו" –. "ומה דבר האיש בספרך לו את אסון בית מארעל"? "בתחלה התאונן באזני כי לא יכל לישון כל הלילה מקול יללת האש המשגעה, ואחרי כן אמר אלי בלזות שפתים דולקים, לאמר: "יען כי בני בית מארעל הולכים תמיד בנקיון שנים, על כן בכל עת אשר תכאבנה שניהם, אעקר להם שש שנים שם שנים חנם אין כסף גם בעד השן הששית, וגם את הסמים אשר לי אמכור להם בעד חצי מחירם" –."ראה נא, אדוני! אף כי הוא רפא אותי מהטחורים, בכל זאת יזעף לבי עליו על המהתלות אשר התל בבני עני ההם המתעלפים ברעב"–. "יסער לבי על קשה לב כזה"! אמר רודאלף אל אשת פיפילעט, "ולא אארח לחברה עם לב אבן כמוהו. אך אדמה כי האם בריעה איננה קשת לב כצאזאר הזה, האין זאת, גבירה"?! "גם היא תקשיח לבה כמוהו, ואף גם זאת כי היא נצלה את כל בית מארעל בהלותה אותו מעט כסף ותקח לה את כל אשר בביתו לצמיתות, אחרי כי הקיפו שמונה ימים ולא שלם לה פי שנים על כספה אשר הלותה לו – כמשפטה כל הימים" –. מעת אשר התבונן רודאלף כי אשת פיפילעט תחונן דלים. לא היתה עוד נתעבה ונאלחה בעיניו כבתחילה. "מה מלאכת האיש מארעל"? שאל רודאלף. "הוא מפתח אבנים, ומרוב יגיעו, רופפו עמודי גויתו, כי להביא טרף לשבעה אנשים, ידרש עמל נפש ויגיעת בשר – אפס כי גם בתו הבכירה תמכת אל ידו כפי אשר תשיג ידה." "כמה שני חיי העלמה ההיא"? "היא כבת שבע עשרה שנה ויפה כלבנה – והיא אמה בבית איש זקן ושמו יעקב פערראנד הסופר". "יעקב פערראנד"? קרא רודאלף וישתומם בזכרו כי הוא האיש אשר לו לשאול את פיהו או את פי סכנת ביתו על אבות הזמירה. הוסיף רודאלף דבר, "הלא הוא יושב ברחוב הנקרא רוע די סעניטער"!. "הוא האיש! הידע תדע אותו"? "ידעתיו, כי הוא הסופר בבית הסוחר אשר אנכי משרת אותו." "אם כן הדבר, הלא ידעת כי איש כלי הוא מאד וצר עין מאין כמוהו – אך גם איש צדיק תמים הוא, כי הוא מרבה תפלה, ושם ה' קרוב מאד בפיו ובלבבו כל הימים. ובשמת בת מארעל, היא אמה בביתו זה שנתים וחצי, והיא רכה וענגה כבתד נדיב, והוא יעבידנה בפרך כבת עבד כושי, ובכל זאת לא יתן שכרה כי אם שמונה עשר פראנק לחדש, ששה פראנק תקח היא לה למחיתה, שנים עשר תתן לאביה; אך מה זאת לשבעה אנשים"? –. "אך הלא גם מארעל יוכל להשתכר אם היה חרוץ במלאכתו"! "איש חרוץ כמוהו במלאכתו אין; הוא לא היה שכור מימיו, גם הוא יקר רוח וטוב לב כמלאך אלהים, ולו דמע ה' לקול תפילתו, כי אז הוסיף עוד עשרים וארבע שעות לכל יום לבעבור יוסיף להשתכר עד כדי חית אנשי ביתו" –. "ואיש חרוץ כמוהו יסבל רעב"? "הוא שכב שלשה חדשים על ערש דוי, וזה היה בעוכריו. אשתו לא נתנה לעפעפיה תנומה, ותסעדנו על ערש דוי, וכל משכבו הפכה בחליו עד כי שחתה לה. והנה היא הולכת למות –. במשך ימי חליו נתן כל אשר לו לערבון אל האם בריעה, כי שנים עשר פראנק לחדש אשר נתנה לו בשמת בתו, גם מעט הכסף אשר נתנה לו האשה אשר למענה הוא מפתח האבנים, לא השפיקו די מחית אנשי הבית ודי קנות סמי מרקחת ושלם להרופא –. לו ראית אדוני את הבית אשר המשפחה העניה מתגוררת בו! – אך לא נוסיף עוד דבר על אודות הדבר הזה, כי עת האכל הגיעה, ובזכרנו את עני העניים האלה, לא יטעם חכנו כל אכל לו. אך לאשרנו יגרש האדון חמוץ-זרוע את בית אב זה מהסתפח בחצרנו, אפס כי באמרי "לאשרנו" לא אחשוב רע. כי אם נחתך על בני בית מארעל להיות עניים מרודים. וקצור קצרה ידנו מהושיע למו, מה יתן ומה יוסיף להם אם ישאו חרפת רעב בחצר הזה או בחצר אחר, ובהיותם רחוקים מעינינו, לא ידאב כה לבנו על ימי ענים" –. "אך מי יאסף אותם הביתה "זאת לא ידעתי גם אני"! "כמה יש לאל יד מארעל להשתכר ליום"? "אם לא נטל עליו לסעד את אשתו על ערש דוי ולשרת את בניו הקטנים, כי אז היה לאל ידו להשתכר ארבעה או חמשה פראנק ליום, יען כי איש חרוץ ואיש מהיר במלאכתו הוא; אך כעת אשר שלשת רבעי היום והלילה ישביתו אותו אנשי ביתו מעבודתו, לא יוכל להשתכר רק חצי פראנק ליום". "צר לי עליכם, עניים אבדים"! "עניים אבדים הם, אמת הדבר! אפס כי המצא עניים מרודים גם מהם, ואנחנו מה לעזור להם? וזאת נחמתנו – אך לזכר שם "נחמה" זכרתי גם את היין אשר עוד לנו בצנצנת; התשתה אדוני מיינך אשר קנית"? – "לא, גבירה! כי בשמעי את אסון בית מארעל, ימר היין לי; שתי את עם האדון פיפילעט". "מה רב טובך"! ענהו השוער, "אך הגידה נא לי אם יש את נפשך לעלות אחרי ולראות את החדר אשר תחפוץ לשבת בו"? "אלך ואראנו, ואם ייטב בעיני ונתתי לך מחירו בעד רבע שנה". השוער יצא מביתו ורודאלף הלך אחריו. רודאלף עלה אחרי פיפילעט על מדרגה חשכה ורטובה לראות את החדר אשר יאבה לשבת בו, ופיפילעט הראהו את מבוא בית שר האלף, גם את מבוא רופא האליל צאזאר בראדאמאנטי. אך ברגע ההוא, האזין אנחה בבית ההוא כאנחות לב נשבר, ופתאם נשמע זעקת שוד ושבר נורא מאד, רודאלף נעוה משמוע, וכמהר חץ מקשת, עף ויצלצל בפעמון אשר לפתח הבית ההוא. "מה תעשה, אדוני?" שאלהו פיפילעט בתמהון. "הלא שמעת"? ענהו רודאלף, "הלא שמעת אנקת בן תמותה בבית הזה"? – "שמעתי" – ענהו פיפילעט – "אך אאמין כי הרופא צאזאר יעקר שן רעה או שתים, והוא קול הצעקה אשר בבית" –. הדבר הזה יראה כדבר אמת, אך רודאלף לא האמין בזה, יען כי הזעקה ההיא העידה כי לא בת כאב בשרים היא, כי אם יליד כאב נפש, ויצלצל בכל עוז בפעמון, והנה דלתות רבות סגרו פתאם, ואז ראה רודאלף על יד החלונות תמונת איש רזה אשר לבנת-מות שוכנת עליה, שערות צהובות ולבנות יורדות מעל ראשו וסובבות את פניו הנמבזים, וזקן ארוך וצהוב יורד על פי מדותיו. אחרי רגע קטן נעלמה תמונת האיש ההוא, ופלצות אחזה את בשר רודאלף, וידמה כי הכיר מי הוא זה האיש ההוא, ויאמן כי הוא הכהן פאלידארי אשר זכר מורף את שמו בדברו עם השר פאן גרוין, והכהן פאלידארי זה שנה את שמו לשם צאזאר בראדאמאנטי. אולם לדעת אל-נכון אם לא שגה ברואה, שאל רודאלף את פי השוער פיפילעט: "כמה שנים יגור צאזאר בבית הזה?" "זה כשנה אחת – הוא משלם בעד מעונו ולא יאחר רגע מן המועד המיועד, גם רפא אותי ממחלת הטחורים. אך לזאת הוא לא יזכה בעיני על כי דברי פיו אך שחוק ולעג הם, והוא מלעיב באלהים ואדם ואין נסתר "ההוא שמח וטוב לב תמיד וממלא שחוק פיהו כל הימים?" "לא, הוא איננו שמח, ונהפוך הוא כי פניו דומים כפני מת; גם לא ישמיע קול שחוק בדברו מהתלות –. תחת שבט פיו יעברו אב ואם, מלאכי אלהים ושדי שחת, וגם על חטאות נפשו כי התגברו, ילעג וישחק בדברי פיהו –. לא אכחד ממך אדוני כי רבות פעמים עת תצמיד לשונו דברי לעג וקלס, יאחזני שער ודמי יקפא בעורקי. ראה נא, אדוני! כל באי שער העיר הזאת יודעים נאמנה כי אנכי שונא את קאבריאן שנאת מות, והשנאה זאת אקח אתי גם במותי אך בכל זאת לא יתחמץ כה לבבי על הזד הארור הזה, בגלל אשר כהתל באיש משגע יהתל בי כל הימים, כאשר יסער לבי על זה צאזאר האיש אשר גם באלהים חיים יהתל, במלאכיו ישים תהלה, על כל הקדושים אשר היו בארץ ישפוך לעג ובוז, ועל גן עדן וגיהנם ישחק בלי הפוגות. ואף גם זאת כי במלאו פיהו דברי לצון כאלה, לא ישמיע קול שחוק, כי אם יעקם את פיו ויליז את שפתיו, ואז אזכור את מות דודי הזקן אשר כמותו עקם את פיהו ועוה את שפתיו כזה האיש צאזאר –." כשמוע רודאלף את הדברים האלה, לא פסח עוד על שתי הסעפים ויאמן כי זה צאזאר האיש פאלידארי הכהן, אשר פניו ויתיצב בלי לבוש הצדק קבל עם, מני אז דרכו כסל לו לשחוק לכל יושבי תבל, לשפוך לעג כמים על כל קשט דברי אמת, ולשאת משל ושנינה על כל קדש בשמים ובארץ. פני רודאלף נפלו מאד לזכר האיש פאלידארי אשר הרבה להרע לו בימי נעוריו, אשר בתגרת ידו הוא הולך קדר זה ימים רבים, ואשר גם עתה היה יהיה לו לאבן נגף בדרך אשר הוא הולך לחשוף ספונות מסתרים בחדר ההוא אשר יאבה לשבת בו. אך בכל זאת אמץ את לבבו, וירם פעמיו אל המכפלה העליונה לראות את החדר אשר יבחר למעון לו. רודאלף הכיר את חדר יונת-צחוק על פי הציורים היפים והנעימים אשר על הדלת "אדמה" – אמר רודאלף ויור באצבעו על דלת החדר ההוא – "אדמה כי הציורים האלה מעשי ידי קאבריאן הם". "הה אדוני! כן הדבר – הבליעל הזה נועז לשקץ את הדלת הזאת בששר תפל וליורי תעתועים כאלה! ולולי חלתה יונת-צחוק את פני וגם האדון חמוץ-זרוע, כי אז כבר מחיתי את צלמי בבלהות אלה" –. רודאלף הגיע אל החדר אשר אוה למושב לו, והנה הוא גדול ורחב ידים. ויתן על השוער ארבעים קשיטות כסף, ויאמר: "החדר הזה מצא חן בעיני, והא לך כסף הקדימה, ולמחר אביא את כלי ביתי הנה, היש לי לדבר עוד גם עם חמוץ-זרוע? "לא, הוא לא יבוא הנה רק לעתים רחוקות עת שיח ושיג לו עם האם בריעה – וכל השכנים דבר אין להם אליו כי אם אלי – ועתה הגידה נא לי מה שמך?" "רודאלף" "רודאלף – ועוד"? "רק רודאלף, אדוני פיפילעט". "יהי כדבריך, אדוני"! –. "הגידה נא לי האלך ביום מחר לבקר את בית מארעל ולשאול את פיהו אם אולי יכל אוכל להושיע לו ברב או במעט, כאשר עשה כן גם האדון זערמען"? –. "אך אפונה אם תוכל להועיל לי, יען כי בעוד שלשה או ארבעה ימים יגרש האדון חמוץ-זרוע את מארעל מהחצר הזה, אך כי בכל זאת תשמח את לבבו בבקרך בביתו" –. כדבר רודאלף עם השוער, פתחה העלמה יונת-צחוק את דלת חדרה ותושט את ראשה לראות מי הוא השכן החדש אשר ישב בבית ההוא אשר ישב בו זערמען השכן הטוב, ורודאלף ראה את העלמה הזאת אשר יקוה לגלות על ידה מסתרים רבים. "עתה אדוני"! אמר השוער, "עתה אעלה במעלות הסלם הזה אל עלית הגג אשר מארעל וביתו מתגוררים בה – אי שמים! מראש העליה הזאת מוסר תוכחה הוא לי לשמוח בחלקי, כי מעוני הצר, כגן עדן הוא מול העליה ההיא, ולחם לחץ אשר בביתי, כלחם אבירים הוא מול חסר הלחם אשר בבית ההוא –. ואתה אדוני! רד נא אל ביתי ואני אבוא אחריך בעוד רגעים מעטים". בלכת רודאלף על פני בית צאזאר, שמע קול צעדים כצעדי אשה, ורודאלף הסתתר עד כי עברה האשה ההיא, ואחרי כן יצא ממסתרו, וברדתו ממדרגת המכפלה שניה, מצא שם מטפחת, ויחפוץ לרוץ ולהשיג את האשה ההיא אשר בלי תפונה אבדה את המטפחת ההיא, אך עד מהרה נחם פן יבלע לו בהיותו נמהר במעשהו, ויתבונן בהמטפחת והנה היא רטובה מזרם דמעות, ועל כנף האחת משזרות בחוטי זהב אות נ ואות ל ממעל להן עטרה כעטרת ההערצאגים, וכל אלה יעידו כי האשה ההיא מבנות שרים היא ואשת הערצאג. רודאלף שם את המטפחת בצלחתו, ועל ידה נגלו לו סודות כמוסים במשך הימים כאשר תשמענה אזני הקורא במרוצת הספור הזה. בהגיע רודאלף אל בית פיפילעט, שאל את פי אשת השוער: "העברה אשה אחת על פני חלון ביתך"?. "כן הוא, והיא אשה יפה מאד אשר קומתה דמתה לתמר, וצעיף שחור על פניה. היא ירדה מחדר צאזאר, והפסח הקטן הביא לה עגלת צב, אך הוא ישב אחורי העגלה לראות אנה היא נוסעת, כי הוא שואף לדעת כל דבר חדש, גם הוא מהיר במרוצתו אף כי פסח הוא" –. אולי צוה צאזאר את הפסח לעשות כן לבעבור הגיד לו איפה בית האשה ההיא – כה חשב רודאלף בלבו. "הייטב בעיניך החדר ההוא"?! שאלה אשת פיפילעט. "טוב מאד! ואנכי הקדמתי ונתתי כסף כמשפט השכנים ליד בעלך, וביום מחר אביא את כלי ביתי הנה". "האל הטוב יברך אותך תחת אשר באת לחסות בצל קורת ביתנו; ולבי יאמר לי, גם תאר פניך יעיד כי איש טוב וישר אתה, וגם את פני אלפערד תצהיל בדברים טובים ודברים נחומים כאשר עשה כן גם האדון זערמען, ואני אחגור בעוז מתני ואאמיץ זרועותי לשרת אותך באמת ובתמים כאשר יאות לאיש טוב ויקר כמוך אדוני"!. רודאלף עזב את בית פיפילעט וילך לדרכו, ולבו שמח על החדשות והנצורות אשר יגלו לו בשבתו בחדר ההוא אשר על יד חדר יונת-צחוק. ומוצאי הדברים אשר לו להתחקות על שרשיהם לבעבור שלם שכר טוב לטובים ולישרים בלבותם, ולענוש את החוטאים והמטים עקלקלותם, הלא המה: "לחקור ולדרוש את פי העלמה יונת-צחוק איפה מקום משכן זערמען בן נעמי והמורה –. למנוע את האשה הצעירה לימים, אשר לפי ראות עיניו היא אשת השר הארווילע ידיד נפשו מנער, למנוע אותה מעשות חזה ביום המחרת עם האיש קארל ראבערט אשר בסכלותו יכנה את נפשו בשם "שר אלף". ובמנעו אותה מעשות כדבר הרע הזה, אזי יציל את כבודה ואת כבוד בעל נעוריה לבל יומר בקלון –. להושיע את איש חרוץ במלאכתו אשר לו חמשה בנים ואשה חולה גם חתנת זקנה ומשגעה, להושיע מעניו, לתמוך את ידו ולהיות בסומכי נפשו כי ימצא חית ידו וטרף לביתו בכבוד –. לחפש ולמצוא את האיש פאלידארי הכהן אשר העוה את דרכו ועשה כל תועבת ה', גם לדעת מי היא האשה הגדולה אשר היתה בביתו ותבך מנהמת לבה –. ולחקור את הליכות האשה בריעה המגדת עתידות ומלוה על ערבות ברצח, אשר שיח לה עם לילית המרשעת אשריצאה מבית החולים לפני ימים מעטים ותתרפא מן המכות אשר הכתה בבית אלוני בכות מיד חרבונה –. רודאלף שב לבית מושבו, ויגמור אמר לשחר ביום השני את בית יעקב פערראנד הסופר. ובערב ההוא היה רודאלף קרוא אל משתה השר…. כאשר ספרנו כבר. אך בטרם נספר הליכות רודאלף במשתה ההוא, נטיף דברים מעטים על תולדות תם ושרה אשר גם הם פנות הספור הזה. שרה היתה חטר מגזע אצילים בארץ השוטים, היה שר נכבד בארץ הלזו, ואמה שרתי כבודה במדינה ההיא. לפני מלאת לשרה שבע עשרה שנה, מתו עליה אבותיה, ואז עזבה היא עם תם אחיה את ארץ מולדתם, וילכו לנוע בארצות נכריות. וזה פשר דבר הליכתם: אשה זקנה – אמנת שרה – נבאה בשקר כי שרה צפויה היא אלי כס מלוכה, ועל מצחה יציץ נזר מלכות בימים יצרו. הנבואה ההיא העירה גאה וגאון בלבב שרה, וכל הימים הלכה בגדולות ונפלאות ממנה, וגם תם אחיה, איש נתעה בהבלי שוא, גם הוא האמין אמונה אמן בחזון שוא ומקסם כזב הוא, וישם על לבו לבל ינוח ולבל ישקוט עד אשר יראה את שרה אחותו בכתם אופיר ובכתר מלוכה. ואם יפלא בעיני הקורא איכה נואלה שרה להאמין דבר לא יאמן כזה? על זאת נשיב אמרים: כי בהתפרץ תאות הכבוד בנפש האדם באין מעצר ובלי-מצרים, ואמונה כזבה תלוה אליה גם היא ותתן לה עוד עז ותעצומות; אז תשעינה גם עיני חכם לבב, וגם בקרב איש תבונות תתנוסס רוח עועים ורוח שגעון עד כי יחרף נפשו להכבד בכבוד אשר הוא מרום מנגדו כרום שמים מארץ – ומה גם כי שרה לקחה לה גם את חמדת יפעתה למשענת בדרך אשר היא הולכת – כי היתה יפת תאר ויפת מראה, ורוח חן והדרת חסד חופפת עליה – ותדמה בנפשה כי אין זה דבר חדש תחת השמש אשר עלמה יפה תקח ביפיה גם את לב מלך עד כי יושיבנה אתו לכסא וישם כתר מלכות בראשה. ותם בקש בדברי הימים לכל עם ועם וימצא כתוב כי בארץ אשכנז ימצאו בני מלכים רבים צעירי ימים ויורשי עצר אשר לא באו עוד במסורת החתונה, ועל כן יעץ לשרה אחותו לנסוע אל הארץ ההיא ולפרוש שם רשת האהבה לרגלי אחד מבני מלכים הצעירים ההם –. אך בטרם החלו לעשות את מעשה תרמיתם, הביא תם את שרה צרפתה אל פאריז הבירה, למען תלמד שם שרה דרכי בנות נדיבים, מערכות הליכותיהן בסוד עליזים וקהל בני מרום עם הארץ, וכל תהלוכותיהן בהיכלי רוזנים ובמחול משחקים –. מקץ ששה חדשים אשר ישבה שרה בפאריז, למדה את כל הדברים הנזכרים עד כי היתה לאל ידה להתחרות את כל בנות בטחות בכל אלה, כי היא עלתה על כלנה –. אז לקחו שרה ותם מכתבי תעודה ותהלה מאת שרים נכבדים אשר היו להם מהלכים ביניהם במשך ששה חדשים ההם, וגם השר הזקן מארקיז פאן הארווילע – אבי השר הארווילע הצעיר – גם הוא נתן להם מכתב תעודה אל ההערצאג הגדול מאקסימיליאן רודאלף המלך בגעראלשטיין – אבי רודאלף אשר הוא פנת הזה –. ואחרי כן נסעו תם ושרה מפאריז אל ארץ אשכנז, ותהי ראשית דרכם לגעראלשטיין ארץ ממשלת ההערצאג הגדול אשר זכרנו, יען כי תם קרא בדברי הימים וימצא כתוב כי רודאלף בן ההערצאג הגדול הזה, הוא צעיר לימים עדנה – ורוב צעירי ימים אינם יודעים להזהר עוד – והוא יורש העצר בגעראלשטיין, והיה גם לבב תם סמוך ובטוח כי ההערצאג הגדול הזה יקבלם בהיכלו באהבה וחסד, בגלל מכתב התעודה אשר כתב השר הארווילע אליו, ואשר הלל מאד את שרה על יפעת הודה ועל חכמת לבבה ותם דרכיה. בעת אשר באו תם ושרה בהיכל הנשיא הזה, היה אז רודאלף כבן שמנה עשרה שנה, ואביהו השר הישר באדם והמלך לצדק, שמח מאד לקראת הארחים הנכבדים ההם, כי שרת לבבו וצדקת נפשו לא נתנוהו לנטות עליהם אף קו חשד ולהעלות על רוחו פן יש את לבב שמץ דבר בליעל – ומה גם בראותו את מכתב התעודה אשר בידם אשר כתב אליו השר הארווילע אוהבו הנאמן ואשר הרבה בו לספר תהלות תם ושרה ולבזור להם מלא הפנים כבוד ותפארת. ושרה רדפה לדעת את תכונת נפש הנשיא הגדול אבי רודאלף ולהתחקות על שרשי הליכותיו, ובחכמת לבבה ראתה כי הוא איש צדיק תמים, לבו רך כקנה לכל שואל מאתו חסד, וקשה כארז לכל עול וזד יהיר. בידו מקבל נעם לכל ישר דרך והולך תם, ומקל חבלים לכתף סוררת ולכל נלוזי דרך ונעוי לב. הוא אהב את רודאלף בנו תכלית אהבה, אך אם יט מלא השערה ממעגלי צדק, לא יכסה עליו באהבה, יוכיחנו ולא ירפנו עד שובו המעגלה – את כל אלה ראתה שרה ברוב חכמתה, ונפשה ירעה לה. אפס כי בהודע לה גם תכונות רודאלף וארחות דרכו, כי הוא טהר לב ויקר רוח, בעל דמיונות עזים ורגשות נשגבות, ורוחו מרחפת תמיד על כנפי חלומות וחזיונות; אז הרהיבה שרה בנפשה עז לרדוף ולהשיג ולהפיק את זממי לבה וכל מאויי רוחה ותתברך בלב לדמות כי אם יבוא אתה רודאלף במסורת ברית החתונה בלי ידיעת אביהו הנשיא ובלי רצונו, לא יעוז הנשיא להדוף את בנו ממעמדו ולהדיחו משאתו בגלל דבר כזה את חייו תלואים בו –. ולמען הגדיל את אהבתם בעיני הנשיא, חפצו תם ושרה פעמים רבות לעזוב את היכלו ולנסוע למסעיהם, ובכל פעם חלה הנשיא את פניהם לבל יעשו כדבר הזה, ויותר מזה חלה את פני שרה לבל תעזוב את אשתו הגבירה הכבודה יהודית אשר נפשה נקשרה בנפש שרה בעבותות אהבה. אך כראות הנשיא כי הם מתאמצים ללכת, שם על שכם תם משרה גדולה להיות שר הארוה ושר הפרשים בגעראלשטיין, וכבודו גדול גם שכרו הרבה מאד. אחרי אשר מאן תם ימים רבים, נאות לאחרונה להפיק את רצון הנשיא ולקחת את המשרה הזאת, ויהי לו לעזר ולהועיל כיד חריצותו ותבונתו הטובה עליו בדבר הזה. גם שרה הוסיפה עוד קנות אהבת הגבירה המפארת יהודית אם הנשיא הגדול, כי ידיה רב לה לנצח בנגינות עלי נבל ולשיר שירי נעם, גם שפתותיה נוטפות מר, ודבש וחלב תחת לשונה, וכל אמרי פיה מפיקים חן ונעימות, וכל הדברים האלה קנתה את כליות הגבירה, לקחה את לבבה, ותהי לה כבת. סוף דבר כי תם בהפיקו רצון מאת הנשיא, הפיק גם רצון כל שריו ועבדיו, ושרה במצאה חן בעיני הגבירה, מצאה חן גם בעיני כל השרות ובנות נדיבים הישרות בלבותן. ולמלאות כל מערכי לב האח והאחות האלה, נסע רודאלף בן הנשיא עם השר מורף מורו ומדריכו לפקד אנשי הצבא, וזה הסב כי שרה יכלה להכין מזמות רבות ולעשות תחבולות שונות לפרוש רשת לרגלי רודאלף, מבלי אשר יבין ויחוש זאת לב כל אדם – כאשר יראה הקורה במשך הספור הזה –. החסד הגדול והאהבה הנאמנה עם כל שפעת הטובות אשר פזר הנשיא הגדול לתם ושרה, לא עצרו כח להפר את המחשבות הרעות הצפונות בעמקי לבבם, ונהפוך הוא כי כל אלה היה היו עוד אבני פנה ביד חרשי משחית אלה ליסד עליהם את היכלי נכליהם ומזמותיהם הנשחתות, לשלח מדנים בין האב והבן, ולשבית השלום והמנוחה מהיכל הנשיא הזה מעון השלום ונוה הצדק מעולם. לד: השר מורף והכהן פאלידארי רודאלף היה מנער חלש ורפה ידים, ועל כן נועץ אביהו לחזק רפיון גוו ולהקים הריסות בדיו ולחנכהו בדרך הזאת: להעתיק אותו מהיכליו, היכלי ענג, ולמנוע ממנו כל מנעמי בני מלכים ותענוגותיהם, ולהושיבו בנאות דשא באחד הכפרים היפים אשר סביבות געראלשטיין, ושם יחנך אותו איש אפרתי מארץ בריטאניא על פי דרכי החנוך אשר לאצילי בני ארצו היושבים על שדותיהם בחצריהם ובטירותיהם, אשר כרבם כן הם חזקים ומצוקים, בריאי בשר גם בריאי אולם על ידי החנוך אשר להם. וימהר הנשיא וישלח לארץ בריטאניא לבר לו משם איש אפרתי כזה אשר ידיו רב לו לגדל את בנו בדרך הזה, ויפל הגורל על איש שוע ושר נכבד היוש על שדי אחזתו תמיד, ושמו מורף, והוא מלא אחרי הנשיא וימלא את משאלות לבו בדבר חנוך בנו. מורף עם חניכו ישבו ימים רבים בחצר יפה אף נעים בינות לשדות נחמדים, הרים וגבעות מחמדי בת עין הרחוקים מהלך שלש שעות מעיר געראלשטיין בירת ההערצאג הגדול.. ושם בנאות חמד ומנוחות שאננות, חי רודאלף חיי איש שדה, ויבלה ימיו בעבודה ומשא לפי כחו, ושעשועיו יום יום היו להתחרות את קלי המרוץ לרוץ ארח ולהעבירם, להאבק עם ילדים בריאי אולם אשר כגילו, ולהראות עצם ידו במלחמת האגרוף, לרכוב על סוס קל, ולצוד ציד, אשר כל אלה מבריאים את הגוף ומוסיפים אמץ לבדי עור ויצורי הגו, וגם הרוח הצח אשר יפוח משפיים וגני עדנים, הרבו כח ועצמה לרודאלף, עד כי נהפך ויהי בריא אולם ורב אונים. חורת פניו סרה מעליו, ואדם שושנים הופיע על לחייו, שביב אש באישון בת עינו ינוצצו, ורוח עז וחדוה מרחפת עליו כל הימים. כה חלפו לו ימיו בטוב ובנעימים עד היותו כבן שש עשרה שנה. אפס כי כל אלה לקחו כל עתותי רודאלף כמעט, עד כי לא נותר לו כי אם זמן מצער ללמוד חכמה ודעת וללכת בדרך תבונות. הנשיא הגדול ידע זאת, אך לא שת לבו לזה, באמרו: כי אם יסבל רוח הנער החלש בלמודים והליכות החכמה, יהרסו אשיות גויתו עד כי תרפינה גם כנפי רוחו, אך אם יהיה גוו איתן ומוצק, אז יחזק גם רוחו, ולאט לאט יצעד בנתיבות החכמה, עד כי ברבות הימים יצעד מצעדי גבר ויעבור את הנערים אשר בגילו –. השר מורף לא היה איש למוד, ולא היה בכחו ללמד את רודאלף כי אם ראשית למודים; אך לעומת זה לא היה איש כמוהו אשר יש בו כח לטעת על תלמי לבב רודאלף נטעי נעמנים, להפריח בקרבו פרחי תושיה לבחור בטוב ולמאוס ברע. ומטעי קדש אלה השרישו בנפשו פנימה, ויציצו ויפרחו ויעשו פרי הלולים; ואף כי ברבות הימים התחוללה רוח תאוה עזה וברב אונים הניעה את נצר מטעיו אלה, אך לא יכלה להסיע את גזעיהם ולשרש את שרשיהם מקרב לבו. הברק יפגיע, ישבר ויפוצץ עץ משריש ומתערה, אך ברהטי גזעו סובב סובב הולך הלח ולא ימיש מיצו ולשדו, ואלפי יניקות רעננות יציצו מהגזע אשר מת בעפר מות למראה עינים –. אחרי אשר מלא השר מורף את משאלות לב הנשיא בדבר חנוך בנו, נדרש השר הזה לשוב לארצו ולמולדתו, והדבר היה נחוץ מאד ואין להשיב; ולדאבון נפשו גם למרת רוח רודאלף שב השר הזה בריטאניאה. אמנם קוה כי מקץ שנים עשר חדש, אחרי מלאו את אשר נטל עליו הזמן, ישוב אל ארץ אשכנז וישב הוא וכל בני ביתו בגעראלשטיין כל הימים. והנשיא הגדול אחרי אשר הרגיע את לבבו בדבר רפאות בנו, אשר נהיה בריא, אולם דאג לרפאות נפשו, וישם על לבו ללמדהו דעת ולהודיעו דרך תבונות למען יוכל שבת על כסאו אחריו ולנהל עמו בחכמה ולנחותם בתבונות לבב –. וישם את הדבר הגדול הזה על שכם איש כהן אשר הוא חכם לבב ואיש תבונות, בעל לשון למודים ויודע בינה לעתים, ושמו פאלידארי. האיש החכם והנבון הזה הקם על להורות את רודאלף וללמדו להועיל בכל דבר חכמת בינה ובכל מדע והשכל, אבל בפעם הזאת שגה הנשיא ברואה, ויביא רעה ומארה בתוך ביתו, כי הכהן הזה היה איש בליעל מאין כמוהו, מכחש בה', מלעיב בקדושיו ומתעתע בכל קדש, חנף ומרע, ובנכלי מזמותיו ותחבולות ערמתו כסה על זדונו ורוע לבבו, על כחשו ומריו, במסוה קדושה וצעיף צדקה, וירא לעינים כאיש עניו מאד, איש אשר אהבת ה' ויראתו מתנוססות במשכיות חדרי לבבו, וכל ישעו וכל חפצו רק להשכיל להיטיב ולהפליא חסדים נאמנים לכל בני האדם, ורודאלף אשר למרות חשק לבבו לקח ממשכנות הרעים אשר חי שם חיי דרור, להסתפח בהיכל אביהו ולהטות שכמו לסבול על וסבל למודים מיגעי רוח ונפש; לא אהב בראשונה את הכהן פאלידארי מורו ומלמדו, וכמשטמה היה לו בבית אביהו הנשיא. השר הישר מורף דמה את רודאלף חניכו, לעיר למוד נאות מדבר אשר באות נפשו ישאף רוח צח שפיים, ישיש בכח עלומיו לדלג על פרחי אחו ונצני שדה, וברוב אונו ישוטט אל כל אשר יהיה את רוח החפש ללכת, ועתה – עתה הכביד עליו הזמן את אכפו ויבלום פיו במתג ורסן גם העמיס עליו משא כבד אשר לא רודאלף הגיד להכהן פאלידארי מראש כי אין את נפשו לבלות ימי נעוריו בלמודים, ותכונות רוחו מסגלות יותר להיות איש גבור ציד ותופש קשת מהיות איש למוד ומשלם בנתיבות החכמה, והכהן הצדיק את דבריו אלה באמרו כי רקב עצמות הוא לנער בן נדיב לבלות ימיו בעמל למודי החכמות וקריאת ספרים רבים ושונים – אפס כי לשבת בנאות שדה ולשאוף רוח כתנים, לצוד ציד כאיש פרא, ולרכוב על סוס כאחד מבני האכרים השפלים, גם אלה לא יאותו לבן נדיב, וחרפה הם לו יתר הרבה עוד מהאסר בבית הספר וללכת שבי ביד למודים ודברים יגעים. סוף דבר כי הכהן הבזה וישקץ חיי איש שדה ותענוגותיו ומשוש דרכיו, עד כי נכלם רודאלף בזכרו את הימים אשר התענג בם גם הוא בתענוגות האכרים הנבזים, ובתם לבבו שאל את פי הכהן במה יבלה את ימיו מבלישגות בלמודים גם מבלי חיות חיי איש עובד אדמה, והכהן ענהו בסתר, כי בימים יצרו יחוה לו דעת וילמדהו ארחות חיי נעם אשר יאותו לבן נשיא גדול כמוהו –. מהיום ההוא והלאה התאמץ הכהן בכל מאמצי כח להבזות את מורף בעיני רודאלף, ובחנף ושפתי חלקות חתר למצוא בעיניו חן ולהפיק מאתו רצון, ויקו כי יישן את חניכו בחיק התענוגים עד כי לא ישים לבו אל הליכות ממלכתו בשבתו על כסא המלוכה אחרי אביהו הזקן, וכל מוצאי ומובאי ארצו ישים על שם מורו ואלופו –. שבע ביום הלל רודאלף אל אביהו הנשיא, ויבטיחהו כי שכלו הוא החכמה, עד כי אסף בחפניו רוח דעת במשך הימים המעטים אשר הוא בהיכל הנשיא –. מעט מעט נסה הכהן ומורה שקר הזה לשפוך לעג על הליכות היכל הנשיא אשר הסכן הסכין להנזר מכל שעשועי נעם וחמדת חיי בשרים, ויראהו לדעת כי כח איש חכם יש לאל ידו לשבוע שמחות ונעימות אין קץ תחת השמש מבלי הזיק בזה לכל אדם, ומה גם נשיא ראש בארץ חמדה, הוא הוא יכח יוכל לרות בדשן נפשו ולהתעלס בכל מחמדי התבל מבלי הפוגה, וכל שריו ועבדיו יאהבוהו עוד בלל אלה משנה אהבה –. בשפה ברורה ולשון ממהרת דבר צחות שנן הכהן הזה לרודאלף כי תעודת האדם בחלד ותכליתו הלא היא לשמוח אלי גיל, למשוך בענג את בשרו, לרדוף תענוגות בשרים ולראות חיים מאשרים, כי לא לחנם ברא ה' את רבבות השעשועים והתענוגים אשר תחת כל השמים, לא לתהו יצרם כי אם למען הצליח את האדם בחיר יצוריו בתבל למען השמיח את לבבו ונפשו, דברי בלע כאלה הנדברים בלשון למודים ומליצה צחה על לב נער אשר לא ידע עוד הזהר, ישרישו רוש ולענה בקרבו ויבשילו ענבי רעל ואשכולות מרורות, ומה גם בקרב לב נער כרודאלף אשר רוח דמיונו עז מאד, ורגשי לבו יגביהו עוף, רוחו אש ונפשו תלהט גחלים –. סוף דבר כי מורה שקר ומאשר מתעה זה, צרר בלב חניכו את הלמוד הזה: כי נשיא חכם לבב יכל יוכל לחיות חיי נועם ולהשתעשע בחיק התענוגות בלי הפוגות, ולהיטיב גם את דרכי בני עמו על ידי תענוגים אשר יבזור להם תמיד, להדריכם במעגלי צדק על ידי שעשועים אשר ישפיע למו, ולהעיר רוח אמונה גם בלב בנים לא אמן בם, בהטותו את לבבם להודות לשם ה' על רב טובו אשר צפן לבני האדם בתבל ארצו –. גם הראהו לדעת כי נשיא ארץ קטנה כגעראלשטיין אשר דבר אין לה עם המלכים הגדולים אשר בכל איירופא – ומה גם כי שלום אמת בכל הארץ – נשיא כזה יאות לו לבלות ימיו ושנותיו בנעימים. ומשא המשרה ישים על שכם משנהו אשר יבר לו ואשר עז בידו לעצור בעם הארץ. ורודאלף פתח אזן לקול מלחש זה, גם הטה לבו לדברים נעימים כאלה אשר לפי ראות עיניו אין בהם כל רע, ולא רחוקים מדרך השכל הישר, ויחרוץ משפו מעקל כי אחרי אשר יקרא ה' את אביו הנשיא אל על, אז יתנער מכל עמל המשרה אשר תהי בתענוגים את בשרו כל הימים ככל אשר הורהו מורהו החכם במועצות ודעת, ואת מורהו זה יעשה למשנה, והוא ישא ויסבול את כל מעשה המשרה וסבלה. אפס כי כל מערכי לבו אלה, צפן רודאלף בלבו, לבל יודע שמץ דבר מנהם לאביהו הנשיא אשר לא מחשבותיו כמחשבותיו. כה חלפו הלכו להם ששה חדשים, ומורף לא שב עוד אל היכל הנשיא, אף כי הודיע כי קרובה עת בואו שמה, ובין כה וכה לקח רודאלף גם לקח טוב מפי הכהן פאלידארי, וילמוד ידיעות שונות אשר תפארת הן ליודעיהן, ואז שב השר מורף מבריטאניא אל היכל הנשיא הוא וכל בני ביתו, ויבך בכי השמחה בשובו פני רודאלף יקירו. אחרי ימים מעטים ראה מורף כי פני רודאלף איננו אתו כבראשונה, ובהזכירו לו את דרכי הימים הראשונים אשר חיו שניהם בנאות התולדה, עצר רודאלף בחזקה בחפץ הצחוק המופיע על פתחי פיהו. ומורף אשר נעלם ממנו ולא ידע למה זה ועל מה זה חלץ לבב רודאלף ממנו, הבין ברוח בינתו כי רק יד מורו הכהן היתה במעל הזה, ויהי עוין אותו גם הכהן ראה כי מורף הוא ישר לב ותמים דעים, גם כביר שכל ורב תבונות, וישנאהו בלבו, ויכסה שנאתו במשאון, גם גבר חילו להבזות עוד את מורף בעיני רודאלף ולהסיא מעליו לבו. בעת ההיא באו תם ושרה בהיכל נשיא געראלשטיין, והנשיא קבלם ברצון ובחן אהבה, וימים אחדים לפני בואם נסע רודאלף עם נושא כלי הנשיא ועם השר מורף לפקד את אנשי הצבא אשר במחנה גראלשטיין, והכהן פאלידארי לא נלוה אליהם, כי מה למורה ולפקדת אנשי מלחמה"? אמר הנשיא אליו, ויצר מאד להכהן בראותו כי שב רודאלף להיות עם מורף יחד ימים אחדים. ומורף נסה במסע הזה לחקור את רודאלף ולדעת מדוע זרה רוחו לו? ומה עול מצא בו כי רחק מעליו? אך רודאלף כבר למד להתחפש ולהתנכר בדבריו ובדרכיו, ולא גלה את מצפוניו לבל יבלע לו, ובשפתים נוטפות מר הבטיחהו כי נפשו קשורה נפשו כבימי קדם, וכל עצמותיו תפרחנה כדשא בזכרו את הימים הראשונים אשר היה באמנה אתו בנאות שדה – ובזה הרגיע את לב מורף כמעט, אפס כי בכל זאת לא יכל לגרש מקרבו את מחשבותיו הנוגות על דבר הליכות רודאלף מיום אשר בא המורה החדש בבית הנשיא –. והכהן פאלידארי לא חבק את ידיו במשך ימי המסע הזה, ויתודע אל תם ויודע לו כי מחשבת ערמה ספונה בלב הארח הזה ויכחידנה מפניו, ותם הבין גם הוא כי הכהן ילבש צדק אך לעיני רואים – ובכן התחברו שני הנחשים הערמים האלה ויהיו לאגדה אחת. אפס כאשר שאל תם את פי הכהן על אדות רודאלף והליכותיו, אז נפקחו עיני הכהן וירא כי יש את נפש תם להתעות את רודאלף ולהוליכו שולל בתגרת ידי אהבת שרה אחותו –. והכהן מצא את האהבה הזאת דרושה לחפצו, לשום על ידה רסן מתעה לחיי רודאלף ולהטותו אל כל אשר יחפוץ –. בלשון ערמים ושפת נוכלים נתן הכהן בינה לתם ושרה, כי בידו הפקיד הנשיא את עתות רודאלף, ורק עליו נטל לתת חשבון על כל דרכיו ומעלליו, כי על כן ישליכו הם את יהבם עליו, והוא ינחם בעצתו וימלא את משאלותיהם, רק ישמרו מפני מורף אשר היה מאשר רודאלף לפנים ואשר עינו על כל דרכיו. ובהעותו ימהר ויודיע עותתו להנשיא –. תם ושרה הבינו אל מה ירמזיון דברי הכהן, אף כי הם לא גלו עוד את אזנו שמץ דבר ממערכי לבם הכמוסים בחבם. מקץ שבעים שב רודאלף עם מורף ממסעם, ושלשה חרשי משחית הנזכרים שמרו לפיהם מחסום בעוד מורף לנגדם, ויעלימו ממנו את מחשבות אונם –. רודאלף ראה יום יום את פני שרה היפה בבנות, ותדבק נפשו בה, ויאהב אותה אהבה עזה כמות. ושרה נתנה לו נפשה יודעת מאד כי נכונו לה ולו ימי עצב וימי תלאות רבות בגלל אשר הוא מרומם עליה כרום שמים מארץ, ואביהו לא יאבה ולא יחפוץ באהבה הזאת בעד כל כפר. אך לבל יניא אותו הנשיא לראות פניה יום יום, צותה שרה את רודאלף להסתיר את אהבתו מעיני הנשיא ומעיני כל בני היכלו –. ימים רבים טמן רודאלף את אהבתו בחבו, אך לאחרונה עלתה האהבה עד מרום קצה, ותם ושרה פחדו פחד פן יפרוץ רודאלף את גדר הצנע לכתו וחבל את מערכי לבבם כרגע –. ועל כן גלה תם את אזן הכהן בפעם הראשונה כי נחוץ הדבר להביא את רודאלף במסורת ברית החתונה עם שרה, כי היא תבחר במות מהיות לו אך סכנת או שגל ופלגש, ואם לא יקחנה לו לאשה וגבירה, כי אז לא תוכל שבת עוד בהיכל הנשיא, וכרגע תסע מגעראלשטיין –. הכהן השתומם מאד בשמעו את הדבר הזה, כי לא האמין עוד כי שרה תרהיב בנפשה גאה וגאון כזה להיות מלכת געראלשטיין וגברת ממלכה זאת. ולא אחר הכהן להודיע לתם את כל הנסבות הנצבות לשטנה בדרך הזאת ואת כל אבני הנגף וצורי המכשול אשר יתנגפו עליהם רגלי תם ושרה אחותו אם ינסו לכת במשעול הצר הזה –. ותם שמע במנוחת לבב את דברי הכהן ועצומותיו, ויען ויאמר: "כדעתך ידעתי את כל אלה גם אני, על כן עצתי כי יסתר דבר החתונה הזאת מעיני כל על מות הנשיא, ואז כשבת רודאלף על כסא אביו, אז יגלה הדבר לעיני השמש –." ולבלתי הלאות את הקורא בדברים רבים, אספר אך ראש מלים כי חתונת רודאלף עם שרה; אך לאחרונה, גברה אהבת נפשו ותשוקתו העזה למצוא חן בעיני רודאלף במלאו את חשק לבבו, ויעש תחבולות רבות ושונות להוציא את דבר החתונה הזאת לאור. לפנות בקר בא הכהן לחדר ויאמר לו: "בחר לך אחת משתי אלה, או להפרד לנצח הנערה היפה בבנות, או לבוא אתה במסתרים במסורת ברית החתונה." אז נפל רודאלף על צואר הכהן וישקהו ויאמר לו כי אם יקשר את המעדנות האלה, תחשב לו זאת לצדקה וחסד אלהים. לעת ערב נסע הנשיא עם מורף בדרך, ואז מהר הכהן ויביא עדים גם סופר ויכן הכל בסתר, ובמסתרים הובא רודאלף במסורת ברית החתונה עם שרה כדת וכדין וככל הליכות עולם. אז באה ונהיתה הנבואה אשר נבאה האשה הזקנה לשרה, כי שרה לקחה לאשה לבן מלך יורש עצר. בשלשה חדשים הראשונים ראה רודאלף חיים נעימים עם רעיתו היפה ביפות, ועוד נעמה לו אהבתו בהיותה מסתרת מעיני כל – כי לחם סתרים ינעם – ויתברך בלבבו כי מאשר כמוהו לא ימצא בארץ החיים, כי כל סגלות המדינות במה נחשבו מול אהבת רעיה נעימה ויפה כלבנה וחכמת לבב כשרה? גם כשך סערת האהבה הראשונה, ושלהבת אשה שקעה מעט מעט במשכיות כליותיו ולבו, גם אז לא נחם רודאלף על מעשהו, ובמנוחת לב ועשתות שאנן התבונן כי כל ימי צבאו על הארץ לא היתה לאל ידו לבר מכל בנות מלכים ורגעי ארץ אשה יפה-פיה וטובת טעם ושכל טוב כשרה אהובתו. במשתה היין ובשעשועי אהבה גלה רודאלף את מערכי לבב לפני שרה, ויערוך לעיניה את הליכותיו בארץ ממלכתו אחרי מות אביהו בשבתו על כסאו, אך שרה חשבה מחשבות איך ובמה תישנהו על ברכי תענוגות ותשקיע את רוחו ביון מצולות השעשועים, עד אשר ישליך מידו את שרביט הזהב, והיא תחזיק ברסן הממשלה כיד תאות המשרה החזקה עליה –. אחרי עבור שלשה חדשים הראשונים, נהפכה מנוחת לבב רודאלף לרוח סעה וסער, וענג נפשו לנגע. כי שרה הרה, והריונה – תאות נפשה ותכלית אהבתה את רודאלף – הוליד בה משאלות חדשות אשר הרגיזו את לב רודאלף מבלי הפוגה; בדמעת שוא בכתה עליו שרה באמרה כי קצרה נפשה בחיי סתרים כאלה, וכי בגלל הלחץ הזה יבלע גם להריונה, ותצק לו בדבריה כל הימים, ותאלצהו כי יגלה אזן הנשיא את דבר חתונתם, "לא נעלם ממני" הוסיפה שרה לדבר, "לא נעלם ממני כי בהודע דבר חתונתנו לאביך הנשיא, יתרגז אף יתקצף בתחלה, אך בזאת אני בטוחה כי לאחרונה תתגבר אהבת בנו, יורש העצר, על קצפו וזעם אפו, עד כי ישוב ירחמהו ויוסיף אהבתו, ומה גם בידעו כי עוד מעט יחבק נכד יקיר בזרעותיו, וישעשע ילד שעשועים על ברכיו –." "הן צדקת, רעיתי!" ענה רודאלף, "הן צדקת בדברך כי אבי יאהבני אהבה עזה פי שנים מכל אהבת אב לבנים, אפס כי בדבר כזה אשר הוא נגד חקי מלכי ארץ ורוזנים, לבבו חזק כחלמיש צור, וגם סערת אהבת אב לא תסערהו ממקומו –." על הדברים האלה ענתה שרה באכזריות לבה ותאמר: "הלא אנכי חברתך ואשת בריתך אשר ארשתני לעיני ה' ולעיני אנשים, ולמה זה אסתיר זאת עוד? ואף גם זאת כי עוד מעט ולא אוכל להצפין עוד את הריוני! ומי זה ימריצני להעלים מעיני כל, דבר אשר הוא לי לחרפה וקלסה, כי לכבוד ולגאה ולגאון, אשר בו אתפאר נגדה נא לכל נשי שועים ונגידים? –." רודאלף נלחץ בין המצרים, אהבתו לשרה – עוד בגלל הריונה – הכבידה עליו אכפה למלא את שאלתה, ויראתו מאביו עצרתהו מהפיק את זממה, ויהי כמתעתע. ותם מלא את דברי שרה אחותו, ויאמר: "הן ידעת אדוני רודאלף גיסי כי אין איש אשר יוכל לפתח את חרצובות ברית חתונתך עם שרה אחותי, וגם אביך הנשיא לא יוכל לעשות כזאת בלתי אם לגרש אותך ואת רעיתך מעל פניו, אך הוא אהב אותך אהבה רבה ולא יעשה כדבר הרע הזה, ויבחר לשאת ולסבול דבר כזה אשר לא ישנה ואין חליפות לו –." אמנם כל אלה לא הרגיעו עוד את לבב רודאלף, ולא יכלו להפיג את אימת אביהו וזעמו מקרבו. בין כה וכה צוה תם לנסוע בדרך, מהלך ארבעה עשר יום, לפקוח עינו על ארות הסוסים אשר להנשיא. המלאכות הזאת היתה לשכים בעיני תם, ויצר לו לעזוב את שרה במבוכה רבה כזאת. ושרה התעצבה גם שמחה בלבה על מהלכו זה, כי אף אם רחק ממנה אחיה איש עצתה בצר לה, בכל זאת טוב הדבר כי עיניו לא תראינה את זעף הנשיא, ואזניו לא תשמענה את ריבות שפתיו ורעם קול קצפו בהגלות נגלות לו התעלומה הגדולה הזאת –. שרה הבטיחה את אחיה לכתוב לו יום יום מכל החדשות אשר תצמחנה בהיכל הנשיא על אדותיה, גם נדברו שניהם לכתוב בכתב מוזר אשר לא יבינהו איש אחר זולתם. והדבר הזה יעיד לנו כי שרה כתבה דברים רבים לאחיה גם מבלעדי אהבתה את רודאלף – כח באמת לא עצרה גם שלהבת האהבה כח לחמם את הקרח הנורא אשר בלב האשה המבישה הזאת, אשר כל ישעה וכל חפצה רק להכבד ולשאוף הון בלי הפוגות. הריונה לא הרך את לב האבן אשר בקרבה, אך היה עוד כלי חפץ בידה להטות על ידו את לב רודאלף לכל אשר תחפוץ. עלומי רודאלף וימי נעוריו, אהבתו אליה כי עזה כמות, ותלאותיו העצומות אשר מצאוהו לרגלי שרה ונכלי ערמותיה, הן כל אלה לא העירו רחמים בלבב תם, כי רודאלף הוא ירא ורך לבב כשפן, ותלעג לו על אשר הוא חרד תמיד כנער קטן מפני זעם אביהו המאריך ימים עד בלי די. סוף דבר כי המכתבים אשר הריצו האח והאחות ביניהם, נתנו עדיהם כי כל ערמת לבבם ונכלי תחבולותיהם בדבר החתונה עם רודאלף, כל אלה היו רק בעון בצעם ואהבת המשרה הטמונה בחבם, לנחול כבוד מלכים, ולמלאות בתיהם אוצרות רבות ומטמונים גם אם באלה יחבלו נפשות ידכאו ישר לב וירמסו לארץ חיתם –. ימים מעטים אחרי אשר נסע תם לדרכו, נקראה שרה אל משתה יהודית הגבירה אם רודאלף, אשר עשתה בהיכלה לכל נשי האפרתים אשר בגעראלשטיין. נשים רבות ראו את שרה ותשתוממנה, ובקול דממה התלחשו אשה באזנני רעותה. והגבירה אשר גם לעת זקנתה לא כהתה עינה ולא כבדה אזנה, ראתה את המבוכה אשר בהיכלה על דבר שרה, גם האזינה את קול מלחשות ההנה. ותקרא אליה את אחת מאמהותיה, ותשאל את פיה על אדות הדבר הזה, והיא הגידה לה כי אותות הריון נראו בהנערה שרה ידידת נפשה. הגבירה הניעה בראשה ולא האמינה כי נערה ישרה ויקרה כשרה תעשה דבר בליעל כזה, והיטב חרה לה על הדברת על שרה עתק וסרה, ומפנת הבית אשר ישבה שם הרימה קולה ותקרא: "שרה אהובתי! קרבי נא הנה". ובתחבולה עשתה זאת לבעבור תעבור שרה על פני כל הנשים עד הגיעה אליה, ולבעבור תראינה עיניהן כי שקר אך בפעם הזאת שגתה הגבירה בתחבולתה זאת, כי נתנה את שרה ידידת נפשה לראוה ולדראון כאחת הנבלות – ולולי יראת כבוד הגבירה, כי אז לא יכלו כל הנשים להתאפק שרה על פניהן, והיא גם כי היתה עוד לאל ידה להצפין את הרונה מעיני ראים. עשתה ב זדון ותגל זאת לעיני כל, למען הכביד בזה את ידה על רודאלף ולאלצהו לבל יסתיר עוד את דבר חתונתו –. והגבירה יהודית אשר אהבה מאד את שרה, ואשר האמינה עד כה כי היא עלתה על הבנות בתם דרכיה וישרת מעלליה, השתוממה במאד מאד בראותה כי אמת תדברנה כל הנשים ההן, וכי הנערה שרה הרה. במשך הספור הזה נספר את אחרית דבר ההריון הזה אשר הסב צרות רבות ורעות בהיכל הנשיא. אך זאת נגיד ונספר כעת כי הזמירה אשר נודעת היא להקורא, היתה בת רודאלף ושרה, אשר נולדה מהריון זה, ואשר שניהם האמינו כי מתה עליהם בתם זאת. יזכור נא הקורא כי רודאלף אחרי בקרו את הבית אשר ברחוב ההיכל, שב אל היכלו, ובלילה ההוא היה קרוא אל המשתה אשר עשתה לכבודו הגבירה המפארה… אשת השר…. ואל המשתה ההוא נלוה את הוד מלכותו, נשיא ראש בגעראלשטיין, גוסטאף רודאלף, אשר בבואו צרפתה התחפש לאיש אפרתי אשר שמו אחיעזר. בנשף בערב יום, בהגיע ראש אשמורה השניה, פתח שער, עול ימים לבוש בגדי תפארה, את שער היכל נחמד ברחוב פלומעט, ומרכבה מרקדה רתומה לשני סוסים דהרים, יצאה דרך שערה ההיכל ההוא. על פנת המרכבה מלפניה, ישב רכב רם קומה אשר ילבש על בשרו אדרת שער מעלפת פחי זהב; ועל פנת המרכבה מאחריה, יעמוד משרת והוא לבוש אדר תכלת עם זרי כסף סביב לצוארו, ועל ידו נצב גבור ציד אשר שפמו יורה אימה, ואדם ללבושו. לנגה הלפידים אשר בשני עברי המרכבה, יראה הנשיא הגדול רודאלף בהדרת יפעת הודו, על שמאלו ישב השר פאן גרוין, וממולו השר הישר מורף אלופו ומיודעו מנער. "שמח לבי" אמר רודאלף, "שמח לבי בהבשורה אשר בשרה לי נעמי על דבר הזמירה האומללה אשר בכפר בוקעפאל. דוד הרופא עשה נפלאות גדולות ברפאו את הנערה האבדת הזאת מכבד יד המחלה אשר נגעה אל לבה, אפס כי אבדה עוד עצה ממנו במה יסיר מעליה את רוח העצבת המתנוססת בה. "הגד נא מורף אלופי", הוסיף רודאלף דבר בפנים שוחקים, "הגד נא אם לא השתוממו בני הסיטע אשר האמניו כי נושא פחמים אתה, בראותם אותך כעת יושב במרכבת כבוד ולבוש בגדי פאר כאחד השרים הגדולים אשר בארץ…." "אדמה", ענהו מורף, "אדמה כי גם הוד מלכותו העיר השתוממות כזאת, לו הופיע כעת בהדר יפעת הודו לעיני בצלות הצללפוני אשת אלפערד פיפלעט השוער, לבעבור חלץ את נפש בעלה "הוד מלכותו", אמר השר גרוין, "הוד מלכותו שוה לנגדנו את תמונת השער פיפילעט וכל הליכות דרכו, עד כי אדמה לראותו פנים אל פנים בשבתו בביתו המלא עשן, ומגבעתו הבלה – אשר לא יסירנה כל הימים – יורדת על עיניו. ולבי יאמר לי כי אנכי מלאתי את מלאכות הוד מעלתו בהמציאי לו את הבית אשר ברחוב ההיכל, ואשר אקוה כי שם יגלו לעיני הוד מלכותו ספוני תולדות אבות הזמירה גם עקבות זערמען בן נעמי" –. "רב תודות לך, ידידי"! אמר רודאלף אליו, "כי בבית ההוא מצאתי יותר מאשר קויתי" –. "שאני, הוד מלכות"! אמר מורף, "כי אשאלה את פיך אם נודע לך אל נכון כי רופא האליל צאזאר בראדאמאנטי פאלידארי כהן און" –. "לא אפסח על שתי הסעפים כי הוא האיש הבליעל, ולפלא בעיני מדוע לא הגדת לי עד כה כי הוא יושב בפאריז ימים רבים" –. "אנכי לא חפצתי להעציב את רוחך בזכר הנבל הזה…" ענהו מורף, ופני רודאלף נפלו מאד, על חלקת מצחו נקוו קמטים, ועל אור עיניו שכנה עננה, וידם עד הגיעו אל היכל הגבירה אשר בו המשתה בלילה הזה. כל החלונות אשר להיכל הגדול ההוא, נוצצים לאור הלפידים הרבים והאורים העצומים אשר בתוך ההיכל פנימה. משרתים רבים לבושים בגדי כבוד, נצבים על יד המסדרונה והאולמים עד ההיכל הראשון אשר הגבירה….. ובעלה השר… חכו שם לקדם את פני רודאלף. עד מהרה באה מרכבת רודאלף בחצר ההיכל, ואחד הסריסים מהר ויגד זאת להגבירה, והיא עם בעלה חרדו לקראת נשיא געראלשטיין ויקדמו פניו בתודה. "הוד מלכות"! אמרה הגבירה אליו, "תקצרנה שפתי להביע לך תודות על הכבוד הגדול הזה אשר כבדתני לבוא על המשתה אשר הכינותי בלילה הזה". "הטרם תדעי, גבירה! כי מגמת פני תמיד לעשות רצונך וכי יעלוץ לבי להודיע לבעל נעוריך מה רבה אהבתי אליו, כי ידיד נעורי הוא," "מה רב טובך, הוד מלכות!" ענהו השר… "מה רב טובך כי לא שכחת עוד אהבת נעורים, וממרום שבתך תשפיל עוד להתעלס "יהי זכרוני ברוך כי הוא אצר בתוכו רק הדברים אשר נעימים הם לנפשי". "מה רב אשרך, הוד מלכות!" אמרה הגבירה, "כי נחנת בזכרון טוב כזה –." "האין זאת, גבירה? על פי זכרוני המאשא, אהי שמח גם אחרי שנים רבות בזכרי את העונג הכביר אשר נחלתי במשתה הזה, אשר עשתה אשה חכמה וטובת טעם ושכל כמוך, גבירה!" "קטנתי מכל התהלות האלה, הוד מלכות!" ענתה הגבירה. "שמעי נא, שרתי! לשמע אזן שמעתי כי את בתבונות כפיך ובחכמתך כי רבה נטעת גן עדנים מלא פרחי חמד וכל שכיות החמדה, אשר גם בחרף יתן הוד והדר כבימי האביב – ונפשי אותה להתענג בחדש יאנואר הקר הזה, כבחדש מאי המשיב רוח כל חי – על כן הואילי נא, גבירה, לנחני ולהראני את הפלא הגדול הזה –." הגבירה ורודאלף הלכו אל גן החרף, ובעל הגבירה לקח דברים עם האדון מורף והשר פאן גרוין יודעיו ומכיריו מאז. גן החרף אשר כוננו ידי הגבירה…. הוא אחד ממפלאות מעשי ידי אדם, ורודאלף התפלא מאד לראות הדר יפעת האביב בעתותי החרף, ונפשו נמלאה עליצות וגילה נצחת בהתבוננו הוד פרחי חמד וערוגות בשמים בגן עדנים ההוא, חמדת עציו המעלפים עלים ועפאים ומסבלים תפוחי זהב ופרי הלולים הנותנים ריח ומרהיבים עין ביפי הדרת זיום….. רודלף לא יכל להתאפק, ויקרא בתמהון לבב: "לולי ראתה עיני את פלאי גן החרף הזה, כי עתה לא האמנתי כי יד אדם לעצר כח לטעת גן עדן כזה שחברו לו יחדו כל משכיות לבב וכל שכיות החמדה –. יקבצו נא הנה ראשי המליצים והצירים ויראו אם יוכלו להתות על הגליון בעט סופר וששר, מחמדי בת עין כאלה אשר עשתה ידך ביתרון הכשר דעת וטוב טעם ושכל! –." ברגע ההוא נראתה שרה אחות תם עם אשת השר הארווילע בגן חרף השה, ותשאנה עיניהן ותראינה את הנשיא רודאלף מדבר עם הגבירה… אך רודאלף הסב עיניו מהן כאילו לא התבונן אותן. "הנשיא מרבה שיחה עם הגבירה", אמרה אשת הארווילע אל שרה, "עד כי לא התבונן בנו". "אך תאמיני זאת ימימה", השיבה שרה לרעותה אשת הארווילע, "הנשיא ראה אותנו היטב; אך הוא ירא אותי; רוחו זרה לי תמיד". "נפלאת היא בעיני למה זה ועל מה זה זרה רוחו לך? ואני הוכחתיו פעמים רבות על אדות הדבר הזה, אך הוא ענני בכל פעם לאמר: "אני ושרה נשנא זה את זה שנאת מות", ובדברו שחק ורגז, ויוסף לדבר: "אנכי נדרתי לבלתי דבר אתה כל ימי חיי, והנדר הזה קדש הוא לי!. ולא אכחד עמל הוא בעיני למצוא את החידה הזאת". "על דברתי כי הנסבה להשנאה הזאת קטנה ונקלה היא, אחר, כי אז כבר הודעתיך הנסבה הזאת –. אך מה לך, חמדת לבי! כי תעמיקי חשוב מחשבות נוגות"? –. "אין דבר, שרתי! זולת כי חם הבית אשר יצאנו משם הכאיב את ראשי, נשב נא פה רגעים אחדים – וכאב ראשי יחדל ממני". "צדקת ידידת נפשי! נשב במקום סתר הזה, והאיש אשר נפשו כלתה לך, יסל לו מסלות וימצא אותך גם במסתר הזה" –. "חדלי לך, שרתי, מדבר דבר על אדות האיש ההוא!" ענתה ימימה בבשת פנים, ותורד ראשה ארצה. "העוד לא תאמיני בי, מחמד עיני"! שאלה שרה בתלונה. "האנכי לא אאמין בך"? ענתה ימימה בפנים זועפים; "הלא אנכי גליתי לפניך רזי לבי ומסתרי בתי נפשי! האין זאת"? –. "אם כן הדבר, למה זה תמאני דבר על אדות האיש הנכבד קארל ראבערט, היש את נפשך לענותו ולהציק לו עד רדתו אבל שאולה"? "חלילה לי מעשות כדבר הרע הזה"! "את לא תדעי תכונות נפשו – אם תוסיפי עוד להחלות את לבו בתוחלת ממשכה, כי אז תגוע נפשו, וחיתו בעצבת! הוא אבד ואומלל מנער, אך עוז רוחו יקמהו ויעודדהו מעודו – אפס כי עתה… עתה כי תשלי אותו זה שלש רגלים… עתה יפול שדוד!… ורק את, בתי! רק את הסבת בנשפו… אי שמים! למי תרעי אם תראי פני איש טהר עינים ובר לבב כזה? הלא זה האיש קארל ראבערט, איש מכבד הוא, איש אשר שאר רוח לו, תמים דעות ובעל נפש ישרה"! –. "לא אפונה בתכונותיו היקרות, אך הלא ידעת כי לא הן כי אם עצבתו העזה ומחלת לבבו העירו בי חסד וחמלה…" "ומה יקר חסדך זה אשר תפליאי לגוע ואבד ומר נפש כזה! – תני תודה אם לא יאות למשוך חסד לאיש כזה, איש אשר עיניו היפות והטהורות, מראות מלטשות הן אשר בעדן תשקפנה תכונות נפשו הישרות והיקרות"…. "בי שרתי! נחדלה נא מדבר על אדות האיש הזה". "ומדוע"? "יען כי לבי עלי דוי בספרך לי איך שחה לעפר נפשו בתגרת יד עצבתו העזה". "האמיני לי כי איש כזה אם תתקפנו יד יגונו, ישלח יד בנפשו ובחשך ירפד יצועו" –. "השבעתי אותך, שרתי, לבל תוסיפי עוד דבר אדות זה! – נדבר נא על דבר האיש אשר שונא הוא לך שנאת מות" אמרה ימימה ותתחזק להצהיל פניה, נדברה נא אדות הנשיא רודאלף אשר לא ראיתיו זה ימים רבים. אכחד כי גם אנכי, אשר כנויי הכבוד ופקדת בני מרום עם הארץ, לא ירהיבו בנפשי כל רגש י קר, גם אנכי אכבד מאד את הנשיא הזה, ואדם אין אשר מצא חן בעיני כמוהו." שרה לטשה בסתר עין חדרת על אשת הארווילע, ותוסף לדבר: "תני תודה, ימימה יקירתי, כי רוחך ינוד תמיד כנוד הקנה במים, כי את תתפלאי ותכבדי הוד הנשיא, גם תברחי מפניו חליפות. לפני חדשים מעטים בבוא הנשיא פאריזה, דבקה נפשך בו, עד כי לא אכחד האמת תחת לשוני – עד כי יגורתי רגע קטן לבל תשבת מנוחת לבבך על ידי הנשיא הזה…." "תשואות חן לך, שרתי!" השיבה אשת הארווילע בפנים שוחקים, "תשואות חן לך כי את פקחת אז את עיני לראות כי שגיתי ברואה – בספרך לי ענינים רבים על דבר הנשיא הזה, אשר בשמעי אותם נהפך הנשיא בעיני לאיש משחת אשר איננו שוה את החן והחסד אשר אצלתי לו – אך זאת לא אוכל כחד כי הנשיא לא צדה להפריע את מנוחת לבבי, כי מהיום ההוא אשר גלית לי את הליכות דרכו, הוקיר הוא את רגליו משחר את פני בחדר מושבי אף כי מהלכים לו בבית בעלי תמיד –." "לזכר בעלך, אשאלה אם גם הוא פה בבית המשתה!." "לא! הוא לא אבה לעזוב את ביתו." ענתה ימימה ברוח נבוכה. "למראה עיני לא ישב בעלך בסוד עליזים רק לעתים רחוקות." "כן, לפעמים יבחר לשבת בית מהתערב בשמחת עליזי לב." ענתה אשת השר הארווילע והכרת פניה ענתה בה כי רוחה זרה לזכר שם בעלה. שרה הבינה את הטמון בחבה, ותאמר: "בראותי את בעלך האחרונה נפלאתי מאד על חורת פניו ולבנת לחייו, ולא ידעתי מה זה היה לו?.'' "הוא" – השיבה ימימה – "הוא איננו בריא אולם כמשלש חדשים." "סלחי נא לי ידידתי אם לא אוכל להעלים ממך דבר אמת: כי מדי ידבר באזניך על דבר בעלך, יראו אותות חרדה ותמהון על פניך – האין זאת חמדת לבי?." פני ימימה לא שנו לדברים האלה, כי בכל עוז הסתירה את מבוכתה מעיני שרה, אך שרה, היטיבה לראות כי בכל זאת אחזה זלעפה חרישית את ימימה ושפתיה נעות לאטי. אפס כי שרה יראה מהפציר עוד בה, פן תגלה מזמתה הרעה לעיניה, ותאמר בחפזה: "חי נפשי, ימימה, כי מדי ידבר אדות בעלך, יפל אור פניך, וגעל נפש גם מרת רוח יודעו בכל יצורי גוך. אין זאת כי אם הוא איש קנא כערבי במדבר, גם איש זעף ובעל תלונה כל הימים! –." "אין זאת, גבירה!" השיבה ימימה, "בעלי איננו בעל קנאה ובעל זעף ותלונה –." אך פתאם עצרה במלים רגע קטן, ואחרי כן קראה בקול פחדים: "אהה! כי ההערצאג פאן לוצענאי, איש נבער מדעת, אשר למשא הוא בכל מקום הראותו, ואשר הוא רע ומודע לבעלי, האיש הזה – הנה הוא הולך שם מנגד! ומי יתן ולא יראה אותנו בזה! עמל הוא בעיני לדעת מאין הוא בא הנה? אנכי האמנתי כי רחוק הוא מזה מרחק רב מאד! –." "גם אנכי", אמרה שרה, "גם אנכי שמעתי כי לפני חמשה חדשים הרים פעמיו לארצות המזרח ויאחר שם שנה או שנתים, ולמה זה מהר לשוב לביתו? הה, נפשי יודעת כי תשובתו הנמהרה הלזו, מחלת לב היא ודאבון נפש לאשת נעוריו, אף כי הוא לא יניא אותה מעשות כל מה שלבה חפץ, גם בשבתו בביתו – אמנם לא לה לבדה הרע ההערצאג להאדון פאן סאינט רעמי " –. זה דברה שרה ותשחק שחוק אכזרי מאד. "אל נא, שרתי, אל נא תרבי לדבר דברי בלע כאלה, אך אמרי כי ההערצאג הרע בתשובתו לכל בני אדם בהיותו עליהם למשא בדרכיו הנלוזים ובמשחקיו הנפתלים ודבריו המלאים הוללות וסכלות מרבה להכיל –." "צר לי כי את, חמדת לבי, תדמי כי אנכי דברת דברי בלע על אשת ההערצאג ועל האדון סט-רעמי אהובה – האמיני לי, ידידתי, כי רק הד קול כל באי שער פאריז דבר בי! והם יוסיפו עוד דבר כי האדון סט-רעמי, אשר הוא נצב למשל בנים שובבים מפזרי הון בעיר הזאת, ואשר על מרבית פזרונו יתפלאו כל עשירי עם, הוא הוא איש עני ואביון, ורק אשת ההערצאג פאן לוצעני, אשר היא עשירה מאד ורבת אוצרות, רק היא תמכת ידו….." "יסכרו פיות דברי שקרים!" אמר ימימה בתלונה. "לא עלי קללתך, בתי! כי לא אנכי בדיתי זאת מלבי, רק – כאשר אמרתי לך – הד קול יושבי פאריז דבר בי –. אך אהה! כי ההערצאג ראה אותנו. הנה הוא בא – ועלינו להטות שכמנו לסבול כל אולת האויל הזה! אנכי לא ידעתי ילוד אשה אשר יהיה למעמסה על כל יודעיו, כהאיש הזה: הוא ישמח באולתו תמיד, פיו ידבר לפעמים נבלה, ישחק בהביעו פתיות וסכלות, וקול שחקו ירעם כרעם בגלגל עד כי אזני שומעיו תחרשנה. בראותו כלי יקר או בגד תפארה, לא ינוח ולא ישקוט עד כי ישברם, יקרעם וירמסם ברגליו וישמח עוד במעשיו אלה. ההערצאג פאן לוצעני, אשר הוא נצר מאחת המשפחות הרמות והנשאות בצרפת, ואשר הוא עוד צעיר לימים, ולולי חוטמו הארוך והמעקל והשרוע, היה בעל פנים יפים. ההערצאג הזה הלך ילך תמיד כרוח סער מתחולל ויגעש וירעש בכל מדרך כף רגלו, יריע, יצריח, ישחק, יהום, גם ידבר לפעמים דברי נבלה ולצון כאויל שגה ופתי, עד כי לרגעים ישים רק כבוד שמו מתג ורסן בפי כל רואיו לבלתי ירוק בפניו ולבלתי שבר כל עצמותיו, ומה גם לתת בפי לו מהלכים בין רוזנים ונדיבים ובני מרום צרפת –. כל רואיו, ינוסו מפניו כמפני הארי, ואוי לאיש אשר נפל בעצומיו! אפס כי ברוב דבריו ולהגו הרב, לא אצל מפיו לפעמים גם דבר אמת –. עוד אחת מדרכי ההערצאג הזה, היתה לבדות מלבו חליים רעים ונאמנים ולטפול אותם על אנשי בריתו ומיודעיו, ולהעיר על ידי זה זעוה וזועה בלבות כל שומעיהם, והוא העיר רחמיו לנוד למכי אלהים ומענים ההם בפני קהל ועדה, גם היה אמיץ לב לבלתי ירא אחרית דבר המהתלות הנמבזות ההן אשר יהתל באנשי שלומו, ופעמים רבות ערכו האנשים ההם אתו קרב על כי התל בם, אך הוא באחד ואין מי ישיבנו מדרכו. וההערצאג הזה בראותו את הגבירה שרה ואת ימימה אשת השר הארווילע, הצהיל את קולו בשחוק מורה מאד, ובטרם קמו ממושבן לנוס, הקדים הוא לרוץ לקראתן, ויתיצב עליהן ויקרא בקול רם: "הו! הו! מה כל אלה? מה זה תראינה עיני? ימימה היפה בנשים ברחה לה מבית המשתה? היתכן דרכך זאת? הידד! מה נעים גורלי כי שבתי מאחרית ים לרפאות את משובת אשת הארווילע! שובי, שובי השולמית! שובי נא לבית המשתה ומחזה בך! ואם תמאני ותהי סרבה, אזי אשר רוח רעה תפרפרהו, גם ארים כשופר קולי כי נאבד ממנו אוצר כל כלי חמדה" –. אחרי דברו את הדברים האלה בקול המולה ורעש גדול, התנפל על היריעה אשר ימימה יושבת עליה, וישען על קיר הבית, וינח רגלו השמאלית על ברכו הימנית, ויאחזנה בידו. ימימה בהנזרה אחור. "הגם לך חרה על דבר תשובתי הנה כאשר חרה זאת לאשתי עד כי לא חפצה ללכת אתי יחד על המשתה הזה…" "בי אדוני! אל נא תרימה כה קולך בכח, ושבה נא במנוחה!" "הו! הו! הנחר גרוני או אם אין בי כח להרים במרום קולי?" הוסיף ההערצאג לדבר בשאון והמולה גדולה, בחלצו את רגלו מידו, ויתופף באצבעותיו על גב מגבעתו בקול רעש. "אחלי, שב נא במנוחה, אל תגע בצרור הפרחים אשר בפארי, אל תשלח ידך אל בתי הנפש, ואל נא תנתקם ותשברם כמשפטך תמיד." "אם אך שאלה קטנה כזאת את שואלת ממני, הרגעי נא! ודעי לך כי צרורות פרחים רבים נתקתי, ובתי נפש למכביר נפצתי לרסיסים, מעט הפיצותי לכל רוח את אגדות הפרחים אשר היו בפארי השביסים אשר לאשתי –." ובדבר ההערצאג את הדברים הטובים והנחומים האלה, שלח את ידו ויחזק באחד הפרחים אשר בראש אשת הארווילע וינתקהו ויפילהו ארצה בקול שחוק אדיר וחזק, עד כי חשבה ימימה לנוס מפניו, לולי ראתה כי קארל ראבערט (שר האלף בפי אשת פיפילעט) הולך למולה מקצה הגן, ותירא פן יחשוב הרואה כי היא תקדם את פניו, ובכן נשארה על מקומה אצל ההערצאג. וקארל ראבערט הלך הלך וקרוב; והוא רם קומה ויפה תאר, עיניו כעין תכלת השמים ויושבות על מלאת, ושערות ראשו צהובות ותלתלות וכעגילי זהב תתגלגלנה סביבות צוארו הלבן כלבנת הבדלח, אך הליכותיו ותנועותיו תעידינה כי חסר לב הוא ואיש נבוב. כראותו את ימימה שנה פתאם את חזות פניו, ויתחפש כאיש נענה ונדכה אשר רוח עצבת מתחוללת בחבו וחציה השנונים נחתו בכליותיו, וימימה האמינה כי באמת איש גוע ומר נפש הוא כאשר ספרה לה שרה, ותחמול עליו מאד כטובת לבה וכיקרת רוח נדיבתה. ברגע ההוא ראה ההערצאג את קארל ראבערט, וישא קולו ויקרא: "שלום לך, ידידי! זה ימים רבים, מעת אשר היינו שנינו בבתי הרחצה, לא שבעתי שמחות את פניך – אך מה לך, ידידי? מדוע אתה ככה דל? הלא תגיד לי"!. קארל ראבערט העיף עין מפיקה עצב על אשת השר הארווילע, וישב לההערצאג פאן לוצענאי אמריו: אהה אדוני כי החליתי"….. "אי ידידי"! צעק ההערצאג, העוד לא נרפאת עד כה מחלת בפאריז לעצור מפתח בטן?" השאלה הנתעבה והנאלחה הזאת היתה כמהלומת רעם ללב קארל ראבערט עד כי אחרי רגע קטן נהפכו פניו לפני להבים מקצף ורגז, ויתן על ההערצאג בקול עז, ויאמר: "אם דעת שלומי תחפוץ, נתראה פנים למחר בבקר, ואקוה כי יודע לך כי בריא אולם אנכי"! –. "כן, ידידי". ענהו ההערצאג בתם לבבו, "מחר אשלח אליך לדרוש שלומך". קארל ראבערט לא ענהו דבר, וילך לו. "ראי נא, שרתי"! אמר ההערצאג אל שרה, "ראי נא, אנכי לא ידעתי מה היא מחלת קארל ראבערט, אך בחכמתי שערתי גם לא הוא חליו – הגידי נא, שרתי! אם את נבונות כה לדעת כדבר הזה? הלא הכרת פניו לא ענתה בו כי מחלת השלשול תציקהו!" –. שרה הסבה פניה מנגדו, ובחזקה יכלה להתאפק משחוק, אך נפש ימימה ירעה לה בראותה כי חרפה שברה לב האיש קארל ראבערט אשר נקלה לעיני אהובת נפשו, גם חרדה לאחרית הדבר פן יערוך העלוב קרב עם ההערצאג אשר בזה לו די בזיון וקצף. אחרי כן קמה ימימה בחפזון, ותקח את יד שרה, ותלך אחרי קארל ראבערט ותשיגהו, ותאמר אליו בלחש בעברה על פניו, לאמר: "למחר בשעה הראשונה אבוא אליך" –. אחרי הדברים האלה שבה היא ושרה אל בית המשתה, ומשם שבה אל ביתה. רודאלף שם על לבו להתחקות בבית המשתה על שרשי דבר עצבתו אדות ימימה אשת השר הארווילע ידידו, ולדעת אם נכונה השערתו אשר שער בנפשו על דברת האשה הזאת עם קארל ראבערט. ועל כן הלך רודאלף – אחרי עזבו עם הגבירה…. את גן החרף – לבקש את ימימה בכל חדרי בית המשתה, אך לא מצא אותה, וישב שנית אל הגן ויעמוד רגעים מעטים על המעלה הראשונה אשר בגן, ועיניו ראו את כל הנעשה בקאל ראבערט אחרי אשר הכלימו ההערצאג פאן לוצעני. ויתבונן כי ימימה הביטה בעיני אהבה וחמלה אחרי האיש הנכלם ההוא, ולבו אמר לו כי האיש היפה ההוא, הוא שר האלף. אך למען דעת אם לא שגה ברואה, קרא אל מורף, ויאמר לו: "שור נא את האיש ההוא העומד ממולנו בפנים צהלים ואשר משכמו ומעלה הוא גבוה על כל הנצבים שם, והיה כאשר יחלו המנגנים לנגן והמחלות לחל, תתחמק ותתיצב בלאט אחורי האיש ההוא, ותאמר בלחש את הדברים האלה: "מאד אחרת לבוא, את חיי רוחי ואור חיי!. ואם יסב האיש את פניו, אזי תתנכר לו כיד חכמתך לבל יכיר כי מפיך יצאו הדברים האלה". "עמל הוא בעיני למצוא פתרון החידה הזאת, אך פקודתך, הוד מלכות! אשמור לעשות" אמר מורף וילך ויעש ככל אשר צוהו רודאלף, והאיש ההוא – הלא הוא קארל ראבערט, שר האלף בפי אשת פיפלעט – מהר ויסב פניו כשמעו את הדברים האלה אשר דבר בבית אשר ברחוב ההיכל באזני אשת השוער פיפילעט, וישתומם במאד מאד למשמע אזניו. אך מורף לא הניע יד ורגל ולא הניד עפעף, עד כי לא האמין האיש קארל ראבערט כי מפי שר נכבד ונשוא פנים כזה יצאו הדברים האלה. ומורף שב אל רודאלף ויאמר: "הוד מלכות! דבריך אשר שמת בפי לדבר באזני האיש ההוא, הרגיזו את לבבו עד מאד, ויפן כה וכה בפנים להבים ובתמהון לבב – אין זאת כי אם קסמים ביד לשונך, הוד מלכות"!. "כן הוא, ידידי! הם גלו לי רז נעלם אשר לי לדעת אותו". רודאלף לא פסח עוד על שתי הסעפים כי ימימה בגדה בבעל נעוריה ותעגב על האיש אשר פי פיפילעט יקבנו בשם שר האלף, ועל כן תבעת רוח רעה את השר הארווילע ידיד נעוריו, כי עזה קנאתו לאשת חיקו הבגדה, גם נחש כי יד שרה הסוררה היתה במעל הזה להתעות את ימימה רעותה מני דרך –. בהיות רודאלף אחוז בסבכי רעיונות כאלה, נגש אליו השר פאן גרוין, ויאמר: עשיתי כאשר ציויתני, הוד מלכות! ודרשתי וחקרתי לדעת מי היא אשת ההערצאג אשר ראשי אותות שמה הם אות' ג ואות ל? ויודע לי כי היא הגבירה ממשפחת נ ערמאנט אשת ההערצאג פאן לוצענאי, היא איננה בבית משתה הזה, אשר לפני חמשה חדשים נסע מזה לארצות המזרח מהלך שנה או יותר, ולפני שלשה ימים שב לביתו פתאם לפתע אשר לא שער זאת לב כל יודעיו ומכיריו". הקורא הנעים יזכור נא כי בעת אשר היה רודאלף במעלות הבית אשר ברחוב ההיכל על יד בית צזאר בראדאמאנטי, מצא שם מטפחת אשה רטובה מזרם דמעות ועל כנפה משזרות אות נ ואות ל, וממעל להן עטרה כעטרת ההערצאגים. והשר פאן גרוין חקר ודרש, על פי פקדת רודאלף ומבלי דעת למה זה ועל מה זה, וימצא כי היא אשת ההערצאג פאן לוצענאי, כאשר ספרנו בזה. ורודאלף, אף כח מוזרה לו האשה ההיא, התפלץ מאד בלי רצונו בשומו על לבו כי אם המתיקה היא עם רופא אליל ההוא סוד – אשר הוא למראה עין הכהן פאלידארי – אזי היא ברעה גדולה לא תדע שחרה, כי להבליעל ההוא נודע, על פי הפסח הקטן אשר יצא בעקבותיה, מי היא, והוא יעשה על ידי הסוד אשר גלתה לו, מעשים אשר לא יעשו –. "עוד דבר לי אליך, הוד מלכות"! אמר השר פאן גרוין. "דבר נא, ידידי"!. "השר… אשר גלה את אזני מי היא אשת ההערצאג אשר אוית לדעת, הוסיף עוד ספר כי תשובת ההערצאג לוצענאי לביתו היתה לדאבון נפש ולמרת רוח לאשת בריתו ההיא. גם לאיש צעיר לימים וראש כל בחורי חמד בפאריז אשר שמו הוא הגביר פאן סאינט רעמי, ולזכר שם הגביר הזה, שאלני השר… ידידך אם ייטב בעיני הוד מלכותך כי יציג הוא לפניך את הגביר פאן סט-רעמי אשר חבר הוא למלאכי צרפת בגעראלשטיין, ואשר הוא מתאמץ להראות פני כבוד מלכותך בעת הזאת". "לא ינעם לנפשי לראות פני הנער ההוא… אך לעשות את רצון השר… ידיד, יאבתי, לכן אמור לו כי נעתרתי לשאלתו". אחרי רגעים מעטים בא השר פאן סט-רעמי עם השר… ויעמוד לפני רודאלף. השר פאן סט-רעמי הוא כבן חמש ועשרים שנה, קומתו דמתה לתמר ומחטבה תבנית היכל. דלת ראשו, כתם פז, ובמרום קדקדו תפרד והיתה לקוצות תלתלות הסובבות את מפרקתו סביב. בבות עיניו השחורות, נוצצו בתוך מראה התכלת אשר סביב להן, כשני אבני חן בתוך משבצת לבנת הספיר. וכשני כוכבי זהר המזהירים בתכלת הרקיע בליל אביב. על גזרת בדי עורו שפך רוח חן, ועל יצורי גוו רפד הוד והדר, וכל רואהו פעם אחת לא יכול לשכוח עוד את צלם דמות תבניתו אשר אין דומה לו בין רבבות בחורי חמד. הוא הרבה לו סוסים יקרים, ואין קצה לכבוד מרכבותיו, כל הימים התערב את נדיבי עם ובני חורים לרוץ על סוס קל ולהעהיר אותם במרוצתם על סוסיהם, ובכל פעם צלחה לו להגיע בראשונה אל המטרה ולקחת מידם את המחיר אשר ינתן לקל מרוץ כזה, עד כי אסף מדי שנה בשנה כשלשת אלפים שקלי כסף בגלל כשרונו זה. ביתו היפה ונהדר בכל שכיות החמדה, היה בית ועד לכל בני התענוגים ועליזי לב, מאכל שלחנו ומעמד משרתיו ומלבשיהם ומשקיו, היו כיד אחד הרוזנים הגדולים אשר בארץ. מדי יום אחרי משתה הצהרים, צחק עם אוכלי שלחנו בצחוק הקארטי, ובכל פעם אבד הון רב במנוחת לבב. המקנאים ואנשי לשון אשר ידעו כי הוא אכל כבר את הירושה אשר לו בנחלת אבותיו, התחקו על מוצא כספו כי רב הוא, ונפלגו בדעותיהם, רבים אמרו כי אשת ההערצאג פאן לוצענאי פתחה לו את אוצרותיה בגלל אהבתה אותו, אך הם לא ידעו כי ההערצאג בעלה לא נתנה להוציא כסף מאוצרותיו רק די מכלת ביתו – ואחרים האמינו כי הוא לוה כסף רק ממלוה בתרבית, אך גם הם לא הצילו מפיהם דבר אמת, כי כל המלוים ידעו כי הוא כלה כבר את ירושתו בחיי אבותיו – ועוד אנשים רבים דמו כי מכסף בני אשר הוא מתחרה אתם במרץ הרכבים לעכב את סוסי אדוניהם ברוצם לבעבור יעבור הוא את סוסיהם ויקח מהם התערובות אשר התנו ביניהם – אך רבים עוד מהם לא שמו לבם אל מוצא כספו ואל המקום אשר יזק לו זהב, רק התענגו ויפושו על רב טובו ועל המשמנים והממתקים אשר ערך לפניהם על שלחן מלא דשן –. הוא היה חטר מגזע אצילים ואפרתים; אך כצאת הקול כי הוא שם על שכמו פקדה ושרות בהיכל נשיא געראלשטיין, האמינו אנשים רבים כי הוא נחם על דרכיו הרעים ויש את נפשו ללכת במעגלי ישר מן הוא והלאה. השר… הביא את האיש סט-רעמי זה אל רודאלף, ויאמר: "אכבדה נא בעיני כבוד הוד מלכותך להציב לפניך את השר פאן סט-רעמי חבר למלאכות צרפת אשר בגעראלשטיין." השר סט-רעמי השתחוה ביראת הכבוד לרודאלף, ויאמר: "ישאני הוד מלכותו כי אצתי לראות פניו בלא עת! –." לנסוע בקרב הימים געראלשטיינה?" "שבתך, הוד מלכות, בפאריז, היא הנסבה אשר לא אמהר לנסוע שמה." "אמנם לזרא תהיה המנוחה אשר בחצרות נסיכי אשכנז לאיש כמוך אשר הסכן הסכנת תמיד להמולת פאריז העיר העליזה–." "חסדך, הוד מלכות, אשר תפליא לי בבירת מלכותך, הוא ישכיחני את עליצות פאריז קרית משושי –." "אקוה כי תם דרכיך ימשוך חסדי אליך –." רודאלף הניד בראשו לתת אות להשר סט-רעמי ללכת לו. השר השתחוה בהדרת כבוד מול רודאלף, ויצא מעל פניו. רודאלף היה איש נעלה אשר רוח בו להבחין בין צדיק לרשע על פי חזות פני איש וגזרת צלם דמות תבניתו, ובראותו את פני השר פאן סט-רעמי, הכיר וידע כי איש מרמה ועולה הוא ופשע מבטן, ובלי רצונו תעבהו, כנצר נתעב. במרוצת הספור אשר לפניך, קורא משכיל! תראינה עיניך כי השר סט-רעמי זה השחית את דרכו על הארץ והעמיק סרה, ואז תצדיק את רודאלף על משפטו אשר חרץ עליו –. אחרי הדברים האלה הלך רודאלף בגן החורף אחת הנה ואחת הנה, ולבו השתומם בקרבו על הקורות הנפלאות אשר נקרו ויאתיון בגן הזה. ובמצאו פנה מסתרה בתוך הגן, ישב לנוח שם, והנה פתאם שמעה אזנו קול קורא בשמו, ויט את אזנו ויקשב וישמע כי קול שרה הוא, כי שרה עם תם אחיה ישבו גם הם אצל המקום אשר ישב שם רודאלף ורק דלת מסגרה ביניהם. רודאלף חפץ לדעת מה שיחם, וישמע כי שרה מדברת אל תם בשפת בריטאנית כדברים האלה: "עתה באה עת להודיעך דבר סתר אדות אשת השר הארווילע צרתי, אשר היא הסבה את לב רודאלף ממני ביפיה ותמתה, ואשר היא לי לשטנה בדרך לשובב את לבו אלי. אך בטרם אגלה לך סודי, יודע לך כי אנכי כריתי שוחה עמוקה לרגלי אשת הארווילע, ובלי משים תפל בה ולא תהי לי עוד לפוקה ולמכשול לב –." "חדשות תשמיעני. אחותי, ונצורות לא ידעתין". "שמע נא, אחי! מעת אשר בא רודאלף הנה, אמר לי לבי כי הוא העיר רוח אהבה אשת הארווילע, אשר לפני בואו, לא ידעה עוד מה זאת אהבה, כי בעלה הוא שנוא נפשה מסבה לא שחרה. על כן זחלתי ואירא פן תשפוך האשה היפה והנעימה הזאת את רוח אהבתה על רודאלף, והוא גם הוא ישיב אהבה אל חיקה, אך כי הוא אוהב ורע להשר הארווילע מנער, כי מי יעמוד לפני האהבה? לפנות דרכי ולהרים מכשול מהמסלה אשר סלתי לפני, עשיתי בתחבולותי להסיר לב ימימה מן רודאלף, ולב רודאלף ממנה, ושמע נא אך קצות דרכי תחבולתי: בהודע לי כי גמלה אהבת ימימה, וסוף סוף תאהב את רודאלף, החלותי לתעב אותו ולשקצו בעיניה בספרי עליו מעשי תעתועים ונבלות אשר לא עשה מעולם, ותחת זה הללתי שבע ביום את האיש קארל ראבערט נאמן ביתי, והוא יפה תאר ויפה קומה ועיניו מפיקות רוח חן המשך את לב רואהו אחריו, ומדעתי את החמלה והרחמים הספונים בלב ימימה לכל נקשה ומר נפש, על כן צויתי לקארל ראבערט כי יתחפש כל הימים לאיש אבד וקשה יום, בשברון מתנים ובמרירות יאנח באזני ימימה תמיד, יתיפח, יקלל את יומו, ויאמר כי טוב לו מותו מחייו, מדי יום ביומו ראתהו ימימה בביתי, הטתה אזניה לקול שירי זמרותו – כי הוא מיטיב נגן וקולו ערב – ועיניה פקוחות על צבי תפארתו ויפעת תארו, ועל עצבתו הנוראה והעזה ממות; על פי הדברים האלה, גם על פי תחבולות אחרות רבות ושונות עשיתי, צלחה בידי להעיר רגשי אהבת האיש היפה והאומלל הזה בנפש אשת הארווילע. ולבלתי הלאותך בלהג הרבה, אודיעך במלים מעטים כי כה גברה יד מזמתי הרבה, עד כי הבטיחה אשת הארווילע לעשות חזה עם קארל ראבערט בביתו, ולא יד האהבה עשתה זאת, כי אם יד החמלה והחנינה, אשר חמלה ימימה עליו לבל ימות לשחת אם לא תמלא את שאלתו זאת – כאשר נשבע קארל ראבערט רבות פעמים –. זה שלש פעמים נסתה ימימה לשחר את פני האהב האבד והנדח, לנחמו בדברים טובים ונחומים, אך בכל פעם נסוגה אחור ולא הקימה את הבטחתה; אפס כי בערב הזה בראות ימימה את נפש האיש היפה הזה כי שחה לעפר ומטה למות, ובשמעה איך התל בו ההערצאג פאן לוצענאי כהלת באחד הנבזים, התרוצצו בקרבה רגשי אהבה וחמלה ותבטיחהו נאמנה, כי למחר בשעה הראשונה תעשה עמו חזה בביתו אשר ברחוב ההיכל, ולבי סמוך ובטוח כי בפעם הזאת לא תשלה עוד אותו. והיה כשמוע והוא איננו יודע כי לא בחבלי האהבה כי אם בעבותות החמלה נמשכה ימימה אחרי קארל זה – וכשמעו כי שטתה ימימה ובגדה ברעה, אזי יתעבנה לנצח, ולא יוסיף עוד לראותה עד עולם –. ואני אשלח עוד בלילה הזה מכתב קטן אל השר הארווילע להודיעו ברחוב ההיכל בבית אשר במספר שבע עשרה. והשר הזה איש קנא הוא מאד וקנא לאשת בריתו"…. "צר לי על אשת הארווילע אשר היא אבדת בחמלתה – שערורית מאד תעשי, אחותי"! אמר תם בפנים נזעמים. "התמאן לתת ידך עמדי"? שאלה שרה בתלונה. "אנכי אמלא משאלותיך, ועוד בלילה הזה אכתוב להשר הארווילע את אשר תחפוצי – אך עוד הפעם הנני מגיד לך כי מעשה אשר לא יעשה תעשי אחותי!… אך אדמה כי שמעתי כקול אנחה אחורי הדלת". אמר תם ויעצור במלים. "לך וראה מי עומד שם" אמרה שרה אליו. תם הלך ויפן כה וכה וירא כי אין איש, כי רודאלף חלף הלך לו ברגע ההוא ולא נודע כי היה שם. "משגה הוא, אחותי"! אמר תם בשובו, "כי לא ראיתי בזה תמונת כל. אך שמעי נא, שרה! לא אאמין כי אשת הארווילע נצבת לך לשטנה בדרך כאשר תאמיני את, יען כי רודאלף לא יחמוד אשת רעהו אף אם תאכלהו אש האהבה –. ואשר אחזה אני כי לשטנה לך בדרך, הלא היא הנערה אשר הביא רודאלף לפני ששה שבועות אל הכפר בוקעפאל, ואשר כל ישעו וכל חפצו להצליח אותה. כי להשמעות אזנים היא נערה יפה עד מאד מאין כמוה, ולא יפלא בעיני כי היא ביפעת חמדתה לקחה את נפש רודאלף גם קנתה כליותיו ולבו לאהבה אותה אהבה נצחת –. על כן קדמתי – ואת לא ידעת – להרים גם המכשלה הזאת מדרכך. כי על פי מקרה שבתי לראות פני האשה הזקנה וסתומת העין אשר היא ובעלה שודד התנפלו עלינו ברחוב הסיטע ברדפנו אחרי רודאלף. ואת האשה ההיא הבטחתי כי אשקול לה חמשים שקלים אם יצלח לה לגנוב את הנערה ההיא מכפר בוקעפאל ולהסתירה במסתרים ואיש לא ידע זה. הזקנה ההיא הבטיחה לי כי היא עם בעלה – אשר שדד אותנו בתוך הסיטע – ימלאו את שאלתי – וכבר הכן הכל – ומחר יהיה האות הזה" –. "במה אקדם פניך, אחי! כי הקדמת לעשות אתי החסד הזה בטרם שאלתיו ממך? –. ואחרי אשר נפנה את שתי אבני נגף האלה מדרכנו, אז נלך לבטח ונגיע למחוז חפצנו" –. "אפונה אם תהי הדרך הזאת צלחה, ובכל זאת – אולי תצלח"! "שמע נא, אחי! עוד בלילה הזה אשלח מכתב אל השר הארווילע ואודיעהו כי למחר בשעה הראשונה אחר הצהרים, תעשה אשתו חזה עם בן פריץ ושובב, ברחוב ההיכל מספר 17. והשר בראותו כי אחר חצות ליל שלח אליו מכתב כזה, ישים לבו אליו ויאמין בו –. ואתה תאזור כגבר חלציך ביום המחרת ותתאמץ כי תגנב הנערה ההיא מכפר בוקעפאל לבל תוסיף עוד לקחת את לב רודאלף ביפיה –. והיה כי תבצע אחי את מעשיך זה, אז תנקה מהאלה אשר האליתיך…." אחרי הדברים האלה עזבו תם ושרה את גן החורף ואת בית המשתה וישובו למעונתם. רודאלף, אשר כלתה נפשו את האשה הזאת ולהזהירה תזהר מהרשת הפרושה לרגליה; לא שמע את סוף דברי תם ושרה, ולא ידע את הסוד אשר הערימו שניהם על הזמירה, ואת השוחה אשר כרו ללכדה. אמנם כאשר כלתה נפשו להציל את אשת הארווילע מהרעה הנשקפת עליה, כן עגמה נפשו בראותו כי קצור קצרה ידו מהושיע לה, יען כי היא חמקה עברה לה, והוא לא מצא אותה לגלות אזנה את העצה אשר התיעצה שרה עליה – וכבר עבר המועד! כי בשעה הראשונה אחרי חצות לילה, הגיע מכתב שרה אל יד השר הארווילע –. למחר בבקר הלך השר הארווילע בחדר משכבו הנה והנה, ובחדר ההוא רק מטה כבודה, שלחן עצי שטים, עם ידות שן, ומנורת כסף בעלת שלשה קנים, גם ארון הספרים וארון כלי הנשק. היתה עוד ערוכה כביום אתמול, ורק יריעותיה היו קרועות וסרוחות ארצה: השלחן והכסא היו הפוכים על פניהם על יד האח; הרצפה מתגוללים חרשי כוס זכוכית שבורה, לפידי דונג נרמסים, ומנורת הכסף אשר בנפלה התגלגלה עד פתח הבית. כל הרואה יכיר כי תגרת יד עזה היתה נסבה ללא סדרים אשר בחדר משכב השר הארווילע. והשר הזה כבן שלשים שנה הוא, עיניו מאירות תמיד, ופניו צהלים כל הימים, אפס כי בפעם הזאת רעמו פניו, חורת מות על לחייו, על מרום מצחו שכנת עננה, ועל עפעפיו צלמות, קוצותיו התלתלות פרועות ויורדות על צוארו הערום בלי מטפחת; מעילו פתוח מול עבר פניו וכתנתו קרועה ומגוללה בדם. לכתו בחדר משכבו רבות פעמים הנה והנה, עמד פתאום ויוציא מארון הספרים את המכתב אשר שלח אליו אמש, ויקראהו שנית: "למחר בשעה הראשונה אחר הצהרים, תעשה אשתך חזה עם נער שובב, ברחוב ההיכל מספר 17. צא נא בעקבותיה, ועיניך תראינה כי כנים דברי המכתב הזה – אי לך בעל אשה מבישה כזאת! –." פני השר הלבינו, שניו צללו וכל עצמותיו רחפו מקצף ורגז. ברגע ההוא נפתחה הדלת ואחד מסריסי השר בא הביתה. הסריס איש זקן הוא, ופניו יעידו כי ישר לבב הוא. השר הסב פתאום את פניו, וידבר את הסריס קשות: "מה לך פה?" תחת השיב לו אמרים, התבונן הסריס את ההפכה ולא סדרים אשר בבית, ואת פני השר כי הלבינו כפני מת, ויקרא: "כתנתך נגאלה בדם! – אי שמים! – אהה אדוני! בנפלך הרבית את פצעיך – כי בדד ישבת בחדר משכבך – מדוע לא צלצלת בפעמון כפעם בפעם בהודע לך עקבות השבץ? –." "אהה אדוני! אור האח כבה, והקר עז מאד ורע הוא לך, ומה גם עתה אחרי אשר אחזך…" הסריס יצא מהחדר, והשר קרא עוד פעם שנית את המכתב הארור ההוא, ואחרי כן פתח אל ארון כלי נשקו ויקח משם קנה שרפה בעל שתי פיות וישימהו בצלחתו מתחת למדיו, ויאמר: "אוי לי אבד ומר נפש! מדוע אך בי ישוב הזמן יהפוך ידו כל הימים? מדוע אך בכליותי כלה את בני אשפתו? – ולגדיל עוד שברי, מלא ביתי כל טוב, הרבה לי כסף וזהב, כל שכיות החמדה וכל משכיות לבב! דמיוני כגוית מת קבורה בקבר מפאר בפטורי ציצים, ומעלפת במשבצות זהב וכתם פז –. מה יועיל לי הוני? מה יסכן לי זהבי כי רב הוא? וכל אוצרותי הרבים מה יצלחו לי? ביש בהם כח למלטני מרעתי, ולהסיר ממני את החלי הנורא אשר לחדשים יאחז בערפי ולעפר מות ישפתני? – גם חברתי ואשת בריתי, אשר אהבת עולם אהבתיה, וכל טובי נתתי בידה, גם היא תתעבני, רוחי זרה לה, ותתן אהבתה לזר, ודודיה לבן מביש ונבל! –. הה! היא תעט עלי בושה, תכסני חרפה נצחת. גם תתן את שמי לבוז, וזכרי לדראון…." ובדברו הוציא השר את קנה השרפה מחיקו ויתבונן בו, ויאמר: "בכלי משחית זה אנקום את נקמת חרפתי מיד אשתי הבגדה! – נקם אקח, לא אחמול ולא ארחם! – דמיה ודם אהבה ישפכו על ידי, וכפרו את חרפתי ובשתי! –." רגעים אחדים עצר במלים, ויסתר את קנה השרפה תחת למדיו כבראשונה, ויוסף לדבר: "הן את כי מכה אלהים אנכי – אך התחת זה תשטמני אשתי ותשטה מאחרי? הה! תחת כי יאתה לה לתת לי רחמים, לחמול עלי ולנחמני, תחת זאת תשנאני באכזריות רצח ותשפוך את תזונתה על בן בליעל!! – הה, נקם, נקם! נקם אקח!!! –." וברגע ההוא לקח השר את פעמון הזהב ויצלצל, והסריס הזקן בא החדרה. "יוסף!" אמר השר אליו, "לך וראה מה תעשה אשתי כעת? ואם היא תלך במרכבה או ברגל לשוח אחר הצהרים –." "זה מעט שמעתי, כי הגבירה תלך לשוח ברגל כחצות היום." "לך ואמרת לה כי שיח ושיג לי עם סכני אחר הצהרים – ואם אתמהמה – לא תחכה עלי לאכול לחם צהרים –." השר יצא מביתו וילך אל המקום אשר המרכבות נצבות שם, וישכור לו אחת מהנה, ויאמר אל הרכב: "נהג ולך והתיצבת שם מול ההיכל האדם ההוא." השר סגר את דלת המרכבה, והמרכבה נסעה עד נכח היכלו, אחרי רגעים אחדים השקיף הזר בעד החלון והנה אשתו יצאה מהיכלה, וישח אל הרכב, ויאמר: "הראית את האשה ההולכת שם בצעיף משי ובמעטפה שחורה?" "ראיתי, אדוני!" ענהו הרכב. "נהג את המרכבה אחריה בדרך אשר היא הולכת, ואם תלך האשה אל מקום מצב המרכבות ותקח לה מרכבה לנסוע, אזי תסע את מרכבתך אחרי מרכבתה –." "טוב הדבר –." אשת השר אחזה דרכה אל מקום מצב המרכבות, ותשכור לה אחת מהן, ותשב בה, והרכב אשר להשר נסע אחר מרכבתה, אך פתאם השתומם השר בראותו כי רכבו התיצב מול פתח בית תפלה אשר בדרך ההיא. "מה לך כי התיצבת?" "האשה ההיא באה אל בית התפלה –." אלפי רעיונים שונים הסתערו בלבב השר; בתחלה האמין כי אשתו בהתבוננה כי איש רודף אחריה במרכבה, הערימה להחיש מפלט לה בבית התפלה; אך אחרי כן עלה על לבו אולי חפה אשתו מפשע, ורק מוציא דבה שם עליה עלילות דברים וישלח אליו את המכתב הארור ההוא, רגע קטן הגיה שביב תקוה בנפש השר ויקו כי זכה אשת בריתו בלי עון – אך עד ארגיעה נכזבה תוחלתו, כי רכבו השח אליו ויאמר: "האשה יצאה מבית התפלה ותשב שנית במרכבה." "נהג ולך אחריה!" "טוב הדבר!" ענהו הרכב, ויסע אחרי אשת השר עד רחוב ההיכל, ושם בבית אשר במספר 17 נצבה מרכבתה. "אדוני! מרכבת האשה עמדה במספר 17, ואנחנו על יד מספר 13, האתיצב גם אנכי?" "עמוד!" קרא השר. "האשה באה אל החצר, אדוני!". "פתח את דלת המרכבה." אחרי רגעים מעטים הלך השר בלאט אחרי אשתו אל תוך הבית. בבוא אשת השר הארווילע בחצר הבית, התיצב השוער פיפילעט ואשתו וגם אסנה הסחרת בבגדי עדים, על יד פתח בית השוער. המדרגה היתה לוטה בעלטה, עדי כי לא נראתה לעיני האנשים הבאים מהחוץ, על כן פנתה אשת השר אל אשת השוער ותשאל את פיה בקול דממה ובלב חרד: "איה בית קארל, גבירה! –" "בית מי?" ענתה הזקנה בלזות שפתים כאלו לא שמעה את שאלתה, לבעבור הרב אמרים אתה ובין כה וכה יתבוננו בה פיפילעט ואסנה. "את האיש קארל אני מבקשת, גבירה!" הוסיפה אשת השר דבר בשפתים נעות ורוח נפעמת ותורד לארץ ראשה, למען הסתיר את פניה מעיני האנשים המתבוננים בה באות נפשם. "את האדון קארל את מבקשת, גבירה?" השיבה אשת השוער, "אנכי כבדת אזן, ואמרתך, גברתי, תשח מעפר, על כן לא שמעתי את דבריך – ועתה בהודע לי כי את האדון קארל תבקשי, עתה אודיעך כי האדון הזה מתגורר פה, ואת עלי נא על המדרגה הזאת, ופתח בית מושבו יראה אליך נכח פניך." בלי חמדה ובנפש נבוכה נסתה אשת השר להציג רגלה על מעלת המדרגה הראשונה. "הא! הא! הא!" שחקה הזקנה; "אדמה כי תוחלת שר האלף לא תכזב בפעם הזאת, ועיני לא תצר בו אם יתעלס באהבים ככל אות נפשו –." "לא חסר טעם הוא שר האלף", נתנה אסנה רעמה, "לא חסר טעם הוא כי בחר באשה יפה כזאת." אשת השר, אשר חרפה שברה לבה ופלצות בעתוה, חפצה לשוב אחור ברגע ההוא, אך האנשים החשכים ההם נצבו לה לשטנה בדרך אשר לה ללכת, ובלי רצונה ובברכים כושלות התנודדה לעלות במעלות המדרגה, ומה רבה חרדת נפשה בפגשה שם את רודאלף אשר בידים מהירות הושיט לה צרור כסף ויאמר אליה בקול דממה ובחפזון: "בעלך – יודע כל – והוא אחריך!". ברגע ההוא נשמע קול המולת אשת פיפילעט בחצר, לאמר: "אנה פניך מועדות, אדוני?" "בעלך בא!" קרא אז רודאלף אל אשת השר, "ועתה עלי נא אל המכפלה החמידית ושם תחלקי את הכסף בבית איש עני אשר שמו מארעל." "אדוני!" דברה אשת פיפילעט קשות, "אם לא תגיד לי אנה פניך מועדות לא אניחך למוש מזה והלאה." ובדברה סגרה לפניו את מבוא המדרגה. "אנכי בעל האשה אשר באה הנה כעת." ענה השר הארווילע. "אם כן הדבר!" אמרה אשת פיפילעט בנחת, "לך לשלום!". וקארל ראבערט! בשמעו את קול השעון, פתח מעט את דלת חדרו, ואז התפרץ רודאלף ויבוא החדרה ויסגור הדלת בעדו, כי ירא פן יראהו השר הארווילע גם בחשכת המדרגה בעברו על יד החדר ההוא. "אדוני!" קרא קארל ראבערט בתמהון לבב בראותו את פני רודאלף אשר לא ידעו פנים אל פנים, כי אמש בבית המשתה לא התבונן בו ולא שת אליו, ועתה הוא לבוש כאיש אמן, ובחזקת היד הרס לבוא אל חדר מושבו, "אדוני! מה לך פה?….." "הס" ענהו רודאלף בלחש בדאגה ורגזה עד כי לא נועז עוד קארל לפצות פיו, והנה פתאם לפתע נשמע כקול מפלת גויה כבדה המתגלגלת מהמדרגה ארצה, "הוא רצח את האומללה!" קרא רודאלף, "רצח?" שאל קארל בחרדה, "מי רצח? ואת מי? הה! מה כל אלה? –." רודאלף לא ענהו דבר ויפתח מעט את הדלת, וירא והנה הפסח בן חמוץ-זרוע צולע בחפזה ומתגלגל מהמדרגה ובידו צרור הכסף אשר נתן רודאלף לאשת הארווילע, ועד ארגיעה נעלם הפסח ואיננו. קול צעדי אשת הארווילע ובעלה נשמעו בעלותם על המכפלה החמישית. ורודאלף אף כי לא ידע איך בא צרור הכסף לידי הפסח הקטן, נח לבבו מעט, ויאמר אל קארל: "אל תצא מפתח ביתך החוצה, כי מרה תהיה באחרונה –." "אך אדוני – " שאל קארל בתלונה ובחרדה, "אך אדוני, מה כל אלה? מי אתה? ומי נתנך לבוא אל ביתי אשר לא כדת? –." "אנכי אגדלך", ענהו רודאלף, "דע לך כי הארווילע יודע כל אשר נעשה, והוא דלק אחרי אשתו החמישית –." "אויה! אויה!" צעק קארל מנהמת לבו ויפרש בידיו, "ומה לה במכפלה ההיא?" "לא לך לדעת זאת!" ענהו רודאלף. "אך אתה הסגר בתוך ביתך ואל תצא החוצה עד אשר תגיד לך אשת השוער כי עבר זעם –." לדברים האלה התפלץ קארל וישתומם מאד, ורודאלף ירד אל אשת פיפילעט. "צחוק עשה לנו שר האלף", אמרה אשת פיפילעט בפנים מאירים אל רודאלף, "בעל האשה – אהובת שר האלף – דלק אחרי אשתו, והוא ינקום בחרב נוקמת מאת שר האלף הכלי וצר העין….." "גברתי!" אמר רודאלף אליה בהושיטו לה חמשה שקלי זהב. "גברתי! התאבי עשות אתי אות לטובה? כראותך את האשה ההיא יורדת מהמדרגה, אז תשאלי את פיה מה שלום מארעל המתעלף ברעב עם בניו, ותאמרי לה כי ה' ישלם לה שכר טוב בעד החסד הגדול אשר הוא עשה להאיש היקר מארעל למן היום אשר נודע לה עניו הנורא." אשת פיפילעט התבוננה בחמשה שקלי הזהב ובפני רודאלף, ותשאל בתמהון: "הזהב – אדוני – לי הוא –? והאשה היפה ההיא – איננה כעת בחדר של שר האלף?" "האיש אשר דלק אחריה, בעל נעוריה הוא. ואני הזהרתיה בטרם מעדו קרסליה, ובעצתי עלתה לבית מארעל לתמוך את ידו בנדבת כסף – התביני זאת?" "אבינה!" ענתה אשת פיפילעט, "אבינה כי תיפוץ להוליך בידי את בעל האשה שולל, לבל יודע לו כי שטתה אשתו…. הנני אדוני! למען תדע ובחנת כי גם בלבי שכנת ערמת נשים…. ואתה החבא פה תחת היריעה ותשמע איך נבונותי! כי אני שומע קול צעדיהם –." רודאלף נחבא תחת היריעה, והשר הארווילע עם אשתו ירדו מהמדרגה, האנשים אשר בבית וגיל, ופני אשתו לבנים מאד ומפיקים עצב ורגז. "שלום לך, גברתי טובת הלב ויקרת הרוח!" אמרה אשת פיפילעט בצאתה מפתח ביתה, הראית את האיש מארעל ואת בני ביתו העטופים ברעב? הה! ישבר לב אדם למראה בני עני ההם! – ומה רב טובך כי את נפשות טהורות כאלה! – ואני לך שלשום בשאלך לשלום העניים האלה, כי עורם כתנור נכמרו מפני זלעפות רעב – ולולי חשת לעזרתם, כי עתה הגיעו עד שערי מות – ישלם לך ה' כצדקתך וכנדבת לבך, את גבירה יקרה וישרה בנשים!". הארווילע הביט בהשתוממות את פני אשתו ויאמר: "מלאך מושיע את! ואני הטיתי אזני לקול מלחשים ומלשני בסתר!" "כן אדוני!" אמרה אשת פיפילעט, "היא מלאך מושיע להושיע לבני אביון אשר נפשם בכפן תתמוגג – ומי יתן והיו כל נשי השרים כמוה!". "נלכה נא", אמרה אשת השר אשר נלאתה נשוא עוד את כבד משא רגשותיה, וברכיה רופפו מפחד ובלהות. "נלכה" ענה השר אליה, ובעברם על פני בית השער, הוסיף השר דבר אליה: "סלחי נא לי רודאלף יצא ממחבואו בלב נקף ורוח סוערת, ואשת פיפילעט אמרה אליו: "השמעת אדוני איך הולכתי את בעל האשה תעה? אקוה כי השכתי את חמת המקנא והנקם הזה מעל רעיתו! – אדוני רודאלף? עוד לא הובאו לחדר מושבך. "היום יובאו הנה –. עתה לכי ואמרי לשר האלף כי חפשי הוא ויוכל לצאת מביתו החוצה." "מי לא יצחק לשר האלף? לשוא שכר לו את ביתו, ולשוא שקד… אך אנכי שמחה לאידו, כי מדוע לא יתן לבעלי ולי רק שנים עשר פראנק לחדש?" רודאלף לדרכו, ואשת פיפילעט עלתה אל בית השר ותאמר לו: "אדוני! אנכי מבשרת לך כי חפשי אתה – הבעל ואשתו עברו שלום ושלובי זרוע לפני פתח ביתך, ואתה הנך מאשר כי נמלטת כצפור מיד יקוש – ורק להאדון רודאלף יאה לך להודות, כי לולי הוא, כבר שכנה דומה נפשך "ההוא איש רם הקומה אשר זקנו יסב את לחיו?" "הוא האיש!" "מי האיש הזה?" "מי הוא? בחיר כל השכנים אשר בחצר הזה – הוא ארח נטה לשבת פה, ואיננו כלי וצר עין, רק נדיב רוח וזורע צדקות, ובלב טוב יתן לי כסף משכורתי כאיש עשיר." "טוב הדבר – הא לך המפתח." "התבוא הנה ביום המחרת?" "לא." "וביום השלישי?" "גם לא ביום הרביעי –." "הלא אנכי הגדתי לך מראש כי חזותך עם האשה ההיא לא תקום –." קארל ראבערט הבריק עין בוז וזעם על אשת פיפילעט, וילך לו, וברגע ההוא פגש את הפסח הקטן הצלע על רגלו באולם הבית. "מה חפצך בזה, נבל?" שאלה אשת פיפלעט את הפסח. "ההיתה בזה סתומת העין?" שאל אותה הנער בלי השיב על דבריה. "לילית? לא! היא לא היתה עוד בזה אך מה לך ולה?" "היא תובילני היום לשוח בשדה," ענה הנער בשמחה, "כי אבי חלה את פני בראדאמאנטי אדוני לתת לי חפש ביום הזה – האח, איך יעלוץ לבי בצאתי את העיר לשוטט בשדות וכרים! – אך הנה עגלה באה – עגלת לילית היא! – האח, האח!" העגלה נצבה על יד המדרגה ומחלונה נשקפת תמונת לילית האיומה. הפסח רץ לקראתה בצהלה, העגלון פתח את דלת העגלה, והפסח עלה וישב תוכה. בפנת העגלה, ישב עוד איש אחד מעלף באדרת שער ומצנפת שחורה יורדת על פניו. האיש הזה היה – המורה. בנות לגבות עיניו האדמות, נשקפות שתי עינים לבנות, בלתי נעות ובלי בבות, והן תוספנה להבזות עוד את פניו הנבזים המגאלים מאד. "שכב, בני, על הליכי בעלי להחם את בשרו", אמרה לילית אל הפסח הקטן אשר רבץ ככלב בין רגלי המורה. "עתה נסעה אל הכפר בוקעפאל", אמר העגלון, "האין זאת, לילית? עתה תראי איך ישעט שועלי ויגמא ארץ." "דפוק את השועל להרים שעל!" נהם המורה מבעד אדרת השער. "הרגע, אין-עינים! שועלי רץ כברק." ענהו העגלון, "שמע נא!" אמר המורה אליו, "בעברך על פני חופשי מטמונים תסתיר את פניך לבל יכירו אותך –." "אני אקרע חלוני, ואיטיבה לראות." אמר העגלון, וישב על מושב העגלה. ניב שפתי העגלון יענה בו כי גם הוא איש משחית ושורר ככל גרי הסיטע מקום מושב המורה ולילית. העגלה נסעה מרחוב ההיכל, ומקץ שתי שעות הגיעה אל המקום אשר משם יפרד משעול הדרך ההולכת אל הכפר בוקעפאל אשר שם הזמירה בבית הגבירה נעמי. לעת ערב ירד המורה, לילית והפסח מהעגלה על חד משעול הדרך. לעת ערב הובילה מרים את כהן הכפר לביתו, כמשפטה תמיד מדי בואו לבקר את בית נעמי. ויהי בהגיעם אל קצה המשעול אשר התחבא שם המורה ולילית עם הפסח, לילית אל המורה: "הס, אישי! כי הנה הרחמה עם השחור עברו זה מעט את המסלה אשר בקצה המשעול, ואנכי הכרתי את הנערה על פי האותות אשר הגיד לנו האיש הלבוש בגדי אבל: כי בגדיה כבגדי בנות הכפרים, מעיל שחרחר יעט את בדי עורה, מטפחת אדמה מתנוססת על ראשה, ומעטפת שער על חלקת צוארה, והיא הולכת לשלח את הכהן לביתו לפנות ערב, ותגיע אל קצה המשעול, ואז נתנפל עליה פתאם ונשליכנה אל העגלה מחכה עלינו בזה. –." "אך אם תצעק הנערה?" נהם המורה מתוך אדרתו, "הלא אז ישמע קול צעקתה בתוך הכפר אשר קרוב הוא אלינו לפי ראות עיניך ועיני הפסח – אתם – הוסיף המורה דבר ברוח עצבת וידום רגעים מעטים, ואחרי כן ענה ואמר: "על כן לא מצאתי טוב לנו כי אם להעמיד את הפסח על המשמר במקום הזה, ואם ראה יראה את הנערה מרחוק, אזי ירוץ לקראתה ויאמר אליה בקול בוכים, כי אמו העניה והזקנה כשלה נפלה בתוך המשעול ואין בו כח להקימה, והיא מחלה את פניה כי היא תמהר ותחיש לעזרת אמו הנופלת –." "טוב יעצת זקן! – האשה העניה והזקנה, הלא היא לילית רעיתך – הנך יועץ פלא! – וכמאז כן עתה חכם חרשי משחית אתה! – אך מה לעשות בעת ההיא?" את תרבצי במאורת המשעול על יד הדרך המפנה אל המקום אשר חצר-מות מצפה שם עלינו עם העגלה – וגם אנכי אשתרע במחבוא ההוא לא רחוק ממך – והיה במשוך הפסח את הנערה בחכה אל תוך המשעול הזה. אז תחדלי מהתיפח ומיבב, ותמהרי ותחזיקי בימינך במגדל הרחמה, ובשמאלך תסתמי את רסנה לבל תריע בחצוצרתה–." "הלא כתחבולה הזאת עשינו גם להאשה הבריאה אשר למדנו אותה לשחות בנהר אחרי אשר הקילונו מעליה את משא נפשה – האין זאת, אישי?" "כן הדבר – ואם תחזיקי בחזק יד את הנערה, אז ימהר הפסח ויובילני אליך ונליט את הנערה באדרתי ונשאנה ונשליכנה אל העגלה, ואחרי כן נסע לבקעת סט-דעניש אל המקום אשר שם מחכה לנו האיש הלבוש בגדי אבל –." "כאשר יעצת כן תקום! הנה ערום אתה מכל חית השדה, ולך נאוה להיות ראש לשועלים – אך זה איש מזמות!" אמרה לילית בגאות לב בפנותה אל הפסח, ואחרי כן שמה אל המורה דברתה ותאמר: "כמעט שכחתי לספר לך כי חצר-מות ירעד ככלב מפני חרב האנשים המתעברים על ריב לא להם 19 –." "ומה עשה חצר-מות כי צפוי הוא אלי חרב?" "הוא הכה מכת כפרות את בעל האשה המוכרת חלב ברחוב הפול על יד השפן הלבן." הפסח בן חמוץ-זרוע פער פיו ויתאוה תאוה להבין את דברי המורה ולילית, כי הוא לא שמע עוד את לשון המרצחים. "היש את נפשך, פסח! לשמוע את שפתנו?" שאלה לילית. "יש ויש!" ענה הפסח. "אם תהיה בן מקשיב, אלמדך את השפה היפה הזאת – וכבר הגיעה העת אשר השפה הלזו תהיה לך סוכנת – החפץ אתה פסח?!" נפשו חפצה להסתפח בחברתך מעבוד עוד את צעזאר אדוני – יקחהו אפל וצלמות! – ומי יתן וידעתי את המחבואים אשר יחביא שם את סם העכברים אש התעתד להמית אנשים, מי יתן וידעתי זאת, כי אז שמתי מלא כף מהסם הזה במרק קערתו למען יישן שנת עולם! –." לילית מלאה שחוק פיה ותאמר אל הפסח בחבקה אותו בין זרועותיה: "תן לי מיץ פה, כי הנך ילד שובב וערום כנחש! – אך מאין ידעת כי אדונך ימכור סם המות להמית בני אדם ויאמר לכל כי סם עכברים הוא"? "פעם אחת נחבאתי בחדר אשר אדוני שוחק שם את הסממנים, ושמעתי כי הוא מדבר אל איש אחד לאמור: "אם יטעם איש את הסם הזה שלש פעמים, אזי יבוא בתחתיות ארץ מבלי אשר ידע כל אדם מי השיא עליו מות, וגם רופא אמן לא יכיר מבית ומחוץ –." "ומי היה האיש אשר קנה את הסם הזה?" שאל המורה? "איש צעיר לימים ופה תאר מאד – ובבוא האיש הזה שנית אל בית אדוני, אז צוני אדוני להתחמק ולצאת בעקבותיו למען דעת את בית מושבו. ואנכי חשתי ומלאתי את מצות אדוני – עד כי נודע לי שמו ומגורו." "ואיכה יכולת לדעת זאת?" שאלהו המורה. שמע נא! אנכי יצאתי בעקבות האיש ההוא, ובראותי כי הוא בא בחצר יפה ורחב ידים ברחוב שאילאט, מהרתי ואבוא אל החצר ההוא ושאלתי את פי השוער לאמר: "איה בית האדון נמרוד בחצר הזה? כי אנכי נשה בו מאה אגורות בעד כלבו האבד אשר השיבותיו לו" – והאדון הזה אמר לי כי ביתו ברחוב שאילאט במספר עשתי עשר, ושמו נמרוד –. כה אמרתי, והשוער ענני קשות בזעם אפו, לאמר: בחצר הזה לא יגור איש זולתי אדוני השר פאן סט-רעמי וכלב אחר זולתך אין בזה, ועתה ברח לך מזה אם אין את נפשך לשאת מפה מאה מהלומות תחת מאה הקשיטות אשר בדאת מלבך, נבל!" ובדברו בעט בי ברגל גאוה, אך אנכי לא שמתי לבי לזאת, ושמחתי כי נודע לי כי האיש אשר קנה סם מות בבית אדוני, הוא יושב ברחוב שאילאט, ושמו השר פאן סט-רעמי." "קרב הנה ואנשכך בנשיקותי, ילד שובב!" קראה לילית אל הפסח, "כי מאד נבונות, בן פריץ! ובדברה החזיקה בו ונשקה מנשיקות פיה. "גם אני אהבתיך, לילית! כי מעת אשר נשקתני בפעם הראשונה בקחתך אותי מבית אבי, בית לב הדמים, מני אז דבקה נפשי בך, כי מעת אשר מתה עלי אמי, לא יחנני ילוד אשה. אך כל מוצאי יבזני ויכני ככלב, וגם אשת פיפילעט תכני תמיד במאמא זעם." "אנכי אריב את יריבך!" קראה לילית בחרי אף, כי מדוע יכה ילד חכם כמוך?" ובדברה הוסיפה לחבקו ולנשקו. הפסח, אשר אהבת לילית נגעה עד לבו, קרא בחועל ידיו וברגשי תודה, ויאמר: "הה לילית! תחת אהבתך אותי, אעבדך בכל לבבי, וכל אשר תצויני אעשה בחרף נפשי! –." "אם כה תעשה, תספח בחברתי ובחברת המורה תמיד, אל כל אשר נלך, תלך גם אתה, וכיס אחד יהיה לכלנו! –." "כן יהי!" ענה המורה חלקו גם הוא, "אתה, פסח, אתה תנהגני תמיד ותאמר כי אני אביך העני והעור, ובכן נבוא פתחי נדיבים, ואם תלוה גם לילית אלינו, אז ילך לפנינו את רודאלף הבליעל לדעת כי אף אם עור את עיני, לא רפו עוד ידי מעשות חמס ושד – הוא לקח את אור עיני, אך לא את מזמתי להרע ולהשחית –. אנכי אהיה הראש, הפסח העינים! ואת לילית, את תהיי היד – התתני את ידך אתנו, לילית?" "הטרם תדע כי חברתך אני לבוא אתך באש ובמים? הלא אני היא לילית רעיתך הנאמנה, אשר כצאתי מבית החולים, רצתי אל מקום מגורך אשר בסט-מאנדע, אחרי שלחת לקרוא לי מבית עלוקה, וברוח נאמנה הבטחתיך כי רעיתך וחברתך אני." לדברים האלה רעמו פני המורה פתאם, דמי רצח פרצו ויכסו את חלקת צוארו, וינהם בשצף קצף על לילית: "אהה! את, לילית! את הכרעתני והיית בעוכרי! – את – כי בשבתי חדש ימים בכפר מסט-מאנדע בין ישרי לב, ארכה לי העת ושלחתי לקרוא לך אלי – ומה היתה אחרית דבר? כי ביום השני אחרי בואך את אהל ביתי, גנב גנב כספי – כספי אשר נתן לי רודאלף המשחית בבית אלוני בכות, מחיר אור עיני! – ומי עשה לי הרעה הגדולה הזאת אם לא את לילית? ועתה אחרי כי גזלת את הוני, עתה הנני בידך – הה רעם וסופה! מדי אזכרה זאת תבער חמתי עד להשחית, ובכל אות נפשי אבה לנפץ את גולגלתך, הוי בת השחת!! – ". ובדברו קפץ ויתר ממקומו, ויט ארבות ידיו על לילית להכותה נפש. "אל תשלח ידך אל לילית!" קרא הפסח, "השמר לך, אין-עינים!". "גם אותך אכלה ברגע עם לילית יחד!" נהם המורה בעברתו, "את שניכם אנפץ על הסלע, הוי נחשים צפעונים!" הוסיף המורה לצעוק בזעם נורא, ובהאזינו את קול הפסח וידע כי הוא ניצב על ידו, הניף את אגרופיו האיומים ויך סביב סביב בחמה שפוכה, ולולי מהר הפסח ויסב מפניו, כי אז שבר המורה את עצמותיו בתגרת ידו הקשה. ברגע ההוא הרים הפסח אבן מאבני השדה ויקלע ויך את המורה אל מצחו. האבן לא נטבעה במצח המורה, כי נתרה אחור, אך הסבה לו כאב אנוש וחבורה במצחו. המורה התקומם בקצף גדול ונורא, וינהם כנהמת שור פר אשר חץ מות מחץ וחלף רקתו, ויצעד צעדים אחדים, אך רגליו התנגפו באבני נגף ויפל אחורנית ארצה. "תשבר מפרקתך"! קראה לילית בקול שחוק גדול, אשר אף כי היא היתה חברתו ויחדו המתיקו סוד ויתיעצו על כל דבר שד ורצח, בכל זאת שחקה על משבתיו, ותשמח בלבה בראותה כי הענק אשר היה לפנים נורא על כל סביביו, הוא עתה חסר כח ואין אונים, ונער קטן משל בו. והפסח הנמבזה והשובב, התערב גם הוא בשמחת לילית השמחה לאיד המורה ומפלתו, ובהכשלו שנית, מחא הפסח כף, ויקרא: "פקח נא עיניך, זקן! וראה כי חתחתים בדרך – האינך רואה את אבני הנגף אשר תחת רגליך? האינך רואה? –" בהודע להמורה כי קצור קצרה ידו להשיג את הפסח, התיצב פתאם וברעש ורוגז רקע ברגליו ויגמא ארץ, וינח את שני אגרופיו השעירים על חורי עיניו הממלאים בדמים, וישאג שאגה גדולה ככפיר אריות אשר הושם מחסום בכפל רסנו. "הנה אחזך השעול!" קרא אליו הפסח, "הא לך סמים למרפא! הא לך, זקן! וישקוט השעול –." ובדברו לקח מלא קמצו חול וחצץ ויזרוק על פני המורה בכח. החרפה הזאת שברה לב המרצח יתר הרבה ממכאוב אבן הקלע אשר ירה במצחו, ומרוב כעסו התאדמו פניו כדם, וכרגע חורו כשיד, ועד ארגיעה שבו ויאדימו כתולע, ויספוק כפיו בשב רוח ונפש נפעמה, וישא פניו הנוראים מול השמים, ויצעק מנהמת לבו: "אלי! אלי! אלי!'. הקריאה הזאת אשר קרא רוצח עריץ כזה בלי רצונו, תרגיז את נפש השומע, אך לילית מלאה שחוק פיה ותאמר: "אח, המרצח קורא לאלוה… שגית, זקן! קרא אל השטן ויענך –." "מאכלת! מאכלת!" קרא המרצח, "הבי לי מאכלת ואטרוף את נפשי בכפי! כי טוב מותי מחיי! ובדברו נשך בשניו את בשר זרעו. "מאכלת?" אמרה לילית, "הלא לך מאכלת חדה מתחת למדיך, ואנכי שנתיה בידי, האיש הזקן אשר מצאנו ברחוב רולע, גם הנקד יודעים כי המאכלת הזאת הוחדה הלזו –." המורה, אשר ידיו לא היו אסורות לשלוח יד בנפשו לו לא חרד מהמות, הסב את פני הדבר, וישנה את קול רעמו, ויאמר בקול דממה: "חרבונה זכור לטוב! כי הוא איש ישר, הוא לא גנב את כספי – גם חמל עלי בצר לי." "ומדוע פשקת שפתיך ואמרת כי אנכי גנבתי את כספך?" שאלה לילית ובחזקה עצרה בשחוק. "יען כי רק את היית בחדר משכבי." אמר השודד, "ובאישון לילה גנבת את כספי, כי מי זה גנבם זולתך? הלא אנשי בית מגורי ישרי לב הם, ולא ישלחו בגנבה את ידם." "מאין ידעת כי לא גנבים הם? הבעבור כי הם מרבים תפלה ויצומו כל ימי הצומות, בעבור זאת הם נקיי כפים מגנבה? –." "יהי איך יהי! אך כספי גנב ממני –." "ומה אשמה רעיתך לילית? החסר לב אתה ולא תבין כי לו גנבתי את כספך, כי אז לא שבתי אל אהל ביתך? – חטפש כחלב לבך ונסרחה חכמתך? – אמנם לא אכחד כי אם היתה לאל ידי לגנוב ממך את כספך, כי אז עשיתי זאת בכל אות נפשי, אפס כי אז לא שבתי לראות את פניך ימים רבים עד אשר אכלתי את הכסף, ואחרי כן רצתי אליך להסתפח בחברתך, כי מצאת חן בעיני, אתה לבן-עינים – שודד! הסר איפוא כעס מלבבך, ואל תחרוק עוד בשניך כארי זועם." "ראי נא, הנה הזקן מפצח אגוזים!" אמר הפסח אל לילית בראותו כי הוא חורק שניו בזעמו וקצפו. "ח! ח! ח!" שחקה לילית, "הילד צדק בדבריו –. הרגע נא, אישון! 22 והניח לילד לשחוק כמשפט הילדים, אך תן תודה כי רשעת הרבה חנם. ואיך לא נוכחת כי אני נאמנת אתך? הלא באמור אלי האיש הלבוש בגדי אבל, לאמר: "אני אתן לך אלף פראנק אם תגנבי נערה אחת מכפר בוקעפאל ותביאנה אל לבקעת סט-דעניש," הלא אז חשתי ואבוא אליך ואמרתי לך כי תתן גם אתה את ידך אתי, וחלק כחלק תקח, אף כי אתה באין עינים –. וממוצא דבר תשכיל ותדע כי רק חסד אני עושה עמך, כי מה לי ולעזרתך? הן עזרת סתום העין כמוך הלא היא כאופן חמישי לעגלה! על כן לך לדעת כי לילית רעיתך תעניקך מטובה חנם –. אנחנו נשלם לחצר-מות מאתים פראנק בעד טרחו אשר הביא את העגלה הנה זה פעמים, כי גם אתמול היה פה עם משרת האיש הלבוש בגדי אבל למען תור את המקום הזה, ולנו הלא יותרו עוד שמונה מאות פראנק בעד שנינו. היש לך עוד צדקה להתלונן עלי? העוד יזעף לבך ותתקוטט עם לילית רעיתך הזקנה?" "אך מי זה לכפי יתקע כי תתני לי מאומה אחרי כי נבצע את מעשינו?" שאל המורה. "הן אמת", ענתה לילית. "הן אמת כי יש לאל ידי לבלתי תת לך מאומה, כי עתה אתה יושב בביתי כהזמירה לפנים, ועליך לשאת ולסבול בדומיה את כל אשר אני נוטל עליך כל ימי חייך עד אשר יקחך בכור מות… העוד תתאונן ותתקצף על לילית חברתך?" הוסיפה לילית דבר ותדפוק על שכם המורה הנצב דומם כאבן. "צדקת בדבריך!" אמר המורה ויאנק דום; "כן נטל עלי קשי יומי! – הה! אנכי – אשר לפנים טרפתי זרוע אף קדקוד גבורי כח ועצמותיהם גרמתי – אנכי הנני משחק כעת לאשה רפת ידים ולילד נכה רגלים אשר יכולתי להכותם חרם בתנופת יד אחת! –. הוי לולי יגורתי מפני המות, כי עתה שלחתי יד בנפשי!" כה דבר השודד וישב ארצה. "בוז לך, לעג לך, מרצח!" אמרה לילית בבוז וקלסה, "איך נהפכת לגבר אין איל, ולבך כלב אשה מצרה! – קרא נא עוד הפעם לאלוה, ועשה לי עוד הפעם שחוק! – ואם אין בך עוד עוז פנים ואומץ לב, כי עתה אשליכך פה בדד, ואנכי אלכה לי לדרכי." "ובכל זאת לא אמית נפשי בטרם אנקמה נקם אחת משתי עיני מאת המשחית הנקרא רודאלף!" קרא המרצח בזעם אפו, "הן אמת כי נפשי נבהלה מאד מפי המות; אך לו הבטיחני איש להסגיר בידי את המשחית ההוא, ולהפיל אותי אחרי כן ואותו אל תחתיות תהום ואבדון, כי אז חפצתי בזה בכל חשק לבבי, ואז החזקתי באיש חרמי בכל מאמצי כחי ובשארית חמות, ועד אשר נפזרו עצמנו לפני שאול, נקרתי את שתי עיניו באצבעותי, קרעתי בצפרני את סגור לבו, וכעסיס שכרתי את דמיו החמים…." "אם ככה אתה מדבר, מצאת חן בעיני! – הרגע נא, עוד נמצא את הנבל ההוא, את רודאלף, גם חרבונה לא ימלט מתחת ידנו. כצאתי מבית החולים, הלכתי בלאט סביבות הבית אשר באלוני בכות – אך הבית סגר מבוא, ודלתותיו נעולות – ובשובי לראות את האיש הלבוש בגדי אבל שאלתי את פיהו אם יש עוד את לבבו לעשות רעה להבליעל אשר בשם רודאלף, והוא ענני כי אחרי אשר נגנוב את הנערה מהכפר הזה, אז יוכל היות כי ינסה אלינו דבר גם על אדות הארור הזה, השמעת? השמעת כי יוכל היות עוד כי נפיל על הזד הזה שד פתאם? – חזק איפוא, אישי! וקוה כי היום או מחר תפול הצפור החיה ברשתנו, ואז…. האח! אז נשלם להמשחית הזה שבעתים אל חיקו! –." "אם כן לא תשליכיני עוד מלפניך, לילית?" שאל המורה בלב נכנע ובנפש שפלה. "כי אוי לעזבך אותי בעת צרתי!" "כנים דבריך כי אוי לך בשורי מעליך, אך לו הואלתי לעשות לי שחוק, כי עתה נסעתי אני והפסח בעגלה, ואותך השלכתי בזה על פני השדה התוך חשכת הלילה ובצנת שלג וכפור! האח, הלא עשיתי לי בשאת שחוק נחמד ונעים! –." המורה חרד חרדה גדולה בשמעו את הדברים האלה, ויקרב אל לילית ויאמר אליה בחלחלה: "לא, לא! לא אאמין כי תעשי לי כדבר הרע הזה! –." דבר רע ובליעל? ובהרגך את הזקן ברחוב די רולע אין זה רע? וברצחך את נפש הנקד אין זה דבר בליעיל? ובהשליכך את האשה העשירה באפיק נהר זיינע, גם בהביאך את להבת חניתך בלב הסוכן אשר באלוני בכות, כל אלה אינם דברים רעים? ומדוע זה לא יעשה לך אף שחוק כזה לעזבך בדד פה על פני השדה?" "הנני נותן תודה" אמר המורה ברעדה, הנני נותן תודה כי חטאתי לך לילית באמרי כי את גנבת כספי; גם העויתי בחפצי להכות את הפסח – ועתה אני מחלה את פניך כי תסלחי לעוני, התשמעי לילית? – גם אותך, פסח! אבקש כי תעביר את עון חטאתי – את שניכם אבקשה כי תשאו לפשעי!". "לא נסלח לך", ענה הפסח בשמחת לבב, "לא נסלח לך עד אשר תכרע על ברכיך לפנינו, אפים ארץ תשתחוה לנו, ותתחנן כי נסלח לעונך!" "ארחמך בן-חכם!" קראה לילית אל הפסח, "דבריך טובים מיין! ונפשי אותה לראות איך יכרע המורה על ברכיו כמו רע אהב לרעיותו האהובה – הברך, זקן! כרע תכרע על חטאתך הגדולה! מהר! חושה! – ואם מאן אתה, נעזוב אותך לבדד באישון לילה…." "יום ולילה נשתוו לו!" קרא הפסח, "ולילה כיום יאיר לו –." "הנני כורע על ברכי – סלח נא לי לילית, גם אתה פסח –" אמר המורה בכרעו על ברכיו בתוך המשעול, "ההפקתי מאתכם רצון? הסלחתם לעוני כי רב הוא? האם לא תעזבו אותי? ולא תוסיפו עוד להשליכני מלפניכם? –." גוית המרצח הנתעב והנאלח, היתה לזעוה וגעל נפש בהשתרעה ארצה! כל רואה אל השד הארור הזה, יתפלץ וידד ממנו בנפש נבהלה. שם בתוך המשעול הוא משטח את כפיו החזקות והנוראות אל לילית אשת בליעל וחלאת מין האדם, ואל הפסח ילד שובב ופושע מבטן; מבעד גבות עיניו האדמות, נשקפות שתי בבות אשר עששו וילבינו ובלתי נעות כעיני מת, שתי כתפיו הרחבות, כפופות ומעקלות בכנעה ורעדה, ולילית מבטת בצהלה ובגאון על מפלת הענק העזוז והעריץ, עינה הירקרקת, מתנוצצת כעין צפעוני; פניה השחורים והנבזים אשר קמטו מזקן ומפיקים תועבת נפש, התאדמו מעט משמחות וגיל; צחוק בליעל וקלסה התראו על שפמה המלא שער לבן, ושתים או שלש שנים בלות ויקרקות נראו מפתחי פיה החוצה, והפסח החגור באזור עור ולבוש בגדים צואים, נצב על רגל אחת ונשען על זרוע לילית, ועל פניו הלבנים המלאים ערמה ומזמה, תראה שמחה וצחוק רצח. "התבטיחו לי כי לא תעזבו אותי?" הוסיף המורה דבר בתחנונים, וכל עצמותיו רחפו ממגור כי לא שמע קול דברים, ויאמן כי לילית והפסח עזבוהו וילכו למו; ההלכתם מזה? העזבתם אותי? הוסיף המורה לשאול בנשאו את ראשו וימשש בידו הנה והנה. "אנחנו עוד פה – אל תירא מרצח!" ענתה לילית אחרי אשר עצרה במלים רגעם אחדים. "האותך אעזוב? טוב לי מותי מעזוב אותך! ושמע נא פשר הדבר! כי עתה אגיד לך את כל לבבי למען הרגיע את לבבך: דע נא כי אנכי זה דרכי מעודי לכלוא בביתי נפש אדם או נפש בהמה, חיה ועוף, ולהציב אותן מטרה לחצי זעמי. בטרם אנה השטן לידי את הזמירה (אשר אקוה עוד למצוא אותה ולהשחית פניה ברעל הפיטריאל), בטרם אנה השטן אותה לידי, גדלתי בביתי נער קטן אשר יום יום העמסתי עליו מהלומות רצח ומכות חדרי בטן, עד אשר נפחה נפשו תחת שבט אפי, אפס כי בגלל זה נענשתי כי שש שנים לא סגר בכור מות נפש אדם לידי –. אך גם במשך השנים האלה לא טמנתי ידי בצחלת, כי משכתי ברשתי צפרים חיות ומרטתי את נוצותיהן, או טבלתי אותן עד חצי גויתן בסיר נפוח ודוד רותח; אפס כי הן לא מלאו את ספקי, יען כי לא עצרו כח לנשוא את מכאובן רק יום או יומים וימותו –. בצאתי לחפשי מבית האסורים, נפלה הזמירה בידי, בה כליתי את חצי, אך היא ברחה מפני אחרי כי עיפה נפשה לסבול את תגרת ידי הקשה; ואז לקחתי לי כלב תחתיה, ובכל אות נפשי ברתי למענו מכות ממכות שונות, עד כי לאחרונה קצתי את כף רגלו האחרונה וכף רגלו הראשונה, ובכל פעם רגלים הזה לרוץ ארח, מלאתי שחוק פי ושפתי תרועה על המראה הזה –." "כן אעשה גם אני להכלב אשר בבית צאזאר" חשב הפסח בלבו. "בעת אשר הכרתי אותך, זקן!" הוסיפה לילית דבר, "בעת ההיא חפצתי לחפש לי חתול ולענות אותו כמשפטי כל הימים. אך עתה, עתה תמלא אתה את מקום החתול, כי אתה תהיה לי תחת חתולי, גם תחת כלבי, ותחת חולדתי, סוף דבר, כי אתה תהיה מעתה השעיר המשתלח לעזאזל… התבין את אמרי, אישון!? לענות אותך, נמר עריץ, יערב עלי יותר הרבה מאד מענות צפור חיה את מהתעמר ולחבול נפש ילד וילדה! –." "הוי בת נעות השחת!" צעק המורה, ואש חמתו מתלקח מאד. העוד יעשן אפך בלילית רעיתך? – אם כן אתה עמדי לך לך אל אשר יהיה רוחך ללכת, כי חפשתך בידך, ואנכי לא אסרתיך באזיקים –. "הדלת פתוחה לפניך, גבר אין עינים! לך אל כל אשר תראינה עיניך!" אמר הפסח הקטן בשחוק גדול. "הוי, לו יכולתי למות! – מי יתן מותי!" קרא המורה בפרשו את ידיו. "האתה תמות? לא, לא! כי הנך עוד בריא אולם כשור פר – ימים רבים תחיה עוד לשמחת לבב לילית רעיתך –. ואף כי אנכי אכעיסך גם כעת לבעבור הרעימך כל הימים, בשבט עברתי אענה אותך, ואתעמר בך בתגרת ידי הקשה, יען כי זאת לי לשעשוע נפש ולענג אין-קץ, ויען כי אל אבה להאכילך לחם עני חנם; בכל זאת אם שמע תשמע בקולי והיית לעבד מקשיב, אז תהי לי לעזר לעשות חיל כהיום הזה, ועוד לדברים גדולים מאלה תתן את ידך עמדי –. אתה תהיה כלבי; באמרי אליך "נשוך!" אז תשח בשניך, ואם כה אומר אליך "דום!" אז תכרע תרבץ ותלקט תחת שולחני –. אפס כי בכל זאת לא אחפוץ לשדוד את חפשתך ממך, ואם מאן אתה לבלות בביתי ברע ימיך, יש לאל ידך לעזבני וללכת אל כל אשר רוחך ללכת, ראה כי רחבי תבל לפניך, האין זאת, פסח –?" הדבר, הוא יוכל ללכת עד אפסי ארץ, כי נר לרגליו עיניו, ועפעפיו אור לנתיבו!" ענה הפסח הקטן וישחק, אך פתאם השח הפסח ארצה ויאמר בלחש: "קול צעדים אנכי שומע – נסתר נא – אך שגיתי ברואה! כי לא הנערה אשר אנחנו מחכים לה, הולכת לקראתנו –." רגעים מעטים נראתה עלמה כפרית אשר כלב גדול ירוץ אחריה ועל ראשה סל רחב ידים, והיא כוננה צעדיה מול המסלה אשר הלכה בה הזמירה עם הכהן. עתה נשובה נא ונטיף אמרים על הזמירה והכהן, ונעזוב את המורה ולילית עם הפסח בתוך המשעול אשר על יד הדרך. קוי השמש האחרונים אספו נגהם, ורק ראשי היערים ותועפות ההרים מצפים עוד בשביבי זהב החרסה. עברים ישתרעו בקעות גדולות אשר תלמיהן קדרו מני קרה, וקפאו מכפור ומוצקים כחדודי אבנים. תהו וישימון סביב סביב, ובתוך הערבה יראה הכפר בוקעפאל כנאות מדבר –. השמים הטהורים והצחים לבשו זהר ארגמן בפאתי ים, אות הוא כי יאתה קור וכפור, לאט לאט כסו ערפלי אפל את הזהר הנעים, חצי אגן הסהר, אשר דמיונו כחצי טבעת כסף, הופיע ביפעת אורו בינות לערפלי הנשף ותכלת הרקיע, דומיה דקה שוררת תחת כל השמים, וחרדת קדש מרחפת בחדרי לבב איש הרוח. הכהן התיצב רגעים אחדים על ראש הגבעה אשר בדרך מהלכו ואשר עליה התעלם שלג, לבעבור התענג על נעם הערב ונגה הירח, אחרי כן נשא את ידו הרועדת של שמי מרום אשר חצים לוטים בערפלי נשף וחצים מזהירים מזהרי הירח, ויאמר אל מרים הנצבת דומם על ידו במחשבות עמוקות: "ביני נא, בתי! אל מרחבי הרקיע, מרחבי אין-קץ, ורוממים לאין תכלית; אין קול ואין קשב סביב סביב; הדומיה הקדושה הזאת, והמרחב בלי-מצרים הזה, ישוו ויערכו לנגדנו את הנמח –. והנני מגיד לך זאת, מרים! יען כי מורשי לבבך ינועו תמיד מדי ראותך יפי חמדת התולדה והדר גאונה, ומדי הטיפך אמרי שפר על הוד יפעתה יתעוררו כל רגשי אביב עלומי בחבי –. הגידי נא לי, בתי! האם לא העירה הדממה השלטת כעת, רעיונות נשגבות בבתי נפשך? –." מרים לא השיבה לו דבר, רק אגלי דמע התגלגלו מגלות עיניה על לחיה, הכהן הביט בה בשממון, וישאל את פיה "מרים למה תבכי? מה לך, בתי?!" "אהה! אבי! הנני מערה קשת רוח –." "קשת רוח? את? ועתה?." "ידעתי כי אין לי צדקה להתאונן כעת על מצבי אחרי החסד הגדול אשר הפליא לי האדון רודאלף והגבירה נעמי – אך בכל זאת – הוי מר לי מר!". "ומדוע זה, בתי?!" "סלח נא, אבי, על מרי שיחי וכעסי והותי אשר אולי אחשב בעיניך כמנכרת טובה לאנשי חסדי –." "פעמים רבות שאלנו את פיך מדוע את עצובת רוח, ונפשך מרה לך תמיד, אך בכל פעם מנעת את תשובתך בתוך לבך, ואנחנו לא אצנו לאלצך כי תגלי לנו סודך, אף כי צר לנו מאד על אשר לא נוכל לנחמך בהסתירך ממנו סבת אבלך ויגונך העז." "אהם, אבי! אין מלה בלשוני להביע לך הגות רוחי – מראה הערב הזה, העיר בי רעיוני עצב עד כי נשבר לבי בקרבי ואבך." מה יחסר לך, מרים? – הטרם תדעי כי נעמי תתעצב אל לבה על כי את עצובת רוח תמיד, גם האדון רודאלף ידאג כל הימים בהאזינו הדבר הזה." "האדון רודאלף? הוא מלאך מושיעי ומרוממי משערי שאול! הה, יגורתי פן לא אכיר לו את הטוב אשר עשה עמדי –." "את? את מרים? את לא תכירי טובה? ומדוע?" "לא אוכל להגיד לך פשר הדבר הזה בלתי אם בספרי לך את אשר רחש לבי למן היום אשר הביאני האדון רודאלף הנה ועד היום הזה." "ספרי נא, בתי! ואזני קשובות לכל הגה היוצא מפיך; ספרי נא בלכתנו עד אהל ביתי." "בהודע לי בדרך מסעי עם האדון רודאלף הנה, כי לא אשוב עוד עלוקה אשר בשפן הלבן בתוך הסיטע, אך ישב אשב בכפר הזה כל הימים; האמנתי אז כי אך חלום טוב חלמתי –. בתחלה הייתי כשכורה מרוב אשרי; לרגעים העליתי על לבי את זכר רב טוב רודאלף וחסדו אשר גבר עלי. פעמים רבות בהיותי לבדי בחדר מושבי, דלו עיני למרום, כאלו חפצתי לבקש שם את איש חסדי, אשר עשה עמדי חסד אלהים כזה, אשר לא יעשה אותו בן אדם כי אם מלאך ה' צבאות המלונן בצל שדי –; ואז הייתי מאשרה במאד מאד כאיש אשר עלה עלה מתחתיות שאול ושחת בלי, לאור באור שבעת הימים ולחויות חיי עולם בעדן גן ה'. אתה, אבי! ונעמי גברתי הראיתם לי חסדרכם וישעכם נתתם לי, עד כי האמנתי כי יאות לנוד לי יותר מלטפול עלי עון אשר חטא –. מעט מעט הסכנתי לראות חיי נועם כאלה; לבי לא חרד עוד פן אשובה שנית אל בית עלוקה אשר בתוך הסיטע; שמחתי בהיותי עזר להגבירה נעמי בעבודת הבית והשדה, ויעלוץ לבי בקחתי חכמה ומוסר מפיך, איש חכם לבב והולך נכוחות! –. ואף כי לפעמים כסתה כלימה פני בזכרי הימים הראשונים, אך כרגע חלפה כלימתי, והייתי אני בעיני כאחת מבנות הכפר אשר כלנה תאהבנה אותי בטובת לבבן – אך הנה בא היום אשר וכחתי כי לא כאשר דמיתי כן הוא…." פה לא יכלה מרים להתאפק מבכי, ועצרה במלים. "הרגעי נא, בתי! וכלי את דבריך." מרים התאפקה ותמח את דמעתה מעל פניה ותוסף לספר: "התזכור עוד, אבי, את היום אשר באה האשה דבורה, סכנת חצר ההערצאג פאן לוצעניי, עם אביגיל בתה, לבית הגבירה נעמי?" "זכור אזכור – ואני התאמצתי אז לקשר מעדנות אהבה ביניך ובין אביגיל בת דבורה; והנערה אביגיל יקרה היא." "היא ישרת לב ותמימת דרך מאין כמוה! ואני שמחתי מאד בהודע לי כי היא תשב פה עם אמה ימים אחדים. ואחרי אשר צפיתי עליה שבעה ימים, באה הנערה היקרה הזאת לבית הגבירה נעמי –. אני ישבתי בדד בחדרי אשר נועד גם לאביגיל, והנה נקרא נקראתי לקדם את פני הנערה הזאת, ולבבי פחד ורחב מבלהות ששון פתאם הזה, ונעמי החזיקה בימיני ותובילני ותציבני לפני אביגיל באמרה: "הנערה מרים תהי לך לרעיה –." ודבורה מלאה את דבריה ותאמר: "אקוה כי בשבת אחיות גם יחד תשבנה מרים ואביגיל." אז נגשה אלי אביגיל ותשקני –. אויה! והנה פתע פתאם נהפכתי לנערה אחרת – כי כגעת שפתי הנערה הטהורות על שפתי הטמאות, ועיניה הבהירות חדרו בתוך עיני אשר אנכי השבתי מטהרן, אז לקו שפתי כלפידים בערים, ועיני חשכו מראות, ונחם עז כמסס נסס התנוסס במשכיות לבבי בזכרי את אשר הייתי לפנים, ואיך נועזתי להגיש פי לנשיקות פה נערה תמימה וטהורת עינים כמוה! – האין זה מעשה תרמית מיון מצולת הסיטע, לא הבנתי עוד מה עמוק נפלי, ומה רבה הותי – אך בלקחי מפיך, אבי, לקח טוב ותורת חסד, ובהתבונני צדקת נפש נעמי ותם דרכיה, אז נפקחו עיני פתאם ואראה כי חטאתי כבדה על צרתי, ובכל זאת, בטרם הופיעה אביגיל הנה, המותי את המית לבי, המתי את המות רגשי רוחי, ובשת עלומי לא כסתני כי אם לעתים רחוקות בשבתי בדד בחדרי. אפס כי בראותי את פני אביגיל אשר היא בת גילי ויפה כלבנה, טהורת עינים וישרת לב, רוח יקרה ונפש עדינה, הוי! אז התעורר רוח זכרוני וינער מתרדמתו, בחזק יד הציב נכח פני את כל הליכות גם שוה לנגדי תמיד את התהום הנורא אשר ביני ובין אביגיל כל הימים. בפעם הראשונה נודע לי אז כי המצאי מצא עון נצח אשר הוא אות עולם על מצח כאות אשר שם ה' לקין – ומהים ההוא חרות הרעיון הזה על לו לבבי – לילה ויום לא אנוח ולא אשקוט רגע קטן – בלילה הראשון אשר באה אביגיל הנה, בנפול תנומה על עפעפיה, חמקתי ואקום ממשכבי ואתיצב מראשותי הנערה הישרה הזאת, והתבוננתי בפניה הדומים לפני מלאך השלום, ואמרתי בלבי: "הנה היא ישנה בחדר אחד אתי – אתי אשר נמצאתי במערת פריצים, בבית עלוקה, בין שודדים ומרצחים –." ואז התפלצה נפשי, וכל עצמותי רעדו כאשר תרעד נפש החוטאת מפני שופטי צדק – זועה ובלהות צלמות התקיפוני ולא הרפוני – ולבי אמר לי כי יסר ייסרני יה על אשר אתחפש ואתנכר לעיני אנשים –. אחרי כן שבתי ושכבתי ואישנה, אך שנתי לא ערבה לי. חלומות נוראים חתוני, וחזיונות מבהילים בעתוני; צלמי האנשים אשר סבוני תמיד בתוך הסיטע, נראו אלי בחלומי, חרבונה, המורה, ולילית – היא המרשעת אשר מררה את חיי ימי ילדותי – אהה! – מה נורא החזיון הזה! אלי, אלי! מה איום הלילה ההוא! מה נוראים החלומות ההם! איד אל וחתת אלהים יאחזוני מדי אזכרמו! ביום המחרת העירתני אביגיל בנשיקות פיה, ולבעבור העיר בי רוח אהבה, ספרה לי את כל תולדותיה, ותאמר: "ראי נא מרים! אנכי חשפתי לך את כל תעלומות לבבי, ועתה ספרי נא לי גם את תולדותיך –." אז האמנתי כי בשתי תמיתני, וכלמתי תקברני – פני התאדמו, עיני חשכו, ולשוני לחכי דבקה – כי אני לא ידעתי מה ספרה נעמי על אדותי, ויראתי פן לא ישתוו דברי עם דבריה, ואהי כמתעתעת – על כן השבתי לה דברים מעטים ואמרתי כי יתומה אנכי, ואנשים קשים ורעים הרעו אותי מאד, והייתי בכל רע עד אשר לקחתני נעמי לה לבת –. אז שאלתני אביגיל בתם לבבה איפה גדלתי? ומי היו אמני? מה שם אבי ואם אזכרה עוד את תמונת פני אמי? הה! השאלות האלה נחתו כחצים שנונים בחדרי לבבי, ובחזקת יד יכולתי לבדות מלבי אמרי שקר, ואביגיל האמינה בדברי, ותאנח לאידי ותנד לי בטובת לבבה, וכל הגה היוצא מפיה, שבר את לבי בקרבי. הוי! אבי, אתה לא תוכל לשער מה רבה עצבתי והותי, אז, ואיך יכבד עלי להפיח כזבים! –." "אוי לי עליך קשת יום!" קרא הכהן אשר נכמרו נחומיו עליה, "ירדוף ה' באף וישמיד את הרשעים אשר הטביעו בבוץ את נפשך, עוללו באשפות החטאת את רוחך, ואשר הפלו עליך הוה לא תוכלי כפרה כל ימי חייך!" "כן אבי! האנשים ההם היו רעים וחטאים, כי בשתי וכלימתי לא תמחינה לנצח. זאת לא זאת, כי כאשר הוסיפה אביגיל לספר לי את האשר השמור לה, ואת רב טוב הצפון לה בחיק העתיד, כן יספה תוגת נפשי להתגבר בזכרי אחריתי – כי בכל הטובות אשר ייטיבו לי טובי לב, אחריתי מרה כלענה! ואתה אבי בלמדך אותי דרכי ישר ומעגלי צדק, למדתני גם דעת השוחה העמוקה ובאר וצרה אשר טבעה נפשי בקצבי תהומותיהן. לעד לא יזח מלבי הרעיון הנורא כי אנכי חלאת מין האדם וחרפת כל בני איש מערת פריצים, אם ארחות ישר ונתיבות צדקה כחרבות שנונות וחצי מות הן ללבבי בהזכירן אותי כי ילידת פשע אני ותושיה נדחה ממני לנצח!! –." "מרים! מרים!" קרא הכהן, "מה זה תבענה שפתיך?" "ידעתי, אבי, כי אחטא בלשוני אם אגלה תעלומות יגוני לאזן –. הה! פעמים רבות אני מנכרת טובה, ואומר לנפשי: אם לא חלצתי מבור שאון ומטיט היון אשר התגוללתי בתוכם מעודי, כי אז מתי כבר תחת סבלות עניי ומרודי ותחת מהלומת נוגשי ולא ידעתי יקר תפארת חיי מישרים, ונעימות דרכי ישרים אשר אני לא אשיגם כל הימים –." "הוי מרים! מה נורא הדבר הרע אשר טפלו זדים עליך! – הלא גם נפש זכה וטהורה כעצם השמים, אם הטבעה אך יום או יומים ביון מצולה ההיא אשר נחלצת ממנה. הלא גם בה דבקה חטאה גדולה לא תוכל כפרה כל הימים…" "הנך רואה, אבי, כי אין לי תוחלת ותקוה לטהר נפשי ולזכות לבי מגללי חטאות נעורי כל ימי צבאי עלי ארץ! –." "הן אמת כי קצרה ידך להלבין את נפשך פה בתבל ארצה, אמר הכהן בפנים נזעמים מאד, אך בכל זאת אל תאמרי נואש, כי חסדי ה' לא תמנו, ורחמיו על כל מעשיו – ואם פה בארץ מנת כוסך אך יגון ואנחה, נחם ודמעות, הלא שם בשמים ממעל" הוסיף הכהן דבר בנופפו את ידיו הרועדות אל השמים אשר הכוכבים החלו להתנוצץ בהם, "שם בשמים ממעל, שם תמצאי ישע, אשר ונעימות אין-קץ…." "אוי לימי עלומי! כי הנני עוד צעירה לימים, ומי יודע עד מתי ימשכו ימי חיי פה בגיא צלמות?" כה צעקה מרים בלב נשבר ונדכה ותתנפל ארצה ותכרע על ברכיה תחת אהל השמים לרגלי הכהן העומד דומם על ראש הגבעה על יד מעונו. מעילו השחור, פניו הנכבדים, זקנו הארוך והלבן כשלג, שערות ראשו הארוכות ומצנוצצות ככסף טהור לנגה הירח והכוכבים, כל אלה שוו עליו הוד והדרת כבוד, ומה גם בנשאו רום ידהו, ועיניו דלו לראש כוכבי נשף, ומרים מתופפת על לבה, ופלגי מים תרדנה עיניה מבלי הפוגה. המראה היקר והנכבד הזה, נהיה ברגע ההוא אשר בו כרע גם המורה לרגלי לילית והפסח. ומה רב ההבדל בין שני המראות האלה! פה על ראש פסגת הגבעה כורעת נערה קשת רוח ובעלת נפש יקרה לרגלי איש ישר והולך תמים, ומבקשת רחמים וסליחה מאלהי השמים על משוגת ימי ילדותה אשר רק ידי זרע מרעים היו במעל הזה – ושם בתחתיות עמק המשעול יכרע מרצח עריץ אשר נפשו הארורה מגאלת בדמי נפשות נקיות, הוא יכרע לרגלי אשת בליעל וחברתו במעללי רשעתו, אשר היא שמחה לאידו, תגיל במפלתו, תציקהו בכל מצוקות מות, ותכביד עליו אכפה להוסיף עוד עון חרב על עונותיו כי התגברו – לרגלי אשה מרצחת אשר היא היתה הראשונה להרע ולהשחית למרים המשתפכת כעת בדמעות נחם לפני ה'. "אויה, אויה לי!" קראה מרים בקול בוכים ובנפש מרה, "אויה, לו אאריך ימים כמוך, אבי! וכל ימי יהיו חשוכים מכל שמץ עון ופשע כימי חייך! גם אז יציקני הנחם כל הימים, וחרפת ימי עלומי תשבר מורשי לבבי – אוי לי!" "נהפוך הוא, בתי! כי אם יתנוססו רגשי נחם בקרבך, אז אשריך וטוב לך כל הימים! ורוח טהורה כזאת המתנוססת בחבך, עדה היא לך כי נפשך ערוכה ומכנת לעשות גם הטוב והישר האלהים ואדם –. בנות רבות אשר בגילך, לו היתה נפשן תחת נפשך, כי עתה שכחו כבר את זכר הימים הראשונים, ויתענגו על רוב שלום אשר אנה הזמן לידן –. ודעי נא, בתי, כי כל רגע מרגעי עצבונך על בשת עלומיך, יחשב לך לצדקה בשמים ממעל. וה' אלהים נתנך להתהלך רגע קטן בדרך חטאים, לבעבור תשובי אליו תשובה נצחת ותעמדי במקום אשר גם צדיקים תמימים אינם יכולים לעמוד שם –. חזקי ואמצי לבך, בתי! וגם אנכי חלילה לי מחדול להורותך בדרך תבחרי כל אשר נשמת שדי תחיני, ואחרי כן אישן המות – כי אנכי זקנתי ושבתי – אז תנחך ותנהלך הגבירה נעמי גם האדון רודאלף במסלות ישרים וארחות צדיקים, וסמוך לבי ובטוח בך, בתי, כי את תודי לה' חסדו על אשר שלח לך את רודאלף מלאך פניו להושיעך תשועת עולמים –." מרים חפצה להשיב לו אמרים, והנה העלמה הכפרית אשר זכרנו, באה עם סלה, ותעפיל עלות על הגבעה אשר שם הכהן ומרים, כי העלמה ההיא היתה אחת מאמהות נעמי. "סלח נא, אבי!" אמרה העלמה אל הכהן, "הנה נעמי גברתי שלחתני להביא אליך את סל פרי עץ הזה ולהשיב את מרים לביתה, כי אתא לילה – גם לקחתי אתי את כלבי זה אשר יוכל להתחרות גם את הדוב גם את הארי, יען כי בלי דעת למה זה ועל מה זה, יחרד לבבי בפעם הזאת ללכת דרך המשעול בלילה הזה –." "צדקת בדבריך, זלפה!" אמר הכהן. "כי אשרי אדם מפחד תמיד. ועתה תני לי את סלך, כי אנכי על יד פתח ביתי ודרשי נא בשמי את שלום הגבירה נעמי." אחרי כן פנה אל מרים ויאמר בלחש: "למחר בואי נא אל ביתי, כי עוד מלאתי דברי נחומים לנחמך ולשמחך מיגונך, גם לשום עצות בנפשך לטוב לך כל ימי חייך –." "רב תודות לך, אבי!" אמרה מרים, למחר אשובה אליך. "הניחי את סלך, זלפה, על יד פתח גני, ונערתי תביאנו הביתה – ועתה שובי עם מרים לבית נעמי, כי חשך וקור על פני ארץ, למחר בשעה החמישית אחר הצהרים תבואי הנה, מרים!" "אבוא, אבי!" הכהן בא אל ביתו, ומרים וזלפה שבו לביתן וכלב גדול הולך אחריהן. הלילה עם קרתו ורבבות כוכבי אורו, פרש כנפיו תחת כל השמים. על פי עצת המורה, הסתתרה לילית בתוך מאורת המשעול הרחוק מהמסלה וקרוב אל המקום אשר שם מחכה חצר-מות עם העגלה. הפסח העומד על המשמר, מצפה לראות בשוב הנערה לביתה אותה ברשת ערמתו אל האורב, בהתחננו אליה כי תהי עזר להורתו העניה והזקנה אשר כשלה ונפלה תוך המשעול. הפסח צעד צעדים אחדים במסלה דרך הלכה מרים, ואזנו, אשר היא רבת קשב, הקשיבה מרחוק כי מרים מדברת עם האמה ההולכת אתה. מרים לא הלכה אפוא לבדה, ומזמת לילית והמורה אשר יזמו לחטוף אותה, נשארה מעל. הפסח מהר וישב אל המשעול להגיד ללילית את אשר הקשיבה אזנו. "הנערה הולכת עם עוד נערה כפרית." אמר הפסח אליה בדממה וכמעט לא יכל להשיב את רוחו. לילית את נערה בזעם אפה. "מי הולכת אתה?" שאל המורה. "לפי דעי היא האמה עם כלבה אשר עברה זה מעט עלינו". אמר הפסח בלחש, "התשמעו את הלמות סנדליהן?" וברגע ההוא נשמע שעטות סנדלים על חדודי רגבי הקרח. "ראו נא", אמרה לילית, "הנה הן שתים – את הנערה קטנה אכניע אני, אך האמה הגדולה? מה נעשה בה? המורה הוא באין עינים, והפסח הוא חלש ורפה ידים, ומה נעשה אפוא?" "הן אמת", ענה הפסח, "כי חלש אני, אך אם תאבי כנחש עלי ארח וכשפיפון עלי דרך ואנשך את עקבי האמה בעלת הכלב, גם אחזיק ברגליה בכל מאמצי כחי עד אשר תסחבי את הקטנה מזה." "אך הן תצעקנה, וקולן ישמע בתוך הכפר", אמרה לילית, אותנו בכף –." "גם כלב גדול הולך עמהן", אמר הפסח, "ומה נעשה בו?" "הכלב במה נחשב הוא?" אמרה לילית, "אותו אכה בסנדלי על דלתי פניו ואמיתהו כרגע, אך….." "הנה הן באות!" קרא הפסח בהאזינו קול צעדיהן. "אמר נא מלה, אישי!" אמרה לילית אל המורה, "הלא חכם צידים היית עד כה, עוץ נא מה נעשה כעת? הנסרחה חכמתך, שודד?!" "כעת לא נוכל לעשות דבר", ענה המורה. "זכור נא את אלף השקלים אשר אמר האיש הלבוש בגדי אבל לשקול על כפנו בעד הנערה" קראה לילית. "תן לי את המאכלת, שודד! המאכלת! המאכלת! ואני אשחט את האמה לבל תהי לנו לשטן בדרך, ואחרי כן אכניע אני והפסח את הנערה הקטנה." "אך האיש הלבוש בגדי אבל צונו לבל נשפוך דמי אדם", אמר המורה. "אם כן הדבר, שלם ישלם לנו בכסף מלא גם בעד דמי האמה אשר נשפוך למענו! במיטב כספו ישלם לנו, כי גם הוא חבר לנו במעשה הזה –." "הנה הן באו אל תוך המשעול", אמר הפסח בלחש. "תן לי את המאכלת, אישי!" אמרה לילית אל המורה בלחש. "אהה לילית!" אמר הפסח פתאם ברעדה וישטח כפיו אל לילית, "צר לי על הנערה! – אל נא תמיתי אותה! אל נא, לילית! –." "את המאכלת תן לי, אני מצוה אותך, מורה!" הוסיפה לילית דבר בלחש ובחפזון, ולא פנתה אל תחנוני הפסח, ותחלוץ את נעליה –. "אני אשל את נעלי", הוסיפה עוד דבר, לבל ישמע קול צעדי בהתנפלי עליהן פתאם – ואף כי החשך כסה ארץ, בכל זאת אכיר את הקטנה על פי בגדיה, ואת הגדולה אכריע לטבח –." "לא", ענה המורה, "לא נעשה כעת מאומה, ומחר יהיה האות הזה – מחר, מחר!" "היירא לבך, שודד"? שאלה לילית בבוז וקלסה. "לא אירא." ענה המורה, "אך את לא תראי בחשך ותחטיאי את המטרה בנופפך את המאכלת, ובכן תחבלי את מעשה ידנו –." הכלב ההולך אחרי האמה, הריח את ריח השודדים האורבים במשעול הדרך, ויעמוד על מקומו וינבח בקול ילל, קול גדול. "האינך שומע את קול הכלב? הן קרובות לנו – מהרה ותן לי את המאכלת, או…." דברה לילית בקול זעם. "קחי ממני את המאכלת בחזקה, אך אנכי…. " "הנה העברנו המועד! הה! עברה העת!" אמרה לילית אחרי אשר הקשיבה רגע קטן – "הנערות עלו מן המשעול – ואתה, שודד נמוג לב! אתה תוסר שבעתים על משוגתך! לך לאבדון! יאכל בדיך בכור מות, כלב סתום עינים!" הוסיפה לילית דבר, ושלהבת קצפה מתלקחת בתוכה, "אלף שקלים אבדנו בגללך, אלף שקלים!" צעקה לילית ותנופף את אגרופיה על פני המורה. "ואני אבטיחך כי נרויח על ידי זה עשר פעמים ככה." ענה המורה, "ושמעי נא אמרי, לילית! ותדעי ותבחני כי בהשכל ודעת מנעתי אותך הפעם מבוא בדמים – את תשובי כעת לחצר-מות, ותסעי אתו אל המקום אשר שם מחכה לנו האיש הלבוש בגדי אבל, ותאמרי אליו כי בפעם הזאת השלך תשניך טרף, אך למחר עשה תעשי גם יכול תוכלי." "ואתה?" שאלה לילית בתלונה וזעף. "שמעי נא את אחרית דברי! הלא ידעת כי הנערה תוביל גם מחר לעת ערב את הכהן לביתו כפעם בפעם, ורק עתה היה מקרה כי נלותה אליה האמה וכלבה, ולבי יאמר לי כי ביום המחרת נבצע את מעשינו. ועל כן תבואי נא מחר בעת הזאת עם חצר-מות והעגלה הנה…." "אך אתה? אתה?" אשר בכפר בוקעפאל מקום שבת הנערה; הוא יאמר כי אנחנו תועים בדרך, ואני הוא אביהו, איש אמן עני אשר על פי מקרה רע עורו עיניו! ואנחנו הולכים לעיר הסמוכה לבקש שם עזרה מאת שאר בשרנו היושב שמה, ובלכתנו תעינו מני דרך ונבוא הנה, גם נחלה את פני אדון הבית כי יחננו ויתן לנו מקום ללון בתוך רפת בקריו, ודבר כזה לא ימנע איש מעניים מרודים, האכרים הפתיים יאמינו בדברינו, ויתנו לנו מקום ללון בלילה הזה –. והפסח יתבונן ויתחקה על שרשי הדלתות והמנעולים אשר להבית, יתור את כל חלונותיו וכל מוצאיו ומובאיו; ואני ידעתי כי בחדש הזה ימצא תמיד כסף רב לאנשים כאלה, יען כי לפנים בעל נכסים – " הוסיף המורה דבר ויאנח בשברון מתנים – "ולפי דבריכם ישכון הבית ההוא בדד בשדה יער: ואם יודע לנו כל מוצאיו ומובאיו, אזי נשובה שם וננסה אליו דבר…." "איש מזמות אתה – זאת לא אוכל כחד! – " ענתה לילית וחמתה שככה מעט, "אך כלה נא דבריך, כלה!" "למחר בבקר אזעק מנהמת לבי ואומר כי כאב אנוש ימנעני לעזוב את מקומי וללכת לדרכי, ואם לא יאמינו לי אנשי הבית, אראם את פצעי רגלי אשר הנחלתי לי מכבלי הברזל בהיותי אסור באניה ואשר עוד גדל כאבם מאד, גם אומר אליהם כי בעשותי מלאכתי ונפחתי באש פחם ללבן מטיל ברזל, נפל המטיל על רגלי ויסב לי הפצעים האלה, והאכרים הסכלים יאמינו בדברי אלה –. ובכל אותר גם כל היום בבית ההוא, ובין כה וכה יתחקה הפסח ביתר עז על כל תורת הבית ולעת ערב, כאשר תגיע העת אשר תנהג הנערה את הכהן לביתו, אז אומר כי הוקל כאבי ויש בי כח ללכת לדרכי, אז אלך אני והפסח אחרי הנערה מרחוק, ונבוא עד כה, יען כי הנערה ראתה אותנו בביתה, לא תפחד עוד מפנינו אם תשוב לראות אותנו, ואז נגש אליה, ואם השג תשיג ידי לתפשה בכפי, אז לא תנצל עוד מידי, וכסף אלף שקלים תועפות לנו –. וזאת לא זאת, כי אחרי שנים או שלשה ימים נגלה את אזן חצר-מות או איש אחר את תורת הבית ההוא עם כל מוצאיו ומובאיו, והוא יחתור בבית. וכל אשר תמצא ידו, נחלק אתו חלק כחלק, וכיס אחד יהיה לכלנו." "טובים דבריך מיין, גבר סתום העין!" אמרה לילית ותחבקהו בזרועותיה, "אך מה נעשה אם ביום מחר לא תנהג הנערה את הכהן לביתו?" "אז נחכה עד יום השלישי; ועל ידי זה נכביד את ידנו על שולחינו כי יוסיף לנו עוד בצע כסף – ואם אשב בבית ההוא לילה יום אחד, אז אשפוט למשמע אזני אם יכל נוכל לגנוב את הנערה באופן אשר נדברנו, או בדרך אחרת." "עצתך טובה מאד, אישון – ואחרי אשר לא תצלח עוד לשלוח את ידך בגנבה, כי עור אתה, היה תהיה מעתה יועץ וחלק כחלק תקח –. חבק נא את לילית רעיתך, ולך לדרכך, אנכי אשובה אל חצר-מות, ולמחר בשעה הרביעית אחר הצהרים אבוא שנית אל המקום הזה עם חצר-מות – אם הוא לא יתפש עד מחר בידי השופטים על אשר הרג את בעל האשה המוכרת חלב בהסיטע –." "כן יהי, לילית! למחר תשובי הנה." אמר המורה אליה. "אך חכה נא! כי שכחתי לתת דונג להפסח למען הטביע בו את חותם תכנית המנעולים – הידעת איך לעשות הדבר הזה, פסח?" שאלה לילית בתתה להפסח דונג. "ידעתי גם ידעתי" ענה הפסח, כי אבי למד את ידי לעשות זאת – ואנכי עשיתי למענו חותם דונג מהמנעול אשר לארגז צאזאר אדוני." "למחר ננסה את דברינו, אישי!" אמרה לילית. "מחר, מחר!" ענה המורה. לילית שבה אל העגלה, והמורה עם הפסח עלו מהמשעול וישאו רגליהם, וילכו בית השדה. לאור הנרות הנוצץ בחלוני הבית ההוא, הלכו המשחיתים ההם עד הגיעם למחוז חפצם, ובכן הביא המקרה את ברשע בן אחיטוב המכונה בשם "מורה", אל בית אשת נעוריו נעמי, אשר הוא לא ראה אותה שנים רבות למן היום אשר נחרץ משפטו להיות אסיר-אני. מה נאוה מראה בית המבשלות בחצר שדה לעת האכל בנשף בערב יום, ומה גם בעתות החרף! המראה הזה יציב נגדנו את צלם דמות המנוחה והמרגעה אשר בנאות התולדה. וכמראה הזה תראינה עינינו בבית המבשלות אשר בחצר בוקעפאל: על אח גדול ורחב ידים ערוכים עצי אלון על האש ומפיצים אור יקרות וחום צחצחות בכל פנות הבית עד כי חפרה המנורה התלויה בספון הבית ומאירה אל מול פני האח, כיור, דוד, קלחת ופרור העשויים מנחשת קלל, נוצצים על מכונותיהם לאור הבית; שלחן עצי ארז גדול ועגול ערוך במפה לבנה ובלחם דגן, בסכינים ובמזלגות, בקערות וכפות המזהירות ככסף, וקערה גדולה ומלאה מרק בשר, עשנה מחם ומפיקה ריח ניחוח, ותפוחי אדמה, כלב גדול ושחור אשר נהרסו שניו מזקן, יכרע ירבץ בתוך בית המבשלות, כי הוא לא יצלח עוד לכל מלאכה, ורק לחם חסד הוא אוכל בגלל אמון לבו ועבודתו עד זקנתו, ואנשי הבית קראו לו בשם "ליזאנדער". אחרי אשר כלו הטבחות ו האפות את מעשיהן בבית המבשלות, העמידו כד יין ישן על השלחן, ויצלצלו בפעמון נחושת, וכל העבדים והאמהות נקבצו באו אל בית המבשלות, ועל פניהם נראו עקבות צהלה ובריאות. איש זקן בעל שער לבן אשר שמו כרמי, ישב אל ראש השלחן, ואותו שם רודאלף להשגיח על כל האכרים אשר לו, יען כי הוא איש אמונים וחכם לב. ויהי אך החל החלו לאכול, והנה כל הכלבים אשר בחצר נשאו יחדו קול גדול, קול ילל וקול נהי, והכלב הזקן ליזאנדער השוכב תחת הכירה, ענה אחריהם בקולו גם הוא. "אין זה כי אם איש זר דופק על שער החצר!" אמר כרמי אל אנשיו, וברגע ההוא נשמע קול צלצל הפעמון אשר לשער החצר ההוא, "ומי זה בא בעת הזאת אל החצר? ראו נא מי מאתנו איננו פה? הלא כלנו מסבים בזה! – צא נא אבנר, וראה מי זה עומד אחרי השער?" הסיף כרמי דבר אל אחד הנערים. הנער יצא, וכרמי אמר אל היושבים ממולו על השלחן, לאמר: "נפלאת היא בעיני מדוע לא באה הגבירה נעמי עם מרים בערב הזה לבית המבשלות כמשפטה תמיד?" "הגבירה נעמי עלתה לחדר מרים לבקרה, כי היא חלתה מעט בשובה בערב הזה הנה". ענתה זלפה האמה אשר שבה עם מרים מבית הכהן, ואשר לא ידעה שמץ דבר מהאורב אשר בתוך משעול הדרך. "אמנם", הוסיפה זלפה לדבר, "אמנם הגבירה נעמי אמרה כי עוד מעט ותשוב מרים לאיתנה, ולולי ידעה זאת אל נכון, כי עתה שלחה לפאריז לקרוא את דוד הרופא הכושי אשר לפני ימים מעטים רפא את מרים מחליה –." הנער אבנר שב הביתה, וכרמי שאלהו "מי זה דופק כעת על השער?" "איש עני עור עם נער קטן התומך בידו". ענהו אבנר. מד: חונני דלים "מה מגמת פני העור בחצר הזה?" שאל כרמי את פי אבנר. "הוא ובנו תעו מני דרך בלכתם מפאריז אל מחוז חפצם, ויען כי השמים התקדרו בעבים והקור חזק מאד, על כן יבקש העני הזה ובנו לתת להם מקום ללון בלילה הזה באחד הרפתים." "הגבירה נעמי טובת לבב היא, ודלתות ביתה פתוחות תמיד לדל, לארח ולכל נקשה ורעב; אך בכל זאת נשאל את פיה אם יש את נפשה לתת מקום ללון להעני הזה ובנו, לכי נא זלפה! ושאלי את פיה." זלפה הלכה לה, "ואיפה מחכה העני הזה?" שאל כרמי. "בגורן הקטן", ענהו אבנר. "ומדוע הבאת אותו הגורנה?" "יען כי הכלבים חרצו עליו לשונם, ועוד מעט טרפו אותו ואת בנו ברגע קטן – מעודי לא ראיתי את כלבינו בקצף נורא כזה! – הם נובחים כמשתגעים על הארחים האלה –." "פנו מקום!" אמר ככרמי, "פנו מקום! כי הגבירה נעמי תופיע בזה בכבודה לקדם את פני הארחים כמשפטה תמיד, גם הכינו שתי קערות להעור ולבנו." "אך עמל הוא בעיני, מדוע זה יתקצפו הכלבים קצף גדול כזה על הארחים ההם?" שאל אבנר, "וגם לבנה – הכלב הלבן והשוקט תמיד – גם הוא יקפוץ ויתר ממקומו כמשוגע ונובח ומילל בחרי אף ושצף קצף – הגידה נא לי, כרמי, פשר הדבר, כי אתה יודע כל!" "אני יודע כל? דע נא בני כי החיות והבהמות יודעות יותר ממני, כי בלילה ההוא אשר התחולל בו רוח סערה ומטר סחף והנחל הקטן נהפך לנהר גדול רחב ידים ורב מצולה, בלילה ההוא רכבתי על סוסי השחור לביתי, והחשך כסה ארץ עד כי לא ידעתי אין ארכב דרך הנהר, ואז השלכתי את יהבי על סוסי, והנחתיו ללכת ככל אות נפשו, והוא מצא לו תוצאות ויעבור את הנהר הסוער ההוא בלי אסון ופגע. ומי זה למד אותו לדעת דבר כזה אשר נעלם הוא מעיני כלנו? –" "גם זאת בעיני יפלא! ואתה אבי, הגד נא לי מי הודיע אותו דרך תבונות?" "מי? אל דעות ההוא אשר ילמד לשפנים להכין יגביה נשר לשום במרום קנו –. עתה, זלפה!" אמר כרמי אל האמה השבה מחדר נעמי ומצעות וכסתות תחת אצילי ידיה, "עתה, זלפה! הגידי נא מה ענתה הגבירה נעמי על אדות האורחים ההם?" "הנה הבאתי מצעות וכסתות הנה בגללם, והגבירה צותה לתת להם מקום ללון בחדר הקטן אשר בירכתי החצר" ענתה אמה. הדבר, קרא נא אותם הביתה, אבנר! – ואת אביגיל שימי נא שני כסאות על יד האח למען יחם העור ובנו, כי הקור חזק מאד." קול הכלבים נשמע שנית, קול יללה וזעקת שבר, גם קול אבנר נשמע אשר יתאמץ לשכך את חמת הכלבים. ובפתע פתאם נפתחה הדלת בחזקה, והמורה עם הפסח התפרצו ויבואו הביתה מרדפים על צואריהם מהכלבים הזועפים הנובחים בקול רעש גדול. "אסרו את הכלבים בעבותים!" אמר המורה ברעד פיק ברכים בבואו הביתה, "כי עוד מעט קרעו אותי לגזרים." "הם קרעו את מעילי!" קרא הפסח אשר פנו הלבינו כפני מת מפחד לבבו. "סלח נא איש יקר! קרא אבנר בסגרו את הדלת, "עוד לא שובבו הכלבים משובה נצחת כבפעם הזאת – אין זאת כי אם יד הקרה עשתה זאת – ואולי חפצו לנשך בשר אדם לבעבור החם בזה…." "הגם אתה?" קרא כרמי אל הכלב הזקן הרובץ בין התנור, "הגם אתה משוגע ככל אחיך אשר בחצר?" ובדברו הניף ידו להבריח את הכלב אשר החל לנבוח בקול ילל נורא בבוא המורה על סף הבית, ויתנפל עליו בזעם גדול. "דום ליזאנדער!" הוסיף כרמי לדבר אליו באפו, "לך שכב! שכב על משכבך ודום! –." ובחמתו בעט בו ברגליו, והכלב נסוג אחור בקול תלונה דקה וישכב בין התנור ויאנק דום. המורה ופסח עמדו על יד הפתח ולא ערבו את לבם ללכת הלאה. השודד, אשר הוא מעלף באדרת שער ומצנפתו יורדת על עיניו, אחז ביד הפסח הנצב משומם ונבהל ממראה פני האנשים הישרים אשר בבית, כי החטאים בנפשותיהם מתעבים ורועדים מפני ישרי לב, כאשר הישרים בלבותם מתעבים ורועדים מפני החטאים בנפשותם.. פני המורה, הפיקו תועבה וגועל נפש מאד, עד כי נבהלו אנשי הבית וחרדו ממנו רגעים מעטים, ולא יכלו דבר אתו דבר. כעבור רגעי הבהלה והחרדה, אמר כרמי אל המורה: "גש הנה להחם על האח, ואחר תאכל אתנו לחם – הגישה אלי ילד נחמד!" אמר אל הפסח, "הגישה נא אלי את אביך אל האח!". "ה' ימלך טוב תחת חסדך! אמר הפסח אל כרמי בשפת חלקות. "בוא נא אב אבד! בוא אתי – והשמר לך פן תכשל!" וינהג ויביא את השודד אל האח. וליזאנדער הרובץ בין התנור בהריחו את ריח הדם המדבק בבגדי השודד, הרים עוד הפעם קול יללה איומה ויתר ממקומו. "שחת ואבדון!" אמר המורה בלבו, ההריחו הכלבים את ריח הדם אשר בבגדי? כי אני לבוש כעת במכנסים אשר היו על בשרי בהרגי את הנוקד –." "נוראות נפלאתי!" אמר אבנר אל כרמי, "מדוע ייליל ליזאנדער בקול מר מאד? –." והנה פתאם נהיה דבר פלא בחצר, כי יללת ליזאנדער הלכה הלוך וגדול עד כי כל הכלבים הרימו יחד קול ילל גם המה, וקולם הפחיד לבות כל אנשי הבית, ואימת מות נפלה עליהם, וישתאו איש אל רעהו בתמהון לבב, כי לפי אמונת ההמון אות הוא כי הכלבים מריחים מרצח שופך דמי אדם, גם המורה חרד חרדה גדולה רגע קטן, ועוז נפשו הארורה גם כובד לבו לא עמדו לו אז להתנער מחרדתו בהאזינו את היללה האיומה המבשרת מות ורצח בצעדו בחצר. אך הפסח, אשר הוא פשע מבטן ומשחת מלדה, הוא לא חל ולא יע, ובראותו כי הכלבים לא יגיעו עוד אליו, לעג בלבו לחרדת אנשי הבית ולפחד המורה. אחרי עבור הבהלה הראשונה, יצא אבנר אל החצר, ובבית נשמע קול שוט אשר הוא מכה את הכלבים להשתיקם ולהרגיעם, ולא ידע כי הם יודעים ומיטיבים לראות יותר ממנו. לאט לאט שבה המנוחה בלבות האנשים היושבים על השלחן, גם תאות האכל שבה אליהם, ואחרי רגעים אחדים התעוררה בלבם חמלה על המורה אשר משחת מאיש מראהו, ורחמים על הפסח הקטן לעיני הרואים כבן מקשיב אשר יתן את נפשו תחת מנוחת נפש אביהו, התאוה תאוה במסתרים להפיל על המורה העריץ צירי מות וחבלי שאול כאשר תעשה לילית כל הימים, ובידעו כי רגלי המורה מלאות פצעים אנושים ומכות טריות, על כן שמר את המועד אשר יקח המורה אכל לפיהו, או אשר ידבר עם האנשים האוכלים אתו לחם על השלחן, ואז בעט תחת השלחן בסנדלו המסמר ויך בחוזק את רגלי המורה, קפץ את שניו ויסבול בדומיה את הכאב הנורא ההוא לבל יכירו אנשי הבית מאומה וחבל את נפשו. והפסח האכזר לקח בכל רגע פתית לחם ונתח בשר ויגש אל המורה, ויאמר באהבת בן לאמר: "הא לך, אב יקר! לחם ובשר – אכל נא, אב אבד!" ובדברו בעט בחזקה תחת השלחן בפצעי המורה. "טוב עשית, ילד נעים!" אמר כרמי אל הפסח בראותו את עוצם חמלתו לאביו העור והעני, ויפן אל המורה ויאמר: "הן אמת כי נגעה בך יד ה', אך אשריך וטוב לך כי חננך ה' בבן יקיר כזה לנחמך ולכלכל את שיבתך! –." "כן דברת", ענהו המורה, "יד ה' קשתה עלי, ולילי בני יקירי זה כי עתה…" ופתאם לא יכול עוד המורה להתאפק ויצעק צעקה גדולה ומרה מנהמת לב, כי בפעם הזאת בעט הפסח באחד הפצעים היותר אנוש אשר ברגליו, ויגדל הכאב במאד מאד, עד כי דמה בנפשו כי בא קצו. "אהה אל רחום! מה לך אבי מחמד עיני?" שאל הפסח בקול בוכים, ויקם ממושבו ויפול על צוארי המורה ויחבקהו בזרועותיו. אך גם המורה, אשר עלתה חמתו על הפסח הארור עד להשחית, חבק גם הוא אותו בזרועותיו העצומות והחזקות ויאבה לשום מחנק לצוארו, וכרגע הלבינו פני הפסח כפני מת ולא יכל להשיב עוד את רוחו, אך עד ארגיעה שב המורה וינחם מאשר יזם לעשות, בזכרו כי בלי עזרת הפסח אבד מנוס ממנו, ויתאפק וירף מהפסח, וכל הרואים האמינו כי האב והבן מחבקים יחדו באהבתם העזה העצורה בלבותם, גם נאקת הפסח ולבן פניו ושאפו רוח, היו בעיניהם אותות נאמנים מר רבה חמלת הבן לאביהו, "מה לך, איש טוב?!" שאל כרמי את המורה, "מה זה היה לך? וגם בנך נבהל מאד מקול צעקתך עד כי חורו פניו ולא יכל שאוף רוח – צר לי מאד על הילד הנחמד הזה – הוי, כמעט לא נותרה בו נשמה מרוב חרדתו אל אביהו! –." "אין דבר, אין דבר!" ענהו המורה אשר קור רוחו שב אליו כבראשונה, "ושמע נא פשר הדבר: אנכי – בטרם הכיתי בסנורים – הייתי חרש ברזל, ופעם אחת נפל מטיל ברזל לוהט מתחת הפטיש, ויפול על רגלי היחפות ויפצע אותן פצעים אנושים, ועד עתה לא נרפאו עוד, וזה מעט התנגפו רגלי בצלעי השלחן, ולא יכולתי להתאפק מזעוק זעקת שבר מנהמת לבי." "הוי אב אבד!" אמר הפסח אשר השיב את רוחו גם הוא, ויעיף עין צפעוני על פני המורה, "הה פצעיך הנוראים מאנו הרפא! – יואל נא אלוה ויגהה ממך כל מזוריך וישמם עלי! –," "צר לי", אמר כרמי אל המורה, "צר לי עליך איש מכאובות כי לא באת אלינו לפני שלשה שבועות, יען כי אז ישב פה רופא אמן מעיר פאריז אשר הוא מפליא לעשות, אשה זקנה בכפר הזה חלתה את רגליה שלש שנים, והרופא הזה חבש לפצעיה, ועתה היא קלה ברגליה להתחרות את קלי המרוץ ולהלאותם; ויש את נפשה ללכת ביום המחרת לפאריז ולהודות ולברך את רופאה אשר מקום מושבו הוא באלוני בכות – מרחק רב מזה –. אך מה לך? האם הוסיפו פצעיך להציק לך!" שם "אלוני בכות" העיר בלב המורה רעיונים נוראים, פלצות נצחת אחזתו, ופניו הנבזים שנו עוד לאוה וזעוה. "כן", ענה אחרי דומיה ממשכה, "פצעי הארורים הוסיפו עוד לדאבה –." "צר לי!" הוסיף כרמי לדבר, "צר לי מאד כי הרופא היקר הזה איננו פה כעת; הוא בעל נפש יקרה ורוח נדיבה מאד; ובשובך פאריזה, ינהגך יביאך בנך אליו, והוא ירפא לך, ונקל הדבר למצוא אותו באלוני בכות, כי כל הגרים שם, הם יודעים ומכירים את הרופא הכושי אשר שמו דוד – כי הרופא הנעלה והיקר הזה, הוא מבני כושיים." פני המורה הלבנו מבלהות תמותה, אך איש לא יכל להתבונן זאת בגלל החברברות המכסות את פניו, ואיך לא יבהלהו שם אלוני בכות אשר שם בית רודאלף, ושם דוד הרופא הכושי אשר עור את עיניו בפקודת רודאלף, ואשר הרעה הנוראה הזאת חתחתים לו בכל מדרך כף רגלו, ושחת ושאול בכל הליכותיו לרגעים!! והיום ההוא יום צרה להמורה, מאין כמוהו! בתחלה כלתה בו לילית המרצחת את חצי זעמה, ותציקהו למות, אחרי כן ענהו הפסח הקטן בן חמוץ-זרוע ענות מורה מאד, אחרי כן הובילוהו רגליו אל חצר בוקעפאל אשר הכלבים התנפלו עליו בשצף קצפם, ויללו לעמתו ילל תמותה, ועוד מעט וקרעו אותו לגזרים, ולאחרונה צנפהו הזמן צנפה אל הבית אשר לפני ימים מעטים ישב בו האיש אשר עור את עיניו וישיא מות עליו! –. לו פגע בו אך אחד מהפגעים הרעים האלה, היה בו כח לדכא לארץ חית הרוצח העריץ הזה, ואף כי כלם כאחד נקבצו באו ויאחזו בערפו ויפצפצוהו! ותחת כובד משאם ותגרת ידם, כרע רבץ האריה המשחית הזה ויאלם –. בפעם הראשונה התקיפהו פחד פתאם כזה, עד כי פג לבו ולא האמין כי רק יד המקרה ולא יד ההשגחה עשתה זאת –. וכרמי אשר לא התבונן איך המורה, הוסיף לדבר: "בלכתך מזה אתן בידך את כתובת האדון הרופא הזה, כי הוא שש בעשותו צדק, וכל ישעו וכל חפצו לחלץ חולה מחליו, הבה נא ונשתה כוס יין לחיי האיש אשר יחיך וירפאך!" "רב תודות לך – לא אחפוץ כעת ביין". ענהו המורה בפנים נזעמים מאד. "שתה נא, אבי היקר! שתה כוס יין וייטב לך!" אמר הפסח בהושיטו את הכוס ליד המורה. "אל, לא אשתה עוד יין!" אמר המורה. "לא יין צמוקים, אך יין צרפת אנחנו שתים פה" אמר אליו כרמי, "וכה משפטנו תמיד: עבודת השדה בעמל כפים וזעת אפים, מאכל בריאה ומשתה יין, לב טהור ורוח נכון, וערש שאננה. עשרה איש, וגם עשרה איש. לכל אכר ישלם מאה וחמישים פראנק לחדש, ולכל אמה ששים גרה." "אך אדוניכם לא יעשר בעותו כן." אמר המורה. "אדונינו? הוא לא יחד בקהל כל האדונים – והוא לא יעשה עשר ככל עשירי עם –." "הבינני נא את אשר תחשוב בדבר הזה," שאל המורה אשר אבה להרבות שיחה עם האיש הזה לבעבור גרש על ידי זה את רעיוניו האיומים המתרוצצים בקרבו – "אם כן תעבדו אדון יקר אשר יתר שאת לו על האדונים אשר כגילו?". "כן הוא", ענהו כרמי, "אדונינו הוא איש צדיק תמים, גם עוד יתר מצדיק, הוא מעודד אנוים, עוזר דלים, מושיע ישרי לב וסומך נופלים. הבית הגדול הזה והשדות הרבים האלה אשר לו, לא יוספו לו קשיטה אחת על מכמני כספו. ורק לבעבור הצמיח ישועה לאביוני אדם, הזיל זהב מכיסו –. ואם אמרתי אספרה נא אחת מני אלף צדקותיו, תכלינה עתות הלילה והן לא תחילנה –." "הה איש לבב!" אמר המורה פתאם, "היש תקוה למכה אלהים ומענה כמוני למצוא מנוח לכף רגלי במקצוע הבית הזה, ברכתי שבע ביום את אדוניך הצדיק והישר באדם!". "דע נא, איש יקר!" ענה כרמי, "כי הבית הזה איננו בית אספי דלים וחולים, כי אם בית עבודה לעניי עם בריאים אשר לא יאבו לאכול לחם חסד ולחם עצלות – והחולים הבאים פה, יעצרו בזה רק לילה ויום, ואז ינתן להם צדה לדרך וברכת שלום, והם ילכו בשם ה' אלהי הרחמים." "אם כן אין לי תוחלת ותקוה להטות אלי חסד אדוניך?" אמר המורה ויאנח במגנת לב. "לא הגדתי לך כי אם הליכות הבית הזה עד כה; אך אדונינו רב חסד הוא ומרבה להיטיב, ויוכל היות כי הוא יעיר עליך רחמיו ויאספך אליו הביתה." "התאמין, גבר תמים! התאמין כי יוכל היות כדבר הזה?" שאל המורה בתאות נפש, "הה לו הואיל אדוניך לתת לי מקום בפנת הבית הזה, ולחם צר ומים לחץ; אז, אז עשה עמדי חסד אלהים!". "עוד הפעם אני מגיד לך כי אין מעצור לאדוני לזרוע צדקות בכל עת – ואם יואל לאכף אותך הביתה, אז לא תרבץ בפנת הבית כאשר אמרת, אך היה תהיה כאחד מאתנו – ותשבע לחם וכל טוב כמונו היום, גם אז יתן אדונינו את בנך היקר ללכת לבית הספר אשר בכפר הזה לקחת לקח טוב מפי הכהן המורה ומלמד להועיל את כל ילדי הכפר הזה, אך ראש דבר תשאל את שאלתך זאת למחר בבקר מאת גברתנו רבתי בצדק ושרתי בחסד אשר עיניה פקוחות על כל תהלוכות הבית הזה." "אם כן אפיל תחנתי למחר לפנות בקר – מה ישמח לבי אז!" קרא המורה בגילה בהאמינו כי הוא יצא לחפשי מתחת תגרת יד לילית המרשעת. אך הפסח לא שמח בהבשורה הזאת, כי לבו פונה מאחרי חיי ישרים, לא יחפוץ לשמוע בלמודים ולקחת לקח טוב מפי דרך, ולא יאבה לשבת בנאות שדה, גם הרע לו רעה גדולה בזכרו כי המורה לא יענה עוד ענות רצח בחזקת יד לילית ובזדון לבו גם הוא. ועל כן חפץ להעיר את המורה מחלום חזיון דמיונו הנעים, ולהזכירו כי הוא אך חולם חלום –. "האח!" הוסיף עוד המורה לדבר, "למחר בבקר אתחנן לפני גברת הבית הזה לאספני הביתה, והיא תחמול עלי…." וברגע ההוא בעט הפסח תחת השלחן ויך ברגל המורה מכה עזה ויפגע בפצעיו האנושים כפעם בפעם, והמורה התפלץ ויתר ממושבו, אך קפץ את פיהו וישא בשרו בשניו ויתאפק ויוסף לדבר: "כן הדבר, הגבירה היקרה הזאת תחמול על מכה ומענהכמוני, ותאספני בבית הזה." "אב יקר ואבד!" אמר אליו הפסח, "היש את נפשך לעזוב את לילית דודתי הישרה אשר היא לך לתשועה ולמנוחת לב תמיד? צר לי על דודתי לילית! – אך היא לא תעזוב אותך, אבי! ובוא תבוא הנה, היא ודודי חצר-מות, לקחת אותך מזה –." "לילית?" שאל כרמי, "לילית? ההיא שארת בשר לך? –" "כן – היא שארת בשרי –" ענהו המורה "חצר-מות?" הוסיף כרמי לשאול, "הגם הוא מודע לך? –." "כן –" ענה המורה ויצנח מעל מושבו כמעט, כי הוא ידע את רשעת לילית ויגר מפניה פן תבוא ותגלה סודו בהודע לה מקום תחנותו; גם ירא פן יחסדוהו אנשי הבית בגלל השמות המוזרים "לילית וחצר-מות" קרוביו ומיודעיו –. "הגידה נאל לי", אמר כרמי אליו, "ההיו פניך מועדות ללכת אל בית לילית מודעתך לבקש מידה עזרה?" "כן הדבר", ענהו השודד; "אבל יראתי פן אבטח על תהו – ושוא תשועת מודעתי זאת! –." "סלח נא אבי!" אמר הפסח אליו, "סלח נא לי אם אמר כי מרוב שיחך והותך תדבר כדבר הזה!. הטרם תדע כי דודתי לילית תעש עמך חסד תמיד, וכל ישעה וחפצה להושיעך ממצוקותיך – הלא היא שלחה לך גם מזור ותרופה לחבש לפצעיך האנושים, וזה מעט מרחתי את המזור ההוא על מזורך הגדול כאשר צותה עלי לילית באמרה: עשה לאביך העני ככל אשר אעשה לו גם אני כל הימים, וה' הטוב יגמלך טוב בעד הדבר הטוב הזה –. הה, דודתי לילית חושבות עליך מחשבות טובות…." "טוב הדבר – טוב הדבר!" דבר אליו המורה ולא נתנו לבצע את דבריו; "אך בכל זאת אחלה את פני גברת הבית הזה לאספני הביתה –. ועתה אדוני הדובר בי!" אמר המורה אל כרמי, "הגידה נא לי מה שם גברת הבית גם שם האדון אדון החסד ואביר הצדק?" "נעמי…. רודאלף…. הלא היא אשתי!…" "והוא משחית נפשי! –." נהם המורה בלבו אשר השמות האלה נחתו כחצי מות בחדרי לבבו, וברעמים אדירים להטו את בתי נפשו עד היסוד בם. רודאלף…. נעמי! המורה לא פסח עוד על שתי הסעפים וידע נאמנה כי אל בית רודאלף אשר עור את עיניו, ואל משכן נעמי אשת בריתו אשר הרבה להרע לה, הובילוהו רגליו כעת. זכר המורה אשר זכר כי בטרם שפטו רודאלף באלוני בכות, הוכיח אותו על אשר הרע מאד לנעמי, גם שבת הרופא הכושי דוד בבית שדה זה, נתנו עדיהם כי אמת נכון הדבר אשר שער בנפשו –. לבו ראה אצבע אלהים במקרה הנורא והנפלא הזה, וכרגע נכזבה תוחלתו למצוא מחסה ומסתור בבית הלז, ותקותו מפח נפש –. "שם רודאלף הפיץ מחתה ופלצות נצחת בלב המורה עד כי רחפו כל עצמותיו וחלחלה במתניו, ומה גם בזכרו כי אולי ברגע ההוא בא רודאלף אל ביתו הלזה –. וכאשר התנער השודד מעט מחרדתו הנוראה, קם פתאם ממושבו, ויקח את יד הפסח הקטן, ויאמר בחפזה: "נלכה – נלכה – נהלני נא! – ונלכה מזה." אנשי הבית תמהו איש אל רעהו על אודות הדבר הזה. "התחפוץ ללכת איש יקר?" אמר כרמי אלי –. "מה זה היה לך? ההנך משגע? –." הפסח הערום החליט ממנו את דברו האחרון בערמה, ויאנח במגנת לב ויניע בראשו לאות כי כן דבר כרמי, אחרי כן הניח את אצבעו על מצחו להראות על ידי זה כי רוח שגעון נוססה בראש אביהו העור. כרמי נתן גם הוא אות להפסח כי הוא מבין את רמזו, וינד לו במנוד ראשו. והפסח אשר מאן לעזוב את מנוחתו וללכת לנוע באשון ליל וצנת קרח וכפור, אמר אל המורה: "אי שמים! מה לך אבי יקירי? האם שבה מחלתך אליך? הרגע נא ואל תלך בחשכת לילה ובקור וכפור – פן יבלע לך –. ראה נא, אבי! טוב לך כי אמרה את פיך בפעם הזאת ובדבר הזה –." ואחרי כן פנה אל האנשים היושבים על השלחן ויוסף "הגם אתם, טובי לב, לא תתנו את אבי ללכת כעת? האין זאת?" "כן הדבר", ענוהו האנשים, "אנחנו לא נפתח את דלתות הבית לאביך בלילה הזה – והוא ילין פה אתנו." "אין לכם צדקה להכביד עלי את אכפכם ללון פה הלילה!" דבר המורה אלימו; "ומה גם כי אין את נפשי להיות על אדוניכם למעמסה, על אדוניכם – רודאלף. – ואתם אמרתם אלי כי הבית הזה איננו בית אספי דלים וחולים – אם כן אפוא הניחו נא לי ללכת לדרכי." "העל אדונינו יהיה איש למעמסה? – הרגיע את לבבך –. אך לוגם היה בזה, כי עתה לא היית עליו למעמסה –. הן אמת כי הבית הזה איננו בית אספי דלים; אך הלא הגדתי לך כי כל עני השוקד על דלתותינו, נתן לו לינת לילה בבית גם צדה לדרך –." "אדוניכם איננו פה בערב הזה?" שאל המורה אשר שב מעט למנוחתו. "איננו; הוא לא יבוא הנה רק מקץ חמשה או ששה ימים –. הנך רואה כי לשוא תפחד – ולו באה גברתנו בבית זה כמשפטה תמיד, כי עתה הרגיעה גם היא את לבבך –. והיא, הלא היא צותה לתת לך כרים וכסתות ומקום ללון. ולמחר בבקר בטרם תשים לדרך פעמיך, תבקש את פניה והיא תחלה את פני האדון רודאלף לאספך בבית הזה –." "לא, לא!" קרא השודד ברעדה; "נחמתי מאשר יזמתי –; בני הירק צדק בדבריו כי שארת בשרי לילית תחוס ותחמול עלי – ואליה אלכה לי –." "עשה כאשר תחפוץ", אמר כרמי אשר האמין כי הוא דובר עם איש אשר אין בראשו נכונה –. "ומחר בבקר תלך לך אל אשר יהיה רוחך והיקר." והמורה אף כי נוכח כי אין רודאלף בבית ההוא, בכל זאת לא פג פחד לבו, ורעד רוחו לא נמר. גם חרד לרגעים אולי תבוא נעמי ותכירהו – אף כי השחית מאיש מראהו ותארו מבני אדם – ואז תסגירהו אל שופטי העיר לעשות משפטו, כי הוא ידע אל נכון כי רודאלף נקם את נקמת נעמי ממנו באף ובתוכחות חמה שפוכה יתר הרבה מאשר נקם את נקמת נפשו –. אך השודד לא יכול לעזוב את הבית ההוא; כי הוא היה ביד הפסח הקטן ולכל אשר יחפוץ יטנו, על כן כפף נפשו לעשות רצון מנהלו השובב והעריץ; אך למען מנוע את נעמי מראות פניו, אמר אל כרמי: "בהבטיחך לי כי לא אהי למשא על האדון רודאלף גם על הגבירה נעמי, על כן אלין פה הלילה; אפס כי אנכי עיף ויגע מאד, ואבקש את פניך כי תצוה נא בחסדך להביאני אל מקום משכבי – ונפשי אותה להשכים למחר בבקר כעלות השחר –." "למחר נעיר אותך, אם תאבה, כי אנחנו משכימים בבקר איש איש לעבודתו, ולבל תוסיף עוד ללכת תועה, נתן לך איש עתי אשר יביאך אל דרך המלך." "אנכי", אמר עובדיה, "אנכי אוליך את האיש העני הזה כברת ארץ בלכתי אל הסוכן בפקודת גברתי לקחת מידו עשרת אלפים שקלים." "עתה", אמר כרמי אל השודד ואל הפסח, "עתה לכה נא אחרי, איש טוב, וגם אתה ילד חכם, ואביאכם אל בית משכבכם." ובדברו לקח מנורה מעל השלחן ויוליכם ויביאם אל חדר הבית התחתון, ויאמר: "פה תלינו הלילה הזה, וה' יתן לכם שנה ומרגעה!" הפסח נהג ויושב את המורה על ראש המטה, ופני המורה רעמו מאד וישב כאיש משומם ונפעם עמוק במחשבותיו. כרמי יצא מהבית, והפסח הלך אחריו במסדרונה, ויאמר: "שמעני נא, אדוני! פעמים רבות יאחזו צירים וחבלים את אבי בלילה, ואני קצר יד להושיע לו, על כן אחלה פניך אדוני כי תראני את חדר משכב השער לבעבור קרוא לו לעזור לי –." "ראה נא, ילד מסכן!" אמר אליו כרמי בחמלה רבה, "ראה נא כי פה ממולנו יישן השער, ומפתח הנו בתוך המנעול מבחוץ תמיד, ואתה תוכל בנקל לפתוח הדלת ולהעירו." "אבל אדוני! הוא ואני לא נוכל להושיע לאבי, כי באחוז אותו ציריו לא יעצרו שני אנשים כח לעזור לו, ומה גם כי אני נער חלש ורפה ידים –." "אם כן הדבר, תעיר גם את אביגיל "ברוך אתה לה', אדון יקר וטוב לבב! ואני אתפלל גם בעדך בתפלת הערב הזה." "אתה בני לך שכב! כי אביך מחכה עליך –." ברכך ה', אדוני הנכבד! כי חמלת עלי ועל אבי האומלל!". כרמי הלך לו, ויהי אך הפנה שכמו ללכת, ופסח שלח אצבע גם האריך לשון לעומתו, וילעג לתמו, ויבז לו בלבו, וישמח מאד בהודע לו כי בכל הבית ההוא לא יישנו רק השער, אביגיל, הגבירה ובתה, ואת הדבר הזה יודיע אחרי כן ללילית ולהמורה למען חתור הבית ההוא בלי חרף נפש –. כשוב הפסח לחדר משכב המורה, נזהר מאד מפניו לבל יכהו נפש. והמורה שמע את קול צעדיו, וישאלהו בלחש: "מאין תבוא?" "נפשך אותה מאד לדעת חדשות, גבר אין-עינים!". "עתה אנקמה ממך, יליד השחת!" קרא המורה ויקם בזעם אפו, וימשש בידיו להשיג את הפסח, ויגשש סביבות הקיר תמיד; ברגלי ארמסך, "אב אבד! – הנך שמח וטוב לב כעת בצאתך לחול עם בנך האהוב במחול משחקים!" אמר הפסח בשחוק גדול בעת אשר רדף אחריו המורה סביב הקיר והוא נשמט ויסוב מארבות ידיו בכל פעם. כראות השודד כי אזלת ידו לפגוע בהפסח ולכלות בו את חצי נקמתו, התאפק בכל כחו להשקיט את סערת חמתו ולכבוש את נקם קצפו, וישב וימשש בידיו ויגיע אל המטה בלב בוער ככבשן ובנפש מלהטת גחלי אש, ויחרוק בשניו. "אב יקר! התכאבנה שניך כי אתה חורק שן, וקללה נמרצה מתהלכת בדממה בין פתחי פיך! – אולי אתה קורא לאלוה ושופך לפניו שיחך? –." שאל הפסח בשחוק ולעג. "הטוב לך" אמר השודד אחרי דומיה ממשכה,, "הטוב "אב אבד!" ענהו הפסח בקול שחקו, "צר לי מאד עליך כי נקרו שתי עיניך בפעם אחת –." "מה עשיתי לך? במה הלאיתיך כי תענני עד מאד? –" "מדוע דברת כזבים על לילית – גם מדוע חפצת הזה עד אשר יקחך בכור שטן? – מה לך פה כי אוית לרפד בחשך יצועך? –." "לו יכולתי להסתפח בבית הזה – אשר עתה אבה להמטיר עליו אש וגפרית – כי אז שבתי פה כל ימי חיי! – ". "פותה! ומי יהיה אז מטרה לזעם לילית? במי תכלה אז חצי חמתה? האנכי אהיה למפגע לה? האנכי? תשואות חן לך! זאת לא זאת כי גם אנכי נכסף נכספתי לשחק בשד עור כאשר אתה, לענות את נפשך ולהעיר כל חמתך, ומה צדקה דודתי לילית באמרה כי אין שעשוע גדול ולעג נעים כענות נמר כמוך בסוגר, להעיר את קצפך עד להשחית ולראות כי קצר קצרה ידך החזקה והקשה לפגוע גם באיש חלש ואין אונים אשר יציק לך עד דכא ויאלצך למות –. איך זעמו ורעמו פניך בלילה הזה! בכל פעם אשר בעטתי תחת השלחן ופגעתי בפצעיך האנושים, בכל פעם קפצת פתאם ממקומך כאלו ישבת על עקרבים וגחלי אש, בכל פעם התפרצו דמיך ויצופו על פניך מרוב עברה וזעם, ועיניך הלבנות התאדמו סביב סביב; ובכל זאת קפצת את פיך ותאלם, ורק בדממה נהמת ותיבב." "הנך שוחק תמיד, הנך שמח וטוב לב כל הימים, כמשפט הילדים אשר בגילך, לא יזעף עליך בגלל מהתלותיך", אמר המורה אליו בלשון רכה, כי חשב להעיר בזה רחמים בלב הפסח, "אך תחת ענות את נפשי, טוב עשית לו זכרת את דברי לילית אשר אמרה אליך לאמר: "בבואך אל בית השדה תתור את תורת הבית עם כל הליכותיו, גם תעשה חתם תבנית מנעוליו בדנג –." השמעת כי אנשי הבית נדברו איש אל רעהו על אדות עשרת אלפים שקלים? ואנחנו הלא יש לאל ידנו לשוב הנה עם אנשי שלומנו ולמלא אמתחותינו כסף! –. ואיך נואלתי כי חפצתי לשבת בבית הזה כל הימים; הלא לתקופת עשרה ימים קצתי בחיי לגור עם האכרים הסכלים האלה – האין זאת, בני?" אמר השודד בפה חנף לשובב לב הפסח אליו. "לו הואלת וישבת בזה כל הימים, כי אז מנעת ממני שעשוע ושמחת לבב!" אמר הפסח בן חמוץ-זרוע בשחוק. "כן הדבר, בני, כי יש לכסף מוצא בבית הזה –. ואף אם לא נמצא דבר בבית הזה לגנוב, כי גם אז שבתי הנה עם לילית למען קחת נקם!" הוסיף השודד דבר וקולו שנה מעוצם חמתו, ושנאתו, כי ידעתי נאמנה כי רק אשתי הסיתה בי את המשחית לחבל, את רודאלף, לעשות בי שפטים נוראים, ולכבות את אור עיני לנצח, אשר על ידי זה סגרני אל כל בני אדם לעשות בי כטוב וכישר בעיניהם כאשר תעשה לי לילית ואתה פסח –. ויען מהמשחית ההוא נקם, על כן אנקום מאשתי נקם אחת אפים משתי עיני –. ואף אם לא אוכל להנקם ממנה בלתי אם בהצית אש בבית הזה ולהשרף גם אנכי אתה, גם אז לא אשיב ידי מבלע! –." "לו חפצתי, זקן, לו חפצתי, כי עתה נהגתיך אל פתח בית אשתך, כי אנכי ידעתי איה בית מושבה, אנכי – אנכי יודע זאת", אמר הפסח הקטן בקול רנה. "אתה יודע איה בית מושבה?" קרא המורה בשלהבת נקם וזעם, "אתה יודע? אתה?" "אנכי יודע, זקן! אנכי!" "אתה יודע איה חדר אשתי?" הוסיף השודד לשאול בפנותו אל המקום אשר שמע שם את קול הפסח. "כן הדבר, אנכי יודע! גם אדע כי רק איש אחד ישן בירכתי הבית הזה, גם אדע את פתח חדר משכבו, ומפתח החדר הנו בתוך המנעול מבחוץ. ויש לאל ידי לגור בעדו לבל יוכל לצאת – קום נא, אתה אשמדאי הזקן! קום ושבה שביך, שד עור! –." "מי הגיד לך כל אלה?" שאלהו השודד בקומו ממשכבו. "שמע עוד, אשמדאי! על יד חדר אשתך, ישנה אביגיל האמה, וגם אותה אוכל להסגיר על מסגר בהמפתח אשר גם הוא בתוך המנעול מבחוץ, ואז – אז אנחנו אדוני הבית הזה, ובידנו תסגר אשתך והנערה אשר לנו לגנוב אותה – החפצת בזאת, אשמדאי?! החפצת? – " "שקר, שקר דברת – כי מאין ידעת כל אלה?" "אני צולע על רגלי, אך לא על שכלי –. וזה מעט שמתי רסן מתעה על לחיי כרמי האכר, באמרי אליו כי פעמים רבות יאחזוך צירים וחבלים בלילה, ושאלתיו איפה אמצא אז אנשים להושיע לך? והאכר הראני את חדר משכב השער, גם חדר משכב אביגיל האמה אשר הוא על יד חדר משכב אשתך, אשתך, אשתך." המורה נדמה זמן רב, ואחרי כן אמר בקול דממה, אך ברשפי אש משטמה ונקם, לאמר: "שמעני פסח – זה מעט נואלתי ויחלתי תוחלת נעימה, אך עד ארגיעה נהפכה התוחלת ההיא לזועה נוראה מאד –. הה! בית הבור וכל בתי כלאים גם במת מטבח וכל משלחת מלאכי רעים, כאין וכאפס הם מול התלאות הנוראות אשר נשאתי מאז הבקר ועד עתה, ואשר אשא ואסבול עוד כל הימים –. ועתה הביאני נא אל חדר אשתי ואשחט אותה במאכלת אשר מתחת למדי – ואנכי אתפש אחרי כן ומות אומת – אך אמותה במנוחת לבב אחרי הנקמי מאשתי אשר היא הסבה בכל צרותי, כי שנאתי אליה עזה היא ממות! –. הוי, גדול כים שברי! ומצוקותי אמצו ממני – אשר אמץ ידי הפיל רתת וחתת על כל סביבי! –. לי ידעת, פסח, לו ידעת בצרות נפשי, ועמוקות אידי לו ראית, כי אז חמלת עלי ותסב לרחמני –. זה לי רגעים אחדים אשר כל ראש לחלי ויחשוב להבקע; עורקי ככשיל וכילפות יהלומון; רעיוני נבוכים ובלולים…." "האם אחזך מחלת הקיטור?" אמר הפסח בשחוק, "הנה ידעתי רפאות להמחלה הזאת – התעטש נא, זקן! ותרפא – ואולי תאבה שאוף טאבאק?" ובדברו הכה באצבעותיו על כף ידו כדופק על מכסה תבת הטאבאק, ויוסף לדבר: "הנה יש לי טאבאק, אך לך לא אתן –." "ראשי! ראשי!" צעק השודד, "הה רוח עועים ישופני!" הוסיף לצעוק בתמהון לבב, וכמעט השתגע מרוב אותו לכלות חמתו ולשפוך דמי אשתו, וקצר קצרה ידו מהפיק זממו. דמיונו כזאב מזה רעב ולחום אשף כלוא בכלוב ברזל, אשר יתקלס בו נער קטן כל היום, ובמרחק שלשה צעדים יריח בשר כבש חי, אשר בתאות רצח יכסוף עליו ולטרפו לבעבור השקיט את אש רעבונו ושלהבת חרונו, והכלוב קיר ברזל בינו ובין תאות נפשו –. בפעם האחרונה אשר לעג לו הפסח, החלו עקבות השגעון להורע בקרבו. ובראותי כי אין לאל ידו לשפוך את דם אשתו, חפץ לשפוך את דמי נפשו בזעפו. רגע קטן אבה באמת לטרוף את נפשו בכפו, וישלח את ידו תחת למדו, ויציא משם מאכלת חדה בעלת פיפיות, וישב צור הלהבת אל לבו. –. אפס כי עד ארגיעה שב וינחם על מעשהו, כי אימת המות השיבה אחור ימינו, וחמדת החיים גברה עליו במאכלת נחתה ותצנח על ברכיו. הפסח ראה את כל זאת, וישחק בקול גדול. והמורה אשר ירא פן תסתתר בינתו ורוח שגעון יבעתהו מרוב זעמו ושצף קצפו, התאפק בחוזק יד, ויהי כאיש אשר לא שומה את לעג הפסח אשר ילעג לו באכזריות זדונו, ויחפוץ לשכך את אכזריותו מעליו, וינס להטות את לבו אל בצע כסף. "אהה!" אמר אליו בתחנונים, "נהלני נא אל פתח חדר אשתי; ואתה תקח לך את כל אשר תמצא ואחרי כן תנוס מהבית ותמלט, ואותי תעזוב לבדי בבית; ואם תאבה תשוע לישע ותסגירני אל ידי אנשי הבית; והם יתפשוני ויהרגוני כרגע, ואז אמותה במנוחה בהנקמי מאשתי – אחרי כי אין בי איל לשלוח יד בנפשי – נהלני נא אל חדרה; כל הון יקר תמצא שם, כסף וזהב, אבני חפץ ופנינים יקרים וכל שכיות החמדה – כי היא עשירה ורבת אוצרות – השמעת, בני? השמעת? את הכל תקח לך, אך הביאני נא אל חדרה –." "שמעתי, שמעתי את דבריך – חפוץ תחפוץ כי אנכי אהי עזר לך לשפוך דם נקי, הו אשמדאי!" קרא הפסח ברוגז ובקול בוז ותועבת נפש, "טוב לי לעבור בשלח מהביא אותך אל בית אשתך! התבין את דברי? התבין שד עור וארור!" "המאן אתה?" הפסח לא ענהו דבר, ויתחמק בלאט ברגלים יחפות לבל ישמע המורה את קול צעדיו, ויגש אל השודד היושב על המטה ואוחז עוד את המאכלת בידו, ובמהירות נפלאה מהר ויגזול את המאכלת מהשודד, ויקפוץ ויברח וירחק מפניו בירכתי הבית. "הוי המאכלת! המאכלת!" קרא השודד בפרשו את ידיו. "שד ארור!" אמר הפסח ולהתנפל עליה לקחת את נפשה, כי אתה קצת בחייך ובחרת במות, רק אין בך איל לטרוף את נפשך בכפך –." "עתה יהי הוא מגן בעד אשתי וימגן אותי –" דבר המורה ברעיונים נבוכים – האם בן-שטן הוא הפסח הנורא הזה? – איה איפה אני? – מדוע סכות לראש אשתי, הוי בן בליעל ויליד צפעוני!" "לבעבור הרעימך ולקחת ממך נקם!" השיב הפסח אשר חזות פניו החלו להפיק לעג וקלסה כבראשונה. "הוי בעבור זאת? " התלונן השודד כאיש נפעם אשר רוח עועים תבעתהו, "אנכי אשרוף את הבית הזה באש – למען נעלה כלנו יחד על מוקדי אש – כלנו! –. איה הנר? תן לי את הנר ואצית הבית! –." "הא! הא! הא!" שחק הפסח בקול גדול, "לו היה אור עיניך אתך, כלב עור! כי אז ראית בעיניך כי אין נר ואין אור בבית הזה –." המורה נאק נאקת מות מקירות לבו, ויושט את זרועי ידיו ויפול מלא קומתו על רצפת הבית, ופניו ארצה, כי אחזהו השבץ, וידום כאבן. "אני ידעתי את תנואתך, זקן!" אמר הפסח; "בזדון התנפלת ארצה, לבעבור אחישה להושיע לך, ואז תודיעני את אגרופך –. שכב, זקן! שכב עד אשר לא ינעם לך משכבך ותשוב ותקום –." אחרי דברו ישב על הכסא ולא גרע מהשודד עיניו, גם שם על לבו לבלתי תת שנת לעיניו כל הלילה ההוא, כי ירא פן ימשהו המורה ויעש לו רעה, אך למען התענג בשבתו על הכסא הוציא מתחת למדו צרור כסף וימנה לאט לאט ובכל אות נפש את השקלים המונחים בתוכו. הקורא היקר יזכור נא כי בעת אשר עשתה אשת הארווילע חוזה עם קארל ראבערט, ועוד מעט והיא נתפשה ביד בעלה, בעת ההיא נתן לה רודאלף צרור כסף, ויצו עליה לעלות אל עלית קיר הבית מקום מושב האיש העני מארעל, ולתמוך את ידו בכסף ההוא. ואשת הארווילע מהרה ותעל במעלות הבית ובצרור הכסף בידה; והפסח הקטן יצא אז מבית רופא האליל צאזאר בראדאמאנטי, וירא את הצרור, ובתחבולות ערמתו גזל מידה את הצרור ההוא. קול צעדי בעלה, החישה מפלט לה בעלותה על עלית בית מארעל, ולא יכלה להפליט משני הפסח את טרפו. ככלות הפסח למנות את כספו פעמים רבות, התחמק ויצא מחדרו יחף ועל בהונות רגליו, וידבק את הדונג אשר נתנה לו לילית במנעולי הדלתות אשר לחדרי הבית, ויחשוב בלבו כי אם יבהלהו איש, יאמר כי דופק הוא על הדלת לקרא לאנשים לעזור בשוב הפסח אל חדר משכבו, וירא כי המורה נופל עוד על פניו ארצה, חרד לבו בקרבו רגע קטן, אך בהטותו את אזנו ויקשב וישמע כי המורה ישאף רוח, שב ויאמין כי אך ערום יערים הוא לבעבור משכו ברשתו ולקחת ממנו נקם. "העוד תנוח על משכבך בשלום, זקן!" אמר הפסח בקול לעגו. חבלי מות אפפו את המורה בתגרת יד השב. אשר החזיקתהו, אך זאת היתה לו לישועה כי בנפלו על פניו ארצה, הכה חוטמו מכה עזה עד כי נזל ממנו דם רב, ובכן נמלט ממות. תרדמה גדולה נפלה על המורה, ונפשו מסבלה בשנה עמוקה, גם בשגעון ותמהון יחד, ויחלום חלום מוזר ונורא עד מאד. בימים האלה קבלתי ספר חדש בשם "דברי שלום" או "משפט הקבלה" חלק ראשון בענין רמז וסוד, וספר שביעי לספרי "מרבי שלום" משה ראזענסאן (דפוס ווילנא). אחרי תתי תודתי להמחבר הנכבד על שכבדני בספרו זה, הנני מוצא את עצמי מחויב לדבר עליו דברים אחדים. מטרת הספר הזה היא, כפי הנראה לעינים, להגן על הקבלה, אך המתבונן בספר הנ"ל יראה, כי מטרה אחרת לספר הזה, מטרה מעוררת תמהון בלב הקורא. הד"ר לעווינזאן "בהמליץ" נו' 31 דבר איזה דברים על אדות הספר הזה, ונפלא הוא לראות, כי הד"ר לעווינזאהן לא התפלא כלל על הספר הזה ולא התבונן על מטרתו האמתית, שהיא באמת מעוררת תמהון יותר מדאי. המחבר, כפי הנשמע, הוא עשיר גדול ואיש זקן. שתי המעלות האלה כבירות כח הן להגן בעד כל איש שלא יאמר פיו דבר שלא כרצונו, ועל כן אם אנו רואים איש עשיר זקן המדפיס ספריו לא לעשות בהם סחורה, אך לחלקם ביעקב בחנם או "בחצי חנם", הננו בטוחים כי איננו הוא בעיניו שכך הוא, ואך דעתו הפנימית מדברת מתוך גרונו, ואם כן יגדל התמהון בראותנו שנדפס הס' הזה בווילנא עם שם המחבר היושב בתוך עמו ומחבר ספרים שלא על מנת לקבל פרס, בעוד שספרים בעלי מטרה כזאת נדפסים תמיד בלונדון על ידי המיסיאנרים, בלי שם מחבריהם, המקבלים תמיד שכר על הדרישה. מטרת הספר, כפי שאני דן על פי המופתים שיבואו למטה, היא, לדעתי, המטרה שאליה יהינו המיססיאנערים ויסודי דבריו נשענים אך על שיטתם. הנני מרגיש, כי הקוראים מביטים אל דברי ואינם מאמינים למראה עיניהם, אך גם אני לא האמנתי למראה עיני עד שבעל כרחי ראיתי כי לא שגיתי במשפטי, וכמדומה לי שכל הקוראים יסכימו עמדי, אחרי שישימו עינם על הדברים האלה: א) מבט המחבר על האחדות, ב) מבטו על המשיח, ג) על הגאולה, ד) על המצוות המעשיות, ה) על עם ישראל ו) ועל איזה דברים ומאמרים בספרו. המחבר, כפי הנראה, אוהב סודות, ומלבד שהוא משתמש בסודות איזה פעמים בספרו (צד 43, 73 בהערה, 110 ועוד) הנה הוא אומר בפירוש: "כי אין לגלות הנסתרות בפעם אחת, רק לאט לאט לפי המקום והזמן והמקרים וכשרון השומעים, הכל במדה ובמשורה" (צד 97), אך יסלח נא לי אם בא להסיר את המסכה הנסוכה על פני סודותיו כי, כפי שכתבתי למעלה, בטוח אני, שהוא מדבר דבריו בידיעה פנימית ואין לו, לפי מעמדו, ממי לירא, ולהיפך, אהבתו להנחשב בעיניו לדבר אמת תדרוש ממנו לדרשה ברבים בלי פחד, וכל שכן בימים האלה, אשר לשמחת לב כל אוהבי המחקר בטלו החרמות עם קנסי הקהל וכנויי "אפיקורוס". עתה אבא אל הפרטים שחשבתי. מבט המחבר על האחדות: "לא כתבה התורה ה' "יחיד" או "חד" או "אח", אשר הוראתם תורה רק יחידות לבד, כי אם כתבה ה' "אחד", אשר הוראתה תורה גם על חבור והתקשרות נבדלים באחד 1, כמו "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" וכו' (צד 106). "וכן נרמז בעצם האלהות זכר ונקבהכמו "בצלם אלהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם", המורה כי שניהם גם הזכר גם הנקבה נמצאו בצלם אלהים" כו' (צד 110). "ועל כלם מה נענה על הזהר הקדוש בעד מאמרו: כי אליהו וכל ראשי מתיבתא אמרו ליה: אנת הוא בר נש, אנת הוא בר מן מלכא ומטרוניתאואתא קוב"ה ונשיק ליה ואמר ודאי אנת הוא ברא דילי ודשכינתא(זהר תצא רפ"א ב') (צד 112). כל הדברים האלה אינם צריכים באור, וביחוד המלות הנדפסות באותיות גדולות, שהן נדפסות גם אצל המחבר באותיות גדולות. ב) מבט המחבר על המשיח: "אשר מזה נראה כי משיח גואלנו הוא כותב התורה" (צד 39). בשם "כותב התורה" נוכל לכנות או את משה רבינו או את האל עצמו. אך משה רבינו איננו המשיח לשום דעה שבעולם וגם לדעת מאמיני הגלגול, ואם כן הכונה שהאל הוא המשיח. 2 ג) מבטו על הגאולה: "והיא היא לבדה (הקבלה) האופן התיכון והתחבולה היותר נכונה ויותר נאמנה, אשר על ידה נוכל לקוות גאולתנו ע"י גואלנו משיח אלהינו, כמובן מתפלותנו הרבות והעצומות אשר אנחנו מתפללים על התגלות סודות התורה והארת עינינו בה" (צד 38). "וגאולתנו היא היא התגלות סודות התורה" (צד 39). "כי יש ויש איזה אופן אשר על ידו נגאל ונהיה בני חורין, לא על ידי נסים ונפלאות ולא על ידי השתנות סדרי הטבע, כי אם על ידי ידיעת רמזי וסודות התורה על פי הקבלה, על פי ידיעת מי הוא זה ואיזה הוא "אבא" ואיזה היא "אמא" ומה זה סוד הזווג ואיככה יזדווגו בשלמות " וכו' (צד 45). "אשר מזה נראה ג"כ כי הקבלה היא סגולה מיוחדת להקל מעלינו עול הגלות ודבר זה איננו נפלא בעיני יודעים ומבינים " (צד 46). "ואשרי האיש יבין זאת (סוד האות בוסוד האות אשהביא שם בשם "הבהיר") ולוא ידעו כלל ישראל הסוד הכמוס הזה כי אזקרבה גאולתנו לבא וישועתנו להגלות, ואשרי המחכה ויגיע לימי התגלות הגדולות מה ב'ומה א'. והמשכילעל דבר אמת יבין וידום " (צד 73 בהערה). "יקומו נא יחד אלה מעוררי על הקבלה, יתנו יד על לב, יודו ויודיעו באמת ובאמונה אם לבבם יחשוב כן וכו', כי יבא עני רוכב על החמור וה' אלקים בכבודו בשופר יתקע וכו' האם יקיצו הנרדמים וכו' וילכו קוממיות לארצנו וכו', האם יאמינו באמת כי ישתנו סדרי הטבע למעננו ואלהים ישאנו על כנפי נשרים וארץ הצבי תוציא גלוסקאות להאכיל את ההמון הרב אשר יקבצו בה, ואשר קצרה מצעה מלכנס את ההמון הגדול ועם רב ככל ישראל הנדחים וכו', כי אלהים ילחם מלחמתנו עם שרי ונדיבי ארץ, אשר לא יאבו ולא ישמעו להוציא מתחת ידיהם רבבות אלפים אנשים וכו' בעת אשר כו', חלילה לנו לחשוב אף שמץ מני דברים כמו אלה אשר יוכלו להזיק למלכינו ושרינו" (צד 77, 78). "כי הגאולה תהיה רק על ידי התגלות סודות התורה הגלויה והנסתרה (כנ"ל צד וכו')" (צד 128). "כי הגאולה תהיה רק על ידי התגלות התורה והתפלה " (צד 135). מכל אלה נראה, כי המחבר אינו מאמין שבעת הגאולה יהיו איזה נסים, וכן אינו מאמין בקבוץ גליות. בדבר זה יסכימו עמו רבים מן הדור החדש, שלדעתם תהיה הגאולה אך בשווי הזכיות לישראל בכל המדינות, על ידי הציוויליזאציא ההולכת ומתרבה. אך המחבר אומר כי על ידי הידיעה מי הם אבא ואמא וסוד הזווג נגאל ונהיה בני חורין והקבלה עצמה תקל מעלינו עול הגלות וסודות הב' והא' יביאו ישועות לנו, א"כ כונתו מבוארת, כי אחרי שידעו ישראל את האבא ואת האמא וסוד הזווג, וידעו את הסוד של הב' והא', שהם ביחד ג', או שלשה פרצופים באלהות אחת, ואז יקבלו עצתו של בעל "נתיבות עולם" וחביריו ויעזבו את דת אבותם, אז במילא יחדל הגלות, ואפילו במאראקא יהיה אור לבני ישראל, כי שרי הארץ ההיא ייראו לעשות להם רע, כמו שהם יראים משאר הנוצרים יושבי המדינה ההיא. ד) מבטו על המצות המעשיות. אחרי שהביא המחבר (צד 39) בשם הזהר כי שילה (המשיח) יבקע ימא דאורייתא ויהיה עולם של חירות (ממצות המעשיות, כפי שיבואר בדבריו), יאמר: "וזה הוא ג"כ סוד המאמר היקר והנעלה וכו' "דורש באגדה יש לו כח למחול עונות ישראל " וכו' וכן השומע דרוש מפי חכם בחכמת קבלה הנקראת אגדה נמחלו לו כל עונותיו, וזה הוא ג"כ סוד העמוק עמוק מי ימצאנו מהכתוב "ועתה לא כימים הראשונים אני לשארית העם הזה וגו' צום הרביעי וצום החמישי וגו' יהיו לבית יהודה לששון ושמחה" וגו' (זכריה ח'), וסוד הכתוב "מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך" וגו' (דברים והכתוב "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל'), וסוד הכתוב "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם" (תהלים ק"ד) וכדברי חז"ל (ברכות י' ע"א) וסוד הכתובים (ירמיה ל"א, כ"ט ל"ד) 3 וסוד מאמר רב יוסף: זאת אומרת מצוות בטלות לעתיד לבא (נדה ס"א ע"ב). ובירושלמי מגלה פ"א וברמב"ם וכו' כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידים ליבטל לימות המשיח וכו' וסוד הכתוב "הלא אב אחד לכלנו וגו' מדוע נבגד איש באחיו" (מלאכי ב) ועי' בספרנו "שלום אחים" צד 15, וסוד "יהיה ה' למלך על כל הארץ "הנגלות אשר לנו בתורתנו לא הושיעונו עד כה ולא הועילו לנו אף מאום והננו במצבנו כאשר היינו, זה כשנות אלפים, עזובים "נעים" וכו' (צד 83). "קללה (התורה), ואררה אותנו, בכל התוכחות הגדולות והנוראות אם לא נשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת (דברים כ"ח), אשר באמת מן הנמנע הוא לוא גם אלף שנים פעמים "יחיה האדם" (צד 84). "אולי ממנה (מן התורה הנסתרה) ינתקו מוסרותינו וישברו מוטותינו וזיקינו אשר נאסרנו במו 4 וכו' (צד 129). הנה לפנינו דעת המחבר, שהצומות בטלו לא בסבת הפדות מגלות בבל ובנין הבית, אך מפני שה' בעצמו נשתנה עתה מכפי מה שהיה בימים הראשונים שאז היה מיוחד ועתה הוא משלש, וכי על כן הבטיח לכרות את בית ישראל ברית חדשה, לא כהתורה שנתן ליוצאי מצרים, שאי אפשר לקיימה בשום אופן, אם גם אלפי שנים יחיה האדם, ואשר הנגלות שבה, המה לא הושיעו לנו עד כה ולא הועילו לנו אף מאום, אך המצות המעשיות וכל ספרי הנביאים והכתובים עומדים להבטל על ידי המשיח אשר יביאנו לעולם של חירות מן הדת, עולם שאין בו אך יראת ה' לבדה, תפלה ואמונה (כמה שנאמר: בפיך ובלבבך), והשומע דרוש בקבלה כזאת, המלמדת אותנו מה שבעל "נתיבות עולם", "סוד הישועה" וחבריהם מלמדים אותנו, ויודע שכבר בטל השליח פאול את כל המצוות המעשיות – נמחלו לו כל עונותיו, שהרי באין מצוות אין גם חטאים. ה) מבטו על עם ישראל: "ועל ענין החבור וההתקשרות אשר הוא סוד האחדות אשר קצפת (מוסב להמנוח בודק, עליהם אחריש אתאפק ואשים מתג לחכי, ולע"ע לא אענה פה דבר (מפני שנחוץ לגלות את הסודות מעט מעט?) אף לא ארשיעך בזה, כי חסרון הידיעה הזאת היא חסרון מכלל ישראל, והוא גם העון והחטאת הרובץ לפתחי רוב גדולי עמנו בנגלה" וכו' (צד 55). "בעת אשר כלנו נודה, כי לעת עתה בלתי ידיעת סודות התורה עודנו כלנו: תועים, שוגים ומשגים, פתאים פושעים וממרים" (צד 97). "כי עד עתה רחוקים אנחנו מתורתנו ומעבודת אלהים ועוד עד עתה לא חפשנו דרכינו ולא חקרנו אחרי מעשינו ולא שבנו אל ה' וכו', כי כלנו עודנו רחוקים מתורת ועבודת ה' האמיתית הנסתרות לנו ולא שבנו לתורתו, וכאשר הארכנו דברינו בענין זה בפנים הספר "פקודת שלום" וכו', כי חוטאים ותועים אנו לאלהים אלהינו וכו', כי תועים ושוגים אנחנו וכל דעתנו ומהותנו אך דעת ומהות עם תועה ושוגג הוא" (שם). "באיזה אופן נדע ונבין כי רחוקים אנחנו מעבודת אלהים אמת " (צד 81) (אם כן בני ישראל עובדים ללא אלהי אמת?). והננו במצבנו כאשר היינו זה כשנות אלפים, עזובים וכו'. מנאצי ה' ונזורי אחור מדרכי תורתו וכו' וכל האשמות האלה לא אשמת עצם הנה, כי אם פשע כל המון ישראל כאיש אחד, כצדיק כרשע, כרב, ותורני, כהמוני, כחוקר ומבקר, כמאמין ואדוק וכו' אין הבדל ביניהם" וכו (צד 82). (למעלה אמר, כי העון והחטאת של חסרון ידיעת האחדות רובץ לפתחי רוב גדולי עמנו ועתה אומר כי האשמה הזו היא פשע כל המון ישראל כאיש אחד. הנה הוא מגלה סודותיו לאט לאט). "כי יש ויש איזה חטא נסתר, אשר יקיף כל בית ישראל וכחגורה הוא במתני כלם אין נקי ממנו (אם כן גם המקובלים בכלל, כי אם אמנם זכו לדעת את רבוי האחדות, אך בכל זאת לא הקימו בפועל את חפץ בעל "נתיבות עולם", או אולי המקובלים, לפי דעת המחבר, כבר יצאו מכלל ישראל (?) וכל עצם הלאום הישראלי אך פושע הוא" וכו' (צד 83). "הגאולה תהיה רק ע"י התגלות סודות התורה וכו' ובלעדי זה אנחנו ובנינו אחרינו אבדנו כלנו אבדנו, ועינינו תכלינה מיחל, מנוס אבד ממנו, ותקותנו מפח נפש וכל תפלותינו ובעונותינו נתמוגג". (צד 128). "כי לא על אנשים פרטים ומקריהם אדבר, כי אם על כלל האומה הקדושה וכל מקריה" (צד 132 בהערה). "ובכן (אם לא ישימו בני ישראל לב על סודות התורה ועל הקבלה) כאשר אבדנו אבדנו, כי כאשר היינו ימים רבים ללא אלהי אמת וללא כהן מורה 5 כדה"י ב' ט"ו ג') כן נהיה עד אחרית הימים" (צד 135). כל מי שקרא את הספר "נתיבות עולם" וכיוצא בו כבר שבעה אזנו לשמוע יללות כאלה, כי חטאת נוראה מכבדת על כל בית ערף, תועים וממרים ועוד ועוד, וכי אבדה תוחלת ישראל ותקותם מאפע אם לא ישובו מדרך דתם, כי המשיח לא יבוא עוד להם, אחרי שלא קבלוהו במועדו. איזה דברים ומאמרים במקומות שונים בספרו: "כי ירמוז (בעל חוות יאיר) בזה אל המורה הידוע (עי' הערה 5 למטה) אשר בידו מפתחות סתרי התורה אשר עליו הבטיחנו הנביא "ולא יכנף עוד מוריך " וגו' (ישעיה ל' כ') אשר הוא הורה התורה הגלויה וגם הנסתרה עי' הערה 2" (צד 87 בהערה) "ואו אם נבקש ונדרוש בכל לבבנו ובכל נפשנו נמצא לנו את המורה אשר מפיו נקח תורה, כי ה' ישלחהו לנו להיטיב אחריתנו וכו' ועינינו רואות את מורינו ככתוב "ולא יכנף עוד מוריך" וכו' (צד 91). "הלא קרוב הדבר להטיח כלפי מעלה ולחלל ג"כ כבוד המלאך הנזכר מפורש בתורה: "הנה אנכי שולח מלאך לפניך" (שמות כ"ג) (צד 122) 6 "רב לנו לישון שנות אלפים שנה" וכו' (צד 130). המבטא הזה שאין לו שחר נתקן בלוח הטעות, ובמקום "שנות אלפים שנה" נאמר: "זה כאלפים שנה". אין צריך לומר שצריך לקרוא את זה כאלפים, שהרי מלת "זה" המורה על הקירוב בערך, לא תוכל לבוא בחבור עם מלת כאלפים, שאין לה שיעור. רעיון המאמר הזה מבואר היטב, בזכרנו כי הננו עומדים בשנת אלף ותת"פ שנה לספירת הנוצרים. אבל מתוך שאין לחשוד את המסדר האותיות שבאשמתו נעשתה שגיאה גסה כזו בפנים הספר, הנני משער, שהמחבר מיראתו לגלות את סודותיו בפעם אחת, כתב בכונה שגיאה שתקן אותה אח"כ בלוח הטעות. ומי יודע אם לא בכונה השאיר המחבר שגיאה גסה ולא תקנה בלוח הטעות, והיא: ""ה"ג אלוה הוא אחד בתכלית האחדות" (צד 59), שהאות ג' שייכת להמלה "ונשגב" שבשורה הקודמת, ששם היא חסרה, והאות ה' שייכת למלה אלוה, והקוצים (") שבין הה' והג' צריכים להיות לפני האות ה' בתחילת המאמר, וצ"ל "האלוה" והמחבר לא תקן את השגיאה כדי להורות על ג' פרצופים. "ושני הכתובים (בישעיה כ"ט ט' י"ד) מוסבים רק על שני מיני ספרים וכו'. ספר ראשון הוא התורה, הספר הידוע לכל באי עולם והנביא קרא אותה חתום כאשר באמת כן היא וכו' וספר השני הוא ספר כתוב להוכיח בשבט מוסר את בני עמנו, כי יעמיקו דעת בתורה למען ימצאו נסתרותיה, באשר בלעדם לא נוכל לעבוד את אלהינו, וכל עבודתנו אך מאפע היא וכו' ועל אלה האומרים כי ספר התורה חתום הוא, בא הספר השני להורות ולהראות וכו' (צד 137 בהערה). אחרי כל האמור לעיל למעלה ברור הוא בעיני, כי כונת המחבר בספר השני על הס' "ברית חדשה". והנה יכול הייתי להביא עוד איזה מאמרים, כמו: "ולהבין מה סוד שם הויה וסוד אלהים ולדעת מראש ההבדל ביניהם למען בהשיבנו אל לבבנו נדע כי הוי"ה הוא האלהים ולא רק בשמים לבד כי אם גם בארץ" 7 (צד 82 ונדפסו באותיות גדולות). או דברי המחבר (בצד 84 ג"כ באותיות גדולות): "יום אשר נושע כו' כי אם ברוח ה' צבאות, ברוח אמת וצדקת התורה וברוח דעת הדת" וכו'. וכיוצא בזה, אך לבלי להאריך עוד אעיר עתה אך על דבר אחד. כל הספר כלו הוא תשובה על מכתב המנוח בודק, שהדפיס במחבר בראש ספרו, ושבו הוא מתרעם על הקבלה. בין יתר טענותיו אומר המנוח בודק בזה הלשון: "המה (המקובלים) סבבו להאמין שדת הנוצרית מיוסדת על חכמת הקבלה וסמכו עצמם על שלש פעמים קדוש ובארו: קדישא דאבא, קדישא דברא, קדישא דרוחא" (צד 14). ועל הטענה הזו עבר המחבר בשתיקה לגמרי, כמודה לדברי מתנגדו על המקובלים, וכאומר: הן הן גבורותיהם, הן הן נוראותיהם. בהשלימי דברי הנני להגיד כי אין את נפשי להתוכח עם המחבר ולא לחלוק על הקבלה וכיוצא בה, כי אינני חפץ להתוכח בדברים התלויים באמונת הלב. אם המחבר חפץ באל מרכב ובאלוה אשר לו הג' של מלת "ונשגב" – יהי לו אשר לו ויהי "ה' אלהיו ורוחו" עמו; אך בראותי כי המחבר ירא לגלות את סודותיו, על כן הסירותי את המסוה מעל פניהם, למען לקרוא את הדברים בשמם האמתי. הן המחבר אומר, כי התגלות הסודות גאולה, ועל כן יש לי רשות לחשוב כי מאמרי זה "מגלה סוד" יביא גם הוא גאולה, ואם לא לישראל, הלא יביא גאולה לספרותנו מספרים וסודות שלא תוכל לשאת אותם. שתיקת המחבר תהיה בעיני ובעיני כל הקוראים כהודאה, כי ירדתי לסוף דעתו וגליתי מצפוניו. אך אם שגיתי יואיל נא המחבר הנכבד לברר כל דבריו שהבאתי בזה באופן המתקבל על הדעת ובבירור גמור, יאירו דבריו כשמש בצהרים, בלי ערפילי הסודות וענני הנסתרות, ולא ישאיר שום מקום בלתי מבואר כל צרכו. הלא יודה המחבר הנכבד כי חטאו גדול מאוד: הן זה כאלפים שנה, לפי דבריו, כלנו הננו תועים, שוגים ומשגים, פתאים, פושעים וממרים, מנאצי ה' ונזורי אחור מדרכיו ועובדים ללא אלהי אמת, כלומר: לעבודה-זרה; זה כאלפים שנה הננו "עזובים, נעים, נדים, דוים, סחופים ומטורפים" (צד 82) – וביד סודותיו להאיר עינינו בעבודת אלהים אמת ולהחיש גאולתנו, והוא עומד על דמנו, משתעשע בחידות, מדבר לנו סודות אשר לא יבינם אחד מאלף והוא מונע בר מן הצמאים לדבר ד' ומעכב את הגאולה! פתח פיך, זקן נכבד, ויאירו דבריך, ונדע: הלנו אתה…? לשנת תרמ"ג. עתה תחלפנה שנית הרבה עשרות בשנים עד שנפגש שוב קול הלשון העברית לפחות בכתב. במשך הזמן של כל אלה השנים הרבות אין לנו שום עדות, מתוך הזה, לא מפורשת ולא אפילו סתמית למעמד הלשון בין בדבור פה או בכתב. רק ממה שנראה בדורות הבאים נוכל לדון וללמוד למפרע למעמד הדבר בזמן הזה שאנו דנים בו כעת. אבל קודם שאבוא לאלה הדורות עלי לדבר על מאורע ספרותי חשוב, שאירע במשך הזמן הזה, שאף על פי שהוא אינו נוגע בעצם הלשון העברית, בכל זאת הוא חשוב לדברי הימים של הלשון מכמה נקודות. זה המאורע הוא מעשה תרגום התורה ליונית. מוקדון התחילו היונים להתפשט במספר פחות או יותר רב בכל הארצות שהוא כבש, ואתם פשטה בכל מקום הלשון היונית ותחל להצר את צעדי הלשון הארמית ותמגר אותה מכסא מלכותה בתור לשון המסחרית של העולם, ותירש את מקומה. גם בארץ ישראל התישבו יונים ומספרם הלך ורב, לשון הספרים שנתחברו בזמן הזה ומעט אחר כך ולא מעמד הלשון כמו שנמצאה בדור הבא, אינם נותנים לנו בית אחיזה לאמר, כי הלשון היונית פעלה פעולה מסוימת על הלשון העברית. ובמדה מן המדות אפשר להחליט, כי זו המהפכה הלשונית בעולם וגם בארץ ישראל הביאה ברכה להלשון העברית, נשארה הלשון הארמית בכחה ועוזה בכל העולם וגם בארץ ישראל, כי אז היתה בודאי התארמותה של הלשון העברית מתקדמת, הלך והתקדם הרבה יותר מהרה ובמדה עוד יותר רבה, מפני קרבת זו הלשון להלשון העברית ומפני הסבות הכלליות שהביאו התארמות זו, שכבר נזכרו פעמים רבות. אבל, התפשטותה של הלשון היונית הרפה את כחה של הלשון הארמית גם בארץ ישראל. המקורבים למלכות, כמו בני טוביה, בודאי יותר סגלו להם דעת הלשון היונית, וזו הלשון, הרחוקה כל כך מהלשון העברית, לא היתה עלולה להתגנב אל תוכם כל כך על נקלה כמו הלשון הארמית. בזמן הזה מרכז להעולם היוני, להתרבות היונית, ולהלשון היונית, פה נוצרה חכמת הלשון היונית, פה התחזקה היהירות היונית בכל החוצפה המציינת אותה מעולם, והצבורים שגרו בעיר זו נתיונו במהרה בכל דרכי החיים ובפרט בהלשון. הכל דברו יונית, וכל מי שהיה מח בקדקדו, יהי בן איזה צבור שיהיה, התאמץ לסגל לו את הלשון ובין הצבורים מעמי הנכר היה פה בזמן הזה גם צבור יהודי. לא בבת אחת בא הצבור הזה הנה מארץ ישראל. מעט מעט, במשך הרבה מאות שנים נתקבץ ויהי לצבור מסוים. יש לנו עדות מפורשת שאחרי חורבן ירושלים אך מספרם בודאי לא היה רב מאד, ובבואם שמה מצאו יהודים שבאו שמה קודם, כמו שאנו רואים רמזים לזה בדברי הנביאים מלפני החורבן. פסוק אחד בפרשת שופטים (דברים י"ז, א') מרמז לנו כי מלכי ישראל היו משיבים את העם מצרימה למען הרבות להם סוס, ודברי הימים מקיימים את הדבר, כי מלכי מצרים היו שוכרים להם שכירים להצבא ממלכי ארם במספר רב, מפני שבני מצרים בעצמם לא היו נוטים לעבודת הצבא. אלה השכירים מארצות ארם היו רבים מאד, והשכירים מישראל ומיהודה היו לעומתם מתי מעט, וכשבאו בין השכירים הארמיים היה זה דבר טבעי והכרחי שהם התרגלו מעט מעט לדבר לשון ארמית, לשון רוב הגדול של הצבא. מעט מעט נוספו עליהם עוד ועוד יהודים, ודבר מובן הוא, שאלה הבאים החדשים לא יכלו לעמוד בעבריותם בתוך אחיהם שנהיו ארמיים בלשונם, וכך נתהוו מעט מעט במצרים הדרומית צבורים של יהודים ארמיים. מאלה הצבורים של יהודים ארמיים נתגלו בזמן האחרון כתבי גומא מעיר סונה, שמאירים אור ברור על המעשה הזה של דברי הימים של ראשית הצבורים היהודים במצרים. ברבות הימים יצאו רבים מהשכירים האלה מעבודת הצבא, מיוסדה על מעשה שהיה, אומרת בפירוש, כי המלך תלמי שחרר מאה אלף יהודים שהיו שבויים בארצו. מאלה השכירים המשוחררים נתהוו מעט מעט הצבורים בני החורין של היהודים במצרים, ואנו רואים כי ראשיתם היו כולם אנשים שכבר נהיו ארמיים בלשונם, ודבר טבעי הוא שכאשר נוספו יהודים חפשים מארץ ישראל שבאו למצרים לשם מסחר וקנין, נטמעו בתוך אחיהם הארמיים ודברו גם הם ארמית. אבל בפני כחה ועוזה של הלשון היונית בזמן שאנו עומדים בו, לא יכול הצבור היהודי הארמי לעמוד, לו גם רצה, וגם בודאי לא רצה, כי לא מצא שום סבה לאמץ כחו לזה, כי הלא חש וידע, כי גם הלשון הארמית אינה לשון אבותיו. ולכן התיון הצבור היהודי במהרה באלכסנדריה, ולא נשאר אצלם מהלשון הארמית אלא קצת מלים בענינים מיוחדים של היהודים, כמו שמות החגים, כהנים, וכיוצא בזה. והילדים שנולדו להם עתה לא ידעו יותר לא עברית ואף לא ארמית, זולת אותם המלים של עניני היהודים שהיו מצוים בלשון הצבור היהודי, וכשגדלו הילדים והיה צריך ללמדם לפחות מעט מתורת משה, היה צורך ללמד להם תורה יונית. אלה המלמדים הלועזים את התורה ליונית היו אנשים מתוך זה הצבור בעצמו, וגם הם דברו את הלשון היונית שהיתה שגורה אז בפי הצבור היהודי, לא הלשון היונית הספרותית, אלא הלשון היונית ההמונית, הלשון שדבר המון העם היוני שבאלכסנדריה ושנוספו בה בפי היהודים תערובות מלים מלשון הארמית לרוב הדברים היהודיים ביחוד, כמו חגי היהודים ושאר עניני היהודים. וכך נתהווה אצל זה הצבור היהודי תרגום יוני בתחילה של התורה, ואחר כך של קצת ספרי הנביאים, ממש כמו התרגום האשכנזי אצל היהודים בארצות אשכנז וכשקם המלך החכם תלמי, אותו תלמי, שיסד בית ספרים באלכסנדריה, ושמע אדות ספר תורת משה ורצה לו בבית הספרים גם תרגום הספר הזה, קבץ את היותר חכמים בהמלמדים האלה ודרש שיכתבו לו את התרגום השגור בפיהם, ובכל אשר התיונו היהודים האלכסנדרונים יותר כן הלכו והתנכרו להלשון העברית עד שאפילו הטובים שבהם, כמו הפילוסוף האלכסנדרוני, לא ידע מהלשון העברית כלום, ולא למד את התורה אלא בהתרגום היוני. אלה תולדות התרגום היוני של המקרא, שנשמר לנו על ידי הכנסת הנוצרית, בתרגום זה נשאר לנו פירוש המקרא לפי מה שהיה מקובל אצל הצבור היהודי הזה איש מפי איש מעת צאתם מארץ-ישראל. אך דבר טבעי ברבות הימים נשכח אצלם הרבה דברים ותרגמו אחר כך אולי בטעות על-פי סברה ועל-פי קבלה משובשת. ומלבד זה, זה התרגום בודאי לא נשאר כהויתו, מידי המתרגמים היהודים, אלא ברבות הימים נשתבש ונפלו בו שבושים פחות או יותר גדולים. את זאת אנו רואים משנויי הנוסחאות של כתבי היד של התרגום הזה. הוא מקור חשוב מאד לדעת מה היה הפירוש המקובל אצל הצבור היהודי בזמן ההוא מהמלים של המקרא. זו העדות היותר קדומה שנשמרה לנו, והוא גם חשוב בענין הנסחה המסורה שלנו, שבכללו התרגום הזה מקים את אמתתה, בהיותו עדות בפני עצמה. בהרבה מקומות התרגום הזה אינו מסכים להנסחה המסורה שלנו, אך כבר הוכיחו החכמים, כי בקצתם זו טעות סופר, ובקצתם זו טעות המתרגמים שבעצמם כבר לא הבינו את דברי הכתוב. אבל, אין ספק בדבר, שבקצת מקומות התרגום מעיד שהנסחה שהיתה בידי המתרגמים היתה משונה מהנסחה שלנו, ושהנסחה ההיא שהיתה בידיהם היא האמתית. אודות התרגום היוני נשארו לנו שתי עדיות, העדות האחת בתלמוד, והשנית באגרת בלשון יונית המיוחסת להחקרן אריסתיאס לידידו בילוקראטיס. מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים ולא גילה להן על מה כנסן ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקדוש ברוך הוא בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולם לדעה אחת (מגילה ט'), והמספר הלך ומנה קצת השנויים שעשו כולם בהסכמה אחת. בתחילה התנגדו חכמי ישראל בירושלים במעשה התרגום, ואמרו כי יום שבו נתרגמה התורה יונית לישראל, אך אחר כך הכשירו את התרגום היוני. והאגרת המיוחסת לאריסתיאס מספרת, כי דימיטריוס מן פלרום, שהיה שומר הספרים של המלך תלמי השני פילדלפי (כשלש מאות שנה לפני החורבן) יעץ לזה המלך להשיג לבית הספרים שלו תרגום יוני מספר תורת ישראל, וישמע המלך לעצתו, וישחרר מאה אלף יהודים שבויים שהיו במצרים ויתן בידו של דימיטריוס מתנה יקרה גפן זהב גדולה כך וכך משקלה למקדש אלהי ישראל וישלחנו לכהן הגדול בירושלים אלעזר זקן שיתרגמו לו את תורת ישראל יונית, ויקבלהו הכהן הגדול אלעזר בכבוד וישלח אתו את שנים ושבעים הזקנים ויבואו אלכסנדריה ויקבלם המלך תלמי בכבוד ויביאם להאי פרוס ויושיבם שם בשנים ושבעים בית, ויתרגמו שם את התורה. היהודים מספרת בקצרה את מעשה התרגום בדרך טבעי מאד, ויש לחשב באמת שתלמי המלך ברצונו להיות בטוח שהתרגום הוא אמתי, הושיב את המתרגמים שלקח לו כל אחד לבדו, והם בודאי תרגמו כולם מלה במלה, יען זה התרגום היה מקובל אצלם מאיש לאיש. והאגרת של אריסתיאס, בכל פרטי הפרטים שלה, כל החכמים מודים עתה שהיא כולה מזויפת. כי זה הכותב שקרא עצמו אריסתיאס ואמר שהוא אחד מחצרני תלמי, אילו באמת היה כך, היה יודע כי דימיטריוס נבאש בעיני תלמי בראשית מלכותו מפני שנחשד כי ידו היתה בקושרים על תלמי. גם כל מה שהוא מספר על ירושלים מעיד שכותב האגרת מעולם לא היה בעיר זו ולא ראה אותה בעיניה. ולכן דעת רב החכמים היא, כי מחבר המכתב הוא איש יהודי מהצבור היהודי באלכסנדריה זמן אחרי הזמן שהוא מספר ושהוא לשם שמים, למען הגדיל כבוד ישראל, עשה הזיוף הזה ליחס אגרת זו לפקיד חצר המלכות בעצמו, ולא רחוק הוא כי מחבר האגרת הוא אותו הפילוסוף היהודי היוני ארסטובליס, שכתב ביונית "פירוש על התורה הקדושה" בדרך פילוסופי ורמזי. גם הפילוסוף היהודי ידידיה העיד, כי על אי פרוס חוגגים בכל שנה חג לכבוד היום שבו נשלמה מלאכת התרגום היוני. וויליאם שייקספיר, תרגם חיים נחמן ביאליק רומי רחוב באים פלויוס, מרולוס והמון אזרחים אזרח ראשון: בני אנכי. מרולוס: אי אזור העור? אזרח שני: אני, במחילת מרולוס: מלאכתך מה אזרח שני: אל-נא בחמתך, מרולוס: האותי תאמר אזרח שני: כדבריך כן-הוא, פלויוס: אשכף אתה, האין זאת? אזרח שני: כן-הוא כדבריך. על מרצעי מרולוס: מה-לחג? פלאי גבורות קיסר אימו? מרולוס: הינקה כל-עושה פלויוס: אין רע! אל שניהם הולכים משם הקודמים, רחבה בתהלוכת פאר ובלוית נוגנים באים קיסר, אנטוניוס, והוא לבוש מדי המתחרים במרוץ, קלפורניה, פורציה, דיציאוס, ציצרו, ברוטוס, קסיוס וקסקא אחריהם המון עם ובתוכו חוזה. הנוגנים משתתקים קלפורניה: הנני, אלופי. אנטוניוס: הנני, אדוני המלך! קיסר: אל תשכח, אנטוניוס: זכר אזכרה! זמרת המנגנים החוזה: קיסר! קיסר: מי הקורא? הקול: קיסר! – דבר, קיסר יט אזן. קיסר: מי האיש? ברוטוס: חוזה הוא, קיסר: בעל חלומות הנהו, זמרת לכת. התהלוכה עוברת. נשארים ברוטוס וקסיוס ברוטוס: אני – לא. קסיוס: אנא לכה. ברוטוס: לא לשחוק לבי, ברוטוס: קסיוס: אכן שגיתי, על-כן ברוטוס: לא, קסיוס. לא תוכל תרא עין קסיוס: כן קול חצוצרות ותרועת עם ברוטוס: אכן לא לפי רוחי ברוטוס: שוב קול ענות. אין זאת קסיוס: אכן כן-הוא, בן-אדם, גדול ורם כענק קיסר ורואי פניו שבים ברוטוס: כן אעשה. אנטוניוס: הנני קיסר. אנטוניוס: אל תירא, קיסר! אין קיסר: לוא שמן מעט! אני קיסר וכל רואי פניו סרים, זולתי קסקא ברוטוס: כן, קסקא. ברוטוס: כי אז לא קסקא: קסקא: שוב על ככה. ברוטוס: העם הריע קסקא: על-ככה ועל-ככה! קסקא: נקל לי הסגר קסיוס: אנא, לאט לך, קסיוס: לא, כי אתה ואני ברוטוס: ובשוב אליו קסיוס: וציצרון נאם? קסקא: נאם נאם, ויונית. קסיוס: ועל מה נשא משאו? קסקא: לא, קרוא אני אל מקום אחר. קסקא הולך לו ברוטוס: מה היה קסיוס: בכל-כבדות ברוטוס: אכן נראים דבריך. קסיוס: כן אעשה. ואתה (ברוטוס הולך לו) הקודמים. רחוב. רעמים וברקים. קסקא, חרב שלופה בידו, וציצרון ציצרון: שלום, קסקא. ציצרון: הגם נפלאות מאלה ראית? קסקא: אחד העבדים, ציצרון: עת פלאות ציצרון: ובכן היה שלום. קסקא לך לשלום, ציצרון. קסיוס בא קסיוס: מי בזה? קסקא איש רומי. קסיוס: הקולך הוא, קסקא? קסיוס: נעים הלילות קסקא: הטוב כי תנסה קסקא: הלא על קיסר קסיוס: אם כן, אפוא, אדע עתה אנה אכונן הרעמים קסקא: גם ידי קסיוס: יהי כן, קסיוס: צינא הוא. בפעמי צינא בא קסיוס: לא, קסקא הוא, איש קסיוס: המחכים לי? הלא תען! קסיוס: אל תדאג, קח-נא, צינא, אגרת זה קסיוס: אחרי-כן צינא הולך לו קסקא: אכן מרומים ישכן קסיוס: מה הוא ומה ערכו אחרי המהפכה בתוגרמה הננו שומעים לפעמים מצד אחד דברי צער על מדתו המצערה והפעוטה של הכבוש, שרכשנו לנו בארץ אבותינו בשלשים השנים האחרונות, ומצד השני דאגה פן יבואו אחרים בהונם הגדול ובידיהם החזקות על ארץ אבותינו, יכבשו אותה ולא ישאירו בה שריד לנו, ההולכים ומתקרבים למטרתנו הלאומית בצעדי סרטן. לשמע הצער והדאגה האלה היה מקום לחשוב, כי אלה אשר הטיפו לנו בעשרים השנים לאמר: עבודת הרוח במדרגה הראשונה, ועבודת המעשה במדרגה השניה או השלישית, וכל הימים אשר לא יכבוש הרוח לפניו את העם לא תצלח עבודת המעשה, – יודו עתה כי בשעה דחוקה כזו "מעשה גדול", וראוי לבכר את עבודת המעשה על עבודת הרוח. מובן, שבשם "עבודת הרוח" אינני מכנה את העבודה להפצת הרעיון, שאנו עוסקים בה זה כשלשים שנה, וכבר יש לנו בה ספרות שלמה. בשם זה אני מכנה את הדרישה לחנך את העם ברוח חדש, ביחוד בגולה, כפי שיורו מטיפי הרוח. להוציא מלבנו מחשבת פגול כזו בא עתה ה' אחד-העם במכתבו הגלוי לעסקני הישוב בארץ-ישראל. תמצית דבריו בנוגע לעניננו (כי עם צעירי גבורינו המזוינים, השובתים, וכל מיני בעלי-הסערה מזמן תנועת החופש אין לי עסק) תתן לנו את הלקח הזה: התוגרמים הצעירים הצליחו במפעלם מפני שלקחו ליסוד מעשיהם לא את הכח, כי אם את הרוח. הכלל הזה נתון לנו זה יותר מאלפים שנה על-ידי הנביא: לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות". גם הם ידעו, כי לא בחיל ולא בכח ינצחו את אויבם, רק על-ידי שנוי עיקרי ברוח העם, הבא על-ידי החנוך. גם אנחנו מזמן הבית השני ועד הימים האחרונים נלחמנו על קיומנו לא בחיל ולא בכח (ומלחמת המכבים? ומלחמת בר-כוכבא, אשר אם אמנם לא הצליחה, הלא הסכים לה ר' עקיבא, שהיה בלי-ספק מאנשי הרוח?). רק הציונים נטו מן המעשה, ועל כן כל השיטה שלהם היא מגדל הפורח באויר מיום היותה. היא אינה רוצה להודות, כי כל הפעולות הממשיות שלה אין להן שורש ותלויות בנס, וכן יהיה כל הימים עד שיצלח להביא מהפכה עיקרית ברוח העם, לחנך דור חדש אשר ירגיש בכל לבו את מרירות הקרע של נשמת האומה, ואת הנחיצות הגדולה לברוא מרכז לאומי בארץ-האבות. אבל הציוניות רצתה תמיד להיות תנועה מעשית, ובאין האפשרות לזאת, מחסרון יסוד אמיץ בנשמת העם, החליפה תמיד את שיטתה. בתחלה, בעת שנקרא שמה "חבת-ציון", בחרה בבנין קולוניות אויריות (כל הקולוניות שנוסדו בארץ-ישראל, מלבד אולי "משמר-הירדן", הן המחאה היותר תקיפה כנגד הדברים האלה), ואחרי שלא יכלה להסתיר את אפיסות מעשיה ולהאריך אותם נסעה לבאזיל ושנתה את שמה ושיטתה (אם כן, יוצר הציונות החדשה, המנוח הירצל, לא רצה לחדש תנועה חדשה לפי דעתו, רק להביא תקונים בשיטת "חבת-ציון"), ואחרי שגם היא לא הצליחה, הננו שומעים עתה, אחרי המהפכה בתוגרמה, שירה חדשה. הננו עורכים לנו עתה "תכניות" יפות כמעט חדשות לבקרים: על-דבר קנית קרקעות בארץ-ישראל, על-דבר יסוד מושבות, יסוד באנקים, חברות למסחר וחרושת ועוד עסקים גדולים. אך לכל אלה חסר דבר אחד: יסוד נאמן בהכרת העם. אפשר כי איזו מעשים פעוטים יצלחו תושבי הארץ בתנאים החדשים הטובים, וגם מאירופה ינהר ההון, בהריחו מרחוק עסקים טובים, לא בטפות טפות אך כנחל שוטף , ואנחנו נשאר בעבודתנו המעשית באויר, ובקנאה נביט ממרומי מגדלנו על כל הנעשה שם מתחת, על האדמה. אמנם אין הוא רוצה להגיד בזה, כי כל הנעשה עתה אין לו שום ערך, וכי יותר טוב היה אילו לא היה נעשה (זה יוצא כבר מדבריו, כי עד המהפכה העיקרית ברוח העם כל המעשים יהיו בלי שורש ותלוים בנס), אבל עלינו להשלים עם הרעיון המעציב, כי ההתפתחות האקונומית בעתיד הקרוב תבוא ביותר שלא על ידנו. אמת, שאין לנו להתיאש מתקוה – שהרי אין מקום ליאוש בעבודה לאומית, – כי בעתיד רחוק, אחרי השנוי ברוח העם, יוכלו בני עמנו לתקן את אשר פגרו, וברב כח ישיבו להם את היד העליונה, אשר לא יכלו לרכוש להם בשעת-הכושר בדרך יותר קלה. אך העבודה הזאת צפונה לבנינו או לנכדינו, ולנו עתה לעבוד עבודת הרוח, שבזה לא נפגוש התחרות עתה מצד אחרים. עלינו ליסד שם בתי-ספר בינונים וגבוהים. אמנם גם עבודה זו דורשת כחות חמריים ורוחניים גדולים, אבל בכל אופן לא כל-כך גדולים כמו הדרושים להכבוש האקונומי. עוד זאת, העם נמשך יותר אחרי עבודה רוחנית מאשר אחרי עבודה מעשית, כמו שמוכיחה הצלחת החברה לתחית שפת-עבר, שרכשה לה לבבות יותר מהחברה לסדור האמיגראציה. עם זה אין מטרת מכתבו זה להתוות תכנית פעולה, אך להזכיר את האמת הפשוטה, כי אי-אפשר לבנות בנין גדול וחזק בלי יסוד, וכי היסוד לכל תנועה לאומית הוא רוח העם. זהו תמצית דבריו, שכפי הנראה איננו חושב אותם לתיאוריה, שהוא מלגלג עליה לא בלי יסוד. בהיות שאין הכנת המהפכה בתוגרמה מעסקת אותנו הרבה, לא אכנס בויכוחים, אם חיל סלוניקי, אשר אמר לעלות על בירת תוגרמה, היה "חיל" רק במובן אליגורי, ובאמת רק "רוח", או היה "חיל וכח" ממש? אם היה הרוח משפיע על חיל סלוניקי, אם היה החיל הזה מקבל שכרו וחקו במועדו בשמן ממשלת הזדון? ואם היה הרוח ההוא מצליח שם, אם היו שם מצד אחד עשרות אלפי ומצד השני – עשרות אלפי אכרים ופועלים (ובין האחרונים רבים מאד-מאד נערים שלא נתבגרו), שהחופש המדיני בלבד אינו כלום אצלם והעיקר הוא להם לכבוש לעצמם בכל מיני הדרכים שיוכלו הקרקעות ובתי-החרושת הנמצאים בידי אחרים? – את כל הויכוחים האלה אעזוב למי שירצה בהם, ואני אשוב אל הרוח. לדעתי, העיקר "לא בחיל ולא בכח" היה לכלל גדול בחיים לא להתוגרמים, כי אם לנו. להדברים "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי" יש שני פירושים. האחד – באותו מובן, שאמר עוד נביאנו הראשון: "ה' ילחם לכן ואתן תחרישון". בראות הנביא כי אין לישראל שום אפשרות להושע בכח לא נשאר לו כי אם לסמוך על הנס. כן אמר ישעיה הנביא בראותו את חיל סנחריב הולך וקרב אל ירושלים: "הנה ה' מסעף פארה במערצה". הפירוש השני הוא לבטל את החומר ולהגביר רק את הרוח. אבל דרך זה הוא רק פרי הגלות, והנביא שאמר כן הוא עצמו נולד או נתחנך בגולה. אנחנו באורח חיינו קבלנו את הכלל הזה בשני הפירושים. מיום שגלינו מארצנו לא רצינו לשוב אליה באופן טבעי, וחכינו רק לישועות משמים. למרות דברי ר' אבא הברורים: "אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר: ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" – נפתינו להאמין באיזה "קץ" נסתר לזמן קבוע, שהתחכמנו לחפש אותו לשוא בספר דניאל, מחשבי קצין בכל דור דרשוהו רוחם, "השביעונו" שלא נדחוק את הקץ, הננו מתפללים: "שתעלנו בשמחה לארצנו", "ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ". ואנחנו בעצמנו מה? – אנחנו "מחכים לו בכל יום שיבוא"! וכה נשבתה מלבנו התשוקה לעשות בעצמנו דבר לטובתנו, עד שגם אלה שאינם מחכים עוד לישועות משמים אינם מוכשרים לעשות איזה דבר לגאולת עמנו וארצנו. הנאורים שבנו גם עתה רואים את תשועת עמם רק בחינוך האזרחי, להסתגל להשכלת אירופה. מורשה היא לנו עוד מימי הבית השני לבכר את עבודת הרוח על עבודת המעשה, כמו שכבר במקום אחר, שבעת שהיו בכל דור תלמידים לעזרא, לא היו בנו תלמידים לנחמיה. ובזיווג שתי התכונות האלה אפשר לראות גם ה' אחד-העם. ובאמת מעוררת הקרירות הזו השתוממות נוראה. מיום שגלינו מארצנו לא היתה שעה מוכשרת לשיבת בנים לגבולם כימים האלה. בכל הזמן הזה היו לנו מעצורים חזקים. זמן רב לא היינו רשאים לצאת מאיזו מדינות שישבנו בהן, ואפילו בשעה שגרשו אותנו מאיזה מקום היה הדרך לארץ-ישראל רב מאד ודרושים היו חדשים רבים, טלטולים נוראים וגם כסף רב להגיע אליה. נוסף על זה היו השעבוד והתלאות בארץ-ישראל עצמה לא פחותים, ולפעמים עוד יתרים, מאשר בארצות הגולה. עתה אין כמעט מדינה בכל כדור הארץ אשר לא תאבה להפטר ממנו, מלבד תוגרמה. הדרך מכל קצות אירופה עד ארץ-ישראל לא יותר מעשרים יום, ובארץ-ישראל עצמה זכיות שוות לבני-ישראל עם שאר התושבים, ולא עוד אלא שהם נכונים להתקבל שם בפנים יותר מסבירות לעומת אחרים, ועם זה חופש מדיני כמו בארצות אירופה המערבית. האם התעורר העם עתה אפילו חלק אחד מאלף ממה שהתעורר בערך לפני מאתים וחמשים שנה? העם באירופה שמע אז, כי במדינת תוגרמה נגלה המלך המשיח בשם שבתי צבי. היש מספר להרקודים והמחולות, להשירה והזמרה בבתי-הכנסיות, להצירים שנשלחו אליו מקצות הארץ? האם היה אז העם רוצה בגאולה יותר מעתה? להחליט כן, אך אז לא נדרשה מאתו שום פעולה. הנה בא לו משיחו המקווה, הוא יהדוף את השולטן מכסאו, יביא את העם על כנפי נשרים לארץ אבותיו, והכל יהיה טוב ויפה מבלי שום עמל מצד העם. עתה הננו פעולות, פעולות אמיצות ותכופות, הדורשות גם זמן רב, גם עמל גדול. דבר כזה איננו נקל לעם הרוח. אמרתי "איננו נקל", כי סוף-סוף לא בזה בלבד אני רואה את סבת הענין הזה. לפי דרכי לבלי להביט על כל דבר רק מן הנקודה הרוחנית, אבל למצוא לו גם סבות חמריות, צריך אני להודות, כי בני עמנו, לאסוננו, אינם מוכשרים עוד עתה לעלות בהמון לארץ-ישראל, אבל לא מפני חלישות רוחנית, אלא מפני חלישות חמרית. בארץ-ישראל לא תוכל להיות עבודה לעשרות אלפי ידים, בטרם שיהיו בה דרכים מתוקנים, בתי-חרושת וכיוצא בזה, אך לדברים כאלה, שרק העשירים יכולים לעשות אותם, אין עשירי עמנו מסוגלים. בעלי-הון באנגליה, צרפת, בלגיה ועוד, הם מלבד עשרם גם מומחים לסלילת דרכים, ליסד בתי-חרושת וכל כיוצא בזה, ועשירי עמנו ברובא דרובא מוכשרים אך למסחר פשוט של מקח-וממכר או לבאנקים. בעלי-הון, אינז'ינירים, מיכאניקים וכיוצא בזה מעטים בנו מאד, ולדרוש מבעלי-הון פשוטים שיסמכו על בקיאות אחרים להשקיע כסף רב באיזה עסק זר להם קשה מאד. על-פי-רוב משנים את מקומם, בשעה שעסקיהם אינם משתנים, אבל לא הורגלו לשנות עם מקומם גם את ערכי חייהם. אם יתוקן המעוות הזה, אם לאנשים אמידים בינונים תהי מצויה אדמה לקנותה בכל עת, אם עשירינו יהיו מסוגלים גם לכל מיני עבודה, – אז ינהרו לארץ-ישראל גם מאות אלפי עניינו, הנודדים מדי שנה בשנה לאמריקה גם-כן בלי הכנה רוחנית ומטרה רוחנית. לאות על אמתת דברי אלה אביא מופת אחד, הידוע גם לה' אחד-העם. בשנת תרנ"ג עלה לארץ-ישראל איש אחד, הדבוק בשיטת הרוחניות בכל לבו ונפשו לא פחות מה' אחד-העם בעצמו. שום מעצור. אבל בבואו שם ראה, כי אין תנאי המקום נוחים לו שם וישב לרוסיה. אם לאיש כמוהו לא הועילה הרוחניות להגביר אותו על התועלת החמרית, מה לנו הרוחניות שנתמוך עליה את כל תקותנו? אבל מלבד זה – עצתו של ה' אחד-העם להמתין עד שעל-ידי העבודה הרוחנית תבוא מהפכה עיקרית ברוח העם ויתחנך דור חדש אשר ירגיש בכל לבו את מרירות הקרע של נשמת האומה, הרי היא בעיני כעצת שלומי אמוני ישראל להמתין עד ביאת הגואל. אני, לצערי, אינני רואה שום אפשרות לחנך בגולה "דור שכלו זכאי" כזה. דור אשר ירגיש את מרירות הקרע של נשמת האומה לא יוכל להיות דור בחורי הישיבות וחובשי בית-המדרש מן הימים הטובים שעברו, כי באויר של חיים כלואים כאלה לא יורגש לעולם שום קרע. דור כזה יוכל להיות רק דור נאור, הרואה ומבין את חיי עמי אירופה וחיי ישראל הגרים בתוכם ומושפעים מהם בעל-כרחם. אבל החנוך הוא דבר שאינו תלוי ברצון מנהיגיו. אלפי סבות טמונות ונסתרות מעין כל רואה משפיעות על כל איש ואיש לתת לו השקפה ידועה. הרבה קריאת ספרים שונים עושה, הרבה עושים חברים שונים, הרבה הסביבה עושה. בני צדיקים גמורים עוזבים את עמם ואת דתם, בני פקידים גבוהים נמנים עם מהרסים, ובני יהודים מתבוללים גמורים שבים ללאומם בכל לב. ובכלל, למה לא יודיע לנו ה' אחד-העם, איך נוכל לחנך דור כזה, בשעה שהחנוך אינו מסור בידינו כלל. בעל-כרחנו הננו יושבים בתוך עמים אחרים, בעל-כרחנו אנו מקדישים חלק גדול מזמן למוד בנינו לשפות נכריות, לידיעות שונות, שאין להן ענין עם לאומנו, בעל-כרחנו אנו שקועים בסביבה זרה ומושפעים מקולטורה זרה, וכל יום קללתו בענין זה מרובה משל חברו. די לראות את מצב מכתבי-העת בשפתנו ומצב ספרותנו – ולהוכח עד כמה נוכל לסמוך על נסים כאלה. מודה אני שיהיו לנו בכל דור יחידים, אשר ירגישו את הקרע בנשמת האומה, אבל יחידים יש לנו גם עתה, ואם בעוד שלשים או חמשים שנה יהיו יחידים כאלה במספר איזו אלפים יותר (מה שעודנו מוטל בספק), סוף-סוף יהיו רק יחידים, ולא דור שלם. המהפכה העיקרית צריכה להיות ואפשרה להיות כל-כך ברוח העם אך בבקיאות גדוליו ועשיריו. הוא בעצמו אומר, כי באירופה יריחו מרחוק עסקים טובים, והון רב ינהר לארץ-ישראל לרומם את מצב הארץ. אם באירופה יוכלו לעשות זאת לא על-ידי עבודת הרוח, כי אם מריח עסקים טובים, למה לא יוכלו עשירינו להביא את ההון הזה בלי מהפכה ברוח. ההון יגרור אחריו גם את הקרקע. אם יבנו מסלות – ייסדו על גבולותיה קולוניות להרבות את ההובלה; אם ייסדו בתי-חרושת – יצטרכו לזרוע לפת, פשתן, צמר-גפן וכאלה. העיקר לנו הוא ההון. באנשים עניים אשר ישרתו את ההון הזה אין לנו מחסור גם בלי מהפכה ברוח, כמו שהם נוסעים עתה לאמריקה בלי מהפכה כזו. ה' אחד-העם מפצה אותנו ואומר, כי יסוד בתי-ספר בינונים וגבוהים, אשר לפי השערתו, שאינה מבוססת כלל, לא יעסקו בזה בעתיד הקרוב אחרים, לא ידרוש כסף וכחות הרבה כהעבודה המעשית. והוא מוסיף, שגם העם מרגיש לזה חבה יתירה, והוא יותר מסור לתחית שפת-עבר מאשר לסדור האמיגרציה. אבל אין זה אלא טעות. לא לבד שהעבודה המעשית מביאה פירות ויכולה למשוך לב רבים לשם תועלת חמרית – בשעה שיסוד בתי-ספר לא יביא שום ריוח לאלה שיתנו עליהם כסף, ודרושים לזה רק בעלי-צדקה – גם בין אותם שאינם דורשים ריוח – יתירה החבה לעבודה מעשית מאשר לעבודה רוחנית, כמו שמוכיחה הקרן לשם החנוך על שם הד"ר פינסקער שנוסד על-יד ועד חובבי-ציון, שנתן במשך שש שנים רק פרוטות. אם יש גואלים רבים לתחית שפת-עבר יותר ממה שיש לנודדים יש בהרבה ערים גדולות, וסדור האמיגרציה דורש ידיעות רחבות, עמל רב וכסף לא מעט, אבל לתחית שפת-עבר די הוא, שאיזו מורים ופרחי משכילים יתכנסו לפטפט בשפת-עבר או לכל היותר – לקרוא הרצאה, טובה או גרועה, על אדות ספר פלוני. ה' אחד-העם דורש להשלים עם הרעיון, כי האקונומית בעתיד הקרוב מוכרחת להיות בעיקרה על-ידי זולתנו, רק הוא מנחם אותנו, שסוף-כל-סוף ימלאו בנינו או נכדינו את החסרון וישיבו להם את היד העליונה. אבל אין סומכין על הנס. רשות בידינו לקוות, אבל אפשר גם-כן כי לא תבוא תקותנו. אם תמלא הארץ תושבים זרים לא יוכלו בנינו לנשל אותם מעל אחוזותיהם אפילו בהון רב, כמו שאי-אפשר לנשל יושבי מדינות אחרות, ומי יודע אם במשך הזמן הרב, הדרוש לחנך דור חדש כרצונו לא יתמעטו באירופה רדיפות אחינו, והדור ההוא ישלים עם הרעיון, שאין להקפיד על הקרע שבנשמת האומה, כמו שרבים מאחינו עתה אינם מקפידים על זה? חושב אני, כי אך בשביל להשלים עם הרעיון הנורא, שבעתיד הקרוב תהיה ההתפתחות האקונומית בארץ-ישראל על-ידי זולתנו, מפני שהוא הולך לשיטתו, שהמרכז בארץ-ישראל צריך להיות דוקא רוחני, וכי על כן צריכים העולים שמה להיות אנשי-הרוח ומלאי אידאלים במלוא מובן המלה, ולא אנשים פשוטים וכל-שכן גסים. אבל עם שתי ההנחות האלה, היוצאות מתוך השקפה אחת, צריך להלחם בכל מאמצי-כח. בשום אופן אין אנו רשאים להשלים עם הרעיון, כי גם בעתיד הקרוב תהיה פעולתנו מצומצמת בארץ-ישראל לעומת פעולות אחרים, וכי לארץ-ישראל צריכים לעלות אך יחידי סגולה. אין אנו רשאים לחכות לדור זכאי, אשר לעולם לא יהיה בגולה, אין אנו רשאים לדחות ברצון את עבודתנו לדור יבוא, ואין אנו רשאים לעזוב את הארץ שיקדימונו בה אחרים, ושנהיה אנחנו אחרי-כן מן הצועקים ואינם נענים, וממרומי הרוח נביט בקנאה על הנעשה שם מתחת על האדמה. נר לרגלנו צריך להיות פתגם הד"ר פינסקער בסוף ספרו את הפתגם הזה עלינו להטיף ולהטיף, עד שתפקחנה עיני העורים ואזני החרשים תשמענה. היא, שקודם שנזדמנה עמו, נוסתה בכמה וכמה "ראיונות" לא עם חתן אחד ושנים. ה"ראיונות" הוכנו לא על יושבת מקושטה על פי מקרה, וכשהיא קוראה, גם כן על פי מקרה, באיזה ספר, ובינתים נכנס הוא עם השדכן או השדכנית, לבוש מעיל שחור, בא זה עתה מביתו של הגלב, מגולח למשעי, שפמו עשוי כהוגן, למעלה בשתי קצותיו; אל השלחן מוגשים תיכף טהי ומרקחת, והם מתחילים משיחים מיד זה עם זו ובוחנים זו את זה..: לא, ראיונותיה עם החתנים היו מוכנים לא באופן פשוט, גס ומגושם כזה, אלא באופן אחר, יותר נימוסי, יותר יפה ויותר קרוב להמנהגים המקובלים בזמננו; ואף מקומם של הראיונות הללו לא היה כלל בבית ההורים הזקנים, אלא בדירתה של אחותה הבכירה והנשואה, שהוא היה נכנס לשם פשוט בתור מכרו של גיסה, והיא מצדה – לבקר את אחותה, כשהיא לבושה כדרכה, כמנהגה תמיד בשעת טיול ובקור. הוא והיא מזדמנים כמו על פי מקרה לגמרי, מסיחים זה עם זו כל אותו הערב בשעת שתית הטהי, ולבסוף הוא מלוה אותה עד ביתה, כמו שהיה עושה ומחויב היה לעשות כל צעיר מנומס במקומו…. הוא מצדו, קודם שנזדמן עמה, נוסה גם כן בראיונות הרבה עם כמה וכמה כלות אחרות, והראיונות הללו הוכנו בכל מיני האופנים השונים; פעם – על הנוסח הישן היותר פשוט, ופעם – על פי האופן היותר חדש שבחדשים, עם כל הנימוסים מדויקים של הדור החדש. הרי בחור הוא, ומה איכפת לי אם הראיון נעשה באופן זה או אחר? אם אינה כשרה בעיניו, או אם הוא אינו נושא חן בעיניה, – שוב מזדמנים יותר. ואם בפעם הראשונה שני הצדדים רצויים שעה זה לזה, הרי הם מזדמנים פעם שנית ושלישית, – ומה הוא מפסיד? קבלת הפנים יפה היא, הערב עובר באופן נעים למדי, וכשנמלכים אחר כך, שהענין אינו עולה יפה, שאינו כדאי, אם מפני שה"קרן" אינה מעולה ביותר, או מפני שסכום הנדוניא הוא פחות יותר מדי, או גם מפני שיחוס המשפחה אינו משובח כל כך, – הרי אין איש מכריח אותו להסכים ולומר: "רוצה אני"… לבסוף נזדמנו הוא והיא. הם נראו פעמים אחדות, מצאו חן זה בעיני זו, ולאחר שחקרו ודרשו היטב הצדדים ונתבררו המעלות הטובות, שיש בזה ובזה: שלה יש נדוניא בסך של שני אלפים רובל, מלבד מלבושים ושאר צרכי החתונה, ושלו – משמרת הגונה בשכר של ששים רובל לחודש, – נעשו בשעה טובה ומוצלחת לחתן-וכלה, הוכנה סעודת תנאים יפה, הוזמנו כרטיסי-אירוסין חדשים ומודירניים, עם מונוגרמה מפוארת, ונשלחו הכרטיסים האלו; מצדו – לכל קרוביו ומכריו, ומצד – לכל קרוביה ומכרותיה. בתור חתן וכלה אהבו, כמובן, זה את זו, ועד כמה שהורשה זה מצד הנימוס – הראו חבה זה לזו בנשיקות, חבוקים וכדומה. בפרק הזמן זה היה אולי מסתלק לגמרי מכל אותם ה"הבלים" הקודמים, ולא היה מבקר כלל יחד עם חבריו באותם ה"בתים", אלא שזה – כך היה מרגיש בעצמו היטב, – היה מפסידה הרבה לבריאותו. בהיותו כל כך מקורב עמה, הרי זה מגרה לפרקים קרובים מאד את יצרו, אך להרשות לעצמו חירות יתירה ביחס אליה – כזאת לא תעלה, כמובן, על דעתו: הרי כלתו היא, עלמה הגונה, – ובעל כרחו אפוא מחויב הוא להשתיק רתיחת-דמיו במקום אחר…. אך כנגד זאת הוא זהיר וזהיר מאד, שלא תארע לו שם חלילה וחס איזו "תקלה": הוא זוכר היטב, שעכשיו אין זה עוד כלל מה שהיה קודם לכן, ומטעם זה נזהר הוא לעשות הכל במדה הראויה.., בכלל הביט על הליכתו לשם כמו על ספוק צורך גשמי וטבעי, שאין לו בעצם שום שייכות אליה או אל יחוסם ההדדי בתור חתן-וכלה… היחסים הללו היו מתחילתם ברורים למדי וקצובים. ארבעה ערבים במשך השבוע בדיוק, – בימים הרגילים לסירוגין, ובערבי שבתות ובמוצאי שבתות – שני ערבים בזה אחר זה כסדרם, – היו מבלים יחדו; מארבע הפעמים היו הולכים פעם אחת בדיוק אל התיאטרון, אל איזה קונצרט או ערב-חגיגה (רק לא בערב שבת ובמוצאי שבת, מפני שאז הולכים כל השוליות של חייטים ושל רצענים!); פעם אחת במשך הזמן הזה נתכבד בסנדקאות, שלש או ארבע פעמים היו קרואים יחדו אל חתונות אצל קרובים ומכרים מצדה ומצדו, ובאופן כזה התודע הוא אל כל מיודעיה וקרוביה, והיא – אל כל קרוביו ומיודעיו… כמה שגדול יותר מספר המכרים והמיודעים בשעה כזו, הרי זה מוטב יותר: גם החתונה מפוארה יותר, גם מתנות-החתונה מרבות לבוא יותר בשביל כך. החתונה עלתה באמת יפה, לעילא מכל מה שהלב יכול היה לשאל. האולם, המנגנים, המבשלות ומערכת השלחן – כל אלה היו מהמעולים שבעיר; מספר הקרואים היה גדול, וכולם מיקירי העיר, מהחשובים שבה; הצעירים באו גם כן במספר הגון, לא היה מחסור בזוגות של מחוללים, ובשעת הסעודה נקראו ונקראו, כמעט במשך שעה שלמה, טלגרמות של ברכה, שהגיעו ממקומות שונים… אחרי החתונה היה הכל נוהג גם כן כשורה. הזוג הצעיר שכר לו דירה יפה של שלשה חדרים, שנים לצורך עצמו ואחד כדי להשכיר לשכן רוק – כך נוח יותר: הדירה עולה לבעליה בזול יותר ומיני הרחבות מרובות בה… השכן היה אחד מחבריו, שעובד עמו יחדו באותו בית-המסחר, אדם שאינו צעיר ביותר, שאינו יפה ומחוכם גם כן יותר מדי. שכן שכמותו היה נוח להבעל יותר: הרי הוא עצמו היה רוק עוד לפני זמן מועט והיה זוכר היטב, איך התיחס בעצמו, איך מתיחסים אחרים ממכריו, מאותם הבחורים הנאים, אל בעלת-בית צעירה, שהם מתאכסנים אצלה… מנהג ביתו של הזוג הצעיר היה לא בדוחק, אך יחד עם זאת גם בלי פזרנות יתירה, בחשבון ובזהירות. הרי אנשים צעירים הם עדיין ולפי שעה, כשההוצאה בלתי מרובה עוד, ראוי לחשוך ככל האפשר יותר, כדי להגיע בזמן מן הזמנים לאיזו תכלית. ובנידן זה היה גם כן הכל על הצד היותר טוב. כעשרים או עשרים וחמשה רובלים לו אדוניו על שכרו, ועכשיו כבר היה מקבל שבעים וחמשה רובל לחודש). מלבד זאת היו להם כשני אלפים רובלים במזומנים, ומדיסקונטות קטנות ובטוחות, שהיו עושים, על פי רוב – ברבית של אחד ורביעית, ולפרקים, בשעת כושר מיוחדת – ברבית של אחד וחצי. מדיסקונטות אלו היו מקבלים גם כן מזמן לזמן איזו עשרות רובלים ריוח. יחוסם זה לזו היה גם כן טוב, יפה והגון מאד. רק לפרקים, זה היה לעתים רחוקות מאד, יש שעולה עננה קלה ומעיבה לרגע קטן את האופק הבהיר – או שמזדמנת רוגזה קלה בשביל איזו סבה פחותת-ערך, או שנופלת קטטה בשביל איזה ענין חשוב יותר, – אך אם כה ואם כה, בכל אופן הרי הם חוזרים ומשלימים לאחר זמן מועט, ומה שחשוב ביותר – אין הדבר מגיע עד כדי זלזול בעיני הבריות… לא נעים ביותר היה רק ההריון שאינו-רצוי עוד בשנה הראשונה לאחרי חתונתם. דבר זה, כשהוא לעצמו, אינו נעים ביותר מפני שאינו נותן שוב להזוג הצעיר ליהנות כל צרכו מכל אותם התענוגות והנעימות, העושות על פי רוב את השנים הראשונות האחדות שאחרי החתונה לתקופת-החיים היותר טובה והיותר נעימה…. אולם מלבד כל אלה, הרי זו הזכרה על כמה וכמה הוצאות יתירות, שתתוספנה בקרוב. צריך יהיה לשכור משרתת, ולו תהא לא גדולה, בשכר שנים-שלשה רובלים לחודש, אך יחד עם מזונותיה הרי זה עולה לשמונה – תשעה רובלים בודאי…. אחר כך מתחילה פרשה של יולדה, מילדת, רופאים, סמי-רפואה… וכשיש ילד בבית, הרי נתוספות עוד הוצאות מיוחדות, אף בזמן שהאם מינקה את הילד בעצמה… אך מה לעשות? חרטה לאחר זמן אינה מועילה כלום, רק שלהבא היו נזהרים יותר. היא נעשית גם כן בקיאה יותר באיזו ענינים: האחת, השניה ממכרותיה הצעירות, מרעותיה הבכירות והמנוסות ממנה – לוחשות לה איזה סוד…. בעתים הללו לא טוב, לא נכון הוא להוליד בנים הרבה, גם זה לאושר גדול יחשב, כשיש ספוק לחנך ילד אחד או שנים כהוגן!… מלבד זאת לא יפה הוא זה כלל לאשה צעירה: הריון והינקה, ושוב הריון והינקה – ואימתי תחיה לעצמה? אימתי תיהנה בעצמה מהחיים…. דומה היה, שנזהרו היטב, נראו שוב סימני הריון. צריך היה להשתמש באמצעים שאינם נעימים ביותר… אחר כך היתה חולה במשך שבועות אחדים, וכשירדה לאחר איזה זמן מעל המטה, הרגישה עוד את עצמה זמן רב לא בריאה כל צרכה והיתה מוכרחת לדרוש ברופאים, להשתמש בסמי-רפואה…. ולאחר איזה שנים נולד להם עוד ילד אחד. ההוצאה הלכה וגדלה. אמת הוא, שבין כך וכך קבצו להם כארבעת אלפים רובל במזומנים ומשכורותו לחודש כבר עלתה עד מאה רובל; האמתית. וכאן נזדמן להם ענין טוב מאד. התחיל משא ומתן בינו ובין אחד מחבריו, שהיה עובד עמו יחדיו באותו בית-המסחר. הלה היה מומחה בקנית הסחורה ומכיר היטב את כל הפבריקנטים; והוא מצדו היה מכיר את הקונים והיה מקורב עמם מאד. זוג מתאים ביותר. את חברו כבר השיאו הפבריקנטים לא פעם אחת ושתים להעשות אדון לעצמו, אף הבטיחו לו קרדיט הגון מצדם; וגם הוא מצדו שמע כמה פעמים הבטחות טובות מאד מהקונים מכריו. שניהם התפטרו בשעה אחת ממשמרותיהם, יסדו בית-מסחר הגון על חשבון עצמם והתחילו מתחרים עם מי שהיה אדוניהם. עסקיהם הצליחו. מאנשים צעירים שכמותם, הבקיאים היטב בענינם ועוסקים בו באינרגיה מרובה שבעים רצון מאד גם הפבריקנטים – המוכרים, גם החנונים – הקונים. בכלל אינם דומים כלל רוחים של איזה עסק למשכורת קצובה. כשיש לאדם עסק על חשבון עצמו, הרי הכל תלוי בברכת ד': יש ששנים-שלשה סיזונים מבורכים עומדים לו נגד כמה שנים ממוצעות, גרועות יותר… ולאחר סיזון של חורף מבורך אחד, כבר היתה יכולה להרשות לעצמה הוצאה יתירה של מעון-קיץ לא יקר ביותר. זה היה מועיל מאד לשני הילדים, אך עוד יותר נחוץ לה לעצמה, מפני שבמשך כל החורף הרגישה את עצמה לא בטוב מאד, ולאחר שנים מועטות התחילה נוסעת לפרקים גם אל מעינות הרפואה שבחו"ל. טוב, יפה ומנומס מאד. אמת הוא, שבמשך הזמן נצטננה קצת החבה הקודמת שביניהם, ואמת הוא גם זה, שמעת שנעשתה חולנית, התחיל מתרעם לפרקים קרובים על רגזנותה, על התרשלותה הן בנוגע לעצמה והן בנוגע להנהגת-הבית; והיא מצדה היתה מתרעמת לעתים קרובות, קרובות מאד, על חוסר שימת-לב מצדו אליה, על מיעוט השתתפותו במצבה, בצערה, ביסוריה… אך גם הוא, גם היא לא הרשו לעצמם חריפים יותר מדי, תוכחות עוקצות ביותר, ומה שחשוב יותר מכל – הם נזהרו תמיד, שלא ירגיש מי מן החוץ במה שנעשה בינו לבינה. ואפני-חייהם נעשו עוד יותר שוקטים ויותר מנומסים מעת שהיו לאדונים בפני עצמם. מעת שהתחילה היא לנסוע למעונות-הקיץ, חמש או שש נסיעות, שכל אחת מהן ארכה שבועות אחדים. בתור אדם מיושב, סוחר חשוב, אין לבו הולך אמנם אחרי אותם ה"הבלים", ואין הוא רודף כלל, כמו הרגילים, אחרי "אבנטורות" שונות; אך גם צדיק הרבה אינו רוצה להיות, ועד כמה שמרשים זאת לעצמם סוחרים חשובים אחרים, יכול גם הוא להרשות לעצמו… כנגד זאת שולח הוא לה מן הדרך מכתב-חבה חם מאד, ובחזירתו לביתו הרי הוא מפתיעה באיזו תשורה יפה.. והיא מצדה, כשהיא מתגוררת במעון-הקיץ, במקום מעינות-הרפואה שבחו"ל, מרגישה בעצמה קורת-רוח מיוחדת, תסיסת עלומים, כחות רעננים, צהלה, תשוקת-חיים; וכשהיא רואה מנהגן של נשים צעירות אחרות, הגונות מאד, – מרשה היא גם לעצמה איזו מנהגי-חירות, "תמימים" פחות או יותר… אמת הוא, שאין לה שום הוכחה מוחשית, אך כאילו באופן אינסטיקטיבי מרגישה היא את האמת, שבשעת נסיעותיו כן מרגישה היא את עצמה אשמה קצת ביחס אליו, וכשהם נפגשים שוב, מראה היא לו סימני חבה ושימת-לב מיוחדת, כמו שהיה זה כמעט בהחדשים הראשונים לאחר חתונתם. סימני חבה ושימת-לב אלה מצדה מעודדים מצדו גם כן יחוסים דומים לאלה. ובמדה שנסיעותיו נעשות תכופות יותר, במדה שהיא מבלה את העת בנעימות יותר במעון-הקיץ ובחו"ל, – באותה מדה מתחזקת החבה ביניהם ובאותה מדה נקשרים הם יותר ויותר זה לזו… לא רע הוא לעת עתה גם מצב עסקיהם. בחוג מיודעינו היו אנשים שונים, משונים זה מזה באפייהם, ארחות-חייהם המעשיות עצמה. הרב היותר-גדול היה אומר כזאת ברצינות גמורה, המועט הפחות – בקצת אירוניה; אולם הוא עצמו היה סובר בדעת הרב ולא היה מכיר כלל את האירוניה הקלה, הנשמעת בדברי המעטים. הוא היה משתבח תמיד במעשיותו המצוינה של עצמו ובחשק מיוחד היה מוכיח את האחרים, שאין בהם אותה המדה בשעור מספיק. – כל האידיאליות הזו איננה שוה חצי פרוטה, - היה רגיל לטען בהתלהבות יתרה – העקר הוא ידיעת החיים כמו שהם בפעל, הכשרון להוציא תועלת מכל מקרה והסגולה להשתמש כהגן בכל האמצעים האפשרים, מבלי שים לב לכל אותם המשפטים המפשטים, שאין להם שום אחיזה בחיי המציאות!… ואת התיאוריה הזאת היה הולך ומפתח, הולך ומחזק על ידי מופתים והוכחות שונים, אשר אולי השאירו מקום להשיב עליהם מצד עצמם, אך אחת, לפחות, הוכיחו בודאי: שזליקוביטש מאמין באמונה שלמה בצדקת טענותיו… כן הוא, לו גם אפשר היה להניח, שהאמונה הזאת לא היתה שלמה בראשיתה; בכל אופן לא היתה כל אפשרות לשער, שהתיאוריה, הנשנה וחוזרת ונשנה במשך שנים רבות, לא נקבעה עוד כל צרכה בלב אותו האיש, המטיף לה בכל עת תמיד… ולהטיף לתיאוריה הזאת היה מקום פעם בפעם. רבו היותר גדול של חוג מיודעינו היה מאותם הצעירים האי-מנוסים בחיים, הנמשכים יותר מכל אחרי האידיאליות והמשפטים הנאצלים – היכל זליקוביטש אפוא להתאפק ולהחריש? היכל להתיחס בקרת-רוח לזאת, שהטוב והקרוב בידידיו, כהנובסקי, איננו מבין כלל את חיי המציאות ומאבד פעם בפעם טובה הרבה באידיאליותו היתרה?!… פה שבו נפגשו שני החברים הקודמים, שבו התקרבו ויהיו דרים יחדו בחדר אחד; אולם במדה שגדלה ידידותם, בה במדה הובלט יותר חלוק-הדעות שביניהם… נראה היה היטב, שמסות-החיים הקשות הביאו תועלת רבה לזליקוביטש, כי סגל לו על פיהן מעלות טובות הרבה – ובאותה שעה גרמה שלות-מצבו של כהנובסקי, שישארו דבקים בו כל החסרונות המפסידים, הכרוכים בעקבה של על החסרונות האלה היה כהנובסקי עצמו מוכרח להודות פעם בפעם, מדי הוכיח חברו אותו. הוא לא הצטין בכלל בכשרון מתוכחים: דבריו היו מפוקפקים ובטענותיו היו מסתמנות אי-בטחה ונטיה לבטל את דעת עצמו מפני דעת האחר… בוכוחיו עם זליקוביטש היה נראה כמתנצל יותר: – אמנם מכיר אני את חלשתי, אך מה אעשה והחלשה הזאת מונחת באפיי הארור… חפץ הנני מאד להשתנות, אך אינני יכל בשום אופן… יודע אני, שאמונתי היתרה באנשים אולת רבה היא; יודע אני, שותרנותי הנפרזה לא בחכמה היא – אולם אפיי הארור איננו מניח לי לבלי האמן, איננו מניח לי לבלי ותר תמיד על שלי!… והאמת צריכה להאמר, שההתנצלות הזאת מצאה חזוק רב בכל חיצוניותו של כהנובסקי: גם בחזות-פניו, גם בתנועותיו ומדברו – בכל אלה הסתמנו אותן תכונות-הנפש המיוחדות, שהיה מתאונן עליהן, אך להסתלק מהן לא יכל… כן הוא, הדבר הזה היה ברור; מאומה לא הוכיחה גם אותה העובדה, שמצבו החמרי של כהנובסקי לא היה רע כלל. זאת נהיתה רק על פי כמו שהיה זליקוביטש מוכיח בראיות ברורות. ובאמת, האם לא היתה זאת "הצלחה מיוחדה", שנזדמן לכהנובסקי דוקא אדון טוב ויקר-רוח, אשר לא אבה להשתמש לרעה באי-מעשיותו ורכות-אפיו של פקידו?!… האם לא "הצלחה מיוחדה" היתה זאת, שרואה-החשבון הראשי בבית-המסחר ההוא הסתכסך באדוניו ויתפטר ממשמרתו דוקא למועד הנכון, בשעה שכהנובסקי היה מכשר כבר למלא את מקום הפקיד המתפטר!… אם האדון היה אוהב ומבכר את כהנובסקי על פני כל פקידי-מסחרו – זאת היתה עדה נאמנה, כי ידע האדון להוקיר את ערך האנשים, הנאמנים אתו ומסורים לעיניניו בכל לבם… ככה היה זליקוביטש מברר אחת לאחת את כל המסבות הטובות, שעמדו לחברו בשעות-חיים שונות, ומהחשבון הזה היה נראה בברירות, שכהנובסקי לא הוציא עוד ממקרי האשר הרבים, שנזדמנו לו, את כל התועלת, שהיה אחר במקומו יכל להוציא מהם. שונה מזה בהחלט היה משפט חייו של זליקוביטש עצמו. כשם שהתאחדו בחיי חברו כל המסבות הטובות, כך ועוד יותר השתלשלו בחייו הוא כל המסבות האפשריים… אדוניו האחד היה עז וקשה, שלא היתה כל האפשרות לשאת את עריצותו ולמלא את תביעותיו היתרות; השני היה טוב הרבה יותר מהראשון, אך עסקיו היו מסוכסכים וסבוכים כל כך, שאי-אפשר היה להם להתקים עוד ימים רבים… רע-המזל הזה נגרר אחריו כמו כל בכל פעם, שהיה מנסה לעמד ברשות עצמו. נסיונותיו לא היו עולים יפה מסבות ארעיות שונות, ופעם בפעם, אחרי עמל שוא במשך חדשים אחדים, היה אנוס לשוב לבקש משמרת… והחליפות הרבות האלה לעתים קרובות מאד לא היו מסוגלות, כמובן, להביא ברכה רבה לזליקוביטש. בפרקי-הזמן הקצרים, שהיה שכרו נמצא, לא היה מספיק לתקן את מצבו, הנהרס וחוזר ונהרס בפרקי-הזמן התכופים ללא שכר… נקל היה לכהנובסקי לחשך סכום מסוים מדי חדש בחדשו, כי עבודתו היתה קבועה ושכרו לא היה פוסק – אולם בתנאי. מצבו של זליקוביטש ראוי היה יותר להתפלא, איך השכיל האיש הזה להתקים, להפתל באומנות מצוינה ולהחלץ פעם הפעם מהמצר: איש אחר, שאינו מעשי ומנוסה בחיים כל כך, אבד אבד כבר בודאי!… כן הוא, זליקוביטש היה נחלץ בנקל מכל צרה, אף היה מוצא עוד די פנאי ואינרגיה לפקח על חברו ולהזהירו מעשות מדחה. מצב כהנובסקי היה אמנם בטוח: כסף-פקדונו עלה כבר לאלף רובל ומשמרתו הביאה לו שכר הגון – אולם הטובה הזאת עצמה חיבה זהירות כפולה: כהנובסקי כבר חשב מחשבות על דבר נשואין, וצעיר אי-מעשי כמוהו מסוגל מאד לשכח את הכל בשביל זוג עינים מלבבות, בשביל בת-צחוק קוסמת של שפתים ורדיות… את זאת ידע זליקוביטש היטב, ועל כן עמד על המשמר ויזהר ויחזר ויזהר בכל פעם, שנראתה הסכנה קרובה. הודות לזאת נמלט כהנובסקי לא אחת ממדחה, נמלט מרשתן של העלמות מחסרות-הנדה וישא עלמה בת הורים אמידים, אשר נתנו לו אלפים רובל נדה במזומנים. אז נרגע זליקוביטש, נפדה מדאגתו התמידית לאי-מעשיותו של חברו – אולם… מי יודע, אולי היתה זאת, מפני שנעדרה בחייו הדאגה הרגילה, או אולי – מפני הבדידות אשר כבדה עליו בעזב אותו חברו? – אך בעצם הימים ההם נגלה חזיון מוזר ותמוה מאד… בחוג מיודעינו ידעו הכל, ידע ידע גם זליקוביטש, כי הורי זלדה מרגולין אינם אמידים כלל, ובכל זאת נכרך אחריה ויסובב אותה במשך חדשים רצופים… רבים, אשר שמעו מפיו בזמנים שונים מוסר על אי-מעשיותם, כבר שמחו מראש על המקרה הטוב, המזדמן להם להפרע ממוכיחם, שנכשל סוף סוף גם הוא – אולם השמחה הזו נראתה באחרונה כמקדמה: הצעיר המעשי נשאר נאמן לשטתו וב"בקר לא עבות" אחד הסתלק פתאם לגמרי מזלדה מרגולין… אמת היא, כי אחרי זמן מועט נודע הדבר: זלדה נשאת לבנו הצעיר של העשיר ירוחמזון; אולם בעובדה הזאת עצמה קרוב היה לשער השפעה ידועה מצד זליקוביטש: לולא זאת אולי לא יכלה זלדה להחליט בנפשה להנשא לבן ירוחמזון, אשר רגלו האחת היתה קטועה… כן הוא, זליקוביטש עמד גם בנסיון הקשה הזה, גם ה"חלשה", שהרגיש בנפשו אל זלדה, בלי ספק, לא העבירה אותו על דעתו. והוא הוסיף להטיף לשטתו, הוסיף להוכיח את מיודעיו השונים על אי-מעשיותם, מבלי שאפשר היה לתפס אותו אף פעם אחת במדחה מהמין הזה. רבם הגדול של מיודעיו אלה כבר נשאו להם נשים, אלה על פי "אהבה" ואלה על פי "חשבון", מקצתם נשארו בעלי-פקודה ומקצתם יצאו לרשות עצמם – אך בינתים גדלו ונכנסו לאותו החוג צעירים אחרים, הנזקקים עוד יותר לעצתו הטובה של איש מעשי ומנוסה-בחיים… והוא מיעץ, מורה דרך ומטיף לשטתו, שטת המעשיות המחלטה. רק אחת נראית כתמוהה קצת: למרות כל מעשיותו עוד מצבו החמרי איננו מכונן כראוי; אולם בזאת הלא אשמה (למלאת חמשים שנה למות מיכה יוסף לעבענזאהן) אחרי שיצאה ההשכלה העברית הצעירה והפעוטה מברלין מקום-מולדתה וידיה על ראשה ותתע זמן-מה במדבר ליטא ובערבות גליציה, מצאה לה סוף-סוף גואלים כבירי-כח בארצות ההן. בין בחירי הגואלים ההם היו צבי הירש דוב הכהן לעבענזאהן (אד"ם הכהן) ומרדכי אהרן גינצבורג בליטא; ונחמן הכהן קראכמאל, שלמה ליב הכהן ראפופורט, יהודה ליב מיזיס ויצחק ערטער-בגליציא. לא פה המקום לדבר על פעולת כל אחד מהם ומדת השפעתו על צעירי ישראל בשעתם ולאחר זמנם; אך ראוי להעיר, כי שונים היו לגמרי דרכי גואלי ההשכלה האלה בגליציה מדרכי חברי חבריהם בליטא. הראשונים בחרו להם כל אחד שיטה מיוחדת לפעול על ידה על רוח עמם. אלה מהם השתדלו ללמד דעת את העל להבין את חייו שעברו, ואלה הראו על קלקולי הדורות האחרונים, ומטרת כל עמלם היתה להראות להעם את שגיאותיו למען יחתור לחיים החפשים מן השגיאות ההן. נחמן הכהן קראכמאל, איש גדול בידיעת התלמוד ובפילוסופיא ובקי בספרות ישראל העתיקה, כבש לו דרך חדשה למצוא את הקשר שבין דת ישראל ודברי-ימיו, וישתדל להורות לנבוכי הזמן בינה לברר את רוח התלמוד ומקור הקבלה מולדת חוץ. שלמה ליב ראפאפורט, איש גדול מאד בתורה, בקי גם בספרות העמים ומבקר שנון, ברר ולבן דברים הרבה בתולדות ישראל, עמל הרבה להיטיב את חיי עמו הפנימיים והוא היה מחולל הבקרת ההיסטורית בקרבנו. ספרי מיזיס "קנאת האמת" ו"תכונת הרבנים", הנה שמם לבד מורה על תכונתם ומטרתם. הד"ר ערטער הציג לעמוד-הקלון את כל ההבלים שדבקו בעמנו, את תעתועי המקובלים ותלמידיהם החסידים, את קנאת הרבנים וכדומה. לא כן היו גואלי ההשכלה הראשונים בליטא. להם לא היתה כמעט כל שיטה מסוימת בפעולתם, ובכל עבודתם על שדה ההשכלה התעלמו מצרכי החיים ומדרישות רוח העם, עד שהניחו מקום לתמימים לשאול: מה היא ההשכלה ואיזה צורך יש בזה? להם, כניראה, היתה ההשכלה רק בת-שמים ולא יותר, ועם זה גבר עליהם פחד ההמון ויכבשו את נבואותיהם מבלי לגלות את הבקיעים אשר ראו בבית ישראל, אף-על-פי שבין כך ובין כך חשבם ההמון לאפיקורסים. צבי הירש בין יודעי התורה, חבר איזו שירים שאין בהם לא דבש ולא עוקץ, וספר "נתיבות עולם" לבאר מקראות שונים עפ"י ל"ב האיש הזה שהיה יכול לקחת לו למופת את בחיר בני דורו הגאון ר' משה מאיליא, אשר לא הכיר שום אויטוריטט ולא גם את פלפולי התלמוד, השקיע עצמו בקטנות ופעולתו הספרותית נשארה בלי רושם. אד"ם הכהן כתב שירים הרבה, אשר אך מעט מהם נגעו בחיי העם, ויתרם היו שירים ליריים, שירים פילוסופיים, שירי תהלה לאיתני ארץ, שירי ידידות ושירי קינות, ואת הדרמה שלו "אמת ואמונה", אשר נגע בה בזהירות יתירה בפצעי העם, טמן בביתו עשרים וחמש שנה, עד שנת תרכ"ז, שאז הוציאה לאור, בעת שכמעט לא היה עוד צורך בה, וגם לאלה שהיו צריכים לה לא יכלה להביא תועלת ממשית, מפני שבחר לשון ערומים ולא ערב את לבו לקרוא את השקר, יסוד חזיונו, בשמו האמיתי, והקורא צריך להבין מעצמו כי הכונה על למודי הקבלה, ומובן שעפ"י רוב הבינו את הרמזים האלה רק אותם הקוראים, אשר גם בלעדי ספרו כבר חדלו להאמין בקדושת למודי הקבלה. באוריו על התנ"ך שטחיים, ואין להם שום קשר לא עם ידיעת דברי-ימי-קדם, ולא עם הבקרת. ואת כל עמלו זה, כניראה מהקדמותיו לספריו, הקדיש לא לטובת העם לעלותו ממחשכי עולם ולתקן את חייו הפרועים, אך למען כבוד ה"גברת" מרת שפת קדש. מרדכי אהרן גינצבורג כתב מכתבים רבים בשפה צחה ונחמדה, אך בלי כל תכן מדעי או עממי, הוא גם העתיק ספרים שונים שאין פרק קטן מקורות עמנו בזמנו. את ספרו "אביעזר", שיש לו באמת ערך ידוע בחיי דורו, ואת ספרו קל הערך "תקון לבן הארמי" כבש אתו ולא הדפיסם בחייו. כללו של דבר: יוצרי ההשכלה בווילנא יצרו לנו השכלה מליצית, שטחית, העומדת למעלה מן המקום ומן הזמן, ועם זה גם למעלה מן החיים, או יותר נכון-למטה מן החיים, ועם זה גם למטה מן הדעת כי רשית הדעת היא דעת חיינו, בין שהחיים ההם עודם קמים לפנינו, בין שכבר עברו וקשורים הם עוד עם חיינו עתה בקשר ההוה עם העבר, בין שהם גשמיים בין שהם רוחניים. לא יפלא על כן, אם קראכמאל, ראפאפורט וערטאר עוד כבודם חדש עמם גם עתה, אחרי עבור יותר מיובל שנים מיום שיצאו לאור. חקירותיהם של שני הראשונים עודן גם עתהלאור לדורשי חכמת ישראל ורוחו, "הצופה לבית ישראל" ישביע עונג את קוראיו גם כיום, וספרי כמעט שעבר עליהם כלח. וגם שירי אד"ם אבדו עתה חלק גדול מאד מערכם, שהיה להם בעת צאתם לאור. האמנם יש מקום לומר, כי למרות היתרון הרבה שהיה ליוצרי ההשכלה בגליציא על יוצרי ההשכלה בליטא, ראינו כי פעולת האחרונים עשתה בארצם רושם יותר גדול בנוגע להתפתחות הספרות העברית מאשר עשתה פעולת הראשונים בארצם הם. אומר אני בארצות הם, כי קשה להחליט, שבארצנו לא עשתה פעולת סופרי גליציא הראשונים רושם גדול, כי מלבד מה שהספר "מורה נבוכי הזמן", חקירותיו של ראפאפורט ב"בכורי העתים" ו"כרמי החמד" ובספריו, וכן מאמרי ערטער, פעלו בארצנו את פעולתם אולי לא פחות מספרי אד"ם הכהן וגינצבורג, -הנה בארצנו עשתה רושם גדול גם פעולת יצחק בער לעווינזאהן, שקבל השכלתו מחכמי גליציא והלך בעקבותם, וגם פעולת יהושע העשיל שור, שהיה גם כן גליציאני ותלמי חכמי גליציא הנ"ל. אבל קרוב הדבר, כי לא יוצרי ההשכלה עצמם גרמו לזה, אך המקום גרם. באויסטריא היו לעמנו זכיות יותר רחבות, ובמקום שיש לאחינו חיים יותר מרוחים, אז בהריחם ריח השכלה ישתדלו, כל מי שיש לו היכלת, להתקרב לעם הארץ והמה עוזבים את כרמם לנטור כרמי אחרים. מצד השני, בין העניים הצפופים בגליציא רבו מאד החסידים, אשר המעבר מספרותם ההזיית והסודית להספרות החדשה קשה יותר הרבה מהמעבר מן הספרות הנגלית הרבנית, ששררה בליטא, אל חקירות הרמב"ם, הרלב"ג ודומיהם, ומהם אל הספרות החדשה. איך שיהיה, משכילי ליטא הראשונים השתמטו כפי האפשר בעת הראשונה מנגוע בכל הנעצוצים שעלו בחיי גלותנו, ובזמנו של מיכה יוסף לעבענזאהן לא ראה עוד אור ספר אחד ממשכילי ליטא אשר נגע מעט או הרבה בחיי ישראל הרוחניים והגשמיים. קרוב הדבר, כי ראה מיכה יוסף את עבודת משכילי גליציא ב"בכורי העתים",וב"כרמי החמד", כמו שראה את ספרי יצחק בער לעווינזאהן תלמידם; אבל דרכי חכמי עירו אשר התרועע אתם פעלו כנראה, עליו יותר מדברי חכמי ארץ רחוקה. ולא יפלא איפוא אם העלם רב הכשרון הזה לקח לו למופת את אביו ואת סופרי עירו, ויהי גם הוא כמוהם למעלה מן הזמן ומחיי הדור וצרכיו. רוב שירי מיכה יוסף אינם נוגעים כלל את עמו, ובכל שיריו אין אפילו אחד הנוגע אל זמנו ודורו, אם לא נחשוב את שירי-הידידות למיודעיו, שהספרות לא היתה חסרה כלום אם גם לא היו נדפסים. האמנם לא ראה מיכה יוסף כל סלף בחיי עמו הפנימיים? האמנם לא ראה צעודו את מכתב אביו למשה מונטיפיורי, שחשב בו ארבעה אבות נזיקין המכלים את בני דורו מנפש ועד בשר?! ("יתר שירי אד"ם" צד 72–67) או היתכן כי לא ראה את מכאובי עמו ומצוקותיו? האמנם לא נודעה לו מטרת בוא מונטיפיורי לרוסיא? האמנם לא פעלו עליו כלום דברי שד"ל אליו על מצב בני עמו (אגרות שד"ל חלק ח' צד 1093)? או האפשר, כי נפש ענוגה ורכה כנפש מיכה יוסף לא תתפעל מאומה למראה מחזות כאלה אשר ראה? ואם לא היתה לו אפשרות להדפיס בחייו שירים כאלה, הלא גם שיריו ב"כנור בת ציון" לא נדפסו בחייו! המשורר האמתי כותב על הגליון את רגשות לבו מהכרח פנימי, מבלי לחשוב מה יהיה אחר כן. אין זאת כי נתעה מיכל אחרי בני דורו ועירו, אשר שם אותם לו למופת. גם הוא חשב כמוהם, כי השירה היא בת-השמים ולא נאה לה להטפל בדברים של מה-בכך כמו תלאות העם ומשוגותיו; גם הוא כמוהם רק "קנא לשפתנו זו השרידה היחידה מכל מחמדינו ההיו לנו בימי קדם" (הקדמתו ל"הריסות טרויא") ולהשפה הלא אחת היא, אם נדבר בה על טרויא, על הערבי במדבר, או על מצוקת ישראל! אשר על כן גם לא עלתה על לבו לקחת חומר לשירתו מזכרונות עמו, עד אשר עוררהו על זה המנוח צונץ בעצתו "לעזוב שירי בת אל נכר ולשיר שירי בת ציון" (הקדמתו ל"שירי בת ציון"). הדבר הזר הזה ראוי להרשם לזכרון לדורות. בעיר שישבו בה משכילים מפורסמים שמואל יוסף פין, קלמן שולמאן, אשר ראו בלי ספק את שירי המשורר עוד בכתב-יד, וכל-שכן אחרי צאת לאור ספרו "הריסות טרויא", שהמנוח שולמאן נתן עליו הסכמתו, לא התעורר אף אחד מהם לטעת את שירת המשורר הזה על אדמת ישראל, עד שבא צונץ מברלין להעיר את לבו על הדבר הזה! צונץ היה חוקר קדמוניות, ועל כן בתתו עצתו למיכה יוסף לחדש את שירתו ברוח ישראל, יעצהו בלי ספק גם כן לבקש לה חומר בחיי ישראל בימי קדם. ומה גדלה האבדה לספרותנו בזה. שלא נמצא איש להעיר את המשורר הצעיר רב-הכשרון הזה לבקש יסודות לשירתו גם בחיי ישראל בדורו: בפראות ההמוניים, בצביעות המתקדשים, בשערוריות ראשי-הקהל, במסירת "הנלכדים" והילדים הקטנים לצבא וכיוצא בזה! יכולים אנו לשער כמה שירים נחמדים ויפים מחיי ישראל הפנימיים והחיצוניים היה נותן לנו מיכה יוסף, לו היו יועציו ומדריכיו אנשים כערטער ויוסף ראבינאוויטש בעל הספורים "בן-הענש" ו"מנורת הירושה"! רוח מיכה יוסף הסוער והמלא רגש חתר בכל כחו אחרי עבודה. למרות מחלתו האנושה ומכאוביו. אז זאת נראה משיריו הרבים ב"כנור בת ציון". המשורר הרך הזה כתב שירים נחמדים לא רק בעת ההסתערות הפנימית, בראותו מחזות המעוררים בו רגש עז, כמו שיריו "התפלה", "אל הכוכבים", "חג האביב" וכאלה, אך גם מחפץ עז לשורר, למלא את תפקידה של נפשו הפיוטית, כמו שירי ההעתקות "אחרית שאול", "האניה", "מלך בלהות", "הברוש", "חיי האכר" "הערבי במדבר" או אפילו שירי תפל מקוריים, כמו "היין" ועוד, שאין להם קשר עם ההתעוררות הפנימית, ונבראים רק משנאת הבטלה ואהבת העבודה, וכתיבתם היא יותר מלאכה מחכמה. ואילו היה שם לו מיכה יוסף למופת את ערטער או את מחבר "קול שועת בת יהודה" שקדם לו, כי אז תחת השירים המלאכותיים האלה היה נותן לנו בלי ספק שירים נפלאים מחיי ישראל בדורו, שהיו עולים אולי הרבה ביפים ונעימותם על שירי גארדאן: "על דא קא בכינא", "קוצו של יו"ד", "בעלות השחר", "שני יוסף בן שמעון" וכאלה, כפי שהיה כשרונו הפיוטי של בעל "שירי בת ציון", יותר נעלה מכשרונו הפיוטי של בעל "אהבת דוד ומיכל". אחרי שירים כאלה לא היה צריך גם לחפש, כמו שחפש אחרי העתקות, כי חומר לשירים כאלה היה משורר כמוהו מוצא בכל עבר ופנה, חומר שהיה מוכן לפניו כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, כמו החיים עצמם. קרוב הדבר, כי אם היה מיכה יוסף מאריך ימים היתה דעתו מתישבת עליו והיה עוזב את שיטת מדריכיו ובוחר לו דרך לעצמו, כמו שעשה אחרי כן גארדאן, שגם הוא שר בנערותו על "אהבת דוד ומיכל", על גבורי דוד במלחמתם עם הפלשתים וכאלה. לא מעטה היא האבדה לספרותנו על ידי משה ליב ליליענבלום. שבנערותו הלך המשורר בעינים עצומות אחרי מדריכיו בני עירו, כמו שהוא אומר לאחד מהם: "מכם ראיתי ולטוב עמי חשתי, לכתוב ספרי זה לו מנחה הגשתי!" (כנור בת ציון 82). ומהם היתה נסבה שלרוב שיריו אין "טעם עברי", כמבטא ההמון. אפשר, כי ימצאו סופרים בקרבנו, אשר יאמרו "איפכא מסתברא", טוב מאוד שלא נמצא למיכה יוסף יועץ כערטער, כי על ידי זה הצליח בידו לזכות אותנו באור העולם ולהביא את האנושיות בקרבנו, תחת להשקיענו ב"חוגנו הצר". מבלי להכנס בויכוחים, עד כמה שירים כמו "מלך בלהות", "האניה", "הערבי במדבר" ודומיהם יש להם יחס אל האנושיות הכללית, – עלי להעיר, כי בשעה שאנו רוצים לברר איזה ענין אי-אפשר להפטר על ידי גבוב בטויים כוללים, אשר עם רוממותם החיצונית נכרת פנימיותם הריקה. באזאראוו (בספורו של טוגניוב "האבות והבנים") אומר: כי טוב זוג מנעלים מציוריו של רפאל, והרבה אסטניסים מצאו בזה חרוף וגדוף נורא כלפי היופי ומלאכת-מחשבת. חושב, כי גם האסטניסים האלה יודו בעל-כרחם, כי זוג מנעלים מכל שכיות החמדה. ואילו היינו נותנים לאביון כזה ציור נחמד מעשה רפאל במתנה על-מנת שלא למוכרה, מבלי לתת לו עם זה מנעלים לרגליו הבצקות, כי אז היה זה מצדנו לעג לרש נורא מאד אשר לא יכפר. ובלי ספק היה מודה גם גבורו של טורגניוב, כי לאיש רב-אוצרות, שאינם חסרים לו אלא ציורי רפאל, ערך זוג מנעלים כאין הוא לעמת ערך הציורים האלה. אבל בכלל, בהיות זוג מנעלים צורך הכרחי שאי-אפשר בלעדיו, וציור רפאל – צורך של מותרות, גדול ערך הראשון על האחרון. על פי הדברים האלה נקל להבין. כיאם אמנם זקוקים גם אנו לאונשיות, שהרי גם אנו בני-אדם הננו, אבל לא כל מה שסופרינו החדשים קוראים אנושיות נחוצה לנו; כי גם בחלל האנושיות יש ענינים הרבה שאינם יכולים בשום אופן לנגוע בחיינו או להועיל לנו. אם נחוץ גם לנו, כמו לכל אדם, לדעת מה הוא האדם, מההם החיים בכלל ומה היא התבל, אין הדבר הזה מוכיח כי נחוצות לנו גם העתקות ספורים ע"ד "הריסות טרויא", "מסתרי פאריז" וכיוצא בהם. דברים שסוף כל סוף אין להם ענין עם האנושיות כלה, אך עם קבוץ קטן ממנה הזר לנו. לנו, אשר ספרותנו עניה, וחיינו לא נסמנו עוד כראוי והננוהולכים תועה גם בידיעת מהות עצמנו, דרושים ביותר ספרים שיש להם נגיעה ישרה בחוג חיינו, ועל כן ערך שיר כמו "קוצו של יוד" ואפילו "אשקא דריספק" לעמת שיר כמו "מלך בלהות", "הערבי במדבר" וכיוצא בהם, אינו אפילו כערך מנעלים לציור פשוט בעיני איש יחף, אבל כערך מאכל תאוה לעמת עשב השדה, או כערך פנינים לעמת צעצועי-זכוכית. ואם משורר מקורי רב-הכשרון בלה את מבחר כחותיו בשירי העתקות שאין לנו עסק בהן ובענינים טפלים, בעת אשר היה בכחו להביא לנו רב טוב, היא אבדה שאינה חוזרת לנו. אין כונתי בדברי אלה לקרוא "כתב אשמה" על ראש משכילי ווילנא הראשונים; יודע אני שאי-אפשר היה לדרוש מאד"ם הכהן שיהיה נחמן קראכמאל וממרדכי אהרן גינצבורג שיהיה יצחק ערטער. משכילי ווילנא נתנו לנו מה שהיה בכחם לתת, ואין לנו הצדקה לבא בתביעות עליהם, על שלא נתנו לנו מה שלא היו יכולים לתת לפי חנוכם, מצב השכלתם ומבטם על החיים. אבל עם זה אי-אפשר להעלים עין מדברים כהויתם, שמבטם של אבות ההשכלה בליטא היה קצר הרבה ממבטם של אבות ההשכלה שבגליציא, וכי אף-על-פי שהרגיש מיכה יוסף עוד לפני חמשים שנה ויותר, כי "אדמת הקדש, אם גם בעלוה אדונים זולתנו הנה אך לנו היא, כי בנהרי נחלי דם ודמע קנינו לנו את עפרות קדשה" (הקדמתו ל"שירי בת ציון"), בכל זאת צריך היה לקבל את התורה הפשוטה הזו, כי ציון יקרה לנו מטרויא, שלמה וקהלת – מפריאם והקטר, יעל –מהקבא, שמשון – מפרוס, – לא מאביו ולא מחכמי עירו, אך מאת צונץ מברלין! בפ"ב. מקס נורדאו, תרגם ראובן בריינין הנני רוצה לבאר בדברים קצרים, בעד אלה מן הקוראים שאולי אינם יודעים בבירור מה מהותה וגדרה של ה"השפעה" בשפת חכמת-הנפש, את טיב החזיון הזה. אנחנו יודעים כי כל התנועות הן תולדות הרצון, והרצון מצוה להעצבים לעשות את שליחותו, אם על ידי ההתעוררות הבאה ההתעוררות הבאה מאליה ובלי כל כונה מאת הרגש. והנה אם ההתעוררות הזאת, המביא את הרצון לידי פעולה, איננה יוצאת ממוחו של האיש עצמו, כי אם ממוחו של איש אחר, אם הרצון של איש אחד משעבד את עצמו לשכלו או לרגשותיו של איש אחר והוא מוציא לפעולה את ציורי-התנועה של אותו האיש הזה, אז הננו אומרים כי מעשיו של האיש הזה המה מושפעים. אל חזיונות ההשפעה הננו יכולים להתבונן היטב וכראוי, בשעה אשר זאת האחרונה היא מופרזה ומעוצמה עד למחלה. וחזיון כזה הוא מצב ההיפנוטיות. האיש שהוא נוח לההפנט, נופל לתוך המצב המוזר, והבלתי מבואר כראוי, הזה של מערכת-העצבים. האיש המפיל עליו את התרדמה ההיפנוטית, אומר לו: "מחר בשעה שמינית בקר תלך אל האדון פלטיאל ברחוב פלוני מספר אלמוני ותדקרהו אחר כן יעירו את הנרדם וישלחוהו לביתו. הוא איננו זוכר מאומה מכל אשר נעשה אתו בשעת תרדמתו. את האדון פלטיאל לא ידע, אולי גם לא היה מעולם ברחוב פלוני ומעולם לא נגע לרעה גם בזבוב על הקיר, ובכל זאת ללמחרת בבקר יקח סכין, ואם יש צרך בדבר יגנבהו בכל מקום שיהיה, והוא הולך לרחוב פלוני ובשעה השמינית הוא מושך הפעמון בפתח ביתו של פלטיאל ובודאי ידקרהו, אם לא הזהירוהו מראש. אז יתפשו את המהופנט, יקחו מידו את הסכין וישאלוהו על דבר מזמתו. על פי רוב יודה מה היתה במחשבתו הרעה, ולפעמים ינסה מתחלה להכחיש את הדבר והוא מתודה על פשעו רק אחרי אשר יאלצוהו לזה. ואם ישאלוהו לאיזו תכלית עלתה במחשבתו להרוג את פלוני, אז יענה, אם שוטה הוא מטבעו, "הייתי צריך לעשות דבר זה", או יעבור בשתיקה של מפיו דבר. ואם הוא פקח, אז יבדה מלבו דברים נפלאים ומתמיהים, למען יבאר לעצמו ולאחרים את מעשהו הזר. הוא מתאר, במקרים כאלה, את פלטיאל כאויב וצורר מכבר הימים לבני משפחתו. הוא, פלטיאל, זמם לקחת את נפשו של האומלל בסתר; הוא הוציא עליו דבה, כי מזמתו הרעה היתה מושפעת מאחרים ולא רוחו הוא הולידה. ולא רק יום אחד הי אם, כאשר ראו בנסיון, גם ששה חדשים נשתמרה ההשפעה ולא אבד כחה ועצם פעולתה. אנחנו יודעים מקרה כזה: איש אחד הוציא לפעולה מזמה אחת, אשר השפיעוה עליו במצב היפנוטי לפני ששה חדשים, ביום המיועד מקודם, מבלי אשר נולד בלבבו בכל העת הזאת, שבין ההשפעה והמעשה, אף חשד קל על אדות הרעיון אשר קבעו במוחו על כרחו ושלא בידיעתו. ההשפעה עושה את פעולתה לא רק על ידי רמז קל. אם המהפנט מראה להמהופנט פנים עצובים ומדבר אליו, יהיו גם הדברים של מה בכך, בקול של בכיה, אז נופל זה האחרון תכף לתוך עצבות והוא מדבר את דבריו ועושה כל מה שהוא עושה כאיש אשר קרהו אסון גדול. אם יאמרו לו דרך אגב: "הנעים לך להיות איש-צבא?" אז תכף יחל להאמין בעצמו כי איש צבא הוא ויתנהג כבן-חיל לכל חקיו ומשפטיו: יחנך את ידיו ורגליו לקרב, יעדור המערכה ויפקד ואולי גם יקלל קללות נמרצות. יגישו לו כוס מים וישאלוהו: " הימתק יין זה לחכך?" והאיש מרגיש את טעם היין ואם ידען הוא יגיד את טיבו של היין הזה, את מינו ומספר השנים אשר עברו עליו וכדומה; ואם יתנו לו כוסות מספר מהנוזלים הצלולים האלה ישתה וגם ישכר. יכול הייתי להביא משלים מהמין הזה למאות. בצרפת כבר נכתבה ספרות לשמה על אדות ההשפעה, וחוקרים גדולים ומצוינים כשרקו, ברנהיים, ליוס, דומונפליה ומנין עוסקים ומטפלים בה. כל המקרים המובאים המה באנשים חולי-עצבים. על איש בריא אין ההשפעה שולטת במדרגה כל כך גבוהה. אי-אפשר להשפיע על אדם בריא שיאמין שהוא שותה לא מים, כי אם יין, שיאמין שהוא רב בעת שהוא באמת רק שמש, ולא נקל הוא הדבר לפעול עליו שימסור את הונו לזר, אשר גם את שמו לא ידע. אבל, בכל זאת, אין כל ספק כי גם עליו פועלת ההשפעה, אם גם במדה מצומצמה, את פעולתה; אין כל ספק שגם מחשבותיו ומעשיו של אדם בריא בגופו וברוחו הולכים ומושפעים, במדרגה ידועה, מאחרים. ברצוני היה לבאר איך יפעל איש אחד על רעהו, איך יחקה האחד את מחשבותיו ומעשיו של השני, אבל עד כה לא עלתה בידי כי אם להחליף את המלים "מופת וחקוי" במלה החדשה "השפעה". אבל מה היא עצמותה של ההשפעה ובאיזה אופן תתהוה? התשובה אשר אשיב על שאלה זו היא רק השערתי, אבל כמדומה לי שהיא מספקת לבאר את החזיונות, ואין אחת מהעובדות הידועות לנו מהנסיון מתנגדת לה. ההשפעה היא, לפי השערתי, מוח אחד לאחר באותו אופן עצמו, שהנימים של איזה כלי-זמר מוסרים את זעזועיהם איש לרעהו הקרוב אליו, וכמו שימסור מטיל-ברזל מלובן באש את למטיל-ברזל הקרוב אליו. ואחרי אשר כל ציורי-הדמיון, משפטי-השכל והתרגשות-הנפש הם מעשי תנועות המוליקולרים, הנה מובן הדבר כי על ידי מסירת אותן התנועות ימסרו גם הציורים, המשפטים והרגשות שהן מולידות. ולמען יבואר יותר אופן המסירה הזאת עלי להוסיף עוד דברים אחדים. אנחנו יודעים כי לגופנו יש רק תחבולה אחת לעשות את מעמדי ידיעתו הפנימית, כלומר: ציורי-דמיונו, משפטי שכלו ורגשות נפשו, מורגשים לאחרים, – והתחבולה הזאת הן התנועות. מעמדים ידועים הננו מרגילים את עצמנו לקשור את התנועות במעמדי-הידיעה המסובבים וללמוד מן הראשונות על האחרונים. התנועה היא ציור יש או סמלי של מעמד-הנפש. אם יכה איש את רעהו באגרוף, אז נאמר כי תנועת-השרירים הזאת היא ציור ישר ממעמד-הנפש, הכולל בקרבו את הדמיון: "אני חפץ להכות". ואם יורידו את הראש והעינים ארצה ויאנחו, אז נאמר כי תנועות הרירי הצואר והחזה האלה הן ציור סמלי למעמד-הנפש, אשר נקראהו בשם – תוגה ושממון. סמלי מעמדי-הנפש הם נחלקים לשני מינים: לטבעיים ולהסכמיים. הסמלים הטבעיים המה אלה, המקושרים בקשר אורגני במעמדי-נפש ידועים. בעקבות האחרונים כרוכים תמיד הראשונים. הפהוק והשחוק הם סמלים טבעיים של הלאות ושל בדיחות-הדעת. תכונת גופנו גוררת את החזיונות האלה. בשעה שאנחנו עיפים ויגעים, כלומר: בשעת צבירת חמרי-הרקבון (למשל, מחמצת-החלב) ברקמת גופנו, הבאה על ידי העבודה, אז מרכזי-העצבים, המחיים ומנעימים את שרירי-הנשימה, הולכים ובאים לידי גרוי ומסבכים את התכוצות אותם השרירים, אשר נקרא בשם פהוק. ואחרי אשר גופי כל בני האדם, וגם חלק ידוע של בעלי חיים, שוים הנה בתכונותיהם העקריות, לכן גם הסמלים הטבעיים משותפים המה לכל בני האסם, וכלם, וגם מקצתם של בעלי-החיים העומדים על מדרגה גבוהה בסולם ההתפתחות, מבינים ויודעים את פתרונם, ועל פיהם ידעו את מעמדי הנפש שבהם המה מתגלים. הסמלים ההסכמיים המה אלה, שאינם מקושרים בקשר אורגני במעמדי-הנפש שאותן יביעו ואינם תולדות מחויבות מהם, כי אם היו לאותות בין בני האדם על ידי הסכמה ביניהם. נענוע הראש, רמיזת האצבעות המה סמלים הסכמיים של מעמדי-הנפש, הכוללים בקרבם את ציורי-הדמיון: "אני מסכים" או "בוא הנה". רק על ידי הסכמה חפשית הננו נותנים להתנועות האלה הוראה כזו (אמנם חפשית לגמרי גם היא אינה, יען כי גם הסמלים ההסכמיים הם תולדות הטבעיים; אך לא פה המקום לבאר כל אלה), ולא בקרב כל העמים יש להן הוראה אחת. בני המזרח, למשל, אינם מנענעים את ראשם לאות הסכמה מלמעלה למטה, כמונו בני המערב, כי אם מימין לשמאל ומשמאל לימין. הדוגמה היותר מצוינה והיותר נכבדה של תנועה-סמלית הסכמית היא המלה, פרי השרירים בכלי-הדבור והנשימה. למען נדע את מעמד-נפשו של האדם על פי המלים היוצאות מפיו, צריך ללמוד לדעת את השפה שבה הוא מדבר. האיש היותר נבון לא ישער כי המלה "פו " הוראתה אשר, אם לא למד את השפה הסנית. ידועים בנפש, מובאות במוח אחר בעזרת חושיו לידי הרגשה; וכל החושים יכולים למלאות תפקיד זה. תנועות ידועות ועקבותיהן, למשל הכתב, פונות אל חוש-הראות, תנועות אחרות פונות אל חוש השמיעה, ועוד אחרות – אל חוש המשוש. החוש מקבל את הרושם, מוליכו הלאה, מיחד וקובע את המרכז אשר יהפוך את הרושם לציור דמיוני ומביא את הנפש לידי אותו מעמד ידי החוש. ובכן, בעזרת השרירים מצד האחד, ובעזרת כלי החושים מצד השני הולך ונמסר באופן מיכני מעמדו של מוח אחד אל השני, וזאת היא ההשפעה. ולמען יוכל מוח אחד לקבל באופן האמור את השני, כלומר: לחזור על משפטיו, ציוריו, רגשותיו ודחיפות רצונו, אינו צריך להיות לגיא-חזיון של תנועות מוליקוליות בעלות צורה אחרת וחזרות כתנועותיו של המוח המשפיע או עוד יותר חזקות מהן. בקצור: המוח הוא עלול להיות מושפע ממוח אחר, אם הוא פנוי מכל עבודה נמרצה. כן גם המיתר הרועד יכול למסור את זעזועיו אל המיתר האחר ולהוציא ממנו את קול המיתו הוא רק אז, אם המיתר השני הוא שוקט או תנועתו היא יותר חלשה וקלה. כל מה שהמוח הוא יותר דל ומצער בבנינו האורגני, כן הוא עלול יותר להשתעבד התנועות היוצאות ממוח אחר; וכל מה שהמוח הוא יותר משוכלל וחזק, כמה מה שהתנועות הנעשות בו הן יותר מלאות חיים, כן יתר אמיצה התנגדותו להתנועות היוצאות ממוח זולתו. בתנאים מצויים משפיע האיש אשר מוחו משוכלל על האיש אשר מוחו בלתי משוכלל, אבל לא להפך. אולם יש אשר התנועות היוצאות ממוחות משוכללים כל כך מתחבורת ומצטרפות לסכום אחד, ועל ידי זה יעלה ויתעצם כחם עד כי ישעבדו גם את התנועות היוצאות ממוח שהוא משוכלל מאד. אם המונים המונים של אנשים ירגישו ויביעו רגש אחד בעת אחת, אז גם אנשים בעלי רוח כביר ובעלי נפש מקורית אינם יכולים לעמוד בפניו; אנוסים המה להתרגש יחד עם ההמון, ולא יועיל להם אם גם יתאמצו להעסיק ולהעביד את מחשבתם בציורים ובענינים אחרים. נקל מאד להשפיע על אנשים מהופנטים והנסיון באופנים כאלה עולה יפה, נמצאת במצב כזה, אין המוליקולים שבמוח עושים מעצמם תנועות חזקות ונמרצות ואין שויון-המשקל שורר בינים, לכן כל דחיפה קלה יכולה להביאן לידי תנועה, שהיא מתאמת לצורתה ולמדת חזקה של ההערה הבאה מן החוץ. זאת היא ההשפעה שלא מדעת. נעזוב נא אותה ונשוב אל ההשפעה מדעת. זאת האחרונה איננה אולי הנכבדה שבהן, אבל על כל פנים היותר מובנת לנו. היא עושה את שליחותה באופנים שונים, שממדי-הנפש מתגלים בהם, אבל על פי רוב היא נמסרת על ידי הדבור והמעשה. הרעיון ההגוי מעורר, על פי האופן האמור למעלה, במוח הקורא או השומע את אותו הרעיון עצמו, והמעשה העשוי מעורר את הרצון הרואה לאותו מעשה עצמו. רק האנשים המקוריים, הגאונים, יכולים להשתמט לגמרי מפני ההשפעה הזאת. כל חנוך, כל למוד הוא רק אחד מאופני ההשפעה. המוח הרופף של הילד הולך ומשתלם ומקבל את צורתו על פי של הוריו ומוריו. המעשים הטובים והרעים, הגאים והמגונים המה למופת להבריות ועושים את פעולתם על ידי ההשפעה שהמה משפיעים על הרואים. המון העם עושה מעשים שיש בהם אהבה, שנאה וקנאה, מעשים המעידים על תרבותו או בערותו, על נטיותיו האנושיות או הבהמיות, הכל על פי ההשפעה שהוא מקבל מהאנשים הגדולים והמצוינים שבתקופתו. וכל הדברים הנאמרים על נפש האמה או האופי הלאומי רק מליצות ריקות הן. התכונה הלאומית הולכת ומשתנה ואחרת היא בכל דור ודור, ונפש-האומה מתחדשת ומתחלפת בכל יום ויום. ואם צריכים אתם למשלים, הנה הא לכם אחדים. האשכנזים של הדור העבר היו בעלי הזיה ותכונתם היתה רכה ורגשנית; ובדורנו אנו הנה הם קשים ובעלי מעשה, מתונים ומיושבים, עובדים הרבה ומדברים מעט, והמה יותר בעלי חשבון מבעלי דמיון. האנגלים היו בשליש הראשון של המאה התשע עשרה פרועים, מופקרים, זוללם וסובאים, רודפי זמה ומנבלים את פיהם ומקללים קללות נמרצות, ואת חטאיהם היו משטחים לאור השמש; וכיום המה מתהדרים ומתיפים, גדורים בהנאתם מן המשקאות המשכרים כמעט עד לנזירות וחסים על כבודם במדרגה היותר גבוהה. האידיאלים הלאומיים שלהם הוא יסוד חברות לצמצום התאוות, להצלת נפשות אמללות ואובדות ודתיות שיש בה יותר מקורטוב של צביעות; דבריהם כיום נקיים מבטויים גסים ובהתנהגותם אין כל פריצות וחציפות. ושנויים כאלה נעשו במשך זמן קצר, כשלשים או חמשים שנה. ואיך זה נוכל להאמין ולהעמיד על דעתנו, כי אופן מחשבותיו ומעשיו של העם הוא פרי סגלותיו הטבעיות המיוחדות לו לבדו? סגלות כאלה היו יכולות להשתנות רק מעט מעט במשך תקופות ארוכות מאד. חוקרי נפש העמים שאומנותם בכך לא שמו לבם לחזיון נכבד מאד בחיי ההמונים, והיא ההשפעה. האנשים הגדולים שבאומה משפיעים על בניה את אותם הדברים, מה שאנו קוראים בשם נפש-האומה ואופיה, ואשר נאמין שלא בצדק כי נצחיים וטבעיים המה ואינם נופלים תחת גדר התמורה, בעוד אשר באמת יעלה עליהם רוח המצוינים שבדור המפשיטים ומלבישים אותם צורות שנות. מתי מספר אנשים מצוינים עומדים לפני בני העם, כברנהיים לפני חולה-העצבים מהופנט, ומשפיעים עליהם מחשבותיהם, רגשותיהם ומעשיהם, ואלה האחרונים קולטים כל זה במוחם ומחקים אותם בלי כל מקרת והתנגדות, כאלו כל המחשבות, הרגשות והמעשים ילידי רוחם המה ולא זמורת זר. אם האנשים המצוינים משפיעים רוח צדקה וגבורה, אז יהיו בני העם המקבלים את השפעתם לנו קורות הימים על אדות תקופה של נפילה וירידה, על אדות אומה המטובעת במצולת עונותיה וגם תקומה אין לה. קונפוציוס מחנך את בני עמו למוגי לב, ונפוליון הראשון – לאנשי חיל ולגבורים בקרב. הגאון יוצר את רוח אומתו בדמותו כצלמו. הרוצה לחקור את נפש האומה אל יפנה אל ההמון הגדול, כי אם אל מוחות מנהיגיו. סגולותיו הטבעיות, האורגניות, של העם הוא כח כשרונותיו ומדתם. אצנם את כל המחשבות והמעשים משפיע עליו רק מבחוץ, אבל אם הוא עם איתן אז ההשפעה פועלת בכל תקף, ואם עם חלש הוא – גם פעולתה עליו חלשה. ההבדל אשר בין שני עמים כאלה הוא כההבדל אשר בין מכונת קיטור של אלף כח-סוסים ובין מכונת-קיטור בעלת כח אחד : תכונתן, בנינן, צורתן, והכחות המניעים אותן הן בלי כל הבדל ושנוי, ואין בין זו לזו ולא כלום; אבל הראשונה מעתקת הרים ממקומם והשנית מניעה את גלגל מכונת-התפירה. וכן המה העמים. האחד הו אחזק ואמיץ גם בצדקותיו גם בחטאותיו, השני קל ומצער גם במעשיו הטובים וגם במעשיו הרעים; האחד משעבד לגאוניו כחות גדולים, והשני – כחות קטנים. אולם הרוח החיה והמניעה את הכחות והכשרונות האלה לעבר זה או לעבר אחר, היא ההשפעה הנובעת מהאנשים הגדולים. ובן אין כל יסוד לדבר על אדות נשמת האומה. לכל היותר רשאים אנו לדבר על אדות גוף האומה, אגרופה של האומה או קבת-האומה. אולם חושב אנכי, כי על כל פנים, כל אומה ואומה מסוגלה היא מטבעה להוליד גאונים רבים ולעתים קרובות או רק מעטים ולעתים רחוקות. באחד הפרקים הבאים אטפל בענין זה. אחדות ההשקפות וההרגשות של אישי האומה איננה תולדת אחדות הסגולות הטבעיות של כל בני העם, כי אם תולדת ההשפעה הפועלת על כלם בבת אחת על ידי אותם המופתים של ההיסטוריה עצמם, על ידי אותם ראשי האומה חיים עצמם ועל ידי אותה הספרות עצמה. לכן אחת טבועה על כל יושבי הכרכים הגדולים, אך מבני פריז, מבני לונדון יש סגלות נפשיות מיוחדות המבדילות אותו מבני הערים האחריות. האם יכולות הסגלות האלה להיות טבעיות ומיוסדות בנין הגוף והנפש? דבר שאי אפשר הוא. בני הכרכים הגדולים אלה הם ערב רב של עמים ולשונות שונים, הם בליל אנשים מכל המינים ומכל יסודות הגזע והחברה. אבל כלם מקבלים את השפעותיהם התדיריות ממקור אחד, ולכן בהכרח תראה אחדות ידועה גם במעשיהם גם במחשבותיהם לעין כל מתבונן. רק על ידי חזיון ההשפעה יכולים אנו להבין ולהשיג את המגפות המוסיות, את זרמי השנאה או ההתפעלות הגורפים בשטפם עמים שלמים. הנה ראינו כי המלה היא האמצעי הראשי, אשר על ידו ימסרו ציורי-הדמיון ממוח אחד למוח אחר. אולם המלה היא רק סמל הסכמי של אחד ממעמדי-הנפש, ודבר זה מעכב את הגשמת הציורים החדשים לגמרי. הגאון מעבד בקרב ידיעתו הפנימית ציור-דמיוני, אשר לא חבר עוד מעולם בקרב מוח אחר. איך ינסה להביע ולהגשים את מעמד-נפשו החדש והמקורי,למען ירגישוהו גם אחרים? באיזה אמצעים יבחר? אין כל ספק, כי יבחר את המלה. אולם הוראת המלה ומשמעותה נקבעו כבר על ידי ההסכמה הכללית. המלה מגשמת את אחד ממעמדי הנפש הידועים מכבר, על כן היא מעוררת גם בלב השומע ציור ישן, הקשור בה מכבר הימים. ולמען תהיה המלה באזני השומע או בעיני הקורא לא כסמל של הציור שהיה קשור בה עד העת ההיא, כי אם כסמל לציור חדש ובלתי נודע כלל, צריך לבוא אתו לידי הסכמה חדשה. הגאון צריך להביא בלב השומע או הקורא את המושג החדש אשר בהמלה הישנה שהוא משתמש בה, על ידי השואות דמיונים והפכים. יכולים להשיג רק בקירוב, אבל לא בשלמות. כמעט בכל מלה ומלה, בכל ניב וניב של שפתנו נכרים עוד עקבות היגיעה של האנשים המצוינים והמקוריים, אשר עמלו למסור למוח ההמון ציורים-דמיוניים חדשים בעזרת הסמלים הישנים. וזאת היא סבת הציוריות של המבטאים. בעצם הדבר היה צריך כל גאון לשפה חדשה, שפה שהיא מיוחדת לו לבדו, למען יגשים את ציוריו ומושגיו החדשים בדיוק. אולם יען אשר גם הגאון אנוס הוא להשתמש בשפה המקובלת מכבר, כלומר: בסמלים של ציורי-דמיון אנשים אחרים שקדמו לו, לכן יביא ערבוב המושגים ובלבול הציורים במוחות בני האדם בתתו מובן חדש להמלים, אשר השומע הורגל לפרשם על פי הוראתם הישנה והמסורה. הגאון ממלא את הנאדות הישנים ביין חדש. ורע בזה שהמקבלים את הנאדות שופטים על היין על פי נבלו, מבלי יכלת לפתוח את זה האחרון ולטעום את הנתון בו. והיא מעוררת בנו את ציור-הדמיון של אם עם כל מכשירי כלי-ההולדה של החיות ממין היונקים. אבל עד אשר נגיע אל השלמות האגדית הזאת, אנוסים אנחנו להסתפק במלים ועלינו רק להתאמץ באמת להבין איש את שפת רעהו עד כמה שאפשר הדבר (כעין בקרת לספר "המסע לארץ ישראל בשנת ת"ת")1 קומו, אדוני, איש איש מכסאו ותנו כבוד להולך! הנכם רואים, הנה בעל החלומות הלזה בא! האיש הזה הלך לתור את ארץ העברים בשנת שמנה מאות לאלף הששי;זה מעט שב האיש אלינו, ובשורה מוצאת בפיו, בשורה טובה ומשיבת נפש. השמעתם אחי? שם, בארץ העברים, עברים יגורו כיום, עברים, אשר השליכו כבר את אלילי כספם ואת גלולי מסחרם, ויהיו לאכרים עובדי אדמתם הקדושה. אין קנאה ואין תחרות בבתיהם, אין פרץ ואין צוחה ברחובותיהם, לא ידאגו ליום מחר ולא יחרדו עוד לקול עלה נדף, כי שלום להם מסביב. – אבל, אדוני, אשמע קול קורא אלי בשחוק; הלא חלום חלם האיש ההוא! – שקר הדבר! לא חלום חלם האיש, כי אם כתב בספר, את אשר ראה בעיניו; בעיני רוח או בעיני בשר, האם לא אחת היא לנו? יש אשר יביט איש בעיני בשר על כל סביביו, תהפוכות כל היום; ויש אשר יביט איש בעיני רוח את קצות הארץ או אל אחרית הימים, ויחזה נכוחות. האם איננו עומד חי בפני נחשון בן עמינדב ראש "כפר שלום", האם איננו עומד חי וקים לפניכם? נסו נא למשש את כתפותיו הרחבות, את מתניו החזקות; הקשיבו נא, אחי, לאמרותיו המלאות חן ושכל טוב, והגידו לי: האם לא בשר ודם הוא, אשר רוח חיים באפו? הביטו נא בפני העלם בן אביגדור מקרית משה אשר בארגינטינה ובפני ריעתו היפהפיה, בת אחד האכרים מתמנה, האם ילדי חלום, יצורי הדמיון המה? לו חלום חלם האיש, כי עתה מאין לקח את צבעיו המזהירים בזוהר החיים לתאר במו את חג החמשה עשר לירח אב בכפר חצרון? צאו נא וראו בבנות ציון המחוללות בכרמי חצרון ובצעירי האכרים, אשר נקבצו מכל אפסי ארץ העברים לשיש אתן משוש – ואם לב רגש לכם, אדוני, אז כמוני היום דמוע תדמע עינכם, לא דמעות תוגה ולא דמעות שמחה, כי אם דמעות תקוה – הטובות והקדושות בדמעות, אשר תזלנה מעיני אדם בימי חיי הבלו פה בעמק הבכא! וכי תטו אזניכם לשמוע אל קול השרים והנוגנים בכרמי חצרון, אז בכל מצהלות מנגינתם תדמו, כמוני היום, לשמוע רק קול נעים אחד החודר אל לב, קול תמר ב"אהבת ציון" בדברה אל ידיד נפשה: "קוה אמנון, כי טובה תקוה מחיים!". – אבל מה בצע, כי תשא לשוא נפשך! הנה יודעי העתים כלערוא־באליע ומרעיו יוכיחו על פי מספרים מדויקים, כי למיום החל אדם לרוב על פני האדמה, עוד לא היתה כזאת, כי יהפך עם יושב כרכים, עם תגרנים, לאכרים יושבי נאות שדה, האמנם חדשה תהיה בארץ? האמנם… חדלו ממני, אנשי־שפק, סורו ממני כל פועלי מספרים! אל נא תהדופו בהבל פיכם הקר את ריח השושנים, הנודף אלי מן הכרמל והשרון; אל נא תפיגו במספריכם האכזרים את השכרון הנעים, אשר מסך עלי האיש לעווינסקי בספורו. הוי רבת שבעה לה נפשי רוגז ועצבון, חוסו, חוסו עלי, אחי! תנו לי מעט צרי למכותי הרבות. מסכו לי רסיס עדנים, אך רסיס עדנים אחד בים התוגה, הזורם עלי מסביב. לו כדבריכם כן יהי: חלום חלם האיש! אבל הידעתם, אחי, כי רק החלום לבדו עשה ויעשה גדולות בארץ. גם השפק רב כחו מאד, אבל לסתור ולא לבנות, לעקור ולא לטעת, ורק האמונה והתקוה הן אשר תעשינה חיל לבנות ולנטוע. האם לא חלום חלם הנער משה, בצאתו בפעם הראשונה לראות בסבלות אחיו העברים? "את העברים הנבזים האלה, אמר הנער בלבו, בהביטו עליהם, את העברים הנבזים האלה אוציא בחזקת היד מן הארץ הזאת ואטעם על אדמת אבותיהם, והיו לעם עובד אדמה, לגוי חכם ונבון, אשר לתורתו איים ייחלון ולמוסר לקחו יקשיבו לאומים". הוי נער גדל־לבב וכביר רוח! מדוע לא שמת אז לבך אל דברי לערוא־באליע ומרעיו, המוכיחים על פי מספרים מדויקים, כי לא יסכון עם בונה ערי מסכנות להיות לעם עובדי אדמה ויושבי כפרים. לו שמת אז לבך לדבר הזה, כי עתה… כי עתה לא חלמנו גם אנחנו את חלומותינו היום… האם לא חלום חלם בן חכליה, בלכתו בדד באישון לילה בין חרבות עיר קברות אבותיו? "הבה, חשב האיש הגדול ההוא בלבו; הבה ואחיה אנכי את האבנים מן העפר בתוך העיר; ישוב נא העם מארץ גלותו ויחיה את העפר מן האבנים מחוץ לעיר. יעבוד נא העם את אדמתו ויתחזק עליה תחת צל מלך פרס הנוטה אליו חסד. עוד יעברו ימים ושנים, ומי יודע את הצפון בחיק העתיד!" הוי איש יקר רוח! למה זה תשלה את נפשך בתקוות שוא, הלא משקה למלך פרס אתה, שאל נא את פי החכמים יודעי העתים, אשר בחצר מלכך, ההיה כדבר הזה או הנשמע כמוהו, כי ינתש עם מעל אדמתו ושב להאחז בה, אחרי אשר בעלות זרים, ויחדש כנשר נעוריו? אדוני! לאט לי לבעלי החלומות! האם לא בעל־חלום גדול היה קולומבוס, בלכתו לגלות ארץ לא נידעה, אשר תפרנס היום אלפי קשי־יום ומרי נפש? האם לא בעלי חלומות נפלאים היו החכמים אואט, אשר מצא את מכונת הקטור, ופראדיי, אשר תכן את חקי כח העלעקטרון, שני הכחות האלה, אשר נתנו את העוז ואת היכולת בידי לשנות את פני האדמה ולהתנשא מעל להמקום והזמן? קראו נא מעל ספרי בעל החלומות שול־ווערן, אשר כתב לפני רבות בשנים, והתבוננו אל המעשים, אשר נעשו תחת השמש בשנים האחרונות האלה, וראיתם הבאים אחריהם למלאות אחרי דברם. הנה כי כן, אדוני, הבו לבעלי החלומות, הבו להם כבוד ועוז! האם לא בעל חלום גדול היה הבאראן משה הירש לפני מאה וחמישים שנה, בראותו את עני אחיו העברים, הרעבים ללחם והנודדים אל כל קצווי ארץ לבקש למו מחיה, נכמרו רחמיו עליהם, ויאמר לקחת מקצותם אנשים סוחרים ורוכלים, להוציאם לארץ מרחקים ולתת להם שם נחלת שדה לעבדה ולשמרה? חפשו נא אחי בתוך עלי "המליץ" הבלים והישנים משנת תרנ"ג לאלף הששי ותמצאו כי בין סופרי הימים ההם נמצא עוד בעל־חלום אחד אשר נבא אז טובות על המפעל ההוא, כי יעשה וכי יצליח. ועתה… שאלו נא איפוא היום את פי בן אביגדור מקרית משה, אשר בא מארגנטינה ירושלימה, שאלו נא את פיו ויגדכהם, אם נפל צרור ארצה מכל הדברים הטובים, אשר נבא האיש ההוא לפני מאה וחמשים שנה? – אבל, אשמע קול קורא בלעג – האם חולם בהקיץ אתה או משתגע! הלא בשנת תרנ"ג אנחנו עומדים היום, ואיככה זה תדברו אתה ולעווינסקי מרעך על אדות המעשים, אשר יקרו יובואו אחרי מאה וחמשים שנה? הרפו, הרפו ממני, אתם יודעי העתים וקצרי העין! מאה וחמשים שנה! האם לא כהרף עין הנה בחיי עם, אשר יחיה לנצח? לנביא ארגינטינא נתתם אותי, אחי. שגיתם! לא נביא ארגינטינא אנכי, כי אם נביא־האדמה; ומי יתן והיה כל עם ה' נביאים כמוני. לא ארץ ארגינטינה קדושה בעיני;כי אם אדמתה המלאה דשן, מדעתי, כי תתן לחם ומנוחה לנודדי עמי האמללים. אך ארץ אחד קדושה לכלנו יחד, זאת הארץ, אשר בה התהלכו נביאי יה בימי קדם;זאת הארץ, אשר בשבת עמי עליה, דבר בשפה זו אהבתי לנצח, בשפה, אשר כל ישעי וכל חפצי לטעת אותה על לב צאצאי יחד עם האהבה לארץ קברות אבותינו. "לו אדע כי יהרוס קולי בכח" את קיר הברזל אשר בין עמי ובין ארץ משאת נפשו, "אז תתי קול גדול": שובה ישראל! שובה אל זרועות אמך השכולה, עוד לא צמקו שדיה מרוה את צמאונך, עוד לא נס ליחה. אף כי שוממה היא למראה עינים. ידעתי, כי קיר הברזל לא לעולם יעמוד; ידעתי, כי יבוא יום, והארץ תפתח לפנינו, ועל כן טוב, כי נעמוד על המצפה להביט קדימה בשבע עינים. אבל האם ליום ההוא יעננו נודדי עמנו הרעבים ללחם? או התוכל הארץ ההיא לאספם אליה יום אחד? "נביא ארגינטינא" קראתם לי בלעג. מדוע תלעגו לי, אחי, ונפשי מלאה יגון ולבי עלי דוי! הוי לו נביא הייתי, לו נגלה אלי אחד מן השרפים לשום בפי רצפת אש מעל מזבח ה', כי עתה קראתי אל ארבע רוחות השמים: עורנה, בואנה, הרוחות, לפחת ברצפה, והיתה למוקדי עולם והציתה אש האהבה בלבות עשירי עמי וקציניו; לא אש האהבה לארץ אבותיו, אשר אולי לא כבתה עוד בלבכם, כי אם אש האהבה לאדמת אבותיו, ואל רגבי עפרה, אשר רוו אותם בזעת אפם ודם לבבם; לו עמי שומע לי, כי עתה דברתי אליו יום יום: הסירה את אלילי כספך ואת גלילי מסחרך מנגד עיני, כי שקר ההון והבל הכסף, ורק האדמה לבדה לעולם עומדת;כי רק אדוני האדמה יוכלו להיות גם אדוני הארץ, כי רק עובד אדמתו לא יירא מיום מחר כי יבוא. לו נביא הייתי! אבל מה אעשה אנכי לבדי, וקולי קול דממה דקה לא ישמע במחנה. הוי, איכם, אלדד ומידד! איכם כל תופשי עט וכל רומי קסת סופרים? איכם כל הוגה דעה וכל דובר משרים, אשר מנגעי עמי זוב יזוב דם לבבכם? האספו, אתיו אלי כלכם, ונתנבא יחד. כ"ז כסלו תרנ"ג. על דברי שאמרתי במאמרי "הוו מתונים" על אדות עניי עמנו המעפילים לעלות לארץ-הקדש, לאמר: "יסבלו רעב במקומם, אך אל יסעו לארץ-ישראל לסבול שם רעב" וכי צריך "לעצור בעדם כמו שעוצרים בעד מגפה" – הוכיחני איש אחד במכתבו אלי. הוא אומר, כי לחץ חיי אחינו אינו נודע לי, ולו ראיתי לחצם – כי אז אחרת דברתי. "ואם אמנם שאלת הישוב ושאלת הלחם אין להן שייכות זו לזו, ואלה ובארצות אחרות, אך מה יעשו אלה אשר נוח להם למצוא לחם צר ומים לחץ בארץ אבותיהם, שבה כל תקותם וכו', מהון רב בארץ נכריה, ומדוע נמנע את הטוב אשר בידנו לעשות וגם לנו לא ירע". אין ספק, כי רבים חושבים כבעל-המכתב, ורואים בנסיעת העניים לארץ-ישראל טובה פרטית לעצמם והעדר רעה להכלל, ובכח סברא מזויפת כזו הם מעפילים לעלות, באמרם: "הלא אך לחם צר נבקש ולמי נגרום רעה?" על כן הנני להוסיף על מאמרי הנ"ל ולברר לכל התמימים את טעותם. מצב אחינו השפל והאומלל נודע לי היטב, על זה יעידו מאמרי "צרעת נושנת" ("המליץ תרל"ג), "עזרה בצרות" (שם תרל"ח), "לחם לרעבים" (שם תרל"ט). מלבד זה הנני רואה כמעט יום-יום גולים ונוסעים מכל קצות תחום-המושב וחוצה לו, ולרגלי משרתי באודיסה הנני רואה מאות עניים בכל חודש (חדשים לבקרים), שמלבד שאין בידם לקנות חמש אמות בד לתכריכים לעולליהם המתים, אין להם גם כן עשר קאפ' לקנות לחם לעולליהם שנשארו בחיים. אך לכל זה אין שום שייכות עם ישוב ארץ-ישראל. מטרת הישוב הוא בנין בית ישראל על אדמת הקדש. כל העוסק בבנין עליו לבחור אבנים שלמות, אבנים מוצקות, להניחן ביסוד הבנין, למען יוכלו להשען עליהן יתר האבנים ממסד עד הטפחות. אם נכונן את יסוד הבנין מן אבנים רעועות, אז יהיה כל הבנין כקורי-עכביש. גם מי שאין לו מוח רב בקדקדו צריך להבין, כי הנוסעים עתה לארץ-הקדש הם-הם יסוד בנין בית ישראל, ועל כן צריכים הם להיות חזקים ומוצקים בכל האופנים. מה רב האסון, אם תחת אבנים מוצקות כאלה יבואו לנו צללים נטוים, עניים מרודים, ויאמרו לנו: "הנה מר לנו בחיים, ועל כן הבה ונהיה אבנים לבנין בית ישראל". התהיה אחרית לבנין כזה? האם מקורי-עכביש נבנה את בית עמנו? היהיה בכח האבנים המוצקות היחידות שישנן כבר, לשאת עליהן את המון האבנים השבורות והרעועות המתנפלות עליהן? לא! העניים הנוסעים הם עוכרי ישראל ומחריבי בנינו, אם גם לא יגזרו גזרות מצד ממשלת תוגרמה. על אנשים כאלה יאמרו דורשי טובת עמם באמת: יאבדו הם ואלף שכמותם אין שוה טובתם הפרטית בנזק הכלל, וכל-שכן עתה, שגם תקותם זאת לא תבוא, והם עוכרים את כלל ישראל מבלי להביא תועלת לעצמם. יהיו במקום שיהיו, ילכו למקום שילכו, ואל יהרסו את בנין ישראל בידים בטרם נבנה. כבוש רומא בשנת 1870 סיים את תנועת האיחוד באיטליה. ספוח טרייסט וטרנטו שייך לפרק אחר לגמרי של ההיסטוריה האיטלקית והאירופית. איטליה המאוחדת, אשר שלושה דורות במאה הי"ט נלחמו והתענו כל כך כדי להביאה לעולם – נקלטה עתה בהכרה האיטלקית והעולמית כדבר המובן מאליו, כמציאות קיימת, שהיא מחוץ לגדר ספק כל שהוא. תנועת האיחוד הגשימה את הסיסמות הפוליטיות הקיצוניות ביותר: אחדות שלמה עם רומא הבירה. ואולם לא כל הפרובלימות הפנימיות הקשורות בו מצאו את פתרונן. יתר על כן: יתכן להגיד, כי אף אחת מהפרובלימות לא נפתרה במלואה, אלא רק באותה המדה המצומצמת שהיה בה כדי לאפשר התהוות ממלכה מאוחדת. המצב הפוליטי הבין־לאומי, התסיסות הרעיוניות והחברתיות השונות, המומנטים הכלכליים והסוציאליים שנשתרגו בתוך התנועה, הכריחו לבקש ולמצוא דרכי־פשרה בהתרת השאלות המהותיות ביותר. מתוך הפרובלימות שעמדו בפני תנועת האיחוד היתה חמורה פחות ונפתרה ביתר שלמות דוקא זו של פידירציה ואחדות, שעוררה בשעתה חילוקי דעות וויכוחים סוערים ביותר. עוד בשנות 1848 – 1849 סבבה המהפכה האיטלקית תכולה על ציר זה, על ציר השאיפה למזג את האינטרסים המקומיים עם האינטרסים האיטלקיים הכלליים, בשים לב גם לאחדות העם האיטלקי, גם לפירודי המסורת ההיסטורית, כל אותם הפירודים וההבדלים אשר הוליד עבר שונה במרכזים השונים. בשנת 1848 כרצו הסווירינים הקטנים את דין עצמם לכליה. אחרי נסיון ימי המהפכה לא היה עוד למישהו מקום לפקפק, כי לא יעלה לאגד יחד בתנועה לאומית אחת את הדוכס הטוסקאני ואת המלך הבורבוני ואת האפיפיור ואת פיימונט. את הגולל על "ברית הנסיכים", זו חזית הליברלים, סתמה לחלוטין, בימים שלאחר כך, הפוליטיקה הריאקציונית של הסווירינים, האיגואיזם הגלילי שלהם והתרפסותם לפני אוסטריה. אולם גם "ברית העמים" – תכנית קטאניאו ופירארי – נתגלו כתכנית שאינה נתונה להתגשם, מאחר שהאיטלקים לא גילו לא בשנת 1848 ולא בתקופה שלאחיה אותה מדת בגרות פוליטית שמחייבת תנועה פידירטיוית, ואילו הסיסמה "אחדות איטליה" – סיסמה פשוטה הרבה יותר – אצלה לתנועה בהירות תיתרה ורוממות־רוח. לאי־הצלחת הפידירליזם גרמה איפוא רמתם הנמוכה של האוכלוסין בתרבות ובפוליטיקה, ביחוד בדרום. למרבית האוכלוסין האיטלקים היתה דרושה מציאות עובדה – למען תיקץ הכרתם הלאומית. יתכן שאיטליה פידירטיוית היתה יכולה לבוא לעולם כעבור יובל שנים; במאה הי"ט היה מקום אך ורק לאיטליה אחת מרוכזת. יוצרי איטליה החפשית עמדו איפוא לפני ברירה: להמתין עד שכל הפרווינציות, לרבות הדרום, תקנינה דעת והכרה ותאזורנה חיל לקרוא דרור לעצמן ממצוקת ממשלותיהן העריצות, וזאת אומרת – לותר לפי שעה על הקמת איטליה מאוחדת ועצמאית, או להתחיל בפעולה בכוחם ועל דעת עצמם וליצור "עובדות קיימות". טבעי הוא ואנושי שהם בחרו בדרך של "דחיקת הקץ". במידה שהעובדות הלכו ונתקימו – כמו שהיה בשנת 1859 ביחס לפרווינציות המרכזיות, בשנת 1861 ביחס למדינת ניאפול ובשנת 1870 ביחס לרומא – קבל אותן העם האיטלקי מתוך רצון ולעיתם קרובות גם מתוך גיל. ואם תחילת כניסתן של מדינות חדשות לתוך האורגניזם הממלכתי האיטלקי היתה כרוכה בקשיים וחכוכים ידועים, שהתלבטו אף הם בעיקר בדרום – הרי יסודם היה לא בעצם העובדה המחודשה של הויה לאומית אחת, אלא בריכוז האדמיניסטרטיוי שנלוה עליה, ובתקוות הנפרזות שאנשי הדרום שמו באיחוד. היום הזה. אף על פי שצביונם המיוחד של הגלילות השונים עדיין לא נכחד כליל, מהוות ההכרה האיטלקית, התרבות האיטלקית והשפה האיטלקית יסודות אורגניים, שאין להפרידם בהחלט מעל מהותו של איזה גליל שהוא באיטליה. האנטגוניזם שבין הגלילות, אם גם נשתמר כאילו מקומות, אין לו אלא אופי שטחי; כל רעיון לריסטאורציה גלילית אין לו שום קרקע־אחיזה ואליבא דאמת אינו קיים בשום מקום. הזרמים הגליליים – במדה שישנם – אינם מגיעים אף באחד הגלילות למדרגת שאיפת התבדלות ומצטמצמים בדרישה לדיצנטרליזציה אדמיניסטרטיוית מסוימת. אין איש חולק על עובדת אחדות איטליה. במשך 50 שנה מאז כבוש רומא נתנסתה האחדות האיטלקית הפנימית ועמדה בכל הנסיונות. ההבדל בין הצפון והדרום, – הבדל שלפני עשרות אחדות בשנים היה הרבה יותר בר־ערך מאשר היום – זה שהיה למפגע להתהוות איטליה פידירטיוית, הוא שהיה גם אחד הגורמים העיקריים בהכרעת הכף לצד הפרינציפ המלוכני לעומת הריפובליקני. אם היה במרכז איתן, יציב, בעל מבנה פוליטי פשוט, שבעזרתו יתכן ליצור את "העובדות הקיימות", כדי להכניס לתוך המעגל הממלכתי האיטלקי את הגלילות המרכזיים ואת הדרום – הרי רק המונארכיה הפיימונטית יכלה להוות מרכז מעין זה. פיימונט הציעה את הבסיס הפוליטי המינימלי, שעליו יכלו להתאחד כמעט כל המגמות שבתנועת־האיחוד האיטלקית. בשנת 1848 לא הצליחה פיימונט בתעודה זו, ואחת הזכויות הגדולות אשר לקאוור היא, שעלתה בידו בעשר השנים הבאות לעשות את פיימונט למרכז האיחוד האיטלקי. כתנאים מוקדמים למלוי תפקיד זה באו, מצד אחד, הסתלקות פיימונט מתביעות להגמוניה, משאיפה להטמיע בקרבה את מפוליטיקה "מוניציפלית". כאשר קורא לה בפי ג'וברטי; ומצד שני, – הנאמנות לקונסטיטוציה ולחרות האזרחית. קיום שני התנאים האלה, העקרונים היסודיים בפוליטיקה של קאוור – הוא אשר הועיל במדה מכסימלית למנוע חכוכים בין הזרמים השונים של המחשבה והמעשה במפעל הלאומי. בעזרת שני הכללים: "כדי לקומם את איטליה – מצווה פיימונט להעלם" "הקונסטיטוציה צריכה להיות שמורה מכל פגע", קאוור שמר עליהם מכל משמר, עשתה פיימונט והצליחה בתפקידה הלאומי. העובדה המקבילה, שבית־סאוויה הומלך בינתים על איטליה – ערך טפל לה. כשאך נדמה היה שפיימונט עומדת לנטות מהדרך הליברלית והלאומית – היתה עולה וגוברת בארץ התנועה הריפובליקנית, שהיתה חוזרת ומזכירה לפיימונט את תעודתה הלאומית והמלהיבה את מרצה לאיחוד. אחרי מלאה שליחותה זאת שכה התנועה שנית. לכאורה נראה, שבכל תקופת ההגשמה הסגירה הדימוקרטיה הריוולוציונית את עמדותיה לידי המונארכיה הליברלית, אבל בעצם הדבר התמידה הדימוקרטיה למלא בה תפקיד ראשון. היא קבעה את מטרות התנועה: גירוש אוסטריה, סיפוח לומברדיה, סיפוח הגלילות המרכזיים, הדרום, וינציה, רומא; היא עוררה וחיזקה בהופעותיה את ענין הצבור במטרות האלה, היא הסעירה כפעם בפעם את מי־מנוחות הליברליזם והאופורטוניזם, התותה דרכים ויצאה ראשונה בדרכים לא־סלולות אלה לכבשן. כתום עבודת ההכנה העמדה המונארכיה לפני ברירה: ללכת בדרכים המותוות, או לתת לדימוקרטיה לרשת את עמדתה השלטת. וכאן צפון סוד הצלחתם המיוחדת של פיימונט ובית־סאוויה הם הבינו לדילמה וידעו להוציא לפועל את חפץ הדימוקרטיה, אם גם לא בדרכים הרצויות לה, בהסתגלם לכל שלל גוניה של המציאות האיטלקית והבין־לאומית. ואולם המעשה נתקיים. לגבי הדימוקרטיה, אשר ראתה כפעם בפעם את מיטב כבושיה גזול מידה, היה זה פרוצס קשה ומכאיב, אך מבחינה היסטורית יש לראותו כהכרח מוצדק, כי הדימוקרטיה הכפותה לאידיאולוגיה, שהיתה נוטה לפעמים להתגלגל בדוגמתיזם – מן הנמנע היה שתסתגל במידה כה מרובה למציאות, כדי לנצלה ולהבנות ממנה, כמעשה פיימונט. מבחינה סובייקטיוית יכול עידן ההגשמה להראות בעיני מנהיגי המהפכה, מאציני וגריבאלדי, כמפלה. ואחן, אין מספר לעלבונות, כאישיים כצבוריים, שניתכו עליהם מיד המונארכיה הפיימונטית ומיד הממשלה הליברלית. אבל מנקודת ראות אובייקטיוית נתמלאו בשנות 1871–1850 כל משאלותיהם הפוליטיות של מאציני וגריבאלדי והיו למציאות, אם כי לא הביאו אותה תחיה מוסרית, אשר מאציני צפה לה באמונתו הגדולה. קשיים גדולים יותר לאין ערוך היו כרוכים בשאלת רומא האפיפיורית. עמדתו של האפיפיור כסווירן איטלקי בש' 1849–1848 לא היתה שונה במאום מזו של הבורבונים בניאפול. הפוליטיקה שלו היתה לאחד הגורמים העיקריים במניעת הגשמתה של ברית הסווירינים. בתקופה שאחר זאת היה האפיפיור המפגע העיקרי על דרך האיחוד, וממילא עלתה בתוהו גם האוטופיה של ג'וברטי: מלכד איטליה. התנועה עמדה על פרשת הדרכים: להסתלק מן האיחוד או לפסוח על רומא האפיפיורית. איטליה בחרה בדרך השניה. הפוליטיקה של פיוס התשיעי, שלא ידעה פשרות לא רק כלפי התנועה האיטלקית, אלא גם כלפי כל התנועות החברתיות והפוליטיות בנות המאה הי"ט – מצד אחד, והמאורעות הבין־לאומיים – מצד שני, יצרו סיטואציה בין־לאומית שהקלה על איטליה את כבוש רומא. במשך עשר שנים מאז הוכרזה מלכות איטליה ועד היות רומא לעיר בירתה היתה מציאות ממלכה עוינת, קן מזימות וקנוניות בקרב המדינה הצעירה – לאבן נגף על דרך התפתחותה הנורמלית ולצנינים בעיני ידידי האפיפיור ואויביו גם יחד. שאלת רומא היא היא שנתנה מקום למאורעות מעליבים ומסוכנים כמו אספרומונטה ומינטאנה. אך גם כבוש רומא, בהרחיקו את הסכנה התכופה, לא העלה פתרון לשאלה המעורה בכל הפרובלימה הדתית של איטליה. איבת הואטיקן לאיטליה החדשה במשך כל חמשים השנים הראשונות לקיומה; דבר השתמשו בכל הזדמנות כדי לתבוע את עלבונו ואת זכויותיו על רומא וכדי להזכיר לעולם הקתולי ולאיטליה את אי־טבעיות מצבו, חוסר "הבטוי האובייקטיוי לחירותו הרוחנית כל עוד נתון הוא בשבי איטליה"; העמדה המשונה, ולעתים דו־פרצופית, שהואטיקן הטיל בדרך זו על הקתולים הנאמנים שבאיטליה ביחסם למדינה – כל אלה היו גרמים מכבידים ומפריעים להתפתחותה של איטליה. אך חשיבותם פחותה אולי מההשפעה ש"שאלת רומא" השפיעה על כל החיים הדתיים באיטליה. ההתנגשות בין הפרינציפ הלאומי והדתי בקרב הארץ שבה גדלה הקתוליות והכתה שורשים עמוקים ביותר – הביאה ליתר דוגמטיזציה של הדת הקתולית מצד אחד, ומצד שני להתרחבות אנטי־קליריקליזם שטחי, אשר אין בו שום ערובה נגד החזרת המשטר הקליריקלי ואשר כבש לו, בברית עם המאסוניות, מקום בראש חיי הרוח של איטליה במשך יובל השנים שלאחר האיחוד וגרם להרחיק בחוגים התרבותיים כל ענין לדת וכל מחשבה דתית בכלל. סטיה בלתי־טבעית זו בהתפתחות חיי הדת גרמה גם להאדיר באוכלוסין בשנת 1848 ניסה מאציני להעמיד את עצמו במקום האפיפיור; הדבר עלה בידו מבחינה פוליטית, אך לא מבחינה דתית. כוחו לא הספיק לעורר בעם רגש דתי חזק, אשר ממנו תקום בעתיד כנסיה חדשה. תקוני הכנסיה הקתולית היו לאחת התעודות העיקריות של ג'וברטי וריקאזולי, אך גם הם נאלצו להודות בקוצר יכלתם. המאה התשע־עשרה הצליחה להפריד בהכרת האיטלקים בין מלך חבל־האפיפיור לבין ראש הכנסיה העולמית ולבטל – אמנם ביתר זהירות לעומת מה שנהגו בסווירינים האחרים – את האפיפיור – המלך. אולם האפיפיור – ראש הכנסיה עמד בפני סערת כל ההתקפות של המחשבה הדתית בימי האיחוד, כאשר עמדה האפיפיורות לפנים בפני ברונו והריניסנס, מאכיאוילי, פרנצ'יסקו איש אסיזי וסוונרולה. מבחינת השליטה באוכלוסין הרחבים עלה כוח האינרטיות אשר לכנסיה באיטליה, מקור מחצבתה, על כוח המחשבה הפילוסופית והרגש הדתי החי. גם שאלת השחרור היתה מבחינה בין־לאומית קשה למדי. הקשיים היו צפונים בעיקר בחששות הדיפלומטיה הזרה לשווי המשקל באירופה, בחשבונות של פרסטיז'ה שושלתית ודתית. במשך עשרים שנה מילאה הדיפלומטיה הפיימונטית תעודה כשרה, וכאן, לאין ספק, יש לזקוף הרבה לזכות האינטואיציה הגאונית והכשרונות לכאורה מעמסה מיותרת בהחלט לגבי פיימונט, נתנה למדינה הקטנה פחותת־הערך מקום מסוים, ואם גם לא שוה־זכויות, בקרב האריאופג האירופי. מאז היה קאוור מנצל כל הזדמנות להעלות על סדר־היום של אירופה את שאלת איטליה. הוא פרט על נימי האהבה העצמית של נפוליאון השלישי, ובמקצת גם על נדיבות לבו; אך יותר מזה השתמש בהתחרות צרפת באוסטריה, ואחר כך בהתחרותן של אוסטריה ורוסיה, אנגליה ואוסטריה, גרמניה וצרפת; הוא הטיל על אירופה הקונסרואטיוית את אימת המהפכה הצפויה לה מאיטליה; ובמשטר הליברלי, בזכות־הבחירה הכללית ובאופי העממי של התנועה, אשר עליה נשען – קנה קנה לו את לב הדימוקרטיה האירופית. אפס, גם הרחקת הסווירינים הריאקציוניים מעל במת איטליה, גם הליקוידציה הפוליטית של האפיפיור, גם המשחק הדיפלומטי של קאוור – כל אלה לא היו כלל בגדר האפשרות, ולא יכלו כלל לעלות על הדעת בלי אותה עבודה ענקית בחנוך העם האיטלקי, שנעשתה בכוח המחשבה הצבורית במשך הרבע השני והשלישי של המאה הי"ט. הפרובלימה של ה"המון", אותו המון פאסיוי, מהסס, איגואיסטי, זאת "המון קדוש", הפרובלימה של יצירת ה"ההכרה הלאומית" וחנוכה – היתה, בלי ספק, הרצינית, החשובה והקשה מכל הפרובלימות אשר בתנועת האיחוד. טעות היא לחשוב, כי הפתרון בא כפשוטו ובמשך שלוש או ארבע עשרות בשנים נהפכו מחנות אנשים מדוכאים, מפורדים ושקועים באמונות תפלות – לעם בעל הכרה ורצון לאומי איתן. בעשרות השנים הראשונות שאחר האיחוד היתה דעת־הקהל האירופית והאיטלקית נטויה לתאר לה את תנועת האיחוד כתנועה עממית, שהלכה וגאתה, הלכה והתחשרה מתוכה, עדי הציפה את הארץ כולה. הבדיקה ההיסטורית המאוחרת הכהתה את צבעי המחזה הזה הנוח להתאר. הוברר כי כל ימי תנועת האיחוד היו המוני העם זרים לה במדה ניכרת; כי הישוב החקלאי לא לקח בה חלק כמעט, ופעמים גם שם מכשולים על דרכה – מות פיזאקאנה יכול לשמש סמל טראגי ליחסי המהפכנים והאכרים; רק מקץ שנות הארבעים נראתה השתתפות פעוטה למדי של הפועלים בתנועה. כמעט כל היזמות המהפכניות של חובבי המולדת האיטלקים – ביחוד בעידן 1831–1846 – נתקלו באדישות ממיתה של ההמון. תמונת בנחי הנעורים הללו, שהלכו לקראת מות, עיתם מדעת ובכונה עתים מתוך תקוה עמומה למצוא משען בעם, עתים מתוך בטחון כי מופת־מעשיהם דיו להצית אש המרד הכל־איטלקי, ופגעו בשויון נפשו של אותו עם, אשר לשמו העלו את חייהם הצעירים לקרבן – תמונה זו מלאה פתוס הירואי, ונוער זה, באומץ־נפשו, באורך־רוחו, בכוח־סבלו, בתקפו ובאמונתו, מפליא את המסתכל וממלא אותו הערצה לאין גבול. בימי תחית איטליה 5 אמנם הדבר הזה, שאחדות איטליה הוקמה בכוח מאמץ המיעוט, בעוד שהרוב לא גילה אלא נכונות פאסיוית בלבד – עקבותיו ניכרים באיטליה עד היום. המוני העם, שרק נענו לאיחוד מתוך אינרציה, שהניחו לו להתגשם, אך לא נטלו במפעל זה את חלקם הפעיל הבלתי־אמצעי – המונים אלה, בבוא שעתם והם נדרשו לקחת חלק בבנין המדינה, נמצאו בלתי־מוכשרים לכך. אף קאוור ועוזריו לא ראו כלל, מתוך צרות אפקס הסוציאלי, את הפרובלימה הזאת ולא דאגו להפוך בעוד מועד את מפעל־המיעוט למפעל־העם. נתהוה קרע בין המסורת הרוחנית של תקופת האיחוד ובין הדרכים שבהן הלך העם האיטלקי במשך היובל האחרון. הקרע הגורלי הזה נתגלה ביתר חומרה בקרב תנועת הפועלים. התנועה הזאת התחילה להתפתח באיחור זמן, כשמפעל האיחוד כבר הושלם כמעט. תנאים רבים הביאו לידי כך, שהיא לא הביטה על עצמה ולא הרגישה את עצמה כיורשתה של התנועה הלאומית וממשיכתה. קולו של פיזאקאנה נשאר קול קורא במדבר. המאציניזם והגריבאלדיזם לא הפכו מבחינה צבורית (אם כי מבחינה אישית – רבים היו לסוציאליסטים) לתנועה סוציאלית, אלא נתפזרו למען תת מקום לזרמים חדשים. ברימיני, אשר התכנס אך שנה אחת אחרי כיבוש רומא, היה סתירה גלויה לרוח התנועה הלאומית. הבנים התנכרו לאבות. השאיפה הלאומית והשאיפה הסוציאלית נפרדו, ומאז נלחמו זו בזו כאויבים בנפש. הקרע הזה, שניתק את חוט־הדורות, חוט־ההתפתחות האורגנית בתרבות האיטלקית החדשה, – בו צפון במקצת סודה של זו ההתפתחות הפוליטית באיטליה, אשר אנו עדים לה בשנים האחרונות, המיוחדת במינה והרחוקה כל כך מרוח תקופת האיחוד. המיעוט המהפכני יצר, איפוא, אוירה צבורית חדשה, שאיפשרה לו את הגשמת שאיפותיו, ויצירת האוירה הזו היא הגדול בכבושיו; משנפתרה "הפרובלמה של ההמון" (שוב: באותה מדה מצומצמת, שהיה בה כדי לתת למיעוט להמשיך ולהשלים פעלו) – נפתרו בזו אחר זו וכמו מאליהן גם שאר הפרובלימות של תנועת האיחוד. בחנוך ההכרה הלאומית והרצון הלאומי של המיעוט האיטלקי, השתתפו כל הזרמים שתססו במחשבה הצבורית האיטלקית. כל אחד הניח אבנו בנדבכי הבנין הכללי, ערכם היחסי לגבי המפעל שונה, כמובן, במאוד. אף על פי שבצד הפוליטי, הצבאי והדיפלומטי שבהגשמה מילא הזרם הליברלי את הגדול בתפקידים – אין לראות את השתתפותו בהכנה האידיאולוגית לחשובה ביותר. המחשבה הליברלית לא הצטינה בעמקה, אף לא בכוח ההעזה. לפי סגולותיהם האישיות היו קאפוני, ד'אצליו, פארינה, קאוור אנשים ישרים וחובבי־מולדת נלהבים, אבל עד בוא המאורעות המכריעים לא היו בטוחים בצורך האיחוד ובאפשרותו, ולכן לא יכלו לעורר בטחון זה באחרים. צמצום העסקנות בתוך תחום תיקונים מקומיים, צרות האופק הסוציאלי, עיוניות ההטפה התרבותית, האמפיריזם הפוליטי, הפכחות המופרזת במחשבתם הלאומית אלה החלישו מאוד את השפעת המגמה הליברלית. את ערכם של הליברלים יש אולי לראות דוקא בשלילתם. בהתנגדותם לכל יזמות גריבאלדי, במלחמתם בתורתו המהפכנית של מאציני ובמעשיו הכשירו הם את הקרקע לפני שדרות־העם הרחבות והפאסיויות למחצה ונתנו להן את האפשרות להיות לפטריוטים להחשד על קשרים מהפכניים ומבלי להסתכן להאסר בבית־כלא או להשלח מן הארץ. התורה הליברלית הועילה להטות לתנועת השחרור את האריסטוקרטים בחלקם ובמקצת את הבורגנות העליונה. ההשליות הפידירליסטיות אף הן הועילו להמעיט את הקנאה וההתחרות בין הגלילות. שליחותם החיובית של אנשי המחנה הזה החלה רק עם ההגשמה: בעת שהיה צורך בבעלי נסיון טכני, בדיפלומטים משכילום, בפיננסיסטים בקיאים, היתה איטליה פונה לעזרת הליברלים ובשטח זה יש שכר רב לפעולתם. התפקיד המעשי שנפל בחלקו – חשיבותו פחותה מזו. לא פירארי ולא קטאניאו, וגם ההולכים בעקבותיהם, שמספרם לא הגיע מעולם לגדולות, לא עלה בגורלם לעמוד בראש הופעות מהפכניות, (מלבד מהפכת מילאן בש' 1848, היוצאת מן הכלל) או לממש את הגבושים שכבר נעשו. גם ערכן הרעיוני רב, אם כי אין להטיל ספק, כי בהתעלות הצבורית הכללית היה גם מן הפתוס המהפכני שלהם. יש אולי לבאר את הדבר בזאת, שהתנועה הפידירליסטית, שהיא לכאורה האורגנית ביותר והמביאה בחשבון את האופי המיוחד של דברי ימי אליבא דאמת אלא מסקנה מופשטת מתוך העבר האיטלקי ולא התחשבנה לא בהכשרתו הפוליטית של העם ולא בפסיכולוגיה שלו. התיאוריות של קטאניאו ופירארי היו פחות מכל "מותאמות לרוחות" המנשבות באמצע המאה הי"ט. פירארי היה גם אחד מראשוני הסוציאליסטים באיטליה, ואף זו באה לו מכוח השפעת צרפת, שהיה נתון לה יותר משאר העסקנים הצבוריים. התעשיה, שזה אך בצבצה, ויחסים קרקעיים מיוחדים במינם גזרו על התעמולה הסוציאליסטית האקטיוית, ביחוד על זו הטבועה בחותם רציונליסטי, בקרב איטליה של מחצית המאה הי"ט – אי־הצלחה למפרע. הפרדת האידיאל של החרות הפוליטית מזה של העצמאות הלאומית והעמדת זה האחרון במדרגה שניה לעומת הראשון – לא יכלו שלא להחליש את השפעת הקבוצה הזו בתקופה, שבה רוכזו כל הכוחות בשחרור הלאומי. גם קטאניאו, גם פירארי – שניהם אבות־בשורה: האחד בישר אותו פוזיטיויזם פילוסופי־מדעי, שהשתלט באיטליה בשליש האחרון של המאה שעברה (בפנותו – את הסוציאליזם האיטלקי, אשר משבר קשה כל־כך עובר עליו בימינו אלה. מקום רחב־יותר לאין־ערוך במפעל יצירת האוירה הצבורית, שהכשירה את אחדות איטליה, יש לתת לג'וברטי ואסכולתו, אף על פי שהתכנית הפוליטית המעשית שהציע בראשית פעולתו היתה הדמיונית מכל התכניות. מן ההכרח היה להעמיד את האפיפיורות למבחן מעשי. אחרת לא היתה הברירה: "או אפיפיור – או איטליה" מובלטת בכל בהירותה וחריפותה. את השליחות הזאת מילא ג'וברטי, ורק הוא, הקתולי הנאמן יכול היה למלאה. לולא קם בתנועה האיטלקית, מכוח השפעת ג'וברטי, הזרם הניאו־גולפי, לולא התאמצו בתום־לבב וככל האפשר למשוך את האפיפיור למפעל האיחוד – היתה התנועה מוצאת על דרכה פחות אהדה ותמיכה מוסרית והרבה יותר מכשולים גם באירופה, וגם – וזה העיקר – באיטליה גופא, והיו משיגים פתרון ממצה עוד פחות לשאלת רומא משהשיגו. כל תולדות איטליה תבעו במפגיע את הנסיון הזה, אשר לא הליברלים, לא הפידירליסטים, ועוד פחות מהם מאציני, לא יכלו לעשותו. ברם, ערכו של ג'וברטי אינו נדלה בנסיון שלילי זה לגבי האפיפיור. איחוד איטליה בעזרת האפיפיור היה בעיני ג'וברטי לא רק נצחון הרעיון הלאומי אלא גם מאורע בין לאומי כביר. הכוח הכנסת האפיפיור לעבי מפעל השחרור האיטלקי – דמה ג'וברטי להעביר את האפיפיורות מן המסלול של כנסית ימי הבינים לדרך ההתחדשות האנושית הכללית, הסוציאלית והפוליטית. הוא היה, איפוא, רשאי לומר לאיטליה, כי מלחמה לאיחוד איננה רק מלחמת שחרורה בלבד, כי היא מלחמת שחרור העולם. מתוך־כך הורמה התנועה האיטלקית לאגרא רמא והאצל לה ערך כללי־אנושי. צעדו החשוב הראשון של ג'וברטי בפעולתו הרעיונית, ספר ה"בכורה" הנהו חדור אידיאה זו, והשפעתו הכבירה על אף קלישות הקונסטרוקציה ההיסטורית שלו ג'וברטי ליסוד האיטלקי בחיי האנושיות ובתולדותיה. בעוד שהמחשבה הליברלית הטתה את לבו של חלק מהאריסטוקרטיה והבורגנות לתנועת האיחוד – פעל ג'וברטי פעולה דומה לזו ביחס לכמרים ולקתולים אדוקים; משהצטרפו אלה אל התנועה – שוב לא יכלו לנטשה גם לאחר מפלתה של האוטופיה הניאו־גולפית. ג'וברטי ניצל איטליה הישנה, הגוססת, לטובת מפעל האחוד, בשלבו אותו עם המסורת האיטלקית העיקרית ועם מגמותיה הקדומות. בימי פעולתו המעטים לאחר המהפכה העיז ג'וברטי, בהסתלקו מהאוטופיה הניאו־גולפית, לעזוב ראשון את ולעבור בגלוי ומתוך שיטה הניגודים של תקופת המהפכה וציין בבהירות מפליאה דרכי־מוצא ממשיים מתוך הניגודים הללו. כל אותה פוליטיקה של קאוור, שינקה כולה מן המציאות, חפשיה מכל תורה מוקדמת – הריהי נתונה ועומדת, מסומנת בקוים בולטים וברורים למדי, ב"התחדשות" של ג'וברטי. בבואה לדון את מאציני בלי משוא־פנים – תוכרח להודות על אף כל המשטמה ששטמו אותו בני דורו בצדקת הדעה שחיוה עליו אחד משונאיו הקשים ביותר: "נפתלתי עם גדל־החיילים – כתב מטרניך בספר זכרונותיו – הצלחתי לאגד קיסרים, מלכים, שולטן, אפיפיור, ממלכות וריפובליקות, רקמתי והפרתי יותר מעשרים קנוניות החצר, אבל אף איש בעולם לא הוגיעני כשודד אחד איטלקי, רזה, חיור, קרוע, אבל מהיר־לשון כסופה, יוקד כשליח, זריז כגנב, שנון כמוקיון, בלתי־נלאה כאוהב; שמו – ג'וז'פה מאציני". כל כמה שיש ליחס בדרך כלל תפקיד מכריע ליחידים בפרוצסים חברתיים מקיפים וממושכים כתנועת האיחוד באיטליה – מלא מילא מאציני תפקיד כזה. אם אמנם תכניתו הפוליטית המעשית של מאציני היא שיצאה לפועל – לא בה עיקר חשיבותו. פעולת־החנוך הכבירה של מאציני – היא שנתנה לו מקום מרכזי בתולדות התנועה. מלחמת השחרור והאחוד דרשה קרבנות רבים, לאמור: כוח מוסרי גדול. הכוח הזה יכול היה להתגלות רק משהפכה המלחמה להיות במהותה עלילת־גבורה מוסרית. ורק מאציני ידע לרומם את התנועה לשיא של חובה מוסרית, יעוד דתי, עבודת האנושיות, החורגת ממסגרת מלחמה לאומית על חופש גרידא. האידיאל של מאציני, אידיאל איטליה החדשה, אשר עדיין לא נתקיים גם כיום הזה חנך אלפים ורבבות אנשים למפעל־אדירים ולהקרבה עצמית, והנחיל לכל התנועה אפי דתי כמעט. במחצית השניה של פעולתו היה תפקידו הפוליטי המעשי שלילי לעתים קרובות, אבל המעולים באנשי הסיעות והשיטות הפוליטיות החדשות היו תלמידיו, יוצאי "איטליה הצעירה", וממנה נחלו את טוהר לבם, את תקפן המוסרי ואת אהבתם למולדת עד למסירת נפש. ולא רק חברי " האגודה הלאומית", אשר עזרו לקאוור, לא רק מספר רב של המדינאים שעמדו בראש איטליה המאוחדת, הראשונים, חסידי באקונין, ומיסדי התנועה היו חניכי רוחו של מאציני – אם כי כפרו בתורתו והתנכרו לו. בתוכחת מאציני בלטו מאוד, שלטו כמעט, יסודות "המשיחיות" (במדה מועטה יותר היו גם אצל ג'וברטי). הוא יחס חשיבות רבה, אנושית כללית, "לתעודה" האיטלקית, ל"רומא השלישית העממית". אין כאן קו מיוחד, אפייני לתנועת־השחרור האיטלקית בלבד. השאיפות ה"משיחיות מצויות, אמנם במדה שונה ובאופן שונה, כמעט אצל כל העמים, בתקופות שונות בתולדותיהם. פעם הן בולטות פחות, פעם יותר. לנתח את המגמות האלה, להעבירן תחת שבט של בקורת אכזרית, לגלות שהן חסרות קרקע, בלתי־מעשיות ואף להראות את החד־גוניות שבה הן מתבטאות אצל עמים שונים – היהודים, שהנם נושאיהן העיקריים, הצרפתים, הגרמנים, הרוסים הפולנים. היסטוריון ופילוסוף איטלקי בן דורנו, בינידיטו קרוצ'י, בבואו להצדיק את איטליה המאוחדת על אשר לא מילאה שום "שליחות" מיוחדת בעולם לאחר איחודה, בקר קשה את "המשיחיות" שבתקופת השחרור – ולא את הרעיון של שליחות קונקריטית זו או אחרת אלא את רעיון המשיחיות בכלל אצל האיטלקים ואצל עמים אחרים. "אין לעמים, כליחידים, שליחות אחרת מאשר לחיות את חייהם, לפעול לפי התנאים הסובבים אותם ולהעביר בלי הרף את מבטם מן השמים אל הארץ ומן הארץ אל השמים. אמנם יש ויזדמן להם למלא, בזמנים שונים ובתנאים שונים, פעולה פלונית־אלמונית או "שליחות" בולטת מדי, ובתקופות ידועות – גם בעלת חשיבות מרובה ואף מכרעת; אפס אין הם ממלאים לעולם שליחות שנקבעה מראש, שהוטלה עליהם למפרע לפי איזה חוק היסטורי דמיוני. השליחות הזאת תהיה תמיד רק אגדה בלבד, וככל אגדה תוכל לכון נכונה ואץ להטות מן הדרך, להלהיב ואף לדכא, להביא תועלת ואף לגרום נזק, ואולם לעולם לא תוכל להיות אמת־מדה היסטורית אלא אך קנה־מדה מדומה, השולל את העובדות או מסרסן ומונע את הבנתן הנבונה". בין אם נכונים דבריו אלה של קרוצ'י או אינם נכונים – ברור בכל אופן, כי קל לכתוב דברים כאלה כששים שנה לאחר הגשמת האיחוד. מותר לפקפק אם אפשר היה להקים, בעזרת הפכחות הזאת, את הכוחות הציבוריים הדרושים למפעל מהפכני. העובדה שהאנושיות טרם תדע תנועה ציבורית, הן דתית והן לאומית, הן סוציאלית והן רוחנית, המשוללת לגמרי כל יסודות של "אגדת השליחות" – מכריחה להביט על האגדות האלה כעל כוחות מניעים הכרחיים, כי נפש דור המהפכה צמאה לחזון גדול. ועל כן צריכה ההערכה ההיסטורית של נושאי החזון הזה להיות חיובית. להצלחת תעמולתו של מאציני הוסיפו הרבה חייו הפרטיים, זו דמות ה"אביר בלי חטא ופגם", הנודד על פני ארץ נכר, אשר את כל כוחותיו נתן למולדתו ואת אשרו הקריב על מזבחה. אף איש בין עסקני האיחוד לא האמין אמונה תמה באיטליה כמוהו ואת אמונתו זאת לא שכל בשעת חירום וירידה, כשהכל מסביבו צלל בכפירה ממיתה. ואף איש לא הנחיל אמונה זו לרבים כמותו, במרץ כזה ומתוך שכחה עצמית כזאת. בתקופות השפל בתנועה היו ד'אצליו ובאלבו פורשים לחייהם הפרטיים, ג'וברטי התמכר למחקריו הפילוסופיים, קאוור התחיל בעבודתו הפוליטית כבן שלושים וחמש ובנעוריו לא השתתף כלל בתנועה. גריבאלדי ביקש סיפוק לרוחו הסוערת – באמריקה. רק מאציני עמד משנת העשרים לחייו ועד אחריתם על משמרתו תמיד, ללא רגע של נופש, כשהוא מאוכל באש התמיד של אהבתו למולדתו. "הוא האחד – אמר עליו גריבאלדי – שמר את שלהבת בקודש, הוא האחד היה ער כאשר הכל ישנו". דוגמת חייו השפיעה במדה כה בשל העיקרון שמאציני הטיף לו מבלי נטות הצדה, הוא העיקרון של "המחשבה והמעשה". הוא הראשון הוציא את השאיפה לדרור ולאחדות מחלל המאויים המעורפלים לחלל המלחמה האקטיוית, שהרי כל נסיונות המהפכה שקדמו לו לא חתרו בעצם הדבר לא אל דרור ולא אל אחדות, ולא יצאו מגדר מזימות־קשר בעלמא. את המלחמה הזאת הטיל הוא כמצות־הגוף על כל איטלקי; אף איש לא יכול עוד לצאת ידי חובתו באודה, ברומן או במאמר בעתון. למות למען מפעל השחרור. עלילות־הגבורה, דמי בני־פיימונט, רומא, ניאפול הוכרזה תקומתה מטעם בית סאוויה. לא פחות משידעו הליברלים, בעלי השיטה הקתולית־המתונה ידע מאציני את ערך חנוך ההמון והעלאת ההמון לעם, והעמיק והיטיב מהם להבין עד כמה הצלחת המהפכות הפוליטיות והסוציאליות תלויה להציג את העם לפני עובדות מוגמרות, ואדרבה: יש אשר הגדיש והפריז על מדת הצורך בהשתתפותו הבלתי־אמצעית של העם, מתוך כונה והכרה, במאורעות הפוליטיים. אך הוא נבדל מן האסכולה הליברלית בדעתו, כי ספר, עתון ונאום אינם אמצעי־חנוך מספקים, וגדולים מכולם –: המופת והמעשה. הוא הבין יותר מאחרים, כי הקשה בפרובלימות האחוד היא זו של ההכרה הלאומית, הכרת הערך העצמי, האישי והקבוצי, גבוש האופי הלאומי. לפתרון פרובלימה זו, להיות החנפים המובהקים והאספסוף המדוכדך לאזרחים בני־חורין, המוכנים לאחוז בנשק להגנת כבודם המחולל ולהגנת האמת האנושית והאלוהית הנתונה למרמס, לא יכלו להועיל לא ה"מדות הנוצריות", שלהן הטיפו מאנצוני ופיליקו, לא הספריות העממיות והחוות המופתיות של הליברלים, לא משטר החופש הכלכלי של קאוור, אף לא הכנסיה הקתולית המתוקנה ברוח ג'וברטי וריקאזולי. מבחינה זו שקולים מעשי באנדיירה ופיזאקאנה כנגד כל הנסיונות להרמת הגובה התרבותי של עם האיטלקים. המפעלים המהפכניים של מאציני, שהיו לקויים לעתים בתכניתם וארגונם וכמעט תמיד במחסור כספי, עוררו התרגזות בחוגי הליברלים על "הדם הנשפך חנם". הדם הזה העיק כמשא איום עד על מאציני, אולם בדם הנקי הזה נולדה האוירה המוסרית החדשה, נולדה איטליה החדשה, אשר גם אוסטריה, גם האפיפיור, גם הדיפלומטיה האירופית לא יכלו לה. בתנאים הנתונים היו הם הכרח היסטורי לאיטליה. אם נעלה בזכרוננו את דמות איטליה מקץ התקופה הצרפתית באירופה – המהפכה והאימפריה – ואת המצב הפוליטי והצבורי, בו היה שרוי בזמן ההוא העם האיטלקי, שאליבא דאמת לא היה ראוי אז להקרא בשם עם – ואם נביא בחשבון את כל אותם הקרבנות על מזבח השחרור, בין מתוך מעשה, בין מתוך סבל פאסיוי, בין קרבנות חמריים ובין רוחניים. נזכור שכאן מצאה את פתרונה פרובלימה בת מאות בשנים – אזי נוכח, שמהפכה האיטלקית מילאה את תפקידה, כל כמה שאנו רואים את תעודתה ההיסטורית של מהפכה זו – ביצירת איטליה מאוחדת ובלתי־תלויה, המיוסדת על הכרת העם האיטלקי את אחדותו הלאומית. מנקודת ראות התביעות המוסריות המוחלטות שתבע מאציני מן המהפכה – היתה הצלחתה רחוקה משלמות. ומתוך כך בא מאציני באחרית ימיו לידי יאוש. "איה איפוא איטליה – כתב – איה איטליה שלי, איטליה, עליה היתה נשואה תוכחתי, אותה חזיתי בדמיוני? איטליה גדולה, נאוה, טהורה, איטליה אשר לנשמתי? ערב־רב זה של אופורטוניסטים, מוגי־לב, מאכיאוילים בזעיר אנפין – הזאת היא? דמיתי לחיות את נשמת איטליה – והנה רק פגר־גויתה לפני". אפס שום מהפכה לא קימה מעולם את משאלות נביאיה במלואן, כי אלו אינן אלא יצירי לב אדם, ולפי דברי מאציני עצמו לא ניתן לכל תקופה ותקופה כי אם לגלות אך "קורטוב אחד שבאמת האלוהית". תוספת דבר הספר הזה נכתב לפני שמונה שנים – בשפה הרוסית, לפי הזמנת ה"יודישר פרלאג" בברלין, אשר תיכן אז לסדר הוצאת ספרים בשפות שונות, גם על נושאים לא־יהודיים העלולים לענין את הקוראים היהודים. התכנית הזאת לא יצאה לפועל, והספר מופיע עתה ראשונה, במהדורה עברית, אשר עליה, ברובה, אני מחזיק טובה לידידי רחל סלע ודוד רמז. מטרת הספר איננה תולדות האיחוד האיטלקי. את אלה אפשר למצוא בספרי היסטוריה. מטרתו: סקירה על הזרמים המדיניים והרוחניים השונים, שהיוו, בהתנגשותן ובהתמזגותן, את ההיסטוריה הפנימית של תנועת האיחוד האיטלקי. נזהרתי מהנטיה, הטבעית כמעט, לחפש סיטואציות דומות ונקודות מגע למפעלנו, למען הסיק מסקנות מעשיות ואסמכתות לדרכינו אנו. השתדלתי להאיר את התנועה האיטלקית ללא משוא פנים, אם כי אין להסתיר שגם לי – ודאי כלכל אחד ואחד הלומד פרק ידוע בתולדות העמים – אהדה מיוחדת לגבור פלוני ונטיה מיוחדת לזרם אלמוני. אני מקוה שאהדה זו ונטיה זו לא הביאוני לידי קפוח זכותו של מישהו במפעל האיחוד האיטלקי. הסינתיזה של הזרמים השונים שפעלו במפעל הזה – היא אשר צודדתני. אילו באתי לכתוב את הספר הזה לפי "שיטת האנלוגיה" – אין דבר קל מזה. דומני, כי אין תנועה לאומית אחת, הנותנת בשפע אפשרות של אנלוגיות לתנועה הארצישראלית כתנועה האיטלקית. בפירוד הפרווינציות האיטלקיות, שבמשך דורות הביא כמעט ליצירת "עמים שונים" על פני חצי־האי האפניני, הקשורים יחד אך קשרי מסורת היסטורית – הן קל לראות דמיון לתפוצות הגולה שלנו. וגם המסורת ההיסטורית האיטלקית, רומא העתיקה, השיבה למקורות האומה, הטמונים בעבר רחוק – אין לה אנלוגון (אם נסיח דעתנו מתנועת היונים, השונה במהותה) מלבד בתולדות ישראל. רומא זאת, אשר האירה את דרך היסורים לדור השחרור נהפכה בינתים לעיר קדושה למיליונים לא־איטלקים, ומכאן הסתבכות רוחנית ודיפלומטית, דתית וצבאית, שהיתה מיוחדת במינה – אילולא ירושלים שלנו. כל עם נתקל בהתנגדות לשחרורו, כל עם נתקל בעניני זרים בעלי־כוח, ואולם אך לגבי האיטלקים – כמו לגבינו – סירב העולם להכיר בתכונת העם שלהם והכריז את איטליה ל"מושג גיאוגרפי" בלבד, אנלוגון ל"קבוץ דתי" שבנוגע אלינו. "לעולם לא" – קריאה פטלית זאת תשל המיניסטר הצרפתי לגבי כניסת איטליה לרומא – שמעו האיטלקים לא פחות ממנו. ואשר לזרמים הפנימיים בקרב התנועה האיטלקית – מה נקל למצוא בג'וברטי קוי דמיון לנאמני התורה בקרבנו, ובנימוקי מתנגדיו הישועיים את הדי האורתודוכסיה המתנכרת שלנו, מה נקל למצוא אצל מאציני ופיזקאנה קוי דמיון לתנועת העבודה ולחלוציות וכו'. אף תפקיד פיימונט בשחרור איטליה נקל להשוותו לתפקיד בליכוד העם העברי סביב הרעיון הציני והמפעל הארצישראלי. ואשר ל"תעודת" איטליה המחודשת, אשר כה רב תפקידה בהפעלת הכוחות הנפשיים למפעל האיחוד – הלא רעיון יהודי הוא ביסודו ורב חלקו, בצורות שונות, גם בתנועה הציונית. כאמור אין כתנועה האיטלקית הנותנת אפשרות להקים בנין האנלוגיה לתנועה הציונית – עד הקו הטראגי ביותר של תנועת האיחוד האיטלקי, עד החזיון הזה של מיעוט ההולך כחלוץ לפני המחנה, האדיש למחצה, ועד בכלל. נזהרתי מלחפש ומלהבליט קוי־דמיון אלה, באשר אין לך דבר בלתי־נכון ביסודו והיכול להכשיל על נקלה כאנלוגיות היסטוריות. אולם אם אין מקום לאנלוגיות שטחיות – יש, כמדומני, מקום לנחמה וגם ללקח. "לעולם לא" של אוסטריה ושל המיניסטר הצרפתי ושל האפיפיור ושל רבים מבין שליטי העולם לא הועיל כלפי האיטלקים. המפעל הוקם – למרות המכשולים החיצוניים ולמרות הפסיויות של רוב העם האיטלקי. הוא הוקם משום שהצדק האנושי וההיסטורי חייב אותו, משום שהוא היה הכרח לבני עם איטליה. כאן – בשורה הארוכה הזאת של תבוסות ומפלות שנמשכה יותר מיובל שנים והוכתרה בנצחון מלא – מקור נחמה גם לנו, השומעים "לעולם לא" מכל אפסים. ואשר ללקח – הריהו, לפי דעתי והרגשתי, ברוח הגבורה, שהתבטאה במעשים, של המיעוט החלוצי, הצירוף האורגני של "עצמאות" ו"חירות" (ומה שהיתה ה"חירות" למאה התשע־עשרה – הוא שחרור העבודה לדורנו), במזיגה אמנם שלא מדעת של הפוליטיקה האמפירית, היודעת אך את המציאות של היום, ושל הפוליטיקה הדמיונית, החשה בכוחות של יום המחרת – בפוליטיקה ריאלית. אמנם הפוליטיקה הריאלית הזאת התנונה לעיתם, וגם התוצאות ההתנונות הזאת יש ללמוד, כשם שיש ללמוד מהפירור הפטלי בין העיקרון הלאומי והעיקרון הסוציאלי בקרב מעמד הפועלים האיטלקי. אין לי ספק, שחזיונות אלה בתנועת האיחוד סיעו כעבור יובל שנים לנצחון העריצות במשטר האיטלקי. מסגרת הספר לא איפשרה לי להוכיח בעובדות, מתוך תולדות איטליה בשנות 1922–1870, את דעתי זאת. ועל הכל יש ללמוד: נאמנות. תבוסה, מפלה, קרבנות, אויב עצום כאן, אויב עצום שם, אדישות במחנה, בדידות, אכזבות – כל אלה לא עצרו כוח להביא את דור השחרור להורדת הדגל במשהו. בזה מילאו את תפקידם העיקרי ובזה נצחו. נתעוררתי לעיין מעט בדבר העומד ברומו של עולם הישוב, והוא על-דבר תרומת-מעשר מן היין. ידוע, שתרומה גדולה בזמן הזה שיעורה בכל-שהוא ומעשר-ראשון מותר לזרים, ומפני כן לא חיוב התרומה ולא חיוב המעשר אינם גורמים נזק דמינכר להאכרים. תרומת-מעשר, שאסורה בזמן הזה גם לכהנים מפני הטומאה, וכפי שהודיעו במכתבי-העת שפכו בשנה שעברה כשלשת אלפי ליטרא יין, ומלבד ההפסד המרובה הזה שאין לשום אדם הנאה הימנו עוד נתעפש שם האויר בשביל זה וגרם מחלות. והנה אם בזמן הזה, בשעה שיש ענבים אך בראשון-לציון, וגם שם לא כל הכרמים הבשילו לשאת פירות, כבר היה הפסד בשלשת אלפי ליטרא יין, מה יהיה לימים הבאים, כאשר ירבה היין בכל הקולוניות, הלא יצטרכו לשפוך עשרות אלפי ליטרא יין בכל שנה, ומלבד ההפסד הגדול הזה עוד יתעפש שם האויר על-ידי זה! והנה אף-על-פי שמצות תרומות ומעשרות בזמן הזה בארץ-ישראל היא מן התורה, אין זה אלא בתבואה, שהעובד אדמה עצמו אוכל הוא וביתו, לאפוקי היינות ההולכים למכירה. וכדגרסינן בב"מ פ"ח: "עשר תעשר" – ולא מוכר תבואות זרעך ולא לוקח, אם כן בנידון דידן גם המוכר גם הלוקח אינם חייבים במעשר אלא מדרבנן. והנה הלכה רוחת היא, שההפקר פטור מן המעשר (מעשרות פ"א, מ"א), והמפקיר כרמו והשכים בבקר ובצרו פטור מן המעשר (ב"ק כ"ח). ואין צריך שהמפקיר יפקיר כרמו בפומבי לעין כל, שיוכלו כל הרוצה לזכות בו, כאמור בירושלמי (הובא ברדב"ז ח"ג שאלה תל"ו) וז"ל: "קפלוקאי דצפורין שאלון לר' אמי, בגין דלית להאי עמא רחם ולא שאל שלם איך צירכא מיעבד? אמר להו כד תחמון צלילא תהוון מפקין ליה לשוקא ומפקרין ליה וחוזרין וזכין ביה", ופירש הרשב"א ז"ל, בני-אדם דורשי שלומם, ואם יפקירו פירות שביעית שלהם יזכו אחרים בהם ולא יחזירו להם. מה יעשו? והורה להם, כשיראו השוק פנוי מבני-אדם יפקירו ואחר-כך יזכו בהם מיד (הרדב"ז שם), ובמילי דרבנן מותרת ההערמה, כמו שהורו הלכה פסוקה: "מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה" וכו' (ברכות ל"א). על-פי דברי חז"ל אלה הנני מציע לפני רבנינו נ"י למצוא היתר להפקיע מן המעשר (שאז לא תהיה גם תרומת-מעשר) על-פי הדרך הכבושה הנ"ל, או על-פי דרכים אחרים על יסוד התורה, ואלהי ציון יהיה בעזרם. (לידידי ה' ארי' ליב שיינהויז הי"ו) אדר א', תרמ"ג. פ"ב. בשבת הכליף חוסיין בן עלי עם שריו ומיודעיו לאכל לחם, שפך אחד מעבדיו סף ארז רתח על ראשו, כי נדחתה ידו. בשצף קצף התנשא הכליף ועיניו מזרות זעם על העבד, אך העבד מהר ויתנפל לרגליו ויקרא לפניו את המקרא הזה מספר הקוראן: "שערי גן עדן פתוחים לפני האיש המאריך אפו ומושל ברוחו". והנה כרגע שככה חמת הכליף, ויאמר: "שב אפי ממך". אך העבד הוסיף לקרוא לפניו את אחרית המקרא ההוא, לאמר: "ולפני האיש הנושא עון ופשע וחטאה". "אנכי מחה פשעך, וחטאתך לא אזכור עוד! " ענהו הכליף. אולם העבד הוסיף עוד לדבר: "האל הטוב אוהב את האיש המשלם טובה תחת רעה" – –. וימהר הכליף ויושט לו את ידו ויאמר: "הנה אנכי משלח אותך לחפשי וארבע מאות אדרכמונים אשקול לך עוד מבית גנזי". ברגשי תודה אחז העבד את רגלי הכליף ויאמר: "דמיונך אדוני כעץ עושה פרי אשר יטה צלו ויתן את פריו גם לעז נפש אשר ישליך עליו אבנים" –. (שיחה מדעית לבני הנעורים) הנה גרגיר חטה! גרגיר חטה פשוט, גרגיר חטה צהב. בחיצוניותו אין הגרגיר פשוט הזה מעורר כל רגש בקרבנו. אף אין אנחנו שמים לבנו בקרבו. מה גדול ערכו הפנימי. בקרב הגרגיר הקטן הזה צפון כח גדול – כח המוליד כדמותו כצלמו! חצו את גרגיר החטה לשנים בארכו וראיתם באמצע אבק שנתיבש, אבק דקיק מאד, כמעט שלא נראה לעינים – הוא האבק המוליד של החטה! שימו את גרגיר החטה באדמה, שפכו מים על האדמה הזאת וראיתם מה גדול כח הגרגיר הקטן! בחיק האדמה יתחמם הגרגיר הקטן ויתעבה; האבק המוליד שבקרבו יבקע את העור החיצוני, יך שרשים למטה בבטן האדמה וגבעול דק יוציא למעלה, לאויר, לאור השמש. השמש תחמם את הגבעול ביום, הטל ירוהו מים בלילה, מעט מעט יהפך הגבעול לקנה, הקנה ילבש שבלת לראשו, – שבלת שבתוכה משפחה שלמה, המון חטים וכדמותו וכצלמו של גרגיר החטה. המון חטים!… ולכל גרגיר וגרגיר כח גדול מאד. כח המוליד כדמותו וכצלמו!… מה גדול הכח הנסתר בגרגיר החטה, בגרגיר בגרגיר הצהב!… אבל איך יתהוה האבק המולד ואיך יוליד? שימו לבבכם אל התפוח המלבלב בראשית ימי האביב! מה רבו פרחיו ומה נהדרו, ומה רבו הדבורים אשר נאספו עליהם! יונקות הנה את מיץ הפרחים, את דבשם מתוך כיסי הפרחים. ששם ימצא גם האבק הצהב, האבק המוליד – זרע התפוח. ובפרח פנימה גם כוסות קטנטנות, ובקרבן קנים דקיקים – הם הזיר של הכוסות. חלקו את הזיר לשתים ומצאתם חמשה נקבים – שלפוחיות דקות וקטנות מאד שכמעט לא תראינה לעין אדם. ומצצו הדבורים את הדבש מעל פרחי התפוח, ונגעו בכנפיהן גם באבק הצהב, והביאו אותו שלא במתכון אל הכוסות, וחדר האבק אל הקנים החלולים שבכוסות, ונמלאו הנקבים – השלפוחיות – אבק זרע התפוח, והתלכד האבק בנקב והצמיחו גרגר עגל כעין הביצה – הוא גרעין התפוח. שימו גרעין שחור של תפוח בעפר תחוח, שפכו עליו מים להרוות את אדמת מטעו – וראיתם מה גדול כח הגרעין הזה!… בחיק האדמה החמה יגדל הגרעין: מעטהו – קלפתו הקשה – יבקע, יכה שרשים המסתעפים לכל עבר בבטן האדמה, ירים בד קטן למעלה, לאור שמש המחממת אותו, לגשמים המשקים והמרוים אותו. ושנה אחרי שנה תעבר, הבד הקטן יהפך לעץ תפוח יפה ורענן, המלבלב בימי האביב ונותן פריו בימי הקיץ – תפוחים נחמדים למראה ונעימים לחך, – ובתוך כל תפוח גרעינים שחורים, שיכולים להוליד עצי תפוחים רבים – גן תפוחים נחמד!… זה כחו של האבק הצהב במלאו את כוס הפרח!… ואל השושנה, מלכת הפרחים, ההתבוננתם? ההתענגתם על ריחה הנחמד, על אדם עליה, עם זיום הנהדר? הראיתם גם את השיחים הסובבים אותה, פן יקטפנה כל ילד שובב בידיו הגסות? – שימו לבכם אליה, אל השושנה, וראיתם מבינות לעלים, בין הכיסים, גרגירים צהבים, גרגירים דקים נדבקים אל אצבעות ידיכם בנגעכם בהם. אל תשחיתו את הגרגירים, את האבק הדק הזה! – ערכו יקר מאד: הוא הזרע של השושנים הנחמדות, הנותנות ריחן עד למרחוק. הנה תעלה השמש בחוג השמים, תחמם את כל היקום, וגם את השושנים האדיבות שאספו את תתאדמנה, תתיפינה ותגרינה ביפין את המון הפרפרות המזמזמות לבוא אליהן; ונטשו הפרפרות ואכלו ממיץ השושנים ומהגרגירים הצהבים, ואת הנותר תשלכנה בלי כונה את קני הכוסות שבשושנים, ובהוביש השמש את הטל שבשושנים, והגרגירים שבהן ייבשו ויחלשו, יש שיתרומם רוח קל וצח והניע את הגרגירים והפילם אל נקבי – שלפוחיות – הכוסות הקרובות או הרחוקות, וקבלו הנקבים את המתנה היקרה ונסגר פי הקנה הקולט את הזרע הצהב, ואחרי זמן מה ויצא גבעול שושנה דק, המתחמם לאור השמש, השותה טל שמים, המפיץ ריח נעים, והאוצר בקרבו גם הוא אבק דק, גרגירי הזרע, המזריע שושנים כדמותן, כצלמן, כריחן הנעים… זה כח הגרגירים, האבק המזריע בהכנסו אל הנקבים שקלטו את הזרע; זה כח האבק המוליד של הצמחים למיניהם! השבלים יוצאות מגרגיר החטה והמתיקתו, השושנים פותחות כוסותיהן ומזהירות לנגה השמש, – וגם הזבובים הרבים, השמש חממה אותם, השמש גדלתם, הוציאתם מסדקי החלונות ששמה נסתרו מהחרף הקר. בין הסדקים נמצאות ביצי הזבובים לרבבות, מחכות הן לשמש האביב שתחממן, שתבקע את קלפתן הדקה ויצאו מהן זבובים לאלפים, לרבבות… כי בביצים הקטנות, הפעוטות, שעין אדם לא תראן מפני דקותן, בהן צפון כח נסתר, כח נפלא, כח החיים!… בהן הזרע, האבק הנוזלי של החי, ובזרע – הכח המוליד בדמותו כצלמו, בעלי חיים מתנועעים… הביטו אל הזבוב, אל רמש העוף הזה, העוקץ אתכם לרגעים, שאתם הורגים בו לרב במתכון או שלא במתכון – אל תלעגו ואל תבוזו לו! בו צפון כח נסתר – כח המוליד חיים כדמותו כצלמו!… בקרבו, תוך בטנו הקטנה, שם יש לו אבר המוליד ובו – באבר – הזרע, האבק הנוזלי, המוליד ביצים, שמהן יוצאים זבובים כדמות מולידם וכצלמם!… התבוננו אל השלחן המלא אכל, השגיחו אל הזבובים המרבים הגדולים והקטנים, הנטושים על כל מתוק ועל כל מזון רך. הנה הם הזבובים הגדולים. הזכרים אוכלים למדי, שבעים ורוים ומרבים את הזרע באבר המוליד. אז יעלה הזבוב הזכר על זבוב אחר, הנקבה, ודרך שפופרת דקה מן הדקה מטיל הוא את הזרע – האבק הנוזלי – אל נקב אבר ההולדה של הזבוב הנקבה. הזרע ימלא את הנקבים – השלפוחיות הרבות שנמצאות בבטן הנקבה, השלפוחיות תתרחבנה, תתגלמנה והיו לגרגירי ביצים, אז תמליט הנקבה את הביצים עשר, עשרים עד שבעים ושמונים בפעם אחת, ובכל ביצה וביצה צפון כח החיים!… והתחממו הביצים בסדקי החלונות, בזבל החם, ויצאו תולעים קטנים, תולעים זוללים, שמתרקמים בגלמים; הגלמים יתפקעו ויצאו מהם זבובים חיים, עליזים, המרחפים באויר סביב סביב, זבובים קטנים שדומים למולידם הזכר וליולדת הביצים, שקלטה את הזרע. זה כחו של הזבוב הקטן, הרמש הדק, הבזוי לנו והמאוס עלינו! ואם הזבוב כחו כך, הצפור על אחת כמה וכמה. הנה היא הסנונית, המעופפת, המרחפת, העולה למעלה אל שיא עננים ויורדת למטה אל הירקות. הנה היא בונה לה קן יפה, קן נפלא. רפש הבצה היא נושאת במקורה הדק ומוסיפה אריח על אריח ונדבך על נדבך עד היות הקן חומה בצורה. ובתוך המבצר הזה ממלאת היא נוצות דקות וחמות, שער רך ודקיק, צמר קל וחם. – ולמי כל עמלה, למי כל טרחה ודאגתה? – – לאפרוחיה הקטנים, לגוזליה היקרים! והאפרוחים הנחמדים, שנולדו בדמותה וכצלמה של אמם, שצוארם אדם ונוצתם שחורה ומבהיקה, ושמעופפים ומתרוממים כמוה באויר – איך נולדו ואיך גדלו? מהביצים יצאו, מהביצים שבהן נשמר הזרע באבק נוזלי; ורק חממה אותן האם, בשבתה ימים מספר עליהן – ונבקעה קלפתן הקשה ויצאו האפרחים שבראשית חייהם המה כל כך מכערים, לא תאר ולא הדר להם, ואחרי כן היו כדמותם וכצלמם של אביהם מולידם, ואמם יולדתם. והביצים בתוך האם היו, האם־הנקבה שקלטה בתוך אבר ההולדה שלה את הזרע שהטיל אל תוכו הזכר מכירה. הסנונית – הזכר, בהרגישו גרוי באבר המוליד כי מלא הוא אבק נוזלי, זרע החיים, עלה על הסנונית הנקבה, ובשפופרת הדקה שבבשרו יצק אליה, אל הנקבה, את הזרע, שמלא את השלפוחיות הרבות שבבטנה, חממה אותן בתוכה, עד אשר גדלו, עבו, השתנו ויהיו לביצים, בעלי קלפה קשה, ובכל ביצה חלק מן הזרע של הזכר. והמליטה הנקבה את הביצים ויצאו מרחמה החוצה, ואח"כ בשבתה עליהן ימים מספר ויצא מכל ביצה אפרח, בדמותם וכצלמם של ההורים, הזכר המזריע והנקבה הקולטת את הזרע. ודואגים ההורים לאפרוחיהם – בניהם שילדו. בפיהם יביאו להם אכל בקטנותם, ילמדום לעוף ולהסתובב באויר בצמח להם כנפים, ובגדלם ובנו להם יחד את ביתם החזק והיפה. אל נא, שובבים, אל נא תשחיתו את ביצי הצפרים וקניהן, בהתחמם הביצים ויצאו מהן יצורים חיים, אפרוחים, שבגדלם והיו לצפרים שתבערנה את הרמשים מעצי הפרי, את החפושיות מהירקות הראויות לנו לאכילה. ואוכלים אנחנו את ביצי התרנגולים ומתוק לנו ומבסם לנו. אוכלים אנחנו, ואיננו שמים אל לבנו כי בעלי חיים אנחנו אוכלים! בעלי חיים, שאמנם עוד אינם נראים לעין, אבל ישנם בעולם, בביצים שאנחנו גומעים וטוב לנו. אך תשב התרנגלת על הביצים, אך תחמם אותן כשלשה שבועות ונבקעו הקלפות המפררות, ויצאו האפרחים הקטנים, חסרי נוצה וכנף – וכעבור זמן מה וגדלו והיו לתרנגולות מקרקרות ולתרנגולים קוראים ומעוררים. בביצה טמון כח החיים, הזרע, זרע העוף. הביטו אל התרנגול גבה הראש ואדם הכרבלת, בהתהלכו בחצר וגאון וגאוה על כל סביביו. התבוננו אל המון התרנגולות – נשיו אשר סביבו: שמונה, עשר, חמש עשרה! בדאגה ובאהבה מלקט הוא זרעונים ופתותי לחם למשפחתו זו. ואחרי אכלו ושבעו הנהו עולה פתאם על תרנגלת זו או אחרת שרובצת תחתה: את הזרע המרבה אשר בו יוצק הוא ע"י גרוי באבר ההולדה שלו אל נקב התרנגלת להזריע ביצים. ומלא הזרע – האבק הנוזלי – את השלפוחיות הרבות אשר בבטן התרנגולות, ועלה על השלפוחיות קרום קשה ומפרר, והיו לביצים בבטן התרנגלת, והמליטה אותן, והיו הביצים האלה לנו למאכל להבריאנו. אל תפריעו, בנים, את התרנגולים בהפרותם את התרנגולות, פן ימעט אכלכם – הביצים שככה מבריאות את גופכם, ופן ימעט מספר העופות, שמהם נמצא מזון לנו! – הנה הוא על ברכינו. הכלבלב הקט, הנחמד שככה מענג אותנו, שככה משתעשע אתנו, שככה משתובב ורץ הנה והנה, שנובח בלילה להפחיד את הגנבים האמתים והמדמים לו. רק חדש ימים עבר מיום הולדו עם יתר ארבעת ששנים מתו והשנים הנשארים נתנו במתנה למכרינו ״אוהבי הכלבים״, ואצלנו נשאר אך הוא, החביב, השובב, הממהר לרוץ ולקפץ, ובשביל זה קראנו לו ״אילה!״ חמשה נולדו, חמשה כלבלבים חיים ויפים! וגם הם מהביצה יצאו, מהביצה הרכה, חסרת הקלפה, שנשמרה בבטן אמם. כלם, כל החמשה יצאו מביצים שהיו בכרס הכלבה. עוד כחדש לפני הולד גורי הכלבים היתה אמם מלאת בטן, לא קפצה, לא יכלה לנבח, לא אהבה לרוץ, להשתעשע ורק שכבה ותחמם לפעמים את בטנה נגד השמש. ובלילה אחד יצאו הכלבים מבטנה, דרך רחמה. חמשה גורים נחמדים בעלי עינים סתומות ואזנים ארכות. מי נתן חיים באלה? מי נפח בהם את הנשמה? מי העציב את גופם היפה? ״נבח״ הנורא, הכלב הגדול, הקשור בשלשלת ברזל כל היום, ורק בלילה מטיל הוא חפשי בחצרנו להתנפל על הגנבים, הכלב הזה הוא שהוליד את גורי הכלב, הוא אביהם. באבר ההולדה של הכלב הזכר גמל הזרע זה כבר, ובבוא ימי האביב, ״ימי ההזדוגות״ לחיות ולבהמות, ובראותו את הכלבה החביבה שלנו נכרך אחריה, ויבא עליה, ויביא בה את זרעו. דרך אבר ההולדה שלו שהכניס אל נקב הכלבה פלט הזכר זרע – האבק הנוזלי – למכביר. הכלבה קלטה את הזרע, שמלא את השלפוחיות שהיו בבטנה; השלפוחיות גדלו והיו לביצים רכות, בלי קלפה קשה, – אבל הביצים האלה נשארו בבטן אמם ושמה התחממו, שמה התרקמו ותהיינה לגופיפים דקיקים, גופיפים קטנטנים מאד. אחרי חמשה חדשים נבקעו הביצים הרכות בבטן אמן והגופיפים הקטנים יצאו לאויר העולם. חמשה כלבים קטנטנים, שכלם היו דומים לנבח הנורא הקשור בשלשלת, אזניהם כאזניו, עורם כעורו ועקודים ונקודים כמהו… אל תפחידו, שובבים, את הכלב בשעה שהוא מזדוג לכלבה, אל תשליכו עליהם אבנים, בהיותם כרוכים זה אחרי זו. את הזרע מוסר הזכר לנקבה – ומהזרע הזה יצאו לכם אחרי זמן־מה כלבלבים נחמדים, כלבים אהובים להשתעשע בהם, לענג את נפשכם וגם לשמור את בית אביכם מגנבים בלילה ואת עדרי הצאן מזאבים ביום. – את החלב שותים אנחנו לתענוג ולמחיה, את החמאה אנחנו אוכלים בתיאבון, גם את הגבינה, גם את הזבדה. ומי זה הנותן לנו את כל אלה? הפרה! אמנם כן, פרתנו הצעירה שזה חדשים אחדים ילדה היא המכלכלת אותנו חלב לרויה. מדי ערב ומדי בקר תחלבנה אמנו והשקתה אותנו חלב, ובנותר תעשה זבדה, גבינה וחמאה. אבל מדוע בשנה שעברה, בשעה שפרתנו הצעירה היתה עוד עגלה רכה, ברעותה בשדה ובכרים, מדוע אז לא נתנה לנו אף טפת חלב? – בסוף הקיץ ראינו והנה פר שחור וכתמים לבנים על מצחו ועל רגליו מלוה תדיר את עגלתנו השבה מן העדר. בא הרועה ויקשור את העגלה בקרניה אל העמוד התיכון אשר ברפת, והפר השחור, הפר הגועה וההומה עלה על עגלתנו מאחריה. את אבר ההולדה שלו האדם הכניס אל אבר ההולדה של פרתנו – ונזרעה הפרה ונתעברה. אחרי עבור ארבעה, חמשה חדשים ראינו והנה כרס הפרה התרחב, התעבה, התעגל, ואחרי תשעה חדשים ילדה הפרה עגל. עגל יפה ונחמד, כלו שחור וכתם לבן על מצחו – רק אדמדמות כרגלי פרתנו. עגל נחמד היה – חבל שבא הקצב ויקנהו מדי אמנו! – את הזרע – זה האבק הנוזלי – אשר פלט השור השחור אל אבר ההולדה של עגלתנו בעלותו עליה, קלטה העגלה ברחמה והתעברה. האבק הנוזלי מלא שלפוחית אחת שבבטן הפרה, השלפוחית גדלה, התרחבה והיתה לביצה רכה, בעלת קרום דק. בבטן החמה של הפרה גדלה הביצה ובה יצור חי כעין הפרה. היצור הנסתר הזה, שהיה קשור בטבור הפרה, אכל מה שאכלה היא, שתה מה ששתתה היא עד אשר בא זמנו לצאת לאויר העולם. בתוך כך נמלא כהל הפרה חלב ודדיה היו מוכנים להניק את היצור החלש שעתיד להולד, שעוד טרם יכל ללחך את עשב השדה… והנה יצא היצור החי – העגל – מרחם אמו; שמונת ימים ינק את דדי אמו, שטפלה בו ברחמים גדולים, שנקתה אותו למשעי ושהגנה עליו בקרניה מפני כל חי. ואחר כך במכר אמנו את העגל לקצב – נהנינו מהחלב, שהוכן בשבילו, שכל כך היה דומה לשור השחור – אביו ולפרתנו – אמו. השור השחור הוליד כצלמו, והפרה ילדה כדמותה. אל תצחקו, נערים, בראותכם בעדר העיר את הפר החזק הגועה וההומה המתחכך בפרה ועולה פתאם עליה – זרע הוא מזריע בפרה! ואל תכו את הפרה מלאת הבטן – המעברת – אל תריצוה ואל תצערוה, פן תזיקו לחי שבבטנה, ליצור שעודנו מתרקם בבטן אמו ושבשבילו יהיה לכם גם חלב, גם גבינה, גם זבדה לבנה ונעימה לחך. ואם לא תמכר אמכם את העגל בעודו רך וגדל גם הוא והיה לפר המזריע או לפרה הקולטת את הזרע, והעמידו עדר גדול. וגם האדם, בחיר היצורים, מוליד הוא תשעה חדשים יארכו ימי ההריון של האשה. בראשית הריונה ימלא הזרע ביצה קטנה – שלפוחית – בלי קלפה. בבטן החמה של האשה תגדל ותתפתח הביצה, ובה יצור דקיק, קטנטן מאד. אחרי זמן־מה ובביצה יתנועע יצור חי בעל ראש גדול, לב דופק, בעל ידים ורגלים ופה רחב. חם ליצור בבטן אמו, קשור הוא בטבורו אליה, אוכל מה שאמו אוכלת ושותה מה שהיא שותה. חם לו וטוב לו! ואחרי תשעה חדשים, כשגדל היצור, עצמיו עצבו, אבריו השתלמו – ונפקע הקרום הרך בבטן אמו, והיצור יצא לאויר העולם בצעקות ובקולי קולות… צעקת ילד או ילדה, צעקת איש או אשה, צעקת צדיק או חוטא, חכם או טפש, איש מצליח או אשה עלובה ואמללה בחייה?… כי היצורים הקטנים האלה בגדלם והיו לאנשים ונשים, בכל המון האנשים אשר בתבל הגדולה והרחבה שכלם מן השלפוחיות של הנקבה, בהמלאן אבק־נוזלי של הזכר, יצאו ונולדו. כי גם האנשים, בחירי היצורים, מולידים – ככל הצמחים והעופות והבהמות והחיות – כדמותם וכצלמם בשכלם ובמדותיהם, בטבעם ובמזגם. והורישו האבות לבניהם את קלסתר פניהם, מבנה גום וגם נטיותיהם ויצרם שמתרכבים ומתאחדים למזג מרכב בקרב היצור החדש, היצור הקט, שבגדלו וידמה בתכונותיו לאביו ולאמו גם יחד. ותנו בנים, כבוד לאשה הרה! הזהרו בה וטפלו בה כי מי יודע את ערך ״העצמים בבטן המלאה״? מזרע הגבר שנקלט בנקבה יצאו האנשים היותר גדולים בתבל, עמודי העולם, גאוני האנושיות. ככה נולדו: משה רבנו, דבורה הנביאה, דוד המלך, יהודה המכבי, הלל הזקן, ר' יהודה הנשיא, הרמב"ם, רש"י וגם המה, סגלת המין האנושי, גם המה הזריעו זרע ויעמידו בנים חכמים ונבונים כדמותם וכצלמם. זהו כחו של זרע האדם! גדול הוא מכח כל יצורי הטבע – שמוליד יצורים בעלי רגשות נעלים, בעלי רעיונות אלהים. בזרע האדם צפון כח נפלא, כח קיום התבל – ראינו, איפוא, כי בכל היצורים, מהצמח ועד הרמש, מהבהמה ועד האדם שם היוצר את הכח הנפלא להוליד כדמותם וכצלמם, ובהזדוגם ממלאים הם רק את מצות היוצר, חק חייהם וטבעם. אולם בתקופת הצמיחה של היצורים אינם יכולים עוד להצמיח ולתת זרע. בטרם שבשלה החטה ועודה ירוקה איננה יכולה להוציא זרעה. ואם נשימה באדמה – ורקבה ולא תצא לאור העולם. והתפוח שעודו בסר אין גרעיניו מכשרים להוציא ענפים רכים, ואינם ראויים לנטיעות. וכן גם העופות והחי והאדם: בשעה שהם רכים וצעירים אינם יכולים להזריע זרע ולהעמיד דורות. צריכים הם בתחלה להתפתח בגופם ובנפשם, ואחרי כן תבא גם עת הזווג, שיוכלו להזריע ולהוליד בנים. בארצנו, ארץ ישראל היקרה, ארצנו היפה והחמה, שהשמש מחממת בעזה את כל היקום מהצמח עד החי, בארצנו זו גוף האדם צומח ומתפתח עד עשרים – עשרים וחמש שנים, שאז יוכל האדם להוליד וללדת בצלמו וכדמותו, כרוחו וכאפיו, אנשים בריאים בגוף ונפש. והאנשים הבריאים בגופם ובנפשם תקות העם כלו היא, ולפיכך העמידה תורתנו, תורת חיים, את מצות פריה ורביה בתור מצוה היותר חשובה, כי בה תלוי קיום עמנו ולאמנו. והזהרו, איפוא, ילדים באברי ההולדה, באברים היותר מועילים ליקום ולכל החי. השמרו בהם אל תלכלכום, אל תגרו אותם, אל תמעכום בידים ובכל דבר, פן יחלשו. אל תעירו את התאוה, אל תעוררו את הדמיון עד בוא עת התפתחותכם בגופכם ובנפשכם – פן תזיקו לכל עתידותיכם ומטרת חייכם. מתנה גדולה, מתנה אין ערך לה העניקנו היוצר כל – להמשיך את ישותנו בדורות הבאים אחרינו – ועלינו להזהר בה, להוקיר אותה, לבלתי האביד את הטוב היקר הזה. כי כמו שזרע פרי האדמה ופרי העץ בעודם בסר אינם מצמיחים ונרקבים, ככה הוצאת זרע האדם בטרם הגיעו להתפתחותו רק מחלישה את הגוף ועוכרת את נפש האיש – תחת אשר בשנות בגרותו מזריע האדם זרע קים ובריא בחמר וברוח. והאנשים הבריאים בגופם והטהורים בנפשם תקות העם, תקות האנושיות כלה הם! – אביב תרס"ח יום סגריר. קופת-הצדקה מקשקשת והשמש קורא בקול צרוד, ממושך ומעורר-עצב את הקריאה "צדקה תציל ממות". ארון-מתים שחור נשוא בעגלה שחורה, הרתומה לסוס רזה ודל. אחריו הולכים חברים אחדים מה"חברה הקדושה" ומלוים ארעיים מעטים; לכל אלה אין ענין לנפטר, כי כל חפצם רק לצאת ידי חובתם או לקים מצות "הלוית המת". כקרובי המת נכרים רק אשה בלה אחת, נער פרוע, אשר פניו דלים ובגדיו פרומים, ועלמה צעירה כבת שש עשרה שנה, לבושה קרעים ומעוטפה במטפחת-צמר עבה, בלה ופרומה. האשה מתיפחת, פורשת כפיה ומיללת, אך גם התבוננות מעטה דיה למען הכר, כי בכיה הוא מלאכותי, רק בכדי לצאת ידי חובת מספד; דמעות הנער ובכיו גם הם כמכונתיים ומשוללי רגש פנימי. העלמה היא האחד, אשר פניה מפיקים יאוש מר ויגון נורא, אף כי איננה בוכה עוד, רק אבריה מזדעזעים לרגעים ורטט עז מרעיד את כל גופה פעם בפעם, מדי התמלט אנחה עמוקה מקרב לבה… העוברים הנפגשים את הלויה נעצרים רגע ושואלים: לויה של מי זו? אולם לשמע התשובה פני השואלים מפיקים אי-התעניינות מחלטה: "אה, זלמנקא!" יוצאה קריאה מפיהם, והם אוחזים דרכם הלאה… והתיחסות כזו אל הנפטר איננה עוד הכי-גרועה. יש אשר אחת הנשים הזקנות והחסידות שולחת מבט בוז לעבר העלמה, ההולכת אחרי הארון, ונהמת תלונה חרישית מתמלטת מפתחי-פיה, או יש אשר שני צעירים עליזים מביטים רגע אחרי הנערה הזאת ומתלחשים יחדו בשחוק-לעג. אמנם, לויה נוגה ושוממה מאד לויה כזאת, אשר חוץ מאי-התענינות גמורה היא מעוררת רק רגשות בוז ותלונה או התלחשות חשודה ושחוק לעג! הלויה עוברת על בית ירחמיאל "הקולקטור", והוא יוצא אחריה. ירא-אלהים הוא רבי ירחמיאל, מצות הלוית מתים חביבה לו, מבלי שים פדות בין עשור לעני, בין נקלה לנכבד; הוא מלוה את כל המתים עד קצה הרחוב ומשם הוא שב אל ביתו דרך רחוב אחר. דומם ושקוע במחשבות הוא הולך וראשו מוטה; רק אחרי עברו צעדים אחדים הוא מתעורר ושואל לשם הנפטר, ובשמעו את השם זלמנקא, הוא שב ונדם, מוריד את ראשו ושוקע במחשבותיו. עיני רבי ירחמיאל מכוסות בשמורותיהן, פניו כמאבנים ואינם מפיקים כל רגש. – קשה אפוא מאד להכיר: הפעלה השמועה הזאת איזו פעולה על לבו, ההתעורר איזה רגש בסתר נפשו?… מי יודע, אולי על לבו איננו עולה גם הרעיון, כי הוא הסב בנפש האיש הזה המובל עתה לקברות, וכי הוא היה הסבה העקרית לכל התלאה, אשר מצאה את זלמנקא בחייו ואשר גרמה במותו? בכל אפן, אם מאשים רבי ירחמיאל את עצמו או לא, אך זוכר הוא בודאי, כי היו ימים, אשר זלמנקא לא כנה בשם הזה, כי זלמן שטרנפלד היה שמו, והוא היה נכבד בין מכריו ומהולל בפי מיודעיו! אמנם כל זאת היתה לפני ימים רבים, וברבות הימים הכל נשכח. עתה יודעים בני העיר רק אחת, כי זלמנקא הוא שכור, שכור נתעב ונאלח, חדל-אישים, אשר אבד הונו בידיו, הסב במות אשתו ולביתו גרם חרפה וקלון נורא, גם את כבוד בתו ותמתה מכר בסבאו – מי ירחם על איש כזה בחייו, ומי ינוד לו במותו?! עברו בלי מקרים מיוחדים, ומי יודע אם לא עברו באפן כזה כל ימי חייו לולא קרה מקרה, אשר היה בראשיתו קל-ערך מאד, אך באחריתו היו לו תוצאות גדולות ונכבדות. בהיות זלמן שטרנפלד עומד בברית-מסחר עם סוחרים רבים מערי-המצער, היה ממלא להם לעתים דרישות אחרות, שלא היו נוגעות כלל למשלח-ידו. ככה היה סר לעתים קרובות גם אל רבי ירחמיאל הקולקטור לקחת ממנו שטרות-גורל שונים בפקודת בעלי-בריתו. שטרות רבים ושונים עברו על ידו באפן הזה, אך על חשבון עצמו לא לקח מעודו, כי היה בטבעו בלתי-רודף אחרי העשר, והתקוה לזכות הון רב בגורל לא משכה את לבו. כמה פעמים הרבה עליו רבי ירחמיאל דברים ויפתהו לנסות מזלו, אך הוא לא אבה. רבי ירחמיאל נסה לפעל מעבר אחר ויוכיח מצד האמונה, כי כל איש ירא-אלהים מחויב לקנות לעתים שטר-גורל: "הן אנחנו מצפים תמיד לעזרת אבינו שבשמים, אך אולת וחטאה היא לקות, כי ישדד הבורא למעננו את מערכות הטבע, כי יעשה ארבות בשמים להריק עלינו שפעת עשר; לא כן בשעה שיש שטר-גורל בידנו, אז יכולים אנו לקוות לחסדי ד' בדרך הטבע"… אולם גם התוכחה ההגיונית הזאת לא פעלה את הפעולה הרצויה וזלמן החזיק בדעתו, כי איננו חפץ לנסות את ד' והוא מבקש רק ברכה והצלחה במשלח ידו. לו היה איש אחר במקום רבי ירחמיאל, כי עתה כבר חדל מזלמן ולא השחית עוד דבריו על אזן לא-שומעת; אך רבי ירחמיאל היה קולקטור רגיל ומנוסה, וידע כי רק ההתחלה קשה, וכמעט ינסה זלמן פעם אחת לקנות והיה לו ל"קונה" תמידי. הוא לא הרפה מזלמן, וסוף סוף השיג חפצו. במשך שבועות אחדים הצליחו עסקי זלמן מאד וההצלחה עשתו לותרן: הוא קנה "שמינית" אחת, רק למען עשות נחת-רוח לרבי ירחמיאל, ובנפשו החליט כי לא יקנה עוד. מי יודע, אולי היה מקים זלמן את החלטתו, אך המקרה כמו התל בו: שטר-הגורל יצא בזכות "קרן"… רבי ירחמיאל מחא כף ויקרא בצהלה: "הנני רואה בחוש כי בר-מזל אתה! כמעט נסית וכבר זכית! ראשית הזכות מצער ואחריתה ישגא!"… כנהוג בין המשחקים בזכות "קרן" שלם זלמן את מנת-הקולקטור ויקבל שטר-גורל חדש. ורבי ירחמיאל לא טעה בחשבונו: אחרי השטר השני נקנה שלישי ורביעי. זלמן הרגיש את טעם המשחק: מצד אחד תקוה משעשעת ומצד אחר אי-החפץ לותר על הכסף שכבר נבלע במשחק. התקוה מתחזקת במדה שמתרבה סכום הכסף האבוד ובה במדה מוסיפים המשחקים לסכן יותר. זלמן כבר היה לקונה תמידי. במשך שנים אחדות היה כרב המתחילים משחק זהיר, קונה בחשבון ובמדה מועטה. כל חפצו היה רק לזכות את הכסף, אשר השקיע בגורלות חנם, ואז – כן החליט בנפשו – יחדל מהמשחק עד עולם; אולם חדש אחרי חדש עבר, שטר אחר שטר אבד וכל זכיה לא עלתה בגורלו. הוא כבר התחרט על החלו ופעמים רבות החליט לחדול מהמשחק, אולם התשוקה הזאת כבר השתרשה בלבו ולהתנזר ממנה ברצונו הטוב לא יכל עוד. רבי ירחמיאל מצדו היה מעודדהו, מחזק את לבו ומוכיח לו, כי הוא עצמו אשם באי-הצלחתו: מדוע לא ינסה מזלו במשחק הדנון – בשם משחק דנון קרא רבי ירחמיאל למשחק גם בחלקים ידועים זלמן היה פוסח עוד על שתי הסעפים, אך ההוכחות התמידיות האלה נקבעו מעט מעט בלבו, והחפץ הכביר להשיב את נזקו, את הכסף הנשקע במשחק, המריצהו לנסות פעם אחת. אולם הפעם הראשונה הזאת לא היתה האחרונה: במדה שהוסיף לאבד, בה במדה חזקה תקותו לזכות ובה במדה גברה תשוקתו אל המשחק. "הן רבים זוכים, – חשב בלבו – היבצר מה' לתת פעם אחת את האשר הזה לי"… ובארח משחקו הוחלה תנופה חדשה. תחת הרובלים האחדים לחדש היו אובדים עתה עשרות עשרות. לבו היה סוער תמיד וכמעט יום יום היה מחכה לזכיה, עד שכלתה הטלת הגורלות מהמין האחד וכבר הוחלה הטלת המין השני. הקלסים הראשונים לא ענינוהו עוד, רק הקלסים האחרונים, "הענקים" היו שעשועיו. בימי הטלת הגורלות של הקלסים האחרונים היה בא עד עשר פעמים ביום ובלילה לבית רבי ירחמיאל; שם היו רבים מהדומים לו יושבים וקוראים יחדו בעיון רב את רשימות-הזכיות הראשונות, או מחכים בקוצר-רוח וסערת-לב חזקה לדפשה מבשרת זכיה גדולה. תשוקת המשחק כבר נהפכה עזה ועצומה, תאוה גדולה ונוראה, הבולעת את כל חושי האדם ומבלעת את כל נפשו. ואל התאוה הזאת נוספה עוד תאוה אחרת, רעה ומפסידה הרבה יותר מהראשונה, אף כי האחרונה היא רק תולדה מחויבת ממנה. סערות-הרוח החזקות והתכופות, התוחלת הממושכת בימי הטלת-הגורלות ומפח-הנפש בימים הבאים אחריהם – כל אלה שוללים בהכרח את תאות-האכל ומעוררים נטיה לכוס יין. כוס-היין משכחת את הדאגה, מרגיעה ומשובבת את הנפש הסוערת, אך היא גוררת גם כוס שניה ושלישית. השותה מתרגל ביין, ההרגל נעשה והשתיה – לצרך חברתי. המדה הראשונה, הקטנה, איננה מספקת עוד – וכתוצאה מזאת באה מדת השכרון… זלמן היה לשכור! וחברת המשחקים, אשר נמצא בתוכם תמיד, הועילה הרבה להותו. בתוך המשחקים רבים מאד הנואשים, אשר הכוס היא נחמתם האחת והיחידה, ביחוד – בשעות הצפיה הארכות, כשהם יושבים ומצפים לשמועה טובה. השכרון השפיע על זלמן להלהיב את דמיונו, להגדיל הוא לא התבונן כי מצבו הורע מאד, הודות לתאוה הכפולה הזאת: מצד אחד הרגיש הפסד הכסף אשר נבלע במשחק ושתיה, ומצד אחר נצערה פרנסתו. התמכרותו השלמה לתאותו הפריעתו ממשלח ידו, וסערות-הרוח המצויות, חליפות התקוה והיאוש תמיד, גם הכוס היתרה החלישו את עצביו ויעשוהו לרגזן ומהיר-חמה, והסוחרים בעלי-בריתו הקודמים נשמטו ממנו אחד אחד… הוא ירד מטה מטה! במשך ימים רבים לא ידעה אשת זלמן מכל הנעשה דבר, רק השתוממה על זאת כי פסקה הברכה במשלח-ידם ובאישה נראו זרות רבות. הסמנים הרעים האלה עוררוה להתחקות בזהירות על מכתם, ובמהרה נודע לה הכל, – אך כבר עבר המועד לתקן את המעות. היא נסתה לפעל על אישה בדברים והוכחות, אך מהנסיונות הראשונים כבר נוכחה כי עמל שוא הוא, ותחדל מזאת. נסיונה למלא מקום אישה במשלח ידם לא עלה יפה גם הוא, כי רב הסוחרים פנו כבר לעמילים אחרים ולא שבו עוד, גם המעטים שנשארו אמונים להם נצערו יום יום, כי חסרה לה הבקיאות הדרושה למשלח-יד כזה. ההכנסה מעטה מחדש לחדש וההוצאה גדלה, כי אישה הרבה לסכן במשחקו יותר ויותר. כשל גם כח-סבלה ולא יכלה עוד להתאפק מתוכחות מרות; אך כל אלה לא הועילו, להפך, עוד הרעו את מצב הדברים. תוצאותיהם הרעות של המשחק והשתיה: התרגשות-עצבים ורגזנות נפרזה, כבר נגלו בזלמן; ואם אמנם הבין כי תוכחות אשתו צודקות ונכונות, בכל זאת – יותר נכון, בגלל זאת – התרגז ויתגעש בשמעו אותן. למען המלט מהן הוקיר רגליו מביתו, ויתמכר לתאותו עוד יותר. הכסף המזומן כבר אפס, זלמן לוה ברבית למען ספק את תאותו; אשתו חבתה גם היא הרבה לצרכי הבית. החובות הכפולים האלה, אשר נוספה עליהם גם הרבית, עלו במשך שנים מעטות לסכום הגון, וסוף הדבר היה כי בית זלמן ומטלטליו נמכרו בפומבי. הטרדות הרבות ודאבון-הלב הנורא הרסו מעט מעט את בריאות האשה האמללה. סמני-מחלה נגלו בה עוד ימים רבים לפני כן ופעם כפעם היתה נופלת למשכב, אך טרדותיה הרבות היו מכריחות אותה להתגבר על מחלתה. היא התחזקה בשארית כחה, אך כחה תם ביום, אשר מכר שליח בית-הדין את מטלטליהם: היא נפלה למשכב ולא ירדה עוד מהמטה אשר עלתה עליה… במות האם נשארו חמשה יתומים חיים: שני בנים ושלש בנות. הבן הכבור, בן חמש עשרה שנה בימים ההם, היה נער נבון-לב ובעל כשרונות טובים, אך ארח-חנוכו המקולקל בלעהו, בלמודים התרפה, ואומנות לא חפץ ללמד; גם כאשר נתן בעל-כרחו על יד בעל-מלאכה, הרבה להכעיס ולהרעים את אדוניו, עד כי גרש בחרפה. מאז היה הולך בטל, משוטט ברחובות ועושה כל מעשה מגונה; אחרי מות אמו עזב את העיר כלה ועקבותיו לא נודעו. הבן השני, נער כבן עשר שנים, היה נופל מאחיו הבכור רק בכשרונותיו, אך לא בפראותו, משובתו ופחזותו. הוא למד ב"תלמוד תורה" ויאכל על שלחן קרובי אבותיו, אך גם אלה גם מלמדיו כבר נואשו ממנו… רק הבכירה בבנות, רוזלה, נערה כבת שתים עשרה שנה, נבדלה לטובה מאחיה: עוד בחיי אמה היתה לא מעט בבית, אחר היתה עליה כל כלכלת הבית, גם שתי אחיותיה הצעירות, ילדות בנות שבע שנים וארבע שנים. היא עבדה בבית אלמנה עושה-פפירוסים, ובשכרה הדל התפרנסה היא ואחיותיה. בימים הראשונים סבלה מחסור נורא, אך אחרי כן רוח לה מעט, כי דודתה אחות-אמה אשר בעיר הקרובה אספה את אחותה בת שבע-השנים אל ביתה, גם האחות הצעירה לא היתה עוד עליה למשא ימים רבים. הילדה הזאת נולדה בעצם הימים הרעים. היא היתה ילדה רפת-אונים וידועת-חלי וחיי הדחק והלחץ לא היו מסוגלים להחלימה ולהבריאה: כחה דל מיום ליום והמות פדה אותה מכל צרותיה. רוזלה נשארה לבדה עם אביה, אשר כמעט לא היה ראוי עוד לתאר אדם. מהמשחק כבר חדל, כי לא היו לו אמצעים לזאת, אך מחברת המשחקים לא הרפה. על פי ההרגל של ימים רבים היה מתמיד לשבת בבית רבי ירחמיאל, ושם היה מוצא פעם בפעם כוס יין ולפעמים גם מתת כסף מאחד המשחקים במקרה זכיה… בעד הנאתו זאת היה משמש תמיד את המשחקים ורץ בשליחותם אנה ואנה. מעט מעט הסכינו גם אחרים להשתמש בו לשליחות בעד כוס-יין או אגורה. באחרית הימים היה ל"שכיר-העיר", אשר לכל הנערים רשות להתגרות ולהסתולל בו, גם לעפר בעפר עליו, ותחת זאת רשות גם לו לבוא לכל משתה וסעודה לאכל ולשתות… זלמן שטרנפלד הקודם כבר נשכח, אף הוא עצמו כמו שכח כי היה לפנים אדם ולא שכיר. המצב הזה נמשך ימים רבים, ומי יודע כמה ארך עוד, לולא קרה מקרה, אשר אמנם קרב את יום מות זלמנקא, אך תחת זאת עורר בקרבו לתחיה את רגשות-האדם, אשר נראה כאלו מתו כבר… אור הנר הדועך התלהב עד ארגיעה למען יסוף אחרי רגע לנצח! הלויה הגיעה עד קצה הרחוב, ורבי ירחמיאל נפרד, כמנהגו, מעל הארון: הוא נטה הימינה והלויה – השמאלה. שם בקרן שני הרחובות נעצרה מפני הלויה מרכבת האדון בוריס גריגוריביטש גרוסמן, צעיר בעל שפם שחור וזקן מגלח, בן-עשרים נאור. רוחו לא היתה נוחה מהמעצור הזה בדרכו, בשעה שהוא נחפז לבית-מסחר אביו, אך הועל לא יכל, ומארך-עת ותאוה-לדעת בטלה פנה אל אחד העוברים בשאלה: מי הוא המת? אך באותו רגע נמשכו עיניו פתאום לעבר העלמה המזדעזעת, המלוה הארון; הוא הכירה למרות המטפחת העבה הכרוכה עליה ופניו אדמו וחורו במעוף-עין אחד. "נהג!" – קרא אל רכבו בקול מוזר, וסערת-רוח עזה גברה דיה ברעידת קולו ורטט תוי-פניו. כן, בוריס גריגוריביטש הכיר את בתו של זלמנקא; הוא הבין מי מובל עתה לקברות, ובזכרונו שבו לתחיה פרטים רבים אשר כבר הוסחו מדעתו. לפני שנתים היה מבקר בבית שרה האלמנה העושה פפירוסים, כי עבדו בביתה נערות צעירות אחדות. שם ראה גם את רוזלה בפעם הראשונה. היו דלים וחורים יותר מדי, צבע עורה היה שחרחר-ירקרק ושפתי הדקות כחולות קצת. גם עניות לבושה נולתה; אך צמות שערותיה השחורות כעורב ועיניה השחורות והשקועות, אשר עמוק עמוק בהן נשקפו דאבה, פחד ושאיפה-לדעת מעורבים יחדו – שתי אלה עוררו בקרבו רגש מוזר. אך-שנותיה ותמת-ילדותה גרו את תאותו עוד יותר והוא החליט לשלט בילדה הזאת, ויהי מה. האלמנה, המשתדלת להקדים רצון "קוניה" מבני-העשירים, ספרה לו בחפץ-לב מי ובת מי היא הנערה הזאת, ואם גם לא מפורש השמיעה, אך רמזיה היו גלויים ומובנים דים, כי נכונה היא לסייע מצדה… בת-בליעל: היא הלא ידעה היטב את כונתו, למה הראה אותות-חבה לרוזלה ולמה נתן לה עבודה, אשר תעבוד בביתה בערבים!… היא ידעה היטב, ורק מאהבת-הבצע עצמה את עיניה מהסכנה הצפויה לילדה הזאת! והסכנה היתה גדולה וקרובה. הוא היה למבקר תמידי בבית רוזלה ובכונה היה מפריעה מעבודתה, למען הארך המלאכה ימים רבים והיתה לו תואנה לשבת אתה. על הרב לא היה זלמנקא בביתו, אך גם בעתים הרחוקות אשר היה, דים היו בקבוקי-ין אחדים לעשות מציאותו כלא-היה… איש לא הפריעו מעשות כל מה שלבו חפץ, ובכל זאת לא בנקל השיג חפצו. לגער בו או לדבר עמו קשות – לא נועזה הנערה המדכאת הזאת, כי נחתה מפני עשרו וכבודו; אך מבט התחנונים והתוכחה האלמת, אשר נטתה אליו כמעט הרשה לעצמו איזו חרות, הסיר את כל עזותו. הוא היה נסוג אחור, אך תשוקתו היתה מתעוררת בקרבו ומתגברת עוד יותר עקב ההתנגדות הזאת… הוא החליט לפעל במתינות, לצעד אל מטרתו בצעדים מדודים, להרגילה מעט מעט. בהתמדה וארך-רוח מצוינים פעל את פעולתו: בחלקות, ממתקים ומתות כסף משך את לבה, ובהדרגה מתונה הרגילה לאותות-חבתו. במשך ערבים אחדים הסתפק בהנחת הקלה, כי לא שמטה את ידה מתוך ידו. כאשר הסכינה עם האחת, הרגילה אל השנית, אחר – אל השלישית. כל צעד וצעד עלה לו בעמל רב, אך כבד הדבר לא עצרהו רק המריצהו עוד יותר… כמה מן הזדון, אכזריות-הלב ושפלות-הנפש היו במעשה הזה, אך הוא השיג חפצו, ובמשך שנה אחת בצע מזמתו!… הבלים! – קרא בעז ויתגבר על מוסר-לבו ויסח את דעתו בחזקה מהזכרון הבלתי-נעים. מרכבתו קרבה ברגע הזה אל בית-המסחר; שם חיי המעשה רועשים וענינים שונים דורשים פקודתו – העת לו עתה לשים לב לתעתועי ימים שכבר עברו?! תעתועי ימים שכבר עברו! כן הדבר, לו כבר הימים ההם ותעתועיהם חלפו. כמעט השיג חפצו, ספק תאותו, ורוזלה חדלה מענין אותו: כל המאורע הזה עבר לעולם הזכרונות. אולם בשעה שבוריס גריגורוביטש כבר שכח את כל המאורע, התפשטה פתאם השמועה בעיר, כי בת זלמנקא השכור, אשר לא מלאו לה עוד ארבע עשרה שנה, כבר חללה תמתה… שם בוריס גריגורוביטש אמנם נזכר גם הוא, אך אותו כמעט לא האשימו: "הלא גבר הוא ולו הכל מתר", "הסכל נותן והחכם לוקח" – משפטים כאלה נשמעו לא רק מפי הצעירים; כל כבד האשמה חל על רוזלה ואביה… לזלמנקא נודע הדבר רק עתה. אז, כאשר בקר האדון גרוסמן בביתו, לא ידע ולא חשד מאומה; הוא לא היה מסוגל בכלל לדעת דבר במצב שכרונו… עתה קרה מקרה נפלא: שכרונו פג, הכרתו שבה אליו והוא הבין את האסון בכל מלואו… רוזלה היתה בתו האהובה בעודו ככל האדם, היא היתה גם אחרי כן נחמתו היחידה ומשענתו האחרונה; אסונה הנורא פעל עליו פעולה נמרצה ומעוררת. רבים מחליטים, כי מהיום ההוא לא בא עוד כל משקה אל פיו. אחרים מוסיפים בשחוק-לעג, כי ביום ההוא בא אל בית בוריס גריגורוביטש וידרש ממנו דבר קטן – כי יקח את רוזלה לו לאשה כדת… איש לא ראה ולא שמע, כמובן, את הדברים האלה, בכל זאת מספרים, כי בוריס גריגורוביטש נבוך ונפעם מאד למראה האיש הפרוע הזה הבוכה מרה; מספרים גם זאת, כי אבות בוריס התערבו בדבר, ואחרי חרפם דים את השכור הנתעב והנאלח, אשר "בתו חטאה והוא מבקש תואנות ומתנפל על אנשים נקיים", עשו בכל זאת "לפנים משורת הדין" ויתנו לו מאה רובל, למען יסע עם רוזלה לעיר אחרת וישב שם עד מלאות ימי הריונה. נראה הדבר, כי השמועה הזאת נכונה: אבות בוריס נתנו וזלמנקא לקח באמת, כי אחרי ימים מעטים נסע עם בתו מהעיר וישב אחרי שבועות אחדים… בשובם היתה רוזלה דלה ורזה עוד יותר, אך סמני הריון לא נכרו בה עוד. שיחת בני העיר שקטה ואיש לא זכר עוד את זלמנקא השכור, כי לא נראה עוד ברחובות ובבתי משתה. הוא לא שתה עוד, גם לא ירד מהמטה אשר עלה עליה. ירחים עברו באפן כזה – והיום זכרוהו עוד הפעם העוברים, אשר פגשו את הלויה… רבי ירחמיאל הקולקטור הגיע עד פתח ביתו והוא נוטל עתה את ידיו בכונה רבה מספל המים, אשר הוכן לחפץ הזה על סף הבית, וזוכר במה נחשב האדם: עפר ואפר! בוריס גריגורוביטש כבר בא אל לשכת מסחרו, ושם הוא מוכיח את אחד הפקידים על איזו שגגה בעסק. ובקצה העיר קופת-הצדקה מקשקשת עוד וקול הקריאה "צדקה תציל ממות" נשמע בפעם האחרונה: הארון בא בשערי חצר-המות… הנה השלמתי חקי, קורא יקר! והא לך גם החלק האחרון "מסתרי פאריז", וכל אזן אשר תבחן הוד מליצת שפת עבר, וכל חך אשר יטעם נופת צוף דבשה, יבחן ויטעם כי גדול כבוד החלק האחרון הזה בצחות מליצותיו על שלשת החלקים ההולכים לפניו, ויתר שאת לו עליהם במתק ניבו ונאמו, בטהר הגיונו וחמדת לשונו. ובטחתי כי גם מתי מעט מזי אש הקנאה ולחמי רשף השנאה – אשר כתבו עלי מררות וישפכו מררתם על ההעתקה הזאת – דם מתי מעט ההם ינחמו על מעשיהם, וידם לא תאחז עוד במשפט מעקל בקראם את דברי החלק האחרון הזה, ועין בעין יראו כי תכליתו מוסר השכל, וצדק ומשפט חסד ורחמים הם הם אוצרו. אפס אם גם בפעם הזאת יקוט מבטחי, ובני רשף ההם יגביהו עוד עוף לחתות גחלי רתמים על ראשי, גם אז אחריש אתאפק ולא אשיבם דבר, ובשובה ונחת מוסר כלמתי אשמע ואדום, כאשר עשיתי עד כה. עדי בשחק כי כל ישעי וכל חפצי בהעתקה הזאת, היו רק להעיר ולעורר את אהבת שפתנו בלבות בני הנעורים, ולהראות גם לחכמי העמים והשרים את טובה ואת יפיה, את הודה וכבודה, ואת כחה וגבורתה. וחפצי הצליח ה' בידי, כי מרבית בני עמנו נעורו ויעוררו את אהבתם לשפתנו אוצר כל כלי חמדה ואם כל קדש בארץ, וגם יראי ה' ומשכילים באמת, ראו את ההעתקה הזאת ויהללוה, שרים ומליצים ויאשרוה, וגם חכמי העמים ושרים נכבדים ספרו את כבודה בדברי הימים ללשונותם, ויוכחו כי שפתנו עוד אתנו, ולא עלינו יסב חזון עובדיה (ב')1 –. ומה לי ולדבת שנים שלשה מלשני בסתר ומוציאי דבה, הראשון סופר אולד, ולפני כל חוברי חברים חוללתי, הטרם ידעתי כי מני שים סופר וספר עלי ארץ, לא נקו שניהם משוט לשון וקנאת עם, חצי לשון רמיה נחתו בם וחמת מקנאים לבני אשפתם, וללשוני שמתי מחסום. וזאת נחמתי כי קנאת המקנאים כעשן תכלה ודברי הבליהם ישא רוח יקח הבל, אך התועלת אשר תצא מההעתקה הזאת לשפתנו הנוה והמענגה תעמוד לעד. נא: אחרית הארווילע אך חזיון שוא ומקסם כזב הוא העשר! לא יסך בדלתות זהב את ים הדאגה הסוער בלב איש, ובשוא גליו לא ישבחם. הן אמת כי היושב בצל הכסף, מנוחה שאננה ושלות השקט לו מסביב, אך נפשו תשבע נדודים תמיד, כי היא תתאוה תמיד תאוות אשר לא תקנינה בכסף ואם יתן איש כל הון ביתו במחיריהן, בוז תבוזנה לו… גם השר הארוילע, העשיר ורב אוצרות, גם הוא נלכד בשחיתות עשרו, כי נפשו אותה תאוה אשר לא תקנה בכסף ולא יתן זהב סגור מחירה, הלא היא אהבת ימימה אשת נעוריו אשר משך אותה אחריו בחבלי זהב –. בהתיצבו אחורי הדלת והמזוזה ויקשב וישמע את אשר נדברו רודאלף וימימה על אדותיו, הראה לדעת כי שקר טפלו אנשי לשון על ימימה, אך גם נוכח כי נפשה נקעה ממנו וכטמא הוא בעיניה, כי חליו האיום והמגאל נצב לשטן לקיר ברזל בינו ובין אהבתה –. ויתעצב מאד אל לבו, וישקע במצולות יגון נורא מאד, יגון משחית נפש ומחבל רוח, וינחם על הרעה הגדולה אשר מהגד ומספר את נהמת לבו! אלפי עשתונות ורעיונות נוראות ושונות השתערו ויתגעשו בחבו ויטלטלו את נפשו טלטלה גבר כל הלילה ההוא – אך בטרם בוקר כעוף התעופפו כל בלהות צלמות ההן, ויגונו העז פשט ויעף פתע פתאם בארח פלא –. הבוקר אור והשר הארווילע קרא אליו את יוסף עבדו ויצוהו ללכת ולקרוא אליו איש מוכר אבני חפץ, כי היה את נפשו לקנות לוית אבני חן לימימה ולהרעישה בתשורה יקרה הזאת לשמחת לבבה. גם קרא אליו את הסוכן אשר על ביתו ויצוהו להרחיב את היכלו בבתי מדות ועליות מרוחים ולא יחמול על כסף וזהב לחפץ לבבו זה. ואחרי כן שלח לקרוא אליו את ההערצאג פאן לוצעניי ואת השר סט-רעמי ועוד ארבעה שרים נכבדים, לאכול אתו לחם בבקר ולשוש אתו משוש, כי יום טוב הוא לו. וימימה באה אליו החדרה להגיד לו כי הולכת היא אל אשת ההערצאג לשאול את פיה על אדות האלמנה ובתה אשר הפקידן רודאלף בידה להושיע להן, ומשם תאחז דרכה ותלך לבקר את הנערות אשר בבית האסור הנקרא סט-לאצארוס. "אם כן לא נתראה עוד – היום?" שאל השר. "אם רע בעיניך מהלכי", ענתה ימימה, "אחשך זאת ליום אחר". "נהפוך הוא", אמר השר, "כי ייטב בעיני לכתך בארח צדקה. לכי לשלום ואל תתמהמהי. חיי בטוב, ידידות נפשי! – ". "עוד מעט ואשובה הנה", אמרה ימימה "שלום לך!" יצא יצאה ימימה מפתח הבית מזה, והנה ההערצאג לוצעניי בא מפתח הבית מזה, ובשאון ורעש התנפל לחדר הארווילע כמשפטו תמיד. "הטוב עשית"? שאלהו הארווילע, "הטוב עשית כי לא הגדת לי מאומה על דבר הקרב אשר היה בינך ובין פלוני אלמוני? וזה לפני יום ספר לי הדבר הרע הזה,.." "דבר רע?" אמר ההערצאג, "דבר רע?, לא ידידי! מעודי לא עשה לי אדם שחוק משמח לב כאשר עשה לי זה האיש קארעל ראבערט – כי הוא התאגף בי עד להשחית בגלל השאלה אשר שאלתיו אם נרפא מחולי מפתח כרשו – הידעת כי רק בגלל זאת ערך אתי קרב? כי בגן הגבירה… שאלתיו בפני ימימה ובפני שרה אחות תם אם נרפא מחליו זה, ובאמת לא הדביקהו חולי כזה מעודו, רק משחק הייתי – וביום השני הקדיש עלי מלחמה. אך לא אנה אלי רעה, והנני בריא אולם כאשר עיניך רואות, ובאתי לביתך להתעלס בדברי ידידות –" כה דבר ההערצאג קול רם ויתנפל על המטה ואת מטהו תלה על ראי מלטש אשר ממעל לראשו ויניע את המטה הנה והנה. "הידעת?, אמר הארווילע אליו, "הידעת כי זה מעט שלחתי לקרוא לך אל המשתה אשר הכינותי לך לשמוח אתך כי נצלת מחרב ראבערט, גם קראתי למאהבי וידידי להתערב בשמחתך… אך הרף נע מהניע את מטך פן תפיל את הראי ותרץ גלגלתך –." "היטבת לראות", ענהו ההערצאג, "עיני נשר לך לראות את הנולד – אך את מי קראת אל המשתה? את השר סט-רעמי – לא! כי זה ימים אחדים הוא יושב בבית שדה, לפלא הוא בעיני מדוע אוה בית כזה למושב לו בימי החרף!!" קרא ההערצאג בקול רעש גדול כמשפטו, ויך במטהו על השלחן, וישתרע על המטה ויתנודד כה וכה, ופתאם עצר מהשמיע במרום קולו, כי השר סט-רעמי בא הביתה. "לא אשאל אם ההערצאג פה בבית", אמר סט-רעמי, כי את קולו שמעתי בהיותי עוד בחצר –. ""האתה הוא זה?" שאלהו ההערצאג, "האתה הוא, איש שדה? מה היה לך כי ישבת בשדה בעתותי חרף? –". "תמול שבתי העירה" ענהו סט-רעמי, וזה מעט נקראתי לבא לבית השר הארווילע, ואדא מעל כנפי רוח ואבוא הנה –." "אודך ידידי כי חשת בוא עלי", אמר הארווילע אליו, "כי גם אתה אוהב ורע לההערצאג וגם לך לשמוח אתנו בהמלטו מחרב ראבערט –". "אך אנכי", קרא ההעאצאג שנית ברעם קולו, אך אנכי שואל עוד הפעם מה עשה סט-רעמי בימי החרף בבית שדה, בית הקיץ? מי יתן וידעתי פשר הדבר! –." "אני אגיד לך", ענהו סט-רעמי, "כי נסיתי להגמל מעט מעט מחלב עיר ואם זאת בטרם אפרד מעליה? –." "ידעתי מה ירזמון מליך", אמר ההערצאג, ידעתי כי תחפוץ להיות חבר למלאכי צרפת אשר בחצר געראלשטיין, אך חדל ממחשבות כאלה! והנני מגיד לך מראש כי לא תקום מחשבתך זאת – אשתי וכל יודעיך יאמרו כן, וגם אני אחשוב כאשר יחשבו הם –." רעיתך הגבירה וכל מידעי שגו בדבר הזה –." "הלא בפני הגידה לך אשתי כי אולת היא לך לעזוב את פאריז –." "רבות פעמים נואלתי בימי חיי, ותהי גם זאת אחת מהנה –." "כי נואלת פעמים רבות ידעתי גם ידעתי, וראשית אולתך היא כי תפזר כסף כאפר להלוך הגדולות ובנפלאות ממך אשר לאחרונה יכלו שארך ויחבלו נפשך – אך כי תואל ותואיל להקבר חיים במהמורה ומנהרה כגעראלשטיין, זאת לא אאמין –." "הס!" אמר הארווילע אליו, אל נא תדבר תועה על געראלשטיין בירת ידיד נפשי ואלוף נעורי הנשיא הגדול רודאלף, ואם ידעת את הנשיא הזה, כי אז לא נפלאת על חפץ סט-רעמי לשבת בחצרו –." "אני אאמין", ההערצאג, אני אאמין כי רודאלף הוא איש יקר ומאד נעלה – אף כי להשמעות אזנים זר מעט מעשהו – אך זאת לא אאמין כי ראש כל בחורי חמד בפאריז כסט-רעמי, יאבה להנזר מתשואות חלד ולהיות בוחר בחצר רודאלף נגיד געראלשטיין –." עודם מדברים, נאספו גם יתר הקרואים אל בית הארווילע, וברגע ההוא בא גם יוסף משרת הבית ויבא את איש מוכר אבני חפץ. "שאוני, אדוני!" אמר הארווילע אל הקרואים, "ואני אדבר מעט עם האיש הזה, כי חפצתי לקנות מידו לוית אבני חן בעד ימימה רעיתי –." "התאבה להרעיש את ימימה בתשורה יקרה?" שאל ההערצאג בקול המון, גם אשתי הרעישה אותי אתמול –" "במתנת ידה…." "לא, אך בשאלה נעימה מאד, כי שאלה ממני לתת לה מאה אלפים פראנקים, ואני נלחצתי להלוות אותה את הכסף הזה אחרי תתה לי שטר על בית השדה אשר לה. ונפלאתי מאד מי הוא האיש אשר הפליא לו אשתי חסד נפלא כזה, ועוד אשוב אתפלא מי הוא מפזר כסף רב כזה במשך שתי שעות – כאשר ספרה לי אשתי –? ואולי תדעהו אתה סט-רעמי? אתה, אשר גם אתה תפזר הון עתק לרגעים!" כן שאל ההערצאג את סט-רעמי ולא ידע כי גחלים הוא חותה על ראשו בשאלתו זאת עד כי שנה עוז פניו ויתאדם. "ידידי!" אמר הארווילע אל סט-רעמי, "ידעתי כי טוב טעם ודעת לך, עזור נא לי לבחור אבני חפץ בעד ימימה –." "הלא זה הוא בוידיאן!" אמר פתאם ההערצאג בהתבוננו את סוחר האבנים, "האתה הוא איש מרמה אשר תרמה את אשתי ותורישנה!" הוסיף ההערצאג לקרוא בקול רם. "לא, אדון נכבד!" ענהו בוידיאן ברוח נבוכה "אנכי לא רמיתי את רעיתך הגבירה מעולם, ובחורף הזה לא קנתה מידי מאומה, רק צותני לשבץ את אבניה במשבצות חדשות, וזה מעט השיבותין לידה. וסט-רעמי אשר ידע כי ההערצאגין המירה את אבניה הטובות באבני שוא למען תמוך את ידו כי מטה, חרה לו מאד על המקרה הזה, אך שם פניו כחלמיש, ויאמר: ההערצאג משחר תמיד לחדשות, אל תגיד לו דבר, בוידיאן! –." ובוידיאן שמע בקולו, ומבלי דבר דבר הוציא מארגזו אבני חפץ, שהם ישפה וברקת, וישטחם על השלחן. "מה נאוה זיום!" אמר אחד הקרואים, "איך לטשו בהדר ויפי מעשה ידי אמן! –." "באמת לטשן אמן נפלא מאד", ענה בוידיאן, "אך צר לי כי חרש אבן ההוא הכה בשגעון והוא עצור כעת בבית עקד המשגעים, ואמן מהיר כמוהו כבד למצוא בפאריז, ולפי דברי סוכנת בית מסחרי השתגע האמן ההוא מעוני ומחוסר כל –." "ואיך האמנת באיש מסכן כזה לתת בידו אבני יקר כאלה?" שאל אחד מהקרואים. מאה פעמים נסיתיו", ענה הסוחר, והוא לא נגע באבני אף כי נגע עניו עד הנפש –." בעת אשר התוכח הארווילע עם בוידיאן אדות מחיר האבנים, ובעת אשר שקל לו את כסף מחירן, בעת ההיא משש סט-רעמי את כל האבנים היקרות המונחות על השלחן ויתבונן בהן פעמים רבות. ואחרי כי לקח בוידיאן מחיר האבנים אשר קנה הארווילע מידו אסף את יתר האבנים מבלי שום עין על מספרן, כי בטח לבו בהשרים הנכבדים ההם כי לא ישלחו בגנבה את ידיהם, ומבלי ספור שם את אבניו בארגזו וילך לדרכו. אחרי הדברים האלה נועץ הארווילע את סט-רעמי על דבר תורת התאים והאולמים והעליות אשר יש את נפשו לפאר בהם את ארמונו, ויספר לו כי לפני חדש ימים קנה בתי מדות במחוז פאריז, וגם אותם ירחיב ויפאר בבנינים חדשים וחדרי משוש, ומאד ישמח לבו על הקנין ההוא אשר קנה בעצת יעקב פערראנד הסופר. לזכר שם פערראנד התפלץ סט-רעמי וישער שער, ויתחזק ויאמר: "האם אמת הדבר כי זה האיש פערראנד איש צדיק הוא?" "למה תשאל כזאת?" ענהו ההערצאג, מי לא ידע כי צדיק וישר הוא? –." "בשמן תורק שמו", אמר אחד מהקרואים, "הוא מרבה לשפוך לפני ה' שיחו ומואס בכל חמודות התבל –." "אך הוא כלי ואביר לך מאד", אמר סט-רעמי. "ומדוע תמאן רק אתה להאמין בתמתו וצדקתו?" שאלהו ההערצאג בתלונה. "אני לא אדעהו", אמר סט-רעמי, "אך לשמע אזן שמעתי כי לבו אבן ונפשו נחושה –. ככלות הקרואים לאכול ולשתות, אמר הארווילע אליהם "אם יש את נפשכם אדוני, לעשן טאבאק, בואו נא אל חדר משכבי, כי שם צפנתי לכם ארגז טאבאק אשר ריח ניחוח לו". וכל הקרואים קמו מהשלחן ויבואו אל חדר משכב הארווילע אשר בו שני ארונות מלאים כלי נשק יקרים. "ראו נא, אדוני!" אמר ההערצאג אל הקרואים, ראו נא מה נאוו כלי נשק האלה! השר הארווילע אוהב מעודו לקנות לו כלי ציד יקרי ערך מאד." כלם סבו את הארונות ויתבוננו בנשק אשר בתוכם, והארווילע הוציא משם קנה רובה ויאחזהו בכפת המנעול, ויאמר בשחוק: "ראו נא, ידידי! כלי קטן כזה יש בו כח להציל את קשה יום מכל מכאוביו ומצוקותיו העצומות –." ובדברו הרים את קנה הרובה ויכוננהו מול פתחי פיהו. "אני", אמר סט-רעמי "אני לא אחישה מפלט לי לכלי מות זה כי אם באבד כל מנוס ממני –. "אך הכלי הזה ישים ברגע קטן קץ לכל נגעי לבב אנוש!" ענהו הארווילע, "רעם, ברק ומות יתפרצו מקרבו ברגע אחד, והאדם האבד איננו עוד –." "השמר נא, ידידי!" אמר אליו ההערצאג בראותו כי הוא מגיע את כלי המשחית אל דל שפתיו, "השמר נא, ידידי! הטרם תדע כי פעמים רבות היתה אחרית שחוק כזה בכי ומספר –." "התאמין כי שחקתי בנשק המות אם היה כדור עפרת בתוכו? –." אך בכל זאת הרף נא משחק בו!" צעק ההערצאג. "ראו נא, אחי!" הוסיף הארווילע לדבר, "ראו נא, הנה כן יעשה גבר לא יצלח בימיו – ישים כלי מות כזה בין שניו, ואז…" "אי שמים!" צעק ההערצאג ברגזה, מה זאת עשית?–." "ואז – הוסיף הארווילע דבר – ואז יניח אצבעו על כפת המנעול – ובטרם יעיף האדם עין – קשה יום עוד אין…" עוד לא כלה לדבר, וכרגע התפרץ קול רעם ולהט ברק וכדור מות מקנה הרובה, והארווילע נפל מת ארצה מתבוסס בדמיו – – –. בלהות תמותה, פחדי שאול ומחתת צלמות אפפו את הקרואים בראותם את המראה הנורא הזה – כל עט סופר וכל שפתי נאמנים אין בהם כח לתאר ולהביע את עוצם חרדת נפשם ותגרת מצרי רוחם!! וביום השני באו בספר "מגיד חדשות" אשר בפאריז כדברים האלה: ביום אתמול נקרה מקרה איום ונורא מאד במגרש זערמען: השר מארקיז פאן הארווילע – רב עשר וחכם לבב כבן חמש ועשרים שנה – קרא אליו אתמול את אוהביו ורעיו אל המשתה אשר הכין למו. וככלותם לאכול הראם את כלי נשקו אשר בחדר משכבו, ויקח קנה רובה בידו ומבלי דעת כי כדור עפרת בתוכו, שחק בו, ויאחז בכפת מנעולו, ופתאם הרעים כדור מות מקרבו, והשר הארווילע נפל שדוד ארצה וראשו התפוצץ מאד לבלהות נפש הקרואים ההם –." ואנחנו העתקנו בזה את דברי מגיד חדשות ההם, להראות לעיני הקורא כי כל יודעי מות הארווילע, האמינו כי מבלי משים ובלי-צדיה הביא עליו את המות הזה. אך אנחנו יודעים נאמנה כי לא כן הדבר, רק הוא צדה והשיא מות עליו ברצונו, ובערמה ותחבולה התעה את קרואיו בהכינו להם משתה, ובהתיעצו עמהם על צפונותיו, ובקנותו לעיניהם לוית אבני חן לימימה, לבעבור יאמינו כי לא בזדון טרף נפשו בכפו כי הארווילע אחרי ידעו אל-נכון כי לא ישיג את אהבת ימימה בעד כל הון ועשר, יען כי מחלתו האיומה והנאלחה עומדת לשטנה לו ומבדלת בינו לבין אהבתה, ורגשי נחם כנחשים צפעונים אשר אין להם לחש התעוררו בחדרי לבבו על אשר אסר אליו בחבלי רצח את ימימה התמימה והנעימה, בחבלים אשר לא ינתקו כי אם בהנתק פתיל חייו, משפט לשום קץ לחייו המרים והמאררים ולשלח את ימימה חפשי לנפשה – 2. נב: בית האסור וימימה ההרווילית אשר לא ידעה עוד מהרעה הנוראה אשר נהיתה בביתה, הלכה לה אל אשת ההערצאג להתחקות על שרשי רגלי האלמנה ובתה אשר עשקן יעקב פערראנד, אך גם היא לא ידעה הליכות האשה האומללה ההיא ובתה, ותקות ימימה נשארה מעל. ותלך מבית אשת ההערצאג לבקר את בית האסור הנקרא סט-לאצארוס. מקום אשר נערות שובבות ובנות בליעל אסורות שם. ומגמת פניה היתה לחפש בין הנפשות החוטאות העצורות שמה, אולי תצלח לה למצוא נפש אחת אשר לא נשחתה עוד עד היסוד בה, ורק מעוני ולחץ הטבעה בשחת חטאות נעורים, ובצאתה למרחב ולא יחסר לחמה, תחיה חיי ישרים ותלך במעגלי צדק, ובבית האסור ההוא, ספרה האשה צפורה, אשר עיניה צפיות הליכות הבית, אל ימימה ההרוולית את תכונות כל האסורות, האסורות שם, ובתוך דבריה אמרה אליה: "דעי נא, גברתי, כי זה מעט הובאה הנה נערה צעירה לימים כבת שבע עשרה שנה, והיא נפש יקרה מאד, ורק הדפה ביון מצולה, וכל ישעה וחפצה למצוא חית ידה ולהתהלך בדרכי ישר. תאר פני הנערה, כתאר בת נדיב ושוע, חן נעורים ותם עלומים הוצקו על מראיה ויפעת טהר לבבה נשקפת מבעד עיניה, והיא מלבשה כאחת מבנות הכפרים. שוטרי העיר ראוה כי היא משרכת דרכיה בלילה בשדה אליה, מקום מטעם השופטים בל תלך בו נערה כמוה גם ביום, והשוטרים הכירוה כי לפני שלשה חדשים היתה עצורה בבית מרזח בתוך הסיטע, בית מנוס לגנבים שודדי לילה ומקלט לזובחי אדם, ועל כן הביאוה להאסר בבית האסור הזה, ובראותי טהרת תאר פניה וענות צדקה, נחמתיה דברתי על לבה, ושאלתי את פיה להודיעני את דרכיה ולגלות לי סודה, והבטחתיה לתת לה מהלכים בין נדיבים ועשירי עם בעזבה ארחותיה ללכת בדרכי חיים. אך היא העיפה בי עיניה היפות, ותאנח במרירות ותאמר: אודך, גברתי, בכל לבב על טובת לבבך, אך לגלות לך סודי לא אוכל, יען כי נשבעתי לבלתי גלות אותו לאזן שומעת –." אז חליתי פניה להודיעני מאין היא באה? איפה היתה מעת אשר עזבה את בית המרזח אשר בהסיטע? הישבה בתוך ישרי לב בכפר מושבה – כי בגדיה יעידו כי גרה באחד הכפרים –? גם אמרתי לה כי בהודע לי על פי עדים כי יש את נפשה לחיות חיי ישרים, אז אבקש את שר בית האסורים לשלחה לחפשי, ואני אהי בעזרתה להמציא לה מנוחה אשר ייטב לה. אך היא נאנחה שנית ותאמר: "הה גבירה! אל נא תאיצי בי להגיד לך כל אלה, כי השבועה אשר נשבעתי, תשים מחסום לפי –." ואני אשר הסכן הסכנתי להכיר תכונות נערות אשר כגילה, השתוממתי על המראה, כי במשך הימים המעטים אשר היא יושבת בזה שמה משטרה על כל הנשים האסורות פה, והן סרות למשמעתה וחדלו הרע, וגם נערה עזת פנים ונפש נחושה אשר שמה "זאבה" וכשמה כן היא, גם היא עזבה זדונה וחרונה על פי דברי הנערה הזאת –." "ומה שם הנערה הנפלאה ההיא?" שאלה ימימה ההרווילית. "זמירה שמה בפי גרי הסיטע, גם פרח-מריה, יען כי קולה כנעים קול הזמיר, ויפה היא וברה כפרח מריה –." "חדשות ונצורות תשמענה אזני!" קראה ימימה בתמהון. "עוד תשובי, שרתי, ותשמעי חדשה אשר תפלא בעיניך, כי האשה הסוכנת על החדרים השנים בבית אסור הזה, ספרה לי בבקר הזה כי באחד החדרים ההם אסרה צעירה אשר השיאו עליה עון אשמה כי היא טרפה בכפה את נפש בנה אשר ילדה – והאשמה הזאת שמה שמות בבית אביה! כי אביה – חרש אבן ותמים דרך – הכה בשגעון לשמע האשמה הזאת, ואשתו וילדיו הרבים עטופים ברעב בעלית קיר קטנה ברחוב ההיכל –." "ומה שם חרש אבן ההוא ושם בתו?" שאלה ימימה. "מארעל שמו, ובשמת שם בתו, והיא היתה אמה בבית איש יקר וישר הנודע בשם יעקב פערראנד הסופר. ובשמת נשבעה כי בנה נולד מת, ותם פניה וטהר עיניה יעידו כי כנים דבריה –. ואת, שרתי! לו תואילי להפליא חסדך להעלמה העניה והאומללה ההיא, ולפדותה מבית השבי, כי אז תפדי גם את נפש אבותיה ואחיה ואחיותיה משד וכפן. וגבירה עשירה ואדירה כמוך, יש לאל ידה לעשות כדבר הגדול הזה ולהוכיח לעיני השמש כי כפיה לא נגאלו בדם –. "ואני אעשה את שאלתך זאת", ענתה ימימה, "אך עתה לכי נא וקראי לי הנה את העלמה הנקראת בשם זמירה." נג: הזמירה והזאבה …."מה לך לדבר אתי?" שאלה הזמירה את הזאבה. "לדבר אתך קשות!" ענתה הזאבה. יען כי מאז באת הנה הרעות לי בהסירך ממני לב האבן – כי מאז דברך אלי, נבקה רוחי הקשה, נשתה גבורתי, שנה עז פני, וחליתי והייתי רכת לב – ולו ידע זאת מרטיאל דודי, כי עתה השיב צור חרבו אל לבי, כי חרת בחרט להט על זרוע ידי את הכתובת הזאת: "מות לרכי לב!" הביטי נא וראי…" ובדברה חשפה את זרועה והנה בבשרה חרותה תבנית חרב תקועה בלב אדום עד החצי, ותחתיה כתובים בכתובת קעקע: "מות לרכי לב!" "הראית?" שאלה הזאבה. "ראיתי!" ענתה הזמירה, "ומה נורא המראה הזה!" "דעי נא, זמירה, כי בעת אשר חרת זאת מרטיאל על זרוע ידי, ידע אז נאמנה כי עזה אני כנמר, ולבי יצוק כפלח תחתית, ואם נודע לו כי זה כשלשה ימים רך לבי, אז חרה אפו בי והביא חרבו בלבי כהתבנית אשר את מראה בזה –." "ובמה תדעי כי עתה הנך רכת לב?" שאלה הזמירה ברעדה. "במה? העוד תשאלי? ואת העירות בקרבי רגשי חמלה וחנינה, את – את ביפעת תם מראיך ובאנחות לבבך, את בנפת צוף אמריך ובכשפיך – כי בעלת כשפים את! – את הכרעתני לחמלה על בנות עני האסורות פה תחת אשר עד כה שחקתי לאידן, לעגתי לרישן והכעסתין גם כעס לבעבור הרעימן…" התנחמי על עזבך דרכך – ללכת בדרכי ישר?" שאלה הזמירה ותאנח. "נחמתי!" ענתה הזאבה בשצף קצף, "נחמתי מאד! כי זאת אות מורך לבב, ולחרפה היא לי! הלא זאבה שמי, וכשמי כן אני, והוא גאותי והוא תהלתי. ואת בקסמים אשר על שפתיך הפכת את הזאבה לכבשה, וכלמה כסתה פני להיות שה תמימה, וכל תאותי להיות אך זאבה! ועל כן אבקש את צפורה להפרידני מעליך לבל תתעיני עוד מדרכי, ואם מאן תמאן צפורה לעשות את שאלתי, כי אז אשתובב כבראשונה ואעשה דבר בלע, ושר בית האסורים יאסרני בבית התחתון עד מלאת ימי כלאי, ואז – בצאתי חפשי – אז אהי את אשר הייתי עד כה, כי כן יאות לי, וכן אהבתי –." הזמירה הכירה כי הזאבה, אף כי מתאמצת היא לשוב ולהיות שובבה, בכל זאת לא נשחתה כליל, ויש לה תוחלת ותקוה לחיות עוד חיי ישרים, ועל כן חתרה הזמירה בכל עוז להשיבה אל ארחות-חיים, ותחזק בידה ותאמר: דעי נא רעותי כי לא מרך לב נהפכת לעלמה אחרת, כי אם מאמץ לב, כי כל עושה טוב הוא עזוז וגבור." "אם כה ואם כה הדבר, לא אבה לדעת – ובערב הזה אפרד מעליך ואשב בחצר השני או בבית התחתון אשר בזה, ובעוד יום או יומים אשלח לחפשי –." "אך אנה תלכי אחרי צאתך מפה?" שאלה הזמירה למען תפוש את הזאבה בדברים. "התשובי אל מרטיאל דודך?" אשובה ואלכה לדודי ורעי מרטיאל." "איה איפה הוא כעת? ומה מעשהו?" "הוא יושב על יד מעברת אסניערע אצל שפת הנהר, ובלילה הוא פורש מכמורת על פני המים ומשליך ביאור חכה, ומלחמה ארוכה בינו ובין השומרים אשר הציבו השופטים לבלתי תת לצוד דגים כי אם את הדיגים המשלמים מס לאוצר המדינה – אביו חיב את ראשו למשפט, וישפט משפט מות על במת מטבח ברחוב העיר – ועוד לו אם ושתי אחיות ושני אחים, אך אח אחד בן בליעל ואיש דמים הוא, והיום או מחר יתפש בכף וימות מות נבל כאביהו, גם אחותו הבכירה לא תנקה ממשפט מות, כי בת מרצחת היא –." "אך אים איפה אבותיך, זאבה?" "אבותי? לא ידעתי! אספת חוץ ואספת רעב הייתי –." "עשי אתי ברכה, זאבה, בטרם נפרד אשה מרעותה, וספרי נא לי תולדות ימי חייך עד כה." "הנה שפתי לא אכלא ואספר לך תולדותי, למען תדעי ובחנת כי בין זאבים נולדתי, בין זאבים גדלתי, וזאבה אני וכן אהי כל הימים –. ואנחנו לא נלאה את הקורא בלהג הרבה, ולא נשוב לספר את תולדות הזאבה כפי אשר ספרה היא להזמירה, רק בדברים קצרים נודיע בזה, כי הזאבה התגוללה מיום הולדה בין נעוי לב, הלומי יין, מתי און ואנשי דמים, ותגרת יד העוני הויה בה… וכל זאת היתה נסבה לזדון לבה ואכזריות חמתה… גם בני בית אלמנת מרטיאל, היו סבה לשחיתות נפשה, כי הם רעים וחטאים, גנבים, שודדים ומרצחים… סוף דבר כי תולדות הזאבה יטילו אימתה ופחד, גועל נפש ודי תוגה ועצב בלב השומע, ובשברון מתנים יאנח על בנות אבדות כמוהן אשר יומן הקשה הדיחן במהמורות החטאת ויפילן במשואות משובה נצחת, ולו פקחה חברת האדם את עיניה עליהן, ושתה לבה לחמלה על נפשותיהן, היו היו גם הן תמימות דרך וישרות לב ככל בנות בוטחות בנות נדיבים המגדלות מנעוריהן על ברכי המוסר והחכמה… הזמירה הבליגה על התוגה העזה אשר העירה הזאבה בלבבה בספרה לה את חרפת ימי ילדותה ובשת עלומיה ותתאפק ותאמר אליה בלשון רכה: "שמעי נא אלי, רעותי, ואל נא תקצפי עלי עד מאד!" "אם לא תטפלי להג הרבה – ואשמעה." ענתה הזאבה. "הגידי נא לי אם מאשרה את בחלד?" "אם אצא לחפשי, אאשר בארץ –." "ולא תאבי אז להחליף מצבך במצב טוב ממנו?" "ואם אבה, היכול אוכל להיטיב את מצבי? ומאין יבוא עזרי?" "שמעי נא, הנסית לעלות על במתי רוח הדמיון ולהדמות למאשרים אשר בארץ?" "לא נסיתי בזה – ומה יסכון לי הבל ודבר רוח כזה?" "הטי נא אזנך ושמעי אמרתי ותראי אם לא יעלוץ לבך ותעלוזנה כליותיך בדבר הזה אשר לא תרבי במחירו –." "השמיעיני את דבריך, ואשמע". ענתה הזאבה ותמלא שחוק פיה. "שוי נא נגדך, זאבה, ודמי בנפשך כי נקרה נקרה אליך איש טוב רב פעלים וגדל חסד ויטף לך צוף אמרי נועם, לאמר: ידעתי, בתי, גם ידעתי כי ילדת בין סוגי לב המטים עקלקלותם ובשקציהם נפשם חפצה, ואת מחוסר תבונה למדת את דרכיהם, והנה הנך את אשר את עתה – אמנם אנכי אנכי ארפא משובתך אשר רצונך, גם היטב איטיב עמך: ואתן למרטיאל דודך מקום למצוא חית ידו בכבוד וברוח, אם אך יקח אותך לו לאשר ויעזוב את דרכו – החפץ יחפוץ מרטיאל לשוב מדרכיו? שאלה הזמירה באנחת לב. "הוא לא העוה דרכו מעודו! ענתה הזאבה, ובצודו ציד ביער או דגים בנהר, היש בזה עון אשר חטא? היש אדונים לחיתו יער הפראים או לדגי המים אשר אין מושל בם? הלא כל איש אשר יצודם בקשתו ויגורם במכמרתו לו המה! ומבלעדי זאת לא עשה מרטיאל רעה, ובכפו לא דבק מאום!" "אך דמי בנפשך כי האיש הטוב ההוא ימאן תת למרטיאל מחיה כי אם בעזבו גם את משלח ידו זה, היחפוץ מרטיאל בזה?" "יחפוץ! וגם נפשי חפצה למצוא מחיתי בארח מישור –." "ועתה שוי נגדך כי האיש ההוא ישים את מרטיאל לשמר יערו מגנבים, יען כי הוא יודע את כל ארחותיהם ותחבולותיהם – ומרטיאל יקחך לו לאשה, ויבן לך בית יער נחמד למראה, ואת תהי צופיה הליכות הבית, ותחת שם "זאבה" שם חיה רעה, שם מוזר ונאלח, תקרא בשם "גבירה" "אשת מרטיאל", וכל שכנותיך תהללנה את כשרון מעשיך בבית ובשדה, ותאמרנה: "אשת חיל היא הגבירה רעות מרטיאל! – האח, הנה עיני הרואות איך את גבירה יושבת ראש על יד מרטיאל בעל נעוריך בבית תענוגיך ובחיקך תשאי ילד שעשועים אשר ילדת למרטיאל בצלמו וכדמותו, ועל ברכיך תשעשעי ילדה נעימה בצלמך וכדמותך, וממפתח שושני שפתיה יצלצל באזנך צלצל שם נעים: אב ואם…." "קסם על שפתיך!" קראה הזאבה, וראי נא כי פתאם הניעות את מורשי לבבי…דברי נא עוד, דברי!" "אך דעי לך, גבירה, כי לא מחבוק ידים יצא אשר, ומעצלתים לא יפרה ישע! על כן תטי שמך לסבול עול עבודה, לטוות, לארוג, לכבס, ולעבוד את כל עבודת הבית והשדה…" "מה נעמה לי העבודה! ראי נא, הן אני רבת אונים! ועבודת ביתי, חיי רוחי היא, ולא ארף מעבוד עבודתי בכל אות נפשי!" "אמנם לא לעולם יגיע כפים, כי גם ימי מנוחה יבואו: בנשף בערב יום מימי החורף, עת כי יישנו ילדיך, ובעלך יקטיר מקטרתו ויחד את כלי נשקו, אז תשבי את במנוחה שאננה על האח… "לא, גם אז לא אטמון ידי בצלחת, רק אתפור כתנות לבעלי ולילדי…." ולאט לאט שכחה הזאבה כי הזמירה רק ברוח הדמיון יסודם, ותאמן כי כל דבריה כבר היו באמת, וכבר היא יושבת בבית יער והיא גברת בית מרטיאל ואם הבנים, כי דברי הזמירה פעלו פעולה עזה בנפשה כאשר פעלו לפנים דברי רודאלף בנפש הזמירה בדברו על לבה ובהציגו נוכח עיניה חמדת חיי השדה ונאות דשא. וכראות הזמירה איך נכספה הזאבה לחיות בדד ביער וליגע כפיה בכל מלאכת עבודה, שפטה בצדק כי עוד לא נסע יתרה בה, ועוד לה תוחלת ותקוה לשוב מדרכיה ולהתהלך בדרכי ישר, ותוסף עוד הזמירה דבר: "אך מדוע בחרנו להטיף אמרים על עתותי החורף ומושב היער? הלא עת החורף רעה היא בכל ארבע עתותי השנה, ובה תרמוש כל חיתו טרף בסבכי היער…" "לא כן אנכי עמדי", ענתה הזאבה, "החורף והיער ששון לבבי הם, ומאד ינעם לנפשי לשמוע המית הרוח ויללות הזאבים גם רעם קנה רובה בין סבכי היער ביום שלג וכפור…" "אך אני אתן יתר שאת לימי האביב – הה האביב הנעים! בעטף היער עלים רעננים, ובפרוח פרחי חמד בין עצי הדר ונצני ריח בין עשבות אחו! ברן יחד כל צפור שמים… האח, אז ישחקו ילדיך על מצע ירק ושעשע יונק על יפעת הוד הפרח אשר לו הרקמה… הנה עיני הרואות כי בית מושבך יסכוהו עלים ועפאים נחפים ירקרק חרוץ, ולפני פתח הבית שתול עץ גפן אשר שריגיו יסבכו וישתרגו ותחתיהם סכה עבתה לצל יומם מעבודתו כחום היום בצהרים –. לא אדע אם התבוננת גם את כי בימי הקיץ, בעת הצהרים, שוררת דמיה ושקט בתוך היער כבחצי הלילה לנוגה הירח, כל עלה לא ינוע והצפרים לא תצפצפנה –." "נכון הדבר", ענתה הזאבה אשר השקיעה את עשתונותיה בצלמי דמות יפעת התולדה בנסוך עליה הזמירה רוח דמיונה, והזמירה הוסיפה שאת משלה ותאמר: "אפס כאשר יערב לנפש דממת הליל לאור הירח, כן ינעם לה גם שאון נטפי הגשם בעתותי קיץ ברדתם על עלי היער; הגם לנפשך ינעם שאונם והמונם?" "גם אני אוהבת מטרות הקיץ ושאונם על עצי היערים." "ואז ירטבו העצים, הפרחים והדשא כעולים מן הרחצה, ומה נעים הוא ריח ניחוחם אז! ומה נאוה מראה השמש המופיע בכל אגלי מטר ורסיסי גשם המתנועעים על כל עלה ופרח ועל כל ירק דשא! השמת לבך על המראה היקר הזה? –. אך ראי נא, היום רד, הצללים נסו, והשמש תשלח את זהב קויה האחרונים בעד מסכת סבכי היער, דומיה משיבת נפש מרחפת סביב בית תענוגיך, ובעל נעוריך הלוך וילדיך מפזזים ומכרכרים לקדם פניו בשמחה – ראי נא! הנה הוא והילדים יושבים תחת שריגי הגפן, ואת מגישה אליהם את ארחת הערב – שמעי נא קול בעלך מתרונן מטוב לב! ומדוע לא ירון ולא ישמח לבו בשבתו תחת גפנו בחוג רעיתו וילדיו הנאהבים והנעימים, והערב בהיר הוא בשחקים, ונפשו – אף כי עיפה היא עוד מעבודת היום – הנה היא טהורה וברה מכל שמץ עון ודופי. הה, איש מאשר כזה, הלא יזיל גם דמעות גיל, דמעות המתוקות לנפש כמתק האהבה!. – ואחרי אשר ישבע בעלך שמחות וגיל, יישן הוא והילדים בסכת שריגי הגפן, ואת עוד תאחרי שבת בנשף ותשקפי בעד החלון, תתענגי לבדד לבטח על נועם הערב, תשאפי לאפך ריח היער ותשאי מרום עיניך ותתבונני הדר כוכבי נשף וירח יקר הולך – האח! והעת ההיא תמלא הנפש רגשי קדש, ומבלתי ותהלה דומיה לאלהי הצבאות המוציא במספר צבא המרום במרום והמצמיח עצי היער עם כל חמדת בת עין – ואחרי שאת רנה ותפלה זכה כזאת, ישכב האדם ויישן, ושנתו תערב עליו עד הקיצו משנתו וירנן לבוקר חסדי ה'…." הנה כי כן נסכה הזמירה באמרי פיה רוח דמיון עז מאד על הזאבה עד כי דמתה בנפשה כי כל דבריה וחזיונותיה כבר נהיו ויצאו לפעלם – אפס כי לא ארכו הרגעים, ותתנער הזאבה השובבה מתרדמתה ותקפוץ ממקומה ותזעק: "מה זה היה לי? הלא חלמתי בהקיץ והייתי כמתעתעת! הלא הכיתי בשגעון! מדוע דברת אלי כזבים כאלה; הוי זמירה! מדוע הפכת את כל מורשי לבבי כרגע? ומדוע נשאתני על במתי עב ותשליכני מצולה? – הלא מהיום והלאה לא ימוש מנגד עיני מרעה היער, הבית, הילדים וכל חמודי לבב אשר הצבת נוכח פני – זכור אזכרם ותשוח עלי נפשי כי לנצח לא תשיגם ידי, וכל ימי חיי ערוך לי תפתה – ואת, את זמירה! את ערכת לי את התופת הזה!! –." "שמעי נא." אמרה הזמירה אליה ברוח חן, "אל נא תאמרי נואש! ואל תדמי כי תושיה נדחה ממך! ודעי נא כי לולי ידעתי במה להושיעך ולהצילך מרעתך, כי אז לא העירותי בלבבך תקות שוא, ותוחלת רמיה להחלות לבך ולהדאיב נפשך". – "אך במה תוכלי להושיע לי? הגידי!" "דעי נא, זאבה, כי לפני שלשה חדשים בהיותי עניה סוערה, ונדחת כמוך, אז בא איש אלהים אל שאול ביתי וידבר על לבי דברים טובים דברים נחומים אשר לא שמעה אזני מעודי ועד היום ההוא. ואני ספרתי לו את עניי ואת לחצי, את חרפתי ובשתי, ולא כחדתי ממנו דבר כאשר ספרת לי זה מעט גם את את תולדותיך מבלי העלים ממני מאומה, והוא אחרי שמעו את דברי, לא בז ולא שקץ ענות בת עוני כמוני, ואת מצבי הנתעב והנאלח, רק נאנח במגנת לב וינד לי מאד, ויהלל ויפאר את החיים הנעימים אשר יחיו התמימים בנאות שדה הרחק מתשואות קריה. "כאשר הללת גם את את חיי ישרים אלי –." "כן הדבר. ובהופיע אז נגדי יפעת חיי ישר וחמדת נעימותיהם, הוספתי לראות את רעת מצבי ושחיתות הליכות ימי חיי – חיי בוז ודראון לכל בעל נפש! –." "כאשר אראה כן גם אני כעת, אהה אלהים! –." "וגם אני אמרתי אז כמוך: מה יסכון לי בהראות לפני עדן גן ה' מרחוק ורגלי אסורות בנחשתים במחשכי שאול תחתיה? אך לא צדקתי בדברי, כי איש אלהים ההוא, טוב ומטיב עשה חסד ומהיר צדק, וחלילה לו להשלות נפש זעומה בתקות שוא ותוחלת רמיה! והוא הפליא חסדו לי כאב לבת יחידתו –; כמוך ישבתי גם אני בחדר צלמות אשר רוחו דבר וקטב הוא לשאפיו, והוא הוציאני משם ויביאני לנאות שדה אשר רוח חיים מרחפת שם; כמוך ישבתי בין מתי רשע זועמי אל, והוא הושיבני בין נדיבים, ישרי לב וצדיקים כמוהו אשר זקקו את רוחי, טהרו את לבי והורוני דעת אלהים ובינת אדם –. ורוח איש אלהים ההוא, דבר בי את כל הדברים אשר דברתי אליך, ומלתו על לשוני, ובהגידי לך כי אחריתך ישגה מאד בשובך מדרכך, לא מלבי בדיתי זאת, רק בשמו הגדתי את דברי, כי ידעתי נאמנה כי בהודע לו תולדותיך, אזי יגדיל חסדו גם עמך, כי הוא שומע קול כל שבי פשע ומחיש לעזרתם, והאלהים שלח אותו ארצה לבעבור יאמינו כל יושבי תבל בהשגחתו, ובעיניהם יראו כי עיניו פקוחות על כל דרכי איש –." "אלי! אלי!" קראה הזאבה, "מה זה תשמענה אזני? החלום חלמתי בהקיץ? מעודי לא האזינה אזני כדברים האלה! – ומי את איפוא? הלא כה דברי מאז באת הנה: כי מחומר אחר קרצת, ונפש אחרת לך מאשר לנו – אך מדוע את פה אתנו? מדוע הנך כלואה בבית הכלא כאחת מאתנו אחרי אשר מאד נעלית עלינו ואיש אלהים מגן בעדך? הבאת הנה רק לבעבור הפוך משרש כל שרש פורה ראש ולענה ממורשי לבבנו?…." עוד לא כלתה הזאבה לדבר, והאשה צפורה באה ותקרא להזמירה ללכת אתה אל ימימה ההרווילית, והזאבה נשארה שוממה ונפעמת מנהמת לב מלא תמהון. האשה צפורה הביאה את הזמירה אל ימימה, ותאמר: הגבירה הזאת שמעה עדותי כי ישרה וברה את ורוחך שאפת לאחוז דרך צדיקים, על כן שלחה לקרוא לך הנה ולהפליא לך חסדיה הנאמנים." "רב תודות לך!" אמרה הזמירה אל צפורה, וצפורה יצאה החוצה, ותשאר אך ימימה עם הזמירה בחדר." "בתי." אמרה ימימה אל הזמירה, "האשה צפורה דברה עליך טובות, ומראך הנאוה יעיד גם הוא כי כנים דבריה, ועל כן אחלה פניך לגלות לי את סודך אשר תעלימי מכל באי הבית הזה. ואף כי לא לי המשפט, גם אין לי צדקה להמריצך כי תגלי לי צפוניך, אך יען כי יש את נפשי לפדותך מבור השבי ולהמציא לך חית ידך ברוחה ובכבוד, על כן אבה לדעת את מי איטיבה? ובמה תבחרי את? ומה הן מערכי לבבך? –." הזמירה החרישה מספר רגעים, ואחרי כן פתחה פיה באמרי נועם, ותאמר: "ברוכה את לה', גבירה! כי חמלת על בת עוני כמוני, ולפניך, שרתי, לפניך אגיד את כל לבי, וגליתי לך את סודי הכמוס עמדי, אשר נשבעתי להעלימו מהשופטים ומכל אנשי בית משמרתי. אך הבטיחי נא לי לבל תגידי את דברי לשופטי העיר ולבל תגלי סודי לאחד מבאי שער הבית הזה." "האמיני בי בתי כי אצפין סודך במצפוני לבבי! –." "קחי נא, שרתי, תודתי גם ברכתי על חסדך ואמונתך. ולבי יאמר לי כי בידך ינחם ה' גם את האנשים הצדיקים הנאנחים ונאנקים עלי –." "לא אכתר ממך, בתי, כי תאר פניך ותהלוכות לשונך גם חכמת לבך העירו בי פליאה נשגבה… "איככה אסרתי בבית האסורים? האין זאת שרתי?אך בהגלות נגלות סודי אליך, לא תפלא עוד זאת בעיניך. ועתה דעי נא שרתי, כי ימים לא כבירים חמל עלי איש צדיק וימשני ממים הזידונים אשר הטבעתי בם…" "מי הוא האיש ההוא?" "גם אנכי לא אדע." "איך לא תדעי לך מי ומה הוא?" "הוא לא נודע לאיש כי אם על פי צדקותיו וחסדיו הנאמנים, אך את הליכות דרכו ומצעדיו הסתר יסתיר מעיני הרואים –." "איפה מצא אותך?" "בהסיטע." ענתה הזמירה בלב נשבר, כי אחד מגרי הסיטע הרים ידו ויכני באשון חשך, והאיש הצדיק ההוא הצילני מידו, ובכן נודעתי אליו." "ההוא מבני דלת העם?" "בפעם הראשונה התחפש כאחד מהם, אך אחרי כן נודע לי כי איש רם ונשא הוא, שוע ונשוא פנים ומאד נעלה." "ומדוע התחפש אז כאחד מבני החשכים?" "לא אדע גם אני." "אך מה שם האיש המסתתר ההוא כי תדעי?" "רודאלף שמו – ולפני שמש ינון השם הנכבד הזה! – וזולת זה לא ידעתיו גם לא אדע אכנה אותו, וגם בכפר אשר הושיבני בו, לא נודע הוא רק בשם רודאלף לבד." "העודנו צעיר לימים?" "כן, שרתי, הוא עוד מלא עלומים, ותארו כתאר מלאך ה' צבאות." לדברים האלה שנו פני ימימה, וקול בקרבה קרא כי רודאלף זה הוא הנשיא הגדול השליט לבדו בגעראלשטיין, ואף כי לא האמינה כי הוא ישח לעפר נפשו להתרועע לנערה בזוית עם המתגוללת ברפש וטיט הסיטע, בכל זאת לא יכלה מלט נפשה מהרעיון המתרוצץ בקרבה וקורא "כי הוא זה", ומה גם כי פעמים החפיאה עליו שרה אחות תם דברי בלע כי הוא רועה בנות שובבות ורודף אהבים – ויותר מזה העיר יפי מראה הזמירה, שפק גם חשד על רודאלף – ונפש ימימה היתה כבר קשורה בנפש רודאלף אף כי בכל מאמצי כחה התאמצה לכבות את יקוד האהבה בלבה ולהשקיע שביב אשה, ועל כן חרה לה בלי רצונה על הזמירה ותקנא בה… אך עד ארגיעה הרגיעה את מורשי לבבה ותוסף דבר ברוח חן אל הזמירה ותאמר: דבריך אלה יוסיפו עוד פליאה דעת איככה אסרת פה אחרי היותך תחת החסות בצל רודאלף? ומדוע עזבת את הכפר אשר הושיבך הוא בתוכו ואשר היית שם מאשרה? גם על מה זה נשבעת להטמין את כל הדברים האלה בחבך? הודיעיני נא, בתי, כל אלה!" "דעי נא, שרתי, כי גנוב גנבתי מהכפר אשר הושיבני בו זה האיש רודאלף – כי בלכתי לעת ערב לבקר את כהן הכפר ההוא, התנפלה עלי אשה רעה אשר הפליאה את מכותי בימי ילדותי, גם איש מרצח חבר לאשה מבישה ההיא, אשר ארבו לי במארב הדרך, ויתפשוני בכף וישימו מחסום לפי ויסחבוני וישליכוני בעגלה…." "ומדוע עשו זאת?" "גם אנכי לא אדע, אך לפי דעי עשו כן בפקדת אנשי זרוע ועשירי עם." ומה היתה אחרית הדבר?" "כמעט אשר נסעה העגלה שלשה צעדים, קראה האשה הרעה ההיא הנקראת בשם לילית ותאמר: "עתה אשחית את פני הזמירה ברעל הפיטריאל אשר בצלחתי! אשחית פניה ונבלתיה והיתה רק נמבזה…" "נורא הדבר! לבי עלי דוי! ומי הצילך מידה לבל תשחית פניך?" "האיש המרצח ההוא חברה, איש עור ושמו מורה." "המרצח ההוא היה מגן בעדך?" הדבר, הוא הצילני בפעם ההיא וגם אחרי כן הצילני מידה. וכראות האשה כי הוא משיב אחור ימינה, התעברה מאד ותהי מריבה ביניהם, אך הוא הכביד ידו אליה עד כי השליך את הצנצנת עם הרעל מהעגלה ארצה. והלילה ההוא היה ליל אפל ועלטה, והעגלה נסעה כשתי שעות, ואחרי כן עמדה על בקעת ס"ט דעניש ושם חכה עליהם איש רם קומה רוכב על סוס אביר. "התפשתם את הנערה?" שאל הפרש. "תפשנוה!" ענתה לילית ואפה בוער בה על אשר לא יכלה להשחית את פני ולהבזות צלמי, ותוסף לדבר: "אם יש את נפשך להגות את הנערה מארח החיים, כי עתה אניח אותה פה ארצה ואעביר את גלגלי העגלה על ראשה עד כי תרץ גלגלתה – וכל הרואה יאמין כי היא נפלה מהעגלה באשון חשך –." "הה פלצות בעתתני!" קראה ימימה. ולילית המרצחת עשתה את הרצח הזה לולי עצר אותה הפרש מהפיק את זממה, באמרו: "לא אחפוץ במות הנערה כי אם בכלוא אותה שני חדשים בבית כלא אשר לא תוכל גם לשלוח מכתב לכל אדם." אז יעצה לילית להביאני אל בית איש בליעל אשר שמו חמוץ-זרוע, ואשר לו בית מרזח בשדה אליה, ובבית ההוא חדרים נסתרים בתחתיות ארץ, ושם אאסר שני חדשים. עצתה מצאה חן בעיני הפרש, ואותי הבטיח להיטיב לי בצאתי מבית כלאי, וללילית נתן כסף רב, ויבטיח אותה להרבות לה עוד כסף אחרי אשר יוציאני לחפשי מבית חמוץ-זרוע, ואחרי כן רכב על סוסו ויעלם כרגע. ובטרם הובאתי פאריזה, אמר המורה אל לילית: את תחפצי להושיב את הנערה במערת חמוץ-זרוע, האם לא תדעי לך כי המערה ההיא נשענת על שפת נהר זיינע ובימי החורף היא מלאה מים? –." "ידעתי זאת", ענתה לילית, "ונפשי אותה ללמד את הזמירה לשחות במים". "אך מה עשית להאשה המרצחת ההיא כי חפצה להמיתך?" "אני לא עשיתי לה מאומה, חי ה'! והיא צמאה לדמי מימי ילדותי! –." "המורה השיב לה אמריו: "אני לא אניח להטביע את הזמירה במים, גם לא אעזבנה בידך להביא אותה לבית חמוץ-זרוע." "ולילית השתוממה על דבריו כאשר השתוממתי גם אני וחמתה בערה בה כאש חמסים ותשבע להביאני ביתה חמוץ-זרוע על אפו ועל חמתו. אך המורה נתן עליה בקולו: "אני לא אתנך לנגוע בהזמירה אף אם תתאמצי בכל מאמצי כחך – הנה היא לוטה פה בשמיכה על זרועותי, ואם תגשי אליה אחנק אותך בידי –." "אך מה נעשה לה?" שאלה לילית בשצף קצף, "אנה נחביאנה שני חדשים? –." "אני אביא לך עצה הלום". ענה המורה, "אנחנו נלך אל שדה אליה, והעגלה תעמוד ברחוק על יד בית משמר, ואת תלכי ותקראי את חמוץ הזרוע ותביאהו הנה, והוא יקח את הנערה ויוליכנה אל בית המשמר ההוא ויגד לשר הבית כי הזמירה היא מבנות הסיטע אשר התהלכה בלילה סביבות ביתו, ואת יודעת כי עלמה שובבה המשרכת דרכיה בשדות אליה גם ביום, משפטה להאסר שלשה חדשים, ומה גם כי שם הזמירה רשום הוא בכתב השופטים בין בנות בליעל, ובכן תאסר הזמירה בבית ס"ט לאצארוס, ושם תהי שמורה ועצורה כבבית חמוץ-זרוע –." "אך הזמירה תמאן להאסר", אמרה לילית, "וגם בהעצרה בבית האסור, תספר כי אנחנו ותגיד את כל מעשינו, גם תכתוב לאיש חסדה את כל אשר נעשה לה ותגל לו את תעלומותינו – לרע לנו! –." "אל תיראי!" ענה המורה, "הזמירה תלך ברצונה לבית האסורים, גם תשבע לנו לבל תגיד כל ימי שבתה בס"ט לאצארוס וגם אחרי צאתה לחפשי מכל אשר עוללנו לה. והיא תעשה זאת גם תקים את שבועתה למעני אשר הצלתיה מידך לבל תשחיתי פניה ולבל תטביענה במערת חמוץ-הזרוע; ואם תפיר את שבועתה, אזי נצית אש בבית שדה אשר בכפר בוקעפאל ונגיר על ידי חרב את כל אנשי הבית ההוא –. כה דבר המורה ויפן אלי ויאמר: "השבעי נא, זמירה! לבל תגידי את אשר עשינו לך, ואז תחיי ולא תשבי במשמר רק שלשה חדשים, ואם תמאני, אסגירך ביד לילית והיא תביאך אל מערת חמוץ-זרוע להטביעך שם במים, השבעי נא! ואני ידעתי כי לא תחללי את שבועתך, כי עלמה ישרה את." "ואת נשבעת?" שאלה ימימה. "נשבעתי", ענתה הזמירה, "כי יראתי על נפשי – ולו מתי בחרב או בחנק בידי לילית, כי אז בחרתי במות, אך למות במים יראתי יראה עזה ממות…." "אוי לי! קראה ימימה, "צר לי עליך, בתי! וצרות נגעו אל נפשי. אך ספרי נא לי אחרית הדבר." "אחרית הדבר כי אחרי השבעי הלכה לילית ותביא את חמוץ הזרוע, והוא הביאני אל חצר המטרה באמרו כי אנכי משרכת דרכי סביבות ביתו, ומחצר המטרה הובאתי הנה. ואני הקימותי את שבועתי ולא הודעתי לאיש את סודי, ואף כי המורה עזר לרעה לגנוב אותי מבית תענוגי, אך הוא הצילני פעמים מיד לילית, וחלילה לי להיות מנכרת טובה, והחשיתי עד כה. אמנם את פניך גברתי אחלה כי תעשי עמדי חסד ותכתבי אל הגבירה נעמי אשר בכפר בוקעפאל כי עודני חיה ולבל תעצב בגללי. אך אל תגלי לה את מקום שבתי כי אנכי נשבעתי "אל תיראי, בתי, כי אנכי אדבר טוב עליך באזני שר בית האסורים, וביום המחרת תצאי לחפשי ותשובי אל בוקעפאל מבלי אשר תפירי את שבועתך, ושם תתיעצי ותמתיקי סוד עם אנשי חסד על צפונותיך –." "הה גברתי! גדול עד שמים חסדך, ומדוע מצאתי חן בעיניך להפליא לי חסד אלהים כזה? ומה כחי כי איחל להשיב לך כעל תגמוליך עלי?" "אם תוסיפי אמץ ביראת שדי ותלכי במעגלי צדק, בזה תשלמי גמולי." וברגע ההוא שבה האשה צפורה ותאמר: צר לי מאד, שרתי, לבהלך בשמועה רעה – אך הנה הערצאג לוצעניי מחכה עליך בחצר והוא יגיד לך…." "אי שמים! מה נהיתה?" צעקה ימימה ההרווילית. "לא ידעתי, שרתי! אך ההערצאג הגיד לי כי בשורה לא טובה בפיו –." "אויה נא לי! הנה נפשי מגדת לי כי רעה נוראה נהיתה בביתי – איה ההערצאג? איהו? "הנהו בחצר." ענתה צפורה, וימימה הרימה קול בוכים ותרד אל ההערצאג פאן לוצעניי. ביום ההוא אשר טרף השר פאן הארווילע את נפשו בכפו, ישב פיפילעט השוער בחדרו על מושב הקיר כפעם בפעם ויתפור נעלות בלות, וכל רעיוניו נבוכים על הליכות קאבריון הציר. לבו ישתומם בקרבו על מה זה ירדפהו האיש הזה בלי חשך ויציקהו בלי הפוגה? כי לא האמין בדברי נות ביתו אשר גזרה אמר כי אך משחק הוא ולצון חמד לו, ודמיונו הנמרץ המריצהו להאמין כי שוחה עמוקה יכרה קאבריון לנפשו, ובמסתרים הוא אורב לו עם ארבות ידיו וחבר זרים ארורים. והנה בשבתו בדד בחדרו וחושב מחשבות רבות על אדות החידה הזאת, שמע פתאם קול גדול קורא מעלית הבית לאמר: "פיפילעט! פיפילעט! מהרה נא ועלה הנה כי אשתך התעלפה פתאם ואין מושיע לה! –." הקריאה הזאת העירה אותו מתרדמתו, וימהר ויעל על המדרגה, וחפזו שכח לנעול את דלת חדרו, ויהי אך יצא יצא מפתח הבית, ואיש אחד התחמק ויבוא החדרה, ויקח את הפטיש אשר על השלחן ויקפוץ על מטת פיפילעט ויחזק במסמרות גליון גדול אל הקיר נוכח המטה, וימהר ויצא החוצה, וברגע ההוא זכר פיפילעט כי לא נעל את דלת חדרו, וירד ויסגור את הדלת ונעל ואת המפתח לקח אתו, ולא האמין קטן כזה היה איש בביתו ויצא. ויהי בשובו לעלות צעדים אחדים על המדרגה, והנה קול אשתו קורא אליו מהחצר מתחת, וישתומם למשמע אזניו וירד מהמדרגה, ואשתו שאלתהו. "איפה היית? מדוע נעלת את הבית?" "האת היא זאת?" שאל פיפילעט בתמהון לבב. "ומי זה אני אם לא אני? האינך רואה? – מה זה תביט בי כאיש נפעם?–." "אם כן הדבר", קרא פיפילעט, "אם כן הדבר התל בי האיש בקראו אלי: הנה אשתך התעלפה בעלית הבית! – הוי, לבי יאמר לי כי שודדי יום חברי קאבריון פורשים שחת רשתם ליד מעגלי –." "מה החלום הזה אשר תחלום? – תנה לי המפתח – ומדוע יצאת החוצה? זה מעט שבתי מבית הדוהר אשר הבאתי שם את מלתחת צאזאר בראדאמאנטי הנוסע למקום פלוני אלמוני ורק הוא לבדו בלי הפסח הקטן לבל יגלה סודו –." ובדברה לקחה את המפתח מיד בעלה ותפתח את הדלת ותבוא הבית, ופיפילעט בא אחריה ויתנפל על כסאו וידבר רתת: לבי ינבא לי כי רעה גדולה נהיתה בבית – הוי, איך תרעדנה כל עצמותי! "עד אן תצמיד לשונך הבל וריק?" אמרה אליו האשה, "מה זה היה לך? ממי תירא? ממי תפחד?" "הה" קרא הבעל, "נפשי מתעלפת בקרבי!" "למה זה? ועל מה זה?" הוסיפה האשה לשאול, "ההנך משגע ורוח רעה מבעתך? או אולי צלם דמות קאבריון יוסיף עוד להרגיזך ולהמיט עליך בלהות צלמות? –." הדברים האלה אך יצא יצאו מפיה, והנה חזון מוזר ומבהיל נראה בבית, כי בנשוא פיפילעט את עיניו על הקיר אשר נוכח פניו ממעל להמטה, עין בעין את צלם דמות קאבריון עם כובעו הגדול וזקנו הארוך ועיניו המפיצות שביבי אש ומפיקות שחוק ומהתלות. רגעים אחדים האמין פיפילעט כי אך חלום חזיון לילה הוא, אך כרגע נוכח כי במראה ולא בחלום תראינה עיניו את צלם דמות קאבריון, ומה נורא מראהו! גויתו לא תראה בלתי אם ראשו לבד – ואז התנפל פיפילעט מעל הכסא אחורנית, ומקירות לבו התפרצה המיה איומה עד כי נבהלה גם אשתו ותשא עיניה על הקיר ופלצות בעתה גם אותה ותסוב אחור ותזעק: "קאבריון!" "כן", נהק פיפילעט בחרדת-מות, "קאבריון! הה…." ויעצם עיניו ויאלם. איך השתוממו פיפילעט ואשתו על תמונת פני קאבריון אשר תלה הוא בידיו על קיר הבית ברגע אשר יצא פיפילעט מביתו, נדע ונבין איך שכל הציר הזה את ידו לתאר על הגליון את צלם תמונת פניו, עד כי נדמה כמו חי כמו צופה ומביט ושפתיו נעות. אחרי עבור הבהלה הראשונה, הרהיבה אשת פיפילעט בנפשה עוז ותעל על המטה ותסע בחזקה את הגליון מהקיר עם תבנית קאבריון. אך פיפילעט יושב עוד משומם ונדהם ולבו מת בקרבו. "פקח נא עיניך, אישי!" קראה האשה בעליצות לב וברוח גבורה, "ראה נא! לא קאבריון הוא! לא עצמו ובשרו, רק צלמו הנבזה הוא המשוח בששר על הגליון – ראה נא איך ארמסנו ברגלי!" ובדברה כן השליכה את התבנית ארצה ותרמסנה ברגליה, ותצהיל קולה ותקרא: "מי יתן ורמסתי כה ברגלי את קאבריון החי! ואחרי כן הרימה את התבנית מהארץ ותזעק: הביטה נא וראה איך העמיק שחת עוד המשחית הזה! הנה פה בשולי התבנית כתב ביד רוצחת כדברים האלה: "מנחת זכרון זאת, מזכרת אהבת עולם מאת קאבריון אל אוהבו ואהובו פיפילעט." הה, כן נועז קאבריון לכתוב פה בששר אדום!" "מאת אוהבו ואהובו –" מזכרת אהבת עולם –" נהם פיפילעט בדומיה וישא מרום עיניו ויאנח במגנת לב וידום. "אך איך נהיתה הרעה הגדולה הזאת?" שאלה האשה בבהלה, "לפני צאתי מהבית לא היה עוד פה הצלם הנבזה הזה, ובידך היה המפתח מרגע אשר יצאת החוצה ועד כה, ומי הביא הסמל הזה בבית סגור על מסגר? – האם הבאתו אתה הביתה? –." לדברים האלה קפץ פיפילעט ויתר ממקומו, ובשממון ותמהון לטש עיניו וינהם בשצף קצף על אשתו: "האנכי אעמיד את צלם מרצחי בחדר מושבי? את צלם השד הארור אשר יחתני בחלום ובהקיץ! התאמיני כי הכיתי בשגעון? אי לך סכלה ונבלה!! –." זקן וכסיל!" קראה האשה, "אנכי דמיתי כי נחה עליך חכמה וכרת ברית שלום עם קאבריון למען חייך ולהרגיע את נפשך –." האנכי אכרות ברית עם קאבריון? הוי שמים! –." "גם עתה אאמין כי השלמת לו, והוא נתן לך את תבניתו למזכרת אהבת עולם – וזולת זה לא אוכל הבין איך הובא הגליון הנה – אל נא תכחד ממני אם עשית שלום עם קאבריון!" "התקפצי פיך?" נתן עליה פיפילעט בקולו ויחרוק בשניו וירקע ברגליו בזעם וקצף גדול. "ובכל זאת" אמרה האשה, "אגזר רק אתה תלית את צלם קאבריון על הקיר, אתה – ולא אחר! –." "אי שמים! תאלמנה שפתי שקר!" צעק פיפילעט. "אך מי עשה זאת אם לא אתה?" שאלה האשה בלזות שפתים דולקים. "מי? את! את אשה מבישה! –." "אנכי? –." "את, את!!" צעק פיפילעט כמשתגע, ובלתך לא היתה נפש חיה בבית –. "דום זקן וכסיל…" "בצדק אשפוט כי את עשית זאת אם אין את נפשי להאמין כי יד השטן עשתה בדבר הזה. כי אנכי סגרתי את הדלת ונעלתי בצאתי החוצה והמפתח היה בידי. ומי זה עלה מתחתיות ארץ לתלות את הסמל הזה על הקיר? אוי לי! לבי יצעק בקרבי ויקרא כי חרשי משחית חורשים עלי רעה, והם בעלי ברית קאבריון הארור – ואין מפלט לי משחיתותם בלתי אם החסות בצל שופטי צדק – ומהלל שם ה' כי ישנם עוד שופטים בארץ צרפת!" ובדברו צעד בחפזה אל פתח הבית. "אנה תלך, זקן!" שאל האשה. "אל שר בית המשפט לשפוך לפניו מרי שיחי ולהראותו את התבנית הזאת לעד כי הזד ההוא מתנכל לצודד נפשי חנם –." אך מה תאמר ומה תדבר באזני השר? –.""מה אומר? אומר כי אויבי בנפשי התנכל בערמת זדונו ויבא תועבה אל ביתי – תני לי את התבנית – תני – אך הפכי את פניה לבל אראה את תמונת מרצחי! היוכל הרוצח הזה לכחש את מעשהו אחרי אשר כתב בידו את הדברים הרעים והמרים האלה: מזכרת אהבת עולם מאת קאבריון אל אוהבו ואהובו פיפילעט – הה לנצח ירדפני הזד הארור ההוא, לנצח! ועד רדתי אבל שאולה אהי אך נגוע ומרדף שבע רוגז ושבע נדודים כל הימים, וגם בלילה לא ינוח לבי ועורקי לא ישכבון מבלהות פני הבליעל הזה – ומי יודע אם גם ברגע הזה איננו עומד תחת כתלנו ומציץ מן החרכים? – איכה רשע עריץ?! ההנך פה עמנו?" צעק פיפילעט בחמה שפוכה ויפן כה וכה. "הנני!" ענה קאבריון בקולו הנודע לפיפילעט, "הנני ידידי ואוהבי לנצח! הנני!" וקולו נדמה כי הולך הוא מחדר פיפילעט, כי קאבריון ידע מלאכת בעלי אוב, ואף כי עמד אחורי הדלת והמזוזה, נדמה קולו כמהלך מחדר פיפילעט (כדרך בעלי מלאכת הזאת). אחרי הדברים האלה מהר קאבריון וילך לדרכו ויוסף עוד להחלות את לב פיפילעט מחלה נצחת נספר בזה. ואשת פיפילעט התחזקה גם הפעם ותחפש בכל פנות הבית את קאבריון ולא מצאתהו. אך פיפילעט נבהל עד מאד ויפול ארצה ויתעלף. "אין זאת", קראה האשה, "כי אם עמד קאבריון אחורי הדלת! אך סוף סוף לא ימלט מידי ואודיע אותו כח מטאטאי –." ופיפילעט אך התעורר מתרדמת המות ויקם על רגליו, והנה שפרה סוכנת בית יעקב פערראנד באה הביתה. "ברוכה את גבירה!" אמרה אשת פיפילעט אליה ותסתר בחזקה את מבוכתה, "מה שאלתך, שפרה גברתי? "ראש דבר," הסוכנת, "ראש דבר, הבינני נא פשר דבר השלט התלוי על פתח ביתך מבחוץ." "חי נפשי, גבירה! כי לא ידעתי שמץ דבר מנהו –." "איך לא תדעי לך ועל פתח ביתך מתנוסס שלט שחור וכתוב עליו בששר אדום כדברים האלה: פיפילעט וקאבריון עשים מקנה וקנין בידידות ואהבה ובמרכולות שונות, והקונים יסורו אל בית השוער וימצאו את חשק לבבם –." שמים! צעקה אשת פיפילעט, "דברים כאלה כתובים על פתח ביתי! השמעת אלבערט?" אמרה אל אישה, והוא הוציא אנקת שבר מחדרי לבבו ויהי כהלום רעם. "הוי! היתכן כי דברים כאלה כתובים על פתח ביתי?" הוסיפה אשת פיפילעט דבר כאשה נואשה. "אם לא תאמיני לי," אמרה שפרה אליה, "צאי החוצה ועיניך תראינה זאת. ואני בקראי את הדברים ההם, שחקתי בקרבי, ואמרתי בלבי: מה רב הלעג הלזה? פיפילעט התופר נעלות בלות ומטלאות, עשה מקנה וקנין! ובמה? בידידות ואהבים! הלא כל עובר יצחק וילעג על זה! – אך ראי נא, הנה אישך חושב להתעלף…." והאשה מהרה ותחזק בידה את בעלה לבל יתנפל ארצה, כי המעשה הרע הזה מעשה השלט, הלמהו ויכהו חרם עד כי עזבו כחו, אך אשתו מהרה ותסמכהו באשיש ענבים ותפקחנה עיניו. וכמעט אשר שב רוחו אליו, והנה איש לבוש מחלצות ונשוא פנים בא הבית, ויאמר: "הבינני נא אדוני פתרון הדברים הכתובים על פתח ביתך לאמר: פיפילעט וקאבריון עושים מקנה וקנין בידידות ואהבים…." "פשר הדבר", ענהו פיפילעט בקול רעם, "פשר הדבר כי קאבריון איש דמים ומרמה הוא! מקול רעם זה נסוג האיש אחור, ופיפילעט רדף אחריו בפני להבים ובעינים נוצצות וקורא בשצף קצף: "דבר אין לי עם קאבריון, ואני שנאתיו תכלית שנאה!" ואשתו מלאה את דבריו ותקרא אל האיש: "צא, צא איש הדמים! ואם תוסיף לבוא הנה וטאטאתיך במטאטאי!" "היש בי אשם?" אמר האיש בנחת, "היש בי אשם כי תלית שלט כזה על פתח עינים? ומדוע תגדפו אותי חנם?" "יען כי זקן וכסיל שכור אתה!" ענהו פיפילעט בזעף אף. "הוי נבל!" דבר האיש קשות, "אם ככה אתה עושה לכל עובר, אלכה ואגישה משפטך עד שופטי העיר." ויפן וילך בחרות אפו. "אויה!" קרא פיפילעט בקול בוכים, "אויה! חיי לשאול הגיעו, קרב קצי ואין מקוה! הנך רואה כי שמי מנאץ בפתח עינים לעיני כל הולכי דרך, וכל הרואה יאמין כי באמת אני ידיד קאבריון ואוהבו לנצח – אך אני אשים קץ לעניי ומרורי ונודי – אחד מאתנו ילך לאבדון, אני או הוא!" ובדברו התאזר עוז ויקח את תבנית קאבריון בידו ויאמר: אלכה לי עם הצלם הנבזה הזה אל שר בית המשפט, וגם את השלט הארור אקח אתי, ואתנפל לפני השר ואריד בשיחי: הצילני נא אדוני מיד קאבריון הבליעל! חוסה, חמול, רחם נא על ימי שיבתי ונקום נא את נקמתי מיד העריץ הזה! –." היטבת דבר, אישי. לך, רוץ, עושה, חושה ועשה אל תאחר! –." "הנני הולך – ואם גם השר לא יעשה משפטי ודיני, אעזבה את ארץ צרפת ואת פאריז קרית משושי, וארחיק נדוד לנוע על ערים זרים." וברגע ההוא התפרץ ויצא מביתו בחמה עזה ובקצף גדול. נו: צלה ואשת פיפילעט ספרה לשפרה את אשר עולל קאבריון לבעלה, ושפרה אחרי שפכה את חמתה על עלילות רשע כאלה, שאלה את פי אשת השוער: "מה זה היה להאדון בראדאמאנטי? אמש שלחתי אליו מכתב, והוא לא ענני, והיום הלכתי אליו ולא מצאתיו, ולי דבר נחוץ מאד אליו, ומי יודע מתי ישוב לביתו? –." "הוא הגיד לי כי היום לעת ערב ישוב לביתו בשעה הששית או השביעית, ואם תבוא אשה כבודה ותשאל לשמו, אזי אומר אליה לחכות עליו מעט קט. על כן שובי נא הנה לעת ערב ותמצאהו בביתו." כה דברה אשת השוער ותצחק בקרבה בידעה כי בעוד שעה יהיה בראדאמאנטי במסלה העולה נורמנדיאה – "אם כן אשובה הנה לעת ערב", אמרה שפרה ברוח נבוכה, "אמנם", הוסיפה עוד דבר, "גם אליך אשה כבודה דבר לי: הלא ידעת איך הובישה בשמת בת מארעל ותעש תועבה גדולה בבית האדון יעקב פערראנד – ועל כן אבקשך אולי תדעי עלמה ישרה אשר תאבה לשרת בבית פערראנד, כי אז תואילי נא להביאה אל בית אדוני, ותבטיחי לה כי ייטב לה מאד בבית אדון חם וישר עשיר ונדיב לב כפערראנד, ואם בשמת עותה דרכה ותעש נבלה, לא באדוני האשם, כאשר יתנו עדיהם כל יודעיו, אך אדוני לא יאבה לאסוף אל ביתו רק עלמה יתומה אשר גם אח גם אחות וגם קרוב וגואל אין לה בעיר הזאת לבל יהי לה כסות עינים לפזר דרכיה ברחובות קריה ולהתודע לבנים שובבים כבשמת, רק תשב בית כל הימים ולא תבוא למסה – ואף גם זאת כי בהיותה יתומה עזובה, תחשב עוד לאדוני לצדקה בגדלו אותה בביתו ובהיטיבו עמה – ואל תתמהי על החפץ הזה, כי בשמת מררה את חיי אדוני בנבלותה עד כי לא יחפוץ עוד לקחת אמה לביתו כי אם באופן הזה אשר הודעתיך. עתה אלכה לי ואשובה לעת ערב הנה, כי גם להאשה בריאה שיח ושיג לי –." "לכי לשלום!" אמרה אליה אשת השער. ובצאת שפרה החוצה, בזה לה לעגה לה אשת השוער, אחריה ראש הגיעה נות בית פיפילעט הידוע לא אדע כי עלמה ישרה וברה היא בשמת? ורק בערמה נתתי לה צדק למען דעת את אשר בלב הסוכנת המרשעת הזאת –. אפס מה לה ולצאזאר בראדאמאנטי? מה חפצה בביתו? ומדוע לא יחפוץ הוא לראותה וברוח יברח מפניה בטרם שובו מנורמנדיא? ואני כזבתי לה באמרי אליה כי הוא מחכה לה בערב הזה – הן אמנם כי הוא צוני להגיד לאשה כבודה בבואה הנה כי תחכה עליו, אך הגיד לי כי עוד מעט תבוא האשה ההיא פה, והיא היתה בזה גם אתמול ונפשי אותה לדעת מי היא האשה – האח! הנה הערמתי עצה ומזמה לדעת את שם האשה ההיא, ואקו כי חפצי יצלח בידי – אך מי בא הביתה? "האתה הוא רודאלף אדוני? ברוך בואך!" ורודאלף אשר לא ידע עוד כי השר הארווילע טרף נפשו בכפו, בא לבית השער בפנים צוהלים כמשפטו תמיד, וישאל את פי האשה: אם העלמה יונת-צחוק בביתה. "היא יושבת תמיד בביתה לעשות את מלאכתה ביד חרוצה," ענתה האשה. "ומה שלום רחל אשת מארעל?" הוסיף רודאלף לשאול. "היא שבה מעט לאיתנה! גם טוב לה עתה מאז בשבתה בבית רחב ידים ושוכבת על מטה מצעת, והרופא הכושי אשר שלחת אליה, העלה לה ארכה. אך עוד היא מיללת על משכבה על בעלה המשגע ועל שבר בשמת בתה. ודע לך אדוני, כי זה מעט היתה בביתי האשה שפרה סוכנת יעקב פערראנד, ושפכה בוז וקלון על בשמת, ולא ידעה בשת לבקש אותי כי אתן לה עלמה אחרת לשרת בבית אדוניה. ומה רבה רעת אדוניה! הוא חפץ כי העלמה אשר תשרתהו תהי יתומה וגם אח ואחות קרוב וגואל לא יהיו לה בפאריז. הידעת למה יחפוץ כן? הוא יגזור אמר כי לבעבור תשב העלמה בביתו תמיד ולא תמצא תאנה לפזר דכיה לנערים שובבים, רק בעבור זה תהי האמה יתומה עזובה. אך אני ידעתי כי שקר תרמיתה! ורק לבעבור עשק שכרה ולבעבור העביד אותה בפרך ולהתעמר בה מבלי ירא פן יקומו אבותיה וקרוביה להושיע לה, רק בגלל זאת הוא מבקש יתומה עזובה לשרת אותו –." "כן דברת!" אמר רודאלף אליה, וישקע במצולות רעיוניו רגעים אחדים, כן אמר פתאם אל האשה: "היש את נפשך לעשות אתי ברכה?." יש ויש אדוני! הטרם תדע כי למענך אבוא באש ובמים? –." "שמעי נא גבירה! זה מעט באה עלמה יתומה מארץ אשכנז, והיא שארת בשרי, לבקש לה שרות בבית איש עשיר, ואם תאבי להביאה ביתה יעקב פערראנד, כי אז תעשי עמדי חסד –." "מה זה תדבר, אדוני?! היש את לבבך לאסור את שארת בשרך בזקים ולתתה לפני ארי טורף כפערראנד?." "בבית יעקב לא תהי שארת בשרי רעבה ללחם, ואם יתעמר בה, אז תלך מאתו – אך לעת כזאת נלחצתי לפרק עלה מעל צוארי כי לא אוכל לכלכל אותה אף יום אחד –." "אם לטובה תחשב זאת לך אדוני, עשה אעשה גם יכול אוכל – והאדון פערראנד אף כי הוא כלי, אכזר ואביר לב, בכל זאת הוא ירא שמים ומרבה להתפלל ערב ובקר וצהרים, ואנשי קדש הם בני ביתו, ולא בנקל תשטה גם עלמה שובבה כל ימי שבתה בביתו, ורק בשמת… נפלאת היא בעיני מה זה היה לה? –." "עוד דבר סתר לי על אדות העלמה ההיא – כי היא עותה פעם אחת את דרכה בהיותה בארץ אשכנז בבית דודי; כי בן דודי זה התעה אותה מדרך הישרה – ובהודע הדבר לדודי גרש אותה מביתו, אך בנו ברח מבית אביו ודבק בה ויבוא אתה פאריזה – ואחרי תום הכסף מצלחתו, נפקחו עיניו ויודע לו סכלותו, ויבוא אלי, ואני נתתי לו צדה לדרך לשוב אל בית אבותיו והבטחתיו להמציא חית יד להעלמה אהובתו. אפס כי כבד עלי הדבר לתת להעלמה מקום בבית איש שוע, יען כי נכריה היא בזה ואין מכיר לה, וגם אנכי גר בעיר הזאת, ורק את תוכלי להושיע לה אם אמר תאמרי להאשה שפרה כי העלמה ההיא בת אחותך היא מארץ אשכנז, ונפשך אותה להביאנה יעקב. ואני אשר ידעתי כי העלמה ההיא אשר שמה צלה, עלמה ישרה היא, ורק על פי נער שובב השתובבה פעם אחת בימי חייה, על כן אבה להביא אותה בית איש תם וירא אלהים כיעקב פערראנד, יען כי נפשי יודעת כי בביתו תתהלך העלמה במעגלי צדק ותהי ישרת דרך. ואם אשה כבודה כמוך תעיד עליה כי תמימת דרך היא, תאמין בך שפרה תחת אשר עדותי לא לעזר ולא להועיל תהי יען כי מוזר אנכי פה –." "טוב הדבר" ענתה אשת השוער, "אני אעשה ככל אשר צויתני –". "ואני אשקול לך מאה שקלי פראנק אם חפצי יצלח בידך –." "חלילה לי מקחת מידך כסף…" "אם תהי העלמה בביתי אך שבעים, אזי אזיל עליה כסף משנה…" "אם כן הדבר אקח מידך את הכסף, והעלמה תבוא ביתה יעקב על פי בקשתי…. אך ראה נא, הנה עגלה באה – ואל נכון באה בעגלה האשה אשר היתה גם אתמול בבית בראדאמאנטי ואני לא יכולתי לראות את פניה – אך עתה אערים מזמה ואתבונן בה – פקח נא עיניך, אדוני ותמלא שחוק פיך –." וכרגע יצאה מהבית ותאמר אל האשה: "אנה פניך מועדות?" ובדברה לא נתנה אותה ללכת הלאה כי סגרה הדרך בעדה. "אל האדון בדרך מהלכה. "הוא איננו בביתו" אמרה אליה אשת השוער בהתבוננה בפניה. "שקר תדברי, הוא פקדני לבוא אל ביתו." "אך אני מגדת לך כי הוא איננו כעת בביתו, וזה כשלש שעות אשר הלך לו, ובטרם צאתו מהבית צוני לבל אניח לבוא אל ביתו בלתי אם אשה כבודה אשר תשאל לשמו –." אני היא האשה… ועתה הניחי לי…." "אך הגידי לי מה שמך, ואדע אם את היא האשה הכבודה אשר צוני האדון צאזאר בראדאמאנאטי לתתה בוא הביתה – ואם לא תגידי לי שמך, וסגרתי הדרך בעדך ולא אתנך לעלות על המדרגה בעד כל הון!" ההוא הגיד לך מה שמי?" שאלה האשה בשממון. "כן הדבר, גברתי! –." "איך נואל בראדאמאנטי!" דברה האשה אל לבה, ואחרי חשבה מחשבות רגעים מעטים, אמרה ברגזה ובדאגה ובקול דממה: "רולאנד שמי אשת השר חרד רודאלף חרדה גדולה, כי הוא שם אשת אבי ימימה ההרווילית, ויצא ממחבואו אשר נחבא שם עד כה, ועל פי האותות אשר שמה ימימה לצלם דמות אמה חורגתה, הכירה רודאלף כי היא האשה המבישה. "רולאנד אשת ארביגני?" קראה אשת השוער בקול רם, כן כן הדבר! הוא שם האשה אשר אמר לי בראדאמאנטי. ועתה עלי אליו, גבירה!" ואז עלתה האשה רולאנד על המדרגה. "תרמיתי עמדה לי!" קראה אשת השוער בתרועת השמחה. "עתה ידעתי כי שם האשה היא רולאנד ושם בעלה השר ארביגני. הכי אינני אשה חכמה לדלות סוד אחר מלב עמוק? אך מה לך רודאלף אדוני! מדוע שנו פניך פתאם? –." "ההיתה האשה הזאת פעם אחת בבית בראדאמנטי?" שאל רודאלף. "אתמול בערב היתה בביתו, ובצאתה יצא גם הוא אחריה, ולפי דעי הלך להכין לו סוסים למסעו אשר יסע היום לנורמאנדיא." ורודאלף זכר כי בית השר ארביגני אבי ימימה ההרווילית, הוא בנורמאנדיא, ובראדאמאנטי רופא האליל ואיש משחית נוסע שמה להרע ולהשחית ולחבל נפש –. "מסעו ירע בעיני שפרה." אמרה אשת השוער, כי דבר נחוץ לה מאד אליו, והוא מתחמק ומסתתר מפניה, כי הוא צוני להעלים ממנה את דבר מסעו, ובשובה הנה, אז יהי הוא רחוק רחוק מפאריז. אך אז אדבר אתה אדות האשכנזית אשר תחפוץ להביאה ביתה יעקב." "טוב הדבר" אמר רודאלף אליה, "ועתה אלכה לי לבית יונת-צחוק." "בשובך מביתה, הואילה נא לבקר את בעלי האבד – הה, קאבריון הבליעל הרעימו היום והמיט עלי רעה גדולה, כאשר יספר לך אלבערט בשובך לראותו –." "אנכי אעשה כדבריך ואראה פני בעלך," ענה רודאלף ויעל לבית יונת-צחוק. נז: שבר יוסף (זערמען ) יונת-צחוק יושבת בחדר ביתה בפנים זועפים ועיניה ממלאות בדמעות, ולפניה מגלה עפה כתובה משני עבריה, וכתוב אליה כדברים האלה: "מבור השבי ממקום תנים ורבץ מרצחים, הנני מדבר אליך יונתי תמתי! כי אני עצור בבית האסורים כגנב, וכל היושבים על המשפט יאמינו כי באמת שלחתי בגנבה את ידי. אך בכל זאת לא נואשתי עוד, ולא אבדה תקותי כל עוד אשר לא תאמיני גם את יונתי בדבר בלע כזה,! ועל כן השבעתי אותך אחותי!" לבל תשיתי עלי חטאת בטרם תקראי את מכתבי זה עד תמו, ואם גם אחרי כן תחיביני ותבזיני ולא תשיביני דבר, אז אדע כי אבדתי בעניי ואין מקוה! –. ועתה שמעי נא את אשר קרני: על פי בשמת נודע לי כי מארעל אביה עם כל בני ביתו הנם בערום ובחוסר כל ונפשם ברעב תתעטף, ובהודע לי זאת, המו מעי להם, יחד נכמרו נחומי וחשתי להושיע למו, וזאת היתה הנסבה להרעה הגדולה אשר מצאתני כהיום הזה. ואף כי לא נחמתי ולא אנחם על המעשה הטוב אשר עשיתי, בכל זאת רע ומר מאד גורלי וחיי לשאול הגיעו. הטי נא אזנך ושמעי פשר הדבר: אמש אחרתי בנשף בבית יעקב אדוני לעשות את מלאכתו, ובחדר מושבי ארגז אשר בו אצורים ספרי החשבונות אשר אני כותב לאדוני יום יום. וביום ההוא היה אדוני סר וזעף ושבע רוגז ויגון, ויאמר אלי: אל נא תלך מזה עד כלותך את מעשה חשבונותי, ואז תניחם בארגז, והא לך המפתח." עשיתי כאשר צוני, וככלותי את עבודתי, פתחתי את הארגז להסגיר בתוכו את ספר החשבונות, ובלי רצוני העיפותי עיני על מכתב גלוי אשר כתוב בו כי למחר יאסר מארעל בבית האסורים על אשר לא ישלם 1300 פראנק ליעקב פערראנד. נבהלתי מראות! כי אני יודע את ענות העני האבד מארעל, ואם יאסר עוד בבית האסור, כי אז ימותו כל בני ביתו ברעב ובקרה. והנה פתאם נגלה אלי מלתחה פתוחה על יד המכתב ההוא, ובתוכה אלפים שקלי פראנק, גם שמעתי ברגע ההוא קול צעדי בשמת, ומבלי שים על לב, וראות את הנולד, לקחתי 1300 פראנק מהכסף ההוא ונתתים לבשמת, ואמרתי: פערראנד האכזר יאסור למחר בבקר את אביך בבית האסורים בגלל 1300 פראנק אשר לוהו ולא שלם לו, ועתה הא לך פרשת הכסף ולכי לך להציל את אביך מרעתו, אך אל תגידי לאיש כי אנכי נתתי לך הכסף. ואת, יונתי, אל תתמהי איככה לקחתי 1300 פראנק מאוצר פערראנד בלי משפט? הלא לגנבה תחשב לנו אם גם להציל נפשות אביונים נקיים נעשה כדבר הזה! שמעי נא ותדעי כי צדקי בי: אני אספתי כבר 1500 פראנק בעמל נפשי ויגיע כפי, והנחתים ביד איש סוחר למשמרת, ואמרתי בלבי: הנה חנני ה' לאצור 1500 פראנק, ועל כן אקח 1300 פראנק מאוצר אדוני עד יום מחר להציל את מארעל ובני ביתו ממות. ומדעתי כי לא אמצא את הסוחר אשר כספי בידו עד הצהרים, ומארעל יאסר בבקר לעיני אשתו ובניו אשר לא יכילו את שבר רוחם, על כן קדמתי להצילם מרעתם, ודמיתי כי לעת צהרים אשיב את כסף אדוני לאוצרו והוא לא ידע בקחתי ובהשיבי את הכסף. אך לא כאשר דמיתי כן היתה! – כצאתי מבית פערראנד, נפקחו עיני וראיתי כי צפוי אני אלי רעה נוראה, כי ידעתי את זדון לבב פערראנד, ואולי יחפש וימצא כי יחסר לו 1300 פראנק מארגזו, וידיח עלי נקמתי, כי אהי כגנב בעיניו גם בעיני כל יודעיו. לבי סחרחר, ותוגה עזה טלטלה את נפשי טלטלה גבר, ואף כי אחרתי בנשף בבית אדוני, הרימותי פעמי ורצתי לבית הסוחר לקחת מידו את כספי ולהשיב לאוצר אדוני את אשר לקחתי משם. אך אהה! כי בבואי לבית הסוחר, הוגד לי כי הוא נסע אל בית השדה אשר לו כברת ארץ מפאריז. כל הלילה נדדה שנתי מעיני, ושבעתי נדודים עד עלות השחר, ואז חשתי והלכתי אל בית השדה ההוא. אפס כי למורת רוחי ולמגנת לבי נודע לי כי זה מעט שב הסוחר פאריזה לביתו, ברוח נבוכה שבתי העירה ומצאתי את הסוחר בביתו ולקחתי מידו את כספי ורצתי אל בית יעקב – אך אויה, כבר נודע לאדוני את אשר עשיתי! והוא טפל עלי עוד עון אשר לא עשיתי, ויאשימני כי גנבתי מאתו גם 15000 פראנק אשר היו מונחים אצל 1300 פראנק ההם. וזה שקר ודבר כזב! אני נתתי לו תודה כי לקחתי 1300 פראנק אמש ועתה אני משיבם אליו עד גרה אחת, אך ביתר הכסף לא נגעתי, אפס כי הוא גזר אמר כי הגונב 1300 פראנק ומי זה יאמין בו כי לא גנב עוד גם 15,000 אשר היו מונחים אצלם. לשוא נשבעתי קדש כי נקיתי מהאשמה אשר יאשימני! הוא צוה לשוטרי העיר ויסחבוני ויושיבוני במחשכי בית האסור הזה. ואת יונתי יודעת אותי כי לא גנב אנכי. הה! נודי נא לי! והאמיני בי כי אך אמת יהגה חכי, וכי ישר אני ולא עולתה בי, ועוד הפעם אני מגיד לך כי מחשבתי היתה טובה ורצויה, ורק דברים אשר לא יכולתי לדעת מראשיתם אחריתם, רק הם היו בעוכרי, הכרע הכריעוני ויפילוני למשואות…. הוי יונתי! מה רבה צרתי! ומה עצמה מצוקתי! לו ידעת את משפט האנשים אשר בתוכם אני אסור בבית האסורים עד צאת משפטי ודיני! – תמול הובאתי בבית מלא צחנה ובאשה אשר רוחו רוח קטב ודבר לאף שואפו. בתחלה חשכו עיני מראות את אשר בתוכו, ורק קול שאון שמעה אזני, קול שאון עריצים, דברי נאצה וזעם, דברי לצון ושירי עקבים. הראשונה, נשאתי את עיני ואראה – ואהה! מה ראיתי? ראיתי זדים ארורים, גנבים שודדי ליל, חומסים ומרצחים אשר עונותיהם חרותים על מצחם, וזדונם כתובים על פניהם, וכל רואיהם יכירום כי פליטי מין האדם וחלאת כל בני חלד המה, והם חמשים איש במספר. כראותם אותי, בזו לי, לעגו לי, ויחד עלי התלחשו בשפה זרה ומוזרה, שפת לא ידעתי. ואחד מהם הכני על השכם ויבקש ממני כסף חנוכת הבית – ואני נתתי לו הכסף הנמצא בצלחתי לבל יוסיף עוד להרגיזני. אך כרגע סבוני גם סבבוני כל בנים משחיתים ההם, ובקול המולה גדולה שאלו ממני כסף, ובמנעי חפצם, שפכו עלי לעג כמים, בזעם לשונם חרפוני, ויתנכלו להתנפל עלי באגרוף רצח. אך ברגע ההוא בא שומר בית האסורים הביתה, ואשפוך לפניו שיחי, והוא צוה להשיב לי את כספי אשר נתתי להאיש ההוא – ואותי לקח משם ויושיבני בחדר אחר, אך השודדים והמרצחים ההם קללוני ויחרפוני בלכתי מאדם ויאמרו כי בעוד ימים מעטים אשובה אליהם ואז יקחו נקמתם ממני –. ומחדר מושבי כעת, אני כותב אליך מכתבי זה. אך אחרי אשר אעמוד למשפט לפני השופטים להגיד להם פעלי, אובל אל בית אחר, ולבי חרד לרגעים לבל אמצא שם שנית את עדת מרצחים הם –. שומר בית האסורים חמל עלי ויבטיחני לשלח את מכתבי אליך – דבר אשר לא יעשה כן לכל אסיר זולתי –. ואני מחלה פניך, יונתי, כי תעשי עמדי חסד ואמת בפעם הזאת, ואל תשיבי את פני: קחי נא את המפתח אשר אני שולח אליך עם מכתבי, גם אגרת קטנה אל השוער אשר בבית מגורי ס"ט דעניש מספר 11, ואת השוער בקשתי כי יתנך בוא בחדרי ולעשות עם כל החפצים אשר לי כטוב וכישר בעיניך, ובמפתח הזה תפתחי את ארגזי ותמצאי שם מלתחת מכתבים ותקחנה לך, גם מעט הכסף הנמצא בארוני תשימי בידך למשמרת. את כסאי, שלחני, מטתי, ושתי המנורות עם הארון תמכרי ברחוב ההיכל. כי אף אם אצא לחפשי, אבוש לשבת עוד בפאריז, וארחיק נדוד לנוע על פת לחם. סלחי נא לי אם אטריחך בפעם הזאת, כי מי לי פה בתבל זולתך? במכתבי אשר במלתחה תמצאי דברים רבים הערוכים אליך, גם תולדות ימי חיי. חיי עניי ומרורי, תמצאי שמה. גם אחלה פניך כי תקבלי תמיד ברצונך הטוב את המכתבים אשר אשלח אליך מבור שביי, וזאת תהיה נחמתי בימי צרתי, כי נעים מאד לנפש נענה בשפכה שיחה לפני נפש ישרה וברה – ובלתך אין מכיר לי, והנני כערער בערבה, אין דורש לנפשי, אין מנחם ואין מרחם! ובכל זאת חף אני מפשע, לב טהור לי ורוח נכון בקרבי, לא הלכתי בעצת רשעים וחרפתי נפשי למות פעמים רבות לבעבור נער כפי מבצוע בצע, כאשר תראינה עיניך בספר תולדות ימי חיי אשר תמצאי במלתחתי. אך איך אוכיח צדקתי? ומי יאמין לי? הה! פערראנד יצדק אנכי ובכפי לא דבק מאום, אז תנודי לי גם תקדישי אגל דמעה ואנחת לב לשכנך הקרוב לפנים. ואולי תפליאי עוד חסדך לי ותבקרני בבית כלאי… ברגע זה הודיעני שומרי כי עוד מעט אובל לפני השופטים, ועל כן אשים קנצי למלים. חיי בטוב, יונתי תמתי! חיי בטוב ובנעימים ואל נא תשיבי את פני ידידך האבד והנדח – יוסף זערמען. את המכתב הזה קראה יונת-צחוק ותאנח במרירות על שבר יוסף זערמען בן נעמי והמורה אשר בגלל צדקתו הורד אל בור השבי ואין עוזר לו. ורודאלף בא אל חדר יונת-צחוק אחרי אשר קראה את המכתב ההוא, ויאמר: "שלום לך, בתי! אולי אפריעך מעבודתך? –. "לא, אדוני! –. "אך מה לך בתי כי תבכי?" "קרא נא את המכתב הזה ולא תוכל גם אתה לתת פוגה לעיניך לבל תדמענה." ובדברה נתנה את מכתב זערמען אל רודאלף. "לב מי לא ישבר על שברו!" קראה העלמה אחרי קרוא רודאלף את המכתב. "ואתה אדוני אמרת כי הנך אוהב את זערמען, עתה עוררה נא את אהבתך ואת חמלתך ולכה לישועתה לו. היש את לבב פערראנד להכרית כל ישרי דרך? זה מעט הוריד את בשמת לבור השבי, ועתה גם את זערמען. מי שמע כזאת להתגולל על איש יקר כזערמען ולטפול עליו עון כי הוא גנב מאתו 15,000 פראנק! וזערמען הוא נקי כפים ובר לבב ונפש טהורה! ועתה צמת פערראנד הבליעל בבור חיי עלומיו בין שודדים וזובחי אדם, אויה נא לי! נפשי תצא בדברי! –." "ומה תחשבי לעשות? שאל אותה רודאלף: "מה אוכל עשות? הן קצרת יד אנכי! ורק את אשר בקש ממני זערמען אעשה – ואחרי כן אלכה לבקר את בשמת בבית כלאה כאשר בקשה אותי רחל אף כי לא ידעתי אם יתנני שומר בית האסורים בוא לחדר בשמת –." "ראי נא, אנכי קדמתי להפיק רצונך בדבר הזה בטרם ידעת עוד – והא לך ספר רשיון לבוא אל בשמת –." "רב תודות לך, אדוני! ומי יתן ויכולת להשיג למעני ספר כזה לבוא גם אל זערמען –." אני אתאמץ לעשות למענך גם את הדבר הזה, אך אולי תבושי לבקרהו בבית האסורים? –." "איך אבוש לבקר את שכני הטוב אשר הרבה להיטיב עמדי ולהרנין את לבבי כל ימי שבתו על יד חדר מושבי, ואם איש נבל ובליעל כפערראנד ירשיעהו בזדונו על לא חמס בכפו, לא כן אנכי עמדי! אני ידעתי נאמנה כי צדיק וישר הוא, ורק בהיותו משלח ונעזב ואין דורש לנפשו, על כן הוא אבד בצדקו, ועליך אדוני המצוה לעמוד לימין צדקו ולהוציא לאור צדקתו, כי צדיק אתה אדוני וצדקות תאהב –." "דעי נא, בתי! כי ישנו איש עשיר ונשוא פנים ואמיץ כח אשר יחתור במסתר להציל את זערמען מכף פערראנד העריץ, ואת, אם יקרה נפש זערמען בעיניך, אל תגידי זאת לאיש, וגם מזערמען תעלימי את הדבר הזה, פן יודע הדבר לפערראנד ויעשה בתחבולות ערמתו ומזמתו להצדיק את נפשו ולהרשיע את זערמען, תחת אשר עתה בהאמינו כי אין עוזר ומושיע לזערמען, הוא בוטח ושקט בביתו, ופתע פתאם תגלה צדקת זערמען, ורשעת פערראנד תודע בקהל רב וחרפתו לא תמחה –. גם לבשמת יש אחרית ותקוה, וגם משפטה אור יצא בעוד ימים מעטים, ולכן הבאתי לך ספר רשיון למען תלכי ותגידי לה לבל תגלה לאיש את הדברים אשר דברתי אתה, ולאחרונה תודע לה סבת הדבר –. גם תזהירי אותה בשמי לבל תתאונן באזני השופטים על רעת פערראנד, וזאת תהי לה לישועה, ורק אל המליץ אשר אשלח אליה, רק לפניו תגיד את כל לבה לבעבור ידע איך לכלכל דבריו במשפט. את כל הדברים האלה תאמרי לה למען חייה –." "לא אפיל דבר מדבריך ארצה, אדוני! –." עתה לכי לך אל בית זערמען, ועשי ככל אשר שאל ממך, ואם תאבי והלכתי גם אני אתך." "בכל לבבי אבה זאת, אדוני –." ויהי אך ירד ירדו רודאלף ויונת-צחוק מהמדרגה, והנה פיפילעט לקראתם, פניו סרים וזועפים מאד, בידו האחת שלט קאבריון ובידו השנית צלם דמות תבניתו. וברגע ההוא באה גם בצלות אשתו ותקרא: "מה ענה שר השופטים? ומה דבר, הגידי! אך השמר לך לבל תך ראשך בהאדון רודאלף… סלח נא, רודאלף אדוני! קאבריון הארור יוליף את אישי שולל ויך אותו בסנורים! אלפערד, פתח פיך וענני נא – מה אמר השר? ומה דבר?" לדברים האלה הרים פיפילעט את ראשו ויאנח בשברון מתנים, ויאמר: מהרי נא רעיתי, ואספי את כל כלי ביתנו, וברגע הזה נפרד מכל אוהבינו ונעזבה את פאריז – את כל ארץ צרפת – כי קאבריון רודף אותנו על צוארינו בלי חשך וירשיענו עוד גם בכל בתי המשפט אשר בצרפת – הוי, הוי! כי שר בית המשפט שחק לי ומפני לא חשך לעג ובוז! ואנכי גליתי לפניו את ריבי, שפכתי לפניו שיחי, התאוננתי במר רוחי על כל המעשים הרעים והנוראים אשר קאבריון הארור עושה לי, גם הבאתי לפניו שני עדים נאמנים: את השלט ואת התבנית. אך השר מלא שחוק פיהו, ויאמר: "ידידי! קאבריון אך לץ הוא ולצון חמד לו – אל תשית לבך למעשהו, וכמוני תצחק גם אתה למעשי תעתועיו –. האנכי אשחק? צעקתי מרה, איך אשחק והמרצח הזה ממרר חיי, מוריד שיבתי ביגון שאולה, ונותן שמי לחרפות ולדראון עולם לפני כל באו שער פאריז!! אחת שאלתי מאתך אדוני כי תאסרהו בבית האסורים מרחוב ההיכל אשר אני יושב בו. לדברים האלה הוסיף השר לתת את קולו בשחוק, ויור באצבעו את הדלת והמזוזה, ואני שמעתי בקול האות הזה ויצאתי מביתו במפח נפש ושבתי ריקם הה! אבדתי, אבדתי! אבד נצחי ותוחלתי ואין מושיע לי! הה, כשלה ברחובות פאריז אמת, ואין משפט צדק בארץ, ואני – הוי, אני אבד בצדקי! –." ובדברו השליך את השלט והתבנית ארצה. רודאלף ויונת-צחוק הסתירו פניהם וישחקו, ואחרי כן נחם רודאלף את פיפילעט וידבר על לבו, ויצא מהבית עם יונת-צחוק וילכו אל בית יוסף זערמען. נח: בית יוסף זערמען יוסף זערמען גר בבקעת ס"ט דעניש בחצר אשר גרה בו גם האשה מתיה סוכנת אבני החפץ אשר לבאדינאט הסוחר, רודאלף ויונת-צחוק באו לחדר זערמען, ויפתחו את ארגז מכתביו, וימצאו בו צרור חתום ועליו כתובים כדברים האלה: "אם אמות כמות כל אדם או בידי אדם, אזי יואיל נא האיש אשר יפתח את ארגזי להביא את צרור מכתבי זה, אל הנערה יונת-צחוק היושבת ברחוב ההיכל מספר 17." יונת-צחוק מהרה ותפתח את חותם הצרור, ותמצא בין המון מכתבים רבים, מכתב ערוך אליה, וכתוב בו לאמר: "יונתי! בעת אשר תראינה עיניך את דברי המכתב הזה, לא אהי עוד בחיים, כי מרצח חרש ארב לנפשי לילה ויום, והיום או מחר ארצח בידו. אך על פי המכתב הזה יודעו לך עקבות מרצחי –." "הוי אדוני!" צעקה הנערה, "עתה ידעתי מדוע היה זערמען סר וזעף מאד, כי ירא מתגרת יד אחד המרצחים כל הימים." "האמיני נא לי," אמר רודאלף אליה, "האמיני נא לי כי לא יוסיף עוד המרצח ההוא לארוב לנפשו, ועוד מעט ישלמו ימי אבלו ויהי אך צלח ושמח. "אויה!" הוסיפה הנערה דבר, "איכה יהיה כדבר הזה והוא עצור בבור צלמות כגנב, ואין לו אוהב ורע בכל רחבי תבל." "הרגעי נא, בתי! והאמיני לי כי עוד מעט יצא צדיק במשפט, ובצאתו לחופשי ימצא אוהבים נאמנים מאד, ראשונה לכלם תהי את, עלמה יקרה וישרה! ואחרי כן ימצא את אמו אשר לא ראה אותה מימי ילדותו –." "היש לו עוד אם? –." "כן הדבר, אך היא תדמה כי כבר שכנה דומה נפשו, ואיך תגדל שמחתה בשובה לראותו! ואת אל תגידי נא לו מאומה על אדות אמו, כי רק לך גליתי את הסוד הכמוס הזה לנחמך מיגונך –." "אודך אדוני בכל לבב, והיה בטוח כי לא אגלה את סודך." כה אמרה העלמה ברגשי תודה ותוסף לקרוא את מכתב זערמען: "על פי דברי מכתבי, תדעי לך אחותי כי כל ימי חיי הייתי אבד וקשה יום, לחמי ברעש אכלתי, ומימי ברגזה ובדאגה שתיתי, ואימת מות בעתתני בחלום ובהקיץ, ולא מצאתי מרגוע לנפשי כי אם בשבתי בביתך או בלכתי לשוח אתך – הה, רק אז סר מר המות מחדרי לבבי, התופת אשר בבתי נפשי נהפכה לעדן, והייתי מאשר – כי את אשר קראת את בשם "ידידות" היתה רק "אהבה", אהבה נצחת… אך לרגעים דברתי אני בלבי: הן אני הולך למות ביד מרצח, ולמה זה אגלה לך את אהבתי? ורק אחרי אשר לא אהי עוד בחיים, רק אז תדעי – על פי מכתבי זה – כי אהבת עולם אהבתיך, אהבה טהורה ועזה כמות –. ועתה לא אשאל ממך רק שאלה אחת: הנה עיני ראו את עמלך יומם ולילה להביא לחם חקך, ולרגעים יחרד לבי פן יקראך אסון ותפלי למשכב, ואז תתעלפי בחוסר כל, ואת יתומה עזובה ובאין קרוב וגואל – ועל כן חשכתי בגללך 1500 פראנק, והנחתים למשמרת ביד סוחר נכבד… ובהראותך לו את מכתבי זה יתן לך את הכסף. הה! קחי נא את מנחתי זאת, מנחת אוהבך באמת, מנחת – אחיך – אשר איננו עוד בחיים…" "הוי רודאלף אדוני!" קראה הנערה בקול בוכים, "הביטה נא וראה מה רבה טובת לבב זערמען! הוא חסר נפשו מטובה ויצבור למעני מכסת 1500 פראנק ליום צר וחשך – מה רבה צדקתו!! אי שמים! וצדיק כזה יאבד בצדקו! –." "הוא בר לבב ונפש עדינה!" קרא רודאלף ברגש, אך התנחמי נא בתי! זערמען עוד חי, גם לא ימות לשחת, ויחי עוד חיי עונג ונועם, ודבריו אלה יורוך לדעת מה עזה אהבתו אליך – ואולי תאבי לשלם לו אהבה תחת אהבתו –." עוד לא כלה רודאלף לדבר, והנה קול דופק על הדלת. "מי הוא זה? שאל רודאלף. "דבר לי אל האשה מתיה!." ענה איש אחד אשר נהם קול דברו יעיד כי מדלת העם ומהאספסוף אשר בקרב הוא. ורודאלף הכיר את הקול הזה –. ויקח נר בידו ויפתח את הדלת, והנה אחד מבאי בית עלוקה לקראתו, ואותו ראה רודאלף בבית המרזח הנקרא שפן הלבן ויכירו, והוא היה חצר-מות הבליעל אשר התחפש כעגלון ויסע עם לילית והמורה לגנוב את הזמירה – גם הוא איש הדמים אשר הרג את בעל האשה המוכרת חלב בהסיטע, ואשר האשה ההיא והפועלים בחצר דבורה שפכו כל חמתם על הזמירה. "מה חפצך פה?" שאלהו רודאלף. "מכתב אל מתיה בידי, וצויתי לתתו רק אל ידה." ענהו חצר-מות. "ביתה מול החדר הזה" אמר רודאלף אליו, ויעמוד על המפתן לראות את האשה אשר שיח ושיג לה עם בן בליעל כזה – כי הוא שכח את שם האשה מתיה ויחפוץ לראות מי היא –. כמעט דפק המשחית על פתח הבית, והנה אשה בריאה כבת חמשים שנה לקראתו – והיא מתיה סוכנת אבני החפץ בבית באדינאט –. "את היא הגבירה מתיה?" שאל חצר-מות. "אנכי," ענתה האשה. "הא לך מכתב – ואני צויתי להביא את תשובתך אל שולחי." מתיה באה הביתה ותקרא את המכתב, ותצא אל חצר-מות ותאמר: "לך והשיבות דבר אל האשה בעלת המכתב כי בוא אבוא ואביאה אתי את אשר היא מבקשת –." ואחרי דברה באה הביתה ותסגור הדלת בעדה. ורודאלף ראה כי חצר-מות מהר וירד מהמדרגה אל החצר. ובחצר מחכה עליו איש מוזר משחת מאיש מראהו. וחצר-מות נגש אליו ויקרא בקול רם: "בוא נא, גנבת, ונמלא יקבנו חכלילות; הבלה סחרת אל לילית; צרועה תעזרנו להתעות מידה את ילדי הסלע, ואז נקרס את הקרה בסירתך ונשליכנה המימה." כה דבר חצר-מות ואיש לא שמע את שפתו, שפת השודדים גרי הסיטע. "טוב הדבר," ענהו גנבת, לכה ונלכה. אך אני לא אוכל להתמהמה, ועוד מעט אלכה ואשובה אל ביתי, כי ירא אנכי מפני מרטיאל אחי לבל יהי לי לשטן בדרך –." ושני השודדים הלכו אל רחוב ס"ט דעניש. לקחה יונת-צחוק את כל חפצי זערמען ותשימם בעגלת צב, ותשב בעגלה היא ורודאלף וישובו אל רחוב ההיכל ויהי אך ירד ירד רודאלף מהעגלה, והנה מורף לקראתו. "מדוע חרדת לבקשני פה?" שאלהו רודאלף. "הוי, בשורה לא-טובה בפי!" ענהו מורף. "בשם ה' הגידה נא ואל תכחד ממני דבר! –." השר מארקיז פאן הארווילע עשה בבקר משתה לאוהביו, וישחק בקנה רבה אשר האמין כי רק הוא, ופתאם הרעים כדור עפרת מכלי מות זה – וימיתהו –." "אויה אויה לי!" צעק רודאלף מנהמת לבו עד אשר נבהלה יונת-צחוק ותשאל: "מה לך, אדוני?! –". "אסון איום ונורא קרני!" ענה רודאלף בנהי ובכי תמרורים. "אללי לי! אהה לנפשי!" הוסיף רודאלף לזעוק במר רוחו, ואחרי רגעים מעטים אמר אל יונת-צחוק: "סלחי נא לי אם אעזבך עתה, ומחר אשלח לך את הרשיון לבוא אל זערמען, גם מחר אשובה הנה." "הוי אדוני! בצרתך צר לי כצרתי, וזאת נחמתי כי עוד אחזה פניך ביום מחר –." "ביום מחר, בתי –" "שלום לך אדוני! אמרה יונת-צחוק ותשא את חפצי זערמען לחדר מושבה. ורודאלף ומורף ישבו בעגלה ויסעו. ובבוא רודאלף לביתו שלח לימימה ההרווילית אגרת וכתוב אליה כדברים האלה: "גבירה! זה מעט שמעתי את הרעה הנוראה אשר מצאתך, ולספר לך את שממותי ודאבון לבי אין מלה בלשוני! ובכל זאת אשיחה אתך שיחה מוזרה וזרה לרוח יגונך, שמעי נא, גבירה! והשתוממי, כהיום הזה נודע לי כי אם חורגתך היתה פה ימים אחדים ובערב הזה נסעה היא עם פולידורי אל נורמנדיא, והמסע הזה ירע וישחית את אביך כאשר אשער בנפשי – על כן איעצך כי תמהרי תחישי לנסוע אל בית אביך להפריע את עצת רולאנד ופולידורי, וכל יודעי אסונך הגדול, לא יתפלאו על מסעך זה להסתיר עמל מעיניך ולהבליג עלי יגונך –. אך אל יפול לבבך, כי אנכי מגן לך באשר תלכי, ומזמות אם חורגתך לא תקומנה –. חיי בטוב, גבירה! הה, עטי ירעד בכפי ורוחי ינוד בקרבי בזכרי כי בליל אתמול צהלו עוד פני הארווילע ידיד נפשי – אויה לי! –. שלום לך, גבירה, ועשי אל תאחרי את אשר יעצתי לך, אני שומרך וצלך על יד ימינך, רודאלף." וימימה שמעה עצת רודאלף ותסע היא ובתה לנורמנדיא, ומחצר רודאלף יצאה מרכבה מרקדה רתומה לסוסים דוהרים, ותסע גם היא בדרך אשר נסעה ימימה. וימימה אשר היתה נפעמת ונדהמת, שכחה להודיע לרודאלף דבר אדות הזמירה אשר מצאה ידע מאומה מכל אשר מצאה את הזמירה. הפחידה לילית את שפרה סוכנת בית יעקב פערראנד, באמרה כי היא תגלה את מקום שבת הזמירה. ולא שקר דברה כי באמת ידעה את מקום שבתה –. גם יזכור עוד הקורא כי פערראנד אשר היה לבו חרד פן יבלע לו אם יודע את אשר עולל להזמירה בזדונו, התאמץ בכל מאמצי כחו להעביר אותה מן הארץ ולהשבית מאנוש זכרה, וישלח את שפרה אל צאזאר בראדאמאנטי (הוא פולידורי) להתיעץ על צפונותיו – אפס כי גם רולאנד אשת השר ארביגני (אבי ימימה) התאמצה גם היא להכרית את בעלה מארץ החיים, ותמרץ את פולידורי לנסוע אתה לבית בעלה, והוא בתקותו לקחת מיד רולאנד כסף רב, בחר לנסוע אתה, וימאן לבוא ביתה יעקב פערראנד, ולא התראה אל שפרה –. והסער הולך וסוער על ראש פערראנד; כי ביום ההוא באה לילית שנית אל ביתו ותוסף להרגיזו, גם הגידה לו – לבעבור תת אמן לדבריה – כי הילדה אשר השליכה שפרה מעל פניה בימי ילדותה, היא כעת בבית ס"ט לאצארוס, והיא נקראת בפי יודעיה בשם זמירה, ואם לא יתן לה פערראנד עשרת אלפים שקלי פראנק, כי אז תלך אל הזמירה ותראה לה את המכתבים אשר יעידו כי היא נתנה לפנים לפערראנד לגדלה –. אך פערראנד כחש בכל דברי לילית במצח נחושה כמשפטו תמיד ויגרשנה מביתו בחרי אף, אף כי לבו ראה את הרעה הנשקפת עליו על פי לילית –. וביום ההוא – אשר בו דברה ימימה עם הזמירה בבית האסורים – חשב פערראנד מחשבת רצח להמית את הזמירה ביד בראדאמאנטי (פולידורי) בטרם תתחולל הסערה על ראשו, וישלח את שפרה לבקש את בראדאמאנטי ולהביאו אליו, ולדאבון נפשו נודע לו כי בעל משחית ההוא נסע מפאריז, אז זכר את בני צרועה שודדי המים היושבים על יד מעברת אסניערעס, אשר על פי עצת בראדאמאנטי אבה לשלח אליהם את בשמת בת מארעל להכרית מאנוש זכרה. ועל כן שלח את שפרה לבית צרועה, לדבר בסתר עם גנבת בנה אשר כשחוק בעיניו לחבל נפש, ולהבטיחו די כסף אם יעשה את שאלתו, ויהי במחשך מעשהו לשלח מעל פני האדמה את העלמה אשר ישלח אליו – ובערב ההוא אשר נסע בראדאמאנטי עם רולאנד נורמאנדיאה, הלכה שפרה לבית צרועה אם גנבת לעשות את דבר פערראנד. נט: אי התרים שפרה סוכנת בית יעקב, באה בערב לבית צרועה אשר באי קטן! על נהר זיינע אצל מעברת אסניערעס. באי ההוא יושבת משפחה אחת הנקראת בשם מרטיאל. אבי המשפחה היה איש משחית ובחטאו מת על במת מטבח מות אחריו אשה וארבעה בנים ושתי בנות. שם האשה צרועה, ושם בנו בכורו סנחריב, והוא שלח ביד פשעו אל ארץ גזרה ואחרי כן נחרץ משפטו להאסר – כשם משפחתו – והוא כבן חמש ועשרים שנה ונפשו קשורה בנפש הזאבה, ושם השלישי גנבת איש משחית כאביהו, והוא כבן עשרים שנה, ושם הצעיר אחיטוב נער בן שתים עשרה שנה. ושם שתי בנותיו חלאה ומחלה. אבי המשפחה הזאת עם אחזת מרעהו היו מן התרים, אשר מלאכתם לתור ולחפש במי הנהר ולהוציא משם את החפצים המשלכים בצנורות ובתעלות העיר והמים ישאום וישליכום אל נהר זיינע, ולפעמים ימצאו בקרקע הנהר עשת ברזל, נחשת קלל, בדיל, עופרת, גם שברי כלי כסף וזהב אשר יזרמו ויפלו אל הנהר עת ימס השלג, ועל כן נקרא האי ההוא בשם "אי התרים". על פתח הבית אשר באי ההוא, רקוע פח גדול וכתוב עליו: פה יאספו התרים, ופה ימכר יין טוב ובשר מבשל, גם פה ימצאו סירות דוגה לכל החפץ לשוט בנהר בעד מחיר קטן." בבית ההוא ישבה צרועה אלמנת החוטא אשר הומת בחטאו, ובני בליעל אשר נכאו מן הארץ ומגו יגרשו, יבואו שמה למסוך ביין את בשרם ולשוט בנהר. מרטיאל (ידיד הזאבה) הוא בחיר כל בני הבית ההוא, אף כי שלח בעולתה ידיו לצוד דגים מבלי שלם המחיר לבעלי החוף. גנבת אחיו היה מן התרים למראה עינים. ובחשך חתר בתים, גם גנב ושדד בלילה מהאניות הנמצאות בנהר ובחוף. אחותו הבכירה חלאה היתה צופיה הליכות הבית ותעזור לאמה כמחלה הבת הצעירה. חשכת הלילה פרושה תחת כל השמים. עבי שחקים כתועפות הרים נערמו על פני הרקיע. האי וכל אשר בו לוטים בעלטה, וברותיו אשר ערומים ילינו מבלי עלים, יהמו ישקו בתגרת יד רוח סועה וסער אשר יניעם כה וכה. שרשרות הברזל אשר הספינות אסורות בהן, תצלצלנה בקול פחדים כמבשרות אסון רב. גלי הנהר הומים ומיללים ילל תהו ורוח עז יזעף ויך את הגלים בשצף קצפו, וצרועה אלמנת המרצח אשר הומת בפלילים, יושבת בבית המבשלות על האח, וסביב לה אחיטוב בנה הצעיר וחלאה בתה הבכירה עם מחלה הצעירה. צרועה היא כבת ארבעים ושמנה שנה, והיא גבוהה ודלת בשר, מצחה מלא קמטים, לחייה צומקות ושפות, חוטמה ארוך וחד, פניה ירקרקים ומלאים אבעבועות, עיניה קטנות ומפיצות אש לבנה, שפמה מכסה בשער לבן, וכל יצורי גוה ובדי עורה מוראים ונגאלים. חלאה בתה הבכירה דמתה לה בתואר פניה ובכל הליכותיה, ושתיהן יושבות ותופרות לנוגה האח. אחיטוב בנה הצעיר רובץ על ידה מכמורת אשר נאסרה מטעם השופטים לפרוש אותה על פני מים. ומחלה יושבת על יד אחיטוב להוציא מכתנות גנבות את שמות בעליהן השזורים בהן בחוטים אדומים, אחיטוב ומחלה אהבו מאד את מרטיאל אחיהם, ובכל אות נפשם שמעו לו לחרול מעשק וגנבה ידיהם וללכת במעגלי צדק, רק תגרת יד צרועה אמם וגנבת אחיהם וחלאה אחותם, תכבד עליהם לבלתי שמוע בקול מרטיאל וללכת בדרכי רשע. וגם עתה כבדה עליהם יד אמם לעשות מעשים אשר לא יעשו, ולרגעים יחרדו ויבהלו מאד בראותם כי צרועה הורתם יושבת בלי-נוע ודוממה ונושאת שפתה התחתונה בשניה אשר כל אלה יעידו בכל פעם כי זועפת היא וחמתה בוערת בה, "אחיטוב!" קראה חלאה האחות הבכירה, "לך אל הרפת והביאה עצים כי עוד מעט תכבה האש על האח." אחיטוב חרד חרדה גדולה ולא שמע לקול אחותו. האינך שומע?" נתנה עליו חלאה בקולה "הלא צויתיך דבר! ומדוע אתה יושב? –." האלמנה נשאה את עיניה על אחיטוב ותור בו רשפי מבטיה, והנער נבעת ויתחלחל מאד, ובכל זאת לא קם ולא מש ממקומו, ורק קול תלונה מתהלך בפתחי פיהו, "הנך רואה, אמי! איך שובב הנער", קראה חלאה בזעם אל אמה, ותרזום לה בעיניה ליסר את אחיטוב, והאם הבינה אל מה ירזמון עיניה, ותנופף ידה, וחלאה מהרה ותתן לה מקל חובלים הנשען על הקיר, ואחיטוב התפלץ ויתר ממקומו ויברח ויסתר בפנת הבית. "התחפוץ כי תפשיט האם את עורך מעל בשרך?" קראה חלאה אל הנער. האלמנה המחזקת במקל, נשכה בשיניה את שפתיה הלבנות, ועיניה נטויות אל הנער דבר דבר. ומחלה אשר הסכינה לראות את מכות חדרי בטן אשר תכה האם את אחיה עד זוב דם, נבהלה מאד בפעם הזאת וכל עצמותיה רחפו ממגור. "השמר מאד לנפשך!" הוסיפה חלאה לקרוא, כי אם תקום האם מכסאה אז אבדת –." "טוב לי לסבול מהלומות רצח מלכת אל הרפת לקחת עצים – ומה גם בליל חשך כזה!" ענה אחיטוב רתת. "ממי תירא, נבל?!" נתנה עליו חלאה בקולה. "הוי – יראתי!" אמר אחיטוב ויחרד עד מאד. "ממי תירא? ממי? הלא מאה פעמים היית ברפת, ומה היה לך עתה? –." "עתה, עתה אירא – אירא – ולא אלך –." הנה האם קמה ממושבה!" אמרה חלאה. "אף אם תקטלני לא אלך – כי ירא אנכי מאד –." "אך הגידה ממי תירא? ממי? הגידה!" שאלה חלאה. "ירא אני – הוי, כי ראיתי שם עצמות מת…." לדבר הזה התפלצה האלמנה פתאם אף כי לבה בה ברזל ונפשה נחושה, וגם חלאה חרדה מאד. "עצמות מת במרתף?" שאלה חלאה בפיק ברכים "שקר, שקר הדבר –." "מה לי לשקר? עיני ראו ולא זר גוית אדם מת בתוך הרפת תחת העצים, ורגל אחת תראה החוצה בתוך העצים –." השמעת אמי?" אמרה חלאה ותקרוץ לה בעיניה, השמעת מה רבה אולת הנער הזה לחשוב עצמות כבש אשר אני השלכתי שם לעצמות אדם?" "המשגע אני ממראה עיני?" קרא הנער ברעדה, "לא רגל כבש אך רגל אדם מת ראיתי שם וגויתו תקועה ברפש אשר בתוך הרפת –." "הגם למרטיאל אחיך הגדת זאת?" שאלה חלאה בשחוק מורה, "האין זאת? הגד נא!" ואחיטוב לא ענה דבר. "אי לך מגיד בעלטה! 6" קראה חלאה בקצף, "הנך רך לב כארנבת, ותערב את לבך לארוב לנו ולהסגיר אותנו אל השופטים –." "יען כי תחרפני בשם מגיד בעלטה, על כן אגיד למרטיאל את אשר ראיתי ועד כה לא הגדתי לו מאומה –." הדבר עוד בפיו, ואמו נגשה אליו בלי חמה אך גם בלי חמלה, בידה האחת מקל רדה ובידה השנית החזיקה בנער ותסחבהו ותעלהו אל עלית הבית, אחרי רגעים מעטים נשמע בעלית הבית קול שוט וקול מהלומות וקול שעטות כפות רגלים עם קול יללת בכי ואנקת נער מתחנן. ככלות צרועה להכות את בנה הכה ופצוע ביד רוצחת, סגרה את דלת העליה בעד אחיטוב ותנעל ותשב ותרד אל בית המבשלות, ואת מקל החובלים השיבה למקומו, ובמנוחת לבב ישבה על האח לעשות את מלאכתה כבתחלה. אחרי רגע קטן אמרה האלמנה אל חלאה: "לכי את והביאי עצים", וחלאה אשר הסכינה לכוף ראשה תחת עול הברזל אשר תשים אמה על כל בני ביתה, מהרה ותלך אל הרפת. ובפתחה את הדלת, נשמע המית הסער המתחולל בין סבכי הברותים, צלצלי שרשרות הברזל אשר האניות קשורות בהן, ושאון גלי נהר זיינע המתגלגלים לרוח הסערה בשאון נורא, בשוב חלאה הביתה קרצה לה צרועה ראתה את רגל המת –. ואחרי כן אמרה: "גנבת איננו עוד! ולבי חרד פן כרתה האשה אשר היתה בזה, שוחה לרגליו, ולפי ראות עיני היא אשה רעה – לא הגידה מה לה ולגנבת וגם את שמה לא הגידה". "אין זאת, אמרה האלמנה, "אני ידעתי את גנבת ולא ילכד בפח כסנחריב – האשה אשר זה מעט היתה בזה, בקשה אותו לחכות בשעה השביעית בערב על איש עוטה אדרת שועלים אשר דבר לו אליו… ואם הוא בושש לבוא, אולי מצא מטמון גם בלילה הזה כאשר מצא שלשום בלילה את המטפחות והכתנות האלה –". ובדברה רמזה בעיניה על הכתנות אשר מחלה מנתקת מהן את אותות בעליהן. "צדקת, אמי!" אמרה חלאה, "יתכן מאד כי גנבת מצא מטמון באחת האניות – ואולי יצלח לנו לנצל גם את אוצר האיש הזקן הגר ימים אחדים בבין גריפאן הרופא – אמש אמר לי גנבת כי יש לו תקוה למצוא בבית ההוא הון יקר, וכאור הבקר נשלח את מחלה לסוב ולרגל בית מושב הזקן ההוא, וכל רואה יאמין כי משחקת היא כמשפט הילדות אשר בגילה – התלכי, מחלה? "אלך –" ענתה הילדה ברעדה. "בפיך תבטיחי תמיד נצוה אותך, אך ידיך לא תעשינה מאומה – כי תשמעי לקול מרטיאל אחיך –." מרטיאל איננו אשם – אך לבי לא יתנני לגנוב –". "פתיה!" נתנה עליה חלאה בקולה, "הטרם אדע כי מוסר הבלים כזה ישנן לך מרטיאל תמיד? התאמיני כי בספרך לו כל הליכות הבית, נירא מפניו ואימתו תבעתנו?" ואחרי כן פנתה אל צרועה, ותאמר: אמי! הלנצח יתיצב מרטיאל לשטן לנו בכל מעבדינו –? עד מתה יתעה את אחיטוב ואת מחלה מדרכינו? דוב אורב הוא לנו, וכל מזמתו להשחיתנו ולהסגירנו בכף השופטים – ומה גם מעת אשר אסרה הזאבה אהובתו בבית האסור, הוא כאריה משחית וכנמר על דרך ישור לבלענו ולהשמידנו –" "אחריתו להכרית!!" הרעימה האלמנה בקול פחדים, "כי גנבת מתנכל ומתנחם להמיתו!". אחרי כן צללה במצולות רעיוניה ותדום, אך פתאם נבחו כל הכלבים אשר בחצר, ותתנער האלמנה מתרדמתה ותקרא: "גנבת או מרטיאל באו", וכרגע נפתחה הדלת וגנבת בא הביתה, פני השודד הזה מאדמים, עיניו קטנות ומפיקות שביבי אש, והוא קטן קומה, דק בשר ועצמות לחייו שפו, אך הוא מהיר במלאכתו בעל מזמות וערמה וחכם להרע ולהשחית ולהרשיע בכל אשר יפנה. "שלום לך, אמי!" קרא גנבת בבואו הביתה ובהשליכו מעליו את יהבו. "דעי נא כי בלילה הזה מצאתי מטמון יקר והנהו בספינתי. התבה הזאת אשר הבאתי הנה, מלאה היא אך לא פתחתיה עוד –." "ומה היה לאיש בעל אדרת השועלים?" שאלה חלאה, "הראית אותו? ומה הגיד לך? –." תחת השיב לה אמרים, שם ידו בצלחתו ויצלצל בשקלי הכסף אשר בתוכה. הלקחת ממנו את הכסף בחוזק יד?" שאלה עוד חלאה. "לא! מרצונו הטוב נתן לי האיש מאתים פראנק, ועוד יתן לי שמנה מאות שקלים – אך זאת אספר לאחרונה, ועתה נלך ונביא את החפצים אשר בספינה – היש מרטיאל פה? –." "לא", ענתה חלאה. "טוב מאד כי איננו בבית –." "הירא אתה אותו?" שאלה הנערה בקלסה. האנכי איראנו? אנכי? הן אמת כי אסתיר מפניו את מעשי לבל יכני בלשון – וזולת זה למה אירא מפניו? הנה שכיני חד וידי רב לי –". "רק לפני אתה מתהלל תמיד, ומפניו תבהל ולא תרים יד –." גנבת לא שם לבו אל הגדפה הזאת, ויאמר: "מהרו רוצו והביאו החפצים הביתה – איה אחיטוב? יעזרנו גם הוא לשאת –". "האם הלמה אותו במקל ותסגור בעדו והנהו בעלית הבית". ענתה חלאה. "טוב עשתה אמנו, אך כעת ירד ויעזר לנו לשאת את החפצים". צרועה נתנה אות לחלאה, והיא עלתה להוריד את העלם מהעליה. פני האלמנה הלוטים בעלטה, צהלו מעט מעת בוא גנבת הביתה, כי אותו אהבה אהבה עזה מאד, אך את סנחריב האסור באניה אהבה יתר הרבה גם ממנו, כי לפי רבות חטאות בניה כן רבתה אהבתה אליהם, ורק את מרטיאל שנאה תכלית שנאה בגלל אשר הוא נער כפיו מעול וכל ישעו וחפצו ללכת ארחות ישר – ואף כי גם הוא איננו חף מכל פשע, אך הוא ידמה כי בנקיון כפו הוא עשה בצודו דגים מהנהר בלי שלם כופר לבעלי החוף –. ועוד גדלה שנאת האלמנה למרטיאל בגלל אשר הוא מלמד תמיד את אחיטוב ואת מחלה לבל ישלחו בגנבה את ידם ולבל ילוזו מדרך הטוב. "איפה עשית את מלאכתך בלילה הזה?" שאלה צרועה את גנבת בנה. "בשובי מהמקום אשר דברתי שם את דברי עם האיש העוטה אדרת שועלים, התבוננתי והנה ספינה צפה על פני המים, התחמקתי ואסוב אותה והנה אין איש בתוכה, ובידים מהירות לקחתי מירכתה את התבה הסגורה אשר לא פתחתיה עוד, גם ארבעה מטילי נחשת האלה, ושמתים באניתי והבאתים הנה". ובדברו בא גם אחיטוב, וירוצו כלם להביא את החפצים הביתה, והאלמנה ערכה השלחן בעדם. אחרי רגעים מעטים הביאו גנבת וחלאה תבה גדולה הביתה, ואחיטוב ומחלה הביאו בגדי נשים יקרי הערך, בתי יד חטבים משי ועוד דברים רבים כאלה. בחזק יד פתח גנבת את התבה והנה היא מלאה כל טוב. שרשרות זהב, כתנית פסים אטון פאריז, לבושי רקמה ומטפחות ורדידים ופארי מגבעות, וגנבת נתן מטפחת יקרה לאחיטוב ורדיד יקר למחלה ויאמר: "ראו נא הטוב לכם לשמוע בקולי או בקול מרטיאל? ואם תאבו ושמעתם לעצתי, כי אז תמצאו גם אתם מטמונים יקרים כאלה. אך אל נא תגידו למרטיאל מכל אשר ראיתם ואם תגידו לו דבר, אשור ולקחתי את אשר נתתי לכם גם תוסרו במקל חובלים בלי כל חמלה. ועתה הא לכם לחם וגבינה ועליתם ואכלתם בעלית הבית ותשכבו לישון". הבנים הלכו להם, וגנבת ישב על השלחן הערוך אשר לפניו, ויוציא מתחת למדיו מאכלת ארוכה וחדה, ויתבונן בה ויאמר אל אמו: "המאכלת הוחדה גם מורטה לרוחתי לישועתי – בה אכריע את מתקוממי תחתי –". "בראותי המאכלת זכרתי את אשר נעשה בה". דברה חלאה ברעדה, זכרתי את האיש אשר הגרת על ידי המאכלת הזאת ובלילה הזה ראה אחיטוב את רגל האיש ההוא ברפת –" "כן הדבר". אמרה האלמנה בשומה נתח בשר על קערת גנבת בנה. "פלאים!" אמר גנבת ויתנודד, "הלא קברנו אותו עמוק עמוק – אך יתכן כי נמק העפר ונמח וישפל – " "בלילה הזה "כן נעשה", ענה המרצח וישת גביע יין, אך האלמנה מאנה לשתות ותשאל את פי בנה: "מה דבר אתך האיש בעל אדרת השועלים בערב הזה? – ". גנבת שתה עוד גביע יין, ויאכל את הבשר אשר בקערתו, ובעת האכל ספר לאמו כדברים האלה: "האשה הזקנה אשר היתה פה, לא דברה שקרים, כי בבואי על החוף מצאתי שם איש עוטה אדרת שועלים ופניו לוטים באדרתו עד כי לא נראה החוצה רק ראש חוטמו" (ידע נא הקורא כי האיש בעל אדרת שועלים הזה, היה יעקב פערראנד, אשר שלח את שפרה לבית צרועה לקרוא אליו את גנובת בנה ולשכרו להטביע את הזמירה במים –). גנבת שתה עוד גביע יין ויוסף לספר. "ויהי כאשר ראני לנגה העששית, וישרוק בשפתיו לאות כי הוא האיש (כאשר הגידה לי הזקנה כי בזה יודע אלי האיש ההוא) וגם אנכי עשיתי כן, ובכן הכרנו איש את אחיו. "מה שמך?" שאלני בעל האדרת. "גנבת!" עניתיו. "גנבת" הוסיף האיש לדבר, "החפץ אתה למלאות כיסך כסף? –". "חפצתי, אדוני! –". "האינך ירא ורך לבב? –". "אני עז כנמר ולא אשוב מפני כל –". התאבה להטביע נפש אדם במים? –". "מדוע לא אבה? אך בעד מחיר רב –". "מה אתן לך בעד – שתי נפשות? –" "חמש מאות שקל לגלגולת, וראה נא כי לא רביתי במחיריהן –". "כדברך כן יהי –". "אפס כי את הכסף תתן לי בראשונה. "מאתים שקלים אשקול לך לראשונה, ושמונה מאות אחרי כלותך את מעשיך –" "זמן רב מאנתי לשמוע לו, עד כי גער בי האיש ויאמר: "רב לנו להג הרבה? החפץ אתה או לא?" ואז כרתי עמו ברית ולקחתי מידו מאתים שקלים ושאלתי "מי יעיד כי הטבעתי את שתי הנפשות ההן בנהר?" "זאת אדע אני", ענני האיש, וביום השלישי בערב תשוב הנה ואני אתן לך את שמונה מאות השקלים ההם – אך הגידה לי אם תכיר את האשה הזקנה אשר שלחתי אליך היום –?" אני אכיר מראה גם באש ובמים –". "עתה דע לך כי למחר או ביום השלישי תבוא האשה הזקנה ההיא הנה על החוף בשעה הרביעית אחר הצהרים, ותביא אתה נערה בעלת שער צהוב. הזקנה תניף במטפחתה לתת לך אות, ואז תבוא בספינה קטנה ובלה מזקן להעביר אותה והנערה אל החוף השני. אך אחד מאנשי ביתך ירד אחריך בספינה אחרת חזקה וטובה, והוא ישוט בנהר ויחכה עליך. והיה כבוא ספינתך עם הזקנה והנערה בלב הנהר, תאמר כי דבר לך אל האיש המחכה עליך, ובקרבך אליו תמהר ותקפוץ אל ספינתו, ואת ספינתך תהפוך במשוט על פניה, והזקנה עם הנערה תטבענה במים. ואז אף יודע הדבר לאיש, תצטדק ותאמר כי הספינה הבלה היתה נסבה להאסון הזה, וכן יקרה פעמים רבות –". אך אולי לא תאמין בי הזקנה?" שאלתי את האיש. "היא תאמין בך –" ענני בקול משל "ובבואה אליך ותאמר לך כי צוית להטביע בנהר את הנערה, ולהציל את נפשה ממות, תבטיחנה ומזמה, אז אתן לך מקום להשתכר עוד כסף רב –. הנה כי כן נדברנו יחד אני ובעל האדרת, ואחרי כן שבתי לביתי ובדרך מסעי מצאתי את המטמון הזה". ממוצא דבר השודד הזה, יבין הקורא כי פערראנד הערים סוד ומזמת רצח להמית את הזמירה ואת שפרה בפעם אחת. אפס כי שפרה לא ידעה כי בשחת רשתה אשר חשבה להפיל את הזמירה על פי פערראנד, תלכד גם היא. וכל זאת עשה פערראנד מיראתו לבל תגלה לילית את תולדות הזמירה ואז יבלע לו ולכל הונו, ושמו וזכרו יהיו לחרפות ולדראון, ומפחד לבבו פן יודע הדבר גם על פי שפרה חברתו אם יחר אפה בו, חרץ משפטה להכרית גם אותה מארץ החיים. צרועה אלמנת בעל המשחית אשר הומת בפלילים, וחלאה בתה הבכירה וצלם דמות תבניתה, הטו אזניהן ובשום לב שמעו את דברי גנבת, והוא הרבה לשתות יין עד כי רתחו דמי עורקיו, ופניו פני להבים, ובאש רגשותיו הוסיף לדבר: "אך עוד לא הגדתי לכם את כל אשרי! כי עוד כפלים לאשר השמור לי אם יצלח בידי הדבר אשר נסיתי אני וחצר-מות, האח! כי אז נמלא בתינו כסף! וזה פשר הדבר: אני וחצר-מות ארבים לאשה זקנה רוכלת באבני שהם אשר פעמים רבות תשא בצלחתה אבנים טובות אשר מחירם יותר מחמשים אלף שקלים –". "חמשים אלף שקלים!" קראה צרועה ובתה יחד ועיניהן נוצצו כשביבי אש. "כן הדבר", הוסיף גנבת דבר ברגש, "חמוץ-זרוע יהי עזר לנו בעשק הזה, ואתמול משך את הרוכלת ההיא בחרמו על ידי המכתב אשר שלח אליה בידי וביד חצר-מות. חמוץ זרוע בעל מזמות הוא וחכם לבב! כי למען תפוש את האשה ההיא בלבה לתת אמן בנו, מכר לה אבן שוהם במחיר ארבע לעת ערב ושם נסתתר אני וחצר-מות, וגם חלאה תלך אתנו. ואחרי אשר נקח את אבני השהם מיד הרוכלת ההיא, נקח גם את נפשה ונשאנה בספינה ונשליכנה המימה ועקבותיה לא יודעו – זאת העצה היעוצה מאת חמוץ-זרוע!…." "אין נפשי אל חמוץ-זרוע!" קראה צרועה בחמת רוחה, הוא וסנחריב אחיך עשרו עושק אחר, ואחיך נתפש ויאסר, והוא יצא נקי –." "יען כי ערום הוא מסנחריב נמלט מפח, אך חלילה לי לבגוד באנשי שלומי –." הצרועה הניעה בראשה ותדום, ואחרי רגע קטן אמרה אל גנבת. "טוב לך לעשות את דברי בעל אדרת השועלים, כי את דמי הזקנה והנערה לא ידרשו השופטים, יען כי כזאת יקרה בכל שנה בנהר ובעלי הספינות לא יאשמו – אפס כי יגורתי מפני מרטיאל לבל יתיצב לך לשטנה גם בדבר הזה –". "האין את נפש השאול לבלעו עד נצח!" קרא גנבת בטעם היין ויתקע את להבת שכינו בשלחן. "הלא זה דברי כי מרטיאל יכריענו היום או מחר לטבח", אמרה הבת הבכירה ועיניה נמלאו דם, גם את אחיטוב ואת מחלה יסכסך בנו למען השמד אותנו –". "גם לבי יצעק תמיד כי מרטיאל יסגירנו למות!" צעק גנבת בשצף קצפו, "ומדוע לא נקדם פניו ונכריעהו?" שאל השודד את צרועה אמו, "מדוע תמנעי אותי תמיד מבוא בדמים? –". "אני, אני אגרשנו מהאי הזה!" דברה האם ברגז קולה. "אך כל עוד נשמתו בו, חיינו תלואים לנו מנגד –". אמר גנבת בזעם. "עתה – עתה לא יומת מרטיאל – כן גזרתי אמר!" נתנה עליו אמו בקולה, וגנבת קפץ את פיהו בידעו כי אמו מרצחת היא כמוהו ורצונה עז כסלע מבלי-נוע. "באור הבקר אבריחנו מהאי הזה!" הוסיף האלמנה דבר, "ובבואו הנה בלילה הזה תחרפהו אתה וחלאה ותמלאו פניו קלון גם תשפכו עליו בוז ולעג מרבה להכיל, והיה כי יחם לבבו וירים עליכם יד, אז נתנפל עליו שלשתנו ונכהו מכות בלתי סרות –. ואחרי כן נודיעהו כי ככה נעשה לו שבע ביום אם לא יעזוב את האי הזה לנצח, גם נסכסך עוד בו בעלי אגרוף מרי נפש אשר ידושו בשרו בעקרבים –. ואם גם באלה לא יוסר, אז אשלח את כל מגפותי בלבו ואבריחנו גם אריצנו עד ארגיעה מזה –". אך אם גם התחבולה ההיא תשאר מעל?" שאלה חלאה. "אז – דמו בראשו!" ענתה צרועה, וכרגע ההוא נפתחה הדלת ומרטיאל בא פתאם הביתה ומרטיאל אשר לא ידע כי מחשבות אמו ואחיו ואחותו עליו לרעה, בא הביתה בפנים צוהלים וישב על השלחן, וכלבו כרע רבץ לרגליו, "איה אחיטוב ומחלה?" שאל מרטיאל. "למה תשאל כזאת?" אמרה חלאה בקלסה. "איה הילדים, אמי?" שאל שנית. "ישנים הם", ענתה האם. האכלו לחם בערב הזה?", הוסיף מרטיאל לשאול. "מה לך ולהם?" נתן עליו גנבת בקולו,"אנחנו שמחים בכל עת אשר הם אינם פה אתנו, ולו לא היית גם אתה פה, כי אז גדלה עוד שמחתנו". מרטיאל התבונן כי גנבת יחפוץ לריב אתו, ויתאפק ולא ענהו דבר, וזאת היתה עוד שמן לאש חמת גנבת וקצפו. ולבעבור הרעימו בעט בכלבו בחזקה עד כי התגולל תחת השלחן ויילל. תכלית שנאה שנאתי אותך ואת כלבך", נהם גנבת בחרי אף, וראה איך ארמוס את כלבך ברגלי! –." פני מרטיאל התאדמו מזעם, ויתאפק גם הפעם ויפתח את הדלת ויוציא את כלבו החוצה. גם את הזאבה ארמוס ברגלי כהכלב הזה!" הוסיף גנבת דבר. "ואני אמרוט שערותיה ובחרפה אכה לחייה", אמרה חלאה. "ואני אסחבנה סחוב והשלך עד בארות החומר, ושם אטביענה בבוץ, קרא גנבת וימלא שחוק פיהו. ומרטיאל אשר עד כה השקיע את אש זעמו בחזקת יד, לא יכול עוד להתאפק ובפני להבים ועינים מפיצות כידודי אש הרעים על גנבת בקולו: דום בליעל! ואל תתגרה ברעה, כי אם תקציפני עוד, אז אככה כאשר הכיתיך שלשום –. אתה?" קרא גנבת בקצף נורא, "אתה תכני? אתה?" ובדברו לקח את המאכלת ויקפץ כארי על אחיו. אל במאכלת!" אמרה האם ותמהר ותחזק ביד גנבת, אך הוא הדפה אחורנית, ובמאכלת אשר בידו על מרטיאל להשחיתו כרגע, אך מרטיאל הסב מפניו, ויקח את מקלו בידו. "הניחה נא את המאכלת גנבת!" קראה צרועה שנית. "אל תנח!" אמרה חלאה ותקח את קרדום העצים בידה. וגנבת העיף את להבת המאכלת על פני מרטיאל אך מרטיאל הרים את מקלו ויך בו את זרוע גנבת חמש פעמים עד כי הפיל את המאכלת מידו, ואז החזיקו בצוארו, ויסחבהו וישליכהו אל הרפת ויסגור את דלתה ונעל, ואחרי כן שב הביתה ויסחב גם את חלאה החוצה ויסגירנה בארוה. "עתה, אמי! עתה נוכחה אני ואת", אמר מרטיאל "טוב הדבר – נוכחה יחד", ענתה צרועה אשר לחייה הלבנות התאדמו מעט, ומעיניה החשכות התמלטו זיקי-זעם ושביבי אש תפת. (ואנחנו לא נודיע אתכם, קוראים יקרים! את כל הנוראים אשר נדברו אז האם ובנה, לבלתי הכאות לבבכם והפיל עליכם אימתה ופחד על לא דבר – ורק שמץ מנהם נספר בזה למען תבינו את הליכות הספור הזה). מרטיאל חרד מאד בהאזינו את דברי אמו ובראותו איך שנו פניה בדברה ונדמו כפני אם בלהות, והיא הוסיפה להפיץ עברות אפיה ותרעם בקול פחדים: "אך למה זה יצאת ממחבואיך ותבא הנה? מה לך פה? –". "לשמור את הילדים לבל יהיו כאבותם, ולבל יאלפו ארחות גנבת וחלאה, ואם אמצא מקום למצוא חית ידי, אז אקחם אלי ולא אשוב עוד הנה –. "הילדים בזים לך ולועגים למוסר הבליך אשר תטיף להם יום יום – והם לא ילכו אתך, וגם אני לא אתנם ללכת מזה – ואתה – ברח לך – אם חפץ חיים אתה! ודע נא כי אני סכסכתי בך את גנבת ואת חלאה בלילה הזה, ומחר אקרא את מתי סודי וכלנו יחד נציק לך בכל מצוקות רצח עד כי תבחר מות מחיים –", "אימתך לא תבעתני! כי אנכי לא אחת מפני כל ואשב פה עד אשר תמצא ידי לכלכל את הילדים ואקחם אלי ואלך ולא אשוב עוד הנה –". לדברים האלה התמרמרה צרועה ביתר עז ותרעם עליו בשצף קצפה: אם כן איפוא הסכת ושמע דברי! הידעת כי גנבת אחיך חותר בחשך בתים גם ידיו דמים מלאו, ולרגעים הוא צפוי לחיב את ראשו לעזאזל? ובהתפשו בכף, נתפש גם אנחנו אתו יחד, וגם אתה תהיה כאחד ממנו, ואני וגנבת וחלאה נעיד בך כי גם אתה הפלת גורלך בתוכנו, כיס אחד לכלנו, וגם כפיך נגאלו בשד ורצח, ואז תכרע גם אתה לטבח כמונו על במת מטבח –". מרטיאל התחלחל ויתפלץ מאד ויתיצב דומם כאיש אשר אחזהו השבץ, כי לבו הגיד לו כי לא שקר דברה אמו, וכי בנקל יספה גם הוא בעונם – והאם התענגה לראות את מבוכת בנה ואת הריסות מורשי לבבו ובלהות נפשו, כי היא שנאתהו תכלית שנאה על מאנו להתהלך בדרכיה, ועל שאפו להטות גם את הילדים מדרכי מות ההם –. ומרטיאל בהתבוננו את רעת אמו אשר אין כמוה לרוע, הבליג על זעפו וקצפו וינס לדבר אתה רכות ובתחנונים, ויאמר: "הה אמי מה יסכון לך אם גם הילדים יסופו אתכם יחד? אני לא אמרה את פיך ואלכה לי מזה, אך את הבטיחיני נא כי תביאי את הילדים לבית הספר אשר באחת הערים הרחוקות – הוי! אם עוד יגה שביב אהבת אם בנפשך, הלא אז תחמלי על ילדיך, הלא אז תחוסי ותרחמי עליהם –". "אך הבלים תצמיד לשונך! כל עוד רוח חיים בי, לא אשלח את הילדים מזה –". "אויה לי! הלא תחרדי בזכרך את אחריתם הנוראה!! –". "אחריתם תהי כאחריתי – ואשר יקח את האם! יקח גם את הבנים – ואם נמות ביד ההורג, נמות כלנו יחד, ובמותנו לא נפרד – ורק אתה הירא והפתי תפרד ממנו במותנו – ברח לך אפוא מזה! – ברח – אם חפץ חיים אתה! –". "אני אלך – אך הילדים –". "הם יהיו כמונו אם תלך מאתנו –". "אמי, הה אמי השבעתי אותך בכל אילי שחק ושחת כי תביאי אותם לבית איש ישר ללמדם מלאכת יד למען יחדלו מעשק ידיהם!". ובדברו בכה בכי תמרורים מנהמת לבו. "ואני" ענתה האם, "ואני אשבע כי לא אשלחם מזה עד כי נשלח כלנו לעזאזל! ואתה יודע כי גם כל אילי השחת אין בהם כח להפוך את לבי!"… אז התלקחה שלהבת עברה וזעם בנפש מרטיאל ויקרא: "אם כן הדבר – לא אמושה מהאי הזה – ופה אשב לשמור את הילדים עד אשר אמצא מחיתם, ואז אעזבה את האי הארור הזה לנצח! ואם בין כה וכה יגלה עונכם, יכירו וידעו שופטי הצדק כי צדקי בי, ורק בגלל הילדים שמתי קני בין עדת מרצחים לבל יאלפו ארחות פריץ – יהלמני רעם המות וחזיז אבדון אם אלך מזה! ועל אפכם ועל חמתכם אפדה את הילדים מרדת שחת! –". וצרועה אשר ידעה כי לב מרטיאל כשמיר חזק מצור, ואת דבריו לא ישיב, וקצר קצרה ידה להבריחו בדברי פחדים, שמה עצת רצח בנפשה להפילו במהמורות לבל ידע ובל יוכל קום. בחזק יד עצרה ברוחה, ותתאמץ להצהיל פניה מעט, ותאמר: "ראה נא, בן סורר! ראה נא כי נשאתי את פניך לדבר הזה – אני אתן בידך את הילדים, תבלום את פיהם לבל יגלו את מעשינו – ואתה לא תשוב עוד פאריזה –". "חי נפשי כי אני אשמור לפיהם מחסום – וגם אני לא אשובה עוד פאריזה – אך הגידה נא לי אם באמת ובתמים תדברי אלי? –". "באמת ובתמים – ועתה תנה לי את מפתח הרפת ואוציא משם את גנבת –". "הוא עוד הלום יין, יישן ויסיר יינו מעליו, ובבקר אוציאהו מהרפת –". "אך הוציאה נא את חלאה ממסגר –". "הא לך המפתח, והוציאי אותה אחרי לכתי מהבית, כי לא אוכל ראות פניה –". "לך, והשטן ילך אתך" קראה בשחוק רצח, והברכה הזאת, היא האחרונה – האחרונה –". מרטיאל שרק לכלבו ויקח נר בידו ויעל אל חדר אחיטוב ומחלה. "עלה – ורד דומה!" אמרה צרועה בלבה, ורק אתה הסבות בנפשך, ודמך על ראשך! –". אחרי כן הלכה צרועה ותפתח את הרפת אשר גנובת סגור בתוכה, כי היה לה עוד מפתח להרפת ההיא, וגנובת יצא לחפשי, וצרועה וגנבת הוציאו את חלאה מבית כלאה, ויבואו הביתה, ושם התיעצו מה לעשות למרטיאל – סב: אחיטוב ומחלה אחיטוב ומחלה עלו לחדר משכבם ולא כבו את הנר ולא סגרו את הדלת למרות פי אמם, כי חכו על מרטיאל אחיהם, ולבבם שמח מאד על המתנות אשר נתן להם גנבת – כי הם לא ידעו עוד נכוחות וארחות ישר, יען כי מעודם לא ראו רק גנבים ושודדי ליל, לא שמעו רק דברי נבלה ובלע, חמס ושד, ומלמדם להועיל היה רק מרטיאל אשר גם הוא לא היה נקי מדופי ולא למד צדק, ובנערם כפיהם מתמוך בגנבה, היה רק מאהבתם את מרטיאל, גם מחפצם למרות פי אמם המיסרת אותם במקל חובלים מוסר אכזרי, אך לא מאהבתם צדק ושנאתם מעללי רשע, והם עמדו על פרשת דרכים דרך החיים ודרך המות, ובדרך אשר תמשכם יד רמה, בה ילכו. מה נאוה לך רדידך אחותי!" אמר אחיטוב אל מחלה, ולמחר בבואנו אל החוף, תשימי את הרדיד עליך, וגם אני אשים עלי את מטפחתי לבעבור יקנאו בנו בני המסגר המשליכים תמיד אבנים עלינו בקול קורא: ילדי מרצחים, ועתה אמר נאמר להם: היש לכם שכיות חמדה כאלה –?". "כן נעשה אחי! אך אם ידעו מי נתנם לנו, הלא אז יחרפו אותנו בשם גנבים –". "אנחנו לא גנבנום". ענה אחיטוב, "רק גנבת – ומה לנו ולו? –". השכחת, אחי, את אשר הגיד לנו מרטיאל כי המקבל גנבה מגנב, כגנב יחשב –." "ולו ידע עוד מרטיאל כי את גנבת שלשום מטפחת מצלחת הרוכל בבית היין…" "הוי אחי! אל תגידה נא זאת למרטיאל, כי אז ישטמני ויטשני ביד אמנו וגנבת וחלאה –". "אם לא תגידי לו את כי לקחתי מתנה מיד גנבת, לא אגיד לו גם אני כי גנבת…." "טוב הדבר, אחי! ודע נא כי למורת רוחי ולדאבון נפשי שלחתי אל צלחת האיש ההוא בבית היין, ורק חלאה האיצה בי ותכני שלש פעמים באגרוף על החומש עד כי עוד מעט ומתי… ואחרי עשותי רצון אחותי, נעו מורשי לבבי ונחמתי על מעשי – הה! ואם תפש אותי הרוכל הלא אז הושיבני בבית האסורים ושם אבדתי בעניי –". "הטרם תדעי כי בית האסורים בפאריז רק בית תענוגים הוא לגנבים? ומדוע יירא לבך מפניו? הלא ידעת כי עורב הפסח הבריא היושב כעת בבית סתרי, נהיה שמן ומסבל בבשר כרוב רק בימי שבתו בבית האסור, ובצאתו משם, יצא עוד ברכוש גדול ומני אז הוא אכל מעדנים, שותה ממתקים ופשה כעגל מרבק כל הימים, ואם יתם כספו, אז ישוב ויגנוב לבעבור יאסר שנית…." "אם כן לא ירע לגנב בהאסרו בבית האסורים?" שאלה מחלה בתמהון. "כן הדבר. וזה מעט ספר הפסח הבריא כי בבית האסורים ימצאו תמיד רעים רבים, שם יישנו במטות מוצעות, שם מאכלם בריאה, ושם יבלו כל ימי שבתם בשמחות וגיל. ולפי דבריו אין רע לגנוב אך מרטיאל העד יעיד בנו תמיד לחדול מגנבה ידנו באמרו כי רע ומר ממות הוא לגנוב מיד איש מאומה, ולנו לשמוע בקולו בגלל אשר הוא אוהב אותנו וחומה הוא לנו מדי בואו הנה, ולו היה פה הלילה, כי אז לא שלחה אמנו את ידה להכני הכה ופצע – ומדוע עשתה כן? היש בי אשם כי גוית מת ברפת ועיני ראו את הרגל המשתרעת בין העצים? –." ובדברו רעדו כל עצמותיו. "אולי היה בית קברות שם לפנים? –." "לו היתה כזאת, למה זה צותה עלי אמנו לבל אגיד זאת למרטיאל ואם אמרה את פיה תכני מכות מות? אפס יתכן כי הומת פה איש אחד בהאבקו עם רעהו ויקבר ברפת –". "צדקת, אחי! התזכור עוד כי לפני חדש ימים היתה פה מריבה בין חצר-מות ובין האיש הרם אשר בשרו רזה מאד מאד ונקרא בשם "גל עצמות"? התזכור עוד כי חצר מות בחרות אפו בו הביא להבת שכינו בלב גל עצמות ההוא, ולולי הפרידה אמנו ביניהם, אז המיתו כרגע? – הוי! חצר-מות עודנו צעיר לימים, ורע מעללים ומשחית לחבל הוא –." "הפסח הקטן בן חמוץ-זרוע, צעיר הוא עוד ממנו משחית ומחבל עוד יותר ממנו – ואני לא אדע מאין לו כסף רב בכיסו תמיד? פעם אחת בבואו הנה עם לילית הראני עשרים שקלי כסף, ובלזות שפתים וקלסה אמר אלינו: אם לא הייתם סכלים, אז היה גם לכם כסף רב –." ברגע ההוא שמעו הילדים קול צעדים ועצרו במלים, והנה מרטיאל בא אליהם החדרה. "שלום לכם", אמר מרטיאל בבואו, "שלום" ענו הילדים וינשקו את ידו, "מה קול הריב והמצה אשר שמעו אזנינו? שאל אחיטוב את אחיו, "אני רבתי עם גנבת וחלאה, אך הם לא אנו עלי רעה. שמחתי כי עוד ערים אתם, ובפי בשורה כי בעוד יום או יומים אקחכם אתי ונלכה מזה" "אחריך נרוצה!" ענו הילדים קול אחד. "אך מי נתן לך את הרדיד הזה, אחותי?" שאל מרטיאל. וגם אתה אחי, איפה לקחת את המטפחת הזאת? הגידו נא לי קשט אמרי אמת אם לא תאבו אך אחיטוב העז פניו ויאמר: גנבת נתנם אלינו! ומה לנו ולחקור מאין לקחם הוא? –." "הטרם תדע כי כשמו כן הוא, גנבת שמו, וגנבה משלח ידו! –". "הוא קנה אותם בכסף!" ענה אחיטוב עזות. שקר, שקר הדבר! הגידי נא את לי, מחלה, הגידי אל תכחדי: הגנב אותם גנבת? –". "כן אאמין –" השיבה הילדה ותאנח. "מהרה ותן לי את המטפחת, אחיטוב דובר שקרים!" קרא מרטיאל בזעם, וגם את מחלה הורידי את רדידיך מעליך, ולמחר בבקר אשיבם ליד גנבת – ולמה זה עשיתם זאת? הלא אנכי העידותי בכם רבות פעמים כי המקבל גנבה מגנב, כגנב יחשב אף הוא!" והילדים מהרו ויעשו את מצות אחיהם. "סלח נא לנו, מרטיאל!" התחננה מחלה בקול בוכים. "סלחתי לכם מדעתי כי לא אתם אשמים רק האנשים החטאים אשר בקרבם אתם יושבים, ולקחתי אתכם ואושיבכם בין אנשים ישרים, אז תאלפו ארחותיהם ותשבעו לחם ותהיו טובים. שלום לכם!" כה דבר מרטיאל ויצא משם ויעל אל חדר משכבו אחרי צאתו מחדר הילדים, סגרה דלת החדר מבחוץ בקול רעש. מה זאת?" קרא אחיטוב ברעדה, "מי סגר אותנו על מסגר? ומדוע?" רגעים אחדים הקשיבו הילדים ויטו אזנם אל הדלת, ומחלה אמרה בחרדה: "שמע נא! הנה כלב מרטיאל נובח בקול ילל – ואזני תשמענה קול מהלומות פטיש על דלתות חדר משכבו – שמע נא! –." "גם אנכי שומע. ומה זה קול הולם פעם על דלתות חדרו? אולי תשבר האם את הדלת לבעבור הכות את מרטיאל כמוני? ובדברו פתח מעט את דלתות החלון וישקף וירא, ויקרא: "הה! האם מחזקת את הסלם, וגנבת וחלאה עלו עד פתח חדר מרטיאל וסוגרים את הדלת מבחוץ במטילי ברזל ומסמרות – עתה ירדו גנבת וחלאה מהסלם – וראי נא, הנה הקרדום הגדול ביד חלאה –." מחלה התחלחלה מאד ותגש גם אל החלון ותשקף "עתה הביאה האם הסלם בית מרטיאל – הה! הנה גנבת וחלאה עולים שנית על הסלם – איך ייליל הכלב! – ושמע נא קול הפטיש וקול הקרדום על מטייל ברזל – קראה מחלה ונפשה יצאה בדברה. "אויה!" צעק אחיטוב פתאם, "הם סגרו בעדו במטילי ברזל לבל יצא מחדרו עד אשר ימות תחתיו ברעב! – ומה נעשה אנחנו? הוי, גם אנחנו סגרנו כמותו ואין לאל ידינו להצילו! –." "מתה אנכי!" יללה מחלה, וראה נא הנה חלאה מעופפת את קרדומה בזרוע נטויה – וקול מהלומות הפטיש הולך וחזק – שמע נא אחיטוב הנה מרטיאל קורא אלינו! –." וברגע ההוא נשמע באמת קול מרטיאל קורא בכח: "מחלה אחיטוב! הושיעו נא! –." "ענהו נא, אחיטוב" אמרה מחלה, ואמר לו כי גם אנחנו מסגרים כמוהו לבל ידמה כי לא נחפוץ לעזור לו –." ואחיטוב פתח את החלון ויאבה להרים קולו, אך פתאם סגר החלון מבחוץ ברעש גדול, וצרועה הרעימה בקול זעמה: "הוי מרגלים חרש! הנני אליכם –." והילדים נבהלו נחפזו מקול רעמה וימהרו וישכבו למעצבה ויכבו את הנר, ומני אז לא נשמע עוד דבר, רק יללת הכלב בחדר מרטיאל הסגור במטילי ברזל ואין פותח, ככל הדברים האלה נעשו בלילה ההוא אשר למחרתו באה שפרה עם הזמירה אל אי התרים כאשר צוה לה יעקב פערראנד הסופר. סג: בית סתרי סתרי אשר שמו נודע באי התרים, הוא סוכן על בית גדול חדרים תחתים שנים ושלשים עם כלי בית, ואשר בהם יושבים עוברי דרך הבאים פאריזה. האיש הזה עשה מקנה וקנין בעשת ברזל בגלוי, ובסתר הוא קונה ומוכר כל מיני מתכת גנובים, ברזל, בדיל, עופרת, נחשת קלל ורקועי פחים. והוא חבר לגנבת ואיש סודו, גם שיח ושיג לו עם חצר-מות ועם חמוץ-זרוע ויתר הגנבים והשודדים אשר בפאריז. כי כמעט כל זרע מרעים ובנים אשר בעיר, הם יודעים ומכירים איש את אחיו, וברית שלום ביניהם לשלוח בגנבה ועשק ידיהם, והסבה לזאת היא כי בבתי האסורים יאסרו המון גנבים שדדים ומרצחים בבית אחד, שם יודעו איש אל רעהו, ושם יבואו במסורת ברית רעים, ובצאתם משם יאספו יחד ויתיעצו על צפונותיהם וימלאו פני העיר חמס, גזל, שד ורצח. ובית סתרי זה היה בית אסף לבעלי פרצים ההם אשר לפנים ישבו אתו יחד בבית האסורים. גם גנבת היה אחד מבאי בית רשע ההוא, ובפעם הזאת הביא שם מטיל ברזל, עשת נחשת קלל ושלשה רצי עופרת. סתרי קרץ בעיניו, וגנבת ירד אחריו במדרגה נסתרת אל מערה עמוקה מתחת לבית, ושם קנה סתרי את הגנבה מיד גנבת. בעלותם משם, ישבו בבית ונדברו איש אל רעהו, "היש חדשות בביתך?" שאל גנבת. "אין כל חדש", ענהו סתרי, "חדרי ביתי מלאים שכנים טובים, אשר ישלמו לי במיטב כספם, יען כי איש אחר לא יאספם הבית באין להם מכתבי תעודה, ואנכי כאשר לא אשאל את פיך מאין לקחת את החפצים אשר קניתי מאתך, כן לא אשאל גם את פי גרי ביתי מאין הם ולא אבקש מכתבי תעודה מידם, ובגלל זה ירבו במחיר חדרי מגוריהם פי שנים וגם פי שלש – וזה כשלשה ימים אספתי אל אחד החדרים אשה אלמנה ובתה אשר דרכיהן נפלאו ממני, כי הן יושבות תמיד בבית, לא תבשלנה ולא תאפינה, גם איש לא יבקר אותן. שתיהן יפות ותמימות ומצניעות לכת אף כי אין בידן מכתבי תעודה, ולפי ראות עיני הן מבנות נדיבים אשר מטה ידן ואין עוזר להן – והיום בבקר שלחה האלמנה את מקלות בן אחותי אל בית הרצים לשאול שם אם שלח אליה מכתב מנורמאנדיא…" "אי הפסח הבריא?" שאל פתאם גנבת מבלי שים לב אל דבריו. למורת רוחי הוא יגור עוד פה במכפלה השלישית, ענהו סתרי. הוא כלה את כספו אשר אסף בבית האסורים, ואתמול המתיק סוד עם חצר-מות איכה ימלא עוד כיסו – ויראתי פן לטש את עיניו על הון בתיה הגבירה היושבת פה במכפלה השניה, ואז…." "מי היא האשה בתיה?" שאל גנבת בתאות נפש. גם אני לא ידעתי", ענהו סתרי כאיש נבוך, "אך זאת אדע כי משרתה הוא כביר כח ורב אונים,. גם באדינאט דודה המשחר פניה תמיד, הוא איש בריא ובעל אגרוף – אך הס! הנה משרת הגבירה בתיה בא". וברגע ההוא הביא המשרת אגרת חתומה, ויאמר: האדון באדינאט יבקש את מקלות כי ימהר וירוץ אל בית השר פאן ס"ט רעמי היושב ברחוב שאילאט, ויתן לידו את האגרת הזאת". "טוב הדבר, אמר סתרי, "עוד מעט ישוב מקלות מבית הרצים, ואז ירוץ כצבי לעשות את מצות האדון באדינאט". העבד יצא מהבית, וסתרי דבר עוד דברים אחדים עם גנובת, ואחרי כן הלך גנובת לדרכו. אחרי רגעים אחדים בא באדינאט הביתה ויאמר אל סתרי: "השיבה לי את אגרתי, כי הנני הולך את השר ס"ט רעמי לדבר אתו פה אל פה –." "הא לך, אדוני, את אגרתך" אמר סתרי בתתו לידו את האגרת. "שמע נא, סתרי" אמר באדינאט, "גרש נא מביתך את הפסח השכור והבליעל אשר במכפלה השלישית, ואם מאן אתה, תעזוב בתיה את בית מושבה, גם כל השכנים ינוסו מזה, כי הפסח הנבל ההוא ירגיז לכל הגרים פה בזדונו וברשעת לבבו. השמעת? –." "שמעתי, אדוני!" ענה סתרי, "וכמצות פיך כן אעשה." והנה אך למותר הוא להודיע להקורא המשכיל כי האלמנה ובתה היושבות בבית סתרי, הן הן הנפשות הטהורות אשר עשקן יעקב פערראנד בכחשו בפקדון הכסף אשר הפקיד בידו אחי האלמנה ההיא – כאשר ספרנו כבר –. ועתה אנהגך אביאך קורא יקר ואראך את התלאות הנוראות אשר מצאו את האלמנה ההיא ואת בתה, הטה נא אזנך, ותשתומם. בחדר קטן אשר חלוניו אטומים, קירותיו שחורים, פנותיו מכסות קורי עכביש, ורצפתו מלאה הדורים ורכסים, בחדר ההוא יושבת אסתר, אלמנת הבאראן פאן פערמאנט, עם פנינה בתה. שלחן מתנודד, כסא צולע, ארגז בלי מסגר ומטה בלי כרים וכסתות, הם הם כל כלי הבית. אסתר יושבת על הכסא ועיניה נטויות על פנינה השוכבת למעצבה על המטה ושמורות עיניה סגרות. פני האם חמרמרו, עיניה כלו בדמעות, לחייה קמטו בלי עת, דאבה ועוני שברו לבה, וקשי יומה הניד שנה מעיניה. מחלה עזה תסתתר בתוכה, אך היא תסתיר את מחלתה מעיני בתה ותתאמץ מאד להתראות כבריאה לעיניה. אפס כי גם פנינה חלתה כמוה, וגם היא הסתר תסתיר זאת מעיני אסתר אמה –. לפנים ישבו האם והבת על גפי מרומי ההצלחה בעיר מולדתן, הון ועושר בביתן, כבוד יקר וגדולה גורלן, כל רואיהן התברכו בהן, ובהן התהללו, ועתה הן נעות ונדות בעיר נכריה בעוני ובחוסר כל. חייהן תלואים להן מנגד, ונפשן ברעה תתעטף. וכל אלה עשה להן יעקב פערראנד בכחשו בפקדון כספן אשר הפקד בידו, כאשר ספרנו כבר. אסתר היא כבת שלשים ושש שנה, ופנינה כבת שש עשרה שנה, בנפש נבהלה וברוח נשברה יושבת האלמנה האמללה על יד המטה ועיניה נטויות על פני בתה הישנה אשר לרגעים תקצר רוח אפה, קול נחרה חזק וכל יצורה גוה יתעותו לרגעים – וכל אלה אותותם לא ינכרו כי עוד מעט תתפרץ המחלה המסתתרת בתוכה –. אין אמר ואין דברים להביע ולספר את המצוקות המציקות ואת הצרות המצירות אשר התרוצצו ויתגעשו במורשי לבב האם האלמנה העניה והנדחה ההיא!! רגע יתיצבו ימי קדם נוכח פניה בשבתה בצל ההצלחה ותהי מאשרה בארץ, ורגע יהום כאב נעכר בחבה בראותה כי קדמוה ימי חשך, ימי עוני, ימים אשר תבחר מות מחיים – דאבה נוראה, מרי עצבת, דמיונות איומות, רוח כהה ורפיון ידים, קצף ורוגז, ותפלה זכה לדין אלמנות יהמו ישקו בבתי נפשה עם שפק נורא בצדקת צדיק עולמים, אשר שך בענן לו מעבור שועת נפש נכאה ואם אלמנה בשועה מנהמת לב נשבר שועה קדושה אשר תקרע לב השמים: רחם נא על בתי!" –. היא קרה ככפור" אמרה האלמנה בנגעה בבתה הישנה, לפי שעה התלקחו כל בדי באש צרבת, ועתה היא קרה כפתות קרח – אות הוא כי קדחת נמרצה עצורה בעצמותיה! והמצע אשר תתכסה בו, דק הוא ולא יחם לה, ולהוריד את מטפחתי הישנה מהדלת יגורתי פן יוסיפו עוד השכורים להשקיף מבעד בדקי הדלת כאשר עשו אתמול – מה נורא הבית הזה! בית מקלט לזדים בני בליעל והלומי יין – לו ידעתי זאת בתחלה, אז לא שלמתי בעד חדש ימים. אך מה יכולתי עשות? ובידי אין מכתב תעודה – הה! רע עלי המעשה אשר יעשה בפאריז! גבר יהיר וזד ארור כפערראנד עשקני ויפילני במהמורות, ואדם אין לריב ריבי! כי הוא חובל שתי נפשות נקיות וימיתן מעט מעט – ונוסף לזה, החליתי מחלה עזה, ורק בחוזק יד אסתיר מחלתי מעיני בתי – ואולי היא מחלה אנושה אשר תמאן להרפא – הה! לבי בוער בי, ראשי סחרחר, ויצורי בצל כלם! – ואולי לא אחיה מחליי. – הוי, אולי אמותה – אך אל, לא! לא אאמין כי נוצר האדם ויוצרו יעולל ככה ליצוריו – אי אל אלהים! חזקני נא ואמצני, ואם לא למעני, עשה זאת למען בתי הרכה והענגה אשר לבה טהור ונפשה ישרה וברה! – חזקני נא ואמצני, ואנכי אשקוד על פתחי נדיבים לבקש בגד עדים ופת לחם בעד בתי האמנה עלי תולע ואכלה למעדנים – אך מה לי? אנכי לא החליתי, רק מעט חום בראשי, וגם זה לא חם הוא רק כובד ראש בגלל אשר לא ישנתי לילות רבים –". כה דברה האלמנה האומללה ותתחזק, אך באחזה את עורקיה, ידעה כי חולה היא באמת, ותעזוב עליה שיחה, פלגי מים הורידו עיניה, אנחות רבות התפרצו מחדרי לבה, ואנקות תמותה השתערו מבתי נפשה, וחייה לשאול הגיעו – והנה ברגע ההוא אשר רוחה חשבה להשבר, נשמע קול מהלומות על הדלת וקול שאון והמולה גדולה, האלמנה התחלחלה, ופנינה הקיצה משנתה ותקרא: "אהה! מה קול פחדים זה באזני?" ובדברה התרפקה על אמה החולה והנבהלת כמוה "הרגעי נא, בתי! – אין דבר הוא – ואולי איש עתי הוא אשר הביא אלינו מכתב השר ארביגני מנורמאנדיא –", וקול הדופק הולך וחזק בלי הפוגה על הדלת. "מי הוא זה?" שאלה האלמנה ברעדה. "אני הוא!" ענה קול רעם אחורי הדלת, "אני עורב שכנך. הבי לי אש למקטרתי – מהרי! פתחי לי! מהרי! אמרה האלמנה אל בתה בלחש. "הגישי אלי רצפה או אנכי אשבר הדלת! – חזיז ורעם! "קרא הפסח הבריא בחמת רצח. "אש האח כבתה כבר", ענתה האלמנה "אם כן הבי לי עצי שרפה! 7" קרא הפסח בגרון נחר, "פתחי לי מהר! מהר –". "לך נא מזה כי גם עצי שרפה אין בידי", אמרה האלמנה אליו. אם כן תמאני לפתוח לי? – אחד! – שנים! – שלשה!" דבר הפסח בזעם בשברו את הדלת בחוזק יד. "ברח לך מזה, כי אצעק ואקרא לאנשי החצר להושיעני –" אמרה האלמנה בקול בוכים. העוד לא תפתחי לי!!" הרעים הפסח ויך בכל מאמצי כחו את הדלת את אשר הסיע את כפת המנעול ממקומה. האלמנה ובתה צעקו צעקה גדולה ומרה וכל עצמותיהן רעדו למראה פני השודד השכור ההוא. "גש הלאה! –" צעקה האלמנה בנפש מתעלפת, מה לך פה? גש הלאה! –". "אח!" אמר השודד בצעדו על סף הבית, "עתה לא אלך מזה, עינך צרה ולא תתנני לראות את פני בתך – ובתך יפה מאד ואני חפץ לראותה – ועתה הניחי לי, ואם אין אפיל את עיניך ואשבר את שניך – העודך מסתוללת?" צעק השודד בנופפו את אגרופיו על פני האלמנה. "חמס! חמס! צעקה האלמנה בשארית כחה, והשודד ירא פן יבואו השוטרים לקול צעקתה ויסוג אחור ויקרא: "עוד אשובה הנה ואשים מחנק לצוארך אם תוסיפי עוד להשמיע במרום קולך –. ובדברו יצא מהבית ויקלל וינאץ את האלמנה וירד מהמדרגה וילך לדרכו. והאלמנה מהרה ותסגור את הדלת בשלחן ובכסא לבל יוסיף עוד השודד ההוא לבוא החדרה, ופנינה התנפלה על המטה ותהי כמתה, ועד מהרה שכחה האלמנה את ענות נפשה ותחבק את בתה ותשקה מעט מים וברוב עמל השיבה את רוחה אליה, ותאמר: "אל תיראי, בתי! השכור הלך ולא ישוב עוד –". ואחרי כן קראה בקול מר קורע לב מרגיז נפש: "הוי! ארור פערראנד הרוצח! כי הוא, רק הוא הסב בכל רעותינו". ופנינה התעוררה מתרדמת המות ותבט כה וכה בשממון ובתמהון לבב "שובי בתי, למנוחיכי". אמרה האם אליה ותשק לה. "הבליעל הלך מזה –". "אך אולי ישוב עוד הנה – אהה שמים! – וראי נא, אמי, את זעקת חמס, ואיש לא חש לעזרתך – בי אמי, ננוסה נא מהבית הזה – כי מתה אנכי מפחד ובהלות –". הה! איך תרעדנה כל עצמותיך! קדחת עזה קדחת בך! –". "לא אמי! השיבה פנינה להרגיע את לב אמה, "אין דבר – רק יד הפחד עשתה זאת – ועוד מעט אשובה לאיתני – אך מה לך אמי היקרה! השלום לך? הבי לי ידך – אלי! אלי! עורקך יחפוז וירוץ, יתר גם פסוח יפסח בלי סדרים – הוי חולה את, ורק ממני תסתירי את חליך –". "אין זאת, בתי! האמיני לי – רק מפחד הזד השכור רתחו דמי בקרבי, וכרגע ישובו עוד למנוחתם – הרגעי נא, בתי!" "הבאמת אינך חולה? הגידי נא לי ואל תכחדי!" "באמת – באמת! ואת בתי?" אנכי אינני חולה כמוך, אמי – אך נעזבה נא את הבית הזה – כי בית זדים ארורים הוא!" "אך אנה נפנה? ומי יאספני הביתה בלי מכתב תעודה? –. ואת יודעת כי בכבדות אספנו גם בבית הזה – גם שלמנו בעד חדש ימים – ועוד מעט יתום גם מעט הכסף אשר לנו –". "אך אולי יענך השר הזקן פאן ס"ט רעמי עד מהרה?" "לא איחל עוד לו, ולו חפץ להשיבני דבר, למה זה החשה ויוחר זה ימים רבים? –". "אולי לא הגיע מכתבך לידו. ולמה תמאני לכתוב אליו שנית?" "הוי בתי! הן את לא תדעי כי מחול ימים יכבד עלי הדבר". "אך הוא טוב לבב, והוא היה ידיד נאמן לאבי, גם הוא מודע וקרוב לנו –". "אפס כי גם הוא איננו יושב בצל הכסף, ואולי בגלל זאת לא ישיבנו דבר לבלתי הכאות לבבנו בהשיבו אותנו ריקם מלפניו". "התחזקי נא, אמי! וקוי נא על תשובת השר פאן ארביגני, כי המכתב אשר שלחת אליו, היה מלא קינים והנה והי עד כי גם לב אבן ימס בקראו בו – "מה להשר ארביגני ולנו כי יושיענו בצר לנו? הן אמת כי הוא היה רע כאח לאביך ואוהב נאמן לאחי, אך עתה כי מתו ידידיו אלה, מה לו ולנו? ומה גם כי הוא לקח לו אשה רכה בשנים והעתיק מושבו לנורמאנדיא –" "רק בגלל זאת אוחיל לו, כי אשתו תחמול עלינו…." "לבי יאמר לי כי גם הוא גם אשתו לא ישימו לב לחמלה עלינו! אך אז אתגבר על בשתי וכלמתי ואכתוב אל ההערצאגין פאן לוצעניי, אשר השר ס"ט רעמי הזקן יהללנה תמיד כי נדיבת לב היא וידה פתוחה להושיע לכל קשי יום, ואם גם היא לא תחפוץ בנו ותמאן לעזור לנו, אז אנסה עוד דבר – אשר הוא דבר רחוק מאוד, אך אולי יש תקוה – ואכתוב אל בן השר ס"ט רעמי…." "היש להשר הזקן הזה בן?" שאלה פנינה בתמהון "כן בתי! ושם בנו הלא הוא פרץ." "ומדוע לא נשא השר את שם בנו זה על שפתיו כל הימים?" "מטעם כמוס אשר לא לך בתי לדעת אותו – וזה כחמש עשרה שנה אשר עזב השר את פאריז ומני אז לא ראה את בנו." והבן לא שחר את פני אביו שנים רבות כאלה?" "כן הדבר – ופרץ בן השר הזה, הוא עשיר גדול מאד ויתרועע עם שועים ונדיבים ושרים עשירים, ומפי אחי שמעתי כי נדיב לב הוא. ואם כן גם לב טוב לו. ובהודע לו כי בעלי היה רע כאח לאביו, יתכן כי יחוס עלינו ויוציאנו ממצוקותינו –" "אך אני מיחלת תמיד להשר ארביגני, ואולי לא היה בביתו ימים אחדים, או אולי חשב מחשבות עד כה במה יעזור לנו –." "ואנכי כבר נואשתי ממנו. לך בתי כי תרעדי? אוי! מה היה לך, בתי!" "אל תשיתי לבך לזאת, אמי – אך הגידי נא לי היתכן כי אל רחום וחנון יעזבנו ויטשנו להתעטף בזלעפות רעב ולמות לשחת, ואנחנו לא עשינו רע כל ימי חיינו ובכפנו לא דבק מאום –." "החרישי נא, בתי! ודעי נא כי תשועת ה' תופיע ברגע קטן כזהר השמש ממפרשי עבי חשך….." עוד לא כלתה לדבר, וקול דופק נשמע על הדלת. "אי שמים! השכור הבליעל שב אלינו!"צעקה האלמנה, אך ברגע שבה למנוחתה בראותה את פני סתרי אשר קרא אליה: "בן אחי הביא מכתב אליך, גבירה! ועליך לשלם שמונה אגורות נחושת בעד המכתב, ושתים עשרה לבן אחי בעד הליכתו. היליכי את המכתב, ובשובי אקח את עשרים האגורות מידך." תקצורנה כל שפתי נאמנים, גם עט כל סופר מהיר ילא להביע ולתאר את סערות לב האלמנה ובתה. "החיים או המות ביד המכתב הזה!" קראה האלמנה, "בעוד רגע נדע מה אחריתנו –." ובידיה הרועדות החזיקה את המכתב ותתבונן בו בעינים קדחי אש ותמאן לפתוח אותו ממגור פן יקוט כסלה אם אין עזרתה בו – "פתחי את פנינה את המכתב – אך לא! – אנכי אפתחהו – אפתחהו לדעה אם מצהרים יקום לנו חלד או נמות לשחת באין מקוה –" ובלב חרד ונפש נבהלה פתחה את המכתב ותקרא: "נורמאנדיא בחמשה לחדש זיו. גבירה! בעלי השר פאן ארביגני נפל למשכב זה ימים אחדים, ואנכי שבתי זה מעט מפאריז, ועל כן נשארה תשובתנו מעל עד כה. ועתה בבואי לביתי, חשתי לקרוא את מכתבך באזני בעלי ולהשיבך דברים: דעי נא כי בעלי הגיד לי כי רק כחלום מהקיץ הוא זוכר את שם אחיך אשר אמרת כי הוא היה רעו כאח, ושם בעלך לא מוזר הוא לו, אך שכח איפה שמע את שמו, ועל דבר האשמה אשר טפלת על יעקב פערראנד, אודיעך כי בעלי התקצף כשמעתו את הדבה הרעה הזאת, וגם לי חרה מאד על ככה. כי בעלי גם אנכי יודעים ומכירים את תמת יעקב פערראנד. את ישר לבבו וצדקת נפשו, גם כל יודעי שמו, יעידו ויגידו כי איש תם וישר הוא, וחלילה לו לעשוק אשה אלמנה ולדכא לעפר חיתה! ועתה אל תוסיפי נא להוציא עליו דברי בלע ושקרים כאלה, לבל תודעי לכל למלשינה ומוציאה שם רע –. בעלי יתעצב כי קדמוך ימי עוני ואין עוזר לך, אך קצר קצרה גם ידו לעזור לך ברב או במעט. את הדברים האלה אני כותבת בשם בעלי השר, אני רעיתו רולאנד פאן ארביגני." האלמנה ובתה מביטות עין בעין משתאות ומחרישות תהו ובהו וחשך בחדרי לבבן נפשן, וסתרי בא החדרה לבקש את עשרים האגורות בעד המכתב הרע והמר הזה. ברוח נפעמת הלכה האלמנה לקחת עשרים אגורות מארגזה, ופתאם צעקה צעקת שבר: "אויה! כספי גנב ממני! עתה אפסה גם שארית מחיתנו, אהה אבדנו אבדנו!! –." וכהלומת רעם נצבה על יד הארגז, אך עד מהרה חגרה אחרית כחה ותגש אל סתרי ותקרא: הנני מצוה עליך כי תוציא את כספי מיד הגנב! השמעת? ואותך אביא במשפט על ככה באספך חבר גנבים בביתך –." "שקר תרמיתך", ענה סתרי, בביתי לא יגורו גנבים, ורק במאנך לשלם לי עשרים האגורות, בדית זאת מלבך –." "חי נפשי כי גנב כספי." הוסיפה האלמנה דבר, ובזה נכרת אכל מפינו, ועליך לחפש את הגנב ולהוציא בלעו מפיו, ואם אין והגשתי משפטי לבית המשפט ולא אחוס אם אפגע אדם! –" "אשה חכמה את!" אמר סתרי בלעג וקלס, לכי לבית המשפט ושם תאסרי בבור השבי בשבתך פה בלי מכתב תעודה – ואני אקח מטפחתך אשר על הדלת בעד עשרים האגורות –". האלמנה ידעה כי לא תוכל לעזוב את בתה החולה לבדה בחדר וללכת לבית המשפט, כי אז ישוב הפסח הבריא אל חדר מגורה, גם יראה לבל תרד בבור השבי בהיותה בלי מכתב תעודה בפאריז, וכרגע שככה חמתה, ותתן את קולה בבכי תמרורים, ותתחנן אל סתרי ותאמר: "רחם נא, אדוני! מעט הכסף אשר גנב ממני, היה מקור חיי וחיי בתי – ועתה נמותה ברעב –." "מה אוכל הועיל לך?" ענה סתרי, "ואם אמת תדברי כי גנב כספך, מה אעשה אני? הגנב לא ישיב את הגנבה זה היה לך? פניך כסיד יחורו, על עפעפיך צלמות ונוע תנועי כקנה במים – פנינה! הנה אמך מתעלפת!" קרא סתרי בתמכו את ידי האלמנה ככלות כחה, ופנינה אשר עד כה נצבה כנציב אבן ובלי-נוע ושקועה בתרדמת יגונה הנמרץ, התעוררה פתאם לקול הקריאה אשר קרא סתרי אליה, ותזעק מנהמת נפש נכאה: "אמי! אמי! אהה שמים! מה לך, אמי! –". וסתרי הושיב את המתעלפת על הכסא וילך לו. אחרי הדברים האלה, התפרצה המחלה אשר הסתתרה עד כה בקרב האלמנה האובדת, קדחת קדחת החזיקתה, רעיוניה נבוכו, ולשונה תצמיד זרות ודברים מבהילים – ופנינה בתה אשר גם היא חלתה מחלה עזה, יושבת על ראש המטה מבלתי יכלת לרדת ולמוש ממקומה, יושבת בדד בחדר צלמות, בליתמך יד, בלי משען לחם, בלי מושך חסד, ולבה חרד לרגעים מפני הפסח השכור, ונפשה מתעטפת בתוכה.. סו: השר ס"ט רעמי השר הזקן ס"ט רעמי אבי פרץ פאן ס"ט רעמי – אשר דברנו בו פעמים רבות בספר הזה – דפק על דלת היכל בנו אשר ברחוב שאילאט, והסוכן אשר על בית פרץ בנו, חלה את פניו לחכות בבית עד בוא בנו לביתו. והשר הזקן התהלך בבית אחת הנה ואחת הנה נאחז בסבך רעיונות שונות. אך פתאם התפלץ השר ופניו התאדמו מקצף ורגז, כי לתמו דלו עיניו על הקיר וירא והנה שם תלויה תבנית אשת נעוריו אם פרץ מעלפת במסגרת זהב וזר פז סביב למסגרתה, ומנהמת לב נשבר נאנח השר ויקרא: נפש האשה המבישה הזאת כבר שכנת דומה, גם את נפש עוגבה הזד הבליעל שלחתי לעזאזל ובכל זאת לא שככה עוד חמתי, עוד ירתחו דמי עורקי לשם הבוגדת הזאת ולזכרה, וסערת נקמתי עוד תגעש תרעש בחבי! הה, חמש עשרה שנה אהבתיה אהבה עזה וטהורה, והיא בגדה באלוף נעוריה ותדבק באיש נבל ובליעל ותעש תועבה – גם את פרץ אהבתי כאהבת אב את בנו יחידו, עד אשר נודע לי כי הובישה הורתו, ותקע נפשי ממנו וגדלה השנאה אשר שנאתיו מהאהבה אשר אהבתיו – אות הוא כי לא בני הוא, כי אם יליד פשע, זרע שקר! – אך בכל זאת לא אדע נאמנה כי כן הדבר, ואולי בני הוא, בני בכורי, בני יחידי, כחי וראשית אוני…. ואז הלא רעתי רבה כי בשנאת חנם הדפתיו והשלכתיו מעל פני… אמנם עד מתי יתנוסס השפק הנורא הזה כמסוס נוסס במשכיות לבבי? התאושש, זקן, והיה לאיש! גרש נא מקרבך את ההגיון המר והנמהר הזה, והצהילה פניך גם ישמח לבך בשובך לראות את פני הבן אשר אהבת עשר שנים אהבה בלי-מצרים!…. אך מה? מה אהגה ריק? אבקש כזב? האנכי אשמח על בן האיש הבליעל ההוא אשר התעה את אשת נעורי לבגוד באלוף נעוריה הגרתיו על ידי חרב על חללו את שמי הנכבד והמהלל? הה! אזכרה כי שמי המשבח והמפאר נקרא על בן האיש הנבל ההוא, לא אדע איך לא יתר לבי ומורשיו בל ינתקו? –." אחרי דברו הדברים האלה, לו אל החדר האחרון חדר פרץ אשר שם הוא עושה מלאכתו, והנה ההערצאגין פאן לוצעניי יושבת שם בחדר, כי בידה היה מפתח לפתוח בסתר דלת מסתרה בחדר פרץ מבלי הראות ומבלי הודע לאיש. ויהי כראותה את פני השר הזקן יודעה ומכירה מימי ילדותה ורע דבוק מאח לאביה השר, נבהלה ותתחלחל רגעים מעטים. "מה לך פה בחדר בני?" שאל אותה השר, והיא התאזרה עז מעט מעט עד אשר שבה לאיתנה, ותקרא: שלום לך השר ס"ט רעמי! הה, בראותי פניך הייתי כחולמת כי זכרתי את ימי ילדותי – התזכור עוד כי מדי בואך לבית אבי בהיותי עוד ילדה קטנה, לקחתני על זרועותיך ותקראני בשם "בתי האהובה" התזכור עוד –" "זכרתי" – "ענה השר, אך מה לך פה בחדר בני ולבדך? ודעי נא כי גם אנכי לא באתי הנה לולי אלצני דבר נחוץ –" "מה הוא הדבר, אדוני?" שאלה ההערצאגין להסב את פני השאלה אשר שאל אותה השר. "הלא ידעת אם לא שמעת את הנסבה אשר אנכי שנאתי מאסתי את כל החיים ואנזר מתשואות חלד, ובנקל תוכלי לדעת כי רק דבר נחוץ אלצני לשוב אל תשואות קריה ולבוא אל הבית הזה – בית פרץ –". "מה זה אתה מבקש אדוני? ספרה נא לי, אולי אוכל הועיל לך –." "שמעי נא" אמר השר אליה, "הלא ידעת כי מיום אשר חללה אם פרץ את שמי, עזבתי את פאריז ובחרתי לשבת בעיר אנגערס, יען כי שם מושב שארי וקרובי הבאראן פאן פערמאנט אשר היה לי אח לצרה בכל צרותי. אך אהה! כי זה כשלש שנים מת עלי האח היקר הזה וישאר אחריו אשה ובת יחידה. ואני אשר אוקיר את הנפשות העדינות האלה, שחרתי את פניהן בכל עת אשר נעלה ענן יגוני מעלי, לנחם אותן ולשמחן מיגונן העז. אך עוד לא שלמו ימי אבל האלמנה ההיא, והנה עוד צרה גדולה מצאתה, כי אחיה היושב בפאריז הפקיד ביד איש נאמן את כל הספה, ואחרי ימים מעטים טרף נפשו בכפו. כעבור ימי אבלה, נסעה האלמנה פאריזה לקחת את מאת אלף שקליה מאת האיש אשר הפקידם אחיה בידו למשמרת. ולתקופת חדש ימים שמעתי כי היא צותה למכור את כל כלי ביתה ולשלם בכסף מחירם לנושיה אשר באנגרעס. חקרתי ודרשתי לדעה מה היה לה, ושמעתי כי היא ובתה בצרה גדולה מאד, ולבי יאמר לי כי האיש אשר כספה בידו, כחש בפקדון אשר הפקד בביתו, ויפילנה ברעה –. אותה ולעזור לה ככל אשר תשיג ידי, ולמורת רוחי בקשתיה ולא מצאתיה עד היום הזה. וזה מעט נועצתי לשאול את פי פרץ על אודותיה, כי אולי החישה מפלט לה אל בן האיש אשר היה רע כאח לבעלה –." ההרצאגין חשבה מחשבות רגעים מעטים, ותאמר: "אולי היא האלמנה אשר ימימה ההרווילית מתאמצת למצוא אותה ולהושיע לה? – הגידה נא לי אם האלמנה עודנה צעירה לימים ושם בתה פנינה…." היא האשה! וזאת בתה!" קרא השר, "הגידי נא לי, שרתי, איה מקום מגורה? הגידי! –." "גם אנכי לא ידעתי, רק ידידתי ימימה ההרווילית שאלה אותי אם לא ידעתי אשה אלמנה צעירה עוד לשנים, אשר בתה היא כבת שש עשרה שנה ושמה פנינה, ואשר אחיה שלח יד בנפשו, כי ימימה ראתה מכתב האלמנה ההיא אשר ערכה לשלחו אל איש אלמוני לבקש ממנו עזרה בצרתה לה, ועל שולי המכתב כתובים כדברים האלה "לכתוב אל ההערצאגין פאן לוצעניי –." ועל כן האמינה ימימה כי אני יודעת אותה, ואנכי לא ידעתיה מעודי ועד היום הזה…." "אך מאין בא המכתב ההוא לימימה ההרווילית?" שאל השר. "גם זאת לא ידעתי, רק זאת אדע כי היא יודעת את עקבות האלמנה ההיא, ואולי מצאה כבר את מקום שבתה –." "אם כן הדבר" אמר השר, "אחלה פניך, שרתי, כי תכתבי אליה עוד היום מכתב ותשאלי את פיה להגיד לך את כל אשר היא יודעת על אדות האלמנה ההיא, גם תודיעי לה כי אנכי אושיע להאלמנה ובתה בכל מאדי, וכל אשר לי אחלק אתן –". "הנך איש צדיק ורב חסד, אדוני! כמשפטך כל הימים, ואני אכתוב לה ככל אשר תצוני. אך אנה אשלח לך את תשובתה?". "אל בית ידידי גריפון הרופא אשר באסניערס על שפת נהר זיינע על יד המעברה." טוב הדבר אדוני! אך גם עתה אודיעך את אשר הגידה לי ימימה: כי סבת רעתה היא על ידי איש נודע בשם יעקב פערראנד סופר הקהל, אשר אחי האלמנה הפקיד את כל הונה בידו, והוא כחש בפקדון ויגרשנה מביתו בחרי אף –." מארת ה' תרבץ בזד ארור ההוא!" קרא השר בשצף קצף. "והוא מתחפש בבגדי צדק, מתכסה באדרת האמונה, ומתקדש לעיני רואים וכל יודעיו קדוש יאמר לו –." "ואיה מקום מושבו?" שאל השר בזעם אפו. "ברחוב סענטיער". ענתה ההערצאגין. "אני אלך אליו – ועתה נפקחו עיני וראיתי כי כאשר שערתי בנפשי כן הוא: כי אחי האלמנה לא רצח את נפשו רק נרצח ביד מרצח –." "אהה! מי הגיד לך כזאת? – "לא אוכל הגיד לך כעת – ועתה הנני הולך…." "הנך הולך?" שאלה הערצאגין, "הנך הולך, ופני בנך עוד לא ראית! –" לא אוכל ראות פניו פן תדבקני מצוקה עזה מרבה להכיל – ורק לשאול את פיו על אדות אלמנת פערמאנט באתי אליו, ועתה אלכה אל יעקב פערראנד ואדע כל – חיי בטוב, שרתי!….." וברגע ההוא נשמע קול פרץ בדברו: "לא יתכן הדבר! –." "אך אני מגיד לך", ענהו באדינאט, "אך אני מגיד לך" כי אם לא תשלם את הכסף את השעה הרביעית אחר הצהרים, אז יגיש הנושה את שטרך המזויף אל נציב המלך, ואז הנך צפוי אל הרובץ על ראשי המזיפים שטרי חובות –". השר ס"ט רעמי אבי פרץ וההערצאגין חרדו חרדה גדולה מאד בשמעם ויתיצבו כעמודי אבן ולא יכלו למוש ממקומם ולדבר דבר. סז: השיחה "עוד הפעם אני מגיד לך." הוסיף באדינאט לקרוא בקול רם, "כי בשעה הרביעית תובל לבית האסורים ואחריתך להיות אסיר-אני כל ימי חייך –." והשר הזקן אבי פרץ אשר התפלץ במאד מאד בהודע לו כי שמו הנכבד חלל על ידי בן פריץ אשר לא יצא מחלציו רק שמו נקרא עליו, קפץ ויתר ממקומו בחמה עזה ובקצף גדול וירץ אל הפתח להכרית מארץ החיים את יליד פשע ההוא אשר המיר כבודו בקלון, אך ההערצאגין החזיקה בידו ותעצרהו מלכת באמרה אליו: "חף הוא מפשע – נשבעתי לך באמונתי כי בידו לא דבק מאום! – ושמע נא פשר דבר…." ותספר לו ככל אשר ספר לה פרץ על דבר השטרות המזיפים, והיא האמינה באמת כי אין עולתה בו, ורק איש נבל רמהו ויתן לו שטרות מזיפים, והוא מבלי דעת מכרם לאיש עשיר אשר ירדפהו ויחסרהו כי ידיו חלו בשטרות ההם. ועל כן חלתה ההערצאגין את פני השר הזקן להבליג על קצפו ולהקשיב ולשמוע אחרית הדברים אשר ידבר פרץ עם האיש הדובר בו, ואז יוכח כי צדקו בו. "ארור הנוכל והבליעל פעטיט-זעאן! "קרא פרץ, הוא הבטיחני כי לא ימצא עוד שטר בידו אחרי שלמי לו תמול גם שלשום בעד השטרות אשר היו בידו: הן אמת כי ישנו עוד אחד בידו, אך זמן השלומים הוא לתקופות שלשה חדשים, ואז ישלם בעדו הסוחר הנודע בשם אדם ומרעהו –." ידעתי, ענהו באדינאט בקול, ידעתי את ערמתך! עד בוא מועד השלומים תברח לך מעבר לים – ומי ישלם לפעטיט-זעאן בעד השטר אשר זיפת על שם הסוחר אדם ומרעהו? –." חמסי עליך!" נתן פרץ בקול זעמו על באדינאט, חמסי עליך כי הבאת אלי את פעטיט-זעאן לקנות שטרות מידי, מאין ידעתי כי תמכור לו שטרות מזויפים? הנביא אנכי? ואם אתה הסכלת עשה, למה זה תצעק עלי חמס? ובכל זאת אזהירך כי תחלץ נפשך ממות –." "סלח נא לי כי דברתי אתך קשות!" אמר פרץ בלשון רכה, אך הגידה נא לי אם אמת נכון הדבר כי פעטיט-זעאן יגיש עוד היום את משפטי לפני נציב המלך? –". "חי נפשי כי אמת נכון הדבר! ואתה חוסה נא על נפשך והחישה מפלט לך אל ההערצאגין, כי היא לא תעזוב נפשך לשאול, ולא תתן ידידה לראות שחת –." המצח נחושה לי לשאול עוד מאתה כסף אחרי פזרה למעני כסף רב זה פעמים? –." "אם כן לך באור אשך ובזיקות בערת – וצר לי כי אחרי שלמך בעד כל שטרותיך המזויפות, תלכד בפח גם תשלח ביד פשעך בגלל השטר האחרון! – הכי רששת כה עד כי קצרה ידך לשלם חמשה ועשרים אלף פראנק להציל ממות נפשך?." "אהה רששתי! וכל אשר לי בבית, כבר מכרתים לעבדי ולמשרתי, כאשר ידעת, ולי אני ידידך אין כל בלתי אם גויתי וצרתי! ומה אוכל עשות? אבד מנוס ממני! –." "עוד הפעם אני מגיד לך כי אם אינך משלם חמשה ועשרים אלף פראנק לפעטיט-זעאן עד השעה הרביעית, אזי יביא את שטרך המזיף לפני נציב המלך, ואתה תשלח ביד פשעך להיות אסיר-אני כל ימי חייך! –." "אויה לי! תזרה עוד מלא חפנים מלח על פצעי לבבי לשנות ולשלש באזני את הדבר הנורא הזה? –." "לבעבור תחרץ ותבקש עוד מההערצאגין, כי היא לא תכלה חסדיה ממך גם הפעם מפדות נפשך מיד שאול, אך בפעם הזאת תגיד לה האמת כי רק אתה זיפת את השטר ההוא, ורק עליך נטויה חרב המשפט –." "בחרתי במות מתת לה תודה על עוני כי רב הוא! אך יש לי עוד רוח שלש שעות, ואברח מזה –." אנה תברח? ואנה תפנה? ובלי משען לחם ובלי אגורת כסף – עשה נא אתי ברכה, אדוני! חמול על ימי עלומיך! לך התרפס ורהב עליך ההערצאגין, והיא תוציאך מתוך ההפכה כיד נדבתה ויקרת נפשה, ואם תצא לחפשי הפעם הזאת, תשוב לאור באור החיים, וידיך לא תהיינה אסורות מעשות תושיה ומהיות מאשר בארץ –." שחת ואבדון!" קרא פרץ. "אלכה לי אל ההערצאגין, אלכה – ואשתה את קבעת כוס כלמתי ובשתי –." "לך לשלום וחפצך יצלח בידך!" אמר אליו באדינאט וילך לדרכו, ופרץ סגר את הדלת בעדו ויזעק מנהמת לבו: אלי! אלי! אלי! –." השר ס"ט רעמי הזקן נצב כהלום רעם בהודע לו כי הבן הפריץ מנבל את שם כבודו בשרירות לבו הרע, וההעצאגין התחלחלה מאד בהגלות נגלות פתאם לעיניה קלון האיש אשר האמינה בו כי ישר דרך הוא, ואשר בזרה לו טובה עד בלי די, ותבוש ותכלם, ותבז לו בלבה גם נפשה בחלה בו, ותתחזק ותאמר אל השר הזקן: "הרגע נא, אדוני! ואני אתאמץ לבל יחלל שמך הנכבד על ידי בן נבל זה –." "מי בחדרי?" שאל פרץ בשמעו קול דברים בחרו, וההערצאגין אשר מאנה לראותו עוד, יצאה בלט דרך הפתח אשר באה בו ותלך לה. "מי בחדר?" קרא פרץ שנית, ובראותו כי אין עונה, מהר ויבוא החדרה – וימצא שם את השר ס"ט רעמי הזקן אשר לא הכירו ברגע הראשון, ויתן עליו בקולו: "מי אתה?" "בעל האשה הזאת!" ענהו השר ויור באצבעו על תבנית אשתו התלויה בקיר. "אבי!" קרא פרץ ויתר ממקומו בהכירו את אביו פתאם, ולשונו לחכו דבקה מפחד לבבו, אך עד מהרה התאזר עזות ויתחפש וידבר בשפתי חלקות ויאמר: השלום אתה אבי?! –." "מה לך ולשלום?" השר בפני להבים ובעינים מפיצות אש עברה וזעם. "אני שמעתי את הדברים אשר דברת זה מעט עם האלמוני – אי לך נבל ובליעל!! –. "אוי נא לי!" קרא פרץ במר רוחו ויסתר פניו. דומיה איומה בכל פנות החדר, ואין דובר דבר רגעים אחדים. אך פרץ התחזק שנית ויאמר בלבו: "עוד לא אבדה תקותי – אבי ישלם את נשיי לבל יחלל שמו על ידי, וכבוד שמו יקר בעיניו מכל יקר תבל וגם את נפשו יתן בעדו – עתה אנצלה כצבי מיד גם בלי עזרת ההערצאגין – אך אתחפש נא ואתנכר לפניו כיד ערמתי ומזמתי הרבה! –." ואז העמיד את פניו כאיש נואש, עיניו נגרו דמעות, וכפיו שטוחות כמתחנן, ויחנן קולו ויאמר: "אהה אבי אבי! אבדתי, אבדתי! ויותר מכל צרותי צר לי בהדאיכי את נפשך העדינה אחרי שובך לראות את פני! אך יהמו נא רחמיך על בנך יחידך, והט אלי אזנך לשמוע את אשר אדבר –." השר הזקן קפץ את שניו ועיניו מזרות כידודי אש, ופרץ אשר לא ידע כי לב אביו יתעה בשפק אם הוא בנו או בן איש חרמו, האמין כי נכמרו עליו נחומי אביו, ויוסף להתחנן ולהתנפל לפניו ויקרא: "שמע נא אמרתי אבי! –." "מה אשמע? האשמע כי עוד מעט תאסר בין אסירי אני עד בוא חליפתך? האשמע כי כפיך נגאלו בעון חרב, ואצבעותיך בחטא משפט מות? –." "אך חוסה נא עלי אבי יקירי! ושמע את דברי בנך יחידך – הן לא אצדיק את נפשי, אבל אודה עלי פשעי וחטאות נעורי, כי בהיותי נער קטן מתה עלי אמי, גם אבי עזבני, ועל כן הלכתי בשרירות לבי – ויצר לב האדם רע הוא מנעוריו! – פנקתי נפשי, פזרתי הון, שגיתי בתענוגות בשרים, תעיתי בחמדות נמבזות, נבלעתי מן יין האהבה ועסיס מנעמיה, וחנפי לב הצדיקו מעשי תעתועי, השגיאו פעלי ויהללוני בשערים. אויה! כי הלכתי מדחי אל דחי עד כי… אך כבר נחמתי על מעשי, ספקתי על ידך, קצתי בחיי ובחרתי במות, וקניתי סם מות מיד רופא איטלקי ברחוב ההיכל לשום קץ לחיי…." "ומדוע עודך בחיים חיתך?" שאל השר הזקן בחרי אף, מדוע חשכת חייך לימי חשך להיות אסיר-אני כל ימי חייך? –." "אך בה' נשבעתי כי לא אשוב עוד לכסלה, אזכה לבי, אטהר נפשי ואתהלך במעגלי צדק –." "לא, לא! יליד פשע כמוך ונער חסר לב וחבור עונות ופשעים מנוער, לא יעזוב עוד את דרכו – גם בכיך עון, אנחותיך תרמית ותפלתך תפלה – לא תשוב עוד לאור באור חיי ישרים, אך תצא מרעה אל רעה, תספה חטאת על חטאת עד כי גם גנב גם רצח כשחוק יהיו לך, ואחריתך לחיב ראשך לחרב המשפט – ושמי אשר נקרא עליך, ישאר לחרפות ולדראון כולם – אולם אנכי לא אתנך לנבל את שמי – כבוד שמי יקר הוא בעיני מחיי בן מביש ומחפיר כמוך! – ועתה הבה לי קסת הסופר וגליון –." "הא לך, אבי!" והשר הזקן ישב על השלחן ויכתוב כדברים האלה: אני נטל עלי לשלם חמשה ועשרים אלף פראנק בעד בני להאיש הנושה בו – אני השר פאן ס"ט רעמי הזקן." "ועתה אתה בן בליעל לך אל האיש אשר שטרך המזיף בידו ואמור לו כי יבוא הנה לעת ערב ואז אביא לו את פרשת הכסף – גם אתה חכה עלי פה בחדרך…." במה אכף לאדוני אבי? ואיפה אקח די תודות וברכות להודות לך ולברך את שמך על חסדך ועל אמתך –" ובדברו לקח את יד לנשקה, אך השר מאן בזה, ויקרא: סורה ממני – בערב הזה אשובה הנה ואביא את הכסף לבל יחולל שמי על ידך, אך דע נא כי לא למענך רק למעני אני עושה זאת –." כה דבר השר ברגז קולו ויצא מבית פרץ. "נצלתי!" קרא פרץ בשמחת לבב, "נצלתי! – ערמתי ומזמתי עמדו לי מלב סלע מים חיים – ואולי טוב לי להודות לו גם את עון חטאתי בדבר אבני החפץ, והוא בחמלתו על כבוד שמי לבל יחלל, יתן כפרו גם בפעם השנית, כי מבלעדי זאת לא יגל מעליו חרפה ובוז – ואם לא יודע עוני לבוידיון, אז אטמון בצלחתי את כסף כפרים ההוא אשר יתן לו אבי –. האח! עוד לא נסע יתרי בי וכוכבי לא נאסף עוד –. "וברגע ההוא הובא אליו מכתב חתום ובפתחו אותו מצא בו חמשה ועשרים אלף פראנק בשטרות. היום הזה יום טוב הוא לי!" קרא פרץ בעליצות לב, ועתה אלכה לי אל בוידיון בעל אבני החפץ אך אולי טוב לי כי אתעלם ממנו – כי הוא לא ירהיב בנפשו עזות לתתי לפני גנב – והכסף הזה יהי בידי עד עת מצוא –. אך מי שלח אלי את הכסף? החותמת הזאת תעיד כי ההערצאגין שלחה אלי את הכסף ונפלאת היא בעיני מדוע לא כתבה אלי מאומה? ומי הגיד לה את מבוכתי? אמהר נא לשאול אותה פשר דבר!" ובדברו צלצלו בפעמון הזהב, וכרגע בא רכבו ויאמר אליו: "רתום המרכבה ונסע אל פעטיט-זעאן ומשם אל ההערצאגין." והוא לא ידע כי ההערצאגין שמעה את אשר דבר עם באדינאט בביתו –. סח: אחרית פרץ ופרץ אחרי דברו עם פעטיט-זעאן, בא ביתה ההערצאגין בגאוה ובגדל לבב כמשפטו תמיד, אך היא בזה לו ותצוהו בחזקת היד לבל יעוז עוד לדרוך על סף פתח ביתה כי איש שובב ואיש משחית הוא. סר וזעף ובנפש מרה עד מאד, שב פרץ לביתו ויוגד לו כי אביו ופעטיט-זעאן מחכים עליו. "בי אדוני!" אמר פרץ אל אביו, "אל יחר לך כי לא חכיתי אני עליך בזה…" "הבא הנה האיש אשר השטר המזיף בידו?" שאל השר הזקן. הנה הוא בחדר התחתון, ענה פרץ. "יבוא הנה!" וברגע ההוא הובא איש נקלה ובעל מזמות אשר הכרת פניו ענתה בו כי שבע תועבות בלבו, והוא פעטיט-זעאן (חבר ליעקב פערראנד ומאנשי אי השטר?" שאל השר, הא לך, אדוני!" אמר פעטיט-זעאן, והשר הזקן נתן לו את פרשת הכסף ואת השטר נתן ליד פרץ, ופרץ קרע אותו לאלף גזרים ויאנח. אחרי כן יצא השר הזקן עם פעטיט-זעאן החוצה. עתה יותרו בידי חמשה ועשרים אלף פראנק אשר נתנה לי ההערצאגין", אמר פרץ בלבו, ואם לא יודע לבוידיון מאומה על אדות אבני החפץ, מה טוב חלקי! – אך מה זה ידבר אבי עם פעטיט-זעאן? –." וברגע ההוא סגרה הדלת אשר להבית, ופרץ חרד מבלי דעת למה זה ועל מה זה "מי סגר הדלת בעדנו?" שאל פרץ את פי השר בשובו החדרה. "אנכי – ועוד מעט תדע את הנסבה!" ענהו השר "אך מה לך אבי?" קרא פרץ בראותו כי פני אביו שנו מאד, "מה היה לך?" "בראותך את פני בבקר הזה", אמר השר, לא חשבת דבר כי אם: שלם ישלם אבי את נשיי לבל יחלל שמו, ובערמה ובמרמה אפתנו להאמין כי שבתי ונחמתי על מעשי הרעים – אך לא כאשר דמית כן הוא! נפשי יודעת מאד כי עול כמוך לא ידע בשת, נוחם יסתר מלבו, וישוב לכסלה ככלב שב על קיאו –. נפשך נשחתה עד היסוד ובחדרי לבבך לא ינוה רגש ישר לנצח. למלאות תאותך הארורה, אין מעצור לרוחך מעשות כל דברי בלע…" "אך אנכי אשבע כי אזכה את ארחי…" "שקר הדבר! אתה לא תשיג עוד ארחות חיים, כי שחה אל שחת נפשך, ואל אבדון מורשי לבבך – עוד מעט תשלח ביד פשעך ותאסר בין חבר גנבים וגדוד מרצחים ושם תאלף את ארחות אידם לגנוב גם לשפוך דם – זאת היא אחריתך! ועיני צופות כי הנך נצב על במת מטבח בתוך רבבות אדם, וראשי צפוי אל קרדום ההורג… אך לא! היה לא יהיה כדבר הזה! אנכי לא אתנך לחלל את שם כבודי ברבים! עתה, עתה וברגע הזה אשים קץ לחייך ולמעלליך יחד…" דופק על הדלת וקורא: "בשם שופטי הצדק, פתח דלתיך – פתח! –." ופרץ חרד חרדה גדולה ויאבה לפתוח ולברוח, אך השר החזיק בו בחזק יד, וישאל בעד החלון: "מה אדוני מבקש?". "בשם השופטים, פתחו לי!" הוסיף הקול לקרוא. "אך מה לך פה בבית?" שאל השר שנית. במלאכות ראשי השרים שלחתי לחפש את הבית הזה על אדות הגנבה אשר גנב פרץ פאן ס"ט רעמי מאת בוידיון מוכר אבני חפץ, ועדים רבים ונאמנים העיד בוידיון כי אמת הדבר. פתחו לי, פתחו, ואם תמאנו, אשבר את הדלת, כי כן צויתי." "הנה גנבת", אמר השר אל פרץ, ועוד מעט ורצחת – כי גנוב ורצוח אחים הם – ועתה יש את נפשי לקחת את נפשך –" "לקחת את נפשי!!" קרא פרץ וכל עצמותיו התפלצו. "קנצי למלים!" אמר השר, "הנה פה אתי שני קני רובה, קח לך אחד מהם וטרוף את נפשך בכפך, ואם מאן אתה, אעשה לך זאת אני, ואמר כי בחרת במות מחיי בשת ושלחת יד בנפשך. ובמנוחה איומה הוציא השר קנה רובה מתחת למדיו ויתנהו לבנו ויאמר: ירה – אם אינך נמוג לב! –." ופרץ התחלחל מאד ויתנפל באימות מות לרגלי אביו ויבך ויתחנן לו על נפשו, אך השר נתן עליו בקולו: מות בן פריץ! – שמע נא, הנה השוטרים משברים את הדלת, ועוד מעט ויבואו הנה – האמיתך אני? –." הוי אבי! אבי!" התחנן פרץ, "רחם נא! חוס נא! חמול נא! –." "הנה הם קרובים אלינו." אמר השר, "מות תמות בידי –" ובדברו כונן את פי הנשק מול לב פרץ, ופרץ בראותו כי אבד מנוס ממנו, התאושש ויאמץ שארית כחו ויאמר: צדקת אבי! הבה לי הנשק – בחרתי במות מחיי בשת – הבה לי הנשק! וראה כי עוז בלבבי –" ובדברו לקח את קנה הרובה בידו, "אך נחם נא אותי בטרם אמות – ברכני נא, אבי! בטרם אלך ואינני –." ושפתיו צללו, עיניו חשכו, ברכיו פקו וכל בדי גוו חרדו ברגע הנורא ההוא. "אך אולי בני הוא!" אמר השר בלבו וירעד, אולי בני הוא – בני יחידי! –." וברגע ההוא התפוצצה הדלת מבחוץ, ופרץ קרא: "אבי – הנה הנם – עתה יקר בעיני המותה – סלח נא לי, אבי! בטרם אמות". והשר הזקן אף כי הוא כבד לב ונפש נחושה, חרד חרדה גדולה ויאמר: "סלחתי כדברך! –." "אבי – הנה הם בחדר הראשון, צא נא לקראתם לבל יחסדוך כי ידך היתה בי, גם לבל יעצרוני משלוח יד בנפשי –." ברגע ההוא נשמע קול צעדי אנשים רבים בחדר הראשן – פרץ השיב את פי הנשק אל לבו, והשר הזקן הסב את פניו מהמראה הנורא ההוא וימהר ויצא מהחדר – וכהפנותו שכמו נשמע קול רעם קנה הרובה –. מקול הרעם הזה וממראה פני השר אשר כמראה מת מראהו, התיצב השופט, אשר שלח שם, על מפתן הבית וירמוז לאנשיו לבל ימושו ממקומם; כי השופט ההוא הבין את אשר נעשה, ותוגת האב האבד נגעה עד לבו –. "מת!" קרא השר ס"ט רעמי הזקן בתופפו על לבו, "מת! מת! טוב מותו מחייו – אך מה נורא הוא הדבר הזה!! –." דומיה איומה שררה רגעים אחדים סביב סביב. "אדוני! אמר השופט אל השר, "הואילה נא ללכת מזה – לבל תראינה עיניך את המראה הנורא הזה – ואני אהיה פה לעשות את משמרת פקודתי –. "צדקת, ענהו השר, "אך הגידה נא לי את מכסת כסף הגנבה, ואני אשלם –." "בוידיון העיד עדים נאמנים כי האבנים הטובות אשר גנבו מידו, היו שוים שלשים אלף פראנק –" "יבוא האיש ההוא אלי, ואני אשלם לו" אמר השר וילך לו. והשופט הלך לאט ובחרדה אל חדר החלל, ובפתחו את הדלת השתומם למראה עיניו, כי החדר ההוא ריק. "אין איש בחדר!" קרא בתמהון ויפן כה וכה וירא את הדלת הנסתרה אשר היתה בירכתי החדר ההוא תחת היריעה ואשר דרך שם נס פרץ וימלט ויסגור אותה מבחוץ. "מרמה אחי!" קרא השופט אל אנשיו, "ס"ט רעמי ברח דרך הפתח הזה –. "כי פרץ אשר השיב את פי הנשק לעיני אביהו, מהר ויקחהו אחרי כן תחת זרועו ויור את כדור העופרת ממנו והלאה, ויברח וימלט ולא נודע מקומו. סט: מרים ושפרה למחרת היום ההוא אשר רמה בו פרץ את אביהו, באה האשה צפורה אל הזמירה ותבשר לה כי בישע אנשי חסדה נתן לה חפש ודרור לצאת מבית כלאה. הזמירה נבהלה מהשמחה הזאת עד כי לא יכלה עמוד על רגליה ותשען על הקיר. "הרגעי נא, בתי!" אמרה צפורה אליה, "הרגעי נא ושובי למנוחיכי –." "במה אכף לאנשי חסדי ואודה לך גברתי!" קראה מרים בעליצות נפשה. אל-נכון עשתה לך ימימה ההרווילית את החסד הזה" אמרה צפורה, "ופה מחכה עליך אשה זקנה אשר תאמר כי היא תנהגך ותביאך אל אנשי חסדך המצפים עליך בכליון עינים –. אחרי רבע שעה פשטה הזמירה את שמלת שביה, ותלבש את בגדיה אשר לבשה בבית נעמי, ואז באה האשה הזקנה אשר תביאנה אל בית נעמי. האשה הזקנה ההיא היתה שפרה סוכנת בית יעקב פערראנד. כי פערראנד פעל ועשה בערמת תחבולותיו להוציא את הזמירה מבית האסורים אחרי שמעו מפי לילית כי היא עצורה בס"ט לאצארוס, ושפרה הבטיחה לשר בית האסורים כי היא תנהג ותביא את הזמירה לבית אנשי גאולתה. והסוכנת ההיא אף כי היתה אשר מבישה וחברה ליעקב פערראנד בכל מעשיו הרעים, בכל זאת חמלה רגעים אחדים על הזמירה היפה והעדינה אשר לפני עשר שנים הסגירה אותה בידי לילית המרשעת, ועתה תנהגנה ותוציאנה אל הורג –. "בתי!" אמרה שפרה אל הזמירה במתק שפתי חלקות, "הלא יעלוז לבך בצאתך לחפשי –." "כן הדבר, גבירה!" ענתה הזמירה, התביאני אל בית נעמי? –". "אל ביתה – אך בטרם אביאך שם, אנהלך אל מקום נחמד אשר ירחב שם לבך – בואי נא, בואי מהר!" ויהי אך יצא יצאו שפרה והזמירה מבית ס"ט לאצארוס, והנה יונת-צחוק לקראתן, כי היא הלכה לבקר שם את בשמת: "יונתי!" קראה הזמירה בשובה לראות את פני רעותה אשר לפנים ישבה אתה יחד בבית האסורים. "זמירה!" קראה יונת-צחוק בשמחת לבב. איך יעלוץ לבי בשובי לראותך, אחותי! –." "ראות פניך לא פללתי עוד", אמרה הזמירה, "ואיך תעלוזנה כליותי בראותי את פניך, אחותי היקרה והישרה! –." "עתה", אמרה יונת-צחוק בהתבוננה בבגדי הזמירה, "עתה לא אתפלא עוד מדוע לא ראיתיך זה ששה חדשים, כי ישבת בנאות דשא, באחד הכפרים –." "כן הדבר", ענתה הזמירה ותתאדם, "אך מה לך, יונתי, כי הנך עצובת רוח ופניך רעים תחת היותך צהלה ושמחה כל הימים, ופניך נהרו תמיד? –. "הה אחותי!" קראה יונת-צחוק ותאנח, "איך לא יפלו פני, ולבי לא ישבר בקרבי בלכתי לבקר בבית האסורים את שכנתי נערה עניה יקרת רוח טובת מעללים, אשר זד ארור טפל עליה שקר וצמת בבור חיי עלומיה! – שם העלמה ההיא בשמת, ואביה הוא לוטש אבנים ואיש צדיק תמים, אשר מרוב צרותיו הוכה בשגעון –. והזד הבליעל ההוא אשר הוריד אותה שאולה, שם גם על עלם יקר עלילות דברים ויורד גם אותו לבית האסור, שם העלם ההוא זערמען, שכני לפנים, מטיבי ואיש סודי, טוב לבב והולך תמים…" "ומי הוא הנבל ההוא אשר השחית עלילה ויעש רצח כזה?" שאלה הזמירה, "ומדוע שפך על הנפשות הטהורות ההן את חמתו?" "שם הבליעל הוא יעקב פערראנד, ענתה יונת-צחוק, "הוא איש דמים ומרמה, ארי טורף מתחפש בעור שה תמים. בשמת היתה אמה בביתו, וזערמען סוכן על כספו, ואם אספר לך כל שרש הדבר, יארך הזמן, ואין בידי עתותי. אך גם יומו יבוא!" –. ושפרה חרדה חרדה גדולה בשמעה את הדברים האלה, ולמען שם קנצי למלים, אמרה בשפת חלקות אל הזמירה: נלכה נא, בתי! כי עוד לנו ללכת דרך רחוקה – מאד על בשמת ועל זערמען – אשר לא ידעתים אף לא אוכל הועיל למו! –." "את, גבירה, לא תוכלי הועיל להם". אמרה יונת-צחוק, והאנשים אשר יוכלו לא יאבו, והנפשות הטהורות ההן מתעלפות בצרתן ואבדות בצדקתן – אהה, גמר חסיד מן הארץ!…." "אל נא יונתי!" אמרה הזמירה, אל תאמרי כדבר הזה! אני יודעת את אחד קדוש אשר הקדיש ימיו ושנותיו להושיע לענוי ארץ, להציל עני מיד חזק ממנו, וגזול מיד גוזלו, ולשלם לרשע כרשעתו. ולו ידע את הרעה אשר הביא יעקב פערראנד על בשמת וזערמען, כי אז חש לעזרתם, וישב על פערראנד את אונו וברעתו הצמיתו, כי אין קצה לצדקותיו ולרחמיו ורוב חסדיו אשר הוא מפליא לעשות לברי לבב ונדכאים, גם אין מעצור לרוח משפטו ליסר את הפושעים והרשעים –." שפרה הביטה פני הזמירה, ותשתומם למשמע אזניה, ויונת-צחוק שאלה את הזמירה: "מה שם האיש הצדיק והישר ההוא? –. רודאלף שמו" ענתה הזמירה. "רודאלף!" קראה יונת-צחוק בתמהון. "כן, יונתי! רודאלף שמו, ומדוע תתמהי על ככה? –." "יען כי גם אני ידעתי איש צדיק אשר שמו רודאלף – ועתה הגידי לי מה תארו? –. והזמירה הגידה לה את תאר רודאלף ומראהו והליכותיו. "הוא הוא האיש רודאלף אשר אדעהו גם אני!" קראה יונת-צחוק, "והוא שכני היושב במכפלה הרביעית על יד חדר מושבי ברחוב ההיכל –." "אם כן הדבר, אמרה הזמירה, "הוא איננו האדון רודאלף אשר אכירהו אני, כי הוא עשיר גדול ונשוא פנים, שגיא כח וכל יודעיו קדוש יאמרו לו – הוא מרומם על כל בני-חלוף, וכל ילודי אשה מאין כמוהו!…." לא זה הוא האיש," אמרה יונת-צחוק, "ובכל זאת אשאל את פי רודאלף אשר אכירהו אני, אם הוא יודע אותך, וגם את תשאלי את האדון רודאלף אשר תכירהו את, אם הוא יודע אותי, ובכן יודע לשנינו דבר אמת –." "איפה תגורי, יונת-צחוק?" שאלה הזמירה, "ברחוב ההיכל במספר 17" ענתה רעותה. "אם אשובה לראות את פני האדון רודאלף, אכתוב אליך את אשר יגיד לי." אמרה הזמירה. "עתה." אמרה שפרה, "עתה נלכה נא, בתי! כי עוד דרך רחוקה לפנינו –." "חיי בטוב, יונתי!" אמרה הזמירה, "אם אוכל, אבוא אל ביתך, ולא, אשלח אליך מכתב. שלום לך! –." "חיי בטוב, זמירה! לך לשלום." אמרה יונת-צחוק ותלך לדרכה, ושפרה והזמירה ישבו בעגלת צב המחכה עליהן. "נהג העגלה ונסעה עד מעבר אסניערעס." אמרה שפרה אל העגלון. "אדמה כי לא זה הדרך להכפר בוקעפאל". אמרה אליה הזמירה. "אני לא אגיד לך דבר", ענתה שפרה, "עד כי אביאך אל מחוז חפץ אנשי צדק אשר הם גם אנשי חסדך –." "אם כן הדבר." אמרה הזמירה "אם כן הדבר כי אנשי חסד שלחוך לנהלני, לא אשאל עוד דבר. אך הגידי נא לי השלום להגבירה נעמי? –." "שלום! –." "והאדון רודאלף? –." "גם לו שלום –." "התכירי אותו? –." "אכירהו, אך צויתי לבלתי דבר דבר על מאומה בדברך עם רעותך על דבר האיש הזה, ובעוד שעה תדעי כל אשר תאבי לדעת –." שפרה והזמירה באו עד מעבר אסניערעס, ותרדנה מהעגלה. לב הזמירה פחד ורחב בראותה את אי התרים מרחוק, ותקרא "האח מה נאוה האי הקטן הזה בתוך הנהר! מה יפו עצי ברותיו השתולים שם בנוה! והבית ההוא מה יפה מראהו! –." "אל האי הזה," אמרה שפרה, אביאך, בתי! כי שם נאספו אנשי חסדך לחוג אתך את חג יום חפשך ושובם לראות את פניך –." הגבירה נעמי והאדון רודאלף מחכים עלי, האח, מה רב אשרי!" קראה הזמירה בעליצות נפשה. עתה נעזבה מעט קט את שפרה והזמירה, ונשובה אל אי התרים אשר כבר ידעת קורא יקר את יושביה ואת הליכותיהם – גנובת וחלאה אחותו נצבים על שפת הנהר, ועיניהם נטויות ומצפות על שפרה והזמירה להטביען במים יעקב פערראנד. "הזקנה והעלמה אינן עוד." אמרה חלאה לאחיה, וגם היום תשאר תוחלתנו מעל כביום אתמול. ואם לא תבואנה הנה עוד עד חצי שעה, נלכה מזה לבית חמוץ-זרוע. סוכנת אבני החפץ תבוא לביתו בשעה החמישית, ואנחנו נקדם ונבוא שם בטרם תבוא היא. כן אמרה לנו לילית גם היום בבקר –." "צדקת אחותי!" אמר גנובת, "יגער השטן בהזקנה והעלמה אשר תשלינה אותנו גם ביום הזה –." "אם אתה יודע." הוסיפה חלאה לדבר, כי מבלעדינו לא יוכלו חמוץ-זרוע וחצר-מות לעשות מאומה –." "כן הדבר." ענה גנובת, "חמוץ-זרוע יתיצב על המצפה בעת אשר ננסה אל הסוכנת דבר, וחצר-מות אין אונים הוא לסחוב אותה אל המרתף…." "הלא הוא המרתף אשר אמרה לילית כי היא הושיבה בו את המורה להיות מורה להעכברים אשר שמה?" שאלה חלאה בקול שחוק מורה. "לא זה הוא המרתף, אך עוד אחר עמוק ממנו אשר בו יתפרצו מי הנהר בלכתם על כל גדותם –." "אני לא אקנא בהמורה היושב גלמוד ובעין-עינים במרתף –." "ואני לא אקנא במרטיאל הקבור חי בחדר מושבו – הוא לא ישמיע עוד קולו – אולי ישן הוא, וגם כלבו איננו נובח עוד –." "עוד מעט וימות שם תחתיו ברעב, ואז נגיד כי הדביקתהו מחלת השבץ וימת – וכבר העבירה אמנו קול כי חולה הוא מאד ומט למות – והוא אבד את נפשו בשנאתו העזה אשר שנא אותנו תמיד וכל מזמותיו היו להסגירנו בידי השופטים להמיתנו, ועתה תהי נפשו תחת נפשנו –." כה דברה חלאה במנוחת לבב בהביטה על פני הנהר. "אך יגורתי פן תבוא הזאבה הנה –" הוסיפה חלאה לדבר. "אל תיראי, אחותי! הלא אנכי פה? –." וברגע ההוא נשמע קול נאקה וקול יללה. "ראי נא." אמר גנבת, "אחיטוב התפרץ ממסגרו – חכי נא פה וראי אם תבואנה שתי הנשים, ואני אלך לראות מה נהיתה? –." וחלאה ישבה למו ארב לארוב על שפרה והזמירה, וגנבת בא הביתה, וירא והנה אחיטוב נצב בירכתי הבית ובחמה שפוכה מניף את הקרדום לבל קרוב איש אליו להסגירו שנית ברפת אשר היה סגור בו עד כה. האם נצבת דומם ובפנים לבנים ונזעמים אצל פתח הרפת ומניפה בידה אל גנובת להסגיר בו את אחיטוב. "מי האיש החפץ מות, יקרב אלי!" קרא הנער בקול עוז ועיניו נוצצות בחוריהן כעיני חתול מיער. "התחפצו להמית אותי ואת אחותי ברעב בתוך הרפת כאשר המתם את מרטיאל בחדר מושבו!!" הוסיף הנער קרוא בנופפו את להבת הקרדום כה וכה. "בשם ה'!" צעקה מחלה, אל תסגירו אותנו ברפת, כי אימת מות שמה –." והאם אשר ידעה כי אחיטוב ישבר את דלת בית מרטיאל ויוציאהו לחפשי, קרצה בעיניה אל גנובת לגשת אל הנער ולהשליכו אל הרפת, גם גנובת ידע כי שבר ישבר הנער את מסגר מרטיאל, גם ידע כי הגד יגיד את אשר יעשה הוא לשפרה ולהזמירה, חפץ מאד להסגירו ברפת, אך אחיטוב מניף את קרדומו בשצף קצף וקורא: "הבוחר במות, יגש אלי! לא אחוס ולא אחמול מהשחית כרגע את כל הנוגע בי!! –." האם התקצפה מאד על גנובת כי ירא מגשת אל הנער, ובחרות אפה בו הדפה אותו בזרוע כחה אל אחיטוב, אך גנבת חרד ויתר ממקומו ויקרא: "אם יהלמני הנער בכלי משחתו, לא אצלח עוד לכל מלאכה, ועוד לא נרפאו ידי מהמכות אשר הכני מרטיאל –." האם התקצפה עוד ביתר עז, ותגש היא אל הנער, אך הוא הניף את הגרזן בזעם אפו ויצעק: "גשי הלאה" –. "הה אחיטוב!" יללה מחלה, "הסגר נא ברפת, אך אל תשלח ידך אל האם –." וברגע ההוא לקח גנובת אדרת שער אשר מצא על הכסא, וישלך אותה על פני הנער ויגלום עד כי נבצר מהנער מעשות מאומה בקרדומו, ואז התנפל עליו וישאהו וישליכהו אל הרפת, ומחלה הלכה גם היא אחרי אחיטוב, והאם סגרה בעדם ותנעל. באשמת מרטיאל השתובבו הילדים משובה נצחת!" אמר גנובת. "מהיות הבקר לא נשמע עוד קולו –." אמרה האם ותתחלחל מאד, ואנחה מסתרה נלחצה מקירות לבבה. ואחרי דומיה ממשכה שאלה: "ההיתה לילית בזה? –." "היתה –, ענה גנובת. "ומדוע לא חכתה עלינו עד לכתנו אל בית חמוץ-זרוע? – אני לא אאמין בה ובדבריה –." "ובמי תאמיני? היום תחסדי את לילית, ואתמול חסדת את חמוץ-זרוע –." איך לא אחסדהו? הוא חפשי, ובני אסור באזיקים, ושניהם שלחו יד בעשק אחד –." מאה פעמים דברת כזאת – האם לא תדעי לך כי חמוץ-זרוע ערום כנחש, ובערמתו מלט את נפשו, אך חלילה לו מבגוד באנשי שלומו ולהסגירם אל השופטים –. ולילית לא יכלה לחכות פה, כי היום בשעה השניה שיח ושיג לה עם האיש אשר על פיהו גנבה היא והמורה עם הפסח הקטן את הנערה הכפרית מכפר מושבה. ואיך תבגוד לילית בנו אם היא הגידה לנו את כל לבה ואנחנו נסתיר ממנה כל מעשינו? והיא איננה יודעת מאומה גם אדות הזקנה והנערה אשר נשלח אתהן היום על פני המים – הזאבים לא יטרפו איש את רעהו –. ובעוד שתי שעות תהי סוכנת אבני החפץ במרתף חמוץ-זרוע, ואנחנו כל הון יקר נמצא –." וחמוץ-זרוע יעמוד בחוץ בעת אשר נעבוד את עבודתנו?" שאלה האם, "לבי יאמר לי כי רשת הוא מכין לפעמינו –." אך איפה יתיצב אז חמוץ-זרוע אם לא על המשמר בחוץ לבל יבוא איש זר בביתו בעשותנו את מעשה ידינו –." "גנובת! גנובת!" קראה חלאה, הנה שתי נשים באות – "מהרי אמי ונעבור יחד את הנהר!" אמר גנובת. "ראה נא גנובת הנה שם הולכת אשה זקנה עם נערה כפרית!" קראה חלאה בקרצה בעיניה על שפרה והזמירה. "צדקת אחותי! היא האשה הזקנה אשר היתה פה אתמול. אני אקח בספינתי את הזקנה והנערה, ואת תשוטי אחרי בספינתך, ולא תשימי רוח בינינו, אך תקרבי את ספינתך עד אשר אוכל לקפץ בה ברגע אשר אפתח את הקרש התחתון בספינתי – ואת אמי שבי נא עמדי יחד ונעבור עד החוף. ויהי בבוא הספינות אל החוף, נגשה שפרה אל גנובת ותדבר באזנו לאמור: "אמר נא כי הגבירה נעמי מחכה עלינו," ואחרי כן קראה בקול: "אנחנו בוששנו מעט –" "כן הדבר, ענה גנובת, הגבירה נעמי תחכה עליכן בכליון עינים –. "ראי נא, בתי!" אמרה שפרה אל הזמירה, "הגבירה נעמי מחכה עלינו –." אך לב הזמירה חרד מאד בהביטה את פני צרועה וחלאה וגנובת, ובכל זאת שבה מנוחתה לזכר שם נעמי. ושפרה נגשה שנית אל גנובת ותאמר בלט: "את הנערה תטביע במים, ואם תנסה לשחות, תורידנה מצולה במשוטך –." "טוב הדבר," ענה גנובת גם הוא בלחש, "בקרצי אליך בעיני, אז תושיטי לי ידך – והיא תצלול לבדה במים – אל תיראי גברתי! –." הזמירה ירדה ותשב בספינת גנובת אך שפרה מאנה שבת בה, כי לא האמינה בגנבת ובהבטחתו, ותשב בספינת חלאה, וצרועה נשארה לבדה על החוף. ויהי בבואם בלב הנהר, מהר גנובת ויוציא את הקרש התחתון מספינתו, והמים העזים התפרצו בתוכה עד כי צללה היא עם הזמירה בים, וגנובת קפץ ברגע ההוא אל ספינת חלאה, ובקפצו התנודדה הספינה בחזקה עד כי נפלה שפרה על פניה ואז הדפה בזרוע כחו עד כי הפיל אותה במים ובמשוט אשר בידו מחץ והלם ראשה ותמת – ואז שבו גנובת וחלאה אל החוף ויספרו לאמם כי חפצם צלח בידם עא: הזאבה ומרטיאל והזאבה אשר היטיבה את דרכיה מיום אשר הכירה את הזמירה, עשתה לה שם טוב בבית האסורים. ועל כן נתן לה שר בית האסורים את חפשה בטרם נמלאו לה עוד ימי כלאה. ובצאתה לחפשי לא חפצה דבר בלתי אם לחיות חיי ישרים בנאות יערים עם מרטיאל דודה ככל אשר דברה אליה הזמירה בחן שפתיה ובישרת נפשה העדינה. ועד מהרה שמה הזאבה את פעמיה לדרך אי התרים מקום שבת מרטיאל דודה. אך לדאבון לבה לא מצאה ספינה גם סירת דוגה לעבור את הנהר. ובהתיצבה על החוף, ראתה והנה אחד הדיגים, ידיד מרטיאל, הולך לקראתה. אך גם הוא לא יכול להעבירה אל האי, יען כי ספינתו הלכה בדרך רחוקה, "השלום למרטיאל?" שאלה הזאבה את פיהו: "הלא תדעי לך כי חולה הוא!" ענה הדיג. "חולה! קראה הזאבה, "חולה! הוא, ואנכי לא ידעתי! –." צר לי על מרטיאל ידידי!" הוסיף עוד הדיג לדבר ויאנח. "אך מה היא מחלתו? הגידה נא לי!" קראה הזאבה במר רוחה השבעי לי לבל תגידי את דברי, ואגד לך אשר ידעתי. אמר הדיג אליה. "בשם ה' כי לא אגיד את דבריך!" ענתה הזאבה במועל ידיה. "עתה," אמר הדיג, "עתה דעי לך כי צרועה וגנובת וחלאה חורשות רע על מרטיאל ומתנכלות תמיד להמיתו – והיום בבקר פגשתי את צרועה שנואת נפשי – ושאלתיה: "מדוע לא יראה מרטיאל זה יומים? והיא הבריקה עלי בעיני רצח ותאמר: "הוא נפל למשכב, וכאשר שכב לא יוסיף עוד לקום… אך מה לך, זאבה? אנה תרוצי בטרם שמעת אחרית דבר? –." כי הזאבה ידעה את צרועה ואת גנובת וחלאה, ולבה הגיד לי כי חיי מרטיאל דודה לשאול הגיעו בתגרת המרצחים ההם – ומבלי ראות את הנולד מהרה ותקפוץ אל הנהר השובב אשר משבריו וגליו יהמו, ירעשו ויתגעשו בשצף קצף, בלב אמיץ לחמה הנערה עם המים האדירים, סופה וסערה למשחק לה – ופתע פתאם הגיע לאזנה קול אנקה, אנקת שבר ואנחת מות. "קול מרטיאל הוא!" קראה הזאבה," "קול מרטיאל דודי אשר ישוע מבטן שאול! –. ובשארית כחה חתרה לשחות מהר ולהציל את נפש דודה, והנהר הולך הלך וסער, וכל משבריו וגליו עליה יעבורו –. ובעת ההיא עמד השר סט' רעמי הזקן עם הרופא גריפון על המעברה, ויקראו: "הנערה ההיא תצלול במים ואין עוזר לה!" אך לא כאשר דמו כן היתה, כי הזאבה הגיעה בשלום עד החוף השנה. אפס כי ברגע ההוא ראתה על פני המים, ותמהר ותשב אל זרם המים ותחזק בשערות ראש העלמה ההיא ותביאנה אל היבשה. "התחזקי נא!" קרא השר סט' רעמי הזקן וגריפון הרופא אל הזאבה, חכי נא ואנחנו נרד באניה אל האי לעזור לך –." וצרועה וגנובת וחלאה אשר זה מעט הטביעו את שפרה ואת הזמירה בנהר לא יכלו לראות את אשר נעשה על החוף השני –. והזאבה לקחה את הנערה הכפרית על זרועותיה ותשכיבנה על החוף ותתבונן בה ותזעק: "הזמירה! הה, הזמירה היא! והיא טבעה במים אויה לי! והיא מתה – אך לא, לא! עוד רוח חיים באפה, ואנכי הצלתיה ממות! – מה רב אשרי! אנכי הצלתי נפש אדם ממות, ועוד את נפש הזמירה! – אך עתה אלך להציל גם את נפש מרטיאל ממות – כי אמו ואחיו השיאו עליו מות כאשר יגיד לי לבי –. אפס גם את הזמירה לא אוכל לעזוב פה – על כן אשאנה ואביאנה אל בית צרועה, ואני אכביד עליה את אכפי להושיע לה ולהראני את מרטיאל – ואם מאן תמאן, אשים שמות בביתה והכיתי חרס אותה ואת גנבת וחלאה –. " ובדברה לקחה את הזמירה על זרועותיה ותשאנה אל בית צרועה. ובעת ההיא צרועה וגנבת וחלאה לבית חמוץ-זרוע לרצח את נפש מתיה סוכנת בית בוידיון ולקחת מידה את אבני החפץ. גם איש מוזר אשר הסתתר אז על החוף, הלך לו אחרי ראותו כי שפרה והזמירה טבעו במים. האיש ההוא היה יעקב פערראנד. והזאבה באה עד בית צרועה, והנהו סגור על מסגר, ותנח את הזמירה המתעלפת עוד בין סבכי הברותים, ותלך ותבוא עד חדר בית מרטיאל, ונפשה נבהלה מאד בראותה כי פתח הבית גם חלונו סגור בפחים ובמטילי ברזל חזקים, וכרגע הבינה מה נהיתה –. במגנת לב הרימה בכח קולה ותקרא: "מרטיאל! מרטיאל!" אך אין קול ואין עונה. ובחרות אפה ודאבון נפשה דפקה על הדלת ותזעק זעקה גדולה ומרה, והנה קול דממה דקה כאוב מארץ נשמע בחדר מרטיאל, "הוא, הוא!" קראה הזאבה ותוסף לקרוא: "מרטיאל! איכה? הה, איכה? –." ותקשב ותשמע אנחה נוראה כאנחת תמותה בחדר מרטיאל. הנה מרטיאל סגור בחדרו! קראה הזאבה, ותרץ הנה והנה בשצף קצף ובזעם נורא, ותחפש ותמצא את הסלם אשר הסתירה צרועה, ותקחהו ותרץ ותעבור לפני פתח הרפת, והנה קול אחיטוב ומחלה באזניה – ותמהר ותך בסלם את הדלת ותשברנה, והילדים יצאו לחפשי. "אהה זאבה!" קראו הילדים, "הצילי נא את נפש מרטיאל אשר זה שני ימים סגר בחדרו למות תחתיו ברעב –." וברגע ההוא חפש אחיטוב וימצא את המפתח אשר לבית צרועה – כי הוא ידע את מקומו– והזאבה פתחה את הדלת ותקח קרדום וכשיל וכילפות בידה, ותאמר אל אחיטוב ומחלה: "שימו אש על האח, והביאו את הנערה המתעלפת השוכבת תחת האלונים הביתה, כי זה מעט משיתיה מן המים –." וכחץ מקשת מהרה הזאבה ותגש אל דלת חדר מרטיאל, וביד חזקה וזרוע נטויה שברה את מטילי הברזל ואת הפחים, ותקרא "מרטיאל! הנה הזאבה רעיתך הנה! התחזק נא! –." את מלאך מושיעי!" קרא מרטיאל. ואחרי רגעים מעטים נפתחה הדלת, ומרטיאל התנודד בפנים לבנים כמת ממסגרו ויפול ארצה בלי כח. עב: הזאבה ומרטיאל הזאבה תמכה ידי מרטיאל ותביאהו אל אחד השיחים, והוא ישב וישען תחת העץ וישאף רוח חיים. "עתה" אמר מרטיאל, "עתה רוח מעט לבבי הלחוץ – הה! לולי חשת לעזרתי, ירדתי דומה –." "התאבה לאכול או לשתות?" שאלה הזאבה. "לא –" ענה מרטיאל, "הה עיפה נפשי – והרוח הצח חיים הוא לנפשי – קבור הייתי חיים, ואת זאבה פתחת את קברי –." "אך ידיך!" קראה הזאבה, "ידיך פצועות מאד – אויה! מי עשה לך זאת? –." "גנובת וחלאה סגרו אותי בחדרי למות תחתי ברעב – ובהאבקי אתם לבל יסגרו את חלון ביתי, פצעה אחותי את ידי בקרדומה –" "תבלענה מצולת שאול!" קראה הזאבה. "ואמך העבירה קול כי מחלה עזה החלית ולא תחיה מחליך – הה אמך…!" אל תזכירנה –" אמר מרטיאל במר רוחו. "אך מה זה היה לך, זאבה? בגדיך רטובים, דלת ראשך פרועה וקווצותיך מטיפות מים כעולה מן הרחצה –?" "אין דבר," השיבה הזאבה, "שמע שמעתי כי הנך ברעה גדולה, ומבלי מצוא סירת דוגה, פרשתי כפי לשחות ואבוא הנה –." הה נפש טובה!" קרא מרטיאל ברגש, "נפשי יקרה בעיניך מנפשך – תשכח ימיני אם אשכח חסדך לנצח – הה! הלא כפשע היה בינך ובין המות –." "אנכי לא טבעתי בנהר, אך משיתי עוד נערה יקרה מהמים, והנה היא אצל הילדים בבית התחתון. שם הנערה "זמירה" אשר ישבה אתי יחד בבית האסורים, והיא הפכה משרש כל שרש פורה ראש ולענה ממורשי לבבי עד כי נהפכתי לעלמה אחרת כיום הזה –." "דעי לך, ידידות נפשי! כי גם אני נהפכתי לאיש אחר בימים האלה, ושמתי על לבי לקחת אתי את הילדים, לבל יאלפו ארחות אמי ואחי ואחותי – ולהרחיק אתם לכת לעיר וגם אותך אקח אתי. אנכי אהי להילדים לאב, ואת תהיי להם לאם, וכלנו יחד נעבוד עבודתנו ביגיע כפים ונתהלך במעגלי צדק לטוב לנו כל הימים –." "מלבי הוצאת מלים, מרטיאל דודי! כי על כן באתי הנה לחלות פניך לעזוב העיר הזאת ולשבת בנאות יער אחרי קחתך אותי לך לאשה – כי בלעדי זאת לא יתן לך מקום להביא לחמך לאנשי ביתך." איזה מקום יתן לי אחרי היותך עזר כנגדי?" שאל מרטיאל בתמהון. "אז תהי שומר יער וציד –." "אך מי יתן לי מקום כזה? –." אנשי חסד ההם אשר יפליאו חסדם להנערה אשר משיתי זה מעט מהמים – אנכי דברתי אתה על אדותיך בטרם צאתה לחפשי, והיא הבטיחה אותי לדבר עם אנשי חסדה לתת לך מקום להיות שומר יער וציד – גם היא הציבה נוכח פני את החיים הנעימים אשר נחיה אז. אז – בשבתנו בדד בטח בנאות יער בין פרחי עצי הדר בינות שריגי הגפן, ברקד ילדינו סביבותינו על ירק דשא, במלאת אסמינו שבע וחדרי לבבנו שלות השקט ודומיה קדושה…. הה! לא אוכל להתאפק מבכי בזכרי את דבריה הנעימים – כי היא רוממה על כל בנות גילנו, וכל אשר תדבר בוא יבוא…" אך איה היא? איה," קרא מרטיאל, "מדוע נעזבנה? – לכי ונלכה לעזור לה!." וברגע ההוא באו מרטיאל והזאבה להבית אשר הזמירה שם. בעת אשר נדברו מרטיאל והזאבה, באו השר ס"ט רעמי הזקן עם גריפון אל הבית אשר הזמירה שם עם הילדים, הרופא התבונן בהזמירה ויקרא: עוד רוח חיים באפה, אך לא אדע אם תחיה –." "צר לי על נערה כזאת! אמר השר הזקן, "יפעת פניה ענתה בה כי בת נדיב היא – האם אין עזרתה בה? –. "והרופא נצב ומחשב מחשבות רגעים אחדים, והנה מרטיאל והזאבה באו. "זאת היא הזמירה אשר מן המים משיתיה – אמרה הזאבה הה! מי יודע אם תשוב לאור באור החיים? –." "אולי יש תקוה?" שאל מרטיאל את הרופא, והרופא הסב פניו ויקרא: "מי פצע את ידיך? –." בהאבקי עם איש חרמי פה הכני פצעני…." "היתרפא דודי מהמכות האלה?" שאלה הזאבה את פי הרופא. "בעוד שמנה ימים ירפא," ענה הרופא, אך הנערה הזאת – לא אדע אם תחיה עוד –." "אויה!" צעקו מרטיאל והזאבה קול אחד. "היש פה איש אשר יכלכל את מחלתה?" שאל הרופא. "לא, לא! ענה מרטיאל, "כי גם אנכי והנערה הזאת (הזאבה) עם הילדים האלה נעזוב את האי הזה לנצח –." "אם כן הדבר." אמר הרופא, תובא הנטבעה לביתי על החוף, ואנכי אשים עיני עליה – אולי תחיה –." רבבות תודות לך, אדוני! על חסדך ועל אמתך, אמרה הזאבה אל הרופא, "כי העלמה הזאת היא רוממה על כל בנות האדם – אחרי כן הובאה הזמירה אל בית גריפון הרופא, והזאבה ישבה לילה ויום על מטתה לכלכל את מחלתה. מרטיאל ואחיטוב ומחלה הלכו פאריזה, ואי התרים נשאר שמה ושאיה מאין יושב, ואת יושביו נמצא עוד בבית חמוץ-זרוע אשר שמה להרוג את מתיה הסוכנת ולקחת מידה את אבני החפץ. אך בטרם נספר את הדברים ההם, נוביל את הקורא אל המקום אשר שם עשה תם אחי שרה חוזה עם לילית אשת הרצח וחברת המורה. תם אחי שרה חכה בבקעת סט' דעניש עד אשר באה לילית שמה, והיא היתה מלבשת מחלצות ובידה סל נצרים, וחנית מרוט בתוך הסל, ותם לא ראהו אף כי חודו נראה החוצה. תם קרץ בעיניו אל לילית ללכת אחריו, ויעבור הוא לפניה והיא הלכה אחריו עד בואם אל בית מדות בנוי לתלפיות. שם צוה תום את לילית לעמוד בחוץ, והוא בא הביתה "מי יתן ולא יעצרני פה האיש זמן רב," אמרה לילית אל לבה, כי עוד דרך לי לבית חמוץ-זרוע לנצל שם את סוכנת אבני החפץ בעזרת חצר-מות ובני בית מרטיאל – האח, חניתי חד מאד! – הוא חנית המורה אשר לקחתי מידו באסרי אותו במרתף חמוץ-זרוע, והוא יעזרני להפקי את זממי ולשלח את הסוכנת לעזאזל. הון יקר אמצא אז! הון עתק – אך גם מהסופר אוציא כסף רב, ואם יוסיף עוד לגרשני מביתו, אז אשלח מכתב בלי-שם אל בני הכפר בוקעפאל ואודיעם כי הסופר התעמר בהזמירה וירדפנה בזדונו ויורידנה לבאר שחת, והם ינקמו את נקמתה ממנו, ואולי הם יודעים גם את אבותיה, ויקחו גם את נקמת בתם מידו – אך הס! קול צעדים באזני – וראי כי האשה אשר התחפשה אז בשמלת גבר בבואה אל "שפן הלבן", האשה ההיא הולכת אלי לבקש ממני דבר – כאשר הגיד לי האיש אשר קרא אותי הנה – ואם תרבה לי כסף, ועשיתי ככל אשר תבקש מידי. וכבר ספרנו בזה כי שרה התאמצה בכל עוז לתת אמן בלב רודאלף כי בתו אשר ילדה לו, עודנה חיה בתקותה כי בזאת תמשכהו בחכה לקחת אותה לו לאשה למען יקרא שמו על בתו. ובראותה כי יעקב פערראנד לא שמע בקולה להתעות את רודאלף – כאשר ספרנו כבר – קראה את לילית המרשעת אליה להשיג על ידה את תאות נפשה. "שמעי נא!" אמרה אל לילית, דבר סתר לי אליך ואנכי הרבה ארבה שכרך אם לא תגלי את סודי." "לבי קבר עולם הוא לסוד אחר, ענתה לילית. "אם כן הדבר," הוסיפה שרה דבר, "בקשי נא ומצאי יתומה עזובה כבת שבע עשרה שנה, יפת תאר ונעימה, ותביאי אותה אלי –." גבירה!" אמרה לילית אליה, השכחת את הזמירה? –." "מי היא הזמירה?" "היא הנערה אשר גנבנו אותה מכפר בוקעפאל, והיא יתומה מנעוריה, גם יפה כלבנה, וכבת שבע עשרה שנה – כן כבת שבע עשרה שנה היא, כי לפני עשר שנים, בהיות הנערה כבת שש שנה, נתנה אל ידי על פי שפרה סוכנת בית יעקב פערראנד אשר חפץ לשלחה מעל פעיו, והאיש טורנימיני – אשר הוא כעת אסיר-אני – בהביאו את הילדה ההיא אל ביתי, הגיד בת עשירים אשר אבותיה חפצים להסתירה לנצח או להעביר קול כי מתה היא – וזה מעט הייתי בבית יעקב פערראנד והגדתי לו כי הילדה ההיא עודה בחיים…" "יעקב פערראנד?" צעקה שרה מנהמת לבה עד כי נבהלה לילית מקול צעקתה. "יעקב פערראנד הסופר נתן את הילדה ההיא אליך לפני עשר שנים?" ופתאם עצרה במלים מבלי יכלת דבר דבר. עיניה נוצצו, פניה נהפכו לפני להבים, ידיה רעדו וברכיה פקו. לא אבינה שרתי, מדוע חרדת את כל החרדה הגדולה הזאת?" שאלה לילית, "היש בדברי פלאים ונצורות? עוד הפעם אני מגדלת לך כי לפני עשר שנים בא אלי טורנימיני ויאמר: הסופר יעקב פערראנד שלח את שפרה סוכנת ביתו אלי עם הילדה הקטנה הזאת, לבקש אשה אחת אשר תקח אותה לגדלה במחיר אלף פראנק. ועתה היליכי את הילדה אם תאבי, ואם תחיה הילדה או תמות, לא יקרך כל און, כי גם אבותיה יבחרו במותה מבחייה. קחי אותה ועשי בה כטוב וכישר בעיניך אם לשבט או לחסד אם לחיים או למות. כה דבר אלי האיש ההוא, ואני נעתרתי אליו ואקחה אלי…." "לפני עשר שנים נתנה הילדה ההיא לידך?" שאלה שרה בשממון, "כן הדבר, ענתה לילית במנוחת לבב. "ושער ראשה צהוב?" הוסיפה שרה לשאול. "כן הדבר." ועיניה כמראה תכלת?" כן הדבר – "והיא העלמה אשר היתה בכפר בוקעפאל? –." "היא, היא ולא אחרת, והיא כעת בבית סט' לאצארוס." "אלי! אלי!" צעקה שרה מנהמת לב עמוק ותכרע על ברכיה, וידיה ועיניה דלו למרום. נתיבות חכמתך, פליאות נשגבות הנה! מפני עומק מחשבותיך, נחת לבי – הה, מה רב אשרי! – אך נפשי מאנה עוד האמן בדבר פלא כזה! –." אחרי כן קמה מכרוע על ברכיה ותפן אל לילית המשתוממת למראה עיניה, ותאמר: "לכי אחרי!." ולילית הלכה בתמהון לבב אחרי שרה, ותבוא לבית גדול ורחב ידים, מלא הוד והדר וכל שכיות החמדה ומזכיות לבב, ותעמוד על סף הבית, ושרה יצאה אל אולם הבית ותצו את נערה לאמר: "אל תניח לאיש לבוא הנה, יהי מי יהי! השמעת? יהי מי יהי!" הנער יצא החוצה, ושרה הביאה את לילית אל החדר האחרון הנשקף על פני גנת הביתן ותסגור את הדלת ותבריח בבריח הברזל, ובידים מהירות לקחה תבה מעלפת פנינים ותפתח אותה, ובהיותה נחפזת ונפעמת הוציאה מהתבה אבני שהם, ישפה וברקת ותשליכם על השלחן, ועיני לילית רואות – ולילית היתה חמושה בחנית מרוט, ואין איש אתה בבית הסגור זולת שרה אשר אבד מנוס ממנה, ורעיון משחית ומחבל התרוצץ כרגע בלבב המרשעת הנוראה הזאת –. ושרה לקחה מהתבה תבנית מעלפת בזר זהב ותראה ללילית ותאמר: הכירי את התבנית הזאת! –." "תבנית הזמירה היא זאת!" קראה לילית ותשתומם בראותה איך שכל הציר את ידו לתאר את הזמירה כצלמה וכדמותה, "השבעתי אותך לבל תכזבי ולבל תשלי אותי!" אמרה שרה, "אנכי אשבע כי צלם דמות הזמירה הוא" ענתה לילית בקחתה את החנית ביד ימינה ותגש אל שרה בלט, "וגם עתה דמתה הנערה אל התבנית הזאת, ואם תראי אותה, תכירי כרגע כי זאת היא דמות תבניתה." שרה נבהלה נחפזה עד מאד, אך לא בגלל כי נכמרו נחומיה על בתה האבדת והאומללה זה עשר שנים, כי כבר כבה שביב אהבת אם בלבה, לב האבן, וזיק חמלה לא יגה עוד בנפשה הנחושה, אך חרדה ופחדה בשמחות וגיל בזכרה כי על ידי בתה ישוב רודאלף אליה, ועל מצחה יציץ נזר מלוכה. ולילית חשבת עוד מחשבות רצח להביא להבת חניתה בלב בשרה ולקחת את אבניה הטובות. "התוכלי לכתוב?" שאלה שרה את לילית. "לא שרתי!" ענתה אשת הרצח וימינה מחזקת בחנית מתחת למדה, "אם כן אמרה שרה, "אכתוב אני גם אחתום בשמך כי את גדלת את הילדה ההיא אשר נתנה לידך." "טוב הדבר, שרתי!" ושרה לקחה את קסת הסופר ותשח על השלחן ותכתוב כדברים האלה: "אנכי מעידה בזה כי בשנת 1827 הביא אלי האיש….." ואז נגשה לילית אל שרה ותוציא מעט את חניתה מתחת למדיה, אך כרגע סבה שרה –." "טורנימיני שמו, וכעת הוא אסיר-אני…." ושרה הוסיפה לכתוב את אשר ידעה על אדות בתה, אך בפתע פתאם העיפה לילית את להבת חניתה ובחמת רצח ובחזק יד הכתה את שרה בחניתה עד כי נפלה אחורנית מהכסא מבלי השמיע קול צעקה ואנקת-מות. ולילית שנתה ותך בחנית את שרה, ותמהר ותקח את אבני החפץ ותשימן בסלה ולא התבוננה כי הנרצחה עוד חיה רק התעלפה ותפל ארצה כמתה. אחרי השד והרצח הזה, מהרה לילית ותפתח את הדלת ותנס ותצא החוצה, ותקח לה עגלה ותסע אל בית חמוץ-זרוע להתרועע שם עם צרועה וגנבת וחלאה וחצר-מות לקחת את אבני השהם מיד מתיה הסוכנת וגם את נפשה –. על מדרגת בית המרזח אשר לחמוץ-זרוע הנקרא "לב הדמים" נצב הפסח הקטן על המשמר להודיע על פי שריקותיו את עת צרועה וגנבת וחלאה עם חצר-מות ולילית. וחמוץ-זרוע דבר אז בסתר עם השוטר הנודע כבר להקורא היקר אשר תפש שני מרצחים בבית עלוקה הנקרא "שפן הלבן". שם השוטר ההוא "שרטי" והוא כבן ארבעים שנה, מהיר כצבי וגבור כארי. "שמע נא", אמר השוטר אל חמוץ-זרוע, "שרי בית המשפט יודעים נאמנה כי ביתך בית מקלט הוא לכל זד ארור ובן פריץ, לכל גנב ושודד ולכל זובחי אדם ומרצחים חרש, ורק בערמה תבטיח תמיד כי לבעבור תפוש אותם ולהסגירם אל השופטים אתה מתרועע עם ילדי שחת ההם –. אי לך חמוץ-זרוע!…." "אדוני!" ענה חמוץ-זרוע בחונף ושפת חלקות. "אדוני!" הלא כבר הראית לדעת כי כפי כן לבי בהסגירי בידך את ראש הגנבים והשודדים, את סנחריב בן מרטיאל, והנהו כעת אסיר-אני אמו ואת אחיו ואחותו אסגיר בידך….." "כדברים האלה תדבר כל הימים, וידיך לא תעשינה דבר – ודע כי לולי לכדת אותי בערמתך, כי אז תפשתי את סנחריב בכפי לפני ימים כבירים, כי אתה שכת בעדו עד ראותך כי כבר מזורה עליו הרשת באין מנוס, ואז הערמת סוד להסגירו בידי – סוף דבר! כי אני אחפש את ביתך, את המנהרות הנסתרות אשר להבית, ואת כל מוצאיו ומובאיו, ואותך אאסור בנחשתים ואביאך אל שר בית המשפט – כי כן צויתי – ועשרים אנשי חיל חמושים נצבים לימיני לעזור לי…" אמנם אדוני!" אמר חמוץ-זרוע כמתעתע, "אמנם מה תאמר אם בפתע פתאם אוכיח ואערכה לעיניך את אמונתי ואת אשר אני עובד את שופטי הצדק? –. "אל תדבר אתי בחידות! באר דבריך – כי הזמן קצר! –." "בעוד רבע שעה תראה את הדבר הגדול אשר אעשה, אמר חמוץ-זרוע בלב אמיץ, כי בעוד רבע שעה אסגיר אליך את המורה הנורא ואת לילית אשת הרצח, את צרועה אלמנת מרטיאל אשר מת מות מרצחים, ואת גנבת בנה ראש הגנבים והשודדים. ואת חלאה בתה בת בליעל כאמה, וגם את חצר-מות אשר אתה ארב לו זה ימים רבים. את כל חבר גנבים שודדים ומרצחים ההם, הנני נותן עוד מעט בידך – ומה תענה ומה תדבר אז אדוני?! –." "אם תעשה כזאת, והיית נקי וצדיק, ואם תכזב גם בפעם הזאת, בן מות אתה ודמך בראשך! –." "עשה זאת אפוא, אדוני!" דבר חמוץ-זרוע באזני השוטר, "לך אתה ואנשי החיל אשר אתך, ונסתרתם במאורה העמוקה אשר אחורי הבית שם, ובבוא אנשי חרמך הנה, אשרוק לך, וקמת אתה ואנשיך ועשית כטוב וכישר בעיניך באין שטן מפריע –." "טוב הדבר" ענה השוטר וילך ויעש כאשר צוהו חמוץ-זרוע. עה: לילית הפסח הקטן שרק בפיו שלש פעמים, וחמוץ-זרוע נשא עיניו וירא והנה לילית יורדת מהמדרגה אשר לפני ביתו (כי ביתו במורד ההר). לילית חפזה מאד ללכת, פניה מאדמים מחמת שד ורצח, ועינה הירקרקת מתנוצצת ומתהפכת בחורה כעיני צפעוני, הפסח הקטן צעד בזדון על מעילה הסרוח בטרם רדתה מהמדרגה, כשלה נפלה ורביד פנינים נפל מהסל אשר בידה, ואף כי בנפלה נקעו שתי אצבעות ידה ממקומן, החישה ותרם את הרביד מהארץ ותחביאו בסל, אך עיני הפסח הקטן ראו זאת – ובפה חנף נגש אליה ויאמר: "הוי, איככה כשלת –." ולילית לא ענתהו דבר ותאחזהו בציצית ראשו ותשח זוב דם. אך הפסח הבליג עלי מכאובו, ויטמון בחבו את נקמתו וימח את הדם מעל הלחי, ובשפת חלקות אמר אל לילית: "אנכי אשבע כי לא בזדון עשיתי זאת – כי מעודי אהבתיך כאמי, ואף אם תוסיפי עוד לנשכני חנם, לא אחדל מאהוב אותך ומבוא למענך באש ובמים –. ולילית האמינה בחלקת לשון הפסח, ותאמר: סלח נא, פסח! ואני איטיב לך בעד הרעה אשר עשיתי לך עתה –." "סלחתי לך גם בטרם בקשת מידי לסלוח לך, כי נפשי דבקה אחריך –." ענה הפסח בפה חנף. "הבאו בני בית מרטיאל הנה?" שאלה לילית. "לא" ענה הפסח. "אם כן ארדה נא אל המורה להתעלס אתו בדברי ידידות עד בואם –." התרדי אל מרתף המורה?" שאל הפסח בעליצות רצח ועיניו הפיצו שביבי אש כעיני נחש צפעוני. "ארדה", ענתה לילית מבלי ראות את צהלת פני הפסח. "גם אנכי ארד אתך", אמר הפסח, "לשחק שם מעט עם המורה, והיה זה שכרי אשר נשכתני –." "טוב הדבר," אמרה לילית, "אך העלה נא נר להאיר לי את חשכת המרתף, גם הגידה נא לאביך כי עוד מעט אבוא אליו הביתה". הפסח הלך להעלות את הנר, ולילית דברה בלבה: "יום טוב הוא לי – עתה ארדה ואסתיר את סל אבני החפץ באחד המסתרים אשר במרתף, ואחרי כן אקח את המטמון משם ואמכרהו –." ועוד מעט נודיע את הקורא מדוע שמעה לילית לעצת חמוץ-זרוע לאסור באזיקים את המורה במרתף ההוא אשר הפיל בו המורה לפנים את רודאלף, הפסח הקטן בא עם נר דלוק וירד הוא ולילית במדרגה בעלת שלבים רבים עד הגיעם אל המרתף אשר המורה אסור שם. לילית והפסח התאמצו בכל מאמצי כחם עד אשר פתחו את דלת הברזל הגדולה והכבדה אשר למרתף, וחום מחניק עם צחנת דומן עלו באפם, ונהקה איומה כנהקת חיה רעבה נשמע בקרקע המרתף. "הנה אישי מברך את בואי!" אמרה לילית בקלסה, ותרד עוד שלבים אחדים להצפין את סלה באחד המחבואים. "נפשי ברעב תתעטף," ילל המורה, "האמות פה ככלב משגע?–." "הנך רעב," קראה לילית אליו, "הא לך רצפה לוהטת – הרחב פיך, גבר סתום העין! הרחב פיך ואמלאהו –." לדבר הזה התקצף המורה ויצלצל בזקי הברזל, ויאנק אנקת חלל. "השמר לך, אבי!" קרא הפסח, "השמר לך לבל יתנגפו רגליך גם עתה כאשר התנגפו לפנים בשבתנו על השלחן בכפר בוקעפאל –." "הילד צדק בדבריו," ענתה לילית, השמר נא והשקט, אין-עינים! ומדוע תנסה לנתק את אסוריך? ראה נא! הנה האזיקים חזקים ומוצקים וגם בכור שטן לא ינתקם – ורק בך האשם כי אסרת פה; כי מדוע נכמרו נחומיך על הזמירה ולא נתתני להשחית את פניה ברעל הפיטריאל, או להשליכה אל המרתף הזה? מדוע אמרת אלי אז כי רוח נחם מתנוסס בקרבך? ומני אז ידעתי כי הנך מתאמץ לשוב אל הדרך הישרה איש ישר, ואירא על נפשי כי לאחרונה בגד תבגוד בי ובאנשי שלומי ותסגירני אל השופטים –." המורה נהק שנית כחיה רעבה ויצלצל בזקי הברזל, ודמי נקמת לבבו פרצו על פניו. ולילית הצפינה את סלה במאורת המרתף, ותוסף לדבר: "שלום לך, עור! חיה בטוב! הנני הולכת מזה, אך עוד אשובה אליך להשתעשע בך." המורה נהק עוד הפעם נהקת חלל, ויתנודד בחזקה הנה והנה באף ובקצף גדול מאד. "לילית!" קרא הפסח הקטן, "לילית לו נפלת כעת ביד המורה, כי אז עשתה אותך כלה –." ובדברו הדף את לילית בזרוע נטויה ובכל מאמצי כח אל תוך המרתף, והיא התגלגלה מהמדרגה ותפול ארצה בקללה קללות נמרצות את הפסח. "תפוש את לילית בכפך!" קרא הפסח אל המורה, "תפוש – הנה היא בידך – חבקנה ואל תרפנה –." אחרי כן ירד ויקח את סל אבני החפץ מהמאורה אשר הצפינה אותו לילית שם, וימהר ויעל על המדרגה ויתן את קולו בשחוק, "המדחפה אשר הדפתיך בפעם הזאת, גברה על הראשונה, האין זאת לילית? ובפעם הזאת לא תשכני עוד – התדמי כי שכחתי את אשר עשית לי? עוד יזוב דם מלחיי! –." "הנה היא בידי!" קרא המורה, "הנה היא בידי, בידי!!!–." "הושיעו! הושיעו נא" צעקה לילית מנהמת נפשה. "אודך, פסח!" קרא המורה, "אודך בכל לבב על אשר הסגרת את לילית בידי, ובזאת תכפר לך הרעות הגדולות אשר עשית לי רבות פעמים – ושכרך יהי כי תשמע את שירת לילית לפני מותה – הקשיבה נא! –." "טוב הדבר!" ענה הפסח, "הנני יושב פה במדרגה ממעל ואזני קשובות." "הפסח הקטן הגביה את הנר אשר בידו לראות את אשר יעשה בתחתיות המרתף, אך אור הנר לא יכול להגיה את החשכה הגדולה אשר בבור צלמות הוא, ועיניו לא ראו את אשר נעשה שמה. מלחמה איומה התלקחה בין המורה ולילית, אך מבלי השמיע זעקת שבר ומבלי הרם קול ודבר דבר –. הפסח הקטן רקע ברגליו על מדרגת האבן, כאשר יעשו האנשים בבמת ישחק, כי יארכו להם הרגעים, לתת אור להמשחקים להחל את מעשיהם, ואחרי כן קרא בקול: "יקומו הנערים וישחקו לפני! היטיבו נגן, אתם נוגנים! –." "הנה הנך בידי!" נהק המורה בקול נורא מאד, "הנך בידי – ולא קול נחרת מתאבקים נשמע בתחתיות המרתף, ולילית צעקה צעקת מות בהתאמצה בשארית כחה להנצל מכף המורה ולא יכלה. "אף כי נשכת בשניך את ידי, הנך בידי ולא ארפך עד אשר אשחיתך!" אמר המורה בזעם נורא. "פסח, קרא נא את אביך הנה! צעקה לילית בגרון נחר, "הושיעו! הושיעו!" "דומי לילית!" ענה הפסח בשמחת לבב, דומי! למען אשמע את קול המורה, כי קולו ערב מראהו נאוה –." וקול צעקת לילית ממעמקי המרתף, לא הגיע עד בית חמוץ-זרוע. ובראותה כי הפסח איננו שומע בקול תחנוניה, אמרה אליו: "פסח, לך וקרא אנשים להושיע לי, ואני אתן לך את סלי המלא אבנים טובות וצפון פה במרתף –." "מה רבה נדבת לבך!" ענה הפסח בשחוק, "רב תודות לך, שרתי! אך ראי נא כי סלך כבר בידי – ראי נא! – ראי איך ינוצצו אבני האש אשר בסל! –." רחם נא עלי, ואני –" צעקה עוד האבדת ולא יכלה עוד דבר: והפסח רקע שנית ברגליו על רצפת המדרגה ויקרא: "קום נא, זקן! והראה את נחת זרועך – הרנינה אל לב לילית עד כי תשמיע את קול רנתה כאשר הבטחתני –." וברגע ההוא נשמע קול נחרה איומה מאד, צלצלי כבלי ברזל, שעטות רגלים, מהלומות רצח, נהקת שד, אנחות נפש ואנקות מות. ופתאם צלחה לילית ותשמט מעט מזרועות המורה, ותאחוז בחנית המרוט אשר החביאה מתחת למדה אחרי אשר רצחה את שרה, ותך בכל המורה. והמורה צעק צעקה גדולה ומרה, וברשפה אש שנאתו ונקמתו וחמתו תפש בצואר לילית, ויזעק: מותי, בת השחת! מותי מות עולמים, רדי דומה!! –." ולילית הגיחה ממורשי לבבה אנחה נוראה, אנחת מות, עד כי גם הפסח הקטן חרד ויתר ממקומו. ומני אז לא נשמעו עוד דברי לילית גם דברי המורה, בלתי אם קול מהלומות עצמות אשר בחזק יד תנפצנה על סלעי המרתף ובין כל מהלומה ומהלומה ישמע אנחת תמותה ורעם שחוק מורה. ועד מהרה נשמע מרחוק שאון מצעדי גברים, צלצלי חרבות, וכרגע האירו לפידים רבים את מדרגת המרתף, כי שרטי השוטר עם שר בית המשפט ועשרים אנשי חיל מזינים, ירדו אז לחפש בלפידים את המרתף, והפסח הקטן אשר נעוה כבר משמוע את אשר נעשה בתחתיות המרתף, נבהל עתה מראות את אנשי החיל והלפידים, וימת לבו בקרבו. ואנשי החיל תפשו אותו ויאסרוהו בכבלים בעודו מחזיק את סל אבני החפץ בידו. שרטי עם חמשה אנשי חיל ירדו אל תחתית המרתף אשר המורה אסור שמה, וכרגע נסוגו אחור מהמראה האיום והנורא אשר ראו עיניהם. המורה אשר רגלו האחת רתקה ברתוק ברזל אל סלע כבד, ירוצץ הנה והנה כאריה משחית, שערות ראשו הארוכות והעבתות מפזרות על בגדיו הקרועים, מפתחי פיהו יזל קצף רותח מהול בדם, ובחמת רצח יסחב את נבלת לילית – אשר ראשה מפוצץ ונפוץ ורצוץ עד מאד לחרדת הרואה, וכל בדי עורה קרועים לגזרים ומנפצים מבשר עד עצמות. בחזק יד נתקו אנשי החיל את יתר הפליטה מנבלת הנרצחה בדמים ובמוח, ובכח גדול אסרו אותו בנחשתים ויביאוהו אל בית חמוץ-זרוע. בבית ההוא היה חצר-מות, גנבת, צרועה וחלאה, וכלם רתקו באזקים ומוסבים באנשי חיל חומשים, והם נתפשו ברגע ההוא אשר סחבו את מתיה הסוכנת לקחת את נפשה, ומתיה שוכבת על המטה בחדר השני ושואפת רוח חיים –. המורה משתרע ארצה וזרוע ימינו זבת דם מהמכה אשר הכה בחנית בהאבקו עם לילית, שני אנשים מחזיקים בו בחזק יד, והוא גועה כשור פר תחת מאכלת הטבח, ולרגעים יגביה את גויתו מתגרת ידי צירים וחבלים. חצר-מות יושב על הכסא אסור ידים ורגלים, ראשו יורד לארץ, פניו לבנים כפני מת, שפתיו כמראה התכלת, שניו צללו, ועיניו בוערות כעיני חיה רעה, והוא יושב דומם ונאלם, ורק לפעמים ימחה זעת אפו בידיו האסורות, על ידו יושבת חלאה – ידיה אסרו על גבה, רגליה בסד הגשו, ומבבות עיניה כידודי אש יתמלטו. ממולה ישב גנבת אחיה – והוא אשר ידע כי אחריתו להכרית, הוריד לארץ ראשו, ברכיו פקו, חלחלה במתניו, כסליו מלאים נקלה, ידיו תרעדנה, שניו תצלצלנה, ומקירות לב נשבר יאנק אנקת מות לרגעים. רק צרועה אלמנת הרצח אשר הומת בפלילים ואם גנבת וחלאה, רק היא לא פחדה ולא חרדה, ותשען על הקיר להקל מעליה את כובד משא נחשתיה, ובצואר עתק וחוזק לב הביטה כה וכה, ועל פניה לא נראו גם עקבות עצב ודאגה. אפס כי בראותה את פני חמוץ-זרוע אשר הובא גם הוא אסור באזקים הביתה, רעמה פנים, עיניה הקטנות והכהות תמיד, הפיצו אש זעם כעיני שפיפון, שפתיה הלבינו, שניה צללו, ובשנאה עזה וחמה שפוכה הושיטה את זרועותיה נוכח פני חמוץ-זרוע. ושרטי השוטר הגיש את חמוץ-זרוע אל שר בית המשפט, וידבר באזניו לאמר: "בעזרת האיש הזה נתפשו ילדי רצח ההם, והיתה נפשם תחת נפשו –." "טוב הדבר!" ענה השר "אך בכל זאת יאסר גם הוא וישב בבית האסורים עד אשר ישפטו הזדים ההם כפעלם –." וחמוץ-זרוע התחפש כאיש אנוש ואבד לבל יכירו חבריו, חברי מרצחים, כי הוא בגד בם ויסגר למות חיתם, ויחבק את הפסח הקטן, ויתן את קולו בבכי, ויאמר: הוי! צר לי מאד להפרד מעליך בני יקירי! – ומי יחוש קשי יומי אם לא את צרועה, אשר גם את תפרדי עוד מעד מבניך ובנותיך –." לדברים האלה עלתה חמת צרועה עד להשחית כי היא ידעה נאמנה כי חמוץ-זרוע בגד בם ויתנם ביד השוטר, ובשצף קצפה דברה: "אני ידעתי כי אתה מכרת את סנחריב בני – והא לך שכרך גם ממני!" ובדברה ירקה בפניו – "ועתה מכרת גם אותנו לעזאזל – אך נפשי לא ירעה לי! – יראו שונאינו איך ימותו בני משפחת מרטיאל בלי כל מורא ומורך, "כן – אנחנו לא נירא מקרדום ההורג," אמרה חלאה בזעף נורא, ובעינים מפיקות בוז הביטה על גנבת הירא והחרד, וגם צרועה בזה לו על ככה, ותאמר: "הוא ימלא פנינו קלון גם על במת מטבח –." אחרי רגעים אחדים הובאו צרועה וחלאה בתה על העגלה ותובלנה אל סט' לאצארוס, וחצר-מות, גנבת וחמוץ-זרוע עם הפסח הובאו אל בית האסור אשר זערמען אסור שם ואשר יקרא בפי הגנבים בשם "גוב אריות", והמורה הובל לבית אספי משגעים, כי הוא השתגע ויתהולל בידי השופטים והשוטרים ימים אחדים אחרי אשר נקרו כל הדברים אשר ספרנו בזה, בא רודאלף לבית פיפילעט לשאול את פי בצלות אשתו אם חפצו בידה הצליח להביא את צלה אשת דוד הרופא לבית יעקב פערראנד לאמה תחת בשמת בת מארעל. כי רודאלף התאמץ ללכוד את פערראנד בערמתו ולשלם לו כרשעתו על ידי צלה אשר כיפיה כן רעתה, וכחמדת יפעתה כן זדונה ורשעת לבבה. ובמרוצת הדברים ימצא הקורא המשכיל את פתרון החידה הזאת, "שלום לך, אדוני!" קראה בצלות פיפילעט בראותה את רודאלף. הה אדוני! מי יתן וידעת את החדשות הנוראות אשר צמחו פה מיום אשר לא היית בזה! – וגם אישי נפל למשכב –." "מה היה לאישך? מה חליו?" רודאלף, "הוי הטרם תדע את חליו ואת מכאובו? קאבריון שם חליו, וקאבריון הוא מכאובו, והוא יביאהו היום או מחר בתחתיות ארץ –" "האם כרת קאבריון ברית עם שחת?" קרא רודאלף, "לא, לא, הוא, הוא השחת, הוא בעצמו ובבשרו! מדי אפנה שכמי ללכת מזה, יתחמק הוא כשד עיפתה הביתה להציק לאישי ולענותו – וגם אתמול בלכתי לבית יעקב פערראנד –" "ומה היה לצלה?" שאל רודאלף באות נפשו, "הנאות פערראנד כי תהי צלה לו לאמה? ורק בעבור שאל זאת באתי הנה." "זאת אספר לך לאחרונה, אך בראשונה אודיעך את החדשות אשר צמחו פה: האשה בריעה לקחה אתמול לבית האסורים, יען כי היא היתה חברה לחבר גנבים, ובביתה הסתירה גנבות גם התיכה זהב חמסים וכסף גנוב באש – ואנחנו לא ידענו מאומה מכל מעשיה אלה! – וגם חמוץ-זרוע סוכן החצר הזה, אסר בנחשתים והושם בבית האסור הנקרא "גוב אריות". "ומדוע אסר חמוץ-זרוע? מה עשה?" שאל רודאלף. "לפי הנשמע היה ביתו בית מקלט לגנבים שודדים ומרצחים, וגם הוא היה כאחד מהם – ולילית ידידת בריעה נרצחה בתוך המרתף אשר בבית חמוץ-זרוע, ולולי החישו השוטרים עם אנשי חיל לבוא אל ביתו, כי אז נרצחה שם גם הגבירה מתיה סוכנת בית בוידיון אשר הביאה תמיד אבני חפץ למארעל ללטוש אותן –. ראה נא אדוני, כל הזדים ההם נתפשו בכף, ורק קאבריון אשר ירע וישחית יתר הרבה מהם, רק הוא חפשי! ושמע נא את אשר עולל הבליעל הזה לאישי: בהודע לנו כי לקח חמוץ-זרוע אל גוב האריות, אמרתי לאישי: לב והגד זאת לאדון החצר הזה –. ואישי הלך, ויכשל בהליכתו ופניו הלבינו כפני מת! הה, שים נא אדוני על לבך כי במרחק עשרה צעדים מזה, ראה אישי והנה על קיר החומר כתובים בפחם שם פיפילעט ושם קאבריון, וקו ישר בין שני השמות האלה –. עיני אישי חשכו מראות ויצעד שני צעדים הלאה, והנה גם על שער החצר השני כתוב: "פיפילעט – קאבריון." וילך הלאה, ועל כל צעד וצעד ראה על כל קירות החומות את המראה הזה, גם על כל שער ושער ועל כל פנה ופנה ראה את שם פיפילעט וקאבריון כתובים בפחם וקו ישר ביניהם –. כגבר עברו יין וכאיש נדהם התנודד אישי בלכתו ואת כובעו הוריד על עיניו לבל יביטו יראו בו כל הולכי דרך – ובכן בא אל אדון החצר מרדף על צואריו נגש ונענה, וברוח נבוכה דבר אתו את דבריו, אך הוא לא הבין אף הגה אחד ויגרשהו מביתו וילך לו. אך לא הלך בדרך אשר בא בה לבל תראינה עיניו את אשר עשה לו קאבריון הבליעל. אפס כי גם האחרת ראה על כל חצר וחצר ועל כל שער ושער ועל כל עבר ופנה את שם פיפילעט וקאבריון עם קו ישר – ובבואו הנה היה כהלום רעם וישכב על מטתו ויאנש. אך אנכי נחמתיו ודברתי על לבו עד כי שב רוחו אליו וישב מעט לאיתנו, ואז לקחתי את צלה והלכתי אתה לבית יעקב פערראנד, ועשיתי ככל אשר צויתני אדוני, גם הוספתי עוד עצות ותחבולות ומזמות עד כי נאות הכלי הנבל ההוא ויקחה לאמה תחת בשמת –" "רב תודות לך" אמר רודאלף אליה בתתו לה מאה שקלי פראנק. וברגע ההוא באה יונת-צחוק הביתה, ורודאלף ברכה בשלום ויאמר: זה מעט חשבתי לבקרך, בתי!" ויברך את השער ואת השערת ויצא הוא ויונת-צחוק מהבית. "מה לך, בתי! כי הנך ככה דלה וזועפת?" שאל רודאלף את יונת-צחוק בחדר מושבה. "הוי אדוני!" ענתה העלמה בקול בוכים, "איך לא יפלו פני בזכרי את ענות זערמען אשר השלך כעת אל גוב האריות –" "גוב האריות?" שאל רודאלף בתמהון. ככה יקרא בית האסור אשר זערמען אסור שם כעת –. "הרגעי נא, בתי! לא יארכו הימים וזערמען יצא לחפשי ויהי מאשר בארץ בשובו לראות את פני הורתו – אשר לא פלל לראותה עוד –." "אך מי יודע מה יעשה לו בימי שבתו בגוב אריות, בין עדת עריצים וזובחי אדם, אשר הם שונאים אותו תכלית שנאה בגלל צדקו וישרו, ומתנכלים להרע לו ולהשחיתו –." אחרי כן מחתה את דמעתה מעל עיניה, ותאמר: "כמעט שכחתי לדבר, אדוני, על אדות הזמירה –" "על אדות הזמירה?" שאל רודאלף והשתומם. "כן, אדוני. אני ראיתיה שלשום בלכתי אל ס"ט לאצארוס בתמהון לבב. "כן, את הזמירה, והיא יצאה מבית האסור עם אשה זקנה –" "שגית ברואה, שגית! אין זאת! אין זאת!" קרא רודאלף כאיש נדהם. "חי ה', אדוני! כי עין בעין ראיתי את הזמירה, ופה אל פה דברתי אתה, והיא לבשה אז שמלת בנות הכפרים, ועודנה יפה ונעימה –" "היא בפאריז – ואנכי לא ידעתי! לא אאמין בזה! לא ולא –." "התכיר גם אתה אדוני את הזמירה? –." "אכיר –." "אם כן הדבר, ידעתי נאמנה כי אתה הוא האדון רודאלף אשר דברה אתי הזמירה על אדותיו –." על אדותי? מה דברה? הגידי –." "אני ספרתי לה את הרעה אשר הביא איש נבל ובליעל על בשמת וזערמען, והיא אמרה אלי: לו ידע זאת האיש הצדיק ההוא אשר ידעתיו אני, כי אז הושיע גם להם כאשר הושיע לי. ובשאלי מה שמו? ענתני "האדון רודאלף, זה שמו בפי כל יודעיו –." "היא, היא הזמירה!" אמר רודאלף בשממון. "אני והיא השתוממנו כי שנינו יודעות את השם הזה, ולמען דעת אם אתה הוא זה או איש אחר הנקרא גם הוא בשם רודאלף, נדברנו לכתוב אשה אל רעותה בהודע לנו הדבר – ועתה, אתה הוא האדון רודאלף ההוא? –." "אנכי, וגם להזמירה הושעתי ככל אשר השיגה ידי, ומאד ישתומם לבי בקרבי מה לה בפאריז? ובבית ס"ט לאצארוס? איך לא אדע זאת אני? – ועתה אלכה לי לחקור ולדרוש מה היתה לה – ואת שימי מחסום לפיך ואל תגידי לזערמען ולבשמת מאומה מכל אשר דברתי אתך – חיי בטוב!" ורודאלף אשר התפלא מאד איכה שלחה נעמי את הזמירה לפאריז מבלי שאל את פיו, הלך אל היכלו לשלוח ציר ממהר אל בית נעמי לדעת מה היה להזמירה? אך בטרם בא הביתה, ראה והנה מרכבה מרקדה באה, ומורף ירד ממנה, כי שב אז מנורמאנדיא. וכבר הודענו בזה כי מורף שלח לנורמאנדיא במלאכות רודאלף להפריע את מחשבות האשה רולאנד והרופא בראדאמאנטי אשר חשבו להכרית מארץ השר ארביגני אבי ימימה ההרווילית. עט: מורף ופולידורי מורף צהלו משמחות וגיל, ובשמחת לבבו בא לחדר רודאלף וישתחוה ויאמר: "שלום לך, הוד מלכות! הנה הבאתי אליך בשורה נעימה כי הפח אשר פרשו פולידורי ורולאנד, נשבר, והשר ארביגני נמלט, ולולי חשת אתה לשלחני, כי עתה כבר שכנה נפש השר דומה –. וימימה ההרווילית צותני להגיד לך כדברים האלה: נשיא אלהים אתה! ובידך ישלח ה' תמיד את ישועתו ועזרתו לברי לב ותמימי דרך ואת חמתו ונקמתו לנעוי לב ועקשי דרך. ועתה דע נא אדוני כי את פולידורי הבאתי בידי הנה, והנה הוא נצור בביתך אשר באלוני בכות, ואנשי חיל יסגרו בעדו את פתח הבית –." "חדשות ונצורות השמעתני, מורף מחמד עיני! רב תודות לך, יקירי! איש צדיק אתה, ועוד יתר מצדיק –." "רב לך, הוד מלכות! להללני על אדות הדבר אשר רק לך נאוה תהלה – ושמע נא איך נהיה הדבר הגדול הזה… אך מה לי לספר לך זאת אחרי אשר כבר ספרה לך ימימה במכתבה את כל אשר נעשה, והא לך מכתבה, אדוני!" ובדברו נתן לרודאלף את מכתב ימימה ההרווילית וכתוב בו כדברים האלה: "הוד מלכות! איפה אקח די תודה וברכה להודות לך ולברך את שמך על כל החסדים אשר עשית עמדי, ומה גם על חסדך האחרון העולה על כלם: כי הצלת את אבי מרדת שחת בידי אנשי דמים, ובטובך הגדול שלחת גם את האדון הנכבד מורף לבית אבי להיות זרוע לי ולתפוש בכף את פולידורי המרצח, אשר בעצת האשה רולאנד הוריד את אמי דומה בדמי ימיה, ועתה הוסיף עוד סרה ושאול חטא בשמעו שנית לעצת המרצחת ההיא להכרית גם אבי מארץ החיים. "בלב רגז ובנפש נבהלה מאד באתי אל היכל ברזל, בכל זאת נבהלה ונחפזה בראותה אותי פתאם, ותאמר: אביך השר חולה הוא מאד, והוא לא פלל כי תבואי הנה, ועתה אם תרעישי אותו בהראותך פתאם אליו, אז יכבד חליו גם יבלע לו – על כן הוחילי נא בזה ואנכי אלך ואגיד לו מעט מעט כי באת לבקרהו –." "לא, לא גבירה! ברגע הזה אראה אליו –." אמרתי בלב אמיץ, ופני רולאנד שנו, וחמתה בערה בה, ותקרא! "ברגע הזה לא אניחך לראות פניו, כי בראותו את פניך ירתחו דמיו ויחזק חליו האנוש –." "מדוע לא הודיעתני כי אבי חלה חולי אנוש?" שאלתי את פי רולאנד? "יען כי כן צוה אביך השר –." "שקר הדבר! ונפשי אותה לדעת מה היה לאבי?" עניתי ברגז בצעדי מהבית לבוא אל חדר אבי, אך האשה המבישה ההיא החזיקה ותקרא: "הלנסות כחך באת הנה? אחת דברתי כי לא אתנך בוא לחדר אישי השר –." אז נבא לי לבי כי אם לא אתאמץ ברגע ההוא להציל את נפש אבי, כי אז יפול ביד המות, ועל כן פרצתי עלי פרץ ובחזקת היד הדפתי את רולאנד ויצאתי מהבית, אך היא רדפה אחרי בפנים לבנים ובברכים כושלות, ותחזק בי ביד חזקה ותרעם עלי בקול פחדים: עמדי! עמדי!" אפס כי אנכי הדפתיה שנית ומהרתי ואבוא לחדר אבי – אהה הוד מלכות! כל ימי חיי לא יזח בקרבי המראה הנורא אשר ראיתי – אבי שכב על ערש דוי, פניו כפני מת ואור עיניו גם הם אין אתו, ועל יד הערש נצב פולידורי הרופא ובידו סף זהב אשר יטיף בו נטפי סמים מצנצנת קטנה להשקות את אבי –. דמי רתחו, עיני נמלאו דם, וחמה עזה התלקחה בכל מסלות לבבי ומסלולי עורקי, בראותי את המרצח אשר רצח את נפש אמי, שולח ידו להכרית גם וביד חזקה חטפתי את הצנצנת מידו ואטמנה בצלחתי, ואת השקוי אשר בסף הזהב שפכתי ארצה. אבי נבהל למראה עיניו ויקם וישב על ראש המטה מבלי דבר דבר, הרופא נבעת מאד ויתיצב כנציב אבן, והאשה רולאנד התפרצה ותבוא החדרה ותקרוץ בעיניה אל הרופא לקחת את הצנצנת ממני בחזק יד. אך הרופא אשר השיב אליו את רוחו כראותו את פני רולאנד, שם פניו אל הדלת, ויאבה לנוס ולהמלט על נפשו. והנה בפתחו את הדלת החזיק בו האדון מורף וירעם עליו בקול מושל: "עמוד! אל תמש מזה אם חפץ חיים אתה! –." ובזרוע נטויה סחב אותו וישיבהו הביתה. פולידורי נבהל במאד מאד, ברכיו פקו, ידיו רפו ולשונו דבקה. גם רולאנד הלבינה כמת ותתיצב מבלי-נוע. "מה כל אלה?" קרא אבי אשר התחזק וישכח מעט את חליו. "הה מה כל אלה? –." הרגע נא, אדוני!" אמר השר מורף אליו, ודע לך כי אני צפנת פענח להנשיא הגדול רודאלף נגיד געראלשטיין, ושמי מורף –." אך מה חפצך בביתי?" שאלהו אבי בתמהון, "השר מורף נלוה אלי," אמרתי אל אבי, "להפר עצת רולאנד אשר נועצה להשיא מות עליך ביד פולידורי." ובדברי נתתי את צנצנת הסמים ליד השר מורף, והוספתי דבר: אך בישע ה' באתי הנה ברגע ההוא אשר חפץ הרופא להשקותך אגלי מות מהצנצנת –." אבי השתומם מאד, ויהי כאיש נפעם ונדהם, והשר מורף דבר עם פולידורי בלשון אשכנז (לשון אשר לא תשמע רולאנד) כדברים האלה: "אתה חיבת ראשך למשפט בגעראלשטיין, ותברח משם ותבוא פאריזה ותחבא ברחוב ההיכל במספר 17, גם שנית את שמך לשם צאזאר בראדאמאנטי, והיה במחשך כל מעשיך –. אך אין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און! אתה עשית בסתר, וכל מעשיך גלוים הם וידועים – אתה המת את אשת השר ארביגני הראשונה בסף רעל בעצת האשה רולאנד, ושלשום היתה אשת רצח הזאת בביתך ותקרא לך הנה להשקות גם את בעלה שקוי המות. ורודאלף נגיד געראלשטיין הנהו כעת בפאריז, ועל פי עדים נאמנים נודעו לו מעשיך אלה – ועוד רבים כאלה –. והוא שלחני אליך להגיד לך כי אם תתן תודה על מעשיך אשר עשית בעצת רולאנד. גם תלך אתי פאריזה, אז יקל מעליך את העונש הראוי לך במשפט. ואם מאן אתה, בחר לך אחת משתי אלה: או כי יבקש מיד ממשלת צרפת כי תסגיר אותך בידו והוא יעשה משפטך ודינך, או כי אנכי אמגנך כרגע בידי השופטים, ואת צנצנת הסמים אתן ביד הרופאים, והם יגידו להשופטים כי איש משחית ורוצח אתה, ואתה יודע את אחריתך…." אפלה נא ביד האדון רודאלף, אמר פולידורי, ואולי יש תקוה – והנני הולך אתך פאריזה –. ובלבו חשב לגול מעליו כובד פשעו בהאשימו את האשה רולאנד: "אם כן הדבר," אמר אליו השר מורף, "תן פה תודה על כל אשר עשית בעצת רולאנד!" "טוב הדבר, אדוני," ענהו פולידורי. ואז דבר אליו השר מורף בלשון צרפת ובקול רם: "תן תודה כי בעצת האשה המבישה הזאת הורדת דומה את הגבירה המפארה אשת השר פאן ארביגני הראשונה! יתן הודה, חבר לאשר משחיתה! –." "הה!" ענה הרופא, "אודה עלי פשעי לאדוני! אויה לי כי נלכדתי באמרי פי האשה רולאנד אשר הסיתה אותי לבלע ולהשחית את הגבירה ההיא חנם –. כשמוע אבי את הדבר הנורא הזה, צעק מנהמת לבו צעקה גדולה ומרה, ויתנפל ויכרע על ברכיו לפני, ויקרא: "סלחי לי ימימה! סלחי נא לי בשם הורתך היקרה והישרה! – עד ה' כי אני לא ידעתי שמץ דבר מזה – ומבלי דעת לקחתי את המרצחת הזאת לי לאשה…." אנכי והשר מורף מהרנו ונרימהו מן הארץ, ועבדיו הובילוהו לחדר המקרה, והשר מורף צוה להסגיר את פולידורי הדר בחדר ולשום עליו משמר, ואל רולאנד אמר: "מהרי ונוסי מזה! ואם תמאני, אסגירך אל השופטים – נוסי אשת הרצח! ומארת ה' תרדפך באף בכל מקום אשר תדרוך כף רגלך בו! –." והיא בראותה את הרעה הנוראה הנשקפת עליה, מהרה ותברח כרגע ואז ספרתי לאבי את אשר עוללה רולאנד לי בתתה אותי לאשה להשר הארווילע – והוא בקצפו צוה לרדוף אחריה ולהשיגה ולהסגירה אל השופטים, אך אנכי הפרעתיו מעשות כן, כי לא לכבוד הוא לו –. וביום מחר יסע אבי אתי פאריזה להודות לך, הוד מלכות! ולברך את שמך על אשר הצלת נפשו ממות –. שלום לך, נשיא אלהים, ועוד הפעם אודך מכל לבב על חסדיך הנאמנים אשר עשית עמדי, ומה גם על חסדך האחרון הזה. שלום לך!…" ברוב שרעפי בקרבי, שכחתי להודיעך כי היותי בבית ס"ט לאצארוס, מצאתי שם נערה אשר תכנה בשם "זמירה" ולפי דבריה עשית עמה חיים וחסד, והיא תספר לך את כל התלאות אשר מצאוה, כי גנוב גנבה מהכפר אשר הושבת אותה בו, גם אסרה בבית האסורים על לא חמס בכפה, כי היא תמימת דרך ויקרת ערך. גם אודיעך כי צר לי מאד על אשר לא יכולתי את האלמנה ובתה אשר עשקן יעקב פערראנד. ואולי נודע לך מקום מושבן, כי אז אושיע להן בשובי פאריזה –." "הזמירה איננה עוד בבית נעמי? שאל מורף את רודאלף בתמהון. "איננה עוד שם" ענהו רודאלף, וזה מעט הגד לי כי היא יצאה מס"ט לאצארוס. ומאד אתפלא על נעמי מדוע לא הודיעתני פשר הדבר הזה! הה, לבי יאמר לי כי עוד צרה חדשה מצאה את הזמירה האומללה – ועתה שלח נא רץ ממהר לנעמי וכתוב אליה למהר ולבוא הנה, ובין כה וכה אלכה לי לבית האסור ואחקור ואדרוש אולי יודע לי שרש הדבר. כי לפי מכתב ימימה יושבת עוד הזמירה בס"ט לאצארוס – אך יונת צחוק ספרה לי כי היא פגשה אותה עם אשה זקנה בצאתה מס"ט לאצארוס, ומי היא הזקנה? האם נעמי היא? והיא לא הגידה לי מאומה! –." "הבליגה נא, הוא מלכות על פליאתך, ובטרם תבוא החרסה יודע לך מה נהיתה. ולמחר בבקר נגיש את פולידורי לפני כסא מלכותך למשפט, ולפי דבריו יש לו להגיד לך דברים נסתרים אשר לך לדעת אותם –." "נפשי עלי תאבל לשוב ולראות את פני הבליעל ההוא אשר השיא מהומת מות עלי – הה! בראותי את פניו יתיצבו הימים הראשונים נוכח פני, למן היום אשר בו הניפותי את חרבי על האיש אשר עלי לכבדו כאלהים, עד היום אשר בו מתה עלי בתי היחידה – הוי! מות בתי ימרר את חיי מרבה להכיל, ברבות הימים, ירב יגוני ביתר עז, ובספות השנים יוסיף זכר יום מותה, לשבר את לבי משנה שברון! – ואולי הסבותי גם אני בנפשה בתתי אותה בידי אמה המרשעת? ולו גדלתיה אני בביתי, מי יודע אם לא היתה עוד בחיים חיתה? אויה! אויה נא לי!! –." "אל נא תשת עליך חטאת אשר לא חטאת!" אמר מורף אליו, "כי איכה יכולת לשבת בית ולגדלה אחרי אשר נטלת עליך להתנודד בארצות רחוקות להתם בזה חטאת ולכפר עון, עון-חרב…." "צדקת ידידי! ומי יודע אם כפר עוני גם לפני צאתי מזה, אעשה את והישר אוציא כאור צדקת זערמען ואשיבהו לבית אמו, אתאמץ להוכיח לעיני השמש כי בשמת בת מארעל חפה היא מפשע. אשיב גמול ליעקב פערראנד, אעביר מעליו את אדרתו, אדרת האמונה אשר הוא מתחפש בה לבעבור עשות זמה, לבעבור ספות חטאת על חטאת, לרצץ דלים, לעשוק אביונים ולמלא אוצרו זהב חמסים – גם אוציא בלעו מפיו, ואכביד עליו את ידי לפזר הונו למחית בעלי מלאכות ישרי לב ותמימי דרך אשר נפשם בחסר כל תתמוגג….." "אך מי יודע אם יצלח ביד צלה לחטוף את יעקב פערראנד בשחת רשת אהבתה עד כי יגיד לה את כל לבו? –." "השר פאן גרוין ספר לי כי חפצי יצלח ביד האשה המבישה ההיא, ובהודיע לה השר את מערכי לבי, ובהודיע לה השר את מערכי לבי, צהלו פניה ותאמר: "בעוד שלשת ימים אגנוב את לב הזקן הבליעל פערראנד ואוליכהו שולל עד אשר יגלה לי כל תעלומותיו…" ואני הבטחתיה כי אז אקל מעליה את ענשה –." עודם מדברים והנה שני מכתבים הובאו ביתה רודאלף. ורודאלף פתח מכתב אחד מהם, והנה הוא מכתב נעמי, וכתוב בו כדברים כאלה: "ידע נא אדוני כי לפני ימים אחדים בלכת הזמירה בנשף בערב יום לכהן הכפר, נעלמה הנערה מעיני ולא ראיתיה עד כה. וכאשר חפצתי לכתוב אליך ולהודיעך את הדבר הזה, בא רוכב מפאריז ויגד לי בשמך כי על פי דבריך נסעה הנערה פאריזה, ובעוד ימים מעטים תשובנה אלי. ובכל זאת לא אנוח ולא אשקוט, והנני שואלת את פיך: השלום להנערה? ומתי תשוב אלי? כי נכספה גם כלתה נפשי לראותה." "נפלאת היא בעיני!" קרא רודאלף" "מי הוא ואי זה הוא אשר מלאו לבו לגנוב את הזמירה ולמה זה? ועל מה זה?" ומורף אחרי קראו גם הוא מכתב נעמי, ענה ואמר: לפי דעי היתה יד שרה במעל הזה – ואם תשקול במאזני בינתך את המעל הזה עם הדבה אשר הוציאה שרה על ימימה, אז תדע ובחנת כי צדקתי בדברי…" "כן דברת!" ענהו רודאלף, "עתה נפקחו עיני ואראה כי יד שרה היתה עם גונבי נפש הזמירה, יען כי היא תקשה עוד ערפה ותאמין כי בנתקה את כל עבודות אהבה אשר – לפי דמיונה ושגעונה – נפשי קשורה בהנה, כי אז תתעורר בלבי האהבה הישנה אליה… אך עתה אשים קץ למחשבות אונה לבל תרדפני עוד! מהרה ושלח אליה את השר פאן גרוין והוא יגיד לה בשמי כי אני יודע ועד כי ידה היתה עם הגנבים אשר גנבו את הזמירה, ואם לא תודיעני כרגע איה איפה הנערה ההיא, אז תאחז במשפט ידי וארדפנה בחרב נוקמת עד להשחית… אך חכה נא מעט", אמר רודאלף בפתחו את המכתב השני אשר שלח אליו. "נפלאת היא בעיני" הוסיף רודאלף לדבר בקראו את המכתב ההוא, "איש שלומי אשר בקשתיו להביא את חרבונה אלגירה, כותב אלי כי בבוא חרבונה למארסילא מאן לנסוע הלאה וישב פאריזה, והיום או מחר יבוא הנה, ואז יספר לנו את הנסבה אשר הסבה את תשובתו לפאריז, ועתה שלח נא עד מהרה את השר גרוין אל שרה, ואתה לך נא לבית ס"ט לאצארוס לחקור ולדרוש על אדות הזמירה –." אחרי שעה וחצי שב השר פאן גרוין להיכל רודאלף ופניו זועפים מאד ויקרא: "אהה אדוני המלך! הכן והכון לך לשמוע דבר נורא – "מה נהיתה?" שאל רודאלף, "הגידה נא, הגידה! –," "שרה נרצחה בביתה – וכל עוד נפשה בה –." "נעויתי משמוע!" קרא רודאלף, ומי הוא הרוצח? –." "לא נודע עוד מי הוא – והרופאים נואשו ממנה –." וברגע ההוא שב מורף מבית ס"ט לאצארוס: "ראש דבר", אמר רודאלף אליו, "ראש דבר יודע לך כי שרה נרצחה בביתה, והרופאים יאמרו לה נואש –." אף כי "היא הרבתה לפשוע", אמר מורף, "בכל זאת אנוד לה –" הה אחריתה נורא מאד – "והזמירה?" "הזמירה יצאה תמול לחפשי, ולפי הנשמע היתה זאת על פי ימימה ההרווילית. "לא יתכן הדבר כי ימימה שואלת ממני לעשות עצה ולהוציא את הזמירה מבית האסור –. "גם נודע לי כי אשה זקנה ונשואת פנים באה לבית האסור עם פקדת השופטים לשלח את הזמירה לחפשי, ושתיהן הלכו להן –." "גם יונת-צחוק ספרה לי כן. אך מי היא הזקנה ההיא? ואנה הלכו להן? פליאה דעת ממני! ואולי לא נוכל לדעת פשר הדבר הנעלם הזה כי אם על פי שרה, והיא מתבוססת בדמיה וחייה לשאול הגיעו, וגם תם אחיה אשר לפניו נגלו כל רזיה, גם הוא לא יגיד לנו מאומה לחרפת אחותו המטה למות – אך עוד לנו תוחלת ותקוה: כי לנו לחקור ולדרוש מי היתה האשה הזקנה אשר הוציאה את הזמירה מבית האסורים. ועל פיה יודע לנו הכל – ואתם מורף וגרוין ידידי! עליכם המצוה לחפש ולמצוא את ההיא –." כן נעשה הוד מלכות!" ענה מורף וגרוין יחד "גם חרבונה יוכל לעזור לנו בדבר הזה." הוסיף מורף לדבר, "כי הוא יודע הליכות פאריז –." "כן דברת, ענהו רודאלף, ואני מחכה לו בשמחת לבב, כי הוא הצילני ממות, וחסדי זה לא אשכח כל ימי חיי –." מיום ליום יכל בשר יעקב פערראנד מראי, עצמות לחייו שפו מאד, עיניו תמקנה בחוריהן, ועל עפעפיו צלמות. כצל כנטותו יתנודד יומם, גם בלילה ישבע נדודים כמרדף ממשלחת מלאכי רעים. כי מחלה ארורה מסתתרת בחבו, מחלה אשר היא עש לעצמות ורקב ללבב, מחלה אשר כדבר היא מתהלכת בכליות אנוש, וכקטב ישוד צהרים תשד לשדו ותמוץ מיץ חיתו, ומנפש ועד בשר תכלה. המחלה הזאת, הלא היא – מחלת האהבה, אהבה אשר בתאות בשר יסודה, ובחמדה נמבזה שרשה –. ואת המחלה הזאת שמה עליו צלה היפה בבנות האדם והרעה והמשחתה בבנות התפת, ואנחנו לא ננסה בזה לספר את ערמת האשה הראה הזאת ותחבולותיה ומזמותיה וכשפיה הרבים אשר על ידיהם משכה את פערראנד בשחת רשת אהבתה, כי לא לתפארת היא לנו להגיד ולספר דברי בליעל ודברי בלע כמוהם – רק זאת נודיע כי צלה אחרי אשר הציתה בלב פערראנד שלהבת אהבה עזה כמות, התחמקה ותקע נפשה ממנו, ותציקהו ותאלצהו למות, ואחרי כן הוסיפה להעיר שנית תקוה בלבבו ולקחת אותו בעפעפיה ובנפת צוף אמרי אהבה, ועד ארגיעה יספה עוד התל בו, וכל עמלו נשאר מעל, ותקותו מפח נפש – גם היתה חמושה בלהב חרב פיפיות טבול ברעל לבלתי קרוב אליה. וכן טלטלה אותו טלטלה גבר, ותקלעהו בכף הקלע, עד כי קץ בחייו ויבחר במות –. סוף דבר כי אחרי כלות בשרו ושארו בתגרת יד האהבה הארורה ההיא, בכה והתחנן למשחתת נפשו לבל תוסיף עוד לערוץ את עלה נדף כמוהו, והיא האירה פניה אליו, ותאמר: "אם באמת ובתמים אהבתני ונתת לי אות שאתה אוהב אותי –." "את כל הון ביתי אתן לך!" קרא פערראנד ברשפי אש אהבתו, "וגם את נפשי אתן באהבתך –." "הון ביתך לא אחפוץ, ענתה צלה, "כי רב אשר אתי מאשר אותך. ראה נא –" ובדברה הוציאה מצלחתה ארגז קטן ממלא אבני חפץ ואבני נזר, "אפס אם תסגיר את נפשך בידי, אז אדע כי אהבתני, ואז אמלא כל משאלותיך –." ורוח עועים לבשה את יעקב פערראנד ותסכל את שכלו, ותך ובתמהון לבב, ויעתר אל בת השחת ההיא, ויקרא: "ראי נא, ידידות נפשי! הנה אנכי מסגיר את נפשי בידך, ואגידה לך כי תחת אדרת האמונה אשר אתחפש בה תמיד, הנני מסתיר לב רע אשר שבע תועבות בקרבו, כי גנבתי, רצחתי גם ירשתי….." "אך דבר שפתים הוא", אמרה אליו צלה בחלקת לשונה, ותלטוש עיני אהבה לו, ובזאת לא תוכיח לי עוד כי תפקיד חייך בידי – אך עשה זאת איפוא וכתוב על הגליון את כל עונות הרב אשר עשית כל ימי התנכרך במסות הצדק, ואז אדע כי בכל נפשך תאהבני –," ופערראנד המכה בסנורים והבוער בשלהבת אש אהבת צלה, לא שת לבו ולא זכר אחריתו, ויכתוב על הגליון כדברים האלה: "אודה עלי פשעי: א) כי לפני עשר שנים הובאה אלי ילדה קטנה לגדלה בביתי בשכר מאתים אלף פראנק, ואני הדחתי את הילדה אל ארץ גזרה וזיפתי מכתב תעודה כי היא מתה, ואת הכסף לקחתי לי –. ב) לפני ימים אחדים הצמתי בבור כלא את בשמת אמתי אשר עניתיה ילדה לי ילד מת, באמרי כי בת שובבה היא ורצחה את נפש עולה אשר ילדה לזנונים –. ג) על זערמען סוכני חרה אפי, ויהי היום ויקח מאוצרי מעט כסף אשר השיב לי ביום המחרת, ואנכי הרשעתיו כי גנב ממני הון עתק, והשופטים האמינו בקולי ויאסרו את זערמען בבית האסורים אשר כל הגנבים והשודדים אסורים שם –. ד) הילדה אשר הדחתיה לפני עשר שנים, נמצאה לפני ימים מעטים, ומיראתי פן יבלע לי בגללה, שחרתי מכספי איש משחית ומחבל היושב באי התרים ושמו גנבת ממשפחת מרטיאל, והוא הטביע אותה בנהר זיינע, אותה ואת שפרה סוכנת ביתי אשר ידעה את כל מעללי הרעים ויגורתי מפניה פן תגלה את סודי ותצעידני לבמת מטבח –. ה) איש נכבד, אחי הגבירה פאן פערמאנט, הפקיד בידי מאה עלף שקלים – ואני ארבתי לו במסתר, בעצת ידידי פולידורי הרופא, ויריתי בו כדור עופרת ורצחתיו, ואחרי כן הערמתי מזימה ואעידה עדי שקר כי הוא שלח יד רוצחת בנפשו, ואת מאת אלף השקלים הבאתי אל בית אוצרי, וזה מעט באה אחות הנרצח לבקש את פרשת הכסף מידי ואני כחשתי בפקדון ההוא וגרשתיה מביתי –. עתה, עתה הא לך, אהובת נפשי, את הגליון הזה, ודעי נא וראי כי אהבתיך אהבה עזה ממות, והסגרתי את כבודי ואת חיי ומאדי בידך." "עתה ידעתי כי באמת ובתמים תאהבני." אמרה צלה בשפתים נוטפות מור בקחתה את הגליון מיד יעקב פערראנד ותצפנהו בצלחתה. אך כמהר חץ מקשת מהרה ותקרע את חלון הבית, ותרד בחבל אשר קשרה כבר בחלון, ותברח דרך גנת הביתן אשר בחצר – ויעקב פערראנד נבהל עד מאד, רעיוניו נבוכו, עשתונותיו אבדו, ונפשו התעלפה בתגרת יד פחד פתאם, ובטרם התנער מתרדמתו העזה, ובטרם עצר כח להרים ידיו ורגליו ולמוש ממקומו, אחזה כבר צלה את דרכה ברחוב השני, ותגיע אל המקום אשר מרכבת השר מורף מחכה שם עליה תמיד, ותשב במרכבה ותסע ותבוא אל בית רודאלף אשר באלוני בכות, ואת גליון יעקב הסופר הסגירה אל מורף, והוא מהר ויתנהו על יד רודאלף –. ויעקב פערראנד נעור מתרדמתו הנוראה, ותפקחנה עיניו לראות כי השיא מות עליו בתתו את הגליון ההוא אל יד צלה אשת הרצח, וידע ויבן כי איש ההיא לשלח על ידה את כל מגפותיו אל לבו – אך בכל זאת לא היה בו כח לכבות את אש האהבה הבוערת בקרבו, ועוד התלקחה התבערה ההיא בחבו, ומרגע לרגע השתובבה נפשו משובה נצחת בעזוז יד האהבה, עד כי היה עשוק ורצוץ, נפעם ונדהם, וחייו לשאול הגיעו באין מקוה… כצבי מדח אשר חץ מות תקוע בלבו, התנודד יעקב פערראנד מחדר מושבו אל גנת הביתן, וילך בעקבות צלה אשר נשארו בתוך השלג, ובלי משים התנגפו רגליו בגל עפר – וישח ראשו וירא בור כרוי ובתוכו בלויי סחבות מגאלים בדם – הוא הבור אשר חפרה בשמת בת מארעל לקבר שם את בנה הנולד מת ואשר הוא גם בן יעקב פערראנד –. פלצות ושבץ אחזו את עיט צבוע הזה! לבו הקשה כברזל נמס כדונג, ונפשו הנחושה התעלפה בקרבו, ובעינים נטויות וחשכות הביט בתוך הבור, ורוח גדולה התחוללה ותילל יללת מות מסביב לו –. "בא קצי!" צעק לב המרצח הצבוע הזה, "רגלי הובילוני אל מקום שם קבר בני – בני – ואנכי הולדתיו בעון, עון חרב – גם אנכי המתיו בהכבידי את ידי על בשמת עד כי… וצלה – הה! היא לקחה ממני את נקמת בשמת – אהבתה תמותתני לרגעים – גם כבודי ומאדי ורוחי ונפשי נתונות נתונות בידה – אויה לי! מה זאת עשיתי? – עיני רואות בידי – חרב ההורג מעופפת על פני – ובקרבי מחלה אנושה, שלהבת התפת ומוקדי עולם –." כה צעק לב נחש עקלתון זה, ואגלי זעה קרה ככפור נזלו ממצחו, רגליו כשלו, ברכיו פקו ויפל דומם על הקבר הפתוח, קבר בנו… פא: גוב האריות עתה אנהגך אביאך, קורא יקר! אל מקום נורא, מאורת צפעונים ומקום תנים, הלא הוא בית האסורים אשר פי השודדים יקבנו בשם "גוב אריות," שם אספו חבר גנבים, גדוד שודדי ליל, חותרים בחשך בתים, זובחי אדם ומרצחים עריצים. פני בנים משחיתים ההם נדמו כפני בהמות שדי חיתו יער. פני האחד כפני שועל ערום מכל חית השדה, ופני השני כפני אריה יכסוף לטרוף, פני השלישי כפני נמר שקד לשפוך דמים, ופני הרביעי כפני זאב ערבות אשר הוא כמות ולא ישבע, כמוהם כן כל האספסוף אשר במקום תפת ההוא. בין זרע מרעים ההם ימצא גם גנבת וחצר-מות נתפשו בבית חמוץ-זרוע, וראש לכלם איש משחית לחבל ואיש דמים ומרמה אשר יכנה בשם "גל עצמות." מראה המרצח הזה יטיל אימה ופחד, מצחו יסוב אחורנית מול ערפו, עצמות לחייו ארוכות ודקות, וצוארו ארוך מאד, ועל כן נדמה כדמה ראש נחש, גם עיניו הקטנות והמפיצות שביבי רצח, נדמו כעיני צפעוני. שפתותיו שרועות ככפל רסן הזאב, ושניו הגדולות והחדות הנראות החוצה, דומות כשני חיה רעה. פניו לבנים כפני מת, בכל ראשו קרחת, זקן לא יצמח סביבות לחיו, בשרו כחוש במאד מאד, וכל עצמותיו יפרדו לעיני הרואים; אך בכל זאת הוא כביר כח ורב אונים ובעל אגרוף מאין כמותו בין כל חבריו. והוא נצב בבית האכל וממתיק סוד עם גנבת וחצר-מות אנשי סודו מעודו. "הידעת נאמנה כי זערמען הכה את אנשי שלומנו בלשון?" שאל גל העצמות את גנבת. ידעתי נאמנה, ענהו גנבת, "סתרי שמע זאת מפי הפסח הבריא, והפסח הזה אמר להרוג את זערמען על ככה בחרות אפו בו –." אם כן הדבר. אמר גל העצמות, "אשקיע את לשון המלשין ההוא בחבל לבל יחרץ עוד לשונו – ואני שנאתיו שנאת מות מרגע בואי הנה –." "אף ידי תכון עמך," קרא חצר-מות, ואתה יודע כי הסכן הסכנתי להביא להבת חניתי בלב אדם, וזולת בעל האשה המוכרת חלב בהסיטע, הרגתי עוד ארבעה או חמשה אנשים." "את זערמען נציג למשל כל המלשינים," דבר גל העצמות באפו, ובהכותנו אותו חרם, יראו כל המלשינים וייראו, הטרם נדע כי הם ירעו לנו יתר הרבה מהשופטים? מי הכין שלשום לנמרוד מטבח? הלא המלשין! ומי תלה לפני חדש ימים את בן-ליש על העץ? הלא הולכי רכיל מגלי סוד כזערמען? –." ומי הסגיר אותי ואת אמי ואחותי גם את אחי האסור באניה, מי הסגירנו ביד השופטים? הלא חמוץ-זרוע בעל הלשון! –." "גם אותי הסגיר הבליעל ביד צר!" קרא חצר-מות בזעם. "קץ כל המלשינים הנה הוא בא!" הרעים גל העצמות בקולו, אני, אני אמית פה את זערמען, וממני יראו וכן יעשו כל האסורים בבתי האסור – ואם יומתו חמשה או ששה מלשינים, אז לא יוסיפו עוד הבוגדים לשלח רסן לשונם – אך נחכה נא עד בוא הפסח הבריא הנה…." "אך במה תישן את זערמען שנת עולם?" שאל חצר-מות, "הלא כל כלי יוצר אין בידנו –." להושיט צוארך בין יתדות ברזל האלה?" שאלהו גל עצמות בהפרידו את אצבעותיו הקשות והחזקות כמטילי ברזל. "היש את נפשו לחנקהו באצבעותיך?" "יש ויש!" "אך אם יודע הרצח הזה לשר בית האסורים? –." "האנכי עגל בעל שני ראשים אשר יראוהו המשחקים ביום השוק? – האינך רואה כי אין לי רק ראש אחד, ואת הראש הזה חיבתי כבר למשפט, כאשר הגיד לי תמול שר השופטים – ואם אמית גם את זערמען, האמות עוד שנית בגלל הדבר הזה –." "צדקת בדבריך! אמר גנבת, "לא תמות פעמים…" עודם מדברים והנה קול ענות גבורה "הנה הפסח הבריא בא אלינו," אמר גנבת בשובו הבית, וכל האסורים הריעו תרועה גדולה לקראת בואו…" "השלום אתה?" קרא גל העצמות אל הפסח הבריא בבואו הביתה, "זה מעט הזכרנוך ודברנו בך." "מה נדברתם בי?" שאלהו הפסח הבריא בפנים צהלים. "הגידה נא לנו הידעת איש צעיר לימים אשר שמו זערמען?" "מי יתן ולא ידעתי אותו!" ענה הפסח הבריא. "כי הוא מרגל חרש ומלשין." "מתי? אנה? ואת מי הלשין הנבל הזה?" שאל גל העצמות בחרי אף. "אני אספר לך כל שרש הדבר," ענהו הפסח, "אתה ידעת את ידידי הנקרא בשם "שעיר" אשר היה לפנים אסיר-אני. השעיר הזה אסף אל ביתו את זערמען בהיותו עוד נער קטן וילמדהו לכתוב ולחשוב חשבונות, וכאשר גדל הנער ויהי לאיש, נתנו השעיר אל בית איש עשיר בעיר נאנטעס לעבוד את עבודת מסחרו. מגמת פני השעיר היתה לחתור בחשך בית העשיר ולקחת את כל הון ביתו. ויהי היום ויגל השעיר לזערמען את מערכי לבו ומזמותיו, וזערמען לא ענהו מאומה, אך מהר ויודיע להעשיר את מזמות השעיר, והוא ברח משם בלילה הוא. השעיר האמין כי זערמען יתמוך ידו לבצע את מעבדו, וינס הוא עם שלשה מרעיו לחתור בבית ההוא באשון חשך, אך העשיר נזהר על פי דברי זערמען וישמור את ביתו, ויתפוש בכף את רעי השעיר, והשעיר נס וימלט ויבוא פאריזה וחמתו בערה בו על זערמען, ומני אז התחקה על שרשי רגליו, פעם אחת פגש אותו ברחוב ויפלא ממנו לעשות לו רעה בעצם היום לעיני ראים, ויתחמק וילך אחריו עד חדר מושבו. ובנשף לקח אותי אתו ונבוא אל ביתו לקחת את נפשו, ולמורת רוחנו נמלט מידנו ונעלם מעינינו עד היום הזה." "מה תתן לי אם אבשרך כי זערמען ישנו פה אתנו?" אמר גל עצמות. "הזערמען פה בגוב אריות?" שאל הפסח הבריא בגילה ותמהון. "הוא, הוא ולא אחר!" ענהו גל העצמות, "ואני אני אשלח אותו לעזאזל, כי אני הולך למות ונחשבתי עם יורדי בור, וההורג לא יהרגני פעמים אם אפגע עוד אדם ואשית על דמי הרוגי נוספות. מות יומת זערמען המלשין והמגלה סוד אנשי שלומנו! –." כל האסירים סבו את גל העצמות וישתוממו על עוז רוחו ואמץ נפשו, ולא שתו לבם אל איש רם קומה עוטה אדרת שער אשר בא הביתה בלט ואזניו קשובות אל כל הגה היוצא מפיהם. אחרי רגעים מעטים בא גם זערמען הביתה וישב על יד החלון כפעם בפעם רחוק מעדת עריצים ומרצחים ההם. והנה בפתע פתאם התנשא גל העצמות כאריה משחית, ויתנפל על זערמען, ויפילהו ארצה, וישם את רגלו על לבו. ובאזרועי עצמיו החזיק בצוארי זערמען ויתקע את צפרניו בגרגרותיו בחמה שפוכה, ועוד מעט וזערמען איננו! אמנם עד ארגיעה רץ האיש הרם אשר מבלי משים בא זה מעט הביתה, ובגבורת ימינו הפיל ארצה ארבעה או חמשה שודדים הנצבים לו לשטנה, ויגש אל גל העצמות ויחזיקהו בצואר עד כי הרפה מזערמען, ואז המטיר על עצמות גלגלתו מהלומות אגרוף ומכות בלתי סרות עד כי הממו בתגרת ידו החזקה. האיש רם הקומה וגבור החיל הזה, היה "חרבונה". ובעת אשר הלם ומחץ ראש גל העצמות, קרא בקול גדול: זרם ברד ונפץ עם אבני אלגביש כאלה. הרעים לפנים האדון רודאלף על ראשי, וממנו ראיתי וכן עשיתי עתה – חזיז ורעם! עודך מתקומם לי? אם מעט הוא, ואוסיפה לך כהנה וכהנה." הוסיף חרבונה לדבר ויך באגרופיו את לחיי גל העצמות מכות נמרצות ואנושות עד שפך דם. האסירים נבהלו נחפזו למראה עיניהם, וינועו ויעמדו מרחוק, ורק הפסח הבריא התנפל כנמר על חרבונה, אך הוא הדפו ברגליו עד כי התגולל ארצה פעמים רבות ולא יכול קום. וברגע ההוא קם שאון וקול סאון והמולה גדולה ורעש בין כל השודדים והמרצחים, והקול נשמע בבית שר בית האסורים, וימהר הוא עם חמשה ועשרים אנשי מלחמה מזינים ויבואו הביתה ויקימו את הסערה לדממה. את זערמען השוכב ארצה וכל עוד נשמה באפו, צוה השר להביא אל אהל ביתו, ואת גל העצמות עם חרבונה פקד להביאם במשפט על מעשיהם. שומר בית האסורים אשר אהב את זערמען, הרים אותו מן הארץ וינהגהו ויביאהו אל בית השר, אך בחדר הקיצון התעלף זערמען, ועל צוארו נראו פצעי דם מתגרת ידי המרצח אשר חלו בו. כשוב רוחו אליו, זכר את אשר נעשה בו, וישאל את פי השומר: "איה האיש אשר הצילני ממות? –." "הנה הוא בחדר השר," ענהו השומר, "והוא ספר לו כל שורש דבר, ולולי חש הוא לעזרתך, כי עתה עשה אתך הרוצח כלה –." "ומה שם האיש היקר ההוא?" שאל זערמען. "חרבונה שמו," ענה השומר, "והוא היה לפנים אסיר-אני, ועתה הוסיף עוד סרה כי חתר בחשך בית איש עשיר, ושלח בגנבה את ידו ישלח שנית ביד פשעו להיות אסיר-אני עשרים שנה", לדברים האלה חרד זערמען ויצר לו כי איש כבד עון כזה הצילו ממות, ויאמר: "הן אמת כי גדול עון האיש הזה מנשוא, אך בכל זאת עשה עמדי חסד אלהים אף כי הוא איננו יודע אותי, ונפשי אותה לראותו ולהודות לו על חסדו אשר הפליא לי…" עודנו מדבר וחרבונה בא החדרה, "חכה נא בזה" אמר השומר אליו, "ואני אלך אל השר לדעה מה יעשה לגל העצמות, ואחרי כן אשובה הנה ואקחך אתי," השומר הלך לו, וחרבונה נגש אל זערמען בפנים צוהלים ויקרא: "חזיז ורעם! יעלוז לבי כי הצלתיך מיד מבקש נפשך –." "אודך אדוני בכל לב," אמר זערמען אליו, ושבע ביום אברכך בחיי על החיים והחסד אשר עשית עמדי אף כי לא ידעת מי אנכי ומדוע הובאתי פה –." "אני יודע אותך." קרא חרבונה, ועל כי ידעתיך, אסרתי בבית אסור הזה –." "פליאה דעת ממני איכה אסרת בזה בגלל אשר תדעני! –." "ואני אודך במאד מאד על אשר הורדתי בגוב האריות למענך, רק למענך –." "עשתונותי נבוכו ולא אמצא את חידתך – הלא השומר הגיד לי כי לקחת בבית האסורים על אשר…." על אשר חתרתי בחשך בית עשיר ונמצאתי במחתרת עם הגנבה, אשר גנבתי," אמר חרבונה בלב שמח ויתן קולו בשחוק גדול מאד. "האתה עשית דבר בליעל כזה?" שאל זערמען, "אתה אשר בגדל נפשך ויקרת רוחך שמת את נפשך בכפך להציל את נפשי ממות! ומדוע תשחק עוד ותשמח במעשיך? הטרם תדע את העונש הנשקף עליך על עון חטאתך! –." ידעתי," ענהו חרבונה, "להיות אסיר-אני כעשרים שנה – אך מה אעשה ואתה ידידי הסבות בכל זאת, אתה, רק אתה! –." "באר נא את דבריך ואשמעם," אמר זערמען. "כדבריך כן אעשה: דע נא כי באמת חתרתי בית גם גנבתי –" "אל-נכון הציקך הרעב…. "הרעב? לא! כי עוד נותרו בידי מאה ועשרים פראנק מאלף הכסף אשר נתן לי מושיעי – ומושיעי זה, מורי ומלמדי הוא לחלק מהלומות נמרצות ומכות אנושות אשר ממבחריהן אצלתי על ראש גל העצמות – ובעבור מושיעי זה שלחתי בגנבה את ידי, ועליך להודות רק לו ולברך את שמו על פדות נפשך –". "אך מי הוא מושיעך?" שאלהו זערמען בתמהון. "מושיעי הוא גם מושיעך, והוא יוציאך עוד לחפשי גם מבור אסיר זה –." הוא גם מושיעי? והוא ישלחני לחפשי?" הוסיף זערמען לשאול. "כן הדבר – האדון רודאלף הוא מושיעך הוא שומרך וצלך, והוא מלך או בן מלך –." "שגית," ענה ברוח נבוכה, אני לא אדע איש רם ונשא כזה מעודי ועד כה –." "אך הוא יודע אותך, חי ה'! והוא יצילך מכל רע, מבלי אשר תדע מי הוא מצילך, כי כן משפטו תמיד לחלץ נפש צדיק מעניו בסתר פנים כאל מסתתר ומושיע לכל ישרי לב –. "בחידות תדבר בי!" קרא זערמען. "האדון רודאלף הזה." הוסיף חרבונה לספר, "עשה עמדי חסד אלהים,כי אני הייתי אסיר-אני ימים רבים, וכאשר שלמו ימי מאסרי, הדיחוני בני האדם מהסתפח בחברתם, ואהי מתגולל באשפות הסיטע כפגר מובס, עד אשר נודעתי להאדון רודאלף ויודע לו כי מעודי לא גנבתי גם כי סבלתי זלעפות רעב, ואז הודיעני חדשה כי לב אדם לי, ורגשי כבוד מתנוססים עוד בחבי – חזיז ורעם! בשמעי דבריו אלה, דמיתי כי יד לא-אדם החזיקתני בציצית ראשי ותרימני אלף אמות ברום מעל להאספסוף והחשכים אשר התגוללתי בתוכם – מני אז נהפכתי לאיש אחר – יצאתי בעקבי האדון רודאלף להושיע ענוי ארץ – ונפשי קשורה בנפש מושיעי זה, ולמענו אבוא באש ובמים –." כה דבר חרבונה ברגש, וזערמען השתומם עוד יותר איך שלח איש כזה בגנבה את ידו גם חתר בחשך בית כשודד לילה. חרבונה לא שת לבו לתמהון לבב זעמען ויוסף לספר: "האדון רודאלף הגדיל לעשות עמדי טוב וחסד בגלל הטובה אשר לפי דבריו – עשיתי עמו, ויקן לי בית ושדות וכרמים בעיר אלגיר. וגם אלף כסף נתן לי וישלחני אלגירה, אך נפשי יצאה בזכרי כי לא אוסיף עוד לראות את פני האדון רודאלף, ומה גם בידעי, כי לפעמים הוא מתאבק עם בנים משחיתים זובחי אדם, ואולי אוכל להיות עוזר לו אם אהי קרוב אליו – ועל כן הרימותי פעמי ושבתי פאריזה, ובבואי אל מקום משכן האדון רודאלף, פגשתי את ידידי השר הנכבד אשר שמו מורף, והוא שמח לקראת בואי, ויביאני אל חדר האדון רודאלף, חזיז ורעם! בשובי לראות את פני האיש אשר אגרופו מטיל ברזל ולבו כלב יונה, אשר מראהו נורא כאריה ביער ונפשו רכה ועדינה כנפש ילד שעשועים, אשר הוא מלך או בן מלך והתחפש בבגד עדים כאחד מאתנו לבעבור מצוא תואנה להרעים על ראשי מהלומות נפלאות עד כי התמלטו כידודי אש מעיני – חזיז ורעם! בשובי לראות פני האיש אשר אלה לו, יחד נכמרו נחומי, ובכיתי מנהמת לבי. "שלום לך חרבונה!" אמר האדון רודאלף אלי. "סלח נא אדון!" אמרתי אליו, "סלח נא לי על אשר שבתי הנה – הה! לא אוכל לחיות מבלי ראות פניך, כי באור פניך חיים –." "חלילה לי מקצוף עליך" ענני האדון רודאלף, "ונהפוך הוא כי ישמח לבי על תשובתך, כי דבר לי אליך –." "דבר לך אלי", אמרתי ברגש, "צו ואני אלך במו אש או אציע קרקע הים למענך." "שמע נא חרבונה", אמר אלי, בבית האסור הנקרא גוב אריות, אסר עלם יקר ערך ותמים דרך אשר אהבתי אותו כבני, ושמו זערמען, הוא נתפש במצודה רעה על לא חמס עשה ונפשו זכה, והוא רך וענוג מאד, וזרע מרעים האסורים אתו יחד, שונאים אותו תכלית שנאה ומתנכלים כל הימים לעשות לו רעה – ועתה אולי ימצאו בבית אסור ההוא ידידיך ומיודעיך לפנים, לך נא ומכספי תשחד אותם לבעבור יהיו סתרה על זערמען לבל תאנה אליו רעה –." "טוב אדוני!" אמרתי אליו, "זה מעט נודע לי כי שני ידידי עצורים בגוב האריות, והם עזים כנמרים וגבורים כאריות, ובעד בצע כסף ישמרו את זערמען לבל יבלע לו" –, והאדון רודאלף נתן לי אלף פראנק ויאמר: "בכסף הזה שחד בעד העלם היקר זערמען." ואני אמרתי לו כי בעוד יום או יומים יודע לו את אשר עשיתי –. והלכתי מאתו ולבבי שמח כמו יין בזכרי כי אעשה רצון אדוני רודאלף –." "משנה תמהון יתמה לבי", קרא זערמען ברגש: "מי הוא האיש הצדיק רודאלף אשר מבלי דעת אותי ידאג לי כאב על בנו? ואיך חתר איש כמוך בחשך בית ושלח ידו בגנבה? כי לולי נתפשת במחתרת כגנב לא אסרת בבית האסורים –." "מי הוא האדון רודאלף, לא אדע גם אני, ענהו חרבונה, ואולי יודע לך בימים הבאים – אך איכה גנבתי ונמצאתי במחתרת, שמע נא פשר דבר: בקחתי הכסף מיד האדון רודאלף, הלכתי וקניתי לי פאה נכרית שחורה, צהר עינים ומקל תפארה, גם שמתי כר מלא נוצה על גבי מתחת למדי והייתי כאיש גבן, ובהתנכרי כזאת, הלכתי ושכרתי לי בית תחתון ברחוב פראווענץ, ואמרתי כי שמי גדי בן סוסי, אחרי כן הלכתי וקניתי כלי בית וארבע כפות כסף ברחוב ההיכל, והבאתים אל ביתי, ואמרתי אל השער כי ביום השלישי אבוא אל ביתי, ואת המפתח לקחתי אתי, ובביתי היו שני חלונות סגורים בווי ברזל מבית, ואנכי עשיתי בערמה ולא סגרתי חלון אחד מהבית ההוא, לאת ערב פשטתי את הפאה הנכרית ואת צהר העינים, גם הסירותי את הכר מעל גבי ואת כל הבגדים אשר לבשתי אז, והנחתים בארגז ושלחתים להשר מורף ידיד האדון רודאלף וחליתי את פניו להצפינם בביתו. ואחרי כן קניתי לי את אדרתי ואת מצנפתי אשר עלי בעת הזאת, גם יתד ברזל אמתים ארכה, ובחצות הלילה התחמקתי ואבוא עד ביתי אשר שכרתי לי וצפיתי עד אשר יבואו אנשי החיל הסובבים בעיר בלילה, ואז אשבור את החלון ביתר אשר בידי ואחתור בביתי ואגנוב את כלי ביתי ואתפש בכף אנשי החיל כגנב –. אחרי שעה וחצי שמעתי צלצלי חרבות ואנשי החיל קרובים אלי, מהרתי ופתחתי את החלון ובאתי הביתה ולקחתי את חפצי בידי, וברגע אשר קפצתי בעד החלון החוצה, תפשוני אנשי החיל, ויתדפקו על שער החצר, והשער פתח להם, ויקרא שר בית המשפט, והשער ספר לו כי אתמול שכר את הבית ההוא איש גבן עם שערות שחורות וצהר עינים ושמו גדי בן סוסי – ואני בעל שער לבן, בלי צהר עינים ובלי גבנון, ויתד ברזל בידי אשר שברתי בה את החלון, ומי זה לא יאמין כי גנב שדד ליל אנכי? וגם אנכי לא התכחשתי ונתתי תודה כי גנבתי – ובכן שלחתי אל בית האסורים הזה אשר בו אסורים כל הגנבים והשודדים אשר בעיר, ובאתי בעת רצון וברגע ההוא אשר צלחתי להציל ממות את העלם היקר אשר האדון רודאלף אוהב אותו כבנו –" "מה יקר חסדך, אדוני!" קרא זערמען ברגש, ובמה אכף ואשלם לך, על אשר שמת נפשך בכפך למען חלץ נפשי ממות! –." "לא לי", אמר חרבונה, לא לי כי להאדון רודאלף תן תודתך וברכתך –." "אך מדוע הוא מפליא לעשות עמדי חסד ואמת? –." "יען כי יקר ערך ותמים דרך אתה – כאשר אמר אלי בדברו בך –." ההוא יודע כי הנך אסור בגוב אריות כגנב –." "לא, כי אני לא גליתי לו את מערכי לבי ממגור פן לא נתנני לעשות את הדבר אשר עשיתי –." "אך מה תעשה אם יחרץ משפטך להאסר באניה בגנבתך –." "אז אבקש את השר מורף לשלוח אלי את ארגזי הנה, ולעיני השופטים אוציא משם את פאת הנכרית, את צהר העינים ואת גבנוני ואשימם עלי, ואשובה להיות גדי בן סוסי לעיני השער אשר השכיר לי את הבית, ולעיני האנשים אשר קניתי מהם את חפצי, ואקרא: אני הוא הנגנב – ואם יאבו לשוב ולראות את הגנב, אז אסיר מעלי את פאת הנכרית, את צהר העינים ואת הכר אשר על גבי, וכל הרואה יכיר וידע כי הגנב והנגנב אחד הוא, הלא הוא חרבונה –. ומה יעשה לי אז בהוכיחי לעיני כל כי אני הגנב והנגנב יחד?" ברגע זה בא שומר בית האסורים בחפזה על חדר זערמען, ויאמר: "מהרה נא, זערמען אדוני, מהר ובוא אל שר בית האסורים כי דבר נחוץ מאד לו אליך – ואתה חרבונה שובה אל גוב האריות והיה ראש לכל האסירים תחת גל העצמות, כי אמיץ לב בגבורים אתה וכל האסירים ייראו ויחרדו מפני תנופת ידך – "שלום לך חרבונה אמר זערמען, וקח נא את תודתי, ואת ברכתי ממעמקי לבי על חסדך אשר הפלאת לי –." "שמע נא, זערמען ידידי!" קרא חרבונה, "הלא ידך רב לך למשוך בעט סופר, על כן עשה אתי ברכה וכתוב נא להאדון רודאלף את כל אשר עשיתי, לבעבור יחדל מדאוג לך, ולבעבור ידע מדוע אסרתי בגוב האריות, כי אם לא ידע הנסבה, ויאמין כי חתרתי בית איש זר וגנבתי, אזי יצר לו מאד –." "טוב הדבר," ענהו זערמען, "עוד היום אכתוב להאדון רודאלף את כל הגדולות אשר עשית – שלום ורב תודות לך, חרבונה!." זערמען מהר ויבוא אל חדר שר בית האסורים, ומה מאד השתומם לבו בקרבו במצאו שם את יונת-צחוק אהובת נפשו! פני העלמה חורו מאד, עיניה ממלאות דמעות, אך על שפתיה יופיע שחוק נעים, ומבעד דמעות עיניה יתמלטו שביבי אש שמחה וזיקי ששון. "בשורה טובה בפי, אמר השר אל זערמען, השופטים התחקו על שרשי דבר משפטי, ויוכחו כי זך וישר אתה, וזה מעט הגיד גם יעקב פערראנד מרשיעך, כי שגה מאד בהרשיעו אותך, וכי נמצא הכסף אשר אבד לו ועל כן צויתי לשלח אותך לחפשי ברגע הזה –" "מה זה תשמענה אזני!" קרא זערמען, "היתכן הדבר הזה;" "יונת-צחוק חפצה לדבר, אך זרם דמעות עצור עצר בעד פתחי פיה, ותנע בראשה לאות כי אמת נכון דבר השר. "העלמה הזאת," אמר השר, "באה הנה אחרי בוא אלי הפקדה לקרוא לך דרור, ובידה מכתב אשר כתב אלי איש גדול ושר נכבד, ואשר הודיעני איך השליכה העלמה הזאת את נפשה מנגד בגללך כל ימי שבתך בבית האסור, ועל כן קראתי לך הנה, כי ידעתי גם ידעתי איך ישמח לך ותגל נפשך בלכתך מזה שלובי זרוע עם ידידות נפשך זאת –." "החלום חזיון לילה הוא זה?" קרא זערמען. "מה רב טובך, אדוני! ומה כחי להודות לך על הבשורה אשר בשרתני ועל דבריך הנעימים אשר דברת על לבי? –" "ואני", אמרה יונת-צחוק, "ואני נאלמתי מרוב שמחתי – האח, מה גדלה שמחת לבבי בפגשי זה מעט את השר מורף ידיד האדון רודאלף –." "האדון רודאלף?" שאל זערמען בתמהון לבב. "כן הדבר, זערמען ידידי! עתה אוכל לספר לך הכל – השר מורף, המחכה עוד עלינו, פגשני זה מעט ויאמר אלי: השופטים הוציאו צדקת זערמען לאור ויתנו לו דרור, והא לך מכתב אל שר בית האסורים, ובהביאך אליו המכתב יוציא אליך את זערמען, ואת תלכי אתו יחד אל כל אשר יהיה רוחכם ללכת…" ועתה מהר מהר נא זערמען, לכה ונלכה, כי השר מורף מחכה עוד עלינו לפני חצר המטרה…" ואנחנו לא ננסה לתאר בזה את שמחת לבב זערמען ויונת-צחוק ואת עליצותם בצאתם מבית האסורים, כי תקצרנה כל שפתי נאמנים לתאר זאת באמר ודברים. יעקב פערראנד יושב על מושב הקיר ופניו נדמו כפני מת, רק שפתיו נעות, בדי עורו יזועו, עצמותיו תרעדנה וכל יצורי גוו יתעותו לרגעים בעצם יד קדחת נמרצה הקדחת בו. על יד ימינו יושב פולידורי ועקבות זדון ושחוק אכזרי על פניו נודעו. ופתאם נפתחה הדלת וכהן המשנה ידיד פערראנד בא הביתה. הכהן הזה זקן ושבע ימים, תם וישר, בר לבב ויקר רוח באמת, אך נתעה בשוא ויאמין כי פערראנד איש צדיק הוא בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו. ובטרם נספר את אשר נדברו שלשת האנשים האלה איש אל רעהו, נודיעה נא בדברים קצרים כי פערראנד נפל כתוא מכמר ביד רודאלף, ורודאלף הכביד עליו את תגרת ידו לבחור אחת משתי אלה: או לפזר כספו לעניים ולבל יקרא שמו על מעשהו זה, או למות מות גנבים ורוצחים על במת מטבח ביד שופטי העיר. ופולידורי שלוח קשה מאת רודאלף אל הזד הארור פערראנד לשמרו לבל יברח, לבל יטרוף נפשו בכפו בחרות אפו, ולבל יפיל מכל אשר נטל אליו צרור ארצה. והכהן לא ידע מכל אלה שמץ דבר ופערראנד נלחץ לתת את מרבית כספו לידי הכהן הישר הזה, והוא יעשה בהכסף ההוא ככל הדברים אשר רשם רודאלף בספר לפני פערראנד. ויתר הדברים יראה הקורא במרוצת הספור הזה –. "השלום אתה אחי?" שאל הכהן, "הה אין שלום!" ענהו פערראנד, "שלהבת הקדחת עוד בי מתלקחת והיא תצעידני לבאר שחת – יהי שם ה' מברך! –." "ראה נא, אבי!" אמר פולידורי אל הכהן בלזות שפתים, "ראה נא תמת לבב יעקב, איך הוא מברך על הרעה כעל הטובה – מחלתו העזה עשתה אתו כלה לולי תמכתהו צדקתו ותסעדנו על ערש דוי….." "לא נאוה לי תהלה כזאת!" קרא פערראנד ובחזקה השקיע את אש חמתו הבוערת בו על פולידורי על זו לעגו והתקלסו בו –. "למי נאוה תהלה אם לא לך?" אמר הכהן בבר לבו, "מי יעשה כמעשיך להקדיש כל עמלו לעניי עם ולהנזר מכל חמודות התבל? –." "חי נפשי" קרא פולידורי ויעקש את פיו בשחוק רצח, "חי נפשי כי יקר מאד למצוא בדור הזה איש יקר כזה אשר נקבצו בו עשר וישר, נדיבת לב, חכמה ודעת ויראת שדי – "לדברי מהתלות האלה, בערה שנית חמת פערראנד על פולידורי אשר התמכר לענותו בהתוליו ובהמרותו, ובכל זאת התאפק, רק העיף עליו עין מפיצה קצף ורצח כעין שד משחת. "שמע נא יעקב בחורי!" הוסיף עוד פולידורי דבר, "אם אתה בענותך תסתיר את צדקותיך, התוכל להמריצני לעשות כן גם אני? אם אני אגיד צדקותיך, ואם לא כלהן, כי עצמו מספר! – הה, איככה אוכל להכיל בקרבי ולבלתי גלות אזני איש את חסדיך הנאמנים אשר עשית לבית מארל? את עצמת צדקך אשר אצלת להאלמנה פאן פעררמאנט ולבתה? ואת חסדיך ואמתך לשפרה סוכנת ביתך ולצלה…" לזכר שם צלה השתער לב פערראנד וישתובב ויצעק מנהמת נפשו: "רב לך, רב לך דבר! השבעתי אותך לבל תוסיף עוד להללני! –." "ומי זה יהללך אם לא אני אשר כל מעשיך הטובים אני אדע?" ענהו פולידורי בעקשות פה ושפתים דולקים, והכהן התם לא היטיב לראות את ענות פערראנד ולחץ לבבו ומצוקותיו הנשקפות על פניו, גם לא התבונן את עקבות השחוק והקלסה אשר יפיקו עיני פולידורי, ויאמר: "למה זה ידידי יחרה כה אפך אם יהללך זר? ספר נא פולידורי אל כל הגדולות אשר עשה ידידנו, כי לשמוע מעשה הצדק, תגלנה כל עצמותי –." "כדבריך אבי כן אעשה!" ענהו פולידורי בנטותו את עיניו בלעג ובוז על פערראנד, "הלא שמעת אדוני איך רחם יעקב ידידנו על בשמת כרחם אב על בתו, כי לא נביא הוא לראות מראשית אחרית ולדעת כי בכרה קלה זאת תשרך ותפזר דרכיה לבנים שובבים גם תרצח נפש עולה, וזאת היתה הנסבה למחלת ידידנו, כי חרה לו עד מות על הנבלה הזאת אשר נעשתה בביתו – ומארעל בשמעו כי הובישה בתו ודם בידיה, השתולל וישתגע מדאבון נפשו ואסף לבית אספי המשגעים, ואשתו החולה ובניו הקטנים עלפו ברעב באין עוזר, ובהודע זאת ליעקב חמל על הנפשות הנענות ההן – כי אלה הצאן מה חטאו? – וימהר וירם מכספו הון רב, אשר פריו יתן אלפים פראנק לשנה, לכלכל את בני בית מארעל; אמנם כי לא רק צדיק הוא ידידנו זה, אך גם עוד יתר מצדיק, כי יש עוד את לבו להסתיר את מעשהו הטוב הזה במסתר ולבל יקרא שמו עליו…." "אמת הדבר." ענה פערראנד ויאנק דום בחמת רוחו, "ואותך כהן צדק אבקש לקחת את פרשת הכסף ולהניחם בבית אוצר המלך, ופריו תתן בעתו לבית מארעל, גם תעלים את שמי ולא תגיד לאיש כי אנכי נתתי לך הכסף…." "מה רב טובך איש טוב ומטיב!" קרא הכהן בתמתו, ופערראנד התקצף עוד ביתר עז, דמו רתח בקרבו, וכל קרביו התחלחלו בשומו על לבו כי יד איש מוזר תנחת עליו ותמריצהו לפזר כסף רב לשנואי נפשו, ולבל יודע עוד לאיש מעשהו הטוב, ואם ימאן וימרה, דמו בראשו –. "עתה אדוני", הוסיף עוד פולידורי לדבר אל הכהן, "עתה אשמיעך עוד חדשה כי מאת אלף השקלים אשר שקל שלשום ידידנו על ידך בעד האלמנה פאן פערמאנט, באמרו כי איש פלאי הפליא לה את החסד הזה – איש פלאי ההוא, הלא הוא יעקב ידידנו, כי הוא הפליא לעשות כדבר הגדול הזה, גם יאבה בענותו לבל יודע גם הדבר הזה לאיש –." "צדקתך כהררי אל!" קרא הכהן בעליצות לבו ובמועל ידיו, "חסד אלהים עשית להאלמנה האמללה ההיא אשר אחיה אבד כל הונה במעשה תעתועיו ולאחרונה שלח יד רוצחת בנפשו –." "הנשמע צדק עולמים כזה!" אמר פולידורי, "מי כף את יעקב ידידנו להוציא מאה אלף שקלים מבית אוצרו בפעם אחת להחיות את נפש האלמנה ההיא? הלא ברצונו הטוב ובנדיבת לבו הגדיל לעשות חסד אלהים כזה, ויסתיר עוד גם את שמו…" ולבב פערראנד נקרע בקרבו וכל מורשיו נתקו וינתרו ממקומם בזכרו כי אכף עליו רודאלף להשליך משניו את הטרף הזה – ולהבת אש מחלתו התלקחה ביתר עז ותעצומות בקרבו, כי חרון אפו וקצפו גם יגונו העז, היו עצים הרבה להמדורה הנוראה ההיא –. "אמנם אדוני", הוסיף עוד פולידורי דבר, "כל הצדקות וכל החסדים האלה, כאין וכאפס נחשבו מול הדברים הגדולים ומאד נעלים אשר יש את נפשו לעשות עוד ואשר ערכם ויכתבם במגלת ספר –." לדבר הזה התפלץ פערראנד פלצות נצחת, ונפשו התעלפה בו, כי את הספר ההוא כתב רודאלף ויערוך לפניו את אשר יעשה בכספו וזהבו, רכושו ויהבו, ויצוהו בחזקת היד לעשות ככל הרשום בו אם אין את נפשו להשפט משפט גנב ושופך דמי אדם –. "נכסף נכספתי לדעת את הכתוב בספר ההוא", אמר הכהן. "בספר ההוא", ענהו פולידורי, "הוציא יעקב ידידנו את כל רוחו הטוב ואהבת האדם המתנוססת בחבו, כי בו כתב את מערכי לבבו על אודות בית האוצר אשר יאבה לאצור בעד עניי עם ובעלי מלאכות אשר מטה ידם להביא טרף לביתם – וגם על הדבר הגדול והנכבד הזה, ימאן ידידנו כי יקרא שמו עליו! מי שמע כזאת? מי ראה איש כזה? – ועתה אדוני חלה נא את פני יעקב ידידנו ויקרא באזניך את דבר הספר ההוא –." "קרא נא אתה, פולידורי ידידי! ואל תלאני בלהג הרבה" אמר פערראנד, פולידורי באותו לענות ענות מות, ענה ואמר: "קרא נא אתה! כי מאד יעלוז לבי לשמוע מפיך את מעשיך הנפלאים וחסדיך הרבים והעצומים –. "ופערראנד אשר רודאלף הטיל עליו להתרפס ולשמוע בקול פולידורי, הבליג על מחלת לבו ויכבוש את שצף קצפו ואת התרגזו, ובידים חרדות מהר ויוציא מארגז שלחנו את הספר אשר שלח אליו רודאלף ואשר המריצו לעשות ככל הכתוב בו, ובקול כחולה קרא את דברי הספר ההוא עד תמם, ואלה הם דברי הספר: "אהבת רע פנת יקרת היא במקדש הדת, והאיש אשר נגעה האהבה הזאת בלבו, יתאמץ להשכיל אל דל, להחזיק יד עני ואביון ולהשביע נפש נענה, גם מיסד בית אוצר הזה, אשר אהבת אדם מתנוססת בחבו, נתן אל לבו לעודד ענוים ולהושיע לעניים ככל אשר תשיג ידו. וראשית דרכו לתמוך ידי בעלי מלאכות ההם אשר מחוסר מלאכת עבודה יחסר לחמם ולחם נשיהם ובניהם. אפס כי את נפש בעל האוצר לתת להם מתנת חנם לבשת פניהם ולחרפות ידיהם, כי אם להלוות להם כסף עד אשר תשיג ידם להביא לחם חקם ולהשיב את אשר לוו. בבית אוצר זה יאצרו שנים שקלים, ולכל בעל מלאכה אשר יבוא ללוות יתן מעשרים עד ארבעים פראנק בלי ערבון ובלי כל נשך ומרבית על פי האופנים האלה: א) הלוה יביא מכתב תעודה מהאנשים אשר לקח מהם עבודה בפעם האחרון, והם יעידו כי הוא איש ישר, גם יודיעו את הסבה וכמה ימים שבת ממלאכתו –. ב) הלוה יכתוב בספר כי הוא מבטיח על אמונתו ועל דברתו להשיב את המלוה במועדה, ושני רעיו יתנו גם הם את ערבתם בכתב כי רעם זה לא יחל את דברו –. ג) הלוה אשר יעבור את מועד השלמים בזדון, אין לו גם לשני רעיו כל צדקה עוד בבית האוצר לעולם –. ד) מועד השלם יחל מהיום אשר ישיג הלוה מלאכת ידו ויהי טרף לביתו, ומעט מעט ישלם בכל חדש את אשר נטל עליו –. אפס כי עוד ימצאו בעלי מלאכה אשר יחלו הם או נשיהם יוכלו לעבוד את עבודתם ולהביא לחמם. בעד בעלי מלאכה ההם, האציל מיסד הבית הזה עוד חמשה ועשרים אלף פראנק מכספו להלוות לכל אחד מקשי יום ההם עשר פראנק –. בית אוצר הזה יוסד ברחוב ההיכל במספר 17 בבתים אשר נקנו לחפץ הזה. הסוכן על בית האוצר יהיה האיש הישר והנאמן יוסף זערמען, כל ימי חייו ושכרו ארבעת אלפים פראנק לשנה, והמשגיח על הבית יהיה השער אשר בחצר ההוא ושמו אלבערט פיפילעט…" "מה יקר חסדך, איש חסיד!" קרא הכהן ברגשי ששון, חסד אלהים כזה יקר מאד בדור הזה –" וברחשי לב טהור ורוח נכון הניח את ידיו על ראש פערראנד ויברכהו ויאמר: "יברכך ה' בכל טוב ואשר, וישמרך מכל נגע ומחלה, יאיר אור פניו אליך וישם לך שלום! ופולידורי נגש אל פערראנד ויחבקהו ויאמר: הלא תשמח יעקב במעשיך! הלא תעלוזנה כליותיך בהפליאך חסד כזה לבני האדם! זכר נא כי יותר מרבוא שקלים פזרת נתת לעניים – יותר מרבוא שקלים! – זכר רב טובך זה, יהי רפאות לעצמותיך הנדכאות, ולכל בשרך מרפא…" לדברים האלה התפלצו קירות לבב פערראנד, ובתי נפשו התפוצצו, ויהי כאיש אשר הלמו רעם, ועצמותיו כמוקד נחרו, וידום –. אחרי רגעים מעטים חגר שארית כחו ויתאושש ויוציא מאוצרו את הכסף אשר אכף עליו רודאלף לתתו אל הכהן בעד מארעל ובעד אסתר פאן פערמאנט, ויאמר: "קח נא כהן צדק את פרשת הכסף ועשה ככל אשר חליתי פניך – והיום יבוא אליך אחד השרים אשר שמו מורף האנגלי, והוא יעזר לך בדבר הזה, ואתו תתיעץ גם על הליכות בית האוצר אשר אכונן, כי הוא יודע את צפונותי – אך לאיש אחר אל נא תגיד מאומה מכל אשר נדברנו כעת –." בדבריך" ענהו הכהן, "הלא ה' יודע תעלומות לבך, ולו נתכנו עלילותיך, ומה לך עוד? –" ובדברו לקח את הכסף מיד פערראנד ויקרא: הה "מה לך? מדוע חורו כה פניך, וכל עצמותיך תרעדנה? –." סלח נא, אבי! ראשי סחרחר ולבי עזבני…" "אולי ייטב לך בשכבך ותנוח מעט." אמר הכהן בידידות ותם לבב. "ורופא חולים ישלח רפואתך מקדש, ולא יתן את חסידיו לסבול חולי ומדוה, לבעבור תוסיף עוד לזרוע צדקות ולהצמיח ישועות בקרב הארץ. שלום לך!" הכהן יצא מהבית, וישאר אך פולידורי עם פערראנד בחדר. כמעט אשר יצא הכהן מהבית, ושלהבת חמת פערראנד העצורה בעצמותיו, התפרצה החוצה ברעם וברעש, ויתרוצץ בחדרו הנה והנה כחיה רעה בכלוב. "הה רעם ורצח!" צעק בזעם נורא, "כל הוני ואוני עלו בתהו ואבדו! יותר מרבוא שקלים פזרתי לרוח בתגרת יד הנשיא רודאלף! והכהן הזה חתה עוד גחלים על ראשי בתהלותיו ובסכלותו – ולא אפונה כי גם הוא אחד ממלאכי רודאלף הרעים – הגידה נא האם רודאלף אדוניך נשיא השחת הוא?" שאל ברעד וחמה שפוכה ויתיצב מול פולידורי. "לא! אדוני הוא, רק שופטי גם שופטך!" ענהו פולידורי בנחת. "הוי איך נואלתי לשמוע בקולו!" קרא פערראנד ויגז ראשו. "אם תמאן ומרית, חרב תאכל – ענה פולידורי בקר רוחו. "אויה! זאת ידעתי גם אני, ולא אוכל להמיש את צוארי מעול ברזל הזה! יותר מרבוא שקלים אבדתי בענין רע! אוי נא לי!" "עוד לא הונח לך – על פי באדינאט נודע להנשיא כי רק אתה ולא פעטיט-זעאן לקחת נשך ומרבית מרבה להכיל מיד ס"ט רעמי, והוא לוה את הכסף ההוא מיד ההערצאגין פאן לוצעניי, ואל-נכון ימריצך הנשיא להשיב גם את פרשת הכסף ההוא ליד ההערצאגין, כי כספה הוא…" "הוי ואבוי! אנה אלך מרוח הנשיא הזה? ואנה מפניו אברח?" תחשוב לברוח?" שאל פולידורי בשחוק אכזרי, "הטרם תדע כי אבד מנוס ממך? האנכי אניחך למוש מהחדר הזה ולחיב את ראשי להנשיא? הלא הוא צוני לשמרך לבל תצא מזה, ואם אין דמי בראשי! – אך גם אנכי כלוא ולא אצא כמוך, כי השומרים הרבים הנצבים תמיד כל היום וכל הלילה לפני פתח הבית הזה לשום עליך משמר מטעם הנשיא, הם גם עקבי יצפונו לבל אברח גם אני מזה, וגם עיני שופטי העיר ושוטריה משוטטות תמיד לבל אמוש גם אני כמוך מהבית הזה –. אך אם אני ואתה נשמע בקול הנשיא ונעשה ככל אשר יצונו, אז נחיה שנינו ולא נמות. כאשר הבטיח על דברתו! אם כן נשימה יד לפה ונשב פה ונדום. ואם בכל זאת מאן אתה ותאמר להרגני ולנוס, דע לך כי חרב פיפיות מתחת למדי ולא תוכל לי – גם ידעת כי עלי להודיע בכל שעה לאחד מאנשי הנשיא משלומך ומהליכותיך. ואם תעבור השעה ולא אראה לפניהם אז יבינו כי אתה הרגתני, ואז תאסר בנחשתים ותעבור בשלח – ואתה אשר נתת יותר מרבוא שקלים בעד חייך, לא תואל להשיא מות מרצחים עליך בקחתך את נפשי חנם – אולת כזאת רחוקה היא ממך"! "אך מדוע אתה שמח לאידי? מדוע תשפוך עלי בוז וקיקלון, ותוסיף עוד אש ועצים על מוקדי לבי בהתוליך ובלעגך?" שאל פערראנד. "הטוב לך אם שפכתי עליך אש עברתי ונקמתי! קרא פולידורי, כי אתה, רק אתה הסבות בנפשי גם בנפשך בתתך את הגליון הארור ההוא לידי צלה המרשעת…." הס" – אל תזכיר את שמה!" צעק פערראנד נהפכו למשחית וזעוה. "כן – לא אזכיר עוד את שמה לבל יאחזך שנית השבץ – רק זאת אמר לך כי היא היא הביאה עליך ועלי את כל הרעה הנוראה הזאת – ועל ידה יוכל הנשיא להסגירנו למות ביד השופטים, אפס כי לפי דעו לא ייטב להשדוד במות השודד בפלילים, ולא תמחינה דמעות העשוקים בנפול עושקיהם בחרב המשפט – כי אם תמות על במת מטבח, אז יחרם כל רכושך לאוצר המדינה, ועשוקיך לא יושעו בזה מאומה. אמנם לפי המשפט אשר חרץ הנשיא עליך, יושע מארעל ובניו תשועת עולמים, להאלמנה פאן פערמאנט יושב הונה אשר עשקת, ושם זערמען אשר נבלת, ישוב לכבודו הראשון, גם ימצא חית ידו בהיותו סוכן על בית האוצר אשר כוננת מכספך לחונן דלים –. הנה כן משפטך! אך משפטי אשר יחרץ הנשיא עלי, לא אדע עוד. הה! למרות בינתי אאמין כי הנשיא כרת ברית את מלאכי השחת והם יגלו לו עמוקות מני חשך עד כי נודע לו גם מסעי להשר פאן ארביגני אשר עשיתי במחשך – ואחת מבנות השחת הסרות למשמעתו, הלא היא צלה הארורה – יהלמנה חזיז ורעם המות! ועליך חכם להרע ורואה את הנולד, עליך אתפלא איך מכרת לבבך ונפשך גם כל מאדך, ביד אשה…." "לו ראית אותה", ענהו פערראנד, "כי אז עשית גם אתה כאשר עשיתי אני – ושמע נא אמרי! מי כמוך יודע איך אהבתי כסף! מי כמוך יודע כי גם גנב גם רצוח כשחוק היו בעיני אם אך אספתי כסף! כל ישעי וכל חפצי בחיים היו רק לצבור כסף, לא למען שבת בהיכלי כבוד ולהתענג תמיד בתענוגים, לא למען הכבד ועשות לי שם, בלתי אם לצבור כסף! גם בחרתי נקיון שנים וחוסר כל, רק למלאות בית אוצרי כסף –. סוף דבר כי כספי יקר בעיני מנפשי, ואם נטל עלי איש לפני חדש ימים לבחור אחת משתי אלה! או לתת את כספי, או למות מות אכזרי, כי אז בכל אות נפשי בחרתי במות…. אך עתה – עתה נתתי יותר מרבוא שקלים בעד חיי, גם עד כתנתי אתפשט – יען מה? יען כי במותי לא אזכור עוד את צלה – הה! אין במות זכרה! והזכר הנעים הזה, יקר לי גם מכספי! – מכספי! – מכספי! – הה רצח ודם! צלה בת התפת השיאה מות עלי, ועוד רע ומר ממות, כי על ידה רששתי… ובכל זאת תתלקח שלהבת אהבתה בכל מסלות לבבי, ועוד ביתר שאת וביתר עז! – הה צלה! צלה! צלה!…. ובדברו התנפל מעל הכסא אחורנית ארצה, פניו התעותו, עיניו התהפכו בחוריהן, פיו פתוח ויז קצף מהול בדם, וידיו גם רגליו ינועו גם יזועו –. ופולידורי אשר ידיו רב לו בחכמת הרפואה, לא התפלא על המראה הזה, כי ידע מראשית אחרית דבר. ידע כי שלהבת אש האהבה המתלקחת בקרבו בכל עז ותעצומות, גם קצפו כי עז ועברתו כי קשתה אל הלקח ממנו כספו מחמד עינו ומשא נפשו, שני מלאכי משחית כאלה, ימיטו עליו מחלה נוראה כזאת, מחלת השבץ. אך זאת לא ידע ולא האמין, כי יראו בו גם עקבות מחלה רעה ונוראה פעמים מכל חלי ומכל מחלה גם מהמות – מחלה אשר עליה ישמו על חכמי הרופאים, ואשר כל אדם יחזו בה כי היא שבט עברה ומטה זעם בכף אלהי המשפט, לשפוט בה את הזדים הארורים ההם אשר ימס לבם לעגבים, והתמכרו להתאוה הנמבזה והנמאסה ההיא אשר חרפה היא למין האדם…. והליכות המחלה האיומה והנוראה הזאת, תראינה עיני הקורא במרוצת דברי הספור הזה. פתאום נשמע קול דופק בחזקה על הדלת, ופולידורי מהר ויפתח את הדלת, והנה אביר הסופרים לקראתו, ובנפש קרא:"דבר נחוץ לי מאד אל האדון פערראנד! –." הוא מתהפך כעת בצירים וחבלים ולא יוכל לדבר דבר," ענהו פולידורי בלחש ולא נתנו לבוא החדרה, "אך ספר נא לי, ואני אודיעהו דבריך כאשר ירוח לו מעט," "זה מעט, אמר אביר הסופרים, "זה מעט שבתי מהיכל שרה אחות תם, אשר שלחני האדון פערראנד שם להגיד לה כי הוא לא יוכל לבוא אל ביתה היום. והנה הגבירה שרה אשר שבה מעט לאיתנה, שפכה כל חמתה על פערראנד. וברגז קולה דברה קשות ותאמר כי אם יאחר פערראנד מבוא אל ביתה בעוד חצי שעה, אזי יאסר בכבלי ברזל, כי הילדה ההיא אשר העיד עליה בכתב גלוי כי היא מתה, חיה היא, גם הגידה לי כי היא יודעת ביד מי הסגיר אותה פערראנד, ואיה מקום מושבה כעת." "האשה ההיא דברה מתוך אש הקדחת," אמר פולידורי, "ולא תאנה לפערראנד ידידי כל רעה – אל תירא ואל תחת! –." "עוד אודיעך כי בבואי לבית שרה, חרדה סוכנת-ביתה אליה ותאמר: בעוד שעה יראה הנה הוד מלכותו… ואנכי לא מי הוא מלך הכבוד ההוא –." ופולידורי הבין כי רק רודאלף הוא, ולבו הגיד לו כי לא טוב הדבר הזה לו ולפערראנד –. ובכל זאת התאפק ויאמר אל אביר הסופרים: "הרגע נא כי לא תאנה לאיש כל און כל פי דברי חולה אנושה כשרה אשר רוח דמיונה תוליך אותה שולל –." פה: רודאלף ושרה שרה יושבת בחדר משכבה על מטה כבודה ומלבשה מחלצות, ותם אחיה נצב על ידה וחשב מחשבות. זה מעט התרפאה שרה מפצעי המות אשר חלו בה ידי לילית. אך פניה עוד יחורו ועצמותיה כמוקד נחרו. "האח אחי!" אמרה שרה אל תם בגדל לבב, "עתה, עתה קרובה תקותי לבוא, וישועתי להגלות, ועוד מעט יציץ נזר מלוכה על ראשי – מרום קץ כל ישעי וכל חפצי תחת השמש –." "שרה!" דבר תם אליה בקול מושל, "שרה! לפני יום לא האמינו עוד הרופאים בחייך, ועתה תרתיחי כסיר את דמי עורקיך, ותרעישי את מורשי לבבך ברגשי עז ודמיון נמרץ – ואולי תשאר גם בפעם הזאת תקותך מעל, אז תקריבי את ימיך ותאבדי את נפשך בידך –." הטרם תדע, אחי" ענתה שרה בנחת, "הטרם תדע כי חדרי לבי אפיקי נחושה, ומורשיו מטילי ברזל אשר לא ינועו מסערות תימן וסופות נגב! – ומה גם עתה אשר נפשי יודעת מאד כי הפעם ילוה רודאלף אלי! – כי בהוכיחי ואערכה לנגדו על פי אתות נאמנים ועדי אמת כי עוד בתנו חיה – והיא מחמד עינו ומחמל נפשו – הלא אז ישוב אלי בכל אות לבו לבעבור תת כבוד לשם בתו ולהושיבה את בנות מלכים לכסא –. אני חליתי פניו לבוא ולראות פני בטרם אמות, והוא הבטיח כי בוא יבוא, ובדבר הזה לכדתיו במצודתי – ואתה אחי לא תדע לך ערמת נשים ומזמותינו הרבות! –. אך צר לי מאד כי שר בית האסורים לא השיבני עוד דבר אדות בתי, ובטרם תבוא תשובתו לידי, יבוא רודאלף הנה –." וברגע ההוא נשמע בחצר קול רעש אופני מרכבה, "רודאלף הוא!" קראה שרה ברגש, "הנה הוא בא! – צא נא אחי מחדרי –." תם הלך לו בלי חמדה אל חדר מושבו, ואחרי רגעים מעטים בא רודאלף אל חדר שרה בפנים זועפים וברחשי חמלה, אך בראותו את שרה יושבת ומלבשה מחלצות, נסוג אחור ופניו רעמו. שרה הבינה את אשר בלבו, וברוח חן ותחנונים הביטה אליו, ותאמר: "הוד מלכותו האמין כי כל עוד נפשי בי, ועוד מעט ואינני, ויבוא לברכני בטרם אמות, האין זאת? –." "עשות רצון המטים למות, קדוש הוא לי תמיד." ענה רודאלף, "אך בפעם הזאת נתעיתי בשוא –." הרגע נא," אמרה שרה, "אני לא התעיתי אותך – קץ חיי בא בא, ולא ידעתי רגע מותי – ורק להסתיר בלהות תמותה מעיניך, התאמצתי ועשיתי כדבר גם יקר בעיני המותה בלבשי את הבגדים האלה אשר לבשתים לפנים בראותי את פניך בפעם הראשונה – הה, סוף סוף אראך אחרי הפרדך מעלי שבע עשרה שנה! – אודך אדוני בכל לבב על החסד האחרון הזה, אך דע נא כי לא למעני כי אם למענך קראתי לך הנה, ולולי באת לעת כזאת, כי אז לקחתי במותי סוד כמוס, ודבר סתר ירד אחרי קבר, והסוד הזה עוז בידו לשמח את נפשך שמחה נצחת, גם אם רגשי עצב ודמעות תוגה יתערבו בה, כבכל שמחות והצלחות בני חלוף –." "נפלאים דבריך," אמר רודאלף בתמהון, "בחידות תדברי בי –." "הה רודאלף! לולי באת הנה, כי אז קבר אתי יחד הסוד היקר ההוא – וזאת היתה נקמתי האחרונה בגלל התלאות הנוראות אשר הלאיתני שבע עשרה שנה, אך לי מקחת ממך נקמה אכזריה כזאת! חלילה לי להסתיר ממך דבר סתר ההוא אשר ימלא בתי נפשך אורה ושמחת עולם ונעימות נצח…." "שרה!" קרא רודאלף בשממון, "הכרת פניך ענתה בך כי סער גדול מתחולל בחבך, ובחוזק יד בחדרי לבבך…" "הה! הציקתני רוחי – נלאיתי נשוא!" ענתה שרה, ומורשי לבבה התגעשו וירעשו עד כי לא עצרה כח להתאפק כאשר דמתה בתחלה, ומנהמת נפש סוערת קראה: "רודאלף עוד בתנו חיה! –." "בתנו!!" צעק רודאלף כאיש נפעם. "חיה היא, חי ה'!" ענתה שרה מתוך אש רגשותיה –. וכרגע הכיר רודאלף כי קשט דבר אמת הוא, ונפשו רגזה ותתחלחל עד היסוד בה. "בתנו? – היתכן הדבר? בתנו – בתי חיה עודנה?" קרא רודאלף ויתר ממקומו, וכל עצמותיו רעדו, ועיניו נטיו על שרה. "אל תרגז רודאלף!" אמרה שרה ברגזה, "ושמע נא פשר דבר: את חטאי אגיד ולא אכחד, כי ימים מעטים בטרם חלו בי ידי רצח, בקשתי נערה יפה אשר אין לה אב ואם, וחפשתי לרמותך ולהבטיחך בשקר כי בתנו היא – אך ברגע אשר יזמתי לבצע את מעשה תרמיתי, הקרה ה' לפני – הה! הידעת את מי? את בתנו! – וברגע ההוא נחתה בי להבת חנית יד רוצחת…" "שרה! הרוח רעה דוברת בך? או מתוך אש הקדחת תטפלי שקר?" "לא, לא רודאלף! בארגז הזה תמצא מכתבים גם תבנית דמות בתנו אשר יוכיחו ויערכו לעיניך קשט אמרי – גם תמצא שמה מגלת ספר מגוללה בדמי פצעי, במגלה ההיא החלותי לכתוב את עדות האשה אשר העידה כי בתנו עוד חיה, וברגע ההוא תקעה האשה ההיא את חניתה בקרבי –. "מי האשה ההיא? שאל רודאלף, ומאין היא יודעת זאת?" "בידה נתנה בתנו בימי ילדותה אחרי כי יצא עליה שמע שוא כי מתה היא –." "אך מי האשה ההיא? מה שמה? היש אמן בדבריה? ואיפה "גם בזה תראה אצבע אלהים – אך הגידה נא ההוצאת מתוך הסיטע נערה אבדת ותושיבנה בכפר בוקעפאל?" "כן הדבר –" "הקנאה והשנאה השיאוני ושכרתי את האשה המרצחת ההיא לגנוב את הנערה ממקום מושבה – ועתה היא בס"ט לאצארוס –" "הנערה איננה עוד שם – ואת הסבות בנפשה בגנבך אותה!" "אני הסבותי בנפשה? אוי מה היה לה?" שאלה שרה ברעדה. איש דמים ומרמה הטביע אותה במים ותמות –" "בתי! "צעקה שרה מנהמת לבה ותתיצב כנציב שיש בלי-נוע. "אי שמים! מה זה תדברי?" שאל רודאלף בשממון. "בתי! "צעקה שרה שנית וחורת מות כסתה פניה. "בתי! בתי טבעה במים!! –." "הזמירה היא בתך?" שאל רודאלף ויתר ממקומו בחרדה ובמחתה. "הזמירה – כן – בשם הזה קראה לה לילית אשת רצח ההיא – בתי! אויה לי! בתי מתה! בתי!! –." "שרה!" אמר רודאלף ברעדה, "שרה! שובי למנוחתך – והגידי נא לי האם הנערה אשר גנבה מבוקעפאל היתה. –". "היתה בתנו!" קראה שרה בהתיצבה עוד בלי-נוע ובעינים נטויות. "לא, לא! רוח הקדחת דובר בך – לא יתכן הדבר! – הה, את לא תדעי לך מה נורא הדבר הזה אם דבר אמת הוא – שרה! שובי למנוחיכי, דברי בנחת, שבי נא, הרגעי נא – אני מגיד לך כי שגית ונתעית בשוא – אל תאמיני בדבר כזה אשר לא יאמן! – ודעי נא כי חלילה לי מקצוף עליך, אך הגישי עצומותיך אשר השיאוך להאמין כן, ואני יודע, כי לא יתכן הדבר, לא יוכל היות, אין זאת! אין זאת! –." אחרי דומיה ממשכה, שאפה שרה את רוחה אליה ותאמר בקול כחולה אל רודאלף: "בהודע לי כי לקחת לך אשה, ובהיותי גם אני לאיש, לא יכולתי לגדל את בתנו בביתי, והיא היתה אז בת ארבע שנים –". "בעת ההיא בקשתיך לשלוח אלי את הילדה", אמר רודאלף במגנת לב, "ואת לא השיבותיני דבר על מכתבי, והמכתב האחד אשר שלחת אלי, הודיעני את מות הילדה." "אני חפצתי להנקם ממך על אשר מאסתני, ועל כן מאנתי לשלוח לך את בתנו – ידעתי עותתי; אך שמעני נא – כי קרב קצי, והרעם האחרון הזה, יפצפצני בעוד רגעים מעטים." "לא, לא אאמין בדבריך, כי לא יאמנו! –. הזמירה היא – בתי! אהה ה', הכי כה תכביד עלי ידך?" "שמעני נא, בהיות בתנו בת ארבע שנים, נתנה אחי אל יד שפרה אלמנת משרתו, ויצוה לגדל את הילדה עד אשר תצלח לשקוד על דלתות בית הספר. ואת הכסף אשר אצל אביך לבתנו, הפקיד אחי ביד סופר קהל פאריז הנודע לאיש אמונים ותמים דרך. אגרות הסופר ההוא, גם אגרות שפרה, אשר שלחו אלי, הנם פה בארגזי. לתקופות השנה שלח אלי מכתב כי חלתה הילדה, ואחרי שמנה חדשים קבלתי אגרת עם ספר תעודה כי היא מתה. ובעת ההיא הובאה שפרה ביתה יעקב פערראנד אחרי תתה את בתנו לאיש בליעל אשר הוא כעת אסיר-אני, והוא הסגירה ליד האשה לילית, וברגע ההוא אשר החלותי לכתוב את דברי לילית ההם על מגלת ספר, קמה עלי המרשעת ההיא ותתקע להבת חניתה בגבי –. ועתה קום קרא את המכתבים הספונים פה בארגז, ואת המגלה המגוללה עוד בדמי, גם התבונן נא בתבנית דמות בתנו בהיותה עוד בת ארבע שנים, ותדע ובחנת כי אך אמת יהגה חכי – "" כה דברה שרה ותתנפל על הכסא בנפש מתעלפת, ותדם. ורודאלף נצב כנציב אבן, כי הוא ידע נאמנה כי עדות שרה נאמנה מאד –. גם ידע אל נכון על פי צלה כי פערראנד שכר את גנבת והוא הטביע את הזמירה בנהר. ובכל זאת התחזק ויקרא את המכתבים הלוטים בארגז שרה – ולאחרונה התבונן בתבנית דמות הילדה, ויכר כרגע כי היא היא צלם דמות הזמירה –. וכאיש אשר הלמו חזיז הרעם, התנפל אחורנית על הכסא ויאנק דום, ויבך בכי תמרורים, ויגז ראשו, ויתאבל אבל יחיד. פו: נקמה בעת אשר בכה רודאלף, שנו מאד פני שרה ונהפכו לירקון, כי ראתה כי גם תוחלתה האחרונה נכזבה, ותקותה מפח נפש. ופתאם הרים רודאלף את ראשו וימח דמעתו מעל עיניו, ובפנים נזעמים התיצב מול שרה ויקרא: "צדיק הוא ה' על הרעה הנוראה אשר מצאתני – אני הניפותי חרבי על אבי, וה' פקד את עוני במות בתי –." "אתה הניפות חרבך על אביך? אויה לי! מה זה תשמענה אזני?" "בעת רעה כזאת, אשמיעך את כל הרעות אשר עשית לי באהבת בצעך ובתאות נפשך הארורה. שמעי זאת, אשה חסרת לב ואין אמונה! זאת, אם אכזריה כיענים במדבר! –." "הה, רחם נא עלי –" "אין רחמים לבוגדה כמוך אשר בגדת בי לפנים ותנבלי את אהבתי הטהורה בגאותך ובאותך אך להשתרר ולא אהבתיני –. אין רחמים לבת נעות המרדות כמוך אשר נתנה חרב ביד הבן להניפה על אביהו –. אין רחמים לאם זדונה אשר הקשיחה בתה ללא לה ותשליכנה מעל פניה לבעבור תוכל היות אשה לאיש עשיר ורב אוצרות –." אין רחמים לבת שחת כמוך, כי שחת רחמיך מבתך ובתרמיתך ורעתך הבאת עליה את המות! ארורה את, כי גזלת את – ארורה את, כי היית משחית לחבל נפשי, גם השמות כל משפחתי!!" "הה, חדל נא ממני – הניחה נא, הניחה נא לי –" "לא אחדל ממך עד אשר תשמעי את דברי –. זכרי נא היום האחרון אשר ראיתיך – לפני שבע עשרה שנה – בעת אשר לא יכולת להסתיר עוד את פרי אהבת כלולותינו – אהבה מסתרה – ואשר גם אנכי דמיתי כמוך כי ברית אהבתנו לא תמוט עולם ועד. ואני ידעתי את לבב אבי אשר הוא כעמוד ברזל, גם ידעתי את האשה אשר יאבה לתת לי על פי הליכות המלוכה ומשפטי המדינה! – ובכל זאת נועזתי להגיד לו כי את אשתי כדת וכמשפט, ועוד מעט תשא אהבתנו פרי חמד –. חמת אבי בערה כאש, ולא האמין כי עשיתי כדבר הרע הזה בסתר למרות עיניו ולנבל כבודו, וירעם עלי ברגז קולו, ויצוני בחזקת היד לבל אשר עוד על שפתי את הפתיות הזאת –. ואני אהבתיך אז אהבה עזה כמות, והאמנתי בנפשך הנחושה תתלקח שלהבת-יה כזאת, ועזות מצח עניתי ואמרתי לאבי, כי רק את אשתי, ואחרת לא אקח לי לעולם –. אז התפרצה שלהבת חמת אבי לבלי-חוק, וישפוך עלי די בזיון וחרפות וגדופים, ויגזר אמר כי חתונתנו אפס ואפע באפו לשפטך משפט בנות שובבות במקום ראים לבעבור תהי לחרפות ולדראון עולם. ואני אשר סער רוח תאותי הוליכני שולל וינהגני בשגעון, אני שמתי פני כחלמיש וצויתי את אבי המלך בקול פחדים לבל יוסיף עוד לשפוך בוז על אשת חיקי אשר ארשתיה לעולם. אז הרים אבי את ידו עלי – ואני אשר אהבתי הארורה התלקחה בחבי בלי-מצרים, שלפתי חרבי מתערה וכמשתגע התנפלתי על אבי – ולולי מהר מורף וישב אחור ימיני, כי אז – השמעת, בת השחת! השמעת? כי אז שפכתי את דמי אבי המלך! וכל זאת עשיתי רק להיות עליך לסתרה – עליך!" "הרעה הנוראה הזאת, נסתרה ממני עד כה –. "לשוא דמיתי כי סר עוני, עון חרב, בענותי את נפשי ימים רבים – הה, והצרה אשר מצאתני כעת, היא פרי חטאתי –." "אך גם אנכי נגזרתי מתגרת יד אביך וכובד לבו… מדוע תרשיעני עוד ותטפול עלי אשמה כי בשקר אהבתיך, אחרי אשר…." "דומי בוגדה! הרעים עליה רודאלף בקול משל ובבוז וקלס, "דומי ושמעי ודעי מדוע מאסתיך ונבלתיך? –. אחרי הניפי חרבי על אבי, לקחה החרב מדי והובאתי אל בית הסהר, גם פולידורי אשר הוא קשר מעדנות כלולותינו, אסר באזיקים והשלך אל בית האסורים. אך הוא כבס נפשו בנתר ויצטדק לפני אבי המלך ויגל את אזנו כי חתונתנו הבל וריק היא, והכהן אשר הביא אותנו במסורת החתונה, לא היה כהן, ואני גם אחיך האמנו בשוא נתעה. אף גם זאת עשה כי הסגיר ליד אבי מגלה עפה אשר שלחת את לאחיך ואשר גנבה הוא מבית הרצים. במגלה ההיא גלית לאחיך את סודך כי בערמה ומרמה את אוהבת אותי, ובלבך תבזיני ותשחקי לאולתי, ואני רק כלי חפץ בידך למצוא על ידי את חפץ לבבך: לשאת הוד ונזר מלוכה כאשר קסמה לך אמנתך בימי ילדותך התאוננת באזני אחיך על ימי אבי כי כה ימשכו…." "אויה לי! עתה נודע לי הכל –. "ביום השני קרא לי אבי, ומבלי דבר דבר, הראני את מכתבך הארור ההוא, אשר בו הראית את שרירות לבך הרע ואת שחיתות נפשך הנשחתה. אז התנפלתי לפני הדום רגלי אבי, בכיתי גם התחננתי לו לשאת עוני ולכפר חטאתי. ומהיום ההוא והלאה יסרוני כליותי, ורגשי נוחם הציקוני עד דכא, וחיי לשאול הגיעו. עד מהרה עזבתי ארץ אשכנז, ארץ מולדתי, והייתי נע ונד בארצות רחוקות להתם חטאתי ולכלות פשעי ולכפר כי נדרתי לגמול טוב לטובים ולישרים, ולשלם רע לרשעים כרשעתם, לתמוך ידי עניים מרודים, לרפא לשבורי לב ולחבש לעצבותם, ולחפש גם בין זרע מרעים ובנים משחיתים, אולי אמצא שם נפש אחת אשר לא נשחתה עוד כליל, ויכל אוכל להציבה על דרך הטוב. אחרי כן שבתי לבית אבי, ובמצותו לקחתי לי אשה אשר מתה עלי זה כשנתים ימים, וזה לי כחצי שנה אשר באתי פאריזה וגם בעיר הזאת שלמתי את נדרי אשר נדרתי והתאמצתי להושיע לענוי ארץ ולהדוך רשעים תחתם, גם להוציא יקר מזולל, ולשובב נפשות אשר לא שובבו עוד משובה נצחת גם בהיותן בין בנים שובבים – אמנם לבל אודע לאיש, התחפשתי בבגד עדים ולמדתי לשוני דבר כלשון החשכים ודלת העם למען הוציא את מחשבות לבי לאור –. ויהי כהרימי פעמי בחוצות הסיטע, פגשתי… אויה לי!… נפשי תצא בדברי! הכוני נא, אם אכזריה! והכיני לך לשמוע דבר אשר גם אזני שד משחת תצלנה משמוע…." "הה, השע ממני בטרם – אמות –." בטרם תמותי שמוע תשמעי הדבר הנורא ההוא! שמעי נא זאת והתפלצי פלצות נצחת! האזיני וחתי מחתת עולמים! – התזכרי עוד את הלילה ההוא אשר דלקת אחרי את ואחיך בחוצות הסיטע עד בית מרזח מערת פריצים…. "זכרתי – אך למה זה תשאלי כזאת? ומדוע תביטי בי בעיני המות?" בלכתך אל בית מרזח ההוא, הלא פגשת שם נערות בזויות חרפות בנות האדם? הראית.. אי שחק ושחת!.. הראית…. אויה לי! הראית בין בנות עלוקה הה, נערה בת שבע עשרה שנה, נערה יפה כלבנה וברה כחמה. נערה עניה אשר גם בשבתה במערת מרצחים לא השביתה מטהרה, ואשר הגנבים והרוצחים הראית את הנערה ההיא, הראית…?" "לא ראיתיה –. ענתה "אך אני, אני ראיתיה! כי בלכתי לחפש בתוך אשפתות הסיטע בן אבד, ראיתי כי איש עריץ מנופף ידו על נערה עניה ועזובה, ואחמול עליה והצלתיה מיד הבליעל ההוא – הה! העוד לא תדעי לך מי היתה הנערה האומללה ההיא? הלא תדעי עוד…?" "לא, לא ידעתי – השע ממני –. "הנערה האבדת ההיא, היתה פרח-מריה, והיא הזמירה – בתך!" קרא רודאלף באנחות לב ובקול ילל. "הה! האמללה ההיא אשר הצלתיה מיד איש משחית ואסיר-אני לפנים, היתה בתי, בת-רודאלף נשיא געראלשטיין!….. "מתה אנכי – וקללות אלהים תרבצנה על עצמותי –. ספדה שרה בדומיה ותתנפל על ידות הכסא ותכס פניה בכפות ידיה. "ואז –" הוסיף רודאלף דבר ולא יכול לעצור עוד בשלהבת רגשותיו ובזרם דמעותיו, "ואז אחרי הצילי אותה מכף העריץ ההוא, השתוממתי על קולה כי ערב כקול הזמיר, ועל פניה כי נאוו כפני מלאך השלום, ושמתי על לבי להושיע לה ולהושיבה עם בנות נדיבים. הוי! איך השתוחחה נפשי בשמעי מפיה את תולדות ימי חייה ותלאותיה ורעותיה הנוראות אשר השתרגו עלו על צוארה! – שמעי זאת אם אכזריה. שמעי והאזיני שמץ דבר מתולדות בתך היחידה! הה, בעת אשר ישבת את ספונה בהיכלי עונג ולטשת את עיניך גם לנזר מלוכה, בעת ההיא התנודדה בתך רעבה ויחפה רועדת ונקשה בתגרת יד כפור וקרח בלילה, ותפרוש כפיה לכל עוברי דרך לבקש אגורה או פת לחם – ובשובה לבית לילית ונפשה התעטפה ברעב ובקרה, התגוללה כל הלילה על מצע תבן בפנה שאיה בתוך הרפת – וכאשר נלאו ידי לילית המרצחת מהכות אותה מכות אנושות ובלתי סרות. כאשר כלתה בה כל חצי זעמה ורשפי רצח, הה, היעדת מה עשתה לה אז? – אז – הוי! אז – עקרה שניה במלקחים!! –." "הה" מי יתן מותי! מותי! –" יללה שרה בנפש נואשת. "שמעי נא עוד. בתך ברחה מתחת ידי לילית, ותתע כה וכה באשון חשך – ואז לא נמלאו עוד לה שמנה שנים! – רעבה וצמאה, חשופת רגל ורועדת בעזוז יד הקור, תעתה הילדה העניה והאבדת הזאת ברחובות קריה עד אשר אסרה בבית האסורים כמשפט הנערות השובבות הסובבות בחוצות בלילה. וימי שבתה בבור השבי, היו לה הימים הטובים מכל ימי חייה. שבע ביום הללה את שם ה' על החסד הזה אשר עשה עמה, כי בבית האסורים לא היתה רעבה ללחם, לא התעלפה בתגרת יד הכפור והקרח, גם לא הכתה שם מכות אנושות. כמלאת ימי כלאה, השלכה בתוך המית קריה מבלי עוזר, מבלי תומך ומבלי מושך חסד, וכאניה בלי משוט בלב ים סוער, נעה גם נדה הנערה העזובה ברחובות עיר –. הה! לו שמעת,אשה קשת לב ונפש נחושה! לו שמעת את ענות בתך וצרותיה הרבות והרעות, אז בכית גם את עד לא נותר בך כח לבכות עוד! בתי, בתי! הה בת עיני! גם בשבתך בתוך חרפות אדם ונעוי לב, היית נפש עדינה וטובת לב מאין כמוך! בשארית כספך אשר אספת בבית האסור ביגיע כפיך, תמכת את ידי אשה עניה וגועת, אף כי ידעת כי בתם הכסף תתומי גם את לגוע בחרפת רעב – אויה! והיום הנורא ההוא, בא בא – כי בתך נשארה בחוסר כל, אבד מנוס ממנה, ותחת כל השמים אין מי יחמול עליה – ואז מצאוה נשים סוררות ומשובות ובחלקת לשונן פתוה והביאוה וישקוה יין שרף…." "רודאלף לא יכול לכלות את דבריו ויצעק צעקה גדולה ומרה ואחרי כן ספק כף אל כף ויקרא: "וזאת היתה בתי! בתי!" "ארורה אנכי!" נאנקה שרה דום. "כן ארורה את"! קרא רודאלף, כי את השלכת את הילדה מביתך כנצר נתעב אל מקום תנים! ארורה את כי גנבת אותה מכפר בוקעפאל ובזה הסגרת אותה שנית ביד יעקב פערראנד, ותביא עליה את המות! –." לזכר שם יעקב פערראנד, חרד רודאלף ואחז בשרו פלצות, פניו נהפכו לפני להבים, וסערת חמה עזה התחוללה בקרבו, ויקרא: "מות יומת הרוצח אשר רצח את בתי! – מות יומת פערראנד איש הדמים! –." ובדברו הפנה שכמו ללכת אל בית פערראנד. "אנה תלך? אל תעזבני!" התחננה שרה ושטחה כפיה אל רודאלף, "אל תעזבני לבדי לפני מותי –" "לבדך? לא – לא! ראי נא הנה פה אתך בתך הנרצחה, היא תפרוש ידיה לחבקך –" שרה הגיחה אנקת תמותה מקירות לבה ותתנפל על ברכיה ארצה כאלו ראתה את צלם דמות בתה הנרצחה. "רחם נא – הנני מתה!" "מותי איפא, וקחי את קללתי במותך!" ענה רודאלף מבלתי יכולת לכלוא את סערת זעמו הנורא. "ועתה אלכה לקחת את נפש ההורג אשר המית את בתי על פי שרירות לבך הארור! –" ובלי התמהמה נסע רודאלף אל בית יעקב פערראנד. פז: קבורת התאוה בנסוע רודאלף אל בית יעקב פערראנד, נטיו צללי אפל ויהי לילה. חזק ייליל, מטרות עוז בקצף נתכים, החוצות הורקו, ונשאר בעיר שמה, פערראנד שוכב על ערש דוי בחדר משכבו אשר אור כהה יאיר מעט את חשכתו, על יד הערש, נצב פולידורי ברגזה ובדאגה, ועיניו נטויות על פני פערראנד אשר יתעותו עוד לרגעים ומפיצים זעוה וזועה. "אם יאחזהו שנית שבץ כזה, אז ימות לשחת!" אמר פולידורי בלחש. החכם פרעטאאס יאמר: כי רוב החולים אשר תנחת עליהם יד המחלה הזעומה והאיומה הזאת, ימותו ביום השביעי לחלים. ועתה הוא יום הששי מהעת אשר הציתה צלה הארורה את אש לא-נפח זאת בקרב לבב יעקב –. הה! זה מעט באחוז אותו יד השבץ, נפלה עלי אימתה ופחד, כל עצמותי רעדו ונפשי נבהלה מאד באנוק יעקב אנקת מות ויספר לי את המכאובים הנוראים אשר התפרצו וישימו מחלה עזה כמות וקשה כשאול! היא תצב בחמשת חושי החולה צלמי פלצות ותבנית כל צבאות בלע אשר חכמת חכמים תתבלע לחקרם, ובינת נבונים תסתתר מבלי דעת שמץ דבר מנהם – כן לקחה זה מעט המחלה הזאת את עמדתה באזני יעקב, וכפנה כל שרשיה אל תוך כלי השמע הזה, ובעזוזה הצירה לו בכל מצרי שאול, עד כי דברי אשר דברתי אתו בקול דממה דקה, הרעישו בקול רעש אדיר וחזק באזניו, ונדמה לו כי ראשו עליו כפעמון נחשת, ומצלת ברזל גדולה מאד אשר תנוע בשגיא כח לקול עלה נדף, מחצה ראשו והלמה רקותיו ברעם וברעש ובמכאובים אנושים ונמרצים עד אין-קץ. "עתה יתמלאו שמורות עיניו דם –" אמר פולידורי בהתבוננו בפני פערראנד, "עתה תצען המחלה ותסע מחוש השמע אל חוש הראות, ועיניו יחזו חזות קשה ופסילים מבהילים, ויחושו מצוקות מכלות עינים, כאשר הקשיבו זה מעט אזניו רב קשב, וקול שפתים נעות כקול אלפי רעמים הרעים עליהן –. מה רבו מכאוביו! וימיהם כמה ימשכו! ואיך שונים המה איש מרעהו! הה! אם הטבע יהפך לאכזר ובתוכחות חמה ישיב אנוש עד דכא. אז תקצורנה ידי כל עריצי אדם וחכמי חרשי משחית לעשות אחת מני רבבות רעות נוראות כמוהו – והגדולה והאיומה בהנה הלא היא המחלה אשר יביא על זעומו ואיש חרמו אשר התמכר לאהבת בשרים ולבו ימס לעגבים – על האיש הזה אשר האהבה ההיא בשגעון תנהגהו ותמסוך רוח עועים בקרבו, יביא את המחלה אשר חלה יעקב, ואשר עוד מעט ויכרע תחתיה מבלי עזר –. הה, אל-נכון תכן את לב ינקב, וידע כי בחדרי משכיתו תבער אש האהבה לחמדת בשר ולאסוף כסף וזהב עד בלי די, ועל כן שלח בו את צלה להגדיל מדורת האהבה הנמבזה לבלי-חק, גם אלצהו לפזר כספו וזהבו לעניים. ובזה הוסיף עוד גם שלהבת עברה וזעם על ההם, עד כי נפל שדוד ביבי המחלה הארורה הזאת –. מה רבה אכזריות הנשיא במאנו להסגיר את יעקב למות! כל משפטי מות אשר נשפטו ואשר ישפטו הרוצחים על במות מטבח, משחק מאזנים נחשבו מול אחד מני אלפי המכאובים אשר יציקו ליעקב מבלי הפוגה! –. ובראותי את המשפט הרע והמר ממות אשר חרץ עליו הנשיא, תפל עלי אימתה ופחד, ולבי יהגה חרדות: מה יהיה משפטו אשר יחרץ עלי? – הוא החרימני להסגר פה ולשמור את גבר עמיתי במעללי רצח, לבל יברח, גם לשמור את נפשו ולהאריך את ימיו בסמי חיים, ואז יחיני – ועיני רואות כי לא יחיה עוד יעקב אחרי נפלו בידי המחלה הזאת, והנשיא יאשימני כי אני הקצרתי את ימיו – ומי יודע מה יאנה אלי? – הה! מה אעשה? מה אעשה? –." ברגע ההוא השתער הסער בעים עזו ויפוצץ את מגדל מעלה העשן אשר בבית יעקב, והמגדל התנפל ברעם וברעש על הגג ומשם התגלגל ויפול בתוך החצר, ומרעש קול מפלתו התנער פערראנד משנת תרדמתו וינהק בעינים עצומות, "פולידורי! מה קול שאון הזה?." מגדל מעלה עשן נפל בעוצם יד הסער", ענהו פולידורי בלחש לבל יכאיב שנית בקול דברו את אזני החולה. אך פערראנד לא שמע את דבריו ויוסף דבר: ההנך פה, "פולידורי? –." "הנני, הנני," ענהו פולידורי בקול, "אני דברתי בלחש לבל אדאיב עוד את אזניך בקולי –." עתה, עתה לא אחוש עוד כאב נמרץ בדברך אלי – הה! זה מעט היה לי גם קול דממה דקה כקול רעם בגלגל אשר יפוצץ גלגלתי, אך בכל זאת שמעתי בתוך הרעש וההמולה האיומה היא, את קול צלה הקורא אלי…" "הס, אל תזכיר עוד את שם בת השחת ההיא! גרש נא את זכרה מלבבך, כי הוא ינהגך אל מות –." "הזכר הזה חיי רוחי הוא ונשמת אפי –." "הוי משגע! הטרם תדע כי רק זכר בת נעות הזאת הטיל בך את מחלתך האיומה? עוד הפעם אזהירך להחרים את זכרה מלבך, ואם אין מות תמות! –." "האנכי אחרים את זכר צלה מחדרי לבי? לא! לא!" קרא פערראנד ברגשי אש להט, "הלא ידעתי כי כספי יקר בעיני מחיי, ולמה זה נתתי הפעם את כל אשר לי בעד נפשי אם לא לבעבור זכור את צלה לרגעים ולהתעלס את תמונתה תמיד? – וראה נא כי מדי אזכרנה, תופיע אלי ביעפת חמדתה! – האינך רואה? – האינך רואה שם בפנת הבית את תמונתה?…." "יעקב, המות הוא!" צעק פולידורי ברעדה. "הה, הנני רואה אותה", הוסיף פערראנד דבר מבלי פנות אל דברי פולידורי, "צלה היא! צלה! –." "יעקב" אמר פולידורי ברגזה, אל נא תנגש את עיניך להביט זרות ותהפוכות –. זכור נא כי זה מעט האמנת לשמוע את קולה, ופתאם תקעה מחלתך האיומה את יתדה באזניך ותסבל שאול – ועתה כי תאמין לראות את דמותה, תקח המחלה את עמדתה בבבת עינך…. "הניחה – הניחה לי!" קרא פערראנד ברוח עועים, "כל חבלי מות וכל מצרי שאול במה נחשבו מול נעימות נצח אשר תשבע נפשי ברגע אשר אראנה – עתה אשורנה מקרוב – הה צלה! צלה!…" "משחית נפשך אתה!" אמר פולידורי וינער את פערראנד הנה והנה, אך הוא לא שמע אליו וישתגע ויקרא ברוח שגעונו: "הה צלה, חותם לבי, חיי רוחי…." עוד לא כלה לדבר, ויצעק צעקה גדולה ומרה מנהמת נפשו ויתנפל אחור כבול עץ, "מה זה היה לך?" שאלו פולידורי בשממון. "כבה את הנר!" צעק פערראנד, הה! לא אוכל נשוא את שלהבת אשו הגדולה – אוי עיני! עיני! –." "מה לך?" שאל פולידורי שנית ויוסף להשתומם, "הלא כהה הנר, ושביבו מצער מאד –." "הני אמר לך כי נגהו יגדל לרגעים! האינך רואה? כמדקרות חרב נגהות הנר בעיני!" צעק פערראנד ויסגור את עיניו ויחבוש את פניו בטמון. "הנך משתולל; הנר כהה וכמעט ידעך אורו באשון חשך, פקח נא עיניך וראה –." "איך אפקח עיני? יראתי פן ובכל החדר יתהפכו עמודי אור ואלפי לפידים בוערים!" קרא פערראנד ויצעק שנית צעקה גדולה ומרה. "הה, האור חדר רוצע שמרות עיני הסגורות – אש תופת מתלקחת בתוכן! – כבה נא את הנר! כבה! – מהר! מהר! –." "לא אפונה", דבר פולידורי בלבו, "לא אפונה כי עתה תנוה מחלתו בבבות עיניו – נדמה נדמה יעקב! –." "רוצח! כבה את הנר!" צעק פערראנד צעקת מות, "כבה את הנר! – קרני אורו ינגהו כפות ידי וינחתו בארבות עיני – חצים דולקים וכידונים להטים, יחלפו, ימחצו וישרפו את עיני – אלי! אלי! –." הוסיף פערראנד לצעוק ויתגולל ויתהפך בצירים וחבלים איומים על ערש דוי, ופולידורי חרד ויכבה את הנר, ונותרו שניהם בחשך. וברגע ההוא נשמע קול מרכבה לפני פתח בית יעקב. פח: אחרית פערראנד בחשכת הליל רפתה יד המחלה מעט מעט מפערראנד. הלא העידותי בך, אמר פולידורי, "הלא העידותי בך לבל תוסיף עוד העלות על לבבך את זכר צלה! כי מדי יתעורר אחד מחמשת חושיך לזכרה, אז תטע מחלתך את אהלה בחוש ההוא – ועתה אם תפול עליך המחלה הזאת עוד אז מות תמות באין מציל –." "איך אמחה את זכרה מלוח לבבי, והוא חיי רוחי!" קרא פערראנד ברשפי רגשותיו. "לא אבה ולא אוכל להמיש את הזכר הנעים ההוא מקרב לבי! –. הנשיא השיא דבר מר ממות עלי בקחתו את הוני ואוני, אך לקחת ממני את הזכר הזה, קצר יד הנהו – צלם דמות צלה נטוע במסמרות בחדרי לבי– לרגעים אשורנו – בחלום אדבר בו –" קרא פערראנד ברוח עועים, "השמר והשקט!" העיד בו פולידורי, "וזכור את אחריתך –" אך פערראנד לא שעה אליו ויתהולל וישתגע ויקרא: "האח גם חשך לא יחשיך ממני – ופה בחשכה אראה את פני צלה – שם – שם – היא נצבת – תניף ידה ותקרא לי – עתה עלתה אל עלית קיר בית מושבה – ועוד תט ידה ותקראני – הנני הולך, צלה! – אחריך ארוצה!! –." ובדברו קם ממשכבו ויואל ללכת – "אנה תלך?" שאל פולידורי בשמעו קול צעדיו בחשכה. "הנני הולך אל צלה! ענהו פערראנד ברגש. "לא תלך מזה – כי בראותך את חדרה, מות תמות –." "אך צלה מחכה עלי שם –." "לא אתנך לכת", אמר פולידורי בתפשו זרוע פערראנד בחזק יד. "הרף ממני!" צעק פערראנד, "הלא צלה קראה לי –." "לא אניחך – ומה גם כי אור הנר אשר בחדר הראשון ילהט את עינך פערראנד, "ואם אין…." "לא, לא תמוש מזה – אני אאסרך בחבלים כמשגע –." "דמך בראשך אם תגע בי ואם לא תרפני כרגע….." "הס!" קרא פולידורי פתאם. "הס! קול מרכבה באזני – המרכבה עמדה לפני פתח הבית וקול דברים תשמענה אזני. "ידעתי את תרמיתך, כי רק להניאני ממהלכי בדית זאת מלבך – ועתה הניחה נא לי ואלכה אל צלה –. "לא אתנך למוש מזה – ומה גם כי כקול הנשיא אני שומע בחצר….." "אם לא תרפני כרגע, אמיתך בחרב!!" צעק פערראנד בקצף נורא. ופתאם צעק גם פולידורי בשצף קצף, ויאמר: "זד ארור! מדוע פצעת את זרועי? אך ידך רפה, והפצע לא חזק הוא, ואתה לא תמלט מידי –." "פצעך יצעידך לבאר שחת –, קרא פערראנד "כי אני דקרתיך בחרב צלה הטבולה ברעל וקטב מרירי – והחרב הזאת צמודה על ירכי תמיד – עד ארגיעה ישלח הפצע את חמת הרעל בכל בדי גוך ותערל ותרד דומה. האח, עתה תרפני! – עתה אלכה לי אל צלה –" קרא פערראנד ויגשש בחשך את הדלת. "הוי", נאק פולידורי אנקת חלל, פרצה בכל עורקי – ברכי פקו – דמי עמדו מלכת – ראשי סחרחר – הושיע! הושיע! שוע פולידורי ויפול שדוד ארצה. ופתע התפוצצה דלת החדר הראשון ברעם ובראש, וקול רודאלף נשמע בדברו. גם פערראנד קרע את דלת חדרו בשארית כחו, ויתפרץ אל החדר הראשון וחרב צלה בידו, וברגע ההוא פגשו רודאלף כדוב שכול וירעם עליו בקצף נורא: "אתה רצחת את נפש בתי! אתה!! ואני אנקום…. אך עד מהרה עצר במלים בראותו פני פערראנד בעזוז יד מחלתו ונדמו כפני שד עיפתה. ופערראנד אשר דברי רודאלף רעו וינפצו את בתי נפשו כרבבות חזיזי זעם, השליך את חרבו ארצה, ויכס את עיניו בכפות ידיו, ויצעק צעקה איומה אשר לא לאדם דרכה. כי אור הנר אשר בחדר הראשון, שרפו, בערו, דלקו וילהטו את עיניו, ונדמה לו כי הוא שחה בים שלהבת ועיניו צללו בנבכי גליו. וברגע עוה את גוו, צנף את בדי עורו צנפה, ובצפרניו חתר בחזקה את רצפת הבית לחפור בה בור ולהטמן בו לבל תאכלהו האש הגדולה ההיא. וחמת רודאלף שככה בהתבוננו את עוצם יד מצוקותיו וציריו וחבליו אשר כמוהם לא נראו בכל הארץ, ויחמול עליו, ויצו למשרתיו להרימו מהארץ ולהשכיבו על המטה… ואנחנו לא נוסיף עוד להרגיז את נפש הקורא ולספר לו הליכות התלאות והזועות אשר יספו עוד ליסרה את פערראנד מוסר אכזרי מאין כמוהו, ואת המראות המוראות והנוראות אשר ראו עוד עיניו, ואת בעותי יה וחרדת אלהים וחצי שדי עם כל בלהות צלמות אשר אחזו בערפו ולאחרונה הצעידוהו למלך בלהות וימת מות מחרף אלהים ומרגיז אל –. הנה כי כן אחרית עיט צבוע הזה, אשר כל ימיו התחפש באדרת האמונה, התנכר במסוה הצדק, ויתכחש בבגדי קדש, ובמסתרים עקש כל הישרה, עשה כל תועבת ה' גם גנב, רצח וירדוף זמה! כן יאבדו כל אויביך ה'! –. ורודאלף נבעת ויבהל ממראה עיניו, וימהר ויעזוב את בית יעקב פערראנד בחרדה. פט: פנינה פאן פערמאנט הקורא המשכיל יודע את שם הרופא גריפון אשר חמל על הזמירה ויאספנה אל ביתו אחרי אשר משתה אותה הזאבה מן המים –. הרופא הזה הוא רופא חולים בבית אספי דלים אשר יסדו ידי נדיבי עם בעיר פאריז. והוא איש ישר ויקר רוח גם חכם לבב ומהיר במלאכת ידו. אפס כי אהבתו העזה לחכמת הרפואה, פרצה ועברה גבול עד כי לא שם עינו ולבו אל החולה בלתי אם אל החולי, והחולה לא נחשב בעיניו כי אם כספר רפואות אשר בו ילמוד לדעת הליכות כל חולי ומדוה לבעבור הרחב גבול חכמת הרפואה תחת השמש. ומדי בוא אל בית חולים ההוא, הביא אתו המון תלמידיו הרבים ללמדם הליכות חכמת הרפואה בעת אשר יבקר את החולים ובחקרו את סבת מחלתם ובתתו להם את רפאותם –. הרופא הזה חלה את פני השר ס"ט רעמי הזקן אוהבו מנוער, ללכת אתו ולראות את בית החולים ההוא, והשר נעתר אליו ויבוא אתו אל הבית ההוא. הרופא הצהיל פניו בצעדו על סף עקד בית ספר רפואות הזה, אך השר הזקן נעצב מאד, ויאמר: נחמתי כי באתי הנה – הה! נפשי עלי תאבל בראותי את החדרים האלה המלאים חולים רבים –." "ואני שמח וטוב לב מדי בואי הנה, אמר הרופא "יען כי בכל פעם יגלה לעיני דבר חדש בחכמת הרפואה – ואתה הלא אוהב התחקות אתה, ופה תוכל לדרוש ולמצוא ענינים רבים אשר יאותו להתחקות עליהם "הה", ענהו השר, "לולי ראיתי את טובת לבבך וחסדך אשר הפלאת להזמירה, כי עתה האמנתי כי אביר לב ואכזרי אתה –." "הזמירה", אמר הרופא, "הזמירה הביאה לידי חדשה בחכמת הרפואה על ידי המחלה אשר דבקה בה – הראית אותה בבקר בטרם הלכת מאסניערעס? – "לא", ענהו השר, אך הזאבה הגידה לי כי היא ישנה כל הלילה, ושנתה ערבה לה –." "היא שבה לאיתנה", אמר הרופא, והיום תוכל ללכת לרוח היום בגן – ועתה הגידה נא לי האם נודעו לך עקבות אסתר פאן פערמאנט ובתה? –." "לא", ענה השר ויאנח, "לשוא עמלתי לחפש אותן, כי כל עמלי נשאר מעל. ואחרית תוחלתי היא הגבירה ימימה פאן הארווילע, כי השעות השמיע את השעה הראשונה אחר הצהרים, וגריפון הרופא קרא אל תלמידיו ויאמר: בואו נא, אדוני! כי בא מועד! ועד מהרה החל הרופא ללכת ממטה למטה בבית החולים, ואחריו ינהרו תלמידיו, ורק השר ס"ט רעמי נשאר על מקומו בפנים זועפים, ופנינה ישנה אז מעט אחרי אשר נגזלה שנתה על הלילה, אך הרופא העירה משנתה לבעבור יתחקה על שרשי מחלתה וללמד את תלמידיו הליכותיה. פנינה פקחה את עיניה, ובראותה כי בחורים רבים יסובבוה ומתבוננים בה, זעקה זעקה גדולה מנהמת לבה: אמי! הושיעי! הה אמי! –." והשר ס"ט רעמי הכיר את קולה ויחרד אליה להושיע לה, וברגע ההוא נפתחה דלת החדר, ושר בית החולים הביא הביתה אשר כבודה, ויקרא: פנו מקום להגבירה ימימה ההרווילית אשר באה לבקר את פנינה פאן פערמאנט! –." וימימה נגשה אל מטת פנינה בלב נשבר ובעינים דומעות, וכל תלמידי הרופא מהרו ויטו הצדה. "הה שרתי!" אמר השר ס"ט רעמי אל ימימה, "ה' שלחך הנה – אני ידעתיכי את דאגת לאסתר פאן פערמאנט ולבתה וחפצך בידך הצליח למצוא את הנפשות הנענות האלה, ואני רק במקרה באתי הנה, וברגע הזה נודע לי כי פנינה אספה פה בבית אספי דלים – הה, הביטי נא שרתי וראי איך התעלפה פנינה למראה פני הבחורים האלה אשר נקבצו פה ללמוד מלאכת ידם – השבעתי אתכם, אדוני! לבל תגשו הנה. הניחו את פנינה לבדה עם הגבירה ההרווילית, וכשוב רוחה עליה, אקחנה אל ביתי –." ואז הלך לו הרופא גריפון עם המון תלמידיו לבקר את החולים האחרים ונשאר השר ס"ט רעמי הזקן עם ימימה ההרווילית אצל מטת פנינה פאן פערמאנט. פנינה השיבה מעט את רוחה, ושנת תרדמה נפלה עליה. והשר ס"ט רעמי מחה דמעה מעל פניו, וישאל את פי ימימה בלחש: "איה איפוא אם פנינה? –." "הה!" ענתה ימיה, "היא גועה אתמול –." "אי שמים!" קרא השר במגנת לב. ביום אתמול שבתי מדרכי", ספרה ימימה." ומהרתי ללכת אל בית מגורת אסתר עם רופאי, ונפשי נבהלה מאד בראותי את העניה האבדת ההיא אשר הגיעה עד שערי מות…" "אויה!" קרא השר, הלא שבעתים המר לה מר המות בזכרה את ענות בתה העזובה – וה' יגמלך בצדקתך שרתי, כי שמת עינך לחמלה על הבת העזובה והעלובה הזאת! ועתה אכבדה נא להודיעך כי אני הוא השר פאן ס"ט רעמי אוהב דבר מאח להשר פאן פערמאנט בעל אסתר, ובשמעי כי אסתר ובתה בצרה גדולה, נסעתי ובאתי הנה לדעת מה זה היה להן? –. "אם כן", אמרה ימימה, "נעלם ממך כי איש בליעל עשק את אסתר ובתה…" "אולי הוא האיש פערראנד כאשר נבא לי לבי? –." "כן הדבר, אדוני! האיש הזה אשר התחסד והתקדש מעודו, היה איש משחית ואיש דמים. אך זה מעט הושב לו גמולו בראשו – ואני הרגעתי את לבב אסתר לפני מותה בהודיעי אותה כי כספה אשר גזל ממנה פערראנד יושב לידי פנינה בתה – הה! איך תאבל עלי נפשי מדי אזכרה כי פערראנד שפך את דמי אחי אסתר ויעבר קול כי הוא טרף נפשו בכפו אחרי אבדו את הון אחותו! –." רצח כזה לא נשמע בכל הארץ!" קרא השר, "ואני לא האמנתי כאחי אסתר ישלח יד בנפשו – אך איה כעת הכסף אשר השיב פערראנד המרצח? –." "הכסף הוא ביד כהן המשנה, והוא ישיבנו ליד פנינה –." "אך בזאת לא יכפר עוד עון פערראנד!" קרא השר, "מות יומת על במת מטבח, כי הוא רצח את אחי אסתר בזדון, גם הוא היה נסבה למות אסתר ולכל התלאות הנוראות אשר מצאו את פנינה…." "הוי!" נאנחה ימימה, "הוא עוד העמיק שחת ושאול חטא, כי לפני ימים מעטים הטביע במים נערה יקרה וישרה –." השר חשב מחשבות רגע קטן, וישאל:"האם הטביע אותה בנהר זיינע אצל אסניערעס? –." "כן הדבר אדוני!" ענתה ימימה. "ומה שם הנערה ההיא? הוסיף השר לשאול. גם זמירה." השיבה ימימה. "האח שרתי!" קרא השר בשמחת לבב, מה רב אשרי כי אוכל לבשרך כי הנערה ההיא חיה היא." "חיה? הזמירה? חיה היא? הזמירה?" שאלה ימימה בתמהון. "כן הדבר שרתי! כי נערה טובת לב הנקראת בשם זאבה, הצילה אותה מהמים, ואני והרופא גריפון עזרנו לה… אך מה לך שרתי כי כה שנו פניך….?" "הה אדוני!" קראה ימימה, "מאנה האמין נפשי כי הזמירה נצלה ממות –. השבעתי אותך, אדוני! לתאר לי תאר פניה…." "פניה כפני בת מלך, הוד וענוה צדק על מצחה ילינו, עיניה יופיעו כתכלת הרקיע, ושערות ראשה כזהב – ואתמול ספרה לי כי גם אשה זקנה אשר נלותה אתה צללה במצולות הנהר אתה יחד –." הזמירה היא!" קראה ימימה בעליצות נפשה, "הזמירה היא! ואיך ירחב וישמח לבב רודאלף בהציגי לפניו את הנערה היקרה הזאת אשר הוא מתאבל על מותה אבל יחיד! 12 –. אך איה הנערה כעת? איה? איה? –." "היא באסניערעס בבית הרופא גריפון, כי הוא אספה אל ביתו וירפאנה, ועתה הוא לה רשיון לכתוב אל אנשי חסדה…." "אני, אני אנהגנה אביאנה אל האיש אשר הפליא חסדו לה ואשר נפשו עליה תאבל!" קראה ימימה בשמחות וגיל בזכרה איך תשמח את לבב רודאלף בהציבה לפניו את הזמירה אחרי אשר האמין במותה. אמנם מה רבתה עוד שמחת ימימה לו הוא מתאבל עליה! –. אחרי חצי שעה לקחה ימימה את פנינה אל ביתה, ואחרי כן נסעה עם השר ס"ט רעמי הזקן אל אסניערעס לקחת משם את הזמירה ולהביאנה אל היכל רודאלף. צא: פתח תקוה חדש האביב שלח את מלאכיו לפנות לו דרך בארץ. השמש החליפה כחה, השחקים בהירים והרוח נחמד אף נעים, הזמירה הולכת לשוח בגן הרופא גריפון נשענת על זרוע הזאבה, ובלב מלא רגשי גיל נתנה אמר: "הה שמש צדקה! מי מלל לי כי אראה עוד את יפעת קדשך? – אודך ה' כי העלית משאול נפשי לאור באור החיים, לחזור בנעם שמשך, להתענג על ירקרק דשא ועל פרחי חמד ולראות עוד את פני האיש המרומם אשר עשה עמדי חסד אלהים! –. הה, בכליון עינים אצפה על השר ס"ט רעמי, מתי יבוא הנה ויביא לי את הבשורה הנעימה כי הרופא גריפון נתן לי רשיונו לכתוב אל איש חסדי, אל האדון רודאלף! –. ואת אחותי היקרה! אמרה אל הזאבה, "ואת היי בטוחה כי בהודע להאדון רודאלף את אשר עשית עמדי, וכי נכסף נכספתה ללכת במעגלי צדק, אז יפליא חסדו גם לך. וכל הדברים אשר דברתי אליך בס"ט לאצארוס, בוא יבואו…. עודנה מדברת והנה קול מרכבה בחצר, והזמירה נשקפה בעד סבכת הגן ותרא כי ימימה עם ס"ט רעמי יורדים מהמרכבה ועד מהרה באו הגנה, וכרגע מהרה ימימה ותחבק את הזמירה ותאמר: "מה רבה שמחתי בשובי לראות את שאהבה נפשי! ואיך תעלוזנה כליות האיש המתאבל עליך, בשובו לראותך אחרי אשר לא פלל עוד כזאת –." "גם נפשי תגל מאד" אמרה הזמירה בענות חן, "בשובי לחזות בנועם פני גבירה נכבדה כמוך! –" ואחרי כן לקחה את הזאבה בימינה ותציבנה לפני ימימה ותאמר: "הנערה היקרה הזאת חרפה נפשה למות לבעבור הצל את נפשי, וידעתי נאמנה כי אנשי חסדי יפליאו חסדם גם לה –." "כן דברת בתי!" אמרה ימימה "אני וכל מכבדיך, היטב ניטיב עמה ונגמול לה כצדקתה – ועתה את בתי החמודה, אמרה ימימה בשמחות וגיל אל הזמירה, "מהרי נא ועלי אתי על מרכבתי, ואנכי אנהגך אביאך אל האיש אשר הוא מתאבל עליך במר נפשו – מהרי נא, בתי! ואל תאחרי –." אחרי רגעים מעטים נסעה ימימה עם הזמירה אל היכל פערראנד, שב לביתו סר וזעף ובנפש מרה ולב נשבר ונדכה, וכל הלילה נדדה שנתו מעיניו. כעלות השחר קרא אליו את מורף אלופו ומיודעו מנער, ויודיעהו את אשר נודע לו אתמול כי הזמירה אשר טבעה בנהר על פי פערראנד היא בתו. ואז – אז נבקעו מעינות תהום יגונו אשר היה חתום ונעול עד כה בקרבו, וארבות עיניו נפתחו, ויעזוב עליו שיחו, וימרר בבכי, ויתאבל ויעש מספד מר, וגם מורף בכה אתו בכי תמרורים ולא נתנו פוגת למו עד אשר התמוגגו בדמעות ולא היה בהם כח לבכות עוד. כחצות היום בא אחד השרים אשר בחצר רודאלף ויאמר: "ימימה ההרווילית נצבת בחצר הקיצונה ושואלת רשיון לדבר דברים מעטים עם הוד מלכותך." השר הלך לו ורודאלף אמר אל מורף: צא נא אתה לקראתה ושאל את פיה מה לה לדבר אלי –." מורף יצא, ואחרי רגעים אחדים שב אל רודאלף, ויאמר: ימימה מתאמצת לדבר אתך פה אל פה, כי דבר נחוץ לה אליך." "אך מה לך ידידי?" שאל רודאלף, "למה זה הלבינו כה פניך? הגידה נא לי מה דברה ימימה אתך! הגידה נא ואל תכחד! –." "חי נפשי, ענהו "כי לא הגידה לי מאומה בלתי אם כי דבר נחוץ לה אליך –. "אך מדוע חורו גם פניך, הוד מלכות? –." "לא ידעתי מה זה היה לי – לבי מקפץ בי – עורקי נבהלו ונחפזו – הה! –." "גם אנכי לא אדע מה היה לי," אמר מורף, "ידי תרעדנה ונפשי תנוט בקרבי –." "לך והביאה את ימימה הנה ונדע פשר דבר בלהותינו", אמר רודאלף אל מורף. ושניהם לא ידעו למה זה ועל מה זה תרעשנה נפשותיהן מרגע אשר באה ימימה בחצר. ומורף הלך ויביא את ימימה אל חדר מושב רודאלף צב: האב ובתו וימימה אשר לא ידעה עוד כי הזמירה היא בת רודאלף, חפצה להביא אותה אל ביתו ברגע ההוא לשמח את נפשו, אך בכל זאת הבליגה על חפצה ותעזוב את הזמירה במרכבתה בטרם ידעה אם יאבה רודאלף להתודע אליה מי הוא ולהביאנה אל היכלו. ובראות ימימה כי פני רודאלף קבצו פארור, עיניו חכלילות מבכי, ועל עפעפיו צלמות, קראה במגנת לב: "מה לך אדוני המלך כי נפל כה אור פניך? –." "הוי גבירה!" ענה רודאלף, "אל תאיצי בי להודיעך את השד והשבר אשר קרוני – הה, גדול כים שברי! –." "השבעתי אותך הוד מלכות!" קראה ימימה, השבעתי לבל תכחד ממני מה זה היה לך –." "דעי נא," אמר רודאלף אליה, דעי נא כי אחרי כתבי אליך כי הזמירה טבעה בנהר, נודע לי כי היא בתי –." הזמירה – היא – בתך!!" קראה ימימה בשממון ובתמהון לבב. "בתי – בתי היא!" צעק רודאלף, אוי לי כי נדמיתי! אהה שכלתי! –." ימימה השתוממה מאד ותתיצב בלי-נוע ולא יכלה השיב רוחה. שמחה נצחת מתנוססת בחבה בזכרה כי היא השיבה לרודאלף את בתו. ודאגה ורגזה מתרוצצות בקרבה פן תכריעהו תחת עצמת יד הבשורה המבהלת הזאת ויבלע לו. רגעים מעטים נצבה כה כנציב אבן, עד כי התקיפוה שרעפיה ולא עצרה עוד כח לעצור ברגשותיה הסוערות בחדרי לבה, ותמהר ותתנפל על ברכיה, ותפרוש כפיה השמימה, ותקרא ברחשי תודה: אודך ה' כי בחרת בי, ואותי קדשת לבשר לו כי עוד בתו חיה! –. "והדברים האלה אשר דברה ימימה רק בשפתים נעות, נגעו אל אזני רודאלף ומורף. וברגע אשר קמה ימימה מכרוע על ברכיה, הביט בה רודאלף בעינים מפיצות שלהבת השמחה ושביבי אש תמהון אשר לא יתארו בניב שפתים, ולשונו נלעג בו וינהג בכבדות וישאל: "אך איה היא? – איה? –." ובדברו רעדו כל עצמותיו מאד. בחצר, בתוך מרכבתי". ענתה ימימה. כברק עף רודאלף מחדרו החוצה, אך מורף החזיקו בידו, ויאמר: "הוד מלכות! הלא תמיתנה בבשורה מבהלת –." "זה תמול שבה לאיתנה – אל נא תבהל ברוחך –" אמרה ימימה. "צדקתם ממני" ענה רודאלף בהתאמצו להשקיט את סערת קרביו. צדקתם – עתה אשקטה – עתה אבליגה עלי תאות נפשי – ואחכה עד עבור הבהלה הראשונה –." ואחרי כן פנה אל ימימה, ויאמר: "אותך, שרתי! אותך שלח ה' להיות לי למלאך מושיע – הה, ומה כחי כי איחל להשיב לך כעל תגמוליך עלי? –." "אתה השיבות את אבי אלי." ענתה ימימה, "ובידי שלח ה' להשיב לך את בתך –. "אך מי הציל את בתי ממות?" שאל רודאלף. "נערה ישרה משתה אותה מן המים, ומחר תבוא אלי –" "שכרה הרבה מאד עד אין קצה!" אמר רודאלף. אך אנכי אתאמץ לשלם משכרתה שלמה –." "מה טוב כי לא הבאתי את בתך אתי הנה, אמרה ימימה, כי השמחה המבהלת תעשה שמות בארץ כפחד פתאם –. "עתה", קרא רודאלף אשר התגבר על סערות רגשותיו, "עתה נחה שקטה נפשי, וכל מורשי לבבי שבו למנוחתם – עתה לך נא מורף ידידי והבא – את בתי!" "התדע נאמנה כי שבה נפשך למנוחתה?" שאלה ימימה. "הרגעי נא", ענה "האנכי אתן את בתי לראות שחת? – לך נא, מורף, והבא אותה אלי." "הנני הולך, אדוני המלך!" אמר מורף ולא מש ממקומו. "מהרה, ידידי, ולכה נא –." "סלח נא, הוד מלכות", אמר אל רודאלף בשבתו עוד על כסאו, "לא אוכל ללכת עוד – כי יגורתי פן ארעישנה בהראותי אליה כאיש נמהר ונבהל ובדמעות עין, ובדברו התגלגלו עוד אגלי דמעות על לחייו מבלי הפוגה. "התחזק נא, ידידי, ולך נא כרגע!" מורף מחה דמעתו ויתחזק ויצעד מצעדי גבר וילך לו, ופני ימימה התאדמו בראותה כי נשארה לבדה בחדר עם רודאלף. ורודאלף אמר אליה בענוה צדק וברגשי לב: "עתה שרתי, עתה בא מועד לגלות לך תעלומות לבבי – דעי נא כי מרגע הראשון אשר ראיתיך, אהבתי אותך, אך הסתרתי את האהבה כל הימים אשר היה עלי להסתירה – ועתה אם יש את נפשך לעטר את היום המאשר הזה, אל נא תשיבי את פני. את השיבות אלי את בתי, ועתה הואילי נא להיות לה לאם –." "הוד מלכות! קראה ימימה, מה זה תבענה שפתיך?" "השבעתי אותך לבל תשליך את שאלתי – היי עזר כנגדי – ואנכי אשוה נזר לראשך, והיית מלכת געראלשטיין –. וימימה אשר גם היא אהבה את רודאלף מיום ראותה אותו, השתוממה למשמע אזניה, ונבהלה מפני אשר פתאם כזה, ותאמר: "מה אשיב לאדוני המלך? הנני שפחתך…" וברגע ההוא נשמע קול צעדים באולם החצר. "בתנו באה! קרא רודאלף, ומורף הוביל את הזמירה אל רודאלף דרך בתי חמד והיכלי תפארה מלאים סגנים ושרים רבים מעלפים כסף וזהב וכל שכיות החמדה כיד המלך. הזמירה השתוממה למראה עיניה, ובלב רועד באה אל חדר רודאלף. וברגע ההוא חרדה ימימה לקראתה ותחבקנה בזרועותיה ותובילנה אל רודאלף הנצב על האח דומם ובלי-נוע כנציב שיש. ומורף התחמק אז ויסתר תחת יריעות החלון, ובמסתרים בכה שם. כראות הזמירה הנבהלה את פני מושיעה ואיש חסדה, אחזתה פלצות וזלעפה, ולשונה לחכה דבקה מבלי יכולת דבר דבר. "הרגעי נא, בתי". אמרה ימימה אליה, "גשי נא הנה אל האדון רודאלף אשר דאג לך מאד –." "כן – מאד דאגתי לך", אמר רודאלף בהתיצבו עוד בלי-נוע, ובחזקה עצר בזרם דמעותיו. "שבי נא, בתי!" אמרה ימימה, ותוביל את הזמירה אל הכסא אשר על יד החלון, והזמירה ישבה ברגזה, ונפשה ירעה לה על אשר אין בה כח להודות לרודאלף על חסדו ועל אמתו. אחרי רגעים אחדים נגש רודאלף אל כסא הזמירה ויתחזק ויאמר: "הנה שבת אלינו, בתי, לשמח את לבבנו כל הימים – ועתה שכחי נא את כל התלאות אשר מצאוך עד כה –." "כן, בתי", אמרה ימימה בשמעה כי קול רודאלף נשמע כקול בוכים, בזאת תבחני כי נאמנה אהבתך אלינו אם תשכחי את הימים הראשונים –." "ואנחנו", אמר רודאלף, "ואנחנו נראך את אהבתנו אליך עד כי כעוף יתעופף זכר הימים הראשונים –." "בראותי אור פניך אדוני גם נגה פני הגבירה הזאת, לא אזכור עוד ראשונות," אמרה הזמירה בענות חן. "התחזקי נא, מרים, הוסיף רודאלף לדבר, התחזקי נא בתי – כי דבר יקר מאד לי אליך –." "ומה הוא, אדוני?" שאלה הזמירה בבהלה. "דעי נא, בתי" אמר רודאלף אליה, "דעי נא כי מיום אשר נפרדתי מאתך, נודע לי מי הם אבותיך –." "אבותי?" קראה הזמירה בתמהון. כן הדבר בתי!" ענה רודאלף. אני ידעתי מי הוא אביך –" ובדברו התפלץ ועיניו נמלאו דמעות ויסתר את פניו. "גם אני". אמרה ימימה, "גם אני ידעתי את אביך –." "אבי!" קראה הזמירה בקול בוכים מנהמת לבה. עוד מעט ותראי אותו עין בעין," הוסיפה ימימה לדבר, "ודעי לך כי אביך הוא איש נכבד ומאד –." "ואמי?" שאלה הזמירה "הגם את אמי תראינה עיני? –." "על השאלה הזאת ישיבך אביך אמריו – האח, איך ישמח לבך בראותך את פני אביך!" אמרה ימימה. "הה גברתי! אין קץ להשמחה ההיא –" ענתה הזמירה. "מהיום אשר תראה את אביך", אמר רודאלף "מהיום ההוא יאיר לך אור עולם, האין זאת, בתי? –. "הה לא, אדוני", ענתה הזמירה בתם לבבה; "אור עולם יאיר לי מהיום אשר הוצאתני מבור שפלות ותושיבני בכפר בוקעפאל –." "אך – אביך – אהב אותך מאד", אמר רודאלף אליה. "ואני – אני לא ידעתיו", יספה הזמירה לדבר, "ורק אותך, אותך אדוני ידעתי, כי רק אתה עשית עמדי חיים וחסד –." "אם כן – תאהביני כאשר תאהבי את אביך – ואולי גם יותר עוד?" שאל רודאלף. "שבע ביום אברכך בחיי, אדוני, ענתה הזמירה ברגש ותבלג על בשת פניה, "שבע ביום אודה את שמך, כי חסד אלהים עשית עמדי! ומיום אשר נודעו לי דרכיך, אמור אמרתי לכל נקשה ורעב קוו נא, כי האדון רודאלף מעוז ומחסה הוא לכל קשי יום. להפוסחים על דרך הטוב והרע אמרתי: לכו בדרך הטובה, כי האדון רודאלף משלם שכר טוב לכל ההולכים בדרך טובים. אך להוללים ולרשעים, קראתי: "גורו לכם מפני חרב רודאלף! כי חמה עון חרב! ולא יחמול ביום נקם –. וברגע אשר באו מי נהר זיינע עד נפשי אמרתי בלבי: רחם ירחמני אל רחום, כי אני נכבדתי בעיני רודאלף לרחם עלי –." כה דברה הזמירה ברשפי אש תודה, וחכלילות שושנים הופיעו על לחייה, ומעיניה הנשואות למרום, התמלטו שביבי אש נוגה. "עתה ידעתי", אמר רודאלף אליה אחרי דומיה ממשכה, "עתה ידעתי כי אנכי כאב לך –" "אולי לא טוב הדבר", ענתה הזמירה, "אך מה אעשה אם אבי לא ידעני וגם אני לא אכירנו, רק אותך אדוני ידעתי, רק אותך – כי הפלאת לי חסד אלהים! ומה גם כי אתה ידעת חרפתי ובשתי וכלמתי, ובכל זאת הגדלת לעשות עמי חסדים נאמנים, ואבי – איננו יודע את אשר הייתי, ואולי ינחם עוד במצאו אותי – ולפי דברי הגבירה הזאת, הוא איש נכבד ונעלה, וידעתי נאמנה כי הוא יבוש בי…." "הוא יבוש בך?" קרא רודאלף בגאון עליצות לבו, הרגעי נא, בתי! הוא לא יבוש בך, אך יושיבך על גפי מרומי קרת. וכל הגדולים אשר בארץ יתנו כבוד לשמך מהיום הזה והלאה – וכל בנות מלכים תהללנה אותך, כי כמוהן תשבי גם את על כסא מלוכה –." "הוד מלכות! קראו מורף וימימה בהתבוננם את שלהבת רגשי רודאלף ולבנת פני הזמירה אשר פלצות וחרדה אחזוה. בך, בתי! בת עיני! חמודת נפשי!" קרא רודאלף בקול בוכים ובכל רשפי אש אהבת אב. "כסא מלכותי ונזרי וכל סגלות אוצרותי לא יקרו בעיני כהיום הזה אשר מצאתיך, בתי, ואשר אוכל לגדלך ולרוממך ולהושיבך את מלכות לכסא – השמעת, בתי? השמעת בת עיני, חמדת לבי ויקרת נפשי! השמעת כי אנכי – אנכי הוא אביך מלך געראלשטיין –." וברגע ההוא התנפל מלוא קומתו ארצה לפני בתו ויכסה בדמעות עיניו ובנשיקות פיהו. "מהלל שם ה'", קראה הזמירה במועל ידיה, "לא חטאתי באהבתי אשר אהבתי את איש חסדי – כי הוא אבי – –." עוד לא כלתה לדבר התנפלה על הכסא אחורנית ותתעלף בזרועות רודאלף. וברגע ההוא פתח מורף את הדלת, הרופא – כי אחד מאוהבי המלך התעלף פה". "ארור אנכי! כי אנכי המתי את בתי!" צעק רודאלף מנהמת לבו בכרעו על ברכיו לפני בתו. "מרים! בתי, שמעי נא קול אביך! אוי לי כי נדמיתי! אנכי הסבותי במותה – אהה שמים!" "הרגע נא, הוד מלכות", אמרה ימימה" וראה נא כי עוד יאדימו לחייה – ועוד מעט תשוב רוחה אליה" וברגע ההוא בא דוד הרופא הכושי עם ארגז קטן מלא סמי מרפא! ועם מכתב אשר נתן אותו ליד מורף. "דוד – הנה בתי מתה – אני הצלתיך ממות, הצילה נא אפוא גם את בתי מיד שאול"! קרא אליו רודאלף. ודוד התפלא על דבריו אלה כי לא ידע עוד דבר אדות הזמירה, ובכל זאת מהר להושיע להמתעלפת, ויאמר: "אל תירא אדוני המלך, כי עוד מעט תתעורר הנערה מתרדמתה". "אל תשלה אותי! דבר נא דברי אמת –" אמר רודאלף אליו. "בעוד רגעים אחדים תראינה עיני כבוד מלכותך כי כנים דברי." ענהו דוד. "אודך ידידי! אודך בכל לבב!" קרא רודאלף ברגש. ובין כה וכה קרא מורף את המכתב אשר נתן דוד לידו, וזלעפה אחזתהו, ויבט בפני רודאלף בשממון. "האח אלוף נעורי!" הוסיף רודאלף לדבר, בעוד ימים מעטים תהי בתי להגבירה ימימה לבת –." "הוד מלכות" ענהו מורף ברעדה, "לפני רגע קטן קבלתי מכתב וכתוב בו כי שקר הדבר אשר נשמע על דבר שרה – היא שבה לאור באור החיים – ויש תקוה כי תשוב עוד לאיתנה –." "אי שמים!!" קרא רודאלף אשר חלפו חזיז הרעם, וימימה התבוננה בו בחלחלה ולא ידעה מה זה היה לו. ודוד אשר התאמץ להעיר את הזמירה מתרדמתה, אמר פתאם: "בעוד רגע תפקחנה עיני הנערה אם אך תשאף רוח צח, על כן תנשא הנערה עם הכסא החוצה ועד ארגיעה תשוב רוחה אליה". מורף מהר ויפתח את הדלת אשר נוכח המעקה, ואחרי כן נשא הוא ודוד את הכסא עם הזמירה ויציגוהו על המעקה ורודאלף עם ימימה נשארו בבית לבדם. צג: נפש יקרה "הה, גבירה!" קרא רודאלף בצאת מורף עם דוד, "עוד לא תדעי לך כי שרה היא אם הזמירה –." "נעויתי משמוע!" ענתה ימימה. "ואני האמנתי כי היא מתה." אמר רודאלף וידום וגם ימימה נאלמה ופניה נפלו מאד ולבה נשבר בקרבה. "גם לא ידעת עוד." הוסיף רודאלף דבר במרירות, כי שרה עורה את עיני בימי בחורותי ותתעני במזמותיה וכשפיה הרבים עד כי באתי אתה במסורת החתונה במסתרים. אמנם לא אותי כי אם את נזר מלכותי אהבה האשה המבישה הזאת, ואותי מאסה ותבזני – ועל כן שלחתיה מעל פני, והיא הלכה ממני והיתה לאיש אחר, ואת בתה השליכה מלפניה במקום תנים ותכס עליה בצלמות. וזה מעט הערימה עוד ערמת רצח לנבלך ולהשליך עליך שקוצים – בהאמינה כי תמשכני שנית אחריה בעבודות אהבה אחרי אשר תגדור בעדי כל דרכי האהבה זולת אהבתה –. הוי, תקצורנה שפתי לספר את כל הרעות אשר המיטה האשה הרעה הזאת עלי! – ועתה כאשר קותה נפשה לראות חיים עם בחירת כל בנות נדיבים ויקרת כל נשי החיל כמוך שרתי! עתה היא נצבת לשטנה לי בדרך – – –." אחרי דומיה ממשכה פתחה ימימה את פיה בצדק, ותאמר: "שמעני נא נשיא אלהים! והסר כל עצב ויגון מלבבך אחרי אשר הפליא ה' לעשות עמך הפלא ופלא וישב לך את בתך. ונפשי יודעת מאד כי כל ישעך וכל חפצך לגדל את כבוד בתך כשם כל בנות מלכים. וזאת לא יתכן אם שם יולדתה יסתר במסתרים – ועל כן עשה נא למען בתך היחידה אשר אהבת, ובוא שנית במסורת החתונה עם שרה – והיא ממשפחה כבודה, וכבודך גם כבוד בתך לא יגרע בזה בעיני מתי חלד –." "לא, לא!" קרא רודאלף ברוגז קולו, "האנכי אגמול טוב כזה לאשה רעה ובת בליעל כזאת? הה! האשים עוד כתר מלוכה על ראשה בגלל רעתה ומשחתה זדונה ועונה – גם אשליכה עוד מלפני את חמודת לבי וידידות נפשי בשנואת לבי ובזוית נפשי –" "אך מבלעדי זאת, לא תנחל בתך כבוד והוד, כבוד מלכותך ונזרך –. השבעתי אותך, אדוני המלך, השבעתי אותך בקדוש אהבת בתך ובכבודה ואשרה אם תעירה ואם תעורר עוד את אהבתנו, ואם לא תקשר מעדנות החתונה עם שרה! – –." "הה נפש עדינה!" קרא רודאלף ברגש, היאמן כי יספר כדבר הגדול הזה? בעבור כבודי וכבוד בתי עזבת אהב אשר יאהבך וגם את תאהביהו אהבה עזה, גם גזות נזר מלוכה מעל ראשך, וכסא מלכות השלכת מלפניך – ואנכי – האנכי לא אבוש מהיות גבר אין איל…." הדבר עודנו בפיו, ומורף בא פתאם הביתה ויאמר: "הוד מלכות! מרים פקחה את עיניה, וראש דברה היה: "אבי!" והיא שואפת לראות פניך." אחרי רגעים אחדים, הלכה לה ימימה מהיכל רודאלף, והוא עם מורף והשר פאן גרוין ועוד שר אחד משריו, הלכו אל בית שרה אשר רוחה שב אליה בארח פלא. צד: החתונה מעת אשר הודיע רודאלף לשרה כי בתה מתה ותקותה מפח נפש, מעת ההיא אחזתה קדחת עצבים בעצם ידה, ותתעלף בלי הפוגה, וכל רואיה האמינו כי בא קצה. אך מבנה גוה איתן הוא, ושביבי נר נשמתה הגיהו אורם שנית. והנה בשבתה על ראש מטתה – מבלתי יכולת לשכב – ופניה נדמו כפני רפאים, בא תם אחיה בבהלה אל חדרה, ואחרי דברו אתה בנחת דברים מעטים אמר אליה: "שרה, נפשך תנוע בין החיים ובין המות, ורגש עז יוכל להמיתן, אך גם להחיותך –." "כל רגש לא יתנוסס עוד בלבי המת, ענתה שרה, "תמונת בתי אשר באשמתי טבעה במים, נצבת תמיד נוכח פני – אך לא יד רגש לבב, רק יד הנחם תעשה זאת – הה, רק אחרי אשר מתה עלי בתי, ידעתי כי הייתי אמה! –." "נפשי אותה לשוב ולחזות בך את רדפך אחר כבוד נזר מלוכה אשר על ידי בתך קוית להוציא את חשק לבבך זה לאור –." "תוכחות חמה אשר הרעים רודאלף עלי, כבו את אש חשקי בחבי – ואהבת אם התעוררה בי בשמעי את התלאות הנוראות אשר מצאו את בתי –." "שמעי נא, אחותי! הלא כל אשרנו אך דמיון הוא, ועתה – בעבור תרגיעי את לבך – דמי נא בנפשך כי נתבשרת כי בתך עוד חיה, ועוד תשוב לראותה –." "הה, לו ראיתי פניה, אז מתי מבשת פני וממצוקות לבי –." "לא כן, אחותי, כי אז גברה אהבת הכבוד על כל רחשי לבך – יען כי על ידי בתך תשאי הוד מלוכה ומלכת בגעראלשטיין. כאשר הגיד לך כן גם רודאלף –." "הוי אחי! לו גם היתה כזאת הלא אז בחרתי במות מהיות אשר לאיש אשר הלאיתיהו בזדוני, ואם לבת אשר הדחתיה לבאר שחת ברעת לבבי –." רעיוני תם נבוכו, ולא ידע איכה יעשה, כי רודאלף צוהו לבשר לשרה כי הזמירה עוד חיה, החתונה, למען דעת כל יושבי ארצו כי היא אם בתו, וחיי שרה לשאול הגיעו, והדבר נחוץ מאד –. אחרי דומיה ממשכה התאושש תם ויקרא ברגש: "אחותי היקרה! הנני כעת במבוכה איומה מאד ולא אוכל מצוא תוצאות ממבוכתי – כי בשורה בפי אשר יש בה כח להחלימך ולהחיותך, אך גם להורידך דומה – ומה אעשה אפוא? –." "הלא אמרתי לך, אחי, כי כל רגש עז לא יגיע עוד את לבבי! דבר נא –." "אך הבשורה הזאת – אדות בתך היא –." "בשורה – אדות בתי המתה? חדל נא, אחי –." "אמנם אם אבשרך כי היא מוצלה ממות –". "הה אל נא תשלה את נפשי המשתוחחת! –." "עתה" קרא תם פתאם, עתה אדבר דברי אמת, ויהי מה יהי! דעי לך אחותי כי באמת בתך חיה –." "בתי? –." "חיה היא, חי נפשי! ורודאלף עם כהן ועדים פה בבית – תאות לבך הנה באה, ונבואת אמנתך נמלאה, והנך געראלשטיין ועליך יציץ נזר מלוכה –." תם התבונן בפני אחותו, וישתומם מאד בראותו כי פניה לא שנו ברב או במעט, ורק אנחה חרישית התפרצה מקירות לבבה. מה לך, אחותי?" שאל תם. "אין דבר –" ענתה שרה במנוחת נפש, "הבשורה המבהלת – השמחה העזה – עשו זאת. האח, סוף סוף נמלאו משאלותי! –." "לא שגיתי", אמר תם בלבו, "אהבת הכבוד התגברה בה על כל רגשותיה – והיא נצלה." אחרי כן פנה אל שרה ויאמר: עתה חיה תחיי ותשבעי נעימות נצח בנעם פני בתך –. "כן, אחי, וראה נא איך נחה שקטה נפשי –." "אך יגורתי פן גברת יתר אונך להתראות כי הנך שקטת –." "לא, אחי – היש בי כח לעשות ככה? – ועתה קרא נא את רודאלף הנה, מהר נא, אחי, כי דבר נחוץ לי אליו –." תם יצא מחדרה, ודאגה שברה לבו פן התחפשה אחותו במסוה המרגעה, ולבה כים נגרש וממנה תוצאות מותה –. "עתה", אמרה שרה בלבה, "עתה תבוא תאותי אם אך אראה את פני בתי –." וברגע ההוא הופיע רודאלף בחדרה. "ההגיד לך אחיך את אשר שמתי בפיו? שאל רודאלף. "הגיד – אך שמע נא, רודאלף, רגעי חיי ספורים – לא אדע את רגע מותי – ונפשי אותה לראות את בתי ולחבקנה – ואם מאן אתה להראני אותה, דע לך כי לא אבה ולא אשמע לבוא אתך במסורת החתונה, ועוד מעט – ואינני – כי קרב קצי – ובתך תשאר בתור אסופת חוץ ובת בלי אם ובלי שם –." "לבי יתמה תמוה איך תיקר נפש בתך בעיניך מנזר מלוכה?" "אל תתמה על החפץ – מהר והביאה בתי אלי ואשקנה בטרם מותי! ואם אין, לך נא – או חכה נא עוד מעט ותלוה אל אנשי החסד אשר יובילוני לקברות –." "הה! מדוע אחרת כה להיות אם רחמניה! קרא רודאלף, "ועתה אשלח ואקרא את בתי הנה –." "אם כה תעשה, יבוא נא הכהן והעדים לעשות כחק וכמשפט החתונה עד בוא בתי הנה, כי רגעי חיי ספורים –." רודאלף שלח את אחד השרים להביא את הזמירה, ושרה צותה לקרוא לאחיה ולמורף החדרה. "החתונה הזאת!, אמרה שרה לרודאלף, החתונה הזאת תוגה לנפש היא, הה חתן דמים! – אמנם רק את נפשי תגה מאד – כי תמה אני לגוע – אך את נפשך תשמח שמחה נצחת –. הה! אחת אשאל מאת ה' להקימני ולהחיני אך עד אשר אראה את פני בתי – ואותך רודאלף אודה במאד מאד על אשר העירות בי רגשי אם ורשפי נוחם בתוכחות חמתך –. ובאמור אלי אחי עוד כי בתי ממקומו, וכאב נערץ החזיקני, ואדע כי המות הוא, אך הסתרתיו מעיני אחי, ובשמחת נפש אמרתי בלבי: אמותה נא הפעם אחרי גלותי חרפה מעל בתי להודיע לכל כי לא בחטא יחמתה אמה –." "לא תמותי לשחת", אמר רודאלף אליה, כי חיה תחיי." לא – לא!" קראה שרה, מתה אנכי – ואך שאלה אחת אשאל ממך, רודאלף, בטרם אמות, הבה נא לי את ידך! –." ורודאלף הושיט לה את ידו והיא החזיקתהו בשתי ידיה. "הה – ידיך קרות ככפור!" רודאלף וירעד. "כן – ענתה שרה, "המות השליך ויגורתי פן ייסרני יה ויקחני בטרם אראה עוד את פני בתי – הה סלח נא, אל טוב וסלח! סלח נא לעוני כי רב הוא! –." "אל סלח כי עמו הסליחה יענה ויאמר: סלחתי!" אמר רודאלף ברוח נשברה: סלח נא לי גם אתה אמרה שרה, הה רודאלף! סלח נא ושא לכל חטאתי בטרם אלך ואינני –. "סלחתי כדברך!" ענה רודאלף ואגלי דמעה התגלגלו מעיניו. "ועתה אמותה במנוחת לבב" אמרה שרה "אך קרא נא את הכהן הנה – ואמר לו לבל ילך מזה עד אשר אתודה לפני מותי –." ואז פתח את הדלת, והכהן עם מורף והשר פאן גרוין קרואי רודאלף באו החדרה, ואחריהם בא גם ההערצאג פאן לוצעניי עם שר גדול קרואי תם ושרה, ולאחרונה בא תם החדרה. פני הקרואים נפלו מאד, כי המחזה אשר תחזינה עיניהם, הטיל עצבת על כל סביביו –. השר פאן גרוין כתב את ספר ברית החתונה אשר בין הוד מלך רודאלף נשיא ראש געראלשטיין ובין הגבירה שרה פאן האלעסבורג, ויקראהו באזני הקרואים, ואחרי כן חתמו בו החתן והכלה והעדים. ואז עמד הכהן וישאל בקול רגש את רודאלף, לאמר: היחפוץ הוד מלכותו לקחת את הגבירה שרה פאן האלעסבורג לו לאשה?", וכאשר ענה רודאלף קול רם: "אחפוץ!" אז נראו עקבות גאה וגאון על פני שרה, שביב אש אהבת-כבוד האחרון, הגיה עוד רגע, ועד ארגיעה שקע ויכבה עם נר נשמתה יחד –. הקרואים נצבו דומם ובפנים זועפים מאד עד כלות חקי החתונה והליכותיה, ואחרי כן השתחוו מול שרה המלכה, ויצאו מחדרה, ונשאר שם רק רודאלף לבדו, וקול שרה נשמע אך כאוב מארץ, ומעפר צפצפה אמרתה, לאמר: "כחי – כלה – הנני מתה – הה – ובטרם אראה את בתי." שרה!" אמר רודאלף אליה, "כי עד מהרה תבוא בתך הנה –." "לא אקוה עוד – עיני הה, חשכו, אמרה שרה בכבדות. "שרה!" קרא רודאלף בהחזיקו בימינה, בעוד רגע תראי את בתך" –, "הה," נאנחה שרה אנחת מות, מתנחומתי – האחרונה – הזאת." "שרה! אמר רודאלף, "שמעי נא קול מרכבה – כן – בתך היא! הנה היא באה –." "רודאלף! – אל תגיד לה – כי הייתי – אם אכזריה, אמרה שרה בהתאמצה מאד לדבר. גלגלי המרכבה התגלגלו ברעש על מרצפת אבני החצר, אך אזני שרה כבדו משמוע עוד, רק שפתיה נעות לדובב דברים בלי סדרים, ועיניה עששו וקמו מראות עוד. ופתאם בא מורף ויאמר: "הוד מלכות!" הנה בתך באה –. "לא", ענהו רודאלף בבהלה, "לא תבוא בתי הנה – וראה נא כי שרה גועת, "הה! ה' מנע ממנה הנוחם האחרון לראות את בתה." אחרי חצי שעה מתה שרה. צה: בית האסף ארבעה עשר יום חלפו למו מהיום אשר נלוה רודאלף לשרה למען תת כבוד לשם הזמירה – אשר מעתה תקרא בשם מרים כאשר קרא לה רודאלף מהעת אשר הושיבה בבית נעמי – "ועתה נוביל את הקורא לבית מועד הנודע בשם פיצעטרע, והוא בית אסף לחולי נפש אשר רוח שגעון מבעתם, גם בית מנוס לזקנים מלאי ימים אשר נשבר להם כל מטה לחם, גם ימצא בו בית אסור לבני עולה ההם אשר נחתך עליהם משפט מות בפלילים. לפני יום הובאה שם צרועה אם מרטיאל עם חלאה בתה, אחרי אשר ברח גנבת בנה עם גל העצמות ועם עוד בנים משחיתים מגוב האריות. ובבית אסף ההוא, ימצא גם מארעל אבי בשמת מעת אשר הכה בשגעון. מורה השעות השמיע את השעה העשירית לפני הצהרים, ושתי עגלות באו בחצר הבית ההוא. מהעגלה הראשונה ירדה נעמי עם זערמאן בנה ויונת-צחוק, ומהשניה ירדה בשמת עם אמה. לפני ארבעה עשר יום היתה חתונת זערמען עם יונת-צחוק, ולפני עשרה ימים יצאה כנגה צדקת בשמת וחפשה נתן לה, ואמה שבה לאיתנה, וכל אלה יצאו לאור על ידי נדבת לב רודאלף וחסדיו הנאמנים. הנפשות הטובות ההן נועדו שם בעצת הרופא אשר יעץ להרעיש את לב מארעל במחזה פני אשתו ובתו, שכניו ורעיו אוהביו ומיודעיו, ואז תסור מעליו הרוח הרעה, ורוח בינתו תשוב אליו כבתחלה –. נעמי נשענת על יד זערמען בנה הלכה בחצר הנה והנה, הלך ודבר עם אשת מארעל, ובשמת ויונת-צחוק הלכו אחריהן מרחוק ותדברנה אשה אל רעותה: "איך יעלוז לבי בשובי לראות את פניך, בשמת אחותי!" אמרה יונת-צחוק בפנים צהלים מאד, "והנני לבשר כי לפני ארבעה עשר יום היה יום כלולותי עם זערמען בן הגבירה נעמי – כי היא אמו – והאדון רודאלף אשר הוא מלאך מושיע לנו, אשר השיב את זערמען אל נעמי הורתו – כאשר אספר לך בפעם אחרת – אשר הציל אותך מיד פערראנד ומיד שאול, ואשר פתח מקור חיים לכל בני בית אביך – הוא, הוא הגדיל עוד לעשות עמדי חסד אלהים בתתו לי ארבעים אלף פראנק נדה זולת מתנות רבות, ובהקימו את זערמען לסוכן בבית אוצר בעד עניי עם, ומשכרתו ארבעת אלפים פראנק לשנה כל הימים. היפלא זה בעיניך, אחותי? עוד תשובי תתפלאי הפלא ופלא בגלותי את אזנך, כי – רודאלף – הוא – נשיא ראש בארץ אשכנז, הוד מלכות, זכרו, ועליו יציץ נזר רוזנים –" "פלאות ונצורות השמעתני!" קראה בשמת בתמהון, "רודאלף הוא נשיא ראש ולו מלוכה! לא יאמן כי יספר! רודאלף –." "הוא מלך ומושל," אמרה יונת-צחוק, "הה, ואנכי בקשתיו פעמים אחדות לעזור לי במלאכת עבודת בתי! –." עתה ידעתי, קראה בשמת. "עתה ידעתי איך יש לאל ידו לזרוע צדקות ולהצמיח ישועות בקרב הארץ –." שוי נא נגדך," אמרה יונת-צחוק, "שוי נא נגדך את מבוכתי בהודע לי מי הוא רודאלף! כי זה לפני שמנה ימים קרא אותי ואת זערמען אל היכלו לראות פניו. בלבות נפעמים קרבנו, אני ובעלי, אל היכל כבודו, ואחד השרים הראשונים אשר לו הוליכנו דרך חדרי מלך מעלפים זהב וממלאים בכל הוד והדר, ודרך בתי חמד אשר שרים ורוזנים יושבים שם, עד בואנו אל מקום משכן הוד כבוד המלך רודאלף – והוא קדם פנינו בפנים מאירים, וברוח חן ברך אותנו, וידבר אלינו דברים טובים, דברים נחומים, גם הגיד לנו כי בעוד ימים מעטים ישוב לארצו, ואולי נסע כבר מזה, אך שמו וזכרו לא ימושו מפינו ומלבבנו לעולם –. "ראי נא", אמרה בשמת, "ראי נא הנה פיפילעט ואשתו –." "איך יצהלו פניו וינהרו," אמרה יונת-צחוק, "ועד כה רעמו פניו ורוח רעה בעתתו כי התל בו קאבריון תמיד –." "דרור!," קרא פיפילעט, "הוא נסע מזה? –." "מי נסע מזה?" שאלה יונת-צחוק. "מי?" אמר פיפילעט בתלונה, "מי? – הלא קאבריון! הוא נסע ארצה אשכנז ולא ישוב עוד פאריזה –. "ומי הגיד לך זאת? שאלה יונת-צחוק. "אחד מידידי רודאלף ושמו מורף אשר בשר לי כי הקמתי לצופה בבית האוצר הנוסד לעניי עם בחצר מושבני, הוא בשר לי גם זאת, באמרו כי איש עשיר מאד לוקח את קאבריון לארץ אשכנז ושם יהיה כל הימים –." ויונת-צחוק הבינה כי רודאלף הוא האיש העשיר ההוא, ותאמר: "עתה אשמיעך חדשה כי רודאלף הוא מלך מתחפש בבגדי אחד העם." "מה זה תצמיד לשונך?" קרא פיפילעט, "הכהתל קאבריון תהתלי בי גם את? רודאלף? הוא מלך? רודאלף? אין זאת! –." "חי נפשי וחי נפש זערמען כי כנים דברי!" ענתה יונת-צחוק. "רודאלף הוא מלך?" קראה בצלות אשת פיפילעט בשממון, הוא מלך ואני בקשתיו פעמים רבות לשמור את ביתי! את השבכה אשר בידה. אך פיפילעט הרים את כובעו וישתחוה ביראת הכבוד ויקרא: "הוד מלך היה בביתי ואני לא ידעתי זאת! יחי המלך! –." "ברגע ההוא אמרה נעמי אל בנה ואל כלתה:"הנה הרופא בא, נקדמה נא את פניו." "שלום לך, אדוני הרופא!" אמרה נעמי, "הנה שמענו בקולך ונבוא כלנו הנה מארעל –". "ולבי יאמר לי, אמר הרופא "כי בתחבולה הזאת תסור מעליו הרוח הרעה, ורוח בינתו תשוב אליו ותפעמהו – ועתה נלכה נא אל מארעל. והרופא הובילם דרך חדרים רבים אשר המשגעים עצורים שם, ובלכתם ספר להם כי הוא לא יאסור את האומללים ההם בזיקים ובמהפכת וצינוק, לא יכם במקל חובלים, לא יפחידם באימים, ולא ישפוך על ראשיהם מים קרים, אך בשובה ונחת ינהלם, בנאות דשא ירביצם לשאוף רוח צח, ובמזמות ותחבולות ירפאם. ובמרוצת הדברים אמר אליהם: "זה מעט הובא הנה איש עור ואלם אשר משחת מאיש מראהו, ולא תאר אדם לו, והוא נתפש במערת פריצים אשר בשדה אליה ואשר נתפשו שם גדוד שודדים ומרצחים, ובמערה ההיא היה העור ההוא אסור בשרשרת ברזל, ולרגליו התגוללה נבלת אשה נרצחה וקרועה לגזרים רבים ועצמותיה השבורות מתבוססות בדמים –." "הה נעויתי משמוע! 13" קראה נעמי, "ומי הוא העור ההוא? –." "גם אנכי לא ידעתי, ענה הרופא, "כי מעת אשר הובא הנה, לא דבר דבר, ואני לא אדע אם הוא אלם באמת, או ערם יערים כן –. לפעמים ישתגע, יהום ויגעה כשור פר, אך שגעונו יאחזהו בלילה ובעת אשר אנכי אינני פה – וראו נא הנה אנחנו קרובים אליו –." וכל האנשים אשר הלכו אחר הרופא, נסוגו אחור ברעדה בהגיעם אל מקום מושב המורה, כי העור ההוא, היה המורה. והוא לא הכה בשגעון ולא נאלם, רק התנכל ויתראה כמשוגע וכאלם. כי בעת אשר נתפש בידי השוטרים והובא לבית האסורים, החזיקתהו קדחת בתגרת ידה, ובחמה הצמידה לשונו דברים בלי סדרים עד כי כל רואיו האמינו ויגזרו אמר כי רוח שגעון תבעתהו, והוא החליט את דבריהם וישם על לבו להתחפש תמיד למשגע גם להאלם לבל ילכד באמרי פיהו – והערמה הזאת עמדה לו, ויובא אל בית אסף המשוגעים, ובכן נמלט ממשפט מות גם מצא מנוח לכף רגלו. המורה ישב על הארץ, ראשו העב והנמאס מכסה בשערות ארוכות ולבנות, פניו הנשחתים והמלאים אבעבועות וחברבורות, מפיצים פלצות ומפיקים עצבת נוראה מאד, ומבעד חורי עיניו נשקפות מצוקות לבבו. "הה אמי!." קרא זערמען, "נשבר לבי בקרבי למראה פני העור הזקן והאלם הזה –." "גם נפשי ירעה לי, אמרה נעמי, "ולבבי יתחמץ בראותי איך ישח אדם וקשי יומו ישנה פניו ויפילהו למשואות נצח –." הדבר עוד בפי נעמי, והמורה התפלץ פלצות נצחת, פניו הממשכים והמורטים הלבינו מאד, וימהר ויקם ממושבו ויסב את פניו אל המקום אשר נעמי נצבת שם, והיא נבהלה מאד ותזעק מבלהות לבה אף כי לא ידעה מי הוא האמלל ההוא, המורה הכיר את קול אשתו, וישמע כי היא מדברת עם בנה. "מה לך, אמי?" זערמען. "אין דבר, בני – אך תנועת האיש הזה ומראהו הטילו עלי פחד פתאם – נחמתי כי באתי הנה! –." "גם אנכי נבהלתי ממראה עיני," אמרה יונת-צחוק "הנך רכת לבב, רעיתי! אמר זערמען אליה. "צדקה אשתך," אמר הרופא אליו, "כי גם אנכי אשר הסכן הסכנתי לראות מראות נוראות, גם אנכי נבהלתי בראותי בפעם הראשונה האבד הזה –." אחרי כן פנה הרופא אל המורה ויאמר: "השלום אתה? מדוע תרעדנה כל עצמותיך?" אך המורה לא ענהו דבר, ואגלי דמע התגלגלו מחורי עיניו. "הוא בוכה –" אמר הרופא. "הוי צר לי עליך עני גוע!" אמר זערמען בחמלתו על המורה, והמורה חרד עוד ביתר עז. "מה לך? ומה זה ילחץ את לבבך, הה אמלל!" אמר הרופא, והמורה לא ענהו רק הכה באגרופיו את פניו. "אנחנו לא נשמע מפיו דבר," אמר הרופא, "נלכה נא אל חדר מארעל, אולי יצלח לנו להסיר מעליו את הרוח הרעה –." כלם הלכו למו, ויותר המורה לבדו, "ומחתת מות חתתה את נפשו בידעו כי לא ישמע עוד את קול אשתו ובנו, ובלי רצונו זכר אשר דבר אליו רודאלף בטרם נקר את עיניו, לאמר: לאל חי – עד כה היית עז נפש כפרא למוד ארחות פריץ, ומהיום והלאה תהי נפש נכאה ורוח כהה – עד כה הפרת גם את חק חיתו טרף ובני שחץ לחמלה על נשיהם ובניהם, כי אתה באכזריותך הטבעת את אושר נעוריך במצולות העוני, ואת בנך הסגרת לבכור שטן, אך מעתה תנחם נוחם איום ונורא על רצח לבבך זה, ויבוא יום אשר תכסוף גם תכלה נפשך לשוב אל חברתך הישרה בנשים ואל בנך היקר בבנים, ותעתיר אל ה' לרחמך ולתתך למות בזרוע ידידי נפשך ההם –." כה דבר המורה בלבו, ויתנפל מלא קומתו ארצה, ותגרת יד קדחת נמרצה אחזה בערפו ותפצפצהו –. צז: מארעל "פה חדר מארעל", אמר הרופא אל נעמי, ולבי ינבא לי כי בתחבולתי ארפאהו. "אך הגידה נא לי מה הוא שגעונו?" שאלה נעמי פי הרופא בלחש. "דמיון עז קשור בלבו כי אם לא ישלם 1300 פראנק ליעקב פערראנד, אז תמות בתו על במת מטבח על דבר האשם אשר יאשימנה פערראנד כי היא רצחה את עולה –." "הה", אמרה נעמי, "יעקב פערראנד היה איש משחית ומחבל, וגם את בני רדף באף חנם –." "בשמת ספרה לי כל אלה, וברוך המות כי לקחו מארץ החיים – ועתה, גברתי, חכי נא פה מעט, ואני אלך לבדי לראות את מעשה מארעל." ואחרי כן פנה אל בשמת, ויאמר: "זכרי נא כי אם אמר אמר "בואי", אז תבואי רק את לבדך לחדר אביך, ואם אוסיף לקרוא "בואו" אז יבואו כלם אליו החדרה –." הרופא בא לחדר מארעל, וירא והנה הוא יושב על השלחן ומניע זרועו כעושה מלאכה, ומדבר אל לבו: שלש עשרה מאות פראנק – או בשמת תכרע לטבח – שלש עשרה מאות פראנק – עוד המלאכה מרבה! –. אז לקח הרופא 1300 פראנק מכיסו ויפזרם על השלחן ויאמר: "כבר כלית מלאכתך, מארעל ידידי! ויש 1300 פראנק שכר לפעולתך – וראה נא כי הנה הנם! –." "בשמת מצלה!" קרא מארעל באספו את הכסף. "ועתה ארוצה נא אל פערראנד –" ובדברו מהר וירץ אל הפתח. "בואי!" קרא פתאם הרופא בקול, וכרגע באה בשמת החדרה. מארעל נסוג אחור ויפל את הכסף מידו ויתבונן בפני בתו ולא הכירה עוד. אך חזות פניו יעידו כי הוא חורש מחשבות לזכור ראשונות. ויתיצב נוכח פני בשמת ויבט בה בעינים נוצצות והרופא שם אות לבשמת לבל תדבר דבר ולבל תמוש ממקומה. מארעל צעד שלשה צעדים אל בתו ופניו הלבינו. נטפי זעה נטפו ממצחו וינס לדבר אך קול מליו נחבאו. ויפן כה וכה כמקיץ לאט לאט מחלום חזיון לילה. "אות לטובה הוא!" אמר הרופא לבשמת," ובקראי בקולי "בואו", אז תתנפלי בזרועותיו ותקראי לו אבי." ומארעל הוסיף להתנער מתרדמתו ויאמר בקול דממה: "לא! – לא! – חלום הוא! – איה איפה אנכי? – לא! – חלום הוא – היא איננה בשמת –." ובהתבוננו על הכסף המתגולל על הרצפה, הוסיף לדבר: והכסף הזה – לא אזכור – אולי אינני חולם? – כל מראה עיני סובב סובב הולך – לא בשמת היא –." "בואו!" קרא הרופא בקול רם, ובשמת התנפלה בזרועות אביה, ותאמר: "אבי! הכירה נא אותי – אנכי בשמת בתך!" ובדברה בכתה בכי תמרורים, וכרגע באה אשת מארעל, יונת צחוק ונעמי וזערמען ופיפילעט ובצלות אשתו החדרה. אלי!" קרא מארעל, "איפה אנכי? – ומי כל אלה? –." ואחרי כן לקח את ראש בשמת בין שתי ידיו ויתבונן בה מאד ויקרא בלב חרד ושמח: "בשמת!". הוא מצל", אמר הרופא. "בעלי, בעלי, היקר!" קראה אשת מארעל ותגש גם היא אליו. "אשתי", אמר מארעל, אשתי – ובתי! –." "וגם אנכי פה", אמרה יונת-צחוק, "כל אוהביך נקבצו באו לך –." "כל אוהביך פה, מארעל אדוני!" אמר זערמען. "יונת-צחוק גם זערמען באו הנה, אמר מארעל, וישתומם." גם השער והשוערת באו לשחר את פניך, אמרה בצלות ותגש גם היא עם בעלה אליו. "פיפילעט ובצלות – כל אלה חברו אל ביתי – לא אאמין – אך הלא את היא בשמת? האין זאת?" קרא מארעל ויחבק את בתו בשמחה. "האת היא בשמת? –." "אני, אני היא, אבי! וראה נא כי פה גם אמי גם כל רעיך. ומעתה נחיה כלנו חיי אשר ובשובה ונחת –." "נחיה חיי אשר," אמר מארעל, אך חכי – חכי נא – הה, הלא זה מעט התפרצו השוטרים להצעיד אותך לבית האסור, האין זאת, בשמת? –." כן אבי, אך אני יצאתי לחפשי, והנני פה אתך." "חכי – חכי נא – עתה זכרתי, ואז חרד מארעל "ופערראנד?". "הוא מת, מת מות נבל!" אמרה בשמת. "מת הוא! עתה אאמין כי נחיה חיי נעם – אך איפה אנכי? מי הביאני הנה? וכמה ימי שבתי פה? ומדוע? –." "מחלה עברה על נפשך," אמר הרופא, "והובאת הנה – ועתה נרפאת – מחלתך היתה קדחת עזה ובחמה דברת תועה גם שכחת ראשונות –." "אך בבית מי הייתי בזה?" שאל מארעל. בבית איש עשיר ידיד האדון רודאלף," ענה זערמען, התזכור עוד את האדון רודאלף? –. רודאלף? –." רודאלף? – עתה זכרתי –" אמר מארעל, "יהי מכירי ברוך! –." ולבל נטריח את הקורא בלהג הרבה, נודיע בדברים קצרים כי אחרי נסע הוא ואשתו ובתו אל ביתו היפה אשר שכר לו רודאלף, ומהיום ההוא והלאה שב לאיתנו, גם לא ידע כי רוח שגעון בעתתו לפנים. גם נעמי ובנה וכלתה, ופיפילעט ואשתו הלכו לבתיהם וביום ההוא בא שר בית האסורים – אשר בבית אסף המשגעים ההוא – ויקרא באזני צרועה אם מרטיאל ובאזני חלאה בתה, כי נחתך עליהן משפט מות, וביום מחר תובלנה אל במת מטבח. צח: חרבונה ומרטיאל יזכור נא הקורא כי עזבנו עוד את חרבונה בבית האסור הנקרא גוב אריות. ועתה נודיע כי אחרי צאת זערמען לחפשי מבור צלמות ההוא, שלח גם חרבונה לחפשי, אחרי אשר הראה את השופטים לדעת כי רק בבית ההוא בחתרו את ביתו אשר שכר למושב לו, ובגנבו את החפצים אשר קנה לו, ובעת ההיא לא מצא עוד רודאלף את בתו. ובהודע לו כי חרבונה אשר הציל אותו לפנים ממות במערת חמוץ-זרוע, השליך גם הפעם את נפשו מנגד לבעבור חלץ את נפש זערמען ממות, שם על לבו לשלם לו שכר טוב בגלל המעשים הטובים האלה, ויקראהו אליו ויבטיחהו למלאות את שאלתו ולתתו שבת בהיכלו אשר בפאריז, גם לקחת אותו אתו ארצה אשכנז, וחרבונה אשר כל ישעו וכל חפצו להיות קרוב לרודאלף ולעבדו בכל לבו ובכל נפשו, שמח על הבשורה הזאת שמחה גדולה מאד יתר הרבה מעל אלפי זהב וכסף ובית ושדות אשר נתן לו רודאלף באלגיר. אולם אחרי אשר מצא רודאלף את בתו, אז נלחץ להפיר את ההבטחה הזאת, כי מאת תת שבת בביתו את האיש היודע תולדות הזמירה ובשת ימי עלומיה ויקרא אותו אליו בפעם האחרונה, ויחל את פניו לבל יזעף לבו עליו אם לא יתנהו עוד לצעוד על סף ביתו בפאריז, גם לא יקחהו אתו לארץ אשכנז, ובגלל זאת הבטיחהו להרבות לו כסף וזהב עד בלי די. אז נפלו פני חרבונה, ונפשו ירעה לו מאד, וימאן לקחת מיד רודאלף מאומה, וישא קולו ויבך מנהמת לבו. אך אחרי דברים רבים נעתר חרבונה לקבל את הכסף אשר נתן לו רודאלף ואת הבית והשדות אשר קנה למענו באלגיר, וביום השני קרא רודאלף אליו את מרטיאל ואת הזאבה אשתו (כי הוא לקחה לו לאשה) ויתן גם להם כסף ודי זהב גם בית ושדות אשר קנה להם באלגיר על יד בית חרבונה ושדותיו. מרטיאל והזאבה שמחו שמחה עצומה, ויפלו על פניהם לרגלי רודאלף ויודו לו על החסד הגדול הזה. ורודאלף צוה את מורף להביא את מרטיאל ואשתו אל חרבונה ולהודיע לו כי הם יהיו שכניו באלגיר –. חרבונה ומרטיאל כרתו ברית אחים, וישימו להם מועד לעזוב את פאריז ולנסוע אל אחוזתם, מרטיאל אוה תמיד את ארץ מרחקים למושב לו לבלתי שאת עוד את חרפת אבותיו ואחיו ואחותו, וגם חרבונה חפץ לגור בארץ נכריה אשר לו נודע שם המעשה הרע אשר עשה לפנים –. והיום ההוא יום הרגה לצרועה ולחלאה בתה, ומרטיאל הודיע זאת לחרבונה ויאמר לו כי הולך הוא אל בית האסורים לראות את אמו ואת אחותו לפני מותן, ואז נלוה גם חרבונה אליו, ושניהם נסעו בעגלה עד בית האסורים. מרטיאל בא הביתה, וחרבונה חכה לו לפני השער, ואחרי צאת מרטיאל מבית האסורים – אשר נאספו שם שוטרים ואנשי חיל גם ההורג ונושא כליו, כלי מות – ישב עם חרבונה בעגלה לשוב פאריזה. ופני חרבונה שנו מאד, על מצחו תשכון עננה, עיניו מפיקות יגון, ועל עפעפיו עצבת, ובלב מלא רגשי חמלה אמר אל מרטיאל: "חזק נא, ידידי! הן אמת כי רבות אנחותיך – אך זכור נא כי אמך ואחותך זרעו רוש, ולענה תקצורנה – גם לא שמעו בקולך, ולקחת נפשך עוד זממו – ומי כמוני יודע כי שופך דם אדם, עד בור ינוס ולא יכפר הדם כי אם בדם שופכו…" ובדברו נאנח במרירות לב ובשברון מתנים ויתחלחל עד מאד. "אתה", אמר מרטיאל אליו, "אתה תנחם אותי, ונפשך לא נוחמה – מדוע הנך סר וזעף? ומה לך כי חרדת את החרדה הגדולה הזאת מדי נחמך אותי על מות אמי ואחותי? –." הה!" נאנח חרבונה, "הלא הגדתי לך – לבלתי השלות אותך – כי לפנים שפכתי גם אני דמי אדם – ואיך לא תאחזני פלצות בזכרי כי אמך ואחותך תובלנה אל במת מטבח ביום הזה, וגם אני רוצח כמוהן, וגם יומי יבוא ואספה בעוני – ולבי יגיד לי כי קרוב היום ההוא לבוא –." ובדברו חרד שנית וכל עצמותיו נבהלו. "אך כבר נרצה עונך בקחתך מיד המשפט ככל חטאתיך – ועתה הנך יש הולך עד כי גם הוד מלכות כרודאלף הצדיק אוהב אותך –. הסר נא איפוא עצב מלבך, והעבר יגון מנפשך, וזכר נא כי עוד מעט נסע ונבוא אל נחלתנו אשר באלגיר, שם נוציא ברנה לחם מן הארץ, בשמחות וגיל נצוד ציד חיה ועוף, ובכלות עבודתנו נשב שאננים תחת צל סוכותינו, ואז יצהיל השמן את פנינו, והיין ישמח את לבבנו, ונשבע כל טוב ונהיה טובים…." כהנה וכהנה דבר מרטיאל דברים טובים דברים נחומים על לב חרבונה, אך חרבונה מאן להנחם, וסערת יגונו הלכה הלך וסוער בלי הפוגה, ואחרי דומיה ממשכה ספק חרבונה כפיו ויקרא: "הה, החזון אשר נראה אלי אמש, אות לרעה הוא! – וזה ימים רבים לא נראה אלי החזון הנורא ההוא – ולבי יגיד לי כי בא יומי, הה, בא קצי!! –. אמש נראה אלי שר האלף אשר רצחתיו לפנים – כאשר ספרתי לך ידידי זה מעט –. אך בפעם הזאת אחז מאכלת בידו…" "אמת כי נורא הוא החזון הזה, אמר אליו מרטיאל, "אך דע לך כי רק פרי מחשבותיך הוא אשר חשבת ביום –." "האמינה לי," ענהו חרבונה", כי לא חשבתי זה ימים כבירים אדות שר האלף, כבר נמחה זכרו מלוח לבבי –." אך בכל זאת אך חלום הוא, נחם אותו מרטיאל, והחלומות שוא ידברו! ורק אתה תענה את נפשך בחזיון שוא וחלום הבל – עורה נא ידידי מתרדמת תוגתך אשר בתהו יסודה! חזק נא והתאושש. ובערב הזה נעזוב את פאריז לנצח, ונשכח את ענינו ואת לחצנו בשבתנו תחת גפננו ותחת תאנתנו אשר באלגיר…." אחרי אשר נחמהו מרטיאל זמן רב, האמין כי גרש את העצבת מלב חרבונה, ובאמת צהלו פניו מעט, אך פתאם אמר אל מרטיאל: "הנה אנחנו קרבים אל המקום אשר דרך שם יסע רודאלף לשוב אל ארצו, ועתה ארדה נא מהעגלה ואלך ברגלי לראות עוד הפעם את פני רודאלף בטרם ילך מזה ולא אראנו עוד לנצח –". וברגע ההוא ירד חרבונה מהעגלה, ומרטיאל קרא אליו: זכור ואל תשכח לבוא בשעה הרביעית אל ביתי, ואז נכין הכל ונשים לדרך פעמינו –." "טוב הדבר!" ענהו חרבונה וילך לו, והנה פתאם סבוהו גם סבבוהו המונים המונים מדלת העם ומבני האספסוף אשר בפאריז ויסגרו את הדרך בעדו, וכל מאמצי כחו לא עמדו לו להבקיע ולהגיע אל המקום אשר יעבור שם רודאלף. צט: אצבע אלהים חרבונה שכח כי היום ההוא היה יום האחרון לחג קארנעוואל, אשר אז משוטטים ברחובות קריה מתחפשים בבגדים זרים ושונים ומתהוללים בקול המון חוגג, ועל כן השתומם חרבונה בראותו את ההמונים הרבים המתנכרים בלבושים מוזרים ומשתקשקים במקום ראים באין מפריע ומכלים דבר, ועד ארגיעה נסחף חרבונה בהמון בנים שובבים ההם אשר נהרו למאות ולאלפים מכל בתי היין מסביב ונאספו יחד ללכת משם אל מקום ההרגה אשר במת המטבח ערוכה שם והוכנה לצרועה ולחלאה בתה, עט כל סופר מהיר ילא, גם כנפי הדמיון תרפינה, לתאר בחרט אנוש ולדמות את המראה הנורא ההוא, מראה בני האספסוף החשכים ההם אשר התחפשו חפש מחפש במסוה על פניהם ובבגדי עדים מוראים ונגאלים, ועל פני כלם נוצצים שביבי אש שמחה אכזריה בזכרם כי אחרי אשר צהלו כאבירים בבתי היין כל הלילה, תראינה עוד עיניהם במות אם ובתה על במת מטבח. וכל ההמון הגדול הזה, חבר מחבר גנבים, גדודי שודדי לילה ולהקות מרצחים, נשים סוררות ובנות שובבות. ופתאם עמד הקהל הנורא הזה מלכת, כי צר להם המקום מהשתרע, ויהי קולות וסערות, וקם שאון ותמהון והמולה איומה, איש את אחיו ידחקון, גבר את רגלי עמיתו ישלח, ונגש העם וילחץ, ויעמדו כמו נד, ולאט לאט החלו לנוע, ויצעדו בכבדות גדול מאד, וחרבונה נלחץ אל קיר אחד מבתי היין אשר חלוניו פתוחים, ולמרות רצונו ראה בבית ההוא מראה נורא ומבהיל מאד. שם יליץ היין, יהמה השכר, שם נקבצו באו פליטי כל זרע מרעים, חלאת כל בנים משחיתים, וראשי כל השודדים והרוצחים, והם הולכים במחול משחקים ובמחולות המחנים לקול רעם התפים ורעש החצוצרות, וכלם מתנכרים בלבושים זרים נתעבים ונאלחים. ראש שכורי בית היין, היה איש רם הקומה מתחפש בעור דוב אשר משעטות צעדי מחולותיו, תרעש רצפת קולו ירעשו אמות הספים, והוא היה גנבת בן צרועה ואחי חלאה אשר עוד מעט תובלנה למקום ההרגה כי הוא עם עוד גדוד מרצחים כמוהו, נסו מבית האסורים וימלטו, למולו יחל איש צעיר ממנו לימים מעלף באדרת עור זאב, והוא היה חצר-מות אשר הליכותיו לא הקורא. ואחריהם ירקדו כשעירים עוד נערים שובבים, והם השודדים אשר נתפשו בשפן הלבן בבית עלוקה (כאשר ספר בראשית הספור הזה) ואשר נסו גם הם מבית האסורים. ועל כלם מנצח איש גבוה עטוף בבגדים קרועים, וסתר פנים ישים, ועל כובעו העגול מתנוססות נוצות שחורות ואדומות. והוא מפזז ומכרכר בכל עוז, ובכחו ובעזות מצח ועינים מפיקות שד ומפיצות פלצות ורצח, יתגבר על כל בני גילו, והוא היה גל העצמות אשר ברח גם הוא מבית האסור וישבר את נחשתיו. וביניהם מרקד, מדלג ומקפץ כצפרדע נער קטן המתחפש כדמות שד (כפי אשר ידמה ההמון –) והוא היה הפסח הקטן בן חמוץ-זרוע. בין הנשים הסוררות אשר סר סבאן, נראתה גם עלוקה בעלת בית המרזח בהסיטע הנקרא בשם שפן הלבן. ואנחנו לא ננסה לספר בזה את התועבות והשערוריות והמחולות הנמבזות אשר נראו שם בבית היין, רק נודיע כי מרגע לרגע השתובבו בנים שובבים ההם ביתר עוז ותעצומות, המו, רעשו, התגעשו ויתהוללו, עד כי רגזו מוסדות הבית ותבקע הארץ לקולם, ובתוך ההפכה וההמולה ההיא, קרא גל העצמות ברעם קול שאונו: קצר הבית מהכיל את מחולנו – נשתרע נא החוצה – ונלך במחולות המחנים עד מקום ההרגה! – "טובים דבריך" הרעימו קולות רבים, וכרגע התפרצו כל הפריצים העריצים ההם מבית היין החוצה וגל העצמות בראשם. ובהתערבם בתוך רבבות עם במקום צר ההוא, שמו על הלחץ ההוא ועל המבוכה ההיא נוספות. ופתאם רבתה עוד המהומה והמולה האיומה, שאגות וקללות, צוחות ונאצות, חרפות וגדופים גם שחוק ולצון, שריקות ותרועות שמחה, התבוללו יחד, ותגעש ותרעש הארץ, ומוסדי הרים התבקעו. והנה בתוך גלי ים סוער זה, נראה ציר ממהר רוכב על סוס דהר ולבוש מחלצות, והוא ציר רודאלף אשר שלחו לפניו לפנות לו הדרך. ובהראותו סבוהו גם סבבוהו עדת מרעים והמון פריצים ההם ויתנו עליו בקולם "עמוד! מדוע אתה רוכב על ראשי דלת העם? –." וגל העצמות הבקיע בכח ויגיע אל הציר ויחזק ברסן סוסו. "הרף!" קרא הציר, ואם אין איסרך בשוט סוסי –." "אתה?" הרעים עליו גל העצמות בשצף קצפו. "כן", ענהו הציר, "אנכי – אנכי אם לא תרפני כרגע כי אני שלח במלאכות אדוני הנוסע אחרי במרכבה –." "אדוניך – מה לי לאדוניך?" קרא גל העצמות, "גם אותו אכריע לטבח אם לא יתן לי את כספו – ועתה אתה תן כספך, והנפש קח לך, אם יקרה נפשך מכספך! ואם מאן אתה, ושמתי גם נפשך כנפש אדוניך –." "אין אדונים לנו בפאריז – יחי היין!" קרא הפסח הקטן ויחזק ברגל הציר ויתלה עליה בחזקה עד כי התנודד הציר בתוך כר הסוס, וירם ימינו ויך במקלו את ראש הפסח על עזותו. אך אז התנפלו עליו כל הזדים הארורים ההם, ועוד מעט השמיטוהו ארצה וירמסוהו ברגליהם ויהי טרף לשניהם, לולי נשמע קול רעש אופני מרכבת רודאלף, והם הסבו עיניהם על המרכבה, ובין כה וכה נמלט הציר על נפשו. מרכבת רודאלף היתה רתומה לארבעה סוסים אבירים ותתנהל לאט ובכבדות בתוך ההמון הרב והעצום ההוא, ופתאם נעצרה ועמדה מלכת עוד. ויפתח רודאלף את חלון המרכבה וישאל את פי רכבו: "למה תעמוד? – ומה קול הקריה הומה? –. "הוד מלכות!" ענהו הרכב, "רבבות עם נקהלו פה לראות במות שתי נשים על במת מטבח, והם יעצרו את המרכבה –." "הפוך את ידך והט את המרכבה על ימין או על שמאל!" צוהו רודאלף. לא יתכן לנטות הצדה אם לא ירמסו המונים המונים תחת פרסות הסוסים וגלגלי המרכבה –. "אבי!" קראה מרים, "איכה נעשה? באנו בין המצרים. ובני בליעל סביב שתו לנו – הה! הכרת פניהם ענתה בם כי בנים משחיתים הם –." ובעלי פרצים וקהל מרעים ההם התפרצו כפרץ מים זידונים, וגל העצמות בראשם, ויסבו את מרכבת רודאלף בקול פחסים ויפתחו פה ברצח: "אהה אבי!" קראה מרים. אבד מנוס ממנו, אבדנו, נגזרנו לנו!" ובדברה התחלחלה עד מאד ותתרפק על אביה. "האתה הוא איפוא האדון? שאל גל העצמות בהושיטו את ראשו הנבזה והנמאס בתוך המרכבה ועיניו נוצצים מיין ורצח כעיני נחש צפעוני. "מדוע תעצרו את מרכבתי? "מדוע?" ענהו גל העצמות, "יען כי כן נחפצה! – ועתה עשה כאשר נצוך אם בוחר אתה בחיים?" ובעזות מצח הרים את ראשו בתוך המרכבה ומעיניו התמלטו זיקי שד ורצח, ולהב מפיו יצא. "הוי אבי! בא קצנו!" קראה מרים בנפש נבהלה מאד. הרגעי נא בתי", אמר רודאלף אליה, ויפן אל ההמון ויאמר: "ידעתי כי שתיתם היום במזרקי יין ותבקשוהו עוד. הא לכם כסף למכביר ושתיתם יין כאות נפשם, אך הרפו נא ממרכבתי!" ובדברו השליך צרור כסף ארצה, והפסח הקטן מהר ויריהו ויטמנהו בצלחתו, "הלא עוד כסף רב לך" קרא גל העצמות. "ועתה תן לי כל כספך אם חפץ חיים אתה –." "ירד מהמרכבה הוא גם אשתו!" קרא גנבת בקול רם. "כן –" הוסיף גל העצמות לדבר, "רד מהר אתה ואשתך, או אני אכלה שניכם כרגע! –." וביד רוצחת קרע את חלון המרכבה ויקרא: "הכסף או הנפש! –." אז לא יכול עוד רודאלף להשקיע את אש חמתו, ויקפוץ ארצה להחזיק בצואר המרצח ולהפחידו ולהרחיקו מעליו. גל העצמות נסוג אחור, אך מהר ויוציא מאכלת ארוכה וחדה מתחת למדיו ויעופפנה על ראש רודאלף. ומרים צעקה צעקת מות בראותה את המאכלת, ותמהר ותקפוץ ארצה גם היא ותחבק את אביה. אך גל העצמות התנשא כאריה משחית, ויתנפל במאכלת על רודאלף ועל מרים, וברגע קטן הכריע שניהם לטבח לולי הבקיע חרבונה בכח גדול מעל לכח אנוש בתוך ההמון הגדול ההוא, ויגש אל גל העצמות ברגע ההוא ויחזק את זרועו בידו האחת, ובידו השנית אחז בערפו ויפילהו אחור. אך המרצח נשמט מתחת ידו ויסב את פניו ויכר את חרבונה. ויקרא: האתה הוא איש חרמי אשר נמלטת מידי בגוב האריות? הפעם לא תנצל ממני! –." ובחמה שפוכה ושצף קצף התנפל גל העצמות על חרבונה ויתקע את להבת המאכלת עמוק עמוק בחדרי לבו. חרבונה התנודד הנה והנה אך לא נפל, כי נגש העם עד אפס מקום לנפול. וברגע ההוא קראו אנשים רבים: "אנשי חיל! אנשי חיל באים! ננוסה נא!" ומהרה קל נפזרו והתפרדו כל פועלי און ההם, וינוסו בשבעה דרכים מיראתם פן יתפשו בידי אנשי החיל ודמי הנרצח ידרשו מידם. גם גל העצמות וגנבת והפסח הקטן נסו ועקבותיהם לא נודעו. ואנשי חיל ההם – אשר הביא אותם ציר רודאלף בהמלטו מכף העריצים ובראותו כי הם סבו את מרכבת אדוניו – אנשי חיל ההם לא מצאו עוד איש במקום הרצח ההוא בלתי אם את רודאלף ובתו ושני נעריו ואת חרבונה המתבוסס בדמיו ארצה. ורודאלף אחז ביד בתו אשר כל עוד נפשה בה, וישלח את רץ ממהר ההוא להביא את דוד הרופא אשר נשאר בפאריז, אולי יש עוד תקוה להנרצח. ואת שני נעריו צוה להביא את חרבונה אל בית היין ההוא אשר התפרץ משם גל העצמות עם עדת מרעיו. ואל מרים בתו אמר: "בתי היקרה! אני אביאך אל הבית הקטן אשר ממולנו, ושם תחכי עלי עד שובי אליך, כי לחטאה תחשב לי לעמוד על דם האיש אשר הצילני פעמים ממות ולעזבו ביד הנערים –." "אל תעזבני נא, אבי!" קראה מרים בשארית כחה, אל תעזבני פה – פן תדבקני הרעה ומתי!" ובדברה התרפקה על אביה. "אך איככה תוכלי לראות את המראה הנורא ההוא, מראה פני הנרצח? שאל רודאלף ברגזה. "הוא הוא הצילך פעמים ממות" אמרה מרים, וגם עלי החובה להודות לו ולנחמו בטרם ילך ואיננו." רודאלף נלחץ בין המצרים ולא ידע איכה יעשה, כי לא יכול לעזוב את בתו במאורת צפעונים ההיא פן תמות מרוב פחד, גם לא אבה להדאיב את נפשה הענוגה במחזה פני הנרצח – אך לאחרונה לקחה אתו אל בית היין אשר הובא שם חרבונה ואשר נותרו עוד שם שתים שלש נשים שובבות וגם עלוקה בעלת בית שפן הלבן. ובעל בית היין עם הנשים אשר בבית, השכיבו את חרבונה על כר תבן, וינסו לעצור את מרוצת דמי לבבו ולא יכלו. בבוא רודאלף הביתה, פקח אז חרבונה את עיניו, ופניו הלבנים כפני מת, צהלו מעט, ויאמר: "שש אנכי כי לא אחרתי המועד – ואמלטך מיד גל העצמות." "טוב עשית" ענהו רודאלף באנחות לב, ובחזקה עצר בזרם דמעותיו, "טוב עשית – כי איש טוב אתה מאין כמוך בכל בני גילך, ובפעם השניה הצלת נפשי ממות בחרף נפשך –." לבי נבא לי, אמר חרבונה בשפל קול כחולה, "לבי נבא לי כי בא יומי, והיום אמות – כי שר האלף נראה אלי הלילה, ובידו מאכלת חדה –." "לא תמות" אמר רודאלף אליו, לא תמות כי חיה תחיה, וכבר כפר עונך –." "לא אחיה עוד אחרי נפלי אמר חרבונה בקול ענות חלושה. הה! גל העצמות העמיק הרחיב והרבה את פצעי לבבי – אך נפשי תגל כי תולעת ולא איש כמוני, חלץ פעמים את נפש איש רם ונשא, ממות –. "אודך ידידי על ועל אמתך!" אמר רודאלף, וכל ימי חיי לא יזח זכרך מלבי –." "הנה כפרתי בדמי את דמי שר האלף – וכן יאתה –." "לא תמות, ידידי, אך חיה תחיה!" קרא רודאלף ויבך, ויאחז ביד חרבונה הקרה ככפור. "ראה נא," הוסיף חרבונה דבר בשפל קולו, "ה' משלם – לאיש – כמעשהו –. במאכלת – שפכתי דמי אדם – ובמאכלת – נשפך – גם דמי –. וברגע ההוא הסב עיניו וירא את מרים, אשר לא ראה אותה עד כה, ואשר לא ידע עוד כי בת רודאלף היא, ויאמר: "הלא את היא – זמירה? –." "כן ידידי," ענהו רודאלף, "הזמירה היא, והיא בתי, ותבוא להודות לך כי חלצת פעמים ממות את נפש אביה." "הזמירה – היא בתך – בתך – היא – ברוכה היא לה'"! –. הה – עתה – בא – קצי – יהי מותי – כפרה על עוני! – צדיק הוא – ה'! –." ואז נאק חרבונה נאקת חלל, ויאנק אנקת מות, וימת. ובחוץ נשמע קול שעטות פרסות סוסים ורעש אופני מרכבות, כי הציר אשר שלח רודאלף פאריזה, פגש בדרך את מרכבת השר מורף ואת מרכבת דוד הרופא, מורף ודוד בבהלה הביתה, ורודאלף קרא בקול בוכים: "דוד! חרבונה נרצח זה מעט – ראה נא היש לו עוד תקוה? –." הרופא התבונן בהנרצח רגעים מעטים, ויקרא: "אין מקוה עוד –. הוא מת." והאשה המבישה עלוקה בעלת בית שפן הלבן, העצורה עוד שם, הכירה את הזמירה אחרי שמעה את שמה מפי חרבונה ורודאלף, וגם את רודאלף הכירה אז. ומה מאד השתומם לבה בקרבה בראותה כי שרים מלבשים מחלצות נצבים לפני ביראת רום הכבוד וקוראים לו בשם "הוד מלכות," והזמירה אשר זה מעט היתה שפחתה ומקנת כספה, תלבש מלכות כאחת מבנות מלכים, ורודאלף קורא לה "בתי". ובתמהון לבב הביטה עלוקה על פני מרים ולא הסבה עיניה ממנה רגע קטן – ומרים אשר הכירה גם היא את אשת בליעל הזאת נצבה כנציב-שיש וכהלמות חזיז רעם. מות חרבונה ומראה פני עלוקה, השרישו במורשי לבבה שרשים פורים רוש ולענה, ונפשה הגידה לה כי אותות לרעה הם וכי נכונים בידה ימי חשך וצלמות כל ימי חייה על הארץ. ומרגע ההוא היה הזכרון הזה כעש בלבבה וכרקב בעצמותיה… אחרי הדברים האלה, עזב רודאלף עם מרים בתו את פאריז ואת ארץ צרפת, ויבואו אל געראלשטיין בירת ממלכת רודאלף. אב, תר"ם, ראדאשקאוויץ עיר מולדתי. ווינא. 15 דצמבר, 1891. …בהכנסי לבית מדרש המדעים היתה כל מגמתי רק לאסוף חכמה ומדעים לרוב, כי רק על מנת כן באתי הנה, רק לתכלית נלחמתי עם כל המעצורים והמכשולים, ועתה, בעבור שנה, הנה לא לבד שלא העשרתי פה את אוצרי הרוחני, אשר הבאתי מעירי הקטנה כי אם, להיפך, אוצרי זה הולך ומתרוקן, הולך ומתדלדל. זה כחודש ימים החלטתי בקרבי להיות מתמיד ושוקד על למודי ושעורי, חרף המניעות, לבלי לכת בטל ולרדוף אחרי פרזות מצלצלות כאשר יעשו רוב חברי פה. אבל כיצד לומדים, אם אין לחם לאכול ואין גחלים להסקה. בהכנסיה הקטנה של התלמידים העברים-הרוסים מושלת עתה הדלות בכפה. אין פרוטה ביד איש מאתנו. אם יקבל אחד כסף מביתו, מיד יתנפלו עליו חבריו כחגבים רעבים, ובשעה הראשונה ינצלוהו, אם ברצונו הטוב או על כרחו, ויעמידוהו "ריק על נחליו". אך אתא בוקר והתלמידים כבר "פשטו בגדוד", הכל רצים ומשכימים. איש לפתחו של חברו, ואמר איש לרעהו: פרוטה לך קצין תהיה לנו, מעט תה בידך, מכניס אורח תהיה בקרבנו. ואם "חוטם חדש" יבוא אלינו מרוסיה ולא בידים ריקות הוא בא, אז מיד יקיפוהו תלמידינו וידבקו בו כזבובים בקדרת דבש. הכל יהיו לחבריו, ליועציו ולאוהביו. עוד לא המיר את אבק הדרך מעל נעליו, עוד לא ראה את האוניברסיטה, והנה כל כספו כבר נפל ביד מלוויו אשר יהיו ללויו, ואין ה"חלה" מספקת ל"המוציא". ולמחרת יום בוא וסבב גם "החוטם החדש" על פתחי חבריו "ככהן המחזיר על הגרנות" והתחנן גם הוא לפני חבריו כי ילוו לו חצי או רבע שקל, או ישיבו לו את "הגזלה אשר גזלו ממנו". שנה הולכת ושנה באה, והעולם הקטן הזה כמנהגו נוהג. יוצאים מן הכלל הזה הם רוב התלמידים העשירים, אשר "פתם תמיד בסלם" וגם המזג לא יחסר להם. המה לא יתערבו עם שונים ובקהלנו, קהל העניים, לא יחד כבודם. הם עומדים "מחוץ למחנה", מתחבאים ומסתתרים המה תמיר מעינינו. ובראותם כי אחד מחבורת הרעבים הולך ומתקרב אליהם, ימהרו לרכוס היטב את כל הכפתורים אשר בבגדיהם. יראים המה, פן יהיו לשלל ולבוז בפי התלמירים "השוחרים לטרף". להעשירים האלה בעצמם יש צורך בכסף, יבושו לבוא אל התלמידים העניים ללוות מהם את הפרוטה האחרונה. היום עמדתי באולם האוניברסיטה אצל אחד העמודים, אשר שם מתקבצים התלמירים בני ארצי ובני עמי בשעות ידועות ביום. הכנסיה העברית-הרוסית היתה בין כנסיות יתר התלמידים כ"מדינה בתוך מדינה". שני תלמידים עומדים אצל העמוד, מקום ועידתנו, ומתוכחים ב"ענינים העומדים ברומו של צוארו ארוך ופניו חורים, והשני הוא שפל קומה, כחוש ורזה ומרחוק מעט יראו שניהם בצורת אות-הקריאה "!", התלמיד הגבוה פרש ידיו הארוכות והצנומות ויתנועעו הנה והנה ברוח, כאילו היו קשורות בגוו רק על-ידי חוט דק, התלמיד הקטן מלל ברגליו על מקום עמדתו כארנבת. נכר היה, כי הוכוח ביניהם עז וחריף, ואין אחד מהם מוותר על דעתו אף כחוט השערה. ופתאום מפסיק הקטן את הוכוח הלוהט בשאלתו הקרה: – התלוה לי שקל כסף לימים אחדים? אילו היה בידי, יענה הגדול, אף חצי שקל, לא הייתי עומד פה אתך, שוטה, ומתוכח בעלמא. – יקחני אופל, – יצפצף הקטן – כי אוכל לא בא עוד היום אל פי. אולי יש אתך, גרגרן חמש פרוטות ותהיה לי למלאך גואל ומושיע. חמש פרוטות, כפי הנראה, הוא דבר קטן לגבך, אבל לגבי דידי "דין פרוטה כדין מאה", כי כבר שכחתי צורת מטבע, וחובותי לבעלת דירתי ולהחנוני עצמו משערות ראשי, ואתה, שלומיאל, האם לא יתנו לך לחם בהקפה… – היש לכם, חברי, שלשה שקלים? – יפסיק את דבריהם תלמיד שלישי, אשר יתקרב אליהם ברעש ושאון. – השמעתם לשאלת האדון המרומם הזה? שלשה שקלים! האם יצאת מדעתך, ולמה לך, בהמה, סך גדול כזה? יהתלו בו השנים הראשונים. – להותי עוד לא יצאתי מדעתי. שלושה השקלים דרושים לי לתתם לבעלת דירתי, כי עוד מעט ועבר החודש, ואני לא נתתי לה אף אגורת נחושת אחת, ועתה שערו נא בנפשכם, אם יש לכם נפש, את היסורים אשר אני סובל מהאשכנזיה הצועקת מבוקר וער ערב: הב, הב… – ואני, – אמר אחד אשר נגש עתה אל העומדים,- סגרה בעלת מלוני את חדרי על מסגר זה שלשה ימים, ולא תתנני לבוא בו, עד אשר אביא לה דמי-דירה, כי להבטחותי לא תאמין עוד. ואני מבקש עתה לינת-לילה מי מכם, אדוני, יאספני הביתה, ואני אינני תופס כלל מקום, או, אולי, לא נעים לכם אורח כמוני… חא-חא-חא! – בא אלי, – אמר התלמיד הקטן, – ותלון בחדרי ככל אות נפשך, אך אוכל אל תבקש ממני, כי גם לי אין מזון סעודה אחת, אולי יש לך פרוטות אחדות ונלך לבית-המבשלות אשר להתלמידים. – אמנם, הוני יספיק לשלם בעד ארוחה לשנינו, בוא, זולל וסובא, ונאכל לשבעה. – טוב לרעוב, – אמר אחד התלמידים, – מאשר לשמוע לנהמתן של בעלות הדירות החביבות. – אנכי, אודה על פשעי, – אמר אחד התלמידים, אשר זה עתה לקח את מקומו בסור מרעים זה, – אינני איסטניס ומפונק כזה, אני אוטם אזני משמוע לתלונת בעלת-מעוני. תצעק, תתלונן ככל העולה על רוחה, ככל חפץ לבבה. מה איכפת לי? אנכי משלם לה דמי דירתי בשעה שיש כסף בידי, ולא בשעה שהיא דורשת. שמא תסגור את המטלטלים שלי, לא אירא, כי הנני מוותר עליהם ומוחלם לה במחילה גמורה. אולם צרה אחרת יש לי היום, צרה יותר גדולה, היום הוא האחרון לשלום שכר-למוד בהאוניברסיטה ובידי אין אף אסימון אחד. התשמעו. למי מכם כסף, הריקו נא אמתחותיכם, פתחו נא, חברים, את צרורותיכם, כי היום הרת-עולם לי… – פה תהיה קבורתכם, יהודים, – צעק אחד התלמידים אשר התקרב אל החבורה בפסיעות דקות ומהירות, – אם לא תפרעו לי תיכף ומיד את אשר אני נושה בכם, גזלנים הביטו נא וראו, אם לא הוכיתם בעורון, את נעלי הבלות הנופלות מעל רגלי, והסנדלרים האשכנזים – הרי חוצפה – רשעים גמורים הם ובלי כסף לא יתפרו לי בתי רגלים. – בן-אדם, הנך מתאונן על נעליך הקרועות, ולמי מאתנו נעלים שלמות; אל תתחטא לפנינו, כי לא אתה הוא היחסן היחידי בקרבנו. ברגע הזה הורמו רגלים רבות נעליהם הטלואות והקרועות. – תחת להתאונן על רגליך הרכות והעגונות, הלוה נא לנו עוד שקלים אחדים, או, לכל הפחות, אגורות כסף אחדות – נשמעו קולות אחרים מתוך חבר התלמידים. – הנכם כולכם לועגים לרש – אמר התלמיד הנקרא בפי החבורה בשם "חונן ומלוה". – לא נשאר לי, – אמר התלמיד הירא את בעלת-דירתו – בלתי אם לעבוט היום את אדרתי וללבוש מעיל קיץ, טוב לסבול קור, מלשמוע את נביחת הכלבה הזקנה. – הלא מאושר אתה כי יש לך מעיל-קיץ. אני אם אעבוט את אדרתי, אין לי, לחלוטין, מה ללבוש. – ואת אדרתי הקרועה לא יקחו כלל בבית-המלוה, ואם אבוא למכור אותה לא יתנו במחירה אף חצי שקל. – אנכי מכרתי אתמול, קרא אחד התלמידים בחבורה זו שהלכה הלוך והתרחב – את כל בגדי, מלבד אלה שאני לובש עתה, לרוכל של בלויי סחבות ו"הסוחר" היהודי התנהג אתי הפעם במדת הרחמים, כי שלם לי בעד הסמרטוטים ב"טבין ותקלין"… – אם כן, הלא הנך עשיר היום, ואתה מחשה – הלוה לי שקל. – לי חצי שקל. – לי עשרים אגורות. – ולי רק עשר אגורות. כל כסף "הפדיון" שהיה בידי התלמיד, אשר מכר את בגדיו, התחלק בין התלמידים האלה ברגע אחד, כהרף-עין, ופניהם נהרו וקול שחקם גבר. – נלך נא, חברי, בערב אל בית-החזיון, כי היום יציגו על הבמה את "המלך ליר", והשחקן פוטיפר יקח חלק בו, הציע התלמיד אשר לוה את השקל. – מה תאמרו ל"הגביר" הזה! נשמעו קולות רבים בבת-אחת. – טוב לעניים כמונו, אשר אין ידם משגת לקנות כרטיס בבית-החזיון, ללכת לשמוע בערב את ההרצאות והנאומים באותם המקומות אשר לא ידרשו כסף מאת הבאים. מציע לפניכם, חברים, ללכת היום בערב את הרצאתו של הפרופ. הופמאן על דבר הזולוסים. ואני מציע לפניכם, חברים, ללכת היום בערב לשמוע את מדברותיו של צימרמאן על דבר חכמת הבנין של הדבורים. – לא, נלך לשמוע את מדברותיו של וויקטור אדלר על המהפכות בחברת בני האדם. – היום יקרא ברינטנו על דבר השנויים הנראים על הכוכב מאדים. נלך נא, רבותי, לשמוע את הרצאתו. הצפופה הזאת. ניכר היה, כי "פנים חדשות" הוא. – אנשים ישרים אנחנו – ענו אחרים מן התלמידים – ושעונים אין לנו בכיסנו, "ינוחו על משכבותם" בבית "דודנו". – למאושרים כמונו – העיר הקטן שבחבורה – אין כל צורך בשעונים. בני אל-מות אנחנו, לכן לא נמדוד ולא נספור את שעותינו ורגעינו. קול צחוק התפרץ מפי החבורה העליזה. העניות הנוראה לא הספיקה עוד לנוול את רוח התלמידים האלה. רובם באו הנה זה לא כבר. "זמן" או שנים, או, לכל היותר, שלשה. עוד לא כשל-כח סבלם, ירושת אבותיהם. עניותם, לעת עתה, גאיונית ועליזה, דלותם צוחקת וצוהלת, כי עוד לא נלאו ללחום עם המחסור, עוד לא נלאו לרעוב. תשוקת-הלמוד עוד לא כבתה בלבם. נדיבות-הרוח, וותרנות-הנוער ואומץ השאיפה עוד לא נשמרו ולא נכחדו מקרבם. עוד טעם מיוחד יטעמו ביסורי העוני, ובגאוה ילבשו את שק-המחסור המלא נקבים. אולם תעבורנה שנים אחדות. והעניות והמחסור יעשו את שלהם. פעולת הריסתם את רקמי הגוף והרוח, הלב והמח הולכת לאט לאט, אבל היא תמידית ובלתי נפסקת. עבודתם נאמנה כעבודת המות. 9 יאנואר. 189.. היום השכמתי לקום, למען אלמוד את שעורי. הקור גבר בחדרי. זה יומים לא הסקתי את התנור, יען כי אין לי גחלים. פתחתי את ספר תולדות הפילוסופיה להגות בו, אולם הדברים שאחרי הטבע וכל השיטות השונות והמשונות של הקדמונים לא נכנסו כלל אל לבי, לא נתקבלו על דעתי. הקור הרעיד את עצמותי וגלגלי מכונת מחי כאילו נקפאו ולא משו ממקומם. אמרתי להכין לי מים חמים ולשתות כוס תה, למען אתחמם מעט ויקלטו הדברים הכתובים במחי. אולם מהרה נסוגותי מחפצי זה, יען ראיתי כי אין לי סוקר. עודני יושב שקוע ביאושי, והנה קול דופק על דלתי. מהרתי לפתוח את הדלת. – צפרא טבא! היש לך פרוטות אחדות? – שאל אחד התלמידים ממתי סודי, אשר התפרץ אל חדרי כנס מתוך המהפכה. – השתית חמין? – שאלתיו. – יען כי אין לי אף אבק-תה. – האם לא הסקת היום את תנורך, כי כה גבר הקור בחדרך? – שאלני חברי, אשר שפשף את ידיו, ויפזז בחדרי פזיזה קלה להחם את גופו. – גחלים אין לי. – ואני גחלים יש לי, אך נפט אין לי. אמש כתבתי מכתב להורי בשכבי שטוח בפשוט ידים ורגלים על רצפת החדר, לאור התנור אשר הסקתיו. כחצי שעה התיעצנו איך ואיפה להשיג כסף להספקת צרכנו ביום הזה. החלטנו לתת את אחד מחפצי בעבוט. אך איזה חפץ? מששתי ובדקתי את כל אשר במלתחתי "מחוט ועד שרוך נעל", ולא מצאתי אף חפץ אחד שוה אגורת כסף פתאום זכרתי כי יש לי שמיכת משי. את השמיכה המצוירה והמרוקמה הזאת קבלה אמי מהוריה ביום חתונתה, ואמי נתנה לי את "החפץ היקר" הזה, כאשר נקרא בלשונה, ביום הפרדי מעליה ללכת הנה. לא פעם אחת הזהירתני אמי לשמור את השמיכה היקרה כבבת עיני, לבל יאונה לה, חלילה, כל רע. כל זמן אשר לא הגיעה דחקותי עד המדרגה האחרונה, לא התגנב ללבי אף הרהור רע: לשאת את "נחלת-הורים" זו אל בית המלוה. אך היום, אחרי אשר נלאתי נשוא חרפת רעב וקור בשבועות לא היתה גם ל"ירושת-אבות" זאת כל ערך בעיני. טוב היה לי פת לחם חרבה, כוס-תה, מעט גחלים להסקה מכל ירושת אבות ונחלת הורים. קפלנו את השמיכה ונרוץ אל בית-המלוה. הבית היה מלא אנשים ונשים וגם ילדים, אשר עמדו צפופים ודחוקים. כל אחר היה צרורו בידו או שכמו. פניהם שרועים ומפיקים ליאות וקוצר-רוח. כל העינים היו נטויות אל השמאי העומד על דוכנו ולפניו שורת אנשים ארוכה. אל הבית הזה יבואו חברי התלמידים חבורות חבורות מדי יום ביומו, והמה קראו לאדון הבית בשם "דודנו" סתם. גם היום מצאתי בבית המלוה חבר תלמידים מבני עמי ומבני ארצי. וכאשר ארכה להם השעה לעמוד ולחכות, עד אשר יגיע תורם לבוא לפני השמאי, החלו לספר זה לזה מהתלות וחדודים השגורים בפי היהודים של ערי-התחום. אני עמדתי נבוך ולבי דפק בי בחזקה. יותר מארבע ועשרים שעות לא בא כל אוכל אל פי, ופה הוטל גורלי "אם לשבט או לחסד". כאשר הגיע תורי פרש המעריך את שמיכתי כשמלה, הפכה על כל צד ויבדקנה לאור החלון; מששה, קמטה, עסתה ויקפלה עוד הפעם כפול שמונה; עוה את חטמו, עקם את שפתיו הסרוחות וישליך "נחלת-הורי" כמעט על פני, באמרו: סמרטוט זה לא שוה כלום. מגדל תקותנו התפוצץ ברגע אחר לרסיסים דקים, ומבין ערמת הרסיסים האלה נשקף אלינו הרעב בפניו הירוקים והאיומים. מבית-מלוה זה הלכנו אל בתי מלוה אחרים, רבים ושונים, ומשם אל רחוב-היהודים המלא משני עבריו חנויות לקנית ולמכירת בגדים ישנים. אולם לא נמצא אף מלוה או קונה אחד אשר נתן במחיר שמיכתו, אשר התפזרה והתפלצה לחוטים ולגדילים, אף עשרים פרוטות. אז גמרנו אומר ללכת אל חברינו ללוות מהם חצי שקל, או כמה שיהא אפשר. אני הלכתי אל התלמידים המקורבים אלי ביותר, והוא – אל המקורבים אליו ביותר. כעבור שעות אחרות נפגשנו, כאשר הועדנו מראש, בחדר הספרים אשר להאוניברסיטה: כל עמלנו היה לשוא. טפסנו טפסנו וירדנו על המעלות אל רבים ממכירנו, אך אף פרוטה אחת לא השגנו. ישבנו כהצי שעה בבית-עקד הספרים, אך עינינו היו נשואות לא אל הספרים, אשר היו פתוחים לפנינו, כי אם אל התלמידים היושבים לפני השלחנות שורות שורות: חפשנו ביניהם את מכירינו, למען נבקש מהם הלואה קטנה. אולם, מעשה שטן, אף אוזר מהם לא נמצא בבית זה. ראשי היה עלי כבד ורגלי כמו בצקות. בדמיוני ראיתי את התופינים המוצגים בחלונות בתי-המאפה, ובאזני עוד נשמע קול דפיקת המזלגות והסכינים בבתי-המזון אשר עברתי על פניהם וריח הצלי עוד חדר אל אפי. באותה שעה כעסתי על כל העולם כולו, ולא יכולתי להביט בפני אדם שבע, כי חיבבתיו לשונאי. כל התלמידים היושבים שבעים והוגים בספריהם היו בעיני כבני בליעל ומנוולים, והספרים בעצמם נחשיבו באותה שעה בעיני כגל של הבלים. פתאום הבריק רעיון חדש במוחי, דמיתי כי רוח ממרום הוערה עלי ברגע זה. משכתי את רעי בשולי בגדו, ואלחוש באזניו: עוד לא אברח ותקותנו. – האם תהתל בי? האם המטירו לך מלאכי שמים שקלי זהב ברגע זה? – שאלני חברי בלחישה, שנשמע בה קול חריקת שני הרעב. – לא התולים עמדי. נזכרתי, כי יש לי בבית חפץ העובר לסוחר: – ומה הוא חפצך זה? האם סמרמוט מלוכלך כשמיכתך היקרה? חברי חשב, כפי הנראה, כי לו המשפט לכעוס עלי על שאין לי כלים וחפצים יקרים באמת, מטלטלים שיש בידם להצילנו בשעת הדחק מרעב. – יש לי, אמרתי בקול כמעט עליז, "ספר תולדות הפילוסופיה" והוא חדש, אין בו כמעט כתם אחד, זה לא כבר שלמתי בעדו ששה שקלים. בוא ונמכרנו. עוד מלתי על לשוני וחברי התרומם מעל כסאו ונרוץ אל חטפנו בחפזון את הספר הכרוך בכריכה נאה. מרוב שמחה דלגנו ופסחנו על שלש מדרגות בבת אחת. כהרף עין היינו בחנות הספרים הישנים. לא הרבינו להתוכח עם החנוני ולעמוד על המקח. שמחים היינו כי נתן לנו במחיר ספרי שמונים פרוטות. הסך הזה היה כאוצר גדול בעינינו. הרוחנו חיי שעה אחת, ונהיה מאושרים. פה הרגלנו לדאוג רק לרגעי ההוה. "דיה לצרה בשעתה" – פתגם לדמנו ובשרנו. במחיר השמונים פרוטות קנינו מעט גחלים להסקה, לחם, דג- מלוח, תה וסוקר, באנו אל דירתי. אני הסקתי את תנורי וחברי הכין את סעודת-הערב. התענגנו על ארוחתנו זאת לא פחות מאותם האנשים, שהיו מסובים לסעודת שלמה בשעתו. אמנם הלחם אשר קנינו היה מחמצת כמעט בלתי אפויה, דג-המלוח היה סרוח, התה – עשבים רקובים ומגואלים "והספיריטוס" – מהול במים. אך אנחנו התלמידים העניים, איננו מפונקים כלל, כי כבר הורגלה קבתנו בבתי- המבשלות לכל מיני פגול. בשעת האכילה ושתית התה שחקנו על תלאות היום, ספרנו איש לרעהו על דבר הנפתולים המוסריים אשר נפתלנו עם התלמידים העשירים, בשעה אשר באנו אליהם ללוות מהם מעט כסף: זה עונה לנו כי כספו מונח בשטרות רוסיה, – ובתוך כך יספר את רוב חסדיו, אומר, כי שם לו לחוק, לבלי ללוות מאחרים ולבלי להלוות גם להם, אם גם על החצי הראשון של החוק יעבור פעם בפעם; וזה מתנצל: בחפץ לבב הייתי נותן לך מכספי, אבל עלי לקנות היום פתקא בתיאטור, כי יציגו על הבמה את החזיון החדש של איבסן. וכן כלינו את ארוחתנו. חברי הלך אל ביתו בברכים כושלות מתלאות היום ואני לקחתי בידי ספר פילוסופיה ללמוד בו, אך חש הייתי בראשי ומעי התעוררו להקיא את אשר אכלתי, אחרי הצום הארוך. התאמצתי בכל כחות שכלי להבין ולשפוט על הכתוב בספר אשר לפני. אולם הרעיונות היו מטושטשים ומבולבלים במחי. את מיץ עצבי ואת כל כחותי בזבזתי היום על פת לחם וזנב דג-מלוח. חגרתי את שארית כחות רוחי לחדור לרעיונותיו של קאנט, אך כעבור עלי רבע שעה בלמוד זה, כבר הייתי עיף ויגע בגופי וברוחי, עד כי לא יכולתי לצמצם את מחשבתי בנקודה אחת אף במשך שני דקים. מכונת כלי מחשבתי עבדה בעצלתים ובכבדות, בלי חמדה ובלי התעוררות, כמעט על כרחה. הנחתי את הספר "בקורת כח-השופט" של קאנט הצדה, ואקח בידי את ספר ההגיון של וואונדט, אך חוט רעיונותי נפסק לרגעים ולא יכולתי להמשך אחרי הנחותיו של המחבר. חשבתי כי על-ידי התגברות הרצון והתאמצות הרוח יעלה בידי לשום מעיני באיזה ספר מדעי, למען אדע, לכל הפחות, כי לא לשוא רעבתי היום ללחם, לא לשוא השתחויתי לאגורה. לכן לקחתי ספר שלישי, אשר תכנו היה יותר קל, לקנות בו בעיון. לא חפצתי בשום אופן לעלות על יצועי בטרם אלמוד דבר מה, אולם, גם הפעם, בקראי רק שורות אחדות כבר הייתי תיר". הרהורי לבי, שרירות דמיוני התערבו והתבלבלו בתוך הדברים שקראתי בספר, ולא היה עוד בכחי להבדיל בין ילדי רוחי הכהה אני לילדי רוחו הצלול של המחבר. אמנם החכמה האמתית איננה נקנית על-ידי למודים ארעיים, סירוגיים ומקריים, על-ידי קפיצות ודלוגים. הקרעים הדקים של למוד משונה כזה אינם מתאחים ולעולם לא יהיו כגוף אחד שלם, כי אם ישארו אברים מדולדלים, פרקים מקוטעים ומקוצצים, אשר די כחם לסכסך את חושי האדם הבריא ולבלבל את בינתו הטבעית, אך קצר כחם להאיר לאדם את דרכו בחיים, וכל שכן לגלות לפניו אופק חדש. החכמה נקנית על-ידי למוד קבוע ומסודר, על-ידי למוד בלב פנוי מדאגות צרכי-השעה ובמח שיש בו מנוחה שלמה. אני וחברי בהיותנו תמיד טרודים במלחמת קיומנו האומלל, אין בידינו לקבוע עתים לחכמה. חפוש הפרוטה קבע הוא אצלנו, ולמודנו הוא רק ארעי. יש יום הולך ויום בא ואין אנחנו לומדים כלל, ויש אשר נשקוד על ספרי-חכמה מערב ועד בוקר: יש אשר אנו עובדים ושוכחים את שעורינו בהאוניברסיטה ויש אשר נדבק בהם ונרוץ אחריהם, – עד כי עוד הפעם נסיח את דעתנו מהם, בתקוף עלינו יד המחסור. 12 פברואר, 1892 זה כשבועות אחדים אינני עוד רעב ללחם. אחד המו"לים נתן על ידי את העבודה לתרגם ספור רוסי לשפת אשכנז. מיום אשר החילותי לעבוד עבודתי זו אין אני מבקר כלל את שעורי מורי בהאוניברסיטה ואין אני הוגה בספרים גם בביתי, יען כי התחייבתי לגמור מלאכתי במשך ששה שבועות. המלאכה מרובה והשכר מצער; למען אשתכר בעבודתי זאת את צרכי היותר הכרחיים, הנני אנוס בלי הפסקות גדולות. אמנם אינני רעב עוד ללחם וגם את תנורי יסיקו בכל יום, בכל זאת לא אדע מנוחה בנפשי מלא רגז וקצף כל היום עלי ועל כל התבל, יען כי נכנסתי – וכמה סבלתי עד אשר נכנסתי – אל בית מדרש המדעים על מנת ללמוד, להוסיף דעת ובינה, ועתה, להותי, אנוס אנכי או לסבול רעב וקור ולהבטל על ידם מלמודי, או, באופן היותר טוב, להתעמק במלאכה מכונית: לתרגם ספור שכתב איזה שוטה, להעתיק אולת משפה אחת לאחרת תחת ללמוד חכמה ולהשתלם במדעים, אשר רק זאת היתה מגמתי בבואי הנה, הנני אנוס למכור "פעלים", "שמות" ו"מלות" בפרוטות וחצי פרוטות. ולמען תספקנה הפרוטות הארורות האלה להשביעני לחם שלא אמות ברעב, נטל עלי להרבות בכל יום את מספר "הפעלים" ו"המלות" בכתב, באופן שלא תשאר לי שעה פנויה. לעבודת המח. עוד מעט וכלי מחשבתי יעלו חלודה ולא יסכנו עוד ולעבודה פוריה. וכמה תלמידים עוד יקנאו בי על אשר מצאתי עבודת ההעתקה. שמחים הם בחלקם גם אם תמצא להם עבודת ההגהה באחד בתי הדפוס או המערכות. עבודת ההגהה! גם בה נוסיתי, גם בכור זה צרפתי, היש עבודה יותר ממיתה את הרוח מזו! על המגיה לשום לב לא אל התוכן, לא אל הרעיון, לא אל האמור, כי אם לתקן את שבושי מסדר האותיות, לחפש את המקומות הנלקים בחסר או ביתיר. על המגיה למנות ולחפור את האותיות, הטעמים וסמני-ההפסקה, אם גם הדברים המסודרים בעצמם הם הבלים ודברים ריקים בעיניו, או גם דברי נבלה ותועבה המעוררים את גועל נפשו. 18 אפריל, 1892. סבלתי בימים האחרונים מחסור נורא, על כן שמחתי בראשונה על עבודתי החדשה: מכירי המציאו לי עבודת מודיע חדשות במכתבי עתים. אבל אוי ואבוי לעבודה כזאת ולשמחה כזאת! תחת לשבת בבית עקד הספרים ולעבוד עבודתי המדעית, אשר אליה תכסף נפשי, הנני אנוס ללכת מדי יום ביומו אל בית-הקהוה ולקרוא שם בעתונים שונים פטפוטי דברים ולהשקע עד צוארי ברפש חיי הרגע, הנני אנוס לחטוט בתוך גל של אשפה ולבור משם את הדומן היותר נוצץ ולעשות ממנו ביד חרוצים מטעמים, כאשר יאהבו העורכים וקוראיהם בעלי הטעם המקולקל. עבודת "קורספונדנט" בעתונים, – היש עבודה יותר מגונה מזאת! "הסופר המודיע" אנוס הוא, על-פי טבע מלאכתו, להשחיר או להלבין בכונה מיוחדה את המעשים בכל יום, למחוק או להגדיש את סאתם ולמדוד את המקרים והמאורעות בקנה-המדה של העתון אשר יעבוד בו באותה שעה. הקורספונדנט מחוייב, – אם איננו רוצה לקבל את יסורי- הרעב באהבה, – לתבל ולפלפל את כל החדשות לפי הטעם השורר בבית-המבשלות של הרידקציה שלו. תחת לקלוט ולספוג אל קרבו את האמתיות הנצחיות של החכמה הטהורה ואת המסקנות האחרונות של החקירות המדעיות הנני אנוס, בתור מודיע חדשות, לקלוט שמועות מן האויר, להטות אוזן אל אשר ידובר בלחישה לפנים מן הקלעים ולהציץ מן החרכים אל הנעשה מאחורי הפרגוד בחיי החברה. ומה נבזה הוא ונמאס הוא המשא ומתן עם המו"לים, אתה שולח להם מאה שורות והם מדפיסים מהן כמה ואיזו שהם רוצים. מכתביך הם בידיהם כחומר ביד היוצר, ברצותם יקצרו וברצותם ישנו. וכאשר יגיע זמן השלום, אז הנך שולח להם מכתב אחר מכתב, הזכרה אחרי הזכרה, אזהרה אחרי אזהרה והם לא יענוך דבר, ואם ירחמו עליך וישלחו לך שכר עבודתך – אז ישלחו מתי וכמה שירצו. ובכל עת אשר יעלה על דעתם ישליכוך ככלי אין חפץ בו, כי שבעה קורספונדטים עמי ומבני ארצי נכונים או מחכים לבוא על מקומך, כי עיניהם נישאות אל "נחמא דכסופא" זו. וכל הקורספונדטים של העתונים הרוסים המודיעים חדשות מחו"ל, אחינו הם ורובם באו בעצם וראשונה למערבא ללמוד תורה וחכמה, ואחרי כן נעשו, בתוקף יד המחסור, "מפריחי יונים". הבא מרוסיה לחו"ל – יבוא וילמוד. כי רק העשיר או השלוח על חשבון הממשלה יבוא הנה. לא כן התלמיד העברי – אנוס הוא, על פי רוב, לבוא הנה, וברוב המקרים הוא בא בלי פרוטה בכיסו, הוא בא, אף אם ידע מראש כי הוריו וקרוביו העניים אין בכחם לעזור לו מרחוק. התלמיד העברי סומך על נסים, ועל תמיכות של "קצבה", על עבודה מקרית, על ה"אולי" וה"שמא". אם יבואו לווינא שני תלמידים מרוסיה, אחד בן ברית והשני נכרי, אז בעוד אשר האחרון לא ידע שם רחוב אחד בעיר, כגר ינוע בתוך ההמון הרב וכסומא בארובה יגשש בעניני המקום, הנה כבר ידע הראשון את מוצאי ומובאי העיר, כבר ירגיש "בחוש-מקומי" חד אח הענינים המרחפים באויר, כבר הסתגל והתכשר אל "הפנים החדשות" ואל ה"עולם החדש", אשר לפניו, כבר יחוש את הנגעים המסותרים אשר בחברתו החדשה וכבר יש לו די חומר "מזהיר ומלבב" למכתבים בעד אחד העתונים שבארץ מולדתו. לכאורה, מהסקירה השטחית הראשונה, אין כל רע מיוחד בעבודת מודיע- חדשות בעתונים. אבל באמת לא כן הוא הדבר. עבודה זו מאבדת ומשחתת מעט מעט את כשרונותיו ואת כחותיו הרוחניים של העוסק בה בתמידות. עבודה זו מוחקת את צורתו השכלית והמוסרית של הקורספונדנט. מה מקנא אנכי באלה הסופרים המאושרים, שנתנה להם היכולת לכתוב רק את הגות רוחם ומשאת נפשם, מבלי אשר ימנו את מספר השורות שיוציאו מתחת עטם. אני כותב והם כותבים. הם כותבים ומתאמצים לכתוב מועט המחזיק את המרובה, הם כותבים למען יתנו להקוראים את תמצית דעותיהם ומחשבותיהם, ואני כותב הבלים ומתאמץ להרבות את מספר השורות, למען הרבות את מספר הפרוטות של שכרי האומלל. מה מקנא אנכי באותם הסופרים המאושרים, אשר אין להם כל הכרח להוציא את פרי רוחם בעודנו בוסר אל שוק-הספרות, באותם הסופרים אשר יכתבו רק בשעה שיש להם צורך פנימי לכתוב, ולא בשעה שהנעלים פוערות פיהן או בעלת-הדירה מטלת אימה כי תשליך החוצה. בקנאתי זאת יש מעין קנאת אשה מושפלה ומשועבדה באשה חפשית אשר תאהב כחפצה וכרוחה. 27 אפריל, 1892. אמש נקראתי לאספת החברים בני ארצי. כולם צעקו, התווכחו, הרבו שאון, התלהבו ויתקוטטו זה בזה. בשל מה היה כל הרעש הזה? גם הם, גם אני לא נדע. הם המו ורעשו, כפי הנראה, רק למען ירבו רעש. כל אחר מהתלמידים אם רק פתח את פיו לדבר שכח לסגרו. המלים התפרצו מן הפיות בהמולה, וזרמו ושטפו באין מעצור; אך כל המון המלים הרועשות האלה לא בררו ולא האירו כל דבר. כי אם בלבלו וסכסכו את המושגים הבלתי ברורים עוד יותר. כל התלמידים דברו בבת אחת. מהומה ומבוכה בתוך כל השיחות, רגז וקצף. אין נמוס וטוב טעם חברתי, אף במדה מועטה. התלמידים המצוינים, אשר נפשם חשקה בחכמה, התלמידים בעלי הכשרונות המתייחסים אל החיים בלב מתון – המה עומדים מרחוק לכל האספות והכנופיות של חבריהם, הם אינם לוקחים חלק בכל המשא ומתן של מה בכך. ואלה התלמידים אשר היו לאגודה אחת מבלים שעות רבות ביום ברכילות ודבה, בענינים קטנים ומלוכלכים; איש את רעהו יצורו וזה ירגל בזה. והאספות בעצמן אינן באות אלא בשביל דברים קלים וריקים, שאינם שוים כי יאבדו עליהם אף רגע אחד. כל ההחלטות אשר באספות האלה נשארות פורחות באויר, מבלי אשר יוציאן איש לפעולה; כל אותם הוכוחים לא יגמרו לעולם וכל אותן המחשבות הטובות תלויות ועומדות מיום הוסד האגודה. אם נחשוב אחת לאחת את כל השעות אשר יאבד כל אחד מחברי על אספות הבל במשך שנות למודו אז נמצא חשבון גדול. "אדם דואג על אבדן דמיו ואינו דואג על אבדן ימיו"; אם על אבוד הימים שלא לדעתנו כך, על אבוד לבטלה בדעת ובכונה על אחת כמה וכמה. בכלל אוהבים חברי לרוץ אל כל מיני אספות, לשמוע כל מיני דברנים ופטפטנים ולבקר כל מיני חברות ואגודות בעלות תכליות שונות. הנני רואה בכל הקפיצות והדלוגים האלה מאספה לאספה, מבית- ועד לבית-ועד לא בקשת האמת, לא תשוקת הלמוד, לא חוש-חברתי, כי אם תנודה רוחנית בלי תכלית ברורה, טלטול מוסרי בלי נקודת-קבע, בלוי-עת של קלי דעת ודלי-מעש. 9 יוני, 1892. היום בבוקר נסגרתי בחדרי ונטרתי בלבי, שאם יבואו אלי חברי להפריעני מלמודי לא אפתח להם את הדלת, אף אם ידפקו עליה מבוקר וער ערב. לקחתי ספרי קאנט ואשב אל השלחן להגות בהם בעיון. לא עברה שעה אחת, והנה קול דופק על דלתי. עשיתי את עצמי כאילו לא אשמע, כאילו אינני בחדרי, אולם הקול הדופק על הדלת הלך הלוך וחזק כקול מהלומות הפטיש על הסדן. הכרתי כי איש זר מכה על הדלת. פתחתי… והנה איש עב-הכרס וקצר-הרגלים, בעל ראש עגול ושמן ובעל עינים אמוצות וקטנות עומד לנגדי, הסתכלתי בו בפניו ואכיר בו כי הוא הגביר פוטיאל בן-עירי… – השדים יודעים, אמר פוטיאל וינשום בכבדות, איפה אתה דר… עלית השמימה. טפסתי בודאי על מאות אחדות מדרגות, עד אשר הגעתי אליך. האם בקומה העשירית יגור בן-אדם פקח? אמנם משוגע היית בעירנו ומשוגע הנך גם פה… ובכלל, האם לא יכולת לגור סמוך לחצר המסלה, או סמוך להפונדק שאני מתאכסן בו. העגלון הביאני מבית מלוני אל ביתך, ענה את כחי במרכבתו יותר משעה תמימה ויעבירני דרך רחובות לאין מספר. ודירתך, הבט נא, מה צרה, אין זאת כי אם כלוב תרנגולים… עמדתי נבוך. צר היה לי על שהתפרץ אלי פוטיאל ויפריעני מלמודי, והוא לא חדל מדבר וליסר אותי – המלות נזרקו מפיו בבת-אחת יחד עם רסיסי רוק. – מתי באת הנה? – שאלתיו, למען הפסיק את קלוח-הדברים הזורם מפיו ברעש. – היום בבוקר באתי הנה. הוריך נתנו לי את כתבתך, למען תהיה לי למנהל וליועץ במדבר זה, כי בפעם הראשונה הנני מחוץ למדינתנו. באתי הנה, אבל, אני שואל אותך, האם הייתי צריך לבוא הנה?. – זאת עליך לדעת ולא עלי, – עניתיו בקצרה. – אבל הלא בר רעת אתה, הגד-נא, האם אין רופאים בעירנו, ולמה זה נכנס בי רוח שטות לבוא הנה. האשכנזים, הגזלנים, ישללו ויבוזו את הוני ורכושי, אשר לא כל כך בנקל נפל בחבלי, הלא רק שעות אחדות הנני פה, וכבר נוכחתי כי העגלונים, המשרתים והשד יודע את שמם, מתנפלים על הגר כשודדים בצהרים… גם זאת, אין אני יודע ומכיר במטבעותיהם המשונות, גם אלה מטבעות! חי- חי-חי… – מה היא מחלתך, כי באת הנה לדרוש ברופאים? מה מחלתי ומה יכאב עלי? שאל-נא מה לא יכאב עלי: ראשי לחלי, לבי דוי, קבתי מקולקלה, עצבי חולים, הרוסים ונטושים; נשימתי קצרה, עקיצות ודקירות בצדי השמאלי ובצדי הימני, ובכלל אין בי מתום. – במה אוכל לשרת את פניך? – אנא הובילני אל הפרופיסור היותר גדול והיותר מפורסם. אני אשלם גם בעדך שכר-המרכבה, הן לא תסע על חשבונך בשבילי. – טוב הדבר, נסע אל הרופא נ., ובלבי שחקתי על וותרנותו של פוטיאל. – אבל מדוע התרפא הגביר ר. מעירנו דוקא אצל ב.? – הרופא הזה הוא חובש-פצעים, ומה לך ולו? – הובילני אל הפרופיסור אשר תבחר, אל הטוב בעיניך, אך יהיה נא הרופא היותר גדול, ואתה תהיה המליץ ביני ובינו. כי אין אני ממהר לדבר בשפתם המשונה והמבולבלה. עזבתי. על כרחי, את חברת קאנט ואלוה אל פוטיאל להובילו אל הרופא נ. בכל הדרך אשר עברנו במרכבה ענה אותי פוטיאל בהערותיו ובשאלותיו הזרות בכל הנוגע למשטר הרחובות ובנין הבתים והגשרים, החומות והמגדלים. כל אשר ראה לא מצא חן בעיניו, ויבוא עלי בעקיפין, בטענות וטענות, על שהארמונים והטירות נבנו בסגנון זר ומשונה, לא על פי טעמו ורוחו הוא. באנו אל הפרופיסור ונשב בהאולם הגדול, ששם יחכו החולים עד אשר יגיע תורם, על-פי מספר הפתקא הנתונה בידם מאת המשרת, להקרא לחדרו של הרופא. פוטיאל משש בידיו היטב את כל הכלים והחפצים ויערוך את מחירם, אף כי לא הבין כלל את ערכם וטיבם, כאילו היה אחד המעריכים והשמאים, אשר שולח מטעם הבית-דין. כאשר נמאס עליו לבדוק את הכלים מכל צד, התפרץ לכנוס אל חדרו של הרופא, אף כי על פי המספר אשר היה בידו לא הגיע עוד תורו. אולם יתר החולים אשר הקדימו לבוא עצרוהו. פוטיאל, שהוא אחד המיוחסים בעירנו, התקצף על האשכנזים, אשר חסמו בעדו את הדרך ולא נתנוהו לבוא אל חדר הרופא. – שוטים המה אשכנזיך. דרך-ארץ לא ידעו ואינם בני תרבות כלל, קטן וגדול שוה בעיניהם – נהם פוטיאל מבלי הרף. מספר החולים המחכים היה רב מאד. עברו כמעט שתי שעות ופוטיאל טרם יקרא החדרה, וישב כעל גחלים לוחשות, וימנה ויספור את החולים אשר בהאולם הגדול ויכפיל את מספרם עשרת מונים במספר השקלים, אשר יתן כל אחד להרופא, ואת הסך היוצא הכפיל שלשים פעמים כמספר הימים בחודש. – אכן זה הוא רווח! – דבר פוטיאל לנפשו – זה הוא אמנם פדיון מעט יותר ממשכרתי אני. אמנם להם נתן העולם הזה. רופא כזה המרויח אלפים אחדים בשבוע הייתי לוקח לחתן גם לבתי. ובהגיע תור פוטיאל נכנסתי החדרה. הרופא בדק אותו: הכה בפטיש קטן על חזהו ויטה אוזן אל גבו, ובתוך כך ספרתי לו על דבר מחלתו, ככל אשר שם פוטיאל בפי. הרופא גמר את בדיקתו ושאלותיו במהירות גדולה. לך לקרסלבד לששה שבועות, – החליט הפרופיסור, – ושם יגיד לך הרופא את המים אשר עליך לשתות. – אמור לו, – לחש פוטיאל באזני, – כי עסקי לא יניחוני לשבת בטל ששה שבועות באתרא-דרפואה, אמור לו כי יתן לי תרופות, משיחות, בליל-סמים, נטפים… – לך לקרלסבד, ושם תרפא לך, – חזר הרופא על דבריו ויפתח את הדלת. – האם לפרופיסור שוטה כזה הובלתני? הלא גם צורת פרופיסור אין לו. קטן הוא, רזה הוא, אין לו גם סימן של כרש. גם הרופא שלנו הוא בעל צורה ובעל כרש הרבה יותר ממנו! האמנתי כי הפרופיסור שלך יעצרני זמן רב בחדרו ויטפל בי ובמחלתי כראוי. ידרוש ויחקור, והנה לסוף, – אחת ושתים, חטף את עשרת הזהובים בבהלה וישלחני לקרלסבד. הלא איננו בר-דעת כלל, איך זה ישלחני ב"עת רותחת" של מסחר כזאת למרחצאות, ועל מי אעזוב את מסחרי, האם על משרתי הגנבים? לו רק תן את הכסף, – והשאר, שהוא העיקר ומטרת בואי אליו ממרחקים. לא איכפת לו. "לך לקרלסבד"! -ילך בעצמו ל"כף הקלע"… ואני אמרתי כי אתה בן-עירי, כבן אנשים ישרים והגונים – כמדומה לי שגם קרובי אתה – כי אתה בודאי תדאג לנפשי, והנה גם אתה לא תדע רחם. – אילו היתה שפתך אתה בפי, כי אז הייתי שופך כל חמתי על ראש הפרופיסור שלך, ואתה – עמדת כפסל אלם בשעה שפתח לנו את הדלת, כלומר גרשנו… לא, מחר תובילני אל פרופיסור אחר, אל פרופיסור אמתי… אבל הלא עוד לא אכלנו את ארוחת הצהרים, הביאני נא לבית-מזון. הביאותיו לבית-מזון כשר, גדול ומרווח, נקי ויפה. ישבנו אל אחד השלחנות. המשרת הגיש לנו את "לוח- המאכלים", וישאל את פינו במה נבחר. קראתי לפני פוטיאל את שמות המאכלים. – השדים יודעים אותם ואת מאכליהם. לא אדע ולא אבין ב,,לוחותיהם" מאומה. בחר את אשר תבחר. ושלח נא את הלץ הלבוש שחורים הזה מעל פני. כי למה זה נעץ בי בחוצפה את עיניו החדות? צויתי על המשרת להגיש לנו את המאכלים אשר ברותי, לפי מעוט ידיעתי באמנות-הבשול. כאשר התמהמה המשרת כרבע שעה, עד אשר צלו את הבשר, התקצף פוטיאל עלי ועל המשרתים ויתלונן ויתאונן. המאכלים לא נעמו לחכו. המרק היה, לפי דבריו, קר, הצלי – נא והלפתן מתוק יתר מדי. כתום הארוחה קראתי להמשרת כי יבוא על שכרו. המשרת רשם על פסת נייר עשויה לזה את החשבון ויגישה לפוטיאל. בראותו את הסך הכולל הרשום בשורה האחרונה, נתכרכמו פניו, אבל לא דבר דבר, ויוציא את תיק השטרות מכיסו וימשמש בו באצבעותיו השלחן, לבל אראה את המונח שם, ויוציא מטבעת זהב ויתנה להמשרת. כאשר החזיר לו את הכסף העודף, מנה פוטיאל את המעות הקטנות פעמים רבות זה אחר זה, כי חשד את המשרת שהטעהו בחשבון. בצאתנו החוצה, פנה אלי פוטיאל בחמה עצורה: – כל האשכנזים: כהפרופיסור, כהמשרת, כהעגלון, כבעל בית-המלון, – כלם רוצחים הם… עיניהם נשואות רק אל הכסף… אני דמיתי, כי אתה תהיה עלי לסתרה מפני המחבלים האלה, והנה גם הפעם הבאתני לא אל בית-מזון. כי אם אל מערת מרצחים. הראית את החשבון אשר עשה לי המשרת קצוץ-הכנפים? אתפלא, איך לא ילשינו על הבית הזה לפני השוטרים והפקידים. אני ידעתי כי אמנם אמת בפיו הפעם – ואשתוק. הבאתי את פוטיאל אל בית-מלונו ואל חדרו. והנה גם פה לא חדל להתלונן: המטה והכרים אשר עליה לא מצאו חן בעיניו. כאשר אמרתי לו, כי המצע הזה הוא כמנהג המקום, התאונן באזני על אשר החלונות בחדר-משכבו פונים החוצה, ושם תמיר רעש ושאון, כעל יריד ושוק, ולא יוכל לישון בלילה, ועל אשר המשרתים לא ימהרו לבוא לקול הפעמון. בשעה מאוחרה בלילה נפרדתי מעליו עיף מפטפוטיו, תלונותיו ומשאלותיו. כן עבר עלי כל היום הזה בבטלה, ולא למדתי בו מאומה, למרות אשר החלטתי בלבבי להיות שוקד על למודי. אילו היה לי היום כסף על ארוחת הצהרים, הלא לא הייתי מבטל בשביל פוטיאל אף רגע אחד. 12 יוני. 1892. היום בבוקר החלטתי בלבי לבל אבטל אף רגע אחד מלמודי בשביל פוטיאל. אשר זה שלשה ימים ישלול את כל עתותי. אמרתי בלבבי, כי מוטב לי לגוע ברעב בחדרי הצר, מהיות מנהל ומנהיג להגביר בן-עירי. שעות אחרות למדתי בחשק ובעונג גדול. ומה נעימה היתה עלי שטת הפילוסופיה של אפלטון, אשר בה הגיתי. מה רוחנית, מה נעלה ומה נשגבה היא. מה עמוק התהום אשר בינה ובין פילוסופית החיים, הנפלאה של תורת אפלטון, והנה יד דופקת לאט לאט על דלתי. פתחתי את הדלת, והנה הכובסת הזקנה עומדת כפופה לפני. – אדוני, סלח נא לי, על אשר הפרעתיך מעבודתך… אולם נכדי הקטן חולה. הוא נוטה למות ואין פרוטה בידי לקנות סמים בבית-המרקחת… אולי יש בידך היום מעט כסף לשלם לי בעד התכבוסת אשר הבאתי לך לפני שבועות אחדים. קולה רעד ובעיניה נראו דמעות. עמדתי כאיש שנטרפה דעתו עליו, לבי הכה בי בחזקה וגלגלי אש ירוקה עפו ורצו מול עיני. מששתי באצבעות רועדות, כמו בקדת, בכיסי, אף כי היטב ידעתי כי ריק הוא. – בערב אבוא אל ביתך והבאתי לך כסף, – גמגמתי בלשוני. – אנא, אדוני, אל תשכח… הדבר נוגע עד הנפש, נכדי הקטן חולה זה ימים אחדים… – לא אשכח, לא אשכח! – הבטחתי לה. ובלבי לא ידעתי איך ואיפה אשיג היום כסף. הכובסת הזקנה עמדה רגעים אחדים על מקומה בלי אומר ודברים, ותאנח ותצא. – מה לעשות? איך להשיג כסף בעד הכובסת? שאלתי את נפשי. – אלך אל פוטיאל ואלוה ממנו שקלים אחדים… אמנם לא נעים לי לעשות כזאת, אך הבושה היא "מותרות" לעני כמוני. אם אקבל איזו עבודה אשיב לו את השקלים אשר ילוני. הנחתי את אפלטון ואלך אל פוטיאל. באתי אל בית מלונו. אך צעדתי על סף חדרו, והנה שפתיו מלאות תלונה: – למה עזבתני לנפשי בעיר נכריה. בין אוכלי-אדם אלה- חכיתי היום לקראתך שעה, שתים, שלש, ארבע, ואתה לא באת, ואחשוב בלבבי כי גם לא תבוא עוד אלי, כפי הנראה לא נעמה עליך חברתי… – לא יכולתי לבוא אליך, יען כי הייתי עסוק בלמודי. – ומה התועלת היוצאת מהפילוסופיה שלך? – האם ערבה עליך שנתך? – לא ישנתי כל הלילה: הכרים דקים כלביבות והכסת כבדה ועבה, כמעט נחנקתי תחתיה… בבוקר בקשתי את המשרת כי יביא לי תה. האמנתי כי יביאו לי מיחם רותח, כנהוג בחברת בני אדם, והנה, יקחם אופל, הביאו לי מין כלי מלא מים פושרים וחצים מלאים עשבים סרוחים, ובליל זה יקרא בלשונם תה. חא-חא-חא! אנכי לא עניתי אותו דבר, יען כי תמונת הכובסת הזקנה. הנואשה לא סרה מעיני רוחי. – אבל למה זה נשב בחדרי הצר, – הפסיק פוטיאל את הדומיה, – האם אין בקרית-מלך זאת דברים נפלאים, סגולות- מלכים ועוד דברים כאלה. הראני נא, קרובי, את תפארת העיר וצבי עדיה. כי מה יאמרו הבריות, אם אשוב הביתה וישאלוני מה ראיתי פה, ואני אהיה כאלם בל יפתח פיו. הביאותיו לבתי-משכית, הובלתיו לאולמי-התמונות והפסלים. פוטיאל רץ מחדר אל חדר ובסקירה מהירה עבר על-פני האוצרות היקרים. וצר היה לו על שנאסר למשש הכל בידים… – ומה, המצאו חן בעיניך כל הדברים האלה? – טפו, טפו! – ירק פוטיאל שלש פעמים – אני האמנתי כי תראה לי דברים יקרים ונפלאים באמת: כלי זהב ואבני שוהם. סגולות מלכים ורוזנים, והנה מה תחזינה עיני: אלילים, פסילים, בתולות ערומות, חצופות, מופקרות, כל גבר תועבה והבל… טפו, כל חלומותי על ראש האשכנזים השוטים האלה, העומדים פה ומתפלאים ומשתוממים למראה כל ה"שטותים" האלה. – הלא חכמת חרשים וחושבים היא! פוטיאל משך בכתפיו, שרק בשפתיו ויקרא: הזאת היא חכמת חרשים? ראה נא, שם על התמונה הגדולה מצוירים קבצנים, יחפים, בבגדים קרועים וממולאים, וגם תמונה כזו משובצה פה במסגרת זהב.. שגעון! מאולמי התמונות הובלתיו אל מחלקות הסגולות העתיקות: אלילי גויי קדם, שרידי מצבותיהם, חמניהם; כלי ביתם ותשמישם וקברי מלכיהם ונביאיהם. – טפו… טפו… מה אני רואה פה: שברי כלים עתיקים, גרוטאות ופשוטי כלי מתכת שכבר אכלתם החלודה, אלילים בזוים וצלמי זכר.. הבל הבלים… התהו הזה איננו שוה אף פרוטה אחת… נברח נא מהשקוצים האלה. יצאנו. ישבנו על אחר הספסלים בגן מול בית-המשכית. פוטיאל התבונן אל הבית הנפלא אשר נבנה גזית בידי הארדכלים, הבנאים והחושבים ששכללו את יפיו. – כמה כסף השקיעו בבנין משונה זה, – קרא פוטיאל, עיניו אורו ופניו הפיקו תמהון, – אילו היה החצי מהכסף הזה בידי, כמה עסקים הייתי יכול לעשות; והם, האשכנזים, הנבערים מדעת, בנו ארמון רם ונשא כזה, למען יתלו על קירותיו גזרי בר, סמרטוטים משוחים בששר ולמען ימלאו את אולמיו ותאיו היפים בשברי כלים מדור המבול…. לא שמעתי את סוף דבריו, כי באזני צללה קינת הכובסת: "הילד – הוא נוטה למות ובידי אין אף פרוטה לקנות סמי-רפואה". החלטתי בשעה זו לבקש מפוטיאל כי ילוה לי שקלים אחדים, גם חברתי בדמיוני את סננון הבקשה, אולם בשום אופן לא יכולתי להוציאה מפי. חשתי כי פני אדמו כסרטן מבושל, קדחת עברה בכל בדי עורי כזרם חשמלי ולשוני דבק אל חכי. פומיאל כאילו חש והרגיש, בחוש-דק, את הסכנת הצפויה לכיסו, – נאנח. – על מה אתה נאנח? – שאלתיו. – הנני נאנח, – ענה פוטיאל בקול עצוב, יען שרואה אנכי כי כסף יחסר לי להוצאותי המרובות פה. לא הרביתי לקחת אתי כסף מביתי, כי לא ידעתי שהשקלים מתמזמזים פה בין האצבעות והאשכנזים חוטפים אותם כאילו אחזם בולמוס… – ואני חפצתי לבקשך, כי תלוה לי שקלים אחדים… – שקלים אחדים? גם זה כסף? הא לך חמשה עשר שקלים. רצתי בשמחה אל הכובסת הזקנה ואשלם לה את חובי. לתודותיה וברכותיה לא היו קץ, וגם אני הייתי באותה שעה אסיר- תודה לפוטיאל אשר הצילני ממוסר כליות ומדכדוכי נפש. שבתי לבית-מלונו של פוטיאל, אשר חכה לקראתי, כי קשה היתה עליו הישיבה בדד בין אנשים זרים לו. הביאני נא אל בית שיר וזמרה! – בקשני פוטיאל. התלך אתי אל התזמרת של הימן, הוא המנצח בנגינות היותר גדול אשר במדינה הזאת?. – האדע אנה ללכת, האדע מה לראות ומה לשמוע בעיר הומיה זו; כמדומה לי, שגם השד בעצמו לא ימצא פה את ידיו ורגליו; הן בידך נמכרתי, עשה בי כטוב בעיניך. אתה חפץ כי נלך אל התזמרת של הימן, יהא אל התזמרת של הימן, כי אני לא חילק ולא בילק אדע. באנו אל בית-השירה. המגננים הרימוני על על כנפי זמרתם. נפשי רחפה על פני ים רגשות וצלליהן; באותה שעה שכחתי את המציאות הדה והמלאה נגעים ופגעים; נסחתי מעולמי הקטן והאפל ולפני נגלו מרחב ומרחק מלאים אור וחיים. אולם פוטיאל הפילני פעמים אחדות משמי דמיוני ארצה, כי הגיע שזני זמזומו: מחיר הכרטיסים רב הוא, רב מאד… התזמרת, שהיתה מצוינה ונפלאה במינה, פנה אלי פוטיאל ויאמר: – אני האמנתי כי ישמיעוני פה בעד כספי נפלאות ונצורות. האמנתי כי המלאכים בעצמם יאמרו פה פרק בשירה וצפרי גן-העדן יצפצפו בקול. תחת כל אלה יצא על הבימה "מכשף" זקן, הוא המנצח בנגינות הגדול שלך, ויניע שבטו הנה והנה לארבע רוחות השמים, וישמיעו המנגנים קולות משונים ברעש ושאון, עד כי החרישו אזני. האמת אגיד לך, כי בכנורו של ישראל העור אשר בעירנו הנני מוצא הרבה יתר נעימות וטעם מבתרועות החצוצרות וכל זני זמרא האלה. השמעת איך מנגן ישראל "כל נדרי"? כפרתו יהיו כל המנגנים האלה. ועתה, בשובי הביתה אחר חצות הלילה עיף ויגע, האוכל ללמוד? התחדור פילוסופית אפלטון אל מחי המלא מעניני פוטיאל? 8 נובמבר, 1892. אתמול באו אלי אחדים מחברי היושבים אתי על ספסל מעון התלמידה חלמיש. עלמה זו מפורסמת היא בהקולוניה הרוסית- העברית כ"ראש המדברים" בכל מקום; דירתה היתה מקום-ועד לכל התלמידים האוהבים להרבות להג ולהתווכח בכל ענין ובכל נושא. מתחלה סרבתי לחברי ולא חפצתי להלוות אליהם, כי זה ימים אחרים הייתי שקוע בלמודי ובהשעורים ששמעתי מפי מורי. אולם חברי כמעט שהכריחוני לבלי הפרש מצבורם הקטן. ואם אסתכל היטב בנפשי, אז אומר כי חברי לא הכריחוני כלל, כי אני אמנם בעצמי חפצתי לעזוב את כתלי חדרי הצר… האותיות המתות העסיקו רק מחי, אבל לבבי היה ריק מרגש, ואני בקשתי חיים, חברה, שאון… באנו אל מעון התלמידה חלמיש. חדרה והרחב היה מלא עשן עלי-מרורים, ער כי לא נראו פני הנאספים. כאשר הסכינו עיני מעט אל הערפל-המחניק הזה התבוננתי אל פני התלמידה חלמיש, אשר הציגוני לפניה בפעם הראשונה. שתי עיניה הגרולות והשחורות פתוחות ומכונות ישר אל פני המדבר אתה. מצחה גבוה ורחב כמצחו מלומד מומחה. שערותיה השחורות ככנפי עורב גזוזות וקצרות. צוארה עב ושמן וראשה הגדול יושב עליו הכן. פניה עגולים ושזופים ולא עובדו בפוך וכחל. על חוטמה הקצר והעב, יתר מעט מכפי המדה, רכבו משקפים. פיה צר ושפתותיה "בשר ודם". צר לי על שאין אני יכול להמשילן לשושנים, יען כי במשל זה תהיה החנופה נכרת יתר מדי, והחנופה, חברי, היא תועבת נפשה. חסונה כאלון או כארז, או כמין עץ אחר שאיננו לא במקרא ולא במשנה. על הספה השתרע פרקדן אחד התלמידים. פניו מלאים אבעבועות גדולות וקטנות, עיניו מפיקות עזות וחוצפה, אותה החוצפה המיוחדת שאנו מוצאים בקרב בני בלי-תרבות, חוצפה, שאין בה עוז הנפש ואומץ-הלב, כי אם הוללות ומשובה. בפיו היתה סיגרה מקומטה מעלה צחנה. אחד הסטודנטים ישב על השלחן ורגליו מקופלות תחתיו, שני תלמידים היו מסובים מעשה שכיבה ויתנועעו יחד עם הכסאות, כאילו היו מוטלים בעריסה העשויה לדבר. אחד הסטודנטים, ארוך וכחוש, כאחת השבלות הדקות, ישב על שלחן-הכיור ושערותיו סבוכות ובלתי סרוקות וישרוק בפיו איזה פזמון משונה. תלמידות אחרות, כמעט מכוערות ובלתי צעירות כל כך, חבקו זו את זו ותתכוצנה בשבתן על המטה, אשר עליה שכבו גם הבגדים העליונים של כל הבאים. התלמידות החזיקו סיגרות דקות בפיהן וימוצו את עשן הטבק בעקימת שפתים מיוחדה, שחשבוה לתנועת חן ונועם. כל הנאספים, התלמידים והתלמידות. המו, רעשו בהתלהבות עוברת כל חוק וגבול והתוכחו בענינים מדיניים, מדעיים וספרותיים. בקפיצה גסה אחת עברו מנושא לנושא. עוד לא גמרו וכוח זה והתחילו באחר. כל המסובים רפרפו, רפרוף משונה, על פני ענינים רבים ושונים בבת-אחת, נוגעים ואינם נוגעים אף בשטחם החצוני של הדברים. נשתה-נא תה! – קראו פתאום הנאספים. ועשו. זה מלא את המיחם – מיחם זה היה קנין הרבים – מים וזה הניח גחלים בארובתו; זה הצית את הגחלים בשבבי עץ דקים, וזה נפח בהן במלוא לסתותיו. שלף אחד הסטודנטים נעל מעל רגלו ויעשהו למפוח לפחת בהגחלים אשר לא נאחזה בהן האש היטב. עוד מעט והרתיחו המים שבמיחם והתבולל הקיטור בעשן הסיגרות ויעבה הערפל עוד יותר. חלמיש העמידה את המיחם, שהיה גדול כיורה ערבי, המכוסה חלאה, על השלחן, שהיה ערום מכל מפה, ואיש לא עזר לה. אחד הסטודנטים הביא מחנות דגים-מלוחים וככר לחם. הנאספים התנפלו על "המעדנים" האלה בידיהם, בלי אשר השתמשו בבכין ומזלג כלל, ויבלעו את הלחם, ויאכלו את הדגים-המלוחים על קרבם וכרעיהם, זנביהם וראשיהם, ויגרמו וימוצו גם את חוטי שדרותיהם, ולא הותירו מכל הנתן על השלחן אף "שריד ופליט". בשעת שתית התה שבה חלמיש אל שיחתה, אשר נפסקה על ידי בואנו. 8 דצמבר, 1892. הייתי בין המלוים את חברנו נפתלי המת. עמדתי בבית-העלמין עד סתימת-הגולל. כמעט כל התלמידים אשר באו אל הלויה, הספידו את המת. המליצות והדבורים המפוצצים היו חמים מאד למרות הקור אשר בחוץ ואולי גם בלב. חברי המת שמע עתה בפעם הראשונה פרזות יפות, מבלי אשר הביע מחאה בגועל נפשו. הפעם שתק. האלמנה הצעירה אשר עמדה אצל הקבר היתה נאלמה כהמת בעצמו, וגם מראה פניה לא היה טוב ממראה פניו. תולדות הזוג הן פשוטות מאד אבל גם, מעציבות מאד. חברי המנוח הכיר את אשתו מיום אשר הכיר את המחסור, ואת המחסור ידע והכיר עוד בילדותו. הוא בא הנה ללמוד ולהשתלם במדעים, למען יוכל להיות לעזר בכשרונותיו לאחיו העניים בני ארצו. רעיתו באה אתו הנה להיות לו לעזר בעבודתה וגם להרחיב את חוג ידיעותיה. הוא שקד על למודיו ולפעמים גם על איזו עבודות ספרותיות, והיא שקדה על עבודת התפירה ותכלכל את מחסורי הבית, כי גם שלשה ילדים היו להם. אמנם משכורתם לא הספיקה כל צרכיהם, אף כי צרכיהם היו מועטים ומצומצמים מאד, אך הם היו מלומדי מחסור. קב החרובים של חנינא, – גם זה היה כעין מותרות בעיניהם. פעמים רבות החליט בלבו לעזוב את תלמודו ולשוב לרוסיה, למען יהיה שם מורה- ילדים, ולא תשא עוד רעיתו את עול הרחים הכבד על צוארה הכחוש. הוא ראה כי אהובת לבו מאבדת את בריאותה על ידי כל תחיבה ותחיבה, אשר היא עושה במחטה, ויהיו עליו למודיו למשא. אולם היא לא נתנה אותו לעזוב את האוניברסיטה. לבל ישאר בחצי הדרך. היא העלימה תמיד מעיניו את מחלתה היא, וגם הוא לא התאונן מעולם באזניה על אפיסת כחותיו הגופניים ועל כבות נר חייו. בשארית כחותיו התאמץ להרבות עבודתו הספרותית, למען תמעיט היא את עבודת התפירה, אבל כל אשר כתב – כתב בעיון, במתינות ובישוב הדעת, ויהי שכרו מעט מאד. גם היא חגרה כל כחותיה להרבות עבודתה החייטית, למען ימעיט הוא לכתוב, כי היא ראתה שהכתיבה בלילות אחרי ימי עבודה מדעית מקצרת את חייו, אולם התלמידות העשירות אשר נתנו לה עבודה, התאמצו לקפח את שכרה. ובכן עבדו שניהם בלי הרף יומם ולילה ועיניהם היו נשואות אל היום אשר יגמור את חק למודיו ויבואו אל המנוחה בתור עובדים וזורעים על אדמת בני עמם. הם קוו ליום, אשר ילדיהם לא יסבלו עוד רעב. מלאכי שלום רחפו בכל פנות חדרם הצר. הם ידעו על מה ולמה הם סובלים מחסור.. מטרתם היתה תמיד לנגד עיניהם, בסוף הזמן הזה היה עליו לקבל תעודת "דוקטור", כי הדיסרטציה שלו נתקבלה בירי המורים ברצון רב. הם התפלאו על בקיאותו הבלתי מצויה, על חריפות שכלו, רוחב מבטו ועומק הגיונו.. בני- עוני אלה קוו, כי עוד מעט, עוד פסיעה קטנה אחת – והם קרובים אל מטרתם; הם קוו, כי עוד מעט ויגיעו אל החוף, אשר חתרו אליו זה שנים רבות בכל מאמצי כחם. נפתלי עבד בחדשים האחרונים עבודה העוברת את גבול כחותיו של אנוש אנוש. הוא לא הרגיש, כי שמן חיתו, מיץ עצביו כבר כלו ויבשו. הוא לא חש את נשימתו הקרה של המות, הצועד לנגדו בצעדי ענק.. הוא ראה את החוף הקרוב ויושט את ידיו – והנה קפץ עליו המות ויבלעהו. אולם המות לא קפץ עליו פתאום, כי האורב הזה ישב בחדרו, היה צפון בתנאי חייו וקיומו. עתה נשארה האלמנה ושלשת ילדיה, היתומים הקטנים, כספינה שבורה ומטורפה בלב ים.. לשוא היה כל עמלה.. לשוא הביאה את כל קרבנותיה – עד החוף לא הגיעו. עתה תחוש גם היא את קרבת המות. והיתומים הקטנים? היחושו התלמידים והתלמידות, אשר פיהם ידבר ראמות וגבוהות, אשר הרבו להלל את המת בהספדיהם, – היחושו מתקני-עולם אלה לעזרת הנפשות הרכות? אבל אין כחם של חברי אלא בפה.. כל גבורתם היא הפרזה הריקה ולא יותר. 18 דצמבר, 1892. התלמיד אבן-טוב מקבל מהוריו כסף רב מדי חודש בחדשו, ובכל ואת יסבול מחסור נורא, כי ביום קבלו את הכסף יחלקו לחבריו וגם לאנשים זרים לו. אם יש כסף בידך, אז יפזרו לכל הבא אליו ראשונה על מנת להחזיר או שלא להחזיר. בחורף הוא לבוש בגדי קיץ, ובקיץ ילבוש בגדי חורף ישנים, גם את מעילו, גם את כתנתו יפשיט מבשרו ויתנם לכל מבקש. על חשבונו יאכלו רבים ממכיריו בבתי-המזון והוא בעצמו ירעב, פעמים רבות, ללחם. נדיבות זו בלא תכלית ומטרה היא. הותרנות הקיצונית הזאת עורת היא ותבוא תמיד במקום שאיננה דרושה כלל, או גם למותר היא, ובמקום אשר יש בה צורך – שם איננה. הותרנות הנפרזה הזאת, מספקת לבעליה רק לימים מועטים, ואחרי התלהבותה הראשונה תגרור אחריה ריאקציה איומה. הן חזיון מצוי הוא בקרבנו לראות צעיר לימים שהוא איש הרוח וטוב הלבב כאבן-טוב. וכעבור איזה שנים יהיה לקשה-לב ולאיש בלתי הגון. נדיבות זו איננה מרימה לא את נפש בעליה ולא את נפש הנהנים ממנה. כי יסודתה – פחזות וגם נדיבות-רוחם של תלמידינו אין לה ערך קיומי, כי גם עשירותם השכלית לא רב מחירה. כאשר יבוא איש מן החוץ וישמע את וכוחיהם, יאמין ברגע הראשון כי יש פה עושר רוחני, אבל עשירות זו יש לה רק ברק, יש לה קליפה ואין לה גרעין, ואינה אלא תהו מוזהב ובהו נוצץ. חברת תלמידינו פה היא כיורה רותח. יש בה חיים ותנועה, רגש ושאון, אבל הקיטור היוצא מיורה זה אינו מכוון לצד ידוע. איננו מוסב להניע את מכונת החיים והתרבות, כי אם יתנדף ויתפזר במרחבי האויר. הכל תלוי במזל. ישוב ארגנטינה, אשר המציא איש שבעניני האמונה לא טוב הוא מהיותר קיצונים שבמשכילי עמנו בארצנו; ישוב ארגנטינה, אשר ראשוני העוסקים בו היו המומר לעווענטהאל והנוצרי השונא לישראל אואייט (הוא אואייט אשר הציע לסגור שערי-אנגליה לפני בני-ישראל הבאים אליה מחדש), ואשר כל הפקידים הממונים על הישוב הזה מתחלה ועד עתה כלם הם מבני הדור החדש – הישוב הזה אין עליו עוררים כלל מצד התמימים מאחינו; וישוב ארץ-הקדש אינו מוצא חן בעיני רבים מהם, מפני שבין המסכימים על נחיצותו ובין העוסקים בו ישנם גם משכילים! הנה נדפס ב"היקב" מכתב מהמשורר המנוח יל"ג ז"ל, שממנו נראה ברור, כי כל חבתו לציון לא היתה אלא חבה שירית או פלאטונית, "כחלום חזיון לבו" (כדבריו), כי "לא האמין באמונה שלמה באפשרות הדבר", כי "אחז בשרו פלצות" בראותו כי החלום הנעים הזה קרוב להיות לפעולה בהקיץ, כדרך כל בעלי דמיון עז, שחלומות נעימים טובים להם מן המציאות; שעוד בשנת תרמ"ג חשבו אותו חובבי-ציון בווילנה והמנוח ליוואנדא בראשם למתנגד להישוב, ואך אחרי אשר "גברו עליו בטענותיהם" גמר בלבו "להשתתף בעבודה זאת בחשאי" מבלי אמונה פנימית "כי יש ממש בהשתדלות חובבי-ציון"; שכל פעולתו בענין הישוב, לפי דבריו עצמו, היתה, שבהיותו בשנת תרמ"ג במאריענבאד הכניס את ה' וויסאצקי תחת כנפי חבת-ציון (דבר זה טעות הוא בידו, כי כנודע לי היטב משכה חבת-ציון אליה את לב הרה"ג וויסאצקי נ"י לפני שנת תרמ"ג) – הנה נדפס המכתב הזה, ויראו אותו גם התמימים שבנו, ונפשם נבהלה מאד. "העודכם מחזיקים ברעיון הישוב – שאלו התמימים לאחיהם החרדים – אחרי ראותכם כי האורח החדש (יל"ג) אשר ספחו אותו על דגלם ואשר ששו ושמחו לקראתו (?) אנה פניו מועדות בעניני האמונה?" ("המליץ" תרנ"ה, גליון 58 במאמר "למען ציון") אם כן העיקר הוא אך לומר להפך מדעת יל"ג: אם היה הוא מתנגד לחבת-ציון ראוי בה, ואם לאו – צריך לפרוש הימנה. אך אם כן מדוע בחרו דוקא בגארדאן להתנגד לו? והלא בין המשכילים, גם בארצנו גם בחוץ-לארץ, הרבה מאד הגרועים באמונתם מהמנוח גארדאן, האומרים כי היהדות אינה אלא אסון, מום מלידה, וצריך להנצל ממנה רק באופן נאות ובלתי גס – שגם הם מתנגדים בכל לבם לחבת-ציון. ולמה יבחרו המשכילים ההם מלהיות תמימי-דעים עם גארדאן? בכל הערים הגדולות, במקום שיש נאורים וחרדים, עוסקים הראשונים ביחד עם האחרונים בכל עניני העדה והצדקה ואפילו בעניני ידו מעניני הצדקה. בעיר ואם בישראל, בווילנה, היה הרב החכם הרש"י פין ז"ל, הנודע לאחד מבחירי המשכילים מדור הישן, דור המחלוקת על-דבר ההשכלה ובתי-הספר, במשך שנים רבות גבאי בבית-הכנסת הגדול ובחברת צדקה גדולה, ואף-על-פי-כן לא נפסלו לא בית-הכנסת ולא הצדקה הגדולה, ואם בחבת-ציון משתתפים אנשים נאורים הרי היא פסולה! האין זה מבט של בטלנים ומלמדים, שאין להם ידיעה כל-שהוא בהויות-העולם, וכל חייהם אינם אלא הספסל והתנור של חובשי בית-המדרש? הגאון הגדול מוהר"ר מרדכי אליאשברג זצ"ל מבויסק במכתבו להד"ר פינסקער ז"ל אומר: "חברתנו מורכבת משני מיני חברים (חברים דתיים וחברים לאומיים שאין בהם אש דת, כמו שמבאר בעצמו אחרי כן) וכו', אשר זאת חובתם להושיב בא"י אנשים מישראל שיעבדו אותה עבודת שדה וכרם וגדול בהמות וכל השייך לזה – בכל זה משתוים כל החברים ובטלה חלוקת הדעות ביניהם". "בעוד היו ישראל על אדמתם, יוסיף הגאון במכתבו הנ"ל, היו החכמה והתורה מצויות ביחד וכו', אבל מאז גלו מעל אדמתם כו' נפלגו כעת בעמנו חכמי התורה לחוד וחכמי הטבעים לחוד, וכשאנו צריכים לעשות דבר כללי לטובת הלאום צריכים אנו לחבר שתי החכמות יחד" ("כורת" צד 104–107). ומדוע לא ישימו החרדים לבם לדברי המורה הגדול הזה? וכי המשכילים שבין חובבי-ציון עוסקים בדברים העומדים מחוץ לגבול הדברים שחשב הגאון זצ"ל שאין בהם חלוקת הדעות, היינו עבודת-אדמה פשוטה ותמיכה לעניים? כלום איש מהם מתערב בעניני איסור והיתר בארץ-הקדש או במצוות התלויות בארץ, הנהוגים בארץ-הקדש אך על-פי הוראת הרבנים דשם בכל הענינים? הן אמנם המנוח יל"ג היה חפץ להרוס תחלה את הישוב הישן, החלוקה, בטרם יגשו לפעולת הישוב החדש; אבל הלא רואים כל הרוגנים כי דעתו זו נשארה אך דעת עצמו ושום איש מחובבי-ציון לא הסכים לזה, ומאז ועד עתה אין לחובבי-ציון דבר עם הישוב הישן והחלוקה, אנן בדידן ואינהו בדידהו. וכי גרועים יל"ג וחבריו מהנוצרי אליפהאנט שהיה מסור בכל לבו להישוב, ושום איש אפילו מן היותר חרדים לא מצא בזה פגול לענין הישוב, ולהיפך, היו שמחים ומהללים שמו, אם היה בכחו לעשות דבר בפועל? על כן, אם "בערי השדה מביטים על רוח יהדותם של חובבי-ציון כעל קנה מודד רוח היהדות השורר ברעיון הישוב בכללו" ("המליץ" שם במאמר הנ"ל), אם "יל"ג ודעותיו באמונה וחבת-ציון כאחת נחשבו בעיני היודעים את האמת ומתכונים למרוד בה ובעיני רבבות אלפי ישראל התמימים" (שם), - אות הוא, כי רבבות אלפי ישראל או שאינם מבינים כלום את אשר לפניהם, או שהם נתעים בשוא על-ידי הצבועים, היודעים את האמת ומתכונים למרוד בה. זהו באמת אסון גדול, שאין לו תרופה עד שיתמו השוטים. אז יבינו רבבות אלפי ישראל, כי חבת-ציון אינה קשורה דוקא עם יראת-שמים לבד, או עם השכלה לבד, כי אם היא רגש של לב יהודי, ומי שאין לו הרגש הזה מתנגד לה, בין שהוא ירא-שמים עד קצה האחרון ובין שהוא מבעלי-ההשכלה. אבותינו היו טובים ממנו. הם קבלו לעבודת הישוב את כל בני המפלגות ולא הבדילו בין חרד ובין חוטא ובלתי מאמין. "אטלה העולים מתל מלח, תל חרשא, כרוב אדן אמר (שעלו עם זרובבל). תל מלח – אלו בני-אדם שדומים מעשיהם למעשי סדום שנהפכה לתל מלח וכו', אמר ר' אבהו: אמר אדון (הקב"ה) אעפ"י ששמו עצמם כנמר הן חשובים לפני ככרוב" (קידושין ע'.), ובירושלמי אמרו על המקרא הזה: "אדן – שהיו אומרים אין דין ואין אדון, רבי חזקיה מפיק למשניה אלו שהלכו אחרי עיניהן ואמרו אין דין ואין דיין, ואימר – שהמרו לאל במעשיהן הרעים" (קידושין פ"ד ה"א). מחשבת בבואם להשתתף בבנין הבית לבנות עוד" (עזרא ב', ב), שמזה נראה, שאם היתה כונתם טהורה היו זרובבל וראשי האבות מקבלים אותם לבנין הבית, אף-על-פי שעם עבודתם את ה' היו יראים גם את אלהיהם. כן הוא, להם היה העיקר הפעולה, על כן הצליחו במעשיהם, ואנחנו, העיקר אצלנו לבדוק בציציות ולחפש חטאים, על כן כל פעולתנו מאפע. שיר גבורים 1 לשכת שופט-השלום של המחלקה השלשית בעד הפלך נ. היתה מלאה אנשים יותר מכפי הרגיל, גם הנאספים היו רובם לא מהמין המצוי בלשכה כזאת; פה נראו רבים מבני מרום העם המקומי: צעירים מגוהצים ועלמות לבושות לפי המדה האחרונה. נכר היה, כי איזה משפט מענין ומיוחד במינו עתיד להתברר;אך המשפטים הראשונים לפי סדר היום היו פשוטים ומצויים, והנאספים, בני העשירים, אשר מלאו את הספסלים הראשונים, התענו מאד באורך העת ובשממון נורא. הם התעוררו ויצהלו רק למועד הצהרים, כאשר הודיע השופט סוף סוף, כי העירוני יעקב בן חיים ברסוצקי נתבע לדין על פגעו ב"מעשה" בבן הסוחרים לזר אברהמוביטש קרונשטיין. מקום התובע נפקד, כי טוען פרטי עמד בתור בא-כחו, אך הנתבע בא בעצמו. הוא היה צעיר כבן חמש-ועשרים שנה. קומתו היתה ממוצעת, אך מבנה גוו המוצק, כתפיו הרחבות, חזהו הבולט, פניו השחרחרים והשזופים וכפות ידיו הרחבות והנקשות – כל אלה העידו, כי כחו רב ואגרופיו מסוגלים למהלומות. במשקע לחייו מצד חטמו, בכפלי תנוכי אזניו ובהחריצים, אשר מסביב לצפרני ידיו נודעו עקבות שחור ופיח, אשר גם המים לא יכלו להעבירם ברחיצה, ועל פי הסמנים האלה נכר, כי נפח הוא. כאשר נכנס אל החלקה הגדורה, אשר בתוך בין שלחן השופט והספסלים הנועדים לקהל, נטו אליו מבטים רבים הפלאית והבלתי מבוארה על קרונשטיין הצעיר הטילה סערה בחוג מיודעיו הצעירים של האחרון. הם נדברו הרבה במקרה הזה ויחקרו לסבתו, אך בלי כל הצלחה, כי לא העלו בחקירותיהם כל מאומה. אי-ההצלחה הגמורה הזאת עוררה והלהיבה עוד יותר את התשוקה לדעת, והתשוקה משכה רבים אל לשכת המשפט;אולם נראה, כאלו נגזרה על הפליאה להשאר בלי פתרונים, כי גם ברור המשפט לא גלה כל פרט חדש ראוי לשימת לב… הברור הזה בכללו הכזיב את תקות הנאספים, אשר טרחו לבוא בגללו ויתענו בארך עת ושממון בצפיתם לו;הוא נגמר כלו במשך זמן קצר מאד ובלי כל סכסוכים מענינים. גם חקירת העדים שהוזמנו, גם טענות בא-כחו של התובע – כל אלה נראו מיותרות לגמרי, אחרי אשר הנתבע עצמו הודה על כל פרטי האשמה בלי שום השתמטות ודחוי. על שאלת השופט: אם התנפל ביום פלוני ופלוני על בן-הסוחרים לזר אברהמוביטש ויכהו? – ענה בלי שמץ פקפוק: כן. כאשר שאלו השופט עוד: ההיתה לו עלה או מטרה בעשותו כזאת? חורו אמנם פניו רגע, עיניו האמוצות-ירוקות הבריקו מבעד לעפעפיהן וכעין רטט קל חלף גוו;אולם אחרי רגע קטן של דומיה ענה במנוחה שלמה: לא… במנוחה שלמה כזאת ענה: "לא" גם על שאלת השופט האחרונה: אולי יש אתו דברים להצטדק? מעצם הרגע ההוא נראו פניו כמאובנים, ושפתיו היו סגורות ומדוקדקות היטב. חזותו זאת לא שונתה במאומה גם אז, כאשר נקראה לפניו החלטת השופט, כי ענש מאסר לשבועיים הושם עליו;הוא שמע דומם, ורק כתום הקריאה הרעיש את שערותיו העבות והמסומרות בתנועת-ראש חזקה… רבים מהנאספים המתאוים-לדעת, אשר נכזבה תוחלתם מברור המשפט הגלוי, כתרו את הטוען בא-כחו של קרונשטיין;אך גם מפי זה לא יכלו להוציא דבר כחפצם ויסורו מעליו באי-רצון גלוי: קשה היה להם להאמין, כי לא-זהירות אומנותית יתרה ממריצה את הטוען להתראות כלא יודע ולמשוך בכתפיו, כאילו גם הוא משתומם על החידה הסתומה הזאת. קשה היה להאדונים המכובדים האלה להאמין באי-ידיעת בא כחו של קרונשטיין, ועוד הרבה יותר היה קשה להם להאמין, לו נסה איש להוכיח להם ברצינות, כי לזר אברהמוביטש עצמו איננו יודע כלל את הסבה, אשר עוררה את ברסוצקי להתנפל עליו פתאום ולהכותו – ובכל זאת הלא כן היה הדבר בפועל! בן הסוחרים העשיר והנאור, אשר בבית-מסחר אביו היה לו דבר רק עם אדירי הסוחרים ומחוץ לבית-המסחר – רק עם חוגי החברה הגבוהים השוכנים במעונותיהם המרוחים והמהודרים בהרחובות המרכזיים – הצעיר המאושר הזה יכול לכל היותר לדעת רק זאת, כי ישנן בעיר סמטות צרות ונדחות, אשר משני עבריהן צפופים בתים קטים, שפלים ומזהמים, ובהבתים הצרים והדלים האלה שוכנים מיני בני-אדם, ונבדלים מאד ממנו ומכל בני החברה, הסובבת אותו… איך חיים, עמלים ומשתעשעים בני האדם האלה – את הדבר הזה לא יכול, אף לא נכסף לדעת. אולם מבלי שים לב לזאת, היו הפנות הנדחות והחשכות האלה מלאות חיים, חיים שונים ומיוחדים אמנם, אך מתאימים מאד לרוחם ומושגיהם של אותם בני האדם, אשר גם נמוסיהם והרגליהם, טרדותיהם ותענוגיהם שונים מאד ומיוחדים במינם. בימות החול, בששת ימי המעשה, היה איש איש טרוד בעבודתו; אך בימי-המנוחה, שבתות ובחגים היו גם האנשים האלה, ביחוד הצעירים שבהם, מרגישים צורך בשעשועים והתבדרות, ועל פי הצרך הזה נוצרו פה מעין בתי-ועד, ששם היו נועדים מ"המין החזק": רכבים, סבלים ובעלי מלאכה שונים, ומ"המין היפה" – מבשלות, משרתות בית ופועלות בבתי-חרשת… אפשר להחליט בבטחה, כי אחד הצעירים מחוג מיודעיו של לזר אברהמוביטש לא היה מוצא בשום אופן נחת-רוח בבית ועד כזה, אשר מקומו היה על פי רוב בקצה חצר מטונפה, בקומה תחתונה שקועה למחצה באדמה, בחדר לא מרוח בעל תקרה נמוכה ומערכה דלה מאד… הוא לא היה יכול נשוא את החם הכבד והאויר המשחת המלא ריח רטיבות, זעה ועטרן:רגשו האסתתי היה נפגע בודאי מהנמוסים המקובלים פה. אשר היו נראים בעיניו גסים ומגוחכים בבת אחת;וגם רק בת צחוק של בוז וחמלה מעורבים יחדו על שפתיו. אולם אותם האנשים, שלהם נועדו בתי הועד האלה, לא היו, כנראה, מפונקים כל כך, ולפי תביעותיהם המצומצמות הרגישו את עצמם מספקים למדי. הם בלו פה את עתות מנוחתם, והשעות האלה עברו להם בהתעוררות חדוה ועליצות ענג, אשר חדשו את כחם ותעודדנה אותם לעבודה חדשה אחרי יום-המנוחה. בית-ועד מטיפוס כזה היה גם במעון ינטה ביילה הסרסרית של משרתות, והודות לאומנותה של בעלת-הבית, אשר היו זקוקות לה רוב המשרתות, בבקשן להן משמרת, היה הבית הזה מהיותר עליזים ונעימים במינו, והצעירים בכריהו על פני האחרים. ברסוצקי בכר גם הוא את הבית הזה על פני האחרים, אך אותו לא לבבה כל כך העליצות הכללית השוררת פה; אותו משכה ביחוד אחריה מבשלת צעירה, פריידה-רישה שמה, אשר היתה גם היא מבקרת תמידית בבית ינטה-ביילה. פריידה-רישה היתה כבת עשרים שנה. אך במראה החיצוני נראתה רק כבת שבע-עשרה. קומתה היתה למטה מממוצעת, גזרת גוה דקה, שערה השחור משפע, פניה רעננים וצבע עורם צח עם חכליל נחמד. במדברה ותנועותיה הסתמנו פזיזות מלבבת ועליצות ילדותית, גם עיניה החומות-כהות אשר לא היו גדולות במדתן, נראו כמצחקות תמיד. בראשית התועדותם היתה עוד בת-ספר גמורה, כי רק זה מעט באה מעיר מולדתה המצערה; אך גם אז משכה כבר עליה עיני רוב הבחורים, וברסוצקי לא היה היחידי, אשר בקש קרבתה ויתאמץ למצא חן בעיניה, הוא רק היה מאושר מהאחרים, כי נקשרה בו נפש פריידה-רישה ותאהבהו גם היא… במשך הימים שונתה הרבה: היא היתה למבשלת כרכית מה"מיוחסות", היינו, מאותן המבשלות המשרתות בבתי גדולי העשירים ומקבלות שכר הגון, אך כל שכרן נבלע באופן בלתי מרגש גם לעצמן במלבושי מדה וקשוטים שונים – אולם בשביל השנוי הזה לא שונה כלל היחס הקודם בינה ובין ברסוצקי; להפך, ברבות הימים הסכינו כל בני החבורה לחשבם כ"חתן וכלה" גמורים, וכן היו גם בעיני עצמם. בטחתו באמונתה לו היתה חזקה כל כך, שלא היה עוד מקום בנפשו למין רגשות הקנאה, אשר היו מזדעזעים לפעמים בקרבו בעת הראשונה; בכל זאת היו גם אחרי כן מקרים ידועים המזעזעים בנפשו מין רגשות בלתי נעימים, אם גם בלתי ברורים מאוד. כדרך רוב המבשלות ומשרתות הבית היתה מספרת גם היא פעם בפעם את מאורעותיה: איך בן האדון עצמו פורש לה רשת ומנסה דבר אליה… היא היתה מספרת את המאורעות האלה ברוח התולים, והיתה מבליטה ביחוד את הצדדים המגוכחים שבמאורע, וכל היו ממלאים שחוק פיהם ומשמיעים חדודים שונים מאותו הענין. גם ברסוצקי היה שוחק יחד עם האחרים ומתראה כמבודח; אולם בסתר נפשו עמק היו הדברים האלה שורטים שרטות, ובהיותו מלוה את פרידה רישה אחרי כן עד בית אדוניה, לא יכול פעמים אחדות להתאפק מהעיר: אולי נכון לה לעזוב את משמרתה?… דבר, רק היתה שוחקת בקול, והשחוק הזה, אשר היה מביע ברור את כל בטחונה בנפשה ואת כל בוזה לנסיונות האדון או בן האדון, היה מרגיע את ברסוצקי יותר מכל… ערב שבת היה אז. ברסוצקי, אשר היה סמוך על שלחן בעליו הנפח, חכה בקצר רוח עד תום סעודת הערב, למען יוכל לעזוב את הבית. הוא התקשה בודאי מאד לו היה עליו לבאר את הנעשה בקרב נפשו ולהביע במלים ברורות את הרעיון, אשר נקבע כמסמר במוחו וינקר שם בלי הפסק; הוא הרגיש רק זאת, כי המצב כבד מנשוא, כי הרעיון מעביר קרה בכל גופו וגורם לאגרופיו להתלכד מכאב… כאשר בא אל בית ינטה-בילה, היתה השעה קדומה עוד ואיש זולתו לא היה שם. בעלת הבית השתמשה במקרה הזה לשוחח עמו מעט ב"רציונות". היא התגאתה שביתה "מצליח לזווגים, ועל כן התענינה מאד ב"זוגותיה" ותטפל בעניניהם בחשק מיוחד, כאלו היו נוגעים לעצמה… "זוגותיה" מצדם הכירו מה טוב לבה להם, ולא כחדו ממנה דבר; בחפץ לב נועצו איתה בכל דבר קשה, הסירו באמצעותה סכסוכים שונים, או בקשו סיועה בפרטים אחרים. ברסוצקי גם הוא לא היה יוצא מהכלל ובעתים אחרות היה שמח לשוחח מעט עם ינטה-בילה בדבר "ענינו"; אולם הפעם היו לו הדברים האלה לא בעתם וישמח, כי נפסקה השיחה מהרה, בבוא פנים הביתה. מספר הנאספים הלך ורב, החדר נתמלא שאון שיחה עליז ושחוק צוהל;אך הוא לא השתתף בצהלה הכללית וישב דומם. פתאום חלף רעיון חדש במוחו, ומבלי הגד לאיש דבר, קם ונשתמט חרש מהבית… בצאתו החוצה, עמד עוד רגע קטן כמפקפק; אולם פקפוקו לא ארך ותנועת ראש חזקה סמנה החלטה נחרצה. הוא לא חשב את דרכו. אך רגליו הובילוהו בלי הכרה לאותם הרחובות, אשר דרכה היתה פריידה-רישה צריכה לעבור, ובקרן שני רחובות כאלה נפגשו אמנם פתאום יחדו… הפגישה הזאת לא היתה לו בכל אפן מקרה פתאומי ובלתי צפוי: הוא חכה לה ובמחשתו כמו נסדרו גם דברים לתכליתה; בכל זאת נרעש מאד ברגעים ומין מבוכה בלתי מובנה ובלתי מבוארה תקפתו כלו, הדברים המסודרים במחשבה כמו נגזו פתאום. ודברים אחרים מצויים לא היה בכוחו להשמיע. הוא החריש, אך פניו קדרו יותר ויותר… אולם פריידה-רישה לא הרגישה, כנראה, בכל הגרות האלה, כי בהיות רוחה צוהלה דברה היא עצמה בלי הפסק ותעבור בדלוגים ובלי השתלשלות מענין לענין, כפי אשר עלה על רוחה. כאשר הגיעו לאחד מפנסי הרחוב, הוציאה מתחת למטפחתה צרור מקופל, ובהסירה מעליו את חבישת הניר, נגלתה גזרת ארג של חצי-משי צבוע. היא נפנפה את גזרת הארג לפני בן לויתה ועיניה הבריקו… באותו רגע הבריקו גם עיני ברסוצקי, אך ברק העינים הזה לא סמן כלל רגש מעין חדוה. בגו המוצק הזה הזדעזע כלו כמו ברטט קדחת חזק והפנים הקודרים קדרו שבעתיים… בחלק-רגע קטן חלפו בזכרון ברסוצקי רגשות מרגשות שונים, אשר סערו בנפשו בתקופת העת האחרונה. כמה שמח אז, לפני ששה חודשים, כאשר הסכימה גם פריידה-רישה לקבע בקרוב את מועד חתונתם, ולתכלית זאת הבטיחה לקמץ בהוצאותיה ולאסוף את שכרה, עד היות בידה סכום כסף מספיק לצרכי נשואיה היותר הכרחיים!… כמה התענג כל פעם, כאשר נסבה השיחה על ההכנות האלה, ומקץ שני חדשים, כאשר החליפה פריידה-רישה את משמרתה ותבוא לשרת בבית קרונשטיין, כמה היה נעים לו אז הרעיון, כי זאת היא משמרתה האחרונה, גלגולה האחרון בבית זרים!… שובע-הרצון המיוחד הזה גרם לו, כי לא שם לבו יותר מדי לסיפורי פריידה-רישה, אשר ספרה ברוח התולים כדרכה על דבר תעלולי בן האדון, קרונשטיין הצעיר, הפורש לה רשת ומעתיר עליה פתויים שונים. הוא לא שם לבו גם לפרטים רבים אחרים, אשר נראו ערך מיוחד. ככה, למשל, האמין בלי פקפוק לדברי פריידה-רישה, כי מטפחת הצואר החדשה מתנת הגבירה היא, והשמשיה היקרה ועוד חפצים אחדים, אשר רכשה בעת האחרונה, נקנו בהכסף אשר אורחי בית-אדוניה מעניקים לה פעם בפעם ביד רחבה… הוא לא שם לב גם לזאת, כי ביחסה אליו נראו שנויים וחליפות בלתי מובנים: פעם התיחסה אליו כמו מגבוה, במין קרה וגאון, ופעם החליקה לו ותתרצה במין הכנעה יתרה; בכלל נראה, כאילו היא מרגשת לפעמים איזו מבוכה בפניו. וכל אלה קבלו פתאום ערך מיוחד בעיניו אחרי שיחתו המוזרה עם רח'קה השחורה בראשית השבוע. הם נפגשו במקרה. מצדו, לפחות, היתה הפגישה הזאת מקרית בהחלט; מצד רח'קה קרוב יותר לשער כוונה זדונית, כי כונה כזאת היתה בולטת מאד ברמזיה, אשר לא היו אמנם מפורשים, אך – שקופים ומובנים למדי… הוא לא שכח אמנם, כי רח'קה נשאה אליו עין לפנים, שכח, כי עתה הזכירתו זאת צהלת הנצחון, אשר נכרה היטב בדבריה; בכל זאת פעלו עליו הדברים האלה את פעולתם, ולא אחת ושתים במשך השבוע נחת פטישו הגדול על מטיל-הברזל המלובן בעז וחיל מרבים מהרגיל, כאלו בקש להלום ולנפץ במהלומותיו איזה דבר בלתי נכסף ובלתי נעים מאד… מין חפץ בלתי מוכר כזה לנפץ ולהלום תקפהו כלו גם באותו הרגע, אשה נגלתה לעיניו גזרת-הארג, ומבלי תת לעצמו חשבון ברור על מעשהו, תפש פתאום ביד פריידה-רישה למעלה מפרק הזרוע ויקרא בקול צרוד ומוזר, אשר היה מסוגל להקפיא את דם השומע: – מי נתן לך את זאת?… הגידי… פריידה-רישה היתה שקועה מדי בהסתכלות הארג ולא הרגישה בכל הנעשה בקרב ברסוצקי עד הרגע האחרון; היא נרעשה על כן מאד, בהרגישה פתאום את מגע היד הגסה הזאת ובשמעה את קריאה זו, אשר לא בשרה טובה הרבה… בהלה, מבוכה ומרך-לב נראו במבטה, אשר נטה לעבר פני ברסוצקי, אך לדבר דבר לא היה בה כח… – הודי… אמרי… זאת, כל אלה נתונים לך מיהו?!… היא רעדה כלה כעלה-נדף, בקנה-זרועה כמו הושמה מועקה ונשימת ברסוצקי הבוערת כמו להטה את פניה… ברגע הנורא ההוא התמלטה מפיה איזו מלה, אך היא לא זכרה עוד אחרי כן דבר… כאשר שבה אליה רוחה כמעט התבוננה, כי גזרת-הארג מתגלגלת לרגליה וברסוצקי איננו עוד על ידה… ברסוצקי היה כבר רחוק מהמקום ההוא. גם הוא לא אחרי כן לברר לעצמו, השמע באוזניו אם רק הבין את הדבר המר?… אך באמת הן אחת היא. ברגע הראשון הרתיח קצף נורא את דמו ורגש משטמה עזה אל פריידה-רישה הרים את ידיו למהלומות בלי רצונו. עוד מעט ואגרופיו העצומים נחתו בכל תוקף על גוה, אך באותו רגע התחלף רגש המשטמה ברגש של שאט-נפש… הנערה הזאת, הרועדת כלה ונמוגה מפחד, נגעלה פתאום בעיניו כל כך, שלא רק לנגוע בה, אך גם להשאר בקרבתה לא יכול עוד… מבלי כל דעת והכרה, רק כנדחף על ידי כח חיצוני, התהלך זמן רב ברחובות, ובאופן מכונתי כזה שב גם אל בית בעליו אחרי שעות אחדות, כאשר הרגיש לאות גפנית עצומה ואפיסת כחות מחלטה. שנתו בלילה היתה חזקה, אך כבדה מאד: פעם בפעם היה מקיץ מחלומות מהבילים, כבדים ומדכאי נפש, ובכל פעם היה גופו רטוב כלו מזעה קרה… בקומו בבקר משנתו, לא ידע אף דבר אחד מכל חלומותיו המענים; אך בנפשו הורגשו עקה נוראה ומין רגז בלתי מובן נגד כל והכל… הרגז הפנימי הזה היה בלי ספק סבת קטטתו עם בעלת-הבית בגלל איזה דבר פעוט, אשר בעת אחרת לא היה שם גם לב אליו. מהסבה הזאת נולדה בלי ספק גם קטטתו עם חברו הפועל, השוכן אתו יחדו בבית-בעליהם – קטטה, אשר הוחלה גם היא בשביל דבר קל-ערך, אך כמעט שנגמרה חברו לותר על שלו… ברסוצקי לא הכיר אולי ברור, אך במדה ידועה לא יכול היה לכחד מנפשו את אשמתו בשני במקרים האלה, וההכרה הזאת הגדילה עוד את הרגז הפנימי. בינתים כלתה סעודת-הצהרים של שבת. בכל השבתות היה הולך אחרי הסעודה אל בית יענטה-בילה, אך הפעם לא יכלה גם לעלות על דעתו כשאת, גם להשאר בבית בעליו היה כבד ממנו. הוא יצא על כן להתהלך ברחובות בלי כל מטרה.. הוא התהלך זמן רב. פעמים אחדות קצה נפשו בההליכה הבטלה בלי מטרה ויסר אל בתי המשתה, אך השתיה ביחידות לא היתה מסוגלת כלל לבדח את רוחו, אשר חבלה יותר ויותר.. היו רגעים, שבהם תקפתהו סערת-חמה נוראה ובלתי מתארה במלים, וברגעים כאלה היה מרגיש בנפשו מעין תשוקה להלום ולנפץ את כל הבא בידו; אולם אחרי סערות כאלה פעם בפעם מין שקט של דכדוך-נפש גמור והעדר ענין מחלט, כאילו הכל מת מסביב, כאלו גם הוא איננו חי בפעל… במצב נפש זה היה גם ברגע ההוא, כאשר נשא עיניו במקרה וירא במרחק איזו צעדים מעטים ממנו את קרונשטיין אשר הלך לקראתו בלוית עלמה לבושה פאר… עד הרגע ההוא לא תפס הצעיר הזה כל מקום נכבד במחשבותיו. הוא זכר רק את אשר עוללה פריידה-רישה ואל גוף אחר זולתה לא היה לו כל ענין; אולם מראה הצעיר המגוהץ והצוהל בחברת עלמה מחוג חברתו העיר בקרב נפשו פתאם רגש חדש ומוזר מאד… הוא לא הכיר בעצמו את הנעשה אתו, אך מין כח אדיר, אשר אי אפשר היה להתנגד לו, משכו וידחפהו הלאה, ישר לנוכח הצמד ההולך לקראתו… והצמד פגע בינתיים בעמוד של מודעות, ויסר מעט הצדה לקרוא איזו הודעה… באותו רגע קרב גם ברסוצקי להעמוד מעברו השני, תת לעצמו חשבון, מה עוררתו לזאת, עמד גם הוא כמו למען קרא, אך עיניו היו נטויות בלי רצונו אל קרונשטיין… מה קרה ברגע הקטן ההוא ומה נהיתה ברגעים אחדים אחרי כן? – את זאת לא יכל גם ברסוצקי עצמו לברר. הוא זכר רק זאת, כי עמד סמוך מאוד לקרונשטיין, והאחרון הפנה שכמו ללכת משים דחפו בזרועו… מעצם הרגע ההוא אבדה הכרתו והוא הרגיש רק אחת, כי אגרופיו הולמים ודש דבר מה שנוא וזעום מאין כמוהו – והדישה הזאת משוה לו ענג גדול, אשר אין לתאר במילים… מעברים שונים עלו קריאות וצוחות, מסביב נראו פנים שונים וידים רבות תפשו בו; אך הוא לא ידע ולא הרגיש מאומה… כאשר שבה אליו הכרתו, ראה את עצמו נסחב על ידי שוטרי-פוליציה אחדים ומוקף להקת אנשים שואנה. רגע אחד הביט על סביביו בהשתוממות, אך ברגע השני כבר שער ויבן את הכל… מאותו הרגע לא היה עוד כלל צרך לסחוב אותו בכח, כי עמד הכן על רגליו ויצעד הלאה. הוא ידע את הצפוי לו בבית פקידות-הרבע, אשר הוא מובל שמה עתה, הוא שער בקרוב גם את העונש, אשר ישים עליו שופט-השלום אחרי זמן מה; אך הוא לא הרגיש כל חרטה: הוא הניח את רוחו! הראית בן אדם יצור קטן בידים יתפש חוטי ארג שהוציא מקרבו דק מן הדק כמעט עין לא תשורם, ימשכם, יפרשם עדי אחד באחד ידבקו ויהיו למעשה ארג – בית עכביש הוא מחסה ומשגב ליוצרו; אבל גם רשת פרושה ליצור קטן אחד, אשר ירון, יריע, יחול במחולות וזמר על פיו ובאפס נלכדו רגליו, זמירו יאסף, קולו יחבא ועל ראשו יאטר שודדו פיהו ויאבד לנצח – אבל גם רוח קטן כמוץ יסער את השודד וביתו ותהי לדל תקוה. חוטים דקים מאלה נסתרים מכל עין ישזרו במחשך, יחד ידבקו, מבלי משים יגדלו ויתעבתו ויהיו לארמון עז, משגב לחוסה בו, או מצודה פרושה לנכשלים תמימים עוברים בטח; מפעל כזה יד הזמן תוציאהו, אשר סתר תשים על מעבדה, במחשך תשזור, תארוג ותשלב חוטיה אחד באחד, עד כי תוציא פעלה למענהו – תעצומות ועז להאחד ומכשול רע לרעהו; אבל גם פעל כזה תפיץ סערה בהגיחה מחדר התהו, סערת המקרה תעבור ותשטוף פעולות כאלה לאין קץ ויעלו בתהו ויאבדו. גם בני האדם במעבדיהם האם לא להם ישוו, לעכביש והזמן? ואם גם יגדלו במעשיהם מהאחד ועד גבורת השני לא יבואו, האם לא ישא רוח לא לעתים רחוקות אותם ופעולותיהם וארמנותיהם, עד כי גם זכר לא יהיה להם? מהומה ומבוכה היתה פתאם בבית הישיבה בעיר שתיקא; הנערים יחפזון והילדים איש אל אחיו יתמהו ויסתתרו תחת השלחנות והספסלים ובין התנור והכותל, איש את אחיו ידחקון וילחצון כצאן אובדות עת יפרץ זאב ערבות בעדתן, ראש ורגל יחד ירבצו ושוק יתמך ירך, ויחד במחבואם ברעדה יחילו, ובכל זאת תחדורנה עיניהם להתבונן במורם, אשר הביא בלהות צלמות לבית ההוא אשר שלום בקרבו תמיד. על הבמה אשר בבית בתוך ישב ראש הישיבה על הכסא של אליהו ויהגה בספרו ולמראה עינים היה כל לבו שקוע בספר אשר לפניו, עד כי לא ראה את כל הנעשה בביתו, לא התבונן להמבוכה הגדולה אשר נהיתה, השאון לא העירהו וגם השטן המפריע כמו לא בא. הוא ישב במנוחה, ראשו נשען בין שתי כפות ידיו ולא הניע יד או רגל זה זמן כביר. – הס נפתלי! קרא נער אחד תחת השלחן לרעהו בקול דממה – רבנו יישן ואל תקיצהו משנתו – – שים בעפר פיך, לץ – ענה השני – הגם ברבנו תשלח לשונך? הוי איש לא ידע בשת! - – ועל זאת תהיה למגיד ומוכיח בעיר – קרא השלישי – הן זה כבר יבקשו ראשי העדה מוכיח להם - – דג מלוח! הגם פה תקרא למצה? – – דג סרוח! הגם פה תרים ראשך? – – החרישו יחד, שובבים – – צדיק הוא, חסיד הוא, יבנה ביתו בקרוב – החל לשיר נער אחד בקול דממה, ויתר השוכבים תחת השלחן שחקו, מלבד הנער אשר עליו כונן הלעג, הוא שלח ידו וימרוט בשר בוזהו, וכרגע והנה המלחמה ערוכה, זה יבעט ברגליו וזה ישוך בשניו, ידקור באצבעו ורעהו יהדוף בצד ובכתף, עד כי השליכו איש את רעהו ממחבואו ועל הארץ התגוללו וחרפות וגדופים המטירו איש על רעהו כמטרות עז – וראש הישיבה עודנו תפוש ברב שרעפיו ולא יראה ולא ישמע. בצד ארון הקדש המפאר בכתבת קעקע על העץ מעשה צעצועים, שבו יראו צפרים עפות – ודמות חמור להנה, ואריות נוראים אשר לשונם עד מצחם תשתרע ועליהם נשר ארך הזנב וקצוץ כנפים יסוכך באברתו. גם על העמוד אשר לפניו עמדו שני בחורים, אשר לפי מספר שנות שניהם כבר הגיעו לבינה, ויתלחשו בקול דממה אשר הגיע עד אזני כל הנמצאים בבית, מלבד אזני ראש הישיבה, הנה כמו אטומות היו ולא שמע ולא הקשיב מאומה. שני הבחורים האלה הראו אמץ לבם כי לא הסתתרו ככל יתר חבריהם, אבל כל זאת על עמדם עמדו ולא נעזו לגשת אל האיש אשר בהופיעו בבית את כל המבוכה. ראש הישיבה היה כאיש נדהם, כל הלילה לא שכב לבו מאז שמע דברי הרופא אשר לחש באזני שמריה ואשר מצא מחיר הלחש הזה שתי מכות לחי ואשר בעבורן הובא שמריה היום אל שופט העיר להשפט את הרופא. שמריה שב ונחם אחרי רגעים אחדים מפעולתו וירא ויוכח כי לא טוב עשה, ומה גם לאור הבקר בראותו עין בעין כי כדברי הרופא כן היה ואך לשוא דרוש דרש בצוענית ובעל שם וקדר, גם למותר יהיה רבי למך הרופא אשר עוד מעט יבוא, כי מרים כבר קמה ממטתה, ואם כי פניה זועפים בכל זאת ראו כלם כי עוד בצל החיים תתלונן, הוא ראה את עותתו ויכהו לבו מאד ובכל נפשו נאות לבקש סליחה ומחילה מאת הרופא וגם לקדם פניו במנחה, אבל לבו היה מלא יגון וצרה עד כי לא נתנו לחשוב מחשבות אחרות – בתו נשקה את הרופא לעין כל וכל בני העיר ידברו בה היום ותהי נגינת כל יושבי שער, זאת ידע נאמנה, עתה לוא תקפתה מחלה עזה ותשליכה על ערש לא נאנח עוד כאשר נאנח על מהרה לקום ממשכבה, לוא חלתה כי אז אמרו כלם כי אך אש הקדחת הבעירה יקוד בעצמותיה ותעוררה לעשות זרות ולדבר תהפוכות, ועתה כאשר היא בריאה אולם! ומה גם בהודע סבת מחלתה אתמול, נורא הדבר מאד! שמי הצלחתו קדרו ברגע לא אב שמח ומאשר בבתו הוא עוד, כי אם אב הולך שחוח, קודר בלחץ לבב נורא! בתו תהי למלה בפי כל, בתו אשר באשרה מאשר יהיה בכל ימי חייו, בתו עשתה מעשה אשר לא נשמע בכל ערי מושבות ישראל כי בת ישראל תעשה כזאת, בתו תהי לחרפה וקלסה והוא חרפתה ישא, וגם עונותיה על עצמותיו יהיו. במארת אלהים ארר בעת ההיא את אם בת שבע, כי אך היא היתה המדחת להדיח את בתו אחרי שפות זרות, גם פני אשתו היו לו למחתה כי היא עזרה לרעה. האשה ישבה בפנת חדר ותבך תמרורים, והוא, אישה אשר אהבה עד הנה כנפשו וכבדה יותר מנפשו כמצות חכמינו, הוא יעמוד מנגד ועוד יחרוק שן, עוד יקצוף עליה ויקנא בה, על כי עיניה תרדנה פלגי דמעה, לוא נפתחו גם ארבות עיניו וראשו היה למקור מים אז אולי שב ורוח לו, אבל כאבן מעמסה לחץ לבבו בחזקה עד כי כמעט לא יכול השיב רוחו ובכל זאת אין דמע בעפעפיו, ולא לפלא הוא כי בעת ההיא שכח את הרופא ואת אשר עשה לו, עד כי הזכירהו משרת הקריאה הזאת לא הרגיזה לבו, אף כי ברגע ההוא נדמה לו, כי שאול חטא במעשהו ועד ירכתי בור כלא יבוא לארך ימים, אך ברגע ההוא בחר בכל לבו בבור כלא, להותר במחשך מהביט עוד בפני אדם ויקם וילך כרגע מבלי דבר דבר את אשתו ובתו אשר נבהלה מאד בראותה את משרת בית המשפט, כי לא ידעה עד מה ותשלח ידה להחזיק באביה, אבל הוא אם כי לא הדפה בעברה אך הסיר ידה מעל ידו ויצא נאנק דם מהבית. וראש הישיבה אשר היה אוהב דברי הרופא, ובעת אשר שמריה דמה כי אך מתאנה הרופא לבתו וישלה נפשו כי רבי מלך ישים לאל מלתו בעת ההיא החלה דאגה את לב הזקן ולא ידע מנוחה כל הלילה, ולאור הבקר מהר לקום וללכת אל הרופא לבקש מלפניו כי יסלח לשמריה על אשר הכלימהו ברגע באפו ואשר נכון עתה לכפר פניו כאשר יבקש, אבל הרופא ענהו בגאון: אני אראה להנבזים האלה אשר יבזונו וידעו מי אני, נקם אקח, נקמת כבודי ולא אשוב ואז אתן מורא בלבם וייראוני. לשוא שחת הזקן את דברו ויראהו לדעת כי טוב לו לעשות שלם את איש נכבד כשמריה אשר יכיר לו טובה וישלם לו כפעלו וגם הוא יעשה ככל אשר תמצא ידו לתת לו מהלכים בין עשירי העיר אם אך יאות לו לדבר הזה לסלוח לשמריה אשר לא ידע ואשם; כל אלה היו לשוא, כי הרופא באחת גזר אמר לנקום נקם ויתן בקולו גם על הזקן הרודף שלום לבל יוסיף להלאות נפשו באמרי הבל כאלה כי לא יצלח להשיב לבו. ובכן יצא הזקן במפח נפש מאת פניו, ולא רק על שמריה חרד פן יוסר כי אם על מרים ירעה לו נפשו, כי הרופא אביר הלב הזה יגלה חרפתה בקהל, ובבאו לבית הישיבה באה דאגה חדשה בלבו: מה יענה ומה יאמר לישעיה? – זה ירחים אחדים טוה וארג במחשך כעכביש לבנות בית לתלמידו אהוב נפשו ועתה באה סערה ותסער אותו ממקומו. מעיניו לא נסתרה אהבת ישעיה את מרים, אבל היצדק בעשותו זאת בעזרו על יד השדכן לפרוש מצודה רעה לפעמי התם הזה, הן גם באהבתו לשמריה ובתו לא יוכל לכזב לנפשו ולאמר כי טובה האשה הזאת ולא כמצודה וחרמים תהיה לישעיה, ואם אין? הלא נטל עליו להשמיעו מדוע זה סר לבו פתאום מאחריה, ואיך יוכל לשאת חרפה על קרובו ולגלות כלמת בתו? ואל המחשבות האלה נלוו עוד אחרות, זכרונות ימי נעוריו אשר דמה כי כבר נשכחו כמת מלבו קמו שנית ורוח חיים נפח בהם ויעמדו מול פניו כמו חיים. לפניו ישתעשע נער קטן מחמל לב הוריו ושעשועים לכל רואיו בבית מלא כל טוב, עשר ויקר יראו בכל פנה, אב זקן ונשוא פנים בעיר יחבקהו, אשה כבודה תפארת נשים בחכמתה ובצדקתה תנטלהו ואומנת מחלצות תלבישהו, וכבן מלך ינשא על כתף מהמון משרתים ומשרתות, מי זה הנער? – בחדר מפאר בכל כלי יקר ועדי ישב עלם לפני מורהו איש תאר וחכמתו תראה מעיניו, הוא יחנכהו בתורת ה' וישיש על כל מוצא שפתי הנער, אשר חכמתו תפרוץ חוצה וכבר יצא לו שם בעיר, ואביו יבקש לתת לו לוית חן וישקהו גם ממבוע הדעת, ומורים משכילים ילמדוהו שפה ולשון ודעת וירנין לב הוריו ומוריו. בן מי זה העלם? – בחור מלא ברכת ה' יצא לשוח ברחובות קריה כבן אחד הפרתמים, יעבור בסך במרכבות מרקדות, ירכב על סוס אביר כגבור הודו ותפארתו תבענה לו אשות חן ומי זה יערב לבו לאמר כי הבחור הנעלה הזה לישראל הוא? מי זה יעיז פניו לחשוב גם אותו בין בני העם הנבזה והנמאס כראי? מי זה יבער ויכסל להאמין כי שפתי הבחור הזה אשר גבהה גבהה תדברנה במושב שרים, כי השפתים האלה תשמענה גם תורת ה', כי הראש הזה אשר ינשא על כתפו בגאון הוא ראש אחד מבני העם אשר זעמהו אלהים וישחהו עד לעפר? לא אחד! הבחור הזה מבחורי ראשי חמדת הארץ הוא, בן הארץ הוא אשר נפשו תלהט גחלים מרב אהבתו אותה, אשר על מזבחה יקריב הכל, אשרו ועשרו, משפחתו וחייו, ואת עדת קושרים במלכם הוא נמנה, את אצילי בני פולין יתהלך בסתר בחביון הקושרים קשר ויקרא קשר, בסופה וסערה דרכו, בקולו ירעם נפלאות בשבתו במושב היועצים וידו תגבר חלים בשנותו צור חרבו, לא לישראל הוא! הן כבר דנו דין העם הזה, כי אך לסחור בתרמית ולהלות ברבית נוצר ותעודתו היא אך לשאוף חיל זרים ולוא לעם הזה היה איך יפזר הון עתיק אשר אצרו לו אבותיו? הן כבר היתה למלה כי מוג לב ישראל, מקול רעם יחת וברק חנית יהלוך עליו אמים, ואיך ישא זה נדן חרב על ירכו והלהב מתהפכת בידו? מי לא ידע כי מאוס ימאס ישראל בדעת והוא בשם ההשכלה ידגול, ישא נסה עד למרחוק וישבע בשבועת האלה לצאת בצבא על אויביה עדי יגבר עליהם ויכריעם או עד אשר יפול שדוד לפניהם. אמנם כן! לא לישראל היה בעת אשר הקריב כל קרבן, אבל לישראל נהיה ביום השלום, ביום אשר דמו הקושרים חבריו כי כבר השגו חיל וידם רוממה, בעת אשר האמינו כי שבט מושלים בידם נתן אז לא הכירוהו עוד, ואל ארץ ישראל גמרו אמר לשלוח אותו ואת עמו, את בית אביו שלחו באש וישמו את נוהו, פליט יים ינוד עתה מארץ לארץ ולישראל הוא, כי אך בהם ימצא עזרה בצרה, רק המה יחוננוהו ולא יתנו למוט גויתו כאשר מטה נפשו, ומי הוא זה? האם הוא אשר שב לארצו שבע יגון וכעס ומכאובים וישוב לעמו ויבחר במלבושיו ויהיה לרועה לצאן מרעיתו בהישיבה? האיש אשר ישב עתה על הכסא של אליהו? – כמקיץ מתרדמה לקול רעם קפץ הזקן ממקומו – ועתה ראה את כל המבוכה וירא גם את האיש אשר מבוכה תקראהו לרגלו – את שמעיה איש חמודות ראה עומד לפניו! – שמעיה עמד עד כה נדהם ויתבונן לכל קצות בית התפלה, להשלחן הגדול המשתרע ממערב עד מזרח, הרקוע פחי-ברזל והמגאל מאד, על גבו בתוך יעמוד מוט ברזל ועליו ארבעה קני מנורה איש ממעל לרעהו, אשר בהם ישימו נרות ויאחדו את הפתילה מהנר האחד מלמעלה אל הנר השני מלמטה, נר בנר ידובק, למען אשר בהדעך אור האחד אז תאחז שלהבתו כתמה בפתיל רעהו ויעלה נר חדש עד תום כל הנרות, לבל ישבת אור מבית התפלה ביום השבת. שמעיה התבונן זמן כביר בהמנורה הזרה הזאת אשר לא ראה כמה וכמעט מבלי משים עלה על לבו הרעיון: האם לא מופת תהיה המנורה הזאת לבני ישראל? דור יסוף ודור חדש יקח מקומו, ודור לדור יתוה אור ה' אשר הופיע לארץ על ידי תורתו. אל תאמר הנה מת הדור ואבד שמו, כי פתילו לא ינתק, הוא נקשר אל הבא אחריו ומאורו יאציל עליו עד לא יאתה לישראל לאמר לו: הנה עת חדשה באה לך. עת חדשה תבוא לכל העמים אשר ישנו פניהם ודרכיהם כמו לבוש, אבל בישראל ערוכה ושמורה תורת העת הזאת כבר בתורת העתים אשר עברו, והחיים ידרשו תמיד אל המתים, בלי הפוגה יביטו לאחור כי לא יבושו. כה חשב אשר המס בחם המנורה יגאל את פני השלחן ראו עיניו, ואל הספון הביט והנה חשך משחור תארו מעשן הנרות, אז כמעט נבהל ויאמר: אכן זה הוא פרי החום הרב, הוא יצת שלהבת תחת להחם בנחת, יגאל ויעיב תחת להפיץ אור יקרות. בחשבו מחשבות כאלה שכח איפו הוא ולמה זה הוא בא הנה, עד אשר העירהו ראש הישיבה בגשתו אליו. גבריאל ראש הישיבה השתומם כמו תלמידיו בראותו את פני שמעיה בבית הישיבה, ולא נעים היה לו לראות פניו במקום הזה הרבה יתר מאשר לתלמידיו, כי גם בעיניו היה האיש הזה אך כמבשר רע, כשמח לאיד התורה וכמבקש מפלתה, ורבים כמהו כבר ראה בימי חלדו ועתה בקש בכל לב להתרחק מהם. מיראה פן יתעו בספק לבו, או פן יזכירוהו זכרונות אשר כל לבבו יבקש לתת להם קבורת עולמים? מי יודע?.. אבל בכל זאת הבליג על מחשבותיו ויגש אל שמעיה ויאמר בקול מנוחה כדרכו: בלי ספק עלה על לב אדוני החפץ לראות מה אלה עניי הצאן עושים? – – ראיתי והנה הנם נפוצים כצאן ויתחבאו יחד תחת שלחן וספסל, הזאת היא פעולתם תמיד? – – אם אמור יאמר כפיר בפרצו אל תוך עדרי צאן: הנה העצלים האלה לא יעשו מאומה, רק להסתתר ולהתחבא כל מעשיהם, היצדק? הצאן יחרד ויבהל מפני גאות בעל הכח אשר ישדד רבצם, יעזבם וילך לו ואז ישובו איש אל מקומו בשלום ויעשו כאשר עשו עד כה ויביאו ברכה רבה אולי הרבה יתר מבעל הכח אשר יבוז להם – אם כן שמועה לא נאמנה שמעתי מעבירים עליך – ענה שמעיה כאיש אשר בוש משברו. – ומה היא השמועה? האם הוציאו עלי קול בעיר כי הנני רועה אשר יאמר למכור צאן מרעיתו בלא הון? – – אני שמעתי עליך כי אתה איש נוח לבריות ומקבל את כל האדם בסבר פנים יפות ועל זאת נשענתי ואמרתי אבקש פני האיש הזה, אשר כמורה נאמן ישתבח בעיר, ובבאי הנה קמת כרגע כאויב לי, כמו באתי להדיחך משאתך או לגזול צאן מרעיתך מידך, או מה הנה הרעות אשר הסבותי לעמי אשר בעבורן יהיה מוראי על פני כלם, עוד בטרם יד או פציתי פה לדבר? הן לא נכחד ממך כי גם שמאי אשר לא התהלל ברוב סבלנותו הזהיר לתלמידיו והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות – – אם נאמנה השמועה אשר יעבירו עלי או אין, על זאת לא אוכל אני לשפוט, אבל זאת אדע כי אם גם כן הוא, אז רק לצאן מרעיתי אהיה כטל ולא לאלה אשר יאמרו להפיצם מעלי – – אבל מי זה הגיד לך כי כאויב ואורב פרצתי אל רבצך? – – הפתגם אשר השמיע המביא אותנו לארץ חמדתנו "הלנו אתה אם לצרינו" שומה בפינו עד היום, מאז ועד עתה ארבעת אלפים שנה נשאל תמיד: הלנו אתה אם לצרינו? וכל איש אשר לא לנו הוא - לצרינו יחשב – – אבל במה תרשיעני כי לא לכם אני? – – אני אדמה כי לא רוח כביר במשפט מאד נעלה דרוש לאיש לשפוט כי האיש אשר יבדל ממנו, אשר ימאס בכל דרכינו ואשר ילעג לנו בבוז כי האיש הזה לא לנו הוא – – אבל מתי לעגתי לכם? – קרא שמעיה ברגז – הן תרשיעני בחטאת אשר לא חטאתי ולא עלה על לבי וראשית דבריך אתי עוד בטרם הכרתני והכרתיך היה ריב ומצה, חי נפשי כי לא אבין דרכך – – לאיש זרוע יאתה לדבר בלעג ולנכה רוח לדבר תחנונים או לזעק מרה; ראשית דבריך אלי היתה לעג להצאן אשר יתחבאו ויפוצו ותאמר כי זאת היא פעולתם תמיד, ואני אשר לא די אמץ בלבי לדבר בלעג קראתי לריב כרועה הנלחם בעד צאן מרעיתו – – אם הכאבתי לבך בדברי ידאב לבי מאד - ענה שמעיה בהשפילו קולו – אך סלח לי אם אומר לך, כי טפלת עלי חטאת אשר לא חטאתי, אני אשר אחשוב את נפשי כבן ישראל הדבק בעמו והאוהב תורתו והמתימר בכבוד אבותיו והחובב את כל אחיו, אני אמרתי כי אל אחי אדבר ועל כן לא בחרתי בלשון ערומים ומפתח שפתי היה כאשר ידבר אח אל אחיהו מבלי שקול וספור כל מלה כאשר נטל עלינו בשבתנו במושב זרים, ואתה אשר כזר תחשבני חשבת את אהבתי ואחותי לי לחטאה, ואם כן שגינו גם שנינו, כי כאשר לא מצאתי אני את האח אשר בקשתי כן לא תמצא אתה את הזר אשר אמרה נפשך, כי אני לשלום וכן אדבר, ואם תמצא בי דבר אשר לא כן ותוכיחני כאח אז אקבל באהבה ואם אין אז עליך לדינני לכף זכות כל עוד אשר לא מריי בפני יענה – – אם הרשעתיך חנם אנא סלח לי - ענה רבי גבריאל כאיש נחם מדברו, אבל זאת היא המארה הרובצת עלינו בעת הזאת מארת לב רגז, ואיך לא ירגז לבנו בראותנו כי נטיעים בכרמנו ייבשו ויתמוללו ויפרדו מעל גזעם לנצח? בני הנעורים יתכחשו לאבותיהם, הבנים יעבירו את האבות בדרכם ויפחדו מהבט אחורנית פן יראו פני אבותיהם, עצמנו ובשרנו דמנו ושארנו יתכחשו נחריש ולבבנו ינוח? – – האם תחזה חזיונות את הבאות אשר תקרינה? הן בעיר הזאת אין עוד כל פחד, ישליו אהלי התורה להאבות והבנים גם יחד, והבנות אך אל הבתים האלה הן עיניהן נשואות, לכם עוד? – קרא שמעיה ולמרות חפצו נראה כמו לעג על שפתיו. – אולי תטיפו אתם שלום שלום ואין שלום, עש אם תחל לשלוח שניה במסתר אז תאכל בלי שאון ובלי משים עדי תהפוך הכל למסוס נוסס ורוח יזרהו כמוץ אז נראה האבדה ואין להשיב. גם בעירנו אין שלום מפחד האויב השוכן בקרבנו, האויב אשר יקים לאויב את הבנים להאבות וימחץ לאין מרפא – – ובשלמי הרעה הגדולה הזאת? בשל הבנים או האבות? – ראש הישיבה בקש לענות אבל הביט סביבו ויקרא: למה תעמדו ולא תלכו איש איש למלאכתו? – בני הישיבה אשר בראותם כי רבם ידבר את שמעיה והוא לא בלעו כתנין גם לא שלח בו לשונו, הרהיבו עז בנפשם לצאת ממחבואם ויעמדו וילטשו עיניהם להמדברים עד אשר שלחם מעל פניו ואל שמעיה אמר: לכה ונלכה יחד אל מקומי ושם נדבר באין מפריע – וילכו שניהם יחדו וישבו על הכסא של אליהו וראש הישיבה הרים מעט קולו ויאמר: אתה תשאלני בשלמי הרעה, טוב איפא, הבה ואגדך: בשל הבנים! ואם האבות יעזרו על ידיהם אז המה עוזרים לרעה – – אם האבות יעזרו על ידי בניהם איך ימרדו אחרי כן בהם? הלא על זאת הנך נאנח על כי אויב קם כמטה זעם להקים את הבנים לאויב לאבותיהם? – – צדקת, כה היה דברי, אבל באמרי "האבות" לא רק את את המתים, את הדורות אשר עתה בצל שדי יתלוננו; אם האבות החיים יאמרו להחזיק בידי בניהם לבל יתרחקו עד מאד אז המה מקימים את בניהם לאויבים לנפשם, ואם המה בידיהם ירחיקום מעל גבול ישראל, אז יהיה המה ובניהם אויבים לאבותיהם, כי יסורו מעל כל דרכיהם ויתכחשו להם, ועל דעתי לא טוב הוא הבוגד באביו המת מבוגד באביו החי – – אם אמנם לא אצדיקך במשפטך זה, כי אמנם רחוק הוא איש אשר יסור מאחרי דרכי אבותיו אחרי אשר עינם לא תוסיף לראות דרכיו ומעלליו מאיש אשר על פני אבותיו יכעיסם וימרר חייהם. הן כל איש אשר לו דעה והשכל יבין זאת כי כאשר איש איש ישנה דרכיו וחפציו ודעותיו בצעדו הלאה הלאה בדרכי החיים, ולא כחפצי הילד חפצי הנער, ולא דעות דעות האיש והזקן, ואם איש איש יזנח את דעותיו וחפצי לבו ודרכיו אשר בהם בחר הוא בהשנות העתים, איך נבקש מבן אשר הוא איש אחר כי יבחר רק באשר יבחרו האב? ואם גם נבקש הנמצא חפצנו? או אם בידי הבן רוחו ולתת לנפשו לב אחר? די לנו די אם הבנים יכבדו את אבותיהם ומאהבתם אותם יעשו גם את אשר לא ינעם להם, רק למען הניח רוח הוריהם, ועלינו לדעת זאת ולחשוב להם לצדקה כי יזנחו חפצי לבם מפני חפצנו, אבל אחרי אשר מלבנו אפס כל חפץ ורוחנו עזבנו ומעשי בנינו לא יהיו עוד לנו למכשול לב, כי עינינו כבר חשכו בארבותיהם ולא תראינה כל אלה, מה ממנו יהלוך אם בנינו ילכו בדרכי לבותם, ואיך נוכל לבקש קרבן כזה מהם כי יבטלו רצונם מפני רצוננו בעת אשר רצוננו בדי שאול אתנו ירד? – הלא אב הנך ובנים לך וכדברים האלה תדבר?! – קרא רבי גבריאל משתומם. – ואם זאת תהיה תשובתך על שאלתי? אם שגיתי הבין לי! – – אם אמנם לא אכחד כי לפעמים לאולת מאין כמה תחשב להלחם בדבר שפתים את איש אשר לבו רחק מלבנו ודעותיו מדעותינו כרחוק ארץ משמים, כי אנחנו לא נשוב אליו גם לא נשיבנו אלינו, ואם גם ירבו להעתיר עלינו דבריהם אין בפינו תוכחות, כי דבריהם יעברו מלבנו והלאה ולא יגעו בו ולא יעירו בו מזמה ומחשבה ודבר שפתים לענות. יאמר הצפור להדג: עלה אלי, כי אך טוב להתלונן בין עפאים ולזמר משכיל, להרנין לב כל שומע, ומה נעים הרוח הצח אשר ישב מבין צאלי היער! ומה יענהו הדג לוא גם דברה לשונו בחכו? – או מה ישיב הצפור לוא פתח הדג פיהו ויקראהו אליו לרדת אל נבכי תהום כי אך שם חיי נשמות ישאף רוחו? הלא שם ערוך מות עולם לי! ישוע לבו בקרבו ויעתיק מפיו מלים, כן יקרנו גם אנו במלחמותינו, אנחנו נראה אוצר חיים בנחלת אבותינו, התורה המורשה לנו מאבותינו כטל חיים היא לנו אשר תחיה רוחנו, רק עמה נראה חיים ואם יגזלוה מידינו אז הננו פגרים מתים, אז תאבד תקותנו, אז אפס כל זכר לנו, אז נמית בידינו לא רק את נפשנו כי אם גם מאות דורות, את ארבעת אלפי השנים אשר חיינו, נסיר ברגע אחד מעל לוח קורות הדורות והיינו כלא היינו, ועל זאת נלחם בדמי לבבנו וכל קרבן לא ייקר בעינינו, גם את נפשנו ונפש צאצאינו נעלה כעולה כליל על מזבח האהבה הזאת, האהבה לאמנות אבותינו ולתורתם וזכרונם, והנה זה בא איש ושואל אותנו: מה חפץ לכם בזכרונות מתים? מה תועילו לאבותיכם שוכני קבר בהקריבכם נפשכם על מזבח אהבתם? למה זה תזנחו מחיים ומשלום נפשכם ותרדפו אחרי צל עובר ממצבות אבותיכם, אחרי אד אשר מקברים יעלה? עזבו גלי העבר ועלו אתנו על צמרת עץ החיים, אמנם ידעתי כי אין בפינו מלה להשיב למדברים כאלה באזנינו, כי המה לא יבינו איפה הוא מקור חיינו, כי לאשר המה מת יאמרו, אנחנו צור מחצבתנו משגבנו ומעוזנו איש שפת רעהו, ואם כן יקשה גם ממני הדבר – בי אדוני! הן לא בין אלה תשים חלקי שיתכחשו לצור מחצבתם וכל מגמתם להכין קבר לאמונתם, שלם לבי עם אלהי ואמונתי ותורתו כלב כל אלה אשר אמונתם היא אומנתם ואשר על יראתם את אלהים יחיו, או תאמר ככל אלה חסרי דעת או נעוי לב כי לא לישראל אני יען כי לא אלבש מלבוש כמלבושיהם ולא אתערב בהבליהם, יען כי בין אנשים איש אני, אבל את חובותי לאלהי ועמי אני אדע ותורת אבותינו תחיה רוחי כאשר תרנין לב כל הוגי בה – – ואם בי העון אם ירשיעך פיך? הלא בדבריך שפתיך ברור מללו, כי אחרי מות האבות אז לא נטל עוד על הבנים לעשות כפי חפץ הוריהם, כי המתים אינם יודעים מאומה ואחת היא להם אם כה או כה יעשו בניהם, האם לא אלה דבריך? – – סלח לי אם אומר לך כי שגית מאד וטפלת עלי חטאת אשר לא עלתה על לבי; אמנם כה היה דברי, אבל לא הצדקתי את הבנים הסוררים המתכחשים לבור ממנו חצבו, אשר יפרו התורה בזדון וימאסו בעמם, כי אם את אלה אשר כמשא כבד כבד מהם לשאת עליהם עול עמסו עליהם אבותיהם בלי דעת. הן לא תאמר כי כל אלה אשר בהם תבחר נפש האבות בעיר הזאת וסביבותיה, אך טוב המה להבנים, כי כל הבל וכל אולת אשר היו להם למורשה ממורים ערלי לב יהיו למעוז ומשגב להעם והדת? לא תאמר כזאת, כי איש אשר תורת ה' בתוך מעיו לא יעשה שקר בנפשו להשמיע כזאת, ואת ההבלים האלה אם יסבלום במנוחה הבנים אשר עיניהם נפקחו וידעו כי אך הבלים המה ורק למען כבוד אבותיהם או למען הניח רוחם ישאו על שכמם משא לעיפה, להבנים האלה תחשב זאת לצדקה, אבל רק בעת אשר נטל עליהם לעשות כזאת, בעת אשר יפחדו פן ימרו וימררו רוח אבותיהם רק אז עליהם החובה לעשות זאת ולא אחרי אשר אבותיהם חדלו מראות ומהתבונן למעשי בניהם, ואם לא כן, איך נמלט נפשנו מכל הבל ואולת, מכל שגיאה וגם חטאת, אם גם אחרי אשר אבד עליהם ועל עושיהם כלח עוד נחזיק בהם רק יען כי הדורות אשר היו לפנינו ואשר הנם כבר שוכני קבר בחרו בהם? ורק על אלה שמתי דברתי ואיך יעלה על לבך לתת אותי כפושע ובוגד באמונתו? - – ואיך יעלה על לבך כי אני הנני נאנח רק על אשר יזנחו ההבלים? הלא השיבותני בדבריך אלה על כי התאוננתי על הבנים אשר יעזבו דרך אבותיהם ועל האבות אשר יעזרו על ידיהם, ומדוע זה חשבת למשפט כי רק על ההבלים חרדה נפשי, למה לא השיבות אל לבך אולי גם אני כמוך רק את מוסדות הדת אבקש להקים? אבל עוד בטרם התעוררת על דברי חשבתי לענות אותך דבר ולהצדיקך, כי אמנם לא מרע לב עשית זאת, ואם גם כפורץ גדר דברה לשונך בחכך בכל זאת לא הלך לבך אחרי פיך, כי אם לא כן כי אז לא באת אלי לדבר אתי ובוז בזית אותי בלבך. אמנם מהשגיאה הזאת לא נקית אף אתה, זאת אגיד לך על פניך, אם אמנם תכבדני כיודע תורה ותחפוץ לבוא עמי בדברים ולהוכח, בכל זאת כנער אין הבין הנני בעיניך ותדמה כי אם תנסה לתת עלי בקולך כחכם ורגיל בריבות פה אז אסוג אחור ואומר צדקת צדקת, אבל אם כה למה זה הבל תיגע להוכח עמי? אתה הוצאת דבר מפיך ולא הרבית חשוב ואני השיבותיך על זאת בלי חנף ועתה אם עוד דבר לך אלי דבר כאיש אל אחיהו ואז גם אני אבחרה דברי עמך לבל תאמר כי איש אשר תורת אלהים על לשונו לא יבין דרך הארץ ולא יקבל בסבר פנים יפות את הבאים לדבר עמו, השמיעני מה עמך? – – בטרם אשמיעך חפצי – ענה שמעיה רכות – אבקש ממך סליחה אם פשעתי באמרי פי, אבל אני לא אדע בנפשי כל עון, כי אתה לא השמעתני עונות הדור ופשעיו אשר עליהם התעוררת, אתה קמת לשפוט מעללי הדור החדש לרעה ולא הבדלת בין מעשה למעשה למען אדע מה הוא כסלון ממאיר בעיניך, וזאת התעתני לחשוב כי בעיניך כל מעשי הדור החדש תהו, כל חפציו הבל ורעה רבה ועל כן השיבותיך כזאת, ואתה הראיתני משוגתי ואודה לך, אבל עתה הנה אשוב ואשאלך את שאלתי: בשלמי הרעה הזאת כי הבנים יתרחקו מעל אבותיהם? האם נוכל להאשים רק את הבנים אשר עיניהם נפקחו לראות כי יש אור ויש עץ חיים וישאפו לאכול מפריו ולהתענג על האור כי יהל, והנה אבותיהם מאחריהם יחזיקו בערפם וימשכום לאחור ולא יתנום לגעת באשר לא רחוק הוא מהם? לולא הקשיחו האבות את לבם ונתנו לבניהם תאות לבם אשר לא החטאת חבלתה כי אז אחזו רק בטוב, לא כן עתה אשר כאדונים אכזרים יכלאו רוחם ויאסרו ידיהם וישימו אפר על עיניהם בחזקה ולא יתנום להשיג חפצם אשר בצדק וישר יבקשוהו, בעשותם כה יצלחו לדכא רוח אחדים אבל לא כלם, ואלה אשר יתפרצו בחזקה יפרקו כל עול ויעשו כל אשר תמצא ידם להרעים ולהכעיס לב מעניהם בלי צדק ומשפט וישר, ואם כן איפו לא אדע עוד מי ישא העון? – – אבל מה יעשו האבות בראותם כי בעץ החיים אשר לפריו ישאפו בניהם צפון סם מות, אם האור אשר יאמרו להתענג עליו אך אור מתעה הוא ויתעם בישימון ויאבדו? הגם יתנום למצוא תאותם מיראה פן יתפרצו וירבו הרע? המה עושים את אשר נטל עליהם לעשות, ואם לא יצלח בידם המה את נפשם הצילו, וברדת גויתם ביגון שאולה על כי בניהם נזרו לבשת, הנה ימצאו נחמה לנפשם כי המה לא מרדו באבותיהם, ואוי אוי לו להאיש אשר גם הנחמה הזאת רחקה ממנו – בדבר הזקן הדברים האלה הוריד ראשו ויאנח מקירות לבו. – אבל אתה תשוב ותשנה בדבריך ותקרא מרד ומעל ואני עוד טרם אדע מה הוא כמרד ומעל בעיניך? אם ככל אלה אשר יאמרו, כי לפתח כל חכמה ודעת ולשון הכפירה רובצת, וכי אך בצל חסרון הדעת תחסה אמונתנו, אז גם אני אומר לך כי אין בפי תוכחות כי לא נשמע איש שפת רעהו, אמנם כאלה ידברו אך הבוערים בעם ולא אתה, איש גדול בתורה אשר ידע כי הרבים בגדולינו בתורה, גם בחכמה ובדעה גדול כחם וכחטאת לא יוכל כפרה תחשב לאיש לדבר תועה על הדעת ולתת לכלימה שם גדולי עמנו אשר בהם נתפאר מאז עד היום, ואם לא כן איפוא השמיעני מה הוא כקוץ מכאיב בעיניך לכרם ישראל? – בעיני? – קרא ראש הישיבה ויתעורר – בעיני יראה כל אשר לא לישראל הוא כקוץ מכאיב, אפחד מאד כי לא תבין דברי, אבל דמי לבי כזאת ולא אוכל לתת דמי להם. שמע ואחוך כי כל דרך אשר לא לישראל הוא קוץ מכאיב הוא לו, כל דעה אשר לא רוחו הרה והגה אותה ורק מאחרים לקחה, היא תתעהו, כל אשר לא נחל מאבותיו זר הוא לרוחו ונפשו ויכה במצודת אמונתו בקיעים ויערער חומתו מתחת וברבות הימים גם לעי מפלה ישימנה, מבשרי חזיתי זאת, אבל לשוא אדבר כאלה שומע לא יהיה לי! - – ואם כן תדבר בכל אלה השמים תפלה בכל דעת ובכל אור, ככל אלה אשר ישימו חשך סתרם ובסתר אמונתם יסתתרו מפני החיים בכל יום תמיד מעשה בראשית בשנותו פני כל היקום, ככל אלה אשר יאמרו לעמידה – עליה, ולהליכה – נפילה, אם כאלה תדבר נטל עלי בפעם הזאת להשיבך כדבריך: כי לפעמים יחשב לנו כלהג הבל ורעות להלחם את איש אשר לבו רחק מלבנו כרחוק השמים מהארץ, כי איכה אוסיף להוכח את איש אשר יאמר כי החשך מתוק הוא לעינים ומרפא לנפש, כי בחדר סגור בחותם צר ישאף חיי נשמות, כי בהשבת מכל עבודה ותנועה ימצא חיים? אבל פניך וניב שפתיך יכזבו אמרי פיך; בעת אשר ריב האמונה תריב עם הדעת הנה הדעת תאיר פניך ולא תתנך להעביר דבר רע על דל שפתיך ככל המקנאים, בעת אשר תוכחות פיך מלא על כל חפץ דעת וכרוח זר, כרוח טמא תתננה, בעת הזאת שפתיך ברור תמללנה בשפה ברורה כאיש אשר לבו מלא מדעת, כאיש אשר ראה הדעת והזר לפיו – לא זר הוא או לא זר היה ללבו. תסלח לי אם אומר כי תדבר כאיש היודע את האור ונכון למרוד בו, ולא השיבותני על שאלתי: הגם את צדיקי עולם כרס"ג והרמב"ם וכמהם תרשיע ותאמר כי רוחם זרה לעמם ועם קדשי ישראל לא נאמן לבם? השגתיך בין הדבקים גדר מזה וגדר מזה: הדעת אשר תמאס מעבר מזה וגאוני ישראל הבוחרים בה מעבר מזה ועל כן תבקש לך לנטות, כן יראה; אולם חלילה לי מרדוף אחריך להדריכך מנוחה, אני לא להוכח באתי ולא לגלות מצפוני לבך תאבה נפשי ולא עליך לתת לפני דין וחשבון, כבד אכבד אותך בעד תורתך אף אם תתיצב כצר נגד הדעת ורודפיה, ואם דרכי לבנו שונות הנה רק שופט אחד יש אשר לו נתן דין וחשבון, אך אחרי כי החילות אתה לקרוא חמס על מעשי הדור החדש הנה לי הצדקה להחזיק בך ואם גם אאלץ ללכדך באמרי פיך גם אז לא אסוג אחור כי אתה חפצת ולא אני, ועתה אשוב ואשאלך משפט חרוץ: איך תדין דין חכמי ישראל אשר אמרתי, הגם אותם בין שוכחי אלהים תמנה או תביט לתורתם ולא תפן לחכמתם? – סערת רוח רבי גבריאל אשר מאז הבקר לא ידע שלו בקרבו וגם בעת אשר דבר עד הנה את שמעיה היה כאיש אשר נפשו תרועת מלחמה, רק מזגו שם מחסום למו פיו לבל יריע בקול גדול ובזעף אף, לדממה בשמעו הפעם דברי ריבות מנגדו. כגבור מפקד צבא מלחמה יריע, יתן בקולו ולא ינוח בצותו על אנשי צבאו לצאת על פי משטרו, כל שגיאה אשר יראה תכעיסנו, כל צעד לא נכון אשר יצעד אחד מחילו יעלה אפו ובהריחו אש המלחמה יתיצב הכן, מנוחה תקח עמדתה בלבו וכיוצא במחול משחקים יכין לקרב פניו ויחשוב ויספור וימנה כל מצעדי רגלי האנשים אשר ברגליו ודרכי לוחמיו במנוחת לבב, כן באה פתאום המנוחה בלב רבי גבריאל בשמעו כי מנגדו קורא למלחמה. עד הנה דבר כמורה לתלמידיו אשר יקוה כי המה לאמרי פיו ייחלו אבל עתה התעורר וירא כי לא אל תלמיד מקשיב ידבר, כי אם לאיש אשר יאמר לבחון אותו ואת דבריו אם נכונה בפיו, עתה ישב ויקשב לכל מוצא שפתי שמעיה ופניו אורו מרגע לרגע ויפיקו רצון ומנוחה, וככלות שמעיה לדבר ענהו בנחת: על דעתך אכף עלי פי לתת תודה על מערכי לבי, כי בין המצרים השגתני ולא אוכל לפסוח על שתי הסעיפים אם לא אחפוץ לתת כבודי לכלמה. טוב איפו יהי כדבריך! אם אמנם לא אכחד ממך כי לא זה הוא חפצי להוכח בדברים כמו אלה וברית כרתי כבר לשפתי לבל תקראנה מלחמה, אשר בה לא יצלחו לוחמיה, לא נכריע בה את לוחמנו ואף שלום לא יהיה לנו אחריה, וגם בפעם הזאת כאשר החלותי לדבר עמך לא לבי הלך אחרי אמרי פי כי לבי היה מלא מחשבות יגון, וקודר הלכתי מאז הבקר, כי עיני ראו פיד אב אשר פרי בטנו קם כמטה זעם ליסרו אכזרי תחת אהבתו אותו, אני ראיתי שלום בית ואשרו יעשו להם כנפים באשמת רוח רעה אשר פרץ אל תוכו לרגלי אחד מבניו, כרם עושה פרי הלולים לשמח אלהים ואנשים יהיה לשמיר ושית באשמת זמורת זר אחת אשר נטע הכורם בלי דעת בתוכו, זאת ראיתי היום ורוחי המה, נפשי ירעה לי בראותי כי איש ישר צפוי אלי רעה נוראה אשר הביא עליו עצמו ובשרו, ובבאך – רוח בטני הציקתני לדבר ואני כמעט לא ידעתי, אכן פי, אני אערבנו. הנה למגן וצנה לך לקחת את גאונינו מאורי ישראל, תחתיהם תסתתר ותורה חצים, כאשר כן יעשו כל אלה מלאכי ההשכלה, הסוחרים אל ארץ לדגול בשמה ולהפיח קריה. לשלוח ריב בין אבות לבנים ולהפוך הקערה על פיה, הנה כלם יקחו להם את הרמב"ם לחרב גאותם, בו ילחמו ויאמרו: נצחנו נצחנו! אבל היצדקו? אני ראיתי איש חי לרוח העת, יבקש לנהל ביתו לרוח העת, והנה רוח העת השמיעה פתאום באזניו דבריה: טוב לנער כי ישא עול בנעוריו, טוב הוא כי ירגילוהו לצנים במים קרים עת אשר בשרו חם, יתנוהו ללכת בלי מחסה בקרה וכפור, הן רק בגלל הדבר הזה האכרים המה בריאים אולם ולא ידעו לא מכאוב שנים ולא מדוה עינים וחלי בטן, והנה האיש הזה השומע בקול רוח העת מחזיק בידי בנו, נער רך ומפנק מנער ויטבילהו במים קרים, הנער יזעק ויהמה ויקרא בחזקה, אך שומע אין לו, הן רוח העת למדה את האב החכם לחנך את בנו כי יהיה בריא אולם. ומה היתה אחרית הנער? טבילותיו הכוהו בקדחת והקדחת הביאה שחפת בלבו ותצעידהו לבור שחת. אמנם אך זה הוא דרך טוב להציל את הבנים מכל צרה ומדוה ופגע רע? האין זאת, האב אולי לקח אחרי כן מוסר, אבל בנו איפה הוא? כן הדור הזה השכלה! הנה תחפוץ לעשות את בנך כהרמב"ם ומה תעשה לו? תטעימהו מעט מבאר והוא יסור מכל דרכי אבותיו ותורתו ודרכיו, והרמב"ם יהיה לך למופת? לא יהיה! האכר בריא אולם הוא, יען כי יעבוד עבודתו ויכין גוו לשאת בעול, הוא ישא ויסבול תמיד בצאתו לפעלו, לא יסוג אחור מפני הקרח הנורא ולא יסתתר מפני חצי השמש, ולאט לאט יסכון לתמורה וחליפות, מיתרי גויתו ועצביו, עורקיו וגידיו יתחזקו ולא ירפו בגעת בהם יד התמורה, על כן לא יירא מפחד קרח ושרב, אך לא הנער המפנק אשר לא עבד ולא נשא בעל והוא כלו רפיון, אותו יובילו המים הקרים אל ירכתי בור. כן היא באר הדעת אשר בה תטבילו את בניכם הביאו בתחלה תורת ה' בלב בניכם, למדום לשאת בעול התורה ויראת שדי וזאת תהיה עבודתם עבודת תמיד, רוחם יחזק באלהי אבותיהם, כל קרביהם יאמרו אהבה לעמם ודתם המה יהיו מעוזם ומשגבם אז לא תגע בהם יד הדעת לרעה, אז תשיב נפשם כצנת שלג ביום שרב, אז תרוה נפשם נחת ושלום ויד התהפוכות לא תטלטלם טלטלה כמוץ לפני רוח, אז תהיה נפשם בריאה אולם ושלוה מפחד ולא שבט המרד באבותיהם עליהם, אבל לא עתה. להנער אשר לבו ריק מתורה ומיראה, עוד לא דרכה רגלו בנתיבות אבותיו מעולם, עוד לא ידע איה מקום מקור חיי אבותיו, עוד טרם יראה באור אשר האיר לאבותיו זה אלפי שנים בעת אשר החשך כסה ארץ והנה הנער הזה ישלך פתאם אל באר צרה נכריה, שם יפרש ידיו לשחות, שם ירד מצולות לדלות פנינים, הוא ירד תהום ולא יעלה, או הגלים ישטפוהו שטוף ועבור ואל הים הגדול הבולע כל יביאוהו, אל הים הגדול, הידעת מי הוא הים הגדול הזה? הוא הים אשר בתוכו אי היינו זה ארבעת אלפים שנה, מקום מפלט לכל נפש תדרוש לראות באור החיים, זה הים הגדול אשר שטף ויבלע כתנין עמים וארצות, לאומים ואלהיהם וחכמתם וזכרם, והאי הקטן הזה נשאר בתוכו לתלפיות, שן הגלים לא הרעה לו, מלתעות התנינים נתעו והוא על עמדו יעמוד, ואל הים הגדול ינשאו עתה בנינו, מחמדינו, יורשי האי אשר אבותיהם יחפצו כי יהיו כהרמב"ם, ויעלו בתהו ויאבדו לעד! – דבריו האירו פניו בדברו, לבו חם בקרבו ועל שפתיו כאש היה דברו, אך בדברים האחרונים השפיל מעט מעט קולו, ראשו הורד כמו ביד נעלמה, פניו נפלו ובאנחה איומה חתם דבריו פתאם וקול מליו נחבא. אבל מה זה היה להנלחם עמו? מדוע זה הוריד אף הוא ראשו, למה זה יאנח מקירות לבו? למה זה ישב וידם, האם נצחו לוחמו בפעם אחת? האם נכון הוא להניח כלי מלחמתו מידו ולאמר: נצחתני, עבדך אני? מי יודע? – אבל לוחמו לא שת עוד לבו אל מנגדו כי אם שח רגעים אחדים תחת סבל יגונו אשר נראה על פניו ואחרי כן התאושש וירם ראשו ויוסף לדבר כמו לנפשו: לעשות כל מה שלבו חפץ ולהתלות באילן גדול לאמר גם הוא כמוני עשה, זאת היא ראשית חטאת להמתפרצים בעמנו, את הישר והכשר בעיניהם ימצאו גם בתורה גם בתלמוד ובכל ספרי מורינו מאורינו ומהיותר יעלימו עין, על כן יעקשו דרכים ועוד יעיזו פנים לאמר לכל: זאת היא תורת מורינו בשנים קדמוניות ומורי הדור הזה כלם סגו יחד מדרך השכל וגם תורת ה' אין אתם. אבל למי נדבר ואעידה, לדור שיתפאר בחסרון דעתו, לדור עקש שישא חרפה על דור אבותיו, לדור שחכם הוא בעיניו יען כי למד החכמה המפארה להתחקות כקוף על שרשי רגלי מנדיו מאז ומקדם, אשר רוח שקר מפי מורי שקר התעהו בתהו לא דרך והוא יחלום כי אל גני עדן הובילוהו רגליו, ומה נועיל כי נפגע במו? החרש נחריש בעת רעה כזאת ותחשב לנו לחכמה, והנתעים במשוגתם יכשלו וינהמו באחרית ימיהם בראותם כי הקימו להם את האויב בביתם, את בניהם יסיתו בנפשם, וינהמו בכלות כחם ואף תקותם כעשן תכלה, אז רק אז - - פתאום עצר במלים וישא עיניו לשמעיה ויתבונן בו ויאמר: פושק שפתים הנני היום כאשר לא עשיתי זה ימים כבירים, ולא אדע נפשי איכה הצליח בידך לדלות מלבי דברים אשר יעלו מאז על דל שפתי, אך הנעשה אין להשיב, עתה השמיעני נא מה חפצך? הן לא להוכח עמי באת הלום? – שמעיה יושב עוד שקוע ברב שרעפיו אך דברי רבי גבריאל האחרונים העירוהו מתרדמה ויתעורר ויפקח עיניו ויקרא: אאמין לדבריך כי דברים כאלה לא יעברו על דל שפתיך ומבלי משים פרצו היום מפתחי פיך ולא רוחך, כי אמנם לא לראש ישיבה בעיר כזאת דבריך, לא לאיש אשר רק תורת ה' בתוך מעיו ניב שפתיך, כי אם לאיש אשר למד הרבה והגה בספרים ובשפות ובחכמות, מדברך לאיש אשר חי בארצות אשכנז ובחם נפשך שכחת כי לא בשפת היהודים פה דברת עמי עד הלום – אמנם כן היא ולא אכחד זאת, אבל השמיעני חפצך – ענה רבי גבריאל בלי חמדה כאיש נחם ממעשהו אשר עשה זה עתה. אם אמנם אוצר נחמד נראה לי היום, איש אשר בדבריו ישמח נפשי, והדבר הזה יקר הוא לי כעת מכל שכיות החמדה כי גר אנכי פה, גר לא רק יען כי מארץ נכריה הנני, כי אם זר אני לאחי ולא באשמתי, זר אני לרוחם ולשפתם, וזה ימים רבים לי ללא שמחת אמת, הן רק שיחה כזאת תשמח נפש איש כמני, אשר לא עוד תענוגי התבל ישעשעו נפשו, וגם קרוא תמיד בספרים מתים מבלי הדבר החי, מפי איש חי מדבר עמי, יפיל עצבת, ולא נקל לי להשליך מידי את האוצר אשר מצאתי ואשר אך הוא ירנין לבי באמת, אבל מה אעשה? עין בעין אראה כי בכל חפץ נפשך תסתיר דעתך במשאון ומה דבר לאט עמך לא אוסיף להלאותך בדברי, רק זאת אומר לך, אשר אם אולי לא תאמין בי, אם אולי יעלו מחשבות על לבך כי לבבי איננו תמים עם אלהי ועם תורתו, כי רוחי איננו מלא מאהבתי לאחי ועל כן תגרע ממני שיחה כי תחשבני לפוקר ישראל אשר תחשוב דפקר טפי מוכוחים כאלה, אם כזאת יחשוב לבך, אז אומר לך בתם לבבי ובר רוחי כי תשגה מאד, כי תטפול על רעך חטאת אשר לא חטא ותמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות, אך אם סבה אחרת אשר לא תוכל לגלותה לי תסב לבך אחורנית ממני, אז אחדל ממך אף אם יצר לי מאד, אך לא אוסיף להלאותך באמרי פי – עמך כאשר תשמיעני, הנה אדמה כי לי הצדקה ללכדך באמרי פיך ולהוכיחך על פניך ולאמר לך כי לא כדבריך מעשיך ולא כרוחך דרכיך – – אנה ענה בי ואם עון בידי ארחיקנו ולך תהיה צדקה – – אם עון בידך לעמך? ואתה עתה תאמר כי ישר דרכך בעיני עמך, אם תרחיק את בנך הלאה הלאה מעל גבול ישראל? אתה האיש אשר ידיח בנו יחידו מנחלת יעקב ותשאל אם עון בידך? איפה ירעה בנך כל היום? במה יבלה עתותיו? בארחו לחברה את כל פוחז וריק ורודף קדים, יען כי חברת בני עמנו לזרא לרוחו, ההוא ידרוש תורת עמו ויתן כבוד לחכמתו אם ינזר מעל אחיו וישקצם בפיו ובשפתיו ויברח מפניהם כמפני סחי ומאוס? ואתה אביו, האם יסרתו על פניו? האם נסית להשיב למוסר לבו? האם בקשת לתת לו גם תורה לדרך הארץ, לוא גם דרך הארץ אשר בחר בה אך טובה וישרה היתה? לא אחד מאלה עשית ואתה עתה תשאלני מה עול פעלת? לא לי להוכיח אותך ולא זה דרכי לשחר מוסר את איש אשר לא על פי רוחי יכונן מצעדיו, אבל אתה פתחת לי פה, וחנף לא אדע. הגם את בנך כביר תצדיק והרמב"ם יהיה לו לכסות עינים? הגם אותו תציג למופת לבני עמך לאמר: אך כמהו יזכה נער את ארחו? הטרם תדע כי הצדקה לכל האבות בעיר לרגז תחתיהם בראותם את בנך ומעשיו? האם לא תבין כי הנהו כפח ומוקש לבני הנעורים ומורא ופחד להאבות פן יזנו בניהם אחריו? והנה ידעתי כי אל אנשים כאלה לא תשית לבך כי באחת תדין דינם ותוציא משפטם "אוילים המה, פתאים אין לב" והחכמים מה יאמרו אם אך נאמנה רוחם את אמונת אבותיהם? מה יאמרו המה, האם יתנו לדרכיו צדק ויאמרו: הגדיל לעשות, הוא יהיה לבנינו למופת? האם לא חשבת את לבך מחשבות עד הנה כי שתים רעות תצאנה מבנך לכל העדה, דעה אחת להאמונה והשנית להדעת, בני בעלי האמונה יראו דרכיו ויבעטו באבותיהם, והאבות יראו מעשיו ויפחדו לנפשם מתת את בניהם לדעת לשון וספר מדאגה מדבר פן יהיו כבנך, ובכן ירבו לכלוא רוחם לבל ימרדו. הן הוא היה הראשון בעיר אשר למד שפות ולוא התהלך כרע כאח את כל בני הנעורים מעמו לולא נזור אחור מכל דרכי ישראל לולא התרחק מעליהם בשאט בנפש, כי אז שבה שבי, רב שבי בהם ויהי לברכה וגם בשמך התברכו כלם כי אתה היית למאור גדול לכל העיר, ועתה? האמונה והדעת יחד עליך תבכינה כי גם שתיהן היו למרמס לרגלי בנך, ואלה השלכת אחרי גוך, לא ראית ולא התבוננת, בך העון וצעקת העיר עליך תבוא – – אם אמנם תרבה להאשים את בני ברגז ובלי חמלה כצר ומתקומם – ענה שמעיה בלב נשבר – ולוא נסיתי לערוך לפניך דרכיו מול דרכי בני אלה אשר ביראת אלהים יתפארו כי אז אולי היה הוא הצדיק, ומה גם אחרי אשר לא בבני האשם כי רחק מעל אחיו כי אם בהם, כי האם יוכל להתרועע את פראים ושוטים המקשים ערפם משמוע נכוחות, האם באשורם תאחז רגלו והמה בהמה המה? אולם לא אחפוץ להצדיק כעת את בני ואולי עוד חזון למועד, ועתה רק זאת אשמיעך, כי רק בעבור זאת באתי הלום לבקש מפיך עצה בדבר בני, כי במסתרים בכתה נפשי על סורו מעל אחיו, נפשי ירעה לי לאחי על כי לא יפקחו עינים ועל בני נפשי תאבל על כי רחק ממנו מודע ורע מקרב אחיו, ובשמעי שמעך אמרתי אנסה דבר אליך אולי אמצא עצה ותושיה מפיך ועל כן באתי ואתה תדע חפצי ואתה הורני – בפעם הזאת בא רבי גבריאל במבוכה, כי לא פלל לשמוע כזאת ורגעים אחדים חכה בדברים ויתבונן בהמדבר בו כמו לא האמין עוד בדבריו, כמו פחד פן מנסה הוא אותו או ילעג לו. אחרי כן קם ויושט כפו לשמעיה ויאמר בדברים היוצאים מקרב לב: סלח לי אם האדבתי לבך חנם, אם זריתי עוד מלח על פצעי לב אב מלא רחמים – שמעיה אחז בידו באהבה גלויה וכה ישבו שני הישישים יחד זמן כביר מבלי דבר דבר. מחזה נעים היה המחזה הזה לוא נמצא בבית איש אשר ידע לערוך חין ערכו, אך בעיני הנערים והבחורים היה רק כמחזה פלא, אשר לא האמינו כי יראנו אדם חי, וישתאו וישיחו חד את אחד בקול המולה בראותם כי אין שומע להם, כי מורם לא שם אליהם לבו זה כשתי שעות. כמעט לא אחד במו זכר בכל העת ההיא כי גמרא לפניו וכי המורה בבית הוא וירבו תעלולים והוללות עד אשר נער המשגיח ממקומו, ולקול המהלומות והחרפות אשר חלק באפו התעורר גם ראש הישיבה גם שמעיה יחד, ואז ראו כי ישעיה עומד לפניהם ביראת הכבוד. זה כחצי שעה עמד לפני הבמה אך לא נועז לגשת אליהם ולהפריעם, ומיראתו פן תשמענה אזניו דבר סתר אשר לא לו לדעת נטה הצדה ויחכה עד אשר יראה להם, אך המה גם שניהם טבעו בגלי המחשבות אשר הכו ברוח פיהם, ויהי לו המשגיח במקלו לעזרה, כי עתה ראהו ראש הישיבה ויקראהו אליו באהבה. בגשתו ברך גם את שמעיה בשלום כאיש אשר נודע לו כבר ולא בקש להסתיר הדבר, וראש הישיבה ראה זאת ומה השתוממו שמעיה וישעיה יחד בראותם כי ראש הישיבה לא השתאה ולא השתומם על הדבר הזה, רק קם ממקומו ויאמר לשמעיה: אם כשר הדבר בעיניך לכבדני לבקרני בביתי ישמח לבי ושם אשיבך על דבריך. ואל ישעיה אמר: דבר לי אליך ובלילה הזה תשמענו. כאבן מעמסה הוסרה מעל לב ראש הישיבה בצאת שמעיה מהבית. אם אמנם בכל עת לא טוב היה בעיניו המשגיח ורצועתו או מקלו, אך הוא כדרכו לא אץ לבטל מנהג ישן נושן ורק בקש תמיד להקל מעול התלמידים כאשר מצאה ידו, אבל עתה הכאיב לו מקל החובלים אשר בידי המשגיח אולי הרבה יתר מאשר להנערים המכים, יען כי עיני שמעיה ראו זאת… ב: מוסר אב – אל נא בני, אל תרתום העגלה לסוס כי ברגלינו נלך – – לא אבינה אבי לרעך, מדוע זה תחפוץ להתנהג בכבדות ברגל, לחצות עד צואר במי מדמנה ורוח קר ישב מצפון ויכאיב בפנים כמדקרות מסמרות בעת אשר יש לאל ידינו להנשא במרכבה – ענה עמיל איש חמודות לאביו בלי חמדה. – ואני אורך מדוע אמאן ללכת כיום בעגלה, כי לא בדבר מקנה וקנין נלכה, וגם העת לא תקצר לנו, כי אם לדבר מצוה, לשמוע תורה מפי איש נכבד נלכה ועל כן יאתה לנו ללכת ברגל– – – – האם יקטן או יגדל ערך הטוב או המצוה אשר נעשה, אם לא נענה את נפשנו בעבודה? האמנם תאמר גם אתה: אין התורה מתקימת עליה? ואני לא אבין איכה תתקים התורה בידי מת, התורה אשר בשם "תורת חיים" נכנה אותה תתקים, על דעתי, רק באיש חי, מרגיש, חושב ויודע, באיש אשר כל עצמותיו תאמרנה: חי אני ואחפוץ בחיים ועבודה ומעשה ועל כן אבחר במשפט ורעיון ומחשבה, כי כאשר הידים לעבוד עבודתם, כן גם על הרוח לעשות את אשר נטל עליו: לזרות ולהבר את כל אשר יתנו לו, לא לספות את התבן יחד את הבר, ולרוח משפט לכלכל רעיון ומחשבה דרושה מנוחת הנפש וגם שלות הגויה, אך לב בריא יהגה מחשבות טובות ובריאות ולא לב חולה, או לב מת אשר כל רוח אין בקרבו, למת אין כל תורה כי לא ישפוט ולא יבחון וגם תקומה אין למעשיו שעשה ואיך תתקים התורה בידו? ולמה נענה את נפשותינו בלכתנו לעשות דבר טוב, הלא נהפוך הוא, עלינו לאמץ ברכינו ולחזק ידינו למען לא יבצר ממנו מעשות טוב, ואם שגיתי הבין לי – – בני בני, הנך בן דורך לכל משפטיו וחקותיו – – אשרי האיש אשר ילך במישרים את בני דורו, כי אך אז בידו לעשות ולפעול, נפשי אותה מאז החלותי לחשוב מחשבות להיות איש חי בחייו, לא איש אשר אך במותו יחל לחיות. יודע אני בנפשי כי אינני איש המופת אשר העת הקראה בשמו כי יהיה למופת לרבים ואור יאיר על דרך הבאים אחריו, אף אם החיים אתו לא יראו פעלו ולא יכירו מעבדו. האיש אשר אלה לו: רוח כביר מכל העוטרים עליו, נפש נעלה על כל, אשר חפץ ומחשבה ופעולה בו יחד נצמדו, הוא ירום ונשא מעל כל אחיו ויגביה עוף למען יעבור ברגע אחד עתים וזמנים, אשר בני דורו שלא חננו בכנפים כי אם ברגליהם בעצלתים יתנהגו יעברו אחרי עדן ועדנים, או בניהם אחריהם יגיעו עד המקום ההוא, לאיש נעלה כזה יאתה לשכוח תבל ומלואה, אך לא לאיש אשר לבו לא ירום ונשא מעל אחיו, הוא יחטא בנפשו ובנפש רעיו אם יאמר להתרומם, כי נפול יפול ברומו ואז לא תהיה לו תקומה על הארץ ויבדל מחברת בני האדם ויהיה עדי אובד כמסמר נשחת במכונה. ואם כן שש הנני כי יכירו בי כי בן דורי הנני, אבל לא דורו הוא, ומדוע זה ענית על כל שאלותי אך בקריאה אחת כי בן דורי הנני? הן לא זאת דרכך תמיד! – – כן בני, בן דורך הנך כאשר אמרתי, בן להדור שכלו מלא שאלות, על כל דבר ישאו שאלה בקהל, שאלה על שאלה ישאלו ועל כל שאלה בשאלה ישיבו, וכן הנך גם אתה, הקפתני בשאלות אין קץ, עוד בטרם שמעת כל דברי, בחשבך בלבך כי כבר תדע תשובתי ועל כן מהרת לשאול שאלה, אבל האם מרוב שאלות יצא משפט צדק? השאלות הרבות האלה הנשאות על דל שפתי צעירי הדור, הנה רק להג הרבה אשר יביע על הרב פי כסיל ופי תהפוכות, החפץ לעשות לו שם בין החכמים – בבלי דעת, לנחול כבוד רודפי צדק – מבלי עשות חסד, להקרא בשם עושה מלחמות – מבלי אמץ לב וכח ידים. לשאול שאלות ידע אף נער אשר זה עתה נפתחו שפתיו לקרוא אבי ואמי, אולם ינסו השואלים האלה להשיב דבר או אז נחריש נשתאה ונאמר: חכמים אתם – – אם כן תשים תהלה בכל הדור החי ותאמר כי כילד פותה הוא מול הדורות שעברו? האף אין זאת? אבל ידעתיך אבי לאיש אשר כאלה לא ידבר – עפעפיו כבר סגרו ולשונו דברה בכבדות, כי השנה הניחה ידה עליה. נעזוב את הישרים האלה לנוח על משכבותם, הן לא בידינו לגרש את החלום הרע אשר ענה נפש הזקן על אודות בנו, גם לא נקראנו אל המשתה אשר עשתה אשתו לבתה ולחתנה ביום חתונתם בחזיון לבה, גם לא נדע את העלמה אשר אליה נשא עיניו בתאות נפש הבחור ישעיה וישלח לאחוז בידה והיא חמקה עברה מפניו ולא נוכל לרדוף אחריה, אזלת ידנו מעזור לצפורה הילדה התמימה לכלות את חק למודה בשפת עבר אשר כבד עליה עתה בחלום כמו בהקיץ, כי על כן נעזבם ונראה נא מה יעשה כעת עמיל מחמל לב אביו ותגתו. הוא לא יישן ונוכל לראות ולהתבונן אם צדק אביו בחרדו או לשוא פחד פחד. בבית שר העיר והארץ אשר סביבה, הרחוק כמהלך שעה מהעיר ואשר יושבי העיר בשם "הארמון" כנוהו, בבית הזה לא נשמע שנים רבות קול אדם. החדרים היו שוממים, וכלי הבית כבר היו לברות לשני תולעים, לולא גנבו מהם על יד על יד משרתי השר אשר נשארו לשמור את הבית. הרבה מהכלים היקרים כבר נמכרו, גם אברים אברים מהמנורות נפרדו וילכו איש איש לבית משתה אחר בלוית אחד המשרתים אשר גרונו יבש מצמאה. שמה ושאיה שררו בכל פנות החדרים הרבים, אשר עשרת שנים לפנים היו מלאים אדם ושמחת החיים. וכבר ידעו כל בני העיר למקטנם עד גדולם כי שדים ולצים אוו את הארמון למשכן להם. שם ילינו ויתהוללו ויחולו במחולות ביום חתונת בניהם ובנותיהם השדים הקטנים, כי מודעת זאת כי גם השדים פרים ורבים כבני אדם. אבל עתה כמו קמו ישני עפר מקברם, כן החיו את החדרים מערמת העפר אשר כסום, השדים גרשו לבתי התפלה ללשכת הנשים, אין עוד בחדרים אימה כי שבו ויהיו שנית למעון החיים. אדוני העיר והארץ היה לפנים אחד מנסיכי פולין, אשר בכבוד אבותיו התימר מאד, כי זה דורות רבים אשר שמם נודע בין החיים, כי הגדילו לעשות בימי חייהם, לרדות באף את עבדיהם ולאכול יגיעם בלי חמלה, להכין תמיד כרה השלחנות היו מלאים זבח כמזבחות והכדים מפכים יין כמעינות מים. זה היה דרך אבותיו ואבות אבותיו, וגם אביו כזאת עשה, זאת יזכרו עוד בני העיר, אשר אף כי לא מצא לו בכל התבל זכוכית מגדלת אשר בעזרתה יבין לקרוא ספר, ותאות כתוב מכתב לא עלתה מעודו על לבו, בכל זאת היה אחד מיועצי הארץ וישנא תכלית שנאה את היהודים על כי ימאנו הביא לב חכמה ויחזיקו בהבליהם. כי ברוח חפש מאין כמהו נחן האיש הזה, הוא היה חפשי במאכלו ומשתהו ויצו על רופאו במפגיע לבל ירבה לו עצות מדת משתהו מה היא. חפשי היה באהבתו, כי אם ישרה עלמה בעיניו לקחה לו הביתה מבלי הבדל אמונה ודת, ואם במקרה יהודי היה אבי העלמה ולא הבין בהכבוד הגדול אשר עשה לו השר אז הרבה לו מהר ומתן מחמש ועשרים עד חמשים מלקות, כאשר יכול נשוא הביתה, ואם לא עצר כח נשוא אותן הביתה אז נשאוהו אותו ואותן יחד; וכן היה חפשי בכלכלת ביתו, ואם העיז הסוכן להשמיעו, כי ההוצאה מרבה על ההכנסה, אז כמשפט היהודי אשר אמר להוציא את בתו כן עשה לו. ליהודים היה האיש הזה לפח ולמוקש, לא רק יען כי לקח את בנותיהם בחזקה, כי המה ידעו להזהר, ועל הרב לא נתנו את בנותיהם לכבס כלואות ישבו בחדרן ועין השר לא ראתה אותן, ואם גם קרה כזאת פעם או שתים בכל זאת היא גזרה שרב הצבור יכולים לעמוד בה, ולא שמענו מעודנו כי גזרו תענית או כי יסדו סליחה על "חטיפת בתולות", אבל הוא גזר גם גזרות שרוב הצבור לא יכלו לעמוד בהן. הוא הרבה מאד במכס יין שרף, גם העלה משנה לשנה על מס הבתים, כי כל הארץ לו היתה והבתים נבנו על אדמתו וישלמו לו מס קצוב מדי שנה בשנה, ואת המס הזה העלה כחפצו, ואם קצרה יד איש משלם השליך אותו ואת ביתו אשר בנה בכספו, הלאה, אחרי הארץ לו היא. בלבבם צפו בכליון עינים ליום אשר יבוא המלאך הגואל ויפדה אותם מצרותם, אך רק בלבבם, אבל לפיהם שמו מחסום מיראה פן יוליך זמרי המלשין את הקול לאדון הארץ. זמרי המלשין היה נורא על כל סביביו, כי יצא ובא בבית השר לכל אות נפשו, והוא היה המרגל בעיר לדעת כל אשר פחדו ממנו ויתנו לו כבוד בבית התפלה ובבית הקהל, וכל איש גם העשירים בקשו אהבתו, כי בידו היה לרומם ולהשפיל. אולם בני ישראל למדו כבר בנסים. וגם בפעם הזאת נעשה להם נס ויבא יום האחרון להשר אשר כבר הגיע לשבעים ושש שנים ובמותו נשברה גם זרוע זמרי ויהי לדראון בעיר, כי השר החדש אשר לו נפלה הירושה לחבל לא בדרכי ההולך לפניו אחז ולא מצא חפץ במלשין. השר החדש הזה היה בן אחות השר המת בלי בנים, הוא גדל מנעוריו בפריז ויהי איש לבב ודעת. שם נודע ליהודים רבים אנשי שם וילמד לכבדם ככל בני האדם ובבאו אל נחלתו היתה ראשית מלאכתו לעשות בה סדרים, להמעיט את ההוצאות והמסים ולבני ישראל היה אור, כי היטיב עמם מאד, ומה גם מעת אשר לקח לו לסוכן את שמעיה אשר הביא אתו מארץ אויסטריא, כי גם שם היתה להשר נחלת שדה ויערות ובתחלה היה שמעיה הסוכן על נחלתו בגאליציע. מעת אשר בא שמעיה הוטב מצב ישראל בעיר מאד מאד, ועל כן ברכו את שם השר אוהב היהודים. ואף כי כל אלה על ידי שמעיה נעשו בכל זאת היה הוא זעום נפש כל היראים, כי כגוי היה בעיניהם ויקללוהו, אך בכל זאת בריא אולם היה וקללת המפחדים מעונותיו לא רבצה עליו, כאשר לא הועילה ברכתם ותפלתם בעד השר הטוב, כי השר לא מאשר היה בחייו, אף כי איש ישר דרך ואוהב ישראל היה. אחרי אשר רפא כל שברי הנחלה, כי שלם לכל הנושים את נשים בא בברית את אשה, אשר בה דבקה נפשו לאהבה. האשה הזאת לא בת פרתמים היתה, גם עשר לא הביאה עמה, כי אם יפיה וחכמתה היו כל הונה אשר הביאה אתה, אך השר מצא די לו באלה ובאמונת לבבה ואהבתה לו, אשר בהן האמין בלב שלם, עד אשר נפקחו עיניו וירא, כי אמנם לו נתונה לרעיה, אך לבה נתון לאחר – להסוכן על הבית. בתחלה מאן להאמין בדברי אחותו, אשר גרה בביתו ואשר ריב היה לה תמיד עם אשתו, אשר לא נחשבה בעיניה יען כי לא בת אצילי הארץ היא, ויחשוב כי משנאה תדבר כאלה, ועל כן שלחה אותה ואת שני בניה ובתה לגור בפריז, לבל תפריע שלום ביתו. אבל אחרי ימים אחדים הקשיבו אזניו בעיר שבורה, אשר בא שמה למושב השרים, מאחריו דבר כי ידברו באשתו וילעיגו עליו. האחד אשר העז פניו לדבר שמץ מנהו בפניו כפר בדמו את עזות מצחו, כי הועידו לקרב. מהקרב מהר לשוב הביתה להוכיח לאשתו, אשר ידעה להוליכו שולל בקסם שפתיה, דרכה על פניה, אך דברי מוסרו אשר הכין לא לעזר היו עוד לה, כי עוד בטרם שב הביתה ברחה כבר את הסוכן לארץ אחרת. מני אז עזב השר את ביתו ולא שב עוד וימאן אף ראות את בו העטתה עליו אשת חיקו כלמת עולם, ויהיו עצוב רוח מהיום ההוא וישב את אחותו בפריז. ואחרי אשר גדל בנה שלחו לנחלתו, כי אותו שם ליורש למען יפקח עין על כל הנעשה בה, וזה הדבר אשר נתן את הארמון להשדים למשכן למו זה עשר שנים עד אשר בא השר החדש. השר החדש היה איש צעיר לימים כבן עשרים וחמש, יפה תאר מאין כמהו וחכם לב ואוהב חיים ושמחה, לשבת רק בודד בארמון, כי גם בעיר לא מצא לו רע. גם שם יהודי לא נעים היה לאזניו, אשר על כן מאן בימים הראשונים לבוא בדברים ולבקש חשבון מאת שמעיה אחרי כי יהודי הוא, ולחרפה נחשבה לו לשבת יחד את איש כמהו להביא חשבון הנחלה, ובלבו דמה: יבוא יום ואני אהיה המושל ואז אטהר את נחלתי מהנגע הזה. אך כאשר ארכה לו העת מאד ולא ידע מה לעשות נאות לקרוא אליו את הסוכן לבקש ממנו חשבון, ואולי גם בוש מפני דודו פן ישאלהו דבר ולא ידע להשיב. הוא שלח את אחד מעבדיו ויצו במפגיע כי שמעיה יבוא אליו עד מהרה. העבד בא ואף כי ידע כי נכבד שמעיה מאד בעיני השר בכל זאת לא מרה את פי האדון החדש ויעש כמצוה. שמעיה שמע במנוחה את דברי העבד ויענהו, כי היום לא יוכל לעזוב העיר כי עוד לו מלאכה רבה, אבל בעוד שלשה ימים יבוא. האדון החדש נעוה משמוע כי היהודי יעיז פניו לבלי שמוע בקול מצותו כרגע ויחרוק שניו בזעם ויבקש לשלוח את העבד שנית, אך נמלך כרגע כי אמר, פן לא ישמע גם הפעם ונקלותי בעיני עבדי, לא כן אעשה ליהודי הנמבזה הזה, אני אדיחנו ממקומו והוא לא ידע, אחכה עד אשר יבוא הנה ואז תנואות עליו אמצא, כי בלי ספק גם הוא גנב ואיש מרמה ככל אחיו ואני אבוא במשפט עמו ואז כאשר אגלה תרמיתו אכתוב לדודי וירחיקנו מעל גבולו. כזאת חשב ויחכה ליום הפקודה כי יפקוד על היהודי הנמבזה את עונו. אולם מה השתומם בראותו בפעם הראשונה את פני היהודי אשר בזה בלבו. הוא דמה כי איש לובש מלבוש ארוך הוא ופאות ארוכות יסבבו את לחייו, איש נדכה ושח בעמדו לפני אדון, איש מחליק לשון ומשפיל נפשו עד עפר, איש יהודי כאשר הסכין לראות בעיר שתיקא וסביבותיה תראינה עיניו, והנה לפניו איש אשר ילבש מלבוש כעם הארץ, ואף כי איש שיבה היה בכל זאת יעמוד הכן, ידבר בשפה צחה וברורה, לא ירבה חלקות. אף כי לא חשך ממנו את הכבוד הראוי לו, וראשית דברו היתה לבקש סליחה על כי לא מהר לבוא לקול הקריאה כי הוא ידע נאמנה כי יבקש חשבון ממנו, ועל כן היה עליו בתחלה לסדר הכל במשטר למען יראה חשבון ברור, ועתה נכון הנהו להשיבו על כל אשר ישאל. השר שמע דבריו וישתומם למראה עיניו ובכל זאת עוד לא שככה חמתו בלבו על היהודי הזה, באחת יען כי יהודי הוא וזאת שנית, כי ערב את לבו לבלי שמוע כרגע בקול מצותו ככלבו, ועל כן שמע דבריו ולא נתן לו כסא לשבת ומבלי השיב על דבריו מאומה אמר: ואיה המה ספרי החשבונות? – בראות שמעיה כי לא יתן לו כסא לשבת אמר במנוחה: יסלח לי אדוני כי אשב על הכסא, אחרי כי להביא חשבון דרוש לי רוח נכון – ובדברו לקח כסא וישב עליו. דמי השר צפו אל עיניו בראותו עזות מצח היהודי ובכל זאת החריש באמרו בלבו: עוד מעט ואביא עליך בלהות ותעזבך מנוחת לבך -. ויראהו אחד לאחד הכל במשטר וסדר לא חסרה ולא העדיפה אף גרה אחת, עד כי למרות רצון השר החל לכבד את האיש הזה. אולם מדי הוסיפו לדבר עמו כן הוסיף לכבדהו, ועיניו נפקחו לראות כי תם וישר יפיקו פני שמעיה כאשר כמעט לא ראה מעודו. כאשר נדברו הרבה שכח לאט לאט כי את יהודי ידבר ויגל את כל לבו לו, כי בתחלה קצף עליו קצף גדול, על כי לא חש כרגע לקול הקריאה. בי אדוני – ענה שמעיה במנוחה – עבד נאמן הנני וכאשר אדע כי עלי החובה לכלות את אשר החלותי, איך אוכל לעזוב את מקומי בטרם כליתי. הן ידעתי נאמנה כי אחת היא לך אם תדע חשבון אחרי עבור שני ימים, אך לוא עזבתי את מלאכתי בעיר כי אז הסבותי רעה גדולה לאדוני - אבל האמת אגיד ולא אכחד, כי לא ראיתי בארץ הזאת איש יהודי אשר לו לב אמיץ ולא יחת מפני גערת אדון - אמנם זכור כי לא חטאת היהודים היא, כי אם חטאת האדונים אשר ירבו להשמיע גערה, גם בעת אשר לא להם הצדקה - כאשר אחזה לי תאמר גם לשחרני מוסר – קרא השר ויעקם שפתיו. אני לא אשחר מוסר את איש, אך גם את אשר יהגה לבי לא אסתיר כאשר ישאלוני, ואם כמוסר יראו דברי, גם אז לא ידוה לבי על זאת. אולם בדבר אחי כאשר אשמע כי יטפלו עליהם חטאות חנם לא אחשה, כי לא אחפוץ להיות נבזה ונמאס בעיני. לי אחת היא את אשר יחשבו אודותי אחרים, אך בעיני אני אחפוץ להיות מכבד, ולוא שמעתי גדופי שונאי עמי והחרשתי כי אז מאסתי נפשי כנפש איש אשר יבחר בשקר מעני ועל כן עניתיך דבר כאשר עם לבבי, ואם תשוב תהפוך בדברי תראה כי אמנם לא שקר מלי באמרי כי היא חטאת השרים ולא חטאת עמי אם יחת מקול גערה. הן אם לא יחת מקול גערה אז שבטים נכונו לגוו, כי כעז מצח יראה בעיני האדון, ואדמה כי כל איש יבחר לכוף ראשו בשמעו קול גערה מתת את גויתו למכים - לא תעשה גם אתה כמהם ולא תכוף ראשך? - יען כי לא אפחד משבט מכה – ענה הזקן ועיניו הפיצו זקים כעיני עול ימים. השר שחק למרות חפצו ויאמר: לא אכחד כי לוא היו כל היהודים כמך בעלי לב כי אז אולי לא נחה עליהם יד השרים וגם מקולם לא חתו - לוא ידעת את כל היהודים כי אז נוכחת כי לא כל היהודים לא כמני הם - ישמרני צורי מדעת את כל היהודים, הן אתה הראשון אשר נודעת לי, וכאשר אחזה תחפוץ לתת את לבך כמו אתה השר ואני הסוכן - בעת אשר אעבוד עבודתי אז הנני אני הסוכן, אבל בעת אשר ידברו לא בדבר עבודתי אז הנני אדם, ולא אדע לא גדול אף לא קטן ממני, כי כלנו אך בני אדם הננו, וזאת תפארתי כי אך זה חפצי להקרא בצדק בשם אדם – כה דברו עוד הרבה, ואחרי אשר קם שמעיה לשוב הביתה נתן השר את ידו לו ויאמר: הנני מכיר לך טובה, כי עזרת לי להסיר מלבי משפט מעקל על דבר היהודים, הן לא נכחד ממך, כי ישנם משפטים מעקלים אשר מנער ישרשו על תלמי לבבנו ולא על נקלה נעקור אותם, ועלינו להכיר טובה לכל איש אשר יעזר לנו לעקור חרולים כאלה, ואבקשך מהיום הזה לבקר כפעם בפעם בביתי כי העת תארך לי מאד וכאשר אחזה תנעם לי חברתך - אני לא אדע אם תתנני עבודתי למלא חפצך כפעם בפעם, אך הנה בן לי איש צעיר לימים בן עשרים, ואם לא הכתה אותי אהבתי לבני בסנורים, אדמה כי הוא ימצא חן בעיניך מאד, וחברתו תנעם לך הרבה יתר מחברת איש זקן כמני - נפשי נכספה מאד לראותו – ענה השר. ועוד ביום ההוא בא עמיל איש חמודות ויתיצב לפני השר, אשר התפלא עוד יתר בראותו את הבן מאשר התפלא בראותו את אביו, כי לולא ידע כי האיש הזה על ברכי יהודים נולד, כי אז האמין אמונה אמן כי בן אחד האצילים הגדולים הוא, בתארו, בכל הליכותיו ותנועות גויתו, בניבו ובמלבושיו היה נחמד מאד. כי אמנם האהבה לבנו לא עורה את עיני שמעיה, ועמיל בנו היה מטע להתפאר, והשר חשב בלבו בראותו אותו: אמנם יש לאל יד הנער העברי הזה להתחרות אתי ביפי. ומן העת ההיא היו השר והעלם העברי לרעים נאמנים וכאחים מלדה ומבטן, אל כל אשר הלך הוביל אתו את אוהבו, גם כאשר נסע פעם ושתים לעיר שבורה לקחו אתו ויציגהו לפני כל האצילים רעיו, רק שאלה אחת שאל ממנו לבל יגיד לכל כי יהודי הוא. ואם אמנם מהעת ההיא זה שנה תמימה כבר נעשו חדשות בארמון השר, כי גם אחותו באה לגור עמו והוא קנה לו אוהבים רבים אשר באו לבקרו, וגם זמרי המלשין מצא נתיבות ביתו ויאמר כי ידו תמצא להדרש גם לעול ימים כאשר נדרש להזקן, וכי לפניו נגלו שערי התענוגים ובידו גם המפתח להם, והשר האמין בדברו, בדעתו כי היהודי כלי חפץ הוא לכל תאות שר כמהו, אחרי כל אלה נאמנה אהבתו את בן הסוכן, ואת הסוכן הוסיף לכבד מיום ליום, עד כי חדל אף מבקש חשבון ממנו בהשענו עליו ועל אמונת לבו כעל עמוד חזק אשר לא ימוט ויתן לבו לבקש שמחה ותענוג במסבת רעים ואוהבים אשר קנה לו למען יתענג אתם יחד בחיים. נצעד נא על סף הארמון ונראה כרגע, כי לא מחכים למות ישבו בחדר הגדול אשר נרות רבים יאירוהו מכל עבריו. ארמון השר הוא בית גדול, בו תחתיים ושניים, התחתיים המה החצי במעבה האדמה והחצי המה חדרים גדולים וגבוהים וחלונות גדולים קרועים בהם לארבע רוחות הבית העומד בתוך הגן הרחק כברת ארץ מדרך המלך, ובין שדרות אלונים כבירי ימים יעברו העוברים אליו. בקיץ המראה הזה נעים לעין מאד; להשדרות ברכות מים משני עבריהן, בתוך הברכות ישוחו דגים מצפים ברצי זהב וכסף, וביניהן פרחים ושושנים נחמדים לעין, וממעל להן בתוך יראה הבית גם הוא מכסה בעלים ופרחים מסביב. על שלבי המעלות יעמדו מעבר מזה ומזה אריות פתוחים מאבני שיש מעשה ידי אמן, על האחד ירכב יובל אלהי הזמרה וכנורו בידו, עיניו נשואות השמימה, פיו פתוח מעט כמו ישמיע קולו, ולמולו ישב אמור אלהי האהבה, עיניו ילטוש ובידו חצים וקשת. המחזה הזה המרהיב עין יראה בקיץ עת אשר השמש ישנה פני כל ויפיח רוח חיים אף בלב עץ ואבן. לא כן עתה, כאשר הגשם והשלג ירדו חליפות, ברכות מי מדמנה וקפאון נראו צעד לא רק בגן לפני הבית. פי יובל נסכר בשלג ופני אמור חפו חמרמרו מגשם, לא זמרות יובל נשמע כי אם שריקות הרוח מבעד הסעפים והבדים הגדולים אשר כזרועות ענק פשוטים ועורים לכל רוח, לא חצי אמור יחוש הקרוב אליו כי אם חצי המטר והכפור אשר יכאיבו בפנים. כן הוא עתה לפני הבית, אך תחת זאת כאשר נגש עוד צעד הלאה, אז ירוח לנו מרוח וממטר, וקול מנגינות ירחיב אזננו, אף כי יובל בחוץ יעמוד, וחצי אמור אולי נראה אם גם פניו לא ילכו אתנו אם נתבונן היטיב. מלבד אדון הבית ורעו עמיל ואחותו אלישבע, אשר זה כשנה באה הנה מפריז לארח לחברה את אחיה נראה גם פנים חדשים פה. זה האיש גבה הקומה וחסון כאלון, אשר עיניו הירקרקות לא תנוחנה בחוריהן ואשר ידו תסלסל תמיד את שפמו הארוך מאד, אשר יראה כשתי שני המזלג שהתפרדו לשתי קצות, הוא אחד מאלה האצילים אשר רבים המה בפולין המדינה, הוא ידבר גבה גבה על החפש ועל המשפט בשבתו בפאריז, ירבה להתפאר בכבוד שמו ושם אבותיו בשובו הביתה, יקח כסף מכל נותן ויקלל תמיד את שם היהודים אשר השמו נוהו בקחתם נשך רב; גאוה ושפלות רוח, אמץ לב ורפיון, התעשר והתרושש הכל לפי המקום והזמן, כל אלה המה לו כלחם חקו, אשר בלעדיהם לא יחיה. ואמנם במה יחיה נפשו איש כזה, אשר אבותיו נחלו מאבותיהם רק חובות אשר לא שלמו, ונחלה כזאת השאירו גם לו, ואיש בארץ אשר יוציא לחם מנחלה כזאת. ואם אמנם משפחה גדולה נקראה בשמו, אך הלא נחלות כאלה נפלו לחבל לכל המשפחה כלה, ועל כן לא נמצא לו אף לוה מאה למען קבל חמשת אלפים נשך כאשר תפל לו נחלה בירושה, אשר בקש לתת לו כסף, ובכן לא נוכל להאשימנו על כי קצף קצף גדול על כל היהודים ומה גם על הלוים בנשך. הוא שם אל לבו כי כל עשרו הוא רק שפמו הארוך ולכן נצרהו מכל משמר, כי קוה כי הוא יהיה לו ברבות הימים חכה להעלות בה עלמה עשירה, ואם כי עוד לא הצליח בידו להעלות אף דג קטן בכל זאת לא חדל מקות. אצילים כמהו הם כהנטיעים היונקים מלשד נטיעים אחרים, אשר גזעם דל ואין כל לח בלבם ועל כן ישענו יקיפו ויסבבו את עץ כביר כח המלא כח ולח מגזעו הרענן אשר יפריחנו, כי בלעדו לא תהי להם תקומה. כן המה אצילים כאלה, המה יחפשו יבקשו עד אשר ימצאו אנשים אשר עת וכסף להם הרבה יתר מדי ויעזרום לבלות העת ולהקל ממשא הכסף אשר יכביד עליהם. האציל הזה בן סוסי שמו, חכה זה זמן כביר למצוא ארז רענן כזה להשען עליו ועל כן עתה בהמצאו לו נשען עליו בכל כחו וישב לפרוח גם הוא, כי מעת אשר נודע אליו מצאה ידו ללבוש בפעם אחת בגדים שלמים מכף רגלו עד קדקדו, כאשר לא היתה כזאת זה זמן רב, כי תמיד קנא ראשו ברגליו, כאשר עשה לו בתי רגלים חדשים, או רגליו בגויתו כאשר הכין לו מלבוש חדש. האציל הזה יבקש קרבת אחות השר, זאת יראה כל איש, אבל כי היא תבקש קרבתו, זאת חשב רק הוא ולא אחר. האדון אשר לו זקן הלחיים שחור וארוך, עינים שחורות ומפיקות אש וקרחה בראשו יקרא בשם כלבי. הוא לא ירבה לדבר בכבוד בית אבותיו ומשפחתו, רק את רעיו הרבים האצילים והנסיכים הגדולים ומאכל שלחנם ומעמד משרתיהם יזכור לרגעים. האשה היפה אשר תדבר בחן את אדון הבית ותלבבנו בעיניה, היא רעיתו הנאמנה. היא לעזר כנגדו והוא לעזר כנגדה, היא תעזור למצוא כסף והוא לפזרנו וידברו תמיד אהבה וידידות כמו אתמול היה יום חתונתם – בשבתם בבית זרים. הוא היה אחד מהאצילים בימי נעוריו כמו בן-סוסי ויבקש לו יורשת נחלה, ואשתו היתה נערה יפה מהללה בארץ ותבקש לה איש אשר יושיבנה בהיכלי ענג, אך היא בדעתה כי גברים רבים יאמרו הבל היפי ורק אשה יורשת נחלה גדולה היא תתהלל, לכן הוציאה עליה אמה שם רע, כי עשר גדול נכון לה מאת דודה אשר אוצרותיו רבו כחול הים, והיא התקוטטה באמה לעין כל ותאמר כי לא תדע ותמאן לדעת מאומה מן הירושה, כי רק אם בה יבחר איש אז יבחר, ואם באוצרות תאות נפשו אז יבקש אוצרות במקום אחר. כלבי אשר לא התפאר בכבוד אבותיו התימר תמיד בסוסיו האבירים ובכלביו היפים ורעיו אמרו כי הוא איש אוצרות מאין כמוהו בארץ, אך כאשר שאלוהו אם אמת הדבר, התכחש ויאמר כי מעודו לא דבר את איש דבר בדבר עשרו, וזה היה לאות נאמן כי איש עשיר גדול הוא. בפריז נודע להעלמה אשר בקשה כי לא יביטו לירושתה, ויאהבנה באהבה עזה כמות וישבע לה כי לא יאבה ולא יחפוץ באוצרותיה, והיא האמינה בדברו ותבטיחהו, כי לוא גם שקר היה בפי רעיו גם אז בחרה בו בכל חפץ לבה, והכהן אמר לדבק טוב ויהיו מאשרים – יום ולילה אחד, אחרי הודע להם כי גם שניהם דברו אמת, ואמה, כרעיו, השקר דברו וירושתה כאוצרותיו עוד לא נבראו. ומני אז – חיו בששון ובשמחה תמיד ותהי להם מרכבה ובית נאוה ואוהבים רבים היו להם. אם אמנם לוא חפץ איש להתבונן כי אז ראה כי רק בבית אצילים אשר אין להם אשה יאהבו לשמוח ויוקירו רגלם מבתי אצילים בעלי אשה, אך מי הוא זה מהאצילים אשר יתבונן ויעמוק חקור לדרכי רעיו, הן לא גאוה זאת לאיש להביא דרכי אחרים במשפט, ואם גם יראה כזאת ידע כי לא טוב הוא לדבר סרה באנשים אשר להם פתוחות דלתות האצילים הגדולים. גם המה כבן סוסי רעו להשר החדש וגם המה ששו על חברתו מאד. האשה, אשר אף כי זה כשמונה שנים היא תמיד רק כבת עשרים ואחת, בכל זאת יפה היתה וקסם על שפתיה ובעיניה צדדה נפשות, כאשר תדענה היטיב החכמה הגדולה הזאת אשות פולין, ועיני השר אדון הבית העידו בו כי לא חס על האבנים הטובות והאצעדות והצמידים אשר נתן לה לזכרון כי עוד ידו נטויה. היא תדבר גם עתה את אדון הבית ותשחק ותראהו את שניה היפות כשני חרוזי פנינים משבצים באלמוגים ואישה ידבר ויחליק לשון לאחותו, אך פני יעידו בה כי לא לו ודבריו יערוג לבה, כי לעמיל עיניה נשואות מעת עד עת. שני האצילים האלה כאשר הביטו מבלי משים בעמיל נראה בפניהם כי לא ישרה נפשם בו, כי כקוץ מכאיב הוא בעיניהם, אף כי עוד לא ידעו נאמנה כי יהודי הוא, רק להשמעות אזנים שמעו זאת. הוא ישב לא רחוק מאלישבע ועל פניו רחפה עצבת אשר הוסיפה לתת חן על יפעתו. גברת הבית החלה לדבר אליו זה פעמים אחדות והוא ענה אותה בדברים מעטים וקצרים כמו לבו בל עמו בדברו וזה היה גרל בן סוסי כי בדברו אליה ענתה גם היא אותו בדברים קצרים כמו למשא לה מדברותיו. ובכל היו פני כלם זועפים לבד מפני בעל הבית ואשת כלבי. המה דברו וישחקו בקול המולה עד כי שכחו כי עוד איש אתם בבית. בשעה העשירית בלילה פתח המשרת את הדלת ויאמר אל אדון הבית: היהודי זמרי פה – היהודי! היהודי! קראו שני האצילים יחד – האם גם להיהודים קראת לבוא הנה לחברתנו? – עצמות עמיל רחפו בשמעו דבריהם אך החריש, ופני אלישבע רעמו, ובעל הבית אמר במנוחה: היהודי הזה, הוא הסרסור והוא הבטיח להביא הנה צוענים לשחק לפנינו -. כלבי ראה כרגע כי לא לרצון היו דבריו לאחות השר וישך שפתו בשניו ויחרש, אבל בן סוסי לא ראה זאת ויקרא: צוענים! טוב מאד. בתחלה נפלה עלי אימה כי אמרתי כי יהודים יבואו הנה, אך לב חכם לך ותבחר בצוענים, טוב מאד – קרא שנית ויסלסל שפמו, ויתבונן בפי אחות השר לראות אם תשיש בדברי לעגו, ובראותו כי בוש משברו הביט בפני כלבי, אשר הניע לו בראשו ויפתח מעט שפתיו לשחק כמשלם חוב, אך פניו העידו בו כי לבו הגה אז: יקחך אפל, אויל, כי תתגרה מלחמה בעת שלום. הביא את זמרי הנה – נתן השר צו להמשרת וכרגע פתח הדלת ואיש כבן ששים נראה על סף הבית. מי אשר ידע את זמרי המלשין לפני חמש עשרה שנה בעוד אשר נורא היה על כל סביביו, בעת אשר רחץ הליכיו בדמעות ודם, בעת אשר כל בני העיר חלו ורגזו מפניו, ולא רק כי בניו וקרוביו נפלו לו למנה, ומה תכסוף נפש איש יהודי עוד יותר, וזמרי הלא יהודי היה כי לולא זאת הן לא מלשין היה. מי אשר הכיר אותו אז בלכתו בצעדי און ברחובות לבוש בבגדי עם הארץ, אחרי כי דבר לו בבית השר ולא נחשבה לו זאת לחטאת, ועוד זאת כי גם יתר חטאותיו לא עלו על שפת לשון בני העיר, מי אשר ראה אותו אז ויתבונן בו עתה, כי אז בלי ספק לקח מוסר ויאמר: אכן גם ברשעים תנחת יד הזמן לרעה, לא רק ישרי לב, כי אם גם נעוי לב, מרעים ומשחיתים ידכאו בעת רעה. עתה כאשר שערות ראשו וזקנו כבר הפכו לבן, עתה ישוח ראשו, נדכה ונענה, בזוי ושפל, בגדיו, אם כי לא קרעו עוד לקרעים אך פניהם יעידו במו, כי נכונים המה לבחר בדרכי היהודים – להפרד איש מעל אחיו עד אשר תקצר כל יד מאחד אותם שנית, מנעליו, אם כי לא נראו אם פצחו פה יען כסו בבוץ ומי מדמנה, בכל זאת השמיעו קול ומפיהם יז קצף, ואות היא כי עתה באה גם עתם הם כי יהיה להם פתחון פה, מצחו ולחייו קמטו, ועיניו דולפות תמיד. ומי זה יאמין לשמועה כי בימי נעוריו היה רע לרע יובל הרוכב על הארי השני וחצים וקשת בידו, כי את הנער היפה הזה התחרה במלאכתו, וגם הצליח יתר ממנו, ואם לא רכב על ארי, אך תחת זאת הרים רגלו על צואר השר הזקן. כן השמיע תמיד במו פיו ומי זה יספוק בדבריו. עתה יעמוד בפתח ויקשיב רב קשב אולי תצא מצוה מפי השר או גם מפי היהודי עמיל, אשר כשר הוא עתה בעיניו, ועליו להשלים כל חפצו. וככלב חרד יביט ברעדה אל כל סביבו אולי קול לו. איפה המה הצוענים? – שאל השר. פה המה בחצר, אדון נעלה, שר מרומם, אציל רב… רב לך רב לך להרבות להג – ענה השר – הביאם הנה - אתפלא מאד על ארך אפך – קרא בן סוסי – לוא ערב לבו לדבר אלי כזאת כי אז ירקתי בזקנו -. הצוענים באו וישחקו וישירו וירקדו כשלש שעות, וכל האספה שבעו ענג למראה עיניהם, גם רוח עמיל שב אליו ויהי שמח ויך כף אל כף ככלות הצוענים את השחוק, כאשר יצאו הצוענים אמר בן סוסי: אכן הצוענים כלי חפץ הנם וירנינו לב, לא כהיהודים הארורים אשר רק למוץ דם אנשים כעלוקות כל חכמתם - חי נפשי כי לא אבין למה זה תריב הלילה ביהודים ותתגרה בהם מלחמה? – שאל אדון הבית. איש אשר למד לקרב ידו יחפוץ קרבות כל היום, חק הוא בתבל – קרא עמיל במנוחה. השר ואחותו שחקו מעט, והדבר הזה העלה אף בן סוסי עד להשחית ויקרא בקצף: שנאתי מאסתי את העם הזה כשממית, שקץ אשקצנו כרמש, כתולעת, כעכבר - מלים חדשות לא שמעו אזנינו בחברה כזאת נשמע הלילה – אמר עמיל לאלישבע. היא הניעה בכתפיה בהביטה בשאט נפש בבן סוסי ואחרי כן לטשה עין אל אחיה כמו שאלה: למה הבאת הנה את השכור או המשתגע הזה? – השר פנה אל המגדף ויאמר: לא אבין למה זה תטיף מליך בלילה הזה רק על היהודים? - יען כי אין די מלים בלשוני להשמיע איך אשקץ את העם הנבזה הזה - אבל מה לנו ולהעם הזה? - הניחה לו – אמר עמיל במנוחה – הוא יכונן אלי חצי לשונו, ואמנם עתה אראה כי גבור משכיל הוא לירות חצים – כל השומעים השתאו לשמוע דברי עמיל, כי איש לא חשב כי כה יגדל כח לבו להשמיע לכל כי יהודי הוא בעת אשר שם עמו מנאץ בלי חמלה. גם המנאץ נעוה משמוע ויבוא במבוכה עד כי לא עצר כח לפתוח פיו. אדון הבית היה הראשון אשר יכול לפתוח שפתיו ויאמר: אבל בי נא אהובי, הן לא את אנשים כמוך יתן בקהל היהודים - לא אנשים כמוני? ומי המה האנשים אשר יהיו למטרה לחצי לשונו? האם תדמה באמת כי טוב אני מכל בני עמי? אבל אני חלילה לי מהתפאר בשוא, כי אמנם לא טוב אני מכל אחי, ורבים המה אשר אדע כי טובים וישרים המה ממני, ואני לא אחפוץ להוציא את עצמי מהכלל אף רגע, אך אם תאמר להניח רוחי לבל ידאב לבי על כי חרפוני חנם, אז אומר לך להניח רוחך, כי בני עמנו כבר למדו באלה, וכאשר לכל אחי אחד הרחק ממושבם ויזרוק בהם חצי זעמו, כן גם אני לא אשית לבי לכל אשר שמעו אזני, כי כל הגדופים האלה יעברו הלאה ויחטיאו המטרה - צדקת מאד – קראה אלישבע – המגדף עם כלו הוא כמורה חצים במו אפל, ולא לכבוד הוא לאיש לבב לערוך קרב את מורה כזה - אמנם הסכלתי עשו – ענה בן סוסי ויעקם שפתיו – כי לא ידעתי כי הבית הזה הוא סתרה להיהודים, ומליציהם ימצאו פה מסלות - ועל זאת אודך כי תודה במו פיך כי לא חשבת מה תדבר בטרם דברת. אמנם די כי לא אוהבי יהודים ומליציהם תמצא בבית הזה כי אם אוהבי אדם, ובכל מקום אשר אמצא אדם, אם יהודי או בן-דתי יהיה כאחי אאהבהו וכרעי אקרבהו. אך עליך עמיל אתפלא, הן פעמים רבות שמעת שם יהודי לתהלה ולתפארת ואז לא מהרת לקרוא בקול כי גם אתה בן העם הזה הנך ועתה בשמעך נאצה מהרת לקרוא זאת בקול ותביא מבוכה בינינו, כי אמנם אדע נאמנה אשר לוא ידע האדון הזה כי יהודי פה כי אז לא פתח פיו לדבר כזאת – אמר השר. את עמי גם אני מבלי אשר אדעהו אותו ואת דרכיו? הן את האחד אכיר והוא אבי, ואם מצאתי איש כמהו בכל אלה אשר דרכם ראיתי ואשר אתם אתרועע? לא לא! איש כמהו לא ימצא בהם, וגם אחד מהנבזים, אשר כל רואיהם ישקצם וינבלם ולא יחשוך מפניהם רק, גם אחד מאלה הוא ישעיה הבחור, האם לא נעלה הוא כגבה השמים מעל הארץ על הנפתלים האלה הנותנים שם לדראון? כאלה החל לבו לחשוב מחשבות, וכהרבותו חשוב כן עלו חשבון ומשפט על לוח לבבו וישאל את נפשו: ומה עשיתי אני? האם באמת קמתי כמליץ ישר לעמי? הנלחום נלחמתי מעודי מלחמת עמי, אשר היא גם מלחמת הורי ומלחמת נפשי אף אני? עברי אני! כן נוצרתי וכן אותר אם אחפוץ או אמאן, ואם כן הלא עלי לעבוד בצבא אחי ולא לנוס כנבל וחדל אישים למערכות צבא לוחמיו! - ואז כאשר מלאו הרעיונות האלה את לבבו יסרוהו כליותיו מאד ויקוט בפניו על התרועעו את פוחזים ורקים ומבני עמו רחק ויגמר אמר להשמיע לאביו את מחשבתו אשר הוא חושב לקרב אל אחיו ולדעת דרכיהם. המחשבה הזאת נתנה שמחה בלבו כי ידע כי בחפצו זה ירנין לב אביו מאד ויחליט לבלי סור מעתה ימין ושמאל מכל אשר יורהו אביו. כן גמר אמר והחליט; אך כאשר בא העירה ויפגוש באחדים מהעברים נחם כמעט ממחשבתו אשר חשב, אך בכל זאת חפץ עוד בכל לבו להשמיע כל הגות לבו לאביו, ומה השמיעו בדברו עמו? זאת הלא שמענו זה לא כביר. והאב אשר דאג מאד לבנו ולדרכיו, כאשר שמענו מפיו בדברו את אשתו, גמר אף הוא אמר והחליט לעשות כל אשר בידו לקרב לב בנו לעמו בדברים רכים ונעימים, ומה שמח לבו בשמעו מפי בנו את כל אשר נעשה בבית השר כי הוא התערב להביא נער עברי אשר יבין שפת רומי ושפת הארץ כאחד החכמים, אף כי ילבוש מלבוש ככל בני ישראל. הדבר הזה נתנה שמחה גדולה בלב הזקן, כי אמר עתה תמצא ידי לקרב לב בני לישעיה והוא יורהו תורה וחכמת ישראל כאשר תאוה נפשי, ועל כן הלל בתחלה את בנו על כי נלחם מלחמת ישראל, אבל אחרי כן נחם וייסרהו על פניו על אשר הבטיח להביא איש זר והוא הן לא עבדו הוא, אשר למשמעתו יסור וקצרה ידו מצות עליו, וגם אם תחנונים ידבר אליו מי יודע אם ישמע לו לבא כצועני ולשחק לפני השר בחכמתו. עמיל הודה כרגע כי לא טוב עשה ויבקש עצה מפי אביו איך למשוך את לב ישעיה אליו לבל יהיה בעיני השר כמשקר, ואז היתה עצת הזקן כי יאות לבקש לקח מפי ישעיה ואחרי אשר יודעו איש לרעהו אז ישמיעהו חפצו ואולי יאות לו. וגם לדבר הזה נאות עמיל ועל כן הכינו פעמיהם לבית ראש הישיבה לבקש ממנו כי יתן את ישעיה לבא לביתם להורותו דעת. אבל רגע אחד ודבר קל אחד שב ויפלג לבותיהם שנית איש לעברו. כן הוא תמיד! בור אם יסכר פיו בעפר ישוב ויפתח בגעת בו רוח או רעש, הנקרע אף אם נשלבהו ישוב ויקרע כגעת בו יד, כי מעות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות… אל נא בני, אל תרבה להצטדק רבי גבריאל ראש הישיבה לישעיה בשבתם יחד לפנות ערב בביתו – לא לך להצטדק על כי כסית ממני דרכיך, כי ידעתי נאמנה כי כמורה וכאב מלא רחמים אהבך – קרא ישעיה במועל ידיו ברגש. אגלי דמעה נראו בעפעפי הזקן בשמעו דברי תלמידו ואחרי התבוננו בו רגעים אחדים קרא אף הוא בחם רגשותיו אך באנחה: וגם אני כאב חשבתי עליך מחשבות לטובה, אך הנה לא כן רצה ה'. יד נעלמה נוהגת בנו ועל פיה נצא ונבוא, היא תתוה לנו הדרך אשר נלך בו ואנחנו נאמין כי נלך ובאמת נמשך או נדחה בחזקת היד. האמין לי בני, כי האיש אשר ראה החיים ומסבותיהן ותהפכותיהן הוא יאמין גם בעל כרחו בהשגחה והנהגה נעלה מדעתנו וממחשבתנו. בעודנו בנער, עת אשר עינינו אך תחלנה להפקח ולראות אור אז נאמין כי למרחקי אין קץ תחדור עיננו ואין נעלם ממנה. גם אשר ערפל חתולתו, גם המכסה במסוה העתיד והנסתר בחיק המרחק אשר אין קץ לו, כל רחוק בעת ובמקום קרוב הוא לנו, דמנו יקפץ וידלג בחמו במהירות ודמיוננו ישוה לנו כי אך הלאה הלאה ינשא רוחנו, ולא נבין כי לעמת שבא הדם כן הוא שב ללכת על עקבותיו וכאשר קץ וגבול למרוצתו כן גם קצב ומדה למעוף רוחנו אשר אך בכח הדם ישגיב וישגיא פעלו, לזאת לא נתבונן ונדמה כי אין מכשול בדרכנו. כי אין קץ לדרך רוחנו, כי אין קצבה למדת דעתנו וכל רז לא יפלא אבל הדעת אשר תביא העת בידה החזקה ללבנו, היא אחרת תורנו, היא תראנו יד חזקה המושלת בכל, המנהלת את כל, אשר אך היא תבקע ביצי הרעיון ותוציא מהם פעל חי, או תזרם ורגל כל עובר תדושם, יד נעלמה מושלת בנו, בגלגל כח נעלה המתנועע תמיד בלי הרף הננו כמסמרות נטועות. יקראו להגלגל המניע הזה "הזמן" "הטבע" או כל שם אשר יתנו לו אלה אשר שם אלה להם למחתה ואני בשם "אלהי עושי יוצרי ומנהלי צורי ומעוזי" אכנהו, אשר ידו אחזה בכל מפעלי אם יעשו ואצלח בהם, או יהפכו בי לנגעי בני אדם, וגם בפעם הזאת אך יד המשגיח הנעלה אראה, אשר נתצה עמודי הארמון שבניתי בדמיוני ואודה שמו כי אאמין באמונה שלמה כי הסתירה הזאת בנין היא, ואך לטובתי חבלה מעשי ידי. לא לך להצטדק בני, על כי הסתרת ממני לכתך לשמעיה לקחת מפיו לקח בחכמה ולשון, ידעתי זאת בני ידעתי, אך הסתרתי פני לבל תראה כי עיני רואות פעלך לבל אפריעך. לא לי בני להתות לך דרך בחזקת היד, ולוא ידעת כי אדע דרכיך כי אז חדלת מהם ובזאת לא חפצתי. כי אמנם מה טוב היה לישראל, לוא דרשו בניו הנאמנים בבריתו תורתו נאמנה רוחם, לוא דרשו המה חכמה ולשון, כי אז רמה קרן עמנו תחת אשר עתה חרפה וקלון מנת חבלו, כי אז לא הרימו עלינו צרינו ראש לנאצנו ולתתנו כעם סכל ואין לב, ופריצי עמנו אשר אך שתים שלש מלים בשפה אחרת תתנה להם גבה אף, פריצי עמנו אלה לא דרכו עלינו ברגל גאוה, ובנינו התמימים לא נלכדו ברשתות יפרשו לרגלם וינזרו לבשת. מה טוב היה לישראל לוא רבו בו תלמידים מקשיבים בקול התורה כמוך, ישתו ממבועי הדעת, כי אז היו אלה למעין טהור לכל העם, זאת אדע ובלבי שמחתי אף נעצבתי בהודע לי כי תבקש נתיבות האיש אשר כזעום אלהים הוא בעיני כל בני העיר, שמחתי על כי תשתה מבאר הדעת ונעצבתי פן תהפך בקרבך למרורת פתנים לגרש את תורת ה' ממעיך, אף יראתי פן יודע הדבר ויתעברו בך החרדים לדבר ה' וגם לי ירע בעבורך כי לא אוכל לתת אותך למשסה בידיהם, ואם אמרי אגין עליך ואצילך אז אהיה בעיניהם כנותן יד לפושעים, ולא על כבודי חרדתי, אף לא ירעה לי נפשי פן ישבר מטה לחמי, אך פן ישאו כל תלמידי חרפתי ופן תהיה התורה לבוז על זאת פחדתי פחד, אך כי זה כשתי שנים עברו ואתה עודך מחזיק בתמתך את התורה ותדע לכסות ארחך במשאון, הונח לי מעצבי ומרגזי ואומר להציב לך יד, לבנות לך בית אשר בו תחסה ולא עוד תירא משואת פתאם, משן מקנאים ואויבים. ועל כן היתה עצתי להשדכן כי יביאך ביתה שמריה. אני חברתי והכינותי הכל, בידי ארגתי את הרשת הזאת, ובי העון - - העון? – קרא ישעיה ויתעורר – העון? ולמה זה תנחם ממעשיך, מה עול תמצא בהמפעל הזה? עתה אחרי שמעי כזאת עלי החובה לגלות לך הגות לבי, כי אך זאת אותה נפשי, כי כמו לאשר אין גדול ממנו כן חכיתי וקויתי למצוא את מרים, ותוחלתי זאת היתה לי למקור שעשועים ולתאות נפש, ולמה זה תנחם ממעשך זה? ואם הסכלתי עשו בפתחי פי לבלי חק לדבר לשמריה כעון וחטאה יהיו בעיניו הן בי העון ולא בך, וגם אחשוב למשפט כי עוד בידי לתקן את המעות - לא בני, המעות לא תוכל לתקן לא אתה ולא אני. אך לא אתה עוית כי אם אני. כל תאותי היתה לקשור אותך בחבלי האהבה לאשה ובית למען תותר תמים עם תורתך, ובעת אשר בית נכון לך תוכל להגות גם בחכמה כחפצך, וברבות הימים תהיה רב ומורה צדק בעיר הזאת ותהיה כמעין ישועה להדור הבא, כי לא תתאכזר להדעת ותקנה לב בני הנעורים, אשר יתעתדו כלם לקראת הדעת, ומי יודע פן חלילה תשתכח תורה מישראל, אם לא יקומו מראש שומרים נאמנים לנצור עליה. זאת חפצתי ואמרתי אין טוב לך מבת שמריה אשר גם היא מבינה בספרים ותהיה אשה ראויה לך. אך הסכלתי עשו, כי ראיתי נכוחות, היא לא ראויה לך וחלילה לי מחטוא לפרוש רשת לפעמיך ללכדך בחבליה, היא לא ראויה לך, בחר לך באשר תבחר אך לא אותה - מליצה חידות לי דבריך – קרא ישעיה משתומם – האתה, גואל ומודע לאמה, תשא חרפה על הנערה התמימה הזאת? ולולא שמעתי מפיך זה עתה, כי הדעת לא כקוץ מכאוב בעיניך כי אז אמרתי משנאתך שפות העמים דברת כזאת, אבל עתה לא אדע מה לחשוב, הן עון אחר מלבד עון דעתה שפות זרות לא ימצא בה! - ומי יתן וכן היה – ענה הזקן באנחה – מר לי מר כי נטל עלי לחבל מעשי ידי, מטוה טויתי אנתק כפתיל נעורת בידי, כי לא אוכל לתת את בני להלכד במצודות וחרמים, היא האשה אשר איננה ראויה כי יקרא שמו עליה - - נפשי תלהט גחלים לשמוע מפיך פשר דבר – קרא ישעיה ופניו נהפכו לפני להבים, הזקן בקש לענות וברגע הזה נשמע קול דופק על הדלת. הנה שמעיה בא – קרא הזקן – יבוא! – ושמעיה את בנו באו הביתה. שמעיה אחז בידי רבי גבריאל באהבה וכבוד ועמיל השתחוה לקראתו ביראת הכבוד בעמדו על עמדו מבלי גשת אליו. אך רבי גבריאל מהר ויאחז בשתי כפות עמיל ויקרא בתם לב: האתה הוא בן רבי שמעיה, אשר אותו חרפתי היום? אלהים יחנך בני, סלח לי! – טוב אתה בתארך ופניך יעידו בכך כי לב טוב וישר לך, ועיניך יפיקו והנה תכזבנה אך לעתים רחוקות, סלח לי בני! - אגלי דמע נראו בין עפעפי האב והבן עמד משמים משתומם ונפעם עד כי לא עצר כח לפתוח פה. הוא כמו נפל משמים ארץ, או להפך, כמו העל פתאום אל על ביד חזקה כי נבוכו עשתנותיו הוא דמה כי ראש הישיבה, המורה להבחורים הנבזים והנמאסים בעיניו, העצלים, אוכלי לחם חסד, אשר שלמותם יתעבום וניבם יבזם, כי הוא לא יפיק חן הרבה יותר מהם, ואם גם תורתו תאיר פניו, יכבדהו אביו אבל בכל זאת הוא איש תככים וכעס, ומפתח שפתיו זעם לעוברי רצון אלהים וזונחי תורתו, ברעם ורעש ישא קול ויחרף שם זעומי אלהים, הפריצים בעם ישראל, ויגמר אמר לכוף ראשו כאגמון רגעים אחדים ולמצוא אחרי כן פתחון פה לפני אביו לאמר לו, כי לא יתכנו דרכי העם הזה, כי מוריו מורא המה ומוכיחיו כתוכחה ונאצה המה לכל הגוי ושומר דרך תבונות ירחק מהם, כן חשב בלבו. והנה לפניו איש שיבה, אשר פניו יפיקו תום, מנוחה, אהבה וחסד, עיניו תפיצנה אש, אבל לא עברה וזעם, כי אם אש חכמה אשר תאיר פניו, הוא יקבלהו, אותו את הנזיר מאחיו, הנבדל מכל דרכי עמו, המתרועע אך את בני עם הארץ, העוזב תורה, אותו יקבל באמרי אהבה ורצון! ואם אמנם רגע אחד עלה הרעיון על לבו כי אמנם כן דרך כל אלה הלוחמים אלהי מרום, כי בעת אשר תקצר ידם מהתגבר על אויביהם אז תחש על מרמה רגליהם ויעשו חנף לזעומי נפשם למען לכדם בחרמם, אולם הרעיון הזה יצא כברק ויאבד מפני אור משפט אמת אשר הופיע לו ברגע ההוא ויראהו את משוגתו, השב הנכבד הזה לא יעשה לו חנף. הוא יודה במו פיו כי ביום ההוא בטרם הכיר אותו חרפהו, ולא כן יעשה איש אשר יצמיד חנף, ועל כן נבעת מפני הדר תם האיש הזה ורגש הכבוד מלא כל לבבו ולא נועז להושיט ידו להזקן כי אם מלל בשפתיו דברי תודה אחדים אשר כמעט לא נשמעו, וברגע הזה ראה את ישעיה וימהר כמו אלצהו רוחו להתקרב אל איש ויושט ידו לו ויחבק את ידו באהבה. ישעיה קם על רגליו בבוא שמעיה ובנו הביתה וכדרכו לא אץ להתראות ויעמוד על עמדו ולב שמעיה היה מלא רגש עד כי לא ראהו ואך כאשר התקרב בנו אליו אז הכירהו ויחבקהו באהבה, כמו לוא בן ראש הישיבה היה, והוא יחפץ להשיב לו אהבה תחת האהבה אשר הראה ראש הישיבה לבנו. שבו אדוני הנכבדים – קרא רבי גבריאל ויושב את עמיל לימינו ואת ישעיה לשמאלו ושמעיה ישב למולו – שבו והיו ברוכים לי. שמח שמחתני בהביאך את בנך הנה. ואני אמרתי כי אך דברך תקים ולבדך תבא ואחכה עליך, ולא אכחד כי אחרי אשר השמעתיך ריבות שפתי היום לא זכיתי לשמחה הזאת שבה שמחתני - ואני לבי כמעט יתעה בספק אם שמרתי מצות שפתי ואם באתי בערב אל ראש הישיבה אשר הועידני לבוא אליו – ענה שמעיה בשחוק קל על שפתיו. לא אבין דבריך – ענה רבי גבריאל. כי כאחר הנך בעיני, ביום קמת כצר ואויב להדור הזה, בשוט לשונך הכית את בני הנעורים בלי חמלה, ועתה הנך כאוהב ורע לבני הנעורים, השש בחברתם - אבל בכל זאת לא אחר הנני – ענה ראש הישיבה ושחוק הקל אשר רחף על פניו גז פתאם ומנוחה לקחה מקומה – לא אחר הנני, צר ואויב לא ייסר כי אם יתנפל, לא בשוט לשון יוכיח, כי אם צור חרבו יביא בלב שנוא נפשו, והמוכיח בשפה ברורה הוא אוהב נאמן, אשר יחפוץ להיטיב, לחזק הבדק ולהסיר המעות, ואמנם לא אכחד כי נמצאים בנו כמו בכל העמים רבים אשר יתיצבו כשוטנים לבני הנעורים ודרכיהם, המה ישנאו בכל נפשם כל דבר חדש וכל תאותם, כי הארץ וכל אשר עליה על מקומם יעמדו לא ינועו ולא יסבו בלכתם, המה האנשים אשר כמכונה בלי רוח חיים בלו ימיהם, לא שנו ולא בקשו לשנות ארחם, כי על כן אותה המה מבקשים גם מאת בניהם, יען כי לא ידעו מה המה החיים, כי החיים המה רק תנועה ושנוי, שנוי במחשבה, שנוי בפעל ומעשה, שנוי בצורה ושנוי בחמר; אבל לא בין אלה חלקי, לא אמאס בבני הנעורים על בחרם גם בדרך חדש להם, לא אוכיחם על כי ישנו את דרכו אבותיהם, אך על זאת נפשי תרועת מלחמה, או תאבל, על כי יזנחו וימאסו בכל אשר היה לפניהם, אשר מבלי בחון ושפוט, מקצר דעת ומחסרון חכמה יאמרו טוב לאשר חדש הוא. ידעתי, כי הדור החדש הוא כיציע להדור העבר, אבל רק כיציע אשר יתנשא על היסוד אשר בנו הבונים כבר ואז יגדל ויתנשא, אבל המה אומרים להרוס את כל הבנין אשר עמלו בוניו בו עד עתה עד היסוד בו ולבנות אחר תחתיו, ומה היא הברכה אשר יראו בעמלם? האם גם המה לא בני אדם קצרי החיים וקצרי יד, האם לא גם המה וחייהם המה אך כגרגיר חול בים התבל, אשר רק אם אחד באחד ידבקו הגרגרים אז יתלכדו ויהיו להר גבה ותלול וכל גרגיר לבדו אם קטן ואם גדול כאין וכאפס הוא, טפת מים אחת תבלענו ממקומו וכחש בו. והמה אומרים להרוס הכל, למען הביא אך חדשה תחתיו, טוב הדבר? ואם חכמים המה וכח ידיהם אתם, ינסו נא להרוס עד היסוד כל הערים וכל הבתים אשר בנו אבותיהם ויעבירו באש כל הכלים וכל אוצרות הבר אשר אצרו אבותיהם ויעשו להם חדשים תחתיהם בחכמתם כי רבה ובכח ידם אשר אין קצה לו, ינסו לעשות כזאת ואם לא יגועו כלם בלילה אחד בבלי דעת? ואם בפעל כפים, בדברים אשר בידיהם הכינו אבותינו לנו יאכף עליהם המחסור את אכפו להחזיק בכל מאמצי כחם וישמחו בחלקם אם תמצא ידם להשאיר אחריהם כאשר נחלו המה לא יותר, איך יהינו לשלוח יד בארמנות בנו אבותינו באלפי שנים ברוחם, בדעת ומשפט וחקר, אשר דור לדור הביע גבורותיהם וחין ערכם, ודור דור נסה לשלוח בהם יד לעקרם משרשם, או להוסיף עליהם יתד ובריח, באוצרות כאלו ישלחו יד להשביתם ויתברכו בלבם, כי ישגיבו בכל תבונתם כי רבה להכין בין לילה אחרים תחתיהם? האם לא יחזה כל איש אשר עינים לו, כי אך מכי בסנורים אשר לא יראו ולא יבינו חין ערך האוצרות יאמרו כזאת? האם לא נראה בעינינו, כי בזאת אשר יחסר לגויתם יחזיקו יען כי ידעו את מחסורם, וכאשר יחסר לרוחם לא יבינו ולא ישכילו כי יחסר למו, ואם לא אות נאמן הוא כי בבלי דעת ובלי השכל ידברו דבריהם? על צעירים כאלה אשא דברתי, אשר ימאנו להיות שלוחות לארז רענן ויחפצו להקטף משרשם ולהשתל במקום אחר, למען יהיו לגפן סורחת, על צעירים כאלה אשר דרכם ראיתי בהיותי בעיר אחת גדולה, אלה אשר יקראו לנפשם "מפקחי עינים" האומרים לאלפי השנים אשר עברו: הקיצו ופקחו עיניכם למען תראו כי עורים אתם. אלה הצעירים אשר יאחזו בדרכי הזקנים הנבערים אשר ימאסו בכל חדש, והמה כמעשיהם יעשו וימאסו בכל ישן, על אלה עוררתי שוט לשוני. אבל לא על הצאן האובדות נפקוד זעם אפנו עת כי יתעו לכל רוח, כי אם על הרועה המתעה וכן לא את בני הנעורים אריב, כי אם את הזקנים אשר ידיחום למדחפות – סלח לי כי בשטף דברתי באתי עד כה. אנא סלח לי – קרא רבי גבריאל פתאם ויעצר במלים. אל נא תעצר במלים, בשמחת לבב נשמע דבריך - אבל חלילה לי משכוח כי בביתי אתה כעת - וגם זאת אל תעצרך מדבר משפט - בואך אלי יזכירני, כי היושבים לפני לא בין המסלפים ארחותם ימנו ואחשוך את דברתי לעת אחרת, אבל לב רגז לי ביום הזה ולא אוכל לשים מחסום למי פי. לוא עברו צעירי עמי על כמה וכמה חקים סלחתי להם, כי אז אמרתי המשפט לאלהים הוא; אך בראותנו כי הצעירים אשר ישישו אלי גיל בעמים יזנחו גם המדות הישרות אשר היו מאז לתפארת לעמנו, בראותנו אשר בהפנותם ערף לחקי הדת ימאסו גם בכל הטוב אשר נחלנו מאבותינו, לזאת ידאב לבנו מאד. למה לכם חכמה אשאל אם לב לכם אין, אם לב אבן שמתם בקרבכם תחת לב הבשר אשר נתנו אבותיכם לכם. אכזריות לב אשר לא פללתי לראות באיש יהודי ראיתי היום וארגז תחתי כל היום, ולא אדע שלו בנפשי כל עוד קצרה ידי מחלץ את העני מצרתו אשר הביאה עליו אכזריות לב אחד מבני עמי. השמיעני נא – אמר שמעיה – אולי אוכל לתת גם אני ידי לך ויחדו נחלץ עני בעניו - אולי. וזה הדבר, הנה איש פה בעיר שמריה שמו. האיש הזה עשיר הוא ונשוא פנים ונדיב ומעודו לא עשה לאיש רעה, הוא נכבד ונאהב מאד בעיר על כי ירבה עשות טובה ועל ישר לבו, והוא איש אשר בלעדי תורת ה' לא ידע מאומה, ולו בת, אשר למדה שפות להותו, כי עתה זרה רוחה לו ולרגלה יראה עמל ויגון. הבת הזאת היתה מקור כל שמחתו ואשרו בחיים, כל עשרו וכל כבודו יתן בשמחת לבב כפרה והיא לא תבין זאת. והנה אתמול בבאו הביתה מצא את בתו שוכבת על המטה כמתה. צרת לב האיש הזה תוכלו לשער בנפשכם, הוא הכה כמעט בשגעון ועל פי עצתי קראו להרופא אשר בעיר. הן זאת תדעו כי בעיני היהודים הוא כסלון ממאיר, ובכל זאת קרא אותו, כי למען בתו שכח כי האיש הזה מפר תורה ומנאץ שם ה'. ויהי כאשר שאל את הרופא מה מחלת בתו ענהו דבר אשר הרתיח דמו כסיר ובעזוז אפו הכה את הרופא מכת לחי. לא אכחד כי חטא להרופא בהעטותו עליו בושה כזאת, לא אכחד כי החובה היתה עליו להתרפס לפניו ולבקש ממנו מחילה, או לכפר פניו במנחה כאשר יאמר, אבל כן רצה גם שמריה אחרי שובו וינחם ממעשיו וירא עותתו, ואני אשר על פי עצתי קרא אותו אמרתי אהיה אני המליץ בינותם ואבוא היום בבקר אל הרופא והעתרתי עליו דברי, במו פי התחננתי לו, הבטחתיו לעשות ככל אשר יצוה עלי, כמעט כרעתי ברך לפניו וחפצתי להראותו, כי מרב מצוקת לבו עשה שמריה כזאת. והוא באחת, כי יביאנו עד בית הבור למען יתן חתיתו בלב כל היהודים הנבזים, יתן להם מורא וייראוהו. לשוא הראיתי אותו כי אם יסלח לעונו אז ישיב לו את לב כל היהודים ויקראוהו תמיד, הוא אטם אזנו ועוד מעט השליכני אחרי הדלת והמזוזה בבוז, ואחרי אשר יצאתי מביתו הביא את שמריה אל בית הכלא, והוא הדבר אשר הרגיז לבי כל היום - אני אנסה דבר אל הרופא – אמר שמעיה – אולי ישמע לדברי. - סלח לי אבי אם אומר לך כי אביר לב כזה אינו שוה כי תדבר עמו – קרא בעז – אבל מדי דברנו בהרופא זכרתי כי דבר נחוץ לי בלילה הזה אל אחד ממיודעיו, הרשני נא אבי לצאת מזה ואחרי חצי שעה אשובה, אקוה כי גם רבי לא יקצוף על עשותי זאת, עד מהרה אשובה - אם דבר נחוץ הוא כאשר תאמר – לך – ענה שמעיה כמעט בלי חמדה. ועמיל מהר ויקם וישתחו לקראת רבי גבריאל וישעיה ויצא וישב בעגלתו. בצאת עמיל מהבית שאף שמעיה רוח וברגע ההוא נוכח כי רוח לו בצאת בנו, כי לא יכול לדבר אודותיו בפניו כאשר חשב בתחלה, כי לא נער הוא עוד כי אם איש אשר יצא ויבוא כחפצו, וכמו פחד פן יקדם בנו לשוב בטרם כלה דברו, לכן מהר וישמיע לרבי גבריאל בשפה ברורה את תאותו, כי יתן את ישעיה להיות למורה לבנו. אם אמנם כבר שמע רבי גבריאל מפיו ביום כי הוא יחפוץ להשיב את בנו אל תורת עמו, ואם כן מורה דרוש לו, בכל זאת נפעם בשמעו כי את ישעיה יבקש לקחת אל ביתו. הוא דמה כי יחפוץ לשלוח את בנו אליו אל ביתו וכבר שש בלבו על נחמד כזה, אשר בידו להפוך לו לב ישר ורוח נכון, וכמעט כאיש אשר נכזבה תוחלתו הביט רגעים אחדים בפני המבקש ואחרי כן אמר: הדבר הזה לא לי הוא, הן תדע ותכיר אותו והוא ידעך ויכירך גם בלעדי, ואני לא אביו כי אצוה עליו, כי אתנהו או אעצרהו מלכת אתך, דבר עמו - אבל זאת אדע נאמנה כי הוא לא יעשה קטנה או גדולה בטרם ישאל את פיך, כי אחריך דבקה נפשו, זאת אדע כי בחנתי ואדע נפשו, ועל כן אפקיד בידך עתות בני, כי אם לא ישעיה יסור אל ביתי אז אפסה כל תקוה כי אמצא איש לי. הלא זאת ממך לא נכחדה - רבי גבריאל חשב מחשבות רגעים אחדים וכמו באה לו פתאם רוח עצה ממרום פנה אל ישעיה ויאמר: גם בזה אראה יד ההשגחה, אם לעצתי תקשיב עשה כדברי מורך ושלם לו כמפעלו, כי בבית הישיבה לא טוב לך לשבת עוד והבית אשר אמרתי בנה בניתי לך נפל ונהרס עד היסוד ולא יקום עוד, כמעט אין לך דרך אחרת בלתי אם לעזוב את העיר או למצוא מנוחה בבית רבי שמעיה, זאת דע לך - אבל - - נסה ישעיה לענות ורבי גבריאל לא נתנוהו באמרו: מדוע תאלצני לשאת חרפה על קרובי ולגלות לך דבר כמוס עמדי, אני אמרתי לך כי הבית אשר בניתי ערער התערער עד היסוד בו, וחלילה לך מהצג כף רגלך על משואותיו, כי שמה קננה נחש ותמלט ביציה, שמה ישרוץ השרץ הנמבזה אשר יקרא בשם מרד באבותיו, שמה ישלח הבגד בהורים לשונו המגאלה ויזהם סביבו, לא לך הצג כף רגלך שמה. בחר לך בשה תמה אשר לא תדע עד מה מצפור דרור אשר אל פי הנחש תמשך ותרוץ אליו בגילה, לא אמאס הדעת, רק בבוגדים, בחסרי לב, בכפויי טובה, המורידים שיבת אבותיהם ביגון שאולה אתקוטטה. ידעתי כי יבוא יום וגם אתה כמני תקרא ואולי במגנת לב: אחרי כל אלה יקר בעיני כסיל תמים מחכם בוגד! שים אמרי בלבך - נשמת מי יצא ממך? – קרא פתאם שמעיה משתומם בהתיצבו הכן על רגליו וכל גויתו רעדה – מי נתן הדברים האלה בפיך? השמיעני נא, אנה השמיעני – קרא כמתחנן ויושט ידיו לרבי גבריאל. מה לך – שאל רבי גבריאל נבהל בראותו את הרעד אשר בא בעצמות שמעיה ובשמעו דברי תחנוניו – מה לך? מה זה אמרתי כי החריד אותך ויקימך על רגליך? - אך לא! לא! דבריך לא החרידוני, אבל הזכירוני ימים מקדם בהלו נר אבי עלי ראשי, עת אשר תורת חיים נבעה מפיו הטהור ואני שתיתי בצמא. פתגם אבי נרי ומאורי העברת על דל שפתיך ויגע כברק בעצמותי, פתגם אבי אשר נשא תמיד על שפתיו ואשר לאורו אלך חשך עד היום – קרא שמעיה ואגלי דמע נוצצו כפנינים בעפעפי עיניו. אביך? מי היה אביך? שאל רבי גבריאל ויחרד אף הוא. אבי היה הרב לקהל עדת ישורון בעיר צזבל, אשר נהל את עדתו על מבוע התורה והדעת ומפיו… אחי, חברי, אוהבי מנער! – קרא רבי גבריאל ויפול על צוארי שמעיה – הלא תזכור את הגר הפולני, אשר מצא מחסה ואהבה, תורה ואורח חיים בבית אביך, הלא תזכור את השב, את המודה ועוזב דרכו… מללו שפתי רבי גבריאל ולא הוסיף כי דמעותיו העתיקו מפיו מלים, וכה עמדו שני הישישים זמן כביר חבוקים ודבוקים איש ברעהו, עד אשר שב עמיל ועל ידו איש זקן אשר ברגע הראשון לא הכירוהו רבי גבריאל וישעיה, אף כי ידעוהו מאז ויום יום ראו פניו. בחצר שופט העיר שתיקא בחצר הארוה לסוסים אצל רפת הבקר והעזים, במקום כבוד זה ימצא חדר קטן, אשר לפעמים יהיה משכן לאורח אשר לא נטה, כי אם אשר הביאוהו ללין שמה. טוב לב השופטים האלה בימים ההם בארץ ההיא היה כבר למלה, כבוד אדם ומשפט אנוש היו בעיניהם דברים נעלים ורמים מעל כל רם, עד כי שגבו מבינתם ויהיו בעיניהם כאלהי מרום, או הסתתרו מנגד עיניהם כמהו. השופטים האלה אשר רבם לא רק ביחש משפחתם, למשרה כי רבם ידעו קרוא בספר ובהם נמצאו גם אשר ידעו בעצמם המלאכה המפארה, מלאכת הכתיבה, המה היו כמלכים בעיר אשר הושיבה אותם הממלכה בה, מושלים ושופטים לכל אות פחדם על פני כל יושבי העיר, ומה גם היהודים, המה לא רק מפני מפני יועצו או מפני שר העשרות אשר למשמעתו יסור, חלו ורגזו וכאלהים נחשבו בעיניהם וירבו להם נדר ונדבה, כי אוי לו להאיש אשר עליו נח שבט שר העשרות או אשר עליו נשא השופט קולו: שימו בסד רגלו. כי כרגע סר סד גדול וכבד בלוית שני עבדים למשמעתו. רגל הנשפט הובא בתוך הסד ויסגר על מסגר. ובה שכב לפעמים ימים אחדים על קרקע "חדר האורחים" כאשר כנה את חדר השבויים אחד מהשופטים אשר אהב לצון, ואשר מחסרון בית אשר נשאו השבויים עת אשר הכו בשבטים לחים ועל דמעות הנשים אשר עמדו מאחרי הדלת בעת אשר נחו בעליהן בחדר האורחים ואשר באו החדרה בעת אשר העבירו את בעליהן תחת השבט. אבל שקר נעיד בהשר הזה אם נאמר כי הוא אביר לב היה, אשר עשה משחק לו בשבויו, לא זאת, האיש הזה לא אביר לב היה, וכל יודעיו ידעו זאת כי לא אביר לב הוא ואין בידו להיות אביר לב אחרי כי איש – אין לב היה, לבו נתן לבת אחד מאצילי פולין, אשר הוא בעצמו העיד על בתו כי בת אצילים היא. ולפי דברו היה גם אביה אציל גדול ונכבד, אשר על כן למד את בתו לאחוז בדרכי כל אצילי פולין, להיות כחמר דתם בידי הכהנים וכמקל חובלים ליהודים אשר לא ילוו, או למצער אשר לא יתנו כסף למנחה, והיא משלה בו, ועל כן אך על פיה יצאו ובאו משטרי המשפט בעיר שתיקא אשר זכתה להאר הזה, כי עתותיה נתנו בידי בת אחד מהמתימרים בשם יאגאלא וגם "חדר האורחים" אך לפי מעלות רוחה היה מלא או ריק. בחדר האורחים הזה ישב על הארץ בלילה ההוא עת אשר בא שמעיה אל בית רבי גבריאל איש יהודי, לא יען כי נחשד אשר ידו תכון עם גנב אשר גנב כלי זהב וכסף מבית התפלה, וגם לא על אשר רצח או מרד בממלכה, או כי עבר ארח ומכתב מסע כדת לא נמצא בידו, לא על אחת מהעונות הנוראים האלה הובא במשמר, כי אם על עון גדול מכלם גם יחד, כי הכה בחרפה לחיי הרופא אשר אך בעצתו שאלה תמיד אשת השופט – שמריה הוא האיש! הוא ישב על הארץ, ראשו הוריד על חזהו ורגלו השמאלית שלח ואת הימנית אסף אליו כמו בקש להסתיר את הסד אשר יכביד עליה מעיני רואים. בכל ימי חייו לא נסה להיות אורח בבית זר ולא ידע ערוך את ערך התפלה "אל תצריכני לידי מתנת בשר ודם" ועתה הביא הזמן בידו להבין אותה כמו, בראותו את המעון אשר פנה למענו בעל הבית כי גרש את החזיר ממנוחתו למען תת לו מקומו, את הכותלים אשר תולעים וכל אשר הביאו לו: פת לחם שחור משחור וכד מים, וכמו ירא לנפשו מפני מתנת בשר ודם הזאת לא שלח ידו ולא נגע בהמתנות האלה. אך מהמתנה האחרת לא משך את ידו או את רגלו, המתנה הזאת היא הסד, אבל כמו בוש בה, כי הוא, איש אשר בית וכסף וכבוד לו, יקבל מתנות חנם, מהר ויסתיר בשתו תחת שולי השמלה הארוכה אשר כסתה את בשרו. כן חשב בלי כל ספק כל איש בראותו אותו מסתיר רגלו, אבל באמת לא כן היה. רק הטבע אשר ימשול בנו ויטנו לחפצו, הטבע אשר יתן לנו חיים מבלי שאל פינו ויקחם מבלי פנות אל זעקתנו, אשר ישביענו ויקימנו על רגלינו גם למרות רצוננו, הוא שלח ידו ויחזק ברגל שמריה ויאסוף אותו אליו בכבד עליה המשא, והוא לא ידע, הוא לא חש מכאוב ולא ידע בשת, לא דאג ולא פחד, לא נחם ולא בקש תחבולות ולא ידע אף מה מכל הנעשה אתו, כי מקור עשתונותיו כבר יבש נדף, מעין חושיו נסכר והדמעות אשר בתחלה בנחות עליו יד השוטר התפרצו כפלגי מים מבין עפעפי עיניו חדלו מעבור במסלה אשר עברו בה עד הנה וילפתו ארחות חדשות, דרך הראש, מבעד השערות פלגו לשטפם תעלה, וישטפו אף שטוף, וכמו כובס בשלג הלבינו את השער. ביום אחד זרקה שיבה בו ושער כלו הפך לבן – אך גם זאת לא ידע! היודעים המה המתים כי ימים עליהם יעברו, שנים תנקופנה על הגל אשר יכסם? היזקינו הנסתרים במעבה האדמה? היאמר מת צעיר ומת זקן? תקופת השמש תשים משטר להעת אך על קצות הארץ ולא תחדור אל קרבה פנימה. הוא מת, גלגל חייו נשבר במוט יד האפן אשר סביבה הלך ושב, בתו היתה יד האפן אשר הניעה את המכונה לצאת לפעולה, לבקש שכר ולרכוש רכוש, לעבוד עבודה ולחשוב מחשבות ולדעת חיים, ובמוט היד הזאת העיקה העגלה תחתיה ותפול מכבד המשא אשר עליה, לא תמוש עוד ממקומה, ואם גם תמוש אז אולי תתנהג, תמשך בזרע כח, אבל לא עוד תרוץ במשוש דרכה. ומה לה אם יוסיפו משא על המשא? מה מנה יהלוך אם ידרכו עליה ברגל גאוה וירבו להטביעה בבוץ? – עגלה נשברה היא ולא תצלח עוד לשאת סבל החיים! לכן ישב משמים כל היום וחפץ החיים והחפש גז מלבו וילך. גם חדל מחשוב עוד מחשבות על דבר בתו ועל הרעה אשר מצאתהו לרגלה; לפעמים נדמה לו כי איש אחר הוא, כי לא הוא ישב פה במאסר, לא עליו נחה יד הזמן באכזריות חמתה, איש אחר הוא והוא יראה משבתו, עד אשר עוררהו משרת השופט בהביאו אליו המאכל והמשתה ואז נוכח כי הוא הוא, גם כבד המשא אשר על רגלו בחפצו להניע אותה הזכירהו כי לא איש אחר הוא, ובכל זאת כמו עברה צרתו ישב ויחשוב מחשבות בלולות בלי משטר וסדר, זכרונות הנער לקחו לבו מאד! התיש הגדול אשר נתן למורו במתנה לא סר מנגד עיניו, הוא זכר כי אחד בהם כהן היה והשני בכור, אך לא זכר עוד מי היה הכהן ומי הבכור אם התיש או המלמד, ועל זאת שב ויחפש רוחו מרגע לרגע לדעת זאת ומצחו קמט לרגעים מפני כבד המשא אשר העמיס הרעיון הזה על מוחו. משמים ישב במנוחה כשכור יין צרותיו וישכח דאגה. אך לא עליכן כל נפשות, אף הנענות והמוצקות, מנוחה כזאת. המנוחה הזאת היא כמעבר לתנועה גדולה לרעם ורעש, המנוחה הזאת רתומה כסוס לעגלת השגעון אשר תמשוך אחריה. אבל דעת האדם היא כמושל מסתיר פניו רגע מפני עבדיו והם ישגו לאמר אין אדונים בקרבנו ויתפרצו מפניו, עדי יופיע אליהם פתאם בהדר גאונו וחלו ורגזו וישובו ויכנעו שבעתים, כן תסתיר הדעת לפעמים את פניה מחושי האדם וחפציו ומפעליו והמה יסיגו גבול ויעברו כל דק עדי תגלה פתאם עליהם כברק ויבהלו. הדעת אם המחשבה והמזמה אשר תתן בלב כל איש את החפץ לבקש להטיב לנפשו ולהצילה מידי מעניה, היא סרה מלב שמריה זה שעות רבות ובסור אורה ממנו החל החשך לדכאו, חשכת שכלו כמעט פרשה שוליה על פניו עד כי חדל מראות את אשר סביבו גם את נפשו, עד כי דמה כי הוא לא הוא, אבל עוד לא נתקו כל מוסרותיה, עוד אחוזה היתה הדעת בלבו ופתאם התעוררה ותלחש דבר באזניו אשר הקימהו על רגליו מבלי זכור את הסד הכבד. הוא התרומם פתאם משפל מושבו ויעמוד הכן ויקרא בקול גדול: אכן יין הבדלה היה, כן כן יין הבדלה היה ואני פתי, סכל ואין לב חשבתי מחשבות רעות. יין הבדלה היה, סלחי לי בתי התמה, הברה, האהובה, משוש לבי, יקרת חיי, סלחי לי, סלחי לי, אך יין הבדלה היה! – ובקראו כזאת פרש את ידיו כמו בקש לחבק את בתו בין זרועותיו. מי לא ידע ויודה כי חברת בני האדם היא למקור חיי האדם ושעשועיו, בלי חברה ישומם רוח האדם ואור שכלו ידעך, אף עוד זאת מי לא יודה כי חכמי הרופאים בחכמתם יצילו אותנו מרעה רבה, ממות פתאום ומשואת השגעון כי תבוא – ובכל זאת גם מהטובה הזאת לא לעתים רחוקות רעות תצאנה; לולא היה שמריה ברגע ההוא לבדו, לוא היה בחברת אנשים, ומה גם אם רופא היה בינותם, כי אז בלי ספק הובל על הקריאה אשר קרא לבית המשגעים, כאיש אשר בינתו הסתתרה היה בלי כל ספק בעיני כל שומע דבריו, אשר דבר בחם נפשו ובכל מאמצי כחו: יין הבדלה, יין הבדלה! ואולם לא השגעון שם הדברים האלה בפיו, לא השגעון כי אם להפך! הרעיון הזה הצילהו מיד השגעון אשר שלח ידו לאחוז בו וכמעט היה למשסה לו. על שאלתו אתמול את הרופא: מה היא מחלת בתו ענהו הרופא: היא שכורת מיין שמפאניה! והמענה אשר ענה שמריה להרופא הלא כבר מודעת, אבל מאז הבקר, מעת אשר ראה כי אמנם צדק הרופא בדבריו, בתו לא חלתה כי אם שותה שכורה היתה, מני אז היה כגבר אין איל, ברגע ההוא חשך אור החיים באהלו, וכל אשר לו היה לו לזרא; כשקץ נתעב היה לו כל עמלו ויגיעו ויבחר במדבר שמם משבת את בני אדם אשר זכרוהו חרפתו. בתו שתתה לשכרה! בתו הצנועה, התמה, הברה והישרה אשר אין בכל הבנות כמה להצנע לכת, בתו מקור אשרו וחיתו, בתו שתתה לשכרה כאחת הנבלות יין נסך במושב לצים! נורא הרעיון הזה ורוח אב ישראל המתפאר בתמת לב בתו לא יכילנו! הן זאת ידע נאמנה, כי לא למשתה וסעודת מצוה נקראה בתו, ובלעדי סעודת מצוה הן לא ישתו בני ישראל לשכרה, ואם כן במושב פריצים מעם הארץ ישבה ותשכר אתם! בתו! בת ישראל!… והוא נדכה ונשבר אתמול מיראה פן מחלה עזה עברה על בתו האהובה ולא ידע כי לוא מתה אלף פעמים לעיניו, כי גם אז לא רבה צרת לבבו כאשר הרחיבה עתה. כמשגע הלך הנה והנה בחדר ויחזק בראשו לבל יתפוצץ, או לבל ינפצנו הוא אל הקיר. ברגע ההוא שכח כי חטא נורא הוא לטרוף נפשו באפו; אבל זאת זכר, כי אם גם יטרוף נפשו הלא חרפתו תרדפהו שאולה, חרפת בתו לא תמחה, למלה יהי שמו בפי כל יושבי העיר גם אחרי מותו, כי בתו הכתה בחרפה לחיי כל בית ישראל ותשתה ותשכר כאחת השטות מדרכיהן. כזאת לא נשמע בבית ישראל ולא ישמע! ברגע הראשון נפתחו גם ארבות עיניו ויבך בדמעות קודחות אש, ובבוא בסד רגלו גלה כל רעיון מלבו וישב כמת ובינתו כמעט נסתרה, עד אשר האיר ברגע אחד הרעיון הזה אשר גם שפתיו דובבוהו – הרעיון כי בתו שתתה בביתו מיין הבדלה ולא יקרנה עון וגם חרפה לא תרדפנה, כי אם ישחקו לה ימים אחדים ואחר יחדלו. ומי יודע אם גם ישחקו? אולי נהפך לחמה במעיה ותסיתנה בלהה הזקנה לשתות מן היין… מה יקר לו הרעיון נותן חיים הזה! דמעי נחם התגלגלו מעפעפיו על כי חשד את בתו התמה רגע, ונכון היה להתנפל על ברכיו לפניה לבקש ממנה סליחה… אבל אך רגע האיר לו כברק בחשכת אפלה, ובהדעך האור המתעה הזה שב החשך להעיב שבעתים… כבן תפתה התקומם פתאום מול עיניו צלם דמות בת שבע ובית משתה היין אשר לה, וידיו רפו ורגליו מעדו ויפול באין אונים ארצה, ובכל זאת דובבו עוד שפתיו כמו למרות חפצו, אך יין הבדלה, יין הבדלה היה, עד אשר העירהו עמיל איש חמודות מתרדמת מצוקת לבו. כשמוע עמיל את צרת שמריה, נגע הדבר עד לבו, כי הוא ידע כי אבי מרים הוא, וידמה בלבו כי לרגלי בתו באה לו צרה גדולה, כי בלי ספק גלה לו הרופא דבר מר אשר בעבורו התחמץ לבבו ויגד לו לו ויחש לרוחתו ויבוא אל השופט. אשת השופט ישבה אל השלחן ולימינה ושמאלה שני בחורים ויין וכוסות על השלחן, וקלפים למשחק בידיהם, והיא תצהל קולה מרגע לרגע כסוס שוטף, והבחורים אף המה יענו אחריה בקול. כבת שלשים היתה האשה הזאת ועקבות היפי עוד לא סרו כליל מעל פניה, אף כי הרבתה לשחת יפעתה, זאת ראו בה כרגע. קול שחקה הפרוע ועיניה, אשר אש הנער הועם כבר בהן, והעפעפים אשר אטרו עליהן היו רטובות מעט ובשתי קצותיהן כשתי טפות חלב, הנה הדמעות אשר כגבינה קפאו ובכל זאת לטשה אותן בלי הפוגה, העירו בלבב עמיל זועה וגעל נפש, עד כי בכבדות התנהגה לשונו בברכו אותה בשלום. היא התרוממה ברעש ממושבה ותתבונן בו רגעים אחדים, ואחרי אשר מחתה את עיניה קראה בהוד קולה: האח! האדון בן-חמודות! למי אכיר טובה בעד הכבוד הגדול הזה, השמיעני למי? ותברכהו נפשי! ישב נא אדוני אתנו! – ובקראה כה החזיקה אותו בשתי ידיה ותושיבהו לימינה ותוסף לקרוא בשמחה: כמעט שכחתי להציג לך את שני האדונים היושבים בזה – האדון בחורותי הרופא החכם, איש סודי ומיודעי, והאדון חתולי מזכיר וסופר לבעלי – אשמח מאד – ענה עמיל כמשלם חובתו ופניו אחרת דברו וכמעט עברו על דל שפתיו המלים: יקחכם אפל, נבזים – ומבלי הרבות דברים ענה ואמר: הנני בא להוציא ממסגר איש אשר בלי פשע הובא אל בית האסור -. פני הרופא האדימו כדם בשמעו דבריו ואשת השופט באה במבוכה והמזכיר-הסופר לטש עיניו כדג אשר זה עתה בחכה העלה. אשת השופט ידעה מי הוא עמיל, כי הוא אוהב ורע לשר העיר, אשר לא לו תשור ותוכל, כי בידו לצות במפגיע, ואם תעלה אפו אז ידחה אישה ממקומו וידודו ללחם, ובכל זאת רתחו דמיה כסיר מצולה על עזות הנער היהודי, אשר לא יתרפס ולא יתחנן, כי אם ידבר בדברים נמרצים כי בא להוציא את האסיר ממסגר, והיא תאלץ לעשות חפצו לעיני שני האנשים אשר בקשה להתראות בעיניהם כמושלת בכל. לב הרופא אף הוא פג, כי הוא ידע את עמיל היטב, אך עמיל הביט בו כמי לא הכירו, ואחרי כי רק מאת שר העיר לחם הרופא נמצא, לכן חרד מאד פן יסגר בעדו בית השר; אבל יותר מהמה נפל לב המזכיר, כי הוא היה כבר בבית שמריה ויבטיחוהו לשקול על כפו עשרים כסף אם יוציא את שמריה לחפשי וחצי הכסף הזה חשב כבר כמו לוא בידו היה, כי רק החצי יתן להגבירה ואת המותר ישלם לנושיו, ועתה יבוא זה ויגזול בחזקת היד את עמלו ויגיע כפו! ויחרישו שלשתם יחד; ועמיל כמו נלאה שבת על מקומו קם ויאמר אל בעלת הבית: הלא תוציאי את האסיר מזה כבקשתי? - אם אתה תבקש בעדו, אז אעשה זאת ואף אם יגדל עונו שבעתים – ענתה ועיניה אורו משמחה על כי עמיל אמר כי יבקש ולא יצוה. לוא איש כבד עון היה האיש, כי אז לא בקשתי לעשות לו חסד – ענה עמיל במנוחה. היא קראה לאחד המשרתים ותצוה להוציא את שמריה, אבל עמיל אמר כי הוא יחפוץ ללכת אף הוא לראות את האסיר בצאתו, והיא לטשה לו עיניה בחן ותאמר: לא תצר עיני בך, אם תחפוץ לקבל תודה מפי בתו היפה; אבל עמיל לא ענה דבר וילך אחרי העבד אל שמריה. שוכב על הארץ כמת היה שמריה בגשת עמיל אליו; בצעדו הצעד הראשון על מפתן "חדר האורחים" שם רוח הקטב אשר ישור בו כמעט מחנק לצוארו, ויסכור את נחיריו באצבעותיו; אבל בראותו את האסיר משתרע על הארץ שכח את כל אשר מסביב ויתנפל לרגליו ויקרא בקול אהבה ותחנונים: מה לך? אמלל! מה לך? האפס כחך מפני תגרת יד הזדונים? התאושש וידי תכון עמך – ובקראו כה תמך בימינו את ראש האסיר להרימהו. הוא פקח את עיניו בכבדות ויתבונן במושיעו בתחלה כגבר עברו יין ואחרי כן כמשתאה, ומבלי ענות דבר הוריד שנית ראשו לארץ. ואיש לאשה. הנני מפתח חרצובותיך, חפשי אתה! ואל השוטר פנה ויצו עליו בקול מושל, כי יסיר הסד כרגע מעל רגלו, ולא מרה השוטר ויעש כמצותו ושמריה עודנו יושב על הארץ. קום נא! איש נכבד, קום והתחזק ואני אובילך בעגלתי לביתך - לביתי? – שאל שמריה כמתעורר מתרדמה – אל ביתי? ואיפה המה בני ביתי? המה שכחוני – קרא פתאום, ושתי פלגי מים פרצו מעיניו. מה תדבר? הלא אשתך ובניך יחכו לך בכליון עינים – ענה עמיל. שמריה זכר ברגע ההוא, כי לא אחד מבני ביתו בא אליו לבית האסורים, אך ברגע ההוא זכר זאת, כי כל היום היה משמים וישכח כל אשר נעשה בו עד הנה; אבל בהזכיר אותו עמיל את בני ביתו זכרם פתאם, ויזכור כי לא באו אליו, אף לא המה הוציאוהו מן המצר, וכמעט נעים היה לו ברגע ההוא להותר על מקומו מצאת ולשוב לביתו. המה שכחוני – שוע לבו בתוכו – המה שכחוני, בתי לא תשים לבה עוד לאביה אשר כמוזר הוא לה, כי אוהבים אחרים מצאה לה. אבל כמו נלחם בו רוחו נגד מחשבה כזאת וכליותיו יסרוהו על האשימו את בתו אמץ את רוחו וישם אל עמיל פניו ויאמר: מי אתה? - שמי עמיל איש-חמודות בן שמעיה איש-חמודות - ומה לך ולי? – קרא שמריה בבהלה ויסוג אחור ממנו. מה לי ולך? תשאלני, הן אסיר היית ובידי היה להושיעך, ועלי היתה החובה לעזר לך כאשר תמצא ידי - ומי הגיד לך כי אסיר אני? האם בתי? – קרא פתאם ועיניו הפיצו זיקי אש. לא, איש נכבד! בבית רבי גבריאל ראש הישיבה הייתי על יד אבי, ומפיו שמעתי אכזריות לב הרופא אשר שכח חנות, ובראותי צרת נפש הזקן הנכבד הזה אשר בצרתך לו צר, אמרתי הנה ידי תושיע לי לחלצך מן המצר ואקים מצות פדיון שבויים - מצות פדיון שבויים? – שאל שמריה בתמהון. האם לא עברי אנכי? - אמנם לב עברי לך, ורבי גבריאל שלחך? - הוא לא שלחני, גם לא ידע כי הלכתי - ומדוע לא אמרת לו? - כי יראתי פן לא יצלח בידי לפדותך כרגע, והייתי בעיניהם כמתהלל במתת שקר - צדקת צדקת – ענה שמריה, אף כי שאל ושמע המענות כאיש אשר לא ידע את אשר ידבר, כי רוחו רחפה על גלי מחשבות אחרות. הבה ונלכה! - צדקת צדקת – ענה, ובצאת עמיל הלך אף הוא אחריו כצולע, ושומר הפתח נגש ויבקש מתנת יד לקנות יין-דגן; עמיל השליך לו בשאט נפש רבע שקל כסף ויקוד השומר וישתחו. כאשר נגשו אל העגלה אמר עמיל אל שמריה: הן אל ביתך אובילך, האין זאת? – כל גוית שמריה חרדה פתאום ויאמר: נלכה בתחלה אל רבי גבריאל - יהי כדבריך – ענה עמיל – ויהפוך ידו אל בית רבי גבריאל. כגבר אין איל בקש לו שמריה משענה ברבי גבריאל, וכמו ירא לשוב לבדו הביתה אוה כי ינהלהו הוא וישיבהו אל נוהו; וברגע אשר חבקו שני הישישים איש את רעהו באהבה עזה צעד שמריה על סף ואחריו עמיל, אשר בראותו את המראה אשר לפניו עמד כאבן שיש על מקומו ולא נועז לצעד הלאה. רבי גבריאל התעורר מזרועות שמריה אשר בהן עבר עתה ברגע אחד על דרך חייו, אשר עבר בו ששים שנה, ויתבונן בשמריה ולא הכירו וגם ישעיה לא הכירו בתחלה, ויהי שמריה הראשון אשר הרים קולו בבכי ואחריו ענו כל הנאספים; כאבו נגע גם עד לבם, אף כי לא ידעו עוד מה הוא. ז: אין שלום אם יעמדו שנים שלשה אנשים בחוץ, אז כל הבא אליהם ועמד; אם מכשול אנה בדרך אז מכשולים רבים אליו יתקבצו – חק הוא; וכן כל צרה תמשוך אחריה בזרע כח אחיות לה; צרה אותנו תקח לעזר לה ואנחנו בידינו נוסיף לה און ועצמה להרבות פצעי לבבנו. כבר היה למלה: "הצילני, אלי, מאוהבי ונגד אויבי אתקומם אני", ויותר טוב הוא לפתוח במשל פינו ולאמר: "הצילנו, אלהינו, מידינו אנחנו ונמצא עזר ותושיה נגד פגעינו". האיש אשר בידו לשים משמר על נפשו בעת צרתו לבל יוסיף עצמה לפגעיו, האיש הזה לא אמלל הוא. ימים לא טובים ראתה מרים ממוצאי השבת ההיא, ועפעפי עיניה נפתחו לא לעתים רחוקות, למען תת מעבר לדמעותיה. כמעט קצה נפשה בחייה, כמעט באו לה המחשבות אשר תעלינה על לב כל אלה, אשר לא נסו לשאת בעול הזמן ולא למדו למהר מרוצתם לקול שוט המקרים המקיץ נרדמים, המחשבות אשר כיועצים נאמנים תופיענה לכל נקשה ואובד, לכל מצוק ומר נפש, אשר ידו קצרה להלחם נגד צרותיו ותבאנה ותלחשנה באזניו: אם תקצר ידך מהרחיק פגעיך מעל אהליך, הרחק נפשך מהם, החישה מפלט לה ברגע אחד; גם מחשבות כאלה כמעט מצאו מסלות בלבבה, כי נלאתה נשוא את אביה ודבריו. הוא אף נוכח בשובו בלילה ההוא הביתה, כי על בלי עון האשים את אשתו ובתו בלבו על כי לא באו לבית מאסרו, כי גם הנה אסורות היו – למטותיהן; מרים שכבה כל היום וראשה חבוש במטפחת וזהמה נפשה מאכל, ואמה הכתה במכאוב ראש גדול וכבד מנשוא מרוב כמלאך מושיע היה בעיניהם המזכיר-הסופר אשר לשופט העיר, בהופיעו בהדר גאונו לביתם ובהבטיחו אותם כי לא יחוס על עמלו הרב ולא ולא ינוח עדי יוציא את שמריה לחפשי, אף כי חמת השופט תבער בו עד להשחית על הנבלה אשר עשה להכות באגרוף את הרופא, והוא יבטח, כי בעזרת הגבירה יצלח בידו להוציאו אחרי שנים שלשה ימים מהמאסר. וכאות לטובה היה הדבר בעיני האשה, כי המזכיר השפיל לקבל מידה מנחה קטנה, מנורת כסף, להביאה אל הגבירה וחמש שקלים לו בעד עמלו הרב, ובהתהפכה במכאובה על משכבה התפללה ותקו ותיחל, כי עד מהרה ישלח אלהים את עזרתו מקדש לאישה אשר בלי עון הובא עד בית הבור. מה ענה הרופא אתמול לאישה, זאת לא ידעה, כי אישה לא עצר כח להעביר הדבר על דל שפתיו פעמים, ופעם אחת השמיע זאת הרחיבו הרבה יתר ממצוקת כל שבי וכל מאסר; גם מרים לא ידעה, כי יודע אביה מה הפילה אתמול על ערש דוי, ואם גם חשה עוד כאב בראשה ורפיון בכל יצוריה, גם נקטה בפניה על כי נפתה לבה לשתות יין רב, בכל זאת נעים היה לה זכרון יום אתמול, נעים מאד; ועל כן בשכבה על הערש לא נח לבה, כי כל דברי בן-סוסי עוד צלצלו באזניה כזמר נעים, אשר עליו התענגה נפשה ותבקש להתענג עוד, ואולי בעבור זאת לא ירדה כל היום מהערש למען יתעה לבה בחזיון ודמיון. – אף כי נוכח שמריה כי הנה לא יכלו לבוא אליו, ישב סר וזעף ולא ענה דבר לא לאשתו ולא לבתו על כל שאלותיהן. בצעדו צעד על מפתן ביתו כמעט לא הכירוהו, וכאשר הכירוהו נבהלו ותשאנה קולן ותבכינה, בראותן כי ביום אחד הלבינו שערת ראשו וזקנו; אך הוא לא שם את לבו אליהן וליללתן, וכאשר נסתה מרים לחבקהו הסיר ידה מערפו אם לא בעברה, בכל זאת הסיר אותה מבלי דבר דבר, והדבר הזה דקר כמדקרות חרב לבה. ועוד יותר מהדאגה על כי לא יוסיף אביה אהבתה שברה לבה החרפה אשר נתן עליה בהרחיקו אותה ממנו, ועד היום הזה הן אך זאת היתה מבחר שעשועיו ותענוגיו, והיה כי ירעב או התקצף או נעצב אל לבו, ואך נגשה אליו ותחבקהו וסרו כל צללי היגון מעל פניו ועיניו הבריקו משמחה, כמו קסם היה בידה להפוך מאבל לשמחה; ועתה לא רק כי ידה לא הפכה את שערו לשחור, כי אם גם מאס בה ובידה ובאהבתה! כח לרפאהו ממנו? ולא אחר הקצף על דרכי הדור הישן לבוא אל לבה, הן אך דרכי הדור הישן אשר בהם יתעה אביה יכוהו בעורון עד לבלי ראות את הענג הרב אשר תחלק בידה בחבקה את צוארו, לוא בחר בהדרכים החדשים, כי אז ראה והכיר זאת. רגעים אחדים חשבה כזאת ותמצא נחומים לנפשה בהשיבה אל לבה כי מחר ישוב לב אביה אליה; אבל פעמי התקוה הזאת אחרו: פני אביה לא היו לה עוד כמקדם גם ביום מחר ולמחרת המחר ולמחרתו. דבריו אליה היו מעטים, ובפתחו פיו היה מפתח שפתיו מצוה וקצף, וגם אל אשתו כזאת דבר לפעמים ותהי מבוכה בבית. כענן כבד כסה על שמי הבית הזה אשר היה עד כה נאוה שאנן ושמחה. ואם אמנם לפעמים נקוט שמריה בפניו על כי יתאכזר לאשתו ובתו ויגמר אמר לדבר אליהן רכות, והיה אך פתח פיו וריב ומדון ממנו יצא. אשתו נשאה וסבלה, ובמסתרים בכתה נפשה על כי רוח רעה תבעת את אישה; הן היא תדע את לבו, כי איש טוב הוא ואך מחלת העצבון באה בלבו ותדכאהו, כי על כן היה לאיש מדנים וכעש ותאבל עליו נפשה מאד; והבת התאוננה בלבה על אביה כי כאדון אכזר ידבר אליה ועוד זאת כי ישים עליה משמר ולא יתננה לצאת החוצה. מהלילה ההוא לא נתן עוד את אשתו ללכת לבית התפלה מלבד ביום השבת בבקר מיראה פן תעזוב מרים את הבית. שמריה היה בתחלה כאובד עצות ויהי למשסה ליגונו, אך אחרי כן התאושש וינס להתיעץ את רבי גבריאל מה לעשות, והוא יעצהו באחת כי ימהר לתת את בתו לאיש, יחיש ימהר מעשהו מבלי בחור עוד הרבה; אז בקש ממנו כי יתן ידו לו ויעזרהו להביא את ישעיה הבחור אל ביתו. רבי גבריאל נפעם בתחלה בשמעו דברי שמריה, וישסעהו בדברים למען השכיחו את ישעיה, ובשוב שמריה לבקש זאת ממנו, ענה כי ישעיה עזב כבר את העיר. ואחרי אשר האיץ בו כי יכתוב אליו מכתב וישיבהו העירה, נאלץ להשמיעו מחשבתו אשר הוא חושב, כי חטא הוא ועון פלילי לסבב איש תמים כישעיה בכחש, איש תמים אשר יהיה לשם בארץ בתורתו, ועונות אשתו בנעוריה יכו בחרפה לחייו, כזאת לא יעשה איש ישר. אם כי גם בעיני שמריה גדלה חטאת בתו מאד, בכל זאת נעוה משמוע זאת מפי זר, ויתגעש ויתקצף עד מאד ויעזוב את בית רבי גבריאל בעברה, ומני אז הרבה כעש בביתו עוד הרבה יתר, ותהי באמת עת רעה למרים, כי שרף את כל ספריה אשר היו לה בשפות זרות, ויצו עליה במפגיע לבל תוסיף קרוא בספר. וכאשר הבהילה בלילה וימצא ספר בידה התגעש כמשוגע ויקרע את הספר לקרעים ויעבירהו באש גליון גליון, ויתענג מאד על המראה, והוא לא ידע מה הוא הספר אשר העלה על המוקד. מי יודע מה היה לוא הבין קרוא? – הספר הזה היה הסוחר מוויניציה שיילאק, העתקה לשפת פולנית. היהודי שיילאק אשר היה למלה לכל שונאי ישראל ובוזיו, היהודי הזה אשר התאכזר לאהוב את עמו ואת בתו ואת כספו ולא חמל על שונאו ואויבו בנפש, הוא האיש אשר בשחוק והוללות בלה את כספו ואשר היה רע ואח להאציל הנכבד אשר גנב את בתו ואת כספו, היהודי הזה היה למשל לכל המשליכים שקוצים על שם ישראל. ויתרה יעשו רב המעתיקים כהמשחקים בבמה, בחפצם לנבל את יעקב, יסירו כל דבר אשר יהיה לתפארת לו ויציגוהו לפנינו כזאב ערבות צמא לדם נקיים. את הספר הזה קראה מרים בתאות נפש. בלי ספק, ששה עליו, יען כי ראתה בו צלם דמות אביה האכזר… ואז מלאה סאת צרתה ותשפוך שיחה בחיק בלהה הזקנה, גם ספרה לה מרב החן וההדר השפוכים על שתי שני המזלג אשר בן-סוסי סלסל אותן תמיד ויכנן בשם "שפמו". הזקנה בשמעה שם בן-סוסי התחלחלה וכרגע הבליגה על סערות רוחה ותשק את מרים באהבה עזה. פתגם ישן נושן הוא כי הזקנים כילדים המה, לאמר: המה רחוקים מכל ערמה ומזמה ויוציאו כל רוחם; אבל אם אמנם אמת היא, כי הזקנים כילדים המה, אכן גם הילדים כאנשים המה למרמה. מה נואלו אלה אשר יאמינו לכל דברי הילדים בחשבם כי אך תם על פיהם, וכמה וכמה פעמים יוליכו אותנו ילדים שולל באמרי פיהם, בספרם את אשר לא היה ובדברם כזב, ובדעתם לנקום מאויביהם, יוציאו דבות שקר אשר לא היו, ויקימו אותנו לאויבים לאוהבינו ואנחנו באולתנו נאמין לדברים ונואל. לכל איש אשר אך ידע דבר ואשר לבו יחשוב אם מעט או הרבה דעת ומזמה, וגם בקרב לב אלה אשר ככסילים וחסרי דעה המה בעינינו ערמה תשכון, רק לכל איש דעה אחרת וחכמה אחרת, ולא לעתים רחוקות נחשב ככסילים בעיני האיש אשר כאויל נחשבהו, ומי זה יטה ידו על כלם לשפוט רמים: לזה חלק בבינה ואת זה השה אלה חכמה? כל איש אשר לו חפץ בלבו הוא יבין מזמה, ולכל חי ומדבר חפץ תמיד בלבו עד יומו האחרון, והאיש אשר יואל להאמין בדברי כל איש יען כי כתמים לב הוא בעיניו הוא נפשו יחבל, אולתו מוקש נפשו. בלהה הזקנה אף כי אבד עליה כלח, בכל זאת לא מת עוד כל חפץ בקרב לבה; תאוה אחת החיתה רוחה תמיד והיא להביא את בית שמריה להחסות בצל האמונה, אשר אך בידה לחלק אשר נצח, ועתה נלותה אל התאוה ההיא עוד תאוה אחרת: להצליח את בן-סוסי, אשר היה בן-בתה. היא ידעה כי לא בידים ריקות תבוא מרים להראות פניו, ומה פחד ורחב לבבה בשותה לנגד עיניה כי אולי תשב עוד מעט בבית בן-בתה ומרים אהובת נפשה מני רחם. התאוה הזאת נצתה בלבה כרגע, אך לא כעול ימים מהרה להוציא כל רוחה, כי אם כשממית החלה לתפש בידים, לטות לאט לאט רשת לפעמיה, למען תצודנה בבטחה בה. מה נפלא הוא הדבר הזה, אשר בני הנעורים, אשר יאמינו בחיים ויקוו עוד לראות חיים ימים רבים, ימהרו לכלות את אשר החלו ברגע ותקצר נפשם אם מחשבתם לא תצא כברק אל הפעל, והזקנים אשר ראשם שח לעברי פי פחת יעשו מעשיהם בהשקט ובטחה כמו הקבר עוד מהם והלאה?… בעיר כשתיקא אשר חדשות בכתב לא ידעו ולא יבינו קרוא, ורק חדשות בעל פה תקחנה לבם, בעיר כזאת אשר השמשים והמלמדים ושדכנים והבדחנים המה כמכתבי-עתים ליושבי העיר להשמיע להאחד מכל הנעשה בבית רעהו, ומה מאכלו ומשתהו, מה דרכיו את אשתו ומה חפצה ממנו, כמה יאמר לתת נדה לבתו וכמה יש את ידו לתת, וכהנה וכהנה דברים נעלים אשר עליהם תוסד ארץ ותעמוד, בעיר כזאת אם תהיה חדשה אז תהי למלה ימים רבים, כי אף אם רבים עוזרים למכתבי-העתים האלה, בכל זאת לא למדו עוד לבדות חדשות ולברוא מקרים בארצות מרחקים בשבתם בביתם בטח; ואם גם לפעמים יוסיפו מעט מלבם על הנעשה, ואם גם יהפכו לפעמים העשרות לאלפים והאלפים לרבבות, בכל זאת לא ישגו חיל כמכתבי-העתים בכתב להוליד חדשות לרגעים, אשר על כן תספר החדשה אשר נעשתה בעיר ימים ושבועות ולפעמים גם ירחים מפה לפה, עד אשר יבוא מקרה חדש ויקח מקומה. ימים רבים נדברו בבית התפלה ובבית המרחץ, המקומות הנועדים לאספות קהל רב, בהחדשות אשר נעשו בעיר שתיקא המהללה, חדשות גדולות ונצורות; בת רבי שמריה חלתה ותרפא בטרם עוד בא רבי מלך הרופא; בלהה הזקנה שבה ותרפא ממחלתה, אף כי רבי מלך הרופא רפא אותה; עמיל איש-חמודות הפריץ המשמד בן הרשע והאפיקורוס חש לעזרת שמריה ויצילהו מבית האסורים; ישעיה הבחור עזב את העיר ולא נודע אנה שם פניו; שמעיה האפיקורוס היה בתחלה בבית הישיבה ואחרי כן בא את בנו לרבי גבריאל ראש הישיבה – כל אלה דברים נפלאים המה אשר לא היו ולא נעשו מיום נוצרה הארץ, וישיחו בהם כל יושבי שער, עד כי מצאו את הפתרון להחידות הסתומות כי שמעיה אמנם לא אפיקורוס הוא כי אם רק אשכנזי, ואחרי כי אשכנזי הוא די לו לבקר בבית התפלה רק פעמים אחדות בשנה ובכל זאת הוא ירא שמים. ורבי יחזקאל הסופר ספר בפה מלא כי הוא ראה בעיניו אשכנזים בהיותו בלייפציג, אשר מגלחי זקן המה ובכל זאת המה לומדים ויראי ה'; ור' יחזקאל הסוחר הן לא ישקר, הלא כלם יודעים כי הוא היה בלייפציג והאות על זאת כי הוא ירא לנסוע שנית שמה, ובלייצפיג הן ברור הוא כי רק אשכנזים יגורו שם, כי מי יהיה בער כזה לתת סחורה לרבי יחזקאל ולקבל ממנו שטר מחירה אם לא אשכנזים? הן זאת מודעת, כי כל האשכנזים פתאים ובוערים המה ויאמינו בכל אשר יספרו להם, וגם זה ברור כי רבי יחזקאל לא יכזב בעירו, כי די לו לכזב בערים אשר יבוא שמה לקנות מרכלתו; אבל בעירו מי נתן על ידו כסף יתומים ומהר הבתולות אם איש אשר אין בפיו נכונה היה? ואם כן מי זה יעיז מצח לספוק בדברי רבי יחזקאל, כי בין האשכנזים ימצאו יראי אלהים, על פי דרכם, ואם ימצאו בין האשכנזים יראי אלהים מדוע לא יהיה שמעיה כאחד מהם? הן בא לבית רבי גבריאל ובנו פדה את שמריה מבית הבור, ולולא היו יראי אלהים, כי אז בלי כל ספק לא עשו כזאת. כן החליטו בעיר ויגמרו אמר לבוא גם לבית שמעיה לבקש נדבות ולבקש תמיד מאת עמיל כי יפדה השבויים, ומה גם אחרי אשר גרונם המלמד חפש ומצא ויגל, כי אבי שמעיה היה רב ומורה צדק בעיר אחת מעבר לים בארץ אויסטריה, אז לא נועז עוד איש לספוק, כי ירא אלהים בסתר הוא, ואיך יעיז איש לספוק אם רבי טוביה ורבי זונדיל איש רחל וגד השוחט ודן הנאמן וכל יתר טובי העיר כבר התבוננו לדרכי שמעיה, ויראו כי הוא איש יהודי לכל משפטיו. זאת ראו כלם כבר עין בעין רק איש איש ירא להשמיע כזאת פן ישימו בדבריו תהלה. ויהי שמעיה ועמיל בנו לשמריה לישועה כי הצילוהו אותו ואת בתו מדבת עם, כי בעת אשר נדברו בהם שכחו את שמריה ואת בתו ולא העתירו עליו שאלותיהם על אודותו ועל אודות בתו, כי אם את אשר ידעו על דבר שמעיה ובנו. ובעת ההיא חש שמריה בנפשו, כי לא רק מבית האסירים נמלט על ידם, כי עתה תגדל הטובה אשר יעשו אתו מבלי דעת מאשר עשו בדעת, הוא חש בנפשו כי לולא דברו בני העיר בהם, כי אז היה הוא ובתו למטרה לחצי להגדיל שמם ותפארתם, ואף כי כרקב אכל בקרבו פנימה הראה פנים שוחקים, וידבר וישיח בבית התפלה על אודות שמעיה ובנו וירבה לפאר תהלתם, עד כי גם זכר ישעיה הבחור אשר נעלם נשכח מלב. ובעת ההיא ישבו האב והבן שקטים במעונם ולא ידעו מכל אשר נגזר עליהם, כי יסבו הדלים על פתחם וכי כל אשר לו דבר אל שופט העיר יסור אל הבן; המה לא ידעו מכל אלה מאומה, כי הדלים לא פסחו על פתחם גם בטרם אשר התירו הפרושים את הדבר ואיש לא הובא אל חדר האורחים בעיר ולא היה להם במושיע. מלא שמחה וששון היה שמעיה מהלילה ההוא, כי כל משאלות לבו נתנו לו בפעם אחת ויותר מהמה; בנו שב אליו ואל עמו ויהגה בתורה בשום לב יחד את ישעיה, אשר לאשרו בא ביתו ולא יצא החוצה, כעצת רבי גבריאל אשר יעצהו. כי מאת רבי גבריאל היתה שומה כי ילך ישעיה לשבת בבית שמעיה, זאת הלא כבר מודעת; הוא האיץ בו לעשות כזאת מיראה פן יסלח לפשע מרים ויקחנה לעזר כנגדו וכל ימי חייו ינחם על המעשה אשר עשה, וישעיה נאות לעשות כזאת בלב נשבר ויבחר בבית שמעיה; אבל עוד חשב את נפשו כגר נטה ללון בבית ההוא ולא כבן הבית, כאשר לבש עד הנה, כי מאן עוד להנזר מעל אחיו בעיר ואשר על כן הסתתר כגנב לבל יראהו איש ולבל יודע כי בבית הזה שם משכנו, למען אשר יהיה כשב מעיר רחוקה בחפצו להראות שנית בעיר. ולזאת נאות לו שמעיה, אף כי לא הבין מערכי לבו ויותר ישעיה בבית מורו ויהי כרע כאח לעמיל ויחדיו הגו בשום לב. לשמחת לבב כלם לא נטל על ישעיה ללכת לבית השר להראות דעתו וחכמתו כי השר נקרא לפאריז ויתן את כל משטרי הבית והשדות בידי שמעיה, עד אשר ישוב הביתה ולא שם מועד לשובו וגם אחותו נלותה אתו. בתחלה דוה לב עמיל מאד על הדבר הזה וכאשר עזבה אלישבע את הארמון דמה כי אור השמש חשך בעדו; אבל לא ארכו הימים וינחם וימצא שלומים באהבת הוריו אשר רבתה כפלים ובהספרים אשר הגה בהם. וגם בישעיה שמח מאד אף כי לא טוב היה בעיניו אשר כאיש בא בשנים לא יפתח פיו בשחוק וימאס בתענוגי החיים, ואחת היא לו אם מאכל תאוה או לחם יבש יתן לו, על זאת התמרמר כפעם בפעם, אבל כל דבריו היו לריק כי לא הצליח להפוך לישעיה רוח אחר. פליאה דעת ממני – אמר בלילה אחד בשבתם יחד – הן איש חכם אתה ומדוע זה תעצם עיניך מראות כי החיים ידודו כחזיון לילה אף אם נחזיק בהם; ימי הנעורים לא ישובו ויחדשו פניהם, אחרי אשר נגוזו ועברו ומדוע זה תשליך מידך את האוצר הנחמד הזה ותתאמץ להראות כזקן אשר עליו אבד כלח. נשגבה זאת ממני, הן צעיר אתה ממני לימים ובכל תראה כאיש זקן לעמתי. הן חטוא תחטא להטבע, בבלותך מעשה ידה. לכל חי, לכל צומח פלסה בקו מדת החיים בטרם יבולו ואתה נבול תבול בטרם חיית. אמנם תשגה במשפטך בהטותך קו אחד על האדם ועל החי והצומח; המה אמנם כן יבולו, אבל לא האדם; האדם אשר רוח בקרבו ודעת בלבו הוא לא יבול, כי אם יזקן – והזקנה תעטרנו כבוד, הזקנה החופפת על האדם תתן לו עז והדר תלבישהו ולא כנבלה יהי לסחי ומאוס. הרוח לא יבול, כי אם יזקנו ובהזקינו יגבר כח. ויש אנשים אשר ימי נעוריהם יאריכו ויש אשר הזקנה תמהר לבוא להם, וכאשר יש גם אנשים אשר שבעו ימים וימותו ובכל זאת כנערים היו בעיני כל והדרת הזקנה לא חפפה על פניהם מעודם עד יומם האחרון, כן גם ישנם אנשים אשר הנעורים יקדמו לברוח מהם ואולי גם בלא עת, והזקנה תקח מקומה; אך לאלה לא יאמר כי נבלו בלא עת, כאשר לא יאמר לאלה אשר מתו כמו בער ולא בחכמה, כי ואם תאמר כי זקנתי בלא עת, אז אתן לדברך צדק, אבל לא נבלתי - סלח לי – ענה עמיל כמצטדק – אני בלשון העם דברתי, לא בחרתי מלים ואתה מלים ולמה זה תרהיב עז להלחם בדבר שפתים, אם אזנך לא מלים תבחן? – שאלה צפורה אשר ישבה למולם אל השלחן. הוי, הוי אחותי! – קרא עמיל ויחבקנה - מפני שוט לשונך מי יעמוד? נוראה את בקומך למשפט! - הידעת מדוע? – שאלה הילדה. הגידי לי אחותי החכמה - יען כי אני אשמע דברי חכם ואלמד שפתי לדבר כן, ואתה אך מלים להוכח תבקש ולא לשמוע וללמוד - ראה נא את המליץ אשר לך – קרא עמיל בשומו אל ישעיה פניו – חי נפשי כי לא ארשע באמרי פי באמרי כי נבול תבול, הן לוא היתה טפת דם הנער והחיים בעורקיך, כי אז התעוררת ומחאת כפך בשמחה בשמעך דברי המליץ העומד על ימינך. ואתה אף הבט לא תבט בפניה! – ישעיה נשא עיניו אל הילדה אשר פניה ענו בה, כי כלו עיניה מיחל כי יביט בה ובכל זאת נבוכה בהביטו בה, ותקרא בשומה לאחיה פניה: הוי לץ ומתלוצץ! - ישעיה התבונן בהילדה רגעים אחדים וכאיש אשר בקש דבר מה ולא מצאהו שב וישא אל עמיל פניו ויאמר: עד מתי תצטדק תמיד כמודה ועוזב ותבקש סליחתי? אני השיבותי לך כי לא צדקת במשפטך, ולא יען כי נכלמתי מדבריך כי אם להראות אותך כי לא תצדק, ואם ככה אתה עושה לי להצטדק תמיד, הנה נטל עלי גם אני לעשות כזאת או לחדול מהשיבך מלים. גם זאת היא יען כי כאיש מלא ימים הנך בעיני, הוא אשר אמרתי: פליאה דעת ממני הלא צעיר אתה ממני לימים ובכל זאת כישיש תראה לעמתי - ואמנם ראיתי חיים הרבה יתר ממך, אף כי לא הרביתי עוד ימים כמוך - ראית חיים? שאל עמיל כמשתומם. אמנם כן הוא; אבל בתחלה עלינו לדבר משפט להחליט מה המה החיים. אם לאכול ושתו ולצאת במחול ולשבת במסבת רעים רבים ולהיות כעבד לאשות חן לשרת פניהן ולדבר להן חלקות וחנף וכאלה, - אם לאלה חיים יאמר, אז אודה לך כי עוד לא חייתי, כי כנפל טמון הנני לא ראיתי באור החיים ולא אדע מקומו; אבל אם לעבודה ומעשה, לפעל במחשבה ולמחשבה בפעל חיים תקרא, אם המלחמה אשר נערוך יום יום את מקרי הזמן ופגעי בני האדם חיים תאמר, אם לפי מספר הנגעים והפגעים נקצוב מדת חיינו ולפי רב או מעט המעשה נמוד ארך ימינו, אז אומר לך כי חייתי, חייתי הרבה מאד, כי חיים כאלה ראיתי כבר למכביר. אתה אשר עזבת בית הוריך אף רגע, אתה אשר כל מחסורך עליהם הוא, אתה אשר ינטלוך וישאנוך על כפים ועד היום הזה הנך עמוס ונשוא על כתף אביך, דאגת החיים לא ראית, סערת המקרים לא נגע בך, לא טלטלתך טלטלה ממקומך, לא דחפתך ולא המעידה רגליך ואתה לא אזרת חיל לעמוד תחתך, לא נלחמת על נפשך, בערב שכבת וינח לך ובבקר הקיצות ולא ידעת מחסור; תורה ודעת נתנו לך, אולי יתר מאשר חפצת, - ומה עשית אתה? אתה רק לקחת את אשר נתנו לך ולא יותר ותאמר כי חיית? העבדת, פעלת, נלחמת, חפשת ובקשת דבר מה והשגתו בעמל כפיך, כי ראית חיים? ואני אשר משחר טל ילדותי אבקש מחיתי, אחפש מקום מנוחה בלילות, אדרוש דעת, כאחרי מטמונים כן אכרה לחפש אחריה, וכל אשר מצאתי בעמל כפי ובחרף נפשי מצאתי; כגנב התגנבתי לצאת לבקש דעת וכשומר צפיתי תמיד מאחרי פן אורב יסתתר מאחרי, קור וגשם ושלג אכלו חצי בשרי, לילות עמל דכאו רוחי, כל היום חפשתי מזמות להסתר מפני עין רואה, נלחמתי עם פחד ומגור ואוכל להם, ערכתי קרב את המחסור ותעל ידי עליו ובכל ימי חיי לא שלותי ולא שקטתי אף רגע, כי תמיד ביום ובלילה, בבקר ובערב פעל פעלתי – ואתה תשתאה כי זקנתי אחרי אשר כה הרביתי לחיות?! אל תשתאה! אבל חיים כאלה אם ירבה איש לשבוע, אז יזקן אולם לא יבול. רק החיים אשר להם יאמרו מבקשי תענוגות בשרים חיים, החיים אשר רב בני הנער אשר לא יחסר כל להם בהם יבחרו, החיים האלה אשר יבאו עד קצם אז נבל יבולו כל המתימרים בהם. מרב תענוג יבול איש ויהיה לזועה, אבל לא מרוב עבודה ומעשה - ואם תחרוץ משפט חרוץ כי כל תענוגות החיים הבל וריק, רעה ורעות רוח המה? - לא אבין למה תרבה דבריך ללא הועיל – השיבה שנית צפורה בבטחה – הטרם תדע כי ישעיה יצדק בכל עת, ואף אם תרבה כחול מלים, הוא באחת ישיבך ותאלם דם. האח! אחותי הגדולה והחכמה! כמורה ומלמדת לי הנך ביום הזה ותאלפיני דעת, דבר והוכח ותשמיעיני משפט ותוריני לדבר או לחשות. אכן מאשר הנני כי אחות גדולה לי אשר עיניה צופיות על דרכי ותורני דעת ארחות החיים – קרא עמיל בשחוק טוב לב ויתיצב כתלמיד לפני אחותו הילדה הנעימה ויוסף לדבר בשומו אל ישעיה פניו: השמר לך ושמור נפשך מפני השופט הנורא השומר צלענו, התבונן נא בה ותן כבוד לה, ואם אין תטה גם עליך ידה ותדבר גם אתך משפטים - אמנם צר לי כי רק בדברים אשפט אתך ולך יכונו שפטים אחרים, כי לא תכלכל דבריך במשפט, ובעת אשר ידברו אתך כאת איש מבין ויודע הנה תתהולל ותתלוצץ; כל אשר תשמענה אזניך אחת היא לך; לוא הייתי אני תחתיו כי אז רק באמריך השיבותיך ולא דברתי עמך בחכמה – ענתה הנערה כמעט ברגז. לא, אחותי הזקנה, לוא היית את תחתיו, כי אז ענית גם את בחכמה, אבל עתה עת אשר לא תחתיו הנך לכן לא כן תעניני – ענה עמיל אף הוא כמו ברגז, ועיניו הפיצו שחוק ושמחה בהתבוננו באחותו אשר לא כי אם כאשה ישבה בשמעה ותפתח שפתיה בהוכיחה. עמיל היה שמח וטוב לב מאז בא ישעיה הביתה ויאהבהו ויכבדהו בגלוי ובסתר; אבל לא כן ישעיה – מנוחת תמיד שררה על פניו ולפעמים היה גם עצוב רוח מעת אשר ראינו אותו בבית רבי גבריאל, עד כי כמעט לא ראה את האהבה הרבה אשר סבבתהו מכל עבר. שמעיה הזקן ואשתו כבן נטלוהו, עמיל כאחיו הגדול חשבהו, עד כי לא קנא בו גם לאהבת הוריו, וצפורה הילדה אשר פרחה כפרח נעים בצל הוריה אותה עתה רק צלו תמיד, ובכל עת כאשר פתח פיו לדבר מהרה ותשב אל השלחן ותתן את ראשה בין שתי כפות ידיה הנשענות על השלחן ותפתח שפתיה ולא גרעה עיניה אשר מדי דברו גדלו והבריקו וכמו כל רוחה ונפשה יחד אוו למושב להן רק את מקום האור הזה; ואם גם האריך לשבת והרבה לדבר לא הרימה יד ורגל ולא הנידה עפעף כמו בחבלי קסם נאחזו עיניה בשפתיו ולא יכלו למוש ממקומן, עד כי התבונן בה הזקן וישאלנה פעם אחת באהבה ושחוק יחד: מדוע זה תאספי אליך רוחך ולא תקומי ממקומך בשמעך קול ישעיה? – ומבלי הרבות מחשבות ענתה הילדה: יען כי כל דבריו בחכמה וגם נפשי נכספה לחכום - גם חכם בחכמים וענו בענוי לב לוא שמע תהלה זכה וטהורה כזאת מפי ילדה טהורת לב, אשר עוד טרם תדע כי לא נכון לאשה להשמיע תהלה לגבר גם אם ראוי הוא לכך, גם לבב איש כזה אשר חכמה וענוה בו יחד מצאו משכן למו, פחד ורחב, בלי ספק, בשמעו כזאת; אבל רק את פיו הביא ישעיה אתו בבואו ביתה שמעיה ואת אזניו ועיניו שכח בלי ספק במקום אשר בו היה לבו, וגם בפעם הזאת לא שמע ולא האזין מאומה כמו עברו הדברים הלאה ולא נגעו אף בבדל אזניו. וכמקרה הזה קרה כמעט יום יום והוא עוד טרם ישמע. הילדה גדלה ברוחה וגם בגויתה פתאום, עד כי בשלשת ירחים היתה כמעט לנערה, ואבותיה החלו לפחד בראותם כי פתאום לפתע גדלה ומדברה היה בנחת ותפלס מעגל רגלה; את שעשועי הנער השליכה רגע אחרי גוה ותכן לבה אך ללמודים, ומה גם לשפת עבר אשר היתה לה למבחר שעשועים. לוא היתה כזאת לפני שלשה ירחים כי אז הללה ישעיה וישמח על הדבר הזה כי ברב עמל הצליח בידו להביאה שערי השפה הזאת, ועתה לא יתבונן גם לזאת, וגם לא ירבה עמל להורותה כמו אחת היא לו אם תלמד או אין. לוא עשה כזאת לפני שלשה ירחים כי אז אולי אחרת חשב לב הזקן, אבל עתה גזה גם הדאגה על דבר בתו חיש מלבו, אשר היה מלא שמחה ואשר על כל גדותיו, כי הצליח בידו להביא את ישעיה הביתה ולהשיב את עמיל לתורת ישראל ולקנות לו מורה ורע, ולראות אותו שמח בשלות בית אבותיו. ובשמחתו זאת לא התבונן כי דאגה תדכא רוח ישעיה וידמה כי אך אהבתו הרבה ללמוד ומחקר תמלא כל רוחו, עד כי תזהם נפשו את התבל והחיים ויתברך בלבו כי לא יארכו הימים ויסכון בחייו החדשים ויבחר בחיים ככל האדם. לבד עין אחת היתה צופיה ותרא ותתבונן מאד ותחרד לרגעים בראותה זאת; אשת שמעיה ראתה כל אלה ותאנח במסתרים, אך הסתירה מחשבותיה בקרבה לבל תמסוך רעל בכוס ששון אישה. האשה הישרה הזאת כסתה בפעם הראשונה הגיוני לבה מאלוף נעוריה, ותקצר נפשה בעמלה; אך מי כאשה ידע לשאת ולסבול. כה ישבה גם בפעם הזאת מנגד ותתבונן בהמדברים ופתאום בשמעה דברי בתה ובראותה את ישעיה כי לא ישעה אליה ודבריה נתרה ממקומה כמו יד נעלמה אחזה ותפרפרה, ובקומה בחפזה התעורר גם ישעיה ויבט בהחלון, ופניו חורו כפני מת וכמעט נפל ארצה מפחד פתאום אשר תקפהו ויחרדו כל בני הבית אליו, ובטרם הצליח בידו להמלט אל החדר השני והנה שמשון בעל הרפואות עומד בבית. כי בארץ ההיא לא ידעו מהמנהג לדפוק על הדלת בטרם יפתחו אותה, לכן היה רבי שמשון בעיני בני הבית כקוסם אשר עלה פתאם מתחתית האדמה וישתאו כלם ויביטו איש בפני רעהו בתמהון, ובכן לא השתוממו על ישעיה אשר חרד וירעד כעלה נדף בראותו את בעל הרפואות לפניו. הוא ראה אותו בעד החלון ויבהל ויחפוץ להסתר מפניו, אך הוא קדמהו לבוא. אבל תמהון לב רבי שמשון בראותו את ישעיה הנעלם מהעיר לא נופל היה משממון ישעיה; הוא הביט סביבו כמו רוח עועים נסוך בו, וכן היה גם בעיני בני הבית, אבל ישעיה הבליג על פחדו ויאמר: מאין ידעת לבקשני פה? – לבקשך? – שאל רבי שמשון ויתעורר ויניע שתי כפות ידיו אשר הרים למעלה כמו חפץ להשמיע: נקל היה לי לדרוך על חור פתן מפגוש אותך על דרכי זה – לבקשך? האם מחפש אני כי אלך אחריך לבקשך; בחיי אשתי ובני נשבעתי, כי לא יצאתי לבקשך, הן אמאס בשבועה ולא נשבעתי מעודי, כה ישמרני ה' ויאריך ימי אשתי ובני, אבל אני לא בקשתיך ולא חפצתי לבקשך ולא עלה על לבי לבקשך, ולא אדע מדוע פגשת בי הן לא בקשתיך, בחיי אשתי ובני - - – שאל ישעיה שנית כמו לא האמין למשמע אזניו, אבל בלי ספק תמאן הדבר באזני שומעים; טוב, לכה אתי החוצה והשמיעני דבריך - לא אחפוץ ללכת אתך ודבר אין לי עמך, לך לך בשם ה' - השמיעני דבר ברור: לא אותי תבקש? ולא אלי באת? – שאל ישעיה כמתעתע. לא אליך? ומי אמר לך כי אליך? הלא כל איש יבין כי לא אליך? ומה לי ולך? הן אל האדון רבי שמעיה יחיה, אל בעל הבית באתי; בחיי אשתי ובני, כי אל האדון רבי שמעיה יחיה ולהאדונית אשתו תחיה באתי, ומה לי ולך? - אם כן דבר לך אל אישי – אמרה בעלת הבית אל רבי שמשון. כדבריך, אדונית, בחיי אשתי ובני כי באתי אל אישך האדון רבי שמעיה הנודע בעיר; וזה הוא בנך האין זאת? בחור טוב! כה יזכני ה' לראות חיים עם אשתי ובני; וזאת היא בתך, כלה נאה וחסודה ועת דודים הן לא רחוקה עוד - - לחיי בעלת הבית אדמו כדם בשמעה דבריו האחרונים ותבט סביבה ביראה פן לקחה גם אזן בתה שמץ מהדבר, ותמהר ותאמר: בוא נא אתי ואני אנהגך אל חדר אישי - כן אדונתי, כן, כרגע אלך, אך עיני לא תשבענה מראות את הבחור הנחמד ובתך הכלה היפה, וגם גמרא אראה על השלחן! האח! החתן ילמוד גמרא, אך טוב ויפה, טוב ויפה מאד, בחיי אשתי ובני נשבעתי - - הקץ לדברי רוחו? – אמר עמיל לאמו בשפת אשכנז צחה – האיש הזה משוגע הוא - יהודית ולא יהודית ידבר החתן, האם אשכנזית השפה הזאת? – שאל שמשון את עמיל, ויחפוץ להעביר ידו על חלקת צוארו, אך הוא נסוג אחור בשאט נפש. אם תחפוץ הבה ואובילך אל אישי – קראה בעלת הבית שנית. בחיי אשתי ובני, כי בניך ראוים לברכה בראותי אותם, כעצים רעננים המה וישמחו עין, תני נא לי רגע להשביע עיני מהם. – ברגע ההוא קמה הילדה, אחרי אשר אמה רמזה לה בעיניה ועמיל וישעיה אחריה ויצאו מהחדר. מדוע תברחו מפני, אני לשלום, בחיי אשתי ובני – קרא אחריהם בקול שחוק, וברגע ההוא בא שמעיה החדרה ותעזוב אשתו את מקומה בלי פנות לדברי שמשון אשר אמר כי היא לא תהי למפגע לו, כי בדבר כזה כשר וישר הדבר כי גם האשה תדבר דבר, אחרי כי היא אם הבנים ומצות שדוך הבנים לא כמצות שלוח הקן היא, בכל המקום אשר אבוא ואדבר תשמענה הגבירות באזנים פקוחות את כל דברי. ברוך ה', מהלכים לי בבתי כל הגבירים ושמי נודע בכל הארץ, כי לא ככל יתר השדכנים השקרנים, המכזבים הנני; אני אדבר דבר והוא כשבועה, מעודי לא נשבעתי, בחיי אשתי ובני, כי מעודי לא נשבעתי וכל יודעי יאמינו בדברתי כבתורת משה - השמיעני דבר ברור – אמר שמעיה אליו כמעט בפנים נזעמים – מה תבקש ממני? - אני? לא אבקש מאומה! – חלילה לי מבקש, הן לא מבקש אני, ברוך ה' את לחמי אמצא בכבוד ובכל מקום בואי יקדמו פני בכבוד, וגם אם יחסר לי לפעמים על שבת ויום טוב לא אבקש מאיש, כי תהלה לאל עירנו לא אלמנה מנדיבי לב, כמו רבי שמריה אשר ידו פתוחה תמיד ברוח נדיבה. נדיב לב הוא האיש הזה מאין כמהו, וגם אשתו ישרה וצנועה וטובת לב מאין כמה בכל התבל כלה, ובתו היא בת מלכה, יפה כלבנה וחכמה אשר אין כמה בכל הארץ, היא תקרא בכל הלשונות, היא קראה בספרים הרבה כחול הים, הרבה יתר משערות זקני מספר הספרים אשר לה, ארגז גדול מלא על כל גדותיו, בת מלכה היא, יאמרו כל רואיה ולא יאמינו מאין באה לאיש כרבי שמריה בת כזאת, בחיי אשתי ובני; ורבי שניאור ראש הקהל שלחני פעמים רבות לדבר בה בבנו, ורבי שמריה לא רצה ולא ירצה, הוא איש חכם ויודע כי לבתו דרוש איש נפלא, לא איש כבן רבי שניאור, אשר במחילת כבודכם, עוד ישכח לרכוס המכנסים, הוא לא אנא דבר דבר ברור, כי אין עתותי בידי – קרא שמעיה, וינע כתפיו כאיש אשר ישמע ויראה ולא יבין עד מה. לכל זמן – אמר החכם – הן אדוני יודע היטב לשון הקדש וגמרא אולי הרבה יתר מהמורה צדק אשר כן הוא, לכל זמן ועתה עת לי לעשות בחשבונותי - אבל הן כל העמל למען הבנים הוא, והלא בן ובת לך יפים כככבים, ובלי ספק גם מוהר ומתן תתן להם ביד רחבה, הן בן משק בית השר אתה – ובדברו הניע עפעפיו – ורק שני בנים - - אם לא אשגה – ענה שמעיה וכמעט שחק בדברו – באת אלי לדבר בבני ושדכן אתה? האין זאת! - שדכן או בעל רפואות אחת היא; אבל שמי נודע בכל הארץ, שם בעל הרפואות ידע כל איש ואשה, מנער ועד זקן ועתה באתי לדבר בבנך ובתך, אחרי כי שמעתי כי בן רב אתה, ואם כן בנך הוא נכד הרב ומיוחס, ומדוע זה לא אבחר למענו ממבחר השדוכים? בחיי אשתי ובני - - אבל למה זה תרבה שבועה בלי הפוגה? הן לא נאוה לאיש להשבע תמיד, הרף משבועה וכלה דבריך - האני ארבה בשבועה?! ה' עמך! מעודי לא נשבעתי, בחיי אשתי ובני כי מעולם לא נשבעתי, ומה לי ולהשבע? האם לא יאמינו בי? האם לא ישענו על דברתי כעל עמוד חזק? דברי נצב חזק וקים כהעמודים אשר גג בית הכנסת הגדול נשען עליהם, ומה לי ולשבועה? וזאת ידע גם רבי שמריה מחותנך - רבי שמריה מחתני? מה תדבר? – קרא שמעיה בתמהון, ויתבונן בפני המדבר ויחשוב למשפט כי רוחו לא נכון בקרבו. כן, רבי שמריה מחתנך בעזרת ה', רבי שמריה יחפוץ! כבר דברתי עמו והוא יחפוץ, על כן ינוח לבך, כי הדבר קרוב מאד, אחרי כי רבי שמריה אמר לי בפה מלא כי אוכל לדבר עמך וחצי ביתו יתן למוהר ומתן; אל תתפלא על זאת, כי רבי שמריה אוהב את בתו והיא תחפוץ אך במשכיל, על כן נאות כי אלך אליך. – עתה נפקחו עיני שמעיה לראות מה הדבר אשר הביא אליו את האיש הזה, וכרגע עלו על לבו דברי רבי גבריאל ראש הישיבה אשר נשא על בת שמריה ויבהל ויקצף, אך הבליג על רגשותיו ויאמר: לא אדוני, שגית מאד, אני לא חשבתי עוד בדבר שדוכים - אמנם בשתים תתחתן עמו ובנך יקח את מרים למזל טוב, ובשעה מוצלחת אחרי שנה, ובתך תהיה לבנו אחרי שלש או ארבע שנים, וכן יעשה תמיד בעירנו - אבל אני אמרתי לך כי עוד לא עלו על לבי מחשבות בדבר בני, ובתי עודנה גמרתי בלבי אמר מה לעשות - ומתי אשוב לקבל תשובה? - כאשר אחפוץ לתת לך מענה אז אשלח לקרוא לך - למה זה לך העמל הזה לשלוח לקרוא לי? אני אשוב – שמעיה קם מכסאו וגם שמשון קם אחרי רגעים אחדים, ויבטח על דברתו כי בימים אחדים ישוב לקבל התשובה למזל טוב ובשעה מוצלחת. מה' יצא הדבר! – קרא שמשון בקול גדול בקרעו דלת חדר שמריה ובפרצו לתוכו כמו נרדף על צואר ממלאכי בלהות או מהשוטר אשר בעיר. שמריה ישב אל השלחן, ראשו נשען על כף היד האחת ואצבעות השנית העביר בלי הפוגה בין מחלפות ראשו הארוכות והלבנות. הזה הוא שמריה? איש התאר, אשר פניו הפיקו תם וטוב לב ושלוה ואשר, אשר עיניו האירו תמיד ולא ישב אף רגע בלי עבודה ומעשה בלתי אם הגה בספר או שח עם בני ביתו, ועתה משחת מראהו, עיניו החלו לכהות, חוטמו האריך וגידים אדומים כתולעים ישרגו סביב לו, וכאבן דומם ישב ולא יפתח פיו. זה שעות אחדות ישב, מעת אשר יצא שמשון מחדרו עד שובו, ולא עזב את מקומו ולא עשה דבר, אבל חשב הרבה. הוא שלח את שמשון אל שמעיה לדבר עמו בדבר התחתנות, הוא! שמריה הנודע לירא אלהים, לבעל תורה, לאיש היחש, לעשיר ונדיב – הוא שלח אל שמעיה אשר כזעום אלהים נחשב, גר מארץ נכריה, עובד להשר, אשר בנו כבן פריץ יחשב ולא למד ולא ידע התורה, והוא, שמריה, ישב ויחכה לתשובתו בכליון עינים, כמו ממנה לחיים או למות תוצאות! מה היה לו? האם היה פתאם לעת זקנתו למשכיל, רודף אחרי ארחות חדשות? האם נפקחו עיניו לראות כי תעה עד הנה בדרכו ועתה פקחה צרתו את עיניו לראות נכוחה ולבחר באשר מאס ולמאס באשר בחר? האם יפנה אחד ערף לדרכי עמו ואת יראתו יעזוב, ימשוך ידו את החדשים אשר כזעומי אלהים היו בעיניו? האם לא יפחד עוד מעונותיו ומהמוסר אשר יקראהו לרגלם? רב כח ההכרח להשפיל גאים, להוריד גבה אף, להשכיח תורה ולהסיר הלב ממוסר; עת אשר נטל על איש להושיע לנפשו מתגרת יד המקרה, אז כאיש במלחמה ישכח הכל, רק מלחמה ואויב יזכור וירים ידיו ויגבר חילים; ואף כי עת אשר הכביד המקרה את ידו על איש לעמוד על נפש בניו, ומה גם אם האב הזה איש ישראל הוא, אז אל תבואו במשפט עמו על המעשה אשר עשה, כי גם הוא לא ידע חשבון. שפטו לשבט את כל חוטא ופושע, הרבו ענש ומוסר לכל פורע חק ודת, לכל עושה עול, אבל לאט נא שופט צדק לאב לבנים אם יעשה אחת מאלה – הוא לא יאשם כי לא ידע ואשם, ואם שבע תיסרהו ישוב לדרכיו הראשונים, אם רק לאשר פרי בטנו להם תוצאות, ואם כחוטאים ופושעים יהיו בעשותם עול לאחרים, אם גם לנפשם כזאת יעשו לרגעים, יגזלו ממנה כל טוב וכל תענוג, כל חמדה ושלוה ונחת יאצלו ממנה, למען תת אותה להם; גם את מנוחתם בלילות, גם את ישרם וצדקתם במכשול לב ומוסר כליות ימירו אם אך יראו טובה לפרי בטנם. וגם זה האיש שמריה אשר פחד מעונותיו, אשר כל חפצו וכל ישעו היה לבלי תת להשטן תקף ועז לשלוט בו, אשר אך להתרצות לאלהיו היה משוש דרכו, וכל זונח דבר אחד מדברי הדת כזעום אלהים היה בעיניו; זה האיש, אשר התעורר על ישעיה יען כי לשונו דברה בחכו טוב על הדעת והלשונות, זה שמריה האיש שכח את הדת והשטן וגם את אלהים בעת אשר אשר בתו נצב לעיניו, וישלח את השדכן אל שמעיה. זה כח לאהבת אב עברי לפרי בטנו! אחרי אשר בוש משברו לתת את בתו לאיש עד מהרה ואחרי אשר קצף מאד על רבי גבריאל על כי הגיד לו על פניו כי בתו לא ראויה היא לישעיה, היה כאיש אובד עצות; כל היום חשב מחשבות, אך תושיה רחקה ממנו ולא ידע מה יעשה לבתו. הוא הרבה לשים עליה משמר, הוא לא הראה לה עוד פני אהבה כקדם, הוא צוה עליה במפגיע לבל תוסיף זנות אחרי הספרים הטמאים, אבל לא נכחדה ממנו כי כל אלה לא יעלוה על גפי ההצלחה; בזאת אולי תתרצה אל אלהים, אם תהי גם בלבה מודה ועוזבת דרכיה, אך לנערה כמה דרוש כי גם אנשים ירצוה וירצו לה, וכל האנשים אשר ידע ואשר ערך לפניו שמשון זאת ידע נאמנה, כי המה לא ירצו לה, ואם כה יקשיח לבו מבתו עד לאסור אותה לאיש על אפה ועל חמתה ותאסר בכל ימי חייה? זאת לא זאת! אולם לוא גם כן יהי, כי יקריב ששונה ואשרה על מזבח יראת אלהים ויתן לה איש רצוי לאל, אבל מי יודע אם תשא את עולה במנוחה?… הרעיון הזה הפחיד כל עצמותיו; הן היא הראתה אותו לדעת, כי גם בלעדו תדע למצוא ארחות תענוגי החיים, ואם ידו לאסור אותה בכבלים אל כתלי הבית? ואם גם זאת תצלח בידו, אבל מי זה לידו יתקע כי עתה יחפצו להתחתן בו אלה אשר מאס בם עד הנה? הרעיון הזה היה קשה כשאול בעיניו. הן לא נער הוא ונפשו יודעת מאד כי לאחיו היהודים כל רז לא אניס להם, המה יודעים הכל עוד בטרם נעשה, ואחרי אשר כבר עשוהו יגדל ויפרץ בפיהם למעלה ראש, ואם כן היתה כבר חרפת בתו למלה לכל יושבי שער… ולמי יתננה? – המחשבות האלה דכאו רוחו זמן כביר עד אשר פתאם הופיע כברק רעיון חדש במשכיות לבבו: אחרי כי היא למדה שפות וחכמות נטל עלי לתת אותה לאיש אשר גם הוא למד כאלה. צדק רבי גבריאל באמרו כי בתי לא ראויה היא לישעיה, היא אמנם כבר נשחתה על ידי ספריה וחלילה לי מתת אותה לאיש אשר באלה געלה נפשו; עתה נטל עלי אם אחפוץ או אמאן לתתה למשכיל… אבל מי הוא המשכיל בעיר? רק אחד הוא… פה חשכו עיניו ורוחו נכלא בגרונו כמו מחנק הושם לצוארו. עצת השטן היא! עצת השטן! – קרא לנפשו בהתעוררו בכל כחו ויקם מכסאו וירץ כמשתגע בחדרו הנה והנה – עצת השטן! מצודות וחרמים יפרוש לנפשי האמללה. איך עלה רעיון כזה על לבו? – קרא במר נפשו – האם כה פלאים נפלתי? האם אבדה האמונה ונכרתה מלבי, כי כאלה יהגה רוחי! יעבור עלי מה! יבוא לבתי את אשר נגזר עליה בשמים ואני לא אמכור נפשי להשטן, לא! – כה קרא בשטף אף וירקע ברגלו כמו לנגדו יעמוד אויבו המבקש להכביד עליו אכפו למכור נפשו להשטן. אמנם אם גם לוחמו לא לנגדו היה, אבל בקרבו ישב; בעת אשר התגבר על מעלות רוחו וימסור את בתו בידי שמים, בעת ההיא דבר עוד קול אחד בחדרי לבבו. יחד את הקול אשר השמיע בגרונו השמיע דברתו אף הוא בקרבו, ואחרי אשר חדל מרקוע ברגל וישב אל השלחן וראשו הוריד על חזהו נראו אגלי דמע בעפעפיו ושפתיו מללו: בתי, אהה, בתי האמללה! לא בך העון, כי אם בי ובאשתי ועלינו לשאת ענש, בדרכיו את בתו היה לאיש אחר מן הלילה ההוא והלאה. עד הנה הרבה להראות אהבתו לה, שש על כל מוצא שפתיה, עיניו לא שבעו מראותה, ידיו לא נלאו מחבק אותה, ובכל זאת בחשבו מחשבות אודותה רק את נפשו זכר, את כבודו ואת עשרו ואת חלקו בגן העדן, וידאג תמיד לבל יגרע מכל אלה עד מה מבלי שים לב אם לא יגרע חלקו בעולם הבא את חלק בתו בעולם הזה; ועתה חדל ממשוך אותה חסד, בשתי ידיו הרפה ממנו, צוה עליה במפגיע לבל תרים קולה ולבל תשא רגליה כחפצה ובלבו שכח את נפשו שכחת עולמים; לא את כבודו ולא את יראתו זכר עוד רק במה יצלח לבנות לבתו בית נאמן אשר לא ימוטו יסודותיו. מי יודע אם לא בנות רבות בחרו באהבה כזאת מאהבה ההיא, ואולי גם מרים ששה בחלקה ותוסיף אהבתה לאביה לוא ידעה מה בלבו; אבל היא לא ידעה, רק ראתה כי אביה ניצב כצר לה, כמושל אכזרי יתעמר בה בעת אשר הוא את אשרה בקש בכל לבו ונפשו ומאדו, כי בעת ההיא שלח אל שמשון ויגל את כל לבו לו, בתחלה התנהגה לשונו בחכו בכבדות וכמעט לא עצר כח להוציא הדברים מפיו, אבל אך הוציא מפיו הדבר: מה תחשוב שמשון על דבר שמעיה סוכן השר? – אך הוציא הדברים האלה מפיו שב ורוח לו, ומה גם אחרי אשר שמשון מהר והחליט ממנו: כן, כן, מה תחשוב רבי שמריה על דבר רבי שמעיה? אני חשבתי זאת כבר, ובהודע לי כי אביו רב היה בקהלה קדושה לישראל, ואחרי אשר עתה מודעת זאת כי בביתו ינהגו בכל מנהגי ישראל הכשרים, וגם את בנו ילמד עתה תלמוד עם כל המפרשים, אמרתי בלבי את אשר אמרתי בלבי, אך חכיתי כי אמרתי, הן לב חכם לרבי שמריה, בחיי אשתי ובני, כי כה אמרתי לנפשי: רבי שמריה איש חכם הוא וידע מה טוב, ובלי ספק יתן ה' חכמה בלבו ויבין הכל, בחיי אשתי ובני, כה יזכני ה' לראות חפת בתי, כי בחור אשר אבי אביו רב היה והוא ילמוד עתה גמרא עם כל המפרשים, כן עם כל המפרשים, בחיי לכן דע כי אני אתן מחצית ביתי ומכל אשר לי לבתי – ועתה התדע לכלכל דבריך במשפט? - בחיי אשתי ובני, כל הבית וכל אשר לך, כל הבית, בחיי אשתי ובני - האם הכית בשגעון? מה תדבר? כל הבית, האם אגזול נחלת בני? - לא, לא תגזול – קרא שמשון כמנצח – אתה ידעת זה כבר כי שמשון לא בשגעון ידבר, בחיי אשתי ובני, עצה ממרום שלחה בי, כן יזכני ה' לראות בחפת בני ובתי – כל הבית תתן, תתן בשמחה, אני אערבך כי תתן - אבל דבר דבר ברור, כי לא עת לשמוע משל וחידה - מה משל? מה חידה? לא משל ולא חידה יש כאן, אבל חכמה ומזמה ועצה עמוקה יש כאן, וגם אתה תשתאה ותאמר כי אין כשמשון איש חכם בארץ, בחיי אשתי ובני - השמיעני חכמתך – קרא שמריה בלי חמדה. הטרם תבין? הוי רבי שמריה! איפה חכמתך ובינתך, עד כי כמליצה וחידות לך דברי? – שמריה הניע ראשו בעצב כמו חפץ להשמיע: אמנם כן חכמתי נסרחה, כי לולא זאת לא באתי עד הנה, ולשמשון אמר: לא אבין את אשר בלבך כאשר אתה לא תבין את אשר בלבי, וכל עוד אשר לא תשמיעני אאלץ לשאלך ולשוב לשאלך ולמה לך כל העמל הזה, השמיעני פעם אחת. הדברים האלה הפיחו עוד יותר רוח גאה וגאון בלב שמשון ויתיצב הכן, ואחר כן לקח כסא וישב לימין שמריה, ויבט בו בעינים מאירות ויקרא בקול נצחון: הלא בת לרבי שמעיה, בת! הטרם תדע כי גם בת לרבי שמעיה? – עתה הבין שמריה לדברי שמשון וחרדה אחזתו. האם באתי עד כה? שוע לבו בתוכו, כי גם את בני, אשר תקותי תאמצני כי יהי לעלוי, לגדול בישראל ואף בעיניו לא יראה ספר טרפה ופסול, כי את בני זה, תפארתי ותקותי בחיים, כי אותו לאתן לבת שמעיה!! – ומבלי משים נשא עיניו ויבט בראי המלטש אשר לפניו ויקרא במר נפשו אף כי קולו לא נשמע: בתי בתי! כל אלה הבאת עלי, לבן הזקן הזה והשערות האלה לך המה, ומי יודע מה תביאי עוד עלי? צדיק הוא ה' כי פלאים ירדתי. – ובאמת פלאים ירדת שמריה, עד כי לא תראה כי גם שמשון אוכל לחמך, אשר נחת מפניך עוד בטרם שמע גערה הוא יגדיל עליך עקב ויאמר: שחה ואעבור על גבך אל מחוז חפצי – ואם כי בלשון אחרת דבר, בכל זאת כמעט כדברים האלה הביעו שפתיו באמרו: תענה רבי שמריה? הן תשתאה לחכמתי כי רבה היא, לך בת ובן ולרבי שמעיה בן ובת, יקח הבן את הבת והבת תהיה לבן, האין זאת? וכל הבית להם המה? האף אין זאת?! בחיי אשתי ובני - אבל למה תקדים לדבר בבני, כעת נדבר רק בבתי – ענה שמריה כי חפץ להשמט ממנו בדבר בנו מבלי להרעימו. בשתים תתחתן היום, בשתים, בחיי אשתי ובני, מה' יצא הדבר! - שמשון! החפץ אתה לדבר אתי כרוחי? ואם אין חדל, אני אמלא ידך לדבר בבתי ולא בבני, כי בבני אשים כל תקותי כי יהיה לגדול בישראל, לעטרת צבי למשפחתו ולכל בית אביו, ודי לו כי נגזר עליו כי בן שמעיה יהיה איש אחותו, כי עוד אשית עליו נוספות ובת שמעיה אתן לו, די לו די, ועוד הרבה יותר מדי, הוא יתעתד לקחת לו אשה בת אחד גדולי ישראל - לא אבין מה יקחך לבך רבי שמריה לשים במחתנך ברבי שמעיה תהלה? הלא תדע כי גדול הוא ביחש גם בתורה, ואביו היה רב גדול לקהלה קדושה בישראל, ואני אדמה כי תחטא בשפתיך אם תבקש לך עוד גדולות מאלה. לא תבקש, ואני לא אתן לאיש לנגוע בכבוד רבי שמעיה, בחיי אשתי ובני. – כל עצמות שמריה רחפו בשמעו את המוסר הזה, ידו כבר לא מצאה מנוחה בחיקו, כי נכספה להשתרע רגע על לחיי המטיף המוסר הזה; ולוא היתה כזאת שלשה ירחים לפנים, כי אז באה בלי ספק למחוז חפצה, אבל עתה עצר בעדה רבי שמריה כאשר עצר בעד רוחו אשר סער בקרבו לבלי תת לו תוצאות וישוך שפתו בשניו רגעים אחדים ואחרי כן ענה: אולי צדקת, אבל מי יודע מה ילד יום, ולא אחפוץ לדחוק את השעה, הן בני עוד ילד קטן הוא, עוד לא מלאו לו שמונה שנים ועוד חזון למועד וגם הוא לא ימלט מידך, ואם מה' יצא הדבר אז חפצו יעשה - אבל שמא יקדמנה אחר ברחמים, אמרו חכמינו, דע לך כי רבי אוריאל, אשר בכל חפץ נפשך לקחת את בתו לבתך לאיש, לוא בן היתה ולא בת, ורבי אוריאל זה שלחני אל רבי שמעיה לדבר בבנו, בחיי אשתי ובני - האמנם? – קרא שמריה ויתעורר ועיניו האירו – האמנם שלחך רבי אוריאל אל רבי שמעיה? כמעט לא אאמין למשמע אזני! - האם לא תאמין בדברי, נזכה לשמוע שופר של משיח, כאשר שלחני רבי אוריאל לרבי שמעיה; הן תדע כי מעודי לא נשבעתי, אבל בפעם הזאת אשבע לך, כי רבי אוריאל שלחני אליו, ומאהבתי אליך רק אותך זכרתי ולא חשתי לעשות כחפץ רבי אוריאל, ולולא זאת כי אז כבר גמרתי הדבר בעזרת השם עם רבי אוריאל - אבל הן לא תשוה את בת רבי אוריאל אשר פניה כפני הקוף לבתי - אבל רבי אוריאל רבי אוריאל הוא - רבי אוריאל, רבי אוריאל, ואני מה? האם הבזוי והדל בעירי הנני! זאת לא זאת, אבל רבי אוריאל! טוב הדבר. אם רבי אוריאל יחפוץ בזאת, אז לא ארבה מחשבות ואחפוץ גם אני, לך בשם ה'. – אם רבי אוריאל יחפוץ איך לא יחפוץ גם שמריה? רבי אוריאל בן רבנים, היושב כל היום על התורה והעבודה ולא ישלח במקנה וקנין ידיו, רק מהנשך אשר יקח בעד כספו הרב יחיה את ביתו; הן לאיש גדול כמהו יתן כל איש בחפץ נפשו נשך הרבה, למען תמצא ידו לנהל את ביתו בלחם בכבוד, ואם לא בחפץ נפשו יתן האיש את הנשך, אז הן לא יכבד את התורה ולא יבין ערך לומדיה ומצוה היא לחסר את כספו ולקחת ממנו נשך כפלים; רבי אוריאל זה אשר לו יחש הרבה וכסף הרבה ונשך הרבה מכל אלה, ובבית התפלה יחכו תמיד עד בואו בטרם יחל החזן להתפלל, וכל עוד אשר יעמוד רבי אוריאל על מקומו בתפלה בלחש לא יהין החזן להשמיע קולו, רק אחרי אשר נתקו כפות רגליו ממקומו ושפתיו תבענה בקול "עושה שלום", אז ירים החזן קולו, ולכבוד גדול מאד יחשב אם רבי אוריאל יהיה סנדק עת כי יובא ילד בבריתו של אברהם אבינו, ואם פניו יראו בבית שמחה אז השמחה שלמה, ואם הוא יסמוך ידיו על חתן ויאמר כי בן תורה הוא, אז רק אז בן תורה הוא, רבי אוריאל אשר עיני כל העדה אליו צופיות וכבודו גדול גם מכבוד הרבה, כי הרב יקבל שכר תורתו והוא ילמוד תורה לא על מנת לקבל פרס – אם רבי אוריאל זה יבחר בבן שמעיה, איך לא יבחר בו שמריה? אמנם אם אמת דברו שפתי שמשון, אם באמת שלחו רבי אוריאל אל שמעיה, להעמיק שאלה בדבר הזה ערב לב שמריה לפני שלשה ירחים, אבל לא עתה, עתה יאמין לכל דברי שמשון, כי יחפוץ להאמין בכל דבריו. וכמעט רוח לו ממצוקות לבו בצאת שמשון מהבית ורוחו הציקו לקרוא לבתו ולהשמיענה אנה שלח את שמשון, ברגע ההוא עוד בידו היה לקנות לו בת, להשיב לב מרים אליו כרגע; לוא ידעה כי אביה ישלח אל שמעיה ויבחר בעמיל לאיש לה, כי אז אולי שבה ונחמה מכל הרעות אשר הגה לבה לאביה מעת אשר פניו רעמו לה תמיד, כי אז אולי שבה והתרצתה אליו ותהי לבת נאמנה ומקשבת בקולו; אך הוא לא עשה כזאת, מיראה פן תשא שנית ראשה בגאון, פן תשוב כרגע לספריה עוד בטרם באה ביתה שמעיה, מקומו, ומרים ראתה את שמשון בבואו ובצאתו, ותנע אחריו ראש, וברגע ההוא נגזר דינה, ברגע ההוא בער בה חמתה עד להשחית ותשכח אב ואם, מולדתה ועמה… ושמריה לא חש בנפשו רגשות לב בתו וישב ויחכה בלב מלא מחשבות עד שוב שמשון, ובשובו ובקראו: מה' יצא הדבר! – התעורר ויפקח עיניו ויתבונן בו רגעים אחדים כמקיץ מתרדמה ואחרי כן שאל: מה ענה אותך? מה ענה אותי? הלא אמרתי לך, כי מה' יצא הדבר ושמשון ידע את אשר ידבר - אולם אדמה, כי גם לי לדעת את אשר ענה – ענה שמריה כמעט ברגז – הלא שאלתיך ועליך לענות אותי דבר - הוא ענה כאשר יענו כל האבות להשדכן בפעם הראשונה, כי עוד לא חשבו מחשבות על אודות בניהם וכאלה רבות - ולמה זה תאמר כי מה' יצא הדבר? - וממי יצא הדבר אם לא מה'? אמנם כן הוא! מה' יצא הדבר, הלא אות נאמן הוא כי כשר הדבר בעיניו, כי לולא זאת כי אז אחרת דבר עמי, כי אז גער בי או כסה פני בחרפה - שמשון! – קרא רבי שמריה בקצף ויתעורר – כאשר אחזה שכחת מי אני! איך ערב לבך לחשוב כי איש אשר תאמר לו כי אני חפץ בבנו, ימלא פניך בחרפה? בבנו ובבתו – ענה שמשון בבטחה. ומה דבר אתך עוד? השמיעני כרגע, כי דבר נחוץ לי כעת לעשות ולא אוכל להתמהמה עוד פה - דברים כאלה לא בין רגע יעשו – ענה שמשון במנוחה – ורגלי הסכינו לכת רצוא ושוב, ואם אין עתותיך בידך עתה אשוב הנה בערב. – נפש שמריה קצה בדברי שמשון עד כי כמעט התעורר עליו באפו להשליכהו החוצה, אך הבליג עוד ויתאמץ לשחוק ויאמר: ומה תעשה אם לא אשים לך מועד לשוב הנה? אז אענך כאשר עניתי לרבי שמעיה: למה לך העמל הזה לשלוח לקרוא הנך שדכן לכל פרטיו וחקותיו – ענה שמריה - אמנם כן הוא ובזאת אתפאר כי שדכן ולא מלמד אני - טוב איפו, שב והשיב נפשך. – שמריה נתן צו ויביאו יין דגן ודג מלוח וישת שמשון וישב רוחו, אחת ושתים ושלש, ואחרי כן נפתחו שפתיו ויספר את כל פרשת חכמתו איך דבר את שמעיה ומה ענהו, וכי מצא את עמיל יושב ולומד גמרא עם כל המפרשים; אך על דבר ישעיה אשר מצא שם לא הגיד, כי ידע כי לב שמריה יכהו מאד על כי לא אחז בו בשתי ידיו, ולוא נמצא לו עתה כי אז לא יקר היה כל הון בעיניו, ושמשון ידע היטיב כי טוב לו להעלות ברשתו לויתן כעמיל מדג קטן ודל כישעיה, לכן שמר בלבו את הדבר ויבטח ויוסף להבטיח לשמריה כי עוד מעט ישברו קדרות ויקראו בחזקה למזל טוב. – ואמנם גם שברו קדרות וגם קראו בחזקה מזל טוב, אבל לא בבית שמריה, כי על הבית הזה נגזר כי ישברו בו לבות יושביו ומזל טוב לא יראה ולא ישמע בו עד עולם. בצאת שמשון מהבית מהר שמריה אל רבי גבריאל להשמיעו כל החדשות אשר נעשו בביתו, ובפעם הזאת קוה כי גם הוא לו לישועה, כי לא להיות רב ומורה צדק נועד עמיל ואשה כבתו ראויה לו מאד. הוא קוה… נניח אותו לקות עד אשר תבוא תקותו או עד אשר יחדל מקות עוד… כמו לפני רעש הארץ, טרם תפתח האדמה את לועה להקיא אש ותמרות עשן יעבור רוח זלעפות בארץ וישים מחנק באף כל שואף רוח; כל איש יחיש כי רעה קרובה לבוא, בהמות שדי תפחדנה מיום העברות ותמהרנה לבקש מפלט להן, אם כי לא תדענה אותות השמים, בכל זאת תחתנה מאימת הטבע עת יתגעש כסוס שוטף להפוך משטרו ולשנות דרכו ולהביא יום איד על יצורי כפיו, כן בכל רעה אשר תתחולל לבוא עוד טרם בואה יחילו וירגזו מפניה גם בטרם ידעו מה היא ומאין הפרץ. בעיר שתיקא איש לרעהו יספר ויחד ויתלחשו בבית וברחוב, בבית התפלה ובבית המרחץ, כי יום רעש גדול ומהומה נכון לבוא. מי זה הוציא הקול הזה, זאת נעלמה מעיני כלם; איש לרעהו יספר ולא ידע עד מה ורעהו ישיב ולא ידע מדוע, ובכל זאת יקשיבו רב קשב ויתעתדו לגדולות ונצורות. מוגי הלב ירעדו ויפחדו, אנשי הלב, או אלה אשר יתפארו כי אמץ בלבם, ישחקו לפחדם ובכל זאת יכינו נפשם למקרים גדולים. עגלות רבות עמוסות משא לעיפה בר תובלנה אל בתי התפלות אשר להפולנים ולבתי הנזירים והנזירות, כמו יפחדו יחד מפני הרעב; שפתי אחדים מהכהנים השמיעו בשפה ברורה בבתי תפלותיהם, כי אמונתם בשביה הנה ועמם נתן בידי צר, ואם כי לא אחד מהיהודים הציג כף רגלו על מפתן בית תפלת הפולנים, בכל זאת ידעו זאת כלם; וזמרי הסרסר יתהלך בצואר עתק כמו יראה עין בעין כי עתה באה עתו שנית להתרומם מאשפות. הזקנים ספרו להצעירים כי גם לפני שלשים שנה כזאת היתה, כי כרתו עצה והעמיקו סוד במחשך אצילי הפולנים עם חבר הכהנים לפרוק עול הממלכה מעליהם ויקראו "מרד", והנערים שמעו את השם הנורא הזה ולא ידעו מה הוא, ובכל זאת חלו ורגזו, ורבים חדלו מלכת אל החדר מיראת המרד. כל אשר נעשה בעיר לא נחשב עוד למאומה, חדלו מהתבונן אל דרכי הבתולות ואל קדרות הנשים מה תשימנה בתוכן; שמעיה, שמריה, ישעיה ורבי גבריאל כמת נשכחו מלב, כי כל לשון מלאה עבודה להשמיע את אשר ראו העינים; האחד ראה שני כהנים מתלחשים יחד, והשני ראה אציל מדבר את נזירה לפני פתח המקלט והשלישי שמע בלילה קול הפעמונים מצלצלים בקול מוזר, וכאלה דברים נוראים אשר לשמעם תסמר שערות בשר השומע. וגם מבית שמעיה, מבית השלוה, החלה המנוחה לסגת אחור, לא מחרדת מרד עם הארץ מפני יד הממשלה, אבל חרדה אחרת לבשה את שמעיה ואשתו. כל ששונם אשר בא להם מעת אשר נותר עמיל בביתו גז חיש ויהלוך מעת אשר שב השר ואחותו הביתה. כי אז בא כלבי אליו ויתן מכתב על ידו והוא מהר ללכת אתו אל השר, ומני אז היה רוח עמיל כנחל שוטף; פניו העידו כי כסער מתחולל יסער בקרבו ויסתיר הדבר מעיני רואים, וכפעם בפעם יצא ללכת אל השר, ואם כי רק שעות מספר נותר שם, בכל זאת שברה דאגה לבות האב והאם מבלי אשר ידעו נכוחה מדוע. אם כי התהלך כאח את ישעיה ויאהבהו ויכבדהו כקדם ואם כי הרבה להראות אהבה להוריו, ויהגה בתורת עמו ולא בקש להבדל מהם, ותהי להפך כי השמיע בפה מלא כי נכספה נפשו להודע אל בחורי עמו מבני העשירים ולהתרועע אתם, ורק ישעיה עמד לשטנה לו, כי הוא מאן להראות בחוץ ויסתר תמיד כל היום בחדר אשר בחצר לבל תשורנו עין, בכל זאת הכירו אבותיו כי דבר לאט עמו וגם ישעיה התבונן והכיר זאת; אבל כדרכו לא אץ ברעו כי יגלה סודו לו ויחכה עד אשר ימלא סודו את כל לבו ויעבור על דל שפתיו. ישעיה לא המיר עוד את בגדיו אך את רוחו המיר ברוח אחרת. רוח הרעה אשר אחזה בו בימים הראשונים בבואו ביתה שמריה סר מעליו ויחל להתבונן על אשר לפניו, והאהבה הרבה אשר הראו לו לא נכחדה ממנו, ויתאמץ לשלם להאנשים הישרים האלה כגמולם עליהם, וירבה לדבר ולשיח עם כלם ואת צפורה הרבה שיחה וילעג עליה, על כי תעמיד פנים בשמעה דברי הזקנים ממנה כאשה זקנה וירבה להגות אתה יחד בספרים וילמדנה לשחוק בשחוק האישקאקי אשר גם הזקן אהב מאד, ולולא סר פתאם רוח עמיל כי אז מלאה סאת השמחה להזקנים; אבל דאגתם לו שברה לבם מאד, עד השמחה על כי ישעיה יאיר פנים כמעט כלא היתה. ויום אחד הביא להם דאגה ושברון לב, כי עמיל הלך אל השר ויותר שני ימים, וכאשר בא הזקן אל ארמון השר לבקש את בנו נבהל מאד, כי גם שם לא מצאהו, כי מאז הבקר יצא את כלבי ולא שב, והשר גם הוא איננו בביתו כי זה כשלשה ימים נסע לעיר שבורה ויניח את עמיל בביתו תחתיו. דאגה דכאה רוחו מאד ולבו נבא לו רעות אשר לא ידע שחרן. בלב מלא יגון ופחד חכה בארמון השר על בנו כיום תמים והוא עודנו לא ישוב, אז כמעט היה בשגעון מרוב מצוקת נפשו. אנה ישים פנים לבקש את הבן יקיר לו? עוד השלג כסה ארץ, עוד רוח קרה נשבה מצפון ותחזק בידי החרף לבל ימהר לסגת אחור, ובעת כזאת הן לא לשדה לשוח יצא איש וגם לצוד ציד לא ילך לבדו ואין השר עמו ואנה הוא בא? בלב מלא יגון ומפח נפש שב הביתה ועל סף הבית הדריכהו עמיל אשר שב גם הוא מדרכו. על שאלת הזקן: איפה היה? ענהו כי נאחז באחוזת מרעיו ולא נתנוהו לשוב הביתה עד כה, וכאשר אמר לו הזקן: מדוע יעשה ככה להרגיז לב אביו, הן לו לדעת כי לא ישקוט ולא ינוח אם ילך ולא ישוב שנים שלשה ימים, ענהו כמעט בעז מצח: הן לא נער הנני עוד, כי תדאג לי, ידי תושיע לי לעמוד נפשי ואיש לא יגע בי לרעה, ומה גם אחרי אשר עירנו שלוה מפחד, שודדים ומרצחים לא יבאו בגבולנו. – המענה הזה דקר כמדקרות חרב באזני הזקן, אך הבליג ולא ענה דבר, כי ראה כי לא טוב לדבר כעת על אזניו דברי מוסר, ויסתר הדבר גם מהזקנה, אבל רוחו הציקהו וישפוך שיחו לפני ישעיה ביום המחרת, ויתחנן מלפניו כי יחקור וידרוש שרש דבר נמצא בבנו, מדוע זה נהפך פתאם לאחר? וישעיה, מבלי אשר הבטיח את הזקן לעשות כזאת, נסה לבוא את עמיל בדברים ולהוכיחנו על פניו בדברי התולים על כי דבר סתר לו ולא ישאל בעצתו. הן כאחיך הגדול ממך תחשבני, לפי דבריך – אמר אליו – ולמה זה תסתיר ממני דבר עד לבלי בקש עצה או עזרה מפי? או אולי הצליח כבר חפצנו בידי שנינו, אתה הסבות לבי אחורנית מרב מחשבה והגיון ואני נתתי לך לב אחר לבלי שמוח בחיים. – הדברים האלה העירו רוח עמיל ויאמר: אמנם כן גם עזרת להפוך לי רוח אחרת; אתה ברוח פיך יסרתני אז לבל אומר לתענוגים ולשמחה והוללות חיים, כי אם לעבודה ומעשה, והדברים ירדו עמוק עמוק תוך חדרי בטני ואשיב אל לבי לבקש חיים: לפעול ולעבוד ולהציב לי יד בתבל – וראה זה מצאתי את אשר בקשתי; אך לא אתה לבדך עשית כל אלה, אתה נתת לי רק תורת החיים ואת הדרך בה אצא לעבודה ומעשה – הורוני אחרים, ולפי דברת חכמי לב הנה בעלי התורה לא אנשי מעשה המה, לכן אמרתי ממך לקחתי תורה ומאחרים אלמד מעשה - אם כן הוא, הלא כנושה טובה אחשבך, כי רק תקח ולא תתן, למה זה לא תשלם לי כמפעלי וגמול תורתי תורני גם אתה ארחות החיים - הלא אמרתי לך, כי בעלי התורה לא אנשי המעשה המה, ואתה, בלי ספק, על תורתך תחיה ותבוז למעשה אני - אבל אני לא הרביתי מחשבות אם תקבל את תורתי אם אין, כי אם נתתיה לך, אם תקח אותה או תחדל, וגם אתה כזאת עשה ואת נפשך הצלת - שמע נא – קרא עמיל בבטחה – אך דבר שפתים הוא אם נוסיף לדבר כמתלוצצים, דבר שפתים וכל רוח בו אין. עתה ידעתי ונוכחתי, כי הילד לא יגדל לאט לאט עדי יהיה לנער והנער עדי יהיה לאיש והאיש עדי יהיה לזקן, ואם אמנם למראה עין כן הוא, כי הגויה תגדל ותשנה פניה לאט לאט, אבל לא כן הרוח; הוא ישנה פניו בין לילה, רגע אחד יהפכהו כחמר חותם, רעיון אחד, מחשבה אחת תעלה מבלי משים על הלב ותחרוש על תלמיו ותזרע ותוציא זרע חדש ברגע אחד, עד כי לפני רגע עוד נער הייתי ועתה הייתי לאיש; אתמול עוד לץ ומתלוצץ הייתי בעיני אחותי הילדה והיום כאיש שיבה הנני בעיניך – האיש, ורגע אחד עשה זאת, אשר על כן אבקשך כי תזכר זאת ואל תשכח אף רגע כי אמנם אחר הנני, לא זה אשר כנער רועה רוח רדף קדים ויחיה בשלות השקט בתעותו לחשוב כי חי הוא בחיים, לא זה אשר דמה כי גם בלי כל מטרה ותכלית יחיה איש על פני הארץ, אם אך פה לו לאכול מאשר יתנו על פניו וידים להלביש גויתו בגדי תפארה אשר הכינו לו ורגלים לו לצאת לשוח כאשר תארך לו העת לשבת בית ועינים להביט בספרים אשר ישימו לפניו מוריו, - לא זה הנני עוד כי אם אחר, איש אשר מטרה לו ואליה יכונן מצעדי רגלו, איש אשר יבקש תכלית במעשהו ויעשה למען יבוא עד תכליתו, איש כמך הנני עתה, אבל לא רק על פי התורה, כי אם על פי המעשה. מטרתי נודעת לי ואליה אשאף כחץ, אקלע ולא אחטיא ושכרי נכון לפני, אעביר המטרה עדי אובד ככדור היוצא מן קנה הרובה אשר לא ישוב עוד אל פיו עד עולם… לולא השמעתני כזאת גם אז שפתיך ענו בך כי אחר היית, כי גם ניבך שנה פניו וכאיש אחר תדבר. אמנם לך לדעת כי הדבר הזה יתן שמחה בלבי, ומה גם אחרי הודיעך אותי כי גם אני עזרתי לך לשנות רוחך, ומדוע זה תסתיר ממני ארחך הנבחר; מי יודע אם לא תמצא ידי לעזר לך גם אני, הן לא כתורת המעשה, את התורה ימצא איש לנפשו אם רב כח לבו גם מבלי עזרת אחרים, לא כן המעשה, לו דרושות ידים עמלות רבות, פעל לא יצא למענהו בלתי אם פועלים רבים איש את רעהו יעזורו וקצרה יד איש אחד מהוציא לפעולה אף מה, ולמי הצדקה לבקש עזרך יותר ממני? לי אני אשר אביך הרבה עשות אתי טובות ואתה כאח לך בחרת בי? - האמין לי כי כבר חשבתי לגלות אזנך מכל הצפון אבל דבר אחד מנעני וימנעני עוד - והדבר הזה? - כי אפחד פן תגלה את אזן אבי - האתה הוצאת המלים האלה מפיך או רוח תועה עבר ויגע באזני וישמיעני זרות? – קרא ישעיה ויתר ממקומו. אולי רוח תועה הוא, אבל מפי יצא – ענה עמיל וינע בידו כמו יאמר: הלא מראשית כזאת חשבתי, כי לא נבין איש את רעהו. האתה תסתיר דבר מאביך? מאב אשר בו תורה וחכמה, ואהבת אמת, אהבת משפט וחסד בו נצמדו! מאביך אשר יאחד את החיים עם המתים, אשר ביד אחת יאחז בדור אשר עוד מעט יעבור ואיננו ואת השנית ישלח להמתעתד לבוא, מאביך אשר התורה תזל כטל רצון מפיו בעת אשר עבודה ועמל ידיו מלאו, מאביך אשר לא יצוה ולא יפקד כי אם יורה, מאביך זה תסתיר דבר? הלא דבר הוא! - אל יפל לבבך עלי פן צר לבבי ויקצר רוחי מהבין חין ערך אבי תפארת למין האדם; כמך נפשי יודעת כי אנשים כמהו לא רבים המה על פני האדמה, אבל הוא אבי הוא! לוא איש זר לי היה, כי אז לבשתי כלי גולה ובחרתי ללכת יחף אליו, למען אשמע עצתו אשר היא כדבר אלהים, אבל הוא אבי הוא! לוא מורה כמהו נתן לי, כי אז קרעתי לפניו סגור לבי ואמרתי: מורי ורבי, קרא בספר הזה והסר ממנו כל שגיאה, ואם כל הרשום עליו אך שגיאה גדולה היא, קרע את כל הלוח לגזרים ושים אחר תחתיו; אך הוא אבי הוא, ולא כאיש חכם ממרחק ולא כמורה נאמן מקרוב ישמיעני עצתו, כי אם כאב, אשר ענן הפחד יעיב בלבו את אור הדעת ואשר האהבה תדכא בקרבו את המשפט. אם יעלה על לבי לשום בים דרכי ונפשי וכל היודעים יגידו ויעידו כי נוכח ההצלחה דרכי, שאל אז את פי אבי אם יתנני ללכת, הן הוא יפחד לנפש הבן יקיר לו מפני המים הזדונים. האם לא עלה הרעיון הזה מעודך על לבך, כי אהבת האבות תהיה לנו לרגעים למכשול על דרכנו, פה יפחדו פן תגוף באבן רגלנו ושם תאחזם רעדה פן ישטפונו גלי זעם, ושם תבעתם פלצות מיראת אש לוהט ורוח סערה וזרע שודדים ואבני נגף, כל אלה תברא להם אהבתם משחיתים לחבל והמה יהיו להבנים לאבני נגף להמעד בהם רגליהם. מעת אשר המה היו בנים עד כי יהיו אבות לבנים יעברו ימים רבים, וידמו כי המה מיום הולדם אך אבות ולא בנים היו, על כן אך באהבה יסוככו על בניהם, ינטלום וינשאום גם בעת רגלים להם אשר ישאום בטח אל מחוז חפצם וידים להם להושיע לנפשם - ואתה תדמה כי לוא היו הבנים פתאם לאבות לא ברבות הימים כי אז טוב היה להבנים, כי אז ידעו כל מערכי לבם ויתנום לצאת לפעלם כחפצם? בזאת לא צדקת: הן רק לפי רב המעשה ולא לפי רב התורה תגדל מדת דעתנו, לא הספרים יורונו ויעשונו למורים חכמים, כי אם התלמידים הרבים יביאו דעת בלבנו איך להביא דעת בלב אחרים, וזה אשר מבית ספרו יצא להורות הוא כאיש אשר למד מעל ספר חקי עבודת האדמה וידו לא למדה לפתח ולשדד אדמתו, היצלח להזריע זרע? הוא אך פני השדה יקלקל ופרי לא יראה, בעת אשר האכר אשר אם גם רק ידו למדה למשוך במשך הזרע ישא אלומותיו בעתם. האיש אשר תלמיד היה ועתה ישב על כסא המורים הוא יכביד עולו ביתר שאת על תלמידיו ונפשו תקצר כרגע בעמלו, אם לא ימהרו תלמידיו לדבר כדבריו מבלי נטות ימין ושמאל; ולוא היו אלה אשר תמול היו בנים פתאם לאבות לבנים גדולים, כי אז הכבידו עלם מאד עליהם, כי חק לכל אסיר אשר יצא פתאם למלוך להרגיז ארץ, כאשר הרעב לא ידע שבעה במצאו פתאם שבר. האבות אשר עליהם תתאונן על כי לא יתנו לבניהם לדאות על כנפי רוחם אם אך בדעת והשכל בלו ימיהם, אז לא כאבני נגף המה כי אם כשומרים נאמנים; אבל הבנים בנים המה ולא יבינו חין ערך האבות וידמו כי יחכמו מהם; האבות כמורי דרך המה, אשר יפקחו את עיני ההולך לתמו לראות איזה מקום מכשול ואיפה שוחה עמוקה לרגלם. על השוחה יכסה לא לעתים רחוקות ירק דשא או גם פרחי חן, ומבלי משים יפול ולא יקום הנמשך אחרי עיניו אם לא יזהירוהו. יאמר גם הנזהר כי המזהיר הוא כאבן נגף לו בדרכו! - אם המזהיר איש זר הוא, אז לא ירבה להזהיר בלי כל תועלת, לא כן האהבה הגדולה, היא תראה שוחות גם במקום לא היו ותפריע מעבור בכל דרך - לוא גם כדבריך כן היה, אבל זכור כי טוב להזהר גם במקום אין שוחה, מאשר לכת ואיש לא יורה הדרך, וגם במקום השוחה אין מפגיע - אי לזאת אמרתי, כי כבר עלה על לבי לגלות לך מערכי לבבי, כי אתה תזהירני ואהבתך לא תעור עיניך, אבל לאבי לא אוכל לגלות כעת את הדבר. ועוד זאת, כי לא אפחד פן לא יתנני ללכת בדרכי, כי אדע את רוחו כי כזאת לא יעשה, כי אם פן יתנני ובסתר תבכה נפשו על כי נתנני; הדבר הזה ירגיז רוחי ולא יתנני לפתוח שפתי את אבי, כי לא אכחד כי פני הדרך אשר ברותי לי מכוסה בסרבים וסלונים, פגע וצרה יארבו במסתרים להולך בו, שוד ושבר יקראו לרגלי העובד אם לא יצלח לבוא עד תכליתו, ואני כבר התיצבתי ולא אוכל לשוב, ומדוע זה ארגיז רוח אבי חנם. יעבור עלי מה, אם אשר יקראני ישמח לבו בעתו, ואם לבור צרה יהדפני המקרה אז דיה לו הצרה בעתה. – בדברו את דבריו אלה הוריד ראשו ויאנח מקרב לבו, ואחרי אשר החשה רגעים אחדים הוסיף ויאמר: לך אמר לבי אגלה את כל אשר במשכיות לבבי, לך אשר כאח תתהלך אתי, ולתורתך וחכמתך אתן כבוד, לך אשר אבי בחר בך לשימך למורה לי אגלה את כל לבי והייתי נקי גם מאבי; קבלני כאח לך ותן ידך לי וברית עולם נכרות בינינו – ובכלותו את דבריו שלח ידו וברגע אחד נאחזו שניהם יחד ושפתותיהם כידיהם יחד שלבו בעבותות האחוה והאהבה אשר כמסתרה היתה בעיניהם; אבל באמת השקיפו עליהם שתי עינים מזהירות ומפיקות אש לוהט ועד ארגיעה נעלמו בהשמע קול הזקנה: צפורה בתי איפה את? – ומני אז מעת אשר גם ישעיה ידע כל אשר בלב עמיל, מני אז שב רוחו אליו כבתחלה, ואף כי יצוא יצא כבתחלה ללכת אל השר, או אל אחוזת מרעים, לא חרדו עוד הוריו, יען כי כמעט תמיד נלוה אתו גם ישעיה, אשר סכך עליו לבל יגלה הסוד כמוס עמו לאיש ואף לא לשמעיה - - אם יוקיר בן יעקב את חג הפסח מחג הסכות על זאת לא נתפלא, כי דם רב נתן כפרו, על כל כוס יין אשר שתה בלילה הזה מאז גלה מארצו נשפכו כוסות למאה מדם בניו ובנותיו, דם עולל ושב, ואיך לא ייקר בעיניו אם במחיר יקר כזה קנה אותו? אבל כי יכבד את יום הפורים מחנכה, זאת תהי לפלא לרבים המבקשים חשבון ומשפט במעשי העם הזה, כי אמנם הן חג כחנכה יהיה לתפארת לכל עם וגוי על הארץ, זכרון הגדולות אשר עשו אבותיו בערכם מלחמה, המה השפלים, הנדכים, המעטים נגד עריצי גוים מלמדי מלחמה, אשר הסכינו לרמוס על ראשי עמים כעל תולעת זוחלת ולהרוס מצודות וארמנות נשגבים כבצים עזובות, מתי מספר מאבותיו העיר רוח אלהים ויעשו נפלאות לא קוו ויתנו ניר לישראל עד היום הזה, החיו את העצמות היבשות ברגע אחד ויפיחו בקרבם רוח חיים, רוח התורה אשר כמעט כבר בער אותו אויבו מן הארץ – חג כזה ירים קרן לבנים בהזכירו אותם דבר גבורות אבותיו וחין ערכם וישא ראשם לאמר לכל: עת היתה אשר גם לעמי יצא שם בגוים בכח זרועו אשר עשתה נפלאות לעיני לוחמיו, עד כי אלה אשר בתחלה היה בעיניהם כתולעת ולא איש חלו ורגזו מפניו כמפני כפיר אריות בקומו למלחמה. ולשמחה בפורים מה זו עושה? אחות יפיפיה היתה לנו ותמצא חן בעיני מלך, אשר גם בעת ההיא ובזמן ההוא היה חפשי בדעותיו עד לבלי שאל נערה יפת עין: מאיזה עם היא! וזאת כל תהלתנו, כי יפת העין הזאת מצאה חן וחסד בעיניו יותר מכל הנשים ואף הבתולות, עד כי הקריב לה לקרבן גם את ראש שרי מלכותו? ומה עשה העם? הוא זעק והתפלש בעפר ויצם! ובדבר הגדול הזה נתפאר ודור לדור יביע חין ערכו ונשיש בו ונרבה משתה ושמחה, כמו כלנו יוצאי ירך אחשורוש בעל המשתה הגדול היינו? מה זאת? האם באמת יבער ויכסל גוי כלו שנים לאלפים לעשות מעשה תעתועים וזרות כמו אלה? ולמה זה לא יסרוהו מוריו אשר הביאו מעשיו במשפט על התהפוכות האלה? אין גם אחד, גם באלה אשר לא כל דרכי ישראל ומנהגיו מצאו חן בעיניהם, אשר קם להסיר את הפורים משאתו ולשים את החנכה תחתיו. הן חידה היא? האין זאת? אמנם כאשר הטבע ישים משטרו במסתרים, במחשך ישלח ידו לארוג ולקרוע, להקים ולהפר ולא יתבונן אלינו אם נתן לפעולתו צדק, לא ישיב ידו אחור ממעשיו גם אם כזרות ותהפוכות יראו בעינינו, ולבבו לא יפול אם גם נוציא דברים רבים משטרי ממשלתו ונאמר כי לא כעבדיו הנמו כי כיוצאים מגבולו וכנעלים מכחו נכנס, ידו בכל משלה ואת כל תעשה ותוכל, כן גם רוח העם יחיהו ויתן בלבו חפץ המעשה וילמדנו להוקיר ולמאס ולבכר את האחד על פני רעהו, מבלי שים לב אם נתן למעשהו צדק או נתנהו להפכפך וזר. רוח העם הנחהו בדרך הזה והוא נתן בלבו את יום הפורים לאהבהו ולבחר ולשיש בו. אמנם כן הוא, עמים אחרים התגאו וירוממו זכרון ימים כימי החנכה, אבל לא ישראל; בעיניו ייקר יום הפורים כי אבן חן לו, סגולה יקרה הוסיפו עליו מחוקקיו ויתנוהו לחן ולחסד בעיני העם. יום מתנות לאביונים שמוהו ויתנו לו חיים ארוכים, חיים אשר לא יתמו החנינה מלב בן ישראל. המונים המונים יתגוררו ברחובות העיר, אף כי כנחלי מים כסו פני הרחובות, ערמות השלג אשר השמש שלח בהן שניו ויפצל בהן פצלים תמוגנה מפני חמה, מכסה הלבן אשר כסה פני החוצות שחר משחור תארו ועד ברכים יחצו העוברים ברחובות, ובכל זאת תהימנה מאדם: נערים נושאי קערות מעולפות במטפחות משי וצמר ובהן ממתקים יסבו עיר, צירים נאמנים המה לשולחי המנות ויחכו עד אשר ישיב המקבל מנה אחת אפים לשולחה ואגורות אחדות ימצאו שכר לכתם; אנשים ילכו שנים שנים לאסוף נדבות נדיבי לב למען התלמוד תורה, הישיבה, להכנסת כלה ופדיון שבוים, איש איש לאשר מלאו ידו וגם נשים ומטפחות בידיהן, הבתים תנקופנה, ותשאנה משאות למען עניים וחולים, זקנים ויתומים. כלי הקדש הלא המה משרתי הקהל ובתי התפלה יבאו להראות פנים את אלה אשר שמשו אותם בכל השנה, כי יום גמולות הוא, והעניים והאביונים הלא יחכו ליום הזה כל השנה, כיום שוק הוא להם יכסו פניהם ולא יחסר המזג וכל המרחיב פה ימלאוהו. שמחה וששון יראה על כל פנים, הנותן ישיש כי ידו תמצא לתת ותחשב לו לצדקה, והלוקח – בלי ספק לא יצר לו אף הוא. ומחוקקי היום הזה הפליאו עצה להגדיל שמחת היום הזה, כי עשוהו ליום משתה ושמחה אחרי מתן התורה, כי לוא בא זכרו במספר החגים אשר קבלו ממשה, כי אז ערבה גם בו כל שמחה, אחרי כי ידיהם אסורות במועד ושבת מעשות כל מלאכה, ועל הרב תערב כל שמחה בעבור הדבר הזה; והיום הזה אשר כיום חול הוא למלאכה וכיום מועד למשתה תגדל בו השמחה, כי לא יבצר מאיש כיום הזה לרש ולעשיר, לאבות ובנים גם יחד. ביום הזה בעת אשר כל הסובבים בבתי ישראל ימהרו לכלות מלאכתם, ואף אם יתן על פיהם לא ישבו על הכסא כי אם בעמדם יריקו הכוס וימהרו לצאת, למען יכלו מלאכתם בעוד היום גדול ותמצא ידם לשוב אל נויהם בעוד יום אל הסעודה, ביום הזה אשר כל רגע כשעה יחשב, ביום הזה, שמעו והתמהו תמהו! נאסף פתאם המון אדם רב ויעמדו על מקומם בחוץ, וידברו וישיחו וישתאו וישתוממו ויניעו בראשם ובכתפיהם וידיהם ולא עזבו את מקומם וכל הקרב אליהם ועמד, עד כי מלאו פני הרחוב מאדם, ואיש לא זכר את דרכו, כמו כלם יחד שכחו ברגע אחד את היום ואת אשר נטל עליהם לעשות. מה זאת? האם חרדו לקראת השמועה, כי רבי גבריאל עזב פתאם את העיר וילך עם אשתו, לפי דברת רבים, לארץ ישראל? אבל הן זה ימים אחדים קראו אספה ויושיבו את יואב הפרוש תחתיו, ואם גם רבים יאמרו כי לא רבה דעתו בתורה ורק יד רבי אוריאל היא סמכתהו, יען כי יבקש לתת לו את בתו האלמנה אשר רק חמש בנים ועין אחת לה לאשה ואת הישיבה ובחוריה יתן לו למהר, ואם גם יתאוננו הבחורים עליו יען כי אביר לב הוא וכמרצח יתנפל על כל אשר יעזב רגע את הגמרא, ואם גם יאנחו בלבותם שמעיה וישעיה על כי רחק מהם אוהב ורע, ועל כי ראשי העדה עיר פרא למורה שמוהו, אבל הן לא על דברים כאלה יתעורר ההמון, הדבר הזה לראשי העדה ולא להם לשפוט עליו; או אולי חרדו לשמועה, כי עוד מעט יכוננו בית ספר לילדי ישראל בעיר ההיא; אבל הדבר הזה לא ישבית משוש חגם, הן בניהם בידיהם ולא ישלחום שמה; או אולי נשבר לבם על שבר האלמנות והיתומים אשר כספם הפקד בידי יונה הנאמן בעיר, אשר עזב פתאם את עירו בלילה ויבחר לו משכן כבוד בארץ הקדושה והאמללים יצעקו ואין מושיע להם; או נדו לשבר רבקה האלמנה אשר גזלו ממנה המשען האחד לעת זקנתה, הלא הוא בנה החיט אשר יחיד היה לה, והקהל ספחהו אל משפחה גדולה וישנה שמו וישלחהו לקרבן תחתה לעבוד עבודת הצבא; או התעוררו על השערוריה אשר עשה הרב בקצפו קצף על שני השוחטים ויטרף באפו את כל אשר זבחו ויכרת אכל מפי בני ביתם; או השתוממו על עזות מצח הגנב אשר הובא לחדר האורחים על אשר גנב כלי כסף בבית התפלה והוא העז מצח לאמר, ינקה מעון ועל ראש הגבאי אשר יגנוב תמיד יחול האשם, כי הוא שם בצדיה בכליו כלים אחדים, למען שלחו לעזאזל תחתיו; או על אלה וכאלה וכאלה, - אבל הן דברים כאלה מעשים בכל יום המה, עד כי יושבי העיר ידברו בהם רק יום אחד ויחדלו, ומדוע זה נבהלו נחפזו כלם וכל פנים תכסה דאגה וסביב לבית שמריה יתגודדו ויחד עליו יתלחשו, ואיש יזהיר את רעהו לבל יגש לפתוח את הדלת פן סקול יסקל. מה היתה שם, האם אוו לצים את הבית הזה למשכן למו וידו אבן בכל הקרב אל מקום מגורם, כי יבהלו ויחרדו מגשת אליו? הן בית שמריה הוא, בית שמריה הנדיב, וביום הזה הן ידו פתוחה תמיד לכל פותח דלתות ביתו. כזאת היתה לפנים, אבל לא עתה; דל מכל דל הוא כעת, אין לו כל בתבל וגם קצרה יד איש מהושיע לו ומתת לו מחסורו. הנער הנושא את המנות ובגדיו קרועים לקרעים ורגליו היחפות תטבענה בבוץ ושלג עשיר הוא ממנו; הוא ימצא ביום הזה למלא מחסורו לקנות מנעלים לרגלו ואולי גם שמלה חדשה, אבל לא אבד הכל ביום הזה, הכל ולא נשאר לו מאום, ולא יד אדם תמצא און לה אף כי ענה עוד שמשון נפשו בתוחלת ממושכה, כי עוד מעט וישברו הקדרות, אף כי כבר היו לו הרגעים כשנים וכמעט קצה נפשו לחכות עוד ויגמר אמר לתת לשמשון כסף כי יסע לעיר שבורה לבקש איש לבתו וכמעט נאות לעצת רבי גבריאל אשר יעצהו בטרם עזבו העיר כי ישלח את אשתו ובתו למעינות הרפואה ושם תעלה, בלי ספק, ארוכה למכתו, אף כי לדבר הזה חרד לבו, בכל זאת אמץ כחו להסיר כל דאגה מלבו ולשמוח ביום הזה, אף כליותיו יעצוהו להרבות השמחה בביתו אחרי אשר בלבו באה מנוחה בבית התפלה, כי בעת אשר שמע מפי הקורא "הפיל הפור הוא הגורל", זכר כי מעת אשר שבת נביא מישראל יהיה לנו הגורל כדבר ה' וימהר להפיל גורל ויפתח את החומש אשר בידו ולעיניו נגלו אכן דבר ה' הוא! – קרא ויגמר בלבו לשלוח את בתו ואשתו לחוץ לארץ, ועל כן בצאתו מבית התפלה אחרי המקרא במגלה לא שב יחד את אשתו הביתה כי אם סר אל בית המרכלת הגדול אשר רק אצילי עם הארץ יסורו שמה לקנות כלי חפץ ויקנה עדים וכלי יקר להרנין בהם לב בתו ואשתו ולגלות את אזנם מהדברים אשר שלח לו ה' ביד הגורל. בידיו נשא את היקרות ולבבו חש ששון בלכתו כאשר לא חש זה זמן כביר, וכבר החל להצדיק את בתו, כי אמנם לא רבה רעתה ולהרשיע את נפשו על אשר התאכזר לה זה כשלשה ירחים וימרר חייה. אני הראשון ולא אני האחרון אשר עשה כזאת לשלוח את בתו מעל הגבול, ואם לעון יחשב לה אם לא ימצא איש בעיר אשר ישוה לה? בחוץ לארץ תמצא לה איש כלבבה ואני לא אשא חרפה, אם גם יקרא בספרי טרפה ופסול, כי הלא אשכנזי יהיה ולאשכנזי לא יחשב הדבר הזה לחטאת. מחשבות כאלה הגה לבו עד אשר פתח את דלת ביתו ויפול הצרור מידו. בצעדו צעד על מפתן ביתו קפצה אשתו לקראתו, פניה איומים, עיניה כמו יצאו מחוריהן, ראשה פרועות בלי מכסה וידיה אחוזות בהן וכמשתגעה התנפלה עליו ותחזק בשתי ידיו ותטלטלהו בקראה בקול קורע לב: איה בתך? איפה היא בתך? הידעת שמריה? אין לך עוד בת? הגד שמריה איפה היא בתך? הידעת? בת אין לך עוד, מרים איננה, איננה! – ובקראה כה בקול נורא נחבא קול מליה ובדי עורה רחפו וכל עצמותיה רעדו, שניה נלחצו בחזקה ותפול אחורנית. שערות ראשו כמסמר סמרו, עיניו חשכו, רגליו מעדו ויחשוב לנפול אף הוא, אך מצוקת לבבו העמידתו על רגליו ובעינים נעות הביט סביבו כמו בקש את גוית בתו המתה. השכנים והשכנות אשר באו כבר לעזרת צביה סבו את שמריה ובעינים מלאות דמעה הביטו בו בעמדו כאיש כמו היה לאבן. כה עמד זמן כביר ופתאם התעורר כמו בחזקת יד נעלמה ויזעק בקול מר: ואיה איפה היא בתי? איפה הסתרתם אותה, תנו לי את בתי ואשים עיני עליה – המה נבוכו בשמעם דבריו ואיש לא נועז להשיב לו אף דבר. והוא הוסיף לקרוא ולרקע ברגליו: תנו לי את בתי, איפה הסתרתם אותה? מה תביטו בי? האם משגע אני, כי אבקש לראות בתי? – ובראותו כי אין עונה אמריו לו התגעש מרגע לרגע ופתאם לפתע נחבא קולו ובקול כחולה השמיע עוד: אנא חוסו עלי, אל תענו את נפשי פן אגוע לעיניכם, אנא חמולו ואמרו מלה: איפה היא בתי? מה קרה אותה? איכה שלח בה המות את ידו? הן בריאה אולם היתה בצאתי ואיכה היתה פתאום למשסה לו? – היא לא מתה - הרהיב נפשו עז אחד מהשכנים לענות. לא מתה? האמנם לא מתה? אבל איפה היא? - היא ברחה את בלהה הזקנה - ענה שנית האיש. שקר הדבר! – קרא בחמה שפוכה ויתנפל על האיש – היא לא ברחה, היא לא תוכל לברוח, אנה תברח? למה לה לברוח? משקר, מכזב, הלצחק בי באתם הנה? – בעמל רב הצליח בידי שנים מהשכנים להרגיע רגע את לבבו ולהשמיעו כי בתו ברחה מביתו יחד את בלהה הזקנה, כי לפי דברי המבשלת בא אדון אחד במרכבה אל הבית בעת אשר שמריה ואשתו היו בבית התפלה ויושב את מרים ואת בלהה במרכבה, היא לקחה אתה את כל בגדיה וכלי היקר אשר לה וגם כסף וזהב למכביר, ואחרי כלותה מלאכתה דפק הרכב את סוסיו ויעלמו, ואיש לא ראה עוד אנה פנתה המרכבה. גם מכתב נתנה להמבשלת לתתו לך – ענתה אחת השכנות אף היא – ותתן את המכתב על ידו. שקר הדבר, היא לא ברחה – קרא בקול גדול אחרי קראו המכתב – היא לא ברחה, אני אשיבנה כרגע, שקר בפיכם היא לא ברחה - ובדברו כזאת פרץ לצאת מהבית. מדוע החיה המכתב הזה את רוחו זאת לא נבין; הן היא שפכה בו מרורות עליו ועל עמו ודתו, ותתנהו כאכזר אשר יקשיח לבו מפרי בטנו ויתעמר בה כמו בשפחה מקנת כספו, וכי עתה קראה לנפשה דרור מבית כלאה ותלך אחר מאהבה לדבק בעמו ואמונתו וכאלה רבות, ובכל זאת הפיח רוח גבורה המכתב הזה בלבו, וישא רגלו ללכת לבקש את בתו ולהשיבה הביתה. שעות רבות נע ונד ברחובות קריה מבית לבית, בבית ראש הקהל והשתדלן והסופר ונפתלי היועץ בקר ולכלם השמיע צרת לבבו והמה נדו לשברו והועיל לא יכלו לו. כה התנודד עד אשר שב שנית הביתה, כמו קוה כי כבר שבה בתו והוא ימצאנה. בשובו ובמצאו את אשתו שוכבת כמתה על המטה, אז החל לראות ולהכיר את כל הרעה אשר מצאתהו וקולו כנחש הלך וישמע עד הרחוב ובתי השכנים וירב ההמון להתאסף לנוד לו; אבל איש מהם לא ערב לבו לגשת אל הבית, מיראה פן יתנפל עליהם כארי טורף, כי כבר נסה איש לבוא הביתה, ויתנפל עליו האב השכול בקראו בקול מר: תן לי את בתי! – היום רד וכל ההמון הרב נמוג וילך איש איש לביתו ושמריה עודנו יושב על מקומו וידיו על ראשו. פתאם התעורר שנית וירץ החוצה מבלי פנות אל שאלת אשתו אשר שאלה בקול כחולה: אנה תלך ועל מי תעזוב אותנו? וגם לתחנוני בנו אשר התחנן לבל יעזוב את הבית לא הקשיב וכפליט נס מהבית; אבל בפעם הזאת דרכו היה נכון לפניו. בחדר קטן אשר רק נר אחד יאיר חשכת הלילה בו תשכב למעצבה על ערשה אשה אשר בבשרה שלח רזון, שניה כמו גדלו, עד כי לא יתנו את השפתים להשלב, וקול כחלילים יוצא מגרונה וירגיז הרוח. עקבות חן ויפי עוד נראו על הפנים הדלים האלה, והעינים הגדולות מאד והשחורות אשר תחשבנה להסגר לנצח הפיצו עוד אור כהה, כאור נר טרם יכבה. פני האשה תעידנה אם כי כבר העביר אותה המות תחת שבטו ויבדילה לו, והיא גם היא תדע זאת ותכין נפשה ללכת אחרי הבוחר בה; אך מי זה יאמין כי הכלה הזאת היעודה לבוא עוד מעט בברית נצח את מלאך המות, היא היא אשר ערגה נפשה על עמיל איש חמודות, היא אשר עשתה מעשה עול מאין כמה להדיח את רעותה, אשר בטחה בה, מדרכי ישר רק לבל תעמוד לשטנה לה – בת-שבע היא, אשר אחרי אשר עלתה בידה להסיר את סמל קנאתה מעל פניה, אחרי אשר ידעה נאמנה, כי מרים הלכה בדרך אשר לא תשוב עוד ממנו להיות לשטן לה בדרך אהבתה, עתה תפנה גם היא דרך לאחרת בלב מלא נחם וצרה, כבדת עון ורבת הרעה תעזוב עתה אדמות ולא תעיז מצח גם להתרצות לאלהיה, כי עונה לא נכחד ממנה ומכשול חטאתה ירדפנה עד ירכתי בור. מהלילה ההוא אשר בו דחפה את רעותה לזרועות השטן במזמות לבה החל הנחם לאכול כעש בלבבה; אולם כל עוד אשר לא נוחלה תקותה מעמיל התאמצה להשביח קולו, אבל מעת אשר נוכחה כי עמיל לא ישוב לראות פניה, מני אז הרבה מוסר כליותיה לשלוח שניו בלבה עד לאין מרפא; אך עתה כבר עבר המועד וקצרה ידה מהיטיב את הרעה אשר הביאה על נפש רעותה. לפעמים עלתה מחשבה על לבה להזהיר את רעותה לבל תוסיף לכת בדרך אשר התיצבה עליו לבל תעשה מדחה, אבל היא באה בכף המרעים ובן-סוסי וכלבי מרעהו הראו אותה לדעת באותות נאמנים, כי עמיל בא בכפם ובידם להצמית בבור חייהו, ואם תרהיב עז בנפשה לקום נגדם אז יעשו נקמות בו, ואז רפה רוחה, כי למענו נקל היה לה לתת גם את לבבה לברות לשני הנחם ואת נפשה למשסה לשדי-שחת. ובכל זאת לוא באה עוד מרים אליה כבתחלה מי יודע אם לא הכביד עליה רגע מוסר כליותיה את אכפו לפקוח את עיניה על דרכה, אך אביה לא נתנה לצאת מהבית, ובכן גברה בלבה אהבת עמיל על מוסר כליותיה ותדום. הרעים הוסיפו לבקר בביתה כמקדם וכמלאכי בלהות שלחו בה לענות את נפשה, ותלך תמס כל היום ורשפי אהבתה הציתו בה אש תופת אשר אכלה בשרה ולשד חיתה היתה לה לבער. מיום ליום דל כחה ובשרה כחש ואשת אביה ראתה זאת ותשאל אותה שבע ביום: למה פניה רעים? למה זה ככה דלה היא? מדוע זה נהפכו פניה היפים לזעוה? – כנחשים צפעונים שלחו בה המרעים ואשת אביה נלותה עליהם ועל מכשול לבה, עד כי קצר כחה ותפול על ערש דוי. זה יותר מירח ימים תתהפך בציריה ותחכה למות, ושני הנחם תוספנה אמץ מיום ליום לגרם עצמותיה, כי לה הגיד בן-סוסי כבר, כי הצליח בידו לגנוב את מרים מבית שמריה בעזרת אם אמו בלהה האומנת, כחש לה, לבל תשוב ותנחם ותיסר את רעותה מהלכד בפח טמן לה והיא האמינה בדברו, היא דמתה כי כבר נפלה מרים במלתעות הזאב הזה, ועל כן שמה מחסום למו פיה ולא דברה את איש דבר לבל יכירו כי גם ידה היתה את הבוגדים. לא חשה כי עוד בבית אביה תשב מרים, הרשת פזורה לרגלה, אך היא עוד טרם נלכדה בה. בלילה ההוא בעת אשר אביה ישב אל השלחן לסעודת הפורים בלב נשבר ומלא יגון, ורק אחרי כי מורא אשתו היה על פניו לא הרהיב עז בנפשו לשבת אל מטת בתו בעת אשר המצוה לאכול ולשתות ולשמוח, בעת ההיא באה אשת כלבי אשר נודעה כבר לבת שבע אל חדרה ותתן על כפה מכתב ממרים. היא יראה לפתוח את המכתב, ותעש זאת האשה ותקרא באזנה כדברים האלה: "רעותי הנאמנה! כל לבבי יהגה לך תודה על אשר עשית עמדי באמצך רוחי לפרוק את העל הכבד מעל צוארי, הנה מצאתי און לי לשבור כבלי עני מעלי והנני עתה כצפור דרור; ביום הזה אבוא להחסת בצל האמונה, אשר לא תתן בלב ההורים לדכא את הבנים כאשר תעשה זאת אמונתנו לחרפתנו ולשברון לבנו. באור חיים חדשים אראה עתה, בחירי רצתה נפשי בו הציל את נפשי מיון החטאת ואת גויתי מבור כלא; ועל כן נפשי וגויתי לו המה, רק צר לי מאד על כי עוד יארכו הימים בטרם אלמוד כל חקי הדת אשר תפרש עלי עתה כנפיה ועד העת ההיא ירחק היום המאשר אשר בו אקשר לנצח לאהוב נפשי במעדנות האהבה לעין כל. אהובתי, עתה תוכלי לבקרני במקלט הנזירות, כי לא אסירה הנני עוד בבית אבותי ואוכל לדבר ולשיח כחפצי – רעותך המאשרה מרים". "אחרי כתבי. – בלהה הזקנה אומנתי ואם בחירי עשתה גדולות; היא לבדה בחכמת לבה הכינה הכל ותדע לכסות כל מחשבותינו במשאון, עד כי בא היום המאשר אשר בו הוצאנו חפצנו אל הפעל. מהר ומתן לקחתי עמי ביד נדיבה, הן לי נועד ולי היתה הצדקה לקחת אותו אתי, בואי הנה ושמחי אתי בשמחתי, ואנחנו נחשוב מחשבות להעלותך גם אותך על גפי ההצלחה כמוני, מרים". אויה! - נהמה החולה מבלי דבר דבר. תאנחי? – שאלה אשת כלבי – על כי רעותך מאשרה היא, על כי חלצנו נפשה מיון החלאה והחטאת, מהאמונה הנשחתה זעומת אלהים אשר תוריד כל המחזיקים בה שאול ולא יעלו? שמעי לקולי ואיעצך לטוב לנפשך. הנה חולה את ומי יודע מה ילד יום? שובי אל האמונה אשר רק בידה לפתוח שערי גן העדן להמחזיקים בה. רק בידי האמונה הקתולית מפתחות שערי השמים, החזיקי בה ותטהרי מכל עונותיך - הניחי לי! – קראה החולה במר נפשה – הניחי לי, לא אבקש עצה ומוסר מפיך - הנך בת מרי ככל בית המרי הזאת; גם בעמדך ברגל אחת על עברי פי פחת, עוד מעט וירכתי בור תורדי ותקשי ערפך משמוע בקול דובר צדק, את אשרך וחיי-עד אחפוץ לתת לך ואת תבעטי במנחות אמונתנו אלה! שובי שובי בעוד מועד! – ככח נעלם בא פתאם בעצמות החולה ויקימנה ממשכבה ותשב על המטה ועיניה הפיצו אש פלדות בקראה בקול: הוי עליכם מרצחים אנשי בוגדות, גונבי נפש אדם, אשר ככל רצח וכל זמה וכל תועבה לא יבצר מכם ובאמונתכם תשענו, תרבו לפשוע, תדיחו אנשים אל ירכתי בור, תשלחו מדנים בין אבות לבנים, תכו חרם בית על יושביו ובשם אמונתכם תדגולו, אשר תורכם לשאוף רצח וכהניכם הבוגדים אשר בוגדים באדם יוסיפו יורוכם לפשוע והמה ישאו לפשעכם, ובצל האמונה הזאת אבקש מסתר בעמדי על ירכתי בור? אתן ידי לשטן בעת אשר אך רגעי עמל עוד ספורים לי? בה' אלהים אבטח ובו אשענה, יסור יסרני במשפט ויסלח לעוני כאב מלא רחמים – סורי ממני! - - בעודנה קוראה כה בקול נפתחה הדלת ושמריה נראה על סף הבית. מי אתה? – קראה החולה ברעדה ותפול על המטה. מי אני? – האם לא תכיריני? – שאל שמריה בעמדו למולה וידיו הניח על לבו, האחת על השנית – מדוע הכרתיך אני? הלא אני שמריה אבי מרים, ובתי איפה היא? - אויה! אויה – התפרץ מלב החולה. בתי איפה היא? האם בסתר אהלך תסתירי אותה, הלא את היית לה מלמדת להועיל - בתך תחסה כעת בצל האשר – ענתה אשת כלבי בעז פנים, כי הבינה דברי שמריה אף כי בלשון יהודית דבר. ואת תדעי איפה היא? - אמנם אדע - הגידי לי איפה תמצא וכל כופר לא ייקר בעיני מתת מחיר עמלך - בתך לא עוד תאמר לך אבי, הרגע נא, כי עיניה נפקחו לראות, כי לא נולדה למען בלות ימיה בהאמונה הארורה זעומת אלהים, היא מאשרה בבנות כעת, כי תבוא לחסות בצל האמונה הנאמנה, ואם את בתך תבקש, בקש גם אתה מעגלי אמונתנו ואז תשוב ותאמר לה: בתי את - ואת גם את תדעי איפה היא מרים? – שאל שמריה בשומו פניו אל החולה. אויה אויה, אני לא אדע מאומה - לשוא תתכחשי – קראה אשת כלבי – הן רק על פיך היתה שומה לחלץ נפש מרים מן המצר. הן בעצתך נחיתיה ולדברך הקשיבה, וגם במכתב הזה תתן תודה לך על הלקח הטוב אשר נתת לה - כה אמר לי גם לבי! – קרא שמריה בקול נורא, אגרופיו למול פני החולה בהתיצבו הכן ובהרימו ראשו ועיניו הכהות הפיצו זקים – לבי נבא לי, כי הנחש הזה שת בחלקות לבתי, מארת אלהים עליך, סוררה מבטן! תאלתי לך ולעצמות אמך הבוגדה בקבר, תאלתי לכן, תאלתי לכן, מארת אל זועם תרדפכן עד ירכתי שאול, צודדות נפשות! – כה קרא בקול נורא, עד כי חרדו אבי בת שבע ואשתו החדרה, ובראותם פניו נבהלו מאד, אך עוד יותר אחזה רעדה את האב האמלל בפנותו אל בתו והנה נחל דם פרץ מפיה ועיניה כסו בשמורותיהן ותאלם לנצח… ושמריה נע ונד כשכור ויפול מלא קומתו ארצה. היא אמרה לי בטרם מותה, כי תבקש להמיר דתה ולנו היא, דעו זאת ואל תעיזו לשלוח בה יד – קראה אשת כלבי ותמהר לצאת החוצה. נכזבה תוחלת דלים רבים אשר אמרו לפקוד נוה שמעיה איש חמודות בשנה הזאת ולשאת משם ברכה; גד ואשר המלמדים אשר קבצו כסף על הכנסת כלה, חוה המילדת, חיה אם בני הישיבה ורבים כמהם חצו עד צואר במו מדמנה עד אשר הגיעו לקצה העיר למשכן שמעיה בן הרב, אשר כל היהודים בעיר חדשו כבודו פתאם, וכלם יחד שבו, פניהם חפו וידיהם ריקות, כי איש לא נמצא בבית, דלתותיו סגורות על מסגר ואין אור נר ואין קול אדם. קללות ונאצות התמלטו מפי בושו משברם, גם אשמה נוראה טפלו על אדוני הבית הסגור, כי בצדיה עשה זאת ביום הזה, למען יקפץ ידו מאחיו האביונים, אך הקללות והאשמות נטבעו בבוץ ועד אזני אדוני הבית לא הגיעו וזעם הזועפים נטבע עד ארגיעה בכוס יין בבתים אחרים אשר היו פתוחים לרוחה; לבד אחד היה אשר דפק על הדלת פעם ושתים לשוא ולא קצף ולא קלל, אף כי לבבו נשבר כשבר נובלים, כאשר בוש משברו למצוא עזרה בבית הזה. אור נרות יראה מכל הבתים ממרחק מכל מושבות בני ישראל, קול עליזים ישמע וזעיר שם זעיר שם גם ברחובות קול מתרונן מיין יתהלך, הלא המה שמשים, בטלנים, וגם מלמדים המאחרים לשוב הביתה ושללם בידם או בתוך מעיהם, ואשר לא יקוו למצא שמחה בביתם יתר מאשר בחוץ, שפה דלף טורד ושם מדיני אשה, גם ברחוב עם הארץ קול הלומי יין לא יחסר, כי גויי-השבת, חוטבי העצים ושואבות המים גם המה יזכרו בשמחה יום מפלת המן; רק אחד יעמוד בחשכת הלילה לפני בית שמעיה, הבית אשר אך ממנו עוד זיק תקוה נשקפה לו למצא עזר וישע מהצרה הנוראה אשר תקפתהו, וחשך וצרה בלבו כאשר חשכה איומה תשור בבית וסביבו. הוא יעמוד, ראשו על חזהו, אצבעות ידיו משלבות אחת באחת ולא ינוע ולא ימוש ממקומו כמו במסמרות נטועים התדבקו רגליו אל הארץ, במקום הזה מת לבו בקרבו, כי זיק תקותו האחרונה נדעך – האיש הזה אבי בת שבע הוא. בפקודת שופט העיר באו שוטרים ויובילו בחזקה את גוית בתו המתה למקלט הנזירות, אחרי כי אשת כלבי העידה בה, כי המירה דתה רגע אחד לפני מותה, ואיש אין אשר יכזיבנה. שמריה הובל כבול עץ הביתה וכל רוח לא היה באפו ואיש אחר הן לא היה אתם בבית, ואשת אביה אמרה בפה מלא באזני הכמר כי לא לפלא הוא בעיניה אם בת אישה אמרה כזאת אחרי אשר גם בחייה לא עבריה היתה, ומכתב מרים הלא ענה בה, כי היא היא הדיחה אותה מאחרי אמונתה ומי זה יספוק עוד בדברי אשת כלבי? ומי זה יעמוד לימין האב האמלל אם לא עמיל איש חמודות? – העצה הזאת לבקש עזרה מאת עמיל לא רוחו הולידה, כי הוא עמד כאיש אובד עצות ויספוק כפיו ויבך מרה אך אחד מהשכנים אשר שמע את הרעש בבית הוא העיר רוחו לעשות כזאת והאובד התנודד עדי בא לבית שמעיה – ובבואו וימת לבו. זמן כביר עמד משמים, עדי התעורר וינס להכות פעם ושתים על הדלת, אך אין קול ואין קשב ובכל זאת לא נסוג אחור וישנה וישלש להכות בחזקת היד, כמו אמר להעיר בחזקה ישנים מתרדמתם, ופתאם נשמע קול צעדים בתוך הבית, הדלת נפתחה ואיש נראה על סף הבית ויקרא בקצף: מה לך פה? – וכאשר נבעת אבי בת שבע ולא ידע להשיב דבר אחז האיש בערפו בחזקה בקראו בקול: לך לעזאזל, יהודי נבזה – ויהדפהו אחור. האמלל נע ונד רגעים אחדים ויפול ויטבע בבוץ, הדלת סגרה שנית והדומיה שבה לקדמותה. ובעת ההיא ישבו שמעיה ואשתו וכל ביתו במנוחה נכונה סביב לשלחן ערוך ונרות רבים האירו את הבית הגדול. שמחים וטובי לב ישבו אל השלחן ולא ידעו כי נפש תדרשם, תגוע ברגע ההוא מצרה ויגון לפני פתח ביתם ואין עוזר לה, כי לא בביתם כי אם בארמון השר שמו משכנם זה ימים אחדים, ואיש לא ידע מזה בעיר. השר אשר עזב שנית את ארמונו ויאמר להותר בעיר שבורה ירחים אחדים, בקש מאת שמעיה כחסד כי יחליף ביתו בהארמון עד אשר ישוב הביתה ואת ביתו יתן בעת ההיא למעון לכלבי ואשתו, אשר דבר היה להם בעיר ולא מצאו לפי דברם בית טוב להם מבית שמעיה. ואם כי לא נעים היה הדבר לשמעיה ומה גם לאשתו, בכל זאת לא יכול למרות רוח השר אשר בקש ממנו הדבר במאד מאד ויאמר לו כי לטובה גדולה יחשב לו זאת, ובלי חמדה הוציא שמעיה את כל כליו מביתו, אשר גם הוא אחוזת השר היה, וישם משכנו בהארמון. ובכן חגגו את חג הפורים בארמון אשר בו חגגו וישתו וישכרו אצילי פולין זה כמה דורות ואשר רבם בחרו, בלי כל ספק, באחרית כהמן מתת את ביתם למעון ליהודים, וגם השר הזה מי יודע אם נאות לעשות כזאת לולא אכף עליו המקרה את אכפו לעשות ככה. כי לא למען ישמור שמעיה את ארמונו עשה זאת, כי אם יען כי חפץ לו בבית שמעיה, זאת יבין כל איש, רק שמעיה בתום לבו לא ידע ולא הבין זאת, ולא חש כי מביתו נפתחה הרעה כעת ליהודי אחר, ואחרי כן כמו סער מתחולל תפרוץ ממנו להביא הוה ושבר על משפחות רבות… הוא לא חש זאת וימצא מרגוע גם בארמון השר ולבבו מלא שמחה, בהביטו במכונו אל בניו היושבים אל השלחן וגם פניהם יפיקו רצון, וכטוב לב הזקן אמר: בני, הלא מנהג ישראל הוא לשלוח מנות איש לרעהו ביום הזה, הנה איש ישר וטוב לב שלח לי היום מנה יקרה ואותה אתן לכם כעת – ובדברו הוציא מחיקו מכתב עטוף בתכריך. מה זאת? – שאלו עמיל וישעיה כאחד. עוד מעט תראו ותאמרו כמני, כי מנה יקרה היא. קח את המגלה וקרא אותה באזננו – אמר בתתו את התכריך ליד ישעיה. הכתב מכתב רבי גבריאל הוא - קרא ישעיה בתמהון. כן הוא בני, קרא נא באזננו - "רעי וידידי מנער, שמעיה מחמדי"! – החל ישעיה לקרוא ולשונו לחכו דבקה מרב תמהונו ויבט בפני שמעיה כמו לא האמין למראה עיניו וגם עמיל והילדה הביטו בפני שמעיה בתמהון. למה זה תתמהו? קרא עוד ותמצא פשר דבר – אמר הזקן בפנים מאירים. ישעיה עשה כדברו ויוסף לקרוא: "לא הכרתי ולא הכרתיך בבואך בתחלה לבית הישיבה, אני כזר חשבתיך ולא ידעתי כי רעי היקר לי עומד לפני, ואתה מקנא קנאת אלהים חזית בי ותאמר לפקוח עיני ולא ידעת כי את המודה ועוזב דרכי נעוריו תראינה עיניך. אביך השיבני בימי חרפי לעמי ואחי, אחרי אשר אחור נסוגתי מהם בחפצי לפקוח עינים, ואתה חפצת להשיבני לעת זקנה לימי נעורי אשר לא ישובו עוד, ואשר רק זכרונותיהם עוד כאש צרבת בכליותי. שנה תמימה התהלכנו יחד כאחים ומני אז עברו שלשים שנה, גם שנינו לא אשר היינו הננו: על שנינו כמעט אבד כלח, אך אשריך כי אתה תצעד בשלום אל יומך האחרון, ואוי אוי לי, כי עונות נעורי ירגיזוני גם בעמדי על עברי פי פחת. לך אשר כמכחש באלהים תראה לכל סביביך שלום ושלוה בכליותיך, בר לבב וטהר ידים תגש עד כסא השופט רמים ולי, אני המורה תורה ויראת שדי, חבלי שאול בעוד בחיים חיתי; אבל ראשיתי הן נעלמה ממך אז ואחריתי עוד טרם תדע גם עתה, לכן לך הנפש הטהורה אקריב עתה למנחה את זכרונות ימי חיי, אשר עין איש לא שזפתם. כחידה סתומה היה לכם הנער הגר, כאשר נתתם ידכם הנדיבה לו, וכאיש פלא הייתי בעיניך עתה אחרי שלשים שנה. הכון ומצא בפעם אחת את פתרון חידת חיי. משלוח מנות קראתי בשם זכרונותי אלה, כי ביום הפורים יבואו אליך, וקצרה ידי משלוח לך מנה יקרה מרגשות לבי. אנא קבלה לרצון ואדע כי שלמתי אחד מאלף לאיש חסדי. קרא נא את המגלה הזאת גם באזני בנך וישעיה התלמיד, זה אהבתי, כי על דעתי ישאו דברי פרי להם בעת הזאת. הנה אקרא לדברים המעטים האלה זכרונות ימי חיי; אבל באמת רק שם פתרון החידה יאות להם, כי לא אתהדר בניב שפתי ולא ארבה אמרים בעת אשר לבי יהמה ורוחי ירגז. בעיר שבורה נולדתי בבית מלא כל הון ויקר, כל תענוג וחמדת עין, כל כבוד וכל פאר; אבי היה איש השם בעשרו ובנדבת לבו, ויותר מאלה על כי אמי היתה אשתו. היא נשאה לתהלה על כל שפתים וגדולי עם הארץ לכבוד גדול נחשבה זאת להם, ואיש אשר לא היו לו מהלכים בבית הורי לא נחשב בעיר. אבי היה חסיד מאמין בצדיקו אף כי בגדים לבש כאחד מעם הארץ, וזאת לא נחשבה לו לחטאה, אחרי כי דבר היה לו תמיד עם רבי המלוכה. ואחרי כי בכל זאת היה ביתו בית ישראל לכל משפטיו, הוא היה תמיד פתוח לרוחה לכל איש, ולסעודת השבת ישבו אל שלחננו צדיק ומשמד, מלמד על יד אשכנזי, עני, אפיקורוס, מחבר ספרים על יד שדכן ארך הפאות והזקן ולמולם שר צבא מלובש בבגדי תפארתו ואחד השופטים על יד ירושלמי מקבץ נדבות. פני אמי היו כאבן חן לקחת נפשות ויד אבי הפתוחה החזיקה בהנפשות לבל יצר להם המקום לשבת יחד. על פי דרך הבית לקחו לי מלמד חריף ובקי גדול, מתנגד שונא החסידים בנפש ואיש חסיד אחר בא כפעם בפעם להשמיעני תורת הנסתר, גם מנהל צרפתי לא יהודי למדני שפה ולשון וילך אתי לשוח ויחד רכבנו ונסענו במרכבה מרקדה. הורי לא אצלו ממני מלמדי תורה ויראה, אשר נתנו שמחה בלב אבי, גם לא מנעו ממני מלמדים להועיל בדרכי הארץ לצאת במחול משחקים ולרכוב על סוס אביר בראש חצות ואלה הרנינו לב אמי אשר בקשה להראות לעם הארץ, כי בנה לא נופל הוא מכל בני האצילים בתהלוכותיו ותנועותיו ומדברו. וכל מורי פה אחד הללוני כי אצלח בכל הלמודים; אבל לי יקרו תורות המורים אשר על פי אמי נתנו לי מהמורים אשר אבי בחר בהם ובמשנתם, וכאשר הייתי לבחור אז התהלכתי רק את בני עם הארץ ואתערב בכל שמחותיהם ואהי כאחד מנהם. אוצרות אבי היו פתוחים לכל חפצי ועל כן רבו אוהבי מעם הארץ. ובכן כאזרח הייתי בבתי האצילים וכאשר מלאו לי שמנה עשרה שנה כבר אהבתי באהבה עזה כאש יוקדת נערה בת אחד האצילים ואהי בידה כצפור בידי הנער המשחק בה, בידה הייתי מטה זעם להורי, לעמי, גם לנפשי, כי כמכונה כלי חפץ הייתי בידה, דברתי מעלות רוחה ועשיתי כל אשר יזמה. בעת ההיא סער מתחולל יצא בארץ, האצילים קראו מרד ויפיחו ארץ בדבריהם, וגם אותי ספחו עליהם, ויתנו משרה כבודה על שכמי ולנשיא ישראל בארץ שמוני, כי בעת ההיא בעת המרד ברוח פיהם וימיתו ברגע אחד את הצפעוני היונק דמינו מאז, את השנאה לעם ישראל, הסירו מגבירה. ובמחיר צדקתם זאת אמרה לי נפשי להקריב להם כל אשר בידי, ואקריב להם לא רק אשר בידי היה כי גם בתחלה את אוצרות אבי וביתו ואחרי כן גם את הורי. כל אשר נטלו עלי עשיתי ובבוא היום אשר דמו כי ידם רוממה גזרו אמר בשבתם יחד באספה לשלוח את בני ישראל מעל לגבול לבל על שכרם, כי רבים היו מאחינו אשר נלוו עלינו וישפכו דמם כמים ויקריבו כל אשר להם, למען קנות חפש לעמם; וכאשר רגזתי תחתי שחקו לעגו לי וכאשר אמרתי כי אחדל מתת ידי וכסף אבי להם העלו בלילה ההוא בית אבי על המוקד ואמי היתה העולה אשר העלתה על המוקד ההוא, ואבי אם כי לא בא קצו ברגע אחד, אבל אחר מלות את אמי לבית עולמה – ואני הייתי המרצח וכן הייתי בעיני. מאת אוהבי ורעי היושבים בסוד הקושרים קשר יצא משפטי להתלות על העץ, והאשה נצורת הלב אשר צוד צדתני במזמותיה, היא היתה הראשונה אשר כתבה ידה על המשפט החרוץ עלי, ואני הייתי אז כאיש אין תבונה בו, לא דאגתי עוד לנפשי, ולוא גם ראיתי החבל נתון על צוארי לא נסוגתי אחור כי חטאתי ממני לא נכחדה ובכל נפשי נתתי גויתי לממיתים למען כפר בדמי את עוני הנורא. אבל רבים מבני עמנו אשר שבעו מטוב אבי זכרו חסדו ויאמרו לעשות חסד עמי ויובילוני מעל הגבול כמעט למרות רצוני, ואף כי ידעו כי מחיבים המה ראשם להקושרים אם יודע הדבר כי המה חלצו נפשי. גר בארץ נכריה נע ונד התהלכתי מעיר לעיר וחטאתי רדפתני מנוחה; לא ידעתי שלו בעצמי ופני הורי המומתים לא סרו מנגד עיני אף רגע. עדי הובילוני רגלי מבלי משים אל בית מלאך אלהים, אל בית איש אשר אך למענו לבד ראויה היתה התבל להברא, אל עיר אביך קדוש אלהים עליון ואל ביתו הנחוני רגלי ולא ידעתי. טהר לב הזה הביט ללבי ויפתח סגור שפתי, בחיקו שפכתי שיחי והוא כאב נחמני ויראני בישע אלהים. הוא היה לי לאב, וישב לי את החיים אשר קצתי בהם, וטל תורת ה' אשר שתיתי מפיו השקיע בלבי לאט לאט את אש התפת אשר הצית מוסר כליותי בקרבי. שנה תמימה הייתי בביתכם, כאשר ידעת, וכאשר לקח מעל ראשנו נזר ראשנו צבי עמנו, ביום אשר אביך לקח מעל ראשך, הייתי ליתום גם אני ושנית הרחקתי נדוד. ימים רבים נודדתי עדי אמר לי לבי לכפר חטאתי בתורת ה' אשר לה אקריב כל חיי רוחי, ואגמר אמר לשום אל ארץ מולדתי פני וללמוד תורה באחד מבתי התורה בכל ימי חיי. לארץ מולדתי כלתה נפשי, כי עוד שארית הפלטה לבית אבי היה שם, אחות אשר היתה לאיש בעיר שתיקא כשנה בטרם הובלתי מעל לגבול, ואומר אבקש אותה ואודע אך לה כי אחיה הנני, כי חרב המשפט עופפה על פני אם יודע לאיש מי אני, ואחרי שתים עשרה שני נדודים ויגון שבתי אל ארץ מולדתי וראשית דרכי היתה לעיר שתיקא; אך את אחותי לא מצאתי עוד בחיים, בימי הצרה נהפך הגלגל גם על ביתה וידכאנה, ובכל זאת לא עזבתי עוד את העיר ההיא ואויתי את אחד מבתי המדרש למושב עולמים לי. להעמים בתי מקלט לנזירים אשר בהם יבואו כל נשברי לב ודכאי רוח ויקברו בהם חיים ולעמנו בתי התורה אשר יהיו למקלט לכל נגוע מפגעי הזמן, אבל בהם לא יקברו הבאים בהם, כי אם ימצאו מנוחה וחיים חדשים; כל עוד אשר יבחרו שבת בבתים האלה קול נוגש לא ישמעו, יהגו כמעלות רוחם, יתפללו כחפצם באין מצוה ומפגיע, וכאשר ישובו ממחשבתם, כאשר ירוח להם ממכשול לבם, הלא שערי הבית פתוחים להם לצאת ולבוא כחפצם. הה! איך טחו עיני משכילי עמי מראות נכוחה ויקראו רק רע על בתי החסד האלה, בתי מחסה לאמללים לבל יגועו בענים. הן לא יחדלו אמללים מקרב כל עם ועם, ותועים בדרכם, ואמללים כאלה אשר מפשעם נגע לב להם איפה ימצאו מנוחה לנפשם האמולה אם לא בבית אשר שם אלהים יקרא עליו? ובמה נופלים הבתים האלה מבתי כל הנזירים? האם יען כי חפשה תנתן לכל באי שעריהם? האם יען כי המוצאים בהם מנוחה לא עבדים המה להראש המצוה עליהם כעל עבדיו לעשות או לחדל כהעולה על רוחו? בבית הזה נרפא לבי כמעט משברו, ובו נעליתי להיות למורה להנערים אשר יבואו להקשיב בו לקח, ובעיר הזאת לקחתי לי גם אשה ממשפחת שמריה לעת זקנתי, אשה טובה וישרה בנשים, ואומר לבלות פה במנוחה מספר ימי; אך מקרה אחד בא ויטלטלני טלטלה. אתה באת אלי כמזכיר עון; לתופש תורה, ירא אלהיו, המסתיר פניו מכל ארחות החיים הייתי בשנים האחרונות ואשקיט את נפשי ההומיה, ואתה באת ותסערני ממנוחתי ותורני כי חנף ומרע אהיה, אם אעיז פנים להגיד לבני הנעורים פשעם על חטאתם לאבותיהם; אני הוא האיש אשר כה עשיתי ואיך ארים ראש להוכיח? מעת אשר ראיתי פניך ואדבר עמך, סרה מנוחתי מלבי ורגז לקח מקומה, אבל עתה נטל עלי לקדום לברוח, כי לא שוא דבת רבים האומרים, כי זה העם הסורר והבוגד לאוהביו ואויביו גם יחד ירים שנית את ראשו, ובעת כזאת לא לי להותר על מקומי פן אתפש ותורתי ועמי עלי ישאו חרפה. הה, מי יתן ויחכמו בני הנעורים עתה יותר ממני ורעי אז ולא יתנו יד לפושעים. אבל אפחד ואירא מאד, פן יזנו אחרי הסוררים המכחישים, אנשי בוגדות ורמיה, אשר צוד יצודו את בני עמנו ברשתם וישלחום אותם ואת בתיהם לאבדון, ועל כן במשנה שברון נשבר לבי כי נטל עלי לברוח בעת הרעה הזאת מן הארץ; מי יודע אם לא הצליח בידי להיות כצופה ומזהיר לרבים מבני אחינו לבל ילכדו ברשת הפרושה ליד מעגלם, לבל יהיו כמוני מרצחי נפש אבותיהם ומביאים רעה נוראה על עמם; אך עון נעורי ירדפני ולא יתנני לקום בפרץ, ובכן חשתי מפלט לי אל ארץ הקדושה, אל הארץ אשר היא כמקלט גם היום לכל נקשה ומר נפש, לכל אשר חייו היו לו למשא ונפשו תכסף להתרחק משאון התבל, לכל אלה תהיה הארץ הזאת, אשר לשמה וזכרה תאות נפש כל איש ישראל האוהב עמו, כאם רחמניה; תסתירהו בסתר כנפיה ולא יפחד מעונות נעוריו אשר ירדפוהו. כאות ומופת היא לבית ישראל, כי עוד לא נתקו כל מוסרות האחוה מהם לארצם, כי עוד גם היום בהיותה תחת שבט מלך זר, גם היום היא כצנה רצון תעטר את בני אלה אשר לפנים שפכו דמם כמים על משואותיה. הה! מי יתן לעמי לב חכם לשפוט מישרים, כי אז ראה והבין מה רב טוב צפון גם היום בארץ הזאת לכל מכה בחלי הלב ונגוע מתגרת יד הזמן, כי את הטובה אשר יתנו בתי המדרש למספר אמללים, הנה תפזר הארץ הזאת ביד נדיבה לאלפים, ולעמנו לא חסרו ולא יחסרו אמללים. תהי נא איפו הארץ הזאת בית המקלט האחד הגדול לכל ישראל לסוכך על נכאי רוח ודכאי לב, המקלט האחד לכל נזירי ישראל, אשר ינזרו מתענוגות התבל ומכאוביהם ויעזבו את החיים עוד בטרם עזבו החיים אותם. אלה המה קורות חיי או תולדות עונות נעורי, אשר בפעם הראשונה העליתים על לוח לזכרון, כי כחוב קדוש נחשב לי לגלות לפניך את לבי, ואתה תוכל לקרוא הדברים באזני כל אלה מבני הנעורים אשר יתעם לבם לזנות אחרי הסוררים, אולי יהיה מכשול עוני למורה דרך לנתעים. אתמול שטחתי כפי על קבר אביך החוסה בצל שדי והבאתי ברכה לנשמתו ממך, ובמקום הזה עלה על לבי להודיעך שרש דבר נמצא בי, כי עזבתי פתאם את העיר אחרי אשר נמצא לי אוהב דבק מאח. זכרני לטוב וחיה בטוב ובשלות השקט כברכת אוהבך עד יומו האחרון. גבריאל". אחר המועד – אמר ישעיה בקול דממה לנפשו כאשר כלה לקרוא. מה אמרת? - עתה מצאתי החידה – ענה ישעיה – כי כחידה היה האיש היקר הזה בעיני; אבל אשתאה מאד, כי האיש הרם הזה, אשר לשונו תטיף דברים נעלים בכל עת, תהלך במכתב הזה בכבדות ובלי כל הגיון נעלה - אני אדמה, כי צרות לבו התגברו מאד בכתבו ותגזלנה ניב שפתו – ענה שמעיה – מה דעתך אתה, עמיל? - עמיל ישב כצולל בתהום מחשבות בכל עת קרוא ישעיה את המכתב ועתה התעורר לקול קריאתו ויענה: אבל אני אדמה, כי לא צדק במשפטו; הוא שכח, כי זה יותר משלשים שנה עברו מהעת ההיא ובעת הזאת נשתנו הדעות מאד מאד ומגורת שוא היא אשר יפחד לבני עמנו, כי עתה לא ישקרו המבקשים חפש בבריתם לעוזריהם. – הזקן התבונן בפניו וענן תוגה כסה פתאם את פניו ויענה כמעט בחלחלה: האמנם תדמה כי האצילים ישנו רוחם? האלה אשר על פי הכהנים יחיו ויצאו לפעולתם יכרתו ברית אחים לעמנו הנבזה בעיניהם? או האם חפש יבקשו האנשים האלה? הלא המה אומרים להלחם רק בעד קדושת האב ברומא, כי ירום כסאו ותנשא ממלכתו על כל הארץ; המה אומרים קשר, למען כבוש שנית את העבדים לעבדים להם, כי צר עינם משלוח את עבדיהם לחפשי כפקודת המלך. שקר על לשונם בקראם מלחמה לחפש; על החפש יקראו מלחמה ולא למענו; האם ממך נכחדו דרכי האנשים האלה המתנשאים איש איש מהאציל המרומם עד הבזוי משפחות לאמר אני אמלוך? תדע, כי המה אומרים לעשות מלחמות, למען תמצא ידם לשלוט בכל ולרדות בפרך? – החפש, אשר בן פולין לו חפש יאמר, הוא עבדות אכזריה גם לדלת עם הארץ ואף כי לנו בני ישראל; לנו אם אך תמצא ידם יכינו מדורה ברגע אחד ויעלו אותנו כלנו על המוקד, אבל תקותי בה' כי זרוע הרשעים תשבר ולא תעשה חיל והפושעים מארץ יכרתו – ולמה זה יכינו לנו מדורה הפולנים יתר מיתר עמי הארצות? האם זה היה דרכם מאז? האם לא ישמיעונו דברי הימים כי לא כן הוא? הלא אם נתבונן לימים אשר עברו, בעת אשר ארץ צרפת הקיאה את עמנו מקרבה, בעת אשר שערי ארץ בריטניה לא נפתחו אף לאחד מאחינו, ואם נמצא שמה אחד מסתתר הגירוהו בחוצות כפגר מובס, בעת אשר מרב ערי אשכנז שלחו כפושעים ובהערים אשר במחיר רב קנו להם אויר מחנק לשבת בו, גם שם לא חדלו רגז ויהיו יום יום עתידים לצאת להרג ולשרפה, - בעת הרעה ההיא פתחה ארץ פולין דלתותיה ותקבל את הנרדפים הנבזים הבזוים וממרטים ותתן להם ארץ לשבת, וכל נגוע מאחיהם הביאו אליהם, וכארץ חמדה היתה להם; ומדוע זה ישנו עתה דרכיהם לרעה מכל העמים? - מדוע? אני אשמיעך מדוע. גם אז בפתוח הארץ הזאת דלתותיה לאחינו לא מאהבת משפט, לא החפץ לעשות צדק או רגש החפש עשו זאת. בכספנו קנינו לנו לשבת, בכספנו שלמנו מחיר כל רגע אשר שאפנו רוח, בכספנו חיינו ובכספנו מצאנו לנו קבורה. אדוני הארץ אשר מאז לא ידעו משפט רק הבצע הוא היה להם לקו, אדוני הארץ האלה, אשר כחסרון כחם כן רבה תאותם ובדלותם כן גדול גאונם, לאדוני הארץ האלה היינו ככר נרחב, כעדרי צאן וכאחוזת נחלה, רק על עמלנו חיו ובלעדינו אזלת ידם מהחיות את נפשם בעצלותם ובתאותם. ובכל זאת אף כי ממנו, מדם לחמם נמצא, אף כי אבותינו היו להם כמקור מחיתם, בכל זאת הרבו להשליך קיא צאה אל הבאר הזה; המה הרעו מכל עם הארץ להשפילנו עד עפר, המה נתנו לנו מקום לשבת, אך על גבנו חרשו ועל פנינו שפכו כל חלאה וקיקלון, המה שמונו כעפר לדוש, המה המיתו כל רגש כבוד בלבנו, המה בחסדם לבהמות הארץ שמונו. ועתה יבואו בני הזדים האלה אשר ישקצונו בכל לבבם ויבקשו ממנו כי נכיר טובה להם בעד הרעות הנוראות אשר המיטו אבותיהם הנבלים על ראשנו. הלא עול ימים הנך ותדע את ערך הכבוד? הגד אתה במה תבחר, אם יעלוך על המוקד, או באשפה יושיבוך? הן באשפה הושיבונו בני הארץ הזאת מאז ועד היום. אמת הדבר, כי העמים הרבו הרע ויבקשו להכחיד שמנו מתחת השמים, אבל הזה כבש אותנו לעבדים, כצאן בלי רועה היו היהודים בידיהם אשר גזזו צמרם ויאכלום לאחד אחד, לבזה נפש, למתעב גוי, לנתעב ונאלח שמונו – ולהם נכיר טובה? כזאבי ערבות יארבו לנו גם היום ובהם נבטח? בני, בני! רוח תועה שם הדברים האלה בפיך ואתה טרם תראה ותתבונן! - אולם העת שנתה פניה ולא דרך הדור אשר חלף ואיננו דרך הדור הזה; עתה יכירו לנו טובה אלה אשר אתם יחד נכין גונו למלחמה, המה יכירו מעבדינו בצאתנו לישעם ואז גם תשועתנו לא תאחר; הן תכחד, כי רק מאת החפש לנו בני ישראל תקוה נשקפה, מידי העם ולא מהממשלות מצאו אחינו חפש ודרור להם בארצות החפש - לא כן, בני; גם זה פתגם שוא הוא, אנחנו נמצא עז ותעצמות רק בממשלה כבירת כח, אשר תנהל בשבטה עבדיה; עלינו היהודים אך לשמוע בקול הממשלה ולא להתערב את שונים. גם בימי הרעה מצאנו אנחנו מחסה ועז לנו בהממשלה, לא ממורדים ופושעים במשטרי המדינה תשועתנו תבוא, להם נהיה כשה לעולה אם לא יצלחו במלחמה, ואם תעלה ידם אז נהיה כחמר לדוש. השנאה לישראל לא עוד מתה בקרב כל הארצות ואף כי בארץ הזאת, ורק בידי ממשלה במשטר וחקים לעצור בעד אלה, אשר ישאפו לבלענו חיים, ובעת מרד, עת אין חק ומשפט, רק הזרוע תשים משטרה בארץ, אז הננו כצאן לפני זאבי ערבות. ובפה מלא אומר, כי טוב טוב לנו לשאת בעל חקים מעיקים מידי ממשלה רבת העז, מפחוד כל היום בארץ אשר חקים טובים ומשפטים צדיקים כתובים על המשפט ואיש לא ישים אליהם לבו. יקרים בעיני החקים הרעים אשר נתן נפוליון הראשון להציק לאחינו מחקי החפש אשר נתנו מידי רועי העם אשר הפכו את הארץ לשמה, כי הוא מצא און לו לשמר עלינו לבל יגזלו הכל ממנו, ויד בעלי החפש קצרה מעשות זאת. וכל אלה בכל הארצות ואף כי בארץ הזאת, אשר עם הארץ מהבילים המה מאד ולא ידעו ולא יבינו מה הוא חפש ומשפט ולא יחפצו בהם. ראה דרכי העם הזה בארץ אוסטריה אשר הסירה המשפטים הרעים מארצה ותאמר לתת משפטים צדיקים, ומי המה אלה אשר ילחמו בחזקה נגד החפש? מי המה אלה אשר ילחמו בחמה שפוכה בעד כבוד האב ברומא וקדושיו ובעבורו יקריבו את ארצם וחקי החפש וכל משפטי האדם וישאפו להשיב הממלכה על כנה כימי הבינים, ימי החשך – הלא בני פולין המה! ולבבך יתעך להאמין, כי בארץ הזאת ייטיבו מעשיהם? לולא שמעתי כאלה מפיך, כי אז כמעט לא האמנתי, כי בני ידבר תהפוכות כאלה - לוא גם אתן לכל דבריך צדק ובדבריך אומר כי מאת העם לא נשקפה טובה לעמנו, אך אדמה, כי עלינו החובה להכיר טובה להאיש אשר מידו לחמנו נמצא, והאיש הזה הן בן פולין הוא, אחד מאציליו - אני עבד נאמן הנני לאדוני וכל אשר נטל עלי לעשות אעשה, ונכון הנני לעשות למענו גם את אשר לא נטל עלי, לוא אך אדע כי איטיב לו; אבל להרשיע למען אהיה כמכיר טובה, לפשוע בממלכה ולהרע לעמי יען כי כזאת יבקש ממני, זאת לא אעשה גם אם יצוני לעשות כזאת; אבל אדע נאמנה כי גם לבו לא ילך אחרי הקושרים כמני וחלילה לך מחשוב אליו תועה כי יארח לחברה עם קושרי קשר - אולי שגיתי – ענה עמיל; ולא יספו עוד לדבר בדבר הזה דבר, אבל מנוחת הזקן סרה מני אז מלבו. רוח צח יפוח על פני הככר אשר לפני העיר שתיקא; השמש יופיע בהודו ויאיר פני כל החי וגם על העץ וירק דשא ישפוך יפעתו, וכמו חיים נפח בהם וכמו ניב שפתים ברא להם, ויחד יפצחו רנה ויביעו בקול גדול את אשרם ושלותם. ההרים עטו ירק דשא והעצים הרעננים שלחו סעפותיהם המכוסות בעלים ירקרקים ועין להם כמו עתה זה עתה רוו מטל. שם על ההר, אשר האוהבים לצאת לשוח בשם ציון יכנוהו, ירעה עדר עזים ורחלים מפזרים ומפרדים לכל קצותיו, ונער קטן ושוט ארוך פי שלש ממדתו נוהג בם ומחלל בחליל קטן ועדת נערים יקיפוהו וישתאו וישתוממו על נעים זמרתו; וכמה וכמה בהם יחשבו את נפשם למאשרים בתבל, לוא מצאה ידם חליל נפלא כזה. ביער המכסה את ראש ההר יתהלכו בחורים ויבקשו אחרי אוצרות, למצוא למו מקל לוז או ערמון ישר; ואלה אשר כבר מצאה ידם חפצם ישבו על הארץ ויעשו מלאכתם: אלה יפצלו בהם פצלים ויעשום למקלות תפארה, ואלה יכופו אותם ויעשו מהם קשת לירות בה חצי עץ עד למרחוק. ההר על הכר הנרחב המשתרע עד ההר השני העומד למולו ואשר זכה לשם בשן תכסה שפעת אנשים ונערים ובהם גם ילדים קטנים ונשים ועלמות; כמכסה בצבעים שונים נראו כל הנאספים מרחוק, אלה הסירו בגדם העליון מעליהם ויכסו בו את הארץ וישכבו עליו ועיניהם השמימה נטויות, ואלה ישכבו ועיניהם תחדורנה בלי ספק לשאול תחתית; זה שוכב וזה יושב, זה יתהלך וזה יתגלגל, זה ידלג וזה יתרונן, והנערים כמעט כלם חגורי קשת וחצים המה, ויקלעו אל העצים ואיש ברעהו, ואלה אשר אין כלי קרב בידיהם ישחקו כהעולה על רוחם; האחד יעשה נפלאות בעמדו על ראשו ורגליו נטויות למעלה, והשני יעמוד על ארבע ומכסה הראש על גבו בתוך והמון נערים יקפצו עליו איש אחרי רעהו ויזהרו לבל ישליכו את המכסה בקפצם, כי המפיל את המכסה ישא ענש ויעמוד על ועל גבו יקפצו רעיו; וקול כל חיה כל עוף מסביב ישמע, אשר הנערים ישכילו להשמיע בגרונם, שמחה נאמנה נראתה על כל פנים; כי חג היום זאת הכיר כל רואה בם גם מבלי אשר השמיעוהו, חג היום כי כל הנערים לא ילכו אל החדר ועוד זאת כי יצאו לשוח השדה ואף עוד זאת כי ביצים אדומות כדם נתנו להם הוריהם ובקשת וחצים ממקל לח חננם המלמד או העוזר על ידו, וירקדו כאילים וישירו ויזמרו ויתגלגלו ויורו חצים ויאכלו ביצים לעיני המלמד ואין מכלים דבר. אין יום טוב לנערי בני ישראל בארץ ההיא כיום השלשים ושלשה לספירה אשר המתנגדים לו ל"ג בעומר יאמרו, והחסידי ליום הלולא דרבי שמעון בן יוחאי שמוהו; אבל יום חפש הוא לכלם, כחסיד כמתנגד יתן את בניו לשאוף רוח חיים, וגם הוא לא יסוג אחור לפעמים וילך אחרי ילדיו לראות עשבות דשא. אבל לא רק לילדים ונערים לבחורים ובתולות, כי כל ימי הספירה כימי אבל יחשבו ורק ביום הזה רשות נתונה לבוא בברית את אשה, ועל כן יום חתונות הוא היום הזה. ובעת אשר יכתבו התנאים יהיה היום הזה כערב שבת נחמו יום הגבלה ליום החתונה, כדרך כל האדם לאכול פי שנים אחרי יום צום ולבקש משנה שמחות אחרי התמו ימי אבלו; ולא רק בעיר גדולה כשתיקא תהיינה היום שלש חפות בצלת הקרובה לה, אשר אם חלילה ימות אחד מתושביה אשר כבר מלאו לו שלש עשרה שנה אז לא יספיק מספר תושביה הגברים למנין להתפלל בצבור, גם בעיר הזאת חתונה היום ולא חתונת אחד מדלת העם, כי אם חתונת בת הגביר, ועל כן תהום כל העיר, כל חי ומדבר יעמוד על רגליו ובצפיתם יצפו לקראת בוא החתן. לפני פתח הבית האחד תעמוד אשה ויונקה אשר תניקהו על ידיה, היא חוה המספרת, אשר תעמוד מאז הבקר בחוץ אולי תראה או תשמע דבר למען ספרנו אחרי כן ירחים אחדים; ולמולה תשב על תל העפר אשר לפני הבית השני נערה וידיה בין מחלפות ראשה, אשר זה כמה לא עלה מסרק על שערותיה ותביט זה זמן כביר בכד מים, מטיבה את ראשה; פני המים יהיו לה לראי מלטש וידיה למסרק והאשה הזקנה המבטת בעד החלון ושפתיה נעות כמעלת גרה תקרא בשבר רוח: הוי דור משחת, הוי דור עקש, ראו נא ראו, בת זבלון המלמד הצדיק עליו השלום תטיב את ראשה מאז הבקר ולא תדע שבעה; לוא היתה כזאת בדור אשר מלפנים, כי אז הובילו את החצופה לחצר בית הכנסת – אל נא חמוטל, אל נא תרבי להטיף מוסר, עוד אזכור יום אשר גם את נערה היית ואז אהבת גם את לעדות עדי – קרא אחריה קול איש זקן בעמדו בפתח בית קטן כמלונת כלבים יחף ורק כתונת ובגד ארבע כנפות ומכנסים לבנות כסו את בשרו. גם לעת זקנתו לא יחד מהבט אל עלמות הנואף הזה – נשמע מאחריו קול אשה זקנה אחרת; וכאלה וכאלה נדברו יחד זלפה ההולכת רכיל וצלה הזוללה ודבורה המגדת וכהנה נשים הנקובות בשמותן וכל המחכים לקראת בוא החתן והמחתנים. פתאם נשמע קול המנגנים; שני אנשים וכנורות בידיהם, אחד נשא צלצלי שמע ואחד הכה בחזקה על התף כמו בקש להרעיש עולם, ארבעה מנגנים המפארים אשר הובאו מעיר שתיקא הלכו בגאון, הלוך ונגן, וקול כלי זמרתם השביח קול אחר, הוא קול המנגן האחד אשר בעיר, אשר לו היה כנור אחד ובו מיתר אחד וידע רק נגון אחד ובנגון האחד הזה עשה נפלאות, כי בהובילו את החתן אל החפה נהג את ידו בכבדות ויהי לאבל כנורו, ובשוב החתן כגבור מחפתו שלח והשיב את ידו במהרה כחץ מקשת וכנורו ברנה יגיל; הוא עמד בירכתי ביתו ויביא קללה על הגזלנים החוטפים את הלחם מבין שני דלים, אשר באו בגבולו והוא לא עשה להם רעה מעודו, כי אף פעם אחת לא בא בגבולם, אך קול כנורותיהם ומה גם התף השביח קולו, עד כי גם עד אזני השכן הקרוב אליו לא הגיע, כי השכן הקרוב הזה פתאם היה לרחוק וישא רגליו היחפות והמגאלות בטיט עד ברכיו ויפתח פיו ויצהל קולו וירץ אחרי המנגנים, וחבל ילדים עם אשתו וקללותיה אחריו. אחרי המנגנים יצאו הרוכבים בסוסים, המה שקריאל החיט וכזביאל הסנדלר אחיו, הלא המה הנקובים בשמותם "משמחי חתן וכלה", וטובים היו האחים האלה ממאה בדחנים, וכל שמחה לא נקראה שמחה רק אם המה על ראשה, בשמחת סיום התורה, בכתוב איש ספר תורה ויביאה להיכל ה' אשר כזאת קרה כבר פעם אחת בעיר בצלת, ותושביה אסירי התקוה המה כי עוד מעט תחל חמוטל הזקנה להאמין בדברי האומרים אשר אשה תשעים ושש לא נערה היא עוד ועת לה לזכור את ה' ונשמתה, ואז תפתח את אוצרותיה הנסתרים מעין כל חי האצורים בסנדל ישן, אשר לפי דברת רבים, רבים ועצומים היו כאוצרות קרח, ואם נאמין לשמועה אז אולי מצאה ידה חמשים שקל כסף, ואת הכסף הזה צברה על יד על יד, למען קנות במחירו ספר תורה לעת זקנתה; אבל לפי דבריה חיו בני דורה עד מאה ועשרים שנה, ואם כן עוד עליה החובה לחיות עוד עשרים וארבע שנים לבל תחשב כזונה אחרי דרכי דור החדש, העקש והפתלתל, ובשמחה ההיא יופיעו שני האחים כאשר הופיעו בכל עת משתה ושמחה וכאשר נראו היום בראש חוצות רוכבים בסוסים, פניהם חשכו בשחור ואדרות שער הפוכות, העור מתחת והשער ממעל על בשרם, מוטות עץ ארוכות מאד בידם ועל ראשם כובעות גבוהים ושחורים משחור, - המה יצאו לשמח חתן ולהבעית את הילדים; אבל רב הילדים כבר ידעו כי לא תפתה הם ולא יברחו מפניהם ואם ישמחו החתן והכלה זאת נראה עוד. הרוכבים ילכו אחרי המנגנים וששה אנשים יושבים במרכבה ישנה אשר שר הארץ ההיא יתן אותה לכל המחתנים אשר יסעו לקבל פני החתן. גם המחתנים האלה, הלא המה הגביר ואשתו ובנו וחתנו ובתו וכלתו ילכו כעת לקבל החתן כמשפט הערים האלה. אחרי המחתנים האלה יסעו בעגלות-אכרים קרוביהם ובני משפחתם הקרובים והרחוקים, אשר באו לשמוח בחתונה, ויהי המסע הולך ונסוע וכל בני העיר מביטים אחריו, אלה בקנאה ואלה בתמהון, ובתיה האלמנה תברך אתהם בכליון עינים וצבות בטן, כי רק מכסף עניים מצאה יד הגביר את כל החיל הזה, ונער כבן שתים עשרה אשר כתנתו שחורה משחור ורגליו מגאלות בבוץ ובגד חדש ילבש, אחז בקרנות העגלה האחרונה להמשך אחריה, וכרגע נתן בקול גדול וימהרו מכל עבר לעזרתו, זה אחז בחזקה ברסן הסוס להעמידו והסוס האמלל הרכין ראשו כמו נתן לו תודה על זאת, והשני הרים גלגל העגלה, והשלישי חרף את היושבים בה, והרביעי מרט לחיי האכר על אשר לא נזהר, ואשה גדולה תתן קולה ביללה: אהה! על הבגד החדש! ובעזרת כל אלה הנאספים, בגבורת ימינם ובחכמתם הצליח בידם להוציא את בגד הנער מבין הגלגל והאופן אשר נאחז בו; אך הוא מוצא והנהו כלו מכסה בזפת; האם תקלל והאנשים ישחקו והנער יביט כמתעתע ויבקש לכסות בכנף הבגד השמאלי את הימני המגאל בזפת והאם תזעק: חכה נא חכה ממזר עד אשר יבוא האב הביתה! – והנער יחכה וכל עצמותיו תרעדנה, ועיניו תביטנה נכחן כעיני שה אשר לטבח תפשוט צוארה ולא יבכה. ישעיה ועמיל אשר גמרו אמר לבוא היום לעיר שתיקא יצאו בתחלה לראות בהמון המתענגים על נעם האביב ועל החפשה אשר נתנה למו. שעות רבות הלכו יחד ברגל עדי בואם אל העיר הקטנה הזאת ועיניהם נמשכו על המחזה אשר לפניהם. הלא תראי, כי בלהות מות אפפו את הנער גם מבלעדי קללותיך וגדופך, ולמה זה תוסיפי להחרידנו? התחפצי להחרידו עד כי יפול על ערש דוי? – שאל ישעיה את האשה. נקל לך לדבר במנוחה, כי לא אתה נתת שני שקלים מחיר הבגד, כל איש בעל צדקה על חשבון אחרים; אבל נסה נא להוציא שני שקלים מכיסך וקנה בהם בגד לבנך והוא ישחיתנו ביום הראשון בלבשו אותו, או אז אחרת תדבר - אולם מה יועיל לך, אם תתני עליו בקולך ותפחידהו, הלא אין לאל ידו להשיב את הבגד לקדמותו - כאחד הפתאים תדבר – קראה האשה ותנע בשכמה – הוא שחת את הבגד ואני אחריש! - רב לך לדבר את הנבלה הזאת – אמר עמיל אשר התקצף מאד על דברי האשה בשפת פולין. נפשה מרה לה – ענה ישעיה – וילכו הלאה עדי הגיעו שנית קול המנגנים באזניהם, כי שבו יחד את החתן, ועל כל פנים שמחה. ראה נא ראה את החתן – קרא עמיל משתומם, וישעיה נשא עיניו, וירא נער יפה עינים כבן שתים עשרה שנה לובש בגד משי ירוק כירק שדה ושולי המעיל ממעל הלבנים כשלג יורדים עד חזהו. בצד שתי לחייו הלבנות כשלג ואף טפת דם בהן אין ירדו שתי פאות שחורות כעגילים, על ראשו כובע עור גדול כמחצית גויתו, הוא בין המחתנים ויוריד לארץ עיניו, כי אמרו לו אשר נטל עליו להתבושש, ויעש כן. המחתנים באו בית החתונה ויושיבו את החתן אל השלחן, ויניחו לפניו חלת לחם קלועה כמקלעת וממולאה בכמון וצמוקים לימינו ושמאלו ישבו שני בחורים לשמחו; הוא הוריד גם פה את עיניו בלי ספק מיראה, פן יראה את הלחם ובעודו בכפו יבלענו כי רעבה נפש הנער מאד. בחדר הראשון החלו המחתנים להכין הכל לחפה, כי החלו לריב ולהתקוטט איש ברעהו ולחרף איש משפחת רעהו ולגלות כל מומיה מדור ראשון עד סוף כל הדורות; האנשים על הנשים יחד יריבו בחזקה ואבות החתן ירעימו כי עוד מעט יסבו על עקבם. הן לא בתולה בוגרת הוא בנם ועוד יוכל לחכות שנה ושנתים, אם לא יתן כל הכסף עד פרוטה אחרונה, ולפי דברי אבי הכלה גם בתו עוד לא בגרה ואם לא ינתן לה מהר ומתן כאשר נדברו והותנו, אז יאמר להם צאתכם לשלום; ויחזקאל המלמד בעל השלום יתאמץ לעשות שלום ושרה המילדת אף היא בתומכי נפשו לעשות שלום, ועל יד על יד תשקוט המהומה ויחדל הריב ויתפשרו, כי אבי החתן יחכה שנה תמימה עד אשר יתן אבי הכלה את הנדה, ואבי הכלה יכיר לו טובה ולא יציק לו כי יתן המתנות ביום ההוא, וקול הידד ישמע והמנגנים יריעו בקול ופני הכלה חפו, כי הילד החתן שם מסוה ויצאו ללכת אל החפה למזל טוב. שואבות מים יצאו לקראת החתן והכלה וכדי מים מלאות על שכמם. והמחתנים ישליכו אגרות נחשת אל תוך המים. הצוענית והזקנה גם הנה לא אחרו לבא וגם להנה נתנו אגרות אחדות, אף כי כבר נתנו להן כוס יין דגן לכל אחת לבל תכשפנה. החתן העמד תחת החפה וחבל נערים ובחורים נלחמו למען החזק במטות החפה, ואלה אשר לא הצליח בידם למצוא מטה התעסקו במצוה אחרת: לדקור את הילד-החתן במחטים ופניו ירעמו כמו חפץ לבכות, אך יתאמץ ויעמידם; והשוחט אשר הוא גם החזן, ולפעמים ימלא גם מקום הבדחן הנודע לאיש לצון, למטרה לחצי לעגו שמהו ויכנהו בשם ויזתא ויקטן וישיר בקול דממה: אהה מי יקום יעקב כי קטן הוא, והשומעים ישחקו והילד החתן אשר זה עתה בקש לבכות יתאמץ לבל ישחק אף הוא. מי אדיר על הכל – הריע השוחט-החזן בקולו והנקבה סבבה את הגבר שבע פעמים כמשפט, עיניה כסו באפר אשר על פניה עד כי לא ראתה את דרכה, אך מה לה ולעיניה? הן בידים יובילוה. ולא גם לא כסה אפר על עיניה נטל עליה להתבונן מאד להאיש אשר נתנו לה כי גם עד שכמה לא הגיע. עמיל עמד בכל העת ההיא על יד ישעיה וישפוך עזוז אפו על המנהגים הנשחתים האלה לתת אשה לילד וכאלה רבות. וישבע באפו לבער את הרע הזה מקרב עמו כאשר יהיה לנשיא ישראל, ותקותו חזקה כי היום ההוא לא ירחק, אשר בבוא גאולה לעם הארץ אז יהיה גם הוא גואל ישראל, וכל חייו ועמלו יקדיש למען אחיו לקרבם לעם הארץ וילמדו דרכיהם ולא יהיו עוד לבוז ושמצה – וכאלה רבות דבר באזני ישעיה אשר החריש והתבונן אל אשר לפניו. הצעיף הוסר מעט מעל פני הכלה בעת אשר נתן על פיה הכוס לטעם מיין הברכה וקול: אהה! התפרץ מלב עמיל, והכלה התעלפה ותפול ארצה. כשוף כשוף נעשה לה, לצים פגעו בה – נשמע קול מקרוב ומרחוק, ותהי מהומה ומבוכה וערבה כל שמחה. אט הלך ישעיה לבדו ביום המחרת ברחוב עם הארץ בעיר שתיקא צולל בנבכי עשתונותיו אשר המו מאד ביום הזה. זה יותר משני ירחים עברו מעת אשר גלה עמיל סודו לו והוא יראה בעינים פקוחות כי אל בור צרה כונן אשוריו ועוד לא הצליח בידו לעצור בעדו. עוד כמוס הסוד בלבבו, עוד לא גלה את אזן שמעיה אף שמץ מנהו. בדעתו כי לא יצלח אף הוא לקדם את פני הרעה ואולי עוד יחישנה; עוד יתחפש כמו יתן לכל מעשי רעהו צדק לבל יסתיר ממנו דרכו, אבל תקותו להשיבו מדרכו הלכה הלוך וחסור כבר מיום ליום, ועתה נגוזה ועברה פעם אחת ויקוט בפניו על הסתירו הדבר מעין שמעיה עד הנה. למה לקח עליו עבודה רבה מכחו? ומדוע האמין בכחו בטרם נסה ויצליח? הן זה כבר ידע את לב עמיל כי שבוי הוא בידי אחות השר וכי נכון הנהו נפשו בעדה וכי היא תפיח בו עז וגבורה גם תקוה תתן בלבו, ומדוע לא גלה את אזן אביו, ומי יודע לוא ידע מכל אלה אולי לא נבצרה ממנו מזמה לנתק את החבלים האלה. בתחלה בטח כביר בכח שפתיו, כי הוא לבדו יעשה ויצלח, כי ראה בעין פקוחה, כי רק הכבוד עור את עיניו, כי לא אלישבע לקחה לבו, כי אם אחות השר, יען כי גברת נעלה היא, ולפעמים נלחם נלחם אף הוא בנפשו נגד האהבה הזאת אשר כזב לנפשו כי מצאה קן בלבו, גם ספר לו בשפה ברורה כי ראה עלמה אחת בת ישראל זה לא כביר וידבר עמה במקרה דברים אחדים ותמונתה לא תסור מנגד עיניו, אך לא ידע מי היא, כי היא באה לעיר שבורה את אביה אשר הביא צאן ובקר למכור, ובבית המלון ראה אותה, ואך דבר עמה שתים שלש מלים הביט בה אביה בזעם, ואחרי רגעים אחדים נסעו בעגלתם ולא ידע מאין באו ואנה הלכו, ולא כחד תחת לשונו בספרו, אשר לוא ידע איפה ימצאנה שנית, כי אז לא כבד ממנו אף להרחיק נדוד למען ידע מקומה איה. כל אלה השמיע ברגש, והדבר הזה הראה את ישעיה לדעת, כי ביד נערה יפת עין להסיר לבו מאחרי אחות השר, ועל כן דמה כי עוד מעט ישיב הוא בנפשו אל לבו, כי נטה אשוריו מהדרך הטוב, ואז אם גם הוא יקום לעזרתו להראותו משגתו, אז כעב קל יעבור מלבו החפץ הזר הזה להמנות את אצילי הארץ; אבל מיום ליום נמוטו עמודי תקותו ועתה נשברו לפתע פתאום באין כל תוחלת ותקוה עוד. את הנערה אשר בה חשק לבו ראה נתונה לילד בן שתים עשרה שנה! ויתמרמר ויתקצף מאד בכל עת לכתו עמו עד שובם הביתה, ולא דבר עם איש דבר כל הלילה, כי אמר כי ראשו יכאב עליו מאד וביום המחרת בלכתו אל העיר שתיקא, אף כי לקח את ישעיה עמו, בכל זאת בקש ממנו כי יחכה עליו כשעה עד שובו מבית אחד מרעיו אשר דבר לו עמו. וכה הלך ישעיה ברחוב ההוא אצל השער על פני בית מקלט הנזירות, הבית הגדול המשתרע כמעט עד חצי לארכו. פתאם העירהו קול מתמהון לבבו, וירא וירץ אל מכה באכזריות חמה מידי שני עבדי בית מקלט הנזירות. עוד בטרם ראה מי הוא אמר להחיש עזרה לו וגם בגשתו אליו לא הכירהו, כי פניו היו מגאלים בדם אשר פרץ ממכות רבות מפניו וממצחו, ובשלחו ידו לחלצהו הכה אף הוא, אך בכל זאת החיש להאמלל מעט רוחה, כי בתתו עליהם בקול גדול בשפת הארץ, כי הוא יוצא ובא בבית שר הארץ ומחר יגיש עדיו ריבו, אז אף כי לעגו לו, בכל זאת עזבו אותם וישובו ויסגרו על מסגר בבית המקלט. אמנם המכות אשר הכה לא הכאיבו לו כהמכאוב אשר ענה לבו בראותו כי האמלל המכה שמריה אבי מרים הוא! הוא בא שמה ויבקש לדבר את בתו, כי בעזרת הכסף הצליח בידו לגלות מקום מסתרה ועל כן סבוהו העבדים בפקודת הגברת אשר על הבית ויכוהו, עד כי כמעט לא נותרה בו נשמה; אך הוא בכל זאת את מקומו לא עזב ויקרא בחזקה: מרים בתי, אני הנני פה, הנה באתי להושיעך, מרים בתי שמעי קולי ובטחי ואל תפחדי, בתי בתי אני הנני פה! – וקול שחוק אדיר ענה אחריו: יהודי ארור, יהודי נבזה! ובעד החלון נשפך מים על ראשם עדי תקפהו ישעיה ויוליכנו הביתה. בתחלה נלחם עמו כי לא הכירהו, ואחרי אשר הכירהו רפו וישפל קולו וכילד אין אונים נמשך אחריו עד בואם אל ביתו. מה נשבר לב ישעיה בראותו את הבית הזה אשר ידעהו עוד בימי שלותו, כמו קירותיו נשאו נהי וכל כליו נאנחו בשברון מתנים, כן היה מראה הבית. בעלת הבית ישבה בפנה מכסה באדרת שער וראשה בין כתפותיה ובגשת ישעיה אליה לקרוא לשלום נשאה אליו עינה ותבט בו זמן כביר מבלי נוע עפעף וכאשר אמר לה ישעיה: האם לא תכיריני גברתי: הלא אני ישעיה הבחור? – הלא אתה ישעיה הבחור – שנתה בדבריו במנוחה ובראותה את פני אישה המקרעים ומגאלים בדם התבוננה גם בו רגעים אחדים ואחרי כן שאלה במנוחה: מי זה עשה לך זאת? – וכאשר לא מצאה מענה הסבה פניה ותורד שנית את ראשה ותסתירהו בשולי האדרת. אף אחד מכלי הבית לא עמד על מקומו, זה עתה יצאו כלם במחול משחקים נראו, ושמריה בשובו הביתה לא שם אל לבו לרחוץ פניו, כי אם ישב על הכסא וידיו על ראשו. כה ישב זמן כביר וישעיה לא נועז להעירו; מכאוב לב נורא הציק לו בראותו את התהו והשממון אשר יקננו בבית וישב אף הוא מבלי דבר דבר. פתאם הרימה בעלת הבית קול בוכים כילדה קטנה: רעבה אנכי, רעבה! תן לי, שמריה, פת לחם, רעבה הנני – לקולה מהרה המבשלת ותתן לה לאכול בראותה את פני אדוניה ספקה כפיה בקול קורע לב: אהה מה היה לך אדוני! - אין דבר, אין דבר – ענה – אבל עתה אדע איפה היא ואחיש מפלט לה. בת עני! היא אסורה בחבלים ולא יתנוה לראות את פני הוריה! מה תנודי לי, נודי לבתי האמללה אלף פעמים ממני, הן אסורה היא בבית האסור, בתי האמללה, בתי הטהורה! אך יכלה רוח אפי אם לא אחלצך מן המצר, חכי, בתי האמללה, חכי לי - ישעיה נותר ללין הלילה בבית שמריה וירבה לדבר נחומים לנפשו, ואחרי אשר ראה כי כל דברי תנחומותיו נשארו מעל, כי כל עוד אשר לא נחמהו איש, נחם הוא את נפשו ויאמץ את לבו, ואך פתח ישעיה את פיו לנחמהו הוריד הוא לארץ ראשו בקראו במגנת לב: פסה כל תקוה, יסור יסרני יה, כי קצפתי אז על קולך ולא נשאתי פני תורתך, לוא לך נתתיה אז, כי אז לא באה אלינו הרעה, - אז אחרי ראות ישעיה כי לא יצלח להביא תקוה בלבו רק בדבר שפתים התעורר ממקומו ויקרא ברגש: בשם ה' אלהי עושני אשבע לך, כי ידי תשיב לך את בתך! – אף נשבע ויקם את דברו. למחרת בבקר עזבו שניהם את העיר ואחרי שני שבועות שבו ושוטרי המלך פתחו את בית המקלט בחזקה ויוציאו בלעו מפיו; מספר רב מהנזירים והנזירות הובלו לעיר הממלכה, על בית המקלט הושם חותם צר בפקודת המלך, ומרים שבה אל אביה – על אפה ועל חמתה, כי לא בעת ההיא יכלה לשוב אל אביה. שני ירחים לפנים או עוד שבעה ירחים היה לה לחכות, ועתה נקל היה לה לרדת לירכתי בור משוב לבית אביה… וכל אלה יד ישעיה פעלה ויהי למופת בעיר. ברגע אחד נשמע הדבר בכל קצות העיר, כי ישעיה אשר היה בחור בישיבה היה לשליט ומושל גדול בארץ, כי הוא פקד ויעש, צוה על שוטרי המלך ואת דברו הקימו, ועוד טרם מצאה ידו ללכת אל שמעיה הקיפוהו עשירי העיר וגדוליה, ואיש איש משכהו בחזקת היד אל ביתו, וכמעט למרות רצונו נאות ללין בלילה בבית ראש העדה, אשר ספר לו לתמו, כי יתן לבתו נדה ששת אלפים שקל, וכי היא יפה כלבנה ומשפחתה רמה בישראל; אבל עוד בטרם כלה לשמוע את דברי ראש הקהל ואיש הביא מכתב חתום ויתנהו על ידו, ובקראו בו שתים שלש מלים התנשא וירץ כחץ מקשת ויעלם ואיש לא הוסיף לראותו בעיר ההיא. לשוא דרשו בבית שמעיה אחריו, להבל כלה שמשון את כחו בפקודת ראש העדה לתפשהו אולי ימצאהו, הוא כמו ירד פתאם דומה ועקבותיו נעלמו. ויגמרו אמר כל בני שתיקא כי מלאך בדמות ישעיה נגלה אל שמריה להושיעו בצרתו וככלותו את מלאכתו שב השמימה. וכמעט האמין גם שמריה בנפשו כי מלאך אלהים עשה כל אלה וישא מרום עיניו וייחל יום יום כי יופיע לו שנית מלאך אלהים לחלצהו שנית מהצרה החדשה אשר הביאה עליו בתו, מהחרפה אשר לא יוכל להסתר ממנה… אבל לא תקום פעמים ישועה! המעצורים הרבים שעמדו לישוב ארץ-הקדש מהרבה צדדים, גם מצד רפיון החבה לו בלב גדולי העם, גם מצד חסרון בקיאות המתישבים ומנהיגי הישוב, גם מצד פקידי המקום, בין שכחם בא להם מבירת תוגרמה ובין שכחם בא להם מבירת צרפת – גרמו לו ללכת בדרך בלתי סלולה, מבלי להביא לנו את הנצחון שקוינו לו. בנוהג שבעולם "אין דנין את המנצחים", ועל כן צריך לחשוב, כי אילו היה הענין כתקונו ונצח – אז היו הכל משלימים אתו כדרך המעשי שכבשו לו בתחלה; עכשיו שלא נצח – רבים מפשפשים בו, מוצאים בו עונות שישנם בו ושאינם בו ודורשים אותו כמין חומר גם בכללו וגם בפרטיו. אחרים מתנגדים לו ביסודו ואומרים, שאין בו לא צורך ולא תועלת. עם האנשים האלה אין רצוני להתוכח עתה; אלה אשר טח לבם מהבין את כל הנאמר בזה במשך עשרים שנה לא ישובו למוטב על-ידי מאמר אחד חדש. אחרים סכסכו אותו על-ידי שאלות רוחניות והביאו בו ערבוביא גדולה. יש שאלות הדורשות תשובות ישרות, וכל מה שנרחיק את הענין מן השכל הפשוט, כל מה שנסכסך אותו בחדודים של פלפול ופילוסופיה, נערבב אותו יותר ויותר עד שלא נמצא את ידינו ורגלינו. ענין הישוב נעור לפעולה חיה בתור תשובה על "שאלת היהודים" בכלל, אשר לא חדלה מהציק את ישראל בכל ימי גלותו. אמרתי "בכלל" – להוציא מלבם של אלה המונים אותנו תמיד בשאלתם לאמר: "האם יוכלו כל היהודים להתישב בארץ-ישראל? הלא סוף-סוף ישארו רבים מאד במקומות מושבותיהם ואיזו תרופה תתנו להם על-ידי הישוב?" אבל שאלה זו היתה לה מקום, אם בכלל היה אפשר להושיע לכל יחיד ויחיד מן הקבוץ הכללי בצר לו. גם הישוב לא בא להועיל לכל פרטי אישי העם, אבל להעם בכללו. לפנינו עם חי חולה, סובל תלאות רבות ורוצה לחיות בלי יסורים, ורוצים אנו להשיבו לאיתנו על-ידי חיים מתוקנים על ארץ אבותיו ככל העמים; מה יהיה אחרי כן עם היחידים? את זאת נראה אחרי כן; אם נוכל – נושיעם, ואם לא – והיה גורלם אשר יהיה, אבל העם בכללו יושע. וכי יותר טוב יהיה, אם יחד עם היחידים ההם יאבד העם כלו? בשעה שקראה אירופה דרור להיונים לא דאגה כלל לגורל מאות אלפי היחידים מן העם ההוא המפוזר ומפורד בשאר ארצות. לפני אירופה היה עם עתיק גוסס, אשר רצתה להשיבו לאיתנו. לנו אין הדבר הזה בלבד מספיק והננו קובעים ביסודי מטרות הישוב איזו רוחניות מיוחדה, אשר יביא עם ישראל לעצמו ולכל העולם כלו בשובו אל ארץ אבותיו. כי יש לישראל רוח מיוחד, כי הרוח הזה יתפתח בשלמותו בשבתו בארץ אבותיו בקהל גדול ובלי דחיפות תמידיות מן החוץ – בזה לא יטיל ספק שום איש ישראל היודע את עמו; אבל למה לנו להציב את רוחניות עמנו בראש כל המטרות, ביחוד בעת שלא כל העולם מודה ביתרונה, עד שגם רבים ממשכילינו עונים אמן חטופה אחרי דברי רינאן וסיעתו, שגזע בני שם נמוך מגזע בני יפת? למה הננו קוראים תמיד כי העיקר היא הרוחניות, ובאין רוחניות אין גם צורך לישראל להתקיים בעולם? "עם ישראל חי ורוצה לחיות"! – זוהי כל התורה כלה של חבת-ציון והציוניות. תשובות על השאלה: "למה הוא רוצה לחיות?" או "מה צורך לו בחיים?" למותר הן לגמרי, כי השאלה עצמה נבערה היא מאין כמוה, ואילו היינו פונים בשאלה כזו לעם אחר היינו לשחוק של גועל-נפש. האם מבלי דעתנו את המטרה הפילוסופית של חיינו הפרטים אין אנו רוצים ואין אנו צריכים לחיות? האם לא נהיה כמשוגעים אם נבוא לאיש ונאמר לו: "הנה לחייך אין כל מטרה פילוסופית ובעצמך אינך יודע למה אתה חי, אם כן – לך והטביע עצמך בים!" אין איש מאתנו מאמין בדברי המקובלים, האומרים, שבחירי המין האנושי עושים תקונים בעולמות העליונים, ובעל-כרחנו אנו אומרים, שאין להאנושית בשביל עצמה, ואם להאנושית בכללה יש זכות הקיום בלי מטרה כזו, למה לא תהיה זכות-הקיום הזאת לחלק ממנה? וסוף-סוף האנושית כלה אינה אלא מושג נאצל, ובפועל היא מציגה רק חלקים? כבר התאוננו הסופרים ארשאנסקי ונורדוי, שהדבר הנתון לאחרים בלי זכות יתירה, נותנים העמים לבני-ישראל אך במחיר הצטיינות יתירה: זכות הישיבה מחוץ לתחום נתונה רק ליהודי שכלה את חק למודיו באוניברזיטט, ומלומד יהודי מגיע לקתדרא בחוץ-לארץ אך על-ידי הצטיינות מיוחדה. את המדה הזו, כנראה, לקחו מן העמים גם הרוחניים שבקרבנו: כל העמים יש להם זכות חיים בלי שום הצטיינות רוחנית, ולישראל נחוצה דוקא הצטיינות רוחנית. אבל ענין הדבר גם לפי פשוטו "אתי שפיר": עמנו אינו רוצה ואינו יכול לחדול או להתהפך לאחר ונחוץ להצילו כמו שהוא. עוד יותר: אם גם היה עמנו יכול לחדול והיה בא לשאול עצה בזה, כי אז הייתי עונה לו, ולא בתור בן העם הזה, לאמר: "חבל על עם עתיק שימות לשחת ויאבד זכרו!" כן נסתבכו הדברים הפשוטים האלה ונהפכו לענינים שלמעלה מן השכל וסדרי החיים. ואחרי שסכסכו את השאלה הכללית, סכסכו, ולרוב על יסוד אותה השיטה, את השאלות הפרטיות, אשר על אחת מהן אני רוצה לדון עתה. כונתי על שאלת האפיטרופסות בהישוב, אשר ה' אחד-העם הקדיש לה מאמר ארוך קרוב לספר שלם ("השלח" שנת תרס"ב אדר א'-סיון). האפיטרופסות בהישוב, כהרבה דברים בעולם, יש לה צדדים שונים, ולכל צד – מדרגות שונות. הצד האחד בה היא ההשגחה, שהדברים יהיו נעשים בכללים ופרטים ידועים, השוללים את החירות הגמורה של האישים, הצד השני שבה – היא בטחון חיי הנתמכים, הפוטרת אותם מדאגה לעצמם. המדרגות שבכל צד הן – בהראשון: מהשגחה מועילה על העבודה עד ההתערבות בענינים הפנימים של האישים הפרטים, כמו האיסור ששם בלק ב"ראשון לציון" על יסוד חברות וקבלת אורחים ללינה. המדרגות בהשני – מן קבלת הנתמכים על שלחן התומך בכל הענינים לזמן ארוך בלתי מוגבל עד נתינת תמיכתם לזמן קצר מדי חדש בחדשו עד הקציר הראשון ולפי דעת בעל-דיננו – גם מציאות תומכים בעולם, שבשעת הדחק אפשר לסמוך עליהם, יש בה משום אפיטרופסות. חושב אני, כי בבואנו לדון על איזה מושג מפשט שיש בו צדדים הרבה ומדרגות שונות, אי-אפשר לדון בחדא-מחתא ולהוציא משפט על כלו על יסוד איזה צד או מדרגה שבו, שאינם אלא פרטים, שאפשר לשנות אותם לטוב, מבלי לגזור כליה על המושג עצמו. כבר אמרו העולם רצה לבראו במדת-הדין, אבל ראה שאין העולם יכול לעמוד במדה זו וצרף לה מדת-הרחמים. זאת אומרת, שההגיון המפשט והנאצל אין לו מקום רק במחשבה ולא בחיים, להם תנאים פרטים שונים שאי-אפשר להתעלם מהם. בעלי-המוסר הקדמונים, שראו שהקצוות בכל דבר מזיקות, יעצו ללכת באמצע. הבאים אחריהם לא נחה דעתם בעצה זו, כי אין משקל לרוח, ואין אנו יודעים לכוון בדיוק את הנקודה האמצעית. עד כמה שטענתם זו צודקת, בכל זאת אין אנו אומרים שבאמת טוב לאדם להיות קיצוני בכל דבר, להיות, למשל, קמצן נורא או פזרן בלי שיעור, להיות בעל-תאוה עד אין גבול או נזיר מכל העולם כלו, וכיוצא בזה. בשעה שאסרה האגדה את יצר-הרע בכלא לא נמצאה ביצה לחולה, ובראותה כי אם תקרא לו דרור יעבור כל גבול, נקרה לו את עיניו (יומא ס"ט (:, היינו שנתה בו פרט אחד. בעל-כרחנו עלינו להתרחק מן הקיצוניות, כי יש דברים שמעוטן יפה ורבוין קשה ויש דברים שרבוין יפה ומעוטן קשה, ואם אין אנו יכולים לדעת ברור את הנקודה התיכונה – עלינו לחתור להתקרב אל השביל הטוב, והחיים בעצמם יורו לנו בקירוב את הדרך הרחוקה מהפסד וקרובה לשכר. אמנם לא נמלט משגיאות, אבל החיים אינם בלי שגיאות, ואין אדם עומד על דברי תורה בכל הענינים להם קיצונינו לבעלי הפשרות, אבל כחם רק בפיהם, ועוד לא הראו לנו גם את גבול הקיצוניות, ועד כמה היא בטוחה משגיאות. אינני יודע אם יש בעולם קיצוני גמור במעשה, אבל אם גם ישנו – יכול הוא להתקיים בתנאים מיוחדים רק בהיותו יחיד נבדל מן העולם, אבל לא בהיותו חבר להצבור, ואם איזה צבור ירצה להיות קיצוני, אז עליו או להתהפך לעדר של כבשים, שדעת כלם שוה, או, יותר נכון, אין להם שום דעת, או לחדול מהיות צבור. האפיטרופסות הקיצונית של שייד, שבשביל קיצוניותה הגדולה בכל צדדיה ומדרגותיה מכלל אפיטרופסות, הדואגת לטובת בני חסותה, ונכנסה לגבול שלטון פקיד אסירי-כלא על מעוניו, השחיתה את כל הישוב, גם אי-אפשר היה שלא תשחית אותו, ועל כן בא ה' אחד-העם במאמרו הנ"ל "הישוב ואפיטרופסיו" לקיצוניות שכנגדה ומחליט, שצריך לבער אחרי האפיטרופסות עד תמה, לבלי השאיר לה שורש וענף – "באיזו צורה שתהיה" ולזכות את כל הנתמכים בחירות שאין לה גבול. עם אלה הקובעים גבול "עד כאן האפיטרופסות נחוצה ומועילה, מכאן ואילך היא יתרה ומזיקה" – הוא נלחם בכל כח דברנותו המצוין ומסיים, שצריך להנתמכים למלאות את מחסוריהם בבת-אחת ולעזבם לגורלם להלחם על נפשם בחפצם ורצונם, מבלי להשגיח על מעשיהם אם טובים הם או רעים" (צד 103). ה' אחד-העם אינו מסתפק בזה לבד וחותר לרדת לעומקה של הלכה ולמצוא את סבת כל הסבות להמעשים. כמדומה לי, שאם, למשל, יתחברו עשרים "אברכי-משי" וייסדו שותפות של עבודת חייטים, שיניחו בה כל אחד חמשים רו"כ בעת שהשותפות דורשת איזו אלפים רו"כ ולא יצליחו במעשיהם, אז לא נצטרך כלל לחפש את סבת ההפסד בענינים כוללים ועממיים, כמו שמחפשים את סבת "המהפכה" בצרפת וכיוצא בזה, ונאמר בפשיטות, כי הענין לא הצליח בשביל שהסכום שהונח בו לא הספיק ובשביל שהשותפים עצמם אינם יודעים מאומה בענין שבחרו בו. ואפילו היה בא אפיטרופוס מן הצד והיה מוסיף לסכום השותפות הון רב, אלא שהיתה מטרתו לא לשם העסק ההוא עצמו, אלא למטרות אחרות לגמרי, והעסק לא היה מצליח, לא היינו משנים את דעתנו בזה, מפני שהמטרות החיצוניות שהונחו ע"י האפיטרופוס ההוא לא היו מכונות לעצם הענין ותקונו. ענין הישוב היה ממש כמשל השותפות שזכרתי. בתנועתו נסחפו אנשים שאין להם הסכום הדרוש, וכל-שכן שלא היתה להם ידיעה קלה בעניני עבודת האדמה. נטפל להם שייד, שכל עבודתו היתה לטובת עצמו, לקבל שכר ולמלא את תאותו למשרה ולשלטון, ולא דאג מעולם להעמיד על הקולוניות אנשים שהם ישרים ומומחים כאחד. נטפלו להם חובבי-ציון, שמעולם לא היה להם הסכום הדרוש לפעולתם, ועם זה הוכרחו גם-כן, על-פי דרישת עסקנים ידועים, להעמיד פעם בפעם בראש הפעולה במקום המעשה אנשים החביבים להעסקנים הנ"ל, אשר עם ישרתם לא היתה עטרה זו הולמתם, כי לא ידעו מה יעשו ובמה יכשלו. הסבות הקרובות האלה דין לנו להבין מפני מה לא היתה תקנה להישוב עד עתה, אם גם להסבות ההן יש סבות יותר כוללות ועמוקות, כמו רפיון תנועות הישוב בכלל, אשר רק דלי-כח ודלי-מעשה החזיקו בה, ואינה תנועה עממית כלל, התרחקות בני עמנו בזרוע מעל עבודת-האדמה זה מאות שנים, שגם למחזות האלה יש להם סבות עמוקות באורך הגלות, שהמית בעמנו את הרגש הלאומי והרחיקו מעל אדמתנו, וכן נחשוב הלאה סבות יותר כוללות: חורבן ארצנו ע"י הרומאים, הפוליטיקה הנבערה של אבותינו בזמן שהיו על אדמתם וכיוצא בזה, אשר אין לנו עתה עסק עמהן, כמו שגם הריסת השותפות במשל שזכרתי יש לה גם כן סבות כוללות ברוע החנוך ובמציאות עניים בעולם, שגם להן יש סבות בסדרי העולם ההוים. בדרך כזה צריכים היינו בכל דבר להגיע עד עמקי מצולות ההיסטוריה, כמעט עד דור אדם הראשון. אבל אין אנו עושים כן, מפני שאף-על-פי שהסבות הקרובות מוצאן מסבות יותר רחוקות וכוללות, בכל זאת יש ביכלתנו לפעמים בנידון ידוע ע"י זהירות לקדם את פני הסבות הקרובות ולהרחיק את הנזק הבא מהן, אם גם אין בידנו להרחיק את הסבות הכוללות. הזהירות שהיתה בשכלול "קוסטוני" הצילה אותה ממצב "זכרון יעקב", ואילו היתה בשכלולה זהירות יתירה, כי אז היתה עתה משוכללה לגמרי. השפעת הסבות הכוללות הולכת תמיד דרך צינורות ידועים, ובהיות הצינורות מתוקנים גם ההשפעה מתוקנה. דעת ה' אחד-העם אינה כן, הוא אינו רוצה לדעת את הסבות היותר קרובות ואת הפרטים. לפי דבריו: "רק תמימות של ילדים תוכל לתלות כל הקלקלה באיזה אנשים פרטים ומקריים… אבל מי שאינו רוצה ליסר את החוטאים אלא למצוא סבת החטאים הוא יכיר מיד כי… לולא היתה כאן איזו סבה כללית ופנימית… לא היה כחם לבלוע בלי הרף את כל המעשים הטובים של הנדיב ושל חובבי-ציון" (צד 94). אבל אם נאמר שלא הפרטים העיקר, אלא הסבה הכללית והפנימית, הלא יש לשונאי הישוב סבה יותר כוללת, באמרם, כי השגיאה הכללית היא בזה, שארץ-ישראל אינה מסוגלת לישוב, ושונאי ישראל הולכים עוד הלאה ואומרים, שבני-ישראל הם עם של תגרנים ואינם מוכשרים לעבודת-האדמה! אנו אין אנו אומרים כן, לא מפני חבת הארץ ולא מפני כבוד עמנו, רק דוקא בשביל שאין אנו רוצים לפטור עצמנו על-ידי תשובות כלליות שאינן נכונות ורוצים לחדור לעמקי הפרטים. ובאמת יודעים אנו, כי כל התקלות שהיו בהישוב היו להן סבות פרטיות שונות: פה היו מחלות, פה מעוט סכומים, פה מעוט אדמה, פה טיב האדמה, פה סכסוכים עם השכנים, ועל כלם חסרון בקיאות ובמקרים הרבה גם חסרון רצון טוב מצד המנצחים על הענין. גם הדעה האומרת, שכל כחות הטבע השונים בעיקרם אינם אלא כח אחד, אינה אומרת שכל תקלות החיים השונות, הממלאות את חלל העולם אך סבה אחת להן, באופן שרפואה אחת תוכל להיות מזור לכלן, אם לא נחשוב את החיים עצמם לסבתן הכוללת. על פי זה נמצא, כי גם "האפיטרופסות" היא מלה כוללת ואחרי מצוי הדין נראה, כי לא היא בכללה הזיקה רק פרטיה, ואם נאמר נבער אחרי כלה בשביל הפרטים ההם – נהיה כמבער אחרי הסכין בשביל שפצע בו את ידו על-ידי אי-זהירות, או כאומר לבלי להשתמש כלל באש, מפני שפעם אחת נפלה דליקה בביתו. כבר אמרתי, שיש בהאפיטרופסות גם צדדים שונים, גם מדרגות שונות, ובהן תלויות התוצאות שממנה. אפיטרופסות בלתי קיצונית שהיא גם טובה, גם תקיפה, העוצרת מלקנות אדמה כחושה, במקומות שהאויר בלתי בריא במדה מועטת, ועם זה היא מנהלת עד זמן ידוע את הקולוניסטים לפי כללי עבודת-האדמה בכלל ותנאי המקום בפרט, שאינם ידועים עוד להם, - הרי היא אפיטרופסות טובה מאד. לאסוננו לא היתה עוד להישוב אפיטרופסות כזו: אפיטרופסותו שייד, שכללה גם כפית העבודה, גם התערבות בענינים הביתיים של הקולוניסטים, גם בטחון החיים לזמן בלי מצרים, וכל זה עשתה לא מפני שכך דרשה טובת הענין, אך לסבות ידועות לו עצמו, החזיקה פקידים ומשרתים עד אין קץ, הונתה את לב הנדיב בכרמים מפוארים שהכנסתם מסופקה, בבנינים גדולים ונהדרים שאין צורך בהם, בקנית אדמות רחבות, שלא היתה רשות להושיב עליהן קולוניסטים, ובכל פעולה נראתה אך תאות המשרה והשלטון בלי שיעור – היתה רעה בכל האופנים, ובכל אשר פנתה הרשיעה. הזהב הרב שהזיל הנדיב בחבתו להישוב לטובת הענין – התיך שייד ועשאו זהב רותח לצוק אותו אל תוך גרונו של הישוב… אפיטרופסותם של חובבי-ציון בהרבה ענינים, ואם לא הצליחה לגמרי – היה זה מפני שלא היתה תקיפה ומזוינת גם בבקיאים גם בסכומים הדרושים. ראוי להעיר, כי גם הצד היינו צד בטחון החיים, שלא נקו ממנו גם חובבי-ציון בשכלול "גדרה", שכלכלו אותם בכל מחסוריה כשמונה שנים, לא הראה השפעתו הרבה על הקולוניה ההיא להשבית בלב בניה את הפעולה העצמית, ואחרי שקבלו את הבציר הראשון הסתלקו בחפץ לב מעל שלחן חובבי-ציון, ואילו היו מוצאים די קונים ליינם לא היו יודעים מחסור, ולא היו מבקשים גם הלואות זמניות מחובבי-ציון, והיו עתה משוכללים. אבל בעל-דיננו אינו רוצה בגבולים באפיטרופסות ואומר: "מכיון שנתנה רשות למשחית אינו מקפיד על הגבולים ופוסע ועובר עד מקום שיכלתו מגעת" (צד 100). בכל לב הנני מודה לדברים אלה, אבל היוצא מזה הוא רק זה, שאין למנות על הישוב משחיתים. אם נתן רשות לאיש משחית, בין שהוא משחית בכוונה, בין שהוא משחית בשגגה, מפני "שאינו יודע שאינו יודע", אז אין גבול להנזק שהוא מביא; אבל לא כן הדבר, אם נתן רשות לאיש ישר, המסור לענין שהפקד עליו, ועם זה הוא מומחה לדבר ויודע את אשר לפניו. בכל בתי-החרושת ובתי-המסחר הגדולים עושים הפועלים את מעשיהם על-פי שיטת אפיטרופסות ואין להם רשות לעסוק בהעסקים ההם כאדם העושה בתוך שלו, ובכל זאת הפקידים הראשים, שהתמנו להיות אפיטרופסים להענין, מוצאים תמיד גבול בין המועיל והמזיק, ואם גם ישנו לפעמים – אין הנזק גדול עד לקעקע את כל הענין. הסבה לזה היא, מפני שבוחרים לאפיטרופסים לעסקים כאלה רק באנשים ישרים ומומחים, הצריכים עם זה ליתן דין-וחשבון לפני העומד על גבם. שייד יודע היטב, כי כל לשון תקום אתו למשפט תרשיע, כמו שהיה באמת, לאסון הישוב, ובראותו כי דרכו צלחה פסע ועבר כל גבול עד שהפך את אפיטרופסותו לשלטון בית-כלא, עד שבאה עליו הרעה ממקום אחר שלא קוה… ועד כמה גדלה האמונה בו נראה מזה, כי כאשר נבאש בעיני שולחו אבדה אמונת האחרון בכל איש שיהיה, ומצא את עצמו מוכרח למסור את הענין החביב לו לחברה רבת אוצרות, שאינה הוגה כל חבה למשאת-נפשו, ודעת איזו מחבריה לא נחה מזה כל עיקר. בעל-דיננו אומר, כי הסבה היתה לא מפני שהפקידים היו אנשים משחתים, שאילו היה נקל כל-כך לנוכלים ורמאים להוליך את הנדיב שולל, כי אז לא היה מה שהוא, כי רמאים כאלה, אשר לא יחסרו בכל מקום שיש את מי לרמות, היו זה כבר אוכלים את כל עשרו, - אבל הסבה האמתית לכל זה היא שיטת האפיטרופסות כשהיא לעצמה (צד 295), כאילו בעניני מסחריו של הנדיב אין אפיטרופסות וכל אחד מעושי-דברו, גם היושבים בבאקו אשר ברוסיה, עושים כל אחד מה שלבו חפץ ועל כן מסחריו מצליחים. הסבה האמתית לאמתה היא זו, שבעניני מסחריו מתעסקים רק אנשים מומחים הבקיאים במעשיהם, ושבעניני מסחר העין צופה היטב, הפנקס תמיד פתוח והבילאנס מורה בדיוק את התפתחות העסק; אבל בעניני הישוב, שנחשב לא לעסק מסחרי, אך לדבר של צדקה, חשב הנדיב למותר להעמיד מומחים בראש הענין, ובחר בשייד, נאמן ביתו לעניני הצדקה, שהאמין בכל מעשיו, וכל דבריו היו לו כהלכה פסוקה. אמנם היו בארץ-הקדש גם מומחים, אבל כלם הוכרחו להיות כפופים לשייד, וכבר העיד ה' זוסמאן, כי אם במקרה נתמנה לפקיד איש, שרצה באמת להועיל וראה את תעתועי הפקידות הראשית (כלומר: שייד), היה מוכרח לעזוב את מקומו (הרצאת דברי הבקרת צד 119 ברוסית וצד 61 בעברית), וכי רצון הפקידות הראשית היה ביותר שיצפצפו הקולוניסטים בשפת צרפת ויראו קידה בהכנעה יתירה לפני הפקידים (שם צד 98 ברוסית וצד 51 בעברית). אם מאפיטרופסות כזו, שלא בושה להטיל חובה על הקולוניסטים בארץ-הקדם, מקום שהכנסת-אורחים חשובה מאד, לאחוז במדת סדום ולבלי לתת לאיש אורח ללון בביתם בלי רשיון מיוחד מאת הפקיד המקומי – נאבה לדון על אפיטרופסות בכלל, אשר באמת לא אפיטרופסות שמה, אלא השגחה, ובעל-דיננו בכונה קורא אותה בשם זה כדי לאיים על הבריות – נוציא משפט מעקל. לטענת חירות העבודה היה עוד איזה מקום, אם היה מתברר שהתקלה בהישוב באה על-ידי העדר החירות הזו (כמובן, איני מדבר על הקולוניות שהיו תחת ממשלת שייד); אבל התקלה הזו היתה בסבות אחרות, ואולי ביניהן – גם חירות העבודה עצמה. בעל-דיננו אומר, כי "האפיטרופסים השונים של הישוב, גם במזרח" וכו' נטלו בהשגחתם המעולה "את האנרגיה החפשית ואת הכשרון למלחמת הקיום" (צד 100–101). אבל מתי השגיחו אפיטרופסי הישוב במזרח על מעשי בני "גדרה" ו"חדרה" לומר להם: עשו כך ואל תעשו כך? מתי היו יכולים האפיטרופסים הנ"ל להשגיח, שהכסף שהם נותנים יצא דוקא למה שנתנו ולא לדברים אחרים? בעל-דיננו יודע היטב, כי הכסף שנתן ל"משמר-הירדן" למטעי עצי-תות על-פי הצעת המנוח בינשטאק יצא למטעי גפנים שלא הצליחו ולתשלומי חובות הקולוניסטים, וכי הכסף שהיה נתון איזו פעמים לצורך זה יצא לצורך אחר. בכלל עשו אפיטרופסי הישוב במזרח את פעולתם תמיד על יסוד הבקשות שבאו מן הקולוניסטים, ואם דחו בקשות כאלה, שנראו להם לבקשות דמיונות, הנה דחית בקשה ואי-נתינת כסף אינה עוד אפיטרופסות, כי בכלל אין בכח המזרחיים למלא כל בקשה שתבוא לפניהם. ואיה היא הצלחת "ראשון-לציון" במשך שתי שנים והצלחת "יסוד המעלה" במשך חמש שנים בטרם שבאו תחת האפיטרופסות הגרועה ועשו הכל כרצונם? איה הצלחת "בני יהודה" ו"ארטוף", שמעולם לא היתה עליהם כל השגחה? איה הצלחת החפשים שלא את פי הפקידות, מיראה פן לא תקבל את ענביהם אל היקב (צד 109); אבל הא גופא קשיא: מי הכריחם לנטוע גפנים בעד היקב ולא נטיעות אחרות שאינן זקוקות ליקב? ולמה הוציאו בני "וואדי-חאנין" את הלואת יק"א בסכום גדול "לכרמים חדשים שנוח היה להם שלא נבראו ולבנינים גדולים שאפשר היה בהם לקמץ הרבה"? (393 בהערה) הוא מאשים בזה, לא בפירוש אבל ברמז, את יק"א, שהלותה להם כסף וסמכה על ההכנסות העתידות, אך האם יק"א אשמה במה שבני עמנו רגילים לבנות להם מגדלים באויר? אם יק"א אשמה בזה שנתנה כסף – צריך לבוא לידי החלטה, כי ראוי לעזוב את כל הקולוניות לנפשן… אבל מה היה, אם היתה ארץ-הקדש ארץ מתוקנת, היו בה באנקים, והקולוניסטים היו משעבדים אדמתם להבאנקים ההם בעד שהיו לוקחים לדברים דמיוניים, כמו שעשו הרבה מבני-עמנו בערי-התחום לצורך בנינים גדולים שאין חפץ בהם? בעלי-דמיונות תועים בחלומותיהם, וחובבי-ציון ויק"א אשמים! אבל נדמה נא בנפשנו, להיפך, מה היה אם היתה בארץ-הקדש אפיטרופסות תקיפה, שלא היתה מניחה לקנות אדמת-חול ואדמת-בצה, האוכלת את יושביה; שלא היתה מניחה למוסד "משמר הירדן" לבנות קולוניה באויר, שאין לה משלה כלום, לא אדמה ולא בתים; שלא היתה מניחה לפועלים עניים לקנות ב"פתח-תקוה" או "וואדי-חאנין" שלשים דונם אדמה כדי להקרא בשם קולוניסט; שלא היתה מניחה לעניים מרודים כ"בני יהודה" ו"ארטוף" לכונן קולוניות שאין להן מעמד? כמדומה לי, שאפיטרופסות כזו היתה מביאה תועלת גדולה, אף-על-פי שהיא אפיטרופסות. לא בהאפיטרופסות מקור הרעה, כי אם בנו בעצמנו. בגלותנו נשמטה הארץ מתחת רגלינו והננו חיים באויר ובדמיון. אברכי-משי נעשים סוחרים, בטלנים נעשים חנונים, לוקחי-כסף בהלואה בונים בתים כמו רמים ורובם ככלם או אובדים בענים במקומם או נודדים לבסוף לקצוי-ארץ; ובארץ-הקדש – כל הרוצה קונה לו קרקע, בין שהיא גרועה בטיבה ובין שהיא מועטת בשטחה; כל הרוצה נעשה עובד-אדמה ופועל אף-על-פי שלא יצלח לזה, ואחרי כן הוא בא ופושט את ידו בבואו בטענת בעל-דיננו, שהיה לקרבן בעד הרעיון הלאומי. האמנם גם בתקלה זו, שכפי שהראיתי היא סגולת הגלות, וכמעט כוללת, מאשים בעל-דיננו את רעיון הישוב עצמו בצורה שנתנה לו מראשית הולדו (צד 101) ועל כן "חובבי-ציון הם הגורמים בדבר" (102). בעל-דיננו סתם במקום הזה את דבריו ולא באר לנו, איזו צורה היתה יותר טובה להרעיון בעת הולדו, שבגבולה לא היה מקום עוד לכל התקלות שבאו עתה. מרשה אני לי לשער, כי הצורה היותר טובה היא – אם היתה כפי החלום אשר לו בעל-דיננו והרצה אותו בפרטות במאמרו "ד"ר פינסקער ומחברתו" (על פרשת דרכים 96–100, ובהוצאה שניה 80–84), היינו, בתקופה של זהב, באין צל אנטיסמיטיזם ובשווי-זכיות גמור, בעת שעם ישראל צעד לפנים על דרך ההשכלה והאסימילאציה החיצונית, נתעוררה בלב רבים שאלת היהדות במובנה הלאומי; גסיסת העם נגעה עד לב טובי-בניו ובא בלבם הרעיון לשוב אל ארץ אבותיהם, הרת-היהדות, אז הוציאו קול-קורא, יסדו אגודת "מחבבי-ציון" (כלומר, לא חובבים, אך מחבבים על אחרים), יסדו קולוניות ובתי-ספר, והקול נשמע בגולה על-דבר הפלא הזה, ורבים החלו לנסוע לארץ-הקדש לראות בעיניהם את החדושים האלה, ובאו וראו והרגישו בלבם רגש אהבה עמוקה לארץ אבותיהם ואחיהם היושבים שם, וקנו לעצמם שדות וכרמים (ומה היה אם אז לא היו להיין קונים?) וכו' וכו', והתנועה הזו, שנתעוררה לא על-ידי שאלת היהודים ולא היתה פרפור של קדחת מסבות מקריות וחיצוניות, כי אם תנועה מסודרת מסבה מושכלת ופנימית – השיגה את התכלית הנרצה: בראה בארץ-ישראל "מרכז לאומי רוחני להיהדות". איני מכחיש, כי החלום הזה הוא חלום פיוטי ונעים, ושמח הייתי, אם תיכף אחרי המהפכה בצרפת, בשעה שהגיע לבני עמנו שם תקופה מזהירה, היו מתעוררים טובי העם שם לעשות ככל אשר התוה בעל-דיננו; עוד יותר הייתי שמח, אם היו גדולי אבותינו בזמן הבית השני דואגים יותר לטובת העם מאשר לטובת איזו דקדוקים, היו מנהיגים את הפוליטיקה בבינה יתירה, לא היינו מנוצחים מאת הרומיים ולא גלינו מארצנו. אבל מה נעשה, אם ההיסטוריה בוחרת לה דרך שלא כרצוננו, "המעשים נשארים והחלומות כלים כעשן"? מה נעשה, אם דוקא בעת הרצון לשווי-הזכיות השתדלו תקיפי עמנו למחות כל זכר לאומי גם מתוך הסידור, וגם אלה שהתנגדו לזה עשו זאת לא מרגש הלאומי, אך מפני טעמים דתיים? מה נעשה, אם גם טובים וגדולים כהד"ר גייגער והד"ר גראטץ הקפידו בכל כחם ומאודם להקרא רק בשם "אשכנזים שומרי דת משה", שד"ל הלאומי היה כערער בודד לו, וקולות הרב ר' צבי הירש קאלישער והד"ר העס היו כקול קורא במדבר? מה נעשה, אם גם בדורות יותר קדומים נסמכה פרשת "ויתערבו בגוים" לפרשת "וילמדו ממעשיהם", וגם אז "הסרת טבעת" אחת עשתה יותר גדולות מכל הנביאים שעמדו לישראל, כמו שאנו רואים בהשנוי הגדול שבישראל אחרי שובו מגלות בבל? ומה נעשה, אם ההיסטוריה הולכת בדרכה הסלולה, והגבירה את הרעיון הלאומי דוקא על-ידי האנטיסמיטיזם והסרת הטבעת, ועם זה בהכרח בא גם הפרפור של קדחת? אלא שהמקרה הראה לנו, כי "פתח-תקוה" הראשונה שנוסדה בלי אנטיסמיטיזם ופרפור של קדחת נהרסה לגמרי, עד שבאו בני הפרפור והאפיטרופסות ויסדוה מחדש, והיא קימת. גם הדברים "חובבי-ציון הם הגורמים בדבר" סתומים יותר מדאי, כי הזה מתכנים הרבה אלפי אנשים, בהם הוזים ובטלנים, בהם חסרי-דעת ומבוהלים, בהם בעלי-הגיון ומתונים, בהם חכמים ואנשי-מעשה ועוד, ואי-אפשר לכוללם ולבוללם יחד. מנהיגי חובבי-ציון לא העמידו מעולם את כל הקורא לעצמו בשם "אכר" בארץ-ישראל תחת אפיטרופסותו וחסותו של הכלל כלו, וזה האות, כי במשך שמונה-עשרה שנה קבלו תמיכות ממשיות מחובבי-ציון בתחלה רק כמחצית מבני "גדרה" וחלק מבני "פתח-תקוה" ואחר כך גם בני "קוסטיני" ואיזו מבני "חדרה" ויחידים מ"ראשון-לציון" ו"רחובות", גם הנדיב קבל תחת חסותו רק קולוניות ידועות וכל עמל לא הועיל להכניס תחת חסותו את יתר הקולוניות. מי מאתנו אינו זוכר את המרוצה של בהלה שהיתה לפני איזו שנים לאמריקה ולארגנטינה בחשבון להתקבל אל הקולוניות שנוסדו או שיוסדו, אם גם לא היה למרוצה זו כל יסוד? דרכו של העני בעל הדמיון להיות נדחק בכל מקום שהוא רואה בדמיונו איזו פרצה, ולולא זאת לא היו גם "בני יהודה" ובני "ארטוף" מיסדים את מושבותיהם, הראשונים ראו את גורל "יסוד המעלה" ("בני יהודה נוסדה לפני בוא האחרונה תחת חסות הנדיב), והאחרונים – את גורל "וואדי-חאנין" והרבה מבני "פתח-תקוה", ולא היה להם שום חשבון לקוות כי חובבי-ציון ישכללו גם אותם, כמו שאומר בעל-דיננו. אם היינו רוצים להקדים מכה לרפואה זו ולהוציא מלב כל איש שום מחשבה על האפשרות להבנות על חשבון כלל היה לנו אך דרך אחת: לבלי עשות מאומה. קרוב לשער, כי לפני בעל-דיננו היה אז יותר טוב; אבל איני יודע במה? אם בצד החמרי, הלא בכל אופן מצב העניים, שבאו לארץ בחשבון להבנות כלל ישראל, טוב עתה יותר ממה שהיה בעת בואם, ואם בצד המוסרי והרוחני, הלא ספק גדול הוא אם היו האנשים האלה יותר מוסריים ויותר רוחניים אם היו גולים לאמריקה הצפונית והדרומית או לאוסטרליה… וכנראה, באמת היא דעתו של בעל-דיננו, שיותר טוב היה אם לא היינו עושים מאומה. "ההכרה לבדה בלב האדם – אומר הוא – שיש לו גואלים בעת צרה ואיך שיהיו מעשיו אין לו לירוא מפני מפלה מוחלטת, ההכרה הזו בלבד, אפילו אין איש מתערב בעניניו, גם היא אפיטרופסות במדה ידועה" (101), ובכן מציאות חובבי-ציון בעולם לבדה היא אפיטרופסות; אבל אין להשוות את המדות. אדם הנמצא בתנאים שהורגל בהם בילדותו ובמקום שנודעו לו תנאי מלחמת קיומו צריך באמת להתרחק מאפיטרופסות כזו, אבל אדם הבא לארץ חדשה לו, לעבוד בעבודה שלא נודעה לו ובתנאים שלא הורגל בהם, יכול לאבד תיכף את אומץ-רוחו, אם אין לו גם צל תקוה, כי אם יפול לא יוטל, וכבר ידוע, כי תקוה אין גם אנרגיה. ואם נוסיף לזה שהיהודי, שהוא על-פי-רוב אץ להעשיר, ואם יש לו מנה רוצה מאתים, לא יחדל מעבוד בכל כחו ולהרבות הונו אם גם ידע שיש לו על מי לסמוך בעת צרה – אז נמצא, כי האפיטרופסות הזו אינה גורעת כלום מחריצות בעלי-דעת ופעולתם העצמית, ובשופטני לא עסקינן. אפיטרופסותו של שייד אין שום ראיה לכאן; היא השחיתה לא בזה שנתנה כסף הרבה, אך בזה שלא הראתה להקולוניסטים מה לעשות בכסף הזה, ועוד השתדלה להטותם מני-דרך לעשות מה שלא היו רשאים לעשות לפי האמת: הכריחה את בני "ראשון-לציון" לטעת גפנים יקרים, שאינם טובים לפי תנאי האקלים בארץ-הקדש ותנאי המכירה, הכריחה את בני "עקרון" שלא יעסקו בעבודת-השדה, העלימה מבני "זכרון יעקב" את מקומות כרמיהם וגם הביאה עליהם משובה נצחת, ועם זה קבלה את הנתמכים להיות סמוכים תמיד על שלחן הנדיב וגם השתדלה בכל כחה, שיארך המצב הזה של "נהמא דכסופא" עד אין קץ… האפיטרופסים שבמזרח לא עשו כן לשום קולוניה. אם ישיב בעל-דיננו מ"קוסטיני", אזכיר לו, כי אחרי שתי שנים להוסד "קוסטיני" הכיר אותה הועד בראשית שנת תרנ"ט לעומדת ברשות עצמה, וראש נסבה כי מצא לטוב לו בשנה ההיא להתפטר ממשמרתו. האמנם בעל-דיננו יאמר, כי הוא מדבר בחובבי-ציון בכלל, מבלי להראות על זה או זה, אבל בזה יצדק רק לפי דעתו, שהאשם הוא ברעיון הישוב ובמציאות חובבי-ציון בעולם, אך מי שאינו מקפיד על המציאות הזו יודה, כי שונים הם חובבי-ציון למיניהם, ועל כן ראוי להבדיל גם בין אלה מחובבי-ציון, אשר בתתם פרות לבני "גדרה" המעיטו את מדת תמיכתם "להודיע בזה להקולוניסטים כי אינם כבנים הסמוכים על שלחן אביהם" ("דרך לעבור גולים" צד 132), ובין אלה, אשר בקבלם ל"קוסטיני" פועלים שהיו להם פרות מכבר, שלמו להם בלי ידיעת הועד בעד הפרות ההן מכסף חובבי-ציון, למען ידמו, כי באמת הם כבנים הסמוכים על שלחן אביהם. על כן אי-אפשר להשתמש בענינים כאלה במדת ההכללה, למען לא יהיה "טוביה חטא וזיגוד מינגד"… על-פי שיטתו זו בענין האפיטרופסות, או כמו שאני קורא לזה "בענין ההשגחה" נלחם בעל-דיננו בנאום יפה וארוך עם האומרים, שאסור למסור להפועלים את הסכומים הדלים שנאספו בשבילם כדי שיעזרו לעצמם כפי יכלתם בלי שום אפיטרופסות מצד "דורשי טובתם", האומרים כי "רק אחרי השכלול נעזבם לנפשם כדי שיהנו מטובתם" (100), ומסיים בעצתו, כי להמטרה הזו מובילה רק דרך אחת: "לחקור ולדרוש היטב עם בני המושבות עצמם את אשר יחסר להם בשביל להזדיין כראוי בשביל מלחמת הקיום, שיוכלו לקוות לנצחון… ואחרי שתנתן להם היכולת למלאות מחסוריהם אלה בבית-אחת יעזבו אותם לגורלם להלחם על נפשם כחפצם וכשרונם, מבלי להשגיח על מעשיהם אם טובים הם ואם רעים, ואם ימצאו אנשים – ואין ספק כי ימצאו – אשר לא ידעו להשתמש כהוגן באמצעי הקיום הנתונים להם ויכשלו ויפלו – דמם בראשם, יפלו ולא יהיו למכשול על דרך הטובים מהם!" (צד 103). מודה אני, שאין מוחי תופס עצה כזו. בעל-דיננו בעצמו קובל בצדק על אלה מחובבי-ציון, אשר "לא הישוב בכללו יקר להם, אלא כל אחד מן המתישבים כשהוא לעצמו שקול בעיניהם כעולם מלא" (צד 102). מובן, כי קלקלה כזו דורשת תיקון עיקרי, והעיקר צריך להיות לנו הישוב ולא המתישב. אם כן, מה לנו ולטענות המתישב, שיוכל לומר לנו "אתם גרמתם במפלתי, לפי שהעמדתם אותי בתנאים הרצויים בעיניכם ולא לסדר עניני בעצמי" (צד 100), בעת שהעיקר לנו הוא הישוב עצמו, שאין אנו יכולים למסור את משאת-נפשנו זו בידם בטרם נוכל להיות בטוחים כי ישיגו את המטרה? גם עתה הודיעו הפועלים בצעדם הראשון, שהם קרובים לטעות, כי בחרו בהאדמה שעל יד "וואדי-חאנין", המוכשרת רק לפרדסים ולא לעבודת השדה. בעל-דיננו אומר בעצמו (צד 106), כי דרושות חמש או שש שנים עד שאפשר להכיר את סגולת האדמה החדשה ולהוציא ממנה כל מה שתוכל לתת, ובאופן כזה לא נוכל גם לדרוש מן הפועלים שידעו כל זאת מתחלה, בגשתם לעבודתם, ותמיד יוכלו לומר כי הנסיונות לא עלו יפה. כמעט כל התמיכות שנתנו חובבי-ציון – נתנו על דעת מבקשיהן, והמצב לא הוטב, כי לרוב הם עצמם אינם יודעים מה חסר להם ומה יועיל להם, ורובם הם גם בעלי דמיונות: זה חולם לו, כי על-ידי עצי-תות יושע, זה – על-ידי עבודת החלב, זה חולם על מטעי שושנים ושאר מיני חלומות, ובאופן אחר אי-אפשר, כי כן גם דרך רוב בני עמנו, שלא הכינו עצמם בילדותם למלחמת הקיום – לפנות לכל צד ולהשען על כל דמיון, ורוב בני המושבות בארץ-הקדש גם עתה אין להם בקיאות הגונה בענפי עבודת-האדמה וכלכלת הכפרים, והם מגששים כעור באפלה. עד עתה נתפשטה עבודת-האדמה בארץ-הקדש במדה זעומה; הערביים עובדים בדרכים שלפני דור המבול, ובכלל הם עצלים נוראים; רוב הקולוניסטים הם כורמים. זקני העקרונים שהם באמת עובדי-אדמה, נדחו בזרוע מעל עבודת השדה, ובני "קוסטיני", לפי עדות מומחים, משתמשים בדרכים נושנים ולא נסו כחם בסעיפי עבודה שונים, ומה תושיענו החקירה והדרישה ביחד עם בני המושבות, שבעצמם אינם בקיאים בדבר כל צרכם? עוד זאת, הציור "לחקור את אשר יחסר ולתת הכל בבת אחת ולעזבם לגורלם מבלי השגחה, ואלה אשר לא יצליחו דמם בראשם" – יוכל להיות יפה רק על הנייר, לא במעשה. קרוב לזה היה שכלול "קוסטיני". מנהלי "מקוה ישראל" ו"רחבות", שאין ידיעתם פחותה מידיעת בני המושבות, חקרו את כל אשר יחסר, והרשימה נערכה בסך מאה אלף פר' מלבד האדמה והבתים, רק לא הודיעו מראש להקולוניסטים, כי מי שלא יצלח דמו בראשו ולא נתנו הכל בבת-אחת. אבל נשער נא בנפשנו, מה היה, אם היו מודיעים כזאת מראש ונתנו הכל בבת-אחת? הנה תיכף כשנגשו לעבודה ראו, כי מן הבהמות שקנה המנהל הראשון היו הרבה שלא הצליחו לעבודה, ומקרה כזה יוכל לקרות להפועלים גם בלי אפיטרופוס כמוהו; אחרי כן קרה אסון עם ערבי אחד, איזו מן הקולוניסטים נתפשו, ויתרם הוזמנו לחקירה-ודרישה והוכרחו לפגר מעבודתם ועל כן נלקה קצירם הראשון; זרעו שעורים, ונודע כי אין האדמה מוכשרת להן; המספוא עלה ביוקר ומצאו, כי טוב להחליף מקצת סוסים בשורים ולזרוע מיני חציר שונים תחת השעורים. בשביל כל אלה נצרך היה להוסיף אומרים אולי גם אז: "הרשימה נתמלאה ואין להוסיף עליה, ודמם בראשם!" אבל מסופקני מאד, אם יעשו בתוך שלהם עצמם, אם יקרה להם שאיזה ענין שהחליטו להשקיע בו סך מסוים לקה וצריך להוסיף לו סכומים חדשים, אם יפקירו גם אז הון רב ועתידותיהם בשביל שלא לצאת מגבול הפרינציפ… בעל-דיננו אומר בשם "בעלי הטובה", היינו אלה המתנגדים לדעתו בשאלה זו, כדברים האלה: "חלילה לנו ליתן לאנשים עניים סכום של עשרות אלפים ולהניח להם שיעשו בו כטוב בעיניהם, כאילו היה שלהם, זוהי דימוראליזאציה", וכנגד זה הוא מוצא, כי לקחת מן העני במחיר סכום גדול את בחירתו החפשית ביחס לעבודתו ואפני-חייו העתידים היא דימוראליזאציה יותר גדולה (100). הנני מודה, כי אני הנני אחד מבעלי-הטובה האלה, אבל מעולם לא יצאתי כנגד העצה לתת לעניים סכומים גדולים לעשות בהם כטוב בעיניהם בכח השם החדש זולתי טענו טענה זו, אז לא קראו את הדבר בשמו האמתי. יסלחו לי "בעלי-הטובה" האלה, ויסלחו לי גם ה' אחד-העם וכל הקוראים שמו, כי אם "אבסורד"! נקל להגות מחשבות פילוסופיות בתוך חדר-הכתיבה, אבל בשעה שאנו עסוקים במעשה – אז צריך ליטול עצה לא מפי הפילוסופיה הנאצלת, אלא מחיי המעשה, ולא לחנם אמר פרידריך הגדול, שאם היה רוצה לרושש אחד מפלכי מדינת ממשלתו היה מושיב בו לשר-הפלך את אחד מידידיו הפילוסופים. נדמה בנפשנו, כי באנו לאיש עשיר נדיב ובקשנו ממנו נדבה בסך איזו עשרות רו"כ לכונן בהם מטה-לחם לעני הגון. אין ספק, שבטרם יתן לנו הנדיב את כספו ישאל אותנו: ומה אתם חפצים לכונן בשבילו, אם חנות קטנה ממין ידוע, או עסק אחר, ואם הוא מוכשר לזה? הנה לפנינו השגחה בזעיר-אנפין. אמת הוא, כי אחרי תתו את כספו לא ידאג להשגיח על פעולת העני ההגון ההוא, מפני טעם פשוט כי השגחה בזמן ידוע על עסקי איש זר לו תקשה עליו יותר מן הסך הקטן שנתן, וסוף-סוף אין טובת הנתמך נוגעת אל לבו; כונתו היתה רצויה, אם תביא אל המטרה – מוטב, ואם לאו – יצרף את הסכום הזה לשאר סכומי הצדקה שנתן בחייו ודיו. נלך הלאה: לאיש עשיר גדול בא אח עני מטופל במשפחה ומבקש לכונן לו איזה עסק הגון, שיוכל לחיות בו כראוי, והאח הטוב הזה נתן לו אלף או אלפים רו"כ לכונן לו עסק, שהמקבל אינו בקי בו. אז אין ספק, כי עד שיקנה האח העני בקיאות הגונה בהענין החדש לו ועד שיראה האח העשיר, כי העסק הולך למישרים – לא יסיר האחרון ממנו את השגחתו היתרה, וינהלנו תמיד בעצתו לאמר: זאת עשה ואת זאת אל תעשה. מחייב טבע הדברים, שהאח הרוצה בטובת אחיו באמת ועם זה לא יאבה לתת לו פעם בפעם סכומים גדולים להכין לו תמיד עסקים אחרים תחת אלה שלא יצליחו, - לא יניח לאחיו הבלתי-בקי להוציא מעותיו ללא-תועלת ולאבד טובתו בידים. נלך עוד הלאה. האח העשיר אמר להאח העני: הנני רוצה להכין עסק גדול בעד עצמי ולהשקיע בו הרבה עשרות אלפים רו"כ, שיביא גם לי ריוח הגון, והנני להושיב אותך בעסק הזה בתנאי שתקבל חלק ידוע מן הריוח, שיהיה לך לפרנסתך. באופן זה, אם גם לאח העני יש בקיאות בעסק זה, לא יסיר האח העשיר את ההשגחה ממנו, ולא יתן להאח העני לעשות בו כטוב בעיניו. חובבי-ציון להפועלים אינו כיחס העשיר הנדיב להעני ההגון (המשל מיוחד (המשל השני), אך כיחס האח העשיר, שהושיב את אחיו העני בהעסק הגדול שהכין בשביל עצמו. דבר אין לנו עם חיים וברוך הפועלים כשהם לעצמם, אשר אולי כל ביאתם לארץ-הקדש שדה וכרם על חשבון אחרים, כמו שהעידו באמת ראשי ועד-הפועלים, בהצעתם שהגישו לועד-התמיכה בשנה שעברה, על חלק גדול מן הפועלים. ואפילו אלה שבאו ביחוד לשם חבת-הארץ, הנה כבר העיד ה' ז. עפשטיין בצדק, כי מעולם לא ראינו שיתנו לאיש איזו אלפים רו"כ בשביל שהיתה כונתו רצויה. הפועלים, כשהם לעצמם, הרי הם לנו ככל המון מיליוני עניי ישראל; ולא לפרנסתם הם אנו דואגים, כי כל המוכשר מהם לעבודה גופנית יוכל למצוא לחמו במקום אחר. גורל הפועלים נוגע אל לבנו רק בשביל זה, ששכלולם הוא חלק משאלת הישוב היקר לנו מכל יקר, אבל ענין הישוב הוא ענין העם כלו, ואיך נמסור את ענין העם הקדוש לנו בידי פלוני ופלוני מבלי כל השגחה עליהם שלא יקלקלו, רק בשביל לעשות להם נחת-רוח של חירות העבודה, בעת שעמהם עצמם אין לנו דבר? יודעים אנו, כי מגרעת אחת מקפת כמעט את כל המון אחינו הפשוטים, לחשוב שהם מוכשרים לדברים שאין להם הבנה בהם; שגם הרבה מבעלי-המלאכה שבנו אין דרכם לשמש כל-צרכם עד שיקנו בקיאות גמורה במלאכתם, והם דוחקים את הקץ, נושאים נשים ויוצאים להיות אומנים בפני עצמם בידיעות מקוטעות. יודעים אנו, כי הפועלים בארץ-הקדש, שעסקו כל ימיהם בהכרמים, בהפרדסים ובהיקב אינם בקיאים בעבודות השדה, בגדול בהמות וכו', ואיך נוכל לסמוך עליהם מבלי כל השגחה בהענין הלאומי? נשתנו הזמנים ועמם גם אנחנו. לפנים אמרנו: מי שהניח לו אביו ירושה טובה ורוצה לאבדה ישכור פועלים ואל ישב עמהם, ועתה אנו אומרים: מי שאבדה לו ירושת אבותיו ורוצה להחזירה ישכור פועלים לעבודתו זו ואל ישב עמהם! האמנם בעל-דיננו מיעץ לחקור ולדרוש היטב ביחד עם בני המושבות על כל הדרוש, אבל מלבד מה שאמרתי, כי בעלי-המושבות עצמם אינם בקיאים בעיקרי עבודות האדמה, הנה לא תמלט אם החקירה והדרישה הזאת תהיה להפועלים אך בבחינת עצה, אשר השומע ישמע והחדל יחדל, הלא לא תביא את התועלת הדרושה ותהיה כמעט למותר; ואם מסקנותיה תהיינה לחובה על הפועלים, הלא האפיטרופסות במקומה עומדת, שהרי אחת היא אם תבטל חירות העבודה על-ידי אפיטרופסות חובבי-ציון או על-ידי אפיטרופסות הקולוניסטים הזקנים, ובעל-דיננו אינו מסכים לדברי האומרים, שאפיטרופסות זו אינה רצויה, ואפיטרופסות אחרת טובה. יכול הייתי להסכים לבעל-דיננו, אם היינו יכולים לסדר את הענינים באופן כזה: חובבי-ציון קונים אדמה ובונים בתים, ולו יהא לפי הוראת הפועלים, ומוסרים אותם להאחרונים בתנאי, שכל יתר הדברים (מלבד הוצאות הצבור עד זמן ידוע) היינו: בהמות, כלים, זריעה, פרנסה וכו' יכינו להם הפועלים בכסף עצמם, מי שיש בכחו לעשות זאת ישוכלל, והשאר – יעשו מה שיעשו; שום תמיכה אחרת, מלבד קרקע ובתים והוצאות הצבור, אינם מקבלים לעולם מאחרים, ומי שיצליח יזכה במקחו וישאר על נחלתו, ומי שלא יצליח ירעה עד שיסתאב ובעל-כרחו יעזוב אדמתו וביתו לאחר הטוב ממנו בלי שום משכורת. בדרך כזה לא היה כל הפסד לא לחובבי-ציון ולא להישוב. אבל מסופקני, אם יש עשרה פועלים שיוכלו להשתכלל בתנאים כאלה. שונאי הנשים רגילים לומר על כל תקלה שלא תבוא בעולם: חפשו את האשה; שונאי ישראל תולים את כל הקלקלות שבחיי עם-הארץ בהיהודים, ובעל-דיננו, שבשביל להיטתו הקיצונה אחרי הרוחנית וחופשתה שונא בכל לב ונפש לא רק את האפיטרופסות כי גם השגחה איזו שתהיה, - מחפש גם בכל מעשי חובבי-ציון אפיטרופסות וסומך עליה את כל יסודותיו. שום איש לא יכחיש, כי חובבי-ציון עשו שגיאות גדולות ורבות, והשגיאות החלו בעת שנוסדה הקולוניה הראשונה "ראשון-לציון" וגם קודם לזה, בשעה שנועדו אנשים שלא היה כח לא בכיסם, לא בתמניהם ולא בידיעותיהם לגשת לעבודה כזו. לקדם את פני השגיאות, לפחות היותר מזיקות, צריך היה לשלוח מראש אקספידיציה של מומחים, שתשב איזו שנים בארץ-הקדש, תחקור את כל פרטי הענינים על בורים ותמסור את ידיעותיה למוסד של בעלי-יכולת לנהל את הענין. אבל אקספדיציה כזו, שאליה התפללתי כבר יותר מעשרים שנה ("המליץ תרמ"ב נומר 28), - עדיין לא נבראה עד עתה, ומוסד של בעלי-יכולת, שיהיה בכחו גם לסייע לפעולה מועילה, וגם להפריע מפעולה מזקת, לא יוכל להיות לנו עד עידן ועידנים. בכל העת הזאת הלכה התנועה במהלכה והשגיאות לא חדלו. אבל הבקיאים מעידים, שכל ישוב של עבודת-אדמה במקומות חדשים היה מלא שגיאות, עלה בדמים מרובים וקרבנות הרבה וזמן רב נדרש עד שבא הענין על מקומו בשלום. רואים אנו מעשים בכל יום, שאנשים עשירים, המוכרחים בסבות בלתי תלויות בהם לאחוז בעסקים זרים להם, מתרוששים ונופלים מבלי קום. זה כחם של חובבי-ציון, שבהיותם צבור אינם מתרוששים ויכולים לתמוך את הענין בסכומים גדולים ובזמן ארוך עד שיתברר פרטיו. ובאמת מכל הקולוניות השכלנו. מ"גדרה" למדנו, שאין להעמיד את הישוב על כרמים וכי 120 דונם למשפחה אינם מספיקים, והשתדלנו לתקן את הקלקלות האלה ב"קוסטיני". מן האחרונה למדנו, שמשפחות מרובות והעדר סעיפי עבודה שונים מפריעים להצלחת הקולוניה, ובהוסד קולוניה חדשה נשתדל לתקן גם את השגיאות האלה. ואפשר אמנם, כי גם בהקולוניה החדשה תעשינה שגיאות אחרות חדשות, אשר גם הן תורינה דרך ביסוד קולוניה יותר חדשה, וסוף-כל-סוף יתבררו כל הענינים, כמו שנתבררו בשאר מקומות ישוב חדשים. "חיה כל ימיך ולמוד כל ימיך" – יאמר המשל, ושכר הלמוד, שאינו לפי כחו של היחיד, אינו קשה הרבה להצבור. רב לנו, כי השגיאות לא הרסו את כל הבנין, וכי חלק גדול מעמל חובבי-ציון עומד וקים ונושא פרי. אך הקפדנות המקלקלת את השורה תוכל לומר, כי מכל העמל הרב בישוב הארץ יצא "אפס" (צד 492). אם בשתי השנים האחרונות – שנות המשבר, הוצרך ועד התמיכה לתת לבני "גדרה" לצרכיהם הפרטים (כי אין אנו מדברים בצרכי הצבור, הצריכים להיות עוד זמן רב למשא על חובבי-ציון מפני מעוט האוכלוסין ברוב הקולוניות) אך שלשת אלפים פר', שמהם נהנו גם שנים או שלשה שלא בערך לסך 125 פר' לשנה – לא התרחקו חשבונות הועד הרבה מן האמת באמרם, בטרם שנתברר המשבר בכל תקפו, כי "גדרה" משוכללת והכנסותיה מספיקות, וגם "קוסטיני" תוכל עמוד אם תשוב לתקונה, אחרי שתהיה לקולוניה בעד עשרים משפחות, לפי המספר שבשבילו נוסדה, או שירבו בה סעיפי העבודה. בשום אופן לא אוכל להבין, אם, למשל, נבנה בית שיוכלו לדור בו רק עשרים משפחות ויבואו להתישב בו שלשים משפחות ויצר להם המקום – איך נוכל לומר שכל הבנין לשוא, וכי הוא "אפס". נוכל להתאונן רק על רבוי ההוצאות וצער ההולכים, אבל לא להחליט שכל העמל לא הועיל. בעל-דיננו מתעמק בהאפיטרופסות עד ראשה ועיקרה ומתחיל מראשית פעולת חובבי-ציון, בשעה שכל הענין היה נתיב לא ידעו אנוש; ובאהבתו את האמת הנאצלת אינו מתרשל לטעון טענות גם 482). לא פה המקום להתוכח, אם העורך "קול-קורא" לנדבות לטובת ענין כללי חייב באותה שעה גם להתעמק בבקרה, כדברי בית-שמאי, שאמרו: כלה כמות שהיא, או לאחוז בדברי בית-הלל, שלא נבהלו כלל מטענתם העצומה של מתנגדיהם, גם כן אוהבי האמת הנאצלת כבעל-דיננו, שנשענו על מקרא מפורש בתורה "מדבר שקר תרחק" – ובהשענם על מנהגי בני-אדם ודרישות החיים ענו להם: מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר ישבחנו בעיניו, והורו על כן לומר: כלה נאה וחסודה גם לכלה שאינה נאה (כתובות יז.) – כי כל זה אינו נוגע לכאן. הקול-קורא נכתב בשנת תרמ"ה, בתחלת העבודה, בשעה שהמנהיגים בעצמם לא ידעו עוד לעורר ספקות, והאמינו בכל לב, כי הקולוניות תוכלנה להיות למופת, אם אך יתנו להן את הנחוץ להן. אם בעל-דיננו חושב, כי אם נתן בבת-אחת ויעשו בו כטוב בעיניהם אז ימצאו הרבה מהם את לחמם, היתה אז רשות גם להמנהיגים, שידעו שאין ארץ-הקדש צחיח סלע, שיש שם קרקע, ובמקום שיש קרקע אפשר לזרוע ולהתפרנס – לחשוב, כי בהנתן להקולוניסטים בתים ובהמות וכלי-עבודה וכו' לא יצטרכו עוד להתפרנס מן הצדקה, כמו ששאר עובדי-אדמה אינם זקוקים לזה. בעת ההיא, שלא נודע עוד בנסיון עד כמה אדמת ארץ-הקדש מוציאה פירות, די היה להמנהיגים לסמוך על עדות אנשי המקום, אשר מפיהם הודיע ה' ליבונטין, כי שמונים דונם אדמה מספיקים לאכר ("המליץ" תרמ"ב נומר 14), ועל עדות האנגלי מאנק שבאה בה"ראזסוועט", שהכנסות כרם בארץ-הקדש הן חמישים אחוזים למאה לשנה. על-פי הדברים האלה יכלו חובבי-ציון לקוות, כי בני "גדרה", שיש לכל אחד מהם ק"כ דונם אדמה, ובני "פתח-תקוה", אשר לכ"ו משפחות מן ל"ד יש לא פחות משמונים דונם למשפחה, - יוכלו למצוא לחמם בריוח אחרי שתנתן להם העזרה הדרושה. בכל אופן לא חשבו מנהיגי חובבי-ציון אז, כי מדת האדמה שיש לכל הקולוניסטים, ובתוכם גם להנחשלים שבהם, דיה להם, כי בהמלות "העזרה הדרושה" נכללת גם הוספת אדמה לאלה ששטחה אינו מספיק, ובאמת, בשעה שנזדמנה שעת-הכושר לחלק את הרבע שב"פתח-תקוה" פקדה ההנהגה לתת ששה חלקים לאלה שאין להם אדמה ("דרך לעבור גולים" 79). כי לא היתה בהקול-קורא מטרה של אחיזת-עינים – נראה מזה, כי בעל הקול-קורא משנת תרמ"ה לא הסתיר את המצב בחשבונו שערך בשנת תרמ"ז בעד אספת דרוזגעניק וגלה את האמת כמו שהיא. נפלאים דבריו, כי אילו היו המנהיגים נותנים דעתם היו מוצאים בנקל גם אז, כי הקולוניות האלה ("פתח-תקוה" ו"גדרה") גם יחד לא יוכלו לבוא לעולם לידי שכלול גמור על-פי אותה השיטה (איזוהי השיטה האחרת, שעל פיה היו שתי הקולוניות ההן יכולות לבוא לידי שכלול גמור?) שהחזיקו בה אפיטרופסיהן (צד 483). איזו ידיעות חיוביות היו אז ביד המנהיגים לעשות האדמה, שלפי שאמרתי, חשבוה למספקת לא נחשבה, לפחות בשעה שהחלה פעולת המנהיגים, למועטת, ואם לאיזו יחידים ב"פתח-תקוה" לא היתה גם במדה כזו, עוד עמדה אז על הפרק שאלת הרבע באותה קולוניה, שהיתה יכולה למלא אחרי פתרונה את המדה, ובכל אופן אפשר היה להוסיף עליה אם תרבינה הכנסות חובבי-ציון, אחרי שרבים מאד מבעלי-אחוזות "פתח-תקוה" נשארו בחוץ-לארץ; לא ידעו גם-כן מראש, כי אדמת "גדרה" כחושה ואין בה רק כארבעים דונם לזריעה לאיש, ובעצמו הוא מביא שחשבו אז, כי יש בה שבעים דונם של זריעה לאיש, ויכלו לחשוב, שיתר החמשים דונם הכחושים יכולים למלא את חסרון העשרה דונם בלתי כחושים. הוא מטיל עון על המנהיגים, שלקחו אנשים צעירים לימים ומלאי-כח (בני ביל"ו ואחרי כן בני "גדרה"), שהיו עובדים אז אצל אחרים וחיים בשכר עבודתם, והושיבום על חלקת אדמה קטנה וכחושה בשביל להתפרנס מכסף הצבור (שם); אבל הבא לבקר מעשי אחרים צריך יותר לדעת את המצב שבימים ההם. בחשבון ה' פינס, שנדפס בירושלים בראשית שנת תרמ"ה, היא שנת ראשית פעולת המנהיגים ויסוד "גדרה", נדפסו הנדבות שבאו לידי בעל-החשבון לטובת הישוב, ובפרק ג', שהוא חשבון חברת בני ביל"ו, באו בו ההכנסות מחדש תמוז עד ח' כסלו תרמ"ה (היינו תיכף אחרי אספת קאטוביץ, שהיתה במרחשון של אותה השנה) – 5903 פר' 25 סנט. וההוצאות לכלכלתם בזמני מחלתם והעדר עבודה במשך כ"א חדשים – 4089 פר' 90 סנט. והוצאות יציאתם ל"גדרה" לעסוק בנטיעת כרמים – 900 פר'. אם כן, במשך קרוב לשתי שנים קודם שנתקבלו ל"גדרה" לא עבדו אצל אחרים והוכרחו להתפרנס מקופת הצבור עוד לפני אפיטרופסות המנהיגים. עם זה אעיר, כי החבה היתרה שהראו ל"גדרה" המשכילים שבין חברי ההנהגה, לפחות באודיסה, היתה לא מפני השכלתם (?), כמו שמחליט בעל-דיננו צעירי ימים ומלאי-כח עלומים, המוכשרים יותר להסתגל לעבודת-האדמה מן האנשים רחוקים גם מעבודת הגוף בכלל. נפלאה גם-כן טענתו על שלא שמעה ההנהגה לעצת אחד המנהיגים לתת את אדמת "גדרה" לבעלי-הון. הוא הולך ומוכיח, כי אחרי שכל התקוה היתה לחלקת האדמה שאינה מספקת – לא היה מקום לרחמים על בני "גדרה" בשביל שסבלו כל מיני תלאה במשך שתים-שלש שנים, וצריך היה לטובת הישוב הכללי למסרה לבעלי-הון, שיעבדוה על-ידי פועלים, והם עצמם ישארו במקומות מושבותיהם בחוץ-לארץ, מבלי להשליך יהבם על נחלתם הקטנה הזאת. ואילו היו המשכילים נאמנים להאידיאל שלהם כהרבנים, שמפני שלא מצאו בבני "גדרה" את האידיאל הדתי האהוב להם, יעצו לפזר כמה אלפים פר' כדי להפטר מבני "גדרה" – היו המשכילים מתבישים מפני עצמם על רגש הרחמים שלהם, שהביאם ליסד לכתחלה מושבה רעועה ביסודה שתהא זקוקה לתמיכה בלי גבול (צד 484, 485). פה כל דבור אינו אלא תואנה. אילו היה אחד המנהיגים ההוא אומר, שאדמת "גדרה" כחושה ובלתי מספקת ואין לה תקוה להיות קולוניה, והמשכילים שבההנהגה היו מאטימים אזניהם לטענה זו, - אז היה מקום לבוא בדין עמהם. אבל האחד ההוא לא אמר כלל, שאין תקוה ל"גדרה" כמו שהיא להיות לקולוניה, וכל טענתו היתה כי דרוש לה סך גדול (כמדומה לי, שחשבו אז ב"גדרה" כי צריך עד אלף רו"כ לאיש), אך טענה כזו לא יכלה להבהיל את המשכילים בפרט זה, כמו שאין טענת רבוי הסכומים מבהלת את כל חובבי-ציון והציונים בענין הישוב הכללי. על כן לא ראו המנהיגים כל מעצור מצד עצם הדבר שתהיה "גדרה" באמת קולוניה טובה. המציאות תורה לנו, כי דוקא בעלי-ההון, היושבים בחוץ-לארץ ועובדים ב"גדרה" על-ידי פועלים, ושלא עלה עליהם גם שום עול של אפיטרופסות, הכנסתם מעטה מהכנסת רוב היושבים בה, ואם ננכה את שכר העבודה אולי אין נשאר להם כלום. בשנת תרנ"ח היתה, לפי לוח הד"ר יפה הנ"ל, הכנסת ופסי 581 פר', יפה – 956 פר' וקאפלאן – 1620 פר' (יתר הקולוניסטים היו כלם מקומיים). ואיזו תועלת היתה להישוב אם כל אחוזות "גדרה" היו נמכרות לאנשים היושבים בחוץ-לארץ, "שהם עצמם ישארו במקומם לעסוק במה שעוסקים מבלי להשליך יהבם על נחלתם זו הקטנה"? כמדומה לי, שאם גם כל אדמת ארץ-הקדש תהיה שייכת לבעלי-הון שונים מישראל, שכלם ישארו בחוץ-לארץ, לא תהא שום תועלת להרעיון הלאומי. אין איש מסופק, שיש בנו חובשי בית-המדרש הנכונים להחריב עולם מלא בשביל איזה סעיף קטן של דקדוק קל. יודעים אנו, כי כמה צעירים נמסרו לצבא בשנים שעברו בשביל שסרקו שערותיהם בשבת, כי כמה זוגות נאהבים נפרדים גם עתה בשביל קריאת הבעל בספרי חיצונים, כי כמה בחורי ישיבה לוקים ונגרשים בעד הציוניות וכו'; אבל עוד לא נתברר, אם זוהי מסירה לאידיאלים של גבורי-הרוח, או טמטום הלב של אנשים, שהם נזירים כל ימיהם מכל העולם כלו וכל עולמם אינו אלא ד' אמות של בית-מדרשם. מרשה אני לעצמי לחשוב, כי הגאון מבויסק ז"ל, שלא לבד שלא הסכים לגרש את בני "גדרה", אבל עוד הסכים להוסיף בעדם אדמה ולבנות להם בתים ("דרך לעבור גולים" צד 112), היה מסור להאידיאל הדתי לא פחות מן הרב שיעץ לגרש את בני "גדרה", אלא שהיה יותר דעתן ממנו. אם רוצה בעל-דיננו שהמשכילים הלאומיים יקחו להם למופת אנשים כאלה – הנה כל דרך איש ישר בעיניו… אבל לא כל המשכילים הלאומיים יכולים להיות גבורי-הרוח ולטמטם את לבם אי-אפשר כלל! אם המושבות, שבהן פזר הועד את כחו, מיוסדות היו בראשיתן על בלימה, לא הועד ולא המנהיגים שלפניו אשמים בזה, כי לא הם יסדו אותן, וכלן, אפילו "קוסטיני" בתוכן, היו קנויות מכבר על-ידי אחרים, וסוף-סוף על בעל-דיננו להודות, שהאחרונה, שהועד שם בה עיניו, מוכשרת יותר לעבודת-האדמה משאר הקולוניות, מלבד אולי "עקרון"; אבל האומר, שפעולת הועד גרמה למקבלי תמיכתו להסיח דעתם ממצבם הרעוע ולבלתי בקש אמצעים יותר נאמנים בשביל לתקן את כל הענין תקון גמור ומוחלט (צד 387) – אינו אלא מן המתמיהים. איזו אמצעים יותר נאמנים היו יכולים למצוא בידים ריקות ומעוט אדמה? איזו אמצעים מצאו בני "ארטוף" ו"בני יהודה", שעד סוף שנת תר"ס לא נהנו כלום מתמיכת הועד ולא היה להם יסוד להסיח דעתם ממצבם הרע, - לתקן את עניניהם תקון גמור ומוחלט? התקון האחד היה להם לברוח על נפשם, אך אז אולי היו מתקנים את עצמם, אבל לא את הענין. היו בהקולוניות גם אנשים אמידים הרבה, שחרפה היה להם ליהנות מכסף הצדקה, ובקושי גדול נכנעו לפני המצב שהביאם לידי כך, ומה עשו הם לתקן את מצבם תקון גמור ומוחלט לקדם את פני הרעה הזו? לא ארבה דברים על-דבר מקנת "חדרה", אשר גם בעל-דיננו לא מצא עולה להאשים בזה את הועד ומודה, שהיא היתה אשמת הועד-הפועל, כי איני רוצה להפיח את הישן ולהפיץ מעט אור על תעתועי הזמן ההוא וגבוריו המבוהלים, גבורי-הרוח. אבל צריך אני להעיר, שהנבונים שבחובבי-ציון במקום המעשה התרו מראש את מנהל הועד-הפועל שהיה אז, שלא ילך בעינים עצומות אחרי יועצו ומנהלו חאנקין ולא יקנה את האדמה המשכלת הזו. אך בעל-דיננו אינו יכול בכל זאת מבלי להאשים בזה את כל חובבי-ציון, והוא אומר, כי כלם היו שותפים להועד-הפועל בזה, על-ידי הצמאון הגדול "למעשים כבירים" שנתעורר פתאום בכל הלבבות (צד 488). ממשמעות הדברים נראה, שפתאום בלי שום סבה מספקת נתעורר בלב חובבי-ציון איזו התלהבות פראית למעשים כבירים. אבל ההתעוררות הזו אין לה דבר עם חובבי-ציון, כי אז אלפי אנשים שלא חלמו מעודם על-דבר חבת-ציון התמלטו לדגלה מפני סבות חיצוניות לגמרי שזכרתי למעלה, והנזכרים גם במאמרו של ה' מרדכי בן הלל הכהן "נחלה מבוהלת" (לוח "אחיאסף" תרס"ב), וההתעוררות היתה אז מסיימת או באיזה דבר או בלי כלום לולא הפכוה הגבורים המבוהלים הנ"ל במקום המעשה ללהב גדול, אשר אכל עד היסוד בתים הרבה, ועצר את התפתחות הישוב על-ידי בעלי-הון לזמן ארוך… מובן, כי סדרים כאלה גורמים שיבקשו הקולוניסטים גם לנשואי אחיותיהם. דרכו של איש המוני, בשעה שהוא רואה איזה איש מפזר כסף לריק ממש, לומר: הלוא יותר טוב היה אם היה נותן לי את הכסף הזה לקנות לי חפץ פלוני הנחוץ לי, ועוד יותר יש מקום לטענה כזו בשעה שהכסף הזה הוא כסף הצבור. ובדאבון לב עלי להודות, כי צדק אותו בן "קוסטיני" בחשבו, כי הכסף שינתן לו לצרכי נשואי אחותו יביא יותר תועלת מהוצאות יתירות אחרות שאין צורך בהן, שהוציא הועד-הפועל. ובראותנו שיטה כזאת שקבע הועד-הפועל למרות הבינה הישרה וכל אזהרות הועד, שיטה שהיתה סבת מגרעות רבות בשכלול "קוסטיני", אי-אפשר להתאפק משחוק למשמע "הפזמון" של בעל-דיננו, "החוזר ונשנה תמיד", המטיל את כל האשמות האלה על הועד עצמו, שכפי שידוע לא נמנה גם ועד פועל אחד בלי השתדלות נמרצה מצד "בעלי-טובה" שונים, שיבחר הועד דוקא בפלוני ופלוני האהובים להם. עוד היה להפזמון הזה איזה ערך, אם באמת היה הדבר כמשל בעל-דיננו באיש "הרודף כל ימיו אחרי מטרה אחת ובכל עמלו לא השיג כלום וכבר הלבינו שערותיו ועדיין הוא עומד במקום שעמד בילדותו" (צד 492). אבל לבוא בטענת "ביטול היש" כזו על חובבי-ציון, שפעולתם קימת, רק לא הגיעה לשלמותה וצריכה תקונים שאינם למעלה מכחם, ולהקולוניסטים יש הכנסות, שבכל אופן גדולות הן מהכנסות רבבות עניי ישראל יושבי התחום – הגידו מה שתגידו – אנכי איני מבין גבורה כזו! לפי דבריו, גם ההוצאות היתרות לבנינים ומכשירי העבודה וכו', ואפילו המקרה הידוע עם הערביים, הכל בא על-ידי השגיאה של האפיטרופסות, ומוכיח זה לא במעשים הלקוחים מן החיים, אלא על-ידי ציור דמיוני, איך היה הדבר בלי אפיטרופסות. נניח, הוא אומר, שהיו מוסרים את כל הדבר להפועלים עצמם והיו מוסרים למאות הפועלים לבחור מהם עשרים משפחות ולתת להן ולהשגחתן את כל הדרוש, לא פחות ולא יותר, אז "בודאי" לא היו כל הקלקולים, ובאין אדמיניסטרטור במושבה, שכבוד אדנותו דרש מידו להראות להערביים את ידו החזקה, לא המושבה מסתבכת גם באותו הענין הרע עם הערביים ובה היה הכל יפה, עד שאולי גם הנדיב היה מתפעל למראה חזיון נפלא כזה והיה גומר את חשבונו בלי אפיטרופסים חדשים, וגם הפועלים היו אולי כבר הולכים ומשכללים עצמם במושבות חדשות, שהיו מיסדים להם בדרך האמורה (צד 494, 495). לא אכחד, שהציור הזה מזכיר לי את החלום הנחמד שהבאתי למעלה על-דבר תקופת הזהב, שבה היתה צריכה חבת-ציון להולד רק על-ידי תביעה רוחנית. אבל ברור בעיני, כי גם הציור הזה היה יכול להתקיים רק אחרי בוא החלום ההוא, וספק גדול הוא אם היו הפועלים מתרצים להמתין עד העת ההיא. עם כל החבה שאנו הוגים להפועלים ועם דעתנו שיש בהם הרבה אנשים של צורה, בכל זאת אינם מלאכי-השרת שאין בהם תחרות, אלא בני-אדם, ואדם קרוב אצל עצמו. אין שום ספק בעיני, כי כל אחד "ממאות הפועלים שנמצאו אז בארץ" לא היה אומר שהוא עצמו אינו ראוי, וכי גם מיודעיו וקרוביו אינם ראויים לשכלול, עד שהיה בוחר רק באחרים. יודעים אנו איך בוחרים ברבנים, בגבאי בתי-הכנסיות גם בגבאים לחברות, ואפילו בצירים לקונגרסי הציונים, ויודעים אנו כי על-פי-רוב מנצחים אותם האנשים שרב כחם לצעוק יותר. ומה היה אם היו גם אז טועים באיזה חשבון? הלא יודעים אנו מפי הנסיון, כי כמעט אין לנו רשימה מארץ-הקדש שלא יטעו בעריכתה ושלא יצטרך אחרי כן להוסיף עליה. הרשימה הראשונה היתה של ה' ליבונטין לשכלול משפחה בארץ-הקדש בסך 3,200 פר' או 1,280 רו"כ ("המליץ תרמ"ו נו' 14), אחרי כן עשה האגרונום ה' מאיראוויטש חשבון, כי לחמשה-עשר בני ביל"ו, שיעבדו על מאה דעסיאטין אדמה של ליבונטין הזקן, ידרש כארבעה אלפים רו"כ ("דרך לעבור גולים" צד 13). בני "ראשון-לציון", בפנותם אל הנדיב לעזרה, בטרם היה להם צל תקוה ואפילו רצון שיפרוש עליהם כנפי אפיטרופסותו לגמרי, הציגו לפניו רשימה על שלשים אלף פר'; הרשימה לשכלול "פתח-תקוה" עלתה בשנת תרמ"ז לסך כמאה אלף פר' בעד ל"ד משפחות (שם צד 77), ורשימת "גדרה" היתה אז בסך חמשים אלף פר' בעד י"ג משפחות (שם צד 80), ואפילו רשימה לדבר בלתי מסובך כל כך, כחפירת באר, נקצבה מתחלה בסך כששת אלפים פר' ואחרי כן הוצרך להוסיף עליה יותר משלשת אלפים פר' (שם צד 132). מן העת ההיא ואילך כמעט שלא היתה רשימה שהוצגה לפני הועד שלא נדרש אחרי כן להוסיף עליה. גם בימים האחרונים הוצרך לקצוב בעד האדמה שאצל "וואדי-חאנין" יותר ממה שהציעו הפועלים בתחלה. גם עתה הרבה אנשים בארץ-הקדש דורשים שינתן לכל אכר עד שלשים העקטאר אדמה לזריעה, והאגרונום ה' זוסמאן אומר כי לזריעה די בשנים-עשר העקטאר (הרצאת דברי הבקרת צד 104, 105 ברוסית וצד 55,54 בעברית). ואם כן עוד עתה יש חלוקי דעות בכמות האדמה הדרושה – ופתאום תנוח רוח ממרום על הפועלים לזכותם בבקיאות גדולה לכוון אל המטרה ברשימתם בלי כל שגיאה, ואם אחרי כן ישגו או תארע להם תקלה מפני מכשולים אחרים שאינם מעטים בארץ-הקדש, כמו שאמר בעל-דיננו בעצמו (צד 498) – דמם בראשם! גם האסון עם הערבי היה מפני שכך דרשה כבוד אדנותו של האדמיניסטרטור, ומזה משמע, שבכל מקום שהיה אדמיניסטרטור היה גם אסון לפחות עם ערבי אחד לכבוד האדנות, ואותו הפועל מפנים רוסיה שהיה ב"חדרה" וקם כנגד הערבי, שרצה לשלול ממנו את חפציו, חשב בלי-ספק באותה שעה שגם הוא אדמיניסטרטור. והנדיב, אשר מפני מצבו המרומם אי-אפשר לו כלל לחדור היטב להלכות ישוב עובדי-אדמה ולהתבונן לפנימיותם, ואשר בהכזב תוחלתו משייד נאמן ביתו לא האמין עוד לאיש בנוגע להישוב – היה מוסר את מיליוניו להקולוניסטים עצמם; וגם הפועלים היו הולכים ומשתכללים בדרך זה במושבות חדשות, אף-על-פי שעד עתה אין כסף גם לקנות בעדם אדמה באיזו מדה מספקת. אמנם, בעולם הדמיון הכל טוב ויפה! אבל הדמיון אין לו גבול, ויכולים אחרים לצייר להם דמיון אחר לגמרי. הפועלים שנבחרו ל"קוסטיני", שלא עסקו מעולם בעבודה הגסה של חרישה וזריעה, גם לא היו בקיאים בהן, אחרי שקבלו הכסף ככל הדרוש ("עבדות ושנוררות בארץ-ישראל" צד 566) ולמה כל כך יחר אפו אם אחרים מחזיקים בכך, לפי דבריו? שנית, האמנם יביא אתו אנשי-חיל ויכריח להשביח את העבודה באופן ידוע? אם האגרונום יברר להאכר את הטוב לו וגם יקל עליו את ההשבחה בהוראה של דוגמא ולפעמים גם בתמיכה הדרושה לענין זה, אז יעשה זאת האכר, אם אך איננו עקשן פרא או שנורר באמת, בחפץ לב; אבל אם אין דעת הבדלה מנין? האכר רוצה להשביח את עבודתו, אך אינו יודע במה ואיך משתמשים לזה? הוא עובד בזעת-אפו ואין לו פנאי לסובב במקומות שונים לחפש אחרי אגרונומים ולדרוש בעצותיהם, שבכל אופן, כל זמן שלא יקבלו האגרונומים שכר מאת חובבי-ציון, לא ילכו עם האכר אל שדהו להראות לו בדוגמא של פועל כפים איך עושים דבר פלוני ופלוני. כן אין לו פנאי לחפש בספרים, אם גם יבין את השפה שבה נכתבו, ואפילו אם יחפש לא יצליח, כי מעולם לא ראינו אדם שנעשה אומן עי-ידי קריאה בספרים בלבד, וצריך לזה הכנה ושמוש מעשי. הוא אומר, שהרוצים במנית אגרונומים מדמים את הקולוניסטים לבני הכפרים החשוכים שברוסיה, שגם רופא צריך לשלוח להם בעל-כרחם. אבל דא עקא, כי בני המון-עמנו שואלים רק ברופאים, ובעניני פרנסה אין שואלים עצה משום איש (מלבד החסידים השואלים בעצות צדיקיהם, וגם אז כונתם יותר לברכותיהם מאשר לעצותיהם), כי בעניני הפרנסה הם חושבים עצמם למומחים לכל דבר, ובפרט שיש בידם כלל גדול, שהאדם צריך רק לבלי לשבת בטל ולעשות איזה דבר שיהיה, וברכת ה' היא תעשיר גם בלי ידיעה, כמו שנאמר: "יברכך בכל אשר תעשה" ו"מאן דיהיב חיי יהיב מזוני". אם האגרונום יהיה פקיד, שלא יוכלו להשיב פניו ריקם מפני הכבוד, ישמעו גם המוניים כאלה בקולו וישביחו את עבודתם, וסוף-סוף יראו כי "שומע לעצה – חכם". וכבר העידו מומחים, שהאגרונומים שנשלחו מאת חברת יק"א להקולוניות העבריות ברוסיה השביחו הרבה את מצבן. אחרי כל הנאום הארוך מסיים בעל-דיננו, כי התקון הראשון וגם האחרון שעלינו לעשות הוא, ליסד בארץ-ישראל ועד-פועל כללי מבני הישוב עצמם, שכל האכרים והפועלים יבחרו בהם ברצונם הטוב לזמן מגבל, ולא "פקידים" שימנו עליהם (?) מן החוץ בכל עת שיחפצו הממנים, הוא יהיה האורגן הראשי וכו', יחקור היטב מצב כל מושבה, במה אפשר לתקנה וכו' (צד 498, 499). אבל הדברים סתומים מעט. האם מטרת הפקידים היא לאיזה שלטון על האכרים, לפסוע על ראשם ולקחת מהם "בקשיש" ולא לחקור היטב מצב כל מושבה ובמה אפשר לתקנה? ולמה ההצעות לתקונים היוצאות מפי אגרונומים יש בהן אפיטרופסות וכפית העבודה, והיוצאות מפי האכרים שנבחרו הן סימן לחירות? שנית, מה יהיה משפט הועד-הפועל הזה, שעליו לפקח על כל הענינים, וגם על היחס לעניני הממשלה, גם על בתי-הספר ושאר צרכי-צבור הרוחניים, וגם לעמוד בין הישוב ובין חובביו שבגולה, ומי יהיו חבריו? האם יהיו בעצמם אכרים, או בעלי-בתים הגונים? האם יקבלו שכר או יעבדו בחנם? האכרים, כמובן, לא יוכלו לעזוב את אחוזותיהם ולהתעסק בצרכי-הצבור, אפילו בשכר, ואם ימצאו כאלה שיתרצו לזה יהיו בלי-ספק ממין אותם העסקנים הידועים שבאומנים, העוזבים את מלאכתם ועוסקים בעניני ה"צעכים"… אם יהיו מבעלי-הבתים – איך יוכלו לדעת את צרכי המושבות ובמה לתקן את מצבן, עד שיהיה להם יתרון על אגרונומים מומחים, אשר למשמע אזן תדאב נפש בעל-דיננו לשמם? ובמה נדע, כי לא יביטו על פרתם החולבת הזאת כהרבה רבנים מטעם בערי-התחום, אשר לבלי לאבד את פרתם זו לזמן הבא הם מחניפים לכל צעקן ותקיף? ואם יעבדו בחנם – הנה כבר ידוע, כי "אסיא דמגן – מגן שויא". בארץ-הקדש אין אנשים עשירים כל-כך שיוכלו להקדיש זמן הגון לעסקי הצבור מבלי להביא בזה נזק לעסקיהם, וכבר ראינו גם בחוץ-לארץ קומיסיות שנוסדו מאנשים טרודים בעסקיהם, שלא נועדו גם לישיבה אחת ובטלו עוד בטרם יצאו לאויר העולם. כן לא נתבררה ההצעה, שהועד הזה יתן להפועלים את הכסף בעיניהם, אפילו להוצאות-הדרך להמוכרחים לעזוב את הארץ, כי יציאתם של אנשים יתרים שאינם יכולים לבסס מצבם בארץ, הנאה לא רק להם, כי גם לישוב הארץ (שם). פועלים הכתוב מדבר, אם דוקא בהישנים, או גם בהחדשים, מאלה האוהבים לנוע על חשבון הצבור? אם ינתן הכסף רק להישנים, מה נועיל בעזבם את הארץ, אם על מקומם יבואו אחרים, שגם יציאתם הם הנאה לישוב הארץ; ואם לכל הרוצה לנדוד ממקום למקום על חשבון הקהל – אין אנו מספיקים. ומי יהיה השופט אם פלוני מוכרח לעזוב את הארץ או לא? אם אותו הועד – הלא האפיטרופסות במקומה עומדת, ואם נתן בחירת כל אחד מן הפועלים בידו, מה יהיה אם יאבו להשאר בארץ-הקדש דוקא הנמושות, שאין להישוב תקוה מהם, והמוכשרים באמת יחלמו חלומות על-דבר אויסטרליה, טרנסבל וכו'? עם זה חושב אני, כי בשביל ההנאה שתבוא להישוב על-ידי שאנשים שונים יעזבו את הארץ, טוב היה לתת גם כן הוצאות לעזיבת הארץ לא רק לרבים מבני בעלי-החלוקה, כי גם להרבה בידואינים… "הסירו את ידיכם הקשה (?) מעל הישוב" – גומר בעל-דיננו בסוף דבריו. חבל, כי מלבד ידים דורש הישוב גם לב חושב, ואם נרצה להסיר ממנו את הידים, כדי שיתקים בנו מקרא שכתוב: "ופעלך אין ידים לו", - צריכים אנו מתחלה להסיר מן הישוב את הלב החושב! (ביום מלאת חמשים שנה לעבודת ה' חז"ס בשדה הספרות והמדעים). כ"ד אדר, תרמ"ד, פ"ב. המאורעות העמידו אותנו במערכה. לא אנחנו רצינו במלחמה זו. המשסים והשוסים הכניסונו למלחמה על כרחנו. המנהיגים המדברים בשם ערבי הארץ מכריזים השכם והערב כי מלחמה לנו עם כל הישוב הערבי, וכי המלחמה הזאת לעולם ועד היא. אסור לנו להסכים לעמדה הזאת, אשר אויבינו בנפש משתדלים לכפות גם על הערבים וגם עלינו וגם על העולם המדיני כולו. להם, למסיתים האלה, אין ברירה אחרת. הם מוכרחים להכריז על מלחמה זו לחיים ולמות. בלעדיה אינם יכולים להצדיק את מעשי הזדון והחורבן שהם ערכו לנו ולנגררים אחריהם, ואם לאו הם מפסידים את כל עתידם הפוליטי. ואולם העתיד הפוליטי והישובי שלנו הוא אחר לגמרי, וקשור למציאות אחרת לגמרי. לא ככובשים ומשעבדים אנו באים לארץ. לא על הטפת השמד ודיכוי אנו בונים את עתידנו. כבני-חורין אנו רוצים לחיות כאן בשכנות טובה עם ערבי ארץ-ישראל, ובשכנות טובה עם ערבי הארצות הסמוכות. לא על יחסי-איבה ומלחמת-עמים יקום האי העברי בלב ים עמי המזרח. ולפיכך עלינו לומר לעצמנו ולאחרים, גם בעצם הימים הקשים האלה: מעשי הפראות והאכזריות, אשר חוגים ערבים עשו כנגדנו בימים אלה, קובעים את יחסינו לעושיהם, אולם אינם קובעים את יחסינו לעם הערבי בכללו. כלום יש לנו הרשות להטיל את האחריות לרצח ולשוד שנעשו לנו על העם הערבי כולו? האחראים להם הנם מנהיגי העם הזה – הועד הפועל הערבי, אנשי המופתי הגדול בירושלים, העתונאים המסיתים. ואולם ה"סוד" הזה: אי-זהות בין המון-העם הערבי ובין קומץ האפנדים והאינטליגנטים כביכול, התהום העמוקה הרובצת, מבחינה סוציאלית ונפשית, בין שני מחנות אלה בקרב העם הערבי – תמיד ידענו אותו. ומן העובדה שהקומץ ההוא עוד שמר את שלטונו על חלק מן ההמונים, אין להסיק מסקנה על אחריות העם כולו. מלבד המתעים היו גם מותעים: מכשירי הציבוריות הערבית הפושעת. רבים מהם האמינו בודאי בדיבות-זדון אשר מנהיגיהם הפיצו על היהודים, בשאיפתנו לכבוש את המסגד "ב-500 ערבים" אשר היהודים כאילו הרגו בירושלים, עוד בטרם של ההמונים, אמונה עיורת בדברי העלילה וההסתה, שלא הוכחשו על-ידי הממשלה, אלה הנם המומנטים המקילים על אשמת הפרט הפורע. אולם עצם האשמה נשארה בתקפה. מי שרצח ושדד והבעיר – ישא את עוונו. ואולם הוא, הוא בלבד, ולא זולתו, ולא מי שהוא חברו לגזע ולדת. ערבי פלוני, תושב חברון, אשם ברצח. אותו תפסו ופגיון מגואל בדם בידו. ערבי פלוני, תושב צפת, אשם בשוד. נגדו ישנה עדות, ישנן הוכחות על פשעו. ישאו הם את עוונם. ואולם ערבי אלמוני, תושב יפו, אינו אחראי למעשיהם של הערבים המסוימים בחברון ובצפת. כל נסיון להטיל עליו אחריות כזאת, אשר איננה שלו, הוא עוול נגדו – ולא לנו לעשות עוול למישהו. יותר מדי מלאה אוירתנו עוול וזדון, גם מחוץ לנו. האחריות הקולקטיבית יכולה להיות אחד האמצעים וביחסים בין העמים אין לה מקום. ביחסינו אנו עם עמים אחרים לחמנו תמיד נגד הנסיון להטיל על כל העם היהודי את האחריות לפשעים ולחטאים של יהודים בודדים. הכרנו תמיד, שגם לעם היהודי, כלכל העמים, יש "רשות" לאכסן בקרבו פושעים וחוטאים. אותה הרשות ישנה לעם הערבי. לא כל הערבים, כולם כאחד, אלא ערבי פלוני בן פלוני, רצח ושדד. וכל עוד אין עדות ואין הוכחות נגד פלוני ואלמוני, שהוא, הוא באופן אישי, אשם ברצח ובשוד, הרי הוא נקי מחטא. כל מחשבת אחריות קולקטיבית של כל העם הערבי, וממילא של כל ערבי וערבי, לאסון שקרה לנו, היא תוספת אסון, מבחינה אנושית, פוליטית וישובית, ואם תשתלט בישוב היא עלולה להורידו למדרגה אחת עם המתנפלים ועם השודדים, היא עלולה ליצור תסבוכת של יחסים, אשר איש לא יוכל לצאת ממנה, היא עלולה לטשטש את תמונת המאורעות אשר הנה כה ברורה ובהירה עתה. ואם נקבל את ההשקפה על אחריות קולקטיבית, הרי לא יתכן, שנקבל אותה רק למעשי פראות ואכזריות ולא למעשי צדק ועזרה אנושית. ואם נאשים את כל העם הערבי ברצח, – מה יהיה על אלה הרבבות אשר לא זזו ממקומותיהם, גם כשבאו אליהם ואמרו להם שהיהודים הרגו כמה מאות מאחיהם והתנקשו במסגד, גם כשהתירו להם, בשם המופתי הגדול, את דם היהודים, גם כשהממשלה נתנה להם את היסוד להניח שחיי היהודים ורכושם ונשיהם הנם הפקר, גם כשהם ראו במו עיניהם איך חבריהם סוחבים הביתה את חפצי היהודים ואת בהמותיהם – ובכל זאת לא זזו? על מי האחריות לכיבוש היצר הזה? מה יהיה על הערבים שהסתירו את היהודים והצילו אותם, לעתים מתוך סכנת נפש, בשעות שהממשלה הסתלקה ממילוי חובתה זו ופקידיה ושוטריה פחדו לצאת לרחוב ולעמוד כנגד ההמון המטורף? אם נכיר באחריות קולקטיבית, הרי אחריות לכל, לרע ולטוב. ובאשר אין אנו יודעים את שמותיהם של אלה אשר לא השתתפו בפרעות וגם שמותיהם של החסידים, שהצילו את אחינו מעינויים וממות, גם הם לא כולם ידועים לנו, לא נשארת לנו ברירה אחרת, כי אם לגלות את שמות האחראים לפרעות ואת אלה שהשתתפו בהן. ועל אלה, על אלה בלבד, נטיל את כל האחריות. ואל נשכח גם את זאת: אסון קרה לנו ואולם לא לנו בלבד. הוא קרה גם לישוב הערבי. גם אבידותיו באנשים אינן קטנות. וגם שם, במחנה הערבי, יש אלמנות, יתומים, אמהות שלא תדענה נחמה. התנועה הלאומית הערבית תשא שנים רבות בירושת הפשע, שמנהיגיה הנחילו לה, והשחרור מן הירושה הזאת יעלה לה ביוקר השגעון, במחנה הערבי. דור יקום נגד דור מתוך אכזבה קשה. חשבון הועד הפועל הערבי, חשבון העתונאים המסיתים, חשבון אנשי המופתי הגדול, הוא ארוך יותר, הוא ספוג לא רק דם יהודי ויסורים יהודיים. הוא ספוג גם דם ויסורים של נתיניו ונושאי כליו. ולא רק שאסור לנו להטיל את האחריות על כל העם הערבי בכללו ולהרשות למחשבה הזרה הזאת לקבוע את התנהגותנו, אלא גם לא נוכל בשום אופן לפתור את כל שאלותינו הפנימיות לאור המאורעות האלה. אמנם הרבה יש ללמוד מהם: ההכרח בריבוי המהיר של היהודים בארץ ובהתגברות הפעולה הישובית – ריכוז נקודותינו ושכונותינו, ערות יתר לשאלות הבטחון, אי-האפשרות לסמוך על כוחות הממשלה בלבד, גם כשישתנו במספרם ובהרכבם. וגם הרבה מפצעי הישוב הפנימיים – תלותו בישוב הערבי בשטח התצרוכת הראשונה, העבודה הערבית הדוחקת את רגל הפועל היהודי במשק היהודי – יכולים להירפא עתה, לאחר שנתגלו בכל מוראיהם. ואולם גם בשטח הכלכלי והסוציאלי אסור לנו לשחק את המשחק של אלה המשתדלים לחלק את הארץ לשני ישובים האויבים זה לזה, הנוטרים זה לזה, המוכנים כל רגע להתנפל זה על זה. שני ישובים אלה אינם מחנות מזוינים הנכונים למלחמה, אלא ישובים העובדים והחיים בארץ אחת. ההבראה הכלכלית והסוציאלית של הישוב העברי היא דבר נחוץ והכרחי בכל רגע ורגע, על אחת כמה וכמה ברגעי הסכנה החיצונית. ואולם מן ההבראה הזאת ועד החרם הכלכלי והסוציאלי על הישוב הערבי, אשר סימניו כאילו נראים בחוגים ידועים של הישוב רחוקה הדרך. יש להבחין בין תוצרת חברון וצפת ובין תוצרת ערבית סתם. רעיון החרם הכלכלי ילדותי הוא ומסוכן, הבל הוא מבחינה כלכלית, סוציאלית ופוליטית. לא נמצא את מחיתנו במשק סגור. גם לנו יש תוצרת וגם אנו זקוקים לשוק. אנחנו בונים את המשק העברי ואנו שואפים לעצמאותו. ואולם אין פירושו של דבר חורבן המשק הערבי. תמיד נהגנו כך. תמיד ידענו לשמור על הקו הדק הזה, הקובע את יחסינו הכלכליים והפוליטיים עם הישוב הערבי. על אחת כמה וכמה עלינו להיזהר ממגמות כאלה ברגעים שהאויר מלא עדיין אבק-שריפה. עצמאותו של הישוב העברי בשטח התצרוכת הראשונית לא תיפתר על ידי כך שנשפוך נפט על ירקות הערבים, אלא על ידי כך שנדאג למשקי-ירק שלנו. והנפט ההוא, המספק את רגשי הנקמה של כמה נערים קצרי-דעת, עלול לעלות לנו ביוקר רב. מלחמה לנו באחראים לאסון, בכל מקום אשר הם שם – בקרב הפקידות האנגלית ובקרב המנהיגים הערבים. אך אין אנו עומדים בקשרי מלחמה עם הישוב הערבי בארץ-ישראל. כשם שלא נותר על ביצוע מפעלנו בכל היקפו ותכנו, כך לא נותר על שאיפתנו לחיות וליצור כאן מתוך יחסי שלום עם הערבים תושבי הארץ הזאת. לא נותר אפילו בשעה זו. ו' אלול תרפ"ט (11.9.1929) בן שלש עשרה היה הנער שלמה. יחיד לאבותיו דוד בן יוסף החנוני ובת שבע אשתו, יושבי עיר חלכאים אשר ברוסיה הקטנה. וה' נתן את חן הנער בעיני כל רואיו, וכל באי שער עירו קנאו בדוד ובת שבע, כי ברכם ה' בבן נחמד כזה. שלמה היה טוב רואי עינים, ותלתלי פאותיו מתחת לצדעיו עוד הוסיפו לוית חן אל חכליל לחייו ואל לבנת מצחו הרחב והתלול. אולם לא ביפי תארו לבד התנאו אבותיו, כי אם חנן ה' את הנער גם בלב מבין ומקשיב שכם אחד על כל בני גילו. עוד במלאת לנער עשתי עשרה שנה ידע להגיד בעל פה שלש מאות דפים גמרא; ולמן העת ההיא חדלה בת־שבע גם לספור אותם, כי מה לה ולמספרם? הלא ידעה האשה, כי בנה מחמד נפשה לגדולות נוצר וכי יהיה לרב וגדול בישראל; כן יגיד יום יום רבי גרשון בן חפני מלמדו, וכן נבא עליו גם דודה הרב הזקן, בטרם שם פעמיו ארצה ישראל – ומה לה עוד? וגם את כתבי הקדש למד הנער בחדרו פעמים בשבוע. אפס כי לא משכו כתבי הקדש את לבו אליהם בחזקה, כאשר משכה הגמרא את לבו אליה. מנהגי בית הכנסת, דברי הצומות והמועדים, עניני נזיקין ומקח וממכר – כל אלה הם דברים הקרובים אל לבו מאד, יום יום יראה אותם בעינים וישמע אותם באזנים; הדברים האלה הם הצירים, אשר חיי היהודים בערים הקטנות יסבו עליהם. לא כן המה דברי הנביאים. ידוע ידע שלמה כי הנביאים אנשי אלהים המה, קדושי עליון כלם; אפס כי בנשאם חזון על גוי ואדם יחד, ידברו לפעמים במליצות ובמשלים. אשר דבר אין להם עם ארחות חיי היהודים בעיר מולדתו חלכאים. ואמנם מה לנער עברי בחלכאים ולמליצת ישעיהו: שלמה התפלא תמיד בקראו את הדברים האלה מעל הספר. הנער הזה, אשר הקדיש את נפשו כליל לתורת ה', לא ראה מעודו לא חריש ולא קציר, לא פרח ולא נצה, לא זלזלים ולא נטישות. על יד הבתים הקטנים והשפלים בחלכאים לא ולא ימצא כל עץ וכל פרח, וזולתי האזוב הירוק, אשר יגדל על גגי הבתים שבלו מיושן, לא נמצא כל ירק עשב בתוך העיר; כי יושבי חלכאים, אשר רק דאגה אחת תמלא את חדרי לבם – דאגת הפרנסה, לא ישעו בדברי הבל כאלה. אמנם כי בסביבות העיר, באשר יגורו הנוצרים בני עם הארץ, נמצאו גם גני עץ עושה פרי, גם גני פרחים נחמדים למראה; אך שלמה לא ראה אותם מעודו. הוא ידע כי לגדולות נוצר, וכי נועד הוא להיות רב וגדול בישראל, ועל כן לא השתובב עם רעיו גילו ולא ארח לחברה אתם בלכתם לשוח אל קצות העיר. הוא ידע רק שני דרכים: את הדרך אל חדר מלמדו ואת הדרך אל בית הכנסת, ואשר משני הדרכים האלה והלאה נחשב בעיניו לאפסי ארץ. ידוע ידע הנער, כי הארץ, אשר ברא ה', גדולה היא במאד מאד, כי עמים רבים יושבים עליה: עמון ומואב, מדין ועמלק ועוד לאומים רבים ושונים עד שבעים במספר. ידוע ידע הנער, כי מדינות רבות ישנן על האדמה: הודו וכוש, פרס ומדי ועוד ועוד. הוא זכר תמיד, כי הרחק הרחק מעיר חלכאים יש ארץ אחת אשר בשם "ארץ ישראל" תכונה, ששם מלכו לפני ימים רבים דוד מלך ישראל ושלמה בנו החכם מכל אדם, אשר הבין לשמוע שיחת עופות ושיחת דקלים, ואשר גם האשמדאי מלך השדים היה לו למס עובד. אל הארץ ההיא – ידע שלמה – ינהו גם היום אנשים צדיקים – להקבר ברגבי אדמתה, למען לא תאכלם התולעת בקבר, ואל הארץ ההיא נשוב כלנו, כאשר יבוא מלך המשיח… אך שלמה היה עוד נער צעיר לימים ולא ירא מפני התולעת בקבר, ועקבות אל כל הדברים האלה ויהגה בתורת ה' כל הימים, לשמחת לב דוד בן יוסף החנוני ובת־שבע אשתו, אשר לא ברכם ה' בהון ועשר, ועל כן לא חשכו מכל עמל נפשם, למען תשיג ידם להכין לבנם ליחידם את כל צרכיו דבר יום ביומו. אך לא לנצח שמחת אנוש עלי ארץ, וגם שמחת דוד ובת שבע לא האריכה ימים. ויהי היום וישב הנער מבית הכנסת סר וזעף אל ביתו, ותרא אמו ותגד לאישה לאמר: רואה אני את פני הנער והנה איננו כתמול שלשום. ויען דוד ויאמר: אך חלי הוא וישאנו, ולא שת את לבו לדבר הזה. ויעברו עוד ימים אחדים, ותרא בת שבע לתוגת לבבה, כי שנו פני הילד מאד: חכליל לחייו חלף עבר ואיננו, ותורת מות ירשה את מקומו, ועיניו הגדולות והשחורות אשר הפיקו תמיד גיל ושמחת נעורים, מפיקות עתה רוח כהה ועצבת; גם כל אכל תתעב נפשו, והנהו הולך קידר כל היום. ותאמר בת־שבע אל דוד: חמסי עליך, אישי! האינך רואה כי הילד תמם יהלך, ואתה מחשה! ויתבונן האיש בפני שלמה, ויחרד חרדה גדולה, ויאמר אל אשתו: – צדקת, בת־שבע, צדקת מאד! מהרי איפוא וקראי לרופא ונשאלה את פיו, מה לעשות לנער. – לרופא? מה יושיענו זה? אנתה בת־שבע ותמרר בבכי; – האינך רואה כי רוח רעה תבעת את הילד? אתמול התבוננתי אליו ברחוב, בשובו מן החדר, והנה הוא הולך שחוח, כמו יחשוב מחשבות גדולות; ופתאם עמד מלכת, ועיניו בחוריהן, כאיש אשר אין ברוחו נכונה. אהה, בני מחמדי, מי יתן נפשי תחת נפשך!… לא, אישי, לא לרופאים לנהות ממנו מזור. לו תשמעני, דוד, כי עתה איעצך לקרוא לקדר אשר בקרית־רעב, כי גדול שמו בכל הארץ כאיש עושה נפלאות. וישמע דוד לקול אשתו, ויביאו את הקדר מקרית־רעב. ויבוא האיש, ויסמוך את שתי ידיו על ראש שלמה, וילחיש בשפתיו ויקרוץ בעיניו, וירק שלש פעמים, וגם נזיד עשבים נתן לשתות לנער – אך כל רפאות תעלה לא הביא לו. בעת ההיא ובעל־שם נפלאות, בלכתו למסעיו, בא עירה חלכאים, ותהום כל העיר לקראתו. ויקהלו עליו האנשים על הנשים לתנות לפניו איש איש את נגעי לבבו ומחסוריו, וגם מנחה הביאו לו איש איש כפי מסת ידו, בעבור אשר יברכם איש האלהים, והסיר מהם כל נגע וכל מחלה. ויבואו גם אבות שלמה בתוך הבאים והנער אתם. ויברך אותו בעל־השם, וילחוש עליו גם הוא, וישם קמיע על צוארו, לשמור עליו מהרוח הרעה אשר תבעתהו, אך גם מאת בעל־השם יצאו אבות שלמה וידיהם על ראשם, כי לא שב הנער לאיתנו. בצר להם ויקראו לרופא העיר לשום את עיניו על הילד. ויבוא האיש וישכיבהו על המטה, וימשש את כל אבריו, ויתופף בפטישו על החזה ועל הבטן, ויקשיב וישמע בשפופרת, ואחרי רחצו את ידיו במים, דבר אל כל הנאספים עליו לאמר: הנה נא חקרתי ודרשתי היטב, והנה אין כל חלי וכל מדוה בגו הנער. אין זאת כי אם נלאה מוחו שאת את נטל למודיו. כי העמס תעמיסי עליו יותר מאשר יוכל שאת, ועל כן ישב נא הנער כירח ימים בביתו וינפש מעמלו, ואת מתכנת שקוי המרפא, אשר כתבתי, תקחו מבית המרקחת, ונתתם לו שלש פעמים ביום וירפא ממחלתו. ויעשו דוד ובת־שבע ככל אשר צוה עליהם הרופא, אך עצת הרופא עוד הרעה לנער, והצל לא הצילתהו. כי לא הסכין הנער שלמה מעודו להשתעשע בשעשועי ילדים, ותורת ה' לבדה היתה תמיד כל משוש לבו ונחמתו, וכאשר מנעוהו אבותיו מלכת אל החדר, וישב משמים בירכתי הבית מן הבקר עד הערב צולל בנבכי מחשבותיו, אשר דכאו לארץ חיתו. בני מחמד נפשי, דברה אליו אמו יום יום: מה לך, בני, שככה נפלו פניך? – אין דבר, אמי, אין דבר! – אולי תחוש בראשך, או אולי לבך דוי? – שלום לי, אמי אהובת נפשי, וכל מחלה לא אחוש בקרבי. – אבל מה זה יעכור את רוחך? אין זאת כי אם רעיון־עצב התגנב אל לבך, ואתה תסתירהו ממנו, ממנו אבותיך, אשר אהבת־נפשך נאהבך. – אין דבר, אמי, אין דבר, ענה שלמה ויפול על צוארי אמו וישקה מנשיקות פיו, ויבך תמרורים. – הלא תבכה, בני! אוי מה היה לך? אנא הגידה! או אולי יתאו לבך דבר מה? שאל, בני, ואתנה לך. הלא ידעת כי אין דבר, אשר יכבד ממני לעשותו למענך, את השמש אוריד משמים ארצה למענך, בני עטרת ראשי ותפארתי. וישק הנער לאמו, ויוסף לבכות עוד ויאמר: – אם נא מצאתי חן בעיניך, אמי, דברי אל אבי ויתנני ללכת אל מלמדי אל החדר. הלא ידעת, כי שמחה לי להגות בתורת ה', וכי היא שעשועי כל הימים, ואם אוסיף לשבת בטל בבית, ונקטה נפשי בחיי. למן היום ההוא לא מנעוהו עוד אבותיו מלכת אל בית ספרו, ותחי רוח הנער מעט. הנה כי כן לא נודע לאבות שלמה שרש דבר העצב, אשר קנן בלב הנער. "אין דבר, אין דבר", אחת דבר להם על כל שאלותיהם; והנער התמים הזה, אשר תרמית לא ידעה נפשו, ואשר דבר שקר לא עבר מעודו על דל שפתיו; הנער הזה, אשר לא עשה גדולה או קטנה מבלי שאל את פי אבותיו – בפעם הזאת לא הרהיב בנפשו עוז לגלות להם את כל לבו. מחשבה נוראה ואיומה הציקה את לב שלמה, מחשבה נוראה מאד, ויסתירה עמוק עמוק בקרבו, מדעתו כי אם יקרע את סגור לבו לפני אבותיו, והכה אותם מכה, אשר לא תוכל הרפא. כשלשת ירחים לא התפלל הנער לפני האלהים! האמור יאמר זאת לאבותיו? הלא ידכאם לארץ! יום יום הכין הנער את לבו לשפוך את שיחו לפני ה', כאשר הסכין לעשות, מאז ידע קרוא אבי ואמי; אך הוא לא עצר כח להתפלל, רק שפתיו היו נעות ולבו בל עמו. ולא מזדון ולא מרשע כסל היה הדבר הזה, חלילה! שלמה היה נער ירא אלהים מילדותו, ואבותיו למדוהו לברך את ה' על כל הטוב ועל כל החסד, אשר יגמלנו על כל צעד וצעד, אך מחשבה זרה תקפתהו, והיא הוליכתהו שולל, ותסגירהו בידי השטן… באחד מימי האביב, ביום השבת, ושלמה הכין את לבבו להתפלל בכונה, ולהשמיע לאזניו את כל אשר יוציא משפתיו. ויהי בקראו "שמע", וישם את לבו אל דברי הכתוב: "והיה אם שמוע תשמעון אל מצותי… ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש, ואספת דגנך ותירושך ויצהרך, ונתתי עשב בשדך לבהמתך"… ופתאם עלתה מחשבה זרה על לבו: מה זאת? שאל הנער בתמהון: אם נשמע אל מצות ה' לעבדו בכל לבבנו – אז נאסוף דגן ותירוש… אז נהיה לאכרים… לאכרים? אבל היכול יוכלו יהודים להיות לאכרים? ומה הגמול אשר יגמול ה' אותנו, עקב אשר נשמור את מצותיו? כי נהיה אכרים נבזים, עוטי שמיכה עבה על בשרנו, ונועלי נעלי גמי ברגלינו! האמנם זו תורה וזה שכרה?… "השמרו לכם פן יפתה לבבכם… וחרה אף ה' בכם, ועצר את השמים ולא יהיה מטר, והאדמה לא תתן את יבולה"… פליאה דעת ממני, הוסיף הנער לדבר אל לבו: אתמול בשובי מן החדר, והנה מטר סוחף נתך ארצה, ואחיש מפלט לי אל חנות אבי. ושם נקרו בעת ההיא שני אכרים, אשר באו מן הכפר לקנות מאבי את צרכי ביתם, וישמחו האכרים לקראת המטר מאד, ויודו לה' חסדו, כי נתן את גשמו בעתו לברך את יבול האדמה בשנה הזאת, ואבי?… אבי נאנח בשברון מתנים ולא דבר מאומה… ורק אחרי לכת האכרים לדרכם, הגיד לאמי, כי בגלל עונותינו הרבים ירד היום הגשם מן השמים, כי את הלחם אשר באסמיו קנה במחיר רב מאד, עת יראו עוד משנת בצורת, ואחרי הגשם הזה ירד שער התבואה מטה, ואבד כספו… הנה כי כן הלא תהפך הקללה אשר בתורתנו לברכה לנו, כי אם לא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה, אז ישמח אבי ואז ישמחו גם יתר החנונים היהודים כלם. ואיככה איפוא יתפלל אבי שלש ביום: "ברך עלינו את השנה הזאת ואת כל מיני תבואתה לטובה, ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה"? האין זאת תפלת שוא? אבל הלא איש תם וישר הוא אבי וירא אלהים מנעוריו, האמנם תהי תפלתו תועבה? לא, היה לא תהיה כדבר הזה! או אולי גם תורתנו גם תפלותינו יחד נתנו רק להאכרים ולא ליהודים?… פלצות אחזה את הנער לקראת המחשבה המוזרה הזאת ויקרא בכל מאמצי כחו: יגער ה' בך השטן, ויגער ה' בך הבוחר בירושלים… ויבליג על מבוכת לבו ויוסף להתפלל. אולם השפק, אשר התגנב אל לבו, לא נתן לו מנוח, ויוסף וישאל: אבל מדוע זה לא יהיו היהודים לאכרים? הלא אז לא תהיה תפלתם אך דבר שפתים כי אם רחמים ותחנונים! "היהודים עם לא עז הם", תאמר אמי תמיד "התורה מתשת את כחם", אבל הלא גם אבי יודע תורה הוא, ובכל זאת ישא יום יום על שכמו שקי בר וקמח מחנותו הרחים ומבית הרחים אל חנותו. הנקל לשאת משא כבד כזה מחרוש וקצור? אז יזכור שלמה את כל פרשת דברי התלמוד, אשר למד בימים האחרונים. נפלא הדבר הזה! מדוע לא שמתי עד הנה לזה לב? עניני שדות וכרמים, עניני חריש וקציר הלא יזכרו ויפקדו כמעט בכל פרקי הגמרא ודפיה; על הענינים האלה יסבו רבי הלכותיה ושטותיה… מה זאת? ישאל שלמה בלבו ויתמה תמוה: היהודים ילמדו את הגמרא, והאכרים יחיו על פיה! אל אלהי ישראל! מאין לכל האלה תוצאות? – שלמה! קרא דוד בשומו את ידו על כתף בנו: שלמה, העוד לא כלית את תפלתך? הלא כבר יצא העם מבית הכנסת? שלמה התנער, כאיש אשר יעור משנתו, ויבט בתמהון על כל סביביו. בבית הכנסת לא נותר איש, כי נחפז העם ללכת איש איש לביתו. אז יזכור שלמה, כי עוד לא כלה גם "קריאת שמע" ויפג לבו ויחורו פניו מאד, אך ירא להגיד זאת לאביו, פן יהיה בעיניו כמתעתע, וילך בלי חמדה אחרי דוד, אשר בהחפזו ללכת הביתה לא שם לבו אל מבוכת הנער ואל חורת פניו. –הגידה נא לי, אבי! שאל הנער, בשבתם אל השלחן לאכול בצהרים: מדוע לא יהיו גם היהודים לאכרים עובדי האדמה? – הממ… גמגם דוד בשפתיו, ויאמר: שאלה זרה תשאל, בני, מדוע לא יהיו היהודים לאכרים? הממ… את האמת אגיד, כי מעודי לא שמתי לב לדבר הזה… אדמה, כי לא לכבוד הוא לבני ישראל לעבוד את האדמה כבני עם הארץ. – היגדל כבוד חוטבי עצים ושואבי מים מכבוד עובדי האדמה? ומדוע זה עבדו אבותינו את האדמה אז! בשבתם על אדמתם? – אז עבדו את האדמה כדי לקיים את המצוות התלויות בארץ: לקט שכחה ופאה, תרומות ומעשרות. – אבל, אבי, הלא גם בבבל עבדו אבותינו את האדמה, כן נמצא כתוב בספר ירמיהו, וגם בגמרא נמצא כתוב כדבר הזה פעמים רבות, ובבל הלא חוץ לארץ היא, ותרומות ומעשרות אינן נוהגות בה! – בבל… בבל… הדורות הראשונים, בני, היו שונים מדורנו היום, ולא נוכל לקחת אותם לנו למשל, ענה דוד מבלי מצוא מענה נכון להשיב לבנו כהלכה. אף כי ראה שלמה, כי הביא את אביו בין המצרים, אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל, בכל זאת לא הרפה ממנו ויוסף לשאול: – אבל, אבי, הן אם יבוא היום או מחר מלך המשיח ונשוב לארץ אבותינו, הלא נשוב גם אנחנו כלנו להיות לאכרים, למען קיים את המצוות התלויות בארץ, האף אין זאת, אבי, ומדוע זה לא נעשה זאת גם היום לפני בוא המשיח? – חלילה, בני! לימות המשיח עתידה ארץ ישראל להוציא גלוסקאות וכלי מילת, מבלי אשר נצטרך לעבוד את האדמה בעצב וזיעת אפים! גם המענה הזה לא הרגיע את רוח הנער, אבל הוא החריש ולא הוסיף לשאול עוד. בלילה ההוא נדדה שנת הנער. כל היום התהלך כצל, כי נקפו לבו מאד, על אשר לא התפלל לפני האלהים כדת, ויקוה כי לעת ערב יבין את נפשו להתפלל בכונה, והאלהים בשמים הלא טוב וסלח הוא. אך כמעט הגיע בקריאת שמע של ערבית אל הפסוק "ונתתי מטר ארצכם בעתו", והסערה, אשר התחוללה בנפשו לעת תפלת הבקר, שבה ותשתער שנית בקרבו. שאלות משאלות שונות, אשר לא ידע עד הנה שחרן, התעוררו בלבו, ושכלו הרך נלאה למצוא להן פתרונים. לשוא התאמץ הנער לגרש אותן מנגד עיניו, הרהוריו הרעים הוליכוהו שבי, והוא לא עצר כח להבליג עליהם. הנה כי כן לא התפלל שלמה ביום ההוא גם בערב, וחטאתו זאת עוד הוסיפה לדכא את רוחו דכא ופצוע. מר מאד לנער, אשר חטא בזדון או בשגגה, לשמוע מוסר אביו, בהוכיחו אותו על עונו. אבל עוד מר ממנו לנער, אשר נואל לכסות על עונו, לשמוע את מוסר כליותיו. הן אם יסר ייסרהו אביו, והתודה לפניו את חטאתו, ונסלח לו, ושכח גם הוא את עותתו, אולם אם כליותיו ייסרוהו, מי ירצהו ומי יסלח לו? – את כל זאת ראה ויבן שלמה בפעם הראשונה לימי חייו. בפעם הראשונה הרגיש הנער את מוסר כליותיו אוכל כעש את לבו, ויבחר לשמוע תחתיו אלפי קללות נמרצות מפי אביו. – אבל, אהה! אבותי הן לא ידעו מאומה; אבותי יקיו כי אהיה ברצות הימים לרב וגדול בישראל. הוי, אבותי היקרים, לו ידעתם את פשע בנכם, אשר אהבתם, ונואשתם מתקותכם זאת! כי האמנם יוכל איש, אשר נכתם עונו פעמים, להתנשא על עם ה' להורות לו את הדרך ילך בה? היוכל רב להטיף מוסר לעדתו, על הפרם את מצות ה', והוא גם הוא לא נקה מפשע? ככה התהפך שלמה על ערש משכבו כל הלילה. ער כמה פעמים התפרץ הנער לקום ממשכבו לרוץ אל אביו להעירהו משנתו ולהתודות לפניו את חטאתו, אך רגש בושה כוזבה מנע אותו מעשות את הדבר הזה; ורק כאור הבוקר שבה נפשו מעט למנוחתה, ויחרץ בלבו לשוב אל האלהים בכל נפשו ומאדו, וימין ה' הלא פשוטה היא לקבל שבים… וישכם שלמה בבקר, וירחץ את ידיו כדת ויעמוד להתפלל בהדרת קדש וברוח נכאה. זה כבר לא התרוממה ברגש אמונים אדיר ונשגב מאד כהיום הזה… "ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש ואספת דגנך"… אבל אהה ה' אלהים! שמע הנער פתאם קול דממה דקה מתפרץ בחזקה ממעמקי לבו: מדוע זה לא יהיו גם היהודים לאכרים? הלא לעובדי האדמה נתנה תורתנו! ככה התהלך הנער ימים רבים קודר שחוח תחת תגרת יד מחשבותיו, אשר העכירו את תומת לבו ואת תקותיו גם יחד. ואבותיו ראו בעניו, אך לא ידעו שרש דבר נמצא בו. ולבת־שבע אחות ברפסדה, ושמה דבורה, אשר היתה לאשה לרבי אפרים הסוחר בעצים, איש ליטאי, גדול בתורה ובדעת גם יחד ויודע להלוך נגד החיים; ולאפרים ולדבורה לא היו בנים כי אם שתי בנות: חנה הבכירה והצעירה דינה, שתיהן בנות חיל ויפות תאר להלל מאד. ויהי בהגיע לחנה עת דודים להנשא לאיש, ויתחתן אפרים את איש אחד מקרית־רעב הקרובה לחלכאים. ולפנים בישראל, כי יתחתנו אנשים מערים שונות איש ברעהו, ובאו אבות החתן ואבות הכלה עם כל קרוביהם ומיודעיהם לחוג את החתונה אל אחד הכפרים אשר בין שתי הערים בתוך, וגם בפעם הזאת התנו המחותנים להועד במלון איש יהודי, אשר בקצה כפר יערים, הרחק דרך שש שעות מחלכאים. ויקראו אבות הכלה גם לבת־שבע אחותם ולשלמה בנה לשיש אתם משוש. בראשונה מאן הנער ללכת את אמו, באמרו, כי צר לו לעזוב את למודיו ימים שנים או שלשה. אולם אבותיו, אשר קוו כי משוש החתונה יגרש למצער את רוח העצבת השורה על בנם, הפצירו בו עד מאד, ויעתר להם. חמשה ימים תמימים היו ידי בת־שבע מלאות עבודה להכין חליפות בגדים חדשים לה ולבנה, וגם לב שלמה פחד ורחב באחרונה לקראת המסע אשר לפניו. הן זאת הפעם הראשונה בימי חייו, אשר יעזוב את עיר מולדתו, לראות ארץ חדשה ואנשים חדשים, אשר לא ידע מתמול שלשום. ביום הכסא, בשלשה עשר לירח אב, למועד הצהרים עמדה על יד בית דוד בן יוסף החנוני עגלה גדולה מכוסה בסכת מחצלת על פני כלה. העגלה היתה מלאה אנשים, נשים וטף, ככלוב מלא עוף, עד אפס מקום לבת־שבע ולשלמה. – הנבוא בעוד יום אל מלון יערים? שאלה בת־שבע את פנחס העגלון, בצאתה עם שלמה מביתה, לבושה בגדי חג, וצרור חפציה בידה. – בעוד יום, בעוד יום, גברתי, ענה העגלון בשפת חלקות. – אבל הלא הבטחתני, כי תתן לנו מקום בראש, וסכתך כבר מלאה על כל גדותיה? דברה בת־שבע בהביטה אל תוך הסכה פנימה. – אל תיראי, גבירתי. לבעלת־בית נכבדה כמוך, ולבנך העלוי, אשר מלאה כל הארץ תהלתו, ימצא די מקום בסכתי לשבת ולהשתרע ככל אות נפשכם. הוי, גשו הנה עזי פנים! קרא העגלון אל יתר הנוסעים, אשר כנראה לא נזהר מאד בכבודם: גשו הנה ותנו מקום לבת־שבע היפהפיה ולבנה העלוי, הנועד להיות מורה הוראה בישראל! ברוב עמל ויגיעת בשר נדחקו בת־שבע ושלמה לבוא אל המקום הצר, אשר פנו להם בפנת הסכה. – היה בשלום, דוד! היה בשלום, אבי! ברכו שניהם בפעם האחרונה את דוד, אשר עזר להם להכנס אל העגלה. – ה' יצליח את דרככם! שימי עיני, בת־שבע, על הילד, לבל יקרנו אסון. – היה נכון ובטוח, אנכי לא אגרע עין ממנו. העגלה משה בכבדות ממקומה. – עופו, נשרי, עופו! קרא פנחס העגלון לסוסיו: מהרו לבוא בעוד יום אל החתונה, שם יכבדוני בממתקים, וגם אתכם, נשרי, אפקוד לטוב. הנשרים עפו כאשר יכלו שאת, אך אחרי רגעים אחדים עצרו במרוצתם. – מה לך עוד? קראו הנוסעים בקול תלונה פה אחד. – אין דבר, אין דבר! אל העגלה נלחץ לבוא רבי נחשון השדכן, אשר מהר גם הוא אל החתונה במלון יערים. רבי נחשון היה איש אוהב מהתלות ובעל לב שמח תמיד, ועל כן שמחו כל הנוסעים לקראתו ולא קראו חמס על העגלון. – עופו, עופו, נשרי! קרא העגלון שנית. אך תעופת הנשרים נעצרה עוד לא אחת ולא שתים בטרם תצא העגלה את העיר ובכל פעם ופעם באו אורחים לא קרואים חדשים אל קרבה, ובכל פעם ופעם צעקו הנוסעים הראשונים חמס על העגלון. והעגלון גם הוא לא שם מחסום לפיו, וישב חרפתם אל חיקם. ובין כה וכה וכבר רד היום, בעזוב האורחה את העיר. אז ידפוק העגלון את סוסיו ויתן קולו בשיר "אלי ציון ועריה!" אשר היה שגור בפיו מיום תשעה באב העבר, והעגלה – התנהלה בעצלתים. אמנם כי הניף רבי פנחס את שוטו על נשריו לרגעים, אך הסכן הסכינו הסוסים לתכן את רוח העגלון ולכוון את מדת צעדיהם, לא לפי תנופת השוט, אשר יניף עליהם, כי אם לפי משקל השיר אשר ישיר, ולפי ערך מנגינתו! אם שירת גיל ישיר העגלון בקול רנה ותרועה, ויחישו הסוסים את צעדיהם, ואם שירת אבל ישיר ובקול בוכים – והלכו לאטם… ובתוך העגלה פנימה לא זכר איש את ציון ואת אשר עבר עליה ביום התשיעי לירח אב, כי היו אזני כל קשובות לספורי רבי נחשון השדכן ולמהתלותיו, עד כי שכחו כלם כי "אסור לאדם למלא שחוק פיו בעולם הזה", ורק שלמה לבדו לא מצא חפץ במהתלות רבי נחשון, אשר לא ינעמו לחיך איש טעם, ובהיותו נלחץ אל ירכתי העגלה, שכב דומם, ונפשו ערגה לראות את השדה ואת היער, אשר שמע רק את שמעם עד היום הזה, ואשר נכזבה תוחלתו גם היום לראותם בעיניו. – אמי! נסה הנער דבר אל בת־שבע: אמי, פה בסכה גדול החום מאד, בקשי נא את העגלון, ויתן לי לשבת על ידו על מושב הרכב. – לא תוכל לעשות זאת, בני! הדרך ישחית את מעילך החדש ואת מצנפתך החדשה. חכה מעט עד בואנו אל המלון. הלא רק דרך שלש שעות לפנינו, גם לא בנקל תסול לך דרך בין הנלחצים בתוך העגלה. שלמה הבין, כי צדקה בת־שבע מאד בדבריה האחרונים, ויען קצתה נפשו לשבת בטל, ויקוב לו באצבעו חור קטן במחצלת הסכה בין השתי ובין הערב, ויבט בעד האשנב הקטן הזה אל השדה ואל גני העץ, אשר עברה העגלה עליהם, אולם רק אפס קציהם ראה שלמה בעד אשנבו ואת כלם לא יכול לראות, והדבר הזה עוד הוסיף להעיר ולעורר בקרבו את תשוקתו. – מה תיף הארץ, אשר ברא ה'! ואנכי לא ידעתי. בין כה וכה ויהי השמש לבוא, ויען אשר כסו העבים ביום ההוא את פני השמים, על כן קדם הלילה לכסות את הארץ, ומבלי יכלת שלמה לראות בעד אשנבו מאומה, ויסגר את נפשו בידי מחשבותיו כפעם בפעם. הדרך היתה מלאה חתחתים וערמות חול, העגלה התנהלה בכבדות לקול שירי האבל, אשר שר פנחס העגלון ממרום מושבו, וכאשר קצתה נפשו בשיר "אלי ציון ועריה" ויחל לזמר "על נהרות בבל". "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני!" חדר קול אנקת ר' פנחס העגלון אל תוך הסכה פנימה ויהס את צחוק המתענגים על התולי רבי נחשון. – רב לך, ר' פנחס, לומר קינות, יקרא לאיו ר' נחשון מן העגלה: הלא שבת־נחמו הולך ובא לקראתנו; העצבות היא מדה מגונה, מדה של מתנגדים. שירה איפוא לסוסיך "היום תאמצנו", ויחישו צעדיהם! "שבת נחמו הולך ובא לקראתנו" שנה שלמה את דבריו בלבו: אבל לשמחה מה זו עושה? היקומם שבת נחמו את אשר הרס התשיעי לאב? השוב נשוב בשבת נחמו לארץ אבותינו? ומדוע זה יוכלו כל האנשים האלה לשמוח ולמלאות פיהם שחוק, ורק אנכי לבדי אתעצב אל לבי? העצבות היא מדה מגונה! אולי אמת נכון הדבר הזה, אבל איככה אגרש את המדה המגונה הזאת מקרב לבי?… כחצות הלילה באה האורחה אל מלון יערים. עוד מרחוק נשמע קול כנור ותף והמית מצלתים בוקעים ועולים מחלונות הבית הפתוחים. כל חדרי המלון היו מלאים אדם, ומאפס מקום נאנסה בת־שבע לעזוב גם את צרור חפציה על העגלה. בחדר האורחים הגדול חגגו הנשים, אשר באו עם הכלה, את משתה "קבלת הפנים", אף כי אחרו החתן ובני לויתו לבוא היום, ויודיעו על ידי איש עתי, כי יבואו רק מחר בבוקר. הכלה ורעיותיה בלו זה מעט את מחולתן ותשבנה לנוח על ספסלי העץ, אשר מסביב לקירות הבית. ורק ילדה אחת כבת עשתי עשרה שנה סובבת סחרחר בתוך החדר במחולת הקאזקים, ותפליא ביפי פעמיה את עיני כל רואיה, העומדים צפופים אל קירות הבית מסביב, ולרגעים ימחאו כף לאות, כי תקח הילדה במחולתה את לבבם. – הלא זאת היא דינה אחותך בת דודתך, אמרה בת־שבע לשלמה: אך זאת היא ילדה נחמדה! ודינה גם היא כמעט הסבה את פניה אל עבר הפתח, ותכיר את דודתה. ותדע כי שלמה הוא העלם העומד על ידה (אותו ראתה היום אך ותשק לדודתה ובעוד רגע מהרה לשוב אל מחולתה. – אך זאת היא ילדה נחמדה! קראה בת־שבע לרגעים בהביטה באהבה אל בת אחותה, הסובבת רצוא ושוב בבית: שחורה היא ונאוה, האף אין זאת, שלמה? שלמה לא ענה דבר, אף כי ידע בנפשו, כי צדקה בת־שבע מאד. אמנם נאוה היתה הילדה, נאוה מאד בחכליל הכרמיל על שחרחרת לחייה, בלבנת שניה, הנשקפות כשני חרוזי פנינים מבעד לשושני שפתותיה, בגבות עיניה השחורות, הנמתחות בקשתות דקות ממעל לשתי עיניה הגדולות והנוצצות בגיל ותום הילדות… "אש שחורה על גבי אש לבנה" חשב שלמה בלבו בכל פעם אשר הסבה דינה את עיניה הנפלאות אל מול עבר פניו, ומדי הרכינה אליו בראשה בצחוק ענות־חן על שפתותיה, כמו ידעה אותו פנים אל פנים זה רבות בשנים – מלא את לבבו רגש גיל ונעם, אשר לא ידע שחרם… רגש גאה וגאון, כי אחות לו יפהפיה כדינה… בעת המשתה הושיבו את שלמה ראש, לימין רבי אפרים דודו, תחת החתן, אשר נפקד מקומו. עיני כל הקרואים היו נשואות אל הנער, ויתחרו איש עם רעהו לקחת דברים אתו ולנסות את כחו בתורה, והוא בתשובותיו הנמרצות הפיק רצון מאת כל באמץ הגיונו ובמתק שפתיו. הנה כי כן היה שלמה לחתן המשתה ההוא, וינחל כבוד ויקר, ובת־שבע ראתה ותשבע נחת. כתום המשתה יצאו הקרואים, לא מצאו להם מקום ללון בבית, להכין להם הגג – איש איש באשר מצא לו ידים. ובת־שבע לא חפצה גם היא להשאר בבית, כי היה שם החום חזק מאד. ויכינו גם לה ולשלמה בנה משכב על ערמת החציר, אשר על הגג, הרחק מעט מיתר הקרואים, למען אשר לא יפריעו המתרוננים מיין את מנוחתם. ובמכסה הגג במקום ההוא היתה ארובה גדולה פתוחה אל עבר פני היער. ושלמה, אשר בכליון עינים חכה כל היום לראות את היער בכל הדרו, מהר לעלות על ראש הערמה, לשום עליו עין בעד הארבה. השמים היו מכוסים בעבים, ואך למצער הגיה הירח את חשכת הליל. דומיה נצחת שררה ביער מסביב. גם רוח קל לא נשב לקרר את שרב הקיץ, אשר שפך את ממשלתו בימים ההם על הארץ בעצם הלילה כמו בצהרים. נדמה לשלמה כי סודות נפלאים ותעלומות נוראות כמוסים שם בעלטת היער… ובשרו סמר מפחד. – שלמה! קראה אליו אמו: לא נכון הוא להביט אל היער בעתותי הלילה. לך שכב, הלא עיף ויגע אתה מאד. – ברוכה מנוחתך, אמי! – ישן, בני, ותערב עליך שנתך! ריח הבושם הנודף מן החציר היבש, אשר זה מעט נאסף מן האחו, וריח היער הבא דרך הארבה מסכו רוח שכרון נעים על הנער וירדם ויישן. שלמה פקח את עיניו, אך מנוגה ברק השמש, אשר הבקיע אל הארבה מבין ענפי האלה הגבוהה והעבתה, אשר עמדה שם, עצם אותן שנית. רגש נעים. רגש ענג ורך שפוך בכל יצורי גוו. האח! מה טוב הוא ומה נעים להשתרע ולנום על ערש רכה, חשב הנער וצחוק קל רחף על שפתיו, שאדמו מחום היום כשושנים. אולם השמש חמד לו לצון היום עם הנער הנרדם, ומבין מפלשי העפאים, אשר נעו ברוח, השליך על פניו אור וצל גם יחד בצחוק קסם נפלא מאד. והאור והצל יחגו ויפזו על חכליל לחייו, ויעירו ויעוררו את הנער מתרדמתו: עד מתי עצל תשכב, פקח מהרה את עיניך, קום ולך היערה החמודות אשר הכינותי לך שם, ילד שעשועים! שלמה פקח את עיניו שנית – אל אלהים משגבי, מה זה היה עמדי? תחת תקרת הבית המכוסה פיח ועשן, אשר הסכינו עיניו לראות יום יום בהקיצו משנתו, הנה פרושה על ראשו, ממעל להארבה, סכת עלים ירוקים, אשר מבינותם נשקפת תכלת השמים בעצם טהרה, והעלים כלם משבצים באבני חן למאות ולאלפים, נוצצים לנגה השמש בכל צבעי הקשת אשר בענן (שלמה לא ידע עוד בעת ההיא, כי אבני החן האלה אך אגלי טל בקר הן). הנה הוא שואף בחזקה את האויר אל קרבו, וזרם ריח ניחוח נודף אל אפיו, אבל לא, לא אויר ישאף אל קרבו, כי אם מרפא וחיים, אשר ישתפכו בכל עורקיו, ואשר ימלאו את כל אבריו עדנה וענג אין קץ. – היערה, היערה! קרא שלמה בלבו, ויקפוץ מעל משכבו וימהר וילבש את בגדיו ויצנח בלט מעל ערמת החציר לרדת מן הגג. – שלמה, למה זה השכמת קום? הלא עוד היום גדול, אמרה בת־שבע, בהקיצה משנתה גם היא. – הקיצותי ולא אוכל לישן שנית. תני נא לי, אמי, לצאת לשוח מעט ביער. – לך, בני, אבל השמר לך לבל תרחיק ללכת מזה, פן תתע ביער, ולא נמצאך! אחרי רחצו את ידיו מן הכיור, התלוי בחצר על יד פתח המלון, ואחרי ברכו את ה' בתפלה קצרה, התחמק הנער היערה. על יד המלון נמצאה גנת זרעונים קטנה, נעבדה ונשמרה בסדרים נכונים (אחרי כן נודע לשלמה, כי אחות בעל המלון טפחה ורבתה אותה): ערוגות בצלים וכמון 1), ערוגות קשואים 2), ואבטיחים 3) מסורגים בערוגות חרדל 4) וערוגות פרגים 5), אשר הרהיבו עיני שלמה בפרחי הזהב הקטנים ובפרחי הארגמן הגדולים והיפים מאד. היערה, היערה! דבר שלמה אל לבו, עוד היום גדול להתענג על הדר הפרחים האלה!… נדהם ונרעש למראה עיניו, ישב שלמה לנוח על גזע עץ נכרת, אחרי בואו אל מישור קטן ויפה במעמקי סבך היער. נעים ונשגב היה מחזה היער מן המקום הזה; רגש התרוממות הנפש, אשר ירגיש איש ביום חג ושבתון, רחש לב הנער; אמנם כי דומית שבתון שררה מסביב. אל אלהים חילי, האם חג היום לה'! פתאם נשב רוח צח בין העפאים, והנה קול המולה דק נשמע מסביב, קול עלי העצים הנעים ברוח והמתלחשים איש עם רעהו… אבל, הוי קסם נפלא! העלים כמו יתלחשו בשפת אנוש, אין אמר ואין דברים, אבל כמו שפת ידעתי אשמע. – שור, ילד שעשועים! דמה שלמה לשמוע בשאון משק העלים בהתלחשם לרוח היום: שור על כל סביביך, שא עיניך השמימה, השפילה לראות מטה, הימינה, השמאילה, ראה והביטה אל כל הנפלאות הגדולות והקטנות, אשר הכין פה היער למענך, למענך ילד שעשועים! ראה, מה יפו הפרחים בשלל צבעיהם תחת כפות רגליך, ומה נהדרה היא צפורת הכרמים, אשר גם היא הלא רק פרח מעופף היא, אשר תעוף מעלה לעלה, מפרח לפרח. שור נא אל החסיל ואל הילק, הזוחלים והמנתרים בעשב והנוצצים בכנפיהם הנחפים בירקרק חרוץ. מה יפים ומה נעימים הם כלם, האף אין זאת, ילד שעשועים?! קול האהבה בתענוגיה, קול אם מתרפקת על בנה, מחמד נפשה, נשמע לשלמה בשאון משק העפאים. הה, אלי, אלי! הזה הוא היער הנורא, אשר הפיל עלי אמש אימתה ופחד, בהביטי עליו בעד הארבה? או אולי כבר מתי, ונשמתי מתהלכת עתה בעולם התהו וחולמת את החלומות הנעימים האלה? – לא, לא! חי, חי הנני! קרא הנער ויקפוץ מעל מושבו ויעמוד על רגליו: האם הרגשתי מעודי את גיל החיים, כאשר ארגיש ברגעים האלה?… מדוע זה באתי היערה רק היום בפעם הראשונה, האין יער בקרבת חלכאים, אם השמש לא יזרח שם? מדוע זה נואלתי לשבת כל היום כלוא בחדרי למן הבקר ועד הערב, ולא פתחתי את לבי לגיל החיים ותענוגיהם? הנני שוקד על למודי… אמנם כן! ככה יאתה לנער, אשר נועד להיות רב וגדול בישראל… אבל הלא… – לכל זמן ועת לכל חפץ! לכל זמן ועת לכל חפץ החלו גם ענפי העצים הנעים ברוח לשיר ולזמר אחריו בקול שריקה נעימה מאד, ולקול זמרתם יצאו הילק והחסיל וצפורת הכרמים במחול משחקים; ולקול זמרתם לא יכול גם הנער להתאפק ויצא במחול גם הוא, וירקד כמו איל, עד כי הלך ראשו סחרחר, ויפול אין אונים על ירק הדשא הרך. – הוי, מה טוב ומה נעים לנוח פה ביער! שלמה השתרע על קצה המישור תחת אחד השיחים, ובהביטו אל סובך היער, נוכח לדעת, כי שוכב הוא לרגלי גבעה נשאה מאד; ומורד הגבעה מכוסה ביער עצים צפופים וסבוכים בדליותיהם, עד כי לא תוכלנה גם קרני אור השמש להבקיע ביניהם. עוד הפעם נדמה לו כי סוד גדול ונורא כמוס שם בחשכת היער, ובכל זאת ערגה נפשו אליה, כמו משכה אותו יד נעלמה בחזקה אל סתר היער ואל ראש ההר. – העלה אעלה על ראש ההר? שאל שלמה את נפשו, בזכרו את מצות אמו לבל ירחיק ללכת מן המלון. עלה, ילד שעשועים! אל תירא ואל תחת! כמו לחשו באזניו ענפי העצים בנשוב עליהם הרוח. הנער שם נפשו בכפו, ויעפיל לעלות אל ראש הגבעה. – אין זאת, כי אם הר הלבנון, אמר הנער בלבו, בהעפילו לעלות ובסללו לו דרך בין סבכי העצים (שלמה לא ראה הר מעודו, ועל כן היתה הגבעה הקטנה בעיניו כהר גבוה ונשא מאד). אבל מדי עלותו מעלה, כן רחקו העצים איש מעל אחיו, וכן התפרדו דליותיהם. ותחת עצי האלה והאלון, אשר גדלו שם בעמק, נראו פה עצי ברוש וארז, נושאי מחטים ירוקים ונותני ריח ניחוח עד כי דמה שלמה כי לא על אדמת נכר עוד דורכת רגלו, כי אם ימצא בחברת קרוביו ומיודעיו מתמול שלשום. הלא מעצי הברוש האלה יובאו ענפי סכך למכסה הסכות בימי חג האסיף. ועל ראש ההר מישור רחב ידים, ועל המישור בתוך ברוש נחמד למראה, רענן ורב הענפים. – שלום, שלום לך, ארז הלבנון! – שלום, שלום! כמו ענהו הברוש בהטותו את דליותיו הרעננים לרוח היום… שלמה ידע, כי לא על במתי הלבנון רגלו דורכת הוא ידע כי הלבנון הוא רחוק, רחוק מאד מן המקומות האלה, אולם בהתעטף עליו נפשו לקראת המחזה הנהדר והנשגב, מחזה היער המשתרע תחת רגליו, לא מצא דרך אחרת לתאר את רגשי הענג, אשר התעוררו בלבבו, כי אם בקראו לברוש בשם ארז הלבנון, הנקדש בזכרונו מכתבי הקודש. רוח צח שפים, אשר ינשב במרומי היער, ישא ריח בשם ומרפא בכנפיו, ויקרר את חום השמש הבוער כתנור. אבל מה זה ילחוש הרוח באזני הברוש הנצב בזה בהדר גאונו? האם ישא לי שלום מאחיו הארזים אשר בלבנון ומארץ הפלאות אשר נפלה להם לחבל? או יספר לו ספורים נעימים על אדות כל חמודותיה, על אדות כל הגדולות והנוראות, אשר עברו עליה בימים מקדם?… במורד ההר מזה אין יער ואין עצים, כי אם סלע מצוק, היורד מטה אל הנחל, ששם יובל מים מפכה את גליו בשיר נעים מאד, בשיר אשר אין לו ראשית ואין לו תכלית, אשר לא בתים לו ולא חרוזים, ובכל זאת לא תשבע האזן לשמוע אותו מן הבקר עד הערב ומן הערב עד הבקר. ומעבר הנחל השני תשתרענה שדמות בר למרחבי קץ; ובעבור הרוח על פני הקמה, והכה בה גלים כגלי הנחל, ובזרוח השמש עליהם – ונדמו לגלי זהב מופז מרהיבי עין ולב. ועל אחד השדות, לא הרחק מיובל המים, קציר חטים היום. משפחת אכרים גדולה – אנשים ונשים, בחורים ובתולות יצאו לפעלם ולעבודתם: אלה קוצרים בחרמש, ואלה מאלמים אלומות, ואלה מאספים אותן לעמרים. השמש יכם בשרב, פניהם רטובים מאגלי זעה, אשר ימחו לרגעים כתנותיהם העבות, ולכל אלה לא ישימו הקוצרים לב, כי שמחת לבם תבליג על עבודת הפרך אשר לפניהם, ועל כן ישירו וירונו, יצחקו אף ישתובבו, ושאון מצהלותיהם עולה באזני שלמה. קרא שלמה מבלי משים את דברי נעים זמירות ישראל, ואגלי דמעה גדולים נזלו מעפעפיו. – אהה ה' אלהים! מדוע לא יהיו גם היהודים לאכרים? נעים מראה הטבע שם בסתר היער, אבל עוד נעים ממנו, עוד מרום ונשגב ממנו מראה האדם שם בשדה, בצאתו לפעלו ולעבודתו. בזעת אפים יאכלו האנשים ההם את לחמם – כן, בזעת אפים, אבל לא בעצבון… בפעם הראשונה לימי חייו עברה רוח קנאה על הנער התמים הזה, ותקדח כאש בלבבו… שלמה לא הסיר עין מן הקוצרים, ובהביטו עליהם ויזכור את בועז מבית־לחם יהודה ואת רות המואביה בלכתה אחרי הקוצרים, וכמו חיות עלו התמונות האלה מערפלי ימי קדם, ותעמודנה לפניו בכל הדר תפארתן. – עתה ידעתי, עתה ידעתי! הגה שלמה בשפתיו, ויניע במו ראשו, בהתהלכו אחת הנה ואחת הנה בצל הברוש, אשר על הגבעה. – אבל הם! ושלמה עצר בלכתו, ויעמוד נדהם כנציב שיש. הרוח הצח חדל לנשב ולהניע את דליות הברושים, רנת האכרים שם בשדה חדלה גם היא, צפורת הכרמים אספה כנפיה, וגם הדבורה, אשר זה מעט התעופפה מפרח לפרח למוץ את עסיסם, עצרה את מעופה, כמו יראה היא פן תפריע את הדומיה השוררת ביער. – צוף, צוף! צוף, צוף! נשמע קול זמרת הזמיר מבין העפאים, וזרם עדנים וזרם ענג אין־קץ שטף ועבר למקצה היער ועד קצהו. וישר הזמיר את שירתו על נועם השחר ועל הדר הבקר, על יפעת היער ועל חמדת שדי תרומות; וישמיע את מנגינותיו פעם בקול צהלה ורנה ופעם בקול הוגה נכאים והומה כחלילים… ושלמה עומד נפעם ונרעש למשמע אזניו. רגש געגועים נפלא ימלא את כל חדרי לבבו, נפשו עורגת ומתרפקת מבלי כל חפץ ומטרה… כפיו פרושות ברוח כמו יחפוץ לחבק בזרועותיו תבל ומלואה. – אל משגבי! האמנם נגולו יריעות השמים ואזני תקשבנה סוד שיח מלאכי מרום, ברן יחד כל כוכבי בקר? והזמיר חגר שארית אונו ויתן את קולו בכח… ויתאבכו גלי הזמרה וירימו את הנער מעל הארץ, וינשאוהו וינטלוהו הלאה מן היער הזה, הלאה מן הארץ הזאת, הלאה, הלאה מעבר לערים וגיאיות, מעבר לנחלים וימים… והנה שמים חדשים פרושים על ראשו ממעל, וארץ חדשה תשתרע תחת רגליו מתחת. אפס כי הארץ ההיא עוד ערפל חתולתה, ורק תמונות כהות כצללי נשף תעבורנה לפני עיניו, מבלי אשר ידע מאין תבואנה ואנה תלכנה. – הידעת את הארץ הזאת? שאלהו הזמיר בנעם שירו, הידעת את הארץ, שם יפרח התמר וישגא הארז? הידעת את הארץ, שם תציץ החבצלת ותפרח השושנה? הידעת את הארץ, שם התאנה תחנוט פגיה והגפנים סמדר יתנו ריח? הידעת, הידעת? – התרא את הרריה ועמקיה? התריח את ריח תפוחיה ואתרוגיה? התשמע את המית נחליה ואפיקיה, את המית מי השילוח ההולכים לאט, ואת המית הירדן, הנושא את גליו בגאון? הזמיר ירנן, הערפל נמוג וילך, והצללים התגשמו לתמונות חיות, מרהיבות עין. שם רות המואביה הולכת אחרי הקוצרים; ערמות בר גבוהות תתנשאנה על פני השדה. בועז עומד ומביט עליהן בלב שמח: עתה לא אירא עוד לשנת בצרת כי תבוא; את כל אחי בני עירי אוכל לכלכל בלחם! עוד מעט והקוצרים כלו את עבודתם; הנה הם שבים העירה, איש איש חרמשו בידו ומגרפתו על שכמו הלוך ורנן ילכו: הזמיר ירנן, התמונה עוברת, ואחרת תירש את מקומה. גן פרחים, ריח בושם נודף מכל ערוגותיו, משעולי הגן הומים מאדם. חמשה עשר באב היום. מקהלת בחורי חמד עומדת מול מקהלת עלמות עטופות לבן. שובי שובי השולמית, שובי שובי ונחזה בך, תשיר מקהלת העלמות עם הזמיר יחד. ועל המשעול בתוך – שולמית סובבת במחול לבדה. מה יפו פעמיה, המרחפות מעל להארץ מבלי לגעת בה. הנה הפכה השולמית את פניה, אבל הלא זאת היא, זאת היא הילדה עם עיניה הנוצצות "באש שחורה על גבי אש לבנה", צרור פרחים בידה, והיא תנופף אותו ימין ושמאל, ותשיר את שירתה, והזמיר ישיר אתה יחד: – הוי שירה, הזמיר! שירה את שירתך, כי נפשי מלאה געגועים! הזמיר ירנן, התמונה עוברת, ואחרת תקח את מקומה. המון חוגג עובר בסך בקול רנה ותודה. בראש האורחה צועד בגאון פר בן בקר, אסור לעגלת־צב חדשה. קרני הפר מצופות זהב, מקלעת פרחים על חלקת צוארו ועטרת עלים בראשו. על העגלה סלי כסף וזהב מלאי כל טוב ארץ יהודה. יום בכורים היום! האכרים העברים יובילו את ראשית בכורי אדמתם אל בית האלהים, אל עיר הקדש – ירושלים, הנה שם מרחוק נשקפת העיר, אשר אליה ישאו האכרים העברים את נפשם. "שאלו שלום ירושלים!" יקרא הזמיר בנעם קולו, והמקהלה החוגגת תענה לעומתו, והזמיר ישיר אתה יחד: – הוי שירה הזמיר, שירה לי עוד משירי ציון, כי נפשי מלאה געגועים! ואחרת תירש את מקומה. על שפת הנהר, בקצה החורשה, ישבו לארץ וידמו גולי יהודה. שק לבושם, עפר על ראשם, ויגון נורא על פניהם. על הערבים בחורשה תלוים כנורותיהם. בשירת הזמיר ישמע רק קול אנקת הגולים וצלצל כבלי הברזל אשר על רגליהם… ופתאם בא הרוח, ויגע בכנורות אשר על הערבים, והנה המו מיתריהם ויהגו נכאים, ובקול דממה דקה, קול בוכים היורד עד הנפש נשמעה מנגינתם, והזמיר ייליל אתם יחד: איך נשיר את שיר ה' הס! חדל ממני, הזמיר, פן עוד מעט ולבי יתפוצץ לרסיסים. הזמיר נאלם דומיה, שני אגלי דמעה, כשני פנינים, התגלגלו מעפעפי הנער על לחייו, לא דמעות עצב היו הדמעות האלה, כי אם דמעות עליצות הנפש… ותפול הדמעה האחת אל גביע הפרח הלבן, אשר היה לרגליו. ודבורה אחת באה למוץ את עסיס הפרח, ותטעם את מי המלח אשר בשולי הגביע, ותנער את כנפיה בשאט בנפש, ותעף אל אחיותיה ותזמזם באזניהן לאמר: קץ כל בשר הנה בא, כי השחיתו גם הפרחים את דרכם ויחדלו לתת את מתקם. הוי, דבורה פותה אין לב! מי יבינך בינה לדעת, כי גם מתק דבשך, גם עסיס הפרח שניהם כאין המה לעומת מתק דמעה נוזלת מעין נער, אשר לב רגש לו. והפרח הלבן הוריד את ראשו ארצה, כי הכלימתהו הדבורה. – קטפני נא, עלם נחמד! דבר הפרח הלבן אל לב שלמה: הלא אח אנכי להחבצלת אשר בשרון, קטפני אפוא ושימני לזכרון על לבך, והיה בהביטך עלי, וזכרת את היום הזה, וזכרת את שירת הזמיר, וגם את ציון ברחמים תזכור… שלמה לא נסע עם יתר הקרואים לקבל את פני החתן. הנסיעה בסכת ר' פנחס העגלון לא הותירה בלבו זכרונות נעימים מאד, ועל כן מצא לטוב לו לבלות שעה אחת בחברת משפחת דודתו, אשר ראה אותה זאת הפעם הראשונה בימי חייו. את דינה לא ראה עוד היום, כי אחרה לקום משנתה; ואחרי אשר עזבו הנשים את חדר האורחים, ותלכנה עם הכלה החדרה להלבישה בגדי כלולותיה, נשאר שלמה לבדו עם אפרים דודו, אשר בקשה אותו בת־שבע לתהות על קנקן בנה בתורה. כשעה תמימה התהלכו אפרים ושלמה בחורשה על יד המלון, הלוך ודבר על אדות הלכות שונות בתלמות, ויפליא שלמה את דודו בתשובותיו הנכונות ובכשרון רוחו. – הלמדת, בני, גם את כתבי הקודש? – למדתי. אנכי עברתי עליהם עם רבי אחת ושתים, אולם את האמת אגיד לך, דודי, כי רק היום בפעם הראשונה החילותי להבין אותם בלבי. – היום בפעם הראשונה? על כתבי הקדש? – כן, דודי, באור חדש מצאתי בזה, באור נעים מאד, אשר פקח את עיני לראות בכתבי הקדש את אשר לא חלמתי, ואת – ואיה הבאור הנפלא הזה? הוסיף רבי אפרים להתפלא. – הנהו לפניך! ענה שלמה ויורה באצבעו אל עבר פני היער. – העצים האלה? – העצים, היער, הגבעה אשר בסבך היער, הנחל אשר מעבר להגבעה עם יובל המים; השדה והאכרים העובדים שם את אדמתם, והזמיר אשר ישיר את שירתו מבין העפאים… כלם יחד הביאו בינה בלבי להבין את דברי נביאינו, יותר מאשר יכולתי להבין אותם על פי באורי מצודת דוד ומצודת ציון גם יחד. רבי אפרים הבין את דברי הנער וישח ראשו וישק לו על המצח. ובת־שבע, אשר יצאה מן הבית, ראתה זאת מרחוק ותשמח בלבה, כי היה האיש אפרים נכבד מאד על כל סביביו, ודבריו היו בעיני כל, כאשר ישאל איש באורים ובתומים. – מה תאמר, גיסי, על הילד? – שמעי, גיסתי, ענה אפרים בקול נגידים ויעבר את ידו על זקנו; שמעי, גיסתי, אנכי בחנתי את בנך ואמצא כי ברכה בו, – זאת אוכל להגיד גם בפניו. גיסתי, אם ינעמו לך דברי, אם לא, אנכי לא אוכל להכחידם תחת לשוני. אם באמת ובתמים תחפצי, כי יעשה שלמה חיל בלמודיו, שלחהו מעל פניך אל אחת הישיבות אשר בערי ליטא; רק שם, במקום התורה, כשרונות הנער. פה בארץ הנגב נבול יבול הנער ויהיה כעץ שתול בארץ מלחה. פה אין לנער מלמד להועיל. – ורבי גרשון בן חפני? – את רבי גרשון ידעתי, ואכבדהו בכל לבי; אפס כי הוא נתן לנער את יכול לתת לו. עתה באה העת לשלחהו אל הישיבה… – לא, לא, ענתה בת־שבע, ותעמד פניה, כמו התאמצה להבליג על דמעותיה לבל תפרוצנה מעיניה חוצה: יהי מה, ואנכי לא אפרד מעל בני כל עוד נפשי בי! ורבי אפרים לקח את בת־שבע ויט אותה הצדה, לבל ישמע הנער בדברו אתה, ויותר שלמה לבדו בחורשה. – מדוע זה ילכו הנערים, אשר יחפצו ללמוד תורה, אל הישיבות אשר בערי ליטא? שאל שלמה בלבו: האמנם אין ישיבות בירושלים ובערי יהודה?… לו שלחוני אבותי שמה, כי עתה היה דברי ראשונה לעלות אל הר הלבנון או אל הר הכרמל, או לשוח על חוף הירדן נכח יריחו עיר התמרים. הלא מעצי התמר יוקחו הלולבים, אשר נברך עליהם בימי חג הסכות. ואנכי לא שמתי את לבי עד הנה לשאול את פי אבי על אודותם, אם מארץ ישראל יובאו הלולבים?… אבל מה יתנו ומה יוסיפו לי הלולבים האלמים, ולו גם מארץ ישראל יבואו? התוכל כפת התמרים לספר לי את כל אשר ראתה שם בארץ הפלאות? הנני זוכר היום את כל הגדולות והנפלאות אשר ספר בשנה העברה היהודי מארץ ישראל, אשר צנף מצנפת בד על ראשו, ואשר דבר כל היום רק בלשון הקודש, ויקבץ נדבות בעירנו לכלכל את היושבים שם לפני ה'… אבל מדוע זה קבץ נדבות לעניי ארץ ישראל? ומדוע לא יהיו שם היהודים העניים לאכרים עובדי אדמה? הלא שם יוכלו לקיים את כל המצוות התלויות בארץ: לקט, שכחה ופאה?… עוד שלמה מדבר אל לבו, ודינה נגשה אליו ותברכהו בשלום. שלמה התנער ממחשבותיו ויענה שלום גם הוא. – איפה מצאת את הפרח היפה הזה, אשר בידך? תנהו נא לי, שלמה, ואשימהו במחלפות ראשי. לשערותי השחורות יאה מאד הפרח הלבן. – לא אוכל תתו לך, דינה, כי קודש הוא. – קודש הוא? חא, חא, חא! הפרח קודש, המזוזה הוא, אם תפלין כי קודש הוא? – לא, דינה, לא נכונה דברתי, לא קודש הוא הפרח, כי אם זכרון קודש הוא לי. זכרון ציון וירושלים. – נשגבו דבריך ממני. מה לפרח הלבן הזה ולציון וירושלים? הן לא בשרון מצאת אותו, גם לא בכרמל! – השרון, הכרמל? אבל מאין ידעת, דינה, לקרוא את המקומות האלה בשם? – מאין ידעתי לקרוא אותם בשם? ענתה דינה כנכלמה בצחוק לעג על שפתותיה: מאין ידעתי? הנני רואה כי כמוך, ככל הנערים, תתגאו במעט הגמרא, אשר למדתם, ותאמינו בלבבכם, כי אנחנו הנערות לא נצלח למאומה בלתי אם לצחק בצלמי הילדים ולחול במחולות. שנית, שלמה! בגמרא אמנם לא אתחרה אתך, כי לא למדוני, אבל בדעת כתבי הקודש אולי לא נופלת אנכי ממך. את התורה, את הנביאים ואת הכתובים ילמדני אבי יום יום, בבואו בערב הביתה, וכמוך יודעת אני, מה המה השרון והכרמל. – אם כן, סלחי נא לי, דינה, ואל תקצפי עלי, כי הכלמתיך בבלי דעת. היליכי את הפרח הזה, אף כי יקר הוא לי מאד. קחי נא אותו לזכרון, עקב אשר תדעי מה השרון והכרמל. מעט מעט נפתחו לבות הילדים לקראת רגשי האחוה, אשר אחזו את שניהם יחד. דינה ספרה לשלמה את כל הליכות בית אבותיה, את פרשת דבר למודיה, ומשחקיה, ותמנה לפניו אחת לאחת את כל רעותיה הקרובות והרחוקות. ושלמה גם הוא ספר לדינה את כל אשר אתו, ואת כל ארחות חייו, עד כי לא עברה שעה תמימה והילדים ידעו, איש כל אשר למשנהו, כמו גודלו יחד מיום הולדם. בין כה וכה וכבר בא החתן עם בני לויתו, והמשאת החלה. ויען כי היה חום היום גדול מאד, וייראו פן יתעלפו והכלה, אשר התענו ביום ההוא כדת, על כן מהרו לסדר את סדרי הנשואים בעוד היום גדול. שלמה ודינה, אשר עמדו יחד בכל העת ההיא, כמעט אשר לא שמו לב לכל סדרי החופה, וגם אל שירי התפל, אשר עורר בהם הבדחן את לבות הנשים לבכי לפני כסות החתן את פני הכלה, לא שמו הילדים לב. כאלה וכאלה הלא ראו ושמעו שלמה ודינה לא אחת ולא שתים בימי חייהם, בשגם היו לדינה דברים רבים לדבר באזני שלמה אחיה, אשר מחר בבקר יסע לדרכו, ומי יודע מתי תראהו שנית. לאחרונה מצא שלמה את לבב דינה נאמן לפניו לגלות לה גם הוא את כל לבו. ואחרי סעודת החופה, כאשר יצאו הגברים במחול לשמח את החתן ואת הכלה, נסוגו הילדים אחור אל אחת מפנות הבית, ואחרי אשר נשבעה לו דינה, כי לא תגלה את סודו לאיש, עזב שלמה את שיחו, ויגל לה את כל הרהורי לבו, ואת כל מצוקות נפשו בארבעת הירחים האחרונים. לאחרונה ספר לה את אשר עבר עליו היום בבקר ביער… דינה הקשיבה לדבריו בכבד־ראש, ותעמד פניה כפני אשה נבונת דבר, בבוא אליה עלם צעיר לימים, להתודות לפניה את נגעי לבבו, ולשאול עצה מפיה. נדמה לשלמה, כי דינה, ורק דינה לבדה, תוכל להבין את רחשי לבבו. – רק היום שבה אלי מנוחת נפשי, אשר נדדה ממני זה ירחים ארבעה. עתה יודע אני עלי לעשות, כאשר אגדל ואהיה לאיש! כלה שלמה את דבריו וידום. אחדים החרישה דינה, כמי תפושה במחשבותיה, אחרי כן פתחה את פיה ותאמר: – ובכל זאת, שלמה, לדעתי, טוב היותך רב גדול באחת ערי ישראל, מהיותך אכר עובד את האדמה, כי אם רב תהיה, ונחלתי גם אני כבוד בגללך, כי יאמרו הבריות: זאת היא אחות הרב הגדול רבי שלמה. אבל אם אכר תהיה, עם שמיכת צמר עבה על מתניך, ונעלי גמי ברגליך – פוי! ובדברה כה, הפטירה הילדה בשפתיה ותעקם את חוטמה היפה באופן מעורר שחוק ולעג נורא מאד, עד כי לא יכול גם שלמה להתאפק, ויצחק בקול גדול, אשר משך עליו את עיני כל האורחים, אשר בבית. – חא, חא, חא! אך ילדה פותה את, דינה! דבר שלמה ויוסף לשחוק: הוחילי מעט, עד אשר תגדלי, ואז תביני, כי הצדקה אתי. – ילדה פותה אני! ענתה דינה כנכלמה ותעמד לה פנים זועפים, בעת אשר עיניה השוחקות הפיקו רגשי אחוה וגיל, וקסם שני ההפכים האלה בפניה הוסיף עוד ללבב את הנער ולהצהיל פניו מצחוק ושמחת לבב. ובת־שבע, אשר זה ימים רבים לא ראתה צחוק על פני בנה, שמחה בלבה מאד לקראת התמורה לטובה, אשר עברה על שלמה. נפשה, נפש אם אוהבת, נבאה לה, כי דינה היא, אשר חוללה את התמורה הזאת ברוחו, ותוסף לאהבה אותה אהבת משנה. – התבונני נא, אחותי, אמרה אליה דבורה, אשר הבינה למחשבות אחותה! התבונני נא אל הילדים הנחמדים, אשר כשתי יונים ישבו שם יחד. הה! מי יתן וברכני ה' בעושר… אבל, אחותי, מדוע זה התאוננת במכתביך תמיד, כי חולה הוא שלמה מחלה אנושה מאד, ראי נא את חכליל לחייו, את ברק עיניו היפות, האם ככה תהיה חזות פני ילדים חולים? – לא ידעתי נפשי, אחותי נחמתי, לא ידעתי נפשי מרוב שמחה. הן לא אכיר עוד את הילד. מאת ה' היתה זאת, אחותי היקרה, מאת ה' היתה זאת, כי לקחתי אתי את שלמה בלכתי לחוג את חתונת בתך הבכירה. יתן ה', ונזכה לחוג יחד גם אתי חתונת בתך הצעירה, אשר גם היום אהבנה כבת לי… בלי חמדה נפרד שלמה ממחרת היום ההוא בצהרים מעל משפחת אפרים דודו ומעל דינה אחותו בת דודתו. בלי חמדה עזב שלמה את מלון־יערים, ואת היער אשר מסביב לו. היום, אשר עבר עליו במקום ההוא, היה המאשר בימי חייו עד הנה. ויהי אחר הדברים האלה, ושלמה ישב עם רעיו אל השלחן בחדר, והוגה אתם יחד בתלמוד, ורבי גרשון בן חפני נצב עליהם להורותם את כל הדבר הקשה להם; והנה אשת המלמד באה בחפזה החדרה ותלחוש דברים אחדים באזני אישה. ויחרד האיש מאד, ופניו חורו כמות. – הרחוקים עוד הם מזה? שאל האיש. – על יד בית היין, אשר לגעל בן חפר. – אם כן עוד נוכל להמלט! מהרו, בני, הוסיף המלמד, בהפנותו את פניו אל תלמידיו: מהרו, בני, ורוצו איש איש לביתו! אסון גדול מרחף על ראשנו: רוצו, בני, ואל תתמהמהו! שמחים וטובי לב יצאו הנערים מבית הספר. הם שמחו, כי חפשה נתנה להם לפני בוא השמש, ולא הרבו מחשבות על דבר האסון, המרחף על ראשם. אבל גם שלמה לא נבהל מדברי מלמדו מאד. אין זאת, אמר בלבו, כי אם יצאו השוטרים היום כפעם בפעם לבקר את חדרי המלמדים, היש להם תעודה כדת, אם אין. ובימים ההם היה דבר התעודות למכשול ולפוקה למלמדי בני ישראל. כי צו נתן אז מטעם הממשלה, כי אשר ילמד לבני ישראל תורה, ותעודה אין בידו – ענוש יענש האיש ההוא ונתן בפלילים. ומספר המלמדים אשר תעודות להם היה מעט מאד בעת ההיא; וגם לרבי גרשון בן חפני לא היתה תעודה כדת; אפס כי אשתו, אשר שלחה ידה במסחר עופות וביצים, היתה אשת חיל וחכמת לב מאד. ועוף השמים הוליך אליה תמיד את הקול לדעת מראש, מתי יצאו השוטרים לסובב בעיר, ובכן הצילה עד היום הזה את אישה מעונש. פחד מלמדו וילך הביתה לאטו, ויחשוב את מחשבותיו כדרכו מתמול שלשום. אולם מה השתומם הנער, בשמעו מרחוק קול המון ברעה – קול ענות גבורה וקול ענות חלושה גם יחד. ומדי קרב הנער אל הרחוב, אשר שם בית אבותיו, והנה קול ההמון הולך וסוער כקול מים רבים, ומצהלות שודדים ואנקת שדודים נגעו יחד עד אזניו. – הוי, אבי, אוי, אמי! קרא הנער בלב נמוג מפחד, ויחיש צעדיו. אנשים ונשים, זקנים וילדים נסים לקראתו בחפזון; ראשיהם פרועים, בגדיהם קרועים, ובלהות מות על פניהם. – מה היה? נסה שלמה לשאול את הנסים: אוי, הגידו לי מה היה? מי ירדוף אחריכם? ואנה תנוסו? – נוסה, שלמה, ותמלט על נפשך. קראו אליו הפליטים בהחפזם לברוח. – הראיתם את אבי, את אמי? נסה שלמה לעצור את מרוצת אחדים ממכריו. – לא ראינו, לא ידענו! ענוהו, וירוצו הלאה. עוד רגעים אחדים, והנה הוא עומד ברחוב מול חנות אביו, אשר על יד ביתו. ענן כבד מנוצות כרים קרועים, הנשאות ברוח, יכסה את עין השמש, ויסתיר מנגד עיניו את המהפכה אשר נהיתה בבית פנימה. – אוי, אבי! אוי, אמי! איכם? בין מטות וכסאות שבורים ורצוצים, בין שקי בר וקמח קרועים ומפוזרים, בין ארגזי עץ מלאים מגדנות וכל אבקת רוכל, בין אגמי רפש וטיט מעטרן ונפט ומכל משקה אשר ישתה; בין נערים יחפים שובבים ומתהוללים – הבקיע הנער אל מקום המהפכה, אל המקום, אשר משם הגיע לאזניו קול אנקת אביו… – נוסה, בני, ומלט נפשך! קרא דוד, בראותו את שלמה בנו קרב אליו: מהרה נוסה! – ואמי איה? – מהרה נוסה, שנה דוד מקוצר רוח… – לא, אבי! אנכי לא אעזבך! ענה שלמה בקול בוכים. באשר תמות אמות גם אני! למראה הסכנה המרחפת על ראש בנו, אסף דוד את שארית כחו… וימהר ויוציא את בנו מתוך המהפכה, וירוצו שניהם יחדיו. – מה זאת? מדוע? אנה ירוצו? מי ירדוף אחריהם? אלה לא ידע הנער לתת דין וחשבון לנפשו. רק מחשבה אחת בערה כאש בלבבו: אמי, אמי! איפה אמי? אבל דוד מהר לרוץ מאד, עד כי לא מצא הנער ידים לשאול אותו על אדותיה. השמש שלח את קרני אורו האחרונות על שדמות הבר, אשר השתרעו משני עברי הדרך, בצאתם את העיר. נעים ונשגב היה המחזה הזה. המחזה הזה הזכיר לשלמה את יום הזכרון ההוא… אבל שלמה לא שם עתה אליו לב, כאשר לא שמו אליו לב גם יתר הנמלטים, הנסים בלי סדרים מלפניו ומאחריו. – עמוד, אבי! קרא שלמה בקול מצוה: אנכי לא אמוש מזה, עד אם תגיד לי איפה היא אמי! – לא ידעתי, בני, היא רצה לקחת אותך מן החדר. רוץ אחרי, בני, אולי נמצא אותה ביער. כסה כבר את פני הארץ, רגלי שלמה נגפות על כל צעד וצעד באבני גיר מנופצות, אשר בצדי הדרך, בגזעי עץ כרותים, במהמרות והדורים אשר בבצת היער הנכרת. אבל גם לכל אלה לא שם הנער לב. – אמי, אמי! איך, אמי, מחמד נפשי? היער, בחורשה עצרו הפליטים במרוצתם. מעט מעט נוכחו לדעת, כי פחד שוא פחדו, כי נסו ואין רודף… מעט מעט התלקטו הפליטים יחד, משפחות, משפחות לבדנה, אז ראו כי לא כלם נמלטו היערה, כי ברבות המהומה, נפרדו איש מעל אחיו, איש איש באשר מצא לו ידים. – הראיתם את בת־שבע אשתי? הראיתם את אמי? שאלו דוד ושלמה כה וכה. ראה ולא ידע מאומה. – הילד איננו, ואנה אני באה! נשמע פתאם קול בת־שבע מסבכי היער מיללת במר נפשה. בת־שבע! הננו! האם חבקה את בנה בזרועותיה וזרם דמעות, דמעות גיל ועצב כאחד, הקל מעט את עקת לבה האמלל. – ואני אמרתי כי שכולתי את שניכם יום אחד! כמעט נשמע בעיר, כי יצא הקצף על היהודים, רצתי אל החדר לקחת את הילד, אבל בבית ר' גרשון לא מצאתי איש. אז זכרתי, כי לב חאריטנקה בעל בית הרחים היה טוב לנו תמיד, ואומרה בלבי, כי מצאתם מפלט לכם בבית הרחים, אבל גם שם לא מצאתיכם. איככה זה נותרה בי נשמה בשעות השתים האלה – אל אלהים הוא יודע! ובעוד הגברים מתלחשים איש עם רעהו על אדות הרעה, אשר מצאתם (שלמה האזין בשים לב אל כל הגה, אשר יצא מפיהם, ובכל זאת לא יכול להבין בשלמה הרעה הזאת) ובעוד האמות מישנות את ילדיהן הרעבים על ברכיהן, והנה השמים התכסו בעבים, וגשם רביבים דק כטל כסה את בגדי הפליטים רסיסי לילה. ובת־שבע, אשר דאגה לבנה, פן יתקרר, האיצה באיזה ללכת לבקש להם מפלט בבית חאריטנקה הטוחן. אולם דוד לא אבה לשמוע הפעם בקול אשתו, באמרו, כי לא יתכן לעזוב לעת כזאת את אחיו בצרה, ולבקש לו משכנות מבטחים, ועל כן יחפוץ להתענות, באשר יתענו הם. מרגע לרגע חזק הרוח וינשב בקול חלילים בין העפאים. השמים לא הטהרו, ונטפי הגשם הלכו הלוך וגדול. בין כה וכה ובין – בערה בעיר! בערה בעיר! קראו הפליטים איש לרעהו; אין זאת כי אם הציתו בני־בליעל אש באחד מבתי העברים! עוד הם מדברים ומתיעצים איש עם רעהו, ונגה האדמדם הלך הלוך וחזק, ועמודי עשן נוראים התאבכו השמימה. – נעזבה את הטף פה ונרוצה העירה, דברו הפליטים פה אחד: נרוצה העירה, ויהי מה! כעשר נשים עם ילדיהן הרבים נשארו ביער. הגשם הלך הלוך וגבור, צעקת הילדים ואנקת אמותיהם נגעו עד לב השמים… – לא, אחותי, קראה בת־שבע לרעיותיה: פה ביער לא נוכל להשאר עוד, פן תדבקתנו הרעה. לכנה, אחיותי, אחרי אל בית הרחים הקרוב אל המקום הזה. אך איש טוב וחסד הוא חאריטנקה. וידעתי כי יקבל אותנו בסבר פנים יפות, ולא יתן לילדינו לגוע בחוץ תחת כפת השמים. כאשר דברה בת־שבע כן היה. הטוחן חאריטנקה קבל את הנשים בסבר פנים יפות ויתן לחם וחלב לילדיהן הרעבים, וגם מקום ללון נתן לכלם: בבית הרחים, בארות הסוסים ועל ערמת החציר, אשר על הגג. ובשמעו מפי הנשים את דבר הבערה, אשר פרצה בעיר, אמר ללכת העירה עם שני חניכיו לכבות את הבערה. אולם הנשים הפצירו בו לבל יעזוב אותן לבדן, למען יהיה לסתרה להן מפחד השודדים, אם יבואו הנה. חאריטנקה שחק לפחדן, ויבטיח אותן, כי פה לא יאונה להן כל רע. ובכל זאת נעתר להן וישאר בביתו. כאור הבקר מהרה בת־שבע עם אחדות מרעיותיה העירה לדעת את שלום בעליהן, ומה יעשה שם. ואת שלמה הפקידה על ידי הטוחן, אשר הבטיח אותה, כי לא יגרע עינו ממנו. שלמה ישב על יד שכר הרחים, ויבט אל אשד המים הנופלים בשאון מעל האופנים. המית הזרם בדכיו הרגיעה מעט את רוחו הסוער. כל הלילה כמעט לא יכול הנער לתת שנה לעיניו. המראה, אשר ראה אתמול, דברי היחפים, אשר שמע, לא נתנו לו מנוח גם רגע, ויבערו כאש במוח קדקדו. "מאשר לנו עשית לך את כל החיל הזה, לא חרשת ולא זרעת ותעש לך עושר!" – אמי! שאל הנער לפני זה בלילה את בת־שבע, אשר התהפכה גם היא על משכבה במצוקת נפש: אמי, מה עשה אבי לאנשים ההם, כי קצפו כה עלינו? – אביך איש ישר הוא, ולא עשה להם מעודו כל רע. – אבל מדוע זה התנפלו עלינו? – יען כי בגלות אנחנו! ענתה בת־שבע ולא יספה לדבר עוד. אמו לא גלתה לו כל חדש. כי בלות אנחנו – זאת ידע הנער עוד מכבר, אף כי רק היום בפעם הראשונה החל להבין מה זה גלות. עוד מכבר ידע הנער גם זאת, כי אביו איש ישר הוא. גם האכרים אשר ראה יום יום בחנות אביו, הגידו לא כחדו זאת. – ביגיע כפיו ובזעת אפיו ימצא אבי לו את פרנסתו בצמצום, אשר לא עשה לו עד היום הזה. אמנם כי לא יחרוש ולא יזרע אבי, ורק מאשר ישתכר, בקנותו מאת האכרים את יבול אדמתם, ובמכרו להם את צרכיהם, ימצא את מחיתו הדלה. אבל הלא גם חאריטנקה לא יחרוש ולא יזרע, ולו הן לא עשו כל רע, וגם בעל בית המרזח שטיפניצקי לא יחרוש ולא יזרע, והוא נודע לאיש מעול וחומץ מאין כמוהו. ובכל זאת עברה להקת היחפים על ביתו ולא עשתה לו כל רע, כן ספרו אמש הפליטים. האמנם רק יען כי בגלות אנחנו? אבל לו היה אבי חורש וזורע, לו היה עובד את האדמה, כי עתה לא היתה לבני הבליעל ההם תואנה להתקנאות באבי ולהתנפל עליו, ולו גם התנפלו עליו, כי עתה הלא את האדמה לא יוכלו לקחת ממנו, את האדמה עמל כל ימי חייו… לו ישמעני אבי, כי עתה מכר גם היום את ביתו ואת כל הנשאר לו מן המהפכה וקנה לו נחלת שדה לעבדה ולשמרה. אנכי הייתי עוזר לו בעבודתו, כאשר יעזרו נערי האכרים שם בשדה על ידי אבותיהם בכל מלאכת עבודה, בבקר בבקר אצא השדה לפועלי ולעבודתי, ובערב אשובה הביתה להגות בתורת ה'. כה חשב שלמה, בהביטו אל אשד הרחים השואן בשאון. ובזרוח השמש, אשר זה מעט נשקף מבין מפלשי העבים, על רסיסי המים המתנשאים ברוח כערפל דק ממעל לזרם האשד, ונראתה בו הקשת בכל צבעיה… מעט מעט התנשא שלמה על כנפי רוח דמיונו וירחיק נדוד הלאה הלאה מן המקומות האלה, הרחק הרחק אל מדבר שמם, באשר אין אנשים רעים… באשר לא ישמע קול העם ברעה… אל מדבר יהודה או אל ערבות הגלעד והבשן… שם יכין לו נאות מושב… שם יזרע שדות, יטע כרמים ויעש לו פרי תבואה, הרחק משאון קריה יבנה לו בית יפה ורחב ידים, גם בית רחים קטן יבנה לו על שפת הירדן או על נחל יבוק, כבית הרחים אשר לחאריטנקה… את יבול אדמתו ישלח למרחוק ועשרו יפרוץ בארץ מאד… בימי הקיץ יעבוד את עבודתו בשדה ובכרם, ובימי החורף יהגה בתורה, ושמו יצא כשם הגדולים אשר בארץ. אז יקרא אליו את אבותיו, וגם את אפרים דודו ואת דבורה דודתו יקרא אליו ודינה תבוא אתם… והוא יביט בעיניה המפיקות חן ושכל טוב לאמר: הקוה קוית, אחותי, כי תהיה לאל ידי לעשות את כל הגדולות האלה?… אז יוכחו רבים מאחיו היהודים, כי טובה רבה צפונה בעבודת האדמה, ויקבצו גם הם מסביב לעשות כמעשהו, והוא יהיה לרב עליהם, לא על מנת לקבל שכר, חלילה! כי אם מאהבתו אותם ומחפצו להורותם את הדרך ילכו בה; שנים יעבורו ואבותיו יבואו בימים, והדרת זקנה תנוח עליהם; והוא גם הוא יהיה לאיש… ובת־שבע תאמר לדינה: בתי, רבות עבדתי, רבות עמלתי בימי חיי, עתה עת לנוח לי והיי את לעקרת הבית. – הוי, חלאפצע! שמע שלמה קול חאריטנקה קורא אליו: למה זה תשב משמים לבדך, ותביט זה כשעה תמימה אל אשד המים? חדשות לא תראה שם, בוא הנה הנער ונשיח מעט! שלמה הסב את פניו, וירא והנה חאריטנקה עומד על האחו, אשר על שפת הנחל, ומגל־חציר בידו, אשר ישחיזו באבן. על פני האחו נראה חציר לח, אשר נכרת זה מעט, ואשר ריח בושם חזק נודף ממנו. שלמה קרב אל חאריטנקה. קול שריקת המגל בהניף אותו הקוצר על החציר, וטורי הקשת היפים, אשר ישאיר המגל אחריו על הארץ, העירו בנפש שלמה את החשק לנסות את כחו גם הוא במלאכה הזאת. – הבה, אדוני, ואנסה גם אני לעשות כמוך. – דאברע, דברע חלאפצע! חאריטנקה בשחוק, ויתן את המגל על יד שלמה. שלמה אחז במוט המגל וינופף אותו בכל כחו על החציר, אולם המגל לא סר למשמעתו וילך ארחות עקלקלות, עד כי כמעט נפצעה רגלו. פני שלמה האדימו מבשת אכן תורה היא וללמוד אותה אני צריך! – ואתה מה חשבת? התאמר כי אם ידעת קרוא בספריך וידעת גם לקצור? גם זאת, שלמה, איככה תוכל להניף את המגל ואתה עוד לא טעמת היום לחם! ובאין לחם גם עבודה אין. הוי נער פותה, מדוע לא אכלת את הפת ואת הדג המלוח, אשר שמתי לפניך שם על השלחן? הן לא טרפה הם, וגם אביך יאכל כדברים האלה בביתי. – רב תודה לך, חאריטנקה, אבל אנכי לא אוכל לאכול עד אם התפללתי לפני האלהים. – ומדוע זה לא התפללת עד הנה? האין אלהים במקום הזה? תפילין אין אתי. הלא ידעת מה זאת תפילין! – ידעתי, ידעתי! הממ… ענה חאריטנקה, ויתגרד ממול ערפו, – אמנם עם קשה עורף אתם, ובאלהיכם תאמינו בחזקה, ובכל זאת… ובכל זאת… – הואילה, חאריטנקה, ותנה לי לנסות את כחי שנית. – לא, לא, היום לא אוסיף לתת את המגל על ידך, כי אם תפצע את רגלך, ובכתה אמך על ראשי כל היום. בוא אלי לעת אחרת, ואלמדך את המלאכה הזאת. למועד הצהרים שבו דוד ובת־שבע אל בית הרחים. מפי הנשים, אשר שבו לטפיהן, נודע לשלמה, כי "בחסד אלהים נשרפו רק כחמשה בתים", אבל על דבר אבותיו לא יכול להציל מפיהן דבר. בעת צרה ומהומה כזאת ידאג איש איש אך לנפשו, ולצרת אחרים לא ישים לב; ועל כן חכה לאבותיו בכליון עינים, גם החל לדאוג לשלומם, בראותו, כי בוששו לבוא. דומם קרבו דוד ובת־שבע אל בנם הרץ לקראתם, וישבו על קורת עץ על יד בית הרחים מבלי דבר דבר. גם שלמה לא הרהיב בנפשו לשאול לשלומם, בראותו, כי גדל הכאב מאד. ישבו בדומיה, אחרי כן התאנח דוד בשברון מתנים, וישא עיניו השמימה, ויקרא ברגש אמונים: – ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך! – האמנם לא הצלתם מאומה מכל אשר לנו? – לא מאומה. ערומים אנחנו היום, כיום צאתנו מבטן אמנו – ענתה בת־שבע ותורד ראשה ארצה. – וגם הבית נשרף? – גם הבית וכל אשר בתוכו. הבשורה המעציבה הזאת דכאה את רוח שלמה עד מאד. צרת אבותיו, אשר אהב, נגעה עד לבו, ויחד עם זה ראה עתה את כל תקותיו מנופצות אל הסלע. אחרי החרישו רגעים אחדים, התעודד וינסה לנחם את אבותיו: – אל נא, אבותי, אל נא תעצבו מאד. האלהים בשמים לא יעזבנו, ועוד נשוב נראה בטובה, וגם אנכי חלילה לי מהיות עליכם עוד למעמסה. הנה התבוננתי אל בני חאריטנקה הקטנים, הם יעזרו על ידו בבית הרחים ובכל עבודה בשדה, מדוע זה לא אהיה גם אני לעזר לכם ביגיע כפי, הלא עוד מעט וימלאו לי ארבע עשרה שנה… – לא, בני, ענה דוד בצחוק מר על שפתיו! עוד לא באה העת להיותך לי לעזר. ובמה איפוא תוכל לעזרני, וכל מלאכת עבודה לא למדתיך? גם לא לכך נוצרת, בני. מימי ילדותך נועדת להיות רב וגדול בישראל, וכל עוד נשמתי בי לא אחדל לקוות, כי בוא תבוא משאת נפשי. אמת נכון הדבר, כי לא אוכל לכלכלך עוד ולמלאות את כל מחסוריך כאשר עד הנה. אולם ראה זה יעצתי, בני, ואתה דע לך. אחרי ימים אחדים אשלחך אל הישיבה בעיר אלמונה אשר בליטא המדינה. עוד לא פסו אנשי חסד ואוהבי תורה מישראל. שם בבית הישיבה יכלכלוך בלחם, ושם תלמוד תורה, עד אשר תגדל ותהיה לאיש; כזאת יעץ לפני ימים אחדים אפרים דודך לאמך, וכזאת יעץ היום גם רבי גרשון בן חפני, אשר יאהבך, כאשר יאהב איש את בנו, והוא גם הגיד לי, כי ימליץ טוב עליך לפני ראש הישיבה, אשר באלמונה עיר מולדתו, ומכתבי מליצה יתן על ידך לכל אוהביו ומכיריו, למען אשר ידאגו לשלומך ולכל מחסוריך. קשה עלינו להפרד מעליך, בני, אבל מה נעשה, ודרך אחרת אין לפנינו. בת־שבע החרישה ולא דברה דבר, רק מחתה לרגעים את דמעותיה מעל פניה. – הגידה לי, אבי! – שאל שלמה אחרי חושבו רגעי מספר: היש בית ישיבה בארץ ישראל? – יש ויש; אבל למה זה תשאל כזאת? – מדוע לא תשלחני ארצה ישראל? – ה' עמך, בני! לא יכלה בת־שבע להתאפק עוד ותקרא כנבהלה: ה' עמך, בני! למה זה תדבר כדברים האלה? עוד צעיר לימים הנך, ועוד תחיה ימים רבים על פני האדמה. אם ירצה השם, אחרי מאה ועשרים שנה, כאשר תזקן ותבוא בימים, אז אולי יזכך ה' ללכת ארצה ישראל, אבל עתה… למה זה תפתח פה לשטן?… – אבל מדוע זה ילכו רק הזקנים שמה? המבלי אין קברים בחוץ לארץ, כי ילכו להקבר שמה? מדוע לא ילכו גם הצעירים לעבוד את האדמה הקדושה, כאשר עשו אבותינו בימי קדם? דוד השתומם למשמע אזניו ויגער בבנו ויאמר: – שלמה! איזה הדרך עבר רעיון־רוח זה עליך? מי שם בפיך דברי הבל אלה? הגידה: מי, ומתי? אף כי נחת שלמה מגערת אביו, בכל זאת, מחפצו לגלות לפניו את כל מחשבותיו, הקשה את לבו ויאמר: – מתי? תשאלני: עוד ביום חתונת אחותי בת דודתי שם על יד מלון יערים, שם נגלה אלי הזמיר, וישיר לי את שירתו, אשר לקחה את נפשי… – הזמיר? שסעו דוד ובת־שבע את דברי הנער פה אחד: מי הוא זה ואיזהו הזמיר? – הצפור המזמרת ביער. איככה ומדוע, אבל בשירת הזמיר שמעה אזני ספורים נחמדים על דבר אשר בני עמנו בימי קדם בשבתם עוד על אדמתם איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו ככל הכתוב בדברי הנביאים… אז נבנותי לדעת… נבהלה ושוממה הביטה בת־שבע בפני אישה, ומבטי עיניה כמו הגידו: אוי לי ואוי לנפשי! הלא אמרתי לך כי אין ברוח הנער נכונה. דוד לא יכול עצור ברוחו ויגער בבנו שנית ויאמר: – הקץ לדברי רוח? שלמה! אחת דברתי ולא אוסיף. שים נא לבבך מן היום הזה ומעלה להגות בתורת ה' ואל תשעה בדברי הבל. שלמה נחם על חפצו לגלות לאבותיו את כל לבו ויחריש ולא הוסיף לדבר עוד, ואביו שמר את הדבר. ימי עוני ומרורים באו לדוד ולבת־שבע אשתו, ימי עמל ויגון: עמל ויגיעת בשר ביום, יגון ועגמת נפש בלילה. בעזרת אנשי חסד עלתה בידי דוד לבנות לו בית קטן, תחת הבית הגדול, אשר נשרף ביום זעם, אפס כי גם את הבית הקטן קצרה יד דוד לכלותו. כבר באו ימי החורף מצוקותיהם: גשם ושלג, כפור וקרח יכסו חליפות את פני האדמה, ובית דוד החנוני עודנו עומד בלי גג, וגם רבי חלונותיו עודם פתוחים אל כל רוח סועה וסער. חנותו הקטנה ריקה אין כל, וגם הקונים מעטו מאד, כי עברה רוח נדודים על פני העיר חלכאים ותצרור בכנפיה את כל יושביה היהודים, ותפזרם אל כל כנפי ארץ, ומאין זה יביא לו איש כדוד את לחמו? אך לא נקיון השנים ולא הקור והקרח בלבד הציקו לדוד ולבת־שבע אשתו, הן כזאת וכזאת יסבול איש יהודי ולא יתאונן, אך כי נבצרה מהם להיות לעזר לבנם מחמד נפשם, המתגורר בעיר נכר, באשר אין לו כל קרוב וכל גואל – הדבר הזה השיבם עד דכא. כמה לילות עמל מנו להם אבות שלמה, בשבתם בלילי חורף הארוכים, ובבקשם חשבונות רבים, אולי תצלח בידם לחשוך פרוטות אחדות לשלחן לשלמה, אפס כי כל חשבונותיהם היו לשוא. – מה יחשוב שם שלמה על אדותינו? האין לו הצדקה להאשימנו, כי הקשחנו את לבבנו ממנו ולא נפקוד אותו גם בשקל כסף אחד מדי חדש בחדשו? אמנם כי שלמה לא יתאונן במכתביו לאבותיו; "לחמי נתן, מימי נאמנים" יכתוב כפעם בפעם: "ולא יחסר לי דבר". אך הנער כשלמה יתאונן על גורלו, ההוא יצער את אבותיו, ולו גם ירעב ללחם כל הימים? שלמה היה מקור כל דאגותיהם, אבל הוא היה גם מקור כל נחמתם בענים. רבי גרשון בן חפני אהב באמת ובתמים את שלמה, בשגם עטה הנער עליו כבוד, להקרא בפי כל בשם "תלמידו המובהק" למען דעת את משפט הנער ומעשהו כל הימים, ולשמחת לבבו הודיעוהו תמיד כי גם בבית הישיבה ימשוך הנער אליו את לבות כל לאהבה אותו, ויקוו לגדולות ממנו, ובכל פעם ופעם, אשר תבוא לרבי גרשון אגרת מעיר מולדתו, ימהר לבוא בערב היום ההוא אל בית דוד ובת־שבע לקרוא אותה לפניהם מפורש ושום שכל, ויבנה "מגדלים הפורחים באויר" על דבר עתידות שלמה. – עוד לא פסו עשירים אוהבי תורה מבני ישראל, אשר יבחרו לקחת מבתי הישיבות חתנים לבנותיהם. יעברו נא עוד ארבע או חמש שנים, כבוד שלמה תמלא הארץ וחיתה גם נפשכם בגללו. והנה באו ימי חושך ויסתר גם הנוחם הזה מעיניהם. באחד מימי הקיץ, כעבור שנה תמימה מיום הפרד שלמה מעם אבותיו, פתאם, כחזיז ורעם ביום שמש, באה טלגרמה לרבי גרשון בן חפני לאמר: "שלמה יצא מדעתו, טוב כי יבואו אבותיו הנה". רבי גרשון, אשר לא נתנו לבו להאמין לבשורה הרעה הזאת, נועץ את אשתו להסתיר את דבר הטלגרמה מאת אבות שלמה, עד אשר ידע שרש דבר נמצא בה: "כי למה זה נעציב את רוח האמללים על לא דבר?". וימהר רבי גרשון ויכתיב ספר אל ראש הישיבה באלמונה, ויבקשהו להודיע אותו את פרטי דבר האסון אשר קרה את שלמה. אולם השמועה עשתה לה עד מהרה כנפים בעיר, ותגיע גם עד אזני אבות שלמה. כל אנשי העיר בכו למצוקת לב האמללים, אבל איש לא נמצא ביניהם, אשר יאות להלות להם כסף, די כלכל את הדרך הרחוקה אשר לפניהם. להרבות המצוקה באה בשורה רעה גם מרפסדה, כי זה כירחים שנים דבורה שוכבת על ערשה במחלה אנושה מאד, וכל עמל הרופאים לרפאותה ישאר מעל. ואפרים, אשר בימים האחרונים החלו עסקיו לרדת פלאים, בא עתה עד ככר לחם… ובעוד דוד ובת־שבע עושים הנה והנה למצוא קונה לנחלתם הדלה, אחרית משענתם בחיים, והנה באה טלגרמה לרבי גרשון שנית לאמר: "ברח שלמה ואיננו, ועקבותיו עוד לא נודעו". על פי שלשת המכתבים, אשר באו אחרי ימים אחדים תכופים זה אחר זה לרבי גרשון מאת ראש הישיבה באלמונה, נודע דבר האסון לכל פרטיו. עוד מראשית ימי האביב השתוממו כל יודעי הנער לראות כי נהפך לאיש אחר: "אף על פי שהסימנים לא היו מובהקים כל כך, עד שהיינו יכולים לאמר עליו שנשתגע". הוא לא חדל לשקוד כל היום על ספרי התלמוד והפוסקים, אך האריך בתפלתו מאד, ומדי התפללו לפני האלהים בכה רב בכי, כאשר לא יעשון כזאת הבחורים הלומדים בבית הישיבה. בבקר בבקר השכים קום טרם יעלה השחר, וירץ אל השדה או אל היער, אשר בסביבות העיר, ויהי שם עד בוא מועד תפלת השחר. לא אחת ולא שתים נסו אנשים להתחקות על שרשי עושה שם. ובכל פעם ופעם מצאוהו משתרע על ירק הדשא ומביט השמימה. זולת זאת אין דבר. וכאשר שאלוהו: מדוע זה ילד יום יום היערה, ענה לתומו: "למען שאוף רוח צח אל קרבי, כי כן צויתי מפי הרופאים". האלה לא יכול איש להגיד, כי בשגעון ינהג; אך כזאת לא יעשה נער, אשר ברוחו נכונה. ויהי היום, ושני אנשים עברים מיושבי אלמונה הולכים לתומם על דרך העולה מאחד הכפרים הקרובים אל העיר, וישאו האנשים את עיניהם, ויראו, והנה על האחו, אשר להקת בחורים ובתולות מבני עם הארץ קוצרים חציר ומיבשים אותו לנכח השמש. ובעשותם את מלאכתם, יצחקו ויתהוללו, יצהלו אף ישירו, כדרכם כל הימים. ובתוך הלהקה הזאת – הוי שואה ומשואה! – נמצא גם הבחור שלמה, זה הנער, אשר מלאה הארץ תהלתו בגלל חכמתו בתורה ויראתו את האלהים. והוא יקצור אתם יחד את החציר ואתם יחד יצחק ויתהולל; והם ילמדו את ידיו לאחוז במגל, וכאשר יצלח בידו לקצור כמשפט, ויריעו תרועה גדולה לאמר: "אך זה הוא יהודי חרוץ במלאכתו!". וכאשר יחטא במלאכתו, וימלאו עליו שחוק פיהם, עד אשר תבקע הארץ לקולם… רגעים אחדים התבוננו האנשים אל המחזה המוזר והנתעב הזה, אחרי כן, מבלי יכולת להתאפק עוד, רצו אל האחו ויאחזו בנער בשלמה ויסחבוהו הלוך וסחוב, הלוך והכה, עד אשר הביאוהו אל בית הרב וכאשר שאלהו הרב: מה ראה על ככה לעשות נבלה בישראל ולהתגודד עם הארץ? מאן הנער להענות מפניו ולהתודות את עונו, ויקשה את לבו לענות את הרב, כי לא יראה בכל מעשהו כל עון אשר חטא, כי עבודת האדמה עבודה קדושה היא, שבה עסקו אבותינו הקדושים, בשבתם על ילמדו היהודים את ידם לעבודת האדמה לא יבוא מלך המשיח; כי את כל המחשבות האלה נתן ה' בלבו בהקשיבו בבקר בבקר לשירת הצפור המזמרת ביער… ועוד דברים אשר אין להם שחר כאלה וכאלה. אז נוכחו כלם לדעת, כי רוח שגעון עברה על שלמה ולא יספו להכותו עוד. ובחמלתם על הנער, אשר קיו לגדולות ממנו, קראו לחובש, לדעת מה לעשות לנער. החובש עשה את כל אשר היה בידו לעשות: עלוקות העמיד לו מאחורי אזניו, תחבושת־זבובים שם לו על ערפו, גם מים קרים שפך לו על ראשו, אבל שגעונו לא סר ממנו; והוא באחת: "כי בלי עבודת האדמה אין להם משיח לישראל". – "כי מה בצע במשיח? צעק המשוגע: מה בצע כי יגאלנו משעבוד מלכיות, כי יקבץ את נדחינו מארבע כנפות הארץ ויביאנו לארץ אבותינו? מה בצע בכל אלה? הלא נגוע כלנו ברעב!" דברי הבל כאלה וכאלה דבר הנער כל היום באזני כל הבאים לבקר אותו המשוגע רעה לאיש: לא הכה ולא חרף את כל הקרב אליו, כאשר יעשו זאת לפעמים משוגעים אחרים, – בכל זאת היה מצות החובש חזקה לשום עליו משמר. והחובש "איש מומחה מאד" ואחרי דבריו לא ישנו באלמונה. "סמני שגעון כאלו וכיוצא בהם" – כותב ראש הישיבה – "ראינו גם במכתביו, אשר כתב בכל יום ויום לאבותיו. לשלוח את המכתבים לאבותיו חשבנו למותר, כי לחסדי ה' קוינו, אולי ירחם ויסיר את הרוח הרעה מן הנער ובינתו תשוב לאיתנה. המכתבים כלם מלאים מליצות הבל על הצפור המזמרת ביער, אשר גלתה לו סודות מני קדם, על עצי האלה והארזים, שהוא לבדו ישמע את שיחתם, והם יגלו לו רזי עולם (אלה תולדות קריאתו הרבה בספרי הנביאים! ולא לחנם הזהירו חכמינו: מנעו בניכם מן ההגיון). מכל ההבלים האלה נודע לנו רק זאת, כי רעיון הרוח הנטוע כמסמר במוחו הוא, כי בשגעונו ידמה בלבו, כי נתעלה למדרגת שלמה המלך להבין שיחת דקלים ושיחת עופות". "כעבור שבועים ימים" – יוסיף ראש הישיבה לספר במכתב האחרון – "נקרה לאיש אחד מעירנו לנסוע עם סחורתו לעיר הפלך. אז נמלכנו כלנו לבקש את האיש, שיקח עמו את הבחור המשוגע לשאול שם עליו ברופאים. בהיותם בדרך התחיל המשוגע לבקש ממנו, שיתיר את הכבלים, אשר שמו על ידיו ורגליו. נסיעתו, שלא יעשה זאת, נכמרו נחומיו על הבחור ויתיר את מוסרותיו. אבל כמעט נתנמנם האיש על העגלה, התחמק המשוגע ויברח אל היער, ומאז ועד היום לא נודע לנו אנה ברח, אף על פי שהרבינו לחקור ולדרוש עליו בכל העירות הסמוכות". אחרי ימים אחדים בא ספר קטן לאבות שלמה ובספר ההוא כתוב לאמר: "אבותי היקרים! לא ידעתי, מה פשעי ומה חטאתי לנגדכם? על כל מכתבי הרבים, אשר כתבתי לכם, לא מצאתי מענה. אות הוא לי, כי נבאשתי בעיניכם, כאשר נבאשתי בעיני ראש הישיבה ובעיני כל האנשים, אשר הטו לי חסד מלפנים, ואשר יתנוני עתה למשוגע ורועה רוח. את כל היסורים הקשים והמרים, אשר עוללו לי, הלא כבר תארתי לפניכם במכתבי הרבים, ובכל זאת לא נכמרו רחמיכם עלי! ידעתי את עניכם, וידעתי, כי אין ידכם משגת לבוא ולהצילני. אך הלא היתה לאל ידכם לנחמני למצער במכתב! עתה הנה נמלטתי מידי מעני. לשוב אל בית הישיבה לא אוכל עוד. להיות רב וגדול בישראל נכזבה תוחלתי – גם לא אשא עוד נפשי לדבר הזה… עתה עלי לבדי לבקש את דרכי בחיים. איפה אמצאנה? ה' הוא יודע! אך אם יהיה ה' עמדי ואמצא את אשר אבקש, אז, רק אז, שוב ישוב אליכם בנכם אוהבכם לנצח שלמה". עשר שנים עברו למן היום, אשר נפרד שלמה מעל אבותיו. וסערה עברו עשר השנים האלה ליהודים. הסערה קמה לדממה, אך השמים עוד לא הטהרו, ורק בירכתי הארץ לפאת מזרח מזה ולפאת ים מזה נשקפה תכלת השמים מבין מפלשי העבים… היש תקוה ליום צח ולשמש זורח בימים יבואו? אל אלהים הוא יודע! בסופה וסערה עברו עשר השנים, ובחיי היהודים חלו תמורות רבות וגדולות מאד. מי מלל לפני עשר שנים, כי ישמח החנוני להיות עובד אדמה, כי לא לבושת ולא לחרפה יהיה לו לעבוד עבודת שכיר בשדה אחד מבעלי האחוזות, אשר בסביבות העיר? יד העוני עשתה זאת! אמנם כן. אפס כי גם סופרי העם, אשר החלו בשנים האחרונות להטיף לעבודת האדמה, השכם והטף, הועילו גם הם לא מעט לחבב את העבודה הזאת על היהודים. אולם מה יתנו ומה יוסיפו דברי הסופרים והמטיפים, אם אדמה אין לעבדה ולשמרה? בן ארבעים ושתים שנה דוד בן יוסף היום, גבר במבחר שנותיו, אף כי למראית עין זקן האיש מאד, ושערות ראשו וזקנו הלבינו כשלג. אך כחו עוד במתניו ואונו בשרירי ידיו לעבוד בפרך. מביתו ומחנותו לא נותר כבר כל זכר ושריד. כשלש שנים אחר הרעם, אשר אפסה כל תקוה לו למצוא את חית ידו בחלכאים, העתיק את מושבו עירה סלעלה, באשר נתנה לו משרת סוכן בבית־מסחר־דגן. אכן עד ארגיעה האירה ההצלחה את פניה לדוד. לא ארכו הימים ובית המסחר התמוטט, ודוד בא שנית עד ככר לחם. מאין יביא לו האיש את לחמו, לא ידע איש וגם דוד לא ידע זאת. בימי האביב, עת יגאו המים בנחל, ימצא לו דוד עבודת כתף בבית הרחים, אשר לחאריטנקה, אחי חאריטנקה – אוהבו ומיודעו בחלכאים. אולם כאשר יבואו חרבוני קיץ והמים בנחל ילכו הלוך וחסור, אז תשבת העבודה בבית הרחים, ובית דוד היה צפוי אלי חרפת רעב. לולא דינה, שהיתה להם לכלכל אותם במלאכת ידיה – לתפור במשי ובכל מעשה רקמה. אולם אף כי היו מעשי ידיה מלאכת־מחשבת נפלאה מאד, אבל בעיר מצער כסלעלה לא נמצאו להם דורשים, ועל כן היתה משכרתה מעטה מאד. זה כשש יושבת דינה בבית דוד, כי במות עליה אביה ואמה לקחה לו דוד לבת, ותהי הנערה טובת השכל ורבת־החן כל נחמתו ביגונו על בנו, כי אבד לו. ובת־שבת… היא אהבה את דינה כבבת עיניה גם אז, בהיות שלמה בנה עוד באמנה אתה. עתה תזכור האם האומללה את החלומות הנעימים, אשר חלמה בימים הטובים ההם על אודות עתידות שתי הנפשות היקרות ללבה… אהה! התקוות ההן, אשר הסתירה בת־שבע תמיד במעמקי לבבה, כבר נפוצו כענן בקר… ועתה תאחזנה פלצות מדי יעלה הרעיון על לבה, כי הלא יבא יום, וגם דינה תלקח ממנה. התקוה, כי שלמה עוד חי וכי ישובו לראות אותו עוד פה עלי אדמות, התקוה הזאת, אשר זה רבות בשנים נרדמה בירכתי לבב אבותיו, התנערה פתאם לפני שלש שנים, אבל עד מהרה שבה ותהי למפח נפש. בבקר לא־עבות אחד נמצא לידי דינה מכתב מעוך ומטושטש, כתוב בעיר לונדון על שם אביה המת ברפסדה, ואשר כירחים שלשה התגלגל מיד ליד, עד אשר נפל במקרה לידי אנשים, אשר זכרו עוד את אפרים ואת ביתו, וישלחוהו אליה. במכתב ההוא היה כתוב לאמר: "אפרים דודי היקר! זה הפעם השלישית, אשר אני כותב אליך. הנני משביעך בכל דבר קודש: ענני הפעם והודיעני, מה שלום אבותי ואם עודם בחיים. שלש פעמים כתבתי אליהם עירה חלכאים ולא ענוני, גם לרבי גרשון בן חפני מורי כתבתי פעמים וגם מאתו לא מצאתי מענה. האמנם ערירי אני בחלד? אנא הודיעני מה שלומך? מה שלום דבורה דודתי ומה שלום דינה אחותי? הנני אץ לדרכי לאמיריקה, אך אעצר פה כירח ימים ואוחיל לתשובתך, ואם גם הפעם לא אמצא מענה, וידעתי, כי ערירי אני על פני הארץ, וכמו מאבן נולדתי… אז יבואו שלשה ירחי עמל והתעוררות הנפש לדוד, לבת־שבע ולדינה גם יחד. האמללים חקרו ודרשו, חפשו ובקשו כל הימים ויוציאו את פרוטותיהם האחרונות להריץ מכתבים אל כל אפסי ארץ, אבל כל עמלם היה לשוא. כדרך הנשר בשמים כן לא נודעו עקבות שלמה. דוד היה הראשון להואש מכל תקוה ויגזור אומר, כי לא בידי שלמה נכתב המכתב ההוא, כי אם איש לצון כתבו, איש אכזרי, אשר חפץ להתעולל באבות אומללים. דוד חדל גם להזכיר בשם שלמה, ובכל פעם ופעם, אשר נשאו בת־שבע ודינה את שם שלמה על שפתם, התרגז דוד והתקצף, כמו עברה עליו רוח רעה. אז חדלו גם הנשים לדבר בו באזני דוד, ורק בהיותן לבדן היה שלמה שיחתן תמיד וישתעשעו בזכרונות נעימים מימים עברו ותקוות טובות אולם בראות דינה, כי הזכרונות והתקוות האלה יפעלו לרעה מאד על בת־שבע, כי יקידו כאש לא נופח בלב האם האמללה לכלות מנפש ועד בשר, החלה גם דינה להתחמק מן השעשועים המרעלים האלה ומעט מעט היה שלמה כמת, אשר ישכח מלב… אולם זאת היתה רק למראית־עין, כי בסתר לבם לא חדלו שלשתם מהגות בשלמה כל הימים, ורק הסתירו זאת איש מעיני רעהו ואשה מעיני רעותה. בת־שבע הלא אם היא… התשכח אשה את פרי בטנה? ודינה… מדי הותרה לבדה בבית הוציאה מארגז נסתר רקמת משי אדום, שעליו שזרה מעשה חושב זר פרחים לבנים כפרח הלבן, אשר נתן לה שלמה לזכרון ביום חתונת אחותה… בתוך הזר בתוך היה שזור הפסוק: "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם" (כי לשק של טלית ותפילין בעד שלמה נועדה הרקמה הזאת), ממעלה לזר הפרחים שזרה דינה: "זכרו את ציון וירושלים תעלה על לבבכם" ומתחת להזר רק את שלש המלים האלה: "לשלמה, מדינה אחותו". ומדי הביטה על מלאכת ידיה, אשר מצאה גם בעיניה חן מאד, התאנחה הנערה לרגעים ותשאל בלבה: היזכיר שלמה עוד את ציון? היזכור עוד אותה, את דינה… ודוד גם הוא לא שכח את שלמה גם רגע, ומדי יעמוד בבקר בבקר בשוק על יד החנויות ויוחיל לתשועת ה', אולי יבוא איש לתת לו עבודת כתף למען השתכר פרוטות אחדות ללחם ביתו, אז יזכור את היום, אשר גער בבנו בגלל השאלה המוזרה, אשר שאלו: "מדוע לא יהיו גם היהודים לאכרים?" אהה! לא משוגע היה הנער, איש הרוח. הוי, לו חכמתי השכלתי בעוד מועד לתת את כספי המעט באדמה, כי עתה לא נפלתי כה פלאים! לו חכמו השכילו כל בני עמי, אשר לא השם ה' מעט כסף, לתתו בשדות וגנים תחת המסחר הבוגד, אשר ישפיקו בו – כי עתה… אבל אהה! בעוד מועד לא שמנו לזה לב, ועתה, אחרנו מן המועד… בשנה הזאת חדשה נהיתה בארץ, כי הואילו אדוני האחוזות, אשר במסבי סלעלה, לתת בימי הקציר והדיש עבודה בשדה ובגורן ליושבי העיר היהודים. עתה נוכחו אדוני האחוזות, והיהודים גם הם, כי אך אמונת שוא נחלו להם מאז ומקדם, בהאמינם כי לא יצלחו היהודים לעבודת האדמה… לפני שבועים ימים נקרא דוד לעבוד בשדה אחד מאדוני האחוזות, ותאמר גם דינה ללכת אתו לאלם אלומות על ידו. בראונה מאנה בת־שבע לתתה הלוך עמו, אולם דינה הפצירה עד בוש, ותצחק לאמר: הטובה אני מרות כלת נעמי, אם עשירה אני ממנה, אשר הלכה גם היא אחרי הקוצרים בשדי בועז? וכאשר נעתרה לה בת־שבע, קראה העלמה, אשר חמדה לצון תמיד, אליה בשחוק: "ראי נא, דודתי חמדתי! הנה הלכה רות לבקש לה לחם, ותמצא חתן עשיר. עתה השמרי לנפשך! כי אם יקרני גם אני כזאת, אז – חיי בשלום, חמדתי!" בת־שבע צחקה להתולי בת שעשועיה, אפס כי על עפעפי עיניה התנוצצו שני אגלי דמעה, אשר לא יכלה להסתירה בעוד מועד. דינה ראתה זאת ותמהר ותפול על צוארי דודתה ותשק לה בחזקה ותקרא לאמר: – לא, לא, דודתי נחמתי! לא אעזבך, לא אעזבך! ולו גם יקים היום בועז בעצמו ובכבודו מקברו ויאמר לקחת אותי אל היכלו בבית לחם יהודה. – ואת הלא ידעת מה יקר זכרון בית לחם ללבבי – ולו גם יהיה היכלו מלא זהב וכל סגולות מלכים, גם אז לא אעזבך, דודתי, תמתי! הנני נשבעה לך בכל דבר ק… – דומי, פתיה! גערה בה בת־שבע באהבה, ותשם את כף ידה על שפתי דינה: דומי ואל תשבעי לשוא. לא, בתי. הן רבים הם, אשר יבקשו את ידך, אף כי מוהר ומתן אין לך, יפתי, אבל לו נמצא איש כלבבנו וכלבבך, בתי, כי עתה ששתי להפרד ממך ולשמוח באשרך מרחוק. – – אהה! איש כלבבי לא ימצא עוד בארץ! ענתה דינה באנחת התולים. אתמול כלתה עבודת הקציר בשדה, דוד ודינה הפיקו רצון מאת אדוני האחוזה, ויבטיחם לקרוא להם שנית בהחל הדיש. דינה לא היתה בביתה, כי לקנות לה רקמה לבגד "בכסף אשר השתכרה בעמל כפיה". את מלאכתה במשי חשבה העלמה למלאכת מחשבת, אך לא לעמל כפים. "הוי" – חשבה העלמה בצאתה מן הבית ראה אותי שלמה, באלמי אלומות בשדה ביום חורב ושרב – הלא זאת היתה כל משאת נפשו בימי נעוריו – האם לא מצאתי אז משנה־חן בעיניו? אך מי יודע – הן הפכפך לב גבר! מי יודע אם לא בגד כבר ברעיוני־נעוריו, ויחשוב אותם עתה למשחק ילדים; ולו ראה את פני השחרחורים מכוסים באגלי זעה גדולים ויבזני בלבו"… העלמה בושה ממחשבותיה אלה, ותחיש צעדיה, ותאמר בלבה: "חי נפשי, כי לשוא אתגאה בלבי על כל רעיותי, הן לא טובה אנכי מהן. כמוני כמוהן נחשוב כל היום רק למצוא חן ביני הגברים. מה לי ולשלמה? הן נפשי יודעת, כי היטבתי לעשות, ואם יבזני שלמה בגלל זה, ואבזהו גם אני וילך לו לשלום אל המקום, אשר בא משם"… העלמה שבה ותצחק גם למחשבותיה אלה… "ילך לו לשלום! חי נפשי, כי יש אשר תעלינה מחשבות הבל בלבי, אשר לו תעבורנה על דל שפתי, ואמרו לי כי משוגעת אני. "ילך לו לשלום!" אבל, אהה! הן שלמה עוד לא בא אלינו! ובעוד אני חושבת למצוא חן בעיניו, מי יודע אם גם בחיים הוא?". דוד ובת־שבע ישבו אל השלחן משוקעים בחשבונותיהם: מה לעשות במעט הכסף, אשר לקח בשכרו. הכסף היה מעט מאד בערך אל הצרכים הרבים, אשר לפניהם. הוי, מדוע ארכו ימי העבודה רק שבועים ולא ירח ימים ולא שלשה ירחים? אומרים אמור, כי יש בלבב יתר אדוני האחוזות לתת גם הם עבודה ליהודים; מי יתן והיה הדבר הזה. ובעוד הם יושבים ונדברים כה, והנה עגלה רתומה לסוסים עמדה על יד הבית, ואיש צעיר לימים לבוש בגדי אירופה בא הביתה. – אין זאת, כי אם פקיד אחד האחוזות בא אלינו לתת לי עבודה בשדהו, גם ברוך יהי – לחש דוד באזני בת־שבע אשתו. חזות פני האיש, שזפתם השמש, שער ראשו וזקנו המגודל, המכוסה עתה באבק דרכים, ומבנה גוו החזק כאלון – אמנם העידו כי לא יושב אהלים הוא, כי אם איש שדה, אשר הסכין גם לעבודת פרך. אולם תואר פניו היפים והנאוים מאד וזיו החן ושכל הטוב הנוצץ בעיניו השחורות – יתנו עדיהם, כי לא את השדה לבדו ידע האיש הזה מנעוריו. – ה' עמכם! קרא האיש, בהתיצבו מנגד ובהביטו אל האיש ואשתו בעין בוחנת כליות ולב. – ברוך בואך, אדוני! ענו שניהם פה אחד, ודוד הוסיף ויאמר: הואילה נא, אדוני, ושבה והגידה לי, במה אוכל לשרתך. האיש לא מש ממקומו, כי אם הוסיף להביט בפני דוד ובת־שבע בעיניו הבוחנות כליות ולב, ורק צחוק קל ונעים רחף על שפתיו. – מארץ רחוקה באתי אליכם. ענה האיש, אחרי החרישו רגעים אחדים: ושלום אשא לכם מאת בנכם מאת שלמה… – מאת שלמה! קראו דוד ובת־שבע נבהלים ורועדים ובעינים מלאות דמעה: העודנו חי? – עודנו חי והנה הוא לפניכם! – שלמה! קראה בת־שבע ותתעלף… בת־שבע יושבת על יד בנה וחובקת אותו בזרועותיה הדקות והצנומות ותבך ותצחק לרגעים, ודוד מתהלך ברגש אחת הנה ואחת הנה בבית, ויש אשר יתיצב נכח בנו ויביט בפניו, ועיניו תפקנה את האהבה בכל תענוגיה. – אבל מאין זה תבוא עתה אלינו? – הלא אמרתי לך, אבי, מארצות באמיריקה ממדינת מיסורי, באשר רכשתי לי נחלת שדה וכרם זה כמשלש שנים. – הרק להתראות אתנו פנים באת, ואחר תשוב אל נחלתך? שאלה בת־שבע כנבהלה. – לא, אמי אהובת נפשי, עתה לא אפרד עוד מעליכם, אם אך לא תחפצו אתם, אבותי, להפרד ממני. אחרי אשר התמהמה אתכם כירח ימים, הנני ללכת ארצה ישראל לתור לי שם נחלת שדה. אם יצליח ה' את דרכי, ואתנחל אתכם יחד בארץ אבותינו, ואם לא, ונשובה אל נחלתי אשר באמיריקה; הן ערירי אנכי, וה' ברכני בהון רב; ולמי כל חמדת עשרי אם לא לכם, אבותי היקרים? – עוד נדבר בדבר הזה, ענה דוד: אבל מדוע גנבת את לבבנו ולא קדמת להודיענו את דבר בואך אלינו? – הוי, אבותי! הלא גם ראות פניכם לא פללתי עד היום הזה. רק אתמול, בעברי עיר מולדתי חלכאים, נודעו לי התמורות הרבות והרעות, אשר חלו במשפחתי. אמנם כי בקרב שש שנות נדודי הראשונות הקשיתי את לבי ולא חפצתי להודיעכם מכל אשר עמדי. ורק לפני שלש שנים, כאשר מצאתי את דרכי בחיים, אמרתי בלבי: עתה לא יאמרו עוד אבותי לי, כי משוגע ורועה רוח אנכי, ואכתוב גם לכם, אבותי, גם לר' גרשון מורי ולאפרים דודי – יהי זכרם לטובה – אך איש לא ענני. הוי, אבותי! לו ידעתם את מצוקת נפשי ואת מוסר כליותי בעת ההיא! יש אשר אמרתי, כי נקעה נפשכם ממני, בתת לכם ה' זרע אחר תחת בנכם, אשר אבד לכם… ויש אשר נגפני לבבי, כי אנכי, אנכי לבדי בקשיות ערפי הורדתי את שיבתכם ביגון שאולה… הוי, אבותי, הלא רק למען חונן את עפר קבריכם סרתי מדרכי עירה חלכאים… ובדברו כזאת, ויפול על צוארי אמו ויבך מאד. – הנה דינה הולכת! קראה בת־שבע אחרי רגעים אחדים, בהביטה בעד החלון: קום, בני, ועמוד שם הצדה. הבה נא ונראה, התכירך דינה, אם לא? – דינה פתחה את הדלת בשאון, ותעף כצפור אל בת־שבע. – דודתי, נחמתי, ראי נא את הרקמה, אשר קניתי לי, חי נפשי, בחצי מחירה. ובידים מהירות הסירה דינה את מחתולת הנייר, אשר על הרקמה, ותגולל אותה על כל מלוא קומתה, ותאמר: שימי נא עיניך, דודתי, מה תיף הרקמה, ואיככה תלבשני! ובהסב דינה את עיניה, ותרא את שלמה, אשר מהר להשתחות לה בענות כבוד ובצחוק קל על שפתיו. נבוכה הביטה העלמה חליפות על שלמה ועל אבותיו, ועיניה הפיקו תלונה לאמר: מדוע זה לא קדמתם להגיד לי, כי איש זר בבית? ושלמה עומד ומתענג על מבוכת העלמה ועל חכליל הבשת, אשר כסה את לחייה השחרחורים – אך זאת היא, זאת היא הילדה דינה, אשר תמונתה חרותה זה שנים רבות על לוח לבו. זאת היא דינה, ואלה הן עיניה, עיני "אש שחורה על גבי אש לבנה". תואר פניה לא השתנה עד כמלוא השערה, רק כי היתה הילדה היפהפיה לעלמה בכל הוד נעוריה… – האיש הזה יתפאר, כי נודע הוא לך מתמול שלשום, ענה דוד גם הוא חלקו בשחוק. חכליל הבשת הוסיף לקדוח על לחיי דינה, ובהביטה כה וכה ותרא את המלתחות ואת הצרורות, אשר בירכתי הבית. שלמה! קראה העלמה פתאום, בגשתה אליו בידים פרושות, אך עד מהרה הבליגה על רגשותיה, ותושט לו את ידה האחת באהבה ותאמר: הוי, מתנכר! זה מעט חשבתי על אודותיך, ועתה הנה זה באת, ואני לא הכרתיך! – את חשבת על אדותי! האמנם עוד תזכריני, דינה? – עוד אזכרך, אף כי במעשיך, איש רע, אינך שוה, כי יזכרוך אנשים טובים. אך מה אעשה והפרח הלבן הזכירך לי תמיד. ובדברה כזאת, ותושט את ידה אל ארון הספרים ותקח משם את הספר "אהבת ציון" ותפתחהו לעיני שלמה, ובהראותה לו פרח לבן נבל ויבש בין עלי הספר, שאלתהו: הכר נא, השלך הוא, אם לא? – שלי הוא, שלי הוא, אחותי היקרה! ענה שלמה וילחץ ברגשי תודה ותשואות חן את כף דינה בידו. אבל, דינה, האמנם תקראי עוד עברית? – עבריה אנכי, אדוני הנכבד! – כי עבריה את, זאת אחזה בפניך… אמנם כי יאתה לעבריה לדעת עברית, אולם אנכי בארצות נדודי ראיתי לא לבד עבריות, כי אם גם עברים, אשר לבשתם לא ידעו עברית. שונים הם חיי היהודים בארצות אירופה ואמיריקה מחיי היהודים ברוסיה, שונים מאד, והחייים ההם פעלו גם עלי להמיר מעט את מחשבותי ואת כל מערכי לבי. ולו ידעת אז דינה את התמורות, אשר תעבורנה עלי בארצות נדודי, מי יודע, אם הנחלת לפרחי הדל את הכבוד הגדול הזה להצפינהו אתך זה עשרת בשנים. כעב קל התעופף הצחוק מעל פני דינה. ותען ותאמר: – הפרח הזה הזכירני תמיד את הנער הקטן את שלמה ואת הרהורי לבו הגדולים. אם נשארת נאמן למחשבותיך הגדולות ההן או תחשוב אותן עתה להבל ורעות רוח – אחת היא לי. הן היו למקור מחשבותי אני, ואנכי לא אמיר אותן, כל עוד רוחי בי, כי בכל עשר השנים האלה לא חדלתי גם רגע מהגות בך ובדבריך, אשר דברת באזני אז… אולם אם נהפכת לאיש אחר… קול דינה רעד לדברים האלה ותאנק דום. – הרגעי, אחותי, בדבר הזה. הנני היום, אשר הייתי לפני עשר שנים, רק באחת שניתי, כי מנער חושב מחשבות נהפכתי לאיש, אשר כח ואיל בידו להוציא את מחשבותיו לפעולת אדם. דינה הביטה אליו בעיניה הגדולות והשחורות לאמר: ומה האות? – וזה לך האות, הוסיף שלמה אחרי רגעים אחדים: הנה עזבתי באמיריקה אחוזת נחלה גדולה, אשר עבדתיה בשתי ידי אלה, גם בית חומה יפה מאד עזבתי שם… והנני נוסע עתה ארצה ישראל לתור לי שם נחלה… דמעות גיל התנוצצו בעיני דינה, והצחוק, אשר התעופף כרגע, שב ויאר את פניה שנית. – סלח לי, שלמה, אשר נואלתי רגע אחד להטיל ספק בטוהר מחשבותיך; אנכי האמנתי בך תמיד, אנכי האמנתי בך גם בעת, אשר חשבוך כלם למשוגע… ומה מאשרת אנכי היום בראותי, כי לא נכזבה אמונתי בך, העידי איפוא, דודתי, בי, האם לא נכונה בפי? – אמנם כן, בני, דינה האמינה מעודה בך, כאשר יאמין איש בנביא אלהים, ותהי לך תמיד למליץ יושר. – אך על מי עזבת את נחלתך שם במיסורי? שאל דוד. – אנכי נתתיה באריסות לאחד מאוהבי, איש אשר די כסף לו לקנותה ממני, אם יצליח ה' את דרכי בארץ – ובכל זאת, בני, הוסיף דוד ויאמר: ובכל זאת לא אוכל לתת לפעלך צדק. אם ברך ה' את פועל ידך באמיריקה, ותרכש לך גם מעט הון ועושר, מה זה ימריצך לנוע אל ארץ, אשר לא ידעת, ולהניח את מעט כספך על קרן הצבי? – הון ועושר! לא, אבי! לא להון ועושר ערגה נפשי, כאשר החילותי להיות נע ונד בארץ. ענות עמי נגעה אז עד לבי, ארחות חייו לא ישרו בעיני… בראשונה ראיתי, כי לא יתאימו עם אמונתי ועם תורתו, ויקפחו את שכרו בעולם הבא. אחרי כן, בבואי בימים, נוכחתי לדעת, כי עוד יותר מזה ירעו לו בעולם הזה… ידעתי, אבי, כי לא לי להושיע את עמנו מכל צרותיו. בגדולות לא הלכתי מעודי, אף כי יום יום לחשתם באזני, כי נוצרתי להיות גדול בישראל. אנכי ידעתי בנפשי, כי לא למפקד צבא מלחמה נועדתי, כי אם להיות אחד מאלפי העומדים במערכה. אך בעת אשר נמו האחרים כלם את שנתם, ולא ידעו בשלמה הרעה הזאת לנו, נעור לבי בקרבי לדעת את מקור צרותינו ולהבין, כי בעבודת האדמה לבדה כל תשועתנו. אחת היתה לי, איפה נלמוד את ידינו לעבודת האדמה: באמיריקה, באפריקה או באוסטרליה, אף כי לא אכחד ממך, אבי, כי בסתר נפשי לאחי, חסר לי דבר אחד – כסף. וכסף בקשתי גם מצאתי. בעמל ידי ובזעת אפי מצאתיו… אפס כי כאשר נכזבה תוחלתי לפני שלש שנים למצוא מענה מאתכם, מחמדי נפשי, ואאמין בחפזי, כי ערירי נותרתי על פני האדמה, נבקה רוחי בקרבי וארחיק נדוד אל ערבות מיסורי, ואתאמץ להפיג את מצוקות נפשי בעבודת פרך… מעט מעט שכחתי תבל ומלואה, מעט מעט שכחתי גם את המטרה, אשר שמתי לי בחיי – לולי מקרה אחד, אשר החריד את שלותי! – ומה זה קרה אותך? שאלו שלשתם פה אחד. – שלו הייתי על נחלתי, שלו וצלח, כאשר יוכל להיות צלח איש הולך ערירי. ביום היו כל מעיני באחוזתי, להרבות את תבואותיה. כמו היתה זאת כל מטרתי וכל אשרי בחיים. ובלילה היו ספרי המעטים כל שעשועי – אולם באביב הזה בא זמיר אחד לקנן בגן העצים, אשר על יד ביתי… – הזמיר! קראה בת־שבע כנפעמה מחזיז ורעם: עוד הפעם הזמיר! – הרגעי, אמי! ענה שלמה בשחוק, ואל תיראי רע, הזמיר לא מסך בקרבי רוח שגעון בפעם הזאת, כאשר לא מסך אותו בקרבי לפני עשר שנים. ונהפוך הוא, ברוכה הצפור הזאת וברוך טעמה; כי לולא היא שהיתה לי, כי עתה מי יודע אם נצבתי היום לפניך, ואם נשקתיך במו פי… שירת הזמיר, אשר שר בבקר בבקר לפני חלוני, הזכירתני יום יום את ירושלים עיר קדשנו ואת ארץ אבותינו השוממה. מה לזמיר ולירושלים? – רק דינה לבדה יודעת זאת. אולי ידעתם זאת גם אתם, אבותי. אבל אם כה ואם כה – שירת הזמיר לא נתנה לי מנוח. היא העירה את מוסר כליותי בקרבי, עד אשר לא יכולתי עוד להתאפק, ואקח מעט כספי בידי ללכת ירושלימה, והנני היום לפניכם! – אך הידעת, שלמה, הוסיף דוד לשאול: הידעת, כי ממשלת תוגרמה אסרה על בני עמנו אסר לבוא בארץ סוריה, ואף כי לקנות שם אחוזת שדה וכרם? שלמה קם ממושבו, ויצעד צעדים אחדים בתוך הבית, ויתיצב קוממיות. – אזרח ארצות הברית באמיריקה אנכי! קרא שלמה בגאון, בתופפו באצבע ימינו אל מול לבו: ולפני בן אמיריקה לא תסגור ארץ תוגרמה את בריחיה לעולם! ודינה הביטה בעליצות נפש בפני שלמה, בדברו את הדברים האלה, ותשאלהו בשחוק לאמר: – התאמין, אדוני, האזרח האמיריקני, כי יתנו גם לאבותיך להסתר תחת צל נסך, נס ארצות הברית? – לא אפונה גם רגע, ענה שלמה בשחוק גם הוא, ומה מאשר אהיה, אם תאבי גם את, אחותי, ללכת אחרי, להתענג על הטוב, אשר ברכני ה'. – להתענג? ענתה דינה בלזות שפתים, לא, שלמה, לא לזאת אשא את נפשי גם אני; לא עונג אבקש, כי אם עבודה ועמל כפים! – עבודה? – כן, אדוני הנכבד. עבודת האדמה, אשר היתה זה ימים רבים משאת נפשי, ואשר רק לפני ימים אחדים הוצאתיה לפעולת אדם. הראית, שלמה, את רקמת הצמר, אשר קניתי לי זה מעט? הידעת מדוע התפארתי בה כילדה פתיה לפני דודתי? הידעת מדוע יקרה היא בעיני מכל חטובות אטון ליאון ופאריז? יען כי קניתיה בכסף, אשר נתנו לי חלף עבודתי בשדה. – חלף עבודתך בשדה? את, דינה, בידיך אלה הרכות והענוגות? דינה העמידה פניה כנעלבה ותתאונן בקול בוכים והתולים גם יחד: – חמסי עליך, דודי, הנך שומע, בהכלם בנך אותי, ואתה מחשה! ספר נא להאיש הזה, את אשר אמר אדון האחוזה, בראותו אותי מאלמה אלומות על ידיך. ספר נא לו מהחל ועד כלה, למען ידע האדון הזה להזהר בלשונו. דוד ספר לשלמה בדברים מעטים את החדשה, אשר נהיתה בשנה הזאת. – את אשר לא פללתי לראות ולשמוע, אראה ואשמע היום. אחתה, אבי, לא תבוש ולא תכלם לעבוד עבודת שכיר בשדה כאחד האכרים! ואתה הלא רק אחד העם הנך. אנכי באתי להיות למופת לבני עמי, ולהראות להם את חין ערך עבודת האדמה, ולשמחת לבבי הנני רואה, כי אחרתי לבוא… וגם את, דינה, סלחי לי, כי הכלמתיך גם היום בבלי דעת. – לא אסלח, לא אסלח בעד כל כפר! ענתה דינה בשחוק. – האמנם גדול עוני מנשוא, דינה? חנן שלמה את קולו. – טוב איפוא, הנה נשאתי את פניך גם הפעם, אך שתים אנכי נוטלת עליך למרק את עונך. ראשונה: את הפרח הראשון, אשר תמצא במסבי ירושלים, תקדיש לי לזכרון תחת הפרח הלבן, אשר נבל, ואשר עוד מעט ויהי לעפר ואפר… ענה שלמה בלט, למען אשר לא ישמעו אבותיו: בכל לבי אעשה זאת. הן לו גם את נפשי תדרשי… פני דינה התאדמו כתולע, ובכל זאת הסתירה את מבוכתה ואת גיל לבה ותוסף ותאמר: – וזאת שנית: כי תספר לנו היום, את כל אשר עבר עליך בעשר שנות נדודיך, מיום הפרדך מעלינו בת־שבע, אשר התענגה למשמע אזניה ולמראה עיניה, בלי לדבר דבר, לא יכלה עוד להתאפק ותאמר בצחוק: – הכלה אתם עושים היום עם בני? הילד עיף ויגע מעמל הדרך, ואולי גם לא אכל היום לחם, ואתם עוד תוגיעוהו בדבריכם ובריבות שפתותיכם. הככה יעשה לאורח יקר כזה? נלכה נא, דינה, להכין ארוחת ערב טובה, הלא יום טוב לנו היום… יאכל הילד וישבע ואחר יספר לכם את כל הקורות אותו. – צדקה בת־שבע, ענה דוד: צדקה מאד, בשגם השמש קרובה לבוא, וכבר הגיע זמן תפלת המנחה. הנשים יצאו את הבית, להכין ארוחת הערב, והגברים עמדו להתפלל את תפלת המנחה. הראשונים במאה האחרונה רגילים הם איזה ממתנגדי הלאומיים לקנטר אותם ולומר, כי רעיון הלאומיות זמורת זר היא בכרם ישראל ולקוחה היא מן הסלבופהילים או השאוויניסטים אשר בגרמניא, בעוד אשר רעיון זה בעיקרו זר הוא לרוח ישראל ולספרותו. כן רגילים הם איזו מן הסופרים לקבול על סופרי חו"צ, ולפעמים גם על חבת-ציון עצמה, ולראות בהתנועה ובמחזיקיה הליכה לאחור, ריב לההשכלה ולחיי המאה התשע-עשרה ונטיה מעט או לשיטה שהם מכנים בשם "רבנית" או גם "חסידית". נשימה נא אל לב עד כמה יש ידים להטענות האלה, ונתחיל מן האחרונה מהן. לא אכחד, כי כשם שיש בין סופרי חו"צ אנשים הרחוקים מן האמונה, כן יש ביניהם גם מאמינים גמורים, שאולי הם באמת שונאי כל דעת והגיון. אבל, לדעתי, אין בזה שום יחס לחבת-ציון, שלא הביאתם לשיטתם בעניני אמונה ודת, כמו שלא היא היתה הסבה לדעות כל המאמינים ומתנגדי ההשכלה שהיו בקרבנו עד הגלות חבת-ציון בימינו בתמונתה כמו שהיא עתה. רוח היא באנוש להימין או להשמאיל, ובדבר הזה אין הבדל בין חובבי-ציון ובין מתנגדיהם. אם המצב הזה בולט עתה יותר מכפי שהיה לפני עשרים או חמש-עשרה שנה – הנה יש לו סבה אחרת: לפנים, בהיות שאלת ההשכלה מושלת בהספרות, אז תלו הסופרים את כלי-זינם עליה, ועל פיה נפלגו למחלקותיהם, ויהיו בנו מצד אחד מטיפים להשכלה, וכנגדם מצד השני מתנגדיה, ושתי אלה נפלגו לשתי מפלגות הצוררות אשה את רעותה. מובן, כי בימים ההם, בהיות המחלוקת השיטה אשר בעדה הוא נלחם, ובה הוא מצטיין ביחוד כנגד הצד שכנגדו – אי אפשר היה שיהיו בין נושאי דגל ההשכלה סופרים אשר יטיפו לבגוד בה, ולהיפך. עתה נשתנה מצב הענינים. השאלה המושלת בהספרות איננה ההשכלה, כי אם הלאומיות, והרעיון הזה מצא לו מהלכים בין רבים משתי המפלגות הראשונות יחדו, בין המשכילים ובין מתנגדיהם. עם שנוי ממשלת השאלות נשתנו גם המפלגות ודגליהן לפי מחלוקתן עתה. נושאי דגל הלאומיות, לפחות המשכילים שבהם, לא ישימו לבם לדברים שבלב, והם חושבים למפלגתם גם את האנשים אשר בתקופה הקודמת היו בעלי-ריבם. האיש, אשר עמו אהוב לו באמת והוא משתדל להביא לו תשועה, יושיט יד אהבה להאיש שיבוא לעזור לו בעמלו לטובת עמו, אם גם אין דעתו מסכמת עם שיטתו בדברים אחרים. בשעה שנלחם גאריבאלדי בעד חירות איטליה ונקבצו לו הרבה עוזרים, אז, מאמין אני, לא שאל את כל אחד מהם אם מאמין הוא בקדושת האפיפיור וכל כהניו וכיוצא בזה; אבל אין שום אפשרות להחליט גם כן, כי כל העוזרים ההם היו שוים בדעותיהם גם בכל דבר ושיטה שאינה נוגעת באחדות איטליה. על פי הדברים האלה, אם פלוני שהוא חובב-ציון שונא כל דעת וחקירה, אם חפצו להשיב ממשלת החשך וכו' וכו', יש הרשות לומר שיש בין חו"צ גם אנשים כאלה, אבל אין שום אפשרות לומר שכך היא שיטת חו"צ, ולהתאונן על ירידת הספרות. הספרות לא ירדה כלל ממצבה, רק החליפה שאלת ההשכלה בשאלת הלאומיות, וחליפות השיטות בהספרות לא יקר הוא לראות גם אצל עמים אחרים. אין צריך לומר, כי האיש אשר כבוד לאומו יקר בעיניו, וכל מעשיו לא יהיו להתהדר לפני אחרים, יתבונן לפעמים על רוח עמו ומדותיו, ואפשר שימצא בהן לפעמים סגולות טובות שאין כמוהן בהציוויליזאציא החדשה, המכונה בלי שום סבה בשם "השכלה אירופית". דברים כאלה נאמרו באמת במאמרי איזו סופרים לאומיים בזמן החדש. אך מלבד שאין עוד מזה שום ראיה על שנאת הלאומיים האלה לכל חקירת השכל הישר ולכל הגיון של תבונה, שאין להחקירה וההגיון ההם שום יחס אל הדבר המכונה אצלנו בשם "השכלה אירופית", אשר לא הפנימיות העיקר אצלה אלא החיצוניות – הנה הדעה הזאת בכלל לא חדשה היא ולא על ברכי הלאומיים של הזמן האחרון נולדה. לברר את הדברים האלה נשוב להטענה הראשונה, להראות כי רעיון הלאומיות בישראל אינו חקוי של השאוויניזמוס החדש שאצל איזו עמים אלא קדם לו הרבה. על דבר הספרות העתיקה אין לדבר כלל. מספרי התנ"ך, המשנה והתלמוד והמדרשים עד ספרי המוסר והחקירה, כלם ספרי ישראל הם, ספרים לאומיים במלוא מובן המלה. גם הפילוסופים שבתקופת ספרד, שהשתמשו הרבה בחכמת יונית, הרכיבו את אילני-הסרק של החכמה הזו, "אשר אין לה פרי כי אם פרחים" (לשון ר' יהודה הלוי), עם שורק מכרם ישראל ויצא להם פרי נחמד למראה. הם חברו יחדו את החכמה ההיא, שהתהדרה ביחוד שאחר הטבע, בהדור הדבור, דברים שבאמת אין בהם תועלת להאדם ולא יביאו לו פרי, ואינם אלא פרחים להשתעשע בהם – עם תורת החיים, תורת ישראל, המלאה מוסר ומדות נעלות. כל מי שיאמר שאבי חכמי ספרד, הרמב"ם, לא היה יהודי לאומי במלוא מובן המלה, הרי הוא כאילו אמר שהרמב"ם לא היה ולא נברא. כן היו גם שאר חכמי ישראל שנשארו ביהדותם, עד זמן מענדעלסאהן, מלבד אולי שפינוזה, שאפשר שהרדיפות מיד הקנאים עשוהו לאיש שאין בלבו חבה יתרה לעמו משאר העמים. הספרות החדשה מזמן וויזל (שאותו אני חושב לבורא הספרות ההיא ולא את מענדעלסאהן) היתה לאומית, ואם אולי אין מבטה הלאומי צר כמו בהספרות העתיקה, בכל זאת היתה לאומית, כי רוב עניניה נגעו בישראל. אם רעיון הלאומיות היה אז זר לאיזו אנשים מעמנו – הנההיה זר אך לתלמידיו של מענדעלסאהן (עוד הפעם הנני מעיר, כי תלמידי מענדעלסאהן לחוד ותלמידי וויזל לחוד) אבל לא לישראל. אבל עוד בימים ההם יצאו שלשה גדולי חכמי ישראל להלחם בעד רעיון הלאומיות, והם: נחמן קראכמאל בגאליציא, שמואל-דוד לוצאטו באיטליה וסאלוואדאר בצרפת. שלשה אלה לא ידעו לא את אקסאקאוו הרוסי, לא את ביסמארק האשכנזי וגם קדמו לפעולות גאריבאלדי בעד אחדות איטליה, ואי-אפשר לומר עליהם שלקחו מן האחרונים את רעיון הלאומיות. נחמן קראכמאל (נולד בשנת תקמ"ה ומת בשנת ת"ר) היה לאומי פילוסוף. הוא הראשון בין סופרי ישראל, אשר הבין כי לכל עם יש רוח לאומי מיוחד לו, הוא "האוצר הרוחני המיוחד באיכותו ומשונה בעם ועם", "המפתח פתוחי עצמותו בשנוי והבדל הנכר למתבונן על כל אומה שלמה ומסודרת וכו' הכלל בכל מעשי שלומה ומלחמתה, עתיה וקורותיה תבדל ותוכר אומה מחברתה" (מונה"ז, שער "גוים ואלהיו"); "אין עצמות האומה במה שהיא אומה, כ"א עצמות הרוחני שבה" (שם); "מעתה בהגיעך עמנו אל מקום מצב שכלי הלזה תדע ותשכיל, שמה שקראנוהו רוח הכולל לאומה אומה הוא מה שיקרא בתורה ובנביאים הראשונים בלשון תחלת המחשבה האומה, ובדברי בעלי החזיון והחכמים שבאו אחריהם – שר האומה" (שם); "ואולם, כמו שישלם ויתעלה רוח האומה על הדרך שזכרנו בבוקרה של אומה כמו כן יתמעט וישוח בנטות צללי ערבה ויופסדו סגולות האומה אחת אחת וכו' בילדי נכרים המשפיקים ומתפשטים בעם וכו' ובנמוסים זרים לאומה ולרוח הטוב שבה" וכו' (שם). אמנם החכם הזה, אולי מאשר היה יותר שקוע בעניני הפילוסופיא מאשר בחקר תכונת עמו, לא הצליח להגביל ולברר את רוח ישראל, ולדעתו "רוח האומה הישראלית אינו מצטיין באיזו רוחנית פרטית, אך עיקרו הוא הרוחני הכללי שהוא כלל הרוחניות כלם" (שם). ובשיטתו זו הוא הולך ומסדר את קורות ישראל עד זמן בר-כוכבא. ואם אמנם המלות "כלל הרוחניות כלם" אינן אלא מיסטיציזמוס, ואין להן שום באור מושכל ומובן, הנה רואים אנו את דעתו, כי לכל אומה יש רוח מיוחד, כי ההשפקה בילדי נכרים ובנמוסים זרים לאותה אומה ולרוח הטוב שבה מביא לה כליון, וכי רוח ישראל, בהיותו "כלל כל הרוחניות", נעלה על רוח שאר עמים שרוחניותם פרטית, כיתרון הכלל על הפרט. יותר ברורים הם דברי שד"ל (נולד תק"ם, מת תרכ"ו). הוא לא היה פילוסוף, אך חוקר מעמיק, ובהיותו מורה בבית-ספר ברבנים בפאדובה העמיק בחקר כתבי-הקדש וספרי חכמי ישראל וימצא את ההבדל שבין רוח ישראל ובין רוח יון, אשר העיקר בהראשון הוא המוסר הטוב, טהרת המדות והצלחת המין האנושי. בהיותו יהודי בן-עמו באמת ואידאליסט בר-לבב, אשר לא רבים כמוהו, נלחם כל ימיו בעד טהרת הרוח הלאומי של ישראל ובעד מדותיו הטובות והמשובחות, ואותו נוכל לחשוב להלאומי הראשון בזמן האחרון, אשר ידע להבדיל בין קדושת רוח ישראל ובין גלולי הציוויליזאציא האירופית, אשר בה מקנטרים אותנו הרבה ממתנגדי הלאומיות אשר בקרבנו. אילו היתה להסופר הצרפתי איזו ידיעה על דבר שד"ל ופעולתו, לא היה צריך להתפלפל הרבה עם שונאי ישראל האומרים, כי אין אידאלים בישראל (ראה ב"הוואסחאד" לשנת 1893 לחדש אפריל). אשרי העם, אשר בניו הנאמנים לרוחו הם שד"ל וההולכים בדרכיו! מאמרי שד"ל בענין הגדול הזה מפוזרים בכל ספריו, במאמריו הרבים אשר כתב למאספים ומה"ע שיצאו בימיו, וביחוד באגרותיו הרבות עד אין מספר, ולברר מבט שד"ל על רוח ישראל בפרטות דרוש ספר שלם שיתחבר על יסוד כל מה שיצא מעט שד"ל במקצוע זה. על כן לא ארבה בזה דברים להציג לפני את כל שיטתו בזה ממסד ועד הטפחות, דבר דבור על אפניו, אך אביא קצת מדבריו הנוגעים בזה, להראות כי דברי אלה אינם קלוטים מן האויר. תמצית רעיונו כלל שד"ל בשירו "דרך ארץ", שבו הראה את ההבדל בין היודאיזמוס והאטיציזמוס (ישראל ויון); אבל אם שד"ל, כמאמין ובעל בינה ישרה יחדו, לא השכיל למצוא יחס אמיץ בין התורה ובין הרוח הלאומי של ישראל – ידע בכל זאת, כי מלבד רוממות התורה הנשגבה וקדושתה יש גם להעם עצמו, ברוחו הלאומי, מעלה יתירה. "בכל אותם שעסקו בשאר החכמות, אומר שד"ל, לא היה איש מרגיש מעלת ישראל ותורתם וחכמתם כר' יהודה הלוי" (אגרותיו צד 593); (הדברים אמורים ליאסט) בספריך הראית עצמך ראציאנאליסט ובלתי מאמין בנבואה מן השמים, ואני אם הייתי ח"ו פילוסוף כהרמב"ם הייתי מחויב לשנוא אותך וכו', אבל אינני פילוסוף כהרמב"ם, אבל אני יהודי כר' מאיר שאהב את אלישע בן אבויה" (שם 600). "אך זה לא ישיב ידי אחור מהלחם מלחמות ה' נגד ראב"ע ונגד התכונות היוניות ההולכות ומתפשטות בישראל לרע לנו ולבנינו עד עולם" (שם 630). "האבראמיזמוס לא יאבד, כי הכרחי הוא לחברה האנושית, וכאשר תרבה ותפרוץ האויפקלערונג כן ירבה צורך בני האדם לאבראמיזמוס" וכו' (633). "אשיב אשר אין דתם יהודית, אלא דת יונית, כלומר דת פילוסופי יון, אשר כל ישעם וכל חפצם בצע כסף או הכבוד המדומה" וכו' (637). "הבדל גדול אני מוצא בין חכמי ישראל לחכמי יון, והוא כי חכמי יון (הכשרים שבהם), אשר כל מגמת פניהם אל הכבוד המדומה, היו מתנשאים בדבריהם למעלה מטבע האדם והיו משפילים מעלת הגוף והנאותיו ותשוקותיו וכו' והיה המון העם נבזה בעיניהם ובלתי מוכשר להגיע אל השלמות, והיה עיקר יעוד האדם אצלם הידיעה, ועל הכל ידיעות הענינים הרוחניים; וחכמי ישראל בהפך היו רמים ונשגבים במעשיהם ולא בדבריהם, לא היו משפילים מעלת הגוף והנאותיו ולא היה יעוד האדם אצלם להכיר את בוראו אלא לעשות רצונו, ורצון הבורא לא היה הלמוד, החקירה והמדע, אבל היה הדין והאמת והשלום, ואם היה הלמוד נכבד אצלם – אין זה אלא למוד התורה שמביא לידי מעשה. סוף דבר, חכמי ישראל הם תלמידי משה רבנו, וכדרך שהתורה האלוהית דרכיה דרכי נעם לטובת הקהל כלו וכו', כן חז"ל מגמת פניהם בכל למודיהם לטובת הקהל וכו'. ואמנם אין כונתי לשלול מחז"ל קצת ידיעה בחכמת יונית ובסברות הפילוסופים, רק אני אומר שלא קבלו דעותיהם ולא הכניסו אותן בלמודיהם" (שם 695). "והנה אנכי לכך נוצרתי להקים את סכת האמת הנופלת וכו' ולהודיע מעלות התכונות הישראליות ויתרונן על מדות יון וישמעאל הגוברות בדורנו" (701). "וכל האנשים אשר בקשו לחבר יחד את התורה והפילוסופיאה הפסידו וקלקלו זו וזו והועיל לא יועילו" (705). "וכל פילוסופיאה שתצמח מחכמת יונית תהיה לעולם פורה ראש ולענה, וזה מפני שתי תכונות המושלות בחכמי יון, שהן חכמה ומוסר שמגמתן הנאת עצמנו וכו' ואהבת הכבוד המדומה" (כרם חמד, ח"ג 183). ובמקום אחר הוא חושב שבע מדות, אשר שש מהן טובות, והשביעית אינה מזקת כ"כ (והיא חסרון הסדר), הנמצאות בחכמי ישראל, וחלופיהן בחכמי יון וקדר (פניני שד"ל 155). מנקודת-המבט הזה שהיה לשד"ל על יקרת תכונת עם ישראל לא ראה תשועתו בשווי-הזכיות. "צייטונג" של פיליפזאהן ראיתי ושמחתי, יאמר במקום אחד, וגם כי המחבר ורעיו מאוהבי האימנציפציון המה, אינם כלם מאותם שעשו גלוליהם אימנציפציון, כלומר שאין להם אלוה אחר אלא הוא" (אגרות שד"ל 413). "ועד מתי לא תראו, יאמר עוד, כי כה אחיכם נמשכים אחרי ההמון זרענו ולאטיציזמוס שיתגבר בקרבנו בכל יום, וכל עוד שתניחו לאחיכם שיציירו בדמיונם ציור השלמות כאילו אינו אלא ההשתוות לשכניהם להיות חשובים בעיניהם וכו', ללמד להם כי הטוב אינו הנראה לעינים, אבל הנרגש בחדרי לבב ושאין הצלחת אומתנו תלויה באימנציפציון וכו', זוהי הצלחתנו וזו מתמעטת ואובדת בצל האימנציפציון, וכל עוד שתאמרו כי ארצות צרפת, בילגיא והולאנדיא ארצות צבי הנה לבני ישראל, בהכרח יתקים בכם מאמר מלאכי ב' ט" (שם 660). וכל כך היה שד"ל קשור לכל הרגיל בישראל, עד שבשעה ששמע שמיודעו החכם יוסף אלשרי המיר שמו ביוליוס, התפלא מה ראה להמיר יוסף ביוליוס, וזה הביא אותו להרהר אחריו "שמא כמו שהמיר שמו המיר דתו" (שם 388). הדברים האלה יורו למדי, כי אם איזו מן הסופרים הלאומיים אינם חסידים מתלהבים לכבוד ההשכלה האירופית כמו שהיא עתה, אין דבריהם נאמרים על פי איזו שיטה של רבנות או חסידות, אך בהיותם נאמנים לרוח עמם ולתכונותיו הנעלות הם אומרים, כי לא כל הנמצא אצל אחרים צריך להיות קדוש אצלנו, והנם בזה תלמידי שד"ל. ואם אמנם רבים מהם אינם כשד"ל, הנה גם מאפיקורסים גמורים לא יבצר לראות את המאור שבתורה וברוח ישראל… בן-גילו של שד"ל בדעותיו העיקריות היה גם סאלוואדאר. אך מה רב ההבדל בין בני הגולה וילידי הגהעטא, קראכמאל ולוצאטו, ובין האזרח האמתי, בן עם חי ומדיני, סאלוואדאר. הוא היה בן איש ישראלי ואשה צרפתית, ונולד באזרחות ככל בני צרפת. אם בלב בני ישראל יושבי צרפת עוד חדש זכרון עבדות אבותיהם ומשום זכר לעבדות וכדי שלא יאמרו הבריות כי הנם משפילים כבוד לאומם, בחשבם עצמם לצרפתים בני דת משה וכיוצא בזה, הנה סאלוואדאר העברי, אשר עם זה באמת לא היה "בן אשה אחרת" והרגיש את חפשו וגאונו לא פחות מאיש צרפתי באמת – דבר בלשון אחרת מאשר דברו ילידי הגהעטא. הוא היה לאומי ישראלי לא לבד אך במעל יוסף פלאויוס נפלו אבותיו לפני בני-עולה הרומאים, והוא נבא כי יבא יום וישוב לירושלים כבודה הראשון. הלאומיים אשר בזמננו הם תלמידי שד"ל וסאלוואדאר. מובן, שיש ביניהם גם אורתודוכסים גמורים, גם אנשים בעלי דעות חפשיות. הראשונים, כמו בכל זמן, מתנגדים לכל השכלה. אך כל האומר שגם דעת האחרונים כן – אינו אלא טועה ומטעה. הם מתנגדים לההשכלה האירופאית, אשר שד"ל קרא אותה בשם השכלה יונית, המבטת אך אל היופי והחיצוניות וכיוצא בזה דברים שהם מנהג בני הציוויליזאציא, אבל אוהבים הם בכל לב את ההשכלה האנושית, הבנויה על חקירת האמת בכל דבר שיהיה, והמדעים המחלטים. הם אומרים, כי לא ידיעת איזו לשונות, לא התהדרות במלבושים נאים ושאר מיני מותרות, לא רקודים, מנגינות, חכמת הדבור בלשון ערומים, הלכות דרך-ארץ לפני הנשים, ידיעת ערך מעשה חרשת היופי (קונסט), וכאלה, שכל אלה נכללים לפי המושגים החדשים בתורת ההשכלה – לא אלה הם עמודי האנושית, כי אם האמת, המועיל להחברה (ובכלל שתי אלה כמובן הם כל המדעים המחלטים) והמדות הטובות. אם באהבתם לשלשה עמודי עולם אלה הם כורעים ברך לפני המאור שבתורה, שהוא לדעתם רוח ישראל עם סגולה – אין בזה שום חטא לא כנגד האמת ולא כנגד השכל האנושי הישר… כתלמידי שד"ל הם מחזיקים בדעת רבם, כי לא ע"י האימנציפאציון תבוא תשועת עמם, וכי ארצות אירופא לא תהיינה לעולם ארצות צבי לישראל… הם לאומיים ישראלים, תלמידי משה, נביאי ישראל וחכמיו המעולים, שעמדו בקרבו מימות שמעון הצדיק עד שד"ל וסאלוואדאר. עמוק עמוק בבשרי נעץ הפרס הטורף את צפרניו החדות, נפלתי במהמרה בל אקום! נפלתי? ההיתה דרכי חשך וחלקלקות? ההוכיתי בסנורים? האם לא הזהירתני? האם לא הגידה לי מראש את האותיות לאחור? מי נכנס אליו בשלום ויצא בשלום? כל אשר בא עמו פעם במשא ומתן, הנהו כאוד מצל מאש! האיש הזה לא נשמת שדי בקרבו, כי אם רוח השטן; לו גם תנתן לי ארוכה בבתי האוצר; גם אז רחוק ישעי, רחוק רחוק מאד! נפשי יודעת כי הוא לא יחרש! הוא לא יתן לי ארוכה גם יום אחד, כי אויבי בנפש הוא, אויב ומתנקם; הוא יצפון לנפשי, דוב אורב הוא לי, עברתו שמורה לי, על כי לא העטיתי עלי כלימה, עלי ועל כל משפחת בית אבי, לקודמת לפני, ולבאה אחרי! מאז הוא עוין אותי; והמקרה האכזר הזה הסגירוני ביד אויבי! בכל זאת, אנסה דבר אליו, אבקש סליחתו, אבקש רחמים, אולי ישא פני, אולי!.. אך לא, חלילה לי! האנכי אכרעה ואברכה לפני זד עול כמוהו? לא, היה לא תהיה! לא לא! האישון הזה יחוס על כבודי? הן כספו יקר בעיניו גם מכבודו, ומה גם מכבוד זלתו, מכבוד איש חרמו!.. למנשה כבוד? כבודו תמול הוא! ואמנם איש אוצרות הוא, אחד מאדירי "בעל פרצים" אבל מי הוא האיש אשר יקנא בעושר נבזה ונמאס כזה? עשרו הוא נשך ותרבית, שוד עניים, כבודו הוא אוצר הברזל! ותהלתו המפתח!.. כדברים האלה דבר לנפשו, ביום אחד מימי תמוז בבקר השכם, איש כבן ארבעים וחמש שנה, רוח נכאה רחפה על פניו, ובין קמטי מצחו הסתתרה דאגה, וטרדת נפש. לרגעים שלח יד ימינו הענוגה בסבך זקנו, אשר בקצהו יפרד והיה לשני ראשים, הראש האחד פונה ימינה, והשני – שמאלה, וילך הנה והנה בחדר משכיתו, לבוש שמלת בקר יקרה, אשר זר אדום מסביב לשוליה, ושתי מלילות ארגמן ירדו משתי קצות חגרתה, ותסתתרנה בצלחתו, כפה שחורה כסתה את ראשו, אשר שיבה זרקה בו זער שם, זער שם; לרגעים נגש אל שלחן הסופרים, וירכין את ראשו, ויתבונן בעין חודרת, אל הכתבים המפזרים והמפרדים עליו, בלי סדר, ויעוה את פניו, וינע את ראשו מימין לשמאל, ומשמאל לימין, ויחליק זקנו ומצחו, ויעצם את עיניו כחושב מחשבות והוגה דעות, ויוסף להניע את ראשו מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, ופניו אורו מעט, כמו שלחה לו פתאום עצה ממרום, וינע כף ימינו הלאה ממול עבר פניו, כאיש אשר שלח מנגד עיניו את מפריע מנוחתו אשר יהי עליו למשא; וישב על כסא רך בעל מסעד גדול ורם, וכרגע קם על רגליו, כמו לקח מושבו על גחלים בוערות, וימודד את החדר לארכו ולרחבו, וישב וישב ויוסף הכתבים, ולקרוא בספר החשבון הגדול המונח על השלחן, וירב קמטי מצחו, ויאנח במרירות ויוסף לדבר אל נפשו: אנושה מכתי! מנשה הוא הצדיק, ואנכי הרשע! הוא חנון וצדיק, ואנכי חוטא ופושע, אנכי בלעתי את חילו, אכלתי את עמלו! כעת יאמר: שמעון הצדיק אכל ושתה וירא בטובה, ויתן שלוחים לבתו, גם פזר נתן לאביונים, ומנחה גדולה לאיש האלהים, וכל אלה רק ביגיע זרים! האלהים מצא את עוני!.. הוא היה ראש מסבי; הוא ולא אחר! נשך אכזרי כזה: שנים למאה! שנים למאה מי שמע כזאת בין הסוחרים? נשך כזה יתנו רק הוללים, רודפי זמה ושכר! – שלשים אלף שקל משך שנתים ימים! הלא רק רבית לקח מידי בשנתים אלה, ארבעה עשר אלף, וארבע מאות שקל! אכן צדקה ממני אשתי, צדקה דבורה! היא התחננה אלי אז, לבל אביא צוארי בעלו הקשה, הה נואלתי מאד, חטאתי ואשגה הרבה על בלי שמעי לקולה! אבל מה יכלתי אז עשות? אז בעמדי על עברי פי פחת? לולא שלשים האלף, כי אז הלא נגלה קלוני לפני שנתים ימים, ומכבר הייתי את אשר נכון הנני להיות כיום הזה, היום או מחר, או ממחרת המחר! ואם כי מכבר שכחתי עמל ותלאה, כי פעמים לא ימות בן אדם תולעה, תחת אשר כעת אגורה מפניו ושבטו יבעתני… אבל מי גבר יחיה ולא יקוה? גם אנכי כאחד האדם קוה קויתי, אולי, אולי… אכן לו כליתי לצחק על הבמה את מחזה התוגה לפני שנתים ימים, כי אז הלא נפלא היה ממני גם זאת: להטיב למצער לשבע בתי בעמלי, שעמלתי, זה חצי עין אל כספי, בכל זאת, הלא לא השפיל את כבודו לקחת לו אשה, בת דל וריק, בת בולע חיל זרים!.. ועתה ברוך אלהי ישעי, הלא נטעתיה בקרן בן שמן, לדור דורים הנה מאשרת בשבתה לבטח בצל עשיר אדיר כמוהו! אך מה זאת? מה היה לי? ההסתתרה בינתי? אם חושי אין בי? או אולי חולם הנני? מדוע זה אפחד ולא אבטח בבית מצודות כמוהו? הלא בו שמתי מאז מבטחי!.. אכן דבר אשר נפלא היה ממני לעשות, עשיתי אז; אבל פקוח נפשות!.. כל אשר לאדם יתן האדם בעד נפשו ונפשות ביתו! בו בטח לבי ונעזרתי! אכן מכבר נושעתי, האח נושעתי נושעתי! שלשים אלף שקל, היכבד ממנו הדבר? ידעתי כי שלשים אלף שקל כשלשים קשיטות נחשת הנם בעיניו! לדך נכלם כמוני, תעמוד הרוחה כרגע! עוד ביום הזה, בתתו הכסף על ידי, אסתום בפי משטיני ומקטריגי, את פי מנשה, ארגיע רוח אלה אשר הפקידו או השלישו בידי, מבלי קחת ממני כל נשך ותרבית, הם יהיו הראשונים!.. אהה למרך לבי!.. איש מפחד כמוני טוב לו שלא נברא! לא לא, לא אפחד מחמת המציק אשר כונן חציו להשחיתני! הטמן בעפר מנשה! בוז לך לעג לך! הנה חציך יעברו ממני והלאה, ולא יגעו בי לרעה! היום הזה אשלם לך את נשיי, ושבע בתי לא לבנך לגד!.. אנשי שלומי הביאו דבתי רעה אל הרבי, אבל לא אחת מהם והמונם, הנני יודע את אחי אלה: הם יהמו ירעשו עד כי ילאו… עוד מעט וחדל שאון, והדבר ישכח, ולא יוסיפו עוד לשים אליו לב! אודך אלי, ארוממך אלהי המלך, כי עשית פלא! לולא חתני זה כי אז הלא אבד זכרי! האיש קם שנית על רגליו וילך הנה והנה, ויגש שנית אל ספר החשבון ויהגה בו ויוסף לדבר: – בכל רחובות בעל פרצים יתקנאו בי, כל באי שערי בית מקוה הסוחרים, יאמרו: אין קצה לאוצרותי! מי יתן והיתה אמת בפיהם! אולם החשבון הזה, "השורה האחרונה" הלא תענה כחשם בפניהם! אבל אחת היא לי, אושע נא מיד נושי ואלעג לתבל ומלואה! זאת אעשה – כה גמרתי אמר סלה – לאט לאט אמכור את שדה אחוזתי, ואם תמעט מהיות די שלמים, ומכרתי גם את ביתי, הן מרבית בני האדם, ומה גם אחי בני עמי, הלא יחיו גם מבלי היות בעלי אחוזות ובעלי בתים שני שלש קומות! יחיו ויבלו ימיהם בוב, בשלות הגוף ומנוחת הנפש, ויאשרו בארץ; ואני אוי לי, גם בהיותי גדל הכנפים, ורב הנוצה, וחילי פרץ בארץ מיום ליום, ההתענגתי על חילי? הראיתי בטובה? הידעתי מנוח? הלא רק מלאך בלהות דחה דחני, השטן קלעני בכף הקלע, אנכי רצתי, נסעתי, שאפתי, סחרתי, חשבתי מחשבות, שתי עצות בנפשי, רקמתי תחבלות, ומה חלקי מכל עמלי? הוי עולם שקר! הוי תועים טועים… אנחה ממשכה הגיחה מגרונו בקול הומה! כהרוח אשר יפוח דרך ארובת העשן, בליל סופה וסערה, ויגש אל החלון ויפתח את האשנב, ויקשב וישמע קול שריקת מכונות בתי החרשת הקורא בכח: עת לעשות! – הנה רק השעה הששית – הוסיף לדבר – ואנכי זה כבר נדדה שנתי מעיני, אם כי בשעה השניה בעלות עמוד השחר, עליתי על ערש יצועי – ויעמוד זמן כביר, ויבט בלי רגש על פני הרחוב, ואחרי כן שלח ידו בכפתור קטן אשר בקצה חוט השני היורד ממרומי הספון, וסובב כנחש עקלתון את קנה מנורת הקטור, התלויה בטבור החדר, וקול צלצול פעמון אליקטרי התפוצץ בכל חדרי הבית. לקול האות הזה חרדה נערה משרתת ותתצב בפתח החדר. – הנני! – קראה הנערה בשפת הארץ, אחרי עמדה רגעי מספר; ותחכה למצות פי אדוניה, אשר הפך פניו אל החלון, ויבט על פני הרחוב. – מה יצוה האדון? – נועזה הנערה לשאול שנית. והאדון הביט מאחריו ויאמר: – הנך פה? הגברת קמה ממטתה? – הלא רק השעה הששית אדון!.. – אכן השעה הששית, צדקת, לכי לך! הנערה פנתה ותלך. האדון שב ויגע בכפתור, וקול צלצול נשמע שנית. הנערה המשרתת, נראתה שנית על סף החדר. – מה יצוה האדון? – שאלה הנערה בעמדה לפניו רגעי מספר, ופניה הפיקו אי רצון. – כי יבוא איש ושאלך לאמר: "היש האדון בבית"? ואמרת "אין", התשמעי את אשר אנכי מצוך? אמתך! – ענתה הנערה ותנע כתפה, כמו התפלאה לשמוע מצות אדוניה ותפן ותלך. קול הפעמון נשמע פעם שלישית, אך לא מחדר האדון נתן האות כי הנערה המשרתת, מהרה דרך המסדרון הראשי ותפן על שמאל אל חדר המשכב. וכעבור רבע שעה יצאה הגברת מחדרה ותתצב על סף חדר אישה. האשה הזאת אם גם לא רכה בשנים היתה, בכל זאת עוד חן עלומים שפוך על פניה, אפס כי הפיקו מעט, אי רצון, או רוגז… מבעד לחלונות בתי נפשה, אשר בשם עינים יקראו, יכול הרואה לראות, כי אבני מעמסה מעיקות תחת לבה, אבנים גדולות וכבדות אשר לא תעצר כח לגול אותן ממקומן.. ותשאל בשפל קולה: – האם קראת לי שמעון? מה זה השכמת קום? שמעון היה אחד מנכבדי עדת היראים בעיר "בעל פרצים" ואחד מגדולי כנעניה, הנודעים למשגב בעולם המסחר. מלבד בית מסחרו הגדול, מכל מיני רקמת משי ושש עזבון ארצות הנכר, עוד סוחר היה בתבואות שדי, ויהי גם הקבלן הראשי, להספיק תבן ומספוא לצבא הרוכבים, ומזון ומכלת לחיל המצב החנה אז בגלילות הנהר "כעס-אויל" ומסביב גדול היה שמו, בגלל סחרו ואתננו, לא רק בין אחיו היראים, כי גם בין אזרחי הארץ, ושרי הצבא; וגם עדת הנאורים בבעל פרצים, אשר ברובם עוינים הם את אחיהם היראים תמיד, כאשר גם האחרונים לא ישיבו אהבה אל חיק משנאיהם, וקיר שנאה מבדיל ביניהם, כמו בין הפרושים והצדוקים בימי קדם; בכל זאת התימרה תמיד בכבודו, בגלל חכמת לבו וסבלנותו, והוא היה למופת להם: כי גם בין היראים והחסידים, נאורים; או כי גם בין הנאורים, ימצאו חסידים ואנשי מעשה; והוא הראה לדעת כי הנאורים ילמדו אל מעשי היראים, והיראים ילמדו אל תהלכות הנאורים, ואז על נקלה יתאחו הקרעים הנוראים, בשמלת היהדות… תולדות ימי חיי שמעון מתאימות עם תולדות כל עשירי העיר הגדולה הזאת אשר עשרם בא להם, לא בירושה מיד הוריהם, כי אם בחריצות כפיהם. וכח ימינם הביאוהו אל ביתם! והם היו הראשונים, אשר בעשרם תמכו כבוד משפחתם הדלה באלפי ישראל. רבי גמליאל אביו לא נודע בין עשירי הכנענים, כי עסק בפרקמטיה של תורה, חמש ושלשים שנה היה מלמד תורה לעמו ישראל, אשר מבית מדרשו הקטן והדל, או הישיבה, כאשר נקרא אז בצחנה עיר מולדתו, יצאו חכמים מוסמכים להוראה, ומהם הרבה אשר ראו אור עולם באוצר חיים, בנשוב עליהם רוח ההשכלה ויעזבו את תורתם, וילכו וילמדו שפות ומדעים. ותורת רבי גמליאל רבם היתה אור לנתיבתם, ותובילם למחוז חפצם בקפיצת הדרך: במשך שנתים ימים, הכינו את עצמם לכנס לטרקלין בית מדרש המדעים, תחת אשר בני הנאורים, אשר בהיותם בני שש שנים, החלו לשאת על שכמם, את על הלמודים הכוללים, והם עברו בעמל רב ובתחבלות שונות, שמונה מדורי הגימנזיום, במשך שמונה שנים, או גם עשר. – ורבי גמליאל זה עסק באמונה, לא הונה את עמיתו, לא הקטין האיפה, ולא הגדיל השקל, לא מכר קלא אילן תחת תכלת, גם לא מעל בעמל זרים, כסוחרי הדור הזה החי עמנו!.. בימים ההם, בימי החשך והבערות, היה עון גם חרפה, ללוות ולבלי שלם, אשר יקרא בעת הנאורה הזאת בימי ההמצאות הנפלאות, בימי תקון המדות, בימי הברק החצוני, בימי חברות "צער בעלי חיים" ועוד כאלה, בשם "אין-שלם" ( בנקרוט בלע"ז ) או "דרך התגרים", קראו אז חמס ושוד, חמס נעשה לא בסתר היער באישון לילה ואפלה, כי אם ברחוב הומה מאדם, לעיני השמש… השודדים לא יתבוששו, והשדודים לא ירחמו!.. רבי גמליאל היה בר לבב, אם גם בגדיו לא היו לבנים ועשויים בטוב טעם כבגדי נקיי הדעת בדורנו; את כבודו שמר מכל משמר, אם גם עונו גדול היה, ועל כן עסק באמונה, והעסק באמונה, הלא תדעו אחי הקוראים, רב טובה וברכה לבעליו… ועל כן, קרה לו לעתים קרובות, כי בערבי שבתות למנוחה, ומועדים לשמחה, אחרי אשר הכין את עצמו לכבודם, ומכבר שב מבית הרחצה, או מהמקוה, וצוארון החלק הלבן, המחבר בלולאות לבנות התנוסס מבעד לבית צוארו, ופניו מכבר הפיקו ענג שבת, או שמחת החג. – ובביתו לא הוכן עוד מאומה לכבודם, לא רק בשר ודגים, יין ונרות וחלות סלת, ומה גם משמנים וממקים כבבית הורי תלמידיו; כי גם ככר לחם! לחם אשר גם ביום חול לא למותר ותענג יחשב לבעליו; בלעדי המטפחת הלבנה, הפרושה על השלחן, ומנורת הנחשת בעלת שלשת הקנים הממרטה, אשר מהרה בעלת הבית לשים אל השלחן מפני הכבוד… חרפה שברה אז לב רבי גמליאל, כאשר לחשה לו אשתו באזניו. כי צרה קרובה, כי אין עוזר… והוא לא התאונן בכל זאת על הורי תלמידיו, אשר יעבידו אותו בפרך, מבקר השכם עדי נשף ויעשקו שכרו, וילינו פעולתו, ויקשיחו לבם ממנו ויתנוהו לחיות חיי צער, בעת אשר יפזרו כספם, למותרות ותענגים, ולכבוד מדמה; לא בגלל צדקתו, כי אם בגלל אשר לא השכיל להבין את ערכו, ולבקש משפטו, הוא רק אחת ידע: כי מלמד עני הוא, והורי תלמידיו "בעלי בתים" עשירים הם", ואיך יעיז מלמד עני להתאונן על בעלי בתים נכבדים, ולבקש משפט? הלא ישרים ישומו עליו, ויתנוהו לחצוף ועז פנים, הצחוק הוא בעלי בתים עשירים?.. בלי ספק לא יעותו משפט!.. גם לא התאונן על רעבון נפשות ביתו, כי מכבר הסכין את הרעב וישלם אתו, וכמוהו היו גם בני ביתו, האורח האכזר הזה, מכבר חדל להיות אורח בביתם, כי כפעם בפעם סר אליהם, לענות את נפשם והם קבלוהו בסבר פנים יפות. – רק רוחו נבקה בקרבו, בזכרו כי יפלא ממנו לקרוא ארח עני אל שלחנו; ומה גם לעת זקנה, עת בניו הגדולים, נשאו להם נשים וילכו מרחוק לגור, ובביתו נשאר רק שמעון בן זקניו, ובלי ארח לא יכול לברך ב"מזמן". אך פתאום באה תקופה חדשה בחייו! אחד הסוחרים מתושבי בעל פרצים, אשר במשוגה התברך בלבו, כי עשיר בעל אוצרות הוא, ויבקש "עלוי" לבתו היחידה כמנהג ההם – בחר בשמעון בנו, אשר היה לגאון ולתפארת בין כל תופשי התורה בעיר מולדתו צחנה וסביבותיה, וינבאו לו כי ידין את עמו כאחד גדולי ישראל, וירבה לו מהר ומתן: מאתים אדרכמונים, וגם את גמליאל מחתנו זכר לטובה, וישקול על ידו מאה אדר כמונים בעת חתם בשמו על התנאים, ורבי גמליאל קבל את הכסף בנפש חפצה הפעם, אם כי מעודו שנא מתנות; באמרו כי מיד בנו נתן לו, ובעשרו זה הושיעה לו ימינו להוציא לפעלו את הרעיון הקדוש אשר הרה והגה אז לבו, זה רבות בשנים: לתור לו מנוחה לעת זקנה, בהר הקדש בירושלים, לבלות שם שארית ימי חייו, בתורה ועבודה. הרוח הזאת צררה אז בכנפיה, את הזקנים השלמים באמונתם, אשר מכבר שבעו ממנעמי החיים, או אלה אשר ברעות נפשם, ומכבר קצרה רוחם בעמלם; והוא תמיד התפלל לאלהיו בדמעות שליש כי יצליחהו פתאום, למען יוכל לעזוב את בית כלאו, את צחנה; ותפלתו – ראה אז עין בעין – כי נתקבלה ברצון, ועל כן מהר אחרי חתונת בנו לשלם את נדרו, וילך למסעיו בחברת אשתו טריסטה, ומטריסט – ירושלימה. ושמעון בנו לא צר היה לו המקום, גם בבעל פרצים עיר מולדתו החדשה; כי לא כאשר יראו הזקנים, יראו הצעירים; שמעון ראה בה עולם גדול לפניו, עולם מלא תקוה וחיים, ענג ונעימות, עולם עובר, עולם שוטף במרוצתו, עולם אשר אם לא ימהר לחטוף ולאכול, לחטוף ולשתות ממנו, אז יהיה מתחיב בנפשו!.. ואם כי מאתים אדרכמוניו לעמת שבאו כן הלכו, כי נפלו ביד חותנו, וחותנו אבדם במרוצת הימים בענין רע, והמן פסק לו משלחנו, בטרם בא מועד; בכל זאת לא נפל עליו לבו, ויצא לגור באשר מצא: הוא ודבורה אשתו, ויחזק בקרנות מזבח המסחר, רק בחמש אצבעותיו, ולא בוש משברו לראות ברכה בעמלו, כי תם דרכו, וחכמת לבו, היו צלו על יד ימינו; ותחת אשר סחורת אביו יקרה היתה מפנינים, ובמשך חמש ושלשים שנה לא רכש לו מאומה בעמלו, בלתי אם מועקת מתנים, ומכאובי הטחורים; הנה הוא, רכש לו בשנות מספר הון עצום, גם כח מתנים ומוח עצמות. שמו יצא לאט לאט לתהלה מרחוק, ורבים התברכו בעשרו, כאשר התברכו בתורתו, וביתו היה לשם ולתפארת בבעל פרצים. רק בימים האחרונים, מאז השיא את שבע בתו להשלחני ( בנקיר בלעז) האדיר מקסימילין, בתו אשר סרסורי הזוגים, יעדו לה עוד בהיותה מוטלת בעריסתה, עלויים גדולים, צאצאי הקדושים אשר בארץ, כנאוה לבת גביר נכבד ובעל בעמיו כמוהו, הזוכה לשני שלחנות כאחד – מהעת ההיא עלתה עב קטנה, ותעב את שמי שמו הטוב. חידה גדולה ונפלאה היה הדבר בעיני כל יודעיו ומכיריו! ואחרי אשר הוגיעו את מוחם למצוא החידה, חרצו משפט לאמר: כי רק בתו אשמה בדבר; בתו אשר בזדון או במשוגה, למד לשונה שפת צרפת, ולפרוט על העגב, ועוד למודים בלתי דרושים לחפץ בת ישראל כשרה; למודים אשר מהלכים למו בבתי עשירי ישראל האמתים והמדמים, לא בגלל תועלת רצויה, כי אם בגלל כבוד שוא, לנחל תהלות כסילים לעת מצוא במושב רעים, אשר חלף הכבוד הזה, ימיטו עליהם גם רעה רבה, חלאים ויסורים רעים – הבת השובבה הזאת נמשכה אחרי "חצי יהודי" זה בחבלי אהבה… – אבל – שאלו את נפשם – מדוע לא מחה אביה בידה? איך הביט און בבתו ולא התבונן? איך יכול לראות באבדן בתו בן ממר כמקסימילין?.. ואז הסיתם בשפק לבם, אם לא שמעון בעצמו "התחמץ"? ואם בסוד החסידים תבוא נפשו, מי יודע אם לא בערמה יעשה זאת: להונות את הבריות ולגנוב את לבם, באשר כי כה דרוש לחפץ עסקיו?.. כי הנסיון הראם לדעת פעמים הרבה, כי רבים מבני בריתם ואנשי שלומם, אשר קבל עם התחסדו, בכבוד רבם התימרו, ובסתר אהלם חללו כל קדש, ויעשו כל תועבה, ורק אחרי אשר הזמן גלה שוליהם על פניהם, רק אז התפקרו ולא התבוששו, להראות מעלם ומרים לעין כל ויתרחקו לאט לאט מעמם, עד כי הרחיקו מעבר לגבול, ואחד מהם היה מחתנו וינצינטה אבי מקסימילין המנוח! אבל משפטם היה מאפע: לב שבע אמנם נפתה לאהבה, אך לא את מקסימילין אישה! היא אהבה לא בגלל דעתה שפת צרפת, כי אם בגלל דעתה שפת עבר, ואזנה לקחה שמץ מחכמת ישראל ותורתו… ושמעון לא יצא לתרבות רעה בימי העמידה: יומם ולילה טרוד היה בעסקיו הרבים והעצומים, עד כי לפעמים קרה לו, אשר אך הציג כף רגלו על סף בית מסחרו, וטרם ראה את פני אשתו וצאצאיו, שב וישב על המרכבה, אשר זה רגעים אחדים ירד ממנה, לרגלי פקודה אחת משטון הצבא אשר הגיעתהו פתאום; ואיש כמוה לא יכול לפנות לבו לבטלה, לחקור ולדרוש בעניני אמונה ודת ושטת החסידות, אם טובה היא או רעה? אם אמת או שקר לימינה ומה גם אחרי כי לא מצא בה ערות דבר, ולא כל מגרעת מאז הכירה בהשתדלות חותנו; מעודו לא התיצבה לשטן על דרך הצלחתו, ערך כספו לא נגרע מאומה בגללה, וגם מדרך הצדק והישר לא התעתו, וגם פעם לא נאלץ להונות ולעשוק על פיה, כאשר יאמרו צורריה, ונהפוך הוא: היא הנחתהו במעגלי צדק, ותזקק את שבעתים… ובהתהלכו בין שרים ראה, כי הסירה ממנו חרון אף וכעש.. כפעם בפעם שמעו אזניו מפי נרגנים, כי אמנם היהודי תועבה הוא להם, אך לא היהודי התמים עם אלהיו אשר נאמנה את אל רוחו, כי אם היהודי המתחפש באפד איש אזרח, אשר בעד הות בצעו יתן את כבודו אשר הוא כבוד עמו ואלהיו לכלמה… אך יד העת עשתה כל אלה! בראשית שנות השמונים להמאה התשע עשרה, באה תקופה נוראה פתאום בחיי ישראל החמרים. ישראל אשר זה שנות מספר מצא מעט מנוחה ומרגוע בצל מושל צדיק ויחליץ עצמותיו… מארץ אשכנז הגיח נחש נורא לשוף עקב את יעקב הקטן והדל, והשרף המעופף הזה רדף אחריהם במעופו עד ירכתי צפון, וישך ויאכל את יעקב, ואת נוהו השם… ולרגלי המבוכה זאת ירדה בעל פרצים, אשר בה עלה סחרו כפרחת; כי אמנם רק היהודים האדירו והגדילו בה את המסחר הכללי, ויעשוה לרוכלת עמים, זה רבות בשנים, מאז הרחיבה הממשלה רבת החסד את זכיותיהם; הם הורידו אליה סחר חינה, פרס, סיביר וקו-קז, אמיריקה, ומה גם צרפת אשכנז ובריטניה, בחריצותם משכו אליה סוחרים מקצוי ארץ ואיים רחוקים. – העיר הזאת ירדה אז פלאים, גלגלי מסחרה חדלו מהתנענע, כי גם אם יד אחת, או פות אחת כי תשחת, והתקלקלה כל המכונה, מחיר הבתים והקרקעות ירד אז למחצה לשליש ולרביע, בעלי בתי המסחר והחרשת נפלו ונשברו, וכל עוד נפשם בה נסו מהמערכה, הפועלים הרבים והעצומים, העוזרים, והמשרתים, הלכו קודרים ונענים בלחץ הבטלה, ואחרי כן חלה בה גם מגפה נוראה, מגפת שמטת כספים, ותכריע בכנעניה, ותהרוג בעשיריה והיהודים אשר מהם נפתחה הרעה, היו הראשונים אשר היו טרף לשניה, וגם על שמעון מיודענו לא פסחה; כי בפשוט לו בעלי משה ידו את הרגל, הוצג ריק על גחליו, חובותיו משערות ראשו, אשר עם לו גם מכר את ביתו הגדול וכפר אחוזתו, וכלי כספו וזהבו, וכל תכשיטי אשתו, וכל אשר לו, גם אז קצרה ידו משלם לכל נושיו. אפס כי שמעון זה למרות מדיו הארוכים, והתנהגותו בחסודות, היה איש מזמות, בעל שכל חד ומהיר, ורוח כביר, עד כי כל כנעני היהודים הנאורים, והשלחנים, מגלחי הזקן, המדברים לא בלשון עמם, אשר כחורי הארץ יתראו, וצלם היהדות סר מעליהם; גם הם כתרו את גדל הזה, וארוך המעיל, בהתאספם בבקר בבקר בבית מקוה הסוחרים אשר ברחוב המלכים, וישאלו בעצתו, ולמוצא פיו יחלו כאל מלקוש, הוא היה נשיא בית מקוה הסוחרים הרוחני, הוא אמר ויהי, הוא הוריד ויעל, הוא השפיל וירומם מחירי תבואות שדי, ועזבון הגפת, וגם המרק הפרוססי היה בידו כחמר ביד היוצר, ומבלי צדיה עורר בקרבם רגשי כבוד להתלמוד, עד כי בסתר לבבם התאוננו כפעם בפעם על נפשם, על בלי למדם את התלמוד, בחשבם, כי בו, רק בו כמוסים כל סתרי מזמות המסחר ותחבלותיו, וכל רזי עולם הספסירות ( שפיקולציא בלעז ) בראותם כי אם גם ערומים הם בדעת, מלאי ערמה ותחבלה, לא יוכלו התחרות את שמעון בן גמליאן היודע את התלמוד! ותחת אשר הם כרעו ונפלו בנוסם אז בעת המהומה מהמערכה, במרך לב ופיק ברכים, הנה נלחם הוא בגבורה נפלאה ואמץ לב את מקריו ופגעיו כגבור משכיל על שדה קטל, שלש שנים רצופות! פה לקח, ושם נתן, מהאחד לוה משאת כסף, ולמשנהו השיב נשיהו, וחזר חלילה, עד כי גם בכלות כחו, לא נסוג אחור, ולא השליך מידו את נשקו; אך בראותו כי בא במשעול צר, נושיו הדריכוהו מנוחה, ועוד מעט, ראה כי ישיגוהו בין המצרים, אז רק אז, בקש עזרה ממנשה הנושך, והפעם היתה הראשונה, אשר המרה את פי אשתו, אשר התחננה אליו גם יעצתהו, גם צותה עליו לבל ירכיב את מנשה אלוף לראשו, ויחלף כח מעט, דמיונו היה אז כמוכה בשחין רע, אשר יקח חרש להתגרד בו, בראשונה תהי לו הרוחה ואחרי כן יתגברו מכאוביו, אבל גם אחרי אשר שאף רוח מעט, היתה עליו שבע בתו משא לעיפה ותכשל כחו! בתו שבע היתה אז בת עשרים. הסרסורים, דפקו דלתיו, בהביאם אליו חדשות נכבדות חדשים לבקרים, בחשבם כי מהר בתו עולה למצער עד שלשים אלף שקל, ושכר טוב נשקף להם, חמשה אחוז למאה; אלף וחמש מאות שקל כסף! והוא השיב פניהם ריקם, באין אמר ודברים, עדי חדלו מבוא אל ביתו, באמרם בלבם: כי גא האיש מאד, וגאותו וגאונו, יוליכוהו שולל, ולא ידע מה לקרב ומה לרחק, ולא יראה נכחה, וגם הוא לא ידע מה שלבו חפץ. אבל לא ידעו כי היטיב לדעת!.. הוא ידע רק אחת: מצבו כי ברע הוא! ובכל עת אשר בא זכר בתו לפניו בא רעד בקרבו, רעיון נורא הפחיד כל עצמותיו, "בתי היא בת עשרים, עוד ירחי מספר, והנה היא בת עשרים ואחת, עוד שנה, עשרים ושתים, ושלש, וארבע וחמש, הוד עלומיה יחלוף, פניה ימלאו קמטים קמטים, קומתה יכפף, הנני הולך ודל, יורד מטה יום יום, ומה אפוא אחריתה? מי יפול בגורלה"? ומוסר כליות קשה כשאול הפליא מכותיו, על אשר גאה גאה לפני שנתים ימים, עת ההצלחה היתה משחקת בתבל ארצו… ורק באולתו מנע הטוב ממנה: פה חסרו לו מספר דפים גמרא, ושם יצא במדדו את יחש המשפחה, איפת רזון זעומה. ולמען השלות את נפשו והשקיט המית לבו, התקרב אל בתו בפעם, ויחבקנה בחבה יתרה בין זרועותיו; והיא, בתו אשר בחכמה הכירה כי דבר לאט עמו אחרי דעתה את דרך אביה עוד מימי ילדותה, כי לא נסה מעודו לפנות לבו לבטלה להשתעשע בחברת בניו ובנותיו, הוא לא הטיל עליהם אימה מעודו, אבל גם אותות חבה לא הראה להם, ועל כן התבוננה אליו ועיניה הפיקו שאלה; כמו חפצה לדלות ממעמקי לבבה את מסתריו, ובהכירה במצחת כובעו, כי לא ידע שלו, הוסיפה להתבונן אליו, והוא לא עצר כח לשאת מבטי עיניה, ויגל לפניה מערכי לבו על אדותיה באין אמר ודברים, רק באנחה כבדה אחת. – על מה אתה נאנח אבי? – שאלתהו בלב נמוג, וחש לה עתידות. – את בתי, תמסכי בקרבי רוח דאגה! – אנכי? – – שאלה שבע במבוכת לב טהור. – את בתי! – חידות לי דבריך! – לא בחידות אדבר! הידעת בתי, כי מלאו לך עשרים שנה – עד מאה – ואני תפלתי כי ימציא לך אלהים איש כלבבי, איש אשר תורה וחכמה צדק ויראה, יחד נפגשו בו, איש אשר ברחבה אוכל להגיד ולא אבוש: "את בתי נתתי לאיש"! כאבן מעמסה נגלה מלב שבע בשמעה מפי אביה, כי רק על זאת דוה לבו, וצחוק צדיק תמים, גלה את שניה, אשר כשני טורי פנינים היה מראיהן, אבל תמת נפשה הוסיף מכאוב על מכאוביו, ויאמר בלבו: – מה אמולה בתי לבתך, או מה מאשרת את כי עמל אביך נסתר מנגד עיניך. ושבע בשמעה שנית אנחתו. הפצירה בו להגיד לה דבר אמת, על מה הוא נאנח, ויוסף להשלות אותה: – רבו אנחותי בתי! הדור הצעיר כלו סג יחדו, אין דורש את אלהים! ואם אמרתי אבחר לך אחד מבני אנשי שלומי, הנה מכבר בקשתי, בקשתי ולא מצאתי, מצאתי פראי אדם, חיתו שדי, עגלים לא למדים!. ואז רחש לב שבע דבר טוב;לנחם את אביה, ולשמחהו מיגונו, ותודיעהו בחכמתה על פי רמז, כי איש אשר בו תורה וחכמה, צדק ויראה יחד נפגשו, איש אשר כלבבו, מוצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם, הוא דוד מנהל ספרי החשבון בבית מסחרו, ובאיש כמוהו דבקה גם נפשה!.. אבל תחת נחמהו, והחיות את רוחו, הרגתהו באמרי פיה: בשמעו שם "דוד" נבהל ונרעש וימת לבו בקרבו, ולא קם בו עוד רוח;הוא חפץ להרים במרום קולו, להגיד לבתו פשעה, אך כח הדבר נטל ממנו וקולו נחבא, כמו בא מחנק בגרונו, ויצא סר וזעף מהבית, ויתקצף ויתרגז אם כי לא מהיר חמה היה, ויקלל את יומו, ויוסף להעלות על לבו דברי בתו;אולי התעוהו אזניו, אולי שגה;אבל לוח הזכרון, הראהו לדאבון לבו, כי לא שגה, כי אזניו לא התעוהו, וכי שמע מפיה מפרש: "דוד" ומי הוא זה הלא הוא דוד הליטאי, סופר בבית מסחרו, היא תאהבהו, אותו, את הליטאי! ואש נשקה בעצמותיו: בתו תאהב, מה זאת לאהוב? בתו נשאה עין אל גבר זר, ומי הוא הגבר? שוד משדי, איש ליטאי! דוד הליטאי, דוד עבדו הסר למשמעתו!.. ובהוסיפו לזכור אמרי פיה אשר דברה, במנוחת לב, ופנים צהלים, מבלי כל פחת, מבלי כל מבוכה, כשובבה אשר מכבר פשט כבודה ויעף אשר גם הכלם לא תדע, ואז הצדיק עליו את הדין על אספו אל ביתו איש ליטאי… הה כן המה הליטאים – הגה ברוחו הקשה – מסכנים מאד לחברת האדם. זה הוא גמולו! כלם המה נעוי לב, שוכחי טובה, רודפי שמה וצודדי נפשות, הוא בא אל ביתי לעבוד עבודה, למצוא פת לחם, והנה פרש רשת לרגלי בתי! בתי היתה תמה וברה, גנב את לבה לא נועזה לדבר כה באזני… אודך אלי כי פקחת את עיני בעוד מועד – ויתאונן על נפשו על כי לא השיאה לפני שנתים בהיותה בת שמונה עשרה!.. ממחרת היום ההוא, כשוך חמתו מעט נסה להרגיע רוחו: – בתי היא תמה וברה, ואם תאהב לא העמיקה כה סרה הן מיכל בת שאול אהבה גם היא את דוד. והמשפט הזה כמעט נחמהו מעצבונו והנה קם לו משפט אחר לרועץ: – הן אהוב בתי לא דוד מלך ישראל הוא, איש ליטאי – להבדיל אלף אלפי הבדלות – וישכח כי בתו לא מיכל בת שאול היא, כי אם שבע בת שמעון בן גמליאל המלמד.. ואז נשפכה לארץ מררתו: – בתי נלכדה בפח טמן לה איש ליטאי!! פתחי פיך אדמה ובלעיני, לבלי תראינה עיני כידי! ואם כי היטיב לדעת את הליטאי הזה, כי לא כהליטאים הצעירים המשלחים והנעזבים לנפשם הוא, אשר בעזבם מולדתם ובית אביהם, ובבואם לבעל פרצים, יפרצו גדר, יתעו ארחות עקלקלות, ישאפו רק רוח חדש, יגלחו זקנם, יתגאלו בפת בגם בבית המרזח "תחת הכוכב החדש" יעלו עשן ביום השבת, ויבלו לילותיהם בבתי תיתראות וקרקסיאות ועוד ועוד. בלמדם אל נאורי העיר הזאת וריקיה ופוחזיה אשר מקרבה יצאו – הנה דוד הוא בחור ישר הולך, תמים עם אלהיו, וכספו לא יפזר להבל, וכמה פעמים, הראהו בתורה כי נצחהו בהלכה, בשבתם יחד ביום השבת אל השלחן, ומה גם בחכמות חיצוניות, גם שמע כי בן הוא להורים ישרים, וגם בין עשירים לא יבוש, כי אביו השאיר לו במותו הון ונחלה. אולם מה יתנו ומה יוסיפו לו כל אלה אם גר ליטאי הוא? מי זה יעולל בעפר קרנו לתת את בתו לאיש ליטאי?.. זה דרך יהודי בעל פרצים כסל למו, לבעוט ברגליהם, על אחיהם הליטאי (בין הליטאים נחשבו גם יהודי אוקרינה, בתרבה, פדליה, אשר גם הם שנוא ישנאו את הליטאים, וגם את יהודי בעל פרצים בכלל) יהיה מי שיהיה! רש נקלה, או נדיב ושוע, בער מאיש, או חכם משכיל, מעול וחומץ או זך וישר, העורב – יאמרו – טמא הוא אם שחור או לבן מראהו!.. הם יתגאו בעיר מולדתם זאת, כאלו היתה באמת סגלה לכל ארצות פזורי ישראל, אשר רק ממנה יצאו, אנשי מדות, גאונים, חכמים סופרים וכו', ועל כן רק להם נאוה תהלה, על חכמתם או צדקתם אשר ילדו בה! שם "ליטאי" הוא מנואץ, כשם "יהודי", הליטאי הוא דמות דיוקנו של ישראל סבא, מה שאירע לזה, אירע לזה, תולדות ימי חייהם מתאימים יחד, זה נרדף מאחיו, וזה נרדף מאחיו, זה נע תורה ודעת בארץ מאפליה, וזה הפיץ אור תורה ודעת, זה בעל כשרונות, וזה בעל כשרונות, זה מלא מעלות וחסרונו, וזה מלא מעלות וחסרונות, זה עני מדכא נודד ללחם תמיד, וזה נדכה ונענה ונודד ללחם תמיד, המעין הנרפש אשר ממנו תוצאות לשנאת זה, הוא המקור המשחת לשנאת זה: הנטיה הטבעית לשנוא את הרש, שררת התקיף על החלש, לעג האזרח השאנן על הגר הנודד, יצר לב עקוב, צרות עין, קנאת הממון והרכוש, וקניני הרוח, והקבלה והמסורה כנגד כלם. והקבלה והמסורה מסכו רוח עועים על איש טוב וישר כשמעון, אשר מעודו לא שנא את זולתו, לא אהב להשתרר, לא לעג, ולא קנא, ולא השיב אל לבו, על מה הוא עוין את אחיו בני בריתו בני אל אחד, בני אמונה אחת ותורה אחת, וזכות אזרח אחת, מבלי מצוא בם כל עון אשר חטא? אויבים טובים וישרים כאלה רכש לו ישראל בלאומים, לאלפים ולרבבות, אשר עם יחקרו וידרשו, כי יגידו "מדוע ישיתו לו מוקשים סלה"? אז לא ימצאו מענה נכון, ולולא בושו להגיד דבר אמת, כי אז הגידו ולא כחדו, כי גם הם לא ידעו "מדוע"? רק כי כה קבלו מפי הורים ומורים, אשר גם להם באה השנאה בירושה. ומתי ישכילו בני האדם? מתי יפקחו עיניהם? אל אלהים הוא יודע! ימים אחדים חלפו, ובמועצות ודעת הסיר שמעון את דוד מפקודתו, לבל יהי למוקש לביתו ולבתו, ולא ירא מפניו פן יפקוד עליו אפו, וישלם לו על יתר, להכות אותו חרם, בגלותו מסתרי בית מסחרו ההרוס אשר העלים גם מבני ביתו, ורק לו לבדו נגלו, בהיותו הסופר והמזכיר ובמצאו את לבבו נאמן לפניו;באשר ידע נאמנה, כי איש נאמן רוח הוא, אם כי איש ליטאי הוא, כי איש כמוהו לא יטור ולא יקום. ואמנם לא שגה במשפטו: דוד לא נשא עליו כל תלונה, לא התרגז, ולא התקצף, ולבו לא השיאהו להגן בעדו בעצה ותחבלה, ומה גם להלחם בו!.. לא כסיל אדם היה דוד, הוא ראה ויבן, כי לא מפקודתו הוסר, כי אם מביתו נגרש;רוח מבינתו ענהו, כי לא יוכל לו, ותחת הושע משנה שברון ישבר, ורק לשוא ישביע את נפשו כעס, ומה גם כי יושר לבו לא נתנהו לעשות כזאת! הוא היה בעל זכרון גדול, זכרון אשר לכשרון יקר יחשב בימים אלה, אשר מרבית בני האדם מוכים הם במחלת השכחה, ומה גם אחינו בני ישראל, הם ישכחו את אנשי חסדם מרוממי קרנם, אשר הקדישו ימי חייהם רק לאשרם וטובתם, וידו בם אבן, הם ישכחו את מצבם במדינה, וערכם הקטן והשפל, או ערכם הגדול… הם ישכחו את צור מחצבתם, אל מחוללם, מוציאם ממצרים… ועל כן היה הזכרון הרוח החיה באופני תורתנו: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים"! "זכור את יום השבת"! "זכור את אשר עשה לך עמלק"! "יום זכרון תרועה"! "והיה לכם לזכרון"! ועוד ועוד. ודוד זכר ולא שכח כי בא אל בית שמעון לא כחתן, לבקש אהבת בתו, כי אם כגר נודד בעיר נכריה, לבקש עבודה, עבודה אשר זה שלש שנים, כלכלתהו, ותלמדהו חקי חיים, וארחות המסחר, ובכן עליו להכיר טובה למטיבו זה, ולא לעשות תועבה, לגנוב או לגזול את בתו מזרועותיו ולהיות לדבת רבים. – האם בדרך משפט תאחז אשורי? – שאל את נפשו אז בקראו מכתב אדוניו אשר בו הודיעהו כי חפשה ממשמרתו ואל לבו התגנב אז רעיון נקם – אנכי נשאתי עיני אל בת אדוני! ואם יפתה לבי לאהוב אשת איש, או בת רוזנים? היש לי הצדקה לשמוע בקול אהבה פתיות כזאת? מדוע לא אתגבר על יצרי? מדוע לא אעצר כח למשול ברוחי? – כבד היה בעיניו עון ההורים הבוחרים לבנותיהם אנשים רק על פי רוחם מבלי שאול את פיהן;אולם גדול היה בעיניו שבעתים עון הבנות, הבוחרות להן אנשים רק על פי רוחן, מבלי שאול את פי הוריהן, ולו נשבעה לו שבע בסתר, כי אז תחת נחול כבוד, על אמץ לבה, ואמץ קשר האהבה, הנה רק נבאשה בו, ויחשבנה לבכרה קלה משרכת דרכיה… הכניע את רוחו, ויצא במנוחת לבב מבית שמעון, ולא הראהו גם פנים נזעמים, רק את מאת השקל אשר נתן לו למנחה יחד את התעודה כי עבדו באמונה ובחריצות כפיו, לא לקח מידו. הוא הודה לו על במנחה פניו, אחרי אשר לא עשה לו כל עול, ונהפוך הוא, עליו להודות לו חסדו על תתו לו חפשה ממשמרתו, כאשר הודה לו בעד שלשת השנים, כי בין כה וכה, רצה להחליף את משמרתו, במשמרת גבוהה מזו. – רק חמלתו על שבע עכרה את רוחו מעט, בדעתו כי היא רק אשה, ולא על נקלה תמיש זכרונו מקרב לבה, ומה גם כי לרגלי מצב אביה, אין תקוה טובה נשקפה לה… ויגמר אמר בלבו לקחת לו מועד לגלות את אזנה מכל אשר ידע… אך עד מהרה נחם ממחשבתו לבל יאדיב את נפשה חנם. ביום צאתו מבית שמעון מצא לו עבודה באחד מבתי המסחר הגדולים, אשר התחרה עם בית מסחרו של שמעון, ועליצות נפשו גדלה מאד, לא בגלל השכר הטוב אשר נקב לו אדונו החדש, כי לא היה נבהל להון, ויוקר את הכסף רק על פי ערכו, ומה גם כי לו ישב בביתו שנה תמימה באפס עבודה, גם אז לא ידע חסר, כי מפרי כספו אשר אסף בשלש השנים, ואשר ירש מהוריו הנ"ל יכול לשבוע ולהותיר, רק בגלל אשר ידע כי עבודתו הגדולה תגרש כל זכרון האהבה הנכזבה והמסכנה הזאת מקרב לבו, וכן היה: כי מצא מנוחה שלמה בעמלו, וישכיח מלבו דבר אשר רק להותו יהיה לזכרון לפניו. אבל לשמעון לא הונח, כמו עלה השטן ממעמקי התפת לצחק בו! כי מנשה נושו שם עיניו בשבע בתו לקחתה לבנו לגד לאשה, בנו היה לא כרעא דאבוהי, הוא היה הפכו מן הקצה אל הקצה, מנשה היה אדוק באמונתו, וגד היה חוקר ומבקר, ואחרי כן מודה במקצת, ולאחרונה כופר הכל. מנשה היה כילי, ויוקר את הכסף, ויכבדהו מאד, וישמר בלבו פתגם חכמי התלמוד ז"ל: "ואת היקום אשר ברגליהם, זו הממון שמעמיד את האדם על רגליו", וגד היה מפזר, והכסף היה בעיניו דבר נמאס, מטמטם את הלב, ומטמא את הנפש, והוא כח הכליון וההפסד הרוחני, ורק לעת מצוא יסכון להחמר, ועל כן פזרהו תמיד, בבואו לידו. מנשה היה נבער מדעת התורה, וגד, בהיותו בן שבע עשרה וכבר היה צנא מלי ספרא, בשמעו לקח מפי הורים מובהקים, ואביו הכילי לא חס על הכסף לשלם שכר למוד בנו ביד נדיבה ורחבה יותר מכל נדיבי בני עירו, כי בנו זה היה בעל כשרון, ושוקד על למודיו יומם ולילה. אך מאז שב מישיבת "עמק השדים" נהפך ויהי לאיש אחר: בקרבו התרוצצו שני יסודות: יסוד התורה, ויסוד ההשכלה החדשה, ויטלטלוהו טלטלה, ויביאוהו במבוכת שפק נורא, אפס כי מנשה אביו, לא ידע ולא יכול לדעת את התמורה הרעה במצב בנו המוסרי, ולא רק מנשה, כי גם מכיריו ומוקיריו אשר שאר רוח להם, לא הכירו בו מאומה, כי שת חשך סתרו;הוא השכיל לכסות דעותיו במשאון, לבלי תשורם עין זר, בדעתו כי קשה כשאול קנאת אחיו היראים;ומה גם אחרי אשר נודעו לו תולדות חללי ההשכלה, תולדות דין בנדיקט שפינוצא, ואוריאל אקוסטו, וידע להזהר… ואביו התברך בלבו, כי בנו זה יהיה רבן של כל בני הגולה, ורבות הגה לבו על אדותיו… ויבן לו מגדלים גבוהים, וחומות בצורות ברוח תקותו: "בני יעלה על כס רבנות, בני יהי רב בישראל, מרא דאתרא! בני יעמוד בבית הכנסת בראש, מאחורי ארון הקדש, לבוש בגדי קדש, מצנפת ואבנט ותכריך משי, פניו יאירו כאור שבעת הימים, ובבואו ובצאתו יקומו בני העדה פעם מימינו ומשמאלו כחומה, והביטו אחריו ביראת הכבוד;בימים הראשונים ישב על כסא רבנות בעיר ואחרי אשר ילך שמעו בכל הארץ, אז תבחר בו עיר גדולה לאלהים;גם בבעל פרצים, נפקד מקום רב, זה רבות בשנים, ואם מנהיגי העדה הנאורים, אשר בידם העוז והמשרה לא יאבו לעשות להם רב, הן מי יודע, אם מנהיגים יראים וחרדים לא יקחו מקומם תחתם והם יבחרו בבני בגד? האח בני יהי רב להעדה הגדולה והמהללה, אשר בתוכה ישבו גדולי ישראל על כסא הרבנות גאונים, וצדיקי עולם ובני יהיה ממלא מקומם, האח מה נעים גורלי! אנכי מנשה בן נפתלי הסנדלר אהי אבי הרב, הרב לעדת בעל פרצים, ועל פני כל העם אכבד! גם משלח ידי וכבוד משפחתי לא ישכו דרכי בסירים, אם אתחתן בשמעון, אז יקרא חתן רבי שמעון בן גמליאל, ולא בן מנשה בן נפתלי! בעלות בני על כסא הרבנות, אז ידע מה טוב חלקו, ומה נעים גורלו כי התחתן בי, אז יתגאה הוא בי!.. אמנם אנכי הנני מנשה, מי שהיה משרת ההמבורגי, שופך סיר הרחצה, ולהליטאים הנבלים, – מארץ החיים ישרשו – אשר באו לבעל פרצים לערוב מערבם, הייתי לפעמים שליח לדבר עברה… והליטאים הנבלים, בני זנונים אלה שלמו לי תמיד ביד נדיבה… הם חטאו ואני החטאתי הה חוטא ופושע אני, אללי לי נפשי הטמאה – אך מה לי לזכור ראשונות? רבים הם אשר בימי נעוריהם נזרו לבשת, ובימי עמידתם התיצבו על דרך טוב! ומי לנו גדול מרבי שמעון בן לקיש? לפי דברי המגיד, הלא שודד היה מסתתר ביערות, ועל דרך רצח שכמה, ובכל זאת, שב אל ה' בכל לבב, ובין התנאים הגדולים היה שמו, המגיד שיחיה הגיד כי במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד!.. הלא עזבתי את בית האורחים ואל הליטאים הנבלים, ואת בנות הזמה, זה כעשרים וחמש שנה, ומה לי להעלות זכרונות כאלה מתהום הנשיה? – אכן שמעון הוא איש זכאי, חסיד וטהור, נהדר בכבוד, ממחרת ליל התנאים תהום כל העיר בעל פרצים: "מנשה התחתן את רבי שמעון ברבי גמליאל!" רבי גמליאל הזקן, אשר בעשותו בים דרכו, עשו לו כל גדולי העיר כבוד גדול, רבים באו אליו וירכינו את ראשם לפניו, למען ישת ידו עליהם ויברכם, הלא אות נאמן הוא, כי צדיק גדול היה, ברכת איש בער ושפל כמוני, לא יבוא איש לקחת, ולו אם גם הביאותיה אל ביתם לא קבלוה ממני!.. אכן מחתן "נאה למקום, ונאה לבריות" הוא! ואז על נקלה אוכל לבחר גם לבתי חתן כחפצי, בתי תשליך משובת הילדות אחרי גוה, והיתה אשה יראת אלהים, מצניעה לכת, ואז תהי שמחתי שלמה, אז אראה עולמי בחיי, שונאי ילבשו בשת, ועיני שכני הרעים תכלינה, שכני אשר בשוט לשונם ימחצוני, ויפליאו מכותי"! זאת היתה משוש דרכו, ואדיר כל חפצו! אין חקר לרוח בן ישראל, לבו תהום רבה! מי האמין כי מלוה ברבית, מעול וחומץ, אשר עליו אמרו, כי נכון היה להוציא להרג נפשו, בגלל הכסף, איש שפל כמוהו, מצא און לו, להתרומם על כנפי טהורות, ורגשות נעלים כאלה, ויהי נכון בכל עת ובכל שעה, לתת כל הון ביתו, למען יתחתן את איש ישר ונכבד כשמעון, בתקותו כי ינחיל את בנו כסא רבנות, ובתו תלקח אחר כבוד לאיש יודע תורה וירא אלהים, ותתיצב על דרך טוב!.. האם רק יד הכבוד אשר רדף עשתה זאת? הלא גם הכבוד רגש נעלה הוא מאד, ואיש כילי כמנשה יתן כסף מחירו!.. אבל, מי אשר תכן את רוחו וידע כל מערכי לבו, ידע כי אדיר כל חפצו היה רק כי דור ישרים יבוא אחריו, כי יזכה לראות בנים ובני בנים, עוסקים בתורה ובמצות! בתו היתה כאבן מעמסה על לבו אם גם אביה היה, בכל זאת לא נכחד ממנו כי לא תתנהג בחסידות, ושכניו "הרעים" לא בדו שקר מלבם על אדותיה: עדים נאמנים הם, הגדופים אשר תמטיר על ראשו, ועל כל איש אשר בשם ישראל יכנה, ומה גם מכת הלחי, אשר נסתה להאציל בחסדה לאמה הורתה, עת הרהיבה עז בנפשה, להעיר למוסר אזנה, ולהגיד לה כי לא נאוה לבת ישראל כשרה לאחר בנשף בין שדרות עצי הגן הבטניקי, או לצאת באשמורה בלילה דרך החלון החוצה, ללכת בחברת רעותיה ורעיה לרחוץ על היאור, אחרי אשר הסתירה אמה את מפתח הדלת מראשותיה… והבטחתה אשר הבטיחה לאמה, כי אם תוסיף להעיז פניה נגדה, אז אין חפץ לה בביתה, ובכל רחובות היהודים הנבזים, ותבחר לה מעון במרומי העיר, או בבית הגברת כזבי בת צור!.. האזהרה הנעימה הזאת, הטיב מנשה לשמור, עוד יותר מהמפתח של ארון הברזל, אשר נשא כחותם על לבו, ומאז שמע אלה, לא העיז עוד פניו נגדה, וכל הגה יצא מפיה עשה כרגע, רק את אשתו האם האמללה, התקוטט במסתרים יום יום, אם כי לא עצבה מעודו. – מידך זאת לך – קרא בזעם בשלחו אצבע מול עבר פניה – קבלי כעת נחת מלוא חפנים, הכוני אשתי לקראת הכבוד אשר תנחילך בתך! פני האשה קבצו פארור, עיניה כסו בשמורותיהן עד החצי ותדום. – האמנם? הראית? אין מענה בפיך! נפשך יודעת מאד, כי מידך זאת לך!.. – מידי? אולי מידך אישי היקר? – התעוררה האשה ותעמוד על רגליה. – לא, רק מידך! אנכי מאז זעקתי ואשוע! את היא הנחש הארור אשר השיאני לשלחה אל הגימנזיום! נפשך אותה מאד כי בתך תהי מלמדת, אסתר'קי תצפצף בשפת צרפת, הא לך בת מלמדה! זאת לך נחמתך וששון ישעך! את התענגת לראות בהתרועע בתך את בנות כזבי בת הזמה הבלה… את דמית בנפשך כי לשחקים תרקיעי, כעת, פקחי עיניך וראי! ראי כי רק אל ירכתי שאול תורדי, הה רק שמה דבקה בה "הקליפה", שמה שמה! – האנכי ראשונה הייתי אשר שלחתי את הילדה אל בית הספר? הלא רבים וכן שלמים כמוני עשו, ובת גמליאל? אנכי לא ראיתי, ולא אראה כל עמל בבית הספר: נהפוך הוא;החכמה תעוז לאדם תמיד להחזיק במעוז האמונה! – האינני רואה איך יחזיקו חכמיך במעוז האמונה? איך ייראו את אלהים? חמסי על ראשי עדתנו, על בלי הושיבם אותם על כסא הרבנות, להורות בין הטמא להטהור? – אך אשאלך נא והודיעיני, היתפללו? היניחו תפלין? היזהרו מחלול שבת? הישמרו למצער את נפשם לבל תתגאל במאכלי טרפה? הישמרו גם דבר מצער מחקי תורתנו הקדושה? וחקי המוסר ישמרו? הלא כרבם, בגד בוגדים יבגדו! ביניהם תמצאי בנים שובבים אשר באחריתים יהיו נבלים, אשר ישלחו יד בנפשם, או ישלחו ביד פשעם… אוי לנו כי חטאנו! מי המה הנבלים אשר התערבו עם שונים, אם לא המלמדים האלה? הה מה אשרנו בארץ לולא גדלנו בנים כחשים כאלה, לולא נגאלו כפינו בעון מרי? הנשמע כזאת? עם אשר מקצה ועד קצה ישאו כלם את נפשם כי בנותיהם תדברנה צרפתית ותפרוטנה על פי נבל ובניהם יהיו, כלם רופאים, כלם מליצים בשער, ומי יהיו החולים? או מי יהיו בעלי הדין? – אבל רב לך מהטיף אמריך! אל תנאץ את המלמדים, הנה תמצא מבלי בקש הרבה, אפיקורסים בני נבל אשר לא ידעו גם מקום בית הספר איה? וכן תמצא תמימי דעים עם אלהיהם, ורועי אמונה גם בין תלמידי בית מדרש המדעים! – אחד מאלף ראיתי בין הראשונים והאחרונים! את דבק אשתי היית בעוכריה! עלי להודות לך כל ימי חיי, רב לך! – ואני יודעת כי רק את היית בעוכריה! – אנכי? – אתה! בכבודך ובעצמך – אנכי? – זעק מנשה בחרי אף ועינים מלאות דם, ויך באגרופו על חזהו, עד כי נשמע המון מעיו. – אתה ולא אחר! אנכי שלחתיה אל בית הספר, לבל תהי כסוס כפרד אין הבין, אולם גם למודי קדש העמסתי עליה, למען תדע מי היא! ואתה לא נתתני לקרוא למורה עברית כי ילמדנה!.. – בנות רבות עשו חיל, וגם אמי עליה השלום היתה אשה כשרה וצנועה, והיא לא ידעה גם להתפלל! – אבל גם שפת צרפת לא ידעה!.. – ומי בקש מידך ללמד את בתך שפת צרפת? – אל תאשים את הצרפתית חנם! אנא אישי! אין חנוך יקר ומועיל לבני הנעורים כמופת מעשי הוריהם!.. – ואנכי הייתי לה למופת ללכת בדרכי חשך? – שאל מנשה בכאב נעכר. – כן אישי! אתה היית לה למופת! היא ראתה דמעת עשוקיך, ותשמע שועת נשוכיך, ועוד בהיותה ילדה בת עשר שנים שאלה את פי לאמר: – אמי! מדוע יפרוש אביו את כפיו בהתפללו? – הוא יתחנן לאלהיו כי ישמע לקול תחנוניו! – עניתי לה אז. – ומדוע יאטם אזניו מזעקת דל? שאלתני. ועתה היפלא איפוא הדבר אם תתן לך כתף סוררת? אם תבוז ליקהת אם, ותדבר סרה בבני עמה? היא תדמה כי כמוך כל ישראל! – בת בליעל! – צעק מנשה וירקע ברגל – אם לא יתכן דרכי בעיני בת בליעל זאת, על כן תנזר היא לבשת? מדוע לא תטיב היא את דרכה? אבל למה זה תבקשי לטהר את השרץ בק"ן טעמים? היא פושעת מני בטן, סוררת מני רחם, ולקח כזבי בת צור – ימח שמה – היה לה לישועה… מוסר שדי! אך לא! לא אתן תפלה באלהים! האם מוסר שדי הוא? אל שדי התעה אותה מדרך הישר? לא! הוא נתן ליציר כפיו שני דרכים, הטוב והרע, והדרך הטוב הוא קרוב אליו, חכמת לב את רבקה אשתי! אם אנכי לא אותר על כספי, על כן תפרע מוסר?.. – מה בצע אישי כי תדכאני במליך? האם לא הטבת לעשות לו הטפת לה? לו שחרתה מוסר כאב את בתו, ולא הדפת אותה באף? – מוסר? זרעי על צחיח סלע! לבי ינבא לי כי תשביענו קלון מכבוד, כי תביא עלינו השאת השוד והשבר, כי תכס עלינו בצלמות, זכר דברי אלה! הה, כזבי בת צור ימח שמה, היא היתה מורתה ומדריכתה, ומלמדתה להועיל!.. – האם שתית יין מנשה ועל כן דבריך לעו? – קראה רבקה בחלחלת מתנים ותקפוץ ממקומה – הצילני אלהי! – הנני שכור רעיתי, שתיתי וסבאי היה לי לחרפה! שכור הנני ולא מיין! – ענה מנשה, ויפול על כסאו וישען על המסעד ויפשוט את צוארו, ככבש אלוף עת יובל לטבח ויאנח מרה, אנחותיו נקבו וירדו עד תהום לב רבקה, ותחמול עליו מאד, ועיניה נגרו מים, ותנס לנחמהו ולדבר על לבו: – הסר אישי כעס מלבך! אקוה לה' כי תנשא לאיש, והיתה אשה כשרה ככל בנות ישראל, הן רבות כמוה ראתה עיני, אשר בימי בתוליהן השיבו משובה נצחת, ובכל זאת בהנשאן לאנשים, "חלצו נעלי הילדות מעל רגליהן", הידעת כי אסתר היא בת תשע עשרה?.. סערת לב האב-הכואב שקטה מעט בשמעו תנומותיה, אך כרגע שב אליו עצבו ורגזו, ויקרא במר נפשו: – הה רבקה ידעתי מריה וערפה הקשה, וידעתי את שמה ההולך כשמן הטוב.. מי ימצא חן בעיניה? או בעיני מי תמצא היא חן? הבנים הסוררים ההוללים היוצאים ונכנסים בבית כזבי בת צור, הם ימצאו כן בעיניה, בני זנונים אלה, יקרו בעיניה מכל בחורי בני עמה! אל טוב וסלח, ברוק ברק ותפיצנה, ואל אראה ברעתי! אך מלאך המות יקחנה. בעינים מזרות אימה, הביטה אליו רבקה אשתו, אשר דבריו נחתו כחצים שנונים בקרב לבה, ומכאב נעכר קמה ממקומה, ותעזבהו לבדו באולם האורחים ותלונה התהלכה מפתחי פיה: – רק רוח רעה יבעתהו! כל היום אלה מלא פיו, תוכחה ונאצה, ולא דומיה לו! פני מנשה התעותו, כי הדלת נפתחה ברעש, והבת אשר בשלה כל הסער באה הביתה קוממיות ונטוית גרון. ויעזוב גם הוא את מקומו, וינס כנס ממהפכה, רק בהגיעו עד סף החדר השני, הפך פניו כלפי בתו אשר נצבה ממול הראי, ותסר את מגבעתה העגולה כמגבעת הגברים, ותטיב את שערות ראשה הקצוצות כשערות ראש גבר – וינע אחריה ראש, ויאנח במרירות ויגרם פרקי אצבעותיו ויתחבא אחרי כן בחדר משכיתו, ויפול בלי כח על כסאו ויבך כילד קטן. מחזות תוגה כאלה נראו כפעם בפעם בביתו, ולא ידע שלו בנפשו בזכרו את בתו, את אסתר'קי, אך לעתים רחוקות זכר תנחמות אשתו: "כי תנשא לאיש, והיתה אשה כשרה ככל בנות ישראל!" נשא את נפשו להביא את גד בנו בברית הנשואים, כי הוא הבכור, ואדיר כל חפצו היה רבי שמעון בן גמליאל, ראש וראשון, בתורה וגדולה בין כל עשירי בעל פרצים, וירכב על כרוב תקותו, וירקיע לשחקים, אבל כפעם בפעם נפל ארצה, ויפצע פצעים אנושים אשר מאנו הרפא ימים רבים, כי פקח את עיניו לראות כי תאותו ממנו והלאה, והיום אשר יאות שמעון להתחתן בו, עוד ירחק-חוק! אך גם זו לטובה, כי יזכור אדם ראשונות וידע את ערכו ומצבו!.. רע ומר גורל האיש, אשר נטל עליו לשאת חרפה וכלימה על נפשו;בעד נפשו אשר ספר זכרונותיו הכמוס עמו, וחתום באוצרות לבבו, יהיה לו למחתה ולמפלצת איומה תמיד על משכבו בלילות, בקראו מעליו את כל הכתוב בו בעט מלא מררות! – אוי ואבוי להאיש אשר בניו היוצאים ממעיו, יהפכו לקיקלון כבודו אשר בשרו תאחז פלצות, בזכרו כי אב הוא לבניו, לבניו אשר יקראו על שמו בנחלתו!.. אמלל הוא האיש אשר רק שם אביו למחתה לו, ועליו לכחד את שמו תחת לשונו לבלי יהי לבוז! אם יציר אמלל בתבל, אמלל שבעתים הוא האיש, אשר גם נפשו גם בניו, גם הוריו יכו תמיד בחרפה לחייו! וימררו את חייו! לעמל כמוהו, למעמסה הם החיים, וגם אוצרות זהב, וכל תענוגי תבל ומנעמיה, לא ימתיקו מררותיו. ואולם, איש כי יחטא, והלך בדרך לא טוב בימי חרפו, ואחרי כן ישוב מדרכו הרעה, הלא יוכל למצוא נחם לנפשו! התשובה היא רפואה שלמה לכל מכות הגוף והנפש, הרפואה היקרה והנפלאה הזאת, הכין רופא כל בשר, ל"חוליו", לחולי הנפש הרבים והעצומים, בכל מרחבי התבל, והיא תרפא לשבורי לב, גם תמחה חרפה מעל פניה בעליה;התשובה חביבה היא בעיני שופט כל הארץ, גם מבנו בכורו הצדק… ואיש כי יחטאו בניו, כי נמוטו פעמיהם, ויתעו ארחות עקלקלות, הלא עוד יוכל לקוות, כי ישובו אל ה', כי יטיף למו מוסרו, מוסר השכל, או ישמיעם מוסר כלימתם, ויניף עליהם שבט מוסר, אבל במה יתרצה האדם אל נפשו, אם אביו היה חוטא ופושע גבר נתעב ונאלח?.. אמלל בתבל כזה היה מנשה! מעשיו הראשונים השביעוהו ממרומים, מעשי בתו אשר היתה לחגא בחוג מכיריו בבעל פרצים, העטו עליו כלימה, ומעשי אביו בעיר מולדתו צחנה הם העטוהו כמעיל בשת… ובשמעו שם אביו, פערה אז שאול פיה לבלעהו חיים! שם נפתלי הרגיז מנוחתו, יותר מאלפי קולות וחרפות יריביו. נפתלי אביו היה איש מלאכה, מלאכה נקיה וקלה מאד, בלתי אם אשר השחירה את הידים, והחוטים המזפתים השאירו עקבותיהם על כפים אצל קשרי האצבעות. ובמלאכה זאת החל להתחנך עוד בהיותו בן עשר שנים, אחרי הגרשו מבית תלמוד תורה, בגלל פחזותו ועזות פניו. לא היה נער אחד בכל הבית אשר לא התגר בו מלחמה, אשר לא יצא לריב עמו, ולחפש עליו עולות, ואשר לא הלשינו לפני המלמד, המשגיח, והגבאי;וכפעם בפעם ענה עזות למוכיחיו, ולא נשא להם פנים, אם גם מפתם אכל, ומצמרם לבש. – אפס כי לא על מלאכתו חי בהגיעו לימי הבינה, כי אז בחלה נפשו מאד בהשלחן הגמד, והתנתק העגול בעל שלש הרגלים, אשר לפי פתגמו כל באיהם לא ישובון, כי יבערו ויכסלו מאד, והיו כפראים במדבר מבלי דעת מהנעשה על ארץ רבה, והיו רק חמורים נוטים שכמם לסבול!.. מאז מצא לו מהלכים בבית פקודות האמנים, ויבא אל פיו מלוא לוגמא מהטפה המרה חנם אין כסף, וגם להשיג על יד שקל כסף אחד מיד האמן החדש אשר בא להמנות במספר אגדת האמנים, בתור "לא יחרץ", מאז, פקח את עיניו לראות, כי שקר המלאכה, והבל העבודה, והאיש אשר נפתה לבו אחריהן ספר כריתות כתב, לכל תקוותיו ועתידותיו בחיים, ויכרות ברית עולם עם המחסור!.. ועל כן רק לעתים רחוקות נראה עליו פעלו: ביום הראשון, הוא יום השוק בצחנה, – הופיע בגאון עזו, על הככר "הנחמד" משמאל לחומת החנויות, מול מגדל בית המועצה, הוא השוק, או הים הגדול אשר אליו הלכו כל המכנסים הישנים, וכל הסנדלים הבלים והמטלאים, ואופני העגלות המנפצים, וחשוקיהם, וכל כלי נשחת ונפסד מרוב ימים, בעליו לא מצא עוד חפץ בו, מכלי האגנות עד כלי הנבלים, כי אמנם גם כנור נעים עם נבל, מגבעה גבוהה מפיקה נוגה, ושעון עתיק ימים, ועוד דברים יקרי ערך כאלה בגלגולם הראשון, נמצאו שמה ביד הרוכלים היהודים והחנונים אשר חדשו ימיהם כקדם בצבע או ששר, כהבנות הבלות על שוק החיים, אשר בשרק ופרכוס, תשבנה להן ימי העלומים, אשר מכבר חלפו נגוזו מהן.. – בשוק ההוא יצא נפתלי, ביום הראשון בבקר, וזוג בתי רגלים בעלי פרסות ברזל, שכנו בין כתפיו, קשורים יחד באזניהם, האחד מעבר פניו, והשני מאחוריו, וגם אז לא יצא השוקה בשביל מקח וממכר חלילה, כי אם להראות. ולראות! להראות לפני חבריו הסנדלרים, למען יוליכוהו לבקר בכל בתי המרזח, אשר בכל הככר ההוא, מקצה העיר ועד קצה, לראות את שלום כדי היי"ש אם לא פג טעמם חלילה, ואם ריחם לא נמר… וגם לטעום את קורקבני האוזים בימות הגשמים, ואת לביבות הגבינה והחמאה בימות החמה, אם לא נשחתו חלילה מרוב ימים!.. ובכל חמשת ימי המעשה, טרוד גדול היה בעניני בית פקודות האמנים, בבית מועצת העיר, ומה גם בחדר הקהל! בדעתו כל דבר נעלם ונסתר, "ובעלי הטובה" הם פרנסי העדה התהלכו עמו במישרים, כרעים כאחים, וישליכו לו כפעם בפעם חלק משללם, מיראתם פן יעלו עליהם חמתו, והשליכו מפיהם טרף ועוד יביאו עליהם אשם… ובמצבו זה לא חסר לו המזג, וישת לרויה;וישת, וישת עד כי צבע ארגמן כסה את חוטמו, ובמרוצת הימים נהפך למראה התכלת, ויהי שכור כל הימים, עד כי פעם ביום שני של פסח העיד על נפשו כי שכור הוא מיי"ש של חמץ! אולם הוא היה שכור נפלא מאד! שכור אשר הטיב לעמוד על רגליו, ולא קרה לו גם פעם בשלשים וחמש שנות שתותו את היי"ש להנפש מעט בצנור הרחוב, או בראש חוצות על מרצפת האבנים כשכורי בני דלת העם מבני האזרחים, ושר העיר הגיד תמיד פתגמו: – היהודים הם בעלי כשרונות נפלאים, עד כי גם בשתי להם יתר שאת ויתר עז! נפתלי, זה בהיותו הלום יין דגן, גם אז דבריו לא לעו, וידבר בדעה צלולה, ודבריו היו פתיחות; כל הגה יצא מפיו, פלח כליות ולב! ואז בהיותו שכור, ותצלח עליו הרוח, ויגד לעשירי צחנה חטאתם, ויגל הרבה סודות מן החדר, מן הבית, ומחדר המשכב, מהעליה, ומהמרתף, והסודות ההם, אם כי מפי שכור יצאו, או אולי רק בגלל אשר מפי שכור יצאו, עשו שמות גדולות, לא רק בין הגברים, כי גם בין הנשים, ולא רק בין העלמות, כי גם בין בעולות בעל!.. גם בין פקידי חיל המצב אשר קנו כל צרכם מיד היהודים החנונים!.. והוא לא יצא ידי חובתו בדאגתו להכלל, כי גם להפרט דאג מאד: וידע כעשר אצבעותיו, את כל מסחרי בתי המסחר והחנויות, ובתי משרפות היי"ש; ואם כי רק סנדלר היה, בכל זאת העיד על נפשו, כי מבין גדול היה, בטיב כל מיני סחורה שבעולם, ומטוה משי ושש, צמר ופשתים, עד מיני צעצעים ופרחי הסנים, ועשב הטבק וכל מיני בשמים! וגם מבלי התבונן ידע איזו סחורה עברה את הגבול בהתר, ואיזו באסור, איזו בגלוי, ואיזו בסתר, גם ידע איזה יי"ש קלח דרך הצנתרות העקומים והנסתרים מעין רואה, וגם מעיני הפקידים אשר הכו בסנורים מברק הזהב!.. ועל כן בבואו אל אח מאחד מאלה, ויראה לו פנים נזעמים כמתאונן, כי נצרך גדול הוא, אז הבין לרעיו וישאלהו: "כמה"? וישקול על ידו כאשר שת עליו, מבלי נסות אליו דבר, כי יגרע לו בטובו מעט מה; פן יקציפהו חלילה, ואז ייקר פדיונו כפל כפלים!.. ואחד מעשירי העיר אשר לא חת מפני כל, בהיותו הולך תם, כי משלח ידו היה עצי היער אשר הוריד רפסדות דנציגה, וישב את פניו ריקם, וילוהו עד הדלת והמזוזה (עד ועד בכלל); נפתלי יצא כנכלם, ויגש מול החלון, אחרי כי הדלת סגרה על מסגר, ויתיצב קוממיות, ויזקוף אצבע ימינו על קצה חוטמו ויצרוד פעמיים ויאמר: – זכור ואל תשכח את אשר הקצפת את נפתלי, את נפתלי הסנדלר! ובאם-אם-אם אמך, בת הזמה, עד דור עשירי! ועד מהרה הראה לדעת, כי לא איש "פשוט" הוא ויכזב, כי חזה נקם באויבו, אך לא הרוח בא באבי אבי אבי אביו ואם אם אמו, כי אם אש יצאה ותאכל את אוצר עציו אשר התעתדו לרדת המימה;והרוח התחבא אז, כי לו יצא אז גם הוא, כי אז היתה כל העיר טרף לשני האש. מעשים טובים כאלה תקן הרבה הרבה בימי חייו, וישחית וירע על ימין ועל שמאל;שמו היה לחגא, וכל אשר זכרהו פחד! האם לא חרפה היא על עיר כצחנה, כי יושביה שחו גום לפני רמש נבזה כמוהו, כי יעבור עליהם? האם לא עצרו כח לשים אותו אפר תחת כפות רגליהם? אכן, פעמים הרבה התאספו יושבי צחנה לטכס עצה חרש, לערוך כתב החלטה, לשלחו את העיר; וגם שר השוטרים, ראש האזרחים, וחברי בית המועצה, הופיעו על עצתם, אחרי כי גם הם נשוא נשאו הות לשונו, וגם עליהם עברה רעתו לעתים לא רחוקות, כי הביא דבתם אל שר הפלך, בכתבי דלטוריא, אם כי לא ידע גם צורת אות;אפס כי אלה ואלה רהו ויפחדו פן יסחב אחריו גם אותם במהמרה אשר יפילוהו, ואחיו היהודים יראו להתגרות את מנשה בנו אשר היה אז בחור בן שמונה עשרה – פן ינקום מהם נקמת אביו, אשר אם כי לא כבדהו, כבן יכבד אב, ולעת מצוא קראהו בשם הכבוד "מלשין, זלת לבני אדם, שכור" ולו עצר כח כי אז גם יד הרים בו, בכל זאת ירא מפניו פן יחשוף זרוע עזו, בגלל "ארור המן" ובידיהם המה יעמידו מלשין צעיר כביר כח ורב אונים על מקום המלשין הזקן העומד על ירכתי בור… כי מנשה התנכר עוד בימי ילדותו לבעל דין קשה, ומבטי עיניו הפילו חתיתם כל, אם כי לא נסה מעודו להתגרות את איש, ויאהב מנוחה "וילך לדרכו", אך בני עירו הגידו כי שתיקתו נוראה היא מדבורו. ובכן נשאו וסבלו יושבי צחנה את העול הנבזה הזה ימים רבים, עד אשר הגיעה עת, והטבע לבדו פקד עליו עונו וישבר זרוע עזו;הטבע אשר אם כי טוב ומטיב הוא, בכל זאת לא יאבה סלוח לאלה החטאים בנפשותם, אשר לא ישמרו את תפקידו, – בעד כל כפר, וינקום מהם נקמה אחת אפים, נקמה נוראה אשר גם יד שופטי צדק קצרה מעשות כמוה ברוח משפט!.. חדש מרחשון היה אז! השמש הסתתרה בין הערפל, החרף שלח מלאכי זעמו לבשר, כי עוד מעט יבוא והכה כל הארץ חרם;הרוח המה, והגשם הקר ירד בזעם ארצה, ועניי צחנה ישבו באהליהם, שוממים ונאנחים;המחסור עכר את רוחם, והפחד מחרב אחיהם קציניהם, אשר החדש הזה להם ראש חדשים תר הזהב, בהגיע תר תרומת אנשים לצבא, ענה את נפשם מאד!.. ואז היתה גם לנפתלי שעת הכשר להוציא שמן גם מחלמיש צור!.. אז בא אל ירחמיאל ראש הקהל, ויצו עליו כי יתן לו משאת כסף;מאתים שקל למצער;ירחמיאל הבינהו לדעת, כי קופת העדה דלה וריקה היא, וגם למכסת הכסף הדרוש לקנות שטרי שחרור לפדיון נפשות, כפי חק עבודת הצבא אשר שרר אז בארצנו עד שנת 1874. ועליו ללוות סך גדול מבעלי בתי העיר, ובכל זאת לא השיב פניו ריקם, בדעתו, כי נפתלי יודע מי ומי הם המריקים את קופת העדה, ויבטיחהו לקרוא אספה בלילה, ולהציע לפניה בקשתו. ואת דברו הקים;בלילה הוא קרא אספה, וכנהוג נפלגו בדעותיהם, אוהבי מנוחה ורודפי שלום, או מוגי לב מפחדים, יעצו לתת לו את הכסף, ואמיצי לב, או חפצי קרבות, מאנו לשמוע לעצתם, אבל נכנעו אחרי כן, וילבשו חרדות, בספר להם ראש הקהל, כי כבוד שר הפלך שלח מלאכים חרש לצחנה, לחקור ולדרוש אחרי מספר הנעלמים, והשר הזה איש אשר צדק ומשפט מכון כסאו, וישם עינו לרעה בהקהלות אשר הוות במגורן בקרבן, ויופיעו גם הם על עצת רבי ירחמיאל לשלוח את אפרים השמש לקרוא לו חיש מהר לבל יאחרו המועד… ואפרים השמש מהר להדליק נר העששית, ויתקע שולי שמיכתו באזור מתניו וישם רגליו כאילות אל מעון נפתלי, מבלי שים לב כי מכבר עברה השעה הראשונה אחרי חצות לילה, וכעבור חצי שעה שב וישום וישאף יחד וכח הדבר נטל ממנו. – ומה?, מה ענך? – שאלו חברי האספה? הבוא יבוא ולא יאחר? – התוסיפו רבותי על שכרי חצי השקל לחדש? – צהל אפרים קולו – ואבשרה לכם בשורות טובות ישועות ונחמות! כל בני האספה לטשו עיניהם ויפערו פיהם. – הוא הולך לעולמו, הצדיק אבד! – הוסיף אפרים, בנגון של קדיש דנעילה. – איזה צדיק? מה זה תתהולל כמשגע? – לא משגע הוא אפרים! אפרים יודע את אשר ידבר, אך "מזל" אין לו רבותי! טוב מלא כף מזל, ממלא חפנים כסף וזהב! – ענה אפרים בלב נכון. – אבל מה ענה? מה לו ולהצדיק? איזה צדיק? – הצדיק, הלא שפתי ברור מללו: המלשין מורנו ורבנו רבי נפתלי הסנדלר יקלע בכף הקלע! – – נפתלי? – נפתלי, פנתלי תנפלי! המלשין ימח שמו! – יהיו כנפתלי כל אויבי עם ה'! פתאום חלה ויאנש, יבשת ( פאראליז בלעז ) באה בחצי גויתו, פניו התעותו, חוטמו ושפתיו התעקמו הצדה, והנהו כבריה משנה, פלצות בעתתני להביט על פרצופו ה"טרפה", לשונו נמקה בפיו ובינתו הסתתרה, יושר גדול רבותי, לאמר תהלים בעד החולה, כי מות יקחהו, כי שאול יבלעהו חיש מהר, הא לך נפתלקי גמולך בראשך – אמרתי אל לבי בגשתי אל מטתו – כעת גבור חיל, אזור מתניך, וקומה להלשין את אחיך! שישו ושמחו יושבי צחנה כי אפס חמץ, כלה שוד, ולא ישמע פרץ וצוחה ברחובותינו! בדברו דבריו אלה, הביט סביבותיו בגאון, לראות את ה"רושם" אשר פעלה לשונו על פני ה"רבותי"ם. – והרבותים הביטו איש אל רעהו ויתמהו. וירחמיאל ראש העדה, קרא בשמחה מסתרה: – הפעם הראשונה רבותי, קרה בצחנה עירנו, כי אספה תגמר בכי טוב, מבלי אשר תוליד אספה שניה ושלישית! – בנפול אויבך אל תשמח! – הגיד חלקו איש זקן אחד, אשר ישב כל העת ההיא, נשען בזרועות ימינו אל השלחן, וכאלם לא פתח פיו – אל תשמחו אחי לאידו! אל תדמו כי בצדקתכם הביא עליו אל נקמות את הרעה, מוסר שדי יקרה את כל בני חלוף!.. איש אחד קצוץ זקן ופאה, בעל חוטם גס ונחירים גדולים ורחבים, ובעל פנים אדומים מלאים אבעבעות – האיש הזה נודע בשם אביגדור החובש, והוא גלח תמיד בתער השכירה, במרומי השוק את זקני האכרים, ואנשי הצבא, אחרי אשר מלא צבאם, ויעקור במלקחים שן רועה, אותה ואת שכנותיה הקרובות אליה, מעבר מזה ומזה;ולפי דבריו מומחה גדול היה בחכמת הרפואה, שכם אחד על כל הדוקטורים! אך אסונו הוא כי לא ידע לקרוא את רשימות הרפואות הכתובות ביד הדוקטורים בשפת רומי – נענע בראשו ויאמר: עונותיו ילכדנו את הרשע! מרוב שתה את הנוזל האלכוהולי נשחתה קיבתו, ומעיו חמרמרו, ולחמו אכל ויקיאנו זה שנות מספר, ולרגלי המחלה הזאת קפצה עליו יבשת הגויה;המחלה הנוראה הזאת, תעש עמו כלה כסופה וסערה ביום או יומים!.. אבל לא כן היה! יום יום חשבו כי קרוב קצו, כאשר נבא עליו אביגדור החובש, אשר היה מומחה גדול בחכמת הרפואה שכם אחד על כל הדוקטורים, וכאשר חשב גם החולה, וכאשר שאל את נפשו למות, כי טוב היה מותו מחייו, בשכבו שומם ועזוב;כי בנותיו נשכרו בלחם בעיר בעל פרצים, וגם את מנשה בנו קראו אליהן, ואשתו אחרי אשר סעדתהו על ערש דוי כשבועים ימים, כשל כחה, ותפול גם היא למשכב;אפס כי לה נמצאו מרחמים, בהיותה אשה כשרה וצנועה, טובת לב ועוסקת במצוות;היא היתה אם רחמניה לילדי מקלט "תלמוד תורה";בידיה כבסה את כתניתיהם, ותאספם מצרעתם, ותאסוף למענם פתותי לחם, גם מספר קשיטות דבר יום ביומו, למען תמצא דם לשלם בעד בית המרחץ פעם בחדש למצער, ואם גם נשאה עוני ולחץ בבית;נוספות על גדופי אישה ומהלמותיו בשובו הלום-יין מבית פקודות האומנים, ויברכנה בברכת "מי שברך" אותה ואת אביה ואת אמה, ואבותיהם ואבות אבותיהם – כאשר נשאה עליו חרפה בחוץ;כי לפעמים שמעו אזניה דברי נאצה מפי "בעלי בתים" צרי עין ורעי לבב, בבואה אל ביתם לבקש בעד ילדי מקלט תלמוד תורה, חלק ישן, או זוג מכנסים קרועים, או נעלים בלים או פת לחם, ומעט נזיד – לאמר: – אשת השכור והמוסר היא אפוטרופסית, גבאית! – והיא שמעה חרפתה ותדום, ובעת אשר עליה היה לבקש עזרה בצר, עזרה היא לכל נקשה ורעב בכל יכלתה, ועל כן חמלו עליה מכיריה מאד, ויאספוה בעלית קיר קטנה, ויכלכלו את מחלתה, והוא שכב למעצבה בודד באהלו, וגם לא נמצא איש אשר יגיש לו מעט מים להרטיב שפתיו הנצרבות, ואם בא איש אל ביתו בא רק לראוה בו… אך באחרונה התעוררה חברת הסנדלרים, לשים עליו עין, ובקום אשתו מחליה ותשב אל ביתה, נתנה לה החברה מכסת כסף דבר יום ביומו, וגם רבי ירחמיאל ראש העדה, זכרהו בזכרון טוב לפניו: לפני חג המצות שלח לו "מעות חטים" עונו, את התרגזו בשנה העברה בעת הזאת בבואו אל חדר הקהל ובקול נגיד ומצוה קרא: – הבה ירחמיאל'קי דבר מה לכבוד יום טוב! תקע ירחמיאל'קי אל כפו מתן בסתר, נטה הצדה, ויפתח את כף ימינו ויתבונן אל השטר המקפל, ויתן בצחוק קולו, בצחוק עריץ ותקיף: – שגית ירחמיאל'קי כאשר יהודי אני! התדמה באמת כי רק לרבי ירחמיאל ראש העדה, ולרבי שמגר בעל הטכסה, כרש וקיבה אשר תוכל שאת בקרבה ברבורים אבוסים, כדורים ממחיים ( קניידליך בלעז ) ויי"ש בן תשעים מעלות? לא ידיד נפש! גם לנפתלקי הסנדלר כאלה! לא נופל הוא מכם! לו השכיל נפתלקי, לו ידע שחור על גבי לבן כמוכם, כי אז, הה הה הה! כי אז אכל ברבורים אבוסים, וכדורים ממחיים, וישת יין שרף בן תשעים מעלות, בכל ימות השנה כמוכם!.. אבל נפתלקי הוא בער מאדם! נפתלקי הוא כסוס כפרד אין הבין, נפתלקי הוא ראש סנדלר! סנדלר מיום הולדו עד יום מותו!.. אבל אחת היא לי גם לך ירחמיאל'קי! בין כה וכה, לא אהי עוד לראש העדר, גם לא לבעל טכסה, אך אולי בגלגול שני… כעת הטיבה להחליף עד מהרה את הירוק באדום! למה זה השפלת את עיניך ותעקם את חוטמך? למה זה תגרד את המטאטא הלא גם לי גם לך יהיה! את רעותה, ובעמדן לפני גוזזיהן תאלמנה… אם תגזוז אותן גם מאה פעמים בשנה לא תפצינה פה!.. בי ירחמיאל'קי אל תתנני לחכות, כי לא אחיך האביון הנני! הידעת? הוסיף לדבר בראותו חמדה יוסיף רבי ירחמיאל, עוד שטר ירוק אחד – הידעת כי הנני קרוא אל שר המחוז על אדות הדבר, הדבר הידוע לשנינו!?… ורבי ירחמיאל לא שמר לו עברה, ועוד נכמרו נחומיו בראותו אחרית האיש אשר זרועו משלה לו להפוך עיר ומלואה תחתיו! האיש הזה ישכב כבול עץ, וגם הזבובים חזקו ממנו, ויאכלוהו בכל פה, בעצמותיו בא רקב, חבורותיו הבאישו נמקו, התולעת חיים תאכלנו, עד כי חצי בשרו נאכל ויהי כילד בצאתו מרחם אמו: ומה גם בשמעו איך התודה על חטאיו בלשון עלגים אין בינה, בהתענותו תחת ידי הנחם הנורא ויך בכף שמאלו הבריאה על חזהו ובכבדות הניע את לשונו: – הביטו נא בני ישראל שלמת רשעים! הביטו וראו וקחו מוסר! ראו אחרית הלשון אשר דברה סרה בעם ה', אחרית היד אשר גזלה חמסה, הרגל אשר מהרה לרוץ לרעה, העין אשר הביטה און ביעקב! וכו'. אז זכר רבי ירחמיאל כי גם הוא בשר, ולא יוכל להתיאש מן הפרענות! וכמוהו נמצאו לו עוד הרבה גומלי חסד, אלה מחמלתם עליו, ואלה מתתם את קנאתם בו, כי זה דרך העם הזה מאז מעולם, לנקום מאויביו ומתנקמיו בצדקתו, ולא ברשעתו;ויגמלו לו חסדים טובים שלש שנים, עד אשר הודה להם על חסדיהם אלה, וידרוש מהם גמילות חסד של אמת… ושמשי חברה קדישא לא אחרו מגמול לו גם את החסד הזה, באשר ידעו, כי יהיה האחרון, ולא-יהי עליהם עוד למשא. בליל חשך אחד מלילות החרף, המציאו לו מנוחה נכונה בשדה הקברות, על יד הגדר. אחרי מטתו לא נראתה גם פרסה, קול בוכים לא נשמע, רק המית הרוח והשלג נשמעה ברמה, בעברה על פני ארובות הצר, העולה על שדה הקברות, כמו רק הוא ינוד להנפש החוטאת הזאת המהוללת מפשעה. אשתו ישבה אז שוממה בחדר מעונה הצר, אשר "מי הטהרה" היו עוד מפכים על רצפת החדר, ראשה היה כפוף בין ברכיה, ותבט נכחה על יתר הפתילות אשר הפיצו אור כהה, בתוך מנורות הנחשת, העמדו על הקרקע בטרם נדעך אשן, ואנחות ממשכות התמלטו מחזה אשה אחרי רעותה;היא לא התאבלה על מות אישה, כי אם על ימי חייה אשר כלו ביגון, אשר לא השאירו לה מאומה ליום אחרון, בלתי אם זכרונות רעים ומרים מלאי בושה וכלימה אשר גם למות במנוחה לא יתנוה!… בלילה הוא, ישן מנשה בשלות הנפש באחד מבתי האורחים אשר ברבע היהודי בבעל פרצים, בעיר הגדולה הזאת בקש לו נתיבות בחיים, בשומו אל לבו כי דרכי אביו לא יוליכוהו למחוז אשר, וידור נדר בלבו, לסור מדרך נלוז ולמצוא לחמו בעמל כפיו. ואמנם הוא בקש וימצא הרבה יותר מאשר קוה למצוא! כי בהספחו בשנים הטובות ההן, אשר היתה אז תקופת שנים אחדות הון רב: כשלשת אלפים שקל כסף, ובמשמרת פקודתו הנבזה צעד לפנים הלאה הלאה, בהיותו בעל כשרון, וידע "שחור על גבי לבן", לא כאביו נפתלי אשר רק לשונו היתה כלי נשקו; וממשמרת משרת עלה למעלת הסוכן אשר על הבית, וההצלחה הקיפתהו מכל עברים כמשפטה תמיד להתרחק עד קצה אחרונה, או להתקרב עד קצה אחרונה, – כי פתאום, זכה מחצה מהזכיה הגדולה של שטרי הגורל הורשוי, סך שנים ושלשים אלף שקל בערכך, באורח פלא, פלאי ההצלחה! בבית האורחים ההוא הביא מוכר גורלות ( קוליקטור בלע"ז ) שטר גורל בן המחלקה החמישית, בעד אחד האורחים אשר קנה תמיד גורלות מידו, והאורח ההוא לא היה אז בחדר משכנו, ויפן אל הסוכן אל מנשה בבקשתו כי יתן לו מחיר השטר, ויקחהו למסור אותו על יד האורח, ומנשה נעתר לבקשתו, אבל מה גדול היה מכאובו, כאשר לא אבה האורח לקבל את השטר? מנשה רגז תחתיו ויקלל את מוכר הגורלות קללה נמרצת וישבע באפו לאמר: אם לא ישיב לו את כספו שבעה שקל וחמשים ושלש קשיטות, אז לא יתנהו עוד לדרוך על סף בית האורחים. כל היום ההוא בקש לו גואל לשטר הגורל ולא מצא, ומרוב כעסו לא בא כל היום אכל אל פיו, וכל הלילה נדדה שנה מעיניו, וגם ממחרת הבקר היה סר וזעף, וירב בהאורח, ויתקצף בסוחר הגורלות, ובשעה הראשונה אחרי הצהרים, בא סוחר הגורלות, ומנשה קדם את פניו בחרפות וגדופים, ויאחז בבית צוארו וירעם עליו בקולו כי ישיב לו את כספו. בעל הגורלות היה איש עני, אבל איש ישר ונאמן רוח, ובעל לב מתנה, ויען במנוחה ויאמר: – הסר כעס מלבך אדוני הסוכן! הא לך את כספך, אך הבה לי "כתוב וחתום" כי אין לך חלק בהשטר!.. שמע זאת מנשה ותהי רוח אחרת עמו, הוא הבין כי דבר לאט עמו, וחמתו שככה וישפל קולו וידבר רכות. ובעל הגורלות הטוב והישר הוציא מחיקו במתינות את רשימת-הזכיות ויראהו, כי הגורל הזה זכה הזכיה הגדולה סך חמשים ושבעים אלף שקל, והמחצה בנכיון 15% עולה לערך שנים ושלשים אלף! אז ראה מנשה בעינים פקוחות כי בר מזל הוא! אבל הכסף הוא מקור מים מלוחים – יאמרו חכמי המוסר – כל אשר יוסיף האדם לשתות ממנו כן יגדיל צמאונו! וכן היה מנשה; כל אשר גדל הונו, כן הוסיף לבקש תחבלות איך להגדילו ולהאדירו! ולא רק אשר לא תמך ביד שלש אחיותיו, אשר גם הצעירה מהן מכבר באה בחצי ימיה, וגם הבכירה לא היתה עוד לאיש, ושלשתן נודעו ברבע היהודים בשם הבתולות הזקנות, ולא זכר להן חסדן ואמתן אשר הראו לו בבואו לבעל פרצים ערום ויחף, ותוציאנה בלען מפיהן ותתנה לו, וכל מחסורו היה עליהן, עד בואו אל המנוחה, כי גם את נפשו הוא, החסיר מטובה! אם לא הקרה ה' לפניו יום אחד "רע"או "אח טוב" אשר יקנה לו כוס יין דגן ונתח צלי בבית המרזח, אז אוי ואבוי היה לנפשו, כי הרעיב אותה כל היום, ולהחליף – לא רק שטר בן שקל, כי גם אגורת כסף לא מצא און בנפשו, ועל כן חסרו לו תמיד "מעות קטנים". רק האשה אשר באה עמו בברית פעלה עליו לטובה ותשנה את דרכו בביתו לא ברוחה, לא ברוח פיה, כי אם באהבתה אותה! בהוקירו אותה, ויקל הכסף בעיניו, חפץ אחד לקח אז את לבבו, להשביע את אשתו רצון! אבי רבקה אשתו היה לפנים איש עשיר סוחר נכבד, ובאחרית ימיו ירד מנכסיו כמרבית אחיו הסוחרים אשר משלח ידם היה סחר ארצות הנכר, וימת מעצר רעה ויגון, ובתו בת זקוניו זאת בהשארה יתומה עניה, מצאה מחסה בבית דודה אחי אמה ימים רבים, ואם גם לא ישבה בביתו בקתדרא כאחת מבנותיו, ותעבוד עבודת פרך כאחת השפחות, רק תחת אשר הנה מצאו שכר לפעולתן, הנה היא עבדה חנם אין כסף: זאת היתה לצנינים בעיני דודתה, לא בגלל רוע לבה, כי אם בגלל קנאתה בה: הדודה הזאת היתה גוצא, רזה ודלה כשחיפ עץ יבש, ידועת חולי, וכל שניה בפיה לקטו עד אחת בהמלקחים, והיתומה העניה הזאת היתה – למרות עמלה וענות נפשה – בריאה ומלאה לשד חיים, יפה ונחמדה מאד, שתי עיניה הזהירו ככוכבים, וכאבנים שואבות משכו אחריהן לב הגברים, לא רק צעירים לימים, כי גם באים בימים, ותחשוב בלבה כי אישה יחמוד יפי הנערה הזאת בלבו ויחכה למותה. ואם קרה פעם כי לא האיר אליה פניו רגע קטן, חשבה למשפט כי בת אחותו הטתה את לבו אחורנית; ועל כן בקשה תמיד תחבלות איך להרחיקה מביתה. הנערה היתה בת ישראל אמתית! עבריה לכל משפטיה וחקותיה, היא נטתה שכמה לסבול, היא ידעה כי יתומה היא, ועליה לשאת בדומיה את משא גורלה הכבד; וייטב בעיניה ידי גברתה היא דודתה, ולהיות מטרה לחצי קנאתה הקשה, מהיות שפחה בבית זרים, ולקבל שכר טוב, ולהיות אהובה ורצויה! ודודתה בראותה כי יפלא ממנה לגרש את אויבתה מביתה, יעצוה כליותיה לבקש תחבלה אחרת: לעשות מלחמה בשלום מבלי שפך דם: לשים הצעיף על ראשה!.. ותדבר על לב אישה לתת לבת אחותו מהר ושלוחים, ולתתה לאיש; ואישה לא על נקלה נדבהו לבו לתת נדוניא לבת אחותו, וידחה אותה יום יום; ואז גבר החשד בלבה, ותוסף לבקש עצה ותחבלה ותמצא! מנשה בקר בביתה כפעם בפעם, בהיותה גם היא ילידת צחנה, ותדע כל מערכי לבו כי יבקש לו אשה בת הורים ישרים לבנות לו בית, ואם כי בין כל מעלות הנפש ימנה את "המטבע" בראש; בכל זאת לא יבקש לו אשה עשירה כי אם ישרה… ותשלח אליו חרש את אחד השדכנים, להציע לפניו כי יקח לו את רבקה לאשה, ותצו עליו לספר באזניו כבוד בית אביה לפנים, ומעלות נפשה, תמתה, והצנע לכתה וגם מצבה השפל, וכי דודתה היא אשת מדנים וכעס, לבל יבין כי היא שלחתהו אליו. ומנשה שמח מאד לקראת מלאכה זה, כי מכבר שם עיניו עליה, אך לא פלל ולא עלה על בלו, כי תאבה הנערה ללכת אחריו; והנערה אשר בלי שפק יודעת היא כבוד בית אביו מפי דודתה – ויאמר "הן"! וגם הנערה ענתה אמן בעל כרחה, בדעתה את שפל עמדתה, כי יתומה עזובה היא ותקות תקותה מכבר נכרתה במות אביה ואמה, ורק במסתרים בכתה נפשה, בזכרה כי משרת מצחצח מנעלים בבית אורחים לפנים, ובוז משפחה וכילי כמנשה יהי אלוף נעוריה!.. אבל מי חכם ויבן זאת מראש כי קנאת דודתה, היתה לה למעין ישועה? לא רק אשר לא התלוננה על מצבה, כי גם שמחה בו מאד מאד, אישה הכילי בחוץ היה נדיב לב בבית מאין כמוהו! ארשת שפתיה בל מנע סלה, הוא הביאה בעדי עדים, במחלצות יקרות, ידו לא חלקתה לה בקו, במנין במדה ובמשקל, כי אוצרו היה פתוח לפניה לרוחה, ומה גם בראותו כי יברכהו ה' בגללה, ויצליח מאד בעסק הנשך אשר בחר בו אחרי חתונתו, בעזבו את משרת הסוכן בבית האורחים, על פי חפץ רבקה משאת נפשו, אחרי כי דרכי המסחר זרו לו, ומלאכה לא ידע, ולו גם ידע מלאכה, גם אז לא עסק בה אחרי כי עשה עושר ומי בין עשירי ישראל בימים ההם אשר המלאכה לא היתה לו תועבת נפש? בראשית הימים החל להלוות סכומים קטנים בערבון: כרים וכסתות, שמלות, כלי נחשת, ואחרי כן לקח לערבון רק כלי כסף וזהב, ואבנים טובות ומרגליות; ואחרי אשר גדל הונו, החל להלוות סכומים גדולים באחריות קרקעות ומטלטלין דלא ניידי, ולהחליף שטרי חוב והעברה. אז קרה כי בפקודת הממשלה נהרסו אז רחובות אחדים בבעל פרצים, אשר בקרבתם נבנתה מצודת ההרים ( ציטידילו בלעז ) הממשלה שלמה אז בכסף מלא בתי הרחובות ההם, כאשר נערכו על ידי הפקידים המומחים לאותו דבר, ותתן להם גם אחוזות קרקע במגרש אחד. בני האזרחים הרחוקים ממזמות ותחבלות, בנו להם בתים כפי ערך הונם, כאשר השיגה ידם, והיהודים, בנו להם בתים גדולים וטובים פי שלש וארבע מאשר השיגה ידם; כי כסף לקחו בהלואה מחברת האפותיקאות בבעל פרצים, ואחרי אשר לא הלותה להם די צרכם פנו להם אל המלוים הפרטים מאחיהם. ומנשה היה אחד מהם! הם מצאו על פי חשבונם כי על נקלה ישלמו נשים: הראש והרבית יחד קמעא קמעא בשנות מספר, ואחרי כן הלא יהיו בעלי בתים גדולים וטובים, אבל טעו בחשבונם! כי הרבית ורבית דרבית אכלה גם את הראש! במרוצת העת קמו בתיהם הגדולים להמלוים לאחוזה לצמיתות, האמללים דלו והומכו ויבואו עד ככר לחם, ויתגוללו בראש כל חוצות, והמלוים לא רק אשר לא נתנו להם חנינה, כי עוד נשו בם ימים רבים ועד עולם לא יכלו נקיון! ומנשה היה אחד היורשים משכנות לא להם, וכל אשר רבו נכסיו, רבו מצמיתיו, כי אם לא הונה, לא זיף ולא כחש בעמיתו, בכל זאת היה בעל דין קשה מאד, כדרוש למשלח יד ארור ונבזה, כעסק הנשך; ויהי כסלון ממאיר בעיניו אחיו, וקוץ מכאיב לבית ישראל, כי בין בעלי האחוזות, פקידי הצבא, ושרי המשטר אשר נפלו בידו היו נשואי פנים אשר קולם למרחוק נשמע! והוא לא נכחד ממנו עצמו, וידע ערכו, כי רק נושך הוא, והנושך אם גם כאל יצדק, נכתם עונו! ואם כי התאמץ תמיד בכל כחו לשפר מעשיו: להלוות לפעמים לדורשי עזרתו מספר שקלים בלי כל נשך ותרבית, לחלק מתנות לעניים לפני ימי חג, הפסח, להכין לילדי ת"ת פעמים בשנה "ארבע כנפות" ומנעלים לרגליהם, ויכתוב ספר תורה ויובילהו אל בית אלהים בקול רנה ותודה והמון חוגג, וביום השבת קרא אל שלחנו למודי ה', אנשי צבא, אורחים אחדים אם ידע כי לא ליטאים המה, ויבוא בסוד החסידים, ויפתח ידו לרבם, ובנסוע הרבי למסעיו לראות את שלום הצאן צאן מרעיתו, אז היה מנשה אושפזיכנא דידיה, וימים מספר היה בביתו משתה ושמחה, הלולא וחנגא, לאלפי חסידים; גם במעשה הצדקה בעיר לקח חלק, ויכתוב ידו לכל החברות, גם נלוה אל חברה ש"ס ללמוד בכל יום שעור גפ"ת, אם גם מלא פיו חצץ, ויתבל תמיד את מדברו במלות לשון הקדש ומלין דרבנן, עצר כח לשבות שבי ולקחת לב בני עירו, ולהעיר בקרבם רגשי אהבה וכבוד לשמו, ואז ידע כי רק שקר הנחיל לו נפתלי אביו אשר אמר כטוב לבו ביי"ש, בקול חרום דרך הנחירים, כי אלהי עולם הוא הכסף, המטבע, ובמקום שהמטבע יש כאן, הכל יש כאן: הן מבשרו חזה כי לא כן בדיו: הן עשיר גדול היה, ובכל זאת נקלה היה בעיני אחיו הגדולים, ולא יכול לשאת מרום עיניו להתחתן את מחתן נכבד ונשוא פנים כשמעון בעת אשר לשמעון בת ולו בן, והבן הוא דגול מרבבה. בערב יום אחד, ומנשה ישב על כסאו בחדר משכיתו, לפניו ספרים נפתחים ובשתי אצבעות שמאלו עבר על פני אותות המספר לארכם מלמעלה למטה, ומלמטה למעלה; ואחרי אשר רשם פעמים מספר על פני הגליון, הניח את העט מידו, ויך כף אל כף, ויגרם פרקי אצבעותיו, ויגרד פאותיו וזקנו, וינע כתף, ויקם מכסאו ויוצא מארון הברזל, העומד על יד שלחן הכתיבה, צרור שטרי חוב, וימנה ויספור, וירשום תכן כל אחד ואחד, ויוסף לעבור בין שורות ספר החשבון, כשעות שתים, וישען בארבות ידיו על יד הכסא ופניו היו כפני רפאים ואור מנורת הקטור הצח הוסיף לכסות עליו בצלמות. – הה אינני עוד את אשר הייתי – הגה ברוחו הקשה – רק שנתים חלפו מאז היה אוצרי מלא, ועתה רק לשוא אחפש! אוצרי ריק הוא! ריק ריק! בור ריק ואין בו מים, אבל נחשים ועקרבים יש בו, מלא הוא שטרי חוב, פסות ניר לצור על פי צלוחית! הם חלקי מכל עמלי! מה יסכנו לי השטרות? האוכל לתתם לנושי? האמכור את ביתי? אכן אמכור, אבל ישראל, ועתה לרגלי המהומות ירד מחיר הבתים, וגם במחיר מצער אין קונה;העם נוסע אל ארץ הקדושה, או לארץ החדשה!.. וחברת האפותיקאות? הה עולם שקר! עולם מלא תוך ומרמה, מי לא יקנא במנשה הנושך? מנשה הוא בעל מאה רבבות! איה איפוא עשרי? זאת אחרית מלוה ברבית! הסוחרים הישרים, גם בעת רעה לא ידעו רע! הן הרעם הנורא ידעתי כי הסב להם נזק רב, בכל זאת הלא יעמדו על רגליהם בכח, ושמעון הוא אחד מהם מצבו איתן;ואני אוי לנפשי הלא כה דברי חכמינו הקדושים: "מלוי ברבית נכסיהם מתמוטטים יורדים ואינם עולים"! היהודי הוא נוכל, איש תככים ומרמה, והם הנם כלם אנשים ישרים, נקיי כפים וברי לבב! עשרים אלף בלע האציל הצעיר, ודודו, כשלשים אלף, שר הגדוד שמונה עשר אלף, ועשרות אלפים וחמשת אלפים, ואלפים אין מספר, בלעו האזרחים הטובים והישרים בלבותם, האם לקחו ממני את הכסף למשלח ידם? לעסקיהם? ועסקיהם בגדו בם? או לבל תשם אדמתם? הלא רק לערוך משתאות, לסבוא יין ולרדוף זמה! האדון פון-לוקש – לבי יחיל בקרבי בזכרי את אשר עולל לי – אנכי הבאתי לו שטרי החוב אל ביתו כאשר צוני; ומי פלל כי יעש עמדי נבלה כזאת? הוא כונן אל לבי קנה הרובה, ויאים עלי כי במעוף עין אחד ישים קץ לחיי, אם לא אשיב לו שטרי החוב, ומה יכלתי עשות? אנכי השיבותים לו והוא שרף אותם לעיני על הנר הדולק על השלחן, ואנכי החרשתי אם כי כאבי היה נעכר, כי העיד בי כי אם אשמיע קולי ירה אירה וחיי יקרו בעיני! אנשים כמוהו יודע אני כי החיים כאין בעיניהם, אחת היא להם להמית ולמות! וכזבי בת צור בת הזמה הבלה? כמה הוציאה מידי בערמה אלה הם שטרותיה, מי יתן לי קשיטה אחת בעדם? היהודי הוא כל בו!.. אך הדבר אבד! מה אועיל? ולמי אועיל בהעלותי את הזכרון המר והנמהר על לבי? הן עדים אין לי! אך על מי אתאונן? אם לא על נפשי? עלי ועל כל אחי בית ישראל! מדוע נחזיק בעסק הנשך הנבזה הזה? הלא אל חי בקרבנו, והוא יפקח את עינינו למצוא מקור אחר, מקור טהור למחיתנו! פעם, פעמים, גם תשע פעמים יצלח ביד הנושכים לראות שכר טוב, והפעם העשירית הלא בלוע תבלע את כל עמלם! ועוד בהיותנו עשוקים ורצוצים, הננו עושקים ורוצצים. וכל אחינו העניים והאביונים, השירים והתמימים מחוללים מפשעינו, כלם הם רשעים, כלם נושכי נשך בוצעי בצע! הה לו השכילו קהלות ישראל בארצנו, לא השכילו רבנינו כי אז הלא החרימו אותנו מקהל ישראל, או ערכו נגדנו מחאה גלויה להממשלה;כי הלא באמת בשלנו באה עליהם כל הצרה הזאת! בעיני הפקידים הבאשנו אנחנו נושכים את ריח היהודים!.. לו השכילו הנושכים, כי אז חדלו מעשק ידיהם, ברצונם הטוב, בטרם תנגפנה רגליהם על הרי נשף… אך מה זה הבל אהמיה? בין כה וכה אבדל מקהל הנושכים, הנני יורד מטה מטה יום יום! עוד שנה אחת! עוד שנתים! לא אקוה עוד לימים טובים מאלה! לא אקוה עוד להחליף כח, התקוה נאוה היא רק לסוחרים ישרים, לבעלי בתי חרשת, חרוצים, גם לעניים נדכאים, גם למלמדים אמללים, ולא לנושכים! הנושכים יורדים ואינם עולים! אחריתם להכרית! אך די לי כי הימים ימשכו עוד שנות מספר, עד כי תתפוצץ החבורה, ועד תהי לאל ידי להטיב לזרעי אחרי לבני לגד, לבתי לאסתר! ולבנותי הקטנות!.. בדברו אל נפשו הרעיש פעמון הדלת באזניו, וימהר ויאסוף שטרותיו וכתביו ואת ספרי החשבון והפנקס לשימם בארון הברזל, כמו ירא פן יודע כל הכתוב בם ונבעו מצפוניו, ויפתח את הדלת והנה אליקים הסרסור בא, וילחש דבר באזניו. מנשה התעורר וימשוך אחריו את רבי אליקים מהפרוזדור אל חדר משכיתו ויאמר: – מה זה יפצה פיך רבי אליקים? שלשים אלף? שמעון? ממני? איזה שמעון? – כמה שמעון איכא בשוקא? – ענה רבי אליקים – שמעון ברבי גמליאל, מה זה תתפלא? הימים האלה ימים רעים ומרים הם מאד להסוחרים, וגם משמן בשר אבירים כשמעון ירזה! רק בבעלי נשך כמוך רבי מנשה לא תגע יד העת לרעה, עליכם רמז המשורר האלהי: "בעמל אנוש אינימו, ועם אדם לא ינגעו"! עת רעה היא רבי מנשה לכל אנשי מסחר וקנין, לבעלי חרשת, לקבלנים ובעלי נכסים, עת צרה היא! ומי יודע עוד את הצרור בכנפי העתיד? מנשה השפיל מבטיו על צפרני אצבעות ימינו וחריצים עמוקים נראו במצחו, בלבו חשב אז: מי יאמין כי קרוב יום אידי גם אני? – אבל גם אתה שמעון חלית כמוני, אם בחרב חדה תאחז ידך, אות הוא כי שבלת העת הרעה שטפה גם אותך, ארחמך רבי שמעון! בפידך לי שוע! עוד ביום המחרת הכין מנשה בעד שמעון את שלשים האלף, ויקח ממנו ערובה נאמנה, שטר מקנת אחוזתו; ומאז היתה עליו רוח ששון, תקותו גברה חילים, וירחק כל שפק מקרב לבו, כי חפצו נתן לו, ושעת הכשר להביע לשמעון את חפצו בפה מלא, יהיה לו רק בהגיע ימי השלם: אז יחד את התראת הפרעון, שלח אליו גם את אחד השדכנים וישם בפיו דברים כאלה אשר יבן לרעו מרחוק, כי יש את נפשו לשכוח את חובו הגדול לזמן ארוך, גם יוסיף עליו איזה אלפים שקל בתור נדה, אם יתחתן בו; כי מנשה חדל אז משכוב על דינריו, בדעתו כי בין כה וכה לא יקום חילו, והיה לבז ולמשסה, ביום אשר יתמהמה בוא יבוא ולא יאחר, ומדוע זה לא ייטיב למצער לזרעו בעוד יש לאל ידו?.. אבל שגה במשפטו כאשר ישגו כל בוזי ישראל בחשבם כי כל לא יפלא ממנו בגלל הכסף! שמעון, אם כי מועקה באה במתניו, בכל לא ענה את השדכן דבר; ונעל, כמו ירא לנפשו פן ידלק אחריו השדכן והדביקהו, וישמיעהו שנית דברי מררות אלה, ויפול על כסאו באין אונים, ובזכרו את דברי השדכן קם מכסאו וירץ הנה והנה בחדרו, כנמר פצוע. – מנשה העיז להגיד לי בפה מלא כי חפץ להתחתן בי, מנשה בן נפתלי! – נאנח במרירות, כי בעינים פקוחות ראה את אותות ירידתו, ויחדל מדאוג לביתו וידאג לבתו, ועל כן בבוא אליו בבקר יום אחד, השדכן הזקן רבי חבקוק אשר ידעהו ליוצא מכלל השדכנים, אורו עיניו מעט ורוח לו מיגונו, ויושט לו ימינו באהבה, ויבקשהו לשבת, ויצו לשים על השלחן בקבוק יין, שרוח זקנים נוחה הימנו, וממתקים ומגדנות לברך "מזונות" בתקותו לשמוע מפיו חדשות טובות אשר ינחמוהו מעצבונו. אבל מה אמולה היתה לבתו בפתוח הזקן את שפתיו? כנשוך נחש קפץ ממקומו, וישם שתי כפות ידיו על ראשו ויקרא "אוי"! ויורידן ארצה, ויפול על כסאו כגבר אין איל! שם החתן אשר הציע לפניו, הלם ומחץ רקתו, ויתמרמר מאד ויתיצב מול הזקן בעינים מפיצות זעם, כקורא למהלמות, ובטרם פתח את פיו לגעור מהר הזקן וימלט, ואת הכוס המלא השאיר על השלחן. ובצאת רבי חבקוק ספק כף על ירך ויקרא מנהמת לבו: הוי זקן וכסיל! בן נפתלי יהיה מחותני! אוי לי כי כן הגיע לי! האם לא התולים עמדי? אם לא התלחשו השכנים האלה להתל בי? או אם לא חלום יבעתני? אוי מה היה לי? מפחת נמלטתי, ובפח אמר הזקן להפילני! גם בעד אלה אודך אלי, ארוממך אלהי המלך! אם כי שמעון לא היה איש קנא ונוקם ומאמין נלהב, כי רוח התורה מימינו, ורוח המסחר והנסיון משמאלו, הרחיקו מלבו כל דעה נפסדה, הוא היה דבק באלהיו, אבל גם לרוח העת לא התנגד; הוא ידע ויבן, כי יד העת בכל משלה, והיא בגאותה וגבורתה תשנה גם את פני הדת השמעית כחפצה, והאדם הוא מלאכה, משרתה עושה רצונה; ורק תועי לבב, יחגרו בעוז מתניהם להלחם בה, ומרביתם ידע כי יהפכו ביום קרב; הוא ידע כי חכמי המשנה והגמרא, מבארי תורת משה ומפיצים אור נגה על דרכיה הקרובים והרחוקים, הנה גם המה הואילו באר את התורה כפעם בפעם לרוח העת… הוא למד את בניו ובנותיו לשון וספר, מבלי שים אל לבו: "מה יאמרו החסידים"? ובנסעו לרגלי מסחרו לבש מחלצות, ויעש את שפמו, ויהי בתפארת איש איברופי, ולבו לא הכהו על מעשיו אלה, וגם על זקן גרועה לא הרבה להקפיד; אם כי הוא שמר את זקנו מכל משמר, ובהעבירו אליו מסרק, נזהר מאד לבל יכשל בתלישת שער – כי ידע כי יקר בעיני היהדות יהודי חסר זקן, מזקן חסר יהודי! הן זקנים ארוכים ראה גם בין ההידוקים, אבל רעיון אחר מחץ את ראשו: מה יאמרו הבריות? חתן גלוח! אנה יוליך את חרפתו? איך ישא ראש לגשת אל רבו, ובמה יכפר פניו? הוא ידע כי רק האלהים הוא מרבה לסלוח, ובני אדם הם נוקמים ונוטרים כנחשים, ולא יאבו סלוח בריבם לאלהים! אמנם מקסימילין הוא שלחני בעל אוצרות, אבל הלא בן הוא למפלגת הנאורים, אשר הביט עליהם כעל כת הצדוקים, ואיך יתן את בתו לאיש צדוקי בעד כספו וזהבו, אשר כקצף על פני מים הם?.. ימים אחדים חלפו, וסערת רוחו קמה לדממה, וברוח שוקטה החל לשפוט על אדות הצעת רבי חבקוק, עד כי לאט לאט מצאה מסלות בלבבו; ונפלא היה הדבר כי כל אשר הוסיף להשליך עליה שקוצים, ולהרחיקה מגבול לבו, כן התקרבה אליו: התקוה שתה לו בחלקות כי בתו שבע האמונה על ברכי האמונה תשנה את דרכו לטובה, כי באהבתו אותה לא ימרה את פיה, לבלי יעצב את רוחה, כי הלא עיניו ראו זרות ותהפכות כאלה בחוג מכיריו: חסידים ואנשי מעשה, יצאו לתרבות רעה, ונאורים מלמדים, ורבים מתלמידי בית מדרש המדעים, שבו אחרי ימי המהומות אל ה' בכל לבבם, ורבים מהם נשאו נס ציונה; גם ראה בעינים פקוחות כי יצליח את בתו עדי עד, ואם יעזוב את המקרה הזה, מי יודע אם לא ינחם באחריתו? אם יוכל להטיב לה מתי עוד? ומה גם כי דבר אליו יגנב, כי תחי נפשו בגללה כי חתן עשיר כמקסימילין יהי לו סלם לטפס ולעלות על מרום הר עמדתו כמקדם. ויספר את הדבר באזני דבורה אשתו, ואם כי היא לא שמה לבה "להררי הזהב" אשר הבטיח לה, באשר כי חתן דנן לא בחור היה, כי אם אלמן מאשתו, ואב לילדה בת שלש שנים, ועל בתה להיות אם חורגת; אך שמעון צחק על דמיונה, וישם בלבה המעקשים למישור. שבע התנודדה בשמעה את אשרה הגדול, האשר הנובע ממקור העושר! היא מזה בדמיונה אשר נעים, אשר יסודו בטהרת הלב, ורוממות הנפש, הלב והנפש אשר מצאה בדוד הליטאי ותתחנן אל אביה, כי ירף ממנה עוד שנה אחת; אבל שמעון הקשה את ערפו, ויצו עליה לשמוע בקולו, אם אמנם ידע והכיר משפט הנשים, לבחר להן רע בחיים, ואין להוריהן כל משפט לבחר בעדן. אולם הפעם היה בעיניו לא כאב לבתו, כי אם כרופא מומחה לחולה מסכן, אשר בחזקה ישקהו סם מרפא… הוא ירא את מנשה, וגם זכר את דוד הליטאי אשר אם כי שמע כי עזב את בעל פרצים, בכל זאת, הפיל חתיתו עליו – דמיונו היה אז כהאכר אשר מכר עגלתו היפה-פיה לאחד הטבחים בעבור הכסף, מדאגה בדבר פן ברעותה באחו יטרפנה הזאב ואכל את בשרה חנם אין כסף!.. ובכן היתה שבע למקסימילין השלחני לאשה למזל טוב, היא הלכה אל החופה כצאן לטבח, היא חשה לה עתידות נוראות אך בגלל רפיון רוחה או בגלל כבדה את אביה ואהבתה אותו, מסרה את נפשה ביד המקרה! שני חדשים חלפו מאז היתה שבע למקסימילין לאשה, ושמעון טרם הציג כף רגלו על הסלם אשר ראה בחלום, וירד מטה יום יום, כי גם אם מקסימילין בעל האוצרות לא הרבה הליו מהר ומתן באהבתו את שבע לפי דבריו, הנה מספר האלפים אשר הוציא על צרכי החתונה, הביאוהו בין המצרים, עסק הקבלנות היה אז במבוכה נוראה. שרי הצבא החלו להביט אליו בעין בוז ואיבה פתאום!.. בשדה אחוזתו היתה שנת הבצרת לרעה; בבית מסחרו שרר קפאון נורא, פדיונו לחדש, מצער היה לשלם שכר משרתיו גם לשבוע, כי דרכי המסחר נשמו אז לרגלי המהומות ההיו במחנה העברים, יום יום עליו היה לפרוע חובות עצומים, שטרי חוב והעברה; ומנשה בראותו כי שמעון הובישהו משברו, חגר קנאה ונקם ויציק לו עד מאד, ויעד בו, כי אם לא ימהר לפרוע את חובו שלשים האלף שקל, אז ימכור את אחוזתו בתוקף בית המשפט, וביום האתמול צו שלח אליו כי יכין לו את המנה האחת חמשה עשר אלף, בעת אשר באוצרו לא נמצא גם חמשה עשר אלף קשיטות, ועל כן ישב מאז הבקר בחדרו וירד בשיחו, רק מבטחו במקסימילין חתנו אמץ מעט את רוחו, ותתן לו כח וחיל לשאת דאגותיו, ויקרא לאשתו לשאול בעצתו בדעתו כי חכם לבה. ותדע לכלכל דבר במשפט שכם אחד על הגברים. – הלא קראת לי שמעון – שאלה דבורה בגשתה אל שמעון אשר ישב ויבט בעד החלון החוצה שקוע במחשבותיו. – אכן רעיתי! – ענה שמעון כמתעורר מתרדמה עזה – הידעת כי שלח לי שנית התראת הפרעון? – מי שלח? – מנשה, הה דבורה, מלאך אכזרי שלח בי, הוא יענני עד מאד, בידו הנני כחומר ביד היוצר! – ענה שמעון וידום, ודממה שררה מסביב, עד כי קול עורקי לב דבורה הדופקים נשמע. – אבל – הוסיף שמעון לדבר אחרי דממה ממשכה עוד יש תקוה אם אפנה אל מאיר חתננו בבקשה להלוות לי שלשים אלף שקל, מה תאמרי דבורה? הישלים חפצי? אנכי אדמה כי לא ישיב פני ריקם! מה תאמרי? האשמיעהו חפצי במו פי, או שבע תחיה תהי לי לפה? – למה זה נפלו פניך רעיתי? – שאל שמעון בהתבוננו אל פני דבורה וירא כי כסו בצלמות, ותתנודד הנה והנה, וברב כח אחזה בשתי ידיה במזוזת הפתח, לבל תפול תחתיה, למה ירך גם ירע לבבך? אל תרהי ואל תחתי הן לא אבד נצחנו ותוחלתנו מה', הוא יכאיב ויחבש ימחץ וידיו תרפינה! – אכן ידעתי! – ענתה דבורה באנחה – עתים שונות עברו גם על ואל למושעות הושיעו מכל צרותיו – ועוד דברה בפיה ושטף דמעה שטף ועבר על פניה. – למה זה תבכי? מה זאת? – אנכי אבכה על שבר בתי הגדול כים! – מה זה תדברי? מה קרה לה? – לא מקרה הוא, רק אנחנו בידינו הבאנו עליה השבר! – הברוח נכון תדברי? מה יחסר לה? הלא חננה אלהים, ויש לה כל: כסף וזהב, אבני חן, היכלי ענג, עבדים ושפחות סוסים ומרכבות וכל תענוגות בני אדם, הלא גם בנות רוזנים לא ישוו לה! – לא איש מחמדי, לא בכל אלה אשר אמרת תמצא בת ישראל כשרה את אשרה, כי אם בלב אישה! בתמהון הביט שמעון אל פני דבורה כמו העמיק חקור בדבריה וישאל לתמו: – הוא לא יאהבנה?.. – אחת היא גם לנו גם לה, אם איש את רעהו;רק על זאת פקחתי עיני, כי מאז הכירתהו זה שני חדשים, הועם אור פניה, אש עיניה נדעכה, שלומה לקח כמו ביד, וכל רואה יתנודד!.. זעה קרה הרטיבה את מצח שמעון וטפות טפות נפלו על פניו וחוטמו. ודבורה הוסיפה לדבר: – היא תחריש אמללה, כרחל לפני גוזזיה נאלמה, כי אין את לבה הטהור להאדיב נפש מעניה אשר אינם שווים באהבתה, לבה קבר לכל צרותיה, אתה לא התבוננת, ואנכי אם אמללה אחוש את מכאוביה! – היא לא תאהבנו? – שאל שמעון במחותו זעת אפו – ואת מי תאהב? העוד קשורה אולתה בלבה? אם תתגאה בעושר בית אביה ופקחתי אני את עיניה!.. אערכה לפניה מצבי ואז תדע, אז תודה לאל חסדו כי תשב במשכנות מבטחים, וחסר לא יבואנה! – אחת אמרתי היא לא תאהבנו – הרימה דבורה קולה – אם גם לא הגידה לו במו פיה, כי צלמו תבזה! אינה נאוה לקרוא אותו בשם אב, ולא בשם אלוף נעורים, עשרו כאין בעיניה, היא לא תתגאה בעושר, ולא תכבד את העשיר, כספו וזהבו כאין בעיניה, וגם על כספך אתה לא הביטה ביראת הכבוד, אולי רק בלבבך יכבד כה הכסף עד כי בגללו התעמרת בפרי בטנך!.. – אנכי? שאל שמעון בחרדה כמו שמה לו אשתו עלילות דברים. – אתה! אני! יחד שנינו הורדנוה חיים שאולה! העון הזה לא יכפר לנו עד עולם, הה יונתי, על ראשי תפול קללתך כי לא חשתי לרוחתך לישועתך, עוד אזכר את דמעותיה ביום חופתה!.. – שהדי במרומים – דבר אל נפשו נפלו דבריה כחצים שנונים בלבו, ודמעותיה ירדו כנחל גפרית בוערה על ראשו – אני רק את שלומה וטובתה חפצתי בן מנשה, והצלתיה מיד דוד הליטאי!.. – טרם אדע אם טוב הוא מאיר, מגד בן מנשה ומדוד הליטאי! למצער הלא יהודים הם כמונו היום! אז נשקה אש נחם בקרב לב שמעון, אז הרס מוסר כליות נורא ברגע אחד את אשר בנתה התקוה בקרבו זמן כביר, אז זכר כי אמנם לא רק את בתו מכר בכסף, כי גם את אמונתו ותורתו ותשפך לארץ מררתו. דממה שררה בחדר רק אנחות שני לבבות הפריעוה. לאט לאט אמץ שמעון את לבו ויגש אל אשתו ויאמר: – ידעתי את הנשים! צל הרים תראינה כהרים, הסירי אשתי כעש מלבך! הנני הולך אל שבע והצעתי לפניה בקשתי, ואם תעש אז אדע כי רק פחד שוא תפחדי, אבל זכרי דברי אלה, כי ברגע אחד ישקול שלשים אלף על ידי!.. – ואם ישקול כפלים על ידך, או כפל כפלים, לא יגפך עוד לבך על כי התעמרת בבתך ותמכרנה?.. – אנכי מכרתיה? או נתתיה לאיש? לאיש אשר ברחבה אוכל לאמר: את בתי נתתי לאיש! דבורה עקמה את חוטמה בשאט נפש ותורד עיניה לארץ, ותאמר: – לאיש נתתה? ומשפט הבנות עשית לה? ההרבית לה מהר ומתן? הלא גם אביונים נדכאים, נתנו לבנותיהם יותר מאשר נתת אתה! אתה ירשתה את בתך בחייה, או בהובילך אותה אלי קבר!.. – הקץ לדברי רוח? – קרא שמעון בגערה – מקסימלין ידרוש נדה מידי? מקסימילין השלחני האדיר צפה בצפיתי כי שמעון בן גמליאל יתן לו עשרת אלפים שקל! הלא כל שומע יצחק! עזרני אלהי ישעי, ברכני נא בחלק עשירי מהונו, כי אז אמרתי: רב לי רב! – עשיר הוא אדיר הוא כרותשילד, ובעיני שבע לא ימצא חן;כאשר לא ימצא חן בעיני אלהים ואדם! את רוחה תכנתי: היכלי חמד כאין בעיניה, כי אהלי עני יקרו בעיניה משכיות חמדתה… – איש עור, כי יתע ויוטל, ויקימוהו כל רואיו, אבל פקח ומחשב דרכו תמיד, ורואה מראשית אחרית, אם הוא יגוף באבן רגלו ויפול ולא יוכל קום, וצחקו עליו כל רואיו! ושמעון הלא חשב את דרכו, ובכל זאת לא סר ממנה, ועל כן נורא היה מאד מוסר כליותיו בראותו מפלתו! דברי דבורה אשתו, הכוהו בתמהון לבב, ויהי נכון לפתח לפניה סגור לבו, לשפוך לפניה שיחו, ולהתודות על עונו, למען ירוח לו מעט, ויקם מכסאו, ויפן כה וכה וירא כי בדד הוא בחדרו!.. תם חלק ראשון לעת הצהרים ביום ההוא, ביום תוכחה ונאצה לשמעון בן גמליאל; ישב אדון מקסימילין בן האדון וינצינטה חתן שמעון, ויהגה נכאים גם הוא בחדר משכיתו, בעלית ביתו הנחמד, אשר כמקדש מלך התנוסס ברחוב שדרות ירושלים: עמודי ברזל מוצקים, גמדים, טבועים בארץ – יסבוהו מעבר הרחוב, משלבים איש אל אחיהו בשרשרות ברזל, היורדות בין לעמוד בתבנית חצי גרן עגולה; בתוך לפני השער בביאה, רובצים שני אריות, איש פניו מול פני רעהו, בעינים מזרות אימה יביטו הצדה, סביב צוארם רעמה, וכפות רגליהם מתחת לסנטרם, ולועם כקבר פתוח לבלוע כל הזר הקרב, כמו הפקדו לשומרים על הבית. קירותיו מחוץ מפארים בפסילי עץ ואבן מעשה ידי אמן: גבורי רומא ושליטיה העריצים, חיל צבא היונים בטרויה וגלויי ערוה, נשים חולצות שד פשוטות וערות גם מבלי חגרה על חלצים… ענקים פרועי ראש ומגדלי זקן ושפם, נושאים על שכמם יציעות שיש עגולות מחטבות בכל מיני פאר והדר; הענקים ידכו ישוחו, גידי בשרם הערום עד מתניהם מלמטה ישרגו, ובני מעיהם יראו מבעד לרשת החזה. פניהם נעוים, מפיצים רגז וחרון, פיהם פעור וחורקים שן, כמו יחר להם על הבנאים העריצים אשר רחם לא ידעו, ויכבשום לעבדי עולם, ויעמיסו על שכמם המשא הכבד הזה, מבלי אשר יוכלו להמיש צוארם ממנו עדי עד; מקלעות פרחי סיד ומלט, שושנים דודאים, כרובים בעלי כנפים, תמונות כל חיה ועוף, עוטרים את אילי החלונות המזהירים מנגה שמש, אשר בעדם נשקפו אגני פרחים יקרים, פרחי הדס וקציעה, מור ואהלות וכל ראשי בשמים, וקלעי רקמת משי לבנים כשלג, ועליהם קלעי משי משבץ במראה תכלת וארגמן סוככים בכנפיהם. איש גבה הקומה בעל שפם ארוך היורד משני עברי שפתיו כשני שני הקלשון עוטה מעיל תכלת, מלא כפתרים נוצצים, ורקמת זהב נוצץ על שפת הצואר ופסיו ופתיל ירוק אשר רחבו רבע האמה, יורד באלכסון משכמו הימני על חזהו, ויתחמק עד ירכו השמאלי; על ראשו כובע בעל שלוש צלעות, עשוי בתבנית הלביבה העולה בני ברית בימי הפורים, ומשמאלו כפתור זהב, ומתחתיו תציץ נוצת תוכי בשלל צבעיה, ובידו מקל ארוך אשר גולת זהב על ראשו – נצב על משמרתו לפני פתח השער, אשר שם אדוני הבית חרות עליו באותיות זהב גדולות ומאירות: "השלחני, והסוכן הראשי על עסקי בית משרפות הנפת מקסימילין", או מאיר כאשר נקרא בבית חותנו. ואיש יהודי השכיל לבנות היכל תפארה כזה? אכן יהודי, אף על פי שחטא! ואם בגאותו ורום עיניו שכח זאת, או אבה לשכח; הנה הזכירוהו האזרחים, האזרחים אשר בכבודם התימר, כי יהודי הוא, יהודי מכף רגל ועד ראש! האין זה פלא? דך נכלם, הלך מסכן, נודד אמלל מיום חזה שמש; אשר שנים הרבה ענה בדרך כחו, בדרך מלא חתחתים, אבני נגף, שוחות עמוקות מלאות נחשים ועקרבים, וכל בני שחץ למיניהם, ופגעיו ותלאותיו, אשר אין ספרות למו הכשילו כחו, דכאו את רוחו, וכמעט אבד נגזר מארץ החיים; ואויביו, גם רבים מאוהביו, מכבר נואשו ממנו, וימחו שמו מכתוב עמים; והנה פתאום לעתים לא רחוקות – כמו רק להאדיב נפש בוזיו, יבוא בו רוח יעמידהו על רגליו, ויחי ויחליף כח, וירום ונשא וגבה מאד, ועלה בגאותו גם על הענקים אשר כחגב היה בעיניהם: בני הענק אשר התברכו בלבם, כי בנטף מים אחד יטביעוהו… החגב הזה יתרומם ויתנשא לכל לראש, עד כי לא יבושו להגיד בשערים, כי מלחמה, להם בני הענק את הגמד, את החגב הזה! וגם בוזיו ומנאציו ישימו כבוד תהלתו, ובכבודו יתימרו, כמו היה בן משפחתם, שאר בשרם, אחד מבני הענק!.. לא חדש הוא לשמוע מפי בוזיו, תהלות גאוני ארץ מולדתם, תהלות סופרים, משוררים, נואמי נאום, יודעי זמרה, תופשי כנור ועגב, צירים יוצרי פסל, מצחקים על הבמה, גבורי מלחמה, אנשי מדות, ומה גם זורעי צדקות! הם יספרו הדר כבודם, ירימו לעב שיאם; והם, המהללים, בני יהודה המה! היאמן? הם יספחום אליהם בזדון או במשוגה! אך חלילה לנו, מהתאונן עליהם כי יגזלו בני משפחתנו מזרועותינו! חלילה להם מעשות עול נורא כזה! הן תמורתם ישיבו לנו ביד נדיבה, בנשך ותרבית, יום יום כפל כפלים: גונבי סוסים, רמאים, בני אפס… ועוד ועוד! ומה לנו עוד? ולא רק בקניני הרוח, כי גם בקניני הזמן, ידיו רב לו: בין אלי הכסף, ואדירי הזהב בתבל ארצה, אשר יעביטו גוים רבים; ימצאו הרבה הרבה, אשר מחלציו יצאו; אנשי תרומות נדיבים נעלים, אשר גם אויביו יודו בפה מלא. כי ביניהם לא נברא עוד כמוהם מיום היותם עד היום הזה! ועל כן כאשר רבו כארבה בוזיו ומנאציו, עת ישח יגיע עד עפר; כן עצמו מצמיתיו ומקנאיו, עת ירום ונשא, ויטפלו עליו החיל! – לא מרוע לב; כי דרך הטבע הוא: איש כי חסר יבואנו ועמדתו שפל מאד, אז לא יצררוהו, כי אם יבזוהו וינאצוהו, או לפעמים גם חנינה יתנו לו; ואם בחכמתו וכשרון מעשיו וחריצות כפיו, יתרומם;אז ירכש לו אויבים, מקנאיו יציצו מעיר כעשב הארץ, אשר רק לעונו ידרשו: מאין בנה לו בית? מאין קנה לאשתו עדי זהב וחלי כתם? מאין השיגה ידו לתת שלוחים לבתו? ועוד חקירות ודרישות כאלה; ואם קצרה לשון מקנאיו אלה לאמר כי עשקם או רמה אותם, או גנב וישם בכליו; אז "ירננו" אחריו או גם יעלילו עליו עלילות ברשע, כי שטרות מזיפים, או "סחורה אסורה", היו משלח ידו, או בני התפת עשו עמו חוזה להריק לו דנרי זהב בעד ארובת העשן באישון לילה. האמנם? נשגב מרוח בינתם, כי מאיש לא יפלא לרכוש הון גם בכשרון המעשה, בחריצות כפים ובהסתפקות במעט, מבלי עשות עול, אם רק מקרים רעים בידי אדם או בידי שמים לא יגעו בו לרעה? אבל אם גם לא נעים גורל ידיד ההצלחה, בכל זאת מי הוא הגבר אשר יואל לשאת חרפה ובוז משאת קנאה ואיבה? אך צחוק הוא לשמוע כפעם בפעם נאום צופי ישראל, אשר בהגידם לעמם פשעם, יזכרו כמתאוננים, כי בעלי הרכוש המעטים אשר בקרבו, הם יהיו בעוכריו, הם יעירו קנאה, וקנאת צורריהם כי קשתה, סמכה חמתם על העניים, אשר הם רוב בנין ורוב מנין העם; אבל מה יעשו בעלי כיס אלה? היחלקו כל הונם לצורריהם ומקנאיהם, למען ישכחו קנאתם ויחמלו עליהם ויבזום? או היסתירו עשרם מעין רואי כאשר עשו אבותיהם בימי הבינים? ללבוש בלויי סחבות, ולשבת במחשכים, במעונות צרים ועזובים אשר התעתדו לגלים? אבל אם גם ישללו בידיהם המה את זכיותיהם, זכיות האדם באשר הוא אדם: להתענג על חיל עמלו; גם אז הימחו מספר הגרים? כי אמנם בנים אנחנו רק להממשלה הרחמניה, ולעם הארץ גרים נודדים!.. והגר הנודד שנוא ובזוי לכל!.. גם גר הוא בן אחיו בני אמונתו אשר גם הם גרים הם… ולמופת נאמן יהיו לנו הליטאים בבעל פרצים, לו צררו אותנו בני הארץ כאשר יצררו יהודי בעל פרצים את אחיהם יהודי ליטא, כי אז אהה ה' אלהים!.. השנאה הזאת אשר חכמים יחקרו עד תכליתה ויבקשו לחשוף מקורה, היא אחת מחקי הטבע, חק ולא יעבור! בשביל קיום העולם צוה היוצר כי כל בריה תהי קרובה לעצמה! וכאיש כעם יחד נשתוו: השנאה אל הגר, היא רק אהבה עצמית ואין ביד איש להרחיקה, ועל כן הלא טוב לנו לשפר מעשינו מהשפיל את עמדתנו!.. גם לוינצנטה אבי מקסימילין היה המשפט הזה לקו! מרגלא היה בפיו: "טוב לי כי ארכש לי אויבים תחת אוהבים; אויבים אשר לא יוכלו לעשות עמי נבלה, מאוהבים אשר לא יוכלו לעשות עמדי חסד; אויבים אשר יחרקו שן לראות כבוד עשרי, מאוהבים אשר יחמלו עלי לראות ענות נפשי!.. במאזני חכמה פלס וינצנטה את דבריו אלה! אם כי לא היה אחד החכמים הגדולים, אשר כל הגה יצא מפיהם, ויהי למשל, או הוחק לזכרון בספר; כי בור וריק היה: מוצאו מבני דלת העם, בעיר הקטנה פוצץ; אביו היה חוטב עצים, והוא היה חניך אחד העגלונים, ובנשאו אשה התעלה, והיה לבעל עגלה, רתומה לשני סוסים, אשר האחד היה עור והשני פסח. פושטי עור נבלה חכו יום יום כי ילכו בדרך כל הארץ, ופשטו את עורם מעל עצמותיהם היבשות וכלבי פוצץ חשבום מכבר לפגרים מתים, וינסו לשלוח בם שן כפעם בפעם; אפס כי בעליהם היה להם משגב לעתות בצרה, ובשוטו הארוך סגר לקראת רודפיהם.– הוא היה עגלון, איש קל, מזלזל בנטילת ידים, פיו מלא היה אלה ונבלה… אך מלא קמץ החסידות אשר רכש לו במשך ימי מסעיו אל הצדיק, לעיר אכשף הקרובה אל פוצץ שלש פרסאות, בימים נוראים, בימי חג ומועד, ובכל יומי דפגרא, ובכל עת וצוקה – החסידות ההיא כסתה מעט על מגרעת ערכו, גם היתה לפעמים תפארתו על דרכו: בליל שבת קדש לבש את הכובע השעיר על ראשו הממלא בחציר יבש או בקש נדף ויחגר אזור צמר גמלים על מתניו, ויתקע כף שמאלו באזור חלציו, ובכף ימינו החליק זקנו החד כזקן התיש, ויתנענע ימין פנים ואחור, ויאמר "שלום עליכם" ן"אתקינו סעודתא" בנגון מעורר לב, אז היה בתפארת אדם המעלה, וכל עין ראתהו ותאשרהו, כי אחד הוא מלמודי ה' אשר חכמתו רבה בנגלה ובנסתר, ואיש לא האמין בנימין העגלון הוא! כי אמנם לא וינצנטה היה שמו כי אם בנימין, או ניומקי. בשנות הארבעים בא כהלך עני לבעל פרצים, לבקש לו עבודה להחיות את נפשו, אחרי השבר לו כל מטה לחם, בבוא הצדיק האכשפי לשכון כבוד בפוצץ, ובני עירו לא מצאו עוד חפץ בהאופנים וחיות הקדש, (כן נקראו סוסיו בעיר) וימכרם וירבה במחירם, ויקח הון רב – בהון רב כזה יברך הנסיך ליכטנשטיין הויני! – שלשה שקלים וארבעים וחמש קשיטות! ותקות הפושטים והכלבים באה אז כתמה – ויבקש ולא מצא; אך בעמל רב, אחרי אשר תעה בחוצות קריה עליזה זאת שבועים ימים עד כי בצקו רגליו, ובטנו דבקה לארץ, וברכיו כשלו מצום; מצא לו עבודה אצל אחד העגלונים, לנהג בסוסים, ולטעון ולפרוק משא העגלות, ויקוב לו שכרו שקל כסף לשבוע, וארוחה על שלחנו. ניומקי שמח מאד באשרו; אבל לא לארך ימים היה! כי אדוניו התהלך עמו בחמת קרי, על עצלותו, ועל בלי דעתו את העבודה הזאת כעגלוני עיר גדולה, אשר מלבד שכר ההובלה עוד ימצאו שכרם בצדם… אם כי ניומקי גם הוא לא היה נקי כפים… ובהחזירו על אכסניא שלו אשר בין פוצץ ואכשף, השכיל לקחת בלי רשות אושפזיכנא דידיה, צרור חציר לסוסיו, או איפת שבולת שועל, או לשלוח יד בחריצי החלב, אשר הניחה בעלת המלון על תקרת העליה ליבש; אבל להעלים מהעין שק גדול אשר משקלו שמונה ככר, או תיבה גדולה; לא עצר כח! ואדוניו היה איש חרוץ, אש אוכלה, גם גבור בשתי, ויחלק לעבדו החסיד והתמים אשר לא ידע לקבל מיד הבעלים שלא מדעת חבלים באפו, ויאצל לו מכות לחי גדולות, אשר כמוהן לא ראה ולא טעם בכל ימי חייו. האמלל נשא בשרו בשניו ויחרש, בזכרו כי מכהו ומענהו, הוא נותן לחמו… אולם כאשר גרשהו אדוניו מביתו, ויתן לו מכות לחי ביד נדיבה צדה לדרך, ויקח ממנו למזכרת אהבת עולם מלוא חפניו משערות פאותיו וזקנו – אז כשל כח סבלו, אז לא התאפק ולא החריש עוד, ויקח את צרור חפציו אשר השלך מבית אדוניו החוצה על שכמו, וינס מנוסת חרב, וירץ כשעה תמימה לא נותרה בו כל נשמה, ובהרחיקו מגבול העיר, מעבר השני לפי-קרת ( שלאגבוים בלע"ז ) אז הפך פניו כלפי העיר, וירא והנה שמים ושדה, ויד אדוניו הקשה לא תשיגהו עוד, וינופף אגרופו כלפי מעלה ויחרוק שן, ויקללהו קללה נמרצת, אותו ואת ביתו ואת זרעו ואת כל אשר לו עד דור עשירי! גם ירוק ירק שבע פעמים בכל פה; ואז, אחרי הנקמו מאויבו נקמה אחת אפים, שככה חמתו וישא רגליו וישב בפחי נפש אל ביתו זו אשתו מלכה, אשר קדמה פניו בתודה, ובזמירות הריעה לו, ותחבקהו לעין כל בזרועותיה, עד כי השאירה על חוטמו ומצחו, חריצים עמוקים במראה ארגמן, גם הגישה לו כוס מלא מסך, אשר פיה קראהו בשם "עבוט של שופכין", ותרחצהו למשעי מכף רגל ועד ראש, ותלקט את יתר פלטת זקנו ופאותיו אשר השאיר לו אדוניו העגלון בחסדו. בלב קרוע ומרתח, פנה האמלל אל רבו להגיד לו צרתו ולשפוך לפני שיחו! ה"רבי" אחרי שמעו צרות לבבו נחמהו לאמר: – אל תירא ואל תדאג בני! אל שדי יהי בעזרך! – מה אעשה רבי וקדושי? – בכה האמלל כאשה מצרה – מה אעשה? ושדי המר לי! הישליך לי משמים צרור זהב ארצה? – כסיל אדם! היד ה' תקצר? לך לך מפוצץ ושוב לבעל פרצים! – הה רבי וקדושי, האשוב להתענות תחת יד השכור הגנב הבליעל אשר מתגרת ידו כליתי? הה רבי רבי, הוא אכלני, הממני, מרט פאותי וחצי זקני! בדברו דבריו אלה אחז בידו יתר הפלטה, אשר גם ידי מלכה אשתו חלו בו. צחוק קל עבר על פתחי הרבי ויגער בו: – כסיל אדם מי זה יצוה עליך במפגיע להיות עבד לעבדים בעת אשר לא יפלא ממך להיות אדון לעצמך? התשמע? – שומע עבדך! ענה בנימין ויפלג לשטף עיניו תעלה. – אבל רבי – הוסיף בנימין להתאונן – האוכל להיות עגלון בלי סוסים? היוכל רבי וקדושי להיות רבי בלי חסידים?.. הרבי צחק מעט ויאמר: שכח את הסוסים! משא ומתן פרא אדם! בעל פרצים היא ים גדול! ובנבכי ים זה, יש זהב ורב פנינים וכל יקר; ואשר ידע לפרוש ידיו לשחות ולצלול, ולהתאבק עם גליו ומשבריו, שפע ים זה יינק!.. בנימין הטה אזניו, וילטוש עיניו ויעמוד כגולם כי נפלאו ממנו דברי רבו. והרבי בראותו כי הבור הזה לא יבין מליצה, השמיעהו ברחמיו שנית: – בעל פרצים היא עיר גדולה, רוכלת עמים, כסף וזהב יתגולל בחוצותיה, ופקחים וחרוצים יצברו בתוכה כעפר כסף, וכחול ימים זהב. רוח ששון היתה על הנדכה הזה בשמעו דברי רבו, ויפתח את פיו, ויורד רירו על חרבות זקנו, כמו ריח מאכל תאוה עלה אז באפו, ויעמוד בלי רגש כבול עץ. – מדוע זה תלטוש עיניך? –גער בו הרבי – האם לא תשמע? האם לא תבין? הה רבי וקדושי. – ענה בנימין בגיל ורעדה, – מוח הסוס לא סביל דא!.. – היה רוכל! – צוהו הרבי בנשאו גבות עיניו הארוכות רוממות וצדק, קשט ותם. – אך אך אך! – צהל בנימין בצחוק קולו, אשר זה רגעים מספר בכה בכי תמרורים. וכרגע רעמו פניו כמו נחת ממבטי עיני הצדיק. – למה זה צחקת? שאל הרבי כשופט רמים. – סלח נא לעבדך רבי וקדושי! לא לא, לא צחקתי!.. מפי כבודך צויתי להיות רוכל ואני עני וכואב, עני וגוע, הרעב הוא אזרח בביתי, פת לחם להשיב נפש אין! גם פרוטה אחת לקנות מעט מלח אין לי!.. חי נפשי אין לי! – אל תהבל כסיל אדם ואל תרבה שאלה! מהר ושוב לבעל פרצים ואל שדי יהי בעזרך, ויתן לך ברכה והצלחה בכל מעשה ידיך! – קרא הרבי בהתנענעו מעט, ויושט לו אגורת כסף נקובה בצדה, וישלחהו מעל פניו. מה רב הוא כח האמונה ומה יקר חסדה! היא תרפא לשבורי לב, וידים רפות תחזק; אשרי אדם עוז לו בה, אשרי איש שלא ישכחנה! ואוי לו להאיש אשר נכרתה מקרב לבו, אשר באולתו או במשובתו הרס קנה, ערירי ימות האיש ההוא, ערירי בלי כל תקוה וישע!.. חמתי על שרי צבאות ההשכלה, אשר גרשו את צבאותיהם החונים על דגלם, מהסתפח בנחלתה טרם הנחילום נחלה אחרת טובה ושמנה ממנה! הם הבאישו את ריח הצדיקים האלה בעיני ההמון ויתנום לגדופים: נוכלים הם, אוכלים שאר עמם, ומתעים אותו בפחזותם ושקריהם; אבל את מי נתנו לו תחת הצדיקים האלה? מורים לצדקה? לא, לא! מורי שקר: כהני און, ספרי עגבים מדיחים ומסיתים, ללכת בשרירות הלב, להמית כל רגש קדש, להכרית כל מדה נכונה, לעזוב את אלהי ישראל וללכת לעבוד אלהים אחרים, אלילי הגוים הקדמונים, עצבי היונים!.. הם חסו על ממונם של ישראל, על ה"פדיונות" אשר הביאו אל הצדיקים פעם אחת בשנה: אבל יגידו נא אוהביהם ומדריכיהם אלה! איה החיל אשר עשו להם מאז חדלו מתת פדיונות?.. הלא מחיר הקרבנות אשר למדום להקריב לאלילי היופי החצוני והתאוה והכבוד, ייקר הרבה הרבה יתר מהפדיונות! הם הציגום ככלי ריק, ריק מקניני הגוף והנפש; נתנום לבז ולמשסה, ויטמאום וינבלום, ויקיפו עליהם ראש ותלאה! בני ההמון החשוכים, אשר האמינו בצדיקים ובעלי מופת, לא פרעו כה מוסר, לא השתובבו כבני ההמון השואפים רוח חפש, אשר מותר להם מן הבהמה אין, בלי כל מוסר, ורגש אדם, ורגש בן ישראל! הם לא עדו גאון, לא התהדרו בחוץ, בעת אשר בביתם התמוגגו בזלעפות רעב, הם הסתפקו במועט, הכירו את מקומם, ביום שבת ומועד לא תעו בחוצות קריה, להראות לעיני האזרחים את אולתם ואי-תרבותם; לא נתנו פתחון פה לכל צורר ושטן; כי נצו אנשים עברים יחד. למשא על השרים בכתבי דלטוריא ומלשינות, ולא הלאו את השופטים, ולא חללו את שם אלהיהם, כי לפני הרבי הגישו עצומותיהם והוא עשה שלום ביניהם. וצדקת הרביים האלה, וחכמתם כי רבה, ידעו גם רבים ונכבדים מאזרחי הארץ ואציליה; עד כי בהיות גם להם ריב ומשפט, הגישו גם הם משפטם לפניהם! כל איש מצוק ומר נפש, כל נדכה וקשה יום, עת תלאותיו ומצוקותיו אפפוהו; אז שפך שיחו לפני איש האלהים וירוח לו, ויושע מכל צרותיו; הרבי הרחיק את היאוש והשפק מקרב לבו, וינהלו בעצתו, בדברי נעם או גם בגערת אוהב נאמן, ויפח באפיו נשמת חיים, רוח אמץ ותקוה; ותבוא בו הרוח ותעמידהו על רגליו, ותחגר בעוז מתניו, ותאמץ זרועותיו, ועד מהרה עשו ידיו תושיה. ולולא הרבי מי יודע אם לא מכבר שאול צעדיו תמכו, וכגללו לנצח אבד?.. גם בנימין האובד, אשר בלבו מכבר נבל כל ציץ תקוה, הנה מגשם נדבות פי רבו אשר הניף עליו, בתתו על ידו את המטבע הנקובה, ויברכהו כי אל שדי יהי בעזרתו; עלתה פתאום תקותו כפרחת, עצבו ורגזו, יגונו ורפיונו חלפו, ותקוה ובטחה לקחו עמדתן תחתם, ויצא בלב עלז ושמח מביתו מפוצץ, וישב לבעל פרצים. בעזרת חסידי אכשף היושבים בבעל פרצים, אשר ידעו כי רבם צווה לו את הברכה; כונן לו חנות אשר כל מערבה יחד את החוטים והמחטים, וכובעי האצבע, הקשורים והמטפחות, העגילים והטבעות הכפתרים והקרסים, הבורית ותמרוקי הנשים – עלה מחירה עד ששה שקלים ועשרים קשיטות! החלק הקטן ממכסת הכסף הביא מביתו זו אשתו, אשר נתנה בעבוט את מנורת הנחשת בעלת הקנים, ויריעת הארגמן אשר פרשה למסך מסביב למטתה, בהיותה יולדת; ויתר הכסף קבצו על יד החסידים בבית תפלתם, אשר היה גם בית מלונו. חנותו זאת נשא על שכמו בתרמילו הגדולה, קשורה ואחוזה בראש מטהו הכפוף ממול עבר פניו. בערב הוא בא אל בית התפלה, ובבקר הוא שב לנוע ברחובות קריה. ירחי מספר חלפו, והרוכל או הסוחר החדש הזה סובב סובב הולך, לא ייעף ולא ייגע, ואין דבר אשר יעצר דרכו בעדו: סופה וסערה, מטר ושלג ברד וקרח, עד כי לא עצר עוד כח למלט משא חנותו; לא בגלל רפיון גוו, כי מי חש שלום עצמותיו יותר ממנו? רק בגלל כבד משאה! חנותו זאת גדלה מיום ליום, עד כי צר היה פתח בית מלונו לפניה; ובשובו בערב להנפש מעבודתו; עליו היה להביאה הביתה מעט מעט, וכן גם בצאתו בבקר. ועל כן השכיל לשכור לו חנות קטנה ברבע היהודים, ברחוב הפרנצישקני. ולתקופת השנה החליפה באחרת, גדולה ונאה הימנה חנות רחבת ידים אשר הכילה את הקונים הרבים היושבים בערי הפרזות, הנקובים בשם "יהודי השק" ( זעקיל-יודליך בלע"ז ) אשר נהרו אליו מכל עברים; ולא נאלצו לעמוד צפופים ודחוקים, לדחוק איש את רעהו ולהדוף בצד ובכתף! ותכלכל את כנעתו הרבה, אשר חדל עוד מקנות מסוחרי בעלי פרצים; כי אז ידע מקום נירינברג איה, בירינגהם, ביהם, ומה גם וינא, פריש, ברלין… ובעוד שנות מספר העתיק את חנותו לבית נכון ונשא, במרומי העיר, בעל אולמות יציעות, מסכנות ואמברי, וירא ברכה כי נגע ההתחרות טרם יהיה בבעל פרצים, ואנשי הבינים ( קומיססינירים בלע"ז ) טרם מלאו כארבה את בעל פרצים, לחבל את המסחר חבל נמרץ בהקפות והתחרות, וירויח על אחת תשעים ותשע (בלי גוזמא!) ויעל עד מהרה בצעדי און על פסגת ההצלחה. ובנימין העגלון הפוצצי, היה רבי בנימין הסוחר הגדול אדון למשרתים ועבדים עוזרים סוכנים, רואי חשבון! ואז לא נאלץ עוד להחזיר על פתחי בני הארץ, להתחנן להם בפנים מעוררים רחמים כי יקנו מידו דבר מה, כי יתנו לו ישע ופדיום, ולעמוד בהכנעה ופחד, נדכא ושחוח ממשא צרור מרכלתו על שכמו בלי כובע, ובעינים מבקשות חנינה, לפני העבדים והשפחות על פתח בית הבשול, אשר בשאט בנפש הניחוהו לעמוד מבלי פנות אליו, כמו לא ראהו עוד, עד כי רגליו בצקו, וישען פעם על רגלו הימנית, ופעם על השמאלית; ולפעמים כנוח עליהם הרוח, שלחו יד בפאותיו הארוכות, ובכפתו הפירמידית אשר השאיר על ראשו במקום הכובע, ויהתלו בגדילי טליתו הקטנה, אשר ירדה כסינר השפחות על מכנסי פשתנו, אשר בתיהם קשורים היו בפתילים דקים למטה מהברכים על אנפילאותיו; והוא קבל באהבה וברצון את כל מהתלותיהם, ועוד הודה להם חסדם וישת להם בחלקות ויפזר להם מלא חפנים חנופה אתם בנוסח: "הוד כבוד אדוני רב החסד", חלף תאר הכבוד "דם כלב" "בן זנונים" "יהודי מצרע" אשר אצלו לו בחסדם. – והוא שכח כל זאת בלכתו בבית מסחרו הגדול הנה והנה ושתי ידיו משלבות היו אשה אל אחותה מאחוריו, והקונים חשבו להם לכבוד גדול אם הצליח חפצם לדבר את "כבודו בעצמו", וירם קול נגיד ומצוה על רצונו, אשר עמדו לפניו רגל ישרה כאנשי צבא לפני שר הגדוד, וידבר בגאות את סוכני בתי החרשת, אשר לכבודו הסירו מגבעותיהם, ויושיטו לו ימינם בכבוד וענוה, וישתעו עמו יחד בעניני המדינה. ועוד ועוד. עוד שנות מספר נגוזו. ובנימין או ניומקי היה אחד מבעלי בתי בעל פרצים, גם מהלכים נתנו לו בבית פקודות העדה, ויקרא לאספה, ואז פקח עיניו על דרכו!.. ולאט לאט עברה עליו רוח לעשות תקונים בחייו. תקונים לרוח העת… אם כי אשרו נמצא לו גם בלי תקונים; אך אולי ירא פן יעש לו כבודו כנפים, בהיותו יהודי נתעב ונאלח מחזיק בנושנות והבלים ככל אחיו היהודים הרוכלים המוזגים והסרסרים, אשר כל דרכיהם הסכין מאז, ויערוך דרכי חייהם מול חיי האנשים אשר פגש בעולם מסחרו הגדול; ובמוחו הקטן חרץ משפט, בהציגו אותם מערכה מערכה, מחזה מול מחזה; או מאשר מעט היה כבודו בעיניו, ונפשו אותה להוסיף עליו כהנה וכהנה. או כח הכסף לבדו הכריעהו… תחלת מעשיו היתה, להעביר מספרים על פאותיו הארוכות, ולקצר את כנף בגדו הארוך, יחד את טליתו הקטנה; ואחרי כן חדל מנסוע כפעם בפעם אל "רבו וקדושו" אשר זה לא כבר היה כאלהים בעיניו, ואשר האמין כי מברכות פיו ישבע, ואגורתו הנקובה שמר גם אז מכל משמר – כי אנשי בריתו הסוחרים הנאורים יצקו עליו מרוחם; ויבינוהו כי צדיקו הוא איש מרמה ואון, ורודף בצע מעשקות, ועוד דברי בלע כאלה; ודבריהם נכנסו היטב באזניו, באשר לא ידע לבקר בין טוב לרע; וכאשר האמין בלי חשבון ודעת, כן חדל מהאמין בלי כל חשבון ודעת. ואחרי כן החל להרחיק מביתו את בני משפחתו ומשפחת אשתו העניים, אשר באו כפעם בפעם מאכשף ומפוצץ לבקש עזרתו לפני יום חג ומועד, או בהגיע עת דודים לבן או בת – ולא נתנם גם לדרוך על סף ביתו. אחרי התקונים האלה נוכח כי במקום תקנה הביא קלקלה: בעלי בריתו הסוחרים בני הנכר, לא הוסיפו על כבודו מאומה, ורעיו החסידים מנעו ממנו גם את הכבוד המצער אשר חלקו לו בימי עניו ומרודו, בבואו לבעל פרצים לפני שתים עשרה שנה, וימצא לו מנוחה נכונה בבית תפלתם, והם אספו למענו מספר קשיטות לארוחת הערב, ואחרי כן שקלים אחרים, לכונן לו חנות, וכשנה גם אחרי השתכרו אל צרור בלתי נקוב, נתנו לו ארוחתו מדי שבת בשבתו עד קראו אליו את בני משפחתו. וכאשר היה בעיניהם לצנינים, כן היו הם, ובית תפלתם לו לחגא, כי תמיד הזכירוהו ימי עניו ומרודו אשר בוש בם עד מאד, אשר מדי זכרו אותם ותאחז בשרו פלצות, וזעה קרה הרטיבה את בשרו: הזכירוהו תולדות ימי מאז עזב את בית המקלט "תלמוד תורה" אשר הכנם אכלתהו בכל פה – עד אשר גדל ויט שכמו לסבול, גם הזכירוהו את סוסיו העורים והפסחים, את העגלה ואת שריקת האופנים, את הדרך, את היער, ובית המלון ואת תקרת העליה, וחריצי החלב, וצרורות החציר, ואת השפחה הבוגרת בעלת החוטם הקצר והעב, והשנים הגסות, ושערות ראשה האדומות, ועיניה הלבנות, ופניה המלאים נקודים נקודים וחלולים חלולים ממחלת האבעבועות, וכפות ידיה הרחבות ורגליה היחפות… והמאשר בארץ אשר לו נפלה הנוה והמענגה ויעלת חן וכלילת יופי זאת חבל בנעימים – היה הוא בכבודו ובעצמו! והם הזכירוהו גם את העגלון העריץ ומהלמותיו אשר נפגש אתו כפעם בפעם במשעול הרחוב. ושריטות צפרני אשתו בשובו אליה בידים ריקות מבעל פרצים; ומה גם את "רבו וקדושו" אשר היה לו מקור הברכה; ומה גם את חסדי החסידים, אשר שרת לפניהם במצאו בבית תפלתם מנוחה ומרגוע! בכל זאת לא ערב את לבו לצעוד הצעד הרחב הזה לעזוב את בית תפלתם גם ביום שבת ומועד, בחשבו כי ישים עליהם חרפה. יקרה ונעלה היא התוכחה לחברת מין האדם! התוכחה היא השכין המנתח את מקום הפצע, ומנקה כל חלאה וטרי, למען ישוב הבשר לאיתנו; אולם אם בעל השכין, לא ידע את מלאכתו הנשגבה; אז לא רק אשר לא ירפא את הפצע, כי גם נפש בעליו יקח!.. התוכחה בלשון רכה, בשפתי חן ודעת, תלמד תועים בינה, ותשיב נדחים אל נויהם; ותוכחת חמה וכעש, לא תוכחה היא, כי אם חרפות וגדופים, ונקם אכזרי! התוכחה הזאת תוסיף חטאת על חטאת, מרי על מרי! מי ימנה מספר להנפשות החוטאות אשר ירדו שאול ולא עלו, אשר פנו אלינו ערף, ויהיו לנו לרועצים בחייהם ובמותם, בגלל תוכחת כסילים? כמה ספרי שטנה? כמה עלילות שוא? כמה צרות ותלאות? כמה רדיפות ומצוקות הסבו לנו מוכיחי אליל אלה?.. בהודע לקהל חסידי אכשף מעללי איש שלומם והנהגת ביתו; כי יקל במנהגי הדת, ויקפץ ידו מאחיו האביון, ולככל אחיו המשכילים הנאורים נתן לו לשון למודים, להעיר למוסר אזני הרעבים הפושטים יד לבקש פרוסת לחם, וישמיעם מוסרו לבל יאכלו לחם עצלות וכו' וישלחם לעבוד עבודה; ויחר אפם מאד ויועצו יחד לגרשהו מהסתפח בנחלתם כי חרפה הוא להם. ויהי בבואו פעם ביום השבת בבקר אל בית תפלתם, חלו את פניו כי יקרא אורח עני אל הלחם, והעני היה לבוש קרעים מכף רגל ועד ראש; בראותו את האורח הנתעב והנאלח הזה, השיב פניהם ריקם; ואז לא יכלו עוד התאפק, ויעלוהו על השלחן הארוך העומד אצל התנור, ויניחוהו במועצות ודעת, אשר רק אחוריו יראו ופניו לא יראו, ויכבדוהו, אלה באזור מתניהם אחרי אשר עבתום, ואלה בכפות ידיהם, ואלה בסנדליהם המסמרים. ובהיותו מונח על השלחן כאבן שאין לה הופכין, הזכירוהו הימים הראשונים, ואחרי עשותם משפטו ודינו, אחזו בערפו ויטלטלהו טלטלה החוצה, עד כי מכח הדחיפה רץ דל"ת אמות, ויפול על פניו ויתהפך פעמים, ובקומו בשארית כחו וילך צולע על ירכו, צוו עליו לבל יזיד עוד הצג כף רגלו על מפתן בית מקדשם. ואז התקצף בהחסידים ויקלל ברבם, ויהי כמשגע מרוב כעשו! ויהי נכון לרוץ אל ראש שרי השוטרים או אל ראש הקסנתדרים, ולהעליל עליהם עלילה, כי התנפלו עליו ויגזלו כספו; אפס כי השיב אל לבו, כי עדים אין לו, והם הרבים… ועל כן חשב מזמה אחרת: לחבל ענוים באמרי שקר: להניף עליהם חרב הלשון! החרב הזאת הניפו תמיד בוגדי און על אחיהם האמללים, מדור דור, ועד היום הזה תרבה חללינו – ומבלי חשוב הרבה מהר ויתיצב בלשכת משנה שר צבא הזנדרמים, ויספר באזניו כי אחיו החסידים, חסידי אכשף, בנים כחשים הם בנים סוררים, ומה אות; כי לא יתפללו ביום השבת בעד שלום הקיסר יר"ה תפלת "הנותן תשועה". שמע השר ויתעבר! אך לא בגלל חטאת החסידים כי רבה היא; כי אם בגלל זדון לב המכה את אחיו בסתר! כי בעלי הלשון נבזים ונמאסים הם בעיני השרים תמיד. נפליון הראשון אמר בחכמתו: "בבוגדים ומלשינים אמצא חפץ לפעמים, אך כלכל אותם לא אוכל"! או כדאמרי אנשי: בעל בית המרזח יקבל בסבר פנים יפות את החוקר ממסך; אולם את בתו לא יתן לו לאשה! ויקם מכסאו בחמתו וירחיב צעדיו תחתיו בלכתו הנה והנה, כמו לא מצא מנוחה מרוב קצפו. ובנימין שמח מאד בחשבו, כי עוד מעט וחזה נקם באנשי מצותו, והנה נגש אליו השר ויתבונן אליו רגעי מספר; וישאלהו: – מה שמך יהודי? ומאיזו עיר אתה? ובנימין בא במבוכה ולא ידע מה לענות לשואלו? אם להגיד לו דבר אמת? או להוליכהו שולל? לבל יודע הדבר כי הוא הביא שואה על אחיו… אבל השיב אל לבו כי לפני שר גדול כמוהו חנף לא יבוא, ויען ויאמר: – שמי וינצנטה הוד רום כבוד מעלתך! – איך יקרא שמך בישראל? – נהם השר. – בנימין הוד כבוד מעלתך – ענה בנימין. – ועיר הולדתך? – פוצץ הוד רום כבוד מעלתך – ענה בנימין ומתניו מלאו חלחלה בשמעו את ה"חקירה והדרישה" ויעמוד זמן כביר במבוכה נוראה ולא מש ממקומו. והנה קול פעמון נשמע מעל השלחן, וכרגע נפתחה הדלת ושלשת אנשי הצבא הדרגונים, אשר גובה להם ויראה להם, באו הלשכתה; והשר קרץ אליהם עין, והם מהרו ויגשו אליו, ויאחזוהו, בראשו, בידיו ורגליו, וישאוהו כפגר המסדרונה, ויפילוהו ארצה, האחד ישב על רגליו, השני על ראשו, והשלישי דש את בשרו בשבטים לחים אשר לא חרבו. ובנימין לא הספיק להתחנן על נפשו, רק צעק מעצמת מכאוביו: – אוי אוי! אבוי אבוי! – אוי אוי אבוי אבוי! – עצבהו השר בקול רם בתמכו בשמאלו את צלעו האחת, ובימינו סלסל את שפמו הארוך – הא לך שכר נבחתך כלב! התזכור איך השברת הקדרת בבואך לבעל פרצים? ולולא רבך אשר ספרת נפלאותיו; וחסידיך אשר תמכו בימינך, כי אז הלא מת מעצר רעה ויגון! אז היית עני ונכה רוח: ניומקי העגלון; ועתה כי עזרך ה' אלהיך, ולא עוד ניומקי יקרא שמך, כי אם וינצנטה; לבשת גאות, ותהי ערם? וזדון לבבך השיאך להלשין את אחיך? ריביטא הפליאו מכותיו! דושו את בשרו! וה"ריביטא" אחרי אשר נשברו שבטיהם, תמכו בזרועותיו ויוליכוהו החוצה, וישליכוהו כנבלת כלב מת. בשארית כחו ובבשת פניו שב אל ביתו. שלם כזה לא פלל, ולא עלה עלה על לבו מעודו! אם אחיו החסידים יסרוהו קשה; הלא ידע דרך אנשי שלומו אלה, כי אין לפניהם משוא פנים, הן לא מתנגדים או משכילים הם, אשר אימת הכסף תבעתם, הן הם משוים קטון וגדול, עשיר ורש יחד נשתוו בעיניהם, והם יכבדו לפי המעשה ולא לפי הכיס; אבל השר!.. בזכרו את השר, בזכרו את אשר עולל לו ותבלעהו מצולה! "מי הוא השר אשר קרא בשמי אשר הרבה פצעי ויכני בשבט פיו?.. איש טוב וישר הוא השר הוא שלם לי כרשעתי… איש חכם הוא! חנון וצדיק"!.. אך עוד לא היתה תכלה לצרותיו! ביום השלישי בהיות הבקר, קבל כתב הזמנה להתיצב בהלשכה ההיא אשר אנשי חיל הדרגונים הראוהו נפלאות גדולות לבדו… וילך, ויבוא… ומה נעכר היה כאבו במצאו את קהל חסידיו, יריביו, אשר זכוהו ביום שבת שלא בפניו?.. צנים ופחים אחזוהו, ויהי כמת. ומשנה שר צבא הזנדרמים נכנס הלשכתה, וישב על כסאו ויקרא: – התדעו? התכירו את האיש הזה? – ויור באצבעו על וינצנטה אשר חשב להתעלף ויאבד חושיו. – ידענוהו מכבר הוד רום כבוד מעלתך! – ענו יחד בצחוק קל, והצחוק הזה ספר כל תולדות ימי חייו… האמת בפיו כי לא תתפללו בעד שלום הקיסר? – שקר וכזב! – ענו החסידים וילטשו לו כלם עיניהם – שקר בפי הצורר הזה! לא רק ביום השבת, כי גם בכל יום תמיד באהבה נתפלל בעד שלומו, כי אבינו מלכנו הוא אשר בצל כנפיו יסתירנו! דמעות רותחות נראו בעפעפיהם, בדברם את הדברים והשר ראה זאת ויבן ויקרא: החרימו אותו מקהלכם! נבל הוא ונבלה עמו! בוגד בליעל!.. החסידים יצאו שמחים וטובי לב. ובנימין נשא על כפים החוצה כי התעלף כמעט למות, ובמרכבה הובל לביתו. בשובו לאיתנו זכר את השר הזה כי אדון העיר פוצץ הוא, ובבואו שנית לבעל פרצים, מצא נתיבות ביתו, בדעתו כי איש טיב ומטיב הוא ואוהב ישראל, ולא בוש משברו; כי הטה אליו חסד ויצו על עבדי ביתו לקנות מידו כל דבר חפץ, ויאהב להשתעות עמו ולהתוכח, ולהתל בו כפעם בפעם, ויספר לו את כל תולדותיו; ויבוש מאד ממעשיו, ויגמר אמר להתנפל לרגלי החסידים, להתרפס לפניהם ולבקשם כי ייסרוהו קשה, ישימו עליו כסף ענושים, רק יסלחו לעונו… ויבוא אל בית תפלתם, בקול בוכים ותחנונים, אבל הם אטמו את אזנם וישליכו עליו נעל, ויגרשוהו מעל פניהם, כי מכבר ערך הרבי מכתב רועים אל חסידיו אשר הודיעוהו את אשר קרם – להחרימו, מקרב עדתם. ויהי בצאתו נהפך ויהי לאיש אחר, וימלט אל עדת הנאורים, אשר אז בימים ההם, עוד היתה קטנה ומצערה; כי אבות הנאורים הזקנים החיים אתנו כיום, היו אז כלם חסידים ואנשי מעשה, בעלי מצנפות, ואזורי משי, ומלקטים מעל לשלחן רבם… ותקבלהו במאור פנים; בהיותו עשיר גדול, ויכרות כמוהם את מדיו עד השת, ויגלח את זקנו עד היסוד בו, מבלי השאיר שרש למטה וענף למעלה, ויחלל את יום השביעי, ויקדש את יום הראשון; ולהכעיס לב אחיו, עבר ביום השבת במרכבה לפני בית תפלתם, בזמרם "נעריצך" ומקטרתו בפיו; בית מסחרו פתוח היה לרוחה ביום השבת, והמשרתים אשר שמרו קדושת השבת גרש מעל פניו, ובמרוצת העת, שנו פניו מאד; ולולא שכמו העקום והכפוף, וחוטמו הגבנוני ותנועות גויתו אשר רוח עגלון שפוכה עליהם; כי אז היה כאחד האזרחים; ולאסוף חרפתו שנה מכבר את שמו מבנימין לוינצנטה. בימים ההם היה המנהג הזה חזון יקר, ולא כל הרצה לטול את השם בא ונטל, רק יחידי סגולה, מלמדים גדולים, או עשירים מופלגים. גם שם מלכה אשתו נשכח, ותחתיו בא שם מטילדה לעולם! מטילדה היתה שפחה בבית המלון בין פוצץ ובין אכשף, ובנסוע בנימין העגלון למסעיו אל הצדיק האכשפי, דבקה נפשו אחריה, ובעלת הבית אמרה לדבק טוב, ותדבר על לב הנערה כי "שדוך זהב" לפניה, ולצרכי החתונה אספה נדבות עוברי אורח, גם שקלים אחדים השיגה מקופת הכנסת כלה אשר בפוצץ העיר, מלבד אשר נתנה את "שלה", ואחרי אשר הובילתה אל החופה בשעה מוצלחת, ובין לילה היתה משפחה לגברת, אז החלה לחוש מה נעים היה גורלה בהיותה שפחה… כי אז, אם גם עבדה כחמור כל היום וכל הלילה, ולפעמים שמעה גם דברי נבלה מפי חסידים שרפים העוצמים עיניהם מראות בנשים, בנסעם אל רבם לימים הנוראים, ולהלפת על משכבה בלילות… בכל זאת הלא אכלה לחם לשובע ולא ידעה חסר ודאגה; ועתה גם אחרי עבדה עבודת משנה: בימות החמה עבודת גן הירק, לעדור ולנכש, ולחפור קרתפל, ובימות הגשמים להניע אופן הרחים, או לכבס, לנקות, ולמרק, וכל עבודה קשה מפרכת את הגוף; ואחרי כל אלה רעבה תמיד ללחם, גם אחרי אשר שכנותיה תמכוה תמיד בימין צדקן, ומה גם אחרי אשר משפחת ביתה גדלה משנה לשנה – האשה הזאת אחרי אשר ימים טובים כאלה הגיעוה, אשר תחת אהל קטן צר ודל במבואות המטנפות בפוצץ, תגור בהיכלי תפארה, ועבדים ושפחות סרו למשמעתה, וינשקו ביראה כפות ידיה, ותהי גברת עדינה; האשה הזאת, היאמן? שכחה ימי עניה ומרודיה, ויגבה לבה מאד, ותשמן ותבעט! הנשים אשר עשר ידות להן לא רק באמונה כי גם בשמירת הבלי שוא! מה גדול הוא כח הכסף! בימים הראשונים הסירה צעיפה מעל ראשה, ולאט לאט ממדרגה למדרגה, עלתה עד מרום קץ החפש או ההפקרות! בטעמה בפעם הראשונה מאכל טרפה, בהיותה קרואה אל אחד המשתאות בבית בעלי ברית בעלה, בא רעד בקרבה, גם הקיאה את אשר אכלה, ותחלה את בטנה ימים מספר; ובפעם השנית חגרה בעוז מתניה, ותאכל בעל כרחה, ובפעם השלישית, אכלה בתאות נפש ובפעם הרביעית נוכחה לדעת כי הבל נחלה מימי נעוריה! במאכלים אלה, ובשר החזיר הרך היה תאות נפשה, ותעל גם על בעלה. ותכריעהו במעשיה… שלש בנות היו לוינצנטה ומטילדה, אשר הורתן ולידתן היו בפוצץ, בהקראם עוד בשם בנימין ומלכה. הבנות האלה נשאו לדוקטורים, אם כי לא הצטינו ביופי, ובהשכלה! כי גם דוקטורים מלמדים יתנו היתרון לעשרת אלפי שקלי כסף, ומה גם לעשרים אלף, על היופי ועל החכמה; והם המירו את דתם יחד את בני ביתם. רק מקסימילין ילד בבעל פרצים, הוא היה איברופי גמור, אחרי החנכו בבתי ספר כוללים בין ילדי האזרחים, לא במקלט "תלמוד תורה" כאביו, ולא הוכה שוט על ירך מיד המלמד ועוזרו המשחית, ולא מלא כרסו מעדני יהודים: שום ובצל ו"כעגול" רחמנא לצלן, כהוריו בימי חרפם: הוא אכל בשר הסרטן והצפרדע, החזיר והארנבת, השפן והדוכיפת למינה, ובהמה היה בשרו צח ואדם, נפשו מזקקה ומוחו זך, ויהי כאחד האזרחים לכל משפטיו, וגם בשנאתו את עם ישראל! ואם כי לא ידע עד מה מארחות חיי העם הזה, בהיותו כתינוק שנשבה בין עובדי גלולים וגם קרוא עברית בסדור התפלה לא ידע; ואם כי מטילדה אמו "שכרה" לו מלמד בילדותו ללמדהו את ההפטרה, בחפצה לנחל כבוד, במלאת לבנה שלש עשרה שנה; המנהג הזה שורר בתקפו עד היום הזה בין נאורי בעל פרצים, יום ה"קונפורמציה" גדול ונכבד בעיניהם; ואם כי בני המצוה לא יניחו תפילין כל ימי חייהם, ולא יתפללו, ולא יאבו להתפלל, ולא ידעו להתפלל, ויחודי מתפלל בטלית ותפילין תועבה הוא להם; בכל זאת יעשו משתה בשבת שקורין את "בר המצוה" לתורה. אולם, וינצנטה אביו שלח את המלמד מביתו ביום השני לבואו אליו, כי ירא פן יהי לבוז, ונקלה לעיני עבדי ביתו ואמהותיו… והבן היקר זכר את מלמדו אם כי רק פעמים ראוהו עיניו: בימי הכר-נבל בערוך אביו משתה לאוהביו כמשפטו מימים ימימה, התחפש, בבגד ארוך, בפאות וזקן, ויקח מקל בידו וילך שחוח וידבר "בים מקסימיליניק" – רק את תורתו אשר למדהו בשני ימים, לא זכר, וכתב אשורי היה ככתב החרטומים בעיניו. ובמות עליו וינצנטה אביו, התפלל עמו תפלת הקדיש על גל קברו מלה במלה, הפרד-גוער, כאשר יאמר מלה במלה יענקיל הפסח, הוא שמש בכרכמיש "הרי את מקדשת" את החתן תחת החופה. – ובכל זאת התהלל תמיד במושב רעים, ובבית מקוה הסוחרים, כי יודע הוא את התלמוד הנוכל אשר צוה לקחת נשך ותרבית, להונות ולעשוק, וללוש מצות הפסח בדם.., ויודע הוא כי כל היהודים לא נבראו אלא בשביל נשך ותרבית. מזיגת הכוס, סרסרות קבצנות, ומסחר מכנסים ישנים… ובעצת קלטילדה אשתו אשר גם היא היתה אחת מבנות הצדיקים, בני בעל פרצים, נכון לפרוק מעליו את עול אמונת היהודים, אם כי מעודו לא עלה עליו, אם גם לא ערל היה – לולא הניאה העת מחשבותיו. וינצנטה אביו ביומו האחרון התחנן לקרוא אליו שנים שלשה ממכיריו החסידים, למען יאמרו עמו "ודוי" לפני מותו, ובנו היחיד לא מלא את רצונו האחרון, אז קרא אליו את מטילדה ואת יחידו ויבך בדמעות שליש ויאמר: – הקשיבי מלכה אשתי, ואתה בני שמע מוסר אביך! אנכי הולך בדרך כל הארץ, וכבודי לא ירד אחרי; הנני הולך בדרך רחוקה, וצדה לא הכינותי לדרכי… וידעתם היום והשיבותם אל לבבכם כי ה' האלהים בשמים ממעל!.. אתה מאיר בני השאר בדת אבותיך ולמדת תפלת הקדיש, ושמר את האגורה הנקובה, ושלחת פדיון אל הרבי הפוצצי: סך מאה וששים ושנים אדרכמוני זהב כמספר שמי, ושמונה עשרה פעם כמספר שמי תחלק למעשה הצדקה"! – ואחרי אשר התאבק עם מר המות ושלשה לילות והשבץ השליכהו ממטתו ארצה, ויוצא את עיניו מחוריהן, ויעוה את פניו ויפצפצהו ויפרפרהו – נפחה נפשו. מטילדה נשארה אלמנה, שמש הצלחתה אשר זרח לה ארבעים שנה שקע: כל הון ביתה לקח בנה היחיד, ובנותיה המומרות בתוקף בית המשפט; והן לא נתנוה לדרוך על סף ביתן, ולו גם כבדוה, גם אז הוקירה רגלה מביתן, כי מות אשה וצואתו החזירוה מוטב: כל כלי בית הבשול נפצה, ותקן כלים חדשים, את קדקדה כסתה במטפחת, בבקר בבקר התפללה תפלת הברכה, ובשבת "מברכין" בקרה בבית אלהים, ובשמעה "יהי רצון" מפרש מפי החזן, בכתה רב בכי לא נתנה פוגת לה, ובעזרת הנשים משכו עליהן שתים זקנות את עיני המתפללות, פריידי או פרנצישקא חותנת האדון פראנץ ומטילדה אשת האדון וינצנטה. – וגם שבתה בבית מקסימילין בנה, אשר זה לא כבר היה ביתה – היתה לה למורת רוח, כי בעיני כלתה נחשבה כנכריה, ותכעיסנה תמרורים יום יום, ותשת את דמה כמים, כי אשת מדנים וכעס היתה הגברת הצעירה הזאת; לשונה אשר מהרה לדבר צרפתית, איטלקית ואנגלית, היתה לשון אפעה, – יום יום קפצה עליה זקנה, הרואות חשכו בארובות, בפיה בטלו הטוחנות, השעול בן משק בית הנלאן, ענה אותה בלי רחמים, והרופאים לא יכלו הצילה מידו, וצעדיה שאול תמכו. ואז זכרה את אישה, ומותו… ורקב נוחם עלה בעצמותיה, על כי כהומיה וסוררת בלתה ימי חייה; ימי נעוריה עלו מתהום העבר ויתיצבו לנגד עיניה, בפנים מוראים ונגאלים מאד, ותזכור איך הורמה מאשפות, ותחת הודות לאלהי ישעה, הנה בעטה בו ותפן לו ערף. ואז היה בעיניה העבר הגדול כחלום ארוך, כחזיון מתעה… ואחרי רעיוני עצב אלה נמשכו עוד זכרונות עוכרי רוח ומדכאי נפש: תמונת רבי ירוחם הגבן, שהיה מטיף בעזרת הנשים, התיצבה לפניה! רבי ירוחם אשר עמד בחבית עץ ריקה עד צואר, ויטף להנשים מוסר מ"ספרים קדושים", ויספר להן אחרית רשעים בעולם האמת, איך תוסרנה הנפשות החוטאות היוצאות פרועות ראש ודשות בעקבן מצות חנ"ה; איך תשרפנה שבע פעמים ביום על מדורת אש ועצים הרבה, אשר תערוכנה בידיהן הנה, ומלאכי זעם ועברה יטבילון בנחל זפת וגפרית בוערה, ויקלעון בכף הקלע מסוף העולם ועד סופו, וממזרח שמש עד מבואו ישמע קול שועתן בהענותן בענויים קשים ומרים, בהתלותן בשערותיהן ודדיהן, ובהנתחן לגזרים כדג; ואחרי כן יקרבו מלאכי זעם עצם אל עצם, יתנו איש בתרו לקראת רעהו, ויפחו בהן רוח חיים ויוסיפו לענותן קשה, וקולן ישמע עד הרקיע השביעי, ואחרי כן תתגלגלנה בגוית כלב, חזיר או צפרדע, עקרב או שפיפון, רחמנא לצלן – לזמן ת"ק שנה. זכרונות אלה עכרו את רוחה מאד, ולא רק אשר פשפשה במעשיה, כי גם החלה לסגף את נפשה לצום בשני וחמשי; והתחנות אשר ידעה בעל פה מימי נעוריה לא משו מפיה, ושפתיה נעו כל היום (כי להתפלל בסדור התפלה לא ידעה) בשבתה בודדה בחדרה ועיניה נגרו מאין הפוגות. קלטילדה כלתה חשבה בלבה כי דעת חמותה נטרפה עליה לעת זקנה, ותאמר תמיד בלבה: – יקרבו ימי אבל המכשפה הזאת והשלכתי אחרי גוי את המשא הנבזה הזה! – שם יהודיה – ומכבר עשתה חוזה עם אחד הכהנים להביאה בברית החדשה אותה ואת בתה, ואת אישה; ובריבה את חותנתה הזקנה כמשפטה תמיד, הבטיחה לה כי הימים לא ימשכו ואור חדש עליה יאר, ובמהרה תזכה לאורו. אבל כל מחשבותיה עלו בתהו! המות סכל עצתה; המות אשר חמדת נשים מכבר היתה לו לזרא, ואחת היא לו: זקנה בלה אשר רק אל מראיה יוטל גבר, וגעל נפש תאחזהו לא רק לנגוע בה; כי גם להעיף עליה עין, או עלמה נחמדה כחבצלת השרון הלוקחת לבבות וצודדת נפשות – המות הזה בחר הפעם באשה צעירה ויעלת חן, היודעת גם פרק בשיר כקלטילדה; תחת אשה זקנה קמוטה אשר פני קוף לה כמטילדה חמותה, הוא הראה לדעת הפעם כי עוד לב רגש לו. ביום מותה בראותה קצה קץ בשר התחננה אל מקסימילין כי יקרא לכומר, וזרק עליה מים טהורים, למען תקבר למצער בקברות עם הארץ בארון מתכות אשר פרחים ושושנום יסבוהו; אך שומע לא היה לה! מקסימילין לא מהר לסור למשמעתה גם בהיותה בחיים, ושפתיה היו אתה להזכיר לו עונותיו הגלויים והנסתרים.. אף כי ביום מותה, אשר בטח לבו כי לא תוסיף עוד הרגיזהו בנאצות פיה. – ולמשוש לב מטילדה נשאר בנה היחיד תחת דגל מחנה יהודה. ובכל זאת, איך נתנו לבו לקחת לו אשה בת יהודי אדוק כשמעון אחרי מות אשתו? רבים ממכיריו השתוממו על התמורה הזאת ויאמרו: אין זאת כי אם יד האהבה עשתה זאת. אבל שגו מאד! מקסימילין לא ידע גם רגש האהבה, ולא הבין דרכה! לא רק בהיותו קרוב לימי העמידה, בהיות בן שלשים וארבע; כי גם בהיותו צעיר לימים, גם אז לא אהב; רק חשק ויתאוה תאוה, הוא התאוה תאוה מאין הפוגות, עד כי במשך שנות מספר היתה לו התאוה לזרא… ועל שבע בת שמעון אשר היוצר לא פזר לה יופי ברוח נדיבה, לא פרש גם מצודת תאותו! כי לא כאהבה היא התאוה; הראשונה היא עורת עינים, לה שקר החן והבל היופי, כי ברוח יסודה; והתאוה בשר היא ולא רוח, ותביט בעיני בשר בשבע עינים, ובין טוב לרע תבקר… באמת רק יד המקרים והתמורות עשתה זאת! ימי תוכחה ונאצה, ימי צרה וצוקה לישראל שברו גאון עז מקסימילין, ורעם אחרי רעם הלמהו; ואם כי לא עלה על לבו מעודו ולא ראה גם בחלום, כי בתת מתנגדי בני שם את נקמתם בעם חרמם, יבולע גם לו; וגם על בשרו ישאירו שוטיהם קוי ארגמן ותוי תכלת; הן בקהל היהודים לא יחד כבודו, בתהלכותיהם געלה נפשו, ואמונתם לא ידע ולא יחפוץ לדעת, ורק בכבוד האזרחים יתימר, ומה לו ולהם? אבל נוכח כי יכול לראות גם בהקיץ, לא רק בחלום! בימים ההם, בשלשת ימי עברה וזעם בשנת "אף " אשר גם רבע היהודים בבעל פרצים שתה חמת בני נבל, בני בלי שם; אשר לולא שרי המשטר, וחיל הצבא כי אז בקקוהו, והפיצו יושביה; אז ביום אחד בבקר השכם, בשבתו באולם האוכל, לבוש שמלת הבקר וישת ספל קהוה במנוחה שאננה; עלה קול שאון באזניו, והקול הלוך הלך וחזק… וימהר המסדרונה, וירא: והנה שלשה מנקי ארובות העשן פניהם מוראים ונגאלים בפיח ושחור, מתאבקים את עבדו שומר הסף הלבוש בבגדי השרד; האחד הכהו על הלחי עד כי דם רב פרץ מחוטמו ופיו, השני הפילהו ארצה, וירמסהו ברגליו, והשלישי בעט ברגליו בדלת, והדלת נקרעה בחזקה, ושלשתם עברו את אולם האורחים, ובעברם נשמע קול נפץ והרס; כי הפכו שברו וינפצו ויקרעו את כל אשר פגשו עיניהם, ואחריהם התפרצו כזרם מים כבירים חבר פוחזים שכורים ויקראו: – הבה יהודי כסך! כסף יהודי! חלק קטן למצער מגזלתנו אשר בביתך. – ארצה פלשת יהודים! לכו יהודים ארורים באור אשכם! צאו צאו טמאים! – בטרם יצאו, יתנו לנו את אוצרותיהם! את האוצר יהודי! הבה נא מהר! מקסימילין נסה את כחו לקרוא בקול כי לא יהודי הוא… אך אחד ממנקי הארובות, נגש אליו ויצרוד באצבעו על חוטמו ויהתל בו לאמר: – חוטמך ענה בך ואותותיך לא תנכר! יהודי הנך! הנה ריח שום ובצל נודף מפיך! צחנתך תעל באפי!.. מקסימילין אבד רגשותיו, ולבו הוכה כעשב. נער שובב אחד נגש אל מראה גדול בעל מסגרת זהב יקרה, תומכת בגאותה את ספון הבית, ויבעט בו ברגלו בחזקה פעמים ושלש, והזכוכית אשר עביה היה שתי אצבעות, ישבה במסגרתה מבלי הענות מפני מכיה, ויגש השני ויך במוט ברזל עב, והמראה התמוטט, ושברי הזכוכית עפו על פני הרצפה ברעש כמו נאנחה הזכוכית מרה על שברה הנורא… ומבין הרעש שמעו אזניו קול זמרה, אשר לא מוזרה היתה לו… וגם בהיותו נבהל ונרעש, זכר כי שמע את המנגינה הזאת בהתיתרון הגדול בחזיון "לונגרין", וישתומם, וירץ אל אולם הפסנתר, וירא והנה אחד ממנקי ארובות העשן עומד על ידו, ואצבעות ימינו ושמאלו נטויות על מיתריו, ובין רגע נגש אחד הפוחזים ויך בגרזן במיתריו, והפסנתר המה בקול מר קורע לב, וישבר לרסיסים. מקסימילין מהר ויגש אל מכונת הטיליפון, אשר בחדר משכיתו, וידרוש עזרה מפקיד מחלקת המשטר הירושלמית; אך טרם בא שר המחלקה בלוית אנשי חילו לרוחתו לישועתו, הכה מכה רבה, והם בזזו ושללו דים, ובין שקלי הכסף ואדרכמוני הזהב, מצאו מטבעות עתיקות לימים, מטבעות לשק "הלבן" ו"חשפם העקום", וביניהן גם האגורה הנקובה אשר צוה וינצנטה אביו לשמור אותה מכל משמר! ויתנפלו על אוצר הברזל ויהלמוהו בכשיל וכלפות; וכאשר לא אבה להכנע מפניהם השליכוהו מבעד החלון ארצה, ובנפלו מקומה שניה התמוטט המנעול, ותשמט הדלת, ואת שטרי הכסף אשר עלו עד שמונה רבבות לקחו להם. ובבוא שר המחלקה מכבר נסו הפנו ואינם, ורק הנחשלים מתי מספר, נתפשו ויושמו במשמר במצודה. המקרה הזה אם כי הרבה מחירו וישאר על לוח לבו רושם נורא, בכל זאת נמחק חיש קל. שכורים פוחזים בני בליעל היו – השלה את נפשו – ומי ישים להם לב? אדמה כי יקחו, או מכבר לקחו כפלים בכל חטאתם! והנה בשבתו פעם בנשף חשק אחד בהיכל "אלהמברא", שמע מאחריו שריקות בוז וקלסה, כשריקת הצידים לזרזיריהם, בלכתם ביער לצוד ציד; ואחרי השריקות גם דברי בלע ונאצה, חדודים ומהתלות, אשר כחרבות חדות בתקו את צור לבבו, ויהפוך את פניו לראות מי הם בוזיו ומנאציו אלה? והנה שוד משדי! שמנדריפיצקי ולמפמפיצקי רעיו היקרים אשר יחדו השתעשעו כפעם בפעם בשיחות לצון על אדות היהודים, ויצחקו יחד בצחוק הקלפים והבילירד, ויחד יצאו לצוד ציד נפש חיה, נפש משחקת על הבמה, משוררת או מחוללת… זאת? – שאל את נפשו כחולם – מה היה לי? או מה היה להם? וימהר לברוח החוצה; ובהיותו נחפז לדרכו נפגש את אחת הגברות ויכשל בה, הגברת התמרמרה אליו, על כי כ"יהודי ארור" לא ידע "דרך ארץ" והוא נצב לפניה רגל ישרה לבקש סליחתה, ועיניו נמשכו על הענק אשר נשאה על גרגרותיה, ויקפץ ממקומו ודמו נקפא בעורקיו!.. הענק הזה לא מוזר היה לו; הענק הזה זכר, כי ראה פעמים הרבה על גרגרת אשתו, אשר קבלתהו למנחה מיד אמו מטילדה בימי כלולותיה, ומחירו עלה כאלפים שקל כסף… ויאמר בלבו לקרוא לשוטרים… אך שפק בא בלבו, אם בבית מסחר התכשיטים לא נמצא עוד ענק אחד כענק אשתו, אשר אבד ביום מהומה ומבוכה?.. הענק הזה היה כצפעוני מפריש, וישכהו לאין מרפא… וממחרת נשף חשק זה, אחרי שבעו נדודים כל הלילה, הכיר את חוטמו בין כל חוטמי השלחנים היהודים, בהעתוני "ציר החג" אשר הציגם עורכו בזדון לב, לראוה בם ולשפוך עליהם לעג. וכה יצא השטן לצחק בו יום יום חדשים לבקרים! פעם על במת היומית, פעם בבית מקוה הסוחרים, ופעם על במת התיתרון, ולא עבר עליו רגע בלי פגע, ויהי כמשגע ממראה עיניו וממשמע אזניו… אבל כל מצוקותיו אלה יכול נשוא! הוא נשא בשרו בשניו, ולא שת עוד לבו להן, כי לאט לאט הסכין עמן, לאט לאט החל לחוש בנפשו כי לא אזרח הוא, כי אם בן אחר, עם נופל מכל העמים, כדברי מצמיתיו: "תיש רועה בשדה אחר, בכרם לא לו התגנב, ושם ירבץ וכלה סעיפיו"… ולבו ראה אז חכמה למנוע רגלו מנתיבתם, לשטות מעליהם ולעבור, לברוח מגניהם, מתיתראותיהם, מקרקיסאותיהם, כאשר יברח איש מפני הארי למען יציל נפשו מגדופיהם. אך כאשר נגעה הרעה גם עד נפשו! כאשר החל לחוש מועקה נוראה גם במתניו, ומכאובים רבים ועצומים; אז נפקחו עיניו לראות נכוחה; אז הקיץ מחלום ארוך אשר כל ימי חייו התעהו בתהו לא דרך! אז נוכח כי שגה מאד אשר שגה באהבת זרים! אנשי בריתו אלה בגד בוגדים יבגדו בו, ואז ידע כי לא יועיל לו כל כפר, גם כפר אמונה!.. רק על זאת דוה לבו, על כי לא השכילו אבותיו ואבות אבותיו להתיצב על דרך טוב… ואז הלא עמד לו רוח והצלה, ומכבר נמחתה חרפתו ולא ידע רע… לרגלי התנועה המעציבה, הפרו אז שלחני ארצות הנכר את בריתם אתו, כי חדלו האמין בו, ועל כן בא בין המצרים, ובגשתו לפני בוא השנה החדשה אל ספרי החשבון, אחזתהו שמה! הוא מצא כי לא רק אשר לא נשאר לו מכל הונו אשר הנחילהו אביו, ואשר אסף בשנים הטובות מאומה; כי גם אכל יגיע זרים, הון עתק מאד! ויחפש חפש מחפש, וימצא: כי החלק הגדול בלעו בעלי ברית מסחרו, בגלל אשר בעלי ברית מסחרם המה, דלו והומכו לרגלי שבר היהודים; חלק גדול בלע סחר הנפת ברדתו אז לרגלי המהומות עד החצי: מחמשה שקל הככר עד שנים וחצי; חלק לא קטן בזזו בוזזים ביום עברה; וחלק לא קטן בלעה קלטילדה אשתו בהנהגת הבית וכלכלתה, העבדים והשפחות, נשפי החשק והמשתאות, בתי הזמרה והמחול, והמסעות למעיני הרפואה, וגם בכבודו ובעצמו לא נקה מפשע רב, ככתוב על לוח זכרונו… ובעברו ברחוב הטפסרים, או ברחוב הדבש, ועיניו נמשכו על התמונות הפוטגרפיות אשר הציב בעליהן לראוה בהן, וירא את תמונת האקטריסה: מטרד, דלילה, רחב; ועוד ועוד, אז זכר כמה וכמה אלפי שקלי כסף… עיניו חשכו אז בחוריהן בראותו כי עומד הוא על יד תהום רבה וכגללו לנצח יאבד! עליו לפרוע חובות עצומים לבתי האוצר, ואוצרו ריק הוא… ואם כי בצפיתו צפה, לאצור במשך חדש ימים כמאתים אלף שקל מבעלי משה ידו, אך באותה שעה עני היה, ויפן אל אחיותיו, והן פערו עליו פיהן בצחוק: – המעט ממך יהודי ארור את הירושה הגדולה?.. בצר לו נמצא לו עוזר ותומך! אמלל הוא האיש אשר יקבל עזרה ותמיכה כזאת! העזרה והתמיכה הזאת הוא כבשם הקידה ( ביזאם בלע"ז ) אשר יתן רק לחולה, אשר מכבר נואשו הרופאים מחייו! – מנשה הנושך! מנשה יצא ונכנס בבית מסחרו, ועיניו הטעוהו, כאשר טעה שמעון ומקסימילין איש איש בחשבון רעהו, וכאשר טעו שניהם בחשבון מנשה, וכאשר טעה מנשה בחשבון שניהם; ויתן לו ארבעים אלף שקל לחדש ימים, והכסף לקח מנשה גם הוא מבתי האוצר והשלחנים! יום השלם הגיע, ומקסימילין נאלץ לבקש לו ארוכה ממנשה לזמן שלשה חדשים. אז גנב דבר אל מנשה, כי מצב בעל חובו ברע הוא, וירא ויצר לו מאד, ובכל זאת נשא פניו גם לדבר הזה, אך ערבון לקח מידו, ספר מקנת ביתו! אבל שלשה חדשים אלה הלכו ויצערו מיום ליום, עד כי רק שלשת ימים נשארו לו משלשת החדשים האלה! בצר לו השיח דאגתו לפני אמו, ויגל לפניה את כל נגעי לבבו; אבל מה נעכר היה כאבו, בשמעו כי אמו תחת נחמהו והושיעהו בעצת נפש, הנה בלי חמלה הוסיפה להפליא מכותיו ברוח פיה, ולשרוט שרטת בפצעיו האנושים?! היא הוכיחתהו על מעלליו הרעים, ועל כי לא מלא אחרי צואת אביו, לחלק מספר למעשי הצדקה ולקרוביו העניים בפוצץ. – אביך חטא ואיננו, ואתה בני גם אנכי, עונותיו נסבול! – בכתה אמו באזניו ותנבא לו עתידות רעות בגלל ה"אגורה הנקובה". כזקים חצים ומות, נפלו דברי אמו בלבו, ויבוש בפניו, לא על התרחקו מעמו ואלהיו; הן לא ידע גם "מה הוא יהודי?" וכל משפטיו על אדות היהודים, שמע רק מפי רעיו בבית הספר, בימי ילדותו, או קרא בספרי שטנה, ולא ידע לאהוב אותו, כאשר לא ידע לשנוא אותו; אך התקרבו לרעיו! רעיו אשר הראוהו ימין צדקם יושר לבבם, השכלתם וסבלנותם! גם האגורה הנקובה הביאה מרך בלבו, כי אין מאמינים שומרי הבלי שוא, כאלה אשר מכבר אבדה האמונה ונכרתה מקרב לבבם לרגלי חסרון דעת! וידור נדר בלבו לשמוע לקול אמו לשנות את דרכו, להתקרב מעט אל אחיו בני עמו. בראות מטילדה כי תוכחת פיה תשוה לה פרי, נפלה על צואריו ותשקהו, ותבך ותתחנן לפניו לבל יקח לו עוד אשה כקלטילדה, אשר בתועבותיה הרסה את ביתו; רק יבקש לו אשת חיל, אשה יראת ה', צופיה הליכות ביתה, אשר תדע לכנוס ולא לפזר, ואשר תהי גם אם לבתו; ותגד לו כי רק הוא כל תקותה ונחמתה בשארות ימי חייה על הארץ, וגם ברדתה שאולה, אחרי כי את בנותיה מכבר שכחה. – אשה כזאת – הוסיפה הזקנה לדבר ועיניה הפיקו ברק תקוה וחיים, היא שבע בת רבי שמעון בן גמליאל! אבן חן היא הבת בעיני כל רואיה! מימי ילדותה ידעתיה, מאז בקרה בבית הספר אשר בקרבת ביתנו! לו נפלה לך בני חבל בנעימים כי אז רב לי רב! היום בבקר בעברי ברחוב ה"קשה" הכרתיה! תמתה חכמתה ויקרת נפשה, הציצו מעיניה היפות ובלבי חשבתי אז: – רבונו של עולם! לו נפלה לבני חבל בנעימים?! – מי יודע אם תאבה ללכת אחרי? ושמעון בן גמליאל הלא איש חסיד הוא! ואת מי תשלח ומי ילך לנו? – מדוע לא תאבה? הן שלחני גדול בבעל פרצים הנך, מצבך הלא נעלם מעיני העדה, אך אם תשוב בני מדרכך… אנכי אשלח את רבי חבקוק הזקן! זה שלשים שנה נודע לנו; חנוני היה לפנים, ויקן בבית מסחרנו כל מיני צעצועים, עד אשר היתה חנותו לבער; אביך עליו השלום – אל יהיו עליו דברי למשא! – עוין היה את אחיו היראים; אך אותו, את רבי חבקוק, כבד תמיד בלבו ויגמול לו חסדים טובים, ועל כן היה גם אביך יקר ונכבד בעיניו; אותו בני אשלח, והוא יעש ויוכל, כי בכל בתי היראים והנאורים דבריו בנחת נשמעים! לב מקסימילין פחד ורחב לשמע דברי אמו, התקוה שתה לו בחלקות כי חותן עשיר, אדיר כשמעון, יהי משען עוז בידו, ביד נכון למעדי רגל כמוהו, ויאמר: – לו יהי כדבריך אמי! רבי חבקוק יצא נכלם ונזוף מאת פני שמעון בן גמליאל, בהציעו בתו למקסימילין! ויקוט בפניו, על כי באולתו גרש מאחד הבתים היותר גדולים ויתהלך כצל; והנה בעברו פעם ברחוב והנה שמעון לקראתו, וימהר לשטות מעליו ולעבור, לבל תסמוך עליו חמתו… אבל ראה משוגתו הנעימה בשמעו "ברכת הבקר" מפיו, ואחרי הברכה תקע לו גם ימינו לשלום במאור פנים, הזקן הביט עליו כמשתומם; בלבו חשב: טוב וסלח הוא הגביר המרומם הזה, ויאמר: – סלח נא רבי שמעון כרוב חסדך! – סלחתי! –ענה שמעון – אך הגידה לי, הבאמת מצא הענין חן בעיניך?.. חי נפשי כי הבאתני במבוכה אז, כי העטית עלי כלימה!.. ורבי חבקוק אשר לא ראה און במקסימילין; כי את תולדות בית אביו לא ידע, ואת אחיותיו לא הכיר, רק אחת ידע: כי רותשילד הוא! ואיש עשיר כרותשילד יוצא הוא מן הכלל! לאיש כמוהו לא לעון יחשב אם יקל במנהגי הדת, ואם בשם הנאורים ידגול – ענה בתם לב לאמר: – הענין מצא חן בעיני מאד מאד! – באמת? – באמת! – הלא קרוב לימי הבינה הוא! – ימי הבינה מכבר הגיעוהו, אם מספר מליונים באוצרו!.. אבל בכל זאת ידעתי כי רק בן שלשים ושלש הוא! – שלשים ושלש? – גבר בא בימים!.. – בחורי הדור הזה, ביניהם יש בני ארבעים ולימי הבינה לא הגיעו!.. כי הנם דלים וריקים וטבועים עד צואר ביון חובות, וכל תקותם ומשאת נפשם היא הנדוניא, על חשבון הנדוניא יכינו להם ערך בגדים וכל צרכי החתונה; וממחרת יום החופה, ישלמו בעמל חותנם את נשים אם רק תנתן על ידם!.. ואמנם יש גם בחורים צעירים לימים, מרכבים על כתפא דאבא, חובשי בית המדרש, אך בתך רבי שמעון… מה תאמר היא?.. השיחה בין שמעון ורבי חבקוק ארכה מאד, ואחרית השיחה היתה, כי בעוד ימים מספר; הביא רבי חבקוק את הבשורה למטילדה, כי פתה את שמעון ויפת!.. פני החתן נהרו אז בזכרו כי קרנו תרום בכבוד, ומה גם אמו! ביום החתונה שבו אליה ימי עלומיה, ותצא במחולות כאשה צעירה, ותפזז ותכרכר, ותנשק בלי הרף את כלתה את שבע, ותחבק את דבורה מחתנתה; ולולא בושה כי אז חבקה גם את שמעון מחתנה; ותהי אז מאשרת בעיניה, אחת בתבל, מאשרת גם מהאשה אשר חשב אותה הפילוסוף זלון למאשרה. כשנים חדשים חלפו מאז באה שבע בת הגביר האדיר, אל בית הרותשילד, אשר בשם מקסימילין יכנה, וישועתו עוד רחוקה ממנו והלאה! הוא ידע כי קרוב קצו, כי ימיו לא ימשכו, אם לא יחוש חותנו לרוחתו לישועתו, ומה גם כי מאז לקח לו את שבע לאשה, קם לו מנשה למטה רשע; באשר היה בעיניו כמסיג גבולו, כעושק נחלתו, באשר היה שמעון בעיניו כופר בעיקר אפיקורס בליעל, ויענהו ויציק לו מאד, עד כי קצרה נפשו בעמלו, ופניו היו תמיד זעפים ועצובים – ושבע חשבה בלבה כי רוחו זרה לה, כאשר גם רוחה זרה לו; כי דוד הליטאי במספר שנות ימי עבודתו בבית אביה, אצל עליה מרוחו, הרוח הלאומי אשר נשבה אז בחזקה בירכתי לב המשכילים הליטאים; הרוח הלאומי היתה אז שיחתם כל היום, והיא נתנה אז ענין לסופרי ישראל הקטנים עם הגדולים לענות בו, ולערוך מלחמה, ולפגוע איש איש בהגיוני רעהו, ואחרי כן לפגוע איש איש בכבוד רעהו; ודוד היה גם הוא אחד הלאומיים, והלאומית נטע גם בלב העלמה הזאת, וישפל בעיניה ערך החנפים הנקלים, המכחשים במציאותם… ויערוך לפניה "בעל פה" דברי ימי עמה בשנות התפתחות דת האיסלם, שנות הבינים, את התלאות אשר המיטו עליו אויביו אשר לפני יורשיהם יכרעו כעת הנבלים השפלים, וירוממו ערכם… ויספר לה פרשת גדלת עמה לפנים, מחוקקיו שופטיו, מלכיו חוזיו, חכמיו גבוריו משורריו, וספרתו הרחבה, ויחבב עליה שפת עבר, עד כי הפצירה באביה כי יקרא למענה מורה שפת קדש. ואביו באהבתו אותה, לא מנע ממנו חפצה זה, אם כי הגיד לה אז: – שפת הארץ, גם שפת צרפת, מועילות הן ברב או במעט בזמן הזה, או למצער תוסיפנה לוית חן לבעליהן; אבל שפת עבר? מה לשפת עבר ולבת ישראל?.. והיא עשתה חיל בשפה זאת, עד כי במשך שנה אחת מכבר קראה בלי עזרת המורה, ותבלה ימים כלילות בקריאת ספרים ועתונים, וכל דבריהם באו כשמן בעצמותיה!. ספרי אביר סופרי ישראל פרץ סמולינסקי, רוממו את רוחה מאד, ויציתו אש קדש בקרב לבבה, שלהבת יה, ומה גם הספור "נקם ברית" אשר הופיע אז בשנה ההיא אחרי אשר הנקל לו לכחש לאל ממעל, ולהאמין באגורת הצדיק הפוצצי, אשר זכר תמיד בשברון מתנים; ותבט עליו בשאט נפש יותר מאשר על החסידים אשר נקלו מאד לעיניה בהתהוללם בבית אביה ביום חג ומועד בהשמיעם קול צוחה על היין, וירקדו על השלחנות, הכסאות והמטות, וימלאו את הבית קיא… ועל כן התבודדה תמיד בחדר משכיתה, ותבך את ימי נעוריה, או שפכה שיחה לפני הפסנתר במנגינות נוגות, ותסתר מכאוביה גם מהוריה, לבל תמרר את רוחם אם כי נשאה עליהם תלונה כי הם הסבו בנפשה. אך ביום ההוא האיר פניו אל שבע; ובצאתה מחדר משכיתה החזיק כף ימינה, וישקנה למו פיו ויושיבנה בשתי ידיו על כסאו, ויתיצב לפניה שחוח מעט, בהכנעה וענוה, לא כבעל לפני אשת חיקו; כי אם כעבד לפני גבירתו. ושבע לטשה עליו את עיניה אשר הפיצו אור כהה מלאי עצב, כהנרות הדולקים מראשותי גוע מט למות, ותט את ראשה הצדה ותתמכהו בכף ימינה. – סיביליה אוצר כלי חמדתי! מדוע פניך זועפים? מדוע זה רוחך נעכרה? – שאל מקסימילין בהחזיקו את כף ימינה. – לשמחה מה זו עושה? עבריה אנכי… עלינו להיות עצובי רוח, ולא לשמוח אלי גיל כעמים!.. לו התעצבנו כי אז ידענו שלו, תחת אשר בשמחתנו נשבע כעס ומכאובים!.. המענה הקצר והנמרץ הזה העתיקו מפיו מילים; המענה הזכירהו ברגע קטן את אשר עבר עליו, בהיותו יהודי! יהודי על אפו ועל חמתו, מעות לא יוכל לתקון! וידום. ורק אחרי דממה ארוכה חנן קולו: – סיבילצו יקרת תפארתי! הבי לי אות כי דבקה נפשך אחרי! – ומה האות שאתה מבקש? – הדבר הוא גם לטובתך ואשרך! – ענה מקסימילין, ועיניו נשאו למעלה כעיני כלב רעב ונקפא מקור, בחכותו לחסדי אדוניו כי ישרוק לו, וישליך לו פרוסת לחם ויאספהו הביתה – היי לי רעיתי נשמת אפי לפה לאביך כי יעזר לי במשאת כסף, לערך ארבעים אלף!.. הדבר הוא בידך סיביליה עדינה. סיביליצי סיבילצונקי יקרה ונעימה. ושבע אשר האמינה בעשרו, ואחרת לא חשבה כי בעל מיליונים הוא, והמיליונים הטו גם לב טהור כלבה, ויישרו בקרבה הדורים… השתוממה מאד לשמוע בקשתו; בלבה חשבה אז: כזבוב לעמת הארי, כן הוא אבי לעמתו; והארי הזה ידרוש עזרה מהזבוב אשר רק מרוח אפו יכלה?.. ויהי בעיניה או כחומד לצון, או כעושה בערמה… ותדבר אל נפשה: הן אבי לא נתן לו נדה אחרי כי לא דרשהו! שלחני אדיר כמוהו ימצא חפץ בנדוניא כאחד הבחורים העניים, או כאחד נערי החסידים? הלא צחוק הוא!.. וכעת אחרי אשר לבו איננו שלם עמדי ינחם על מעשהו, ויחשוב מזמה ללכוד את אבי ברשתו, לרכוש לו את הכסף – רעיון זה התחולל בלבה, ותורד את עיניה ארצה, ותאמר בלבה: עכור עכרני אבי, כי ירש אותי בחיי! – ומה תאמרי סיביליה עדינה? – מה אומר? היש לי הצדקה לבקש מאבי ארבעים אלף שקל למען תוכח כי אאהבך? מה ממנו יהלוך אם לא תוכח בזה? וגם ממני מה יהלוך?.. ובלעדי הכסף תפון באמונתי?.. מדוע לא אבקש אני אות מידך? הוי מאיר! מאיר!.. באנחה כבדה אשר עצרה בקרבה כעס ומכאובים, התמה דבריה; ותשלח עליו מבט נורא אשר עצר בקרבו, משפט, תוכחה ונאצה… כחץ שנון חדר המבט הזה אל לבו, ויפלח כליותיו, זעה קרה כסתה את בשרו מרוב מצוקותיו: הלעג הנורא אשר שפכה עליו היהודיה הצעירה הזאת היה כרצח בעצמותיו: "היא קראה לי "מאיר" פעמים למען התגרות בי"! ויקלל את יומו, ויקצוף על אמו, ויקלל ברבי חבקוק, ויכעס גם על נפשו, על שמעו לקול אמו, לקחת לו אשה מבנות היהודים האדוקים הערומים גם מצוענים; היהודים הנוכלים אשר לא על נקלה יוכל להונות אותם ולגנוב את לבבם; ויהי נכון להשיב חרפתה אל חיקה כאשר השיב כפעם בפעם לקלטידה… אפס כי מבטי עיניה הביאו ברגע קטן מרך בלבו, ויבהל, ויקטן מאד ערכו בעיניו, וישכח כי בעל האשה הזאת, ולא עבדה הסר למשמעתה, ומה גם כי אידו השביח שאון גלי זעמו הנורא ויחשב את דרכו… ויוכח כי אם יקציפנה, אז הלא אפסה לו כל תקוה… ועל כן שם אל הערמה פניו ויתמם, ויפתח את פיו בתחנונים, ויכרע על ברכו הימנית ויגל לה את כל תעלומות מצבו ויתחנן אליה: – אנא רעיתי משאת נפשי, אישון עיני, אל תשיביני ריקם מלפניך! כי בנפשי גם בנפשך הוא!.. ואם יקשה ממך הדבר, ונסיתי אני לדבר באזני אביך! ידעתי כי טוב וישר הוא, ולא ימנע הטוב מעצמו ובשרו… ארבעים אלף שקל, הלא כשחק מאזנים נחשבו בין אלפי אלפיו! ומה גם אחרי אשר לא מתנה אבקש, כי אם הלואה! וגם הרבית לא אגרע!.. אז הקיצה שבע מחלום דמיונה, אז ראתה את אשר לא פללה לראות כי מקסימילין השלחני, אשר מימי ילדותה שמעה את שמעו; האדיר הזה הוא עני ואביון! ותאמר בלבה: – אלה עשיריך ישראל! ותבן אז כי לא בה בחר, כי אם באביה בגלל עשרו! מבט מוזר ופרוע התמלט מבת עינה ותען בזעם: – המסחר הזה מאיר לא ישא לך כל פרי! שגית! שגית! לשוא כל עמלך! אם אבי יפתח לך את ידו, אז אנכי אנכי אשיבנה אחור! התדמה כי תהלך עלי אמים בספרך לי כי מנשה הנושך יגרשני מבית תענגי? שגית משגה ארור! מי יתן והיה כזה יום מחר!.. על זאת אתפללה! אך צינוק ומהפכת לי היכליך! לולא כבוד אבי יראתי כי עתה גם רגע אחד לא ישבתי כשבויה בביתך!.. כי אמנם רק כשבוית חרב לקחתני, למען תקח אחרי כן כפר נפשי!.. אבל תוחלתך נכזבה! יבואו נושיך, ינקשו לכל אשר לך, ואני ברוח שוקטה אביט ואצחק ואתענג לראות איך מאציל מדמה, תהפך ליהודי רש ונקלה, מהשלחני מקסימילין, למאיר! וכל עתוני בעל פרצים, יריעו עליך כגנב, ויספרו ברנה כי השלחני מאיר, פשט את הרגל לנושיו; כי בלע הון עתק בתאותו הפרוצה, להתנשא לכל לראש גם על חורי הארץ, כמשפט אחיו היהודים אשר אם יש להם שקל בכיסם; מכבר פערו פיהם לבלוע מאה, וכשאול לא ידעו שבעה! אז אצחק אלעג ואתקלס בך כי חשבת מזמה ולא יכלת!.. ומקסימילין במבוכתו הנוראה, לא שמעו אזניו את אשר דברה, ויוסף לכרוע לפניה על ברכו, ויאחז בכף ימינה, ושבע התקצפה ותשמט את ידה מידו בכח, וכנאזרת בגבורה, שלחה ימינה ותהדפהו בבוז, עד כי כמעט נפל מאחריו, ובצעדי און עברה את האולם, ותסגר הדלת אחריה, ותבוא אל חדר משכבה, ותפול על מטתה, ותשכב רגעי מספר, ותקם ותשב ותלט פניה בשתי ידיה ותבך במרירות: – אבי חצב לי מרום קברי! חיים הורידני שאולה כמנהג הסינים וההודים לפנים! ברור כשמש כי רוחו זרה לי, הוא לטש עין לעושר אבי, כי דל וריק הוא… כה יוליך שולל תבל ומלואה! ובני אדם הנם פתאים נוראים כאלה, עד כי גם פוחז והולל כמוהו יוליכם שולל!.. כסף אבי היה סמל אהבתו, ואם בטל דבר בטלה אהבה! הה לא איש באנשים הוא, ולא יהודי בין יהודים! רק זאב ערבות הוא! חיה דורסת! את הכסף אשר בחרף נפשו יבקשהו, הלא פזרהו להבל ולריק בצחוק והוללות! מאז הביאני אל ביתו לא שלחתי ידי לאביון כבבית אבי, העניים יודעים כי לשוא ירמסו חצרו! עוד לו מצח נחושה לבקש כי אבי ימלא חסרונו, למען ישיב לפזר!.. אללי לי כי אבי ואמי הקצירו ימי עלומי, ויעטו עליהם כלימה! אחרי אשר בכתה רב בכי, אספה נפוצות מחשבותיה, ותשת עצות בנפשה, לשים קץ ותכלה למצבה הנורא, להרים בפעם אחת פתאום, את המסכה הנוראה הנסוכה עליה זה שני חדשים, לעיני הוריה למען יחלצו נפשה בעוד מועד… ויצר לה מאד על כי תמחץ את לבבם. במרבית בני האדם נפגש לפעמים שני הפכים בנושא אחד: יש עובד את ה' ביראה, והוא איננו צבוע כאשר יחשבו החוקרים הרחוקים מעבודת אלהים; ובכל זאת און ועמל בקרבו, ולבו יצוק נחושה; ויש לועג לכל קדש, והמצוה היא בעיניו רק מנהג או נימוס, לתועלת מצערה לחברת מין האדם, שכרה יצא בהפסדה; והוא איש טוב וישר, טהר נפש ובר לבב. – יש אוהב משפט אשר כל דרכיו במאזני משפט יפלס, ולא רק מעון גזל ישתמר, כי מאבק גזל; והוא אכזר אביר לב, אשר אם גם יגוע אחיו האביון לעיניו, לא יתן לו חנינה; ויש איש תככים, רודף בצע מעשקות, והוא איש נדיב זורע צדקות, אשר גם בלעו מפיו יתן לאחיו האביון… יש ענוי רוח, חלכאים נדכאים נחבאים אל הכלים תמיד; ובבוא עליהם צרה וצוקה, אז יודעו פתאום לגבורי כח ואמיצי לב, וידברו את אויבם בשער… ויש רהבים נרגנים עריצים נעוי לב, הדורכים ברגל גאוה על אחיהם החלש; וביום איד ונכר, בבוא עליהם שואת פתאום, אז יחתו מגבורתם, וככלבים יכנעו לפני התקיף מהם, ועפר רגלי אסיריהם ילחכו… מקסימילין היה אדונים קשה, רודה באף את עבדיו הסרים למשמעתו, ואת כל אלה אשר לחסדו יחלו שם כעפר לדוש, וינאץ בזעם אפו את עוזרי בית מסחרו, קבל עם ועדה, אם גם כבירים היו מאביו ימים; ובפעם הזאת ביום אידו היה מוג לב, נכנע ושפל כילד קטן, בהניף עליו אביו את השבט… בחלחלת מתנים התחנן אל האשה העדינה הזאת, אשר גם קול זעמה הלך כשיר, וינעם מאד לאזן שומעת, ויכרע לפניה על ברכיו, בשפכה עליו לעג ונאצה. בעזוב אותו שבע לבדו, הביט במבוכה סביבותיו בעמדו על מקומו כפסל השיש העמד בפנת האולם על עמוד בהט, עיניו השקערריות, והמלאות כעיני העגל, שקעו עמוק בחוריהן, וצל שחור כסה אותן, חוטמו הגבנוני, והארוך, הוחד והשתרע, שפתיו כסו במראה תכלת, ופניו הוריקו, כפני גוע ברגעיו האחרונים, ואחרי כן מש ממקומו, ויפול על אחת הספות ויך כף אל ירך ויקרא: – משגה מר ונמהר! שגיתי מאד בושתי ממבטי בוחנת כליות ולב!.. צוענית היא, יודעת עתידות גם בטרם תשאל בתמונות הקלפים!.. אבדתי נגזרתי! בידה היה גורלי… אבל היא את צלמי תבזה! היא תשנאני כמות! האמנם כה, משחת תארי? ונשי חן הרבה חמדו יפיי… אולי היה רק ציד בפיהן… הוי בת בליעל בוגדת! כצל נהלכה תקותי!… בדברו התנענע בלי הרף, וישם שתי כפות ידיו על ראשו ועל ערפו ויאנק דום. – חיים או מות! – קרא בקומו ממקומו, כמתעורר מתרדמה פתאום, וינף כף ימינו ויורידנה מטה בכח – רק פתאים יחתו ממצרי שאול!.. הכה יכאיב המות? אשער בנפשי כי עקרתי שן רועה במלקחים!.. מתענגי החיים נואשתי אחרי כי עני אני, ונושי ידריכוני מנוחה!.. יבחרו בחיים אלה אשר צר להם לעזוב את התבל ומחמדיה! ואני, עמק עכור היא לי! בעותי שאול לא יערכוני! לא אירא לא אפחד. ובדברו דבריו אלה, "לא אירא! לא אפחד!" בכל זאת הגה לבו אימה!.. לו היתה אמת בפיו, לולא ירא את המות, כי אז לא השלה את נפשו לאמר כי איננו ירא אותו. – להפרד מאהובי נפשי? – הוסיף לדבר – מי המה? קלטילדה בת הזמה המתה? היהודיה אשר הבאתי אל ביתי לפצעי ולחבורתי? או אמי אשר לעת זקנה הוכתה בשגעון? או בני משפחתי היהודים הנבזים, אשר נהרו אלי יום יום מאכשף ומפוצץ בבלויי סחבותיהם לבקש עזרה, ולא נתנו לי מנוח תמיד? וגם אחרי אשר לא נתתים לרמוס חצרי, התפרצו ביד חזקה, ויקראו בקול כי קרובי בני משפחתי הנם; ואנכי למורת רוחי נתתי ונתתי! ואם מעט היה בעיניהם, עלי היה להוסיף לבל יוסיפו להרים במרום קולם!.. ואחיותי בנות הזמה הבלות? הלא תתנכרנה לי, ויבושו להעלות על לבן זכר אח נפשע, אשר באולתו לא נשגב גם הוא בחומת הברית החדשה! הנבלות האלה – שאול יבלען – בידן טובי, לו הואילו כי עתה פדוני מכל צרותי!.. לרבבותיהן אין מספר, ופרי לא תשאנה, כי סגורות הן באוצרות הברזל! – רק לבתי נשבר לבי בקרבי הוסיף לדבר בשפל קולו – יתומה עזובה באין אב ואם!.. אבל מה אועיל לה בחיי! לו מתה עמי יחד!.. לו מצאה לה קבר על יד קברי!.. אבל לבצע דבר נורא זה! מי יתן לי די כח וגבורה? אנכי אערוך מכתב לאחיותי כי תפרשנה כנפיהן עליה; אם תהי יהודיה, אין לה כל תקוה!.. אך לא… טוב לה היות יהודיה, מהיות בת זמה ונבלה כמוהן! טוב לה היות ולשאת כל עמל את כל בנות עמה יחד, מהתענות לבדה תחת ידי המכשפות האלה! אנכי אודיע לכל במכתב, סבת מותי, כי יראתי את נושי הרבים, יגורתי את מנשה, ואפחד מחרב המשפט, למען אצדק! אך לא! אולת ורעות רוח! מה יתן ומה יוסיף לי הצדקי? הצדק מחתה הוא להחיים, וליורדי דומה שוא והבל! מה ממני יהלוך אם החיים ירשיעוני? אחרי מותי ירשיעוני, ייסרוני, ישליכו לכלבים נבלתי יתמכו בה גדר הדחויה! שתה אשתה כוס אפיום!.. לא חבל!.. וקנה הרובה? אולם בראשונה אנקמה מאויבי! להיהודיה הבוגדת אשיב גמול! יחד עמי על עפר תנחת! ומנשה? הנבל הזה הוא ראש משנאי! לו הרפה ממני כי אז עוד היתה תקוה לאחריתי, מות יומת הנושך הנבל הזה! וכל יושבי בעל פרצים, ומה גם האזרחים, לכבוד שמי יקר יתנו, כי המתי נחש ארור, כי רצצתי גלגלת שרף מעופף כמוהו! אך במה אושע אז? והשופטים? בית דין הגליל? כל ימי חיי אעבוד עבודת פרך על האי סוכלין! טוב למות, מראות חיים מרים על האי הנורא בין שודדים ומרצחים!.. אנכי אנסה לבקש ממנו! אך מכבר בקשתיו והוא אטם את אזניו! אנכי אפחידהו בקנה הרובה למען ישיב לי השטרות, הלא יהודי מפחד הוא, אבל… לא כסיל אדם הוא מנשה הנושך!.. גם כי לא במדבר שמם ימצא… אולם אור עליו חצים ומות, ואחרי כן אשלח כדורים אחדים גם אל לבי! קנה הרובה הוא בעל שמונה פיות, שמונה כדורים יבערו מן העולם ברגע אחד, שבעה נושכים כמנשה, ובן זנונים אחד כמוני!.. לקול צלצל הפעמון אשר הרעיש בפרוזדור האולם במבוא הראשי, נתקו מזמותיו ושפתיו סגרו, ויבהל מאד כגנב הבא במחתרת בשמעו מצעדי גבר, כמו ירא פן עברו משכיות לבו, פן לקחה אזן זר שמץ מהן… וישם אדרתו על שתי כתפיו, ויקח מגבעתו ויפתח את אחד הארגזים, ויוצא קנה רובה קטן אשר בית ידו זהב טהור נוצץ, וישימהו בחיקו, וכנרדף על צואר נרדף דרך הפתח השני הפונה אל החצר הפנימית. ובצאתו רדפוהו כתרוהו, צלמי בלהות: מנשה, שליח בית דין ורביד זהב על צוארו, שבע אשתו, גם רפאים עולים מן הארץ ראו עיניו: קלטילדה אשתו עטופה בתכריכיה, ופניה מוראים ונגאלים, ועיניה ההפוכות הגידו ענות נפשה בשאול מתחת, ותסמר שערות בשרו וימהר וירד מהמעלות. וברדתו בחפזון בעינים חשכות ויכשל, ויפול מלוא קומתו, ובשארית כח קם על רגליו, ויעבור את החצר, ויצא אל השער וישרוק לאחד הרכבים, וימהר וישב במרכבה ויקרא: – מהר רכב ונהג לרחוב גיאורג הקדוש! באולם האורחים בבית מקסימילין, ישב שמעון על כסא יקר אשר רפידתו ארגמן, אטון ליאון, ויעבר את מטפחתו הלבנה על מצחו, בהרימו מעט את כובעו למחות זעה, ושבתו היתה כעל גחלים בוערות, כל רגע ארך בעיניו כשעה תמימה, ויבט לרגעים על השעון היקר העמד על שלחן הבנים, תחת מסכת זכוכית; כמו ממקומו ויתהלך באולם לארכו ולרחבו, ולבו לא שקט, ועורקיו לא שכבו. בהתגנב שפק אל לבו, פן לא ימלא מקסימילין את בקשתו, אז סמר בשרו מפחד, ויורד ראשו על חזהו ויאנח במרירות; ובגבור רוח ששון ויעבר כף אל כף בשמחה, ויודה לאל גומר עליו, אשר הקדים לו למכה הרפואה, וישלח לו את מלאכו הטוב את מקסימילין, ויתן בלבו מחשבה לקחת לו את בתו לאשה, והכסף אשר קוה להשיג מידו היה כמונח בקופסתיה, עד כי החל לחשב דרכו מה יעשה בו? כמה יתן למנשה, ואיך ישלים עם כל נושיו? והתקוה גברה חילים בלבו, כי מקסימילין יענהו בטרם יקרא, והוסיף שלשים אלף על השלשים אשר יבקש ממנו… אך בשוב העבד אשר שלחהו לבשר לגבירתו דבר בואו, ויגד לו כי בעוד אחדים תקבל את פניו; גז חיש הדמיון הנעים ויעף, והשפק שב לענות את נפשו. הרגעים ארכו לו מאד, והאולם הגדול צר היה לפניו ולא יכול התאפק עוד, ויעזוב את האולם ויעבור דרך המסדרון הארוך ויבוא בחדר משכית בתו. בפנים צוהלים קבלה שבע את פניו, ותשאל לשלומו ולשלום אמה, מבלי אשר נודע התרגזה לפני חצי שעה, אפס כי מראה הקשת עוד לא חלף כלה מעיניה, אם גם הרבתה לרחוץ פניה, ולהסתכל בראי… אבל שמעון לא התבונן אליה מרוב חושיו בו. תסלחי בתי – הצטדק שמעון לפניה – כי זה ימים מספר אשר מנעתי את רגלי מביתך, כי טרוד הנני בתי, טרוד מאד מאד, דאגה מרבה להכיל מלאה את מוחי, דאגות שונות ומשונות גזלו עתותי, ימי ולילותי!.. – מה יום מיומים? – עניני מסחר בתי היקרה! שבע הביטה אליו כמתפלאה. – המסחר בתי היקרה! – הוסיף שמעון לדבר בקול עצב – הוא בימים האחרונים שאול ואבדון! מוקשים וחתחתים על כל מדרך כף רגל! ועל כלם, הגיעו לי בימים האחרונים ימי פרעון והנושים נוגשים!.. פני שבע נפלו, וצבע לחייה חלף, ותשם כף ימינה חזה, כמו חפצה לעצור בעד דפיקות לבה הנוראות, ותדום. ושמעון אם כי אביה היה; בכל זאת ערב את לבו ברוב עמל להפריע את הדממה, וכמו לא ידע את הגברת הזאת מעודה, ירא מאד בפצותו פיו להביע לפניה את חפצו: – אולי בתי תעשי חסד מצער לאביך, ותחי נפשו בגללך? – בגללי? – שאלה שבע ונפשה נבהלה מאד. – כן בתי, הנה כי כן הגיע לי!.. – היי לי בתי לפה לאישך! פני שבע נהפכו לירקון, ותבט עליו ותשתומם. ושמעון לא התבונן אליה, ויוסף לדבר בקול תחנונים. – היי לי בתי לפה לאישך! בימים אלה נטל עלי לפרוע חוב עצום; שלשים אלף שקל! חלי נא פני אישך, כי ילוה לי מכסת הכסף, וחסדך בתי לא אשכח לנצח!.. – מה זאת? – שאלה שבע את נפשה – האם לא התולים עמדי?.. – ומה תאמרי בתי? – שאל שמעון, ויבט עליה כאסיר אל שופטו, למען דעת אם לחסד או לשבט נחרץ משפטו. – מה אומר אבי? – ענתה שבע ברוגז ויגון – אדמה כי לשוא תשא נפשך, לשוא! לשוא! – אם לא למעני יעש, הלא למענך בתי, למען אהבתו יעשה! – ענה שמעון ולבו תעה… – בי אבי, היתן את כל הון ביתו באהבה? – כל הון ביתו? רק שלשים אלף שקל!.. שלשים אלף שקל, הלא כמר מדלי נחשבו בין אלפי רבבותיו. – חדל לך אבי, די לו כי לא הרבה עליך מוהר ומתן!.. כי שלחתני מביתך, כנערה עניה!.. המעט ממך כסף הנדה? המעט ממך כי ירשת אותי בחיי?.. – מה זה בתי תדברי?.. החפץ למקסימילין בנדה? – גמגם שמעון בלשונו, ופניו אדמו מבושת וידום. – ואני אבקש חלילה ממך חסד חנם? הוסיף שמעון לדבר באמצו את לבו – אלהי חסדי ישמרני! לא מתנה בת יקרה אבקש! חלילה לי לקחת מתנות באדם! רק הלואה אבקש, הלואה בנשך ותרבית, כבכל בתי המלוה, ועוד ארבה במחיר הרבית, בדעתי כי כספי לא יאצר באוצר זרים!.. – איעצך אבי מחמדי; פנה לך אל שלחנים אחרים! אנחת יאוש נשמעה מקירות לב שמעון, וישפל קולו ויאמר: – ידעתי כי מאיר לא השיב פני ריקם, לו ערכתי לפניו בקשתי… אך את בתי תיראי ותפחדי מפני אביך, פן יאכל את כספך!.. האף אין זאת בתי? אוי לו להאיש אשר אלהיו יסרנו, ויביאהו לידי נסיון קשה כזה, לצפות לחסד זרים, ומה גם לחסדי בניו ובנותיו! הה, אמלל הוא האיש בתבל, ואין דומה לו, אמלל אללי לי!.. שבע נאנקה ולא ענתה דבר, כי חלחלה באה במתניה, בהגלות נגלות לפניה, האמת הערומה… – הה בתי בתי – הוסיף שמעון לחנן קולו – לו ידעת נפש אביך, כי עתה בלשון אחרת דברת אליו! "פנה לך אל שלחנים אחרים" יעצתיני, הה בתי, כל השערים ננעלו בפני! הנה עוד מעט מזער, וקמו נושכי ויקיצו מזעזעי!.. ואם בטרם תראה חרפתי ותגלה מפלתי הנוראה, עוד יצלח בידי לקחת כסף בבתי האוצר, מה אועיל? הלא אהי נבל באחריתי, נכון הנני לצלע, ליום דין, כי לפי החק, הלוה שבועים ימים לפני הגלות אי-פרעונו, יענש כנוכל ורמאי! פני שבע התעותו מאד מרוב מכאוביה. ושמעון עודנו עומד ומדבר: – מי יודע בתי, אולי לעת כזאת הגעת?.. למען תפליא חסד להוריך האובדים, לאביך האמלל, למען ינצל מיד רודפו מיד מנשה! אנחה ארוכה הגיחה מגרון שבע, ואחרי האנחה צחוק מוזר ופרוע מאד, כצחוק משגע בהתענותו תחת ידי מכיו; צחוק מהול בקול יליל וצעקה, כקול רעם בגלגל התגלגל במעגלה, ויעל מעלה מעלה עד ספון האולם, ובהגיעו עד מרום קצו שב ויתגלגל במורד, מהטפחות עד המסד. עיני שמעון מלאו דמע ודם. – הנני עומד על ירכתי בור בתי היקרה, הנני עומד על יד תהום נורא, ועוד מעט נפלתי למשואות נצח, ונשמדתי אני וביתי יום אחד, ואת בתי לא רק אשר הקשחת לבך מאביך, כי עוד תצחקי תהתלי בי? בעשרך רם לבבך ותשכחי בית אביך! שמעי בת וראי!.. – כלביאה התנשאה שבע ממקומה, אש אדמדמת להטה את שתי לחייה, ועיניה השקועות בחוריהן הפיקו פחד ונה, ותקרא במנוד ראש: – הה אבי, אל תתן את בתך לבת בליעל! בטרם אעשה בקשתך, מלא אתה אבי את בקשתי אני!.. – בכל לב בתי אעשה בקשתך! הלא שמעת בתי כי עשר בנות לא תהיינה למשא על שכם אב אחד; ואב אחד יכבד מאד על עשר בנות! בקשתך בתי אעשה! אעשה חי נפשי בתי! – בעלי מקסימילין השלחני האדיר, בקש ממני בכרעו לפני על ברכיו, כי אהי לו לפה לפניך, כי תעזרהו במשאת כסף בסך מצער, רק ארבעים אלף שקל, כי אם לא תושיט לו יד עזרה ואבד ונגזר!.. הדברים האלה דברה שבע ברטט, שניה בפיו רעדו, וכל עצמותיה רחפו. ופני שמעון חפו! בתו ברוח פיה הכתהו מכה רבה מאד, כל הגה יצא מפיה היה אבן אלגביש, וכל תנועת שפתיה רוח זלעפות, אש וגפרית! ואבני האלגביש רצצו את ראשו, והרוח והאש להטו בתי נפשו!.. ושבע הוסיפה לדבר: – הה חלום שקר! חלום חלמת אבי! חלום חלם גם הבנקיר! שניכם חלמתם חלום אחד! האף אין זאת? אתה התעמרת בי ותמכרני בתקותך להרבות במחירי, כי נפשי תהי כפרך… כיונה תמה, לחולה במחלת הירקון, את ראשה ימלקו, ודמה יהי לו לשיקוי מרפא… אבל הארז הגדול אשר עליו נשענת קנה רצוץ הוא! שוגים ומשגים! איש את רעהו רמיתם!.. מדוע בחר בי? למען גדלי ותפארתי? לא, רק למען כספך! עני אמלל הוא! את בטחת בו, והוא בטח בך, ואנכי אמללה… עתה ידעתי על מה היה דוד כקוץ מונד בעיניך ותגרשהו מביתך! היש עוד מלים בפיך אבי לבקש ממני כי אמליץ בעדך לפני אלוף נעורי, אשר אם לא תכריעהו חרב המשפט בעד נכליו, והנהגתו הפרועה, כי עתה עליו לשים תרמיל על צוארו, ולהחזיר על פתחי נדיבי עם אלהי אברהם?.. לו נפתחה אז לפני שמעון האדמה, כי אז ירד חיים ברצונו! חייו היו עליו למעמסה… אפס כי לא נתן לבו לחטוא… טוב לקויו ה' – חשב בלבו – רחום וחנון הוא! ויאמר עוד להצדיק את נפשו, ולהתחנן לפני בתו בראותו כי כלתה אליו הרעה!.. אבל שבע לא שמעה מאומה מכל אשר דבר באזניה, כי ירקון נורא שב ויכס פניה, ועפעפיה סגרו עד חצין, ותתנודד, ויתרעש הכסא ויתרעם הגלגל אשר מתחת לרגליו, ויפול אחור ויפל גם את שבע ארצה. אב הרחמים, רבונו של עולם! השיבה לי ששון ישעי! אם גזרה היא מלפניך, אנא רחום וחנון, תהי נפשי תחת נפשה! נשמה טהורה היא, זכה ויקרה!.. רבונו של עולם, אל טוב וסלח! הרני כפרתה, אנכי זקנה ארורה, אלך למיתה, והיא תכנס לחיים טובים ארוכים ולשלום!.. התחנה הזאת נשאה על שפתיה מטילדה הזקנה, בקול יליל וזעקה, ובגרמה שתי כפות ידיה, ותרץ כמשגעה הנה והנה באולם האורחים בבית מקסימילין בנה לארכו ולרחבו. – שואת פתאום אללי לי! – הוסיפה הזקנה ותמרר בבכי – בבקר, עוד בריאה ושלמה היתה! לעמתה חפרה הלבנה ובושה החמה! הה בתי בתי נפשי תחת נפשך; הה מה עשה אלהים לנו? הגידה נא מחתן יקר מה זאת נהיתה? האמנם פתאום נפלה ארצה ותתעלף. וה"מחתן" ישב כאבל בקרן זוית, מראה פניו שנה מאד בשעה אחת, כמו קם אז ממשכבו אשר התהפך עליו ירח ימים וידום. רק במוחו, בלבו, התבוללו מחשבות רבות, רעיוני עצב ויאוש, רעיוני הנחם,., בלהות ההפך עליו אז זאת נהיתה? – הה מי הסב בנפש בתי? מי קם עליה וירצחנה נפש? אנכי רוצח! אנכי זד עול! את דמה מידה ידרוש אל נקמות! שוכן שחקים! נקום ממני רוצח, נקמת בתי היקרה והישרה! אך אל תאחר לשלם לי! הרבה שלוחים לך אל זועם; ברוק ברק ופוצצני, הן יום קיץ היום, ושמים התקדרו בעבים… הוציא רוח מאוצרותיך, סופה מחדרי תמן, וברגע קטן תטלטלני טלטלה אל עמקי תהום רבה, לירכתי שאול ואבדון, או זרם מים כבירים יניחני לארץ ביד!.. האלה הנוראה הזאת נשא על נפשו אז, בשבתו דומם בפנת האולם; וישכח את אשתו וזרעו ואת כל אשר לו, וישכח כי בקללו את נפשו, קובע הוא את נפשות ביתו, וישכח הכל כמו לא ידע מאומה; רק זכרון אחד עלה לפניו: המקרה הנורא אשר קרה זה לא כבר, בהגן האלכסנדרי: איש בליעל אחד ארב לרעהו בנשף וירצחהו נפש, בתקותו למצוא בחיקו אלף כסף, אבל תקותו היתה מפח נפש, כי אחרי אשר פשט את בגדי החלל ויחפש בצלחתו, לא מצא מאומה בלתי אם שלש קשיטות נחשת;.. הזכרון הזה הציק לו מאד בהרגעים ההם, עד כי קצרה נפשו מאד ושנה נוראה אחזה שמורות עיניו, שנת התעלפות. אך פתאום לקול בכי וזעקה נפקחו עיניו בבהלה; הקול היה קול דבורה אשר השמועה הנוראה אל החלות בתה לקחה אזנה; כחץ מקשת עברה את חדרי הבית, ותגרם את פרקי אצבעותיה, ותזעק בקול גדול, ותתיפח ותפרש כפיה, ותדחף אל חדר המשכב אשר לא נכר מראהו; כי נהפך לבית רקח, מלא בקבוקי סמי מרפא, שונים למיניהם וכלים מכלים שונים, ושלשה מגדולי רופאי בעל פרצים עטרו את מטתה, וכאשר כהו בה הרופאים ולא נתנוה לבוא החדרה זעקה מרה: – הניחו לאם אמללה, לאם אובדת; הניחו לי לראות פני בתי; הה בתי חמדתי; יסרני ה' אך במשפט, אל באפך פן תמעיטני! גם העבדים והשפחות, וכל משרתי הבית בכו מרה, ועיניהם שטפו כנחלים, כי יקרה מאד נפש גבירתם החדשה הזאת בעיניהם, כי התהלכה עמהם במדת החסד ובמדת הרחמים, תחת אשר קלטילדה מררה את חייהם תמיד. איש יהודי זקן לבוש קרעים בא הביתה, האיש הזה היה סוחר, כי החזיר על חצרות בתי בעל פרצים, ויקרא בקול "סחור סחור", ויקן כפעם בפעם מיד הבחורים המקפידים על המדה ומקימין אותה בכל פרטיה ודקדוקיה ( פאצעטין בלע"ז) – זוג מכנסים ישנים, או נעלים בלים ומטלאים, במקח השוה, בעת אשר חסרו להם מספר קשיטות נחשת לקנות ארוחת הבקר, או הצהרים; ואחרי כי ממסחרו זה נפלא היה ממנו להחיות את נפשו, על כן נשא גם משרת "שמש" באחד מבתי התפלה; מטילדה חרדה לקראתו ותתן לו ככר נרות גם משאת כסף, ותצו עליו לאסוף תוך כדי דיבור "מנין" לאמר תהלים, ולהוסיף על שמה שם "חיה" לאמר: "חיה תחיה תחיה ולא תמות"; הסוחר או השמש יצא, ויספור את הכסף והנה ח"י זהובים ותחי ובבית עוד רבה המהומה, קול בכי, זעקה ונאקה הרעיש מסביב, העבדים והשפחות, רצו הנה והנה רצוא ושוב, הרופאים אשר לא משו ממקומם זה ארבע שעות, עזבו מעט את החולה ויצוו לבל יפריעו מנוחת החולה, אשר השבץ הרפה ממנה, וחבלי שנה נפלו על עיניה, ויתנו תקוה כי תשוב לאיתנה. שמעה זאת מטילדה ותחי רוחה, ותשא ידיה ועיניה למרום ותקרא בדמעה: רבונו של עולם; אל רחום וחנון, עשה עמנו חסד ואל תקח ממנו את המתנה היקרה הזאת!.. ודבורה העיפה מבכי, שבה ותבך מרוב שמחת גילה בשמעה כי שמע אלהים בעניה, רק שמעון ישב בקרן זוית מצולל בנבכי תהום מחשבות יגון, נשען בין שתי זרועותיו. כעבור הבהלה, והמנוחה שבה מעט אל הבית, זכרה מטילדה את בנה את מקסימילין, ותשלח אל בית מסחרו לקרוא לו והמלאך בושש לבוא. נפש הזקנה נבהלה מאד, כי לבה נבא לה רעה נוראה, ותעמוד ותחכה בכליון עינים לקראת בוא המלאך, והנה נשמע קול מצעדי גבר על המעלות, ואחריו קול צלצל חזק מפעמון הדלת. מטילדה מהרה ותפתח את הדלת, באמרה כי בנה הוא, אשר בלי ספק לקחה אזנו מאסון רעיתו, והנה איש צעיר לימים כבן עשרים וחמש, בעל פנים יפים, וזקן שחור עגול, ועינים מפיקות עוז וחיים, גם מבוכה ודאגה; בא בבהלה הביתה ויסר את מגבעתו ושערות ראשו השחורות נפלו ויכסו את מצחו, ויפן כה וכה כמשתומם וישאל: – איה הגברת? איה שבע אשת מקסימילין? ושמעון בראותו את האורח הצעיר קפץ ממקומו, ויגש ויתבונן אליו ויקפוץ אחור ברעדה. והאורח בראותו את שמעון ואת דבורה אשתו קרא בחפזון ובהלה: – הקריה הומה, ואתם לא תדעו את האסון הנורא? מהרו הצילו! הצילו כל אשר לאל ידכם, כי עוד מעט והבית יהי לבז;.. אך איה שבע?.. אבל לא מצא כל מענה בפיהם; שמעון ודבורה לטשו אליו עיניהם ויתבוננו אליו רגעי מספר, ויפלו יחד אחורנית. מהומה חדשה נהיתה בבית; לקול מטילדה והעבדים והשפחות, הקיצה החולה משנתה, והשבץ אחזה שנית; כרגע הובלו עוד רופאים וחובשים, ויחישו מרפא לשתי הנפשות, והאורח גם הוא לא עמד, וידיו חלציו, כי היו מלאות עבודה בעזרו על יד הרופאים, ויעזוב את שאלתו לפתור לו החידה הנוראה. שמעון פקח את עיניו וירם ראשו, ויחבק בזרועותיו את האורח ויקרא מנהמת לבו: – דוד! "הנקם דוד באויבך לכל אות נפשך! צדיק ה' על כל הבא עלי"; ועד ארגיעה נפל ראשו מאחוריו, וקולו נחבא. והמהומה גדלה מאד, ותפקח דבורה את עיניה, ותבט כחולמת סביבותיה ותתעלף שנית, ומטילדה בשמעה שתים שלש מלות מפי האורח, נפלה גם היא ארצה ותתעלף. והזעקה הקיפה את כל הבית ויהי לחרדת אלהים. מה היא השכלה? הד"ר ליפקין במכתבו (הצפירה נו' 22) הוציא מפיו איזה דברים הראוים להכנס אל לבם של הרבה מבני הנעורים, החפצים להיות משכילים; אבל מתוך שאותם בני הנעורים אדוקים יותר מדאי בהבליהם, ודבריו של הד"ר ליפקין קצרים יותר מדאי, לפיכך מצאתי את עצמי מחויב להאריך מעט בענין זה, שהצלחתם של בני הנעורים תלויה בו. מיום שעמדו להם לבני הנעורים מורי-דרך, לא מצאנו מי שגער בם בנזיפה על הדרך השוממה שבחרו להם, בבקשתם את ההשכלה, ורואים אנו הרבה מבני הנעורים, וביחוד אותם שלא זכו להיות תלמידי איזה בית-ספר, הולכים כלם בדרך אחת: מניחים הם את תלמודם ורצים הם אל ספרי ההשכלה עד שהם קונים להם בקיאות במעט או הרבה דינים מדקדוק הלשון העברית, ומלמדים את אצבעותיהם לכתוב מאמר קטן או גדול בשפת עבר, ממלאים כרסם באיזה ספרים קלי ערך, שספרותנו מלאה מהם, ומכחישים באיזה דבר או ספר הנקדש בעיני ההמון, ובזה הם יוצאים ידי חובתם לעצמם ומאמינים, שבצדק הם מכונים בפי עצמם ובפי שוטים כמותם בשם "משכילים". ומכיון שהם קונים להם שם הכבוד הזה הרי הם רואים עולמם בחייהם וכסבורים הם שכבר הגיעו אל מטרתם. מתוך שגם אני הלכתי בדרך השוממה הזאת בעינים עצומות, והאבדתי על ידה את ימי וכחותי לשוא, ויודע אני שגם עכשו עוד הדרך הזו סלולה היא לרבים מבני הנעורים בארצנו, שגם הם עתידים להתחרט על מעשיהם ולהתאונן על ימיהם וכשרונותיהם, בשעה שלא יוכלו עוד לתקן את קלקלתם, – לפיכך שמח אני לראות את הד"ר ליפקין מגלה דעתו לבני הנעורים שאין השכלתם חשובה כלום, ואלו דבריו: "אך באין מורה ומנהל כשרונותיהם (של בני הנעורים צעירי עמנו) אלה תמס ילכו, ובגששם באפלה למצוא פתח החכמה ידפקו על פתח השיר והמליצה ויאמרו ללשוננו נגביר, ידרשו אל המתים ומאשפתות תהום הנשיה יעלו בחכה אבני חצץ אשר יחשבו לפנינים ואבני בוחן החכמה, ועל כן, אף כי שם החכמה על דגלם אל פתח החכמה עוד לא באו ". כמדומה לי, שעוד לא זכתה הספרות העברית החדשה, שיאמרו בה דברי אמת מועילים כאלה! יודע אני, שהרבה מן הזקנים ומן הצעירים יעקימו פניהם ויאמרו: אי-אפשר לכל באי עולם להיות חוקרי הטבע, וגם השיר והמליצה בכלל החכמות ההן, ורשות לאיש ואיש ליהנות מכל דבר המוצא חן בעיניו, ולפיכך טוב ויפה הוא שאותן בני הנעורים, המרגישים בעצמם כשרון לשיר ומליצה, יקדישו כחותיהם למתנות אלהים אלה. להתוכח עם הזקנים, אבל הצעירים האומרים כך גורמים רעה לעצמם וסופם להתחרט בשעה שחרטתם לא תועיל עוד להם. "אי-אפשר לעולם בלא בשם ובלא בורסקי"; אף-על-פי-כן כל אדם פרטי בפני עצמו אינו דואג לטובת העולם כלו אלא לטובת עצמו, ומעולם לא ראינו אדם שנעשה בורסקי לטובת הכלל, כלומר: שמפני דאגתו לטובת בני-אדם, שלא ילכו יחף, נעשה הוא בורסקי, כדי שיהיו עורות מזומנים לבני-אדם בכל שעה; אבל אדם נעשה בורסקי בעל-כרחו, מפני שהמחסור כופה אותם לאחוז באיזו מלאכה ועל פי מקרים שונים מוצא הוא באותה שעה אפשרות יותר קלה להעשות בורסקי מלבחור לו אומנות אחרת. אבל אם אי-אפשר לו לנער עני לבחור לו אומנות לפי רצונו ונעשה הוא לפעמים בורסקי, בשעה שמחסורו כופה אותו לכך ומונע ממנו להעשות בשם – מי מונע את הנער הדורש השכלה לעסוק בדבר היקר באמת? אילו היה לעולם צורך בשירים ריקים ומליצות, ביאורים על דברים סתומים המצוים בידינו מימות קדם וכיוצא בזה, גם אז היה צריך כל נער ונער שידאוג לטובת עצמו ולהשתדל למלא כרסו בחכמות, שהרי הכל מודים שאין בעולם דבר היותר חשוב מידיעות הטבע, וכל-שכן עכשו, שאין לעולם צורך כלל באותם הדברים שהם רגילים לעסוק בהם ולבלות ימיהם עליהם: קר וחם, יום ולילה לא ישבותו גם אם נימא אפילו אם יתבארו כל הדברים הסתומים שבספרי הקדמונים, ולהמשורר והמבאר עצמו לא יהיה מזה אפילו מזון סעודה אחת, ומה העבודה הריקה הזאת לנו? שמא יאמרו איזה כותבים מבני הנעורים, שהם חפצים להביא תועלת לאנשי עירם ולפיכך הם עוסקים במליצות ובמאמרים להורות לבני עירם את הדרך הישרה שיבורו להם ולהוכיח על עונותיהם על פניהם בדבר התלמוד-תורה, בתי-הספר, חברא קדישא, אמונה בבעלי שמות וכו' וכו', אבל אחי! קשטו עצמכם ואחר כך קשטו אחרים! העת לכם לחפש מומי אחרים בשעה שאין אתם משתדלים לבער אחרי מומי עצמכם? עזבו את הבקורת לאחרים, שכבר עבר מועדם ללמוד, ואתם מלאו כרסכם בדברים שתפארת ותועלת מהם ליודעיהם, ולמה תהיו כסופרים ומוכיחים לאחרים בשעה שנעלמו מכם אפילו אותן הידיעות הקלות, שתינוק אם תוכיחו לאחרים הרי עוד הדבר מוטל בספק אם תועילו להם, ואם תלמדו מה שאתם צריכים ללמוד בודאי תועילו לכם. אבל יודע אני מה מונע את בני הנעורים לבחור להם ענין הגון לעסוק בו, תחת דברי ההבל הממלאים את לבם, והוא השכרון! בני הנעורים המגודלים על התלמוד ועוסקים בו לשמה ולשם אהבת האמת, בשעה מתנפלים על ספרי השכלה מדמים הם בעצמם, שהם רואים והדמיון הזה ממלא אותם שכרון כל כך, עד שהם אובדים דרכם ואינם חוקרים לדעת מה שיבחרו להם ובמה יכשלו. ואם עוד יזדמן להם לשמוע מפי איזה שוטה, מקרוביהם או שלא מקרוביהם, שהם אפיקורסים, אז שכרונם מתגבר עליהם עוד יותר, ובערבוב ראשם הם ממלאים את כרסם בכל דבר הבל הבא לידם, אם נושא הוא את שם ההשכלה עליו, וביחוד בשירים ריקים ומליצות שאינם אלא דמיון של הבל, אהוב יותר לבני הנעורים, בשעה שהם במצב השכרון. וכך הם מבלים זמנם בתהו, מאבדים כשרונותיהם בידים, משליכים אחר גום את הלמודים הישנים, שכבר קנו להם ואינם ממלאים חסרונם בלמודים אחרים שיש בהם ממש, עד שהם נשארים קרח מכאן ומכאן. אבל סוף השכרון לפוג, ומה נשאר אחר כך בלבם של משכילים כאלה? אשריהם לאותם משכילים שהשכלתם לא נצחה את אמונתם, שהרי סוף-סוף עוד נשאר אתם חם לבם ורגשי נפשם, ועודם מוצאים להם קורת-רוח ברגש האמונה; אבל אוי להם לאותם המשכילים, שעל ידי המהומה שעברה עליהם אבדה האמונה מלבם, שהרי לבם ריק, רגשות נפשם מתות, ואין בידם לא משלות הצדיקים ולא מתענוגי החכמים האמתים! הצד השוה שבשניהם, שהמקולקלים בהם נעשים צבועים כשובאל (בעיט צבוע), ואחרים, אף-על-פי שאינם נעשים צבועים, מכל-מקום עוזבים הם לגמרי את הספרות העברית, שמסרו כמעט את נפשם עליה במצב שכרותם, ואין עוד להם דבר עמה. אם אין מאמינים לדברי, צאו ומנו מספר כל בעלי מאמרים שונים במה"ע העברים בתקופת עשרים שנה האחרונות, וראו כמה מאלה שנשארו עוד בחיים עודם כותבים גם עכשו במה"ע, וכמה משכו ידם משפת-עבר לגמרי. מאמין אנכי באמונה שלמה שכן תהיה גם אחריתם של הרבה מבני הנעורים דורשי השכלה עתה. ומה היא ההשכלה בכלל לפי מובנה אצל בני הנעורים שבנו אצל הרבה מסופרינו? נאד נפוח מלא רוח, ערבוביא ריקה והבל הבלים! מי שיודע לכתוב בשפת עבר אינו אלא איש שיכול לכתוב (גראמאטני); מי שקרא הרבה ספרים שונים, ולא נשארה מהם בידו כל ידיעה מחלטת, אינו אלא אוסף רוח בחפניו; מי שאינו מאמין בסגולה הכתובה בספר "זכירה" וכיוצא בזה (כי כל הדברים שאנחנו מכחישים בהם אין להם בעינינו, וגם לפי האמת, שום יתרון על איזה סגולה), אינו כפלוני הפתי המאמין לכל דבר, וכל המבקר מעשי חביריו 1אין אנו רואים בו אלא שאין בו אותה שטות שפלוני נכשל בה, ואין חשיבותו בו בעצם, אבל מתמלאת היא מחרבנו של פלוני; אבל השכלתנו שאנחנו מגיסים בה דעתנו איה היא? ומה הן הידיעות הקיימות שקנינו לנו? חכמות שונות יש בעולם: הפילוסופיה העיונית חכמה היא, אלא שאין עיקרה אלא השערה. פילוסוף פלוני בדא הנחה מלבו ועליה הוא בונה שיטתו האוירית. יתירה עליה חכמת הפילולוגיא וכל-שכן חכמת המשפטים שיסודן ההסכמה, שקבוץ פלוני סגל לו לשון פלונית והסכים לשפוט כך וכך; אבל חכמת הטבע אין דומה לה, שמלבד התועלת הרבה שהיא מביאה לבני-אדם – הנה יסודה במציאות, וקימת היא לדור דורים, שהרי הטבע לא נשתנה ולא ישתנה לעולם, לפיכך חכמת הטבע הרי היא גברת לכל החכמות! אמת היא, שאי-אפשר שיהיו הכל חוקרים טבעים; אבל כל נער המבלה ימיו בהבל, בשירים ריקים ובמליצות וכיוצא בזה, יכולים אנו לומר לו: "באתרא דליעול אספסתא (כי שירים, מליצות וביאורים אי-אפשר לכנות אפילו בשם "ירקא") ליעול בשרא וכורא", וטוב לו למלא כרסו בדברי חכמה, שיש להם קיום לשעה ולדורות, שיש בהם תועלת אמתית לבני-אדם, ושהיא ממלאה את הנפש גם בימי הזקנה. לפיכך, כל נער שיש לו יכולת להקדיש את כחותיו להשכלה, כלומר: שהוא בטוח שימצא לו מחיה הגונה לכשיגדל (שהכנת מחיה קודמת גם להשכלה גם לחכמה), צריך הוא שיעזוב שירים ריקים ומליצות וכל ספרים של תהו וישים פניו למדעים, וביחוד לידיעת הטבע, ואז יהא משכיל באמת, עטרת ההשכלה תהא הולמתו, וחכמתו היא תשיחהו גם לעת זקנותו, בשעה שהדמיון יהא כעבר ובטל מן העולם. מלכנו החסיד אלכסנדר השני. תנצב"ה סוף החרף, תרמ"א. משאת נפשי צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים (תהלים ס"ג ב') הכליף העדשאדש צוה לבל יעוז אנוש לצאת אחר חצות הלילה מפתח ביתו החוצה, ואשר ימצא בעת ההיא וברחובות, אחת דתו להמית. פעם אחת מצא פקיד העיר שלשה אנשים משוטטים ברחובות קריה אחר חצות הלילה, וישאל הפקיד אותם לאמר: "מי אתם?" ויען הראשון ויאמר: "אני הגבר אשר לפניו ישח כל ראש ויקד כל קדקוד, אשר לפניו ירים כל איש את כובעו ויסיר את מצנפתו. אני הגבר אשר לפניו יקפצו מלכים פיהם, ואשר ישפוך דמי רוזנים, ויז נצחם על בגדיו –". הפקיד חשב בלבו לאמר: "בן מלך הוא זה, או ממשפחת הכליף, ואם אסירה את ראשו מעליו, וחיבתי את ראשי לכליף". וישאל את פי השני: "ומי אתה?" ויען האיש ויאמר: "אנכי יושב על כסא המשפט, וידי תחלק בקו לאיש איש כמעשהו, וכל שרי המלך וחכמי יועציו אך ממני יצאו, כי אנכי גדלתים ורוממתים –". ככלותו את דבריו, אמר הפקיד בלבו: "אין זה כי אם שופט הארץ או אבהל ברוחי להעבירו בשלח". וישאל את פי השלישי לאמר: "ומי אתה אדוני?!". ויענהו האיש ויאמר: "אני הוא האיש אשר יש לאל ידו לתת כבוד והדר לאשר יחפוץ, וכל חכמי לב קצרי יד הם לעשות כמעשי. אנכי נותן שמלה ובגדי יקר לרוזנים ושרי המדינות, ואותות המשרה על שכם המלכים – ". הפקיד חשבהו לאחד הגדולים הרואים את פני המלך והיושבים ראשונה במלכות, ולא עשה גם לו מאומה. ויבא את שלשתם אל ביתו, וישמרם עד הבקר. ולפנות בקר הביאם לפני הכליף העדשאדש, ויודע הדבר כי הראשון מהם היה גלב (איין בארביר), השני מורה בבית הספר, השלישי – חיט. ובגלל תשובתם הנמרצה במועצות ודעת, שלחם הכליף לחפשי. בתוך: וילד, אוסקר, "תמונת דוריאן גרי", מוסקווה, א"י שטיבל, תרע"ח. תרגם מאנגלית י"ח טביוב … ככה אמללו כל אלה, אשר השתתפו במחלקת הזאת – נדברים עוד היום יראי-האלהים בעירנו הקטנה דורנישק; ובלחש, כיראים פן ישמעו הדברים למי שאיננו ראוי לשמוע, הם מוסיפים – אף הם עצמם לא נקו! האחד מת כמעט מיתה חטופה; והשני נהלך כצל ימים רבים, חייו נדעכו מיום ליום כנר בכבותו, ומקץ שנה אחת הלך גם הוא בדרך כל הארץ… אכן זו כחה של מחלקת! זו כחה של מחלקת. ואני עודני זוכר את כל פרטיה, זוכר עוד את כל האנשים שהשתתפו בה, ומתוך הנני חוזר ומכיר גם את המסבות, שעוררו את המחלקת הגדולה הזאת… די לי לעצם את עיני – ולפני עוברות כמו חיות תמונות כל האנשים המיוחדות. עולה לפני תמונת רבי שבתי הקרליני, איש גבה-קומה, עב-כרש ורחב-כתפים, אשר שער ראשו הפך כלו לבן, בעוד אשר בזקנו השחור והרחב זרקה שיבה רק זעיר שם זעיר שם. לו חטם-נשר, עינים שחורות וגדולות, שקועות בצל עפעפים ארכות, וממעל להן נטויות כדמות שתי קשתות גבות עבות ושעירות. מצחו הרחב והבולט, העולה בשתי זויותיו עד מרום הקדקד, כמו חרוש כלו ומלא חריצים עבים ודקים, אשר ראשיתם בשפולי המצח למעלה משרש החטם ומשם הם עולים ומסתעפים למעלה, גם נפלגים ועוברים לרחב המצח כנחשי-עקלתון עד הרקות מתחת. מבטי-עיניו, חזות-פניו, הליכתו ותנועותיו המדודות גם הנקיון והסדר הנכרים בלבושו – כלם מפיקים רצינות מיוחדה; יחד עם זאת מסתמנים בו גם מין לעג-שאננים, קרת-רוח ורגש-בוז מיוחדים לכל הסובב אותו; אולם יש אשר תצת אש בעיניו, גבותיו תתכנסנה ותתלכדנה, שפולי מצחו יעשו קמטים קמטים ושריג שלשת עורקים כחולים-כהים יגלה ברומו – אז יכר, מה עזה האש היוקדת בקרב נפש האיש הזה פנימה, מה כביר כח-רצונו ומה קשתה עברתו, אם גם סתר-פנים תשים לה… בשם ה"קרליני" כנה, עקב אשר ישב כעשר שנים בקרלין בתור מלמד לבני העשירים. הוא ראה שם שכר טוב בעמלו ומדי בבואו לחג המצות אל ביתו הביא אתו שלש מאות רובל במזומנים. הודות לסיוע דבורה אשתו, אשר היתה אשר-חיל חרוצה ותכלכל את ביתה בפרי עסקה, משרפות מי-דבש, נצבר כסף משכרתו על יד וברבות הימים קנה לו בית גדול בטבור השוק, גם הגדיל וירחב את משרפות מי-הדבש ויחי חיי שלוה ורוחה. אולם אפני-החיים בעיר נכריה ועבודת המלמדות הקשה לא היו לפי רוח רבי שבתי, ועל כן שאף ויכונן פעולתו למטרה אחרת, אשר לא גרע עין ממנה במשך ימים רבים. הוא היה אחד התורנים המופלגים ועוד בשנים הראשונות אחרי חתונתו נסמך להוראה. מאז היה נושא ונותן עם רבנים אחדים בדברי תורה ביחוד עם הרב הזקן בעיר-מולדתו דורנישק, אשר מרוץ מכתבי-תורה לא היה פוסק ביניהם כל השנה; ובימי החג, בשבת רבי שבתי בביתו, היו מבלים יחד רבי עתותיהם והיו מתוכחים ומפלפלים תמיד… הרב הזקן, איש תם וישר, אך לא חכם יותר מדי, לא כון בזאת לשום דבר, אולם מצד רבי שבתי נעשתה כל זאת בחשבון וכונה מיוחדים: הוא נשא עיניו אל כסא הרבנות בדורנישק. הצפיה הזאת מנעתו מבקש לו רבנות בעיר אחרת – והיא הניעתו לבוא פעם אחת פתאם לחג הסכות, כאשר לא הסכין לעשות עד כה, כי שמע שמועה על דבר מחלת הרב. בראותו, כי אמנם חלש הרב וכחו דל מאד, ויגד ליודעיו ומכריו, כי אין את נפשו עוד לנוע בעיר נכריה ולכלות כחו בהוראה לנערים מטומטמי-מוח וחסרי-בינה; על כן לא ישוב עוד קרלינה, כי כבר באה עתו לנוח ולהגות בתורה ד' באין מפריע. הוא לא מש מבית הרב וישב שם מהבקר עד הערב וימלא את חובות הרב החולה: לפסק "שאלות" ולדין "דיני תורה". בפעל היה כבר רב העדה, רק השם הרשמי חסר לו, אך את זה קוה להשיג בארח-פעולתו הנוכחי… הוא ידע מה קשה יהיה הדבר, וירא מראש את כל המכשולים הרבים אשר ימצא בדרכו, כי רבים מבני-עירו יתאמצו להפר עצתו: אלה מקנאה ואלה משנאה, אלה מחשבון-פרטי ואלה לתומם מבלי כל סבה מיוחדת, רק מכח הטענה הרגילה: "ומה איכפת לי אם לא!" ראה רבי שבתי מראש, אך לבו לא נפל עליו וידיו לא רפו, כי חבל מזמות לסבב פני הדבר, כי יעשה כמו מעצמו, ובשעה שישימו בני-העיר את לבם לשאלת הרבנות, כבר יהיה מעשה עשוי והדבר בחזקתו עומד. הוא נסה לפעל גם על הרב הזקן, כי יפקידהו ליורש כסאו וממלא מקומו; אך בזאת לא השיג חפצו: הרב הזקן, למרות שבעים שנות חייו ולמרות חלשתו הרבה ומחלתו הכבדה, מאן בכל זאת להאמין כי קרוב קצו, וישלה את נפשו בתקוה, כי רק חלי קל ועובר הוא חליו, אף ישוב יחלם עוד; וכל עמל רבי שבתי לפקח את עיני הזקן לראות את מצבו הנוכחי, גם כל רמזיו הדקים במקצע הועילו: הזקן הדכא והחלש הזה החזיק בכל מאמצי-כח בחיים וכמו שכח כלה את דבר המות… היו עתים, אשר גם רבי שבתי החל לפסח על שתי הסעפים ובלבו התעורר ספק מדאיב: אולי באמת עוד השעה קדומה?… בבואו לחג הסוכות אל ביתו מצא את בריאות הרב במצב כזה, אשר השיאהו להאמין, כי עוד רק כשבוע או שבועים ימשכו חיי החולה; אך מאז עבר ירח אחד, ואחריו שני ושלישי, ובריאות הרב אמנם לא הוטבה, אך גם לא הורעה ולא ירדה במעלות כאשר חשב רבי שבתי מראש. בעתים כאלה היה רבי שבתי מתרגז וקוצף על הזקן, אשר "לא יחשב גם למות", והיה מתחרט ומתרעם על נפשו, כי עזב את מלמדותו ושכרה הטוב, וכמעט היה מתיאש על כל עמלו והפסדו – אולם רק עד ארגיעה היה שולט בו רגש היאוש הזה, וברגע משנהו היה שב ומבליג על יגונו ומרי-נפשו: כעשו ורגזו היו מקשים עוד את לבו, מעוררים בקרבו מרי עז וממריצים אותו להתחזק על עמדו. "הן לא יאריך ימים כמתושלח – היה מנחם את נפשו – סוף סוף הלא יעצם עיניו, ואני חפצי אשלים!"… סוף סוף עצם הרב את עיניו. אך רבי שבתי לא השלים בכל זאת חפצו! לכאורה הכל נעשה כשורה וכל הדברים נסתבבו כמו בכונה מיוחדה לטובתו. מחלת הרב נמשכה כארבעה חדשים, ובמשך כל העת הזאת היה רבי שבתי ממלא מקומו, ונכר היה כי בני-העיר הפונים אליו הסכינו לחשבו כרבם. ביום מות הרב נראה עוד הפעם המקרה כמסייע לרבי שבתי. הצירים, אשר שלחו אל הערים הקטנות והקרובות לקרא את הרבנים משם לבוא לספד לחברם הזקן שהלך לעולמו – הצירים האלה שבו ריקם: הרב האחד נמצא חולה, כי הצטנן בדרך שובו מהרחצה, השני לא היה בביתו, כי נסע לעיר-הפלך לדרש ברופאים, השלישי היה עסוק בבית-משרפות יין-דגן בגעילת הכלים והכשרתם לצרך עשית יין-פסח, גם הרביעי והחמישי לא יכלו לבוא מסבות שונות: רק האחד בא, אבל גם זה חש את נפשו לא ב"קו הבריאות" ויהי עיף מטרח הדרך וקפוא מהקרה העזה בעת הנסיעה… באפן כזה היה רבי שבתי ראש מסדרי ה"לויה" וראש ה"מספידים". ההספד הזה היה הנקודה הכי-חשובה בחשבונות רבי שבתי. הוא שער בנפשו את הפעולה הנמרצה אשר יפעל על בני-עירו, בהגלותו לפניהם על השלחן הארוך בחצר בית-הכנסת: הדרת פניו וקומתו תרהבנה כל עין ודבריו הנלהבים והנמלצים יקחו כל נפש. אז מבלי משים יעלה על לב השומעים, כי "האבדה הגדולה" איננה כלל "בלתי חוזרת"; להפך, "תמורתה" נעלה עוד שבעתים ממנה!… החשבון הזה לא היה מוטעה; בתוך הקהל השומע את ההספד היו רבים אשר אמנם עלתה כזאת על לבם, גם היה אחד אשר לא יכל להתאפק וידפק באזרועו על צלע חברו הקרוב אליו ויאמר בחשאי: אמנם ראוי הוא להיות לרב בעירנו! והשומע, אשר כמו נבלע כלו בנעם ההספד הנפלא, שמע והחריש, גם הסכים בלבו… ורבי שבתי ידע את אשר לפניו ולא אחר "ללטש את הברזל בעודנו מלבן", ויעורר את שאלת הרבנות בימים הראשונים, בעוד פעולת-ההספד הרצויה קימת במלואה והמוחות שהתלהבו לא הספיקו להצטנן. אף אמנם נמצא לו "צד" חזק, אשר השתדל למענו; אך – "רבות מחשבות בלב איש ועצת ד' היא תקום"! בשעה שהכל היה ערוך ומתוקן על הצד היותר טוב, בשעה שרב המעצורים והמכשולים כבר הוסרו מעל דרך רבי שבתי, והוא היה קרוב, קרוב מאד אל מטרתו, - כי רבנים אחדים, אשר נסו "מזלם", לא הצליחו, ורב העם היה נוטה אחריו – בא העירה רב אחד, ומבלי אשר ידע איש לברר איככה נהיתה זאת, נגרר פתאם כל הקהל אחרי הרב הזה; ואחרי ימי-סערה אחדים, ותקות רבי שבתי נכזבה פתאם… מה חשה נפש רבי שבתי בימים ההם, - את הדבר הזה אולי אפשר לציר בדמיון, אבל לא לספר בכל אשר פנה; אך למרות כל אלה נצח בתגרת יד "המקרה העור"… הוא יודע ומכיר בנפשו כי מצדו לא נעשה כל מדחה ובהנהגתו לא היה כל סלף, וההכרה הזאת מנחמת אותו מצד אחד על מפלתו, אך מצד אחר היא ממלאה את נפשו מרירות עצומה והתמרמרות נמרצה אל "המקרה העור" ואל האנשים, אשר היו "כלי-יוצר עורים" לחבל את מערכי-לבו הנכונים וחשבונותיו המחכמים… ההתמרמרות הזאת חזקה שבעתים אל האיש, אשר היה הסבה הישרה למפלה: למראה האיש הזה מתעוררים בהכרח כל חושי המנוצח וקוראים חמס על עוות הדין וסלוף הישר… מהיום ההוא הטבעו בנפש רבי שבתי היו בעיניו, והרב החדש, אשר שלח יד בנחלתו, היה איש-חרמו וזעום-נפשו. כן, המקרה הזה השאיר בנפש רבי שבתי מרירות רבה, ובסתר לבו שטם את בני-עירו ואת רבם; אולם לא איש כמוהו יראה גלוי לעין את הנעשה בקרב נפשו פנימה. עוד גם אז, כאשר האמין בנצחונו, מצא בכל זאת לנכון "על כל מקרה שלא יבוא" להתראות כאלו אין את נפשו יותר מדאי אל הרבנות, ואם לקבלה על עצמו, הנה תהיה זאת רק הנחה מצדו לבני-עירו, בטול דעתו העצמית מפני דעת אחרים. "אנכי כבר זקנתי ומנוחה דרושה לי, - היה רגיל לדבר – מזקנה הלא עזבתי את מלמדותי בקרלין, ואיככה אעמס אפוא על שכמי את משא הרבנות?"… כאשר נמנה רב אחר, שמח רבי שבתי מאד, כי "הוסר מסבל שכמו", ויהי אסיר-תודה לבני-עירו, וביחוד לרב אשר "חשך מעמל נפשו"… בהיות בני-העיר נדונים על השאלה, איך לכונן מצב הרב החדש ופרנסתו, אז נגלתה ידידות רבי שבתי לזה האחרון בכל מלואה, ושניהם היו במשך ימים מעטים לרעים דבקים מאחים… רבי שבתי נשאר בדורנישק, כי נכלם לחזור מדברו אשר אמר, כי מבקש הוא מנוחה אחרי חיי-הנדודים בעיר נכריה; אך בעמק נפשו פנימה הטבע רעיון, אשר אולי גם הוא בעצמו לא הכירהו ברור: הוא נשאר על המשמר מצפה לשעת הכשר, לנקם נקמת כבודו המחולל ונקמת עצתו המופרה… וברעיון הנקמה, כמו בכל דרכיו ועלילותיו, לא היה קצר-רוח ודוחק את השעה לבצע מעשהו; הוא היה בטוח, כי הזאת תגיע, ויחכה לה בארך-רוח. רגש הנקמה בקרבו לא היה כשלהבת המתלקחת עד ארגיעה ושוקעת אחרי רגע; פה היתה אש עצורה ומסתרה אשר גם בימים הראשונים מציאותה נכרת לעין, אולם תחת זאת גם ברבות הימים אין חומה נדעך ואפס. חיי רבי שבתי לא הצטינו בשום דבר יוצא מהכלל. רבי עתותיו היה מבלה בבית-המדרש או בבית הרב, ובדבר מסחרו התערב רק לעתים רחוקות. בימים ההם נמצא לו ענין אחר, כי גדלה בתו הבכירה ויגיע תור שדוכים לה. השדכנים לא התעצלו, ויציעו לפני רבי שבתי שדוכים משדוכים שונים, אך מכל הצעותיהם לא היתה אחת ישרה בעיניו, כי היה שופט קשה ומקפיד על המומים היותר פחותים. רק מקץ שנתים ימים לחפושו עלתה בידו למצא חתן הגון לבתו: זה היה יצחק-שלמה בן המוזג מהכפר תנורובקה. יצחק-שלמה היה צעיר כשלש שנים מכלתו: לה מלאו כבר בימים ההם עשרים ושתים שנה והוא היה רב כבן תשע-עשרה; מלבד זאת היתה גבוהה ממנו בקומתה ועבה במדת גוה. קומתו היתה למטה מממוצעת ומבנה-גוו רופף; לחייו היו חורות ועצמותיהן בולטות; רשמי פניו דקים וענוגים; עיניו כחולות וגדולות ושקועות מעט; שער ראשו הרך והדק היה ממראה צהוב-כהה ושער זקנו ושפמו, אשר זה מעט החלו לצמח, - ממראה צהוב-בהיר; כפות ידיו היו קטנות ורזות, אצבעותיו דקות וארכות ועורן הצח שקוף בלבנינותו. הוא נולד בכפר תנורובקה, וככל חבריו בני-גילו שמע ראשית-למודים מפי מלמדי-הכפרים; אולם בשעה שבבני-גילו נגלו עוד בנער גסות, טמטום-לב וגעל-נפש טבעי ללמודים, הצטין הוא ברכותו, בינת-לבו ותשוקתו הנמרצה לדעת… כן, גם במזג-רוחו, גם ברפיון-גוו, אשר הפלהו מיתר בני-גילו הבריאים והמפוטמים, התנכר הנער כי לא ללמד את סדור-התפלה עד חמש עשרה שנה נוצר ולא להיות כפרי גס ונבער נועד. מהללי מלמדיו הרהיבו את אבותיו לשנות בחנוך בנם ממטבע של יתר הכפרים, וישלחוהו בעודו כבן שמונה שנים אל העיר הקרובה דורנישק ויתנוהו על יד אחד מלמדי-הגמרא הטובים… פה הרגיש הנער על עצמו את פעולת אז, גם אחרי כן לא ידע כלל ממציאותם, ושם כזה היה זר לו בהחלט. בכפר נחרו בו בני-גילו על בלי היותו כאחד הכפרים, ופה מררוהו חבריו העירונים על היותו כפרי. ה"ישובי" – קראו לו, והעריצים הקטנים חשבו לנפשם לצדקה, גם לחכמה להסתולל בו ולהמרותו תמיד. הנער המחריש הזה, אשר רוחו היתה נכאה ולבו רך מלדה, כמו התכוץ עוד יותר מעקת הממרורים האלה ויצטמצם בקרבו פנימה ויוסף לשקד על למודיו בהתמדה כפולה ומכפלת, ובזאת מצא חן בעיני מלמדו, אשר השמיע תהלתו תמיד באזני זרים ובאזני אלה שמחו מאד על החיל הרב אשר בנם עושה, ולא חשכו מכל קרבן נפשם למען עשותו לבן-תורה. הם חסרו נפשם מטובה וישלמו שכר טוב לגדולי המלמדים ופעם בפעם הביאו להם שי ממבחר הגבינה, החמאה, תפוחי-האדמה והביצים. גם בנם לא ידע מחסור בכל מיני המזון האלה, אולם בעלת מעונו התאוננה עליו לפני אבותיו תמיד, כי הוא אוכל מעט ומשאיר בארוחתו יותר מהחצי. אבותיו הוכיחוהו בפיהם על זאת, אך ברק-השמחה המיוחד בעיניהם העיד, כי בסתר-נפשם, מבלי הכרתם, הם מתענגים על הסמן הטוב הזה, ובתמימותם ברכו את ד' אשר חננם בן רך וענוג כזה, הרחוק כל כך מהגשמיות… עד השנה החמש עשרה לימי חייו למד יצחק-שלמה בדורנישק, אחר נסע בעצת הרב אישישוקה להשתלם בלמודים. ובשובו ארבע שנים לשבתו שם אל בית אבותיו ויבוא עמהם העירה להתפלל ב"ימים הנוראים", ראהו רבי שבתי הקרליני וימצאהו הגון לו וישלח שדכן אל חיים המוזג… הכפרי העני שמח מאד על הכבוד הגדול הזה, להתחתן בלי עמל רב: בחול-המועד של סכות נכתבו התנאים ובחצי החדש שבט היתה החתונה למזל-טוב. התנאים ומצב חתן, החתונה ומצב אברך אוכל מזונות – כל החליפות האלה לא עשו רשם מיוחד על יצחק-שלמה וכמעט לא הביאו כל שנוי נכר בארחות חייו והליכותיו. בכל העתים האלה ישב יומם ולילה ויהגה בגמרא ובפוסקים, ולא שם לבו גם לעניניו: עד החתונה סמך בכל הפרטים האלה על אבותיו, ואחריה – על חותנו. מהיום הראשון הטבע בלבו איזה רגש מעורב מיראה וכבוד לרבי שבתי, וירגש את בטול-דעתו המחלט מפני דעת חותנו התקיף ממנו. הוא ראה אחרים עושים בו כמו שהם מוצאים לנכון ויסכן עם הדבר הזה ויהי בענינים לא-מובנים, ויצטמצם כלו בעולמו הנבדל. גם בעיני חותנו היה סדר כזה דבר מובן מאליו, הכרחי וטבעי, אשר אין לשנות בו ואין גם להרהר אחריו, ויכלכל את כל עניני חתנו על דעת עצמו. מקץ שלש שנות המזונות חכר לבתו את חליבת הפרות מאדני הכפר תנורובקה, והזוג הצעיר, אשר חננו אלהים עד כה ועד כה שני ילדים, עבר לגור בכפר. גם שנוי המקום לא הביא כל שנוי בחיי יצחק שלמה: הוא הוסיף ללמד בהתמדתו הקודמת, רק תחת אשר בעיר היה לומד יומם בבית-המדרש, הנה בכפר למד יום ולילה בחדר הקטן, אשר חלונו הצר מפנה אל גן-ירק רחב-ידים, ששם בתוך היתה סכת-מרתף מכוסה תבן, והמון כדים קטנים וגדולים היו תקועים מהופכים על יתדות המשוכה… בימים ההם באה עצת רבי שבתי הנשמעת כפקודה, או – יותר נכון – פקודתו הנשמעת כעצה, כי יסע יצחק- שלמה אל אחת הערים הגדולות לקבל "סמיכה". הוא נסע וישב "מוסמך" להוראה. אחר נסע פעמים אחדות אל ערי-מצער שונות, אשר נדרש שם רב, וחותנו, כמובן, היה נלוה עמו תמיד. יצחק-שלמה ראה את חותנו עובד וטורח, שוקד ומחבל תחבולות-ערמה שונות, למען השג חפצו; אך הוא לא יכל לברר לעצמו, למה הן כל היגיעות האלה לשנות את סדרי המעשים הקבועים והרגילים, ומדוע זה חותנו מתמרמר ומתרגז על אי-הצלחתו? הוא היה שבע-רצון במצבו השוקט הנוכחי, והנסיעות המכרחות האלה היו עליו למשא, כי הרגיזוהו ממנוחתו ויכרכוהו בענינים מסבכים, אשר לא היה לו כל מושג על אדותם… אולם כל הרגשות האלה נשארו כמוסים אתו ולבו לא מלאו להביעם בשפה ברורה: השפעת חותנו, אשר חזקה עליו למן היום הראשון, גדלה וחזקה משנה לשנה, וברבות הימים חדלה דעתו העצמית מהיות, כי נבלעה כלה בדעת חותנו… כמשפט הזה עברו עשר שנים. עשר שנים עברו, ורבי שבתי הקרליני לא שנה כמעט בחיצוניותו, רק כי חריצי מצחו העמיקו עוד ושפתיו הסגורות התלכדו יותר; גם נפשו פנימה לא שונתה ורגשות הנקמה לא חלפו; להפך, כאשר רבו הימים כן גברה שנאתו, אף נוסף לה יסוד חדש. בניו גדלו, הוצאת ביתו רבתה ופרי מסחרו לא היה מספיק עוד לצרכיו. הונו הלך הלך וחסר, והדבר הזה הזכירהו תמיד את עצתו המופרה ואת תוצאותיה המפסידות, כי לולא זאת לא עזב אז את קרלין ואת שכרו הטוב שם. הוא אמנם לא נואל לקות כי הפסדו יושב, אך ההכרה הזאת לא מנעתו משאף יום-נקם, אם גם לא להנאתו החמרית. במשך כל השנים הרבות האלה עמד הכן על המשמר, מתבונן בשימת-לב רבה למהלך המעשים, ואף כי בכלם לא היה אחד חשוב ומכריע, אך בכללם מצאם מתאימים לחפצו מאד. בענג מיוחד התבונן, - ושחוק-קלסה, שחוק שמחה-לאיד, היה מרחף על שפתיו ברגעים כאלה – כי איש-חרמו, הרב בעצמו, עוזר על ידו מבלי-הדעת, ובאפיו, תכונות-נפשו והליכותיו הוא מקרב את שעת הנקמה. הרב רבי מאיר-חיים היה איש בחצי-ימיו, גבה-קומה ורחב-גרם, בריא-בשר ושעיר כלו; צבע עור פניו הבריאים והרעננים היה חום-צח עם בהרות-שמש, חטמו ישר ועב מעט בקצהו, עיניו חומות-בהירות, מלאות חיים ותנועה ומפיקות חסד ונדיבות; מצחו היה בולט ונבלע בגבחתו הרחבה, המגיעה עד חצי קדקדו, וזקנו מגודל ונטל לרחבו; בשער ראשו לפאת ערפו ופאותיו, אשר היו ממראה צהוב-כהה, זרקה שיבה זעיר שם זעיר שם. הוא היה גדול בתורה, אך בדעת התבל והחיים הצטין עוד יותר. אוהביו שבחוהו ואויביו הודו – אמנם בקלסה מרה – כי היה ראוי יותר למסחר מאשר לרבנות. אולם למרות חכמתו, ואולי עקב זאת ביחוד, לא רבה הצלחתו בחיים: ימים רבים היה רב בעיר-מצער, קטנה גם מדורנישק, ויסבל שם עני ומחסור נוראים. בכל זאת לא היה אפיו נוטה לעצבות והתמרמרות; להפך, במדה שתכפו צרותיו, בה במדה מעטה יראתו מפניהן, ויהי תמיד עליז, צוהל וחומד לצון. חבריו הרבנים לא אהבוהו יותר מדאי, כי מבלי-משים הורגש ביחסו אליהם מעין בוז; אך בכל זאת עשו לו חנף בפניו, כי יראו מפני לשונו המלוטשה וחדודיו השנונים והעוקצים… מפני חדודיו יראו גם בני-עירו, אך באותה שעה נהפכו לו רבים לאויבים עקב זאת, כי הבנת-החיים העמוקה וידיעת-האנשים הרחבה לעשות כמעשה רב הרבנים: להכחיד את האמת בהיות אפשרות לזאת, ובשעה שאין כל אפשרות להכחידה – להליטה, לפחות, במעטה רכה, לבל יכר עקצה המכאיב… על כן רבו שונאיו בסתר אשר חכו בקצר-רוח ליום שלומים, והוא – אף לא ידע את מציאותם. הוא לא ידע את מציאותם, אך רבי שבתי הקרליני ידע זאת היטב. כמעט נפגע האחד מאת הרב, ורבי שבתי התקרב אליו ויהי מחטט לעתים מזומנות במקום האנוש למען יחודש הכאב פעם בפעם. כאחד הישועים המנוסים בסכסוכים בתחבולות מתנגדיות ויתראה כסניגור לרב, אך באפן כזה אשר גרם לנפגע התחדשות כאב הפגיעה. כאיש אמת ושופט בלי משוא-פנים לא כסה על פשע אהובו הרב ולא הכחיש את מציאות הפגיעה, אך העיר כי הפוגע ראוי לסליחה והנפגע צריך להיות "נעלב ואינו עולב", סולח ו"מעביר על מדותיו"… בין שונאי הרב היו רבים מסכנים ביחוד, כי לא הכבוד לבדו רק חשבונות פרטיים הסבו בשאתם. זלמן השוחט לא אכה סלח לרב את דבר עמדו לימין החזן שהיה גם שוחט. ראובן האדום היה מחזיק ימים רבים חכירת השמרים ומשלם לרב הקודם שכר קצוב, אך לרבי מאיר-חיים היה השכר הזה בלתי מספיק אנוס לטפל בעצמו במכירת השמרים. מלמדי העיר גם הם קצפו על הרב אשר קפח שכרם, כי לפניו לא היה בדורנישק בית "תלמוד-תורה", רק קפת-צדקה אשר קבלו ממנה מלמדים שונים כמספר התלמידים העניים, אשר למדו אותם חנם, אך הרב מצא את הארח הזה מקולקל ובהשתדלותו נוסד בית "תלמוד-תורה" מיוחד. ארבעת המלמדים, אשר נמנו שם, לא זכרו לו טובה, כי על ידו מצאו פרנסה קבועה: ל"תלמוד-תורה" הלא נצרכים מלמדים, והרב מה הוא, כי יכירו לו תודה? אולם יתר המלמדים, אשר סבלו מזאת הפסד, לא שכחו כי הרב גרם בנזקם, וישטמוהו וירגנו עליו בסתר… כאלה היו רבים. אך בהיותם מפוזרים ומפורדים, רבם עוינים גם זה את זה מסבות שונות, לא יכלו להרע הרבה לרב, לולא היה רבי שבתי הקרליני מתוך ביניהם. הוא עבד בחשאי וזהירות, פקד את כל האנשים העלה ויערך כעין גדוד, הנכון בכל עת תמיד לעמד במערכה ולהגיח על האויב המשתף מעברים שונים, מבלי אשר ידע האחד ממציאות השני… הגדוד הנעלם הזה רב ועצם משנה לשנה, וכבר היה בו די כח לנצח את האויב; אך רבי שבתי בושש עוד ויחכה לשעת-הכשר, כי יהיה הדבר נכון וודאי. כמעט נכזבה תקות רבי שבתי פתאם. הרב לא ראה אמנם טובה הרבה בדורנישק, אך בכל זאת לא השתדל עוד לבקש לו עיר אחרת גדולה וטובה ממנה, כי לא האמין בהצלחתו. פתאם הגיעה אליו השמועה, כי בעיר ג. הגדולה והעשירה מדורנישק נמצא לו "צד", המשתדל למנותו לרב שם. הוא שמח מאד על המקרה הזה וימהר לנסע ג-ה, למען השלם בהשתדלותו את התחלת "צדו". השמועה הזאת שמחה מצד אחד את רבי שבתי, כי זעום-נפשו יעזב את העיר, אך מצד אחר חרה לו, כי כל יגיעותיו, אשר יגע במשך שנים רבות, תעלינה פתאם בתהו… בימים ההם נחם כי התרפה ויתן ידים לשונאו לחמק ממנו ולעבר בשלום, ועוד יותר – למצא רבנות טובה מהקודמת; אולם מהרה בטלה הסבה גם לשמחתו, גם לדאגתו: השתדלות הרב רבי מאיר-חיים לא הצליחה, "צדו" בג. נצח ורב אחר נמנה שם… עתה חרץ רבי שבתי לבלי בושש עוד יותר, כי הדבר היה נוגע במדה ידועה גם אל עצמו. בתו וחתנו יצחק-שלמה נשארו בלי פרנסה, כי בא האחד ויוסף על שכר חכירתם, וחכירה אחרת לא נמצאה. הם היו אנוסים לשוב דורנישקה; חיה-לאה פתחה לה חנות, אך לא ראתה ברכה בה; לא נשארה אפוא דרך אחרת, רק כי יבקש רבי יצחק-שלמה רבנות לפרנסתו… מצד רבי שבתי היה הדבר נחוץ; חסרה אפוא רק תואנה טובה מצד הרב להתגולל עליו, אך גם היא נמצאה. שכר-הרבנות המצער לא היה מספיק לרבי חיים-מאיר לכלכלת ביתו, ויהי מוכרח לבקש מקורות-פרנסה צדדיים, ובהיותו חכם לב ומבין דבר בהויות העולם יותר מהרבנים האחרים, היה נקרא פעם בפעם אל הערים הקרובות לשבת ב"מושב רבנים", להשתתף ב"דין תורה" קשה או ב"ברירה". מהסבה הזאת היה נשאר מחוץ לגבול עירו במשך שבועות וירחים, אך בני-העיר כבר הסכינו עם העובדה הזאת, ורבים מהם גם התגאו בזאת, שרבם מצטין כל כך. בכל אופן, הדבר היה נוהג כן ימים רבים רעה. פתאם, מבלי אשר ידע איש מי היה הראשון, החלו בני העיר להרגן על המעשה הזה. בראשונה היתה התלונה קלה ורפה, אך מיום ליום גדלה וחזקה… "רק על חנם מקבל הרב "שכירות" מאתנו, - נשמעו דברי נרגנים מעברים שונים – כי לא לנו הוא עובד, רק לאחרים!" "הנשמעה כזאת, - טענו בני כת אחרת – כי במשך ירחים שלמים יפקד מקום הרב בעירו עקב היותו עסוק בעניניו הפרטיים!?" "אחר יפסק "שאלותינו" וימלא כל חובות הרב – נדונו אחרים – והוא ידע ידע רק לקבל שכירותו!"… יותר מכל התגעשו רבי זרח המלמד וקרובו אברהם-אשר, נבזה שעלה לגדולה זה מעט. רבי זרח ומרגזנות יתרה היה מכה את תלמידיו ופיצעם פצעים אנושים. מקרי-אסון אחדים כאלה הניעו את הרב לקרא את רבי זרח אליו, ובמעמד גבאי "תלמוד-התורה", אשר ביניהם נמנה גם אברהם-אשר, הוכיח את האשם על המעשה הרע הזה, ויעד בו כי יודח ממשמרתו אם ישנה מקרה כזה להבא. ההזהרה נשנתה פעמים אחדות, אך רבי זרח, אשר בטח בקרובו הגבאי, לא שם לב לזאת ויוסף להתנהג כמנהגו. סוף הדבר היה, כי מצא הרב את עצמו אנוס לאחז במדת הדין הקשה, וידח בימי הפסח את רבי זרח ממשמרתו, ואת אברהם-אשר, אשר נסה להתנגד לזאת, השיב תשובה נמרצה: "תלמוד-התורה נוסד לטובת בני-העניים ולא להנאת קרובי הגבאים!"… אברהם-אשר החריש, אך בנפשו נשבע לנקם מהרב את נקמת כבודו הנפגע ונקמת קרובו הנעלב. רבי שבתי ראה את השעה כשרה לחפצו ויאחז עוד הפעם בתחבולה, אשר השתמש בה כבר פעם אחרת ולא עלתה יפה, ויפקד על חתנו למלאות כל חובות הרב: לפסק "שאלות" ולדון "דיני-תורה" – והפעם הצליחה העצה הזאת. באחת שבתות הקיץ עברה פתאם השמועה בעיר, כי התעורר "צד" למנות את רבי יצחק-שלמה, חתן רבי שבתי הקרליני, לרב תחת הרב רבי מאיר-חיים, אשר איננו ממלא חובתו לעדה. עוד במוצאי השבת ההיא היתה "אספה" גדולה, ואחרי ריבות וקטטות הרבה, אחרי סופה וזועה נוראה נפלגה העדה לשתי פלגות: האחת נשארה נאמנה את הרב הישן, והשניה חתמה ידה על "כתב" חדש לרבי יצחק-שלמה… כל המעשה הזה נעשה לא על דעת רבי יצחק-שלמה ונגד רצונו. כאשר נודעה לו בפעם הראשונה מזמת חותנו, התחמץ לבו וכל חושיו בו קראו חמס על התועבה הזאת; אך יראת חותנו היתה על פניו, והדברים המרים, אשר פרצו לעבר פיו, נחבאו בחבו. הוא החריש וינחם את נפשו ברעיון, כי סוף סוף תופר עצת חותנו גם מבלי התנגדות מצדו, כי איככה יכו בני העיר בסנורים לבלי ראות את כל הרעה הרבה אשר הם אומרים לעשות?… ואף אם יקום הדבר המוזר והנורא הזה באמת, - הוסיף להשלות את נפשו – הלא יספיק עוד להתנגד אז ולבטל את הדבר. בהיותו שקוע כלו בתורתו, לא ידע הרבה מהנעשה סביבו, אך כאשר גנב אליו לעתים דבר רע, אז היה מתעורר וחורץ להגיד בראיונו הראשון עם חותנו, כי עד עולם לא יאות להשתתף בנבלה כזאת; אולם פני רבי שבתי הרציניים, קמטי מצחו הקודרים וגבותיו השעירות והמכונסות שללו מרבי יצחק-שלמה כל כח-רצון וימריצוהו לדחות את ברור-הדברים מבקר לערב ומערב לבקר, יום יום במשך ימים רבים, עד כי היה המעשה עשוי וה"כתב" חתום ומאושר… את יסורי נפש רבי יצחק-שלמה אין לתאר. הוא ראה פתאם את עצמו מסבך בהמון סכסוכים, ריבות וקטטות, אשר פעלו עליו פעולה מדכאה מאד, ומה גם כי לא יכל להשלות את נפשו רגע ויכר היטב את כל רשעתו. בבהירות נוראה ומדאיבה עמדו לפניו שפלות נפש חותנו ורפיון רוח עצמו, כי בהיותו מכיר את כל כעור מעשהו, לא מצא בקרבו די כח להסתלק ממנו – עד כה וכה ובעיר רבה המהומה. במדה שחזקה שנאת צוררי הרב הישן, באותה מדה גברה אהבת מצדדיו אליו. בין אלה היו רק מעטים אשר התעוררו על העול מרגש משפט וישר; רבם עשו מה שעשו מחשבונות פרטיים או גם מהטעם הפשוט "איפכא מסתברא". רבים היו עוברים ושבים מהצד האחד אל השני וכל מעשיהם היו מכונים רק להגדיל את המחלקת. ולצני העיר ו"כפות-הקדרה", מבלי כל פניה זרה, רק מנטיה מיוחדה לרעש ומהומה, התהלכו בעיר, עברו מבית לבית ויבדו מלבם כזבים שונים, למען הסת את העם איש ברעהו ולסכסך את הצדדים זה בזה. ששה חדשים עברו, והרעה שגאה וגדלה מיום ליום. כל השנאה הפרטית, אשר היתהמסתרה עד כה, כל הטינות והסכסוכים הטמירים, כל החשבונות הפרטיים, היודעים ושאינם ידועים – כל אלה מצאו עתה מקום להגלות בסכסוכי הכלל. השנאה הגדילה את המחלקת, האחרונה בראה שנאה חדשה, ושתיהן יחד בפעולתן החוזרת זו על זו הלכו הלך וגדל מיום ליום. רבנים אחדים מהערים הקרובות נסו לפשר בין המריבים, אך לשוא היה עמלם, והשתדלותם להשלים הועילה עוד במדה ידועה להחם את הלבבות ולהלהיב את הרוחות. בריבות-שפתים החלה המחלקת, מבית המדרש ודלטוריה, ומבית המדרש פשטה המחלקת בכל העיר וחוצותיה. ב"שבת-חזון" פרעו פרעות בבית-הכנסת, ושוטרי הפוליציה היו אנוסים להתערב בדבר. חלול-קדש ויחרץ על הפורעים משפט מאסר משבועים עד חדש ימים, והמשפט הישר הזה לא פקח את עיני המריבים לראות את נבלות מעשיהם, אך להפך, העיר התמרמרות חזקה עוד יותר: איש איש האשים את מתנגדו, כי הוא הרשע, ואיש איש חשב בגלל זאת את עצמו רשאי לעשות כל מעשה מגונה ולהשתמש בכל אמצעי מפסיד, ככשר כפסול… בלילות נפצו שמשות-חלונות, נרמסו בזדון גנות-ירק, נשברו עצי-פרי, נמשחו בזפת מקומות-מושב בבתי-התפלה, נשלחו והדבקו בחוצות כתבי-פלסתר… בתי-פקידות הרשות מלאו כתבי-שטנה, מלשינות ודלטוריה, נפקדו עונות השתמטות מעבודת-הצבא, נגלו פשעי חנונים חסרי תעודות-מסחר, חטאות מוזגים מוהלים סבאם במים, ועוד רבות כאלה. המחלקת נטשה בכל העיר, כך מרכזיה היו כמובן, בשני בתי הרבנים. בבית הרב החדש היה רבי שבתי הקרליני ראש המדברים ואביר היועצים; רבי יצחק-שלמה לא השמיע קולו, והנאספים לא שמו אליו לבם. הוא ישב תמיד לפני הגמרא הפתוחה ולמראית-עין היה שקוע בלמודיו, מבלי שמע גם את אשר ידבר מסביב לו; אולם באמת לא ענינהו עוד למודו ולמרות היה מתבונן לכל הנעשה. מבלי אשר ידעו הנאספים את זאת, שמע הרב את כל דבריהם ויבן לכל נכליהם וזדונם. מעט מעט נוכח גם בזאת, כי מכל המון האנשים האלה, הנראים כאוהביו ומתאמרים כמקנאי קנאת האמת והישר, אין גם אחד אוהב אותו באמת ואין גם אחד מאמין בישרת פעולתו וצדקתו… והידיעה החדשה הזאת הגדילה עוד את יסורי נפשו ותעורר בו געל-נפש נורא לחותנו וכל סיעתו; גם לעצמו הרגיש געל-נפש על בלי יכלתו להתרחק מן הכעור הזה! בחג הסכות היו עוד הפעם פרעות בבית-הכנסת, והרשות סגרה אותו. בית "תלמוד-התורה" נהרס עוד קודם: מתנגדי הרב הישן לא יכלו נשוא את קיום מוסדו, ורבי זרח המלמד עשה לחבריו המלמדים הידועה "גם לי גם לך לא יהיה!"… חכירת השמרים בטלה גם היא מפני המחלקת, ושכר הרבנים נמצא מנדבות יחידים: צדדיהם תמכום באמצעים רבים ושונים, אבל לא מספיקים… בני העיר סבלו סבל הרב החדש, אך יותר מכלם – הרב הישן. יותר ממה שהציקוהו הצרות החמריות, הצרה לו העובדה הזאת מצדה המוסרי. הוא היה מסתלק תמיד מריבות וסכסוכים אשר לבו הישר לא יכל כלכלם, וההכרח להשתתף בכל אלה הפעם פעל עליו פעולה מדכאה מאד. האיש הזה, אשר היה מלומד בצרות ונושא במנוחה כל עמל ותלאה, עוני ומחסור, מבלי אשר עזבתו צהלת-רוחו התמידית – לא יכל עמד בצרה החדשה… יודעיו מאז לא הכירוהו הפעם: כל כך שנו חזות-פניו, ומדברו, כל כך זקן וידכא במשך חדשים מעטים!… עוד מאורע אחד השלים את כל. בימים הראשונים לחדש כסלו נקרא הרב למשתה חתונה, אשר המחתנים היו ממצדדיו היותר דבקים. בחצות הלילה נשמע פתאם קול נפץ שמשות ומפלת אבנים על רצפת אולם המשתה; רוח קר ועז פרץ בעד החלונות ויכבה את רב הנרות ויקלע ויכהה את אור מנורות-הנפט… אחרי רגעי הבהלה והמבוכה הראשונים, כאשר שבה רוח הקרואים אליהם מעט וידחפו החוצה לתפש את הפוחזים, כבר נמלטו עושי-התועבה ועקבותיהם נעלמו. בכל זאת נודע הדבר ברור ולא היה כל ספק, כי מעשה "הצד שכנגד" הוא… הטפה המרה הזאת מלאה את הכוס. הבהלה הפתאמית ועגמת-הנפש עשו את שלהן; והמחלה הקלה, אשר חלה הרב למחרתו ואשר נראתה בראשיתה כהצטננות פשוטה, נגלתה אחרי ימים מעטים כמחלה קשה וכבדה וראובן החובש, אשר לא נתן לה ערך מיוחד בראשונה, יעץ לפנות אל הרופא… הרופא בא ויבקר את החולה ויניע ראשו וימשך בכתפיו, בכל זאת האמין עוד באפשרות ישועה רחוקה. אחרי ימים מעטים בקר עוד הפעם את החולה ויניע ראשו וימשך בכתפיו, אך לא האמין עוד באפשרות כל ישועה: חיי הרב היו לאחר יאוש… השמועה אשר עברה בעיר, כי הרב הישן רבי מאיר-חיים חולה מסכן הוא, חלפה כחץ שנון את לב רבי יצחק-שלמה. הנוחם הנורא, אשר הציקהו מאז, התעורר עתה באופן מבהיל מאד. הוא לא האמין אמנם כי מחלת הרב מסכנה כל כך, ולא דאג כלל לאפשרות מקרה מות; אך המחלה הזאת הציקתו מאד, ואיזה קול פנימי לחש לו בלי חשך: אתה הסבות בזאת ובך האשם!… התעורר בלבו החפץ ללכת אל הרב החולה, להתודות חטאתו ולבקש ממנו סליחה. בדמיונו הצטירו פרטי בקשת-הסליחה הזאת וברית-השלום החדשה, והוא חש מראש את הענג הנפלא ואת הרוחה אשר ימצא, כי תוסר מעליו המועקה הנוראה, המעיקה על נפשו בכל הימים האלה… חותנו אמנם יתרגז ויתגעש, אך הדבר הזה איננו מחרידהו עתה, כי כבר שוחרר מהשעבוד הרוחני הקשה הזה, והוא מכיר עתה את עצמו לעומד ברשות-עצמו בהחלט! הדבר הנפלא הזה היה לפני ימים אחדים בבקר. מנהג רבי שבתי היה לסור יום יום אחרי תפלת השחרית לבית חתנו ותיק טליתו תחת זרועו; ככה היה גם בהיום ההוא. הוא הניח את תיק הטלית על קצה השלחן ויתהלך במשך רגעים אחדים בחדר שקוע במחשבותיו, אחר קרב אל רבי יצחק-שלמה ויחל לדבר בקול דממה על דבר מחלת הרב הישן ויפלס את תוצאותיה הטובות והרעות לענינם. מתחלה שמע רבי יצחק-שלמה את דברי חותנו בפזור-נפש גלוי וכמעט שלא הבינם, בקרבו: הלחש הארסי הזה וההנאה הגלויה הזאת ממקרה המחלה הרתיחו את כל דמו… מבלי-רצון נשא את עיניו מעל הגמרא ויבט אל רבי שבתי, ורשמי-הפנים האלה, קמטי המצח והגבות המכונסות העירו בקרבו רגשות משטמה עזה… השנאה הכבושה מאז וההתמרמרות העצורה ימים רבים פרצו בכל עז ותשללנה ממנו כל יכלת לשלט עוד ברוחו: מפיו התמלטו כמו מעצמם דברים מרים ותוכחות קשות על האכזריות וזדון-הלב הנוראים!… עודנו מדבר והוא עצמו נבהל מדבריו הקשים, ובאופן מכונתי נסוג אחור כמו מפני ידי מונפה עליו. רגע נדמה לו, כאלו הוא רואה כבר את חמת חותנו ושומע את גערתו, אך בעצם הרגע הזה נמשכו עיניו מבלי-משים אל פני רבי שבתי, אשר שונתה חזותם מאד: לא קצף וגאון נראו עליהם, רק בהלה, מבוכה ותמהון מעורבים יחדו… רבי יצחק-שלמה לא שער בעצמו את הנצחון הגדול אשר נצח ברגע אחד, ולא הבין כלל את ערך רגע-המבוכה הזה, אשר נפעם צרו מהתגרה הפתאמית והבלתי-צפויה – הוא לא ידע את כל זאת, ומבלי כל חשבון וכונה, רק מסערת-רוח חזקה ואי-יכלת להתאפק הוסיף לשפך את מרי שיחו. כל ענותו, אשר התענה תחת יד חותנו במשך ימים רבים, כל מכאביו אשר נשא וסבל דומם – כל אלה השתפכו הפעם כזרם מים כבירים בשטף דברים מרים ותוכחות נמרצות! כחצי שעה דבר בחם-נפש רב וסערת-רוח עזה, ורבי שבתי ישב דומם מבלי ענות דבר. ברגעים הראשונים היה כהלום-רעם, נפעם ונרעש מהמחזה הבלתי-צפוי, אך מעט מעט שבה אליו מנוחתו, עיניו כסו בשמורותיהן, חריצי מצחו העמיקו, גבותיו התכנסו ורשמי-פניו כמו התאבנו ויקפאו, מבלי אשר הסתמן בהם כל רגש… רק כאשר פסק שטף הדברים, נגלה שחוק-קלסה קל על שפתיו, ועיניו היו נטיות במשך רגעים אחדים אל פני חתנו. האחרון נשא את המבט הבוחן והחודר הזה במנוחה שלמה, ורבי שבתי נוכח, כי את הנעשה אין להשיב עוד וקץ שלטונו בחתנו בא. הוא הוציא במתינות קופסת-טבק מכיסו וישאף אל אפו, אחר קם במנוחה וימשך בכתפיו ויעזב את הבית דומם. אחרי צאת רבי שבתי מהבית נפל רבי יצחק-שלמה בלי כח על כסא-העץ הקשה ויתמך את ראשו בשתי זרעותיו על השלחן ויעצם את עיניו. אחרי סערת-הרוח העזה באה דממה ויחד עמה אפיסת-כחות מחלטה. הוא חש את עצמו פדוי משעבוד קשה, והחרות נעמה לו מאד; אך באותה שעה הרגיש גם איזה פחד לא-ברור, איזו יראה מפני החרות הזאת… הוא הכיר ברור, כי חובתו הראשונה היא לתקן את עותתו הנוראה ולהשבית את המחלקת הזעומה עם כל תוצאותיה המפסידות. הוא היה נכון להתרפס ולבקש סליחה מהרב, אך מצא את השעה בלתי מכשרה לכך עקב מחלת הרב. "עלי לחכות עד הרפאו" – חשב. ולמרות השמועות המרגיזות, אשר באו אליו פעם בפעם על דבר מחלת הרב המסכנה, מאן להאמין גדולה הסכנה כל כך; ומבלי אשר ידע בעצמו מדוע, היה בטוח כי הרפואה ודאית וקרובה – אכן, לא בכל עת תמיד יחוש לב האדם עתידות! בקר מעונן היה. הקר החזק ירד מעלות רבות, רוח לח נשב, השמים היו קודרים, גשם דק בלול בכפור ירד בלי-חשך והשלג המכסה גגות וחוצות שחר וימס ויהי לרפש ומי-מדמנה עכורים. הרב רבי יצחק-שלמה קם ממשכבו קצת-חולה: בראשו הרגיש כבד ובכל גוו-רפיון. לבית-המדרש לא הלך, ויתעטף בטליתו ויתפלל בביתו, אבל גם תפלתו היתה רפה הפעם, ולמרות כל עמלו להצטמצם ולהתפלל בכונה, לא יכל להמלט מפזור-נפש שמע, למרות חפצו, מתוך תפלתו את כל הנעשה מסביב לו. בחדר החיצון נפתחה הדלת ורוכלת זקנה, נושאת עגות-חטים לממכר, באה ותשוחח עם הרבנית. מבעד לפרגוד לא נשמעו הדברים ברור, אך על פי הקול הכיר, כי הזקנה מספרת לרבנית איזה דבר חדש. הוא עצמו לא ידע איככה נהיתה זאת, אבל פתאם חלפהו רעיון ולבו מת בקרבו… אחרי זמן מה שמע כי הלכה לה הזקנה, אז נגש אל פתח חדרו ויפתח את הדלת, וברגע הזה הפנתה הרבנית את ראשה אליו… רגע הביט אליה, פתאם הבין את הכל, ומבלי שמוע דבר שפתיה, כבר קרא מעל רשמי פניה: הוא מת! עיניו חשכו, ראשו סובב כגלגל, ברכיו פקו, גוו רעד כלו וחם וקר עברו בו חליפות. ברב עמל, מתנודד כלו וחג כשכור, קרב אל מטתו, בשארית כחו הסיר את טליתו ותפיליו ויפל על המטה כלו נדהם, נפעם ומשומם… הוא לא חשב כל דבר, כל רעיון לא היה במוחו; הוא גם לא חש כל כאב, כל רגש מעיק אחר – אך תשוקה אחת מלאה את כל נפשו: למות, לישן ולמות בשנתו! הוא שכב בלי תנועה. חושיו אמנם לא אבדו, והוא שמע את הפצרות אשתו לטעם דבר-מה, וירא את חותנו שבא לבקרו, אך הכרת-המעשים הברורה לא היתה בו… במצב כזה נשאר עד הצהרים. פתאם הגיע לאזניו קול ענות אדם רב ברחוב וקול קפה מקשקשת. במהירות-הברק חלפהו רעיון, אשר השיב אליו את הדעה הצלולה גם נתן בו כח חדש. הוא קפץ מעל מטתו וילבש את אדרתו ומבלי שים לב, מבלי שמע כמעט את דברי אשתו אשר נסתה לעצרהו, עזב את הבית עטוף באדרתו… בחצר בית-הכנסת קם רגע אחד שאון פתאם, בהגלות רבי יצחק-שלמה בתוך המלוים את הרב, אך כעבור רגע היתה דממה שלמה… הנצבים פנו לפניו דרך והוא הלך כחולם הלאה הלאה, עד הגיעו עד ה"מטה" לפני המספיד; בקצה ה"מטה" עמד וישח, וראשו נפל בלי-כח על השמיכה השחורה המכסה את המת… כל ההמון הרב נדמה ודממת-קבר שררה מסביב; בכל זאת לא נשמעו הדברים אשר דבר… אמנם גם מבלי שמע הבינו הנצבים, מה היו הדברים האלה! כעשרה רגעים עברו עד אשר הרים רבי יצחק-שלמה את ראשו. פניו החורים תמיד חורו עוד הרבה יותר, עיניו היו אדומות ורטובות ועל לחייו וזקנו נראו טפות הדמע כקפואות… רגע קטן תעו עיניו סביב כמחפש דבר מה, אחר נטו אל האלמנה והיתומים, אשר עיניהם היו אדומות מבכי ורשמי-פניהם רועדים עוד ממרי-נפש, אך ברגע הזה לא נזלו דמעותיהם ולא נשמע בכים: תמהונם גבר על מרי-נפשם! הוא קרב אליהם, והפעם נשמעו דבריו ברור: הוא בקש מהם סליחה על כל הרעה אשר עשה להם, וישבע לתקן את עותתו בכל האפשר… דבריו נפסקו מזרם דמעותיו; גם על עפעפי רבים מהנצבים שם נוצצו אגלי דמע… במחזה הנפלא והנורא הזה נדברו בני דורנישק עוד שבועות אחדים אחרי כן; אך כאשר שקטה העיר מריב הרבנים, כי האחד מת והשני התנדב לחלק את שכרו עם אלמנת הרב המנוח ויתומיו, נשכחו מהרה כל הדברים האלה ואיש לא התבונן, כי מהיום ההוא היה הרב יצחק שלמה נהלך בצל, עיניו שקעו ופניו קדרו ושחרו. כל הסימנים הרעים האלה עלו על לב רק מקץ שנה אחת, כאשר חלה הרב ויאנש ויגוע בעצם ימי עלומיו, בעודנו כבן שתים ושלשים שנה… אכן, זה כחה של מחלקת! חשון, תרמ"ה, ראדושקאוויץ. (מכתב שני אל עורך ה'פרדס') לפני שנתים וחצי, כשכתבתי אליך, ידיד נכבד, את מכתבי הראשון, היה לבי נוקף אותי על כי בעת צרה כזו אנו עסוקים 'בשיחות נאות', והשתדלתי שם על כן למצוא מענה אם ישאלונו הקוראים: 'מה תתן ומה תוסיף הספרות במצב כזה?' – עתה הנה ראינו אמנם בשנים האחרונות, כי העם, למרות מצבו הנורא, מקבל באהבה את 'השיחות הנאות' ואינו שואל כלום. בעיני המון הקוראים אין עבודתנו הספרותית צריכה עוד איפוא להצטדקות, אדרבא, כנראה, מבינים או מרגישים הם עתה את נחיצותה ורב ערכה הרבה יותר מאשר לפנים. אבל לעומת זה, הנה בין חברינו ב'חבת ציון' יש הרואים גם היום בעבודה זאת, ובכלל, בכל עבודה רוחנית שאין לה יחס ישר להעבודה המעשית בארץ ישראל, רק בזבוז הכוחות על ענינים טפלים, בעת שאנו חייבים, לפי דעתם, להקדיש מיטב כוחותינו להעבודה המעשית ההיא, ואין אנו רשאים להסיח דעתנו ממנה אפילו בזמן שתנאי החיים אינם נאותים לה. 'נאבד כסף (בא"י) וילך לטמיון – כתב אלי באלו הימים חו"צ אחד מן המפורסמים – אך עבודה יש כאן, ובמקום עבודה שם חיים… אך לשבת ולחכות עד שיהיה הדור ראוי לכך, אז נביא כל כוחותינו לאטרופיא מוחלטת… מה לנו כעת ולספרות? כבר אלפים שנה הננו עם ספרותי, ובכל זאת באנו עד משבר וכוח אין ללדת'. הדברים האחרונים האלה הם בעיני המפתח להבנת ההשקפה הזאת, אשר בעל המכתב לא יחיד הוא בה: 'אלפים שנה הננו עם ספרותי', עסקנו רק ברוחניות, ובכל זאת, או בעבור זאת, באנו למה שבאנו; לפיכך חייבים אנו עתה, בחפצנו להשיג מטרה מעשית ידועה, לעזוב עבודת הרוח, כדבר בלתי מועיל או גם מזיק, ולהצטמצם רק בעבודה גשמית. זה הוא, כמדומה לי, קשר המשפטים במוחם של בעלי השקפה זו. הם אינם רואים איפוא, כי לו היינו באמת 'עם ספרותי', לא היינו צריכים אולי להתאונן על כי 'כוח אין ללדת'; כי אסוננו הוא מה שאין אנו עם ספרותי, כי אם – עם הספר. ההבדל בין שני אלה גדול מאד. הספרות, כמו העם, כוח חי הוא, הפושט צורה ולובש צורה. דור הולך ודור בא, והעם חי בכולם; ספרים הולכים וספרים באים, והספרות חיה בכולם. 'עם ספרותי' אפשר לקרוא איפוא רק לזה, שחייו וחיי ספרותו, הדורות והספרים, הולכים ומתפתחים יחד, הספרות לפי צרכי הדור, והדור לפי רוח הספרות. להעם הספרותי תעודת הספרות היא לזרוע על תלמי הלבבות רעיונות וחפצים חדשים ולעזוב אחרי כן את הזרע הרך להשגחת הלב, שיקלטהו, יצמיחו ויגדלו בכוח עצמו ולפי צרכיו, עד שיתהפך לבסוף לחלק אורגני מנפש האדם, לכוח חי העומד ברשות עצמו, בלי שום יחס עוד למקורו הספרותי, כמו שאין עוד יחס בין כוחו ופעולתו סופר גדול ובין אותה 'כריסטומטיא' שלמד בילדותו. – אבל 'עם הספר' הוא עבד הספר, עם שפרחה נשמתו מתוך לבו ונכנסה כולה לתוך דברים שבכתב. לו תעודת הספר היא לא להעשיר את הלב בכוחות חדשים, כי אם, אדרבא, להחלישו ולהשפילו עד שלא יעז עוד לפעול ולהתפעל 'בכוח עצמו ולפי צרכיו', אלא הכל רק באמצעות הכתב. כל חזיון טבעי או מוסרי המסוגל לעורר איזו תנועה בלב מוכרח להביא אתו הסכמה שבכתב על שהרשות נתונה לו לעשות זאת, וגם אז אין ההתעוררות עוד פשוטה וטבעית, כי אם לפי תכנית מיוחדת, מלאכותית, הקבועה ומוגבלת מראש. על כן יעמדו על עמדם גם שניהם, העם וספרו, וצורתם לא תשתנה הרבה במשך הדורות, באשר לשניהם יחסרו הכוחות המניעים לזה: להעם – יחס ישר, בלי אמצעי, בין הלב ובין כל אשר מחוצה לו, ולהספר – התקוממות־הלב (היוצא מן היחס ההוא) נגד אותם הדברים שאינם לפי צרכיו. ועם הספר הננו באמת זה קרוב לאלפים שנה, אך לא מראשית ימי קדם. אין צריך לאמר בימי הנביאים – מהם נתרחקנו כבר כל כך עד שאין אנו מוכשרים אף להבינם – אלא עוד גם בימי הבית השני לא חדל הלב מלחיות ולפעול 'בכוח עצמו'; עוד הרגיש עצמותו והאמין בכוחו במדה גדולה כזו עד שהרשה לו לבקש בקרבו את תורתו, את הקריטריון לדברי הכתב: 'דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה'. ואם על ידי היחס הישר בינו ובין העולם החיצוני נתרחק הלב לפעמים מרוח הכתב, לא יכול אז להכנע ולבטל את הכרתו, כי אם, אדרבא, התקומם 'נגד אותם הדברים שאינם עוד לפי צרכיו', וההתקוממות הזאת הכריחה את רוח הכתב להתפתח גם הוא בהסכם עם הצרכים החדשים. אם הלב בדרך התפתחותו הגיע להכרה ברורה, כי 'עין תחת עין' היא אכזריות בלתי נאותה לאומה בת תרבות, והכרת הלב היא עוד אבטוריטט שאין למעלה ממנו, – הלא אז הדבר מובן, כי גם האבטוריטט האחר, הכתב, לא יוכל לדבר בלשון אחרת, ואין ספק איפוא, כי 'עין תחת עין זה ממון'. אבל כל זה נשתנה אחרי כן. תורה שבעל פה, אשר שמה הראוי לה באמת הוא 'תורה שבלב', נתאבנה גם היא בדברים שבכתב, ולב האומה נתמלא כולו רק הכרה אחת ברורה וחזקה: הכרת אפסותו המוחלטת והשתעבדותו הנצחית אל הכתב. 'קול אלהים בלב האדם' אין לו עוד שום ערך ואבטוריטט כשהוא לעצמו, ובכל שאלה משאלות החיים לא הוא המכריע, אלא 'ניתי ספר ונחזי'. ולא זו בלבד, אלא גם להסכים לדברי הכתב אין הלב רשאי עוד: 'אל תאמר אי אפשי בבשר חזיר', כי תחשב לו לחוצפה יתרה, כעבד שמסכים לדברי הרב, 'שעושה מדותיו רחמים ואינן אלא גזרות', – אלא ישתוק ויעשה כמצווה עליו. במצב כזה אין פלא, כי נמצאו מפרשים אשר תורת הלב של הלל נראתה להם כמרידה נגד הכתב, ולא נתקררה דעתם עד שהוציאו את המאמר הזה, תפארת התלמוד, מידי פשוטו, כאלו 'לחברך' הוא רמז להקב"ה: 'אל תעבור על דבריו, שהרי עליך שנאוי שיעבור חברך על דבריך' (פירש"י). ולעומת זה, אין ספק, כי לו היה 'עין תחת עין' כתוב לא בתורת משה, כי אם בתלמוד בבלי, וביאור המשפט הזה היה נמסר איפוא לא לחכמינו הקדמונים, כי אם למפרשי־התלמוד, – אז היו הם מקבלים עליהם את הדין כפשוטו, והרבנים והעם היו משתקים ביד חזקה את הרגש המוסרי שבלבם, לבל ישמיע קולו נגד הלכה מפורשת, והיו חושבים להם זאת לצדקה. סופרינו בדור העבר לא ירדו לעומקו של החזיון הזה וראו סבתו הראשית באבירות־לבם של הרבנים, שומרי הכתב, אשר בשביל 'קוצו של יוד' נקל להם להחריב בית ומשפחה, ולבם לא יכאב. 'דרך שלום לא ידע, חמלה לו זרה ; ידע רק חרוב והחרם, הטריף ואסור' (יל"ג). ועל כן פנו הם, הסופרים, אל העם עצמו, ובהראותם לו בצבעים נוראים את המרחק שבין הלב והכתב, האמינו לשית איבה על בין שניהם ולהכניע את האחרון תחת הראשון. אבל טעות גדולה טעו. באמת אין שום הבדל בין 'נשמת רב ופסי' לנשמת הגוי כולו. בשעה שנפסל הגט היה אולי גם לבו של רב ופסי מלא חמלה על האומללים לא פחות מלבם של 'כל הנצבים שם', אשר, לפי עדות המשורר 'רגזו איש תחתיו ויכסם צלמות'. אך לא רק הרב עצמו לא היה מסופק אף רגע, מי מן הלב והכתב נדחה שם, לא חשבו כלל להטיל דופי במעשה הרב, וכל שכן בהכתב עצמו, ואם הם רגזו תחתיהם, אין זה אלא כמו שירגז אדם תחתיו בראותו אסון פתאומי הבא מסבה טבעית שאין לשנותה. טרגידיא כזו, אשר בלב 'עם ספרותי' היתה מעוררת תנועת הרצון לבער את הרע, אינה יכולה לעורר בלב 'עם הספר' יותר מרגשי עצב, כמו לו מתה 'בת־שוע' מיתה חטופה תחת חופתה; אבל חלילה לו מהתמרמרות והרהורים רעים נגד הכתב. כן הדבר. רב ופסי וכל עדתו אינם אכזרים כל עיקר. לבם לב בשר, אלא שחדל לחיות חיי עצמו, וכל הכרותיו רגשותיו וחפציו נסוגים אחור ומתבטלים מפני 'קוצו של יוד' אחד. ומלב חולה כזה אך לשוא נבקש התעוררות עצמית ותנועה חזקה באיזה ענין שלא מן הכתב. ההגיון, הנסיון, השכל הבריא, הרגש המוסרי – כולם קצרי־יד הם למשכו אחריהם ולהוליכו בדרך חדשה לאיזו מטרה חפשית. כל שאלה פרטית, איזו שתהיה, בנוגע להטבת חיינו הפנימיים פוגשת על כן בהכרח על דרך פתרונה (כמו שהראה הנסיון) את המכשול הכללי הזה, וכל המבינים בעם רואים זה כבר, כי אין עצה להיטיב את המצב בפרטים, בלתי אם ירפא תחלל הלב בכלל. שאלת כל השאלות בחיינו הלאומיים היא איפוא: היש אפשרות למצוא תרופה למחלה הנושנת הזאת? היוכל עוד הלב העברי לשוב ולהתנער משפלותו, לשוב ולהתקשר עם החיים בלי אמצעי, ולהשאר בכל זאת לב עברי? התנאי האחרון הוא העושה את השאלה קשה ביותר. את הדרך לתחית הלב בכלל הראתה לנו 'ההשכלה' בדור שלפנינו: לעזוב את האבות לנפשם ולתקן לב הבנים בהשכלה אנושית על ידי החנוך והספרות. אבל את הבטחתה, לשמור גם את התנאי ההוא, לא יכלה ההשכלה למלאות, כמו שיעיד הדור שנתחנך על ידה. בהיותה מולדת חוץ, נקל לה יותר לברוא לבעליה לב חדש לגמרי, מאשר לרפאות את הלב הישן ממחלתו ולהניח לו עם זה את צורתו העברית. שאלתנו תוכל איפוא למצוא תשובה שלמה רק אז, כאשר ממקור פנימי, מתוך עצם היהדות, יצא זרם של חיים חדש לתקון הלבבות, אשר יובא גם הוא אל לב 'הבנים' באמצעות החנוך והספרות, להיות שם לאחדים עם זרם החיים הכלליים היוצא מתוך ההשכלה ולמנוע ככה את האחרון מלשטוף ולמחות את 'הצורה העברית'. וזרם של חיים כזה יוצא באמת בעת האחרונה 'מתוך עצם היהדות' בצורת אותו הרעיון שאנו רגילים לקראו בשם 'חבת־ציון', אף על פי שהשם הזה צר ביותר מהכיל את המושג במלואו. 'חבת־ציון' זאת אינה לא חלק מן היהדות ולא הוספה עליה, כי אם היהדות עצמה בשלמותה, רק בשנוי המרכז. היא אינה מוציאה מגבולה את הכתב ואף לא באה להוסיף עליו או לגרוע ממנו בדרך מלאכותית, כי אם זאת כל מגמתה, שיהיה המרכז לכל – שאיפה חיה בלב לאחדות האומה, לתחיתה והתפתחותה החפשית, לפי רוחה, על יסודות אנושיים כלליים. לעשות איפוא את היהדות בצורתה זו ליסוד החנוך והספרות, לעורר בלבבות את השאיפה החיה הזאת ולהשתדל בכל האמצעים שתשתרש ותתחזק עד שתהיה לחלק אורגני מן הנשמה היהודית, 'לכוח חי העומד ברשות עצמו', – זאת היא, כמדומה לי, הדרך היחידה לשחרר לב העם ולשוב ולהביאו בברית עם חיי העולם כולו, מבלי לתת את צורתו העברית כופר חירותו. ואולם, אם זאת היא המטרה שהציבה לה 'חבת־ציון' בראשית הולדה, ואם כך מבינים אותה כל חו"צ מאז ועד עתה – בזה מודה אני שאפשר ספק. אבל לו גם נניח שלא נולדה 'חבת־ציון' בתחלה אלא לשם מטרה מעשית מוגבלת, הנה אין זה טעם מספיק להפריעה מלהציב לה, לאחר שנולדה, מטרה יותר רחבה ומלהבין יותר מבראשונה את ערכה ותועלתה לתקון חיי האומה, או לפחות – את הדרך המובילה למטרתה המעשית ההיא. כי הן גם זה הבנין המעשי עצמו, אשר בשבילו אנו נכונים, כנראה, לשכוח כל השאר, אינו יכול להבנות, כאשר עינינו רואות, כל זמן שלב העם נמצא במצב כזה. לשוא מחזרת 'שיבת־ציון' על הפתחים לבקש לה הסכמת הכתב; גם גורלה היא כגורל כל אותם התקונים הטובים בחיינו, אשר למרות ההסכמות המשתמעות לתרי אפי שהצליחו להשיג מצד הכתב, הנם מתנהגים בכבדות ובעצלתים, באין להם יסוד בלב. ויסוד נכון בלב לא יהיה לשום ענין לאומי בתוכנו, וגם 'שיבת־ציון' בכלל, כל זמן שלא נכבשה דרך ישרה בין הלב והעולם החיצוני על שדה היהדות עצמה. 'נאבד כסף וילך לטמיון' – סוף סוף מוכרחים אנו ומוכרחים נהיה להודות, כי 'כוח אין ללדת'. בשעה שכותב אני דברים אלו יש לפנינו משל אחד קרוב שיוכל להפיץ מעט אור על הענין. כידוע לך, נעשתה בירושלים לפני איזו ירחים תועבה נוראה. איש נקי וידוע־שם נמסר למלכות על ידי מלשינות בדויה, אשר תוכל להביא רעה רבה לא להנאשם בלבד, כי אם לכל ענין ישוב הארץ. נצייר לנו איפוא, כי נעשתה התועבה לאחר מאה שנה, וחבת־ציון הצליחה בינתים להיות לתורה שבלב, המצוה ואינה מצווה, – מה היה עושה אז העם בהגיע לאזניו השמועה? בודאי ובודאי לא היה נושא פנים להרבנים בעלי־המעשה, אף אם כבוד תורתם היה חביב עליו אלף פעמים יותר מעתה, אלא כולו כאיש אחד היה מתעורר כרגע לעשות כל מה שביכלתו בשביל לתקן המעוות בהוה ובעתיד. הכוח החי שבלב, בהרגישו סכנה קרובה מאיזה צד, ימצא תיכף, כמו בדרך אינסטינקטיבית, את אשר עליו לעשות בשביל להגן על עצמו, ובלי טענות ומענות יתאמץ לעשות את הדרוש. אבל עתה מה אנו רואים? חובבי ציון (או יותר נכון – אחדים מחו"צ) משמיעים קול, צועקים אל העם, אל ראשיו ורבניו, בשם הצדק האנושי, בשם כבוד האומה, בשם 'חבת־ציון', – צועקים וצועקים ואינם נענים. העם אינו מרגיש כלום, ממעמקי לבו לא ישמע מחאה חיה נגד המעשה, וכל השאלה היא בעיניו רק – אם מותר או אסור מצד ד"ת לעשות כן; ומאחר שהעושים עצמם רבנים הם, הנה נוטה הוא לחשוב, שודאי יש להם על מה לסמוך, ועל כן ימתין במנוחה עד 'שיפסקו' יתר הרבנים את 'השאלה'. והם, אלה הרבנים עצמם אשר מצאו 'היתר' לחבת־ציון, הם מחשים ונותנים על ידי זה מקום לחשדם, שמה מצאו היתר גם למעשה זה. ומכיון שהכתב מתיר והלב שותק, מי יתבע עוד עלבון הצדק האנושי, עלבון שם האומה ומוסרה הטוב, עלבון 'חבת־ציון' ובעליה? ומה בצע איפוא בכל 'העבודה', אם כוח אין לא רק ללדת, כי אם אף להגן על מה שכבר ילדנו בעצב ובחבלים נוראים; אם הרצון הרע של איזו יחידים מספיק להביא בסכנה את הכל, ואין חולה עלינו ועל עבודתנו מכל העם ומנהיגיו? 'אך עבודה יש כאן, ובמקום עבודה שם חיים'. כן אמנם, אבל מושג העבודה לא רק עבודת ידים, שתוצאותיה נראות תיכף לעין. 'אגודת השלום' – הבקיאים גם כן 'בהויות העולם' אולי לא פחות מטובי חו"צ – מקהילים קהלות ברבים, מדברים, כותבים ספרים, מוציאים עתונים, ובכלל, משתדלים בכל האמצעים שבידם 'לזרוע על תלמי הלבבות', ולזה הם קוראים 'עבודה', ובזה הם מאמינים להתקרב למטרתם, אע"פ שלא נעלם מהם, כי לא הם ולא המון העם שבשבילו הם עמלים לא יוכלו עוד לעשות מאומה להוצאת רעיונם אל הפועל ממש, וכי, לפי מצב־המדינות אין שום אפשרות גם לקוות שיצא אל הפועל בקרוב. אלו היה הדבר נמסר לידי חו"צ, היו מוצאים בודאי, כי עבודה כזו, שאי אפשר למששה ביד, לאו שמה עבודה; כי 'לשבת ולחכות עד שיהיה הדור ראוי לכך, אטרופיא מוחלטת היא'; וקרוב להאמין, שהם היו בוחרים יותר בעבודה שיש ממש, למשל, היו מקדישים כוחם והונם להשיג איזו חניתות וחרבות מתוך אוצר של כלי זיין והיו מכתתים אותן לאתים ומזמרות בקול ענות גבורה, ולבם שמח לראות הבטחת־השלום של הנבואה מתקימת לעיניהם… אבל רעיון השלום נמצא, לאשרו, בידי אחרים, היודעים 'איך עושים היסטוריא', והם עוסקים להם במנוחה בהפצת רעיונם וזריעתו בלבבות ואינם יראים כלל מפני 'אטרופיא', בדעתם, כי זריעה זו היא העבודה היותר מוכרחת והיותר קשה בכל ענין חדש, וכי רק על ידה יוכלו לקוות, כי סוף סוף יקומו לעזרת רעיונם גם 'אנשי מעשה' אמתיים, בעלי כוח ונסיון מספיק, ומה שלא יכלו הם עתה להשיג בכל כוחם ועמלם, יעשה על נקלה, כמו מאליו, 'כשיהיה הדור ראוי לכך'. ואם כן הדבר באומות העולם, אשר לבם עמהם, מה נאמר ומה נדבר אנחנו? – הימים, בראותי מעט הכוח אשר לנו, חו"צ, הולך וכלה בעבודה סיזיפית, המסוגלת רק לקרר לב העם, הקר גם בלעדי זה, בהראותה לו את שפלותנו ואי יכלתנו להוציא אל הפועל איזה דבר מתוקן כל שהוא; ועל כן הנני מגיד וחוזר ומגיד תמיד, כי לו הקדשנו את מיטב כוחנו זה לתקון הלבבות, לעבודת החנוך הלאומי על יסוד 'חבת־ציון', והיינו נותנים לה ל'חבה' זו את הזמן הדרוש לצמיחתה וגדולה, – אז היו ימים באים, ולו גם בדור שלישי או רביעי, שהלב העברי היה מקבל על ידה את הנאותה למטרתנו, ושאיפותינו המעשיות היו מוצאות להן אז פועלים יותר מומחים מקרב העם. ובהגידי זאת, יודע אני אמנם, כי שומע אין לי בין המון החובבים; כי הם, וביחוד, הללו מהם שכל עצמם אינם אלא 'בעלי מחשבות' – סופרים, מורים, תלמידים, צעירים חסרי נסיון, וכדומה – הם אוהבים ביותר להראות כבקיאים ב'עולם הנעשה' ונדחקים ונכנסים לעולם זה בלי הרף עם הצעות ופעולות, אשר לא תמיד נוכל לאמר עליהן אף את השבח המסופק: 'אם לא יועיל, לא יזיק'. כל זה לא נעלם ממני, אבל – מה בכך? אם אחרים לא ישמעו, טוב שנשמיע הדברים לנו לעצמנו. כי גם אנו בעצמנו, אני ואתה ומתי מספר אשר אתנו, צריכים חזוק, לבל נתביש מפני המלעיגים עלינו ומחרפים אותנו ב'אידיאליסמוס'. חזק איפוא ונתחזק! יבקשו אחרים את 'החיים' רק בעבודת־ידים, הגדולה מכוחם, ואנחנו נמצא חיינו בעבודת הרוח, איש איש במה שכוחו גדול. הסופר יכתוב, הדרשן ידרוש, המורה יורה, התלמידים ילמדו ויתקינו עצמם בשביל העתיד, העסקנים יעזרו לכל אלה ויישרו לפניהם את הדרך, – וכולנו יחד נשאף רק אחת: לראות את רעיוננו הולך ומשתרש בלבבות. את השאר נוכל בנפש שקטה להניח להעם, שיעשהו באופן הדרוש ועל ידי פועלים הגונים בזמן ובמדה שיהיה לבו מוכן ומתוקן לכך. כ"ו שבט תרנ"ד (לשאלת היום) צירי עמנו נכונים להתאסף בקרוב בבאזיל לסדר את עניני הציוניות, והעם בעצמו הוא עתה במצב דור ההפלגה ואיש לא יבין שפת רעהו. על צירי העם עתה החובה לשים קץ לבלבול הדעות, המביא רעה רבה להציוניות. והקץ הזה יבוא אם יתבררו ויצרפו כל השאלות העומדות על הפרק, אשר על שלש מהן הנני רוצה לגלות בזה את דעתי. השאלה הראשונה היא שאלת הארץ. למרות כל חקי ההתפתחות באה פתאום בבקר עבות אחד שאלת אוגאנדה ותבלבל את המוחות. מובן, כי בשעה שהמוחות מבולבלים לא יכבד עוד לסעף ולהרחיב את הבלבול עד אין קץ, ועל כן בעוד לא סרה שאלת אוגאנדה מעל הפרק, כבר הולידה את הטריטוריאליזם. אבל יפה כח הבן מכח האם להרוס את הציוניות. שאלת אוגאנדה, כדבר מסוים, היתה כמחלה קשה, אשר לא לאורך ימים תדכא את הרוח. מחלה כזו אי-אפשר לה בלי משבר בזמן קצר: לשבט או לחסד. אבל הטריטוריאליזם, שהוא בלתי בעל גבול ותכלית במקום, אין לו גבול גם בזמן.על כן רואים אנו, לדאבון לבנו, כי גם אחרי שכמעט בטלה שאלת אוגאנדה מפני ידיעות התרים המומחים, הטריטוריאליזם לא זז ממקומו, וכבלתי מסוים לא במקום ולא בזמן יש בכחו לבלבל את המוחות עד אין קץ. נחוץ איפוא לשים קץ למצב הזה. שתי מפלגות ישנן בין כל ארץ טובה לפנינו וארץ-ישראל בכלל; אם נוכל להשיג את האחרונה – טוב, ואם לאו, נבחר באיזו ארץ שתהיה, אשר יתנו לנו. והשנית, והיא, כמדומה לי, המועטת, אומרת: כל הארצות טובות לנו, מלבד ארץ-ישראל, ארץ הפגרים, ארץ הפראים והחשך. שתי המפלגות האלה גלוי וידוע. הראשונה, אם פיה ולבה שוים, צריכה לעת-עתה לעבוד עבודתה בעד ארץ-ישראל עד שיציעו לפניה ארץ חדשה ועד שתמצא אותה טובה לעמנו. ומתוך שאנו בטוחים, שהדמיון הזה לא יבוא לעולם לכלל מעשה, יכולים אנו לעבוד עמה יחדיו לציון, ובלי-ספק תבין סוף-סוף שהיא רואה חלומות שלא נברא ותשוב לעבוד שכם אחד עם כל נאמני ציון בלבב שלם. לא כן המפלגה השנית, האומרת גלוי: אין לנו חלק בציון, היא לא תוכל לעבוד עמנו אפילו שעה אחת, ולא עוד אלא שתהיה תמיד למכשול לנו בעבודתנו. על כן, לדעתי, על הצירים לקבוע הלכה בקונגרס הבא, כי להמפלגה השנית אין מקום בהסתדרות הציונית, ועליה לברוא לה הסתדרות בפני עצמה עם ועד-פועל אחר ומורשים אחרים. כללו של דבר: להיות לאגודה אחרת, אשר דבר אין לה לא עם הציוניות ולא עם קונגרסי הציונים. "שונאי ציון " אינם יכולים לדור עם ציונים בכפיפה אחת. כמדומה לי, שהישרים שבמפלגה זו צריכים בעצמם להבדל לגמרי מן ההסתדרות הציונית, שכל עבודתה צריכה להחשב אצלם למזקת. שאלת עבודת ההוה בעבודה זו אינני כולל את הטבת המצב החמרי של עמנו בגולה, חדרים מתוקנים וכיוצא בהם. כל עבודה, שגם האנטיציונים ואפילו רק הלאומים הרוחנים יכולים לעשות אותה או להשתתף בה, איני יכול לקראה בשם "עבודה ציונית". אומרים לי, שבלי העבודה הזו בגולה אין הציוניות יכולה להגיע למטרתה. אבל אם היינו מקבלים את מחשבת ר' ישמעאל בן אלישע (בבא בתרא ס' (:היה "זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו" והציוניות היתה נעקרת לגמרי משרשיה, ואף-על-פי-כן לא עלתה על דעת שום איש להכניס בעבודת הציוניות את ההתנגדות לעצת ר' ישמעאל בן אלישע, בדברי על עבודת ההוה כונתי רק על העבודה בארץ-ישראל. שגיאה גדולה עשה הקונגרס הראשון בגזרו איסור על עבודת הישוב בארץ-ישראל עד השגת הזכיות או הטשארטר. המנהיג המנוח, שהיה איש מורם מעם בכשרונותיו הגדולים, היה גם בעל-דמיון גדול, ואמר כי במורה-השעות ביד אפשר לחכות לחלוקת תוגרמה. מובן, כי לפי דמיון כזה לא היה שום צורך למהר בעבודת הישוב. אם גם נצטרך להחזיק את מורה-השעות בידנו במשך שתים או שלש שנים רצופות עד חלוקת תוגרמה, אין כדאי לדאוג לזמן קצר כזה, לדחוק את הקץ, וטוב יותר להמתין זמן-מה כדי שנוכל להתחיל את העבודה בחופש גמור. אבל אנו נוכחנו, שעוד לא נעשה אותו מורה-השעות, שעל-פיו נוכל לחכות לחלוקת תוגרמה, וגם לא בקרוב יעשה מורה-שעות כזה. ואם גם עתה נחכה עד חלוקת תוגרמה או עד הטשארטר – ברור הדבר, כי בטרם תבוא תקותנו זו תהפך האדמה לזרים, או שהציוניות עצמה, כתורה עיונית שאינה תופסת שום מקום במעשה הנוגע ישר אליה, תשכח מלבנו עוד הפעם לאורך ימים. עלינו לגשת לעבודת הישוב תיכף. עלינו לקנות קרקעות בארץ-ישראל בכסף הקרן הלאומית או גם מכסף השקלים, אם יספיק, ולהושיב עליהן בני-ישראל, אם מיושבי הארץ או מבני הגולה. והדבר הזה אינו מתנגד כלל להפרוגרמה הבאזילית, האומרת, כי הציוניות משתדלת להשיג מקלט בטוח לבני-ישראל בארץ-ישראל. ההשתדלות יש לה כמה דרכים, ועבודת הישוב היא אחת מהן. בכל אופן, אין העדר הישוב יכול להחשב כהשתדלות. יודע אני את התשובות שישיבו המדיניים על זה. הם יאמרו, שאי-אפשר לגשת לשום עבודה בארץ שאין לנו בה בטוחות. אבל טענה כזו אין לה שחר. בתוגרמה יושבים אלפי עשירים גדולים ובעלי-נכסים מרובים, וכל אחד חושב את עצמו לבטוח במה שיש לו, ורק אנו, הדוויים והסחופים מכל עם, דורשים דוקא בטוחות מיוחדות על-ידי טשארטר. רב לנו בטוחות שאין שם כלל שאלת היהודים, ומעולם לא ידעו בני עמנו בתוגרמה מה הם "פוגרומים", דבר שהוא אצלנו מנהגו של עולם, שגם התינוקות אצלנו רואים ושומעים אותו כמעט בכל יום ויודעים היטב מה טיבו. אמנם יש שאלת היהודים בתוגרמה במקצוע אחד, והוא, שאסור לנו לשפוך את דמנו, אם תעבור רוח-רעה בין התוגרמים ובין היונים או הבולגרים ויהרגו זה את זה. אבל הגבלה כזו אפשר לסבול, ביחוד בשעה שגם הנוצרים שם סובלים ממנה, ומעולם לא שמענו שיתאוננו על זה. ועיקר שאלת הבטוחות הוא דבר התלוי באויר, כי סוף-סוף אין בטוחות בעולם. דוד המלך והורקנוס הראשון היו בטוחים בודאי, כי לעולם כי עלזאס ולאטהארינגען תהיינה לה לאחוזת עולם. האם חלמו הבורים, כי ארצם תלקח מידם, והספרדים – כי יקחו מהם את קובא, או האם בטוחה עתה ספרד או ארץ אחרת קטנה, כי לא יבלעוה זרים בזמן מן הזמנים? האם תוכל גם אנגליה להיות בטוחה, כי ארץ הודו תשאר לה לאחוזת עולם? אומרים לנו: "משפט העמים". אך גם זכיות אחינו ברומיניה נתנו להם במשפט העמים, ואף-על-פי-כן לא נתגלמו מעולם במעשה ושום ממשלה לא יצאה במחאה על זה! בכלל, גם משפט העמים, ככל דבר גדול, אינו בטוח משנויים. היום יתנו לנו ממשלות אירופה זכות על ארץ אבותינו במשפט העמים, ואחרי חמשים או מאה שנה תעלה חינה במעלות הציוויליזציה כמו יפוניה עתה, וביחד עמה תעלה על אזיה ותאמרנה: אזיה לחינים ויפונים! העיקר לנו לעת-עתה לא משפט העמים, אלא חיים היסטוריים ונורמליים, וחיים כאלה נוכל להשיג בארץ-ישראל גם בלי טשארטר ומשפט העמים. קרוב מאד, כי אם לא ילכו מנהיגי הציוניות בגדולות ישיגו הנחות חשובות בעסקי הישוב, כמו סדור עניני קנית קרקעות, הכנת הבנינים, תשלומי המסים וכיוצא בזה, ביחוד אם יקבלו התושבים את מרות תוגרמה. אנחנו נעשה את ההתחלה ובנינו אחרינו יגמרו את בנין הלאום. כאדם פרטי כן גם עם שלם צומח קימעא-קימעא, ורק הקיקיון יכול לצמוח בן-לילה, ועל כן גם בן-לילה יאבד. רבות ראינו הריסות פתאומיות, אבל בנין פתאומי… הנני שומע מאחרי קול רעש: הנה בא החובב-ציון הישן ודגל חבת-ציון בידו. יהי כן, רבותי, בעיני אין חובב-ציון שם של גנאי. אם חבת-ציון הולידה את הציוניות – די לה. אך היא לא הולידה אותה, כי היא עצמה היא הציוניות. גם מטרתה בתחלה היתה מקלט בטוח בתור סוף מעשה, רק בחרה בדרך ארוכה, שלפעמים היא ממהרת להביא אל המטרה מדרך קצרה. עמא פזיזא, הרוצה לזרוע ולקצור כאחד, עמד מרחוק, ורק כאשר חלמה הציוניות למצוא פתאום דרך קצרה, שאפשר לעבור בה "במורה-שעות ביד", כבשה את הלבבות. סוף חלום לעוף, ואלה אשר הקיצו ונפשם ריקה נפזרו על הדרכים, זה לאוגאנדה וזה לארצות שעוד לא נבראו. עלינו עתה לעזוב את החלום על טשארטר בעגלא ובזמן קריב ולגשת אל המעשה. יאמרו לי, כי חבת-ציון פשטה את הרגל. השטות הזו, שכבר נשמעה כמה פעמים, סוף-סוף אינה אלא שטות. את הרגל פשטה שיטת שייד, שמעולם לא היה בה אפילו קורטוב של חבת-ציון, אבל חבת-ציון לא יכלה לפשוט את הרגל, מפני שרגלה חלושה מאד מיום הולדה, בתחלה מפני אלה הרוצים לזרוע ולקצור כאחד, ואחרי כן נוספו להם אלה שגזרו על כל עבודה בארץ-ישראל עד השגת הטשארטר. על כן, אם נאבה לעבוד לציון עבודה של ממש, היא רק עבודת ההוה בתמונת הישוב. אל עבודת ההוה בארץ-ישראל צריך להוסיף גם יסוד בתי-למוד נמוכים וגבוהים, תקון הדרכים, עסק בנסיונות וכיוצא בזה. שאלת ההנהגה ההנהגה צריכה להיות צבורית (קאללעקטיף). טוב מאד היה, אילו היו המנהיגים הראשיים מקבלים שכר בעד עבודתם; אז היו יותר פנויים לעבודתם וגם אחראים עליה. לאסוננו, יש לעמנו מבט מוזר על עבודת הצבור, וכל העוסק בה בשכר, מלבד הרבנים, איננו מכובד בעיניהם. אבל גם זה הוא מבט הגלות. נשיאי הריפובליקות וכל שרי המדינות בכל הארצות מקבלים שכר בעד עבודתם ואין כבודם נגרע על-ידי זה מאומה, ואנחנו דורשים רק "אסיא דמגן"… החפצים להשתחרר מן הגלות צריכים להשתחרר גם ממבט גלותי זה. עיקר השאלה צריך להיות רק בזה, אם תספיקנה הכנסות הציונים לשלם להמנהיגים שכר כראוי להם. צריך הקונגרס לדון בכובד-ראש מיוחד. שכמו מתחיל כואב מישיבה כפופה, נעשית מורגשת לאות-מוח מעבודת עיון ממושכה – והוא קם מעל כסאו, מזדקף ומתמתח, כשהוא מפשיל את ידיו לאחורי ערפו;אחר כך הוא נגש אל החלון הפתוח ומוציא את ראשו, כשהוא נסמך בשתי ידיו על סף החלון… מהחוץ שוטף עליו זרם אור בהיר של יום-אביב צח ונעים;על פניו חולף רוח קל ועדין, מעודד-רוח, מצהיל-נפש, ומביא לאזניו מלמטה צוהל, סוער ועליז. "הם כלם כבר שם, – חושב הוא בלבו, וההנאה-הפנימית המיוחדת מסתמנת על פניו בבת-צחוק רחבה של ענג. – משחקים הם כמנהגם"… הוא נחלץ עד החצי בעד חלונו הפתוח שבהדיוטא הרביעית, נסמך בארבות ידיו על סף-החלון שמחוץ, וזמן רב עומד כך ומסתכל במה שנעשה שם מלמטה בהחצר. החצר היא חלקה מרובעת רחבה, שבאמצעיתה גנה לא גדולה, מוקפה גדר של קני-עץ עם מעין-מקלח באמצע, ועצים רכים ומעט מטעים אחרים מסביב – ובתוך אותה הגנה ומסביב לה להקה גדולה של ילדים וילדות, שונים אלה מאלה בשנות-חייהם, שונים אלה מאלה במלבושיהם, בדבורם – אלא שכלם כאחד צוהלים, עליזים, משחקים בהתעוררות סוערת, מבריקות, בפנים מתלהבים… והוא מסתכל ואינו יכול לגרוע עין מהם. כמה שפע חיים, כמה כחות רעננים! עינו לא תשבע מהביט אל עליזות-חיים רבה זו, עליזות שאינה יודעת באותם רגעים שום צער ודאגה – בריאות שלמה של גוף ונפש, –… לא, ידידי, בדבר הזה אין אתה יכול להיות ערב גם לעצמך. יכול אתה רק להחליט, שבעיון, מצד ההגיון והיושר, מחויב הדבר להיות כן; אך במעשה, כשיהיה הדבר נוגע לעצמך, עוד ספק גדול הוא, אם יהיה בך כח להשתחרר מהשפעת המשפטים הקדומים… שכלך יגיד לך אחת; אולם כל חושיך בך, כל רגשות-לבך יתקוממו לזה, – ומי יודע, איזה צד יכריע את השני?… הדבר היה באחד מערבי-החרף הארוכים. אני ופרומקין ישבנו בחדר-מעונו של זה. לפנינו היו כוסות תה, אך התה כבר הצטנן, ואנחנו לא נגענו עוד בכוסות, כי נמשך לבנו אחרי וכוח חם וסוער. מתוכחים היינו על דבר היו דעות שנינו מתאימות, כפי הנראה, בכל זאת, באופן בלתי-מובן לעצמינו, נראה גם חלוק-דעות גדול בינינו: פעם – בהגבלת יסודותיה של איזו הנחה, ששנינו לכאורה מודים בה, ופעם – באיזו מסקנה, שצריכה לצאת מתוך הנחות ידועות… חלוק-הדעות גדל והוכוח נעשה סוער עוד יותר כשנגענו בזכיות המוסריות, ואני החזקתי בדעתי, שגם במקצוע זה ראוי להיות שווי גמור ומחלט. טענות מתנגדי מצד ההגיון היו קלושות מאד, ואנכי שמחתי מראש על הנצחון הקרוב; אך פרומקין שנה פתאם את פני המערכה ויפן לעבר אחר, אל הצד המעשי שבהשאלה המפשטה הזאת. ולדוגמא הביא את פריצת גדר הצניעות, אשר אין ערכה דומה כלל ביחס לאיש, או לאשה… אני עמדתי על דעתי, שבעיני לפחות, אין שום הבדל בין איש ואשה וכתשובה על דברי היתה הטירדה המובאה למעלה. – היו ימים – הוסיף פרומקין אחרי הפסקה קצרה – אשר גם אני הייתי נכון כמוך היום להחליט, כי ההגיון ולא ההרגל משפיע על רגשותינו; אולם… הוא הניע את ידו ולא כלה את הפרזה אשר החל. כשדבר היה עומד לפני, ומשהפסיק התחיל מתהלך בחדר, – דבר שהעיד עליו, כפי שהייתי מכיר בו מכבר – שאין רוחו שלו ביותר. לאחר זמן מועט עמד שוב לפני ונתן בי עיניו רגע, כאלו היה מפקפק ונמלך בלבו, אחר כך פתח: – היודע אתה את הסבה האמתית מפני מה בטלו אז ארוסי?… אנכי קפצתי ממקומי. את פרומקין ידעתי מכבר, ובשנים האחרונות היינו מקורבים מאד; אך הענין הזה היה חידה סתומה לי, מפני שבשעת מעשה לא היינו מקורבים עוד כל כך, ואחר כך – כששאלתי אותו פעמים אחדות על אדות זה השתמט בכל פעם מתשובה ברורה. ראיתי, שמאיזה טעם כמוס אין הוא רוצה לגלות לי סודו. ודבר זה מצד רעי, שלבו היה ערום לנגדי בכל יתר מוצאותיו וקורותיו, הגדיל עוד יותר את תאותי לדעת. ותאותי נמלאה הפעם. "בלי ספק יודע אתה, – החל לספר ארוסינו נעשו לא על ידי שדכן ולא על-פי "חשבון". אנחנו התודענו איש לאחותו עוד שנים אחדות בטרם ארשתיה, נפגשנו יחד לעתים תכופות, וכמעט שנה תמימה אחת הייתי מתהלך עמה בתור מיועד-להיות החתן. הדבר מובן מאליו, כי במשך הימים הרבים ההם הספקנו לדון ולדבר על דבר ענינים שונים והספקנו להכיר במדה ידועה זא"ז; אני הספקתי להכיר את תכונת רוחה, את ארחותיה והשקפותיה, והיא – את כל אלה בי; ואולם בנוגע לעצם היחס אשר בינינו נסתבכו הדברים באופן מוזר מעט, כי עד עצם מועד לא הרבינו כלל לדבר בו." "ואולם תחת אלה גברו מיני השיחות האלה בינינו אחרי ה"תנאים", וכמעט אשר דחו מפניהן את כל הדברים האחרים, ויהי כאלו נחפזנו להשלים בפרק-הזמן ההוא את אשר החסרנו לפני כן; ובאמת היה עלינו להיות נחפזים מעט, אחרי כי יום חתונתנו הגבל להיות בזמן קרוב, וכבר עשו הכנות שונות לו". "ובערב יום אחד, כאשר הלכנו שנינו לשוח, התעוררתי פתאם לגלות לפני "המיועדה להיות חברת-חיי" את חטאות-נעורי. ההתעוררות אצלי פתאם, ובאופן אשר גם אני בעצמי לא ידעתי זאת מראש; אך כמעט הרגשתי בה, מלאתי שלוה נעימה ומיוחדת, שלוה של ההכרה המתוקה, כי בהתעוררות זו מסתמנות ישרת תכונתי והסתלקותי מכל כזב ואונאה… דבר שני: בשעה שהחלותי להתודות, כאיש המתודה בחרטה ובשת-פנים על מעשיו המגונים והמכוערים – באותה שעה לא היתה בנפשי אף מקצת מן הרגשות האלה; ולהפך: בעמקי-נפשי פנימה התחוללו רגשות סתומים וחתומים מעין הנאה של השתבחות, מעין שמחה על ההזדמנות הטובה להתפאר ולהתראות לעיני הנפש האהובה במעלה יתרה: מעלת גבר בן-חיל "… "… את ודויי המפורט סימתי בבקשת סליחה ובשאלה ערוכה אליה: התוכל לכפר לי ולשכוח את הכל? – אולם גם הבקשה גם השאלה היו רק מפני דרך הכבוד, כי באמת לא הייתי מספק אז אף רגע כי תסלח לי בכל לבה… ועל כן השתוממתי לא מעט, כאשר הרגשתי בה אחרי הדברים האלה, כי מרה ועצובה היא, כאילו היא משתמטת מהבט ישר בפני…" פרומקין, אשר דבר את דבריו עד כה מעומד ובמנוחה שלמה, הפסיק פתאם ויחל להתהלך בחדר. אחרי רגעי דממה אחדים שב לספר, ובקולו הרגשתי זעזועים קלים, אשר לא נכרו בו בראשונה. "אמנם הפליאני מצב-נפש כלתי בערב ההוא, ויעורר בקרבי השערות שונות; אולם פשר הדבר הנכון לא עלה על דעתי גם בתור השערה רחוקה. וגם בערב היום השני, בראשית השיחה, לא שערתי עוד כל דבר חשוב, כאשר החלה כלתי להתודות לפני גם היא ולספר, כמה ענתה נפשה במשך כל היום וכמה המר לה הרעיון, כי אני בתכונת רוחי הישרה, בהתפטרי מכל כזב, חיבתי אותה עוד הרבה יותר בשביל שהסתירה מצדה את סודה, בשמעי את דבריה, היוצאים מלב נשבר והמלאים הרהורי-חרטה רבה והכרת-אשמה, יכולתי להתאפק מצחוק קל על תמתה היתרה הזאת, כי הייתי בטוח ונכון לשמוע בחתימת הודוי הארוך הזה דברים אחדים ונכוחים בנוגע לחטא קל וקטן, אשר איש כמונו לא היה זוכר אותו כלל, כי לא היה נחשב בעינינו, ואשר רק בעיני העלמה התמימה היה גם הוא לכבד מנשוא"… כן הוא הדבר: כך הייתי חושב בדרך ודאי, לכן המריצתני רוחי להבטיח מראש כי סולח אנכי לה בכל לבי; וגם לא איחס לעצמי דבר בלתי לא נכון, להחליט, כי פניה זרה היתה לי בדבר הזה, כי חפצתי להשלות את המדברת בהבטחת-שוא, למען תגיד לי את כל לבה באמת ובתמים… ואמנם ערמה כזאת היתה באמת גם למותר, כי הנערה היתה ברגע ההוא במצב-נפש כזה, שהלב יפתח בו מאליו, בעת שהדברים פורצים ועוברים כל-חק והמדבר לא יפקוד ולא יזכור את כל ההגיונות ואת כל החשבונות האחרים" – פרומקין הפסיק עוד הפעם, ואני התבוננתי בו וארא כי יכבד ממנו מאד לספר את עצם הענין, כי על כן האריך עד כה בפרטים רבים. רק אחרי הפסקה ממושכה שב לספורו. "… הדבר אשר נודע לי בערב ההוא, היה פשוט מאד ומצוי. הנערה גרה לפני שנים אחדות בבית אחד מדודיה, והיא אז צעירה עוד לימים מאד וחסרת נסיון בחיים בכל אשר היא פונה; על כן לא יכלה לעמוד בפני הקסם אשר נסך עליה בן-דודה, עלם צעיר בלי כל חקות-מוסר, רודף תענוגים וחומד נשים מבלי דעת כל מעצור לתאותו… את כל אלה הכירה, כמובן, רק אחרי כן; אולם באותה שעה כבר באה החרטה לאחר-זמן, והמדחה אשר נעשה, נשאר ככתם אשר לא ימחה עוד מנפשה, כתם אשר גרם לה ענויים ויסורים רבים תמיד, ועוד הרבה יותר – מאז נפגשנו יחדו אני והיא, ומעת שהתקרבותנו הלכה הלוך ורבה"… "מה התחוללה בנפשי בעת שמעי את הדברים האלה – את זאת לא אוכל להביע בדברים, כי גם בדמיוני כבד לי מאד לכלכל במלואה את הערבוביא הנוראה אשר באה אז ברגשותי. רגשות שלמים, ברורים ומוגבלים היטב לא היו אז בנפשי, כי נפלגו או התפוצצו כולם התנגשותם החזקה זה בזה, ואחרי שהתלכדו החלקים השונים המתנגדים וסותרים זה את זה – התנגשו עוד ביתר תקף… אנכי התאמצתי להסתיר את מבוכתי, התאמצתי להראות כשלו; נסיתי להשמיע גם דברים טובים, דברי-נחומים לבת-לויתי, אשר אחרי עבור התעוררותה החזקה היה מראה פניה מראה נפש מדוכאה מאד ומעוררת חמלה; אולם כל התאמצותי לא הועילה לי, ואנכי בעצמי כי גם חזות-פני וגם הטעמת קולי עונות בי כחשי"… "בדרך שובנו שלטה בנו דממת-מבוכה כבדה, ואת המבוכה המעיקה הרגשנו עוד הרבה יותר בבואנו הביתה. אנכי הכרתי היטב, כמה דאבון לב ומפח נפש אנכי גורם לה במנהגי, אך באין לי כל יכולת להתחפש ולהסתיר את סערת-רוחי שאינה מצויה, חשבתי ליותר נכון להפרד מעליה בשעה מוקדמת מאשר הסכנתי"… "אנכי כוננתי פעמי ישר אל חדר-מעוני ואסגר שם לבדי. בדידות שלמה היתה לי בשעה ההיא צורך מוכרח; כי היה עלי להרגע ולקבץ את מחשבותי, למען ברר לעצמי את הנעשה בנפשי. ואולם פעם אחרי פעם מחל לסדר מחשבות קבועות, הייתי מחל לחקור את הדברים בהתבוננות מתונה; אך כפעם בפעם מצאתי כי די היה לי לזכור פתאם סבה ידועה אחת, ובאותו רגע היה המוח פוסק מעבודת-העיון המסודרה, המחשבות והחקירות הברורות היו מתבלבלות, ואותה הערבוביא הנוראה של הרגשות המתנגדים והסותרים, אשר לא היתה כל אפשרות להפרידה ליסודותיה, היתה ממלאה שנית ושלישית את כל נפשי והיתה מחוללת בה סערה עצומה ואינה מצויה"… "אחרי ליל נדודים תמים, כאשר עברה התסיסה החזקה הראשונה, ביום השני בבקר, היתה לי כבר היכולת לדון על הדבר בדעה צלולה יותר – אז הרגשתי כעין התחלקות גמורה בעצמי. בשעה שמצד אחד הכרתי היטב, כי אין לי כל זכות מצד המוסר לחרוץ משפט קשה על כלתי, לו גם הייתי אני עצמי חף מפשע בהחלט, ואף כי עתה בהיות מדת עוני מרובה הרבה יותר – באותה שעה לא יכולתי מצד אחר למלט נפשי ממין רגש מוזר, כעין הרגשת קור של געל נפש, הבאה לו לאדם ברגע אשר תגע ידו בעצם משקץ ונאלח מאד… אנכי הרגשתי עוד געגועים רבים, כליון נפש עצום אל הגוף, אשר היה יקר ואהוב לי מאד מאד עוד לפני יום אחד; אולם יחד עם זאת, חשתי בנפשי, כי קרבת הגוף ההוא לא תתן לי עוד את העונג השלם אשר היתה נותנת לי לפני כל זאת. אמנם יקשה לי עוד להפרד מעל הנפש האהובה, אך להיות דבק בה בלי כל הרהור לא יעלה עוד בידי בשום אופן!"… "ואף נוכחתי כי הדבר הזה כן הוא, כאשר רק שבתי וארא את פניה בפעם הראשונה אחרי זה. ראיתי היטב, כי פני הנערה חורו ויפיקו ענות-נפש רבה, ואף גם זאת עיניה נטויות אלי בדאגה ובקשת חנינה; ואמנם עוררו כל אלה בקרבי רגשות-חמלה להמעונה וגם מוסר לב ותרעמות על אהבת-עצמי ואכזריותי, ואולם בכל אלה לא היה די כה להחם את לבבי ולהמס את קלפת הקרח אשר עלתה על הלב הזה ותכסהו הלך וכסה" – המספר החריש, וגם אני החרשתי. בהיותו שקוע כלו במחשבות וזכרונות, לא התבונן, כפי הנראה, כי לא כלה עוד לספר; ואולם גם אני לא מצאתי עוד חפץ באחרית הדברים. האם לא אחת היא, מי היה המתחיל בדבר ומי השמיע את המלה הנחרצה?… הפרוד היה מוכרח – והם נפרדו. אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש. אדון נכבד! הרשני נא לדבר דברים אחדים גם אני בענין עמידה ברשות עצמו, שדברת עליו במאמרך הראשי "בן חורין כיצד?" (המליץ גליון 3). העמידה ברשות עצמו דבר גדול היא ורב טוב צפון בה לאותן בני-אדם הקונים להם את הסגולה הזו בפרט, ולהעולם כלו בכלל. אל הדבר הזה יהינו כל נקיי הדעת ונבוני הלב, וכל זמן שלא יהיה הדבר הזה מסוגל לפחות לרוב בני האדם, אי אפשר שיהיה פראגרס בולט בעולם. העבדות שכבר נגמר דינה לכליון חרוץ בכל המדינות המתוקנות, עודה בתקפה ועוד תעמוד על מקומה כל הימים שלא תהיה אפשרות לכל אדם שיהיה תלוי בדעת עצמו ולא בדעת אחרים. כל זמן שאני תלוי בדעת ר' חצקלע ור' שלמהלע אין אני יכול לחנך את בני בחנוך מוצא חן בעיני עצמי, ולא בעיניהם, אינני יכול ללבוש אותן הבגדים, שאינן נראים לכשרים בעיניהם ואיני יכול להתנהג ממילא מובן, שאין להעמידה ברשות עצמו כל ענין ויחס עם ההתקשרות ההסכמית שעם שאר בני האדם. האדם הוא מדיני בטבעו וכל אחד ואחד צריך להעזר משאר בני-אדם ולעזור אותם אבל לא בשביל זה שאני זקוק לעזרתם של הזורעים, הקוצרים, הטוחנים, האופים ושאר אנשי המלאכה, לא בשביל זה אני תלוי בדעתם. יכול אני להיות אידעאליסט, מאטעריאליסט, דזשענטעלמאן או ציניק, יכול אני להיות מדקדק במצוות כהגאון מווילנא או כופר כשפינוזה, יכול אני לחנך את בני בישיבת וולאזין או באחד – מבלי שארגיש בנפשי כל שעבוד מצד הזורעים, האופים ושאר אנשי המלאכה. בין כך ובין כך ימכרו לי כל האופים לחם לאכול וכל אנשי המלאכה יתפרו לי בגדים ומנעלים יכינו 2 לי כל צרכי. כן אין העמידה ברשות עצמו נגרעת כלל על ידי חקי המדינה. חקי כל המדינות המתוקנות אין מטרתם אלא לשמור את האדם, שיהיה הוא וקנינו נשמרים מיד עריץ ושודד, החפץ לנגוע במה שאינו שלו. אם כן אין חקי המדינות גורעים את חרות האדם, אלא, להפך, שומרים אותה ומגינים עליה כנגד אותן הרוצים לאבדה, שיהיה גוף האדם וקניניו כדבר של הפקר. וכי אפשר לומר שבשביל שאין לי רשות להרוג את פלוני העשיר וליטול את ממונו – בשביל זה נגרעה חרותי וחקי המדינה נותנים עלי עבדות? הלא גם תינוק של בית-רבן יענה ויאמר: איסור הרציחה והגזלה אינו גורע את חרותי, אלא שהוא נותן גם לחברי אותה החרות, שאני רוצה בה בעד עצמי, כדי שאהיה אני בן-חורין והוא בן-חורין. אם בשם החרות אבקש גם חרות השליטה על חברי – שוב אין אני מקבל חרות, אלא השתררות, שהיא הכחדת החרות, שהרי אי אפשר להשתררות בלי שעבוד. החרות השלילית הזו, שאיננה נותנת לאדם זכות ההשתררות בחיוב על חברו, אלא שהיא מעמידה אותו ברשות עצמו, חפשי מדעת אחרים החרות הזו היא אחד מן היסודות, שעליהם נשענת גם השאלה המכונה בשם "שאלת הנשים". החוקרים ודורשים בשאלה זו ופותרים אותה ברוח של צדק ויושר, אין כונתם "לקרוא דרור לאשה" ולפטרה מחובותיה לבעלה ולבניה, אלא לעשותה מוכשרת להביא תועלת לעצמה, לבעלה ולבניה. כן אין מטרתם של מליצי הנשים להנהיג שכל אשה ואשה תפרוש מדרך-ארץ וכדומה הבלים המתנגדים להטבע, אלא שתהיה כל אשה ואשה מוכשרת לפרנס את עצמה על-ידי ידיעה או מלאכה איזה שתהיה, ואז לא תהיה עוד כאסקופה הנדרסת לפני בעלה, ואם על פי איזה מקרה לא יהיה שלום בינה ובין בעלה לא תהיה משועבדת לו מחמת רעבון, והבעל עצמו לא יוכל להשתרר עליה כאות נפשו, מתוך שידע, שאם יקניטנה – תעזבהו ותלך לה. יסוד הדעה זו ועיקרה הוא חק קים בטבע, שכל נמצא, בין בצמחים בין בבעלי-חיים ובין במדברים, מוכרח ללחום עם מונעים שונים בעד אריכת הויתו ומציאותו, מה שאנו קוראים "מלחמת הקיום", וממילא מובן שאין אותו החלק מן המדברים, שאנו מכנים אותו בלשון נקבה, יוצא מכלל זה. העקונומיא מצדה וזכות כל אדם פרטי על עצמו מצדה גם הן מכריעות כף המאזנים לצד מליצי הנשים. העקונומיא תוכיח לנו, שאינו דומה איש אחד העובד בעד משפחה שלמה לשנים העובדים בעדה, וזכות האדם תובעת מאתנו, שלא נכחיד אותה, ואין כל ספק, שהאשה, שאינה יכולה לפרנס את ביגיע כפיה או בחכמה, חסרה היא את זכות האדם, ותלויה תמיד בדעת אביה ובדעת בעלה. אף-על-פי שהכל מודים בנחיצות חיי משפחה ושראוי שכל איש ישא אשה וכל אשה תשא לאיש, מוח בקדקדו, שאים אנו רשאים לכוף לשום איש או אשה לבוא בברית-הנשואין ולחיות חיי משפחה, אם הוא עצמו או היא עצמה אינם רוצים לא בנשואין ולא בחיי משפחה. אם כן, איך אנו רשאים למנוע מן הנשים את האפשרות לפרנס את עצמן, שבזה הננו כופים אותן להנשא לא על פי חפצן ונטיתן הטבעית, אלא כדי שלא למות ברעב? מלבד זה צריכות כל הנשים לקנות להן אפשרות לפרנס עצמן בשעת-הדחק, בשעה שהן מתאלמנות, מתגרשות או מתעגנות ומי איפוא יכול למנוע מן הנשים את האפשרות להתפרנס בעצמן, בשעה שאינו יודע עוד את העתיד לבא אליהן ומה ילד יום? האשה שהיא יכולה לומר לבעלה: "שקילה טיבותיך ושדיא אחיזרי, איני ניזונית ואיני עושה" שוב אינה שפחה לבעלה, אם גם עתה אינה עושה כלום. כבר נודע מאמרו של ר' זירא "כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו" או המאמר המפורסם: "אינו דומה והראויה לעבודה אין עבודה מעכבת בה, כי יש לה תמיד פת בסלה. אין מליצי הנשים מבקשים שתחדלנה הנשים מלהוליד בנים, מלהיניקם ולגדלם, אלא שתהיינה מוכשרות לעבודה ובעת הצורך יהיה להן "מינו": "מינו דאי בעינא לא צריכנא לך", ודבר זה לבדו די הוא להציל ובאמת אין הלידה והנקת הבנים מפריעות את הנשים מלהיות תלויות בדעת עצמן על ידי ידיעת איזה עבודה פרטית. הלידה היא מחלה עוברת, ומחלה מצויה גם בין הגברים, שהם בודאי מוכשרים לכל עבודה ואין כל חולק על זה. ההנקה תוכל להיות על ידי מינקת בשכר, כי סוף-סוף אי אפשר להנהיג שתהיינה כל הנשים בעלות מלאכה, וכשם שלא יחסרו לעולם רכבים, שוערים, מנקי-החצרות וכדומה עבודות שפלות בין האנשים, שהכל מודים שכל אחד מהם חייב ללמוד אומנות או ידיעה הגונה מומחית ולא להיות בטלן, שסופו לעבוד עבודות פחותות, שאינן דורשות הכנה קודמת – כן לא תחסרנה לעולם מיניקות ומשרתות גם אחרי שיודו כל באי עולם לדעת מליצי הנשים, שאי אפשר לעולם בלא בשם ובלא בורסקי. הסטאטיסטיק של הבתולות היפות והמכוערות ומי מהן יותר נוטה לעסוק בענינים, שהיו מיוחדים עד עתה רק לגברים; אך אם גם יתודע בבירור, כי רק אלה "אשר מצבן או תארן לא יתנו תקוה בלבן למשוך אליהן את האיש אשר הנה מבקשות, הן תלמודנה ענינים, שמאז מעולם עסקו בהם רק הגברים", כדבריך במאמרך, גם אז לא נוכל לקחת מזה כל מופת על פחיתות ערכה של "שאלות הנשים", כמו שאין לקחת מופת על פחיתות ערכן של המה"ע העברים מזה, שאין אחינו בני ישראל, העם החכם והנבון, חותמים עליהם כראוי, ועל פחיתות ערכן של המדעים, שאין רוב בני העשירים דורשים אחריהן, והם מסתפקים בידיעת איזה לשונות ואינם מתאמצים לקנות להם את המדעים בעומקם האמיתי. אחינו בני ישראל אינם יודעים לערוך ערך מה"ע מפני שהם מובטחים, שהם יכולים להיות תגרים, בטלנים וקנאים בלי מה"ע העברים; רוב בני העשירים אינם יודעים לערוך את חשיבות המדעים, שאין להם צורך בהם, בתקותם להיות סוחרים או בעלי פקודות; והמתהדרות בתאר פניהן אינן דואגות על מצבן, מפני שלבן טרוד לצודד גברים חסרי לב ומקוות להיות מאושרות על ידי יפין בשליטתן על בעליהן בחמדת פניהן, ואין להן צורך וגם בינה לדאוג לימים יבואו. אך כמדומה לי, שאילו היו העלמות ההן מבינות את ערך העבודה ונחיצותה, לא היה רב כל כך מספר אותן העלמות, אשר מצבן המחפיר, הנורא והמעציב ממוגג לב כל איש ישר ואוהב אדם… אשוב ליתר דבריך. אי אפשר לנו לומר, שדקדוקי מצות ומנהגים של היראים או התמכרות לתאוות של "יוצאי חפזון" מפריעים את חרותו של האדם, שאם כך בטלנו את שאלת החרות, או העמידה ברשות עצמו לגמרי, וסגרנו את הדרך בעד פתרונה, ולמותר יחשב כל פלפולנו, שהרי כל אדם מוכרח לאכול, לשתות, לישון וכיוצא בזה צרכים טבעיים, והרי הוא עבד להטבע! הואיל ואנו חוקרים ודורשים בשאלת החרות אף-על-פי שאנו יודעים שאין אנחנו בני-חורין לפטור את עצמנו מאכילה, שתיה ושינה וכיוצא בזה, שמע מינה שאין אנו חושבים את הדברים האלה לשעבוד, ובאמת כן הוא. אין שעבוד אלא אם אני עושה דבר לא כדעתי וכחפצי, אלא אנוס על פי דבורו של פלוני; אבל אם אני עושה דבר על פי חפצי אמונת לבי, תאותי ונטיתי, הרי אני בעצמי חפץ במעשי וממלא חפצי ואין לך חרות גדולה מזו. הצבוע המתקדש והאפיקורוס הירא לעבור עבירות מפחד מחפשי עונות – הם הם עבדים משועבדים בדעת אחרים; אבל הירא התמים והאפיקורוס או לתאותם. לפיכך אין שאלת החרות או העמידה ברשות עצמו תלויה כלל בפתרון השאלה השנית: איך לעשות פשרה השכל והרגש? השאלה הראשונה ענינה ביחוס האדם לחבירו בענינים חיצונים, והשניה – ביחוס האדם לעצמו ובעניני כחותיו הפנימים. השאלה הראשונה תלויה בטבעו של כל אדם פרטי, בחינוכו, במקומו ובזמנו; והשאלה השניה – בהתפתחות שלמה. כל חלושי הרוח, שאין להם בלבם גאון פנימי, הם בטבעם נכנעים תמיד וכפופים לפני אחרים, ונכונים הם, כר' יוסי בן חלפתא, לעלות לדוכן לבקשת חבריהם, אף-על-פי שיודעים הם בעצמם שאינם כהנים, כדי שלא לעבור על דברי חבריהם, דבר הנחשב למעלה גדולה בעיני חכמי התלמוד, לפי מוסרם "מאד מאד היה שפל רוח", ומביא נזק רב לאדם השומר אותו בלבו בעולם המעשה והמפעל, עולם הדורש אמיצי לב ובעלי פעולות ועצמה. האיש שנתחנך בלי מלאכה או ידיעה מומחית וצריך לחיות בטובתם של אחרים, ואי אפשר לו להפרד לו מעיר או מחברה ידועה כדי שלא ימות ברעב, גם הוא חייב להיות נכנע לדעת אותן האנשים, שפרנסתו מסורה בידם. היושב במקום שרוח קנאה ובוחני לבות שוררים בו, מחויב הוא להסתיר דעתו מפני שגעונם של אחרים, מפחד הסכנה. אינו דומה מי שיושב בווילקאמיר למי שיושב באדעססא, ואינו דומה זמנו של אוריאל אקאסטא וזמנו של שלמה מימון וכיוצא בהם, לזמננו זה. אך שאלת הפשרה בין השכל והרגש תלויה כמעט ביחוד בהתפתחותו של האדם עצמו. לדעתי אין השאלה הזו יכולה להפתר כלל בעזר האמונה הצרופה כי השם המפשט הזה לא נתברר עוד בהחלט, וכל אחד פותר אותו לפי דמיונו וטובת עצמו: חובש בית-מדרש מן המתנגדים אומר, שאמונתו צרופה היא, שהאי אינו מאמין בנפלאות קדושי החסידים ובסגולות בעלי השמות החדשים; המכחיש בקבלה יאמר שאך אמונתו צרופה היא, אינו מאמין אלא בתורה שבכתב ובתורה שבעל-פה ובעיקרי האמונה; המכחיש בתלמוד יאמר שאך הוא סגל לו אמונה צרופה מפני שאינו מאמין רק בתורה שבכתב, ופלוני יבוא ויאמר שכל אלה לא צרפו עוד את אמונתם ורק הוא הוא הפילוסוף המאמין אמונה צרופה, שאינו מאמין אלא באחדות הבורא, אחדות פשוטה בתכלית הפשיטות. שד"ל וקראכמאל (נחמן) שניהם דברו על אדות אמונה צרופה ושניהם שנאו הבלים, עם זה היה שד"ל בעל-הזיה גדול והאמין, למשל, שהמקרה, שמכר לו החנוני את הטאבטק לוטה דוקא בניר שנדפס עליו באור השמות "חפרפרות ועטלפים" באותו היום שנזקק לבאר שמות אלה לתלמידו – היה בהשגחה פרטית מאת הבורא, דבר שלא יאמין בו גם אחד מרבני ליטא אם אך זכה להתפתחות כל שהיא; היה "בעל-בטחון " כאחד החסידים מגבורי בעל "חובת הלבבות", ועוד לעת זקנתו במות עליו בנו "אוהב גר" כתב באחד מכתביו, שהוא מאמין "שהגזרה אמת והחריצות שקר" – וקראכמאל היה, כפי הנראה מספרו, נוטה לדעת שפינוזה ורמז איזה פעמים, שאחדות האל של שפינוזה היא היא האחדות שהאמינו בה משה והנביאים, שיטה, ששד"ל חשב אותה לאפיקורסות עוד מה היא אמונה צרופה ומה היא אמונה שאינה צרופה. אתה, אדוני המו"ל, אומר: "כי בתת האדם לרגש הטבעי לבוש נשגב ונעלה זה (אמונה צרופה) ישוב למקורו כאשר אצל אותו אל שדי בנפש מבחר בריאיו ואז ממילא יתקרב אל השכל הנאצל גם הוא מתחת כנפי השכינה, ואשר מלידה ומבטן כאחים תאומים הם, ואז יעזרו איש את אחיו"; אך מלבד שדברים מפשטים ונאצלים כאלה צריכים ביאור, והביאור יצטרך עוד לבאור עד אין סוף, מלבד זה איך נוכל לבקש לנו עזרה, להשלים בין השכל והרגש, "בתתנו לרגש הטבעי שלנו לבוש האמונה הצרופה"? וכי הנתינה הזו בידינו היא? מי שליט על האמונה לבחור במה להאמין ובמה שלא להאמין? כל אדם מאמין בעל-כרחו אך בדבר זה, ששכלו נכנע לפניו ברתת ובזיע, אבל עם יערב את שכלו לבחור במה להאמין שוב אין שכלו נכנע ואינו מאמין, אלא מבין בדעה פנימית. ודברי הכתוב "דרך אמונה בחרתי" פירושם: דרך אמת בחרתי, (כי השמות אמת ואמונה נרדפים הם בתנ"ך), ואיך נוכל אנחנו לבחור לנו אמונה כזו, שעל ידה נוכל לעשות פשרה בין השכל והרגש כדי שנהיה בני-חורין? לעשות פשרה בין השכל והרגש אי אפשר בלי התפתחות שלמה, אלא שלא כל הרגשות יכולות להתפשר עם השכל. שני מיני רגשות הן: רגשות אמיתיות ורגשות מדומות. רגשי אהבה, חמלה, תודה וכיוצא בהן, הן רגשות אמיתיות, שהרי הן טבעיות, יוצאות מקרב לבו של אדם ואינן באות על-פי איזו אמודה 3 או דעה הקודמת להן; אך רגשות החסיד בשעה שהוא מרקד עם שאר חסידים חביריו, רגשות הבטלן בשעה שהוא מתנועע על הגמרא ומזמר בקולו "אפילו תימא רבנן, אימר לך רבא" וכדומה, ורגשי קדש שסופרי מה"ע העברים מתמלאים בראותם בית-הכנסת חדש או בית תלמוד-תורה חדש, המהודר וערוך בסדרים, – ומודיעים עליהם במה"ע, או שהם מתמלאים מדי כתבם איזה חזיון, – אינן אלא התפעלויות דמיוניות לבד, ורגשות כאלה לא יתפשרו לעולם עם השכל, רק בחיק כסילים ינוחו, ומזיקים הם, מפני שהם ילידי הדמיון, המזיק תמיד בזה שאינו אלא דמיון ולא אמת, אך הרגשות הטבעיות יכולות להתפשר עם השכל הטבעי על ידי התפתחות שלמה. כל מי שקנה לו התפתחות שלמה, למד לדעת את טבע החיים וזכות האדם וקבל חנוך ישר, הרי הוא יודע להבדיל בין רגש טבעי ובין רגש מדומה וכל שכן שהוא יודע להבדיל בין רגש הלב ובין תאוה זמנית. כזה רחוק הוא מרגש מדומה, וכמעט אי אפשר שיביאהו המקרה לידי איזה רגש כזה שיצטרך לחקור עליו, אם ימלא בקשת אותו הרגש או ילך בעצת שכלו, ואצל איש כזה רחוק הוא שתקרה לו מלחמה בין השכל והתאוה. כל התאוות הטבעיות רובן קשה ומיעוטן יפה, שהרי הטבע קבע אותן בלב האדם, וכל דבר שטבענו דורש אותו אינו יכול להזיק אם נשתמש בו במדה הראויה, ומי שקנה לו התפתחות שלמה ויודע את הטבע, זהיר הוא לשמור את בריאותו, ולא ישתמש בתאוותיו יותר מדאי. אם תאוותיו נוגעות בזכות אחרים – הנה הבכירו את זכות האדם כראוי לא יוכל להרשות את עצמו לגזול זכותן של אחרים כדי למלא תאותו, שהוא יודע בה שאינה אלא זמנית; גם רגשותיו הטבעיות של אדם כזה אינן יכולות להיות חזקות יותר משכלו. הרגש תלויה תמיד בהשכל מעט או הרבה, שהרי אין לך דבר מעורר את הרגש יותר מראית הריגת האדם, ואף-על-פי-כן רגש הזועה אינו חזק כל כך בשעה ששכלנו מכיר ויודע, שאותו אדם חייב מיתה הוא בצדק ובמשפט; ולמה? והרי העובדא של ההריגה בפני עצמה נוראה היא, בין שהיא חלה על חייב מיתה ובין שהיא חלה על נקי וצדיק; הוי אומר, שהשכל המכיר צורך ההריגה הזו מחליש את הרגש הטבעי של הזועה. אם כן, האדם ששכלו נתפתח כל צרכו, יודע את הטבע ומכיר בזכות האדם, הוא יוכל להרגיש רגש חזק כנגד הטבע וכנגד זכותו של חבירו, ואם יולד בקרבו רגש כזה יתחלש ויכנע תחת השכל החזק ממנו. איש כזה לא יחיה על חשבון אחרים, ישתדל לסגל לו עבודה הוגנת ומביאה תועלת מוחלטת להתפרנס בה; ורגש שמירת עצמו, רגש האהבה לבני ביתו ורגש הכבוד הפנימי שלו, המכריח אותו להיות איש מביא תועלת לאחרים ואוכל לחמו מידם במשפט לא בחסד ולא במתנה ולא בעושק, – מתאחדים יחד עם שכלו. אינני אומר שאיש כזה לא יגנוב ככר לחם אם ירעב שלשה ימים רצופים, כי בנסיונות יוצאים מן הכלל כאלה אי אפשר לעמוד, וגם במקרים כאלה ימצא לו השכל כחא דהיתרא, שיותר טוב לקחת בשאלה ככר לחם (כי איש שלם כזה ישיב את הגנבה כאשר תמצא ידו) שלא בידיעות בעליו מלמות ברעב ולהאביד מן החברה האנושית חבר אחד שיוכל להביא לה תועלת, שהרי כל אדם יכול להביא תועלת לכלל החברה. אין אני מדבר בנסיונות כאלה היוצאים מן הכלל, אבל בהוה אני מדבר, שהאדם המוציא פרנסתו על דבר עבודה מועלת, ושכלו נתפתח די צרכו ויודע ומכיר בזכות האדם – לא יקריב את שכלו, האוסר עליו לנגוע בזכותן של אחרים ואפילו כמלא נימא – קרבן לתכשיטי אשתו שהוא אוהב ולהוצאות כיוצא בהן, שהוא יכול לחיות בלעדן, כן אין לנו לערבב רגש פנימי ודמיון בשעה שהם מתחברים יחד ומזה יוצאות התנגדות אל השכל. אמשול משל: הנה אני אוהב איזו עלמה או נשואה, ששכלי יודע היטב שלא אוכל בין השכל ובין הרגש הטבעי; אך באמת אין ההתנגדות הזו בין השכל והרגש, אלא בין השכל והדמיון, השכל אינו מפריע אותי כלל מלאהוב את בחירתי, רק – מלקוות על הנשואין; יכול אני על פי שכלי, לאהוב את האשה ההיא אהבה עזה כמות, אלא שאני יכול לבנות מגדלים הפורחים באויר ולשגות בחלומות הדמיון שלא יבוא לעולם לכלל קיום, ואין שכלי נלחם עם רגש אהבתי, אלא עם חלומות דמיוני. זהו פתרון שאלת הפשרה שבין השכל והרגש, שהוא תלוי, לפי דעתי, בהתפתחות שלמה בכל פרטיה, אך שאלת החרות או העמידה ברשות עצמו פתרונה תלוי בתנאים אחרים. עלי להזכיר עוד הפעם, שלא האמונה בדת ושמירת מצותיה ודקדוקיה, ולא חוקי המדינות המתוקנות מפריעות את האדם מלהיות בן-חורין. השומר מצוה בתם לבבו את חפץ עצמו הוא ממלא, שהרי הוא עצמו מאמין בדת וחפץ במצותיה; השומר חוקי המדינות המתוקנות, עוזר לזכות גם את חביריו באותה החרות שהוא חפץ בה. אין עיקרה של החרות, אלא שלא יהיה האדם תלוי בדעת חבירו, אדם כמותו, המכריחו לשנות טעמו, בשעה שאינו מזיק כלל לא לו ולא לאחרים אם יעשה מה שלבו חפץ. לקנות חרות כזאת אין אדם צריך אלא לקנות לו ידיעה-מומחית באיזה חכמה או מלאכה הגונה המביאה תועלת, להתפרנס על ידה. ממילא מובן, כי גם הקונה לו את הכשרון הזה אינו בן-חורין גמור אם הוא יושב במקום שרוח קנאת פראים שורר בו או אם הוא עצמו יש לו תכונתו של ר' יוסי, ועולה לדוכן לבקשת חביריו. אבל בכל אופן, כשרון כזה מועילו, לפחות, למעט את שעבודו, כי בלי כשרון כזה הרי הוא מוכרח יותר לבטל דעתו מפני דעת אמץ-רוח ויושב במקום שסבלנות שוררת שם, הרי הוא קונה לו על ידי כשרון ידיעה או מלאכה חרות שלמה, חרות שלא היה יכול לסגל לעצמו, אם היה צריך לחיות על חשבון אחרים. כן ראוי שלא נשכח, כי גם היושב במקום שרוח קנאת פראים מצויה בו יכול לקנות לו חרות על ידי כשרון, שהרי יכול הוא לעזוב מקומו המלא קטב ולשבת במקום שרוח סבלנות מנשבת בו, כי סוף-סוף מי שהוא בעל-כשרון מוצא פרנסתו תמיד מזומנת לו בכל מקום שהוא בא. זהו פתרון שאלת החרות לפי דעתי, ואקוה, שהקורא אשר יחבר דברי אלה עם דבריך יצא לו משפט חרוץ מדבריך ומדברי בפתרון השאלה הנכבדה הזו, ומני ומינך תסתיים שמעתתא. (זכרונות) יפה הוא האביבי בכל קצוי ארץ, ואולם מה יפה ומה דבלקנים נגבה! שם, לרגלי הר איתן אלה ועד רוכסי הבלקנים הקטנים, אשר לעומתם, תשתרע בקעה נחמדה ורחבת ידים – זאת היא בקעת העיר קאזאנליקה ובנותיה. הבקעה הזאת, אשר תקרא בשם עמק-שושנים, היא משוש ארץ בולגאריה וצבי תפארתה, כי בה בחר הטבע להעניק לה מכל חמודותיו במלוא חפנים, כמו חפץ להתחרות עם עדן גן האלהים, אשר גורש ממנו האדם. יפה הוא האביב בעמק-השושנים, ועוד ייעף שבעתיים, בגלל אשר במעוף עין אחד יראה שם האדם את האביב עם כל נעימותיו ואתו יחד גם את החורף עם כל הדרו הנורא. על ראשי האיתנים מלמעלה יתנשאו סלעי מגור מכוסים בשלג עולמים, הנוצץ כרצי כסף לאור השמש יומם ולנוגה הירח לילה, ועל מורד ההר מלמטה ישתרעו כרמי חמד מרהיבי עין ויערי עצי-אגוז רעננים רבי צללים; אבל עוד תיף מהם הבקעה מתחת, אשר כגן פרחים כלה, כגן פרחים, אשר בשלל צבעיהם ובריח בשמם ימסכו רוח שכרון ונעימית אין קץ על כל איש, אשר לא נסה בכמו אלה. כי לא משדמות בר ולא מענבי גפן יביאו להם יושבי המקום ההוא את לחמם, כי אם מנטעי הורדים, אשר כשדמות בר יקיפו את העיר קאזאנליק על פני כל העמק מסביב. כי מפרחי הורדים יכינו להם יושבי המקום ההוא שמן-ורד, שהוא משלח ידם ומרכולתם לכל קצוי ארץ. ועל כן רק נטעי ורדים יראה ההלך שם על כל מדרך כף רגלו: מימינו ומשמאלו, ומקצה השמים ועד קציהם; ורק זעיר שם זעיר שם יתנשאו מן הבקעה עצי לבנה רעננים ורמי הקומה, כמו יחפצו להתחרות בגבהם עם איתני הבלקנים. לגן עדן ושעשועים עשה האלהים את עמק-השושנים, ולגיא-צלמות הפכוה בני האדם. שם מלמעלה על יד מבוא שיבקא התנגשו שני גוים גדולים ועצומים; עם הרוסים מצפון ועם התוגרמים מנגב קרבו זה אל זה, וייז דמם, דם אחים, על לבנת השלג, אשר מראש מקדמי ארץ התעלם על מרומי הבלקנים כעצם השמים לטוהר. כשלשה עברו למן היום ההוא. זר הנצחון כבר יתנוסס על ראש עם הרוסים, אשר מירכתי צפון בא הנה להחיש גאולה לאחיו הבולגרים מידי מעניהם… קני-התותח כבר נאלמו דומיה, ורוכסי ההרים לא ישמיעו עוד הד אנקת חללים, קני התותח סגרו את פיהם, למען תת להדיפלומטים לדבר את דברם, ולמען תת להרופאים לעשות את מעשיהם… וידי הרופאים מלאות עבודה בעת ההיא. אמנם שבתה המלחמה מן הארץ, אבל עוד לא נרפאו הפצעים האנושים מגו גבוריה, ומגפת הטיפוס באה גם היא לעשות שמות בשרידי הגבורים, אשר שרדו מן המלחמה. וקאזאנליק, העיר העדינה, הטובעת כלה בירק כרמיה וגניה, נהפכה לבית חולים גדול, לבית חולים מעורר שמה וזועה. כי אין אדונים לבתי העיר הנאוים והבנוים כלם מעצי אגוז מעשי צעצועים, כל יושביהם יחד, הבולגרים, התורקים וגם היהודים אשר נשארו בחיים. עזבום ביום זעם… ותהי מרבית הבתים האלה לבתי מקלט להנפצעים ולמוכי המגפה, ארבעה או חמשה אנשים לבית. ולמן הבקר עד הערב הלך ילך הרופא עם החובש, אשר על ידו, מבית לבית לבקר את חוליו, אשר כל היום היו כמעט נעזבים לנפשם. ככה יעמול וייגע הרופא כל היום מבלי מצוא גם תנחומים לנפשו, כי יביא ברכה בעמלו… – הוי, הלנצח תאכל חרב אחים? אי שמים, הלא אב אחד לכלנו, הלא אל אחד בראנו, מדוע נבגד איש באחיו, ומדוע נשלח יד בנפשותיו אנחנו? ככה הגיתי בלבבי, בלכתי משמים בנשף בערב יום אחד בסביבות העיר לשאוף רוח אל קרבי אחרי עבודתי יומם. האביב כבר שפך את כל הדרו על עמק-השושנים, מבין עפאי עץ אגוז רענן השמיע הזמיר את שירתו, שירת הליל, והמית חליליו, הנוגעת עד הנפש, הרגיעה מעט את רוחי הסוער. מתכלת השמים נשקף הירח במילואו וישפוך את נגהו הקר על כל היקום מסביב, על גבנוני ההרים ועל העיר הנחמדה והשוממה. ארצות רבות ומדינות שונות עברתי בימי חלדי, אולם אין ארץ עלי תבל, אשר יזרח שם הירח כמו בעמק-השושנים; רק בשחר ימי נעורי, בעיר מולדתי ברוסיה הקטנה, ראיתי כזוהר הזה. ועל כן בהביטי עתה אל הירח, ואזכור את ימי ילדותי, את בית אבותי ואת עיר מולדתי. ואזכור גם את עמי ואת אלהי… זכרת את רגשות נפשי בליל התקדש החג, בשובי עם דודי מבית הכנסת הביתה – גם אז האירה הלבנה את דרכי, כאשר תאיר עתה, אבל אנכי לא שמתי לה לב, כי ערגה נפשי אל "הסדר" ואל כל משושיו… ובבואנו הביתה, והנה השלחן ערוך, הנרות מאירים ועוד יותר מהם יאירו פני כל המסובין, כל פנות הבית תעדנה יחד, כי חג היום לה', חג גדול וקדוש לעם ישראל… ובזכרי את כל אלה, ותמלא נפשי תוגה נעימה וגעגועי אין קץ… הוי, מי יתנני כירחי קדם! אבל הה אלי! הנה הלבנה גם עתה במילואה, ובעוד ימים מספר הלא יחוגו הרוסים את פסחם. לוח השנה אין אתי, אבל מי יודע. אם לא היום או מחר ליל שמורים גם לנו היהודים, – ומה היה, לו גם ידעתי זאת? יהודים אין במקום הזה, כל יושבי העיר היהודים נפלו ביום זעם – ושאריתם נסו אל כל אשר נשא אותם הרוח, והנני פה כערער בערבה… רק בחבר-עם ירגיש איש, כי קשורה נפשו אל אלהיו ואל דת אבותיו, ועל כן נדמיתי אז בעיני כנצר נקטף מעץ רענן, אשר נשאו הרוח אל ארץ מלחה… עוד ירטיב לח חיים את עורקיו גבעוליו, אבל מה כחו כי יאריך ימים, אם לא שורש בארץ גזעו! רגש-מות חשתי בנפשי; לשפוך שיחי לפני האלהים לא עצרתי כח, כי נהפך לבי בקרבי ויהי לאבן… אבל, האם לבדי אנכי פה?… וישראליק! אלכה נא אל ישראליק, אעירהו משנתו, נשיחה יחד ונזכרה ימים מקדם, ורוח לשנינו… אם חי אתה עוד ישראליק פה עלי אדמות, אז כבר שבה נפשך המהירה למנוחתה ותעל השמימה – אבל זכרך יקר לי עד מאד, אזכרך, ואזכור את ימי חרפי, את ימי שובי אל עמי ואל אלהי… כמו חי עוד תעמוד לפני תמונתו הנעימה עם לוית החן, אשר שפכו עליה מחשבותיו הגדולות כמו חי אראה לפני את פניו החורים. את מצחו התלול, את שערות זקנו הקטן והשחור ואת צחוק התום, אשר לא עבר גם רגע מעל שפתיו. אבל לא בתואר פניו היפים לקח האיש את נפשות כל רואיו… בשם "ישראליק" קראוהו כל רעיו הנפצעים בבית החולים, ואולם בשם "רבי ישראל" קראוהו בני עמו בעיר מולדתו, אף כי היה עוד צעיר לימים. איפה היא עיר מולדתו לא אדע היום; אולם זאת ידעתי, כי בנעוריו היה תלמיד ותיק באחת הישיבות אשר בליטא, ובכשרונותיו הגדולים התנכר, כי לגדולות נוצר בארץ. אולם ה' חננו בלב חושב מחשבות ובלשון מדברת גדולות, ויהי הדבר הזה ראשית חטאת לו, כי עזב מהר את למודי ההלכה ויבחר באגדות ומדרשים, אשר ידע לרקום מהם את מדברותיו הנשגבים והחוצבים להבות אש… אש האהבה לדתו ולעמו. למורת רוח אשתו ואבותיה, אשר חפצו, כי יהיה למורה הוראה בישראל, שלח האיש ידו במסחר וקנין, וכמעט החלה ההצלחה להאיר פניה לו, והנה נפל גורלו לצאת בצבא, וישלח לאחת מערי רוסיה פנימה. בקרב שנה אחת למד ישראל את השפה הרוסית וידבר בה כאיש רוסי מלדה ובטן; ובטרם מלאו ימי צבאו, והנה פרצה המלחמה בארץ, והגדוד, אשר אליו נספח ישראליק, זכה להנצחון האחרון, אשר נצחו הרוסים את התוגרמים במלחמה האחרונה על יד קאזאנליק. שני שברי כדור-מפץ מחצו את שתי עצמות ירכיו ויפוצצו אותן לרסיסים רבים. בשלשה ירחים היו חייו תלואים לו מנגד, ובכל הימים הסתתרה בינתו גם רגע אחד, ויפליא את לב רופאיו וחובשיו במהתלותיו השנונות וברוח הששון והגיל, אשר לא עזבו כל הימים. לפני ימים אחדים נרפאו פצעי בשרו ועורו, אבל, אהה, שברי עצמות ירכיו לא דבקו זה אל זה, ותהיינה שתי רגליו כשני בולי עץ, אשר לא יועילו למאומה… מיום בואי קאזאנליקה, היה ישראל תחת משמרת פקודתי בבית החולים הגדול, אשר הוקם בבית הספר של היהודים. – אולם עתה, כאשר נרפאו פצעיו, צויתי לשאת אותו אל אחד הבתים הקטנים, אשר בקצה העיר, למען ישוב לאיתנו בשאפו רוח צח; ויקר מקרהו לשכב יחד עם שלשה נפצעים מאחיו היהודים, לשמחת לבבו ולדאבון לב כל רעיו החולים, אשר שמח אותם תמיד בספוריו הנעימים ושיחותיו הנשגבות… על שיחותיו אלה התענגתי גם אני אחרי כן לא אחת ולא שתים, בבואי בערב, אחרי כלות עבודתי, לשבת על ידו על הארץ (מטות עץ וברזל לא והחולים שכבו על כרי-תבן על הארץ). בקול דממה דקה ובצחוק נעים על שפתיו נשא האיש את מדברותיו על גורל ישראל בעמים ועל עתידותיו לימים יבואו, רבת שבעה לה נפשי עונג ברגעים הקדושים ההם, אשר לא ימושו מזכרוני לנצח… ובעת ההיא עד לא נודע לי ישראליק בכל ערכו; אבל המעט, אשר ידעתי על אדותיו, משך כבר את לבי לאהבה אותו, – אלכה נא אל ישראליק – אמרתי בלבי, במסוך היגון את רוחו עלי בלילה ההוא: אעירהו משנתו, אולי יפיג הוא את צערי ממני. – אבל מה זאת, שאלתי את נפשי בתמהון, בקרבי אל הבית אשר ישראליק ואחוזת מרעיו שוכבים שם, הנה אור בבית, וכן לא יעשה לעת כזאת. הרחבתי את צעדי ואבוא אל אולם הבית, והנה קול מקהלה עולה באזני מן החדר – – אמנם, אחי, נשמע קול ישראליק בתרועת שחוק: לשנה הבאה נהיה כולנו בני חורין; הפצעים, אשר ברגלינו, יתנו לנו שטר שחרור מעבודת הצבא – שחרור גמור! אבל, אחי, מי מכם יודע לשאול את "ארבע הקשיות"? – כלנו למדנו בנעורינו את "ארבע הקשיות", ענה אחד החולים, אבל בלי סידור לא נדע לשאול אותן. אהה לסידורי הקטן אשר אבד לי ביום נפלי. שאל אתה אפוא, ישראליק, ואנחנו כלנו נענה אחריך. משתאה ומחריש עמדתי כרגעים אחדים באולם הבית, מיראתי, פן אפריע את האנשים מעבודתם את האלהים, אולם לאחרונה לא יכולתי להתאפק עוד ואבוא החדרה. – "הלילה הזה כלנו מסובין", כלו האנשים בדממה את שאלותיהם, בהיותם נבוכים כולם לבואו פתאום: לדבר כזה לא פללו האנשים. – "הלילה הזה כלנו מסובין", האף אין זאת, הוד מעלתך? פנה אלי ישראליק בקול תרועת שחוק, כאילו לא נפל דבר; "כלנו מסובין": הפצעים, אשר בבשרנו, לא יתנו לנו לשבת ככל האנשים, ועל כן על כרחנו כלנו מסובין אנחנו. צחקתי לדבריו, ואמהר לשאול בשלומם ולהרגיע את רוחם. בעיניכם, אחי, ספחוני נא גם אותי אל הסדר, אשר ערכתם, הלא יהודי אני כמוכם, אחי, וכמוכם תערוג נפשי לשפוך שיחי לפני האלהים בלילה הזה. – אבל איפה נקח כוס חמישי למזוג יין להוד מעלתו? שאל אחד החולים בדאגה. – אין דבר, ענה ישראליק: להוד מעלתו נתן את הכוס, אשר מזגנו לאליהו הנביא, אליהו הנביא מלאך טוב הוא, ולא יקנא, אם ישתה איש כהוד מעלתו מכוסו; האם לא כמלאך טוב יראה אלינו גם הוד מעלתו יום יום בבואו לחבוש את פצעינו ולהעלות ארוכה למכותינו? תודה לחצתי בכפי את יד ישראליק בעד הדברים הטובים, אשר דבר אלי בתומו, ואשב אל השולחן הנמוך על שני גזרי עץ, אשר מצאתי בבית. איככה תקנו להם אנשי החיל האלה את "סדרם"? עוד תמונה אחת, שונה מאד מתמונת ישראליק, תרחף עתה לנגד עיני. האיש הזה, חיים קארחין, מיושבי נגב רוסיה, שכבר הלך לעולמו, בחלותו את מחלת הטיפוס, היה איש גבה הקומה, חסון כאלון, גם אמיץ לב בגבורים. בהשתער גדודו נגד אחת הסוללות על יד מבוא שיבקא נפל שר-המאה שדוד, כי נפצע בשביב כדור כלי תותח, פצע אנוש מאד. חיל אחז את אנשי הצבא וכמעט אשר החלו לסוג אחור. בעת ההיא וירא קארחין והנה שר המאה מתחבא אל אחד השיחים, תחת ללכת בראש המשתערים, אשר התורקים ממרום מצבם המטירו עליהם אש ומות. אז יחרה אף קארחין ויגש אל הסגן ויכהו בראש קנה הרובה, אשר בידו, ויאמר: הוי ראש כלב! תחת לצאת ולבוא לפנינו הנך מתחבא כשפן! ויפן אל אנשי החיל הנדהמים ויקרא בקול: אחי! עלו אחרי, ראה שר האלף, אשר נקרה במקום ויהללהו מאד. ואחרי ימים מספר פקד אותו באות הכבוד הגיארגי. ובחלות אחרי כן קארחין את מחלת הטיפוס, אשר מת בה, מסר את אות הכבוד הזה למשמרת בידי – והנהו שמור אתי למזכרת ובכל זאת לא לכבוד גבורים נוצר האיש הזה, כי אם לעשות חיל במסחר וקנין. מכתו באחת מרגליו לא היתה אנושה, ובהרפאה מעט לא הפריעה אותו מלכת נשען על משענתו. וכמעט שבתה המלחמה והבולגרים החלו לצאת ממחבואיהם ולשוב למעונותיהם בקאזאנליק, וימצא לו קארחין ידים לבוא בשיח ושיג עמהם ולקשור ברית מסחר אתם לימים יבואו. על ידי אחד ממכריו הבולגרים צלחה ביד קארחין לקבל מאת היהודים יושבי עיר לאוודיב (פיליפופול) כחמש ליטרות מצה כשרה לחג המצות. הסדר היה ערוך ברוב פאר והדר. ארבעת כרי התבן, אשר עליהם היו "מסובין" עורכי הסדר, הקריב קארחין בעזרת שכניו הבולגרים זה לזה מסביב לתכא נמוכה. ועל התכא מטפחת לבנה, ועליה מסודרים כהלכה מצות ומרורים, בצים מבושלות ובקבוק יי"ג ממבחר יין בולגריה. – "האל הטוב יסלח לנו, בברכנו על היין הזה מאין לנו "יין כשר לפסח", הרגיע ישראל את רוח רעיו והבולגרים הן לא עובדי אלילים הם"… ארבעה נרות האירו את פני הבית לשית כבוד והדר על המחזה הנעים הזה… "שפוך חמתך על הגוים!" החל ישראליק, אחרי אכלנו ואחר ברכנו את השם: שפוך – הה, אלי! הפסיק פתאום ישראליק את תפלתו, וירם ראשו מעל הכסת ויקרא בחזקה ובקול בוכים: אבל מדוע זה תשפוך את חמתך על הגוים, אשר ידעוך ועל הממלכות, אשר יום יום בשמך יקראו? מדוע עליהם, על העמים האלה תשפוך את זעמך, זאת המגפה הרעה, אשר תשים שמות בנו. – לא על גורלי אתאונן, הוסיף ישראליק, בהשפילו את קולו ובפנותו אלי: לא על גורלי אתאונן, אדוני, כי מה אני ומה חיי לעומת האלפים והרבבות שקומטו פה בלא עת. ואף גם זאת, הן מאמין אנכי, כי מהאלהים לבדו כל מצעדי גבר כוננו, והרבה שלוחים למקום… הן גם בביתי יכולתי לשבור את רגלי; האם לא טוב לי עתה, כי אוכל לשאת את ראשי בגאון, בגלל אשר שפכתי את דמי יחד עם אחי הרוסים בעד כבוד מלכי ובעד כבוד הממלכה, אשר אכבד להיות כאחד מעבדיה הנאמנים. ומה אתאונן על גורלי? הנה נשארתי בחיים, ומה טוב מחיים, אדוני? כל עוד חי הנני, כל עוד חושי בי, כל עוד אור עיני עמדי, כל עוד אוכל להגות ולקרוא בספר, כל עוד אוכל לחשוב מחשבות – מאשר אנכי בתבל. ואשתי? הה! אשתי תשמח אלי גיל, כאשר תראני קטוע-רגלים. עתה תמלאנה כל משאלות לבה לטובה, כי אנוס אהיה לשבת על התורה ועל העבודה תחת לעסוק במסחר, כאשר חפצתי. משנה – תאהבני עתה אשתי, חי נפשי, אדוני, קרא ישראליק בצחוק-תום על שפתיו. – גם נחום איש-גם-זו קטוע רגלים היה. הוא היה גם מוכה-שחין ובכל זאת לא התאונן על גורלו. הוי מה שפרה היתה עלי נחלתי, לו כמוהו מצאתי גם אנכי חברים מקשיבים לקולי! הלא ידעת, אדוני, כי לדבר ולהטיף כל תאות נפשי; מחשבה כי תעלה על לבבי, אז תציק ותציר לי מאד, עד אם אעלנה על דל שפתי. כך איפוא נוצרתי! וכאשר לא יהפוך כושי את עורו, כן לא ישנה איש את טבעו. אבל, אם יחנני ה' בלשון למודים, הלא אמצא תמיד שומעים לי בתוך עמי, ואם כי עתה מה תועילינה לי רגלי. על גורלי אתאונן, אדוני, אבל מחשבה מרה אחת תעבור את רוחי ותציק לי כל הימים האלה. זה כאלפים וחמש מאות שנה עברו למן היום, אשר השמיעו נביאינו את הפתגם הגדול והקדוש: "וכתתו חרבותם לאתם וחניתותיהם למשמרות, לא עוד מלחמה". כאלפים וחמש מאות שנה! ומה אנחנו רואים היום? גוים רבים, אשר ידעו את האלהים, אשר יקראו בשמו כל הימים, הקוראים את דברי חוזיו מעל הספר, לא ידעו ולא יבינו את הפתגם הגדול הזה, לא ידעו ולא יבינו כי יקרו מאד חיי האדם בעיני אלהי החיים. הוי, האלהים הוא אשר ישפוך עליהם זעמו, או הם הם אשר ישמידו בזדון את נפשם מתחת שמי ה'?… באחד מימי הקיץ צויתי מאת ראש הרופאים להוביל מאה וחמשים חולים רוכבים על סוסים ולעבור אתם את הרי הבלקנים לעיר גאבראווה, אשר במורד ההר צפונה. מרביתם היו אנשי חיל שכבר נרפאו פצעיהם, אבל לא יצלחו עוד לעבוד את עבודתם בצבא, ועל כן היו למעמסה על בית החולים, אשר היה מלא אז מפה אל פה בחולי הטיפוס. להביאם אל עיר החוף בורגאס ולהעבירם באניה דרך ים השחור ארצה רוסיה – לא מצאו אז לנכון, ועל כן נפקדתי במלאכות הזאת, אשר היתה היחידה במינה בדברי ימי המלחמה ההיא. בתוך החולים האלה היה גם ישראליק מודענו. נפשו ערגה מאד לארץ מולדתו ולביתו, ועל כן הפציר מאד בראש הרופאים, כי יתנהו לשוב ארצה רוסיה. מבלתי יכולת להשתמש ברגליו, השתטח ישראליק על סוסו פנו למטה אל רעמת הסוס, ויחבק בשתי ידיו את צוארו למען לא יצנח ממנו. כאור הבוקר יצאנו את העיר, ובשעה התשיעית בערב באנו עירה נאבראווה. לא אחפוץ היום לתאר את כל טרחי ואת כל עמלי היום ההוא… גם הקורא, אשר לא נסה ככמו אלה, יבין, כי לא דבר נקל הוא לחולים רוכבים על סוסים לעלות על הר מוצק גבוה שבעת אלפים רגל, ואף כי לרדת ממנו. אחינו ב"ב הד"ר קאניגיסער, זכרו לברכה, שהיה ראש בבית החולים בגאבראווה, וראש פקידי הצבא בעיר ההוא יצאו לקראתי ויקבלו אותי ואת "גדוד הפרשים" אשר לרגלי בסבר פנים יפות. ת"ל כי לא נפקד ממנו איש. הד"ר קאניגיסער אותי לסעודת הערב, ואחרי אשר השתעשעתי בחברתו שעה אחת, הלכנו שנינו אל בית החולים לראות בשלום "גדוד הפרשים". – מה שלומכם, אחי, שאלתי בבואי אל החדר, ששם שכב גם ישראליק מודעי. הוא הרים קולו בשחוק ויקרא: "כלנו מסובין!". מן העת ההיא לא יספתי לראותו עוד. איך, ישראליק ידידי, איך?… י"ג ניסן תרנ"ח. כן ראיתי שתי מגלות, אשר נדפסו בלעמבערג (?) מאת שני מסתתרים כנגד המינים; האחד נקרא בשם "דברי אמת", שם נאה למגלה המלאה דברי תהו ולהג הרבה, מבלי אשר ימצא בה גם מאמר או משפט אחד, הנכתב בשום לב, וקץ דבריו הוא: להאכיל בטלנים ופרושים יושבי איישישאק להיות רבנים בישראל, אחרי אשר יקבלו תעודתם משלשה גאונים, כאילו חסרי רבנים אנחנו; ובאחריתו יבשרנו, כי נכון הוא להוציא לאור ס' "העורים הביטו" להוכיח "כי חכמי התלמוד קלעו אל השערה בכל חכמה כפי הדעת הצרופה והמקובלת אל גדולי חכמי וחוקרי זמננו למען יראו מבאישי התלמוד ויבושו" (מי יתן והיה הדבר הזה!…) וס' "תולדות השקצים והרמשים" (לשון נקיה) "לגלות את המסכה הנסוכה על פני הנקלים המלעיבים על משפטי התלמודים"; והשני – נקרא בשם "דברי שלום ואמת" בו יתאונן המחבר בתם לבבו על מפירי הדת, על פירוד הלבבות, שהוא נותן בזה להמשכילים שכם אחד על יתר המפלגות, בתת תודה, כי אך העת הזאת שאנו חיים בה, מוכשרת להרים קרן עמנו, – ויצעק מרה על הסופרים ונותן עצות למנוע את הבנים מן ההשכלה. הנה כי כן נוסדו צבועים בהקירכעגצייטונג היו"ל בפאריז בשפת עבר בשם "הלבנון" וכסילים – בהמאסף המכיל בקרבו גליון אחד לחוברת היו"ל בלעמבערג, חרפות וגדופים בלשונם על המינים המונים את הרבנים, על המשכילים ההולכים בדרך לבם ועל המבקשים ש"ע חדש; – ואנכי לא אדע מה קול הרעש הזה? מה הוא הדבר אשר עליו ירעשו סופרי הלבנון והמאסף מלעמבערג בזעם אפם? אם ה' דון אבנר בכברת עזה (בעל המאמר "דברי שלום ואמת" שהוא, כפי הנראה מדבריו, איש ליטא) ראה פורצי גדר ופורקי עול ביד רמה, הלא ידע, כי בכל דור נמצא, פורקי עול, מבלי אשר ההשכלה הביאתם לזה; יבוא נא עמדי לאחד בתי משתה הטהע בשבת, בעיר הגדולה אדעסא וראה אנשים בורים מחללי שבת בפרהסיא, אנשים אשר לא שמעו מעודם שם ההשכלה; הלא ידע כי רוח הזמן הזה נותן אהבת התענוגים בלב בני הנעורים, ועל הוריהם האשמה, כי לא יחנכום בחינוך טוב ומתוקן, חינוך המביא לידי אהבת הדת וכבודה, לא באשמת ההשכלה! ומה חפץ המתלוננים בהלבנון על דניאל בגא"ר ועלי, על אשר הערנו בדמי לבב דברים על דרכי הרבנים, ועל כתבי דברי בקרת על השו"ע? הבאמת הם חפצים כי יגדל בעינינו כבוד הרבנים מטובת אחינו, ולמען כבודם נחשה מבלי אשר נתאונן על צרת עמנו ועל שברו הגדול בימים האלה באשמת עצלות רועינו? הנה רבים מאחינו גועים ברעב, עוללים שואלים ללחם ופורס אין להם, והמצב הרע הזה יהוה לנו קשה, כי יוסיף ידל יעקב בימים הבאים, ותם כחו, והם, תחת להטיב את חינוכנו יושבים ועוסקים בפלפוליהם; ולמען כבודם נחשה? הנה עינינו ראו, כי ילדי ישראל אשר הובאו להחדרים ללמוד שם, יצאו ריקים בלי תורה, בלי חכמה ובלי דרך ארץ, והוריהם האכזרים נתנו בחיקם נשים ויולידו בנים, בעוד אשר היו בעצמם נערים, נתנו בידם מסחר ויאבידו כספם בענין רע, מבלי דעת דרכי המסחר, רעו רוח, רדפו קדים, גזרו על ימין ושמאל, ואחר נדדו מרחקי ארץ, ונשיהם ועולליהם יחיו חיי עמל ומכאובים, חיים מרים ממות, – והעם ההולכים בחושך עוד שוגים באולתם, יגדלו את בניהם כפראים במדבר, ילעיטום דרשות ופלפולי הבל, ירחיקום מכל דבר הנחוץ לאדם החי על הארץ וימהרו לשים רחים על צואריהם בטרם דעתם בחור בטוב ומאוס ברע, יאבידו כל כשרונותיהם בקרבם, ימיתו בלבם כל רגש הנותן נועם, ימיתו בם כל חפץ בחיים, והנם שמחים לראות כי בניהם עוסקים בפו"ר ומרבים סובלי רעב ולחץ בישראל והרבנים נצבים מנגד, ולמען כבודם נחשה? המעט להקנאים, כי המיתו כשרונותינו בקרבנו ויעשונו לגברים לא יצלחו, והנם פורשים את רשתם גם על בנינו, ירדפו באף כל איש אשר עוד בחברתם יחשבוהו, השולח את בניו לאחד בתי הספר למען ימצאו לחמם באחרית, ישביעו תלאות לכל נער החפץ ללמוד בהחבא, והרבנים מנענעים להם בראשם, למען כבודם נכחד מרי שיחנו תחת לשוננו, נחשה ונדום? הננו רואים עני אחינו ולחצם, ורבנינו ואלופינו מוסיפים מכס על מכס: מכס הקמח, מכס הנרות, נוסף על כסף מכס הנרות הבא ליד הממשלה, מכס המלח, מכס לשחיטת עופות נוסף על מכס הבשר, והעני המשתכר אגורת כסף אחת, הנה הוא נלחץ לתת ממנו לשותי דם אביונים, ואין שם על לב, ואנחנו, למען כבוד רועינו נשים מחסום לפינו, נחשה ונדום? ראשי הקהל בערים רבות כעלוקות ימוצו דם אחיהם, חשבונותיהם אתם לשים על ראש כל איש שבעתים כחק הקצוב לשלום המסים, ישדדו בנים יחידים מהורים חלשים, בנים, שהם גם רבת אנשים, הורה להם בספר הזכרונות, ועזוביהם נשארים באין כל מחסה, ואין רב שם על לב, ואנחנו, למען כבודם נשים יד לפה, נחשה ונדום? הנה קול דמי אחינו המשכילים צועקים, כי אבירי לב יאספו אספות עליהם, ישביעום תלאות אין מספר, יכריתו אכל מפיהם ומפי עולליהם אשר לא ידעו מאומה, ובאין תקוה הנם נודדים מרחקי ארץ, נשיהם כאלמנות, עולליהם – כיתומים, תחת דברם נכוחות וחפצם להיטיב, ואנחנו, למען כבוד קנאינו נאלם דומיה, נחשה ונדום? הנה דת קדשנו, מקור חיי לאומנו, רוח עמנו השמור אתנו מימי קדם, ורגשותינו אשר בהן נחוש את התחברותנו לעמנו, – יורדים פלאים מיום ליום, ורבנינו מתאנחים בחדרי משכיתם על חפצי בטהרת דת קדשנו ומקללים ומנדים בגלוי, מבלי עשות מאומה להועיל לשברנו, ואנחנו נראה כל אלה בלב שקט, נחשה ונדום? הנה הסייגים והנדרים יעיקו עלינו מבלי נוכל פנות אנה ואנה, תחתיהם ישח עם דל כח אשר לא ידע חיים, והם נסבה לרבים לפרוק עול הדת כלה מצואריהם, והם נסבה לרבנינו וצדיקינו להבדיל מקהל ישראל כל הנאורים החפצים בחיים, ומבחר בנינו אלה, אשר בהם נתפאר לעיני העמים ובהם נשים מבטחנו, כי הם יוציאו לאור משפטנו, והיו לנו למליצי יושר לפני הממשלה – המה ישובו יהיו לאויבים לנו ונוספו גם הם על שונאינו, להשפילנו עד עפר, – אם גם רשות נתונה לנו מאת חז"ל לשנות ולתקן בגזרותיהם בעצמם כפי הצרך, ורבנינו יחרפו ויגדפו לכל חפצי תקונים, יכסו קלון עליהם, יכנום בכל שמות בוז העולים על רוחם, ואנחנו, למען כבודם וכבוד בעלי השו"ע, נתן בעפר פינו, נחשה ונדום? עת המעברה לנו העת הזאת, עת השינויים בחיי העיון ובחיי המעשה, עת התמורות ברוח העם ובהליכות חייו, וכל הכחות שהיו טמונים בקרבנו עד עתה, לרגלי היותנו כחולמים שנים רבות מבלי עשות דבר ולרגלי החיים הבלתי נעים ובעלי תמורות שהיינו עד כה, מתרוצצים לצאת לפעלם בחזקת היד. ההרגשות, הכחות והמחסורים יוצאים דחופים ואיש את רעהו ידחקו: צרכי החיים מניעים את כחת ההתפתחות וכחות ההתפתחות מעירים את ההרגשות, ההרגשות נופחות בעם רוח חיי מדינה וחיי אזרחים, החיים דוחקים את הדת, והדת דוחקת את החיים, הפרנסה דוחקת את החינוך, והחינוך לא ידע דרכו איך ילך לבלתי הכשל בדרך הדת, הרוח הלאומי וחפץ החיים הצריך לעם, עם ההרחקה משרירות הלב, והסופרים קוראים בכח אל רבנינו לעמוד בפרץ, לשים לנו נזק רב לחיינו, לדתנו ולרוח לאומנו, אם נניח כל כאשר יהיו וללכת אל אשר יהי הרוח… והרבנים נרדמים וישנים שנת עולמים, ואם בכח נעוררם, נשמע אך קול אלות וקללות, חרפות וגדופים, בוז וקלון… ועם שח ונלאה ידל מיום ליום, ישפל, ישח לעפר והיה תאניה ואניה, – ואנחנו, למען כבוד רבנינו אלה, העומדים על דמנו, הרואים בצרת נפשנו ואינם חפצים בעזרתנו, נתן בעפר פינו, נמיק לשוננו בפינו, נחשה ונדום?… קרא קריאה גדולה לפני שלש שנים במ"ע המליץ והכרמל אל הרבנים רעיו, לעלות למלחמה על המשכילים, הרבנים אשר השיבו על דברי בהלבנון, הנם נחשבים לרבנים משכילים; אך מה הטוב אשר פעלו בעריהם, מבלי לדבר על שאר ערי ישראל? מי מהם נתן עיניו על דרכי החדרים והחנוך? מי מהם עמל למעט את הישיבות הרבות, המגדלות בטלנים לאלפים, ולהזהיר את העם על המלאכה, להרבות אוכלי יגיע כפם? ומי מהם רצה לחוות דעתו במה"ע על אדות הטבת מצב עמנו? והמה מתגאים עלינו ומתגדרים בהשכלתם ובאהבתם את עמם, ואנחנו, למען כבודם, נענה אמן על דבריהם, נחשה ונדום? הנה הקנאים והבטלנים משמשיהם תובעי עלבונם שוקטים על שמריהם, כי שמן חלקם, לחמם נתן, מימיהם נאמנים וכבודם ינחילו לבניהם, אשר יקפצו עליהם מחותנים וישקלו זהב מחיר יחוסם; אך אנחנו במחסור ובנדודים, בעמל ובמכאובים נראה צרת נפשנו וצרת אחינו, אשר יגרע חלקם עוד מחלקנו, האם אנחנו נחשה ונדום? האם אנחנו, המרגישים את המות בחיינו, מות בחפץ החיים, מות בכל רגש נעים, מות באומץ רוחנו ומות בכל כשרונותינו, ועינינו רואות צרת נפשנו, אשר באה לנו באשמת החנוך ובתרדמת רבנינו, נשא פנים להרבנים ולמען כבודם לא נעיר את לב העם, לא נפקח את עיניהם על דרכם, לא נוכיח להם דרכם חשך על פניהם, למען הציל בניהם מרעב, מגדודים ומדחי? הבאמת נירא מחורצי לשון, מקוראי "אייזמנגר", מכבוד הרבנים, מבעל "הלבנון" אשר התמכר להם, ומהמאסף היו"ל בלעמבערג, ושאתם תבעתנו מהגיד אשר עם לבבנו? הנה נרדפים אנחנו על צוארינו ברוב ערי ליטא, ותלאותינו רבו מאד, אך אהבתנו את עמנו והתחמץ לבנו על כל מראה עינינו יוציאונו בכח על שדה המלחמה, מבלי שים לב אל פצעינו הרבים, המדאיבים בשר ונפש יחדיו, – ומה יוסיפו הכסילים לעשות לנו? ואיך נירא ממשוחדי שחד הכסף, הכבוד ואהבת עצמם, מדבריהם אשר רוח ישאם ומחרפות בטלנים אשר מהבל המה? ומי איש ישר לב יחשוב לעון לנו, אם אחרי תלאות לרוב אשר נשבע מיד הרבנים, אשר חמתם שותה רוחנו, נצא מרוח סבלותנו במאמרים חדים כמו אלה? על עמדנו נעמוד הכן, וכל ישרי לב יכירו מתוך דברינו, כי לא מטוב לב כתבנום וכי בדם המה כתובים, ומכאב לב ומשבר רוח הננו קוראים לעם החפץ בהשחתת עצמו, לעם המדכא אותנו על חפצנו בטובתו, לעם המבדילנו מקרבו בתתו אותנו לבני בליעל, המדיחנו קצוי ארץ, לעם המרבה תלאותינו כמספר רגעי חיינו, – כי יפקח עיניו על דרכיו, כי יראה כי הוא חי בתבל ארצה, וכי רבו מחסורי החיים, וה' לא יפתח ארובות משמים להמטיר מן לחובקי ידים; כי דתנו דת טהורה וקדושה היא, והבלי פלפול, קבלה וחלומות, וסייגים שאין בהם טעם וריח למותר הם, ועוד יהיו למפגע לה… כי חובת רבנינו הוא להשגיח על מצב העם, ולתקן לו תקנות טובות ומועילות גם לחייו הגשמים, כאשר עשו חז"ל, – כאלה וכאלה נקרא באזני העם, ואם גם מספרנו מעט, הנה יש תקוה, כי בתקופת הימים יגדל המספר לנו. על עמדנו נעמוד הכן, ואם גם יוסיפו הרבנים לחרף אותנו, ולו גם יהפך "הלבנון" לבית אסף משוגעים, וכל הבטלנים והפרושים העצלים יבואו בו בפאסקוויליהם עלינו, לא ירפו ידינו, כי לא ראשונים אנחנו במלחמת האור והחשך, גם לא האחרונים! ידידי הרב החכם המליץ המפואר מוה' שלום הכהן ז"ל מבקש דעת סרו צללי השמחה מעל עיר שתיקא, אשר בפולין המדינה; אין קול שיר בחוצות, אין מריע מתרונן מיין; כמו שדה קטל אחרי רעש מלחמה, כן נראו פני העיר לרואה אשר ראה את שמחת יושביה בשבוע העבר והדומיה והעצבון אשר יראו על כל פנים עתה. עברו ימי החג, יום שמחת התורה חלף, וגם בראשית איננה עוד, ולשמחה מי זה ימצא עוד בעיר? בימים האחדים האלה ישכח העני את רישו והסוחר את חובותיו, הנערים את החדר והמלמד נקיון שנים, כי ימי שמחה המה לבני ישראל, ימי שמחה אשר רק אותם הנחילו להם אבותיהם ויורום לשמוח בהם בכל לב. בתורה יגילו, כי היא רק היא עוד להם מכל מחמדיהם מימי קדם, אשר לא המה ולא אבותיהם בעיניהם ראום, רק בספריהם עוד נזכר זכרון להם, וביום אשר ישישו בפליטת ירושתם זאת ישכחו רגע את מקומם ומצבם וידמו כי אם עוד היא בידם אז עוד לא רוששו מכל, אז עוד תקותם כתמר תפרח… אבל הימים האלה לא ימשכו, אחרי סיום התורה יחלו לקרוא בה שנית מראשיתה, ואחרי סיום הדאגות תשובנה לחדש פניהן כמקדם. איש איש ישוב לעבודתו למצוא לחם ברגזה ודאגה, כצפרים יעופו לבקש טרף באשר ימצאו, כי יבול ארצם לא הביאו לאסמיהם, יקביהם לא יפרצו בר, מגניהם לא ראו פרי, כי לא לאיש ישראל להציב לו יד בארץ, לא לו להכין לו לחם, כי אם לבקשנו תמיד בבקר בבקר כחיתו טרף וכעוף השמים, וכן המה בעיני העם אשר בקרבו הם יושבים; ולמה זה נתפלא אם יזכרו תמיד כי בגולה הנם, ואם יחזיקו בתקותם להגאל כאשר יחזיק הטובע בראש שבולת? וכן יזכרו זאת בכל לבם אחרי כל יום מועד ושמחה, כי הוא יראם לדעת עוד יותר שפלם ודלותם, ענים וגלותם. נקיון שנים וחוסר לחם, זאת היא המארה הגדולה בכל הקללות אשר יקולל גבר; אם הבטן ריקה, אז גם הלב לא ימלא עוד מחפץ ותאוה, משמחה ואהבה, רק ידכה ישוח ויהגה אך נכאים. כמחזה הזה נראה כמעט בכל הערים בארץ ההיא, מקום מושב בני ישראל, אחרי ימי החג בהשבת משושם, הולכי שחוח, פנים נזעמים, נאנחים ונאנקים, ידים עמלות באין שכר, רגלים אשר מבקר לערב יכתו ואין לחם. וגם הטבע כמו ירעם פנים בעת ההיא, יכס שמים בעבים, יריק מטרות עז בלי הפוגה, יהפוך חוצות למוצאי מים, נהרות רפש ומדמנה יכסו פני כל הרחובות, כל רגלים תטבענה ותמעדנה, כל הולך בחוצות ישוטף במים, כמו עד צואר חצה בנהרות איתן, ובכל זאת רגע לא ישקוטו, גם אם בשרם יכאב ועצמותיהם תרעדנה ורגליהם תלאינה נשוא הגויה, כאשר נלאו לחלץ נפשן מעבטיט אשר יכסן עד ברכים. רק לתופשי התורה שלום בעת ההיא מחוץ. המטר לא עליהם ירד ועבטיט לא לרגליהם יהיה למוקש, כי בחדרי התורה המה יושבים; המלמדים ישבו כל היום ולא יצאו פתח, כי בחדרי יראו רעה, כי לחמם לנפשם לא בעמל כפיהם ימצאו. ואיך לא ישישו בתורה אם גם בעת רעה כזאת היא עליהם סתרה ותשביעם לחם. ואם גם עניי הצאן הנערים הקטנים ההולכים לחדר לבקש לקח ישאו ויסבלו מאד בשובם בלילה מבית תענוגם זה, אשר ישבו בו כל היום ואשמורת ולמען התורה יזחלו כרמשים בלילות האפל בנחלי רפש, אבל הן לא בלי עמל ימצא איש אשרו, וגם המה כאשר יגדלו יזכו לקבל שכרם מהתורה הזאת, אשר עליה ענו את נפשם וגם – האין קץ למטר? ארובות השמים נפתחו זה ארבעה ימים ולא יסגרו, האם מבול יאמר אלהים להביא על הארץ? עוד מעט וישארו בתי רגלי טבועים בבוץ כי קרועים המה ולא יאזרו את רגלי ויחף אבוא לארוחת הערב, עת רעה היא – כה השמיע קולו נער כבן שש עשרה שנה. – אל נא תתאונן, שמואל, על אלהים כי הוא יודע את אשר יעשה, וחלילה לנו מהתאונן כי עוד לא רע גורלנו, הן כמה וכמה נערים כגילך יקנאו בך כי תשב בישיבה ולחמך נתן בעת אשר המה ינועו בחוץ לבקש פת לחם – ענהו רעהו ההולך אתו, נער כבן שמונה עשרה שנה. – בנערים האלה האשם, כי לו ידעו התורה כי אז היה גם גורלם כגורלנו – האמין לי ישעיה כי צדקתי במשפטי – – ומה חטאו המה אם השם אלוה חכמה, לוא חנן אותם בלב מבין כי אז היו כמוך – – נרפים המה, אוהבי עצלות, צוארם בעול הישיבה ואשמם בראשם – תראם יום יום מתדפקים על דלת הישיבה וישיבו פניהם ריקם ואיך תאשימם? –. לדבר הזה לא מצא שמואל דברים לענות ויחרש ואחרי כן אמר: הלא מודעת זאת כבר, כל כל לשון עליך לא תצלח, אתה תנצח תמיד את כל מריביך בגמרא וכן בכל ריב לשון, אך בכל זאת בדעתי אחזיק כי לא נעים גורלנו, ולמה תראני את אלה השובבים הסובבים בחוצות לבקש לחם. אני אראך את בן יששכר הגביר הכסיל והבור ובכל זאת יחיה בנעימים, וכמוהו כן המה בני שפטיה ואלחנן וכל העשירים האם טובים המה ממני? מדוע זה יראו המה בטובה ואני אלך יחף בליל חשך בקור ומדמנה למען אמצא ארוחתי? – – הלא בזה נראה יד שופט צדק, לכל ברואיו חלק אלהים בקו, לזה נתן הון ועושר ולשני חלק לבב חכמה, לך נתן לב מבין אשר יכלכלך ולאלה הנבערים נתן כסף, ולוא חסר נפשם מטובה זאת הלא אז מתו ברעב – – יתן להם לב חכמה ולי עושר, אני לא אקצוף על זאת – – האם קרבות תחפוץ בלילה הזה את אלהים? – – לא קרבות אחפוץ, חלילה לי, אני לא אשים בדרכי אלהים תפלה, ישמרני ה', אבל הקור אכל חצי בשרי ואתאונן, ואיך אוכל לשאת בשרי בשני רגלי בצקו? – – תקוה טובה תגרש כל יגון, קוה לימים הבאים כי יהיו טובים מאלה ואז תשכח את רעות היום – – בדבר הזה צדקת, גם אני אקוה כי עוד יבוא יום אשר אלקח אחר כבוד לבית איש עשיר ואז כל הצרות תשכחנה מלבי, אחפוץ מאד להיות עשיר – קרא שמואל בקול שמחה העושר כבר בידו הוא, והוא יספור וימנה את שקלי הזהב אשר נתן לו חותנו. – עתה אפנה על ימין – – הגד נא ישעיה אנה תלך? הלא תדע כי אהבתיך ולא אגלה סודך, אך הנה ראיתי פעמים ושלש כי הלכת לבדך בלילה ונזהרת לבל יראוך, אני לא אגלה סודך, אך אם יודע הדבר ליתר בני הישיבה אפחד פן יבולע לך, הלא תדע רוע לבם כי רע הוא מאד ורובם ישנאוך יען כי אהוב אתה למורה, ואם ימצאו בך ערות דבר אז יגלוהו בקהל ותביא רעה על נפשך – – אבל המה לא ימצאו בי ערות דבר ולא תמצא ידם לעשות לי רעה וכעת לא אוכל לדבר עמך עוד כי גם אני נלאיתי נשוא את המטר והבוץ –. וככלותו דברו הפנה ישעיה שכמו וילך. – האלכה אחריו או אין? – דבר שמואל לנפשו – נפשי נכספה מאד לדעת אנה הוא הולך? הן דבר סתר לו, זאת אראה והוא יחפוץ להסתיר הדבר, אלך אחריו ואדע מה עמו? אך מה אעשה לארוחת הערב? הן לא יחכו לי ובטני תחסר, אולם בכל זאת השקט לא אוכל כי אחפוץ מאד לדעת סודו, אני אוהב אותו כי איש טוב לב הוא מכל הנערים אשר בישיבה, והוא יורני עת אשר לא אבין דבר בגמרא, אך מדוע זה לא אדע מסתריו? לא אגלם לאיש רק אני אדעם והיה כאשר יריב עמדי אז אפיל עליו בלהות כי אגלה מצפוניו. בן ישיבה כי יסתתר ללכת בלילה הלא דבר הוא! אלך אחריו. אולם הוא הן לא יריב עמדי, ומדוע זה יריב עמדי, הלא בכל עת היטיב עמי והרעב יציקני, לא אלך – ובדברו כזאת הלך מבלי משים רגעים אחדים אחרי רעו, אך הוא כבר נעלם ועקבותיו לא נודעו לו ואז שב ללכת לארוחת הערב. פרק שני: נוה שאנן בקצה העיר מזרחה בצד שער העיר אשר יקרא בשם שער שבורה, כי בו יבואו הבאים מעיר שבורה, עמד בית בודד לא גדול מאד אך הדור במראהו. עוד הרחק לפני השער לא ימצאו בתים בנויים במשטר הרחוב, רק בית בית לבד וסביבם גן ירק או פרי ושם גרו רק מבני עם הארץ, ועל כן לא היה עירוב ברחוב ההוא וגם לא בית תפלה, והבית האחרון אשר בצד השער חוצה, הנאוה והגדול מיתר הבתים ואשר סיבבו גן נחמד למראה היה לאיש אשר בני הארץ בשם בן ישראל כנוהו וכן קרא גם הוא לנפשו, אך בעיני רוב היהודים אחיו לא כאחד מהם התחשב, ועוד רע היה בעיניהם מבן אל נכר, כי על חטאת בן עם הארץ לא יביאו אותם במשפט, ואשמות איש ישראל תהיינה משא לעיפה על שכם כל אחיו. וחטאות האיש הזה אמנם רבו מספור, כי גר בודד בבית הרחק ממושב היהודים ורק בימי מועד בא לבית התפלה, ובנו לבש מלבוש כעם הארץ ואת בתו נתן ללמוד לשון וספר ולפרוט על פי הנבל, וכל אלה הלא הנה חוקות הגוים, אשר חלילה לאיש ישראל לבחור בהן, ועל כן היה שמו לחגא בכל העיר, אך הוא לא שם לבו לדברת ההמון, ואולי גם לא ידע את דברו בו, כי מפניו חשכו בוז ויוסף להחזיק בדרכו כמקדם. האיש הזה לא יליד העיר היה ורק זה כעשר שנים בא שמה, כי נקרא מאת אדון העיר והארץ אשר סביבה לשים עין על שדותיו וכרמיו, בעת אשר הוא בלה כל ימיו בארצות רחוקות, ובעיר לא ידע איש מי ומה ומאין הוא, כי דבר לא היה לו עם איש בעיר רק עם האכרים ועם סוכן בית האדון, ובתחילה גם לא ידעו כי יהודי הוא עד אשר שמעה אזנם ותרגז בטנם, כי הוא לוקח בשר כשר לביתו, כי אז ידעו כי יהודי הוא, וכי עוונותיו יהיו על עצמותיהם, מני אז החלו לדבר בו בעיר ויהי למלה בפי כל היראים ובנו למופת לכל הילדים אשר אם לא ידעו את תורת רבם אשר למדם בשבוע ההוא, אז התעורר אביהם ויקרא: החפץ תחפוץ היות משומד כבן שמעיה איש-חמודות? וכאשר הלך שמעיה הזקן ברחוב חלו ורגזו כל הילדים מפניו, כמו שד שחת נגלה להם, כי כן שמעו שמו תמיד מנואץ. אבל רק למלמדים, לתופשי התורה ולחרדים היה כמכשול עוון בעיר, לא כן העשירים, אשר גם מפני חטאות נפשם לא יפחדו תמיד כעניים, ואף כי מפני עוון זרים, המה לא חלו ולא רגזו מפניו ואחדים מהם בקרוהו גם בביתו, ויקבלוהו בכבוד גדול עת אשר בא לבית אחד מהם. מוכס הבשר והנרות ויין הדגן, אשר רק על פי האדון תמצא ידם חפצם, המה התרפסו לפניו בדעתם, כי השר לא ישנה אחרי דברו, ופעמים רבות עשה השר הנחה מהמס אשר ירים מכל בית, וגם נתן מתנות לאביוני אדם חטים ותפוחי אדמה, וכל אלה נעשו רק על פי שמעיה. זאת ידעו העשירים היטיב ועל כן חדלו רוגז ויבקשו לקדם פניו ברצון. ואף רב העיר בקרהו בביתו ויתן לו תודתו על הטובות אשר יעשה את עמו ויפזר לו מלא חפנים כבוד כאשר בא אל ביתו נגד כל העשירים. אמנם כל אלה לא הועילו להשיב לב כל בני העיר אל שמעיה, אחרי כי לא כאחד מהם הנהו, לא יתערב בשמחתם, לא יקח חלק במשא העדה ולא בא אף פעם אחת אל אחת האספות. אף כי נקרא שמה, ולא נתן יד לאחת החברות ויהי בודד בביתו בעת אשר נפש מעבודתו. ואל הבית הזה בא עתה ישעיה הבחור בישיבה. הבית הזה לא גדול היה, כי גם המשפחה אשר גרה בו לא גדולה היתה, רק שמעיה ואשתו ובנו ובתו ומשרת ושפחה, אך נאוה היה במראהו מחוץ ואך כי מבית, כלי יקר לא נמצאו בו אך סדרים ונקיון נפלא, אשר לא הסכינה עין לראות בכל העיר ההיא, קול ששון ומשתה ושיר עליזים לא נשמע בו, אבל מנוחה ושלות השקט. בחדר הראשון הרבוע, אשר דרך אולם באו בו, ואשר ארבעה חלונות לו, שנים לצד מזרח ושנים לצפון ישב שמעיה אל השלחן, לפניו ספר פתוח והוא משים עיניו בו בשום לב עד כי לא התבונן כי איש בא הביתה. ישעיה עמד רגעים אחדים בתחלה באולם לנקות את רגליו ואחרי כן בצד להפיק זממו, כי רק את השק אשר לפני הדלת כסה כולו בבוץ ועל רגליו עוד נשאר כהנה וכהנה, המכסה אשר על ראשו ובגדיו הזילו כצנורות מים. בברכו את אדון הבית בשלום הרים היושב את עיניו ויתבונן בבא רגעים אחדים כי לא הכירו ואחרי כן עבר שחוק קל על שפתיו בקראו בקול רצון: ברוך בואך ישעיה – וכל רואה את המראה הזה שחק בלי ספק כמוהו כי כחתול משוי ממים היה ישעיה, בגדיו ומכסה ראשו דבקו בבשרו ושתי פאותיו דבקו בלחייו עד כי לא מראה אדם היה לו. – קרב הנה, רב לך לעמוד שם, פשוט מעילך ושב אל התנור, הסכלת עשה ללכת בליל אפלה ובמטרות עוז דרך רחוקה כזאת, לא טוב עשית פן יבולע לך, כל אבריך ירעדו מקור וממים, הסכלת עשה – קרא הזקן בגשתו אליו וימושהו מפנים ואחור. – אין התורה מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה – ענה ישעיה – כן דברו חכמינו ואני פיהם אשמור, ולוא גם היו עתותי בידי לצאת ולבוא אליך ככל אות נפשי, גם אז לא חסרתי נפשי מטובה לילה אחד בעבור המטר, ואף כי עתה אשר כגנב עלי לשמור נשף, עתה אשיש מאד על האפלה והסער והעבים כי המה ישימו חשך סתרי ולא תשורני עין, ואיך תשאלני מדוע הלכתי ואיך תיסרני על כי הלכתי? – – שמור נפשך, זה הוא כלל גדול גם בתורה גם בדרך הארץ, רוחנו לא יגביה עוף אם גויתנו תחלה ותחלש, וכל עמלנו הבל וריק הוא אם בגללו נביא על נפשנו מחלה או פגע – מבוא ביתך ולהחבא מפניך תמיד, או האם תדמה כי ביד המטר והקור להרע מאשר ירעו לי אלה האנשים אשר אתם אתהלך ומהם לחמי נמצא? הלא פחד האנשים האלה יגדל מפחד כל הפגעים בעיני ובכל זאת אחרף נפשי למען נפשי, כי אתה עשית לי את הנפש הזאת ומבלעדך לא ידעתי כי רוח ונפש לי, ולולא אתה שקמת להאיר עיני כי אז היו גם רוחי גם נפשי כרוח הבהמה, או אלה בני האדם אשר בהמה המה, והנפש הזאת הלא תיקר בעיני מגויתי, כי בלי נפש מה חפץ לי בגויה, ולמען חזק את הנפש הזאת ולמען תת לה און ועצמה לא אשקוט ולא אנוח, לא אדע מגור, פחד זר לי, וכל פגע וכל צרה אשר יסלו עלי ארחות אידם כאין בעיני מול הטובה אשר אראה בטרם בא קץ לאשרי, בטרם יודעו מעשי בקהל ואהיה נגינת אלה אשר לא ידעו בין ימינם ושמאלם, העושים טובה ולא ידעו מה טוב, והמרבים עשות רע יען כי לא ידעו ולא יבינו לפעולתם ומה המה עושים – ישעיה היה בחור כבן שמונה-עשרה שנה, גבה קומה ודל בשר, וחייו לבנות ורזות, אשר על כן נראו פניו כארוכים מאד, שתי פאות ארוכות וחלקות ומודבקות אל הלחיים ירדו משני צדי מצחו הרחב ותגענה עד קצה הלחיים, בבות שחורות כסו על שתי עיניו, אשר לא גדולות היו אך שחורות כעורב ומפיקות אש. העינים האלה לא התנועעו במרוצה מדי דברו, רק הוסיפו להפיץ ברק, ותעידנה כי האיש הזה נועד להיות אמיץ לב אשר לא יחת מפני כל פגע, ולא רק בשפתיו יצליח להראות כאיש חיל כי אם גם בלבו, וכל מתבונן בו בעת ההיא השתומם בלי כל ספק וישאל את נפשו: מאין באו העינים האלה אל הבחור הזה, אשר כולו אומר רפיון ידים וכח. הזקן התבונן בו בדברו שבע רצון הנהו לשמוע ניב הבחור ומבלי ענות אותו על דבריו פתח את דלת החדר הנשען אל החדר ההוא ויאמר: חנה רעותי – – כרגע אקרא לאמי – נשמע קול נעים מהחדר השני. ואחרי נפתחה הדלת ואשה כבת חמשים, אשר קומתה ממוצעת, פניה מאירים ממהרת מעט בלכתה באה החדרה ותאמר: הלא קראת לי אישי? – אבל מה זה תראינה עיני? – קראה פתאום ותתר ממקומה בראותה את ישעיה – איפה היית? ואיכה באת הלום? הן לא ברגל הלכת בליל אופל כזה, הן מים מפכים מבגדיך כמעינות, מה זאת? – – על זאת כבר הוכחתיו, אך אחפוץ כי יחליף את בגדיו עד כתנתו, כי אירא מאד פן יבולע לו – – צדקת צדקת, בוא אתי החדרה, בוא – – לך כרגע הלא צויתיך – ענה גם הזקן אחריה בראותו כי הוא ימאן ללכת. הזקן הביט אחריו בצאתו וינע ראשו וישב על כסאו. אדון הבית היה איש כבן ששים, גבה קומה ודל בשר זקנו הקטן והלבן כסה רק את קצה לחייו מטה, ועל צדיהן היו שערות רק זעיר שם זעיר שם, עיניו ירקרקות ומפיקות חסד ורצון, חטמו ארוך ושרוע ומצחו משתרע עד למעלה ושערות קצרות ולבנות תכסינה אותו אך מעט. הוא הביט אל צד הדלת בתמכו ראשו בידו השמאלית הנשענת אל השלחן ואת הימינית שלח אל הדלת כמו חפץ להראותה לאיש בדברו לנפשו: אבני חן כאלה לך, ישראל! פנינם יקרים, אך רפש ובוץ יחשיכו תארם, יעיבו פניהם, ברק חנם יועם ואיש ערכם. הה איכה תשתפכנה אבני קודש כאלה בראש חוצות! הקינה הזאת היא לקינה גם עד היום, על חרבות ירושלים ישבת אתה המקונן על שבר בת עמך. הצר והצורר אשר חלל מקדשיה ראו עיניך חללי עמך יזובו בידי מדקריהם, בני ציון היקרים נרמסים כטיט חוצות, זאת ראית ונהמת ובכית מרה ותבקש כי יהיה ראשך אך מים ועיניך אך מקור דמעה על חללי בת עמך, ואיך נבכה אנחנו ואיך נמרר בבכי אם כל אלה תראינה עינינו, כל הצרות אשר הביאו עלינו צרינו ולוחמינו שכורי הנצחון תתחדשנה לרגעים, ולא יד צרים חלו בנו כי אם ידי עמי. המה ישחיתו נחלתם, על כל עץ פרי וענף נחמד יניפו הגרזן לבערו, כל חלקה טובה יכאיבו באבנים, המה בידיהם יכינו קבר לאלה אשר יעלו ביונק לפניהם להשביע נפשם פרי תנובה. המה יניפו ידיהם לכבות כל כוכב מאיר אשר יחל להפיץ נגהו עליהם, המה בידם יביאו כל צרה ופגע על נפשם ועוד ישישו במעשיהם ויתברכו בלבם כי טובה יעשו בעמם. לבי יהמה לך עמי כחלילים, כהה הנני לשברך ואומלל אני כי רפואות תעלה אין בידי להשיב לך רוח טהור רוח חיים. מי יתן ויהיו בני הנעורים הבאים אחרינו מאושרים ממנו, מי יתן ויהיו המה הרופאים הנאמנים לעצמות היבשות האלה, מי יתן ואחרי אשר אנחנו בחשך נרפד יצועינו, אנחנו בני הדור הזה, מעפר אחר יצמח ויעלה ויגדל. זרע רב לך ישראל אך איה הכורם אשר יגדלנו? זרע טהור לך אבל איפה נמצא עוד חלקה טובה אשר לא נשחתה, צחיחי סלע, אבני גיר מנופצות, קוצים וחרולים יכסו פני כרמך בת עמי ותקותי מה היא? כמעט פסה כל תקוה מלבי להיטיב עוד… להיטיב? ומה אדע אני מה טוב? האם אדע אני ללמד ארחות יושר? האם לי הצדקה לחרף את אחי על דרכם כסל, אם אראה כי גם אני לא בדרך סלולה הנחיתי את בני יחידי? כן הוא! בני העבירני ללכת, רוחו נשאוהו הלאה הלאה וימאן עוד למשוך בעול. בני בני, בך שמתי תקותי כי אתה תעשה ותצלח להושיע לעמך ותוחלתי נכזבה, אגדיל איפוא מטע ידי זה אשר בו חנני אלהים להשיב נפשי, הוא יהיה לי לבן ואני אהיה לו לאב, לא גויתו כי אם רוחו יצרתי, רב לי רב, אחזיק בו ואגדלנו ואשמרנו למען יפרח ויגדל ויהיה כזית הודו לעמו, וגם אני בקברות עולם אנוח ורגבים ידבקו סביבי, אז אולי יתעורר רוחי וישיש לראות פועל ידי עודנו חי ולמחיה הוא לאדם רב. הבריקו עיניו מדי דברו, איך הפיצו זקים כאיש ערוך למלחמה, כמעט נפלתי על צוארו ואשקהו, אך לא! לא אשקהו, לא אחבקהו, ומי יודע אם לא משנה שמחות שמחתי כעת בבני לולא רפה רוח הייתי, לוא אזרתי כח להסתיר אהבתי בקרבי, מי יודע כמה נשיקות העתרתי עליו כעת לוא גרעתי ממנו אחדות בעוד אשר ילד קטן היה… אך למה זה אריב את נפשי עתה, כאדם עשיתי, אך חלילה לי מחטוא לאלהים, ואם גם לא ככל אשר אקרב וארחק יקרב בני וירחק, אך בכל זאת הן ישר לב ותמים דרך הוא, לא ירע לאיש ולא יעקש דרכיו. מי יתן והיה לו לבב לאהוב את עמו כאשר תאהבהו נפשי, כי אז הלא… אמנם מי יודע אם לי הצדקה לאמור נואש? עוד נער הוא. עוד יטה אזנו למוסר אביו אשר יאהבהו ויורהו, עוד אראה בשמחתי כאשר… הזקן עצר במלים כי אשתו עם ישעיה שבו החדרה. – ראה נא מחמד לבי – קראה האשה בבואה החדרה – איך נהפך ישעיה לאיש אחר, הבט אל תארו ואל קומתו, הבגדים בגדי אמיל שינו פניו עד כי איש לא יכירנו, לבחור נחמד, הנה כן ישנו הבגדים תואר איש כאשר לא פללתי, אשמח לראותו בתבנית הזאת, אמנם יפה הוא למראה עתה – – אל תרבי להללנו – ענה הזקן רצון בהתבוננו בישעיה ועיניו הפיקו שמחה עם תוגה – אל תרבי לדבר לו חלקות, פן יגבה לבו וישים לבו לתואר הפנים והבגדים ולא לזאת נוצר, ועוד זאת כי אז יכבד עליו עוד יותר לשוב וללבוש בגדיו הראשונים בשובו אל הישיבה – – אל יפול עלי לבך מורי, כי גאה וגאון רחקו ממני, ואף כי בבגדים זרים לא אתגאה, לבי ירום ונשא בהתבונני בבגדים הטהורים אשר הלבשת בהם את רוחי, בהסירך מעטה כזב ומכסה מגואל מעל עיני, בהראותך ובתתך לי עדי הנפש והרוח, בהם ירום לבי, ינשא ויתפאר אך לא יגבה, בהם אמצא שמחה ויעטרוני כבוד בעיני, אבל גאון לא יתנו גם המה לי, כי לא לי המה העדיים כי אם לך, וכל איש אשר תלבישם בהמה כפי כתנתו יאזרוהו, ורק בי בחר המקרה להצליחני לקחת מידך את היקר אשר רבים לא יבינו ערכו, כאשר גם אני לא הבינותי מה הוא בטרם פקחת לי עינים, אבל המלבושים האלה מה המה? האם בעמל רב ימצאם איש, או ברוב חכמה ודעת יבוא עד תכונתם לדעת ערכם? – – אמנם גם לזאת דרוש לב וטוב טעם להבין יתרון בגדי אנשים, אשר יתנו פאר ללובשיהם מעל בגדי המתעתעים האלה אשר יתעבום ויתנום לשמצה והמה לא ידעו עד מה, יגזלו תואר אדם מהמה ולא יבינו, ועוד יתפארו בהם ויחזיקו בהם כבדבר קודש ולא יתבוננו כי צלמם נבזה בעבורם – – שאני אלופי אם אשיבך מלים בתורת שפתך אשר השמעתני, הלא כזאת פעמים שלש הקשבתי מפיך כי כל טוב טעם ודרך הארץ וחוקות החיים המה רק על פי מנהג הדור יצא משפטם, יש אשר מלפנים יהללוהו ויכבדוהו ועתה הוא ללעג ולקלס ויש אשר עתה יתפארו בו ולפנים שמו בו תהלה, ואם טובים המה המלבושים מכל חוקות החיים? הן זאת נראה כי פני הבגדים ישנו מעת לעת הרבה יתר מכל דרכי האדם וחוקות החיים, עד כי גם המשורר בחר בלבוש לסמל החלוף והתמורה, בלבוש תחליפם יאמר, ואם כן הוא מה יתרון לאיש אשר יחליף את תואר לבושו שנה בשנה או חודש בחודש מהאיש אשר יחליפם אחת בדור? – – כמעט נצחתני תלמידי, אבל שים אל לבך כי ראשית דעת טוב טעם הוא להתבונן למנהג הדור, והאיש אשר יחפוץ בזדון לבר לו דרך חדש לנפשו חוקי חיים זרים לרוח יתר בני האדם, לו משוגע או קשה עורף יאמר – – אמנם כן יאמרו, אבל אני אדמה כי לא כן הוא, בעינינו נראה, כי לא על פי מעשיו יובא איש במשפט, כי אם על פי מצבו; אם עשיר ונשוא פנים ישנה ממנהג העם אז על פני כל העם יכבד, והמקנאים בו ימהרו לעשות כמוהו. איש הנודע לחכם יעיז לדבר בפני כל אשר לאיש אחר נחשב לאולת וכל שומעיו יהללוהו. איש נדיב בעמו יעשה מעשים אשר לחטאת או לשגעון נחשבו לוא עשם איש שפל. ומה הוא המנהג אשר נחשבנהו? ואיפה הוא החוק אשר נאמר עליו ראה זה הוא חוק החיים לקטן ולגדול? ואיך נרשיע את עמנו על מאנו להסיר בגדיו מעליו אם הוא מנהגו? ומי זה ישנה דרכו אם לא הוא בנפשו? הן אל דרך הגוים לא ילמוד לעשות כמוהם, הן במעשיהם לא יתפאר ולא יתחרה לצאת בעקבותם בכל דרכי החיים, ומדוע יחליף לבושו רק יען כי דרך העמים הוא? – – אבל גם זאת היא רעה חולה, כי יקשה ערפו לבלתי לכת בדרכי החיים ככל העמים. הן לא תצדיקם לאמר כי יתרה יעשו בהנזרם מכל החיים, מאלפי אלפים נפשות אדם ויבחרו להם רק לנפשם, ועל זאת הנם נרדפים ומעונים, נרדפים מחוץ ומעונים מבית, כי כל רגש חיים רחק מהם, כעצמות יבשות יתגלגלו בבקעת התבל וכל רוח חיים אין בהם, כגויות בלי רוח יתהלכו בארץ, כנפשות פורחות אשר אין נשמה באפן ואף קבורה לא היתה להן, האם גם לחיות בארץ ולהתבונן בכל מפעל ומעשה כי איש חי הוא אסור מפני חוקות הגויים? – – ואני לא כראותך אראה כל אלה, סלח לי מורי, כי את תורתך אקח לכלי מלחמה לי להלחם נגדך. אם היהודים לא יתאוו לבחור בדרכי העמים לא נוכל לשים אשם נפשם, כאשר לא נחטיא את הזקנים על מאסם בדרכי בני הנעורים וימאנו לבחור בהם, והזקנים הלא מעטים המה לעומת הצעירים כמספר בני ישראל נגד מספר כל העמים, לאמר לכל הזקנים: שנו דרכיכם ומעשיכם יען כי בני הנעורים בחרו להם דרכים ובני ישראל הלא זקנים המה לעומת כל העמים, עם ישן נושן אשר היה לעם בטרם עוד חבלו הארצות האלה את יושביהן, והוא ישנה דרכו מפני דרכם? ובדבר החיים אשר אמרת כי ימאסו בהם אדמה כי המשפט הזה לא מלבך יצא, אני הסכנתי לשמוע מפיך משפטים ישרים ונאמנים, והמשפט הזה כבר נשמע אלפי פעמים ולא לך הוא, ועל כן ארהיב עוזבנפשי להגיד על פניך כי משפט מעקל הוא מאד. הרשיע את עני על כי לא יאכל מעדנים, שים אשם נפש אסיר על כי לא ילך לשוח בחברת רעים, הרשיעני אני על כי אוכל לחם חסד ולא אראה פרי מעמל כפי, אבל הן מענה אחד תשמע מפי כולנו: לא נוכל; ועל המענה הזה ילא גם חכם לב למצוא תשובה. לוא יכלו בני עמנו להתענג בחיים, לולא סכו כל דרכי החיים בעדם בסירים, לולא הושיבום בשפל בחזקת היד, לולא לעגו להם וחשכו מפניהם רוק בבואם בחברת אנשים, לוא נתנום לחיות על פי דרכם, ואמונתם לא היתה כמכשול עוון להם, כי אז בקשו גם המה חיים ורדפום בכל לבם. אמנם עתה איפה יבקשו וימצאו דרך חיים, אם לא בקרבם רק בין אחיהם? והעמים, האם יחפצו לתת להם שם ושארית בארץ? האם מאהבתם אותם ומחמלתם עליהם ישימו עלילות להם להשפילם ויחרו בהם לאמר: פגרים מתים אתם ותטמאו את הארץ בצחנתכם, בקשו חיים והיו כמונו ואז נחנכם ונקרבכם – כרה שוחה לאיש חי וטמנהו בעפר ואחרי כן קרא לו: התאושש, צא ממחבואך ואני אתן ידי לך – נצחתני תלמידי – קרא הזקן במאור פנים – וזאת היא שלומת פעולתי המעטה כי זרעתי זרעי על ארץ פוריה, והוא יציץ ויוציא פרי הלולים ושמחת לבבי ולנחת רוחי. אחזך ואשמח, אשמע דבריך ולבי ירון ושמח כי תלמיד כמוך לי, אך גם זאת זכור ואל תשכח, כי אהבתך לעמך אל תטה לבך ממשפטי צדק, אהבתך לעמך תתן פאר לנפשך אך אם יחזק רוחך לבלי הטות משפט, כי אם כה תעשה אז יצא שכרך בהפסדך, ואת אשר תיטיב באהבתך תשחית על ידה, כי רק האהבה במשפט ודעת תצמיח טובה ולא אהבת הקופים אשר תחנק פרי בטנה בחבקה אותם – בדברו הדברים האחרונים נפלו פניו פתאום. – בדבריך אלה תזכירני את אשר קראתי זה לא כביר באחד הספורים: איש אהב עלמה בכל עזוז נפשו ורגשות לבו, בה חזה כל חיי רוחו ותקותו ומשושו, היא היתה כל מערכי לבו בשינה ובהקיץ ובלעדה נבחר לו מות מחיים, והנה בא רעהו אשר בקש בכל לב רק אשרו ויוכיחנו ויאמר לו: אבל שפוט והתבונן מאד על דרכי העלמה ועל תכונת רוחה, פן תמצא בה מגרעת, פן לא נעלה היא כאשר תראה אותה עתה, אסיר האהבה, זכור כי אם תקחנה לך אז הלא כל ימיך תהיה אסיר בחבליה – – בחכמה דבר האיש וכרע נאמן – אמר הזקן – כי רגשות לב בני הנעורים יתעום לא לעתים רחוקות בתוהו לא דרך, ישקום כוס שכרון לחזות תהפוכות, ואז אחרי שתו לרויה מכוס אהבתם יפוג יין האהבה ויסור השכרון וישאר בלב אך שמה ושאיה ולפעמים גם נוחם ויגון – – אבל האוהב השכיל ממנו, הוא ענה אותו: אך איך אחזה אחרת אם עיני כה יראוני? ואם אוסיף לזכור אותה אוסיף אהבה, ואם ארבה להתבונן בה כן ירבה חינה בעיני, ולוא ראית אותה כאשר אחזנה אני כי אז לא כזאת יעצתני, ולוא התבוננתי בה כמוך, כי אז אך למותר היתה לי עצתך, אני אחזה בה חיי רוחי ואתה תפחד פן אמצא בה מגרעות אשר לא פללתי, אבל האם גם בחיים לא נמצא מגרעות ובכל זאת נבחר בחיים, ומי זה יבער ויכסל לבקש מראש מגרעות בחיים הבאים להשבית כל תקוה מלבו? – – הוא דבר כאוהב אשר אהבתו על שפתיו כאש צרבת, אשר סערת רוחו תשביח כל משפט נכון, אבל לא בחכמה דבר – – אמנם כן הוא. הוא דבר כאוהב ומשפטו נאמן כמשפט אוהב, ואם אחר אחרת ישפוט הוא יען כי לא יאהב, ואיך יוכל האוהב לקבל עצה מפי אחר ואיך יחשוב האחר לתת עצה לאוהב? וכן אשיבך מלים גם אותך, אתה תורני כי אהבתי לעמי לא תתעני. אבל אם אהבה בלבי לעמי אז אאמין אמונה אמן כי כל משפטי נאמנים וכל משפט אחר כמו זר יחשב לי, ואם האהבה הזאת לא לקחה כל לבבי אז הלא אדע לדבר משפט ככל איש שופט בלי אהבה – – אולם זכור כי לא כאהבה לאשה האהבה הזאת. לאהבה ההיא תספח גם תאות בשרים, בת הדם, אשר בעת ירתיח אז יעלה תמרות עשן להקדיר כל רעיון טהור ומשפט מאיר, ונגד התאוה תקצר גם ידי איש חכם להלחם בעת אשר תרים ראש, היא תצודד לב ותשים אסורים בהרוח ותשחק בו כצפור, ואם גם תרבה חכמת איש לכונן לבו לחקור בעת אשר שלום לו מהתאוה, אך בקומה למלחמה אז תסוג אחור ותסתיר פניה עד יעבור זעמה, ובכן נראה גם חכמים נבערים ככסילים בנוח עליהם שבטה, אך לא כן האהבה הזאת, האהבה לעמו, היא לא בשאון תאכל כי היא לבדה לא שלובת זרוע את התאוה תבוא בלבנו, היא לא תסכסך חושינו בקרבנו, ואם אך נבקש אז ימצא לבנו בכל עת די און לו לשפוט מישרים – – ואני לא אבין איכה תהיה אהבה בלי תאוה, אם אוהב את עמי אז תתאוה נפשי להכבד בכבודו, ואם יעיז איש לשום כבודו לקלון אז אתעורר ואקצוף כי בכבודי נגע לרעה, ותאות הכבוד האם לא תאוה היא ככל התאוות? האם אין די אומץ גם לה להוליכנו אחריה כשבויי מלחמה? האם לא תתן בלבנו אומץ ועוז להלחם ולשאוף נצחון? ובעת מלחמה האם נשים לב לחמלה על מחנה אויבינו ולא נוסיף להלחם כל עוד אשר בידינו לאסור מלחמה? או אם לא נבקש להסתיר כל חסרונותינו לבל יראו ללוחמינו? הלא כל אלה נעשה בתאות נפש ככל אשר תמצא ידינו, ואם כן הוא, הלא האהבה הזאת לאהבה ההיא נמשלה. אבל אני אדמה כי אהבתי לעמי לא תתעני, כי היא לא כמצות אנשים מלומדה באה בקרבי, לא רק רגשות נפשי הולידו אותה, ותהי להפך, כי בעת אשר החילותי לקרוא בספרים בסתר זה שתי שנים, ואקרא הספרים הכתובים עברית ואראה בהם רק רע על עמי, כל הסופרים יריבו בעמם, ייסרום במוסר אכזרי, כל חטאת וכל אולת יטפלו עליהם, כל מנהגיהם ודרכיהם כצנינים בעיניהם. בראותי זאת אמרתי רגע: אכן עם מושחת הוא כי גם בניו יקומו בו ויגלו שוליו על פניו, וכמעט החלותי לקצות בעמי בטרם עוד ידעתי אהבה, כי זאת לא הורוני מנוער. הורינו ומורינו יורונו רק חוקי הדת, ירבו להביא בלבנו דעת התורה, אך אהבת העם לא תשמע ולא תזכר על פיהם, ותהי לי ראשית דעתי למוקש להרשיע את עמי על פי דברי אחרים, כי עוד לא ידעתי משפט, וכל הכתוב על ספר כתורת אמת אשר לא תמוט לעולם כן הראיתי לדעת, כי לעם הזה יאתה אהבה וכבוד, התבוננתי לדורות אבותיו ולמצבו עתה, לזכרונותיו מימים מקדם ולחפציו ומעשיו ביום הזה ואראה, כי בכבוד עמי להתפאר כי לא עתה אבוש כי בן הנני לעם הזה, אשר צרותיו רבו מחטאותיו, פגעיו משגיאותיו ולא לו להוסר על כי ירחיק בניו מדרכי יתר העמים, כי אם למדיחיו, לאוכלי שארו ובשרו באכזריות חמה, למצמיתיו בחושך להם להוסר, להם בושת הפנים, כי המה אשר להם כבוד ותפארת, כח וגדולה, המה בזרועם החזקה לא יכלו לנצח את העם הזה השפל ורפה הידים, המה יתגרו בו מלחמה לבקרים ולא יצליחו, והוא בשפלותו ינצחם וישיב אחור ימינם, הוא בשפלות ידיו על עמדו יעמוד כסלע איתן אשר גלי הים בזעפם ישברו ויתפוצצו בהגיעם עדיו והוא ממקומו לא ימיש, הוא ברוחו יגבר חיל ויעמוד ויחיה והמה כחצים ימלו, הוא יחיה והמה יחלפו ואינם, ואיך לא אוהב אותו אם אכבדו? ואיך לא אכבדנו אם לו הנצחון? ואת האהבה הזאת הביאה הדעת והחקר בלבי ועל כן אחשוב כי לעולם תעמוד – – ואם כן אתה עתה תשים לאל כל דברי הסופרים אשר הגידו לעמנו דרכם על פניהם ותתנם כולם לחסרי דעת, או נעוי לב אשר ידברו משפט ולא ידעו, ישמיעו מוסר ולא יבינו מה טוב? – – זאת לא אמרתי, ונהפוך הוא, אלה הסופרים פקחו עיני לראות את אשר אראה, המה הכינו לבי לחקר, בקראי דבריהם אמרתי הבה נא ואראה אם צדקו כולם יחד בריבם, והמה הורוני לחפש ולהתבונן, וגם זאת אחשוב לעמי לצדקה, כי בניו לא ינוגעו במחלת האהבה העורת לעמם, אהבת הקוף, כי אם יביאו מעשיו ודרכיו במשפט, וזאת היא האהבה הנאמנה, וזאת תתן פאר לכל העם. ואם אמנם לא אכחד, כי מעטים המה אלה אשר בדעת ומשפט ידברו, והרבים בהם יצאו להורות בטרם למדו, יוכיחו ולא ידעו עד מה, רבים המה הצועקים השכלה למען יחשבו כמשכילים, וכל דבר חדש השכלה בעיניהם ולכל מנהג ישן אך טיח תפל יקראו, יבכו על מחסור עמם ולא ידעו מחסורם המה, אבל הן זה כל האדם לבקש להורות דעה, ואם רבה דעתו הוא, או אין, זאת לא כל איש יבין. ואחרי כי הדעת והחקר היו ימים רבים לישראל לזרא, לכן צמחו חרולים כאלה על תלמי שדהו, אך גם המה כענן יעברו, מפני אור השמש יועם נוגה הכוכבים ומפני אור הדעת הנאמנה אשר החלה למצוא מסלות בעמנו ידעכו מאורי מתעים האלה ואינם, רק דברי המורים הנאמנים היודעים עת ומשפט ככוכבים יזהירו עד עולם – – נצחתני שנית בני, נצחתני ותתן עונג לנפשי בדבריך אלה, חזק והתחזק בדרכך זה והיית לאור משמח חיים לעמנו – קרא הזקן בשמחה גלויה. – אשרי התלמיד אשר ימצא דברים להוכח את מורו והוא יודה לדברו, אך על דעתי לא נצחתיך, כי רק בוחן היית לבבי ורוחי למען דעת אם עשו דבריך פרי בלבי, כי הלא ככל אשר דברתי שמעתי מפיך רבות פעמים, אתה הוריתני לדבר במשפט, אתה נחיתני בשבילי הדעת ומשלך נתתי לך – רגעים אחדים החרישו שניהם ותפתח דלת החדר השני וילדה כבת שלש עשרה שנה נראתה על הסף. – מה חפצך צפורה בתי – אמר הזקן אליה – גשי הנה, האם כבר כלית מלאכתך? – – אמי אמרה כי ישעיה נהפך לאיש אחר בהחליפו בגדיו, ויהי לבחור יפה ועל כן באתי, כי אחפוץ לראותו. אך חכיתי עד כה כי לא חפצתי להפריע אתכם בדברכם יחד, אבל עתה כאשר החרשתם באתי הנה –. הזקן שחק וישקנה על מצחה והילדה נגשה אל ישעיה ותתבונן בו רגעים אחדים ואחרי כן אמרה: קומה עמוד על רגליך ואחזה אותך מכף רגליך עד קדקדך – הוא עשה כדברה והיא קראה: האח! אמנם בחור יפה הוא עתה, ועד עתה לא תואר אדם היה לו, במלבושיו אלה יראה בתפארת אדם. טוב עשית כי החלפת שמלותיך, הן לא תשוב להמירן שנית? האין זאת? עתה תראה כאמיל, אבל אמיל יפה ממך, הוא חסון כאלון ואתה דל בשר, מדוע לא תשים לבך להיטיב פניך, לחיים רזות לא נאות למראה – – לא בדעת תדברי בתי – קרא הזקן. – אם לא בדעת דברתי לא אוסיף – ענתה הילדה ותקפוץ פיה ושפתיה האדומות כאלמוגים הורמו מעט. ואחרי אשר החרישו רגעים מעטים אמרה: אבל את הבגדים האלה לא תמיר בישנים? – – אמירם – ענה ישעיה. – זאת לא אוכל להבינך – – תוכל, תוכל, אם תחפוץ, אני הקשבתי לכל דבריך אשר דברת את אבי ואמרתי: אכן ניבו נעים ובחכמה ידבר, אני הבינותי כל אשר אמרת ואראה כי מישרים דברו שפתיך ומדוע זאת לא אבין עתה את אשר תדבר? – ישעיה לא מצא מלים לענות אותה והזקן אמר: אם כן תתני לדבריו צדק ואותי תרשיעי? – – הן גם אתה במו פיך אמרת כי הוא נצחך – – האם כלית את למודך? – – עוד לא כליתי – – אם כן שובי וכלי את מעשיך, וגם לנו לעשות עתה את מעשינו – הנערה בלי חמדה מהחדר והזקן אמר: הנה זה אמונת לב הנער, כל אשר יהגה בלבו יביע בלשונו, מי יתן ויכולנו גם אנחנו לעשות כזאת תמיד, כי אז אולי לא רבו צרות האדם – – הילדים יוכלו יען כי אין פחד אויב לנגדם, אבל אנחנו לא נוכל, אם אנסה להשמיע את אשר בלבי לחברי ולעומדים עלי אז אביא עלי קללה. בתחלה הכני לבי על כי אכזב לשואלי בשאלם אותי: אנה אלך בלילה, אך עתה אעשה זאת במנוחת לב, כי אך את נפשי אציל, וגם כל פחד אשר פחדתי בתחלה סר עתה מלבי, אני אוסיף להחזיק בדרכי ויעבור עלי מה – – אבל מדוע זה לא תשית לבך ללכת אל אחת הערים אשר שם בתי מדרש לחכמה ותקנה דעת לעין כל, לא כגנב במחתרת? – – גם זאת לא אוכל, יקר אתה לי מורי מאלפי מורים וגם דעת התורה יקרה בעיני מאד ואוהב ראש הישיבה בכל נפשי. כי הוא איש חמודות מאין כמוהו – – אני שמעתי זה פעמים רבות תהלתו מפיך ועל כן נכספה נפשי לראותו ולדבר עמו, אך לא אדע איכה אעשה זאת. אבל לך ידאג לבי, בלילה כזה, אירא מאד פן תביא מחלה לנפשך – – אני לא אפחד מכל מחלה, ועלי להכיר טובה לשתי המחלות אשר הוכיתי בהן, לולא הוכיתי בקדחת לפני שתי שנים כי אז לא צוו עלי הרופאים ללכת לשוח ולא נודעתי לך מורי ואלופי, ולולא נוגעתי אחרי כן בצרעת כי אז לא יכולתי לבוא לביתך כפעם בפעם, כי כולם האמינו כי רק לרופא אשר בבית השר אלך, ובשובי אחרתי בביתך שעה ושתים ותהי לי למשיב נפש ויסורים כאלה אקבל באהבה – – עודך עול ימים ולא תדע ערך השלום בעצמות ולשד החיים, אבל בימי הזקנה אז יובא כל איש במשפט על אשר לא שמר את גויתו מצנים ופגעי המחלות, אז יתן איש בכל חפץ לבו חלק רב מדעתו וחכמתו למען השיב לו מוח עצמותיו, אשר השחית בנוער בלי דעת. אם כח העלומים יוקח ממנו בימי העלומים מה יותר לנו לעת זקנה בכלות גם כח רבי הכח? – – לוא היה בידי למצוא לי דרך אחרת כי אז עשיתי זאת בחפץ לב, אך מה אעשה אם לא אוכל, והדעת אשר תרוני יקרה בעיני מכח גם מהחיים – – אנסה לבקש עצה ומזימה אולי אוכל הועיל לך, ועתה הגד נא מה חפצך ללמוד כעת? – בי אלופי, חפצתי לבקשך כי נחדול מקרוא ספרי משוררי הרומים אשר קראנו עד היום, המה אם כי נתנו שמחה בלבי אך לא ירוו נפשי, אם תחפוץ לתת חפצי אז נשים לבנו לדתי הרומים ומשפטיהם, נפשי נכספה מאוד לדעת את המשפטים האלה אשר המה כאבני פנה לכל חוק ומשפט גם בימינו אלה – – ולהשוותם למשפטי התלמוד, האין זאת? – – – אמנם כן הוא, גם זה חפצי, אך גם מבלעדי זאת תנעם לנפשי דעת חכמת המשפט מכל יתר המדעים – – הן עד עתה גרסה נפשך בדברי ימי העמים לתאוה – – גם היום לא סר לבי מאחרי דברי ימי העולם, אך אותם אוכל לדרוש מעל הספר בלי עזרת מורה, כי דבריך ומשפטיך אשר השמעתני חרותים על לוח לבי והמה יהיו לי לעינים בכל עת, ואותך אבקש להדריכני לצאת ולבוא בו – – לתלמיד כמוך אשר יבלע כל תורת מוריו כבכורה בקיץ תקצר גם חכמת מורה רב הדעת להורות אותו לאורך ימים, ואף כי מורה כמוני. הבה ואעשה חפצך, כל עוד אשר בידי להורותך ואחרי כן תהיה חברי – – על דעתי עוד יארכו הימים – ענה ישעיה. ויחלו להגות יחד, וכה ישבו זמן כביר עד אשר הפריעתם בעלת הבית בקראה אותם לארוחת הערב. עתה עת היתה לילדה אשר כלאה רוחה עד הנה בחזקת היד, להעתיר דבריה על ישעיה ולבקשו לבל ימיר את בגדיו שנית. הילדה היתה נעימה ונחמדה מאד, לחייה מלאות ואדומות כתפוחים, מצחה זך כשלג ושערותיה הארוכות מאד עד הברכים הגיעו בשתי מקלעות משי, פיה הצר ושפתיה העבות מעט והאדומות כעצי אלמוגים, חוטמה הקצר מעט נתנה לה לוית חן, וכל רואה התפלל בלי ספק מבלי משים, תפלה: יהי רצון שתשמחי עין גם בימים הבאים כאשר תשמחי כעת. עתה בדברה, ובהרימה שתי כפות ידיה יחד כמתפללת אל ישעיה לבל ישוב וילבש בגדיו מאז, לוא ראה אותה גם איש שונא את התבל והחיים ובני האדם, גם הוא שב ונחם ואמר: אכן יש גם נעימות בתבל, ואף כי אלה אשר ישבו אל השלחן ואשר יאהבו את החיים והתבל ובני האדם, המה לא יכלו התאפק וישקוה חליפות האב והאם, וגם פני ישעיה העידו בו כי לא למורת רוח היתה לו זאת ברגע ההוא לוא היה גם הוא אב או אם או למצער אח לילדה. אבל אחרי כי כבר עבר המועד ועתה קצרה ידו מהיות אחת מאלה, לכן הניע גם הוא את שפתיו כמו גם הנה תשקנה הלחיים היפות. הילדה לא הבינה מה זה היה פתאום לאבותיה כי נשקוה באהבה כזאת, כי עוד ילדה היתה, אף כי בערים ההן תקרא ילדה בת שלש עשרה כבר זה כשתים או שלש שנים בשם "כלה". וכבר ידברו בה וישאו ויתנו במחירה וגם אם לא בת עשירים גדולים היא, כבר שמעה למצער שם עשרה חתנים ומפי אמה מאה פעמים בדברה את השדכנים כי בתה יפה עד מאד, היא שמעה כל אלה, כי אף אם ישלחוה החוצה מדי תדבר האם את השדכן אבל בעבור זאת תבין כי אודותה ידברו, ואם כן לה הצדקה להטות האוזן לחור המנעול. אבל הילדה הזאת, אחרי כי אבותיה בין פריצי עמם נמנו, לכן יסור יסרה אל זועם ולא החל עוד לעשות למענה המלאכה הכבדה כקריעת ים סוף והשדכנים, מלאכי האלהים ועוזריו, גם המה לא הזכירוהו לעשות חובתו, ובכן נותרה עוד הילדה ילדה, ולא ידעה כי יפה היא, וכי מדברה נאוה מאד, ותחשוב כי מחכמה דברה כזאת לבקש מישעיה כי ילבש בגדי עם הארץ, ועל כן מצאה חן בעיני אבותיה, לכן הציקה לו מאד בדבריה עד אשר הבטיחה כי עוד יעשה חפצה, אבל לא עתה. בהבט שמעיה אל בתו וישעיה ובשמעו הדברים האחרונים האלה עיניו פתאום ויפיצו זיקי שמחה, כמו רעיון חדש נעים לנפשו עלה על רוחו וירנין לבבו ויבט בשמחה גלויה ועליצות לב רגע בבתו בתלמידו, ומבטי עיניו פגעו במבט עיני רעיתו וגם הנה הפיצו גיל כמו רוח שמחה מלא מלב אישה בא גם אליה, וגם על לבה עלתה המחשבה אשר נתנה שמחה גדולה כזאת בלבו. שמחה גם היא כי הבטיחה לעשות חפצה ותאמר בשמחה: ועל זאת הנני גם אנוכי לעשות ככל אשר תבקש ממני, אני אלמוד מעתה בכל לבי שפת עברית כאשר תבקש – – טובה גדולה תעשי לי – קרא ישעיה בשחוק גדול בהניעו ראשו – לוא היו לי תלמידים רבים כמוך כי אז העשירוני עושר גדול! אבל עתה הראיתי לדעת כי לא בחפץ לבך תלמדי השפה הזאת, כי רק למען שלם לי כמפעלי תאמרי להגות בה בשום לב, אולם אני אמרתי כי לא למעני כי אם למענך תעשי זאת – הוי! קראה הנערה – הנה החל שנית לשחרני מוסר, אבל נסה נא היות נערה בת שלש עשרה כמוני וללמוד שלש שפות ומלאכת יד ולפרוט על פי הנבל, ואחרי כל אלה ללמוד עוד שפת עבר! – – אם כן עזבי אחת משלש השפות אם כה יכבד עליך ללמוד כולן – – אבל איזו שפה אעזוב, שפת פולנית היא שפת הארץ, ובלעדה לא אבין לדבר את איש, בשפת צרפת הלא ידברו כל אלה אשר לא בין הנבערים מדעת חלקם, כן אמרה לי מלמדתי, ושפת אשכנז שפתנו היא, שפת כל היהודים, רק כי המה לא ידברו בה כן, אך בשפת עבר מי ידבר? היא רק למען הגברים, כי אין להם מלאכה אחרת – – אבל זכרי כי היא שפת אבותינו – – אבותי לא ידברו בה, כי אם בשפת אשכנז – ענתה הילדה בעוז. – אך לפנים היתה היא שפתינו, בה דברנו ובה כתבנו, ועלינו החובה לחובב זכרון אבותינו – – אם כן מדוע חדלו מדבר בה? הלא אם יקר זכרון אבותינו בעינינו למה המירו אותה אבותינו בשפת אשכנז? ואם עלינו לתקן את אשר כבר עותו המה? – – לא מלבך הוצאת היום מלים, מי הגיד לך כאלה? – – ענני על שאלתי ואז אגלה לך תורת מי עברה על לשוני, הלא שאלתיך ואם יש לך מלים ענני, כי אחת היא לך אם מלבי הוצאתי המלים או אין – – הלילה הזה הוא עת לתלמידים לנצח את מוריהם – קרא הזקן בשחוק. – ואני לא כן אדמה – ענה ישעיה – כי אמנם אני לא נצחתיך, וגם היא לא נצחה אותי – – אם לא נצחתיך, ענני דבר על שאלתי – קראה הילדה ותלטוש עיניה לו בשחוק, כמו בקשה לאמר: אמנם נצחתיך אך אתה תמאן להכנע. – הלא שאלתיך נשמת מי יצאה ממך? – – אבל אני אדמה כי אחת היא לך – – לא אחת היא לי, אם לבך הרה והגה מחשבה כזאת, אז אות הוא כי די תבונה בו לחקור ולשפוט את הדבר ואז יבין גם את המענה, אבל אם מפי אחרים שמעת זאת, אז אספוק מאד אם תביני את המענה למענהו. לשאול נקל הוא מהשיב, כאשר נקל הוא להרוס מלבנות וכן להבין שאלה לא דרושה רב תבונה, אך להבין את התשובה דרושה בינה יתרה, התביני מלי – – אבין ואומר כי צדקת, כי אמנם דברי אומנתי דברתי ואני לא חשבתי אם צדקו או אין –. מנוחה ונחת בנוה ישרים, בשבתם בשכבם בקומם ובצאתם, כן המה במעשיהם ובשיחתם. עונג ונחת שבעו בעל הבית ואשתו בהביטם בבתם אשר עלתה כפורחת לפניהם ובישעיה בדברו עמה ובהבינו אותה בינה כגמול בעד הלקח אשר לקח מאביה, עד אשר באה עת השנה ויעזבו את מקומם וילכו לחדר המטות, לבד ישעיה, הוא נותר בחדר אשר בו אכלו ועל הערש אשר ישב עליו רפדו יצועו. פרק שלישי: תוגת אב מה נעימה השמחה! היא כל פרי החיים, ובלעדיה המה בעינינו אך כענין רע לענות בו. השמחה היא כקנה המדה למוד בה מדת הימים מה היא, העת אשר בה חזינו פניה על מספר ימינו תחשב, ואשר בה הסתירה פניה ממנו, מימי חיינו נעדרה. אבל היא רק לישרי לב הנאמנים לעובדים בחיים; כבני אדם, אשר ידעו ויבינו מה התבל דורשת מהם תפול לחבל, היא לא ככל יתר מנעמי החיים, כעושר וכבוד וגדולה, אשר לא בכל עת ינתנו לאשר עמל בהם ואשר לו יאתו, היא רק לפי פועל איש תמצא לו, אך שוא יבקשנה איש מזמות ללכדנה בערמתו ואיש זרוע בגבורתו, הבל ייגע איש אוצרות לתת פז תמורתה, וגם פני נכבד ונערץ לא תשא, שם ישר תלך אל אשר בנה לה בית נאמן בלבו, ולא תסוג אחור לפעמים גם מבית מחסור ועוני. אולם מה הנה כל שמחות החיים נגד שמחת האב בפרי בטנו; כאשר לדאגת ההורים בנטות בניהם אשוריהם או בבוא עליהם פגע וצרה אין קצה, כן גם לשמחתם בעת אשר הזמן ישביעם רצון אין גבול. מה מאושר היה שמעיה בהביטו בפני בתו הילדה הנעימה אשר כפרח נעים עלתה לפניו להרנין רוחו ולבו. מה עלצה נפשו בשמעו ניב פיה, ומה רב הגיל אשר מלא כל חדרי לבו בהתבוננו אל חניכו, אל ישעיה, בשמעו מדברותיו נאמרות בצדק ומשפט. לשמחתו ואשרו לא היה קצה בהתבוננו בו, אבל לא יען כי תלמידו היה, לא רק יען כי הוא יצר אותו ומחכמתו חלק עליו. אם אמנם גם אלה הרנינו לבו תמיד, אבל רעיון חדש בא בלבו והוא שנה פני ישעיה בעיניו, לא רק תלמידו הוא עוד כי אם בנו. בתחלה כאשר התבונן בו ובבתו עלה פתאום הרעיון הזה על לבו, אך בראשית היה כנוגה השחר בעוד אשר ערפלי עלטה יכסו פני השמים, לאט לאט שלח קרניו ויפץ אור בחדרי לבו, ובהלך נפשו כעת כמעט ראה את ישעיה שלוב זרוע את בתו עומדים תחת החופה. לא רק ביד רעיון מעכר רוח להוסיף על הנעשה ביד החזיון, לכרות שוחות לא היו, לפרוש מצודות ורשתות לא נעשו ולהגדיל השבר כפלים, כי אם זה כח גם לרעיון משמח לב, לבנות מגדלים על מגדלים ולהפוך את התבל לגן עדנים, לקפוץ ולעבור במעוף עין ארצות לעתות רחוקות ולעלות בין רגע עד ראש פסגת האושר וההצלחה. הן הרעיון על כנפי הרוח ינשא ולא דרוש לו חמר ולבנים לבנות כמו רמים ארמנותיו, גם לא ידים לעשות מלאכתו. גם בלב הזקן נבראו בין רגע חדשות כאלה; לישעיה כבר יצא שם גדול בעולם ובתו היא כבר כבת עשרים, כלילת יופי ונפשה חשקה בבחיר לבה הנבחר בבנים, ועיני האבות תראינה ולבם ירון ושמח בשמחת עולמים. אמנם הפלא ופלא, ברגע ההוא עלה רעיון כזה גם על לב רעיתו, האשה הטובה והישרה, כמו יצא כברק הרעיון מלבו דרך ארובות עיניו ויחדור עד עיניה פנימה, וכה מלא לבב שניהם עד כי נכספה נפשם לעזוב את החדר אף כי בו היה כל ששון לבם, למען יוכלו לשיח בשמחה בתקוה החדשה הזאת. וראשית שיחתם היתה התקוה לראות שמחה בבני הנעורים האלה. אולם ככל בתבל לא יעמוד לעולם, כי ישנה פניו ומקומו, כן גם השמחה תביא גם עצב עמה; שמעיה אשר שמח רגע יען כי אב היה, שב ויאנח אחרי כן וגם זאת יען כי אב היה, בן היה לו, אשר בגללו באו כפעם בפעם רגשי תוגה בלבו. – חזות פניך העידה בך כי בינות הגיגי – אמר שמעיה אל אשתו בבואם החדרה – לא אדע נפשי מדוע זה עלה פתאום הרעיון הזה על לבי, ועד כה לא חשבתי אף שמץ מנהו. נפלא הוא לב האדם! כל עוד אשר לבש ישעיה מלבושים ככל היהודים לו: בננו! ואך החליף שמלותיו היה לאיש אחר בעינינו. הן אמנם אוצר נחמד הוא הנער, ולא רבים כמוהו, ואם יקשיב לקח בבית מדרש למדעים אז יהיה לתפארת לעמו ותפארת לכל האדם, לב מבין ורוח כביר כזה לא ראיתי מעודי, הוא ישא את כל במנוחה ובלב מתנה ויחשוב כל מצעדי רגליו ומעשיו כאיש בא בשנים. אמנם כן הוא רק מבני עניים תצא תורה, המחסור הוא המורה היותר נאמן בתבל, מי יודע אם גדלה חכמתו ואם רב כה כח לבו לולא היה נעזב מנוער ולולא נאלץ לבור לו דרך. אבל עתה עלי לשים עיני עליו, להורותו הדרך שיבור לו בחיים, הן לא רק בחקר והגיון יחיה נפשו בימים הבאים ועת לעשות היא כי יציב לו בחכמתו יד בתבל וימצא מקור חיים. איך אשתומם ואתפלא על נפשי, הן אהבתיו מאז ידעתי אותו ותכנתי את רוחו, אהבתיהו בכל לבי וששתי משוש בהאצילי מדעתי עליו ובראותי כי הוא יגדל מיום ליום עד כי יעבירני בדרך הדעת, ובכל זאת לא עלתה על לבי עד הנה מחשבה להורותו את דרך עץ החיים. מפרי עץ הדעת הענקתי לו בלב שלם, ובלעדי הדעת לא חשבתי דבר, כמו היא לבדה תשביע נפשו, ורק עתה כאשר עלתה מחשבה על לבי לאמצו לבן לי, עתה החלותי לחשוב מחשבות לכונן צעדיו באהבה נאמנה וכל אהבה אחרת היא אך קצף ולא מים, עשן ולא אש, לשוא נדבר מוסר לאחרים ונקבלנו מפי מטיפים, את עצמנו לא נמיר ולא נשנה עד עולם, אך שמחתי מלאה כל חדרי לבי ותפרוץ כפרץ מים על אל שפתי עד כי לא אוכל לשים מחסום לפי ולשמוע מה בפיך רעיתי? התשישי גם את כמוני? החשב זאת גם לבך כלבי? – – כן הוא אלוף נעורי, ולולא דברת כזאת כי אז גם אני כפיך דברתי, כי כל אלה הגה גם לבי, ואשר בלבי לא אכחד, כי כבר החלו דאגות למצוא מסלות בלבבי על דבר צפורה אשר תגדל ותיף, ופעמים רבות דברתי עם לבי ושאלתי את נפשי: איפה נמצא בעיר הזאת וסביבותיה איש אשר בידו להצליחה בחיים? ועתה אמר לי לבי איפה ימצא – – הנה זאת ידעתי מראש, כי לב אחד ומחשבה אחת לשנינו וגם מבלעדי אגיד תביני לרעי. ומה מאד יהמה לבי וכליותי ייסרוני על כי לא חשבתי עד הנה להציב לו יד, אבל איטיב מעתה את אשר עויתי – – אם אמנם אני חשבתי גם בתחלה אודותו מחשבות, להיטיב עמו, כי אהבתיו מאז מעת אשר הכרתי ערכו, בכל זאת לא אכחד כי עתה משנה אהבה יהגה לבי לו. אולם אך חנם תטפול עליך חטאת אשר לא חטאת, הן אזכור עוד כי זה לא כביר דברת על לבו לעזוב את הישיבה והוא ימאן בדבר, ואם כן לא בך האשם. אמנם עתה עלינו לשית עצות בנפשנו להוציאו משם למען שלחו לאחד מבתי מדרש המדעים – – צדקת רעותי, ואני רגע שכחתי כי כבר נסיתי לדבר על לבו לבחור בדרך חיים, אבל לא חפצתי להאיץ בו אחרי כי הוא קשור בעבותות אהבה אל המורה והישיבה, וגם בלילה הזה דברתי אליו והוא ענני כדבריו תמיד, כי לא יוכל עוד לעשות זאת, ואשר על כן ימאן להמיר גם בגדיו, אך אני אדמה כי מיראתו פן לא ימצא לו מחיה במקום אחר ולא יוכל ללמוד עוד לכל אות נפשו, ומידי ימאן לקבל חסד, על כן ימאן לעזוב את הישיבה, אבל כאשר אגלה את אזנו כי אחפוץ לאמצו כבן לי, אז לא ינער עוד כפיו מקחת עזרתי וישמע כרגע בקולי לעזוב את הישיבה, מה תאמרי את רעותי? – – ולבבי לא כן ידמה, על דעתי לא טוב לגלות את אזניו אף שמץ דבר ממחשבותינו אודותו, כי דברים כאלה טובים להגלות אך בעתם, ומי יודע פן תהי להפך ממחשבתינו כאשר נגלה את אזנו. אז יאמר: המה יחפצו לקנות אותי בכסף לחתן להם ותפר מחשבתינו – – אל נא רעותי. אל נא תרבי לפחד כי אין ככל פחד, אני אדע לבו ותכנתי רוחו מאד, כי הוא ישפוט בשובה ונחת ולא כעול ימים ימהר להוציא דבר, ומה שמץ דבר רע ימצא בדבר הזה אשר בעבורו יסור לבו מאחרינו, הן צפורה בת שלש עשרה שנה כעת אם כן תוכל לחכות עוד שש או שבע שנים עדי תכלינה שנות למודו ויהי רופא או יודע דת ומשפט, והיא יפה ונעימה ויתרון הכשר דעת לה, ככל אלה יראה כאשר תהיה בת שמונה עשרה או עשרים, ומה זה יקום לשטן בדבר הזה להסיר לבבו? – – בדברים כאלה לנו הנשים בינה יתרה, הן כל דבר ינעם לאיש רק אם הוא לבדו בחר בו ולא על פי אחרים, ואף כי בדבר הזה, אשר רק החפץ והבחירה יוסיפו לוית חן ויעירו אהבה בלב העלם והעלמה, לא כן אם תבקש לתת לאיש כלבנה וחכמה כמלכת שבא, גם אז לא תזכה בעיניו, כי לא רוחו בחר בה, ויש אשר בידינו ננתק מוסרות האהבה בחפצנו לחזק אותן. ועוד זאת מי יודע אם יחפוץ לחכות חמש או שש שנים, אולי עלתה מחשבה על לבו ללכת בדרכי כל היהודים ולקחת לו אשה במלאות לו שמונה עשרה שנה, הן תראה כי הוא יחזיק באהבה בכל דרכי אחיו ומנהגיהם, עד גם לבלי החליף בגדיו, ומי יודע אם לא גם בדבר הזה יעצום עיניו ולא ישמע בקול הדעת וילך כעור אחרי המנהג הרע? – – כזאת היה לא תהיה, אני לא אתננו להחזיק באולת כזאת, אשר היא גם חטאת ורעה רבה, הן מה יעשה אם יעמיס עתה אשה על צוארו, מלמד יהיה! ולא לזאת נוצר, הוא בחכמת לבו הרחבה וברוחו הכביר נועד לעשות גדולות ולא לשבת כלוא כצאן במכלא. בחדר צר ואפל להורות לנערים בני חסרי דעת אשר יהיו כאבותיהם. לא אתננו למוט, לא לזאת יצרתי רוחו זה שתי שנים, הלא מראשית כזאת חשבתי לפנות לו מסלה למען יבוא לבית מדרש מדעים, צרפת כי אם שפת רומא ויון וכל המדעים הנדרשים לתלמיד והוא כבר מלא כרסו מכל אלה למכביר, ואדע נאמנה, כי לא ישיג כלימות בעמדו להבחן ועתה אעזבנו לתעות בתוהו לא דרך? זאת לא זאת, לא אחבל מעשי ידי – – טוב דברת ובחכמה דברת, ובעבור זאת עצתי כי לא תגלה את אזנו דבר, כי אם תדבר על לבו כמורה וכאוהב נאמן כי יראה ראשית לו, כי כבר באה העת אשר עליו לשים לבו לימים הבאים, וכהנה וכהנה תדבר על לבו, הן לא לי להורותך את אשר תדבר, והבטיחהו כי לא נתנהו לראות מחסור, ואם לא יחפוץ לקחת מתנת חנם מידינו אז ישיב לנו כאשר תמצא ידו או אז ישמע בקולך, וימים יבואו יורונו איך להוציא מחשבתינו לפועל ידים – – אולי צדקת ממני. האח; פתאום באה עצה טובה בלבי; בתחלה עלינו אך להוציאו מישיבה ואחרי כן נקל יהיה לי להביאהו לבית מדרש מדעים, ומהישיבה נוציאהו על נקלה. אני אומר לו, כי יש את נפשי לקחת אותו לביתנו למען יהיה לרע וחבר לאמיל ויהגה אתו בספרי חכמינו, ולזאת יאות כרגע, כי נפשו תלהט גחלים בהזכיר אותו חכמת אבותינו ויחפוץ ללמדה לכל, וזאת שנית כי יכיר תודה לי ויחפוץ בכל לב לשלם לי כפעלי, ואולי יצלח גם בידו להשיב לב אמיל לעמנו, ואז הייתי המאושר בארץ, כי הרעיון הזה אשר בני יחידי לא יאהב את עמו בכל לבו, ומי יודע אם גם לא ימאס בו ויסתיר זאת מעיני, הרעיון הזה יגרש כל ששון חיי ויגזול מנוחתי. מי מלל לי כי בני יחידי, אשר אני הוריתיו דעת ואהיה כמורה נאמן לו ואשמרהו כבבת עיני מכל רעה לבל תבוא בלבו, כי בני יחידי זה יחשוב את חכמת כלהג תפל, ואת אמונת עמו וזכרונותיו כדברי הבל. מר לי מר, בזכרי זאת. לא אכחד ממך רעותי, כי בעלות הרעיון הזה על לבי, אז אומר: אשריכם האבות אשר לא נתתם את בניכם ללמוד דעת, כי אחרי כל אלה יקר בעיני כסיל תמים מחכם בוגד – – אמנם אישי, למה זה תדאיב לבך חנם ותגדיל על פשעי בנינו? האם שמעת מפיו דבר כי ישים תהלה באמונתנו ועמנו? ואם חטאתו היא כי הוא כערער בערבה בעיר הזאת ואת איש מעמו לא יוכל להתרועע, כי כל אחינו בני העיר הזאת חסרי לב המה, והמה יביטו בו בבוז ושאט נפש, ומה יעשה? האם יאהבם נדבה על כי יתנוהו לשמצה? ואחרי כי דבר אין לו עמהם את השר ורעיו, אשר לא יאהבו את היהודים האלה, הן גם למרות חפצו ילמד ארחותם וידבר בדבריהם, אך כאשר יגדל ויוסיף דעת אז יחל לשפוט מישרים – – אירא מאד פן יאחר המועד ואז תקותי מה היא? אבל מה זה כי בושש לבוא, הן בצאתו בבקר אמר כי ישוב לעת ערב ועוד לא שב? – – האם גם לדבר הזה יפול לבך? הן לא בפעם הראשונה נותר ללין בבית השר, ובלי ספק היתה גם היום מסבת – מה אעשה לו? אובד עצות הנני, לוא יכולתי להרחיקו מעט מבית האדון כי אז שמחתי אלי גיל. אפחד מאד פן יזנח כל דרכי בארחו לחברה תמיד רק עמם. מי יפקוד עליו אם יאכל עמהם? – – – אמיל לא יעשה כזאת – קראה האשה בבטחה בטרם כלה אישה את דברו. – מי יודע? אני לא אשאל זאת מפיו פן יכחש לי, ולא אחפוץ ללמדו דבר שקר, אבל לבי יכני מבלי אשר אדע מה לעשות. אולם אבקש לנחם נפשי בתקוה טובה, כי יצליח בידי ישעיה לקנות לבו ויהיו לרעים נאמנים או אז לא יאלץ עוד לבקש רק קרבת בני העמים. יתן ה' ולא אבוש משברי. – בדברים נחומים כאלה כלה הזקן את שיחתו בעת אשר עפעפיו כבר סגרו ולשונו דברה בכבדות, כי השנה הניחה ידה עליה. נעזוב את הישרים האלה לנוח על משכבותם, הן לא בידינו לגרש את החלום הרע אשר ענה נפש הזקן על אודות בנו, גם לא נקראנו אל המשתה אשר עשתה אשתו לבתה ולחתנה ביום חתונתם בחזיון לבה, גם לא נדע את העלמה אשר אליה נשא עיניו בתאות נפש הבחור ישעיה וישלח יד לאחוז בידה והיא חמקה עברה מפניו ולא נוכל לרדוף אחריה, אזלת ידינו מעזור לצפורה הילדה התמימה לכלות את חוק למודה בשפת עבר אשר כבד עליה עתה בחלום כמו בהקיץ, כי על כן נעזבם ונראה נא מה יעשה כעת אמיל מחמל לב אביו ותוגתו. הוא לא יישן ונוכל לראות ולהתבונן אם צדק אביו בחרדו או לשוא פחד פחד. פרק רביעי: בן יכבד אב בבית שר העיר והארץ אשר סביבה, הרחוק כמהלך שעה מהעיר ואשר יושבי העיר בשם "הארמון" כנוהו, בבית הזה לא נשמע שנים רבות קול אדם. החדרים היו שוממים, וכלי הבית כבר היו לברות לשני התולעים, לולא גנבו מהם על יד משרתי השר אשר נשארו לשמור את הבית. הרבה מהכלים היקרים כבר נמכרו, גם אברים אברים מהמנורות נפרדו וילכו איש איש לבית משתה אחר בלוית אחד המשרתים אשר גרונו יבש מצמאה. שמה ושאיה שררו בכל פנות החדרים הרבים, אשר עשר שנים לפנים היו מלאים אדם ושמחת החיים. וכבר ידעו כל בני העיר למקטנם עד גדולם כי שדים ולצים אוו את הארמון ביום חתונת בניהם ובנותיהם השדים הקטנים, כי מודעת זאת כי גם השדים פרים ורבים כבני אדם. אבל עתה כמו קמו ישני עפר מקברם, כן החיו את החדרים מערמת העפר אשר כסום, השדים גורשו לבתי התפלה ללשכת הנשים, אין עוד בחדרים אימה כי שבו ויהיו שנית למעון החיים. אדוני העיר והארץ היה לפנים אחד מנסיכי פולין, אשר בכבוד אבותיו התימר מאד, כי זה דורות רבים אשר שמם נודע בין החיים, כי הגדילו לעשות בימי חייהם, לרדות באף את עבדיהם ולאכול יגיעם בלי חמלה, להכין תמיד כרה גדולה, השולחנות היו מלאים זבח כמזבחות והכדים מפכים יין כמעינות מים. זה היה דרך אבותיו ואבות אבותיו, וגם אביו כזאת עשה, זאת יזכרו עוד בני העיר, אשר אף כי לא מצא לו בכל התבל זכוכית מגדלת אשר בעזרתה יבין לקרוא ספר, ותאות כתוב מכתב לא עלתה מעודו על לבו, בכל זאת היה אחד מיועצי הארץ וישנא תכלית שנאה את היהודים על כי ימאנו הביא לב חכמה ויחזיקו בהבליהם. כי ברוח חופש מאין כמוהו נחן האיש הזה, הוא היה חפשי במאכלו ומשתהו ויצו על רופאו במפגיע לבל ירבה לו עצות מדת משתהו מה היא. חפשי היה באהבתו, כי אם ישרה בעיניו לקחה לו מבלי הבדל אמונה ודת, ואם במקרה יהודי היה אבי העלמה ולא הבין בכבוד הגדול אשר עשה לו השר אז הרבה לו מוהר ומתן מחמשה ועשרים עד חמשים מלקות, כאשר יכול נשוא הביתה, ואם לא עצר כח נשוא אותן הביתה אז נשאוהו אותו ואותן יחד; וכן היה חפשי בכלכלת ביתו, ואם העיז הסוכן להשמיעו, כי ההוצאה מרובה על ההכנסה, אז כמשפט היהודי אשר אמר להוציא את בתו כן עשה לו. ליהודים היה האיש הזה לפח ולמוקש, לא רק יען כי לקח את בנותיהם בחזקה, כי המה ידעו להזהר, ועל הרוב לא נתנו את בנותיהם לכבס בבורית פניהן ומסרק לא עלה על שערותיהן, גם לא ראתה אותן, ואם גם קרה כזאת פעם או שתים, בכל זאת היא גזרה שרוב הצבור יכולים לעמוד בה, ולא שמענו מעודנו כי גזרו תענית או כי יסדו סליחה על "חטיפת בתולות", אבל הוא גזר גם גזרות שרוב הצבור לא יכלו לעמוד בהן. הוא הרבה מאד במכס יין שרף, גם העלה משנה לשנה על מס הבתים, כי כל הארץ לו היתה והבתים נבנו על אדמתו וישלמו לו מס קצוב מדי שנה בשנה, ואת המס הזה העלה כחפצו, ואם קצרה יד איש משלם השליך אותו ואת ביתו אשר בנה בכספו, הלאה, אחרי כי הארץ לו היא. בלבבם צפו בכליון עינים ליום אשר יבוא המלאך הגואל ויפדה אותם מצרותם, אך רק בלבבם, אבל לפיהם שמו מחסום מיראה פן יוליך זמרי המלשין את הקול לאדון הארץ. זמרי המלשין היה נורא על כל סביביו, כי יצא ובא בבית השר לכל אות נפשו, והוא היה המרגל בעיר לדעת כל אשר ידברו אודותו, כי על כן פחדו ממנו ויתנו לו כבוד בבית התפלה ובבית הקהל, וכל איש גם העשירים בקשו אהבתו, כי בידו היה לרומם ולהשפיל. אולם בני ישראל לומדו כבר בניסים. וגם בפעם הזאת נעשה להם נס ויבוא יום האחרון לשר אשר כבר הגיע לשבעים ושש שנים ובמותו נשברה גם זרוע זמרי ויהי לדראון בעיר, כי השר החדש אשר לו נפלה הירושה לחבל לא בדרכי ההולך לפניו אחז ולא מצא חפץ במלשין. השר החדש הזה היה בן אחות השר המת בלי בנים, הוא גודל מנעוריו בפריז ויהי איש לבב ודעת. שם נודע ליהודים רבים אנשי שם וילמד לכבדם ככל בני האדם ובבואו אל נחלתו היתה ראשית מלאכתו לעשות בה סדרים, להמעיט את ההוצאות והמסים ולבני ישראל היה אור, כי היטיב עמם מאד, ומה גם מעת אשר לקח לו לסוכן את שמעיה אשר הביא אתו מארץ אוסטריה, כי גם שם היתה לשר נחלת שדה ויערות ובתחלה היה שמעיה הסוכן על נחלתו בגליציה. מעת אשר בא שמעיה הוטב מצב ישראל בעיר מאד מאד, ועל כן ברכו את שם השר אוהב היהודים. ואף כי כל אלה על ידי שמעיה נעשו בכל זאת היה הוא זעום נפש כל היראים, כי כגוי היה בעיניהם ויקללוהו, אך בכל זאת בריא אולם היה וקללת המפחדים מעוונותיו לא רבצה עליו, ותפלתם בעד השר הטוב, כי השר לא מאושר היה בחייו, אף כי איש ישר דרך ואוהב ישראל היה. אחרי אשר רפא כל שברי הנחלה, כי שלם לכל הנושים את נשים בא בברית את אשה, אשר בה דבקה נפשו לאהבה. האשה הזאת לא בת פרתמים היתה, גם עושר לא הביאה עמה, כי אם יפיה וחכמתה היו כל הונה אשר הביאה אתה, אך השר מצא די לו באלה ובאמונת לבבה ואהבתה לו, אשר בהן האמין בלב שלם, עד אשר נפקחו עיניו וירא, כי אם אמנם לו נתונה לרעיה, אך לבה נתון לאחר – לסוכן על הבית. בתחלה מאן להאמין בדברי אחותו, אשר גרה בביתו ואשר ריב היה לה תמיד עם אשתו, אשר לא נחשבה בעיניה יען כי לא בת אצילי הארץ היא, ויחשוב כי משנאה תדבר כאלה, ועל כן שלחה אותה ואת שני בניה ובתה לגור בפריז, לבל תפריע שלום ביתו. אבל אחרי ימים אחדים הקשיבו אזניו בעיר שבורה, אשר בא שמה למושב השרים, מאחריו דבר כי ידברו באשתו וילעיגו עליו. האחד אשר העז פניו לדבר שמץ מנהו בפניו כפר בדמו את עזות מצחו, כי הועידו לקרב. ובשובו מהקרב מהר לשוב הביתה להוכיח לאשתו, אשר ידעה להוליכו שולל בקסם דברי מוסרו אשר הכין לא לעזר היה עוד לה, כי עוד בטרם שב הביתה ברחה כבר את הסוכן לארץ אחרת. מני אז עזב השר את ביתו ולא שב עוד וימאן אף ראות את הבית אשר בו העטתה עליו אשת חיקו כלימת עולם, ויהי עצוב רוח מהיום ההוא וישב את אחותו בפריז. ואחרי אשר גודל בנה שלחו לנחלתו, כי אותו שם ליורש למען יפקח עין על כל הנעשה בה, וזה הדבר אשר נתן את הארמון לשרים למשכן למו זה עשר השר החדש היה איש צעיר לימים כבן עשרים וחמש, יפה תואר מאין כמוהו וחכם לב ואוהב חיים בתחלה לשבת רק בודד בארמון, כי גם בעיר לא מצא לו רע. גם שם יהודי לא נעים היה לאזניו, אשר מאן בימים הראשונים לבוא בדברים ולבקש חשבון מאת שמעיה אחרי כי יהודי הוא, ולחרפה נחשבה לו לשבת יחד את איש כמוהו להביא חשבון הנחלה, ובלבו דמה: יבוא יום ואני אהיה המושל ואז אטהר את נחלתי מהנגע הזה. אך כאשר ארכה לו העת מאד ולא ידע מה לעשות נאות לקרוא אליו את הסוכן לבקש ממנו חשבון, ואולי גם בוש מפני דודו פן ישאלהו דבר ולא ידע להשיב. הוא שלח את אחד מעבדיו ויצו במפגיע שמעיה יבוא אליו עד מהרה. העבד בא ואף כי ידע כי נכבד שמעיה מאד בעיני השר בכל זאת לא מרה את פי האדון החדש ויעש כמצווה. שמעיה שמע במנוחה את דבר העבד ויענהו, כי היום לא יוכל לעזוב העיר כי עוד לו מלאכה רבה, אבל בעוד שלשה ימים יבוא. האדון החדש נעוה משמוע כי היהודי יעיז פניו לבלי שמוע בקול מצותו כרגע ויחרוק שניו בזעם ויבקש לשלוח את העבד שנית, אך נמלך כרגע כי אמר, פן לא ישמע גם הפעם ונקלותי בעיני עבדי, לא כן אעשה ליהודי הנמבזה הזה, אני אדיחנו ממקומו והוא לא ידע, אחכה עד אשר יבוא הנה ואז תאונות עליו אמצא, כי בלי ספק גם הוא גנב ואיש מרמה ככל אחיו ואני אבוא במשפט עמו ואז כאשר אגלה תרמיתו אכתוב לדודי וירחיקנו מעל גבולו. כזאת חשב ויחכה ליום הפקודה כי יפקוד על היהודי הנמבזה את עוונו. אולם מה השתומם בראותו בפעם הראשונה את פני היהודי אשר בזה בלבו. הוא דמה כי איש לובש מלבוש ארוך הוא ופאות ארוכות יסוככו את לחייו, איש נדכה ושח בעמדו לפני אדון, איש מחליק לשון ומשפיל נפשו עד עפר, איש יהודי כאשר הסכין לראות בעיר שתיקא וסביבותיה תראינה עיניו, והנה לפניו איש אשר ילבש מלבוש כעם הארץ, ואף כי איש שיבה היה בכל זאת יעמוד הכן, ידבר בשפה צחה וברורה, לא ירבה חלקות. אף כי לא חשך ממנו את הכבוד הראוי לו, וראשית דברו היתה לבקש סליחה על כי לא מהר לבוא לקול הקריאה כי הוא ידע נאמנה כי יבקש חשבון ועל כן היה עליו בתחלה לסדר הכל במשטר למען יראה חשבון ברור, ועתה נכון הנהו להשיבו על כל אשר ישאל. השר שמע דבריו וישתומם למראה עיניו ובכל זאת עוד לא שככה חמתו בלבו על היהודי הזה, באחת יען כי יהודי הוא וזאת שנית, כי ערב את לבו לבלי שמוע כרגע בקול מצותו ככלבו, ועל כן שמע דבריו ולא נתן לו כסא לשבת ומבלי השיב על דבריו מאומה אמר: ואיה המה ספרי החשבונות? לו כסא לשבת אמר במנוחה: יסלח לי אדוני כי אשב על הכסא, אחרי כי להביא חשבון דרוש לי רוח נכון – ובדברו לקח כסא וישב עליו. דמי השר צפו אל עיניו בראותו עזות מצח היהודי ובכל זאת החריש באמרו בלבו: עוד מעט ואביא עליך בלהות ותעזבך מנוחת לבך –. שמעיה הביא לפניו את כל החשבונות ויראהו אחד לאחד הכל במשטר וסדר לא חסרה ולא העדיפה אף גרה אחת, עד כי למרות רצון השר החל לכבד את האיש הזה. אולם מדי הוסיפו לדבר עמו כן הוסיף לכבדהו, ועיניו נפקחו לראות כי תום ויושר יפיקו פני שמעיה כאשר כמעט לא ראה מעודו. כאשר נדברו הרבה שכח השר לאט לאט כי את יהודי ידבר ויגל את כל לבו לו, כי בתחילה קצף עליו קצף גדול, – בי אדוני – ענה שמעיה במנוחה – עבד נאמן הנני וכאשר אדע כי עלי החובה לכלות את אשר החילותי, איך אוכל לעזוב את מקומי בטרם כליתי. ידעתי נאמנה כי אחת היא לך אם תדע חשבון אחרי עבור שני ימים, אך לוא עזבתי את מלאכתי בעיר כי אז הסיבותי רעה גדולה לאדוני – – אבל האמת אגיד ולא אכחד, כי לא ראיתי בארץ הזאת איש יהודי אשר לו לב אמיץ ולא יחת מפני גערת אדון – – אמנם זכור כי לא חטאת היהודים היא, כי אם חטאת האדונים אשר ירבו להשמיע גערה, גם בעת אשר לא להם הצדקה – – כאשר אחזה לי תאמר גם לשחרני מוסר – קרא השר ויעקם – אני לא אשחר מוסר את איש, אך גם את אשר יהגה לבי לא אסתיר כאשר ישאלוני, ואם כמוסר יראו דברי, גם אז לא ידוה לבי על זאת. אשמע כי יטפלו עליהם חטאות חנם, לא אחשה, כי לא אחפוץ להיות נבזה ונמאס בעיני. לי אחת היא את אשר יחשבו אודותי אחרים, אך בעיני אני אחפוץ להיות מכובד, ולוא שמעתי גדופי שונאי עמי והחרשתי כי אז מאסתי נפשי כנפש איש אשר יבחר בשקר מעוני, ועל כן עניתיך דבר כאשר עם לבבי, ואם תשוב תהפוך בדברי תראה כי אמנם לא שקר מלי באמרי כי היא חטאת השרים ולא חטאת עמי אם יחת מקול גערה. הן אם לא יחת מקול גערה אז שבטים נכונו לגוו, כי כעז מצח יראה בעיני האדון, ואדמה כי כל איש יבחר לכוף ראשו בשמעו קול גערה מתת את גויתו למכים – – ומדוע לא תעשה גם אתה כמוהם ולא תכוף ראשך? – – יען כי לא אפחד משבט מכה – ענה הזקן ועיניו הפיצו זיקים כעיני עול ימים. השר שחק למרות חפצו ויאמר: לא אכחד כי לוא היו כל היהודים כמוך בעלי לב כי אז אולי לא נחה עליהם יד השרים וגם מקולם לא חתו – – לוא ידעת את כל היהודים כי אז נוכחת כי לא כל היהודים לא כמוני הם – – ישמרני צורי מדעת את כל אשר נודעת לי, וכאשר אחזה תחפוץ לתת את לבך כמו אתה השר ואני הסוכן – – בעת אשר אעבוד עבודתי אז הנני אני הסוכן, אבל בעת אשר ידברו לא בדבר עבודתי אז הנני אדם, ולא אדע לא גדול אף לא קטן ממנו, כי כולנו אך הננו וזאת תפארתי כי אך זה חפצי להקרא בצדק בשם אדם –. כה דברו עוד הרבה, ואחרי אשר קם שמעיה לשוב הביתה נתן השר את ידו לו ויאמר: הנני מכיר לך טובה, כי עזרת לי להסיר מלבי משפט מעוקל על דבר היהודים, הן לא נכחד ממך, כי ישנם משפטים מעוקלים אשר מנוער ישורשו על תלמי לבבנו ולא על נקלה נעקור אותם, להכיר טובה לכל איש אשר יעזור לנו לעקור חרולים כאלה, ואבקשך מהיום הזה לבקר כפעם בפעם בביתי כי העת תארך לי מאד וכאשר אחזה תנעם לי חברתך – – אני לא אדע אם תתנני עבודתי למלא חפצך כפעם בפעם, אך הנה בן לי איש צעיר לימים בן עשרים, ואם לא הכתה אותי אהבתי לבני בסנורים, אדמה ימצא חן בעיניך מאד, וחברתו תנעם לך מחברת איש זקן כמוני – – נפשי נכספה מאד לראותו – ענה השר. ועוד ביום ההוא בא אמיל איש חמודות ויתיצב לפני השר, אשר התפלא עוד יותר בראותו את הבן מאשר התפלא בראותו את אביו, כי לולא ידע כי האיש הזה על ברכי יהודים נולד, כי אז האמין אמונה אמן כי בן אחד האצילים הגדולים הוא, בתארו, בכל הליכותיו ותנועות גויתו, בניבו ובמלבושיו היה נחמד מאד. כי אמנם האהבה לבנו לא עורה את עיני שמעיה, ואמיל בנו היה מטע להתפאר, והשר חשב בלבו בראותו אותו: אמנם יש לאל יד הנער העברי הזה להתחרות אתי ביופי. ומן העת ההיא היו השר והעלם העברי לרעים נאמנים וכאחים מלדה ומבטן, אל כל אשר הלך הוביל אתו את אוהבו, גם כאשר נסע פעם ושתים אל עיר שבורה לקחו אתו ויציגהו לפני כל האצילים רעיו, רק שאלה אחת שאל ממנו לבל יגיד לכל כי יהודי הוא. ואם אמנם מהעת ההיא זה שנה תמימה כבר נעשו חדשות בארמון השר, כי גם אחותו באה לגור עמו והוא קנה לו אוהבים רבים אשר באו לבקרו, וגם זמרי המלשין מצא ידו תמצא להדרש גם לעול ימים כאשר נדרש לזקן, ובידו גם המפתח להם, והשר האמין בדברו, בדעת כי היהודי כלי חפץ הוא לכל תאות שר כמוהו, אחרי כל אלה נאמנה אהבתו את בן הסוכן, ואת הסוכן הוסיף לכבד מיום ליום, עד כי חדל אף מבקש חשבון ממנו בהשענו עליו ועל אמונת לבו כעל עמוד חזק אשר לא ימוט ויתן לבו לבקש שמחה ותענוג במסבת רעים ואוהבים אשר קנה לו למען יתענג אתם יחד בחייהם. נצעד נא אל סף הארמון ונראה כרגע, כי לא מחכים למות ישבו בחדר הגדול אשר נרות רבים יאירוהו מכל עבריו. ארמון השר הוא בית גדול, המה החצי במעבה האדמה והחצי ממעל מאוד, והשניים המה חדרים גדולים וגבוהים וחלונות גדולים קרועים בהם לארבע רוחות הבית העומד בתוך הגן הרחק כברת ארץ מדרך המלך, ובין שדרות אלונים כבירי ימים יעברו העוברים לעין מאד; לשדרות ברכות מים משני עבריהן, מצופים ברצי זהב וכסף, וביניהן פרחים ושושנים נחמדים לעין, וממעל להן בתוך יראה הבית גם הוא מכוסה בעלים ופרחים מסביב. על שלבי המעלות יעמדו מעבר מזה ומזה אריות פתוחים מאבני שיש מעשה ידי אמן, על האחד ירכב עיניו נשואות השמימה, פיו פתוח מעט כמו ישמיע קולו, ולמו ישב אמור אלהי האהבה, עיניו ילטוש ובידו חצים וקשת. המחזה הזה המרהיב עין יראה בקיץ עת אשר השמש ישנה פני כל ויפיח רוח חיים אף בלב עץ ואבן. לא כן עתה, כאשר הגשם והשלג ירדו חליפות, ברכות מי מדמנה וקפאון נראו על כל צעד לא רק בגן לפני הבית. פי יובל נסכר בשלג ופני אמור חפו חמרמרו מגשם, לא זמרות יובל נשמע כי אם שריקות הרוח מבעד הסעיפים והבדים הגדולים אשר כזרועות ענק פשוטים ועורים לכל רוח, לא חצי אמור יחוש הקרוב אליו כי אם חצי המטר והכפור אשר יכאיבו בפנים. כן הוא עתה לפני הבית, אך תחת זאת כאשר נגש עוד צעד הלאה, אז ירוח לנו מרוח וממטר, וקול מנגינות ירחיב אזננו, אף כי יובל בחוץ יעמוד, וחצי אמור אולי נראה אם גם פניו לא ילכו אתנו אם נתבונן היטב. מלבד אדון הבית ורעו אמיל ואחותו אלישבע, אשר זה כשנה באה הנה מפריז לארח לחברה את אחיה נראה גם פנים חדשים פה. זה האיש גבה הקומה וחסון כאלון, תנוחנה בחוריהן ואשר ידו תסלסל תמיד את שפמו הארוך מאד, אשר יראה כשתי שני המזלג שהתפרדו לשתי קצוות, הוא אחד מאלה האצילים אשר רבים המה בפולין המדינה, הוא ידבר גבוה גבוה על החופש על המשפט בשבתו בפריז, ירבה להתפאר בכבוד שמו ושם אבותיו בשובו הביתה, יקח כסף מכל נותן ויקלל תמיד את שם היהודים אשר השמו נוהו בקחתם נשך רב גאוה ושפלות רוח, אומץ לב ורפיון, התעשר והתרושש, הכל לפי המקום והזמן, כל אלה המה כלחם חוקו, אשר בלעדיהם יחיה נפשו איש כזה, אשר אבותיו נחלו מאבותיהם רק חובות אשר לא שולמו, ונחלה כזאת השאירו גם לו, ואיש אין בארץ אשר יוציא לחם מנחלה כזאת. ואם אמנם משפחה לכל המשפחה כולה, מאה למען קבל חמשת אלפים נשך כאשר תפול לו נחלה בירושה, אשר בקש לתת לו כסף, ובכן לא נוכל להאשימנו על כי קצף קצף גדול על כל היהודים ומה גם על הלווים בנשך. הוא שם אל לבו כי כל עשרו הוא רק שפמו הארוך ולכן נצרוהו מכל משמר, כי קוה כי הוא יהיה לו ברבות הימים חכה להעלות בה עלמה עשירה, ואם כי עוד לא הצליח בידו להעלות אף דג קטן בכל זאת לא חדל מקוות. אצילים כמוהו המה כנטיעים היונקים משד נטיעים אחרים, אשר גזעם דל ואין כל לח בלבם ועל כן ישענו עקיפו ויסבכו את עץ כביר כח המלא כח ולח מגזעו הרענן אשר יפריחנו, כי בלעדו לא תהי להם תקומה. כן המה אצילים כאלה, המה יחפשו יבקשו עד אשר ימצאו אנשים אשר עת וכסף להם הרבה יותר מדי ויעזרום לבלות העת ולהקל ממשא הכסף אשר יכביד עליהם. האציל הזה בן סוסי שמו, חיכה זה זמן כביר למצוא ארז רענן כזה להשען עליו ועל כן עתה בהמצאו לו נשען עליו בכל כוחו וישב לפרוח גם הוא, כי מעת אשר נודע אליו מצאה ידו ללבוש בפעם אחת בגדים שלמים מכף רגלו כזאת זה זמן רב, כי תמיד קנא ראשו ברגליו, כאשר עשה לו בתי רגלים חדשים, או רגליו בגויתו כאשר הכין לו מלבוש חדש. האציל הזה יבקש קרבת אחות השר, זאת יראה כל איש, אבל כי היא תבקש קרבתו, זאת חשב רק הוא ולא אחר. האדון אשר לו זקן הלחיים שחור וארוך, עינים שחורות ומפיקות אש וקרחה בראשו יקרא בשם כלבי. הוא לא ירבה לדבר בכבוד בית אבותיו ומשפחתו, רק את רעיו הרבים האצילים והנסיכים הגדולים ומאכל שלחנם ומעמד משרתיהם לרגעים. האשה היפה אשר תדבר בחן את אדון הבית ותלבבנו בעיניה, היא רעיתו הנאמנה. היא לעזר כנגדו והוא לעזר כנגדה, היא תעזור למצוא כסף והוא לפזרנו וידברו תמיד אהבה וידידות כמו אתמול היה יום חתונתם – בשבתם בבית זרים. הוא היה אחד מהאצילים בימי נעוריו כמו בן-סוסי ויבקש לו יורשת נחלה, ואשתו היתה נערה יפה מהוללה בארץ ותבקש לה איש אשר יושיבנה בהיכלי עונג, אך היא בדעתה כי גברים רבים יאמרו הבל היופי ורק אשה יורשת נחלה גדולה היא תתהלל, לכן הוציאה עליה אמה שם רע, כי עשר גדול נכון לה מאת דודה אשר אוצרותיו רבו כחול הים, והיא התקוטטה באמה לעין כל ותאמר כי לא תדע ותמאן לדעת מאומה מן הירושה, כי רק אם בה יבחר איש אז יבוחר, ואם אוצרות תאות נפשו אז יבקש אוצרות במקום אחר.. כלבי אשר לא התפאר בכבוד אבותיו התימר תמיד בסוסיו האבירים ובכלביו היפים ורעיו אמרו כי הוא איש אוצרות מאין כמוהו בארץ, אך כאשר שאלוהו אם אמת הדבר, התכחש ויאמר כי מעודו לא דבר את איש דבר בדבר עשרו, וזה היה לאות נאמן כי איש עשיר גדול הוא. בפריז נודע לעלמה אשר בקשה כי לא יביטו לירושתה, ויאהבנה באהבה עזה כמות וישבע לה כי לא יאבה ולא יחפוץ באוצרותיה, והיא האמינה בדברו ותבטיחהו, כי לוא גם שקר היה בפי רעיו גם אז בחרה בו בכל חפץ לבה, והכהן אמר לדבק טוב ויהיו שניהם מאושרים – יום ולילה אחד, אחרי הודע להם כי גם שניהם דברו אמת, ואמה, כרעיו, השקר דברו וירושתה כאוצרותיו עוד לא נבראו. ומני אז – היו בששון ובשמחה תמיד ותהי להם מרכבה ובית נאוה אם אמנם לוא חפץ איש להתבונן כי אז ראה כי רק בבית אצילים אשר אין להם אשה יאהבו לשמוח ויוקירו רגלם מבתי אצילים בעלי אשה, אך מי הוא זה מהאצילים אשר יתבונן ויעמיק חקור לדרכי רעיו, הן לא נאוה זאת לאיש להביא דרכי אחרים במשפט, ואם גם יראה כזאת ידע כי לא טוב הוא לדבר סרה באנשים אשר להם פתוחות דלתות האצילים הגדולים. גם המה כבן סוסי רעו לשר החדש וגם הם ששו על חברתו מאד. האשה, אשר אף כי זה כשמונה שנים היא תמיד רק כבת עשרים ואחת, בכל זאת יפה היתה וקסם על שפתיה ובעיניה צדדה נפשות, כאשר תדענה היטיב החכמה הגדולה הזאת נשות פולין, ועיני השר אדון הבית העידו בו כי לא חס על האבנים הטובות והאצעדות והצמידים אשר נתן לה לזכרון כי עוד ידו נטויה. הבית ותשחק ותראהו את שניה היפות כשני חרוזי פנינים משובצים באלמוגים ואישה ידבר ויחליק לשון לאחותו, אך פני העלמה יעידו בה לו ודבריו יערוג לבה, כי לאמיל עיניה נשואות מעת עד עת. שני האצילים האלה כאשר הביטו מבלי משים באמיל נראה בפניהם כי לא ישרה נפשם בו, כי כקוץ מכאיב הוא בעיניהם, אף כי עוד לא ידעו נאמנה כי יהודי הוא, רק להשמעות אזנים שמעו זאת. הוא ישב לא רחוק מאלישבע ועל פניו רחפה עצבת אשר הוסיפה לוית חן על יפעתו. גברת הבית החלה לדבר אליו זה פעמים אחדות והוא ענה אותה בדברים מעטים וקצרים כמו לבו בל עמו בדברו. וזה גורל בן סוסי כי בדברו אליה ענתה גם היא אותו בדברים קצרים כמו למשא לה מדברותיו. ובכן היו פני כלם זועפים לבד מפני בעל הבית ואשת כלבי. המה דברו וישחקו בקול המולה עד כי שכחו כי עוד איש אתם בבית. פתח המשרת את הדלת ויאמר אל אדון הבית: היהודי זמרי פה – – היהודי! היהודי! קראו שני האצילים יחד – האם גם ליהודים קראת לבוא הנה לחברתנו? – עצמות אמיל רחפו בשמעו דבריהם אך החריש, ופני אלישבע רעמו, ובעל הבית אמר במנוחה: הנה צוענים לשחק לפנינו –. כלבי ראה כרגע כי לא לרצון היו דבריו לאחות השר וישך שפתו בשניו ויחרש, אבל בן סוסי לא ראה זאת ויקרא: צוענים! טוב מאד. בתחלה נפלה עלי אימה כי אמרתי כי יהודים יבואו הנה, אך לב חכם לך ותבחר בצוענים, טוב מאד – קרא שנית ויסלסל שפמו, ויתבונן בפני אחות השר לראות אם תשיש בדברי לעגו, ובראותו כי בוש משברו הביט בפני כלבי, אשר הניע לו בראשו ויפתח מעט שפתיו לשחק כמשלם חוב, אך פניו העידו בו כי לבו הגה אז: יקחך אופל, אויל, כי תתגרה מלחמה בעת שלום. – הביא את זמרי הנה – נתן השר צו למשרת וכרגע פתח הדלת ואיש כבן ששים אשר נורא היה על כל סביביו, בעת אשר רחץ הליכיו בדמעות ודם, בעת אשר כל בני העיר חלו ורגזו מפניו, ולא רק כי בניו וקרוביו נפלו לו למנה, ומה תכסוף נפש איש יהודי עוד יותר, וזמרי הלא יהודי היה כי לולא זאת הן לא מלשין היה. מי אשר הכיר אותו אז בלכתו בצעדי און ברחובות לבוש בבגדי עם הארץ, אחרי כי דבר לו בבית השר ולא נחשבה לו זאת לחטאת, ועוד זאת כי גם יתר חטאותיו לא עלו על שפת לשון בני העיר, מי אשר ראה אותו אז ויתבונן בו עתה, כי אז בלי ספק לקח מוסר ויאמר: אכן גם ברשעים מרעים ומשחיתים ידוכאו בעת רעה. עתה כאשר שערות ראשו וזקנו כבר הפכו לבן, עתה ישוח ראשו, נדכה ונענה, בזוי ושפל, בגדיו, אם כי לא קרעו עוד לקרעים אך פניהם יעידו במו, כי נכונים המה לבחר בדרכי היהודים – להפרד איש מעל אחיו עד אשר תקצר כל יד מאחד אותם שנית, מנעליו, אם כי לא נראו אם פצחו פה יען כוסו בבוץ ומי מדמנה, בכל זאת השמיעו קול ומפיהם יז קצף, ואות היא כי עתה באה גם עתם הם כי יהיה להם פתחון פה, מצחו ולחייו קומטו, ועיניו דולפות תמיד. ומי זה יאמין לשמועה כי בימי נעוריו היה רע לרע יובל הרוכב על הארי השני וחצים וקשת בידו, כי את הנער היפה הזה התחרה במלאכתו, וגם הצליח יותר ממנו, אם לא רכב על ארי, אך תחת זאת הרים רגלו על צואר השר הזקן. כן השמיע תמיד במו פיו ומי זה יספוק בדבריו. עתה יעמוד בפתח ויקשיב רב קשב אולי תצא מצוה מפי השר או גם מפי היהודי אמיל, אשר כשר הוא עתה בעיניו, ועליו להשלים כל חפצו. וככלב חרד יבט ברעדה אל כל סביביו אולי קול לו. – איפה המה הצוענים? – שאל השר. – פה המה בחצר, אדון נעלה, – רב לך להרבות להג – ענה השר – הביאם הנה – – אתפלא מאד על אורך אפך – קרא בן סוסי – לוא ערב לבו לדבר אלי כזאת כי ירקתי בזקנו –. הצוענים באו וישחקו וישירו וירקדו כשלש שעות. וכל האספה שבעו עונג למראה עיניהם, גם רוח אמיל שב אליו ויהי שמח ויך כף אל כף ככלות הצוענים את השחוק, כאשר יצאו הצוענים אמר בן סוסי: אכן הצוענים כלי חפץ הנם וירנינו לב, לא כיהודים הארורים אשר רק למו דם אנשים כעלוקות כל חכמתם – – חי נפשי כי לא אבין למה זה תריב הלילה ביהודים ותתגרה בהם? – שאל אדון הבית. – איש אשר לימד לקרב ידו יחפץ קרבות כל היום, חוק הוא בתבל – קרא אמיל במנוחה. השר ואחותו שחקו מעט, והדבר הזה העלה אף בן סוסי עד להשחית ויקרא בקצף: שנאתי מאסתי את העם הזה כשממית, שקץ אשקצנו כרמש, כתולעת, כעכבר – – מלים חדשות לא שמעו אזנינו בחברה כזאת נשמע הלילה – אמר אמיל לאלישבע. היא הניעה בכתפיה בהביטה בשאט נפש בבן סוסי ואחרי כן לטשה עין אל אחיה כמו שאלה: למה הבאת הנה את השכור או המשתגע הזה? – השר פנה אל המגדף ויאמר: לא אבין למה זה תטיף מליך בליל הזה רק על היהודים? – – יען כי אין די מלים בלשוני להשמיע איך אשקץ את העם הנבזה הזה – – אבל מה לנו ולעם הזה? – – הניחה לו – אמר אמיל במנוחה – הוא יכונן אלי חצי לשונו, ואמנם עתה אראה כי גבור משכיל הוא לירות חצים – כל השומעים השתאו דברי אמיל, כי איש לא חשב כי כה יגדל כח לבו להשמיע לכל כי יהודי הוא בעת אשר שם עמו מנואץ בלי חמלה. גם המנאץ נעוה משמוע ויבוא במבוכה עד כי לא עצר כח לפתוח פיו. אדון הבית היה הראשון אשר יכול לפתוח שפתיו ויאמר: אבל בי נא אהובי, הן לא את אנשים כמוך יתן בקהל היהודים – – לא אנשים כמוני? ומי המה האנשים אשר יהיו למטרה לחצי לשונו? האם תדמה באמת כי טוב אני מכל בני עמי? אבל אני חלילה לי מהתפאר בשוא, כי אמנם לא טוב אני מכל אחי, ורבים המה אחפוץ להוציא את עצמי מהכלל אף רגע, אך אם תאמר להניח רוחי לבל ידאב לבי על כי חרפוני חנם, אז אומר לך להניח רוחך, כי בני עמנו כבר לומדו באלה, וכאשר לכל אחי אחת היא אם יושב בסתר אחד הרחק ממושבם ויזרוק בהם חצי זעמו, כן גם אני לא אשית לבי לכל אשר שמעו אזני, כי כל הגדופים האלה יעברו הלאה ויחטיאו המטרה – – צדקת מאד – קראה אלישבע – המגדף עם כולו הוא כמורה חצים במו אפל, ולא לכבוד הוא לאיש לבב לערוך קרב את מורה כזה – – אמנם הסכלתי עשה – ענה בן סוסי ויעקם שפתיו – כי לא ידעתי כי הבית הזה הוא סתרה ליהודים ומליציהם ימצאו פה מסלות – – ועל זאת אודך כי תודה במו פיך כי לא חשבת מה תדבר בטרם דברת. אמנם דע כי לא אוהבי יהודים ומליציהם תמצא בבית הזה כי אם אוהבי אדם, ובכל מקום אשר אמצא אדם, אם יהודי או בן-דתי יהיה כאחי אוהבהו וכרע אקרבהו. אך עליך אמיל אתפלא, הן פעמים רבות שמעת שם יהודי לתהלה ולתפארת ואז לא מהרת לקרוא בקול כי גם אתה בן העם הזה הנך ועתה בשמעך נאצה מהרת לקרוא זאת בקול ותביא מבוכה בינינו, כי אמנם אדע נאמנה אשר לו ידע האדון הזה כי יהודי פה כי אז לא פתח פיו לדבר כזאת – אמר השר. – על זאת אשיבך מלים, כי לוא החרשתי עתה ולא השמעתי זאת כי אז מאסתי נפשי כמוג לב. אם אשמע תהלת עמי אז אומר לנפשי, לא לך התהלה הזאת כי מה עשית אתה, מה היא התושיה אשר לרוב לשמך, או מה פועל פעלת כי ירוממוך בקהל עם? אך עתה כאשר שמעתי הגדופים התיצבה פתאום תמונת אבי לנגד עיני, תמונת אבי אשר גם אתה ידעת, ואומר לנפשי, לוא גם רק איש אחד כמוהו היה בכל העם, הוא ולא אחר, גם אז יאתה תהלה לעם הזה, ואף כי בדעתי כי לא אחד הוא ורבים רבים מאד כמוהו ימצאו – – גם אני ידעתי בפריז – אמרה אלישבע – יהודים אשר בתחילה לא ידעתי כי יהודים המה, והמה לא רק חכמים אנשי שם מאין כמוהם, ובארץ אשכנז כמו כן ראיתי רבים והשתוממתי מאד לשמוע דברים כאלה יוצאים מנוחת האדון איש חמודות בשמעו גדופי עמו ויענה במנוחה – – אל תתפלאי, עדינה – ענה אמיל – הן זאת ידעתי מראש, כי כל אלה אשר יהללו את היהודים, המה אנשים אשר דבר היה להם עם היהודים בחכמה, בעצה, או בעשות דבר טוב ואלה אשר יחרפום המה אלה אשר דבר להם רק עם הלווים בנשך והסרסורים, ולמה זה יחרה אפי, אם יחרף איש את הלווים בנשך? אבל גם אני אחרפם, רק אני אכנם בשם מרצחים, אשר דבר היה להם עמם יכנום בשם יהודים – – אמנם גם אני חרפתי רק את היהודים אשר ולא עלה על לבי לחרף את איש אשר כבן אירופה יראה – ענה בן-סוסי אחרי אשר כלבי לחש לו דברים אחדים באזניו. – הלא זה הוא דברי – קרא בעל הבית אשר חפץ בכל לבו להשכיח את אשר נפל בבית – הלא זה הוא דברי כי האדון בן סוסי לא לחרף את כל ישראל יצא כי אם את אלה הנתעבים בשלמותם ודרכיהם – – וגם אתה תחשוב כי כל אלה אשר בגדי היהודים ילבשו בהמה המה? – שאל אמיל. לא אכחד כי לא אכבדם בלבי – ענה בעל הבית בלי חמדה כי לא נעים היה לו לדבר עוד בדבר הזה. – ואני אומר לך כי יען אשר תכיר רק יהודים הלובשים מלבוש כעם הארץ לכן תכבד רק אותם, לוא היה לך דבר עם הלובשים מלבוש היהודים כי אז אחרת דברת גם עליהם, ואולי מצאת גם בהם אנשים אשר כבדתם בכל לבך – – הן לא תאמר כי טובים המה היהודים האלה מהאכרים, ואמנם גם את האכרים לא אכבד יען כי עם לא בינות המה – – ואני ארהיב עוז בנפשי לאמר כי טובים המה הרבה יותר מהאכרים, כי הן כולם למדו, ואין אחד במו אשר לא ידע כתוב וקרוא, ורבים בהם גם חכמי לב אשר למדו חכמות ושפות למכביר, ואיך תשום אל האכרים וישוו? – – מה למדו? תלמוד! – ענה השר ויעקם שפתיו. היה, כי רק תלמוד למדו, גם אז הן לא כאכרים המה אשר לא למדו דבר, אבל התפאר נא עלי ואני אראך מקרב אחינו בחורים לובשים מלבוש ככל היהודים, פאותיהם ארוכות כמלבושיהם, והמה יגידו לך פרק משירי הורציוס ווירגיליוס בשפת רומי, או גם ממיצקביץ בשפת פולנית, כאשר לא ידעו אף רבים מהאצילים בארץ הזאת – כחצי מורה משכיל כן קלעו דברי אמיל איש חמודות ללב השומעים; פני בן סוסי העידו בו כי רחוק רחוק ממנו החפץ להתחרות את נער עברי, הלובש מלבוש ארוך ואשר פאות ארוכות יכסו את לחייו, בשירי וירגיליוס והורציוס, וגם חזות והורציוס לא על בני ישראל יחשבו, או אולי גם מבעלי התלמוד הנם, כי אף אם שמע שמעם אך מאין ידע מי המה האנשים האלה, ואם נער עברי ידעם, בלי ספק יהודים הם, אך הוא כדרכו לא מהר להשמיע הגות לבו, כי אם חיכה עד אשר ישמיע אחר כזאת, ואז אם ימצא הדבר חן בעיני השומעים יאמר כי הוא חשב כזאת מראש. והשר בעל הבית אף כי ידע נאמנה כי המשוררים האלה לא ממי יהודה יצאו, בכל זאת נבוך כרגע בשמעו דברי אמיל, אשר הרים מעט קולו בהשמיעו הדברים "כאשר לא ידעו אף רבים מהאצילים בארץ הזאת", ויבט מבלי משים ברעיו, וכאשר לא אחד בהם פתח פיו אז קרא הוא משתומם: מה לך אמיל הלילה, אם בחלומות תדבר? – – לא בחלום ולא בחידות אוכל להביא עדים חיים בעיר הזאת – – יהי כדבריך – ענה השר – אני לא נער מאמין לכל דבר הנני, ואת אשר מן הנמנע הוא בעיני לא אאמין בו רק בדבר שפתים, הראני אותות ואאמין ואשתאה ואומר כמוך, כי העם הזה אין על עפר משלו – – האם שמעת מפי כזאת? די לנו אם נחשב ככל העמים, אבל את אשר הבטחתי אקימה; ובעוד שלשים ימים אציג לפניך אחד הבחורים ותראה בו כאשר אמרתי – ומדוע לא תעשה כזאת בעוד ימים אחדים, או אולי תחפוץ לגדל פאות ראשך וללבוש בגדי אחד הבחורים ולהתיצב לפני אתה? – קרא השר בשחוק. – בפעם הזאת לא לצון חמדתי, כי אמנם ירח ימים דרוש לי עד אשר אפתה את אחד הבחורים ללכת אתי, הן לא עבדי המה כי אצוה במפגיע על אחד מהם כי ילך אתי כאשר אצוה, ובזאת הלא תוכל לבטוח כי במשך ירח ימים לא ילמוד אחד הבחורים את השפות כאשר אמרתי – – ולמה ימאן ללכת אתך מחר או ביום השלישי, הן לא אוכלי אדם הננו, כי יירא מפנינו? אמנם זאת היא החטאת אשר יטפלו מאז על היהודים כי ישנאו אותנו תכלית שנאה – – אני לא אנסה להכחיש דבריהם ולאמר כי אהבת נפש יאהבו היהודים אתכם, יען כי תחרפום ולא תחשכו מפניהם רוק. אמנם חטא העם הזה חטאה גדולה, כי יתרחק מעל שונאיו בנפש! – – אולם אדמה כי לא תתני אותי לשונא היהודים בנפש – קרא השר ויקמוט מצחו. – זאת לא אמרתי, ואמנם היהודים בכל העיר יחובבוך ויתפללו בעדך אל האלהים כי שר טוב אתה, אבל שוה אתה לנגד עיניך, לוא בא הנה אחד מהם לפני חצי שעה ואזניו שמעו את התהלה אשר פזר להם אחד מבאי ביתך, האומנם תדמה כי כאשר ישמע איש כאלה אז ימלא לבבו רגשי אהבה למדבר כאלה? ואיך תוכל להרשיע את העם הזה על אשר יתרחק אם אתם תהדפום בשתי ידיכם? מכל היהודים בעיר רק אחד מצאת והוא זמרי הסרסור, לביתך, ואיך יעמוד לב אחד מהם לבוא אליך? הוא הדבר אשר דברתי, כי רק חנם תטפלו עליו חטאות, וגם אתם אינכם אשמים בדבר, כי עוון אבותיכם ידבק בכם ויעור עיניכם. עתה נפקחו עיניכם לראות כי בין היהודים הלובשים מלבוש עם הארץ ישנם אנשים חכמים וישרים, ועוד תעבורנה שנים אחדות ותראינה עיניכם כי אלה וכאלה נמצאו גם בין אלה אשר במלבושי היהודים יחזיקו – – כאשר אחזה לי עתה – אמר השר – הנה לא שקר מלי אלה האומרים על עם ישראל, כי רק כאשר המה נגשים ונענים אז יכופו ראשם כאגמון ונפשם כעפר יתנו לדוש, ואך תהיה להם הרוחה ירימו ראש ויאמרו להתנשא על כל העמים. כזאת חזיתי גם בך היום, אמיל, מתחילה שמעת חרפה ותהי כלא שומע, ואך פצית פה לדבר, הנה כבר שמענו ממך כי אין מי ישוה לעמך – – בי אדוני – קרא אמיל כמתאונן – כזאת לא דברתי ולא השמעתי, ואשנה בדברי, כי על כל אשר דברתי נכון הנני לתת עדי ולהצדיק משפטי. אמנם לוא גם כדבריך כן היה גם אז אספוק מאד אם לכלימה תחשב זאת לעמי. הן כל איש דעת יעשה כה; כל עוד אשר אזלת ידו מהפיק זממו אז עליו לשבת ולדום ולשאת במנוחה את אשר נטל עליו, כי רק אויל או משוגע יאמר להתגרות מלחמה את סער מתחולל או שטף מים כבירים, אבל כאשר יראה ראשית תקוה לו, כאשר יבוא יומו אשר תמצא לעשות ולפעול כאדם, אז לא תרפינה ידיו, ואם זאת תחשב לו לחטאת על כי יצליח בדרכו, על כי יכלה את אשר החל? הלא נהפוך הוא: הדבר הזה יחשב לכל איש לתהלה וכבוד, וגם אני לא אבוש ממעשי פה לנגד עיניך; כל עוד אשר חשבתי כי אדבר דברי על אזן לא שומעת שמתי מחסום לפי, ואך דברה לשוני כחכי, אך הוצאתי מלה אחת, חלילה לי מלכת בדרך כל מוגי לב, אשר בחצי דרכם יעזבו מטרתם. – לבלי החל דבר או לבוא עד תכליתו, זה הוא דרך עמי ובדבר הזה גם אני אמנם יהודי הנני ובזאת אתפאר – – אבל אני אדמה – אמר השר בשחוק קל בהתבוננו באהבה בפני המדבר – כי בפעם הזאת עלה עליך הגורל להלחם כמוני. גם אותי קרה פעמים רבות כי נלחמתי פעם מפנים ופעם מאחור. בשבתי את שרי עמי, ואשים מחסום למו פי ואגיד לבני עמי חטאותיהם על פניהם, כי אדע מה חטאו ועוו עד כי באו עד כה להיות נודדים בכל הארצות. על גאותם וגאון לבם, על דברם גדולות אכם בשוט לשון בלי חמלה, עד כי כמעט הייתי לדבת רבים, וכשונא עמי, וכבוגד בו נתנוני אוילים רבים, וכבר שמעתי דבר מאחורי לאמר: הנה גם הוא בקושרים עלינו, גם הוא יאמר למכרנו למען יתגדל שמו וכאלה רבים. אבל כאשר יפתח איש לא מעמי פיו לדבר בפני תועה על עמי, ואם גם יצדק בדבריו, אז אשום ואקצוף ואשיב כפלים חרפה לחיק מחרף עמי. וכאשר אדמה כן תעשה גם אתה. לא אספוק אף רגע כי בהתהלכך את צעירי עמך אז תקרא בגרון ותוכיח להם אולתם על פניהם, תכרה להם אוזן ללבוש מלבוש כדרך הארץ, לבחר בדרכי העמים ולדבר בשפתם כאשר יעשה אביך וכאשר תעשה גם אתה; אבל עתה כאשר שמעת כל אלה מפי איש זר אשר לא מעמך, רגזת תחתיך, ומי יודע אם לא יעלו עוד הדברים אשר שמעת הלילה על שפת לשונך בדברך את בני עמך? – תסלח לי אם אומר לך כי לא צדקת – ענה אמיל אחרי אשר נבוך בתחילה רגעים אחדים בשמעו דברי השר – הן אני לא התקצפתי בשמעי חרפת עמי, גם לא נסיתי להצדיק דרכיו. האם אמרתי כי אהללנו על אחזו בדרכיו ומלבושיו ושפתו? זאת לא עלתה על לבי. אני רק השמעתי כי תוציאו משפט מעוקל בחשבכם כי כל אלה, אשר מלבושיהם יתעבום בעיניכם, אוילים ופתאים, או בוגדים ואנשי רמיה המה, אני הוצאתי משפט כי לא ישוו לאכרים מעם הארץ יען כי בהם חכמים ונבונים רבים, וכמעט כולם ידעו את התורה. ולו שמעתי טופלים עליהם חטאת אשר באמת דבקו בו, על חטאות אשר גם במו פי איסרם, אז החרשתי ושמתי ידי למו פי, אבל כאשר שמעתי מנאצים שמו ויטפלו עליו אשמות אשר לא ראיתי מעודי בני עמי עושים ואשר על כן לא אוכיחם, גם במו פי עליהן אמרתי, הנה עלי החובה להגיד לשוגה כי שגה, לא למען עמי כי אם למען האמת עשיתי זאת – – אבל גם אני לא אגיד בקהל מחרפי עמי כי על חטאות כאלה איסרם גם אני, גם אני אכחש הכל ואומר כי רק משנאה ידברו כזאת – – אולם זכור את אשר כבר אמרתי פעם ושתים כי בידי להראות כי צדקתי. אני אמרתי כי גם באלה אשר ילבשו מלבוש היהודים ישנם חכמי לב, ובדבר הזה הן אם תקצר ידי מהראות צדקתי לעין השמש אז הלא כמכזב אהיה בעיני כל השומעים דברי – – טוב איפה, הנה פיך אכף עליך להראות כי כאשר דברת כן הוא ואז נראה ונשתעה יחדיו – ענה אדון הבית, ואחרי אשר דברו עוד זמן לא כביר יצאו איש איש לחדרו לישון, אדון הבית יחד את אמיל, וכלבי את רעיתו, ובן סוסי לבדו בחדר. אלישבע לא מצאה מנוח על משכבה כי שנתה נדדה וגם אמיל לא שכב במנוחה, כי מקרה הלילה ההוא עורר בלבו מחשבות חדשות אשר לא שערן מעודו. דברי השר אף כי השיב עליהם וילחם כגבור משכיל, בכל זאת הראוהו את מעשיו אשר עד הנה לא ראה ולא ידע כי כזאת יעשה אם אמנם הוא לא הרבה להוכיח לבני עמו פשעם, יען כי נפרד מהם וירחק מכל דרכיהם עד כי גם שטה מעליהם ויבזם בלבו, וגם ישעיה אשר התיצב פתאום כאיש המופת נוכח פניו בלחמו את השר עמו, נבזה ונמאס היה בעיניו עד כה, ועתה היה פתאום למליץ יושר לעמו. מה זה היה לו? ועל זאת שח עם לבו כמעט עד אור הבוקר. נניח אותו לבקש חשבון מעשיו ודעותיו וכאשר ידע חשבון ישר אז נשב ונשמע מה בפיו, ועתה נטה אזן לשמוע מה ידברו אלה האנשים אשר חשבון מעשיהם ומחשבותיהם כבר נודע להם ולא יעמיקו עוד חקור כי אם ירבו מעשה, מהם נציל דבר דבור על אופניו. פרק חמישי: אוכלי עמי אם אמנם זאת כבר מודעת כמעט לכל איש, כי כאשר לא כל המרבה בסחורה יתעשר, ולא כל המהלל את החכמה בראש חוצות יחכם, כן לא כל מדבר מוסר יזכה ארחותיו, וכמעט תמיד הוא להפך, האיש אשר יאחוז בכל למען התעשר הוא ירד וידל, המדבר גבוהה גבוהה על החכמה בקהל המון עם הוא איש נבער, והמשחר מוסר את רעיו לרגעים הוא איש אין ישר בלבו ואין מוסר בכליותיו, ואם על פי המשפט הזה נגזר אומר, אז לא כאיש טהר לב ונפש טהורה יראה בינינו האדון בן סוסי, אשר התעורר על חטאת בית ישראל; אולם לא כחרפה אשר ישא איש על רעהו על סלפו דרכיו, כן המה גדופי איש אשר יגדף עם כולו; במגדפים כאלה ישנם לפעמים גם אנשי יושר וצדק, אך נפתלים המה כי עיקשום עקשים, מורים מתעים, והמה יאמינו בדבריהם, (מה גם השנאה לעם ישראל אשר היא מורשה לרוב בני העמים, כנחלה יותירו אותה העמים לבניהם), וגם אלה מהאצילים הפולנים אשר יאבדו את כל הונם ונחלת אבותיהם בשחוק ויין וזמה, גם המה לא יעשקו הנחלה הזאת מבניהם או משארם הקרוב אליהם. השנאה ליהודים יותיר כל אציל ליורשיו אחריו, ועל כן לפלא הוא אם כחפץ יקר יחשב בעיני היורש, משפט אחד מבני העמים לרעה רק יען כי העוולה הזאת נמצאה בידו, כי שונא הוא את היהודים חנם, כי על הרוב לא בו האשם, סוסי ומרעהו כלבי מה המה ומה דבריהם, אם מאולת מורשה, או מרוע לב דברו את אשר דברו או אולי הרעו להם בני עמי עד כי יצדקו בריבם. כל אלה נחזה עתה בעינים פקוחות בבואנו בתחלה אל חדר המטות אשר בו ישכבו כלבי ורעיתו אשר רק בשם "אהובה" יכניה תמיד. המה שניהם לא ישכבו; היא בבואה החדרה התנפלה על הכסא כמו עיפה נפשה מאד, עיניה נשאה למעלה ותבט בספון זמן כביר מבלי הניע עפעף בעת אשר הוא התהלך בחדרו לארכו ולרחבו כמו סבל מחשבותיו לא יתן דמי לו. פתאום הרימה היא קול שחוק ותשחק ותוסף לשחוק רגעים אחדים בלי הפוגה. הוא רעם פנים בשמעו קול השחוק ויוסף להתהלך בהרחיבו צעדיו, אבל בראותו כי היא לא תחדל, קרא אליה בלכתו מבלי הבט בפניה: ומה השמחה הזאת? – היא לא ענתה אותו דבר ותשחק עוד בקול גדול הרבה יותר מבתחילה. מצחו קומט ועיניו החלו להפיץ זיקי קצף, אך התאפק לבל יתן לזעמו תוצאות, ואף כי שפתיו נעו מכעס בכל זאת קרא שנית בקול מנוחה: אבל הן לא לבדנו הננו פה בבית, התחפצי להעיר את כל בני הבית משנתם, או אולי יש לך חשק ברופא? – היא הקריבה עוד רגעים אחדים לשחוק, אף כי פניה העידו בה כי לא מקרב לבה שחקה בעת ההיא, ומי יודע אם לא על כן שחקה יען כי בבית זר היו ולולא זאת אולי שברה כל הנמצא בחדר לרסיסים, ואחרי אשר חדלה מהרעים בקול שחוק ענתה בשאט נפש, אשר נראה מכל תנועות גוה ופניה ועיניה ומכל הגה אשר יצא מפיה: בי אדוני ואלופי! מדוע לא אשחק? הן כל דרכינו צולחים, הלא את אשר נחל נכלה כרגע, כי חכמתך תעמוד לך להוציא כל מזמה לפועל ידים, ולמה זה לא אשחק ואצהל קולי אם נחנתי באיש חכם לב וחרוץ במלאכתו כמוך? ישמעו גם כל שוכני הבית וידעו מה מאושרה אני בחברת איש נכבד כזה, ובדברה כזאת נסתה שנית להצהיל קולה, אך לשוא, כי כמו מחנק הושם לצוארה ולא יכלה להוציא קול. האדון האלוף התיצב הכן לפניה בה מבלי הסב עין וקצפו גז וילך ותחתיו לקח בוז וקלסה מקומו באמרו: אולם יונתי, מה היום מיומים? הן מעת ברך אותנו אלהים ויאחד לבותינו, בכל העת המאושרת הזאת הלא את תכיני הבית, ואני רק עזר כנגדך הנני ולפעמים גם מגן לך, ומה זה נפל לבך הלילה? האם הקשבת דבר מאחריך, כי השר גמר אומר לקחת אשה ועל כן נבהלת? – כשני פיות הררי אש הפיצו פתאום עיניה אש פלדות בשמעה דבריו, אך כרגע הצליח בידה לעצור ברוחה ולענות אותו במנוחה: לא אלופי ואדוני, כזאת לא שמעה אזני, אך אחרת שמעתי מפי אדוני כי הוא ישחית ברגע אחד את אשר אעמול בו ירחים רבים. פתאום עלה על לב אלופי החכם הגדול, אשר בחכמתו יחיה, לחרף את שם היהודים ולפתוח פה לחמור אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו למלא גם הוא פיו נאצות על היהודים, להעלות אף אלישבע ולהקים את אמיל אהוב נפש לאויב לו. הן אוצרות אלופי ירבו כחול, ובידו לדבר כעולה על רוחו, ואם יחסר לו דבר מה הלא אוצרות רעו ואוהבו האציל המרומם הנקוב בשם בן סוסי פתוחים לפניו, ולמה זה ישים מחסום למו פיו? מדוע זה לא יראה לכל מי ומה הוא ומה כחו? בלי ספק יש את נפשו מעתה לשבת במנוחה על נחלת אבותיו ולא יתרפס וירהב עוד איש, ולמה זה אחדל משחוק? – – המוסר הזה תשמיעני בביתנו נתן עליה בקול מושל – ועתה לא עת לי להוכח אתך, כי אם להועץ, התשמעי? – – אשמע אדוני! – – אם האויל הזה פער פיו לבלי חוק לא בי האשם, וגם לא יכולתי לדעת זאת מראש, לא אצטדק לפניך רק אשמיעך את מזימתי. אני ידעתי כי הקוף יהודי הוא, וכי הגברת תכין אליו עיניה, אבל גם זאת לא נכחדה ממני, כי הוא אוהב עלמה אחרת, עלמה עבריה, זאת נודע לי אתמול, ובכל זאת לא יערב לבו להשמיע זאת מיראה פן תקצוף הגברת עליו, ואמרתי אנסה נא לראות אם יעיז עוד פנים לעמוד בעד עמו הנבזה, אז יתן בידי כלי מלחמה נגדו לגלות את אזן אלישבע מאהבתו לעבריה, והיא באש שנאתה תשפט אתו ותכביד על אחיה את אכפה לבל יתרועע עוד את זעום נפשה, ומחשבתינו תצא אז לפועל ידים. אך הכסיל השחית הכל בעברו כל גבול, ובזאת הרים עוד את היהודי הנבזה בעיני אלישבע, ועתה לא תאמין גם אם אגלה לה סוד אהבתו לעבריה, כי היא תחשוד אותנו כי משנאה נדבר כאלה. ועתה התביני מזימתי? – – אבין אדוני ואדע כי תמיד חרשת אתה מזמה טובה ואחרים הפכוה לרעה – עת הוכח עתה – קרא כלבי בקול מושל שנית – עתה אין את נפשי לריב עמך, וגם את אל תשכחי כי אוצרנו נקוב כעת ולא עת דברים היא לנו כי אם עת לעשות – – ומה תעשה עתה אדוני? האם תדמה כי עוד יצלח חפצנו בידינו להביא את אלישבע במסורת הברית את בן סוסי? כל עמלי שעמלתי זה שלשה ירחים עלה בלילה הזה בתוהו, שכר לא יהיה לנו – – ואם גם לא תלכד אלישבע ברשתנו עוד מצודתנו פרושה עליה, הן אחיה ישמע בקולך, יפתי, ולפעמים גם תמשלי בו אם אך תחפוצי – – הוי איש לא ידע בושת! – קראה האשה ותסתר פניה. – האם אחל בלילה הזה ללמוד החכמה הנפלאה הזאת לדעת בושת? ולמה זה לא יעצתני לעשות כזאת עד הנה זה שמונה שנים, האם לא עת מצוא להכלם היתה לי בכל העת ההיא? אבל אני לא אדע בושת ולא אחפוץ לדעת, חרפה אחת אדע והיא חרפת מחסור, ולמען הסיר החרפה הזאת מעלי אעשה הכל, וגם את תעשי תחפצי, ואם תבקשי ממני בחזקה כי אכלם אני בעבורך, זאת לך למען האהבה הגדולה אשר תקרב לבותינו – – אתה אתה גרשת כל רגש אדם מלבי, הבושה והצניעות וכל אשר תוסיף לוית חן לאשה, ועתה אתה עוד תסתולל בי! – – אבל מי זה יבקש כזאת ממך? למה לך לוית חן, אם תמצאי חן גם עתה ולא נחסר דבר? כאשר חן לחייך ועיניך לא יהיה לך עוד אז תחלי לבקש לוית חן, ועל כן הניחי גם זאת לעת אחרת, ועתה שמעי את אשר יעצתי: כי אלישבע לא תתן ידה לבן סוסי וכי גם אחיה לא יאמר לדבק טוב הוא, זאת אדע נאמנה, ואתפלא על נפשי איכה טחו עיני עד הנה מראות נכוחה כי הדבר הזה היה לא יהיה. אולם הוא יהיה לכלי חפץ בידי לשלם לי בנשך ותרבית מחיר עמלי – – הוא ישלם לך? האם את כלבו ימכור ויתן לך מחירו? הוא מת כבר ברעב – – לכן שמעי והתפלאי; בכיס בן סוסי אמצא כסף כעת הרבה יותר מאשר תדמי, כי מצא לו מקור נאמן לשאוב ממנו כסף. הנה הוא איש לא רע המראה ויתפאר תמיד באבותיו אצילי הארץ, ומי יודע אם לא אמת בפיו כי להשמעות אזנים היתה אמו יפה-פיה עד מאד, אך בבית האצילים לא מצא די למלא כיסו הריק ועל כן החל לבקש קרבת היהודים, אשר להם כסף ובנות וכבר נשבע לחמש בנות מהעם הנבזה הזה לאהוב אותן באהבת עולם, גם החליף עמם טבעות, וזאת הלא תביני כי הטבעות אשר ליהודיות משובצות באבנים יקרות והטבעות נתן תמורתן היו יקרות לא בעבור האבנים רק יען נחלת אבותיו אצילי הארץ מעולם הנה. ובתמורה הזאת ראה שכר לעמלו, מלבד הנשיקות הרבות אשר כולן יחד לא תשוינה אף גרה אחת בעיני, עוד כשני אלפים שקל – – הוי על איש מרמה נבזה כזה! – קראה האשה בשאט נפש ועצמותיה רעדו למרות חפצה. – פיך הכשילך בלי ספק כי חפצת לאמר: האח! אך איש חכם האיש הזה! אבל אל נא תהללי אותו יפתי כי לא לבו הגה מזמה נפלאה כזאת, כי אם עצתי הנחתו באורח מישור, ובמחיר עצתי חלק כחלק נחלק בשכר אשר נראה לפעולתנו – – ומה לי לדעת זאת? – לך לדעת זאת, כי באה העת אשר גם את תתני ידך לנו בדבר הזה – – כל עוד רוח חיים באפי לא אטביע נפשי בחלאה כזאת! – – חי נפשי כי בידך להוליך שולל גם את אלהי מרום, הן פניך הפיקו תום ויושר בדברך את דבריך אלה כמו מלבך יצאו, אבל אני אדע כי אך תלעגי ובזאת אנחם – – לא אלעג בפעם הזאת, דבר ברור השמעתיך כי לא אובה ולא אשמע לך בדבר הזה – – טוב מאד, טוב מאד! – קרא האיש וימחא כפיו – משחקת נפלאה הנך ותדעי לשנות פניך גם מבלי מסוה בחריצות נפלאה, ועל זאת אודך ואשמח, כי אראה מקור נאמן לשכר, גם אחרי אשר פניך היפים לא יהיו לך עוד, כי במסוה אשר תשימי על פניך תמצאי חן כמו בהם. האח רב לי! – – דבר כחפצך והתחפש כעולה על רוחך, אך דבר דברתי ולא אשוב ממנו – קראה האשה בקול. – אנא אל תרימי כה קולך, ואני אומר לך כי תעשי ככל אשר יעצתי, הן אשה חכמה את ותדעי כי טוב לך לשמוע דברי מורה כמוני – – ואם גם תרבה תדבר עד אור הבוקר, אחת דברתי ולא אשנה כי לא אלך עמכם בטיט יון כזה – – אני לא אדבר עד אור הבוקר, כי אם באחת אצוה ולא אוסיף; – – ומה תעשה אם אפרוק עולך מעל צוארי? – קראה האשה בקשיות עורף. – אם תסירי עול בעלך מעל צוארך אז יתן עליך עול בנים וישאלך מה שלום בניך? – חורת מות כסתה כרגע פני האשה בשמעה הדברים האלה, עצמותיה רחפו, שיניה צללו כמו קדחת אחזה בערפה ותטלטלה טלטלה, את עיניה כסתה בכפות ידיה ותשב שוממה זמן כביר, והוא עומד הכן למילה ועיניו ילטוש כארי טורף בטרם ישלח שניו בטרפו, ושמחת נצחון נראתה על פניו. היא לא הסירה ידיה ולא הביטה בו זמן כביר. אחרי כן הניח ידו על שכמה ועצמותיה רחפו שנית ויאמר: הנה העת תחלוף ולך לדעת בתחילה את כל אשר יעצתי למען תדעי לכלכל דבר. – היא לא ענתה והוא הוסיף לדבר: ידעתי כי בפעם הזאת תעשי שלום לי כחפץ לבך, כי חדשות ונצורות אתי אשר בידן לעשר אותנו עושר גדול, וגם לנפשך דאגתי. הן לא נכחד ממני, כי נפשך תכסף תמיד להתרצות לאלהים, ובדבר הזה אשר נעשה כעת תמצא ידך לעשות דבר אשר יישר בעיני אלהים ואנשים – – אתה תורני לעשות דבר אשר ימצא חן בעיני אלהים! – קראה האשה במנוד ראש – השטן יורה תורת חיים ואהבת חסד! – – אם לא תודי במו פיך כי מישרים בפעם הזאת או בידך למשוך ידך ממנו – ענה האיש במנוחה ותום לב, גם אשתו אשר ידעה אותו נבוכה בפעם הזאת ולא ידעה אם בתום לבב או בלצון דבר – והוא הוסיף לדבר: הנה על חמש הבנות עוד ששית מצאתי אשר טבעת יקרה לה ואשר על כן עלינו לעשות כל אשר בידינו לקרבה אל בן סוסי, אמנם גם מבלעדי הטבעת תהיה לכלי חפץ בידינו. הנערה הזאת היא אהובת אמיל ואותה נדיח לזרועות בן סוסי ושכרנו הרבה מאד – – לא אבין מליך. מי זה יתן לנו שכרנו? האם בן סוסי? ומה אעשה אני בדבר הזה? – – את הן תותרי בזה ואני אעזבך יום אחד או יומים פה, הן לא תיראי להותר לבדך תחתך בלי מחסה ומגן, האין זאת? ואת התרועעי את אלישבע ודברי באזניה טובות על אמיל, כאשר תביני, הן בדבר הזה לא לי להורותך, זאת תדעי יותר ממני, ובזאת תקחי לבה אחרי כי תעלי את אהוב נפשה על שפת לשונך, ואחרי כן כאשר תראי כי היא תאמין בדבריך ותחשבך לאוהבת לה – וזאת אדע נאמנה כי כרעיה אהובה תחשבך מהרגע אשר תדברי טובות ותהללי את הנער היהודי, אז תגלי את אזניה כי הוא אוהב עלמה עבריה אשר צדדה אותו בקסם שפתיה, וכאשר תחרד לשמועה הרעה הזאת ואולי גם תתעלף הלא לשמועה כזאת עת רצון היא להתעלף, אז תגלי עוד את אזנה כי אישך התבונן לכל אלה מראש, ומאהבתו הגדולה לאחיה יחשוב מחשבות להפר את האהבה הזאת. ובדבר הזה תקחי לבה עד מאד ותהי גם היא לכלי חפץ בידינו, ואת הנער היהודי נדיח לים דאגה, כי אהובתו יפת עינים היא וימאן הנחם ואז יהיה גם הוא לכלי חפץ בידינו. כי בעת הזאת עלינו לבקש גם חברת היהודים בעלי הכסף, אבל לא אוכל לגלות לך עוד כל הסוד, כי ידעתי כי בן סוסי יבוא עוד הנה להועץ, אחרי אשר יכבו כל הנרות בבית, עוד זאת אגלה לך, כי כל אלה הנערות אשר בן סוסי בגד ויבגוד בהן תמירנה דתן מבושת, וידך תמצא להביאן בברית אמונתנו, וזאת היא המנחה אשר אמרתי לך כי תביאי לאלהים ותפיקי ממנו רצון – – האמנם כן יהיה? – קראה האשה משמחה – אם הנה תמירנה דתן ואני אביאן בברית החדשה נכונה הנני לעשות הכל. כי ידעתי כי רבו חטאותי ואבקש בכל לבי להביא קרבן לאלהים, וקרבן כזה ירח מנחה לפניו – – כן יהיה, ועיני לא צרה בצדקתך – אם כן הלא גמרנו אומר? אך שמעי הנה קול צעדים – קרא פתאום וברגע ההוא התגנב בלאט בן סוסי אל החדר, קול משק רגליו בלכתו לא נשמע כהולך על גחון, וכרגע שונו פני האיש והאשה כמו אהבה ואחוה לא סרו מאהלם אף רגע. הוא אחזה בימינה והיא הניחה שמאלה על כתפו ותשעשע את שערותיו. בתחילה דברו שניהם קשות את בן סוסי על כי לא נזהר בלשונו ויתגרה מדון את הנער העברי, והוא הצטדק באמרו כי בלבו לא ישנא את היהודים, אך דמה כי אז היתה עת לגדופים יען כי כלבי החל בגדופים, ואחרי כן עשו שלום ויתיעצו על צפונותיהם עד אור הבוקר, ובשעה העשירית בקש כלבי מאת האהובה, רשיון לעזוב אותה, כי דבר נחוץ לו בעיר ולא יוכל להתמהמה עוד אף שעה אחת, וכאשר ישלים חוקו בעיר אז ידאה כעל כנפי נשרים אל יונתו וישאנה על אברותיו הביתה. – גם פה לא בתוך לבאים אשכונה – אמרה האשה בחן – וחלילה לי מהפריע אותך ממלאכתך אף רגע, כי לכל עת, ולפעמים גם הפרידה טובה היא – ובדברה נשקה אותו והוא אותה וילך את בן סוסי במרכבתו העירה, ורעיתו האהובה עוד עומדת על השלבים לפני הבית ומבטת אחריו. – הוי נבל! שטן המשחית! – דברה האשה בקול דממה בהניעה ראשה אחרי אישה – איש שכולו מושחת, אתה הפלתני למשואות נצח, אתה הטבעת בבוץ וחלאה נפשי, אשר לא תטהר מהם עד עולם. חטאת גאון נחלתי מאבותי ומה גם מאמי, אשר לגאותה לא היה קצה, אבל מאשמות נוראות נקיתי, וקצתי מאסתי בכל איש אשר השליך כבודו מנגד, ועתה… אמנם גם את נפשי אמאס, אבל הנני בידו, לכן זאת אעשה, אשתה מכוס החיים לרויה עדי אשכר ואישן המות, אחיה כל עוד יפי עיני יעזרני ויפתח לפני שערי החיים, אסיר מעלי כל רגש אדם, אשכח כבוד ותום ובושת… אשכח? האם עוד לי לשכוח? האם לא שכחתי הכל? טוב אפוא, אחיה! אפס כי ביום מפלתי תפול גם אתה שטן המשחית ועצמותיך לפי שאול תפוזרנה, אתה השטן ואני הנפש החוטאת בידך… אולם מה זה היה לו כי הקרה לפני לעשות גם דבר טוב? הוא יעזרני להביא בנות אין אמונה בהן בברית אמונתנו! כמעט לא אאמין למשמע אזני, ובכל זאת יתן הרעיון הזה שמחה בלבי. ומה ישמח כהננו הראש בהודע לו פועל כפי… כלבי לא חשב בלי כל ספק כי לב רעיתו עוד יהגה מחשבות אודותו, כי הוא אך שתים שלש פעמים שנה בדברי אשתו "לפעמים גם הפרידה טובה" כן לפעמים גם הפרידה טובה… עד אשר סוגרו אשמורות עיניו ויישן עד בואם העירה. גם אמיל עזב אחרי כן את ארמון השר וירכב על סוסו הביתה אל אביו, אשר לבו נהה אחריו בפעם הזאת, כאשר לא נהה עוד מעודו. מחשבות יגון לחצו לבבו בכל הדרך כמו לבו נבא לו יום עברות, או מקרה רע בביתו… פרק ששי: רשפי הקנאה צללי הערב לקחו מקום קוי השמש ויפרשו כנפיהם עד קצוות הארץ וגם את עיר שתיקא גרו בחרמם. יום צח היה היום ההוא אחרי אשר זה ימים אחדים לא חדל הגשם והשלג מהלחם ומלכוד חליפות את העיר. ביום הזה היה הכפור חזק מאד, והשמים הוטהרו מעבים, בלי ספק לבל יהיו שליחי מצוה, הרצים לבית המרחץ ולקנות דגים, או דגים מלוחים לכבוד השבת נזוקים בחצותם עד צואר את מי מדמנה. מנוחה פרושה על פני כל הרחובות, לבד מאשר יפריענה זעיר שם זעיר שם קול המקבלים שבת, ומנוחה תראה על פני רוב יושבי העיר מקבלי השבת והנשמה היתרה. נעים הוא הערב תמיד לעובד בזעת אפו למצוא טרפו, כי יקו למצוא בו מנוחה, אבל משנה שמחה ישיש בן יעקב בערב הזה. כל ששת ימי המעשה יעבוד עבודת פרך, אף כי כעצל הנהו בעיני שונאיו אשר לא יעבדו אף החצי ממנו, גם בלילה לא ישכב לבו מהמחשבות הרבות אשר יעלו על לבו בזכרו כי הלילה לא לעולם יהיה ומחר יבוא יום חדש והוא יביא רעב חדש בבטן העוללים וקור חדש בבית. הוא יראהו את הנערים ויזכור כי באה עת השילום למלמד, ואת הבתולות, ויזכור כי בתולות הנה וכי לא לעולם תהיינה את אשר הנן כעת. וכל המחשבות האלה אל מקום אחד תלכנה, כי אחד הוא ואין שני לו, המושל על כל והמטיב לכל, המשביע עוללים בעת בטנם תחסר, המשיב לב המלמד אל הנערים והמהפך מבתולות לנשים, מי לא ידע מי הוא האחד הזה? הלא הוא אלהי העולם ומושלו – הוא הכסף! למענו יחסר נפשו מטובה וגויתו ממנוחה, למענו ישים כעפר גוו ויתרפס לפני אדונים אכזרים רמי עינים, אבל לשוא! כיורדי הים באניות לא יסבו רגע את עיניהם מהכוכב אשר בחרו בו למורה דרך להם, כן ישאו עיניהם ונפשם העניים האלה מבני יעקב אל הכוכב המאיר הזה, אל הכסף כי יאיר להם המסלה, אבל הוא אשר הסכין לשבת בבתי שרים ואצילי עם ובאוצרות הכהנים, ואשר על כן הסכין לשמוע תמיד כל היום שם ישראל מנואץ ימאס גם הוא בזרע יעקב, לכן יפילו עליהם כל ששת ימי המעשה בלהות צלמות, ומה גם ביום החמישי בשבוע, הוא יום הפקודה אשר בו תפקוד האשה ותספור ותמנה כל הדרוש לה ליום השבת. אך קץ שם היוצר לכל חשך וגבול לכל פגע וביום השביעי שבת, וכאשר תראו שלחן ערוך ועליו שתי חלות לחם, המנורות טהורות והנרות מאירים אז אל תזידו לצאת לפעולתכם. ויהי ערב ויהי בוקר ויכלו הפגעים וכל צבאם והאומללים קצרי יד האלה יחיו בנעימים עשרים ושש שעות… אולם מי יודע כמה בעלי אוצרות ואצילי ארץ ששו אלי גיל לו מצאה נפשם יום אחד בשבוע מנוחת אמת כזאת?… אור נר נראה מכל הבתים ברחובות אשר שמה ישבו היהודים בעיר, אך אנחנו נשימה נא עין כמעט רגע על הבית הזה אשר לפנינו. הנהו העומד על שפת הנחל בצד הגשר, כי מחלונותיו נשקפים נרות רבים, וארבעה מאורי אור נחזה שם, אשר יפיצו אור הרבה יותר מאלפי נרות, לא רק בלילי שבתות, ואם לא אשגה אדמה כי הנה ארבע עינים לשתי נערות היושבות שם. הבית הזה אשר תואר לו מחוץ וזכוכיות כל ארבעת חלונותיו הנשקפים על פני הנחל כולן שלמות אחת לא נשברה, וקירותיו לא נטויות ועומדות הכן בלי משען ומשענה וגגו לא נוטה לנפול, כן תאר גם מבית. כליו טהורים ויפים, מסכות לבנות כשלג נסוכות על החלונות, ומאוצר הכסף אשר לו חלונות זכוכית יראו הכלים האצורים בתוכו, ואם כל אלה השיג בעליו במתנת הדרשה ביום חתונתו אז בלי ספק דרש דרשה גדולה וטובה מאד. בצד הארון הזה יעמוד שני לו בתמונתו כצלמו והוא יאצור בקרבו ספרים אשר גביהם מצופים זהב, אוצר תפארה לכל איש ישראל בארצות האלה, וראשית כלי הבית, אם יבין או לא יבין אדון הבית קרוא בספרים, אך כמעט תסיג ידו וקנה לו ספרי התלמוד והמדרשים, משניות ועין יעקב וכהמה, הן בלעדי אלה לו יוכר בית יהודי לפני בית נכרי. ומה גם בעל הבית הזה אשר ידע קרוא ספר וגם קרוא בו לעתים מזומנים, הוא קנה ספרים הרבה ויעש להם כתנות עור וילבישם וישמח למראה עיניו בהתבוננו בשני הארונות העומדים יחד בצד מזרח. לא רחוק מהם עומד שלחן עגול, מכוסה במטפחת בד לבן כשלג, ועליו שתי חלות וכלי כסף הכל נכון לסעודה. צנצנת יין ענבים וצנצנת יין דקן, וכל אלה אשר ירהיבו לב אדון הבית בבואו הביתה מבית התפלה בערב שבת. לא רחוק מהשלחן ישבו שתי נערות ותשיחנה אשה את רעותה ואף כי קראו אשה רעותה תמיד בשם אחותי, בכל זאת הכיר כל רואה כרגע כי לא אחיות מבטן הנה, כי כמו שיכל הטבע את ידו להראות מה כוחו בבראו שתי בריאות שונות אשה מרעותה בכל, ובכל זאת כלולות הנה גם שתיהן בהדרן. האחת היא נערה כבת – הן לא יקצוף עלי הקורא אם לא על פי דברי אמה אשר אמרה כי בתה היא בת חמש עשרה היום אערוך שנותיה, כי אם על פי מבנה גויתה ומראה – שמונה עשרה, אשר פניה יעידו כי לולא היו פני כל בני אדם כמוה כי אז מתו כל הרופאים ברעב, בתי הרפואות נשמו ומנת מוכרי פוך היתה נקיון שנים. מבנה גויתה חסון כאלון, צוארה זך כעשת שן, לחייה העגולות אדומות בתוך כמו זה אתה נשקו באהבה רבה, ומשני עבריהן יורדות שתי שרשרות זהב ארוכות מאד אשר היא קראה להן מקלעות שער, שפתיה אשר לולא ידענו נאמנה כי כן מראיהן תמיד כי אז אמרנו כי נקרעו בפוך עוטרות על שני חרוזי פנינים יפים עד להלל, כזוהר רסיסי טל בכוס לאור שמש, ולולא שמענו קולה בדברה, כי אז נשבענו, כי מבית אוצר לחרשי אבן גונב הפסל הזה, מרים שמה. אך אל ימהר הקורא להסב עין מרעותה כי עוד לא אדע למי יתרון החן והיופי? רעותה היא לא גדלת קומה ולא בריאת בשר כמוה, תראינה כאבני אש, הסב עיניך מנגדן כי הנה מפיצות זיקים וחצים. שערותיה השחורות כעורב ככתרת על ראשה ולחייה, שפתיה, כל תנועות גוה ומדברה תשכחנה כרגע כמעט גם יפי רעותה. וריב היה תמיד בין השרים הפולנים על אודותן למי יתרון היופי. נועם, חן וטוב לב נראו על פני האחת וקסם ואש מתלקחת יצאו מבין שפתי השנית ושמורות עיניה, אשר נראו כשומרי תמיד עומדים על המשמר לבל תפרוץ האש החוצה. מפי רעותה שמענו כי היא קוראה לה בשם בת שבע. מרים היא בת בעל הבית ובת שבע היא רעותה מנוער. על פני מרים תשכן עננה בדברה, וזה לנו לאות נאמן כי לא בעדי וקשורים תדברנה הפעם, כי לזכר עדיים תשמח כל בתולה עד אשר תהיה לאיש, ואשת איש עד אשר יזכירוה לאמר ודוי. נטה נא אזננו ונשמע מה בפיה, ואם לא נוכל הועיל לה אולי ננוד למצער לצרתה. – הוא אשר אמרתי – אמרה מרים באנחה חרישית בהניחה לחייה על כף ידה הסמוכה על השלחן אחרי אשר החרישה זה רגעים אחדים – הוא אשר אמרתי, כי עת רוגז היא לי, עת אין שלום ומנוחה, כי אירא מאד לנפשי, אחרד ואבהל בזכרי הימים הבאים, וכל עוד תקוה עצה ומזמה רחקו ממני זה כמה – – האמנם? – קראה בת שבע ועיניה הבריקו – האמנם אין עצה? – – ואת מי אועץ אם לא אתך, אחותי הנאמנה? ואם מפיך לא אמלט עצה מפי מי אשמענה? – ענתה מרים. – האם אמרתי לך כי אובדת עצות הנני? עוד לי נתכנו עלילות. כי אף אמנם גם עלי נפשי תאבל לבקרים וגם אני אפחד כל היום מהבאות אשר תקרינה, בכל זאת נקל הוא לי למצוא מזמה ותחבולה למען אחותי מאשר תמצא ידי לעשות לנפשי. פליאה היא דעת ממני, למה זה אני רפת ידים בעת אשר עלי לעשות לנפשי ואם יגע דבר ברעותי אז אתעודד ולא אדע פחד. אבל אני אחשוב כגורלי גורלך, אני נכריה אחשב לאבי מעת אשר הרכיב אם חדשה לראשי, נכריה הנני ועוד נופלת מנכריה, אני אעבוד עבודתי כל היום וגם שכר לא יהיה לי. אשת אבי לא תעיז מצח לחרפני כשפחה, אך תחת זאת תשנאני תכלית שנאה וכל הגיגה וכל דבריה עלי רעות כל היום, ופניה המפיקים אלי חן ואהבה תמיד נעימים בפיה ורעות במגורה, וכל רואיה יהללוה על יראתה את אלהים, על צדקתה אשר תעשה את עניים ועל חסדה אשר תרבה ליתומות, לבנות אבי, כי תנהלם בחסד ורחמים כאם רחמניה. הה! החנופה הזאת עשן באפי, אש יוקדת יצת שמה וזכרה בלבי, אך הבלג לבי, דום רוחי ואל תפרוץ דלתי שפתי עד עת מועד, עדי מרמה תשית בחלקות לחנופה ותבלענה כדג גדול הבולע קטן ממנו, עדי מזמה תניף ידה על הכח ותדכאנו תחת רגליה. אני אומללה, אומללה מאד, ואת מה? את תשבי בבית אביך ואמך שיאהבוך הרבה יותר מנפשם, את יחידה להם וכסף וכל חפץ לא ימנעו ממך ואת עוד תתלונני? – – ואני אשיב לך כי לו הרכיב חלילה אבי אם זרה לראשי כי אז החרשתי ונשאתי במנוחה את אשר נטל עלי, כי אז אמרתי אין חנינה בלב אם חורגת ואין חסד בלב אב אשר לקח לו אם לבניו והכינותי נפשי מראש למלחמה גלויה, או כרעתי נפלתי לפני מצמיתי מבלי דבר דבר ותהי זאת נחמתי, כי צרים בלעוני, צרים אשר להלחם אתם תחשב לחכמה ולכבוד ולפול שדוד לפניהם לא לעוון וחטאה יחשב, אבל עתה אשר עלי לפחד מאוהבי, מאוהבי הנאמנים, הנכונים להקריב הכל למעני, מהורי, אשר אני חיי רוחם ואשר כל חפצם ומשוש חייהם הוא להצליחני בחיים והמה יחפצו לכרות לי שוחה ולקברני חיים בדמותם כי בעדן גנים יושיבוני, עתה מר לי מר! אם אמרתי אלחמה ומלחמתי תחשב למרד, ואם אחריש ואגוע, אז חיים יקברוני, יקברוני בעוד באפי נשמה, לבול עץ יאסרוני לבל אראה חיים וגם במתים חפשי לא אהיה. אך מה אוסיף לדבר לך עוד? ואת הלא תדעי את גורלי ממני, כי הן את היא אשר לפני, את אשר עוררתיני מתרדמת הנעורים אשר בחיקה שכבתי במנוחה ותקימיני על רגלי לעמוד על המצפה לראות מה יעשה ומה ידובר בי, ממך לי התורה הזאת ולא לי להשמיעה באזנך היום. את נתת בינה בלבי, כי אהבת האבות הרחוקים מדעת לאהבת הקופים נמשלה, אשר תחנק עוללים מרוב אהבה, את הרעמת באזני הדברים הנוראים אשר לזכרן יתפלצון עמודי גוי: ההורים העברים יאהבו נפשם ולא בניהם ובקחתם לבניהם נשים רק נפשם יזכרו, אם תביא המשפחה כבוד להם ואם כסף רב תביאנה אתן, ובתתם את בנותיהם לאנשים ישכחו כי בנותיהם חיות הנה, כי להן לב וחפץ ותדענה לבחור ולמאוס, וכשבויות חרב יוליכו אותן אל הבית אשר יסד השדכן להן, או יביאו בול עץ לביתם ויאכילוהו מפתם למען יהגה כל היום בלהג תפל והמה יקחו חלק צדקתו בגן עדן. התורה הזאת ממך באה לי ולדאבון לבי ורוחי אמנם ראיתי כי מישרים דברו שפתותיך, ילדה פותה הייתי ואת ברוח שפתיך עשיתני בן רגע לעלמה חושבת מחשבות, ועתה עוד תחפצי להשלות נפשי לשוא! אבל הן דעי כי נקל להעיר איש משנתו מאשר לישנהו שנית. גם אני קראתי בספרים וראיתי הרבה אוהבים ואהובות לפני מבלי אשר עלה אף פעם אחת רעיון על לבי להדמות לאחת מאלה האומללות אשר כצאן לטבח תובלנה אל האפריון – קבר עולמים לרוח ששונן ולחייהן. ומעת אשר שמעו אזני מליך, מני אז אחזה חדשות בכל אשר אקרא בספרים ובכל מראה עיני. חטאת לא יוכל כפרה חטא אבי בתתו אותי ללמוד שפת פולנית ושפת צרפת ויאמר לתתי לפני כסיל אדם אשר לא יבין עד מה. לוא ככל בנות ישראל הייתי לא ידעתי רע, שלו הייתי עתה ולכל אשר אמרו הורי טוב גם אני כפיהם דברתי, ועתה? –. בת שבע כוננה עיניה ברעותה המדברת בכל עת אשר דברה, ולולא ידענו נאמנה כי רעותה הנאמנה היא ולולא שמענו מפיה כי היא קראה לה פעמים ושלש בשם אחות, כי אז אמרנו, כי היא תשמח בלבה לאיד רעותה, תגיל על צרת לבבה וכל הגה היוצא מפיה יהיה כטל חיים ללבה, אבל עתה בדעתנו כי כאלה לא יחשוב לבה, אחרי כי אחות אהובה היא לה, לכן עלינו להודות כי אמנם לא ככל אדם נדה בת שבע לאיד רעותה ועיניה הפיצו שמחה בעת אשר נפשה אבלה לה, ובלי ספק ידעה זאת מרים יותר ממנו, כי היא קמה פתאום ממקומה ותפול על צוארי רעותה ותשקנה באהבה עזה ותחבקנה ותוסף לחבקנה עד אשר הושיבה אותה רעותה על מקומה ותען: בי אחותי, אל תרבי להשפיל נפשך, כי אמנם נבונות גם בלעדי, אבל בפעם הזאת אומר לך כי תרבי על השבר, כי עוד לא מזורה הרשת אשר תצודך ועוד לא כרו השוחה, ומי יודע מה ילד יום אם לא תמצא עוד ידך להיטיב ולהטות את הוריך לחפצך? הן המה יאהבוך והאהבה כול תוכל, ואם הזהרתיך לפנים הוא יען כי טוב להזהר, אבל לא לחוש עתידות אשר אולי לא תבאנה ולברוא משחיתים לחבל נפשך חנם. הן אביך לא דבר עוד אתך בדבר שדוך, האין זאת? – – אבי לא דבר עוד בפיו אך עיניו ברור מללו הגות רוחו – – עיניו דברו? בפעם הראשונה אשמע, כי אב ידבר לבתו, כדבר איש בשפה כזאת – – אל נא תלעגי לי, כי לא עת לעג היא לי כעת, אשר בעוד רגעים אחדים יבוא הוא הנה – – הוא? מי הוא? אביך? האם החילות לפחד מפני אביך, פלאים נפלאתי! – – לא מפני אבי אגור כי אם מפני גללון, האיש אשר ילטוש עיניו לי – – גללון! – קראה בת שבע בשחוק – מי הוא זה האיש אשר שם נעים כזה לו? ואשר ילטוש עיניו לך? חדשות ונצורות אשמעה – – כמעט לא אכירך עוד קראה מרים באנחה – הנה נהפכת בלילה הזה לאחרת, את אשר הזהרתיני מאז, שבת הפעם להניח רוחי, את אשר תמיד כנית כל איש ואשה בשם חדש בשם אשר יתנם לבוז לא תביני כרגע את מי כניתי בשם גללון, או אולי תחפצי לענות נפשי כי תאלציני לאמר לך כי ישעיה הבחור הוא אשר מפניו אבהל?! – – ישעיה הבחור! אמנם לא ידעתי כי עליו תכונני חצי לעגך, חדשות שמעו אזני – – מה זה היה לך היום? האם לא עמדה דעתך כך, או תתחפשי כמו לא תביני דבר? הטרם תדעי כי הנבזה הזה, אהוב ורצוי הוא בעיני הורי מאד, כי מספר עלים גמרא כמספר אבעבעות השחין אשר פרחו בפניו ובידיו ידע בעל פה, וראש הישיבה להיות השה לעולה, ועתה התביני מלי או תשאלי עוד פשר דבר? – – אבין ולא אבין כי לא אדע מדוע זה תשפכי כה כוס חמתך על הבחור, כמו שודד או אורב ביער היה? – – לולא ידעתיך מאז לאוהבת אותי כי אז אמרתי אך תלעיגי לאידי – קראה מרים ותתר ממקומה – איכה תדברי כאלה, איך יתנך לבך לשאלני שאלות אשר תרתחנה דמי כסיר? מדוע אשפוך עליו זעם אפי, תשאליני? ומה אעשה? עוצי נא עצה את מה אעשה? האם בידי להשליכהו כנצר נתעב מהבית בבואו הנה? האם אוכל לדקור את עיניו בנשאו אותן אלי? האוכל למלא פניו קלון בעת אשר אבי יהללנו שבע על פניו והוא ירום ונשא וגבה בעיניו, עד כי אולי יחשוב זאת לו לצדקה גדולה כי יפרוש כנפו עלי? אם קצרה ידי מפלס לחצי זעמי תוצאות, בעת אשר צרי ואויב זה נגד פני, איכה אעצור ברוחי בעת אשר אין זר שומע לי בלעדיך? בינתי תסתתר! – – אבל את תשובי תקראי חמס, תכני אותו בשם צר ואויב ואני טרם אדע מה עשה לך רעה, כי לא הודעתיני עד מה? – – אין מלה בלשוני – קראה מרים במרת נפש – לא אדע בפעם הזאת מלים אבחר בדברי עמך, ראה אראה כי לא תחפצי להבין דברי ותאותך אך להלאותני בשאלותיך למען הרעימני – – הנך בת יחידה! זאת שכחתי – קראה בת שבע בלעגי שפה – טוב הדבר כי הזכרתיני זאת ולא אוסיף להלאותך חנם – – האף עוד זאת! – נאנחה מרים ותפרש כפיה – גם רעותי אשר אמרתי בעצתה אחיה גם היא קמה לשחק בי, ובעת אשר תשתפך נפשי מצרה, התולים עמה – – גם אני בדברך אשיבך: אין מלה בלשוני, הנה תהימי, תאנחי, תילילי, תתיפחי, ולא אדע עד מה, אחת שאלתיך מה עשה לך הבחור כי כה תרבי כעשך עמו, ואת באחת תאנחי ועוד תתרגזי עלי! – – מה עשה לי? הוא ילטוש עיניו לי! הוא יקוה למשכני ברשתו, הוא ידמה כי אשתו אהיה ועוד תשאליני מה עשה לי! – – אולם מה אעשה לך אם אני לא אראה בכל אלה עוון אשר חטא, אשר בעבורו תנבלי שם הבחור ותחשביהו לאויב לך. הוא יביט בך בעיני אהבה? זאת תראיני רק כי עינים לו בראשו ויבין כי יפת מראה את, הוא יחפוץ לקחתך לאשה לו? ומדוע זה לא יחפוץ לעשות כזאת? אות הוא כי יבין טעם, אבל בכל אלה אין די להעלות אפך עליו, אם תמאסי בו, נודי לו, אך אל תקצפי עליו על אהבתו אותך –. מרים נבוכה רגע בשמעה דברי רעותה אשר הסכינה תמיד לתת אך דופי בכל אדם ולהפר כל אהבה, ואשר היא למדה אותה להחזיק בדרכיה, ועתה תשמיענה דברי מוסר! ולבה אמר לה כי מישרים דברו שפתי רעותה ויך אותה לבה רגע על דבריה, אך בעבור זאת התאמצה להצטדק ותקרא: עוד מעט תהי גם עצתך כי אתן ידי לו ואבחר בו ואשיש על המציאה הזאת! – – אם תרבי להעמיק שאלה אז אולי גם כזאת אדבר – ענתה בת שבע במנוחה, ובראותה כי מרים קפצה ממקומה כמו מחט דקר בבשרה הניחה ידה על שכמה ותושיבנה על מקומה ותוסף לדבר: הניחי רוחך רגע ונדבר דבר ברור, הן אם כה תתעוררי מרגע לרגע ולא תתניני לכלות דברי אז לא תמלטי מפי דבר עד עולם ואחרי כן תתאונני כי לא אשים אליך לבי ולא אדאג לגורלך, החרישי רגע ושמעי ואז תעניני באחת על כל דברי ואם תמצאי מלין להשיבני אענך ואומר לך כי צדקת. את תקראי בשממון עוד מעט ואיעצך לתת ידך לו ואני אומר לך, כי לא עוד מעט כי אם הזה אומר כזאת – תניני רגע לדבר – ועוד אוסיף לאמר כי אין טוב לך מאיש כזה – אל תניעי ראשך – האיש הזה אשר אבותיך שמו עיניו בו הוא איש אשר לו כשרון דעת, זאת לא יכחד איש, רק הוא בלה כל ימיו אך בישיבה ובתורה, אבל זה הוא חסרון אשר יוכל להמנות, אם יעזוב דרכו כמעט וישלח ידו בשפות זרות וחכמות אז יצלח בדרכו זה כאשר הצליח בתורתו – שמעי ואחר תדברי את – והוא עודנו עול ימים ולא רע המראה כאשר תאמרי – אל נא תשחקי – ואם ישים להיטיב פניו ומלבושיו אז יהיה גם איש תואר. הן אין מום בו אשר ישחית תארו רק שלמותיו יתעבוהו, והיה כי תפול בחבלו אשה אשר לה טעם ודעת והוא יאהבנה, אז בידה להטותו לחפצה והיא תהיה מאושרה – שאיני נא ואחר דברי תלעגי כחפצך – ולא את אשה אשר תפול לחבל לאיש כזה אכנה בשם אומללה, ואל זאת אביט במנוד ראש, אשר תתן ידה לבחור נבער מכל דעת ואשר כל כבודו הוא כי הוא בן בעל הבית, כי אלה ירימו ראשם על שוא ונשותיהם כשפחות בעיניהן, המה לא ישכילו ולא ייטיבו ארחותם, כי אין דעת בלבם. זכרי ושימי זאת אל לבך, כי איש אחר אין בעיר וגם בארץ אשר סביבותינו אשר תוכלי לאמר עליו: ראו הנה זה הוא האיש אשר בידו אפקיד נפשי וחיי בחפץ לב, זה לקח לבי ואחריו ארוצה בשמחה בדרך החיים. מי הוא זה בעיר הזאת אשר יחכם מהבחור? מי הוא אשר ישכיל בדרכו יותר ממנו ואיזה הוא אשר לו תתני היתרון? הן כולם כמוהו והוא ככל הבחורים בעיר ודרך אחד לכולם, רק כי הוא נעלה עליהם בדעתו בתורה, אשר זאת תתן תקוה כי לו כשרון להיות לאיש וליתר הבחורים יחסר גם הכשרון הזה. הן לא תשתגעי לבקש לך את אשר לא ימצא בעיר וסביבותיה, הלא אך למראה עיניך תשפטי ולמראה עיניך לא ראית בחור עברי טוב מהבחור הזה, ועתה שערי בנפשך כי לא הבחור מהישיבה כי אם בחור אחד בן אחד העשירים בעיר הוא האיש אשר בו בחרו הוריך ומה תאמרי אז? הן תאמרי לדבק טוב אם ישאלוך, ואני אומרת כי נעלה בעיני הבחור הזה מכל הבחורים אשר בעיר ומה לך כי נזעקת עתה השיביני דבר עמך ואדעה – מרים ישבה זמן רב ותתבונן בתמהון ברעותה, אשר דבריה פרצו כפרץ מים כבירים על דל שפתיה, ולא עצרה כח לענות אותה דבר. בתחילה חפצה מרגע לרגע להשיב על דבריה ולבלי תת אותה לכלות שיחתה, אשר דקרה כצנינים באזניה ותהס אותה רעותה, ועתה כאשר כלתה ותאמר לה כי תשיב, עתה ישבה ואין בפיה תוכחות. תמהון גם שממון הכו לבה, היא התבוננה במדברת וכמעט לא האמינה למראה עיניה ולמשמע אזניה, כי לא הסכינה לשמוע כאלה מפי רעותה מעת אשר נודעה לה, גם לא פללה לשמוע כזאת. בת שבע תהיה פתאום ליועצת שלום, ולמען מי? למען בחור מהישיבה! בת שבע, אשר מאסה את כל אחיה היהודים בכל נפשה הרבה יותר משונאי היהודים מעם אחר, בת שבע, אשר אמונתה היתה כקוץ מונד בעיניה אשר תכאיב לאין מרפא, בת שבע, אשר נאלצה לשים מסוה על פניה ולהתהלך בתום ואמונה בעוד אשר אביה או אשתו לנגדה ואשר על כן שפכה כל עזוז אפה על אמונתה ואלהיה בשבתה את רעותה, וניבה היה: נבזים המה היהודים ועשיריהם וחכמיהם, היא אשר הביאה גם צרה, יגון ופחד בלב מרים התם והטהור אשר תמיד קננו בו אך אהבה להוריה ושלום ומנוחה, והיא כמו סער מתחולל התגלגלה תחת שואה למקום מנוחה זה תשים בו שמה ומבוכה, והיא תשוב תתהפך עתה בדבריה ותדבר כמליץ יושר על תופשי התורה ותתן למו היתרון על בעלי הכסף! מרים לא הבינה זאת ועל כן חשבה בתחילה, כי אך התולים עמה כי תמלא פיה לעג וקלס כדרכה תמיד, אך לאט לאט נוכחה כי לא כן הוא, כי אמנם מקרב הלב דברה וכל תנועות גוה העידו בה אשר זה כל חפצה כי יכו דבריה שורש בלב רעותה ויעשו פרי, עתה נאלמה דומיה ולא ידעה מה לענות. וכה ישבה ותתבונן ברעותה גם אחרי אשר כבר כלתה דבריה ותעביר ידה על מצחה להסיר את אגלי הזעה אשר התגלגלו עליו כמו הסירה זה עתה משא לעיפה מעל שכמה. בת שבע גם היא ישבה ותדום ותחכה לשבוע מענה רעותה ואחרי ראותה כי תחכה לשוא אמרה בבקשה לשחוק אך לא עלה בידה: ולמה זה תחשי? – מרים התעוררה ותאמר: לא אכחד כי דבריך העתיקו מפי מלים. אם אמנם אדעך זה כמה ואדע כבר כי את ברוח שפתך תחיי ותמיתי, תבני אף תהרסי כחפצך וקצרה כל לשון תקום אתך למשפט, בחפצך תשליכי שקוצים על איש ותנבליהו ויהי לדראון, ואת תשובי ותרימי אותו מאשפתות ותציגי אותו לפני כל בתפארת אדם. ככה את עושה גם היום לבחור; ברוח שפתך הרימות אותו מאשפות ותתניהו כמו נגיד, בתור האדם המעלה אשר יאציל מרוח כבודו על כל הקרב אליו, וגם לי תחשב זאת לכבוד גדול ולאושר מאד נעלה, לפי דבריך, אם כה יגדל חסדו עמדי ויקרא שמו עלי. אולם אני היוכח במלים לא אחפוץ ואולי צדקת במשפטך כי אין לי כל הצדקה לקצוף עליו, כי לא אשמתו היא אם נשא אלי עיניו ואם אבותי אולי יתנו תקוה בלבו, אבל בכל זאת כל יתר דבריך כמו זר נחשבו לי. הן על זאת התעוררתי ונאנחתי על כי אפחד פן יתנוני לאיש ואת פי לא ישאלו, פן אפול חבל לגבר אשר רוחו זרה לי, ואם אלה תהיינה תנחומותיך כי תאמרי אשר אאלץ לאמר לדבק טוב הוא אם אך ישאלו את פי? הלא על זאת רבו אנחותי כי אפחד ואגור מפני היום הבא. וגם בזאת לא תצדקי באמרך כי אשא עיני למרחוק ואל אשר לא ראיתי אשא נפשי, כי כל הבחורים אשר ראו עיני עד היום בעיר הזאת כמוהו כמוהם אחד המה, אבל השמת לבך לזאת כי כבר ראו עיני גם בעיר הזאת בן ישראל, איש אשר למראהו תחלה כל נערה במחלת האהבה, איש אשר במדברו ירהיב לב ובכל תנועות גוו יקח נפשות, ואיך תאמרי כי לא ראיתי עד הנה איש טוב מהבחור המגואל במלבושיו, הנבזה בתנועותיו והנמאס בדבריו. אמנם ראיתי לדאבון רוחי ונפשי ראיתי, ואומר, טוב היה לי אם לא ראיתי משראיתי – – פני בת שבע שונו מרגע לרגע בשמעה דברי רעותה, גם חורת מות גם אודם דם כסו לחייה חליפות, גם רעד בא בעצמותיה בשמעה ובכל זאת הבליגה ותסתר כל אלה מנגד עיני רעותה, אשר גם בלעדי זאת שקועה היתה במצולות מחשבותיה עד כי לא ראתה את אשר לפניה. אך לאחרונה לא משלה עוד ברוחה ותקרא בקול מוזר כמו לעג וקצף התאחדו בו יחד: כאשר אחזה לי הנך גם את אחת העלמות אשר חלו במחלת האהבה למראהו. הן אם לא אשגה הנה אמיל איש חמודות הוא האיש אשר הביט אליך ונהרת, ומני אז תבחלי בכל יתר הבחורים אשר לא כמראהו מראם, אבל הן הוא אחד בעיר ואת האם תדמי כי אך למענך בא הנה? ומה יהיה גורל כל יתר בנות העיר אם כמוך יהגה רוחן? הן גם אני ראיתיו והרבה יותר ממך, כי הכרתיו והכירני, ולו על פיך יצא הדבר כי אז היית לו לאשה ואנחנו כל בנות העיר נחלה במחלת האהבה ובין לילה נהיה כולנו פגרים, נורא הדבר הזה! – – חי נפשי כי לא אבין אותך ודבריך הלילה הזה. למה זה בחרת שנית לשון לעג ותפלחי כליותי בחצי קלסה? הלא רק באמרך השיבותיך, כי לא כאשר אמרת אשר מעודי לא ראיתי איש טוב מהבחור כן הוא, כי אמנם ראיתי איש, אשר כבד אכבדהו וכל קרבי ישבחוהו ויאמרו: מי יתן ונפלתי אני בחבלו. ואם אמנם אדע נפשי כי תאותי לא תקום ולא תהיה, ואשר על כן גם הסירותיה מלבי ברגע אשר החלה לצמוח עליו, ידעתי כי אבותי לא יתנוני לאיש כבן חמודות וייקר בעיניהם המותה לבתם היחידה מתת אותה לאיש אשר אין יראת שדי לנגד עיניו, אדע זאת נאמנה, ועל כן התעוררתי בכל מאמצי כוחי לגרש רעיון זר כזה מחדרי לבי, אבל בכל אלה הן נראו פעם אחת ולא אוכל להגיד לנפשי לא ראיתי, ואם עוול פעלתי הלא אותך יקרה האון כי את עוררתני מתרדמת התום, את הקיצות אותי מחלומי הנעים אשר חלמתי עד היום כי בגן עדנים אתהלך, פקחתי עיני ואראה והנה – סביבותי שמה ושאיה, פגע, פחד, צרה ויגון, ועל זאת עוד תשובי תתפלאי בי ותעשיני למטרה לחצי לעגך!! אולם אם גם אשכח זאת אשוב ואשאלך: אם גם תמצא ידי לשכוח הכל ואביא את צוארי בעול הבעל אשר ירכיבו הורי לראשי במנוחה ותום רוח, אך מהללך מה הוא אשר בו תהללי פתאום את הבחור? לו שמע איש זר את דבריך אלה כי אז אמר: העלמה הזאת אך איש כזה תבקש לה לאלוף נעוריה, אך בו חשק לבה ותבדילהו לטובה מכל אשר ראו עיניה עד היום. אמנם אולי עשית זאת בצדיה כרעיה נאמנה כי תחפצי לנחמני ולהשלות נפשי לבל יפול לבי ובל תאמצי רוחי ותקטיני השבר במו פיך, אך כל אלה למותר המה, כי קצרה כל לשון להביע תנחומות לי, לא ילדה פותה הנני כעת. מה אמרת או עשית את לו דברו לתת אותך לאיש כבחור? האם גם את קבלת תנחומים מפי רעותך אשר הרבתה להלל חין ערכו וחכמתו אשר יקנה לו בימים הבאים אם ילמוד ואם יחפוץ ואם יוכל? – האמת אגיד לך רעותי – ענתה בת שבע אשר נבוכה יותר ויותר מרגע לרגע בשמעה דברי מרים ופניה העידו בה כי חדשות לא פללה תשמענה אזניה היום – האמת אגיד לך כי לא ששתי אלי גיל לו הוכיחו לי אלוף נעורים כזה, אך גם לא ספקתי כף אל ירך, כי בזאת מצאתי נחומים לנפשי בדעתי כי אני אעשנו לאיש אשר לא אבוש בו. אולם גם זאת עליך לזכור כי אבי לא כאביך הוא וכל דרכי ביתנו לא כדרכי בית אביך היו מאז, כי על כן לא יעלה רעיון כזה על לב אבי וגם איש לא ידבר כאלה באזניו, הלא זאת לא נכחדה גם ממך מה רחקו דרכי אבותינו עד כי נטל עלי להתגנב לבוא אליך כגנב במחתרת לבל יראוני הוריך – טוב הדבר כי זכרתי זאת, הלא עוד מעט ישובו מבית התפלה הביתה, כמעט שכחתי זאת, ארחיק מפה לבל ידעו כי הייתי בזה, הן אמך תדאג מאד פן תאלפי ארחותי – – אל נא אחותי, אל תגדל במו פיך על פחד אמי, כי לא כן הוא – – ידעתי, ידעתי – ענתה בת שבע בחפזון בקומה ממושבה ובנשקה עד מהרה את רעותה – הן תבואי מחר לפנות ערב אלי, בלי ספק יבואו שמה גם האדונים – – – אבוא אף כי ברצח בעצמותי אשוב תמיד הביתה – בחפזון גדול רצה בת שבע הביתה כמו נשאת על כנפי רוח החפץ, או נדחפת בכח הזרוע, מלאכי מרום נשאוה או בני שחת הדפוה, זאת נראה במצעדי רגליה אשר לא בבטחה כוננו ובתנועות גוה, אשר כמו רעד פרץ מקרבה ורב עצמותיה הפחיד. אל ביתה תשאף? או תברח מבית רעותה? מי יודע? אולם כפי אשר שמענו מפיה בדברה על אודות אביה ואמה אשר הרכיב לראשה, הנה נספוק מאד אם בעבותות אהבה נמשכה אחרי בית הוריה, ואשר על כן נטל לעינו לגזור אומר כי נהדפה בכח הזרוע מבית רעותה, ובאמת כן היה, כאשר גם זאת נשמע עוד מעט מפיה. זמן כביר רצה כה בחפזון מבלי הבט ימין ושמאל וכל יצוריה העידו בה כי רוחה לא ישקוט, כי כמו סער מתחולל בקרבה והוא צרר אותה בכנפיה וישאנה. פתאום הרימה ראשה ותנע ידה בקצף כאיש אשר יאמר לגרש אויב מפניו ותעמוד על מקומה ותקרא: הנה כי כן! אני בראתי לי שטן משחית לחבל! היא היא קמה לשטן לי! היא, הפתיות, האולת נתח הבשר בלי רוח וחיים, היא בעוכרי, היא לקחה לבו עד כי לא ישים אלי לבו, והיא גם היא אוהבת אותו ומי יודע אם לא יעבור זממה עוד מעט על דל פיה לפניו ואהבתם לפתע פתאום כלפיד תבער, ומי זה לידי יתקע אם לא כבר גלתה לבה לו ומפני תסתיר דבר? בינתי תסתתר! ואני אמרתי כבר באתי עד מחוז חפצי, עוד מעט ואהיה המאושרה בכל בנות העיר, המאושרה בתבל כולה! בנות העיר? מי הנה? בהמות אין לב, אין רוח, אין חיים, לא תדענה מה היא אהבה, לא תתענינה תחת ידה ולא תשתינה מכוס מנעמיה, ומידה הנני נגזרת כעת, היא קפדה חוט תקותי ותביא שואה בלבי, והיא אוהבת אותו! הדג הזה אשר אין מלה בלשונו יאמר לזמר משכיל בשירי אהבה, רוחי חובלה! והוא יאהבנה, זאת אראה עין בעין כי יסב עיניו מנגדי וכל עמלי לצודד אותו יעלה בתוהו, לה ידבר בחן ומפני יסתר, רק למענה יביא עיניו אתו בבואו לביתי, לחדרי ובי ימאס! אמאס בו אף אני, לא אשית אליו לבי כי בוגד הוא! איש אין לב ואין דעת, כי יבחר ביונה פותה ממני… אמאס בו? – קראה פתאום ותשחק בקול גדול כמשתגעה מבלי זכור כי בחוץ תעמוד – אמאס בו! את נפשי אמאס, גם חיי אתן לממיתים ולא אמאס בו, אתמכר לשטן, אעשה כל אשר בידי לשובב לבו אלי, ומדוע אמאס בו? ואיפה אמצא לי איש כמוהו? אני הבאתי את הפותה הזאת נתח הבשר בחלב למען יראנה? אני אמרתי כי היא בסכלותה תוסיף לי לוית חן בעיניו, הוא יתבונן אליה, אל הפסל הזה אשר אין מלה בלשונו וישמע ניבי ואז יבין ערכי ועתה נכזבה תוחלתי… אבל מי מלל זאת כי היא תדבר כאלה, אמריה הלמו ומחצו ראשי, מעודי לא שמעתי מפיה דברים כאשר שמעתי בלילה הזה, האם האהבה בראה לה ניב שפתים ותצוק רוחה עליה וחכמתה בקרבה, הן זה כח לאהבה מאז, אבל מדוע זה מסכה בקרבי רוח עועים? או אולי כבר שמעה דבריו ומחכמתו משפט. אגוע מצרה? לא! כזאת היה לא תהיה! איפה יראה פניה והיא פניו אם לא בביתי? היה לא תהיה! היא הודתה במו פיה כי תאהב אותו ואות הוא כי לא תשמר מפני ותשמיעני הכל, אבל מי יודע אם לא במרמה תסובב ותראינה תומתה בעת אשר לבה יהגה עמל ואון. הנה כי כן, בוגדה! אבל האהבה הזאת תהיה למחיתה לך, לא אחוס ולא ארחם. מאסתיך מאז, כי בהמה היית בעיני ועתה אשנאך תכלית שנאה, גורי מפני חמתי! – קראה בשלחה אצבעה מול בית רעותה – באור תלכי ותהי לבער ומידך זאת לך! אני לא אתן נפשי למוט לפני כל נתח בשר יפה מראה. היא תאמר לגזול אשרי בחזקת היד ולהשלות נפשי בערמתה כי בתום תתהלך אתי, אבל עוד בינתי תאזרני, עוד כחי בי להתגרות מלחמה, עוד מזמה בלבי והיא תנצור עלי ותדיח כל מתקוממי למדחפות, אני אני אשים קברך ולא תוסיפי להיות למכשול לי. לא אחוס מי יודע עד כמה עמדה עוד ושפכה עזוז אפה לולא נגשו שני אנשים ויברכוה בשלום. היא התחלחלה כרגע. אך עד ארגיע מצאה און לה לקרוא במנוחה: האח! אדוני מאין תבואו? זה כמה לא זכינו לראות פניכם – – אל ביתך הננו הולכים כעת ומה טוב הוא כי מצאנוך, נלכה יחד – – – לא אדוני! כזאת לא תעשה בעירנו, אני אעברה לפניכם ואתם תבואו אחרי, או עברו אתם לפני – – בן סוסי רעי יחכה בכליון עינים לראות פניך – – טוב הדבר, בואו הביתה ושמה תמצאוני – ענתה ותמהר ותעבור לפניהם הביתה. ומרים ישבה בעת ההיא ותשיח עם נפשה ותביא חשבון דבריה ודברי רעותה ותמצא כי אמנם בדקה בת שבע בתוכחתה. כי לא לה לשאת מרום עיניה, ולבה הגה תודה ואהבה לרעיתה החכמה אשר בקשה בכל לב לנחם נפשה ותגמור אומר לשמוע מהיום הזה בקולה, כי אך בה תוכל לבטוח. כן חשב לבה רגעים אחדים. אבל אחרי כן החל רוחה לתפש ולמצוא תהפוכות בדברי רעותה ודרכיה בלילה הזה. אך ברגע ההוא נפתחה הדלת ואביה ואמא ואחיה הקטן וישעיה הבחור אשר היא כנתה אותו בשם גללון באו ביתה. למראה הבאים עזבוה עשתנותיה כרגע ותהי לבת מקשבת כמאז. פרק שביעי: אסיר התקוה זאת רעה חולה תחת השמש, כי כל רעה תוליד בדמותה כצלמה רעות רבות; ממבוכה תצא מבוכה ומפגע אסון. בעת ריב לשונות בבלול רוח עועים שפת עם לבל יבן איש שפת רעהו, ואת אשר האחד יקרב ירחיק השני, בסכסך רוח קנאה או גאוה לאומים, או משפחה תקום במשפחה אז לא רק חללי חרב המלחמה ירבו, אז לא רק שונא יפול לפני אויבו בנפש, כי אם גם מיד אוהב יגזר לפעמים אהוב נפשו ועל מחמדי לבו יניף איש את ידו ולא ידע. כן יקרנו לפעמים בימי חיינו בצאתנו למלחמת החיים נריע אף נתגבר ונחשוב כי אויבנו הכרע תחתנו בעת אשר רק על אנשי שלומנו הבאנו רעה ומשנאינו ילעגו לנו, אבל עינינו טחו מראות בעת אשר אבק הקרב עלה על לשמים, וכאשר תפקחנה עינינו ונראה כי שגינו נקוט בנפשנו ונמאס חיינו והנעשה אין כמה אבות ישרים וטהרי רוח היו עדי אובד בעוצר רעה ויגון כי בניהם לא הבינו דרכם ויחשבום את חשכים מורדי האור ויאמרו לפרוץ להם דרך ביד רמה, בעת אשר גם הוריהם כזאת בקשו, ובהפרצם מפניהם הורידו שיבתם בדם ויגון שאולה כי הרחיקו ללכת… כמה בנים אמון בם תעו מני דרך ולבם הושבת מטהרו יען כי הוריהם דמו כי מתפרצים המה מפניהם ועל כן נחרו בהם ויתנכרו להם עדי היו עדי אובד… כמה נשים תבכינה בכי תמרורים על ימי נעוריהן אשר כלו באפס אהבה וחיים, יען כי לא הכירו רוח בעליהן ותחשבנה כי לא נאמנה רוחם עמהן ותציקנה להם עד אשר זרה רוחם להן באמת… כמה וכמה אנשים מררו חייהם וחיי נשות חיקם בעבור עליהם רוח קנאה, רוח שקר בעת אשר נפש רעיתם אליהם כלתה והמה חשבו כי בגדו בהן… וכהנה וכהנה רבות הנה צרות האדם אשר בידו יקח לנפשו, יען כי לא יראה נכוחות, וכה נראה גם במלחמה אשר התקלחה בימינו בין בני הדור אשר יעלה כיונק לפנינו, איש באחיו ילחמו אבות ובנים יחדיו ולא ידעו במה יכשלו. אלה מפחד רבו לגדוד יותר מדי ואלה מאהבה לחופש יעבירו הגבול, ולפעמים תאותם הצפונה בלבם אחת היא אך לא ישמעו איש שפת רעהו, על כן יבחרו להם הבנים דרך בחיים נגד חפץ הוריהם ובאחריתם יבכו מרה כי לא שמעו מוסר, האבות יציבו לבניהם יד אשר תעיק תחתיהם כל ימי חייהם, הבנות תתנה לבן לאשר לא נכון לו למרות חפץ ההורים, וההורים יכרו בידיהם קבר למחמדי לבם בדמותם כי על גפי יושיבום, זה הוא פרי המבוכה עת אשר לא ישמע איש שפת רעהו. אך עוד רעה חולה מזאת תצא אם נטל על על איש לקבר עשתנותיו בחובו ולשים דלתים ובריח לפתחי פיו, לחשוב ולא לדבר, רעות נוראות נולדו על ברכי העמל הזה ועוד רבות תולדנה. רעיון בלי דיבר הוא כאש לא נופח בסתר מערות אשר תאכל בכל פה, תשים שמות ועין לא תראה, עדי תבער עד תומה וכל אשר אכלה יכלה בעשן אז יכבו את השרפה, אך להיטיב תקצר כל יד. כן היה ישעיה בעת ההיא בשבתו את חבר הבחורים אשר רוחם זרה לו בעת אשר הוא התהלך על כנפי רוח הדעת ומרומים שם משכנו. כל אשר למד מפי שמעיה רבו היה אצור בכליותיו וזממו לא עבר על דל שפתיו מיראה פן יזעמוהו מואסי הדעת והיה לקללה לכל סביביו, אד הדעת הזאת אשר מבארה שתה לרויה כצמא בפעם אחת לא לאט לאט, כמעט נהפכה למרורת פתנים בקרבו. אחרי כי הוא חשב ויהגה הרבה ודבריו היו מעטים, כי לרגלי הדעת נפרד מעל יתר רעיו גם בכל תהלוכותיהם ומדברותיהם, לא שש אתם בשמחתם ולא לקח הכל בדברי מהתלותיהם, ראשית שמחה לבן ישיבה, ועל כן הכריעוהו מחשבותיו עד כי כמעט כרע נפל תחת סבלן ולא יכול מלט משא. בתחילה ישב משומם לבדו בעת אשר רוחו נשא תהום מזימות ולא ידע מה עמדו ולא התבונן לכל סביביו, עד כי לפעמים שכח גם מאכול לחמו ושנתו נדדה, ואחרי כן פרצו עשתנותיו ויעברו חוק ויטפו שטוף על דל שפתיו בשבתו לבדו, וכה ישב לא לעתים רחוקות ועם רוחו שח ואיש לא ידע מה בפיו. רעיו ניסו כפעם בפעם להתגנב בלאט ולשמוע דבר מאחוריו, אך המה שמעו ולא האזינו מאומה, כי שפת לא ידעו מללו שפתיו, ולא ארכו הימים ויזכה לשם "המשוגע" אשר בו כנוהו רעיו בני הישיבה. לפנים בישראל לכל סר מרע משתולל קראו ועתה לכל חושב מחשבות משוגע יאמרו, ומי יודע אם לא כן היתה לישעיה להכותו בשגעון לולא עמדו לו שני דברים להצילו מהרעה הגדולה הזאת. אחרי כי חשב תמיד מחשבות ואיש לא הפריעהו וגם הוא לא בקש עונג ושעשועים לנפשו ואחרי כי רעיו קראו לו שם משוגע מי יודע אם לא השתגע כבר, הן בדבר הזה לבדו די להכות את איש בשגעון, אם כל העוטרים עליו מסביב כמשוגע יחשבוהו אז לא יארכו הימים והוא גם הוא כן יחשוב, אבל אחרי כי מעודו לא רב ריב את אחד מחבריו על כן לא מצאו תואנה להגיד לו משוגתו על פניו כי אם התלחשו יחדיו ואף כי הרימו קולם למען ישמע, בכל זאת לא הגיעו דבריהם לאזניו יען כי לא שם אליהם לבו. וגם זמרי הלבני אשר מאותו להתגרות תמיד ברעיו ולהתעבר על כל ריב וכה לשם הנכבד "כלב מתעבר" גם הוא נסה פעמים אחדות להעלות אף ישעיה למען תמצא ידו אחרי כן להשמיע באזניו את השם החדש אשר קראו לו חבריו, אבל אחרי כי ישעיה לא פנה אליו לכן הצליח חפצו בידו אך פעם אחת לאמר לו: משוגע אתה! ויחדל, ומני אז לא שמע ישעיה כדבר הזה, ועוד זאת הועילה לו להשיב רוחו, כי בעת אשר ישב בבית מורו שמעיה אז פתח פיו ולבו ויוציא כל רוחו, ומורו עוררהו תמיד לדבר הרבה, בדעתו כי בישיבה לא יקח דברים את איש, ובכן הסכין לאט לאט את סבל המחשבות ומדי הוסיפו לקנות לב כן הקל מעולו וימצא נחת וששון בחקר מחשבותיו. והוא לא ידע את הרעה אשר רחפה מול פניו כי רעיו למשוגע שמוהו, גם לא נודע לו כי הדבר הזה היה עליו סתרה לבל יפול בבאר צרה גדולה מהשגעון והיא בור קנאת האמונה, כי לולא כנוהו בשם משוגע אחריתו, ועתה לא שם איש אליו לבו ולמעשיו ודרכיו. הוא הלך באשר הלך מבלי אשר בקשו ממנו חשבון ואף הוא נזהר מאד לבל יגלו מצפוניו ובכן שלום היה לו מסביב אף כי רחק מיום ליום מעל רעיו בדרכי לבו ובהגיון רוחו. בעיני המורה והראשים מצא חן במאד מאד יען כי הגה הרבה ודבר לא היה לו עם הבחורים המבלים עתם בהבל, לא ישב בסוד המשחקים ולא עלז והדבר הזה יחשב לצדקה גדולה לבן ישראל. ועל כן שמו עיניהם עליו לטובה ואיש לא ערב לבו לקום בפניו ולהתחקות על שרשי רגליו, לכן אהב גם הוא את המורה אשר הרבה להיטיב עמו. ואם זה כשנתים ימים נפרד היה מכל רעיו ודבריו היו מעטים, הנה זה כשלשה ירחים אשר כמעט חדל מדבר את איש מאומה ויהי כל היום שקוע במצולות מחשבותיו וירבה לשיח עם נפשו, ולו הטו חבריו אזנם לשמוע דבריו כאשר עשו כזאת לפני שתי שנים כי אז שמעו והאזינו נצורות. כי בפעם הזאת בשפה אשר שמעו דבר. ביום המחרת אחרי אשר ראינו אותו בבית מורו שמעיה ואחרי אשר שמענו שיחתם ישב ישעיה לבדו בתא המשגיח, כי הכבוד הגדול הזה נעשה לו על פי המורה כי נתנוהו לשבת בתא אשר למשגיח לבל יפריעוהו חבריו. בפעם הזאת ישב גלמוד, כי המשגיח יצא לקנות דגים ליום השבת, לפניו הגמרא פתוחה ועל הגמרא ספר קטן, אך לבו לא הלך לא אחרי הגמרא ולא אחרי הספר הקטן, כי רוחו התחפש וישיח עם נפשו, אחרי כי רע ומודע לא היה לו אשר לפניו ישפוך שיחו. אהבתי את המורה, אוהב את הגמרא, אחזיק במלבושי כל היהודים – כה שח עם לבבו – כזאת, וכזאת אמרתי למורי ואלופי, למיטיבי ומרים ראשי ורוחי, כחשתי לו! אך מה יכולתי עשות אם קצרה ידי מפתוח לפניו דלתי שפתי, אמת היא כי כן עלינו החובה לעשות, אך כאשר קצרה ידינו אז לא נשלם חובותינו. ומדוע לא אגלה את אזניו? יען כי ישחק לי, מה מני יהלוך? – הנה כאשר אחזה אחפוץ כעת לכזב גם לנפשי. לא מלעגו אפחד, לא חרפתו תבעתני, רק אגור פן יקום לשטן לי, וזאת אדע נאמנה כי הוא יקום. הן גם בין אלה אשר יאמרו להשכיל להיטיב ימצאו מקנאים לאמונתם, לא רק בין המאמינים, הוא ילחם בעד הדעת כאשר ילחם המאמין בעד אמונתו, אמנם כן הוא, ולולא זאת מה זה המריצהו עושה היום? לולא לוחם מלחמת הדעת היה, כי אז לא משך חסדו בחור נתעב מהישיבה, לא קרבהו באהבה כבנו ולא הקריב לו עתותיו להבינהו בינה. אבל האם אקללהו בעבור זאת, האם לא יהגה כל לבב ורוחי ונפשי לו תודה ואהבה וכבוד? ואם לא איפוא הנה איש נתעב ונאלח הנני, איש לא יכיר טובה למיטיביו… האגלה את אזניו? אבל אירא פן יהיה הדבר הזה למכשול לי ויפריד מפני דרכי השלום מותר גם לכזב, ואם אעשה לו רעה אם לא אגלה לו את האמת? יאמין כי בתום לבב ובאהבה רבה אחבק את הספסל ואתרועע את פראים, וכאשר אמצע חפצי הלא אז ידע מה היה לי, אז יראה כי רוחי ונפשי היו כלואות במאסר אשר אזלת ידי להנצל ממנו. אוהב את מרים, לנפשי הן לא אוכל לכזב, הלא אדע נאמנה, כי באחת מעיניה תשכחיני כל חמדות החיים, כי כאשר אביט בה אז אהיה לאיש אחר. מה יקרים היו לי דברי החכמים אז בעת אשר נפשי גרסה שתיתי ולא ידעתי שבעה, שתיתי ושבעתי עונג וברבות העונג רבתה התאוה, אולם לא כצמא שתיתי כי אם כשותה בחלום לילה והקיץ ונפשו שוקקה כן הנני כיום. שתיתי הרבה ממעיני הדעת אבל נפשי ריקה, אחרת תבקש נפשי, לבי יכמה, רוחי ישאף אבל לא לניב משוררי קדם, כי באחת מדברותיה תשכחיני מרים כל אשר ידעתי ואשר ולא אנחם, ואם יקרה בעיני דעתי עד הנה מכל חפץ הנה נפשי יודעת מאד כי נכון הנני להקריב הכל על מזבח אהבתה לו, אך תאיר אלי פניה. הנה זאת היא מארת מים גנובים, רגע ימתקו לחיך ואחריתם מרה כלענה, חרפה ומכשול לב ומורא ופחד ישביעו נפש שותיהם. מה יועילוני אוצרות דעתי אשר רכשית לי, אם נטל עלי להסתירם – מעין רואי פן אתפש כגנב? הן נקל לאיש לשאת מחסור וחרפת רעב מהיות איש אוצרות במשאון וללבוש קרעים לפניה ולהראותה את כל עשרי הלא אז כמו נגיד קרבתני, הלא אז אך אהבה היתה מנת מדתי, ועתה מה? עתה הנני בעיניה כפרא אין לב ולא אוכל לפקוח עיניה נכוחה פן יעטרוני עדת דבורים ויאכלו את בשרי. איכם רגשי האושר ששבעתי אז בעת אשר הדעת ריותה שמחתי שבעתים, אבל אז היתה היא אהובתי וכל האוהבים ישאפו להסתיר את האהובות מעיני זרים. ועתה לבי נתון לזרה ודעתי אך כקנין כספי, במחיר עמלי תחשב בעיני. מה אעשה? הה! מה אעשה היום? – כה קרה ויחרש רגעים אחדים כמו חכה עד אשר יענהו רוח מבינתו ויורהו דרך יבחר – לו לגלות את אזן שמעיה, אבל הוא ינסה להסיר מאחרי ששוני ותקותי, הוא ידבר אלי כאיש עצות ויורני כי עודני צעיר לימים, כי עוד עלי לבקר בבית המדרש, כי אולת ורעה רבה היא לאחוז בדרכי כל אלה חסרי הדעת אשר יעמיסו על שכמם עול אשה ובנים בטרם מצאו מוצא למחיה, וכאלה רבות, וכל אלה המדקרות חרב באזני כי לא אובה לשמוע כזאת – – לא אובה? אבל האם לא יצדק בדברו? הטוב הוא כי אכביד אזני משמוע דברי יושר? האם לא לעוון וחטאה יחשב לי לבחור בדרך נתעים בעת אשר אראה כי אתעה? הן לא ככל אלה הנני אשר לא יחשבו ולא ידעו בנפשם מה אמנם גם זאת רעה חולה לנו מאת הדעת כי היא תבקש תמיד למסוך רעל בכוס שמחתנו, מה לי להרבות מחשבות? האם לא יחיו אלפי אנשים לעיני בשמחה וששון מבלי אשר בקשו חשבונות רבים, ואם נופל אני מכל אלה? האם לא כליתי חוק למודי בבית מדרש מדעים? האם לא אצלח להיות רב ומה לי עוד? להוסיף בקש דעת? ולמי אועיל בכל אלה? מוזר אהיה לאחי ודברי לא יעשו פרי, לא כן אם אתמם עמהם ועדה תבחר בי לאלופה או אז בידי להיטיב הרבה, אם העם יאמין בי יקשיב בקול דברי והטיבותי לאדם. רק בעת אשר אם אוסיף לבקש דעת איטיב רק לנפשי ולאחרים אולי גם ארע, כי אהיה למשל ולשנינה ולא יוסיפו תת אמונתם בבן תורה ונכרת אוכל מפי נערים רבים. בדרכי אחי אבחר! לא אכזב לשמעיה, כי אמנם אוהב את המורה, אבחר בישיבה, הגמרא תקח לבי, ואם באלה אקנה לי את מרים אז אומר הון, אז אומר כי טובה לי תורתנו מאלפי ספרי מדע. כן יהי! – בדברו כזאת הסיר מבלי משים את הספר הקטן מעל פני הגמרא ויסתירהו בסתר כנפיו – אבל למה זה הבל אדבר? הטרם אדע כי אלה אשר אסתיר יוסיפו לי לוית חן בעיניה ואלה אשר בהם יפארוני ואתפאר אולי יקלוני בעיניה. מארת התהפוכות רובצת עלי ותרדפני, אם אהבת האב אחפוץ או אקים את הבת לאויבת לי, ואם אבקש להפיק ממנה רצון אז נבזה ונמאס הנני לאביה. שני דורות לפני ואני לא אדע נפשי איפה יכירני מקומי, או אולי מוזר הנני גם לשניהם? כה יקלעני מצבי בכף הקלע ולא אדע מה לעשות, ואת מי אועץ? גם פה מארת התהפוכות תכבד עלי: שני מורים לי, את שניהם אוהב, גם שניהם ישרי לב ותורת האחד כסם מות בעיני השני תחשב. שמעיה והמורה לבני הישיבה! צפון ודרום, שמים וארץ לא ירחקו יותר מאשר ירחק לב איש ומזמותיו ועצתו מלב רעהו! ואני? אני לא אוכל שמוע לדברי שניהם, האחד ישים כבלים ברגלי לבל אמוש ממקומי כבול עץ והשני יאמר לתת לי כנפים לעוף למרומים אשר גם זאת לא אוכל ולא אובה. זה הוא גורל כל אלה אשר אין שלום ברוחם, הנני כבריאה אשר חציה חיה וחציה עוף ובעת מלחמה תגזר לגזרים, זה הוא גורלי כעת ומי יודע אם לא זאת תהי מנת מדתי גם בימים הבאים אם לא אשגיב בכחי להתיצב הכן לעבר אחד… אולם איך אעשה כזאת אם כל הדברים יגעים, דעתי תשפילני ותרוממני גם יחד וכן גם תורתי תרוממני ותשפילני, כי רוח האחד זרה לרעהו. לו יכלתי לדבר את מרים ולשפוך לפניה שיחי כי אז הבינה הגיגי כי אז קרבתני ותתניני להחזיק בתורתי לעין כל למען אמצא חן בעיני אביה, לו יכלתי אבל לא אוכל, ואם אמיר אמצא חן רק בעיני אביה ומידו אקחנה, אבל הן אם אעשה כזאת למענה נכון הנני להקריב גם חיי ורוחי. אובד עצות הנני! – פתאום התחלחל ישעיה ויתר ממקומו בנשאו עיניו ובראותו איש עומד למולו ומתבונן בו, על שפתיו שחוק קל, עיניו מאירות והוא שולח יד למולו, כמקיץ מחלום היה בעיניו ועוד נעו שפתיו מהמון המחשבות אשר עברו על לבו וטרם ידע מה האיש מבקש ממנו, כי בתחילה לא הכיר פניו מרוב מבוכתו. עיני האיש המאירות נשקפו מבעד בבות אדומות כדם, וכן היה צבע פאותיו הארוכות וזקנו הארוך מאד היורד עד חזהו ומתחלק לשני ראשים, בלי ספק למען תמצא יד בעליו מקום לנוח בין המחלוקת.. על האיש הזה לא נטל לאמר לכל כי ממעי יהודה יצא, כי פניו העידו בו זאת כרגע, ולא רק כי יהודי הוא מלדה וחוקותיו, כי היה איש שכולו מחלוקות, מחלקה בזקנו, מחלקה בשפמו ובמצחו ובאפו, ולפי דברו באו לו, כי בעת המלחמה היה למרמס לרגלי סוסי גדוד רוכבים וכעשרת אלפים סוסים עברו עליו והוא נצל בחסדי ה' מרגליהם, אך תחת זאת היה למשסה בידי חרבותיהם, כי בקומו מעל הארץ קרא לריב את ראש הפרשים וכינהו בשם שכור ומרצח והוא הניף חרבו וכל צבאו עמו, ואף כי נלחם על נפשו כגבור משכיל בכל זאת מחצו פניו, כי מי זה יעמוד לפני גדוד רוכבים ובלי כל מלחמה? ומני אז נקרא בשם "בעל המחלוקת" וכן קרא הוא לנפשו, כאשר שורר בחרוזים לשמח חתן וכלה ויחסר לו חרוז להקביל לחרוז "תנו יין עד בלי די אל השקת" "מחותנים, רחמים זכרו ברוגז" אז חתם את חרוזו "כדבר שמשון בעל המחלוקת". הקורא החכם והנבון יבין עתה כי זה האיש שמשון היה בדחן, וגם אני מעיד עליו כי היה בדחן מפואר מאין כמוהו בכל קצוי ארץ ואיים רחוקים, וכל הגבירים התרפסו לפניו כי יבוא וימלא השמחה, אחרי כי בלעדו אין שמחה, וכל היום רגז לבו ולא ידע נחת, יען כי בכל עת נקרא אל שמחות רבות בפעם אחת ויקם לו תמיד את אחד מבעלי השמחה לאויב, ולפי דבריו היה האיש אשר לא בא אל ביתו לאויב לו. ואם אמנם נמצאו גם חולקים בדבר ויאמרו כי היה להפך, כי בעל השמחה השני רעם פנים לו, אבל אנחנו נאמין יותר לדבריו מאשר נאמין לדבריהם אחרי כי איש נאמן היה, וכל איש אשר היה בעיר שתיקא המפוארה שמע שם "שמשון הנאמן" לא פעם ולא שתים נשא על שפתי בני העיר ואמנם נאמן היה, ואם רק שנים או שלשה שבועות בשנה לפני חג הפסח בעת אשר הוא היה השומר הנאמן על הלשות את הבצק ועל האופים את עוגות המצות לבל יחמיצו. אבל שתי המשרות האלה גם יחד, הבדחנות והנאמנות היו בעיניו כטפלות, כי על כן קרא שמו עליהן רק לעתים רחוקות, ואת שמו קרא בגאון בהרימו מצח על המשרה היותר נכבדה אשר ניתנה על שכמו והיא השותפות לבורא העולם במלאכה הכבדה והקשה מקריעת ים סוף – מזווג זווגים היה, שדכן היה, ובמלאכה הנכבדה הזאת התפאר וגבה לבו מאד, והאיש הזה עמד עתה נוכח ישעיה והתבונן בו, ואחרי כי לא יום חתונת ישעיה היה ואם כן לא היה לו חפץ בבדחן וגם לא עת מצה שמורה היתה כי על כן נבין כרגע למה הוא מתבונן בו. אנחנו נבין זאת, אבל ישעיה אשר היה עד כה שקוע בהמון סרעפיו אשר עברו מרגע לרגע על דל שפתיו נבעת מאד מפניו ולולא ראה כי אחרי הבדחן השדכן הנאמן יעמוד גם המורה כי אז בלי ספק ברח מפניו. פני המורה הניחו רוחו כי בו בטח לבו כי אך טובתו יבקש. ואמנם אך את טובתו בקש כי על כן היתה שומה מפיו כי בעל המחלוקת יבוא הנה לדבר אתו למען ירפאהו מעצבונו. סלחו לי קוראים נכבדים כי שכחתי רגע מהודיעכם את השם היותר נכבד אשר בו כנה נפשו רבי הרפואות, כי לפי דברו רופא חולים היה ומפליא לעשות מאין כמוהו. כל בחור עצוב רוח וכל בתולה רזה מצאו עזרתם בו, לא בשקויים ורפואות מבתי הרפואות גהה מהם מזור כי אם בכוס – של קדושין וכרגע נרפאו. וגם בפעם הזאת בא כמעלה ארוכה לישעיה, אבל לא רוחו הורהו לעשות כזאת כי אם בעצת רבי מלך הרופא בעיר זבלה אשר בעצתו שאל המורה מה יעשה לתלמידו האהוב לרפאותו משבר רוחו, ועצתו היתה כי ישקוהו כוס של קדושין ושב ורפא לו. רבי מלך! מי לא ידע את רבי מלך הרופא? בכל הערים סביבות העיר זבלה וגם עד למרחוק הגיע שמו, בעיר המלוכה ידעוהו וכל רבי המלך העריצו שמו, ולולא קנאת הרופאים בעיר המלוכה כי אז כבר היה לרופא המלך, אך קנאת הרופאים ומוצאו ממי יהודה המה עמדו לשטן לו לבל ירום ונשא וגדל בארץ. גם ענות לבו ומאסו את העושר עצרו בעדו מעזוב את העיר זבלה, אשר אוה לשבתו. רופא נפלא היה זאת ידעו אלפי אלפים ורבו רבבות אנשים אשר נרפאו על ידו, רופא נפלא היה, כי מעודו לא לקח לקח בבית ספר ובכבדות משך ידו בכתבו את הרפואה על הגליון ואיש לא ידע לקרוא את כתב ידו מבלעדי בנו, אשר היה בעל הרפואות, ובכל זאת גבר בחכמתו על כל רופאי הארץ, כן ספר בנו תמיד בשבתו בבית המדרש וכל השומעים הקשיבו והאמינו והתפלאו, ואיך לא יאמינו בו כי רופא נפלא הוא מאין כמוהו, אם לעיני שרים מגדולי חורי הארץ ולעיני עשרה רופאים עשה פלאות מאן כמוהן. לשר העיר בא שר אחד לבקרהו ולשר הזה גיבן מלדה ומבטן, מלך התערב את כל הרופאים, אשר בקשו לאסור עליו איסר לבל יבקר חולים, אתם התערב כי יכרות את הגבנון בלי כל כלי רק במאכלת אשר בידו, ולעיניהם עשה זאת ברגע אחד ואחרי רבע שעה יצא השר לחול במחול נגד כל השרים. והדבר הנפלא הזה הוא אחד מהפלאות הקטנות אשר עשה בימי חייו, אם אמנם גם בנו – אשר ספר זאת – הודה בפיו כי לא בחכמתו הרבה הצליח לעשות הפלא הזה, כי הוא נעלה מעל חכמת אנוש, אבל במזלו הגדול, כי בר מזל הוא מאין כמוהו ובעזרת ה' עשה זאת, ועל ידי זאת נקדש שם ה' לעיני כל השרים. ומני אז לא יוסיפו עוד הרופאים להרים ראש, ובסתר יבואו כפעם בפעם לשאול גם בעצתו. רבי מלך הרופא יקרא כפעם בפעם גם לעיר שתיקא, עת יחלה אחד הגבירים או הגבירות, כי המה לא יאמינו ברופא אשר בעיר, יען כי הוא אוכל טרפות ומחלל שבת בפרהסיא לפרוץ גדר, ואיך תמצא יד איש כזה לרפאות חולה. אם לא בר מזל הוא וגם לא יקדש שם שמים? לכן ידרשו העשירים אך ברבי מלך ואך העניים אשר ידם קצרה מקרוא את הרופא בעיר זבלה הקרובה רק המה דרשו ברופא הזה. גם בפעם הזאת קרא מקרה כי רבי מלך רופא בא העירה וימהר המורה אשר נכמרו נחומיו על ישעיה לשאול בעצתו מה יעשה לו, ואך שמע מחלתו הראה כרגע את חכמתו הרבה, כי כל דבר בעתו טוב הוא, עת לכרות גבנון ועת לשים גבנון על גב איש למען רפאותו, וגם את ישעיה צוה לרפאות ברפואה כזאת – לתת לו אשה. אם אמנם הרפואה הזאת כבר נודעה בכל העיר כי רבי מלך צוה להתרפאות בה זה אלפי פעמים, אם חלה עול ימים ורזון שולח בעצמיו אז אמר כי אך אשה תרפאהו ממחלתו.. רפואה אחת היא לכל בחור אם עצוב רוח או רודף שמחה, אשר שנתו תדר מעיניו ואשר יישן הרבה יתר מדי, אשר יאכל סוס ואשר זהמתו חיתו לחם, וכן לכל מחלה ולכל פגע, לצרעת, מגרעת, מדוה עינים וחולי בטן, אך בידי אשה לרפאות כל שבר, ורבי שמשון הבדחן נתן טעם לדבריו כי הצרה האחרונה משכחת את הראשונות, ורבי מלך שמע וישחק ורפואתו נתקבלה. אבל לא כן היתה עצתו לבתולות אשר חלו באיזה חולי, להן לא צוה לתת להן נשים כי אם להפך כי יתנו אותן לאנשים. ובכן לקחו כל בחורי העיר ובתולותיה את רפואותיהם לא מבית הרפואות אשר לשמשון בעל הרפואות, ובכל זאת אף כי הרפואה הזאת כבר נודעת לכל, בכל זאת השתומם המורה מאד על חכמת לב הרופא וימהר ויקרא לו את בעל הרפואות, והנה זה הוא בא. אחרי אשר נח רוח ישעיה כמעט למראה פני המורה ואחרי אשר בעל הרפואות התבונן בו זמן רב בעינים מאירות הרהיב ישעיה עוז בנפשו להביט בפני המתבונן בו ורגע קול ודברים שמעו אזניו. – הימים היו טובים מאלה – החל בעל הרפואות לדבר ויאנח כמשפט – כן, הימים הראשונים היו טובים מאלה, אשר חכמים הגידו אמת היא, כי הימים הראשונים היו טובים מאלה, אז ברך אלהים את זרע אברהם אוהבו בברכה המשולשת, הלא היא בנים ומזונות, גם בטרם קראו נעתר להם, ואם נשא אשה בן שש עשרה שנה אמר אי נסיבנא בארביסר הוא אמרנא גירא בעינא דשטנא. הימים הראשונים טובים מאלה, ועתה בעוונותינו הרבים רבים הם עמנו אשר הקב"ה לייט להם, ומי אשם בכל אלה? – פני בעל הרפואות נפלו בדברו זאת, כמו לבו ידוה במאד מאד על הימים הראשונים אשר נפלו ואינם ותחת זאת האירו פני ישעיה כי דברי המדבר בו העירו רוחו לשחוק ויאמר: אבל כאשר אדמה לא אתה אשם בדבר, אתה עושה את אשר נטל עליך ואת נפשך הצלת – – אבל כל ישראל ערבים זה בזה ומי ישים לבו לדבר הזה אם לא אני? אני הוא הרפואות, זה שמי אשר יקראו לי – בדברו כזאת האירו פתאום עיניו ופני עצבת לא היו לו עוד – וכן הנני, אני אחיש רפואה למחלת הדור ולחסרון איש ואיש. הן אמשול לך משל: גם נמלה קטנה כאשר היא הן לא יקרני עוון, על דבר הכלה לא אשאל כי לא טוב הדבר לתופש התורה, אבל את המחותן אחפוץ לדעת מי הוא בטרם אוציא דבר מפי – לבדה היא עצובת רוח והאדם על אחת כמה וכמה. אמת היא כי הימים הראשונים היו טובים מאלה, אבל ברוך ה' גם בדור הזה נמצאים מוקירי רבנן ומרחמי רבנן ודורשי התורה לא יחסרו כל. ימים רעים הימים האלה ההוצאה מרובה וההכנסה מועטת וכל עמל אדם לפיהו, לכן אשרי מי שעמלו בתורה כי לא יחסר לו כל, ואתה הן בין אלה חלקך אשריך וטוב לך ולמה זה תחשה? הן שמשון בעל הרפואות יגור בעיר ולא רחוק הוא ממך – – הימים הראשונים היו טובים מאלה – ענה ישעיה בדברי בעל הרפואות – אז היה דרכו של איש לחזור אחר אשה, ועתה אם יעשה איש כזאת אז עליו יריעו כעל עובר תורות – – לחזור אחרי אשה? לחזור! מה לך לחזור? ושמשון בעל הרפואות מה הוא? ומה יעשה? ולמה נברא אם כי איש יחזור אחרי אשה? יחזור? אם נשא איש אשה ומתה אז יחזור ויקח, אבל בחור אשר לא לקח אשה מעודו איך יחזור אחרי אשה – בדברו הדברים האלה שחק בקול גדול על החכמה הנפלאה אשר מלל בשפתיו – אתה ברוך ה' מתופשי התורה ותורה היא בכל עת סחורה טובה, הסחורה היותר טובה מכל הסחורות, משי וצמר יבלו, המחיר מזהב וכסף ירד לפעמים, ובעליהם יפחדו כל היום מגנבים ומשרי המשפט, פן יבקשו המכס, אבל התורה לא תבול ולכל אשר לך, גם ארוחת תמיד על שלחנו, אני שמשון בעל הרפואות אעשה זאת, ועתה הלא תדע מי אני, התפאר נא עלי ובעוד ימים אחדים יהיה כדבר הזה, למה זה תחריש? – – האמת אגיד לך כי לא אדע מלים אענך. הן עוד לא שמעתי מפיך דבר ברור ומה אענך על זאת? – – הלא שפתי ברור מללו כי מחותן טוב, מחותן יקר, מחותן נכבד בעיר וכסף וארוחת תמיד יתן לך ומה תשאל עוד? – – האם אמרתי לך כי אשאל עוד דבר, אני אחפוץ רק לדעת מי הוא המחותן? אם בעיר הזאת יגור או בעיר אחרת, אם… המחותן? אם בעיר אחרת? תהלה לאל, הרבה מכירים לי בכל קצוי הארץ, ועל ידי נגמרו שדוכי גדולים הנוגעים ברומו של עולם, אבל בפעם הזאת למה לנו לחפש אוצרות מרחוק, אם לעינינו הוא עתה תדענו והוא ידעך, התפאר נא עלי ואני אומר לך מי הוא, ואני אערבך כי גם הוא יחפוץ, אמור נא כי תחפוץ ואני אדבר עמו היום עוד ביום הזה אדבר עמו – – אבל בכל זאת אדמה כי לי לדעת מה הוא ומה שמו בטרם אומר לך כי אחפוץ – – ראה אראה כי עוד לא תדע איך להתנהג בדברים כאלה, לא תאמין בי? האם תדמה כי כאחד השדכנים הנני ואדבר לך כזב ושקר? – קרא בעל הרפואות ברוגז. – כי עוד לא אדע איך להתנהג, גם אני אודה לך, כי אמנם לא נסיתי באלה, אבל אם דעת את המחותן אחפוץ – הוי הוי! – קרא פתאום בעל הרפואות וישנה פניו ויניע באצבעו למול פני ישעיה כאשר יניעו באצבע לילד להזהירו לבל יעשה דבר מה – הוי הוי, אני אבין מזמתך, אתה תאמר את המחותן ואל הכלה תכין לבך, שמשון השדכן יבין מזמה, כאלה רבות ראיתי, גם עוד זאת ראיתי כי בחור שאלני בפה מלא: והכלה מה היא? הימים הראשונים היו טובים מאלה, אז לקחו אשה לשם מצוה ועתה יבקשו כולם לקחת אשה לשם נוי, והבחור ההוא לא בן שמעיה האפיקורוס, ימח שמו וזכרו היה, כי אם בן ירא שמים, ובכל זאת דבר כזאת בשפה ברורה, ואתה מה כי תפקוד עליך כי תשאל למחותן ותחשוב בלבך את הכלה, הן לא חוקר לבבות הנני ולא אדע כי תחפוץ לדעת הכלה מה היא, שמשון השדכן ישמע ויהיה כלא שומע, יראה ולא יתבונן, ועל כן אומר לך מי הוא המחותן וידעתי כי תתר ממקומך ותפול על צוארי בשמעך שמו הוא הגביר והלמדן רבי שמריה השבורי אבי מרים אשר בביתו תאכל ארוחתך הלילה ומחר – נתר ממקומו למרות חפצו בשמעו דברי השדכן, פניו כוסו רגע בחורת מות וכרגע שבו ויהיו לפני להבים. רוחו נפעם מאד וכמעט לא האמין למשמע אזניו, אבל עד ארגיעה הצליח בידו למשול ברוחו הנבוך וכעס ועברה הפיצו עיניו. אך זה מתנקש בנפשי היום – אמר בלבו – הוא בא בערמתו להוציא מחשבותי הקבורות בקבר לבי ולהראותן לעין כל ולשימני למשל. בתחילה נסה לחרף שם מורי ומטיבי שמעיה, ואחרי כן נגש לשבור דלתי לבי ולגלות הסתום בו, אך פה קננה מרמה ומזמה לרדוף באף כל איש ישר, ראה אראה אתה הולך תובילנה אתך, לא תשלם מס מחירה, שודדי ליל לא יגזלוה מידך ומחירה יקר תמיד ומה לך עוד? ועתה התערב נא עמי ואני אתן לך מחתן טוב ונכבד וכסף ירבה תרמיתך, נבל! – כה שיוע לבו בקרבו, אף כי המחשבות האלה עפו כמעוף ברק ברגע אחד, בכל זאת שונו פניו עד כי השדכן הכיר כרגע כי אש מתלקחת הצית בלבו והאש הזאת אש עברה היא, אשר העתיקה מפי ישעיה מלים ולא ענה דבר, רק עיניו עופפו בלי נוח לכל רוח זמן כביר והנה הביעו רגשות רוחו עד בלי די. השדכן נבוך גם הוא בתחילה בראותו זאת, אך לא איש כמוהו יהיה למשחק למבוכת פתאום. כרגע הבליג על מבוכתו ויאמר: אבל, אולם, בי נא, הדבר הזה לא רע הוא, ורק טובתך אדרוש, ואם דבת שונאים לקחה אזנך על דבר הכלה, אני אני אערבנה כי כולם שקר ידברו. אני לא נשבעתי מעודי, יהי כן אלהים עמדי, בחיי אשתי ובני אשבע כי לא נשבעתי מעודי ולא אשבע כל עוד בחיים חיתי, אין דרכי להשבע, וגם עתה לא אשבע לך, אבל האמן לי על דברתי, כי הנערה תמימת דרך היא ומצניעה לכת. ורק דעתה שפות צרפת ופולין היא שובבתה מעט, ואביה כבר ינחם על כי נתנה ללמוד, ואמה תמאן הנחם על זאת, וגם היא לא תזנח עוד אחרי ספרי טרפה ופסול, בחיי אשתי ובני אשבע כי היא החלה למאוס בהם, אבל בעירנו יחשב הדבר לעוון נורא ומה גם אם בת איש ירא אלהים כשמריה תעשה זאת, אבל באלהים נשבעתי כי היא נערה צנועה יותר מכל אלה הנערות אשר לא קראו בספרים, אמת הדבר כי היא תיטיב ראשה ביום השבת, ולא אכחד כי הוא עוון, אבל לא היא לבדה תעשה כזאת, וכבר פרצו הדרך הזה, ולא יהיה לך הדבר חלילה לפוקת לב, האמן לי כי בכל ימי חייך תברכני על זאת, באלהים נשבעתי כי אך טובתך אבקש, ורבנו ראש הישיבה גם הוא יאמר לך כי אך זה חפצי, וכאשר תהיה מרים לאיש כמוך אז תהיה בלי ספק אשה צנועה וכשרה ותשכח את אשר למדה עד עולם, ואך חנם קצפת עלי קצף, כי את טובתך אדרוש בחיי אשתי ובני נשבעתי. ואתה אל תמהר להוציא דבר, הועץ את לבך וגם שאל את פי המורה ויגדך כי חנם תקצוף עלי, כי אמנם הוא דבר ראוי והגון לך – כמעט פרץ שחוק מפי ישעיה בראותו משוגתו, כי השדכן ברוב דבריו היה לו לישועה להראותו כי שגה עד מאד, ומה גם אחרי שנה ושלש בדבריו כי גם יד המורה תכון עמו ובו בטח לבו כי הוא לא יבקש לשים פחים לרגליו, וירא וידע כי אם חנם חשד את השדכן כי רשת יפרוש לפעמיו, אך בכל זאת התאפק לבל יראה שמחתו לשדכן ויאמר: טוב הדבר, אני אאמין בך ואדבר את מורי בדבר הזה – – גם אני אומר טוב הדבר ויתן ה' בשעה טובה ומוצלחת, עין בעין אראה כי מה' יצא הדבר ואתה דע לך איך לדבר בלילה הזה בבואך לביתם. הן תבין מלי – – אבין אבין – – ועל כן עליך להתיפות מעט, לך לבית המרחץ ולבש כתנת לבנה ועשה את שערותיך, העלה מסרק על ראשך וסלסל פאותיך והיה חתן. הן לא לי להורותיך, הלא במקום תורה שם חכמה והיא תורך איך לעשות, אבל אני רק חפצתי להעירך על זאת, ועתה אלך אל רבי בשעה טובה ומוצלחת – – צחוק עשה לי המקרה – אמר ישעיה לנפשו אחרי אשר נותר לבדו – הוא ידמה כי יראתי ותורתי הפיחו בי אש קנאת קודש והתעוררתי עליו על כי יעיז לדבר בי, כתופש תורה את עלמה יודעת לשון וספר, בעת אשר אך זה פחדי והותי, בעת אשר מגור יהלמני פן אתראה בעיניה כחסר דעת. הה! לו יכולתי לדבר עמה ואם אך רגעי מספר, הלא אז אשרי ואשרה יצא לפועל ידים בין רגע, לו יכולתי לפתוח סגור לבבי לפניה ולהראות לה את האוצר הצפון שם או אז גם לבבה נפתח לי ושם מצאתי אוצר ששוני וחיי, נראה איך יפול דבר –. – המורה אשר נגש אליו שם קץ לדבריו אשר דבר את נפשו. נעזבם נא יחד אולי ימצא ישעיה עזרתה במורו אשר אהבהו ויכבדהו בכל לבבו. פרק שמיני: אבות ובנים אין מוליך אותנו שולל כמראה עינינו; את אשר נראה בבוקר בבוקר אותו לא נראה. האם נתבונן על נפשנו ונראה איך נגדל מיום ליום? האם נחזה כי פנינו ישונו לבקרים? האם תיגלה לעינינו עת אשר יגדלו בנינו ובני ביתנו וישנו פניהם ודרכם ורוחם? בעינינו בנינו גם כי יגדלו אך ילדים המה ונביט עליהם לבל יעשו מדחה כמו זה עתה החלו לצעוד ברגליהם. אבל כאשר הילד הקטן ימאן כי יתמכו בימינו בהחילו להרים פעמיו, כי יחפוץ להראות מה כחו ללכת ברגליו, ובחזקה יבקש להסיר את ידיו הקטנות מידי תומכיו וההורים לא יחדלו מנהלהו גם אחרי אשר כבר ידלג כאיל כן גם בדרכי החיים יחשבו האבות תמיד כי בניהם לא יעצרו עוד כח להכין אשוריהם, יאמרו לתמוך בידם ולנהלם, והבנים כילדים יבקשו להסיר ידיהם מתומכיהם, למשא לעיפה יחשבו העזרה, יען כי יעמיסוה עליהם. הבן כרב היה לחכם גדול בארץ ויצא לו שם כשם אחד הגדולים ובכל זאת יתהלך אתו אביו כאת ילד אשר לא ידע עוד מה עמו, ולא רק אביו ממנו יבקשו לשלוט ברוחו, ולא ישימו אל לבם: הן כבר יצא לו שם בין החכמים ואם כן הלא נפשו יודעת מאד ארחו, לא כן האבות והאחים לא יראו גדלו, ואם יחלו לראותו אז תעלה מחשבה על לבם כי אמנם גדול הוא בחכמה, אבל המה גדולים עוד הרבה ממנו, כי הלא אביו או אחיו הגדול הוא. כה יתעונו עינינו בדבר אשר בו תתבוננה תמיד, והגדול יהיה לקטן, אך גם הקטן יהיה לגדול, מראה עינינו יכזב לנו גם בזאת, כאשר לא נראה את אשר הטינו אנו אשורינו מני ארחות ישר, כן לא נחזה זאת בבנינו ובני ביתנו. כל רואיהם יקראו אחריהם מלא, יניעו ראש ואנחנו אם נשמע כזאת נשתומם ונקצוף, כי איכה יעיז איש מצח לדבר סרה בבנינו או בני ביתנו ואנחנו הן לא ראינו כזאת, אנחנו אשר נתבונן בהם תמיד לא ראינו אף מה ואיכה תראינה זאת עיני זרים? אות הוא כי שקר יענו בהם, שקר בפי מחרפיהם. איש איש לנפשו, לבניו ובני ביתו, למשפחתו ועמו וארצו, כזאת יעשה, כל הקרוב אלינו יותר כן לא נחזהו, וכמו בקש הטבע להורות לנו כי כן הוא, לכן כה יצר את עינינו אשר כל דבר הקרוב אל העין יתעלם ממנה כדבר אשר רחוק רחוק הוא ממנה, אבל גם לזאת לא נתבונן יען כי גם זאת נחזה לרגעים. וזה הוא פתרון החידה אשר עליה נשתומם תמיד: מדוע זה נשמע כפעם בפעם כי אב יחרף את בנו, אח את אחיהו, איש את עמו וכאשר ישא עליהם איש אחר חרפה אז נפשם תלהט גחלים ויקראו למהלומות. הדבר הזה הוא יען כי איש איש יחשוב כי לו הצדקה להורות דרך לאחרים ואם לא ישמעו ויאזינו לדברו ואם לא יעשו כחפצו אז המה סוררים ומורים, אך את האשמות אשר בהן יאשמו באמת אותן לאיש לחרף אותם בעבורן, ואשר על כן נחזה התהפוכות האלה בעם ישראל יותר מאשר בעמים אחרים, כי איש אחד יחרף את עמו בפיו וילחם בעד כבודו בטפול עליו איש זר חטאת, יען כי כבני בית אחד יחשב ישראל עד היום ואיש איש יתבונן מאד לדרכי אחיו ומעשיו, וגם על כן יקחו להם אבות בני ישראל קרנים לשלוט בבניהם יותר מהאבות בעמים אחרים, יען כי לבם ינהה תמיד אחרי ביתם ופרי בטנם. ואם אמנם טובה רבה תצמח מהדבר הזה, אהבה נאמנה לבני הבית ולמשפחה ולעם, אחרי כי איש איש לא יראה מומיהם, אבל גם רעה גדולה תולד על ברכיו, הרעה היא כי איש איש יקח תעצומות ועוז לרדות באחרים, לתוות להם דרך כרוחו, לצוות עליהם לצאת לפעלם כחפצו, ואם המורים קצרי רואי המה יתעו גם את חניכיהם, וגם מריבות ושנאות תרבינה לבקרים בעבור הדבר הזה למטה זעם בימינו אלה, למכשול עוון ולפח ולמוקד וכשלו ונלכדו בהם אבות ובנים יחדו. כל עוד הילדים ילדים קטנים המה, יתנו להם רוב הוריהם גם ללמוד כחפצם בעבור על הבנים רוח קנאה יקנאו ברעיהם, כמה אבות יפקדו על מורי בניהם כי יורום גמרא בטרם יבינו במקרא רק למען מלא חפץ הבנים, אשר קנאו בחבריהם, כמה אבות נתנו את בניהם ובנותיהם גם ללמוד דעת ושפות, לא מאשר כי הבינו כי אלה תפארת ליודעיהם וגם כלי חפץ הנן לא לעתים רחוקות, רק יען כי בניהם התאוננו באזניהם כי בני ראובן או שמעון קרובם או השכן הקרוב אליהם למדו כל אלה ויביטו בהם בבוז יען כי לא חלק להם באלה, והאבות יאותו לעשות רצון הבנים ויתנום ללמוד כחפצם בחשבם כי רק את הכסף יוציאו לשוא, וכעבור שנים אחדות והנה הבנים נהפכו לאחרים. האבות ידמו כי הם המה בניהם כמקדם והבנים יחשבו: האתם אבותינו? הלא בינינו וביניכם יבדילו דעות עשרה דורות ודרכיהם, הבנים יחפצו לחיות לרוחם כי החלו לדעת כי רוח להם, או אז יקום שאון בבית. ללמוד נתנו האבות את בניהם אבל לא לעשות, ומה יהיה אז? אז אם לא נאמנה רוח הבנים את האבות יפרצו דרך וימרדו בהם לעין יומם, ואם אין יבקשו להם במחשך רעים כלבם ואתם ישיחו ובחיקם ישפכו שיחם, ובכן יתרחקו הבנים מעל האבות עוד יותר ויותר, כי יבקשו וימצאו נתיבות בתים אשר אבותיהם ימאסו בהם או המה לא נתנו לאבותיהם לדרוך על סף ביתם ושם ילמדו אל דרכי רעיהם החדשים, ואחרי כי במחשך יעשו מעשיהם וייראו מעשות יומם לעיני הוריהם לכן יתקצפו עליהם ויחשבום למכשול להם, ובכן נראה מבלי משים כי רוח הבנים זרה להוריהם, ורק יען כי קצרה ידם מהלחם לכן יכופו ראשם ובלבם תגדל המשטמה. זאת היא מנת רוב צעירי עמנו בערי הארץ ההיא אשר הוריהם ישאו אשמתם, על תתם אותם ללמוד, או אחרי כי כבר נתנום ללמוד על כי יאמרו לאסור רוחם בזיקים… אחת מאלה היתה גם מרים. אבותיה הישרים בלבותם, אנשים אשר אך טוב וחסד כל האדם דרשו בלבם ומה גם טוב בתם האהובה להם מחייהם נתנו לה חפצה אשר שאלה ויביאו מורה לביתם ללמדה לשון וספר בקנאה קנאתה ברעותה בת שבע, אשר בית אביה היה על יד ביתם ויהי שכן טוב להם, ומה גם אשתו הראשונה אם בת שבע היתה כאחות מרים ללמדה כחפצה, כי הלא זה הוא פתגם רוב היהודים בעשותם מעשה אשר לא יביא להם כל תועלת ואם נשאלהו: מדוע אתה ככה עושה? אז יענה: ומה מני יהלוך? וכן ענה גם שמריה אבי מרים כאשר שאלו אותו: מדוע יתן את בתו ללמוד לשון וספר? – מה מני יהלוך? – ענה – הן היא רק בת ולא בן ואסור ללמדה תורה, אם כן תלמוד לשון וספר, אחרי כי נפשה אותה ללמוד. ובכן למדה המורה וברבות הימים נהפכה לאחרת, כאשר כבר שמענו מפיה, כי היא חדלה מתת אמונתה ומבטח באבותיה. אוי להם לאבות אשר בניהם לא יאמינו בהם, אך אוי אוי להם לבנים אשר חדלו מחשוב את הוריהם כאוהביהם הנאמנים, אשר אך מהם יבקשו עזרה בצרות, כי זה הוא הצעד הראשון אשר יובילם אל בור שאון. היא ידעה כי אבותיה יבחרו לה איש תופש תורה והיא מאסה באלה מבלי הרבות מחשבות, כי בת שבע הרבתה תמיד לשפוך בוז וקלון על התורה ותופשיה. ישעיה התמים אף כי הבין רוח מרים וידע כי איש אשר למד ימאס באיש לא למוד, ואם כן תבחל נפשה בו יען כי כאיש אין דעת בו יראה, בכל זאת לא אבדה תוחלתו ממנה אחרי כי האמין אשר כמוה תבקש לה אך איש יודע דעת ובהודע לה כי הוא מלא כרסו בדעת אז כמו נגיד תקרבהו. אבל מה שגה במשפטו! הוא חשב ככל אלה אשר בכל לבם ונפשם יבקשו דעת, כי כל אלה אשר פנו עורף לדרכי אבותיהם מבקשי דעת המה, ובדעת יכבד איש בעיניהם, בעת אשר באמת הרבים בהם לא ידעו מה היא הדעת ומי המה יודעיה. המה יבקשו חיים ודרכי התבל ויש איש מלא דעת אשר לא ידע לפתוח פיו בבואו בחברת אנשים כאלה ויהיה לבוז, ויש אשר לבו רחק מהדעת הרבה יתר מבחור בישיבה ובכל זאת יקבלוהו באהבה ויעטרוהו רצון יען כי ידע ארחות התבל ונגידים ידבר. ישעיה לא ידע זאת ועל כן התברך בלבו כי אם אך יאונה לו לדבר את מרים אז תכרת ברית אהבתם בין רגע, אבל היא לא דעת כי אם חיים חפצה, חיים ככל בנות הארץ, לשמוח, לשיח, לשוח ולצאת במחול משחקים, לשמוע מהתלות וחלקות וכאלה רבות, כאשר כבר הסכינה לאט לאט בבקרה בבית רעותה בת שבע, וכבר באה העת אשר היה לה להראות מה חפצה ובמה תבחר לעין כל. אמנם לבה לא רע היה ומרגע לרגע עלה גם זכרון אבותיה על לבה ותבקש בכל נפשה להביא להם קרבן ובנפשה דמתה הלא די להם אם למען אהבתם אתן את נפשי לאיש יהודי. אולם אם כה אעשה יביאו גם המה קרבן ויתנו לי איש יהודי אשר למצער יהיה יפה, נחמד ונעים בתארו ובהליכותיו ומלבושיו ודבריו – כי היהודי הזה אמיל איש חמודות יהיה. כזאת חשבה בלבה, אך לאבותיה לא הרהיבה עוד עוז בנפשה להשמיע כזאת, גם עוד לא מצאה תואנה לדבר עמהם כי עוד לא דברו עמה דבר ברור, ועתה באה גם עתה אשר תעמוד להבחן, ונראה דבר מי יקום, דבר האבות או הבנים. – שבת טובה – קרא שמריה לבתו בצעדו על מפתן ביתו בנחת, פניו יאירו ועיניו מפיקות שמחה בהביטו סביביו ומה גם בהתבוננו בפני בתו אשר נגשה אליו ותשק כף ידו. אחרי שמריה באה אשתו, אשה קטנה ודלת בשר, אשר פניה ותנועות גוה יעידו כי לא נוצרה להתגרות מלחמות וגם בדבר שפתים אולי לא נסתה לעשות מלחמה מעודה, ואף כי כבת ארבעים וחמש היתה בעת ההיא בכל זאת דמה כל רואה כי אך בת שלשים היא ותתראה לא כאשת כי אם כבת שמריה החסון כאלון אשר לחייו מלאות ואדומות הארוך יתן לו הוד פנים ותואר. אחריה בא ישעיה אשר עשה ככל אשר מצאה ידו להתראות כחתן ואחריו נער כבן שבע שנים בן בעל הבית, נער רך ודל כאמו. מנוחה נעימה שררה בכל פנות הבית כבפני אדוניו בעת אשר שר אשת חיל ובעת שבתו אל השלחן. ואמנם לא לצדקה גדולה נחשב זאת לשמריה אם הוא היה שמח בחלקו, איש אשר לא יחסר כל לו, מצליח בדרכיו וידו תמצא לחיות בכבוד ושלוה וגם לעשות טוב, איש אשר אהבה ושלום בביתו ילינו מעת בא בברית את אשתו זה עשרים וחמש שנים ולא ידע רוגז בכל העת ההיא, איש אשר לו בת משמחת לב כל רואיה ובן משכיל בתורה כאשר יעידו עליו המלמדים, איש כזה אם שמח בחלקו ויכיר טובה לאל מטיבו, הן לא דבר פלא הוא, מי יודע אם שלו ושקט ושמח היה לו נקרע פתאום סגור לב בתו והוא הביט הרשום שמה על הלוח, או לו נקרע לעיניו פתאום המסך המבדיל בין ההוה והעתיד וירא את אשר מוכן שם על במת המשחק למען הגלות בימים יבואו, מי יודע אם לא נהפך לחמו במעיו ויינו היה ללענה, אם לא גז שער ראשו וישב על האפר תחת שבתו בעונג וישיר זמרות השבת, מי יודע זאת? אכן גם הוא לא ידע זאת ולא יחיש עתידות נוראות, ולהיפך אך טוב ושלום יהיה במגורו ואל שמחות חדשות יכין נפשו. עיני שמריה ואשתו בהביטם אל ישעיה העידו בהם כי כבר לקחה אזנם דבר אודותו מפי השדכן וכי דבריו מצאו מסלות בלבבם, כי אהבה ושמחה הפיקו בעת אשר נעו בלי חשך, רגע התבוננו בפני מרים וכרגע כוננו אותן אל ישעיה כמו יד נעלמה תצוה עליהם במפגיע לעשות כזאת והם לא ידעו. מרים ישבה בדומיה ותסב עיניה מישעיה וכמעט יראה גם מהביט בפני אבותיה. אביה נסה כפעם בפעם לדבר אליה למען תרים ראשה אך היא ענתה רק בשתים שלש מלים ותוסף להשפיל עיניה, אמה התבוננה לזאת ותבט בפני שמריה ותקרוץ עין ויחד שחקו מטוב לב. האשה התמימה הזאת דמתה כי בתה – בתה היא, וכאשר עשתה היא בבוא עת דודים לה ובהקרא החתן לארוחה כי השפילה עיניה יען כי בושת הצניעות כסתה פניה, כן תעשה עתה גם בתה ולבה יגיל מאד כי כאמה בתה, בעת אשר לו ידעה הבת מחשבות לב אמה כי אז אולי אדמו פניה מקצף ותחרוק שן על כי ערב לבה לחשוב אותה ליונה פותה. אבל על הרוב יהיה חסרון הדעת למעוז לנו ויסיר מעל פנינו רעה רבה, וגם בפעם הזאת ריחק חסרון הדעת יגון ברגע ההוא מעל אוהל השלוים במעונם. שמריה בלי ספק למען הראות לישעיה כי לא שקר דברו שפתי השדכן באמרו כי הוא ישוב ונחם על כי נתן את בתו ללמוד לשון וספר שם אליו פניו ויחל להתאונן על המעשה הרע הנעשה בעיר, כי שנים מהגבירים משכו ידם את לוצצים ויתנו את בניהם ללמוד לשון וספר, שערוריה נשמעה בערי ישראל מאז ועד היום הזה. באנחת שברון מתנים הפיח לקץ כי עתידה תורה שתשתכח מישראל, ובני הנעורים ינועו מעיר לעיר ומארץ לארץ לבקש דבר ה' ולא ימצאו. מפני הימים הרעים האלה יחיל לבו בקרבו וכל הרע הזה בא לעיר לרגלי הארור זעום אלהים וזעום נפש כל איש ישראל, הלא הוא שמעיה איש חמודות, כשואה התגלגל אל העיר להשמיד תורה ולהכרית יראה מקרבה, כי כסמל הקנאה הוא בעיר, ובנו בן פריץ מכשול עוון לבחורי הדור. הן מי ראה כזאת, מי שמע כאלה, כי איש אשר שם ישראל נקרא עליו ואם גם הוא פושע מבטן, כי איש כזה לא ידע תורה ולא יבוא בית ה' להתפלל בכל ימי השנה מלבד בימים הנוראים, ובצאתו חוצה לא יכירהו איש כי לישראל הוא, הן צלם אלהים סר כבר מעליו ולא תואר בן ישראל לו וזה מעשהו כל היום לרדוף קדים ולהתהולל את הפריצים מעם הארץ, ומה יעשה הבן שלא יחטא, אם אביו הזקן האשמאי יחזיק בימינו ויתן לו שאלתו, ומה יעשו בחורי עירנו? הלא יאלפו ארחותיו ויהיו כמוהו עדי אובד, אוי לו לדור שכך עלה בימיו, סטרא אחרא והקליפה יצאו ביד רמה לשבות שבי, אך מעשה הקליפה היא, היא מסכה רוח עועים בלב רבים לתת את בניהם לדרוש לשון וספר. – כה שפך שיחו וידמה כי גם ישעיה אתו יחד יהמה ויתאנח על עוון הדור, ומה השתומם בראותו כי הוא לבדו חש עתידות לו ויעף בדמיונו רחוק רחוק למצוא את הקץ וישעיה על מקומו ישב ולא יתאבל אתו, אך פניו חורו כמת. לו הביטה מרים אז בלבו וראתה כי כחצים שנונים דקרו דברי אביה בקרבו, כי אז אם גם לא החלה פתאם לאהבהו אך בלי כל ספק קרב לבבה ללבבו בראותה כי מכאוב אחד יכאיב שניהם ולא רחוקים המה ברוח כאשר חשבה למראה עיניה. וישעיה הבין מה רב מכאוב לב מרים בשמעה כזאת, לא ידע כי יודעת היא את בן חמודות, אבל איך תוכל לשמוע כאלה בדבר איש סרה על כל דעת ויודעיה בעת אשר נפשה תשעשע עליהם, ויגד לה בכל לבו בעת אשר מעיו המו למורו ומטיבו ולבנו אשר יחרפם בזעם אפו חנם איש אין דעת בלבו, וכמעט צר לו המקום לשבת עוד ולשמוע דברים רעים כאלה, וברגע ההוא שם אליו שמריה פניו ויאמר: ומה תחשוב אתה בכל אלה? האם תדמה כי אך חלום שוא יהגה רוחי ואין כל פחד לנגד עינינו? כי הרשעים כמוץ יחלופו ודורשי התורה יחליפו כח יוסיפו להחזיק במעוזה? – – אמנם לא אכחד, כי לא כראותך אראה אני, אני לא אפחד ולא אגור כי מוסדות ישראל לא יכרתו, ואך משגה הוא לתקוע בשופר ולקרוא מלחמה בעת אשר אין כל צר ואויב נגדנו – עינינו תחזינה את הפריצים המפירים דתי ישראל? נפשי תרועת מלחמה ולא עת שלום היא לנו, גם בתי הישיבות לא יהיו עד סתרה לתורה ודורשיה מפני רודפי נפשם, אתה תשב בארבע אמות של הלכה ולא תדע את הנעשה עתה בארץ ועל כן שלום בנפשך, אבל אנו נחזה ונראה רבות. הידעת כי בערים אחדות כבר החלו לעשות כפי הפקודה החזקה מאת שרי המלך ללמד שפת הארץ בבתי הישיבות, ואנחנו נשקוט ונשב בחבוק ידים ובאפס תשיגנו גם אנו יד הגזרה, ואז אבדה תורה מהעיר, כי טוב טוב בעיני לסגור את הישיבה על מסגר מאשר למגרנה בידי הקליפה, ועל הדבר הזה הן לא תאמר פחד שוא הוא, וכאשר אדמה גם לבך יפול מאד – – אנחנו נשא תמיד על שפתינו "הימים הראשונים היו טובים מאלה", מבלי בקש חשבון מדוע טובים היו הימים הראשונים – ענה ישעיה בעוז ובבטחה כאיש אשר יערוך נפשו לקרב ויעבור עליו מה – אבל אומר כי הימים הראשונים היו טובים באמת מימינו אלה. אם אביט לדורות ראשונים ואראה במו אדירי התורה, מאורי עמם, הגאונים ביעקב בתורה ויראה איך המה אחזו גם בחכמה בעת אשר כל מעינם היה בתורה, בראותי את האדירים האלה ישאו דעם למרחוק, ילמדו שפות העמים וחכמותיהם, מהם חכמים נודעים בשער, מהם רופאים לאדם רב, מהם יבארו את התורה והתלמוד על פי דעתם בשפות זרות וחכמות חיצוניות בשומי אליהם לבי אז אומר: אשרי הדור שככה לו; ומה זה היה לנו עתה, כי רדנו מאוד, עזבנו דרך אבותינו מאז ומעולם ונלך אחרי ההבל ונהבל למאוס בכל שפה ודעת, ועל כן גם ספרי חכמינו כספר החתום לנו, נלמוד רש"י ולא נבין אותו יען כי הוא בשפה אחרת יבאר לנו את הכתובים, נתבונן לדברי הרמב"ם עד התוי"ט ולא נבינם, כי חכמת המדידה והחשבון כמו זרה נחשבה לנו. אמנם גם אני אאנח ואתאבל על התורה אשר נזרה הושלך ארצה, אבל לא יען כי רבו בנו הדורשים דעת, כי אם יען כי נזרה את הדעת כמו רוח וחכמים אנחנו בעינינו. ועל זאת תגורש הדעת מקרבנו אך גם התורה תכלה ויראת שדי תופר, להחזיק בדעת לא יתנו האבות את בניהם ובתורה ימאסו הבנים וישארו קרח מכאן ומכאן, ואשמת האבות היא, כי בידם להדריך את בניהם בשבילי התורה והדעת גם יחד, או אז לא יעבטו ארחותם ולא יעשו מדחה –. מבוכה נראתה על כל פנים בכלות ישעיה את דבריו, שמריה נבוך מאד כי לא רק לא פלל לשמוע כזאת מפי הבחור, האלה וכמעט לא האמין למשמע אזניו, כי איש אשר תורת ה' עוד לא עזב ידבר כדברי אחד הרשעים המפירים חוק האומרים נלמוד שפה ולשון כי בהם חיינו. אשתו נבוכה כמוהו, היא כמו נפלה פתאום משמים ארץ לטשה עיניה ותתבונן באישה ובבחור ולא ידעה מה עמה, ופניה העדו בה כי היא תתעה בשפק אם בחלום או בהקיץ תשב ותשמע כאלה, אבל הרבה יותר משניהם השתוממה מרים בשמעה דברי הלוחם בעד הדעת. ההוא ילחם לדעת, ובלב מלא אומץ ואון כאשר לא ראתה מעודה באחד מבחורי עמה, אשר כל כבודם הוא כי ידמו למו עצת זקנים מהם לימים? ההוא? הבחר הנבזה והנמאס בעיניה ידבר כאחד ממבקשי מדע באחד מבתי מדרש למדעים! היא נפעמה ולא ידעה עוד מה תחשוב אודותו, מחשבות בלולות לקחו לבה ולא ידעה עד מה, אכן גם ישעיה נבעת מאמרי פיו. אם אמנם בלבו גמר אומר עוד בטרם בא הביתה להסב פני הדבר למען יגלה את כל לבו באזני מרים, וידע אם יקוה או יחדל. לקחת אותה מידי אביה ולבה בל עמה מאן לבו ורוחו יסרהו מעשות כזאת, כי היא חרפה והוא עוון פלילי לקנות בת מידי אביה כשבוית חרב, אם כסף או תורה יתן במחירה, רק אם יקח לבה, רק אם היא תבקש לתת לו יד אז ידע כי כונן אשרו ועל כן עליו להודיע לה, וידו קצרה מעשות זאת בלתי במקום רואים, לכן החליט לדבר כזאת, ואם גם יקצוף וישום אביה בשמעו כזאת, כי טוב לו למצוא חן אך בעיני מרים, ואביה יסלח לו בעבור תורתו, זאת ידע נאמנה, ואם אין, אם גם באלה לא ימצא חן בעיני מרים, הלא אז יפנה עורף עד מהרה לישיבה ותופשי התורה ויבחר בבית שמעיה ואין כל פחד עוד לנגד עיניו מהוציא כל רוחו באזני זר, כן החליט, ובכל זאת נבעת מאד בשמעו דברי פיו, כי עוד לא הסכין לדבר כאלה באזני זרים, אך בעת אשר דבר התרומם רוחו וישכח באזני מי ידבר כאלה, ובכלותו, ובשוב רוחו ממרומים ששם שאף לדאות רגעים אחדים ראה, כי לא פה המקום להשמיע כמו אלה, הוא ראה את המבוכה אשר נראתה על כל פנים ויקוט בפניו על הפריעו ששון הבית ביום השבת. שמריה ענהו רק בדברים אחדים בלי משטר וסדר בקומו ללכת הביתה ואשתו כמעט יראה מפניו. אך תחת זאת דמה למצוא די שכר באחת מעיני מרים בהביטה אליו רגע קטן בעת אשר צעד על הסף לצאת החוצה. רגשות שמריה אשר עינו לבו בלילה כמעט תקצר יד סופר לתאר כמו. כאיש אשר מעודו לא שמע קול רעש ותרועה ולא ראה כלי נשק, והנה פתאום לפתע יערכוהו במערכות הקרב וישימוהו אל פני המלחמה, כן רגז לבו, הוא לא התקצף על ישעיה על העיזו פניו לדבר לו בביתו, גם לא השתומם איך יעלו דברים זרים כאלה על שפת לשון בחור מבני הישיבה אשר כל עמלו אך בתורה, גם לא נקוט בפניו תתו מלחמו ועל חשבו רגע לתת את בתו לאיש אשר תורת הפריצים על שפתיו ויהלל זדים וכל עושי רשעה, לא אחת מרגשות האלה מצאה מסלות בלבבו כי אם מגור נורא, רוב עצמותיו הפחיד וירעם באזניו כתרועת מלחמה. רגע עלתה מחשבה על לבו כי כבר היה גם הוא למפר תורה כי ארח לחברה את רשעים מעט הרים קול בכי להתודות על חטאותיו ועד ארגיעה שב ויאמץ רוחו להלחם את שטן המשחית לבוא לפתחי לבו. ובעודנו חושב כזאת שב הפחד ויתקפהו פן לא ימצא און לו להלחם את השטן ויפול שדוד בידו, פן כבר נלכדו רגליו ברשתו והוא לא ידע עד הנה. ישנם אנשים אשר יפחדו תמיד מפני כל רעה פן תבוא עליהם. דבר כי יהיה בעיר אז ידעו נאמנה כי המה יהיו הראשונים להיות לטרף לשניו, תבערה תבער רק בביתם ושטף מים רק אליהם יגיע, וכל מחלה אשר לשמע אזן ישמעו שמה תתיצב לפניהם ותכריעם. האנשים האלה על הרוב המה בריאים כולם רק מאשר כי יאהבו את נפשם מאד והגיונם אך להיטיב לנפשם, וכל מחשבותיהם ורגשותיהם וחפצי לבם אך אל מקום אחד יכוננו אשוריהם אל – נפשם. מאהבה הזאת תצא היראה הגדולה מפני כל רעה, ולאנשים כאלה אין מזור ותרופה, הרופאים ישחקו להם בבואם להתאונן על מחלות אשר לא חלו בהם ויאמרו להם: מפחדי-תמיד אתם. אבל גם היראה הזאת חולה רעה היא מאד, היא תמרר להם כל מנעמי החיים ותהפוך להם את התבל למאורת שואה ואימה. רק מחלה נאמנה, או עמל גדול, דאגת החיים, מחסור וכאלה ירפאו חולים כאלה מפחדם, כי הרעה אשר אמנם באה תקח את הלב עד כי לא ילך עוד אחרי חזיוניו לבקש לו רעות בדמיונו. חולים כאלה במחלת פחד-תמיד ימצאו לא רק בין אלה אשר יאהבו גויתם ויחרדו פן יקרנה אסון או יפחדו לכספם פן יעלה בתוהו וכאלה רבות, את גויתם כאין וכאפס, אשר בעיניהם הגויה היא רק לבוש לנשמה ואת הלבוש הזה תחליף ויחלוף והיא תצא לאור באור שבעתים, אשר יחשבו את התבל ושאונה ומנעמיה ותענוגותיה רק לפרוזדור מלא רפש וצחנה וערפל חתולתו לפני הטרקלין אשר אור אלהים עליו יזרח והיושבים לפניו בני אלהים המה ומכבודו אצל עליהם, גם בין האנשים האלה ימצאו מפחדי תמיד, המה לא יפחדו על שלומם וטובתם בפרוזדור, על כספם ומאודם אשר רק בעמק עכור הזה, בתבל יתנו להם חפציהם, כי אם על טוב הטרקלין פן יגזל מהם, על נשמתם העלובה פן תעשה מדחה ולא תזכה לבוא לחצרות אלהים ביום שכולו טוב. הן לפתח חטאת רובץ, יצר הרע ישכון כזאב אורב לפתחי לב האדם ויחפוץ למשכהו ברשתו, וחבלים נפלו לו לאלפים למשוך בהם את הצפור אשר תפול בפח טמן לה. כל מראה עינים וכל תאות נפש, כל דבר שפתים וכל חמדת הלב הן אך עוז ועצמה לו יוסיפו ובאפם יפלו בידו ולא יוכלו צאת, ולולא נבראו ימי התשובה אשר בהם רב כח האדם להתגבר על יצרו כי בהם יזכור תמיד את יוצרו, ולולא יום הכפורים המטהר כל חלאה ומסיר כל עוון, כי השופט הנאמן אשר מרום משכנו יסכור פה השטן לבל יוסיף פושעים באדם, לולא העוזרים האלה אשר יעזרו לנשמה להוציאה מידי יורשיה מי זה קם בפני הצורר בקומו להדוך נשמות טהורות תחת רגליו, למען הרבות חיל צבאותיו בתחתית שאול כאשר אלהי מרום לו תכונה ירבה במרומי מרום? ואיך לא יפחד איש גלוי עינים, היודע ומכיר את בוראו אשר לגדולות יצרהו ורואה ומתבונן לשונאו, לשטן אשר עד עמק עכור ישפילהו, איך לא ינוד וירעד לרגעים פן נתן מבלי משים יד לפושע במלכו, לשטן המורד ומרשיע לקחת אותו לעבד לו? לכן יפחדו האנשים האלה תמיד מחטאותם וירבו תשובה ויחפשו דרכיהם ויעמדו תמיד על המשמר כצופים לבל תאונה עליהם רעה. ואחד מאלה היה גם שמריה, לו נתן לו איש את כל הון ביתו בעד מצוה קלה כי אז בוז בז ידבר את אפיקורוס או יביט בפני אדם רשע כי אז נתר ממקומו, ועתה הקרה ה', או אולי השטן, לביתו ומפתו האכילהו וכבן לו קרבהו, והוא לא ידע כי שוחה כרה לנפשו, נורא הדבר מאד! כאלה הגה לבו כל הלילה ולא ידע מנוחה. אהבתו לבתו עורה את עיניו מראות, כי גם ידה תכון את הקושרים וגם היא תפתח פיה לשטן להביע תורתו, ואם אמנם כבר שב ונחם על אשר נתנה ללמוד וכבר שפך כמים לבו בהתודותו על העוון הנורא הזה וידע כי עול עשה בימי נעוריו ועתה הוא מתודה ובוכה ומבקש סליחה, אף כי ידע עוונו, בכל זאת לא נתנו לבו לחשוב את בתו כאחת השובבות אשר תצאנה במחול לפני השטן והוא יפקוד עליהן לעשות חפצו. אבל בישעיה ראה עין בעין תמונת השטן ומלתו על לשונו ויחרד ויבהל ושנה נדדה מעיניו כל הלילה. לבו נבא לו יום עברות, יום נורא, אבל לא ממקום אשר חיכה לקראת בואו הגיח לקראתו… גם גורל ישעיה לא טוב היה מגורלו, הוא אף כי לא אימת השטן בעתתו ופחד עוונותיו לא הרגיז לבו, אך על פשע שפתיו נחם מאד, כי בידיו נתק את המוסרות אשר ביד חרוצים עשו ידי אחרים למענו, ברגע אחד הרחיק ממנו חפץ לבו הרבה יותר מאז, ועל זאת יסרוהו כליותיו מאד. אבל גם הוא לא ידע מה יקרנו עוד לרגלי התגלות ובעת אשר פחד מקצף האב, הנה התגלגלה עליהם יחד שואה לא ידעו שחרה… פרק תשיעי: פח יוקשים – איפה היהודיה? אנה הלכה לה? אקוה כי לא סרת מאמרי פי ימין ושמאל ותדבר עמה בדעת ולא גלית לה מצפוננו ברוב דבריך – – אני דברתי עמה בדעת והיא גם היא תהיה מעתה בחברתנו, היא תעזרנו לצודד נפשות, היא תהיה בידינו פח יוקשים מאין כמוה, היא תעזור לנו לצודד את רעותה ורבות אחריה עד אשר יבוא יומה גם היא – – הן לא אמרת לה כי תלטוש עינך לרעותה היפה למען הקימה לאויבת לנו! הטרם תדע כי קשה כשאול קנאת נשים, ואף כי אחרי אשר זה לא כבר נשבעת לה כי לא תמות אהבתך לה לנצח. השמיעני מה עשית? – – אני גליתי לה בשפה ברורה כי אוהב את רעותה וכי אחפוץ קרבתה בכל לב ובקשתיה בתחנונים כי תעזור לי למצוא שאהבה נפשי – – הוי! מה עשית? האם לנצח לא תחדל מהשחית באולתך את אשר אעמול בו ימים רבים? פחד פחדתי ויאתני! מראשית כזאת אמרתי כי לא אוכל לתתך להלוך לבדך הנה פן תשחית הכל ואשר יגורתי בא לי, אין זאת כי אם היא חמקה מפניך ולא תוסיף ראות פנינו בהודע לה כי בגדת בה, וכל מוסרות מכמרותינו אשר פרשנו ימין ושמאל ינתקו ברוח פיה, היא תפח בנו בזעם אפה וכל עמלנו יעלה בתוהו. חי נפשי כי נקל היה לי להפוך הר משורש מאשר הוציא דבר למענהו בעת אשר תתן ידך לעזרני – – הטרם תכלה דברי מוסרך? חשוך ניד שפתך ליום צום בהאסף החוטאים לבית התפלה ועתה שמע ובין כי לא רק על פי עצתך אחיה, וכי גם לי לבב כמוך ולא מורי ומדריכי אתה, כי אם רעי ואיש עצתי, אשר יחדו נחלק שלל, ועל כן חדל לך מדבר בקול מושל ומצוה כי אם שמע ובן וגם אתה תודני בשמעך כל דברי כי מחכמה עשיתי כזאת. אני ראיתי ונוכחתי כי לשוא אשחית דברי אהבתי באזני בת השטן הזאת, כל חלקת לשון וכל אמרי נועם לא יצלחו לגנוב לבה, כי היא בת השטן ולבה חזק מצור, לא אדע עוד אם יען כי כבר נתנה אותו לאיש, או אולי קרח צפון ישלג עליו עד כי לא יתר ממקומו אף רגע לכל רשפי אמרי אהבה, ואולי גם הבינה כי כל אלה אך מאורי מתעים המה, כי אבני אש אשר באזניה יקחו לבי יותר מהאש אשר יפיצו עיניה. יהי כן או כן, זאת ראיתי ונוכחתי כי היא תשמע לדברי ובקרב לבה תלעיג לי ולא איש כמוני יתן כבודו לכלמה, אני פולני מאצילי פולין ולא אתן כבודי לבוז בעיני יהודיה בת שאול לו גם היתה היפה בכל קצות הארץ – – אבל הטבעת אשר על אצבעה – – הטבעת! הטבעת! הן אותה לא תתן לי, זאת ראיתי ואוכח כי כן הוא ולמה זה הבל איגע? לכן אמרתי טוב הדבר אם לא תפלי בחרמנו כצפור שדודה הנה תתני ידך לנו ותהיי בחברתנו ותעזרי לנו בכל משלח ידינו ואם כה או כה אחריתך תהי עדי אובד. לכן החלותי לדבר עמה על דבר רעותה, והנה הוי! אש פלדות הפיצו עיניה כמו לו השלכתי להבת בתוך אוצר אבק שרפה. עיניה גלו מערכות לבה כי שונאה היא את רעותה תכלית שנאה. טוב איפה, תעזור לי להדיחנה אמרתי ואגל את אזנה כי אוהב את רעותה – – ואת הדבר הזה תחשוב לך לחכמה. הוי איש אין תבונה בו! אם אויבת היא את רעותה הלא אז תקנא בה ותתיצב לשטן לנו לבל תפול לחבל לאציל פולני! – – בי נא, אל תוסיף לתארני בתארים אשר לא לכבוד המה לא לי ולא לשם משפחתי, ראה תראה כי השכלתי מאד, בת השטן הזאת תבין מזמה והיא תעזור לי, זאת אדע נאמנה כי כן הבטיחה, ואם תעיז מצח לסכל עצתי אז הנה בידי, כי בידי להוציא עליה שם רע ולהגיד לכל, כי כבר הננו קשורים בעבותות אהבה זה ימים רבים ואז הלא תאבד לנצח – – לו יהי כדבריך, נפשי נכספה מאד לראות ולדבר עמה, אני אקרא לה – – לא! אל תעשה כזאת, כי היא מחכה לקראת בוא רעותה – – ומי זה לידינו יתקע אם לא תזהירנה לבל תפול בפח? – – אני אערבנה –. – כה דברו יחד שני האצילים הפולנים אשר כבר נודעו לנו מהערב ההוא אשר בו ראינו פניהם בבית אדון העיר, בן סוסי וכלבי התיעצו על צפונותיהם. זאת נראה כי בן סוסי כבר עשה חיל ואומץ לב כי ירהיב עוז בנפשו לקום בפני רעו ולהוכיחו על הקלו אותו ושמו, ובלי ספק כבר הגיע עד גבעת תאותו או עוד מעט ויעלה עליה. המה יושבים יחד בבית אבי בת שבע ויתנו בכוס עיניהם סגורים בחדר לבדם בעת אשר בת שבע עמדה מאחורי השער הפונה אל השדה ותחכה לבוא רעותה מרים אשר אמרה לה לבוא היום. – בבית אבי בת שבע? – ישאל הקורא – ומה לו ולאדונים פולנים? מדוע ישתו בביתו? למה זה יתן את בתו לשיח עמהם, הלא כבוד כל בנות ישראל פנימה ואם תדבר את איש או תשא אליו עיניה הלא תבל הוא וכזמה תחשב, וגם עת אשר יאמרו לתת אלוף לראשה, אשר אתו תבלה כל ימי חייה לא יתנוה להתבונן בו בתחילה אם ימצא חן בעיניה, ואיך יתן איש ישראל את בתו להתרועע את אנשים מעם אחר, אנשים אשר לא רק מוסר והצנע לכת יעברו על דל שפתותיהם תמיד? או אולי סר מעל עמו ואחת היא לו אם יכבדוהו אחיו בני עמו או יזעמוהו? אך לא! תמים האיש הזה עם עמו ועם כל דרכיו נאמן, ובעת אשר בתו תשיח את האדונים אולי יבקש לה הוא בבית המדרש איש אשר יקחנה אחר כבוד לחדרי תורתו, חידה היא ותהי לחידה! אך לא הוא יאשם בתהפוכות אלה וכאלה נמצאו בעמו ולא הוא האחד אשר כזאת יעשה, עת אשר אכף עליו משלח ידיו לעשות כזאת. והנשים הלא מראש ומקדם נועדו למסחר למקנה וקנין כי לא להם נתנה המצוה "והגית בה יומם ולילה" נשתאה אם הבתולות הצנועות אשר גדול עוונן מנשוא אם תדברנה דבר את בן עמם תעמודנה כל היום לפתח בית המסחר ותרבינה להג ושיח תפל את כל עובר, תשמענה דברים מפי כל אכר וכל שתוי יין אשר לשמעם תסמר שערת כל עלמה, אף אם בלתה לילות רבות בבתי משחק ושיר ותצא לשוח שלובת זרוע את בחורים. כאלה נראה רבות ולא נשתומם, ואיך נשתומם על זאת אם נראה כי כל דרכי האנשים האלה תוהו, מעשיהם הבל, מוסרם מאפע, הלא התפלאנו והשתוממנו הרבה יותר לו ראינו דרך ישרה במקום מלא תהפוכות ואי-סדרים. כאשר עשה יואל אבי בת שבע כן עשו וכן יעשו רבים מבני ישראל ולא יחשבו בעבור זאת בקהל רשעים, ואם כי בין היראים והחרדים הנודעים בעיר לא נפקד שמו, בכל זאת נחשב כרבים מאחיו על כל חטא ואשמה ולא קנא קנאת האמונה בראש חוצות, כי דרכי החנוך בהם הנחוהו עשוהו לאיש אשר יאמר לכל טוב הוא ואם סבוהו עדת חסידים וימשכוהו עמהם לא נסוג אחור ולו כתרוהו מפירי חוק להעבירו מדעתו כי אז לא הכין גויתו למלחמה. יואל נולד בעיר הזאת, אבותיו ואבות אבותיו היו ילידי העיר. אביו היה אחד מעשירי העיר וראשיה. כאשר את עשרו מצא לו לא בעמל כפיו, כי אם בירושת נחלה, כן גם כהונת ראש העדה לא בחכמתו לקח לו כי אם בכספו. הוא עשה מקנה וקנין ויסחר אל ארץ רבה ואף מעל הגבול ידעו שמו, אף כי מעודו לא יצא מקיר החוצה, כי אם שלוחיו שלח לארץ מרחקים ויסחרו שמה סחרו ימים רבים. אמנם אף כי איש מנוחה היה האיש, לא נתן חתיתו לא על בני ביתו ולא על עבדיו ומשרתיו, ובכל עת אשר ראה או שמע דבר אשר לא ישר בעיניו החליק זקנו ובטנו וינע בראשו לאות כי לא ישר הדבר בעיניו. אבל אך לעתים רחוקות קרה מקרה כזה, כי תמיד מצא חן בעיניו כל אשר שמע וישחק הרבה, ומה גם בשמעו דברי לצון אז שחק בלי הפוגה, ובכל עת אשר זכר את דבר הלצון בקש להשמיעו לכל ואם כי לא עלתה בידו להשמיעו כמו, ויחל תמיד בסוף בכל זאת שחק מקרב לבו, ואשר על כן היה נודע לאיש אשר לבו טוב מאד, אחרי כל אלה נלאו השלוחים לשאת עול אדון קשה כמוהו וישובו הביתה איש אחרי רעהו ויכינו להם בתי מסחר לנפשם, ואז נפקחו עיניו לראות כי באין שלוחים אין בית מסחר, ובבוא יום השילום נוכחו נושיו לדעת כי באין כסף אין שלומים, ובכן היה פתאום לתופש תורה אחרי כי הסחורה אזלה מבית מסחרו וכהונת ראש העדה לוקחה מעל שכמו, כל היום בבית המדרש. אך לא צפה לחסדי אנשים, כי אשתו אשת חיל אשר עינה היתה צופיה בכל ראתה את הקץ ותחשוב מחשבות בטרם יבואו חבלי עוני להנצל מצרה וגם עלתה בידה להציל את הבית וכלי החפץ וגם כסף לא מעט ותחיה את ביתה בנשך. בן יחיד היה להם ושמו יואל. הבן הזה היה רך ויחיד, ככל בני העשירים, מבחר המעדנים באו אל פיו ומבחר המלמדים הרווהו תורת ה' ולא חסר לו כל בעת ההיא בלתי אם עוד שלש שנים למען ידברו בו ויבקשו לו רעיה כי בן עשר שנים היה בעת ההיא, ולאשרו מלא לו הזמן גם החסרון הזה ויהי לחתן ביום היותו לבר מצוה ואיש אשה במלאות לו חמש עשרה שנה ואב לבן למזל טוב בתחילת שנת השבע עשרה לימי חייו. אשרהו כי בידו להתגרות מלחמה את השטן ולהשליך חצים בעיניו, אבל הוא היה כאביו איש טוב ולא התגרה מלחמה לא את השטן אף לא את אוכלי כספו אשר הציגוהו אחרי חמש שנים מיום בואו בברית את אשה ככלי ריק. ישנם דברים רבים הנעשים על הארץ, אשר לו ידעה היא והבינה את אשר יעשו על גבה כי אז חלה ורגזה ממקומה; ישר כי ידוכא לפני עוול, עבד כי ירים ראש וימשול בבני אדוניו, יתומים כי ירעבו יען אשר גזלו חלקם וכאלה רבות יגועו יסופו והאדם מה כי ייטיב דרכו מהם ויקום בפני הטבע לשנות ארחו? אבל אם נראה כי החזק יכרע ברך ויפול שדוד לפני חלש ממנו, אם נראה גבור חיל יהיה לברות לעורבי נחל, לביא חי – לכלבים; כי אסרום בזיקים וישליכום לפני חומסיהם, אז תאחז בשרנו פלצות, כי בזה גם לא יד הטבע ומשטרו נראה, בזה נחזה אי משטר ותהפוכות – כן בהנתן עלמה יודעת לשון וספר, אשר חונכה וגדלה על מבועי הדעת לכסיל אדם אשר לא יבין כל אלה ועל אפה וחמתה. העול הזה נורא הוא מאד ובכל זאת יעשה בבוקר בבוקר ואין מתעורר נגדו, אחרי כי אהבת ההורים תעשה זאת… גם ליואל הנער הרך והענוג אשר לא ראה בימי חייו בלתי את אבותיו והמעדנים והמלמד והגמרא מצאו השדכנים בעיר רחוקה עלמה כזאת. באחת מערי חוף הים הבלטי, מקום אשר גם המקנאים והחרדים יתנו זעיר שם זעיר שם את בניהם ללמוד לשון סופר ומה גם את הבנות, אותן יחנכו על פי דרכי הארץ, באחת הערים האלה נמצא איש עשיר אשר בת לו ויבקש לה בן עשירים יודעי תורה ואלה מצאו השדכנים ביואל, ויואל האיש לתת לו את בתו לאשה, אף כי בתו ידעה לשון וספר ותפרוט על פי הנבל ותלבוש מלכות כאחת השרות ומדברה היה שפת אשכנז צחה ושנותיה כתשע עשרה וליואל חסרו כל אלה וגם למספר שניו חסרו עוד ארבע עד כי ישוה לאשתו. אך כל אלה לא היו לשטן בדבר הזה והעלמה אשר כאבן חן היתה בעירה בעיני הבחורים אשר עינים להם ויראו, היתה לאשה ליואל הקטן והדל. תחנוניה ודמעותיה אשר הרבתה לשפוך לפני אביה לא הועילו לה מאומה, כי הוא אחת גזר אמר כי במקום הזה מצא לה מקור הצלחתה ועליה נטל להאמין בדברי אביה היודע יותר ממנה מה טוב ולהיות מאושרה. והיא אשר הרבתה לחשוב מחשבות ומה גם בימים האלה בעת אשר היתה כולה יעודה ליואל אשר לא ראתה עוד פניו בלתי אם רגע קטן, בימים האלה חשבה מחשבות לילה ויום עד כי גמרה אומר לשאת ולסבול קשי יומה במנוחה ולבקש חיים ונחמה גם בעמק עכור הזה. זה כח לנשים להנחם כרגע בעת צרה, למצוא עד מהרה מרגעה אף בעת מבוכה, לשאת ולסבול פגעי הזמן בלב מלא תקוה ובטחון כאשר לא יוכלון שאת אף אמיצי הלב באנשים. הטבע אשר הועידן לחלי ומדוה, לפגע וסבל הרבה יותר מהאנשים הוא חלק להם כח הסבל ביד נדיבה, כי לולא זאת לא יכלו עמוד בחיים. האיש אשר יחשוב את נפשו מנוער כאדון לנפשו, הוא אם אמיץ כח ידים ולב הוא אז בקום שטן לנגדו יתעורר וימצא און ועצמה להכריע מתקוממו תחתיו, או יכשל ויפול שדוד לפניו, ואם רפה ידים הוא אז יהמה ישוח ידוכא ויואש ויהיה עדי אובד, לא כן האשה אשר מימי נעוריה בבית אביה הסכינה להיות שומעת לקול אחרים, כל מחשבותיה והגיוני לבה כי תהיה לאיש ותשמע בקולו ותעש חפצו או מצותו. חפץ הממשלה לא יעלה אף רגע על לבה, היא תכין נפשה לסבול מנוער ועל כן תמצא די אונים לשאת ולסבול בעת הצרה, היא לא תתעורר להלחם בכל כחה, אך גם לא תכרע ותאמר נואש כרגע אשר על כן נראה בבוקר בבוקר כי בעת צרה נוראה, בבוא שואת פתאום אז נציל עצה ומזמה מפי נשים בעת אשר לב האנשים פג ויהיו כאובדי עצות. זה לעומת זה עשה הטבע! גם דינה היעודה ליואל בהוכחה כי לב אביה קשה מצור ואזניו כבדו משמוע תחנוניה, הוא באחת אמר לה, כי הוא כביר ממנה לימים והוא אביה ועל כן ידע יותר מה טוב לה, אז שמה מחסום למו פיה ותדום ותחכה במנוחה ליום אשר תובל כקרבן אל האפריון. אם אמנם לילות עמל מנו לה מהעת ההיא, פניה לא היו לה עוד, עיניה אדמו לא לעתים רחוקות מבכי ואנחה התגנבה לפעמים מחדרי לבה בעת אשר שחוק קל רחף על שפתיה, אחרי כל אלה ראו כלם כי כבר בא שלום ברוחה ולא הוסיפה לפחד ולדאוג כי אם להסיר כל דאגה מלבה ויעבור עליה מה. וגם חפצה הצליח בידה להשיב השלום ללבה עד אשר באה עיר אישה, אז עזבוה פתאום כל מערכי לבה וכרגע הוכרעה נפלה באין אונים לסבול עוד. היא באה לעיר חדשה, תתהלך את אנשים זרים לרוחה, אנשים אשר לא רק את לבה והגיוניו לא הבינו כי אם גם שפתה היתה כשפת עלגים להם, כי היא בשפת אשכנז צחה דברה ותהי לשחוק. גם האמהות לא חשכו לעג מפניה ואיש אין אשר לפניו תשפוך שיחה ותגל לבו לו. אישה הוא ילד אין אונים אשר גם הוא לא יבין מה תדבר, וחמיה וחמותה נחמו על המעשה אשר עשו להביא פתיה כזאת אל ביתם. כלות יששכר הפרוש ואליהו הגביר תפתחנה שפתותיהן בחן בבואן לבקר בבית רעותן וכל שומע ניבן ישיש והיא כאלמה לא תדע לפתוח פה. נורא היה מצבה מאד! אסיר בבור כלא לא יחוש מכאובו כאשר חשה היא, האסיר אשר בעוונו בא עד בית הבור ידע עוונו, ואם בלי עוון נפל בפח תנחמהו תקותו כי עוד מעט וצדקתו תגלה כשמש בצהרים, והיא מה? היא אסורה בלי עוון אך תקותה מה היא מי יפתח חרצובותיה? מי יוציאנה למרחב? מי יקום לה לישועה בעת צרה נוראה כזאת ולפני מי תשפוך שיחה ובמה תבלה את עתה? לקרוא בספרים יראה מפני חמותה אשר כל אלה תבל המה בעיניה, לפרוט על פי הנבל לא יכלה, כי נבל לא נמצא בבית, הן רק השרות מעם הארץ תעשינה כזאת וחלילה לבת ישראל לבחר בדרכיהן. גם לשבת ולשיח את נפשה לא נתנוה, כי הבית היה מלא תשואות כל היום מיוצא ובא כבתי כל העשירים, ומהבוקר עד חצי הלילה לא ידע איש שלוה ומנוחה בבית, לבה בלילה ותשבע נדודים עד כי נפלו פניה מאד ותתהלך כצל. חמותה נדה לה מאד ותאמר לקרוא לרופא אך היא מאנה ראות פני רופא, היא ידעה כי זמורת זר היא בארץ הזאת, כי לא במקום הזה תפרח, כי בהעקרה ממקומה לא יכירנה מקומה פה ונבול תבול כשושנה עת אשר רגל תדושנה, היא ידעה זאת נאמנה ותכן נפשה למות עוד בטרם ראתה בחיים. מראה המות לא סר מעל פניה כל הלילה ופני אמה אשר עזבה אדמות זה כשמונה שנים נגלו לה כפעם בפעם מפיקים יגון ותחנונים וזה היה לה לאות נאמן, כי עוד מעט תמצא משכן לה בצל אמה אשר נפשה היתה קשורה בנפשה. במצב כזה כלתה שנה תמימה ועוד לא בא גואל לה, גם המות אשר עליו יחלה, גם הוא הוקיר רגליו מבוא וחפץ החיים החל להרים קולו ותלקח מלחמה בלבה, היא מלחמת החיים. כמה רבות הנה בנות ישראל אשר נפלו בפח כזה טמנו להן השדכנים ואבותיהן בידיהם הובילון ויפילון בו, וכמה כן הנה תרדנה בשיחן ירחים אחדים על ימי נעוריהן אשר הובילו לקבר ואז… האחת תחלה ותמצא מזור ברופא צעיר לימים, רפואת הגוף ורפואת הרוח… את השנית ראה שר העיר וידבר עמה ויתפלא על ניבה הנעים ולא יארכו הימים והיא תהיה למלאך מליץ לכל בני העיר לפני השר אשר לא יסור מאמרי פיה ימין ושמאל ויתברכו בה כל בני העיר… השלישית תהיה למלאך מליץ בעד החיים אל המתים אשר משכנם איותה לה ותמצאנו כאלה וכאלה. אך לא אחת מאלה היתה לדינה: ברופאים מאסה ומהשר הסבה פניה בשמעה מפיו דבר אשר לשמעו רחפו כל עצמותיה וגם בדרך כל הארץ לא הלכה, ועל כן כאשר נלאתה נשוא עול סבלה וכאשר התבוננה באישה הנער התמים, אשר לב טוב לו החלה להדבק בו ותאמר לחנכהו כאשר תחנך אם את בנה, וכטרם עברו ששה ירחים כבר שב השלום שנית אל לבה. העת לא ארכה לה עוד וכל בני הבית השתאו לראות כי נהפכה לאחרת, כי גם שחוק עבר על שפתיה ועתה ראו עין בעין כי לא רק פתיה וטובת לב, אחרי אשר החלה לדבר בלשון עמה. אבל גם אישה נהפך לאיש אחר, הוא שלח את מלמדו מעל פניו ויבלה שעות רבות ביום בחדרו את רעיתו, ועיניו אשר לא הסב ממנה מדי דברם ושבתם העידו בו עד בלי די כי היא היתה לו למקור החיים. ואמנם כן היה; מעת אשר החלה לקרבנו באמרי פיה היה לאיש אחר, עולם חדש נראה לו אשר לא ידע ולא הבין עד אז, ענג אשר לא קוה לו וששון החיים אשר לא פלל באו לו כתמם יחד את שפת אשכנז והדעת לקרוא בספרים, וכל אלה מידי אשתו באו לו ויהי למאושר מאין כמוהו. ובאשרו שש לבה גם היא בדעתה כי מידה זאת לו והיא עשתה אותו למאושר, והרעיון הזה הקריב לבותיהם מאד, ומה גם אחרי אשר בת נתנה לה, אז היתה גם היא מאושרה ותתפלא ותשתומם על נפשה, איכה הגה לבה מחשבות מות בעת אשר לשערי החיים הובילוה רגליה. היא אמנה את בתה לא כאחת העשירות, כי מחלב שדיה הניקה אותה ותחנכה עד אשר גדלה ובמלאות לה חמש שנים החלה ללמדה לשון, ואף כי בתחילה היה הדבר הזה למורת רוח לחמותה, בכל זאת לא קמה לשטן לה, כי בימים האלה כבר היתה דינה כמושלת בבית וגם חמותה בטלה לא לעתים רחוקות רצונה מפני רצונה. ובכן עשתה דינה שלום את אישה ובית אביו, את החיים ואת התבל כולה. יקראו בעלי המוסר חמס על כל בני האדם כחפצם, ישפכו עליהם עזוז אפם ויתנום לחיתו טרף אשר רק טרף לנפשם יבקשו, אשר אך טובתם ידרשו וישישו במצאם עונג וטוב רק לנפשם, יעשו כזאת בעלי המוסר אשר אך זאת תעודתם להטיף לעם. אבל לא כן יחזה בבני האדם איש אשר יחקור כליות ולב, כי אמנם לא רק כטוב לנפשו ישמח לב איש, לא רק במלאות ספקו ובהיות תאותו ירוח רוחו וישיש, ישיש בפעלו לנפשו. ואם המצא ימצאון רעים וחטאים אשר יקשיחו לבם מכל אח ורע ואך את נפשם יזכרו תמיד, הנה מוריהם ומחנכיהם, או פגעי הזמן ותאוות נמבזות עשו זאת, ולו מצאה יד איש לצרף את הלב כאשר יצרף כסף, כי אז גם נפשם יצאה מטוהרה וגם המה ששו לעשות טוב. לעשות הטוב! החפץ הזה אם ישמיע קולו בלב איש אז ירומם רוחו מעלה מעלה וישכיחהו כל פגע ויגון. אז ידריכהו על במתי האושר גם בעת רעה, ויתן עצמה בלבו לחיות ולעבוד. דינה אשר בבואה לבית אישה היתה כנקברת חיים, אשר כל ששון וחפץ רחקו מלבה ברגע אחד וגם תקוה גזורה ממנה אחור, היא מצאה עזרתה לה בפועל הטוב אשר פעלה לאישה, לבה רחב מאד בזכרה כי היא האירה עיניו, היא פתחה לבו והיא נהלה אותו כאם ותחשבהו כבן לה, והרעיון הזה השיב לה חפץ החיים אם גם לא ראתה בששונו, אבל מעת אשר נחנה בבת יפת עינים מני אז נהפכו לה החיים לגן עדנים. לבה הגה יומם ולילה אך בבתה אשר דמתה לה בתארה, בתנועותיה ובכשרונה ללמודים. ומבלי פנות אל דברת באי הבית למדה בתה לשון וספר ותקח לה גם מורה ללמדה לשון המדינה. בתחילה רעמה חמותה לה פנים על הדבר הזה והמורה נחל בוז לא אחת מפי השפחות אשר הסיתה בו הגברת, אך הסכינו באלה, וגם ששו לשמוע את הקטנה מדברת עם רוזן אחד אשר בא במקרה הביתה, ושכנותיה החלו לקנא בה, עד כי גם רעיה מצאה לה, היא צביה, ובתה התהלכה את מרים כאחות. לבה שש מאד בזכרה כי לא רק כאור מאיר לפקוח את עיניהם וכמעט אמרה לנפשה כי אין מאושרה ממנה בחיים, לולא קנא המקרה בה עליה שנית רעה אשר הכריעה אותה תחתיה. זה כשנה עברה מעת אשר מתה חמותה ובמותה נפקחו עיניהם לראות כי לא רבה הנחלה אשר השאירה אחריה, כי למען התראות כגבירה פזרה כסף רב הרבה יותר מאשר מצאה ידה, ועתה עת היתה ליואל לעשות לנפשו, כי אביו כבר היה כאיש אין תבונה בו מזוקן. אבל יואל טרם ידע איך לשלוח במסחר ידיו, כי לא הסכין באלה, גם בכסף אשר נשאר לא היה די להחל במסחר או במשלחת יד ובכן ארח לחברה את איש אחד ויקנו להם יחד בית ריחים וכעבור עוד שנה תם כל הכסף עד כי החלו לתת את כלי הבית בכסף. בעת רעה הזאת זכרה דינה את אביה ותשפוך לפניו שיחה במכתב כפי אשר שמה אהבתה לבתה דברים בפיה, דברים אשר מהם ימס גם לב אבן, אך אביה אשר לו היו כבר בנים ובנות מאשתו השנית שכח כבר כי בת לו מאשתו הראשונה ויענה אותה: כי עתה קצרה אשר נטל עליו בתתו אותה לאיש ולהשמעות אזנים היתה היא בעוכרי הבית, כי אהבה לפזר כסף עד מאד ובכן יבקש אותה לבל תוסיף להדאיב לבו במכתבים כאלה, כי הוא איננו בריא אולם ועליו לשמור נפשו מכל משמר לבל ידאיבו לבבו. כאלה ענה אביה אותה אך לא בכתב ידו כי אם בשמו כתבה אשתו. לב דינה לא נתנה האמין כי אביה יקשיח כה את לבו מבתו בעת אשר בכל דרכיו יצליח ויעשה עושר מיום ליום, אף כי ידעה כי הוא איש אשר לא רחמים רבים ימלאו חדרי לבו בכל זאת חשבה כי הוא לא ראה את מכתבה ואשתו הוציאה מלבה מלים בשמו, כי על כן שלחה שנית מכתב ביד איש אשר יתנהו אך לידו. האיש הזה הביא לה מענה נכון מפי אביה, כי הוא כבר כתב לה כי על מכתבים כמו אלה לא יענה אותה דבר, ובפעם הזאת, היא הפעם האחרונה, יתן לה עוד עזרת-מה, ומאתים כסף שלח לה בלי כל מכתב. לדבר הזה נהפך לבה בקרבה ותלך קדורנית, שנתה נדדה בדאגתה לאחרית בתה וכמעט לא בא אוכל אל פיה, וכה התהלכה כצל עד אשר עברה כצל מהתבל אשר רק כוס רעתה עברה עליה, ובלב מלא רוגז וצרה הניחה אחריה את כל מחמודיה בחיים, את בתה היחידה. רק זיק תקוה עוד נשקף בסגרה שמורות עיניה לנצח כי שמריה ואשתו הישרים בלבותם הבטיחוה כי ישימו עיניהם על בת שבע לטובה. ושמריה ואשתו קימו הבטחתם וישימו עיניהם על הילדה ובידם היה משמר עדי אמה אשר נתנה בידיהם לפני מותה למשמרת למען בתה, ויום יום בא לביתם להתרועע את מרים בתם ויאכילוה וישקוה עמה יחד, גם הוסיפו לקח יחד מפי מורה אשר לא מבני ישראל הוא ותהיינה שתי הילדות כאחיות ואולי כן היה גם בימים הבאים, לולא באו מקרים שונים וישנו פני שני הבתים בית יואל ובית שמריה גם יחד. יואל התנחם אחרי ששה ירחים על מות אשתו וביד מלאכיו שלח לו המזוג את זוגו שני, נערה בת איש עשיר אשר אך עשרה ירחים חיה עמו ותמת ותשאר אחריה בת ירח אחד, ואחריה גם זוגו השלישי אשה לא טובת מראה ולא צעירה לימים אבל יראת אלוהים אשר כמעט אין כמוה בכל העיר ואשת חיל נודעת היא, איזבל "בעלת בית החנות" כן קראו לה, אחרי אשר היא היתה למופת בעיר בכשרונה וחריצות כפיה, אשר אף כי אלמנה היתה בכל זאת שלחה ידה במסחר וביתה היה פתוח לרוחה לכל דורש יין, כי חנות יין ומעדנים היתה לה ובה ראתה שכר לא מעט, ובה התנחם יואל אחרי מות אשתו הראשונה והשניה וישבע לחם. בנים לא היו לה כי על כן דמה הוא וגם בית שמריה כמו כן חשבו, כי איזבל תהיה כאם רחמניה לבת שבע היתומה, אבל כולם שגו ברואה, כי בימים הראשונים הראתה איזבל כי תתיצב כצר ליתומה, אחרי אשר לא מהרה לעשות כל מצותיה ופקודותיה כרגע. יואל היה כעבד נאמן וימהר להקים מוצא שפתיה בטרם עוד כלתה לדבר, כי כן הראתה לו דרכו ותעודתו בירח הראשון בואם בברית, והוא אשר היה איש אין אומץ בלבו לא נועז למרות פיה ועוד זאת, כי הוא ידע כי ממנה לחמו נמצא ובלעדה הנהו כחרס הנשבר על כן השח ראשו כרגע ויט שכמו לסבול. אולם בת שבע היתה אחת מאלה אשר הטבע יצרם להיות מלאכי מרום או שדי שחת, כי נתן להם לב טוב וקשיות עורף גם יחד, היא היתה בת אמה, אשר לו דברו אליה רכות כי אז נכונה היתה גם להקריב נפשה כרגע לקרבן, אבל בקול נגיד ומצוה העלו אפה עד מאד ותתיצב הכן להלחם את מכריעה ויעבור עליה מה, ועל כן בשמעה בפעם הראשונה פקודה נמרצת יוצאת מפי אמה החדשה הפיצו עיניה זיקים ותשום ותשאף ולא משה ממקומה על אף אביה ואמה החדשה. ומני אז היתה איזבל עוינת את בת שבע ותבקש לה תואנות להרעימה ולהכעיסה בשבתן יחד בבית ואין זר אתן. אבל כל אלה לא נגעו עד לבבה כאשר דקרו דברי איזבל באזניה בדברה אליה אהבה וידידות בעת אשר אנשים זרים היו בבית, כי אז פרצו דברי אהבתה ותחנוניה אל היתומה – כן כנתה אותה תמיד – כשטף מים כבירים ולא ידעו גבול, ודברי האהבה האלה אשר עברו על דל שפתי אויבתה בנפש מחצו לבבה עד לאין מרפא, ורק הגאון אשר מלא לבבה על כל גדותיו עצר בעדה לבל תשפוך כל עזוז אפה על צרתה במקום רואים. הגאון החיה רוחה ויתן אומץ בלבה לשאת כל אלה באומץ לב, ובשמעה דברי אהבת באהבה ומישרים נשאה בשרה בשניה ותדום ותחל לקצות בלבה לא לבד באמה החדשה כי אם גם באלה אשר יהללוה ואשר ישאו שמה על שפתיה. ובכן מצאה השנאה מסלות בבית הזה מראשית הוסדו, יואל אשר כבר נפקחו עיניו לראות כי שוחה כרה לנפש בתו אשר אהבה מאד בכה במסתרים כילד, ואף הוא החריש לבל יכירו בפניו כי יתאבל על בתו החיה. האב והבת נשאו גם שניהם סבל יגונם – והחרישו, הוא ממורך לב והיא מרוב אומץ לב ובכל עת אשר הביט האב בפני בתו מלאו עיניו דמעות, והדבר הזה היה כרוח ללהבת לפחת המדורה עד לשמים. איזבל התבוננה בפני אישה בהביטו אל בתו וכרגע והנה זיקים ולפידים התמלטו מפיה, עד כי גם שניהם דמו כי השאול הזה יבלעם חיים. וגם בבית שמריה מקום המקלט ליתומה מלפנים צר לה המקום, כי בהתאוננה באזניהם על רוע לב איזבל ותרמיתה הוכיחוה שמריה ואשתו על פניה בתוכחה מגולה על אשר תשלח לשונה באשה יראת אלהים כמוה, עתה ראתה בת שבע כי גם מאת הבית הזה תצא וידיה על ראשה אם תאמר לבקש חנינה לה ותבוש משברה למצוא לה אוהבים, ומני אז סגרה דלתי לבה על מסגר לבל יעבור זממה על דל שפתיה, לבה היה קבר לכל יגונה וכעשה והותה, ואת כי מחשבות כאלה בלב עלמה בת שלש עשרה שנה לא תעשינה פרי טוב ולא תצמחנה נטעי נעמנים על תלמי לבבה, זאת יבין כל איש וגם איזבל ידעה זאת. וזה היה כל חפצה להשחית לב בת שבע ולהשביתו מטהרו, כי קשה כשאול היתה שנאתה לה על מאנה הביא צוארה בעולה, ועוד יותר בערה בה אש קנאתה עד להשחית על יפיה, ועל כי פניה הזכירו לאישה תמיד את אשתו הראשונה ותחריש מזמות כל היום להכין רשתות לפעמי הנערה, ומבת שבע לא נכחדה זאת ותכין נפשה לכל שואת פתאום. וכמעט אמרה נואש לחייה לולא מצאה נחמתה בלמודים אשר הקשיבה יחד את מרים מפי המורה, בהם גרסה נפשה לתאוה מאד ותשקיע בספרים כל הגיונה ויגונה וכעשה והותה, ודי שלומים מצאה לה בדברי המורה אשר הללה תמיד על פניה ויאמר כי מעודו לא ראה בת מקשבת וחכמה כמוה. מרים הנערה התמימה שמעה מהלל רעותה ולא קנאה בה, אבל אמה אף כי ברת לב היתה בכל זאת צר לה מאד לראות, כי בת שבע תעלה מעלה מעלה כעל כנפי נשרים בעת אשר בתה בכבדות תתנהל ובת שבע אשר חנם תקח לקח תעזור לה בדרכה, ולא ארכו הימים וסאת פגעי בת שבע מלאה. אם מרים שלחה את המורה מביתה ותקח אחר תחתיו אשר מאן בעד כל כופר ללמד לשתי נערות לשון וספר, ובכן נפרדה מהם בת שבע מעל מרים ומעל מחמדי נפשה ופלטת נחמתה בחיים – מעל המורה ולמודיו. יגון נורא לחץ לבבה ותתהלך קדורנית ושנתה נדדה, שנאה איומה הציתה אשה בבתי נפשה לכל בני האדם ומה גם לאם מרים ולאיזבל, כי רק יד איזבל ראתה בכל אלה ומראות נוראים ואיומים רדפוה בחלום ובהקיץ, ומי יודע מה היתה אחריתה לולא באה לה פדות ממקום אשר לא קותה ולא פללה לו. אביה אשר ראה בצרת נפש בתו חשב מחשבות לילה ויום איך להושיעה ותעלה מחשבה על לבו לשלחה לאבי אמה אשר היה עודנו בחיים, בתקותו כי לא יקשיח לבו מבת בתו היתומה ויגל הדבר לבת שבע אשר ששה מאד לשמוע זאת, אף כי ידעה את רוע לב אבי אמה אשר ברוע לבו ירדה אמה בדמי ימיה שאולה, אך בעת ההיא נתנה בת שבע גם לשטן ידה לו אך חפץ לפדותה מבית אמה החדשה. ובלילה כשבתם יחד אל השלחן לארוחת הערב אימץ את לבבו להעביר את זממו על דל שפתיו באזני אשתו ויכן נפשו לקול רעם ורעש, אך הוא כבתו ראו והשתוממו, כי נהפך לב איזבל בקרבה ובקול חמלה אמרה בשומה פניה אל בת שבע: לא אדע מי הוא השטן אשר ירקד בינינו להפריד לבנו, את תדמי כי לבי רע עליך ותתרחקי ותתחמקי מעל פני, אבל דעי כי רק אוהב לפעמים לצוות בקול מושל והנני מהירת חמה אבל לא רעת לב, ואנכי כבר ראיתי בצרת נפשך מעת אשר חדלת משמוע בלמודים בבית שמריה ודמיתי כי עתה תשפיל גאותך ותבקשי ממני כי אקח לך מורה, כי מי קרוב לך יותר ממני? יום יום חכיתי לשמוע כזאת, ובכל אות נפשי עשיתי חפצך, אבל בושתי משברי ותחת למצוא עזרה מקרוב, עיניכם למרחוק תצפינה, עתה עת לי להשפיל גאותי ולהראותך כי חנם תחשביני לאויבת לך, ואני כבר יעדתי לך מורה אשר יבוא מחר הנה, ואם לא מצאה ידי להטותך לחפצי בקול מושל, הנה אעשה זאת בסלחי לך על כל אשר חטאת נגדי בחשבך אותי לאויבת נפשך. האב השתומם למשמע אזניו ויהי כהלום רעם והבת עמדה רגעים אחדים וכל עצמותיה רחפו ופתאום עפה כחץ מקשת ותחזיק בידי איזבל ותשקן באהבה רבה ודמעות עיניה פרצו כנחלים על לחייה, וברגע ההוא דמתה כי ארובות השמים נפתחו למענה ואל גני עדנים הובילוה מלאכי מרום להראותה בטוב ישרים. סליחה ומחילה בקשה מאמה והיא כאם רחמניה סלחה לה וברגע אחד נהפכה לה התבל מחשכת תפתח לאור עולמים. משנה שמחה וששון שבעה ביום המחרת בבוא המורה אשר הורה אותה דעת עד הנה בבית מרים אל ביתה ללמדה לבדה ולא בחנם. לאושר כזה כמעט לא קותה, אבל שם אם מרים היה לה מהיום ההוא לתועבה, כי המורה לא כחד תחת לשונו כי רק לבעבור הרחיק את בת שבע שלחה אותו מביתה, אך בעת השמחה הזאת לא מצאה השנאה מקום נאמן בלבה כמלפנים, עתה היתה נכונה לסלוח לכל עושי רעה לה, כי הזמן האיר פניו אליה ויושיבה על. וגם שמחת האב לא קטנה היתה משמחת הבת, הוא הביט בעינים מפיקות תודה ואהבה אין קץ באשתו עת אשר נגשה בתו אליה לנשק ידיה, אבל ששונו לא ארך כששון בתו, תחת שמחתו בא עד מהרה משנה שברון בלבו. הטוב והרע! כמעט נוכה בשממון אם נחפוץ לבוא לחקר תכלית הטוב והרע. מה טוב ומה רע? מה יפה ומה מגואל? מי יטה קו על אלה ויחרוץ משפט יקום לעד לעולם? אם נעמיק שאלה ונרבה חקור ברגשות כמו אלה אז כמעט נקנא באלה אשר בהמה המה ולא יבינו ולא יבקשו להבין. מי יאמר לנו מה טוב אם את אשר אוצר נחמד הוא לאחד מקור נפש רעהו? פה נראה איש עושה טוב לרוב אדם וברבות הטובה כן ישיש במעשיו ויראה שכר לעמלו בשמחה אשר יראה ישבע בצדקתו, ולעומתו נחזה איש אשר כמוהו עשהו וישוע מנהמת לבו על הנושים טובה ויקוץ בחיים ובני אדם, וכנגדם יקום איש אשר ישחק להם גם יחד וימצא חפץ ברוע לבו. פה ישלח איש ידו כמבקש על נפשו, יבקש רעים, ידרוש אהבה, יכין נפשו לחבק כל אשר נברא בצלם אלהים ומבוקשיו יהדפוהו ואהבה נדחה ממנו, ונגדו, ישליך איש מיד את האהבה אשר יקריבו לו אשכר כי לא ימצא בה טוב ולא זאת תדרוש נפשו, ומה טוב? כמה וכמה נשים תמצאנה בארץ אשר לו נתנה ידה להן נערה כבת שבע, לו הביטה בהן בעיני אהבה ותודה כאשר הביטה היא באיזבל כי אז בין רגע נהפכו לה לאוהבות נאמנות, ולו גם עברה שמורה מאז קננה בלבן לא יכלה עמוד מפי החן אשר הפיקו שתי העינים השחורות, אשר תום ואהבה נאמנה נשקפו מהן בעת ההיא, ואיזבל? היא לא אהבה בקשה כי אם ממשלה ואותה מצאה. היא ראתה זאת ועיניה הבריקו כעיני צפעוני בפערו פיו הפיקו אהבה מעודן, ולאשרה עוד תמימת לב היתה בת שבע בעת ההיא ותאמין הרבה יותר למשמע אזניה מאשר התבוננה בעיני איזבל, אשר כמו דברו בשפה ברורה: יכולתי לך יכולתי הכרעתיך ותכרעי תחתי ולא תוסיפי לקום. היא לא ראתה זאת לכן שכבה לנוח על מטתה בלב מלא מנוחה ואהבה, אכן לא ליל מנוחה היה לאביה האומלל; הוא בבואו לחדר המטות בקש לפתוח דלתי שפתיו להביע תודה לאשתו על הטוב אשר עשתה לבתו, ואך ראתה זאת, כי עיניו השמיעו כבר את אשר בלבו וכמו צר לה על כי ימצא עונג רגעים אחדים בשפכו הגיוני לבו לפניה התיצבה לעומתו וברגע ההוא נחבא קול מליו, פיו נשאר פתוח, שפתיו נעו כמו דבר אך בלי אומר ודברים, הביט בפניה ובאצבעה אשר כוננה למולו ועל פניה נראו לעג ובוז ושאט נפש בדברה אליו בקול כמו ממערות תחתית יצא כדברים האלה: תודה לי תאמר להגיש? האין זאת? הנך איש טוב לב ואב רחום, זאת אראה ולך יאתה להגיש תודה לאשה אשר אמרה במו פיה להיטיב לבתך אשר צלמה כצלם אמה – שים מחסום למו פיך עד אם דברתי דברי – אבל אני אשנא אמאס במתנת חנם, השמעת? מתנת חנם היא תודתך לי, כי לא אוהב את בתך ולא אוהבנה, היא זעומת נפשי, כעשן באפי דבריה וכמצרי שאול חזות פניה, אמאס אשנא אותה כשממית – השתומם והניד ראשך כאשר תחפוץ, אך שמע הפעם דבר אמת מפי – אני אשנא אותה בכל לבי, אשנא אותה תכלית שנאה עד כי כמעט אהבנה על כי היא נוכח פני תמיד ואוכל להביט בה בשנאה נאמנה, ועל כן הסבותי פני הדבר, אני הסבותי לב צביה ממנה לבל תתן לה מהלכים בביתה, אני ערכתי כבר מלים לאשת אבי אמה ופה הוא המכתב קרא בו, בו תשמיעני כי אם תבוא אליה אז תגרשנה בחרפה מביתה, כי כאשר כצנינים היא בעיני כן היתה אמה כסלון ממאיר לאשת אביה, ואין לה דרך אחרת, כאשר גם לך אין דרך אחרת בלתי אם להותר בביתי, כן, בביתי ולאכול לחם חסדי, ולמען זאת לקחתי לה מורה, באחת, לבל יאמרו זרים כי בת אישי תתענה תחת ידי ובזאת אראה לכל כי לא אחסר נפשה מכל טובה וכל אשר ישאל לבה לא אאצל ממנה והייתי לברכה בעיר, וזאת שנית כי לבית חנותי אשר אדונים ואצילים יבואו בו תהי לכלי חפץ כאשר תדע דבר כן בשפת הארץ ולכתוב החשבונות. למעני אעשה זאת ועל כן חלילה לך מתת תודה לי, לך לבדך גליתי סודי ואתה הזהר לך מגלות לאיש זר או לבתך כי בנפשך הוא, כי בהודע הדבר לאיש אז אגרש גם שניכם מביתי, כלה אגרש בלי חמלה, השמעת? ואף עוד זאת אעשה, אני אקרב את בתך השניה ואראה לה כל אותות אהבתי, אקחנה מבית אבי אמה הדל ואושיבנה בביתי כבתי להעלות אף בת שבע, וכל מכירי ישתוממו ויאמרו כי הגדלתי לעשות את היתומות, ובת שבע תעבוד בביתי כשכירת יום במחיר הכסף אשר אוציא עליה, ואתה החרש תחריש ולא תגלה את אזנה, כי כן צויתיך, השמעת? – ובכלותה דבריה פנתה לו ערפה בשאט נפש. ישנן מחלות אשר תקימנה חולה אין אונים על רגליו ותתנה עצמה כמו לאמיץ כח, כמו כן ישנם פגעים אשר בפגעם גם באיש חלש יאמר גבור אני, יתעורר ויבקש להלחם, כמו לו איש מלחמות מנוער היה. כן היה גם ליואל ברגע ההוא, כאשר הסירה איזבל את המסכה מעל פניה ותגל את לבה המושחת לו בכל מראהו המגואל וכאשר שלחה חצי דבריה ללבו בלי חנינה ותראהו את מזמותיה הרעות על דבר בתו האהובה. בת אשתו האהובה אשר אך עתה ידע לערוך חין ערכה ולראות את האבדה הגדולה אשר אבדה לו במותה, עתה הפיח מכאובו הנורא פתאום רוח אומץ בלבו ויקרא בכל עזוז אפו כאשר לא עשה כזאת מעודו: ארורה! מארת אלהים עליך, כי תאמרי לדכא יתומה אומללה, לא אשמע לך וגליתי הכל לבתי ויחד נצא מביתך, עוד כח בידי למצוא לחמי. אהיה חוטב עצים ושואב מים, מלמד אהיה ואכלכל את בתי בלחם בכבוד ויד מרשעת כמוך לא תגע בה, מחר נעזוב את ביתך ונראה מי ינחם אם אני או את –. שממון, תמהון ומבוכה נראו על פני איזבל בשמעה הדברים האלה, לשמוע כזאת מפי אישה אשר מעודו לא הרים קולו לא פללה, ועל כן נבוכה עד כי לא מצאה מענה והוא לא חכה למענה פיה וישכב על משכבו. מעיני איזבל נדדה שנתה כל הלילה כי יראה מאד פן יקים אישה דברו ותשאר עגונה, גם תהי לחרפה בעיני כל בני העיר, ולכוף ראשה לא יכלה, גאותה וגאונה לא נתנוה לדבר רכות אף כי פחדה מאד בלבה ותחכה בכליון עינים ליום המחרת. אבל מגורת שוא היתה, כי אומץ לבו עזב את יואל אחרי כלותו דבריו ועד אור הבוקר נחם מאשר יזם לעשות, אבל גם איזבל שמרה לפיה מחסום בעת ההיא ולא הוסיפה לדבר בבת שבע דבר באזנו, גם לא הוסיפה דבר אליו בבוז מיראה פן תעלה אפו שנית, ובכן היה שלום בבית מהעת ההיא למראה עינים. בת שבע נוכחה אחרי כן כי אך למען עשותה לשפחה עשתה איזבל כל אלה ותשים אשם גם נפש אביה בחשבה כי גם ידו תכון עמה, אבל היא היתה כבר לעלמה יודעת דרכי התבל, לחשוב ולא לדבר ולעשות חנופה בעת אשר נטל עליה לעשות כן, ותעש גם היא כאשר עשתה אשת אביה ותרחק כל אהבה מלבה, כי אך שונאים ראתה סביבה, רק את מרים התהלכה עוד כאחות, אף כי אבות מרים מאסו בה ויחשבוה למעקשת את דרכיה ועתה באה העת, אשר גם למרים צר המקום בלבה, כי אהבה אחרת באה, אהבה גדולה, אהבה נוראה, אהבה בוערת כאש לא נופח לאמיל איש חמודות באה ותמלא כל חדרי לבה ותפיח בה רוח קנאה ושנאה לרעותה האחת אשר אך בה מצאה עוד ששון. כלביאה במדבר משחרת לטרף עמדה לפני בית אביה ותבט לכל רוח. בכליון עינים חכתה לקראת מחמד לבה הלא הוא איש חמודות ולקראת אשת עברתה, היא מרים אוהבתה מנוער, לקראת שניהם חכתה ונפשה להטה גחלים וכל קרביה המו כהמית מים רבים. איזבל ידעה מאד, כי רבים מהאדונים יבואו לביתה לא לשבור צמאם ליין כי אם לרוות עיניהם בפני בת שבע, ואשר על כן לא שמו עיניהם גם בספרי החשבון אשר שמה לפניהם וישלמו ככל אשר אמרה להם, ועל כן נתנה את כל משטרי בית משתה היין אך בידי בת שבע ותזהר גם מהצג כף רגלה על מפתן ששם ישבו האדונים לבל תפריעם. החדר אשר בו חקרו האדונים ממסך היה בחצר. אל פני הרחוב היו שלשה חדרים אשר בשנים גרו אדוני הבית ואחד היה אוצר המרכולת ובו פתח פתוח אל הרחוב. באוצר הזה נקבצו מכל מאכל אשר יאכל ואשר יבוא אל פי איש, ממתקים ופרי, דגים מלוחים ובשר מעושן, עלי מרורים ויין וכאלה. אבל מבית האוצר לא ראתה איזבל ברכה גדולה, כי הבאים לקנות שמה במחיר לא רבים היו ולא בושו לתת החצי מאשר שאלה. לא כן חדר המשתה, הוא היה כמעין ברכה לה אשר הזיל לה כסף למכביר, כי הבאים בו רבים היו והמה לא הרבו שאלה המחיר מה הוא, וברכות עושר איזבל לא שכחה את היתומה ותאציל מטובה לה. היא הכינה למענה חדר יפה על יד חדר המשתה ותפזר כסף רב על הכלים, ותרבה לקנות למענה מלבוש ועדים ביד נדיבה, עד כי הוכיחוה השכנות על הפזרון הזה אשר תפזר על היתומה כאשר לא תעשה אף אם אשר הרה וילדה אותה. בשבת בת שבע את האדונים לא ראה איש, אחרי כי איזבל מנעה רגלה מהחדר הזה, ויואל בחר לשבת בבית המדרש מביתו וזרים לא באו אל החצר אשר שעריו הפונים אל גן פרי היו סגורים על מסגר גם ביום. דרך השערים באו האדונים אשר בקשו להסתיר דרכם זה מעיני רואים, וגם מרים באה דרך שמה לבל יראוה. ולפני השער תעמוד עתה בת שבע ותעזוב את האדונים בחדר לבדם, היא תעמוד בלב קרוע מחצי אהבה וקנאה, מיחלת לקראת אוצר אהבתה וסמל קנאתה. – גם שניהם יאחרו לבוא – קראה בקול חרד בעת אשר שפתיה צללו – מי יודע איפה המה? אם לא יחד נועדו וילעיגו לי? לא! כזאת היה לא תהיה, הוא יבוא הנה, חנם אענה את נפשי במגורת שוא, הוא יבוא ואני אדבר עמו ויראה ללבי, והפתיה לא תהיה למכשול לי. היא תלכד בבור חפר לה בן סוסי ולא תמלט מידו, מידה זאת לה ואני אתן ידי לו ואמשכנה ברשתו ואפילנה לבל תוסיף קום, עוד ידי רב לי. – ואם לא אזכה ארחי האם ארשע מכל הצדיקים והצדיקות אשר ראו עיני עד היום? למה זה יחרפני לבי על המעשה אשר אעשה והטיבותי לנפשי? אך מורך לב הוא, זאת היא הנחלה האחת אשר אנחל מאבי: מורך לב! אבל אני אחפוץ להיות אשת חיל, אאמצה כחי ורוחי ואם אין מושיע לי בלעדי, אם אין אב ואם, תהי ידי לי למשגב בצרה. על חיי אלחמה, בו חיי תלואים ולא אתננה לנפול בזרועות זרה. ומה הוא המעשה הרע אשר אעשה לה? האם אביא בכבל רגלה? האם לעוני וצרה אהדפנה? האם לא עשיתי גם אני את אשר אחפוץ כי תעשה היא, לולא החזיקה אהבתי לאמיל בערפי ולא נתנתני למוש ממקומי? הן לה ייטב מעתה, ואם תעטה על אבותיה חרפת עולמים ישמח לבי מאד תחת החרפה אשר השביעוני המה… אבל מה זה כי גם שניהם לא יבואו עוד ואני מחכה זה עתה יותר מאז. לא אדע נפשי מדוע זה יקפוץ לבי ויתר ממקומו, מדוע זה תרעד כל גויתי? מרים! האם בוגדה אני בה? בנערה תמימה אשר תבטח באהבתי ותאמין לכל דבר? האמנם ארשע בעשותי כזאת?… מי זה קרא באזני "בוגדה" פתאום ותלטוש עיניה ותתר ממקומה – מי פה? מי שמע דברי? מי יודע הגיוני לבי? מי זה יסתתר שמה? אך עץ יבש הוא ואני מפניו נבהלתי, דמיוני יכני בשגעון. דמיוני או אהבתי – אמיל! אמיל כמה יגון וצרה אשתה מעת ידעתיך ואתה לא תדע זאת! אומללה אני מני רחם! למה ראיתי פניו ולמה זה יסתיר פניו ממני בעת אשר נפשי תכלה, רוחי יסוף, אגוע ועין לא תראיני אם לא יאיר פניו אלי, אבל היא אך היא הסבה כל אלה ואני אחוס עליה? בוז לך בת שבע, הנה רפה לבך וימג כדונג בעת אשר נטל עליך ללבוש עוז! רפיון רוחך יסיתך כי תעקשי דרכך, לא! עוד אמצא בלבי לכלות את אשר החילותי, ידי נטויה ויעבור עלי מה, ואת גשי למלחמה! בדברה כזאת הושיטה זרועותיה כעורכת לקרב ידיה ולא ראתה כי השער נפתח ומרים קפצה ותפול בין זרועותיה הנטויות. אם הטעו עיניה את בת שבע מרוב מבוכתה ותדמה כי אמיל נפל בין זרועותיה או אולי גברה לחצה אותה בחזקה אל לבה עד כי כמעט לא נותרה נשמה באף מרים ובחלצה נפשה מהלחץ קראה בחן ואהבה: זאת אראה אחותי כי זה כל חפצך למלא לי את החסרון אשר יחסר לי בביתי, אהבה תבקש נפשי, ובלב הורי לא אמצאנה עוד, ועינם תצר גם באהבה אשר אמצא פה. לא אוסיף עוד לכחד ממך, כי התגנבתי בלט לבוא אליך ואמי צותה עלי במפגיע לבל אעשה זאת, פן לא אמצא חן בעיני ישעיה – – ישעיה? מי הוא זה – ישעיה? – קראה בת שבע אשר מבוכתה לא עזבה אותה עוד – ישעיה? אם לא אשגה הלא הוא הבחור אשר קראת לו בשם גללון, האין זאת? הוא הבחור, ואבותיך השמיעוך כי לו יעדו האף אין זאת? – – כדבריך, אבותי חשבו מחשבות לעשות כזאת, אבל עתה אספוק אם לא ישובו מדבריהם וימאסו בו – – ואת מי יבחרו לך אם לא איש כמוהו? – קראה בת שבע ועיניה הפיצו ברקים – האם ישובו מדרכם ויאמרו לבחור לך איש לא מתופשי התורה? – – לא זאת! אבל ישעיה אבד חנו בעיניהם, כי עתה נוכחו לדעת, כי שגו ברואה, ולא איש כזה המה מבקשים – – פתרי לי החידה הזאת – – כרגע אעשה חפצך, אבל בואי החדרה, כי עיפה אני – – לא נוכל לבוא כעת החדרה, כי אדונים שם – – ואמיל בתוכם? – – לא! הוא לא בא – ענתה בת שבע בעקמה שפתיה ועיניה הפיקו בוז ומשטמה נוראה, אשר לולא הסתירום צללי הערב, כי אז אולי ראתה זאת מרים ותברח כרגע ותמלט על נפשה, אך היא לא ראתה זאת ותשב בצד רעותה תחת העץ ותחל לספר לה ככל אשר קרה בבית אביה. בכל מאמצי כוחה הבליגה בת שבע על סערת רוחה למען תשמע במנוחה לכל דברי רעותה ותמצא און לה לשפוט את כל הנעשה ברוח נכון, וגם עלתה בידה להשבית מעט סערת רוחה ותשב במנוחה. ומרים ספרה לה ככל אשר קרה אתמול בלילה, ולא הסתירה מחשבותיה, כי עתה נוכחה לדעת בדבריה: האמת אגיד לך אחותי ולא אכחד, כי לולא ראיתי את פני חמודות מעודי כי אז אולי מצא ישעיה חן בעיני, אחרי כי לא ראיתי טוב ממנו, אבל עתה לא אוכל לתת לבי לו, לא אוכל אף אם אובה. – כל דבר גדול יעורר רוחנו ויתן בלבנו רגשות כבוד ופאר לו בראותנו אותו ונכבדנו לפעמים הרבה יותר מצדק ויושר. הן נשתומם ונתפלא בראותנו כח איש או חכמתו הרבה ונפארנו, אף אם לא רק צדק ויושר עשה בפועל כפיו או בהגיון רוחו; נתבונן מאד באיש אשר כביר מצאה ידו לעשות לו אוצרות ונרבה לו כבוד מבלי הרבית חקור: איך עשה לו את החיל הזה, יען כי מראה עינינו יראנו רק את גדלו ולא מוצאו, ולו כן עשינו גם לאיש אשר כביר כחו למשול ברוחו בעת אשר יסער בסערות סופה, לשים מחסום למו בפיו בעת אשר כל קרביו יהמו כסערות ים, כי אז כל רואה ללב בת שבע בשמעה דברי רעותה, פזר לה מלוא חפנים כבוד ותהלה על הכח הרב, אשר היה בלבה למשול ברוחה עד לבלי הכיר בה רעותה כי כמו סער יתחולל בקרבה, מזמות רעות חיבלו כליותיה ומנוחה שררה על פניה. אבל איש רואה ללב לא נמצא שם ומרים אשר ראתה רק לעינים התבוננה ברעותה ועיניה הפיקו נחת ובטחה כמו השמיעו לכל: אם אחות כזאת לי, אשר בכל לבה תדאג לי, לא אירא מפחד, היא ברוב דעתה ובאהבתה תסוך עלי ומכל צרה תוציאני למרחב. – בת שבע חשבה מחשבות, מחשבות רבות ועמוקות על דבר רעותה אשר בצל כנפיה תאמר להסתר מפני זעם, הרבתה מחשבות עד לאין מספר. כנפשות פורחות עפו מול עיני לבה רעיונות מרעיונות שונים, עצות ומזמות כאדים עלו מתהום התוהו ותרדפנה ותבלענה אשה רעותה ותשנינה פניהן מרגע לרגע, ותבנינה ותהרסנה בלי הרף אשר חבלו ידיהן. והיא בעופה עלי כנפי העננים האלה מבלי דעת עוד אנה יוליכוה, ישבה בטח כמו לבה לא ידע רוגז מעודו, כמו כבר נסתה לשים פעמיה לדרכים כמו אלה, אך פתאום התעוררה ותקרא: היה לא תהיה! – נפשה חיבלה מזמה בכל עת שמעה ועתה נקבעה ביצת מזמתה, ולקול הבקעה חרדה ותתעורר ותקרא ותבוא במבוכה, אך הבליגה כרגע ושחוק נחת וטוב לב עבר על דל שפתיה, וכל רואה בעת ההיא הכיר בה, כי הרבה עמלה ויגעה לדלות מזמה מתהום כליותיה ועתה עלתה בידה למצוא את אשר בקשה ותשמח על יליד הגיונה. מרים לא ידעה את אשר נגזר עליה ברגע ההוא, אף לא חשה בנפשה כי ברגע אחד נשבר חוק על דרכה בחיים, ומני אז לא לה לבחור לה עוד דרך, לא לה לעשות כעולה על רוחה, כי אם להמשך אחרי מוליכיה, לעשות כפי פקודת המפקדים עליה, כי ברגע ההוא פער השטן את לועו והיא נמשכה אל קרבו לאט לאט אך בחזקת היד. לפעמים יצא משפט חיינו ברגע אחד, מעשה אחד עשינו או הגה קל הוצאנו מפינו והמה יהיו לנו ככבלים לאסור בהם ידינו ורגלינו לעולם; בכל ימי חיינו נשא בעול אשר העמסנו על שכמנו ברגע אחד; ננחם, נקוט בנפשנו ונוסיף לשאת כי נטל עלינו, רגע אחד יבלע לפעמים כל ימי חיינו אשר חלפו ואשר עוד בחביון העת סתרם, ורגע בא למרים אף כי לא בפועל כפיה נוקשה ולא בהגה מפיה נלכדה, כי אם פתחה פה לשטן והוא כתנין בלע אותה – התמלט?… – ידעתי רעותי כי כזאת היה לא תהיה – קראה מרים בשמעה דברי בת שבע ובחבקה אותה באהבה עזה – ידעתי כי את לא תתניני לתעות כשה אובד בין לבאים, למשפט שפתיך איחל, כי כבר כשל כחי ורפה רוחי ויעמוד מלדת מחשבה ומזמה, אך בך אשענה ולא אפחד. – – בטחי בי ולא תבושי, מפי תצילי עוד מעט עצה אשר תאיר עיניך ותדריכך בדרך אשר יובילך אל מעון אושר נצח, וגם אודותי עוד תקשיבי מפי דבר אשר הסתרתי עד הנה ממך, אבל עתה בואי עמי אל החדר ששם ישבו האדונים ואני אעזבך עמהם כי עלי לחכות עוד לקראת אדונים חדשים. – – לא אוכל למוש מזה עד אם שמעתי דבריך אודותיך, נפשי תלהט גחלים לשמוע הדבר אשר יכולת להסתיר ממני, מפני רעותך האוהבת אותך יותר מנפשה, לא אמוש מזה עד אם כלית כל דבריך – – אל נא אחותי, אל תקשי ערפך כילדה קטנה, הן לא ילדות קטנות הננו עוד בעת אשר נעמוד כצופים על המשמר ונלחם על נפשנו, ועל כל לוחם לדעת עת לכל חפץ, עת לחגור חרב ועת להסתתר מפני אויב, ואבטיחך כי עוד בלילה הזה תדעי כל אשר עמדי – – אבל איך יכולת להסתיר ממני דבר עד הנה? הזאת היא אהבתך הנאמנה אלי, אהבת אחות לאחותה? – – בי נא אחותי – אל תשים אשם נפשי, אם חשבתי אותך עד כה לנערה תמימה אשר לא תדע עד מה מסערות התאוה ושאון האהבה, אשר תאכל בקרב איש כאש לא נפח, ואמרתי לנפשי: הן היא לא תבין לרגשותי ואהיה בעיניה כמשתגעת או כשובבה, אבל עתה אראה כי אמנם אחיות אנחנו, כי גם רגשות לבך כרגשותי ותביני מערכי לבי, ומה גם כי רק עתה נטל עלי לגלות את כל לבי לך למען תביני מזמתי אשר אחשוב על אודותי ואודותיך, כי על כן הבליגי עוד מעט על תשוקת לבך לדעת את הכמוס בלבבי עד אשר נותר רק שתינו, ועתה בואי עמי החדרה – ובכלותה דבריה אחזה בזרוע מרים ותמשכנה אחריה והיא נמשכה אחריה כמעט בלי חמדה. האדונים הנכבדים קדמו את פני מרים בתרועת שמחה, כי אור שבעתים ראו עיניהם בהופיעה בהוד יפעתה להם ככוכב מאיר בשמי ערבות המגרש מפניו חשך, וכאשר פתחה פיה וחן אין קץ מלא את כל הבית בניבה הנעים עד כי היו כשכורים ממראה עיניהם וממשמע אזניהם, אז עזבה בת שבע אותה אתם ומרים כמעט לא התבוננה בהותרה בבית לבדה. דברי חלקות אשר לא שמעה מעודה פרצו מעל שפתי האצילים הגדולים, ומה גם מעל שפתי האדון המרומם הנקוב בשמו בן סוסי, כפרץ מים כבירים ועברו כל חוק. בתחילה לא נעמו לה החלקות האלה כשטף מים קרים אשר ישטוף מבלי משים גוית איש בחומה, אבל לאט לאט הסכינה אזנה בהם ותחל לשוח בגלים הנעימים, וכי ימצא איש מפרש ידיו לשחות את קברו מים אדירים הן לא דבר זר הוא. היא שחה ותרוה עונג ולבה הלך מבלי משים שבי אחרי החכה הנעימה אשר שמו בשפתיה, היא שחה מבלי התבונן למקום והעת, וכנפש צחה צמא תוסיף תדרוש מים מדי הוסיפה לשתות, כן מלאה כל חדרי לבה תשוקה עזה לשמוע תהלות ודברי אהבה מדי הוסיפה לשמוע, כי בפעם הראשונה בימי חייה הקשיבה לכאלה, בפעם הראשונה נותרה לבדה את אנשים זרים בחדר באין מלאך שומר אותה מכל רע – עין אמה רחקה ממנה! ובעת ההיא עמדה בת שבע שנית לבדה ותחכה לקראת האיש אשר למענו הטביעה זה עתה את נפשה ביון חטאת נוראה. פניה שונו מאד, מיתריהם ועצביהם לא חלו ורגזו עוד כאשר עד הנה, כי אם מנוחה כמנוחת מות לקחה מקומה, לחייה חורו כשיד ועיניה הבריקו עוד יותר ויפיצו אימה. – אחת דברתי ולא אשוב ממנה – דברה לנפשה בקול כמו מעפר – אם אמצא אותו אז לא יקר בעיני מתת את נפשי כפרו ואם לא אמצאנו כל אלה למותר לי, אין חפץ לי בלב ונפש ורוח וחיים. לא אתננה עוד ללכת כחפצה ברחובות קריה, לבל תהי עוד למכשול לי, היא רק היא למכשול לי כי על כן אשים חחים באפה ואוליכנה ואהדפנה לבור תחתית לבל תמלט ממנו, לא תשוב לראות פניו ולא תסיר לבבו מאחרי. היא נתנה שנית תודה כי תאהב אותו וכי אליו תשא נפשה ועוד מעט ותתן ידה גם לבחור למען תצא חפשי מתחת ידי הוריה ואז תמצא ידה לעשות ככל העולה על רוחה. אבין מזמתך בוגדה, בוגדה ברעותך, בוגדה בהוריך וגם באלוף נעוריך תאמרי לבגוד ולהוליך אותנו נפשי במשאות שוא, כי הבחור יודע דעת הוא ועוד מעט תאמר כי נפשה בחרה בו! וכל אלה אך למען תצא חפשי ממאסר אשר שמו עליך הוריך, אפוא, אני אוציאך למרחב מתחת עול הוריך – בדברה כזאת שחקה בשחוק מוזר מאד – את פני הבחור לא תראי עוד וגם פניו יסתרו ממך עד נצח ואז לי יהיה, לי לבדי באין שטן ופגע רע, גמרתי אומר ולא אשוב ממנו. דרכי נכון לפני כעת ולא אוסיף חשוב מחשבות – – היא לא הוסיפה חשוב מחשבות גם לדבר לנפשה, כי כלבי אשר בלי ספק מאן להפריע את רעו ואת מרים בדברם יחד התגנב לצאת מן החדר ויתרועע את בת שבע. – למה זה תעמדי פה לבדך? – שאל אותה בגשתו אליה – בלי ספק תקצפי קצף על רעי בן סוסי על כי ידבר חלקות לרעותך, האין זאת? – – אם רק ישית לה חונף ואף חלקות ידבר באזניה אז היטיב יחרה לי, כי לא אתן את רעותי לפול כיונה בפח הרמיה, אך אם בלב נאמן יאהבנה ומישרים יהגה לבו מחשבות אודותה, אז בכל נפשי אתן גם אני ידי לו להושיעו לקרב לבותיהם – – ובלבך לא מצאה הקנאה מסלות? – שאל כלבי כמשתומם. – בלבי? הקנאה? ובמי אקנא? ועל מה אקנא? האם אהבתי אותו, כי אקנא ברעותי על אשר הסירה לבו מאחרי? אם יאהבנה בכל לבו כאשר הגיד לי במו פיו, אז אשמח בשמחתם בכל לב כי כאחות אוהב את מרים וכבד אכבד את האדון בן סוסי – – אם כן מדוע עזבת אותה לבדה ותמאני בוא החדרה? – – יען כי מחכה אני על אדון אחר אשר אקוה כי יבוא הנה – – ומי הוא האדון הזה? – – אם יבוא אז תדע ואם אין אז לא יהלוך ממך אף מה – – אם איש חמודות הוא האדון אשר תבקשי, אז אומר לך כי לשוא תחכי עליו, כי הוא לא יוסיף התערב בשמחותינו, כן אחשוב למשפט, כי רעי בן סוסי העלה אפו עד מאד, אם יחפוץ לראות פני רעותך יבקש לעשות זאת במקום אחר כי יזהר מפנינו – כרעד בא בעצמותיה בשמעה דבריו ובכל זאת ענתה במנוחה: לא על האדון הזה אחכה, ואני אדמה כי תשגה בשפטך על אודותו באמרך כי יבקש לראות פני רעותי, או מי הגיד לך זאת? – – זאת ידעתי נאמנה, וכבר גמרנו אומר לשים פחים על הדרך הזה לבל ימצא תאותו להרעימו ולהכעיסו על גובה אפו. – – אם אמנם אספוק מאד אם נכונים דבריך, בכל זאת לא אוכח עמך, הבה ונשובה החדרה. – בת שבע בושה משברה לראות בלילה הזה את מחמד לבה והיא לא ידעה, כי אך טוב לה כי הוקיר רגליו בפעם הזאת מביתה, כי לו בא וראה פניה עתה, בעת אשר חורת מות כסתה אותם ועיניה אשר כוסו באפר ותנועת גוה אשר בכבדות התנהלה כמו עיפה נפשה מאד ולמולה את רעותה אשר לחייה אדמו כשושנים ועיניה כלפיד בערו וכל תנועותיה הפיקו חן ושמחה, כי אז מי יודע אם לא ברגע ההוא בא הקץ לכל תקותיה, וכל מיתרי מכמרותיה אשר טותה ברוב עמל נתקו כרגע? – – אבל בן חמודות לא בא ולא ראה זאת ובכן עוד לא נוחלה תקות בת שבע ומיתרי מכמרתה אשר פרשה לרגלי רעותה עוד טרם נתקו. מרים מרים! בכל חפץ נפשי קראתי לה: הזהרי שמרי נפשך! אבל אדע נאמנה כי לא תשמע דברי כי קול פרק עשירי: מליץ ישר בעת אשר ישבה מרים במסבת האצילים הגדולים ובכל לבבה שמעה ניב שפתם הנעים לאזנה מאד ודברי בת שבע אשר ספרה גדולות ונפלאות מעיר שבורה, כי שמה נמצא אציל רב אוצרות וגדל השם אשר נפשו חשקה ביהודיה ויקחנה אחר כבוד לעזר כנגדו מבלי הבט לנשות בני עמו העדינות אשר למראה פניו חלו כולן במחלת האהבה; בעת אשר לבה הגה אהבה וכבוד לאציל המרומם הנקוב בשם בן סוסי, אשר התעורר בשמעו דברי בת שבע, עמד על רגליו ועיניו הפיקו גאון, וברוח כביר כאיש ערוך למלחמה קרא בהניחו ידו על לבו: מי יתן ידעתי ומצאתי לי רעיה כלבבי מבנות יהודה כי אז לא קנאתי עוד גם בחלק מלאכי מעלה, כי רק בין היהודיות תמצאנה נשות חן היודעות אהבה נאמנה ואשר בידן להצליח את הנלכד בחבלי אהבתן, לא כן בנות פולין הנה רק קסום תקסמנה לצודד נפשות ולא תדענה שבעה. גם אני לא ראש כלב אני במשפחות פולין ולאושר מאד נעלה חשבתי לי חברת רעיה יהודיה, ולו גם יאריכו מלבושי אביה ופאותיו עד גם אז כמו נגיד קרבתיו רק למען בתו; בעת אשר לבה פחד ורחב ויתר ממקומו בראותה כי בעיניו יקחנה בן סוסי מדי דברו ונפשה להטה גחלים מקצף וזעם על הוריה אשר אמרו להוליכה שמו בפי גללון הבחור מהישיבה דברים טובים על הדעת והחכמה ודורשיהן למען תפוש אותה בלבה, זאת תראה עתה עין בעין כי כן הגידה לה בת שבע, ותשום ותשאף יחד להציל נפשה מפח טמנו לה הוריה, בעת הזאת אחרי ארוחת הסעודה השלישית ישב אביה בבית התפלה וידבר את ראש הישיבה ואת שמשון בעל רפואות על אודותה. מאז הבוקר היה סר וזעף כי עוד תצלנה אזניו מדברי ישעיה אשר הלמוהו, אך הבליג על זעפו לבל יחלל את השבת פן יתן בחטא הזה יתר עוז ותעצומות לשטן אשר כבר פרש חרמו לרגליו. ישעיה בא אל השלחן אך איש לא פתח פיו לדבר דבר וגם בסעודה השלישית ישבו כאבלים באין פוצה פה ודובר דבר. הוא לא הרהיב עוז בנפשו לאמר לישעיה על פניו כי שנוא נפשו הוא מאתמול, כי עוד כבוד תורתו כצנה יעטרנו ויסוכך עליו ושמריה האוהב תורה לא יחטא לה' להשפיל כבוד אחד ממבחרי נוטריה, גם לא ערב לבו להרשיעו, כי זכר דברי החכמים "תלמיד חכם שעבר עברה בלילה אל תהרהר אחריו ביום" ואף עוד זאת כי צר לו מאד מאד להשליך כרגע מידו אבן חן כזאת אשר בה יוכל להתפאר לעין כל, כי אחר כל אלה הן לא רבים המה בחורים כישעיה ולא בכל עת ימצא לדורשיהם, ויש אשר יתרושש איש אך למען המציא לבתו איש כזה ושוא יהיה עמלו, כספו יעלה בתוהו והבל עמדו בעיר, ובלי ספק ינחם מדבריו, ומי יודע אם לא כבר שב ונחם ואך יפתח את שפתיו אז תהיה ראשית דברו נחומים על פשע שפתיו – רעיונות כאלה לקחו לבו חליפות כמו ביד נעלמה, כי בלולים היו ולא הכיר מראיהם, רק העתיקו מפיו מלים כל היום, אך לעת ערב נלאה נשוא לחץ לבבו, כי כבד ממנו מהסתירו עוד בחדרי לבו, ואת אשתו הן לא יוכל לדבר דבר ברור, אחרי כי היא אך אשה היא ומה תושיה לרוב תודיע, בגשת אליו רבי שמשון בעל הרפואות לשאול אותו: מתי יבוא לשבר קדרות? כל חמתו שפך על הרע ועל שמעיה איש חמודות ובנו עוכר ישראל ועל כל האבות אשר יתנו את בניהם ללמוד לשון וספר, וככל החזיון אשר חזה אמש באזני ישעיה כן הריעם באזני שמשון בעל הרפואות, וכמו יראה באה בלבו פן באמרי ישעיה יענהו גם רבי שמשון, לכן מהר ויחליט ממנו: הן לא תנסה להשלות אחזיק, כי אמנם אמונתנו לצלע נכונה ותורתנו נפול תפול אם לא נקדם פני הרעה, הן לא במכחשים חלקך כי תקשיח לבבך לאמר: שלום לנו, בעת אשר אין שלום, והרעה תפרוץ לה דרך גם עד חדרי התורה ותשובתך תשאר מעל, זאת אגיד לך מראש, על כן חדל לך מהשיבני ממחשבתי – רבי שמשון לטש עיניו בתמהון ופניו כמעט דברו בשפה ברורה: כאשר אחזה לי החלות במשתה חתונת בתך כבר ביום הזה בסעודה השלישית, כי על כן דבריך כאיש עברו יין – ולולא היה שמריה רבי שמריה הגביר והלמדן, כי אז גם שפתיו כזאת ברור מללו, אך לאיש כרבי שמריה אשר לו תורה וכסף ובת אשר הגיעה לפרקה, ועל כל אלה יד רחבה אשר אם נחתה על לחיי איש המעיז פנים נגדו כי אז הניחה יתרה אחריה לזכרון, ולו השמיע רבי שמשון תחילה כזאת באזני רבי שמריה כי אז בלי ספק לא קפץ את ידו מאחיו האביון ויתן לו כפרו בלב מתנה, כי על כן שמר שפתיו ורק עיניו הביעו תמהון לבו, וגם אחרי אשר כלה רבי שמריה את דברו לא הסיר עוד עיניו ממנו רגעים אחדים, – מאז היותי על אדמתי לא עברה שבועה על דל שפתי, באלהים נשבעתי כי לא נשבעתי מעודי וגם כעת לא אשבע, אך על דברתי בחיי אשתי ובני אומר לך, כי לא אבין מליך, מה לך ולפריצי הדור? ברוך השם אתה תפקוד נוך ולא תחטא, עולמך תראה בחייך בכבוד ויראת שמים, איש תקח לבתך בעל תורה גדול וירא שמים, והוא האמין לדברי, הוא האמין, בחיי אשתי ובני, הוא האמין לדברי כי אתה תנחם ממעשיך על כי נתת את בתך ללמוד לשון וספר, אני לא אשלה נפשך בכזבים, אני לא אכזב, באלהים נשבעתי, הוא קצף עלי בתחילה אך האמין לדברי, ועתה שלום לנו ועוד בלילה הזה אוכל לקרוא בכל כחי: מזל טוב! יהי אלהים עמדי כאשר נוכל, והסר כל דאגה מלבך, כי הוא לא ישים עוד לבו לבתך, חפצי לאמר: השפות אשר למדה מרים לא תהיינה לפוקה ולמכשול בדרך כי מה' יצא הדבר, כן נזכה לראות בנחמת ציון וירושלים – – נשוך לשונך בשניך! ברעדה – אל תפתח פה לשטן מה' לא יצא הדבר ולא יצא, באלהים אשים כסלי כי ישמרני מכל צרה וצוקה ומכל פגע רע, אל תוסף דבר בדבר הזה עוד דבר! –. אם אמנם משמשון לא נכחדה כי יש מחלה אחת בתבל אשר תקרא בשם שגעון, וכי המחלה הזאת גם בגבירים ובעלי תורה תדבק, וגם זאת כי אלה אשר ינגעו במחלה הזאת יעשו תהפוכות וידברו זרות, ישברו כל אשר יבוא לידיהם, ינשכו בשניהם וכאלה רבות, כל אלה ידע שמשון נאמנה, ואף עוד זאת ידע כי רב כחה לדבק גם באיש כשמריה, אך בכל זאת לא הבין איך כה יבער ויכסל וישתגע איש עד לדבר כאלה ולאמר, כי לא מה' יצא הדבר, בעת אשר הוא שמשון שותפו של הקב"ה יאמר בפה מלא בשם שותפו כי הוא יאמר לדבק הזה טוב הוא? שגעון כזה לא ראה מימיו וכמעט הוכה הוא בשגעון ממשמע אזניו, אשר על כן לא מצא מלים להוכיח את המדבר עמו, כי ראה עין בעין כי לאיש כזה אך חבלים נכונו להשיב לו רוח נכון ולא מענה ותשובה, וישם אל ראש הישיבה פניו ויספר לו בחפזון ובתמהון ושממון את כל אשר שמעו אזניו זה עתה ולא כחד תחת לשונו את מחשבתו אשר הוא חושב על שמריה כי יצא מדעתו, ולולא היה שגעון כזה מוזר מאד כי אז לא לפלא היה בעיניו אחרי כי באזניו שמע מפי רבי מלך הרופא, כי כאשר ישתגעו אנשים מרוב צרה כן ישתגעו גם מרוב טובה וכאלה רבות – ראש הישיבה אשר השתומם אף הוא נגש וישאל את שמריה פשר דבר, והוא אף בתחילה מאן להשמיע הדבר כמו, אך מפני כבוד תורתו נחת ויספר לו בלב נשבר את כל אשר שמעו אזניו אמש, ולא כחד תחת לשונו, כי כאבדה שאינה חוזרת יחשוב עתה את ישעיה וכל תקותיו אשר שם בו נשארו מעל –. גם ראש הישיבה גם שמשון נעוו משמוע דברי שמריה, גם שניהם לא האמינו למשמע אזניהם, ולולא פי שמריה המדבר אליהם כי אז לא חשכו מפניו רוק, אבל בעוד אשר ראש הישיבה עומד כאיש נדהם ופיו פתוח ולשונו מדבקה מלקחיו מרוב מבוכתו ובעוד אשר שמריה לוטש עיניו כמו יבקש בחזקה כי ישיבו לו תשובה נמרצה על דבריו, התעורר שמשון ועיניו אורו, את ידו הימינית שלח במפלגות זקנו ואת השמאלית שם בין האזור ובין בטנו, את ראשו הטה מעט הצדה ורגלו השמאלית שלח למען ישען יותר על הימינית ובעמדו זמן מה בהתבוננו בשני היושבים בעינים אשר כמו ברור מללו הגיוני רוחו; עתה באה עתי להורותכם בינה אתכם גם יחד, קרא בנחת ובבטחה: שאוני אלופי ואדברה, לכם תורה ולי חכמה, שמשון בעל הרפואות יבין מזמה, יהי כן אלהים עמדי כי אבין הכל, ואתם שמעו ותחי נפשכם, לאיש אשר אלהים חפץ ביקרו ויתן לו משרה לו יתן גם לב חכם לשאת המשרה בדעת ובכשרון, ואם בחר בי לעזור לו כביכול לזוג זוגים, הנה חנן אותי בדעה בינה והשכל בדברים כמו אלה, בחיי אשתי ובני אשבע כי לדברים כאלה לאין ספורות לאלפים ורבבות מצאתי אך אני פשר, הן תדעו רבותי כי אמאס בשבועה וכי מעודי לא נשבעתי, לכן האמינו לי על דברתי, בשם ה' כי לא אכזב, כי אני אבין כל אלה וגם אתם תודו כי צדקתי, בחיי אשתי ובני, גם – למה לך הקדמה ארוכה כזאת? השמיע פשר הדבר ואחר תדבר כחפצך – קרא ראש הישיבה אשר נפשו להטה גחלים לשמוע צדקת ישעיה. – שאוני אלופי – ענה שמשון בנחת כאיש אשר יבטח כי חכמתו תעמוד לו להשיב אליו כל לב – שאוני אלופי ואני אראכם לדעת ברור כשמש בצהרים צדקת ישעיה ויראתו את אלהים אבל גם חכמתו הגדולה כיראתו? במקום תורה שם גם חכמה, זאת הלא מודעת, וגם חכמת ישעיה גדולה כתורתו, באלהים נשבעתי, הוא בקש אך לנסות ולדעת את אשר לפניו – – מי בקש לנסות? – קרא שמריה בקצף – ואת מי בקש לנסות? ישעיה הבחור, אוכל לחם חסד, אשר לא נודע עוד מאין הוא בא, הוא בקש לנסות אותי אם לבבי שלם את ה'! טוב ויפה הדבר, לא אכחד, ולאיש כזה אשר יחשדני כי אני מפר יראה אתן את בתי? וזאת תחשוב לו לחכמה? אל תוסיף להזכיר שמו בפני, פן אראך את זעמי! – כה דבר שמריה רתת ועיניו הבריקו מקצף, אבל בפעם הזאת לא נחת שמשון מדבריו ותהי להפך כי פניו העידו בו, כי עתה יבטח בלבו לבצע אמרתו יותר מאז ויקרא: אנא רבי שמריה, אל תמהר לכעוס בעת אשר לך להאיר פנים ולשמוח, שמע את כל דברי ואז תשפוט ואדוננו ראש הישיבה הנה ישב אתנו והוא ישפוט, יהי כן אלהים עמנו. אני אספר לך כל הדברים מראש ועד סוף ואז לא תכעוס כי אם תשמח. כאשר אמרתי לו את מי אדבר בו נכבדות התקצף מאוד – – – מי התקצף? הבחור המתגולל בישיבה התקצף ולא חשב זאת לו לכבוד מאד נעלה! – קרא שמריה. – אנא אל תשפיל בפני כבוד בחור תופש תורה בישיבה ומה גם כבוד – ענה ראש הישיבה רכות. – הוא התקצף – ענה שמשון – התקצף מאד, הרבה יותר מאשר תתקצף אתה כעת, לחייו אדמו ועצמותיו רעדו ואני ראיתי ושמחתי ואמרתי: מי יתן וירבו כמותו בישראל, אבל כאשר אמרתי לו כי אביה ינחם על כי נתנה ללמוד שפות זרות וכאשר הבטחתיו על דברתי כי גם מרים החלה לקצות בספרים כאלה והיה תהיה לאשה צנועה, לאשה חשובה, לאשה יראת שמים כאשר תהיה אשתו אז שב מזעפו ופניו נהרו, ועתה הלא תבין הכל, רבי שמריה, תבין פשר דבר מבלי אשר ארבה עוד דברים? – – אני לא אבין מאומה – ענה שמריה כמשתאה – למה התקצף בתחילה ולמה נהרו פניו אחרי כן? גם לא אחפוץ לחקור להבין שורש דבר, יבקש לו משפחה הגונה ממשפחתי, אשה טובה מבתי, אם לא ישרים אנחנו בעיניו – – ואני אחשוב למשפט כי רבנו ראש הישיבה יבין הכל – ענה שמשון בבטחה. – גם אני לא אכחד כי לא אבין כל דבריך, דבר דבר ברור ונבין – – לכן הנני לבאר דברי – קרא שמשון כמנצח – שמשון אחת ידבר ושתים ישמיע, בצדק קצף שמעיה בתחילה עלי קצף, עלי היה הקצף ולא על רבי שמריה, אך אני אשא אסבול הכל במנוחה וגם מחרפות לא אסוג אחור אם אך אדע כי מה' יצא הדבר, הוא קצף עלי על כי אמרתי לתת לו אשה שיאמרו עליה בעיר כי היא למדה טרפה ופסול ויחשבני למסית ולמדיח ועל כן מלא עברה, ואם לא הצדק היה אתו לזעום עלי? לו, לבחור הנעלה, הירא אלהים אמרתי לבחור בנערה ההולכת – שים יד לפה! – קרא שמריה ויתר ממקומו – איך תעיז מצח לדבר סרה בבתי? התדע את מי ובפני מי תדבר? שמשון! – בחיי אשתי ובני נשבעתי כי לא אבין עד מה למה תקצוף עלי? הן תראה עין בעין את אהבתי הגדולה לך ולבתך ולכל אשר לך, ולא אחוס עלי עמלי ואעשה כל אשר בידי למען מצוא לבתך איש המעלה, ואמנם כן איש המעלה הוא ישעיה, עוד לא תדע את כל גדלו, היום לקחה אזני שמץ דבר כי גם משפחתו רמה בישראל והרב מרפשה קרוב הוא לאמו, זאת לא ידעת עוד ועוד נצורות רבות לי להשמיע אשר תשתומם ותפקח עיניך ותדע את כל אשר פעלתי למענך למצוא בעדך אבן יקרה כזאת, בחיי אשתי… כן, לא אבין מדוע זה תקצוף עלי ואני הן לא מחשבותי השמעתי בדבר בתך, ולו כאלה היו מחשבותי האם חפשתי ודרשתי בעבורה אחרי אבן יקרה כישעיה? רק את אשר יאמרו הבריות אמרתי, הן אזלת יד כל איש מסתום את פי הבריות, ואם ידברו – ידברו ואין מוחה בידם. ואם בי האשם אם גם אזני ישעיה הקשיבו דבר מאחריו לאמר מרים בת שמריה למדה ספרי טרפה ופסול, ועל כן כעס עלי, אך כאשר אמרתי לו והבטחתיו כי כל דבריהם שקר המה, כי היא לא תביט זה כבר בספרים טמאים וכי היא נערה צנועה ויראת שמים הרבה יותר מכל אלה הנערות אשר לא למדו ספר מעודן – – – כזאת אמרת לו? – שאל שמריה ופניו האירו. – כזאת וכזאת והרבה יותר מכזאת וכזאת, ואז האיר גם הוא פניו וישחק כי האמין לדברי, ועתה הא לך פשר דבר ותבין הכל – אבין – ענה שמריה כמו יספוק עוד בדברי שמשון – – אך לא, לא! – קרא פתאום – לא אוכל האמין בדבריך, כי אם כדבריך כן היה, למה זה שב והתהפך בלילה לאיש אחר וידבר טובות על כל שוכחי אלהים ותורתו ויהלל את הימים הראשונים כי אז למדו חכמי ישראל גם חכמות ושפות? היש עוד בפיך תוכחות על זאת? ביום קצף עליך על כי אמרת להוכיח לו נערה אשר למדה לשון ובלילה היה פתאום לאיש אשר אך באלה נפשו חפצה, ומה תשיב לי על הדבר הזה? – – אני אשיבך כי במקום תורה שם גם חכמה – ענה שמשון כמנצח – הוא האמין בדברי גם לא האמין, אל נכון אם ככל אשר אמרתי אמת היא, ועל כן בחר בלשון ערומים, במקום תורה שם חכמה, וידבר טובות על השפות והלשונות למען ישמע מפיך דבר ברור אם תנחם או אין, ובלי ספק קוה גם לשמוע מחשבות בתך על הדבר הזה, אם תנחם מדרכה או אין, הלא עין בעין תראה כי כן הוא! האין? –. שמריה עוד נבוך היה אם לתת עוז לדברי השדכן אשר מצאו מסלות בלבבו, אבל ראש הישיבה מהר ויחליט, כי כל דברי שמשון המה כדברי האורים כי אך זאת היתה מחשבה ישעיה, ובכן עשה שמריה שלום את השדכן, ובלבו גם את ישעיה, ויוסיף דבר עמו ועם ראש הישיבה על דבר ההתחתנות, עד אשר הכה השמש בפטיש על השלחן לאות כי עוד מעט יחל החזן בתפלת הערב. ביום הזה לא שמרו שלשת המדברים את תפקידם כמו בכל שבת לזמר מזמורי תהלים בשדוך הבנות, ובלב מלא שמחה התפללו שלשתם תפלת הערב, כי כמו אבן מעמסה הוסרה מעל לבם יחד. אבל לא רק בבית התפלה נמצא מלאך מליץ כזה לישעיה להגיד לו ישרו, גם בעזרת הנשים נמצאה מגדת לו ישרו בכל לבה, היא אשת ראש הישיבה בדברה את צביה אשת שמריה וברוממה את הבחור תחת לשונה מעל כל הבחורים אשר ידעה, כי לפי דברי אישה אין מי ישוה לו, ולו היתה לה בת כי אז חשבה זאת לה לאושר אין קץ למצוא איש כזה לה, ולו היה לה בן כמוהו כי אז לא קנאה במלכה ובת מלכה, ועוד דברים כאלה אשר היו לצביה למשיבת נפש, ואחרי תפלת הערב הלך שמריה ואשתו והשדכן אל ראש הישיבה להבדיל על הכוס ולהתיעץ על דבר הגבלת עת התנאים, ובעת הזאת למדה גם מרים להבדיל בין קדש לחול בין ישראל לעמים… אחד-עשר: רחמי הורים ענני האופל אשר הקדירו מעט קט שמי אושר שמריה ואשתו כלו וילכו מפני האור אשר האיר לו שנית. המנוחה על דבר בתו שבה ללבו, אין עוד דאגה על אודותה, כי כבר היא כמו יעודה לישעיה אשר יצא ככסף מזוקק מלפני כסא רבי שמשון וראש הישיבה אשר דנו יחד דינו למזור, ועתה הלוך ילך בשמחת לבב אל ביתו לבשר לבתו, מקור שמחתו ואשרו בחיים, את הטוב הרב הנכון לה בנפלה לחבל לאיש אשר יהיה אדם המעלה בישראל. הוא כאב רחום ואוהב את בתו באהבה אין קץ מאן לעשות כיתר האבות לבלי השמיע לכלה דבר מכל המדובר בה עד ליל התנאים, רוחו השקט לא יכול עד אשר ירנין לב בתו בשמחה הגדולה עוד בטרם באה, וברעיונות כאלה הלוך הלך ורנן זמירות מוצאי השבת ורעיתו אף היא תענהו בקול דממה דקה עד אשר נקרב אל ביתו ויבהל ויפעם וכמעט לא נותרה באפו נשמה. בלהה הזקנה אשר אמנה את מרים בת שמריה היתה כאם לכל הבית, היא היתה אומנת שרה אם צביה וצביה ומרים, לששה דורות היו עמוסים מני רחם על זרועותיה, ומי זה יתפלא אם גדול היה כבודה בית, אף כי לא מבנות ישראל היתה. היא ידעה כל חוקות בני ישראל ודקדקה מאד בהשגיחה על המבשלת במלוח הבשר ובכל יתר דיני כשר וטרפה, היא למדה את הקטנה לברך ולקרוא קריאת שמע ותדבר בשפת יהודית כיהודיה וכמעט שכחו כבר כל בני הבית כי בלהה לא בת ישראל היא, וגם היא אהבה את הילדות, כן כנתה את האם והבת, כמו לו בנותיה היו, ואחרי כי הנה כבדוה ויאהבוה לכן גמרה כבר בלבה אומר למות בבית אשר בלתה בו כמעט כל ימיה, כי הבית הזה נחלת צביה מאמה. בת שמונים היתה בלהה בעת ההיא ובכל עת אשר זכרה את אשר יקרה אותה אחרי מאה ועשרים שנה השיבה נפשה בתקוה טובה כי בניה יקברוה בכבוד ויבכו לה, אך באמרה בניה לא זכרה את בנה הבכור אשר לקח בערמה את נחלתה ויגרשנה מעל פניו, גם לא את השני אשר את אצילים יתהלך ובשם בן סוסי יתפאר ואשר נזהר מפניה כמפני מלך בלהות לבל יודע מי היא אם אמו, לא אחד מאלה זכרה בעת ההיא, כי אם את שמריה וביתו אשר טובים היו לה מעשרה בנים, ומה גם בימים האחרונים האלה ראתה ונוכחה מה רבה אהבתם לה, עד כי לא שלחוה לבית החולים בחלותה את חליה זה ירחים אחדים, כי אם בביתם סעד ואותה על ערש דוי וישמרוה כבנים נאמנים, ומרים בלתה רוב היום אצל מטתה ותהפוך משכבה ותשקנה את השקויים, אשר על כן לא לעתים רחוקות התגלגלו דמעות מבין עפעפי הזקנה בהביטה באהבה ותודה אין קץ בפני מרים המפיקים חיים ועלומים והיא תנזר מהתבל להושיע לזקנה חולה ובת אמונה אחרת. לא שכחה בלהה אף רגע, כי היא נולדה וגדלה על ברכי אמונה אחרת, לא הוקירה רגלה אף פעם אחת מבוא לבית תפלתם בכל יום הראשון וביום חג ובבכי ותחנונים שפכה שיחה ותבקש סליחה ומחילה וכפרה על כי תבלה ימיה את בנים אין אמון בם, וגם בעד הבנים האלה התפללה אל גואלה כי יפקח עיניהם ויראם את הדרך המוביל אותם אל גן עדן, לבל יתעו עוד כצאן אובדות בדרכי אשר אך לבור שחת יובילום. אלה היו תפלותיה ותחנוניה כי איככה תוכל לראות אנשים תמימים וישרים כאלה יורדים יחד אל בור תפתה לעולמי עד? ותקוה חזקה החיתה רוחה כי עוד תחזינה עיניה היום אשר בו תפקחנה עיני בת שמריה. אבל עתה בחלותה ובדמותה כי יומה האחרון לא יאחר לבוא ותקותה עוד לא באה, עתה צר לה מאד ועל זאת הורידו עיניה פלגי דמעה, אולם היא שמרה לפיה מחסום לבל תודענה מחשבות לבה, אף כי לא כלאה רוחה מהשמיע למרים חין ערך אמונתה אשר אך היא תתן לאדם האושר הנאמן בצל שדי ומרים לא השיבה אותה דבר כי יראה פן תדאיב לב החולה, ולשמחת לב כולם החלה הזקנה לחדש נעוריה ומיום ליום הלכה הלוך וטוב עד כי כבר החלה לרדת מהמטה ולשבת שעה ושתים, על הכסא. מאז חלתה הזקנה ידעו שמריה ואשתו כי מרים תמאן לצאת החוצה ואף לשוח ביום השבת, כאשר עשתה תמיד יחד את הזקנה, לא יצאה עוד, אך תחת זאת יצאה בכל שבת אחרי הסעודה השלישית לבדה אל בת שבע והזקנה ידעה זאת והסתירה הדבר בלבה ולא נודע הדבר כי בת שבע תבוא אליה והיא הולכת אל ביתה. וגם עתה בטחו שמריה ואשתו בלבם כי בתם תשב אצל מטת הזקנה ותשיחנה, ומה נבהלו בשמעם קול תאניה יוצא מביתם, זעקת שבר תזעק הזקנה ותפרש כפיה בעמדה הכן לפני המטה ובה תשכב – מרים בתם. כמשתגע התפרץ שמריה אל תוך הבית ויתנפל על המטה ויחבק את בתו בכל מאמצי כחו כמו קפץ להצילה מידי חומסים וילחצנה בחזקה אל לבו בקראו בקול קורע לב: בתי, בתי, מה היה לך בתי? מי המית את בתי? הוי מי שלח בה יד, אגזרנו לגזרים, אשפוך דמו כמים, בתי בתי! – בקראו כזאת שכח כי מבלעדי בתו עוד אשה לו והיא תתעלף וכל רוח אין בקרבה, ברגע ההוא מתו כל חושיו בקרבו ורק רגש אחד נותר לו, והוא כי בת לו וכי היא בצרה גדולה אשר לא ידע שחרה. הזקנה מהרה לעזרת צביה וברגע ההוא שבה גם המבשלת אשר יצאה לבקש את שמריה ואשתו וגם היא חשה לעזרתה, אך הזקנה הדפתה בקראה: למה תעמדי בול עץ, מהרי, רוצי הביאי הצוענית, את הקדר, קחי מטפחת ללחש מעין הרע הה! עין רעה אכלה את בתי, עין רעה, עופי בכל כחך למלחש מעין הרע, הביאי אנשים! – ברגע ההוא פקחה צביה את עיניה ובראותה את מרים בזרועות אביה התנשאה ותרץ אליה כמו לא התעלפה זה עתה ולא קרה לה כל אסון. פני מרים היו כלהבים, לחייה כאש אוכלה ורוח אפה כאש קודחת, עיניה סוגרו ושפתיה תמללנה דברים זרים ונוראים מאד: ידעתי כי רמוני, המה רמוני, יהודים, לא אשמע בקולם, גללון ידבר כזב, אבותי הסיתו אותו בי, יחד נרוצה, נלכה במחול, אמונתנו תובילנו לשחת, לשחת, לשחת, אחותי, בת שבע, אשמע, אשמע, גם אמיל יהודי הוא, לא אשתה – – וכאלה רבות מללו שפתיה, גם נסתה לרנן ולשחק ולנשוק את אביה בעת אשר עיניה עצומות. אחרי רגעים אחדים בא המלמד אשר הלך ללוות את הנער הביתה אחרי אשר גמר חוק למודו, כי בימים האלה אחרי שבת בראשית יחלו הנערים ללמוד גם בלילה, בראותו את המבוכה מהר וילחש על ראש מרים להסיר ממנה חצי עין הרעה אשר פגעו בה ויגהק ויפהק בלחש, וזה היה לו לאות נאמן כי מעין רעה נפגעה, גם הצוענית באה ותעש כוונים מדונג ובדיל ותלחש ותעשן אותה בעשן שערות עזים, ואחריה באו גם הקדר (כן יכנו לישמעאלי) ובעל השם, ואיש איש בא ברוב סגולותיו וחכמתו, אך כל אלה עוד טרם יועילו לה, היא מדברת מתוך אש הקדחת דברים זרים כבתחילה וכולה כאש לוהטת. בין כה וכה נקבצו ובאו שכנים ושכנות, ותהי מהומה גדולה בבית, איש איש חוה דעתו בקול רם ובהתלחשם איש באזני רעהו, לפי דברת האחד דיבוק דבק בה, והשני לא כן ידמה כי אם כי לץ הבהילה, והשלישי ראה כזאת כבר פעמים רבות אבל לא ידע יכנה את המחלה, והרביעי יניע ראשו ויאמר כי יספוק מאד אם תקום מהמחלה הזאת, אחרי כי היא לא חלתה מעודה, וכן הוא תמיד באנשים אשר לא חלו מעודם כי בחלותם אז לא עוד מהמטה. ובעודם מחוים איש איש דעתו והנה גם שמשון בעל בא ובראותו את כל המהומה מהר ויטהר את הבית מהאנשים הזרים אשר חרפוהו ויקללוהו מאחרי הדלת והמזוזה וינס להרגיע מעט רוח האב והאם וישמיעם עצתו למהר לשלוח רץ להביא את רבי מלך הרופא. הדבר הזה החיה כרגע רוח שמריה אשר עמד כאיש אובד עצות ותקוה באה בלבו כי רבי מלך יביא רוח חיים לבתו, אבל כרגע נפלו פניו כי זכר כי רבי מלך יגור בעיר אחרת ועד אשר יבוא תעבורנה עשר או שתים עשרה שעות ומי יודע מה יקרה בעת הזאת? – עוץ עצה רבי שמשון, עוץ עצה ואם אין מת אני מצרה ויגון, קח את כל אשר לי, כל אשר לי וגם הבית אתן כפרה, לך מהר, רוץ וצוה לאמר תהלים בכל בתי התפלה, יקרעו הקברים ויקראו בחזקה אל אלהים בעד בתי, למה תעמוד רוץ! לא, עמוד! גם ישלחו רץ אל רבי מלך הרופא, מהר, וגם ישנו שמה, עד מהרה – –. – לא, לא! אל ישנו שמה – קראה הזקנה בתחנונים כי שם קדוש הוא, מרים שם קדוש הוא ויגין עליה, אל שמה, ואתה נדר נדר נרות גם לבית תפלתנו ואלהינו ישלח לה עזרתו – – הס זקנה! אל תדברי הבלים – קרא שמשון והוא עורר את שמריה ממחשבותיו, כי בעת ההיא נכון היה לעשות גם כדבר הזקנה אם אך תקוה נשקפה לו להציל את בתו, אך דברי שמשון העירו רוחו לשפוט מישרים ויקרא שנית: אל תזעק עליה ורוץ עד מהרה –. שמשון יצא לעשות כדבר שמריה, וראש הישיבה ואשתו באו הביתה כי הקיפה השמועה את כל העיר וגם עדיהם באה וימהרו ראש הישיבה בראותו את אשר נעשה נגש אל שמריה ויאמר: ולמה זה הנחתם אותה תחתה עד הנה בבגדיה והיא אזורה באזור על מתניה אשר ילחצנה עד מאד? הסירו כרגע בגדיה – אחרי אשר עשו כדברו שאפה מרים רוח כמו רוח לה ותפקח מעט את עיניה ואור הופיע על פני כל העומדים. – ומה צוית עוד? – שאל ראש הישיבה. – האם אדע עד מה? – אני צויתי לשלוח להביא את רבי מלך הרופא, ולאמר תהלים – – טוב הדבר, אבל בין כה וכה הנה רופא יש בעיר ולמה תחכה? – המומר? קראו שנים מהשכנים אשר נותרו עוד בבית, אבל שמריה התעורר ויקרא: אין חולה עלי ואין צר בצרתי, איש לא הזכירני כי רופא יש בעיר, ואם גם אלף פעמים ימיר דתו גם אז אתן לו כל אשר בידי ויחיה את בתי. רוץ נפתלי והביא את הרופא –. בלי חמדה יצא המלמד לקרוא לרופא, כי מה חפץ עוד ברופא אחרי אשר הוא לחש לה מעין רעה, ומה תמצא יד הרופא לעשות יותר? ובכל זאת לא מרה את פי אדונו וילך ויבוא את הרופא. הרופא אשר היה איש צעיר לימים התבונן באספה ובצוענית ובבעל השם והקדר ושחוק קל עבר על שפתיו בגשתו אל המטה. הוא הטה אזנו ללב מרים למען ישמע בדפקו וברגע ההוא שלחה ידיה ותחבקו בכל כחה בקראה: משכני, אחריך ארוצה, ארוצה, אמאס בגללון ולא אשמע בקול הורי, משכני – ולא הוסיפה דבר כי נתעתה בקיאה ותגאל את המטה ואת הרופא מכף רגלו ועד קדקדו. הוא נסוג אחור וינגב את בגדיו במטפחתו ועל פני כולם כסתה אימה חשכה. – חלי-רע חלי-רע – לחשו איש באזני רעהו. – ומה תאמר אדוני הרופא? שאל שמריה בחרדה. – מחר תשוב לאיתנה, תנו לה את השקוי אשר אכתוב על המגלה ומחרת בבוקר תקום ממשכבה בריאה אולם –. אף כי פני שמריה העידו בו כי לא יאמין אמונה אמן בדברי הרופא, וכל הנאספים ראו עין בעין כי אך משלה הוא את נפש האב בתקוה טובה בכל זאת הודה לו שמריה ויטהו הצדה וישאלהו: אנא אדוני הרופא, הגד נא לי מה היא מחלת בתי ואל תכזב ויהי מה – – אבל האוכל להגיד לך – ענה הרופא. – אנא השמיעני ויעבור עלי מה! – קרא שמריה בקול תחנונים ובדמעות עינים. – אם כן הבה ואלחש לך באזניך – הרופא לחש לו באזניו דברים אחדים ומכת לחי גדולה היה המענה אשר השיב לרופא. שתי פעמים מרט לחייו ויחזיק בערפו וישליכהו החוצה, וכל העומדים נבהלו נחפזו ויקראו איש לרעהו: הוא משתגע! א. בין הפרקים. אף על פי שהורגלו הסופרים לחשוב את התנאים לדור סמוך להזוגות, וטעמם עמם, כי ר' יוחנן בן זכאי היה תלמיד להלל, וכפי דברי המשנה באבות – גם לשמאי, וגם תלמידי בית שמאי ובית הלל הראשונים נחשבים בין התנאים; מכל מקום רואה אני שיש הפסק קטן בין זמן הזוגות לזמן התנאים, היינו מזמן מות הלל עד קרוב לזמן שאחר החרבן, שאז החלו התנאים, היינו תלמידיו של ר' יוחנן בן זכאי, להראות פעולתם על ההמון. התנאים האלו הרבו מחלוקת בישראל, יסדו בתי דינים ובתי ועד שונים, שעל ידי זה תש כחה של הסנהדרין, חדשו את הפלפולים והדרשות כדי להמציא סמך לדעותיהם, ובפעולותיהם אלה בראו בישראל. לפיכך אני חושב את התקופה הקטנה שעברה ממות הלל עד מות רבן יוחנן בן זכאי לתקופה בפני עצמה, שעם היותה באיזה צד קרובה לתקופת התנאים על ידי מחלוקת בית שמאי ובית הלל, הנה היא יותר דומה ברוחה ובכחה הזוגות, מפני שכח הסנהדרין עוד היה בתקפו, וממנה יצאה תורה לכל ישראל, ועוד לא נעשתה התורה לאלפי תורות על ידי אוהבי מחלוקת ובעלי הלהפך. בנו של הלל, שמעון, לא האריך ימים בנשיאותו ואחרי מותו באה המשרה לבנו גמליאל הראשון, הנקרא בתלמוד בשם "רבן גמליאל הזקן". אם היה הוא, רבן גמליאל, הראשון שנקרא בשם "רבן", או אביו קבל תחלה את התואר הזה, לא נודע לנו. שמעון בן הלל נזכר רק פעם אחת בתלמוד (שבת ט"ו) בלא תאר, אך משם אין שום ראיה, כי גם בנו, רבן גמליאל הזקן, ובן בנו, רבן שמעון הנהרג, נזכרים שם עמו בלא תארים. – אף על פי שה' גרעטץ משער, כי בימיו, במלוך אגריפס הראשון על יהודה, שב להסנהדרין כבודה הראשון, מכל מקום עמד בראש הסנהדרין אך נשיא, ולאב בית דין לא מצאנו זכר. רבן גמליאל תקן איזו תקנות גדולות ונכבדות, שכפי הנראה היה צורך בהן לחיי העם הפשוטים. הנני אומר: "הפשוטים", מפני שהתקנות אין להן יחס אל המדינים שבימים ההם. היותר נכבדות שבתקנותיו הן: הבעל ששלח גט לאשתו ע"י שליח וחזר בו יכול לבטל את הגט רק בפני השליח לא שלא בפניו, כאשר נהגו עד הימים ההם (גיטין ל"ב) – שמא ימסור השליח את הגט ההוא, מבלי דעתו שנתבטל, להאשה והיא תנשא לאחר, מה שאפשר שהיה מעשה כזה בזמן ההוא, ועל כן נקבעה התקנה ההיא. כן תקן שיכתבו בגט את שמות המגרש והמגורשת בכל לשון, היינו שיכתבו גם את שמותיהם העברים, וגם את שמותיהם היונים (שם ל"ד), כי פעמים שהמגרש או המגורשת נודעים במקום זה בשמם העברי, ובמקום אחר בשמם היוני, והיה אם תבא המגורשת עם גטה למקום שבעלה או היא נודעים בשם אחר לא יאמינו לה שהיא מגורשת מבעלה. כן הורה להתיר אשה על פי עד אחד המעיד שמת בעלה (יבמות קכ"ב), אם גם לפי החק אין מקבלין עדות מפי עד אחד (דברים י"ט ט"ו), אך משום עגון הורה הנשיא להקל וסמך על הפסוק כצורתו שפוסל העדאת עד אחד "לכל עון ולכל חטאת", היינו לענוש את הפושע על פי עד אחד, אם גם התלמוד פסל בכח המקרא הזה כל העדאה היוצאת מפי אחד. ה' גרעטץ וה' ווייס מיחסים לרבן גמליאל את התקנה, שבעניני צדקה לעניים ורפואת חולים ובכלל בעניני גמילות חסדים, לא יהיה הבדל בין בני ישראל ונכרים (גיטין נ"ט: ס"א). כעשרים שנה לפני החרבן עלה על כסא הנשיאות רבן שמעון, בנו של רבן גמליאל. על שמו נמצאו שתי הוראות האחת בענייני קרבנות והשנית על הצדוקים. ההוראות האלה יכולות הן שתהיינה למופת בתכונתן הנפלאה לכל העומדים בראש דת ישראל. לפי החק חייבות נשים יולדות וזבות שתי תורים או שני בני יונה לקרבן (ויקרא י"ב ב – ח, ט"ו כ"ה – ל'). פעם אחת באו לירושלים הרבה נשים, שהיו עליהן הרבה לידות או הרבה זיבות, אך זמן רב לא היו בירושלים, בלי ספק מפני סבת המהומות הביאו עוד קרבנותיהן, ועל כן בבואן עתה היתה כל אחת מהן צריכה להביא קרבנותיה כמספר לידותיה או זיבותיה. במקרה זה השתמשו התגרים וקבעו מחיר שתי תורים או שני בני יונה דינר זהב (כ"ה דינרי כסף). כששמע הנשיא בדבר נשבע בבית המקדש שלא ילין הלילה עד שיהיה מחיר שתי תורים או שני בני יונה דינר כסף. מה עשה? בא להסנהדרין והורה, שהאשה שיש עליה הרבה לידות או זיבות יוצאה ידי חובתה בקרבן אחד, ההוראה הזו פעלה את פעולתה: התגרין שבלי ספק פחדו פן ילך הנשיא עוד הלאה ויתיר לנשים הרבה להשתתף בקרבן אחד ולצאת בו ידי חובתן, הוזילו את המחיר ומכרו שתי תורים או שני בני יונה ברבע דינר (כריתות ה' א'). הוראתו השנית היתה להשוות את הצדוקים לבני ישראל גמורים לכל דבר (עירובין ס"א ב). כפי הנראה רצה הנשיא שבעת הצרה הכללית, בימי מלחמת היהודים עם הרומים, יתאחדו כל בני ישראל מבלי הבט על דעות שונות בדרכי אמונה. בסוף ימי נשיאות רבן שמעון, קרוב לזמן החרבן, מרדו היהודים בהרומיים בגלוי, ואחרי מפלת שר צבא הרומיים, קוסטיוס גאללוס, כאשר הרימו המנצחים ראשם לזמן קצר, שבה הסנהדרין לכבודה הראשון, ונשיאה רבן שמעון היה כעין פריזידענט להרפובליק העברית. יש משערים, שבימים ההם היה גם אב בית דין, היינו עומד בראש הסענאט, והוא ר' יוחנן בן זכאי, מה שלא היה מזמן מות שמאי. אם כן הוא, החליפו הנשיא ואב בית דין את תפקידם. רבן שמעון, כפי דברי יוסף פלאוויוס, עסק בענינים המדינים, ורבן יוחנן – בעסקי הדת. יותר נכון לשער, שר' היה כעין סגן להנשיא וממלא מקומו בעניני הדת, מפני שבשעת החירום ההיא היה הנשיא טרוד בעניני הנהגת המדינה. הוא "הפסיק" את הבאת עגלה ערופה (ע' דברים כ"א א – ט') ושתית מים המאררים (ע' במדבר ה' י"ב – ל"א), מפני שרבו הרוצחים והמנאפים (סוטה מ"ו א'). על יתר תקנותיו של ר' יוחנן בן זכאי, אדבר למטה, מפני שהן היו אחר החרבן, ורק שתי אלה, עגלה ערופה ומים המאררים, בטלו כפי הנראה קודם החרבן, הראשונה מפני שאז ביחוד רבו הרוצחים הסיקוריים, ומים המאררים, שיש עמהם הבאת קרבנות, היו יכולים לפסוק בהוראתו אך קודם החרבן, כי אחר החרבן בטלו ממילא ככל מעשי הקרבנות. שנאת היהודים ללוחציהם הרומיים עברה בעת ההיא כל גבול, הדבר היה פשוט וטבעי. בעת המלחמה בין השודד העז ובין הנענה והנגש המבקש חפשו המגיע לו במשפט, אי אפשר שתבא השנאה עד גבול ידוע, לבלי להוסיף. אך האסון היה שסכסכו את הדת בענינים האלה, בעת שלה אינו נאה כלל להתערב בעסקים כאלה. דבר כזה יתבאר אך בקוצר דעתן של חכמי הדור ההוא, בית שמאי ובית הלל שלא שמשו כל צרכן (שם מ"ז ב'), וגם זה היה כתולדה מוכרחת ממקרי הזמן ההוא. אך בעת שלום ושלות השקט יכול האדם להקדיש לתורה ולחכמה ולהבין דבר לאשורו, אבל לא בעת תרועת מלחמה, המושכת אליה את כל האנשים הישרים והנלהבים ואינה נותנת להם להשתלם בהתפתחותם ולשפוט על כל דבר במתינות. בעת ההיא נאספו הקנאים בני בית שמאי והנוחים והעלובים בני בית הלל בעלית חנניה בן חזקיה, אשר בנו אלעזר עמד בראש הנושאים נס המרד, ובאותה ישיבה הוצעו לפניהם עצות ותחבולות להרחיק כל התקרבות גם בין אנשים פרטיים מתוך היהודים והרומיים. תלמידי שמאי הסכימו לעצות ההן, ותלמידי הלל התנגדו להן. בראות הקנאים תלמידי בית שמאי כי על פי דרכי ההגיון והמדרש לא ישיגו מטרתם, נשענו על כח חרבם, המבוכה החלה. תלמידי הלל, שלא הורגלו לראיות מוכיחות המובאות מפי החרב, כפפו ראשם, ובאופן כזה יצאו שמונה עשרה גזרות הנודעות (שבת י"ג ב', ירושלמי שם הלכה א'), אשר לא הביאו לישראל תועלת יתירה (שבת קנ"ג:). קרוב לשער, כי איזו מדעות בית שמאי שלא נתקבלו להלכה היתה מטרתן לעורר את העם כנגד בית הורדוס והרומיים, נקח לנו למשל את מצות חנוכה. עד בית הלל ובית שמאי היה המנהג – נר לכל אחד ואחד. משבאו בית שמאי אמרו: בליל ראשון מדליק שמונה ופוחת והולך, עד שבליל אחרון מדליק אחת, ובית הלל אמרו: בליל ראשון מדליק אחת ומוסיף והולך, עד שבליל האחרון מדליק שמונה. המחלוקת הזו נתבארה בתלמוד (שבת כ"א:) באופן שאינו מתקבל על הלב. לדעתי רצו בזה בית שמאי לתת רמז להעם, כי כבוד החשמונאים, אשר לזכר נצחונם נקבע נר חנוכה, פוחת והולך עד שיהיה לאין, ועל כן ראוי לישראל להשתדל לקחת לו את חפשיותו ביד חזקה, אך בית הלל, להיפך, רצו לתת תקוה להעם כי כבודו וחפשיותו יגדלו וירבו במספר נרות חנוכה, – אך הנלהבים ההם שקלו למטרפסם בעד התלהבותם, קשי ערפם והתנגדותם לצרכי החיים ההוים, ומלבד שלשה דברים – בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה, כלומר דעתם אינה נחשבת כלל אפילו להוציא ממנה איזה היקש צדדי, וכאילו לא נאמרה מעולם. במלחמת אספסינוס גזרו על עטרות חתנים ובמלחמת טיטוס גזרו על איזו מתכשיטי הכלות, באותה שעה גזרו על לימוד הבנים יונית (כנראה היתה הגזרה ההיא על לשון יונית שהיתה אז, כנראה מדברי ציצערא בעד ארכיוס, הלשון השלטת בין מרום עם הארץ בכל המדינה) (סוטה מ"ט). הגזרה האחרונה, לפי השערת רבים, היתה סבתה עון מעלו של יוסף פלאוויוס אשר על ידי הכבוד שרחש לבו להשכלת הרומיים בגד בעמו האמלל ויתמכר לשונאיו ההם. אך הגזרות שבמלחמת טיטוס לא נתקבלו להעם (בנוגע לתכשיטי הכלות ע' שבת נ"ט תוד"ה ולא, ובנוגע ללשון יונית ע' סוטה שם ע"ב). הסבה לזאת, לפי דעתי, מפני שבעת חירום ההיא כמעט שלא היתה סנהדרין לישראל. האב-בית-דין ר' יוחנן בן זכאי, בראותו מראש כי נפלה יהודה התמלט לאספסינוס עוד לפני הזמן ההוא (גיטין נ"ו), והנשיא ר' שמעון, כנראה מבקשת ריב"ז מאת אספסינוס (שם), לא היה בחיים אז, ואם כן ישבו בהסנהדרין ברובה הקנאים והפריצים, ומובן כי גזרותיהם לא נתקבלו, לפחות לזמן ארוך. ראוי להשתומם, כי המבוכות הפנימיות שהיו בארץ לא הפריעו התפתחות העם בשלמותו. הכהן הגדול יהושע בן גמלא, חבר הסנהדרין ואוהב הרומיים נתן חק (כלומר: הציע לפני הסנהדרין תקנה שנתקבלה) ללמד את כל הבנים. כבר זכרתי, כי שמעון בן שטח תקן בתי ספר בערי הפלך, שלמדו בהם נערים משש עשרה שנה ומעלה. אך התקנה הזאת לא הביאה את התועלת הדרושה. ראשונה, נשארו הילדים בני העירות הקטנות בלא תורה, שנית – הנערים הגדולים היו בועטים ברבותיהם ולא קבלו עליהם מרות. ולהרחיק את שני הקלקולים האלה תקן יהושע בן גמלא שכל הבנים בני שש שנים ילמדו תורה, ושייסדו בתי ספר בכל עיר ועיר (ב"ב כ"א א'). התקנה הזאת היתה לה רק מטרה של אהבת החכמה, מבלי שתהיה לה סבה פוליטית ממלחמת הימים ההם, מפני שמתקנה, יהושע, היה אוהב נאמן להרומיים ומתנגד לכת הקנאים שואפי מלחמה. התקנה הזאת, כנראה, היתה האחרונה מן התקנות שנתקנו בזמן הבית. ב. התנאים. "אבדה הארץ"! מאות אלפים נהרגו במלחמת אחים ובמלחמה עם האויב, מאות אלפים נמכרו לעבדים, והחיים המדיניים נטלו מישראל. אך "יעקב לא מת!" כאשר אבדו להעם חייו המדיניים, האריך ימיו בחיי דתו. בגופו היה משועבד לרומא, אך לא ברוחו. הוא לא היה כיתר העמים מנוצחי רומא לשאת את נפשו אל ההדר והומה של העם השודד "רומי החייבת", ולא לבד שלא חפץ להתבולל עם המנצח הנבל, כי גם לתועבה היה לו הכבוד שהתפארו בו יתר המנוצחים, כבוד "אזרח רומא". הוא ידע כי כבוד האדם הוא לא כח מתניו, שישנו גם לחית יער, גם לא שוד וזמה, המהפכים את האדם לחית יער, אך כח נפשו ורדפו אחר הטוב והישר, כי כבוד ישראל צפון במוסדות דתו הרוממה. הדעת הזאת נתנה לו כח להאריך ימים ולבלות גם את רומא, גם עמים אחרים… האב-בית-דין ר' נמלט בעוד מועד לאספסינוס, התישב ביבנה ויסד שם סנהדרין. ואם אמנם הנשיא שנהרג, ר' שמעון, השאיר בן, אך אם מפני שהיה עודנו צעיר לימים, או אולי מפני שהרומיים לא קימו בידו את הנשיאות בשעת חירום ההיא. איך שיהיה, ראש הסנהדרין ביבנה, אם בשם נשיא או בשם אב-בית-דין (זה יותר נכון, עי' ראש השנה ל"א) היה רבנן יוחנן בן זכאי. רוב התקנות שתקן שתקן רבן יוחנן נושאות עליהן חותם המצב המדיני של הימים ההם. ברור כי המורה החכם הזה השתדל בכל כחו שהעם ירגיל עצמו אל הרעיון, כי המקדש והחיים המדיניים שחרבו לא במהרה ישובו לקדמותם, וכי מעתה מרכז היהדות צריכה להיות הסנהדרין, תחת המקדש. כן עשה זכר למקדש בתקנות שונות (ראש השנה ל'), כמו שעושים זכר לרעיונות ואנשים שנתיאשו לראותם בקרוב מחדש, ונתן לסנהדרין יתרונות שונים, שהיו עד עתה אך להמקדש (שם כ"ט) 4 אחרי מות ר' יוחנן בן זכאי כחמש שנים אחרי החורבן, עמד עוד הפעם נשיא בראש הסנהדרין שביבנה, הוא רבן גמליאל השני, בנו של רבן שמעון שהיה נשיא הרפובליק היהודית. הוא ביטל את האיסור בשנה הקודמת לשנת השמטה לחרוש מן הפסח בשדה הלבן ומן העצרת בשדה האילן (מועד קטן ג'), בלי ספק מפני שאחרי המלחמה נתדלדל העם וקשה היה לקיים את האיסור הזה. עד ימיו לא היה להתפלה נוסח מיוחד וקבוע,וכל אחד היה מתפלל כפי יכלתו ושיח לבו, ובלבד שיכלול בתפלתו שלש ראשונות ושלש אחרונות כפי הנוסח ויתר שתים עשרה הבקשות הכלולות בתפלת הביננו. שמונה עשרה התפלות האלה נתקנו ע"י אנשי כנה"ג (מגלה י"ז), ומלבד שלש ראשונות ושלש אחרונות היו מסורות לכל אדם. רבן גמליאל צוה לשמעון הפקולי ביבנה לסדרן בנוסח קבוע (שם) וצוה לשמואל הקטן להוסיף עליהן עוד ברכת המינים (ברכות כ"ח). כפי הנראה לא כל חבריו הסכימו לנוסח זה. ר' יהושע חשב לנכון לקבוע תפלה קצרה מעין י"ח, ור' אליעזר לא הסכים לשום נוסח קבוע בתפלה, שלא תהיה התפלה קבע אלא רחמים ותחנונים (שם אבות). בימי רבן גמליאל קבעו כי בכל מקום שנחלקו בית שמאי ובית הלל יורו הלכה כדעת האחרונים (ירושלמי יבמות פ"א). ראוי היה לקוות, כי לסוף תשוב האחדות לישראל. אוהבי היונים, הצדוקים, האיסיים ודומיהם חדלו להיות מפלגות, להקנאים מתנגדי הרומיים לא היה עוד מקום, ועתה בטלו לגמרי גם את בית שמאי, אך רוח הפרוד, שהביא לישראל כל רע, עוד לא סר מעליו. פעם אחת חלל רבן גמליאל את כבוד ר' יהושע. אם גם חלול כבוד זה לא היה בלי סבה, אך מפני שכבר חלל הנשיא את כבוד החכם הזה שתי פעמים, לפיכך העבירו החכמים את רבן גמליאל מנשיאותו ומנו את ר' אליעזר בן עזריה במקומו (ברכות כ"ח). תלמידים הרבה שנתרחקו בימי רבן גמליאל מבית המדרש על שלא היה תוכם כברם, כלומר שיראת חטאם לא היתה באמת במדה שצריך היה לדרוש מהם על פי חיצוניותם (ואפשר הכונה שהיו בעלי מחלוקת, אשר הנשיא האוהב שלום ואחדות מצא אותם למפריעי השלום), שבו ונתקבלו לבית המדרש, והויכוחים הרבים בענינים שונים שהיו אז על ידי רבוי התלמידים, הועילו ביום ההוא לברר הלכות רבות ולקבען לחק (שם), אולי להוכיח להנשיא כי לחנם הרחיק בימי תקפו את החכמים ההם מבית המדרש בפחדו מהם ורוח מחלוקתם. לא למותר אחשב להביא בזה איזו מן הענינים שנקבעה בהם ביום ההוא על פי הכרעת בית דינו של הזמן ההוא או הסנהדרין. החליטו, כי הספרים שיר השירים וקהלת קדושים הם כשאר כתבי הקדש וכמוהם מטמאים את הידים (ידים פ"ג מ"ה). דבר זה היה שנוי במחלוקת ימים רבים. מכבדי התנ"ך חשבו גם את הספרים האלה לקדושים, ) לא נחה דעתם מן הספרים ההם, מפני שתוכנם נוגע לפלוסופיה ואהבה ואין בהם דבר המיוחד להיהדות. האמנם גם ספר איוב אין לו יחס עם היהדות והיהודים, אך את הספר ההוא יחסו למשה רבנו (בבא בתרא י"ד ב') ושם מחברו עמד לו כי לפחות בנוסח העברי יתחשב בין הספרים הקדושים. הנני אומר "בנוסח העברי", כי בהעתקה הארמית, השפה המדוברת אז, לא היה הספר רצוי לחכמים, ורבן גמליאל עצמו בקראו בו פעם אחת אנוס היה על פי דברי החכמים לגונזו, היינו לבערו מן העולם (שבת קט"ז). אך ביום ההוא נדחתה דעת הדייקנים והספרים ההם הושוו ליתר כתבי הקדש. בו ביום דרש אחד החכמים, כי צדקת איוב היתה מאהבתו לד', ולא אך מיראת העונש, כמו שאמרו עד העת ההיא איזו מן החכמים, ודבריהם הוטבו בלי ספק בעיני הדייקנים, שלא רצו להחליט, כי גם איש מאומות העולם יוכל להיות צדיק בתמימות, בלי סבות אשר יסודן באהבה עצמית (עי' סוטה כ"ז). כן קבעו להלכה, כי הגרים מבני עמון ומואב כשרים לבא בקהל (עי' דברים כ"ג ד'), דהיינו להתחתן עם בת ישראל, גם בדור ראשון. ההלכה הזו הסותרת התורה מתבארת בזה שבני עמון ומואב שהיו בזמן התנ"ך כבר גלו ממקומם ועל מקומם באו אחרים, לא בני האומות ההן, ואין האיסור חל עליהם (ידים פ"ד מ"ד). אפשר כי גם ההלכה הזאת נקבעה להוציא מלבם של הדייקנים. העברת רבן גמליאל מנשיאותו לא ארכה, אך מפני כבודו של ר' אלעזר בן עזריה, שכבר נתמנה לנשיא גם הוא, קבעו כי שלשה שבועות בחדש ישב רבן גמליאל בראש הסנהדרין, ושבוע אחד בחדש – ר' אלעזר בן עזריה (ברכות שם). אך המחלוקת לא פסקה. אם גם לר' אלעזר בן עזריה לא נתיחסה שום תקנה והנהגת הענינים כנראה נשארה בידי רבן גמליאל, אך כבוד הנשיאות שנשפל ע"י המאורע של העברת הנשיא אבד חשיבותו. הד"ר ז. פראנקעל והח' ווייס משערים בצדק, כי רבן גמליאל חפץ להחזיר עטרת הסנהדרין ליושנה, היינו שתהיה הסנהדרין לבדה מתקנת תקנות וקובעת הלכה למעשה ברוב דעות בכל דבר שנפלה בו מחלוקת, ולא כמו שנהגו מימות בית שמאי ובית הלל, שכל חכם במקומו היה מחוקק לעדתו, וחלוקת הדעות עלתה למעלה ראש והתורה נעשתה להרבה תורות (דרכי המשנה צד 89 דו"ד ח"ד צד 95). אך לדאבון לב לא הצליח הדבר הזה בידו. כל אחד מן החכמים בדור הזה ואחריו לא נרצה לותר על דעתו ולהציע למשפט גם הנדוי שגזר רבן גמליאל על גיסו ר' אלעזר המחזיק במחלוקת על התנגדותו הנפרזה לדברי חבריו הרבים (ב"מ נ"ט), לא עשה פרי. עוד יותר: בעלי הנצחון ואוהבי הפירוד, כמו להכעיס את הנשיא, נטו אחרי גיסו הקפדן. האמנם מן הספור ע"ד הנדוי הזה נראה שכל החכמים הסכימו למעשה הנשיא, אך באמת לא כן היה. ברייתא אחת אומרת לנו: "צדק צדק תרדף – הלך אחר בית דין יפה: אחר ר' אלעזר ללוד, אחר ר' יוחנן בן זכאי לברור חיל" (סנהדרין ל"ב). הרואה בעין פקוחה יראה בזה חץ שלוח אל לב רבן גמליאל. בעל הברייתא עובר בשתיקה על הסנהדרין שביבנה ושולח את מקשיבי דבריו לבית דינו של ר' אלעזר, שהוא מזכיר אותו לפני רבו ר' יוחנן בן זכאי, וכל כך גדולה שנאתו להסנהדרין, עד שבהזכירו את ר' יוחנן בן זכאי אינו מראה על מקום מושב הסנהדרין שלו ביבנה אך על דירתו הפרטית בברור חיל. הברייתא הזו מצאה חן בעיני שונה אחר, והוא חוזר עליה ומוסיף עוד שמות מקומות חכמים שונים וכרוכלא או מחבר לוח של אדרסים בזמננו הוא הולך וחושב: "צדק צדק תרדוף – הלך אחר חכמים לישיבה, אחר ר' אלעזר – ללוד, אחר ר' יוחנן בן זכאי – לברור חיל, אחר ר' יהושע – לפקיעין, אחר ר' גמליאל – ליבנה, אחר ר' עקיבא – לבני ברק, אחר ר' מתיא – לרומי, אחר ר' חנינא בן תרדיון – לסיכני, אחר ר' יהושע – לגולה, אחר רבי – לבית שערים, אחר חכמים – ללשכת הגזית" (שם). פה ברורה הכונה לבטל כל מרכז; להשונה אין חילוק בין ארץ ישראל, רומי, נציבין ופומבדיתא (גולה), אין יתרון לבית דינו של ר' גמליאל ולבית דינו של רבי על חכמים אחרים, וכמו להראות בעליל שאין עתה חשיבות להסנהדרין הוא מוסיף בסוף דבריו "אחר חכמים – ללשכת הגזית", כאדם האומר: להחכמים, היינו הסנהדרין, היתה חשיבות אך בלשכת הגזית, ומיום שגלתה סנהדרין משם (עי' שבת ט"ו), אין עוד סנהדרין לישראל. אפשר כי חפץ בני דורו של ר' גמליאל בביטול המרכז היתה לו מטרה מדינית: כדי לכונן את המרידה כנגד הרומאים, שהנשיא האוהב שלום לא היה נרצה לה, וכדי שבבטול כל מרכז מיוחד לא הרומאים להתבונן אל המרידה בראשיתה, אך בכל אופן הביא בטול המרכז רעה לישראל. הרבה מן החכמים הנזכרים ועוד חכמים אחרים היו להם ישיבות ובתי דינים חשב עצמו למחוקק חקים לעם ונעשית התורה כאלף תורות. לפי השערתי קבעו בזמן ההוא את ההלכה הידועה: אין בית דין רשאי לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין (עדיות פ"א), הלכה נחוצה מאד בשעה שרבים בתי הדינים והמחוקקים, כדי שלא יהא זה אוסר וזה מתיר, זה מחוקק חק וזה מבטל אותו, המחלוקת תתרבה והתורה תהיה לתורות הרבה. מדי דברי במשנת עדיות אחשוב לא למותר להגיד השערתי, כי כונת המשנה היתה אך לאסור על איזה בית דין לבטל דברי בית דין אחר בן דורו, אבל לא דברי בית דין שקדם לו, שאין בזה חשש של פרץ ורבוי הכתות. לפיכך אמר המשנה: "אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו" היינו בן דורו, ולא אמרה "אין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד אחר", כאילו מראש כונה המשנה להרחיק מעליה הבנה בלתי נכונה. ובאמת אין דרך אחרת בפירוש המשנה הזאת, כי מלבד שאין בידנו מדה נכונה למוד בה את ערך חכמת פלוני ופלוני היו בזמנים שונים, ולדעת מי היה יותר גדול בחכמה אם, למשל, ר' יוחנן בן ברוקה או ר' נחמיה–הנה אין בשום מקום בספרות התלמודית כל רמז כמה חברים היו בבית דין פלוני שתקן איזה דבר או גזר עליו, ואיך יוכלו המאוחרים לדעת אם עולים הם במנין על בית דין הקודם או לא? כן אין לומר שהכונה שאין סנהדרין אחת יכולה לבטל דברי סנהדרין הקודמת לה, שאם כן אין מקום למעלה של מנין, כי כל הסנהדראות היו שוות במנינן ואיך תשים המשנה תנאי שאין לו אפשרות! על פי הדברים האלה כונת המשנה רק על שני בתי דינין שבזמן אחד, כגון בית דינו של ר' טרפון ובית דינו של ר' עקיבא. חברי בית דין זה, כמובן, היו ידועים לחברי בית דין השני גם בחכמתם גם במנינם והכל היו יודעים מי מהם גדול בחכמה ובמנין, ובכגון זה יכול להתקיים תנאי המשנה בנקל. על פי זה מובנות שתי המשניות (ה' י' שם) בעדיות, שכפי ההשקפה הראשונה הן סותרות זו את זו. הראשונה אומרת, כי אף על פי שהלכה כרבים בכל זאת מזכירין את דברי היחידים שהתנגדו לה, כדי שיוכל בית דין האחר לסמוך עליהם, אם יראה את דבריהם נכונים, כלומר שאם יבא בית דין אחר בן דורו לבטל את דברי אותו בית דין ויצטרך לו לדעת מספר הרבים שקבע את ההלכה שהוא חפץ לבטלה, ואז אם מספר הרבים שבבית דין השני יעלה על מספר הרבים שבבית דין הראשון יוכל לבטל את הוראתם, ועל כן מזכירין דברי היחידים, כדי להודיע שהם לא נחשבו במנין אותו בית דין, וצריך לנכות אותם מן המנין, ולפיכך אם מספר הרבים של הבי"ד השני עולה על מספר הרבים של הבי"ד הראשון הוא יכול לבטל את דבריו. המשנה השנית מבארת למה מזכירין דברי היחיד בין הרבים לבטלה, היינו דברי היחיד שהתנגד לדברי בית דין מזמן הקודם, שהחק אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אינו מתפשט עליו וגם הקטן ממנו בחכמה ובמנין יכול לבטלו, וא"כ אחת היא לנו כמה היו בבי"ד ההוא חכמים שלא הסכימו הרבים? ועל זה יענה כי אפשר שיתנגד איזה יחיד להלכה קבועה על פי מסורת שיש בידו מחכם פלוני, ואם ידעו לדורות כי החכם הפלוני ההוא בזמנו התנגד לחבריו הרבים ובטלה דעתו – יאמרו לבעל המסורת כי דעת החכם ההוא כבר בטלה ברוב דעות חבריו. האמנם איזו מקומות בתלמוד אינם מסכימים לפירוש זה (ע' מגילה ב', מועד קטן ג', גיטין ל"ו, ע"ז ל"ז, ירושלמי שבת פ"א), אם גם אין ההגיון תופס שיהיה כח ביד אנשים לקבוע הלכות לעולמי עד, ואינו מסכים עם הכלל הידוע "יפתח בדורו כשמואל בדורו". ואל ישיבני הקורא מימי הפורים שנקבעו לדורות, כי אין עניני זכרונות אומה שייכים לכאן. ימי הפורים קבלו בני ישראל עליהם ועל זרעם וכל הנלוים עליהם (אסתר ט' כ"ז) ורשות לעם לקבל עליו מנהגי זכרון לדורות, כמו שקבלו עליהם בני ישראל (בלי צווי מיוחד מאת הקב"ה), לבלי לאכול את גיד הנשה, ובאמת בעניני הזכרונות אין חילוק בין דורות קודמים ומאוחרים, כי גם המאוחרים היו באותו נס. אם היה יעקב נהרג בהאבקו, אם הצליח ביד המן להאביד את היהודים, אז לא היו דורות מאוחרים ועל כן הזכרונות שנקבעו למאורעות אלה שוים הם לכל הדורות לעולמים. וכמה נדחקו האמוראים לתרץ סתירות שונות שעלו לפניהם על פי פירושם בהמשנה בעדיות. ר' זירא שאל את ר' אבהו (ולפי גירסת אחרים היה השואל ריש לקיש והנשאל ר' יוחנן) מי נתן רשות לרבן גמליאל ובית דינו לבטל את דברי בית שמאי ובית הלל שאסרו לחרוש בערב שביעית אחרי העצרת, והלא אין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חברו וכו'? הנשאל השתומם כשעה ואחר כך אמר: אימור כך התנו (ב"ש וב"ה) ביניהן: כל הרוצה לבטל יבא ויבטל (מועד קטן ג'). כמה זר הוא לשמוע טענת "אימור" (אפשר) במקום שהדבר נוגע במעשה שהיה! ומה אם באמת לא היה כן? ומי ימחה בידנו לומר "אימור" כזה על כל התקנות שתקנו כל בתי הדינין שעמדו לישראל? שמואל אמר: "הפרוזבול הוא עלבון הדיינים, אם איישר חילי אבטלהו". ושאלו: והא אין בי"ד יכול לבטל וכו'? ותירצו: הכי קאמר: אי איישר חילי יותר מהלל אבטלינה (גיטין ל"ו). אבל האם נשאר בידנו קצב ומדה לחילו של הלל שנוכל לדעת, מתי חילו של שמואל או אחר נופל ממנו, ומתי הוא עולה עליו? מן המשנה בעדיות הקשו על ר' יהודה נשיאה שהתיר שמן גוים, ותירצו שהאיסור לא פשט בישראל (ע"ז ל"ו). אך המשנה בעדיות לא הבדילה כלל בין איסור שפשט ברוב ישראל ובין איסור שלא נתפשט כל כך. בירושלמי (שבת ה"א) הובאו שתי דעות בשם שמואל, האחת אומרת כי המשנה בעדיות אמרה דבריה אך על י"ח גזרות של בית שמאי ובית הלל, אבל כל דבר שחוץ להן אפילו בית דין קטן יכול לבטל, הדעה השנית אומרת להפך, כי המשנה הנ"ל נאמרה אך על שאר תקנות הדינין, אבל י"ח גזרות אפילו בית דין גדול בחכמה ובמנין מבית דינן של בית שמאי ובית הלל אינו יכול לבטל "מפני שעמדו להן בנפשותיהן" (על ידי חרב וחנית). בדעה זו מחזיק גם ר' יוחנן (ע"ז ל"ו), אם גם ר' מנא (בירושלמי שם) מעיר בצדק, כי כפית הדעות ע"י חרב וחנית אינה מגדלת כח הי"ח גזרות, אבל, להיפך, מחלשת אותן – "הואיל והוא אונס – בטל". אבל דברי שמואל על אודות הפרוזבול שזכרתי מורים כי הדעה הראשונה שהובאה בירושלמי היא באמת דעתו. כל הדחוקים האלה יוכיחו לנו כי הלכו בפירושם בהמשנה הנ"ל במשעול צר מאד. אך כבר הוכיחו המבקרים, כי לפעמים פרשו האמוראים איזו משנה שלא על כונתה האמתית, מטעם ידוע להם –, אשר על כן נוכל להחזיק בהדעה כי כונת המשנה בעדיות היתה אך כמו שאמרתי. מפני מהומות החירום בימי טרויאנוס (טרכינוס בל' חז"ל) או מפני סבות אחרות העתיקה הסנהדרין מקומה לאושה. בעת ההיא באה למלכות רומי דבה על תורת ישראל והמלכות שלחה לרבן גמליאל שני סרדיוטות, שעשו עצמם כגרים, ללמוד תורת ישראל ולהודיע טיבה. הסרדיוטות קראו, שנו ושלשו ובשעה שנפטרו מרבן גמליאל אמרו לו: דקדקנו בכל תורתכם ואמת היא, חוץ מדבר זה, שאתם אומרים: שור של ישראל שנגח שור של גוי פטור ושור של גוי שנגח שור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם (ב"ב ל"ח. וע' ספרי וזאת הברכה שמ"ד). לקוח מדיני הרומיים (ירושלמי ב"ק פ"ד ה"ג) כלומר, על יסוד דיני הרומיים שפסקו שכל מי שאינו אזרח רומי (ובתוכם כמובן כל בני ישראל), ושאין לו פטרון רומי אינו יכול לתבוע נזקו הבא לו על ידי איש רומי, ואם כן שור של גוי ברומי שנגח שור של ישראל אז האחרון מן הצועקין ואינן נענין – פסקו גם חכמי ישראל שאין הישראלי מחויב לשלם להגר על נגיחת שורו – בכל זאת גזר רבן גמליאל באותה שעה על גזילות נכרי שיהא אסור (ירושלמי שם) ועם זה – לחייב שור של ישראל שנגח שור של גוי. לתקנות הסנהדרין באושא תתחשבנה התקנות האלה: א) חייב אדם לזון את בניו ובנותיו הקטנות (כתובות מ"ט, ולא כדברי ר' אליעזר בן עזריה ור' יוחנן בן ברוקה, שם מ"ו). ב) אסור לאדם לבזבז את ממונו יותר מחומש (שם ג' שלא כמנהג השתתפות כל הנכסים שהיה אצל האיסיים והנוצרים הראשונים). ג) הכותב נכסיו לבניו בחייו על הבנים לזון אותו ואת אשתו מן הנכסים ההם. ד) אין מנדים לחכם (ירושלמי מועד קטן פ"ג לא כדרך שנדו את ר' אליעזר בן הורקנוס) ועוד תקנות אחרות (ע' כתובות שם). התקנות האלה נעשו מקצתן בחיי ר' גמליאל ומקצתן אחרי מותו. רבן גמליאל גם בשעת מותו דאג לטובת עמו. בני ישראל נהגו לקבור את מתיהם בכבוד והדר רב (ע' ברית חדשה יוחנן י"ט מ'), ובימי ר"ג היו מקרים שהעניים שלא היה בכוחם להרבות הוצאות על קבורת מתיהם היו מניחים אותם ובורחים. רבן גמליאל צוה לפני מותו שלא יהדרו כלל את ארונו. רק יקברוהו בכלי פשתן לבנים ולא יותר. בראות העם כי הנשיא נקבר בלי שום פאר והדר החלו כלם לקבור את מתיהם בלא שום הידור והוצאות גדולות (כתובות ח'). מרידת בר-כוכבא הביאה אחרית רעה ומרה מאד לישראל. אדרינוס, אחרי הכריעו לטבח כחמש מאות אלף נפש מישראל זמם למחות את שם ישראל. לתכלית זאת גזר עונש מיתה על לימוד התורה, שמירת השבת, מילת הבנים וכיוצא בזה (ברכות ס"א, סנהדרין י"ד, ע"ז י"ח). בני ישראל, כמובן, הערימו ועברו חקי הצורר ונפשם עיפה להורגים. באותה שעה נאספו החכמים בלוד בעלית בית נתזא והחליטו ברוב דעות: בשעה שחרב חדה מונחת על צוארו של היהודי אז יעבור על כל עברות שבתורה ואל יהרג, חוץ מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שהיהודי חייב למסור נפשו עליהם (סנהדרין ע"ח). הואיל ולא מצאנו בשום מקום שהיה מושב הסנהדרין בלוד צריך לחשוב כי ההלכה הזו נקבעה לא על פי הנשיא ולא על פי הסנהדרין, אך באספת חכמים שלא מן הסנהדרין. איזו שנים אחרי מות רבן גמליאל עברה הנשיאות לבנו, ר' שמעון השלישי, או רבי שמעון בן גמליאל השני. אך בימים ההם נפל כבוד הסנהדרין כל כך, עד שמלבד שהנשיא העומד בראשה לא נקרא בתואר "רבן" שנקראו בו הנשיאים הקודמים (ע' דרכי המשנה 184), לא נתיחסו לה גם איזו תקנות. ר' שמעון בן גמליאל שאמר: אין מעברין את השנה ואין עושין כל צרכי צבור אלא על תנאי שיקבלו רוב צבור עליהן (תוספתא סנהדרין פ"ב), לא היה יכול בשביל כך לתקן תקנות בזמנו, שנתפזרו החכמים ונתרבו הישיבות ובתי הדינין, וקבוץ רוב ראשי הצבור למקום אחד, ביחוד בזמן שקבוץ כזה היה יכול להביא בלב הרומיים חשד של התחדשות המרד, היה לדבר שאי אפשר. לפיכך אני חושב, שכל תקנות אושא יצאו לפעלן בטרם עלה רשב"ג על כסא הנשיאות, אם גם הח' ווייס מיחס לו איזו מהן, מפני שגם הוא, כאביו, עקר דירתו מיבנה שנעשה שם לנשיא והתישב באושא. בפעולות רבי היא סדור המשנה, אך דבר זה ידוע למדי ואין צורך להרבות בו בדברים. רבי מת כארבעים שנה אחרי עלותו לנשיאות ונשיאותו עברה לבנו רבי גמליאל בטבריא. אך גם הנשיא גם הסנהדרין אבדה חשיבותם, ובן דורו של רבי גמליאל השלישי, ר' יוחנן, בחשבו את גליות הסנהדרין מימי צאתה מלשכת הגזית עד זמנו אמר: "וטבריא עמוקה מכלן, שנאמר ושפלת מארץ תדברי (ראש השנה ל"א) – לרמז בזה על שפלות הסנהדרין. רבן גמליאל השלישי לא הצטיין בחכמתו (כתובות ק"ג:) ומרכז חכמת התורה, אשר נושאיה היו אז בחירי תלמידי רבי, הם: רב (ר' אבא), שמואל, לוי וחבריהם, נעתק על ידיהם לבבל, במקום שהרימו את מעלת ראשי הגליות, שכל עצמם לא היו אלא כעין פקידים ואנשי הבינים בין מלכי פרס ובין קהלות היהודים, על מעלת הנשיאים שבארץ ישראל שבכל אופן עמדו בראש הדת (סנהדרין ה'), ועל דבר הסנהדרין, ובכלל בתי דינין ואספת חכמים למנין אין שם זכר, כדבר שלא היה לו מקום מעולם בחיי היהודים אשר שם. בזה נתבאר מה שרבי גמליאל השלישי לא תקן שום תקנה, וגם בנו אחריו, ר' יהודה השני, הנקרא ר' יהודה נשיאה, לא היה בכחו להשיב כבוד הנשיאות. כאשר התיר ר' יהודה זה את השמן של גוים לא רצה רב לקבל את ההיתר (ע"ז ל"ו. וע' תוס' שם ד"ה אשר) וחכמי בבל קראו לבית דינו "בית דין המתיר את השמן" (שם ל"ז). הוא ובית דינו התירו להנשא ג"כ לאשה שנתן לה בעלה גט על פי תנאי ידוע (שם), אך התירם לא נתקבל לחבריהם, מקרה שלא היה עד הימים ההם, כי הוראת הסנהדרין היתה תמיד נשמעת. בשעה שהציעו לפניו להתיר גם פת גוים לא נרצה, מפחד פן יקראו אותו "בית דין מתיר" (שם). נפלא לראות, כי בעת שלא שמו לב לדברי הנשיא ובית דינו לא פחד חכם אחד בימיו או בימי אביו, להכריז בלי רשות הנשיא והסנהדרין: צאו וזרעו בשביעית כדי לשלם מסי המלך (סנהדרין כ"ו), בלי ספק על יסוד דעת רבי, שהשביעית תלויה ביובלות. – מות ר' יהודה נשיאה, הוא ר' יהודה השני, ירד כבוד הנשיאות לגמרי, עד שלא נודע לנו מאומה מפעולות בנו רבי גמליאל הרביעי, ובנו של האחרון, ר' יודן נשיאה, הוא ר' יהודה השלישי. שם האחרון לא נקרא גם על התלמוד הירושלמי, אשר, כפי הנראה, נסדר בימיו ובלי ספק ע"י בית דינו, שהיו בזמן ר' יונה וחברו ר' יוסי מסדרי הירושלמי, ושם הנשיא הבא אחריו, ר' הלל, לא נזכר בו. בעל מאור עינים (פרק כ"ה) מביא בשם רב האי, כי בשנת תר"ע לשטרות, היא שנת קי"ח לאלף החמישי בטלו הסנהדרין והסמוכין בארץ ישראל, אם אין כאן שום טעות סופר ובאמת בטלה הסנהדרין בשנה ההיא בימי ר' יהודה השלישי, על ידי הצורר גאללוס שהחריב את צפורי וסביבותיה, הנה אין ספק כי הקיסר יוליאנוס, שמלך משנת קכ"א עד קכ"ג, והאיר פניו לישראל בכלל ולר' יהודה השלישי בפרט שקרא לו "אח" (ע' מבוא הירושלמי לפראנקעל צד קל"ו ע"ב), והרשה לבנות את בית המקדש, השיב את הסנהדרין על כנה. ואולי יש איזה טעות סופר בדברי רב האי וצ"ל שנת תרע"ו או תרע"ז לשטרות, ויהיה בטול הסנהדרין אחר מות יוליאנוס. אחרי מות ר' יהודה השלישי עלה על כסא הנשיאות בנו ר' הלל, אשר עשה דבר גדול בישראל בקביעת השנים והחדשים. עד העת ההיא היו מקדשים חדשים על פי הראיה, ובכל חדש וחדש היו סומכים על עדות אנשים שראו את הלבנה במולדה החדש ועל פיהם היו קובעים את החדשים והחגים במקום הנשיא תיכף, ושלוחים היו יוצאים בערי המדינה ובגולה להודיע את היום שנקבע בו החדש, כדי לדעת את קביעת המועדים, וכן היו נוהגים בעיבור השנים (ע' ראש השנה כ"א, כ"ב וכ"ד, וסנהדרין י"א). אך בימים האחרונים נשתנו הענינים. הגליות התפשטו יותר ויותר, הדרכים השתבשו מפני המלחמות, וקשה היה להשלוחים להגיע בעוד מועד למקומות הרחוקים, ממשלת רומי רדפה את השלוחים (סנהדרין אינה אלא אמתלא בפיהם, או מפני שרצתה, כדברי איזו מבקרים, שגם בני ישראל ימנו לחשבון החמה כמוהם. הנשיאות ירדה מגדולתה, הסנהדרין כבר נתבטלה לעיניהם פעם אחת (כדברי רב האי שהבאתי), והיה מקום לחשוש, שמא תצא פקודה עוד הפעם לבטל את הנשיאות עם הסנהדרין יחד ולא יהיה מי שיתעסק בקביעות השנים והחדשים ואז יבטלו המועדות מישראל, עוד שבימי ר' הלל אלה כבר יצאה הפקודה לבטל את הסנהדרין (כפי ששערתי למעלה שתחת תר"ע לשטרות להיות תרע"ו או תרע"ז, כזמן שהיה אחרי מות יוליאנוס), ועל כן ראה הלל, בלי ספק עם הסנהדרין שלו, לסדר חשבונות קבועים לקביעת השנים והחדשים לדורות ולבטל את הקידוש על פי הראיה (ע' ביצה ב': בעל המאור ר"ה פ"א). ועל פי החשבונות ההם עודנו נוהגים גם עתה. יותר ברור בעיני, כי מתחלה נתקנה קביעת השנים והחדשים על פי החשבון בשנת קי"ח (כמו שמביא הר"א קראחמאל בפתח דבר לספרו ירושלים הבנויה פ"ד), והיה זה לא בימי ר' הלל, אך בימי ר' יהודה השלישי אביו, באותה השנה שבטלה הסנהדרין, כדברי רב האי שהבאתי, ובשביל ביטול הסנהדרין בטל קידוש החדש על פי הראיה. אחרי כן, בתחלת ימי יוליאנוס, כאשר שבה הסנהדרין למקומה, שבו גם לקדש חדשים על פי הראיה ולשלוח שלוחים, ואז שלח ר' יוסי לבני אלכסנדריא: "אף על פי שכתבו לכם סדרי מועדים אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש" עורובין פ"ג), הוא המכתב אשר נזכר בבבלי (ביצה ד') "שלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידכם זמנין דגזרי המלכות גזרה ואתי לאקלקולי", אך אחרי מות יוליאנוס מצא ר' הלל מטעמים הנ"ל לנכון לבטל לגמרי את קידוש החדש על פי הראיה ולקבוע את השנים והחדשים על פי החשבון. הנשיאים האחרונים ר' גמליאל החמישי אחי ר' הלל, ר' יהודה הרביעי בן ר' הלל ור' גמליאל הששי הנשיא האחרון, נודעו לנו רק בשמותם לבד, ולא ע"י איזו תקנה. בפקודת אחד ממלכי רומי בשנת קפ"ה לאלף החמישי בטלה הנשיאות לגמרי. תרמ"ו. ראדושקאוויץ. קין על שפת הים/ מאיר הלוי לטריס תשוקה יקרה אל רב טוב צפון, הטבעה בנפש האדם כל ימי צבאו עלי ארץ. אמנם לא תשוקת המון העם הנה: לא תשוקת מתים מחלד אשר רק בחפצי חלד יסודה, לא תשוקת גבר יהיר השואף לנחול חסן ויקר ובכל אשר תשיג ידו לא נמלא עוד ספקו, גם לא תשוקת תועי לבב המתאוים תאוה כל היום כי ישם ה' סדרים חדשים לרגעים בתבל ארצו. לא אחת מהנה ולא עוד רבות כהנה מגמת פני בזה, כי רק על תשוקה יקרה אשר תיקר גם בעיני ה', אשים דברתי, ורק עליה יריתי הגיון לבי בזה, והיא תפרד לשלשה ראשים: א) כי יהל אור הדעת על חשכת דרכינו. ב) כי יוסיף לנו ה' עז ועצמה בכל תושיה ומעשה הצדקה. ג) כי נתענג על ה' ועולמנו נראה בחיינו. ועתה אבאר את דברי באר היטב נגדה נא לכל קהל הקוראים: א). התשוקה כי יהל אור הדעת על חשכת דרכינו, תתנוסס בלב כל משכיל בהתבוננו כי אחרי עמל כל חכמי לב לגלות את מסתרי התולדה, כסתה היא פניה בצעיף ותתעלף: מי עלה על שמי התולדה וירד? מי ירד בעמקי תהום מצפוניה ויעל? מי אסף רוח קדשה בחפניו? מי יודע סתרי תעלומות העתיד? מי גלה פני לבושו? מי יודע מה ילד בימים יצרו? מי בא עד נבכי מבוכות ים הנצח ובחקר שפוני צפוניו מי זה התהלך? מי יודע עצם נפש האדם ורבבות חליפות רגשותיה עם צבאות פליאות תכונותיה ופעולותיה? הה! הנפש הזאת נות בית חמרנו היא וממנה תוצאות חיינו, ואין אתנו יודע עד מה מדרכיה ומחביון הליכותיה! הוי, נעו מעגלותיה ונעלמו מעיני כל חי! –. מי מכל חכמי הרזים אשר לא יתנגפו רגליו באבני נגף בכל ממלכות התולדה בת השמים, ומי יביא לבב חכמה לישר רבבות הדוריה ומעקשיה ולשום העקב למישור והרכסים לבקעה? – מי האיש אשר לא נכספה גם כלתה נפשו למצוא את החידות הנפלאות האלה? – מי לא יתעצב אל לבו בראותו כי אביר התולדה סך בדלתים את הים הגדול הזה, ועל גבול בינת אדם הקים מצדות ויאמר עד פה תבואי ולא תוסיפי? – מי לא יחלה חולת אהבת האמת לדעת את נפשו שוכנת בתוכו, מאין היא באה מי היא? ומה היא? ומה היא התבל אשר הטלה בה לעבדה ולשמרה? – הה! הלא ידאב לב כל משכיל דורש אלהים בצללו במעמקי ים החכמה ותחת דלות פנינים יעל חרס בידו? ומי זה לא יחשוק תשוקה עזה כי יהל אור הדעת על חשכת דרכיו? ב). התשוקה כי יוסיף לנו ה' עז ועצמה בתושיה, צפונה בנפש כל גבר חכם בידעו כי אין בו כח להשיג את תעודתו תחת השמש, כי קצר קצרה ידו לעשות תושיה ככל אשר ה' דורש ממנו, ופרי צדקתו אך פרי כחש הנמו. הה! מי האיש אשר לא יאנח בשברון מתנים בראותו כי נפשו המשכלת חלק אלוה ממעל בבית חמר נתעב ונאלח אשר בחזקת היד יעצור מרוצתה אל בית אביה, יטביענה ביון מצולה ויכביר עליה עבטיט! כל ימי התהלכו בארץ, יאכף עליו פיהו לארח לחברה עם חשכים סתומי עינים וערלי לב להביא טרף לביתו, והם הם ימריצוהו לקצץ את כנפי רוחו המתאמצת לשוב חמר גביהם – וגם הדגול מרבבה אשר יצלח לרד לפניו שפעת מחבלי נפש ההם, הה! גם הוא לא יעצר כח לבנות כמו רמים מקדש הצדק, כי חרוצים ימי חיי הבלו, מספר ירחיו, ירחי שוא, חצצו, ובטרם תעז ידו לבצע את מעברו, יקדמוהו מוקשי מות ויורידוהו דומה אל עם עולם – . והעולה על כלם להדאיב נפש כל ירא ה' ולשבר לב כל חכם משנה שברון, הוא הנסיון אשר יורנו לדעת כי טובנו ברע יתבולל, ובכל ארחות חיינו כחסרי לב נתהולל. במעגלי המדעים, יתעונו אורות מתעים, ובכל ישר וצדק יספח גם חרול וחדק. בכל דרכינו הישרים, מעות לא נוכל לתקן, ובכל מעללינו התמימים, חסרון לא יוכל להמנות. כל אשר נוסיף לחפש דרכינו ולחקור, כן נמצא כי עוד אנחנו רחוקים מהמטרה אשר הציב לנו ה' בתבל ארצו, וכל אשר נגבר חילים במסלות צדקה, כן תחזינה עינינו כי עוד רחקה הצדקה ממנו – ומי זה האיש אשר לא יכסוף כי יגער ה' בכל שטן הנצב לו לשטנה בדרך, ויוסיף לו עז ועצמה בתושיה לבעבור יגיע אל המטרה הישרה אשר למענה יצרו יוצרו! –. ג) התשוקה כי נתענג על ה' ועולמנו נראה בחיינו, גם היא תשוקה יקרה ובלב כל ישר באדם תנוח. אמנם כן כי גן עדן הארץ לפנינו, מלאה כל שכיות חמדה וכל משכיות לבב, אך לפתח גן עדן זה רבצת השחת עם להט חרבה המתהפכת. על שרשי רגלינו יתחקו חרשי משחית, סביב יבעתונו בלהות, בלהות תלאות נוראות, ורבבות צבאות בלע ירדפונו בלי חשך להשמידנו מתחת שמי ה'. כל אשר נשמה באפו יכרע ירבץ תחת המון פגעים רעים המתנכלים להשבית מאנוש זכרו, ואין קץ לכל נגעי בני אדם השמש! ומי זה האיש אשר לא יתאוה תאוה לנוח לימי צרה, לימי עברות, לשבת שלאנן ושליו מספר ימי חייו, לשבוע שמחות, לחזות בנעם ולחיות כחיי השמים על הארץ! –. מאת הרב החכם המליץ הגדול והמשורר המרומם והנעלה שמו נודע לתהלה מוהר"ר אד"ם הכהן לעבענזאהן ני"ל. מי מבני עמנו היודעים כי תפארת הלשון היא תפארת עמה, ובכבודה גם הם יכבדו, ולא ישמחו לראות היום כי לשוננו הקדושה, אשר מאז גלה כבוד מישראל, הורד גם כבודה וגלתה מעל פני כל הארץ, ונסרה לבוא אך בין לוחותים, במעט ספרי קדשה ובמעט מקדשיה, החל עתה רוח ה' בדורות אלה לפעמה, ביד סופריה המעטים והנפוצים כה וכה, לשוב לקדמותה ולהתהלך לאט לאט גם על פני החוץ, ותשב לדבר על כל מעשה ה' ועל כל פעל ידיו בשמים ובארץ, ומליה יוצאים בקצה תבל ובאים מארבע רוחות השמים, אשר כן נפזרו שמה גם כל בני עמה – ותדבר כבר לאלפים משל, ויהי שירה למאות ולאלף, ותדבר גם על כל חכמה ועל כל מדע ועל כל מלאכת מחשבת. סוף דבר לא היה דבר נכבד וחפץ יקר אשר מצאה עתה ביד אחיותיה הצעירות אשר גברו בארץ לכבוד ולתפארת בימי עניה ומרודיה, ולא מהרה בהתנערה עתה מעפרה, לעשות גם כן היא במעט הימים האלה, עד שכבר יש לאל יד הפלא הזה לתת תקוה בלב סופריה אלה, לראותה בקרוב לשון מדברת גם בפי בני עמה כקדם –. והנה זה הסופר העברי המשכיל השלם והמליץ הנעלה…. מוהר"ר קלמן שולמאן ני"ל, הוא אחד מן השרידים היחידים המתחזקים בעד לשון תפארתנו, והוא מפליא לעשות בה נאמים נעימים וניבים נאוים, ומגלה תעלומות לעינינו מכל בספרי קדשנו, ובדעתו גם לשון אשכנזית, יעבור על פני כל ספרי חכמיה, והיה כל יקר וכל מחמד אשר יראה שם, והביאו אל תחת יריעות אהל העבריה והיו לה לבנים למודי ה', כי כל רואיהם לא יכירום כי ילדי נכרים המה אשר נאספו אליה, והיא אך העלתה עליהם מעיליה;לא כרב המעתיקים ללשוני אשר בלשון האחרת ידברו אל העם הזה בשפת עבר – והעתקותיהם קוראות בקול הקורא: "אשכנזיות… אנחנו!", וביד ידידנו זה ראינו סעפי עצים רעננים אשר כרתם מגן מגן עדנים אשר לשרי לשונות השוררות בארץ, וכל הרואה אותם מבני עמנו יאמר: "לנו הם, מארץ העברים הביאם מעצי הלבנון זמר את הזמורות האלה". עתה זה הנה הגדיל לעשות. העברים הביטו לראות! הנה ספר מסתרי פאריז להמליץ הנשגב האדון אייגענסיע אשר העלה לשמים שיאו ברום רעיונו וגובה דמיונו, וצחות לשונו, בשפתו הצרפתית, וספרו זה הבא מקרוב קרא שם עד למרחוק, ובזמן לא כביר מהר להקיף את פני כל הארץ כלה, ויתן קולו בכל הלשונות אשר עבר עליהן ויהיו לשעשוע עמים כלם. וירא שולמאן ויקנא לעמו ולאמו, אם כל הלשונות והרת כל הקדש, השפה העברית, מכל קרן ישראל השארית, וישלח ימינו אל הספר ויפתח את מסתריו, וינערם ויערם אל כלי הקדש, והנה הנס לעיניכם היום כל ישרי לבב בבני עמנו! הנחלים על חרפתנו והשמחים לשיבת תפארתנו! –. ומי כל המתאבלים על אבדן כבודנו, לא יבוא היום לעזרת ה', לעזרת ה' בסופרי ישראל, לתמוך במעט כסף מחיר הספר, ביד סופר עברי, התומך באבדן כל כחו כל חילו וכל זמנו את כבוד כל בית ישראל, בהשיבו תפארת כבוד שפתם לעיני כל העמים, אשר כל גדולי חכמיהם המה היום יודעיה דורשיה וחוקריה, בראותם כי שפתנו עניה זו אשר ישבה בדד עזובה ונשכחה גם מבניה והיא גם זקנה ונושנה, עלתה היום ותעמוד בשער עלי קרת עיר פאריז ותתצב הכן על יד אחותה העלמה הצרפתית ותעש בכח זקוניה ובמעט מלותיה, כל אשר עשתה אחותה זו בחזק כח עלומיה ובהמון מלותיה הרבות והעצומות, ולנו בני ישראל תהי זאת לאות ולנס, כי אך בה לבדה רוח ה' נוסס. ואני אך בראותי העתקתו זו והתבוננתי ליפי דרכיה כפי כל חקי ההעתקה, ויתעורר בי הרוח להלל את מעשהו גם בשיר;אולם כי ראיתי גם רוח הבן יקיר לי יוצא לקראתי ומתעורר גם הוא לשורר תהלת הספר והסופר, באשר המה זה לזה אשכל הכפר, בכרמי חכמת לשון וספר, ויהגו יחדו בכל חקרי לב ואמרי שפר, וראיתי כי לו המשפט לשיר עליו בשירים, כי באהבת נפש זה בזה קשורים, ואמר לנפשי הרגעי ודמי, והבן החכם ימלא את מקומי;ואתה שולמאן איש שלומי, החזק במלאכת ה' ואל תתן לך דמי, ושפתנו כבר אמרה לך ארה מורי ובשמי, ובכן יעצתיך תמיד גם אני לתמי, אני הוא זה שמי וזה חותמי, הכו"ח יו"ד לחדש בו ינחם א"ב את עמי, התר"ז פה ווילנא אמי. אני אברהם דובער המכנה אד"ם הכהן לעבענזאהן ואני בנו מיכה יוסף כהן לעבענזאהן ברכת ה' עליך ידיד נפשי המשכיל השלם הסופר הגדול ומליץ נשגב איש רב פעלים ורב מהללים מו' קלמן שולמאן ני"ל אתה שלום ובתך שלום! בשורתך הנעימה, אשר בשרתני כי לא תמשך עת צאת העתקתך הנפלאה "מסתרי פאריז" לאור, נתנה שמחה בלבי, ותעלוזנה כליותי בראותי כי ישועת שפת קדשנו העזובה קרובה לבוא – השמחה הגדולה הזאת העירה בי רגשי עז וחדוה ותעירני לקחת את כנורי בידי ולשיר שירת דודים אליך סופר נשגב! ואף כי לא נסיתי עוד הטיף דברי שיר ומליצה קבל מליץ דגול מרבבה כמוך, ומה גם לעת כזאת אשר מקהלות שרים אחר נוגנים יקדמו פניך בשירי תהלה לפאה מפעלך הנעלה, ומה ימריצך מהללי, איש רב מהללים! הלא אף אם אכבירה אליך תהלות מאליפות באין חליפות, כאין וכאפס הן אף מול עלה אחד מעלי העתקתך אשר ראיתי אתך בכתובים ואשר ישמיע בקהל רב די תהלתך ומפלאות מעשי ידיך להתפאר – אך בכל זאת להשביח שאון גלי רגשות ששוני אשר כהמות ימים בקרבי יהמיון, יצאתי היום לקראתך בשירי זה בצאתך להרים קרן לשוננו שרידת כל קדשינו ההיו לנו בימי קדם. ואבי השפה הקדושה (אשר דבקה נפשי אחריה), יואל נא לתת חני בעיניך רע נחמד! ובעיני כל קורא שירי לשפטני בתמי כי לא להתפאר בכבוד משוררים אשר הוא מרום מנגדי באתי הנה, אך לבעבור הרגיע שוא גלי רגשותי, ולכבודך, אמן נפלא! גם לכבוש שפת קדשנו המסלאה והנהלאה רוח השיר דבר בי היום ומלתו על לשוני. ובתוכם גם אני אוהבך בכל לב ונפש ומכבדך כערכך הרם ישכר בערוש גאלדבלאטט לכבוד ידידי וידיד כל המשכילים, פארם ומחמדם, יקר מאלף ובר לבב, רב הסופרים ואביר כל דוברי צחות כבוד מ' קלמן שולמאן נ"י. …. מטרדותי הרבות אשר סביב שתו עלי, חלצתי נפשי רגעים מעטים לשורר אליך את השירה הזאת קראתיה בשם דברי אמונים, באמון לבי ובאהבתי הנאמנה אותך ואת פלאי מפעליך, הנני מגיש אותה אליך, ואם דלה וקלה היא, לא אבוש לשלחה לאיש בר לבב וסופר מהיר מאד כמוך, כי ידעתי גם ידעתי כי מנחת רש אך באמונת לבב, תיקר בעיני איש אמונים מפנינים ומפז רב – ומי יודע אולי תמצא שירתי חן בעיניך יתר הרבה גם מאשר אקוה, עד אשר תתן מקום גם לה בראש העתקתך מסתרי פאריז בין אבני נזר – שירות משוררים – המתנוססות שמה, ואז אחלה פניך כי בשם דברי אמונים תקרא שירתי ולא יקרא שמי עליה מפורש – 3. ויהי נעם ה' עליך, סופר מהיר! ומעשי ידיך יכונן, והיית מופת לרבים בספריך היקרים אשר יצאו ואשר יצאו עוד לאור. דברי אמונים מי לא יפאר את הסופר המפאר אייזען סי בכבוד? ממזרח איירופא עד מערבה מהלל שמו בפי כל מושכים בעט סופר, כי לו זרוע עם גבורה בחכמת סופרים מאין כמוהו. כרופא אמן אשר ידיו רב לו לנתח גוית אדם לנתחיה ולהתבונן הליכות עורקיה, עצביה וגידיה, ותעלומת בדי עורה וכל יצוריה;כן שכל הסופר המשכיל הזה את ידיו לנתח את נפש האדם ולהתבונן על כל סתרי הליכותיה, לקצבי חביון עזה, בעזוז רוח בינתו העמיק רדת, ובחקר תהום פליאותיה ברחבה יתהלך, בנבכי חליפות תכונותיה צלל בחכמתו הרבה, ויאסוף בחפניו רבבות כחות ועצמותיה. ובהכשר דעת זאת ירכב על כרוב רעיוניו ויעוף, ירא על כנפי רוח דמיונו העז תחת כל השמים, ויברא חדשות ונצורות לא שזפתן עין ראי עד כה. ידו יסדה ארץ חדשה, וימינו טפחה שמים חדשים, וברוחו הכביר יקרא מתהו אלפי בני אדם גם בני איש, שונים בצלמם, בתבניתם, בהלך נפשם, ברגשי לבבם ובפעל כפיהם;ואת יצורי כפיו אלה, יערום במערכה מול מערכה. רודפי צדק וישרים בלבותם, מול רודפי רשע ומטים עקלקלותם גבר במסלתו ילך, לא ישנו את תפקידם ולא יטו מלא שערה מארחות דרכם. ואף כי המחבר הזה לא כראשון הנהו אשר יברא ברוח דמיונו יצורים כאלה, כי רבבות סופרים חדשים גם ישנים מכל גויי הארץ הלכו במסלה זו; בכל זאת יתר שאת להמחבר הזה עליהם ויתר עז, כי הם כרבם כן שגו ברואה והוציאו משפט מעקל לבלתי חסר את הצדיקים – יצורי דמיונם – אף מעט מאלהים בצדקות ועז, לבלתי תת להחטאים בנפשותם גם מעט יתרון על פריצי בני שחץ ומלאכי שחת ברע מעלליהם, וכל יודע רוח בני האדם כחשם בפניהם יענה כי אנשים כאלה לא יצאו לפעלם תחת השמש. אך הסופר הנאמן הזה יט קו בינים על יושבי קצות אלה כיד חכמת הנפש הטובה עליו: בטהר לב נבר, יראנו גם בהרות כהות – כי מה בהיר משמש וחשך ישופנו, אף כי לבות בני האדם! – ובחשכת לב חשכים, יחזה לנו גם שביב יה – ככידודי אש –. במועצות ודעת ישוה נגדנו את הרשעה עם כל צבא חליפותיה ומסבות תחבולותיה בתבל: פעם יסתירנה בסתר המדרגה, יצפיננה במערות פריצים ומחלות עפר, שם תחבק אשפתות, תתגולל בגללי שפלותה, ובבגדים צואים שם היא מתעלפת, ופעם ילבישנה שני עם עדנים יעלה עדי זהב על לבושה, וכל אשר תשאל עינה לא יאציל ממנה. פעם יפשיטנה עורמה, יציגנה כיום גיחה מרחם שאול להבת רצח באישון בת עינה מתלקחת, חזיזי זעם בזרוע עזה ואשפה הרת חצי מות עליה תרנה לירות במו אפל לישרי לב, ופעם יעטנה מעיל צדקה, ילביש אותה אדרת שער פניה – ובהתחפשה חפש מחפש, רבים מבני ההמון זנים אחריה, יעריצוה יקדישוה, ישימו קטורה באפה, ויעלו כליל על מזבחה; אך פתע לפתאם יפשיט את מעילה, יעביר אדרתה מעליה, ובלע פני הלוט הלוט על פניה, וראו כל מקדשיה כי קדשה ולא קדושה היא, בת שאול מתחת, ויד אל כס יה בעברת זדונה היא שולחת –. ובהגלות נגלות נבלותה מאהביה ומקדישיה, יסגו אחור בבושת פנים, ויברחו מפני טמאת השם הזאת, וישובו וישחרו את הצדקה ההולכת קדרנית כל היום בלחץ הרשעה אויבתה, יקימוה מעפר שממותיה, כסא כבוד ינחילוה, אפים ארץ ישתחוו לה, ומנהמת לבם יקראו: "לכי את מלכי עלינו! כי לך יאתה".. אך למה זה אכבירה במלים לספר תהלות הסופר המהלל הזה? הלא כל קוראי ספריו הרבים והעצומים, ישתוממו מאד על תועפות רום עשתונותיו, שיא דמיונו, על מעוף רוח מליצתו, ועל עמק מחשבותיו בגיא חזיון ובכל נתיבות פליאות חכמת סופרים – ואנכי אשר נדרתי לשפת עבר לשגות באהבתה כל ימי צבאי, כראותי את המחברת הנפלאה מסתרי פאריז מעשה ידי הסופר הנעלה הזה, אשר נעתקה מלשון צרפת – מקבת בור נקרה – לכל הלשונות המתהלכות באפסי איירופא;קנא קנאתי לשפתנו הנוה והמענגה אם כל הלשונות בארץ, ואקרב אל העבודה הקשה להעתיק את המסתרים גם אליה. וראשית מגמתי הלא היא להוכיח לילדי בני עמנו העוזבים ארחות שפתנו העבריה ומתרפקים רק על הלשונות המתהלכות בארץ באמרם: "מה נעשה לשפת עבר ביום שידבר בה? התחת אלהים אנחנו לפחת נשמת חיים בעצמותיה היבשות? ומי זה ידובב שפתי השפה הישנה הזאת הישנה זה כאלפים שנה?". כי בהעתקתי זאת אבטח כי אשים לאל מלתם, בראותם כי המחברת הנפלאה מסתרי פאריז אשר יסודה בלשון צרפת, לשון חיה, צחה ונעימה במאד מאד, ומחברה איש חכם הרזים הפליא עצה להביע נאמים חדשים ונפלאים, הגדיל מלאכתו לבטא אמר ודברים לא היו עוד לעולמים, וישכל את שפתיו לברוא ניבי שפתים חדשים;המחברת הזאת נעתקה לשפת עבר צחה וברורה ועמד טעמה בה וריחה לא נמר! אות הוא כי שפתנו עוד אתנו, עוד היא בחיים חיתה למחזיקים בה, ויש עוד לאל ידה להתחרות גם את הלשונות המתנוססות כאבני נזר בארץ החיים, ועוד לה יתר שאת עליהן בקצר מליה, בנעם צלצל ניבה ומתק מוצא אמריה, ויתר עז לה על כלהן בעזוז להט מדברותיה, וברעם גבורות מבטאיה. רוחה רוח אל אלים וקולה קול שדי בדברו –. עתה אטיף לך, קורא יקר, דברים מעטים על תולדות המחבר הנעלה אייזען סי, ועל מחברתו הנפלאה מסתרי פאריז אשר אנכי אותה לפניך בהעתקה עבריה: אייזען סי נולד בשנת 1804 לספירת הנוצרים בעשירי לחדש דעצעמבער בקרית מלך רב פאריז. היו אנשי שם, רופאים גדולים חקרי לב אשר הרחיבו את גבולות חכמת הרפואה בספריהם המהללים, גם היו עשירי עם ונדיבי רוח ונודעים למשגב בכל גלילות פרופינצע. אבי המחבר היה רע אהוב לכל חכמי בני דורו, גם הקם על להיות רופא בחצר מלך צרפת אחרי שוב בני בורבאן לארצם. מעשה אבות ירש גם הבן החכם סי וילמד גם הוא חכמת הרפואה ויצליח גם עשה פרי, וכהתימו ימי למודו היה רופא פצעים (כירורג) לאנשי צבא צרפת בהצותם את ספרד בשנת ועיניו ראו גבורת הצרפתים בהרעישם את חומות קאדיקס, ובלכדם את טרוקאדורא ואת טראפיא. בשנה החליף סי את מצבו וילך לנוע על חיל צרפת העוברים ארחות ימים בצי אדיר לבוא אל הארץ החדשה, ויעבור אתם בהודו מערבית, בנבכי ים התיכון ובארץ היד הגדולה אשר עשו בני עמו במלחמת הים הנודעת לתהלה בשם "מלחמת נאוארין", אשר שברו אז – בשנת 1828 – את על הישמעאלים מעל צואר בני היונים. בשובו צרפתה אחרי אשר מלא את משאלות לבבו לעבור ארצות רחוקות ולחקור תכונות עמים שונים והליכותיהם, ומנהגי איי ים רחוקים ותהלוכותיהם, אשר זאת היתה מטרת נסיעתו;ויארח לחברה עם מרום בני פאריז, ויט לבו ללמד ידו בחכמת הציור, ויהי ציר גדול, ורעו גובין היה מורו ומלמדו בדבר הזה. בעת ההיא חשף הסופר האמעריקאני קאפער את זרוע עזו בחכמת סופרים, ויכתוב ספרים רבים ונפלאים ויברא ברוח דמיונו הכביר חדשות ונצורות אשר לא שערום עוד כל חוברי תחת השמש. וכאשר יצאנו לפני שנים אחדות בעקבי בעל המחברת וואפערליי, אל סבכי יערי שאטלאנד רבץ עובדי האליל ואת אשר לא פללנו ראינו והשתוממנו למראה עינינו;כן נצא כעת בעקבות קאפער האמעריקאני אל יערי מבוא השמש מקלט מרצחים הנלחמים שם במלחמת תנופה כל הימים, או נעבור אחריו ארחות הים ועיניו תראינה שם פראי אדם השולחים בכל עולתה ידיהם, שודדי ים הסוככים בגבורת ימינם על נפשם חרף שואפים, ומדברים בשפה עמוקה המלאה ויהי היום וידבר אחד מרעי סי באזניו לאמר: "הלא ידעת איך הפליא קאפר לעשות בספרו לנו ספורי ים המושכים לבות כל שומעיהם אחריהם, נס נא כחך גם אתה, אולי תוכל להעניקנו שפע ספורי ימים כהסופר הגדול ההוא – ". הדברים האלה הכו בלב סי שרש, וינח את עט הצירים ואת הששר אשר שגה באהבתם תמיד, ויחליפם בעט סופר ובדיו וגליון, וינס את כחו ויכתוב את מחברתו הראשונה הנקובה בשם "קערנוק שודד הים". ויהי אך ראה ראו חכמי לב את המחברת הזאת ויהללוה בשערים, את מחברה הנחילו כבוד והדר. הקטורה הזאת אשר שמו החכמים באפו, הרהיבה בנפשו תשוקה נמרצה להוסיף עוד עשות ספרים כאלה, ויוציא לאור את ספרו המכנה בשם פליק ופלוק, ואחריו את סופר אטא-גולל, סלמנדרה, ומגדל הצופה אשר אשר בקואטווען. נוראים הם הספרים האלה במתכנתם! רעיוני המחבר כאש להבה בתוכם מתלקחת, ורוח דמיונו כנחל גפרית בערה בם, פחדי מות, מחתת שחת וכל צלמי צלמות יציב בעל הדמיון הנערץ הזה נכח עינינו, ועפעפינו יישרו את הרשע כונן לרצח כסאו, ירוע בשבט רעם את הצדק, בצואר עתק בו יתעבר, אל שדי בעזות מצח יתגבר, כל הולכי תם בזדונו ירצח, ויד רמה גם על כס יה ואבדון אשר יציג המשורר המרומם דאנטי האיטאלקי נגד פנינו במחברת התפת, לא יתנו כה חתיתם יפיצו כה פלצות כהחזות הקשה אשר נחזה במחברת סלמנדרה בשבור האניה בלב ימים –. אפס כי אנשי מדות 5רעמו פנים על הספרים האלה, ואת מחברם הכו בשבט הבקורת, באמרם: "מי בקש זאת מידו להוציא מאוצר "דמיונו רוח סעה וסער "להרעידנו בחזיונות מבהילי רוח כל בשר איש ומרגיזי נפש כל אדם? – בכל ספריו וספוריו "לא יהל האור הזרוע לצדיק, ושמחת ישרי לב לא תתערב בתוכם, ורק שביב אש רשעים כי "יגה יראנו המחבר הזה, ורננות עריצים ופריצים ישמיענו שם, גם שד משדי כי יאתה "לשודד ענוי ארץ יחזה לנו הסופר הנורא הזה, ותלאות נוראות כי תשתרגנה תעלינה על "צואר מישרי גערת חכמים זאת, תחת במבין וחכם לבב כהמחבר הנעלה הזה, ויאחז דרך סלולה, ויכתוב את מסתרי פאריז ויגלם בשנת 1842. אין ערוך אל הספר היקר והנכבד הזה! כסופות בנגב כן רוח המחבר בתוכו, וכרעם מתחולל כן ירעיד את רוחנו בקרבנו, גם יפליא אותנו הפלא ופלא על הליכות בני האדם אשר יברא ברוח דמיונו בעולם הקטן הזה. בספר הזה נראה עין בעין את אחרית רשעים! פלצות נצחת תאחזנו בראותנו איך יזרה על ראש עול גפרית וזפת בערה, איך יבעתוהו צר ומצוקה וכל חבלי שאול עם צירי המות! ושמחת עולם תתנוסס במשכיות לבבנו בראותנו איך צדיק מצרה יחלץ, איך יצא מחשך לאור באור החיים בנעם ה' ולהתענג על שדי! – רגע תתחפש הרשעה בבגדי צדק, תתקדש מטומאתה לעיני רואים ובמסתרים תמעל מעל וכרגע תגלה ערותה גם תראה חרפתה – הבגד בגד רגע, וכרגע יבגדו בו – השודד שודד, ופתאם יבוא אידו ויושד גם הוא. סוף דבר כי המחבר יציג לפנינו את דרך החיים והצדק, ואת דרך המות והרשע, את התפתה עם כל בלהותיו, ואת עדן גן ה' עם כל מנעמיו ונעמו – וכל אלה בחזיונות נמרצים ומראות חזקות, עד כי תחרד נפשנו לגשת אל דרך חטאים, ובכל אות נפש נתמוך אשורינו במעגלי צדק ומסלות ישרים – כי אחרית רשעים נכרתה, ואוהבי ה' כצאת השמש בגבורתה! –. אך למה זה אפאר לפני גלוי עינים, את יפעת השמש בצהרים? הלא כל קורא את דברי הספר הזה, מחזה יקר מכל יקר יחזה, ויענה ויאמר בצהלה וגילה: כי לו נאוה תהלה! –. מתנגד חלש, שאין בו לא דעת ולא כח, אינו משים אליו לב כלל, והוא אומר עליו: "שבקיה לרויא דממילא נפל". לא כן אם המתנגד הוא בעל-כח ואיש אלים, אז ישתדל הצד שכנגדו להכניעהו בכל שעה שיחשוב אותה לשעת-הכושר. כן אינה דומה מלחמה למלחמה: אם יבוא אחד להלחם עם השועל אז לא יקהיל עליו קהלות ולא ירבה את צבא עוזריו, אך הבא עם הארי או עם הדוב, הרי הוא מרבה לו חברים וישתדל להקיף את אויבו מכל צד על-ידי עוזרים רבים. מתוך שלא תמיד יוכל האדם לדעת את ערך כחותיו בטרם נאבק עם אחרים, הנה בכל עת יוכל האדם להבין עד כמה גדול כחו, אם ישית לב למספר משנאיו, אשר נקבצו עליו להלחם בו. אם "שונאי-ציון" ומטיפי ההתבוללות לא יניחו שום שעת-הכושר להלחם עם "חובבי-ציון" ובעלי-ברית "הצפירה" ואיזו יהודים מסופרי מכתבי-העת הכוללים לא יניחו את ידם מלהלחם עם הלאומיים וכל הנושאים את נפשם ליסוד מושבות בארץ-ישראל – אות לטובה הוא כי רב כח הלאומיים, עד שמשנאיהם פן חלילה תגבר ידם, ואלילי האסימילאציה, אשר הם נכונים להקריב על מזבחם את ישראל כלו ועתידותיו, – כעשן יכלו. או האם יעריכו דברים אל "הצפירה", למרות רגש החמלה המלא לב כל איש ישראל? הן רגש צער בעלי-חיים ימלא את לבנו, בראותנו את "הצפירה" מתהפכת מצד אל צד, להסביר פנים גם לחובבי-ציון, גם למתנגדיהם, לומר בגלוי: "אטו כולי עלמא (!) לאו חובבי-ציון נינהו" (כמה?) ולחתור בחשאי חתירות תחת מעשי ישוב ארץ-ישראל. יודעים הם חובבי-ציון להוקיר את ערך מתנגדיהם, אם בתום לבם ובגלוי הנם מתנגדים לדעתם, ואומרים ברור: "אין אנו חובבי-ציון ואין לנו עסק בה", ויודעים הם לערוך גם מכתב-עתי המסביר פנים לכאן ולכאן, מאין כח בלבבו להגיד ברור את שיטתו, מפני שאינו מכתב-עתי אלא חנות… אין אני מכחיש, שבשבוע האחרון הביאתני "הצפירה" במבוכה, אבל לשמחת לבי אין ההפסד גדול אם גם לא יצאתי מן המבוכה ההיא. מעשה שהיה כך היה: בנומר 48 קראתי בשאלות ותשובות הרידאקציה תשובה כזו: "לה' ק"מ וכו' אם מאספת קאטאביטץ יבוא הגואל ייתי ולא אחמיניה", אשר מזה נראה שאיזה ק"מ שאל את "הצפירה", אם אסיפת קאטוביץ היא אתחלתא דגאולה, עד שבעוד מ"ה יום יבוא המשיח המקווה (עי' אבקת רוכל) או לא? ועל זה ענתה "הצפירה" מה שענתה. בקראי את התשובה הזאת באתי במבוכה ונולדה שאלה גדולה בלבי: מי חכם יותר, השואל או המשיב? אך אם גם השאלה הזאת עוד לא נפתרה אצלי עד היום אין בכך כלום, כי לענין ישוב ארץ-ישראל אין בזה שום נפקא מינה. למעלה אמרתי, כי יודעים חובבי-ציון להוקיר גם את ערך מתנגדיהם, אשר בגלוי יאמרו כי אין להם עוד עסק בציון. מתנגד כזה הוא הד"ר המפורסם אהרן או אדאלף יעלינעק. ה"וואסחאד" השבועי מביא דברי הד"ר הזה ממכתב-עתי "נייצייט", שבו הוא מתוכח עם מכתבי-העת הלאומים "המגיד", "המליץ" ו"הצפירה" (האחרונה פרשה בלי ספק ובכתה, מפני שנחשדה במה שאין בה, בהדי הוצא לקי כרבא!) ואלה דבריו בקצור: "מה הם רוצים הסופרים העברים בהתנפלם על ה"אסימילאציה"? הנה בדמיונם מעופפת איזו "לאומית ישראל" שהם חפצים להשיבה לתחיה. אך האין זה דמיון? אין לאומית לישראל! המון אנשים מפוזרים ומפורדים בכל ארצות תבל, מדברים בכל לשון שבעולם, שאין להם ארץ ושאינם גוף העומד ברשות עצמו בעניני הפוליטיקה – המון אנשים כאלה אין להם היסודות הנחשבים לחלקי הלאומית ותנאיה. היהודים הם גזע עם אחד, שומרי דת אחת, בעלי היסטוריה אחת ותקוות דתיות רמות ונשגבות אחדות על העתיד, אך בשום אופן אינם מתאחדים בעבותות הלאומית. רשות להתלמידים להתפאר בכבוד החשמונאים ולכבדם כלוחמים בעד האמונה, בעד חופש הדת והחופש המדיני, אך שחוק הוא להשתמש לרעה בכבוד הגבורים ההם ולהטיף קריאת מלחמה לכבוש את ציון ולפרוק את עול תוגרמה". ה"וואסחאד", אחד המתנגדים הגדולים לישוב ארץ-שיראל, בחר בלי ספק את החצים היותר שנונים והטענות היותר חזקות שבדברי ה' יעלינעק. אך אם אין להד"ר יעלינעק טענות יותר חזקות ממה שהביא ה"וואסחאד", הנה כבוד הד"ר יעלינעק במקומו מונח, אך דבריו אין להם שחר. האסימילאציה, אהובת-נפש הד"ר יעלינעק, לא הביאה שום טובה לישראל, אך רעה כפולה ומכופלת. אחרי שנפריד למודי החכמות והמדעים מן האסימילאציה, שהרי החכמות היו מצויות בבני-ישראל גם בימי-הבינים, בשעה שהאסימילאציה לא עלתה עוד על לב איש – יודע כל איש, שהאסימילאציה, שפירושה הפשוט היא ההתדמות לבני יפת, הביאה לנו אך דברים מזיקים ומגונים. אבוד עצמו לדעת, החזקת סוכנות שונות, מחלות מגונות, אחד בפה ואחד בלב, התהדרות חיצונית, לוקסוס, אינדיפירינטיזם, שחוק הקארטי, הביליארד וכו', כל אלה הם פרי האסימילאציה, ומה הטוב אשר הביאה לנו? מלבד איזו ענינים שיסודם ביופי ובחיצוניות, ששכר כלם יוצא בהפסד דבר אחד מכל החסרונות שחשבתי למעלה, לא ימצא הד"ר יעלינעק בשום אופן. ומה הם תנאי הלאומית החסרים לישראל? הלא הם כלם תנאים עוברים, מקריים, שאפשר להשלימם, ועליהם דנים להתקבץ במקום אחד ולדבר בשפה אחת; אלה אשר המירו ארץ-ישראל ושפתה בארץ בבל ושפתה, ארץ בבל ושפתה בארץ יהודה ושפתה, ארץ יהודה ושפתה בארץ רומי ושפתה, ארץ רומי ושפתה בארצות צרפת, אשכנז, אנגליה, פולין ורוסיה ושפתן, ימירו עוד פעם אחת את ארצותיהם ושפתם בארץ מיוחדת ושפה מיוחדת. היהודים אין להם חופש מדיני, אך האם הטשיכים יש להם חופש מדיני? ובכל זאת הטשיכים הנם לאום. אילו היו בעולם עוד אומות שונות כבני-ישראל, היינו בני עם אחד, בעלי דת אחת והיסטוירה אך מפוזרים ומפורדים בארצות רבות ומדברים בשפות רבות, והיה מוסכם בסוד כל החכמים לחשוב את האומות ההן לחסרי לאומית, – כי אז היה הד"ר יעלינעק צודק במשפטו. אך עם ישראל הוא עם שאין דומה לו בהיסטוריה; המון אנשים שאין להם לאומית הם אנשים שאינם גם יוצאי חלצי עם אחד, כבני השווייץ ואוסטריה, אך בני עם אחד בעלי דת אחת והיסטוריה אחת, שהם עם זה מפוזרים ומדברים בשפות שונות, אין בעולם מלבד בני-ישראל. אם כן בני-ישראל יוצאים מכלל עמי ההיסטוריה, וכל היוצא מן הכלל אי-אפשר לכנותו בשם מיוחד על-פי כללים ידועים. בני-ישראל עתה אינם לאום בריא, ואי-אפשר לומר גם כן שאינם לאום, אך הם לאום חולה, אך לכל חולה יש זכות וצדקה לבקש לו מרפא לבלי יהיה חולה… וכל האומר שעם ישראל, בשביל שהוא עתה חולה, חייב להשאר במצב זה לעולם ואין לו צדקה לבקש תרופה למכתו, אומר על עמו שאין לו מוח בקדקדו. הד"ר עילינעק דוגל בשם הדת; אך היודע הד"ר, כי בדור הזה, שרבו בו קטני אמנה, באין לאומית אין דת לישראל? אם בשם הדת אין הד"ר יעלינעק מכוון אל המצוות שבין האדם לחברו, שהם חלק כל בני הדתות השונות, ולא רק דת ישראל, אז הלא יודע הוא את מספר צדיקי עירו, שומרי דת משה, כמה הם!… ואם בעיניו הדת היא המנגינות והדרשות שבהיכלי התפלה – אז, אם לא יאבה להונות את עצמו, עליו להודות בפומבי כי אין דת לישראל! בדור הזה, שרפה בו כח האמונה, אך הלאומית יכולה להיות יסוד נאמן להדת והכח המעמיד אותה. קטני-האמנה צריכים לחשוב את הדת לפרי רוח לאומם מימי קדם, ואם רוח לאומם ייקר להם, הנה בהכרח ייקר להם גם פריו. יעלינעק מדבר על ההיסטוריה. אנכי איני יכול להבין היסטוריה בלא ממלכה או בלא לאום, אך לבני איזו דת יש היסטוריה דתית, היינו קורות התפתחות דת פלונית, אך היסטוריה כזו אינה אלא חלק יחידים, ככהני הדת וכיוצא בזה, ולא חלק העם כלו. אבל אין היסטוריה לבני איזו דת, והלוטירנים, למשל, באמריקה, אין להם עתה שום עסק בזה שנרדפו לוטיראנים אחרים במאות שעברו בצרפת, ובכלל אין בעולם היסטוריה של הקאטולים, היסטוריה של הלוטיראנים או הפראווסלאווים. אם הד"ר יעלינעק אינו מודה בלאומית ישראל, הנה הוא צריך לכחש גם בהיסטוריה שלו. אך דברי הד"ר יעלינעק האחרונים נוראים מאד, עד שאיני מאמין בשום אופן שיצאו מעטו. הדברים האחרונים ההם מדברים על אדות "כבישת ציון ופריקת עול תוגרמה", ואיני יכול להאמין שידבר הד"ר יעלינעק בסגנונם של השומרונים צרי יהודה ובנימין בימי זרובבל… זרובבל יצא עם אחיו העניים לעבוד את שדות אדמת הקדש, לאכול מפרים ולשבוע מטובם, והשומרונים כתבו שטנה לאמר: "די יהודיא די סליקו וגו' אתו לירושלם קריתא מרדתא וגו' כעין ידיע להוא למלכא, די הן קריתא דך תתבנא וגו' מנדה בלו והלך לא ינתנון ואפתום מלכים תהנזק" (עזרא ד' י"ב י"ג). עד כמה באמת עלתה על לב ישראל מחשבת מרד נראה מזה, שבמשך יותר משתי מאות שנים אחרי כן עבדו באמונה את מלכי פרס, ואילו לא קם המשוגע אנטיוכוס אפיפאנוס להעבירם על דתם, לא היו מרימים יד במלך כלל. בני-ישראל עתה, אשר נלאה רוחם לשאת את האסימילאציה, שאינו נקל לחיות בלתה באירופה, ושהיא מכלה את ישראל מנפש ועד בשר, ואשר אין כח עוד בגופם לשאת את כל הצרות והמחסור נושאים עיניהם לארץ-הקדש למצוא מחיה לביתם ולעולליהם ושארית לרוח שיראל – והנה ה"נייצייט" אומר, שהם חפצים לכבוש את ציון ולפרוק את עול מלכות תוגרמה! היש דברים נתעבים כאלה?!… הד"ר יעלינעק, כמטיף לעדה גדולה היושב באחת מבירות אירופה, טוב לו בלי ספק מאד. אם היה הד"ר יעלינעק יודע בצערם של אחיו ובמה הם מתפרנסים; אם היה יודע את כל הגזרות המעיקות עליהם, את פחדם יומם ולילה מבלי להאמין ביום מחר; אם היה יודע את גודל עניות מיליוני בני-ישראל, שאין להם אפילו לחם צר ומים לחץ, ועם זה אינם יודעים ענף של פרנסה יכינו את בניהם, כי הענפים המותרים התמעטו עוד יותר מדאי והחזיקו עשרים אנשים בכנף נותן איזו מלאכה אחד, הפועלים רבו על דורשי הפעולה, והסוחרים על הקונים, והענפים הנותנים לחם – רמים ונשגבים מהם, לא יוכלו להשיגם; אם היה הד"ר יעלינעק יודע כל זאת, לא היה מתנגד לאוהבי ישראל החפצים להמציא מזון ועבודה לאובדים בענים, המוכשרים לעבודה, על-ידי עבודה כשרה והגונה ולא על-ידי פעדלעריי באמריקה, – אבל עוד היה משתדל בזה בכל כחו הגדול ובדבריו הנשמעים לאלפי בני-ישראל. מרובים צרכי עמנו וצרותיו, ואוי לנו, אם העומדים בראשו אינם יודעים אותם!… בעגלות המחלקה השלישית היה הדחק גדול, כרגיל בהימים שלפני החג, והנוסע אשר בא בתחנת ב. אל אחת העגלות המלאות האלה, עמד רגע קטן בפתח ועל פניו נכרו אותות מבוכה ואי-רצון. בידו האחת היתה קופסת-מגבעתו, בשנות – חבילה מאורכה, חבושה בשמיכת-צמר, ומאחוריו נראו פני סבל, עמוס שק מסע כבד וחבילה שניה, צרורה ברצועות עור. – הנה אדוני עצמו רואה – נשמע קול הסבל – העגלות כלן מלאות מפה לפה, אין רוח גם באחת מהן… אין ברירה, צריך למצוא מקום פה… ולמרות חצי-האופל אשר בעגלה, גם למרות המון החבילות השונות וגבות האנשים, אשר סככו בעד האור המעט, העיף הסבל עינו המנוסה בכל פנות העגלה וימצא מקום פנוי קצת על אחד הדפים העליונים. בתנועה רגילה הרים את שק-המסע ממעל לראשו ובמהירות דחק את משאו בין החבילות האחרות. ברגע אחד הונחה גם החבילה אשר בידו באחד המקומות. – פה ספסל לארבעה – פנה אל הנוסע – והיושבים רק שלשה… יואיל נא האדון לקחת לו מקום בזה. נכר היה הדבר, כי הנוסע איננו שמח ביותר על זאת, שיצטרך להדחק במקום צר כזה; אולם, באין ברירה, היה אנוס למלא אחר עצת הסבל… היושבים על הספסל מקודם נסו אמנם להשמיע מחאתם נגד השכן החדש, הבא להצר מקומם, בטענם את הטענה הרגילה: „עוד אחד החזיק כבר במקום וינח חפציו לעד על חזקתו"; אך הנוסע החדש לא שם לבו לזאת וישב על מקומו. – מארת אלהים היא – נאמו שפתיו חרש – בלילה העבר לא מצאתי מקום בעגלה להרדם מעט; וגם הלילה אשבע נדודים!… את אשר הרגיש הנוסע – רק מי אשר נסע בענוי הזה: לנסוע שני ימים ושני לילות במחלקה השלישית, מבלי מצוא יכלת להשתרע על הספסל אף מעט. בכל האברים מרגיש כובד נורא, הראש נוטה באפס כח הצידה וכל החושים נלאים וקהים עד מאד… המוח והדמיון כאלו מסתלקים מכל עבודה; רק רעיון אחד ממלא את כל הנפש, מרגש בכל החושים: מתי יבוא הקץ?… – עוד שבע שעות בעגלת הקיטור, אחרי כן… והנוסע הסיח את דעתו בחזקה ממה שיבוא אחרי כן: הרעיון, כמה עוד עליו להענות בעגלת-הסוסים, אחרי הגיעו עד התחנה האחרונה במסלת-הברזל, הרעיון הזה היה כבד לו מנשוא. בינתים מש המסע ממקומו, ואחרי מדחפות ושריקות אחדות במשך הרגעים הראשונים, החלה התנועה השוה והמדודה בלוית התנועה הזאת והקולות האלה, ההולכים ונמשכים בלי הפסק ובלי חליפות, השפיעו על הנוסעים נטיה לשינה: מאושרים אחדים מצאו להם גם מקום לשכוב מקופלים, הודות לשכניהם הטובים, אשר פנו להם חצי הספסל לרחבו; יתר הנוסעים, אשר לא זכו לרוחה כזאת, בקשו להם, לפחות, מסעד-מה מפנים, מאחור, או לצדדים ובמצב כזה נסו להרדם מעט… הנוסע החדש עשה גם הוא כמעשה האחרים: הוא סמך את זרועותיו על ברכיו וישען בראשו על כפות ידיו ויעצום את עיניו… עד מהרה תקפתהו חצי-תרדמה, חושיו כמעט שבתו כלה, והמעשים הנעשים מסביב לו חדלו להתרשם בו באופן ברור; אולם למרות כל אלה הרגיש היטב בתנועת המסע, הרץ במהירות הלאה הלאה, ואם כי היו כל אבריו כרעוצים ומדכאים, הרגיש בנפשו מעין עונג מיוחד: שם מאחריו, הרחק הרחק מזה נשאר הכל; לפניו: עיר מולדתו, ביתו אשתו ובניו. ובכל פעם אשר נעצר המסע באחת התחנות, היה הנוסע מתעורר ומונה ברעיונותיו מספר התחנות אשר עליו לעבור עוד: – לא הרבה עוד, עוד מעט, עוד רק אחת… מכונת הקיטור השמיעה כבר את שריקתה הממושכה לאות קרבת התחנה, והקונדוקטור לקח מיד הנוסע את כרטיסו. – יהי שם ה' מבורך! – קרא האחרון בקומו ממקום-מושבו ויתמתח, למען חלץ את עצמותיו הנדכאות. אחר כן נגש אל החלון וימח את הזיעה מעל הזכוכית ויבט אל חשכת הלילה. בתוך החשכה נראו פה ושם פנסים בעלי צבעים שונים, גם בבואות בלתי-ברורות של בנינים. המסע עצר יותר ויותר את תנועתו, ובהנדף האד המיותר, נשמע כעין משק רתיחה. אחרי רגע הרגשה דחיפה חזקה, כי נעתקה העגלה משביל-הפסים הקודים אל שביל חדש. התחנה ז., אשר קרב אליה המסע, לא היתה מהגדולות ביותר, והנוסע הזה היה היחידי, אשר עזב פה את המסע. בית-הנתיבות הצר והאפל היה שמם, ורק בפנה הקיצונה, סמוך לפתח, נראו אנשים אחדים, לבושים בגדי אכרים ושוטים תקועים להם באזוריהם. הנוסע קרב אל האנשים האלה, אך בחשכה לא יכול להכיר פניהם. – אה, רבי אהרן-שלום! – נשמע לאזנו פתאם קול מודע, ותמונה כהה כמו נעתקה מהקיר ותלך הלוך וקרוב אליו. – אלי'נקה?… קרא – הלא?… – האם לא הכירני עוד רבי אהרן-שלום?… שלום עליכם!… סוף סוף בא, ובני-ביתו כבר העידו בי עד עשר פעמים: ראה, אלי'נקה, הבא הפעם את אבינו!… – ומה שלומם? – קרא רבי גלויה – מתי ראית אותם? – חיימ'קה ושפר'לה היו בביתי כחצי שעה לפני נסעי הנה… והעגלון הוסיף להשיב על שאלות הנוסע בפרטות יתרה אשר העידה בו, כי חפץ הוא להשביע רצון את השואל. ובינתים נאספו חפצי הנוסע אל העגלה, אשר עמדה מאחורי בית-הנתיבות, והעגלון הראה לו עוד הפעם אותות-שרות, בנערו היטב את התבן למושב הנוסע וברפדו ממעל שמיכת-צמר עבה. – בשם ה', נהג! – פקד רבי אהרן-שלום, אחרי שהשתרע ברוחה בהעגלה ויתעטף היטב באדרתו. הוא לא טעם זה ימים רבים הרחבת-הנפש כזו, שהרגיש פתאם הפעם. הכבוד המיוחד, אשר נהג בו אלי'נקה העגלון, העיר בקרבו מחדש את ההכרה הנעימה, הכרת-ערך-עצמו בתור בעל בית חשוב ומכובד. – פה, ברוך-השם, הכל מכירים אותי, יודעים מי אני ומבינים את ערכי; לא כן שם… אולם במקום הזה הפסיק רבי אהרן-שלום את מחשבותיו… במלת „שם" היו אחוזים זכרונות פרטיים רבים, אשר לא נכסף כלל לעוררם הפעם, בהיותם עלולים רק לחבל את – פה אין איש יודע דבר – בא בלבו רעיון אחר, אשר היה לנוחם ומרגוע לנפשו – לו פשטה שמועה קלה שבקלות, כי עתה נכר היה זה מתוך דברי אלי'נקה ויחסו אליו… אכן אין איש יודע פה דבר! החלטתו זאת הרגיעתהו, כי הרגיש לאות גופנית כאחת וישאף יותר מכל למנוחה. הוא התעצל גם לחשוב מחשבות הרבה, ויתכנס כלו באדרתו ויעצום את עיניו. ברבע-השעה הראשון הפריעוהו טלטלות-העגלה החזקות, כי היתה הדרך במקום ההוא מקולקלה מאד; אולם עד מהרה אחזה העגלה דרך ישרה וסלולה, אשר נראתה כמרפדה בבוץ רך, והתנועה השוה והקצובה נסכה עליו תרדמה. בדמיונו הצטירו מחזות נעימים, מחזות הראיון הקרוב עם הנפשות האהובות המצפות גם הן לבואו בקוצר-רוח… רבי אהרן-שלום התעורר זה עתה משנתו, אך לא פקח עוד את עיניו. מעבר לחיץ-הקרשים, המבדיל בין חדר-המטות וחדר-האוכל, הגיעה לאזניו באותו רגע גניחה צרודה וממושכה. זה היה קול שעון-הקיר, המתעתד להשמיע את השעה, והוא התכון למנות את מספר הקולות. – שמונה! – החליט, אחרי חכותו רגע וקול חדש לא נשמע עוד – אכן אחרתי לישן היום! נחפז לקום וללבוש את בגדיו, וגם כאשר התעורר אחרי רגעים מעטים לקום, עשה את מעשהו במתינות, ונכר היה בו, כי מוחו עסוק באותה-שעה בענין אחר… המחשבה הראשונה, אשר התעוררה בקרבו ברגע הקיצו, היתה אותה המחשבה הנעימה, אשר היתה מתעוררת וחוזרת ומתעוררת בנפשו פעם בפעם בשלשת הימים האחרונים – המחשבה הנעימה, כי בעירו הוא, בביתו, בחוג בניו… נפשו לא שבעה עוד מנעם הרגש הזה, אשר נמנע ממנו במשך ימים רבים, ועל כן גם התענג עליו מאד ויעוררהו פעם בפעם. הענג הזה גדל עוד יותר, כאשר התבונן אל התנועה הזהירה, אשר מעבר לחיץ-הקרשים, בחדר הסמוך. – הם מדמים, כי הנני ישן עוד – חשב בלבו ובת-צחוק מלאה רצון חלפה על שפתיו – הם צועדים בזהירות, מדברים בלחש, כדי שלא להעירני. והרעיון הזה גרר אחריו רעיונות אחרים. רגע אחד חשב בגאות-הורים על יקר ערך בניו, העולים כלם על בני גילם; אחר נסבו מחשבותיו על כל אחד ואחד מהם בפרט. – מה גדלה שפר'לה, אל תשלוט בה עין רעה… בבואי לא הכרתיה כמעט… עוד מעט ועברה את אחותה הבכירה – זלטקה!… – וזלטקה אמנם בת-חיל היא!… הן לא כימים הראשונים הימים האלה: עתה דבר כזה טוב והגון מאד… הוא החל להעביר בזכרונו את הפרטים, אשר שמע מפי אשתו בדבר היחס שבין זלטקה בתם ובין שמואל-נתן בן אריה הסוחר בעורות. – בלעדי היחס הזה היה חתן כמוהו דורש, לפחות, שמונה מאות רובל, והאם לא הצלחה מיוחדת היא, עתה בארבע מאות? – ארבע מאות… ארבע מאות… – נשננה המספר הזה ברעיונו פעמים אחדות באופן מיכני ובלי דעת נפש נטו מחשבותיו לעבר אחר. באותו רגע העיב צל קודר את פניו, אשר היו צוהלים ומאירים זה מעט, ועל מצחו ממעל לגבות עיניו נגלו קמטים דקים ועמוקים. אלה הפרטים הבלתי נעימים, אשר התאמץ כל כך להסיח את דעתו מהם, התעוררו פתאם בזכרונו למרות חפצו, ולמרות חפצו נצבה לפניו השאלה המרגיזה: – אם עד כה לא נודע אמנם עוד הדבר, אך מי יערבהו להבא, כי לא יודע? – מה ישמח אז אריה הסוחר בעורות!… בעיניו הלא רע מאד המעשה, כי שמואל-נתן בנו נכון לקחת את זלטקה כמעט בלי נדה – האם לא ישיש, כי ימצא לו תואנה לבטל את הדבר?… ובדמיונו הוסיפו להצטיר עוד תוצאות מעציבות הרבה, העתידות לבוא בהודע הדבר ההוא, אשר הוא עמל כל כך להסתיר. הן גם אשתו ובניו אינם יודעים את האמת, כי בערמומיות ואמתלאות שונות עלה בידו להשלות את נפשם – האם לא יגדלו בשביל זאת – טעות מרה… טעות מרה… – דובבו שפתיו פעמים אחדות, ושחוק-רגז מר נראה עליהן. הוא זכר באותו הרגע את ההצעה, אשר הוצעה לפניו פעמים אחדות במכתבים, ומאז בואו – עוד פעמים הרבה בעל-פה. הם מתפלאים ואינם יכולים להבין, מדוע איננו מאשר גם הוא את העצה הטובה הזאת, לקחת את חיימ'קה אתו אל עיר-מגוריו?… יותר מכל מתרעם על המאון הזה חיימ'קה בעצמו. לו מלאו כבר שש עשרה שנה, כבר באה העת לדאוג לאחריתו, ודבר כזה אפשר רק בעיר גדולה. את כל זאת מבין גם הוא, מבין אולי עוד יותר מהם; אולם הם יודעים רק אחת, והוא יודע עוד אחרת. וזאת ה„אחרת" נקרה עתה בלי-חשך במוחו, הגדילה את קדרות-פניו והעמיקה את קמטי-מצחו. מצב-נפשו זה חלף רק אז, כאשר כלה ללבוש את בגדיו ויצא אל חדר-האוכל… שם על שלחן הארוך, (המכוסה במחצלת כפולה ועליה מפת-בד לבנה) רתח מיחם-נחשת ממורט, ועד יעלה מכד-חרש המלאה חלב רותח, ומתוך האד נשקפו לו פנים עליזים ושמחים, נשמעו ברכות-בקר, הערוכות אליו באהבה וחדוה, אחר – פטפוט ילדים עלז וצוהל, בלי כל דאגה ובלי כל רגז ועצב… עקת-הנפש הקודמת הוסרה כמו ביד-קוסם נעלמה, רגשות הרגז והדאגה נדפו ברגע אחד, ומקומם לקחה עוד הפעם הרחבת-הנפש של אב אוהב הנמצא בחוג בני-ביתו הנאהבים והנעימים. ה„מנין" השלישי והאחרון בבית-המדרש הלבן כבר השלים את התפלה. מספר המתפללים בכלל היה מעט מאד, אך המעטים האלה לא היו כנראה, טרודים יותר מדי בעסקים, כי כבר הגיעה סוף השעה האחת-עשרה, והם לא נחפזו בכל זאת לעזוב את בית-המדרש. פה ושם עמדו זוגות וחבורות של משוחחים, אך מעט מעט נסחפו הזוגות והחבורות הנפרדות על החבורה הגדולה האחת, אשר במרכזה היה רבי אהרן-שלום. הוא היה נחשב גם לפנים ב„חכמי העיר" ושיחותיו בבית-המדרש אחרי התפלה היו מושכות אליו תמיד קהל שם כשנתים ימים – גדל עוד ערך ספוריו ודבריו בעיני בני-עירו. פה היתה תאוה לדעת מה נעשה ב„עולם הגדול", תקוה לשמוע חדשות מלאות ענין – אלה מלא רבי אהרן-שלום באופן היותר טוב, בהיותו גם הוא, כנראה, מוצא עונג רב בזה, שעיני הכל נשואות אליו והכל מצאים לדבריו. השומעים נמשכו כל כך אחר שיחתו, עד שרבים מהם נלוו עמו גם בצאתו מבית-המדרש. לוית-הכבוד הזאת הרהיבה מאד את אהבת עצמו, ושבע גאון ועונג צעד לאטו בתוך חבורת שומעיו, אשר לווהו כמעט עד פתח ביתו. והרגשות האלה מלאו עוד את כל נפשו בצעדו על סף הבית; אולם מעוף עין אחד בפני היושבים בחדר-האוכל די היה להסיר פתאם מעליו את צהלת-רוחו, זעקת-נפש בלתי מוגבלת, כעין נבואת לב מרה, תקפתהו כלו… מלבד בני הבית, נמצאה בחדר גם חוה-גרונה, אחות אריה הסוחר בעורות. רבי אהרן-שלום לא הרגיש מעולם חבה יתרה להאשה נתעבות – וכל זאת בחסידות של בהתחפשות מגונה, כאלו היא עצמה מסתלקת מ„לשון רעה", ועל כן היא באה רק לגלות צערה על מה שאחרים – „לא תיבש לשונם" – מדברים כזאת וכזאת… את מנהגה זה ידע רבי אהרן-שלום היטב, ובהתבוננו הפעם, כי בבואו החרישה פתאום ותתכוץ כלה בהעמידה פנים של יראת שמים, כאלו היא קובלת על „רעת בני אדם הרבה" – בהתבוננו אל זאת לא היה כל ספק בעיניו, כי „הנחש הארסי" הזה כבר הספיק לשלוח את רעלו… באותו הרגע נמשכו עיניו אל פני אשתו ובניו. הם ישבו מחרישים, נבוכים ומדוכאים מאד, ולו נדמה, כאלו הם נמנעים בכונה מהבט ישר אל פניו… הוא מאן עוד להאמין, כי אמנם בא הדבר, אשר ירא מפניו כל כך, וינס להשלות את נפשו בתקוה, כי חוה-גרונה איננה יודעת, איננה יכולה לדעת דבר כזה; אולם התקוה הרפה הזאת חלפה מהרה, כמעט עזבה חוה-גרונה את הבית והוא נשאר לבדו עם אשתו ובניו. רבי אהרן-שלום לא הרגיש בעצמו, איך עבר את הרחוב, אשר שם ביתו, את רחוב את ככר המרעה ואת כל הגדר של בית-הקברות. הוא עזב את ביתו, כי לא יכול לשבת שם, לא יכול נשא את כל הנעשה לעיניו… למען השלות את נפש בני ביתו – למרות כל אלה הרגיש היטב, כי פליאות רבות נשארות בהכרח בלתי מתורצות, ואם גם הפליאות האלה לא עוררו עד כה חשד ביותר, בכל זאת מספיקות הן עתה לאשר בכל תוקף את השמועה החדשה… הוא לא נסה גם להתכחש, אך מראה היאוש הקודר הזה כבד לו מנשוא. שם אחרי הקיר היתה זלטקה מוטלת על מטתה, חובשת פניה בכר ובוכה, ליד השלחן היו חיימ'קה ושפר'לה יושבים נדהמים ומשפילים מבטיהם לארץ, כאלו הם אשמים בכל הנעשה, ושם היתה אשתו נודדת כצל, מכוצה ומדכאה, כלה כתוכחה בלי דברים… הוא לא נתן לעצמו חשבון ברור על זאת, אך בצאתו מביתו לא פנה לעבר מרכז העיר, כי אם כונן צעדיו בלי כונה מיוחדת, אל העבר האחר. מחשבות ברורות ומסוימות לא היו במוחו, הוא הרגיש רק עקה נוראה ודכדוך-נפש גמור. מעבר לבית-הקברות היו בורות של חול וחמר, רבם כעין כוכים מארכים ומקורים מלמעלה. הוא נעצר מבלי משים ויתבונן אל הבורות האלה, ומבלי משים עלה על לבו זכר עזריאל הקברן, אשר היה מוביל גם חול וחמר לבני העיר, ובאחד הימים, לפני שלש שנים, ירד לחפור עפר באחד הכוכים האלה, וגוש-אדמה גדול נעתק מלמעלה ויכס עליו… הוא הזדעזע פתאם. כברק חלפהו דמיון ברור: לו נקבר הוא עצמו תחת גוש-אדמה כזה… אולם רק רגע ארך הדמיון הזה; ברגע השני כבר שבו מחשבותיו עוד הפעם אל עזריאל הקברן. – הכל בשביל הפרנסה – חשב, ותוגה חרישית מלאה את נפשו – בשביל הפרנסה… בשביל הפרנסה… הוא שנה וחזר ושנה את המלים האלה פעמים רבות בלי הכרה ברורה. הן פעלו עליו באופן מוזר, כאלו המתיקו במדה ידועה איזו מרירות טמירה או הרגיעו איזה כאב פנימי עמוק… הוא לא הרגיש כלל בזאת, איך נעתקו מחשבותיו מעט מעט מעזריאל הקברן ותעברנה אל עצמו. בהמחשבות האלה התערבו זכרונות שונים, אשר לא היו אחוזים כלל זה בזה בסדר הזמנים או משתלשלים זה מזה בקשר הגיוני; הם היו מקוטעים ברובם, מקדמים ומאוחרים ומעורבים יחדו בלי כל סדר וערך. פה חלפו פרטים, אשר היו לפני ימים ושבועות אחדים, לפני שנים אחדות ולפני עשרות שנים, פרטים הנשכחים למחצה ופרטים המרגשים עוד היטב בכל תקף רשמיהם… ופרט אחד מאלה עולה בזכרונו ומתיצב לפניו בבהירות יתרה. נדמה לו כאלו עתה, באותה השעה עצמה היה הדבר… נדמה לו, כאלו הוא רואה עתה את הרחוב ההומה, את בתי-האבן הגבוהים ואת החניות ובתי-המסחר המלאים עושר ושאון חיים עליזים – את כל הכבודה ההיא, אשר הבליטה עוד יותר את עני עצמו ומחסורו הנורא, בהיותו נודד חצי רעב ומשולל תקוה ברחובות העיר הנכריה… והנה הזקן ההוא הולך לעמתו, ופניו מפיקים נדיבות וחמלה, והוא מביט אליו בתחנונים… הוא הזדעזע וידו הונפה בלי רצון לעבר פניו, כאלו אמר להבריח מעליהם זבוב טורד. … אז פשט ידו בפעם הראשונה; הנסיון הראשון נעשה מאונס, ברגע יאוש מר. בקולו נשמעו דמעות, ידו רעדה, ראשו בער וגופו התפלץ כאחוז-קדחת. – אבל אחרי כן… בעת הראשונה, לפחות, לא השתמש בערמה, כי לא היה לו צורך להתחפש: מראהו היה מעורר חמלה למדי גם בלי זאת. רק מעט מעט, במדה שהסכין עם מצבו החדש, בה במדה הרגיש יותר ויותר הצורך להתחפש, להתראות כבלתי רגיל, כאיש שלא נסה מעודו בזאת; אף כי באמת כבר היה רגיל ומנוסה באומנותו, וכמעט חדל מהרגיש בנולותה וכעורה, רק דאגה אחת היתה מרגזת אותו… הוא לחץ פתאם את ראשו בשתי ידיו. כל מרירות הזכרונות הקודמים היתה כאין לעומת היאוש הנורא, אשר תקפהו באותו רגע לזכר ההוה… הוא לא יכול גם להתנחם בתקוה, כי השמועה הרעה לא תעבור מגבול ביתו והלאה; הוא היה בטוח, כי עוד באותו הבקר תפיץ חוה-גרונה את השמועה בכל העיר, ומי יודע, אולי לעת כזאת כבר עומדות חבורות חבורות ונדונות בהחדשה המוזרה הזאת?!… רבי אהרן-שלום הרגיש, כי ראשו כבד עליו ורגליו רפו מאד. ברב עמל קרב עד קצה גדר בית הקברות וישען עליו באפס-כח. נראה היה כאלו קפא כלו במצב הזה. ב"המליץ" נו' 51 הקשה הרב מוה"ר נח ליב באס על דברי הרמב"ם שאמר (בפ"א מה' תרומות) שארץ שנער סמוכה לא"י מדברי המקרא "מארץ רחוקה באו אלי מבבל" ועוד איזה מקראות. בנראה החליף הרב ערים במדינות. גבול ארץ ישראל במזרח היה הנהר פרת כמו שנאמר: "מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבולכם" (דברים י"א כ"ב), וחז"ל אמרו: כדי שיגיע אחרון שבא"י לנהר פרת (ע' בבא מציעא כ"ח), ותפסה, ארץ ממשלת שלמה (מלכים א' ה' ד') עמדה על נהר פרת ממערב, כמצוין על המפה. אבל העבר השני של פרת ממזרחו היתה ארץ בבל, וכן מוכח מדברי ירמיה (נ"א ס"א-ס"ג) וכן מצוין על המפה, והעיר בבל עמדה ג"כ על נהר פרת מעבר השני לצד דרום. וא"כ היה פרת מפסיק בין מדינת בבל ובין ארץ ישראל מצד עבר הירדן, ובירושלמי (מעשר שני פ"ה ה"ב) מסופר שברחה פרתו של איש אחד מא"י ורץ אחריה והשיגה באותו יום בבבל. וא"כ צדקו דברי הרמב"ם שארץ שנער סמוכה לא"י. אבל הערים בבל וירושלים היו רחוקות זו מזו, כנראה ג"כ על המפה, ועל כן אמר חזקיה שישב בירושלים שבאו האנשים מארץ רחוקה, כי גם מלבד מרחק הערים, גם הגבולים לא היו סמוכים אז, כי עבר הירדן בימי חזקיה לא היה לישראל. ובהיות ארצות מואב עמון ומצרים על גבול א"י עצמה, לא על ידי עבר הירדן, אמר הרמב"ם על הארצות האלה שהן "סביבות א"י", והוצרך הרמב"ם להראות על סמיכות המקומות, כי מציאות "עוברים ושבים" לבד אינו מספיק לחייב את הארצות בתרומות ומעשרות, שהרי עוברים ושבים היו גם במדינות הים (איי יון ואסיא הקטנה) כמו שנראה מגיטין (ב'.) ועוד ארצות אחרות, ואפילו באספמיא (בבא בתרא ל"ח.). ומה שתמה על הרמב"ם החושב את אחלב לסוריא ואומר שמדברי הכתוב בשופטים א' משמע שהיא מכבוש עולי מצרים, כמדומה לי שכונת הרמב"ם על העיר אלעפא אשר בארם צובה, ואחלב הנזכרת בשופטים קרובה לצידון שהיתה ארץ הצידונים. אבל מלבד זה הנה שם בשופטים נאמר בפירוש כי "אשר לא הוריש את נכבשו הערים האלה לפני עולי מצרים, ומעולם לא שמענו שתחשב צידון לא"י. חושב אני, כי לפני זכרון הרב רחפה קושית התלמוד: "ומי איכא למ"ד דבית שאן לאו מא"י הוא והכתיב לא הוריש מנשה את בית שאן ובנותיה"? (חולין ז'). ובכח גזרה שוה זו חשב שגם אחלב שלא הורישוה בני אשר הרי היא מכיבוש עולי מצרים. אבל כבר באר רש"י שם, כי בני מנשה הניחום למס עובד, ואם כן כבשום, וזה יוצא מדברי הכתוב שם: "ויהי כי חזק ישראל וישם את הכנעני למס" (שופטים א' כ"ח), אבל בבני אשר לא נאמר כזאת. ראוי להעיר כי בכל הערים שלא הורישו בני מנשה, בני אפרים ובני זבולן, נאמר שישב הכנעני בקרב ישראל (שם כ"ז-ל') ונראה והיו ישראל אדוני הארץ והכנעני הגר הגר בתוכם, ובבני אשר נאמר להפך: "וישב האשרי בקרב הכנעני יושבי הארץ" (שם ל"ב), היינו שהכנענים היו אדוני הארץ והאשרי ישב בקרבו כגר, ואם כן לא נכבשו צידון ואחלב לפני עולי מצרים. עוד הקשה על הרמב"ם שהוא חושב את אשקלון פעם לא"י, פעם לסוריא ופעם לחו"ל, אבל אין ספק שאשקלון הוא חוץ לארץ לגמרי, ומעולם לא נכבשה לפני עולי מצרים, וכן חושב אותה גם הרמב"ם, ואומר בפירוש (הלכות תרומות פ"א ה"ז): איזו היא ארץ שהחזיקו בה עולי מצרים כמו מאשקלון שהיא לדרום א"י ער עכו שהיא בצפון, ומסיים בהלכה ט' כי עכו חו"ל כאשקלון והם תחומי א"י ואם כן ברור, כי הדברים מאשקלון עד עכו הם עד ולא עד בכלל בשתי הערים, ורק המקומות שבינותיהן הן לא"י; וכבר הבאתי מן הכתוב בשופטים כי עכו לא נכבשה לפני עולי מצרים, וגם אשקלון היתה תמיד לפלשתים. כן היתה לפלשתים גם בימי השופטים בזמן שמשון (שופטים י"ד י"ט) וכן אמר דוד: "אל תגידו בגת אל תבשרו בחוצות אשקלון (שמואל ב' א' כ'), כן אמר עמוס: "ותומך שבט מאשקלון וגו' ואבדו שארית פלישתים" (עמוס א' ח'), וזכריה בנבואתו אומר: "ואבד מלך מעזה ואשקלון לא תשב" (זכריה ט' ח') וכן הזכיר ירמיה אשקלון בנבואתו על פלשתים מ"ז ה'). ומה שנמנו על אשקלון לפוטרה מן המעשרות (שם ברמב"ם הלכה ה'), לא מפני שהיה מקום לחשבה לא"י, אך מפני שהיתה בין א"י ומצרים, והיתה חייבת בתרומות ומעשרות בדרבנן כמצרים, ועוד יתר ממנה, שהרי היא קרובה לא"י ממצרים, ועל כן הוצרכו להמנות עליה ולפוטרה. ואל ישיבני השואל מדברי הכתוב "וילכוד יהודה את עזה ואת גבולה ואת אשקלון ואת גבולה" (שופטים א' י"ח ועי' ירושלמי שביעית פ"ו ה"א) כי כבר הוכחתי לא במקום אחר מכתוב אחר (שם ג' א') כי אשקלון היתה אחת מחמשת סרני פלשתים אשר הניח ד' לנסות את ישראל ולא נתנם בידי יהושע" (שם ב' כ"ג) וא"כ לא נכבשה לפני עולי מצרים, וצריך להכריע כי רק שרפו את העיר ולא כבשו אותה, ודבר זה מקומו הוא מוכרע, שהוא אומר שיהודה לא הוריש את יושבי העמק, כי רכב ברזל להם (שם א' י"ט) ואשקלון היתה בעמק, כמו שאמר ירמיה "נדמתה אשקלון שארית עמקם" (ירמיה שם). ומה שאמר הרמב"ם בהלכות קדוש החדש: "סוריא כגון צור ודמשק ואשקלון" אין זה אלא שגירת הלשון על פי מה שכל הארץ הסמוכה לים התיכון ממזרח, וארץ ישראל בכלל, נקראת בלשון העמים סוריא, ובמקום שאין הבדל להלכה לא חש הרמב"ם לקרא בשם זה גם את אשקלון, שאין לה שום יחס לסוריא של חז"ל שהיא בצפון א"י ואשקלון בדרומה. וגם צור שהזכיר בזה אינה סוריא, כי סוריא שבש"ס היא כבוש דוד, וכן אמר הרמב"ם בפירוש (בהלכות תרומות שם הלכה א' פ"ג), וצור לא נכבשה מעולם לפני דוד ומלכי ישראל ויהודה אחריו, ולהפך, ברית היה בין חירם מלך צור ובין דוד ושלמה. צור וצידון, רכולות עמים רבים (הטוב והרע) הפסימיות האמתית מתחלקת לשני מינים: המדעית והמעשית. המדעית – מותחת בקרת מכחדת על כל מראות התבל. היא חורצת משפט קים, כי התולדה כלה היא יצירה-מקולקלה, לא טובה מהיצירה הראשונה של אמן-אליל אשר לא עלתה בידו. היש תכלית לקיומה של הבריאה? הרואה עומד לפני המכונה הכבדה, רבת הגלגלים והאופנים, ומניע ראשו; לשוא יבקש איזה רעיון ומחשבה בתנועתה המשתוללת. ואם התולדה בכלל היא ערבוביה של תהו ובהו בלי כל תכלית ובלי כל מחשבה, היש, לכל הפחות, לפרטי חלקיה איזה הגיון ואיזה חק? גם זה לא. המקרה העור שולט בכל הטבע וגם בדבר המעסיק אותנו לכל היותר, בחיי האדם. אין כל מוסר אשר על פיהו יכינו המעשים הגדולים והקטנים את דרכם בתבל; הרע ינצח את הטוב; אהורמין מפיל את הורמיז מעל המדרגות והוא שוחק, מבלי הכלם, בהשבר לזה האחרון רגל. ולמה תתקים תבל אשר כזאת? האם לא טוב ולא נכון היה לו התפוררה עד היסוד ולו חזרה אל התהו אשר ממנו נוצרה, – דבר הצריך עוד ראיה? מה יהיר שופט כזה ועד היכן מגיעה אהבתו לעצמו! הוא חושב לדבר ודאי, שאיננו מטיל בו ספק כלל, כי דעת-האדם היא המדרגה היותר גבוהה ביצירת הטבע, כי יש ביכלתה להקיף ולתפוס את כל ההוה, וממילא אין דבר נמצא מחוץ לגבולה, וכי כל התבל משתעבדת לאותם החוקים עצמם אשר היא נכנעת לפניהם. רק מנקודת-ראות כזו יכולים אנו להבין את הבקרת המתוחה על כל מראות העולם. אם רק נניח כי הדעת השולטת בטבע היא דומה לדעת-האדם, הנה אין כל ספק כי יוצדקו המתלוננים והמתאוננים על רע הנהגת העולם, יען כי תעבט ארחותיה: פעם היא פזרנית ופעם קמצנית, וכל מה שהיא עושה תעשה בלי חשבון ותכלית, בלי תכנית ומטרה; ומה טוב ומה נעים היה לו יכלנו להפקיד את השגחת-העולם בידי מורה לחכמת הפלוסופיה. וכן הוא הדבר במה שנוגע לחציפות ההשגחה. אלו היה האפוטרופוס על מוסר העולם איש משכיל ונבון מבני דורנו, אשר פקידי מקומו נתנו לו תעודת-הכשר על טיב הנהגתו, אז לא היו שערוריות בתבל. אז לא תהיה עוד הצדקה לצעקה, והרשעה לא תרים ראש בגאון. ואמנם בכל עת אשר יברא משכיל כזה עולם לפי רוחו וטעמו, כלומר: אך יכתוב ספור או חזיון בעד התיאטרון, אז יתקן את עולמו זה במלכות הצדקה, והקהל החביב ירבה למצוא שכרו והרשע יענש כרשעתו. והרואה או הקורא חושב בלבבו: "כן היה צריך אמנם העולם להתנהג!". אמנם יש בין הסופרים והמשוררים גם בריות משונות כאלה, אשר יתארו בספרים את החיים כהויתם בלי כחל ושרק: תמר לא תנשא לאמנון, אף כי יאהבנה בכל לבבו ונפשו, והיא בוחרת לאלוף נעוריה איש ריק ופוחז אשר יהיה בעוכריה כל ימי חייה; הכשרון יאבד יען כי לא ימצא תנאים נאותים להתפתחותו; והתקיף בעיר והשליט בעניני העדה ישאר על מקומו, אף כי הכל מרננים אחריו והכל יודעים איך עלה לגדולה. בספורים וחזיונות כאלה, אשר אין בהם אלא מה שבמציאות הערמה, לא ימצא הקורא או הרואה לקח טוב: המוסר יוצא וידיו על ראשו, והקהל סופק כפיו על עלבון כבוד הישר והצדק. הרי הדבר ברור: הטבע איננה לא בעלת-ישר ולא בעלת הגיון, ולכן עליה או להיטיב את דרכיה ולתקן את חסרונותיה, או לשוב לתהו. נניח נא כי רחיי-הקהוה המה עצם בעל ידיעה; האם לא יחשבו הרחיים כי יד האשה הוא תנאי הכרחי של כל תנועה ותנועה, ואם האשה לא תניע את יד האופן לא תצויר כל תנועה? ואלו היו רחיי-הקהוה המסכנים האלה רואים מכונה המתנועעת בכח החשמל בלי עזרת יד אדם, אז יראה החזיון הזה בעיניהן כחידה סתומה שקשה למצוא לה פתרון ולשוא תבקשנה אחרי חק הסביות, אשר במושגיהן התלבש בצורת יד אשה. רחיי-הקהוה יודעות מהנסיון כי אין תנועה בלי עזרת יד אשה, ודבר זה הוא מהודאיות הברורות והמקוימות בעיניהן. ובכל זאת יודעים אנחנו כי אין לכיל את החק הזה. כי יש תנועות שאינן באות מיד האשה, אם גם ימצאו עגבנים נבובי-מוח אשר דעתם בזה תהיה כדעת רחיי-הקהוה. אין אני שוכח אף רגע אחד כי גם תנועת המכונה החשמלית יש לה סבה, כאשר יש סבב לתנועת הרחיים, אבל הדוגמה אשר הבאתי היא רק להראות, היות לנו לחק כללי בפתרון חזיונות שונים ואחרים. ומה שקרה לרחיי-הקהוה המבקשים את הסביות יקרה למכונת-הקיטור, בעלת-ידיעה, אשר תבקש את התכליתיות. המכונה יודעת כי מטרת הקיטור הוא להניע את הגלגלים על ידי מוט-התנופה, ואלו היתה המכונה הזאת אוהבת לדבר בלשון קצרה, אז בודאי היתה אומרת בקול של בת-סמכא: "אין קיטור בלי תנועת גלגלים!" ומה תשתומם המכונה הזאת בראותה מבוע מזנק ורותח (מאותם הנמצאים באמריקה ובאיסלאנד) ואת עתר ענן הקיטור הנודף מתוכו מבלי אשר יניע אף גלגל אחד! הדבר הזה יראה בעיניה כמתנגד לחקי השכל ויביא מבוכה וערבוביה במושגיה ע"ד פעולתו ותכליתו של הקיטור, ולא הייתי מתפלא כלל אם החזיון הזה, שאינו משתעבד אף לאחד מחקיה הידועים לה, היה מבלבל את דעתה. יוכל היות כי סבת השנויים הבאים בהחמר אשר מחוץ לגופנו מונחת בהחמר עצמו והשנויים האלה הם תכלית בפני עצמם ואין להם כל תכלית אחרת זולתה, ולכן רק לשוא נבקש סבה חיצונית ותכלית זרה להם, תכלית המכרחת אותנו להניח, שיש לה יחס אל קבוצת-חמר אחרת. באופן זה אין אנחנו יכולים לקרוא את הטבע בשם – פתיה, ואין לנו כל יסוד אשר עליו תשען בקרתנו שאנחנו מבקרים מעשיה לדעת: אם יש להם תכלית או אין להם כל תכלית. למען נבין את הטבע, למען נשיג את סבת חזיונותיה ואת תכליתם ולמען נשפוט עליהם בצדק צריכים אנחנו לעמוד במרכז, אשר משם יוצאים ונובעים כל החזיונות האלה. וההתאוננות כי העולם מתנהג שלא במוסר היא עוד יותר דומה למחשבת רחיי-הקהוה. מנקודת-ראות המוסר שלנו מיוסדה ההתאוננות הזאת; אבל מי נתן לנו המשפט להתבונן מנקודת-ראות זו אל הטבע ואל החיים? המוסר שלנו הוא תולדות תנאי המקום והזמן; המוסר שלנו פושט צורה ולובש צורה ומחליף את גזרתו, כאשר יחליפו הבגדים והמגבעות את גזרתם. המוסר אשר בשמו ידברו ובמדתו ימדו את הנהגת התבל הוא המוסר של בני הגזע הלבן, המוסר של הנוצרים בני המאה התשע עשרה, רק שלהם ולא של אחרים. והמוסר אנוס גם בתחומו הצר, אשר שם יש לו לכל הפחות ערך תוריי, לותר על כמה דברים ולהשלים עם הפכים רבים: אם יקום איש אחד על רעהו והרגו – חטא מות הוא, אולם מלחמת עם בעם, אם יכינו מטבח לרבבות אנשים – זה הוא דבר הראוי לתהלה ושבח; מרמה ושקר בדברים שבין אדם לחברו – חטא הוא, אבל מותר להשתמש בהם בעניני מדינה. המוסר של היום שונה הוא מהמוסר של העבר הקרוב אלינו, והמוסר אשר יקובל מחר בודאי יהיה לא כשל היום. המוסר הוא ספר המדות, המנהגים והחקים המסכימים ומתאימים לתנאי הקיום של המין האנושי בתקופה ידועה. עם התפתחותה של האנושות ישתנו תנאי הצלחתה וקדמתה ועמהם גם ההשקפה על המוסר ותביעותיו. והאם בקנה-מדה כזה כקנה-מדת המוסר שלנו, שאין לו שעור קבוע, חפצים אנו למד את חזיונות התולדה? והמוסר של היום, דבר אשר לא היה לו ערך גם בעיני אבותינו אנו, ומי יודע אם גם נינינו ונכדינו לא יקוצו בו, – האם דבר כזה יהיה לחק קבוע להטבע הנצחית? המתאונן והמתלונן על פריעת חק-המוסר ועל אכזריותה של הנהגת העולם לא יחכם ולא יצנע מאותה העלמה המתהדרת בשפעת צבעי בגדיה, והיא קובלת על השמים אשר עין תכלת להם תמיד ולא יחליפו את צבעיהם וגוניהם בכל פעם לפי צבע שמלותיה וסמרטוטיה אשר תתתיפה ותתקשט בהם. מימי קופרניקוס חדלו להאמין וללמד לאחרים כי כדור הארץ הוא מרכז הבריאה והאדם הוא נזר היקום ותכלית היצירה. איש מאתנו לא יחשוב כיום כי הירח נברא להאיר את הלילה, וצבא הכוכבים למען ימשיל המשורר את עיני אהובתו אליהם. אולם בקרב הפלוסופים לא חדלו עד היום לאחוז לפעמים בדעות-בסר כאלה, אשר כבר קהו בהן שני זקנינו, ולמתוח דין קשה על מערכת-העולם, יען, כפי שיש לשער, יכלו אוצרות גחלי-האבן בבטן האדמה, יען כי בעיר פלונית ואלמונית מצאו אלפי אנשים את קברם בעודם בחייהם על ידי רעידת-האדמה, יען כי שם נגף ופה דבר, פה ילדים מתים ושם יולדות מתות וכדומה. נצייר נא בדמיוננו כי תולעי-הרקבון יודעים להתפלסף. האם לא תהיה השקפתם על העולם שחורה ועצובה מאד! מנקודת-ראותם הם יהיו כל התקונים, הסדרים והכלים הבאים לטהר את האויר ולהשבית את החלאה והזוהמה דברים נוראים משחיתים ומחבלים, דברים שהם פורעים את המוסר עד לתועבה. המטאטא והמים הרותחים והקוצפים יחשבו בעיני היצורים האלה כאויבים בנפש, אשר עשו יד אחת להשמיד ולכלות את כל הדברים אשר היו יכולים להיות להם למזון ולמחיה. בעצם התעלסם באהבים יזרקו עליהם פתאם נטפי מחמצת-חריפה והיתה תשואתם העליזה למחולות-המות, – שניהם יתהוללו וישתוללו עד אשר יהיו כלא היו. אבל הדברים המביאים אותם בצדק ליאוש ומרה שחורה, את אותם הדברים עצמם הננו מתארים בספרינו עבי-הכרס בתור אחד הנצחונות העצומים של תורת-הבריאות, נצחון אשר נשמח עליו בכל לב. הנני משוה לנגד עיני זבוב, אשר לבו מבין במלאכת מחשבת. דמיוני זה איננו מופרז ביותר; נשי-החיל המקפידות על נקיון הבית יודעות למדי את אהבתם היתרה של הזבובים אל התמונות והפסלים. והנה נציר נא בדמיוננו כי שרץ-העוף הזה, היודע להתענג על ציור אחת הדבורים, טס בטיסה אחת על פני הפסל-בבריה, אשר במינכן, המצוין בגדלו. הזבוב לא יראה הפעם בעיניו מצבת-פאר, עשויה בטוב טעם באומנות רבה וברוח מחשבת נעלה, כי אם ערמת-מתכת בלי ראשית ובלי תכלית, בלי צורה ותבנית, בלי טעם ויופי. הזבוב יראה בעיניו בעברו על פני הפסל הכביר לארכו רק עמקים וגבנונים, פה שטח חלק ומישור ושם זיזים בולטים והדורים, מבלי מדוע ולמה כל אלה הזויות, הקרנות והמעקשים המתפתלים ומתעקמים הנה והנה. ואלו נולד הזבוב הזה, אשר חנן ברוח יופי, בחללה הפנימי של המצבה הגדולה הזאת, אז היה יכול לכתוב ספר מלא מרירות ע"ד החלל הריק הזה, אשר בעיניו היה נראה ככל העולם כלו, אשר אין לו מטרה ותכלית. והספר הזה היה עושה בודאי רושם גדול על כל היתושים והיבחושים האזרחים במעמקי הפסל-בבריה. אבל הזבוב הזה לא היה מגיע בכל חקירותיו והתפלספותו ע"ד המצבה להכרת האמת, שהיה יכול להביא בלבו אחד המנהלים הפשוטים במינכן המראים להעוברים ושבים את סגלות העיר. לא, ועוד הפעם לא. הפלוסופיה הפסימית איננה עומדת בפני הבקרת האמתית. הפסימיות הישרה, שאין בה אף צל צביעות, אינה אלא התאוננות על קצר כח המשיג ועל עמק המושג. האדם רוצה להבין את סדר-העולם ואת רוח החיה הנוהג בו, אולם דבר זה נשגב ונבצר ממנו, לכן ילן עליו ויתן בו דפי. כן גם ישליך פרא-האדם בחימה את תבת-המנגינות, אחרי אשר יעמול לשוא להבן את תכונתה. האדם יחשוב את עצמו לאדון הבריאה, ועל כל צעד וצעד אנוס הוא להוכח כי רק אנוש אנוש הוא וממשלתו לא רבה; על כן ירגז, ואת רוחו הרעה יעשה לשטה ולתורה אשר יקראנה בשם פסימיות. הילד אשר יושיט ידו אל הלבנה להורידה אליו ואשר יתן קולו בבכי, בראותו כי לא נקל הדבר, גם הוא פלוסוף פסימי מבלי-דעת. אולם את רוחו הרעה נקל לרפא ברקיקי-דבש. ואמנם חזיון מצוי הוא לראות כי גם בעלי שטת הפסימיות, המדקדקים ומחמירים בעיון בכל פרטיה, יודעים את ערכם של המעדנים ומשתה השמנים, וגם המה ישאו נשים ויולידו בנים ככל האדם, ולב להם לחוש את כל מנעמי החיים. פלוסופיתם כעין בגדי-שרד אשר ילבשו הכהנים בחגים ומועדים להביא רגשי כבוד ויראה בלב המון העם; אבל אנחנו יודעים כי מתחת לבגדי-הכהונה מלבד הפסימיות המדעית, אשר לא תניא את לב הדבקים בה משמוח בחיים, יש עוד פסימיות מעשית, אשר פי העם יקראנה בשם "מרה-שחורה". הפסימיות הזאת לא תעמיד את חזיונות העולם והחיים במשפט ולא תביא ראיות והוכחות להצדיק את רע גזר דינה שהיא גוזרת על היקום, אין לה לא שטה ולא תורה. הפסימיות הזאת גם לא תנסה את כחה לבאר מדוע תמאס ותבחל בעולם ובחיים. התבל ומלואה מעוררים בה רק געל נפש ורעיוני הרס ואבדון. פסימיות מהמין הזה אי אפשר לבטל "ולענות את כחשה בפניה" על ידי ראיות והוכחות המתנגדות לה וסותרות אותה, כי אם לנתח אותה לחלקיה ולהתבונן אליהם. פסימיות זו הוא החזיון המלוה את מחלת-המוח, כאשר כבר נתגלתה החוצה, או גם בראשיתה. שנים רבות בטרם הובא חולה כזה אל בית-המשוגעים ישכן על רוחו ענן כבד, והוא בורח מפני הבריות ושונא את בני מינו. אחד מחלקי כלי-המחשבה, אשר לא התפתח כל צרכו או נפגם ונתקלקל מאיזו סבה פנימית או חיצונית, מוכשר הוא לאסונו להכיר ולדעת את חורבנו ההולך הלוך וגדול. חולה כזה רואה בכל רגע את מפלתו הפנימית והריסותו הרוחנית, והחזיון הנורא הזה יבלע את כל חושיו ויאסרהו אל נקודה אחת, נקודת מחלתו המסותרה, עד כי לא יוכל לשום לב כראוי ליתר החזיונות שבחיים. מובן הדבר כי במוח כזה יראה העולם כבעין עורת: כליל אפל וצלמות. כל הצער-העולמי היו מדכאי-הגוף. לינוי מת בשגעונו; ליאופרדי חולה במחלות-המין, הידועות היטב לרופא חולי-הנפש; הינה היה רק אז לנכא רוח, כאשר נגעה מחלתו, מחלת חוט-השדרה, עד מוחו. בירון היה בעל תכונה זרה ומלאה הפכים, אשר ההדיוטים יחשבוה לסמן של גאוניות, אבל רופאי-הנפש יראו בה אותות מחלת-הרוח. הפסימיות הזאת, אשר בראותה זוג של נאהבים תספוק כפיה ובבקר בהיר ונעים בימי האביב תוריד דמעות כנחל בלי כל סבה, תבכה בלי הפוגה ותמאן להתנחם, – פסימיות כזו מחלה ארורה ומגונה היא. כל הבריא בגופו וברוחו יקוץ בה. ועוד יש מין "מרה-שחורה" הכסילים יתהדרו ויתקשטו בה, בהאמינם כי היא נאה ויאה להם, כי על ידה יחשבו לאצילי-הרוח ויבדלו מהאספסוף. יש אנשים נעוי-טעם אשר חורון המחשבה מוצא חן בעיניהם כחורון הפנים. האלה שופכים מררתם על כל חזיונות העולם אשר יגעו בהם בלשונם, למען יעוררו את האמונה בלב שומעיהם כי ראו הרבה בחייהם והרפתקאות לאין מספר עדו עליהם. המה נאנחים וקוראים: "הכל הבל!" למען יאמינו כי המה נחשבים על העדה הקטנה של בחירי המין להתוכח ולהתפלסף, כי אם להגיד להם: "לצים, עד מתי תתהוללו!" אנכי קראתי את הפסימיות בשם "אחד משבעת פלאי התבל", ובזה רציתי להגיד כי הפסימיות הוא נצחון כח הדמיון על המציאות וראיה נאמנה לכשרונו של האדם להלביש את הטבע, למרות מריה, בגדים ככל העולה על רוחו. כאשר ידע האדם להכריח, בעזרת המספרים ויתר התחבולות אשר בידו, את ענפי העץ, דליותיו ועליהם לקבל בצמיחתם צורות שונות של חיות היער ובניני בעל שני הרגלים, כאשר ידע להכריח, על ידי צנורות, את המים לעלות, למרות טבעם, ההרה, כן ידע להוציא ממעשים ומקרים, היכולים אך להגדיל את תשוקת החיים ושמחת-ההויה, השקפה איומה על העולם. ובהשקפתו זו הוא מלביש את הטבע, המתנוססת בשלל צבעי פרחיה ושפעת גוני שושניה, שחורים וצללים עבים, והוא שומע קול יציאת נשמה ואנקת חללים בזמירת צפרים עליזות נצחון החיים. והטבע משמעת באלפי קולות את שיר השירים של החיים, והקולות האלה חודרים אותם. הרגש הטבעי, אשר הוא יסוד היסודות לכל מחשבות האדם ומעשיו והשופך את ממשלתו על כל חייו, – הרגש הטבעי הזה היא האופטימיות, כלומר: אהבה החיים והדבקות בהם. וכל נסיון לשרש את הרגש הזה מקרבנו אך לשוא הוא, יען כי הוא אבן-פנת הויתנו ועצמותנו, ורק בכלות החיים יכלה גם הוא. אם נתבונן היטב אל טענותיה הראשיות של הפסימיות, אז נוכח כי מקורן הוא גדל לבב האדם והתאוננותה היא התאוננות העשיר על אוצרותיו אשר יביאו לו דאגות רבות. האדם יתאונן על העולם אשר אין לו תכלית ומטרה, או יותר נכון על אי-יכלתו להבין ולהשיג תכלית זו. אבל האם לא תעיד התאוננות זו עצמה על גבה המדרגה אשר הגיע אליה רוח האדם בהתפתחותו, והאם אין לנו יסוד לשמוח בזה שהשגנו? כמה כח ואון דרוש להמחשבה, למען אשר תתרומם לשאול את השאלה על דבר תכליתה ומטרתה של הטבע! כמה רחב דרוש לחוג-המבט של האדם, למען אשר יערב לבו לגשת אל פתרון החידה הנצחית! וכמה מקומות נחמדים ויפים, כמה פרחים נעימים ומרהיבי עין ראה האיש בדרכו עד אשר הגיע אל עמדתו הגבוהה, אשר שם יצא די אמץ בלבו להעמיד לפניו את כל העולם בדין ולקרוא אליו, כאלו היה מנהיג הבירה ויש לו הזכות והמשפט לזה, – לקרוא אליו בקול נגיד ומצוה: "מחויב אתה להתנהג הזאת הנני רוצה להתבונן ולמתוח עליה מדת בקרתי!" החיות, גם היותר גבוהות בסלם ההתפתחות, אינן שרויות בצער-העולם, וגם אבותינו בני-דורם של דבי-המערות לא הוגיעו את מוחם לבקש את מטרת האדם ותכליתו בימי חיי הבלו. האדם הקדמון אם מלא את בטנו לשבע אז השיג בזה, בלי ספק, את מטרת חייו ואם נשאר לו עוד איזה חפץ – בלי ספק החפץ לישון בלי מפריע. ואנחנו לא נאמר עוד די לנפשנו בנתח בשר צלוי ובשינה של תענוג; ככל אשר יגדל רכושנו הרוחני, כן תגדל תשוקתנו להרבות להעצים את אוצרותיו. ואחרי אשר עשינו חיל רב, לא נוכל עוד לשים שלום ברוחנו עם הרעיון כי גבול וחק הושם למעוף שכלנו. כן תתאונן הפסימיות בלי כל יסוד על יסורי הגוף ומכאוביו, קצר-ראות, כמעט הייתי אומר: כמה כפית-טובה יש בהתאוננות זו! אבל, אדוני הצעקנים, אלו לא היו יסורים ומכאובים בעולם, הלא אז עלינו להמציאם! היסורים היא המתנה היותר טובה אשר נתנה לנו הטבע. ראשית לכל יעיד המכאוב, כי המרגישו הוא בעל מערכת-עצבים בריאה ומפותחה במדרגה גבוהה, שהיא התנאי הראשי לקבלת כל אותן ההרגשות הנעימות, אשר בלעדן החיים המה תפל מבלי מלח. בעלי-החיים השפלים אינם מוכשרים כלל להרגיש מכאובים חזקים, אבל עלינו לשער כי גם רגשי-תענוג לא ידעו כמונו, יען כי הרגשתם בכלל היא קהה וחלשה. והאם לא זר ונפלא היה הדבר, אלו היינו יכולים להתפעל ולהתרגש בחושינו הדקים ולהמלא שכרון נעים מריח השושנה, ממנגינות ביטהובן ומתמונותיו של הציר ליאונרד, ובכל זאת לא היינו מרגישים את ריח הנבלה, את שריקת המגרה בשני המשור ולא היינו מזדעזעים למראה מכה טריה! שאלו נא את פי החולה אשר אחזה השבץ והיא איננה מרגשת בפלג או בכל גופה, האם תשמח על אשר לא תחוש מכאובים! העולם החיצוני לא יגרום לה מכאובים, אבל לא יביא לה גם רגשי-ענג. חולה כזו תובעת מהרופא כי ישיב לה ההרגשה, למען תחוש מכאובים. פעמים רבות שמעתי באזני את קול-השמחה, אשר הוציאה חולה כזו מגרונה בהרגישה בפעם הראשונה את המכאוב אשר הסבה לה דקירת המחט. הכאב הוא המלאך הגואל אותנו מכל רע. הוא מזהיר אותנו מפני הסכנות הנשקפות לנו וקורא אותנו למלחמה עליהן, או להתרחק מהן. הכאב הוא אפוא ידידנו הטוב, שומר חיינו ומקור רגשי-הענג היותר חזקים. הכאב מעורר אותנו ליגיעה רבה להרחיק את סבתו, והיגיעה הזאת קשורה ואחוזה בהתאמצות כל כחותינו ובעבודת כל עצמיותנו המשביעה אותנו רצון אין קץ. לולא הרגשת המכאוב לא היינו יכולים להכיר ולדעת את הדברים המזיקים לבריאותנו ולהזהר מפניהם. מתקני-העולם מהמדרגה העליונה יכולים אולי להשיב על דברי, כי במקום המכאוב היתה יכולה הזהירות ופקיחות-העין להגן על בריאותנו; יסורי-הגוף אך למותר המה, אחרי כי גם רגש טבעי, שאין בו כל צער, היה יכול לשמור עלינו מפני המזיקים והסכנות. על זאת יש לענות: שתהיה רפויה ולא יהיה בה די-כח לעורר אותנו להזדינות במדה ראויה נגד אויבי-חיינו, ואנחנו נפול שדוד תחתיהם, התביעה-הטבעית תהיה חזקה ועצומה ואז נרגיש אותה כמין מכאוב בעצבי-גופנו ולא יבדל מהמכאוב, מבשר-המחלה, אשר הננו מרגישים עתה. ואמנם ההתאוננות על התנאים השוררים, אשר האדם היחידי או עם שלם אנוסים לחיות בהם, – ההתאוננות הזאת איננה ראיה להפסימיות, כי אם, להפך, ראיה נצחת לדעה האומרת כי ביסוד מחשבתו של האדם מונחת האופטימיות הבלתי-נכחדת. כל בקרת היא תוצאות ההשתוות, אשר אנחנו משוים את מצב הדברים במציאות למצב הדברים בעולם הדמיון אשר יצרנו ברוחנו ואשר נחשבם לשלמים. ויסודה של כל בקרת כזו היא האמונה, אשר לא תבוטא בדברים ברורים, כי יש לשנות את תנאי הקיום לטוב, ואמונה כזאת הלא בודאי אופטימית היא! עוד יותר: בשעה שאנחנו מתלוננים ומתאוננים על המעמד השורר בעולם, בשעה שאנחנו חושבים מחשבות ברורות, או רק מרגישים בהרגשה בלתי ברורה, כי הדברים יכולים או איך יכולים המה להשתנות לטוב, – הנה בשעה ההיא כבר נעשה בכח השנוי לטובה. הדברים שאין רוחנו נוחה מהם בעולם המציאות כבר שנו לטובה ונתקנו בדמיוננו: עולמנו הרוחני, אשר יברא על ידי הצרופים השונים של עבודת תאי-מוחנו, יש לו, לכל הפחות בעינינו אנו, ממשות לא פחותה מאותו העולם החיצוני אשר הננו מרגישים אותו באמצעות חושינו. ובכן כל איש המתאונן על המציאות הוא מתקן או בורא עולם חדש ברוחו, עולם שהוא נמצא בראשו והוא כולל בקרבו כל התנאים הדרושים לאשר האדם. ואם הוא יודע לנתח את מחשבותיו ולהתבונן אל יצרי לבבו, אז יוכח בנקל כי התאוננותו על העולם משביעה אותו בעצמו רצון רב והענג אשר יתענג על עולמו הרוחני, העולם היפה אשר ברא בדמיונו הוא, לא פחות הוא, בכל אופן שיהיה, מהצער אשר הוא סובל מהעולם הממשי אשר מחוצה לו. והנני שואל את הפלוסוף-הפסימי הישר, ישבע נחת וענג בשעה שעלתה בידו לתאר בצבעים שחורים ואיומים את רשעת העולם והבלי החיים? אם צלחה הרוח על חוקר כזה וכתב בספרו ע"ד רעות התבל וכליון ההויה דף אחד המצטין במרירות משפטיו ושחור צבעיו, אז, אולי, יקפוץ ממקום מושבו אצל שלחן-הכתיבה וירוץ מרוב התפעלות לחבק את רעיתו. ואחרי אשר גמר לכתוב את ספרו יקרא לפני חבריו פרק ממנו והוא נהנה מזה הנאה מרובה, אשר גם בשבילה לבדה שוים הם החיים בעמק הבכא הזה. השגתו את תכונת התבל ותכליתה, היא רק ראיה נאמנה לגבה התפתחותו של כח מחשבתנו, והיא משביעה אותנו רצון ונחת. הרגשת המכאוב בגופנו תעיד על בריאותנו ועל כח העבודה והחיים במערכת עצבינו, אשר לה אנחנו חיבים להודות על כל רגשי הענג. ההתאוננות מקור חזיונותינו ודמיונותינו הנעימים והעדינים. ואיך יכולים כל הדברים האלה להביא את שנאת החיים – מה שאנחנו קוראים היום "פסימיות" – זאת לא אוכל הבין. אף כי המשורר אומר, כי לא החיים המה ראש האשר, בכל זאת הננו חושבים ומרגישים כי רק החיים המה מרום הטוב. הרעיון על דבר פסיקת דעת-נפשנו וע"ד כליון ה"אני" שלנו נורא הוא; אם ימותו עלינו הורינו, בנינו וכל אלה אשר אנחנו אוהבים אותם, אז נתאבל ונחוש בנפשנו את המכאובים היותר עצומים והיותר עמוקים. הברכה היותר טובה והיותר נעלה אשר בה נברך את רעינו הם המה חיים ארוכים. אבל מה חיים ארוכים? חיים ארוכים המה לכל היותר מאה, מאה ועשרים שנים; יותר מזה לא יבקש איש מאתנו. בנוהג שבעולם, אם יגיע איש למאה שנה אז רבים מקנאים באריכות ימיו, ואם ימות האיש באבו, כשהוא בן עשרים, אז הכל בוכים לגורלו. כן יתנהג העולם וכן חושבים בני האדם ואיש מאתנו לא יתקומם נגד הסדר הזה ולא יבקרו, והלא הדבר הזה בעצמו מעיד על האופטימיות, אהבת-החיים הנטועה בלבות בני האדם. הננו אומרים די לנפשנו במאה שנה וגם בפחות מזה, יען כי דבר יקר הוא עד מאד לראות אנשים אשר חייהם עוברים את גבול הזמן הזה. אלו היו ימי האדם על הארץ, כימי העורב והפיל, שתים או שלש מאות שנה, אז היה חפץ להאריך ימים עד שתים או שלש מאות שנה, ואם היה נודע לו כי נגזר עליו לחיות רק עד מאה וחמשים שנה אז היה לבבו נשבר בקרבו, אף כי עתה לא יחפוץ האדם לחיות יותר ממאה שנה. להפך, אלו היה נועד האדם, על פי מבנה גוו, לחיות כסוס לא יותר משלשים או שלשים וחמש שנה, אז לא היה חפץ איש לחיות יותר משלשים או שלשים וחמש שנה, וכל המת בימי זקנה כזו היה נחשב למאשר, כאשר יחשב היום לאומלל. נתבונן אל הדבר מן הצד השני. כל אחד מאתנו עושה מעשים שיש בהם חלק של סכנת נפשות בודאי יותר מן העוברות באירופה יהרג, למשל, בכל שנה יותר מאיש אחד מבין ארבעה עשר מיליון נוסעים. האם יספיקו מקרי המות האלה להטיל אימה ויאוש על אחד האנשים לבל יעבור במסלות-הברזל? אפשרות קלה ומצערה כזאת איננה מספקת, כפי הנראה, להביא מרך בלבבנו, אבל דיה להעיר בקרבנו תקוות. רוחנו איננו נוח להתפעל מפעולה כל כך דלה וחלשה, אשר יפעלו עליו ציורים בלתי-נעימים, אבל קל הוא להתרגש מפעולה לא יותר חזקה, אשר יפעלו עליו ציורים נעימים. מדוע? יען כי רוח האדם נוטה מטבעו אל צד הטוב, ולא אל צד הרע שבחיים. את החזיון הזה הננו רואים בדברים היותר גדולים, כמו בדברים היותר קטנים. מי מאתנו היה בוחר לו איזו מלאכה, איזו משמרת או משלח-יד לעשותם לתעודת חייו, לולא שהיינו אופטימיים, כלומר, אוהבי-חיים, בכל קשיות-ערפנו. בכל אחד מדרכי-החיים רק מעטים המה עד מאד אלה האנשים המגיעים עד המדרגה העליונה, וכיוצאים מן הכלל יחשבו. מחמשים פקידי-צבא יגיע רק אחד למעלת שר צבא; ממאה רופאים ימנה רק אחד למורה בבית מדרש גבוה; השאר ישארו בחשך ולפעמים גם בעני ומחסור, ועד קץ חייהם אנוסים המה ללחום עם תלאותיה ופגעיה של המלאכה אשר בחרו לנפשם, מבלי אשר ילמדו לדעת אף את אחד מצדדיה הטובים, המשמחים והמאירים. אבל בשעה שאנחנו בוחרים מלאכה לנפשנו הננו משוים לנגד עינינו האחד המאושר בקרב החמשים או המאה ולא את הארבעים ותשעה או את התשעים ותשעה הבלתי-מוצלחים, והננו בוטחים בטחון חזק, כי אנחנו נהיה אותו היחיד המאושר, אף כי כבד הדבר מאד ורבים המה המעצורים. וכן הוא הדבר בכל המעשים והעסקים. ההפסד הוא יותר מצוי ושכיח מהשכר והחסרון מהכשרון. בכל זאת אנו מתחילים את עסקינו ומעשינו: להפסדם אין אנו חוששים, אבל בהצלחתם וברכתם הננו מאמינים. האופטימיות הנטועה בלבנו היא היא הלוחשת באזנינו ומבטחת לנו "הרים וגבעות", והיא היא אשר תפרוש בקסמיה הרבים ערפל-זהב על פני המעשים והמכפרים. בינו נא: כל הדברים האלה אמורים רק בנוגע לעצמנו ולענינינו. אולם אם יבקשו זרים עצה ומשפט מפינו על דבר המלאכה והתעודה אשר יבחרו בחייהם, או על דבר העתידות והתקוות הנשקפות לעסקיהם אשר התחילו או רוצים להתחיל, אז פקחים אנחנו. בדעה צלולה ומיושבת הננו שופטים וחושבים, שוקלים וטורים. הננו רואים מראש את המעצורים והמכשולים, הפגעים והמניעות אשר יפגשו על דרכם ואשר יוכלו להוקש בהם ולהחטיא את המטרה, אשר אליה המה שואפים. בענינים הנוגעים לזרים, ולא לעצמנו ובשרנו, הננו רואים את כל הנגעים והננו נוטים לנבאות רע. מדוע? יען כי בענינים הנוגעים לזרים לא תבוא האופטימיות בתמונתה הטבעית חשבנו בקרת-רוח ולא תטה את מאזני שכלנו. אנחנו רואים אמנם את אבני-הנגף הפזורות על דרך עניניהם, אבל אין אנו רואים יחד עם זה גם את כחם ותקותם של בעליהם המעוררים אותם להתגבר על כל שטן ומעצור. את הכח הזה יחוש בלבו רק אותו האיש עצמו, אשר ערב את לבו להתחיל עסקו, ולכן ישפוט אחרת גם על דבר תוצאותיו מאשר ישפוט האיש הרואה את הדברים מן הצד. שחוק מיטיב לב הוא לראות את אלה שונאי-החיים, בעלי "מרה-שחורה", המאמינים כי אין עוד להם כל תקנה, – שחוק הוא לראות איך ירגישו הפסימיסטים האלה רגש של יראת-הכבוד לפני הזקנה והתפעלות של שמחה לפני הילדות. הישיש הוא סמל החכמה ונסיונות-החיים בעיניהם, והיונק - האביב והתפתחות הכחות. והלא הילד, המשתעשע ומשחק על ברכיהם, אינו אלא חיה קטנה, בלי דעת ושכל, מטונפה ומלוכלכה, מתיפחת ומתפרפרת; והזקן, אם נתבונן אל גופו בעינים בלתי משוחדות בדמיון קדום, יראה כסמל הכליון והרקבון, ההרס וההפרדות. ואם נתבונן בעינים כאלה לרוחו יראה כסמל אהבת עצמו עורת העוברת כל גבול וחק, אהבת-עצמו שעניניה מעטים ומוגבלים מאד. הזקן מבקש ומקרב רק את הדברים הנוגעים אל עצמו ואל בשרו, לכבודו ולהנאתו, אוצרות שכלו, החלש והדל, המה שרידי שגיאות ישנות. משפטים קדומים שכבר העלו חלודה והמה סגורים וחתומים לפני נשיבת הרוחות החדשות, לפני הרעיונות הרעננים. ומדוע זה נהדר, אלה, את פני הזקן ולמראהו ימלא לבנו רגשי כבוד? מדוע זה ימלא לבנו רגשי ענג ונעם למראה פני ילד, וככרוב קטן יראה בעינינו? יען כי מאושרים אנחנו בשעה שהננו יכולים להתמכר לחזיונות ודמיונות, ויען כי שחרות החלד וערבו, הפרק הראשון והאחרון בספר החיים, נותנים לנו את האפשרות למלא את הפרקים החסרים ככל העולה על רוחנו ולברוא בריאה שגיונית היפה בעינינו. להזקן אננו נותנים בדמיוננו עבר יפה ומלא חזיונות נשגבים, ולהילד – עתיד נאה ומלא משאות-נפש, אף כי ברוב המקרים היה הזקן הנכבד בבחרותו ובימי עמידתו אחד השוטים וההדיוטים המצויים, חסרונותיו ומעלותיו של אחד מן השוק, שאינם ראויים גם לשים אליהם לב, והילד הענוג, "המלאך הקטן", יהיה אחד הכסילים המתיפים, אחד החנונים, אחד הבשמים, אשר ידבר שקרים, יוציא דבה על רעהו וישפיל את נפשו לפני התקיפים ממנו, ככל אשר יעשו רוב בני האדם הרומשים בשוק-החיים, ואשר בשום אופן לא יעוררו בלבנו לא רגשי כבוד ולא רגשי ענג. מודים במציאות המעשים הרעים, אלא אם נכשל בהם, וגם אז לא תמיד נעמוד עליהם. אבל במקום שנתנה הבחירה לדמיוננו, כמו בהמשלים שהבאתי על דבר הילד והזקן, למלא את חסרון הידיעות המדויקות, בנוגע לעבר ולעתיד, על ידי ציוריו, ציורים יפים או מכוערים, טובים או רעים, – במקרים כאלה אין אנו מפקפקים אף רגע אחד והננו נותנים את היתרון להראשונים על האחרונים. ובאופן הזה יהיו בעינינו הילד והזקן מבלי מחשבות יתרות ל"חצי-אלהים", שהמה לעדים נאמנים על האופטימיות השוכנת עמוק בבתי נפשנו. המסורה והאגדה, אשר בהן תתלבש דעת ההמון הפשוט והשקפתו על העולם, מעידות מאה פעמים על האופטימיות היסודית אשר בלב העם. למעלה הראיתי לדעת, עד היכן מגעת קרת-רוחו של האדם הפרטי בהתיחסותו אל הרעיון הנורא ע"ד המות. ההמון הגדול מרחיק ללכת: מעז יוציא מתוק. הוא בודה אגדה מלבו שפירושה הוא: המות הוא טוב מאד והחיים הנצחיים אסון נורא. כי זה הוא המוסר היוצא מהאגדה על דבר היהודי הנצחי, אשר יבקש המות כמטמונים וישאף אליו בכל עז יאושו, ולא ימצאנו. האם לא ידמה העם, אשר המציא את האגדה הזאת, אל השועל, אשר בראותו כי קצרה ידו להשביע נפשו השוקקה בענבי הגפן יודיע לכל כי ענבי רוש המה? אין אנו יכולים להיות בני אל-מות, ובכן מאושרים ומבורכים אנחנו כי טפחות ימינו. והמוצא נחמה ברעיון זה יקרא: אכל ושתה, כי מחר נמות! אוכל ללכת הלאה! עוד צעד אחד ואני נופל אין אונים ארצה. אגלי זיעה גדולים נוטפים מעל מצחי ולחיי. הנני הולך שחוח תחת נטל ילקוטי הקטן הנפשל מאחורי. הוי, מה קטן ומה דל ילקוטי זה; אך ספר קטן אחד ישן נושן בתוכו, ובלתו אין כל! אבל, אל אלהים חילי! מדוע אפוא יעיק ככה ילקוטי זה על מתני? מדוע זה ידכאני לארץ, עד כי לא אוכל להרים ראש ולשאוף רוח?… ראשי עלי סחרחר ולא אדע נפשי. מקוצר רוח ויגיעת בשר לא אוכל לתת דין וחשבון לנפשי, מאין אני בא ולאן אני הולך? לא אזכור עוד, מתי ומדוע אחזתי את דרכי זאת. ומי שם את הספר הישן בילקוטי תחת צדה לדרך הארוכה והשוממה, אשר לפני. רגלי הבצקות מתנגפות לרגעים באבני נגף, הזרועות על כל מדרך כף רגלי; עוד מעט וימעדו קרסולי, עוד מעט ואפול כבול עץ ארצה; ובכל זאת לא אוכל עמוד גם רגע אחד על עמדי. "הלאה, הלאה!" אשמע בלי הרף קול קורא אלי בלבי, ובשארית כחותי הנני הולך הלאה מבלי דעת אנה ומדוע. ילקוטי, אשר על שכמי, יעיק כאבן מעמסה על צוארי, ואנכי חסר כח להסירו מעלי ולהשליכו ארצה ככלי אין חפץ בו. – לא! לא אוכל ללכת הלאה; פה אשב, ויהי מה. צללי נשף ישופוני מסביב. הנני קורע בחזקה את שמורות עיני, שנאחזו מאבק דרכים וזיעת אפים, הנני מתאמץ להביט בעד חשכת הליל ולהתבונן אל אשר לפני; אהה! שממון ותוהו מסביב, אין דרך ואין מסילה! הנני עומד על מורד הר גבוה ונשא מאוד, מימיני יתנשא ההר כחומה מוצקה, אשר שיאה לעב יגיע; משמאלי נקרת צורים עמוקים כתהום, ואנכי משרך את דרכי, מטפס ועולה על משעול צר מלא שמיר ושית, ההולך עקלתון על ירכתי ההר. הרהבתי בנפשי עז ואשא את עיני להביט מעלה אל מחוז חפצי, אל ראש ההר. אבל, אהה, ערפל דק ומזהיר באור כהה יסתיר את מחוז חפצי מנגד עיני. אל אלהים משגבי! אעצור כח לעלות אל ראש ההר, אשר שם הערפל? ומי יודע, אם אמצא מנוח גם אחרי בואי שמה? מי יודע, אם לא יתנשא ההר מעל להערפל למרומי אין קץ, ולנדודי אין קץ ואין תכלה לנצח? הה, מי יודע? הנני משפיל את עיני להביט מטה אל מעמקי התהום, אשר משמאלי. שם בעמק מתחת יפכה אשר מים את גליו השאננים, הנוצצים כרצי כסף לנוגה אור הירח, החודר אליהם בין נקיקי הסלעים. מה נחמד הנחל ההוא ומה זכו מימיו. אבל מה זאת? האמנם כח דמיוני יוליכני שולל ועיני תראינה תהפוכות… שלש עלמות יפות כלבנה, השופכת את אורה עליהן, רוחצות את בשרן שם בנחל. קול ששון ענות וגיל ישמע מביניהן בהאבקן יחד, ורסיסי מים, נוצצים כעין חשמל, יתנשאו מעל לראשיהן. בשחוק מלא נעימות וחן הן קורצות אלי עין חליפות אשה אחרי רעותה תניפינה אלי את ידיהן גם תשקנה אותן למו פיהן… הארד אליהן המימה? אבל מה לי ולהסירינות היפות האלה? מה לנודד קשה רוח ולשחוק מהולל? "הלאה, הלאה!" אשמע קול קורא אלי ברוח, הסוער והומה בין נקרות צורים. "הלאה, הלאה!" יענה לעומתו הד קול יוצא מקרב לבי.– "הלאה, הלאה!". עוד לא הספקתי לאסוף את שארית כחותי ולהניע את רגלי הכבדות כאבנים, והנה קול נעים כקול האהבה בתענוגיה עולה באזני מתוך הנחל… הקשבתי ואשמע: "מתוקים כמות!" נאנחתי אחריהן בשברון מתנים, "מתוקים כמות!" אולי גם מתוק המות לנודד קשה רוח, לאשר אות־קין לו חרות על מצח… אולי גם טוב לו לישן המותה ולשכוח רגע אחד כל עמל וכל תלאה, אבל לא, לא! "לא אמות, כי אחיה ואספר מעשי יה!" קראתי בחזקה את דברי המשורר, והד קול גערתי נשמע כקול רעם אדיר וחזק מבין נקרות הצורים וחגוי הסלעים. ולו גם יגלה לפני עתה כבוד השם בארץ מאפליה זאת, ולו גם אשמע את רעם מדברותיו מתוך האש: חדל לך, ילוד אשה, ממני, ברכני ומות!– "לא! אענהו אנכי; לא אמות! אם אתה, יוצר האדם, יצרתני בדמותך ובצלמך, כמוך אשאף גם אנכי לחיי נצחים". הלאה, הלאה! ברגלים קלות כאילות העפלתי לעלות במעלה ההר. לא שמתי עוד לב אל צורי מכשול וקוצים סבוכים, שעמדו לשטן לי על כל מדרך כף רגלי, לא שמתי עוד לב אל הפצעים הרבים, אשר עוללו לי, ואל דמי הנוזל כמים; הלאה! הלאה! "לא אמות, כי אחיה ואספר מעשי יה!" שרתי בלי הרף למען הבליג בקול שירתי על מכאובי הרעים והנאמנים, ואדא כמו על כנפי רוח אל מול הערפל, אשר על ראש ההר. אבל מה אספר ולמי אספר? שאלתי פתאום את נפשי והיאוש החל עוד הפעם להתגנב אל תוך לבבי. למי אספר? מי ישמע כיום עוד אל חלומותי ואל דברי? ומה החדשות והנצורות, אשר אוכל להודיע לבני אדם? מה אדע ולא ידעו גם בלעדי? ואנכי, האם לא חדלתי כבר מקוצר רוח ועבודה קשה גם לשום לב אל מעשי יה? סב לך, קשה ערף, ורדה נא אלינו, אתנו פה תשכח יגון ועצבת… נשמעה שירת הסירינות עוד הפעם מתוך העמק בקול נעים לוקח לבבות, ומבלי משים החילותי מעט מעט לפגר מלכת. עוד הפעם כבדו עלי רגלי, ואני הנני מטפס ועולה בלי כח על עפר תתוח, מבלי מצוא מעמד לכפות רגלי, ובעוד אני צועד צעד אחד לפנים, הנני נסוג למורת רוחי שני צעדים אחורנית… עוד רגע אחד והנה נמוטו אשורי ואני, אהה! נופל הצדה ומתגולל דומם אל מעמקי התהום… ראה נא כי זכו, כי מתקו מימינו, זכים כשמי- יה ומתוקים כמות… אשמע את נעם זמרת הסירינות הולך וקרוב אלי. אבל אנכי לא אדע ולא אחיש מאומה מבלעדי המות הנורא בכל עצם תקפו וגבורתו. קול ענות שחוק נצחון עולה באזני יחד עם שאון גלי הנחל, המפכה את מימיו לא הרחק ממני. חיל ורעדה אחזוני… אפפוני חבלי מות… עוד מעט ויאחזני השבץ. דממת מות מסביב. נדמה נדמה לי, כמו אשמע אנחה חרישית יורדת אלי מראש ההר, אנחה גדולה ומרה, אנחה חודרת כליות ולב, אנחה נוקבת ויורדת עד התהום ובוקעת ועולה עד לב השמים: אהה, בני, בני, מחמד נפשי! אבל למי הקול המתוק הזה, הנוטף כצרי גלעד על פצעי לבבי? האם לא קול אמי חמדת נפשי הוא, קול אמי הורתי, אשר שירותיה הערבות על יד ערש ילדותי עוד לא נכחדו מזכרוני? ואנכי כבר חשבתיה למתה, האמנם עודנה חיה? הה! אמי, אמי, חושי לעזרתי והציליני מרדת שחת. והנה יד שלוחה אלי ממעל, יד רכה וענוגה אבל חזקה כחלמיש צור, אשר אחזה בערפי ותעמידני פתאום על רגלי ותסחבני סחוב והעלה מול ראש ההר. למי היד הנעלמה הזאת, לא יכולתי לדעת, כי לא ראיתי כל תמונה בעד חשכת הליל השוררת מסביב; אבל קול השאון הזה נתן בינה בלבי להבין, כי יד אשה רחמניה העלתני ממעמקי התהום ומלוע האבדון, הפתוח תחת רגלי לבלעני חיים… – מי את מצלת נפשי, ואנה תוליכיני? שאלתי בלב נפעם: אנא, הגידי לי, מי את מצלת נפשי? לך אחרי ואל תרבה שאלה, ענתה הנעלמה אותי קשות ולא יספה לדבר. נפשי יצאה בדברה. הה, צורי ומשגבי! הקול הזה הלא קול אמי הוא. האמנם עודנה חיה? אבל לא! אמי היתה אשת רפת כח ובאה בימים, והנעלמה הזאת כח עלומים בשרירי ידיה, וכאילה שלוחה קלת רגלים תרוץ, תעוף אל מרומי ההר, ואבני נגף וצורי מכשול, סירים סבוכים וחגוי סלע כמשחק המה לה כלם יחד, כמו תרחף על כנפי רוח במלי הצג כף רגלה על הארץ. – אל נא גברתי, אל נא תמהרי ככה ללכת; ראי נא, כי עיף ויגע אנכי… הנעלמה לא ענתה דבר, כי אם שתה את שתי זרועותיה מתחת לאצילי ידי ותרימני מעל הארץ. כהרף עין חשתי את נשמת אפה החמה על לחיי ורגשי עונג אין קץ הוליכו רגע אחד שבי את לבבי ואת כל חושי בי… ואתעלף. הנני עומד על הר גבוה ונשא מאוד. הירח בעצם נגהו שופך את אורו הזך והנעים על מרחבי אין קץ הנגולים לפני כספר השמים, רוכסי הרים וגבעות, עמקים וגאיות ישתרעו לפני מקצה השמים ועד קציהם בקסם יופי נפלא מאוד, כגלי ים זועף שקפא פתאום ויהי לאבן. וארא והנה על מורד ההר, תחת רגלי, מצבות אבן רבות עומדות צפופות אשה על יד רעותה, או נטויות לנפול לכל רוח. התבוננתי וארא, כי מצבות קברים הן, נושנות מאוד, שכבר מחה הזמן את החרות עליהן, עד כי לא נשאר עוד כל שם וזכר לישני עפר, אשר מצאו מנוחת נצח מתחת להאבנים האלה. אך אדמת קודש המקום הזה, ואנכי לא ידעתי! אבל איפה זה אנכי, ומי הובילני עד הנה? סבותי את עיני, וארא והנה כדמות מראה אשה, לבושה עדים ומכוסה בצעיף, יושבת על אחת מאבני המקום; ימינה תתמך את ראשה שהורידה לארץ, ובשמאלה תתאמץ לסדר את תלתלי שערותיה השחורות כעורב והנפזרות הנה והנה בלי סדרים, כמו לא שכך עוד הרוח שנשב בהן זה מעט בחרון אפו. כל יצורי גוה הרועדים לרגעים, ואנהותיה המתפרצות מלבה בקול דממה דקה יעידו יחד, כי תתאמץ הנעלמה להבליג על יגונה המר, כמו לא תחפוץ לחלל בקול בכיה את הדומיה הקדושה השוררת במקום הזה. לבי ניבא לי, כי זאת היא הנעלמה, אשר זה מעט הצילה אותי מרדת שח.. – מי את, מצלת נפשי ממות, מי את בת השמים? למה זה תתחפשי? הראיני את מראיך השמיעיני את קולך.. היא קמה ותתעודד בכל הדר קומתה, שדמתה לתמר, ובידים מהירות הסירה את הצעיף מעל פניה ותמח את דמעותיה. – התדעני? שאלתני בענות חן ובשחוק קל ונעים על שפתותיה. – ידעתיך, הכרתיך, בת השמים! קראתי בעליצות נפש ואקוד על ברכי לרגליה; ידעתיך, הכרתיך, את גברת לבבי וכל יצרי מחשבותי; הכרתיך, ידעתיך אשת הפלאות, סמל הזקנה והשחרות, התבוסה והנצחון, רפיון הידים ואומץ הלב גם יחד. תשרי תרנ"א מעשה בחסיד אחד שהיה לו "גורל" של לייפציג, וענה ואמר לאשתו: אם יזכני ה' ואזכה בגורל, אקנה לאבי בגד של משי. לא כן, ענתה האשה, כי תקנה בגד של משי לאבי ולא לאביך. נתגלגלו הדברים ובאו לידי מריבה, ויהי הדבר לשחוק לשכניהם. שחוק כזה יעוררו סופרי מה"ע "הרוגלים", בבואם לאנשים מפורסמים לחקור את דעתם על-דבר המדינה היהודית, כאילו הדבר נכון לצאת לפעולה בעוד חודש או אפילו שנה, ונחוץ רק לשמוע את חות-דעתו של פלוני ופלוני, כאילו בו הדבר תלוי. כן באה גם ב"המליץ" (נו' 215) ידיעה, כי אחד הרוגלים האלה חקר גם דעתו של הרב הגדול ר' צדוק הכהן ראש רבני צרפת, ותהי תשובתו, כי מדינה יהודית דבר שאי-אפשר, כי בני הדור הזה לא יוכלו להשיב אל הדת את כחה שהיה לה בדיני נפשות ובשלטון המדינה. כשאני לעצמי איני מאמין כי באמת אמר כן הרב הגדול הזה, אשר בלי שום ספק לא נעלמו ממנו ההלכות שאביא למטה, אך בהיות טענות כאלה שגורות לפעמים בפיות בעלי ריבנו והם אומרים: אם תהי דת ישראל שלטת יוציאו לסקילה את ההורג פרעוש בשבת – רואה אני לנחוץ להראות אותם, כי דברים כאלה אין להם שום יסוד. הרמב"ם ז"ל בהלכות מלכים (פרק י"א ה"ד) אומר: "ואם יעמוד מלך מבית דוד וכו' אם עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי", ואמר עוד שם (הלכה א'): "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה מקדש ". הרי לפנינו, שהמקדש לא יבנה עד שיקום מלך מבית דוד. אם כן, עכשיו, שאין אנו יודעים בעמנו שום איש שיהא מבית-דוד, הלא אי-אפשר יהיה לראש מדינת היהודים לבנות את בית-המקדש, עד שיבוא המלך המשיח מבית דוד. נוסף לזה הלכה פסוקה היא: "המזבח מקומו מכוון ביותר ואין משנין אותו לעולם" (הרמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ב' הל' א'), ושלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה: אחד העיד להם על מקום המזבח, ואחד העיד להם על מדותיו ואחד העיד להם שמקריבין על המזבח הזה כל הקרבנות אף-על-פי שאין בית" (שם הל' ד). אם כן, באין אתנו יודע בדיוק את מקום המזבח, עלינו לחכות על נביא אשר יראנו את המקום ההוא, ועד העת ההיא לא לבד שלא יוכלו לבנות את בית-המקדש, כי גם לא יוכלו להקריב קרבנות באין מזבח. באין בית-מקדש אין גם סנהדרין לדיני נפשות. דבר זה בפירוש נאמר: "אין דנין דיני נפשות אלא בפני הבית והוא שיהיה בית-דין הגדול שם בלשכה שבמקדש" (רמב"ם הלכות סנהדרין פרק י"ד הל' י"א). נוסף לזה הלכה פסוקה היא: "אחד בית-דין הגדול ואחד סנהדרין קטנה או בית-דין של שלשה צריך שיהיה אחד מהם (התוי"ט מגיה: מפרש, שזה הסמוך יסמוך ליתר חבריו) סמוך מפי הסמוך, ומשה רבינו סמך יהושע וכו' ונמצאו הסמוכין איש מפי איש עד בית-דינו של יהושע ועד בית-דינו של משה רבינו" (שם פרק ד' הל' א'), ועתה שכבר נפסקה שלשלת הסמיכה עוד מזמן התלמוד, מאין נקח לנו סנהדרין שיוכלו לדון דיני נפשות? כיוצא בזה אתה אומר במלקות: "מלקין בזמן הזה בכל מקום מן התורה בפני שלשה סמוכין אבל לא בפני שלשה הדיוטות (שם פרק י"ו הלכה ב'). אם כן על-פי חוקי היהדות אין עתה, עד ביאת המשיח מבית-דוד, לא דיני נפשות ולא מלקות, והמדינה היהודית שלא תוציא לסקילה את המחלל שבת ולא תלקה את הלובש שעטנז, תעשה ממש על-פי התורה. ומה שנוגע לדיני ממונות, הנה אין כל אסון אם בענינים אלה יתנהגו על-פי התורה. עם זה עלינו לזכור, כי הרבה דינים לקחו גם חז"ל מן העמים, כמו דיני חזקה וכיוצא בזה. ואם כלל גדול הוא בידנו בעניני ממונות, כי דינא דמלכותא דינא, הלא בזה לא תגרע מלכות ישראל מאיזו מלכות פרס, שגם היא בכלל דין זה. ועל כן יוכלו להוסיף דיני ממונות כפי תביעת החיים, ולכוף את העם לקיימם, כמו שעושים כל העמים המתוקנים, כי "רשות למלך, לתקן העולם כפי שהשעה צריכה" (שם הלכות מלכים פרק ג' הל' י'), ואין ספק, כי הרשות הזו נתונה גם למחוקקי העם. חושב אני, כי הרבנים המתוקנים באשכנז ובאמריקה, אשר מחקו מתפלותיהם כל זכר לשיבת ציון ולביאת משיח, היתה כונתם רצויה. הם פחדו פן ישמע ה' תפילת צדיקים כמוהם וישלח תיכף את בן-דוד וישיב את שבות ציון, ואז – פחד ובהלה! לא שבקית חיי לכל בריה, כי הסנהדרין שתקום אז תשמיד אותם ואת צאן מרעיתם בימים מועטים, ומסבה זו יצאו במחאות גם כנגד הד"ר הירצל וחבריו. יהי רצון, שירגיעו דברי אלה את לבם הרך, אם לא יוכלו לעשות שלום עם מדינת המשיח, ישלימו לפחות עם מדינת היהודים של הד"ר הירצל. אין קול אין קשב אין מה יודע רעי היה בעל כשרונות נעלים ומצוינים מאד, ולבו – הלב היותר טוב בתבל. אבל הוא היה ככנור של דוד, אשר כל רוח שנשבה בו, הוציאה ממנו זמרה אחרת. גלגלתו כאילו היתה עשויה נקבים נקבים וכל רעיון המרחף באויר חדר אל תוכה. הוא היה כספוג הסופג ובולע את הכל, ועל ידי לחיצה קלה אחת מן החוץ פלט הכל. מחו היה כמכונה הגוזרת וחותכת הדק היטב כל הנופל אל תוכה, אך אומץ-לב ומגמה קבועה חסרו לו, וזה היה בעוכרו לבל יציב לו יד בתבל. רעי זה היה בריה חסרת עצם המפרקת וחוט השדרה ולא יכול לעמוד בפני גלי הים החיים הזועף. הוא לא שם לבו אל המציאות, לכן פנתה גם היא אליו עורף ואל סלעה המצוק נפץ ראשו. רעי זה היה בן גילי ויאהבני כאח. שנים רבות שמענו יחד לקח מפי מלמדים שונים, יחד טיילנו בקיץ מחוץ לעיר, יחד הכינונו את שעורי למודינו, יחד לעגנו למורינו, להעויותיהם ותנועתיהם. בעודנו ילד היה אפרים, זה רעי, בעל חלומות. הורה ראה את הדברים הסובבים אותו מתוך ערפלי המליצה והשיר ויכרע תחת סבל שפעת דמיונו ועתרת רגשותיו. העץ לא היה בעניו עץ פשוט, כאשר יראהו כל אדם, כי אם איזה עצם אשר זרעותיו פרושות השמימה. בשעה אשר מלמדנו באר לפנינו איזו סוגיא חמורה בתלמוד השתעשע רעי בחלומותיו הוא, ואם הדפתיו בזרועי להעירו מהזיתו הביט אלי כמשתומם, ויצחק מעט ויצלול עוד הפעם בנבכי דמיונותיו. רעי ראה בדמיונו את כל העולם שונה ומשונה ממה שהוא במציאות. כח תפיסתו וחריפות שכלו הדק היו נפלאים מאד, ובכל זאת האמינו מלמדינו כי בעל הוא. רק אנחנו נוכחנו לראות, כי בעת אשר שכלו היה חפשי מאסורי ההזיה, אז היתה דעתו רחבה ושכלו היה מספיק להרבה מבני גילו. בהיותי בן אחת עשרה שנה נפרדתי מרעי זה, כי הורי הלכו לגור לעיר אחרת ואני עמהם. לאחר עשר שנים נפגשתי עם רעי בבית מדרש המדעים הגבוה באחת מערי אירופה. אנכי כמעט לא הכרתיו. הוא היה לגבה-קומה, רגליו הגבוהות והדקות לא עצרו כח לשאת גויתו. תנועותיו הפיקו שממון, רגז ותמהון-לב, וכולו, מכף רגל ועד קדקדו היה כעין מחאה לגבורת האיש ואילותו. אם התבוננו אליו מרחוק יכלו לחשוב כי שכור מתנודד הוא. על גויתו הארוכה ישב ראש שבנינו היה זר ומשונה. חלק העליון של גלגלתו היה של ענק וחלקו התחתון של ננס. מצחו הגבוה והיפה שנה תארו ובטויו על-פי קריצת עיניו היפות ורמיזתן. מתכלת עיניו הכהה נשקפו מחשבות ורגשות, אך לא שמץ אמץ לב ועז הנפש. הטבע לקח ליצירת רעי חמר דק וקל מאד והיחס בין כשרונותיו, סגולותיו ומזגו לא עלה יפה. בשבתנו על ספסל אחד בבית מדרש המדעים היה אפרים מרצה לפני פעם בפעם מחשבותיו ומערכי לבו. פעם ספר לי, כי החליט להיות רב וחכים בישראל, ופעם – כי גזר אומר להיות רופא חולים; פעם לחש באזני כי גמר בדעתו לעזוב את למודיו ולנסוע לארץ-ישראל לעבוד שם את האדמה, ולמחרת בשרני בשמחה רבה, כי בקרב הימים יסע לארץ החדשה ליהנות מאור החופש. היום גלה לי סודו, כי החליט ללמוד איזו מלאכה נקיה, כאשר היו עושים חכמי דורות קדם, ולמחרת הוכיח לי, כי טוב לו להקדיש את כחותיו וכשרונותיו לספרות העברית. בבוקר אמר לי, כי כל השרוי בלא אשה, שרוי בצער וכשרונותיו ויתרונותיו הולכים לאבוד. היום קרא בקול, כי עם סגולה אנחנו ולמחרת הוכיח כי אין לעמנו כל כשרון ויתרון. רעי היה מדבר בהתפעלות ובהתלהבות, בתנועות יד ורגל וכל עצמותיו לקחו חלק בשיחתו. ואם התנגדו לו בדבר מה, היה מלא אף וחימה. דבריו בבית או בחוץ היו תמיד וחזק, כאילו ידבר לפני אספה רבה, והעוברים ברחוב או המסובים אתו במסבה אחת הביטו אליו ויתמהו. אם חפץ אפרים לפרש או לבאר דבר מה היו דבריו מסובכים ומסוכסכים, אין ראשית וסוף, אין מאוחר ומוקדם, אין הגיון וסדר, אך גם בערבוביה זו היו תמיד מעט בקרת עמוקה ומעט חקירה דקה, מעט פלפול ומעט מליצה, תהו מוזהב ובהו נוצץ. סגנון שיחה כזאת שומעים אנחנו, על-פי הרוב, רק מפי האנשים אשר ידיעותיהם רבות והקשר בינהן חלש, אשר קראו הרבה ועכלו מעט. אפרים למד וקרא הרבה ורוחו היה כמעין המתגבר, אך קשה היה לו להשתמש בידיעותיו הרבות לברר איזה ענין מוקשה, כי בידיעותיו אלה סבך ועקש את הענין יותר ויותר, כי יש גם עושר רוחני שמור לבעליו ולרעתו. רעי היה מתאונן ומתלונן עלי, על כי לא אשים לבי כראוי לרעיונותיו ושטותיו החדשים שהוא מגלה לבקרים במדע וספרות. דבריו ורעיונותיו ידועים לי מפי ספרים שונים. אינני יודע עד היום, אם רעיונותיו שחשבם למקוריים וחדשים היו רעיונות אשק קרא בספרים וישכחם ואחר כך הועלו בזכרונו, או עלה בגורלו לגלות חדשות אשר כבר נגלו. אפרים לא היה מעולם אוהב בצע, לא רודף תענוגות ולא בקש טובות לעצמו. והנה פעם אחת התפרץ רעי זה לחדרי ויסגור בקול רעם ורעש את הדלת ויתנפל על הכסא, ואנכי ישבתי למולו במנוחה ואחכה בארך אפים לקראת העכבר הקטן אשר יוליד ההר המתחולל הזה. רגעים אחדים ישב אפרים במנוחה נכונה כמתעמק ומתעתד לפתור חידות עולמים, לסוף פנה אלי בעינים מאירות ויאמר: ראה זה, הנני נכון להראות ולהוכיח לך במופתים והיקשים חזקים, כי אהבת-עצמו היא אהבת הבריות היותר טהורה וחזקה. אחרי הפתגם הקצר והחדש הזה נסה רעי לבאר את משפטו החרוץ, ויפתח במעשי בראשית וסים במעשי ביסמרק וגלדסטון. חידושו של רעי אשר גלה לי כי אהבת-עצמו היא ראשית חכמה ואהבת הבריות היותר מצורפה, – חידושו זה כבר קראתי בספר אשר כתב אחד הפילוסופים בזמננו. את אשר היה בלבבי אותה הגדתי לרעי. לראשונה העמיד אפרים פניו כאילו לא שמע דברי, אחרי כן שאלני בתלונה: איך, איפה ומה קראת כדבר הזה? ויצלול במחשבותיו, ופתאם קם ממקומו ויעזוב את חדרי, מבלי קחת ממני ברכת הפרידה. אפרים האמין בנפשו כי יהיה מושע לעמו, אך יותר קרוב ביב להאמין, כי יהיה חכם כבן-מנחם או חוקר ופילוסוף כשלמה מיימון בשעתם מאשר יהיה לאיש מדיני יפרנס בישראל. מבחר שנותיו אשר בהן היה עליו להכיר ולדעת את כשרונותיו, למען יטפחם ויאמצם – בלה בנסיונות שוא. בבוא רעי לעיר הבירה נכנס למחלקת הבלשנים אשר בבית-מדרש המדעים הגבוה וישמע לקח בשפות עתיקות, עד כי בזמן קצר היו לו לזרא ומוריו – כחנוטי מצרים, אז השליך אחרי גוו את הנטיות והפעלים ויכנס למחלקת חכמת הטבע. עוד לא הספיק לו הזמן לאסוף ידיעות הגונות במקצוע זה, ויפנה עורף גם לחכמה זאת, באמרו, כי זעירה היא ואיננה מקפת וכוללת בקרבה את העולם שהאדם בן זמננו נתון בו, ויכנס למחלקת הפילוסופיה, ומשם למחלקת המשפטים ולא מצא נחת ומרגעה לרוחו. אז החל לבוא לשעורי המורים רק לעתים רחוקות. שעות אחדות ביום בלה בבית עקד הספרים, ויקח שלשים ספרים בבת אחת ויחפש ויעלעל ויעש ציונים בקונטרסיו, ולמחרת לקח גל ספרים אחרים ויהפך בהם ויעבור בסקירה אחת על דפים מספר בזה ושורות אחדות בזה ויטם לכל צד ויפתח בהם כל פרק, כאיש אשר יבקש דבר ולא ימצא. יתר השעות ביום התוכח עם תלמידי בתי מדרשי המדעים ויקרא בעתונים השונים. באחד הימים הביא אפרים לביתי שק מלא ספרים ומלתחה קטנה, אשר בה היו צרורים וגנוזים כל חפציו. – בחפצי, – אמר לי – לכתוב ספר גדול. אבאר את הדעות בחקרי אלוה וחכמת-החברה הגנוזות בכתבי-הקודש, בספרי שפינוזה וקרל מרקס. ברצוני להוכיח כי בדעותיהם, אף אם רחוקות הן זו מזו, יעבור חוט אחד המבריח אותן מן הקצה אל הקצה. אך לעבודתי דרושה לי מנוחה ואותה לא אמצא בדירתי, לכן אבקשך לתת לי מקום לעבור תחת צל קורתך, כי פה אויתי לשבת ולעבוד עבודתי המדעית. בסבר פנים יפות קימתי מצות הכנסת אורחים זו. לא נסיתי להראות לרעי משוגתו על פניו ולהוכיח לו, כי תחסרנה לו הידיעות הנחוצות לחבור ספר כזה. ידעתי כי לשוא יהיה עמלי, נתתי למחלת-נפשו להתפתח ולהתבשל כל צרכה, ואז תסור מאליה. מיום שנתישב אפרים בחדרי לא הכרתי עוד פני דירתי, כי פנה זיוה והדרה. חדרי, אשר נקיון וסדר שררו בכל פנותיו, היה למזוה מלא אשפה. צרכי לסדר, שלא היה מעין קפדנות ודקדוקי-הבל, כי אם רגש מחונך ומפונק, – צרכי זה היה עתה מיותר לגמרי. לפעמים הייתי כנואש, מדי ראותי בבוקר את הערבוביה והמהפכה בחדרי. אני עומד ומבשל את הקהוה בפך נחושת ואפרים עודנו שוכב במטתו ומשמיע קול נחרה, ומסביב למטתו היה תהו ובהו כבחנות של סוחרי בלויי סחבות. כאשר עלה בידי להעירו משנתו היתה עוברת שעה שלמה עד שקם על רגליו וילבש בגדיו. עונג גדול היה לרעי לשכוב סרוח על מצעו ולקרוא בעתונים ומעניני דיומא ולהתפלפל על אדותם. ספרו הגדול עוד היה מקופל בדמיונו, ולא התחיל לכתוב אף את האות הראשונה. עברו שבועות אחדים, ואפרים היה נוהג כמנהגו זה יום יום. אז שאלתי את פיו: מתי תתחיל לכתוב ספרך, או, לכל הפחות, לקבץ חומר לכתיבתו. הישפיקו לך הספרים אשר אתנו בחדרנו או עליך לעבוד עבודתך זו בבית-עקד הספרים? – אין לך כמעט – ענה רעי – כל מושג נאמן משטת עבודתי המדעית. אין לי כמעט כל צורך בספרים. בי בעזרתי. התחשוב כי מלומד אשכנזי אנכי, אשר חכמתו מלוקטה ומטולאה מספרים וכתבים? לא מהם ולא מהמונם אנכי. פה – ובדברו הראה באצבעו על מצחו – פה המצרף לכל דעותי, פה – מעין נובע, ופה המפתח לחידות חכמה ודעת. פה יולדו שרעפים ושעיפים ופה יתפתחו ויתבשלו. בעוד שנים שלשה ימים אחל במלאכת הכתיבה ובמשך ימים אחדים אגמור את מלאכת ספרי, כי הכל מוכן ומזומן פה במחי. התבוננתי אל "שטתו" המיוחדה. ביום סגריר ישב אל התנור וישתה טבק רע, אשר עשנו הסב לי שעול, וביום צח ובהיר נשקף בעד החלון ופיו פעור. התנהגותו זאת העלתה עשן באפי וכח סבלנותי כשל. – מתי תחל לכתוב את ספרך? – שאלתיו. אפרים היה בפעם הזה נוח למוסר, ויפנה אל שלחן הכתיבה, ויעש הכנות להתחלת עבודתו. אנכי שמחתי מאד על התחלה זו. ככל הסופרים הטירונים העביר ימים אחדים עד החיצוניות הנחוצות לעבודתו זו. שלשה ימים עברו עד אשר סדר וערך ספריו. ביום הרביעי קפל גליונות הניר, החליקם ויאגדם למחברות. ביום החמישי בקש לו עט נאה ומוכשר למלאכתו, ביום הששי הלך בחדרו הנה והנה ויחשוב מחשבות וביום השביעי שבת וינפש. – התחרטתי – אמר אפרים ביום השמיני – נחמתי על מלאכתיזו. לא אכתוב ספרי – לא פילוסופיה, לא חקירה דרושות לעמנו כיום. – ומה זה תכתוב, ומה זה נחוץ לעמנו? – שאלתיו. – עוד לא איכשר דרא לספרי שעלה בדעתי לכתוב. אחי בני עמי לא יכירו ולא יוקירו מפעל גדול וכביר כזה… – ומה זה פתרון חלומך החדש? – במוחי נולד רעיון נפלא: להוציא לאור חוברות קטנות בשפה המדוברת בעד ההמון. – ומה תכתוב בעד ההמון? אכתוב לאחי הפשוטים והישרים על חכמת הטבע, המחיה והכלכלה, למען יפקחו את עיניהם וידעו בין ימין לשמאל. – רעיונך זה – אמרתי לו – טוב הוא מאד בעיקרו, אך מכשולים ומעצורים רבים תפגש על דרכך זה זה, ואמנה אותם אחד וכל עכוב "זו היא החלטתי וחובתי לעמי ואותה אעשנה. איך ובאיזה אופן ודרך אפיק זממי זה – זו היא דאגתי". עברו ימים אחדים וגם בולמוס זה עזבהו, ויהי עוד הפעם כנדהם, וכאיש אשר אין ברוחו נכונה. באתי לבית עקד הספרים ואראה את רעי יושב מוקף ספרים ופניו מפיקים שמחה. – באיזו הלכה ומקצוע בחכמה או בספרות אתה עומד כעת? – שאלתיו. מחשבה נפלאה נולדה במחי… – איזו מחשבה? – גמרתי בדעתי לחבר מלון עברי אשר יכיל כל המלים, הניבים והבטוים של השפות החיות מבלי יוצא מן הכלל. בקרת רוח בארתי לו כמה ידיעות בשפות עתיקות וחדשות נחוצות לעבודה כזו. אפרים התאמץ להוכיח לי בדברים נמרצים כי העבודה הזאת היא לפי כשרונותיו וידיעותיו, וכי חסרון מלון כזה מורגש לכל העוסקים בספרות העברית. – אין כל ספק כי מלון עברי מלא וגדוש, אשר לא יחסר בו כל שם ופעל, כל מבטא ונאום שישנם בשפות אחרות, דרוש לנו מאד. אך, כמדומה לי, חסר אונים הנך למלא חסרון ספרותנו זה. ומעשיך עתה – שעשועי ילד הם. רעי התקצף, התרגז ויתמרמר אלי ויאמר, כי רק הקנאה מדברת מתוך גרוני, כי רק מרפה אנכי את ידיו מעבודתו. בערב שב לחדרי סר וזעף ולא דבר אתי דבר, ולמחרת לקח את ספריו וחפציו ויעקור את דירתו לרחוב אחר. ימים אחדים לא ידעתי מה היה לרעי, והוא לא ידע את הנעשה אתי. אנכי האמנתי כי יש לי המשפט לכעוס על רעי, על שהתנהג אתי שלא כשורה, ובכל זאת היו לי געגועים עליו. ארחות רעי ומעלליו, חשבתי בלבבי, יעידו על מחלות נפשו, והבריאים צריכים לחוס על אומללים כאלה, לכן הצטערתי ונחמתי על הקשות אשר דיברתי אתו. בערב אחד הלכתי לשוח בחוצות העיר ואפגש את רעי ואקרא בשמו והוא קרא בשמי. דבריו היו הפעם רכים ונוחים ומלאים ידידות ורעות. כונתי את השעה הרצויה הזאת לדבר את רעי בהתגלות לב. הראיתי לו לדעת כי חייו ריקים ואין להם כל מטרה ותכלית, וכי אדם לבור לו דרך בחיים ולכבוש אותה. הוכחתי לו כי לקיקת הנפת מעל הפרחים לאו שמה עבודה, ויעצתי להחל באיזו עבודה מדעית או ספרותית בסבלנות, בהתמדה ובחריצות גבר. עברו שבועות אחדים אחרי שיחתנו זאת, ואפרים החל לעבוד בהתמדה, בדיוק ובשלות נפש. רעיונותיו היו צלולים, דעתו מיושבת ורוחו נכון בקרבו. במעמד כזה לא ראיתיו לא לפני זה ולא לאחר זה. בשקידה עצומה אסף חומר רב לעבודה ספרותית גדולה וכבדה. בחפצו היה למצות את עמק שיטתם של דרוין, ספנסר וכל המחזיקים בתורת ההשתלמות ולחקור לתכלית מעלותיה וחסרונותיה וליחוס אל היהודים ועתידותיהם ואל היהדות ומוסדותיה. בקראי את ראשית מלאכתו זאת האמנתי בנפשי כי החומר הרב והכביר אשר אסף רעי מספרי חכמה ופילוסופיה שונים, כי כח בקרתו השנונה, חריפותו העזה וסגנונו הנאה, פניני המליצה המפזרים בחקירותיו ועמק דעתו הבולט בפיוטו – כי כל אלה ספרו לכלי חמדה בספרותנו. ומדי יום ביומו התוכחנו על נושא ספרו זה וכל אחד מאתנו הזדין בכלי נשקו הרוחני. קויתי כי מעתה יבואו לרעי זה ימים שיש בהם חפץ, ובעזרת כשרונותיו הנעלים יקנה לו מקום הגון בעולם המדעים ויהיה לברכה ולתפארת עמנו. אנכי הייתי מוכרח לעזוב את עיר הבירה למשך זמן ידוע. טרם הפרדי מרעי בקשתיו, כי יודיעני כפעם בפעם על דבר עבודתו המדעית והתפתחותה. הוא הבטיח לי למלאות בקשתי זו ככל האפשר. בחדשים הראשונים לבואי למקומי החדש, קבלתי מרעי מכתבים ארוכים ותכופים זה אחר זה. השקפותיו, כפי הנראה ממכתביו, הלכו הלוך והתרחב וידיעותיו הלכו הלוך והתעמק, אנכי האמנתי כי עוד חדשים אחדים ורעי יגמור את החלק הראשון של ספרו. ומה רבה היתה שמחתי בחשבי, כי הפילוסוף החדש הזה אשר יולד לישראל, לנו הוא ברוחו ונפשו, בהגיונותיו ודעותיו, וכל מחשבותיו מסתר עמקי אוצרנו הלאומי תצאנה. עד עתה שאלה ספרותנו מאחיותיה הצעירות ותקח דעותיהן ורעיונותיהן בהקפה, בהעתקה, בשנוי פנים ומצוי תוכנן, ועתה יהיה לנו פילוסוף עברי הוגה דעות מקוריות והוא יהיה למחיה רוחנית להתקופה החדשה העתידה לבוא לישראל. כה הפרזתי על הערך האמתי אשר לרעי ואחסרהו מעט מפילוסוף בורא חדשות, כי אליו כסתה על כל מגרעותיו ותקלקל את השורה. והנה מכתביו הלכו הלוך וחסור, הלוך וקצור עד אשר חדלו לבוא לגמרי. אנכי חשבתי כי רעי עסוק בעבודתו המדעית ולא ימצא לו עתות פנויות לכתיבת מכתבים. אחרי חצי שנה שבתי לעיר הבירה. ביום הראשון לבואי מהרתי לרוץ אל מעון אפרים. והנה חדרו ריק, כי עקר את דירתו מהבית הזה. בעלת מעונו לא ידעה אנה הלך, אנה פנה רעי. מתלונותיה הבינותי כי לא שלם לה דמי דירתו בעד החודש האחרון. עצוב רוח יצאתי החוצה ודאגתי מאד לרעי זה. כבוא הערב סרתי אל אחד מבתי המשתה הקהוה, ואשב בפנה אל אחד השלחנות הקטנים. לא שמתי לבי אל המעשנים, המשחקים בקוביא, אל השותים ומשוחחים חד את אחד; הייתי כל כך צלול בדאגתי לרעי. עד כי לא נשאתי את עיני לראות מי הם המסובים אתי. בקומי לצאת החוצה ראיתי את רפאים יושב אל אחד השלחנות. התבוננתי אליו ואראה כי פניו מפיקים פזור-הנפש, בגדיו קרועים וכלו אומר התרשלות ועצלות. ידע ידעתי כי הוריו שולחים לו כסף די מחסורו, ואם אמנם ביום בוא אליו הכסף היה מפזרו לכל רוח, נותנו לכל מבקש וקונה כל מה שיראה בעיניו, אך בגדיו היו תמיד שלמים ונקיים, כי אם לא הספיק לו הכסף ששלחו ה וריו לכל צרכיו, פנה אל אחיו הבכור והאחרון לא השיב מעולם פני שאלתו ריקם. לכן הבינותי כי אסון קרה לרעי. נגשתי אליו ואושיט לו ידי, ויהיה כמתעורר משנתו ויקרא בעצלתים: "האתה פה ומה שלומך?" כאילו רק היום בבוקר נפרדנו איש מעל אחיו. הראשונה היתה בדבר עבודתו המדעית. – שלדו של ספרי זה כבר הכינותי ועתה צריך אני לקרום עליו עור לכסותו בשר. הבינותי כי תשובתו כוזבה. חפצתי ללכת אל מעון רעי, ועיקר כונתי היתה לראות היאמנו דבריו על ספרו. הפצרתי בו להובילני אל דירתו, נאות על כרחו. כשעה שלמה עברנו רחובות ומבואות עקלקלים עד אשר באנו לאחד הבתים במגרש העיר. נכנסנו אל חדרו הצר והקטן ולא מצאתי שם כל זכר לכתביו וספריו. את אשר יגורתי בא לי. לבי נשבר בקרבי לראות עת העניות השוררת בחדרו, ורעיון אחד חדר פתאום לתוך מחי: "מבקש את האשה". הסיבותי עיני ואראה על השלחן תמונת עלמה ופניה כפני משחקת על הבמה. לקחתי את התמונה והסתכלתי בה. אפרים עמד אצל החלון ויתופף באצבעותיו על הזכוכית. ראיתי כי נפשו תכאב עליו, אך אין מלים בפיו לסערת רוחו, ותתעטף גם רוחי. האשה בכלל היתה נחשבת תמיד בעיני רעי כיצור נעלה וכנזר הבריאה. ויתיחס אליה ברגש, בהתפעלות, בתם נפש וטהר לב. אנשים כאלה, חשבתי בלבבי, נופלים על נקלה אל הפח. נגשתי אל רעי, הנחתי ידי על שכמו ואשאלהו, מתי ואיך התודע אל העלמה אשר תמונתה נצבת בזה. – לא חפצתי לספר לך מאומה – ענה רעי – כי מה תדע בדברים המסורים אל הלב ובענינים דקים ורכים כאלה, אבל אחרי אשר הקפתני בשאולתיך – אגיד לך, כי העלמה הזאת – ארוסתי היא. – ארוסתך? – שאלתי כמשתומם. – כן, ארוסתי היא. אנשים כמוך אשר דם דגים נוזל בעורקיהם לא יחושו אהבה ולא ידעו מה כחה. לא כן אנכי, מיום שהחילותי לאהוב ולהיות אהוב הנני שמח ומאושר. דע לך, רעי, כי מצאתי רעיה כלבבי וכרוחי, ורק ביד אשה כזאת להנעים ולהמתיק לי חיי, רק בחברת אשה נעלה כזאת אוכל לגמור את עבודתי המדעית הדורשת מנוחה, הרחבת הלב והדעת. דבריו העציבוני, גם פניו הביעו עצב ויגון קודר כסה את מצחו. אהבה, שמחה ואושר בפיו ועל עיניו היפות תשכן עננה. והנה פתאם נפל רעי על צוארי וישקני וילחץ את ידי בידיו בחבה יתירה, ויאמר בקול רועד: – שאני! לו ראית אותה! עליך לראות אותה תיכף. מלאך בדמות אדם, יונה הומיה, נפש טהורה וזכה, חותם תכנית היופי והחן, הענוה והצדק תראה בהקיץ, ולא בחלום. בוא ואובילך, רעי, אל כלתי, יפתי. – אבל, לא ברגע הזה, כי עוד עיף אנכי מעמל הדרך. – לא, תיכף ומיד תלך אתי. – הלא כבר השעה העשתי עשרה, ומתי נבוא אליה? – אם כן, נלך אליה מחר בבוקר. – טוב הדבר. אחרי חצות הליל יצאתי מאת פני רעי למעוני. גוי היה עלי כמשא כבד, וגם בבואי אל חדרי לא מצאתי את המנוחה יתע רעי וינוע על פני ים דמיונותיו בלי מטרה ותכלית? הקרעים והשברים ברוח, התפוצצות כחות הנפש והתפזרות הכשרונות, זו היא הקללה הרובצת על חיי הצעירים בדורנו בכלל, ואפרים נטל חלקו במחלת הרוח של תקופתנו וסמניה המובהקים בראש. מה התועלת, אם נראה בכנפי רוחנו במרומי אין קץ, אם נקפול בדמיוננו מרחבי המקום והזמן, אם הקרוב לעינינו ישאר טמון ומכוסה בחושך? למה לנו לבנות מגדלים ברוח, אם אין לאל ידנו לבנות לנו אוהל עלי אדמה? רעיונות נוגים כאלה לא הניחו לי לישון. לשוא בקשתי את השנה והיא נדדה ממני. דמי הסוער פעם ברקותי, לאור הבוקר ישנתי מעט, אך השנה לא השיבה את נפשי ואקום כאיש נדהם. אחרי חצות היום הלכתי אל רעי. בקצר רוח חכה לבואי. ונלך אל מעון כלתו ובדרך שפך לפני את נפשן, שהיתה מלאה תקוה ואמון. – מה נעים ומה טוב לי – אמר אפרים – מרוב אשרי ושמחתי הייתי חפץ לחבק בזרועותי את כל היקום. מיום אשר החילותי לאהוב ולהיות אהוב ימצאו כל הדברים המקיפים אותי חן מיוחד בעיני. כמה מליצה, הפרזה ודמיון! מספר מליו היו כזביו אשר כזב לנפשו. ומה היה לי לענות על עטרת הזיות ודמיונות כאלה? החרשתי וחכיתי לסוף הדבר. – אל תדמה בנפשך, כי שושנה כלתי היא אחת העלמות מבנות דורנו. חלילה, שושנה היא בת הטבע, עוד לא ראיתי עלמה תמה צנועה וחסודה כמוה. שושנה היתה למשוררת בבתי תיאטראות ומשתאות מרוב אהבתה לשירה וזמרה. לאביה יש הון רב. אך מה לי ולכספו? גם שושנה בעצמה איננה חפצה להתרפס לפני אביה, כי יפתח לה צרור כספו. כי בשירה וזמרה חשקה נפשה ונפש אביה תבחל בכל מלאכת מחשבת וחכמת חרשים. – ואיך התודעת אל שושנה? – בפעם הראשונה ראיתיה בבית אחד ממכירי ותמצא חן בעיני בטוב טעמה ויקר ערכה, כי כל סגולות הרוח נקבצו באו בה. ואדבר אתה רק דברים אחדים. כעבור ימים אחדים נפגשנו עוד הפעם בבית מכירנו אשר נקהלו בחורים ובתולות במספר רב לברך את בת אדוני הבית ליום הלדתה, ואשא שם מדברותי על רעיון תחית ישראל על אדמתו. אחרי דברי חצי שעה נוכחתי כי הנני "מפזר פנינים לפני חזירים", כי אין איש אשר ישים לבו כראוי לדברי, כי לצאת במחולות באו ולא לשמוע דרשות. העיפותי עיני אל המסובים והמסובות ואראה כי שושנה נטתה אזן קשבת לדברי ותשם לבה לכל אמרותי, עד כי אורו עיניה מרוב שמחה. ואשמור את הדבר בלבי כי יש נפש חיה אחת בין הבנות אשר לבה לעמנו. ובשובה לביתה הלכתי ללוותה ותשפוך שיחה לפני. מה נעימים ומה נמרצים דבריה המחוכמים. שושנה הבינה לרעי, לרגשותי ומגמתי. היא אמרה, כי אותי מצאה היחיד ומיוחד בין בני דורנו הריקים והפוחזים שיש לו מטרה ידועה ומאד נעלה בחיים… מני אז נפגשנו כמעט בכל יום. גם נתנה לי רשיונה לשחר את פניה בביתה, כי נפשותינו התלכדו ולא תפרדנה לעולם. באנו אל מעון שושנה. היא קבלה אותנו בסבר פנים יפות. היתה יפה וכפי הנראה גם לא צעירה. גם הכחל והפוך אשר לא באיפה זעומה השתמשה בהם לא עשוה ליעלת חן. כל תנועותיה היו מלומדות ותתיפה לפנינו ותתהדר כמבקשת עגבים. מדוע חשבה אפרים ליפה-פיה? זאת לא הבנתי. שושנה מהרה לדבר בשפות חיות רבות, אם גם לא כדקדוקן והלכתן, כרוב המשחקות והמשוררות העוברות ונודדות ממקום למקום. ראשית פטפוטיה אלינו היתה התנצלות והצטדקות, מחילה וסליחה על כי איננה לבושה כראוי לקבלת אורחים. אחרי כן פזרה לי מלוא חפנים תהלה ושבח, אף כי ראתני בפעם הראשונה. ראה ראיתי כי היא קלת-דעת וגסת-טעם, ואין בה אף אחת מהמעלות שמנה בה רעי. רעי התרפק על כלתו באהבים ויתמוגג בחבה אליה. – הצדקו דברי – שאלני רעי כאשר יצאנו מאת פני כלתו – ותהלותי שפזרתי לשושנה? כעת ראה ראית כי לא הפרזתי על המדה. להפך, מחקתי את סאת שבחיה ומעלותיה. רק אם אראה חיים את מלאכי זה, אוכל להפיק מחשבתי הגדולה – לכתוב את ספרי כהעולה על רוחי. הן חומר רב אספתי לספרי זה וגם השקפותי ומשפטי החרוצים יהיו חדשים… – ובמה תפרנס את ביתך? – במה? עליך לדעת כי שושנה לא בת דורנו היא. תביעותיה וצרכיה מועטים – רק באור פני תראה חיים ותמצא משוש לנפשה. – ובכל זאת, בפניך לא תשבע, ומה יענו המלאכים הקטנים, האם גם הם יהנו מזיוך ויסתפקו בזה? האם שמת לבך לעתידותיך? – אל תדאג לנו, כי לא נגוע ברעב ולא נקפר בקור. אנכי וכלתי החלטנו ללכת לארץ ישראל ולהשתקע שם אחרי חתונתנו ושם נעבוד את האדמה. הן כחי במתני ושריר זרועותי. ומה נעימה תהיה לנו העבודה באדמת אבותינו, בשירה וזמרה נלך השדה וברנה נשא אלומותינו הגרנה. מה נחוצה לאכרנו על אדמתנו זמרה עברית ומה רב כחה להחיות רוחנו ולהקיץ רגשותינו הנרדמים, ואת החסרון המורגש הזה תמלא שושנה בבואנו לגור שם, כי היא תלמד את בנות ישראל שירה ושמרה עברית לכל ואם גם נותר על מקומנו באירופה, אביא את לחמי לביתי בעטי. הנני בטוח כי רבים יקפצו על ילדי רוחי, וכאשר אכתוב את ספרי הגדול לא אמכרנו בעד נזיד עדשים, כי יודע אנכי את ערך עבודתי, והשכר שאקבל בעדו יספיק לי לשנים אחדות לכל צרכי, למען אוכל עבור עבודה חדשה במנוחה. אנחה חרישית התפרצה מלבי. עברו ימים אחדים. אנכי שבתי לעבודתי וכמעט הסחתי דעתי מרעי ומחלומותיו. והנה בערב אחד התפרץ אפרים לחדרי ויתנפל כעיף אין אונים על הכסא. פניו היו חורים כשיד ומכוסים בנטפי זעה כבדים. – הושיעה נא, אחי, בידך להצילני – קרא אפרים בקול רועד. – מה לך, אפרים? במקום תשובה הוציא מצלחתו מכתב כתוב באותיות דקות על ניר עב בעל גונים שונים וריח בשמים נודף ממנו, ויתן לי לקרוא בו כדברים "אפרים יקירי ואהובי! "הבושת תכסה פני לפנות אליך בבקשתי גם היום. יודעת אנכי כי כספך שהיה בידך ושלוית מאחרים, נתת לי לצרכי ההכרחיים. אך לא לנפשי, כי אם לנפש רעותי היקרה הנני מתפללת לך היום. הן יודע אתה כי אנכי מסתפקת בקב הרובים, אך רעותי הטובה בצרה גדולה ונחוץ לי כסף להצלתה, למען לא אראה ברעתה. אם נפשי יקרה בעיניך, מחמד לבבי, אז תפנה אל רעך הישר באדם… הן הוא בא מדרכו ובלי ספק הביא אתו כסף ולא ישיב את פניך ריקם אם תשאל ממנו ללוות מאה שקלים, כי אתה בעצמך ספרת לי פעמים רבות, כי איש טוב הוא. בתקותי כי תמלא בקשתי הנני מקצרת ואומרת שלום ואהבה לך… "אני שלך, "שושנה". אחרי כלותי לקרוא מכתבה, פנה אלי רעי בשאלתו: – ומה אשיב לכלתי? ממכתבה של שושנה הבינותי, כי בשבילה מכר רעי את כל חפציו, ספריו ומטלטליו והשקיע את עצמו בחובות גדולים וקטנים וגם כעת אך רמיה בפיה, לכן רמזתי לו בדברים מקוטעים, כי בקשת שושנה וכל הליכותיה חשודות בעיני. – גם במלאכים תשים תהלה… הן לו ידעת את לב שושנה ומעשיה הטובים… אז אחרת דברת ולא חללת את הקדוש ויקר בעיני. – אבל… אבל… גמגתי בלשוני – חוס נא עלי, רעי! – שסע אותי בגמגומי – ואל תתנני לראות בצרת נפשה של שושנה המתפללת בעד רעותה האומללה. הפעם ראיתי חובה מוטלת על לפקוח עיני רעי לבל יפול ברשת טמנה לו נפש שפלה. – פקח נא עיניך – אמרתי לו – וראה במי אתה בוחר, הן משחק אתה בידי אשה סרת טעם… – דום… במלכתי ואלהי אל תתן דופי… אין לי צורך בכספך, כי רוח והצלה יעמוד לי ממקום אחר… הנך מקנא באשרי, כי מעולם לא היית לי רע נאמן. אפרים גדפני, חרפני ויכבר מלים כדרכו ויצא מחדרי בחרי אף וישבע כי לא יוסיף עוד לראות פני. אנכי נסיתי להרגיע את רוח רעי ולהוכיח לו, כי רק את טובתו אני דורש, וכי נכון אני לפרוע את כל חובותי ולהקל עול חייו, אך אם ישוב לעבודתו ולא ירעה רוח, אבל כל דברי ומוסרי היו לשוא. רעי פנה אלי עורף ויעזבני. למחרת נחמתי על דברי הקשים שדברתי לרעי בדבר כלתו, ואלך למעונו לפיסו בדברים. אך לא מצאתיו בביתו. במשך שמונה ימים בקשתי את רעי ולא מצאתיו וגם מכיריו בני לויתו וחבורתו לא ראוהו ולא פגשוהו בכל העת הזאת. מחשבות פחד עלו בלבבי, דאגתי לרעי אולי קרהו אסון, והנה ביום השמיני קבלתי ממנו מכתב קצר, ובו יודיעני כי חייו עליו למשא ויבחר מחנק לנפשו. מכתבו זה היה כחץ שנון בכליותי. עודני יושב משומם ונבהל מדברי רעי המקוטעים והנה הוא בעצמו בא אלי ויפול על צוארי וישקני. "הנני הולך למות" – אמר אפרים בכי – "אשים מחנק לצוארי… אורה כדור לרקתי… אטבע בתהומות… הנני אומלל אומללים… עתה באתי לקחת ממך ברכת הפרידה… כי רק בך מצאתי רע ואוהב נאמן. אמנם צדקת, ואני שגיתי, נפלתי בפח, חפצת לפקוח עיני, ואנכי נתתי לך כתף סוררת". – מה זאת? מה קרה? – שאלתי בבהלה. – באתי היום אל שושנה להתנצל לפניה על שלא המצאתי לה סך הדרוש להצלת רעותה. לא חסתי על עמלי ועל עתי וגם על כבודי לבקש מוצא לכסף מבוקר ועד ערב במשך שמונה ימים, אך כל המעינות נסתתמו וידי ריקות כשהיו, אמרתי לה. עוד המלה על לשוני ושושנה רקע ברגליה ותגרשני מפניה בחרפה ותצו על משרדת בית-מלונה לבל יתנני ראות פניה. – אך, רעי! האם הכית בשגעון, כי תשים קץ לחייך בשביל אשה סרת טעם כזאת, אשר לא אתה הראשון וגם לא האחרון שנפל ברשתה הדקה? – למה לי חיים? למה לי אור? כל הנפשות כוזבות – צעק רעי כנואש. רעי, כמובן, לא אבד עצמו לדעת, אך התנודד שבועות אחדים כצל בחוצות ויהי כאיש נדחם וכגבר עברו יין. בבוקר אחד בא אלי. פניו הפיקו מנוחה נכונה. תנועותיו ודבריו היו בנחת שלא כדרכו. – החלטתי לכתוב – אמר לי רעי – ספר גדול מדעי על דבר האשה העבריה בכתבי הקודש. הנני חפץ להוכיח, עד כמה השחיתה ההתבוללות בגוים את דמות היהודיה – סמל התום והענוה, ואת כל אלה אוכיח בהוכחות תולדיות ובראיות אשר יסודתן בחכמת הנפש. בשמעי את חפצו של רעי הוספתי בדברי אומץ בלבו ועוררתיו לעבודתו זו, אך בלבי לא האמנתי כי יוציא לפועל רעיונו הספרותי הזה וחשבתי כי גם גורלו יהיה כגורל והנה יותר מאשר קויתי ראיתי. רעי החל לעבוד עבודתו בחריצותה של דבורה. כחודש ימים ישב בכל יום מבוקר ועד ערב בבית עקד הספרים ויאסוף בשקידה רבה חומר לספרו הגדול וירשום גם רעיונותיו והשערותיו בקונטרסים שונים, ויש אשר מצאתי בדבריו הרשומים בעט-עפרת שרעפים נוצצים ומבריקים. – בספרי זה – היה אומר רעי – אכריע את ההתבוללות, אגלה ערותה ונבלותה ואבטלנה בטול גמור, ובעיני אין כל ספק, כי ספרי על דבר העבריה יביא תקופה חדשה לעמנו. רעי לא הסתפק לכתוב ספר מועיל וטוב לבד, כי אם חפץ להביא דוקא תקופה חדשה, ודבר כזה היה מילתא זוטרא בעיניו, אשר ראו בגבור עליו יד דמיונו זרות ותהפוכות. – אל יהי גודל ספרך זה – הייתי משיב – כגורל ספריך הקודמים אשר נגזרו טרם ראו אור. – היה בטוח, כי את ספרי זה אכתוב עד גמירה ובו אנקום את נקמתי מבנות עמי בדור הזה, אשר ראו בבנות עם הארץ ותלמודנה דרכיהן. והנה פתאום חדל רעי לבוא לבית עקד הספרים. עבר שבוע ימים ואני לא ראיתי את פניו בבית הזה. וביום אחד עברתי בגן-העם וראיתי כי אפרים מטייל בלוית חבורה קטנה של אנשים זרים לי. אפרים הולך ומניע ידיו ורגליו בהתפעלות עצומה ומדבר בקול רם ויעבור על פני ולא ברכני לשלום. איננו יודע אם באמת לא ראני, או עשה את עצמו כאילו לא יראני. אנכי מחלתי על כבודי ואגש אליו והחילותי לדבר אתו בענינים שכיחים, ותוך כדי דבורי שאלתיו: מתי הוא חושב לגמור את ספרו על העבריה בכתבי הקודש? – כבר יצאתי מעולמך הצר. העברים, העבריות וכל היהדות – כטפה קטנה אחת מים האנושות היא בעיני, ולקטנות לא אשים לבי. כל האנושות טובעת ושוקעת בים של צרה, ואנכי אומר שירה ושבחה להעבריה בת הקדם? שנוים גדולים ועזים יבורו בכל סדרי החברה האנושית, ואנכי אחבק ידים או אחטט בספרים עתיקים ואתנמנם וארדם בשעת הרת עולמות חדשים, מבלי לנקוף אפילו באצמע קטנה לעזור לפטירת רחם תקופתנו, למען תחיש ללדת את התקופה החדשה? האם יצאתי מדעתי? אנכי עזבתי את ארחותי עד הנה והייתי לאיש חדש מכף רגל ועד קדקדי. – ומה אתה עושה עתה? – שאלתיו. – הרבה, הרבה יש לי לעשות, כי המלאכה מרובה. – ואת הספרות העברית עזבת לחלוטין? – אנכי רואה בכל התבל רק עושקים ועשוקים, מדכאים ומדוכאים, לכן מיותרת היא ספרות מיוחדה בעד העברים, כי גם הם מורכבים מעושקים ועשוקים ואין בפרט אלא מה שבכלל, וצר לי על צעירינו בעלי הכשרונות המנקרים בגל האשפה – מה שאתם קוראים ספרות עברית. – ואתה מה עושה? אנכי עוסק, נושא ונותן, שוקל וטורה עם חברי אלה – וכדברו הראה לי בידו על חבורתו – בשאלות העומדות ברומו של עולם. כלכלת המדינה וחכמת החברה. עתה נפקחו עיני לראות, כי כבהמה בבקעה נמשכתי אחר הלאומים שבנו, המבלים ימיהם בהבל. רק חברי אלה החדשים אשר אתה רואה פה עמדי, רק המה עוסקים בישובו של עולם, רק הם קרואים אדם, רק הם ישברו מטות עולם, והיתה גם לנו הרוחה. אנכי נסיתי להוכיח כל מושג נאמן ודעה ברורה בכל הנוגע להשאלות הגדולות אשר הוא מדבר עליהן, כי לא ידע מאי דקאמרי לאסאל ומארקס, כי רק הבל יפצה פיהו. כי לא לא ידע גם אל מה ישאפו הרוצים בתחית ישראל וספרותו, כי מליצותיו ופתגמיו שאולים מקוטעים ואין כל יחד וקשר ביניהם וכי לא ידע ולא יבין חובתו לנפשו, לעמו ולכל האנושות. רעי פנה אלי עורף וישב לחבריו באמרו, כי אחד מחנוטי מצרים אנכי ואין לו, החי, דבר עם שריד ימי קדם כמוני. אנכי נואשתי לגמרי מדרעי והסחתי דעתי ממנו, והנה כחודש ימים אחרי פגישתנו בגן-העם בא אלי אפרים ופיהו מלא אלה ותוכחות: סרי סוררים הם – קרא בקצף וחימה נוראה – חברי גנבים, בוערים בעם, נוכלים ואנשי תכככים. – על מי תשפך עברתך? – שאלתיו. – על חבורתי ובני לויתי החדשים, ועל כל מתקני העולם במלכות השתוף. רעי מתפאר עתה, כי אסף חומר רב לספר מדעי גדול, אשר בו יוכיח, כי כל מנהגי ישראל הטפלים, הבערות, ההבלים וכל החלאה והזוהמה אשר דבקו בבשרנו ורוחנו בגלותנו המר – כי כל אלה נותנים תקומה לישראל. (שלוחה לידידי ה' ש. ציז.) ראה ה' הורודצקי, שעוד העולם הישראלי עומד בקשיות-ערפו ואינו מקבל את החסידות הבעשטנית – ויכתוב לנו מאמר חדש, נוסף על מאמריו הראשונים בשבח החסידות בשם "שני מיני יהדות". תוכן מאמרו הוא, כי יש שני מיני יהדות: יהדות של תורת משה, התלמוד, הגאונים והרבנים, ויהדות של הנביאים, האגדה, הקבלה והחסידות. הראשונה היא תורת חקים בתערובות קצת דברי מוסר, והאחרונה – התנגדות להחקים ואהבה להטוב והחסד. ובהחליטו, כי היהדות האחרונה היא האמתית השלמה והמשוכללת, מובן, כי בהיות לפי דבריו החסידות הבעשטנית יורשתה של היהדות האמתית עלינו כלנו להתהפך לחסידים ולנסוע אל הצדיקים. לכאורה היה מקום לומר, שאם יש שני מיני יהדות אין עוד דוקא הנבואית והחסידית האמתית, אלא אחת מן השתים. ואם, למשל, חקי הקרבנות, השנואים ביותר לה' הורודצקי, היו חביבים על העם כל כך, עד שבכל זמן הבית הראשון הקריבו גם בבמות, בכל זמן הבית השני החזיקו בהם בכל תוקף ולא נמנעו גם מלשלם בימי המצור קופה של דינרים בכל יום ויום בעד קרבנות התמידים, וגם יושבי מצרים בנו להם בית חוניו, כדי שיוכלו להקריב קרבנות במקום מושבם, ובתורת המוסר לא החזיקו כל כך, והנביאים היו לדבר אליהם השכם ודבר על תורת האדם – הלא יש להוציא מזה ההפך, שהיהדות האמתית, היינו אותה המתאמת יותר לחיי העם והתגלמה בחייו, היא דוקא החקית. אבל באמת אין להבדלה זו שחר. לכל עם יש מנהגים קבועים, נמוסים ידועים, זכרונות, משפטים, וגם שירים, מליצות, חזיונות וספרי מוסר, ואין שום נבון שיאמר, שיש בכל עם שני מינים ממנו. יכול אני לומר, שיש שני מיני הודצקי, האחד הרבה שבחים גדולים להפוסקים מהרש"ל וחבריו, והשני רוצה לבטל את כל תורת בעלי ההלכה ואת המהרש"ל וחבריו עמם; אבל אין אני יכול לומר, שיש שני מיני ביאליק, האחד כתב את השירים "שירי קיץ, זהר, עיניה, קומי נא, הכניסיני" והשני כתב "המתמיד, על סף בית המדרש" ועוד. ובהיות לכל עם גם מנהגים ונמוסים, גם שופטי משפט, גם משוררים ובעלי מוסר, אי אפשר לומר, שהיהדות של הנביאים אינה היהדות של תורת משה. אין אנו יכולים לדעת איזו מן החקים הנמצאים בתורת מה היו ידועים להעם בזמן הנביאים, אבל כמעט ברור הוא, שהחקים שהיו ידועים להם נשמרו כראוי, ביחוד בזמן שלא עבדו עבודה זרה, כי בכלל אדם נזהר יותר במצוות שבין הרבו הנביאים להוכיח את העם בפרטות על חק פלוני ופלוני, כי אחת משתי אלה: בזמן שלא עבדו עבודה-זרה ובזמן שעבדו עבודה-זרה אין מקום להוכיח על עבירות ידועות בודדות בעת פשיעה גדולה כזו, וכמאמר ההמון: "מי שכורתים את ראשו מעליו אין בוכים על שערותיו". בכל אופן לא העלימו הנביאים את עיניהם מן החקים בכלל. עמוס, הנביא הראשון, שרבים רואים בו מתקן חדש, אומר: "על מאסם את תורת ה' וחקיו לא שמרו". ישעיה, המתנגד אל הקרבנות של בעלי-עבירה, אומר: "ועבדו זבח ומנחה וגדרו גדר לה' ושלמו", ואומר: "והארץ חנפה תחת יושביה כי עברו תורות חלפו חק "7 . הושע, שאמר "חסד חפצת ולא זבח", אמר: "ובאשור טמא יאכלו". מיכה, שאמר "ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד" הוסיף תיכף: "והצנע לכת עם ה' אלהיך", אם כן דבר גם על המצוות שבין אדם למקום, ובחשבו פשעי יעקב אמר: "ומי במות יהודה הלא ירושלים", דבר על הבמות ולא על בית-המקדש. ירמיה, שלפי דברי הורודצקי אמר דבריו "כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים… על דברי עולה וזבח" הפך מדברי תורת משה (במקום אחר בררתי, שירמיה אמר דבריו רק על עולה וזבח שהם רשות, כמו שנאמר: "לרצוני, לרצונכם תזבחוהו" ולא על קרבנות חובה), אמר: "ולכהנים הלוים לא יכרת איש מלפני מעלה עולה ומקטיר מנחה ועושה זבח כל הימים", ואמר עוד: "ולא שמעתם בקול ה' ובתורתו ובחקותיו ועדותיו לא הלכתם", וישעיה השני, הדורש לפתח חרצובות רשע וגו' אומר עם זה: הלא זה צום אבחרהו, מזהיר על השבת, אומר: עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי וכועס על "האוכלים בשר החזיר ומרק פגולים". אמת הוא, שדברי סותרים את דברי התורה, אבל מה בכך? הלא לא את שיטת התורה הוא סותר, אלא איזו פרטים, והוא מדקדק מאד בעניני הקרבנות, בנשואי הכהנים ובמאכלם, ואם לא כוון אל ההלכה כפי שהיא בתורת משה שבידנו – אולי היתה לפניו נוסחא אחרת, או יותר נכון, לא היה עמו בגולה הראשונה עם יהויכין, שהיו בה מעט מבני ישראל, שום ספר תורה ושכח את פרטי החקים. אמת הוא גם כן, שהנביאים לא יצרו חקים, אבל בעת ההיא לא יחידים יצרו חקים, והם התפתחו בחיי העם בהדרגה. גם הסתירה שמצא הורודצקי בין המקרא בתורה "פוקד עון אבות על בנים" ובין המקרא ביחזקאל "בן לא ישא בעון האב" אינה כלום, כי גם בתורה נאמר: "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות", ואם נזכור כי התורה "מגלות לגלות נתנה" נבין כי גם בתורה אין זה סתירה, כי באמת היה זמן שהמיתו בנים בעון אבות, כמו שהיה בבני עכן. אבל ה' הורודצקי שכח עוד דבר אחד והיא, כי ההיסטוריא פוקדת פעמים הרבה עון אבות על בנים בחטאת הצבור, ולא דור אחד בלבד יכול לומר: "אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו", אם גם הכל מודים שאין הבן בפרט צריך לסבול בעד חטאת אביו. אם כן כנים דברי התורה, שה' פוקד עון אבות (בלשון רבים) על בנים, אבל הבן (בלשון יחיד) לא ישא בעון האב. מודה הוא ה' הורודצקי שאי אפשר לדת בלא חקים, אבל הוא מוסיף, שזה רק אם "החקים מביאים תועלת להעם ומתאימים לרוחו הפנימי של העם". והנה הוא מדבר עתה לא על התלמוד והפוסקים, כי אם על תורת משה, וכאן הפליאה גדולה מאד: מאין הוא יודע בזמננו זה את רוח ישראל בזמן תורת משה לערוך על פיהו איזו חקים התאימו לרוח העם, ואיזו לא התאימו? ומאין הוא יודע בדקדוק גדול וברור כל כך את הרוח הלאומי של ישראל בכלל, שבלי ספק נשאר בו חלק גדול מאד גם עתה וגם ישאר עוד לימים הבאים, להחליט שאין חקי התורה המעטים ההם מתאימים לרוח הלאום עתה? אמרתי "המעטים", כי אם נפריד מכל התרי"ג מצוות את כל המצוות שבין אדם לחברו, את כל החקים הנוגעים בעבודה זרה ובזכרונות הלאום, ומן השאר נחבר את הפרטים לסוגים, ונחשוב את כל החקים ע"ד המאכלות האסורות לחק אחד וכן הלאה, אז ישארו לנו בתורה רק חקים מעטים. ועד כמה אנו שליטים לשפוט על רוח הלאום בענין זה תהיה לנו למשל מצות מילה. המצווה הזו, לפי ההשקפה הראשונה, אין לה שום שייכות לרוח הלאום. אבל קדמונינו העידו לאמר: כל מצוה שקבלו עליהם בשמחה עדיין עושין אותה בשמחה, ורואים אנו שמצוה זו נעשית גם עתה בשמחה. ה' הורודצקי אומר, שבתורת משה ההשקפות המוסריות מעורבות במשפטים כמו "עין תחת עין", "לא תחיה כל נשמה" ועוד, אבל "בספרי הנביאים אנו רואים אור גדול, ובלתי מעורב, אור מזוקק, רעיונות של מוסר וצדק מחלטים, קשורים ומדובקים באהבת החיים הכלליים". כנראה לא קרא ה' הורודצקי כראוי את דברי הנביאים, תוכחותיהם וקללותיהם נוקבות עד התהום. עמוס בראשית נבואתו שולח אש בבית חזאל, בחומת עזה, בחומת צור, בתימן, בעמון ומחריב ארמנותיהם, מכרית יושב מבקעת און (דמשק), מאשדוד ומאבד שארית פלשתים, אומר: "הרגתי בחרב בחוריכם", "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל" ומשמיד את הממלכה החטאה מעל פני האדמה ועוד ועוד. ישעיה מסיר מירושלים ומיהודה כל משען לחם וכל משען מים, מקלל את בנות ציון בקללות שאינן גרועות מקללות התוכחה שבתורה, שלא מצאו חן בעיני הורודצקי, מנבא על החטר מגזע ישי, כי ברוח שפתיו ימית רשע, מנבא על בבל נוראות: כל הנמצא ידקר, עולליהם ירטשו, ודורש להכין מטבח לבנים בעון אבותם, אומר, "כי קצף לה' על כל הגוים… החרימם נתנם לטבח, וחלליהם ישלכו, ופגריהם יעלו באשם… חרב לה' מלאה דם… כי זבח לה' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום… כי יום נקם לה'… מדור לדור תחרב", ירמיה אומר: "וכשלו בם אבות ובנים יחדו, ואתה אל תתפלל בעד העם הזה… כי אינני שומע אותך, והיתה נבלת העם הזה למאכל לעוף השמים", ומקלל בקללות נמרצות לא רק את אשר לא עשה לו רעה, רק בשר את אחיו כי ילד לו בן זכר, מלא שמחה על מפלת בבל וקורא לכל דורכי קשת: ידו אליה, אל תחמולו אל חץ. יחזקאל אומר: "שלישיתך בדבר רוח אזרה וחרב אריק אחריהם… והניחותי חמתי בהם והנחמתי 33, הרחוק בדבר ימות והקרוב בחרב יפול והנשאר והנצור ברעב ימות", ונוראות הן נבואותיו על עמון, מואב, אדום, צור, צידון ומצרים ונבואתו על גוג . הושע אומר: "כי אני כשחל לאפרים וככפיר לבית יהודה, אני אטרוף ואלך ואשא ואין מציל", מיכה אומר: "והיה שארית יעקב בגוים בקרב עמים רבים כאריה בבהמות יער ככפיר בעדרי צאן אשר אם עבר ורמס וטרף ואין מציל, תרום ידך על צריך וכל אוביך יכרתו. לא טובו מזה נבואות נחום וחבקוק על נינוה, והראשון אמר: "אל קנא ונוקם ה'". נוראות הן גם נבואות ישעיה השני על בבל על אדום והוא אומר: "ועמדו זרים ורעו צאנכם… חיל גוים תאכלו" ומסיים את נבואותיו בזה שתולעת פגרי הפושעים "לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר". וכל הבקי בדברי הנביאים יותר מה' הורודצקי ואינו מאחז את העינים – יודע היטב, כי אם יקבצו כל דברי הנביאים שדברו בסגנון כזה יעלו לספר שלם. וזוהי היהדות האמתית. היא לא רק אוהבת את הטוב, כי גם שונאת תכלית שנאה את הרע. היא יודעת שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו ואינו דורש מן האדם להכחיד את הרגש האנושי שבקרבו, ולפי מצב הרגש הטבעי הזה בכל דור איננה עומדת לשטנה לו. היא יודעת, כי התורה נתנה לבני-אדם ולא למלאכי-השרת ולא לתולעים זוחלי עפר כהאיסיים ותלמידיהם, אשר בדו מלבם מוסר, אשר לעולם לא התגשם במעשה גם במקצת אפילו ביד אלה הדוגלים בשמו תמיד ומגנים את תורתנו, שאינה דורשת לאהוב את השונאים, ואת אלהינו שהוא אל נקמות. ושחוק הוא לראות את צערו הגדול של הורודצקי על שלא עמדו בזמן סוף הבית השני בראש היהדות אנשים שהיו מבינים את מהלך ההיסטוריא כראוי לכבוש את כל העולם כלו. אם הוא, הורודצקי, הוא קוסמופוליט גמור, וכפאול השליח בשעתו רוצה הוא שלא יהיה עוד "לא יהודי ולא יוני", וכל העולם כלו יקבל את הנצרות בלי התוספות האליליות כדבריו, שהיא, לדעתו, היהדות האמתית או החסידות האהובה לו, – הנה בני ישראל, אולי בחושם הלאומי, לא יכלו להמית עצמם מיתה עולמית כדי לזכות בזה את אחרים, שהרי אז היו מתבוללים לגמרי בין העמים וזכר לא היה להם עוד. בעלילה הוא בא על הנביאים באמרו, שהם קראו לכל העולם לדגול בשם היהדות המזוקקת, שהרי הם לא הלכו לארצות לא להם להפיץ דעת לא כתבו דבריהם בלשון העמים, רק ישבו בתוך עמם ודברו בשפת עמם. הם רק נבאו שיבא יום וכל העמים יכירו את אלהים אמת ויעזבו את אליליהם ולא יותר; זה היה רק רצון צנוע, שכמותו יש גם בתורה: "וימלא כבוד ה' את כל הארץ", וגם הנבואה הנהדרה "והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב" וגו' נאמרה רק לאחרית הימים, וגם אותה גומר מיכה בדבריו: "כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו". גם ירמיה וישעיה השני שהתלוצצו בעבודה זרה כוונו רק להציל את בני ישראל יושבי הגולה מתעות אחריה. ראוי להעיר עוד, כי גם הנצרות העברית לא בטלה לא את החקים, לא את הקרבנות ולא את הצומות ורק ההוספות בטלו אותם. מן הנביאים עובר ה' הורודצקי אל בעלי המשנה והתלמוד ושופך עליהם כל חמתו. אבל בזה עבר על חק מוסרי אחד, שאם אמנם לא הנביאים ולא יורשי מוסרם, לפי אמרוהו, אלא בעלי המשנה, בכל זאת חק מורי הוא, והוא "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" , שהוא יותר מתאים לרוח היהדות וצרכי חיי החברה מן הפתגם "אל תשפוטו למען לא תשפטו". מזמן עזרא עד סוף זמן התלמוד והלאה היו חיינו אך שלשלת ארוכה של עבדות נוראה, בתחלה תחת עולם הקשה של הפרסיים והסוריים, ואחרי כן תחת עולם הקשה של הרומיים והפרסיים. זמן קצר, בימי החשמונאים עד הורקנוס השני ולא עד בכלל, היו לנו חיי חרות. לא יפלא, אם אנשים משועבדים לעריצים ועם זה יושבים הם גם בין עמים הרחוקים מדעת, אינם יכולים על פי מצבם והסביבה שלהם לערוך את החיים כראוי והם מתמכרים לנזירות ולהזיות. לפנינו מעשה רב: כל זמן שישבו בני ישראל תחת ממשלת הפרסיים, היו האמוראים והגאונים רחוקים מכל מחקר פילוסופי, ומכיון שהתודעו אל הערביים נמצאו בהם בעלי מחקר, כר' סעדיה, ר' שמואל בן חפני ורב האי, והאחרון חבר גם ספר "מוסר השכל" בשיר. בספרד שרו חכמי ישראל בשירים, עסקו בדקדוק הלשון, בפילוסופיא ובשאר החכמות, ואחרי שרבו עליהם הצרות וביחוד אחרי גלות ספרד ורבים מהם נושבו בארצות-הקדם – שכחו את החכמה לגמרי ויתמכרו אך להזיות, עד שאיש לא יכירם שהם בני אותו הקבוץ הישראלי, שהביא אור לעמו ולגוים. עם זה שכח הורודצקי, כי בהלכות רבות המתיקו המשנה והתלמוד את חומרות התורה. ה' הורודצקי ברגז רחם יזכור ומוציא מכלל חכמי המשנה את הלל הזקן, שהוא רואה בו את יורשם של כלומר: מתנגדי החקים. אבל אין זנ אלא אחיזת-העינים, שהרי הלל הוא שהתאמץ להקריב קרבן פסח בערב פסח שחל להיות בשבת, כרך ביחד פסח, מצה ומרור ואכלם כאחת לקיים מה שנאמר, בעצמו הביא קרבנות ודרש שבע מדות שהתורה נדרשת בהן. כן הוא מוכיח מאגדתו של ר' שמלאי "בא חבקוק והעמידן על אחת", כאילו ר' שמלאי מעמיד את כל התורה רק על האמונה ואינו מוקיר את ההלכות, בעוד שר' שמלאי הקפיד על ר' מלכיא שטלטל נר שכבה, אף-על-פי שר' שמעון מתיר זאת. ראוי להעיר, כי גם על ר' עקיבא הוא בא בעקיפין, באמרו "במקום שאמר הלל: "ואהבת לרעך כמוך כל התורה כולה" – אומר ר' עקיבא: "זהו כלל גדול בתורה, כלומר אחד מן הכללים הגדולים שבתורה". ובאמת הלל ענה על שאלת הבא להתגייר: "למדני את כל התורה כלה כשאני עומד על רגל אחת", ומובן שהיה צריך להשיב לו גם כן כדבריו. ואם אמנם אין זה מתאים אל האמת, בטוח היה, שאחרי שילמד יבין, כי יש גם כללים אחרים גדולים, כן עשה גם עם אותו שבא להתגייר על מנת שיעשוהו לכהן-גדול. אבל ר' עקיבא, שלמד לתלמידיו בני-ישראל, לא היה יכול לומר אלא שהוא כלל גדול, שהרי גם יחוד האל כלל גדול בתורה. לא אאריך דברים על ישיבות סירא והגאונים. דברי שאמרתי על זמן בעלי המשנה מספיקים גם לזמן הגאונים. ראיה לדבר, שבני ישראל יושבי ערב בזמן ההוא, שחיו חיי חרות, לא היו להם לא ישיבות ולא גאונים. אבל זה עצמו מוכיח עד כמה נחוצים היו ישיבות ולומדי תלמוד ושומריו בזמן ההוא. אילו היו בין בני ישראל בערב ישיבות וגאונים לא היו נטמעים לגמרי בין המחמדים, עד שאין להם כל זכר… ומה שנוגע לחמתו על הגאונים שלא עסקו באגדות וענשו עוברי עבירה, הנה מן הגאונים נשארו לנו רק תשובותיהם, ומובן שהשיבו על מה ששאלו אותם, ואם לא שאלו באגדה לא ענו בה, אבל אם שאלו באגדה לא נמנעו מלהשיב. ועונשי עוברי נהגו בכל העולם כלו בזמן ההוא וגם ימים רבים אחריו. ועוד הפעם אחז הורודצקי את העינים באמרו: "לא החקים שמבפנים הגינו על העם מטמיעה… אלא מפני שלא רצו בו", בעל שכל דברי-ימינו בכל ימי-הבינים וגם אחריהם אינם אלא שלשלת אחת של התאמצות בלתי נפסקת מצד אלה "שלא רצו בנו" להביא אותנו תחת כנפי דתיהם בכל האמצעים: בהסתות, בויכוחים, בכפיה, ברדיפות, בגירושים וגם בהריגות, וכל מי שנרצה לזה נפדה מיד מכל צרותיו ונתקבל באהבה רבה, אם רק לא חשדוהו ביהדות. עוד יותר, "כאשר התחילו העמים לבקש את קרבתו של היהודי מעט", גם מבלי שעזב את דתו, "והוא עזב מיד את החקים ששמר אותם שנים מרובות" – נעשה לו גם הצעד אל הטמיעה הגמורה יותר קל, כמו שמוכיחות ההמרות שהיו באשכנז אחרי מענדעלסאהן ועתה ברוסיא. והדבר מובן. חיים מעשיים והנהגה קבועה אי אפשר להמיר בנקל, ומי שהורגל להתפלל בכל יום בסדר ונוסח קבועים, לבלי לאכול בלי נטילת ידים, טרפות, חמץ בפסח וכו' אינו יכול לותר על כל אלה ולקבל דת אחרת ואפני חיים אחרים, וגם האנוסים בספרד השתדלו בחרף-נפש ובכל מאמצי-כח לשמור את דתם ואורח חייהם. אבל מי שבסדרי חייו אינו מובדל מן החיים הכלליים של אחרים ורק דברים שבלב, שאין אפוטרופוס להם, מפרידים בינו וביניהם, נקל לו יותר הרבה, אם אין אהבתו ללאומו או טהרת לבו מפותחה כראוי, לעשות פסיעה גסה, שלא תשנה את אפני חייו אפילו כמלא-נימא, שהרי בדברים שבלב עוד עתה חפשי הוא כבתחלה. וגם הרמב"ם הורה כבר, שכל זמן שאין מכריחים את היהודי לעבור על תורתו, ורק דורשים ממנו שיודה, שמחמד היה נביא, אין בזה משום "יהרג ואל יעבור". ונפלאות גם ראיותיו ממשיחי השקר, שבטלו את החקים, ראשית. די להם שמם ההיסטורי "אנשי-שקר". שנית, שריני לא בטל רק איזו מחקי התלמוד, כמו תפלה בנוסח קבוע, בדיקות הריאה, יין נסך, יום-טוב שני של גליות ונוסחי כתובות וגטין, ולא את כל התלמוד, וכל-שכן את חקי תורת משה, שלפי דברי הורודצקי אינם היהדות האמתית. שלישית, מזמן חתימת התלמוד עד שריני עברו כמאתיים שנה ובודאי לא הספיק עוד להתפשט לגמרי. ומה שנוגע לשבתי-צבי – תמה אני איך מביאים ראיה מאיש שנכנס לחופה עם ספר-תורה וארש אותה לו לאשתו, נשא על אשתו הקדושה הזו אשת-זנונים מפורסמת, אשר לא סרה מפריצותה גם תחת בעלה – ולבסוף המיר את דתו? האיש הזה, אף-על-פי שבחירו של הורודצקי, הבעש"ט, מצא בו "ניצוץ קדוש", היה או נבל בתכלית, או, יותר נכון, משגע גמור, ומאנשים כאלה הוא מביא ראיה! שמא יאמר, כי לא ממנו הוא מביא ראיה, אך העם – אך העם, זולתי יחידים יותר אדוקים בשבתי-צבי, כאלה אשר אחרי כן המירו את דתם עמו, לא בטל את התורה ואפילו את התלמוד, ואם איזו מן העם בטלו אז את צומות האבל – עשו זאת כהלכה לפי טעותם, שהרי אין הצומות האלה נוהגים לימות המשיח, כאשר לא נהגו בזמן הבית השני על יסוד דברי הכתוב: "צום הרביעי וגו' יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים". וכראיתו משבתי-צבי ראיתו מאברהם אבולפיא, אשר הרשב"א בן דורו קרא אותו בשם "נבל" וגראטץ אומר עליו, על יסוד כתביו וקורותיו, שהיה מתנהג בשגעון. אם "הזהר" מזלזל בהתלמוד ובהלכות איסור והיתר (מובן, לא תמיד), כך היא חובתו וכך נאה לו, שהרי כפי שהוכיחו המבקרים, יד מתנצרים חלו בו, וידוע, שהתיאולוגים הנוצרים חבבו אותו הרבה, וגם זה לא כבר, בשעה שרצו לאסור את הדפסת הזהר ברוסיא, מפני שהוא מרבה הבלים בישראל, המליץ עליו הצנזור מקיוב, פיודורוב, שהיה שמו לפנים בישראל צבי גרינבוים, באמרו שהוא סעד להנצרות. וקרובים דברי האחרון לדברי ה' הורודצקי, שהרי "הנצרות האגדה, הרעיון המשיחי, הקבלה והחסידות… רוח אחד ויסוד אחד לכלן". ואם בעלי הקבלה האחרונים, שהיו קטני תורה, הרימו את מעלת בעלי הקבלה גם על מעלת בעלי מקרא גם על מעלת בעלי משנה – אין בזה כל פלא. כל הרודפים אחרי הכבוד, שיש להם ידיעה רחבה באיזה דבר שאינו חשוב כל כך ומתקנאים בכבודם של אחרים בעלי ידיעות יותר חשובות – משתדלים תמיד לרומם את מעלת ידיעותיהם הם על מעלת הידיעות האחרות, ובשביל כך השפיל גם הבעש"ט את מעלת למוד התורה, שהיתה ידיעתו בה מועטת. קארו, הרדב"ז, הגר"א, ואפילו הרש"ז מלאדי, ירימו את מעלת הקבלה על מעלת התורה. הורודצקי מסיים, שהחסידות, שהיא פרי הנבואה, האגדה והקבלה אויבי החקים, "הודיעה בגלוי ובעז, כי לא הלמוד הוא העקר, לא על פלפולי הרבנים וחקיהם היהדות עומדת, לא דקדוקי הדינים והמצוות מובילים את האדם אל הרצויה, אלא האמונה שבלב (וביחוד בהצדיקים…), הרגש הדתי, אהבת אלהים וישראל (חוץ מן המתנגדים?) וטהרת הכונה". אבל דבריו אלה מתנגדים תכלית נגוד אל האמת. וכי ראיתם מימיכם חסיד לא למראה עינים וצבוע, אלא חסיד בכל לב, האוכל גבינה לפני שש שעות אחרי אכילת בשר, אינו הולך לתשליך, אינו מסבב כפרות, מבלי לדבר עוד על איסורי מוקצה ושאר דברי סופרים וקידוש לבנה בכלל, וכל-שכן שיעבור על איסור מאכלות שעטנז, בטול ציצית וכל יתר החקים, התקנות, הגזרות וחומרות האחרונים? האם אין החסיד מדקדק בספירת העומר ודורש לדעת בדיוק את "ספירת" היום, אם היא "חסד שבתפארת" או "יסוד שבמלכות"? האם אינו אומר בכונה גדולה את "האשפוזין" בחג הסוכות? הבעש"ט אמר, שהאדם צריך לאהוב את אשתו כמו שהוא אוהב את תפיליו. מי נתלה במי? הוי אומר: קטן נתלה בגדול. אם כן גדולה מעלת התפילין ממעלת האשה. הזה הוא רוח הנביאים? מצות תפילין מרופה היתה ביד ישראל בזמן התלמוד, וגם זמן רב אחרי התלמוד היה בעל הסמ"ג נוסע מעיר לעיר להעיר את העם לקיים מצוה זו, ולדעת הרשב"ם אין עיקרה מן התורה. ובכל זאת אין החסידים מסתפקים בזוג אחד של תפילין ומניחים שני זוגות של תפילין, של רש"י ושל רבינו תם? כן, היכן היא מחאתם נגד החקים? אם גם נודה, שהם חושבים שהיהדות עומדת רק על "האמונה שבלב, הרגש הדתי, אהבת אלהים וישראל וטהרת הכונה" – מה לנו ולמחשבות לבם, אם במעשה אינם עוברים אפילו על מנהג קל, מלבד הדיוקים בזמן קריאת-שמע ומאסם באותם הפיוטים, שבכל אופן הם טובים מלהגו של הקלירי האהוב להם? הן גם בעלי אמרו, שהמצוות שבין אדם לחברו חשובות יותר מן המצוות שבין אדם למקום וגדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים, ואף-על-פי-כן אין ה' הורודצקי יכול לסלוח להם על שעסקו גם בחקים! לאחרונה אשאל אותו עוד שאלה אחת: מהו רוצה במאמריו על החסידות ועל שני מני היהדות? אם רוצה הוא לחדש עלינו את החסידות, או לחלץ את ישראל מעקת החקים? באופן הראשון כבר אחר את המועד; ובאופן השני – מלבד שאין בזה עתה צורך גדול, הלא הוא עצמו מודה שנחוצים לנו איזו חקים, אם כן למה לא יברר לנו איזו חקים עודם נחוצים לנו, בין שהם מן התורה, בין שהם מן הקבלה האהובה לו, ואיזו צריכים להבטל לגמרי? בשעה שדרשתי תקונים בדת, הצעתי לפני הרבנים שיתאספו הם בחברת משכילים ויעברו על הש"ע לנקות אותו מן הפסולת, ובמסרי את הדבר בידיהם נפטרתי מהיות המורה-הוראה לעמי. אבל הוא אינו עושה כן, גם לא יוכל לעשות כן, שהרי הרבנים מודים דוקא באותה היהדות שהוא מתנגד לה, ועל כן עליו בעצמו החובה להוציאנו מאפלה לאורה, שהרי תורה היא וללמוד אנו צריכים. שפה ברורה – הקדמה קבצת מליצות וספורים שונים יסודתם בשפת קדש צחה גם העתקות ותוצאות מספרי חכמי העמים יצאה ראשונה לאור בשנת תר"ח, ועתה העתקתיה בפעם שנית בתקונים והוספות. הזאת יצאה ראשונה לאור בשנת 1847, ותמצא חן בעיני כל רואיה, עד כי גם הרב החכם הנעלה אוצר שפת קדשנו דר. י', פירסט הלל אותה במכתב עתו המהלל (אריענט שנת 1849 נומרא 49), וכמוהו עוד רבים מבני ציון היקרים המוקירים את יקרת לשוננו היקרה, אצלו לה תהלה אשר לא יחלתי ולא פללתי כי תהיה כזאת. והנה זה שנים רבות ספה תמה המחברת ההיא, ורבים דורשיה בכל עיר ומדינה, על כן נועצתי להוציאה שנית לאור, עשיתי עוד יתרה והוספתי עליה דברים רבים אשר לא היו בה בראשונה. ואקו כי גם עתה אשר חזון שפת הקדש נפרץ מאד בארצנו, תמצא עוד המחברת הזאת חן בעיני שוחרי השפה הזאת באמת. ואני תפלה לאל חי כי יחייני ויעזור לי להוציא לאור גם את ספרי קדמוניות היהודים להכהן המשיח יוסף בן מתתיהו ז"ל אשר העתקתים ללשוננו הקדושה ושמתי עליהם נוספות הערות רבות ומועילות. והקורא המשכיל יראה כי מרבית הענינים אשר במחברת הזאת, לקוחים הם מסופרי חכמי העמים, אך במקומות רבים נטיתי מדרכיהם ושמתי הגות רוחי לקו והלך הגיוני למשקלת, ומה גם בספור "אלישע בן אבויה" אשר שניתי פניו ורוח חדשה נתתי בו. ויתר הדברים אשר במחברת הזאת הרו והגו מורשי לבבי בנוח עלי רוח רגש וימריצנו לשפוך שיחי על הגליון. וברצות ה' דרכי אוציא לאור גם את יתר החוברות הערוכות בכל ושמורות לצאת ממסגרותיהן לעת מצוא. אדר ראשון, תרמ"ג. תמכור עמך בלא הון ולא רבית במחיריהם. תשימנו חרפה לשכנינו לעג וקלס לסביבותינו. (תהלים מ"ד, יג, יד). כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל עוד בארץ יהודה ובעריו בשובי את שבותם יברכך ה' נוה צדק הר הקדש. וישבו בה יהודה וכל עריו יחדו אכרים ונסעו בעדר. כי הרויתי נפש עיפה וכל נפש דאבה מלאתי. (ירמיה ל"א, כב-כד). הנני נותן לפני קוראי "המליץ" שני מכתבים, אשר קבלתי בימים האלה. המכתב הראשון הוא מהרב ר' יחיאל-זאב בהר"ר עמנואל מו"צ בעיר הילמיאזאוו (פלך פאלטאווא), והשני מארץ הקדש מאת ה' מרדכי לובמאן, הוא המודד ארץ, אשר נסע בחרף הזה לארץ אבותינו במלאכות חובבי-ציון אשר בחארקוב (ע' "המליץ" לשנת תרמ"ד נומר 5). אלה דברי המכתב הראשון: "מכבד הגזרות וכו' התעוררו… משפחות לנסוע אחר החג ציונה לקנות שמה אדמה ולהוציא לחמם מן הארץ" וכו' וכו' (פה תבאנה כ"ה שאלות שונות הנוגעות למטרת הנוסעים ההם, ובסוף המכתב יוסיף הרב הכותב כדברים האלה): אל תדמה בנפשך, כי רק הנסיעה לארץ-ישראל עשתה את כל זאת בעירנו, לא וכו' כי אם מאשר כשל כח הסבל. הן בעיר גדולה אתה יושב, אשר שמה לא נגעו הגזרות כל כך לאחינו, וצרות אחינו יגיעו לאזניך רק מפי השמועה; אבל אין דומה שמיעה לראיה. לו ראית כמוני איך אכרים נבזים ושכורים יבואו בבתי יהודים נכבדים יושבי הכפרים (לא אדבר ממחזיקי בתי-משקה ) והוא יתן להם מקום במבחר חדריו והם ישבו ויחרפו ויגדפו אותו ואת בניו ואשתו ובנותיו, יקללו אותו גם ירוקו בפניו ובפני בניו (ממש) והוא לא יכלימם וגם לא ימנע אותם ממעשיהם הרעים, אך יחנן להם קולו: "נא, אהובים, חדלו מלצחוק"! לו ראית כמוני איך כל סופר הכפר, כל סטאראסטא נמאס, ישק את אשתו של היהודי ובנותיו בפניו, לו שמעת באזנך איך יתאונן סופר הכפר לפני היהודי על בתו של היהודי לאמר: "ראה נא ב… הן בתך הצעירה לא תשק לי מנשיקות פיה כאשר נשקתי לה, הה סורבה!" והאב יצוה לה לאמר: "נשקי נא לו", וכל זאת יעשה וישמע האב האמלל רק לבלי יעלה עליו חמת האכרים ולבלי יעשו פריגאוואר (החלטה) לגרש אותו הלאה מן הכפר, ששם לו שני בתים וריחים של מים! לו ראית, לו שמעת הדברים האלה, אשר, חי נפשי וחי האמת, הם מעשים אשר ראיתי בעיני (אוי לעין ראתה כאלה!) לא אחת ולא שתים אצל אנשים נכבדים שונים וכו' כי אז במסתרים בכתה נפשך כמוני… הה, גלה כבוד מישראל!" ואלה דברי המכתב השני: "זה שבוע תמים אשר זכיתי להתענג על יפי הדר הטבע אשר שפך ה' על אדמתנו הקדושה ועוד לא שבעתי ענג. כל הר וגבנון, כל רכס ובקעה, כל בית גן יפיחו בקרבי רוח חדשה וחיים חדשים וכו' וכו'. "דברי מחוקקנו, כי הארץ הזאת היא "ארץ חטה ושעורה גפן ותאנה ורמון, ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם ולא יחסר כל בה" נכונים וקימים לעד. מלבד יפעתה והדרתה הנה תתן יבולה למכביר, ואשרי האיש אשר זכה לתקוע יתדותיו במקום נאמן זה. רוח החיה באופני עבודת האדמה היא נטיעת כרמים וגנים. הגן יעשיר את בעליו, כי כל השנה הוא מסובל באלפי פירות נחמדים למראה ותאוה לעינים. תפוחי-זהב, לימאנען, שקדים, פרי עץ הדר, ענבים, זתים ועוד פירות, בלתי נודעים לכל איש אירופי, יפריחו ויעשו פרי כמעט כל השנה. עוד לא שקע שמשו של פרי אחד ויזרח השמש של פרי השני, וכה יסבבו בבכורים כל השנה. כל האדמה מסגלת להוציא פרי הלולים גם במקום שמם, ומתוך הררי חול וערמת אבנים הגפן יתן פריו. אולם הגנים הנושאים פרי מכבר יקרים הם מאד, ומחיר גן כזה יעלה לעשרת אלפים רו"כ ויותר. הגנים נמצאים לרוב בסביבות יפו, ששם נאחזו האשכנזים וירבו לטעת גני חמד, אך גם הערבי ירבה במחירו, כי אוצר נחמד הוא ומעין לא אכזב. "הערבי בטבעו אוהב כסף, אך לא יביט למרחוק ולא יאבה לעמול בכח בדבר אשר יביא לו שכר אך אחרי איזו שנים. הוא יושב שאנן ובוטח, לחמו ימצא בנקל, כי לחמו הוא פרי העץ הנמצאים כל השנה ונמכרים בזול גדול אשר לא יאומן. לבושו היא כתונת ארוכה, אשר לא תוסר ממנו עד אשר תקרע לגזרים. באמצעים כאלה ובסירת דוגה ובעבודת עבד יחיה את נפשו ונפשות ביתו ומפני האירופי נחת הוא, כי כל בן אירופי לדעתו שוע ורוזן אשר אוצרות זהב לו, והכסף הוא השליט בכל ויעור גם את עיני הפקידים. בסבת הבטחה והעצלות הזאת לא נפרצה נטיעת הכרמים אצל הערביים, וגם עבודת האדמה, במקום שהיא דורשת עמל כפים וידים חרוצות, היא במדרגה שפלה, ורק השדות, שהן מן העדית ומביאות עושר רב, הן נעבדות באופן קל מאד. על כן רבה העזובה בארץ, ושדות רבות עומדות ומחכות עד אשר יבואו היהודים לעבדן. מחיר האדמה היה פה בזול, גם לא ידעו פה מדה משטחית הארץ, ובשנים החולפות היתה המדה מהלך צמד בקר ביום שלם. אך מעת אשר קראו צעירינו בקול גדול, כי עוברים הם לפני מחנה ישראל הנכון לבוא ויעמדו לפני הערביים בתור נבחרים ודעלעגאטים, מאז עברה הרנה במחנה הערביים, כי רוזני אירופא באו לקנות את הארץ, והגיעה העת לקבוץ כעפר כסף, ואז עלה המחיר באופן נורא מאד והמדה נהייתה לדולם, היינו ארבעים אמה מרובעות. אך בכל זאת לא יעלה המחיר כעת מן המחיר ברוסיא הדרומית במקום הערבה (הסטעפית). אך מאד יזהרו הקונים בנפשותם לבלי יפלו ברשת הסרסורים, אשר רבו פה כארבה. כן עליהם לחקור היטב על איכות הארץ ולא יחליפו עדית בזבורית, כאשר קרה להמושב "ראשון לציון". אכן בכלל נוכל לאמר בהחלט, כי האדמה דשנה ופוריה. ואין לך שעל ושעל בא"י אשר לא יצלח לאיזה פרי. והעיקר הוא לדעת טבעה של כל אחוזה ואיזה פרי יכשר לה, ונחוצות ידים חרוצות ואמצעים נכונים. כפי שדברתי עם רבים מהקולוניסטים נחוץ לכל קולוניסט (היינו לכל משפחה) כסף לא פחות משלשת אלפים רו"כ ואז יוכל לקוות כי יראה טוב בעמלו והיתה לו אחוזה טובה עם כל הנחוץ לה. זמן העבודה הוא באופן זה: בחשון, אחרי הרביעה הראשונה, מתחילים לחרוש ולזרוע; בכסלו זורעים חטים, שעורים, עדשים ותורמוס (מין קטניות אשר איננו למאכל רק לצבע ונמכר בלונדון); בטבת ושבט זמן נטיעת הכרמים והכנת האדמה לזרע הקיץ, אשר תחרש (האדמה) שלש פעמים. אחר הפסח זורעים דורא, שומשמין, אבטיחים, המביאים מאה שערים ויותר. בעת ההיא מתחילים גם לקצור את החטים, אשר בשנת שובע יביאו עד עשרים שערים. "עבודת האדמה בכלל קלה שם מאד ונקל ללמדה איש יהודי אשר לא הסכין מנעוריו לעבוד בזעת אפו. לשוא הוציאו מנגדינו דבה, כי יהודי רוסיא, שלא הורגלו בעבודת האדמה, לא יצלחו לה. הן שקר מוחלט הוא, וכל מי שראה בעיניו את אחינו הקולוניסטים, לא הצעירים, אבל גם אנשים ממוצעים, שמעודם לא ראו את המלאכה הזאת, איך הם עושים חיל ונעלים על הערביים, כל מי שראה את פניהם ששזפתם השמש, המעידים על בריאותם ושלומם, יתפלא וישתומם על התמורה אשר נהיתה בקרב בית-ישראל. "הערבי יכבד כל איש אירופי ובפרט את היהודי, אשר אח יקרא לו, ולשוא יפחדו פחד פן לא נוכל להיות שם בטוחים מפני חמת המציק. הן פה אין סדרים כלל, מקום הפאליציי נפקד פה, ורב עמל ויגיעה יעלה לאיש עד אשר ימצא ביפו איש חיל, אבל בכל אי הסדרים האלה גדולה המנוחה והבטחה יותר הרבה מאשר באירופא עם כל סדריה. עוד לא נקרה פה בהקולוניות, גם ברחוקות מן העיר, כי יגנב מאומה, וגם בעיר הדלתות פתוחות ביום ובלילה וכלם יושבים שקטים ושאננים. "מצב הקולוניות הנוסדות בסביבות יפו, היינו "פתח תקוה" ו"ראשון לציון" לא טוב הוא (מלבד המושב החדש עקרון, אשר יושביה מצאו חן בעיני ה' הירש חיל בעבודתם). לא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהם, ששניהם במעמד רע וסכנה מרחפת על פניהם. הקולוניא "פתח תקוה" היא היותר גדולה, ושטחה יעלה יותר מכל הקולוניות שנוסדו עד הנה ביחד. רובי הקולוניסטים הנם אנשים נכבדים, אשר באו בצרור כספם ויעבדו אדמתם בזעת אפם ויזילו זהב רב על קנין הנחלה ובנין הבתים וישאר כיסם ריק בזמן הזריעה והנטיעה ועתה אין בכחם לבוא אל מטרתם, ואם לא יחישו מאירופא לישועתם, אז יעלה כל עמלם בתהו חס ושלום. חוב קדוש מוטל על כל חובבי-ציון לחוש לעזרתם, כי אנשים ישרים הם ואדמתם טובה מאד מאד. המה לא יחפצו להביא את צוארם בעול האלליאנס (?), יען כבר הביאו הכל בסדר נכון ועתה רק עזרה זמנית יבקשו ומוכנים הם לשלם כפי אשר יושת עליהם שנה בשנה. חסרון לא יוכל להמנות הוא העדר מקום הלואה על נכסי צאן ברזל. היאומן, כי איש אשר נחלתו וביתו יעלו לסך איזה אלפים רו"כ לא יוכל להשיג עליהם כערבון כמאה רו"כ? ועל חובבי ציון החובה להתעסק בדבר נחוץ כזה, אשר יוכל להציל רבים מן הקולוניסטים מן המחסור הצופה להם. "מצב הקולוניא "ראשון לציון" הוא גרוע יותר, פה קברו הקולוניסטים את רכושם ועתה הם נמצאים תחת מחסה הבאראן… אשר מסבות שונות יביט עליהם בשאט נפש. לא אוכל ולא אחפוץ לדון את מי הצדק, כי הדברים יגעים ומסוכסכים ולא לי לבארם. אך גורל הקולוניסטים מר מאד, והמקור אשר ממנו נפתחה הרעה להקולוניא הוא האדמה הגרועה למאד, אשר לא תצלח כמעט לזריעה, רק לנטיעת כרמים. האמנם כבר נטעו עצים על שטח שתי מאות דולם, אשר ישגשגו ובמועדם יתנו פרי הלולים; אבל עד העת ההיא עוד נצפנו להם עמל וטרדות רבות. ועל זה המה מחויבים להודות ולברך את הסרסורים הצדיקים בכלל ולראשי "הועד" בפרט. יתן ה' ובמכתבי הבא אשמחך בידיעות טובות ועתה אשים קץ לדברי" וכו'. בזה תמו דברי המכתב השני, אשר לא הוספתי עליו כלום, זולתי ההערות הקטנות אשר בשולי הגליון, ובזה הנני נותן תודתי לה' לובמאן על מלאו את הבטחתו לי להודיעני איזו דברים ממצב הענינים בארץ-ישראל, בעוד שנוסעים רבים, אשר התראו עמי לפני נסיעתם ויבטיחו לי כמוהו להודיעני את אשר יראו, לא הקימו דבריהם. בין חפים רבים: כל רוחותיו שקופות הוד. כל רוחותיו מקפים אין בן אדם, אין בן זוג; על צוק יחיד חורק שן בין צאלים, בין אלונים, בהמליץ גליון 1 נתגלגלו הדברים על אדות החק החדש, המצוה לקחת בנים יחידים מב"י לעבודת-הצבא, במקום אשר יחסר המספר הראוי מאלה שאין להם זכות להיות נקי לביתם. לפי דעתי אין הסבות שנזכרו ב"המליץ" מספיקות לברר את השאלה ההיא כל צרכה, ועל כן הנני להגיד בזה מה שנראה לי יותר מספיק בענין זה, אף-על-פי שבכלל אין מקום לדברים כאלה במ"ע בשפת-עבר. כפי זכרוני, הודו מה"ע הרוסים, שבמחוזות דרום רוסיא ימעט מספר הנפסלים לצבא מחמת מומים אצל בני ישראל, מאשר במחוזות מערב רוסיא, ועל כן שפטו, שבני ישראל במחוזות המערב מטים בשחד את הרופאים כדי שיפסלו את בניהם, והוסיפו לאמר, שאחרי צאת החק החדש לפעלו ישתדלו אותם האנשים, שנגזל משפטם על ידי נותני שחד, לגלות את תרמית האחרונים, והמשפט ישוב למקומו. האמנם, כל היודע את חיי בני ישראל במחוזות המערב ובמחוזות הדרום שברוסיא יודע הוא, שיושבי הדרום באמת חזקים ובריאים מיושבי מחוזות המערב; ואיש ליטא, למשל, נגד איש בסאראבי הרי הוא כתרנגולת שלא אכלה שלשה ימים רצופים כנגד ברבור אבוס או אווזות רבה בר-בר-חנה. הסבה פשוטה מאד: עניי בני ישראל במחוזות המערב יושבים צפופים, הרבה במעון אחד, אוכלים בשר כמעט משבת לשבת, שותים יין מפסח לפסח, ומשתכרים תמיד אל צרור נקוב, ועניי בני ישראל במחוזות הדרום, במקום שהשכר מצוי יותר להם והארץ איננה רזה כמו במחוזות המערב, יושבים יותר ברוח, אוכלים בשר כמעט בכל יום, שותים לפעמים יין, שהוא כמעט בזול במחוזות הדרום, ודאגותיהם מועטות לגבי דאגות אחיהם המערבים. אף-על-פי-כן אינני מכחיש את מתת השחד שבני המערב נאשמים בה. אבל נתבונן נא להסבות העיקריות, הגורמות לבני המערב להשתמש בשחד יותר מאחיהם בני בריתם יושבי הדרום. עבודת-הצבא בכלל מורגשת יותר לבני העשירים מאשר לבני העניים: לבן-עני איננה נראית כמעבר מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, כמו שהיא נראית לבן-עשיר. בן העני גם בביתו לא ישב בדירות מרוחות, לא שכב על כרים וכסתות הרבה, לא הקיפוהו משרתים וכו', לא אכל מאכלי תאוה וכיוצא בזה, וחייו בכלל בבית אוסף אנשי הצבא (קאזארמע) לא הרבה ישתנו מחייו בביתו. בן-עני הוא או בעל-מלאכה או נושא סבל וחי מן האויר. באופן הראשון ייטב לו יותר בצבא, כי יעסוק במלאכתו ולפעמים יצבור גם איזה סך כסף, כמו שקרה הרבה פעמים; באופן השני לא יאבד מאומה בעבודתו בצבא. בן העשיר מתעתד להיות סוחר וכבר קנה לו איזה ידיעה בטיב סחורה ידועה, והוא בטוח, שבמשך איזו שנים ישתכר במסחרו מעט או הרבה – והנה חייב הוא להפרד מעבודתו לשש שנים. ומלבד שבמשך הזמן הזה יצטרך לחיות חיים שלא הורגל בהן כלל, לשכב על מטה שלא התרגל בה, לאכול מאכלים שלא הורגל בהן, הנה יעבור עליו הזמן ההוא מבלי שיתוסף הונו אפילו על פרוטה אחת, ועוד ישכח בו את הידיעות שקנה לו בטיב מסחרו. אבל חיי בני ישראל בארצנו מוצגים בענינים רבים כעין דבר יוצא מן הכלל, ועל-כן גם בענין עבודת-הצבא לבני העשירים הם מוצגים כעין יוצא מן הכלל. בן עשיר רוסי אינו מרגיש כלל הבדל בין חייו בביתו ובין חייו בצבא, הוא גמר בית-ספר לעבודת-הצבא, או בית-ספר אחר, והוא בטוח כי יתעלה לאיזו מדרגה, לא ישב ביחד עם שאר אנשי החיל, ולא עוד אלא שיתענג בחייו: יתעלס עם עלמות בהיותו חגור חרב ובגדי השרד, ישחק בקלפים עם רעיו וכו' ולא ידאג לכונן מסחרו, כי יקוה למצוא מחסורי על ידי משרה כבודה שתנתן לו. אך היהודי הוא היוצא מן הכלל: בבית-ספר לעבודת-הצבא אין לו מקום, ולעלות לאיזו מדרגה במשך ימי עבודתו כמעט אין לו תקוה. האמנם המו"ל "המליץ" העיר בהערתו (צד 18) שכבר נמצאו איזה יהודים שעלו לאיזו מדרגה, אבל אם גם על פי הדין מותר לבני ישראל לעלות למדרגה קלת הערך, הנה ידוע הוא, שרוב שרי הצבא מתנהגים עם אנשי החיל מבני ישראל לפנים משורת הדין, ואותן שנתעלו, נתעלו בלי ספק סבה שלמעלה מכח שרי הצבא האמצעים, כמו ה' פריימאנן מאודיסא, שנתעלה בפקודת הקיסר בעצמו, או איזה שהראו כחם במערכות המלחמה, שנתעלו בפקודת שרי הצבא היותר גדולים, שאין לפניהם משוא פנים. הנה כי כן עבודת-הצבא כבדה ביותר לבני העשירים. אבל יש הבדל בין עשירי ישראל שבדרום רוסיא ובין עשירי המערב. הראשונים, אם מפני שהאזרחיות מצאה כבר מסלות בלבבם, על ידי המסחר העומד במקומם במעלה גבוהה, או מפני שבמקומות מושבותיהם מצוים יותר בתי-ספר אמצעים מאשר במחוזות המערב, כמעט כולם מגדלים את בניהם בבתי הגימנאזיום, הרעאל-שולען, בית-הספר לסוחרים וכו' ורבים מהם אשר אחרי כן הביאו את בניהם לבתי-הספר הגבוהים. לפיכך בבוא פרק בני ומחצה, ובשביל זמן מועט כזה אינם מוצאים צורך לחפש דרכים לעבור חק, בשעה שאינם יודעים עוד אם יעלה הגורל על בניהם. מה שאין כן במחוזות המערב, שרוב בני העשירים לא קבלו השכלה אזרחית, וצריכים הם להיות נכנעים תחת המשטר שזכרתי משך שש שנים, דבר שאינו נעים כלל לבן-עשיר, ועל כן הם משתדלים לעבור חק. אבל האם תרויח הממשלה על ידי החק החדש? זהו דבר הקשה להאמין. העניים, אבות הבנים היחידים, לא יוכלו בשום אופן להלחם עם התקיפים מהם הגוזלים משפטם, כי איך יוכיח העני כי רופא פלוני לקח שחד? הלא מלבד שלא יהיה לו שומע, עוד יענש כדין מוציא שם-רע. העשירים, כל זמן שלא תוסר הסבה הגורמת להם לעבור חק, יוסיפו להטות בשחד את לב הרופאים כבתחלה, והרופאים ירויחו עוד יותר, כי יקחו שחד יותר גדול מאותן העשירים, שבניהם יחידים להם, שלא היו משלמים להרופאים מתחלה, והבנים היחידים אשר ימלאו את החסרון יהיו רק מבני העניים, שאין כסף בידם לקנות להם לב הרופאים. אך בני העניים, וביחוד במחוזות המערב, לרוב הם דלי-בשר ורפי-כח, וביחוד אותן בני העניים שהם יחידים להוריהם, כי, כפי הנודע, הבנים היחידים מעונגים בערך יותר אצל עניי בני ישראל מאשר אצל העשירים, מתוך שהעני אין לו שום הנאה מחייו, וכל תענוגיו נכללים אך באהבת בניו. הרופאים מקבלי השחד ישתדלו להכשיר את העניים החולים, למען יוכלו לפסול את העשירים, מבלי אשר יחסר המזג, ותחת אנשי-חיל בריאים וחזקים תקבל הממשלה חולים וחלשים. על כן, כל זמן שלא תוסרנה הסבות הגורמות לעשירי המערב להטות בשחד את לב הרופאים, או כל זמן שלא תמצא הממשלה דרך לבער את אפשרות השחד מבתי בחירת אנשי הצבא, כמו שבערה את אפשרות השחד מבתי-המשפט, כמעט אין תקוה שיכלה הרע הזה מישראל יושבי מחוזות המערב, ושתקבל הממשלה אנשי-חיל הראוים באמת להביא לה את התועלת שהיא דורשת ושהיא צריכה לדרוש מהם. סיון, תרל"ט, ווילנא. כי הן לא עוף הוא הוי, לו כזאת חשון, תרס"ג "המות איננו איום", – כך אומרים ומחליטים שרי הצבא היורדים במלחמה ורופאים ידועים בבתי החולים. חוקרי החיים מבטיחים לנו, כי "המות הוא גם נעים", יען כי כן העידו על עצמם חייבי מיתות אשר הורידום רגע אחד לפני יציאת נשמתם מעל התליה. המשורר אומר: אמנם לא טעמתי עוד טעם המות ואין אני יודע אם מר הוא או מתוק, אך זאת אני יודע, כי קשה מאד להביט במיתתם של החולים. חכמי החמיה אמנם מורים לנו, כי המות הוא חוק טבעי פשוט: הגוף, שהוא חומר מרכב, הולך ומתפרד ליסודותיו הראשונים. בכל זאת לא אשכח לעולם את אותם הרגעים הנוראים אשר בהם ישבתי על יד מטתו של גוסס בשעת יציאת נשמתו. אחד התליינים המפורסמים כתב הקדמה והערות לספר צרפתי, אשר בו יסופר על אדות מיתתם של שבעת אלפים נפש אדם חייבי מיתת בית-דין, אשר הוא בעצם ידו הניף עליהם את הגרזן. ואני – אף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו, בבואי לרקום על היריעה גסיסת אדם אחד אשר מת בסתר אהלו על מטתו. אפשר אסטניס אני ועצבי חלשים ונוחים להתפעל, על כן יכבד עלי הדבר להעלות על לבי את זכרון הרגעים ההם, אבל האם האנשים אשר להם ובשבילם הנני כותב את דברי אלה לבם יצוק כמו אבן ועורקיהם אפיקי נחושה? מי יודע אם לא גם בין הקוראים ימצאו אניני הדעת, רכים וענוגים כמוני, אשר בציורי זה אאדיב נפשם; בכל זאת אין אני בן חורין לסלק את ידי ממנו. האיש אשר על ערש מותו עמדתי ואת רגעי חייו האחרונים אני כותב – אחד מסופרינו הגדולים הוא וכלנו חייבים להצטער עליו, ואולי גם להביא עליו עגלה ערופה, יען כי פטרנוהו מעולמנו זה בלי מזונות ובלי לויה. זאת היא חובתי ואעשנה. במיראן, בדרום טירול, היה הדבר. ליל נעים וכליל יופי. הכוכבים נוצצים בשמי תכלת כספירים. מנוחה נכונה פרושה על היקום ודומית שקט שוררת מסביב. גם יד צייר אמן לא תעצור כח לתאר כמו את יקרת פנת המקום הנחמד הזה ואת שפע החן וההוד, אשר שפכה עליו יד היוצר בערב הנעים ההוא. בירכתי אחד ההרים, אשר חמד אלהים לשבתו, עומד בית עצים קטן מסב אילנות רעננים ונאות דשא. על יד החלון יושבת אשה עוטיה ועצובת רוח. כל עין תחזה בה, כי נפשה תשתפך עליה. שערותיה הארוכות והשחורות מפוזרות ומפורדות ויורדות על כתפותיה. מגולות עיניה השחורות כעורב ויושבות על מלאת, יורדות דמעות על לחייה כרסיסי טל לילה היורדים על ערוגות הבושם. יושבת היא כפסל שיש מבלי נוע ומבלי דבר דבר. בוא הנה, אנטוקולסקי, ונסה נא את כחך: אם תוכל בחרט אמן, אשר בידך לפסל תבנית יגון כזה, סמל דאבון נפש כזה אשר לעיניך? גם רחל ושרה בירנארד, המשחקות בבתי התיאטראות, הפושטות צורה טרגית ולובשות צורה טרגית כטוב בעיניהן, לא תוכלנה להעמיד פניהן כפני אשה מרת נפש וקשת רוח כזאת. גם צייר כרפאל לא יערוך לה דמות כמו על יריעת הבד; גם ידי מאיר-בער, המנצח במנגינות, בפרטו על-פי הפסנתר ובקראו לבכי ולנהי לא העיר מעולם בלב שומעיו רגשות עצב כמראה פני אשה זו. ענות רוח ויאוש נורא כזה יקננו רק בלב איש אשר נפשו היתה קשורה בנפש איש אחר בקשר אמיץ מאד, ואחרית שלום ותקוה טובה היתה נשקפת להם לכל ימי חייהם, משחקת לפניהם יום יום בתבל ארצה, ומשא נפשו זה לוקח מאתו לפתע פתאום, ועמו אפסה לנצח תקותו, גמר סברו לעדי עד. רגשות רוב בני האדם קלים ושטחיים הם, אין בהם לא עומק ולא רוחב, על כן רגילים אנחנו לכלול במבטאים ידועים ובדבורים שוים הרגשות שונות, אם בנות מין אחד הן, אף אם שונות ורחוקות הן אשה מעל רעותה במדה ובמשקל. במלים אשר נשתמש בהן הננו מבטאים בשפתנו רק את מושג ההרגשה הידועה והננו מציירים לנו רק את צורתה החיצונית, אבל הזועות הפנימיות שבלב והזעזועים שבנפש לא ימדו ולא יחקרו באותם השמות אשר נקרא להם. למעט איסטיס על סמרטוטי נייר או על בלויי בד אנו קוראים בשם "שמים", וגם לכפת התכלת, הצחה והטהורה של הרקיע הפרושה על מישור רחב ידים, אחד ההרים הרמים בארץ הגליל או באיטליה, אנו קוראים בשם"שמים"; את חדותו של המשחק בקוביה, בעלות הגורל לטובתו והוא אוגר לו מספר אגורות כסף, אנו קוראים בשם "שמחה", וגם לעליצותו של קולומבוס בגלותו את הארץ החדשה וגם לרגשות ניוטון בגלותו כוכב חדש ואת חוקי-הכובד אנו קוראים בשם "שמחה". הנער מפרחי הסופרים, בראותו את פטפוטי דבריו הולכים ונדפסים באחד מכתבי העתים באותיות מרובעות, ישמח ויעלוז בכל לב, ואנחנו קוראים לרגשות לבו בשם גילה ודיצה. וכך אנו גם אומרים: דארווין או באקל שמחו אלי גיל בספריהם, פרי יצירת רוחם הגדול, אשר עבדו עליהם כל ימי חייהם ויביאו על ידם תקופה חדשה בהשקפתם של בני האדם על העולם, ויסולו מסילות חדשות בלבבם ובהלך נפשם. בראותנו אחת העלמות, הקוראות ל"מאנא מכבדותא", הורידה לארץ ראשה ופניה זועפים על כי שלמתה החדשה אינה הולמתה, כי נתקלקלה בידי התופר ואיננה עולה לה יפה, בקראנו את ספרי שופינהויר, המתאונן על ההפסד והכליון החרוץ המוטבע בכל היקום אשר תחת השמים, הננו קוראים על שניהם, כי מתעצבים הם אל לבם ובשם "בעלי מרה שחורה" נכנה אותם גם יחד. שם אחד ומלה אחת להרגשות הדומות רק בפי אדם הרואה לעינים, אבל להרואה ללבב ולהמתחקה על שרשיהן לא מדה אחת ולא קצב אחד להנה, כי רחוקות וגבוהות הן אשה מרעותה כרחוק הקו מן הנקודה, כגבוה שמים מעל הארץ. על מטה העומדת בפנת החדר שוכב אדם חולה; פניו נפלו; עצמותיו שפו, שפתותיו חורות ואין בהם קורט דם, כי כבר נשקן המות. אנחה חרישית מתפרצת לפעמים מחזהו השקוע; עיניו בוערות באש זרה, נר אלהים טרם יכבה בתוכן, אולם האור אינו נאחז בו עוד יפה, כי אם מסכסך ומהבהב והשלהבת קופצת סביבה. על יד גל עצמות זה מתגוללים גזרי נייר ועטי עופרת, והגוסס מתחזק לרגעים על ראש המטה והוא חוגר את שארית כחותיו, ההולכים וכבים, לכתוב דבר מה. מתאמץ הוא להשלים דבר מה. הרופא צוה אמנם עליו בחזקת היד לבלי יכתוב שום דבר, אולם החולה איננו שומע לו והוא עובר על גזרתו, כי הכתיבה היא חיי רוחו. כל ימיו כתב וכתב בלי חשך, כתב בחלבו ודמו ובמח עצמותיו, ועתה יבש כחרש כחו, הוכה כעשב ויומו בא בלא עת. אלה חכמי הרופאים המתחקים לדעת, אם ראש האדם אחרי הכרתו מעל גויתו מסוגל עדיין לחשוב מחשבות, – יבואו נא הנה ויראו גוף מת וראש הורה והוגה דעות. מה שנתמזמז מביע מחשבות נשגבות, טובות ממחשבות אנשים בריאים ושלמים, ככה כנור ישן נושן, אשר צמקו לוחותיו מזוקן ומיתריו יחשבו להשבר, ישמיע קולות אלהים מתוקים לנפש וערבים לאוזן שומע, מכנור חדש, היוצא מתחת המעצד, וממיתרים לחים אשר לא חורבו. למראשותיו של החולה הנוטה למות יושב אחד הרופאים המהוללים והנודעים בעולם החכמה. רופא זה עוסק ברפאות העצבים, כלי הנפש, אולם מעודו לא דרש ולא חקר לדעת מה הרו והגו אותם עצבי המחות אשר הוא מרפאם, בודקם ומתקנם. הרופא הזה היה מטפל ברפוי כלי המחשבה כיוצר חרש העושה מלאכתו על האבנים. הוא היה היוצר והמח היה החומר בידו, חומר מרכב מסיד ומחלבון, מימון וזהרית (פוספור). הרופא לא שאל ולא דרש מעולם מה הוא יצר ומה היו מחשבותיו של המח אשר הוא מרפא. הוא היה רק יוצר המתקן כלי חרס, אשר כל ישעו וכל חפצו הוא כי לא ידלוף ויזוב מתוכו הדבר הנגר, אשר ישימו בו, ואחת היא לו אם הקנקן מלא יין ותירוש המשמח אלהים ואנשים, או מים סרוחים, שהמה פסולים גם לשתית כלב; או כאומן המתקן קתרוס, סבכא ופסנתרין וכל זני זמרא. הוא מתקן ומיישר מיתריהם, מנענעיהם ונימיהם מבלי לשאול מנגינותיו של מי או איזה פרק בשיר השמיעו אותם כלי הזמר שהוא מתקן; אולם הכרת פני הרופא ענתה בו הפעם, כי רוח אחרת אתו ובעינים אחרות הוא מביט על הכלי הנפלא המוטל לפניו ומחשב להשבר. יודע ומכיר הוא הפעם, כי מח זה, אשר הוא בא לחזק את בדקיו, איננו רק גוש גבול מסיד וחלבון, ממימון וזהרית, כי במפלשי המח הזה הבריקו מחשבות גדולות וגם עמוקות, כי בחוטי העצבים הרפים האלה, עברו משכיות לבב רמות ונשגבות. בעיני רוחו ראה הרופא, כי לא עצם נבזה נפוץ, לא נבל חרש מתפרד ליסודותיו וישוב אל העפר כשהיה, כי אם מזבח אלהים יהרס, היכל בנוי לתלפיות הולך ונמוג ועוד מעט ויהפך למעי מפלה. לא אחד מן העם המתאוים הולך למות, אשר אכל בכל פה ושבע ודשן מתענוגות בני האדם, שהם הובישו מקורו והחריבו מעינו בעודנו באבו, כי אם גבור הרוח נופל לפניו על מרומי שדה, אחרי אשר נלחם עד טפת דמו האחרונה ויתן את חרבו תחת לראשו. האשה עצובת הרוח יושבת בזוית זו והרופא השקוע במחשבותיו בזוית זו. תפוש הוא בהרהורים ובזכרונות. זכר הרופא את ימי ילדותו ונעוריו וכל העתים אשר עברו עליו; זכר כי גם הוא ממקור ישראל יצא, אביו עברי ואמו עברית, הורתו ולידתו בקדושה, ורק בעלותו לגדולה וירכש לו ממגד שמים וממשמני הארץ, בבוא חכמות ומדעים בלבו ואותות כבוד ורבידים על חזהו, שכח את צור מחצבתו ויפרד ויתרחק מעל עמו, אשר חשב אותו ללא עם, החולה, בהרבותו שיחה עמו, אצל הסופר הלוחם מרוחו עליו ומחשבות חדשות נולדו בלבו על אדות עם עולם, עם בני-ישראל, ראשית גוים זה; ועתה לא יבוש עוד ביעקב ופניו לא עוד יחפרו בעלותו על לב, כי ממעי יהודה יצא. את מחשבותיו אלה הוא מעמיק לחשוב עתה בשבתו דומם על יד מטת החולה ומצפה לראות את פעולתם של סמי-הרפואה החדשים אשר השקהו. על הדום קטן לרגלי מטת החולה, יושב ילד בן שמונה שנים, הוא הבן הבכור להסופר הגוע. הילד הוא יפה עינים וטוב תואר כאחד הכרובים בציורי רובנס. לפני הילד פתוחים כתבי הקודש והוא קורא בהם בשום שכל, ומצחו הזך מעלה קמטים קלים בהעמיקו להתבונן בם. גם הילד הקטן הזה הוא אוהב עמו וחולם ללחום על חירותו וגאולתו, גם הוא מתענג על מתק שפת נביאי אלהים ומחו הרופס כבר עוסק במלאכה. הילד הנולד בקאלאבריא שוחה על פני המים בטרם אשר ילמוד ללכת ברגליו. ילדים כאלה ישנם בקרבנו במספר רב, ילדים אשר בטרם תדרוך כף רגלם על סף עולם המעשה כבר שוחים המה בתהום רבה של עולם האצילות, איש במקום אשר הטילוהו שם יולדיו. ולא יפלא איפוא, אם גם בן הסופר הגוסס, אשר כל ימיו מסר נפשו על תחית האומה והשפה, אם גם נפש הילד הזה דבקה אחרי שפת אבותינו הראשונים לאהבה אותה ולהגות בה, אם גם לבו מלא אהבה לעמו והוא שוקד ללמוד את זכרונותיו מימי עולם ואם הוא מוקיר את כל מחמדי האומה, אשר שרדו לה משנים קדמוניות. ככה עברה שעה קטנה והדומיה בחדר לא נשבתה. היושבים מסביב למטת החולה האמינו כי הוא ישן ונזהרו להפריע את שנתו אף בתנועה קלה; אולם החולה היה נראה רק כישן, כי לבו היה ער. החולה ידע, כי ימיו ספורים, כי גם רגעיו חוצצו, הוא ידע כי ימות הרחק מארץ מולדתו ורחוק מארץ אבות, אשר הוא נושא את נפשו אליה. ובלב הגוסס עלו זכרונות מימיו ילדותו ונעוריו, מחשבות על אדות אשר יקרה את עמו באחרית הימים. במחשבותיו וזכרונותיו אלה הוא הוגה וחולם ברגעיו האחרונים. ילדותו של הסופר עוברת על פניו בחזיון. הנה הוא רואה בית קטן ושפל; גגו מכוסה תבן אשר חציו אכלו העזים; החלונות סתומים, במקום זכוכית, בפסות נייר ושחיפי עץ. על התנור יושבת אשה זקנה, דלת בשר ורעת המראה, מנורת שמן קטנה תפיץ אור כהה סביבה. לאור עששית-חרס זו היא יושבת ותופרת שקים עבים, כי זה חית ידה וממנה לחמה ולחם ילדיה נמצא. שעול חזק מרגיז את כל מוסדי גויתה הכחושה, והיא מניחה לרגעים את המחט של סקאין מידה, אולם בכל פעם היא מתעודדת ומתגברת ואין היא חודלת ממלאכתה, כי אכף עליה להשלים חוקה. על ספסל ארוך וצר, בעל רגלים נודדות, שוכבת ילדה קטנה ובוכה, כי רעבה היא ללחם וגם חשה היא בראשה. פעם בפעם יורדת הזקנה מעל התנור והיא נשקפת בעד החלון וקוראת חרדה: מדוע זה בושש פרץ לבוא היום מבית המדרש, האם קרה לו, חלילה, אסון? והקור גדול, והרוח סוער בחזקה ובחוץ חושך ואפלה… והנה פתאום נפתחה הדלת וילד כבן עשר שנים בא הביתה; נעליו קרועות, בגדיו בלויים וטלואים וארכבותיו דא לדא נקשן מקור וקרח, אולם עיניו השחורות נוצצות בחוריהן, מלאות זיו ומפיקות נוגה להאיר את דרכו. הילד הוציא מתחת אצילי ידיו ספר עב הכרס ויניחהו על השלחן. הביטו וראו בספר: חומש הוא עם באורו של בן-מנחם! מי פלל, כי הילד הזה, אשר ספרי בן-מנחם היו שעשועיו יום יום בילדותו ובאהבתם שגה תמיד וישכח בגללם גם קור גם רעב, כי בגדלו ובבואו באנשים יהיה איש מצותו ואיש ריבו נגדה נא לכל מעריציו ומקדשיו!? – הילד הניח את הספר על השלחן וישפשף את ידיו זו בזו להתחמם, ובלב שמח ובפנים צוהלות נגש אל אמו ואל אחותו וינשקן נשיקה חמה. אז החל לזמר בקול נעים את הנגונים של החזן "המפואר", אשר שמע בבית התפלה בימי החג. האם העמידה את מנורת החרס על השלחן ותגיש לבנה הקטן את ארוחת הערב: פתותי לחם יבש, אשר היא קונה יום יום מאת העניים החוזרים על הפתחים, ומעט כרוב חמיץ מבושל… אורה ושמחה מלאו את הבית מעת בוא הילד. גם אחותו הקטנה קמה מעל משכבה ותשב אל השלחן לאכול עם אחיה מן ה"מעדנים" אשר הגישה לו אמו; גם כאב ראשה סר מעליה מעת אשר שמעה את להג אחיה ומנגינותיו הנעימות והמסולסלות. הילד ספר לאמו בקול שחוק את כל הנעשה והנשמע בבית-המדרש, ובדברו חקה את כל פנים ואת כל קול. מקור שמחתו המיוחדה של הילד בערב הזה היה, כי עלתה בידו, אחרי יגיעה לשאול מאת אחד בעלי-הבתים את התנ"ך עם באורו של בן-מנחם. אחרי שהיה הילד מיגע את מחו כל היום בפלפול התלמוד, היה לו התנ"ך בערב למשיב נפש ולמעין הישועה. עוד בהיותו בן שבע שנים אמר עליו מלמדו, כי יהיה "בעל פסוק" גדול, אך גם זה לא כחד, כי חושש הוא שמא יהיה גם לאפיקורס גדול, כי עוד אז היה שואל לפעמים שאלות חמורות ומתמיהות בתנ"ך, שלא ידע מלמדו להשיב עליהן. פעם אחת קרא בביתו את ספר ישעיה, ובהגיע הילד אל הפסוק "שריך סוררים וחברי גנבים" הטעים את הדברים בצחות לשונו ובקול נעים וחזק. ואחרי התבוננו רגעים אחדים אל הכתוב אשר לפניו הפך פתאום פניו אל אמו ויקרא: – אמי, הידעת כי גם רבי זרח ורבי טודרוס גנבים הם וסרי סוררים? – מה תדבר, בני? – קראה האם בקול חרדה – הלואי שתהיה אתה כמוהם! רבי זרח ורבי טודרוס, מלתא זוטרתא! – הלא המה יראי אלהים, בעלי טובות ויחסנים מאין כמוהם. – ישמרנו אלהים, קרא הילד כמעט ברגז, מהיות בעלי טובות וחסדים כמוהם! הלא המה מוצצי דמי עניים!… – מי ומה אנחנו, כי נדבר תועה עליהם – אמרה האם בתלונה חרישית, - הלא אנשים פשוטים, עניים וקטנים אנחנו… – לא! – אמר הילד, – אבי גדול מהם, כי הלא הוא מפרנס אותנו ביגיע כפו, אבי לא יעשוק אדם ולא יעשה רעה לכל איש! ולחיי הילד החורות אדמו מרוב התפעלות והתלהבות בדברו את דבריו אלה. ביופון היה אומר: הבנים יורשים את כשרונות האם ומדותיה. הפילוסוף הצרפתי הירו-די סישיל אומר, כי אמותיהם של רוב הגאונים הידועים לנו, היו בעלות כשרונות נפלאים. וכי יפלא בעיני הקוראים לראות, כי אם הסופר הגוסס, שהיה אחד מגבורי הרוח והיוצר של תקופה חדשה בספרותנו, היתה אשה פשוטה ובלתי מלומדת מנעוריה, אשה, אשר חוג עולמה היה התנור ומשא נפשה היה רבי טודרוס – אל יפלא! כי הנה האשה החשוכה הזאת, אשר לא ראתה מאורות ההשכלה מימיה, היתה בכל זאת אשה גדולה ומצוינה על פי טבעה ותכונתה. ואם זו פעלה על נפש בנה פעולה חזקה, אשר השתמרה בו כל ימי חייו. אמו היתה בת ישראל, בת העם, אשר עזרה לבעלה לכלכל את ביתם על ידי מלאכת כפיה; כל משושה ותענוגיה היה קול הילד בלמדו את הגמרא בקול זמירתא; לילות כימים שמה לתפור שקים עבים, למען תוכל לקנות בשביל ילדה גמרא ללמוד ונייר לכתיבה; היא למדה את בנה לכבד את הלומדים תורה, לבלי יקנא בילדים עשירים ובל יחמוד את ממתקיהם; האם למדה את בנה לבכות ולקונן בימי המצרים ובתשעה באב על חורבן בית המקדש, כי הורס וכי חודש. אל תקטינו את ערכן של היהודיות התגרניות החיות מעמל כפיהן! אם המשורר הצרפתי ביראנג'י לא גוע בנעוריו ברעב, עליו להחזיק טובה להעבריה יהודית פאור, אשר חלקה עמו שנה שנה חלק כחלק את האלף ומאתים פרנק שהיתה משתכרת במסחרה. הסופר הגוסס, המוטל לפנינו, הוא אחד מבני העניים, אשר מהם תצא תורה. בהיותו ילד ראה את העוני בשבט עברתו פנים אל פנים. האם הדלה, הקטנה והפשוטה הזאת מתיצבת עתה נוכח פני הסופר הבוער באש הקדחת. "בני היקר, – קוראת לו אמו, – אני מתי בטרם הכנסתיך לחופה, מתי בטרם ראיתי נחת ממך… אתה לא סגרת את עיני במותי, נדדת מקני בהיותך עוד נער לארץ מרחקים… הבריות היו מרננים עליך כי המרת את דתך, כי תפיץ בישראל ספרים פסולים ותלעג לכל קודש… בני עירי הביטו עלי כעל משוגעה, כאשר נשקתי את ספרך הראשון, אשר שלחת לי, בכתבך עם הספר כי עברי נאמן לעמך אתה. אני, אמך, האמנתי לך באמונה שלמה ואהיה לשחוק לרבים. רבי זרח ורבי טודרוס היו אומרים לי, כי אסור להחזיק את ספרך בבית ישראל. בכיתי הרבה מאד על כי סרת מהדרך הישר ולא נשאת אשה… עיני כהו מראות, אצבעותי רעדו ולא יכולתי עוד לתפור שקים; טעמי ורוחי סרו ממני מרוב צרותי, על כן עפרו אותי הילדים בעפר, זרקו עלי חלוקי אבנים ויקראו אחרי מלא: "אם האפיקורס הגדול!" פעם אחת שלחת לי ממדינה רחוקה מכתב תנחומים על מות אביך ומעט כסף; במכתבך אמרת לי, כי רוח לך מעט ממחסורך הגדול וכי תשלח לי כסף ארבע פעמים בשנה; הבטחת לי כי עוד מעט ותשא אשה… אך אלהים לא רצה בחיי, ואני נפלתי אז למשכב… בעד כספך אשר שלחת לי תפרו לי תכריכים. וזאת היתה נחמתי האחרונה כי קברוני בתכריכים שלי…" – אמי, אמי! – קרא הגוסס ויפקח את עיניו ומבטן תעה, כאילו מבקש הוא דבר מה… רעיתו התעוררה ממצוקת רוחה ותקרב אל מטתו על ראשי אצבעות רגליה, אך הרופא רמז לה לשבת תחתה לבל תפריע את מנוחתו של החולה. החולה עצם את עיניו ושב לחלום חלומותיו וזכרונותיו. "לא גנבתי את הנרות לסחור בהם", השמיע הסופר בקול נחר ועיף. הוא ראה בחלומו, כי עודנו נער והוא יושב בבית-המדרש של עיר שכולה. השעה מאוחרת בלילה, כבר עבר חצות. כל בני הישיבה שוכבים על ספסלים ארוכים וצרים, מקופלים ומכווצים מתחת לבגדיהם הקרועים והבלויים, והמה ישנים את שנתם, שנת רעבים ויגעים, רק הוא עודנו ער ופניו הדלים יראו לאור נר קטן של חלב אצל ארון הקודש. "רבי עקיבא אומר…" ירים את קולו וישפילו ויסלסל את נגון הגמרא. "רבי עקיבא אומר…" ישמיע פעם קול ענות גבורה ופעם קול ענות חלושה, ועל לבו עולים רעיונות חדשים על אדות רבי עקיבא, הגבור הלאומי, ומאמריו בתלמוד. גם אני אהיה כמוהו, – יאמר לנפשו, ופניו יאירו ועיניו תברוקנה, אך אני לא אהיה מהיר חימה כמוהו, אני לא אקרע כדג את עמי-הארצות, הלא יוסף הסנדלר הדיוט הוא, בור דאורייתא, ובכל זאת האכילני היום על שלחנו מלחמו, אשר יביא בזעת אפו, אף כי עני ואביון מדוכא הוא; ואם אבי עם הארץ הוא, האם לא שלח לי בחורף את פוזמקאותיו החמות תחת לתת אותן על רגליו העוברות פעמים בשבוע שמונים מיל, בהיותו רוכל חוזר בכפרים, – למען לא אחוש קור ברגלי בשבתי על יד הגמרא? – "רבי עקיבא אומר…" ימים יבואו ונער רעב כמוני היום יקרא ויחזור ויקרא: "רבי פרץ אומר…" אך דברי יהיו מלאים אהבה אין קץ אף להנבערים מדעת התורה, אם אך לב להם… ומרוב שמחתו על הדמיון הנעים כי גם דבריו יוחקו בספר בעת מן העתים ונערים וזקנים יהגו בם, לא הרגיש עוד כי רעב הוא… אך לא לעולם חוסן כח הדמיון, כי רעיון נורא עלה על לבו: מי יודע אם לא יתפשוך אחיך החוטפים ואם לא ימסרוך לעבודת הצבא, בטרם תגיע למדרגתו של רבי עקיבא. הן כבר הוציאו עלי שם רע; המשגיח קרא אותי בפני רבים בשם "חצוף" ו"עז פנים", יען כי בעת שאני מתוכח ומתפלפל עם מורי או חברי לא אהדר פני זקן ולא אשא פנים לא לראשונים ולא לאחרונים, ועוני הגדול הזה יועיל להותי להיות חטאת הקהל. ויש ידים לפחדי זה, אף כי אינני מוג לב, אחרי שגלוי וידוע לרבי זאב, גזבר הקהלה, שבסתר הנני ונוסף על פשעי אלה, הנני גם כותב צחות בשפת-קודש כאחד הכופרים באלהי ישראל – עון שאין לו כפרה בעיניהם – וכבר נבאו עלי שאצא לתרבות רעה, – ומי זה יצילני מפח יקוש? האם אבי הדל המוכה במחלת השחפת, או אמי החולה ורכת הלב, אשר אין כחם אלא בדמעות, באנחות ותחנות? זיק התקוה האחרון להיות גדול בישראל הולך וכבה, גם נר-החלב אשר יגיה את הגמרא הפתוחה לפניו הולך ונדעך באישון חושך… עוד מעט וגם אורו הכהה ישקע. "האם לא אקרא הלילה בכתבי הקודש אף פרשה אחת? האם אשב בחושך כאסיר בור ולא אכתוב על הגליון את הגות רוחי הסוער וההומה? הלא ראשי ינופץ לרסיסים מרוב המחשבות המתרוצצות בו ולבי יבקע מרגשותיו המתפרצים לצאת החוצה; לא אשים מעצור לרוחי, אכתוב וירוח לי… אבל איך אכתוב אם החושך ישופני… יעבור עלי מה ואני אלך ואגנוב, כאשר עשיתי זה פעמים אחדות, מהתיבה, אשר השמש שוכב עליה, נר חלב, אדליקו ואז יאירו לי גם אמרי נביאי אל, אז אכתוב את הגות לבי על הנייר החלק אשר אקרענו מתוך הגמרא הפתוחה לפני. האם בי האשם אם אין לי אף פרוטה אחת לקנות נר? האם רק בעד השמש נצברו הנרות בתיבה, שימכרם להחנונים ושיתן את כסף מחירם בנשך לבחורי הישיבה?… האם נדבו את הנרות לבית המדרש רק בשביל שישיחו לאורם דברים בטלים, כי יספרו לאורם דבות נתעבות, מעשים בדויים נבלה? האם באמת עון גדול הוא מנשוא לקרוא לאורם ספרים, שהחנפים והצבועים יראים את האמת הגנוזה בהם? – אולם מה יהיה אם יתעורר השמש משנתו וימצאני כגנב במחתרת, הלא אז ישפוך עלי את כל חמתו ואת כל עצמותי ישבר, הלא אז לא אמלט מכפיו, שהן כמלקחים של ברזל? אולם מה הן מכות-לחי אחדות לעומת העונג שאמצא בדברי החוזים, אשר נתנו את גום למכים ולחייהם למורטים". המתעתד להיות רבי עקיבא, – איש אשר ישחק למסרקות של ברזל ולכל כלי הענויים, איש אשר לא יחוש כל כאב ברגע קודש, ברגע אשר נתנה לו היכולת לקדש השם ברבים, – יתגנב על ראשי אצבעות רגליו אל מאורת "הצפעוני" ויפתח את התיבה… הנר עודנו בכפו, והשמש הקיץ משנתו וירם קול צעקה: "תפשתי את הגנב, הנה הוא בידי!" בחורי הישיבה, ובתוכם גם אויביו ושונאיו, התעוררו משנתם ויכתירו את הנער אשר נתפס בגנבתו. השמש הכה אותו בלי חמלה מכות אכזריות וימרוט את קווצותיו השחורות ויריע עליו בקול זעקה: "גנב, את נרות בית המדרש תגנב ותמכרם; לא בפעם הראשונה עשית זאת, כי מלומד גדול אתה במלאכת הגנבה; בנרות הקדשים האלה תסחר כאות נפשך; האם בגללך, עז פנים, יתקצף עלי הגבאי ויסירני ממשמרתי, משמרת הקודש – הכוהו, פצעוהו לבל ימעל בקודש!" השמש הכילי, הנושך, רע-העין, עם שערותיו הפרועות והסבוכות ועיניו הירקרקות המפיצות זועה, נגלה בחזון לפני עיני הסופר, והוא צועק בכל מאמצי כח: "לא גנבתי את הנרות לעשות בהם סחורה!" סופר מצוין! נרות רבים מאירים העלית בלבות צעירי עמך במחיר הנרות שגנבת ושסבלת בעדם חרפות וגדופים, מכות ומריטות לחי. הודות להנרות של חלב הקטנים הללו, העירות את השחר על שמי ספרותנו. בנערותך קראת וכתבת את מליצותיך התמימות לאור נר קטן כהה בזוית חשכה, אבל בבתי נפשך זרח אור גדול, ומן האור הזה הננו נהנים גם כיום. הסופר התרומם פתאום מעל כר מראשותיו ובתנועת יד רזה ואלמת קרא אליו את בנו. הילד נגש אליו בפנים עצובים ובעינים מלאות דמעה. בקול יבש וסדוק, שנשמע כקול אוב מארץ, השמיע הגוסס את דבריו האחרונים: "בני, אנכי הולך בדרך כל הארץ, הנני מת בימי התעוררות עמנו לתחיה… בני, היה נא נאמן ומסור לעמנו, את מלחמתו תלחם עד אשר יבוא לארץ אבותיו ושם יזריח אורו לכל העמים ולכל הדורות… בידי אלהים הנני מפקיד את רוחי ולך אוריש את חרבי, את העט אשר הקדשתי לעם עולם… ירושה אחרת אין לי… נצור מכל משמר את דברי חוזינו…" ראש הסופר צנח על הכר וידום רגעים אחדים, אז קרא ביד עיפה לרעיתו וישמיע מלים בודדות: "…היי ברוכה על אשר הקדשת לי חייך… סלחי לי על העוני, המחסור והמצוקות שסבלת בגללי… סופר עברי הייתי, איש ריב ואיש מדון לכל הבוגדים בעמנו… אחרת לא יכולתי… את חסד נעוריך שמרת לי עד רגעי האחרון… חזקי ואמצי… באלמנותך אל תכנעי לפני איש…" דומיה ושקט בחדר. רגעי הגסיסה האחרונה החלו. הגוף הדל נלחם עם שארית כחותיו נגד המות… גבור הרוח נפל חלל – – הוא מת! – קרא הרופא. הרבה נכנסו לפני איזו שבועות להקונקלאווה ברומי אפיפיורים ויצאו חשמנים, והרבה יותר מהם נכנסו בשנה הזו אל אולם הקונגרס בבאזיל ציונים, ויצאו אפריקנים. כמדומה לי, שהחזיון הזה הוא תולדה פסיכולוגית מוכרחת לפי מצב הציוניות כמו שנקבעה בתחלה בבאזיל בקונגרס הראשון וכפי שנתרחבו עתה גבולותיה, לפי התוצאות שעלו בידי מנהיגיה הראשים ולפי רוח רוב הציונים. תכנית הקונגרס הראשון היתה "להשיג מקלט בטוח בארץ-ישראל", ועם זה גזרה כעין איסור על הישוב הקטן בארץ-ישראל עד השגת הטשארטר. עבודת הציונים נצטמצמה בקבוץ שקלים, ואחרי כן, כאשר נוסדו הבאנק והקרן הלאומית, - במכירת מניות ובנדבות להקרן. מנהיג הציונים, בהיותו אז איש חדש בהתנועה, האמין אז, כי בזמן קצר ישיג את מטרתו, ועל-פי השפעתו האמינו כן גם כמעט כל הציונים החדשים ורבים מן הישנים ממחנה חבת-ציון, ובהיות מטרתם קרובה הניחו העבודות ההן את רוחם. אך עברו ימים רבים וישועות בל נעשו ארץ, ובמחנה הציונים נשמע קול תלונה: "האמנם כל עבודתנו תהיה קבוץ פרוטות, ומה נעשה מחוץ להזמן הזה?" במשך חמש-עשרה שנה עד העת ההיא עבדו החובבים את עבודתם, שגם היא הצטמצמה בקבוץ פרוטות (אספות, קריאת מכתבים חוזרים ובחירות היו להציונים יותר תדירות ויותר מרובות מאשר להחובבים) ומעולם לא נשמעה התלונה הזו על פיהם. גם התלונה עצמה, בסגנון שנאמרה, אין לה כל מובן. אטו בבטלנים וטיילים עסקינן, שיש להם י"ב שעות חפשיות כל יום, ואין להם במה למלא את זמנם אחרי קבוץ הכספים? הלא כל ציוני יש לו גם דאגות עצמו ורבה עליו העבודה גם להמציא טרף לביתו, גם לחנך את בניו וכיוצא בזה, ובעל-כרחו יכול הוא להקדיש להציוניות זמן מועט, ודי הוא שיקדישנו להפצת הרעיון ולקבוץ כספים! אבל השאלה היתה באמת שאלה פסיכולוגית לפי מהלך הציוניות החדשה. תלמידי חוני המעגל אנו, ואין לנו סבלנות לעבוד עתה בנטיעת חרובים, אשר פרים יבוא אחרי עשרות שנים. חושב אני, כי גם הכלל "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם" לא היה מעורר שום איש למעשי המצוות, אלמלא היה מאמין עם זה, כי בעד בטול המצוות צפויים לו לעצמו עונשים קשים, אם גם אחרי המות. החובבים, אשר הניחו אבן אחר אבן בהישוב הקטן, ראו את עולמם בחייהם. הם קובצים פרוטות – ובארץ-ישראל נבנות קולוניות. בכל שנה התרחב או התאמץ הישוב, אם גם במדה קטנה, פה נבנו בתים, שם נקנתה אדמה, נוספו בהמות, והם רואים כי עבודתם מביאה פרי עתה; על כן לא בזו מעולם לפרוטות, כי מטרתם היתה לנוכח עיניהם. לא כן הציונים, אשר אסרו את הישוב הקטן (אם גם הרבה השתתפו בו בתור חובבים, שלא מן השם הוא), מוכרחים היו לעורר את השאלה הזו, אשר המובן הפסיכולוגי שבה לא היה תלונה על השעות היתרות שנשארו להם מעבודתם בקבוץ הכספים, אך על הפעולה עצמה: הם עמלים בגופם ובנפשם בדבר שאינו רק "הלכתא למשיחא" ואינם רואים כל פרי ממנו. המצב גרם להרבה ציונים לחפש להם עבודות חדשות, אשר את תוצאותיהן יראו תיכף. על כן די היה לשמוע דעת האחד, שהקולטורה היא חלק הציוניות, או דעת השני, שכל זמן שלא יוטב המצב האקונומי של המון-עמנו לא תוכל הציוניות לגבר חילים – ויפלו על המציאות האלה, שקוו מהן שיהיה מתן-שכרן בצדן והנאתן קרובה. אך כל אלה היו יחידים מן הציונים, ולא הציוניות עצמה. היא, שמאסה בהישוב הקטן בארץ-ישראל ושלא נשארה לה שום עבודה ממשית בעת הזאת, ועם זה אין בכחה להפוך להעם לב חדש ורוח חדשה להתאזר בסבלנות ארוכה לעשרות שנים, - מוכרחת היתה, ביחוד אחרי אסון קישינוב, לבקש לה פעולה נראית איזו שתהיה, אם גם בקצה אפריקה. מנהיג הציונים, אשר טבע הדברים מחייב, שיבוא בדברים עם איתני-ארץ, לא היה יכול בשום אופן להפוך על פניה בשאט נפש את הכוס של יין הרקח שמזגה לו ממשלת במזרח אפריקה. עוד יותר לא היה בכחו לעשות כזאת, אחרי שהכוס הזו נמזגה לו על-פי בקשתו. לא אנגליה באה לפניו בהצעה זו, אך להפך, הוא הציע לפני טשעמברלין בשם הקולוניאל-באנק העברי על-דבר התישבות היהודים במזרח אפריקה (מכתב קלימינט הילל לה' גרינברג, "המליץ" נומר 187). לכאורה קשה הדבר להבין, מה ראה מנהיג הציונים לדבר על-דבר אפריקה ומה ענין מחבר "אלטניילאנד" לערבות אוגאנדה? אך גם בזה ראה מנהיג הציונים הכרח. בימים האלה נגלה לנו סוד חדש, אשר יהיה לחרפת עולם וכלמת-נצח לעשירי עמנו בדור הזה. שלטון תוגרמה נכון היה להשיב לישראל את ארצו ההיסטורית להתנחל עליה בעד חמשה-עשר מיליון רובל, וביד הד"ר הירצל לא היה למטרה זו אפילו מיליון אחד! שאלו נא בגוים וראו, אם ימצא עם אחד על כל כדור הארץ, אשר יציעו לפניו במחיר כזה את נחלת אבותיו שנהפכה לזרים ולא יאבה לקחתה? שעשירי אחינו בלונדון ופאריז בלבד, גם בלי עזרת עשירינו ביתר ארצות אירופה ואמריקה, היו יכולים לתת את הכסף הזה, מבלי שתבוא על-ידי זה מגרעת מורגשת בהונם. אבל עד כמה שהדבר הזה לחרפה לנו, רחוק אני מלחשוב, כי בשאט-נפש לישראל וארצו פנו עשירינו עורף להם. אני תולה את הדבר בזה, שאינם מאמינים במנהיג הציונים ובכחו. רבים מן העשירים שבנו והאינטיליגנטים מסטרא-אחרא חושבים אותו לחולם חלומות, והמהדרים שבהם – לאיש מתעה. כבוד הציוניות וטובתה דרשו, שמנהיגה יוכיח למתנגדיו באותות ובמופתים, שאינו לא חולם חלומות ולא מתעה, וההוכחה הזו נגלתה על-ידי המשא-ומתן עם ממשלה אדירה כאנגליה על אדות חלק אחד ממדינותיה, יהי באיזה מקום שיהיה. גם רוח רוב הציונים עלול היה להכריע את הכף כלפי מזרח אפריקה. חברי אגודות ה"מזרחי" וביחוד החרדים שבהם, צריכים היו לנפול בכל כחם על המציאה ואיני מתפלא כלל, אם הרב ראש המזרחים הסכים לזה. בעדם אוגאנדה היא באמת רק "מלון לילה", כדברי נורדוי, שהרי סוף-סוף יבוא המלך המשיח ויקבץ את נדחי ישראל מכל ארצות פזוריהם ואוגאנדה בכלל, ומה איכפת להם אם עד העת ההיא ישבו בני-ישראל במזרח אפריקה? להפך, עד ביאת המשיח אוגאנדה יותר טובה להם מארץ-הקדש. באוגאנדה לא יצטרכו לפלפולים על-דבר השמטה, תרומות ומעשרות וכיוצא בזה, וגם לא יצטרך לשנות גם איזו דברים בסדור התפלות. הגע בעצמך, הציונים יקבלו טשארטר מאת השולטן, יושיבו את בני-ישראל במספר מיליונים הרבה בארץ-ישראל, ואותם בני-ישראל, עד ביאת המשיח, יוסיפו להתאונן: "ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו", או כדומה לזה. הלא זהו משעול צר שאין לצאת ממנו. אם למחוק את המלות האלה – מי ישלח את ידו בנוסח התפלות ונקה? ואם להשאיר אותן – הלא "דובר שקרים לא יכון". אחרי "המזרחים" יש לנו "ציונים מדיניים טהורים", אשר שעשועים כקולטורה, אקונומיה, חלוץ-עצמות וכמוהו לא יוכלו למצוא חן בעיניהם, והעיקר להם מנוחה חמרית עם שלטון בית. לציונים כאלה אחת היא, אם ישבו ישראל בציון או באוגאנדה, ובלבד שיהיו ברשות עצמם וישבעו לחם. משתדלים בכל כחם להיטיב את מצב הפועלים והחנונים העניים ברוסיה ובגליציה, למה לא יושיבו אותם באוגאנדה? הלא גם שם יוטב מצבם, ובמה גרועה אוגאנדה מגליציה? הציוניות, שהתפשטה אצלם בכל העולם כלו, מוכרחת היתה לכלול בקרבה גם את מזרח אפריקה. אפשר, שגם אותם הציונים, שכל עבודתם לציון היא רק בשביל המרכז הרוחני שהם רוצים ליסד בארץ-ישראל, לא נמנעו גם הם, אם היו כאלה בין הצירים, מלהסכים שיהי המרכז המדיני באוגאנדה, בתקוה, כי סוף-סוף ימצאו יחידי סגולה לקבוע להם מדור רוחני בארץ-ישראל. נשארו רק "ציוני ציון", אותם שהם בבחינת "יסוד שביסוד", שהם היו המועט, ואולי גם איזו מהם לא רצו לבייש את מנהיגם בפני אנגליה. כל הדברים האלה גרמו, כי נקל היה ביום אחד להפוך את הקערה על פיה! עתה אין מקום לויכוחים; ההצעה למנות קומוסיה נתקבלה ברוב דעות גדול. אבל עוד לפנינו שאלה גדולה: מה על "ציוני ציון" לעשות, אחרי שתודיע האקספידיציה בשורות טובות על-דבר אוגאנדה? אין אני מציע, כי "ציוני ציון" ידחו תא ישוב אפריקה לגמרי ביום שידובר בו. אם אולי חושבת ממשלת אנגליה את הציונים לצירי כל עם ישראל ובאי-כחו, הנה אנו יודעים היטב, כי לאסוננו אין הדבר כן. אנו יכולים לדבר אך בשמנו ובשם אידיאלינו, אך לא בשם העם כלו, אשר את ידו לא נתן לנו עוד, את פיו לא שאלנו, ולא נוכל לשאול אותו; הן לא נערוך פליביסציט להשאלה הזו. יחד עם זה אין לנו הצדקה לומר לכל העם: היו דוויים, סחופים, גולים ומטולטלים, סבלו רעב, היו צאן הרגה, עד אשר נבנה חרבות ציון, בעת אשר בעצמנו יודעים אנו, כי גאולתנו אינה קרובה ועם זה מציעים לעמנו חיי-שלוה. בכל אופן עלינו להודות, כי יותר טוב גם לרוחנו הלאומי שיתרכז עמנו במקום אחד ובשלטון בית, מאשר יתפזר בין העמים באמריקה, בארגנטינה ובבראזיליה כעדר נפוץ. אבל עלינו לדעת, כי אם באמת יקום הישוב עם שלטון-בית באוגאנדה, אז אבדה תקותנו לציון. מנהיג הציונים אמר, כי הוא נשאר ציוני, וכל עבודתו גם מעתה תהיה רק לציון. מאמין אני לו בכל לבי, כי כן הוא; אבל מזה שהוא ושעוד איזו אלפים מבני עמנו ישארו נאמנים לציון לא נרויח כלום. לא לבד כי אז לא תהיה לנו עוד תקוה מצד הממשלות, כמו שהשכיל להעיר הרב מסאפאצקין, אך גם מעמנו אין עוד תקוה לנו. עלינו לדעת את האמת המעציבה, כי מזמן "בצר לך… ושבת" וזמן הסרת הטבעת של אחשורוש עד עתה הננו שבים למוטב רק על-ידי צרות ורעות, וביום טובה הננו מהירים לשכוח לא רק את ציון, כי גם את לאומנו. אם יהיה לנו שלטון-בית באוגאנדה, אם יוסד שם ישוב גדול של בני-ישראל, אז כל איש ישראל, אשר לא תנעם לו ישיבתו בארצות גלותנו, לא ישים פניו לחרבות ציון, רק לארץ עמו החדשה והרחבה, אשר בה ימצא גם שלטון-בית, גם פרנסת ביתו. יושבי אוגאנדה בודאי לא יעזבו את ארצם ואת אחוזותיהם, שבאו להם בעמל גדול ועבודה רבה, מפני שאיפות רוחניות לבד. כללו של דבר: אין אדם עוזב את מקומו בלי הכרח, ובאין מצוקת ישראל אין ציוניות! אומר, כי אוגאנדה תהיה לנו "מלון לילה". הרבה מלונות לילה היו לנו בימי גלותנו, שנהפכו לנו לקברות עולם. גם בהיותנו בבבל דמינו, כי היא לנו מלון לילה, ודברי ירמיהו הנביא: "בנו בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פרין" הכעיסו אותנו תמרורים וצעקנו מרה: "שלח אלינו בבל לאמר: ארכה היא", - ואף-על-פי-כן אחרי עבור איזו עשרות שנים לא רצינו עוד לעזוב את בבל ונשארנו בה ברוב מנין וברוב בנין! ואין אנו בזה יוצאים מן הכלל. גם הספרדים שנושבו במיקסיקה, בארגנטינה ובבראזיליה, אין להם דבר עתה עם ארץ שפניה; גם ההולנדים שנתישבו בנגב אפריקה קבלו שם חדש: בורים. ומי יודע, אם לא תחת השם ישראל או יהודים, יקראו לנו גם שם חדש: אוגאנדים. ביום שידובר בשאלת ישוב אוגאנדה עלינו לזכור את המשל הידוע מדברי הברזל אל היער, שכל זמן שלא יתן מקרבו יד להגרזן לא יוכל האחרון להכריתו. עלינו להגיד ברור לממשלת אנגליה, כי הציונים אינם שליחי כל עם ישראל, וכי ישוב אוגאנדה אינה נכנסת בחוג פעולתנו. אם כל עשירינו המתנגדים לציון וחברת יק"א ירצו להתעסק בזה – הנה הדבר תלוי ברצונם, אבל אנו הציונים אין אנו יכולים לעסוק בזה, כי לא זאת היא מטרתנו. אל יפחידונו, כי רוח לאומנו יחבל באוגאנדה על-ידי מנהיגים אחרים. רוח ישראל אינו תלוי ברצון יחידים מנהיגים, ואם לא נתהפך לאוגאנדים על-ידי סבות יותר חזקות – לא יצליחו מנהיגים ידועים, יהיו מי שיהיו, להעבירנו על דעתנו, שהיא דעת לאומנו. אפשר, כי אז נצטרך לרדת מעל הבמה לגמרי, אבל חלילה לנו בשביל כבוד חיצוני לבגוד במשאת-נפשנו. אמת הוא, כי על-ידי זה לא ניטיב לציון; אם יקום הישוב באוגאנדה – ישכח עמנו את ציון בכל אופן; אך אל נא נהיה כהאי עורבא דאייתי נורא לקיניה, אל נא נשלח יד במשאת-נפשנו ולא נקטוף בעצמנו את פתיל חיינו. אוגאנדה לא תשלול את ציון מישראל, אלא את ישראל מציון. זה יהיה החורבן האחרון, פרוד גמור בין העם לארצו, שביתת מלחמת הקיום ותקות הלאום וחתימת בדברי-הימים לכל עם ועם כמעט שאין עוד שנוי דעות בדברים שהם עיקר גדול בתולדותיהם, וכבר באו החוקרים לידי פשר והסכמה גם על אדות האגדות גם על אדות המעשים. אבל בדברי-ימינו אין הדבר כן. בעת אשר מצד אחד לא יסתפק שום מאמין, כי אבימלך חמד את יפיה של שרה בהיותה בת תשעים שנה, אחרי שכבר "חדל להיות לה ארח כנשים", או כי יעקב לפני מותו הגביל את מקום זבלון לחוף ימים סמוך לגבול צידון ואת מקום אשר בארץ שמנה, ועוד כיוצא בכך דברים שיהיו "באחרית הימים", מאות שנה אחרי מותו, – הנה יבואו אחרים ויכחישו לא לבד במציאות האבות, כי גם ביציאת מצרים, אף כי אין שום סבה לכחש במציאות איש גדל-דעה וטוב-לבב ונכבד על סביביו כאברהם, במציאות איש עשיר ופשוט כיצחק ובמציאות איש עלוב וקשה-יום, הנאבק בכל כחו ובכל מקרה שבא לידו עם מצבו, כיעקב; וישיבת ישראל במצרים הרי כבר יש לה ראיות משרידי מצרים עצמה. המבקרים מבני העמים דנים בדין אחד את ספורי דברי-ימינו עם אגדות היונים וישכחו, "כי לא כצורנו צורם". בני-ישראל לא היתה להם "ילדות גמורה", כמו שהיתה לשאר עמים בראשית התפתחותם, כי בראשית היותם נתחנכו במצרים, שכבר היתה שם השכלה ותקון מדיני, וגם חנוכם עצמו היה בעבודת-פרך ובחיי מרירות, ועל כן גם בילדותם לא גבר דמיונם עד לבלי חק, ועל כן גם ספוריהם אינם מלאים דמיונות והבלים כספורי עמים אחרים. נקח, למשל, את גבור ישראל, את שמשון, וגבור היונים, את הירקולס. האחרון היה בן יופיטר, הרג נחש בעל שבעה ראשים, תפש אילה אשר לה קרני זהב ורגלי נחשת, הרג בנות ניפטון, נצח שור שהיה מקיא מקרבו להבות אש, הרג סוסים שאכלו בשר אדם, תלש תפוחים של זהב אשר שומרם היה נחש, הוציא משאול את צרבר בעל שלשה ראשים ועוד איזו נשים, ואחרי מותו לקח לאשה את בת יונאנא. ומה אנו רואים בשמשון? אביו ואמו זמן רב לא הולידו בנים, ואחר שראו חלום נפלא, נולד להם בנם הגבור. בגדלו הרג "כפיר אריות", היינו, ארי צעיר, שעוד לא בא למדרגת גבורתו, הרג שלשים איש ויקח את חליצותם, הכה איזו פלשתים שוק על ירך, קרע את העבותים אשר עליו, הרג אלף איש, ואחרי שנכשל ונשבה, שבר את שני העמודים אשר בית-דגון נשען עליהם. אם כן, בעת אשר כל איש שיצא מכלל ילדות מוכרח לשלול מהירקולס את כל אשר יסופר עליו, באין לכל הדברים האלה מקום בטבע ובמציאות, ובשללו כל אלה מהירקולס, אז גם הירקולס עצמו ישאר "לא כלום", – הנה גם המבקר היותר חפשי יוכל רק לומר, שכחו של שמשון לא היה תלוי בשער ראשו (אם גם אפשר שהוא עצמו האמין בזאת), או שהריגת אלף איש בלחי חמור היא גוזמא, אבל שמשון בכל-זאת ישאר איש אמיץ-כח. כדברים האלה נוכל לומר על כל האישים הנזכרים בתולדותינו, אשר הרוב מן המסופר עליהם יוצא לא מגדר הטבע ולא מן האפשרות לפי מצב הימים ההם, ולא הרי "נח" שלנו, שבצאתו מן התבה נטע כרם ושתה יין כאחד האדם, כהרי "דיבקאליאן" שלהם, אשר בהנצלו מן המבול ובראותו כי אין אדם בארץ, זרק אבנים על פני השדה ויצאו מהם בני-אדם. אשר על-כן אם לא נוכל לדון עם הממאן להאמין, כי דברה אתונו של בלעם, יכולים אנו לומר בהחלט, שאין שום יסוד להכחיש, כי מלך מואב נבהל מפני בני-ישראל וישכור באולתו איזה קוסם ששמו בלעם לקלל את ישראל, בהאמינו כי בזה תושיע ידו לו. אבל אם נאמר לשים לב לדברי המבקרים החדשים, שאינם נותנים אמון גם בדברים פשוטים מזכרונותינו הקדמונים, מפני שהם מאחרים זמן כתיבתם להרבה מאות שנה, אז עלינו להסתלק מכתיבת דברי-ימינו מראשית היותנו ולהתחילם מימי ישעיה וחזקיה בקירוב, שהוא דבר שאין לו יסוד. אם המבקרים דורשים להבדיל בין עניני האמונה ובין דברי-הימים, עלינו לדעת, כי בתקופת כתבי-הקדש לא הבדילו עוד ספרי דת לבד וספרי היסטוריא בלבד, ועל כן באו בספרינו אלה דברי הדת ודברי-הימים כאחד, וכי יש אמונה דתית ויש אמונה היסטורית, שבלעדיה אין מקום לדברי-הימים כלל. אשר על כן, אם לא יאבו המבקרים ההם לספר לנו את יציאת מצרים, למשל, על-פי כל הפרטים שספרה לנו האמונה הדתית בזה, כדאית היא האמונה ההיסטורית שיסמכו עליה ויחשבו את היציאה הזו למעשה היסטורי שהיה במציאות באיזה אופן שהיה. והוא הדין ליתר זכרונותינו. יאחרו המבקרים זמן כתיבת איזה זכרונות כפי שיעלה על רוחם, אך זאת אי-אפשר להכחיש, כי האגדות הלאומיות הנמסרות מדור לדור, בטרם נפרצה הכתיבה בעם, יש להן ערך היסטורי. על כן כל הרוצה לכתוב היסטוריא שלמה של עם ישראל ולהתחיל מראשית מחצבתו לא יוכל לשים לב לדברי המבקרים החדשים, אשר לא ידעו גבול, והם עוקרים משרש את כל זכרונותינו הקודמים; רק עליו לקבל את זכרונותינו, להאיר עליהם ולמצוא דרך לצאת מן הסתירות הבולטות בם לפעמים. ועל כן טוב עשה ה' יעבץ אשר נתן לנו את דברי-ימינו "על פי המקורות הראשונים". הוא מתחיל מקדומי בני שם ובא עד אברהם והולך הלאה, מבלי להשמיט שום דבר בזכרונותינו. שפתו צחה ומזוקקה, רוח התורה, מצותיה ודרכי הנעם שבה, כל מה שאנו רגילים לכנות בשם "המאור שבתורה", מתוארים ברגש עמוק והדרת-חן. בכלל נראה, כי המחבר עבד עבודה רבה, העמיק חקר בהרבה מגלות בדברי-הימים ובהרבה אגדות חז"ל, להוציא כלי שלם למעשהו, ולא העלים עינו גם מפרטים קלים. המחבר אינו הולך בשיטת הרב פרייל, האומר במאמרו "קרית ספר" ("המליץ" סוף שנת תרנ"ה), כי בדברי-הימים נכבדים לנו אך הענינים שמהם תצא תורה, ולא דברים קלי-ערך שלא השאירו רושם אחריהם, ועל כן הקפיד על המחבר שתפש דברי הרשב"ם, הנכונים על פי פשט הכתוב, שלא אחי יוסף מכרו את אחיהם, אך הם השליכו אותו הבורה ומשם גנבוהו המדינים בלי ידיעתם, ולא נפתה אחרי "האגדות המשבשות את הדעות", לומר שבני יעקב עצמם מכרו את אחיהם. שיטה כזאת שרצה בה הרב פרייל יש לה מקום בדברי-הימים הכלליים, שאנו לומדים אותם לא מפני חבתם ולא מפני התשוקה לשמוע ספורים מושכים את הלב, אלא להוציא מהם תורה והלכה, אבל לא בדברי-ימי עצמנו, שכל קורותינו חביבים בין שיצא מהם מוסר ובין שלא יצא. ובשביל שחבתנו לדברי-ימינו עושה לנו קלות כחמורות, וגם ענינים בלתי נכבדים כל-כך צריכים למשוך אליהם את לבנו, רואה אני להעיר על איזו ענינים קלים, אשר לדעתי לא קלע בהם המחבר אל האמת. אמרתי "ענינים קלים", כי גם הקורא היותר מחמיר לא יוכל לדרוש ממנו לחדש גופי הלכות בדברי-ימינו בתקופת כתבי-הקדש ולגלות בהם חדשות ונצורות שלא נודעו עוד, כי מה שלא השאירו לנו קדמונינו רשום בכתב אמת ולא גלו לנו בני דורם בשרידיהם ישאר בעל-כרחנו נעלם ממנו. המחבר סומך יותר על האגדות שבדברי חז"ל. אמת הוא, שאגדות עם ועם מצטרפות לסניף בחקירות דברי-הימים, אבל אין לדמות אגדות שהן קנין כל העם לאגדות יחידים, שאינן אלא דרשות שדרשו דרשן פלוני ופלוני לאיזו סבה ידועה להם. אם כן על יסוד איזו אגדות אומר המחבר, למשל, כי בזמן האבות היו הכנענים עוסקים בשקידה בעבודת-האדמה (צד 21 הערה 27) ובנות שבט אשר הצטיינו ביפין (צד כ"א) – הרי הוא כמתמיה. לא נעלם ממנו, כי הרב פרייל, במאמרו "קרית ספר" הנ"ל, גלה את תרעומתו על שאין הסופרים מצרפים את דרשות חז"ל לדברי-הימים, בשעה שאין נמנעים מלצרף לדברי-הימים את ספורי סופרי העמים. אבל אם נמצה את עומק הדין, נראה, שאין לדמות את חז"ל לסופרי דברי-הימים לעמים אחרים, מפני שני טעמים: א) מפני שסופרי דברי-הימים לעמים אינם בעלי דרש ורמז, וכל מה שהם הם מספרים באמונה תמה בתור דברי-הימים, ועל הסופרים האחרונים אך להבין לברור אוכל מתוך הפסולת. אבל בדברי חז"ל אין אנו יודעים כלל איפה הם מסיימים באגדה ומתחילים בדברי-הימים. בסגנון שמספרים מקרים היסטוריים הם מספרים לנו גם כן, כי הוא לבן הארמי הוא כושן רשעתיים שבימי השופטים (סנהדרין ק"ה), כי בלעם איוב ויתרו היו בעצת "הבה נתחכמה" (שם ק"ל), כי המלכים שהרג יהושע היו כלם מן הקרואים למשתה אברהם ביום הגמל את יצחק (בראשית רבה פר' נ"ג), ע"ד מיתת דוד ביום השבת לא על מטתו, כי אם מוטל בחמה, בשעה שהיו כלביו רעבים (שבת ל'), ועוד המון ספורים כאלה, ועתה יצאו נא אוהבי הדרשות ויבחינו בין דרשה ובין ספור היסטורי. ב) מעולם לא ראינו סופר דברי-הימים שיספר לנו מעשה שהיה לפני אלף שנים, בתקופה שדברי-ימיה כבר נכתבו על ספר, ושלא היה נודע עד זמנו ולא נמצא באיזה כתב-יד או על לוח אבן, אך פשוט, כאילו שכינה מדברת מתוך גרונו; בעוד שחז"ל אינם מקפידים כלל בזה, והם מספרים לנו שהכיש ארי לנח בהיותו בתיבה (רש"י בראשית ז' כ"ג), שאברהם עשה לו מטה משנו של אליעזר עבדו (מס' סופרים פ' כ"א הלכה ט), ע"ד ערעור עשו על קבורת יעקב בשדה מערת המכפלה ומיתתו שם (סוטה י"ג), ועוד אלפי ספורים כאלה, עד היות אסתר ירקרקת (מגילה י"ג) והמן ספר בכפר קרצום עשרים ושתים שנה, לא פחות ולא יותר (שם ט"ז), כאילו היו להם עדי-ראיה מגופי תורה, וכל נושאי הקבלה ממשה עד התנאים מסרו את הדברים הנשגבים האלה איש לתלמידו עד דור אחרון עד שבאו אל תוך האגדות. אשר על כן יבין כל בן-דעת, מדברי חז"ל נוכל להשתמש לדברי-הימים אך באותם הספורים הנוגעים בקורות ימיהם עצמם ושיש להם פנים היסטוריות, אשר באמת עושים כן סופרי דברי-הימים. האמור יראה כל מעיין, כי כל הדרשות והאגדות שבדברי חז"ל הרי הן כאילו אינן בבואנו לחקור בדברי-הימים הקדמונים, ועל פי זה ישארו ענינים רבים, הברורים בעיני המחבר כשמש בצהרים, כדברים הקלוטים מן האויר. והנני להראות בזה על איזו מקומות: א) "ויהיו ימי יוסף אשר חי אחרי מות יעקב אביו ארבע וחמשים שנה" (צד 25). מספר שנותיו של יעקב ביחס לכל מאורע בחייו לא נזכר בתורה, כמו שנזכר, למשל, כי בצאת אברהם מחרן היה בן ע"ה שנה, כי מקץ עשר שנים לשבת בארץ כנען היתה לו הגר לפלגש, כי בהולד לו ישמעאל היה בן פ"ו שנה ובהולד לו יצחק היה בן מאה שנה וכו', וכי יצחק נשא את רבקה בהיותו בן ארבעים, ובהיותו בן ששים נולדו לו יעקב ועשו. במאורעות יעקב יסופר לנו רק, כי ברדתו למצרים היה בן ק"ל שנה וחי שם י"ז שנים ומת בן קמ"ז שנה; אבל אין אנו יודעים בן כמה שנים נסע ללבן, באיזו שנה לחייו נשא את נשיו, נולדו בניו וכו'. את החסרון הזה השתדלה הדרשה למלא, ותמצא על פי הקש אגדי; כי יעקב בלכתו חרנה היה בן ס"ג שנה, נטמן בבית עבר י"ד שנה, בא ללבן בהיותו בן ע"ז שנה, עבד שבע שנים ונשא את לאה ורחל בהיותו בן פ"ד שנה, ומקץ שבע שנים שנית, בהיותו בן צ"א שנה, נולד לו יוסף; ובהיותו בן ק"ח שנה נמכר יוסף, ואחרי כ"ב שנה, בהיותו בן ק"ל ירד למצרים, וכן הלאה. את הדרשה הזאת מקבל המחבר היסטורי ואומר, כי יוסף היה 2 אחרי מות אביו נ"ד שנה, כי במות יעקב היה יוסף, לפי החשבון הזה, בן נ"ו שנה, והוא חי ק"י שנה. אבל מלבד שכל יסודה של האגדה רופף מאד, כי המלים "אחות נביות", שמהן הוכיחה האגדה, שישמעאל מת סמוך לפני נשואי עשו ומחלת בתו, אינן מוכיחות כלום, והוא דרך הכתוב, כמו שנאמר גם ביצחק "בקחתו את רבקה בת בתואל וגו' אחות לבן" (בראשית כ"ה כ"ו) (אמנם גם את בתואל המיתה האגדה לפני נשואי יצחק), אולי מפני שהיו לישמעאל ובתואל עוד נשים, וזכר הכתוב שמחלת ורבקה היו בנותיהן של אותן הנשים שהיו אמות גם לנביות וללבן, – מלבד זאת הנה יולדו על פי חשבון האגדה הזו כמה דברים שאין הדעת סובלתם. ראשונה יחסרו לנו אותן י"ד שנה, שהאגדה עצמה לא יכלה למצוא אותן והוכרחה להטמין את יעקב בבית עבר לזמן זה. שנית, לא יאומן, כי בהיות יעקב בן פ' שנה התנה אהבים בחשק נמרץ כל-כך, עד שהיו שבע שנים בעיניו כימים אחדים, בעוד שאברהם, בהיותו זקן ממנו אך כעשרים שנה, התפלא עוד לאפשרות הולד לו בן בשנים כאלה, ובהיות שרה בת פ"ט שנה כבר חדל לה ארח כנשים, אשר מזה נראה, שרוב ימים הביא זקנה וחלישות בענין קיום המין גם בדורות ההם. שלישית, אם נאמר כי מזמן מכירת יוסף עד ביאת מצרים היו כרק כ"ב שנה, נצטרך לומר, כי באותן השנים ירד יהודה מאת אחיו – כאמור מפורש: "ויהי בעת ההיא ירד יהודה מאת אחיו" (בראשית ל"ח א') – נשא אשה, הוליד את ער ואונן ולקח להם אשה, ואחר מותם, כאשר "רבו הימים" (שם י"ב) ותמר חכתה לשוא ליבום שלה, נולדו פרץ וזרח, אשר להראשון מהם היו בבוא יעקב למצרים, היינו ככלות כ"ה שנה, שני בנים (שם מ"ו יב). אם כן נשאו ער ואונן אשה כבני עשר שנים, וכאשר ראתה תמר כי גדל שלה היה אז ג"כ כבן עשר שנים (ובאמת אומר כן הרמב"ן בפירושו על התורה) ופרץ נשא אשה כבן שמונה שנים (שהרי צריך גם לחשוב ירחי העבור לער ולאונן ולפרץ ולבניו). עוד יותר יפלא זה, בראותנו, כי בימים ההם לא נהגו כלל לשאת נשים בימי הילדות, כי יצחק נשא אשה בהיותו בן ארבעים, ויעקב בזמן עוד יותר מאוחר (שהרי עשו נשא ראשונה בן ארבעים, זמן רב קודם שנשא יעקב), ואיך פרצו בני יעקב את המנהג הזה במדה גדולה כזו? וגם לבנימין, שהיה לפי חשבון האגדה בן ל"ב בבואו למצרים, אז עשרה בנים, האם לא נכון יותר לשער, כי בשעה שברח יעקב ללבן היה כבן חמשים שנה ומעלה, והוליד את יוסף כבן ששים שנה, אך מחלום פרעה עד שבע שני השבע עברו כעשרים וחמש שנה בינוניות שלא היו בהן לא שובע ולא רזון (ומה שאמר יוסף: "וממהר אלהים לעשותו" – הכונה שלא יהיה הדבר בדור אחר, אך בימי אותו פרעה שראה את החלום), וממכירת יוסף עד ביאת מצרים עברו כחמשים שנה, וא"כ היה יוסף אחרי יעקב פחות משלשים שנה. מודה אני, כי גם השערתי זו אינה כלי חפץ לדברי-הימים, ובכלל, אם נאבה לדקדק בחשבון השנים עד יציאת מצרים, בין בכללן ובין ביחס לנושאי הספורים, לא נמצא ידינו ורגלינו, אך בכל אופן, לא היה להמחבר יסוד לסמוך על חשבון האגדה. גם לא היה צריך כלל להכנס בחקירה, כמה שנים חי יוסף אחרי מות יעקב. ב) על יסוד אגדת בעל סדר עולם, כי בני זרח בן יהודה היו נביאים, ועל יסוד דרשה במדרש רבה, שהיו לבני-ישראל במצרים מגלות שהיו משתמשין בהן, מחליט המחבר, כי בני זרח היו "אבות כל מושך שבט בישראל" (צד 26), ו"במוצא דבר" ט' הוא מחזק את דבריו אלה ע"פ הכתובים: "ובני זרח זמרי ואיתן והימן וכלכל ודרדע כלם חמשה", "ויחכם מכל האדם מאיתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע", ואומר, כי החכמים האלה עם זמרי אחיהם הבכור היו מן הדור הראשון שנולד במצרים לזרח בן יהודה. אבל אגדת בעל סדר עולם, שבני זרח נביאים היו, אינה יכולה להיות יותר חשובה מן האגדה במס' מגלה (י"ד), כי אביגיל ואסתר נביאות היו, והראיה מן הדרש על המגלות אין צורך גם לדחות. וע"ד איתן והימן וכלכל ודרדע, מלבד שאין שום ראיה שהיו מושכים בשבט סופר, כי גם חכמת שלמה לא נשתבחה במשיכת שבט סופרים, אלא במשליו, בשיריו, במשפט שתי הנשים, – הנה צריך לחשוב, כי החכמים האלה, שהיו באמת "בני מחול" (מלכים א' ה' י"א), היו בימי שלמה, ומה שקראם בעל דברי-הימים "בני זרח" הוא מפני שהיו בני-בניו של זרח, כדרך הספר המקוטע הזה לפסוח על כמה דורות. וכן הוא אומר: "בני יהודה פרץ וחצרון וכרמי וחור ושובל" (דהי"א, ד' א') ואומר עוד: בני יצהר שלומית הראש, בני עזיאל מיכה הראש וישיה השני" (שם כ"ג י"ח-כ'), ולא ליצהר ולא לעזיאל לא היו בנים בשמות כאלה (שמות ו', כ"א-כ"ב), ושולמית מיכה וישיה היו כנראה בימי דוד. וכל כך מאמין המחבר בהשערתו זו, שבני זרח נביאים היו, עד שהתאמר למצוא גם את נבואתם מפורשת ביחזקאל (כ', ה'), ומובן שגם את השערתו זו חזק על ידי אגדה, והיא הנבואה הכבושה שנזכרה בל"ב מדות של ר"א בנו של ר' יוסי הגלילי. ואף-על-פי ששם נאמר בפירוש "והיתה נבואתו כבושה יותר מתתפ"ו שנה עד שבא יחזקאל והזכירה", שמזה נראה ברור שהנבואה הכבושה הזו מתייחסת רק לזמן יציאת מצרים שהיתה בתתפ"ו שנה לפני נבואת יחזקאל (על פי החשבון של ת"פ שנה מיציאת מצרים עד בנין הבית הראשון ות"י שנה שעמד הבית ההוא ושבסופו נבא יחזקאל בבבל), – בכל זאת מבטיח המחבר שנבואה זו נאמרה לבני זרח, שהיו יותר ממאה שנה לפני יציאת מצרים. אבל ראוי להעיר, כי בנבואה זו נאמר "אני ה'", ובשם זה לא באה נבואה עד משה (שמות ו' ב'). האמנם יכולים בעלי הדרשות לסבך את הדברים המפורשים: "ושמי ה' לא נודעתי להם", אך ההיסטוריא תורה לנו, שבאמת השם הוי"ה והשם יה לא נודעו עד משה, שהרי בכל התורה כלה לא מצאנו (מלבד השם יהושע) שם שהיה מורכב משם פשוט ושם "יה", דבר המצוי מאד בתקופת הנביאים, ועד ימי משה מצינו מורכב רק השם "אל", כמו אליפז, ישמעאל, יהלאל, מישאל, אלצפן ורבים כמוהם, שמזה נראה שבאמת לא ידעו עד משה את השם "יה", והראשון שנקרא בשם זה היה יהושע, ומשה קרא אותו כן (במדבר י"ג ט"ז), אחרי שנודע לו שם הוי"ה, על כן ברור הוא שהדברים ביחזקאל מתיחסים למשה, ויסודם היא הנבואה שבפרשת וארא. ג) "על כן היתה לחק לישראל לספור יום יום את מספר שבע השבתות אשר מיום צאת אבותינו ממצרים עד יום חג השבועות, יום מתן תורתנו" (צד 38). נוסד על דברי חז"ל (שבת פ"ח), כי בששה בסיון נתנה תורה לישראל. אבל על סמך זה לבד אין רשות לקבוע הדבר בדברי-הימים, כמעשה היסטורי שאין בו פקפוק, אחר כי בדברי הכתוב אין זכר, כי באו למדבר סיני דוקא בראשון לחדש השלישי (כמו שמוכיח התלמוד שם מכח גזרה שוה), באופן שהיה יום מתן התורה בששי לחדש. והדברים: "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני" (שמות י"ט א'), אפשר לפרש, כי באו למדבר סיני ביום ט"ו סיון (ביום הזה, כלומר, באותו יום בחדש שהיתה יציאת מצרים), שמלאו בו שני חדשים ליציאת מצרים והתחיל החדש השלישי. ובכל התורה כלה אין זכר, כי יום הבכורים ויום מתן התורה הוא יום אחד, וגם בעלי התפלות לא קבעו בשבועות, אף-על-פי שהוא יום אחד, לומר: "יום מתן תורתנו", כמו שקבעו בר"ה ויו"כ, אך "זמן מתן תורתנו", הכולל מספר מצומצם בקירוב. ד) המחבר מחליט, שמיתת משה רבינו היתה ביום ז' אדר (צד 53), ובהערה שם הוא סומך על הברייתא בקידושין ואומר, שדברי בקרת גמורה הם, לפי החשבון העולה מן הכתובים. אבל מנין לנו שדברי יהושע: "עברו בקרב המחנה וצוו את העם לאמר הכינו לכם צדה כי בעוד שלשים ימים אתם עוברים את הירדן הזה" – נאמרו תיכף ביום השני אחרי כלות שלושים ימי משה בערבות מואב? הן עם גדול ורב במספר ששים רבוא גברים מבן כ' ועד ס' מלבד נשים וטף, שבכללם יעלו לשני מליון נפש, לא יוכלו לעבור מקום ידוע באיזו שעות, וביחוד כי מקום עברם היה לא על שטח ארוך של הירדן, אך נכח יריחו, ועל כן צריך לחשוב, כי הלכו כיום או יומים, והכתוב מדייק שתי פעמים: "ויהי כאשר תמו כל הגוי לעבור את הירדן" (יהושע ג' י"ז, ד' א'), שמזה צריך לשער, כי נדרש לזה איזה זמן, וא"כ החשבון של ז' אדר אינו מוכרח בדיוק. ה) "ויהושע העביר קול בארץ: שלש אני נוטל עליכם, עמי כנען! ועתה בחרו לכם: השלימו אתי והייתם לי למס, או עזבו את הארץ מפני, ואם שתי תעשו, הכונו לקראת מלחמה" (צד 43). את האגדה הזו אומר המחבר לחזק מדברי הכתוב: "לא היתה עיר אשר השלימה", שמע-מינה שהציעו לפניהם שלום. אך הכתוב אומר שם: "בלתי החוי, יושבי גבעון", והם הלא השלימו בהתעוררות עצמם, ובא הכתוב לומר, כי בלעדיהם לא השלימה שום עיר מעצמה. ומיושבי גבעון ראיה להפך, שאם היתה הצעה מצד יהושע לשלום, הלא לא היו הגבעונים צריכים להתחפש בערמה, רק לומר לו: הננו והיינו לך למס, וגם לא היה להעדה להתלונן על הנשיאים, שקבלו את הכנעתם והחיו אותם, ומה טעם "ולא הכום בני-ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה" (יהושע ט' י"ח), שמזה נראה, כי אם לא שבועת הנשיאים היו הורגים אותם, והם הלא השלימו ונרצו לכל התנאים, אפילו להיות חוטבי עצים ושואבי מים, שהוא יותר מאשר תשלומי מס? 6 ו) "וישם (יהושע לישראל) חק ומשפט בשכם, והחק והמשפט הזה אין זאת כי אם פרשת עשרת התנאים הם, שהתנה יהושע עם בני ישראל, הכתובים בספרי התלמוד (צד 90). אם מבאר היה אומר כזאת, היינו אומרים שהיא השערה מחודדת, אבל כותב דברי-הימים לא יוכל לומר דברים כאלה, וכל-שכן להגיד בהחלט: "אין זאת", כאילו הדבר נעלה מעל כל ספק. וכמו שערבב המחבר את דברי האגדות בספורי דברי-הימים, כן הוא מערב את הלכות התלמוד והפוסקים עם דיני התורה. הנה הוא אומר: א) "אך אל נא (מאי נא?) יזיד איש לשחת את בשרו או את בשר רעהו או גם את הבהמה לבלי הולד" (צד 65). אבל דבר זה לא נאמר בתורה כלל, וחז"ל למדוהו על דרך דרש מן הכתוב: "ובארצכם לא תעשו כן". וראוי לשער שבני-ישראל בימי קדם לא היה להם מושג מתועבה זו, שהרי אין בשפת עבר לא "שם" ולא "פעל" במובן זה. רק בימים המאוחרים השתמשו לזה בשם מושאל (ע' ישעיהו נ"ו ג') מסריסי מלכי פרס שומרי בית הנשים, שהוראת השם הזה בעצם אולי אינו אלא משרת המלך, כאמור בפוטיפר. ב) "מאשה אלמנה לא יקח כל עבוט אף כי עשירה היא" (צד 74). הכתוב: "ולא תחבול בגד אלמנה", כפי שנראה מראשו: "לא תטה משפט גר יתום" (דברים כ"ד י"ז), מוסב גם על עניה גם על עשירה, מפני שאין לגר יתום ואלמנה מי שיריב ריבם, אבל אם כן, לא נאמר דבר זה אלא כעושה דין לעצמו, ולא במשכון על ידי בית-דין. ולא כהערת המחבר, שנמשך בזה אחרי דרשת התלמוד ופסק השו"ע, שאין להם ענין עם דברי-הימים "ע"פ המקורות הראשונים". ג) "העובד את הגר אינו יוצא בשש" (צד 77 הערה 24). כן הוא דעת הרמב"ם, ובתלמוד מחלוקת התנאים בזה, והמחבר, שהוא כותב דברי-הימים ולא פוסק, לא היה צריך להכניס עצמו בדקדוקי דינים כאלה, שאין הרמב"ם אדון בהם ואין הדעת הישרה סובלתם, כי למה יהיה "יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא"? ד) "וכי יפלא דבר מן השופטים ועלה אל עיר הקדש אשר שם ישבו על המשפט שבעים איש וכו' כי מהם לא יפלא דבר, באשר הם המה תופשי תורת ה' שומרי משמרת חקי התורה, אשר הפקיד משה בידי הכהנים וחכמי העם ולא הועלו על ספר התורה" (צד 79). אין ספק, כי גם בזמן שאחרי משה נתחדשו בישראל דינים ומנהגים רבים, אשר לא נזכרו בתורה, ועל כן הם נקראים אצלנו בשם תורה שבעל-פה. כן ראינו שנתחדש נסוך המים בימי שמואל ודוד, או הצום ביום צרה ומלחמה, כמו שהיה במלחמת ישראל ובנימן בפלגש בגבעה (שופטים כ' כ"ו), או הצום שגזר שאול (שמואל א' י"ד כ"ד), וכיוצא בזה; אבל לומר בפה מלא בספר דברי-הימים, כי משה השאיר בעל-פה חקים רבים, אשר לסבה ידועה החליט, כי דוקא אותם החקים ולא אחרים אין להעלות על ספר וצריך למוסרם בעל-פה דוקא, וכי הקבלה הזו נמסרה דוקא לשבעים איש, לא פחות ולא יותר, – הוא דבר המתמיה יותר מדאי. האם יחשוב המחבר, כי התורה שבעל-פה היתה ידועה רק להכהנים והשופטים של בית-דין של שבעים, שישבו במקום אשר בחר ה', ולא לשאר הכהנים והשופטים שישבו בערים (שאם לא כן לא היה צורך לעלות דוקא למקום אשר בחר ה'), בעוד שאין איש האומר שהתורה שבעל-פה היתה מסורה בסוד רק ליחידים? והאמת, כי כמו שקבע משה רבינו שופטים שונים זה למעלה מזה וכל דבר הקשה היו מביאים אליו (שמות י"ח כ"ו), כן קבע לדורות בית-דין גדול (מעין מה שקוראים עכשו "לשכה עליונה"), לפנות אליו בכל דבר הקשה, והכרעתו תהיה לחובה על כל העם, ואין לזה שום ענין עם הלכות מיוחדות, מסורות בעל-פה. המחבר, אשר האגדות היו לו ליסוד בכמה דברים, מוסר לנו בתור דברי-הימים גם השערות שונות שאינן אלא דברי נביאות, ואין להן יסוד נכון. ואם אמנם ההשערות האלה הן על-פי-רוב בענינים קלי-הערך, אך מפני שמה שהיה הוא שיהיה, ואין בכחנו להוסיף על המעשים שכבר היו אפילו כקוצו של יוד, – על כן רואה אני להעיר על איזו מהשערותיו: א) "ותרא שרה את בן הגר המצרית מצחק את בנה וירע הדבר בעיניה כי יראה פן יסיר הנער את לב בנה" (צד 16). בתורה לא נאמר "מצחק את יצחק", ובכלל לא מצאנו בתורה שום שמץ פסול באיזו ממעשי ישמעאל, וכנראה היה פחד שרה פן יירש ישמעאל עם יצחק, כמו שאמרה: "כי לא יירש בן האמה עם בני". ב) "ויהי מקום האשל (שנטע אברהם) בית מועד לאדם רב" (שם). מנין לו זה? ג) "וירע הדבר בעיני יעקב מאד לפקוד עון איש אחד על כל יושבי העיר" (צד ממקומו בתורה נראה כי לא בשביל זה הקפיד יעקב, אך מפני שעכרוהו להבאיש אותו ביושבי הארץ. ד) "כי בשבע עשרה שנה ההן (שישב יעקב במצרים) שם את לב לצוות את בניו אחריו ולהגיד להם מה יהיה משפטם בהיות המשפחה לעם" (צד 24). מאין לו זה? רק לפני מותו הגיד יעקב לבניו את אשר יקרה אותם באחרית הימים. ה) "ויעש קין את הרע בעיני ה'" (צד 60). את הדברים האלה אומר המחבר על קין לפני הרגו את הבל, ומביא ראיה מן הדברים "לפתח חטאת רובץ". אך הדברים האלה נאמרו לעתיד: אם לא תיטיב ותחטא אז "לפתח חטאת רובץ". ודברי המחבר אלה וגם מה שאמר עוד: "ויתנודד קין כי ידע כי רע הוא בעיני ה' ובכל זאת לא הפיל דבר מדרכו הקשה. ויעז קין בעשרו ויאמר למצא חן בעיני האלהים במתן ובשחד" – אינם אלא דברי נביאות. בכלל הרבה המחבר לדרוש בענין זה, הסתום יותר מדאי. ו) "ועמד הנשיא בראש צבא פקודיו או ביום מלחמה" (צד 79). לא נזכר בשום מקום שהיו הנשיאים ראשי צבאות המלחמה, ואחרי יהושע אין זכר לנשיאים כלל, וכנראה בטלה משרתם לגמרי. ז) "ויהי בהם שבע מאות איש אטרי יד ימין" (צד 93). הדברים האלה תמוהים: וכי אם היה זה במקרה בזמן פלגש בגבעה, היו תמיד אטרי יד ימין במספר כזה בשבט בנימן? ח) " ומואב הרודה בעת ההיא בישראל היה עם שוקט על שמריו שמן ובריא בשר" (צד 96). המליצה "שוקט על שמריו" אין לה טעם כאן. ירמיה אמר כזאת על מואב במובן "ובגולה לא הלך", אך בזמן אהוד היה גם עם ישראל עם שוקט על שמריו שלא הלך בגולה. "שמן ובריא בשר" נאמר רק על עגלון מלך מואב, ולא על העם כלו. ט) "ויראו זקני ישראל (את מעשי יפתח בהקריבו את בתו לעולה) והנה נטה לב העם אל משפט אלהי הגוים וייראו פן יוסיפו לעשות כן גם לאלהיהם להעלות פרי בטנם כאשר עשה יפתח הגלעדי, וישימו לחק לאמר: מי האיש אשר ידבנו לבו לקדש את בנו לה' ושם אותו לנזיר מן הבטן בקרב ישראל" (צד 102). כל זה דברי נביאות. ואם באמת היה כן, היה צריך להזיר גם את הבנות, כי ביפתח היה המאורע בבת. ועוד, מה ענין נזירות מן הבטן למעשה בת יפתח? הלא האיש הרוצה להקריב את פרי-בטנו לעולה אינו חושב זאת בפרי-בטנו שיולד לו לעתיד לבא, רק בפרי-בטנו שכבר בא לעולם, וכמו שהיה ביפתח, וכדי להרחיק זה ראוי היה לשים חק, כי יכול האב להזיר את בנו הנולד לו כבר, תחת להקריבו לעולה. ובאמת לא מצינו בתנ"ך שידירו האבות את בניהם בנזירים. כי מנוח ואשתו לא מרצונם עשו זאת, רק במצות המלאך. ובשמואל אין זכר לנזירות, כי אמו אמרה רק "ונתתיהו לה'", והיינו לשרת בקדש, ואלקנה אביו לא לבד שלא הזירו אך לא אמר כלום, ומה שהוסיפה על פי מנהג העם אז, שאנשי-הרוח הגדילו שערם, כמו שהיה גם אליהו איש שעיר, ואולי קותה כי על ידי זה יהיה גבור כשמשון. י) "אז נפקחו עיני העם לראות, כי אם תבוק מישראל הרוח אשר שם ה' בקרבו אז גם זרועו יבש תיבש וכו' ויהפך לב העם ולא נתנו עוד עיניהם באיש תופש חרב מכה באלפיו וברבבותיו וישימו את פניהם באיש נושא את משפט בני ישראל על לבו לפני ה' תמיד, ויקימו תחת שמשון הגבור האמיץ לשופט את עלי ויפקדו בני ישראל גם את משכן שילה וישימוהו לבית מועד לכל שבטי ישראל אחרי נשכח מלבם זה ימים רבים מאד. כי ימים רבים מימי בן אלעזר הכהן לא בא זכר שילה ומשכנה וכהונתה בספר, אין זאת כי לא דרש העם את משכן ה' בשילה" (צד 104). גם אלה דברי נביאות, אשר יתכנו רק אם נשער, כי היתה אז לנגד עיני העם פילוסופיתו של הרב פרייל, שכתב בהמליץ (תרנ"ה גליון 276, ע"ש), כי כל חמדת ישראל היא ועל כן בחרו בתלמיד-חכם תחת גבור. באמת אין אנו יודעים כמה זמן עבר משמשון עד עלי, ואין רמז במקרא להתחדשות מרכז העבודה בשילה, וגם לא נזכר שהיה עלי לשופט. בכלל לא הקימו אז שופטים, כי השופטים קמו מעצמם. הם לא שפטו בין איש לרעהו כדיינים (שחוק הוא לשער, כי "פרא אדם" כשמשון דן בין איש לרעהו), אך רבו את ריב העם מיד לוחציהם, וכל מי שצלחה עליו רוח ה' היה לגבור ושופט, ובדברים כאלה אין שייך בחירה. אם לא נזכרה שילה מימי פנחס (בימי פנחס היה מקום הארון לא בשילה כי אם בבית-אל (שופטים כ' כ"ז), ובשילה היו רק מחולות הכרמים), אין בכל כלום, כי מה לגבורי מלחמה כיפתח ושמשון לשילה וכהניה? רק זקני ישראל בימי עלי, בעת שלא היה בישראל שופט ומפקד מלחמה, דרשו שיביאו אליהם את הארון, בבטחונם, כי הוא מעצמו יושיעם מיד אויביהם, אבל הגבורים לא סמכו מעולם על כלי-זין כזה, אם גם חכו שיהיה ה' בעזרם. על כן אין ספק, כי בשנים כתקונן, היה העם, וביחוד מן המקומות הסמוכים לשילה, בא לבית האלהים ומקריב קרבנותיו גם עד ימי עלי, ולא היתה כאן שום התחדשות המרכז, אם גם להגבורים בשעת מלחמה, וביחוד לאלה אשר ישבו על הגבולים הרחוקים, כיפתח ושמשון, לא היה דבר עם שילה. בימים ההם לא נודעה עוד הפילוסופיא הנ"ל, שכל חמדת ישראל היא אך לקצירי ומריעי שבהם, וכי הלוים שבם בחר ה' היו על כן דוקא חלשים (בהחלטת הרב הנ"ל) – ועל כן נתן העם כבוד לגבוריו ונשא אליהם עיניו בצר לו, כמו שראינו ביפתח, שלא היה מן הקצירי ומריעי. גם רועי הצאן, שהרב הנ"ל חשבם לחלשים, ועל כן, לדעתו, יצאו מהם נביאים, גם הם היו לפעמים גבורים, כנראה מדוד, שהכה גם את הארי גם את הדוב, וגם משה היה גבור, כנראה מזה, שלבדו הציל את בנות רעואל מיד הרועים; גם שאול היה גבור, והכתוב משבח את הגבורים אשר לדוד. כל הדברים האלה, עם דברי חז"ל, שאין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה (שבת צ"ד), סותרים לגמרי את הפילוסופיא החדשה הזאת. הנה נראה, כי כל הימים אשר היה עם ישראל עם בריא, היו גבוריו לשם ולתהלה בקרבו, אך מיום שנשבר גאון העם הזה, ויהי ישראל "בהוד עני בין העמים", נהפך עליו הגלגל ויהי "בהוד עני" גם בינו לבין עצמו מכף רגלו ועד קדקדו, ועל התקופה החשכה הזו צדקו דברי הרב פרייל, כי הבחור העני הזה נושא עיניו אך אל הקצירי ומריעי שלו, אשר חסרה להם הגבורה גם בחומר גם ברוח. אך כל המוציא היקשים מן התקופה החשכה הזו על תכונת העם בימי עלומיו ושלותו – הרי הוא מגשש באפלה. המחבר הכניס בספרו חקירות וסברות, שהוא מוסר לנו בתור דברים ודאים וברורים, ואשר באמת יש מקום לחלוק עליהן ואין להן על כן מקום בדברי-הימים. א) "ועם עבר אשר ממנו נפרדו הגוים ההם היה גוי קטן כל ימיו, אך שארית היתה לו עוד ימי האלף הרביעי" (צד 11), ובהערה שם מביא המחבר ראיה מן המאמר: "קרא את המגלה עברית לא יצא". אבל מלבד שלא נתברר עוד אם היה גוי מיוחד בשם "עם עבר", הנה קשה מאד להאמין כי בתקופה רבה וארוכה, אשר שנתה פעמים רבות את פני העמים יושבי קדמת אזיא מאשור עד ארץ הקדש ומצרים, נשמר הגוי הקטן הזה עד אחר חרבן הבית השני. וגם זכר אין לו בכל כתבי-הקדש, מלבד שתי מלות של בלעם "וענו עבר". צריך לשער, כי הכונה במסכת מגלה על בני עבר הנהר, או שתהיה כונת המאמר שאם קרא את המגלה בכתב עברי, שהיה אחרי כן לכתב השומרונים, ולא קרא אותה בכתב אשורי, לא יצא. ב) "ויחשב היקום בעיני האדם כבית חמר לרוח אלהים כאשר יחשב הבשר לגויה לרוח האדם, ויער ה' את רוח אברהם וכו' וילמד תועים בינה כי היקום לא גו הוא לרוח אלהים, כי אם קנין בידו" (צד האומנם היו "שפינוזיסטים" בימים ההם? והנה גם מלכי צדק אומר: "קונה שמים וארץ", ואם כן כבר ידע גם הוא, כי היקום הוא קנין ג) "וירא ה' אל אברהם וכו ויאמר לו אני אל שדי, לאמר אל שדי לי גם בלא יקום ובלא תבל ולתבל אין די בלעדיו" (שם). בהערה הביא דברי "מורה הנבוכים", ולכאורה יפלא, אחרי שלפי דברי המחבר המובאים למעלה כבר למד אברהם לתועים בינה, כי היקום לא גו הוא לרוח אך קנין בידו, אם כן מה חדש לו הקב"ה בגלוי זה? בכלל לא אבין, מה לנו לחקור בפירוש המלה הסתומה הזו? ואפשר שהאמת עם האומרים כי "שדי" נרדף עם "נורא", ומשרש זה גם השם "שדים", ועל כן נשבע יעקב בפחד אביו יצחק. ובכל אופן דרשות כאלה אינן מעלין ואינן מורידין. ד) "ועין אלהים היתה על אבינו על יעקב להבין אל קרב בניו ולדעת ולהורתם את דרך הרוח אשר יאחז איש איש מהם, אף משלח יד ונחלה בארץ הורה לכל אחד מבניו לפי רוחו ולפי ערכו… ביהודה בטח לבו כי בעזו ובגבורתו ובכח לבו יהיה לראש אחיו, וליששכר איש מנוחה וארך רוח נבא נחת ושקט מבית וקוצר יד במלחמה על פני חוץ… ואת זבלון האוהב לנוע שם לעובר ארחות ימים וישם את גבולו לחוף ימים מנגד לצידון, ואת גד ואת נפתלי ואת בנימין ראה כי רוח גבורה בם וינבא להם כי יצליחו במלחמותיהם.." (צד 24). כונת המחבר רצויה. הוא חפץ להוציא מדעת המבקרים החפשים, המאחרים את כתיבת הברכה הזו, מפני שלדעתם לא יכול יעקב לדעת מראש, כי שבט יהודה יהי לראש ליתר השבטים,כי שבט יששכר יהיה למס עובד, כי זבלון ישכון לחוף ימים, וכן הלאה; ויאמר לקרב את הדברים אל השכל, כי יעקב הגיד מראשית אחרית על פי תכונות בניו השונות אשר התבונן להן. אבל השערתו זו אינה מספקת, כי סוף-סוף איזה יסוד היה ליעקב לחשוב, כי כל בני-בניו של ראובן יהיו כמוהו, אנשים שאין מעצור לרוחם, כי בני-בניהם של שמעון ולוי יהיו מהירי חמה, כי בני יששכר – כמוהו אנשי מנוחה וארך רוח, בני זבולון – אוהבים לנוע וכו' – אם הוא ועשו, שהיו תאומים, נפרדו כל כך בתכונותיהם? אם מבשרו ראה וידע, כי לו לעצמו נולדו בנים בעלי תכונות שונות ומשונות, ולא נחלו ממנו ומנשיו (שהיו ג"כ בנות עבר) את תכונותיהם, הלא כל-שכן שלא תוכל להיות התנחלות ישרה ומדויקת לבני-בניו, שהיו אמותיהם מצריות, כנעניות, וכו'. אמנם נראה שהמחבר מצרף לזה גם השפעת רוח-הקדש, שהוא אומר: "ועין אלהים היתה על אבינו", אך אם צורך לחקירות פילוסופיות. ה) "ולא הלכו (בני-ישראל ממצרים) דרך ארץ פלשתים הקרובה, כי איבת עולם היתה לפלשתים על ישראל מימי מלחמת שותלח ועזר בני אפרים" (צד 34). אין אלה אלא דברי תימה. בני אפרים לא נלחמו עם הפלשתים כעמים נלחמים, וכל הענין היה, כי איזו אנשים מבני גת ירדו לגזול את מקנה בני אפרים (דברי-הימים א' ז' כ"א) כדרך הבידואינים, ודברים כאלה היו בלי ספק אז כמעשים בכל יום, האם זכרו הפלשתים במשך יותר ממאה שנים את מקרה ההבל הזה וינטרו על ידו איבה לישראל בעת שהם, הפלשתים, היו החומסים והרוצחים? והנכון כדעת שהפלשתים היו אז משועבדים למצרים, ומיראתם את מושליהם היו קמים לשטן לישראל בצאתם ממצרים. פה מקום אתי להציל את המחבר מתלונות הרב פרייל. האחרון בבקרתו לספר הזה השתדל להוכיח דוקא, שבני אפרים רצו, כאגדת חז"ל, לצאת ביד רמה ממצרים לפני הקץ. נפלא לראות, כי איזו אגדה חשובה בעיני "בעלי תריסין" ממקרא מלא, האומר ברור: "כי ירדו לקחת את מקניהם", שמזה נראה כי לא היו בזה מחשבות נשגבות, ע"ד חופש העם, לא מרידה ולא יציאה ביד רמה, כי אם חמס פשוט; ולא מצד בני אפרים, אך מצד בני גת; וכל המוסר הנורא שרצה הרב להוציא מזה, כנראה מדבריו שם, כדי לאיים על "הדוחקים את הקץ", אין לו שום יסוד. האהבה לדרשות חז"ל מעורת כל-כך את עיני המגינים עליהן, עד שלא יראו ולא יבינו, כי מתי מספר מבני אפרים, אשר לפי דברי המקרא לא עלו במספרם אפילו לעשרה אנשים (ואף אם נאמר לגזם בכל תקף כח הדמיון – לא היו יותר מאיזו מאות, שהרי אפרים אביהם עוד היה בחיים שיהיו לו בחייו אלפי בנים ובני בנים), יאמרו לצאת ביד רמה נגד עם חזק ועצום כמצרים אז. והשאלה ששאל הרב, איך יתכן שעלו בני אפרים שלא ביד רמה בעת שלא נתנו המצרים גם ליוסף ואחיו לעלות לקבור את אביהם כי אם אחרי הפצרות גדולות, – אינה אלא בדותא, כי לא היתה כאן שום עליה וכל הדבר קרה במצרים עצמה, מלבד מה שאז לא דרשו תעודות-מסע, ויהודים היו יכולים לצאת ולבא ככל אות-נפשם. ו) בהערה לצד 55 מתחבט המחבר בדבר האור שנברא ביום ראשון והמאורות שנבראו ביום רביעי. אבל אין צורך לפרש את הכתובים על פי ידיעות הטבע, ומפשט הכתוב משמע, שהאור והמאורות הם שתי בריאות: באור נברא ביום ראשון, וא"כ היה מקומו על המים מלמעלה, וביום השני, בשעה שנברא הרקיע בתוך המים להבדיל בין המים העליונים ובין המים התחתונים, לא הגיע עוד האור אל הארץ, כי הרקיע והמים העליונים סכו בעדו, וישב החשך, על כן נבראו המאורות ביום הרביעי "להאיר על הארץ", וכנראה הרגישו חז"ל בזה ויסדו ע"ז את דרשתם, כי האור נגנז. ז) "כי נתון נתן ה' את הטבע כרסן ברזל בלחייהם (של בעלי החיים) להוליכם כשבויי חרב אל מקום זה יסד להם… אך באדם נפח ה' אלהים… ויכולת נתן בידו לעשות דבר או לחדול ממנו כטוב בעיניו ולהתנשא ממעל לחבל המסבות ותולדותיהן הסדורות ובאות מראש ימות עולם ולעשות את חפץ לבו לראשית מקור מעשיו" (צד 56). הטבע מושל על האדם כמו על הבהמה, רק לאדם יש לו דעת והוא לומד ויודע את חקי הטבע ומתחכם על פיהם לעשות דבריו בהמצאות חדשות בגבול כחות הטבע וחקיו, והבהמה מתנהלת בדרכה הכבושה לה מעולם. וזה שנתן המחבר כח להאדם להתנשא ממעל לחבל המסבות ותולדותיהן הסדורות ובאות מראש ימות עולם – כמדומה לי שגם הנבונים מבעלי שיטת הבחירה החפשית לא הרחיבו את כח האדם עד מדרגה רמה כזו: להתגבר על כל הסבות הסדורות בשלשלת מששת ימי בראשית. והכתוב אומר: "כי לא לאדם דרכו, לא לאיש הולך והכין את צעדיו" (ירמיה י' כ"ג); וחז"ל ספרו לנו, כי בשעה שבקש ר' אלעזר בן פדת עשירות, אמר לו הקב"ה כי לזה יצטרך לברוא את כל העולם מחדש (תענית כ"ה), שמזה נראה ברור, שאי-אפשר לאדם להתגבר על הסבות הסדורות מראש ימות עולם. ח) "ויבחר לו קין האדם הקשה את דרך הכבוש" (צד 60). המחבר שכח, כי בזמן קין, ואפילו סמוך לו אחריו, לא היה עוד צורך לבני-אדם להנחיל להם חלק אדמה ידוע כקנין עצמי, כי היתה כל הארץ לפניהם. ומדוע לא נאמר ג"כ כי הבל, שלקח לעצמו חלק ידוע מן הצאן, עסק ג"כ בדרך הכבוש? ולמה יראה המחבר און בקין שקיים דברי הקב"ה: "ומלאו את הארץ וכבשוה"? ט) "לא יבא אל הקדש… כל יצור אשר התקלקל" (צד 65). אם כן כל חולה לא יבא אל המקדש? שמא תאמר: חולה שיש לו תקנה שאני – מה יעשה המחבר בחולה שאין לו תקנה, כמו חולה במחלת השחפת או מום וכיוצא בזה, כל אותם הנקראים אצל חז"ל בשם "טרפה שאינה חיה"? שנית, זב ונגעים יוכיחו, שרמז עליהם המחבר בהערה, ושיש להם תקנה. בכלל, מרבה המחבר בטעמי המצות לאין צורך. י) בצד 78 הבדיל המחבר בין גר הנמול ובין גר שלא נמול (גר צדק וגר תושב בפי חז"ל) ומוסיף, כי אף גר שלא נמול אסור בדם. ולא אדע מאין לו, שמה שנאמר ביום הכפורים "והגר הגר בתוככם" (ויקרא ט"ו כט) הוא דוקא בגר הנמול, וזה עצמו ממש – "והגר הגר בתוככם" – הנאמר באיסור אכילת דם (שם י"ז יב) נאמר אפילו בגר שלא נמול? ולמה לא הכניס את הגר שלא נמול באיסור שחוטי חוץ, שנאמר גם כן בפרשה זו וכלל שם גם את הגר (שם ח')? ולדבריו יתחייב הגר גם בכסוי הדם ולכבס בגדיו אם אכל נבלה או טרפה (עי' שם י"ג טו), ודבר זה לא שמענו מעולם. ואשר הטיל על הגר שלא נמול איסור עריות, עבודה-זרה וגדוף – הנה לדברי חז"ל כל בני נח מוזהרים באלה, וכנראה אין זה דרשה, אלא פשטו של דבר לאמתו. בנוגע לעריות יעידו זה הדברים שנאמרו לאבימלך: "הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל" (בראשית כ' ג'); ובנוגע לעבודה-זרה וגידוף – הנה הגוים הקדמונים האמינו שיש לכל ארץ אלוה מיוחד, וממילא מובן, כי בבוא אחד מהם לארץ-ישראל היה צריך לכבד את אלהי הארץ. יא) "ויהי כל נגב ארץ כנען לישראל" (צד 85). דבר זה צריך עיון. אמנם כתוב אחד אומר "וילכוד יהודה את עזה ואת גבולה ואת אשקלון ואת עקרון ואת גבולה" (שופטים א' י"ג), אך כתוב אחר סותר את זה ואומר, כי בין הגוים אשר הניח ה' לנסות את ישראל היו חמשת סרני פלשתים (שם ג' א'), והסרנים ההם מפורשים (שמואל א' ה' י"ז) שהם אשדוד, עזה, אשקלון, גת ועקרון, ומכמה מקומות בשופטים ושמואל נראה שהפלשתים נשארו בערים אלה. וצריך להכריע, כי היתה לכידת הערים האלה כלכידת ירושלים (שופטים א' ח') ששרפו את העיר, אך לא הורישו את היושבים, והמחבר עצמו (צד 86) אומר, כי היתה שארית להענקים בעזה ויתר ערי הפלשתים, כמפורש ביהושע (י"א כב). יב) "וגם בימים ההם קם איש אחד אשר הורה את תורת ה' בקהל עם ויעבץ שמו… וינהרו אליו אנשים… וישבו לפניו משפחות משפחות לקחת תורה מפיו ויקרא להם משפחות סופרים" (צד 95). המחבר הוכיח זאת בדרוש ארוך ב"מוצא דבר" ט', אשר בקצתו, בנוגע לנבואת בני זרח, כבר דברתי למעלה. עלי עתה להוסיף, כי לא יאומן כי דבר גדול כזה לא יזכר אפילו ברמז קל בספר שופטים, ואפילו לשמו של יעבץ אין זכר בספר זה; מלבד מה שהתורה בזמן ההוא היתה בידי בני לוי ולא ביד שבט יהודה. המחבר מביא ראיה לדבריו מתפלת יעבץ, שאמר: "והרבית את גבולי", במקום שהיה לו לומר: "והרחבת את גבולי", ומוכיח מזה שהיתה הכונה: "להרבות גבולו בתלמידים", שהרי כן התפלל קרוב לאלפים שנה אחרי כן האמורא ר' אלעזר: "ותרבה גבולנו בתלמידים". אבל ראיה זו תמוהה מאד. כי מלבד שלשון ספר "דברי הימים" מיוחדת במינה, ולא יפלא אם תחת "והרחבת" נאמר "והרבית", הנה העיקר חסר מן הספר. כי גם האמורא הביע ברור מחשבתו ואמר "בתלמידים", ובלא זה היתה המלה "ותרבה" סובלת פירושים שונים, כי אפשר להרבות בשלום, בזרע, במעשים טובים, בשפע טובה וכאלה, ומאין ידע בעל דברי-הימים שנפרש את הרבוי דוקא בתלמידים? ומה היה בעל דה"י אלעזר מתפלל תפלה כזו, או אם לא נשמרה לנו תפלתו? בכלל נפלא לראות את המחבר אורג יריעות שלמות מקורי עכביש של איזו מלים מקוטעות וסתומות בשברי מגלות שנשמרו בס' "דברי הימים", אשר מפאת קטועיהם ושבריהם הם לנו כספר החתום ואי-אפשר ליסד עליהם שום חקירה. ומי יגיד לנו כי "משפחות סופרים" הם דוקא מרביצי תורה ומחזיקי ישיבות, במובן השם "סופרים" בזמן התלמוד, ולא סופרים פשוטים היודעים לכתוב, שהרי מלאכת הכתב לא נפרצה עוד אז בעולם? השערות חריפות ותלויות בשערה כאלה יזכירונו בלי חמדה את שיחו וכעסו של הר"נ קראכמאל בשער י"ג מספרו "מורה נבוכי הזמן" ע"ד האגדות הזרות, שעתניאל בן קנז החזיר בפלפולו ש' הלכות שנשתכחו, שעמשא בן יתר נכנס חגור חרב לבית-המדרש להוכיח דין "עמוני ולא עמונית", שבניהו בן יהוידע למד ביום חורף אחד את הס' "ספרא" וכו'. האמנם בדרשות כאלה נבנה בנין גדול ונשא כדברי-הימים? יג) "ואיש האלהים צוה את גדעון לעשות ככתוב בתורת משה ולקרוא בקרב המחנה מי האיש הירא ורך הלבב" (צד 98). בהערה יעיר המחבר על שווי הלשון בין המקראות בתורה וספר שופטים. והנה הוא מתכוון בזה להראות לנו, כי כבר בזמן גדעון היתה התורה ידועה לעם. כונה כזאת רצויה בלי ספק, אבל אם כן למה לא אמר גדעון גם כן, כי מי שארש אשה ולא לקחה, בנה בית ולא חנכו, נטע כרם ולא חללו, ילך וישוב לביתו? ואם נשפוט ככה מהשואת המקראות נוכל להוסיף, כי החוי יושבי גבעון, שאמרו ליהושע: "מארץ רחוקה מאד באו עבדיך" (יהושע ט' ט'), ידעו דברי הכתוב: "וכן תעשה לכל הערים הרחוקות ממך מאד" (דברים כ' טו). מן הספור בשופטים נראה, שהיתה כונת איש האלהים לא לקיים מצות עשה מן התורה, אך מיראתו "פן יתפאר ישראל לאמר ידי הושיעה לי", צוה להמעיט את אנשי המלחמה ככל האפשר. על-פי זה יש מקום לבעל-דין להוכיח, שהנביא לא חשב כלל בעת ההיא על דברי-התורה, שאם לא כן היה לו באמת לקיים דברי-התורה ככתבם ולהכריז גם על המארשים נשים, הבונים בתים ונוטעים כרמים, שישובו כלם, ואז הלא היו מתמעטים תיכף הרבה מאנשי המלחמה. כיוצא בזה אומר המחבר במלחמת שאול עם עמלק בפקודת שמואל: "ויצא שמואל לקראת שאול… ויוכיחהו בדברים נמרצים מאד על אשר עבר את מצות ה' אשר צוה ביד משה" (צד 118), וגם פה כונת המחבר כמו שאמרתי. אבל משה לא צוה על הצאן והבקר, ובכל הפרשה לא נזכר שמו של משה, וגם שאול אמר: "עברתי את פי ה' ואת דבריך" ולא זכר את משה. יד) "ותקע נפש העם מבני עלי הכהנים, כי רוח חדשה החלה להתפעם בעם כלו מיום היות עלי לשופט וידעו לבחור בטוב ומאוס ברע" (צד 105). המחבר, כנראה, חפץ לחזק דבריו, כי אחרי מות שמשון "נפקחו עיני העם לראות כי אם תבוק מישראל הרוח אשר שם ה' בקרבו אז גם זרועו יבש תיבש… ויהפך לב העם ולא נתנו עוד עיניהם באיש תופש חרב… וישימו פניהם באיש נושא את משפט בני-ישראל על לבו לפני ה' תמיד" (צד 103). ועל כן הוא משים לפנינו את הישועות אשר באו מן החדשה הזאת, אשר נתנה את חמדת ישראל "לקצירי ומריעי" ולא לגבורי הכח. ועל כן הוא מרבה לרומם את שירת חנה, שהיא, לדעתו, בת התקופה הזאת (אם גם מסוף דברי השירה: "ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו" – נראה ברור כי נאמרה שירה זו בימי שאול, או יותר נכון בימי דוד, אשר אולי עליו תרמוז באמרה: "מקים מעפר דל… וכסא כבוד ינחילם") ומסיים דבריו: "כי רוח חדשה החלה להתפעם בעם כלו מיום היות עלי לשופט", ובחירת העם על פי הפילוסופיא של הרב פרייל עשתה נפלאות. אבל אם העם לא יכול לראות ברע "אשר ישכבון" וגו', אין זה רוח חדש, כי תועבה כזו עוררה את כל העם למלחמה גם בימי פלגש בגבעה. אך העם שלקח את בני עלי עם הארון למלחמה לא נקעה נפשו כלל מבני עלי, אות הוא כי גם תועבה כזו לא עשתה רושם על העם, ואם כן לא לבד כי לא החלה רוח חדשה לפעם בעם, אבל עוד ירד רוח העם מטה. טו) "ושאול הוחיל עד היום השביעי… ויהי ככלות שאול להעלות את העולה והנה שמואל בא… ויונתן בן המלך ראה… ויהי היום… ופלשתים שמעו כי פשעו בהם ישראל ויאספו את מחניהם… ויחנו במכמש" (צד 115). המחבר עבר פה עבירה לשמה. איחור ביאת שמואל וריבו עם שאול על שלא חכה עליו יותר מן המדובר בעת מלחמה ובשעה שהעם נפוץ מעליו – מעורר בלב הקורא הפשוט קפידא עצומה על שמואל, והמחבר, שלא רצה שיבוא הקורא לידי הרהורי עבירה על שמואל, כתב כי הוחיל שאול, עד היום השביעי, בעת שבאמת הוחיל "שבעת ימים למועד אשר (אמר) שמואל (שמואל א' י"ג ח'), ועוד יותר עשה המחבר, שהפך את הסדר ויקדים את הקרבת העולה ותוכחת שמואל להמלחמה, וכתב בסגנון שנוכל לשפוט ממנו ("ויהי היום", "ופלשתים שמעו"), כי מלחמת הפלשתים היתה איזו חדשים אחרי הקרבת העולה שלא במעמד שמואל. אבל הקורא בס' שמואל יראה, כי גם הכלל "אין מוקדם ומאוחר בתורה" לא יועיל כאן, כי שאול ברור דבר: "נפוץ העם מעלי ואתה לא באת למועד הימים ופלשתים נאספים מכמש" (שם י"א), שמזה אנו למדים, כי שמואל לא בא למועד אשר דבר, והקרבת העולה היתה אחרי שכבר נאספו פלשתים למלחמה, בעת שלא היתה אפשרות לשאול להוחיל עוד. טז) "ויאמר שאול לכפר את חטאתו אשר עבר את מצות שמואל בהעלותו בגלגל זבח גדול לה' מן המלקוח אשר נהג מן העמלקי" (שם). שאול לא הרגיש בנפשו שום חטא, ובתמימותו אמר לשמואל: "הקימותי את דבר ה'" (שמואל א' ט"ו י"ג), "שמעתי בקול ה'" (שם כ'), כי באמת על ידי שהיה בלבו לזבוח את הבקר ואת הצאן לא הופר הצווי "והמתה משור ועד שה", כי גם זביחה מיתה היא, ואם לא הרג תיכף את אגג, הלא היה יכול בכל עת להרגו, ואין בזה משום "בל תלין", וחפצו של שאול להעלות קרבנות מן המלקוח לא היה כלל כדי לכפר את חטאתו, כי גם בטרם נודע לו כי חטא אמר לשמואל: "אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר למען זבוח לה' אלהיך" (שם ט"ו), "ויקח העם מהשלל צאן ובקר וגו' לזבוח לה' אלהיך בגלגל" (שם כ"א). אם כן מתחלה נלקחו הצאן והבקר לקרבנות. האמנם אמר אחרי כן שאול: "חטאתי כי עברתי את פי ה'" (שם כ"ב), אך אמר כן מאמונתו בדברי שמואל כי חטא חטאה גדולה שאין לה כפרה, עד שבשבילה ניטלה ממנו המלוכה. יז) "על כן התחזק דוד בה' אלהיו… כי חיי האדם היו קדש קדשים בעיני גבור מלחמה זה" (צד 119). דברי דוד אל יואב: "אל כי כזה וכזה תאכל החרב" (שמואל ב' י"א כה) – סותרים את דברי המחבר, וכנראה שכח המחבר גם את דברי יואב, אשר בהתפוצץ לבו, לב חכם ואמיץ כח, על הנהגתו המוזרה של דוד בעת מיתת אבשלום, לא בוש להגיד לו: "לוא אבשלום חי וכלנו היום מתים כי אז ישר בעיניך" (שם י"ט ז), ואומר: "ואיש ואשה לא יחיה דוד" (שם כ"ז יא), והנביא אמר לו: "לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה" (דהי"א כ"ב ח'). בכלל, כל התהלות והתשבחות, שפזר המחבר בהתלהבות וביד נדיבה לדוד, ראויות לאיש שמת בעטיו של נחש, ודוד (אשר, אמנם, כמלך מצליח לא רבו כמוהו בישראל, אבל כאדם לא הגיע לטובי העם הנזכרים בכתבי-הקדש) לא נחשב בין אלה שמתו בעטיו של נחש. והמחבר, כסופר דברי-הימים, צריך היה לשים לב למה שהעם נתחבר גם לאבשלום גם לשבע בן בכרי למרוד בדוד, שמזה נראה, כי דוד לא הפיק רצון מעם עמו. יח) "ואמנם מה גבהו ומה נעלו דרכי דוד עם שאול אשר שתי פעמים הטיל עליו את החנית להרגו… ובכל זאת לא שלח דוד את ידו לנגוע בו… אף כי ידע כי… וכי נקעה נפש העם מן שאול למן היום אשר שלח יד בכהני ה'… ועתה לו שלח את ידו בשאול כי עתה לא פצה איש פה" (צד 125). לחנם חושב המחבר את הדבר הפשוט הזה למעלה גדולה לדוד. אין זכר בכתבי-הקדש שנקעה נפש העם מעל שאול, ודוד ידע כי שאול היה חולה מחלת "רוח רעה", ואיך יכול היה להרוג את המלך האמלל והחולה, ולעורר בזה חמת כל ישראל הנאמן למלכו האהוב לו, את חמת העם אשר קוה למלוך עליו בשם תפארת ולא בשם רוצח? ואיך היה יכול, בתקותו למלוכה, להיות למופת לשולחי יד במשיח העם, אשר יוכלו למוד לו כמדתו? יט) הפרק הנכבד "קדמות התורה ואחדותה" ("מוצא דבר" כ"ג), אשר נמצאו בו הרבה דברים טובים, נושא עליו את השם הזה שלא בצדק, כי המחבר דבר בפרק הזה רק על קדמות התורה ולא על אחדותה. ובטרם אשלים את מאמרי זה לא אמנע מלהעיר עוד על איזו דברים כלליים. א) המחבר מתחיל את ספרו בוא"ו החבור: "ושלשה מעינות יוצאים מנגב להרי הלבנון" (צד 9), אבל וא"ו החבור מוספת על הראשונים, ואם הספר השני שבתורה מתחיל: "ואלה שמות בני ישראל", הנה הוא נמשך לסוף הספר הראשון; אם ספר עזרא מתחיל: "ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר ה' מפי ירמיה", הנה הוא נמשך לסוף ס' מלכים או סוף ס' ירמיה, ששם נאמר כי נבוכדנצר הגלה את ישראל, והוא אומר, כי בשנת אחת לכורש שבו לגבולם; אבל תמוה היה בעינינו, אם היה הספר איוב מתחיל: "ואיש היה בארץ עוץ" בוא"ו החבור, ומה טעם וא"ו החבור כאן, בתחלת ספר העומד בפני עצמו? ב) ראוי להמחבר לבלי העלים עין ממנהגים שהיו בישראל בזמן ההוא בענינים שונים, כמו למשל בעניני השבועה, שהנשבע שבועה להטיל חוב על נפשו לבד היה מרים ידו (בראשית י"ד כב, שמות טז) והנשבע שבועה משותפת לו ולחברו כרת עגל ועבר בין בתריו (בראשית ט"ו ט, יח; ירמיה ל"ד יח), והמטיל שבועה על חברו לבד היה מצוה לו לשים ידו תחת ירכו (בראשית כ"ד ב', מ"ו כט), שהקונה דבר מחברו היה שולף נעלו ונתן לרעהו (רות ב' ז); ולא היה לו להעלים עינו גם מאיזו השלמות מלאכותיות שקנה לו העם בזמנים ידועים, כמו שאנו רואים כי בימי יהושע כבר היתה להם השגה מכתיבת הארץ (יהושע י"ח ו-ט), כי בימי חנה כבר נמצא "נבל" ליין, והוא כלי-חרס, בעוד שלפני כן ידעו רק חמת ונאדות כלי-עור; כי בימי שאול היו להם שריון וחנית, שלא נזכרו בתקופה הקודמת; כי עלי הכהן ישב על כסא (שמואל א' ד' יג), בעוד אשר בזמן התורה היה ה"חפץ" הזה רק קנין של מלוכה; ועוד כאלה, אשר המעיין יוכל למצא אותם וכותב דברי-הימים צריך לתת להם מקום בספורו. ג) כן יש להתפלא על המחבר שהשמיט לגמרי את סדר הזמנים (כרונולוגיא) מן הספר. הן הוא סומך בחשבונות השנים על האגדות ועל בעל סדר עולם וקובע זמן שעבוד מצרים ממאתים ועשר עד וחמש-עשרה שנה ("מוצא דבר" י"ב), לא כדברי הכתובים, שסותרים את החשבון הזה, העולה מזמן חיי קהת ועמרם (שמות ו' י"ח ב'), ואומרים ברור, כי מושב בני ישראל במצרים היה ת' שנה בקירוב (בראשית ט"ו יג) או ת"ל שנה בצמצום (שמות י"ב מ, מ"א), – ואם כן הלא היה יכול לצאת ממבוכה קלה, שאינה אלא בחמש שנים, ולפחות להציג בקירוב את השנים בכל המאורעות היותר נכבדים, אחרי שאיש לא יכחיש את חשיבות סדר הזמנים בדברי-הימים, ואין בהם לפי שיטתו מבוכות גדולות; כי שנת ירידת מצרים ברורה לפי שיטתו בזמני מאורעות יעקב, ומיציאת מצרים עד יפתח ובנין הבית גם כן נודעו לנו הזמנים, והיה המחבר יכול לקבוע בקירוב גם אותן ק"מ שנה שעברו בין יפתח ומלכות דוד למען לא יחסר בדברי-הימים דבר נכבד כסדר הזמנים. אין אני צריך לאמר, כי גם אלה אשר יסכימו על כל הערותי במאמרי זה יודו, כי נכבד ערכו של הספר "תולדות ישראל" שכתב ה' יעבץ, כי עבודה רבה עבד בו המחבר, וכאשר ישלים אותו יהיה הספר פרי חמד בספרותנו. עוד יותר נכבד ערכו לבני-הנעורים, אשר בקראם ספר הערוך בסגנון נפלא, מלא רוח חן, אהבה נלהבת לישראל ולהמאור שבתורתו, תתעורר גם בלבם אהבה ורגשי-כבוד ללאומם. ילך נא המחבר הלאה למטרתו, אך ביתר זהירות ובפלס של בקרת; יזכור נא תמיד, כי אמונתנו בזכרונות ימינו מגינה רק על מעשי הזכרונות האלה, אך לא על הארתם והבנתם, היוצאות מגבול האמונה ההיסטורית; כי זכרונותינו עצמם לפעמים, בסגנונם הפשוט והתמים, מראים לנו צללים בפעולות איזו אנשים, ועל כן לשוא נשתדל לתת להם פנים מאירות בכל האופנים ולהרחיק מעליהם כל "הרהורי עבירה". ישים נא המחבר את לבו לכל אלה, יהי נאמן להבינה האנושית וימעט בטנדנציא – אז יביא באמת ברכה מרובה לישראל בספרו זה. דומם ישבתי בבית המלון הוילנאי "קונטיננט" בחדרו של רעי הנאמן ברשדסקי, באחד מלילות החרף האחרון לחייו. דבר זה היה לפני נסעו מווילנה לאוטבוצק על-פי מצות הרופאים. שנינו ידענו והרגשנו, כי זהו אולי, ראיוננו האחרון. כי באוטבוצק לא תעלה ארוכה למחלתו, מחלת שחפת הגרון במדרגתה האחרונה. והרגשה זו היא שיצרה בתוך החדר, המלא אורה, חשכה פנימית מעיקה ומכבידה.שנינו החרשנו. תשוקת הדבור נטלה ממנו. לבוא לברשדסקי בנחמות שוא לא יכלתי, כי ידעתי שלא הוא האיש שיתפתה להאמין בדברים הנאמרים מן השפה ולחוץ. והוא היה עצוב-רוח ומדכא: קשה היתה עליו הפרידה מאת חברים ורעים, שבלו יחד אתו שש שנים רצופות. עננה שכנה על פניו היפים. בעיניו הבהירות והלוהטות באש קדחתנית נראו ניצוצות מזהירים, שאלמלא היה זה ברשדסקי התקיף בדעתו, הייתי אומר, שאלו הן דמעות נוצצות. כמו בכל חייו ובאפיו היתה גם בהתכוננותו למות אתה השניות, שהטביעה עליו את חותמה. הוא ידע והבין, שהו הולך למות, אך באותה העקשות, שבה מצטיינים תמיד ההולכים למות, אחז בשתי ידיו בשבלת למען הציל את נפשו. הוא דבר על מותו כעל דבר רגיל, באותו שויון-הנפש, שרק הוא, בעל ההגיון הקר, היה מסגל לו. ובאותה שעה עצמה נלחם בעמקי לבו עם המות ומחה כנגד הגורל, המקפח את חייו בעודו באבו. מצד אחד תעב את החיים, שהם כל-כך ארכים ומשעממים, מלאים ספקות ופקפוקים, מלחמות ויאושים. בשלשים ושש השנים שעברו עליו כבר שתה מצה אתכוס החיים עם כל ששונם ויגונם, ירד אל התהום שבחיים אלה, דלה ממעמקיהם גם פנינים גם רפש. טעם את טעמם של ההוללות והתענוגים והשממון אשר בהם יחד – ומנוחה לעצמו לא מצא. הוא הזדקן בלא עת כקהלת, וסוף-כל-סוף בא לידי החלטת יאוש, שאין אמת, אין אהבה ואין טוב מחלט בחיים. ואף-על-פי-כן אהב את החיים אהבה טבעית, אהבת רגש. כנגד השכל הקר, חש את הקסמים אשר בחיים, את היופי, את התקוות, הדמיונות והחלומות, שלא היו רחוקים גם מלבו המלא חקירות והגיונות של ברזל עשת. על פי הגיונו כבר חתך את גזר-דינו והוציא משפט, שטו למות, מלחיות חיים "מטולאים", על-פי ה"שלחן ערוך" של הרופא, עם צנצנות ובקבוקים של סמי מרפא וחקי שמירת הבריאות, או להיות אסיר לפאת מטה ומטל למעצבה בבית-חולים, לירוק דם ולראות בכל רגע בחזון את מלאך המות. והרגש של תשוקת-החיים הכריח אותו בכל זאת לקבל את מרותם של הרופאים ולהמשיך את החיים העלובים האלה. "אין חפץ לחיות וכח אין למות" – מלמל בתוגה והפסיק לרגע את הומיה הכבדה. "מכל חיי לא נשאר לי אלא זה" – הראה לי על תכריך של כתבים, שהיה מונח על השלחן, הוא היומן שלו, שרשם בו יום יום את קורותיו, מחשבותיו וכל אשר עבר עליו. הוא דחה ת בקשתי: לתת לי לזכרון את היומן שלו. "את ספרי זה – אמר בהתול מר כדרכו, כתבתי רק בשביל עצמי. וכשאני לא אהיה – הספר למה הוא?" ובשויון רוח מעשה ובכאב פנימי הוציא מתוך הספר עלה אחרי עלה וקרע אותו לקרעים קטנים. אחר – העלה אש על האח ושרף את השרידים האחרונים. לא נסיתי להתנגד ולמחות. ידעתי את ברשדסקי ואת מריו וקשיות ערפו. אבל גם הבינותי את רוחו. לא נעים לאדם בר-דעת להרגיש, שאחרי מותו יבואו אנשים זרים ויחטטו בנשמתו. ואולם אין בידי היוצרים והאמנים להכחיד את שארית רוחם ולהעלים את קמטי נשמתם ואת הסוד הצפון בחייהם. בחייהם ולאחר מותם מוציאים המבקרים מגנזי הספרים את סודות-הנשמה ומפרשים את התעלומות אשר בנפשם. ואם נכונים הם הדברים, שכל מספר הוא ראשית כל אינדיוידואלי והוא כותב על פי רוב את תולדות עצמו; אם אמת נכון הדבר, שאלמלא נתן חרט וכשרון לכל אדם לספר את קורות חייו בכל פרטים, כי אז היה נערך הספור הנפלא ביותר בספרות העולם – הרי ברשדסקי אבטוביוגרף מאין כמוהו. הוא היה אחד המעטים, שהיו יכולים לחטט בנבכי נפשם ולציר את צורתה של הפנימית אשר בלבבם. כשרון זה דומה לכשרונו של הציר האמן, המוריש לדור את תמונת עצמו. להיות בעת ובעונה אחת גם המציר וגם המציר, גם הסמל לציור וגם האמן. לנתח באזמל קר את מעמקי לב עצמו, להיות אוביקטיבי, כדי שלא לזיף ולא להעלים אפילו תו אחד ושרטוט קל, לשפוט את עצמו בלי משא פנים, לדלות מנבכי הנשמה גם את הטוב גם את הרע ולראות גם את קלקולי עצמו, כמסתכל מן החוץ – לזה דרוש כשרון מיחד במינו. וכל גדולתו של ברשדסקי כלולה בזה, שהוא העלה את עצמו לגולגתא, עשה נתוח בעצמו ובנשמתו וציר באמנות מיחדת את התכונות השליליות ביותר של נפשו הוא. חדש היה אדמוביץ בשעת הופעתו בספרות העברית. "באין מטרה" היה לא רק רומן חדש, מאורע ספרותי יוצא מגדר הרגיל, אלא גם חזון צבורי חשוב, כהופעתם של ה"דת והחיים" ו"עשרה מאמרות" של ברדיצ'בסקי, שהכו גלים בספרות העברית ועוררו מחשבות חדשות בתוך מחנה הצעירים. אבל בה בשעה ש"הדת והחיים" בספרות, כלילינבלום בחיים, יצרו כמעט תקופה שלמה והביאו מהפכה גמורה בנפשות הדור הצעיר, בה בשעה שהפרובלימה האנושית בתוך היהדות, שהעמדה באופן החריף ביותר על ידי ברדיצ'בסקי יצרה ספרות שלמה ומלאת תכן, -לא נשארו מ"באין מטרה" אלא רסיסים ושברים, הדים קלים ובועות קלות. וכל כך למה? משום שהקריאה למלחמה בלבד אינה מספיקה, כשאין עמה מטרות נשגבות, אידיאות מסימות, שבשבילן הכרזה המלחמה. ההריסה לשם הריסה אינה יכולה לעורר את החושים הנרדמים ואת התאמצות הכחות לשם עבודה מתוך מסירות-נפש, מתוך הקדשה והערצה. לשם מלחמה באמונה ישנה דרושה איזו אמונה שהיא, אחרת, חדשה. בלי מקדש בנוי ברעיון, מקדש חדש, אי אפשר לקרוא להריסת המקדשים והמזבחות הישנים. לילינבלום וחבריו היו יכולים להקים בית-מדרש, לגדל תלמידים, השותים בצמא את דבריהם. שהרי מלחמתם היתה מלחמת הריסה לשם בנין, בשמם של אידיאלים ורעיונות חדשים. הם האמינו באפשרותה של תחית החיים הרוחניים הפנימיים על משואות היסודות השונים, באפשרות של סינתיזה חדשה. שמואל של ברודס וחבריו כרעו נפלו אמנם תחת כבד משאם, לא יכלו לעמוד בפני שהכזיבה את תקותם. במהרה נוכחו לדעת, שגל זה של אגוזים, מכיון שאתה נוטל אחד מהם – כלם מדרדרים ומתגוללים זה אחרי זה: שאין פשרות בין הדת ובין החיים, ואולם כשנואשו מתקותם זו נגשו אל הבנין מצד אחר: הרומנטיקה הלאמית באה במקומה של הרומנטיקה הדתית. הם היו בלי ספק מסוגם של המשכילים שהתפקרותו הראשונה באה בהשפעתה של אסכולת הניהיליסטים, אפילו הוא שנמשך בראשונה אחרי תורת המרקסיסטים, הכופרת בתפקידם של האידיאלים בהסטוריה ושגם בחבת-ציון בקש – שלא כאחד העם ו"בני משה" – את התועלת החמרית, – אפילו הוא לא נשתחרר מהשפעתה של אותה הרומנטיקה הישנה-החדשה. משכילים אלה היו באמת אותם חולמי הגיטו עצמם, שהמירו רעיון ברעיון, חלום בחלום, אמונה באמונה. היו בניהם של המשכילים הראשונים, שחלמו על ה"השכלה בת השמים" מתוך אהבה ואמון, מתוך דמיון והתלהבות, וראו בה חזות הכל. מטפוס זה היה בזמן מאחר גם ברדיצ'בסקי. מה שהיתה לאלה ההשכלה, היה לו – הרגש האנושי. הוא זרק אל הרחוב היהודי, המלא עבדי הספר והכתב, – הישן או החדש אחת היא! – את הדבור: צאו אל החיים! צאו וראו את עולמו של הקדוש ברוך הוא בכל זיוו והדרו, אמרו"מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה!" ואל תתיראו שמא תתחיבו בנפשכם! מנשמתם של המשכילים הראשונים, – אולי המשכיל האחרון בספרות, השירה היתומה של ההשכלה. אבל הוא היה מן הדור השני להשכלה, שהיה משפע לא מן הספרות הגרמנית הרומנטית אלא מן הספרות הרוסית הראציונליסטית. לא במקרה היו הספרים הראשונים שקרא ברשדסקי ברוסית, – לדברי כותב התולדה שלו אלו של טורגניוב. הטפוס השלילי שיצר טורגניוב בצורת באזארוב הוא, – אולי לא הרגיש בזה ברשדצקי עצמו – השפיע על יצירותיו. באזארוב היה המצע של טפוסיו של ברשדצקי ירשו מאת הגבורים הרוסים באזארוב ואחר כך מארק וואלחוב של גונצ'ארוב, את השקפתם על החיים, את התנגדותם להאידיאליות, את ההתפלספות והחקירות, את הגימנסטיקה השכלית התמידה, את היכולת לטהר את כל השרצים ואת כל הזהמה שבחיים בק"ן טעמים, את ההתאמצות להיות תמיד מקורי ולשחות כנגד הזרם. אלא שבעוד שבאזארוב ומארק וואלחוב הרוסים מתנהגים בחיים כמו בדבור-פה, לעצמם את האסור לאחרים גם במעשה, בלי כל מוסר כליות, – אין אדמוביץ היהודי, כחברו ספירשטיין, יכולים בשום אופן להנתק בפועל מעל עמדתם הישנה. הניהיליזמוס הרוסי, כשהוא נבלע במוחו של היהודי, יוכל להשפיע עליו השפעה חיצונית, לכבוש לעצמו מקום רק בתוך תאי המחשבה. אבל אין בכחו להרעיל את הדם, להבלע בתוך חושיו ולהכניע אליו את הרגש. הוא מספיק בכחו רק להגדיל את הקרע הפנימי בנפשו, להעמיק את המלחמה הפנימית. הוא נעשה תלוש, תלוי באויר, בין השקפותיו הרחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב. יעקב ועשו מתאבקים ומתרוצצים בלבו. פעם יגבר זה ופעם האחר, אבל המנוחה לא נתנה לו. במצב הוא הוא נמצא ביחוסו אל הסביבה היהודית ואל הרעיונות המזינים את סביבתו היהודית, שמימי התקופה הראשונה של ההשכלה עד ברשדסקי בא בה שנוי עצום ובולט. אמנם פה ושם מתעוררת עוד בסביבה מלחמת הדת והחיים: יש עוד פה ושם אנשים, המחזיקים בשתי ידיהם בקרנות המזבח ואומרים להחזיר את הגלגל אחורנית (איזראילסון ב"נגד הזרם"). אבל לא זה המקום להשכין בו את הרציונליות, כבר עברה תקופה זו. החיים עצמם נלחמים בהשפעת הדת, ואדמוביץ וספירשטיין לא יחדשו בזה כלום. במקום הכפירה מתוך הכרח באה הפקרות סתם, שגם דעתם של הספירשטיינים אינה נוחה הימנה. תחת זאת באה אמונה חדשה: בתחית הלאום בארצו, בתחית תרבותו הלאמית. וכאן מתגלה אדמוביץ – וספירשטיין הבבואה שלו – בכל כח כפירתו, בכל הוכחותיו ההגיוניות והמשכילות הרציונלית שלו, הם מתאמצים לסתור את כל הענינים, להמית בלעג שפתים את החלומות היפים והדמיונות הנהדרים. אבל באותה שעה אין הם יכולים להעמיד על האמת לא רק את האחרים, אלא גם את עצמם. הם מלאים פקפוקים וספקות כרמון, מנצחים, לכאורה, בדבר שפתים, אך בינם לבין עצמם אין הם בטוחים באמתתם. ככה הוא גם אדמוביץ ב"באין מטרה". בבת צחוק על שפתיו הוא מתהלך בתוך הסביבה של האינטליגנציה העברית ה"משכילית" ובכל מקום בואו הוא מטיל ארס, הוא מצנן את הדמיונות הנלהבים ולעגו ממית את התקוות הגדולות. אם מאמינם מכריו, שהלשון העברית קמה לתחיה, והם מתאספים ומיסדים אגדות לדבור העברי, – בא אדמוביץ ומדבר עברית נגד הלשון העברית ומוכיח שאין עתיד לדבור העברי בארצות הגלות; באים יהודים אחרים ומוציאים מדבריו את המסקנה ההגיונית: אם אין תקומה להלשון הלאומית בגולה – הבה נעקור מתוך הגולה את מרכז-החיים ונעבור לארץ-אבות – בא אדמוביץ ומוכיח שזהו חלום וכי עתידים היהודים להשאר בגלותם. באים צעירים אחרים ואומרים: הואיל ועתידנו בארצות הגולה – הבה נסתגל להסביבה הגלותית ונלך בדרכי האנטי-לאמיים, – מפסיקם אדמוביץ ואומר: לא זה הדרך! באחת: בכל מקום הוא המלעיג, המפקפק, המכריח להרהר. ובני-האדם, כשהם שומעים את הדברים הקרים של אדמוביץ, מתיצבים רגע כנדהמים, כועסים על הכופר הסותר את כל בניניהם ורוצים לבטל את דבריו; אבל סוף סוף מתחילים הדברים לנקר בלב, לזעזע את נימי-המחשבה והם פועלים את פעלתם: המאמינים להתיחס אל אמונתם בבקרת הראויה. לכאורה נדמה כאילו נהנה אדמוביץ מהריסתו וכי סתירתו באה לכתחלה אך לשם סתירה. אבל לאמתו של דבר אינו כן. אדמוביץ אינו שולל מתוך קלות-דעת או ציניסמוס. השקפתו הפסימיסטית, השלילית, על החיים יצרה טרגדיה נצחית בנפשו. זוהי הטרגדיה של היהודי החדש, שיצא מן העולם הישן ולא נכנס אל העולם החדש. אחד אחד נפץ את האלילים החדשים והרס את המזבחות, שהקימו בני הדור הצעיר. בימי היתר במות", – הוא נפצם והרסם בלי רחם, כמתוך רגש של נקם; אבל אוי לו לאדם, שנפץ את אלילו ואל חדש לא מצא לו. אוי לו לבודד, שהוא זר לסביבתו וקשור בסביבה זו, לבודד, היודע מה שהוא שונא ואינו יודע מה שהוא אוהב!"… "אפיי הארור! – מתאונן אדמוביץ – כמה כעס ומכאובים השביע אותי, כמה צרה ויגון גרם לאחרים! כמה פעמים נקוטותי בפני עליו. כמה פעמים החלטתי ונסיתי לשנותו, להשתנות בעצמי – אך לשוא! הדבר הזה, נראה למעלה מכחי, ואני נשארתי כאשר הייתי: נפש שבורה, רצוצה ורעועה, משולל אושר ומנוחה בעצמי, אף גם מפגע ואבן נגף פעם בפעם לאושר אחרים ומנוחתם"("באין מטרה", 206). מקנא אני בברוכוביץ, טורינסקי ודומיהם – אומר הוא במקום אחר(שם, עמ' 211–212), הם רגש אנוכיותם ממלא את כל נפשם ואיננו משאיר מקום לתביעות אחרות. הם בטוחים בישרת אורח-חיים כזו. ועוד יותר טוב: הם אינם חושבים כלל מחשבות כאלה ונפשם שלוה בקרבם. גם להם גם לי אין שאיפות אחרות יותר נאצלות, אך הם אינם מרגישים כלל את החסר להם ומסתפקים במה שיש בידם, תחת אשר אני אינני מסתפק כלל באורח-חיי הנוכחי ומרגיש בכל חושי את החסר לי… עוד יותר אני מתקנא בוילינסקי ואייזנשטאדט, באידיאותיו לפי שטתו וכל אחד רואה מנקודת-השקפתו איזו תעודה לחיים בכלל ובפרט". והוא מקנא בהם, מפני ש"מאושרים הם האנשים , המחוננים בסגולה יקרה כזאת; מאושרים הם גם האנשים המשוללים אותה ובלתי-מרגישים בחסרונה; אך אוי ואבוי לאיש, העומד בתוך הקצוות האלה, המרגיש מצד אחד את מחסורו, ומצד אחר אין ידו משגת למלא את החסר"!… ואדמוביץ הלועג לכל האידיאלים, הרואה בהם רק "פרי הונאה עצמית פשוטה, אשר יצרה דמיון האדם בעצמו, למען מלא את ריקניותם והעדרם של החיים". – אותו אדמוביץ מבקש בעצמו איזה אידיאל ונכסף ומתגעגע אליו בכאב ובקנאה מסתרה: בלב נשבר וברוח נכאה התודה (אדמוביץ) על יסוריו המוסריים, התאונן על בנפשו. הוא הודה, כי לעגו התמידי לחלומות בעלי-הרוח ומשאות-נפשם, לעגו זה ממרר את נפשו מאד, כי באותה שעה שהוא לועג לחלומות האלה – קנאה גדולה מתעוררת בקרבו למאשרים האלה, המסגלים לחלום ולהשלות נפשם (ב"מ עמ' 44). ובנגוד-הפנימי הזה, שהיה מתגלה רק לפרקים רחוקים, היתה כלולה הטרגיקה הפנימית של הכופר הלאמי. אבל אמן גדול היה אדמוביץ להסתיר את מחשבותיו מעין זר. רגעי-הודוי והתגלות- הלב היו מועטים מאד בחייו, בהמצאו בחברת מכריו"השתמט בכונה משיחות כאלה, הנוגעות בחייו הפרטיים, ובעתים הרחוקות, אשר נסבה השיחה על הענין הזה למרות חפצו, היו משפטיו כלליים, ודבריו היו בקצת כבד ראש ובקצת לצון, עד כי אי-אפשר היה להכיר, כמה מן האמת וכמה מן ההלצה בהם"ואיש לא ידע את הנעשה בתוך נפשו. כזר ומוזר היה הכופר בתוך קהל המאמינים, כאלו היה בן עולם אחר, תועה בעולם כ"אליעזר" של אנדריוב, שהו מוכשר לראות את נגעי העולם הזה במקום שאחרים אינם רואים אותם. וכשהשיגוהו גלי-החיים בין המצרים, וכשהרגיש את קרבת-המבול, – רצה גם אדמוביץ לבנות לו "תבה" להנצל בה, או למצוא לו "אררט" לנוח שם – אך לשוא; הוא נשאר "בלי מטרה"….. ובעוד שבכפירה הלאומית יהודי הוא אדמוביץ ונבדל מן הניהיליסטים האחרים בסתירה הפנימית שבנפש, ויש בו הרבה קוים כלליים, אנושיים, כשהוא מגיע לשאלת המוסר והמדות. במקצוע זה הוא כמעט כלו זמורת-זר. כל החדושים שהוא מחדש וכל המשפטים שהוא חורץ זרים הם לרוח היהדות והיהודים. גם בספרות הרוסית היה באזארוב למשל ולשנינה. השקפותיו היו כל כך שונות מן הדעות המקובלות בקרב הצבור עד שהרבה חשדו את טורגיניוב, שרצה לתת בדמות באזארוב ציור קריקטורי לניהיליסמוס הרוסי; וזמן מרובה לא היה טורגיניוב יכול לטהר את עצמו מחשד זה. אמנם, אדם המדבר על האהבה כעל פרוצס פיזיולוגי רגיל, כעל שאיפה בהמית להזדווגות, ומנתח את העינים השחורות על פי האנטומיה. – אדם כזה בתוך סביבה רומנטית כזו ששלטה בימים ההם נראה היה כמוכה-סהר או כאיש שאינן מן הישוב. ואם חולל באזארוב רעש כל-כך גדול בקרב בני העם הרוסי, שהרבה מהם כבר קיימו במעשה – אמנם, רק בחשאי – מה שהטיף באזארוב בעיון, – מה הפלא, אם גדל השאון, שעורר ברשדסקי על-ידי אדמוביץ שלו, שהופיע בסביבה היהודית, שהיא ספוגה צניעות וטהר חיי משפחה, שאין בה לא פילגשים ולא אהובות רשמיות ושהצניעות בה היא בה תכן החיים והספרות? אדמוביץ בא אל הספרות, שהיתה יודעת רק את ה"אהבה בת-השמים", והתחיל לדבר על האשה בלשון של בני אדם פשוטה, בלי כחל ובלי פרכוס, הוא היה קר ככפור והגיוני עד אין סוף. הוא התפלסף גם ברגעי השכרון החזק ביותר. מעולם לא אבד את בינתו. הוא קרא כל דבר בשמו. הוא לא נגש לדבר אל האשה במליצות יפות על האהבה בת-השמים, אלא באר לה את מטרתו בדברים פשוטים; או היה משחק עם הנשים את משחק החתול והעכבר. יתר על כן: לפעמים היה מתעלל בקרבנותיו או בלשונו: "רומס בקרירות-רוח גמורה את הנפש, אשר הביאה רוע מזלה לעמוד לשטן על דרכו באופן זה או אחר" (ב"מ עמ' 146).כך נהג עם מרים שולבוים, אשה צעירה וחפשית במנהגיה, שבעלה היה באמריקה. הוא (אדמוביץ) פעל עליה פעולה עזה בשיחותיו, אשר היו מלאות את הרעל המסוכן של פריצת-מוסר, המומתק בדבר-שפתים נעים ומלבב. לו היו רק שחוק כל הדברים האלה, אשר השמיע באזניה, ברובם לא האמין גם בעצמו, אך על נפש האשה החשכה וקצרת הדעת פעל הרעל המהול פעולה מהרסת ומחבלת. הוא הוכיח בעובדות רבות מן החיים, כי הצניעות היא רק מלה ריקה לאיים את השוטים בה, והפריצות – מעשה יום יום יום בכל מפלגות החברה, ביחוד בהנאורות שבהן. גם הטענה הזאת היתה לו רק כאחד האמצעים להשיג חפצו, מבלי אשר האמין בה בעצמו. אך היא ראתה בזאת אמת מוחלטת וסוף-סוף הסכינה עם הדעה, כי רוב הנשים בוגדות, או, מסוגלות לבגוד, בהזדמן להן מקרה מוכשר…. (ב"מ עמ' 46) וציניסמוס כזה הוא טבעי לאדם כאדמוביץ. אדם בלי יסודות מוסריים מוצקים, אדם, שהוא שובר את אלילי אבותיו. בתור ריאקציה, בתור מחאה נגד היהדות, שהיא רחוקה מן החיים וכלה מוסרית, הוא בא בהפקרות ופריצות גדר, שאינן חתות מפני כל. ההשקפות החדשות של הריאליסמוס הרוסי נתמזגו עם הרגשות הריבולוציוניים של היהודי הבורח מפני אלהיו – ומהתמזגות זו נוצר השטן אדמוביץ. אבל גם במקצוע זה לא נמלט הניהיליסטן מלהיות יהודי. גם בזה לא זכה שתהא שלמות בנפשו. הוא לקוי בכל. הוא מחוסר ודאות. תמיד ממלאים רגשות-נוחם את לבו. הוא אינו טועם טעם חטא כאיש החפץ חיים בלי שיבקש חשבונות רבים. ברגע נפילתה של ראיסה ליכטנשטיין, "למראה פניה השלוים והמפיקים תמימות והתמכרות לו – התעוררו בקרבו רגשות נוחם על העול, לעשות. הוא חשב את העול הזה ככפול, כי העלמה הזאת, החבוקה בזרועותיו, משוללת ברגעים האלה את ההכרה הברורה ונמצאת במצב יותר קרוב לשינה מאשר ליקיצה. הוא נצחון, רק גניבה פשוטה, עושק מכוער…. רחמיו התעוררו עליה, שהשיבו אל לבו, כמה תעונה הנפש הזאת אחרי-כן. כאשר תשוב אליה ההכרה הברורה להבינה את מפלתה" (ב"מ עמ' 95) – אמנם, הוא אינו כובש את יצרו, החיה שבו מנצחת; אף הוא מעונה תמיד ומלא חרטה, דואג ומצטער על חרבן העולמות הישנים ועל העדר המקדשים המוסריים והלאומיים בנפשו הכואבת…. את רשמי הכפירה הלאומית אנו מוצאים גם ברומאן השני של ברשדסקי, "נגד הזרם", שנכתב לפני "באין מטרה" ויצא אחריו. ברומאן זה עדיין לא נתבשל טפוסו של אדמוביץ, אבל כבר אפשר למצוא בו את השפיר שממנו התרקם אדמוביץ זה. שפיר זה הלא – ספירשטיין. גם ספירשטיין של "נגד הזרם", כאדמוביץ של "באין מטרה", לא היה צעיר קל דעת, שבחר לו את דרך ההפקרות והיה מתרחק מקדשי עמו ואמונותיו, מפני שרצה להיות "צפור-דרור", וההפקרות היו להם שמות נרדפים. הצעירים ממינו של ספירשטיין אינם אלא בני- אדם, שהשכל התגבר בהם על הרגש. המאמין אדוק באמונתו מתוך רגש, יותר משהוא אדוק מתוך הכרה. הוא מרגיש בלבו צרך להאמין, ועל כן הוא מאמין. הוא"בורא לו אלים בצלמו כדמותו" על פי נטיות-לבבו. בעוד שהכופר מסוגו של ספירשטיין או שהוא מחוסר-רגש או שאינו נותן לרגש לשלוט בנפשו אפילו רגע, שמא יאנסהו להאמין בדבר שהוא נגד שכלו. דבר זה מביו גם ספירשטיין – אינו יכול. הוא מודה, שאין זו מעלה יתרה להיות"מתון וצונן בכל השאלות", הוא מבין, כי "המצב הרע משגשג את התקוה, כי האיש הנתון בצרה גדולה איננו מסוגל לחקור בדיוק את יתר צפיותיו: היסודיות הן אם אין? רגש שמירת-עצמו הטבעי ממריץ את האיש הזה להתעודד גם בתקוה רפויה, אם אין אחרת טובה ממנה, כי מבלי הכרה הוא מרגיש את הסכנה הגדולה, הכרוכה בעקב נפילת-הלב ורפיון-הידים של היאוש הגמור"… (נגד הזרם עמ' 118) הנמרצות ביותר ולא האמין. הוא, הכופר הלאומי, מודה בכל נימוקי מתנגדיו הלאומיים, מודה בהנחותיהם, ביסודות תורתם. השנאה לישראל – זהו דבר גלוי, קיים ומתמיד. אין הוא רואה את אחריתה. גם הוא שואל כמוהם את השאלה הנצחית: "מה יש לעשות עתה, בעוד השנאה הלאומית הוה וגם מתגברת ריאקציה זמנית פשוטה היא, אשר חוללה סבות ארעיות וחולפות, ובאופן כזה אפשר להחליט בבטחה, כי אחרי זמן ידוע ישונה מצב הדברים הנוכחי רק מנקודת-הראות המופשטה. בקנה המדה ההסטורי של הזמן אין תקופת מאה שנה ויותר נחשבת לארוכה מאד, אבל בקנה-המדה של זמן חיי האדם הקצרים גם יובל שנים אחד הוא זמן ארוך מנשוא; ומה יעשה האדם הפרטי החי ומבקש לחיות עתה, עד בוא תור הזהב המקווה!" (נגד הזרם עמ' 121). את השאלה הוא שואל ואת התשובה אני משיב. הוא מודה להלאומיים, שהטמיעה אינה הדרך הנכונה לפתרון שאלת היהודים; הוא מודה שהיהודי "איננו יכול לבטל את עצמותו הגזעית או גם הדתית, כל עוד שהמושגים האלה הווים; הוא איננו יכול ואיננו האלה, כי וותור כזה שפלות-רוח ובטול-עצמו בזויים הם"…זהו ברור ומוחלט אצלו. – ו"בכל זאת אין דעתו נוחה מהלאומיים להכיר, כי המוצא הזה הוא הנכון והראוי"… והוא אינו מתגבר לעולם על הנגודים והסתירות הפנימיים הללו. הוא אינו מאמין, ולעולם לא יאמין, בשום דבר שיש בו צד שלילי איזשהו (ובמה אין צד שלילי?). השכל וההגיון הקר מצננים כל שאיפה נלהבת וכל תשוקה חמה לחיים חדשים ולתקוה חדשה. ההגיון הקר שולט בכל מכמני נפשו של הכופר, בכל יצוריו ובכל חושיו. זהו ההגיון הקר של פיסארוב ותלמידיו, ההגיון של "הנעל הפשוט העולה על שכספיר". ולא לשאלות הלאומיות בלבד הוא מתיחס כך, אלא אף לשאר הדברים הנאצלים, להטבע ולכל אינו יכול להתפשט רגע מגשמיותו, אינו יכול לחוש בנועם הטבע ובהדרו. הוא דומה לתוכן הבא אל הצייר בשעה שהוא מצייר בצבעים נפלאים את יפי השמים הכחולים ומבאר לצייר שהוא טועה בדבר: השמים – אינם אלא חלל ריק, שאין בהם כלום מלבד אויר וכי אין צבעם צבע תכלת כלל. את האדם בעל-הרגש מלבב היער כיצור אחד שלם, כחלק נחמד של הבריאה היפה, והוא, הכופר, בעל ההגיון והחשבון הקר, נזכר, בשעה שהוא מסתכל ביער, בסוחר הגס, הקונה את אלוני היער ומעבירם ברפסודות, או באכר המוביל את עצי היער למכירה. כל חמדת השירה נהפכת בידו לפרוזה גסה. ספירשטיין ורעיו הולכים לשוח. היום נטה לערוב. מראה "שקיעת-החמה": שפולי הרקיע המאדמים, קרעי העבים, שקבלו תמונות שונות והם מגוונים בשפעת צבעים – כל המראה הנפלא הזה פעל את פעולתו , כנראה, במדה שוה על כל האנשים האלה, השונים בתכונת נפשם, שנות-חייהם ומצב-רוחם… דומה, שאת כולם תקף רגש אחד, רגש שיש בו מעין חרדת-קדש, עלית-נשמה, תוגה שלוה וגעגועים בלתי ברורים.. ורק אדם אחד יש בקרבתם, שהטבע אינו לוקח אל לבו. זקנים וצעירים, אנשי-מעשה ואנשי-רוח נמשכים בלי משים אחרי הקסם של מחזה-הטבע, ורק הוא, הכופר, נמצא כאבל בין חתנים, רק הוא מצנן את בעלי-הרגש, הבאים להלל את חיי יושבי הכפרים, ומפסיק את דבריהם בטענותיו הקרות ככפור: "אמנם, כן אנחנו, השבעים והמפונקים, בבטלנותנו הגמורה, מציירים בדמיוננו את חיי העבודה הקשים, שאין אנו רואים אותם אפילו מן הצד, אלא מגבוה, ממרום, ממעוף-צפור. את המציאות ההוה יחד עם כל תנאיה הקשים ופרטיה בלתי המלבבים אין אנו רואים ואיננו מכירים, בהיותנו רחוקים יותר לראות דבר זה אינו במציאות האמינו, אדוני, כי האכר העובד עבודת- פרך ורוחץ תמיד בזעת אפיו, אינו חש ואיננו מסוגל גם לחוש את כל הנעימות והחמודות האלה, שאנו, הטיילים מוצאים בסביבתו; ואם הוא, לפחות, הודות להרגלו מנוער בעבודת-פרך וחיי-מחסור, עודנו יכול נשוא את רוע מצבו, – הנה אחד מאחינו העירוניים לא היה מסוגל לחיות בתנאים כאלה גם פרק זמן קצר מאד… טוב למשורר לשיר על הקסם הנפלא שבאחת החרבות, בשעה שהוא יושב בנוה טוב ומתוק; אולם נסו והושיבוהו בחורבתו, המלאה שירה וקסם- היופי, ושמעתם את השירה החדשה, אשר יחל לשיר אז (נ"ה עמ' 105). כך מדבר ההגיון הקר מחוסר-החמלה! האמת המרה של המציאות באה ומקצצת את כנפי-הדמיון ושופכת בלי חמלה את נטפי-התנחומין מכוסו של האדם. החיים החשכים והעצובים נשארים בליקוי-אורה, בלי כל תקוה – אותה ה"תקוה מחיים"… "ומה חפץ בחיים שוממים ונוגים כאלה! – שאל את עצמו אדמוביץ – האם לא טוב טוב הוא לשום להם קץ פעם אחת?…" אבל גם לזאת לא מצא "די כח-רצון בנפשו. לא רק לחיות כראוי, אך גם למות כהוגן אי-אפשר באין מטרה!"… וצורתו של האינטיליגנט האומלל הזה, שיצר ברשדסקי, היתה לנגד בני-דורו. הפרספקטיבה המעציבה של היהודי מחוסר-הבסיס והתחילו לבקש להם אלהים, איזה אלהים שהוא, ובלבד שלא להיות משוללי אמונה קדושה, מחוסרי מטרה. וכך הולידה השלילה את החיוב. ומי יודע, אם לא יצרו גבוריו של ברשדסקי קהל חדש של מאמינים באותן התורות, שכפרו בהן הכופרים הלאומיים? ברשדסקי קרע לפני מותו את ספרו היומי. הוא לא רצה למות, מתוך הכרה, שאחר פטירתו יחדרו בני-אדם אל סתרי-לבבו ויגלו את הפירוש והנעלם של בת-הצחוק האירונית, שרחפה כל ימיו על שפתיו, – בת הצחוק המבטלת, הכופרת, הסותרת והמהרסת. אבל מטרתו לא הושגה. יצירותיו שהיו לקנין אוצרנו הרוחני, מגלות את הסוד, פותרות אותה החידה הסתומה, שלא היו לה פתרונים בחייו של היוצר, שהתהלך כזר ומוזר בין אחיו. יצירותיו הן הבאורים הנכונים ביותר ללב בזה, שהיה לנו כספר-החתום. בהן אנו רואים, זה לא היה לעג מר לנו, לחלומותינו ולתקוותינו. – כך לעג הכופר הלאומי לעצמו. כי קשים החיים בלי תקוה, בלי מטרה ו"אין חפץ בחיים שוממים ונוגים". "לא רק לחיות, אך גם למות כהוגן אי-אפשר בלי מטרה"!… תמוז, תרמ"ב. יום הלכה לבית עולמה האשה הגבירה, הנגידה המפורסמת, חטר מרת שרה אסתר, אשת הרב הגביר המפורסם צבי עמו ופאר עדתו, מוהר'ר אלכסנדר זיסקינד קאליר מבראדי, זכרונה לחיי עד. (משלי ט"ו, כ"ט) איש היה בירושלים, אשר שמו, והיה האיש ההוא נקי כפים ובר לבב, נכבד בעיני נכבדי עם, ומהלל בפי כל אנשי תהלה. בית והון הנחילו אבותיו, וה' הוכיח לו אשה משכלת, בת נדיב, רבקה שמה. לתקופת הימים, לפי מלאת ימי הרונה, המליטה זכר, ותקרא את שמו כשם אביה ראובן. כפרח שושן פרח הילד בבית אבותיו, ויהי כחבצלת הודו, ומראהו כנצני האביב. בכל יום לפנות ערב, בשוב אשר מכרמי חמדתו ומעשתרות צאנו הביתה, קדמה רבקה את פניו בשמחות וגיל, וראובן רץ לקראתו בתרועה וקול זמרה, ויקרא לפניו את דברי התורה אשר הורהו מורו בבית הספר. אמנם אף כי זרחה לו השמש בכל קרני אורה, בכל לא עצרה כח להניס מחדרי לבבו את צללי הליל אשר ינטו פעמים רבות בתוכם: כי רבות פעמים סרה מעליו רוח ה' הטובה ובעתתו רוח רעה מאת האלהים, ואז זרה רוחו גם לאשת נעוריו ידידת נפשו, וגם לבנו יחידו מחמד בת עינו. לפעמים – בהתהולל רוח הרעה בחבו – חבק את ראובן בזרעותיו, ובכל מאמצי כח החזיק בו וישימהו אל לבו, כאשר כונן איש משחית לגזול את הילד מחיקו ולנפצו על הסלע לעיניו – וככה יחזיק בו עד כי ויבך מנהמת לבו. לשוא ענה בצום נפשו ימים רבים גם הרבה תפלה לאל חי כי ישיב מעליו אפו! לשוא זרע לצדקה ויעש חסד לאלפים להרגיע את הנחם המסתתר בקרבו! – לשוא כל אלה! לבו כים נגרש השקט לא יוכל! וגם על משכבו בלילות עורקיו לא ישכבו, והנחם כמסס נסס יתנוסס בו. רבקה התעצבה מאד על בעל נעוריה כי כבדה עליו תגרת יד ה' והוא הסתר יסתיר ממנה את הנסבה אשר הסבה לו כל זאת. אך את אשר העלים ממנה בהקיץ, נגלה לה בחלום חזיון לילותיו, כי אז יאנק אנקת חלל, ובבכי ונהי תמרורים ישוע: "אהה בני! בני! – החולדה! הבור! –." הדברים האלה יעידו כי חטאה גדולה מתלוננת בסתר לבבו, ובעצם ידה קדר יתהלך. אבל מי יפתור לה את חלומו? מי יודיענה את פשר דבריו? ומי יגלה את אזנה מה היא חטאת נפשו אשר יירא חגרה רבקה בעז מתניה לעשות תחבולות ולמצוא את המקור אשר ממנו תוצאות רעתו ומחלת נפשו, למען תשכיל ותדע במה תרפא את שבר רוחו ותחבש לעצבתו –. ולאשר מודע, רע כאח ואוהב טהר לב, ושמו מאיר, עלם יקר רוח וטוב שכל, חכם לבב ורב תבונות, אחד מבחירי תלמידי החכמים אשר בירושלים. שני רעים האלה המתיקו יחדו סוד בימי נעוריהם, וישקדו על דלתות בית המדרש יום יום, גם אחרי אשר בא אשר במסורת האהבה את רבקה, והליכות ביתו עצרוהו מבוא תמיד לבית המדרש, בכל זאת יעד מועדים ידועים ועתים מזמנים להגות בתורה עם מאיר ידידו. אך זה כמשלש חדשים נפרד מאיר מאשר והוקיר רגליו מביתו, וזאת היא הנסבה רבי אלישע בן אבויה מורו ומלמדו להועיל, פשע בימים ההם באלהי ישראל ויכחש בתורתו, השפיק בילדי נכרים וזנה אחרי מחשבות המתהוללים באלילים, לא נקרא עוד בשם אלישע – יען כי אל אל לא שעה עוד – רק בשם אחר יכנה – כי נהפך לאיש אחר וישע אל הבלי עובדי אלהים אחרים –. ומני אז היה חרפה בישראל, כל מכבדיו הזילוהו, וכל מוקיריו "צא טמא!" קראו לו, גם כל חכמי לב ותופשי התורה החרימוהו וינדוהו. בהיותו משלח ונדח, נבזה ונמאס; נלכד בחבלי עני, נקיון שנים היה בן משק ביתו, וחסר לחם שארו הקרוב אליו. ונוסף גם זאת לו לדאבון נפש, כי בתו הידידה והיחידה תמר, אחרית תוחלתו לכלכל את שיבתו, ותשתגע עליו כל הימים. תמר דמתה בקומתה לתמר, והוד לה כזית, ועל כל חמדת גויתה, גדלה עוד תפארת נפשה, כי היתה בעלת נפש יקרה אין ערוך אליה, ועל כן נקשרה נפש מאיר בנפשה בעבותות אהבה, ויאבה לקחתה לו לעזר כנגדו, וגם אלישע אבה מאד בדבר הזה, כי הוא אהב את מאיר אהבה עזה. אפס כי בפתע פתאם שנתה תמר את טעמה ותתהולל כל הימים למרת רוח אלישע ולמרת נפש מאיר. ובכל זאת היה העלם היקר הזה נאמן באהבתו אל תמר, ובברית שלומו עם אלישע אביה, ולא עזב את האבדים והנדחים ההם למוג ברעה ולשאת חרפת רעב. כל הימים ישב בבית אלישע מורו, וינהל אותו ואת בתו החולה בלחם ומים ככל אשר השיגה ידו. גם חזק את ידי מורו הרפות, וינחמהו בדברים טובים, ולא שת לבו אל דבת עם ושוט לשון. ברבות הימים הרבה עוד אחר לפשוע בה' ולכחש בתורתו, כי כאשר הוסיפו בני עמו לנדותו ולגרשו מהסתפח בנחלתם, כן הוסיף עוד סרה וכן העמיק עוד להשחית את דרכו –. פעמים רבות הציקתהו רוח עצבונו עד כי חפץ לשלוח יד בנפשו ולשום קץ לימי עניו ומרודו, אך בכל פעם השיב מאיר אחור ימינו ולא נתנו לטרוף נפשו באפו. זאת היתה הנסבה אשר הוקיר מאיר את רגליו מבית אשר ידידו ימים רבים. רבקה חכתה יום יום כי יבוא מאיר לבקר את בית בעלה ידיד לבו, ואז תדרוש מאתו פשר דבר מחלת בעלה ויגונו העז, אך בראותה כי נכזבה תוחלתה זה ימים כבירים, שמה על לבה ללכת אל בית אחר ולבקש שם את מאיר. ואף כי בחלה נפשה לצעוד על סף בית הפושע אשר קללת ה' רבצת לפתחו; בכל זאת הציק לה רוחה ללכת למען דעת מה היה לבעל נעוריה ובמה תוכל להועיל לו. בנשף בערב יום החמישי בשבת אשר בסוד חכמים כמשפטו, חמקה עברה באישון לילה ואפלה, ותלך לה אל בית אחר, ותשמור על מזוזת פתח האולם עד אשר יצא מאיר לקראתה. אימה חשכה נפלה עליה בהאזינה את קול אחר הזד הארור מתהלך בחדר משכבו, והד קולו ישמע מארבע פנות הבית כהד קול שד ליל בחדר המות –. לאט לאט נדמה קולו, ומליו נחבאו, כי חבלי שנה נפלו על עיניו, ויישן. אז יצא מאיר אל פתח האולם, ויבהל מאד בראותו תמונה לנגד עיניו בחשכת הלילה ובבית אשר לא תדרוך רגל אדם בו, ויאמר: מי את? ומה לך פה? אם מבנות לילית את, נוסי לך מהבית הזה! כי גם בלעדך מעון האבל הוא ורבץ האסון – ואם מבנות השמים את, ברוך בואך! בואי נא אל הבית הזה והפכי את מספדו למחול –". "מבנות אדם אנכי! – השיבה רבקה אמריה לו – אשת אשר ידידך נצבת עמכה בזה." מאיר השתאה מאד בהכירו את קול רבקה אשר לא הסכינה לפזר את דרכיה בלילות, ויאמר: האת, רכה וענגה, האת תתחמקין באשון חשך לבקר את בית אחר, ולבדך? – אין זאת כי אם דבר נחוץ הביאך עד הלום! – ספרי נא לי, ספרי! – "דבר אלהים לי אליך!" ענתה רבקה בפיק ברכים, "שמעני נא עלם יקר! וישמע אליך אלהים –." חיל אחז את מאיר בשמעו עת דבריה, וירהיב עז בנפשו, וינהג אותה דרך החצר, ויביאנה אל חדר בית הנשים, שמה ספרה לו כי רוח רעה נוססה בלבב אשר בהקיץ ובחלום, ועל משכבו בלילות יצעק לבו תמיד: "בני! בני! החולדה! הבור! -. "מה היא סבת רוחו הרעה? ומה פתרון דברי חלומו? אם יד השגעון נגעה בו? או הנחם יציק לו על אדות חטאה גדולה אשר יסתירה בקרבו ויכחידנה תחת לשונו? –. "מאיר חשב מחשבות רגעים אחדים, ורוח בינתו הודיע לו פשר הדבר, אך הוא מנעהו בתוך חכו, וימאן לגלותו לאזני רבקה לבל תבהל ותעוה משמוע –. אולם היא האיצה ותפצר בו בקול בכים כי יגלה לה את התעלומה הזאת, כי יתר הרבה תגדל עוד הצרה אם תשים חשך סתרה –. ויעתר לה מאיר, ויפתח פיהו בחכמה ויאמר: "דעי לך אשה יראת ה'! כי זה לפני חדשים אחדים נדברו למודי ה' בבית המדרש על דבר קדושת השבועה, ואחרית האיש המפיר אלה. ולמען תת פחד ה' אל מפירי אלה, ספר קשט דבר אמת זה: כי בחור חמד מבני נדיבים אהב נערה עניה וישרת לב. ויהי היום בלכתם לשוח בשדה, נשבע לה הנער כי יארשנה לו לאשה, ובלבבו חשב: הן אין עדים בזה, ומי יענה כחשי בפני? אך הנערה לא האמינה בשבועתו זאת, ותאמר: "אם אין ברוחך רמיה, השבעה נא לי כיום בבור הזה אשר נכח עינינו, ובחולדה ההיא המפזזת שם בין סבכי היער. הן עדים בזה אין לשמוע את שבועתך; אך אם תשקר לי, אזי יקחו החולדה והבור מאתך נקם." הנער נשבע לה. ובקרבו צחק לתמת לבבה, ויאמר בלבו: "למה אירא מדברי אפע כאלה? מה יעשו חולדה ובור לי?" וישב אל ביתו, ולא שת לבו להשבועה אשר נשבע לה, ולא ארכו הימים ויתחתן באיש אפרתי מבני העשירים, ויקח את בתו לו לאשה, ויאהב אותה אהבת נפש, והיא ילדה לו שני בנים מחמדי בת עין. אך הנוטע אזן הלא ישמע? והוא שמע את השבועה – ויתעבר! –. ויהי היום למועד הכנס בנו הצעיר בברית אברהם, והנה חולדה מגאלת בדם קפצה מעל לב הילד, והיא מצצה את דמי לבבו, וימת. במהומת מות כזאת, לא הפנו האבות אל בנם הבכור כי איננו בבית, והוא מפזז ומכרכר על פני השדה בשמחת לבב כמשפט הילדים אשר כגילו. ובנשאו את עיניו וירא והנה פרחי חן אשר להם הרקמה, יפרחו מנגד, ויחמוד את יפים, וירץ בחפזה אליהם, ולא התבונן כי בור עמוק בדשא תחת רגליו, ויפל בתוכו, ותשבר מפרקתו והתפרדו כל עצמותיו, וימת. אחרי עבור הבהלה הראשונה, בקשו האב והאם את בנם האבד, וימצאוהו מת, ועצמותיו לפי פחת נפזרו –. האם התעלפה ולא נותרה בה נשמה בראותה את שני ילדיה הנעימים ביום אחד. אך האב הבליג עלי יגונו האיום והנורא, וידע כי נקמת ה' היא, נקמת שבועתו אשר הפיר –. ועתה את אשה יראת ה'! ספרי נא לי אולי הגיד לך אישך כי משוגת האב השכול ההוא גם אתו תלין? אולי נשבע גם הוא אהבת עולם לעלמה אשר אהבה ויחל אחרי כן את שבועתו? ואולי בגלל זאת יתרוצצו רגשי נחם בקבו, ובגלל זאת יצר לו על בנו יחידו, ויצעק בשנתו "החולדה! הבור!? –." אימת מות נפלה על רבקה בשמעה את הדבר הזה, אך צדקת נפשה ועזוז אמונתה ובטחונה בה', חזקו את לבבה, ויאמצו את רוחה. ותפתח את פיה ותאמר: "הה מאיר! לא אכחד ממך כי פעמים רבות ספר לי אישי ברוח נשברה כי בימי ילדותו הלך שובב בדרכי לבו. אך לא בזדון חטא ואשם, כי בני בליעל נלוו אליו ויטו אשוריו ממסלות ישרים, גם אהבת אבותיו היתה במעל הזה, כי הם אהבוהו אהבה בלי־מצרים כי יחיד היה להם, ועל כל חטאות נעוריו כסו באהבתם. אמנם מעת אשר לקחני לו לאשה, הוא הולך בדרך תמים, לבו שלם עם ה' ועם קדושיו, והוא ישר באדם ומהיר צדק, ונפשו יודעת מאד כי ה' העביר כבר חטאות נעוריו ופשעיו. אפס כי עוד נכתמה נפשו בעון אשר לפי ראות עיני לא חטא היא, והעון הזה ימרר את חייו כל הימים. ושמע נא איך נפל הדבר: בימי ילדותו חשק בתמר בת אחר, כי היא צדתהו ביפעת ובטהר אהבתה לקחה את לבבו, וישבע לה בה' כי יקחנה לו לאשה, ולא יזם אז לחלל את שבועתו, רק מאן לבוא אתה במסורת החתונה עד מלאות לו שבע עשרה שנה. ובמלאות לו השנים ההן נתכה חמת ה' על בית אחר: כי אשתו אם תמר עגבה על איש רומי, ותברח ותלך אתו אל ארצו, ואחר פשע ויכחש בה' ובתורתו. ואף כי לא מאס אשר את אחר ולא שקץ אותו ככל המון בני ישראל; בכל זאת לא הרהיב בנפשו עז להקים את השבועה אשר נשבע לתמר. ומני אז לא קרב עוד אל בית אחר, ויקח אותי לו לאשה. ומעם תמר סר רוח ה', ורוח עועים תבעת אותה. וזאת היתה לה מדאבון נפשה כי הובישה הורתה, או משבר רוחה על העני והלחץ אשר יסבול אביה הזקן, או ממצוקת לבבה כי עזבה אשר דודה. ואולי כל הדברים האלה נקבצו יחדו להכותה בשגעון ובתמהון. כתעורר הנחם בקרבו, ומספר החולדה והבור אשר ספר בבית המדרש, יתיצב נכח בפניו גם בחלום חזיון לילה" – –. עצמות מאיר רחפו ממגור, ויאמר: "עתה נודע הדבר! – ואת דעי לך כי רק השבועה אשר לא הקים לתמר, רק זאת תדכא לארץ חיתו – אך זאת מאנה האמין נפשי: כי הרעות הרבות אשר מצאו את תמר תעצרנה כח לשנות את טעמה! אנכי תכנתי את רוחה, ואנכי יודע כי אף אם רכה היא וענגה, לא יתנוה צדקתה ואמונתה לרדת פלאים ולנפול ביד השגעון –. ועתה – עתה נודע לי למה זה לא חפצה תמר בי ובאהבתי, וכל יגיעי ועמלי להטות לבה אלי נשארו מעל – כי אהבתה נתונה כבר לאיש אחר, והיא לא תאהב פעמים" – –. עוד לא כלה מאיר לדבר, והנה קול צעקה מעלית קיר הבית, ואחריו קול צחוק נורא, וכרגע שבה הדממה לאיתנה, ואחרי כן שרה תמר את השירה הזאת: דממת מות שבה ותרחף סביב כבראשונה, ותמר נדמתה מספר רגעים אחדים, ואחרי כן הוסיפה להשמיע בשיר קולה, ותשר: "את השירות האלה תשיר האמללה בכל עת אשר תשוב רוחה אליה" אמר מאיר אל רבקה, "עתה ידעתי כי היא תריד בשיחה ותהמה על כי עזבה אשר דוד נעוריה, ועיניה מיחלות כי עוד ישוב אליה ויוסיף אהבתה, כי היא לא תאמין כי הוא הפיר את אלתו. ובכל זאת תחזקנה ידיך, רבקה! הוחילי לאלהים כי יאר פניו אליך וישם לך שלום, כי הוא לא יתן לעולם מוט לכל המיחלים לחסדו. וגם אשר אישך אשר ייסרהו הנחם לילה ויום, גם הוא יהי מאשר לנצח, והון ואשר בביתו. כי אל רחמים ישוב ירחמהו יקים סערת לבבו לדממה, ויאמר: סלחתי" –. ברוח נשברה יצאה רבקה מאת פני מאיר, ותשם על לבה לטמון בחבה יגונה לבל תוסיף עוד האדיב את נפש בעלה ברוח עצבתה, גם להסתיר ממנו הדבר לבעבור יגלה לה הוא את סתרי נגעי לבבו בתחבולותיה אשר תעשה, ובהביעו לה צרתו, יקל וירוח לנפשו –. גם קותה כי ירחם ה' את אשר, ויסיר את האסון הצופה על ביתו, כי זבחי אלהים רוח נשברה, ולא בזה ולא שקץ ענות נפש נענה. והיא לא ידעה כי לא ינקה ה' את המפיר אלה, ושבעתים יקם מהנושא לשוא נפשו. בשובה אל ביתה, עלתה על ערש יצועה, אך שנתה נדדה מעיניה, ותשבע נדודים עד מוצאי בקר, ואז נפלו שנה על עיניה, ותישן. ותחלום חלום נורא מאד, והנה היא נוסעת בעגלה עם בעלה ובנה לשיש את אחד ממיודעיה משוש ביום חתונתו. צלצלי תרועה ושאון תפים עם מצהלות עלזי לב, נגעו כבר באזניה, ולבבה שמח בקרבה, ופתאם נהפך מחולה למספד, כי כרגע תפים, שבתה המית כנור ועוגב, והעגלה נצבת בתהו ילל ישימון, ותמונה נוראה לנגד עיניה, תמונת איש שיבה אשר פניו כמת חורו, שערות ראשו פרועות, ובגדיו וידיו חמוצים בדם – התמונה הזאת הושיטה את כפיה המגאלות בדמים לקראתם, והסוסים נבהלו וישתובבו, ויהפכו את העגלה, ויפילוה לתוך בור עמוק מאד. בבור ההוא קדם איש זקן את פניהם. עיני האיש כלפידי אש, וכעיני צפעוני תעופפנה בחוריהן. וכרגע הרעים עליהם בקול שחוק נורא מאד. זלעפה ופלצה אחזו את רבקה, ורסיסי זעה נזלו ממצחה; ותאבה להרים קול צעקה, אך שפתותיה נאלמו. ותנס לנוס, אך רגליה כלנחשתים הגשו, הררי מעמסה העיקו את לבה, ולא נתנוה השב רוחה, עד אשר דמתה בנפשה כי ירדה שאול בחיים. במצר כזה שכבה רבקה כרבע שעה, עד אשר נגעה בה יד אדם ותעירנה משנתה, ותפקח את עיניה ותרא כי בעלה נצב עליה, והוא סר וזעף. "רבקה!", קרא אשר בקול תוגה, "קומי לך רעיתי! הכרת פניך ענתה בך כי חלום רע חלמת – יואיל נא אלוה ויהפוך את חלומך לטובה! ישרי לב גם כי יחלמו חלומות רעים, הם ירזמון על רוב טוב וישע –. נפלאת היתה בעיני מדוע לא השכמת בבקר לעשות את השבת כאשר הסכנת, על כן באתי לחדר משכבך ואראה כי מצחך רטוב ביזע, רוחך קצרה, וקול נחרך חזק, ואדע כי חלום מבהיל חלמת, ומהרתי להעירך משנתך. אך מה נעים גורלך כי רק לעתים רחוקות תפקדי בחלום רע, תחת אשר אנכי אחת בכל לילה מידי חלומות מפחידים, וגם בהקיץ אבהל מחזיוני בלהות מרגיזי נפש" –. "הה אלוף נעורי וחותם לבבי"!, קראה רבקה ברוח חן ותחנונים, "למה זה תסתיר את סודך ממני? תעלים את מצפוני לבבך מרעיתך? הגידה נא לי שאהבה נפשי! מדוע תלך חשכים כל הימים, וגם בלילה לא ישכבון עורקיך? מדוע יחיתוך חלומות נוראים בשנה, וצלמי פלצות בהקיץ? הגידה נא לי, יקירי" –!. "טוב לאדם אם עיניו לא תראינה את האיד הצפון לצלעו בימים יצרו –! ראי נא! החיים יודעים שימותו, אך אם ידעו את יום מותם, אז לא שמחו רגע קטן כל ימי חייהם. ועתה את רעיתי למה זה תאבי לדעת חטאת נפשי אשר בתגרת ידה השברתי, קדרתי, ויצורי כצל כלם? הלא טוב לך כי הסתר אסתיר אותה מפניך" –. "הן אמת כי טוב לגבר לבל ידע יום מותו, לבעבור ישוב בכל יום אולי ימות למחר – אך מכסה פשעיו לא יצליח, והדאגה אשר בלב איש, רק אז ישחנה אם ישיחנה לאחרים" –. "הוי רעיתי! – ענה אשר בלב נפעם – מי יתן וידעתי במה אתרצה אל הנפש הטהורה אשר חבל חבלתי לה, הה! כי אז הודעתי חטאתי, ועוני לא כסיתי –. אם לה' יחטא איש, ירצה בצום ותפלה וצדקה, אך אם יחטא בן אדם לרעהו, לא יכפר לו בכל אלה, עד אשר יתרפס ירהב רעהו, וייטיב לו את הרעה אשר עשה לו, ואת יודעת כי אנכי נשבעתי אמונה אמן לתמר בת אחר, והפרתי אחרי כן את שבועתי, ובגלל זאת הכתה בשגעון עד היום הזה. ועתה הגידי נא לי ידידת נפשי! איככה אוכל להיות מאשר באהבתך, ואיככה ישמח בני את לבבי אם זכרתי כי קניתי אשרי ושמחתי בנפש תמר ובדמי ימיה ואין לאל ידי להיטיב את הרעה אשר הרעותי לה? מי יקחנה לו לאשה? מי יסיר מעליה את הרוח הרעה? מי ינוד לה? ומי ירחם עד בור שחת ירדפנה קשה יומה, ואין עוזר לה! ואנכי הסבותי בכל אלה! אנכי! הה, חרב נוקמת מעופפת על פני תמיד, ועיני יראו כידי לרגעים"! –. "שמעני יקירי"! – ענתה רבקה ברוח נכון – "חכה נא עד יעבור זעם מחלתה, ואז תקחנה אל ביתך ותבוא אתה במסורת החתונה כדת משה וישראל, ואנכי בכל אות נפשי אתן גם לה משפט בעלת הבית. ומה לנו ולדבת עם? יביעו ידברו עלינו ככל העולה על רוחם, הלא נפשנו יודעת כי חפים אנחנו מפשע" –. בלב נשבר מאד התבונן אשר בפני רבקה, ויאמר: הוי רעיתי תמתי! כאשר תוסיפי להראות אלי את אהבתך ואת טובת לבבך; כן יוסיף יגוני להרעימני ולדכאני – אויה נא לי! כי נפש יקרה כמוך נפלה בגורל נפש זעום ה' כמוני –. דמיוני כנבל איש הבליעל אשר צד בחרמו אשה טובת־שכל ויפת תאר כאביגיל – אך האלהים נגפו, ואביגיל לקחה לדוד לאשה –. גם אנכי איש נבל ונבלה אתי! אהה ה'! תהי נא ידך בי, ברוק ברק ולהטני, הרעם רעמיך ופצפצני, כי אנכי חטאתי ואנכי העויתי, אך חוסה נא על אשת נעורי, אל נא תדם היא בעוני, גם חמול נא על בני יחידי, ואל יספה גם הוא בחטאתי, כי אלה הצאן מה חטאו"!! –. "מצוקת לבבו הדביקה לשונו לחכו, רק שפתיו נעות לצקת לחש. ורבקה חמקה עברה בלאט. כי ראתה כי גדול כאבו מאד, וכל תנחומותיה תשארנה מעל ותוספנה עוד אש ועצים הרבה על מוקדי לבבו. ותלך לבית המבשלות לעשות את שבת, ולשלח את ראובן בנה לבית הספר. למחר, ביום השבת, העבירו למודי ה' קול בבית המדרש הבנוי לרגל הר המריה: כי חכם הרזים רבי עקיבא אשר עלה ירושלימה, יגיד מישרים במקדש מעט ההוא ביום השבת. קדוש ה' זה, בא אל עיר הקדש לאסוף נדבות בעד עניי בני עירו השוקדים על דלתות בתי המדרש, להתנפל לפני ה' על שממות בית מקדשו, ולשפוך כמים לבו כי ישוב יבנה ציון ויכונן מקדשו על מכונו, גם להגדיל תורה ולהאדירה, ולהכות נעוי לב בשבט פיהו על אשר נזרו מתורת ה' וחכמת אמת וינזרו לתורת חרטמי מצרים וחכמת יונית. חכמי ירושלים נתנו כבוד לראש חכמי ישראל זה, וירוממוהו על גפי מרומי בית ה' לבשר שם צדק בקהל רב. והוא פתח פיהו בחכמה, ותורת אמת על לשונו. שלהבת אהבת התורה מדלתי שפתיו מתלקחת, ושביבי יראת כבוד אל מחדרי לבבו התמלטו. ובאחרית דבריו הוכיח בזעם אפו את זעומי ה' המשליכים את דברי התורה ארצה, ובוז יבוזו לחכמת ישראל, וכל ישעם וכל חפצם רק לחבק חיק נכריה, ולשגות באהבת חכמת מצרים ויונים: "שמעוני אחי ועמי! דבר החכם בקדשו, פה בעיר הקדושה אשר בחר בה ה' מכל ערי התבל – פה בגיא חזיון אשר רבבות חזים חזו מחזה שדי – פה במקדש מעט אשר שכינת אל שכנת בתוכו – פה נגד ארון ברית ה' ונגד תורת קדשו – פה בסוד ישרים ועדת צדיקים – פה אביע אדבר אך קשט אמרי אמת, אגיד לנערי בני יעקב פשעם, ולבחורי בית ישראל עונם! כי המה יחדו שברו עול, נתקו מוסרות –. הוי פתאים חכמים בעיניהם, וסכלים נגד פניהם נבונים! הוי העוזבים מקור מים חיים את תורת אל חי, לשתות מים מרים ומאררים: תורת החרטמים והאשפים, וחכמת יונית אשר יבואו בקרבם לצבות בטן ולנפיל ירך, ולהכרית גם את נפשותיהם מחיי העולם! –.אל תדמו בנפשכם כי מתעב אנכי את הוד החכמה, וביפעת כובדה אשים תהלה! חלילה וחלילה לי לחמוס מזמות רשע כאלה! ונהפוך הוא כי אנכי מכבד בכל לבבי את החכמה, בכבודה אתימר, אחפשנה ככסף, וכמטמונים אבקשנה! הלא ידעתם אם לא שמעתם כי אנכי חרפתי את נפשי לבא בנבכי ים החכמה, ובחקר תהום התבונה התהלכתי. אנכי העפלתי עלות על מרום הררי עזה, ושלחתי את ידי ואכלתי מפרי הפרדס השתול שם בנוה – ובחסד עליון באתי שם בשלום, גם יצאתי משם בשלום! –. ונגדה נא לכל זקני עמי וחכמיו אקרא בגרון ואגיד לכל תופשי התורה כי אם תחסר להם יד אחת בחכמה, תחסרנה להם לעומת זאת מאה ידות בתורה –3 אך לא חכמתי חכמתכם, אתם צעירי צאן אדם! כי חכמתכם לא תתחקה על פעולות ה', כי אם על פועלם ה', לא תחקור מעשה ידיו, רק את עושיהם: איך פעלם? איכה עשם? ומאשר תקצר ידה די השיג חקר אלה ותכלית שדי, על כן תחפה על ה' דברים אשר לא כן, תטפול משאות שוא ומדוחים, תתע מישימון לישימון, עד – עד כי תכחש בכל – –. בנינו המגדלים מנעוריהם על ברכי התורה הטהורה והחכמה הנאמנה, סרו מהר מדרכיהן הנעימים, וילכו אחרי הבלי שוא, אחרי דמיונות תהו, אחרי ילדי בני אל נכר לרע להם כל ימי עולם!! –. אמנם לא רק צעירי ימים, כי גם אנשים כבירים לימים אנשי שם ותופשי תורה ימצאו בתוכנו אשר נזרו מתורת ה' וינזרו לבשת –. הה, הביטו נא וראו אחרית אנשי עון כאלה! שיתו לבכם אל אחר זעום ה'! שם כבודו נשמע עד אפסי ארץ, כי עשר ידות לו בכל חדרי התורה; ועתה נפל למשואות נצח, לב הותל הטהו אחרי התהו, וחכמת החרטמים האשפים והיונים תוליכהו שולל ותצעידהו לתחתיות בור שחת! כל תועבת ה' עשה יעשה, וכל הישרה יעקש. כל זרע יעקב שפלים ונבזים, וכל למודי ה' כטמאים נחשבו לו. גם שנאתו אל הרומאים, לא מאהבת האמת היא, רק על אשר פתה אחד מהם את אשת חיקו לבגוד בו" –. "אין שלום"! אמר אלוה לרשעים! אחרית רשעים נכרתה! "אוי לרשע, ואוי לשכנו"! "מארת ה' תחול על ראשו, ועל ראש"… ופתאם עצר החכם במלים, ועיניו המבריקות כחזיזי זעם, משוטטות הנה והנה, והנה אחד מתלמידי החכמים התפרץ בתוך המון התלמידים, ויתנפל לרגלי החכם ארצה: "הרף נא מקלל"! קרא הנער ברעדה, "ידעתי אדוני כי ישר העויתי בכלכלי את שיבת אחר! אמנם איככה אוכל להיות אביר לב כזה לעזוב את מורי ומלמדי לעת זקנה ככלות אונו והונו ובתו היחידה הכתה בשגעון וכל בני אדם עזבוהו"? –. "הוי מאיר"! דבר אליו החכם באפו, "איכה עפלה נפשך לדבקה בזד ארור ההוא אשר אם ישבו עוד כסאות למשפט בירושלים, אז נחרץ עליו משפט מות? הבזה תהי אביר לב אם תנוס מבית חלל רשע אשר רוחו דבר הוות וכל דבריו קטב ישוד? ארור הוא לפני ה'! יכרת ה' לו שם ושאר, ער ועונה ולהט אותו זעם ה' אשר לא יעזב לו שרש וענף!! –. ברגע ההוא נשמע קול רעם בגלגל, ועמוד אש ירד משמים אל בית המדרש ההוא. המורים והתלמידים וכל העם נבהלו נחפזו, שערו שער, ויתמהו איש אל רעהו. אך רבי עקיבא נשא מרום עיניו, ויפרוש כפיו השמימה, ויאמר: "אל טוב וסלח! אם לעוברי רצונך תעשה אות לטובה כזה, בהורידך את עמוד אשך לבעבור אחדל מזעם ומקלל את אחר זעומך, מה רב טובך אשר צפנת ליראיך עושי רצונך! –. עתה שוב נא, מאיר בני! אל בית מורך לכלכל את שיבתו, אך אל תאבה ואל תשמע לדבריו הרעים, פן תאלף את אורחותיו, ותשחית נפשך לעולם –. עתה יודע לכם, כל יראי אלהים! כי ה' דורש ממנו לגמול חסד ולהיטיב לאיש חסדנו אף בעזבו יראת שדי –. ואתה מאיר בני! חלילה לי מקצוף עליך ומגער בך, וגם בתחלה לא חפצתי לקללך, רק לשמוע מפיך במה תצדיק את נפשך. וידעתי גם ידעתי כי מלאכיו יצוה לך לשמור את רגלך מלכד, ואת לבבך מהוקש במוקש פועל און –. לבי יאמר לי כי יגדל שמך בישראל, ותהלתך תמלא כל הארץ": כלה החכם לדבר, והנה פתאם נשמע קול בכי ומספד על יד פתח הבית, והאולם והרחוב נמלאו אדם מפה לפה. כל הקהל אשר בבית המדרש, שאלו בתמהון לבב מדוע קול הקריה הומה? ויספר להם כי זה מעט נרצח הילד ראובן בן אשר ורבקה ברחוב העיר בשובו מבית המדרש אל בית אבותיו, ורבים אומרים כי אלישע בן אבויה רצחו נפש. כי בשוב הילד עם הילדים אשר כגילו מבית ה', פגשו את אלישע, והוא התיצב אצלם וישאל את פיהם את הפסוק אשר דרש רבי עקיבה בבית המדרש. הילדים נסו מפניו, אך ראובן לבדו התיצב לקראתו וישיב לו על שאלתו, ויחר בו אף אחר וידקרהו בחניתו. רבי עקיבה נבהל מאד, ויאמר: "נפלאת היא בעיני כי בקללי את הרשע העריץ הזה, נתן לי ה' אות בעמוד אשו כי לא הטיבותי לדבר – אך מי יודע אם לא שם לי ה' אות כי גם אש חמתו על הזד הזה מתלקחת? – אמנם אם כה ואם כה, לא ינקה המרצח! כי אם לא ישפך דמי איש הדמים הזה על אשר שפך דמי ילד תמים לעיני השמש וביום השבת, אז תשוב קריה נאמנה אשר צדק ילין בה, לעיר הדמים ורבץ מרצחים. אלהים דבר בקדשו: "ציון במשפט תפדה"! ולכן אגיש את משפט הרצח אל שופטי הרומאים, והם ישפטוהו וישיבו גמולו בראשו –. "אהה אלופי"! קרא מאיר ברגש, "אמצא נא חן בעיניך אך הפעם! והטה נא אלי אזנך: הה! צדיק הוא ה', וכל דרכיו משפט! ידע תדע כי אשר ידידי אבי הילד הנרצח, נשבע לתמר בת אחר בשם ה' כי יקחנה לו לאשה, ואחרי כן הפיר את שבועתו, ויבגוד בה, והיא הכתה בשגעון מרוב עצבונה, על כן פקד ה' את עון האב על בנו ביד אבי הבת האמללה –. אמנם גם המרצח לא ינקה! כי אל נקמות ה', ונקם נקמת דמי נקיים. ואם אמת נכון הדבר כי הוא רצח את הילד, אזי ילטהו חזיז נקמת ה' וזעם אפו; ואולי ירמוז עמוד האש אשר ירד בבית לשלהבת הנקמה ההיא –. הוי, הנחם הנורא יתעורר בחבו, יהי כעש בלבבו וכרקב בעצמותיו, וכשד משדי ישד לשד חיתו, ויוריד את שיבתו בדם שאולה" –. היטבת דבר, בני! ענהו החכם, דבר בעתו דברת! אתה הראיתנו לדעת כי ברב כעס לא תחדל שגיאה –. אך עליך בן חכם תנוח רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח דעת ויראת ה'. דמיונך כיעקב איש תם אשר גר עם עשו ולבן, ולא הלך בדרכיהם הרעים, כי גם אתה גרת עם אחר זעום אל, ואחרת עד כה, וארחת לחברה עם אשר מפיר אלה, ולא אלפת את ארחותיהם. על כן הנני סומך את ידי עליך לתתך עליון על כל התלמידים, ואף כי צעיר אתה לימים, תקם על שפתיך ישמרו דעת קדושים, לבך יצפון תושיה, וכל מעיניך יהיו בתורת ה' יומם ולילה. יואיל אלוה ויגדיל שמך כשם הגדולים אשר בישראל! עתה שובה נא אל אחר מורך, ושים לבבך איך ישלח הנחם נחשים צפעונים בחבו" –: לבב העלם היקר הדגול בשם "רבי", רחב ופחד, ושמח כמו יין, אך לרגעים תאבל עליו נפשו בזכרו את הרעה הנשקפת על פני מורו, ועל פני אשר ידיד נעוריו. ברוח מלא ששון ואסון שב אל בית אחר. הזקן האמלל הזה שוכב כאיש נדהם על משכבו, ורק לעת הצהרים קם מתרדמתו. בעינים מזרות זועה הביט כה וכה, ויאמר: "בדד אנכי! משלח ונעזב כמדבר. כל אוהבי ישנאוני, כל מכבדי יזילוני, וכל רואי ינוסו מפני כמפני אריה משחית. ומדוע? יען כי לא מחשבותי מחשבותיהם, ויען כי מתעב אנכי את גאון צדקותיהם אשר בהבל יסודם! –. הוי תולעים זוחלי ארץ! איכה תרהיבו בנפשכם עז להתחרות את הנשר הגדול הפולח לב השמים בתעופת עזו? הלא כגבוה שמים מארץ, גבהו מחשבותי ממחשבותיכם! – . ובכל זאת מאשרים הם ממני בארץ! הן אמנם כי על כנפי רוח בינתי עפתי בכל רחבי התבל, ואסק שמים ושמי השמים – בת עיני ראתה אור יקרות אשר לא שזפתו עין ראי, ובנהרי נחלי חכמה ודעת הליכות נפשי רחצתי – אך מה יתן לי ומה יוסיף לי זה, אם האמת – מטרת חקר לבבי – כסתה פניה ותתעלף? אהה! ערפלי השפק הקדירו את זהרי שמי אמונתי, הרכיבוני על רוח עועים, הכו את ראשי בתמהון, ויפיחו בי רוח משטמה לכל בני האדם –. מה יועיל לי זאקראטעס? מה יסכון לי אריסטו? גם פלאטא ואחזת מרעיו מה יצלחו לי בחכמתם הרבה אם גם הם קצרי יד להציג את האמת ערומה כיום הולדה? אם גם המה חזו אך חזיונות תהו, ועל השערות תלויות בשערה אדני מחקריהם הטבעו? הה! ארורים הם כי אך התעה התעוני בנבכי מבוכות תהום רבה, ובין המית ילל סערות גליהם בדד הניחוני, משומם ונפעם, ואין מעמד, גם כל תוצאות אין! –. ארורים הם כל חכמי אפע כי גרשוני מהסתפח בנחלת דת אבותי! ארורים הם כי מנעו את הטוב ממני! ועתה אין בי כח לשוב ולחבק את חיק אילותי זאת אחרי אשר שלחתיה מעל פני!! – –. גם בהיותי נכבד בעיני כל נכבדי עם, ותלמידים רבים נהרו אלי מכל עברים לבקש תורה מפי; גם אז היה השפק כעש בלבבי וכרקב בעצמותי! לשוא שמו אנשי השם קטורה באפי בקהל עם! לשוא נשא אבויה אבי רבבות ברכות על אשר הוליד בן חכם ולמוד ה' כמוני! –. אבי, אבי! למה זה דליתני בגאות לבך ותלמדני ודרך תבונות לרע לי כל הימים? הוי! למה זה העירותני משנת התמימים? – הה, מה מתקו ומה נעמו חיי שלמי אמוני ישראל ביום הזה את השבת – הה, מה טובה מנוחתם ומה נעמה! כגן עדן הארץ לפניהם! עולמם יראו בחייהם! ויחיו כימי השמים על הארץ! –. אך אנכי – אויה לי! – אך אנכי אבד ונדח לנצח, אך אנכי הולך קדר בלחץ יגוני הנורא, נפשי מתעלפת, וחיי לשאול הגיעו"!! – – –. כדברים האלה דבר האמלל ברוח נשברה, נחל דמעה פרץ מעיניו, ושטף ועבר על פניו אשר קמטו מזקן ועני. "אמנם כן! הוסיף למרר בבכי, אמנם כן! מתוקה היא שנת הבערות! מה מאשרת היא תמר בתי! שם בעלית קיר ביתי ממעל, שם תשב לה ותשיח עם לבבה, תשפוך מרי שיח ותרים קול רנה חליפות ביום, תבכה ותשחק לרגעים, ורק לעתים רחוקות בסור מעליה הרוח הרעה, נפשה עליה תאבל –. אוי נא לי! אנכי הסבתי גם בנפשה! כי לולי בגדתי בדת אבותי, היתה כבר תמר למאיר תלמידי לאשה, כי הוא אהבה אהבת נפש, ואנכי שעשעתי נין ונכד על ברכי, ואביב עלומי שב אז ויחדש ימיו כקדם –. ועתה – עתה היא עזובה ושנואה כאביה, בדודה וגלמודה בחלד, ועיני רואות את כידה, ואין לאל ידי להושיע לה!! – אהה! מדוע לא ינוח גם עלי רוח שגעון? מדוע לא הכה גם ראשי בתמהון ולבבי במהומת עועים, לבל אדע נפשי ולא אבין כל הנעשה לי!! – –. אחרי דברו, ישב אל ראש המטה תפוש ברעיוני בלהות, ומאיר התיצב מנגד ולא ערב את לבו להעירהו מתרדמת רעיוניו. אחרי רגעים אחדים הרים אחר את ראשו, ויקם בחפזה ממשכבו, וחזות פניו שבו להפיק שאט נפש ומשטמה לכל החיים. אך בראותו את פני מאיר, אמר אליו ברוח עצבת: "הה מאיר! למה זה שבת אלי? הלא אנכי העידותי בך לבל תוסיף עוד ראות פני! ואיך לא יירא לבך מעדת המורים אשר עקיצתם עקיצת עקרב, ומדבת עם אשר כדבר באופל תהלך? הן אמת כי תנחומיך ישעשעו נפשי, אך חלילה לי לקנות תנחומות נפשי במחיר רב ויקר כזה! – ומה גם כי בכל עמלך לא תוכל הועיל לי, כי תושיה נדחה ממני וגם באלהים אין ישועתה לי לנצח! – ואתה עודך עול ימים, כפתך עוד רעננה, ויש לך תוחלת ותקוה להיות מאשר בארץ, ולמה זה תשחית את נפשך חנם"? –. "הוי אלופי"!, ענהו מאיר, יביעו ידברו עלי מתי חלד ככל העולה על רוחם, אך אנכי לא אעזבך. הה! איככה אוכל לעזוב את אלופי לעת זקנתו ככלות כחו? – אך בכל זאת אל נא תאמר לנפשך נואש, ודע לך כי כל עוד אשר תוכל בת עינך להוריד דמע, עוד לא אבד נצחך ותוחלתך, ועוד תשוב עינך לראות טוב". "הה בני"! – נאנח אחר בשברון מתנים – איך לא אומר לנפשי נואש, אחרי כי נכזבה תוחלתי לדעת הליכות אל עולם! – הוי אך לריק יגעתי כל ימי צבאי עלי ארץ למצוא חקר אלוה! לתהו והבל כחי כליתי עד זקנה ועד שיבה לבוא עד תכלית שדי! ומה לי עוד חיי בשרים תחת השמש"? –. "שאני נא מורי אם ארהיב בנפשי עז ואשאלך האם לא תדע לך כי ירבה אלוה מאנוש? ולו ידע האדם דעת עליון וחקר אלוה, הלא אז היה גם הוא אל דעות כמוהו – –. ומה נמרצו אמרי החכם באמרו: אלו ידעתיו הייתיו –". "הן בזאת צדקת בני! וגם אנכי כבר נסוגותי אחור מחפץ לבבי לראות את פני ה' – אשר לא יראם האדם וחי – אך מדוע גם אחריו לא יראו? מדוע לא ידע האדם שמץ דבר גם ממעשה ידיו בשמים ובארץ? – ראה נא, הנה אנכי זקנתי ושבתי, ומנעורי הייתי בן משק בית החכמה, ואדם אין בארץ אשר העמיק הרחיב חקרי לבבו כמוני, ובכל זאת ריקם שבתי, ונפשי איננה יודעת עד מה, ומותר לי בדעת מן הבהמה אין – . הה! מי יודיעני פשר דבר האדם וחלדו? – מי יפתור לי חלומנו פה עלי ארץ? – מה תעודתנו בתבל ובחיי הבלנו תחת השמש? – מה מטרת כל הבריאה הנפלאה הזאת? מי יביאני אל מסתרי הטבע? – מה ממעל לכוכבי אל, ומה מתחת לשאול תחתיה? – מה היה לפנים עד לא נבראו שמים וארץ, ומה יהיה לאחור עת ישאו הם וכל צבאם שממות עולם? –. הה! מדוע נחנתי בדעה בינה והשכל, ועל עפעפי צלמות?? – –. "אהה מורי! הטרם תדע כי לעון וחטאה יחשב לאדם להתחקות גם על מסתרי אל ומצפוניו? הכי לא בן מות הוא העבד אשר יקב חר בדלת היכל מלכו למען הביט אל מסתריו? –. ואף גם זאת כי לו העפלת עלות על הררי קדש האלה בעזר האמונה, כי עתה נגלו לך תעלומות חכמה ורזי עולם, אך אתה הרסת אל ה' רק בחכמת אדם לבדה בלי משענת האמונה, על כן נפלת למשואות נצח –. ראה נא, גם נעים זמירות ישראל התחקה על שרשי הליכות אל עולם, אך הוא שם האמונה אזור חלציו, ועל כן גלה לו ה' פני לבוש אורו ותאורנה עיניו ויחזה מחזה שדי, ואז נוכח וידע כי "ראשית חכמה יראת ה' – ". ומה תכלית ספר איוב אשר כתב משה איש האלהים ברוח קדשו? הלא ללמד תועי רוח בינה ולהודיע לבני האדם כי קצרי יד הם וכל חכמתם תתבלע למצוא חקר אל אלים המסתתר בחביון הפליאה, וסתרי הליכותיו בקדש אשר לא תשורם גם עין כל מלאך ושרף, ורק יראת ה' היא חכמת אדם, וסור מרע הוא בינת אנוש, והנסתרות – לאל מסתתר! –. שית לבך לשלמה מלך ישראל ראש כל חכמי תבל! הוא ברוחב בינתו צלל במצולות החכמה, ועל כל צבאות רום ושפל דבר נפלאות, אך בדרשו חכמה בלי עזר האמונה, מה היתה אחריתו? כי עד – עד כי התהולל בהבלי נכר –. אפס כי לא ארכו לו הימים ורוח האמונה התעוררה בלבבו, ותפקחנה עיניו לראות כי אך האמונה היא חלק אדם מאל ונחלת שדי ממרומים להנחילו חיי הזמן בארץ מתחת וחיי עולם בשמים ממעל, ואז קרא על גפי מרומי קרת, המיות ובפתחי שערים לאמר: "יראת ה' ראשית דעת!". ובכל דברי שיריו הקדושים יביע רוח קדשו לכל בני האדם כי ליראה את ה' ולשמור מצותיו זה כל האדם! –. ועתה אתה אלופי היקר! למה זה ירע לבבך כי מנע ה' ממך תעלומות חכמה אחרי כי אתה מנעת את הטוב ממך בכחשך באמונה ובתתך כתף סוררת למצות ה'? – הלא כאשר לא יתכן ראות בלי עינים ושמוע בלי אזנים, כן לא יתכן להתחקות על הליכות רזי החכמה בלי עזר האמונה! וכבר אמר החכם: אם אין תורה אין חכמה – ". "אף בכל זאת חרה לי עד מות!" – ענהו אחר בזעם – "הלא אדם אנכי, בצלם אלהים עשיתי ונשמת שדי תחיני, ומדוע נמשלתי כבהמה? מדוע לא אדע זולתי כי לא אדע? – וגם את נפשי לא ידעתי! הנפש הזאת נות בית חמרי היא, וכמו זרה נחשבה בעיני: נפלאת בעיני ולא אדע מאין היא באה? ולאן היא הולכת? מי היא? ומה היא?". "למה זה מורי תטוש כעת תורת פלאטא אשר דבקה נפשך אחריה? הלא היא אמריה תאמר כי נשמת אדם אצולה היא מנשמת שדי, ובבואה הנה תבוא בעדי חכמת אלהים ודעת עליון, אך נגזר עליה כי תשכח את הכל בהתחפשה בגוית אדם –. וגם חכמי ישראל הביעו לקח כזה כי ברדת הנפש פלאים תוך חדרי בטן, נר חכמת אלוה יהל על ראשה, ולאור זה תצפינה עיניה המון נסתרות מקצה העולם הילד מרחם יולדתו, יכהו מלאך ה' על פיו וישכיחהו את כל אשר ראה וידע –. ומי מכל חכמי ישראל גם מכל חכמי הגוים אשר לא יאמינו אמונה אמן בנצח הנפש ובנעימות נצח אשר תשבע מזיו כבוד ה' בשמים ממעל! –". עליו אחר בקול זעמו – "התתנני לפני אויל אדם נבער מדעת אשר יאמין גם במשאות שוא ותפל באשר כי מפי אנשי השם הנחלו לו? – איזה רוח חכמה עברה על החכמים ההם ולא עלי? הלא חכמתי כמוהם גם אני, וחכמתי לא עמדה לי לדעת השמש! – וכבר הגדתי לך רבות פעמים כי אנכי לא אבה האמין בלתי אם בדברים אשר השג תשיג בינתי, למרת רוחי לא השיגה עוד בינתי מאומה מכל אשר יאמינו חנפי לב ומורי שקר – – ". "סלח נא אלופי!" ענהו מאיר ברגש, סלח נא לי אם גם הפעם לא אחת מפני כבודך – כי בכל פעם אשר יחל שם ה', אין נותנים כבוד גם לרב ומורה! –. הגידה נא לי איך יעז אנוש רמה לחפאות על אל צדיק דברי בלע כאלה? ההוא יעשה עול כזה לכלות את נפש האדם כליון עולם? הלא הוא צור עולמים, פעלו תמים, וכל מעשהו אך חסד ורחמים מן העולם ועד העולם! –. הה! איך תנבל כה הדר חכמת אלהים בתתך בו מגרעות אשר לא ימצאו גם בבן אדם ילוד אשה: "הכי יהרוס בנה חכם את היכלי תפארתו? אם ישרש עבד גנים את נטעי נעמניו כי יעשו פרי? התכבד יד אנוש אמן על כלי תפארת מעשהו לאבדו אבדן נצח ולשימהו כעפר לדוש? אם יפקד אדם על חמדת פעל כפהו לכלה ולהשחית כליון נצח? וה' אלהי הצבאות יוצר נפש האדם אף ממלאה חמדת כל חכמה ותבונות אין קץ, הוא ישיבנה כרגע לריק ואין באפס תקוה? הוא יכבה בפתע פתאם את השמש הלוהטת בעז יפעת צהרים? –". "הוי פתה! – דבר אחר בקלסה – " מה עזרת ללא־אמונה? הלא טפלת עוד שאלה גדולה על הליכות אלוה! הכברת עוד שפק על השגחתו! – עתה גם אני אדבר משפטים את אלהי הרוחות: מדוע הרע מאד לבחירו בתבל, להאדם? הלא כאשר הפליא בו את חכמתו בכל יצורי גוו והלך נפשו; כן הפליא בו גם – חליים רעים – דבר הוות – חצי רעב – רעש הארץ – אש מתלקחת – מבול מים – רוח זלעפות ועוד רבבות מלאכי מות כאלה יצוה לו להרעידהו על כל מדרך כף רגל!! – ועוד זאת, הה כי גם את תכליתו ותעודתו העלם יעלים ממנו – ואם יש אחרית, מדוע יסתירנה מנגד עיניו? – דבר, מאיר, אם עוד לך לאלוה מלים? –". "אחת דברתי – ענהו מאיר – אחת דברתי כי ילודי אשה אנחנו, ומחמר קרצנו, ועל כן קצר קצרה יד שכלנו לדעת מסתרי אל מסתתר, ולו ידענום, אז היינו כמוהו – ". "וגם אנכי אחת דברתי כי לא אשען כי אם על בינתי, ואת אשר לא תשיג היא לדעת, אדע כי לא הוא – ומאשר נעלמו ממנה כל אשר יורו המורים, על כן לא אאמין בם – – –". "רב לך דבר! – צעק מאיר בנפש מרה – רב, רב! עתה הראיתי לדעת כי כאשר יוסיף איש דת להתוכח עם בנים כחשים, כן יוסיפו הם סרה –". "במה הוספתי סרה? אם תוכל השיבני על כל שאלותי, אז גם אני אודה לך, ואם אין מענה בפיך, כי אז צדקתי בדברי – ומדוע זה תחפץ לריב עמדי? הטרם תדע כי מכחש אני בכל? – – ". "אם כה תחשוב, אין ישועתה לך לנצח, וכל תושיה נדחה ממך! צר לי עליך הוי אלופי! צר לי עליך כי למדת תורה וחכמה לרע לך! אם יחטא איש בער ואשם, יש לו תקוה כי ישוב אל ה' וירחמהו, יען כי מקצר דעת חטא; אך לאיש כמוך, אשר בזדון לבו יפשע ויכחש בה' ובתורתו, לא יאבה ה' סלוח –". "אך לא בי האשם – ענה אחר ויאנח – אבי אכל בסר, ושני בנו תקהינה! הוא רק הוא הסב בנפשי! הוא היה איש עשיר וכבד ברכוש גדול וכל הון יקר, ולמען יכבד גם בעיני נכבדי עם ובעיני מוריו ומאשריו, נתן צדקה לעניים, חזק את ידי לומדי תורה, ובכל תושיה התגלע בצדקת פזרונו עד כי מלא את תאות לבו. לא נמלאה לו סאת שמחתו עד כי נולדתי לו אני. ביום השמיני בהמול את בשר ערלתי, עשה אבי משתה גדול, ויקרא לכל יושבי העיר הקטנים עם הגדולים. קול המון חוגג נשמע בבית, ותבקע הארץ לקול מצהלות עלזי לב. אך רבי יוחנן בן זכאי עם עדת תלמידיו, ישבו הרחק משאון החוגגים ולבבם סחרחר ברעיונות נשגבים. והנה פתאם הרעים ספון הבית, ועמוד אש כחזיז זהר ירד משמים ויחן סביבם. "מה זאת?" צעק אבי במתנים מלאות חלחלה, "היש את נפשכם לשרוף עלי באש? –". "הטרם תדע, ענהו רבי יוחנן בן זכאי, "הטרם תדע כי אש דת אשר דבריה כאש, נתנה מתוך להבות אש, מפי אש אכלה אש? ואנחנו הגים בדת אל זאת, וכל מעינינו אך בה, על כן ירד אש אלהים ויאר לנו –". "אם כן הדבר – אמר אבויה אבי אשר נעלם ממנו ולא ידע מסתרי החכמים – אם כן הדבר כי יש לאל ידכם לעשות גדולות ונפלאות כאלה, הנני מקדיש את בני הנולד לי לחכמת סופרים –". בהיותי כבן חמש שנים, הודיעני אבי כי קדש אנכי לתורה ולחכמה וכי אהי נזיר כל ילדי בני גילי. הדברים האלה הרהיבו בנפשי עז, עדיתי גאה וגאון מנער, בגאוה ובגדל לבב שקדתי על ספרי הקדש ודברי המורים ובשאט נפש שנאתי מאסתי אד עדרי חברי המצפצפים דבר הנביאים בלי רוח רגש ושום שכל, וכבהמות נחשבו בעיני כי יאמינו בדברי המורים הבונים מגדלים על כנפי רוח, ותולים הררים בשערה. כה חלפו הלכו ימי בחורותי, וכה חלף רוחי, וגאותי הלכה מאד. אך פתע בא שברי, כי גדודי רומאים פרצו בעיר הזאת, וכשד משדי שדוני, גזלו את כל ביתי, ואת אשתי ובני רצחו. אחרי עבור זעם, לקחתי לי אשה חדשה אשר ילדה לי את תמר. אך היא בגדה בי, ותעגב על איש רומי, ותברח אתו לארצו. מני אז בקשתי נחם ומנוח לנפשי בספרי חכמי הגוים. הגיתי בחכמת חרטמי מצרים, שקדתי על ספרי חכמי הכשדים, היונים והרומאים. דרשתי בספרי הברי שמים וחזי כוכבים, צללתי במצולות תהום הפילוסופיא, ולא הנחתי ספר חכם, חרטם, אשף ומהגי אשר לא קראתי בו במחשבות עמוקות. אך לריק יגעתי! מנוחה לא מצאתי! כי כלהם אך שאלות , ותשובותיהם תשארנה מעל, ואין כל חזון אמת נפרץ! הם האירו עוד את עיני לראות כי ערום אנכי, והוסיפו לי עוד דעת לדעת כי לא אדע עד מה – עד כי סבתי אני את לבי ליאש ולכחש בכל – כי באמת הכל הבל הבלים! אך חזון תרמית תחת כל השמים, מקסם כזב וחלום נודד! –". "אהה אלהים! – נאנח מאיר במגנת לב – זאת אחרית אב לא חכם אשר רק בגאוה וגבה לבב יחנך את בנו לתורה ולחכמה! וזאת אחרית בן לא אמן בו, אשר רק לעדות גאה וגאון ולבצוע בצע יהגה בתורה וחכמה! –. אך בכל אלה יש עוד לאל ידך לשוב אל אל, כי מרבה לסלוח הוא, וימינו פשוטה לקבל שבים. שובה נא אלופי! שובה נא אל ה' וישוב גם הוא אליך–. "הוי! צעק אחר במרירות, "אין לאל ידי לשוב! כי אחרימון אלהי החשך, החרימני ולא יתנני שוב מני חשך – וגם אורמוצד אלהי האור, יהדפני מאור אל חשך – ואם האלהים האדירים האלה מאור אל חשך ינידוני, היכול אוכל לשוב ולאור עוד באור החיים?? –. "הס!" נתן עליו מאיר בקול זעמו, "הס! למה זה תשא על שפתיך את שמות אלילי תהו? שובה נא עד ה' אלהי ישראל, יוצר אור ובורא חשך, כי הוא אל אמת ומלך עולם, ומבלעדו אין אלהים! הה, שובה נא אל ה' אלהי הצבאות ואל תורת קדשו. התורה הזאת – עץ חיים היא למחזיקים בה, ותומכיה ינחלו חיי עולם. היא סמכת נפלים וזקפת כפופים. היא משמחת לב ומאירת עינים. היא תשובב נפש מתעלפת ותחיה רוח מתעטפת. היא תערוף תנחומות אל במסלות לבב אנוש גוע, ותזיל אגלי טללי חיים בעצמות יבשות. היא חיי כל החיים ונשמת כל הנשמות. היא תעשה שלום בנפש האדם, תעשה שלום בין איש לרעהו, ובין אדם לאלהים –." "אין שלום לי! צעק אחר כאיש נפעם, "אין שלום בעצמי! אין שלום לבבי! – ושמע נא את אשר קרני היום: כצאתי מביתי לשאוף רוח צח, פגשתי חבל ילדים הולכים מבית המדרש, ואתיצב עליהם ואשאלם את הפסוק אשר הורה אותם המורה בבית הספר, כי כן הסכנתי מנער בעת אשר האמנתי עוד כי רוח נבואה קטנה דבר בפי הילדים, גם חפצתי לדעת אם ילמדו עוד המורים את הילדים בדרך הזה. הילדים נסו מפני ברעדה, אך אחד מהם לא חל ולא זע ממני, ויביט בי באמץ לבב, ויאמר: "זה מעט הורה רבי עקיבה את הפסוק הזה: "אין שלום אמר אלוהי לרשעים!". כחצים שנונים פלחו הדברים האלה כליותי ולבי, ואוסיף לשאול את פיהו: "מה הורה עוד המורה הזה"? והילד הוסיף עוד להביט בי בקלסה ובוז, ויאמר: "אחרית רשעים נכרתה! –". דברי הילד ומבטי עיניו העירו בקרבי חמה שפוכה עד להשחית ושלפתי את חניתי ואדקרהו – הה, האינך רואה את הילד ההוא המתבוסס בדמיו על מפתן הבית? – אויה! מי הביא את נבלתו הנה? – הביטה איך נגאלו כפי בדם! – הוי, אם ארחץ אותן במי כל נהרות איתן, נכתם הדם עליהן! – אם יפתחו מעינות תהום רבה, אין בהם כח להדיח את דמי ידי ולהלבין אותנה, אך הן יאדימו עוד את כל מי עולם ההם!! – הה, רצח בעצמותי! הה, מעי רתחו ולא יתנו דמי למו! – הוי, דמי לבבי בוערים כאש להבה! – ראה, הה, ראה נא איך יקום הנרצח, איך יתקומם על הרצח – ילטוש עיניו לי – יחרוק עלי בשניו מפיהו – יושיט אלי את ידיו המובסות בדם – יחזיק בצוארי – הצילו נא! הה הצילו הצילו!! –". כה צעק המרצח כמשתגע, ויעוה פניו, וילטש עיניו וידום. חורת־מות כסתה פני מאיר ופלצות בעתוהו בהתבוננו את הליכות נקמת שדי להנקם ממפר אלה, גם על מורו האמלל והאבד, המו מעיו ונכמרו נחומיו, ויאמר אליו: "צא נא החוצה תחת שמי ה', אולי יסור שם מעליך רוח הרעה אשר יבעתך פה בבית, ואולי תשוב שם אל היושבי בשמים לפני מותך –". "לפני מותי?!" צעק אחר מנהמת לבו, "לפני מותי? אצא לי החוצה למרות רוח המורים אשר הוליכו את אבי שולל – יראו המהבילים ההם כי עודני מחזיק ברוח בינתי, ועד מותי לא ארפנה! –". כה דבר הרצח בלעגי שפה וקלסה, ויאסור את סוסו, וירכב ביום השבת ברחבות קריה. כל רואיו נדדו ממנו בנפש נבהלה, ורק מאיר לא עזבו, וילך אחריו, ויקשב וישמע מפיו את הליכות השבת אשר דבר במועצות ודעת אך בלי רגש וברוח מוזרה. "נפלאת היא בעיני" אמר אחר אליו, כי עודך מתאמץ ללמוד ממני הליכות תורתך! עוד תאלצני להגיד לך מערכי לבבי ומועצותי בנבכי מבוכות ההם! מה רבו התלמידים אשר פקחתי את עיניהם לסור מהדרך הזה, באמרי אליהם: ומהבילים תלכו אחרי ההבל ותהבלו? היש את נפשכם לארח לחברה עם העצלים והבטלנים הקדושים האוכלים את חטאת ההמון וממשובת האספסוף ישבעו? התאוששו והיו לאנשים! למדו לשונכם דבר שפת יון ורומא, וידכם לעשות במלאכה, חרשי אבן, אורגי חורי, או אכרים וכורמים. אכלו יגיע כפיכם, ושתו זעת אפכם, אז תהיו מאשרים בארץ, תשבעו לחם ותהיו טובים, תמצאו חן בעיני אלהים ומלך ובעיני כל אדם. ומה לכם לבנות מגדלים פורחים ברוח, ולתלות הררים בשערה? הלא בדבר הזה אתם שפלים ונבזים וחדלי אנשים! רבים בנים הטו אלי אזן קשבת, והנם כעת מאשרים ועשירים, כבדים ברכוש ונכבדים בעיני נכבדי עם. ורק אתה מאיר בני! רק אתה לבדך תמאן לשמוע מוסר השכל, ובכל אות נפשך תתאוה תאוה כל הימים לשתות בצמא מוסר הבלים, ולשמוע משאות שוא ומדוחים אשר הנואלים מלבם, וגם מפי תשאף לשתות ולמצות דברי אפע ההם אשר יתהפכו בקרבך לנהרי רעל ונחלי בליעל"!! – –. "הוי אלופי!" ענהו מאיר ברגש, "יודע לך איפוא כי תאנה מצאתי, תוכה אכלתי, וקליפתה זרקתי – את הלקח הטוב אשר אשמע מפיך ואשר יסודתו בהררי קדש, אקח בלבבי, אך על רוח בינתך לא אשען, כי רק רוח הוא!– ". "אם כן הדבר – דבר אליו אחר באפו – "מדוע לא תשיב משבת רגליך? הלא עוד מעט ותעבור את הגבול אשר גבלו המורים ליום השבת!". "שובה נא גם אתה רבי היקר! – אמר מאיר בלב נשבר –" הה, שובה נא גם אתה אל אלהי ישראל, כי אל טוב וסלח הוא, ישוב ירחמך, וישליך במצולות ים כל חטאתיך – ". "האנכי אשוב?" צעק אחר ויחרוק בשניו, "אין לאל ידי לשוב! אין לאל ידי! ביום צום העשור בעברי על חרבות בית מקדשכם, שמעתי קול רעם מתחולל קורא בכח: "שובו בנים שובבים לבד מאחר! – ". עוד ירעם הקול הנורא ההוא באזני! עוד אשמע הרעם האיום ההוא! – האינך שומע? – הקשב!– הה, ומה קול ילל זה באזני? – קול יללת הילד אשר רצחתי את נפשו! – הה, ראה נא גם ראה איך ירוץ אלי הנרצח בשצף קצף! – עיניו כחזיזי זעם ירוצצו – קול דמי לבבו צועקים: "נקם נקם!" –. השע ממני, שוכן צלמות! הן לא אוכל השיב את נפשך אליך! – רדה לשאול תחתיה, ושתה שם מי נשיה ממשברי נחלי בליעל! – מה זה תרזומנה עיניך אלי? הלרדת אתך לירכתי בור שחת? הה! לא אעצר כח – גם לעלות שמים קצרה ידי – שחק ושחת יהדפוני – אבי, אבי, מדוע הרעות כה לבנך יחידך? נורא הוא אחרימון!! – –". רבי עקיבה בבית המדרש, קורא: "כן יאבדו כל אויביך ה' – ". כי ברגע ההוא אחז את אחר השבץ, ויצנח מעל סוסו ארצה. כל הרואה אותו פשט ויעוף מהמקום ההוא, ורק מאיר לבדו מהר לעזרת מורו, ובחמלת לבב אחז ביד ימינו, וינהגהו ויביאהו אל ביתו, וישכיבהו על מטתו. אולם לב אחר פג, עיניו כהו, פניו חורו, רוחו קצרה, וחייו לשאול הגיעו. מאיר כרע לפני מטתו, ויצעק: "אבי! אבי! אויה – בא קצו –". והנה בפתע ותמר באה בבהלה הביתה ותתנפל לפני אביה האבד, מנשיקות פיה נשקה לו, ובדמעות עיניה הרטיבה את לחייו הלבנות. "אהה אבי אבי! – " צעקה מנהמת לבה – "הה שובה נא אל ארץ החיים! חיה חיי רוחי! חיה ואל תמות! על מי תטוש את בתך היחידה? מי ינוד לה בנודדה ללחם? הלא תעזוב את נפשה בתוך לבאים! – אויה לי כי חטאתי לך! מתגרת ידי נגזרת! אנכי הסבתי בנפשך בשנותי את טעמי בערמה לבלתי היות למאיר תלמידך לאשה! – סלח נא לי כי נתתי לשבועתי יתר שאת על מצותך! – כי נשבעתי בה' לאהבה את אשר אהבת עולם –. שובה נא אב יקר לאור באור החיים! אנכי אכלכל את שיבתך! ביגיע כפי אאכילך לחם אבירים, ובזעת אפי אשקך יין הרקח, בזרעותי אחבקך כל הימים תחת אשר הדפוך אחיך שונאיך מנדיך – – ". לשוא בכתה האומללה! לשוא נאנחה בשברון מתנים! אזני אביה כבדו משמוע קול בכיה, ואנחות לבבה לא תרדנה בחדרי לבו. מאיר השתומם מאד בשמעו את התודה אשר נתנה תמר כי אך בערמה שנתה את טעמה לבלתי הפיר את שבועתה אשר נשבעה לאשר, ורוחו נבהלה במצאו רוח נכון ואמונה אמן בלבב עלמה רכה בשנים, תחת אשר האמין כי כל הנשים קלות דעת הן. אך בהיות כל ישעו וכל חפצו רק לפדות את נפש מורו מרדת שחת, פנה אליו בלב נשבר מאד ויאמר: "שובה נא אלופי אל ה'! שובה נא ותן כבוד לאלהי ישראל בטרם יכבה נרך! – ". אז פקח אחר את עיניו ויור חצי עפעפיו האחרונים על פני מאיר, ויסגור את עיניו לנצח. מאיר נבהל מאד וכל עצמותיו רחפו, ויקונן על מורו את הקינה הזאת, ויאמר: "הוי אלופי! אלוף ביהודה! רכב ישראל ופרשיו! לך זרוע עם גבורה בתורה. עשר ידות לך בכל תושיה, הליכות עולם לך! שם כבודך יצא עד אפסי ארץ, כל תופשי תורה נתנו כבוד לשמך, וכל חכמי הרזים נחתו מפני תעלומות חכמתך. היית כתמר פרח בגן אלהים, כגפן פריה בכרם ה' צבאות, ויהי כזית הודך, וריח לך כלבנון –. הוי אריאל! אריאל! איך פתע פתאם נטיו רגליך ממעגלי צדק, כאין שפכו אשריך ממסלות ישרים? איכה השיאך הנחש הקדמוני וגם יכל לך לאכול מפרי עץ הדעת אשר בפרדס הקדש ולקצץ בנטיעות? – בזדון לבך חללת נזר תורת אלהים, תאות לבי לתענוגות בני האדם תחת השמש, כי ממעל לשמש מנע ה' ממני מדרך כף רגל –. "ותלך בשרירות לבך, תרת אחרי עיניך, ותמלא את כל חשק נפשך, וה' הסיר מעליך את רוח קדשו, ורוח עועים נחה עליך. כל מכבדיך הזילוך, אוהביך נהפכו לך לאויבים, וכל יודעי שמך שחקו על משבתיך –. אך אנכי לבדי לא מאסתיך ולא געלתיך, לא עזבתיך למוג ברעה, ולא גרעתי עיני ממך, כי אמרתי פן אעצר כח להשיבך מדרכיך, פן יצלח לי כי תשוב אל ה' בטרם יבוא יומך – אויה לי! כי תוחלתי נכזבה – כמות נבל מת – ירדת בדם שאולה – ועון חטאתך אתך יחד אל בור שחת נחת –. הה! צר לי עליך, אלופי! מאנה הנחם נפשי, ויצורי כצל כלם! –". אך פתאם עצר מאיר בדברי קינתו, כי עוד לא עבר יום השבת, ולא אבה לבכות ולספוד ביום הקדוש הזה. ברוח נשברה הרחיק את תמר מנבלת אביה, ויביאנה אל עלית קיר ביתה. כפנות היום וצללי ליל נטיו, עשה מאיר את החסד האחרון למורו ואלופו, וישאהו לבדו על שכמו עד בית מועד לכל חי, ויחצוב לו קבר במקצוע שדה הקברים. בשום מאיר אבן על ארון המנודה אשר מת בנדויו, התעצב מאד אל לבו כי נפש מורו תרד שאול ולא תעל, והנה קול קורא מדממת הליל: "אין שלום אמר אלוה לחלל רשע זה! שערי שמים לפניו יסגרו, כי כחש לאל ממעל! גם שערי שאול לא יפתחו לו, כי היה למוד ה' ורב בכל חדרי התורה! –". אז התפלל מאיר לפני ה' כי יוריד בחסדו את נפש החוטא לשערי שאול, ואחרי כן תעלה אל עדן גן ה' –. את קול התלמיד היקר הזה, שמע אל הרחמים ויתן לו אות כי לקח את תפלתו: תמרות עשן וזיקי אש עלו מקבר אלישע – ומאיר הסתיר את פניו בחרדה גדולה ויבך מנהמת לבו. ברגע ההוא האירו לפידים רבים את חשכת הלילה, כי נבלת ראובן בן אשר הובאה לקברות. לפני ארון הילד יתנודד האב השכול, בגדיו קרועים ואדמה על ראשו, וקול יללתו יקרע שמים. ואף כי התנחם בהעלותו על לבבו כי אל נקמות אשר לא ינקה את אשר ישא את שמו לשוא, יסיר מעליו אפו אחרי קחתו ממנו בכורו פשעו; בכל זאת נשפך לארץ מררתו בזכרו כי הוא חטא ואשם, ובנו מת בעונו. במרירות לב נשא למרום עיניו ויזעק: "הוי שופט כל הארץ! מדוע תמית צדיק בעון הרשע? אבות יאכלו בסר ושני בנים תקהינה? מרום משפטיך שופט צדק! – אמנם מדוע יפלא זה בעיני? הטרם אדע כי אש עברתך תלהט עץ חיי רשע משרש עד ענף? אהה! עוד לא לקחתי מיד אל גמולות בכל חטאותי! כי כל עוד אשר לא הקימותי את שבועתי לתמר, חרב מלאה דם מעופפת על פני תמיד, ולא תאסף אל תערה עד אשר תאכל בשרי ותחרים את כל ביתי –". רבקה לא באה לבית מועד לכל חי, כי ברגע אשר הובאה גוית בנה המתגוללת בדם אל ביתה, התחלחלה עד מאד, שמה החזיקתה, ותפול ארצה ותתעלף, וזמן רב שכבה כאבן דומם בלי נשמת רוח חיים, עד אשר התעוררה מתרדמת המות בתגרת יד קדחת נמרצה אשר הרעידה את כל עצמותיה. ומני אז היא מדברת ותתפלל, עד אשר שערו שער כל הנצבים עליה, ומדי רגע תקרב לשחת חיתה, ואיש לא האמין כי תחיה מחליה. בטרם הורד ארון הילד אל ירכתי בור, נשא אשר לבבו אל כפים, וישפוך לפני ה' שיחו ויאמר: אנא ה'! אלהי המשפט ואבי הרחמים! שמע נא תפלת עבדך בן אמתך, והשיבה נא את רבקה לאיתנה! הה, אל נא רפא נא לה! ואז אפרד ממנה כל ימי חיי לבל תכשל עוד בעוני, ולבל אהי עוד אני מפגע לחצי זעמך, ואקח את תמר אל ביתי ואשים עיני עליה לטובה כעל אשת חיקי –". שומע תפלה שמע את תפלת אשר ואת אסרו אשר אסר על נפשו. תנומה נעימה נפלה על עפעפי רבקה, וטל זיעה נזל על בשרה, עד כי נצהלו פני רופאיה ויאמרו כי עתה תחיה מחליה ותשוב לאיתנה. כאשר שלמו שבעת ימי האבל, בא מאיר לבית אשר לנוד לו ולנחמו. רעים האהובים האלה הביטו משתאים ומחרישים איש על פני אחיהו רגעים אחדים, אחרי כן נפתחו מעינות עיניהם ויבכו בכי תמרורים עד אשר הגדיל. "ידידי!" אמר מאיר אל אשר, "יד ה' נגעה בך, ושדי המר לך – אך חלילה לך להתלונן עליו, אל אמונה הוא, צדיק וישר, ורק גמול ידיך עשה לך, ויקח בכורך פשעך, פרי בטנך חטאת נפשך – הידע תדע מי רצח נפש בנך? "ידעתי גם ידעתי! הלא גם אנכי הייתי בבית המדרש עת נרצח בני, וגם מראש ידעתי כי תהיה כזאת – ועתה נתתי נפש תחת נפש, את נפש בני תחת נפש בת הרוצח אשר בגדתי בה והפרתי את אלתי –". "כנים דברים, ידידי! אך גם על הרוצח העיר ה' חמתו, וכעת תצרף נפשו בשלהבת יה מוקדי עולם. זה מעט קברתיו בקברות הפושעים אשר מתו בנדוים, וה' אלהים נתן לי אות כי שופט הוא את הנפש החוטאת בהתלקח אש וזיקות מירכתי בור קברו. לכן אל נא תוסיף לזעום את זעום ה' ההוא! מות הזד הזקן, ומות הילד התם, כשני שעירי יום הכפורים יהיו, שעיר אחד לה', ושעיר אחד לעזאזל, ושניהם יכפרו על החיים אם תיטיב אתה את הרעה אשר הרעות לתמר. ועתה דע לך אחי כי קרובה ישעותך לבוא! אל זועם גם ברגז רחם יזכר. שמאלו תמחץ וימינו תרפא. יודע לך כי רק בערמה שנתה תמר את טעמה לבל תלקח לי לאשה ולבל תפר את השבועה אשר נשבעה לך לאהבה אותך כל ימי חייה –". השמחה המבוהלת הזאת, נפחה בלבב אשר נשמת רוח חיים, ויאמר: "צדקה ממני! – ברוכה היא לה'! עתה אוכל להקים את שבועתי – בנפול חבלי מות על רבקה, אסרתי אסר על נפשי כי אם יחיה ה' מחליה אביא את תמר אל ביתי אף כי היא מכה בשגעון, ולרבקה אתן ספר כריתות, כי רק בדבר ה' ישוב חרון אף ה' מביתי, ונחם יסתר מעיני. אך עתה אקח את תמר לי לאשה –". "אם כה תעשה – ענהו מאיר – תעשה הטוב והישר בעיני אלהים! אך חכה נא עד כי תקום רבקה ממשכבה". אחרי ימים אחדים שבה רבקה לאיתנה, ואשר גלה לה את אשר בלבבו לעשות, והיא השיבה אמריה לו בחכמה ותאמר: צדקת איש צדיק! אך שמע נא גם את דברי: דע נא כי בעת אשר אחזני השבץ בחזקת היד וחיי לשאול הגיעו, רוח פתאם לנפשי המתעלפת, כי פתאום נחלצה מבית חמרה, ועל כנפי רוחה רחפה בשמי מרום. אז נפתחו לפני שערי השמים, ואחד מן השרפים עף אלי ויגע שמרות עיני ותארנה ותראינה מראות וחזיונות נפלאים ומאד נעלים אשר לא תשורם נשמת אדם בהיותה משבצת בגויה ואשר תקצר כל שפה להביעם באמר ודברים. וגם את ראובן בננו ראתה עיני שם, ברגשי אהבה פרש כפיו לנגדי, ובתאות נפש אבה להתרפק עלי באהבים. אז רחב ופחד לבבי משמחות וגיל, וחפצתי לרוץ לקראתו ולחבקהו בזרועותי, והנה נגע השרף על מעיל הנער, וכרגע נהפך הנער לאיש רם קומה אשר עיניו כעיני צפעוני יפיצו פלצות, וידיו נשואות עלי להכני באגרוף רצח. פחד קראני ורעדה, ונבהלתי מפניו, ויגש אלי השרף בעינים מפיקות חמלה ויאמר: "אל תוסיפי נא לבכות על הילד בעון חולל ובחטא נוצר, על כן התעתד להיות יליד פשע ופושע מבטן, בן סורר, בן ממר ובן בליעל. וה' אלהים אשר עיניו משוטטות בכל, ראה זאת ויקחהו מבית אבותיו בעודו ילד תמים. ועתה דעי לך כי רק לבל תראינה עיניך את משובת בר בטנך, ולמען ייטיב אשר את הרעה אשר עשה, לקח בנך מאתך, חיי בטוב ובנעימים עם בעל נעוריך אם חפץ יחפוץ לחלק את אהבתו לך ולתמר חלק כחלק –". כה דבר השרף ויורידני בלאט ארצה, ואז התנוססו חיים חדשים בבתי נפשי ובחדרי לבבי. ועתה אחרי כי הודעתיך את קשט אמרי אמת האלה, עתה אחלה את פניך לבל תשלחני מביתך ולבל תשליכני מלפניך! קח לך גם את תמר לאשה, ואני אתן לה כבוד ויקר, כרעיה כאחות לי אאהבנה, ועקבות הקנאה והמריבה ביני לבינה לא יודעו, גם אני והיא נגבר חילנו להנעים לך את שנות חלדך" –. עיני אשר נגרו דמעי גיל, ורגשות עדינות נוססו בקרבו בשמעו את דברי רבקה ידידת נפשו, ויאמר: "הה רעיתי! מלבי הוצאת את הדבר הזה, ועוד בטרם דברת, חשבתי כן בלבי, בכל אות נפשי אבה כי תהי גברת ביתי וחברתי, אמנם גם תמר תחלק אתך את אהבתי וכל הון ביתי –. עתה ידעתי כי האיר ה' את פניו אלי, יוסיף אהבתי, וישם אלי שלום" –. בשמחת לבב הרים אשר את פעמיו, וילך בלוית רבקה רעיתו ומאיר ידידו לבית תמר. בלכתם בדרך אמר מאיר אל אשר: "לא אכחד ממך רעי כי נפשי אותה לקנות את לב תמר להיות לי לאשה, גם עבדתי בעדה באמונה כיעקב בעד רחל; אך בכל זאת אכבה את שביבי אש האהבה הבוערים בחדרי לבבי, כי לאהבתך משפט הבכורה, גם נכסוף נכספתי כי תקים את השבועה אשר נשבעת לתמר, ובגלל זאת ישוב מעליך חרון אף ה' – ". תמר נבהלה מאד בראותה את פני אשר חותם לבבה ואהוב נעוריה, ומרוב תמהון לבבה נצבה כנציב שיש מבלי נוע ומדבר דבר. אחרי רגעים אחדים שב רוחה אליה, ובלחיים אדמות מבשת האזינה את השבועה אשר נשבע לה אשר שנית כי יארשנה ויקחנה לו לאשה. אך כשמעה את התלאות הנוראות אשר מצאו אותו מיום בגדו בה, את הנחם האיום אשר דכא לארץ חיתו, ואת מות בנו בידי אחר אביה, בשמעה כל אלה הרימה קול בכי נהי תמרורים, ואשר ורבקה דברו על לבה וינחמוה. אחרי כן לקח אשר את תמר ויבא אותה אל ביתו. ומאיר הלך לו אל העיר ברוקא, ויספר לרבי עקיבה את כל הקורות כאשר השתרגו עלו על אחר, על בתו, ועל אשר ורבקה, ויחל את פניו כי יסיר מעל תמר את הקללה אשר קלל את כל צאצאי אחר אביה, וישמע בקולו, ויהפוך לה את הקללה לברכה. ותמר היתה גם היא לאשר לאשה, והיא וגם רבקה ילדו לו בנים ובנות מחמדי בת עין, ושתיהן אהבוהו אהבה עזה כל ימי חייו. ואשר זקן, בא בימים, וסוד אלוה עלי אהלו, וילמד את בניו דרכי ה' הישרים, וזה היה פתגם מוסרו: שמרו פיכם ולשונכם! אל תבהלו ברוחכם להוציא שבועה מדל שפתותיכם, ואם תלכדו בה, תמהרו להקימה, כי נקמת ה' ועברתו שמורות נצח על מפירי אלה ושבועה! – ". ושם רבי מאיר יצא ממזרח שמש עד מבואו בין כל חכמי ישראל תופשי התורה ולמודי ה', כי כשמו כן הוא, מאיר שמו, והוא האיר את עיני כל ישראל בהליכות עולם –. בימי הקיץ, תרל"ט, ווילנא. –… כן היא, יודעת אני את בני הדור החדש, כי לועגים הם לכל ואינם מאמינים בכל מה שהאמינו לפנים: אך המעשה הזה נהיה לעינינו ואין איש יכל להכחישו!… בהקדמה זו פנתה אלינו, ילדי החדר, אשת מלמדנו רבי שמעיה; אף על פי שבאמת היו ההקדמה והתוכחה שבה מיותרות קצת לנו, אחרי שהיינו עוד אז ילדים בני תשע ועשר שנים ולא הסכנו עוד להטיל ספק בכל משמע אזנינו ומראה עינינו – בכל זאת קבלו באהבה את ההקדמה, כי שמחנו מאד על מה שיבוא אחריה, על עצם הספור, אשר הבטיחה לנו אשת מלמדנו זה כמה – הנקל להגיד: ספור על דבר הבריה המשונה הזו, שאיננה מדברת כשאר בני אדם, רק מנהמת לפעמים בנהמה לא מובנה? מי מאתנו לא התענג על מראה לבושה, המרכב ממיני סחבות משונים ומוזרים, בעלי צבעים וגונים שונים: שרול אחד אדם ושרול אחד שחור או לבן, ברגל אחת פוזמק צמד וערדל קרוע וברגל שניה חתולי-בד ונעל-עור בלי עקב?… את ביילה זו זכרנו מקדמות ילדותנו, ומעת שזכרנו אותה לא שונתה אף במעט. מנהגה היה אחד תמיד, בכל עתות השנה. גם בקיץ, גם בחרף היתה לנה בלילות: פעם בפרוזדור בית-הכנסת, פעם בהמחתרת אשר מתחת לה"אבן הקדש" על מצע ה"שמות" הגנוזים שם ופעם באכסדרת בית-המרחץ מאחורי הערמה הגדולה של חבילות הזרדים, הצבורה שם. ביום היתה תועה מהבקר עד הערב ברחובות והיתה מהלכת על פי רוב באמצע הדרכים; רק בשעה שהיתה מרגשת רעב, היתה נוטה לאחד הצדדים והולכת ומתחככת על יד קירות הבתים, עד שהיתה אחת הנשים מתעוררת לחמול עליה והיתה מוציאה לה פת לחם יבש או שיורי סעודה של אתמול… דומם היתה אוכלת כל מה שנתן לה ודומם היתה שבה אחרי כן לאמצע הרחוב ומהלכת לה לאטה הלאה הלאה. היא היתה מהלכת לה מבלי נגוע באיש, מבלי פנות לשום איש; אולם היו אנשים, אשר אהבו לנגוע בה ויעצרו אותה בלכתה, למען הרעימה ולמען הביא אותה לידי אותה הנהמה המשונה והמוזרה, אשר שעשעה אותם ותבדח את דעתם. יותר מכל הצטיינו החנונים, אשר בטור-החנויות של ככר-השוק; אך גם אנחנו, ילדי ה"חדרים", לא היינו מונעים מנפשנו את הענג המיוחד הזה. ומכל התעלולים השונים, אשר היינו רגילים לעולל לביילה, היה אחד, מיוחד ומצוין במינו, שהיה עולה אמנם בידינו רק לעתים רחוקות מאד, אך בשביל יקר-מציאותו היה נעים ומענג ביותר – כן הוא, רק לעתים רחוקות מאד היינו זוכים לפגשה בחצר בית-הכנסת באחת השעות הפנויות, כשהיינו יוצאים מ"חדרינו" למועד סעודת-הצהרים; אולם בכל פעם, שהיה מקרה כזה מזדמן לנו, לא היינו מניחים אותו עוד מידנו. במקרים כאלה היינו עורכים על ביילה מערכה מיוחדת כדי לטרדה אל פתח בית-המדרש הלבן. היא היתה מתאמצת להחלץ, כי למרות חסר-בינתה היתה חשה כפי הנראה, ברגשה הטבעי, דבר-מה אי-נעים לה; אולם אנחנו לא היינו מתרפים כלל והיינו מכתירים אותה מסביב, חוסמים אותה מעברים שונים ומונעים ממנה כל מנוס, עד שהיתה נכנסת בעל-כרחה אל פרוזדור בית-המדרש. שם היתה חבורתנו מתחלקת: אחדים מאתנו היו ממהרים נצבים כשומרים ליד מבוא בית-המדרש הפנימי ועל יד המעלות, העולות אל עזרת-הנשים. ביילה, השבויה אתנו באופן כזה, היתה עומדת בינתים בלי תנועה ומביטה לעברים שונים בפחד גדול וענות-נפש רבה; אולם אנחנו לא היינו שמים לב כלל לזאת, כי מאותו הרגע היה מתחיל החלק היותר חשוב והיותר-מבדח בשעשועינו: אחדים מחברינו, המהירים ואמיצי-הלב ביותר, היו מתגנבים בלט ונגשים אל ביילה מאחריה ודוחפים אותה פתאם אל הפנה האפלה, שבין שני הפתחים, אל אותה הפנה, ששם היה עומד "דף הטהרה" של ה"חברה קדישא". – ומה שהיה מתהוה ברגעים ההם, קשה לתאר בדברים. בילה, המחרישה והשוקטה תמיד, היתה מתגעשת פתאם ומתחילה גועה בקול נורא ומשונה. היא היתה בועטת ברגליה, מכה בידיה, מפרכסת בכל גופה ומתאמצת בכל כחה להמלט; אולם במדה שהיו התנגדותה והתמרמרותה הולכות וגדולות, בה במדה היה שעשוענו זה נעשה מבדח ומענג יותר ויותר, ובשום אופן לא היינו מרפים מביילה, עד שהיה השאון מעורר את השמש מתרדמתו אחורי התנור, או שהיה מושך אליו את לב אחד הגדולים מהעוברים במקרה על יד בית-המדרש, ואז היה בא קץ לתעלולינו – לגדל צערנו, כמובן… ובכל פעם אחרי מאורע יקר כזה, כשהיינו שבים ונאספים ב"חדר" לאחר סעודת-הצהרים, היינו רגילים לזכור בחדוה מיוחדה פרטים שונים מאותו המאורע. הפרטים האלה היו מבדחים את דעתנו מאד ובשום אופן לא יכלנו להבין, מדוע אין דעתה של אשת מלמדנו נוחה מהם והיא מוכיחה אותנו תמיד על התעלולים האלה… האמת צריכה להאמר, כי אשת מלמדנו לא היתה מסתפקת רק בדברי-תוכחה בלבד; היא היתה מראה פעם בפעם גם אותו אחרים של רחמים רבים והשתתפות חמה בנוגע לביילה. היא היתה מפנה את לבה להמשוגעה לעתים יותר-קרובות משעשו זאת שאר השכנות, היתה מאכלת פעם בפעם את זו האחרונה ונותנת לה לפעמים איזו שמלה ישנה, איזו נעלים בלות – – האין די לה לעניה זו, שהיא מכת-אלהים כל כך, למה עוד פוגעים בה בני-אדם? כן היתה אשת מלמדנו מתרעמת פעם בפעם; ולפעמים היתה מוסיפה עוד, בפנותה אלינו: – לו הייתם מכירים, ילדי, את ביילה זו לפני עשר שנים, או לו הייתם יודעים את המוצאות אותה – כי עתה לא הייתם מתגרים בה ולא הייתם מרעימים אותה ב"דף-הטהרה" הזה, שהיא יראה אותו כל כך ולא לשוא!… על מה זה ומדוע קוראה אשת מלמדנו לביילה המשוגעת בשם "מכת-אלהים", לא הבינונו אז; כמו כן ידענו ולא שערנו, מה היא סבת היראה הגדולה שהמשוגעת יראה את "דף-הטהרה"; אולם אותו העצב הרב, שנשמע בקול המדברת, היה פועל על נפש-הילדים התמימה שבנו מבלי-משים פעולה נפלאה: במשך ימים אחדים היינו נמנעים מהתגרות בהמשוגעת, ובמשך ימים רבים היתה הולכת וגדולה בנו התשוקה לשמוע את מקרי-חייה של ביילה ולדעת את פשר הדברים הסתומים, אשר רמזה עליהם אשת-מלמדנו חפצנו זה נתן לנו סוף סוף באחד הימים, מלמדנו לא היה אז במקרה אתנו ב"חדר" ואשתו ראתה בזאת אמצעי נכון, למנוע אותנו מלהשתובב בשעת-כשר כזו. אחרי הקדמתה הקצרה החרישה עוד רגעים אחדים, כאלו סדרה בינתים את זכרונותיה – אחר החלה לספר: "שימו נא אל לבכם, ילדי, כי ביילה שאתם רואים אותה עתה – אל נא תיסרני, אלי, על דברי! – בצורת בהמה ממש, היתה לפנים אשה חשובה ובעלת-בית אמידה בעירנו. אישה רבי אברהם-גדליה היה מחשובי בעל-הבתים. הוא סחר כל הימים בשותפות עם אחיו הצעיר, רבי בנימין-ניסן, ושותפותם של האחים לא היתה כלל מעין אותה המצויה אצל רוב הסוחרים האחרים, שהשותפים מתחשבים זה עם זה וחולקים יחדו את הרוח, או סובלים יחדו את ההפסד: זו היתה שותפות גמורה בלי כל חשבון וחלוק, כי כל מה שהיה להאחים, כל מה שהכניסו והוציאו – בכל היה לשניהם בשוה. "על זאת אמנם לא היה להתפלא ביותר; נפלאה ביחוד היתה ידידותן הרבה של שתי הגיסות. ביילה וגיסתה הצעירה שפרינצה היו דבקות זו בזו הרבה יותר מאחיות: הן גרו בבית אחד, בשלו כמעט ארוחה אחת ולבשו תמיד מלבוש אחד… "הן לא נפרדו גם מחוץ לביתן, ובני-עירנו הורגלו כל כך לראות תמיד את ביילה ושפרינצה יחדו, שהיה נחשב לתמוה, אם נראתה האחת פעם במקרה יחידה, ומיד היו שואלים לשלום האחרת, אולי חלתה?… "ליצני העיר היו מלגלגים, כי נשמה אחת לשני הגופים האלה; אך הגיסות עצמן לא היו שמות לב כלל לזאת, וכשהיו נשאלות על דבקותן הרבה זו בזו, היו תמהות מצדן ולא היו מבינות כלל: על מה יכולות הן להתקוטט באמת, אם דבר לא יחסר להן, ברוך השם!?… "והאמת צריכה להאמר, כי אמנם היה ביתן מלא כל טוב, בהיות עסקי אנשיהן מצליחים כל הימים. כן הוא, מצד זה לא היה להגיסות על מה להתאונן; אך מצד אחר לא היה מזלן טוב ביותר: שתיהן לא נתברכו בבנים… ביילה היתה יולדת וקוברת, לא עלינו, ושפרינצה היתה עקרה לגמרי! "רבים בעירנו היו אומרים אז, כי הצרה הזאת היא שקרבה יותר מכל את שתי הגיסות; לא רפתה הידידות הזאת גם אז, כשנולד לביילה זרע קים ושפרינצה נשארה עקרה כמקודם. להפך, נראה היה הדבר, כי על ידי הטפול המשותף בילדי האחת נקשרו נפשות שתיהן עוד יותר: שפרינצה נואשה, כפי הנראה, מלראות בנים בעצמה, ועל כן דבקה בכל נפשה בילדי גיסתה הבכירה, והיתה להם כאם שניה"… "ושתי האמות האלה היו בהולות מאד על שלשת הילדים, אשר נשארו בחיים, אך היו חלשים וחולנים תמיד, מסבת מחלותיהם התכופות של הילדים היו שתי הגיסות נשארות פעם בפעם כלואות בביתן במשך שבועות רצופים; אך איש מבני-עירנו לא התפלא עוד על זאת, כי ההרגל של ימים רבים להיות באופן אחר… "כן היה הדבר נוהג במשך שנים רבות; אך פתאם קרה מקרה, אשר שנה את כל סדר המעשים. אישה של שפרינצה, ר' בנימין-ניסן, הצטנן פעם בדרך ויחל. מחלתו נראתה מראש כקלה מאד, וראוב'קה החובש לא מצא בה כל סכנה ויבטיח רפואה קרובה ושלמה; אולם משמים, נגזרה, כנראה, אחרת, ואחרי ימים מעטים היתה שפרינצה – לא עלינו – לאלמנה! "השבר הזה היה כל כך פתאומי, כל כך בלתי-צפוי, שאיש לא העלה על לבו בימים הראשונים, כי האלמנה האמללה תהיה זקוקה עוד בהכרח לחליצה… אומרים, כי ראשונה זכרה זאת ביילה בעצמה… כן הוא: לב האדם נביא נאמן הוא: לב העניה הזו נבא לה מראש את אשר יקרה לה באחרונה!… המספרת נאנחה אנחה עמוקה ותפסק את ספורה; אך אנחנו כלנו כאלו קפאנו על מקומותינו ונשאר בלי-תנועה. רק כחצי שנה לפני כן נזדמן לנו לראות סדר חליצה בבית-המדרש הלבן ובנפשותינו הרכות היה חדש עוד הרשם העז, אשר עשה עלינו המחזה ההוא: איזו אימה בלתי-מבוארה מלאה את כל הבית. בכל קהל הנאספים הגדול שררה דומיה שלמה, רק הרב והדין, אשר פניהם היו חורים ורצינים עוד יותר מהרגיל, השמיעו לפעמים מלים אחדות בלחש… לפנינו עמד המחזה כלו: הנרות הדולקים בעצם הצהרים, "דף-הטהרה", העומד הקיר, וה"הלוץ" הנשען על הדף ופניו חורים כסיד – הנקל להגיד: באותו מעמד, אחורי "דף הטהרה" נמצאה נשמת המת, הבאה מעולם-האמת לראות בסדר החליצה!… וכל הפרטים האלה חלפו בדמיוננו לשמע דברי המספרת האחרונים. לבות-הילדים שבנו דפקו מאד בצפיה לדברים מבהילים ובקצר-רוח רב חכינו לאחרית הספור; אך מין רגש מוזר, מעורב מיראה ותשוקה-לדעת, מנענו מדבר דבר, מנענו גם מהניד שפה… אנחנו נבהלנו במקצת, גם השתוממנו קצת, בשעה שיואל'קה השחור, אשר הצטיין תמיד בפזיזות וקצר-רוחו, לא התאפק גם הפעם ויפן אל אשת מלמדנו בשאלה: – הלא ביילה לא היתה זקוקה לחליצה, ולמה אפוא חששה היא כל כך לזאת? הנשאלה לא ענתה בהרגע הראשון דבר, רק הביטה אל השואל במניד-ראש, כאומרת: אך ילד הנך ואינך יודע עוד דברים רבים, הידועים לכל זולתך! – אחר השיבה באנחה קלה: – הלואי שלא תבוא זאת לידכם, ילדי, אך אנחנו ראינו אז בחוש, כי אמנם לא דבר ריק הוא החשש הזה, שהעולם חושש בנתינת חליצה… ואחרי הפסקה חדשה, לא ארוכה ביותר, שבה אשת מלמדנו לספורה הנפסק. "הרבה, הרבה מאד נדברו ונדונו אז בעירנו על הענין הזה, הדעות נפלגו. רבים הוכיחו, עון גדול הוא לעגן אלמנה צעירה כשפרינצה, היכולה עוד להיות לאיש ולראות בנים; ואחרים, צדדו, להפך, בזכות ביילה, הבהולה ביותר על ילדיה וחוששת להסכנה שיש בדבר… כנראה, היה גם לבה של שפרינצה עצמה נוקפה לה חליצה, אף על פי שהדבר הזה היה נוגע לחייה מאד – "כן הוא, ברור הדבר, כי מצד שפרינצה לא היתה כל השתדלות, כל תביעה מיוחדת; אולם ביילה עצמה לא יכלה לנשוא את הרעיון, כי בגללה נעשית גיסתה האהובה לאמללה; ועל זאת היתה מצטערת כל הימים ומתענה מאד… לא די שתנחומי שפרינצה לא היו מועילים כלל, אך להפך, במדה ידועה היו מגדילים עוד את הצער ומוסר-הלב!… "סוף סוף התערבו אחרים בדבר וביילה הסכימה לזאת, שיתן רבי אברהם-גדליה מדויק, שעל פיו קבלה שפרינצה את החלק, המגיע לה בנחלת המת – אחר נסדרה החליצה… "ובעצם היום ההוא לעת ערב חלה פתאם הצעיר בילדי ביילה, תינוק בן שנה וששה חדשים. ראוב'קה החובש החליט אמנם אז, כי לילד הזיק חלב האם, שהיתה שרויה כל הימים ההם בצער ופחד ותבך בלי-חשך; אולם… מה יש פה לדבר!?… כן הוא מנהג דורנו זה: הכל חושבים את עצמם לפילוסופים ומתחכמים יותר מדי, אף על פי שכל ההתחכמות הזו איננה שוה גם חצי פרוטה!… ראוב'קה עצמו נוכח עד מהרה, מה פחותה היא ידיעתו באמת: אם להיונק הזיק חלב האם המקולקל, מה היה להילדה הבכירה בת שש שנים, כי חלתה גם היא למחרת היום ההוא?! – אמת הוא, כי שבועות אחדים אחרי כן היתה האסכרה – לו ישמר האל אותנו ואת כל בני ישראל מהמחלה הרעה הזאת! – "מהלכת" בעירנו וסביבותיה; אולם אז, כשחלו ילדי ביילה, לא נשמע עוד כל דבר רע, לא היתה עוד המגפה "צרת רבים", והיא האמללה לא יכלה נשוא את השבר הגדול הזה: מות שני ילדים ביום אחד – היא יצאה מדעתה"… "בעת הראשונה היה שגעונה סוער ורותח: היא היתה מדברת דברי-גנאי שונים בלי חשך ולעתים קרובות היתה מתגעשת, קורעת את בגדיה, צועקת ומכה את כל הקרב אליה; אולם מעט מעט עבר מין השגעון הזה והיא שקעה יותר ויותר באיזו עצבות ושתיקה תמידית, בלי כל סמן בינה, בלי כל סמן רגש… בעת הראשונה נסה עוד רבי אברהם-גדליה אישה – מליץ טוב יהיה לנו: הוא נפטר כבר! – לרפאה ב"סגולות" שונות, נסה לדרוש ברופאים, בקדרים וגם – להבדיל – ב"יהודים טובים"; אולם כל אלה לא הביאו שום תועלת: דעת ביילה לא שבה עוד אליה, ומעט מעט שכחה האמללה גם לדבר כבני-אדם". המספרת החרישה כבר; אך אנחנו נשארנו עוד זמן רב כקופאים איש על מקומו בדומיה שלמה ובלי תנועה: נפש-הילדים הרכה שבנו הרגישה באותם הרגעים הרבה, הרבה יותר ממה שיכול שכליו לתפוס אז – ובחרטה רבה על העבר קבלנו על עצמנו לבלי התגרות עוד להבא בביילה המשוגעת! כל ימי גדלתי בין המתנגדים ולא זכיתי לטעום טעם "שירים", לדעת עד כמה הם נעימים וערבים, ומפי השמועה למדתי שאין טעמם כטעם העיקר. אבל, לא מפי הנסיון ולא מפי השמועה, לא ידעתי עד עתם אם "שירים" ספרותים גם הם נופלים בערכם מן העיקר או לא, עד שבאו המוציאים מחדש את "כל שירי גארדאן" והוציאו גם את שירי שיריו, וראיתי כי לא לחנם נהגו קדמונינו לפעמים לשייר איזה דבר מבלי להזכירו, כאותה שאמרו "תנא ושייר", כאילו אין הדבר ראוי לשית אליו לב, – וכי השירים הספרותיים גם הם לפעמים אין בהם לא ממגד-שמים ולא משמני-הארץ. עוד בשנת תרמ"ג הרגיש משוררנו הגדול הזה בקרבו את הרגש המר הנקרא בפיו לפעמים בשם "סלוק שכינה". בשירו האחרון מכל שיריו שנדפסו בשנת תרמ"ד הוא אומר: וכבר אחוש כי הזקנה עלי קופצת; כחי ייבש, לחי ינוס, עיני תכהינה, ועננה כעופרת על רוחי רובצת. אנכי לא האמנתי אז (בבקרתי לשיריו) כי "אנשים כבירי כח לב ומלאים רוח השירה כבחיר משוררינו ייעפו" והבעתי תקותי, "כי כל שירי גארדאן עוד לא נחתמו וכי עוד יוסיף המשורר להעשיר את ספרותינו בשירים רבים ונחמדים" – אבל תקותי לא באה. משוררינו מת לא ביום שובו לעפרו, בסוף שנת תרנ"ב, אך כעשר שנים קודם לזה. הדבר הזה, לפי דעתי, לא היתה זקנתו או מחלתו, כי אם צפונה ברוחו. ראינו משוררים יותר זקנים ממנו לימים, שלא נסתלקה מהם שכינתם, והייגע היה מדוכא ביסורים אולי יותר ממנו ואף-על-פי-כן לא חדל להיות הייגע. המשורר מת בחייו בלא עתו מיאוש וממפח-נפש. זה לא כבר נסה סופר אחד להפיל מעל ראש גארדאן את עטרת המשוררים, והסופרים כמעט שעברו על זה בשתיקה. בשעה שאמרתי עליו שאיננו "משורר לאומי" (בבקרת הנ"ל), מבלי להוציאו מחזקתו בתור בחיר משוררינו, נמצאו גואלים רבים להאריה החי ויקמו נקמתו, ואיש מגואליו אלה לא חס על כבודו לאחר מותו בבוא איש לנצל את עדיו מעליו לגמרי. חושב אנכי, כי אילו היה המשורר כותב בכל ימי חייו רק את השירים: "צדקיהו בבית הפקדות", "בין שני אריות", "במצולות ים", "בעלות השחר" ו"קוצו של יוד", או אפילו איזו מהם, כי אז היו השירים האלה דים להנחילו כבוד בחיר המשוררים בספרותנו החדשה, ואלה אשר אמרו להפילו מבית שירתו שכחו את הפתגם הידוע: "אם רוצה אתה לדעת את המשורר – לך לארצו". ארץ משוררנו היה בית-המדרש. בו נתגדל, בו ראה את כל חיי עמנו, ובאויר החיים האלה שט בכל כח כנפי שירתו. הוא היה לא משורר מן העולם ומלואו, אך משורר מבית-המדרש. על כן כל נושאי שיריו המובחרים היו אך בית המדרש וחובשיו. את כל עז רוחו וכח לבו השקיע במלחמתו עם "הרועים הרעים, המאשרים המתעים ומורי השקר", עם המלמדים והרבנים ועם "דתן ואבירם" עד "הגיגית הכפויה" (הערותיו לשירו "בעלות השחר" בסוף חלק ד'). באויר הזה היה משוררנו גבור מלחמה אשר לא רבים כמוהו, ובהלחמו "יצא לבו ותשפך מררתו, ויהי לאבל כנורו ולקינה שירתו", "שר יום מר, שר עבדות נצחת, חלם דראון עולם, עבטיט ורפש", "ובשופר גדול כל שטן לא יסתמנו הגיד לרועים פשעם, ממקצעות התורה מפנות העם", מחוץ להאויר הזה היה המשורר חוץ למחיצתו. שירו "שומרת יבם" (הראשון) חלש מאד, כאשר העירותי כבר בבקרתי הנ"ל, אם גם על פי יסודו אפשר היה לערוך ממנו "קוצו של יוד" שני; אך מפני שנערך מתחלתו לא כנגד רב דתי, אבל לרב של ספרי חיים ומתים, היינו לא בית-המדרש, סר כח המשורר מעליו בכתבו אותו; מחוץ להאויר הזה היה המשורר אך חרש-חכם במדה ידועה, לכתוב מליצות רמות או לכונן מעשי צעצועים אשר רוח אין בם. כל הימים אשר האמין המשורר כי מלחמתו עם בית-המדרש תשא פרי – היה כחו חדש עמו. בשנת תרל"ט, אחרי המקרה המעציב שקרה לו, רפו מעט כנפי רוחו, בהוציאו אז משפט "כי הולכים אנחנו לאחור ולא לפנים" (אגרות קנ"ט), אך כמעט לגמרי חובלה רוחו בעת נפילת מגדלי ההשכלה בעמנו משנות תרמ"א והלאה, זו ההשכלה אשר בה נשגב מנעוריו לירות ממעוזה חציו אל לב בית-המדרש. הוא החל להרגיש כי ארץ מעוזו זאת נשמטת מתחת רגליו ובמרי שיחו התאונן: "אזכור שמחת גילי בראותי בעינים כי פרצה ההשכלה בינינו כמים, וברכה זאת, הה! לקללה לנו יהפוכו כוס זהב מזגנו, על פנינו ישפוכו" (מחלת הזכרון). ובמקום אחר, עוד בשנת תרמ"ב, יאמר: "מכל חלומותי לא נשאר מאומה: "טהרת הקודש", "השכלת רבני", "ישוב הארץ ותקומת האמה" – ומגודל הכאב, מרוב הקרץ, נפלתי רגע משמים ארץ". וישאר משוררנו כמורה בלי חצים וכגבור לא יוכל להושיע. ראה כי כלי-הזין שלקח מאוצרות ההשכלה להלחם בהם עם בית-המדרש העלו חלודה, – ויהי כנואש, ושכינתו נסתלקה הימנו. עוד נסה המשורר להחליף את מעוזו ולהעביר את מלחמתו עם בית-המדרש ממבטח ההשכלה אל מבטח הישוב, ויחל במאמרים וגם בשירים (כמו בשיר "ורוח הקדש לעמתו מרעים") לחפש לו כלי-זין חדשים כנגד בית-המדרש מאוצר רעיון הישוב לפי דרכו, אבל מפני שהוא עצמו לא התחזק על מעמדו זה ובלבו עמוק לא האמין ברעיון הישוב, כמו שאמר בעצמו כי זה הוא "חלום נמנע האפשרות" (אגרות שצ"ב), וכתב גם לי מיום כ' מרחשון תרמ"ח: "אם לא הרביתי להטיף ולשורר ולשאת חזון על רעיון ישוב אה"ק לא מאשר לא חפצתי בו היתה זאת לי, כי אם מאשר לא האמנתי בו ובקיומו, ומכיון שחסרה לי האמונה חסרה לי ההתפעלות והשירה מאין תמצא?" – על כן לא הצליח בידו גם נסיונו החדש הזה, ולא נשאר לו רק לעזוב את מלחמתו עם בית-המדרש, ולצאת מן המחיצה אשר בה היה אויר חייו. אז חדל להיות יהודה ליב גארדאן. על כן אחרי יאושו זה, אשר קדם להדפסת כל שיריו בשנת תרמ"ד, אי אפשר היה לחכות כי עוד יוסיף המשורר המת להחיות את ספרותנו בשירים מלאי רגש רוב שירי השירים הבאים בשני החלקים האחרונים והחדשים בכל שירי גארדאן שנדפסו מחדש, הם או שירים מקוטעים, שהתחיל המשורר מכבר ולא גמר אותם, או רשימות שעל גבי ספריו ודברי-ידידות למיודעיו, או דברי חדודים, פתגמים וחידות, והרוב מהם "חשבונות של חול" כבוד להמשורר, וטוב היה לו שלא נדפסו יותר משנדפסו. בכל השירים האלה נראה כי רק סגנונם יזכיר לנו את גארדאן, אבל לא רוחם, מלבד השיר "נהרא נהרא ופשטיה" שהוא כעין בת-קול משירי גארדאן הקודמים. החדשים האלה נחלקים למינים שונים. יש מהם שאפשר לקראם באיזו נעימה, אם גם לא בחמדת לב, כמו "קינה לתשעה באב", "שרש נשמתי", "שמוע שמעתי אפרים מתגודד" ועוד; יש מהם שירים מקוטעים, כמו: "דור המדבר", "מלחמות דוד בפלשתים", "שומרת יבם" (חלק ב'), "שירי הבת ציון" (ואולי גם השיר "תמרורים"); יש מהם שירים שאינם לא מעלים ולא מורידים, והקורא בהם כקורא באגרת שאין בה חפץ, כמו שיריו למיודעיו, ויש מהם שירי חדודים, כמו "אחזו לנו שעלים", "מחשבי קצין", "על מה רגזה הארץ" (אולי מכוון כנגד אחד ממתנגדיו), "בנגון אקדמות", "אשה מלמדה" ועוד. אבל גרועים מאד הם שירי "החשבונות". משוררנו, אשר, כפי שאמרתי, שט תמיד באויר בית-המדרש, סגל לו, כנראה, גם מדת תלמידי-חכמים, להיות נוקם ונוטר כנחש. בשיריו מלחמת עצמו, אם גם חציו היו מאנשי והלאה, כי שיריו אלה לא נודעו להם, ונדפסו לאחר מותם, חוץ משיר אחד. נפלא לראות, כי כמעט כל השירים האלה נכתבו בעת שנסתלקה שכינתו וקפצה עליו זקנה, ויהי דרכו כדרך הזקנים המלאים תמיד רגז ומבקשים תנואות, כדאמרי אינשי: "סבא בביתא פאחא (שבר) בביתא" (ערכין יט.). המיוחד באנשי עברתו היה המנוח המו"ל "המליץ". כל קורא "אגרות יל"ג" יראה עד כמה חתר המשורר תחת האיש הזה ועד כמה היתה לו סבה נכונה להיות לו שונא בנפש. די לזכור, כי אחרי שמסר לאיזה איש להדפיס קונטרס אחד המלא חרפות על צעדערבוים והאחרון יצא כנגד האיש ההוא, המתיק המשורר סוד עם אחד מן "השתדלנים" להסית את האיש ההוא למסור דין על צעדערבוים כדי להושיבו בבית-האסורים! (אגרת רצ"ז). לו ולהאיש ההוא מותר לחרף ולגדף ככל אות נפשם, ולאחרים אסור אפילו לענות! אם חפץ נקמתו של המשורר להדוך את צעדערבוים עלה עד מדרגה כזו, לא יפלא כי חבר שירים רבים לגנותו. איזו שירים מהם גלויים, כמו השירים "לברכה ולא לקללה", "גרן האטד"; שיר אחד סתום מעט, ואך בסגולות של ראשי-תיבות נבין אותו, והוא השיר "אצבון בעל העגלה". אבל ראוי להתבונן על שיר אחד סתום, ולראות את החומר אשר ממנו לקח המשורר חצים לירות בלב איש עברתו. השיר הזה הוא "עם עקש תתפל". רוב הקוראים בלי ספק לא ידעו למי ערוך השיר הזה, מי הוא "המחוקק מטבעות" ומי "בעל השם כותב קמיעות להדיוטים ולנשים", מה היתה הגנבה, ובכלל לא יבינו את החכמה הצפונה בשיר הזה, ועל כן הנני נכון לכתוב פירוש על השיר הזה. כבר נהגו מכה"ע, כי בהביאם איזו ידיעה ממ"ע אחר, שגם הוא שאב אותה ממ"ע אחר, אז הם מביאים את הידיעה מקורה הראשון, ולא בשם אותו המ"ע שממנו הם לוקחים אותה. לכאורה כך ראוי להיות, שאם לא כן "מחצר לחצר ומבית לבית אין לדבר סוף", ואם מ"ע מלונדון מביא ידיעה מפי מ"ע מאמריקא, וממנו יודיע אותה מ"ע מפאריז, ומשם תבא למ"ע בברלין, ומן האחרון למ"ע בפטרבורג, וממנו למ"ע באדעסא או בווארשוי, – אז יצטרך האחרון להודיע, כי המ"ע מפ"ב בשם המ"ע מברלין בשם המ"ע מפאריז בשם המ"ע מלונדון בשם המ"ע מאמריקא מודיע כי מעשה היה וכו'! כן עשה גם "המליץ" בהידיעות שבאו ממ"ע אחרים בה"וואסחאד" ויזכירם על שם מקורם הראשון, בלי הזכרת שם הוואסחאד. על זה התקצף מו"ל הוואסחאד ויאמר לעשות נקמה בהמליץ. ויהי היום, יום 31 מארץ (כמדומה לי בשנת תרמ"ה), ערב ראש-השנה לשקרנים, הדפיס הוואסחאד בשם המ"ע "פאססישע צייטונג", כי ביום 1 אפריל (לחשבון חו"ל), יום הולדת את ביסמארק, בא הד"ר הילדעסהיימער לברך את ביסמארק, והאחרון קבלהו בסבר פנים יפות ודבר עמו על תנועת ישוב ארץ-ישראל (ואם לא ישגני זכרוני דבר טוב גם על אספת קאטוויץ), וחוה דעתו כי הרעיון הזה הוא טוב וישר וראוי לתמכו. המנוח צעדערבוים לא עלתה על דעתו שיש זריזים מקדימים גם לשקרים, לכזב ביום 31 מארץ, והאמין לשמועה, והדפיס אותה בשם המ"ע "פאססישע צייטונג", שלא בשם הוואסחאד, כדרכו. אז התעורר הוואסחאד כמנצח ויודיע לכל, כי הדבר הזה לא נברא, רק פרי ראש-חדש אפריל, והוא, המו"ל הוואסחאד, בדהו מלבו לפרוש פח לרגלי צעדערבוים, בגלל שאינו מביא בשמו את הידיעות לוקח ממנו, ולשמחת לבו נתפש עתה צעדערבוים בכף, כי הביא בשם המ"ע "פאססישע צייטונג" דבר שלא נאמר בו מעולם. אינני יודע מה יאמרו הקוראים על מרמה נפלאה כזו, אך משוררנו שמח לקראתה (ואולי היתה גם ידו באמצע, כי היה אז סופר להוואסחאד), ויוליד את השיר "עם עקש תתפל", ויהי לו הוואסחאד למחוקק חרש טובע מטבעות, וצעדערבוים, המו"ל המליץ והפאלקסבלאט, לכותב קמיעות להדיוטים ולנשים, ובגלל עונו הגדול כזר עליו להתגלגל בעושה "יתור" לאחר מותו, כלומר: בחייט. יותר מגונים השירים על איש אחר שהיה שנוא להמשורר בשביל שחשב עליו, בצדק או שלא בצדק, כי על-ידו לא שב למשרתו אחרי שובו שנית לפטרבורג בשנת תרל"ט. על האיש ההוא, אשר בכל אופן היה נדיב, חובב שפת-עבר ועמל הרבה לטובת ההשכלה, כאשר כתב לו המשורר עצמו במכתבו אליו, הנדפס באגרותיו – ונכתב אחרי השירים שכתב בגנותו – התנפל המשורר בהרבה מכתבים (עי' אגרות קכ"ג, רט"ו), ועוד מעט היה לו כל זה וחבר עליו גם שיריו "הבת השובבה", "חתן למולות" (פה הוא כמעט קורא אותו בשמו) והשירים המקוטעים הבאים אחריו. ועד כמה קלקלה שנאת המשורר את השורה נראה מזה, שהעונות אשר טפל המשורר באיש-חרמו זה הם-הם אותם העונות אשר טפלו על המשורר "מצדיקי הרבים" בשעתם (עי' אגרות פ"א), – עונות, אשר בלי ספק ידע המשורר גם על רבים ממקורביו ואוהביו ולא נשא חרפה עליהם בשבילם. אך יותר מכל מגונה השיר "משירי ר' יהודה הלוה". בשיר הזה, הכתוב שלא בהסתר פנים, טופל המשורר על מתנגדו עונות חרב אשר כל האומר אותם על איש יהיה מי שיהיה בלא עדים ובלא ראיה חייב לרצות את עונו בבית-האסורים. לפנינו בזה לא שיר, אך "פאסקוויל" ממין היותר גרוע. לא אבין במה זכה הפאסקוויל הזה לבא בקהל שירי המשורר יותר מפאסקוויל אחר שכתב המשורר באיזה מאסף על אחד מגדולי חכמי ישראל, והמו"ל הבינו כי טוב להשאירו "מחוץ למחנה". לפני עשרות שנים כתב המשורר לאיש אחד, שגלה ברבים את מקרי חייו בהסתר פנים, לאמר: "יודע אתה עת לדבר ואינך יודע עת לחשות". האמנם חשב המשורר כי ראוי לאדם לחשות בעניני עצמו ולא כשהדבר נוגע לכבוד אחרים? או אולי כתב המשורר את שיריו אלה רק לעצמו, להשתעשע בחדודיהם, מבלי להעלות על לב, כי יבואו גואלים לו ויוציאוהו החוצה " על קרבו ועל פרשו" (כמו שהיה רגיל לאמר במכתביו), ומזלו גרם כי דבריו המעורים גועל-נפש אשר כתב לשעשועי נפשו הוצאו החוצה בקולי-קולות? כן קרה לאגרותיו, אשר ברבות מהן יראו נקיי-הדעת מצבת קלון לו (כמו האגרות פ"ג, רצ"ז, שנ"ח), וכן קרה לשיריו, אשר מוציאיו דקדקו עמהם כחוט-השערה לבל ידח מהם נדח, כאילו היו שרידי קדש שנשארו לפליטה מדורות עולמים. את זה נראה ביחוד מתוך הערה נבערה אחת שנדפסה בחלק ששי צד 118. בהערה ההיא יסופר כי פלוני עשק את המשורר ולא שלם לו את חובו, והמו"ל מצאו אותה וידפיסוה כמו שהיא מפני שמצאו בה איזה חידוד בצירופי שמות. והנה פה יתפלא כל קורא מבין: א) מה מקום להערות פשוטות בספר שירים? ב) וכי כל העולם צריך לדעת כי פלוני לא שלם להמשורר את חובו? ג) מעיקרא דדינא פירכא הוא, כי פלוני ההוא כבר שלם את החוב בשלמותו, כאמור באגרות יל"ג תס"ג, ולמה איפוא יבזוהו בריש-גלי בשמו, רק מפני שנמצאה ההערה שנכתבה לפני התשלומים? כל זה יוכיח לנו כי בעיני המוציאים היה כל מה שיצא מעט המשורר זהב טהור. "חכמים הזהרו בדבריכם" קדמונינו, ונקיי-הדעת דנים קל-וחומר ומוסיפים: "וכל-שכן בדברי חבריכם!" טוסי, סירה, טוסי חיש – בים זה, סירה, ים אין סוף, – למי אבי תמזוג את הכוס הגדולה הזאת? שאלני בני הקטן, בשבתנו אל השולחן לסדר את הסדר. – זאת הכוס של אליהו הנביא. – של אליהו הנביא! קרא בני בעליצות נפש, האמנם בוא יבוא אלינו היום, ואנחנו כלנו נראהו פנים אל פנים: בכל ספורי כתבי הקודש, אשר כבר ידע אותם בני זה, לא היה איש, אשר משך אליו את לבו בחזקת היד, כאליהו הנביא. האיש הנפלא הזה, הלבוש אדרת שער עם אזור עור במתניו, היה ילד־שעשועים לכח דמיונו, ובו היתה שיחתו כל היום. הוא ידע, כי האיש הזה לא מת לשחת ככל בני תמותה עלי חלד, וברוח הילדות הטובה עליו לא מצא את הדבר ליוצא מסדרי הטבע, כי יתארח אליהו הנביא אצלנו וישתה אתנו כוס של ברכה. בראותו, כי אני עושה כה וכה ומשתמט מענות לו על שאלתו, הוסיף ויאמר: גם שרה אמרה לי, כי בלילה הזה ישחר אליהו הנביא את כל בתי בני ישראל בכל מקומות מושבותיהם. אפס כי הוא יבוא אחרי חצות הלילה, בעת אשר אנחנו כבר נהיה שוכבים ישנים על מטותינו – כן אמרה לי שרה – אבל מדוע זה לא יבוא כעת, למען אשר נראהו פנים אל פנים? שרה המבשלת היא אשה כשרה, זקנה לימים ובקיאה באגדות מאד. מתורתה שבעל פה ילמוד בני לדעת דברי אמונה אשר לא בא זכרם בכתבי הקודש. היא תשעשעהו בספוריה על דבר מלחמות גוג ומגוג והגשר של ניר, שעליו ילכו בני ישראל באחרית הימים; על דבר גלגולי הנשמות ותהלוכות המתים בעולם של תהו ובהו, ועוד דברים רבים נכבדים ומתמיהים כאלה; ועל כן אהב הנער את הזקנה הזאת מאד וישתעשע בחברתה בכל שעה פנויה לו מעבודתו. – לא, בני. אליהו הנביא, כאשר ידעת, כבר עלה השמימה, וכמלאך אלהים לא יראנו האדם וחי. – אבל שרה הגידה לי, כי הוא מתהלך אתנו פה עלי אדמות, נודד מעיר לעיר ומממלכה לממלכה, ויגין על כל איש מצוק ומר נפש. וכמעט תאונה צרה אל איש, והוא לא ידע להחלץ ממנה, אז יחיש אליו אליהו מקצות ארץ להצילו מרעתו… פעם יתחפש בבגדי סוחר ערבי, ופעם יתגלה כזקן נכבד ועתיק יומין, הדור בלבושו עם אזור עור על מתניו – כן הגידה לי שרה. ופעם אחת איש חסיד היה, ספרה לי שרה, בלי מזון ומחיה, ויבוא אליו אליהו, וישכירהו החסיד לשר אחד לבנות לו טרקלין גדולים, ומאשר לא היה לאליהו כסף לשכור לו עוד פועלים להסיע אבנים ולכל מלאכה, ויבן אליהו בלבדו את הטרקלין בלילה אחד מן המסד עד הטפחות. ומדוע זה אבי, הלא גם אתה איש חסיד הנך, כזאת הגידה לי גם שרה, האמנם לא ראית מעודך את אליהו הנביא? – לא, בני, עניתיו בשחוק: אליהו הנביא לא יחשוב לנכון לפניו לכבדני בכבוד הגדול הזה, אות הוא, כי תשגה שרה אהובתך, בחשבה אותי לאיש חסיד. – ואת היהודי הנצחי הלא ראית? הוסיף לשאול בני. – כלנו יהודים נצחים אנחנו, בני, ועל כן נראם יום יום, על כל מדרך כף רגלינו. – לא, אבי, אבל אנכי אדבר על היהודי הנצחי ממש, אשר, על דברת פאולינא אומנתי, הנהו נע ונד בארץ זה כאלפים שנה, וכאליהו הנביא הנהו גם הוא מתהלך מעיר לעיר ומממלכה לממלכה, מבלי מצוא מנוח לכף רגלו. נורא הוא האיש הזה, הגידה לי פאולינא, נורא מאד, ובכל זאת חשקה נפשי מאד לראותו. האומנת פאולינא היא עלמה צרפתית צעירה לימים וגם היא בקיאה באגדות מאד. אפס כי אגדותיה, אשר תשאב העלמה ממעין לא אכזב של הראמנים הצרפתים, אינם מתקבלים ככה על לב הנער כאגדות של שרה המבשלת. ומקנאת פאולינה בשרה צרתה, בקשה ומצאה באגדות של היהודי הנצחי תרופה נאמנה להסר את לב הנער מאחרי שרה ולמשוך אותו אליה בחזקת היד. – אבל אבי, הוסיף הנער לשאול, בראותו, כי אין משים לב את חלומותיו ואל דבריו – אבל אבי, מדוע זה לא ימזגו כוס של יין גם בעד היהודי הנצחי? לדברי השאלה הזאת, אשר שאל הנער בתום לבו, לא יכלו האורחים, אשר ישבו אתנו אל השולחן, לעצור את פיהם מצחוק. ואחד מן המסובים פנה אל הנער ויאמר: ראה בני, האיש הזה, אף כי נצחי הוא, בכל זאת הלא יהודי הוא בכל חוקותיו ומשפטיו, ונזיר הוא מן היין. – לדעתי, ענה השני מן המסובים: לדעתי צדק הנער מאד, הלא נאמר: תנו יין לאובד ושכר למרי נפש, ומי אובד כאיש אשר, לפי אגדת ההמון, קללת אלהים רובצת על ראשו כאלפים שנה, ומי מר נפש כאיש, אשר קצה בחיים, ובכל נפשו ובכל מאדו יבקש את המות ולא ימצאהו. הנער התאושש, בראותו, כי נכנסו הגדולים עמו ויאמר: גם פאולינא הגידה לי, כי לא אחת ולא שתים ראו אנשים את הזקן האומלל הזה, בהשליכו את נפשו מנגד לבקש קבר בין גלי נהר שוטף או בשלהבת אש העולה מן המוקד. אבל גם במי אש לא יכוה גם נהרות לא ישטפוהו – כן הגידה לי פאולינא. – אבל הרגע, בני. היהודי הנצחי הזה לא היה ולא נברא, כי אם משל הוא. – פאולינא אמרה לי, כי לא משל הוא, כי אם דברים כהויתם, הקללה הזאת חלתה על ראשו בערב פסח לפני אלפים שנה, בעמדו על מפתן ביתו בעיר מולדתו בירושלים… – הכל מוכן לסדר! קראה שרה המבשלת בקול נגיד ומצוה, בבואה פתאום החדרה לבושה בגדי יום טוב. – רב לכם, אדוני, להתפלפל בדברים של מה בכך, האינכם רואים, כי גם אנכי גם הגברת עיפות ויגעות אנחנו. – שרה, קרא אליה הנער בשמחה: האמת הוא, כי יבוא היהודי הנצחי בלילה הזה לשתות מן היין, אשר מזגנו לו? – יבוא, יבוא, הלא הגדתי לך מראש כי יבוא. מהרה שרה לענותו, מבלי שמוע בחפזה את שאלתו. חסל סדור פסח כהלכתו: ארבע הכוסות, אשר שתינו כדת, פעלו את פעולתן על כל המסובים וביחוד על ראש בני הרך, אשר לא נסה בכמו אלה בכל ימות השנה, עד כי החל להתנמנם על יד השלחן. – לך ושכב בני על מטתך, כי כבר בא מועד. – אחלי, אבי, הרשני נא לשבת פה בחדר האוכלים כל הלילה, למען אראה עין בעין את היהודי הנצחי, בבואו לשתות את כוסו – כי כן הגידה לי פאולינא… לא, לא פאולינא… כן הגידה לי שרה. ראיתי מעשה ונזכרתי כי בהיותי עוד נער רך כבני זה, כלתה נפשי גם אני לראות את האורח הנכבד אליהו הנביא, המתגנב כשודד ליל לשתות בסתר את הכוס, אשר ימזגו לו בעין יפה ובנפש חפצה. אבל חבלי השנה, אשר הפילו ארבע הכוסות תמיד על עיני, עמדו כל פעם ופעם לשטן לי – כי נרדמתי וישנתי עד זכיתי לראותו עד הנה, ומי יודע אם אזכה לזה עוד כל ימי חיי. נזכרתי ואומר אל בני בשחוק: – טוב, בני, לך כעת ושכב על מטתך, ואחרי אשר תישן כשעה קטנה, תקום ממשכבך ותבוא הנה. – ברוכה מנוחתך, אבי! ישנתי ושנתי ערבה לי. ופתאום והנה קול־שאון דק כקול דלת סובבת על צירה העירני משנתי. פקחתי את עיני, והנה חושך ישופני מסביב; הטיתי את אזני, הקשבתי. אבל דממה חרישית שוררת בכל פנות הבית. אבל מדוע זה סבה הדלת על צירה? האמנם – צחקתי בקרבי – גם בא אלינו אליהו הנביא? הוי! מי יתן ויכולתי להאמין בדברים כאלה גם היום, כאשר האמנתי בהם בכל לבי בימי חרפי, מה מאושר הייתי בחיים… ומה בצע כי חכמתי והוספתי דעת ונסיון, אחרי אשר נתתי במחירם את כל אמונות לבבי ואתן יחד גם את כל תקותי הנעימות, שעלו בתהו ותאבדנה… אבל הנה קול שמלה ארוכה נסחבת על הרצפה תשמענה אזני. אין זאת כי אם שמר בני מוצא שפתיו ויקם לראות את אליהו הנביא, בבואו לשתות את כוסו – הוי, נער שובב ומאמין לכל דבר! אבל מה יעשה הילד שמה בחשכת ליל? אקום נא ואלך להשיבו אל מנוחתו. בחפזון קמתי והתעטפתי באדרת הליל, ואלך אט אל חדר הילדים. לאור הירח ראיתי את הנער הוזה שוכב על משכבו, ושחוק נעים מרחף על שפתיו כיד החלום הטובה עליו. אלהים יחנך, בני, אמרתי אליו בלבי, בהביטי אל פניו המלאים לח הפריעו רעיונות והרהורים רעים את מנוחת נפשך; קוה והאמין, כל עוד לא הרגיז הזמן את תקות נפשך ואמונת לבך – קוה והאמין, ושנתך תערב עליך! קול צעדים קלים וקול שמלה נסחבת על הרצפה נשמע עוד הפעם בבית. מה זאת? קראתי בלב נפעם מפחד בלילה: השודדי ליל באו אל ביתי, אם צחוק יצחק בי רוח דמיוני ואזני תשמענה תהפוכות? יצאתי המסדרונה ואלך בלט אל הפתח, אשר בפרוזדור הבית, ולשמחת לבבי נוכחתי, כי הדלת סגורה על מסגר ובריח – אין כל רע. כנטל אבן נפל מלבי, שאפתי רוח גם צחקתי בקרבי על הפחד השוא, אשר פחדתי, ואשוב ללכת אל משכבי… ופתאום והנה קול נשמת אדם, בשאפו רוח, תשמענה אזני מחדר האוכלים. מה זאת? האומנם באמת ובתמים יבוא אליהו בלילי שמורים אל בתי בני ישראל? עצמותי רחפו מפחד וזיעה קרה כסתה את יצורי גוי… הרגשתי בנפשי, כי עוד מעט וימעדו קרסולי, ואנכי נופל מתעלף ארצה… חפצתי לקרוא את בני ביתי לעזרה ואכה בחזקה על הכפתור של פעמון העלקטרון, אשר על יד מזוזת הפתח, אבל לשוא! אין קול ואין צלצול… כמו קפא זרם העלקטרון בחוטי המכונה, כאשר קפא הדם הנוזל בעורקי. התנצחתי לאסוף שארית כחי ואפתח בלט את דלת חדר האוכלים, והנה… אל אלהים חילי! אור הלבנה במלוא נגהה, אשר הבקיע בעד החלון, האיר לנגד עיני תמונה מוזרה ונפלאה מאד. זקן עתיק־יומין גבה קומה, מוצק וחסון כאלון, עומד על יד השלחן נשען על משענהו. פאות ראשו, הלבנות כשלג, ארוכות ומפוזרות הנה והנה, כמו לא שכך עוד הרוח, אשר נשב במו בתגרת ידו; זקנו הארוך והלבן כצמר צחר יורד על פי מדותיו הרחבות והבלות מרוב ימים סנדלי עץ על רגליו היחפות, אשר יתראו מבעד שרוך הנעל, כמו נחצבו משיש שחרחר שזפתו השמש, ומטפחת בד כמעטה בני הקדם יצנוף על ראשו, והיא נופלת בקמטים ארוכים על כתפיו הרחבות ויורדת עד המתנים. ומתחת המטפחת אל מול פניו יתנשא מצחו כסלע איתן, התלול על פני שתי נקרות הצור, ששם שתי עינים כשני נשרים יקננו… וחזות פני הזקן… אל אלהים משגבי! עודני זוכר היום, כי לפני שמונה שנים, הקדם, נקרה נקריתי פעמים רבות לעבור ברגל בין רוכסי הרי הבלקנים – עוד אזכור היום, כי בנשף בערב יום אחד מימי האביב הלכתי למסעי בין הבלקנים ואתע עם בני לויתי אל מקום שמם ובודד מאנוש. שם, בין רוכסי הרים גבנונים וסלעי מגור תלולים בלי סדרים, התנשא אל מפלשי עבים סלע איתן אחד, אשר דמות כמראה אדם לו. נוראה ואיומה תמונת הענק הזה לאור הירח! המשל ופחד ילינו על עוז מצחו, שתי נקרות הצור כשתי עינים יפיקו גאון וזועה גם יחד, אבל מנוחת שלוה והשקט שפוכה על כל יצורי פניו כמנוחת פני הספינקסים, אשר על מצבות מצרים העתיקה… יהמו ירעשו הרוחות מארבע כנפות הארץ מסביב לראש הענק הזה, יקשרו עליו עננים ובשצף קצף ימטירו עליו שלג ומטרות עוז – אך כמשחק המה לו כלם ורק שריטות דקות בקמטי זוקן ישרטו במפלי עור פניו הקשים כחלמיש. מסורת קדמוניה בפי יושבי המקום מספרת, כי בבוא השולטן מוראד לפני חמש מאות שנים לכבוש את ארץ בולגריה, עמד לשטן לו על הגבעה הנשאה הזאת גבור אדיר אחד בראש חילו. אלפים נפלו מצדו, ורבבות מימינו, אבל הוא מאן להכנע וממרום מצבו ירה חצים ומות על ראש אויביו. וירא מוראד, כי לא יכול לו, ויקללהו בשם מחמד נביא המשלמנים, ופתאום יבשו ידיו, ומפלי בשרו קפאו כאבן, ויהי הגבור לנציב שיש. – אבל עוד יבוא יום, תוסיף המסורת לאמר: אבל עוד יבוא יום, ורוח מצפון תביא לפחת רוח חיים באף הענק הזה – אז יפול הקסם מראש הגבור, דמי אדם יחלו לפכות בעורקיו, ובקול עוז יקרא "נקם ושלם!" ורבים מגבוריו ישני עפר יקיצו מקבריהם, אשר במערות הכפים ובנקקי הסלעים, וכעבדים נאמנים יעטרוהו מסביב, ואז שנת גאולים תבוא לבולגריה… למן הלילה ההוא לא הוספתי לראות עוד את נציב השיש… אבל מדי הביטי בפני הזקן, אשר לנגדי – והנה קמה התמונה ההיא גם נצבה לפני בכל הדרת גאונה הנורא… מנוחת שלום והשקט שפוכה על פני הזקן, הנראים כחלמיש צור מלא חריצים עמוקים, אשר שרט בו הרוח בחרון אפו שרטת – אות הוא, כי לא פעם ולא שתים היה גם הוא משחק לסופה וסערה, לשלג ומטרות עוז… אבל מי שם פניו כחלמיש? האמנם קפאו שרידי בשרו ויהיו לאבן? או אולי גם רוח חיים אין בו? אבל הנני רואה לאור הירח את תנועות חזהו, בשאפו רוח, ולדממת הליל אדמה לשמוע גם את דפיקת לבו כחלום פעם בכח עלומים – הזה הוא צלם דמות אליהו הנביא? אספתי שארית כחי וברגלים רועדות באתי החדרה ואתיצב ממולו ובמלוא עיני הבטתי אל פניו, אבל הוא לא נע ולא זע. נדמה נדמה לי, כי כבר ראיתי את האיש הזה, כי היו פניו לא מוזרים לי. אבל איפה ראיתיו, ומתי? אם על אחד מימי השוק בברדיטשוב או באחת הישיבות, אשר בליטא המדינה? זאת לא ידעתי; אבל ככל אשר הוספתי להביט בפניו, כן הוספתי להרגיש בנפשי, כי נמשך אני אליו בעבותות קסם נפלא מאד, ולולי שני הנשרים, אשר הביטו אלי בגאון מנקרות הצור, כי עתה כבר נפלתי על צוארו לחבקהו בזרועותי… רגעים אחדים או יובלות בשנים עמדתי כה לפניו – לא יכולתי לתת דין וחשבון לנפשי. אבל פתאום נערתי מתרדמת הקסם – ואוסיף להתפלא! הזקן הושיט את ימינו אל השולחן ויקח את הכוס בידו בקול רם וברגש אמונים מקרב ולב עמוק קדש על היין בברכה "שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה". – הבטתי אל עיניו, והנה הנשרים עפו, ובקניהם שתי יונים יפות ונעימות כהאהבה בתענוגיה יושבות על מלאת, ומביטות עלי בחמלה ורחמים… לא יכולתי להתאפק ובכפים פרושות נגשתי אליו ואומר: הלא אליהו הנביא אתה, אדוני? שני הנשרים מארובותיהם הביטו אלי עוד הפעם בהדר גאונם, ואנכי נשארתי בידים פרושות על עמדי. – לא אליהו הנביא אנכי, בני, כי אם היהודי הנצחי! – היהודי הנצחי! קראתי בתמהון ונרתעתי לאחור, אבל מה לך פה ומי לך פה? – מי לי פה? תשאלני, בני, אבל הלא אתם כולכם צאצאי הנכם, ולראות בשלומכם אבוא הנה כפעם בפעם, ענני הזקן, והיונים ממרום קנן הביטו עלי בחמלה. – אבל אנכי חשבתי, כי רק יליד הדמיון הנך, מסורת עתיקה, שנשתלשלה מדור לדור. – כן בני, מסורת עתיקה אנכי, אבל לא יציר הדמיון, כי אם מסורת חיה, מסורת של בשר ודם, שנשתלשלה מדור לדור, מגוי אל גוי ומממלכה לממלכה עד קצות הארץ. – אבל הנה שמעתיך מברך בשמחה וברגשות תודה "שהחיינו וקימנו לזמן הזה", ואתה הלא כבר קצת בחייך הארוכים למדי, ולשמחה מה זו עושה? – מי פתי יקוץ בחיים, ואף כי אנכי, אשר חבל נפל לי בנעימים לראות חיים יתר מכל האדם, אשר על פני האדמה, ולמדתי לדעת את החיים ולהוקיר אותם. ולו לא לנצח אחיה, כי אם לנצח נצחים, גם אז לא אקוץ בחיים. – ולו גם יהיו מרים ממות, האף אין זאת, אדוני? הן הכרת פניך תענה בך, כי רבות נשאת, רבות סבלת עלי אדמות, הלזאת תקרא "חבל בנעימים"? הנשרים בחגוי הסלע העיפו במוטות כנפיהם, כמו יתנערו מרסיסי גשם, שנתך עליהם ביום סופה וסגריר; ומעפעפי הזקן נפלו שני אגלי דמעה על חלמיש לחייו, ויען ויאמר: – אמת, נכון הדבר, רבת צררוני מנעורי אויבי בנפש, רבת צררוני מנעורי וגם עד זקנה ושיבה לא הרפו רבת צררוני, הממוני ומנוחה הדריכוני… ובכל זאת, כי אשא אל שמים ידי ואמרתי: חי אנכי לעולם! אז ימלא שחוק פי ואז אמצא נוחם לנפשי העיפה והנענה מתגרת יד לוחצי. המה חדשים לבקרים יציצו כעשב השדה, וחדשים לבקרים יבולו ויאבדו… דור רודפי הולך ודור רודפי בא, ואנכי לעולם עומד. – לא אשאף לנקם גם לא אטור להם בלבי, כי מה לי ולהם? הן הזמן האכזר, אשר ישלוט בי שלטת, גם בלעדי ינקום את נקמתי מאתם. הזקן נדם רגעים אחדים וישאף רוח במלוא חזהו, אחרי כן פתח את פיהו, ויוסף לאמר: – לא, בני, אף כי רבת שבעתי ממרורים, בכל זאת לא אקלל את יומי ולא אקנא בבני תמותה; רק חיים חפצתי, ולהם כל משאת נפשי. כי לחי יש תקוה לימים טובים מאלה, ועל כן אקוה גם אנכי, כי יבוא יום ותבולע המשטמה לנצח ודמעה תמחה מעל כל פנים, ואז אנפש אנכי מנדודי אין קץ, אשר דכאו לארץ חיתי. כי גם אנכי ככל היקום אשאף למנוחה, אבל לא למנוחה שלמה כמנוחת המות, כי אם למנוחת מרגוע הבאה אחרי עבודה ויגיעה, כי באין תנועה אין חיים. ככה דבר הזקן בנחת, ומדי דברו, והנה מראה פניו הולך ומשתנה מרגע לרגע לנגד עיני בקסם נפלא מאד. עוד מעט והנה נתך החלמיש ויהי לבשר ודם; על לחייו הרעננות והמלאות לח נעורים התראה חכליל אודם, ושרירי פניו ושפתיו התנועעו בצחוק קל ונעים מרהיב עין ונפש; ומתחת גבות עיניו, כמו מבעד חורש מצל, הביטו אלי שתי יונים, מלאות גיל ומפיקות חמלה. כרגעים אחדים עמדנו מחרישים זה מול זה, אחרי כן העזתי את פני ואשאלהו: – אבל מדוע זה יאמרו בגוים, כי בקללת הרובצת על ראשך, תחכה למות ואיננו, כי תשיש למצוא קבר, אבל הארץ תסגור את בריחיה בעדך לעולם? מדוע יאמרו בגוים, כי בלב תמים ובנפש חפצה תשליך את חייך מנגד וממרום סלעים תפול אל מצולת ימים, למצוא שם קבר, או תעלה על המוקד להיות למאכולת אש; אבל בכל אשר תפנה, יסתיר המות את פניו ממך, למען הרבות מצוקותיך ולמען הגדיל את שברך… מדוע יאמרו בגוים?… מצח הזקן התקדר עוד הפעם בערפל, ויען ויאמר: – שקר הדבר! מעולם לא ששתי למצוא קבר. כי אם הם, אויבי בנפש, הם כרו לי שוחה על כל מדרך כף רגלי, אבל ברכת אלהים, הרובצת על ראשי, חלצה אותי תמיד מדחי. לא אנכי הפלתי את עצמי אל מצולות ימים, כי אם הם דחוני שמה למדחפות. לא אני עליתי על המוקד, כי אם הם סחבוני שמה סחוב והשלך, אפס כי לשוא כל עמלם: באתי באש ובמים, והם לא נגעו בי לרעה. אבל לא קללת אלהים היא הרובצת עלי, כי אם ברכת נביאי השם, אשר ברכוני בזה כחמש מאות בשנים, עוד בטרם גליתי מארץ מולדתי. הלא תזכור עוד את דברי החוזה הנשגב: "כי תעבור במים, אתך אני, ובנהרות – לא ישטפוך, כי תלך במו אש, לא תכוה, ולהבה לא תבער בך!" יאספו נא יחדיו כל נוגשי ורודפי ויעידו, אם לא נתקימה בי הנבואה הזאת עד כמלוא השערה. אבל הם, אויבי אלה, לא אמרו די לכל צרותי ויוסיפו ויטפלו עוד עלי כל עון וכל חטאת וישימוני למשל בגוים… מסורות עתיקות, אשר בהבל יסודן, השתלשלו על אודותי מדור לדור, מסורות, אשר נתנו אותי לגועל נפש ולזעוה בעיני הבריות, עד כי סור טמא יקראו לי גם היו מכל עברים, סור מעלינו כי טמא שפתים וערל לב הנך; ויאלצוני להיות נע ונד בארץ ויאמרו להכחיד בזה את שמי מתחת שמי השם, אבל גם בזה יגעו רודפי בדי ריק… והנני נצב בזה עד היום, ככחי אז וככחי עתה לשאת ולסבול כל תלאה ומצוקה ולקוות לימים טובים מאלה. – אמת, נכון הדבר – הוסיף הזקן בהשפילו עיניו ארצה ויאמר: אמת, נכון הדבר, כי כאשר נלאו לפעמים מבקשי נפשי לרדפני, ופתאום עבר עליהם הרוח להאיר פנים אלי, פעם באהבה גלויה ושנאה מסותרת, ופעם גם באהבה טהורה היוצאת מן הלב לחומלה עלי… הוי בני בני! הן גם אנכי לב בשר לי ולא אבן, ולאהבה ולשלום הלא כל משאת נפשי מנעורי עד היום הזה… אז יעבור גם עלי הרוח להשיב אהבה אל חיקם במדה גדושה מאד, ומרוך לב ורפיון רוח יש אשר נרדמתי בחיקם כגמול עלי אמו. וכמעט בחרתי למות מיתת־נשיקה בין זרועות רודפי מלפנים… וכמעט הייתי בכל רע… אפס כי גם שנאתם גם אהבתם מהבל הנה יחד! ובאשר לא עצרה שנאתם כח לשום מחנק לנפשי, כן לא יכלה גם אהבתם לישנני על ברכיה בשנת המותה לנצח… כאשר כלה הזקן את דבריו, הרהבתי עוד הפעם בנפשי עוז ואשאלהו: – אומרים אמור, כי קללת אלהים תלוה אותך על כל מדרך כף רגליך, ובכל אשר תלך, לרגליך יבוא דבר, ושוד וכפן בעקבותיך… האף אומנם גם זה הבל ורעות רוח? – גם זה הבל ורעות רוח, אשר טפלו עלי בזדון! לא פעם ולא שתים באתי לרגלי נדודי אל ארץ ציה ושממה, והיא פרחה לעיני כגן ותהי לארץ נושבת. ומה היתה לבבל מעת עזבתיה אנכי? ומה היתה לארץ ספרד ברוכת־השם, מאז גורשתי מקרבה? וארץ מולדתי צבי הארצות בימי קדם? כגן עדן היתה מלפנים, וחרבות עולם הנה היא כיום. אחת היא על כן אמרתי: ברכה אביא לארץ בבואי, וקללה אשאיר בה אחרי, כאשר אגרש ממנה… – אבל הנך רואה, כי השמים התקדרו בעבים, וערפל כסה את כל פני האדמה – הנך רואה כי נכונים לך ימי חושך. ומה כחך, כי תיחל עוד?… לך אפוא והתרפס לפני אויבך, ומות! – לא אמות, כי אחיה! ענני הזקן בקול רם נורא מאד, ויצורי פניו נקשו עוד הפעם לחלמיש, ושני הנשרים בחגוי הסלע בגאון מבטם כמעט דכאוני לארץ, עד כי בושתי מאד מדברי פי. – לא אמות כי אחיה! הרעים עלי הזקן שנית; מה כחי כי איחל, – תשאלני! ראה הנה שמתי ידי על עיניך, הגד מה אתה רואה? לא ידעתי מה היה לי. נפשי התחלחלה מאד, ברכי כשלו, ואנכי נופל מתעלף ארצה. פקחתי את עיני והנה הזקן איננו, ורק שתי עיניו כשני נשרים מרחפות לפני במרום האויר ונוגה להן כאור השמש בעצם תקפו, עד כי כהו עיני בהביטי בהן. עצמתי את עיני, וכמעט נרדמתי מרפיון רוח, אבל קול הזקן כקול הרעם כגלגל העירני מתרדמתי – הגד, מה אתה רואה! פקחתי את עיני והנה על הר גבוה ותלול אנכי עומד, לרגלי תשתרע בקעה רחבת ידים, ובתוך הבקעה מדורת אש גדולה מאד. והנה אנשים רבים כחול אשר על שפת הים ינהרו אל המדורה מכל עברים, ממזרח וממערב ומצפון ומים – איש איש וכלי מלחמתו בידו: זה בא בחרבו וזה בקשתו, זה נושא קנה רובה בזרועותיו וזה בכלי תותח על שכמו, ובקול רנה והמון חוגג ישליכו את כלי מלחמתם אל המוקד. ראיתי והנה על יד מדורת האש עומדים חרשי ברזל רבים, איש איש ופטישו בידו, והזקן עומד עליהם לנצח על המלאכה, ובקולו קול עוז ירעים עליהם לאמר: "כותתי את החרבות לאתים ואת החניתות למזמרות, כי לא ידע עוד גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה!" ויכו החרשים בפטישיהם איש איש על הסדן, אשר לפניו, ותבקע הארץ לקולם ולקול הרעם והרעש הנורא הזה הקיצותי – והנה חלום… כ' ניסן תרמ"ו. רעיון ישוב ארץ-ישראל עוד לא נתברר כל צרכו עד היום. הרעיון הזה, אשר הוא רחב ועמוק מצד אחד ופשוט יותר מדאי לבעלי הגיון ישר מצד השני, הרי הוא מובן לרבים בפשיטות ואינו נקלט במוח רבים אחרים כהוגן בכל עמל. המאמרים שנכתבו בזה בזמן האחרון מטרתם יותר לעורר את האינדיפירנטים מאשר לברר את הענין לפני המתנגדים. ביחוד היתה כזאת אחרי הרשיון. לפני הרשיון היה מצב חובבי-ציון כבן-אסופי, שלא נכתב בספר המעטריקיל ואשר רבים מריביו. על חובבי-ציון היה אז להלחם עם מתנגדיהם, ובין כה וכה נתבררו פרטים רבים הנוגעים ברעיון ההוא. אחרי שבא הרשיון, והבן הנולד נכתב בספר המעטריקיל כהלכה, כתינוק שהורתו ולידתו בקדושה, נחבא קול המערערים, ועם זה אין מקום גם להשיב ולברר. על כן שמחתי לבוא המאמר "פרק בשיר" מאת הרב מוהר"ר יהושע יוסף פרייל נ"י ("המליץ" 122–127), אשר נתן מקום לברר איזו ענינים ברעיון הזה, אשר, כנראה, לא נתבררו עוד כהוגן. הרב התפעל מאד משירו של המנוח גארדאן ז"ל: "שמוע שמעתי אפרים מתנודד" ("המליץ" 86), ובחשבו בלי ספק את דברי המנוח להד קול כל חובבי-ציון, מצא לחובה להעיר, "כי אם לא נשכיל לפלג לשטף התנועה לישוב ארץ-הקדש תעלה נכונה וראויה לה, נוכל לאבד טובה הרבה". דברי המשורר "אם לא בנפשנו לבב חכמה לא נביא, לא יושיענו לא מלאך לא נביא, "כחי בעצם ידי" יאמרו המושלים", היו בעיני הרב ככלי-מפץ להרוס בהם עד היסוד את האמונה בביאת-המשיח, ועל כן הוא הולך ומבאר כי במחשבה טובה "החליפו חכמינו את הגאון הלאומי ויסבו פניו אל מול אחר ויעלוהו מן החמרי אל הרוחני והמוסרי". הדאגה לכבוד ישראל וממשלתו המדינית עזבו על ה', אך העם בעצמו לא יעשה מאומה לשובב אליו כבודו, מיד ה' ולא בידנו נקחם. ועלינו אך לשמור תורה ולנצור מצוה, ובזה הועילו הרבה מאד לטובתנו ולקיומנו". לא אכחד, כי יש גם בין חובבי-ציון כאלה שאינם מאמינים בנסים ויעודים שלמעלה מן הטבע. אבל הטרם ידע הרב, כי שנוי הדעות והכפירה קדמו הרבה לתנועת חובבי-ציון, כי גם לפני חבת-ציון היו רבים שבשעה ששמעו: "אין שיור רק התורה הזאת", שאלו: "מאי שייר דהאי שייר?", וכי אם נאמר על אנשים כאלה, שאין להם אלא תורה נשנה מאד, כי באמת אפילו תורה אין להם? לאנשים כאלה היתה באמת חבת-ציון למקור ישע, בתתה בלבם שריד תקוה. לאנשים כאלה לא תוכל חבת-ציון להיות לרועץ, כי מה היו בלעדיה? בעל המאמר אומר, כי לא גדלו ולא חנכו כלל על ברכי הדת והיהדות, למדו לכוף ראשם, ובעת האירו העמים פניהם אליהם התבוללו ברוח הלאומי של הטייטאנים והגאללים – ותהי עצתם לקרוא בשם הלאום. פה חטא כנגד המציאות. צעירים כאלה, לפחות בראשית המבוכה, נסעו לאמריקה ליהנות שם מן החפש ולהיות בני-אדם סתם. הראשונים אשר הטיפו לישוב ארץ-הקדש והלאומית היו דוד גארדאן, סמולינסקי ז"ל, א.ש. פרידברג, מרדכי בן הלל הכהן וכותב הדברים האלה, אשר מעולם לא הסיחו דעתם מן היהדות וצרכי עמם, ולא חלמו מעודם על רוח הלאומי של הטייטאנים והגאללים. הרב שואל: מה יהיה אם פתאם יבוא יום אשר תעבור רוח על ממשלת תוגרמה לאסור ליהודים קנית אדמה, או תוציא חק אחר כמוהו, הלא אז כל שאינם מאמינים יפנו לבקש עזרה הימין או השמאל? – שאלה זו אין לה שחר. ראשונה, הרי היא דומה להשאלה הרגילה לאמר: אתה אומר שאין גן-עדן ואין גיהנם, אם כן?… שאלות כאלה הן צדדיות שאינן מוכיחות כלל את אמתות הענין שהם לברר. שנית, בכל דור ודור קבע את הקץ בזמנו, ולא דאגו מעולם, שמא יאמרו קטני-הרוח, הואיל ולא בא הקץ המובטח – אבדה תקותנו ובטל סכוינו. עוד יותר: הנה חז"ל אמרו: "שית אלפי שנין הוי עלמא". מובן, כי קץ הפלאות יהיה לפני זה,ומוכרח להיות בו בזמן בלתי ארוך ביותר, היינו בעוד שלש מאות שנה בערך. והנה רבים בני בעלי בינה, המחזיקים הרמב"ם, שאין קצב וגבול לימי הארץ ואינם מאמינים בדברי חז"ל ההם,אך אין ספק, כי גם בעוד שלש מאות שנה יהיו בעמנו אנשים פשוטים שיאמינו בזה. נדמה בנפשנו, כי גם בעת ההיא יהיה עולם כמנהגו, כמו שהוא, ישועות בל נעשו ארץ והגליות לא יתקבצו. האמנם יאמרו אז האנשים הפשוטים ההם: אבדה תקותנו ועלינו לפנות ימין ושמאל! אפשר שיהיו גם כאלה, אבל כהנה וכהנה תאכל חרב. כל המרגיש בעצמו שהוא בן לעמו באמת, בין שהוא מן הפשוטים, בין שהוא מן הנאורים, לא יעזוב את עמו, כמו שבאמת לא עזבו את עמם עשרות אלפים מאחינו שכבר חדלו להאמין בנסים ונפלאות גם בטרם נולד הרעיון הלאומי, וגם עתה אין להם עסק עמם. העיקר הוא החינוך ברוח העם, הדתי והספרותי. שלישית, התקוה לעמנו להתנחל בארץ-הקדש תוכל להכחד לגמרי רק בעת שתכחד הארץ עצמה מעל כדור הארץ, כמו שהתקוה לראות את החולה המסוכן האהוב שב לתחיה לא תכחד מלב אוהביו גם בעת שיאמרו הרופאים, כי אבדה מהם עצה. באחד ממאמרי בה"וואסחאד" השבועי (1883) כתבתי, כי כבר נתברר, שאין ההיסטוריה תלויה בדעת יחידים להטותה לאשר יחפצו, וכחם בזה רק זמני. כל פקודה שתוציא ממשלת תוגרמה, או ממשלה אחרת שתירש את מקומה בארץ-הקדש, יהיה לה רק כח זמני: היום תהיה פקודה כזאת ומחר – פקודה אחרת, אך אי-אפשר לשום פקודה להכחיד לגמרי את תקות הלאום. רביעית, אם גם נניח שיבוא יום אשר יכחיד מלב עמנו כל תקוה לעתיד להתישב בארץ-הקדש, לא תאבד עוד עם זה נפש הלאום, כי באין ברירה אפשר יהיה למצוא ארץ אחרת למושב בני-ישראל ברובם. בהיותי בדרוזנעניק במסבת חובבי-ציון בשנת תרמ"ז נתוכחו שנים מחובבי-ציון, אחד אמר, כי באין ארץ-הקדש אין עוד ארץ לישראל, והשני אמר, כי גם בלא ארץ-הקדש נוכל לבחור בארץ אחרת. שני המתוכחים הציעו לפני להיות המכריע. אמרתי להם, מי שעלתה נימא ברגלו משתדל בכל כחו לרפא אותה. אך אם לא הועיל כל עמל והרגל נחתכה – עושים רגל של קויטשוק. ארץ-הקדש היא לנו רגל טבעית, וכל הימים שנוכל לקוות עליה, אין אנו רשאים לחשוב על ארצות אחרות, כמו שאין החולה ברגלו יכול להסתפק ברגל מלאכותית. אבל באין להעם ארץ טבעית (כלומר: היסטורית) טובה לו גם ארץ מלאכותית. רבות בנו המפלגות והדעות, ועל כן עלינו להשתמש בלשונות שונות בחפצנו להעיר את חבת-ציון. לאחד ראוי לדבר בשם הדת והמצוות, להשני – בשם הלאומי, להשלישי – בלשון ההגיון הפשוט. אבל כמדומה לי, שמעולם לא עלה מחובבי-ציון להגיד בדפוס, כי שוא האמונה והבל התקוה ורק כח ידינו לבדו הוא שיעמוד לנו. "וברכך בכל אשר תעשה " – הוא כלל גדול בתורה ובהלכות החיים. הכל מאמינים, כי ה' הוא זן ומפרנס, רופא חולים וכו', ולא עלתה על דעת איש לומר, שראוי לשבת בטל ולבלי לקרוא לרופא בשעת חולי. אם המנוח גארדאן אמר שלא יעשה ה' תשועה להולכי-בטל וחובקי-ידים, לא פגם כלל בזה באמונת הלאום. דעתו היתה להגיד, שאין דבר מוכן יורד מן השמים, והמחכה לתשועת ה' צריך שגם בעצמו לא ישב בחבוק-ידים. גם עזרא השתדל לפני מלכו, ועוד יותר – דבר דברים שבעצמו לא היה בטוח בהם, כאמור : "כי בושתי לשאול מן המלך חיל ופרשים לעזרנו מאויב בדרך, כי אמרנו למלך לאמר יד אלהינו על כל מבקשיו לטובה ועזו ואפו על עזביו" (עזרא ח' כב). חזקיה מלך ישן על מטתי ואתה עושה" (מדרש איכה, לא האמינו מלכי ארץ), אבל בשביל זה חזקיה משיח" (סנהדרין צ"ד), בקש ולא עשה… כלל גדול אמרו בחקירת ההיסטוריא: לא שבח ולא גנאי, אלא הבנה את המאורעות ונושאיהם, אין לגנות אותם, אלא להבין סבותיהם והשפעתם לעתיד על החיים ועל צדדי הטוב והרע שבהם. אם נבא לחקר דברי-ימי-עמנו, אז עלינו לזכור כי שלשה כחות מושלים באדם: השכל, הדמיון והרגש. השכל הוא אבי המחשבה ההגיונית, הדמיון – אבי השירה והרגש הוא אבי הפעולה. שלשת הכחות האלה פועלים זה על זה כפי מדת במקום שהשכל חזק ביותר יחלש כח הדמיון במדה ידוע, ולהפך; הרגש מקבל השפעתו משניהם, ומהלך הפעולה שהוא מחולל תלוי בתוקף השכל או הדמיון ובמדת כחו עצמו באדם ובחלק צבור ידוע בזמן ידוע. אלו היה האדם או הצבור שליט לבחור לו את דרכו על פי רצונו החפשי, היתה הדרך היותר טובה לבלי להגביר את השכל יותר מדאי עד כדי להכחיד את הדמיון, לבלי להגביר את הדמיון להאפיל על השכל וגם להגביל את הרגש במדה הראויה. אבל כח כל אלה תלוי בסבות טבעיות והיסטוריות שלא ביד האדם לעשות בהן כרצונו, ועל כן אין אנו יכולים לריב, לא עם חלושי השכל ולא עם חלושי הדמיון והרגש, ויכולים אנו רק לומר: אשרי האדם או הצבור שכח שכלו חזק למדי וגם כח דמיונו לא נכחד בו, ואוי למי שהכח האחד חזק בו כל כך, עד שהוא מנצח את השני לגמרי. אדם כזה או שהוא משולל כל פואיזיא והתפעלות המנעימות את החיים, או שהוא רוכב על במתי ארץ וחולם בהקיץ. אבל גם להמחשבה ההגיונית ולשירה דרושים תנאים נורמליים. בתנאים שאינם נורמליים נהפכת המחשבה ההגיונית לסכולאסטיקא במדרגותיה השונות: מפלפולי התלמוד עד חילוקי בעלי "פרדס דוד ודורש לציון", והשירה – להזיה במדרגותיה השונות, מן הבטלנות, כמו "שהקב"ה מניח תפילין", עד תעתועי הקבלה והחסידות, ולפיאיטיזם משונה, המתבטא אצל אחדים בדבקות והתלהבות הנקראת אצלם "שמחה באלהים", ואצל אחרים – בגעגועים מפשטים סתם, מבלי שיוכלו לברר גם לעצמם אל מה הם מתגעגעים ומה הם רוצים, כהמתגעגעים החדשים בימינו. הדברים המעטים האלה דים להאיר אור על קורות דתנו מזמן צמיחתה עד הימים האחרונים. בשעה שחי עמנו על אדמתו חיים נורמליים משלו בו גם המחשבה ההגיונית וגם השירה, ופרים הטוב נראה גם בכתבי-הקדש, גם בחלק גדול מן המשנה. משהחל לחץ הרומיים נחלשו במדה ידועה המחשבה ההגיונית והשירה, וכל מה שהתרבו צרות העם, כל מה שנעשו חייו יותר ויותר בלתי נורמליים, התגברו יותר ויותר אצל בעלי השכל – הסכולסטיקא ואצל בעלי הדמיון – ההזיה. שני הכחות האלה נלחמו תמיד זה בזה, נתנו לנו את הפלפול שבהלכה ואת הפטפוט שבאגדה, את הרבנות בתמונתה שמזמן שאחרי הגאונים ואת הקבלה, שלבסוף עשו שלום ביניהם (שלום שהיה מוכרח על פי "אמונת חכמים", שאלו ואלו צריכים להיות דברי אלהים חיים, אבל גם הנגוד הפנימי שבהם נשאר כמו שהיה); נתנו לנו את הרבנות שמזמן האחרון ואת החסידות, ונתנו לנו בתקופת האמנציפציא כביכול, את ההשכלה וגם בזמן היותר אחרון – את הפיאיטיזם והגעגועים. אם ישאלני איש: מה גרוע יותר – הסכולסטיקא או ההזיה, אז אענה לו בבטחה: ההזיה. הסכולסטיקא אינה מוציאה לגמרי את האדם מן העולם, והמפלפל בשנים שאוחזין בטלית עודנו קשור לעולם המציאות, שהרי יש גם ראובן וגם שמעון וגם טלית. אבל ההזיה מוציאה את האדם לגמרי מן עולם-המציאות ומביאה אותו לעולם של עשר ספירות, סטרא אחרא, סמאל ולילית וכיוצא בזה, שאינם במציאות כלל. אומרים הם מעריצי החסידות, שהנביאים התנגדו להחקים, ושמלחמה תמידית היתה והרגש. צריך להעיר שמלבד שהדברים לא נקראו כאן בשמם האמיתי, אינם נכונים גם כן. מלחמה בין הרגש והשכל לא רק בתקופה הבלתי נורמלית, בשעה שהשכל והדמיון נתנו לנו את הסכולסטיקא וההזיה. ובאמת, אם נפתח את כתבי-הקדש, לא נראה בשום מקום שהנביאים התנגדו להחקים עצמם בתור חקים, אנו רואים רק, שהנביאים הרבו להוכיח את העם שהוא עובר על תורת האדם, ומעט מאד דברו על הצרך בשמירת החקים. אבל הדבר הזה אינו מוכיח כלום. גם בזמננו רואים אנו אנשים, המקפידים גם על ענינים טפלים, כהליכה בגלוי הראש ומים אחרונים, ומורים היתר לעצמם בדברים שאסרה תורה בפירוש, כמו רכילות, עול במשקל ובמדה, אונאה וכיוצא בזה. ויש מהם שאינם מקפידים גם אפילו על מלשינות. אין ספק, שגם בימי הנביאים היה מרבית העם נזהר במצוות המעשיות, כפי שהיו מפורסמים בעם, ורק בדינים שבין אדם לחבירו שום צורך להזהיר על המצוות המעשיות, ורק בשעה שראו באמת הפרת איזה חק הוכיחו עליהם, כמו שהוכיח ירמיה על השבת, ועמוס – על השקאת יין לנזירים 2 אפילו כנגד הקרבנות בכללם לא מחו הנביאים, רק דרשו להעם, שהקרבנות לא יגינו על מעשיהם הרעים וזבח רשעים תועבה. ישעיה וירמיה גם דברו בשבח הקרבנות, ואם אמר עמוס: "הזבחים ומנחה הגשתם לי…בית ישראל , וירמיה אמר: "כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים… על דברי עולה וזבח" , הנה אמרו דבריהם כפי התורה, שהרי נאמר: "אדם כי יקריב (היינו, אם ירצה בכך) מכם קרבן… יקריב אותו לרצונו" ואומר: "וכי תזבחו זבח שלמים לה' לרצונכם תזבחוהו" אם היה ריב בין הנביאים והכהנים, הלא לא היו מחוקקי העם, מלבד אולי בפרטי עבודת הקרבנות, שעל אדותם לא דברו הנביאים כלל (מלבד יחזקאל שנתן להם חשיבות יתירה). ההבדל בין כהן ונביא מבואר בשתי מלים: סופר מוכיח (פובליציסט) ונושא משרה, ובין שני אלה מצוי ריב בכל זמן ובכל עם. גם אחרי תקופת הנבואה לא היתה מחלוקת בין בעלי ההלכה ובין בעלי האגדה, כמו שבתורה באה האגדה הנפלאה על התאבקות יעקב עם המלאך ביחד עם ההלכה "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" 8 כן באות בתלמוד ולפעמים גם במשנה ההלכות והאגדות ביחד. הלל שאמר, כי כל התורה כלה היא "דעלך סני לחברך לא תעביד" , שנה את שבע המדות שהתורה נדרשת בהן , שנה הלכות במים שאובין וטומאה וטהרה ועוד; התנאים בעלי המשנה הם-הם שחברו פרקי אבות והדרשות שבמכילתא, ספרא וספרי, ורוב בעלי ההלכה מן האמוראים היו גם בעלי אגדה. המחשבה ההגיונית והשירה, שעוד לא נתהפכו לגמרי לסכולסטיקא משונה ולהזיה פראית, הלכו צמודות מבלי נגוד ביניהן. וצריך להיות משולל כל חוש היסטורי לומר, כמו שמעריצי החסידות אומרים, ש"הזרם הראשון של הלמוד והחק מתגלה בתור תנועה הבאה מלמעלה למטה: מחוקקים למדנים משתדלים לעשות תעמולה בין העם ולכפות אותו (?) עד שירצה לקבל על עצמו את דעותיהם שלהם ואת חקיהם שלהם 11. הזרם הראשון היה בראשית צמיחת הדת, וכבר ידוע שהחקים הדתיים שבתורה וגם הרבה אחריהם נולדו ברוח העם. הנביאים, אשר מן שמואל, שקרע כנף מעיל שאול, עד יחזקאל, ששכב על צדו וטלטל כלי גולה, עשו תמיד איזה דבר במעשה לקיים את דברי נביאותיהם, – הראו בזה עצמם שמסכימים הם למעשים סימבוליים כהחקים והמצוות המעשיות. קובלים הם עוד מעריצי החסידות על התלמוד ואומרים, שהוא התנגד לחירות הרוח הדתי של העם, שהתנגד לספרי הנביאים ורצה לגנוז איזו מהם בשביל שיש בהם יחס בקרתי אל כמה חקים דתיים, על שאמר שהנביאים והכתובים עתידין להבטל ושאלמלא חטאו ישראל לא היו להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, כאלו ספרי הנביאים כשהם לעצמם אינם שוים הרבה 14 איפה מתנגד התלמוד לחירות הרוח הדתי של העם? ובכלל מה זה פירושם של "חירות רוח דתי", המזכירים לנו עגול מרובע? המרחק בין חירות רוח דתי ובין חירות הרוח במלא מובן המלה הוא כל כך גדול עד שאין מן הצרך להתעכב על טענת הבל זו. אבל גם התנגדות התלמוד לדברי הנביאים בשביל יחס בקרתי (?) שלהם אל החקים הדתיים בדוי מלב מעריצי החסידות. סומכים בזה על מה שאמרו שבקשו לגנוז ספר יחזקאל (במקום אחר 15 כבר בררתי שאין זה אלא מליצה, כמו שאמרו "בקשו לגנוז כל כסף וזהב שבעולם", שבודאי לא היה זה בכחם ואין מזה שום ראיה). אבל יחזקאל כבד את החקים ביותר, ואין בו שום יחס בקרתי אל החקים, כי אם סתירות גמורות בלי כל בקרת לחקי התורה. המאמרים, שהנביאים דברי בעלי האגדה החביבים כל כך למשוררי החסידות, ואין להטיל אחריותם על בעלי ההלכה. ואולי כונתם, שאם היו ישראל באמת טהורי הרוח וגדולי הנפש עד שלא היו חוטאים כלל, הלא לא היה להם באמת צורך בספרי הנביאים. גם אנו בדורנו אפשר שהיינו מותרים על ספרים הרבה, שמתעסקים בעניני החברה והכלכלה ובתוכחות לעם, לו היינו בטוחים שיתמו חטאים מן הארץ ויגור זאב עם כבש והכל מוכן לסעודה. ומה נפלאה היא הוכחתם של מעריצי החסידות ממה שהעם היה תמיד מוצא חפץ בבעלי-האגדה: "כשהיה בעל-אגדה בא לעיר היה העם מתכנס בא לשמוע את דבריו, בעוד שכשהיה בא בעל-הלכה לעיר היו מתכנסים אליו רק אנשים בודדים בעלי-המוח". אף אנו נאמר: ספרים כמו "מורה נבוכי הזמן" או "דור דור ודורשיו" נקראים לאלפים וספורי הבל בז'רגון נקראים לרבבות; אם יבוא פרופיסור לקרא לקח באיזה מדע יתכנסו לשמוע דבריו רק אנשים בודדים בעלי-מוח, ואל איזה מחזה בתיאטרון, לאיזה אקרובט או בדחן לץ בקרקס, לאיזו מחוללת ברגלים יחפות וכיוצא בזה, יתכנסו אלפי אנשים, שמע מינה, שספור ז'רגוני חשוב יותר מספר "מורה נבוכי הזמן", ומשחקים, אקרובטים בדחנים ומחוללות יותר מפרופיסור הוגה דעות. לאותן האגדות, שמעריצי החסידות מסתייעים בהן, כדי להראות עד כמה נהגו בעלי-האגדה קלות-ראש בהמחוקקים, אפשר היה להוסיף עוד אגדות, כמו המדרש על הכתוב בפרשת המשכן "כאשר צוה ה' את משה", האומר: "בשעה שאמר לו הקב"ה למשה עשה לי משכן – על כל דבר ודבר שהיה עושה היה כותב עליו כאשר צוה ה' את משה, אמר הקב"ה כל הכבוד הזה עשה לי משה" וכו' 16, או המדרש: "ויאמר אנכי אלהי אביך, הה"ד פתי יאמין לכל דבר". אבל מה בכך? האם חוי הבלכי היה צריך להיות הראשון בעלי הדעות החפשיות? עוד במשנת חלק אמרו, שהאומר אין תורה מן השמים אין לו חלק לעולם-הבא, מזה מוכח שגם בזמן בעלי המשנה היו אנשים כאלה. אם מאספי האגדות בתמימותם לא הרגישו בדברים אלה, הלא לא הרגישו גם בשאר דברים שהיה להם להתיחס אליהם בזהירות. כן הכניסו את הפסיקתא החשודה על הפסוק "קומי אורי", הכניסו את הדרשה החשודה של הגלילי: "בריך רחמנא דיהב אוריאן תליתאי, לעם תליתאי, על-ידי תליתאי, ביום תליתאי, בירחא תליתאי", שלא ראו בה מעלות "שלשה" ולא חשדו במלות "על ידי תליתאי" את הכונה על האב, הבן ורוה"ק, והסבו הדברים על משה, אהרן ומרים, אם גם אין למרים שום שייכות עם מתן התורה. גם בספר הזהר יש הרבה ליצנות וגם גדופים על התלמוד ויש גם ענינים הלקוחים מן הדת הנוצרית. ואף-על-פי-כן לא הרגישו בהם כמה וכמה גאונים ורבנים, והגר"א בתוכם, וחשבו את הזהר לספר קדוש בכל מיני קדושה. בכלל עלינו לדעת, כי בעלי-האגדה (אני מדבר באותם שהם למעלה מכל חשד כל שהוא) לא קבעו מסמורות מעולם בדבריהם. הם ידעו שאין מורים הלכה מתוך האגדה ודברו פעמים לצורך הרגע (כמו האגדה "ילדה אשה במצרים ששים רבוא בכרס אחד", שהיתה המטרה לעורר את הצבור) ולפעמים מאהבת הפטפוט בלבד. פטפוט כזה אנו רואים במקום שאמרה האגדה להתיר מאכלות אסורות לעתיד לבוא, אגדה, שמשוררי בה, כדי להראות התנגדות האגדה להלכה. שם אומרת האגדה בשם יש אומרים, שכל בהמה שנטמאת בעולם הזה הקב"ה מטהר אותה לעתיד-לבוא, אבל יש אומרים שאינו מתירן לעתיד-לבוא אלא יאבידן מן העולם, רק את הנדה יתיר (וכנראה שם, הכונה לא שיבטל האיסור עצמו, אלא יהי שנוי בטבע ולא תהיה אשה בנדתה). אבל יש אומרים, שלא לבד הנדה תהיה אסורה, אבל האשה בכלל תהיה אסורה אפילו בטהרתה. עתה לכו ומצאו ידיכם ורגליכם בפטפוטים כאלה! דברי רב יוסף "מצוות בטלות לעתיד לבוא" אינם דברי אגדה, אלא באור ההלכה, שעושים תכריכים למת מבגד שעבד בו כלאיים, ונסמך בזה על דברי ר' יוחנן, שהמת פטור מן המצוות, אם כן ברור, שהכונה היא רק על המתים. וצריך להעלים עין לגמרי מן הספרות האגדית בשביל לבוא ולומר, שהאגדה היתה כנגד המצוות המעשיות. הלא אין מספר להאגדות המדברות במעלות מצוות מילה, שבת, ציצית, תפילין, חגים, תלמוד-תורה, כבוד לומדיה, בעניני שבועות ונדרים ועוד ועוד. אין לי שום צורך במראי מקומות, כי די לקחת את הספר "מנורת המאור" ולראות כאלה על כל דף ודף. לא אמת הוא הדבר גם כן מה שהחסידים החדשים מחליטים, שהקראות וכן הקבלה צמחו מתוך התנגדות להמון החקים שבתורת הרבנים. ענן עצמו מיסד הקראות, אסר דברים הרבה שהרבנים נוהגים בהם היתר, והמקובלים גם הם הרבו לבדות דינים וחקים עד שהורו הרבנים, שאין למדין הלכה מפי הקבלה. ומזה עצמו וממה שהרש"ז מלאדי חבר "שלחן ערוך" והחסידים גם היום לא בטלו את המצוות המעשיות השנואות כל-כך להחסידים המודרנים, אנו רואים בבירור, שכל זמן שהעם חי באמונתו לא התנגד להחקים והדינים, ואם כן היו בכללם לפי רוחו. אמנם, אין ספק, כי עם חי חיים נורמליים לא היה משקיע עצמו לא בסכולסטיקא ולא בדינים ומנהגים טפלים ודקדוקים עניות; עם חי היה מקדיש את שכלו ומחשבותיו לדברים חיים, שיש לעם צורך בהם, ובעניני החקים והדינים היה נשאר על בסיס התורה הכתובה וחלק ידוע מן המשנה, ולא היה נתעה לחשוב כי בעד כל דקדוק טפל וחומרא יתירה יתנו לו לעולם-הבא מנה יפה, ורק צרות העם הזה ותלאותיו הביאוהו לקפאון, לחלומות בעולמות עליונים וליציאה מן העולם-הזה. אבל זוהי לא אשמת העם ולא אשמת רבניו, כי גם הרבנים היו חלק מן העם וגורלם לא היה טוב מגורל יתר העם, ולפעמים סמכה עליהם ביותר חמת המציק, ומהר"ם מרוטנברג לא היה היחיד בתלאותיו למען העם. על הקבלה אומרים מעריצי החסידות, שהיא תורה שבלב, תורה שלמה, שיטה דתית המיוסדת על הרגש. מאריה דאברהם! מה ענין סמאל ולילית, ספירות של קדושות ועשר ספירות של סטרא אחרא ואלפי שגעונות כאלה – לתורה שבלב, לשיטה דתית המיוסדת על הרגש? בשעה שאני לוקח בידי את הספר "ילקוט ראובני", המלא פטפוטי המקובלים, הנני מרגיש עצמי כיושב בבית-משוגעים – ומעריצי החסידות אומרים, שהתנועה הקבלית נובעת ממקור העם! עם ישראל הצטיין תמיד בשכלו ובהגיונו, תנועת הקבלה הרי חלק ממנה נובע מפילוסופיא של אפלטון עם תערובות שיטות הגנוסטיקים וחלק היותר גדול ממנה – ממוחותיהם של חולי-הרוח, כאברהם אבולעפיא וחבריו; זה וזה אין להם שום יחס למקור ישראל ורוחו. אמנם אין כל פלא, אם העם בסבת יסוריו ופגעיו האמין לדברי המקובלים, שהעולם הזה הוא רק כפרוזדור, המביא את האדם לא לטרקלין, כי אם לחבוט הקבר, לשבעה מדורי גהינם וכף הקלע, ועל המות הוא מביט לא כעל חק טבעי, אלא כמו על עונש מן השמים, ולא רק עונש גמור ואחרון כי אם התחלת העונש, הגוררת אחריה את כל יתר פרטי העונשים בעד עונות החומר במשך הרבה שנים וגם על עונות מגלגולים ראשונים שבדו המקובלים, – אין כל פלא אם עם מאנשי הקבלה, המתנגדים, לדברי מעריצי החסידות, להחקים הדתיים. אבל תמה אני אם כל תורה שבלב זו יצאה ממקור העם, מרוח ישראל המקורי. חוץ מזה, אם בתורת הלב נראה תורה העומדת בפני עצמה, ביחס מקביל אל תורת החקים, אז נאבד את הדרך לגמרי. גם חברי "הלגיון של האהבה החפשית", גם האנרכיסטים הפוסקים שחיי "הבורזשיאים" וממונם הפקר, גם הם יאמרו שהם מקיימים את תורת הלב שלהם. ובכלל אין אדם עובר עבירה אלא אם כן מוצא לו בלבו איזה היתר לזה. על פי שיטה זו בתורת הלב יכולים להסתייע גם אלה המפירים בריתו של אברהם אבינו, וכל איש יוכל לאמר על עצמו, שהוא-הוא האיש הראוי להיות פטור מכל המצוות. תורת הלב לא תוכל להנתן ביד כל איש, ואפילו ביד אותם האומרים על עצמם בגודל "שהם באו לעולם להראות דברים חדשים". על תורת הלב כזו עומד הכתוב וצווח "ולא תתורו על לבבכם" 20 תורת הלב איננה זו שרוצים להסתייע עליה מדברי ירמיה:"זאת הברית אשר אכרות… נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה" 21 , שהרי אמר שם "את תורתי" ולא מצינו בירמיה זכר לתורה אחרת חדשה. קרוב לשער, שהדברים מוסבים על הברית שכרת המלך יאשיהו עם העם "ללכת אחרי ה' ולשמור מצוותיו ואת עדותיו ואת חקותיו ובכל נפש" (וזוהי שאמר: "ועל לבם אכתבנה"). תורת הלב היא התורה שהמציאו הרבנים, שנואי נפשם של משוררי החסידות, ומקומה רק בדיני עונשין ודיני ממונות, כמו "עין תחת עין" – ממון, והתעלמת – פעמים שאתה מתעלם… שהיה זקן ואינה לפי כבודו או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חברו 24. תורת הלב אחרת לא תוכל להיות לשום בעל דת, כי תפלה בכוונה, התלהבות בה וכיוצא בזה אינן תורת הלב, אלא עבודה שבלב. מתוך גנותה של הרבנות באים מעריצי החסידות לספר בשבחה של זו האחרונה. קובלים הם על הרבנים והגאונים שלא שמו לב לחנוך הבנים, שנהגו שררה וכו'. אבל מה הועילה החסידות לכל אלה? האם החסידות השביתה את החדרים והחנוך, הפיצה ידיעת שפת-עבר והבנת המקרא, המעיטה את התאוה לכבוד ולממון והרימה את העם במוסר ומדות? האם המלשינות, המריבות וההכאות שבין חסידי צדיק זה ובין חסידי צדיק אחר מוסריות ביותר? האם החסידים לא השתמשו בגזרת "הנלכדים" בשעתה ולא גנבו נפשות מישראל למסרם לעבודת-הצבא תחת בניהם או למכרם לאחרים? האם בין הרמאים והעושקים יש רק מתנגדים ולא חסידים? ה' הורודצקי 25 קובל על מנהיגי הישיבות והלומדים, שלא השתדלו להראות להעם את המאור שביהדות ואת תכנה הפנימי. אבל שוכח הוא, כי להבין את אלה נחוץ לדעת שיטות אחרות שמחוץ ליהדות, כי יתרון כל שיטה נערכת על פי השיטה השונה ממנה, ואלה שלא ידעו את השיטות האחרות לא יכלו לדעת גם טוב היהדות, ועל כן גם התורה החדשה של הצדיקים אינה מבררת את המאור שביהדות ואת תכנה הפנימי. ותמימות גדולה היא השאלה ששואל ה.: "וכמה כשרונות מצוינים הלכו לאבוד על ידי ישיבה זו" (וולזין)? כאלו אם לא היתה הישיבה הזו היו כל תלמידיה מבקשים לקח בבתי האוניברסיטה ומעשירים את האוצר האנושי בחכמות ומדעים או שהיו עסוקים כלם להרים קרן ישראל, חכמתו ומוסרו. על החסידות אומרים הם, מעריציה, שהיא נתנה לנו תפלה ברגש, בהתלהבות… את הפנימיות, את התוך שבתפלה… היא צותה על המתפלל להתדבק אל פנימיות רוחניות, אור אין סוף שבתוך האותיות (איזה אור, אפילו סופי, יכול להיות באותיות?)… להתפלל דוקא על שלמות הנפש ולא חלילה על דברים חמריים… היא מבארת את הענוה במובן ענוה פנימית, ענוה שבלב… לא ענוה חיצונית: "הרכנת הראש והגוף" כמו שבארו הרבנים (איפה בארו כזאת)? ועם זה השאירו לעצמם שמינית שבשמינית אין רע בעולם… ועל כן אין החסידות סובלת דאגה ועצבות, החסידות מוקירה המחשבה, העמידה את היהדות על הרגש והאמונה שבלב… וגם על האהבה, אהבת אהבת התורה ואהבת ישראל; מקפדת שהאדם יתנהג במדות טובות והנהגות ישרות… והצדיק נברא כלו (?) בשביל הדור ופעמים שהוא מסכן את עצמו לטובת העם ברצונו להעלות את הנפילים 26 נברר את כל הישועות האלה אחת לאחת. התפלה עצמה היא מצות הרבנים. בתורה ובנביאים אין אנו מוצאים כל צווי לתפלה. וכפי שאמרתי במקום אחר, לא צותה התורה להתפלל, כמו שלא צותה לאמלל לבכות ולחולה לאנוק ממכאוביו. התפלה אינה אם כן ענין של יהדות אלא ענין של אנושיות ובנוגע לתפלה על צרכים חמריים, לא שמענו עוד שמחקו החסידים מסדוריהם את ברכת הרפואה וברכת השנים שבתפלת שמונה-עשרה. ומה הן הבקשות המסורות בפתקאות אל קברי הצדיקים ובצירוף פדיונות אל הצדיקים החיים, אם לא על דברים חמריים. את הענוה פרשו גם הרבנים במובן ענוה שבלב, ולא רק בהרכנת הראש והגוף, כמו שכל דבריהם בגנות גסות-הרוח לא נאמרו על הרמת הראש. שמינית שבשמינית גאוה הרי התירה גם החסידות 27. אם הרבנים לא נזהרו מדברי גאוה הלא לא טוב מהם הבעש"ט שאמר: "אני באתי לעולם הזה להראות דרך אחרת", כאילו הקב"ה בחר בו בטרם נוצר להיות מחוקק לעמו, ולא טובים מהם כל אלה הצדיקים שיאמרו על עצמם, שהם מביאים השגות אלהיות בכל העולמות. אם אצל החסידות אין רע בעולם ועל כן אינה סובלת דאגה ועצבות, אין שום בן-דעת יכול לראות בזה איזה יתרון. ובכלל עצבות ורוח צהלה אינן משועבדות לצוויים ואזהרות ותלויות במזג האדם ובמצבו. ואם איש, שיש לו איזו דאגה או עצב, יגרש את הרוחות הרעות האלה ע"י שתיה כדת, כמו תיקון, ושתיה שלא כדת, – אין בזה שום שבח. גם הרבנות מוקירה את המחשבה ואמרה "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" 28, ואם לא כבדו מחשבה ריקה, מחשבה אילונית, אין בזה רע. "החסידות העמידה את היהדות על הרגש ועל האמונה". אבל הדבר צריך ביאור: אם הכונה היא, שרק הרגש והאמונה הם עיקר וכל השאר הם טפל, הלא קרובה השיטה הזו לשיטתו של פאול השליח; ואם הכונה, שכל מי שאינו ברגש ואמונה אינו ביהדות, הנה היא מוציאה מן היהדות את כל הבלתי נלהבים ובעלי החקירה. וטובים וגם משיטה זו הם דברי מנדלסון שהיהדות לא צותה על האמונה כי אם על המעשה. אהבת אלהים, אהבת התורה ואהבת ישראל גם כן צריכות בירור. גם אנכי, המתנגד, מבאר לי את המקרא "ואהבת את ה' אלהיך" במובן "עשה מאהבה", כמו שאמר הספרי 29, וכמו שאמר ר' עקיבא: אפילו הוא נוטל את נשמתך, אבל דבקות של הבל, צוחות פראיות, כמו: אבא רחימא! טאטע זיסער! – הרי הן כקריאת חסיד שוטה פלוני, שאמר: רבונו-של-עולם, הריני אוהב אותך; שמא תאמר: ירא אני אותך? הריני שובר לך צלוחית בשבת! באהבת אלהים כזו אין צורך לא לאלהים ולא לאדם. אהבת התורה, שאין צריך לא ללמוד אותה ולא לקיים מצוותיה, איני יודע מה טיבה. ואהבת ישראל… אבל טוב היה למשוררי החסידות לשתוק מזה. איזו אהבת ישראל היתה בין החסידים בכלל וחסידי ר' נחמן מברסלב בפרט? איזו אהבה יש בין חסידי צדיק זה ובין חסידי צדיק אחר, המריבים זה עם זה תמיד? איזו אהבת ישראל היתה עד הזמן האחרון, ובאיזו מקומות גם עתה, בלב חסידי הדרום לבני ישראל שבאו אליהם מליטא? ואחרי כל אלה עוד מחליטים הם, מעריצי החסידות, שהחסידות מקפדת על ההנהגה במדות טובות וישרות, אותן המדות, שהרבנים חיו על פיהן והזהירו עליהן עוד לפני בוא החסידים וכל קדושיהם עמם. וכמה מגוחכים הם הדברים: "לפעמים שהצדיק מסכן את עצמו לטובת העם". מתי ובאיזה אופן היתה כזאת? אילו היו מעריצי החסידות עוזבים את מליצותיהם הריקות והיו משימים פניהם אל החיים כמו שהם, כי אז היו רואים, כי לא בחנוך הבנים, לא במדות טובות והנהגות ישרות, ולא באהבת וישראל – לא רק שאין החסידים עולים על המתנגדים אפילו כמלא-נימא, אלא גם שאינם מגיעים למדרגתם של המתנגדים בכל אלה. ואפילו לוא גם היו בחסידות איזו דברים הלא עלינו להודות, כי החשכה והבערות שהביאה לעולם, ההוללות, הפדיונות, האמונה בכח הצדיקים להשפיע על "בני חיי ומזוני" והאמונה באי-שגגתם של אלו 31 , מכריעות יותר הרבה את הכף שלא לטובתם. סוף דבר, איני רואה בחסידות שום חשיבות, שתתן הזכות למעריציה להתגדר בה כל-כך ולהתנשא על הרבנות, שאיך שהוא הרי היא, הרבנות, שעמדה לישראל במשך כמה דורות של שעבוד והריסה תריס בפני הטמיעה, והיא שהחזיקה וסדרה בכל שנות אפלה אלה את חיי עמנו בסדרים טובים וישרים, עד היה לעשות זאת בגלות. בימי האביב תר"מ, ווילנא, סיון. ביום קום אלופי וידיד נפשי, הרב החכם הכולל מוה' נחמן הכהן קראחמל מערש דוי, ויחי מחליו (תהלים ק"ד). השיר הנכבד "ברכי נפשי" כלו אמר כבוד אל, מעשה ידיו ועזוזו ברעיונים נפלאים ונעלים אין על עפר משלם. אך אמרי קדש הערוכים פה בפתח דברינו, ישוו לנגדנו חמדת האביב ויפעת הודו, בשובו לחדש פני אדמה ולרפוד חן והדרת שדי על כל נאות שדי. ואמרי קדש ההם יערו עלינו רוח ממרום ויעירו את רוחנו להתבונן בטוב טעם ודעת אל פעולת האביב ואל נפלאותיו אשר יפליא עשות תחת כל השמים. ושבע הן נפלאותיו: א) יפח רוח חיים באף כל היקום. ב) יחדה בשמחה את פני כל החיים. ג) ישפוך רוח דעת על כל מבקשי מדע. ד) הוא בית תפלה לנפשות חסידים ומקדש אל לכל רגש קדש. ה) הוא ישוה צלם דמות הילדות לעיני בני הנעורים. ו) הוא יבטיח לנפש עמלה כי יש שכר לפעולתה. ז) והוא מבטח עז לזקנים כבירי ימים כי יש אחרית, ותקותם לחיי עולם לא תכרת. א). הצפרים עפו מארצנו לפני חצי שנה, בזרוח עוד השמש על ראשנו, בטרם תבוא סופה מצפון וקרה ממזרים, בעוד שדמותינו מלאות אכל ועמקינו עוד עטפו בר, בטרם עוד קיץ, ובטרם באו ימי הרעה, ימי החרף. אלוה עשם נטע בתוכם רגש פנימי להתעופף מארצנו עד לא יבואו ימים אשר אין חפץ בהם, ולפרוש כנפיהם אל הארץ אשר עיני השמש בה מראשית השנה עד אחרית השנה. הם עפו – ועיניהם לא ראו את החרבה והשמות אשר שם החרף בארצנו, לא ראו גם במות אחיהם אשר מבלתי יכלת להגביה עוף כרו להם קבר בחורי עפר, ובדומיה ודממה ירשו בו יחיל ודומם אולי יחנם ה' ויפתח להם את קברותיהם לקץ הימים. ואחרי אשר התעופפו הצפרים מארצנו, שדד מעט מעט לשד שדה, נדמו נאות השלום, דממת-מות חנה ביערים והאדמה אם כל חי תסף רוחה ותגוע. רוח סערה נערה טרפי העצים. גזר מאחו צאן, ואין בקר בנאות דשא. השמים לבשו קדרות, והארץ התעלפה בתכריכי רפאים. בתמהון לבב פנינו כה וכה, והנה רגלינו עומדות בתהו ילל ישימון, ועל כל סביבותינו – הה אך דמי ושאיה, אבדון ומות! משתאים ומרעידים עמדנו בתוך ההפכה הנוראה ההיא, ובנפש נבהלה העמקנו שאלה: "התשוב תחיינו הה אל חי! ותשוב תראנו את תשובת האביב? – ". הוי, רבים מאחינו ואחיותינו מתו עלינו במשך ימי החרף הזה, ובמגנת לב חצבנו להם קבר בארץ גזרה אשר קדרה מני קרח, ואנחנו – מהלל שם ה'! – אנחנו חיים כלנו היום, ועינינו רואות בשוב האביב אלינו לפחת רוח חיים באף כל היקום. ב). החיים והשמחה תאמי צביה הם וממקום אחד קדוש יהלכון – ואף כי רבים בני שוממה אשר במסתרים תבכה נפשם מפני ענים ומרודם, אך כרגע ינוסו יגון ואנחה, והשמחה תהל על ראשם ביתר עז עוד, כזהר השמש אחרי עבור עב הענן והגשם חלף הלך לו. עזוב נא בן עני את צר מעונך וצא החוצה תחת שמי ה'! ברח לך מחדר מושבך מקלט העצבת והתהלך בעדן גן האביב, ושמחת גם אתה בלהקת כל צאצאי הארץ. הטה אזנך לנעים זמרת הצפרים! הלא רוח השמחה מזמרת בם ונעמה על לשונם! ראה נא שם ילחך השור את עשב השדה בשמחות וגיל, ופה ידלג האיל בין עשבות הרים וישמח בגורלו. שם במרום יצפצפו הצפרים ברוב שמחת גילם, ופה ישחו דגי הנהר ויעלצו בשמחה. על כל נפש חיה תפרוש השמחה כנפיה, ומלכותה בכל משלת, ורק אתה לבדך תאנק דם, רק אתה לבדך הה ילד מסכן! תלך קדר ובת עינך בכיה! ולמה תהיה כאבל בין עליזי לב, וכמת בתוך החיים? הן הבט נא כוס ישועות ביד התולדה, מיינה ישתה כל נקשה ואבד וישכח רישו! גבר אשר דרכו נסתרה ויסך האסון בעדו, ימצא פה מסלול ודרך, ולכל מצוקותיו – תוצאות. איש משלח ונעזב אשר מבלי אח לצרה ישקוד כצפור בודד על גג, ימצא פה תנחומות אל בחיק התולדה, כי תחבקהו בזרעות אהבה כאם עדינה ותחבש לכל עצבותיו. אם יתאונן אדם חי על חייו כי ימהרו ויברחו כצל, יתבונן פה על כל צבאות התולדה אשר אחרי בלותם היתה להם עדנה, ואחרי מותם שב הרוח ויחיה אותם. ומי זה יואל ויאמר כי האדם אשר נשמת שדי תחיהו וצלמו צלם אלהים חיים, יגרע מציץ השדה ומהאזוב אשר בקצה גדר הדחויה? –. אנוש כי ידאג מאין יביא לחמו ושמלתו לעורו, יבין אל הצפרים אשר לא יזרעו ולא יקצרו והם שבעים רצון ולא יחסר כל למו, ושושני העמקים אשר לא יטוו ולא יארגו, וילבשו שלל צבעים ומחלצות. עורה נא הה בן אדם! פקח עיניך וראה כי למענך יניף ה' גשם נדבות להשקות את האדמה להולידה ולהצמיחה. למענך יוציא חמה ממקומה להבשיל תנובות שדה, ולבנה ממכון שבתה להוציא מגד גרש ירחים. למענך למענך יעבדו כל צבא רום ושפל להכין לך לחם חקך ולהשביעך טוב. האח, רק למענך יופיע האביב בהדרת קדשו, רק למענך – לשמח את לבבך ולמלאות את חמשת חושיך שובע שמחות: לעיניך יראה רבבות פרחי תפארה ונעם חמדת שושנים וחבצלות. לאזניך ישמיע תרועת כנפי רננים ורננת צפור שמים. באפך ישים קטורה, קטרת הסמים וריח ניחוח מכל ראשי בשמים. חכך יטעם מגד כל פרי מגדים וכל פרי קדש הלולים, וכל יצוריך יפושו לרגעים ויתענגו על נעימות חם צחצחות, על יקר רוח קר משובב נפש, ועל כל ילדי שפר בני אל חי. ג). האביב אשר יפח באף כל היקום ואשר יחדה בשמחה את פני כל החיים, הוא לאדם גם ציר שלוח ממרום לשפוך עליו רוח חכמה ותבונה, רוח דעת ואהבת ה'. כי מי מכל יצורי תבל ידמה לבני אלים כמונו? מי מכל בעלי החיים הולך קוממיות ופניו מפנים למעלה אל שמי ה'? מי בהם יודע הליכות ארבע עתות השנה ותשובת האביב לחדש פני אדמה? עין מי תעוף הברק מקצה השמים ועד קצותם להתבונן נפלאות מפעלות אלהים? מי יגלה עמוקות מני חשך ותעלומות סתרי כל חי? מי ישים משטרו על משטרי שמים וארץ ומסתריהם? מי יקרא שמות לכל צאצאי תבל ולכל צבא המרום במרום? מי יודע דעת אל דעות ומה הוא חפץ ודורש ממנו? הלא רק אנחנו! אנחנו תושבי השמים וגרי הארץ! אנחנו אשר נשמע שפת כל מעשה אלהים ושפת כל מלאכיו! ואלינו בני עליון, אלינו שלח האביב להביע לנו רוח קדשו ולגלות לעינינו רזי אל עולם ועזוז נוראותיו ורב טובו וחסדו. החרף ידבר אלינו על אל אלים ונוראותיו בשפה עמוקה ולא יחכמו וישמעו מה ידבר; אך האביב יערף כמטר לקחו, יזיל כטל אמרתו בשפה ברורה ובשפתים נוטפות מר, וכל אזן מתוק לנפש. בכל מקום אשר עינינו צפיות, נראה מראות אלהים ותמונת ה' נביט, תעצומות עזו ורעם גבורותיו ונפלאותיו ורוב חסדו. השמש יעלה יום יום על סלם השמים להאיר לארץ ולדרים עליה, ובלהבות רגשי לבב נשאל: "מי זה האיר את המנורה הקדושה הזאת לאור אור עולם?" והשמש יעננו: "אל נאור הוא! – ". רוח צח ישב ויטהר עבי שחקים גם ישובב נפש כל חי: "מי הוציאך מאוצרותיו להחיות רוח כל בשר?" והרוח ישיבנו. "אלהי הרוחות הוא! – ". חדשים לרגעים תוציא הארץ את מגד יבולה להשביע לכל חי רצון: "מי זה רב אוצרות אשר יבזר שפעת מגדים כאלה?" והארץ תעננו: "אלהי הארץ הוא! – ". עינינו תראינה רבבות אלפי פרחי אביב מעלפים הדרי קדש. "מי הוא האמן אשר הפליא עשות פלאים גדולים כאלה?" והפרחים ישיבו אמריהם: "אל ההוד וההדר הוא! – ". זרועי החרף יציצו יום יום וישמחו לבב רואיהם: "מי החיה בארץ גזעם כל חדשי החרף, ומי העירם כעת משנת המות?" והם יענו ויאמרו: "עיני ה' משוטטות גם בתחתיות מעבה האדמה, וקול דברו הגיע גם עדינו ויעירנו לראות אור וחיים – ". תחת כל השמים תשמענה אזנינו מקולות שונים יוצאים מפי האביב לילה ויום להודיע לבני האדם מעשי ה' הגדולים, ברבבות אלפי קולות יריע האביב אף יחוה מעללי אל – אך מרבבות קולות אדירים ההם, קול אחד אדיר ונורא אשר יחריד את נפשנו ויכריענה. ומי לא ידע את קול שדי ההוא? הה קול רעם בגלגל! הה גערת חסין יה! מגערתך נמוגים שמים וארץ, וכל צבאם יתמהו ויתפלצו! אל זועם! משמי אימה השמעת דין, ורוח כל בשר מלפניך יעטוף ונשמות נשמו! – עוררה רחמיך הה אל רחום! ברגז גם רחם תזכור! – – ד). האביב בית אלהים הוא לנפשות חסידים ושער השמים לכל רנה לכל תפלה. ומה רבה תפארת התפלה! מה יקר חין ערכה! יתר שאת לה על כל חכמה על כל בינה, כי הן לא תגשנה רק עד חצר מקדש ה' החיצונה, והיא – עד החצר הפנימית. הן תתעינה פעמים רבות מדי עלותן בבית ה', והיא תעלה במסלה ישרה ותגיע אל קדש הקדשים, אל סתר עליון, אל מסתרי אל מסתתר וחביון עזו –. ומה ערב לנפש האדם משאת רנה ותפלה לאל חי! והאביב הוא תפלתה. בגילה ורעדה תכרע הנפש בהתבוננה מפלאות תמים דעים בכל מקדש האביב, וברגשי קדש תצק לחש: "מה רבו מעשיך ה'!" תראה חכמת אלהים הנשקפת על פני כל הבריאה, תתמה ותשתומם אף תקרא: "כלם בחכמה עשית!" תביט מה רב טוב צפן ה' לכל מעשי ידיו, וממעמקים תתן אמר: "מלאה הארץ קניניך! –. נוצר האדם! מה אדם ומה חלדו? אדם מהבל ימעט, וחלדו מאפע, ובכל זאת מעט מאלהים אלהים חסרתהו, שיחו יערב עליך מסוד שיח שרפי קדש, רנתו מרנת ככבי בקר, וצקון לחשו מתהלת כל בני אלים – ". ברעד קדש תשמענה אזני את שמך הנכבד והנורא מפרש יצא מפי כל צבא השמים והארץ, וברעד קדש אשא גם אני את שם כבוד מלכותך על שפתי, כי ידך שלחת ממרום ותגע על פי ותפתחהו להזכיר את שמך ולהגיד תהלתך, וזאת תורת האדם, זאת חכמתו ובינתו אשרו והצלחתו! שנה על אנשים, אתהלך שפי לנגה הירח ולאור ככבי נשף, והנני ער עם אלהים ועם צבאות קדשו אשר לא ינומו ולא יישנו, ותפלה זכה ותהלה דומיה כעתר ענן הקטרת עלות ממעמקי לבבי אל כס יה: "אל נא רפא נא נפשי כי חלת אהבתך היא! הופע נא עליה הדר גאון חכמתך! גל נא עיניה ותביט מפלאות ותרפא! – האח, מה נעמה המנוחה הקדושה המרחפת כעת בבתי נפשי! אנא ה'! נסה נא עלי אור יקרות ומנוחה נעימה כזאת ביומי האחרון כבוא חליפתי, ובמנוחה קדושה כזאת אישן שנת עולם ואסק שמים!". בהרעים משל בעז עולם רעם גבורותיו באשון חשך ואפלה וירגיז כל אפסי תבל, יעמוד אז גבר תמים במנוחת לבב ובנפש שקטת, יתבונן גבורות ה', ויביע אמר: "מי כמכה באלים ה'! מי כמכה ירעם נפלאות? ומי כמכה רב להושיע ועשה חסד? – ". ואחרי עבור ליל בלהות וכליל יחלוף זעם ורעם, רוח צחצחות יטהר שחקים וצפרי רן ירנו מוצאי בקר; אז ירון גם רוח האדם בגאון ה', ועם להקת כל בני אלהים ישא רנה ותפלה, והאביב הוא בית תפלתו –. ה). הליכות ימינו עלי ארץ וארבע תקופות השנה יחד הקיץ לנגדנו צלם דמות ימי גבר בעצם תקפם, והחרף דמות ימי הזקנה אשר אין חפץ בהם, כן ישוה האביב לנגדכם בני הנעורים את צלם דמות ימי נעוריכם. הליכות ימינו עלי ארץ וארבע תקופות השנה יחד נשתוו, וכאשר ישוה הקיץ לנגדנו צלם דמות ימי גבר בעצם תקפם, והחרף דמות ימי הזקנה אשר אין חפץ בהם, כן ישוה האביב לנגדכם בני הנעורים את צלם דמות ימי נעוריכם. ועל כן עליכם המצוה להבין אל פעולות האביב והליכותיו, ולצאת בעקבותיו. ראו נא איך לא ישבות האביב רגע קטן מעשות תושיה, שיתו לבכם איך יקטנו הלילות ויגדלו הימים לבעבור יגדיל האביב את מלאכת עבודתו – הה, כן לא תשבתו גם אתם מעבוד את עבודת הקדש אשר נטל עליכם האל הקדוש. חבק ידים, אך פקח עינים ויגיע כפים כל ימי החיים למלאות את רצון היושבי בשמים –. דרשו נא מעל ממלכות האביב והתבוננו מאד איך יוציא פעלים שונים חדשים לרגעים, ומעללים לרבבות יעולל בלי הפוגה – וגם בכם נטע ה' סגלות קדש לעשות גדולות עד אין חקר, ונפלאות ונצורות עד מספר, ומי יתן וידעתם את אשר יש לאל ידכם לעשות! הה בן אדם! בן אדם! זכור נא כי נשמת שדי בך שכנת והיא לך לסכנת, זכור נא כי צלם אלהים צלמך ובקרבך קדוש! –. הה בנים מקשיבים! שיתו לבכם לאביב וצאו בעקבותיו לטוב לכם כל הימים – וראו נא כי כעוף יתעופף האביב, וכמוהו גז חיש גם אביב ימיכם, ואוי לכם אם תבלו בהבל מבחר ימי בחורותיכם! אוי לכם אם תטמנו ידיכם בצלחת עד אשר יעברו ימי קדשים האלה, אז תנהמו באחריתכם ואין מושיע לכם! – –. האביב מבטח עז הוא לנפש עמלה כי יש שכר לפעולתה ויגיעה יעשה מאה שערים. הלא ראיתם כי רב תבואות טמן האכר בחיק האדמה, והן לא עלו בתהו ולא אבדו בכל חדשי החרף אף כי עליהן התעלם שלג ורפידתן קרח וכפור שמים. אך חסר לב וקצר עינים אשר אמר יאמר: "איך אשחית את זרעי בארץ נשיה וקפאון?" ולא יזרע את מזרע החרף, הוא צפוי אלי חסר לחם ונקיון שנים ועיניו רואות וכלות בעטוף שדמות שכניו מגד תבואות שמש, ושדהו ערום ילין בלי כל תנובה. ואתם אחי ורעי! אל נא תהיו כאיש בער וחסר לב ההוא! זרעו לכם בעת זרע, ואל תיראו מתגרת יד החרף ועז אפו. שאו משך הזרע בעתו, וברנה תשאו אלומותיכם. זרעו לכם לצדקה, ואל תיראו מנגעי בני אדם ופגעי התבל, ובימים הבאים יציץ זרע קדש ההוא ופרח וימלא פני תבל תנובה להחיות עם רב. ראו נא איך הקיצו כל מתי החרף לחיי נעם! כל עצי עדן אחרי בלותם היתה להם עדנה. וכל שיח השדה אחרי מותם שבו ויפרחו בהדרת תפארה. לבשו הרים ירקרק דשא, ועמקים יעטפו בר. הגנים התיפו בכתנות פסים ומעילי תשבץ, וכל השדות מעלפים פרי קדש הלולים. בכל מקום תראינה עינינו וישמח לבנו כי כל יגיע כפינו ישאו ברכה מאת ה', ישאו שלום לנו וחיים לנפשותינו. הנה כן יבטיח האביב לנו כי יש שכר לפעולתנו ועקב רב! –. בינו נא איך החיה האביב כל עצי פרי וכל מגד תבואות שדה וגן, ורק כל שורש פרה ראש ולענה וכל צמח לא יעשה קמח, עזב ביד החרף להשחיתו ולהשבית מאנוש זכרו; כן גם כל מפעל לא-טוב, וכל מעשה כסל רשע, יסופו בידי בלהות הזמן ושוט שוטף כי יעבור, אך כל מעשה הצדקה וזרע החסד ישמור ה' מכל רע, ופלטם מידי האסון, גם יפריחם כגפן אדרת לגאון ולתפארת –. ז). הוי זקנים נכבדים ונשואי פנים! אשר מנעוריכם זרעתם לצדקה ועל זרועיכם התחוללה סערת חמת הזמן ורעם עזו כמשפט כל מפעל טוב פה תחת השמש! אתם זקנים נכבדים אשר זרע צדקתכם פרחו ברבות הימים כשושנה ויכו שרשיהם בלבנון חרף כל סער וסופה וכל חזיז ורעם! אתם זקנים נכבדים ונשואי פנים! אנה פניכם מועדות? ואנה יש את נפשכם ללכת מאתנו? הגידו נא! "אנחנו הולכים בדרך כל הארץ" – יענו הזקנים ויאמרו – "ויש את נפשנו להזרע בחיק האדמה אם כל חי לבעבור נשובה ונפרח ביתר שאת מבתחלה. והאביב יביע לנו רוחו ויבטיחנו נאמנה כי אמנם יש אחרית –. אתם צעירים לימים אתם תרעדו לזכר שם המות. כי לא רבות פעמים ראו עיניכם בהשחית החרף את צאצאי האדמה ובשוב האביב להחיותם, ולכן לא הטבעה עוד בלבבכם בחליפת כל בני חלוף אשר הליכות עולם לה, בחליפת כל היקום מחיים למות וממות לחיים – חרף ימיכם רחוק רחוק הוא עוד מכם, החרף. עיניכם לא תצפינה רק את פנינו כי יחורו, את שלג השיבה אשר ישלג החרף שערות ראשנו, ואת הכפור אשר זרקה הזקנה בנו, אך דעו לכם בנים! כי תחת מבשרי מות האלה צפונים חיים נעימים, חיי נצח – כי רק את בית חמרנו ישאה המות שממה, אך לא את נות הבית. רק שמלת נפשנו תבל בעפר מתחת, והנפש תשוב אל על, אל בית אביה כנעוריה. כזרע האדמה נזרע גם אנחנו בחיק הארץ בימי חרפנו, וכמוהם נשובה ונחיה בשוב האביב להקיץ כל ישני אדמת עפר. והאביב אשר נכח פנינו כעת, עד אלהים לנו כי אמנם יש אחרית – ". שמענו דברי קדשכם, זקנים נכבדים! שמענו, ונפשנו יודעת מאד כי אמת יהגה פיכם, ואשרי כל שומעי דבריכם! –. ועתה אתם אחי! הן אנחנו לא נדע קצנו ומדת ימינו על הארץ לא נדע אם בא נבוא בכלח אלי קבר, או אולי יפריח האביב הבא את פרחיו על גל קברנו, על כן ניגע את כפינו להכין לנו רב צידה כמו ידענו נאמנה כי נבוא בגבורות ובכלח, ונרב עשות צדק ותושיה כמו ידענו אל נכון כי עלינו אבד כלח ועוד מעט נישן המות. כי לאחוז בחפצי ארץ גם בחפצי שמים, היא חכמת אדם, וה' הטוב בעיניו יעשה. ודעו נא כי מאשר הוא גם עול ימים בקחת אותו אלהים אחרי התהלכו במעגלי צדק במשך ימי עלומיו. כי צדקה זקנת איש, וחסד שיבת גבר. (היא הבאראנעססע חנה גינצבורג אשר ביום נאספה אל עמה, 1880 פיליאס פוג היה ג'נתלמן אנגלי, אחד מבעלי בית הועד לאצילים "ריפורם כלוב" בלונדון. הוא היה איש עשיר, לא פזרן. אבל גם קמצן לא היה, ולכל מקום שהיה צריך לנדבה הגונה, לדבר טוב ומועיל, היה הוא תמיד משתתף במצוה ביד נדיבה. הוא היה מדבר מעט, ומנהגו כל הימים היה בחשבון מדיק, ואשר עשה ביום הראשון בשבוע, היה עושה ביום השני, ביום השלישי וכו' בלי כל שנוי. כפי הנראה סבב הרבה בארצות תבל, כי איש לא ידע כמוהו את מפת הארץ, ובכל פעם אשר התגלגלה השיחה בפניו על אחת ומנהגי יושביה, היה פוג מתקן בדבור קצר ומדיק את משגות המדברים. בדרך אחת היתר קצרה היה בא בכל יום מביתו לבית הועד ושם היה קורא עתונים ומשחק בקלפים. איש לא ראה אותו מעולם במקום אחר; סעודת הצהרים והערב היה אוכל בהכלוב, על שלחן שעליו אכלו יתר באי הבית, אך לא דבר כמעט את איש ולא הזמין מעולם איש לסעודתו. שעות הסעודה היו קבועות בצמצום גדול, ובחצי הלילה בדיוק היה שב הביתה ויישן שנתו עשר שעות בצמצום. גם ממשרתו האחד שהיה לו בביתו דרש פיליאס פוג כי כל מעשיו יהיו מדקדקים בדיוק גדול. ויהי ביום ב' אוקטוברו, ומשרתו הביא לו מים חמים לפספס זקנו, אך חמם ארבעה ושמנים מעלות כמעלות פרנהיט, ולא ששה ושמנים כמנהגו, ויפטרהו מלפניו, והנה הוא יושב ומחכה למשרת חדש. פיליאס פוג ישב בכסאו. שתי רגליו מקרבות, כרגלי המתפלל תפלת שמ"ע, ידיו על ברכיו, גופו ישר, ראשו למעלה, יושב ומתבונן מהלך מחט השעון אשר על הכתל. בעשתי עשרה שעה וחצי היה למנהגו לצאת מביתו ללכת לבית הועד. והנה איש דופק בדלת. ויבוא המשרת ויאמר: המשרת החדש בא. ונער כבן שלשים בא הביתה וישתחוה. ויאמר לו פוג: אתה צרפתי ושמך דשון. ויען הנער: במחילה מכבודו הרם, לא דשון שמי כי אם שן פספרטו, כנוי שנתן לי בצרפת בגלל דעתי לבצע כל ענין ולמצוא מוצא מכל מבוכה; אנכי איש ישר, ולבלתי כסות מכבודו כל דבר, הנני אומר לו כי היו לי אומניות הרבה: סבבתי בארץ לזמר זמירות, הייתי ברוכבי הסוסים בקרקסאות, רקדתי על חבל, למדתי התעמלות, ובאחרונה עבדתי בצבא המכבים בפריז. זה חמש שנים כי מאסתי בכל זה ואשתוקק לחיי מנוחה, ואבא אנגליה והנני משרת בבתי האצילים, והנני מקוה כי בבית כבודו אמצא מנוחתי עד אם נשיתי את שם כנויי פספרטו. ויאמר הג'נתלמן: פספרטו יסכן לי. גם חקרתי ודרשתי על אודותיך ויעידו טוב עליך. הידעת תנאי? – כן, אדוני. – טוב, כמה עתה השעה בשעונך? ויוציא פספרטו מכיסו שעון כסף גדול ויאמר: עשתי עשרה ושנים ועשרים דק. – שעונך מאחר. – מחילה, אדוני, אי אפשר. – שעונך מאחר ארבעה דקים, אך אין דבר, רק דע לך כי ארבעה דקים ביני ובינך. אם כן איפוא, מהרגע הזה עשתי עשרה שעה ותשעה ועשרים דק בבקר, יום ה' ב' אוקטוברו 1872, אתה לי לשרתני. ופיליאס פוג רק כלה לדבר, ויקח כובעו בידו השמאלית וישימה על ראשו כתנועת מכונה, וילך לו ולא הוסיף עוד דבר. פספרטו נשאר לבדו בבית, ויבדוק את הבית וימצא חדר המשרתים וירא שם דבוק על הקיר רשימה בפרוטרוט מכל עניני השרות לשעות ולרגעים בדיוק, וידע כל אשר עליו לעשות. ומצבו החדש ישר בעיניו. פוג יצא מביתו ויצג את רגלו הימנית חמש מאות וחמש ושבעים פעם לפני השמאלית וחמש מאות וחמש ושבעים פעם את השמאלית לפני הימנית, ויגיע עד בית הועד, ויבא לחדר האכל וישב על השלחן הערוך במקומו הקבוע, ויקפה את אכילתו בכוס תה מארץ הסינים ויכל את סעודתו שבעה וארבעים דק אחרי הצהרים בדיוק, כמנהגו כל הימים, ויבוא לחדר ישיבת הארחים, חדר גדול, רב הפאר וההדר, וישב במקומו הקבוע, ונער מנערי הכלוב הביא לו את ה"תימס" לא מחתך, ויפשטהו פוג ויקרא בו עד שלש שעות וחמש וארבעים דק, ויביאו לו ה"סטנדר", ויקרא בו עד עת סעודת הערב, ובחמש שעות וארבעים דק בא שנית החדרה, ויצלול בקריאת ה"מורנינג כרונכל". חצי שעה עבר עוד, ויבואו להכלוב אחדים מבאי הבית הזה, המה חברי המשחק בקלפים לפניו כל הימים, המהנדס אנדריו שטיוארט, הבנקירים דשון סיליון וסאמואל פלנתין, ובעל בית מעשה השכר תומס פלנגן, וגוטיה רלף אחד מדברי הבנק האנגלי, כלם אנשים עשירים ונכבדים הם. ותומס פלנגן שאל את רלף: – אם כן איפוא, מה בדבר הגנבה? ויען אנדריו שטיוארט, הלכה לים המלח. וגויטיה רלף אמר: ואנכי חושב להפך, כי האיש ששלח ידו בגנבה יפול בידינו. שוטרים חרוצים נשלחו לאמריקה ובארפה, בכל מבואות הים, ויפלא ממנו להמלט מידיהם. ויאמר אנדריו שטיוארט: היש לכם סמני הגנב? גוטיה רלף: ראשית כל הוא לא גנב. – איכה? האיש אשר שם בכליו מקפת הבנק האנגלי חמשה וחמשים אלף לי"ש, שטרות הבנק, ההוא לא גנב? גוטיה רלף: לא! דשון סוליון: א"כ הוא בעל עסקים? – המורנינג כרוניכל אומר כי הוא ג'נתלמן. האיש אשר הוציא את המלים האלה מפיו היה ידידנו פיליאס פוג. ויחדל מקריאתו ויברך את חבריו, וישב אל שלחן המשחקים, והשיחה על דבר הגנבה הנפלאה לא חדלה. ויאמר אנדריו שטיוארט: ואנכי עומד על דעתי, כי יש לאל הגנב להמלט ולהמלט. גוטיה רלף: אל נא! אין ארץ אשר יוכל להמלט שמה, אנה ילך, נראה לו מקום! אנדריו שטיוארט: לא ידעתי, אך הארץ רחבת ידים…. לפנים, הוסיף פיליאס פוג בקול נמוך, ויתן את קלפיו, הכו! – איכה זה, היתה לפנים? ועתה, הצמק הצטמקה הארץ? ויען גוטיה רלף ויאמר: אמנם כן, צדק האדון פוג, הארץ קטנה עתה, כי יש יכלת לעבור בה לארכה ולרחבה בזמן קצר פי עשרה מאשר לפנים. ובדבר הגנבה הוא הדבר אשר יקל לנו לחפשו… – ולהגנב יקל להמלט! ויאמר פיליאס פוג: אדוני שטיוארט, ישחק! אך שטיוארט לא יכול להתאפק, ואך יצא ידי חובתו במשחקו ויאמר: – אודה אדוני רלף, כי נפלאים דבריו הפעם. יען כי יש יכלת להקיף הארץ בשלשה חדשים… – רק בשמנים יום, אמר על זה פיליאס פוג, ודשון סוליון הוסיף ויאמר, אמנם, בשמנים יום, מהעת אשר נכון חלק מסלת הברזל בין רותל ואלהבד, וזה חשבון ימי הנסיעה: – מלונדון עד סואיץ, דרך מונט סיניס וברינדיזי, מסלת ברזל ואנית קטור… 7 ימים מסואיץ עד בומבי, אניה 13 ימים מבומבי לכלכתה מסלת ברזל 3 ימים מכלכתה להונג קונג אניה 13 ימים מהונג קונג ליוקהמה (יפן) אניה 6 ימים מיוקהמה לסן פרנציסקו אניה 22 ימים מסן פרנציסקו לניו יורק מסלת ברזל 7 ימים מניו יורק ללונדון אניה ומסלת ברזל 9 ימים ס"ה 80 יום – אמנם כן, קרא אנדריו שטיוארט, שמנים יום, חוץ ימי הסערות והרוחות, ומלבד המקרים את האניות בים והמרכבות על מסלת הברזל. ויאמר פיליאס פוג: הכל בכלל! ויוסיף לשחק. – וגם אם ההודים יסירו את מטילי הברזל מהמסלה, קרא שנית אנדריו שטיוארט, וגם אם יעצרו את הקיטור, וגם אם ישללו את הנוסעים וישאירום ערומים! פיליאס פוג: הכל, הכל בכלל. ויאמר אנדריו שטיוארט: להלכה, צדק אדוני פיליאס פוג, אך למעשה… – גם למעשה, אדוני שטיוארט. – חפצתי מאד לראות איך יעשה כבודו כדבר הזה. – הדבר בידיו, נלכה יחד. – חלילה לי, קרא שטיוארט, אך המיר אמיר אתו בחפץ לבבי בסך ארבעה אלפים לי"ש, כי נסיעה כזאת בזמן כזה מן הנמנעות. – פיליאס פוג: אפשר ואפשר! – אם כן, יעשה נא כבודו כזאת. – להקיף הארץ בשמנים יום? – תכף ומיד. אפס, דעו לכם כי אעשהו בכספכם. ואנדריו שטיוארט ראה כי קרוב הדבר בלבב פוג לעשותו, ויקרא: הלא זה שגעון! טוב כי נשוב למשחקנו. ויקח אנדריו שטיוארט את הקלפים בידיו, ואחר, הניחם פתאם על השלחן ויקרא: – אולם אדוני פוג, טוב הדבר, אנכי אמיר בארבעת אלפים לי"ש. ויאמר פלינטין: שטיוארט יקירי, השקט, ושובה למנוחתך. הבאמת תמים חפצת בזה? אנדריו שטיוארט: אם אחת אמרתי אמיר, לא לצחוק דברתי דברי. פוג: כן יהי! ויפן לחבריו ויאמר: עשרים אלף לי"ש לי בבית הבנק לבדינג אחים. אנכי אמיר עליהם. ויקרא דשון סוליון: עשרים אלף לי"ש! עשרים אלף לירה, ועכוב קטן שלא חשב מראש יאבדן! ויען פוג בנחת: אין בעולם עכובים שלא נוכל לראותן מראש. – אבל אדוני פוג הזמן הזה מצמצם מאד. פוג: זמן מצמצם, ואם ישתמשו בו במשפט, מספיק לכל. – אך לבלתי אחר המועד צריך לדלג תכף בדקדוק ממסלות הברזל להאניות ומהאניות למסלה בלי כל הפסק! פוג: אנכי אדלג. – התל יהתל אדוני בנו. – אנגלי גמור לא יהתל לעולם, בדבר נכבד כזה בדבר המרה אנכי אמיר בעשרים אלף לי"ש את כל החפץ, כי אקיף את הארץ בשמנים יום או עוד פחות, נאמר באלף ותשע מאות ועשרים שעה, שהן חמשה עשר אלף ומאתים דקים. התרצו? ויענו כלם: טוב הדבר. ויאמר פוג: הקטור לדובר יצא בתשע שעות פחות רבע, ובו אצא גם אני. – בעצם היום הזה. ויוציא פוג לוח מכיסו, ויבט בו, ויאמר: היום יום השני באוקטובר, ועלי איפוא לשוב הנה, בחדר זה, ביום השבת כ"א דיצמברו, בתשע שעות פחות רבע, בערב, ואם אאחר רגע אחד, עלי לשלם עשרים אלף הלי"ש אשר בידי ברינג אחים. והנה שטר על סך הזה בית הבנק. ויכתבו פרטי הדבר ויחתמו בספר. ופיליאס פוג לא התלהב ולא התרגש. המר המיר לא לשם ריוח, אף כי עשרים אלף לירה, חצי כל רכושו, הניח בסכנה. אך חבריו התרגשו, ולא מיראתם פן יפסידו כספם, כי אם יען הדבר היה בעיניהם מן הנמנעות, וכמו בושו להמיר על דבר כזה. בשבע שעות אמרו חבריו לחדול ממשחק הקלפים למען תת זמן לפוג להכין לדרך. אך פוג לא התרגש גם הפעם, ויאמר: אנכי תמיד נכון, ויוסיף לשחק. בשבע שעות וחצי, נפטר פיליאס פוג מחבריו הנכבדים, וילך מהקלוב, ויבא אל ביתו בשבע שעות וששים דקים. ופספרטו, משרתו, אשר כבר ידע את כל "סדר היום" של אדוניו על פה, לפי הרשימה אשר מצא על כתל חדרו, תמה מאד בראותו את אדוניו שב הביתה לא בזמנו הקבוע, לא לפי הקו לשוב הביתה בחצי הלילה בדיוק. ויסר פיליאס פוג לחדר, ויקרא: פספרטו! ולא ענה פספרטו דבר. כי לא היה כל ספק לו, כי הקריאה הזאת לא לו היא, כי לא בזמנה היא. ויקרא פיליאס פוג שנית, כקולו בפעם הראשנה. ויבא הפעם פספרטו אל אדוניו. – פעמים קראתיך. – אבל, עתה לא חצות הלילה, (וביד פספרטו היה השעון מוכן לראיה). – ידעתי, ולא להוכיחך חפצתי, בעוד עשרה דקים נלך לדרך, לדובר וכלה. ועל פני הצרפתי נראה כמין קמט. ברור היה לו הדבר, כי אזנו הטעתו. – הימוש אדוני ממקומו? – כן. הלך נלך להקיף הארץ. ויראו על פני פספרטו כל סמני תמהון ושממון: עיניו נפעאו, עפעפיו וריסיו נסבו, ידיו פרוסות, וכל גופו נכון לכרוע, ובפיו גמגם: להקיף הארץ! – בארבעה ועשרים יום, ועתה, אין לאבד אף רגע אחד. וישאל פספרטו: – והארגזים להדרך? וראשו התנועע הנה והנה. – בלי ארגזים. רק שק אחד, ובו שני כתנות צמר, שלשה זוגי גרבים. וככה גם לך, הכל נקנה בדרך. קח אתך את המכסה אשר לי להדרך וקח לך נעלים טובים. אבל, באמת, הלך נלך ברגל מעט מאד או לא נלך ברגל כלל. לך ועשה. ויחפץ פספרטו לענות דבר, אך לא יכול. ויפטר מעל אדוניו, ויעל בחדרו, ויכרע על כסא, ויוציא מפיו דבר שלא נתן לאמרו באזני נשים, ויאמר: – טוב הדבר, הפעם! ואנכי חשבתי לשבת במנוחה!… וכמו מעשה מכונה הכין כל הצריך להדרך. הוא יקיף את הארץ בארבעה ועשרים יום! המשגע אדוני? לא! התל התל בי אדוני. הלך ילך לדובר, טוב הדבר. לכלה בשלום! אחרי ככלות הכל לא היה הדבר הרבה חמרת רוח לפספרטו אשר לא דרך על אדמת ארץ מולדתו זה חמש שנים. ואולי, מי יודע, אולי גם עד פריש יגיע. והעבודה! המחשבה הזאת לשוב לראות את הכרך הגדול, מצא חן בעיניו. אבל, אין ספק, יתר לא ירחק ללכת, הג'נתלמן הזה המקמץ כל כך בפסיעותיו. כן, אפס, גם זה אמת, כי האדון הזה, שהיה עד עתה יושב אהל, יצא על פני חוץ! ובשמנה שעות, ופספרטו הכין את השק הקלוקל, וישים בו את חפציו וחפצי אדונו, ורוחו עוד סוער בקרבו, ויצא מחדרו, ויסגור את הדלת היטב, ויבא לפיליאס פוג. ומר פוג היה נכון. תחת אצילי ידיו היה ספר "המנהיג" על מסלות הברזל והאניות, לברדוי, שיהיה לו לעינים בכל הידיעות הנצרכות לדרכו. ויקח את השק מידי פספרטו ויפתחו, וישם בו צרור שטרות הבנק על סך מסוים, מהמין היפה ההוא, היוצא בכל הארצות. – לא שכחת דבר? – מאומה, אדוני. – והמכסה? – טוב, קח השק. ויסגורק פיליאס פוג את השק ויתנהו לידי פספרטו. – ושים לבך אליו. עשרים אלף לי"ש בו. כמעט נפל השק מידי פספרטו, כמו לו היה כל הסך הזה זהב וכבד עליו משאו. וירדו הרב ועבדו, ויסגרו את הדלת וינעלו אחריהם. והמרכבות עמדו אצל הבית, ויעל פיליאס פוג ופספרטו בעגלה, וימהרו לתחנת מסלת הברזל שרינג כרוס, ששם יגיע קצה אחד מסעיפי מסלה הדרומית המזרחית. ובשמנה שעות ועשרים דקים עמדה העגלה על יד התחנה. ויקפוץ פספרטו ארצה, אדוניו וישלם להעגלון. ואשה עניה ובנה הקטן על ידיה, יחפה, מלכלכה, על ראשה כבע בלוי, ומטפחת בלויה על סחבותיה, נגשה אל פוג, ותבקש ממנו נדבה. פוג מכיסו עשרים לירה שזכה במשחקו בהקלפים, ויתנן להעניה, ויאמר: לך, אשה עניה, שמחתי כי פגשתיך עתה. ויעבר ממנה. ופספרטו התרגש, וכמו דמע הרטיבה עינו. נדיבות אדוניו נגעה עד לבו. ויבאו פוג ופספרטו בחדר הגדול בתחנה, ויצו פוג לפספרטו לקחת שני מקומות במחלקה הראשנה. ויפן, והנה חמשה חבריו בהקלוב לפניו, ויאמר: – אדוני, הנני הולך, וחתימת הרשות על תעודת המסע שלי, בכל מקום בואי, תעידנה לכם, בשובי מנסיעתי. ויאמר גוטיה רלף: אדוני פוג, אין כל צורך בזה. האמן נאמין לו על אמונתו, אמונת ג'נתלמן. ויאמר פוג: ובכל זאת העדות לא תזיק. ואנדריו שטיוארט העיר: אל ישכח כי עליו להיות חזרה פה. פיליאס פוג: בשמנים יום, ביום השבת, אחד ועשרים דיצימברו, בשמנה שעות וחמשה וארבעים דקים בערב. שלום, אדוני. ובשמנה שעות וארבעים דקים ישב פיליאס פוג ומשרתו במרכבת הקטור אחת, ובשמנה שעות וחמשה וארבעים דקים קול הצפירה נשמע והקטר נע ממקומו. הלילה היה ליל חשך. מטר דק זרזף ארץ. פיליאס ישב בפנה מחריש, לא דבר, ופספרטו, עוד בשממון, לחץ אליו, בלא דעת, כמעשה מכונה, את שק השטרות. אך הקטור עוד לא עבר סינדהם, ופספרטו הוציא פתאום קול צעקה, כמתיאש. פיליאס פוג: מה לך? – הדבר הוא… כי מרוב הבהלה, המהירות… שכחתי… – לכבות את הגז בחדרי. ויאמר פוג בנחת: אם כן בני, על חשבונך. ופיליאס פוג לא חשב בלי ספק כי יציאתו להקיף את הארץ בשמנים יום תקים שאון בלונדון. החדוש הזה התפשט בין כל חברי הריפורם קלוב, כל באי הבית הזה התפעלו. ומהבית עברה ההתפעלות הזאת להעתונים; ומהעתונים – אל כל יושב לונדון ואיש אנגליה. השאלה הזאת, שאלת הקף הארץ בשמנים יום, היתה לענין בו התוכחו, בו התפלפלו, בו שקלו בענין מדיני גדול מאד. ויחלק העם לשתים: אלה היו אחרי פיליאס פוג, לאמר כי יצליח, ואחרים, ומהרה היו הם הרבים, היו נגדו. הקף הארץ בזמן קצר כזה, אם לא רק בדבור, על הניר, כי אם בפעל, לא בלבד שהוא מן הנמנעות, כי אם גם שגעון! הטימס, הסטנדר, מורננג כרונכל, ועוד גליונים גדולים אחרים הדפיסו מאמרים גדולים נגד פוג. רק הדילי תלגרף לבדו תמך אותו מעט. בכלל חרצו משפט על פיליאס פוג, כי הוא מטרף, משגע, ויכהו בחבריו אשר המרו אתו בדבר הזה, המעיד על פוג כי שכלו נחלש. וכמעט בכל העתונים נדפסו מאמרים כתובים בהתפעלות גדולה על הענין הזה. הלא ידוע עד מה כל הענין הנוגע לידיעות הארצות נוגע עד לב האנגלי. כל העם מקצה היה בולע את המאמרים על ענין פיליאס פוג. בימים הראשונים היו אמיצי הלב, וביתר בין הנשים, אשר נטו וביחוד אחרי אשר נדפסה צורתו באחד הגליונים המצירים, לפי צורתו השמורה בערכאות הריפורם קלוב. והיו ג'נתלמנים שהיו אומרים: מהיכא תיתא? מדוע לא? כבר היו לעולמים דברים נפלאים מזה! וזה היה אחרי קריאתם את גליון הדילי תלגרף, אך מהרה ראו גי גם העתון הזה בעצמו החל לפקפק. ובאמת, בספרת חברת המלוכה לידיעות הארצות, נדפס מאמר גדול על אודות זה, ובעל המאמר התעמק בדבר, ויחוה בו לכל פרטיו, ויוכיח כי הדבר הוא מן הנמנעות. לפי דברי בעל המאמר הכל היה נגד הנוסע: מניעות מצד האדם, ומניעות מצד הטבע. למען יצליח במסעו נצרך כי יציאות הקטורים ביבשה ובים וביאתם תהיינה תכופות בנסים ונפלאות בדיוק גמור אשה אחרי רעותה, והדבר הזה איננו במציאות ולא יוכל להיות. בארפה אשר המרחקים לא גדולים מאד, יש לקוות כי הקטור יבא בעתו. אך אך עליו ללכת שלשה ימים רצופים לעבור את הודו, ושבעה ימים לעבור את ארצות הברית, היש לסמוך כי יבא בדיוק בעתו הקבועה? והאסונים במכונת הקטור, השמטות מטילי הברזל, ופגישות שני קטורים, ורבוי השלג, והסופות והסערות, האין די בכל המניעות הגדולות האלה לעצר אותו מעט? האם לא דבר שכיח הוא כי אניות הקטור הבאות מים הגדול תאחרנה יום או יומים? ודי כי יאחר רק פעם אחת, ונתקה כל השלשלת. אם יאחר פיליאס פוג רק שעות מספר יציאת אחת האניות, עליו יהיה לחכות בוא האניה הבאה ובזה בלבדו כל חשבון נסיעתו יהרס כליל. ויקים המאמר הזה שאון גדול, כמעט כל הגליונים העתיקוהו, וכלם הסכימו פה אחד כי הדבר אי אפשר. רק איש אחד עוד נשאר נאמן לפיליאס פוג, ג'נתלמן זקן כשח הוא הלורד אלברמל. הג'נתלמן הנכבד שלא יכול למוש ממושבו על כסאו, היה נכון לתת את כל הונו כי יוכל להקיף את הארץ גם בעשר שנים! וימרה בסך חמשת אלפים לי"ש כי פיליאס פוג יצליח בדרכו. ואם הוכיחו לו במופתים חותכים כי אי אפשר, היה עונה: אם הדבר טוב כי איש אנגלי יעשהו בראשונה. פתאום, וראש השוטרים בלונדון קבל תלגרם כדברים האלה לאמר: "הנני עורץ את הגנב שגנב בבנק, הוא פיליאס פוג ישלח תכף פקודה לשימהו במשמר בבומבי (הודו האנגלית)". התלגרם הזה עשה רשם גדול בלונדון. עתה חדלו לדבר על הג'נתלמן ויחלו לשיח על הגנב שגנב שטרות הבנק. בצורתו שהיתה שמורה בריפורם קלוב מצאו באמת כל הסמנים שנתנה פקודת השוטרים בהגנב. אז החלו לדבר על הזרות שיש בהאיש פיליאס פוג, והתבודדותו, והנסיעה הנפלאה הזאת, והדבר נראה ברור, כי כל ההמרה הזאת שהמיר להקיף הארץ בשמנים יום לא היתה אלא עלה, לעזוב את לונדון ולהנצל מידי השוטרים. ומעשה שליחת התלגרם פיליאס פוג כך היה: ביום ט אוקטוברו חכו בסואיץ לביאת אניית הקטור מונגוליה אחת מהמהירות באניות החברה. לפי הלכות החברה, היה עליה ללכת כעשר מילים לשעה, אך היא היתה עושה לפנים משורת ההלכה והיתה מהירה יתר. ועל החוף, בין המון האנשים הרבים, ילידי הארץ ונכרים המתנגשים בעיר הזאת אשר היתה לפני ימים לא רבים כפר קטן, התהלכו שני אנשים וישיחו איש את רעהו. האחד היה קונסול אנגליה, והשני היה איש קצר הקומה, רזה, פניו פני איש נבון, מתרגש, ועצלי עפעפיו תמיד מרפרפים, מתקלטים, מתחת לריסים ארוכים נוצצות עין רבת התנועה, החיים, אך לרצונו יכול לכבות אשה. וברגע הזה נראו על פניו סמני קצר רוח, ויתהלך הלך ושוב, ולא יכול לעמוד על מקומו. שם האיש הזה פיקס, הוא אחד משוטרי אנגליה שנשלחו למבואות ים רבים, בדבר הגנבה בבנק האנגלי. על פיקס היה להתבונן לכל הנוסעים על האניה הזאת, ואם אחד יהי' חשוב בעיניו לערוץ אותו, ללכת אחריו בכל מקום עד בוא הפקודה מלונדון לאסור אותו. לפני שני ימים קבל פיקס מראש השוטרים בלונדון את סמני האיש שחשדו אותו כי ידו היתה בהגנבה. איש נכבד למראה עין, לבוש בגדים נאים, שראו ביום הגנבה בחדר התשלומים בבנק. ברור הדבר, כי השוטר היה להוט הרבה אחרי הפרס הגדול שנקצב להאיש אשר ימצא את הגנב. ויחכה לבוא האניה בקצר רוח שלא יפלא בעיני כל איש. – וכבוד הקונסול אומר, כי האניה הזאת תבא, לא תאחר. השאלה הזאת שאל השוטר את הקונסול פעמים עשר, והקונסול ענה: אדוני פיקס. תמול הודיעו ברחבה של פורט עסיד, ומאה וששים הקילומתר מה הם להלכנית כמוה, כבר אמרתי לכבודו, כי המונגוליה זכתה תמיד בפרס חמשה ועשרים הלירה אשר נותנת בעד כל חמש ועשרים שעה שהאניה מקדמת לבוא לפנים משורת ההלכה. פיקס: הבוא תבוא האניה הזאת בדרך ישרה מברינדיזי? – מברינדיזי, שם לקחה את ארגז הפוסתה מהודו, ותצא משם במוצאי שבת ובכן יאריך נא אדוני רוחו, בוא תבוא האניה לא תאחר. אפס, לא ידעתי באמת איך יוכל כבודו למצא את המונגוליה, לפי הסמנים שיש לכבודו עליו. – אדוני הקונסול, את האנשים האלה ימצאו יתר ברגש, בחוש, מאשר בטביעות עין, לזה נצרך חוש מיוחד, חוש מרכב מחוש השמע, וחוש הראי וחוש הריח יחד. בימי חיי הצלחתי לשים במשמר יתר מאיש אחד ממין הג'נתלמנים האלה, ואם רק יש הגנב על האניה, יוכל להיות בטוח, כי לא ימלט מידי. – מי יתן והיה, אדוני פיקס, יען הגנבה גדולה. ויתלהב השוטר ויאמר: – גנבה חשובה? חמשים אלף לירה! מציאה כמוה לא שכיחה אתנו! בזמן הזה גם הגנבים מתקטנים. גנבים כשפר (גנב גדול מפורסם) הולכים ומתמעטים. בימים האלה רוב הגנבים גנבי שילינגים אחדים הם. – אדוני פיקס, מי יתן והצליח. אפס, עוד פעם אגיד לו כי לפי הסמנים שקבל, הגנב הזה דומה בכל לאדם ישר. ויאמר השוטר בקול מצוה שאין להרהר אחריו: – הגנבים הגדולים, דומים כלם לאנשים ישרים. הלא יבין כבודו, כי האיש אשר פניו מעידים בו פחזותו, אין לא דרך אחרת בלתי אם להיות אדם ישר, פן יתפש, הפנים המפיקים ישר, הם אשר צריך להתבונן אליהם ולבחנם. עבודה קשה, אנכי מודה לאדוני, שאינה מלאכה כי אם חכמה. הדברים האלה מעידים בפיקס, כי היתה בו שמינית שבשמינית בגאוה. ועל החוף רבתה התנועה. מלחים מארצות שונות, סוחרים, סרסרים, סבלים ואכרים, כלם התנגשו פה. ביאת האניה היתה קרובה. העת היתה יפה דיה, אך היה קר מפני רוח המזרח, ובאור קרני השמש הכהות נראו באויר מעל לעיר מנורות אחדות, ולעמת נגב, השתרע בתוך הים כמו זרוע מרצף אבנים כאלפים מתר ארכו. על פני ים הסוף שחו סירות דוגה אחדות וצנות סוחר קטנות. ופיקס התהלך בתוך ההמון השעה פעמה עשר וחצי. ויהי כשמוע פיקס את קול השעה, ויקרא מקצר רוח: – בוא לא תבוא האניה הזאת! ויאמר הקונסול: – אכן קרובה היא! – כמה תעמוד האניה בסואיץ? – ארבע שעות, כדי לקחת פחמים. מסואיץ עד עדן, בקצה ים סוף, אלף ומאה ועשרה מיל, לקחת פחמים די ספוק האניה. – ומסואיץ התלך האניה ישר לבומבי? – בדרך ישרה, בלי הפסק. – אם כן, אם הגנב הולך על האניה הזאת בדרך הזאת, ודאי חושב לעלות בסואיץ, ללכת בדרך אחרת לארצות ממשלת צרפת והולנד באסיה. ידע ידע כי בהודו, שהיא ברשות ממשלת אנגליה, לא ימלט מידי הרשות. – בלתי אם הוא יודע היטב את מלאכתו, הלא יודע כבודו כי גנב אנגלי שמור יתר בלונדון מאשר בארץ נכריה. ויחל השוטר לחשוב ברעיון הזה אשר אמר לו הקונסול, והקונסול שב לבית פקודתו, לא רחוק מהחוף. והשוטר נשאר לבדו, ויתרגש, כל ספק לא היה לו כי הגנב ימצא בהאניה הזאת. אך לא הרבה יכול פיקס לחשב המחשבות האלה. קול הצפירה נשמע מרחוק, ויודיע כי האניה קרובה לבוא. וימהרו כל המון הסבלים והמלחים אל החוף, ותקם מהומה ושאון גדול. וכעשר צנות הפליגו מהחוף ותלכנה לקראת האניה. והנה נראתה האניה הגדולה ובאחת עשרה שעה עמדה האניה נגד פורט סעיד. והנוסעים על האניה היו רבים. היו בהם אשר נשארו עוד בצהר האניה להתבונן למראה העיר היפה, אך רבם ירדו בצנות אשר קרבו להמונגוליה. ויתבונן פיקס ויבחן בשבע עינים כל איש אשר עלה היבשה. הפקודות לקונסול ממשלת אנגליה, ובדברו קדם לפניו תעודת מסע, אשר חפץ בלי ספק כי יחתום עליו הקונסול. ויקח פיקס התעודה מידו ויסקור אותו בסקירה אחת. כמעט נראה על פניו תנועה חזקה. הניר רגז בין ידיו. השם הכתוב על התעודה היה לפי הסמנים שקבל השוטר. ויאמר האיש: – התעודה הזאת לא לו? ויען האיש: לא, תעודת אדוני היא. – ואדונו, איה הוא? – הוא נשאר באניה. – אך עליו לבא בעצמו לבית הפקודות. – יש צרך בזה? – בלי זה אי אפשר? – ואיה בית הפקודות? – שם, בפנת הרחבה. – אם כן, הנה אלך וקראתי לאדוני, אך הדבר לא יהיה לרצון לו לטרח הטרחה הזאת. והאיש השתחוה לעומת השוטר וישב להאניה. וישב השוטר וירד אל החוף, וילך לבית הפקודות לקונסול אנגליה ויבקש ויביאוהו תכף לפני הקונסול. ויאמר בלי הקדמות: – אדוני הקונסול, יש לי יסוד לחשוב, כי אישנו בא על המונגוליה. ויספר פיקס את אשר ארע בינו ובין המשרת בדבר הפספורט. ויען הקונסול: – טוב, אדוני פיקס, לא למרת רוחי יהיה הדבר לראות את פני הפוחז הזה. אבל, אולי לא יבא בעצמו הנה, אם הוא באמת כאשר יחשוב כבודו. גנב איננו אוהב להשאיר אחריו עקבות דרכו, ומלבד זה, אין חובה עליו לקחת חתימתי על הפספורט. והשוטר אמר: – אם הוא בקי במלאכתו, כאשר עלי לחשוב, בוא יבוא. – לקדם את פספורטו למען אחתום עליו? – כן. הפספורטים אינם משמשים לעולם בלתי אם לירט אנשים ישרים בדרכם ולהועיל לפוחזים להמלט. דבר ברור הוא, כי הפספורט הזה יהיה כהלכה לכל פרטיו: אך אקוה כי כבודו לא יתן חתימתו עליו. – ומדוע לא אתן? אם הפספורט כהלכה, אין לי רשות למנוע חתימתי. – אבל, אדוני הקונסול, הלא יבין כבודו כי עלי לעצור את האיש הזה עד בוא הפקודה מלונדון לשים אותו בכלא. – זה, אדוני פיקס, ענינו, יעשה כאשר לאל ידיו, ואנכי, לא אוכל… – ולא כלה הקונסול את דבריו, וברגע הזה והנה איש דופק על דלת הלשכה, והנער הביא שני אנשים, ואחד מהם היה המשרת אשר דבר את פיקס על דבר הפספורט. שני הבאים היו האדון ומשרתו. ויקדם האדון את פספורטו ויבקש מהקונסול בדברים קצרים לאשר אותו. ויקח הקונסול את הפספורט ויקראנו בכונה, ופיקס עמד בזוית הלשכה מתבונן אל האורח, וכמו חפץ לבלעו, לאכול אותו בעיניו. והקונסול כלה קריאתו, ויאמר: – שם כבודו הוא מר פיליאס פוג? – והאיש הזה, הוא משרתו? – כן. צרפתי ושמו פספרטו. – כבודו יבא מלונדון? – וכבודו ילך? – לבומבי. – טוב אדוני. כבודו יודעי כי קיום הפספורט אינו חובה, כי הממשלה אינה דורשת מהנוסעים כי יקדמו פספורטיהם. – ידעתי אדוני, אך חפצתי כי חתימתו יעיד עלי כי עברתי דרך סואיץ. – יהי כן, אדוני. וירשום הקונסול את יום בוא הפספורט לפניו, ויחתום. וישלם פיליאס פוג את הקצוב בעד האשור, ויאמר שלום בקרירות, ויצא, ומשרתו אחריו. וישאל השוטר: הקונסול: אם כן, האיש הזה נראה אדם ישר. פיקס: אפשר! אך לא זה שאלתי. הרואה אדוני הקונסול, כי רשמי פני הג'נתלמן הפקח הזה דומים בכל לרשמי פני הגנב שקבלתי? – אסכים. אך הלא יודע כבודו כי כל הסמנים… – אחקור בדבר. המשרת נראה לי יתר עלול לגלות לבו. מלבד זה הוא צרפתי, לא יתאפק מדבר. מהרה אשוב, אדוני הקונסול. ויצא השוטר ויחל לבקש את פספרטו. ומר פיליאס פוג בצאתו מבית הקונסול הלך להחוף. ויצו למשרתו את אשר עליו לעשות בעיר, וירד בצנה על המונגוליה, ויבא בהלשכה אשר לו, ויקח את פנקסו, ועליו היו רשומים הדברים האלה: יצאתי מלונדון יום ד' ב' אקטברו, ח' שעות ומ"ה דקים. באתי פריש, יום ה' ג' אקטברו, ז' שעות כ' דקים בבקר. יצאתי מפריש יום ה', ח' שעות מ' דקים בבקר. באתי דרך מונט סינים לטורין יום ו' אוקטוברו ו' ש' ל"ה ד'. יצאתי מטורין, יום ו', ז' שעות כ' דקים. באתי ברינדיזי, שבת, ה' אוקטוברו, ד' שעות בערב. ירדתי באניה מונגוליה שבת, ה' שעות בערב. באתי סואיץ, יום ד', ט' אוקטוברו, י"א שעות בבקר. סך הכל יצאו שעות קנ"ח וחצי, שהן ששה ימים וחצי. ויכתוב מר פוג את כל התאריך הזה על לוחות משורטטים עמודים עמודים לימים לשעות, לזמני ביאת הקטורים לפי התקנה ולזמן בואם באמת לפריש, ברינדיזי, סואיץ, בומבי, כלכתה, סינגפור, הונכון, יוקהמה, סן פרנציסקו, ניו יורק, ליורפול ולונדון, ולפיהם יכול פוג תמיד לראות בכמה שעות הקדים לבא לכל אחד המקומות האלה או כמה אחר. לוח הדרך הזה היה לו לפוג למורה דרכו וידע תמיד אם הקדים או אחר. ויכתוב ביום בואו לסואיץ, יום הרביעי בתשע שעות, ויערוך אותה לעומת עת הביאה לפי התקנה, וימצא כי לא הקדים ולא אחר. ויצו ויביאו לו סעודת הבקר, ללשכתו. ולראות את העיר – זה גם לא עלה על דעתו. הוא היה ממין האנגלים השולחים את משרתיהם לראות את שהם עוברים דרך שם. ופיקס השיג ברגעים אחדים את פספרטו, והוא היה מתהלך בחוצות ומתבונן לאשר מסביב, ויגש אליו פיקס, ויאמר: – אם כן ידידי האשרו את תעודת מסעך? ויען הצרפתי: – אתה הוא, אדוני. חן חן, הכל כהלכה. – ועתה הנך מתבונן להעיר? – כן. אך אנחנו ממהרים כל כך במסענו, עד כי כל המסע הזה בעיני כמו רק חלום חלמתי. ובכן, הנני בסואיץ? – בסואיץ. – במצרים? – במצרים, כן אדוני. – ובאפריקה? – באפריקה. – באפריקה! לא אוכל להאמין בדבר. ישוה נא כבודו לפניו, כי אנכי חשבתי לא ללכת כי אם עד פריש, ולהכרך הנפלא הזה יכולתי רק להתבונן למן שבע שעות ועשרים דקים בבקר עד ח' שעות וארבעים, בין התחנה הצפונית ובין תחנת ליאון, מבעד לחלונות עגלה ביום גשם סוחף. צר לי! ואנכי חשקתי לראות שנית את פיר לשיו ושדות אלישה. – אם כן איפוא, אתם אצים מאד? – אנכי לא. אך אדוני, הוא אץ מאד. ועתה הנה נזכרתי, עלי לקנות גרבים וכתנות. אנחנו יצאנו לדרכנו בלי חפצים לדרך, ורק שק אחד לקחנו אתנו. – הנני להוליכו לחנות שימצא שם כל הנצרך לו. ויאמר פספרטו: מה רב טובו! וילכו שניהם, ופספרטו לא חדל מדבר, ויאמר: – רק עלי להזהר לבלתי אאחר את מועד הפלגת האניה. ויען פיקס: – עוד יש לו שהות. עתה רק צהרים. ויוצא פספרטו שעונו הגדול, ויאמר: – צהרים? לא אדוני. עתה רק תשע שעות ושנים וחמשים דק. – שעונו מאחר. – שעוני מאחר! שעון שנפל לי בירושה עוד מאבי אבי! גם חמשה דקים לשנה לא יאחר ולא יקדים השעון הזה. הוא תכן עת גמור. – הבינותי מה זה. שעונו לפי שעון לונדון. ובין שעון לונדון לשעון סואיץ כשתי שעות. עליך לכון את שעונך לפי עת הצהרים בכל ארץ. – האנכי אגע בשעוני? לעולם לא אעשה כזאת! – אם כן, לא יהיה שעונך מכון לפי מהלך השמש. – אם כן, רע רע להשמש! והוא האשם! ובמעוף יד נעלה השיב פספרטו את שעונו לכיסו. ויעברו רגעים אחדים, ויאמר לו פיקס: – יצא יצאתם איפוא מלונדון פתאם בחפזון? – אמנם כן! ביום הרביעי האחרון, בשמנה שעות בערב, שב אדוני פוג ממסבת מרעיו, לא לפי מנהגו, ושלשת רבעי שעה אחרי כן יצאנו מלונדון. – ואנה ילך, זה פוג אדונך? – קדמה, קדמה. הקיף יקיף את הארץ. ויקרא השוטר: – סביב הארץ? – כן, בשמנים יום! אמר יאמר, כי המרה בזה את מרעיו. אך אודה, כי האמין לא אאמין בדבר. השכל הישר לא יסכים לזה, דברים בגו. – זה האדון פוג, כנראה, איש אוהב זרות. – והוא עשיר. – פשיטא! ויש אתו בדרכו סכום מסוים, שטרות הבנק, חדשים כלם. ואיננו מקמץ בכספו בדרכו! הנה, לבעל המכונה באניה מונגוליה הבטיח מתנה טובה מאד אם יקדים הרבה לבוא לבומבי. – ואתה ידעתו מכבר, את אדונך? – אנכי? אני באתי אליו לשרתהו בעצם יום צאתנו. הקורא יבין על נקלה הפעולה אשר פעלו המענות האלה על רוח השוטר, אשר היה מלא רגש גם בלי זה. היציאה בחפזון מלונדון ימים אחדים אחרי הגנבה, ואוצו לבוא מהרה למרחקי ארץ ואיי ים, וההמרה הנפלאה הזאת, הכל קים ואשר את חשד פיקס. וישתדל עוד להוציא מלים מהצרפתי, ויוכח פיקס, כי הנער הזה איננו יודע כלל את אדוניו. כי האדון הזה יושב לו בדד בלונדון, כי יאמרו עליו עשיר, אך איש לא ידע מקור עשרו, כי הוא איש שאין לרדת לסוף דעתו ומהותו וכו'. אך זה ידע פיקס לנכון, כי פיליאס פוג לא יעזוב האניה בסואיץ, והוא הולך באמת לבומבי. ופספרטו שאל: – הרחוק הדרך לבומבי? ויען השוטר: – רחוק דיו. עוד כעשרה ימים לכם ללכת בים. – ואיה היא, בומבי? – בהודו. – באסיה? – ודאי. – שד משחת! הגיד אגיד לכבודו האמת… יש דבר המציק אותי… זה הדד! – איזה דד? – דד הגז, אשר שכחתי לכבות, והוא בוער עוד. והנה, לפי חשבוני, כל ארבע ועשרים שעה יבער גז בסך שני שילינג, ששה פינס יתר משכרי, והלא יבין כבודו כי אם המסע הזה יאריך… ההבין פיקס את כל ענין הגז? רחוק הדבר. הוא לא הקשיב עוד לדבריו, ויחשב להחליט דבר. ויבאו הצרפתי והוא להחנות, וישאיר השוטר את הצרפתי לקנות לו את צרכיו, ויצוהו לבלתי יאחר שעת הפלגת האניה, וישב לבית הפקודות להקונסול. ועתה, כי לא היה כל ספק לפיקס בענין הג'נתלמן, שב לקרירות רוחו, ויאמר להקונסול: אדוני, עתה אין לי עוד כל ספק בדבר. האיש המבוקש, בידי הוא, מתחפש לאיש אוהב זרות, כמו חפצו להקיף את הארץ בשמנים יום. ענה הקונסול, הוא ערום. והקונסול שאל את השוטר ויאמר: – אבל, אדוני, אולי שגה ישגה כבודו? – לא אדוני, אנכי לא שגיתי. – אם כן, למה איפוא בקש האיש דוקא כי חתימתי על תעודת מסעו תהיה לו לעדה כי עבר דרך סואיץ? – למה?… לא ידעתי, אדוני הקונסול. אך ישמעני נא אדוני. ובדברים מעטים ספר השוטר להקונסול את הדברים היתר בולטים בשיחתו את משרת האיש פוג. – אמנם יש יסודות חזקים לחשד את האיש הזה. ומה יעשה כבודו כעת? – שלח אשלח תלגרם ללונדון, והפצרתי בשר השוטרים לשלח לי לבומבי פקודה לשים אותו במשמר. ירד ארד באנית מונגוליה, אערוץ את הגנב עד הודו, ושם על אדמת אנגליה אגיש אליו בכבוד, פקודתי בידי, וידי על כתפו. ויכל השוטר את הדברים האלה בקרירות, ויפטר מהקונסול, וישלח משם לשר השוטרים בלונדון התלגרם אשר ידענו. ובעוד רבע שעה, ופיקס ירד לאנית המונגוליה, ובידיו חפצים לדרך מעטים, אך כיסו היה מלא, ורגעים אחדים אחרי כן, והאניה המהירה שטה על פני מי ים סוף בכל כח קטורה. ומסואיץ עד עדן אלף ושלש מאות ועשרה מיל בצמצום, ולפי תקנות החברה על האניה לעבור את המרחק הזה במאה ושמנה ושלשים שעה. אך המפקד על מכונת הקטור חזק את האש, ותמהר האניה לכתה למען הקדים בואה לפני הזמן הקצוב בהתקנות. כמעט לרוב הנוסעים שירדו בברינדיזי היתה הודו מחוז חפצם. שהלכו בומבי, ויש לכלכתה, דרך בומבי. בתוך הנוסעים היו רבים מפקידי הממשלה, ואנגלים צעירים לימים, שכיסיהם מלאים זהב, שהלכו לכונן בתי מסחר במרחקי ארץ. ויחיו הנוסעים חיי נחת על האניה, שלחנם היה מלא דשן. בשעת פת שחרית, בסעודת הצהרים ובסעודת הערב והלילה, קרסו השלחנות תחת משא מאכלי הבשר הטרי ויתר המאכלים מבית המטבחים לפקידות האניה. והנוסעות, (היה היה גם מהן אחדות), החליפו שמלותיהן שלש מונים ביום. גם נגנו, גם רקדו, בעת שנתן להם הים לעשות ככה. אך ים הסוף רגזן גדול, ורגיל הוא להיות זועף מאד, כרוב זרועות הים הצרים הארוכים. ובנשב רוח מעבר אסיה או מעבר אפריקה והיתה האניה משחק לו, ומוט התמוטטה באופן נורא. אז תעלמנה הנשים הפיאנו ישקט, רנות ורקודים חדל יחדלו. המו מים ויתגעשו מפני הסופה. והאניה בכח מכונתה החזקה רצה בלי עכוב לעומת זרוע הים בבאלמנדב. ומה עשה פיליאס פוג בעת הזאת? אולי תחשוב כי היה ברגזה ובדאגה מפני הרוחות המתחלפים שיעצרו אולי את מהלך האניה, מפני געש המשברים, אשר יגרמו אולי להמכונה, הקלקולים והמקרים הרעים שיקרו אולי להאניה, שיהיה עליה לעמוד באחד הנמלים, וכל נסיעתו תהיה בסכנה? כלל ועקר, או לפחות, אם חשב חשב הג'נתלמן הזה במקרים האלה, הנה לא נתן להכיר בפניו מאומה מכל זה, היה היה תמיד את אשר היה בהריפורם קלוב: לא יתרגש, לא יבהל, ומפני כל מקרה ואסון לא ידהם. כפי הנראה לא התרגש מכל הרוחות והגעש יתר מתכן העת שהיה על האניה. ראה ראוהו על צהר האניה רק מעט. תשוקתו לא גדלה להתבונן לים הסוף הזה, רב הזכרונות, מקום המעשה לדברי ימי האדם הראשונים. בוא לא בא לסקור בסקירה אחת את הערים היושבות על שפת הים, אשר דמותן היפה נראתה לפעמים על האפק. אף חשב לא חשב בסכנת מפרץ ערב להאניות, אשר הסופרים הקדמונים, סטרבון, אריאן, ארתימודור ואדריזי, הזכירו תמיד במורא ופחד, ויורד הים לא העיזו ללכת שמה בלתי אם הקריבו בראשונה עולות וזבחים לכפר את פני שר הים הזה הזועף. ומה איפוא עשה האיש הזר הזה, אשר ישב כמו בכלא על המונגליה? ראשית כל, עסק בארבעת הסעודות ליום, ואם מוט התמוטטה האניה מקדם לאחור או מצד אל צד, פיליאס פוג לא התפעל, ומכונת חייו הנפלאה לא התקלקלה אף כמלא השערה. ואחר הסעודה היה משחק בקלפים. כי מצא מצא חברים למשחקו, זרים ונפלאים כמוהו. מוכס אחד, ששב למשרתו בהודו, כמר שהלך לבומבי, ואחד משרי הצבא. שלשה אלה היו להוטים אחרי משחק הקלפים כפיליאס פוג. ויהיו משחקים שעות וימים, בדומיה, חרש, כפיליאס פוג. ופספרטו, גם הוא לא חלה ולא הרגיש את מחלת הים. גם הוא היה מקים מצות ארבע סעודות לכל דקדוקיה ופרטיה. ועלינו להגיד, כי סוף סוף, הנסיעה הזאת לא היתה למרת רוח לפספרטו. וקבל קבל את יסוריה באהבה. במאכלו ובמשכנו לא היה חסר דבר, ראה ראה ארצות רבות, ומלבד זה, ברור היה בעיניו, כי לכל השגעון הזה יבא קץ בבומבי. למחרת היום אשר הפליגו מסואיץ, ופספרטו עלה על צהר האניה והנה לפניו האיש החביב, אשר פנה אליו פספרטו בעלותו על היבשה במצרים. ויגש פספרטו אליו, ועל פניו היה גחוך ידידות, ויאמר: – אח, זה כבוד אדוני, אשר גמלני כל טוב ויהי לי למורה דרך בסואיץ? ויען השוטר: אמנם כן, וכבודו הוא משרת האנגלי הזר… – אמת וצדק, אדוני… – פיקס. – אדוני פיקס. שמחתי מאד, כי מצאתי את כבודו על האניה. ואנה ילך כבודו? – אבל, כמוני כמוהו, לבומבי אלכה. ההלך הלך כבודו פעם אחת בדרך הזה? – פעמים מספר. אחד מפקידי חברת האניות האלה אנכי. – אם כן, כבודו יודע היטב את הודו? – אמנם כן… ופיקס עצר בדבריו, פן ימלטו מפיו דברים יתר מדי. – וזאת הודו הארץ, נפלאה היא? – נפלאה מאד. מסגדים, מנרות, היכלים, פקירים, פגודים, נמרים, נחשים, בידרות הלא יהיה לו זמן להתבונן אל הארץ הזאת. – אקוה, אדוני פיקס. הלא יבין כבודו, כי אדם שלא נטרפה דעתו עליו, לא יבלה כל ימיו לדלג מאניה לעגלות מסלות הברזל ומעגלות מסלת הברזל לאניה, כמו למען הקיף הארץ בשמנים יום! לא, אדוני. כל העמל הזה יחדל בבומבי, אל יספוק כבודו. ופיקס שאל, כמסיח לפי תומו: – והאדון פוג, השלום לו? – שלום, אדוני פיקס. וגם לי, אדוני. אכל אכל כלודי שישב בתענית. אויר הים הוא הפועל עלי. – ואדוניו, בוא לא יבא כלל על הצהר? – כלל. הוא לא משתוקק לראות דבר. איננו חשיר – היודע, אדוני פספרטו, כי הנסיעה הזאת, שהוא אומר כי כונתו להקיף הארץ בשמנים יום, מסתרת בקרבה אולי איזו מלאכות נסתרה. בעניני המדיעות אולי! – העבודה, אדוני פיקס, לא ידעתי מאומה. ובאמת, לא אתן אפילו פרוטה קטנה למען דעת את הענין לנכון. ולמן הפגישה הזאת, היו פספרטו ופיקס שכיחים לספר יחד. השוטר חפץ להתקרב למשרת פיליאס פוג, אולי יוכל להשתמש בו לתכליתו. ועל כן היה שכיח לקדם לפניו בבית המשתה להאניה כוס יין או שכר, והנער הטוב לא סרב באותה שעה ויקבל ברצון, אף היה מקדם גם הוא לחברו כוס תשלומים, כי ראה ראה פספרטו את פיקס לג'נתלמן נכבד וישר. והאניה התקדמה בדרכה. ביום י"ג נראתה מרחוק העיר מוקה, מוקפת חומה חרכה, וממעל להחומה תמרים מספר רעננים. מרחוק, בין ההרים, שדות רחבי ידים זרועים קהוה, ופספרטו שמח מאד על מראה העיר המהוללה הזאת. ובלילה הבא עברה המונגוליה את לשון בב אלמנדיב, לאמר שער הדמעות, ולמחרתו, יום י"ד, עמדה בסטימר פואין, צפונה מערבה ממפרץ עדן. שם תקנה האניה פחמים כדי צרכה, ועל כן תעמוד במקום הזה ארבע שעות. ויעל פוג ומשרתו היבשה, כי חפץ פוג לאשר את כתב המסע אשר לו בבית פקודת הקונסול. וילך אחריהם פיקס, והם לא הרגישו בדבר. ויחתום הקונסול בכתב המסע, וישב פוג להאניה, וישב למשחקו אשר הפסיק לרגע אחד. ופספרטו, כמנהגו, התהלך בין יושבי העיר עדן, הסימנלים, הבניאנים, פרסים, יהודים, ערבים בני ארפה, אשר מספרם יחד עולה לחמשה ועשרים אלף נפש. ויתבונן להמבצרים, אשר עשו את עדן לים הודו כגברלטר לים התכון, ולחבורות הנפלאים שחפרו מהנדסי האנגלים, אלפים שנה אחרי מהנדסי המלך שלמה. ובשוב פספרטו אל האניה דבר אל לבו: הפלא ופלא, הפלא ופלא! רואה אנכי כי יש תועלת בנסיעה, אם חפץ אדם לראות חדשות! בשמנה שעות בערב החלה האניה להכות בכנפי האופן את מי מבוא עדן, ובעוד זמן מה הפליגה ללכת במימי ים הודו. מעדן עד בומבי אלף ושש מאות פרסה, וזמן נתן להאניה, לפי תקנות החברה, לעבור את המרחק הזה, שמנה וששים שעה, אך האניה הקדימה לבוא לעדן, כי היה עליה לבוא שמה ביום החמשה עשר בבקר, והיא באה בארבעה עשר בערב. מלבד זה, ים הודו הראה לפוג פנים צוחקים, הרוח נשב צפונה מערבה, והמפרשים נוספו לעזור לכח הקטור. ותלך האניה הלך ושוט על פני המים; הנוסעות, לבושות מכלול, נראו על צהר האניה, והרנה והמחולות החלו במקדם. המקרה, הוא ידידו פיקס. ביום הראשון, בעשרים לחדש אקטברו, לעת הצהרים נראה חוף הודו, ובעוד שתי שעות, והפילוט עלה על גבי המונגוליה. בקצה השמים נראו ההרים המשתרעים ביפי תארם. עוד מעט, ושורות התמרים הממלאים את העיר נכרו היטב. ותבא האניה אל המפרץ אשר איי סלמנט, כולבה, איליפנתה ובוכטשיר יקיפוהו, ובארבע שעות וחצי עמדה אצל החוף. ופיליאס פוג וחברו כלו בעת הזאת את סדר משחקם. ותבא האניה בומבי ביום עשרים לחדש אקטברו, ולפי התקנה היה עליה לבוא ביום כ"ב בחדש הזה. את שני הימים האלה אשר הרויח פיליאס פוג מיום צאתו מלונדון ועד היום, רשם כמשפט על הלוח, בעמוד אשר נקצב לרשום בו הריוח. בארבע שעות וחצי בערב עלו נוסעי המונגוליה היבשה בבומבי. והקטור במסלת הברזל לכלכתה יוצא בשמנה שעות. ויפטר מר פוג מחבריו במשחק הקלפים, וירד מהאניה, ויפקד למשרתו לקנות צרכי הדרך, ויצוהו בפרוש כי יבא לעת שמנה שעות לתחנת המסלה, ובצעדים מסדרים ומדיקים כתנונות האנך כשעה, הלך לבית הפקידות לאשר את תזכרת מסעו. ונפלאות בומבי וחמודותיה לא העירו בקרבו התשוקה לראותן ולהתבונן להן. בית פקודות העיר, בית הספרים הנפלא, המבצרים ושוק צמר הגפן, המסגדים ובתי הכנסיות, כניסיות הארמינים, והמסגד הנפלא והמפואר במליברהיל, ושני מגדליה רבי הזויות. גם כל שכיות החמדה באי איליפנתניה, אף על הכוכים והמערות הנפלאות, כמו מלאים מסתרי יה, הפלטה מתבנית בניני הבודים הנפלאה. כל אלה לא משכו אותו אליהם, ומאומה לא ראה מהם. ויצא מבית פקודות התזכרות וישם להתחנה פניו, ויבוא ויצו כי יביאו לו סעודת הצהרים. ובעל בית המאכל הלל לפניו אחד ממטעמיו: בשר מתבל בארנבת הודו, ויספר עליו נפלאות. ויצו פוג כי יבואוהו לו. ויטעם פוג בכונה, ויהי טעמו רע מאד לחכו. אף כי המרק היה מתבל מאד. ויצלצל בפעמון, ויבוא בעל בית המאכל, ויתבונן אליו פוג ויאמר: הזה הוא בשר הארנבת אשר אמר? ויעיז הפוחז פניו ויאמר: – כן אדוני הלורד, ארנבת ברה ותמה. – והארנבת הזאת בהטבחה, ענה לא ענתה כחתול? – כחתול! אח, אדוני הלורד, ארנבת, בי נשבעתי… ויאמר פוג: אל ישבע, אדוני, וזכר יזכר נא כי לפנים היו החתולים קדושים בהודו. הימים ההם היו ימים טובים. – להחתולים, אדוני הלורד? – ואולי גם להנוסעים! ויכל פוג את דבריו, ויוסף לאכול במנוחה. והשוטר פיקס ירד גם הוא מהמונגוליה רגעים אחדים אחרי רדת פוג ממנה, וירץ לראש השוטרים בבומבי ויתודע לו מה הוא, ויודיעהו מלאכותו אשר נשלח בה, ואשר קראו את האיש החשוד בעיניו. הבאה פקודה מלונדון? לא. עוד לא בא מאומה. פיקס במבוכה רבה. ויבקש מראש השוטרים פקודה לעצור את פוג במשמר, וימאן ראש השוטרים לעשות דבר בלי רשות משמרת השוטרים מלונדון. כן דרך האנגלים להעמיד דבריהם על הדין, ומה גם בעניני חרות האזרחים הקדושה בעיניהם. ולא הוסיף פיקס לפגע בראש השוטרים, ויבין כי עליו לקבל ולחכות עד בוא הפקודה מלונדון. אך החלט החליט, לבלתי העלים עיניו מהפוחז הנפלא הזה כל הימים אשר ישב בבומבי. וברור היה הדבר בעיניו כי פוג יתעכב בעיר הזאת, וכן הלא היתה מחשבת פספרטו, ועד כה ועד כה והפקודה מלונדון בוא תבוא. אך מהרגע אשר צוה פוג לפספרטו את מצותו האחרנה, ברדתו מהמונגוליה, הבין הצרפתי היטב, כי בומבי תהי להם כסואיץ וכפריז, כי המסע לא יגמר פה, כי הוסיף יוסיפו לנסוע לפחות עד כלכתה, ואולי עוד הלאה. ויחל גם לשאול לנפשו, אם אולי יש אמת בדבר ההמרה שאומר פוג, וחפץ יחפץ באמת להקיף הארץ בשמנים יום, וגזרה מן השמים היא, כי גם הוא, אשר חפץ לשבת בשלוה, ינוע יחד את אדוניו. ועד כה וכה, אחרי קנותו כתנות וגרבים להדרך, התהלך פספרטו בחוצות בומבי ויתבונן לנפלאותיה. ההמון היה רב וצפוף בחוצות העיר, בני אירופה מכל העמים והלשונות, פרסים לבושים כובעים כעין צריף, כונהיאים, צונפי מצנפת, סינדים בכובעים מרבעים, ארמינים לבושים מעילים סרוחים, פרסיסים במגבעות שחורות. היום הזה היה יום חג הפרסיסים, הם הגיברים, זרע כתת זורואסתר, והם החרוצים, המשכילים, המנמסים, הנכבדים בהודים, ומהם הסוחרים העשירים ילידי הארץ בבומבי. היום הזה חגגו אחד מחגי דתם, בתפים ובמחולות, ובדירות לבושות ארג דק זך שקוף, תפוס זהב וכסף, חוללו לקול שאון התפים מחולות נפלאות, ובכל זאת בצניעות גמורה. ואין צרך לאמר, כי פספרטו התבונן והסתכל בכל הנפלאות האלה, כי עיניו ואזניו היו פתוחות לרוחה לראות ולשמוע, כי כל פניו וכל גופו הפיק מראה אדם הרואה נפלאות ונצורות שלא ראה מעודו. אך חשירותו הגדולה גררתו יתר מדי, לרעתו ולרעת אדוניו, כי כמעט הביאה סכנה על כל הנסיעה הזאת. כי אחרי השביעו את עיניו חגגת הפרססים הזאת, שם פניו ללכת לתחנת המסלה, ויעבור על פני הפגוד הנפלא בתל מלבר, ויעלה רעיון בלבבו, לרעתו ולרעת אדוניו, לבא לתוך הפגוד ולהתבונן לחמודותיו. ושני דברים נעלמו ממנו: כי הביאה לפגודים אחדים לההודים אסורה בפרוש להנוצרים, ועוד כי גם המאמינים לא יבאו אל תוך מקדשם בנעלים על רגליהם. וממשלת אנגליה, בהנהגתה את מדינות ממשלתה בחכמה ודעת, שומרת על דתות ארצות ממשלתה לכל פרטי מנהגיהם הקלים שבקלים, לבלתי יחללום, והמחלל ענש יענש. ויבא פספרטו לתוך המקדש, לא בזדון חלילה, כי אם לתאבון, בלי לדעת האסור, ויתבונן לכל קשוטי הבית, הנוצצים ומזהירים, שעשו ידי הברהמים, ופתע פתאם מגר לרצפת המקדש, ושלשה כמרים, עיניהם מפיקות זעם נורא, הותתו עליו, ויחלצו נעליו ממנו, ויחלו לקפחהו במכות, ויבטאו קללות בקול נורא. אך הצרפתי היה חזק ואמיץ וחרוץ, ויחלץ מידם, ויקם. ויך באגרפו הנה ויבעט ברגלו שמה, וימגר ארצה אויביו, שהיו מסבכים במעיליהם הארוכים, ויחיש ויקפוץ מהפגוד בכל כח רגליו, ויעבור גם את ההודי השלישי, אשר מהר לרדוף אחריו ולהקים עליו את ההמון. ובשמנה שעות פחות חמשה דקים, רק דקים אחדים לפני צאת הקטור, בא פספרטו להתחנה, יחף וראשו פרוע, ובמבוכה הגדולה אבד גם צרור החפצים שקנה בעיר. פיקס היה שם, על החוף, אשר ירדו משם להאניה. כי הלך הלך אחרי פוג להתחנה, ויבן כי הפוחז הזה ילך מבומבי, ויחליט ללכת אחריו לכלכתה, והלאה, אם יצטרך לזה. ויעמד פיקס מהצד, ופספרטו לא ראהו, ויספר פספרטו לאדוניו בקצרה את אשר קרהו. ויבא פיליאס פוג לתוך העגלה ויאמר לפספרטו רק דברים לאמר: אקוה כי עוד פעם לא יקרך כזאת. והנער העלוב, יחף וגלוי ראש, הלך אחרי אדוניו, ויעל בעגלה ולא ענה מאומה. ופיקס היה נכון לעלות גם הוא בעגלה לבדו, והנה פתאם רעיון בא לפניו, ויעצרהו. ויאמר פיקס: לא, פה אשאר. פריצת חוק על אדמת אנגליה… הפעם האיש בידי. והקטור יצא בשעה הקצובה, ובו נוסעים רבים: שרי הצבא, פקידי המלכות, סוחרים באפיום וניל, אשר עניני מסחרם קראו להם ללכת בקצה האי מזרחה. ופספרטו ישב בעגלה אשר ישב בה גם אדוניו, ובזוית מנגד ישב עוד נוסע שלישי. האיש הזה היה שר הצבא סיר פרנסיס כרומרתי, חבר המשחק בקלפים לפיליאס פוג על האניה, והלך לגדודו אשר חנה על יד בינריס. וסיר פרנסיס כרומרתי היה גבה הקומה, שערותיו צהובות, כבן חמשים שנה. בעת מרד הסיפיים האחרון הצטין האיש בגבורתו ויהי ראוי להקרא בשם יליד הודו, כי למן ימי ילדותו היה בהודו, ורק פעמים מספר בא אל ארץ מולדתו. אף היה איש חכם ולו רק היה פיליאס פוג מהאנשים השואלים וחוקרים לכל דבר, כי אז היה סיר פראנסיס מודיעהו ברצון את מנהגי הארץ, ודברי ימיה, וסדריה. אך הג'נתלמן הזה לא שאל דבר. לא למסעו הלך פוג, כי אם שרטט שרטט קו סביב הארץ גוף כבד, הרץ בהקפו סביב הארץ, לפי חקי כבד הסבוב. ובעת הזאת עשה חשבון השעות שהוציא מרגע צאתו מלונדון, ולוא בטבעו לעשות תנועה אחת לא לצרך, כי אז היה משפשף ידיו לאות קרת רוח. ומסיר פרנסיס כרומרתי לא נעלם כל זרות פוג, אף כי הכיר לא הכירו בלתי אם בעת משחק הקלפים. ועל כן היתה לו הצדקה לשאל לנפשו אם לב אנוש יפנם תחת הקלפה הקרה הזאת, אם יש לפיליאס פוג נפש מרגשת את יפי הטבע, את גדולות מפעל רוחני. מכל האנשים הזרים אשר פגש סיר פרנסיס כרומרתי בחייו, לא דמה איש מהם להיצור המדיק והמדקדק הזה. פיליאס פוג לא הסתיר מפרנסיס כרומרתי את זממו אשר זמם להקיף הארץ, אף לא את תנאי המסע הזה. ושר הצבא לא ראה בזה כי אם עוד זרות אחת, בלי כל תכלית ותועלת. שעה עברה למן צאת הקטור מבומבי, ויעבור על הגשרים מעל לנהרות, ויבא אל בין ההרים הרמים, המכסים למעלה ביער עצים. לעת החלו פיליאס פוג וסיר פרנסיס כרומרתי לשיח איש את רעהו, אך מהרה נפסקה שיחתם. ויחל שר הגדוד שנית ויאמר: – לפני שנים מספר, לו חפץ אדוני פוג לעשות נסיעתו, כי אז פגש במקומות האלה מעצורים אשר היו מקלקלים את כל חשבוניו. – ומדוע, אדוני פרנסיס? – יען מסלת הברזל הגיעה רק עד רגלי ההרים האלה, ומפה והלאה היה על הנוסע לרכב על גב סוס עד התחנה השניה, בצלע ההר השנית. ויען פיליאס פוג ויאמר: – העכוב הזה לא היה מקלקל כלל חשבון מסעי. ראה ראיתי מבראשנה, כי יקרו עכובים ומעצורים בדרך. ויאמר פקיד הצבא: – היודע כבודו כי ענין רע היה על אדוני מקרה הנער הזה? ופספרטו היה ישן נרדם, ורגליו חתולות במכסה הדרך, ולא חלם כי על אדותיו ידברו כעת. וסיר פרנסיס כרומרתי הודיף: – ממשלת אנגליה מדקדקת מאד עם עברינים ממין הזה, ובצדק. כי יתר מכל, חפץ תחפוץ ממשלת אנגליה, כי יכבדו את מנהגי הדת אשר להאינדוסים, ולו נתפס משרת אדוני… – ומה, אדוני פרנסיס? לו נתפש, כי אז פסקו דינו, והוא היה נושא עונו, ואחר שב בשלום ארפה. אך ראה לא אראה במה כח הענין הזה גדול לעכב אותי. ובזה נפסקה השיחה. ובמשך הלילה עבר הקטור דרך מישור גדול, שדות עבודות היטב, קריות קטנות וכפרים מפזרות על פניו לרוב, וממעל להן המנורות בהפגודים התנשאו באויר. ויקיץ פספרטו משנתו, ולא האמין למראה עיניו כי עובר הוא את ארץ האינדים בעגלות מסלת הברזל. הדבר היה בעיניו מן הנמנעות. והקטור הגיח מאפו ענן עשן על פני מעטי צמר הגפן, קהוה, פלפל אדום, מוסקט וקרנפל. ותתאבכנה גאות העשן סביב לעצי התמרים, ומבעד להם נראו פה ושם בונגלוים נאים, ויהריסים אחדים, והם מקלטים לנזירים, עזובים, מין מקדשים נפלאים, מקשטים ברוב נויי בניני הודו. ואחר, ארץ רחבת ידים משתרעת למרחקים עד כי לא תשלוט בהם עוד העין, וחרשים רבים שלא יחסרו בהם גם נחשים גם נמרים אשר מפני כל נהמת הקטור נבהלו נחפזו. ואחר, יערים גדולים, שדרך שם תעבור המסלה, אשר הפילים יפקדום עוד לבקרים ובעין מפיקה מחשבות רבות יתבוננו ויביטו בעבור הקטור. ובבקר עברו הנוסעים דרך הארץ הנוראה, אשר רבות היתה עקבה מדם בידי העובדים להאלילה קלי. לא רחוק משם היתה אילורה ופגודיה הנפלאים. ושם, לא רחוק, אורינגדר המפורסמת, עיר הבירה להאכזר הנורא אורנגזב. על הארץ הזאת משל גם פיריננגה, ראש התוגים, מלך על המחנקים. הרוצחים האלה היו לחברה אחת, שלא היתה כל יכלת לתפוש והיו מחנקים כל איש שבא לידם, גדול וקטן טף ונשים, לכבוד אלילת המות, רק דם לא שפכו. בעת ההיא, בכל מקום אשר חפרו באדמה בארץ הזאת, מצאו גופת אדם. ממשלת אנגליה הצליחה להמעיט הרבה את מספר הרוגי הרוצחים האלה, אך עוד לא חדלה החבורה הזאת מהארץ ועוד תוסיף לעשות מעשיה. ובצהרים עמד הקיטור בתחנת בודהמסור, ויצליח שם פספרטו למצא במחיר רב נעלים מקשטים במרגליות שקר, וינעלם פספרטו, ופניו הפיקו רגש גאות הבל שגרם לו התכשיט הנפלא הזה. ודבר בעתו עתה להודי מחשבות פספרטו בעת הזאת ורעיוניו. עד בואו לבומבי חשב כי בעיר הזאת יגמר כל הענין. אך עתה, ברוצו בכל כח הקטור דרך הודו, נהפכו רעיוניו בקרבו. טבע רוחו שב אליו בכל תקפו. הילדות והזיותיה שבו באו אליו כתמם, ויחל להאמין באמתת המרת אדוניו ובזממו להקיף את הארץ בשמנים יום, ושאין לאחר אפילו רגע. וכבר היה לבו דואג מפני העכובים שיקרו אולי, מפני האסונים שיבאו עליהם אולי בדרכם. עתה חש חוש פספרטו כמו גם לו חלק בההמרה, וירגז כלו בחשבו כי תמול כמעט בלע את כל הנסיעה בחשירותו ובהיותו לא כל כך קר הרוח כמר פוג אדוניו דאג ופחד יתר ממנו. ויהי מונה וסופר כל היום את מספר הימים שכבר הלכו להם מעת צאתם מלונדון, ויאור ויקלל את זמני העמידה בכל תחנה, ויכעס על התנהגו לאט לאט, ויגנה כמעט בסתרי לבו את האדון פוג על אשר לא יעד פרס לבעל המכונה כי ימהר לכתו. כי ידע לא ידע הנער הטוב, כי אשר יתכן על אניית קטור לא יתכן על מסלת ברזל. ומהירת הקטור צריכה להיות לפי התקנה. למחרת היום ההוא בבקר, כ"ב אקטברו, שאל שאל סיר פרנסיס כרומרתי את פספרטו השעה כמה היא, ויען הנער בתמימות שלש שעות. ובאמת השעון המפרסם אשר בידו, אשר היה מכון לפי זמן הצהרים בגרינויטש, בשבע ושבעים מעלה מערבה מפה, אחרה ארבע שעות. ויתקן סיר פרנסיס את דברי פספרטו במספר השעות, וידבר לו כדברים אשר דבר לו על זה פיקס וינס להבינהו כי עליו לכון את שעונו לפי הצהרים בכל מקום ומקום, כי מכיון שהוא הולך תמיד מזרחה לאמר לקראת השמש, יקצרו הימים בכל מעלה ומעלה ארבעה דקים ליום. אך לשוא. אם הבין הנער קשה הערף את דברי פקיד הצבא או אין, אך עמד עמד על דעתו לבלתי געת בשעונו, וישאר בלי כל שנוי לפי שעות לונדון. כשעת תם, שאינה מביא רעה לאיש. בשמנה שעות בבקר עמד הקטור בתוך קרחה אחת ביער, ומנהיג הקטור עבר לפני העגלות ויקרא: הנוסעים ירדו פה. ויביט פיליאס פוג בפני סיר כרומרתי, אבל גם בפני כרומרתי נראה כי לא יבין כלל מה סבת העמידה בתוך יער העצים הזה. ופספרטו נדהם גם הוא, ויקפוץ מעל העגלה, וישב חיש מהרה ויקרא: – אדוני, פה קץ מסלת הברזל! ויאמר פיליאס פוג: מה חפצך לאמר בזה? ויען פספרטו: חפצתי לאמר כי המסלה לא תשתרע מפה והלאה. וירד חיש פקיד הצבא מהעגלה, ופיליאס פוג הלך אחריו, אך לא אץ בדרכו, ויפנו שניהם אל המנהיג, ויען סיר כרומרתי ויאמר: – איה אנחנו, כעת? ויען המנהיג: בכפר קוהלי. – ואנחנו נעמוד פה? – ודאי, מסלת הברזל עוד לא נשלמה… – כיצד! עוד לא נשלמה? – לא, עוד חתיכה אחת, כחמשים מיל, בין המקום הזה ואלהבד, ששם תחל המסלה שנית. – והעתונים הלא הודיעו כי המסלה כלה נפתחה להנוסעים? – מה אעשה לכבודו, העתונים שגו. – ונתן תתנו פתקאות מבמבי עד כלכתה! ופרנסיס כרומרתי אשר קרא את הדברים האלה החל להתרגש מעט. ויען מנהיג הקטור: – ודאי, אבל הנוסעים יודעים היטב כי עליהם להנשא על בהמה מקלהי עד אלהבד. ויחר לפרנסיס כרומרתי עד מאד, ופספרטו היה כמעט נכון להרג את המנהיג מכעס. ולא מלאו לבו להביט אל אדוניו. ופיליאס פוג אמר בנחת: – אדוני פרנסיס, אם יש את לבו, והלכנו יחד למצא אמצע לבא עד אלהבד. – אבל, אדוני פוג, העכוב הזה יגרום נזק גדול לנסיעתו. – לא, אדוני, ראה ראיתי הדבר מראש. – כיצד, ידע ידע כבודו כי המסלה… – בשום אופן, אדוני, אנכי לא ידעתי דבר. אפס, ידעתי כי איזה עכוב יקרני סוף סוף בדרכי. אבל, כל תקלה לא תצא מזה. שני ימים עוד לפני, כי האניה תצא מהונג קונג רק ביום כ"ה, והיום שנים ועשרים בחדש, והם שני הימים אשר הרוחתי במהירות האניה עד בומבי, ובוא נבוא לכלכתה בעוד מועד. ולא היה לסיר פרנסיס לדבר דבר על המענה הזה אשר ענה פיליאס פוג בלב נכון. כל הנוסעים הרבים אשר ירדו מעגלות מסלת הברזל מהרו לקחת איש איש אשר מצא נכון לפניו: עגלות רתומות לסוסים, ועגלות רתומות לזבו, והם מיני שורים בעלי חטטרת, ואפריונים ומטות נשואות על כתפי בני אדם ועל כתפות חמורים ופרדות, וילכו לדרכם לבא אלהבד. ופיליאס פוג וכרומרתי התמהמהו בשיחתם את המנהיג, ועד כה ועד כה וכל העגלות יצאו, ויבקשו פיליאס פוג וכרומרתי בכל הכפר ולא מצאו. ויאמר פיליאס פוג: אנכי הלך אלך רגלי. ופספרטו נגש לאדוניו ועל פניו נראתה תנועה, כמו דבר נכבד אתו, ועיניו הביטו על נעליו הנפלאים אשר קנה, ויגמגם ויאמר לאדוניו: – חשב אחשב אדוני, כי מצאתי אמצע לבא לאלהבר. – פיל! ובעליו לא רחוק ממנו, רק כמאה פסיעה מפה. – הבה, לכו ונלכה וראינו את הפיל. וילכו פיליאס פוג וסיר פרנסיס כרומרתי ופספרטו ויבאו לסכה נשענת לחצר מוקפת חיץ עץ גבוה. ובסכה ישב איש הודי, ובחצר היה פיל. וישאלו פיליאס פוג וחבריו מההודי ויביאם החצרה. לפניהם פיל חציו בן תרבות ובעליו רבהו לא לשאת משאות כי אם לקרב על הזירה. ויחל לשנות את תכונת מזגו הנוחה מטבעה, להביאהו מעט מעט לרגזנות מחדדת ומפלגת, אשר יקראו לה בלשון ההודים "מוטש", ולמען הגיע לזה יזונו את הפיל שלשה חדשים בצוקר וחמאה. המזון הזה, איננו נראה עלול לסבב רגזנות כזאת, אך ככה יעשו מגדלי הפילים בהודו. אבל, למזלו של פיליאס פוג, הפיל הנזכר החל רק עתה להיות נזון במזון הדק הזה, והמוטש עוד לא באה אל תוך הפיל. וקיאומי (כן היה שם הפיל הזה) יכול, ככל חבריו בני גילו, ללכת זמן רב במהירות, ובאין כל מרכב אחר החליט פיליאס פוג להשתמש בפיל. אבל הפילים יקרים בהודו, יען החלו להתמעט בארץ הזאת. והזכרים אשר רק הם לבדם טובים להתגושש ולהאבק על הזירה, אינם מולידים בכדומה להם כי אם לפעמים רחוקות, בהיותם בני תרבות, ואין להשיג אותם בלתי אם יצודום במדבר. על כן מחירם רב, ושמור ישמרום שמירה מעולה מאד. ובשאול פוג את ההודי אם ירצה להשכיר לו את פילו, ענה ההודי מענה קצר: לא אדוני, בשום אופן. ויפצר בו פוג ויאמר לתת שכר גדול מאד, עשר לירות לשעה. וימאן ההודי. עשרים לירה? וימאן ההודי עוד. ארבעים לירה? לא! ופספרטו נתר ממקומו בשמעו בכל פעם בהרבות אדוניו על המחיר. אך ההודי לא נפתה אחרי כל זה. והסכום היה מסוים, יפה. אם בחמש עשרה שעה יעבור הפיל המרחק עד אלהבד, והרויח ההודי שש מאות לי"ש. פיליאס פוג לא התרגש ולא התרגז, ויציע לההודי למכור לו פילו, ויאמר לתת במחירו אלף לירה. ולא אבה ההודי גם לשמוע. אולי הרגיש הפוחז כי פה מקום לעשות עסק טוב. ויסב סיר פרנסיס כרומרתי את מר פוג הצדה, וייעץ לו לבלתי הוסיף עוד על המחיר טרם יחשב היטב בדבר. ויען פוג ויאמר: אנכי, אין דרכי לעשות דבר מה בלי ישוב הדעת, והלא המיר המרתי בעשרים אלף לירה ולא אוכל לשלם פי עשרה משויו, הפיל יהיה לי. וישוב פוג לההודי. ועיני בעל הפיל, אשר אש התאוה להממון הדליקן, העידו בו, כי כל חפצו ררק להרבות במחיר בהמתו. ויאמר מר פוג לתת אלף ומאתים לירה! אלף וחמש מאות, אלף ושמנה מאות, ובאחרנה אלפים, ופני פספרטו, האדמים תמיד, חורו. אך אלפים הלירה הכניעו את ההודי. ויקרא פספרטו: חי נעלי החדשים! הרבה ירבה האיש במחיר בשר פיל! והעסק החלט. עתה היה עליהם רק למצא מנהיג, והדבר הזה לא היה דבר כבד. נער פרסי, שעל פניו היו רשמי תבונה וחריצות, בקש לשמשם בדרכם. וירצה בו מר פוג, וייעד לו שכר טוב, והדבר הזה עוד כמו הגדיל את תבונת הנער וחריצותו. ויבא הפיל, ויחבש לדרך. והפרסי ידע ידע היטב את אומנות המהוט. ככה יקראו ההודים לאומנות מנהיג הפיל. וישם הפרסי מין מכסה על גב הפיל ומעבר מזה ומעבר מזה מין תיבה למרכב, לא מהדרת מאד. וישלם פיליאס פוג במחיר הפיל שטרי הבנק שהוציא מהשק הידוע ויהי הדבר לפספרטו כמו לו חלצו השטרות האלה ממעיו. אז יציע מר פוג לסיר כרומרתי לקחתו אתו להביאו אלהבד. ויאות סיר פרנסיס לזה. ובאמת עוד אדם אחד לא ייגע את בהמת הענק הזאת. ויקנו צידה לדרך, וישב סיר פרנסיס באחת התיבות, ופיליאס פוג בשנית, ופספרטו על גב הפיל בין אדונו וכרומרתי. והפרסי ישב על צואר הפיל, ובתשע שעות יצא נושא בני האדם האלה מאת פני הכפר, ויבא אל תוך החרשה. ומר פור וסיר פרנסיס כרומרתי ישבו שפונים עד צואריהם בתבותיהם ויהיו מזעזעים כל היום בחזק מפני צעדי הפיל המהירים, כי דפק דפקו המנהיג, המהוט, למען ימהר לכתו. ויקבלו שניהם את היסורים האלה באהבה כיאות לבריטנים קרי הרוח, ולא הרבו שיחה אף כמעט לא ראו איש את רעהו. ופספרטו, אשר ישב על גב הבהמה והזעזועים והנדנודים נגעו בעצמו ובבשרו, שמר פיו ולשונו כי מצות אדוניו חזקה עליו. ויקלע הנער הטוב הנה והנה, פעם אל צוארי הפיל ופעם אל עכוזו. ויהי מקרטע כדג, ובכל זאת צחק צחק ויבדח דעתו, ומעת לעת הוציא חתיכת צוקר, וקיאומי הנבון לקחו בקצה חרטומו, ולא הפסיק אף רגע ממהלכו. וילכו מהלך שתי שעות, ויעמיד המנהיג את הפיל, ויתן לו לנוח שעה. וישבור הפיל צמאו באחד האגמים, ויכרסם את ענפי החרשה. וסיר פרנסיס כרומרתי לא הצטער על המנוחה הזאת, כי נשברו כל עצמותיו. אך מר פוג נראה שלם, בריא, כמו לו קם עתה ממטתו. ויתבונן אליו סיר כרומרתי ויתפלא, ויקרא: – אך ברזל הוא האיש הזה! ויען פספרטו: – ברזל מקשה! ויוסיף לעסוק בהכנת סעודה קלה. ובצהרים נתן המנהיג אות לנסוע. ועד מהרה שנה מראה הארץ מסביב למראה מדבר שממה. תחת היערים הגדולים נראו עתה עבי תמרי הודו ודקלים שפלי קומה ועמקים רחבי ידים יבשים, מלאים סלעי שיש גדולים ומכסים דקים. בכל המקום הזה, אשר קראו לו בונדלקונד, אשר לא ירבו הנוסעים לעבור דרך בו, יושב עם קנאי אשר כבר הסכין ויתרגל במנהגי דת הודו היתר נוראים! כי ממשלת אנגליה לא הצליחה להכניע כליל תחתיה את הגוים האלה הנשמעים לקול אדוני הארץ, הרג'ה, אשר יד האנגלים תשיגם לא על נקלה במפלטיהם בהרי וינדהיאס. פעמים מספר נראה חבל הודים אכזרים, מעופפים ידיהם בשצף קצף על הפיל העובר לפניהם. אך הפרסי היה נזהר לשטות מפניהם, ככל אשר יכול, כי ידע כי פגישתם רעה. וחיתי שדה פגשו רק מעט, זעיר שם זעיר שם קופים מספר, שבראותם המסע היו נמלטים, נלפתים ונעקשים, ופספרטו מלא פיו צחוק על המראה הזה. ובתוך המון מחשבות הנער הזה היתה אחת אשר לא נתנה לו מנוחה. מה יעשה פוג בפיל הזה בבואו לתחנת אלהבס? היקחהו אתו? אי אפשר! מחיר הובלתו יעלה הרבה מאד. הימכרהו? הישלחהו חפשי? הבהמה הנכבדה הזאת ראויה באמת להתנהג אתה בכבוד. ואם מר פוג יתננו לו, לפספרטו, מתנה, מה יעשה בו? בשמנה שעות בערב עברו הנוסעים את הגדול ברכסי הרי וינדהיאס, ויעמדו ברגלי צלע ההר מצפון באחת החרבות. והמרחק אשר עברו ביום הזה היה כחמשה ועשרים מיל, ועוד נשאר כמרחק הזה עד תחנת אלהבד. הלילה היה ליל צנה. ויבער הפרסי מדורת אש מענפים יבשים, וינעם החם לכלם. ויאכלו סעודת הערב, כאשר יאכלו אנשים עיפים ויגעים, ויניחו מעט, דברים מקטעים, ומהרה חדלה השיחה וקול נחרם נשמע תחתם. והמנהיג שמר על קיאומי, וגם הוא, הפיל, נם שנתו, והוא עומד נשען על עץ עב. ויעבור הלילה, וכל אסון ופגע רע לא קרם, רק נהמת נמר, קול צחוק צרוד מהקוף הפסיקו את הדומיה, אך חיתי הטרף הסתפקו בצעקתם ולא באו להרע במאומה להאורחים. וירדם סיר פרנסיס כרומרתי, כאיש צבא אחרי יגעו כל היום במלחמה. ופספרטו שבע נדודים כל הלילה, ובחלומו הרגיש עוד הזעזועים של כל היום. ואמנם פוג, הוא שכב במנוחה כמו לו היה במשכנו בלונדון. וישכימו בשש שעות בבקר ויסעו לדרכם, ויקו המנהיג לבא אלהבד בערב הזה, ובאופן הזה לא יפסיד פיליאס פוג כי אם חלק משמנה וארבעים השעה אשר קמץ עד עתה. ויהיו הם יורדים מהאחרונה במעלות וינדהיאס, וקיאומו שב להלך מהרה. ויעמדו בצהרים בחרשת עצי מוז, ופריו, שיאמרו עליו: טוב ומבריא כלחם ומלא עסיס וערב לחך כחלב, מתק לחכם מאד. ובשתי שעות באו בצל חרש מצל, והמנהיג אמר לעבור פרסאות אחדות דרך החרש, וכבר חשבו כי עוד מעט ומסעם עד אלהבד יגמר בטוב, והנה פתאם והפיל עשה אות חרדה, ויעמד. היה ארבע שעות אחרי הצהרים. וירם סיר פרנסיס את ראשו מעל לתיבתו, וישאל: מה שם? ויען הפרסי: לא ידעתי, אדוני פקיד הצבא. ואזנו הקשיבה לקול דממה שנשמע מבין העפאים. עוד רגעים מספר, והקול נכר יתר. קול כרנת אנשים ונגינת כלי נחשת. פספרטו היה כלו עין, כלו אזן. ומר פוג חכה בארך רוח, ולא דבר דבר. ויקפוץ הפרסי ארצה, ויאסור את הפיל בעץ, ויבא בעב החרש, וישב מהרה ויאמר: – זיחת ברהמינים הולכת הלך וקרב הנה. אם אפשר, נשט מלפניהם לבלתי יראונו. ויתיר המנהיג את הפיל, וינהלהו לתוך עב החרש, ויצו להנוסעים לבלתי ירדו ארצה. ויעמוד הכן גם הוא לקפוץ על פילו, אם יהיה עליהם להמלט. אך חשב חשב כי עדת החוגגים יעברו ולא ירגישו בהם, כי עב העפאים היה סתר למו. ושאון קולות בני אדם ונגינת כלי מנגנים הלך וקרב. הזמרה בת נעימה אחת היתה כלולה בקול תוף וצלצלים. ומהרה נראה ראש הזיחה מבין העצים, כחמשים צעד מהמקום אשר עמד שם מר פוג וחבריו. וכל עדת החוגגים נראו היטב מבין הענפים. בראשונה הלכו הכהנים, תגים בראשיהם ולבושי כבוד מקשטים עליהם. ומסביב, אנשים, נשים וטף, מזמרים מין זמר כמו ללוית מת, ומעת לעת יפסיקו קול התוף. ואחריהם, מרכבה על אופנים גדולים, וגביהם וחשוקיהם כמקלעת נחשים ושרפים, ועליו פסל נורא, וצמד שורים בעדי עדיים מושך בו. ולהפסל ארבע ידים גופו מאדם, מעיניו תשקף אכזריות, שערותיו סבוכות, לשונו סרוח, שפתותיו מאדמות בפוך. על צוארו ענק מראשי בני אדם מתים, ועל חלציו אזור מידים קטועות. ויכיר סיר פרנסיס את הפסל, ויאמר בקול דממה: האלילה קלי, אלילת האהבה והמות. ויאמר פספרטו: אלילת המות, כן. אך האהבה, חלילה! התועבה הזאת! וירמוז להם הפרסי כי ישקטו. ומסביב לפסל היו מתנודדים ומזמרים ומפזזים להקת פקירים, בשרם משוח בצבע קוים קוים, ומלא שרטות ודמם מטפטף משם. הם הטפשים המהבילים, המתנפלים בימי חגי ההודים אל תחת אופני מרכבת האליל ביגרינט. ואחריהם, כמרי ברהמה אחדים, לבושים כל בגדי תפארתם, סחבו אחריהם אחת, אשר מאין כח כמעט לא יכלה לעמוד על רגליה. והאשה היתה נערה, לבנה כבני ארפה. ראשה, צוארה, כתפיה אזניה, זרועותיה, ידיה, ובהנת רגליה היו עמוסים עדי עדים, רבידים, אצעדות, עגילים וטבעות. ובעד כתנת מצפה זהב וארג שש קל למעלה נראו רשמי גזרתה היפה. ואחרי האשה הנערה הזאת נראתה תמונה אחרת, משנה תכלית שנוי מהקודמות. שומרים מזוינים בחרבות שלופות מתערם, תלויות באזוריהם, ובקני רובה ארוכים משבצים, מעשי דמשק, נשאו גופת מת על מטה. הגופה הזאת היתה גופת זקן, אחד מהרג'ה המושלים בהודו, לבושה בגדי תפארה, כאשר ילבשו הרג'ה בחייהם: מצנפת מעשה רקמת מרגליות, שמלתו ארוגה משי וזהב, חגורתו ארג קשמיר ממלא אבני חפץ ויהלם, וכלי נשק יקרים, ככלי הנשק אשר למושלי הודו. ואחר הלכו מנגנים והמון נלהבים, אשר מקול זעקתם לא נשמע לפעמים גם קול רעש כלי הנגינה המחרישים כל אזן. סיר פרנסיס כרומרתי התבונן לכל הלויה הזאת, ועיניו הפיקו תוגה עמוקה, ויפן להרכב ויאמר: – זה סוטי. ויעש הפרסי אות, כי כן הדבר. וישם את אצבעו על שפתיו. והזיחה הארוכה הלכה לאט לאט תחת העצים, ומהרה נעלמו שורות האנשים האחרנות בעבי היער. מעט מעט חדל קול הנגונות להשמע, רק קולות צורחים נשמע עוד מעט מרחוק. ובאחרנה חדל כל השאון ודומיה עמוקה קמה תחתיו. פיליאס פוג שמע את המלה אשר הוציא סיר פרנסיס כרומרתי מפיו, ואך נעלמה הזיחה, שאל: – מה זה סוטי? ויען שר הצבא: סוטי הוא קרבן אדם, אך קרבן העולה לרצונו. האשה אשר ראה כבודו עתה תעלה על מוקדה מחר, כאור היום. ולא יכל פספרטו לעצור בעד רגש קצפו, ויקרא: – אך, פוחזים וריקים! ומר פוג שאל: והגופה הזאת, מה היא? ויען הרכב: זאת גופת המושל, בעלה, והוא רג'ה עומד ברשות עצמו, בבונדלקונד. ויאמר פיליאס פוג: כיצד, המנהגים הפראים האלה עוד קימים בהודו, והאנגלים לא יכלו לבטל אותם? ומקול דברי פוג לא היתה יכלת להקשיב כל רגז. ויען פרנסיס כרומרתי: בהודו לא יקריבו עוד קרבנות האלה. אך אין לנו כל שלטון על ארצות הפראים, וביחוד על ארץ בונדלקונד. כל צלע הרי לינדהיאס מצפון מלאה רצח וחמס תמיד. ופספרטו דבר בלחש: האמללה, חיה תשרף! ויען שר הצבא: אמנם שרף תשרף. ולולא הסכימה לזה, כי אז היו חייה רעים ומרים, אין לשער, ותקוץ בחייה מפני קרובי בעלה אשר יציקו לה. גלח יגלח שער ראשה, זון יזונו אותה, רק במלא חפן ארז, דחה דחוה, והיתה בעיניהם כיצור נתעב, ומות תמות באחת הזיות ככלב מצורע. והחיים המרים האלה הנכונים לאשה שתחפץ להשאר בחיים אחרי מות בעלה, יניע לפעמים את האמללות האלה לעלות על מוקדה, יתר מהאהבה לבעלה או קנאת הדת. אבל, יש שתרצה האשה באמת ברצונה הטוב למות במות בעלה, ורק הממשלה תוכל למנעה על כרחה מעשות זה. הנה לפני שנים מספר ואנכי יושב בבומבי, ותבא אלמנה צעירה לימים לבקש מהממשלה כי תרשה לה להשרף יחד את גופת בעלה. הלא יבין כבודו כי לא נתנה לה הממשלה בקשתה, ותברח האלמנה מבומבי ותמלט אל אחד הרג'ה העומד ברשות עצמו, ותבצע שם זממה. הרכב הניע ראשו כל משך הספור, ובכלות שר הצבא דבריו אמר: – העולה אשר תעלה על המוקד מחר לא לרצונה תעלה. – ומאין ידעת? ויען הרכב: הדבר הזה ידוע ומפרסם בבונדלקונד. ויאמר על זה פרנסיס כרומרתי: והאמללה הזאת לא הראתה כל התנגדות למוליכיה? – יען אשר שכרוה בעשן קנבוס ואפיום. – ואנה יוליכוה? – לפגודה פילג'י, שני מילים מזה. שם תלון הלילה, עד בוא שעת השרפה. – ושעת השרפה תהיה?… – מחר אך יאיר הבקר. וככלות הרכב את תשובתו זאת, ויוציא את הפיל מעבי היער, ויקפוץ על צוארו. ויהי בחפצו להחיש את הפיל למהלכו בצפירה מיוחדת לזה, ויעצור אותו מר פוג, ויפן אל סיר פרנסיס ויאמר לו: – אם נציל את האשה הזאת? ויקרא שר הצבא: הצל את האשה הזאת, אדוני פוג! – עוד לי שתים עשרה שעה, ואוכל להקדישן לזה. – אמנם אדוני, כבודו בעל לב רגש! – לפעמים בעת שיש לי פנאי. הדבר הזה אשר אמר פוג לעשות היה מלא מכשולים, כמעט מהנמנעות, והיה צרך עז לב הרבה לנסות לעשותו. סכנה היתה נשקפת מה לחיי פוג ולפחות לחרותו, וכל דבר נסיעתו יהרס אולי ברגע אחד. ובכל זאת לא פקפק פוג. אמנם בסיר פרנסיס מצא פוג עוזר אמיץ הלב. ופספרטו היה נכון, והיתה יכלת לסמוך עליו. חפץ אדוניו להציל את האשה ממות הלהיב אותו. הרגש הרגיש, כי תחת מעטה הקרח הזה יש לב חם, נפש טובה. ויחל לאהוב את מר פיליאס פוג. עתה נשאר רק מנהיג הפיל. למי יהיה הוא? אולי יטה הוא לההודים? ואם עזר לא יעזור אחרי המצילים היה צריך לדעת לנכון כי לפחות לא יתנגד להם. וישאלהו סיר פרנסיס כרומרתי בפרוש, מה יהיה משפטו בזה. ויען המנהיג: אדוני פקיד הצבא, פרסי אנכי, והאשה הזאת פרסית. הנני לכל אשר תצוני. ויאמר פוג: טוב הדבר. והמנהיג הוסיף: אפס, ידע תדעו, כי לא זה בלבד, כי מחרפים אנו את נפשותינו למות, כי עוד שפטים נוראים וענויים גדולים נכונים לנו, אם נתפש בכפם. עתה, ראו. ויען פוג: ראינו. חשב אחשבה, כי עלינו להמתין עד הלילה להחל פעולתנו. ויאמר המנהיג: גם אנכי, כן מחשבתי. ויספר הנער פרטים אחדים על אדות העולה. היא היתה הודית, בת אחד הסוחרים הגדולים מבומבי, מזרע הפרסים, ידועה ומפרסמת ביפיה, ותחנך בעיר הזאת לכל משפטי החנוך האנגלי, ולפי השכלתה ודרכיה יש יכלת לחשב אותה לבת ארפה. ושמה אאודה. ובהשארה יתומה, נתנה לאיש על כרחה להרג'ה הזקן בבונדלקונד. וימת הרג'ה שלשה חדשים אחרי נשואיה, ותהי היא אלמנה. ובידעה גורלה המר הנכון לה, ותברח על נפשה. ויתפשוה קרובי הרג'ה ויקדישוה למות הנורא הזה, ומי יודע אם תנצל ממנו. ויחזק הספור הזה את מר פוג וחבריו עוד יתר בהחלטתם אשר החליטו בנדיבות לבם. ויחליטו כי הנער ינהיג את הפיל לעומת הפגוד בפילג'י ויתקרב להפגוד כפי היכלת. ואחרי חצי שעה עמדו בחרשה, הרחוקה חמש מאות צעדים מהפגוד. ולא היתה יכלת לראות משם את הפגוד, אך קול המון הקנאים נשמע היטב. ויתיעצו אז, איך יגיעו עד העולה. הנער ידע את כל תכנית הפגוד הזה, ולפי דבריו היתה האשה הצעירה כלואה פה. התהיה יכלת לחדור אל תוך הפגוד בעד אחד הפתחים, בעת אשר כלם ינומו שנתם ותרדמת השכרון תפול עליהם, או יהיה צרך לפרוץ פרצה בקיר הפגוד? הדבר הזה לא יוכלו להחליט בלתי אם בהיותם שם במקום המעשה, אך בזה לא היה ספק, כי עליהם להציל את האשה בעצם הלילה הזה, ולא למחר, בהיות הבקר והעולה תובל להמוקד. בעת ההיא, כל כח אנוש לא יוכל להצילה. וימתינו פוג וחבריו להלילה. ויהי אך נטו צללי ערב, כשש שעות אחרי הצהרים, ויחליטו לרגל את המקום סביב הפגוד. זעקות הפקירים חדלו. שכרון ההנק, והוא משקה אפיום מעורב במשרת קנבוס, השליך עליהם אכן תרדמה חזקה, כמנהגם תמיד, והיה תהיה אולי יכלת להתגנב ביניהם עד המקדש. וינחה הפרסי את מר פוג, סיר פרנסיס, ופספרטו, וילך לפניהם בלט דרך החרשה. ויזחלו תחת ענפי העצים כעשרה דקים, ויבאו עד שפת נחל קטן, ויבערו לפידים, ויראו והנה לפניהם צבור עצים, הוא ערוך מעצי אלמוגים, רוים שמן נותן ריח טוב. ועל המוקד היתה גופת הרג'ה, חנוטה, נכונה להשרף מחר יחד את האשה. ומאה צעד מהמוקד היה הפגוד, ומנורותיו נראו בחשך מעל לאמירי העצים. ויאמר המנהיג בלחש: בואו. ויוסף עוד זהירות, ויזחל בלט בין דשא העשב הגבוה, ואחריו פוג וחבריו. והדומיה לא נפסקה בלתי אם בקול אושת הרוח שנשב בין העפאים. ויעמד המנהיג בקצה הקרחה. לפידים אחדים האירו את המקום הגדול, ועל פני כלו היו משלכים חמרים חמרים נרדמים משכרון, ויהי המקום כמו שדה מלחמה אחרי הרג רב. אנשים ונשים וטף, כלם מערבים יחד. ועוד נשמעה אנחת שכורים אחדים. ובקצה המקום, בין סבך העצים, עמד מלא קומתו מקדש פילג'י. אך תוחלת המנהיג נכזבה. שומרי הרג'ה שמרו על פתח הפגוד, חרבותם שלופות ולפידים בידיהם, לחשב, כי הכמרים שומרים על הקרבן גם בבית. ויעמוד הפרסי ולא התקדם עוד. להבקיע אל הפגוד דרך הפתחים, וישיב אחור גם את פוג וחבריו. ופיליאס פוג וסיר פרנסיס הבינו גם הם, כי אין לנסות דבר מעבר מזה. ויעמדו, ויתלחשו יחד, ויאמרו: – נמתינה. רק שמנה עתה. אולי עוד תפול תרדמה גם על השומרים. ויאמר הפרסי: אפשר. אמנם, אולי. וישכב פיליאס פוג וחבריו לרגל אחד העצים, ויחכו. ויהיו הרגעים לשעות בעיניהם, בקצר רוחם. מעת לעת עזבם המנהיג, וילך להתבונן מסביב. שומרי הרג'ה שמרו עוד, והלפידים בידיהם, ואור כהה התנוצצה מבעד לחלונות הפגוד. וימתינו עד חצי הלילה, ומעמד הדברים לא שנה. השומרים מחוץ שומרים והדבר היה ברור כי אין לקוות לתרדמת השומרים. אכן מנע מנעו מהם שכרון החונק. ויראו פוג וחבריו כי עליהם לפעל באופן אחר, לחתר בקיר הפגוד ולבוא דרך שם. ונשאר רק לדעת, אם הכמרים שומרים את הקרבן בבית כאשר ישמרוהו השומרים מחוץ. ויתיעצו עוד, ויאמר הנער כי נכון הוא ללכת. וילכו אחריו מר פוג ופרנסיס כרומרתי ופספרטו. ויסבו בדרכם לבא אל הפגוד מאחוריו. וכחצי שעה אחרי כן הגיעו עד רגלי קיר הפגוד ואיש לא פגשו בדרך. מעבר מזה לא שמר איש את הפגוד, אמנם פתחים וחלונות לא היה פה כלל. והלילה היה ליל חשך. הירח, שהיה אז ברבעו האחרון, אך יצא יצא על פני האפק, ועננים כבדים כסו פניו וגבה העצים עוד הגדילו החשכה. אבל, דבר בואם לרגלי קיר הפגוד עוד לא הספיק להם. עוד היה עליהם לחתור בקיר, ולמלאכה הזאת לא היה בידיהם כל כלי מלאכה בלתי סכיניהם הקטנים בכיסיהם. למזלם היה הקיר בנוי לבנים ועץ, ולא קשה היה לחתור בו. רק יחלצו לבנה אחת, ובאו האחרות אחריה על נקלה. ויחלו מלאכתם, בדומיה ושקט, כאשר יכולו, ויעבדו הפרסי ופספרטו לחלץ את הלבנים, לעשות פרצה רחבה. הם עושים במלאכה, והנה קול זעקה נשמע פתאם מבית, ואחריו קולות רבים. ויחדלו פספרטו והפרסי ממלאכתם. ההרגישו במעשי החותרים? השמו את לבם לזה? הזהירות היתר פשוטה הכריחתם לרחק משם, וכן עשו גם הם גם פיליאס פוג וסיר כרומרתי. ויגהרו שנית תחת העצים, וימתינו עדי תחדל המהומה, והחלו אז שנית במלאכה. אבל, מה גדול האסון! שומרים באו וישבו אצל הפגוד מעבר מזה, לבלתי תת לכל זר לקרב אליו. כבד, כבד מאד לתאר את רגשי ארבעת האנשים האלה, שנכזבה תקותם ומלאכתם פסקה. עתה אין עוד יכלת לבוא עד האובדת, ואיך יצילוה? סיר פרנסיס כרומרתי מרט שערותיו. פספרטו לא יכול למשול ברוחו, ויכבד הדבר על המנהיג לעצור בעדו. ומר פוג, קר הרוח, הוא המתין, ולא הראה כל התרגשות. וישאל שר הגדוד: היש לנו עוד פה לעשות מאומה זולתי ללכת לדרכנו? ויען המנהיג: אין לנו דבר בלתי אם ללכת לנו. ויאמר מר פוג: המתינו, די לי כי אהיה באלהבד מחר בצהרים. ויקרא סיר פרנסיס: אבל, למה יקוה כבודו? עוד שעות מספר, ויאיר הבקר! – אם לא שחקה לנו השעה עתה, אולי תשחק לנו ברגע האחרון. למה קוה באמת האנגלי קר הרוח? החפץ להחיש ישע בכח להאשה ברגע שיוציאוה להשרף, ולגזל אותה מידיהם בחזקת היד גלוי לכל? אך שגעון הוא לעשות כזאת, והאיש הזה, ההוא ישתגע ככה? ובכל זאת, נאות סיר פרנסיס כרומרתי להמתין עד קץ החזיון הנורא הזה. והמנהיג לא נתן להם להשאר במקומם אשר נמלטו שמה, וישיבם לקצה הקרחה. ויסתרו שם בסתר על העצים, ויוכלו לנצור את הישנים. פספרטו היה תלוי על פארות עץ אחד, ויגר גרה בדעתו רעיון אחד אשר עבר בראשונה כמו ברק, ויקבע אחרי כן במוחו ולא הרפהו רגע. ראשית דברו היה: שגעון גדול! ועתה שנה ושלש! אחרי ככלות הכל, מדוע לא? מקרה טוב, ואולי האחד, לנסות, ובפרט עם אנשים מגשמים כמוהם. על כל פנים, פספרטו לא באר יתר את מחשבתו, וימהר ויחליק והשעות הלכו הלך וחלף, ופני קצה השמים החלו להכסיף מעט, ויבשר כי קרוב אור היום. בכל זאת עוד היה חשך אפלה. והרגע בא, בא. ההמון הנרדם החל כמו לקום איש מקברו. בחבורות הישנים החלו חיים. קול מכים בתוף נשמע מפה, משם. רנות וצעקות התפרצו שנית. באה השעה, האובדת תלך למות. והנה דלתות הפגוד נפתחו. אור מאיר יתר התגנב מהבית, ויראו מר פוג וסיר פרנסיס כרומרתי והנה האשה מוצאת החוצה, ושני כמרים סוחבים אותה. אף ראה נראה להם, כי רגש הצלת נפשה הסיר פתאום את השכרון מעליה, ותנס להנצל מיד סוחביה, וינתר לב פרנסיס כרומרתי בקרבו, וביד רועדת תפש בידי פיליאס פוג, וירגיש כי סכין פתוח בידו. וההמון הזדעזע. האשה העלמה שבה ותתעלף שנית מעשן הקנבוס ותסחב בידי הפקירים. והם לווה בקולות זעקה וקריאת תפלותיהם. ויתערבו פיליאס פוג וחבריו בתוך ההמון. בשורות האחרונות וילכו אחרי האשה. ועשרה דקים עברו, ויעמדו על שפת הנחל, פחות מחמשים צעד מהמוקד, אשר היה מונח עליו גופת הרג'ה. ויראו בחצי החשך את האשה, בלי כל תנועה, שוכבת אצל גוית אישה. ומדורה הובאה, ותתלהב מהרה האש בהעצים אשר היו בלולים בשמן. ורוח נדיבה לבשה את פיליאס פוג, ויטלק עצמו לעומת המוקד. ויתפשהו סיר כרומרתי והמנהיג, ויאמרו לעצור בעדו, ויהי אך הדף הדפם מר פוג, והנה החזיון שנה. קול זעקת בהלה נשמע, וכל ההמון הזה נפלו על פניהם, במורא ופחד. הרג'ה הזקן לא מת איפוא, כי הנה קם פתאם, כצלם, וישא את האשה על ידיו, וירד מעל המוקד ויעבור בתוך ערפל הקטור, אשר נתן לו מראה חזיון לילה? והפקירים, השומרים, הכמרים, נבהלו נרעדו, וישכבו, ופניהם כבושים באדמה, ולא מצאו לבבם לשא עיניהם ולהביט בפני הפלא הזה. והאשה, בלי רוח חיים, נשואה בזרועות חזקים, עברה בין ההמון. מר פוג וסיר כרומרתי עמדו נצבים. הפרסי הוריד את ראשו לארץ. ופספרטו, בלי ספק, היה נדהם גם הוא. והמת ששב לתחיה הזה בא עד המקום שעמדו שם מר פוג ופרנסיס כרומרתי, ויקרא בקצרה: ננוסה! זה היה פספרטו בעצמו. גנב התגנב להמוקד בתוך עב העשן, ובחשכת האפלה לא ראהו איש, ויציל את האשה ממות. זה היה פספרטו, שעשה מעשה תרמיתו בעז לב איש שהשעה משחקת לו, ויעבור בין המון הנפחדים והנרעדים בלי פגע רע. ורגע אחד אחרי כן נעלמו ארבעתם בהיער, והפיל נשאם ברגלים ממהרות. אך קול צעקות, קול ענות, וגם כדור קנה רובה שעבר דרך כובע פוג, הודיעם, כי נגלתה תרמיתם. על המוקד הבוער נראה נראה גופת הרג'ה. והכמרים שסר מעט פחדם, הבינו כי חטף חטפו את האשה מידיהם. וימהרו היערה וירדפו אחרי החוטפים, והשומרים אחריהם. אך החוטפים נסו מהרה וברגעים אחדים נמלטו ולא היתה יכלת עוד להשיגם. ותצליח החטיפה בידיהם, ועוד שעה אחרי המעשה לא חדל פספרטו מצחק ומשמח על הצלחתו. סיר פרנסיס כרומרתי לחץ את ידי הנער הטוב לאות רצון בגלל מעשהו, ואדוניו אמר לו "טוב", והמלה האחת הזאת בפי הג'נתלמן הזה דמתה לתהלות ותשבחות הרבה מאיש אחד. ויען פספרטו, כי כל כבוד המעשה הזה לאדוניו הוא, והוא, פספרטו, רק לצחוק התכון, כי צחוק היה לו לחשב, כי לרגעים אחדים יהיה הוא, פספרטו, אלמן אשה נחמדה, רג'ה זקן חנוט! והעלמה, היא לא ידעה מכל הנעשה בה, ותשכב במנוחה, עטופה בשמיכות הדרך. והפרסי הנהיג את הפיל בחריצות, וימהר הפיל לרוץ בתוך היער, שעוד היה אפל. כשעה אחרי עזבם את הפגוד באו תוך עמק גדול, ובשבע שעות עמדו. והאשה עוד היתה בלי כח. והמנהיג השקה אותה מעט מים, יין שרף, אך הבהלה הנוראה והשכרון העז הכביד עליה, ועוד לא יכלה לשוב לדעתה. סיר פרנסיס כרומרתי ידע פעולת השכרון אשר יוליד קטור הקנבוס, ולא דאג לשלום האשה. אך אם בדבר שוב ההודית לאיתנה לא היה כל ספק בלב שר הגדוד, הנה דאג דאג הרבה לאחריתה. ולא פקפק מהודיע למר פוג, כי אם תשאר מרת אאודה בהודו נפל תפל בידי מבקשי נפשה. הקנאים המטרפים האלה ממלאים את כל האי, ובודאי יצליחו סוף סוף לתפוש את הקרבן במדרס, בומבי, כלכתה, ואף אם ממשלת ישמרו עליה. לפי דעתי לא תוכל העלמה לבטח בחייה בלתי אם אחרי עזבה את הודו כליל. ויען פיליאס פוג כי ישים לבו לדברים האלה ויראה מה יש לעשות. וכעשר שעות בערב הודיע המנהיג כי באו לתחנת אלהבד. במקום הזה תחל שנית מסלת הברזל, והמרחק מזה עד כלכתה יעבר הקטור בזמן פחות מיום ולילה אחד. ויהי עוד די זמן לפיליאס פוג לבא במועדו לכלכתה, לרדת באניה היוצאת משם רק ביום כ"ה אקטברו. וישכיבו את העלמה בחדר התחנה, ופספרטו נשלח לקנות לה בגדים, מטפחות ורדידים, ככל אשר ימצא, ואדוניו לא נתן גבול כמה יוציא על זה. וילך פספרטו, ויסובב בחוצות העיר אלהבד, לאמר עיר האלהים, הקדושה בערי הודו, כי יושבת היא במקום אשר יתחברו שני הנהרים, נהר גנגוס ויומנה, ומכל האי יבואו סירים להשתחוות למימי שני הנהרים האלה. לפי דברי הרמאיאנה (שירת קדש לאלהים רמה) מקור הנהר גנגוס הוא בהשמים ובחסדי האל ברהמה הוא יורד ארצה. ויהי פספרטו הולך לקנות את צרכיו, ויתבונן בעת הזאת גם להעיר, היו מבצרים נהדרים שומרים עליה מפני אויב, ועתה היתה לעיר הכלא להממשלה. אין עוד מסחר, אין חרשת המעשה בעיר הזאת, שהיתה לפנים רבת מסחר וחרשת. ויבקש חנות גדולה לבגדים תפורים, כמו לו היה בלונדון בריגינט שטרית, לא רחוק מהמחסן הגדול לפרמר ושותפיו, אך לא מצא אשר בקש בלתי אם בחנות קטנה ליהודי זקן מוכר בגדים ישנים. וימצא בחנות הזאת שמלה ומעיל רחב, ואדרת שער יקרה מעור שועל המים. ולא פקפק רגע וישלם חמש ושבעים לי"ש, וישב התחנה כמנצח. ומרת אאודה התחילה לשוב לחושיה. הפעולה אשר פעלו עליה כמרי פילג'י סר ממנה מעט מעט, ולעיניה היפות שב הנעם שהטביעה בהן טבע ארץ הודו. המלך המשורר אוסף אוריאל, בזמרו את קסם יפי המלכה אהמינגרה, אמר כדברים האלה: שערותיה מבהיקות, יורדת מזה ומזה ואוטרות את נעם רשמי לחייה הרכות, לבנות, מבריקות מרוך ומלח. גבותיה שחורות כהבנים, כפופות ככפת קאמה אלהי אהבה. ריסיה ארוכים, ובבבות עיניה הזכות ישוט, כמו בברכת הקדש בהרי הימלאי, זהר השמים. שניה קטנים, שוים, לבנים ונוצצים מבין שפתיה הגוחכות כרסיס טל בשדי פרח רמון שעוד לא פתח כלו. אזניה קטנות, חמוקיהן אמן ידיה שני, רגליה קטנות כפופות, רכות כנצת הנבק מבריקות כברק היפה במרגליות באי צילן, ביפה כאבני היהלום בנולנד. מתנה הדק והרך, שיד אחת תקיף את כלו, מגדיל את יפי חמוקי ירכיה, והדר שדיה, אשר הילדות בנצתה ערכה שם כל מחמדיה, ומתחת קמטי המשי דמה תדמה כמו יצרוה אף הכינוה מכסף טהור ידי היוצר הנצחי ויקאקרמה. אבל, מבלעדי כל יפויי המליצה האלה, די לאמר כי מרת אאודה היתה אשה נחמדה לכל משמעת המלה הזאת בארפה. דבר דברה אנגלית נקיה, והמנהיג לא הגזים אשר אמר כי הפרסית הזאת שנתה כליל על ידי החנוך. הקטור התעתד לצאת בעוד רגעים מספר מאלהבד. הפרסי המתין. וישלם מר פוג להמנהיג את הסך אשר גמרו ביניהם, לא יתר פרוטה קטנה. ויפלא הדבר מעט בעיני פספרטו, כי ידע פספרטו עד כמה צריך להכיר טובה להמנהיג על אמון רוחו. כי שם הפרסי נפשו בכפו במעשה פילג'י, ואם אחרי כן יודע הדבר לההודים, ועבד עליו להמלט מידיהם. בעדו מחיר גדול כל כך? אך פיליאס פוג כבר החליט בדעתו על אדות הדבר הזה. ויאמר להמנהיג: – הפרסי, עבד עבדת בחריצות ובאמונה, שלם שלמתי לך בעד עבודתך, אך לא בעד אמון רוחך. החפצת בפיל הזה? לך הוא. ועיני הפרסי הבריקו ויקרא: – הון גדול כבודו נותן לי בזה! – קחהו, ועוד אשאר אנכי חיב לך. ופספרטו קרא: – בשעה טובה! קח, ידידי, קיאומי חיה טובה ואמיצת לב. ויקרב להפיל, ויושט לו חתיחכת צוקר, ויאמר: הנה קיאומי, הנה, הנה! וישמיע הפיל קול חרחור, לאות רצון. ויקח את פספרטו במתניו וילפפהו בחרטומו וירימהו למעלה עדי ראשו. ולא נבהל פספרטו, וילטף את הפיל בידיו. ויורידנו הפיל לאט לאט ארצה, וישלח הנער את שתי ידיו לעומת קצה חרטום קיאומי הטוב והישר, כמו לאמר לו שלום. ובעוד רגעים אחדים ישבו פיליאס פוג וסיר פרנסיס כרומרתי ופספרטו באחת העגלות המרוחות, ומרת אאודה ישבה במקום המובחר, והקטור נשא אותם בכל כחו לבינריש. בין העיר הזאת ובין אלהבד שמנים מיל ויעבר הקטור את המרחק הזה בשתי שעות. ובמשך העת הזאת שבה האשה לחושיה כליל. אדי ההנג המרדימים פגו ממנה. ומה גדל תמהונה בראותה את עצמה יושבת בעגלת מסלת הברזל, לבושה ועטויה בגדי ארפה, בתוך נוסעים זרים לה כליל. ואנשי צותה הרבו להענות בה ולהשיב נפשה בטפות משקה ואחד ספר לה שר הגדוד את אשר קרה, וישנה וישלש את דבר מסירת הנפש אשר הראה בזה מר פוג, אשר לא פקפק וישים נפשו בכפו למען הצילה, ואחרית המאורע הנפלא, אשר פעל פספרטו בעזות תחבולותיו. ויתן מר פוג לשר הגדוד לדבר דבריו ולא הוציא מלה מפיו ופספרטו, כלו נכלם, שנה ושלש כי אין שוה לדבר בזה. ותברך מרת אאודה את מציליה מלב עמוק, בדמעותיה יתר מאשר בדבריה. עיניה היפות הטיבו משפתותיה לתרגם את רגשות הכרת טובתה. ואחר שבה במחשבתה לחזון הסוטי, ועיניה ראו שנית את ארץ הודו המלאה עוד סכנה לחייה, ורעדה אחזתה. ופיליאס פוג הבין כל אשר בלב מרת אאודה, ויציע לפניה, למען הניח רוחה, אך בקר רוח, להובילה להונג קונג. ותקבל מרת אאודה את הצעת מר פוג ותכיר לו טובה. בעיר הזאת ישב אחד מקרוביה, פרסי כמוה, ואחד מגדולי הסוחרים בעיר, והעיר הזאת אנגלית כליל, אף כי היא יושבת בחוף הים לארץ סין. בשתים עשרה וחצי עמד הקטור בתחנת בינריש. לפי ספורי הברהמנים ישב תשב העיר במקום קאזי העתיקה שהיתה תלויה בחלל האויר בין השמים והארץ. אך בשמן הזה, אשר נסים ונפלאות לא שכיחים בו, יושבת העיר בינריש, שבני קדם קראו לה אתונא שבהודו, פשוט על הארץ, ופספרטו יכול לסקור בסקירה אחת את מראה העיר ובתי הלבנים אשר לה. העיר הזאת היתה תכלית נסיעת שר הגדוד. החיל אשר הלך אליו חנה מילים אחדים מצפון להעיר. ויפטר שר הגדוד מפיליאס פוג, ויברכהו כי יצליח בדרכו, ויאוה לו כי יעשה את הנסיעה הזאת עוד פעם, אך לא באופן זר כל כך, ולדבר יתר מועיל. וילחץ מר פוג את אצבעות סיר כרומרתי לחיצה קלה, לאות ברכת שלום. ומרת אאודה הראתה יתר ידידות וחבה בברכת הפרידה לשר הגדוד, ותאמר כי לעולם לא תשכח, את הגמול אשר גמל לה סיר פרנסיס. ופספרטו, הוא זכה להכבד כי נתן לו שר הגדוד שתי ידיו, והכבוד הזה נגע עד לב פספרטו, ויפרדו איש מאת רעהו. מביניריש והלאה תלך מסלת הברזל דרך עמק גנגוס. האויר היה צח, ומבעד לחלונות העגלות עברו לעיני הנוסעים הרים עוטים ירק דשא, שדות חטה, שעורה ודורה, נחלים וברכות מלאים תנינים ירקרקים, כפרים שראו מהם כי עין צופיה שומרת עליהם, יערים רעננים, פילים אחדים, זבו בחטטרות גדולות, וגם סיעות הודים, אנשים ונשים, טובלים טבילות הקדש, אף כי הקרירות כבר החלה. המאמינים האלה הם אויבים איבה גדולה לדת בודה, ובהתלהבות עצומה הם נמשכים אחרי דת ברהמה, המלמדת כי שלש רשויות לעולם: וישנו, אלהות שיוה, אלהות כל כחות הטבע, וברהמה, אדון האדונים להכמרים ומחוקקי החקים. אך איך יביטו ברהמה שיוה ווישנו עתה על ארץ הודו הקדושה, שנהפכה לבריטנית, שהתברטנה, בעבור במי גנגוס הקדושים בקול אניית קטור צוהלת וצופרת, מבהלת הצפרים המעופפות על פני המים, הצבים השורצים והזוחלים על שפת הנהר, והחסידים הסרוחים לארך החוף. כל המראה הזה עבר לפניהם כמראה הברק, ורק לפעמים ענן קטור לבן הסתיר מפניהם את פרטי המראה. ובקושי יכלו הנוסעים לסקור מרחוק את מבצר שינר, לפנים מבצר הרג'ה מביהר, גזפור ובתי המעשה אשר בה למעשה מי ורדים, העיר פקנה רבת המסחר והחרשת, אשר שם השוק הגדול לממכר האפיום, מונגהיר, עיר כלה ארפית, עיר אנגלית כמנשסטר ובירמינגהם, המפורסמת בבתי המעשה לכלי עבודת האדמה, לכלי נשק, אשר שפופרות ארבות העשן הגבוהות כסו את תכלת שמי ברהמה הבהירים בענן עשן שחור. ויבא הלילה, ובתוך אניית נמרים, דבים, זאבים שנסו מפני המכונה, עבר הקטור בכל מהירותו, ולא יכלו הנוסעים לראות מאומה מכל נפלאות בינגל, אף לא גולגונד וגור וחרבותיהן, גם לא מורשהיבד, ולא הונגלי ולא שנדיר נגוריד הקרן הצרפתית בהודו, אשר פספרטו היה יכול להתגאות בדגל צרפת המנפנפת על העיר הזאת! ויהי הבקר, בשבע שעות, ויבאו כלכתה. והאניה ללכת הונג קונג לא הפליגה מכלכתה כי אם בצהרים, ותשארנה לפיליאס פוג עוד חמש שעות. לפי חשבון נסיעתו היה על הג'נתלמן לבוא לבירת הודו ביום כ"ה אוקטברו, שלשה ועשרים אחרי צאתו מלונדון, ויבא שמח ביום הקצוב. לא קדם ולא אחר. המקרה אשר קרהו בדרכו את האשה, אבדו ממנו את שני הימים אשר הרויח בין לונדון ובין בומבי. אך יש לחשב כי פיליאס פוג לא הצטער על זה. ויעמד הקטור בתחנה. וירד פספרטו בראשנה, ואחריו מר פוג, יעזור מר פוג להאשה להציג רגלה על הרצפה. ויאמר פיליאס פוג ללכת משם בדרך ישר להאניה, למען שים את מרת אאודה במקום מנוחה ובהרחבה, ולא אבה לעזוב אותה רגע, כל עוד היותה בארץ הזאת המלאה סכנה לחייה. ויהי אך חפץ חפץ פיליאס פוג לצאת מהתחנה, ויקרב אליו אחד השוטרים, ויאמר לו: – "אדוני פיליאס פוג"? – והאיש הזה משרתו? וירמוז השוטר על פספרטו. – הואילו נא ללכת אחרי, שניכם. ולא עשה פוג כל תנועה אשר היתה יכלת לראות בו תמהון. השוטר בא בכח חקי המלכות, ולכל אנגלי דין המלכות קדש קדשים. פספרטו, לפי מנהג צרפת, חפץ להתוכח את השוטר, ויגע בו השוטר במטהו, ופיליאס פוג רמז לו ללכת. וישאל פוג: האשה הזאת, היש לה רשות ללכת אתנו? ויוליך השוטר את מר פוג ומרת אאודה ופספרטו לפלקיגרי, הוא מין עגלה בארבעה אופנים וארבעה מקומות, רתומה לשני סוסים. וילכו. ואיש לא דבר דבר בכל עת הנסיעה, במשך כעשרים דק. ותעמוד העגלה אצל אחד הבתים, ויצו השוטר להאנשים לרדת ארצה ויביאם לחדר אשר סגורים בשבכות ברזל, ויאמר להם: – בשמנה שעות וחצי תעמדו לפני עובדיה השופט. ויצא ויסגור הדלת אחריו. ויקרא פספרטו: – הנה, נתפשנו! ויכרע וישב על אחד הספסלים. ומרת אאודה פנתה למר פוג, ותאמר לו בקול חרד: – "אדוני, על כבודו לעזבני, בגללי נתפשתם, על אשר הצלתם אותי". ויען פיליאס פוג בדברים קצרים, כי זה אי אפשר, כי הכמרים יראו לנפשם לבקש אותה בכח הממשלה. ובכל אופן עזב לא יעזבנה, והביא יביאנה להונג קונג. ויאמר פספרטו: – אבל, האניה יוצאת בצהרים. ויען הג'נתלמן בקרירות ובפשיטות: – לפני הצהרים נהיה באניה. והדברים האלה נאמרו בקול בטוח כל כך, עד כי לא יכול עוד פספרטו להתאפק מלאמר לנפשו: – בחיי, הדבר ברור! לפני הצהרים נהיה על האניה. בשמנה שעות וחצי נפתחה דלת החדר, ויבא השוטר, ויביא את האסירים בחדר הקרוב. שם היה חדר המשפט, וקהל גדול, בני ארפה וילידי ישבו במקום המיועד להבאים לשמוע דבר המשפטים. ומר פוג ומרת אאודה ופספרטו ישבו על ספסל לעומת מקום מושב השופטים. ויבא גם השופט, ואחריו סופר בית הדין. והשופט איש בריא בעל בטן. ויסיר פאה נכרית שהיתה תלויה על מסמר על הקיר, וישימה על ראשו, ויאמר: – הדין הראשון! אך ברגע זה נשא ידו לעומת ראשו ויאמר: – הפאה הזאת לא לי! ויען הסופר: – אמנם אדוני, הפאה הזאת לי היא. – אואסטרפוף יקירי, איך יוכל שופט לדין דין אמת לאמתו בפאת סופר בית דין! ויחליפו הפאות, ופספרטו הזאת רתח כלו מקצר רוח, כי נדמה לו כי מחט השעון הגדול בבית המשפט סבב במהירות נוראה. ויאמר שנית השופט: ויקרא הסופר: – פיליאס פוג? – פספרטו? – טוב. הנה שני כי ארבו לכם בכל עת בוא הקטורים מבומבי. ולא יכול פספרטו להתאפק ויקרא: – אבל, מה חטאנו? – עוד מעט וידעתם. ויאמר מר פוג: – אדוני, אזרח אנגלי אנכי, ויש לי זכות… וישאל מר עובדיה: – הנהג התנהגו אתכם לא לפי הכבוד? – טוב, הביאו את התובעים. והדלת נפתחה, ושלשה כמרים הובאו לבית המשפט. וידבר פספרטו בלחש: – הוא הדבר. אלה הם הנבלים, אשר אמרו לשרוף את גברתנו הרכה. והכמרים עמדו על רגליהם לפני השופט, ויקרא הסופר בקול רם הקובלנה, כי חללו פיליאס פוג ומשרתו הקדש, ויבאו למקדש הברהמנים. וישאל השופט את פוג: – השמע כבודו? ויען פוג: – כן אדוני. ומכיסו הוציא שעונו ויביט, ויאמר "הנני מודה בכל!" – מה, כבודו מודה… – הנני מודה, וחפצי כי שלשת הכמרים האלה יודו גם הם אשר חפצו לעשות בהפגוד פילג'י. וישקיפו הכמרים איש בפני רעהו, ונראה כמו לא הבינו מאומה מכל דברי פוג. ופספרטו קרא בכח: – כן, בפגוד פילג'י, אשר התעתדו לשרוף שם את עולתם. ויוסיפו הכמרים להשתאות עוד, וגם השופט עובדיה תמה תמהון גדול, וישאל: איזו עולה? את מי לשרף? בעצם העיר בומבי? ופספרטו שאל בתמהון: – בומבי? – אמנם כן. לא על הפגוד בפילג'י נדבר כי אם על הפגוד במליבר היל, בבומבי. וסופר בית דין הוסיף: – וראיה לחלול הקדש, הנה נעלי המחלל. וישם זוג נעלים על שלחן הכתיבה. וישתאה פספרטו מאד, ולא יכול להתאפק, ויקרא: – נעלי! הקורא הבין אכן את הערבוב שבא במחשבות האדון ומשרתו. המקרה בהפגוד בבומבי, כבר שכח שכחוהו, והוא אשר הביאם לפני השופטים בכלכתה. כי הבין השוטר פיקס את כל התועלת אשר יוכל להוציא מהמקרה הרע הזה. ויתעכב בבומבי יום תמים, ויהי ליועץ לכמרי הפגוד, ויבטיח להם כי נתן ינתן להם כסף ענושים הרבה בגלל חלול הקדש, כי ידע ידע פיקס עד מה ממשלת אנגליה מדקדקת את העברינים מחללי קדש. וישלחו תלגרם לכלכתה להשופט, לעצור את פוג בצאתו מעגלת מסלת הברזל. אך בגלל הזמן שהוציא פוג להציל את האשה באו פיקס והכמרים כלכתה לפני בוא פוג ומשרתו שמה. ויוכל הקורא להבין מה חזק וגדל צערו בראותו כי לא קמה תקותו למצא את פיליאס פוג עצור בכלא, ויחשוב כי הגנב אשר הוא רועץ נמלט ממנו והוא נחבא באחת המקומות בצפון הודו, ויארוב פיקס לפוג בתחנות המסלה ארבע ועשרים שעה תמימות, ומצוקות לבו חזקו מאד. ומה רבה שמחתו בראותו בבקר היום הזה פוג יורד מן העגלה, בחברת אשה לימים, שבאמת לא יכול להבין מה ענינה אתו. וימהר וישלח עליו את השוטר, ופוג ומשרתו ואלמנת הרג'ה מבונדלקינד העמדו לפני עובדיה השופט. ולולא היה פספרטו שועה כל כך במחשבתו בנעליו, כי אז היה רואה את השוטר פיקס באחת הפנות בבית המשפט, המקשיב לכל דברי המשפט ונקל להבין עד מה נגע הדבר עד לבו, כי בכלכתה כמו בבומבי עוד לא בא לו הפקודה מלונדון לעצור אותו. ועובדיה השופט רשם לו את ההודאה שנמלטה מפי פספרטו, – הנאשמים הודו? ויען פוג: הודו. – יען מחקי אנגליה לשמור ולהגן על דתות כל בני הודו ולענש קשה כל מחללי כל דת שתהיה, ויען פספרטו הודה חטאו, כי חלל את רצפת הפגוד במלבר היל, בבומבי, ביום כ' אקטברו, יענש פספרטו לחמשה עשר יום במשמר, ושלש מאות לירה יתן להפגוד. ולא התרגש פספרטו כי אם מפני הסכום הגדול, ויקרא: – שלש מאות לירה? ויקרא השומר: – הס! והשופט הוסיף: – ויען לא יש ראיה, כי המשרת עשה הפשע לא בידיעת אדוניו, וכי בכלל, האדון חיב באחריות המעשים שעושה שכירו, ינתן פיליאס פוג שמנה ימים במשמר ומאה וחמשים לירה ישלם להפגוד. הסופר, קרא דין אחר. וירגיש פיקס בזוית אשר עמד שם נחת רוח שאין לתאר בדברים. שמנה ימים ישאר פיליאס פוג בכלכתה, וזה יתר מהצרך לו עדי בוא הפקודה לעצור אותו בגלל הגנבה. ופספרטו נפעם ונרעש. פסק דין הזה החריב את אדוניו. הפסד יפסיד פיליאס פוג עשרים אלף לי"ש כסף ההמרה, וכל זה מפני שהוא, כבטלן גמור, נכנס להפגוד הארור הזה. ופיליאס פוג משל ברוחו, כמו לא נגע הדבר כלל אליו, ולא הניע אפילו בריסי עיניו. אפס ברגע קרוא הסופר דין אחר קם פיליאס פוג ויאמר: – נתן אתן ערבון. ויען השופט: – הרשות בידיך. וירגיש פיקס צמרמורת בכל עצמותיו. אך בשמעו את השופט קובע את הערבון, מפני היות פיליאס פוג ומשרתו לא מהארץ הזאת, לסכום עצום, אלף לירה בעד כל אחד, שבה לו מנוחתו ובטחונו. אם לא יחפץ לשבת במשמר כאשר נגזר עליו, עליו להוציא אלפים לירה! והג'נתלמן אמר: – אתן. ומשק הידוע אשר נשא פספרטו הוציא כריכת שטרי הבנק וישם על מכתבת סופר בית הדין. – הסכום הזה ישיבו לו בצאתו מבית האסורים. לעת עתה חפשים אתם בערבון הזה. ויאמר פיליאס פוג למשרתו: בואה. ויקרא פספרטו בקול קצף: – לפחות השיב ישיב לי הנעלים! וישיבו לו הנעלים. ויאמר בקול דממה: – הנה נעלים יקרים! כל אחד יתר מאלף לי"ש! מלבד מה שהם לוחצים את רגלי! וישלח מר פוג את ידו להאשה כי תתרפק עליה, ויצא, וילך אחריו פספרטו ומראה פניו העיר רגש רחמנות עליו. ופיקס עוד קוה כי הגנב לא יסכים לעולם להשאיר סכום גדול כל כך, וישאר שמנה ימים בבית האסורים, וילך בעקבות פיליאס פוג. ויקח מר פוג עגלה, ויעלו בה שלשתם, מרת אאודה והוא ופספרטו, וירץ פיקס אחרי העגלה, והעגלה הלכה ותעמוד אצל אחד מרציפי העיר על שפת הים. כחצי מיל מהיבשה עמדה הספינה רנגון וכבר היה נס ההפלגה נשא עליו. והשעון פעם אחת עשרה שעה, ועוד היתה איפוא שעה אחת למר פוג עדי תפליג הספינה. ויראהו פיקס יורד מהעגלה ויורד בצנה את מרת אאודה ומשרתו, וירקע ברגלו על הארץ ויקרא: – הבליעל! הנהו הולך לו! אלפים לירה יעזב! פזרן כגנב! אח! ערץ אערצנו עד קצה הארץ, אם יהיה צרך. אפס, לפי מנהגו כל כסף הגנבה ילך לו! ובצדק דבר השוטר את הדברים האלה, כי אמנם מיום צאת פוג מלונדון ועד היום כבר הוציא להוצאות הדרך ולמקנה הפיל ולכסף הענושים יתר מחמשת אלפים לירה, והחלק הנתן להשוטר המוצא את הגנב הלך והתמעט. במשך ימי הנסיעה הראשנים על הספינה הכירה מרת אאודה את פיליאס פוג יתר. בכל פעם שהקרה המקרה לפניה, הראתה לו עד המה היא מכרת לו טובה, והג'נתלמן, בעל מרה לבנה, שמע את דבריה בקר רוח, לפחות למראית עין, וכל רגש חם לא נראה בקולו או בתנועותיו. שמר שמר לבלתי תחסר האשה העלמה דבר, ובשעות קצובות היה בא אליה, לא לשיח אתה, אך להקשיב דבריה. וימלא כל חובות דרך ארץ שגבר חיב לאשה בדקדוק גדול, אך בתנועות קבועות, כמו לו היה מכונה. ולא ידעה מרת אאודה מה תחשוב על האיש הזה, אך פספרטו באר לפניה מעט את זרותו, ואת ההמרה אשר גרמה מסעו סביב הארץ. ותגחך מרת אאודה בשמעה את הדבר, אך בכל זאת, הלא הוא הצילה ממות, ותביט עליו רק כעל מצילה. ותאשר מרת אאודה את הדברים אשר ספר על אודותיה מנהיג הפיל הפרסי, ותחוה דאגתה פן לא תמצא מפלט לה בבית קרובה, ויאמר מר פוג כי לא תדאג מאומה, כי הכל יעשה בדיוק. ההבינה האשה העלמה את כח המלה הזאת בפי פוג? לא ידוע. על כל פנים עיניה הגדולות הצחות "כברכות הקדש בהימאלאיה" השקיפו אל עיני מר פוג רגעים אחדים, אך בפוג, בלי התרגשות, כמשפטו תמיד, לא נראה כל נטיה לנפול אל הברכות האלה. והנסיעה בימים הראשונים היתה בלי כל מקרה לא טוב. העת היתה טובה, וכל חלק לשון הים הזה אשר המלחים יקראו לו "זרועות פינגל" היה נוח להליכת הספינה. זמן מצער חלף, והרנגון עבר לפני רכסי אנדמן הגדול, אשר ראשו היפה למראה, ושמו סדלופיק, הגבוה אלפים וארבע מאות רגל, נראה מרחוק לעוברי הים. ותלך הספינה קרוב להחוף. ולא נראו להנוסעים הפפואה הפראים יושבי האי. היצורים האלה הם ממדרגה האנושית, אך ללא אמת נתנום לאוכלי אדם. ומראה האי אשר נגלה יתר ויתר היה נהדר. יערים גדולים מעצי אזור החם למיניהם, גדולים כענקים ונהדרים למראה, כסו את כל הארץ, מקדם, ואחריהם נראתה דמות ההרים בהדר יפים. ועל החוף שרצו לאלפים הצפרים אשר יקראו להן סלנגן, אשר קנן יטעם כל כך לחך יושבי מלכות השמים (ארץ סינים). אך כל המראה המתחלף הזה, שראו עיני המביטים ברכסי הרי אנדמן, חלף מהרה והרנגון הלך הלך וקרב במהירות לבוגז סלכה, ודרך בו יבא לים ארץ סין. ומה עשה במשך כל העת הזאת השוטר פיקס, אשר בהפליגו מכלכתה, אחרי צוותו כי הפקודה, אם תבוא מלונדון, תשלח לו להונג קונג, ירד גם הוא בצנה ויעלה בספינת רנגון, ופספרטו לא ראהו. ויקו כי יוכל להסתתר עד בוא הספינה הונג קונג. ובאמת, קשה יהיה לבאר סבת המצאו בספינה, בלי העיר חשד בלב פספרטו אשר חשב כי הוא בבומבי. אבל טבע הענינים חובתו להודע להנער הטוב. כיצד? עוד מעט יראה הקורא. כל תקות השוטר, כל מאוייו ותשוקתו נקשרו עתה בנקודה אחת בעולם, בעיר הונג קונג. בסנגפור לא יוכל לעשות הספינה עומדת שם זמן קצר מאד, ורק בהונג קונג עליו לעצור את הגנב, ואם אין ונמלט מידו לעולם. ואמנם הונג קונג עיר אנגלית, אך האחרונה במסע הזה. מהעיר הזאת ומעלה ימצא הגנב מפלט בטוח בארץ סין, יפן אמריקה. בהונג קונג, אם תשיגהו שם הפקודה מלונדון, ויתפש את פוג, ונתן אותו על יד השוטרים שם, וכל קושי אין בדבר. אך אחרי העיר הזאת, פקודה פשוטה מהשוטרים מלונדון לא תספיק, ויהיה צרך בכתב ממשלת אנגליה לממשלת המקום אשר ימצא שם הגנב כי תסגירהו הממשלה ההיא על יד השוטר ומזה יצאו כל מיני עכובים, מכשולים ומניעות, והפוחז ישתמש בזה להמלט כליל. ואם לא יצליח בהונג קונג, יהיה כמעט אי אפשר לתפשהו עוד. וכה דבר השוטר אל לבו כל השעות הרבות אשר עשה בתא הספינה לבדו: אם כן, או אמצא את הפקודה ואתפשהו, או מצא לא אמצאה ועלי בכל אופן לעצור צאתו מהעיר הזאת, כאשר אוכל. לא הצלחתי בבומבי, לא הצלחתי בכלכתה! ואם לא יעלה בידי גם בהונג קונג, אבדתי, אבד שמי, שם שוטר חרוץ! יהי מה, ועלי להצליח הפעם! אך מה התחבולה אשר אוכל בה, אם יהיה צרך, לעכב את פוג הארור הזה? פיקס נכון, אם לא ימצא תחבולה אחרת, להודות הכל לפספרטו, להודיעו מי הוא אדוניו אשר הוא עובד, מה טיבו ומעשהו עובד, ואשר הוא בודאי לא יודע מאומה מכל מעשיו. והיה, בהודע לפספרטו דבר הגנבה, וביראתו פן יתנוהו גם אותו לשתף בדבר, ונתן ידו לפיקס. על כל פנים התחבולה הזאת מספקת מאד, ורק באין כל עצה אחרת יש להשתמש בה. כי דבור אחד של פספרטו לאדוניו יוכל לקלקל כל הענין. ויהי השוטר במבוכה גדולה, והנה פתאם האיר לפניו כמו אור ברק במחשכי נפשו. מציאות האשה העלמה בספינה פתחה לו פתח תקוה חדשה. מי האשה הזאת? מה הם המקרים אשר אנה אותה לידו? ברור הדבר, כי פגש פגש אותה בין בומבי וכלכתה, אך באיזה מקום? הבמקרה פשוט נקרה נקרו פוג והאשה יחד? ואולי כל המסע הזה, תכליתו להשיג רק את האשה הנחמדה הזאת? כי אמנם, נחמדה היא! ראה ראה אותה פיקס היטב בבית המשפט בכלכתה. והקוראה יבין עד מה תשוקת השוטר לדעת פשר דבר האשה הזאת, וישאל לנפשו אותי חטף חטפה פוג, ונגד חקי המלכות! ודאי, כן הוא! ויחקק הרעיון במוח וירא ויבין כל התועלת שיוכל להוציא מזה. אם היא נשואה אם אין, על כל פנים חטף חטפה הג'נתלמן המזויף, ויש יכלת להקים לו מעצורים בהונג קונג שלא יוכל להגותם ממסלתו בכסף, אך, אין לו לחכות לבוא האניה להונג קונג. לפוג היה מנהג נתעב, לדלג מאניה לאניה, וטרם יחל השוטר הענין יהיה אולי פוג רחוק רחוק. איפוא, עקר הדבר, הוא להודיע לפקידי הממשלה את דבר בוא פוג טרם תבא האניה להונג קונג, וזה נקל מאד. האניה תעמד תרגע בסינגפור, והעיר הזאת מחברת להונג קונג בחוטי התלגרף. אפס, טרם יעשה ככה, ולמען לנכון מה עליו לעשות, החליט להודע דבר מפספרטו. ידע ידע פיקס, כי לא כבד הדבר לפתח פה להנער התמים, ויחליט לחדל מהסתתר, ועליו היה לא לאבד זמן חנם. היום הזה היה ל"א אוקטברו ולמחרתו יעמוד הרנגון בסנגפור. ויצא איפוא השוטר ביום ההוא מתאו, ויעלה על צהר האניה, ויאמר לקרב בראשונה לפספרטו ולהתראות כמשתאה כי מצאו באניה, ופספרטו התהלך בקצה האניה וירץ אליו פיקס ויקרא: – אדוני על הרנגון! ויען פספרטו בתמהון: – אדוני פיקס על האניה? פספרטו השתומם באמת בהכירו את איש חברתו במונגוליה, – אדוני פיקס אל קונג? אם כן, גם כבודו, כנראה, נוסע סביב הארץ? – לא, לא, אחשב להשאר בהונג קונג. לפחות לימים אחדים. ופספרטו נראה רגע כמו תמה, ויקרא: איפוא לא ראינוהו פה מיום צאתנו בכלכתה? – הייתי קצת חולה… מעט מחלת הים… שכבתי בתאי… לשון ים בינגל לא טוב לי כים הודו. ואדונו, מר פיליאס פוג? – שלם בכל, ומדויק בכל כחשבון נסיעתו! אחד לא אחר! אח, אדוני פיקד, כבודו לא יודע את הדבר, כי גם אשה צעירה לימים אתנו. – אשה עלמה? והשוטר פנים כמו לא יבין כונת פספרטו. אבל פספרטו הודיעהו מהרה את הענין, ויספר לו כל פרטי המאורע בפגוד בומבי, מקנה הפיל במחיר אלפים לי"ש, דבר הסוטי והצלת מרת אאודה, והמשפט בכלכתה, והחרות בערבון. ופיקס התראה כמו לא יודע מאומה מכל זה, ופספרטו נמשך אחרי התשוקה לספר מקריו לשומע אשר הקשיב בחפץ לכל דבריו. וישאל פיקס: – אבל, סוף סוף, הכונת אדוניו לקחת אתו את האשה לארפה? – לא, אדוני פיקס, כלל, כלל! נתן יתנה בפשיטות לקרובה, סוחר עשיר בהונג קונג. ולא הראה השוטר עצבונו על אשר נסתר שנית בנינו, ויאמר בלבו: אין לעשות מאומה! ולהדובר בו אמר: – כוס ג'ין, אדוני פספרטו? – ברצון, אדוני פיקס, לפחות נשתה כוס לכבוד פגישתנו על צהר הרנגון! ומהיום ההוא ומעלה נפגשו השוטר ופספרטו תדיר, אך השוטר שמר פיו ולשונו מאד, ולא נסה גם לפתח פה לפספרטו. רק פעם או פעמים ראה מרחוק את מר פוג, שהיה יושב בחדר הגדול, או להמציא למרת אאודה, או היה משחק בקלפים, כמנהגו תמיד. ואמנם פספרטו, הוא החל לחשב הרבה על המקרה הזר אשר הביא עוד פעם את פיקס ללכת אתם יחד. אמנם, הג'נתלמן הזה חביב ונחמד, אך מה טיב המקרים האלה: פגש יפגשוהו בסואיץ ואחר יעלה על המונגוליה וירד בומבי, ואמר כי שם ישאר, ומצא ימצאוהו אחרי כן שנית על הרנגון, ואמר כי הולך הוא להונג קונג! כלל הדבר, שומר הוא עקבות מר פוג, וכדי הדבר לחשב בו. מקרה זר ונפלא. למי התכון זה פיקס האיש? ופספרטו היה נכון להמרות את נעליו (שמר שמר אותם מכל משמר) כי יצא פיקס מהונג קונג בעצם העת שיצאו הם משם, ואכן על אניה אחת אתם. אבל, לו חשב פספרטו ימים על שנים לא מצא המלאכות אשר נתנה לפיקס. יערצו את פיליאס פוג כאחד הגנבים. אך, כן טבע האדם ולמצא טעם לכל דבר, וגם פספרטו יגע ומצא, וכאור ברק רפרף רעיון במוחו, וזה הוא: אין זאת, כי אם שלח שלחוהו חברי פיליאס תעשה כמשפט, לפי שהותנה בין שני הצדדים, סביב הארץ. וכה שנה ושלש הנער לנפשו: "דבר ברור! דבר ברור!" ויתגאה מאד בחריפות שכלו. גשוש הוא ששלחו הג'נתלמנים האלה לשמור צעדינו! הנה דבר לא יאה! מר פוג כל כך נכבד, כל כך ישר! ואחריו שלחו גשוש לשמור אותו! אח, אדוני בעלי הריפורם קלוב, הדבר הזה יעלה לכם ביקר! ויגדל ששון פספרטו על מציאתו הגדולה, ובכל זאת גמר לבלתי הגיד מאומה מזה לאדוניו, פן ירגיש מר פוג את נכלם, ובצדק, בחסרון האמונה בו שהראו מתנגדיו. אך זה החליט, כי בכל עת שיבוא לידו יהתל בפיקס ונקש אותו בשנונו, רק בדברים מכסים אשר לא יבין פיקס כי מצא את החידה. הרביעי, ל' אוקטוברו, בא הרנגון לבוגז מלכה, המפריד את האי מלכה מארץ סומטרה. ואיים קטנים מלאים הרים זקופים יפי תאר, הסתירו את האי הגדול מעיני הנוסעים. ולמחרתו, בארבע שעות בבקר, הטיל עגנו בנמל סנגפור, לקחת פחמים כדי צרכו, והוא הקדים לבוא שש שעות לפני הזמן הקצוב. וירשום פיליאס פוג את הקדימה הזאת ברשימת מסעו, בעמוד הרוח, וירד מהאניה ויעלה היבשה, וילוה את מרת אאודה אשר הראתה חפץ לטיל מעט בעיר. ופיקס, אשר בכל מעשי פוג ראה קיום לחשדו שהוא חושד אותו, התבונן לכל מעשיו וישמר לבלתי יראהו פוג. ופספרטו צחק מעט בקרבו לתחבולות פיקס, וילך לקנות בעיר צרכי אדוניו. והאי סנגפור לא גדול ולא נהדר למראה. הריו לא יפי גזרה, ובכל זאת האי נחמד ונאה. דמיונו לפרדס גדול אשר דרכים ומסלות תעברנה בו מקצה לקצה, וירכב פיליאס פוג ומרת אאודה במרכבה רתומה לסוסים יפים, מובאים מהולנד החדשה, ויעברו ביער תמרים בכפותיהם המבריקות, ועצי פלפל וצמחים ופרחים אחרים התחלפו ויגדילו הוד מראה הארץ הזאת. האגוז הטוב הרוה את האויר ריח נעים, הקופים חבורות חבורות, התהלכו כמו ביער, והחיות האלה בוא יבואו מאי מלכה. ויטילו כשעתים ויבואו העירה, והוא אסף בתים רבים, גדולים ולא נעימים למראה, מקופים פרדסים וגנים נטועים כל עץ נחמד ומבחר כל פרי. ובעשר שעות שבו להאניה, והם גם לא ראו ולא ידעו כי השוטר הלך אחריהם ושומר צעדיהם, וגם הוא היה מכרח להוציא הוצאות על עגלה לרדף אחריהם. ופספרטו חכה להם על צהר הרנגון ואתו פרי המנגוסט אשר קנה: גדלו כתפוח בינוני, שחרחר מחוץ, ואדם מבהיק מפנים, והגרעין הלבן ימס בפה, ויטעם לחיך בעל טעם דק ומבין בעניני המטעמים. ויקדם פספרטו את הפרי בשמחה למרת אאודה ותאמר לו חן חן בחן הרבה. ובעשתי עשרה שעה כלה הרנגון את מלאכתו לקחת פחמים כדי צרכו, ויתירו חבליו, ושעות מספר אחרי כן החלו הרי מלכה להסתר מעיני הנוסעים, ההרים ויעריהם אשר ישכנו בם הנהדרים בנמרים בעולם. כאלף ושלש מאות מיל מסינגפור עד הונג קונג, והיא ארץ קטנה מפרדת מחוף ארץ הסינים, והאנגלים ימשלו בה. ויצטרך פיליאס פוג כי תעבור האניה את המרחק הזה בששה ימים לכל היתר, למען קחת בהונג קונג את האניה אשר תפליג משם ביום הששי לחדש נובימברו ללכת יוקהמה, אחד מהמבואות הגדולים והטובים ביפן. והרנגון היה טעון מאד. נוסעים רבים עלו עליו מסינגפור, אנדוסים, צילנדים, סינים, מאלאים, פורטוגיזים, ורבם היו במחלקה השנית. והעת, שהיתה יפה דיה עד עתה, שנתה ברבע הירח האחרון. הים גדל, הרוח נשב לפעמים בחזקה, אך לטובת פיליאס פוג נשב הרוח מקרן מזרחית דרומית, ויעזר למהר מהלך האניה. ולפעמים בעת היכלת הרים רב החובל את המפרשים, ותגדל מהירות מהלכו בכח שתי הפעולות של האש והרוח, וילכו ככה לארך חוף אנם וקושין שון. ובגלל העת הרעה היה צרך בזהירות רבה. ופעמים אחדות היה על רב המלחים להמעיט את הקטור וללכת מעט מעט. והדבר הזה גרם אבוד זמן, אך מר פוג כנראה לא התרגש מזה כלל, ורק פספרטו זעף והתקצף מאד, ויאשים את רב המלחים, את העושה במכונה, את חברת האניות כלה, ויקלל את כל העוסקים בהובלת נוסעים על אניות הקטור. ואולי גרמה גם המחשבה על אדות דוד הגז הבוער עוד במשכן פוג להגדיל את קצף פספרטו. ויהי היום, וישאלהו השוטר לאמר: – ראה אראה כי אצים אתם מאד לבוא הונג קונג. ויען פספרטו: מאד, מאד. – חשב יחשוב כבודו כי מר פוג יאיץ למען קחת את האניה ליוקהמה? – יאיץ מאד. – ואם כן, יאמין כבודו עתה בהנסיעה הנפלאה סביב הארץ? – אמונה שלמה! וכבודו? – אני? לא אאמינה! ויקרץ פספרטו בעיניו ויאמר: ידעתיך, לץ! המלה יצאה מפי פספרטו, והשוטר החל לחשב מחשבות. השם אשר נתן לו פספרטו העיר בקרבו דאגה, אף כי לא ידע מה ולמה. המצא הצרפתי את חידתו? השוטר לא ידע מה יחשב. אך איך יכול פספרטו להבין כי הוא שוטר, והסוד הזה לא נגלה לאיש? ובכל זאת ברור הדבר, כי פספרטו בדברו ככה כון לדבר מה. ופעמים רבות קרה, כי הנער הטוב בטא בשפתיו דברים עוד יתר. כי לא יכול להתאפק, ויהי חסר אנים לשלט בלשונו. וישאל את חברו בקול מהתלות, ויאמר: – נראה אדוני פיקס, בבואנו הונג קונג, הישיגנו הצער לעזוב את כבודו בעיר הזאת? ופיקס ענה במבוכה: אבל, ידע לא ידעתי… אולי… – אח! אם הלך ילך כבודו אתנו בצותה אחת, אשרי! מכרי, פקיד חברת האניות לא יעמוד בתוך דרכו. הלך לא הלך כבודו כי אם עד בומבי, והנהו כמעט בארץ סין! אמריקה לא רחוקה, ומשם לארפה רק פסיעה אחת! ויתבונן פיקס להדובר בו, והנהו מראה סבר פנים יפות מאד, ויחליט להשתתף אתו בהתוליו ובצחוק. ופספרטו, שהיה מלא התולים הפעם, שאלהו אם "האומנות הזאת מביאה לו רוח הרבה"? ולא הזיז פיקס בריסי עיניו, ויאמר: – הן ולא. יש עסקים טובים ויש רעים. אך הלא בין יבין כבודו כי הוצאותי אני נוסע. ויצחק פספרטו ויקרא: אח, בזה אין לי כל ספק! ותכל השיחה, ויבוא פיקס להתא אשר לו, ויחל לחשב מחשבות. ברור הדבר כי הבינו מה הוא. אם כה ואם כה, על כל פנים הצרפתי יודע כי הוא שוטור. אך ההגד הגיד לאדוניו? היש לו יד בגנבה או אין? הנודע הדבר, ואם כן אין עוד תקוה להצליח? ותעברנה להשוטר בזה שעות אחדות רעות מאד. רגע חשב כי הכל אבד, ורגע שבה לו התקוה כי פוג איננו יודע סודו, ובכלל לא ידע השוטר מה יחליט. אך מעט מעט שקטה רוחו, ויחליט לדבר את פספרטו בלי לב ולב, בגלוי. אם לא יכול לעצור את פוג בהונג קונג, ואם באמת יאמר פוג לעזוב לחלוטים את הארץ האנגלית הזאת, וספר הוא, פיקס, לפספרטו הכל. אם המשרת שתף לאדוניו בענין הזה, והוא האדון יודע הכל, אם כן נגמר הדבר. ואם אין לו לפספרטו כל חלק בגנבה, הנה טובתו תדרש ממנו לעזוב את אדוניו. כן היה מעמד שני האנשים האלה, וממעל להם היה פוג בהדר שקט רוחו שלא התרגש ולא התפעל ממאומה. השלים השלים בדיוק את תקופתו סביב הארץ ולא שם לבו להכוכבים הקטנים הנמשכים אחריו. ובשכונתו הלא היה (אם נדבר בלשון התוכנים), כוכב מבלבל, אשר היה יכול לפעל על לב הג'נתלמן הזה ולגרום זעזוע מה. אבל, חלילה! קסמי יפי מרת אאודה לא פעלו כלל, ומה רבה תמהון פספרטו על זה, והזעזועים בלב הג'נתלמן, אם היה מעט, היה יתר קשה להרגיש ולחשב אותם מהזעזועים של מזל אורנוס אשר לפיהם חשבו ומצאו את מזל נפתון. אמנם, יום יום השתאה פספרטו לאין ערוך, בקראו בעיני האשה היפה כל כך הכרת טובה למצילה, והוא, לא חלה ולא הרגיש! אמנם, למר פוג היה לב כדי לעשות מעשה נעלה ונשגב ברוחו, אך לאהבה, חלילה! ובדבר הנסיעה לא היה נראה על פני פוג כל רגש, כל דאגה ופספרטו, הוא היה כל היום בצער ובדאגה. פעם אחת עמד פספרטו נשען על מסעדות מקום המכונות ויביט להמכונה האדירה שהיתה לפעמים כמו בקצף גדול, בעת שהתנודדה האניה תנודה חזקה והקטור התפרץ בכח, אז יגדל גם קצף הנער וקרא: – אין מעצור כלל להקטור. האניה לא הולכת! הנה הם האנגלים! אח, לו היתה אניה אמריקנית, כי אז אולי רקדנו מחזק התנודה, אך היינו ממהרים ללכת! ובימים האחרנים להנסיעה להונג קונג, היתה העת רעה מאד. הרוח חזק וינשב מקרן צפונית מזרחית, ויתנגד למהלך הספינה. ויתנודד הרנגון בחזקה ולהנוסעים ביום ג' ויום ד' נובימברו היתה סופה, ותך בים גלים בכח. ויהי על רב המלחים להקטין את מהירות מהלך האניה, למען עמוד בפני המשברים. כל המפרשים נקפלו ונקשרו, והרוח התמרמר יתר ויתר. ותלך האניה לאט לאט, והיה נראה כי אם חדל לא יחדל הרוח מהרה, ובאה האניה להונג קונג כעשרים שעה ויתר אחרי הזמן הקבוע לביאתה. ופיליאס פוג הביט להים הזועף, כמו כונתו להלחם אתו ולהתנגד לנסיעתו, ולא זע ולא התרגש, כמנהגו. פניו לא נפלו אף לרגע אחד אף כי העכוב הזה לעשרים שעה יקלקל את כל מסעו, כי יאחר את מועד צאת האניה ליוקהמה. אך האיש הזה, בלי עצבים, לא קצרה רוחו ולא התעצב, ומפניו היה נראה כמו הסופה הזאת היתה בחשבונו, כי ראה ראה מבראשנה כי בוא תבוא, ומרת אאודה אשר נדברה את בן לויתה על אדות העת הרעה, ראתה רוחו נכון כמקדם. ופיקס, הוא הביט על זה בעינים אחרות. בעיניו לא רע הדבר, והסופה הזאת היתה לו כרוח נדבה. ולו היה על הרנגון לבקש מפלו לו מפני הסופה באחד המקומות, כי אז גדלה שמחתו לאין קץ. כל העכובים האלה היה לרצונו, יען בגללם יאנס מר פוג להתעכב ימים אחדים בהונג קונג. השמים האלה, הסופה והסערה הזאת, היו לו לנחת רוח מאין כמוהו. הן אמנם, חלה חלה מעט, אך לא אכפת! קבסתו היתה לו לתענוג, ובעת שגופו נפתל והתעקם ממחלת הים, היתה רוחו שלוה ושמחה מאד. אמנם פספרטו, נקל להבין מה גדול קצפו כל העת הזאת. עד כה הכל היה טוב! היבשה והימים כמו חפצו לעשות רצון אדוניו. האניות והקטורים במסלת הברזל כמו סרו למשמעתו. הרוח והקטור התאחדו להקל את נסיעת אדוניו. הקמה שעת הפגעים הרעים? לפספרטו לא היו עוד חיים, כמו לו מכיסו יצאו עשרים אלף הלירה, אשר המיר אדוניו. הסופה הזאת הרגיזתו לאין ערוך, וזועת הרוח הזאת העלתה חמתו עד להשחית ותשוקה תקפתו להכות בשוט את הים הממרה הזה! מסכן! פיקס העלים ממנו בכל כחו נחת הרוח שהיתה לו מהסערה הזאת, וטוב עשה, כי לו ידע פספרטו קורת הרוח שיש לפיקס בסתר, כי אז הודיע אותו דבר! וכל זמן זועת הסערה עמד פספרטו על צהר הרנגון, כי לא יכול להשאר למטה. ויטפס לעלות על הטרנים, ויעסוק תמיד, ויעזור את המלחים בחריצות הקוף, ויתמיה אותם כלם. מאה פעמים שאל וחקר מרב החובלים, שר המלחים, המלחים כלם. וכלם לא יכלו לעצור מגחוך קטן בראותם את הנער חרד כל כך ולבו אבד. פספרטו חפץ דוקא לדעת כמה זמן תארך הסופה, והם שלחו אותו לתכן האויר, והנה כסף החי עומד במקומו ולא יאבה לעלות. והחזיק פספרטו בתכן האויר והניע אותו מעט, אולי יעלה, אך לשוא! לא התנועות ולא החרפות שחרף פספרטו את התכן האויר לא הועילו במאומה! אך לכל קץ, והסופה סוף סוף שקטה. מעמד הים התחלף ביום ד' נובימברו, הרוח דלג נגבה, ועזר למהלך האניה. אז יטהרו גם פני פספרטו, כטהר האויר. המפרשים נפרשו, והרנגון החל למהר במהלכו. אך הזמן האבד לא היתה עוד יכלת להשיב, והיבשה לא נראתה כי אם ביום הששי בחדש, בחמש שעות בבקר. בלוח הנסיעה היה כתוב כי האניה תבוא בה' בחדש ובוא באו רק בו', ותאחר איפוא ארבע ועשרים שעה, והאניה ליוקהמה בודאי יצאה. בשש שעות עלה הפילוט על צהר הרנגון ויעמד אצל רב החובלים להוליך את האניה במעברות עד הונג קונג. ותתקיף תשוקה עזה מאד את פספרטו לשאול את האיש הזה אם הפליגה האניה ליוקהמה מהונג קונג, אך לא מצא את לבו, ויבחר לקוות עוד עד הרגע האחרון, ויגלה את דאגתו לפיקס, והוא, השועל הערום, נחם אותו באמרו: "מה רעש, לקח יקח האדון פוג את האניה השנית", הדברים האלה היו מעלים חמת פספרטו עד להשחית. אך אם פספרטו לא מצא את לבו לשאל את הפילוט, הנה מר פוג, במנוחתו הרגילה שאל את הפילוט הנזכר אם הוא יודע מתי תפליג אניה ליוקהמה. ויען הפילוט: – מחר, בעלות השמש בבקר. ועל פני מר פוג לא נראה כל תמהון והתפעלות. פספרטו שעמד אצל אדוניו התפעל כל כך, עד כי חפץ לנשק את הפילוט. ופיקס הוא מלא חמה, ולו היה בידו כי אז עשה את הפילוט כלה! וישאלל מר פוג במנוחה: – ומה שם האניה? – קרנתיק. – הלא תמול היה עליו להפליג מהונג קונג? – כן אדוני, אפס כי היה צרך לתקן מחם אחד מהמכונה, וידחו יציאתו למחר. – חן חן אדוני. ופספרטו, הוא אחז בידי הפילוט וילחצנה דרך חבה בחזקה, ויאמר: – אתה הפילוט אדם טוב! ולא ידע הפילוט לעולם, במה זכה להחבה היתרה הזאת בתשובותיו הפשוטות. וקול הצפירה נשמע, ויעלה להנהיג את האניה בין אניות הגמא, סירות הדוגה, ספינות מכל מין אשר מלאו אל כל נמל הונג קונג. ובשעה אחרי הצהרים עמדה האניה אצל הרציף והנוסעים ירדו היבשה. והקרנתיק היה עתיד להפליג מהונג קונג רק למחרתו בבקר, בחמש שעות, ולמר פוג היו איפוא שש עשרה שעה להתעסק בעניניו. לאמר בענינים הנוגעים למרת אאודה. ברדתם מהרנגון נתן מר פוג להאשה הצעירה את זרועו ויובילה לגוהרקא, ויצו להנושא להביאם לאחד מבתי האורחים. וישאום נושאי הגוהרקא ופספרטו הולך אחריהם ויביאום לבית אורחים גדול. ויקח מר פוג משכן טוב ומרוח להאשה לבדה, וישמר עליה לבלתי תחסר ויאמר למרת אאודה כי ילך תכף ומיד לחפש את דודה אשר אמרה להשאר בביתו. ולפספרטו צוה להשאר בבית האורחים עדי שובו הוא לבלתי תשאר האשה לבדה. וילך הג'נתלמן לבית אסף הסוחרים. במקום הזה ידעו בודאי אדם חשוב כג'יג'י, דוד האשה, שהיה אחד מגדולי עשירי העיר. ובאמת, הסרסר אשר פנה אליו מר פוג בשאלתו ידע היטב את הסוחר הפרסי. אך זה שתי שנים כי איננו יושב עוד בארץ סין. קבץ קבץ הון גדול, וישב לארפה, לפי דברי רבים להולנד, יען היה בעיניני מסחר רבים את הארץ הזאת. וישב פיליאס פוג לבית האורחים ויצו לשאל ממרת אאודה הרשיון לבא לפניה, ויבוא ויספר לה, כי הנכבד ג'יג'י איננו עוד בהונג קונג, וכי הוא יושב עתה אכן בהולנד. ויעתקו מלים מפי האשה לרגעים אחדים. ותעביר את ידה על פניה ותחשב זמן מה. ותאמר בקולה הרך: – מה עלי לעשות, אדוני פוג? – פשוט מאד, שוב תשוב גברתי לארפה. – אבל, יכול לא אוכל להטריח… – אין בזה כל טרחה יתרה, וצותת גברתי לא תפריע את סדר מסעי במאומה. – הנני אדוני! – לך להקרנתיק ולקחת שלשה תאים. העיר הונג קונג יושבת על אי קטן, אשר על פי ברית ננקינג, אחרי המלחמה בשנית 1842, באה תחת יד אנגליה. ובשנים אחדות יסדו האנגלים, ברוח הישוב אשר להם, עיר חשובה, ויכוננו נמל, הוא נמל ויקטוריה. מקום האי הזה בתוצאות נהר קנתון, ורק ששים מיל בינה ובין העיר מקאו אשר לממשלת הבנויה מעבר הנהר השני. ובכח טבע הדברים היתה הונג קונג עתידה לנצח את מקאו בתחרות המסחר, ועתה כמעט כל סחר ארץ סין עוברת דרך העיר האנגלית. דוקים לטעינת ופריקת האניות, בתי חולים רציפים על שפת הים אוצרות, בית תפלה בנוי במבנה הגותים, בית הממשלה, חוצות רצופות, הכל כמו באחת ערי המסחר באנגליה. וילך פספרטו לנמל ויקטוריה, לקחת שלשה מקומות באנית קרנתיק, כאשר אמר לו אדוניו. וישים ידיו בכיסיו, ויהי הולך ומתבונן להגהרקים, והאנשים הנשאים בהם, העגלות במפרשים, השכיחות והאהובות עוד בממלכת השמים, וכל המון הסינים, יפנים, וארפים הדוחקים איש את רעהו בחוצות. כמעט חשב הנער כי שב ומצא על דרכי את בומבי, כלכתה, סינגפור. ככה נפוצות ערי אנגליה סביב הארץ. ויבא פספרטו לנמל ויקטוריה. שם, בתוצאות נהר קנטון, רבו ונעו האניות, כאסף נמלים, אניות כל העמים, האנגלים, האמריקנים, הולנדים, ספינות מלחמה ואניות מסחר, צנות יפנים וסינים, אניות גמא, וכל מיני קנים, ואניות פרחים, ויהי כמו גן פרחים עלי המים, וירא בלכתו אחדים מבני הארץ, אנשים זקנים, לובשים בגדים צהובים. ויבא להספר, להתגלח כמנהג הסינים, ויספר לו הספר בלשון אנגלית נקיה, כי האנשים האלה כלם הגיעו עד שנת שמנים שנה, ובהגיע האדם להשנה הזאת יש לו רשות ללבש בגד צהוב, שהוא לבוש המלכות. ויצחק הנער על המנהג הזה. והנה פיקס לפניו, מתהלך הנה והנה. ולא השתומם הנער מאומה, אך השוטר הראה על פניו, כמו מצטער הוא על אשר הענינים לא ילכו כחפצו. ויאמר פספרטו בלבו: טוב הדבר! כפי הנראה, עניני אנשי הריפורם קלוב לא כפתור ופרח! ויגש לפיקס ועל שפתיו גחוך של טוב לב, כמו לא חפץ להרגיש בצערו של חברו. ולהשוטר היתה אמנם סבה נכונה לקלל את המזל הרע המכביד ידו עליו. הפקודה לעצר את הגנב אין! ברור הדבר, כי הפקודה הזאת רודפת אחריו, ולא תוכל להשיגנו בלתי אם יתעכב ימים מספר בהעיר הזאת. והונג קונג היא העיר האנגלית האחרונה, ואם לא יתפש את פוג עתה ונמלט הג'נתלמן הזה ממנו לעולם. וישאל פספרטו: אם כן, אדוני פיקס, ההחליט כבודו ללכת אתנו אמריקה? וילחץ השוטר את שניו ויאמר: הן. ויצחק פספרטו קול גדול, ויקרא: הבה נלכה! ידע ידעתי היטב כי לא יוכל כבודו לפרוש ממנו. יבוא, יקח לו מקום, יבוא! ויבואו שניהם לבית הפקודות להאניות, ויקחו ארבעה מקומות. והפקיד אמר להם, כי כל התקונים נגמרו בהקרנתיק, והאניה תצא בעצם הערב הזה מהונג קונג, בשמנה שעות, ולא למחר בבקר, כאשר חשבו. ויאמר פספרטו: טוב מאד! זה יעשה נחת רוח לאדוני. הלך אלך ואודיעהו. אז החליט פיקס להשתמש בתחבולה האחרנה אשר היתה לו. עצה אחרת לא ראה לפניו לעכב את פיליאס פוג לימים אחדים בעיר הזאת. ויהי כצאתם מבית הפקודות להאניות, ויקדם פיקס לחברו לבוא לאחד בתי היין "להשיב מעט נפשם". ולא סרב פספרטו, כי עוד היה לו זמן, ויסכים לעצת חברו. ובית יין אחד היה פתוח לשפת הים. מראהו היה טוב ונחמד, כמו קורא לכל איש לבוא בו. ויבואו שניהם. החדר היה רחב ידים, מקשט נאה, ובקצהו עמדה מטה מוצעת כסתות. על המטה היו אנשים אחדים שוכבים וישנים. כשלשים איש ישבו בחדר הגדול, אל שלחנות קנים, קלועים, וישתו איש משקהו: זה הריק בקבוקי שכר אנגלי, ומשנהו גמע מיני יין שרף. רבם שתו עשן האפיום מערב בתמצית ורדים במקטרות ארוכות מחמר אדום. מעת לעת, אחד השותים, אשר עשן האפיום החליש עצביו כליל, החליק ויפול אל מתחת לשלחן, ולקחוהו נערי הבית בראשו ורגליו ונשאוהו אל חבריו הנרדמים על המטה. כעשרים שכורים שכבו איש אצל רעהו בבלבול הדעת עד המדרגה האחרנה. וידעו פיקס ופספרטו כי באו לבית משתה האפיום, אשר יבואו בו העניים, מטמטמי השכל, נבערי הדעת, רזים ודלים, לשכר בעשן הסם הנורא הזה! ממשלת הסינים נסתה לתקן הדבר, ותגזר גזרות קשות על המרבים לשתות את האפיום, אך לשוא. בראשנה שתוהו רק העשירים, ומעט מעט נמשכו אחריו גם דלת העם, ולא היתה עוד יכלת לעצור בעד הרעה הנוראה הזאת המרבה חללים, חללי בשר וחללי הרוח. שתה ישתו האפיום כממלכת התוך בכל מקום ובכל זמן. אנשים ונשים התמכרו להתאוה הרעה הזאת, ואם הסכינו לשאף העשן הזאת לא יוכלו להתאפק משתותו, ואם לא ישתוהו וסבלו מכאובים נוראים מקויצות הקיבה. גבור שותה יוכל לשתות חמש מקטרות ליום, אך בחמש שנים יקפד חייו. וישבו פיקס ופספרטו אל אחד השלחנות. לפספרטו לא היה כסף, ויקבל ברצון את "כבוד" פיקס, ויאמר ל"כבדהו" גם הוא בעת אחרת. וישאלו שני בקבוקים יין פורטו, ויכבדם הצרפתי כבוד גדול, אך פיקס התאפק ויתבונן לחברו. וישיחו על דברים שונים, וביחוד על הרעיון הנפלא אשר עלה בדעת פיקס ללכת גם הוא באנית הקרנתיק. ולזכרון האניה הזאת, אשר הקדימו את מועד צאתה לשעות אחדות, קם פספרטו, אחרי הריקו את הבקבוקים, ויאמר ללכת להודיע את אדוניו. ויעצרהו פיקס, ויאמר: רגע אחד. – ומה חפץ כבודו? – יש לי לדבר לו דבר נכבד! – דבר נכבד! ופספרטו הריק את יתר הטפות שעוד נשאר בכוסו. אם כן, דבר נדבר על זה מחר, על האניה! היום ויאמר פיקס: – ישאר, יש לי לדבר אתו על אדות אדוניו! ויביט פספרטו, בשמעו את המלה הזאת, בעיני פיקס, ויתבונן אליו היטב. וירא את פני פיקס, והנה הם מפיקים רגש זר. וישב על מקומו, ויאמר: – מה איפוא יש לו לדבר לי? ויתפוש פיקס בידי חברו, וישפיל קולו ויאמר: הבין הבינות מי אני? ויגחך פספרטו ויאמר: אמנם! הודה אודה לך הכל. – עתה כאשר ידעתי הכל, ידידי! הנה חכמה גדולה! על כל פנים. הבה, יספר! אך בראשונה, ירשני נא לאמר לו כי האדונים האלה מוציאים הוצאותיהם ללא תועלת. – ללא תועלת! לך קל לדבר ככה! רואה אנכי היטב, כי לא ידעת את גדל הסכום! – אבל, ידעתי, ידעתי. עשרים אלף לירה שטרלינג! – חמשה וחמשים אלף! וילחץ פיקס את ידי הצרפתי. ויקרא פספרטו: כיצד, מר פוג העיז… חמשה וחמשים אלף לי"ש! אם כן, עוד יתר לי לא לאבד אף רגע! וימהר ויקם ויחפוץ ללכת. ופיקס ענה: כן, חמשה וחמשים אלף לירה! ויכף את פספרטו לשבת שנית על מקומו. ויצו להביא משקה, ויוסיף: ואם אצליח, והרוחתי פרס אלפים לירה. החפצת חמש מאות, בתנאי שתהיה עמי לעזרני? ויפתחו עיני פספרטו לאין ערוך מכעס ותמהון, ויקרא: – מה חפצו, כי אעזור לו? – כיצד? מה אמר? לא די שהם חושדים את אדוני ושולחים אחריו מרגל, עוד חפץ הג'נתלמנים האלה לשים מעצורים בדרכו! בושה וחרפה! – מה זה? מה כונתך בדבריך? – כונתי היה לאמר, כי זה חטא גמור לחקי דרך הארץ; אם כן, ישודדו פשוט את מר פוג ויגזלו ממנו את כספו מכיסו! – אה! זאת היא תקותנו שאנחנו מקוים לעשות! פספרטו התקצף יתר ויתר בפעולת המשקה החריף אשר יצק לו פיקס תמיד בכוסו, והוא שתה ולא הרגיש, ויצעק: – אבל זה הלא פשוט, כי רשת טומנים לרגליו לאבדו. כן יעשו ג'נתלמנים חברים! ויתחיל פיקס להשתומם על הדברים כי לא הבינם. פספרטו שנה את דבריו בכעס. ג'נתלמנים! חברים! חברי ה"ריפורם קלוב"! ידע נא איפוא אדוני פיקס כי אדוני הוא אדם ישר, ואם הוא המרה את איש, הנה חפצו לקים את כל תנאי ההמרה כמשפט. ויביט פיקס בפני פספרטו היטב ויקרא: אבל מה יחשב, מי אני? – דבר פשוט! שליח מחברי הריפורם קלוב לשמור על מסע אדוני, וזה שפלות גדולה! ועל כן, אף כי זה זמן כי הבינותי מי כבודו, לא הגדתי לאדוני דבר. וישאל פיקס: הוא לא יודע מאומה?… ויען פספרטו: מאומה! ויכל לשתות את כוסו. ויעביר השוטר את ידיו על פניו, ויפקפק מעט טרם שובו לדבריו. מה יעשה? טעות פספרטו נראתה לו אמתית כי בלי רמיה דבר לו את דבריו. אבל, בזה עוד כבד עליו להפיק זממיו. ברור הדבר, כי פספרטו דבר מלב תמים, והוא לא שתף לאדוניו בהגנבה. ויאמר פיקס בלבו: אם כן, אם הוא איננו שתף לו, עזב יעזב אותו. ויחליט השוטר שנית להקים מחשבתו לעצור את פוג בהונג קונג לימים מספר, ולהחיש מעשהו ולא לאבד אף רגע. ויאמר פיקס לפספרטו בדברים קצרים: שמע, שמעני היטב. אנכי אינני אשר חשבת, שליח מחברי ה"ריפורם קלוב". ויביט פספרטו על פיקס בעיני צחוק והתול. ופיקס הוסיף: אנכי שוטר, ושלוח מפקידות השוטרים בלונדון… – כבודו… שוטר?… – כן, והנה ראיה לדברי, הנה תעודתי. השוטר ניר מכיסו ויראה לפספרטו תעודה חתומה עליה פקודות השוטרים. ופספרטו כמו הכה בתמהון, ויביט על פיקס יכול להוציא הגה מפיו. ופיקס אמר: – המרת מר פוג אינה כי אם תאנה, ואתה וחבריו בהריפורם קלוב נלכדתם בערמתו. היה לו צרך כי תהיו לו לעוזרים… ויקרא פספרטו: אבל, למה?… – שמעה, ביום כ"ח ספטמברו האחרון נגנבו חמשה וחמשים אלף לי"ש מהבנק האנגלי, וסמני הגנב ידועים והנה הסמנים, וראה תראה כי זה בדיוק סמני מר פוג. ויך פספרטו באגרופו בשלחן ויקרא: הכל הבלים! אדוני הוא הישר באדם בכל העולם! – מאין ידעת? אתה גם הכר לא תכירהו! בוא באת לשרתו ביום צאתו, ויצא יצא פתאום, בגלל עלה אשר מצא, היא ההמרה, בלי ארגזים לחפצים להדרך, ובידו סכום גדול שטרי הבנק! ואתה עוד תעיז לעמוד על דעתך ולאמר כי הוא אדם ישר! והנער המסכן ענה כמו בלי דעת, כמו מכונה: הן! הן! – החפצת איפוא להתפש כמו שתף לו? ויאחז פספרטו את ראשו בין שתי ידיו. עוד לא היתה יכלת להכירהו כי הוא זה. העיז לא העיז להביט בפני השוטר. פיליאס פוג גנב, האיש הזה, מציל אאודה, בעל אמץ לב ונדיב! וינסה פספרטו לגרש ממנו את החשדים אשר החלו להתגנב במוחו, וימאן להאמין באשמת אדוניו, ויתחזק בכח גדול, ויאמר להשוטר: סוף סוף, מה חפצו ממני? הנה! ערץ ערצתי את מר פוג עד כה, אך עוד לא קבלתי את הפקודה לתפשהו אשר בקשתי מלונדון. ונצרך כי תעזור לי לעצרהו בהונג קונג… – אנכי, כי אני אעז… – ואני אחלק אתך את פרס אלפים הלי"ש אשר ינתן לי מהבנק. ופספרטו אמר לקום, וישב ויפול שנית על מושבו, וירגיש כי כחו ושכלו עוזבים אותו יחד, ויגמגם ויקרא: – לעולם לא אעשה כזאת, אדוני פיקס! וגם אם כל זה אמת… גם אם אדוני הוא הגנב אשר כבודו מבקש… אנכי מנכר הדבר הזה… אנכי, היה הייתי… וגם עתה הנני… בשרותו. ראה ראיתיו טוב, בעל לב נדיב… ולבגד בו… לעולם… לא! בכל הכסף והזהב שבעולם! אנכי מכפר אשר לא יאכלו שם הלחם הזה! – אתה ממאן? – נניח כי לא דברתי דבר, ונשתה! – כן, שתה נשתה! וירגיש פספרטו כי השכרון פורש שלטונו עליו יתר ויתר. ופיקס ראה, כי בכל אופן צריך להפרידהו מעל אדוניו, ויחפץ לשכרהו כליל. ועל השלחן היו מקטרות אחדות מלאות אפיום, ויקח פיקס אחת ויתנה אל יד פספרטו, והוא אחזה ויקריבנה לשפתיו, וישאף פעמים שלש, ויפול בכבד ראש מהמרדים הזה. ובראות פיקס את פספרטו "נגמר" אמר: סוף סוף, מר פוג לא ידע בעתו מועד צאת הקרנתיק, וגם אם יצא, לפחות ילך לו בלי הצרפתי הארור הזה! וישלם בעד המשקה, ויצא. ובעת המעשה אשר יקלקל אולי כל עתידותיו באופן רע כל כך, התהלך מר פוג בחוצות העיר וילוה את מרת אאודה. מהעת אשר קבלה אאודה ללכת אתו לארפה, היה על מר פוג לדאג לכל פרטי צרכי נסיעה ארוכה כזאת. כי הוא, אנגלי, ילך לסבוב את הארץ בשק אחד בידיו, עוד הולך! אך אשה לא תוכל לנסוע באופן הזה. ובזה נולד הצרך לקנות חפצים רבים ובגדים, ומר פוג מלא את כל זה במנוחת לב אשר צין אותו תמיד תמיד, ועל כל בקשות המחילה מהאלמנה הצעירה אשר בושה לקבל כל רוב הטובה הזאת, ענה פוג מענה אחד: – זה לטובת נסיעתי, זה היה בחשבוני. ויקן מר פוג כל הצריך וישב הוא ומרת אאודה לבית האורחים ויסעד על שלחן האורחים אשר היה ערוך ברוב פאר ויקר. ואחרי כלות הסעודה, ומרת אאודה היתה עיפה מעט, ותלחץ, כמנהג האנגלים, את יד מר פוג ותעל למשכנה. והג'נתלמן הנכבד, הוא התעמק כל הערב בקריאת התימס והאילוסטרטד לונדוניום. לו היה פוג מסגל להשתומם על דבר מה, כי אז בודאי היה עליו להשתומם על אשר לא ראה את משרתו שב הביתה לעת השכיבה. אבל ידע ידע פוג כי האניה ליוקוהמה לא היתה צריכה להפליג מהונג קונג כי אם למחרתו בבקר, ולא חשב עוד על זה. למחר בבקר קרא מר פוג את משרתו בקול צלצול הפעמון, ופספרטו לא בא. את אשר חשב הג'נתלמן הנכבד בראותו כי משרתו לא שב לבית האורחים, איש לא יוכל להגיד. ויקח מר פוג את שקו ויודיע את מרת אאודה כי באה העת ללכת וישלח להביא גוהרקא. וזה היה בשמנה שעות, וזמן אשר הקצב לצאת הקרנתיק מהנמל, נרשם שיהיה בתשע שעות. ויהי כבוא הגוהרקא לפתח בית האורחים, ויעלו בו מר פוג ומרת אאודה, וחפציהם וכליהם שמו בעגלה קטנה אחריהם. כחצי שעה אחרי כן ירדו שני הנוסעים האלה על החוף ושם נודע למר פוג כי הקרנתיק הפליג עוד מתמול. ומר פוג חשב למצא את האניה ואת משרתו, והנה היה עליו להיות שכול משניהם יחד. אך כל רשם תקוה נכזבה לא נראה על פניו. מרת אאודה השקיפה אליו בדאגה, ופוג אמר לה במנוחה: – אך מקרה הוא, גברתי, ואין דבר. ובעת הזאת, נקרב אליו איש אחד אשר התבונן לו מהצד, בעין פקוחה. האיש הזה היה השוטר פיקס, ויברכהו שלום, ויאמר: – האין זאת אדוני, כי גם כבודו כמוני, אחד מהנוסעים על הרנגון אשר בא תמול? – כן אדוני, אפס לא נכבדתי… – מחילה אדוני, אבל אנכי חשבתי כי אמצא פה את משרתו. ותשאל מרת אאודה: – היודע כבודו איהו? ויתנכר פיקס ויתראה כמו השתומם על השאלה, ויאמר: מה? האיננו אתכם? ומרת אאודה ענתה: לא. מיום תמול לא שב אלינו עוד. הירד ירד באנית הקרנתיק? – בלעדכם, גברתי?… אבל, תסלח נא גברתי את שאלתי, חשב חשבתם איפוא לרדת באניה הזאת? – הן, אדוני. – גם אני, גברתי, וצר לי מאד כי נכזבה תקותי. הקרנתיק גמר תקוניו, ויפליג תמול מהונג קונג, שתים עשרה שעה לפני הזמן אשר קבעו, ולא הודיעו לאיש. ועתה צריך להמתין שמנה ימים עד האניה הבאה. ובהוציא פיקס מפיו שתי המלות "שמנה ימים" הרגיש כי לבו יתר בקרבו משמחה. שמנה ימים! פוג עצור שמנה ימים בהונג קונג! הנה די זמן לקבל את הפקודה מלונדון לכלוא אותו בכלא. סוף סוף, ההצלחה האירה פניה להבא בכח החקים. ועתה הלא יבין הקורא את הרעם אשר הכה אותו בשמעו מפרש יוצא מפי פוג בנחת קולו לאמר: – אבל, הלא יש אניות אחרות, מלבד הקרנתיק בנמל הונג קונג. ויתן מר פוג זרועו למרת אאודה וישים פניו להדוקים לחפש אניה יוצאת ליוקהמה. ופיקס, הוא הכה בתמהון לבב, וילך אחריו. הרואה היה יכול לאמר, כי בחבל נקשר השוטר להאיש ונמשך אחריו על כרחו. אבל, לפי הנראה, פנתה ההצלחה באמת ממר פוג ותעזבנו, אחרי אשר האירה לו פניה עד שלש שעות רץ פיליאס פוג הנה עצה אחרת, לטקס אניה ביחוד להוליכו ליוקהמה אך לא ראה בכל הנמל בלתי אם אניות עומסות או פורקות, שלא תוכלנה איפוא להפליג מיד. וישב פיק לתקותו. ואולם פוג לא התיאש ולבו לא נפל, ויוסיף לחפש, והנה איש נגש אליו בקצה הנמל, ויסלק כובעו וישאל: – כבודו מבקש אניה? – היש לך אניה נכונה לצאת מיד? – כן, אדוני, אניה פלוט, נומר שלשה וארבעים, הטובה בכל האניות. – ומהלכה טוב? – כשמנה תשעה מלים, בקרוב. כבודו חפץ מעט לטיל בים? – לא, ללכת למסעי. – למסעו? – התקבל עליך להוליכני ליוקהמה? לשמע המלים האלה נפקחו עיני המלח וידיו כמו נפלו למטה. – הבצחוק ידבר כבודו? – לא. אחרתי את מועד צאת הקרנתיק, ועלי להיות באניה הולכת סן פרנציסקו. ויען הפילוט: – צר לי מאד כי לא אוכלה. – נתן אתן לך מאה לירה ליום אם תביאני במועדו. – בתמים ידבר אדוני? – בתמים, בתמים. ויסב הפילוט הצדה, ויביט הימה, ונראה כי מלחמה בלבו בין תשוקה להרויח סכום גדול והפחד להסתכן בדרך רחוקה כל כך. פיקס הרגיש ברגעים האלה יסורי מות. ומר פוג פנה בעת הזאת למרת אאודה וישאלנה: – גברתי לא תפחד? – את כבודו יחד לא אפחד, אדוני פוג. ויקרב הפילוט שנית להג'נתלמן, ואת כובעו סבב בין ידיו. ויאמר פוג: אם כן, הפילוט? ויען הפילוט: אם כן, אדוני, לא אוכל להביא בסכנה לא את אניתי ולא אותי בעצמי, ולא את כבודו במסע ארוך כזה על אניה קלה אשר רק שמנים טון תכיל, ומה גם בפרק הזה בשנה; ומלבד זה, הנה בא לא נבוא במועדו, כי אלף ושש מאות וחמשים מיל מהונג קונג עד יוקהמה. ויאמר פוג: רק אלף ושש מאות. – יהי כן אדוני, דבר אחד! וישאף פיקס רוח מעמק לבו. והפילוט הוסיף: – אבל, יש אולי עצה לסדר הדבר באופן אחר. ולא יכול פיקס עוד לנשום. וישאל פיליאס פוג: ואיכה? – הלך נלך לננגזקי, בקצה יפן, אלף ומאה מיל, או רק לסנגהי, שמנה מאות מיל מהונג קונג. באופן הזה לא נרחק מחוף סין, והוא טוב מאד, ומה גם, כי מרוצת המים שם צפונה. ופיליאס פוג אמר: אבל, אבל, אנכי צריך לקחת אניה לאמריקה ביוקהמה ולא בסנגהי או ננגזקי. – מדוע לא? האניה לסן פרנציסקו לא תפליג מיוקהמה. עמד תעמוד ביוקהמה וננגזקי, אבל הנמל שהוא יוצא משם הוא סנגהי. – הברור לך הדבר אשר דברת? – ברור כצהרים. – ומתי תפליג האניה מסנגהי? – באחד עשר בחדש, בשבע שעות בערב, ואם כן איפוא, ארבע ימים לפנינו, והם ששה ותשעים שעה, ואם העת תהיה טובה, והרוח ישמש אותנו, נוכל ללכת, מעלה מטה, שמנה מילים בשעה, אם הרוח תנשב נגבה מזרחה, ואם הים שקט, ונוכל לעבור את שמנה מאות המיל אשר בינינו ובין סנגהי. – ותוכל להפליג? – בעוד שעה. רק הזמן הנצרך לקנות מזון ולהכין צרכי הנסיעה. – הדבר נגמר. האתה אדוני האניה? – כן אדוני, דשון בונסוי, בעל הטנקריר. – החפצת ערבון? – אם זה לא נגד רצון כבודו. – הנה מאתים לירה, דמי קדימה. ולפיקס אמר פוג: אדוני, אם יש את נפשו להשתמש… ויען פיקס ברוח נכון: אדוני, חפץ חפצתי עתה לבקש מכבודו החסד הזה. – טוב. בעוד חצי שעה נהיה על האניה. ומרת אאודה אשר דאגה לפספרטו שנעלם אמרה: אבל, הנער המסכן… ויען פוג: אלך ועשיתי לטובתו כל אשר בידי. ובעת שפיקס, מלא רגז, כמו בקדחת, מתמרמר ומתקצף, ירד האניה, הלכו מר פוג ומרת אאודה לבית השוטרים בהונג קונג, וימסור שם מר פוג את סמני פספרטו, ויעזוב סכום כדי להשיבו לארצו, וככה עשה גם בבית הקונסול הצרפתי, והגוהרקא סרה לבית האורחים, ויקחו את חפציהם, וישובו להנמל. השעון פעם שלש. המלחים היו על האניה, המזון והצדה היו במקומם, והאניה היתה נכונה להפליג. והאניה טנקריד היתה יפה מאד, כלולה בטובה מפנים ומאחור בארעה ורחבה, כמו אניית שיט. נחשתה הנוצצת, הברזל הממרט, הצהר הלבן כשן, הראו כי אדוניה דשון בונסבי ידע לשמר אותה במעמד טוב. מפרשיה ומשוטיה ולוחותיה נעשו ונכונו כלם ללכת ברוח נושבת מאחוריה, ולפי כל תכונתה היה נראה כי היא מהירה לכת, ובאמת כבר זכתה פעמים אחדות לפרס בתחרות המרוץ בין אניות הפילוט. והמלחים אל הטנקריד היו ארבעה, מלבד בעל האניה דשון בונסבי. כלם אנשים עזי נפש, המסתכנים בכל עתות סערה להציל אניות מטרפות בים, וידעו היטב את הימים האלה, ודשון בונסבי כבן חמש מפיקות חיים, פניו אמץ, ועל כלו ילין בטחון, יודע מלאכתו, הוא יכול לחזק לב אפילו הירא ורך הלבב. ויבואו פיליאס פוג ומרת אאודה להאניה, ופיקס כבר היה שם. מתחת היתה לשכה מרבעת, ובתוך שלחן, ואור מנורה האיר אותו. הלשכה היתה קטנה, אך נקיה. ויאמר מר פוג לפיקס: צר לי כי לא אוכל לכבד את כבודו במקום יתר מרוח. ויקוד פיקס ולא ענה דבר. ויחוש בלבו כעין רגש כלמה ליהנות מחסדי פוג, ויאמר בלבו: – אמנם, הגנב הזה מתנהג יפה מאד, אבל, הוא גנב! ובשלש שעות ועשרה דקים נפרשו המפרשים ודגל אנגליה היה מנפנף על קרן האניה, ומר פוג ומרת אאודה סקרו סקירה אחרנה על החוף אולי יראו את פספרטו. ופיקס לא היה בלי כל פחד. מי יודע אולי יביא המקרה דוקא להמקום הזה את הנער האובד אשר רמהו פיקס באופן רע כל כך, ואז יודע לפוג הכל, ופיקס לא ימצא את ידיו ואת רגליו לצאת מהמבוכה. אבל הצרפתי לא נראה, ובלי ספק היה עוד תחת פעולת האפיום, העוכר ומבלבל את רוח שותיו. ותצא האניה למרחב הים, ויבוא הרוח במפרשים, ותדחף האניה ותחל לדלג על הגלים. הנסיעה הזאת, מהלך שמנה מאות מיל על אניה קטנה אשר רק עשרים טון תכיל, ביחוד בעת הזאת בשנה, היתה מלאה סכנה. הימים האלה, ימי ארץ סין, רעים בכלל, הרוח מכה גלים בכח נורא, וביחוד בעתות שווי היום והלילה, וזה היה בראשית חדש נובימברו. ברור הדבר, כי הפילוט חפץ מאד להביא את הנוסעים ליוקהמה, כי ירויח סכום גדול מאד. אך לא מצא את לבו להסתכן בדרך ארוכה כזאת. וגם לסנגהי היתה סכנה גדולה ללכת. אבל דשון בוסנבי בטח בה"טנקריד" שלו, אשר היתה עולה על הגלים כעופות הים. השעות האחרנות, ביום ההוא, שטה האניה על פני מי הונג קונג, ובכל תנועת הרוח היה מהלכה נפלא. בעת צאת האניה למרחב הים אמר פוג: אין לי צרך ליעצך להיות זהיר בזהירות יתרה. ויען הפילוט: יבטח כבודו בי. בדבר הרוח אנחנו לוקחים כל אשר בכחנו. – זה מלאכתך וענינך, וסומך אני עליך. פיליאס פוג עמד נצב, רגליו מרוחות, כמלח ורגיל, ויבט בהים הזועף ולא נע ולא זע. והאשה העלמה, ישבה מאחריו ותחל להרגיש כי לבה יחרד מעט בקרבה למראה הים הזה, אשר צללי לילה החלו כבר להחשיכו. מעל לראשה היו פרושים המפרשים הלבנים, כמו כנפים ככנפי ענק, והאניה הקלה הורמה בכח הרוח, ותהי כמו שטה באויר. ויבוא הלילה. הירח היה ברבעו הראשון, ואור הזך ששלח לארץ כהה מהרה מפני הערפל אשר כסה פני הרקיע. עננים באו מקדם, ויכסו את השמים. פיקס עמד על האניה מקדם, ויחשב מחשבות; בדד עמד, יען ידע כי מר פוג לא איש דברים, ומלבד זה נקוט בנפשו לדבר את האיש הזה שהוא נהנה מחסדו. גם חשב מחשבות בדבר העתיד. ברור היה הדבר בעיניו כי האיש פוג לא יתעכב ביוקהמה, ולקח יקח תכף ומיד האניה לסן פרנציסקו למען אמריקה, אשר שם יוכל להיות שאנן מפחד הדין. מזמת פיליאס פוג היתה פשוטה בעיניו. לא טוב היה בעיניו לברוח מאנגליה ישר לאמריקה כמשפט כל הגנבים, פן יתפש בידי השוטרים, ויחליט להקיף את הארץ, למען תאבדנה עקבותיו כליל מן השוטרים, ונמלט לארץ החדשה ושם יאכל בשלוה את המליונים של הבנק. אך בהגיעו לאמריקה, מה יעשה הוא, פיקס? העזב יעזב את האיש הזה? לא, לא! חלילה! ועד בוא לידו אגרת ההסגרה מן ממשלת אנגליה לממשלת אמריקה, כי תסגיר את הגנב הזה לידי השוטר, לא יעזבנו אף רגע! זאת חובתו, ועשה יעשה לכל פרטיה. על כל פנים, בדבר אחד הצליח, פספרטו איננו עוד את אדוניו. וביחוד אחרי אשר גלה לו פיקס סודו היה לו צרך גדול לבלתי יהיה המשרת את אדוניו יחד. גם פיליאס פוג חשב מחשבות אדות משרתו, שנעלם באופן זר כזה. אך אחרי חשבו רבות, החליט, כי לא מן הנמנעות הוא, כי בסבת איזו טעות עלה הנער המסכן על הקרנתיק בשעה האחרונה, וכן היתה גם מחשבת אאודה, אשר דאגה הרבה להמשרת הנאמן הזה, אשר גמל לה חסד גדול כל כך. אפשר מצא ימצאוהו עוד ביוקהמה. בחצי הלילה ירדו פיליאס פוג ומרת אאודה להתא, ופיקס הקדים לבוא שמה, וישכב על אחד הרבדים. למחרתו, בצאת השמש, ראו כי האניה כבר עברה יתר ממאה מיל. אם הרוח ינשב באופן הזה, ובאה האניה במועדה. בכל היום לא התרחק ה"טנקריד" הרבה מהחוף, ומרוצת המים שם היתה לפי מגמתו. הרוח באה מהיבשה, והים לא היה גדול כל כך, וכל זה היה טוב להאניה הקטנה. ולמחלת הים לא היתה שליטה על מר פוג ומרת אאודה, ויאכלו לתאבון את מאפה משנה ואת הכבשת ויזמינו גם את פיקס, והוא נאנס לקבל את הזמנתם, כי לא היה לו צדה לדרך. אך הדבר היה לו למרת רוח הרבה! גם נסע על הוצאות האיש הזה, גם אכל יאכל מצדו? הדבר נראה לו לא לפי כל חקי הצדק, ובכל זאת אכל, כאלו כפאו שד, אך אכל. ואולם, ככלות הסעודה, הטה את פוג הצדה, ויחל לדבר לו, ויאמר: אדוני… ה"אדוני" הזה שרט לו שפתיו, וכמעט לא יכול להתאפק מאחוז בשפת בגד ה"אדוני" הזה כאחד הריקים, ויוסף: – אדוני, הנה הרבה כבודו חסדו עמדי בהציעו לי ללכת אתו על האניה, אפס, אף כי אין לאל ידי להתנהג ברחבה ככבודו, חפצי לשלם חלקי… ויען פוג שנית בקול שאין להשיב עוד: – לא, אדוני, זה כלול בהצאות הנסיעה. ויקוד פיקס ולא ענה דבר. כמעט נחנק מקצר רוח, וילך וישכב על צהר האניה. והאניה הלכה מהרה, ותקות דשון בונסבי התחזקה. ויאמר למר פוג פעמים מספר כי בוא יבואו סנגהי למועד הרצוי. ומר פוג היה עונה פשוט כי הוא מקוה. ומצד אחד גם כל המלחים עבדו בקנאה גדולה. הפרס המקוה משך אחריו את היקרים האלה. ואמנם, עבודתם היתה שלמה, בלי דלס! לא היה דבר שלא נעשה בדקדוק היותר גדול, וטוב מזה לא יעשה גם באנית המלכות! בערב ראה הפילוט במדת המהירות, כי עבר עברו מאתים מיל ופיליאס פוג יכול לקוות כי בבואו ליוקהמה לא יהיה לו לרשום כל עכבה מסעו. ובכן, המניעה הקשה אשר פגש מר פוג מעת צאתו מלונדון לא יגרום לו, כפי הנראה, כל נזק. ובמשך הלילה, לפנות שעות בקר הראשונות, בא הטנקריד ברצועת הים פוקיין המבדלת את אי פורמוזה הגדול מחוף הסינים, ויעבר את קו המשוה העובר דרך קנסיר. והים היה חזק במקום הזה, המים התגעשו מפני המרוצה נגד מהלך האניה, המשברים הקצרים היו שוברים את מהלכה. ויכבד על הנוסעים לעמד על רגליהם על הצהר. באור הבקר נעשה הרוח עוד יותר קר, בשמים נראה כעין דחיפת הרוח שהולכת וקרבה. ומלבד זה, גם תכן האויר בשר שנוי באויר מרחוק, נגבה מזרחה, נראה כי הים כמו מתרומם, וגלים קלים החלו להתגלגל, ומהם התחיל לנדוף ריח רוח סערה. אתמול שקעה החמה בערפל אדום, והים היה נוצץ כלו מאור הפוספור. ויתבונן הפילוט היטב להמראה הרע הזה, ויגמגם בשפתיו דברים לא מובנים; ובעמדו אחרי כן אצל מר פוג, אמר בלחש! – האוכל לאמר הכל לכבודו? ויען פוג: הכל. – אם כן, עוד מעט והרוח יך בחזקה. – מצפון או מדרום? – מדרום. ראה נא. זועה מתעתדת! – תחי הזועה הדרומית! על כל פנים תדחנו מצד טוב. – אם כבודו יביט על זה מבחינה הזאת, אין להשיב דבר. ואמנם, חושו של הפילוט, אשר חש מראש, לא רמהו. בעת אחרת, לא כל כך מאוחרת בשנה, תגר הזועה, לפי דברי אחד החכמים המפורסמים בחכמת האויר, כמים המגרים מסלע לסלע, כלה מאירה מלהבות האלקטרות. אך בעת הזאת בראשית ימי הסתו, היה לפחד פן תך בכח גדול מאד. ויעש הפילוט כל הצריך לשמור על האניה. ויוריד את המפרשים כלם ויקשרם יחד, ויסתום את כל השבכות בצהר האניה, וגם טפה אחת מים לא יכול לבוא אל תוכה. ודשון בונסבי יעץ להנוסעים לרדת למטה לתוך התא. אך המאסר הזה, במקום צר, בלי אויר, ובהמוט האניה מפני המשברים, לא היה נעים כלל, ולא מר פוג, אף לא מרת אאודה, וגם פיקס בעצמו לעזוב את צהר האניה. בשמנה שעות החל נפץ הגשם והזועה להכות על צהר האניה. בחתיכת הבד הקטנה אשר נשארה עוד למפרש, נשא ה"טנקריד" כנוצה בהרוח הזה אשר אין לתאר כחו ועזו בהיותו לרוח סערה. ואם נערך את מהירות לפי ארבעה במהירות רכבות במסלת הברזל הרצה בכל כחו, עוד לא באנו עד האמת. ותרץ האניה ככה במשך כל היום צפונה, ונשאה בכח גלים עצומים, והצלחתה היתה, כי מהירותה היא דמתה למהירות הגלים. עשרים פעם התעתדו הרי מים שהתרוממו מאחוריה לנפול עליה ולהשקיעה תהומות. ויהפוך הפילוט בחריצות במוט אשר בלוח, והסכנה עברה. מעת לעת נתך הזרם על הנוסעים ויכס אותם. והם קבלו זה באהבה, בפלסופים גמורים. פיקס התקצף וקלל אמנם; אך מרת אאודה, אשת החיל, קבעה עיניה בבן לויתה, ותתפלא לקרת רוחו, ותראה כי ראויה היא להיות חברתו, ותשא את המצוקה בלי פחד על ימינו. ולפיליאס פוג כפי הנראה הסופה הזאת נכללה בסדר מסעו. על כל פנים, עד כה הלכה האניה הלך ונסוע צפונה, אבל לעת ערב, נטה הרוח לשלשה רבעים, ויחל לנשב צפונה מזרחה, וצלעות האניה היו לעומת דחיפת הרוח, ותהי האניה מתמוטטת באופן נורא. הכה הכה הים בכח ועז, והיה מקום לפחד פחד גדול, לולא ידעו הנוסעים מה חזק ועצום בנין האניות ואיך חלקיהם מחברות בחזקה. ובלילה חזקה הסערה עוד יתר, ובראות דשון בונסבי חשכת הלילה ועצמת הסערה, ויירא מאד ולבו מלא דאגה. ויחשב בלבו, אולי טוב להחיש מפלט אל החוף. וישאל גם את דעת המלחים. ויגש אל מר פיליאס פוג ויאמר אליו: – אדוני, חשב אחשב כי טוב לנו להחיש אל אחד הנמלים. ויען פיליאס פוג: גם אני כן אחשבה. ויקרא הפילוט: באמת? ולאיזה? ויען מר פוג: אני ידעתי רק אחד. – והוא?… – סנגהי! רגעים אחדים לא הבין הפילוט את משמעת התשובה הזאת, ואת כל כח העקשות וקשי הערף אשר בה. ואחר כמו ירד לסוף דעתו, ויקרא: – אם כן, טוב, הצדק את כבודו. לסנגהי! מהלך הטנקריד נשאר צפונה בלי נטות ימין ושמאל. הלילה היה באמת נורא! נסים ונפלאות, כי האניה לא צללה תהומות! פעמים נשבר עליה נחשול וכמעט כסה אותה וכל אשר עליה. מרת אאודה היתה כלה כמו שבורה, אך השמע לא השמיעה כל אנחה. פעמים מספר חש מר פוג לקראתה להגן עליה מפני חמת הגלים ועזם. ויעל השחר. ותתחולל הסערה עוד יתר בקצף נורא. אפס, הרוח שקט מעט מזרחית דרומית. השנוי הזה היה לטובה, והטנקריד חדשה את מהלכה על הים הזועף הזה ומשבריו התנגשו בכח בהגלים אשר הכתה תנועת הרוח החדשה. ההתנגשות החזקה הזאת יכלה לשבור אניה לא כל כך חזקה כאנית הטנקריד. מעת לעת נראה החוף מבעד לערפל הרקיע. אך כל אניה לא ראו. הטנקריד לבדה היתה בכל מרחב הים הזה. בצהרים נראו עוד סמני שקט אחדים, ולעת ערב ברדת היום, הוקלה הסערה עוד יתר. קצר זמן הסופה בא מעזה הגדולה. הנוסעים שהיו כמו שבורים כליל, יכלו עתה לאכול מעט ולנוח רגעי מספר. והלילה, בערך הלילה שלפניו, היה ליל שקט. וירים הפילוט את מפרשיו לחצי. ומהירות האניה היתה גדולה. למחרת היום הזה, בעלות השחר, ראה דשון בונסבי לפי תכונת החוף, וידע כי עוד רחוקים הם מסנגהי יתר ממאה מיל. מאה מיל, ולא נשאר להם בלתי אם היום האחד לעבור אותם! בעצם הערב הזה היה על פוג לבוא סנגהי, לבלתי יאחר מועד צאת האניה ליוקהמה. לולא הסערה הזאת, אשר עכבה את הטנקריד לשעות מספר, כי עתה היו במרחק רק כשלשים מיל מהנמל. הרוח הלך ורפה, אבל גם הים הלך הלך ונח. ויפרשו את כל מפרשי האניה, והים כמו רתח תחת חזה האניה ויתכסה כלו אופי. בצהרים היו במרחק ארבעים מיל מסנגהי. ולא נשאר להם בלתי אם שש שעות להגיע עד הנמל הזה לפני צאת האניה ליוקהמה. ותהי הדאגה גדולה על האניה. חפץ חפצו לבוא במועדו, ויהי מה, וכלם חוץ מפיליאס פוג בלי ספק, הרגישו כי לבם דופק בחזקה מקצר רוח. היה צרך כי האניה תשמור מהירותה ותעבר כתשע מילים בשעה, והרוח עוד הלך הלך ורפה! הרוח הזה מנשב לא בסדר, נשימות פתאם משתנות לרגעים באות מהחוף. ובעברן, התפשטו קמטי פני המים תחתן. אך האניה היתה קלה כל כך, ומפרשיה הגבוהים מבד דק אספו אל תוכם את נשימות הרוח האלה בכל קמטיהם, עד כי בשש שעות, בעזרת מרוץ המים, לא רחקו כי אם עשרה מילים מתוצאות נהר סנגהי עצם העיר רחוקה מתוצאות הנהר כשנים עשר מיל. בשבע שעות היו עוד במרחק שלשה מילים מסנגהי. קללה חזקה התמלטה משפתי הפילוט… פרס מאתים הלירה שאמר מר פוג לתת לו יברח ממנו. הבט הביט למר פוג, אך על פני מר פוג לא נראה כל התרגשות, אף כי כל הונו היה ברגע זה בכף המאזנים. ובעצם הרגע הזה נראה על פני המים מרחוק שפופרת ארוכה שחורה, ועב העשן מתאבך ממנה. האניה האמריקנית היא, אשר יצא מהנמל בשעה הקבועה. וקול נורא: שאול ואבדון! התפרץ מפי דשון בונסבי, ויהדוף ביאושו את הלוח בקצף גדול. ומר פוג אמר במנוחה: האותות! מקלע נחשת קטון היה מונח על קדם הטנקריד, לתת בו אותות בעת ערפל. וימלאו את המקלע עד לועו, והפילוט חפץ להביא גחלת, ויאמר פיליאס פוג: הנס בחצי התרן! ויורידו את הנס בחצי התרן. זה אות צרה וסכנה, והיתה תקוה, כי בראות האניה האמריקנית את האות הזה, ונטתה מדרכה וחשה להציל את האניה הקטנה. ומר פוג פקד עוד: אש! וקול ירית המקלע בקע את האויר. הקרנתיק יצא מהונג קונג ביום השביעי לחדש נובימברו וילך בכל כח הקטור ליפן. כלו היה מלא סחורה ונוסעים, ורק שני תאים נשארו פנויים, הם התאים שנלקחו למר פוג. ולמחרת בבקר ראו על האניה נוסע אחד עינו לחצי מבלבלת, מהלכו בפיק ברכים, שערות ראשו מדלדלות, הולך הלך ונע. הנוסע הזה היה פספרטו ובכבודו. ומעשה שהיה כן היה: שלש שעות אחרי נפלה עליו התרדמה הקיץ בחרדה ויקפוץ ממשכבו, ויתחזק לגבור על פעולת האפיום המרדים. ידע ידע כי לא עשה חובתו, וזה נקר את מוחו. וילך הלך ונשען בקיר, הלך ונפול וקם, וכח נעלם דחף אותו להקרנתיק. והאניה עמדה שם, וענן עשנה עלה השמימה, ונכונה להפליג. ויקפוץ על הגשר לויפול בלי כח על צהר האניה ברגע רפו את החבל הקושר את האניה להגשר. ויורידוהו אחדים מהנערים הרגילים לראות כמראה הזה על האניה, וישכיבוהו באחד התאים בחדר השני. ויקיץ פספרטו רק למחרת היום ההוא, מאה וחמשים מיל מארץ סין. וינשום פספרטו את רוח ים הצח, והרוח הזה הפיג שכרונו ממנו. ויחל לאסוף את רעיוניו, ולא על נקלה הצליח בזה. נזכר את אשר קרהו תמול ואת הסודות אשר גלה לו פיקס ויאמר בלבו: – ברור הדבר כי שכרתי עד געל נפש. מה יאמר על זה מר פוג? על כל פנים, לא אחרתי את האניה, וזה העיקר. ואחר חשב על אדות פיקס, ויאמר: – ובדבר האיש הזה, אקוה כי הפעם נפטרנו ממנו, ולא העיז ללכת אחרינו על הקרנתיק, אחרי כל אשר הגיד לי ואשר הציע לפני להשתתף אתו. שוטר שומר עקבות אדוני, החשוד בהגנבה שנגנבה בבנק האנגלי! דברים בטלים! – מר פוג גנב כמו אני רוצח! והדבר הראשון אשר חפץ פספרטו, הוא, לבוא למר פוג לבקש סליחה ומחילה על עותתו, ויקם ממושבו. הים היה זועף. האניה התמוטטה בחזקה, ולא יכול הנער החשוב להתחזק על רגליו, ובעמל גדול הגיע עד אחורי האניה. אבל, מצא לא מצא על הצהר איש אשר ידמה לאדוניו או למרת אאודה. ולא נפל לבו בקרבו, ויאמר אל נפשו: מרת אאודה עוד שוכבת על משכבה… ומר פוג, הוא ודאי מצא לו חבר לשחק בקלפים. וירד אל לשכת הכבוד. אך מר פוג לא היה שם. ולא נשאר לפספרטו דבר אחר בלתי אם לשאל את המשגיח. ויען לו המשגיח, כי הוא לא יודע נוסע בשם הזה. אך פספרטו עמד על דעתו, ויאמר: – מחילה, אדוני, האיש אשר שאלתי עליו ג'נתלמן, גבוה, קר רוח, אינו מרבה שיחה, בלוית אשה צעירה לימים. – אין לנו אשה בחורה באניה. ואם חפצת עוד, הנה לך רשימת הנוסעים. ראה בעיניך. ויבדוק פספרטו את הרשימה… שם אדוניו לא נרשם שם. ועיני פספרטו כמו הכו בסנורים. ואחר עבר רעיון במוחו ויקרא: אח! האמנם על הקרנתיק אני? והמשגיח ענה: כן אדוני. – והלך נלך יוקהמה? – כן דברת. פספרטו כרע תחתיו על כסא, ויהי כמו הכהו ברק. פתאם, ואור האיר את מחשכי מבוכתו. א"כ איפוא, הוא גרם כי מר פוג ומרת אאודה אחרו את צאת האניה! הוא האשם, אמנם כן, אבל עוד יתר הבוגד הזה אשר שכרהו למען הפרידו מאדוניו ולמען עצור את פוג בהונג קונג! ועתה, מר פוג בודאי נחרב כלו, הסכום שנתן לערבון בההמרה, אבד, והוא עצור, אולי כלוא! פספרטו, מפני הרעיון הזה מרט שערותיו. אח! אם יבוא פיקס פעם לידיו, עשה יעשה אתו חשבון! אבל אחרי רגעי הצער הראשונים, שב פספרטו לקרירות רוחו ויתבונן למעמדו. מעמדו לא היה נחמד ונעים, ולא היה הרבה לקנא בפספרטו הפעם. הלך הלך לארץ יפן. בוא יבא שמה, בזה אין ספק. אך איך יצא משם? כיסו היה ריק בתכלית הריקות. אין שילינג אחד, אין פני אחד! רק בעד מקומו על הספינה ומאכלו כל זמן הנסיעה אם אכל ושתה הנער החשוב כל הזמן הזה, זה יקצר כל עט לתאר כמו. אכל אכל חלק אדוניו, חלק מרת אאודה וחלקו הוא. אכל אכל, כמו לו היתה יפן ארץ שממה אשר אין למצוא בה כל דבר מזון! ביום י"ג, בעלות המים בבקר, בא הקרנתיק לנמל יוקהמה. המקום הזה הוא תחנה חשובה מאד לכל האניות והנוסעים בין אמריקה הצפונית, סין, יפן, ואיי מאליזי. ויוקהמה יושבת בעצם מפרץ יידו, לא רחוקה מהעיר יידו הגדולה בעצמה, עיר האם השנית למלכות יפן, לפנים משכן "הטאיקון", מימים שהיה עוד ביפן המלך החלוני הזה, וצוררת להעיר מיאקו משכן המיקאדו, הוא המלך הכהן בן האלהים. וידרוך פספרטו על אדמת בני השמש הנפלאה, בלי כל התלהבות שמחה, ויתהלך בחוצות העיר, לאשר נשאוהו רגליו. ויבוא פספרטו בראשנה לעיר ארפית כלה. בתיה בנוים בתבנית בתי ארפה, ועל פניהם אולמי עמודים יפים וקלים, וחוצותיה, רחובותיה, אוצרותיה ומחסניה משתרעים עד הנהר. וכמו בהונג קונג, כלכתה, כן גם פה התנגשו והתלחצו המון גדול, כמו עדת נמלים, תערובות בני ארצות ועמים מכל משפחה ולשון, אמריקנים, אנגלים, סינים, הולנדים והצרפתי הרגיש את עצמו כמו לו השלך פתאם לארץ ההוטנטוטים. רק עצה אחת היתה לפספרטו, ללכת לקונסול צרפת ולבקש כי ישלחוהו לאצו, אך בוש בוש לספר את כל אשר קרהו, ויחליט לנסות כל התחבולות האחרות. ויצא מעיר הארפית, ולא מצא בה כל עצה לנפשו, ויבוא לעיר היפנית, ויחליט ללכת עד יידו, לחלק העיר הזאת מושב ילידי הארץ, יקראו בינתין, בשם אלילת הים אשר יעבדו לה על אחד האיים הקרובים. שם שדרות ארז ושוח נפלאים, מקדשים בתבנית זרה, גשרים בסתר קנים ובמבו, היכלים בחביון צל ארזי עד, משכנות הבונזים, הם הכמרים היפנים והסינים כהני בודה וקונפיציאוס, חוצות ארוכות, וילדים וילדות, פניהם כעין הורד ולחייהם מאדמים, כמו פסלים חיים שנפסלו מאחד הציורים, משחקים בתוך המון כלבים בכרעים קצרים וחתולים צהובים, בלי זנב, אוהבי עצלה מאד, ואוהבי שעשועים. ובחוצות, המון גדול, צפוף, הולך ובא בלי הרף. תהלוכת בונזים, מכים בתוף קול אחד, יאקונין, הם שרי הצבא והשוטרים, כובעים מחדדים, מצפים לק, שתי חרבות צמודות באזוריהם, אנשי צבא, לבושים בגד צמר גפן תכלת, חטובות רצועות לבנות, מזינים בברודות, ושומרי ראש המיקאדו, לבושי כתנות משי ושריון קשקשים, ועוד אנשי צבא ממדרגות שונות – כי ביפן אומנות הצבא נכבדה וחשובה, כמו שהיא בזויה ונקלה בסין. ואחר גבאי צדקה, סירים בשמלות ארוכות, אזרחים פשוטים, שערותיהם חלקות ושחורות כהבן, קדקדם גדול, וחצי גופם העליון ארוך, רגליהם דקות, קומתם בינונית וגון פניהם מעין הנחשת הכהה ועד הלבן הכהה, אך לא צהובים כהסינים. כי הבדל גדול בין שני העמים האלה. ובין העגלות, האפיריונים, הסוסים, הסבלים, המרכבות באופן אחד, הורימון (בלשון יפנים) בדפנות משוחים לק "והכנגוס" הם מטות במבו רכות וטובות, ראה ראה נשים מספר לא יפות תאר הרבה, באפר על עיניהן, חזיהן פחוס, שניהם משחרים, נושאות בחן את מלבוש היפני "קירמון" מין שמלה חגורה בסרט משי רחב וקצוותיו קשורים מאחוריהם קשר נפלא ומשלשלים ארצה, אשר בנות פריש שאלו עתה כנראה מהן, והן פוסעות פסיעות קטנות ברגליהן הקטנות, נעולות נעלי שש, סנדלי קש, או קבקב עץ מפתחים ומקשטים. ויתהלך פספרטו שעות מספר בתוך ההמון רב הצבעים הזה ויתבונן להחנויות המלאות דברים נפלאים, להשוקים האוצרים בקרבם כל מלאכת היפנים בכסף והב מזויף. בתי האכל מקשטים בדגלים ונסים, והוא לא יכול לבוא בהם לעשות חסד את העלובה, ובתי שתיית השי, אשר ישתו שם כוסות מלאות חום ריחתנים, בהשקי, והוא מין שכר עשוי מאורז ע"י תסיסה, והבתים המרווחים לשתיית תתון טוב, כי אפיום כמעט לא ישתו ביפן. אחר בא פספרטו לשדות ארז גדולים, ובתוכם הנצו פרחים יפים, פרח התפוח, הפגעה, ועוד מיני עצי פרי אשר יגדלום ילידי הארץ יתר למען פרחיהם מאשר למען פרים, ודחלולים 20 בפנים מעותים, ומין אופן מעיק וצורח בסובבו לבלתי יהיה טרף למקור הדרור התור, העורב ויתר עופות הדורסים. בכל ארז יסתתר נשר בהדר גאונו, בכל צפצפה יחסה שלך, תלוי בכרעו האחת בתוגה ועצבון, ובכל פנה, בכל זוית, עורבים, בנות אוז, בשקים, אוזי מדבר, ועגורים במספר רב, אשר יקראו להם היפנים "אדונים" והם סמן ההצלחה והאשר. הן אמנם, הנער החשוב, בראותו מראה כי לא ימצא אולי כל לכך מהרה במה למלא בטנו, סעד על הקרנתיק, לפני רדתו ממנה, כסעודת זלמה בשעתו. אבל אחרי טיול כל היום התחיל לחוש כי בטנו ריק. ראה ראה כי בשר כבשים, עזים וחזירים לא ימצא בהמקולים היפנים, וידע ידע כי עון הוא בעיני היפנים לזבוח שור, כי לעבודת האדמה בלבדה הוא, וילמוד מזה, כי הבשר בכלל יקר ולא מצוי בארץ וכן הדבר באמת. אך באין בשר טבוח היה כרסו מסתפק גם בבשר חזיר היער או הצבי, הקורא או השלו, בעוף או בדגה, אשר כמעט רק זה יאכלו היפנים, מבשל ומתקן בארז. אבל, פספרטו נאנס הפעם למאס בתענוגי עולם הזה על כרחו, וידחה למחר המצוה לגמור חסד העלובה. ויבא הלילה, ויכנס פספרטו לשכונת ילידי הארץ, ויתעה בחוצות בתוך העששיות רבות הצבעים, הלך והביט על המפזזים ומכרכרים ועושים מיני אחיזות עינים, והוברי שמים הצופים בכוכבים בשפופרת המצפה, וסביב להם המון גדול. ואחר עף למבוא הים, המלא מאות אורות הדיגים, המושכים את הדגה אליהם באור אבוקת זפת. מעט מעט כלה רגל מן השוקים, ותחת המון העם בחוצות נטורי הקרת, היאקואין. פקידי המלכות האלה במדיהם המפוארים ידמו לצירי המלכות הנשלחים לממלכות אחרות, ופספרטו דבר אל לבו בכל עת שפגש אותם לאמר: – טוב, עוד מלאכות יפנית יוצאת לארפה. למחרת היום ההוא בבקר, ופספרטו היה עיף ורעב, ויחליט כי עליו למצא דבר לאכול, ויהי מה. הן אמנם, עצה אחת היתה לו, למכור את שעונו הידוע, אך בחר בחר פספרטו למות ברעב מלהשאר בלי השעון הזה שבאה לו בירושה מאבותיו נוחי נפש. כי עליו הפעם לכבד את עצמו מגרונו, לאמר להרויח את לחמו בקולו החזק, וגם אם לא נעים אשר חננתו הטבע. כי ידע ידע הנער החשוב שתים שלש שורות צרפתיות ואשכנזיות ויאמר לנסות בהן דבר להיפנים. והיפנים אך אוהבי שיר המה, כי הן הכל עשה יעשו לקול תוף ומצלתים, ובודאי ישמחו על שירת בן ארפה. אבל עוד היה בבקר בבקר, ואוהבי השירה אם יקיצום פתאם משנתם וגם אם ברנת ארפה, לא ישלמו אולי להמרנן במטבעת מיקאדו. ויחליט להמתין שעות מספר. אבל בלכתו עלה בדעתו, כי בגדיו טובים יתר מדי למרנן סובב ויעלה ברעיונו אז להמיר את בגדיו במלבוש אחר, יתר ראוי להאומנות החדשה. והתמורה הזאת תביא לו גם פרוטות אחדות, ובזאת ישבור רעבונו אשר התחיל להציק לו מאד. והדאגה הראשנה לפספרטו המיפן באופן הזה היתה למצוא בית משתה שי לא מהדר יתר מדי, ויסעד שם לבו ביתר העוף והארז שנשאר עוד מתמול, ודבר סעודת הצהרים עוד נשאר לו כחידה סתומה איך ימצא לו. וככלות פספרטו את סעודתו ויאכל לשבע אמר אל לבו: – "עתה העקר לא להיות מבהל. אין לי עוד יכלת להחליף את הלבוש הזה בלבוש אחר עוד יתר יפני. ועלי איפוא למצוא עצה לעזוב במקדם האפשרי את ארץ השמש, ולא זכרון נעים מאד ישאר לי ממנה. ויחשב פספרטו לראות את האניות היוצאות לאמריקה, אולי ימצא שם עבודת מבשל או שרות אחרת, ולא יבקש בשברו בלתי אם הלחם לבדו, ואך בוא יבוא לסן פרנציסקו מצא ימצא לו דרך לצאת ממבוכתו. העקר, הוא לעבור את שבע מאות המיל המפרידות בין יפן ובין הארץ החדשה. וילך פספרטו לנמל יוקהמה אך בקרבו להנמל כן נראה לו רעיונו זה אשר היה בעיניו בראשיתו פשוט מאד, כדבר נמנע. למה יהיה צרך על אניה אמריקנית במשרת או מבשל, ובמה ימצא חן בעיניהם, בלבושים האלה, להכירהו לאיש נאמן? מי יעיד על ישרו? ומי ימליץ בעדו? עוד הוא הולך ומחשב ככה, והנה לנגד עיניו מודעה גדולה שנשא בידיו בחוצות יוקהמה אחד מהמשחקים בבתי המשחק. במודעה היה כתוב כנוסחה הזאת: חבר יפנים מרקדים על חבל של הנכבד ויליאם בטולכר מראה האחרן לפני צאתם לארצות הברית באמריקה. חוטמים ארוכים חוטמים ארוכים! בעזרת האלוה טינגו! מחזה נפלא! ויקרא פספרטו, ארצות הברית באמריקה! הוא הנצרך לי! וילך פספרטו אחרי נושא המודעה ויבא מהרה בעיר היפנית. וכרבע שעה אחרי כן עמד לפני מין מרפסת גדולה, מעורבת למעלה בדגלים מספר ועל דפנותיה החצונים היו מצירים בצבעים חזקים מיני לצים, בוקיון מוקיון, לוליון ומוליון. המכון הזה היה להנכבד בטולכר מאמריקה, מנהיג חבר משחקים, לצים, מרקדים בחבל. מתגוששים, והם, כאמור במודעה, נתנו עתה לפני צאתם לארצות הברית באמריקה. לאולם אשר לפני המרפסת ויבקש לדבר את האדון בטולכר. ויבא האדון בטולכר בעצמו ובכבודו. וירא את פספרטו ויחשבנו לאחד מילידי הארץ, וישאלהו: מה חפצך? וישאל פספרטו: היש לכבודו צרך במשרת? וישלח בטולכר את ידו ויתחיל להחליק את זקנו העב והקטן, אשר שערותיו הפכו שיבה ועמדו צפופות מאד, ויקרא: משרת! יש לי שנים מהסחורה הזאת, נאמנים, אשר לא עזבוני מעולם, וישרתוני חנם… רק במחיר מזונם… והנה הם לפניך! ויראה לפספרטו את זני זרועותיו אמיצים וחזקים, וגידיהם משרגים ועולים כמיתרי הכנור הגדול. – אם כן, לא אסכין לכבודו למאומה? – כלל וכלל. – חבל! ואנכי אמרתי יכול אוכל ללכת אתכם! ויאמר בטולכר הנכבד: אח! אתה יפני כמו שאנכי קוף! למה איפוא תלבש ככה? – איש איש ילבש כיכלתו! – אמנם, אמת דברת. אתה צרפתי, אתה? – הן, פריזי מפריז. – אם כן, ידע ידעת לעשות תנועות ולעות פניך? ויציק הדבר את פספרטו בשמעו כי לאימות צרפת מעוררת שאלה כזאת, ויען: בחיי, אנחנו הצרפתים יודעים לעות פנינו, אמנם כן, אפס, לא יתר טוב מהאמריקנים! – אמת! אם כן, לקח לא אקחך למשרת, הנה אוכל לקחת אותך לבדחן ללץ בבית המשחק. ההבינות יקירי? בצרפת מציגים למראה בדחנים נכרים, ובארצות הנכר בדחנים צרפתים! – ומלבד זה, אתה אמיץ כח? – ביחוד בצאתי מלפני השלחן. – וידעת לרנן? פספרטו היה לפנים סובב בחוצות בקהלת מנגנים, ויזכר את אומנותו ויאמר: כן אדוני. – אבל, הידעת לרנן וראשך למטה ורגלך למעלה וחרב נצבת ישר על כף רגלך הימנית? ויזכר פספרטו כי היה עושה לפנים כל הגבורות האלה בימי נעוריו, ויען: בודאי! ויאמר בטולכר הנכבד: זה העקר! וישתוו ביניהם, ויעשו אמנה. סוף סוף, פספרטו מצא לו משרה. חובתו היתה לעשות הכל בחבר המשחקים היפנים הנפלא הזה. זה לא היה לו כל כך לכבוד, אך יהי מה, ובעוד שמנה ימים יהיה בסן פרנציסקו. והמחזה אשר בשר אותו בטולכר הנכבד בשאון ורעש, ונקצב כי יחל בשלש שעות, ומהרה נשמע בפתח קול רעש מקהלת מנגנים יפנים, תף ותמתם. ודבר מובן הוא, כי פספרטו לא יכול להתלמד ולהתרגל עתה באחת עלילות המשחק, ועליו היה רק להמציא את כתפותיו החזקות לסעד בה מעלל הגדול של אשכול אדם אשר יעשו החטמים הארוכים של האלוה טינגו, המעשה הגדול הזה יהיה האחרון בכל מעללי המחזה. עוד לפני שלש שעות מלאו החוזים את המרפסת הרחבה, בני ארפה וילידי הארץ, סינים ויפנים, אנשים נשים וילדים, חשו להספסלים הצרים, ובתוך הלשכות הפונות לבית החזיון, והמנגנים ישבו על מקומם, בהמקהלה איש לא נעדר: גונג, תמתם, מצלתים, חלילים ותפים הרעימו בכעס ובקצף גדול. המחזה היה ככל מחזות מרקדים בחבלים. אבל צריך להודות כי היפנים הם היתר חרוצים בעולם במעללי המשקלת. אחד, במניפה בידיו וחתיכת ניר, עולל את המעלל המלא חן הנקרא מעלל "הפרפר והפרחים", ואחר, בהעשן העולה ממקטרתו המפיץ ריח נעים רשם מהרה באויר מלות רבות ממראה התכלת, ובהן איזו תהלה וברכה לקהל החוזים. אחד עשה נפלאות בנרות דולקים, שהוא היה מכבם בהעביר אותם לפני שפתיו ומדליקים חליפות זה מזה בלא הפסק רגע. ועוד אחד הראה פלאי פלאים שאין להאמין בחרבות הסובבות. בידיו כמו הביא רוח חיים בהמכונות הרועשות האלה בסובבם בלי הרף. רוץ רץ על שפופרות המקטרות, על חדן על חוטי ברזל, שראו מרחוק כמו שערות מתוחות מקצה בית המחזה ועד קצה. סבב סבבו את כלי הזכוכית הגדולים, טפסו על סולמי במבו, נפוצו בכל פנות הבמה, הוציאו קולות נגינה נעמה וזרה מאד בצרוף קולות משנים. המשחקים שחקו בהן והן סבבו באויר. זרק זרקון כמו כדורי משחק, והן סבבו תמיד. טמן טמנון בכיסיהן, ובהוציאן אותן משם סבבו עוד, עד הרגע שנרפה לולב בתוך החררה והיא כמו התעלפה פתאם ותפל בלי כח בצורת אלומה. ואין תועלת לתאר כל המעללים והגבורות שהראו המרקדים בחבל. כל המעללים בהסולם, בהמוט, בהכדים, בהחביות, נעשו בחריצות ודיוק נפלא. אך המעלל המושך יתר היה מערכת "חוטמים הארוכים", בעלי משקלת נפלאים, שארפה עוד לא יודעת אותם. חטמים הארוכים האלה הם חבר מיוחד, תחת פקודת אלוה טינגו. לבש ילבשו כהגבורים בימי הבינים, וכנפים להם לכתפותיהם. אך הדבר אשר הצטינו בהם ביחוד הוא החטם הארוך אשר קשט את החטמים האלה היה מקנה במבו ארוך, חמשה, ששה וגם שמנה רגל, יש בהם ישרים ויש עקומים, כפופים, יש חלקים ויש מלאים עקצים. ועל החטמים הארוכים האלה המחברים בחזקה לפני הנושאים אותם היו הם עושים את כל מעלליהם. כשנים עשר מבני אלוה טינגו האלה שכבו על גבם, וחבריהם באים ונחים על חטמיהם, הזקופים כמו כלי רעם ומקפצים, ועפים מחטם לחטם. ועושים גבורות שאין להאמין. ו"לקנוח" המחזה הודיעו להקהל כי יראו את "עמוד אנשים", והוא עמוד גדול של חמשים חטומים ארוכים, סמל דמות מרכבת האלהות שגירנוט. והנה, אחד מהמשחקים האלה, שהיה בהיסוד להמרכבה, יצא מהחבר, ויתנו על פספרטו למלא מקומו, כי היה צריך לזה רק כח. הן אמנם, הנער החשוב הרגיש את עצמו נכלם כלו, בעת לבשו את הבגדים האלה מדורות עברו, זכרון לימי נעוריו, ובהקשטו בהחטם הארוך, ששה רגלים ארכו, על פניו, אבל, החטם הזה, הוא היה מקור פרנסתו עתה, וההכרח לא יגנה. ויבא פספרטו ויעמוד בתוך חבריו, יסודי המרכבה. כלם שכבו ארצה, וחטמיהם זקופים השמימה, ועליהם שורה שנית ושלישית, ומהרה, על החטמים האלה שנקעו איש ברעהו רק בקציהם, התנשאה מצבת אנשים גבוה עד תקרת התאטרון. וקהל מחאת כפים ורעש מנגינות המנגנים הלך הלך וחזק, כקול רעם בשמים, והנה העמוד התחלחל, המשקלת נפסקה, חטם אחד מהיסוד נתק ממקומו, והמצבה כלה נפלה בקול רעם ורעש נורא… פספרטו היה חיב בדבר! כי פתאום עזב פספרטו את מקומו, וידלג על המעלות בלי עזרת כנפיו, ויעלה ביציע מימין, ויפול לרגלי אחד החוזים, ויקרא: אהה, אדוני! אדוני! – אני. – אם כן, להאניה, בני. ומר פוג, ומרת אאודה, ופספרטו יצאו בחפזון דרך המעברות אל מחוץ להבית. אבל, שם מצאו את הנכבד בטולכר, בקצף נורא, תובע מהם "נזק השבירה". וישלך פיליאס פוג את חמתו בצרור שטרות הבנק שזרק לו, ובשש שעות וחצי ברגע צאת האניה, עלה מר פוג ומרת אאודה ופספרטו אחריהם, כנפיו בגבו, ועל פניו החטם הזה, שש רגל ארכו, אשר לא הספיק עוד לנתק מפניו. כל איש יבין מה קרה לפני סנגהי. מאנית יוקהמה ראו את האותות שעשו על האניה טנקדיר, ובראות רב החובלים את הדגל בחצי הנס, וימהר לעזרת האניה הקטנה, ורגעים מספר אחרי כן שלם פיליאס פוג את משכרת האניה לפי המחיר אשר קצב, ויתן לדשון בונסבי חמש מאות לי"ש, ויעל הג'נתלמן הנכבד ומרת אאודה ופיקס על אניית הקיטור הגדולה, ותשב לדרכה לננגזקי ויוקהמה. ויבואו יוקהמה בבקר, בהשעה הקבועה, ביום י"א נובימברו. ויתן לפיקס ללכת לעשות בעניניו, והוא עלה על אניית הקרנתיק ושם הוגד לו כי פספרטו בא תמול יוקהמה. ותשמח מרת אאודה שמחה רבה, ואולי שמח על זה גם מר פוג, אפס כי לא נראה דבר על פניו. פיליאס פוג היה צריך לצאת בערב הזה לסן פרנציסקו, וילך לחפש את משרתו. וישאל את פקידי הקונסול הצרפתי והאנגלי, ולא מצא כל מענה, ויתהלך בחוצות יוקהמה אך לשוא, ויחל להתיאש ממצוא את פספרטו, והנה אנה המקרה לפניו את בית בטולכר, ויבוא שמה. ולא הכיר מר פוג את משרתו בהמלבודים הנפלאים האלה, אבל פספרטו, בשכבו פרקדן, הכיר את אדוניו בהיציע, ולא יכול להתאפק לבלתי יזוז ממקומו, ותפסק המשקלת, ו"עמוד האדם" נשבר. כל זה נודע לפספרטו ממרת אאודה. ספר ספרה לו כל מעשי דרכם מהונג קונג ליוקהמה, וכי גם פיקס הלך בצותה אחת אתם, על אניית הטנקדיר. פספרטו לא הזיז בריסי עיניו לשמע שם פיקס. ויחשב כי לא באה העת לגלות לאדוניו כל אשר קרה בינו ובין השוטר. ועל כן, בספורו אשר ספר כל אשר קרהו האשים רק את עצמו, ויבקש סליחה ומחילה כי השכרון נפל עליו באחד בתי שתיית האפיום ביוקהמה. וישמע מר פוג את כל מספרו בקרת רוח, ולא ענה דבר. ויתן צו לפקידי האניה לתת למשרתו בגדים כמשפט, ושעה אחת אחרי כן הופיע הנער החשוב בלי החטם, בלי הכנפים, ודבר לא הזכיר הוא מבני האלוה טינגו. והאניה אשר הלכו עתה מיוקהמה לסן פרנציסקו היתה גדולה ורחבה אלפים וחמש מאות טון תכיל, ושמה גינירל גרנט. מהירות מהלכה היתה גדולה, ושלשה תרנים לה, ומפרשים רבים, לעזור לכח הקטור; שנים עשר מיל הלכה ביום, ובעשרים יום היה עובר את ים השקט. בצדק קוה פיליאס פוג כי ביום ב' דיצמברו יהיה בסן פרנציסקו, ביום י"א – בניו יורק, וביום ב' – בלונדון, באופן שעוד יקדים לבוא שעות מספר לפני היום הקבוע, יום כ"א דיצימברו. והנוסעים היו רבים, אנגלים, אמריקנים רבים, ואחדים משרי הצבא בהודו, שהשתמשו בימי הפגרה לסובב את הארץ. ובמשך עברם את הים הפעם לא קרה כל מקרה רע. האניה לא התמוטטה הרבה, וים השקט הראה כי השם הזה נאה ויאה לו. מר פוג היה שאנן והמעיט בשיחה כמנהגון, וחברתו הצעירה הרגישה יתר ויתר כי נפשה קשורה בנפש האיש הזה, גם מלבד עבותות הכרת הטובה הקושרים אותה אליו, הנפש הזאת, האוהבת להחריש, אבל נדיבה באופן נעלה, עשתה עליה רשם חזק יתר מאשר חשבה, וכמעט בלי ידיעתה נמשכה אחרי רגשות אשר מר פוג כנראה לא הרגיש כלל וכלל. ומלבד זה, נסיעת מר פוג התחילה לענין הרבה למרת אאודה. דאג דאגה לכל מקרה רע אשר יוכל לקלקל את כל הצלחת נסיעתו, ותשיח פעמים רבות את פספרטו, והוא ידע לקרוא בשורות לבבה. הנער החשוב הזה האמין עתה באדוניו כאשר יאמין איש באלהיו, ושפתיו לא כלאו מספר בשבחו של אדוניו, בנדיבות לבו, באמון רוחו. ויסיר דאגה מלב מרת אאודה על אדות אחרית הנסיעה, ויאמר, כי העת היתר קשה ורעה כבר עברה. כי עתה יצאו מארצות סין ויפן הנפלאות, ושוב ישובו לארצות ההשכלה, ובמסלת ברזל מסן פרנציסקו לניו יורק ומשם ללונדון באנית קטור יבוא פיליאס פוג במועדו. תשעה ימים אחרי צאתם מיוקהמה השלים פיליאס פוג תקופת חצי כדור הארץ. כי בעצם היום הזה, כ"ג נובימברו, עברה האניה את קו חצי היום המאה וארבעה ושמונים, הקו אשר בחצי הכדור האוסטרי יושבים בו האנשים היושבים נגד רגלי יושבי לונדון. הן אמנם, כבר עברו שנים וחמשים יום משמנים היום אשר יש לו, ולא נשארו לו בלתי אם שמנה ועשרים יום, אבל, אם בחשבון קוי חצי היום היה רק בחצי דרכי, הנה באמת כבר עבר שני שלישי הדרך. כמה גזיות חזקות היה עליו לעשות מלונדון לעדן, מעדן לבומבי, מכלכתה לסינגפור, מסינגפור ליוקהמה, אם ילך אדם לפי קו חצי היום החמשים, שעליו יושבת לונדון, יהיה המרחק רק שתים עשרה אלף מיל, ופיליאס פוג נאנס לעבור ששה ועשרים אלף מיל, ועד היום כבר עבר שבעה עשר אלף וחמש מאות. אבל מפה הדרך ישר, וגם פיקס לא חפש עוד לשים מכשולים על דרכו. גם קרה כי ביום הזה, כ"ג נובימברו, הרגיש פספרטו שמחה גדולה מאד. הלא זכר יזכור הקורא, כי הנער העקשן התעקש לשמור את שעת לונדון על שעונו המהולל, שבא לו מנחלת אבות, וכל יתר השעות שבכל הארצות שעבר היו בעיניו עדי שקר. והנה, ביום ההוא, אף כי פספרטו לא נגע בשעונו ולא הזיח את המחט ממקומו כמלא השערה, הסכימה שעונו את השעון "תכן העת" אשר על האניה. ונקל להבין מה גדל נצחון הנער החשוב! חפץ חפץ מאד לדעת מה היה אומר זה האיש פיקס לו היה פה אתם. וידבר פספרטו אל לבו: – "ההולל הזה ספר לי הגדה שלמה על קוי חצי היום, השמש, הירח! האנשים האלה! אם ישמעו בקולם, יעשו שעונים יפים! לבי היה נכון בטוח, כי יבוא יום והשמש תתרצה לישר מהלכה לפי שעוני… " ולא ידע פספרטו הדבר הזה: כי לו היה לוח השעון שלו מחלק לארבע ועשרים שעה, כשעות איטליה, ולא לשתים עשרה שעה, כי אז לא היה לו כל מקום להריע תרועת שמחה. כי לו היה כזאת, כי אז בעת שמחט השעון שעל האניה הורה תשע שעות בבקר, היה מחט השעון מורה תשע שעות בערב, לאמר אחת ועשרים שעה – והוא ההבדל אשר בין לונדון ובין קו חצי הים המאה ושמנים. אבל אם פיקס היה יכול לבאר את חזיון הטבע הזה, הנה פספרטו לא היה יכול להבינו, ולפחות לא היה חפץ לקבל הבאור הזה ולהסכים לו. על כל פנים, לו נגלה עתה פתאם השוטר לפספרטו, השומר עברתו לו בצדק, כי אז היה מתוכח אתו פספרטו על ענינים אחרים ובאופן אחר. ואיפוא באמת היה פיקס בעת הזאת? פיקס היה בעת הזאת דוקא על האניה גינירל גרנט. כי בבואו ליוקהמה עזב השוטר את מר פוג, כי חשב כי מצא ימצאנו עוד ביום, וימהר לקונסול אנגליה. ושם מצא עתה את הפקודה אשר חכה לה כל כך. הפקודה הזאת רדפה אחריו למן בומבי, וכבר עברו ארבעים יום יום השלחה מלונדון, ומהונג קונג שלחו את הפקודה הזאת על ידי אניית הקרנתיק בעצמו אשר חשבו עליו. ועתה, ידמה לו הקורא מה גדל קצף השוטר על תקותו כי נשארה מעל! עתה אין תועלת בפקודה! האיש פוג יצא מגבול ארצות ממשלת אנגליה! ועתה נצרך כתב הסגרה לממשלת אמריקה, ורק בזה תהיה יכלת לתפשו! אחרי רגעי הקצף הראשונים קרא פיקס: – יהי כן! הפקודה לא תסכון פה, טוב, תסכן באנגליה. הגנב הזה נראה באמת כי חפצו לשוב לארצו, אחרי התעותו את השוטרים. טוב הדבר! אנכי אערצנו עד שם. והכסף, יהי רצון, כי ישאר מעט! אבל, להוצאות הדרך, לפרסים ומתנות, להדינים והמשפטים, לפילים, ויתר הוצאות שונות, ידידי זה כבר הוציא יתר מחמשת אלפים לי"ש. אך אין דבר! להבנק שי עשר לשלם שכר לעובדיה! ויחליט פיקס, וירד גם הוא בארנית גינירל גרנט, ויעמוד על צהר האניה בבוא שמה מר פוג ומרת אאודה. ומה גדל תמהונו בראותו אתם גם את פספרטו, במלבושים הנפלאים אשר ידענו. ויתחבא מהרה בתא האניה, לבלתי יהיה עליו להכנס בסברים אתם ולקלקל אולי כל חשבונו. בחסד רוב הנוסעים על האניה קוה כי לא יראנו אויבו. והנה היום הזה נמצא פתאם פנים אל פנים את פספרטו על צהר האניה. ויקפוץ פספרטו על צואר פיקס, בלי כל טענות ומענות, ולשמחת אמריקנים אחדים אשר מהרו להמרות כי הוא יגבור, הנחית ידו על לחיי השוטר המסכן ויסטר את לועו סטירה כיד המלך. בכלות פספרטו את מעשהו שככה חמתו מעט, וכמו אבן מעמסה נפל מעל לבו. ופיקס התעודד, ויביט אל אויבו, ויאמר בקרת רוח: נגמר? – הן, לעת עתה. – אם כן, בוא ונדבר. – כי אב….. – כן, לטובת אדונך. פספרטו כמו נכנע מפני קרת הרוח הזאת, השוטר, וישבו שניהם בקדם האניה. ויען פיקס: קולפה טובה הבלעתני. אנכי הייתי מוכן ומזמן לזה. עתה שמעני. עד היום הייתי אויב לאדוניך, אבל, מעתה חפצי להצליח דרכו. – לא, חשב אחשבהו לגנב… הס! אל תזוז, ותן לי לכלות דברי. כל זמן שמר פוג היה בארצות ממשלת אנגליה היתה לי תועלת וחפץ לעצרהו עדי תבוא הפקודה לתפוש אותו. עשה עשיתי כל אשר היה בכחי. אנכי הקימותי עליו את הכמרים בבומבי, שכרתיך שכר בהונג קונג, הפרדתיך מעל אדוניך, גרמתי לו לאחר את צאת האניה ליוקהמה… פספרטו האזין, ואגרופיו נקפצו. ופיקס – עתה, פוג כנראה הולך אנגליה? טוב, ערץ אערצנו עד שם אבל, מעתה כאשר השתדלתי בכל כחי לעצור אותו עד כה, כן אשתדל וכן אעמול להסיר כל מכשול וכל מעצור מדרכו. הלא תראה, כי משחקי עתה שנה, יען טובתי דורש זה ממני. ועלי להוסיף, כי טובתך אתה דומה לטובתי, תדע למי אתה עובד, לאדם ישר או לפושע! פספרטו הקשיב לדברי פיקגס, וברור היה הדבר בעיניו כי פיקס מדבר בלב תמים. וישאל פיקס: ההיה נהיה ידידים? ויען פספרטו: ידידים, לא. בעלי ברית, כן, ובתנאי כי לא אגלה שום דבר מרמה ומעל. כי ברגע אשר אמצא אפילו אבק בגד ומרמה וקרעתיך כדג. והשוטר ענה: טוב הדבר. אחד עשר יום אחרי הדברים האלה נכנס הגנרל גרנט למבוא "פתח הזהב" ויבא סן פרנציסקו. ומר פוג עוד לא הרויח ולא הפסיד אף יום אחד. בשבע שעות בבקר עמדו רגלי מר פוג, מרת אאודה ופספרטו על יבשת אמריקה, – אם יש יכלת לקרוא ככה את השונית אשר עלו שמה מאניתם. השונית הזאת, אשר בעלות הים יגברו המים וברדתו יחסרו, תקל הרבה טעינת האניות ופריקתם. שם תעמדנה צפופים כל אניות תרן, כל מיני ספינות קטור לכל העמים וכל הלשונות, ואניות הקטור בדיוטות אחדות, השטות על פני נהר סקראמינטו והנהרות הבאים אל קרבו. ושם צבורים וגבובים תבואות המסחר ההולך עד מקסיק, פירו, שילי, בריזיל, וארפה ואסיה, ועד כל איי ים השקט. ומר פוג, אך עלה עלה היבשה, וישאל מתי יצא הקטור הראשון לניויורק, ויגד לו לאמר בשבע שעות בערב. ויהי עליו לשבת כל היום בעיר האם למחוז קליפורניה. ויצו ויביאו לו עגלה, למרת אאודה ולו, ופספרטו שב אצל מושב העגלון, ויבואו לבית האורחים אינטיר נאטייאונל הוטיל. ויביט פספרטו מגבה משכנו על עיר הגדולה הזאת לאמריקה ועיניו לא שבעו מראות: חוצות רחבים, בתים נמוכים, עומדים בשורה, כנסיות והיכלים בתבנית הגוטים, דוקים רחבי ידים, אוצרות דומים לארמונות, מהם בניני עץ, ומהם בניני לבנה, בחוצות עגלות בלי מספר, עגלות הולכות על מסלות ברזל, ועל המפסעות המון אדם רב, בני אמריקה וארפה, ובני סין והודו, היושבים בעיר הזאת אשר מספר יושביה יתר ממאתים אלף איש. פספרטו השתומם למראה עיניו. עוד היו אזניו מלאות ההגדות והספורים אשר היו מספרים בארפה לפני שנים מספר על אדות סן פרנציסקו כי היא עיר מלא בני בליעל, מבעירי בערה, רוצחים, שנאספו מכל קצוי הארץ לנצל את האדמה הזאת מעפרות הזהב אשר לה. "העת היפה" ההיא כבר עבר. מראה סן פרנציסקו היה כמראה עיר מסחר גדולה. המגדל הגבוה של בית פקודות העיר, אשר משם צופים עומדים יום ולילה התנשא להחוצות והרחובות, הנפגשים אחד במשנהו בזויות נצבות, וביניהם מטלות מכסות ירקרק דשא, ושם הלאה עיר סינים כמו הובאה הנה ממלכות השמים בתיבה. ושם אנשים לבושים כתנות אדומות, העומדים נכון ללכת לכל שליחות אשר ישלחם איש, והודים מקשטים בנוצות. אבל רוב האנשים היו לבושים כובעים ובלבוש שחור, כמנהג ארפה, רבי הפעולה והעבודה. וחוצות אחדות היו מעטרים משני עבריהם חנויות ומחסנים נהדרים, מלאים כל טוב הארצות ותבואות כל חרשת המעשה. ובבוא פספרטו לבית האורחים נדמה לו, כי לא יצא כלל מאנגליה, בדיוטה התחתונה היה "בר" גדול, והוא בית משתה שכר האנגלי, ומצא ימצא כל הבא אל תוכו בשר יבש, מרק מבשל בדגים, מאפה משנה וגבינה. וכל זה ינתן להשותה חנם. שלם ישלם רק בעד השכר, אל פורטו או קסיריס. הדבר הזה לפספרטו ברוח אמריקה לגמרי. וחדר האכל היה מרוח וטוב, ומר ישבו אל השלחן ויתנו להם סעודה בשפע, וכושים שחורים כעורב משרתים אותם. אחרי הסעודה יצא פיליאס פוג בלוית מרת אאודה מבית האורחים וילך לקונסול אנגליה, לקים את מכתב המסע. פתאם, והנה השוטר פיקס לנגד עיניו. ופיקס התראה כמו משתומם מאד על הפגישה הזאת. כיצד מר פוג והוא עברו את הים באניה אחת ולא ראו איש את רעהו על צהר האניה! על כל פנים שמח מאד על פגשו שנית את הג'נתלמן אשר גמל לו חסד כל כך, ועתה כי עניניו דורשים ממנו לשוב ארפה הנה שמח ישמח מאד אם יוכל לעשות דרכו בצותה אחת את מר פוג. ויען פוג, כי שמח ישמח גם הוא מאד. ופיקס חפץ לא לגרוע עיניו ממר פוג, ויבקש ממנו הרשיון ללותו בחוצות העיר הנפלאה הזאת ומר פוג הרשה לו בלי פקפוק. ויתהלכו מרת אאודה ופיליאס פוג ופיקס בחוצות העיר, ויבואו לחוץ מונגומרי, והנה המון אדם רב נקבץ שם על המפסעות ועל רצפת החוץ, ובתוך העגלות מכל מין הסובבים רצוא ושוב בלי הפסק, על מפתן החנויות, בחלונות כל הבתים ועד הגגות, המון גדול בלי מספר. ואנשים ומודעות גדולות עליהם סבבו בתוך ההמון הזה, ודגלים גדולים וקטנים היו מנפנפים ברוח. וקול צעקה מכל פנה: – יחי קאמורפילד! – יחי מנדיבואה! זה היה מיטינג, לפחות כן חשב פיקס, ויודיע מחשבתו זאת למר פוג, ויוסיף: – אולי טוב לנו, אדוני, לא לעמוד בתוך ההמון הגדול הזה. רק קולפות חזקות נוכל לבלוע פה. ויען מר פיליאס פוג: – אמנם, ומרתוק גם אם הוא מדיני לא יחדל מהיות מרתוק. ויבורו להם מקום על שטח מעלה אחת העולה לאחת החוצות נוכח חוץ מונגומרי, ונכחם, מעבר השני מהחוץ, עמדה מכתבה 32 וזרם כל ההמון הזה היה זורם שמה. ועל מה ולמה היה המיטינג הזה? פיליאס פוג לא ידע מאומה. לפי החמימות הגדולה אשר נראתה בהמון היתה יכלת לחשב כי עסוקים היו בבחירת פקיד גדול בפקודת המלכות, פחה אחת המדינות, או אחד מחברי ועד הממשלה. פתאם ותנועה חזקה נראתה בתוך ההמון. כל יד נשואה באויר. אגרופים רבים רבים קפוצים בחזק ינשאו וישפולו חליפות. בלי ספק, אופן נאה ועז להגיד דעתם. וההמון נסוג אחור כגלי הים. הדגלים נטלטלו, רגע נעלמו ומשנהו נראו שנית בלוים כסחבות, וגלי ההמון הלכו הלך ורחב ויגיע עד המרצפת שעמדו שם פוג ומרת אאודה. ולמעלה כל ראש התגעש, כמו הים בהכות בו סערה פתאם יתגעש ויתכסה אופי לבן. מספר הכובעים השחורים היה הולך וחסר, ורבם כמו חסר מגבהם הרבה. ויאמר פיקס: ברור הדבר כי מיטינג והענין אשר גרם את המיטינג הוא ענין המרגיש כל לב. מרת אאודה היתה מתרפקת על זרוע מר פוג ותשתאה למראה השאון הזה. ופיקס נגש אל אחד מקרובים אליו לשאל מה סבת כל התלהבות הזאת, והנה התנועה חזקה עוד יותר, קולות "יחי" מתבלים בחרפות וקללות רבו פי שנים. נסי הדגלים נהפכו לכלי נשק, כל יד היתה לאגרוף. מרוב העגלות שנעצרו בהליכתן נשפכו קללות נמרצות ומכות אגרוף. נעלים ומוקים רחפו באויר כחצים מקשת, וכדורים ממקלעים, וגם קול אקדח נשמע בתוך השאון. ופיקס לא חפץ כי "האיש שלו" ינגף או כי ילכד באיזה ענין אשר יעצרהו פה באמריקה, ויאמר: אחשב כי טוב לנו להמלט מפה. אם הענין הוא אדות אנגליה, ואם הכר יכירונו, יודיעונו דבר! ויען פיליאס פוג: אזרח אנגליה… אך לא יכול הג'נתלמן לכלות דבריו. מאחוריו נשמעו קולות צורחים נוראים, קול קורא: יחי מנדיבואה! האח! האח! זה היה חבר בוחרים אשר חשו לעזרה. מר פוג, מרת אאודה, ופיקס בין שני המחנות, וכבר אחר המועד להמלט לו. נגד זרם העם הזה, מזינים בקני עופרת ומפץ, לא היתה יכלת לעמוד. ויהיו פיליאס פוג ופיקס לסתרה על האשה הצעירה, והם נהדפו ונגפו באופן נורא. מר פוג, בקרת רוחו הרגילה, חפץ להגן על עצמו בנשק הטבעי אשר חננה הטבע כל איש אנגלי בקצה ידיו, אך לשוא. גברן, גבוה, בזקן צהוב, כתפיו רחבות, אשר היה כנראה ראש כל החבורה, הניף את אגרופו של בן בטיח אשר לו על מר פוג, והיה יכול לגרום צער הרבה להג'נתלמן, לולא פיקס שמסר נפשו עליו, וימציא את קדקדו להאגרוף. וגבנונית עלתה מיד תחת לכובע המשי של השוטר, והכובע המסכן, הוא נשבר ונדכא, ופניו לא היו לו עוד. ויסקור מר פוג על האויב בסקירת בוז. ויקרא: ינקה! ויען השני: אנגלי! – נתראה פנים! – בכל עת שיחפוץ. – פיליאס פוג. ושמו? – ראש הגדוד, שטמפ פרוקטור. וגלי ההמון עברו. פיקס מגר לארץ, ויקם ובגדיו היו קרועים, אך נפצע לא נפצע הרבה. בגדו העליון נחלק לשנים, ומכנסיו גם הם היו במעמד רע, עד כי כהן לא היה יכול לצאת בהם ידי חובתו לכסות בהם בשר ערוה. על כל פנים, מרת אאודה נחשכה מכל פצע, ופיקס בלבדו נשא וסבל בעד כלם. ויהי אך יצא יצאו מתוך ההמון, ויאמר פיליאס פוג לפיקס: – חן חן, אדוני. ויען פיקס: חלילה! אבל, יבוא נא. – למוכר בגדים תפורים. ובאמת, הדבר הזה היה נצרך מאד. בגדי פיליאס פוג ופיקס היו כבלוי סחבות, כמו לו השתתפו במלחמה גדולה בין קאמירפילד ומנדיבואה. וילכו, וילבשו כמשפט, וישובו לבית האורחים. ופספרטו המתין שם לאדוניו, והוא היה מזין בששה אקדחים. כראותו את פיקס בצותה אחת את מר פוג ויזעפו פניו. ותספר מרת אאודה בקצרה את מאורעות היום, ופני פספרטו נהרו. ברור הדבר, כי פיקס באמת חדל להיות אויב. ולהפך הוא בעל ברית למר פוג, לעזור לו להחיש דרכו. פיקס עומד בדבורו. ככלות סעודתם, באה עגלה להוליכם לתחנת המסלה. ובעלותם בעגלה אמר מר פוג לפיקס: – כבודו לא ראה שנית את הקולוניל פרוקטור? ויען פיקס: לא, אדוני. ויאמר מר פוג בקרת רוח: – שוב אשוב לאמריקה, ומצאתיו. לא נאה לאורח אנגלי לתת לאיש להתנהג אתו ככה. ויגחך פיקס, ולא ענה דבר. אך הקורא רואה, כי מר פוג היה ממין האנגלים ההוא, אשר אינם סובלים את מלחמת השנים בארצם, אך נכונים לצאת לקרב בארץ נכריה בכל עת במקום שיש משום כבוד שם אזרח אנגלי. ויבואו הנוסעים בשש שעות פחות רבע להתחנה, והקטור היה נכון לצאת. לפני עלות מר פוג בעגלת הקטור נגש לאחד פקידי המסלה, וישאלהו ויאמר לו: – ידיד, ההיה היה היום איזה בלבול בסן פרנציסקו? – זה היה מיטינג, אדוני. – אבל, אנכי ראיתי התלהבות לא קטנה בהמון בחוצות. – זה היה מיטינג פשוט בדבר בחירה אחת. – בחירת מפקד הצבא, בודאי? – לא אדוני, בחירת שופט. מר פוג, בשמעו התשובה הזאת, עלה בעגלה והקטור הפליג בכל כחו. ניו יורק וסן פרנציסקו מחברות ברצועת מתכת אחת ארוכה, וארכה לא פחות משלשת אלפים ושבע מאות ושש ושמנים פרסה. בין אסמהא והים תעבור המסלה דרך רחבה אשר וחיות רעות שכיחים שם הרבה. לפנים היה מהלך ששה חדשים בין ניו יורק ובין סן פרנציסקו, ועתה רק מהלך שבעה ימים. כמו על כל מסלות אמריקה כן היו גם פה עגלות לאכילה, עגלות לקריאה, לשתית קהוה, רק חסרו עגלות למשחקי התיאטרון, אבל, ודאי יבוא יום וגם זה לא יחסר באמריקה. ובין עגלה לעגלה היו מהלכים הלוך ושוב מוכרי עתונים, מוכרי משקאות, סיגרות. בשש שעות בערב יצא הקטור מתחנת אוקלנד, והלילה בא, ליל קור, חשך, השמים מעננים, והעננים היו כמו מתעתדים להוריד שלג רב. הנוסעים לא הרבו שיחה. עוד מעט, והשנה תקפה את רוב הנוסעים, פספרטו מצא מקומו על יד השוטר, אך לא דבר אתו דבר. למן המארעות האחרנות הצטננה הרבה ידידותם, ופספרטו היה נכון בכל רגע לחנוק את ידידו לפנים. השלג התחיל לרדת, אך שלג דק, אשר לא יכול לעצור את הקטור. ומבעד לחלונות העגלות לא נראה בלתי אם שכבה לבנה, ועליו העשן היה כעין האפר. בשמנה שעות בא אחד הפקידים ויודיע כי שעת השנה באה. העגלה הזאת היתה "עגלות לשנה", וברגעים אחדים נהפך לחדר מטות, גבי הספסלים נטיו, משכבים מוצעים היטב השתרעו במכונה עשויה לדבר, ותאים ארעים נכונו, ויהי לכל נוסע מטה נעימה, ומסכים עבים היו לו סתר לבלתי תחדור לתוכו עין הצופה. הסדינים היו לבנים, הכסתות רכות, לא חסר דבר, כי אם לשכב ולישן, והוא אשר עשה כל אחד מהנוסעים. הקטור רץ בכל כחו דרך מדינת קאליפורניה, ולא ראו דבר, לא את סקראמנטו, בירת קאליפורניה, לא חוצותיה הרחבים, לא בתיה הגדולים ולא היכליה. בשמנה שעות בבקר נהפך חדר המטות שנית לעגלה פשוטה, והנוסעים יכלו להתבונן מבעד לחלונות למראה היפה אשר לארץ ההרים הזאת. מעת לעת נראו מרחוק עדרי בהמות, שורי הבא, כמו צבא גדול, הולכים צפופים ועוברים את המסלה. והקטור נאנס לעמוד ולהמתין עד תום כל הצבא הזה לעבור. מעלי גרה האלה היו הולכים לאטם, ומעת לעת גועים געיה חזקה מאד. מדת קומתם גדולה מקומת שורי ארפה, רגליהם וזנבם קצרים, ערפם בולט כמו חטטרת שמנה, הקרנים מרחקות מתחת, ראשם, צוארם ושכמם מכסים רעמת שערות התחילו ללכת במהלך אחד אין דבר אשר יוכל לעצור אותם או לשנות מהלכם. הנוסעים עמדו והביטו על המראה הזר הזה. אבל האיש שעליו היה להיות אץ בדרכו יתר מכלם, הוא נשאר במקומו, ובמנוחת לב כיאות לפלסוף, המתין עד שירצו השורים לתת להקטור לעבור לדרכו. פספרטו קצף קצף נורא על העכבה שגרמו הבהמות האלה ויקרא: הנה ארץ! שורים פשוטים יעצרו את הקטר בלכתו, והלך ילכו למו לאטם, בהמון חוגג, כמו לולא גרמו בזה עכבה להנוסעים! העבודה! חפצתי מאד לדעת אם ראה פוג מראש את העכבה הזאת ואם רשם אותה בסדר נסיעתו! מנהיג המכונות לא נסה להגות מן המסלה את המעצור, ובדעת עשה, אין ספק בדבר כי המכונה היתה יכולה למעך את השורים הראשנים, אך מהרה היתה המכונה נעצרה, וגם לו היה כחה גדול מאד, ובהכרח היתה נשמטת ממטילי הברזל; והטוב היה להאריך רוח ולהמתין ולמהר אחרי כן מהלך הקטור למען הרויח את הזמן האבד. שלש שעות עד תום כל העדרים לעבור, ורק לעת ערב נפנתה הדרך. בשמנה שעות הקטור את מעברות הרי הומבילד, ויבוא על אדמת אוטה, היא גליל ים המלח הגדול, בארץ הנפלאה של המורמונים. לעת תשע שעות בבקר בא פספרטו לשאף רוח צח על הגמלות הקטנות אשר מעגלה לעגלה, והעת היתה עת קור, השמים כעין האפר, אבל, שלג לא ירד. ועגול השמש אשר היה נראה עוד יתר רהב מבעד להערפל, דמה למטבעת זהב גדולה מאד, ופספרטו היה עומד ואומד בדעתו כמה לי"ש שוה מטבעת זהב כזאת. עוד הוא עסוק בחשבונו, והנה איש זר בא ויפריעהו ממלאכתו. האיש הזה היה גבה קומה, חום מאד, שפמו שחור, כובעו שחור, בגדו שחור, מכנסיו שחור, קשר צוארו לבן, וקסיותיו של עור כלב, דמיונו כמו כמר אנגלי, ויהי הולך מקצה הקטור ועד קצהו, ועל דלת כל עגלה הדביק ניר כתוב. ויקרב פספרטו ויקרא באחד הנירות האלה, והנה הכמר הנכבד ויליאם היטש, מסית מבעלי דת מורמון, ידרוש בעגלה נומר 117 על אדות הזאת, וקורא את הנוסעים הנכבדים החפצים לדעת מסתרי הדת של "קדושי הימים האחרנים" לבוא לשמוע דרשתו. פספרטו לא ידע מדת המורמונים כי אם את מנהגם לשאת נשים רבות, ויאמר אל לבו: אמנם, אלך אלכה. החדוש נפוץ מהרה בכל העגלות. רבים השתוקקו לשמוע את המסתרים האלה, וימהרו וישבו על ספסלי העגלה נו' 117, ופספרטו היה מהראשונים. אך לא אדוניו, אף לא פיקס מצאו צרך לזוז ממקומם. ובשעה הקבועה קם הנכבד ויליאם היטש ובקול כעס כמו קנטרו אותו לפני החלו לדבר, קרא: – אמר אמר לכם אני, כי שמיט הוא קדוש מענה, ואחיו חירם, קדוש מענה, והשמדים אשר גזרה ממשלת ארצות הברית על הנביאים עשו גם את בריגהם יונג לקדוש מענה! מי יעיז לאמר כי לא כן הדבר! איש לא הרהיב עז בנפשו לחלוק על המסית, אשר התלהבותו הגדולה היתה ההפך מראה פניו אשר בטבעם הם שקטים. אבל, סבת החרון הזה היתה בלי ספק הימים הרעים אשר באו על דת מורמון. כי ממשלת ארצות הברית הכניעה עתה את החפשים האלה. כבש כבשה את ארץ אוטה מקום מושבם, ותכניעה לפני חקי ארצות הברית, ותשים חטא קשר ונשואי נשים רבות על בירגהם יונג ותשימהו בכלא. ומהעת הזאת התחילו תלמידי "הנביא" להוסיף עז ואמץ, ועד בוא היום אשר יעשו איזה דבר בפעל התנגדו לעת עתה למעשי ממשלת ארצות הברית באמר ודברים. הקורא רואה, כי הנכבד ויליאם ויספר בקול התלהבות ובתנועות ידיו בכח גדול את דברי הימים לדת מורמון למן ימי כתבי הקדש ועד היום הזה. כי נביא בישראל משבט יוסף פרסם את כתבי הדת החדשה, וימסרם לבנו מרום. כי מאות בשנים אחרי כן תרגם יוסף שמיט הצעיר את הספר הזה בלשון מצרית. ויוסף שמיט הצעיר היה בעל אחוזה במדינת וירמון באמריקה. ובשנת 1825 גלה סודו לבני אדם, כי הוא נביא ה', כי מלאך אלהים נראה אליו ביער מלא נגה כבוד ה', וימסור לו את כתבי הקדש האלה, כי הנביא הזה הטה את אביו ושני אחיו ותלמידים מספר להאמין בו, ויכונן את דת "קדושי הימים האחרנים", והדבקים בה רבים באמריקה אנגליה ואשכנז. ויספר הדורש את ראשית יסוד מושבתם, את יסוד היכלם, כי שמיט כונן בית בנק גדול, ויצליח לקנות כתב יד אברהם אבינו בעצמו וכתבי ידות אחרים מחרטומי מצרים גדולים. והשומעים התחילו להשתמט לזה ויוסף לספר את דבר השבר הגדול שנשבר בית המסחר של שמיט. ואשר עשו לו שתפיו, כי פשטוהו ערום ומשחוהו בעטרן ויגלגלוהו בחוצות, וכבוד גדולתו אחרי כן במדינה אחרת באמריקה בראש עדה גדולה ופורחת, אשר מספר בניה היה שלשת אלפים תלמיד, ואחרי כן נאנס לברח מפני חמת הכופרים. עוד עשרה אנשים הקשיבו לדברי המטיף ובתוכם גם פספרטו החשוב. ויספר להם הדורש את דברי שמיט אבי "המורמונים", את אשר שב ל"אילנוים", ויכונן שם עיר, אשר מספר יושביה עלה מהרה עד חמשה ועשרים אלף נפש, ויהי הוא לראש העיר ולשר הצבא, ויבקש להבחר לנשיא ארצות הברית, ובאחרנה השלך לבית האסורים ואנשים מתחפשים במסכה על פניהם הרגוהו. מכל השומעים לא נשאר בעגלה בלתי פספרטו בלבדו, והמטיף הביע אליו שפך דבריו כאש, ויספר לו עוד, כי אחרי מות שמיט קם תחתיו הנביא בריגהם יונג, ויעזוב את עיר מושב שמיט ויכונן עיר על שפת סאלה, בארץ אוטה, ויפרו המורמונים וירבו ויעצמו בעיר החדשה הזאת, בסבת תורת רבוי הנשים אשר להם. ויכל דבריו לפספרטו לאמר: ואתה הנאמן אתי, התטע אהלך תחת דגלנו? ופספרטו ענה: לא אדוני, וישתמט מהרה גם הוא. בעת ההיא בא הקטור עד קצה ים המלח צפונה מערבה. משם היה נראה כל מראה הים הפנימי הזה אשר קראו גם לו ים המות, כי כל דגה לא תחיה גם בו וירדן אמריקני יצא לתוכו. המראה היה יפה מאד מסביב סלעים יפים, מלח גביש יכסם, ארכו כמאתים ושמנים קילומתר וכמאה וארבעים רחבו, ופניו שפלים מפני הים הגדול בי"ב קילומתר. בשתי שעות עמד הקטור אצל העיר. מר פוג ומרת אאודה ופספרטו הלכו לראות הקדושים מושב המורמונים, את העיר הדומה לכל ערי אמריקה, בחוצותיה הרחבים המפסיקים אחד את השני בזויות נצבות, כל בתי תפלה לא היו בעיר, רק בית הנביא, בית המשפט, בית הנשק. בחוצות היה נראה נשים במספר רב מהאנשים, בסבת רבוי הנשים אשר להמורמונים. אפס לא כל מורמון חיב לקחת נשים רבות, איש הישר בעיניו יעשה, רק הנשים, הן משתדלות ביחוד להנשא, יען לפי דת המורמונים, אשה פנויה אין לה חלק לעולם הבא של המורמונים. פספרטו לא יכול להביט בלי רגשי פחד על המורמונות, אשר כמה מהן יחד חיבות לעשות ענג למורמון אחד, אך בשכלו הישר, נכמרו רחמיו ביחוד על הזכרים, כי חשב חשב את החובה אשר על כל גבר מורמון להנהיג כמה נשים יחד בדרכי החיים לחובה נוראה, ובפרט שעליו להנהיגן ככה יחד עד גן העדן של המורמונים, ועוד ישוב ומצאן שם כלן יחד להיות אתו עד נצח, בצותה אחת את הנביא שמיט! לא, לא, הנער החשוב לא הרגיש בקרבו כח לחובה הקשה הזאת, ויתיאש מהכנס עוד תחת כנפי דת המורמונים. בארבע שעות שבו הנוסעים אל הקטור, וישבו איש על מקומו בעגלות, וקול הצפירה נשמע, ואופני הקטור החלו לסוב על סדניהם, והנה קול קורא: עמודו! ואיש אשר פניו הוכיחו כי מורמון הוא, רדף אחרי הקטור, ויקפץ על המעלה אשר לעגלה האחרנה, ועיף בלי כח ישב על הספסל. פספרטו התבונן אל האיש, ומדבריו אשר הוציא מפיו הבין כי בורח הוא מנשיו, ויאמר: אין זאת כי אם עשרים נשים להאובד הזה! ויפן אליו וישאלהו כמה נשים לו, וישא המורמון עיניו השמימה ויקרא: אחת אדוני, אחת, וזה עוד יתר מדי! הקטור הוסיף לרוץ בדרכו, ומר פוג ומרת אאודה ופיקס היו מעבירים את זמנם במשחק הקלפים. האויר היה קר, השלג כסה את הארץ. למחרתו בצהרים, ומר פוג "וחבריו" שבו למשחקם, והנה קול הצפירה נשמע בכח, והקטור עמד. וישלח מר פוג את פספרטו לראות מה הדבר, וימהר הנער, וירא והנה מנהיג הקטור ורבים מן הנוסעים ירדו מעגלותיהם, וישיחו עם שומר הדרך, אשר הרים אות לבלתי לכת הלאה, ויקשיב פספרטו לשיחתם, וישמע כי סכנה נשקפת להקטור אם יעבור על הגשר, ויבהל פספרטו מפני המעצר החדש הזה, אך ירא ללכת להודיע את אדוניו, ובתוך העומדים היה גם שר הגדוד פרוקטור, הוא פרוקטור אשר פגע בכבוד מר פוג בסן פרנציסקו ביום המועד, ואשר אמר מר פוג לשוב לאמריקה להלחם אתו מלחמת השנים, ושר הגדוד קרא בקול כעס וחרון אף: חשב אחשב כי לא נשאר פה לשבת בשלג? וישפך כל חמתו על חברת המסלה הזאת ועל מנהיג הקטור. ופספרטו היה נכון להשתתף גם הוא אתו, כי ראה הפעם מעצור טבעי על דרך אדוניו אשר כל שטרות הבנק לא יוכלו להגותו מן המסלה. המהומה גדלה בין הנוסעים, ופספרטו כבר היה נכון ללכת להודיע את אדוניו, והנה העושה במכונה שהיה ינקה גמור לכל פרטיו, ענה ואמר: – אדוני, אולי בכל זאת נוכל לעבור… – על הגשר? – כן על הגשר. – בהקטור שלנו? – בהקטור שלנו! פספרטו עמד ויבלע את דברי העושה בהמכונה, ולשמחתו אין קץ. ומנהיג הקטור אמר: – אבל, הלא הגשר רעוע? ויען העושה במכונה: אין דבר! אחשב, כי אם נתן להקטור את כח מהירותו היותר גדולה, יש איזו תקוה לעבור. הדבר יצא מפי העושה במכונה, ובעיני רבים מהנוסעים מצא הרעיון הזה חן וימשכם אחריו בקסם נפלא. וביחוד היה הדבר ישר בעיני שר הגדוד פרוקטור. לפי דעתו הדבר אפשר ואפשר. פספרטו הכה כמו בשממון, אף כי היה נכון גם הוא לנסות הכל, ובכל זאת נראה לו, כי הנסיון הזה הוא אמריקני יתר מדי ויקרב לאחד הנוסעים ויאמר: – אדוני, הצעת העושה במכונה נראה לי מסכנת מעט, אך… ויפסיק האמרקני את דבריו, ויאמר לו בקצרה: שמנים למאה! ויפן לו ערף. ופספרטו הפך פניו לאיש אחר, ויאמר: – ידעתי, ידעתי, אך נחשוב מעט… – לא לעזור ולא להועיל המחשבות! העושה במכונה אומר כי נעבורה… ויוסיף פספרטו: אמנם, נעבורה, אבל אולי יותר טוב להתנהג בזהירות… שר הגדוד פרוקטור, בשמעו את המלה הזאת "בזהירות" קפץ ממקומו, ויקרא: – מה בזהירות! הלא אמרו לך: במהירות גדולה! התבין? במהירות גדולה! פספרטו החל לגמגם: ידעתי… הבינותי… אך איש לא נתן לו לכלות דבריו, והוא התחזק, ויקרא: בכל זאת, אולי אם לא חפצתם לשמוע המלה זהירות, יהיה יתר בדרך הטבע… ושר הגדוד אמר לפספרטו: אתה ירא? ויקרא פספרטו: אנכי ירא! אם כן, טוב הדבר! אראה אראה להם כי צרפתי יוכל להיות גם הוא אמריקני כמוהם! ומנהיג הקטור קרא: בעגלות, בעגלות. – כן, כן, בעגלה, ותכף ומיד! ובכל זאת, חשב אחשב כי יתר טוב היה לו עברו הנוסעים את הגשר ברגליהם ואחריהם יעבור הקטור… אך איש לא הקשיב למחשבת פספרטו, ואיש לא היה חפץ להודות כי אמנם כן הדבר. ויעלו הנוסעים בהעגלות, ופספרטו ישב על מקומו, ולא הגיד לאדוניו דבר מכל אשר קרה, ואדוניו ומרת אאודה ופיקס היו שקועים כלם במשחק הקלפים. והקטור צפר ושרק בכל כח עזו, והעושה במכונה השיב את הקטור אחור מעט, כאיש החפץ לדלג בכח מעל איזה דבר. וקול הצפירה נשמע שנית, והקטור החל לרוץ במהירות, ועוד רגעים והמהירות היתה נוראה. לא נשמע עוד בלתי אם קול אנחת המכונה, המניעים רצו רוץ ושוב עשרים פעם במשך רגע אחד, מסדני האופנים עלה עשן, והנוסעים חשו, כי כל הקטור, אשר רץ במהירות מאה פרסה בשעה, לא הכביד עוד על מטילי הברזל של המסלה. המהירות אכלה את הכובד. ויעבורו. הדבר היה כמעוף ברק. ראה לא ראו מאומה מהגשר. הקטור כמו דלג משפת הנהר האחד לשפתו השניה! והעושה במכונה לא יכול לעצור במכונתו הנשאה במהירותה כי אם חמש פרסאות מעבר התחנה והלאה. אבל רק עבר הקטור, והגשר התרועע כלו, ויפול בקול רעש נורא לתוך הנהר. והקטור הוסיף לרוץ בדרכו ויעבור את המקום אשר חנכו שם בשנת תרכ"ז את המסלה הארוכה הזאת, המקום אשר נדפס שם על אם הדרך, בעוד לא היה כל עיר וכפר שם, העתון בשם "חלוץ מסלת הברזל". ויעבור את קו חצי היום המאה ואחד, ומר פוג "וחבריו" הוסיפו לעסוק במשחקם. כל הבקר האירה ההצלחה פניה למר פוג במשחקו ויחפץ הג'נתלמן עתה להכות את חבריו "מכה" רבה, ויכין את הקלף השחור, והנה מאחוריו מהספסל נשמע לאמר: ואנכי הייתי נותן אדום… מר פוג ומרת אאודה ופיקס נשאו את ראשיהם, ויראו והנה שר הגדוד פרוקטור אצלם. ויכירו מר פוג ופרוקטור איש את רעהו. ויקרא שר הגדוד: אח, זה אדוני האנגלי חפץ לתת שחור? ויען מר פוג בקרת רוח: ואתן. ויתן עשרון מהצבע הזה. ושר הגדוד הוסיף בכעס: ואני חפצתי באדום, וישלח ידו לתפוש את הקלף אשר נתן מר פוג, ויוסיף: אדוני לא יבין דבר מהמשחק הזה. ויקם מר פוג, ויאמר: אולי אבין יתר במשחק אחר. – בידך, בן דשון בול, לנסותו. מרת אאודה נבהלה, ופניה חורו. כל דמה נסוג אחור ללבה ותתפוש ביד מר פוג, אך הוא השיב ידה בנחת. ופספרטו היה נכון לנפול על האמריקני בכל כח חמתו, אך פיקס קם ויגש אל שר הגדוד, ויאמר: – אדוני שכח, כי בעל דברים שלי הוא! כי חרפתני אדוני, גם נשאת ידך עלי. ומר פוג אמר: מחילה, אדוני פיקס, אך הדבר נוגע רק לי לבדי. שר הגדוד באמרו כי שגיתי במשחקי ביש אותי שנית, וענה יענה לי. – בכל עת שיחפץ אדוני ובנשק הטוב בעיניו. ותנס מרת אאודה לעצור בעד מר פוג, אך לשוא, פיקס נסה לתת נפשו תחת נפש פוג, אך לא להועיל. פספרטו כבר היה נכון להשליך את שר הגדוד ארצה, דרך הפתח, אך אדוניו רמז לו כי ירף ממנו. ומר פוג קם, ויצא מהעגלה, והאמריקני יצא אחריו על הגמלה. ויאמר פיליאס פוג לאיש ריבו: – אני אץ לדרכי לשוב ארפה, וכל עכוב יגרום לי נזק הרבה. ויען שר הגדוד: ומה אכפת לי! ומר פוג הוסיף בנחת: – אדוני, כבר החלטתי לשוב לאמריקה למצא את כבודו. היחפץ לתת לי מועד בעוד ששה חדשים. – ומדוע לא שש שנים? – אמרתי ששה חדשים, ואשמור המועד בדיוק. – דחיה בקש, כל זה! תכף ומיד, או כלל לא! ויאמר מר פוג: טוב. כן יהי! כבודו הולך לניו יורק? – לשיקאגו? – לאומהא? – לא אכפת אנה אלך! הידע כבודו פלום קניק? התחנה הקרובה. שם יעמוד הקטור עשרה דקים, ובזמן הזה נוכל להחליף כדורים אחדים. ויאמר מר פוג: טוב, אעצר בפלום קריק. ושר הגדוד הוסיף בחוצפה שאין כמוה: – ואחשב כי שם ישאר! ויען מר פוג: מי יודע, וישב להעגלה בקרת רוח כמנהגו. וישב מר פוג לעגלתו, וידבר על לב מרת אאודה להסיר פחד מלבה, ויאמר לה: מהמתראים לאמיצי לב יותר מדי אין לירא. ויבקש מפיקס להיות לו לעד במלחמה. ולא יכול פיקס למנוע ממר פוג את בקשתו, ופוג שב במנוחה למשחק הקלפים, ועל פניו שכנו מנוחה ושקט. בעשתי עשרה שעה הודיעה הצפירה כי תחנת פלום קרובה. ויקם מר פוג ויצא להגשרה, ופיקס אחריו. וילך גם פספרטו, ובידו שני אקדחים, ומרת אאודה נשארה בעגלה, ופניה חורו כפני מת. פתח העגלה השניה נפתח, ויצא משם שר הגדוד פרוקטור ויבוא גם הוא על הגשרה, ועדו אחריו, איש ינקה דומה לשר הגדוד בכל. ויחפצו לרדת ארצה על המסלה, והנה מנהיג הקטור ממהר אליהם וקורא: אל תרדו, אדוני. וישאל שר הגדוד: ומדוע? – יען אחרנו עשרים דקים, ולא נעמד פה אף רגע. – אך עלי להלחם עם האדון הזה. – צר לי מאד, אך אנחנו נפליג מיד. הנה הפעמון מפעם. והפעמון התחיל לפעם, והקטור שב לדרכו. ומנהיג הקטור אמר: צר לי אדוני מאד, כי לא היה בידי לעשות לכם נחת רוח. אבל, אם יכול לא יכולתם להלחם פה, מי יעצור בעדכם מלהלחם בעת הנסיעה. וישקף שר הגדוד ויאמר: אולי לא ייטב הדבר בעיני האדון הזה. ויען פיליאס פיג: הדבר ייטב בעיני מאד. וילכו שני האויבים, ועדיהם אחריהם, אחרי מנהיג הקטור, ויעברו דרך כל העגלות, ויבאו להעגלה האחרנה. בעגלה הזאת ישבו כעשרה נוסעים, וישאלם המנהיג, אם ירצו לעזוב מקום לרגעים אחדים לשני האדונים הצריכים לגמור "עסק כבוד". – בודאי! הנוסעים היו שמחים מאד כי בא לידם לעשות נחת רוח כזאת להאדונים, ויפנו המקום ויצאו על הגשרות. ושר הגדוד ומר פוג באו להעגלה, ויעמדו איש נגד רעהו הכן, איש ואקדחו בידו, ותנאי הותנה כי לקול הצפירה הראשון יירו המה באקדחיהם, ואחרי שני דקים יוציאו מהעגלה את אשר ישאר משני האדונים. הדבר היה פשוט מאד. כל כך פשוט, עד כי לבות פספרטו ופיקס דפקו בכח נורא וכמעט נשברו… הם ממתינים לקול הצפירה, והנה פתאם קול צוחת פראים נשמע, ואחריו קול ירית אקדחים, אך הקול הזה לא יצא מהעגלה אשר עמדו שני הנלחמים, ומתוך העגלות נשמע קול צוחת פחד ומורא. וימהרו שר הגדוד פרוקטור ומר פוג, ואקדחיהם בידיהם ויצאו בחפזון מהעגלה, וירוצו את קדם הקטור אשר משם נשמע קול צעקת הפחד, ויבינו כי גדודי שודדים מבני סיאו תקפו את הקטור. ההודים אמיצי הלב האלה עשו זאת לא בפעם הראשנה. פעמים עצרו את הקטורים במהלכם, וזה מנהגם, לבלי המתין עד אשר יעצר הקטור במהלכו, וכמאה מסיעתם הזאת ימהרו על מדרגות העגלה, יטפסו בחריצות, יבואו להעגלות, ויתחילו לירות על הנוסעים. ותהי ראשית מעשי ההודים להתנפל על המכונה, ויכו את העושה במכונה ואת המחמם מכה חזקה, ואחד מראשי ההודים בחפצו לעצור את הקטור, ולא ידע איך, פתח לרוחה את השפופרת המולכת את הקטור, ויחל הקטור לרוץ בכח נורא מאד. ההודים פרצו אל תוך העגלות, וירוצו הנה והנה כקופים בעת חרון אפם, וישברו את הדלתות, ויאבקו את הנוסעים, ומעגלות המשא השליכו את כל חפצי הנוסעים ארצה על המסלה, וקול ירית האקדחים לא חדל. הנוסעים עמדו על נפשם באמץ לב. עגלות אחדות באו במצור, והנצורים נלחמו לכל משפטי המלחמה. גם מרת אאודה עמדה בקשרי המלחמה באמץ לב, ותגן על נפשה בגבורה, בהאקדח אשר בידה, ותור בעד לחלונות השבורים בקרוב הפראים אליה. איש הודי נפלו חללים מתים, ואופני העגלות רמסום כתולעים. המלחמה הזאת כבר נמשכה עשרה דקים, ואם לא יעצר הקטור במהלכו, והיתה יד ההודים על העליונה. בתחנת קירני עמד מצב אנשי צבא אמריקה, אך אם יעבר הקטור על פני התחנה והלאה, ונפל הקטור ביד הפראים. מנהיג הקטור נלחם על יד מר פוג, והנה חלפו כדור ויפל חלל ארצה. ובנפלו קרא: אבדנו כלנו, אם לא יעמד הקטור תכף ומיד. ויקרא פוג: עמד יעמד! ויחפץ לקפץ מהעגלה, ויקרא אליו פספרטו: ישאר אדוני במקומו. זה עניני. עוד לא הספיק לעצר בעד פספרטו, והנער פתח הדלת במהרה וההודים לא הרגישו בו, ויצליח להחליק אל מתחת להעגלה, ובעת אשר בעגלות הלך הקרב הלך וחזק, חדש הנער אמיץ הלב את כל חריצותו, קלותו ומהירותו אשר היתה לו לפנים, החליק תחת העגלות, אחז בשלשלאות, טפס מעגלה לעגלה בחריצות נפלאה, ויגיע עד קדם הקטור, ואיש לא ראהו. שם אחז בידו האחד באחת העגלות, ויהי תלוי באויר, ובידו השניה פתח את השלשלאות המחברות את העגלות לעגלות המכונה. נהדפה בחזקה, והבורג שף ממקומו, והקטור שנפרד מהמכונה נשאר מעט מעט לאחור, ועגלות המכונה חדשה מרוצתה בכח גדול. העגלות עוד רצו מעט בכח התנועה אשר היתה להם, אך מעט מעט רבתה תנועתם, והקטור עמד לא רחוק מהתחנה. לקול המורים מהרו אנשי המצב, אך ההודים לא המתינו להם, וימלטו על נפשם. ויתפקדו הנוסעים, והנה נפקדו אחדים, ובתוכם גם פספרטו. הנפצעים היו רבים, אך איש מהם לא היה בסכנה. הקשה בנפצעים היה שר הגדוד פרוקטור, אשר נלחם באמץ לב, וכדור חלפהו במתניו ויפילהו. וישאו אותו ויתר הנפצעים להתחנה לחבש פצעיהם. מרת אאודה היתה שלמה, ומר פוג, אשר לא חשך נפשו מקרב, לא היתה אף שרטת בבשרו. פיקס נפצע פצע קל בזרועו. אך פספרטו איננו, ומעיני האשה הצעירה ירדו דמעות. כל הנוסעים עזבו את העגלות. האפנים היו מלכלכים בדם. בהחשוקים והידות היו חתיכות בשר אדם מדלדלות. על לבנת פני המישו מרחוק נראו קוים אדומים ארוכים. מר פוג עמד בלי תנועה, וזרועותיו שלובים, ומרת אאודה אצלו, הביטה אליו, ולא דברה דבר. ויבין מר פוג את מבטה: משרתו נפל שבי, האין חובתו להשליך נפשו מנגד להצילו מידי ההודים? ויאמר למרת אאודה: מצא אמצאנו, חי או מת. ותאחז האשה ידי מר פוג, ותקרא: אהה אדוני, ודמעותיה נתכו בלי הפוגה. ויאמר פוג: חי, חי אמצאנו, אם לא נתמהמה רגע. ובזה הקריב מר פוג את נפשו לעולה כליל. בזה השלים חרבנו. יום אחד אם יאחר, ויצאה האניה מניו יורק, וכל הונו אבד. אך מפני הרעיון כי זאת חובתו לא פקפק מר פוג אף רגע. ופקיד הצבא המפקד את הגדוד אשר בתחנה, עמד שם. ואנשי חילו, כמאה במספר, התעתדו להגן על התחנה אם ישובו בני סיאו ויתקפוה. ויאמר מר פוג לפקיד הצבא: – שלשה נוסעים אבדו. וישאל שר הצבא: המתו? ויען מר פוג: מתו או נשבו, הספק הזה צריך לברר. היאמר כבודו לרדוף אחרי בני סיאו? ויאמר שר הצבא: זה דבר קשה, ההודים האלה ינוסו אולי עד מעבר להארקנזס, ואני לא אוכל לנטוש את המבצר אשר הפקד על ידי. ויאמר מר פוג: אבל אדוני, שלשה אנשים בסכנת מות… – ודאי… אך האוכל להשליך מנגד נפשות חמשים למען הציל שלשה? – לא ידעתי אם כבודו יוכל זאת, אך זאת חובתו. וישיב שר הצבא: לאיש פה אין רשות להורני מה חובותיי… ויען מר פוג: טוב, הלך אלך לבדי! ופיקס התרגש ויקרא: כבודו, לבדו, לרדף את ההודים! – החפץ כבודו כי אעזוב בצרתו את האובד הזה, אשר כלנו העומדים פה חיים כעת, הנה חיינו רק ממנו נתנו לנו? הלך אלך! ושר הצבא התרגש, ויקרא: – אם כן, לא, לא ילך כבודו לבדו! לא, אדוני איש הלב!… ויפן אל אנשי חילו ויקרא: שלשים איש מתנדבים, אלי! וכל הגדוד קרב, כאיש אחד. כלם היו נכונים להשליך נפשם מנגד. ויבור לו שר הצבא שלשים איש, ובראשם מפקד עליהם. ויאמר מר פוג: חן חן אדוני, שר הצבא. ופיקס נגש את מר פוג: הירשני כבודו להלוות אתכם? ויען מר פוג: כבודו יעשה כטוב בעיניו. אך אם חפצו לעשות לי חסד, ישאר נא פה את מרת אאודה. אם יקרני אסון… וחורת מות כסתה פתאום את כל פני השוטר. עתה יפרד מהאיש אשר שמר עקבותיו עד כה; נתן יתן לו ללכת לנפשו במדבר הזה! ויבט פיקס ויסתכל היטב בפני הג'נתלמן. ואף כי לבו היה מלא חשד עליו, ומלחמה עצומה היה בקרבו, הנה בפני מבט מר פוג השקט והנכון, השפיל פיקס על כרחו עינו, ויאמר: אשארה! ורגעים אחדים אחרי כן אמר מר פוג שלום למרת אאודה וילחץ ידה וימסור לה את השק היקר אשר לו, ויפטר ממנה. אפס, טרם יצאו אמר מר פוג לאנשי החיל: ידידי, אלף לירה אם נציל את השבויים. השעה היתה שעת הצהרים. ומרת אאודה נכנסה לאחד חדרי התחנה ותשב לבדה, ותחשב במר פוג, בנדיבות לבו הגדולה והפשוטה, במנוחת הנפש הזאת הנפלאה. העלה העלה מר פוג את כל הונו לקרבן, ועתה השליך גם את נפשו מנגד, ובלי פקפוקים, בלי דברים רבים, ויהי בעיניה לגבור. והשוטר פיקס, הוא לא חשב ככה, ולא יכול לעצור בעד רגשות נפשו. כמו בקדחת כן התהלך הנה והנה על רצפת התחנה. רגע אחד נכנע מפני פוג, ועתה שב אליו רוחו, פוג הלך לו, ופיקס הבין עתה את כל גדל המשוגה אשר שגה הוא הפעם. כיצד! את האיש הזה, אשר רדף סביב כל הארץ, עזב עתה לנפשו! טבעו שבה ותתחזק, ויאשים את עצמו, ויתן את עצמו לשוטה, למשגע, וידבר ללבו בכעס וקצף כמו לו היה הוא ראש השוטרים בלונדון בהוכיחו קשה אחד מהשוטרים על עותתו וחמימותו. בלבו: הייתי שוטה! בודאי הודיעו הנער מי אני! יצא יצא ולא ישוב עוד! איה אקחנו עתה? אך איך נתתי את נפשי להלכד בחבלי הקסם, אני פיקס, אשר בכיסי הפקודה לשימו בכלא! אמנם, שוטה אנכי! והשעות הלכו חלפו להן. השוטר לא ידע מה יעשה. לפעמים בא לו החפץ לגלות הכל למרת אאודה, אך לא נכחד ממנו איך תקבלהו האשה הזאת. במה יבחר? כמעט חפץ לרדוף אחרי פוג במרחבי המישור הגדול המכסה שלג. אולי ישיגהו! עקבות הגדוד עוד נראו על השלג… אך מהרה ירדה שכבת שלג חדשה והעקבות נעלמו! אז יפול לב פיקס בקרבו. בלבו התחזק החפץ לעזוב כל הדבר. והמקרה הזדמן לפניו ללכת לו מהתחנה. כי בשתי שעות אחרי הצהרים שבה להתחנה המכונה אשר נתקה מהעגלות. גם העושה במכונה, וגם המנהיג בעגלות היו חיים וקימים. ויהי כעמוד המכונה, ותצא מרת אאודה מהתחנה, ותגש למנהיג הקטור ותשאל: – הפלג תפליגו מפה מהרה? – תומ"י, גברתי. – אבל, השבויים… בני לויתנו קשי היום. ויען המנהיג: לא אוכל לאחר עוד את מהלך הקטור, כבר אחרנו שלש שעות. – ומתי יעבור הקטור השני מסן פרנציסקו? – מחר בערב. – מחר בערב! אך עד העת ההיא יעבור המועד. צריך להמתין. ויען המנהיג: אי אפשר. אם גברתי תחפץ ללכת, תעל נא כהעגלה. ותען האשה: לא, לא אלך מפה. ופיקס שמע כל השיחה הזאת. לפני רגעים מספר בעת שלא היה לו כל יכלת לצאת מפה החליט לעזוב את התחנה, ועתה שהעגלות היו מוכנות לפניו, כח נפלא שלא יכול לעמוד נגדו, אסר אותו להקרקע. רצפת התחנה להטה אש כפות רגליו, והוא לא יכול להנתק ממנו. קצף על אשר לא הצליח שם מחנק לנפשו. ויחליט להלחם עד תמו. והנפצעים עלו בעגלות, וקול הצפירה נשמע, והקטור הפליג. השוטר פיקס נשאר. השעות חלפו אשה אחרי רעותה. העת היתה רעה, הקרה עזה. ופיקס ישב על ספסל בתחנה ולא נע. הרואה יכול לחשוב כי הוא ישן, ומרת אאודה, חרף הסופה, יצאה בכל רגע מחדרה, ותבוא עד קצה הרצפה, ותחפץ לחדור במבטה דרך הערפל הזה אשר הצר סביבה את האפק, ותקשיב קשב. אך, מאומה. ותשב החדרה כלה נקפאה מקרח, ותשב אחרי רגעים אחדים החוצה. ויבוא הערב, והגדוד הקטן עוד לא שב. פקיד התחנה היה בדאגה עצומה, אף כי השתדל לא להראות על פניו את דאגת לבו. ויבא הלילה, השלג ירד פחות מעט, אך הקרה חזקה. וגם האמיץ לבו בגדודים לא יכול להביט על פני המישור הנורא הזה בלי רגש פחד. אין קול מעוף צפרים, אין קול צעדי חיתי טרף. דומית מות. מרת אאודה התהלכה כל הלילה על רצפת התחנה, ולבה היה מלא מצוקה וינבא לה רעות. דמיונה נשאה למרחוק לה אלפי סכנות, ואין לתאר באמר ודברים את כל אשר סבלה ברגעים האלה. ופיקס היה על מקומו בלי תנועה, אבל גם שנתו נדדה ממנו; איש אחד נגש אליו וידבר לו, אך השוטר שלחהו מפניו ולא אבה באשר אמר לו. ויחלף הלילה. ובעלות השחר יצא השמש, ואורו כמו כבר לחצי, על אפק השמים ערפל. ראש התחנה כבר קם גם הוא, ולבו מלא דאגה על הגדוד אשר שלח עם מר פוג. ועוד הוא חושב מה לעשות, והנה קול יריית כלי נשק נשמע. ויחישו אנשי הצבא מהתחנה, וירוצו לקראת הקול, והנה גדוד קטן הולך לנגדם, בסדר אנשי צבא, מר פוג בראשם, פספרטו ושני נוסעים אחרים אחריו, שהציל מר פוג מידי הפראים. ויריעו כלם תרועת ופיליאס פוג חלק לאנשי הצבא הפרס שהבטיח להם. ופספרטו דבר אל לבו: אמנם, עלי להודות, כי שלם אדוני בעדי ביקר גדול. פיקס התבונן למר פוג ולא דבר דבר. כבד לתאר את הרעיונות אשר התרוצצו בחבו. ומרת אאודה, אחזה בידי מר פוג ותלחצן בחזקה, ולא יכלה להוציא הגה מפיה. ופספרטו הלך לחפש את הקטור בתחנה, ויקו כי ימצאהו נכון להפליג דרכו, ויקרא בקול: הקטור! הקטור! ויען פיקס: הלך לו! וישאל פיליאס פוג: והקטור הבא, מתי יעבר? – בערב הזה. ולא ענה על זה הג'נתלמן כי אם בהגה "אה"! שיצא מפיו. המקרה הזה עכב את מר פוג עשרים שעה. ופספרטו אשר גרם לזה התעצב מאד אל לבו, כי ראה היטב כי הוא הסב בחרבן אדוניו. אז יקרב השוטר למר פוג ויתבונן בו ויאמר: – האמנם אדוני, כבודו אץ לדרכו? ויען מר פוג: מאד מאד. והשוטר הוסיף: עוד פעם אשנה שאלתי: האמנם יש לכבודו צרך להיות בניו יורק ביום י"א לפני תשע שעות בערב, מועד צאת הספינה לליורפול? – צרך גדול מאד. – ולולא התעכב ע"י הפראים האלה כי אז בא לניו יורק בבקר? – כן, והייתי מקדים לבוא שתים עשרה שעה לפני המועד. – טוב; אם כן, כבודו אחר לעשרים שעה. בין עשרים ושתים עשרה, ההבדל הוא שמנה. על כבודו איפוא להרויח אלה שמנה השעות. – ברגלינו? – לא, במרכבה מחלקת על השלג, עם מפרש לרוח הים. זאת היתה הצעת האיש אשר דבר לפיקס בלילה, ופיקס לא אבה אז. ולא ענה מר פוג לפיקס דבר. אך פיקס הראהו את האיש מתהלך לפני התחנה. ויגש הג'נתלמן אליו, ורגעים אחדים אחרי כן באו מר פוג והאמריקני הזה, ושמו מוג', לצריף אחד, ויתבוננו שם למרכבה מחברת לשתי קורות ארוכות, ובה מקום לששה שבעה אנשים, ובתוך תרן ומפרש גדול עליו. ומאחורי המרכבה מין קרש להטות המרכבה לפי הצרך. ברגעים מספר השתהה מר פוג עם בעל אניית היבשה הזאת. הרוח היה טוב ונשב בחזקה ממערב. השלג התקשה, ומוג' קבל עליו להביא את פוג בשעות אחדות לתחנת אומאהה, ושם הקטורים שכיחים והדרכים רבים, ואפשר כי עוד יבוא לניו יורק במועדו. ולא אבה מר פוג לצער את מרת אאודה בהנסיעה הזאת בהקר הקשה אשר מהירות המרכבה יחזקנה עוד יתר, ויציע לה להשאר את פספרטו בתחנה, והנער החשוב קבל עליו להביא את האשה הצעירה לארפה. אך מרת אאודה מאנה להפרד ממר פוג ויתעתדו כלם ללכת. בשמנה שעות היתה המרכבה נכונה לצאת, וישבו בה הנוסעים, ויתעטפו במעטותיהם, ושני המפרשים הגדולים היו פרושים, והרוח היה דוחף, והמרכבה החליקה על פני השלג במהירות ארבעים מיל לשעה. המהירות הזאת חזקה עוד את הקרה, והנוסעים נלחצו איש לרעהו ולא יכלו להוציא הגה מפיהם. רק מוג', בעל המרכבה, היה מדבר, כמו אל לבו: אם דבר לא ישבר, בוא נבוא למועד הקצוב, וחפץ חפץ מוג' הרבה לבוא למועד אשר אמר, כי מר פוג, כדרכו תמיד, יעד לו פרס מסים. ופספרטו, פניו היו אדומים כשמש בשקעו בתוך הערפל על פני הים, וישאף אל קרבו האויר הקר הזה, ומעט מעט גברה עליו טבעו והתקוה שבה אליו כבראשנה: תחת אשר יכלו לבוא לניו יורק בבקר, בוא יבואו עתה בערב, אך עוד יש תקוה כי ימצאו את הספינה היוצאת לליורפול. בשעה וחצי אחרי הצהרים קם מוג' ויורד המפרשים, ואחרי זמן מה אמר להנוסעים, הנה באנו! אמנם, בוא באו לתחנת אומהה, ומפה הקטורים רבים, והיתה יכלת מיד ללכת לניו יורק, ויעלו כלם בעגלות מסלת הברזל, ובמהירות גדולה עברו כל המרחק הגדול, ויבאו למחרתו בארבע שעות לפנות ערב לשיקאגו, ומשם עלו מיד בעגלות, ויבאו י"א דיסימברו באחת עשרה שעה וחצי בערב בתחנת ניו יורק. והנה, הספינה טשינה הפליגה לדרכה לליורפול זה חמשה וארבעים דק. הפעם היה נראה, כי ה"טשינה" בצאתה גזלה ממר פוג את תקותו האחרנה. כל הספינות האחרות ההולכות ושבות בין אמריקה וארפה לא יכלו עוד להביא את הג'נתלמן ללונדון למועד הקצוב. פספרטו היה כמו מת לבו בקרבו; אחר אחרו את צאת הספינה רק לחמשה וארבעים דק, וכל זה רק בגללו! ויקלל את נפשו קללות נמרצות. אך מר פוג לא דבר לו דבר, ולא הוכיח אותו, ובעלותו היבשה אמר רק: – נראה מחר. הבה נלכה! ויבאו לבית ארחים, וילינו הלילה, ושנת מר פוג ערבה לו, אך שנת מרת אאודה ופספרטו ופיקס נדדה. ויהי בבקר, ביום י"ב דיסימברו, ויצו מר פוג למשרתו לאמר למרת אאודה להיות נכונה לדרך בכל עת, והוא הלך לבדו למקום מעמד האניות. וממבוא האניות הגדול והנפלא הזה תצאינה בכל יום אניות למאות לכל קצוי ארץ. אך כלן היו אניות מפרש, ולא צלחו למאומה למר פוג. כמעט התיאש גם מר פוג, והנה ראה מרחוק אנית קטור של מסחר עומדת, וענן העשן יוצא מהשפופרת, אות כי האניה נכונה להפליג. וירד פיליאס פוג בצנה, ויבוא עד הספינה. מתחת כלה ברזל, אך מלמעלה כלה עץ, ושמה הינרייתה. ויעל מר פוג וישאל לרב החובלים, ויבוא רב החובלים תומ"י. והאיש כבן חמשים שנה, ומראהו כזאב, ופניו יעידו כי הסכינו להים, ונראה היה כי איננו רך כקנה. עיניו גון פניו כעין הנחשת ושערותיו אדומות, צוארו עב וטוב. וישאל מר פוג: רב החובלים? – אני פיליאס פוג מלונדון. – ואני אדריו שפידו, מקרדיף. – כבודו יפליג?… – בעוד שעה. – ולאנה?… – לבורדו. – והסחורה? – חצץ בבטן. סחורה אין. – ויש לו נוסעים? – לא, לא, לעולם לא אקח נוסעים. סחורה כבדה ומתפלספת. – ספינתו הולכת היטב? – כאחת עשר שתים עשר קשר בדק אחד. הינרייתה מפורסמת היא. – היחפץ להוליכני לליורפול, אותי ושלשה אנשים? – לליורפול? ומדוע לא לארץ סין? – אמרתי לליורפול. – לא? – לא. עלי ללכת בורדו. ושמה אלך. – בשום מחיר שבעולם? – בשום מחיר! ורב החובלים דבר בקול שאינו מניח לענות עליו עוד. אך מר פוג שב ויאמר: ובעלי האניה, איה הם? ויען רב החובלים: אני בעל האניה, אני ולא אחר. – אנכי אטענה בסחורה. – קנה אקננה ממנו. ולא העיף מר פוג גם בעפעף. מעמדו היה רע מאד. עד כה גבר הג'נתלמן בכח השטרות שלו על כל המניעות, ופה כנראה סר ממנו הכח הזה. פתאם נראה מעט על פני הג'נתלמן כי בא לו רעיון, ויאמר לרב החובלים: – אם כן, היחפץ להולכני בורדו? – לא, ואפילו אם יתן לי מאתים דולר! – אתן לו אלפים דולר. – לאיש? – לאיש. – ואתם ארבעה? – ארבעה. ויחל רב החובלים לחכך את פניו כמו חפץ לקרע את עורו, למען הרויח שמנת אלפים דולר, ובלי שנות את דרכו, היה שוה לגבור על שנאתו לכל מיני נוסעים. וגם, נוסעים במחיר כזה, לא נוסעים הם, כי אם סחורה יקרה. ויאמר רב החובלים בנחת: הפלג אפליג מפה בתשע שעות. ויאמר מר פוג גם הוא בנחת: בתשע שעות נהיה על האניה. וירד מר פוג מהינרייתה וישב לבית הארחים, ויקח אתו את מרת אאודה ואת פספרטו וגם את פיקס הזמין בחן ונעם ללכת אתו באניה חנם, וכל זה נעשה בסדר ומנוחה אשר לא עזבה את הג'נתלמן לעולם. ויבאו ארבעתם על הספינה למועד הקצוב. וכאשר נודע לפספרטו בכמה תעלה לאדוניו הנסיעה האחרנה הזאת, התפרצה מפיו קריאת "אח"! חזקה אשר אין להגיד כל כונתה באלפי מלים. והשוטר פיקס, הוא דבר אל לבו כי בנק אנגלי לא יצא שלם מהענין הזה. ובאמת, גם אם האדון פוג לא ישליך עוד צרורות שטרות הימה, הנה בבואו יחסר מהשק אשר לקח אתו שבעת אלפים לי"ש! שעה אחת אחרי הדברים האלה יצאה אניית הקטור ממבוא הודזון, ותבא לתוך הים, ותלך הלך ורוץ מזרחה. למחרת היום הזה, יום י"ג דיסימברו, עלה איש אחד על הגשר הקטן למעלה, לישר האניה. והלא יאמר הקורא: אין זה כי אם הקפיטן שפידי! כלל וכלל! זה היה מר פיליאס פוג בכבודו. וקפיטן שפידי, אנא הוא בא? הדבר פשוט: הוא היה סגור וכלוא בחדרו, ויצרח ויתגעש, ויתקצף קצף נורא. ונוכל לסלח הכעס הזה לקפיטן שפידי. כי אמנם מר פוג התנהג אתו לא לפי כבודו. מר פוג היה צריך ללכת לליורפול, וקפיטן שפידי לא אבה. ויסכים מר פוג למראה עין ללכת בורדו, אך מרגע בואו על האניה התחיל לשחד את כל המלחים בשטרותיו, עד כי כלם היו נתונים לו. ועתה יבין הקורא, איך היה מר פוג לרב החובל תחת שפידי, ואיך סיגר שפידי על מסגר, ומדוע תלך האניה בדרך ההולכת לליורפול תחת אשר היה עליה ללכת לבורדו. אפס, נראה היה ברור, כי מר פוג בעצמו היה איש יודע להנהיג אניה בלב ים. ועתה, איך יגמר כל הענין? זה ידע הקורא מהרה. על כל פנים, מרת אאודה היתה במבוכה ודאגה אף כי לא דברה דבר. פיקס, הוא הכה בתמהון. פספרטו, הוא מצא את המעשה "הפלא ופלא". במשך הימים האלה הלכה הינרייתה בלי כל מכשול ובמהירות חזקה. פספרטו היה מלא שמחה. האחרנה בתחבולות אדוניו, הלהיבתו. מעולם לא ראו אנשי האניה נער עלז ושמח וחרוץ כמוהו. עשה עשה להם אלפי מעשי חבה, נתן להם כל מיני משקה למשתה, היה משמח את כלם, וכלם עבדו בכל כחם, למען השלים רצון מר פוג. מעת לעת היה הנער החשוב סובב סביב לפיקס, והיה מתבונן וצריך להודות, כי פיקס נבוך מאד ולא הבין דבר. מעט מעט התחיל לחשב, כי הג'נתלמן הזה, אשר גנב חמשה וחמשים אלף לי"ש, גזל עתה את האניה, והיא לא תלך כלל לליורפול, כי אם לאחד המקומות באיי הים, ששם יוכל להמלט מידי המשפט, ויהיה לשודד הים. ביום ט"ז דיסימברו היה יום החמשה ושבעים למעת צאת מר פוג מלונדון, וכבר עברה הינרייתה חצי הדרך. ופתאם, העושה במכונה נגש אל מר פוג וילחש לו דברים אחדים באזניו. וירגיש פספרטו כי מקרה רע קרה פה, ויבהל, ויטה אזנו, וישמע את אדוניו שואל: הדבר אשר אמר כבודו ברור הוא? ויענהו העושה במכונה: ברור אדוני. אל ישכח אדוני כי מעת הפלגנו מניו יורק אנחנו מסיקים את כל התנורים, ולו גם לא הרבינו כל כך להסיק לא היה לנו די עד ליורפול. ויען מר פוג: טוב, אראה עצה. ופספרטו הבין: עוד מעט הפחמים יכלו! ויקרא בלבו: אם גם לזה ימצא אדוני עצה, אמנם הוא אדם נפלא! ובפגשו את פיקס לא יכול להתאפק ויספר את מעמד הענין. וילחץ השוטר את שניו ויענה: אם כן, חשב תחשב באמת כי נלך לליורפול? – שוטה! והשוטר משך בכתפיו וילך לו. אך מר פוג לא התפעל. ובערב יום ההוא קרא לעושה במכונה ויאמר לו: הגדילה האש, עדי כלות הפחמים. ורגעים אחדים אחרי כן התחיל שפופרת ההינרייתה להקיא מקרבה עתרת ענני עשן והאניה הוסיפה לרוץ ארח. ביום י"ח הודיע העושה במכונה כי הפחמים יכלו במשך היום הזה. – אל תתנו להאש כי תקטן. להפך: הוסיפו פחמים הרבה! ובצהרים, אחרי חשבו מקום המצאם עתה, קרא פיליאס פוג את פספרטו ויצוהו להביא את קאפיטאן שפידי. ויהי הדבר לפספרטו כמו צוו לו לפתח נמר ממסגרותיו. ואמנם, רגעים אחדים אחרי כן, כמו כדור נפל על מקום מעמד מר פוג, בקול רעם ורעש, צעקות וחרופים. קפיטאן שפידי בא, קצפו היה נורא, ולא יכול לשאף רוח, ויקרא בקול נורא: איה אנו? ויאמר מר פוג: שלש מאות פרסה מליורפול. ויקרא שפידי: שודד הים! – אמרתי להביא את כבודו… – גזלן, שודד… – …את אדוני למען ימכור לי את אניתו. – לא! בשום אופן, לא, לא! – יען אני אהיה מכרח לשרוף אותה. – לשרוף את אניתי! – כן, לפחות חלקיה העליונים, כי אין לנו עוד פחמים. והקפיטן לא יכול כמעט להוציא הגה מפיו, אך התאמץ ויקרא: – לשרוף אניתי! אניה השוה חמשים אלף דולר. – הנה ששים אלף! הדבור הזה פעל פעולה נפלאה על אנדריו שפידי. מראה ששים אלף דולר פעל מעט על לב אמריקני. ברגע אחד שכח הקפיטאן את קצפו, את בית כלאו, כל תביעותיו ממר פוג. אניתו היתה בת עשרים שנה. ובמחירה ששים אלף דולר! הכדור לא יכול עוד להתפוצץ. ויאמר בקול רך: – ותבת הברזל הלה תשאר לי. – תבת הברזל והמכונה. הנגמר? – נגמר. ואנדריו שפידי לקח את צרור השטרות וימנם, ויורידם לכיסו. ובמשך המעשה הזה עמד פספרטו ופניו חורו כמת. ופיקס, כמעט פרח לבו. כמעט עשרים אלף לירה לו המכונה, והוא כמעט כל מחיר האניה! ומר פוג אמר לשפידי: אל יפלא בעיני כבודו כל זה. ידע, כי אפסיד עשרים אלף לירה אם לא אהיה בלונדון ביום כ"א דיצימברו, בשמנה שעות. ואנכי אחרתי את צאת הקטור בניו יורק, וכבודו מאן להוליך אותי לליורפול… – וטוב עשיתי, חי השטן! הנה הרוחתי ארבעים אלף דולר. ויוסיף בנחת: היודע אדוני הקפיטאן… – פוג. – הקפיטאן פוג, היודע כבודו כי יש בו מטבע היאנקה (אמריקני)? ואחרי הגידו למר פוג את אשר חשב להגדולה בתהלות, פנה ללכת ממנו, ומר פוג אמר לו: – עתה האניה לי? – ודאי מהצהר ועד התרן, כל אשר בו עץ. – טוב. יצוה להסיר את כל העץ מבפנים האניה, והסיקו בהשברים. הקורא יוכל לציר לו כמה היתה המכונה צריכה לאכול עץ יבש למען שמר החם הנצרך. במשך היום נאכל עץ החדרים, המדרגות, הכל. למחרת, י"ט, שרפו את התרנים, והמלחים עבדו בכל כחם. ביום כ' יתר חלקי האניה, ותשאר התבה ערומה כיום הולדה. אך ביום ההוא נראה חוף אירלנד. ובכל זאת, בעשר שעות בערב היתה האניה רק נגד קינגסטון, ולמר פוג לא נשאר בלתי ארבע ועשרים שעה! והזמן הזה היה צריך להנרייתה להגיע עד ליורפול, אפילו אם תלך בכל מהירותה, ועוד מעט ולא יהיה קטור במכונה! וענין מר פוג נגע עתה ללב שפידי, ויאמר לו: צר לי מאד, באמת. הכל יתנגד לכבודו. אנחנו עתה רק אצל קינסטון. – אח! זאת העיר אשר נראה היא קינסטון? – הנוכל לבוא להנמל? – לא לפני שלש שעות. בעלות הים. – נמתינה. ועל פני מר פוג לא נראה אפילו אות קל שבקלים כי פתאם בא לו רעיון לגבור עוד פעם על מניעות דרכו! ובאמת, במבוא הים הזה תעזבנה האניות הבאות מאמריקה את שקי המכתבים ומשם יוליכום קטורי מסלת הברזל היוצאים בכל רגע לדובלין ומשם ילכו באניות קטור מהירות מאד לליורפול, ויקדימו לבוא שתים עשרה שעה לפני אניות הקטור היתר מהירות הבאות מאמריקה. ויחליט מר פוג ללכת גם הוא בדרך המכתבים. הינרייתה לנמל קינסטון, וירדו הנוסעים מיד ויעלו היבשה. ותשוקה עזה תקפה את פיקס לתפש עתה את מר פוג. ובכ"ז גבר על תשוקתו ולא עשה זה. מדוע? לא ידוע. על כל פנים, עזב לא עזב את פוג, ויחד עלו בקטור ויבאו דובלין, וישבו שם באניות הקלות, וביום כ"א בצהרים, עלה פיליאס פוג על חוף ליורפול, ורק מרחק שש שעות היה עוד ללונדון. אפס, ברגע זו נגש פיקס למר פוג ויאמר לו: – אדוני הוא מר פוג? – בשם המלכה, הנהו תפוש. ויכלאו את פיליאס פוג בבית המכס, ומשם היה צריך לשלחו לבית האסורים בלונדון. ברגע אשר תפשו את מר פוג חפץ פספרטו להתנפל על פיקס, אך השוטרים עצרו בעדו. מרת אאודה נבהלה מאד ולא הבינה דבר. ויבאר לה פספרטו את הענין: מר פוג, האיש הזה אשר שם נפשו בכפו להצילה ממות, נתפש כגנב! ולא חפצה מרת אאודה להאמין בזה, ודמעות ירדו מעיניה בלי הפוגות. ופספרטו התחיל לחיב את נפשו על אשר לא הגיד לאדוניו כי פיקס שוטר ורודף אותו, ויקלל את נפשו, ויחפץ לשים מחנק לעצמו, כי הוא גרם חרבן אדוניו. ויבך גם הוא, וישאר את מרת אאודה לפני בית המכס בחוץ, אף כי העת היתה עת קר ורוח. מר פוג נחרב הפעם לגמרי. לולא נתפש כי אז יכול עוד לבוא במועדו ללונדון, כי היה לו עוד כתשע שעות עד השעה הקצובה לעמד לפני חברי הריפורם קלוב, והוא יכול לעבור את המרחק בין ליורפול ולונדון רק בשש שעות. אבל הוא תפוש! ומי יוכל להבין רגשות האיש הזה בישבו על הספסל, בלי תנועה, בלי כעס, בלי התפעלות. הקוה עוד? החשב להמלט? מי יודע. על כל פנים, במנוחת לב על פניו שם את שעונו על אחד השלחנים, ויביט לתנועת המחטים… ואחר הוציא רשימת מסעו, וירשם: כ"א דיסימברו, שבת, ליורפול, יום השמנים, י"א שעות וארבעה דקים בבקר. ופעמון השעון בבית המכס פעם שעה אחת. ותעבר עוד שעה. לוא עלה עתה, ברגע הזה, בעגלת מסלת ברזל, כי אז עוד יכול לבוא ללונדון לבית הריפורם קלוב במועד הקצוב. ופני מר פוג התקמט קמטים קלים… בשתי שעות ושלש ושלשים דק נשמע קול שאון מחוץ, קול דלתות נפתחות. קול פספרטו, קול פיקס. עיני פיליאס פוג נוצצו לרגע אחד. ותפתח הדלת, וירא מר פוג את מרת אאודה, פספרטו ופיקס כלם חשים אליו. לפיקס לא היה עוד כח לנשם, שערותיו פרועות… ולא יכול לדבר. ויגמגם: – אדוני… מחילה… דמיון כוזב… הגנב תפוש זה שלשה ימים… וכבודו… חפשי! ופיליאס פוג יצא לחפשי. ויגש להשוטר, ויבט בפניו, והפעם האחת בימי חייו עשה תנועה מהירה, וירים שתי ידיו, וישיבם לאחור, ובדיוק הורידם בכח על ראש השוטר. ויפול פיקס ויתגלגל לארץ, ולא דבר דבר. ופספרטו קרא בקול ששון: קולפה טובה בלעת, קולפה טובה בלעת! מר פוג ומרת אאודה ופספרטו יצאו כרגע מבית המכס, ויעל בעגלה ויבאו למסלת הברזל, והקטור כבר יצא. ויצו מר פוג להכין לו קטור מיוחד. ובשלש שעות יצא הקטור מהתחנה, ומר פוג יעד למנהיג הקטור פרס טוב, וימהר הקטור דרכו, ובבוא מר פוג בתחנת לונדון נשמע קול פעמון השעון אשר פעם תשע שעות פחות עשרה דקים. פיליאס פוג, אחרי השלימו סביבו סביב הארץ בשמנים יום, אחר לחמשה דקים!… מר פוג הפסיד. לו הגידו ליושבי השכונה ששם היה בית פוג כי הג'נתלמן שב לביתו כי אז השתוממו מאד. דלתים וחלונות היו סגורים וכל שנוי חצוני לא היה בבית. קבל במנוחת נפש וקר רוח את האסון אשר השיגהו. הוא נחרב! אחרי גברו על כל המכשולים והמניעות אשר רק בידי אדם לגבור עליהם נחרב במשגת השוטר הכסיל הזה! נורא הדבר! מכל הונו לא נשאר לו עוד בלתי אם סכום מצער, מלבד עשרים אלף הלירה המפקדים בבנק, והסכום הזה עתה יפול בידי חברי הריפורם קלוב. אך הג'נתלמן לא התפעל. ידע ידע מה לו לעשות. חדר אחד בביתו נתן למרת אאודה, ונפשה מרה לה עד מות. מדברים אחדים שנמלטו מפי הג'נתלמן הבינה גמר בלבו דבר נורא. גם פספרטו הבין זה, וישמור על אדוניו. ויקרא מר פוג את פספרטו ויצוהו במנוחה להכין סעודת שחרית למרת אאודה, ולבקש ממנה מחילה בשם מר פוג כי לא יוכל לאכול אתה בצהרים, כי כל עתו נתונה עתה לעשות סדרים בעניניו, רק בערב יבקש ממנה רשות לדבר אתה מעט. ויביט פספרטו בפני אדוניו השוקטים, ולא יכול להתאפק, ויקרא: אדוני, אני, רק אני אשמתי בכל זה. ויען לו מר פוג בקול מנוחה: לא אאשים איש. לך ועשה אשר צויתיך. ולעת הערב, בשבע שעות וחצי, שלח מר פוג לשאל את מרת אאודה אם תוכל לקבלהו עתה לדבר אתו, ואחרי רגעים אחדים היו שניהם לבדם בחדר. ויקח מר פוג כסא וישב עליו בפני מרת אאודה, ועל פניו לא נראה שום התרגשות. ויחריש רגעים אחדים, ואחר נשא עיניו ויאמר: – גברתי, התסלח לי גברתי, כי הבאתיה לאנגליה? ולב מרת אאודה דפק בחזקה, ותתאפק ותאמר: – אני, מר פוג?… ומר פוג הוסיף: תתן נא לי גברתי לכלות דברי. כאשר החלטתי להרחיק את גברתי מהארץ אשר סכנה היתה מרחפת עליה שם, הייתי עשיר, וחשבתי לתת חלק מהוני לגברתי, וגברתי היתה יכולה לחיות בחרות ובנחת. ועתה אני נחרבתי. ותען האשה: ידעתי, ואני מצדי אשאל את כבודו: היסלח לי כי הלכתי אחריו עד כה? וכי הייתי אולי סבת חרבנו? – חלילה. אבל, מהמעט שנשאר לי אבקש רשות מגברתי להפקיד סכום לטובתה. אבל אדוני, כבודו מה יעשה? ויען הג'נתלמן במנוחה: אני, גברתי, לי אין צרך במאומה. – אבל, אדוני, מה יחשב לעשות במעמדו עתה? – כיאות לג'נתלמן. ומרת אאודה הוסיפה: בכל אופן, העוני לא יוכל לנגוע באדם ככבוד אדוני. ידידיו… – אין לי ידידים, גברתי. – קרוביו… – אין לי עוד קרובים. – צר לי איפוא על כבודו, אדוני פוג. כיצד, אין כל לב שיוכל כבודו לשפוך אל תוכו צערו? ואמר יאמרו: טובים השנים, כי גם העני לא יכבד עליהם כל כך! – ככה יאמרו, גברתי. ותקם מרת אאודה ממושבה, ותתן ידה למר פוג, ותאמר: – א"כ, הירצה כבודו בקרובה וידידה יחד? הירצה בי כבודו לאשה? ויקם מר פוג בשמעו הדבור הזה. בעיניו כמו ברק ברק, ושפתיו רעדו. מרת אאודה התבוננה לו. המבט הטהור, הישר, החזק והרך של האשה הצעירה הזאת המרהבת לעשות הכל למען הציל את האיש אשר היא חיבת לו הכל, הפליאוהו בראשנה, ואחרי כן ירד עמק בלבו. ויעצם עיניו לרגע, ובפתחו אותן אמר בקול פשוט: – אהבתי את גברתי, בכל הקדוש בעולם, אהבתי את גברתי והנני נתון לה! ומרת אאודה יכלה רק להוציא מפיה קול קריאת: אח! ותשים ידה על לבה. ויך מר פוג בפעמון לקרוא לפספרטו. ויבוא הנער וימצאם ויד מרת אאודה בידי מר פוג, ויבין, ופניו הרחבים הזהירו כשמש בארצות הקדם. וישאלהו מר פוג אם לא אחרו השעה ללכת להכהן שמואל וילסון. ויגחוך פספרטו, ויאמר: אין אחור לפני! – למחר ביום השני? ופספרטו יצא, וירץ לדרכו. וחברי הריפורם קלוב אשר המרו עם פוג העבירו את שלשת הימים האחרונים בדאגה ולב רגש שאין לתאר. ובלילה ההוא, נאספו חמשה החברים בחדר הגדול וימתינו. ובהשמע קול השעון מבשר שמנה שעות וחמש ועשרים, קם אנדריו שטיוארט ויאמר: – אדוני, בעוד עשרים דקים יגמר המועד שהועד לפיליאס פוג. וישאל תומס פלאנאגאן: באיזו שעה בא הקטור האחרון מליורפול? ויען גוטיה רלף: בשבע שעות ושלשה ועשרים דקים, והקטור השני בוא לא יבוא אלא בחצי הלילה. ויאמר אנדריו שטיוארט, א"כ אדוני, לו בא מר פוג עם הקטור האחרון כי אז כבר היה פה, ונוכל איפוא לחשוב כי אנחנו זכינו. ויאמר שמואל פאלנגן: נמתין, לא נחליט דבר. הלא ידעתם כי חברנו איש זר מאד. בוא לא יבוא לעולם אפילו רגע לא קדם המועד ולא אחריו. ולא אתמה אם אראנו עומד לפנינו פתאם רק ברגע האחרון. ואנדריו שטיוארט אמר: ואני גם אם אראנו לא אאמין כי הוא בא. ותומס פאלנגן אמר: באמת, הדבר אי אפשר בשום אופן. בכל החשבון המדיק אשר חברנו הסכין להתנהג בו בכל עניניו, אי אפשר להמלט מעכובים מכרחים, ועכוב לשנים שלשה ימים היה די לסתר את כל חשבונו. ויקרא אנדריו שטיוארט: הפסיד, הפסיד! אין ספק בדבר; זה הלא ידעתם, כי אניית הטשינה, אשר רק עליה יכול פוג לבוא לליורפול בזמנו, באה תמול, והנה רשימת הנוסעים במה"ע לנסיעות הים, ושם מר פוג אין בו. כה הוסיפו עוד החברים להוכיח במופתים חותכים, כי מר פוג עוד רחוק רחוק מלונדון, והשעון פעם שמנה שעות וארבעים דק. ויביטו חמשת החברים איש לרעהו. לבם דפק בחזקה. ויאמר אנדריו שטיוארט: אם בעד ארבעת אלפים הלירה אשר יעלה בחלקי מהמרה יתן לי איש עתה שלשת אלפים ותשע מאות ותשע ותשעים, לא אקח. ומחט השעון הראה ברגע הזה שמנה שעות ושנים וארבעים דק. ויקחו החברים קלפים בידיהם, אך בכל רגע נשאו עינם להשעון. מעולם לא ארכו בעיניהם כל כך הדקים. ותומס פאלנגאן קרא: שמנה שעות ושלש וארבעים דק. ודומיה קמה בבית לרגע. אבל מחוץ נשמע כמו קול שאון. ויקרא דשון סוליואן: שמנה שעות וארבעה וארבעים! לא נשאר עוד בלתי אם דק אחד! ויניחו הקלפים מידיהם ויתחילו למנות הרגעים. ברגע החמש וחמשים, נשמע כקול רעם בחוץ, קול מחיאת כפים, תרועת שמחה. ברגע השש וחמשים נפתחה דלת החדר, והרגע הששים טרם יכלה ופיליאס פוג בא, ואחריו קול המון גדול, והוא אמר במנוחה: אמנם, כן, פיליאס פוג בעצמו ובכבודו. הקוראים יזכרו כי פספרטו הלך להכהן בדבר הנשואים. והכהן לא היה בביתו, וימתין לו עשרים דק. בשמנה שעות וחמש ושלשים דק יצא מבית הכהן, אך מה משונה היה תאר פניו. שערותיו מבלבלות, בלי כובע, וירץ במהירות נפלאה, ויפיל וימגר לארץ את כל הבא תחת רגליו. בשלשה דקים היה בבית אדוניו. כח לא היה לו לדבר. וישאל מר פוג: מה נעשה? ויגמגם הנער: אדוני, הנשואים… אי אפשר… – אי אפשר? – אי אפשר… למחר? – יען מחר… יום הראשון! ויתקן מר פוג: יום השני. – לא, יום הראשון. היום… שבת. – שבת? אי אפשר. – כן, כן, כן, אדוני שגה ביום אחד. הקדמנו לבוא בארבע ועשרים שעה. אפס, לא נשאר עוד בלתי אם עשרה דקים!… ויתפוש פספרטו באדוניו, ויוציאהו החוצה, בכח נפלא. ויקפץ מר פוג בעגלה, ויבוא לריפורם קלוב בשמנה שעות וחמשה וארבעים דק, בדיוק. ויזכה פיליאס פוג בסכום עשרים אלף הלירה! ועתה, איך יכול אדם כפיליאס פוג, המדיק כל כך בחשבונו, לטעות ליום אחד? הדבר פשוט. פיליאס פוג הלך ממערב למזרח השמש, ובזה הרויח יום אחד. ולו הלך ממזרח למערב היה מפסיד יום אחד. כי בלכת מר פוג ממערב למזרח, הלך לקראת השמש, והיום היה הולך וקצר לארבע דקים בכל מעלה ומעלה. ובהיות כי שלש מאות וששים מעלה בכדור הארץ, הקצור הזה של ארבעת הדקים הצטרפו בדיוק לארבע ועשרים שעה. לאמר, בעוד שפיליאס פוג, בלכתו למזרח, ראה כי השמש עבר את קו חצי היום שמנים פעם, לא ראוהו חבריו בריפורם קלוב כי אם תשע ושבעים פעם. ויבוא ביום השבת והוא חשב כי זה היה יום הראשון. ויזכה איפוא פיליאס פוג בעשרים אלף הלירה. אפס, יען הוא הוציא כמעת תשעה עשר אלף, הרוח שלו לא היה גדול. וגם אלף הלירה שנותר לו, חלק בין פספרטו ובין השוטר פיקס, שכבר מחל לו. רק ליתר סדר, נכה לפספרטו את הוצאות הגז שנשרף במשך ימי מסעם. ומה הרויח הג'נתלמן בההמרה שלו? מאומה, אם לא אשה יפה אשר עשתה אותו למאשר בארץ. האין הדבר שוה להקיף בגלל זה את הארץ? גל חדש של "תנועת הכותל" עבר בארץ – בשורות היהודים ובשורות הערבים. נקוה שעבר הגל. עוול קשה נעשה ליהודים. הפקידות הארצישראלית הראתה שוב את חוסר-כשרונה למלא את תפקידה היסודי, הלא הוא לשמור על הבטחון בארץ ולמנוע כל דבר העלול להביא לידי ההתנגשות העמים הגרים בתוכה. שבו התגלו הסכנות הכבירות ב"ענין הכותל" לישוב ולתנועה הציונית. לנו ישנן בארץ הרבה שאלות הזקוקות לפתרון. בין אלו גם שאלת הכותל. שאלה זו איננה נתונה לפתרון שלם, בבת אחת ובנפרד. היא תמצא את פתרונה – כשאר השאלות – בתוך הפרוצס האטי של התגברות הכוח היהודי בארץ. וההתגברות הזאת, אשר צורתה החיצונית היא עליה של רבבות, ענין של דורות הוא. לא בן לילה יקומו לנו המשקים למאות, ואדמת ארץ-ישראל תעבור לרשות הקרן-הקיימת ותעשיה כבירה תקום בערים, התרבות העברית תפרח וגרעיני האבטונומיה המוניציפלית יתחזקו עד שיהוו שלד של העברית. על כן לא תיפתר גם שאלת הכותל פתרון שלם בן לילה. על אחת כמה וכמה משום שהשאלה הזו מיוחדת במינה ופתרונה דורש אמצעים מיוחדים וגישה מיוחדת. הכותל הוא הדבר היחיד בארץ-ישראל העלול להביא להתנגשות דתית בין הארץ. אמנם, עלינו להתאמץ ככל האפשר שלא תהיה שום התנגשות בינינו ובין העם הערבי, באיזה שטח שהוא. ואולם עלינו להתאמץ פי כמה, שלא נגיע להתנגשות בשטח הדת. עלינו לאסור על עצמנו, תכלית איסור, כל התנגשות כזאת. רק אז נוכל להרויח בשטחים אחרים ולבוא בסוף החשבון, לידי נצחון גם בשטח הזה. הסיבה לזהירות הזאת – והיא צו עליון בשאלת הכותל – היא פשוטה. התושבים הערבים של ארץ-ישראל אינם עדיין "עם", "לאום", במובנה המקובל של המלה. הקשר שביניהם איננוי קשר לאומי, כי אם בראש וראשונה קשר דתי. הקשר בין תושבי-הארץ הערבים ובין שאר חלקי העם הערבי בכל העולם הוא רופף מאד, מלבד נקודה אחת, הלא היא הנקודה הדתית. מכאן המסקנה: אין אנו רוצים לקומם נגדנו כוחות, שאין הכרח בדבר שיתקוממו נגדנו, אם אין אנו רוצים לאחד את כל מוסלמי הארץ מסביב לקיצוניים ולקנאים שבקרבם, ואחר כך ללכד מסביב לגרעין שבו, הרי עלינו להתיחס בזהירות מיוחדת לכל נקודה שעלול להיות לה אופי דתי. כשאנו עוסקים בגאולת הקרקע, בזכויות הפועל העברי בעבודות הממשלה, במסים ובמכס, בחלקה של הממשלה במפעלי ההשכלה והבריאות שלנו, יש שאנו באים כאילו בניגוד לעניני קבוצה ערבית פלונית או אלמונית, ואז עומד נגדנו כוח מסוים ומוגבל אשר יש תקוה שנוכל לו. ואולם לערבים בתור כלל, לכל הערבים היושבים בארץ, אין ענין בפתרון זה או אחר של כל שאלה ושאילה. על אחת כמה וכמה אין ענין כזה למוסלמים הגרים מחוץ לארץ-ישראל. מה שאין כן בשטח הדת. מכאן יוצא כוח למחנה אחת, שהוא מחנה עצום. והכותל הופך להיות שאלה כזאת, – אמנם ללא צדק, באשר לאמיתו של דבר, הרי אין לכותל כל ערך דתי בשביל העולם המוסלמי, ואולם הדבר נעשה. ראינו זאת במציאות. פעמים ראינו לאיזו תוצאה יכולה להביא אי-התחשבות מצדנו במציאות הזאת. אחרי יום הכיפורים ובימים האלה. בסתיו שעבר הקימונו תנועת מחאה נגד העלבון שנעשה לנו על-יד הכותל, ונתנו לתנועה הזאת את הצורות המקובלות אצלנו: מאמרים, החלטות, אסיפות-עם, טלגרמות ללונדון ולג'ניבה. כעבור ימים מספר קמה תנועה נגדית במחנה הערבי. גם שם מאמרים, החלטות, אסיפות-עם, טלגרמות. וכמו שהתנועה שלנו עברה את גבולות הארץ ומצאה לה הד בורשה ובניו-יורק, כך גם התנועה הערבית מצאה לה הד נאמן בסוריה ובערב ובעירק ובטורכיה ובתוניס ובאלג'יר. לונדון וג'ניבה ראו לפניהן המוני טלגרמות – משני העמים גם יחד. מה עשו? לא מילאו לא את דרישותינו ולא את דרישת הערבים, אלא אמרו: ישאר הדבר כמו שהוא, ובעתיד נחפש עצה, בהסכם עם שני העמים גם יחד. בינתים אנו כאן היינו מוכרחים לסגת אחורנית, להפסיק את הנאומים והאסיפות ולחיות במתיחות, עד שהשני בנובמבר עבר בשלום, ושבנו לחיינו הרגילים. שטות ונבלה כאחת הוא להגיד ולהכריז, כמו שעשו זאת "הצרופים" שבקרבנו, שמורך-לב המוסדות הלאומיים "החניק" את התנועה. אין אמת בדבר הזה. התנועה הגיעה לפסגתה. עשינו כל מה שאפשר היה לעשות. ללכת עוד צעד קדימה, פירושו היה: שפיחת-דמים ממש – וכנגד האומה הערבית כולה, על כל תפוצותיה. היינו מוכרחים לסגת אחורנית ועשינו זאת מתוך הפסד עמדות. בא העוול החדש: נוסף פתח לרחבת הכותל. לא הסתפקנו במחאה בכתב, בטלגרמה ללונדון ולג'ניבה. שוב נקראו אסיפות-עם, וגם הפגנה סודרה ברחוב – בירושלים! וכמו שאפשר היה לצפות מראש קמה תנועה נגדית בקרב הערבים, עם תוצאות עוד יותר רציניות מאשר בסתיו שעבר. עוול עוד יותר קשה נעשה לנו על-יד הכותל. אויבינו מקרב הערבים התחזקו לאין ערוך. הם הרויחו בכוח ובפרסטיז'ה, הם נעשו שוב ל"מגיהי העם" ולמנהיגיו – וזאת ערב בחירות למועצה המוסלמית העליונה, אחרי שעמדתם בקרב עמם נתרופפה מאד. בא הכותל והציל אותם מפשיטת-רגל גמורה. יאמרו: הלא מלאכותית היא התנועה הזאת! הלא בכונה מעוררים אותה צוררי ישראל במחנה האנגלים ובמחנה הערביים כדי להיבנות ממנה! אכן, אולם מה הוא – אם היא עלולה להקים אויב עצום, בכל תפוצות העולם הערבי, ולהביא למלחמה ממש, לשפיכת דמים? כלום לא כך, מתוך כונות רעות, מתוך חשבונות פוליטיים נפסדים וחשבונות אישיים נבזים פורצות מלחמות? ומות, הרס וחורבן הם אותותיהם – מות ממש, הרס וחורבן ממש, אם בעקבות תנועות טבעיות ואם בעקבות תנועות מלאכותיות הם באים. הנלמד לקח? הנראה את הסולם העולה הזה? אשתקד: התרגזות הערבים, אסיפות-עם, טלגרמות. בימים אלה: כל זה נוסף לזה גם אבנים שנזרקו, גם סכין שדקרה. מוטב לבלי לתאר כלל מה היא המדרגה הקרובה. המסקנה מן המצב הזה: ישנה, בין שאלותינו הישוביות והפוליטיות, שאלה אחת אשר אי-אפשר שתיהפף למלחמת הרחוב. בשאלה הזאת אסור לנו לקרוא לאסיפות-עם ולהפגנות –הכיכר. והדבר יכול לעבור בשלום פעם פעמים, בפעם השלישית מוכרחה לבוא התנגשות בין שתי הפגנות-הרחוב ואז יארע האסון האיום ביותר. הנה הוא בא. ובמעקב הפוליטיקה הבלתי-מבוגרת שלנו, של אחדים בקרבנו, הגיעו הדברים לידי כך, שגם את הפתרון השלם של שאלת הכותל אין אנו יכולים לדרוש ברגע הזה, יען כי אין כרגע מישהו שיכול לתת לנו את הפתרון הזה. הכותל איננו בידי האנגלים ואין לדרוש מהם שיתנו לנו – בתוקף הכוח הפיסי אשר בידיהם – דבר שאיננו שלהם. ואילו גם היו מוכנים לכך, עלינו היה לותר על המתנה הזאת. ולמנהיגי הערבים בארץ הפך פתאום הכותל למכשיר של השפעה ושלטון על המוניהם. עלינו, איפוא, לשאוף קודם כל לאוירה של שקט מסביב לשאלת הכותל. חדשים, אולי שנים, צריכים לעבור בטרם ישכחו מאורעות הסתיו ומאורעות הימים האלה. הסטטוס-קוו צריך להישאר בתקפו, שמור בכל חומר הדין. על הממשלה להיזהר, זהירות מכסימלית, מלגרום ליהודים קיפוח זכויות כלשהו ועלבון כלשהו על-יד הכותל. וכשיעבור זמן מה וישכח הזעם והכותל יחדל מלהיות שאלה בוערת ומשום כך הוא יחדל מלהיות גם מכשיר הפרסטיז'ה והשלטון למנהיגים הערבים ואמצעי פרובוקציה למישהו אחר, ועל-ידי כך יאבד את ערכו בשביל הערבים וישאר לו אך ערכו האמיתי, הוא ערכו ליהודים, רק אז תהיה אפשרות לחפש פתרון שלם לשאלת הכותל, מתוך משא-ומתן במשרדים, ולא ברחוב. רק שמירת סטטוס-קוו ברגע זה יכולה להביא לשנוי סטטוס-קוו בעתיד. על האחראים החובה לאחוז בכל האמצעים, שסטטוס-קוו זה לא יפגע במשהו, ועל הישוב מוטלת החובה להזדיין בהתגברות פנימית ולהשליט את התבונה על ההתרגשות. י"ד אב תרפ"ט (20.8.1929) מנת חלקם של הגאונים, בחירי הרוח, הוא לחשוב מחשבות ולרצות; מנת חלקם של הבינונים, של ההמון – להלביש את המחשבות האלה והרצון הזה בצורת חזיונות ממשיים. וראה זה פלא, כי הראשונים, או החושבים כי יש בהם מעין גאוניות ורמז לרוח נעלה, מתנפלים על האחרונים, ממעיטים את דמותם ושוחקים להם. ההמון, יאמרו, הוא קשה-ערף ולא יבטל כל כך מהרה את רצונו מפני רצון הגאונים. אתם דורשים דבר זה לגנאי ואני, להפך, דורש אותו דוקא לשבח. קשיות-ערפו של ההמון, כבדותו, שויון-משקלו שלא כל כך נקל להשביתו, – כל הסגלות האלה מכריחות את אנשי הרוח להגביר חילים ולהעצים את כחם. אמנם כבד הוא עד מאד להניע את החמר-השקט הזה ממקומו, אבל מבליגתו והתחזקותו של הגאון לפעול על ההמון יגבירו אונו, כאלו הוא עוסק בחלוץ-עצמות ומלמד את ידיו להשתמש במרגמה. אם רעיון חדש לא ימשוך אחריו את לב ההמון, אז יהיה לנו הדבר הזה לאות כי הרעיון איננו חזק כל צרכו ולא יצלח, או עוד לא הגיעה שעתו. ואם עשתה המחשבה החדשה את הרושם הדרוש על הבינונים ואנשי-השוק, אז עמדה בנסיון הראשון, והדבר הזה נכבד מאד. אמנם אלה האחרונים אינם מוכשרים לבחון ולשפוט את רעיונותיהם של בחירי האנושות; אבל על ידי כח עמידתם ומתינותם המה מסוגלים להבדיל שלא מדעתם, ועל כן הבדלה זו היא עוד יותר נאמנה, בין המחשבות אשר התפתחו כל צרכן ואשר כח בהן לחיות ובין המחשבות שלא התבשלו ושאין להן ערך. הדבר היה מובן לנו אלו היו ההמוניים מתאוננים זה על זה או לעגים זה לזה, כי באמת מה יעשו שני אנשים מקרב ההמון המצוי בהפגשם יחד; אין אחד מהם יכול לעורר בלב השני מחשבות או רגשות ואין איש מהם יכול לבדח ולשעשע את דעת חברו; מהם המה כאספקלריה, אשר בה תראה טפשותו של השני; כשהם מזדמנים יחד הם מגהקים ומפהקים; דומית-רוחם, דלותם הפנימית וקפאון מחשבותיהם מטילים עליהם אימה מסותרה, והמה מרגישים את עצמם כאנשים אשר תושיה נדחה מהם. כן ירגישו בינם לבין עצמם כל אנשי-העדה, אם יעזבם הרועה אשר אליו הורגלו ואחריו ילכו. אבל האיש אשר רוח וכשרון בו, הלא עליו היה להלל ולברך את ההמוני. זה האחרון הוא הונו, שדהו, אשר מפריו יאכל. אמנם לא נקל הדבר לפלחו ולשדדו, אבל מה רבה תבואתו! צריך אמנם לעדור את הניר הזה מבקר עד ערב, לחרוש עמוק עמוק, לזרוע ולקצור, צריך לסבול את השרב ביום והקר בלילה, אבל אם הזרע בריא ומוכשר לצמיחה, אז יתן יבולו. כמובן, האיש הזורע גרעינים רקובים או חצץ לא יעשה קציר. לא די להגאון להיות בעל דעות רמות וגם פוריות; עליו גם לדעת לבחור את שעת הכשר והמקום הראוי לגלוי רעיונותיו. אם לא ישגה בבחירה זו, אז יענה ההמון את הזריעה. בכל עת אשר יתאספו הגאונים למשתה עליהם לשאת, על פי הישר והצדק, את כוסם הראשונה לחיי ההמונים. ומה הוא חטאם הגדול של בני ההמון? חוטאים המה על כי ימצאו גם באשר לא יבוקשו, על כי מספרם רב מאד ועל אשר המה הכלל ולא הפרט. אולם אם נאבה פעם להתבונן אל ההמוני, מבלי הבט אל כמותו הרבה, אז נראה כי איננו כל כך איום ושפל, כאשר יתארוהו בוזיו. פניו יותר יפים מפני הקוף, גם היותר נאה, אם גם יפים לא יגיע למעלת היופי של אפולו מבילוידיר. גם פני זה האחרון היו נחשבים למצויים וזולים, לו היו כמוהם פני רוב האדם. ההמוני, אדם-השוק, הוא יותר מהיר וחרוץ גם מהכלב המלומד, אם גם לא יתחרה עם הלץ שבקרקס. גם זה האחרון היה נחשב לנרפה ומגושם, אלו היה יכול כל נער כפרי לעמוד על ראשו ולעשות כרכורים באויר כמהו. חכם משבלול וגם מפיל נבון, אם גם שכלו איננו עמוק וחד כשכלו של דרוין, אשר הפלוסופים הבאים לא יתנו בודאי לדעותיו ערך יותר גדול מאשר נערוך אנו כיום את תורת-החיים של פרמניד או אריסטו. יש רבים האומרים עם המשורר הוורץ: הנני שונא את ההמון והנני מרחיקם מעלי. האנשים האלה מודיעים ומעידים בהטעמה מיוחדה, כי המה שיכים להמועטים והמה מתגאים בזה. לפי דבריהם, כל רגשותיהם, מחשבותיהם ומשפטיהם המה שונים ואחרים משל ההמון – כלומר, האספסוף בנוסחא יותר נמוסית –, משל המרובים. אם יאמרו לגאיונים כאלה כי המה מן השכיחים והמצויים בחברת האדם, אז יחשבו זאת לעלבון כבודם שאין לו כפרה. קשה להם גם להעלות על דעתם, כי אין ביניהם ובין חילק ובילק ולא כלום. בפרק זה נחקור ונדרוש מאין באה שנאה זו אל ההמון ואם צדקה באמת; אבל ראשית לכל נראה נא, אם יש איזה הגיון במחשבותיהם ומעשיהם של החשובים האלה המוחים נגד כל אלה אשר יחשבום לההמון. אלו היו כל מעשיהם בהגיון ובמחשבה תחלה, כי אז היה עליהם לצין את ההבדל שביניהם ובין ההמון בכל הליכותיהם ולהבליט את מקוריותם על כל צעד וצעד, למען לא יערבבו אותם עם הרבים; אז היה עליהם ללבוש בגדים על פי גזרה מיוחדה, להתנהג בנמוסים ומנהגים אחרים לגמרי, לבחור במושגי-מוסר שאינם לקוחים מן השוק ולבלי שים לב לכל אשר יאמרו וישפטו רוב הבריות. היעשו כזאת? לא; המה עושים דוקא את ההפך מזה. המה חושבים ל"טוב טעם" לבלי היות מתמיהים בעיני אחרים, לבלי הסב עליהם את דעת ההמון הבזוי, כלומר: לבלי היות מובדל ומופרש מהרבים המאוסים. המה כורעים ומשתחוים לפני דעת הקהל, ואם זאת האחרונה מתנגדת להם אז ימלאו רגשי צער. הם המה העמודים המוצקים אשר עליהם נשענים חקי הארץ, – ומה המה החקים אם לא הסך-הכולל את השקפות העם, כלומר: הרבים, בצורת מצות ודברות. המה עומדים לימין הפרלמנטריות, הנשענת על היסוד: "אחרי רבים להטות!" כלומר: על היסוד המכריח את המועטים להיות משועבדים וכפופים להרבים. במקרים ידועים יחלמו וגם ילחמו בעד זכות הבחירה הכללית (אללגעמיינע שטיממרעכט), כלומר: בעד הרמת ההמוניות, השוק והאספסוף, למעלת אלהות. לא נעלם ממני, כי על פי רוב ישחו עם הזרם לא משום שיתכונו להנשא אתו הלאה, קדימה, כי אם משום שאין כח ואון ללחום נגדו. האיש אשר המציא את הפתגם: "הרוצה לחיות בין הזאבים ייליל כזאב", חפץ ללמד את תורת ההכרח ולא עלה עד דעתו לתת כבוד לשוחרי טרף. אבל יש פתגם אחר: "קול המון כקול שדי", ובזה גמרו את ההלל על בן-השוק וירימוהו לשמי ערבות. דבר שאין להכחיש הוא, כי גם הלועג להמון ובוזה לו מכון בחשאי את מעשיו והליכותיו לרוח הרוב, ובסתר לבבו הוא מסכים כי השקפותיו של זה האחרון צודקות הנה וראויות בכללן לשים אליהן לב. מונטסקיה מתלוצץ ואומר, כי בית-דין של מושבעים רק אז יש לו הזכות להתקיים, אם ישימו להם לחק: אחרי מעטים להטות, יען כי בין שנים עשר מושבעים רובם חמורים ומעוטם נבונים. אולם מונטסקיה שוכח דבר אחד, כי בין אותם המועטים, כלומר: אותם היוצאים מן הכלל ונבדלים מעל ההמון הרב, ישנם לא רק אנשים העומדים למעלה מעל הטפוס העומדים למטה ממנו ועדיו לא הגיעו. בין המועטים האלה ימצאו על יד הגאונים גם נבובי-מוח ועל יד המקוריות הבריאה גם זרות משונה המועטים שבאומה, במספרם לעומת ההמון הרב אשר מחוץ לקירות הבתים האלה. מונטסקיה שם נפשו בכפו לתת את היתרון והנצוח לחוקר אחד ושני הדיוטים על תשעה אנשים בינונים, ודבר זה הוא מסוכן מעט. הנני חושד בלבבי, כי גם קרליל וטרייטשקה לא יבזו כל כך את הרבים, כאשר יראה מן הסקירה הראשונה או גם כאשר יאמינו בלבבם. עריצות נאורה! עבודת הגבורים! המ! הבה נראה: עריצות נאורה, האין זאת אומרת כי מושל גאון, אשר שאר רוח לו, מטה את לב ההמון לקבל את השקפותיו ודעותיו ולהסכים למגמותיו ושאיפותיו, ולהיות אתו בעצה אחת ולחשוב ולפעול כמוהו וברוחו? עבודת-הגבורים, האין זאת אומרת כי הגבור, כלומר, הפרט היוצא מן הכלל, חפץ ושואף כי ראובן ושמעון, גללי ומללי, פלוני ואלמוני יכירו ויוקירו את גדלו וערכו ויתרפסו לפניו? לי ששאיפה זו אינה מתאמת אל הבוז לההמון והלעג להשוק. מה לו להאיש אשר יבוז לההמון ולמה שיאמרו ויחשבו הבריות טרייטשקה היה מחויב הדבר, כי פרידריך הגדול או יוסף השני היו צריכים לותר על כסא המלוכה ולמסור את השרביט לאחד מבני משפחתם, לאיש פשוט, מצוי וישר, כי מה להם, הגדולים, ולצאן האדם, מה לרועים מיוחדים כאלה ולהעדר הגדול? למה היה להמלכים הנאורים האלה לגיר את השוטים על מנת שיקבלו עליהם את על השכלתם, למה היה להם לפזר את פניניהם לפני החזירים! קרליל, השפיל מיכל אנג'ילה בהציגו את צלם משה לראוה לפני סקרנים בטלנים, וגתה הסכיל עשות בתתו את החזיון "פויסט" לדפוס, למען ישתמשו בו הגבוהים. תחת לבקש ולשמוח על הסכמת ההמון והתפעלותו, היה עליהם להצטער על זה ולראות בהן סימן רע ליצירותיהם. עליהם היה לחזור על קריאת אותו הדברן, שהיה נאמן להגיונו: "ההמון מוחא לי כף – האם נתמלטו דברי שטות?" פרידריך הגדול היה אפוא, לפי זה, מחויב להתבודד בגנו ולפרוש את עצמו מההמון הרב, ועל גתה היה אפוא לנוס המדברה או אל אחד האיים הרחוקים והשוממים מאדם ולקרוא את שיריו וחזיונותיו רק באזניו הוא. אז היינו יכולים לקרוא: יחי ההגיון! בכל זאת הננו רואים נגודים והפכים, שאי אפשר להכחישם ולבטלם. מצד אחד יבוזו להמון, מהצד השני יתבוננו אליו ויכונו את המעשים לפי רוחו. הן יאמרו: כי אין מסוגל כלל לשפוט על יצירותיו של הגאון ולהבין את ערכן, ובכל זאת החלום היותר יפה של הגאון הוא שם תהלה ואלמות, כלומר: הסכמת ההמון. הן יכחישו בבינת ההמון ובשכלו, ובכל זאת מוסדות-המדינה היותר נכבדים וחשובים, כמו בתי-מורשי העם, בתי-דינים של המושבעים ודעת-הקהל, כל אלה הלא נשענים המה על ההשערה כי הרבים לא לבד שהמה אין השגיאה שכיחה אצלם. הן לקלון יחשב להמנות על ההמון, ובכל זאת לא ימנעו מלהתפאר במאורעות גדולים כי יחשבו וירגישו כהרוב. הזקן הרומי לא מצא בשעת התרוממות רוחו תהלה יותר גדולה לנפשו מהדברים: "הנני אדם, וכל הנוגע לאדם לא זר הוא לי". הוא היה משתומם בודאי, אלו קרא לו אחד המדברים החכמונים מבני דורו: "הנך אומר כי אדם אתה ככל האנשים; אם כן אפוא הנך מתפאר בהמוניותך". לכן כל יצור הוא תולדת שלטון שתי נטיות: חק החיים המקורי וחק ההתנחלות. הראשון שואף לברוא צורות חדשות, המוכשרות להמשיך את מלאכת החיים, והחק השני שואף לשוב אל התבנית הנמצאת מכבר, אל צורת ההורים. לפי דעתי אני, ואני מטעים ביחוד ובכל תקף את השקפתי זו, הנטיה החפשית הבלתי מגבלת של הטבע לתת בכל פעם לעצם-החי שהיא יוצרת צורה חדשה ומקורית, שאיננה דומה אף לאחת הנמצאות, – הנטיה הזאת היא הראשונה והמקורית, אולם הנטיה לדמות את היצור ליוצרו, המגבלת את חפש בחירת הצורות, נוספה אחרי כן. רק הנחתי זאת עושה את שטת דרוין מובנת לנו. שטתו בלי הנחתי איננה מבארת, כי אם מראה על המעשים. עתה נשוב אל דברינו הראשונים. חק הירושה מחיב את השכיחיות, וחק-החיים הקדמון – את המקוריות. התפקידים הפשוטים של הגוף, אשר הם המה היותר הכרחיים ועל כן גם מצויים ואשר בודאי היו ידועים גם להאבות ואבות האבות, המה משועבדים לחק הירושה; אולם התפקידים הגבוהים, אשר רק לעתים רחוקות נחוצים המה ואשר אבות האבות לא הספיקו אותם מעולם או הספיקום רק פעמים אחדות, עד כי לא השאירו כל רושם עמוק בגופם באופן שיוכלו להמסר בירושה להבנים – התפקידים (פערריכטונגען) הגבוהים האלה המה מקוריים ומיוחדים להגוף המספיקם. הגוף עושה את צרכיו התמידים, שהמה משותפים לכל בני האדם, באופן מצוי ושכיח; אולם את הצרך אשר עליו להספיק בפעם הראשונה יספיקהו באופן מקורי וחדש, אם אין באפשריותו להשמט מזה בכלל. שבגאונים הוא שומע באזניו ואוכל בפיו כאשר יעשה זאת גם הצעיר שבחוטבי העצים. המשורר הצרפתי הביע את הרעיון הזה בדבריו: "כל הנוטע כרוב הוא רק מחקה מעשי אחרים". התפקידים שהמה שוים בכל בני האדם, ממלאים אותם כל בני האדם באופן אחר. אולם תכף יראה ההבדל בכל סמניו ופרטיו בעבודתם של שני אנשים, והשוממות או לכבוש עולם חדש ולבנות את הנהגתו וסדרו על יסודות יעבוד ויעשה את מלאכתו בסגנון ובאופן מיוחד לו. היצור אשר כח-חיים האצור בו הוא במדה ממוצעת, לא יבוא לעולם לידי ההכרח למלא את התפקידים הגבוהים; הוא הולך בדרך כבוש ולא יבחר בדרכים אשר לא דרכו בהם כבר אבותיו. ואם המקרה יביאהו למרות רצונו לידי תנאים ומעמדים חדשים, אשר לא אחזו בהם אבותיו ואשר גם הוא לא הורגל בהם, אז יתאמץ ראשית לכל להשתמט מהם, ואם הדבר הזה לא יעלה בידו, אז ינסה להתנהג ולעשות את מעשיו באופן שהורגל להתנהג ולעשות את מעשיו במעמדים ובתנאים שהם דומים במקצת אל התנאים והמעמדים החדשים. ואם גם התחבולות האלה לא תצלחנה בידו אז ינוצח ויכנע לפניהם אין בקרבו כחות צפונים, אשר בתנאיו המצויים לא נתנה להם האפשרות להתפתח ורק ההכרח יעירם ויגבירם. איש כזה ישאר תמיד במעגל-הקסמים של ירושת-האבות. הוא ירא וחרד לשנות ממעשי אבותיו ומנהגיהם אף כקוצו של יוד. לעולם לא יערב את לבו לנטות אף צעד אחד מהדרך אשר בה ילכו אחיו לבינוניות והוא גומר את חייו כמה שהחל וסופו כראשיתו: כל מעשיו, דרכיו ומנהגיו המה העתקה ממה שהיה לפניו וממה שמקיפו וסובבו מכל עבריו. אולם היצור אשר כחות-החיים האצורים בו יעלו על המדה המצויה, ישתוקק ויכסף למעמדים ולתנאים חדשים בחייו, ואם המקרה יעמידהו בהם אז יכניע אותם וישעבדם לצרכיו או יסתגל להם, מבלי אשר יאחז בדוגמאות ובדרכים שכבר הסכין בהם הוא או אבותיו. גוף כזה פורץ את גדר הירושה ומשחרר את גבוהה, אשר היצורים החלשים לא יגיעו אליה לעולם, אז גם צורת מעשיו ואופן עבודתו מקוריים המה, כי בראם בעצמו. בקרב בעלי החיים המובדלים לשני מינים הננו רואים, כי הנקבה עניה בכחות החיים מהזכר. מדוע היתה כזאת לא אדע, אבל זאת היא עובדה מקוימה. דרוין בספרו "תולדות האדם" צבר על מאות אחדות דפים מעשים בודדים מחיי בעה"ח, אשר מהם יכולים אנו ללמוד, כי בקרב רוב עלי החיים שומרת הנקבה את טפוס המין, בעוד אשר הזכרים מתרחקים לפעמים מעליו רחוק חשוב מאד. בקרב הנקבה שורר אפוא חק-הירושה, ובקרב הזכר – חק-ההתבדלות, אשר קראתיו בשם חק-החיים המקורי. כחזיון הזה אנו רואים גם בקרב המין האנושי. האשה היא כמעט תמיד טפוסית, והגבר – מקורי; הראשונה היא בעלת צורה אמצעית, כלומר: צורתה משותפת לכל בנות מינה, והאחרון יש לו צורה מיוחדה. הדברים האלה אמנם מתנגדים לההשקפה המקובלת ברבים ועוברת בקרב ההמון, אבל השקפתם בלתי נכונה מעיקרה. היא נקבעה בלב על ידי קריאה בספורים ובשירים; והפיטנים מתארים את האשה לא על פי מראה עיניהם ונסיון בלי כל משא פנים, כי שלא מדעת משוחדים המה ברגש המין. האשה מתוארה בקרב הספרות-היפה לא בידי חוקרי הטבע המבקשים את האמת והדיוק, כי אם בידי גברים אשר הדמיון מלהיב את רוחם ומעור את עיניהם ומוליך שולל גם את הפקחים שבהם. המשורר איננו רוצה לתאר את האשה, כי אם להתרפס לפניה ולדבר חלקות באזניה; אם הוא מדבר על אדות אחת מהן, אז לא ידבר כאיש שאינו נוגע בדבר, כי אם ברגש טבעי הוא מבקש אהבה ונטית חסד וחן. הדבר הזה מזיף את ההסתכלות, ויכולים אני לאמר כי האשה מצוירה בספרי-הפיוט של כל העמים והעתים לא כמו שהיא באמת ובמציאות, כי אם כמו שתראה בעיני אוהב הוזה. סבת הדבר הוא, כי הספרות-היפה כתובה בתחלה רק בידי גברים. אלו היו הנשים אמות שירי העלילה וההגיון ויוצרותיהם, כי אז היתה תמונת האשה בספרות בודאי אמתית, בלי כחל ושרק. כיום, אשר כתיבת הספרים היתה, לכל הפחות בארצות ידועות, למלאכת יד הנשים, חוזרות גם הסופרות על תמונת האשה הדמיונית, המצאת הגברים, המקובלה בספרות מכבר הימים, והנה עושות כזאת, יען כי אינן מסוגלות לנטות מדרכי המסורה ולברוא יצירה מקורית. "האשה היא בעלת גונים רבים כצבעי הקשת, עמוקה כנבכי הים ואין חקר לרוחה", אומר מתפלסף ומתחכם אחד; "מי יתהלל, כי הוא יודע את האשה!" קורא אחד המשוררים בהתפעלות רבה, ועיניו נשואות מעלה ורירו יורד מפיו ממתיקות ציורי-דמיונו; אשה היא סוד חי וחידה סתומה ונפלאה, ואין אחת מהן דומה לחברתה", מבטיחנו אחד המספרים, ולמען ירחיב ויעמיק את רעיונו זה יטוה על יריעה זו ספורי בדים, זרים ונפלאים, אמה אחרי אמה. אבל כל אלה הנה מליצות ריקות, אשר גם הנשים הפקחות תשחקנה עליהן ורק "האוזות הטפשות" נהנות מהן. ובאמת אין הנשים נבדלות ושונות זו מזו באותה מדה שהגברים שונים זה מזה. כל היודע אחת מהנשים,יודע כמעט את כלן. מחשבותיהן, רגשותיהן, גם חיצוניותן טפוסיות הנה ומשותפות כמעט לכלן. גריטכין, יוליה ואופיליה דומות הן כל כך אשה לרעותה, עד כי יש להאמין שאחיות הנה ואין בין זו לזו אלא שנוי והבדל דק במזגן ובחנוכן. ובזה הננו מבארים כך קלות ומהירות והן מוצאות את עצמן על כל מדרגה ומדרגה כעל מקומן הראוי ומיועד להן מכבר. שומר-הסוסים שהורם למעלת נסיך קורלנד היה ריח הארוה נודף ממנו כל הימים. לא כן הנה הנשים. בתו של המתופף שהיתה לאהובת המלך לא נבדלה אחרי חדשים אחדים במאומה מכל השרות בחצר בנות השועים והרוזנים. אם סגלה האשה את הנמוסים והמנהגים של המדרגה החדשה, אשר אליה הורמה בחברה – ובכשרונותיה המיוחדים לחקות ולסגל את הדברים החיצוניים והקטנות שבחיים היא לומדת את כל אלה על נקלה ובזמן מועט – אז אין עוד הבדל בינה ובין הנשים העומדות על מדרגה זו מלידתן. בין בת המלך ובין הכובסת יש רק הבדל קטן ודק; האשות היא סגולתן העקרית של שתיהן, שאינן מתרחקות מטפוס הנשים הקבוע. אמנם יש גם נשים מקוריות. אבל ההתרחקות מן הטפוס הקבוע סימן רע הוא לנשים. ההבדל בין אשה מקורית ובין אשה מצויה הוא כההבדל בין מוכה שחפת ובין איש בריא. ובמקום שהמקוריות של האשה לא תעיד על דויה, אז בריאה מורכבת היא – חציה זכר וחציה נקבה. במקרים כאלה הננו רואים לפנינו גוף של אשה, אך אפיה, נטיותיה והשקפותיה של גבר, או להפך. אם האשה מתרחקת מהטפוס האמצעי של מינה, אז לא תכירו בה עוד את סגלות הנפש המיוחדות למין זה. ראיה לדבר: הנשים המקוריותת עושות, כמעט תמיד, רושם חזק על הגברים שאין להם עצמיות מיוחדה ושצורת אופים מטושטשת, אולם האנשים המקוריים באמת יש להם נטיה אל הנשים המצויות. החזיון הזה הוא כל כך שכיח, עד כי כמעט למותר הוא להביא לדוגמה את השמות גתה, הינה, קרליל, בירן, ויקטור הוגה ואחרים שאהבו נשים כל כך מצויות ופשוטות. היוצא מזה: הגבר, אשר כחות-החיים האצורים בקרבו אינם מספיקים לבריאת צורות חדשות, יבקש על ידי יחודו אשה, אשר כחות-חייה ומקוריותה גדולים משלו, למלא את הצרך-הגופני היסודי הזה. וכל זה הוא עושה ברגש טבעי, שלא מדעתו. אולם הגבר, אשר הטבע העניקה לו ממתנותיה בעין טובה וביד רחבה, אין לו צרך בזה; מקוריותו היא מספקת לו. טבע הטפוסיות הקבועה של הנשים מחיבת את שכיחיות נטיותיהן. אמנם גבר בלתי מצוי, אם מצוין הוא במעלות גופו או רוחו, מעורר, ככל חזיון נפלא, את דמיון הנשים ומושך את לבן בקסם עז. אבל מה יוכיח לנו הדבר הזה? לא כלום, כי אם שהחדש פועל על הנשים, כעל כל בעלי החיים מהמדרגה העליונה, פעולה מעוררת וקוסמת. אבל תשוקתה היסודית והפנימית של האשה היא אל האיש המצוי והשכיח, אל האיש שאינו מצטין בחכמה רבה ולא בטפשות יתרה, אל האיש היודע לדבר חלקות על פי הדוגמאות הטובות והיפות המקובלות בחברת הבינונים, היודע לדבר מתוך כבד ראש על אדות רוח היום, היודע להתפעל ולהתלהב בדברו על אדות האידיאלים של תלמידי בתי ספרי העם, – ומחשבותיו כשרות וישרות כדעותיהם ומחשבותיהם של בעלי הבתים החשובים בעיר והוא "מתהלך לרוח העת" בכל הנוגע לגזרתה ולצבעה של עניבת-הצואר. גבר בינוני ומצוי כזה יוליך תועה תשעים ותשע נשים ממאה, והנה תבכרנה את אהבתו של זה על אהבת החכם המקורי, הגדול שבגדולים. לכן אין כל צרך בחכמי-מדינה, במחוקקים ומנהיגים מקוריים. כל מה שהם שכיחים יותר ובלתי מצוינים, יותר טוב להם ולבני עמם. מי שתעודתו לעשות תקונים וסדרים בעד ההמון הגדול, אשר יחיה בהם, עליו לכון את מעשיו לרוח הרבים ולא המעטים. חיט-הגדוד תופר את הבגדים לפי מדה ממוצעת ולא לפי מדת אחד אנשי-הצבא המצוין בגזרתו ובקומתו. גורלה של החסידה הקרואה אל זבח משפחה אל השועל והאנוסה לאכול מרק מתוך הקערה ידוע מספר-המשלים. גם בלי בינה עמוקה ובלי סקירה חדה יכולים לראות ולהתבונן כי חותמה המיוחד של כל אספה רבה היא הבינוניות האומללה. אספו נא לאספה ארבע מאות גתה, קנט, הילמהולץ, שכספיר, ניוטון ודומיהם, והציעו לפניהם שאלות ידועות ומוגבלות, תנו להם לנאום ולדבר ככל העולה על רוחם ולהחליט החלטותיהם מבלי כל אונס מן הצד. ומה תראו? מדברותיהם – וגם זאת אין אני יכול אתכם לנכון – אולי יצטינו מהמדברות שעל האספות הגליליות, אבל החלטותיהם לא יצטיינו במאומה. ומעלותיו המיוחדות לו לבדו, יש לו גם סגלות-המין אשר באו לו בירושה מבני הדורות הקודמים שהן משותפות לו לא רק עם חברי-האספה, כי אם עם כל עובר ושב בחוץ. לכן אפשרית היא מפלגה של קצרי-דעת, אבל לא של גאונים. יש לבוא לידי החלטה על פי רוב דעות, אם יתוכחו על אדות טעמו של כרוב חמוץ, אבל אין לבוא לידי החלטה כזו אם יתוכחו ע"ד ערכן של השקפות-העולם. ואם יעמידון למנין הדעות, אז כמספר ההשקפות כן יהיה מספר הדעות וכמספר הדעות כן יהיה מספר ההשקפות. ובאמת ההמוני הוא האדון, הרב והשליט בארץ והאיש המקורי, יהיה גם העקשן שבעקשנים, מחויב הוא לרקוד עם כל האספסוף בתוך המחול הכללי. סדרי החברה, מוסדותיה ותכן המדיניות אינם פרי עבודת הרוח של איזה יוהן סטוארט מיל או הרברט ספנסר, כי אם פרי המחשבה הדלה והצנומה, הקבועה והטבועה של אנשי השוק, של ההמון הגדול, שאינם מומחים יתרים למלאכת הכתב והקריאה. בשטף ההמון הנוהר אל קלפי הבחירות יעלם גם הגאון שבגאונים. אך הצריך הגאון לותר על רעיונותיו, שהם שונים ורחוקים מכל הידועים של כל הדורות, הצריך הוא לקבור אותם עמוק בלבבו ולבלי הודיעם ברבים, לבלי התאמץ להוציאם מכח אל הפועל ולהשרישם בלב ההמון? חלילה. לא לבד שאינו צריך לזה, אבל גם איננו יכול. הותור והשתיקה הם למעלה כל איש מקורי, אשר תתקפהו להטביע את חותמו המיוחד על הכלל ולברוא אותו בצלמו כדמותו. מה שהגאון צריך בכל אופן לותר הוא – לבלי הוציא מפיו את דעותיו בתור פקודות נמרצות ולבלי האמין כי צבאות ההמון ימהרו להכנע מפניהן ולסור למשמעתן. עליו להטיף ולא לצות. וההבדל בזה רב הוא מאד, כאותו ההבדל אשר בין שליח האמונה ובין נגיד הצבא. למעלה אמרתי, כי האדם ההמוני הוא שדהו של הגאון. הדמיון הוא כמדומה לי כל כך אמתי, עד כי ברצוני לשוב אליו עוד הפעם. החושב המקורי הוא אכר והפדגוג הוא גנן. הראשון עבודתו גסה, כבדה וממושכה מאד, והשני לוקח ענפים מן המוכן, אשר צמחו על עצים גדלי הקומה, ומרכיבם על שתילים ונטיעים רבים. האדם ההמוני רוצה לרשת את רעיונותיו מאחרים ולא לקנות אותם בכחו ובמוחו. הרוצה לעשות את דעותיו לקנין כללי של הדור הבא ימסור אותן לדורו ואבות האבות ואשר נשנו בדורות רבים יהיו אחר כך לאחד מיסודות הגוף וחלקי הנפש. לחשוב את המחשבות האלה ולהעלות את הציורים האלה בדמיון לא יכבד על האיש יותר מההליכה, מהאכילה, מהשנה, כלומר: מהספקת יתר צרכי הגוף האורגניים. אולם ציורים-דמיוניים וצרופי-רעיונות חדשים, אשר יופיעו בפעם הראשונה לפני האיש, יפריעו וישביתו את מהלך העבודה של מכונת-מחשבתו והמה דורשים מבעליהם מכשירים פנימיים חדשים, התגברות הרצון והתעוררות הידיעה והתאמצות ההכרה. כחזיון הזה אנו רואים בבית-האורגים. אם יטוו יריעות על פי דוגמה ישנה ונהוגה מכבר, אשר המכונה וכל מכשיריה מכונים לה והפועלים רגילים במלאכתם זו, אז אין מעצור ועכוב: הכל יעשה כמו מאליו. הפועל יכול לחלום חלומות בהקיץ, והאריגה הולכת וגדלה אמה אחרי אמה. אולם אם יש צרך לטוות את היריעות על פי דוגמה חדשה, אז דרוש לכון לתכלית זו את מכונת-האריגה, לקשור פעמים אחדות את השרשרת, לתת מהלך אחר ליתד-הארג; המנצח על המלאכה צריך לטפל בעצמו בדבר הזה, הפועל צריך לשים לבו ועיניו אל עבודתו; בקצור: אין המלאכה נעשית עתה מאליה, כי דורשת היא את יגיעת המוח והידים. האנשים המצויים מוכשרים לחשוב מחשבות מסודרות מכבר, שהיו לחלק מעצמותם, ואין ביכלתם לחשוב מחשבות חדשות; חסרי און וחריצות המה להכשיר ולסגל את מכונת-האריגה לעשית היריעות על פי הדוגמה החדשה. תעודתם של האנשים המצוינים היא לא רק להוציא דוגמאות חדשות, כי אם גם לשנות מעיקרן את מכונות-האריגה של בית-החרשת הגדול, הנקרא אנושות, שתהיינה מוכשרות לארוג במישור על פי הדוגמה החדשה, כאשר ארגו על פי הדוגמה הישנה. ההמון מתנגד להרעיונות החדשים, לא משום שאינו חפץ להעלות אותם על לבבו, כי אם משום שאינו יכול לחשוב מחשבות חדשות. הדבר הזה דורש מהם יגיעה יתרה ועבודה קשה, וכל עבודה קשה גורמת צער, ובטבע האנשים להגן על נפשם מפני הדברים הגורמים להם צער. לכל הדברים האמורים פה תתנגד העובדה, כי ההמון רודף מטבעו אחרי החדשות ואוהבן. אבל הסתירה הזאת היא רק מדומה, כאשר אוכיח להלן אחרי חקירה קצרה. הקורא רואה כי אנכי מדבר פה על אדות מחשבות ישנות וחדשות, ואינני מדבר כלל ע"ד מחשבות טובות ורעות, נשגבות ושפלות, – בקצור, הנני משתמט להשתמש בשמות-התואר, שיש בהם שבח או גנאי או אהבה לזה ושנאה לזה. כל מלחמתם החרישית או ההומיה של המקוריים המעטים נגד הרבים השכיחים אינה אלא השאיפה לטעת על מקום המחשבות הישנות, שבאו בירושה, מחשבות חדשות. המחשבות החדשות אינן צריכות כלל להיות דוקא טובות מהראשונות; סמנם המובהק הוא, כי חדשות הנה, כי אחרות הנה ואינן כהמסורות מימים עברו. את בני ההמון יקראו, כנהוג, בשם טפשים; ולא בצדק יעשו כזאת. בני ההמון כשהם לעצמם אינם טפשים כלל, הם אינם רק חכמים כהאנשים המצוינים והיותר נבונים שבדור. חכמת ההמון כיום היא חכמתם של הגדולים והמקוריים מאתמול. על מדרגת ההשכלה וההתפתחות שהאנשים המצויים עומדים כיום, על אותה המדרגה עצמה עמדו אתמול ראשי הדור. אמנם המצוינים של היום הרחיקו ללכת בדרך התפתחותם, אבל עד מחר יעבור גם ההמון את המרחק הזה, ולמען יהיה המשפט להגאונים של מחר לקרוא את ההמון של מחר בשם נחשלים צריכים יהיו להתרומם על הגאונים של היום באותה מדה עצמה שאלה האחרונים מתרוממים על ההמון של היום. המקוריות והבינוניות אין להן אפוא ערך מוחלט, כי אם מצטרף. הפרט (אויסנאהמע) שואף להיות לכלל, והמקוריות – לטפוס. השכיחיות (באנאליטאט) היא היא המקוריות שנתמעכה מרוב השימוש בה. הננו שוחקים כיום על המשורר אשר ימשיל את עיני אהובתו לכוכבים ולא ימצא דמיון יותר מקורי. אולם אין כל ספק כי כאשר השוה המשורר-הגאון, של התקופה היותר קדומה, בפעם הראשונה את עיני אהובתו אל הכוכבים עשה הדמיון הזה רושם עמוק ונעים על בני דורו. הדמיון הזה הוא עתה שכיח ומצוי ואיננו עושה עוד כל רושם. מדוע? יען כי מצוין ומובחר הוא. וזה הוא אשר היה ברצוני להגיד: השכיחיות של היום היא לא רק המקוריות סתם של אתמול, כי אם תמציתה, החלק היותר טוב והיותר נעלה של המקוריות הזאת, החלק שהיה ראוי להשמר לדורות, יען כי לפנים היה לא רק חדש גדל וכבוד להשכיחיות! השכיחיות היא אוצר כל יקר, אשר יצר רוח האדם עד היום. זאת אשר יקראו בשם דעת-הקהל, כלומר: השקפת ההמון, איננה יכולה אמנם להיות לקו-המדה בעיני בחירי התקופה וגדוליה. אבל ראויה היא דעת-הקהל כי ישימו לב אליה גם שבדור, יען כי קול-ההמון הוא פרי כל ההתפתחות העברה של האנושות. ההמולה של אספת-עם מורכבת היא מקולות החושבים הגדולים, אשר חיו לפני אלפי שנה, המדברים מתוך גרונם הנחר, מרוב שתית שכר, של הסנדלרים והעגלונים. הפתגמים המנוקרים והניבים הנבובים אשר בפי עושי-המדיניות של היום, היו ממחיים ומלאי תכן גרעיני כשיצאו מפי יוצריהם הראשונים. הדברים הנשמעים כיום מפי הנואמים ההמוניים, ואשר יאמר עליהם כי המה "עתיקים וידועים" או "קמח טחון", – הדברים האלה עצמם היו כפרחי-תכלת, כמיטב המליצה וההגיון, דשנים ורעננים כשיצאו בפעם הראשונה מפיות הנואמים המזהירים בדורותיהם. כל הרגשות הטבעיות אשר בלב ההמון, כמו האהבה לאיזה דבר, השנאה, המשפטים הקדומים והמעשים שלא מדעת, הם פרי העבודה השכלית הכבדה של אנשים מצוינים. ההמון הוא, סוף סוף, הגשמת העבר והבחירים המעטים שבדור הם סמל העתיד. אריסטו, אבי רוב המדעים שבימינו, לו יקום מקברו לא יצלח בידיעותיו לקבל כיום תעודת-בגרות מידי המורים של איזה בית-ספר בינוני, ומי יודע אם היה עומד בנסיון גם בידיעת השפה היונית. הבלשנים החדשים היו בודאי מקפחים אותו בהלכות ובכללים גם במקצוע זה, עד כי לא היה מוצא את ידיו ורגליו גם בתורת שפת אמו, אשר בה כתב את כל ספריו. תורת הרויי ע"ד מרוץ-הדם בגוף החי, אשר היתה בעיני בני דורו כמרידה נוראה וככפירה איומה בכל האמתיות המקובלות מדורות עולמים, – את התורה הזאת ילמדו כיום להתינוקות בבתי ספרי העם, ואין פוצה פה נגד הדבר הזה. הגאון הפורש את עצמו כיום מן הצבור הגדול והוא מתגאה בזה שמחשבותיו ורגשותיו רחוקות הנה בכל ממחשבותיו ורגשותיו של ההמון, אשר גם לא יבינו לרעו ודבריו המה כספר החתום בעיניהם, – גאון כזה אם יכול לשוב אל האדמה בעוד אלף שנה מה השתומם, אולי, לשמוע כי הילדים מפטפטים במהירות את מחשבותיו היותר מקוריות ואת דעותיו היותר מפליאות, כאשר יפטפטו הדברים היותר מצויים. נשגב ממני להבין, כי המשמרים המגינים בכל עז על הסדרים השוררים והלוחמים נגד כל תקון מדיני חדש, – כי האנשים האלה הם הם אויבי הדימוקרטיה. אלו היתה מטרתם ברורה בעיניהם, אלו ידעו מה המה חפצים ואל מה המה שואפים, כי עתה היו כל המשמרים עתה היו יועצים להשולטן להנהיג בתוגרמה את משפט הבחירה הכללית ולתת יתרון להחלטותיה של אספת עם על החלטותיו של בית מועצות המיניסטריום. בני ההמון המה תמיד משמרים ודבקים בישנות, יען כי המה משועבדים במעשיהם לשאיפות-המין הנמסרות בירושה ולא למחשבות אישיות חדשות, על כן גם נוח להם להתקים בקרב תנאי-החיים הישנים וקשה, אי-אפשר, להם למצוא מעמד כראוי בקרב תנאי החיים החדשים. המה אמנם יכולים לפעמים ללכת בעקבות רצון-היחיד הכביר, אשר יטם מני דרכם והסלולה מדורות עולמים וינהיגם בדרכו החדשה, אבל מרצון עצמם, בחפצם הטוב, לא יתעו לבקש נתיבות חדשות ולא יעזבו דרך אבותיהם. המהפכות החברותיות הן תמיד מעשה ידי המעטים, היחידים, שאינם מוכשרים לחיות בתוך תנאי-החיים המסורים מדורות קדם ושאינם מכונים כלל לעצמיותם ומקוריותם הפרטית. הרבים מסתרבים ללכת אחרי המהפכים והמחדשים, בלתי אם הכשירום במשך של דורות אחדים להבין ולהרגיש כי הסדרים השוררים נתישנו ואין להם הזכות להתקים, כי המה מזיקים ולא מועילים. אני חושב כי ההמון יוכל לשבוע רצון מהמקום אשר יעדתי לו בתבל. הנני רואה בו חזיון נשגב: מצבת העבר, אם גם לפעמים פניה מקולקלים והטיח אשר עליה מתפורר. ההמון הוא העתקה ציורית מתמונות שערכן האמנותי רב מאד. ההמון הוא היורש של הגאון, וכל החיל והעשר יעשה זה האחרון יפול לו לנחלה. אולם העולם הפנימי של הגאון סגור ומסוגר הוא לפני ההמון, ואף בסקירה שטחית לא יחדור אליו. העולם הזה שיך להגאון לבדו ואין לזרים, לרבים ולאחרים, חלק בו. פה תכלה ממשלת ההמון. הלך-נפשו והגיוני לבבו – זהו סודו של הגאון, הנצפן מיורשיו. על אלה מתריעין בכל מקום… ועל החיה רעה… שהיא מכה מהלכת ". (תענית י"ט.). המשל הקדמוני אומר: "באתר דמרי ביתא תלה זייניה כולבא רעיא קולתיה תלא" (יתד שהיה הגבור רגיל לתלות בו כלי זייניו – הנבל הרועה תרמילו תלה. רש"י, בבא מציעא פ"ד:). כן גם החיה הרעה מקובנה, המכנה עצמה בשם "מצדיקי הרבים", בשעה שהם רואים איזו מן הרבנים או אפילו עשירים מן החרדים מעמידים פנים זעומות כנגד איזו ענין, מיד הם מכים בתוף, שולחים פאסקבילים בכל ערי מושב ישראל, מזייפים חתימות, נלחמים בכח באויר ריק ועושים גדולות לעיני אנשי-בריתם, קטני-הערך ושפלי-הנפש שכמותם. הדבר הזה הוא אצלנו בכלל מנהגו של עולם. כמעט בכל עיר בערי התחום יש "בריות יפות", ביחוד בין הפחותים שבעם, אשר אם אך יריחו מרחוק איזה ענין של סכסוכים, כמו בחירות, מחלוקת על-דבר שוחט, חזן או רב וכיוצא בזה, ישליכו את מרצעיהם ואת מחטיהם מידם, יקפצו בראש ויסכסכו איש באיש ומשפחה במשפחה. כן עשו "מצדיקי הרבים" בשנת תר"ל בזמן הפלפולים על-דבר התקונים, כן עשו זה לא כבר בשעה ששמעו שמועה, שיש בחברת מרבי-השכלה אנשים החושבים ליסד בית-אולפנא לחכמת ישראל, כן הרימו אחרי כן קול זועות על-דבר בית-הספר ביפו, וכן הם מזדיינים עתה למלחמה על הציוניות. לידת הציוניות היתה במזל יותר טוב מלידת חבת-ציון. האחרונה בצאתה לאויר העולם מצאה לה מנגדים גלוים רבים בין רבני ישראל, והציוניות, להפך, נתקבלה בתחלה בסבר פנים יפות על-ידי רוב רבני ישראל. מניח אני לאחרים לפתור את החידה הזאת, אבל כן היה באמת. מפני סבה מקומית לא יכלו "מצדיקי הרבים" מקובנה לצאת למלחמה על חבת-ציון, כי הגאון המנוח ריא"ס ז"ל הסכים לחבת-ציון בכל לבו. גם כנגד הציוניות לא יכלו לצאת לריב, בראותם כי רוב הרבנים נוטים אליה חסד. אך במשך הזמן נשתנו הדברים. ראש הציונים, הד"ר הירצל, בקבעו את ימי הקונגרס הבאזילי בשנה שעברה, שכח לעיין בהלוח ויקבע את הימים של הקונגרס באופן שהיום הראשון ממנו יהיה בשבת; הד"ר בירנבוים, אשר מסופקני אם הוא יודע לקרוא עברית כתקונה וכל-שכן אם קרא מעודו ספר עברי אחד במקורו, דרש בהקונגרס הראשון על-דבר "המתת העבר". והנה תחת ליעץ את הד"ר הירצל לעיין תחלה בכל שנה בהלוח בשעה שירצה לקבוע את ימי הקונגרס, ותחת לעבור בשתיקה לגמרי על דרשות של הבל, אשר בחשך באו ובחשך תלכנה ואשר אם נבוא לבקר אחריהן מיום שנבראו דרשות לישראל עד עתה לא תספקנה לנו מאות שנים, או, לפחות, לומר לבעל כאלה: כלך לך מדרך כזו, שאין לך ידיעה בדברים כאלה, - יצא הרב מפרילוקי אז בדבור מפוצץ, המזכיר לנו "אץ קוצץ", במאמרו הידוע "הקוץ שבקץ" ("המליץ" שנת תרנ"ח), אשר בו יעץ עצה חדשה נפלאה במינה, והיא: ליסד על-יד הנהגת הציוניות "ועד של רבנים". אילו היינו מאמינים באמונה שלמה כי בשנת תר"ס יצלח לנו ליסד "מדינת יהודים" בארץ-הקדש ברשות הממשלות, היינו צריכים לקבל הצעה זו בשתי ידים. ראשונה, צריך היה לבחור חכמים להסנהדרין העתידה בשנת תר"ס להוסד, ועל מי אפשר להטיל את הבחירות האלה, אם לא על ועד הרבנים. שנית, צריך היה לעיין הלכות גדולות, למשל: איך צריכים להתנהג הטלגרפיסטים היהודים בשבת, שהרי אפשר שתתקבל בשבת דיפישה מאיזו ממשלה שצריך לענות עליה תיכף, ולהשיב על-ידי נכרי לא יתכן, מפני שהדבר הוא מסודות המדינה, שאין מגלים אותם לאחרים, וכן הלאה כיוצא בזה. אבל איני חושד את הרב מפרילוקי שהוא מאמין כי בעגלא ובזמן קריב יצטרך ליסד סנהדרין לישראל בארץ-הקדש וטלגרפים להמדינה העברית; אם כן מה יעשה הועד הרבני? האם ילמד עם הד"ר הירצל את הלוח, אם ישים משמר על פתחי פי הד"ר בירנבוים לבל ידרוש דרשות של הבל, אם ישנן בעל-פה לכל ישראל את העיקר באמונת המשיח, שלפי דעת הרב סכנה צפויה לה מן הציוניות, או יורה פשוט בהלכות איסור-והיתר, איך לקחת דברים עם הממשלות, איך ליסד את הבאנק הלאומי, לאסוף את השקלים, להפיץ את הרעיון וכו'? עתה חדש הרב מפרילוקי את מלחמתו כנגד הציונים. הוא מצא בדברי מקס נורדוי דברים הסותרים לאמונת המשיח! אנחנו כלנו, כסבורים היינו, שמקס נורדוי הוא זקן ויושב בישיבה בצפת עיה"ק בבית-מדרשו של האר"י, מעוטר בטלית ותפילין כל היום ולא פסק פומיה מגירסא בהויות דאביי ורבא ובספר הזהר וכתבי האר"י, ויבא הרב מפרילוקי ויגלה לנו עולם חדש: מקס נורדוי באמת הוא אפיקורוס! האם לא שחוק מכאיב לב הוא?! כל העולם ובתוכו כל הציונים, יודעים כי מקס נורדוי הוא איש שאין לו כל אמונה וכל דת, ואף-על-פי-כן צהלו כל הציונים לקראתו, ולא לשוא, כי איש כמוהו הוא דגול מרבבה, ושמו ידוע מסוף העולם ועד סופו, ותפארת וגם הצלחה גדולה היא להציוניות כי הוא נלוה אל דגלה. אם כן מה הודיענו הרב מפרילוקי? האמנם חשב כי מקס נורדוי יוכל לדבר אחרת מאשר יחשוב? כי נורדוי יוכל ללבוש אדרת חניפה למען כחש? אולי יאמר הרב מפרילוקי, כי דברים כאלה בהגלותם בדפוס יוכלו להזיק למאמינים, ולא על נורדוי הוא כועס, כי אם על הנזק שיביאו דבריו. אבל דברים כאלה אין להם שחר. כל המאמינים בביאת המשיח לא יחדלו להאמין בעיקר זה רק בשביל זה לבד, שמקס נורדוי, שאינו מאמין בשום דבר, אינו מאמין גם בזה. נורדוי מודה, שהשבת הוא סימן אחד מובהק מסימני היהדות, ולהרוצים לדחותו ליום ראשון הוא אומר כי טוב להם להמיר דתם לגמרי; עם זה הוא אומר, שהוא בעצמו שובת בזמן שאפשר לו ואינו מקשר בשביתתו שום כונה דתית ("השלח" תרנ"ח כרך ג' צד 560), אף-על-פי-כן יודע הרב היטב, כי שום איש מן הציונים לא יקח אותו למופת בזה, ולא ימנע בשביל זה לשמור את השבת. שנית, חושב אני לאמת, כי אם באמת דברי נורדוי יזיקו לאמונת המשיח, אז תחול האשמה בזה על ראש אלה המהפכים בדבריו אלה ומציגים אותם לנס. דברי נורדוי כשהם לעצמם לא יעשו על המאמינים רושם יותר רע מדברי הגאון המקובל ר' אליהו גוטמאכער מגריידיץ ז"ל, שאמר: בעו"ה טועים רבים בחשבם השעשועים, כל אחד כפי דרכו בביתו, ופתאום יפתחו שערי הרחמים ויעשו מופתים בשמים ובארץ" כו' (שיבת ציון ח"ב צד 41), או דברי הגאון רצ"ה קאלישער, שאמר: "אל יחשוב החושב כי פתאום ירד השי"ת משמים או ישלח משיחו פתאום מן השמים לתקוע בשופר גדול" וכו' (שם צד 45), או אפילו דברי הגאון ר' חיים דוד חזן ז"ל מירושלים, שאמר: "כי אין משיח לישראל כאשר עולה על לבות בני אדם, יאמרו נא בני ישראל פתאום יבא עתו עת דודים, ד' בשופר יתקע להאיר על הארץ לאמר לאסירים צאו מחשך וצלמות וכו', לא כן הוא כו' לא תזרח ולא תצמיח פתאום תשועה גדולה וכו' כי אם עליהם מעט מעט וכו' לד' הישועה ואין זולתו ולכל היד החזקה והאותות והמופתים הנוראים אשר הם למעלה מן השכל ואלהים משמים ישלח בית המקדש בנוי ומשוכלל בידי שמים ומעינות חכמה וכו' וזו משלנו היא" (שם צד 53). אל הרב מפרילוקי נלוה הרב מפולטאבה שהדפיס עתה את "השקפתו הרבנית", שלא זכתה עוד להתפרסם ולא אוכל לדון עליה. נראה הדבר, כי משאלה חלקית, שאלת הקולטורה, אשר סוף-סוף לא תביא פעולה ממשית בדרך שהתוו לה חובביה, יצא הרב לעקור את כל הציוניות. אליהם נספח איש הדיוט "בר הדיא" (בר הדיא מפשר חלמין הוה, מאן דיהיב ליה אגרא מפשר ליה למעליותא, ומאן דלא יהיב ליה אגרא מפשר ליה לגריעותא, ברכות נ"ו.), בלי ספק אחד מן הכנופיא של "מצדיקי הרבים", ששלח "מכתב גלוי" ותחתיו חתומות המלים "י"ב רבנים" ("המליץ" תרנ"ח נומר 120) (גם בחוברת "מלחמה בשלום", שהדפיסו "מצדיקי הרבים" בשנת תר"ל, השתתפו י"ב נעלמים שקראו עצמם "רבנים"). האם בעידנא ריתחא כזה ישבו "מצדיקי הרבים" בחבוק ידים? חלילה, לא תהא כזאת בישראל! אם לא תאמינו לי – הנה לפניכם מכתב שנשלח לציונים רבים ושקבלתי גם אני מאת הועד הציוני בקובנה: "הננו מוציאים לנחוץ להודיע לכבודו, כי פה בקובנה נתיסדה אגודת מורדי אור לעורר אגיטציה נגד הציוניות. רוח החיה אשר באופניה הוא האיש המוכן לפורעניות, בעל בית-החרושת לפתקי-אוילים, הלץ הידוע ואליו נלוו עוד אנשים נרגנים ומחרחרי ריב, וזה הדרך שהתוו למו, לפי החלטתם באספותיהם: א. לכתב מכתב אל אילי ואדירי הכסף אשר בפ. ובשאר ערי המדינה ולעוררם לצאת במחאה גלויה (נורא הדבר!) נגד הציוניות, מטעם כי מתנגדת היא לאהבת ארץ המולדת ולהדת. ב. לפנות אל גדולי הרבנים ברוסיה, להשיג את חתימותיהם, בדרך ישרה או בדרך ערמה, על "קול קורא" שיודפס באלפי עקסמפלארים להפיצו בישראל, אשר בו ימחאו נגד הציוניות בשם הדת (ולמה לא גם בשם אהבת ארץ המולדת?) ג. לפנות אל הרבנים בסדר כזה: בראשונה להרב ר"ד מק., וכאשר יחתום הוא את ידו – אל ר' אח"מ מל. ואחריו אל רח"ס מב., אחרי כם אל ר' א"ג מט., אחריו אל רח"ע מו"צ בוו., ואחריהם יפנו אל האדמו"ר דחסידים רמ"ד מא., ואחרי כלם אל שאר הרבנים. ד. לשלוח מטיף נגד הציוניות, וכבר מצאו להם מטיף בקובנה שנאות לחפצם. ה. להוציא לפני הקונגרס ספרים בווארשא, אשר שם ישליכו שקוצים על הציוניות ומנהיגיה ואל הערמה ישימו פניהם להשיג הסכמות גאונים על ספרם זה, מבלי שידעו ההסכמות על מה אדני הספר הטבעו. הרב מא"מ מח. סובב על ערים רבות – בפקודת האדמו"ר מל. לפי דבריו – לעורר את הרבנים לצאת במלחמה על הציוניות, הוא היה גם בעירנו ויבא בדברים עם יל"ץ וסיעתו ויתאגדו לאגודה אחת. כסף תמיכה לנהל את האגיטציה מקבלים הם מבעל-בית שוטה אחד מפה ומהגביר מ. מפ. (מחסידי ל.), עוד מקוים להשיג עזר מעיה"מ מהד"ר… ומהצ… את הספרים והקול קורא הם אומרים להוציא עוד טרם מנסוע לבאזיל ולקחת חבל בעבודת הציונים. ביחוד מגמתם להטיל מהומה בין העם ולסכסך ריבות ומדנים בין אחים, ובזה יאמרו להפריע את הציונים מעבודתם. את כל אלה מצאנו לנחוץ להודיע לכבודו, למען ישים לב לדבר הזה, להקדים בעוד מועד, בכל אשר ביכלתו, את פני הרעה (?) הנשקפת להרעיון הציוני, הקרוב ללבב כל בני-ישראל הישרים בלבותם, בפרט ולשלום אומתנו בכלל. לפי דעתנו נחוץ קודם כל דבר לעורר את העתונים היומיים ואת העורכים, שיקדימו את פני הדבר, להחליש מקודם את הרושם הרע שעתידות לעשות על עמנו פעולות מתנגדינו". עד כאן לשון המכתב הגלוי. הציונים שבקובנה הם פחדנים יותר מדאי. "מצדיקי הרבים" יעשו תושיה עתה עוד פחות ממה שעשו בשנת תר"ל, כי "שקילי ניבייהו", להם ישמעו אך בטלנים שכמותם, בטלנים אשר בכל אופן אין להציוניות ולכל דבר נכבד באומה תקוה מהם. העם יודע ומבין מה טוב לו, ולא מפי פראים הוא לוקח עצה. ואם אמת הכלל הנראה בחיי ההיסטוריה, כי כל דבר שעקשי-לב נלחמים בו מצליח ביותר, אז תעלוליהם יביאו עוד טובה להציוניות. מלבד זה, הרבנים הגדולים באמת, הרחוקים מקנאת שוא ואוהבים את עמם באהבה טהורה היוצאת מלב טהור, מסורים בכל לבם אל רעיון הציוניות ומגינים עליו בכל כחם. ומבינים היטב, כי אי-אפשר עתה גם לבני עם אחד שיהיו כלם שוים במחשבותיהם ודעותיהם, כי מצב העם הרוחני, ועם זה גם הדתי, לפני חבת-ציון והציוניות היה גרוע הרבה ממה שהוא עתה, כי גדול כח הציוניות וחבת-ציון לקרב רחוקים אל התורה, זו התורה אשר עליה אמרו חז"ל: "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, המאור שבה היה מחזירן למוטב"; הם יודעים, כי לקרב רחוקים אפשר לא בדברי ריבות וקנאות, המביאים ברכה רב לאותם היהודים "הצדים דגים במים עכורים", כי אם באהבה ובשלום ובשתי ידים, וביחוד על-ידי רעיון כללי לוקח לב; הם יודעים, כי אין דרך החפשים לבוא בעקיפין על המאמינים והחרדים מן הציונים החפשים כל נזק להדת ולהחרדים. ברבנים טהורי-לב האלה, בהמשכילים דורשי טובת עמם ובכל הבנים הנאמנים ללאומם עוז להציוניות כנגד כל קמיה. רב, רב מאד היה בעירתנו מספר אלה, אשר אררו עוד מאז את רחל'ה, בתה של חנה-איטקה החובשת. מתרעמים היו עליה על כמה וכמה דברים, אך יותר מכל – על שקפחה פרנסתן של אלמנות עלובות, של כמה נשים עניות אחרות. הרי גם בלאו הכי כמה עלובה היא הפרנסה של אריגת פוזמקאות בדורנישוק! הזמנותיהן של בנות ישראל מוטב שלא להזכיר, מפני שכולן מומחות לאותה מלאכה, והן אורגות ומתקנות בעצמן את פוזמקאותיהן… איזו מהנשים הצעירות, איזו מפונקות מבנות הדור החדש, מתביישות אמנם לטפל במלאכה זו, או שהן מתעצלות פשוט לעבוד; אך גם על חסרונן של אלה אין להצטער הרבה… אולי חטאת שפתים היא זו, אך האמת נתנה להאמר, שבעבודה שנעשית בשביל בן-ישראל אין הברכה מצויה כלל וכלל. ענין אחר לגמרי הוא אותה עבודה, שהם נותנים. לא רק כשמזדמנת איזו "פריצה" עשירה, אשת אחד האופיצירים מהבאטאליון החונה בעירה, או הכומרת, אלא גם אצל הערליות הפשוטות, שבאות ליום השוק מהכפרים הסמוכים, יש מקום להרויח כהוגן. אמת הוא, שגם הערליות הללו נעשו בעת האחרונה פקחיות יותר מדי, התחילו מבחינות במשקל ואינן נותנות שוב את הצמר הטווי באופן הסמוי מן עוד מקום לאיזה "יתר", ויתר זה הוא הוספה בעין יפה להמעות, שהללו משלמות בשכר העבודה. וכאן באה חצופה זו, רחל'ה, בתה של החובשת ומקפחת את פרנסתן של בנות-ישראל כשרות בהמכונה שלה לאריגת פוזמקאות! המבינים אתם, זוהי המצאה חדשה, שהביאה עמה מווילנה לאחר שישבה שם שש שנים. שם, מספרת היא, כבר שכחו הכל, אורגים פוזמקאות בידים; בווילנה, שוב מספרת היא, אריגת פוזמקאות זהו עסק גדול. שם קונים מכל מיני מטוה ולוקחים מכונות-אריגה אחדות (המכונות הללו נותנים, כפי שהיא מספרת, בדמים מועטים, בתנאי לפרוע קמעא קמעא, הכל כמו שנהוג במכונות-התפירה של החיטים). וכך מכינים כמה וכמה תריסרים של פוזמקאות וגרבים, שנשלחות אחר כך משם לכל קצוי ארץ. לו יהי כן, נניח שזהו עסק באמת, הרי יכולה היתה להשאר שם, ומשום מה באה דוקא לכאן, כדי לקפח פרנסתם של אחרים?! מה יש לדבר? וכי יכולה מלאכת-יד, ואפילו היותר זריזה, להתחרות עם מכונה? זו נותנת כפלים, ובאופן כזה יש אפשרות להוזיל הרבה מחיר העבודה, עד שאין שום בריה יכולה להתקיים בפניה. ורחל'ה בתה של חנה-איטקה עצמה, מוזילה באמת על ידי המכונה החדשה שלה את מחיר העבודה ומושכת אליה את כל המזמינים. המפונקים והאמידים ביותר נמשכים אליה בשביל שהמלאכה יותר יפה ומתוקנה; הפשוטים והבלתי מפונקים כל כך מבכרות את מלאכתה על פני מלאכתן של אחרות, מפני שהיא בזול יותר. גם הערליות הפשוטות, האכרות מהכפרים הסמוכים, נעשות תדירות יותר ויותר אצלה. בנידון זה מסייעת הרבה חנה-איטקה עצמה. מלבד מה שיש לה, בתור חובשת, מכרות בין הערליות, שבאות אליה להתרפא, הרי היא מחזרת עליהן תדיר בשוק, וכיון שהיא רואה איזו ערלית נושאת מטוה, היא מושכת אותה מיד אל בתה. וכי לא מהדין הוא, שיהיו הכל שמחים על מפלתה של חצופה כזו? רחל'ה, בתה של חנה-איטקה, היא מלבד זאת גם חצופה גדולה – זה הוא ברור כשמש. חזרה לה מווילנה כ"אריסטוקרטית" גמורה, במגבעת משונה על פי המודה היותר חדשה, בנעלי צבעונים, בנעלי-יד מגוהצים, והנהגתה – פשוט בזיון וחרפה. רק שטפשית זקנה זו, אמה, אינה מבינה זאת. אילו היתה אחרת במקומה, היתה בוחרת להקבר חיים מחרפה ובושה, או היתה קורעת כדג את בתה על הנהגה יפה כזו! יש כאן לתבוע מהאם, אם האחרים אינם טובים הימנה. באמת, יפה הוא הדבר, שהבחורים שלנו, בני בעלי-בתים נאים, כביכול, אינם יודעים עסק אחר, אלא לחזור על בתה של החובשת! לשוליא דחייט, כמו לייבלה, בנו של מוטיל שואב-המים – נאה בודאי מעשה כזה. נאה הוא זה גם לבן-היקיר של ציפקה היד-העקומה. מה יש לדבר, – כאמא כך "קדישה" הנחמד! אם רוצים אתם, הרי גם לפישל עושה-השעונים אין דבר זה קשה כל כך… אמת הוא, שאביו שלו היה אדם הגון, אף-על-פי-כן הרי בעל מלאכה הוא, ולו תהי זו מלאכה נאה, כמו מלאכת שעונים, – הרי זה ענין אחר לגמרי… אבל בני בעלי-בתים הגונים, כמו יואל, בנו של זלמן בר"ב לימה, כמו שאול'קה, בנה של רבקה הבריסקאית, או גם ליפה, בנו של חיים-ביר בן-הרב, – מה לאלה בכאן? בנאמנות, ראויים הם אבותיהם ואמותיהם של אלה לרחמים רבים, שנגזר עליהם לראות בעיניהם עובדות יפות כאלה מצד "התנאים" שלהם! ובמי הקולר תלוי, אם לא ברחל'ה זו גופה? ואם יש פרצוף יפה לבתולה – מה בכך? וכי צריכה היא בשביל כך לבלבל את מחותיהם של כל הבחורים, לבלבל את מוחה שלה עצמה?! סבלן הוא הקדוש ברוך-הוא, סבלן וממתין לרשע, עד שמגיעה השעה. כשמגיעה שעת-השלומים, הרי הוא נפרע מרשע זה כדי רשעתו. לפני שנים רבות, כעשרים וחמש שנה, היה בעירנו איזה לבלר, שנקרא בשם מיכל-דוד. זה היה מ"צדיקי הדור" עוד בימים הרחוקים ההם: עזב לו אצלינו אשה ושלשה בנים קטנים ונסע למרחקים. לאן? – השטן יודע אותו… בין כך וכך היתה אשתו פה ממש גועת ברעב, אלמלא היו נדיבי-לב מרחמים לפרקים עליה ותומכים אותה קצת, וכמו שאומרים – נשא להחזיק נשמתה בה; עד שנודע לה לאחר שש או שבע שנים, שבעלה היקר נמצא באיזה מקום בסביבות קישינוב, וכמו שאומרים – נשא לו שם אשה חדשה. כשהגיעה שמועה זו להאשה העלובה, קמה ונסעה עם שני ילדיה הצעירים למקומות ההם; כאן נשאר רק הבכור, יוס'לה שהיה לומד את מלאכת החייטות אצל אברהם-משה החייט. יוס'לה זה נעלם גם כן פתאום מהעירה, כשהגיע לשנת השבע-עשרה, וכשחזר עכשיו, לאחר שתים עשרה שנה, לא היה איש מכירו בודאי, אלמלא היה מגיד על עצמו, מי הוא. חזר לו יוס'לה זה כבן-פרתמים גמור, במלבושי כבוד כאחד הגבירים, מקושט בטבעות יקרות, בשעון זהב יקר-ערך ושרשרת-זהב גדולה וכבדה על חזהו. אבני-היקר בכפתורי-הזהב שעל כתנתו הרהיבו עין, ותיק-הסיגרות שלו מכסף מוקשה היה מפואר בחותמת-זהב נהדרה… מה היא אמריקה זו בימים האלה! הימים הטובים כבר חלפו שם ואינם… והוא התגורר אמנם גם שם שנים אחדות, אך אין גם לדמות את אמריקה אל טראנסבאל! טראנסבאל – זוהי עוד ארץ-זהב היחידה שבעולם. אלמלא המלחמה, שפרצה פתאום בין האנגלים והבורים, לא היתה עולה מעולם על דעתו לנסוע משם… ועכשיו יש לו אל הריפובליקה "תביעה" גדולה, שמתנהלת על ידי הקונסול האמריקני. כשיתברר הענין, יקבל כמה אלפי דולרים בעד המחסן שלו, שהיה צריך להפקיר מפני המלחמה… והכל בדורנישוק היו מסיחים ביוסילה זה. במשך שבועות רצופים לא פסקו מלספר גדולות ונפלאות ממנו. רבים היו הקופצים עליו. לא רק הבנות, אלא גם האבות והאמות היו חושקים מאד להשיג חתן רב-אוצרות כזה. אמת הוא, שאינו מצטיין כל כך ביחוס-אבות, אך מי מקפיד בימינו על יחוס-אבות? ולרבים חרה מאד הדבר, שרחל'ה, בתה של חנה-איטקה, זכתה דוקא לשאת חן בעיניו של יוסילה זה. דומה היה כאילו אסרה אותו אליה בעבותות. כל הימים לא זזה ידו מתוך ידה, ויומם ולילה היה שוהה בביתה, יושב אתה ומסיחנה. אטו מלתא זוטרתא היא חצופה כלל לכך, שהכל ספרו בה וגינו את הנהגתה הפרוצה, שלא נראתה כמותה בעירנו… וכי יש להתפלא על כך, שהכל נהנו אחר-כך ממפלתה ושמחו על עלבונה? התנאים נכתבו אצלינו, אך החתונה נדחתה לאחר זמן, כשיגיעו להתם. יודעים, שבשעת נסיעתה היו אצלה כמה מאות רובלים, אך מה שאירע אחר כך, מה שנעשה ביניהם מאז – אין איש יודע בעירנו אמת הוא, שעוד בשבועות הראשונים לאחר נסיעתם התחילו סובבות בעירתנו איזו שמועות, שאינן מחוורות, אך איש לא האמין בהן. חושדים היו שאלה הן רק בדותות מחמת הקנאה, מצרות-עין… אך לאחר חודשים מועטים חזרה היא עצמה לדורנישוק, ומראה – הלואי שיהא מראיהם של כל שונאי-ישראל כמראה?…. גם היא, גם אמה התביישו במשך חדשים רצופים להראות בחוץ – ומה אתם סבורים, וכי לא היתה ראויה באמת לעונש כזה? ברוך הוא, סבלן וממתין בענשם של רשעים, אך נפרע הוא מהם, כשמגיעה השעה הכשרה לכך…. הגיעה גם כן שעתה של חצופה זו. (קהלת יא, ה) תועה הייתי; לא ירח ימים ולא שנה, גם לא שנים אחדות; כל הימים אשר התהלכתי על אדמות תעיתי כשה אובד. "ומדוע היית תועה?" אם ישאלני הקורא בשכבו על ערש יצועו וחושב בלבו כי כל דרכיו משפט, בכל מחשבותיו אין נפתל ועקש ואף אם שבע ישגה וישגה לא יודה בקהל עם על כל שגגותיו, וגם אם יקומו כל בני חלוף ויעידו בו כי תעה מדרך, יהיו המה החוטאים והוא –צדיק לא עשה עול, לכן בראותו כי בא איש תועה ויודה בשער כי נתעה בתהו לא דרך, ישתומם לבו בתוכו וישאל בתמהון: "ומדוע היית תועה אם עינים פקוחות לך לראות כי שוגה אתה בדרכך?! " על זה אענהו: תועה הייתי על כי אמרתי תועה הייתי. כי לוא באה חכמה בלבי בעת סרתי מהדרך הטוב לקרוא: תועה הנני! אז שבתי ורפא לי, אך לפני נגלו שגיאותי אחרי אשר כבר נעשו, וברצותי לתקון המעות תעיתי עוד יותר, כי לא שמתי לבי כי מעות לא יוכל לתקון, וכה בלותי ימי בשגיאות וחטאות, מספר שגיאות יעלה מעלה על מספר רגעי־חיי. ואם אשוב ואביט אחרי, על הימים שחלפו, אחרד ואבהל מראות: שרשרת משלשת שזורה־ידי הזמן עשו אותה מאולת, שגיאות ומפח נפש, וארוכה כמדת־ימי תמשך אחרי… ועד אן תמשך? הגבול מי יודע? אך אך גם קצה יבוא בעת קץ… כאשר אחדל מעשות מעשים חדשים לרגעים אז אנקה מפשע ושגיאה, וכאשר תחשבנה הרואות בארבות אז יאבד גם זכר הראשונות. אשרי האיש אשר ישיב אל לבו בטרם ישנה וידע להזהר בטרם התנגפו רגליו; גם לא רע גורל אלה צאן אדם אשר לא ישימו לב אל הבאות, וגם להמעשים אשר כבר נעשו לא יבינו ולא ישכילו, כי המה יבלו טפחות ימיהם בשלום ומנוחה (כן אדמה אנכי, ואולי המה לא כן יחשובו), אך אוי להאיש הקורא מן המצר, המשוע בבוא אליו צרה, היודע ומכיר עותתו אחרי אשר אין להשיב, ועיניו טחו מראות את הבאות בטרם נהיו, הוא יבלה ימיו בהבל ושנותיו בים דאגה. לפקוח עינים עורות לבל יפלו במתמורות במו נוקשתי נפלתי אני ונמלטתי בעור שני. למען הודיע לההולכים בדרכי החיים כי רגלם מלכד. האצלח במלאכתי? אם יעשו דברי פרי? זאת לא אדע! ואולי יבוא יום ואמר גם על מעשה הזה: תועה הייתי! אך עתה עור ישרה דרכי זאת, הדרך האחת הישרה בעיני ואלך בה, לכן: תולדותי אספר בעודני נער קטן עזבוני אבותי וילכו למו למקום מנוחת עולם, ששם יאספו אספה כל בני חלוף; את אבי לא אזכור עוד אבל תמונת נגד פני גם עתה: פניה הדלים מאד, עיניה אשר דלפו מתוגה תעירנה עתה רגשי עצב בלבי, לא כן אז בהיותי כבן חמש שנים לא ידעתי עוד דאגה, ואף כי לא בכל עת נמצא לי לחם בהדרשו, גם שמלותי לעור לא לעדי בקיץ ולמחסה בקרה היו לי, בכל זאת ששתי אלי גיל בחברת ילדים כגילי; לפעמים הייתי הסוס ורעי הרוכבו, ובאחזו בשתי ציצית כסותי־רצתי, קפצתי, שאפתי רוח ודמיתי כי אין על עפר משלי. גם במקנה וקנין שלחתי ידי: מלא הקומץ עפר נתתי במחיר שנים שלשה חרשי־אדמה. אניותי פרשו נס על על מי־מדמנה ואני בראשם לנחותם הדרך. גם לא אחת ושתים הצלחתי למלוכה ואהי למושל על חברת ילדים אשר בחרו בי. בגדולות מאלה לא הלך לבי על כן שמחתי אלי גיל, ובבואי הביתה ספרתי כל המוצאות אותי לאמי, והיא שמעה והאזינה ותטיף לי בכל עת כטל דברי מוסר, ותיסרני מבוא את איש בריב, ולבלתי ענות חורפי דבר, ואף כי נגעו אל לבי דבריה בעת שמעתים, בכל זאת לא לעתים רחוקות שכחתים בצאתי לצחק. אך ימי שלותי אלה לא ארכו וימי עני קדמוני, כי אמי חלתה ותפול על ערש דוי, ואז בא הקץ לשמחתי: המחסור הכביד עלינו אכפו ביתר שאת, ואת רעי לא יכולתי עוד להראות פנים, כי ידי היו מלאות עבודה בבית ובחוץ: ללכת אל הרופא, להביא השקוים ולהפוך משכב החולה. ביום העשירי לחלותה בשובי מבית יששכר המלוה כסף בנשך, ששם הבאתי את סיר הנחושת הנשאר לפלטה עד אז משני המחסור ונתתיו בערבון בעד אגורת כסף, ראיתי כי אמי תוריד כנחל דמעה. – מה לך אמי כי תבכי? – שאלתיה ביגון. – הה! בני בני, הנני הולכת בדרך כל הארץ, ואתה תותר פה גלמוד בתבל כערער בציה, באין מנהל ומורה דרך, הה! מה אעשה לך בני?! – – הנך הולכת בדרך? לבדך? קחי נא גם אותי עמך, מדוע תעזביני פה גלמוד, מה חטאתי לך? הודיעיני נא פשעי ולא אשוב עוד לכסלה! – היא חבקה אותי בזרועותיה ותאנח באנחת שכרון מתנים: הה! בני בני, אתה לא תלך עמדי, רק אני לבדי אלך אל ארץ תחתית, ואתה חיו תחיה פה עלי אדמות – – אך איך תלכי בדרך רחוקה – שאלתיה בתם לב כי לא בנתי לרעה – בעת אשר לא תעצרי כח אף לקום ממטתך? – – עוד מעט וארפא מכל המכאובים אשר ידכאו עד עפר גויתי ונפשי – האמנם נכון הדבר – קראתי בעליצות לב ובמחוא כפים – כי עוד מעט תשובי לאיתנך?! האח מה מאושר אני! אמי היקרה תרפא ממחלתה, ולא נשא עוד חרפת רעב –. אמי שחקה ותאנח יחד ותאמר, גשה הנה בני ואברך בטרם הפרדי ממך –. נגשתי אליה ותברכני, אחרי כן הוציאה מכתב מצלחתה ותאמר: מחר תתן את המכתב הזה לדודך כי ידעתי נאמנה כי הוא יבוא הנה ויקחך לביתו אחרי אשר יודע לו כי אינני עוד בחיים. לוא יכולת להסתיר המכתב הזה בטמון עדי תהיה לאיש לבי, אך עתה עודך נער אתה ולא תדע להזהר ועל כן טוב לך כי תתנהו על יד דודך – – אך איך אלך אל דודי ואת יסרתיני פעמים רבות מלכת לביתו ומקחת מידו מאומה? – – מהיום הזה תוכל ללכת ולבוא אל בית דודך ככל אות נפשך, אחרי אשר יבוא הנה לאספך אל ביתו ברחמים –. בדברה הדברים נהפכו פתאום פניה הדלים – לפני להבים; מפיה יז קצף, ומעיניה כידודי אש חמה נוראה התמלטו. אני נבהלתי רגע ואסוג אחור בשממון, כי מעודי לא ראיתי כי אמי תפוץ עברות אפה – אחרי רגעים אחדים שבה למנוחתה ותאמר: קח את המכתב בני, אל תירא כי לא עליך הקצף רק על הבוגדים אשר חמסו הון אביך ויציגוך ככלי ריק, קח את המכתב, ולך קרא את השכנות מרים ודבורה הנה, כי אחפץ לראותן בטרם הפרדי מהן –. מהרתי להקים מצות אמי ואבוא לראשונה אל בית מרים, וכאמרו לה כי אמי שלחתני לקרוא לה ענתה: הנני הולכת כרגע –. אחרי כן שתי עצות בנפשי אם ללכת אל דבורה או לחדול, כי מאז יראתי את האשה הגדולה הזאת אשר קולה כקול העורב, ועיני חתול לה, גם מאשר כי היא היתה עקרה אין לה ולד לכן לא הסכנתי לבוא ביתה, כי מה לי ולה? אך בזכרי את מצות אמי הבלגתי על פחדי ואבוא אל ביתה, שמה מצאתיה ראיתיה יושבת על רצפת הבית – אך חלילה לי מדבר שקר כי רצפה לא היתה בבית רק על הקרקע ישבה – ונותנת אוכל לאפרוחים ותרנגולות אשר סביב שתו עליה, ומשה אישה הזקן אשר פאת ראשו וזקנו כשלג הלבינו יושב על הכסא ומלמד לנערים ונערות את האלף־בית. – אמי תבקש לראות פניך דבורה – אמרתי לה בעודני על המפתן. – ברגע הזה לא אוכל למוש מזה, כי עוללי – כן קראה את האפרוחים – יבקשו אוכל לנפשם, אולם בהתימי מלאכתי אשלים חפצה – – אך הלא היא תשים לדרך פעמיה ואולי לא תמצאנה עוד אחרי כן? – – אמך נוסעת מזה? שאל הזקן בתמהון – הלא חולה היא ומחלתה אנושה? – – היא הגידה לי כי עד מהרה תרפא מכל מכאוביה, ואמי לא תכזב – – דבורה הלא דבר הוא! מהרי ולכי אל אסתר – כן היתה אמי נקראת – וגם אני אחריך, ואתה בני שב פה עד אשר נשוב הביתה – אמר הזקן אלי ויצא אחרי אשתו מהבית. אני אף כי לא חפצתי להותר שם בחברת ילדים אשר לא ידעתי תמול שלשום, בכל זאת לא מריתי את פי הזקן הנכבד בעיני אמי ובעיני כל השכנות אשר התברכו בו. אחרי שעות אחדות שב הזקן ודבורה ויגידו לי כי אמי נסעה מזה, ומעתה אשב בביתם והמה ידאגו עלי. – ומתי תשוב אמי? שאלתי וארים קול בוכים מבלי אשר ידעתי נפשי מדוע. – שוב תשוב אליך, אל תדאג בני! – ענני הזקן ברגשי החמלה – דבורה תני לו פת לחם וחמאה –. למראה המעדנים האלה שכחתי כל עצב ודאגה. אחרי אכלי החל הזקן ללמדני הקדיש, אך מדעתי אשר רק על מות אב או אם יאמרו הבנים קדיש, וחלילה לאיש אשר אבותיו עודם חיים להוציא אף מלה אחת מהקדיש מפיו, לכן השתוממתי מאוד ואשאל בדאגה ותמהון: מדוע תלמדני את הקדיש? – – הלא אביך מת כבר ואז לא ידעת עוד דבר ולא יכולת להקים המצוה הזאת, ועתה עליך המצוה להתפלל התפלה הזאת למען העלות את נפש אביך ממעמקי תפתה אל מרומי שחקים –. תשובתו ישרה בעיני ומהיום ההוא והלאה הלכתי אתו בבוקר ובערב לבית התפלה, גם קרוא עברית ידעתי אחרי עבור שלשה ירחים. ולאט לאט הסכנתי את האנשים האלה ואוהבם, כי הזקן חבקני לרגעים בין זרועותיו אהיה לגאון בישראל, וגם דבורה לא הביאה עוד מורך בלבבי אחרי אשר הראתי לדעת כי היא אשה טובת לב: הלבישה ותכלכל אותי ותחשבני לבן לה. ומה רבתה אז שמחתי כאשר באה הנערה שפרה בת בן הזקן לשבת אתנו כי מתו עליה אבותיה. כאח ואחות ישבנו; יחד אכלנו, יחד שתינו, והזקן את רעיתו אמרו לכל באי ביתם כי יראו עין בעין כי ה' הוכיח את שפרה היתומה ליוסף היתום לו לאשה. כה עברו עלי ששה ירחי שמחה, ורק לפעמים זכרתי את אמי אשר קויתי כי שוב תשוב במהרה. אך פתאום נהפך עלי הגלגל: דודי אשר סחר אל ארצות ואשר כביר מצאה ידו שב הביתה, ובשמעו כי אמי מתה בא אל בית הזקן ויאמר כי לו משפט הגאולה כי אחי אבי הוא, ואחר כבוד יקחני אל ביתו וילמדני דעת עדי אהיה כתפארת אדם. הזקן ודבורה, אף כי אהבוני מאד ולוא שקלו על כפם כל הון יקר במחירי לא נתנוני לצאת מביתם, לא יכלו למרות את פי דודי בדעתם כי אתו הצדק והכח לקחת אותי בחזקה, ובכל זאת ענה הזקן ויאמר: דע לך כי נפשי קשורה בנפש הילד ועשר ידות לי בו ממך, כי כאשר מתה עליו אמו נשאר כאניה בלב ים ולולא חשתי לישועתו מי יודע אם לא מת ברעב עד הנה, אך למענו אעשה זאת, למען הילד אהוב נפשי, כי קצר קצרה ידי מלמדהו דעת ודרך תבונות ועל כן אסגירהו לידך – – מה זה אמרת אבי כי אמי מתה, הלא היא נסעה מזה? – שאלתי בתמהון. – הה! – ענני – היא הלכה מארץ החיים אל שאול תחתית. עתה באה העת להשמיעך כי אמך מתה והנך יתום באין אב ואם, על כן בני שים לבך אל דרכיך, התהלך במישרים והט אזנך אל דברי דודך ותורת המורה אשר יפקוד עליך כי אם אין אתה לך מי לך? – אמי מתה! – קראתי בקול בוכים, אף כי לא הבינותי עוד את הרעה אשר מצאתני – אמי היקרה מתה! אבי! אותך אאהוב כי אספתני אל ביתך, לא אוכל לעזוב את ביתך. לא אלך אחרי האיש הזה אשר לא ידעתי תמול שלשום – ובדברי הוריתי באצבעי על דודי. לחיי דודי התאדמו כדם בשמעו את דברי, אך לא ענה דבר. לא אדע עד הנה אם קצף עלי קצף על אשר מאסתי בו, או כלמה כסתה פניו בשמעו חרפתו מפי, כי התנכר לי עד הנה. – לא בני! – ענה הזקן – מעתה תקרא להאיש הזה אבי אתה והוא ינטלך והוא ינשאך כי דודך הוא – – אם כן תלך נא גם שפרה אחותי אתי –. הזקן שחק על תמת לבי ויאמר: לא בני! שפרה לא תוכל לעזוב את ביתי, ואתה תבוא הנה לחזות בשמחה את פניה אם יתנך דודך ללכת –. אחרי כן נגש אלי דודי ויאמר: בוא יוסף אתי –. בברכים כורעות הלכתי אחריו עד בואנו לביתו, ומה השתוממתי בצעדי צעד על מפתן הבית הספון בארז ומשוח בששר, המלא כסאות ושלחנות מעשי ידי אמן, תבניות אדם על הקיר, גליונות בין החלונות וחדריו הרבים כלם מלאים כל הון יקר. לא ידעתי מה זה היה לי, כי פתאום נהפך לבי בקרבי, לבבי אשר לא ידע עוד דאגה נמוג בתוכי. מכה בתמהון עמדתי על עמדי מבלתי יכולת לצעד הלאה. דודי אשר דמה כי הנני הולך אחריו בא הביתה, אך כהפכו פניו ויראה כי עודני עומד אחרי הדלת והמזוזה, קרא אלי: בוא הנה יוסף –. אני לא משתי ממקומי. – בא הביתה, מדוע תעמוד בחוץ? – אני לא השיבותי דבר ולא עזבתי מקומי. – בוא הביתה, פרא אדם! – נתן עלי בקולו - האם תחכה עד אשר אבוא אליך ואשאך על כפי הביתה? – אני אשר עד הנה הסכנתי לשמוע דברי אהבה, דברים נחומים, נעותי משמוע קול גערה ואומר לנוס, אך דודי מהר ויאחז בידי ויביאני הביתה, ויאמר, בחדר הזה תשב וכל מחסורך עלי; כאחד מבני תהיה, תהי מרי כפרא אדם אשר הסכין לשבת את דלת העם ובדברו הביאני אל חדר קטן ויצא. משמים כי מעודי לא ראיתי עשר כזה, – בים צרה, על כן עין בעין את המלאך זה לבב כל אדם, ולבבי אני מהארץ, לא צדו איש את אחיהו חרם… לעת ערב שבו שני בני דודי מבית הספר; הבכור ירוחם כבן אחת עשרה שנה היה דל בשר וגבה הקומה לפי שניו, והצעיר כבן שבע טוב תאר ובריא בשר. לערב שב גם דודי הביתה ויצו להחליף שמלותי ולהכין לי מטה בהחדר אשר בו שכבו שני נעריו. המה שכבו וירדמו ושנתי נגזלה; מקרי היום ההוא לא נתנו מנוחה לנפשי. התהפכתי מצד אל צד עדי אחזה השנה שמורות עיני גם אני ואישן. אך גם ערשי לא נחמה אותי כי חזיון לילה נורא מאד חתתני; בחלומי והנה שני אנשים נגשים אלי, מראיהם כמראה התבניות אשר ראיתי על הקיר ואשר נתנו חתית בלבי, המה נגשו אלי וישימו מחנק לנפשי עד כי לא יכולתי לשאוף רוח. חפצתי להניע ידי ורגלי, אך לשוא, ידי אסורות בכבלי עני, רגלי לנחושתים הגשו, בכיתי ואתחנן להם אך אזנם ערלה משמוע, רק עיניהם פקוחות והמה יביטו יראו בי בעיניהם המזרות זועה, ובראותי כי האחד שלח ידו ויאחז במאכלת אשר מתחת למדיו נתתי בקול: אנא חושו לעזרתי! הצילוני נא! הה אמי! אמי! – לקולי התנערו הנערים ויתנו קולם גם המה ויחרדו כל בני הבית לקולם. דודי אשר התעורר לקול הקריאה אף הוא מהר ויבא אל חדרנו כי אמר אולי גנב או שודד ליל פשט על הבית, וכמששו בחשך תפש בבגדי איש אשר התגנב לצאת בבהלה מבית המבשלות הנשען על חדרנו. – הנך בידי שודד ליל! – קרא דודי ברול עוז, וכרגע נשמע קול מכת לחי אשר חלק ביד נדיבה. – אנא אדוני הניחה לי, לא גנב אני! – התחנן המכה קולו, אך דודי מאן להאמין בו ויוסף להכותו מכה רבה. – אנא אדוני חוסה נא, הנני מורה ילדיך ולא שודד ליל! ומדוע תפליא את מכותי? – לדבריו אלה שבה בינת דודי אליו ויאמר: הה איך שגיתי! סלח נא לי! אך איזה הדרך באת הנה, הלא חדר משכבך בהחדר אשר בחצר? – – לקול הקריאה באתי הנה ואתפש בכפך המאזרת זיקות – – כאשר אתה עושה לי כן שלם לך אבי – אמר הבן הבכור לנפשו בקול דממה, בין כה וכה נקבצו ובאו כל גרי הבית לחדרנו. – האירו נר – נתן דודי בקולו – ונראה מאין יצאה המבוכה –. כרגע העלו נר להאיר על התהפוכות אשר בבית; דודתי היתה פשוטה רק כתונת עד חלצים כסתה מערומיה, ולאור הנר מהרה ותכס את בשרה, גם המורה התפשט עד כתנתו. המבשלת היתה עטופה בשמלת גבר, ומה רבתה מבוכתה בהודע לה כי שמלת המורה כסתה (או גלתה) את ערותה. פי המשרת היה מגואל, כי בחשך שלח ידו בהמרקחה אשר עמדה על קרן החלון למען התקרר, אכל ולא מחה פיו. דודי עמד רגעים אחדים כמתעתע כי המבוכה החדשה גרשה זכרון הראשונה, אך לאחרונה לא משל ברוחו ויקרא: אכן נמצאו הגנבים! – ושחוק אדיר התפרץ מפתחי פיו. אך לא היתה לדודתי, היא לטשה עיניה המפיצות זעם בכל עת – ומה גם אז להמורה ותקרא: שערוריה נהיתה בבית! זמה עשו! – ותשב אחרי דודי לחדר המטות. אני שכבתי למעצבה בכל עת המבוכה, לא הרימותי יד ולא שאפתי רוח כי יראתי פן יודע לדודי כי אני הוא ראשית חטאת ויפקוד עלי את עוני. לוא בא האכזר אשר ראיתי בחלום לקחת את נפשי כי אז נתתיה לו בתודה, כה גדל עוני בעיני. המשרת יצא מהבית מבלי דעת כי נגלה עונו, כי המבשלת יראה להזכיר חטאתו פן יפקוד עליה עון השמלה, והוא גם הוא ירא להזכיר עונה כי ידע לבדו נשאר בחדר; רגעים אחדים עמד תחתיו כאיש נדהם; אחרי כן פתח פיו ויריד בשיחו בקול דממה ובלב נשבר: הה אויה אויה לי! אנא אני בא? מאין אבקש עזר לי? אדוני הבית ישליכני כנצר נתעב מעל פניו אחרי כי פרוע אני לשמצה, גברתי תשמור לי מאז עברתה, ואנא אפנה לעזרה? כבודי עזבתי פה, אם אמרי אשוב ההביתה הלא עוני יסוב עקבי וירדפני מנוחה, תושיה נדחה ממני הה! אצבע אלהים הוא! יסור יסרני יה כי פיהו מריתי! אך מה אעשה עתה? – רגעים אחדים החריש כי נעתקו מפיו מלים מרוב תוגת נפשו – אך לא! לא לא! – קרא פתאום – לא אחכה עד אשר יבוא זעם. אל תשמח גברתי אויבתי לי! לא אובד עצות אני, לא! הוי מה רבה אולתי! רגע דמיתי כי אין עוד עזרה, שכחתי כי עזרתי בהצדיק והוא יושיעני בצר, אודה עלי פשעי והוא ישא עון חטאתי, ואם הוא יאמר כי ישרה נפשי בי, מי ירשיעני? מי? … אבל בכל זאת תשועה רחוקה ממני – הוסיף לדבר ביגון – איך אלך בדרך ובידי אין כל?…. אך האם אצא מזה ובכפי לא דבק מאום? האם לריק יגעתי? – רגעים מעטים חשב מחשבות, אחרי כן קם ויגש אל הדלת ויקשב ואין קול וכן אל השנית ואל השלישית – כלם הוזים שוכבים – קרא בשמחה אך בקול דממה – טוב הדבר, אם אתה לא תתן את שכרי יש לאל ידי להושיע לנפשי בלעדיך, אוצר כלי הכסף פה בהחדר הזה, אקח מהבא בידי ואמלט, ואם אפעל עול, הלא כאשר ימחו כל אשמותי לא יזכר גם החטא הזה, ומה גם אם ממנו אקח פדיון לנפשי… אך אם אתפש בכסף?… – הוסיף להביע אמריו לנפשו – אחת היא לי! – בפיו דבר ובידו שבר בלאט את דלת הארון ויוצא כלי כסף וזהב למכביר וינס בהחפזה. כל אלה שמעתי ועצמותי רחפו ממגור ואאסוף אלי רוחי ונשמתי לבל ישמע קול נחרי מיראה פן אביא מבוכה חדשה. בבקר הקיצותי לקול המולה ומהומה חדשה: דודי התקצף ויתן קול פחדים על והמה בכו התחננו. – מי איפוא גנב את הכסף אם לא אתם? האני או אשתי? – באלהים נשבעתי כי לא אדע עד מה – התחנן המשרת קולו. – נפשי חפה מפשע – ענתה המבשלת בהורידה לארץ עיניה. – זאת ידעתי כי נפשך חפה מפשע, שה תמה וברה כמוך אין בכל הארץ, הן שמלת המורה תתן עדיה ותצדיק נפשך הטהורה – ענתה דודתי בשחוק מרגיז לב. – איה המורה? – שאל דודי פתאום – הן עת התפלה הגיעה והוא לא בא עוד, אליעזר לך וקרא את המורה הנה –. המשרת יצא וישב כרגע ויאמר: המורה אין, ובחדרו לא ראיתיו אף אחת משלמותיו – – הוא גנב את הכסף! קרא דודי. לוא חזית אתה הקורא את חזות פני דודי, בבוא אליו השמועה כי המורה איננו, ידעתי נאמנה כי שמה החזיקתך אף כי לא בן שש שנים הנך ונפשך לא תדע עון, ועתה שים לבך לפחדי, אני אשר חשבתי בנפשי כי בי העון. מה אומר? נפשי יצאה בשאל דודי: מי הוא אשר החל לצעוק בלילה? – הבן הבכור אף כי ידע הוא בכל זאת כסה פשעי, אך הנער הקטן גלה על עוני. דודי נגש אלי וישאלני: מדוע צעקת בלילה? הראית דבר מה? הגידה לי –. כל קרבי התחלחלו בשמעי דבריו כי אמרתי גדול עוני מנשוא ואחריש. לפני ובראותו כי לא אענה הביט עלי בעין זעם "ופרא אדם " התמלט מפתחי פיהו. אך דודתי נתנה עליו בקולה: מדוע הבאת את הנגע הזה הנה? היום בא ולרגלו צרה ומבוכה, גרשהו מזה כי רעה נגד פנינו! – דודי לא ענה דבר רק נאנח בשברון מתנים ויחפוץ לצאת החוצה. – אנא פניך מועדות? – קראה דודתי. – מה לי פה? הלשמוע ריבות שפתיך? – – מחכמה שאלת, זאת לא אכחד! אדון הבית ישאל מה לו בביתו? בוא הנה ואני אורך את אשר לך לעשות: צוה על המבשלת היד כי תתן תודה ותגיד לנו אנה ברח המורה מאהבה. האם טחו עיניך מראות כי גם ידה תכון עמו? – עצת דודתי לא עשתה פרי, לשוא נתן דודי קול פחדים, לשוא נתן חתית בלבב האמללה, כי היא בכתה כי אזניה לא לקחו שמץ דבר מפי המורה. דודתי נלאתה נשוא קשי ערפה, ותאמר בשאט נפש לדודי: האתה תוציא דבר אמת מפיה? גבר לא יצלח! הניחה לי ואני אמצא את אשר אבקש, ועתה שים פעמיך אל עיר צבועאל מקום מושב הצדיק והוא יגיד לך איפו תמצא את הגנב –. עוד ביום ההוא נסע דודי אל הצדיק לדרוש בו על דבר הגנבה, והמבשלת באה ביתה בפקודת דודתי אשר הניחה בתחלה חמתה בה ותפליא מכותיה, ואחרי כן הסגירה אותה בידי השופטים… – בעיר צחנה מצאתיו יושב בבית המדרש ולומד – ענה דודי על השאלה: איפו מצא את הגנב, אשר שאלהו איש זר אשר בפעם הראשון ראיתיו בבית דודי – ובראותו אותי נבהל מאוד עד כי לא עצר כח למוש ממקומו – – מאין אליך הרוח לשים פעמיך על העיר צחנה? – – דרש דרשתי בהצדיק והוא הגיד לי את דרכי גם בטרם שאלתי את פיו; כפתחי הדלת שמעתי קול אלי קול הצדיק הוא: על דבר הגנבה באת הנה, יד אוכל לחמך היתה במעל הזה, אך הוא לא ימלט מידך, לך אל העיר צחנה–. מהרתי להקים עצת הצדיק וכאשר דבר כן היה כי שם מצאתי את הגנב. מה תאמרי את רעיתי? מה תחשבי על דבר המופת הזה? – – מה אחשוב ומה אומר? – ענתה דודתי במועל ידיה – את אשר יחשוב לבי אותה הגדתי לך, כי לפני הצדיק נגלו נצורות ואין דבר נעלם ונסתר מנגד עיני כבודו, רק אתה קשה עורף, אתה הקשחת לבך עד כה מתת אמון בקדוש אלהים עליון, אך עתה אחשוב למשפט כי לא תשוב עוד לכסלה – – ואני אחשוב למשפט – ענה דודי במנוחת לב – כי הגנב דבר את הרב בטרם בואי אליו, והוא שלחו לעיר צחנה – הדבר יצא מפי דודי, ודודתי קמה עמדה על רגליה, פניה אדמו מקצף, ובקול פחדים קראה: הוי נבל! עודך מסתולל בהצדיק! עוד תלעיב בדברי קדשו אחרי אשר הראך כאלה! – כשמוע האיש הזר קול דודתי קם מכסאו ויצא החוצה – הוי משלם תחת טובה רעה – הוסיפי דודתי לקרוא – הזה הוא הגמול אשר תגמול להצדיק אשר מידו בא לך כל הכבוד והעשר הזה!– – אמנם כן הוא – ענה דודי באנחה – מידו בא לי העשר, אך מידו בא לי גם חרפת לב ומפח נפש, עני ובר לבב הייתי ועתה…. עשרי יגדיל הותי ויזכירני… – כמה פעמים צויתיך – קראה דודתי בקול מושל – לבל תזכיר ראשונות! הן כל יראי ה' יתנו עדיהם כי בצדק ומשפט עשית חיל, ולוא גם עול פעלת הלא גם אז לא נחשב לך לחטאה, אחרי אשר כפרתו במנחה אשר נתת להצדיק, ובצדקה אשר תרבה כל היום, אך אולתך קשורה בלבך ותמאן הנחם. שמע לקולי: גרש את הילד מהבית כי הוא כרקב בעצמי – – ולי הוא לפוקת לב ומזכרת עון… אך לא אבה ולא אשמע לך מעתה! השמעת? לא אשמע לך עוד! כי את היית בעוכרי. בחלקת לשונך הפלתיני למשואות, אחת דברתי ולא אשנה: הילד ישב בביתי ואת בני יחלוק נחלתי או נחלתו…. – היו לא תהיה! – קראה דודתי ברגז קולה בצאתה מהבית, ותדפוק את הדלת אחריה בחזקה עד אשר נעו אמות הספים. – בת תפת! – התמלט מפתחי פי דודי ואנחת שברון מתנים התפרצה ממשכיות לבו. את כל דבריהם שמעתי בשבתי אחרי הדלת, אך לא הבינותי עד מה. גם לא שמתי לבי להבין דבריהם, כי מיום בואי בית דודי הייתי עצוב רוח כל היום, ומה גם בימים האחרונים, בעת אשר לא היה בביתו, כי דודתי כעסתני גם כעס, ועל כן ישבתי משמים, לא את איש דבר גם אכל לא בקשתי, כה גברה עלי יד היגון. אחרי רגעים אחדים בא דודי לחדרי וישאלני בדברים רבים: מדוע תשב פה לבדך יוסף? למה לא תלך לצחק את הנערים? – אני לא השיבותיו דבר ואגלי דמעות התפרצו משתי עיני למרות רצוני. – מה לך כי תבכה? – שאלני שנית ברגשי חמלה. – זכרון מות אמי עלה על לבי – עניתיו, כי יראתי לגלות אזניו כי דודתי הכעיסתני תמרורים. – לב יודע מרת נפשו – אמר לנפשו באנחה – הרגע נא בני כי אני אהיה לך מעתה לאב, בוא אתי ואני אנהגך אביאך אל בית ספר, שמה תלמד תורת ה' ושמה תתרועע את הנערים אשר בגילך ותשבע נחת, ולעת ערב תשוב הביתה ותספר לי את התורה אשר למדת ואאהבך – בדברו אחז בימיני ויוליכני אתו אל בית הספר. למראה בית הספר שב רוחי אלי כי זכרתי את הזקן אשר לקחני לבן לו ואת דבורה אשר הרבתה עשות אתי טובות, גם את אחותי זכרתי… וזאת תורת הבית; באמרי בית, אל ידמה הקורא כי בית אבנים חזו עיני הרואה שם, לא זאת! נראה לעינים בנין קטן ושפל קומה כמלונת כלבים, בנוי מעצים דקים אשר כבר בא רקב בהם. התבן אשר היה לו למכסה או לגג הגיע עד עפר ולא עצר כח לעמוד בפני מטרות עז לבל ידלוף הבית כי העזים הרבים אשר סביב שתו עליו לקחו ממנו די שבר רעבונם ויאכלו חציו. ומבית היה רק חדר אחד מכוסה בפיח ושחור וקורי עכביש ממסד ועד הטפחות על ארבעת רבעותיו, וקרקע הבית מכוסה בחמר היה לו לרצפה. על הכותל מעבר מזרח השמש נראה גליון גדול ועליו כתוב "מצד זה רוח חיים". אמנם לא רבים מבאי הבית הזה האמינו בדברי הגליון כי תחת רוח חיים באו צחנה ובאשה ורוח קטב בעד החלון אל אף אלה אשר אף להם ויריחון – כאשר לא נתנו אמון בדברי אדוני הבית באמרו כי פני אריות להחיות מעשי ידיו, אשר עשה על הגליון מזה אחד ומזה אחד, כי פניהם לא כפני הארי ולא כפני הכלב רק בריאה חדשה ברא היוצר המשכיל הזה, ואין דמות אשר תערוך להם. על הכותל מצד מבוא השמש בביאה נראו אלה הדברים על הפתח "זכר לחרבן בית המקדש" לא אדע עד הנה, מה הוא הזכרון אשר היה שם להזכיר חרבן בית מקדשנו? אם עמודי הבית אשר רופפו? או החיות הקטנות אשר התהלכו על הקירות לזכרון "שועלים הלכו בו"? תנור גדול לקח לעמדתו רביע החדר, בין התנור והקיר מימין עמדה מטה רבודה, ולעבר השני – מטה קטנה ממנה ועליה קש וחשש מבלי מכסה. נגד התנור עמד שלחן עץ גדול לא משוח בששר רק מכוסה בכתבת קעקע מעשי ידי המלמד אשר עשה בעת למדו בהסכין הקטן אשר לא הניח אף רגע מידו, ויפתח פתוחים: דמות חיה ועוף גם מלות זרות, כמו המלה וישע אשר היתה נקראת ממעל ומתחת ושמו ושם אביו, אשר בלי ספק בקש להשאיר לזכרון עולם. גם שם אשתו ובצדו ארורה. כל אלה כסו פני סביבו ישבו כעשרה נערים, אחדים מהם הגו בתלמוד, ואלה בכתבי הקדש, ואחד ישב לימין המורה ויקרא את הקריאה בקול זמרה, אשר התלכד את קול בעלת הבית הנותנת זמירות לפני מטת פרי בטנה אשר קלעה במטת הקלע ויהיו לאחדים, אך קול המורה השכיח לרגעים את שאון קולם גם יחד, כאשר ישכיח קול רעם אדיר כמות ימים ושאון גליהם, למראה המורה שכחתי כל רגשות השמחה אשר התעוררו בקרבי למראה הבית, כי תארו היה מורא מאוד: איש קצר קומה ודל בשר, לחייו צומקות, חוטמו ארוך ועגול כחוטם הנשר, שתי פאות ראשו שחורות משחור ויורדות כעבותות על פי מדותיו. שערות הזקן נראו רק זעיר שם זעיר שם על לחייו אף כי הוא בא בשנים, כי בחשבו מחשבות מרטם לאחת אחת. ורעיתו עשתה כזאת גם מבלי חשוב מחושבות רבות. מכסה שחור ונוצץ כרקיק משוח בשמן על ראשו, כתונת בד לא אטון מצרים, גם לא מארץ שווייץ כסתה את בשרו, לבו בשערות שחורות וארוכות היה פרוע, כי לא רכס את שולי המעיל ממעל על צוארו. מכנסי בד לבש אשר לפנים היה לבן, אך עתה התפארו בצבעים הרבה מזפת עפר ושחור אשר נוססו בם, גם בנו אשר השתעשע לפעמים על ברכיו הוסיף על צבעיהם צבע להגדיל פאר אביו אשר בו יתפאר. לוא הייתי אז חוקר קדמניות כי אז יכולתי להוציא משפט אשר בימי יעקב אבינו לא היו עוד מלמדים פצלים? מדוע לא לקח מלמד כזה להציגהו בעדרי הצאן? יראו – וילדו כמוהו, אך לדאבון נפשי לא ידעתי אז התבונן על אשר לפני ומה גם לחקור קדמוניות. אמנם עתה נוכחתי האלה כי ידעתי נאמנה אשר בכל כפר לא יטום לעמוד בשקתות המים, כי אך המה בחרו בדרכי יעקב אבינו, כי כאשר תבואנה הצאן לשתות מפלג התושיה יבחרו למו מקלות ובעת יחמנה יעבירום על בשרן, והיה בשר הצאן עקודים נקודים וברודים, ואלה (רק אלה) יספחו על צאן יעקב… אמנם ידעתי כי תשחק לי הקורא על אשר הוגעתיך בלהג הרבה על דבר המכנסים, אך אני לא אשחק כי המה עוררו בקרבי זכרונות רבים ונעימים, כי בראותי אותם זכרתי גם את המכסה אשר בו כסתה האשה דבורה את החלות בערב שבת, כי היא תפרה יחד צבע רקמתים את תכלת ובד לבן וצמר צחר, ויהי מראה המכסה כמראה המכנסים, לכן הרביתי דברים אודותם כי זכרונות ימי הנער יקרים בעינינו מאוד מאוד גם עד זקנה ושיבה… ומה גם אחרי כי אין עוד מלבוש לפאר בו את המורה מלבד הכסות עם הציצית הארוכים אשר עליו, כי רגליו היו יחפות. בבוא דודי אתי הביתה התנשא המלמד וירץ הנה והנה כמתעתע כי בקש את מנעליו ולא מצאם, אך דודי הוציאהו ממבוכתו בגשתו אליו ויאמר: הא לך תלמיד חדש – הוא שב למנוחתו וישב על מקומו. בגשתנו אליו העביר ידו על לחיי וישאלני: מה למדת בני? – התלמידים כלם פתחו פיהם ועיניהם ויביטו בי בקנאה, כי זה זמן כביר, מעת באו בפעם הראשונה לבית הספר, לא שמעו דברים נחומים כאלה יוצאים מפי מורם, גם אני פתחתי פי ולא עניתי מאומה. – האם לא למד עוד עד מה? – שאל המורה. הוא למד לקרוא; ואתה שים לבך להורותו ושכרך עלי כי בן אחי הוא – ענהו דודי ויטהו הצדה. ואחרי אשר התלחש עמו רגעים אחדים יצא מהבית, המורה הושיבני לימינו וינסה כחי בלמודים. אחרי כן אמר לי: קום לך וצחק את הנערים בחצר –. אני דמיתי כי הוא יצוה עלי במפגיע לצאת החוצה על כן חשתי להקים מצותו ובהחפזי הפלתי ארצה כד המים אשר עמד בצד הדלת, הכד נשבר והמים נשפכו לארץ ויזו רסיסיהם על אשת המורה ועלי. משתומם עמדתי על עמדי ואביט במבוכה הנה והנה. ואשת המורה קפצה ממקומה ותתנפל עלי בחימה שפוכה, ולולא מהר המורה לעזרתי כי אז עשתה אתי שפטים נוראים, זאת העידו בה פניה האיומים. – מדוע תמנעני נבל מיסר את פרא האדם הזה כאולתו? – דברה באפה את אישה אשר אחזה בזרועותיה. – כי דודו צוה עלי בלאט לאמר: לאט לי לנער הזה – – יקחך אפל! אותך ואותו ואת דוד! העל זאת לא יוסר כסיל כזה? האם הכית בסנורים ולא תראה כי את כדי שבר ויז על בגדי? עתה ירבו התלמידים המתפרצים מפני אשת מוריהם; לא! היו לא תהיה! יקר בעיני המותה מחיים מרים כאלה, הניחה לי וארוץ את גלגלתו – – לא בזדון לב עשה זאת לכן אסלח לו, וגם את שימי מחסום לפיך – – שקר הדבר, בזדון עשה זאת, בזדון! היו לא תהיה אני ארוצץ את גלגלתו – – הס ארורה! – קרא אלוף נעוריה בקול נורא מאד – וחרדי מתנופת ידי כי קשתה! – – האני אבהל מתנופת ידך? לא! היו לא תהיה! עוד מעט ואראך כי ידי קשתה מידך – ובדברה אחזה בחרש מהכד ותשלך בו. אך הוא כמלומד מלחמה ידע להזהר, וירם סיר מהסירים אשר עמדו על התנור, אך גם מלחמה, כי מהרה ותשב על הארץ, ובהשליכו הסיר, עבר מעל לראשה וישבר לרסיסים בנגעו בכותל. – כן ישברו כל עצמותיך! – קראה ברוח עוז כגבור בשובו ממלחמה ותצא החוצה. המורה שב למקומו, אך אני עמדתי עוד על עמדי כי יראתי למוש ממקומי. הוא החל ללמד את תלמידיו ורוחו כנחל שוטף סוער בקרבו, הילד נתן קולו בזמירות "על כל תטעי נטעי נעמנים"– – דבר נכחה, כלב! – קרא המורה בחמה. – על כן תטעי נטעי נעמנים – הוסיף הנער לשיר. – הנני אליך להורותך לדבר משרים! – קרא המורה בקצף נורא, ויאחז בציצית ראש הילד ויפרפרהו, גם מרט לחייו באכזריות חמה. הנער בכה בכי תמרורים ויאמר: הלא כן כתוב בספרי – – עוד תעיז לדבר שקרים! – ענה המורה אשר דמה כי הנער בשפת עלגים ידבר לכן יאמר "תטעי נטעי" ויעמוד ממקומו ויביט בהספר אשר לפני הנער ויקרא בתמהון: אכן נכונה בפיו, אך בספרי כתוב "על כן תתטעי נעמנים" – אז הרהיב הנער בנפשו עוז לאמר: ומה חטאתי אני אם משגה בספרי? – המורה נבוך מדבריו ולא מצא מענה, אך פתאום התעורר, כמו רוח עצה ממרום באה בלבו ויקרא בקצף: מדוע תביא בידך כתבי הקדש הנדפסים בווילנא אשר מידי מינים כופרים אפקורסים יצאו? למה לא יקנה לך אביך ספרי קאפוסט או זיטאמיר אשר בהם יהגו כל בני ישראל הישרים בלבותם? – הנער לא מצא מענה או ירא לענות, אך בלבו ידע כי צדק ממורו לכן הוסיף לבכות, ובלי ספק הכיר גם המורה כי הצדק אתו כעל כן עזבו לנפשו ויחל ללמד את שני נערים גדולים ממנו במסכת בבא קמא. הנערים נתנו יחד קולם בשיר "שבר את הכד". אני דמיתי כי עלי יכוננו מלתם, לכן נגשתי אל המורה ואמר בקול דממה: לא בצדיה שברתי את הכד –. המורה לא יכול התאפק ויתן קול שחוק, והתלמידים אותו שוחק שחקו גם המה בקול גדול, גם הנער המכה שכח עד ארגיעה את כל מכאוביו ודמעותיו ויצהל קולו אף הוא. מה מאשרים המה בני הנעורים! המה ישכחו על נקלה את אשר אין להשיב… מי יתן והיה לבבם זה להם עד זקנה ושיבה. כי אז לא רבתה כה שנאתם גם קנאתם, ועמל ויגון הרבה, מאד נסתרו מעיניהם בימי חיי הבלם –. אשת המורה כשמעה קול ענות, חרדה הביתה כי אמרה בלבה חדשה נהיתה בבית. עודנה על סף הבית והמורה קפץ ממקומו וירץ בחפזון לקראתה. – ארורה! מה לך פה? – נתן עליה בקולו. – הלגרשני מביתי אתה אומר? – – כדבריך, אני אשלחך מעל פני לעולם – – אני אשלחך תהיה! הנה אחירע העשיר נתן את בן אחיו הפרא בידיך ויגבה לבך על כן תאמר לגרשני? היו לא תהיה! ישרים ישפטו בינינו, לא תגרשני! לא! היו לא תהיה! – וככלותה את דבריה ישבה לה על מקומה. עת האוכל הגיעה; כל הנערים מהרו איש לביתו כאסירים עת יפתחו לפניהם שערי בתי כלאים, גם המורה יצא אחריהם, ואני נותרתי בבית כי לא ידעתי מה לעשות. כראות אשת המורה כי רק שנינו בבית נגשה אלי ותלטוש עיניה לי ותאמר: למה נותרת פה? מדוע לא תלך גם אתה אל העזאזל? פרא אדם! למענך יאמר אישי לשלחני מעל פניו, היו לא תהיה! אך חצי חמתו אכלה בך – ובדברה הביטה כה וכה ובראותה כי אין עוזר אחזה במפרקתי בשתי זרועותיה. אימת מות נפלה עלי, אמרתי נגזרתי, אך פתאם נפתחה והמורה קפץ כמלאך מושיע אל תוך הבית, התנפל על – לך הביתה! – אמר אלי – וישום וישאף יחד ולא הסיר ידו מצואר אשתו אשר אחזה בזקנו ותבעט ברגליה בכל מאמצי כחה. כרגע יצאתי מהבית וארוץ בכל כחי עדי מעדו קרסולי ונכשלתי, מלוא קומתי נפלתי ארצה ומיץ אפי הוציא דם. למראה הדם נבהלתי מאד כי אמרתי קרוב קצי. ברגלים כושלות ולב מלא חלחלה באתי הביתה והנה דודתי לקראתי ותחת תת לי חנינה נתנה עלי בקולה: הוי נער שובב! את בנים שובבים נלחמת והמה יכלו לך, כי ייסרך שבע על חטאתיך –. לדבריה נהפך לבי בקרבי, כי יראתי מאד ללכת אל בית הספר מאימת אשת אשר נפלה עלי, ומה אם גם המורה יהפך לאכזר לי. זמן רב עמדתי משמים על מקומי כי דמיתי אשר דודתי עודנה עומדת לפני, אך כנשאי עיני למרום כמעט למרות חפצי ואראה כי היא כבר חלפה הלכה לה אז עלו מחשבות חדשות על לבי, החילותי לשית עצות בנפשי אם לבוא הביתה או לחדול. זאת היתה הפעם הראשונה אשר באה חכמה בלבי לחשוב מחשבות לבלתי לכת בעינים עצומות אחרי מוליכי… זה היה צעד הראשון אשר צעדתי על מפתן בית הספר הגדול ששם יאספו אספה כל בני חלוף להקשיב לקח. רק בית ספר גדול היא התבל! האדם עיר פרא יולד, אך המורה הגדול, הוא הזמן, יכרה לו אזן לשמוע בלמודים, ואחריו יחרו יחזיקו עוזריו, הלא המה הנגעים והמה יביאו חכמה בלבו. בבית הספר הז הלא ימטירו לנו מלאכי מרום מגד שמים מעל, שמה הילדים מכים, מכים מאד באכזריות חמה, רק בעמל ויגון יעשה בן חלוף פרי תבונה, וכאשר יוסיף מכאוב כן ירבה דעת… לשוא תתהללו אתם שלוי עולם השוכבים סרוחים על ערשותם וההצלחה שתומת העין מלאה בתוכם טוב, הכל תתפארו כי חכמה אתכם ותדעו עת לכל חפץ! חכו עוד מעט עד אשר יבואו ימי הבחינה בבוא הנסיון לנסות כח כל באי בית הספר אז נראה במה כחכם גדול?!… דרכי וגמרתי אמר לשוב אל הזקן אשר גדלני עד הנה. חשתי ולא התמהמהתי להקים מזמות לבי. הזקן שש עלי בבואי אל ביתו, כי הוא דמה אשר ברצון דודי עשיתי זאת, אך בשמעו מפי את כל אשר קרני אמר אלי: לא טוב הדבר אשר עשית בני לבוא לביתי ואת פי דודך לא שאלת; ומה אעשה כי יפקיד עלי את עונך ויאמר כי אני פתיתיך לברוח? לכן איעצך לך ושוב לבית דודך וספר לו את כל המוצאות אותך והוא יושיע לך – הזקן דבר דבריו בלב נשבר ולא יכולתי למרות פיו, שבתי על עקבי וכאבי נעכר, על דרכי פגע בי דודי וישאלני: מאין אתה בא? – לדבר שקרים לא למדתי עוד את לשוני, ומה גם כי לאט לאט הסכנתי אותו, אשר רק הוא דבר אתי בנחת, לכן הגדתי לו את כל לבי, וכשמעו את דברי הניד בראשו וישך את שפתו העליונה. בראותי זאת החזיקתני שמה, כי אמרתי עלי תעבר כוס זעמו על כן החשיתי מדבר לבל אעיר כל חמתו. – מדוע שמת לפיך מחסום ולא תדבר כל דבריך? – – כי ראיתי כי חרה לך בשמעך דברי – – לא בך בני חרה אפי רק במציקיך; אך הרגע נא מהיום והלאה לא יוסיפו בני עולה לגעת בך – ובדברו אחז בימיני ויביאני הביתה. ימים אחדים הונח לי מעצבי; אל המורה הראשון לא שלחני עוד כי לקח מורה לבניו אל ונספחתי גם אני עליהם. גם דודתי לא רעמה עלי כקדם כי דודי לא מש מתוך ביתו כל היום. אך גם ימי שלותי אלה לא ארכו ויבוא יגון! דודי עזב עוד הפעם את ביתו ללכת לרגל מסחרו אשר פרץ מיום אל יום ולמרות פיו אשר צוה: להתהלך אתי כאת בניו, הכעיסתני דודתי תמרורים גם משרתי הבית שפכו עלי קלון ויבזו צלמי ויבגוני תמיר בשם פרא אדם למען הפיק רצון מאת גברת הבית, עד אשר צר לי המקום לשבת בבית דודי. הה! – אמרתי בלבי – מדוע לקחני דודי מבית תענוגי לשבוע כעס ויגון כל היום באין גואל ומושיע באין מנחם ומרחם? בן דודי הבכור התרועע אתי בתחלה, אך אמו יסרתו לבלתי התהלך אתי כרע כאח, כי לפי דבריה לא יאתה לבן נדיבים התרועע את בן עני אשר נאסף הביתה ברחמים. המורה אף כי משכני חסד וירוממני תחת לשונו, כי לפי דבריו, לא ראה עוד בן מקשיב ומשכיל על דבר כמני, אך גם הוא היה ירא מחמת דודתי, והיא בקשה ותמצא תואנות חדשות לרגעים לכלות חצי חמתה בי. לכן גמרתי אמר לשוב שנית אל הזקן, כי אמרתי עתה יאספני אל ביתו אחרי כי דודי איננו ובשובו אשוב לביתו. אך מה השתוממתי בבואי אל בית הזקן ותחתיו מצאתי שם אנשים חדשים. – איפה הזקן? – שאלתים. – מי הוא הזקן אשר תבקש? – שאלני אחד מהאנשים– משה איש דבורה המלמד – – הוא נסע כבר מזה לארץ הקדושה – – הגידו לי דבר אמת – התחננתי אליהם בקולי – הוא מת? – מאין באה אליך הרוח לחשבהו את יורדי בור? הלא אמרנו לך כי הוא נסע את ביתו לארץ הקדושה – – ידעתי כי תרמוני, כי גם כאשר מתה עלי אמי הגידו לי כי היא נסעה לארץ אחרת – – הוי כסיל – ענה האחר – מה לי לדבר שקר? לוא מת כי אז לא כחדתי מאתך, אך הוא חי, שאל את דודך ויגדך כי הוא נתן לו ככף ביד נדיבה למען ישים לארץ הקדושה פעמיו. – אם כן נסע מזה באמת – עניתי בעצבה – הגידו לי דרכו ואלך אחריו כי לא אחפוץ לשוב לבית דודי –. האנשים נתנו קולם בשחוק. – מדוע תמאן לשוב לבית דודך? הלא טוב לך שבת שם בהיכלי ענג מגור בבית משה המלמד אשר בזעת אפיו יביא לחמו – שאלני איש צעיר לימים כבן חמש ועשרים טוב תאר אך רוח עצבת חופפה על פניו. – כי דודתי תתאכזר לי – עניתיו בתם לב. – זאת הרשעה בלעה חיל אביו ותקצר ימי עלומיו, ועתה תמנע מבנו חלק מהטוב אשר לו הוא. הה! מי, יתננו… – ידעיה שמור פתחי פיך! קרא בקול מושל האיש אשר דבר בי בראשונה – הן הצדיק נתן לפעולתה צדק ומי ירשיעה? האם תצדק אתה יותר מהצדיק? אני ארחץ בנקיון כפי אם ישבר עץ לחמך, מידך תהיה זאת לך – האיש הנקרא בשם ידעיה נאנק דום ולא יסף לדבר עוד דבר. – אנא הגידו לי איזה מקום הזקן ואלך אליו –הוספתי להתחנן בקולי. – שוב לביתך כי רב ממך הדרך – ענה הראשון ויורה באצבעו כי אצא החוצה. במפח נפש יצאתי מהבית; אך עוד לא הרחקתי ללכת והנה פתאום שמעתי קול קורא בשמי, הבטתי אחרי וארא נער כבן שמונה עשרה שנה אשר פעמים רבות ראיתיו בבית התפלה אך בשמו לא ידעתיו מניף ידו וקורא אותי אליו. – התחפוץ ללכת אל הזקן? שאלני בגשתו אלי. – בכל לבבי – עניתיו – אך האנשים הגידו כי רב הדרך מאד – – מרמה בפיהם, המה דברו זאת בעקבה, למען הניא לבך, כי גם ידם עם דודתך לענות נפשך, אך אני אנהגך אביאך אל הזקן אם אך יש אתך כסף – – יש ויש – עניתיו בשמחה – כי דודי נתן לי בטרם נסע מזה – – הראני כמה יש בידך? – הראיתי לו את אצרי, אך הוא הניע בראשו ויאמר: מעט! הכסף הזה לא יספיק לנו, אולי יש לאל ידך למצוא עוד כסף אז הנני נכון לנחותך אל מחוז חפצך – – אך איפה אקח כסף? – שאלתי בלי חמדה בראותי כי נכזבה תוחלי להנצל מבית דודי. – שוב לביתך וקח את אשר תמצא ידך, או אז תוכל לעשות דרכך – – אבל אני לא אובה לשוב לבית דודי – – אם לא תחפוץ לשוב שמה להתמהמה רגעים אחדים, תשוב לשבת שם עד עולם, כי לא אוכל למלא חפצך בלי כסף – – אמנם איך אוכל לקחת שם מאומה, הלא אתפש בכף דודתי ותפליא את מכותי כאשר עשה דודי להמלמד אשר גנב את הכסף, ואני ירא מאד ממכות לחי – – שלום לך אל תירא;שוב לביתך ואני אמצא תואנה לבוא אליך ואורך את אשר תעשה – – לא אוכל לעשות כזאת כי ירא אנכי – – הנך נער חסר דעה! – קרא בשעט נפש – אני חפצתי לחלץ נפשך מן המצר ולהוציאך למרחב, ואתה תבקש לך כי אשחד גם מכספי לקנות צידה לדרך ולשלם שכר העגלה אשר תביאנו שמה – וככלותו דבריו הפנה שכמו ללכת. – הנני אעשה כדבריך, אך אל תעזבני – קראתי בלב נשבר. – אם כה תעשה אתן ידי לך וייטב לך –. שמתי רגלי כאילות לשוב הביתה, כי התקוה להראות עד מהרה את פני הזקן נתנה אומץ בלבי. באתי החדרה ואך רגעים אחדים ישבתי, סבבה הדלת על צירה והנער בא לחדרי. במעוף עין ראה את כל הנמצא בחדר, ובידים מהירות לקחח מורה־השעות מזהב טהור אשר היה על השלחן גם כלי כסף קטנים ויטמנם בתוך צלחתי ויאמר: הבה נלכה נא כי לא עת היא להתמהמה. אף כי נבהלתי מאד מהמעשה אשר עשה, בכל זאת מהרתי לצאת אתו. הוא אץ מאד לדרכו ואני אחריו עד אשר יצאנו מהעיר. בראותי כי אין עוד בתים רק שדות נושאות בר על ימין ועל שמאל הדרך, הרהבתי עוז בנפשי להביט מאחרי, כי עד העת ההיא יראתי פן ארה את דודתי דולקת אחרי. בכל הדרך לא דבר אתי דבר, רק כאשר הרחקנו ללכת הלאה אמר אלי: עתה תן הכסף והכלים על ידי – נתתי לו את אשר שאל ממני והוא הסתירם בכנפות כסותו ונוסף ללכת הלאה. לא אדע כמה הלכנו, אך זאת ראיתי כי היום רד מאד ורגלי נלאו נשוא גויתי לכן שאלתי: העוד רב הדרך לפנינו? – הוא לא ענני דבר, אך חפש בבגדיו חפש מחפש ויקרא פתאום: הכסף נאבד ממני, נשובה עד מהרה ונחפשנו פן יפול בידי זר – – אבל כחי כשל ולא אוכל לשוב גם ירא אני לשוב על עקבי – – אם כן שב פה להנפש ואני ארוץ לבדי ועד מהרה אשובה – ישבתי תחת העץ והוא שב על קביו וירחיק ללכת עד אשר נעלם מעיני, כה ישבתי וחכיתי זמן כביר אך הוא לא שב, אז נתתי קולי בבכי תמרורים – ולא מאשר כי חרפני לבבי על עזבי משכנות מבטחים בבית דוד לנוע אל ארץ אשר לא ידעתי, היה עלי לבי דוי, כי נקל היה לי לעזוב את ארץ החיים משבת את דודתי בבית אחד, רק כי יראתי לשבת בדד על אם הדרך. אכר אשר עבר על הדרך עם עגלה המלאה לה עצים נגש אלי וישאלנו דבר מה, אך לא עניתיו כי לא שמעתי את שפתו, גם יראתי מאד מפניו פן ירצחנו נפש, כי כן יחשבו כל נערי עמנו בארצי את כל בן נכר כשודד ומרצח, ומה גם אם קרדום חגור מתחת למדיו, או מטה עוז בידו. האכר דבר עוד דברים אחדים ובראותו כי אין מענה אז חלף הלך לו. השמש רד מאד;קרניו האדומים כדם לא עצרו עוד כח ללחום את צללי הנשף אשר גדלו והאריכו מעת עד עת, ואשר לקחו לאחרונה עמדתם עד קצות הארץ. רגעים אחדים שכחתי את עניי ופחדי כי עיני נמשכו לתומן אל צלי אשר הלך הלוך וגדול עד כי גדל מאד – ואיננו. אז שבה תוגתי אלי, ישבתי ובכיתי זמן כביר, כי חרדתי לרגעים משדי שחת, ונפשות פורחות אשר תשאפנה הלילה לעלות על פני תבל. לקול עלה נדף סמר בשרי, למראה עץ יבש אחזתנו פלצות. כה הגיתי במר נפשי עדי נפלה שנה על עיני ואישן, אז בא החלום ברב ענין לבעתני בבעתותי לילה. בחלומי והנני יושב בבית הזקן על כסא עץ לבן על יד אמי אשר תביט בי בעיני אהבה וחמלה, למולי יושב הזקן, ראשו בין שתי ידיו הנסמכות על השלחן ישב – וידום. פתאום נפתחה הדלת ושתי נשים מראיהן כמראה בנות־תופת פרצו אל תוך הבית. אמי והזקן כראותם אותן נבהלו מפניהן ויברחו בהחבא, ואני נשארתי את בנות השחת בבית. הנה נגשו אלי ותאחזנה בראשי ורגלי, טלטלוני טלטלה ויסחבוני סחוב והשלך ארצה, גם האנשים המחוקים בבית דודי על הקיר נלוו עליהן לשחק בי, ומרגע לרגע נתנו קול שחוק אדיר ומרגיז לב עד מאד, אך כרגע הרפו ממני, הבטתי בפני הנשים ואכירן כי האחת היא דודתי והשנית היא אשת המורה, גם את הנער אשר ארח לחברה אתי ראיתי עומד בירכתי הבית שולח אצבע ומאריך לשון למולי. אחרי כן הניף אחד מהאנשים אשר כאחד האכרים היה במלבושיו את קרדומו על ראשי… עלטה נהיתה בבית ולא ראיתי עד מה. פתאום ראיתי והנני יושב על ראש הר גבוה מאד, לראשו יענוד את הענן עטרות, ולרגלו עמוק עמוק עד מאד תהום רבה חשכה איומה מרחפת על פני התהום, גלגלי אש במעגלה יתגלגלו נקודות וקוים אדומים כדם ירוצון רצוא ושוב. עצבת איומה לחצה לבבי למראה המראה הזה, נשאתי מרום עיני וארא והנה הזקן ושפרה בת בנו רוכבים על עב קל וקלים המה במרוצתם מנשרי שמים. הניפותי ידי אליהם, והנה יד שלוחה אלי ותקחני בציצית ראשי מאחורי ותשאני כל על, וקול נשמע מתחתית ההר: השליכוהו ארצה ואני אנפץ את גלגלתו אל הסלע! קול נורא התפרץ ממעמקי לבבי: אויה! ואיקץ – כפתחי את עיני אחזתני רעדה חדשה בראותי ארחת אנשים נשים וגם ילדים עוטרים עלי מסביב ובידי אחדים מהם לפידי אש. בראותי כי האחד שולח ידו לגעת בי הרימותי קול גדול, כי גם המה היו כבני תפתה בעיני אף כי מראה כל אדם להמה, כי הדמיון משל ברוחי והוא ישים מסוה על כל דבר, ישנה פני כל למען תת חתית בלבב רפי רוח. – לקולי מהר איש זקן ויגש אלי ויאמר: אל תירא בני, הגד נא לנו מי הביאך הלום? – – לא אדע – עניתיו במבוכה. – איך לא תדע? הגד לנו אל תכחד כי אנשים ישרים אנחנו – הוסיף הזקן לשאל בנחת. אחרי רגעים מעטים בשוב רוח בינתי אלי ספרתי להם כל המוצאות אותי, והמה כלם שחקו לעגו לאולתי, רק הזקן לבדו לא לעג לי כי נכמרו נחומיו עלי ויוסף לשאל: מה שמך בני? – – לפנים קראוני יוסף אך עתה יקראוני פרא אדם – קול שחוק אדיר התפרץ מפתחי פיות כל האספה, והזקן הוסיף לדבר ברגשי חמלה: התחפוץ ללכת אתנו, יוסף? אם תאבה ללכת אתנו תשבע לחם ולא תירא את איש –. בדברו נגשה אלי אשה אחת ותבקרני מכף רגלי עד קדקדי ותאמר: צר לי מאד כי לא נמצא בו כל מום: לוא היה עור או פסח אמצתיו כבן לי! כי אז היתה לאל ידי לצבור על ידו כסף בסבבי על פתחי נדיבים, אך עתה הוא כלי אין חפץ בו וטוב טוב לנו להשיבו את דודתו אולי נמצא שלומים בעד השבת האבדה הזאת – – הה! אל נא תשיבוני שמה – התחננתי להם – המיתוני נא המת, אך אל דודתי אל תשיבוני – – אל תירא בני כי אתי תלך – ענה הזקן – וכבני תחשב מעתה – אחריך ארוצה – קראתי בשמחה ואחז בידו. כל אנשי העדה ישבו על עגלותיהם ויסעו הלאה וגם אני בתוכם. בחצות הלילה עמדו להנפש ולתת תבן להסוסים ויבחרו למו כר נרחב, הבעירו אש ותעמדנה קלחת גדולה על הגחלים ובתוכה שמו בשר וירק שדה, הילדים חוללו במחוללות סביב והאנשים ישבו על הארץ וישוחחו איש את רעהו. הזקן הטני הצדה ויאמר: אני אקום את דברי לנטלך כבן לי, אך גם אתה עשה ככל אשר אצוך שלומים בעד אהבתי, ומכל משמר שמור נפשך לבל תהי שובב כהילדים השובבים האלה, אשר למדו לשונם הצמד מרמה ולשלוח בגנבה ידם אשר על כן שנאתים ואותך משכתי חסד כי נפשך עוד ישרה בך לכן השמר לך לבל תשחיתנה – – האם כה גדלה חטאת הגנבה אשר על כן שנאתם? – שאלתי בתם לב. – הגנבה היא ראשית לכל חטאת ופשע, היא תוריד את האדם פלאים, בראושנה ילמד לקחת בצע כסף אשר לא עמל בו, ולאט לאט יסכון בלחם הקלוקל, לא תמצא ידו למלאות תאות נפשו אז ישלח ידו לא השיבה אל לבך דרכי העלם העלם אשר הביאך הנה וקח מוסר: בראשונה גנב והסיתך לגנוב ואחרי כן הניחך תחתיך למות ברעב. לכן מנע רגליך מנתיבתם, אתה תלך אתי באשר אלך אני אהיה עור ואתה תהיה לי לעינים – – הלא אור עיניך אתך ומדוע תעצום עניך מראות? – – לא תוכל לדעת זאת;כי אף אם אגיד לך פשר דבר לא תבין לרעי, על כן אחת אשאלך עשה כחפצי ואל תעמק שאלה, כי לא כבד ממך הדבר לעשותו ובדבר הזה נהיה שבעים ללחם גם אני גם אתה – – הנני נכון לעשות ככל אשר תצויני – שבנו אל האורחה וישבנו לאכול את ארחתנו;בכל תאות נפשי אכלתי את המטעמים אשר הכינו, אף כי בכף עץ נתתי את המרק לפי, ואת הבשר בידי לא במזלג כסף כבבית דודי, ויהי בפי כדבש למתוק, בדעתי כי דודתי לא תמצא אתי. אחרי האכילה שכבתי לנוח ואישן, גם שנתי ערבה לי. לאור הבקר העירני משנתי הזקן אבי מקאי. והנה כל העדה יושבת על הארץ ואיש שולח במלאכה ידיו. סרתי לראות מה המה עושים, והנה האחד עושה חבורות פצע בבשר רגלו, והשני יחבוש את עינו הבריאה, השלישי יאסור את ידו במטפחת התלויה על צוארו, והרביעי אשר לפני רגע רץ כסוס יחזיק בפלך, וכן כולם. איש איש לקח נגעים לו;ולו חפצתי לספר בכל המכות כי אז רבו למעלה על מכות מצרים לדברי פעמים מבכל מצרים. אני השתוממתי מאד על זר מעשיהם זה, לכן נגשתי אל הזקן לשאול פיו למצוא פשר דבר. – כל זה למען בצוע בצע – ענני – המה ישחיתו את תארם לעורר חמלה בלבב נדיבי עמי לחמלה עליהם, כי יחמול עליהם אם לא יתראו כמכי אלהים? – – אך האם שוה הכסף להשחית את הגויה בעבורו? – – הוי תמים לב הלא המה גם את נפשם ישחיתו בעשותם רמיה, אך מה אדבר גם את נפשם, הלא רק נפשם ישחיתו בעשותם רמיה, והגויה לא ישחיתו כי לעת ערב בשובם הביתה ישובו וירפאו להם, ילכו ברגליהם, ימישו בידיהם – – גם יראו בעיניהם וגם אתה כאחד מהם – אמרתי בלבי, לא הגדתי לו כי יראתי פן תעלה חמתו עלי וישליכני מעל פניו, רק שאלתיו: והמצורעים מה יעשו המה? – – המה יאספו מצרעתם בבואם הביתה, כי הצרעת הזאת ביד תקח, כאשר ביד תנתן –. בבואנו העירה סרנו אל בית גדול הנקרא "הקדש" הוא בית מקלט לכל עניי בני ישראל הנודדים ללחם איה. כל אנשי חברתנו התפרדו איש מעל אחיו, לבוא פתחי נדיבים, והזקן עצם עיניו ויצויני להוליכו אל רב העיר. הרב משך את חסד הזקן אשר התאמר לעור, כי התפלא על רוחב בינתו בדברו אתו בדבר חק ומשפט, ויתן לו מכתב עדות אל קציני העיר וגדוליה, וגם המה לא מנעוהו מכבוד, ורבים בקשוהו לשבת בביתם, אך המאן בזה. לעת ערב שבנו אל בית מקלטנו ששם אספו אספה כל הגרים בו. הזקן קראני אליו ויקח ספר גדול, ויחל ללמדני בו: בתחלה לא הבינותי מאומה, אך לאט לאט החלה רוח בינה לפעמני ומהיום ההוא והלאה למדתי אתו בכל הלילות, ומיום ליום גדלה אהבתי אליו. אך לא יכולתי לתכן את רוחו, כי לפי דבריו הוא עצור בין עצרת בוגדים, ובכל זאת לא יעזבם. בפיו דבר לי כי זה הוא מעשה תרמית להתאמר לנגוע, והוא עצם עיניו למרות דברו. בין חבר העניים הזה למדתי לחשוב מחשבות גם לשמוע ולהיות כלא שומע, כי בכל לילה בהתאספם יחד ספרו איש לרעהו את מעשה תרמיתם, האחד יספר כי הצליח לגנוב מכתשת מבית המבשלות, והשני יתפאר כי עלתה בידו לגנוב כלי כסף מעל שולחן ערוך וכהנה רבות. גם בבית הזה השחיתו דרכם כי שכבו יחד כל האספה אנשים ונשים עלמים ועלמות, רגע שחקו, ועד ארגיעה פיהם למהלומות יקרא. גם גנבו איש מאת רעהו, ותרב המהומה בכל עת, גם לא אחת ושתים נסו דבר אלי ללמדני המלאכה המפוארה מלאכת הגנבה ויסיתוני לגנוב את כסף הזקן, אך אני לא אביתי לשמוע בקולם, ולא דברי הזקן אשר יסרני מלכת בדרך העם עשו זאת, כי המה היו כקצף על פני מים מול סערת דבריהם אשר שמעתי בכל עת, רק מאשר כי הזקן מצא חן בעיני מאד, ולא חסרתי דבר, על כן לא אביתי לשמוע בקולם. עתה הנני משתומם מאד על אמץ רוחי אשר היה לי אז לעמוד נגד עצות כל האספה, אך אז לא חשבתי מאומה, לא העמקתי מחשבות, ואולי זאת היתה לי לישועה: כי לפעמים מרוב מחשבות יצא משפט מעוקל… אני לא גנבתי את כסף הזקן לא מיראה גם לא מאהבת אמת כי אהבתי להזקן לא אהבת בן לאביו היתה, כי אהבה כזאת לא הרגשתי בנפשי מעודי, רק זאת אותי אהב יתר מכל העניים אשר היו אתנו בבית, ואת הכסף לא גנבתי כי לא חפצתי לגנוב, ויוכל היות אשר אם בקשתי חשבונות רבים כי אז גנבתי. – כה עברו עלי שלשה ירחי שלוה ולא ידעתי רע, תמונת דודתי לא זכרתי עוד, את אשת המורה שכחתי ואהי שלו. אך גם המנוחה הזאת לא ארכה, כי הזקן חלה את חליו, החולי הזה הביא רב חכמה בעיני לראות את הזקן יושב ויבכה בדמעות שליש בדד באישון ליל. בבואי הביתה מחה דמעותיו מעיניו כמו כלמה כסתה פניו להראות לי דמעותיו. מעוד – לא אדע מדוע – לא יכולתי לראות דמעות, ובעוד אשר הייתי את אמי כעסתיה לפעמים, וכאשר חפצה להשיבני בקצף מדרכי: הקשיתי ערפי עד מאד, אך היא מתאנחת אז נהפך לבי בקרבי, וכליותי יסרוני בלי חמלה, עד כי לא לעתים רחוקות נגזלה שנתי מעיני מהמון מוסר כליות אשר המה בקרבי ולא נתן דמי לי. וגם עתה אחרי אשר עברו עלי מאז כעשרים שנה, בחליפות ותמורות רבות: שמחה ואנחה, עונג ונגע, גם עתה הנני קשה עורף כקדם, רק הדמעות תעוררנה רגשות חדשות בקרב לבי ולא אדע נפשי מדוע. וזה לי לעד כי לא צדקו החכמים אשר החליטו: כי רק הרעים אשר יתרועעו תמיד את האדם המה יאצלו מרוחם עליו ויהיה כמוהם, והמקרים יטו את האדם לחפצם. כי אני אגזור אמר – לא אכחד אשר יש לאל יד הרעים והמקרים לעשות הרבה – כי ישנן רגשות אשר תולדנה בלב אדם, ולא תעזבנה אותו עד יום אחרון, ולא תעצור כח זרוע הרעים, ואזלת יד המקרים לשרשן ממקומן. ומבשרי אחזה זאת כי כן אנכי עמדי, הרבה ראיתי בימי חיי הבלי: ראיתי עשוקים, עניים מרודים, קשי יום אשר המות נבחר להם מחיים ובכל זאת לא יבכו ולא יוציאו אנחה מלבבם, גם חזיתי דמעות ערומים אשר לבם ישיש בדי גיל בעת אשר עיניהם יזילו פלגי מים. ראיתי אשה אהובת זר ומנאפת מחבקת באהבה את אלוף נעוריה ותאציל לו עתרת נשיקות, ובעת יכאב עליו ראשו תוריד פלגי מים מעיניה אשר ילבבו את מאהבה. גם אשה אוהבת את אישה בכל לב ונפש ובעת יקרהו אסון יהפך לבה לאבן ומקור דמעותיה ייבש. ואחרי כל אלה ירך לבבי בראותי דמעות גם עתה כמו אז בעוד לא ידעתי מאומה, וכל הדעת אשר מצאתי והנסיונות אשר עברו על נפשי לא עצרו כח לחזק לבבי לבל ימס בשמעי קול בוכים… נגשתי אליו ואשאלהו: מה לך כי תבכה אבי? – – הה! בני – ענני – קרב קצי – – גם אמי בכתה בכי תמרורים לפני מותה – עניתיו – אך לא אדע מדוע? הן היא אמרה לי כי אחרי מותו ירפא האדם מכל המכאובים, ומדוע תבכה אתה? – – צדקת ממני – ענני – אך אני אבכה לגורלך כי מה תהי אחריתך בלעדי? הלא תגוע ברעב! – – אני לא אמות ברעב! – עניתיו באמץ לב – כי במה נופל אני משמואל, חיים ומאיר? המה ימצאו לאכול לשבעה, ולמה זה אמות אני ברעב? – מותי תלך אל הרב ותתן לו את מכתבי זה והוא יספחך את הישיבה, וברבות הימים תהיה גם אתה רב אם תהגה בשום לב! – – האני אהיה רב? התשחק לי? הן הרב איש עשיר ואיך אצלח להיות רב ובכפי אין מאום? – – כאשר תהיה רב תהיה גם אתה איש עשיר כי כסף רב ינתן להרב בעד פקודתו – – גם כסף ינתן לו! פליאה ממני;לא די לו כי יעמוד בבית התפילה אצל הקיר ממזרח שמש וכלם יתנו לו כבודו כי גם כסף יקח?! האח טוב מאד להיות רב! – ובדברי שחקתי בקול גדול כי אחד מבני העניים אשר תארו היה מורא מאד עמד למולי וישלח באצבעו על לחיו ונענע בלשונו ככלב בימי הקיץ. – למה זה תשחק בני? – – מאיר שלח לשון למולי! – – אל תפנה אליו ולהבליו – – כאשר אהיה רב אמרוט לחייו, האין זאת? אך האם באמת אהיה רב? – – היו תהיה תעזוב את מערת הפריצים הזאת. ואתה שמור אתך את המכתב, ואני כתבתי גם לאחד מאוהבי כי יבוא בעוד ימים או שלשה ימים ויובילך אל הישיבה או אל הרב, אך אם לא יבוא, אז תקח את כל אשר לי ותלך אל הרב ותתן לו את המכתב אז יאספך הוא אל הישיבה – – טוב הדבר עניתיו במנוחה –. מני אז לא עזב הזקן את ערשו;וכעבור שלשת ימים גוע ויאסף אל עמיו. אני בכיתי על מתי אף כי לא נגע הדבר אל לבי, רק מאשר ראיתי כי דרך בני האדם לבכות על מת, לכן בכיתי גם אני, וגם עצבת בלתי נודעת לחצה את לבבי, אולי מאשר כי ראיתי כי הנני עוד הפעם גלמוד בארץ, וזה דרך כל האדם להתעצב אל לבו בעת אשר הנהו נעזב גלמוד. אות הוא כי האדם נברא להיות איש רעים להתרועע, והתחכמים המתרחקים מתשואת חלד, המה ישחיתו דרך הארץ וישחיתו גויתם ורוחם. אני לקחתי את כל הכסף והמכתבים אשר להזקן כאשר צוני, וכן הורני גם אחד מבני העניים אשר היה אז אתנו בבית כי כל העדה שמו לדרך פעמיהם ורק האחד אשר היה עור באמת נותר אתנו והוא הורני לקחת את הכסף גם את המכתבים, כי אמר: לפעמים יקר ערך מכתבים מערך כסף כי אולי שטרי כסף המה. בני החבורה מלוי המת באו ויעשו את המת כדרך כל בני ישראל, ואני נותרתי את העור בבית. חפצתי ללכת אל הרב כמצות הזקן עלי אך יראתי פניו, כי פניו היו איומים מאד ויתנו חתית בלב כל הילדים, גם העור יסרני מלכת אליו, באמרו אלי: מה לך כי תעזוב חיים חפשים להיות כאסיר אל כתלי הישיבה? שמה הילדים מכים על כל דבר קטן כגדול, טוב לך לשבת פה ולחיות חיי שלוה. דבריו ישרו בעיני ואותר תחתי. כעבור שלשת ימים בא איש זר אל בית מקלטנו, וישאל: איה הזקן אברהם? – האיש הזה היה רם קומה ובריא בשר, פאת ראשו וזקנו הארוכות וגבות עיניו הארוכות מאד היו אדומות כדם, קולו עב מאד, מלבושיו כמלבושי כל היהודים הגרים בארצנו: בגד ארוך וסרוח עד הארץ, מכנסי בד לבנים, אזור משי רחב על בטנו, על ראשו מגבעת מעור שועלים, צוארו וחזהו ערומים כיום הולדם, כי לא אחד מאלה אשר יבקשו להחשב כצדיקים ירכס את שולי המעיל ממעל, בהונות ידיו על בטנו מתחת לאזור, וארבע האצבעות האחרות על האזור ממעל. בפעם הראשון לא עניתיו כי השתוממתי לראות איש לובש מלבושים שלמים בצל קורת מקלטנו, אשר לא הסכין לראות רק לובשי קרעים, ויהי בעיני כמחפש או מרגל (מי המה המחפשים והמרגלים יראה הקורא במרוצת הספור) ואירא מפניו, אך בשאלו שנית אותי: האתה הוא יוסף אשר היית לבן להזקן אברהם? הגד אל תירא כי אוהבו אני והוא שלח אלי מכתב לקרוא לי, אז זכרתי כי הזקן אמר לי יומיים לפני מתו כי כתב מכתב אל אחד ממכיריו והוא יבוא בעוד ימים אחדים. – אני הוא – עניתיו אחרי רגעים אחדים. – ואיה אברהם? – הוא מת! – עניתי ונתתי קולי בבכי. גם זאת למדתי מעם הארץ, כי ראיתי אשר בדברם אודות מת יבכו או יאנחו, לכן עשיתי כן גם אני ועל נקלה הרימותי קול בוכים, ואבכה בדמעות שליש אף כי לבי בל עמי. – הוא מת?! – קרא בשממון – ואני לא יכולתי להראות פניו בעוד נפשו בו! צר לי מאד, צר לי על האיש היקר הזה אשר בלה ימיו באנחה, וגם ביום אחרון הובל לקברות באין אוהב ורע – הדברים האחרונים האלה דבר לנפשו. אחרי כן הוסיף לדבר אלי: אתה תבכה למת, טוב הדבר, אות הוא כי ישרה נפשך בך, ועל כן אקחך לי לבן – – אך הזקן אברהם אמר לי כי תובילני אל הישיבה או אל הרב – רב – ענני – קרא לי רבי ואתי תהיה – לא הרבתי דברים ואלך אחריו. – איה הכסף והמכתבים אשר היו ביד הזקן? – שאלני כאשר יצאנו החוצה. רגעים אחדים הייתי כמתעתע ולא ידעתי מה לענות על שאלתו, כי יראתי להגיד לו דבר אמת פן יקחם מידי כאשר יודע לו כי בידי הם, ולא על הכתבים היה לבי חרד רק על הכסף כי לאט לאט החלותי לדעת לערוך את חין ערכו. – המכתבים אתי, אך כסף מעט מאד היה בידו ואני לקחתיו – עניתיו אחרי חשבי מחשבות רגעים אחדים. כחשתי לו כי באמת כסף רב היה אתו כמאה שקל כסף ואני נתתים על צוארי בכיס עור כאשר עשה הזקן. – יהי לך אשר לך – ענני במנוחת לב – לא אחפוץ לדעת כמה הותיר לך רק יראתי פן שכחת את הכסף בבית המקלט –. הדברים האלה הניחו רוחי, ואמרתי בלבי: אך איש חפץ בכספי. הלכתי אחריו ונבוא אל בית מלונו ולנו שם הלילה, וביום המחרת בבקר שמנו פעמינו לדרך בעגלתו, כי סוס ועגלה קטנה היו לו בהם סחר אל ארץ למכור בכסף מלא מרכלתו, אשר לא אזלה מכליו תמיד, הלא היא: כזב ומרמה, הבל ומעשה תעתועים. ישנם דברים בתבל אשר לא יאמינו כי יספרו, ואף כי אמרים אמת המה ומעשים אשר יעשו בכל יום;בכל זאת לא יתנו אמון בם אלה אשר לא ראום בעיניהם ורק אחרים ספרום להם. ולפעמים נקרא בספורים בדוים אשר יספרו לנו דברים מוזרים: אכזריות רצח אשר יטרוף האדם נפשו בכפו, או יטרוף אפו ולא יחמול על רעיתו ופרי בטנו ביום עברה או קנאה, או יתארו לנו צדקת אנוש הציל רעהו, חסדי איש אשר ירבה כחול צדקות, יחפש אחרי עניים לחלצם מענים, אמללים – להצילם מרעתם. כאשר נקרא דברים כמו אלה נשחק לדמיונות הסופר ונאמר: שקר הדבר! אלה וכאלה רק בהדמיון יסודם ואין לבני חלוף חלק בהם! ובכל זאת כאשר נכונן לבנו לחקר דברי הימים לעם ועם ולמעשי בני תמותה אשר יעשו יום יום, נראה כי ישנם אנשים אשר ירבו הרע עוד הרבה יתר מאשר יתנו להם הסופרים ברוח דמיונם וגם מעשי צדקות לאין חקר נסתרים מנגד עינינו יעשו בכל יום, רק זה הוא דרך האדם לבלי תת אמון בהדברים וכאשר יגלו לעיניו יתפלא וישתומם עליהם: הפתי אשר יאמין בפלאות יאמר כי אות ומופת המה, החכם אשר עינים לו ולב להשכיל יחפוש אחרי המקרה והנסבה אשר הולידו דברים זרים, אך לא בכל עת יגבר חילים לב האדם להבין דבר לאשורו, ודברים רבים ישכנו בערפל עד הנה, רק אחרי אשר יסכון האדם במו לא עוד יתפלא ולא יעמיק שאלה, כי ההרגל בן להטבע והוא ישים כל עקוב למישור, וכהפתי כן גם הנבון לא יתפלא עוד על דבר אשר כבר הסכין בו. גם הדבר אשר אחל לספר יהיה כמו זר אשר לא ראו זאת בעינים. ובכל זאת נכון הדבר כנכון היום, ואלה אשר הסכינו לראות דברים כמו אלה לא יתפלאו עוד עליהם. אשדות אשר בה דר האיש אשר לקחני אליו, עיר גדולה היא באירופא וסוחרת עמים כי על מבואות הים השחור היא יושבת. שם נראה עמים שונים מכל חלקי התבל תושבים וגרים אשר יבואו שמה לרגל מסחרם, וכל משכיל יבין מלבו כי עיר גדולה ואנשים בה הרבה עלתה על מרומי ההשכלה, כי בתי חכמה, בתי שיר, בתי מלאכה ובתי אספת סוחרים יפיצו אור ההשכלה על כל העיר. ואם ילך איש לפנות ערב לשוח בין השדרות והבכאים על חוף הים ויראה המון אדם הולכים לשוח מלובשים בבגדי כבוד, ומשוחחים איש את רעהו בשפות עם ועם בכל לשונות איירופא, ומנהגיהם כמנהגי העיר פאריז אשר עלתה על מרומי ההשכלה האם לא יאמר בלבו מהעיר הזאת? ואיך יתפלא האיש אשר עינו ראתה כל אלה אם אספר באזניו ממעשי תעתועים אשר יעשו בהעיר הזאת, לא בין השדרות על חוף הים ששמה לא באתי ואת המתהלכים שמה לא התהלכתי, רק השני מקום משכן היהודים, הנקרא בפי יושבי העיר הזאת "גדרות הצאן". אך אל ידמה הקורא כי רחוב מיוחד ליהודים בהעיר הזאת ואין להם רשות לגור באשר יחפוצו, לא זאת! יהודים רבים יגורו בכל חלקי העיר בארמונות מבטחים כבני המעלה, אך אלה לא יראו כיהודים כי אם כחורי הארץ, אך היהודים אשר אל כל מקום שילכו יאמרו עליהם מלבושיהם ומנהגיהם ושפתם (לא שלשת המדות שמנו חכמים "רחמנים בישנים גומלי חסדים") כי יהודים הם, היהודים אשר לשכון בערפל בדומן ובאשפתות, היהודים אשר הסכינו לשאוף רוח קטב וימאסו ברוח טהור לטהר גויתם ונפשם, היהודים אשר יעמלו בכל עוז להנחיל לבניהם אחריהם את העבטיט והדומן אשר נחלו מאבותיהם, אלה היהודים יבחרו להם רחובות צרים ואפלים לשבת שם… לפנים בכו היהודים וישפכו כמים לבם לפני אל מושיעם לחלצם מן המצר: להוציאם מכתלי הגעטהא אשר היו עליהם סתרה לבל יתענגו כיתר משפחות הארץ על אור שמש וחיים, להסיר מהם המכשלה, הלא המה הבגדים הצואים והמוראים אשר שמו עליהם שונאיהם בחזקה למען נאץ שם ישראל בגוים, למען יפיצו גועל נפש וזועה בלבב כל רואיהם וישליכום מעל פניהם כנצר נתעב, ובמר נפשם רבו ריבם את פני אל עליון "אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עונותיהם סבלנו";ועתה יאמרו אלה היהודים: "אבותינו היו לגדופים מעצר רעה, ואנחנו חרפתם וחרפתנו נשא – מרוע לב, מקשיות עורף – לא נהיה כגוים, לא נלבש בגדי חפש כי עבדים היינו ועבדים נהיה, לא נלמד דעת כי יאה אי־דעת לישראל". לפנים חרפו אוהבי שערי ציון נפשם למות בעד כבוד ישראל, ומכחם וכספם שחדו בעד אחיהם להסיר מהם החרפה והמכשלה – ועתה יפזרו כסף כאפר לשחד מכספם לבל יסירו מהם חקים לא טובים… ומי המה במעל הזה? הידעתם מי המה? אך די לי לעת כזאת כי לא מטיף אני רק תולדותי אספר, לכן אחריש מהם מאלה הנותנים שם ישראל לגדופים עד עת מצוא כי עוד חזון למועד. ואספר את הדברים כמו שהיו לבל אסכסך ענין בענין, מעשה במעשה, ואז בבואי על העיר לא ידעתי ולא הרגשתי עוד מכל אלה, לכן אחריש מהם עד אשר אבוא לספר תולדותי בהיותי איש יודע לבחור בין טוב לרע, בין אמת לשקר או אז אטה את עטי עליהם וגלותי זמת תבליתם לעיני כל, ועתה אשוב לספורי. בכל הדרך אשר הלכנו אני והזר עד בואנו אל העיר אשדות ספר לי מרוב קדושתו וגדולתו כדברים האלה: אני בעל שם;הידעת מה זה בעל שם? – – לא ידעתי – עניתיו. – האם לא תדע מה זה בעל שם? – שאלני במנוד ראש ותמהון – הוי נער! האם לא שמעת מעודך אף שמץ מהאותות והמופתים אשר יעשו בכל יום בעלי השם? האם גם זאת לא תדע כי יש רוחות שדים ומזיקים בארץ? – – זאת שמעתי מחברי;המה ספרו לי ספורים נוראים הרבה, אך אני לא ראיתי מעודי אף שד אחד – – ה' ישמרך מראות אותם, כי לא יראה אותם האדם וחי אם לא יחוש בעל שם לעזרתו, כי רק בידי בעל שם הכח להשביע אותם לשוב שאולה מקום מגורם, על כן זכור ואל תשכח לקרוא קריאת שמע בכל לילה, ואז לא תאנה אליך רעה – – הלא כל בני ישראל יקראו קריאת שמע בלילה ואיך יקרה כי יראו שדים? – שאלתיו בתם לב. מהשאלה הזאת נבוך רגעים אחדים ולא מצא מענה. אחרי כן אמר לי: אל תרבה שאלה פן יבלע לך, גם חלילה לך מגלות דבר ממעשי אשר תראה, כי אז תמות ביום ההוא, רק זאת תוכל לספר לכל אדם כי ארפא את כל הנגעים והפגעים, ואם תשמע בכל עת לקולי אלמדך גם אותך להיות כמוני, כי רב טוב צפון לאיש כערכי: בכל המקום אשר אבוא שמה כי יפנו לי חדר, מטה ושלחן, וארוחה יתנו לי הכל חנם אין כסף. ואם אשביע להסיר את העין הרע מעל ילד בוכה, או אכתוב קמיע או ארפא איש משגע ממחלתו ישלם לי בכסף מלא, ובעיניך תראה איך יכבד שמי בין מכירי כי לאלפים ולרבבות נרפאו ממחלתם על ידי, ולולא יראתי פן יהיו לך דברי למחתה כי אז השמעתיך והשתוממת עד מאד וידעת את ידי ומה כחי – – ספר נא לי כי אוהב מאד לשמוע ספורים – עניתיו, – לא ספורים כי אם מעשים אשר עשיתי אספר לך: פעם אחת בדרך במלון באה אלי האשה הבית פורשת כפיה וקוראת בקול קורע לב: אנא רבי הצילה את בני לבל ירד שחת וכל כפר לא ייקר בעיני תמורת נפשו אי אחד הוא לי – – מה לבנך? – שאלתיה במנוחה, כי זאת ידעתי כי בנה לא ימות אחרי בואי בצל קורתה, לכן שאלתי במנוחת לב: מה לבנך? – הה! בני בוכה זה שתי שעות וכל עוד נפשו בו, ה' שלחך הנה לפדות בני מרדת שחת, בא ואל תאחר – אני הלכתי אחריה ויהי אך שמתי ידי על ראש הילד עמד מלבכות וישן שנתו במנוחה, והאשה שלמה נדרה בכסף מלא וגם מתנות נתנה לי. איש עשיר אחד שלח לי את בתו אשר השתגעה עליו זה ששה ירחים, ותהי בביתי כשני שבועות ורפאות תעלה אין – כי גם רפאות כדרך הרופאים אתן – אז השבעתי באפי את שר המזיקים כי יסור מעליה ועד ארגיעה שבה לאיתנה, וכמה מעשים לאלפים עשיתי. ובעיניך תראה כי כל אלה יש לאל ידי לעשות, ואם תשמע בקולי לכל אשר אצוך, אעשה כאשר דברתי ואלמדך להועיל והיה אחרי מותי תירש מקומי –. אני שמעתי הדברים האלה ועוד דברים הרבה אשר לא אזכור עוד, התפלאתי השתוממתי אך האמנתי. כבואנו אל העיר אשדות אל הבית אשר בו גר, הציגני לפני האשה אשר שרתה פניו ויצו עליה להתהלך אתי במישרים ולתת לי את כל חפצי. – אך זה איש טוב – אמרתי בלבי עוד הפעם ואגמור בלבי לאהבהו. השפחה שמרה פקודת אדוניה ותעניק לי מכל טוב, אכלתי לרויה גם שתיתי יין שרף כי בעל השם שתה בכל עת כוס מלא וגם לי נתן, ולאט לאט הסכנתי בו, עד כי למשחק היה לי לשתות כוס יין שרף בפעם אחת. כל היום הלכתי בשוקים וברחובות והתרועעתי את ילדים שובבים. כסף היה בחיקי למכביר כי בעל השם נתן לי בכל יום ויום אגורות באמרו: אל תשלח ידך אל כסף הזקן כי משמרת יהיה אתך לימים הבאים, גם הבאים לשאול בו העניקו גם לי מכספם ולא חסרתי דבר, אף כי בכל העת ההיא לא שמתי לבי להגות בספר, אחרי כי בעל השם לא עשה זאת ואף כי נסה בתחלה לדבר על לבי לקרוא ספר, אך בראותו כי אמאן עזבני לנפשי, בכל זאת למדתי הרבה מהילדים השובבים אשא למאות יתהלכו ברחובות העיר אשדות, כל היום כצאן בלי רועה, ואיש לא יפקח עליהם את עינו בלתי אם גנבו מטפחת או כיס מצלחתו, אנשים חפשים המה ויעשו כהעולה על רוחם, ולא יאמינו כי יספר אשר נערים בני שתים עשרה ושלש עשרה שנה ישחיתו כה את דרכם… יגנבו, ישתו לסבאה בבתי משתה ויעשו כל דבר פגול, ואמנה רק בעיר הזאת ראיתי כמו אלה. כי בכל הערים, אם הנה מאלה אשר כבר עלו על במתי ההשכלה, ימצאו בתי ספר ובתי מלאכה לבני עניים ויתומים, ושמה יאספו אספה תחת ידי משגיחים עדי יהיו לאנשים, ובמקומות אשר יושביהם ימאסו הדעת והמלאכה תמצאנה ישיבות לתלמוד, בתי תלמוד תורה, מחזיקי יתומים ובני עניים, ואם כי לא ילמדו שם דעת למצוא ארחות חיים, ולהשיג טרף להם ולביתם בבואם בשנים, בכל זאת יהיו עלימו סתרה לבל יהיו עדי אובד בעודם באביב ימי עלומיהם. לא כן העיר אשדות;חציה שקוע ביון הסכלות, וחציה השני לא יזכור עוד בשם ישראל, על כן צלמות ולא סדרים בכל מנהגיה, ובני העניים והיתומים ינטשו כצאן בלי רועה איש לדרכו, ולא לפלא הוא עוד אם יעקשו את דרכם ומהם ילמדו גם נערים אשר על גפי ההצלחה ישבו. וגם אני נודעתי לנערים כאלה אשר הועילו ללמדני דבר שקר והחזק בתרמית והשבע בשם ה' לשוא – גם הדבר הזה להשבע לרגעים בשם ה' ראיתי רק בהעיר אשדות, – אך ארף לעת כזאת מהעיר הזאת ומנהגיה כי עוד אשוב אליה אחרי עבור עדן ועדנים, רק מעשה מורי אלופי ורבי אספר. אלופי ורבי מצא לו כסף למכביר בכל יום ויום;ואם כי לא נרפא אף אחד מאלף מכל החולים אשר באו לדרוש לו, בכל זאת לא חולל שמו בעבור זאת כי בעיר גדולה כאשדות ימצאו למכביר מאמינים בהבלים, אף עיני נפקחו ברבות הימים לראות כי שקר בימינו, כי הילדים אשר היו בחברתי הביאו תורה חדשה בלבי, תורת ערומים, ואהי גם אני ערום להתחפש ולדבר שקר, וכאשר למדתי מעשי תרמית כן החלותי להבין גם מרמת ערומים. ובזה צדק משל ההמון באמרו טוב להיות רשע מהיות כסיל, כי הרשע יודע לבקר בין צדיק ובין רשע וכאשר ישיב אל לבו לשוב מדרכו הרשעה ידע להבדיל בין טוב לרע, ולא יפול עוד ברשת מורים מתעים והכסיל איננו יודע מאומה. מני אז התחקותי על שרשי רגליו, ומיום ליום נתגלו לי מצפוניו, אני ראיתי זמת תבליתו אשר עשה את הנשים בבואן לשאל לו בדבר רפואה או כי עצרן ה' מלדת (בדבר הזה הועיל לעתים לא רחוקות). אך בדבר הזה לא מאסתיו כי מה לי ולו. "יעשה הוא מה שיעשה ואני אעשה מה שלבי חפץ" אמרתי בלבי, לחמי נתן, שמלתי לעורי ממנו לי, ומה לי עוד? – גם למדתי ממנו לרפאות ילדים מעין הרע: פעם אחת, ראיתי אותו טובל ביין שרף את המצנפת אשר הביאה האשה ללחש עליה ויצו אותי לתתה על ראש הילד, כמעט שמתי את המצנפת על ראשו ויישן שנת ויהי לפלא בעיניהם, אך בעיני לא היה עוד לפלא – אמנם לא ארכו הימים ואהבתי נהפכה לאיבה איומה לו;וזה הדבר בלכתי אל חבל הנערים חברי לשמוח בחלקי אזל הכסף מכיסי, בדעתי כי עוד כסף רב לי בהכיס התלוי על צוארי מאנתי לשוב אחור מדרך תענוגי ואומר אשלח ידי באוצרי הנסתר. הוצאתי את הכיס ומה השתוממתי לראות כי תחת השטרות והכתבים אשר היו שם מצאתי כתבים אחרים, ותחת שקלי הכסף – מטבעות נחושת אחדים, התקצפתי וארגז תחתי על הנבלה, ואמרתי בחפזי ארוצה ואודיע לבעל השם את המוצאות אותי, אך הגדול בחברתנו, אחרי אשר שמע את אשר קרני, יסרני מלכת אליו באמרו: רק הוא, בעל השם גנב ולא אחר, ומה תועיל לך אף אם תקרא בחזקה הלא אז יגרשך מעל פניו ותהיה נודד ללחם – – אבל אהה לכספי כי אבד! – קראתי בעזוז אפי. – שכח חמתך – ענני – החרש ואאלפך חכמה, הן זאת נראה עין בעין כי הוא ולא אחר גנב את הכסף, וזה לך האות כי החליף את הכתבים, ומזה אשפוט כי גם הכתבים יקרי ערך המה, לכן עליך להשיג כספך ואת הכתבים וגם נשך ותרבית – – אך איכה אוכל להשיג את כספי? – שאלתי בידון – הלא חזק הוא ממני, ואם אקריבהו למשפט אתי מי יועידני? – – למשפט? – קרא בקול שחוק גדול – למשפט? מה לך ולמשפט? האם במשפט לקח הוא מידך את אשר לך? במשפט אשר עשה לך כן עשה לו – – לגנוב? – שאלתי בלי חמדה. – לגנוב? – קרא שנית בשחוק פרוע – לגנוב? ומה עשה מורך ורבך? הלא הוא אמר לך כי ילמדך להיות כמוהו עתה באה העת אשר תנסה את כחך –. דבריו מצאו חן בעיני כל האספה. – אך יראתי פן אתפש בכף ואנתן בידי השופטים – עניתיו. – אם תתפש בכף אז המצוה על כל איש להסגירך אל השופטים, כי אות הוא אשר לא תצלח לכל מלאכה. עשה מלאכתך בערמה ואל תתפש בכף. ואני נכון להורותך חנם אין כסף את אשר תעשה: בא הביתה במנוחה ואל תראה פניך זועפים לבל יכירך כי דבר לאט עמך, ומחר בבקר בקש ממנו כסף, ואמור כי אתמול לוית מחברך כסף, והיה אם ישאלך מדוע לא לקחת מהכסף אשר אתך, אז תענה בתם לב "מצות שפתיך קדוש לי ואתה צוית עלי לבל אגע בהאוצר השמור אתי": וכה תתמם אתו עד אשר תשימו לדרך פעמיכם כי לחדשים ישים אדונך לדרך פעמיו אז בדרך למלון נקל הדבר מאד לקחת את כל אשר לו, ואני ידעתי כי לא יעיז לזעק עליך באזני השופטים פן יבולע גם לו, כי גם אתה תוכל לגלות המסכה הנסוכה מעל פניו ויעש שלום לך לא מאהבה רק מיראה. – הדברים האלה, נתנו אומץ בלבבי והבטחתיו לעשות כאשר יעצני. שבתי הביתה בפנים צוהלים. – בכל הדרך חשבתי מחשבות איך להוציא זממי לפועל ידים, ואשמח בלבי בזכרי כי עוד מעט ישוב כספי לידי ואולי עשר פעמים יותר ממכסת כספי. רבי שב הביתה ונשב יחד לאכול ארוחת הערב;אני הטבתי לבי, והוא היה שקוע ביון מחשבות ולא דבר אתי דבר, גם לא הביט בפני. למחרת בבקר נגשתי אליו ואבקש מידו כסף. – צדקת מאד, הא לך כסף! – אמר בחפזון ויוצא כסף מצלחתו – שאל ואני אתן לך כסף בכל עת אשר תשאל – אמר אלי בתתו הכסף על ידי. אני הוריתי חסדו לו ואומר: ראה נא כי פקודתך תשמור רוחי, אני לא אגע אף בהכיס אשר על צוארי כי מצות שפתיך קדוש לי – – טוב הדבר אם ככה תעשה אז תצלח, כי אני אהיה בכל עת מגן לך, גם אבקש להרבות לך כסף מאלה הבאים לשאל בי, גם אחל לשלחך אל המקומות אשר לא אחפוץ לבוא שמה כי העת קצרה לי. – אני הודיתי לו עוד הפעם, ונשקתי ידו למו פי, אך בלבי הייתי עוין אותו מהיום ההוא והלאה. ואם יפלא בעיניך הקורא מדוע הייתי עוין אותו? הלא הוא חסר נפשי מטובה ויתן לי כסף די שאלתי ומה היה לי עוד לשאל ממנו? אך בעיני לא יפלא כי אני תכנתי את רוח האדם וזה ראיתי אשר האהבה לא תכון בלי כבוד. אם תבזה את איש לא תאבהו אף אם שוה באהבה הנהו, ואם תאהב איש לא תבזהו. אם יאהב איש את אשתו כנפשו ועבר עליו רוח קנאה והוא ידע כי היא לא חפה מפשע לא יוסיף אהבתה כי נבזה היא בעיניו, ומה גם אם תסתיר מחשבותיך מרעך אז כבר יצאה אהבתך אליו מלבד, כי מעת אשר החילות להסתיר מחשבותיך מהעת ההיא חדלת מאהוב, כי בין אוהבים נאמנים אין דבר סתר, ואם נראה לפעמים שני גנבים או שודדי ליל יאהבו איש את רעהו בתכלית אהבה, האהבה הזאת היא מאשר כי יכבדו איש רעהו, כי לא כדעתנו על דבר הגנבה והחמס, דעת הגונבים והחומסים. המה יכבדו כמלאך אלהים את הגנב אשר לו יתר שאת בהשכל ודעת לגנוב, לעשוק ולהוליך את השופטים שולל, והגנב לא יסתיר מהם כי גנב הוא, אך לא כן הייתי אני;עצת הגנבים עוד רחקה ממני ולא הסכנתי עור לכבד את היודע יתר ממני לגנוב, ואחרי אשר גנב את כספי, ואני הראתי לדעת כי רמה גם אותי כאשר הוליך שולל כל אדם במרמת ערומים וינחל כבוד, לכן שנאתיו, וגם אחרי אשר נתן לי את הכסף אשר דרשתי ויבטיחנו לפתוח ידו לי בכל עת, גם אז לא לבי כי אמרתי: בלי ספק יש לו חפץ בי ואחרי אשר לא יהיה לו עוד חפץ בי ישליכני מעל פניו ככלי אין חפץ בו. ביום המחרת כאשר נקבצנו ונבוא יחד אני וחברי ספרתי להם מכל הנעשה, ועל זה ענה הגדול טוב הדבר: יש לאל ידך לעשות גדולות, עין בעין אראה כי הוא בכפך והוא ירא ממך, אך בכל זאת פליאה דעת ממני, מדוע יעשה כה כל חפצך? הלא דבר הוא? – – מדוע תתפלא? – עניתיו – הלא אני הייתי לו לעזר, אני ספרתי כל הגדולות אשר עשה בכל מקום בואו. מדי אזכור זאת אשחק בקרבי, אני ספרתי גדולותיו ואותותיו פעמים לאין מספר על כי החילותי לספוק אם ראיתי זאת בעיני או לא, כי כן דרכי מאשר אספר דבר אחד פעמים הרבה, אף כי כזב הוא, אדמה בנפשי כי אמת הדבר ובעיני ראיתי זאת, ובדבר הזה עזרתי לו הרבה כי הגדלתי שמו, ועתה יירא מפני פן אגלה לעין כל כי שקר תרמיתו – – זאת לא זאת! – ענני – בדבר הזה לא יירא ממך, כי רבים המה הנבונים אשר ישחקו ילעיגו על אנשים כמוהו ובכל זאת פתאים אהבו פתי ויתנו אומן בכל דבר שוא וכזב, ואף כי מהשופטים יפחד בכל זאת נכון לבו בטוח כי לא תגלה סודו להשופטים על לא דבר כי יש לאל ידו להרבות שוחד ואז יצמית בבור חייך. לא כן הדבר! אני אדמה אשר הכתבים יקרו בעיניו, ועל כן לקחך אז למען הוציא הכתבים מידך, ועד עתה לא יעזבך פן תקרא חמס על הכתבים ולכן לקח את כספך למען יתן לך משלך עד עת מצוא, על כן שית עצות בנפשך להשיג את כספך והכתבים – מני אז שמרתי צעדי בעל השם למען למצוא תואנה לשים לדרך פעמינו. בכל יום ויום שתי עצות בנפשי איך להוציא זממי לפעולות ידים עד כי הקרה הזמן לפני את היום אשר קויתי אליו בתאות נפשי. – בסביבותינו גרה אשה יפהפיה כבת עשרים וחמש שנים והיא היתה ידועה חולי ותבוא לדרוש ברבי. אני ישבתי בכל עת כאשר באו אליו דורשים בחדר הראשון, גם בפעם הראשונה כאשר באה האשה הייתי בחדרי. למחרת בערב כאשר באה האשה שנית יצא הוא וישלחני אל רעהו אשר גר בקצה העיר הרחק מאד מביתנו ויצוני לסגור דלת החדר הראשון ולקחת המפתח אתי, כי גם בידו היה מפתח להדלת. – לוא צוה כזאת עלי לפני שבועות אחדים כי אז לא מריתי פיו, אך עתה הייתי לאיש אחר, כי שמרתי דרכיו, לכן עניתיו: הנני הולך! – אך לא הלכתי רק התחבאתי תחת המטה, ואחרי אשר סגר דלת חדרו בעדי, יצאתי ממחבואי ואביט בעד חור המפתח אל החדר אשר בו היה הוא והאשה ועיני ראו מחזה יקר עד מאוד, ואף כי הוא צוה עלי במפגיע לבל אגלה דבר מהדברים אשר תראינה עיני, בכל זאת לא אוכל התאפק ואגלה אזניך הקורא מכל אשר ראיתי: הוא לקח כוס יין שרף בידו וילחש עליו ויתנהו להאשה לשתות, אך היא כמעט נגעה בכוס, ענתה כי לא תעצור כח לשתות כוס יין שרף, אולם הוא הפציר בה לשתות ויקח את הכוס בידו ויתנהו על פיה, וכמו חפץ להחזיקה למען תשתה חבקה בימינו, אך היא הדפה ימינו אחור, ותאמר: לא אדוני, איש קדוש, לא לך לחבק חיק אשת איש – אך הוא לא נכלם מדבריה (בלי תפונה הסכין כבר לשמוע דברי מוסר כמו אלה) ויאמר בשחוק נעים: "אש מכבה אש" אמרו חכמינו – – לא אבין אל מה ירמזון מליך – ענתה האשה – כי אשה לא מלמדה אני – – לכן הניי להגדך פשר דבר זה אש עיניך תכבה אש קדושתי – ענה ברגש ויחבקנה בזרועו בכל מאמצי כחו. היא התקצפה ותאמר: סור לך ממני פן ארים כשופר קולי ונתפשת כאחד הנבלים – – אנא חדלי יפתי מקצוף וראי מה עזה אהבתי לך עד כי אשכח בעבורך העולם הזה והעולם הבא, לכן אל תשליכיני מלפניך – – הניחה לי! קראה האשה בקול מושל – כי לולא חסתי על כבודי כי אז הרימותי כבר קול זעקה – – לשוא תתחפשי כמו תקצפי עלי, הן בעד חרכי עיניך הטהורות אראה תוך לבך כי לא תקצפי עלי, רק זאת היא דרך כל יפהפיות להצנע לכת למען עורר את האהבה ביתר עוז. אך האמיני לי כי גם בלעדי זאת תבער כמו אש אהבתי אליך, ומה לך עוד? תאמיני לי כי אדע לב הנשים, ואין גם אחת אשר לבה חזק חזק מצור עד כי האהבה לא תעצור כח למצוא מסלות בו, ואם יראוני אשה יפה אשר לא נפתה לבה לדברי איש אז אדע מראש כי היא פתיות ולא תדע מה, או כי המקרה לא אנה לידה, כי מדוע תזכינה הנשים דרכיהן יותר מבעליהן? האם גם בעלך יתר ממקומו בקצף אם אשה יפה תשלח ידה לחבקהו? ואני אהבך בכל לבי וכל משאלותיך אמלא, הגידי אם כסף תחפצי הא לך כסף! ואם אהבה הא לך לב מלא על כל גדותיו רגשי־אהבה – אני התבוננתי בפני האשה כי דבריו לא שבו ריקם כבראשונה, בכל זאת לא הרימה קול זעקה בחבקו אותה שנית ובנשקו אותה למו פיה. האהבה? ישאל הקורא בטובו את האשה כי היא יודעת זאת ולא אני, את דלת החדר הראשון ויצאתי החוצה, ועד ארגיעה שבתי ודפקתי בכל מאמצי כח על הדלת בקול זעקה כמו פי למהלומות יקרא. כרגע יצא בעל השם בחפזון מהבית ופניו כפני להבים – מאש קדושתו או מאש אהבתו? – וברעדה הביט הנה והנה ובראותו אותי שב רוחו אליו כמעט, אך חרדתו שבה עד ארגיעה ותהי לקצף, ויתן עלי בקולו כקול רעם: המערת פריצים הבית הזה כי תבוא בקרדומות לפתוח הדלת? נבל;– בפעם הראשונה שמעתי מפיו את התאר הזה אשר באמת היה נאה לי ולמי שאמרו. אני החרשתי רגעים מעטים כמו שאפתי רוח. אחרי כן קראתי בקול: בעל האשה!! בעל האשה!! – ואפן כה וכה כמו אבקש את בעל האשה. – מה זה תדבר בני? הה! כל עצמותיך תרעדנה, מי היא האשה? ומי הבעל? הגד פשר הדבר – – בעל… האשה… אשר היתה… פה בבית – עניתיו בשפת עלגים ובכבדות למען הגדיל מבוכתו. מה עשה בעל האשה? הגד! מהר והגד! – – יקחהו אופל! הה! בעל האשה, הבליעל… קראתי כאיש נדהם ובלבי שמחתי למבוכתו. – אבל דבר דבר ברור מה עשה בעל האשה? ואיפו ראית אותו? – קרא בעל השם בקול דאגה. – בעל האשה הביט בעד החלון אל הבית, וכבואי אל הפתח חפץ גם הוא להתפרץ ולבוא אל תוך הבית, אך אני עמדתי בפניו ולא נתתיו לבוא הביתה. רגעים אחדים התאבק אתי אך כראותו כי לא אתנהו לבוא הסב פניו ללכת וישם אל בית המשפט פניו –. עוד לא כליתי דברי והאשה התפרצה לצאת מהחדר ותקרא בקול מר: עוכר נפשי! עכרתני! והנני ברעתי, הן אישי ישליכני מעל פניו, ואנה אני באה? הה! בליעל יעברך אלהים כי עכרתני! – – אנא אל תרימי כה במרום קולך! – קרא ברגזה ודאגה – את אשר הרסתי אני אבנה, יתן ה' ויגרשך אישך או אז אפרוש אני כנפי עליך –. כשמעי הדברים האלה יוצאים מפיו במנוחה ונשמעים כדברים היוצאים מקירות לבו אמרתי אני בלבי: לשוא עשיתי כל אלה! עתה לא יעזוב עוד מקומו כי הוא יחפוץ בה בלבב שלם, וגם בלבב האשה מצאו דבריו מסלות, זאת ראיתי על חזות פניה, ואהי כאיש נדהם רגעים אחדים בראותי כי נכזבה תוחלתו להוציא בלעו מפיו, גם יראתי מאד פן יודע לו כי סבבתיו בכחש ויגרשני מעל פניו בחרפה ובוז. אך הוא הוציאני ממבוכתי, כי אך יצאה האשה מהבית אמר אלי: מהר יוסף ורתום העגלה ועד מהרה נעשה דרכנו, כי אפחד מאד מקנאת האיש פן יגלה עוני ואשמתי. מהר אל תאחר! – הדברים האלה הלמו ראשי כי את אשר לא פללתי שמעתי, כי הדברים אשר אמר אל האשה לשכך חמתה היו נשמעים כדברים היוצאים מקרב לב, ולא יכולתי לראות מראש כי רמיה בפיו, ובאמת לא ראיתי עוד מעודי כי ישכיל איש לדבר דברים נחומים בשפתים דולקים ולבו בל עמו כהאיש הזה. גם אני שקרתי כזבתי מרבה להכיל, בכל זאת ידעתי נפשי אשר אין לאל ידי להתחפש באפר צדק כמוהו, ומבלתי יכולת להסתיר שמחתי חפצתי לדבר למען לא ימצא את אשר בלבי ולא ידעתי עד מה, אך לאחרונה שאלתיו: והבית והכלים על מי תעזוב? – אף כי הוא כבר אמר לי אשר הבית והכלים לא לו המה רק להאשה אשר באה מידי יום ביומו לשרת פניו, בכל זאת שאלתי השאלה למען הסתיר מחשבותי. – אעזבה את כל! אעזבה את ארץ החיים וארד נשיה, כי כבודי חלל, כבודי אשר כאור נגה הולך ואור מימי נעורי – יחולל עתה באשמת איש קנא אשר קנא לאשתו ולא ידע כי רפאתיה. הוא ישים לי עלילות דברים, ויוציא דבת שוא למען תת את שמי לגדופים, מהר! אנא מהר נא ורתום העגלה להסוס ונעזוב את העיר כרגע –. זאת יבין כל קורא כי מעודי לא הייתי שש לעשות רצונו כפעם הזאת. יצאתי בחפזון החוצה;הכינותי את העגלה והוא קבץ את כליו וספריו וכל אשר לו, וישאם בידיו אל העגלה ונשב ונסע ואחרי חצי שעה כבר היינו רחוק מהעיר, בכל העת ההיא לא דברנו דבר כי שנינו היינו טבועים במצולת עשתונות. את עשתונותיו לא אדע כי לא הגיד לי, אך על לבי עלו מחשבות רבות ושונות בראשונה התפלאתי מאד איך לא הבין איש מרמה ותוך כמוהו כי רמיה בפי? האיש אשר בהשכל ודעת הוליך שולל המון אנשים – ומה גם נשים – האיש הזה נוקש בפח ערמתי כחסר דעת ולא הבין למרמת נער בן שלש עשרה שנה. – עתה לא אתפלא עוד, כי כבר הראתי לדעת כי נקל מאד ללכוד ערומים בערמה, יחשבו את כל מתי תבל לתמימים ופתאים, ויתברכו בלבבם כי רק להם נתנה הערמה ואין לזרים חלק בה לכן ילכדו בגאונם. אך אז לא ידעתי עוד מכל אלה לכן התפלאתי גם חרדתי לרגעים, פן תפקחנה עיניו לראות, כי במרמה סבבתיו, גם אמרתי בלבי: אולי ערום יערים הוא כי נסבה אחרת תאלצהו לרחוק נדוד ויתחפש כמו לא יבין לערמתי גם חשבתי מחשבות איך להפיק זממי. אחרי כן פתח הוא את פיו וישאלני: מאין ידעת כי הוא איש האשה? – – הוא הגיד לי: כי הוא דמה אשר כהודע לי כי הוא האיש אז אתנהו לבוא הביתה – טוב עשית כי לא נתתו לבוא הביתה, ראה אראה כי אתה ילד חכם לכן תשב אתי לעד – – רב תודות לך רבי! – אחרי עבור שלש או ארבע שעות באנו אל בית מלון אורחים אשר היה על הדרך. בתי המשתה ובתי המלון בפלך שקיון יתראו בבית ומבחוץ כרפתים;כרוב בתי מלון אורחים בארצנו, ערפל חתולתם מחוץ ופיח ושחור יכסו את הקירות מבית, קרקע הבית להם לרצפה. חצי הבית ארוה לסוסים, רפת לבקר ולצאן, והחצי השני מלון לעוברי אורח העוברים ברגל או בעגלה אשר נפשם קצה בעמל הדרך וישישו כי ימצאו מקום מנוחה לנפשם העיפה. מטה וכר ומצע לא ימצאו בכל בית המלון, והאורחים אשר יסעו בעגלה יובילו אתם כרים ומצעות וישטחום שטוח על השלחן ועל הספסלים ותחתיהם ויכינו משכב להם, ואלה אשר רגליהם סוסיהם, להם תהינה ידיהם לכרים ומלבושם למצע וגם המה ינוחו על משכבם בשלום. בחדר המשתה יעמוד בתוך שלחן גדול בלי מכסה ומשני עבריו לארכו – ספסלים ארוכים כארך השלחן. כל האורחים ישבו יחד סביב לו, יאכלו, יתנו בכוס עיניהם, ידברו, ישוחחו, וישחקו בקול המולה, ובכל זאת לא יעירו משנתם את האנשים אשר נלכדו בחבלי תרדמה וישכבו השלחן או בפינות הבית וקול נחרם אימה. אתיו הנה אתם השוכבים סרוחים על ערשותיכם ושנתכם נדדה, הביטו אל השוכבים הוזים ותראו ותבינו כי לא חלב שקדים ואף לא יין לבנון יביאו שנת מנוחה, כי רק להעובד מתוקה השנה. רק להעיף תבוא תרדמה, היום נתן לכם לשבוע בטוב, והלילה נתן אלהים ליגיעי כח. אתם תאמרו מי יתן בקר ונראה ענג, ואלה העיפים ישאפו הלילה להחליף כח. אך לא אתם ולא המה ישיגו כל אשר יחפוץ לבם, לכם לא יספיק היום למלאות תאות נפשכם אשר לא תדע שבעה, והמה יעירו בוקר כי היום קצר והמלאכה מרובה. הה! אין אדם חי וחצי תאותו בידו! – כבואנו אל המלון בשעה העשירית בלילה ישבו סביב להשלחן המון אורחים כעשרה אנשים כלם מלבשים במלבושים אשר ילבשו היהודים בארצנו, ואחד מהם ישב ראש ויספר לכל העדה דבריו ברגש הקשיבו רב קשב. בבוא רבי אל הבית ברך את היושבים בשלום, ואני אשר תפלת המעריב לא משכתני אחריה בזרוע כח נשארתי בחדר הגדול וכדברם האלה שמעו אזני:…. וכראות רבנו הצדיק כי האפקורוס מאיר זרחי לא יאבה שמוע לו להיות מן המקשיבים לקולו, אז אמר אליו באפו "אתה עתה תראה היקרך דברי אם לא?!" אנחנו אשר בעינינו ראינו ובאזנינו שמענו כל אלה, דמינו כי הנבל הזה יפול על פניו לבקש מחילה וסליחה מאת רבנו אחרי שמעו כזאת, אך לא כאשר דמינו כן היה. הנבל הזה עמד ברשעתו ועוד הוסיף סרה לאמר "ה' לי ולא אירא". שמעו ותשתוממו! הזד הזה אשר בדבר רבנו ימאס ואל כל קדושי ישראל לא יפנה, כי לוא האמין בקדוש אחר כי אז אמרתי על צדקת רבו יסמך, אף כי עזרת כל הצדיקים כאל נחשבה מול עברת רבנו, ואם יקצוף רבנו אז המה כלם הבל וריק יעזורו (לדברים האלה רעמו פני אחד מהיושבים, אך לא הוציא הגה מפיו) אך הנבל הזה אשר אל כל קדושי בני ישראל ילעג העז פניו לקרוא בשם ה'!! – כשמוע רבנו הצדיק שם ה' יוצא מפי זד, אטם אזניו ויקרא בקול בלשון הקדש ממש: "הוציאו את הארורה"! – המשרת אשר רבנו נסמך עליו שלח ידו בראשונה ואחריו החרו החזיקו כל החסידים אורי פני רבנו ואני בראשם ונחזיק בידי הנבל ונסחבהו סחוב והשלך ארצה עד אשר הוצאנוהו כפגר מובס מהבית, ובחטאו חלה את חליו שלשה ירחים, וכל הרופאים אשר לא מבני ישראל הנה (כי הרופאים לבני ישראל לא אבו אף לראות פניו אחרי אשר נגרש מעל פני רבנו) אמרו לנפשם נואש, רק אחרי עבור שלשה ירחים קם ויתהלך בחוץ. אמנם שמעו צדקת רבנו והתפלאו: בכל הימים אשר חלה הזד היו פני רבנו זועפים וכאשר שאל שאל אותו בנו הצדיק את הנסבה אשר עצבה רוחו, ענה ואמר בפה קדשו: כי התעצב אל לבו מדאגה מדבר פן כאשר שכב הרשע לא יוסיף קום, – ומדוע חרה לך? – שאלהו שנית בנו הצדיק – הלא כזה וכזה יאבל בכור מות. יתמו רשעים מהארץ ויהיו כלם חסידים – – לא בני – ענהו – לא אחפוץ כי תשוב נפשו לשאולה בטרם התודה על חטאותיו ואם ירד עתה נשיה בטרם שב לאלהים אז תמות גם נפשו במות גויתו –. מני אז ידענו נאמנה כי הוא לא ימות עוד לשחת אחרי אשר רבנו לא יחפוץ במיתתו, וכן היה קם ממשכבו ויתהלך בחוץ. אך לא דבר מהעת ההיא את איש דבר גם לא חרף את שם רבנו כקודם. אנחנו חשבנו כי רוח טהור בא בלבו וחכינו יום יום כי בוא יבוא אל רבנו לבקש מחילה, אבל הוא לא בא כי עזב את העיר ולא הגיד לאיש אנה פניו מועדות – – אחרית הדבר שמעתי בהיותי בעיר אשדות – ענה ואמר אחד מהשומעים – כי הוא בא שמה להכות את הצדיק בלשון לפני נציב המלך, אך נפשי אותה לדעת מה היתה ראשית הנסבה אשר בעבורה התלקחה אש השנאה בלבב הצדיק על האיש הזה? – – לא ממתי סודנו אתה! – קרא המספר ועיניו בחנו את השואל. – מאין ידעת או מי הגיד לך כי לא ממתי סודכם אני? – – כי לא תדע את הנסתרות אשר נדע אנחנו, לכן לא לך לשאל עליהם וחלילה לי לגלות אף שמץ דבר לאיש זר לנו – – אנא אדוני! – השיב האיש בחננו קולו – הן אמנם לא זכיתי להיות ממתי סודכם עד הנה כי רבי היה עד עתה הצדיק ר' יעקב ישראל, אך אזני שמעו נפלאות לאין אשר עשה רבכם, לכן עתה באתי לשם קדשו להתרפס בעפר רגליו – – תן לי אות כי כנים דבריך או אז אגלה לך כל הנצורות אשר אדע אני ותהיה כמוני – – הנני אתן – ענהו השואל, ויוצא מחיקו מכתב ויראה להמספר אשר אך קרא בו שתים שלש מלים ואמר: צדקת ממני, כנים דבריך, אך לא פה המקום לגלות צפוני מסתרים בתוך עדה אשר יש בה אנשים זרים לנו, אכן מעתה ידוע תדע כל דבר כאחד מאתנו – – ומדוע ספרת עד כה דברים נסתרים באזני אנשים אשר לא ידעת תמול שלשום? – בדברים אשר ספרתי עד הנה אין כל דבר סתר, כי רק צדקת רבינו הגדתי להם – – צדקת בדבריך, אות הוא כי חסיד גדול אתה – ידעתי גם אני כי צדקתי – ענה המספר בגבה אפו ובנשאו מרום עיניו וידיו – אני ארים בכל עת כשופר קולי להגיד צדקת רבי בתוך קהל ועדה. נפלאותיו מי יספר? אותותיו מי יגיד? בידו אוצרות גשם ושלג, בידו המפתח לפתוח שערי רחמים סגורים, בידו הכח והממשלה לעשות בעליונים ובתחתונים כרצונו. אשרי לדור שצדיק זה בעולמו כי הוא מגין על כל העולם ולולא הוא כבר שבה התבל לתוהו ובהו מרשעת יושבי בה, רק הצדיק יסוד העולם הוא יגין עליה בצדקתו… – כלכל לא אוכל עוד! – קרא פתאום האיש אשר רעמו פניו בתחלה – רב לך רב להלל שם רבך לשוא, הן כל יושבי תבל ידעו כי רבי גדול מרבך אלף פעמים – – מי הוא רבך אשר בכבודו תתימר? – שאל המספר בשאט נפש – מי הזבוב אשר יתחרה את הארי? – – שקר הדבר! כזב! מרמה! לא צדיק ולא בן צדיק רבך רק רבי הוא צדיק בן צדיק, כי כאשר מת אביהם הצדיק נתן המשרה על שכם רבי כי הוא הבכור ולא על שכם רבך אשר הוא אחיו הקטן ממנו. ואתה תרים בגאותך את הקטן עד לשמים. הגד, מה הגדולות אשר עשה? – – ומה הנפלאות אשר תדע לספר מרבך? האם מתים? האם נתן פרי בטן לעקרות? לא אחת מאלה רק לקבץ כסף כל חכמתו – – נפלאות תבקש? אותות תשאל נפשך? הנני להשמיעך נצורות לא שמעת. שמעו כלכם והתפלאו! כי את זאת חזיתי בעיני אותה אספר לכם: אני ראיתי בעיני אנשים לאלפים ולרבבות אשר נפדו מרדת שחת על ידי רבי, בנות ישראל למאות תבואנה אליו בכל שנה ושנה כי עצרן ה' מלדת – ותלדנה. בידו אוצרות גשם ושלג, גם מלאך המות לא ימרה את פיו, כי כאשר מאן הסוחר הרשע יעקב בן ראובן מארץ ליטא לשמוע למכור את העצים אשר הביא במחיר מצער – אמר אליו רבי באפו: "מחר יהיה האות הזה!" וביום המחרת נמצא הרשע מת שוכב על חוף הנהר מחוץ לעיר. ומדוע לא צוה גם רבך על מלאך המות לקחת את נפש האיש אשר מרה את פיו? אין לאל ידו לעשות כן. הוא אשר דברתי כי רבי הוא הצדיק ורבך נביא שקר! – – דום נבל פן אמלא פיך חצץ – קרא המספר בקצף נורא – רשע! איך העזת פניך לדבר סרה על רבנו, כי אין לאל ידו לצות על מלאך המות? לוא חפצתי לספר אף אחד מני אלף מכל האותות אשר עשה להוריד דומה את אלה אשר נתנו לו כתף סוררת כי אז השתוממת ושרקת ואמרת: אין כרבנו! אך אני לא אחפוץ לספר כעת כי לא פה המקום. לכן דום ושים יד לפה פן יבולע לך – – לא אירא מפניך! גם שאת רבך לא תבעתני כי ברבי נסמכתי וממי אירא? אך אתה שקר תדבר כי לוא ידעת דבר מה מהגדולות אשר עשה רבך כי אז מהרת להריע כחצוצרה תהילתו, אמנם לא תדע עד מה ורק בשקר תתפאר כי רבך הראה כחו להוריד לאלפים אל ארץ תחתיה – – שמור נפשך ושמור פתחי פיך! – קרא המספר בעזוז אפו – כי בנפשך הדברים האלה – דם אתה ולא אני אם חפץ חיים אתה! אני אגדך על פניך, כי רבך עם הארץ, רבך איש מרמה, רבך אשה, רבך כלב, רבך…. המספר אשר עד הנה האריך אפו ורק בדברים חפץ להפיל אימתה על מנגדו, לא משל עוד ברוחו, התנשא כארי ויאחז בשערות ראש איש ריבו. אך גם איש ריבו לא חבק ידים בעצלתים, כי אחז בזקן לוחמו ויריבו בחזקה. כל האורחים התפרדו לשלש מפלגות: שנים עזרו על יד הנלחם, ושלשה או ארבעה קמו להושיע להלוחם, ויתר העם עמדו מנגד ולא התערבו בריב. גם האיש אשר שאל אחרי הנסבה, אשר עוררה את חמת הצדיק על האפיקורוס מאיר זרחי, עמד מנגד ויתבונן בהלוחמים, ואני התבוננתי בפניו ואכיר כי הוא ישמח בלבו לראות המחזה הזה. בעלת הבית כראותה המלחמה אחזתה פלצות ותקרא בקול: ראובן! ראובן אישי! ראובן מהר בא הביתה! – בעל הבית אשר בשם ראובן יכונה היה משכמו ומעלה גבוה מכל העם, על פניו ילין עז ואולת יחדיו, מכסה עור כבש כסה את גויתו עד ברכיו וחבל פשתן עב אזר את מתניו. בבואו הביתה עמד על המפתן ויביט כה וכה וישאל בתמהון: מדוע קראת לי? – – האם הכית בעורון ולא תראה את המבוכה אשר בבית? – נתנה אשתו עליו בקול מושל. – ראה אראה – – ומדוע תעמוד כבול עץ על מקומך ולא תעשה מאומה! – – מה לי לעשות? – – יקחך אפל! בכור מות יבלעך! כסיל בער – – זאת שמעתי זה אלף פעמים ממך היום, ועוד אשמע כהנה וכהנה בלילה, הבעבור זאת קראת לי? – ענה בתלונה וככלותו דבריו פנה שכמו ויחפוץ לצאת החוצה. – אלף אלפים רוחות יבואו בקבר אביך, נבל! מדוע לא תשקיט המהומה? כלב נמבזה? – – האני אתערב בריבם? האם אכרים הנמו, חוטבי עצים אשר שתו לשכרה כי אראם נחת ידי? הלא כלם חסידים לומדים ואני מה? המה יודעים את אשר להם לעשות ואני חדל אישים, חלילה לי מהתערב בין גדולים! יעשו כהעולה על רוחם, לא לי לדעת מה המה עושים. – וככלותו את דבריו הסב פניו ויצא החוצה. עודם נלחמים בחזקה, ורבי בעל השם יצא מחדרו ויקרא: אל נא אחי זרע יעקב, אל נא תרעו! רק הקול קול יעקב, בני יעקב מספרים תהלות הקדושים אשר בארץ המה אך בקול והידים ידי עשו, לכן לא נאוה לזרע יעקב הקדושים ללכת בדרכי עשו הרשע הוא סמאל הוא הסטרא אחרא…. הדברם האלה השקיעו כרגע את אש המריבה, והלוחמים אשר חרפו איש מרעהו נשאו עיניהם ויביטו בתמהון בפני בעל השם, אך הוא לא חכה לתשובתם וישב לחדרו ויוסף להתפלל בקול רנה. – מי הוא האיש – שאלו איש את רעהו. – הוא רבי – עניתים בגאון ובטרם שאלו את פי מהרתי לספר כל הגדולות והנפלאות אשר יעשה יום יום. דברי היו נשמעים כדברי אמת, כי לשוני מהר לדבר כמו ראיתי את כל אלה בעיני, כי פעמים אין מספר שניתי ושלשתי הדברים כאשר שמעתי אותם יוצאים מפי רבי הקדוש. האנשים פערו פיהם וישאלוני איש איש כשאלתו: לשמו, לעירו, לדרכו, ויהי אך חפצתי לפתוח פי נתן עלי רבי מחדרו בקול. יוסף הס! את תדבר דבר! – הדבר הזה העיר בלבב האנשים את החשק ביתר שאת לדעת מי הוא, אך מבלי דעת מאין יבקשו את אשר יחפצו לדעת, התלחשו איש באזני רעהו. האחד אמר: כי הוא צדיק נסתר, ועל דברת השני הוא שלוח מאחד הצדיקים בדבר נסתר. ואף כי נפלגו בדעותיהם בכל זאת החליטו כלם פה אחד כי איש קדוש הוא. גם אלה אשר עוד לפני רגעים אחדים אחזו איש בשערות רעהו, עשו שלום ביניהם וידברו אודות רבי. והאיש אשר הרבה לספר בכבוד רבו ואשר התגרה מלחמה את השני לא משל ברוחו ויגש בלאט אל הדלת ויוצא את המפתח ויבט בעד הור אל תוך החדר. רגעים אחדים הקשיב קשב וישב אל האספה ויאמר ברגש: איש צדיק הוא! ומתפלל כאחד הצדיקים, מתפלתו נראה כי צדיק הוא, לדבריו נגש גם איש אחר אל הפתח ויבט בעד החור ויאמר: איש כזה ראיתי בחלום הלילה, צדיק הוא! וכלם גמרו אמר כי צדיק הוא. בעלת הבית בשמעה כזאת שמחה בלבה כי הקרה ה' צדיק נסתר לבית מלונה כי התברכה בלבה אשר לרגלו תבוא הברכה לביתה, ותחפוץ להעניקהו מהברכה אשר ברכה ה' בטרם בא הנה, אך היא לא הרהיבה בנפשה עוז לגשת אליו ותעמוד רגעים אחדים על מקומה מבלי דעת מה לעשות ותבט כה וכה אולי יש איש אשר ישמיע שאלתה באזני הצדיק, כי כן דרך בעת אשר דבר להם עם אדם נעלה בעיניהם, יבקשו להם אנשים אשר ידברו בעדם והמה יעמדו מנגד, ולא ישימו אל לבם כי רום עינים ראשית חטאת היא להאדם המעלה וכאשר יגדל ערך איש כן תגדל גם ענות לבו, אך זאת היא דרך כסל למו בהתהלכם את אנשים וזו דרכם לאלהיהם: לבם ימאן האמין כי אלוה אשר מרומים ישכון יטה אזן קשבת לדברי פחותי הערך לכן יבקשו למו מליצים בינותם. הוי פתאים! אם יוצר הוא? הלא כלם מעשי ידיו ובעיניו כלם נשתוו. ואם אב הוא? הלא כלנו בניו אנחנו ובמה נפלינו איש מרעהו?… דרך חסרי הדעת אשר אך אם ירהיבו בנפשם עז לדבר פעמים שלש את גבר אז כמוהו כאין בעיניהם, ולוא דברו המה פה אל פה את אל מושיעם כי אז חדלו מתת כבוד גם לשמו… פתאום התעוררה, כי רוח עצה בא בקרבה, ותגש אלי ותאמר: הלא את הצדיק באת הנה? – עניתיה בגאון – אני משרת את פניו זה שלש שנים – – ומדוע תשב כה במנוחה? – שאלה אותי שנית כי לא ידעה מה לשאול מפי עוד. – ומה לי לעשות? הלצאת במחול משחקים? – – אני חפצתי לשאל פיך, מדוע לא תבקש אכל לנפשך? הן כל הבית לפניך, אכול מכל אשר תאוה נפשך, אך שאלה אחת אשאל מאתך אל נא תמנענה ממני, שאל את פי הצדיק: אולי יהיה את לבו לטעום פה דבר מה למען יבורך הבית בגללו – – אני אעשה כדבריך – עניתיה בחפץ לב ואגש אל הפתח, ובפתחי את הדלת נשמע קול רבי בלכתו בחדר אחת הנה ואחת הנה ומתרונן "ועמך כלם צדיקים". "ועמך כלם צדיקים". כל העדה הטו אזניהם להקשיב כמו קול ממרום, שיח שרפי מעלה לקחו אזניהם. ואני באתי לחדרו ואשאלהו: אם יש את נפשך לטעום מאומה? – – לא עת! לא עת! בעבור שתי שעות אשלים תפלתי – – אבל תפלת המנחה התפללת תפלה קצרה בהיותך את האשה היפה בחדרך – אמרתי בלבי. יצאתי מחדרו ובשרתי לבעלת הבית את הבשורה כי בעוד שתי שעות ישלים רבי את חפצה – לב האשה פחד ורחב בשמעה כזאת ותמהר אל בית המבשלות להכין ממבחר בשר הבהמה והעוף מאכל תאוה אשר ינעם לחך איש האלהים. כל האורחים, אשר נפשם עיפה מעמל הדרך ומרוב היין אשר שתו לקויה בטרם בואם אל בית המשתה לשבור צמאם, ואחרי המלחמה למען השלום ולחיי הצדיק הנסתר, נמו שנתם על השלחן ועל הספסלים ותחת השלחן ותחת הספסלים. וכרגע נשמע קול כחלילים וכל כלי שיר יוצא מנחירי הישנים שנת תרדמה. כראותי כי כלם הוזים שוכבים ואין אורני הלכתי לחדר רבי ואשב שם לחכות עד אשר יבאו המטעמים על השלחן, כי גם אני חכם כרבי ובחרתי לחכות עוד שתי שעות עד אשר האשה תכין המטעמים, ולא למלאות כרסי בהמאכלים אשר כבר פג טעמם. רבי לא הביט בפני ולא דבר אתי דבר, רק התהלך בחדר לארכו ולרחבו תפוש ברוב שרעפיו וידו הימנית על מצחו. בחדר השני נשמע קול אשה זקנה תשורר בקול דממה: שכב בני שכב, תחת מטת שמעון הנבון, יעמוד גדי לבן. הגדי ילך לסחור סחורה, ושמעון בני ילמד תורה. שכב שמעון בני שכב, תורה תלמוד ותהיה רב. שכב ואתן לך את האגוזים וליחזקאל לא אתן מאומה – – אלף מכות בחדרי באנך! נשמע קול ילד מדבר בקול חזק כרוב בני הכפר – אני אקח את כל האגוזים ולך ולשמעון אתן מכות – – דום כלב שוטה, דום! – ענתה האשה. – הזקנים יבערו ויכסלו כילדים – נשמע קול אשה אחרת – השכחת כי המלמד צוה לבל יקראו את הילדים בשם "כלב" או "חתול" בלילה! כי ישנם שדים הנקראים בשמות האלה והמה יבואו להשחית אחרי כי יקראו בשמותם – – שכחתי! שכחתי! אנא אל תגידו לבעלת הבית – – לא אכך בלשון, אך אל תוסיפי לחטוא – – לא אשוב עוד לכסלה, לא אשוב – שתיהן החרישו ולא יספו לדבר עוד דבר והדממה שבה לקדמותה. אחרי חצי שעה בא בעלת הבית ותעמוד לפני הפתח ובידה לחם ומלח וכל כלי האכל, אך לא הרהיבה עוז בנפשה לפתוח הדלת. – בואי אשה יראת ה', בואי! – השמיע רבי קולו מחדרו – תחזקנה ידיך כי מצאת חן בעיני אלהים בתתו לך בן אחד אשר שמו יחזקאל, והוא יגדל ויהיה לגדול בישראל, ואולם שמעון אחיו הקטן ממנו יגדל ממנו, כי עליו תנוח רוח ה' ומברכות פיו יתברכו כל בית ישראל – האשה התפלאה השתוממה ולא האמינה למשמע אזניה: כמפלאות תמים דעים היו הדברים בעיניה, והמבשר כחוזה מחזה שדי אשר יקרא מעל ספר ה' את הבאות תקרינה, כי מאין ידע מה שם בניה ומה תהי אחריתם? אם לא נביא אלהים הוא? אמרה בלבה, ומרוב שרעפיה בקרבה לא יכלה להוציא הגה מפיה ותבט בתמהון בפני רבי והוא הוסיף לדבר: האמיני אשה ברוכה בדברי אלה כי לא יפול מדברי ארצה – – מלאך אלהים! נביא אל! צדיק אתה! לפניך נבגלו תעלומות ואיך לא אאמין בדבריך? אאמין בכל דבריך איש קדוש המדבר אלי, ה' שלחך הנה להחזיק רוחי ולהשמיעני כזאת. הה! קטנתי מכל החסד אשר תעשה את אמתך, כי השפלת שבת לילה אחד, ותדבר אלי מרחוק בשורות טובות, הה! קצרה ידי משלם כל החסדים האלה – – ה' האיר פנים אליך, ואיך אסתיר פני ממך? ה' דבר עליך טובות, ואיך אחריש אתאפק לבלי גלות אזניך מכל האשר והטוב הצפון לך לימים הבאים? – האשה החרישה רגעים אחדים כי היתה שכורת השמחה ותשכח רגע תבל ומלואה גם את המטעמים בתוך התנור. אך פתאום עבר רוח עצבת על פניה ואנחה חרישית התפרצה ממעמקי לבה. – מה לך אשה ברוכה כי נעצבת אל לבך פתאום? – שאל אותה רבי בתמהון. – סלח נא לי איש האלהים – ענתה במועל ידיה ובנשאה מרום עיניה הרטובות מדמעה – אנא אל תקצוף על קול אשה סכלה כמוני, כי נפשי אותה לדעת עוד דבר מה – – שאלי נא שאלי! כי לא שיב את פני האשה אשר ה' לא השיב פניה ריקם – – אנא רבי! – דברה האשה בתחנונים – מדוע לא הגדת לי מה יהי משפט בני הגדול חיים? – – הצדיק היודע נסתרות נבוך מאד מדבריה, כי מן השמים לא גלו לו כי עוד בן להאשה ושמו חיים גם מאחורי הפרגוד (מאחורי קיר החדר אשר שמה שכבו הילדים) לא שמע כזאת, לכן לא מצא מענה, אך מבוכתו היתה עד ארגיעה, כי אנשים כמוהו ימצאו בכל עת דרך לצאת מן המצר, הוא נשא מרום עיניו ויאמר בלזות שפתים ובכבדות: חיים… חיים… הקשית לשאול כי… אך האשה לא נתנה אותו כלות דבריו ותקרא אויה אויה לי! ידעתי רבי כי אשמתי ממך לא נכחדה, עין בעין תראה יצרי מעללי איש וכמוני תדע עותתי, אך לפני איש כמוך היודע כל, הצופה ומביט בעיניו הטהורות את כל סתום וחתום מעיני כל בשר, לפניך אתודה על פשעי: הה! בעון חוללתי את הבן הבכור, בחטא חבלתיו וילדתיו! אך בשמים שהדי כי לא למען מלא תאות נפשי רק למען יכבד שם הצדיק עשיתי זאת, כי הצדיק אשר אמר לדבק טוב: ברך אותי ואת אישי ביום חתונתנו כי נראה זרע לתקופת השנה, וכראותי כי עוד מעט יעבור המועד וברכת הצדיק עודנה לא באה, אש שאלתי את פי המלמד אשר היה אז בבית אבי על הדבר הזה, והוא… אך מה אדבר עוד לפניך ואתה יודע נסתרות? אך לפי דברת המלמד לא יחשוב ה' לי זאת לעון, כי עשיתי זאת למען כבוד הצדיק ולמען יהיה לי בן חכם הוגה בתורת ה' לבל יהיה כאיש נבער מדעת את התורה והמצוה, אך עתה אראה כי ה' הפגיע בי את עוני, ואת שני הילדים ברך ומהגדול הסתיר פניו, – לו נגלו לפניך הקורא פתאום צפוני מסתרים כמו אלה, ידעתי נאמנה כי שרקת וחרקת שן, האין זאת? אך בעל השם לא היה מהיר חמה כמוך, כי הוא היה איש יודע דעת עליון, ובלי תפונה ידע את העונות החטאים והפשעים אשר חטאו ואשר עוו בני ישראל, כהניהם, שופטיהם, ראשיהם, צדיקיהם, נשיהם ובנותיהם וכל הנלוים עליהם, לכן שמע אשמת זמתה מפי האשה ולא השתומם, רק שם עיניו בה רגעים אחדים אך היא לא יכלה נשוא מבטו ותורד לארץ עיניה. – ידעתי כל אלה, ידעתי מראש, אמנם ה' העביר חטאותיך ופשעיך לא יזכרו עוד, אך מהכי לכבס עונך: הרבי כפר פדיון נפשך לצדיקים וחסידים או אז יסיר ה' אפו ממך ויתן את ברכתו – נחמתני רבי, נחמתני, אעשה ככל אשר תצוני – – ואני אתפלל מחר אל ה' את רוח הטומאה מהבית – – נחמתני רבי נחמתני – – ועתה תני לי ארוחת הערב למען אברך על הארוחה, בי בבית כזה עלי להרבות בברכה למען תנוח הברכה עליו ועל יושביו – – נחמתני רבי איש אלהים נחמתני – ענתה האשה ותמהר להביא את המטעמים אשר הכינה. בצאת האשה מהחדר היה מראיה כמראה איש דואג מחטאותיו בצאתו במוצאי יום הכפורים מבית התפלה לשוב הביתה. וכל קורא יליד ארצי ידע ויבין את הדמות אשר ערכתי להאשה: הוא ישוה לנגד עיניו אחד החרדים מפחד יום הדין בלכתו בערב יום הכפורים לבית ה' לבקש מחילה על כל החטאים והפשעים אשר חטא בשנה העברה, איך לבו יחרד מאימת הדין, נפשו עליו תאבל בזכרו כי עוד מעט יבוא זכרון חטאתיו במאזנים לכלות ועל פיו יצא הדין לשבט ולחסד, עיניו תדמענה, יכרע ברך ויפול לפני האיש העומד עליו להכות אותו ארבעים, יקום ולא יאמין בחיים. אך בעבור יום תמים יהפך לאיש אחר: "ה' מחה כעב פשעי" יאמר בלבו – כי אם יבוא במשפט אתנו על כל נעלם, הלא אז כלנו אבדנו, כי מי גבר יחיה ולא יחטא?" הרעיון הזה כי כלם חוטאים, וכלם בעיני אלהי המשפט נשתוו, יפיח רוח תקוה ואמץ לב, ובצאתו מאת הקדש ישכי את כל אשר עלו על לבו אתמול וישוב לדרכו הראשונה. כן חזיתי על פני האשה אמץ לב ומנוחה בצאתה מחדר רבי; זכרון החטאים אשר עליהם הזילו עיניה פלגי דמעה לפני רגעים אחדים, כענן כלה וילך מלבה אחרי אשר הצדיק היודע דעת עליון אמר לה כי ה' העביר חטאתיה… כרגע שבה ותצג לפניו מכל מאכל אשר היה די והותר לעשרה אנשים לאכול לשבעה, אך הקדושים אשר על הארץ המה – כי הקדושים אשר בארץ המה לא יאכלו מאומה – יאכלו מעט מהרבה, ורק החלק השלישי מן המטעמים זכה לבוא אל קרביו. האשה שבה לפנות הכלים מעל השלחן ותאמר: רבי לא טעם מאומה, אות הוא כי המטעמים לא ישרו בעיני כבודו – – לברכה ולא לקללה! – קרא במועל ידיו וישם את עיניו במכסה בית. גם אני אכלתי ושתיתי לרויה כי גם המזג לא חסר ואישן שנת ישרי־לב. בבקר הקיצותי לקול המולה ומהומה, וכפקחי עיני ראיתי את האיש אשר ספר אמש גדולת רבו עומד בירכתי הבית אסור בכבלי ברזל ושלשה אנשי חיל מזוינים עוטרים עליו מסביב. מכל האורחים לא נותר איש, לבד האחד, אשר דרש אמש אחרי הנסבה אשר הציתה אש השנאה בלבב הצדיק על האפיקורוס מאיר זרחי, ישב בצד הדלת ויכתוב בעט עופרת על הגליון אשר לפניו. ככלותו לכתוב נתן את הגליון על יד אחד מאנשי החיל ויאמר: הביאו את האיש הזה אל העיר אשדות, ואת המכתב תתן על יד שר בית המשפט, אך השמר לבל תעלים ממנו עין, כי אם ימלט מידך אז יהיה בך העון – – יהי לבך נכון ובטוח כי לא ימלט מידי – ענה איש החיל ויעבר ידו על שפמו השחור משחור. האסיר בכה ויתחנן להאיש כי יפתח חרצבותיו, אך שומע לא היה לו, כי האיש לא הטה אזן לדבריו, אך הוא הוסיף לבקש חנינה ויאמר: האם אבדה האמונה מלבך כי תשחית מבן בריתך? הלא בן יעקב אתה וממי יהודה כמוני יצאת. ומדוע ככה אתה עושה לי? – – צר לי מאד – ענה האיש – צר לי כי גם אתה בשם בן יעקב תכנה, כי לבשת ולחרפה הנכם לצור ממנו חצבתם, אתם זרע מרעים ילדי פשע הנותנים שם יעקב לחרפה וקללה בעמים, ולא תבושו בשת להתימר בשם "בני יעקב". לולא הייתי בן יעקב כי אז לא נגע הדבר אל לבי, אך עתה עלי המצוה לבער את הקוצים מכרם ישראל – – אמנם חוסה נא! חמול נא על אשתי ועוללי, כי בלעדי ישבר מטה לחמם, ואלה הצאן מה חטאו? – – מדוע לא השיבות הדברים האלה אל לבך כאשר הרימות אגרוף רשע על מאיר זרחי, ואתה ורעיך הכיתם אותו מכת בלתי סרה עד כי לא נותרה בו כל נשמה, ולא חסת על רעיתו ועולליו החפים מפשע והוא גם הוא חמס לא עשה? – – חי נפשי כי לא עשיתי לו כל מאומה! – – עוד תעיז פניך לדבר ולהשבע לשוא? הלא פיך ענה בך אמש כי גם ידך היתה את הרשעים! אך אם יש לך עוד מלים להצדיק נפשך תתן עדיך בבית המשפט כי חף אתה מפשע ותצא נקי – – ואם גם עזרתי על יד המכים, אך הלא לא אני האחד, ומדוע אשא אני עון כלם? – – וגם לא אתה לבדך תשא עון;כי כבר מזורה הרשת על כל הזדים, וגם את הצדיק יגרו אנשי חיל בחרמם – – עמו אנכי בצרה! – קרא האסיר פתאום בשמחה כמשתגע, ויחפוץ למחוא כפים אך כבלי הברזל אשר היו על ידיו לא נתנוהו לעשות חפצו – בעלת הבית! – קרא בקול עז – תני לי כוס יין! הצדיק ישלם! לחיי הצדיק! – קרא בקחתו את הכוס וישח ראשו לשתות – לחיי כל ישראל! ולמות להמלשין הזה, תני עוד אחד! הצדיק ישלם! הוא שנה וישלש כמשפט הראשון, פעמים היה את נפשו לברך את הצדיק בחיים? אך האיש הורה באצבעו לאיש החיל כי ישימו לדרך פעמיהם ובהפנותם שכמם ללכת קרא האסיר בקול גדול: מלשין! כופר! אפיקורוס! ממזר! חכה נא! יום יבוא ותפול גם אתה בידינו ונשלם לך כפעלך – האיש לא ענה דבר ויצא החוצה. בכל העת ההיא ישב רבי על מקומו, לא הוציא הגה מפיו גם לא שאף רוח בחזקה, אך כאשר יצאו כלם מהבית קם ממושבו להתהלך בחדר הנה והנה כמשפטו תמיד. אחרי ארוחת הבהרים צוה עלי כי אצא בין הערבים לצוד לו חתול להביא. מה חפץ לו בהחיה לא ידעתי;רק זאת ידעתי נאמנה כי חזקה על חבר כמוהו שלא יוצא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. בין הערבים הבאתי את הציד כאשר צוני, והוא לקח מידי את החתול ויסתירהו בשק עור אשר הוציא מצלחתו ויצו לפנות לו את חדר המטות. הוא בא בו ויותר כחצי שעה ובצאתו צוה באזני על כל בני הבית לבל יזיד איש לגשת אל החדר להביט בו פן מרה תהיה באחרונה. כלם שמעו וינועו ויעמדו מרחוק, והוא קרא אותי אחריו החדרה ויצוני ללכת ולהביט אל תוך החדר מה נהיתה שם. שמעתי בקולו וכבואי ראיתי והנה הכר מתנשא, קופץ הנה והנה, עולה ויורד כמו רוח חיים בא בקרבו. נתתי בקול ויחרדו כל בני הבית אחרי ויביטו ואימה חשכה נפלה עליהם. – הה! רבי רבי! – קראה האשה בקול מר מרגיז לב – רבי אבדנו כלנו אבדנו! – – מה זאת? מה קול הקריאה" – שאל בתמהון בצאתו מחדרו במנוחה – מה נהיתה שם? – – שעירים ירקדו בחדר! אויה לנו כי אבדנו! – ענתה האשה בקול בוכים. – הסכלתם עשה! – קרא בחמה אפו – מדוע עברתם על מצותי – הלא אני צויתי לבל יזיד איש להביט אל תוך החדר פנימה עד עבור שתי שעות – – אמנם הצילנו נא רבי! הצילה את עוללי, אנא הושיעה נא! – – הרעותם את אשר עשיתם לעבור על מצות פי, אך הרגעי נא כי לא תאונה לך ולביתך רעה, צאו מזה עתה ואנסה במה כחי גדול – כלם יצאו ואני אחריהם והוא בא אל חדר אשר בו ירקדו השעירים. – אוי! אוי! – נשמע פתאום קול מהחדר. נפשם יצא בשמעם את הקול. הקול קול רבי – אמרתי להם ואמהר אליו החדרה, ומה השתוממתי לראות פני בעל השם קרועים לגזרים ומגאלים בדם, עינו הימנית תדמע בדמע ודם, ומראהו מורא מאד. – מה זאת? – שאלתי בשממון. – המנול פגע בי;נלחמתי את השד גם יכולתי לו, אך גם הוא שלח בי חצי נקמתו – כה תאמר גם לבני הבית, – ואתה מהר להוציא את הכר החוצה וקרעהו לקרעים לעיניהם, ואת הנוצות פזר לכל רוח עובר – וככלותו דבריו מהר לבוא אל חדרו. בני הבית כראותם כי אני קורע את הכר לקרעים מאוד ויהי בעיניהם לנס, ורק אחרי אשר לא נותרה עוד אף אחת מהנוצות, אז הרהיבו עוז בנפשם לבוא הביתה והזקנה אמרה: אני ראיתי אותו – – את מי ראו עיניך? שאלה בעלת הבית. – את השד – ענתה הזקנה בבטחה. – ה' ישמרנו! קראה בעלת הבית ותאטם אזניה – אל תשאי את השם הזה על דל שפתיך זקנה! – – אך אני ראיתי במו עיני – ענתה הזקנה – הוא התחפש בעור חיה נוראה כי כמראה חתול מלא נוצות היה מראהו עת התפרץ לצאת מהחלון ויעלם – – גם אני ראיתיו – ענתה המבשלת. – עין מי לא ראתה אותו? – נתנה בעלת הבית עליהן בקולה כי כלמה כסתה פניה כי היא, בעלת הבית, לא ראתה את האורח, אשר בחטאה בא ובביתה מצא מקום – אך מה לנו לדבר דברים נוראים כמו אלה? מהלל שם ה' והצדיק כי גאל אותנו מידיו – כשמעי את דבריהם נפקחו עיני ואבין אל כל אשר עשה הנוכל, כי נתן בתחלה את החתול בתוך הכר למען יקפץ כמו נפש חיה בו ולאחרונה הוציאו, אך כאשר הוציאו קרע בצפרניו את פניו וינקר את עינו הימנית. אני שמחתי בלבי על המקרה הזה, כי אמרתי בלבי הוא יהיה לי לישועה להוציא זממי לפעל ידים. הגדתי להכסילים את דברי רבי וספרתי להם מהמלחמה האיומה אשר ערך שר המשחית, ועוד הוספתי כהנה וכהנה. גם צויתי עליהם בשמו לבל יבוא איש לחדרו אם לא יקרא בשם. וכל אלה ספרתי להם בקול גדול למען ישמע ויראה כי פקודתו תשמור רוחי. כל הלילה נאנח ונאנק ויתהפך מצד אל צד אחד מרוב פצעיו אשר לא נתנו תנומה לעפעפיו. גם אני לא נתתי שנה ליעיני כל הלילה, כי חרשתי מזמה איך להוציא מחשבתי אשר יזמתי עד הנה. למחרת בבקר כראותי כי השנה אחזה בשמורות עיניו, יצאתי בלאט מחדרו ואמרתי לבני הבית כי רבי צוני בלילה לשוב אל העיר אשדות לקרוא לו אחד מרעיו ואחרי כן שבתי ולקחתי את המלתחה הקטנה אשר בה היו סגורים על מסגר כספו ומכתביו ואצא ואצו עוד הפעם במפגיע לבל יזיד איש בית רבי בטרם נקרא בשמו. הדבר – ענתה בעלת הבית – מצות שפתיו אשמור. אך איך תלך בדרך רחוקה ברגל? חכה עוד מעט ואצוה לרתום לך עגלה לסוס – הודיתי חסדה לה, ואומר אף רגע כי הדבר נחוץ מאוד, לכן אלך ברגל עד העיר הקטנה הקרובה ושם אקח לי עגלה למען לא אתמהמה בדרך –. גם הדבר הזה ישר בעיניה כי היא לא חשדה אותי או במעט. ואיך יעלה על לבה כי האיש הנאמן אשר עליו יסמך הצדיק, יבגוד בגד? ולוא גם היה כזאת את לבבו, הלא אז גלו מן השמים להצדיק: כי איש שלומו אשר בו יבטח כורה עליו רעה, ויגרשנו מעל פניו… העיר קיקלון עיר קטנה מאוד;כשלושים בתים אשר לא תאר ולא מראה להם יעמדו כשני עדרי צאן אחד מול אחד, החצי מעבר מזה והחצי מעבר השני, ובתוך כר נרחב מכוסה בירק שדה, ועליו יהלכו אוזים, תרנגולים ובני יונה הנה והנה במנוחה ואיש לא יפיל עליהם אימתה, כחסידי העיר צבועאל בבית תפלתם. תרנגול אחד גדול התהלך בין התרנגולות אשר סביב שתו עליו בגאון ועוז, פרש מוטות כנפיו עד הארץ קרא בקול, קפץ, רקד וינענע בעטרת ראשו. מדי ראיתי אותו שחקתי בקול גדול כי זכרתי את הראש לעדת החסידים התרנגול: כנפות כסותו הגיעו עד הארץ, והוא קפץ, רקד, נתן בקול עז למען תת חתית בלבב באי בית התפלה ולולא יראתי פן אהיה מוציא דבה כי אז גליתי הלכתי לבית המלון, הוא בית התפלה כי שמה יבואו עוברי ארח להנפש מעמל הדרך ושמה ימצאו גם את הארוחה הדרושה מאוד לנפש עיפה, כי איש איש מהבאים להתפלל יקרא את האורחים לאכול אתם פת לחם. בערים הקטנות יחמלו על דל הרבה יתר מבערים גדולות;בערים הגדולות ירוץ איש לבצעו כל היום כי שמה ימצא בעמל ותלאה איש טרף ביתו ואם נפש ברכה בו כי יחמול על דל, יאציל מכספו לו, וזאת היא הנסבה כי ינהרו שמה תרבות אנשים רקים ופוחזים אשר במלאכה געלה נפשם למען מלא כסף חוריהם. לא כן בערים הקטנות: שם הכסף יקר בעיני בעליו מאוד, ואם יראה ענות עני כי בטנו תחסר, יאכילהו מפתו אתו על שלחנו ואם גם את עשירים הוא נמנה לא יבוש לשבת יחדיו ולאכול על שלחן אחד את איש אשר לא ראה פני ההצלחה מעודו, לכן לא יבואו שמה העניים הסוחרים אל ארץ מעיר לעיר לקבוץ על יד, כי מה חפץ להם בעיר אשר לא כסף רק לחם תתן לדורשיו? אמנם לעוברי ארח אשר לחם יבקשו תהיינה הערים הקטנות מקור חיים. באתי אל בית התפלה ואתפלל את העדה תפלת המנחה. כל העדה כשבעה עשר איש כלם התפללו איש על מקומו, רק שנים מהם האחד כבן שמונה עשרה שנה, קצר הקומה וראשו גדול מאד לפי ערך גויתו מכוסה בשערות שחורות ופניו כפני אשה מצרה. והשני רם הקומה ודל בשר עיניו מבריקות ומעופפות בחוריהן, שערותיו צהובות וחוטמו ארוך. שני אלה לא התפללו רק דברו איש את רעהו בכל עת התפלה. דבריהם הגיעו לאזני ופלצות אחזתני בשמעי כי המה חורשים עלי רעה. – פליאה דעת ממני! – אמר האחד לרעהו – מאין לנער עובר ארח ברגל מלתחת עור? – – אין זאת כי אם גנב אותה מעובר אורח עשיר בדרך במלון – ענה השני. – גם אנכי כמוך אחשובה, על כן עוץ נא עצה איך להציל הגנבה מידי הגנב כי איש חכם אתה – – עצה? מה לנו ולעצות מרחוק? הן כח ידי אתי, אני אלך אליו ואמרוט לחייו גם בטרם אשאל את פיו, ולא יעיז עוד לכסות פשעיו כי שאתי תבעתהו ויודה כרגע ויתן את הגנבה בידינו – – עצתך טובה ונכונה, אמנם ירא אנכי פן יבוא הגבאי הנה בערב ויסכל עצתנו – לא יבוא;הוא לא יבוא היום כי דבר לו עם האכרים אשר קנה מידם חטים ויש לאל ידינו לעשות כאשר עם לבבנו, ואם ימצא שמה כסף רב, יודנו הגבאי על מעשינו זה וגם המזג לא יחסר – – ובכל זאת תפחד נפשי פן יבוא הגבאי פתאום בטרם כלינו מלאכתנו ויתקצף, ואתה תדע כי הוא לא יחפוץ כי ירים איש ידיו או רגליו מבלי שאל את פיו, על כן עצתי כי נקרא גם לראובן, כי הוא בן אחותו ואם ילוה בן אחותו אלינו אז יעשה שלום לנו – – הנח לו לראובן! הוא נערה ולא גבר, הוא לא ישית לב אל הדברים אשר על פניו יעבורו, ואם גם תגנוב ראשו מבין שתי כתפיו, גם אז לא ישמיע קולו ולא ישים לב – – ובכל זאת אנסה דבר אליו אולי יפתה לנו – – נסה אם תאבה אך אני אדע מראש כי היא לא תצלח – – ראובן! – קרא קצר הקומה. – מה לך? – שאלהו בן אחות הגבאי. – התראה את הנער והמלתחה? – – מה לי ולו? – – מאין באה לידו המלתחה הזאת? מלתחת עור לנער עובר ארח ברגל! – – מה לי ולמלתחתו? לא אבינה עד מה! האם אכירהו ואדע מי הוא כי אשית אליו לבי? – – הנך באמת נערה בתולה! "מה לי ולו" "מה לי ולמלתחתו" תשאל ולא תשים אל לבך אולי גנב אותה – – מאתי לא גנב מאומה ומה לי אם גנב או לא גנב, אחת היא לי! – – לך לעזאזל! – קרא רם הקומה בשחוק אך גם בשאט נפש – גבר לא יצלח אתה! – – זאת יבין כל איש איך פחדו ורהו עצמותי בשמעי כי שני אנשים מוזרים לי יפילו גורל עלי ועל מלתחתי וכגנב אני בעיניהם, ומאשר כי כן הייתי גם בעיני לכן נפל עלי לבי מאוד. ואף כי מדבריהם נוכחתי כי המה רק יחשבוני לגנב אך לא ידעו זאת אל נכון, בכל זאת יראתי מאוד פן ירבו חקור ויודע הדבר אשר עשיתי לבעל השם ואז אבדתי באין מציל. חשבתי מחשבות איך להמלט מידם אך לא מצאתי דרך לי לצאת מן המצר. בראשונה גמרתי אמר לצאת מאת פני העיר, אך שבתי אל לבי כי אז יראוני האנשים כי הנני שם לדרך פעמי באשון ליל ויחליטו כלם פה אחד כי גנב אני, גם יראתי ללכת בדד בלילה, לא מפחד שדי שחת, כי כבר שמעתי מפי בעל השם כי קריאת שמע צנה וסוחרה על איש לבל תאנה אליו רעה, אך יראתי מזאבי ערבות ושדדי ליל, אשר ביערות ילינו וכחתף יארבו לכל עובר אורח, והמה אחור אף אם יקרא העשוק קריאת שמע בחזקה. אחרי חשבי מחשבות רבות ונוכחתי כי אין דרך להמלט החלטתי להתרחק מעליהם ולחכות עד אשר יבוא זעם. מהרתי לבוא אל לשכת הלומדים אשר בצד בית התפלה, ושמה ישבתי ואחזיק בהמלתחה בכל מאמצי כח כמו הכינותי נפשי למלחמה, גם בעת תפלת הערב ישבתי על מושבי מיראה פן ישלח איש את ידו במלתחתי. ככלות תפלת הערב יצאו כל הנאספים מבית התפלה ואיש לא שם לבו אלי לקרוא אותי אליו לאכול לחם, כי ישבתי בהלשכה ואיש לא ראני. חמשה מהלומדים בבית התפלה באו אל הלשכה ויקחו איש איש ספר בידו וגם שנים האנשים אשר הפילו עלי גורל היו בתוכם, ואני לא עזבתי מקומי, כי הפחד אחזני בזרועו כחו, ומרגע לרגע גדלה חרדת לבי עד כי שכחתי מאכול ארוחת הערב. – מאשרים המה ישרי לב! – אמרתי בלבי – המה לא יפחדו ולא ייראו מפני איש;לוא היתה המלתחה ואשר בה מקנה כספי, כי אז הייתי שלו ולא יראתי את איש, אך עתה הנני כהנפש החוטאת במצרי שאול אשר תפחד לרגעים משאת מלך בלהות כי יבוא ליסרה על חטאותיה… אמנם מדוע אפחד מפניו? הלא הוא לא מלך בלהות ואני לא נפש החוטאת אני, הן עוני לא נגלה ומי ירשיעני? – האם אבן מקיר תזעק ותגלה עוני? אכסה פשעי ואצדיק נפשי ואז לא יתנהו לבו לגעת בי לרעה… בעודני חושב מחשבותי נגש אלי אחד מהחורשים עלי רעה ויתן עלי בקול נגיד ומצוה: מאין אתה? ומה שמך כי אדע? – – מה לי ולך כי תשאלני? – הרהבתי בנפשי עוז להשיב לו על שאלתו כי אמרתי: אולי ירף ממני בראותו אמץ לבי כי לא אחת – הוי עז מצח! – נתן בקול פחדים – איך מלאך לבך לענות אותי דברים קשים כמו אלה? הידעת מי אני? אני הוא כמשנה להגבאי, אני אלמד פה כשמונה שנים ועלי יעזבו את הספרים ואת כל האוצרות אשר בבית התפלה, ואם איש ישלח בהם יד אז בי יהיה העון, לכן עלי לדעת את שם כל עובר אורח אשר יבוא ללין פה, מה עירו ומשפחתו, ואנה פניו מועדות, למען נדע איפה נבקשנו אם יחסר לנו דבר, ואתה תעיז פניך לענות אותי עזות! – – אל יפול לבך עלי – עניתיו באמץ לב – כי לא גנב אני ומעודי לא לקחתי דבר אשר לא לי הוא – – ובכל זאת הגד לי כרגע מה שם עירך, ואם אין אדע נאמנה כי גנב אתה ואדע את אשר לי לעשות – נתן עלי בקול עז ויצעד צעד אחד אלי. דבריו הלמו ומחצו ראשי כרעם ברקים ויביאו מרך בלבי, לכן אמרתי אתקן את המעות, ובמענה רך אשיב חמתו ממני – אם תחפוץ לדעת שמי ושם עירי הנני נכון להגיד לך את כל חפצך: שמי יוסף ואני יתום באין אב ואם ובעיר עזובה נולדתי – – בעיר עזובה נולדת ואני לא אדעך?! – קרא בתמהון – התדע את הרב ר' אברהם נכד הצדיק אשר יגור שמה? – – לא ידעת! לא ידעת! היתכן הדבר כי לא תדע את הרב אם מעיר עזובה אתה? הגד את מי תכיר בהעיר הזאת? התדע את העשיר אחירע? – כל עצמותי רחפו בשמעי את שם דודי יוצא מפיו, ונבוכותי עד כי לא יכולתי להוציא הגה מפי. – שקר הדבר! – קרא בקול – לא מעיר עזובה אתה. ותאמר להוליך אותי שולל, עין בעין אראה כי גנב אתה – – לא גנבתי מעודי – התחננתי בקולי – ואת העיר עזובה לא אזכור עוד כי בעודני נער קטן עזבתי את ואגור בעיר אשדות עד הנה – – בעיר אשדות גרת! בעיר אשר רק כופרים מומרים אפיקורוסים יגורו בה, בעיר אשר בה הכו הרשעים בלשון את רבנו הצדיק לפני שר העיר למען ישים עליו משמר, ובלי תפונה גם אתה אחד מהם. הראיני עד מהרה, היש לך כסות ארבע כנפות עם ציצית כשרות? – ומבלי חכות עד אשר אמלא חפצו, מהר לגלות שולי מעילי וימצא את הבגד אשר דרש. אך הציצית היו בתוך המכנסים ואחת מהנה היתה שלא כדת כי רק ששה חוטים נמצאו בה. אפיקורוס! מומר להכעיס! – קרא בקול גדול כמו קהל שדי שחת תקפוהו סבבוהו – איך העזת פניך לבוא למקום הקדוש בעת אשר תסתיר הציצית פאר בני ישראל בתוך המכנסים, ובאחת מהציצית יחסרו חוטים?! אפיקורוס אתה! ואפיקורוס חשוד על כל דבר בעיני, לכן הגד עד מהרה: איפו לקחת את המלתחה הזאת? ומה ימצא בה? – – המלתחה לי היא – עניתי ביראה. – שקר הדבר! – קרא בקצף וימרוט לחיי באכזריות חמה. המכות אשר הכני על לחיי הלמו ראשי;כקול אלפי פעמונים מצלצלים בקולות שונים נשמע באזני, כרבבות גלגלי אש קטנים עם גדולים אדומים ירוקים ושחורים רצו עפו מול עיני במחזה ואהי רגעים אחדים כאיש נדהם, אך לא בכיתי כי לבי נהפך לאבן. אמנם קולו העירני מתדהמתי. – הראיתם אחי? – קרא כמנצח – הראיתם? נער כמוהו ישא ויסבול במנוחה מכה רבה? תנו תודה כי צדקתי במשפטי, אין זאת כי אם הסכין לתת לחייו למורטים למען הסתיר הגנבה, כן דרך כל הגנבים! הוא לא יבכה אף אם נגזרהו לנתחים, אמנם התפארו עלי כי אני אוציא דבר אמת מפיו – ובדברו הניף שנית ידו ויכני מכת אכזרי, אך אז נפקחו ארובות עיני ושתי פלגי דמעות פרצו עברו על שתי לחיי. הדמעות הרכו לבב כל העומדים ויפגעו במציקי כי יעזבני לנפשי, אך האכזר אשר קם עלי שם פניו כחלמיש ויאמר לרעיו: ראו נא ראו איך יזיל כמים דמעה מעיניו. כן דרך כל הגנבים! המה יבכו על נקלה למען עורר חמלה. אך אני לא אחמול על עצב נבזה כמוך – הוסיף לדבר בשומו פניו האיומים אלי – הגד אל תכחד. איפו גנבת את המלתחה? ואם אין, חרוד מפני תנועת ידי – אני לא עניתי דבר כי כמכה בשממון הייתי ולא ידעתי דבר, והוא הניף ידו בשלישית אז נגש אליו מהנצבים ויאמר: מאין תדע כי הוא גנב את המלתחה? אולי היא מקנת כספו, ולא טוב הדבר אשר אתה עושה להכות בלי חמלה נער גר אשר בא הנה ללין ואין עוזר לו – – אין אלהים בקרבך! אינך ירא את ה' כי תדבר טובות ותמליץ בעד אפיקורוס אשר גר בעיר אשדות ואשר ילבש בגד עם ציצית לא כדת! – המליץ נסוג אחור ולא השיב לחורפו דבר. – אבל הוא עודנו נער – ענה איש אחר – ועוד יש לאל ידו להיות גם צדיק תמים כאשר יבא בשנים – עליך חסדאי אתפלא מאוד! – ענה המקנא לה' בשפת חנף – הלא אתה ירא את ה' באמת ובלבב תמים, ואיך בא בלבך הרוח לדבר טובות על איש זעום אלהים אשר גר בעיר כופרים וילמוד ארחותיהם? – האיש הנקרא בשם חסדאי שמח בלבו בשמעו תהלתו תצא מפי מציקי בפני קהל ורעיו, ולאות תודה מהר להודות כי שגה במשפטו והסכיל עשו, והאכזרי שב ויגש אלי שנית, אז אמרתי נגזרתי: בכיתי, התחננתי והוא תחת לתת לי חנינה התקצף והתגעש מעת עד עת ויקרא בקול: תן תודה! ואם אין… החילותי לשית עצות בנפשי להודות עלי פשעי בראותי כי הוא לא ירפה ממני, ומי יודע אם לא עשיתי זאת לולא נפתחה הדלת פתאום ואיש בא בשנים בא הביתה. אימה חשכה נפלה על כל הנמצאים בהלשכה בראותם פני האיש. והאכזרי אשר שלח בי חצי חמתו נסוג אחור ברעדה, ופניו היו כפני גנב כי ימצא, אך בלבי בא אמץ בראותי – כי שאת האיש תפול על האכזרי ואמרתי לנפשי: אגישה עצומותי לפניו והוא יפדני מכף העריץ. אך כרגע ענני רוח מבינתי כי טוב לי להחריש ולהתאפק עד אשר ישאלני הוא מה שרש דבר נמצא בי, כי פן – בבואי לקרוא חמס על איש ריבי – ישאלני אותות כי צדקתי במשפטי, לכן נותרתי על מקומי ואוסיף לבכות בקול דממה. האיש נתן ידו בין מפלגות זקנו הארוך היורד על פי מדותיו ויפרד לשני ראשים, ויבט רגע אחד כה וכה ויתן בקול מושל: מה זאת? מה קול ההמון עלה באזני בעברי על פני בית התפלה? העת לכם לשבת בטל בתחלת הלילה? עצלים! הלמען זאת נתן לאכול ובגד ללבוש למען תתאספו אגודות אגודות לשעות בדברי הבל? אוכלי לחם העצבים! הלא תבושו הלא תכלמו! אין גם אחד אשר יחזיק ספר בידו! מה לכם פה? מדוע תאכלו לחם חסד חנם? גוזלים! חומסים! רוצחים! הלריק נכלה כחנו? הלהבל נעמול בזעת אפים להמציא טרף לחיתו טרף כמוכם אשר רק אכול ושתה מנת מדתם ואל הספרים הקדושים לא יביטו ומעשי ידי הקדושים ונפלאותיהם לא יספרו?! צאו מזה! אל ישאר מכם פרסה עד הבקר! – כלם החרישו ויורידו לארץ ראשם. – מי זה העלם? מדוע יבכה? – הוסיף לקרוא בקול נגיד ומצוה. כלם החרישו. דבק לשונכם אל חככם כי נעתקו מכם מלים? – הוסיף לקרוא בעזוז אפו וירקע ברגל על הרצפה עד אשר נעו אמות הספים, השלחנות והמנורות לקולו – הלא לפני רגע שמעתי קול כקול אכרים בסבאם סבואים, ועתה תחרישו ותדומו?! זאב! מי זה העלם? ומדוע יבכה? – האכזר אשר כנמר אכזר הכני לפני רגעים אחדים היה לשה תמימה לפני הגדול ממנו, ולא עצר כח לענות על השאלה אשר שאלהו וישח מעפר אמרתו: הוא גנב! – הוא גנב! מה גנב? איפו גנב? ממי גנב? – השאלות האלו ירדו כחצים שנונים ללבב מציקי ולא מצא מענה אף על אחת מאלה, אך בקרבי הפיחו רוח חדשה, רוח עוז וגבורה לענות לשואלי דבר ואחכה במנוחה עד אשר ישים פניו אלי. אך הוא לא שעה אלי רק הוסיף להרעים בקולו על מתקוממי: זאב! הידעת מי אני? האם יאמר לבך להתל בי כהתל באנוש נבזה? הלא אמרת לי כי הוא גנב ומדוע תחריש ולא תענני: מה? למי? ואיפו גנב? – – לא ידעתי – ענה הזאב בהשפילו קולו וכל עצמותיו רעדו – אמנם המלתחה הזאת… – יקחך אפל! יבלעך בכור מות! אותך ואת אביך ואבי אביך עד עשרה דורות, נבל! האם תצחק תלעג עלי? מה לי ולמלתחת הנער?! – ובדברו נגש אלי וישאלני פשר דבר ואף כי התאמץ בכל מאמצי כח להסיר חמתו בדברו אתי בכל זאת היו פניו כפני חיה נוראה שואפת לדם. מפיו יז קצף, ידיו רעדו, עיניו יצאו מחוריהן, ובכל אלה לא הביא מרך בלבי בדעתי כי לא עלי תעבר כוס זעמו רק על שונאי חנם, לכן הרהבתי עז בנפשי לענות אותו בשפת חלקות אשר ימהרו לדבר יושבי ערים גדולות כי הסכינו באלה ובזה יקחו על נקלה לב בן כפר אשר לא שמע כזאת מימיו ויאמין לכל הגה יצא מפי מחליק לשון. – אנא אדוני – עניתיו בשפת חנף – הטה אזניך ושמע לדברי עבדך, כי ה' שלחך הנה להציל עשוק מיד עושקי כח. בי אדוני איש אלהים אתה! ועין בעין אראה כי לא שקר יבוא, חוס נא, רחם נא עלי והושיעני ואני לא אשכח חסדיך לעולם. אל כל מקום בואי אשמיע כי יש מלאך מושיע בעיר הזאת – – מה לך בני? – שאל ברגשי רחמים, כי דברי מצאו מסלות בלבבו, וגם נחומיו נכמרו עלי בשמעו קול בכיי – השמיעני כרגע מה בקשתך ואני אעשה כל אשר בכחי למענך – – אנא אדוני! ידעתי כי כל תוכל לכן הצילני נא מיד הזאב הזה אשר קם כזאב ערבות עלי ויפליא מכותי חנם ואני לא חמס עשיתי ונפשי לא תדע כל עון – עוד המלה בפי והאיש התנשא כארי על מציקי ויאחז בערפו ויפרפרהו בחימה נוראה – – מה עשית להנער הזה? – קרא בחמה שפוכה – מדוע שלחת בו יד? – – אנא הניחה לי! – השמיע המוכה כאוב מארץ קולו כי קולו נחבא מאשר כי הושם מחנק לצוארו – הה! הניחה לי –. נחומי נכמרו עליו ולא יכולתי לראות ברעתו, ואף כי לפני רגעים מעטים לוא היה בידי הכח כי אז הרגתיו בלי חמלה, בכל זאת לא יכולתי לראות בצרתו אחרי אשר בא בכף איש תקיף ממנו. לב האדם לא רע מנעוריו רק הקנאה והשנאה הקצף והנקמה תעורנה עיניו לפעמים עד כי יתעה מדרכו דרך האדם לתעות בדרכי חיתו טרף, ולעשות מבלי משים מעשים אשר לא יעשו, אך עת כי יראה שונאו נפל בידי לא יוכל קום, אויבו מרדף בלי חשך אז ישיב חמתו ממנו. ואם כי ישנם גם אבירי לב אשר לבם לב אבן ולא ישבעו נקם, אך אלה מעטים המה ולהם לא נאוה להקרא בשם בני אדם, ואני אם כי לא טוב מכל האדם אך גם לא נופל מהם הנני גם עתה, ומה גם אז בהיותי עוד נער ולא הסכנתי עוד לקום ולטור ולכן לא יכולתי למשול ברוחי, נגשתי אל האיש ואבקשהו כי ירף ידו ממתקוממי. האיש התפלא מאוד ויאמר: לך נפש יקרה ורוח נדיבה כי תמהר לכפר לעון אויביך, אמנם ספר נא לי מה נהיתה פה? – – אם תבטיחני על דברתך כי לא על דברתו למלאות בקשתי ואני ספרתי לו מכל הנעשה ולא כחדתי לו כי כאבי אנוש מאוד וכי הזאב כמרצח בעיני. לרגעים בשמעו את אשר עשה לי התקף עד מאוד ויאמר להתנפל עליו, אך אני עמדתי בפניו ולא נתתיו לגעת בו, ובדבר הזה לקחתי לבבו עד כי קראני לאכול לחם אתו וללון בביתו הלילה. ואל זאב אמר: לולא פני הנער אני נושא כי אז הראיתיך לדעת מה רב כח ידי, אך מוצא שפתי אשמור וידי לא תהיה בך, אמנם עד אור הבקר תצא מזה ולא יראו פניך בהעיר הזאת! השמעת? – כה דבר ויפן ויצא ואני אחריו. כבואנו לביתו פתח את הדלת בחזקה עד כי נבהלה אשתו אשר ישבה על כסא עץ ותקרא בספר צאינה וראינה אשר לפניה. האשה הזאת היתה אשה קטנה, לחייה קמטו בלא עת;עיניה היו רכות ורטובות בדמעה, היא קמה עמדה בחפזון ממושבה ותבט בפני אישה וכרגע הכירה כי קצף קצף. – מה לך אישי? על מי קצפת? – שאלה האשה בדאגה. – עז המצח העיז פניו להרים ראש! הוא יחשוב בלבו כי גם הוא ראש העדה וכי גם בידו הכח והמשרה להכות ולקלל, אמנם אני הראיתיו לדעת כי אני אני הוא ראש הקהל, אני ולא אחר ומבלעדי לא ירים איש את ידו ואת רגלו, ילך לעזאזל! ילכו כלם לעזאזל! אלה האוכלים לחם חסד. אין חפץ לנו במו, אנחנו נבקש לנו אנשים ישרים להאכילם מלחמנו למען תחשב לנו נדבת לבנו לצדקה – – מי הוא אשר העיז פנים להרים ראש? – שאלה האשה בקול כחולה. – מי? הזאב! – – ואם זאב חטא מדוע תקצוף על כלם ותאמר לגרשם מזה? – – הסי! אל תפצי פיך! אני הוא ראש העדה ואני בעל הבית! בעמל כפים עשיתי לי הבית הזה. הבית לי הוא וכל אשר בו לי הוא. האם הרבה אביך לי מוהר ומתן? הלא מידי לי כל הכבוד הזה, ואלף פעמים השמעתיך כזאת, אל תשמיעי קולך בעת אשר אדבר! השמעת?! – – שמעתי כאלה רבות – ענתה האשה באנחה. – אל תשמיעי קולך!! – נתן עליה אדון הבית בקולו – הבית לי הוא וכל אשר את רואה בו לי הוא וגם את לי את. אני הוא אדון הבית ואני ראש בית התפלה ואיש אל יעיז למרות את פי! שימי לחם! – האשה קמה עמדה ממקומה וכרגע ערכה השלחן ותשם לחם, מלח, כפות־עץ, סכין אחד גדול וצנצנת יין שרף העמידה לפני אדון הבית, רחצנו ידינו כמשפט;אדון הבית ישב ראש ולימינו רעיתו אשר בלי מוהר ובלי מתן בחר בה. לשמאלו ישב נער קטן אשר נתנה לו רעיתו כפר מהר ומתן אשר מנעה ממנו, ואני ובן אחותו אשר כנערה היה בעיני הזאב ישבנו למולם. בעל הבית אשר מידו לו הבית וכל אשר בו וגם יין השרף לו הוא, שתה כוס מלא וישנה וישלש – אולי למען הראות כי הוא אדון הבית ובידו לעשות כחפצו באין מכלים דבר – גם לנו נתן לכל איש כוס יין שרף ואחרי אכלו עשה כמשפט הראשון שתה וישנה וישלש ונברך את הברכה על המזון. רגעים אחדים ישב במנוחה ולא דבר דבר, גם כל היושבים לא הוציאו הגה מפיהם מיראה פן תעלה חמת אדון הבית עליהם. פתאום התפרץ שחוק אדיר מפתחי פיו ויצהל קולו בלי הפוגה רגעים אחדים, אחרי כן שם פניו אל רעיתו אשר בלי מהר ומתן בחר בה לעזר כנגדו ואשר על כן לא הרהיבה בנפשה עוז לשאל אותו: מדוע ימלא שחוק פיהו. אך הוא פתח פיו וישאל אותה: הצדקתי במשפטי רעיתי? את תדעי כי איש טוב אני, וכי לי לב טוב מאוד, ורק לפעמים אקצוף, האין זאת רעיתי?– – כדבריך אישי, רק לפעמים – ענתה האשה. – אמנם היום קצפתי קצף גדול מאוד, וגם זאת מאשר כי לב טוב לי;שערי בנפשך, זה הנבל זאב מעיר עזובה אשר בא ערום ויחף הנה ופה מצא לו מרגעה גם לחם לאכול ובגד ללבוש הכל חנם, כי הוא יחבק ידים בעצלתים כל היום, יישן או יקטר בבית התפלה ולא יקח ספר בידו, הנבל הזה השחית כה דרכו עד כי העיז פניו להכות בלי חמלה את הנער האורח הזה אשר בקש לו מנוחה מעמל הדרך בבית התפלה – – מדוע הכה הנבל את הנער התמים הזה? – שאלה האשה ברגשי חמלה. – שאלי את הנער ויגדך – ענה אדון הבית וישם ראשו בין שתי כפות ידיו הנסמכות על השלחן ועד ארגיעה נשמע קול החלילים יוצא משתי נחיריו. בעלת הבית יצאה לערוך המטות למשכב ואנחנו נותרנו בבית אין פוצה פה, רק הקשבנו במנוחה לקול נחרת האדון ויללת הכלב אשר עזר לו מאחרי הדלת והמזוזה להנעים זמירות. – ה' ישמרנו! – קראה האשה במועל ידיה ובנשאה למרום עיניה – הכלב מילל בקול נורא מאוד ולא טוב יבשר –. אני ובן אחותו והנער הקטן הלכנו לשכב ולישן בהחדר השני הקטן מהחדר בו אכלנו ואשר בו שכבו אדוני הבית והרעיה אשר בחר לו בלי מהר ומתן. המה שכבו במנוחה וירדמו – ושנתי נגזלה: זכרונות הימים החולפים התעוררו מתהום הנשיה ויציצבו כמו לבוש. עשתונות לאלפים ולרבבות עברו על לוח לבבי אחת אחר אחת כמשברי ימים ויהיו לאין. זכרתי את דודי ואת דודתי ואחרוק שן: רק המה היו בעוכרי אמרתי בלבי – רק המה הסבו את לבי אחורנית כי לולא דודי עזבתי בית הזקן ולולא דודתי לא עזבתי בית דודי ולא השלכתי אחר גוי דרכי יושר ללכת בארחות עקלקלות. זכרתי את הזקן וביתו ואנחה התפרתה ממעמקי לבב, זכרתי את בעל השם ומעי המו בקרבי כי מוסר כליות התעורר בלבי: מה עשה לי רעה – יסרוני כליותי – מדוע גמלתיו רעה? האם בעבור הכסף אשר גנב ממני? הלא הוא נתן לי כסף די שאלתי בכל עת, ואם אחשוב את כל הכסף אשר נתן לי שבעתים על מכסת הכסף אשר לקח ממני, ואולי חשב גם בזה עלי טובה, כי תאותי לפזר כסף כאפר ממנו לא נכחדה לכן לקח את הכסף למען יהיה למשמרת בידו לימים הבאים. ומה גם כי הרבה עשות אתי טובות גם מבלעדי הכסף והארוחה אשר נתן לי כי לקחני אליו בעת אשר הייתי ערירי כערער בציה וילמדני למשוך בשבט סופר – כי סופר מהיר היה – ולוא חפצתי להטות אזני לשמוע בלמודים כי אז הביא רב חכמה בלבי. הלא הוא דבר על לבי בתחלה יום יום להקשיב לקח, אך אני אטמתי אזני כפתן חרש, ובעת אשר התהלך אתי במישרים ויתן אמון בכל דברי בגדתי בו בבגד בוגדים… מדוע בגדתי בו? אולי יסור יסרני יה על עוני וישם אות על פני למען יכירני כל רואני כי בוגד וגנב אני! זאת היא שלומת רשעים, כי נתתי אזן קשבת לקול מדיחי אשר ראיתי דרכיו העקלקלות והיה לי לברוח מפניו ואף כי לאטום אזני משמוע בקול עצתו הרעה. אמנם העויתי דרכי וגם זה הזאב אשר פגע כי בבית התפלה צדק במשפטו… מדי עלה זכרון זה האכזר על לבי התחמץ לבי מאד ואשיב לנפשי בקצף כמו השיבותי דברים לאיש ריבי: האם שומר עונות או שופט הנהו? מדוע הפליא את מכותי? הלא הוא הרבה הרע גם ממני בהניפו יד על איש לא נודע לו מתמול שלשום… אך אולי אמת בפי אלה האנשים המתאמרים ליודעי דעת לחקור אחרי הצפון במשכיות לב איש ובהביטם על פניו יראו את החתום באוצרות לבו? והוא גם הוא כאחד מהם?… לא! לא! שקר הדבר! כל איש יחזה מבשרו פשע רעהו והדבר אשר ימצא מסלות בלבבו יקרא על חזות כל האדם. ובכל המקרים אשר יבואו לידיו יקח לעזר לו להראות כי צדק במשפטו. וזה הנבל קם עלי לא מצדקת לבו כי חפץ ליסר את הרשע, כי אם ברשעתו כי אוה לקחת את המלתחה… אך מדוע עמדו מנגד יתר הנמצאים בבית ולא קמו לשטן לו? למה לא הצילוני מכפו?…. כי המה האמינו בדבריו כי גנב אני… מדוע האמינו בדבריו ולא בדברי? האם נתן להם אות ומופת כי צדק במשפטו? הפתאים האמינו לכל היוצא מפיו ואחרי דבריו לא חשבו מחשבות אם צדק או אין, ומה יתרון לצדיק מן הרשע? ולוא היתה המלתחה מקנת כספי ולא פעלתי עול הלא גם אז קרני כמקרה הזה. האם חקר ודרש? הלהוציא משפט אמת שם פניו? הלא רק לטפול עלי חטאת בקש חשבונות, ובתחלה בראותו כי אשא ואסבול מכותיו בלי התחנן ולבכות או לדבר דבר, היה לו לאות כי גנב אני ויחרוץ משפט כי והמה האמינו בדברו אף כי לא דבר נכחה, כי לא גנבתי מעודי, ואיש לא הרים ידו עלי ולא הסכנתי לסבול מכאובים ועל כן נבהלתי ולבי נהפך לאבן. ואחרי כן כאשר ראו כלם כי עיני תרדנה פלגי מים מאין הפוגות לא שמו אל לבם כי הוציא בראשונה משפט מעקל, ובעת אשר חרץ משפט להפך כי זאת דרך כל הגנבים לבכות כתנים למען עורר חמלה, לא זכרו את הדברים אשר דבר לפני רגעים ואיש לא ענה כחשו בפניו. ומדוע? מאשר כי המון העם לא ידעו ולא יבינו לבחור בין טוב לרע בין אמת לשקר ויאמינו בכל דברי איש שפתים המדבר אליהם. וזאת ראיתי גם בימי שבתי בבית בעל השם, הן לפני נגלו מזמותיו ותרמית בו לחשוב: אולי רמיה בפיו, פן יוליכם שולל למען בצוע בצע. אך הוא הדבר כי אין יתרון לצדיק מן הרשע: רק יש יתרון להתקיף מן החלש, והאיש אשר כחו בפיו או ידו רוממה הוא הראש, הזאב הכני ויהי לראש, אדון הבית הכהו ויהי לו לראש, בעל השם התעה רב אדם בשקריו ויהי להם לראש, ואני סבבתיו בכחש ואהי לו לראש, אין אמת ואין משפט רק איש זרוע לו הארץ ואיש מרמה ימשול אמנם מי יודע מה ילד יום? מה אעשה עתה? אנה אפנה? ואולי אין כסף בהמלתחה… חפצתי לפתחה ולראות אך יראתי פן יראוני האנשים ונתפשתי. כה חשבתי יזמתי זמן רב ולא נתתי לעפעפי תנומה;זכרונות היום וזכרונות הימים החולפי הכבידו כמשא כבד על לבי. האמונה הטהורה אשר בלבב כל הילדים להאמין כי ישנם אנשים צדיקים ותמימים בתבל כבר ספה תמה מלבי, וכל בני תמותה היו כרשעים ערומים או, כפתאים–תמימים בעיני. ואף כי לא נכחד ממני כי חוטא ופושע אני בכל זאת לא חפצתי לשוב על עקב בשתי לשוב אל בעל השם לבקש סליחה ממנו, כי ידעתי נאמנה כי הוא חוטא ופושע איש מרמה ואון הרבה יתר ממני ובהודע לו כי גם אני חכם להרע יגרשני מעל פניו בלי חמלה. גם לא בקשתי להתיצב על דרך טוב כי האמנם יצדק איש אחרי אשר כל בני חלוף כרשעים בעיניו? אמנם דאגת הימים הבאים לחצה את לבבי, לכן עלה על לבי הרעיון לשים פעמי אל העיר שכולה ששם יאספו אספה כל בני עני לקחת לקח בבית הספר הנקרא – ישיבה– שם אמצא לחמי ומעון לי במנוחה ולא אפחד כל היום. אך כרגע זכרתי ונבהלתי כי לבית הספר יבואו רק אלה אשר כבר למדו ואשר יחפצו ללמוד מערב עד בקר, ואני אף כי למדתי להבין במקרא ואגדה, אך ידיעתי לא רבה היא כי רק לעתים רחוקות הטיתי אזני לשמוע בקול מורי, לכן לא אצלח להיות כאחד מתופשי התורה, וגם הרעיון לשבת כלוא כל היום בבית הספר הפיל עלי אימתה כי ידעתי נאמנה כי נפשי אשר כבר הסכינה להתענג בתענוגי התבל בעיר אשדות לא תוכל עוד לשבת כלואה בהישיבה ולהגות בתורה כל היום… פתאום בא בי רוח חדש, עצה חדשה כמו ממרום שולחה באה בלבי ותחיה את רוחי רגעים מעטים. וזאת היא העצה אשר יעצוני כליותי… בהיותי בעיר אשדות למדתי דעת נערים אחדים משוררים במקהלות בבית התפלה, ראיתי אותם וימצאו חן בעיני, כי כלם כאחד היו סרי סוררים וכל דבר בליעל לא יבצר מהם. המה שחקו לעגו בשאט נפש על כל איש וגם על החזן דברו סרה ויתנו שמו לגדופים, וגם בעת התפלה אך הסב פניו מהם שלחו אצבע ויאריכו לשון למולו אף כי יראו מפניו מאוד, ועל כן אהבתים על אמץ לבם, כי אני אשר מעודי הייתי מוג לב וחרדתי לקול עלה נדף כתרנגולת, קנאתי בכל לב בהוללים אשר יבוזו לגדולים וכבירי כח מנהם. כן דרך כל מוגי לב ורפה ידים לכבד בכבוד אלהים את אלה אשר כביר כח לבם, ועל כן תאהבנה רוב הנשים את אנשי החיל, ואלה אשר זרועם מושלה להם, מאשר כי להן יחסר כח ידים ואמץ לב, וכן הייתי גם אני: כבדתים אהבתים ואשבע רב נחת בחברתם. אני שחדתי מכספי בעדם והמה הובילוני אל החזן, והוא כשמעו את קולי ספחני אליו ואהיה משורר. בעיני בעל השם ישר הדבר מאוד, ואף כי ללמוד חכמת השיר געלה נפשי אשר מאסה בכל דבר למוד, בכל זאת שרתי במקהלות וגם גליון כתוב פנים ואחור שירי זמרה נתנו על כפי בעת הרנה והתפלה, או התפלה והרנה, או – אם אחפץ לדבר אמת, כי כבר חדלתי מדבר שקר – בעת הרנה ולא תפלה, כי האמנם תקרא זאת תפלה אם המתפלל לא יבין עד מה מהדברים אשר יוציא מפיו ודברי ספר התפלה כדברי ספר החתום בעיניו ורק חכמת השיר ראשית דעתו ואחריתה?… לשמוע חכמת השיר לא הטיתי אזני כאשר אמרתי, אך ללמוד דרכי המשוררים שמתי עיני ולבי, ובימים לא כבירים הייתי כאחד מהם, כי החילותי לעקש דרכי וראשית חכמתי היתה – לבלתי התפלל. עד העת ההיא יראתי מאוד לטעם מאומה בטרם התפללתי, כי מורי אשר צוו עלי להתפלל אמרו אלי אשר אם לא אתפלל אז אמות ביום ההוא. אמנם כאשר ראיתי כי לא החזן ולא המשוררים יתפללו ובכל זאת יחיו ככל האדם, נוכחתי כי שקר נחלתי ממורי וכי גם בלי התפלל יחיה איש עלי אדמות, אז אמרתי אל לבי: מדוע לא אהיה כאחד מהם? ואהיה כאחד מהם. אך ביום הראשון חרדתי לרגעים פן יפקוד עלי אל זועם את עוני, אולם כעבור שנים או שלשה ימים ואין פוקד עלי חטאתי לא שמתי עוד לבי לזאת ומאז לא יספתי עוד להתפלל. כי לב המורים היה צפון משכל ולא הבינו לדבר על לבי כי התפלה היא תודה לאלהי מרום על הטובות אשר יעשה את יציר כפיו. המה לא כן עשו כי אם צוו עלי בחזקת היד ויתנו חתית בלבי כי אל זועם ייסרני במטה זעם אם לא אשמע בקולם, לכן היתה התפלה בעיני כאבן מעמסה על שכמי – ומה גם בעת אשר הייתי מסבל שכמי ואין כל פחד מהרתי להקים חפץ לבבי. כי אמנם זה כל האדם;מטבעו קשה ערף הנהו, ואם יצוו על איש במפגיע לבלתי עשות דבר מה אז יתאוה אל הדבר ההוא ויתגנב חדר בחדר למלאות חשק לבו, ואם יפקדו עליו לעשות את הדבר אז יתאמץ לעשות ההפך, וזאת ראיתי אך גם לא נופל ממנו. שלשה ירחים הייתי נמנה עם עוזרי החזן, אז החילותי בהחזן ובעוזריו ואבקש תואנה לעזוב אותו. בערב ראש חדש אלול נקבצנו ונבוא אל ביתו לערוך המנגינות ליום כפור קטן, בבואי אל האולם אשר בצד בית המבשלות ראיתי את החזן מחבק את המבשלת בין זרועותיו ואמרתי אל לבי;עת לעשות דבר מה להעלות חמתו. נגשתי אל החלון ואאריך לשון למולו. כראותו זאת התקצף מאוד וימהר לצאת מבית המבשלות אך לא נגע בי לרעה;אבל אני ידעתי כי הוא לא ינקני, וכי ישמור עברתו עד עת מצוא, לכן בקשתי לעשות לו עוד דבר בליעל. הבטתי כה וכה ואראה את הכובע השחור אשר לו מונח על הכסא בחדר הראשון, לקחתי את הכובע בידי ואעשה עליו את אשר יעשה הכלב על הקיר, ואבוא במנוחה אל הבית לשמוע הזמירות, אך הוא התקצף והתגעש על המשוררים ושיריהם לא ישרו בעיניו ויצא ללכת אל בית התפלה ובחפזון לבש את מעילו וישם את הכובע על ראשו – ופניו חפו: כשתי פלגים יבלי מים ירדו מעל ראשו על זקנו. – מה זאת? – קרא בחמה שפוכה וירקע ברגליו – מי עשה הדבר הבליעל הזה? – – יוסף, יוסף עשה את הדבר הזה – קראו כל המשוררים בקול אף כי לא ידעו נאמנה כי אני עשיתי זאת ורק כי המה שנאוני ויחפשו לשים לי עלילות מעת אשר חדלתי לתת מכספי להם. הוא צעד צעד אחד אלי כי חפץ ליסרני, אך אני קראתי בקול: המבשלת! המבשלת!! – – צא מזה בן בליעל! – קרא בקצף נורא. אני מהרתי להקים דברו ואצא החוצה, וכאשר יצא מהבית קראתי אחריו מלא: המבשלת! המבשלת! ואשוב לביתי השני שלח החזן אל בעל השם לבל יתנני לבוא ביתו כי לא אצלח להיות משורר, ומני אז שכחתי את החזן ואת הרנה גם את התפלה. אמנם עתה בצר לי כאשר בקשתי לי דרך החיים עלו זכרונות הימים החולפים על לבי ואמר בלבי טוב לי לבקש לי חזן לשרת את פניו מלכת לבית הישיבה להגות בתורה כל היום בגרון נחר גם להתפלל. אך פן לא אמצא לי חזן – השיבני רוח מבינתי – ואולי באה זאת לי מן השמים ליסרני על חטאתי כי ה' האריך אפו עד הנה אך עתה יעיר כל חמתו עלי… גם יוכל היות כי ייטב לי לשבת בהישיבה מהתרועע את אנשים רקים ופוחזים וברבות הימים אהיה איש נכבד, אהיה רב – דברי הזקן עלו פתאום על לבי – טוב הדבר, אשימה לעיר שכולה פעמי, אשב בבית הספר, אהיה אדם ישר. כה גמרתי אמר ואישן. – האם גם אתה פה?! – קראתי בשמחה בראותי אחד מהמשוררים יושב והוגה בספר גדול אשר לפניו – שש אנכי מאד לראות פניך – – לא ידעתיך! מי אתה? – ענה המשורר ברגז. – האם שכחתני? הלא אתה הצגתני לפני החזן, ואתי יחד עזרת להנעים זמרות בבית התפלה בעיר אשדות שלשה ירחים! – – לא אדעך! לא אדעך! – ענה וכרגע נעלם מעיני ולא ראיתיו. הבטתי כה וכה לראות אנה פנה ולא מצאתיו, ויהי בעיני לפלא. עודני עומד ומשתאה והנה קול נשמע "צדקה תציל ממות" נשאתי עיני ואראה שפעת אנשים תמשך אחרי מטת מת אשר לקברות יובל. השמים לבשו קדרות;ענן כבד מאד כהררי עד ידא כל כנפי רוח. וחשכת עלטה על פני הארץ. עצבת איומה התעוררה פתאום בחבי ותלחץ את לבי בחזקה. נגשתי אל אחד מההולכים ואשאלהו: מי הוא המת? הביט בי בעינים חשכות ופנים נזעמים ולא ענה דבר. וכן גם השני והשלישי… – בעל השם מת! – שמעתי קול קורא ולא ראיתי מפי מי יצא הקול. – בעל השם מת! – קראתי בקול מר – אני אני הסבותי בנפשו, אויה אויה לי! הוא יועידני למשפט ליום הדין הגדול! אמהרה ארוצה לבקש סליחה ממנו, אך האנשים נושאי מטת המת נשאו רגליהם וירוצו בחפזון וכרגע נעלמו מעיני. פניתי למעלה ואל הארץ הבטתי ואין איש;עמדתי תחתי ובכיתי במר נפשי. בעודני עומד ובוכה בדמעות שליש נגש איש מאחורי וישם ידו על שתי עיני. – מי אתה? שאלתי בלי חמדה ואסיר בחזקה את ידיו מעל עיני וכהביטי בהאיש השתוממתי מאד כי הכרתי את הגדול בחברת הנערים השובבים אשר הסיתני – בארחי לחברה אתם – לגנוב מלתחת בעל השם. – הגם אתם פה? – שאלתי בלי חמדה ותמהון. – גם אני פה;ומדוע תתפלא? הן אני צעדיך אמשור ובאשר תלך שם אלך גם אני – ענני בשחוק כדרכו תמיד. – האם עזבת חיים חפשים לשבת כאסיר בבית הישיבה? – – גם פה אחיה חיי חפש, הבט נא וראה האם יהגה אף אחד מהנערים בתורה? – נשאתי עיני ואראה המון נערים לאין מספר, אך תחת למו והתפלל כאשר חשבתי בלבי, ראיתי כי המה עושים איש איש כהעולה על רוחו;זה ישיר, וזה ירקד, האחד יספר מעשי תרמית ורעהו ישלח לשון למולו, והאחד הגדול מכלם מניף ידו ומכה בעברה נער קטן. נחומי נכמרו עליו ואמר להצילהו מכף העריץ, אך הוא שלח ידו ויאחז ביד ימיני ויאמר לשבור זרועי מקנה. הרימותי קול זעקה כי גדל הכאב מאד… ואיקץ – כי ישנתי ובחלומי הובאתי לבית הישיבה – והנני שוכב על ידי הימנית ובשנתי לחצתיה אל המטה ועל כן גדל הכאב. רגעים אחדים לא ידעתי איפו אנכי, אך אחרי כן זכרתי כי בבית הגבאי הנני שוכב, ועשתונותי שבו לעכר רוחי ולא יכולתי לישן עוד, כי זה דרכי בכל עת אשר הנני במבוכה ביום, אז יבוא החלום בלילה ברוב ענין לענות את נפשי, וגם אחרי אשר ידד החזיון עוד יעמוד כמו חי מול עיני ולבי ויגזול מנוחתי. שעות אחדות נדדה שנתי מעיני, אך טרם אור בוקר סגרו אשמרות עיני ואישן עוד הפעם, עדי הקיצותי לקול האשה בעלת הבית אשר באה להעירני משנתי. – הן השמש כבר עלה ואת עודך שוכב על מטתך – קראה אלי – מהר לקום כי עוד מעט תעבור עת התפלה – – לו קרתני רק הצרה הזאת כי אז לא רע היה חלקי בארץ – אמרתי בלבי, אבל מהרתי ואשים בגדי עלי ואת המלתחה לקחתי בידי. – הלא עוד תשוב מבית התפלה הנה לאכול אתנו ארוחת הבקר ומדוע תקח את המלתחה אתך, האם תפחד פן יחסר לך דבר אם תעזוב עלי את מלתחתך? – – לא אשוב לארוחת הבקר כי אעזוב את העיר כרגע – – מדוע תעזוב את העיר בטרם אכלת לחם? – – כי אירא לנפשי – – ממי תירא? הלא אישי מגן לך ואיש לא יגע בך לרעה – – יש לאל יד אישך להצילני מכף תופש תורה בבית התפלה, אמנם להצילני מכף רודפי מבקשי נפשי קצרה ידו – – רודפיך? האם גם לך אויבים ורודפים?! הן נער קטן אתה ולא עשית לאיש רעה, ומדוע יבקשו נפשך? אם לאישי יש ויש אויבים רבים הלא הוא מאשר כי יקנאו בו על אשר לקח משרת ראש הקהל על שכמו, אך למה ישנואך? – – רודפי לא ישנאוני רק נפשי יבקשו – – חי נפשי כי לא אבינה למליך, אם לא ישנואך מדוע יבקשו נפשך? – הה! – עניתי באנחת שברון מתנים – המה יאמרו לקחת אותי לעבודת הצבא, ועל כן אירא מפניהם ואברח לנפשי – – עתה אבינה – ענתה האשה באנחה מלב נשבר – לך לשלום וה' יהיה עמך ויפדך מכף רודפיך, עתה לא אעצרך עוד – ובדברה לקחה ככר לחם וגבינה ואגורות כסף הוציאה מצלחתה ותתן לי ותברכני עוד הפעם בשם ה'. השיבותי לה רב תודות על טוב לבה וארים פעמי לצאת, אך היא נגשה אלי ותשאלני: אנא פניך מועדות? הלא גר אתה פה ולא תדע את הדרך תלך בה, ואיך לא יראת פן תהיה תועה בדרך? – – אני אלך אל אשר ישאוני רגלי;האם ידע הבורח האמלל אנה ישים פעמיו? – – נכונה בפיך;אך אם תאבה לשמוע בקולי איעצך וייטב לך. – בכל לבבי – – טוב הדבר;הנה בעיר הקטנה פדרון הרחוקה מהלך יום אחד מפה, יגור אחי והוא איש נכבד בעירו כי הוא החזן, ואם תלך אל העיר ההיא ותביא את ברכת שלומי אליו, אז יעשה למענך כל אשר יש לאל ידו לעשות, ובטח על דברתי כי חרפת רעב לא תירא עוד אחרי בואך בצל קורתו כי הוא בכל עת מגן לעניים ומחסה ליתומים. גם ספר נא לו כי היית בביתי וכי – מהלל שם ה'! – יש לי כל, ואף כי אישי יקצוף לרגעים כקדם, בכל זאת לא רע גורלי בחיים – אנכי אעשה כדבריך – עניתי ואשמח בלבי על המקרה אשר הובילני אל בית האשה כי אמרתי בלבי אכן יש תקוה כי אמצא לי מקום מנוחה על ידה – אני אלך ואספר לו כל הדברים אשר דברת– לשלום וה' יהיה עמך אני לא אעצרך עוד – – אך איש אל ידע אנה שמתי פעמי – – שלום לך אל תירא כי לא אגיד דרכך לאיש – – חיי בשלום אשה נדיבת לב – – לך לשלום בני וה' ישמרך מכל רע ויצילך מידי רודפיך – פתחתי הדלת לצאת ואשמע עוד הפעם קול האשה תקרא אלי מאחורי: הגד לאחי כי בני יקטן החל ללמוד גמרא – – אעשה כדבריך – עניתיה, ואצא בחפזון מהבית ומהעיר ובראותי את הדרך שאפתי רוח כמו פרקתי עול כבד מעל צוארי או הסירותי מסבל שכמי. העצה להגיד להאשה כי בורח אני מעבודת הצבא באה פתאום בלבי;ודי כח מענה כזה לא חכמים, אם אך ראו בעיניהם את היום הנורא, יום הפקודה להרים מבני ישראל תרומה לצבא. כי זאת לא ישער בנפשו האיש אשר לא ראה בעיניו את המראות הנוראים. מראות אשר שברו גם לבות אבן, וגם אלה אשר הנקל היה להם לגנוב, לעשוק, לאכול חיל עניים, ולשלוח יד בכסף יתומים אשר הפקד אתם, גם המה הורידו כנחל דמעה בראותם את המראות ההם. לבד מאלה אשר זאת היתה משלחת ידם, הלא המה ראשי הקהל, אשר הפקידה הממשלה בכל עיר ועיר להרים תרומה לעבודת הצבא, כי בהמה שמן חלקם בבוא יום הפקודה, כי פסחו על בתי העשירים אשר נתנו כפר בניהם ויטום בשוחד לבל יבואו על פתח ביתם, וידו את הגורל על בני העניים והיתומים אשר לא עוזר להם, והמחפשים הלא המה המשרתים את פני ראשי הקהל וסרים למשמעתם לבוא בית איש ולגזול בנו ממנו, המה לא שמו עוד לבם לזה, והילדים הנגזלים היו בעיניהם – כפגרים מתים, וההורים אשר משבר רוח יילילו, כאבות המת בעיני המקבר אשר הסכין לשמוע שירים ערבים כמו אלה. אך אין גם אחד מיתר העם אשר לא בכה לצרת האמללים בראותו שברם. וגם ר' צדקיאל אשר הרבה הרע – לפי דברת בעל השם אשר ספר לרעו, כי זה האיש ר' צדקיאל, אשר יתמם ויתקדש מטמאתו במי מקוה בבקר בבקר לפני התפלה, ישכים ויעריב בבית התפלה, וירבה צדקות – איש מרמה ואון, נוכל ובליעל הנהו, וצדקתו תחשב לו לחטאה כי הוא ירבה צדקות רק במקום רואים בעת אשר עינים רבות תראינה מסביב צדקת פזרונו, והוא יעשה זאת בעקבה למען תרבה אמונתו על כל סביביו, וכבר הצליח חפצו בידו כי קבץ על יד כסף למכביר מאלה אשר נתנו אמן בו: כסף ירושת יתומים ואלמנות מוהר הבתולות וכהנה אשר הפקדו אתו לא השיב לבעליהם, כי הוא אמר כי הכסף נגנב מעמו, וכאשר באו תמרורים לא שם לבו אליהם רק ענה אותם במנוחת לב: ה' ירחם עליכם, וגם הלשין בסתר אנשים הרבה למען בצוע בצע, ואשתו הראשונה שולחה ביד פשעו אל ארץ תחתית, – גם האיש הזה לא יכול עצור בעד זרם דמעותיו בעת אשר ראה עגלות עמוסות לעיפה צאן־אדם: ילדים מובאים אל ארץ רחוקה למות ברעב ובקרח – – ישוה הקורא לנגדו עשרים או שלשים עגלות מלאות צאן אדם על פניו תעבורנה;בכל עגלה כעשרים ילדים אשר רגליהם אסורות בכבלי עני ואשר צר המקום מהכיל אותם וישכבו איש על רעהו. האחד יקרא בקול מר – רגלי! – והשני יזעק – הה! ידי נשברה – השלישי ייליל משבר רוח – ראשי ראשי! – והרביעי ישוע – אויה אויה לי! עיפה נפשי! אמי אמי חושי לעזרת בנך יחידך! הנני מת!… והחמישי – נאנק דם… והאמות?… הנה תלוינה את האורחה בשירים ערבים משמחי לב. הטה אזניך אתה הקורא ואשירה לך משיריהן כאשר שמעתי באזני, עת אשר עיני ראו מחזה כזה ביום הפקודה ותדע כי נכונה בפי: – הה לוא קברך ראיתי והיתה זאת נחמתי!… – לו כנפל אשת היית ולא ראיתי בצרתך!… – לו מתי בטרם ילדתיך!… – ארורים האנשים אשר גזלוך! ארור אביך אשר הולידך! וארורה אני כי ילדתיך לרעה נוראה!… – היש אלהים בשמים?! עורה למה תישן ותעזבנו בידי עריצים?! בני בני! תנו לי את בני! אחד הוא לי! חבלתיו, ילדתיו, בני הוא! לא אתנהו ביד רשעים! אצילנו אמותה! – – ברח לך אשת פתיות! – נתן עליה בקולו איש החיל העומד לירכתי העגלה בראותו כי היא שלחה ידה להחזיק בבנה. כל הנשים הורידו בשיחן, תופפו על לבביהן אך לא נעזו לגשת אל העגלה, כי אנשי חיל מזוינים עטרו עליה מסביב, רק האחת השתגעה ותאמר להציל את בנה ביד רמה, ותקפוץ בחימה שפוכה ותאחז בקצה העגלה. אך איש החיל מהר להדפה בזרוע כח, וגם זרועו מושלה לו להכות אותה אחור. כמשא כבד נפלה מלא קומתה ארצה ונחל דם פרץ מפיה, ובכל זאת התנשאה עוד הפעם ותאמר לרדוף, ופתאום כעבור העגלה על המעברה אשר על הנהר, התנשאה ותקפוץ אל תוך הנהר… אם קרסוליה מעדו, או בזדון לה עשתה זאת לא נודע עד הנה… אימה חשכה נפלה על כל העגלות. הנשים הוסיפו לבכות, אף כי כבר בכו עד בלי די. והאנשים שכחו עד ארגיעה כי אנשים המה וירידו בשיחם…. הינעמו השירים האלה לאזניך? אתה הקורא! ועתה שים לבך ותבין את הרגשות אשר התעוררו בלבב רואי המראות ושומעי השירים באזניהם בעת אשר יצאו מפי הנשים השכולות… – מה קול הרעש הזה? מדוע תבכינה? הטובות הנה מכל נשי הארץ? לא אבינה עד מה! הלא בכל הארצות ירימו תרומה לצבא, ובכל זאת לא יצעקו ולא ישמיעו קולם בחוצות! – כן תשאל הקורא אשר לא מארצי יצאת ולא ראית את התהפוכות ולא סדרים אשר היו שם בעת ההיא;אך אני אשיבך מלים ותראה כי שגית במשפטיך. השמעת אנה המה מובאים? אפיה ירביצו הצאן האובדות האלה? הידעת כי הילדים האלה בני עשר או שתים עשרה הנמו? ילדים אשר לא יצאו מעודם מקיר העיר וחוצה, וכי אל ארץ גזרה ורחוקה, רחוקה מאד המה מובלים? אל ארץ אשר שמה יפיץ הקרח הנורא עברות אפו, ארץ אשר יושביה כפראי מדבר המה, איש על אחיו לא יחמולו, ומה גם עד הגרים הזרים מבני אמונה אחרת, אל ארץ אשר לא ידרוך בה רגל איש יהודי, אל ארץ אשר לשמה ולזכרה תאחזנו פלצות בשבתנו בביתנו בטח. אל הארץ שלחו נערי בני ישראל אשר מבית הוריהם, מבית הספר או מבית התפלה (נערי בני ישראל בארצנו לא יראו רק שלשה בתים;בית אביהם, בית הספר, ובית התפלה, ואף אחד משלשת הבתים האלה לא סגר דלתיו לבל יבוא בם צר ואויב, רק עוד בית אחד ימצא שם והוא יסגור דלתיו בחותם צר ויסתיר מפחד אויב הבית הזה הוא בית מועד לכל חי, ולא לעתים רחוקות בחרו ההורים בהבית הזה מתת את פרי בטנם בידי שוביהם) משם לקחו בזרוע רמה והגלו אל ארץ אחרת, לרעות שם בעדרי צאן וחזירים, לשאת ולסבול מכת אויב ומוסר אכזרי, לשמוע שמו, שם אבותיו מנואץ כל היום, לאכול שמה בשר החזיר אשר פגול הוא ולא הסכין בו – על אפו ועל חמתו, ואחרי אשר יעבור היום והצרות הרבות והרעות אשר הביא אתו, יבוא לנוח מעמלו ברפת יחד את בני הבקר וכל עצמותיו תרעדנה מהקרח הרעות אשר עברו על ראשם, כי איש לא יעצור כח להביע הדברים כמו, וגם עתה בעת כתבי הדברים תרדנה עיני פלגי מים ודמי לבבי ומורשי יהמו כהמות ימים, ועתה הגד אתה הקורא: מה הרעש הזה? מדוע יבכו העם למשפחותיהם? למה שבת משוש מהעם הזה? אכן גם ביום שמחתם יבכו בכי תמרורים בזכרם את מצבם הנורא – ביום שמחת התורה בהתאסף העם יחד לאכול ולשתות, ובשתותם כוס יין ויקראו: לחיים! לשנה הבאה בירושלים! ירימו קול בוכים בזכרם כי שנה על שנה תעבור, חגים ינקופו והמה עוד לא נושעו. ביום חתונתם ישימו אל לבם כי יולידו בנים לבהלה, לא להם יהיה הזרע כי אל ארץ אחרת יובאו ולא ישובו עוד כל עוד בחיים חיתם… אך מי הוא הצר אשר הדיח עליהם הרעה הנוראה הזאת? מי השפיל כבוד יעקב וכבודו לארץ הניח? המלך והשרים האין זאת? – לא! זאת לא זאת! מהרסיהם ומחריביהם מהם יצאו….. אך לא עת לי עתה לחפש עון, יום יבוא! רק בעבור זאת השמעתיך שמץ מזכרונות שנות ראינו רעה למען תבין איך היה לאל ידי למצוא מסלות בלבב האשה, אחרי אשר שמעה מפי והאמינה בדברי כי מעבודת הצבא אני בורח. העיר בחפזון, כי פחדתי לרגעים פן יקרני עוד דבר מה;אך אחרי אשר הרחקתי ללכת ואביט כה וכה ואין איש, שב רוחי אלי כבראשונה. היום היה יום צח;מנוחה נעימה רחפה על פני כל הככר. יער צומח עצים רעננים גדר בעד קרני השמש לבל יהיו לרשפים. באתי בתוך היער ואשב לנוח ומחשבות עלו על לבי ולא אדע נפשי מי הולידן, כי המחשבות ההנה מחשבות חדשות היו לא כהמחשבות אשר חשבתי עד הנה. לפנים חשבתי רק את הנעשה בי ואת אשר אעשה לימים יוצרו,ועתה בא פתאום הרעיון בלבי לחשוב מחשבות על אודות כל בני האדם אשר כגילי ולערוך ערכי ומצבי מול ערכם ומצבם – האם דרך כל בני האדם כדרכי? האם כל בן חלוף נולד לעמל ותלאה? היתנהג כל איש באפלה מבלי דעת את דרך עץ החיים? או אולי רק עלי שפך היוצר כאש חמתו? רק אותי הציב כמטרה לחצי המקרים ופגעי התבל? הן ראיתי נערים רבים ישבעו דשן על שלחן אביהם, יתכסו מעמל הוריהם, גם יקחו לקח מפי מורים אשר מנו אבותיהם עליהם? ואני? – אני נודד ללחם איה! אני לא אדע אנה אפנה כי דרכי נסתרה! אני ביום שלום אפחד פן נכון לי מחר יום חשך! מדוע הסתיר היוצר פניו אך ממני ויסתירני בסתר המדרגה? הלא אם אשגה ואעקש דרכי לא בי העון, כי משלח לנפשי מנער, אין מנהל לי ואין מחזיק בידי לבל אעשה מדחה לא! לא! עוני לא יכבד עלי! נקיתי מפשע רב! לוא גדלתי על ברכי הורים אשר הדריכוני במעגלי צדק כי אז לא נטיתי ולא עזבתי ארחות יושר גם אני… אמנם הלא גם אמללים ממני ראיתי: ראיתי בני עניים אשר בטנם תחסר בכל עת, וגם לחם צר כמעדני מלך בעיניהם, ובכל זאת יקשיבו בקול מורים ויהגו בתורה בכל לב. ילדי עני אשר ימוגו מזלעפות רעב ויחבקו אשפתות בלי לבוש ומחסה בקרה. ובכל זאת יישרו דרך ולא ישלחו בגנבה ידם, ואני?… מדוע סלפתי דרכי? למה לא הטיתי אזני לשמוע בקול מורים? האם חסר לי דבר? הלא מעת מתה עלי אמי לא חסרתי דבר, ובעת אשר ילדים לאלפים יגועו ברעב ובקרה, אכלתי ושתיתי לרויה. בי בחר הזקן, בי בחר בעל השם להיון למשען לי. בעל השם! עשות אתי טובות ומה הגמול אשר גמלתיו? מדוע עזבתי אותו? לו אתו התהלכתי כי אז שלו ולא יראתי את איש, מידי זאת לי! אין לי כל צדקה להצדיק נפשי! מדוע אגביה עין להביט על המאשרים ממני למען אהיה כאמלל נגדם? אשפיל עיני לראות דרכי בני חשכים ואראה כי על גפי ההצלחה היה משכני ואני השפלתי ירדתי ובי העון… בי העון? אמנם כן הוא, בי העון! אך לא בי לבדי כי אם גם בהאנשים אשר אתם התהלכתי ואלמוד דרכיהם. לולא ראיתי את בעל השם מתמם ושבע תועבות בלבו, לולא נגלו לי פשעי אנשים לאין מספר אשר פשעם לא יחשב להם לחטאה, כי אז אחזתי גם אני בדרכי ישר, אך עתה אדע כי לא ביושר איש דרכו, לא על צדקות יחה גבר. ומדוע אצדק אני יותר מכל האדם? ולמה זה אפחד יותר מהם? שלום לי? לא אמות ברעב, כאשר לא מתי עד הנה, אפתח את המלתחה, ואראה מה ימצא בה. פתחתיה ולשמחת לבבי מצאתי בה כמאה שקל זהב וכחמשים שקל כסף: למראה הכסף שכחתי דאגה ואקרא בשמחה: האח מאושר אנכי! כסף רב בידי וממי אפחד? חפשתי עוד בהמלתחה ומצאתי מכתבים וגם ספרים כתובים בשפת עבר אך לא שמתי לבי להם ואניחם תחתיה בהמלתחה. ואת הכסף נתתי בכיס עור אשר על צוארי, ואשא את רגלי ללכת הלאה עד אשר אמצא לי עגלה אשר תביאני אל עיר מושב החזן. בצעדי און הלכתי על דרכי ושוררתי;העצבת אשר לחצה לבבי נגוזה ועברה, ומנוחה נעימה כמנוחה הפרושה על פני כל הככר לקחה עמדתה. השמש אצל מיפעתו על כל היצור אשר באורו יראה חיים. מהאלים הרעננים בשיא חסנם ופארותיהם הארוכות אשר יתראו כזרועות בן ענק עת על אויביו יתגבר, עד העשב הקטן אשר אך עבר עליו רגל אדם או בהמה ימולל ואיננו, מהצפרים אשר מבין עפאים יתנו קול זמרה במנוחה ולא ייראו אל איש כי כנפים להם להתנשא על, עד השבלול הקטן הזוחל בכבדות על אדמת עפר ובין רגע יהיה מרמס לרגלי עובר, כלם יחד האירו פנים וישישו לקראת האור הנותן חיים לחיים, וגם כי בא רוח תקוה למראה המראה הנעים הזה. אמנם לא רק מראה השמש הביא אמץ הזהב אשר נגה להם ולברק נגהם ילך בן חלוף בבטחה אף אם בדרך עקלקלות אחז… יהללו המשוררים! ירוממו תחת לשונם חין ערך האדם! יספרו המהללים בקהל תהלתו, כי ראש הוא לכל היצור! יפארו שם בתן תמותה ויתנו לו כתר מלוכה על כל התבל ויצוריה! יאריכו לשון להגדיל תפארתו ולאמר כי הוא נשמת כל היקום ובלעדו כל התבל כאין וכאפס נחשבה! יגדילו בפיהם חושיו עשתונותיו ורגשותיו ויושיבוהו לכסא את שרפי מעלה אשר ירננו תפארת הבריאה ברן כוכבי בקר! – אני לא כן אנכי עמדי. אני תכנתי רוח האדם ומבשרי חזיתי כי שקר תהלתם, שוא יפארו! רוח שקר ינחה ויתעה בתהו את האדם בבקר בבקר והוא כבהמה בבקעה ירד. המה אומרים כי גבהו מחשבותיו ודרכיו נעלים על דרכי כל החי. זאת לא אדע אם גם לבהמה והחיה לב רגש וחושב מחשבות, כי מעודי לא הייתי בהמה (אולי ידעו זאת המשוררים המהללים יותר ממני?) אך זאת אדע כי שקר בימין אלה הלוקחים לשונם לדבר גבהה גבהה, וחין ערך רגשות האדם ישמיעונו כי הנה ירוממוהו על ובגני עדנים יתהלך בעת אשר תתעורר האהבה בלבו. ועת יביט על יפעת הטבע ימלאו בתי נפשו גיל ושמחה נצחת. זאת לא זאת! האדם ידע אהבה אך לא בתענוגיה;את השושנים יראה והנה רחוקות, והחוחים יעלו בידו להכאיב בשרו. את הדר הטבע יראה ולא ישבע נחת, כי מכשולים וחתחתים רבים עומדים לשטן לו: פה יקום המנהג האכזר כמלך בלהות ויוביש ששון מלב בני אדם – אל תמלא שחוק פיך בפני רבים – אל תראה אותות אהבה לאהובת לבך במקום רואים כי באלה לא חפצתי – יצוה עלי במפגיע. ושם יארבו פגעי הזמן והמקרים אשר בין רגע יולדו על דרכי בני איש, לענות את נפשו. ולהגדיל שברו יתעוררו זכרונות ודאגות בבתי נפשו;זכרונות הימים החולפים ודאגת הימים הבאים. הה! הנה כמלאכי זעם תרדפנה באף ותגרשנה כל רגש שמחה ומנוחה מלבנו. ואיה כבוד האדם ותפארתו? איפוא היא ההצלחה אשר אליה גוי ואדם ידרושו? ובמה נחשב הוא יותר מן הבהמה? האם בידו טובו? היאמר לגלי הפגעים עד פה תבואו? הלא כגלגל בידי נער כן הנהו בידי המקרה;מקרה אחד ירוממהו על, ומקרה אחר ישפילהו עד עפר. אתמול לחכמתו ולתורתו פערו פיהם כל שומעי בקולו, ועתה עלי ישחקו צעירים, ממנו לימים. תשאל בתמהון, האם באו שודדים או גנבים פשטו על לבו ויגזלו חכמתו ממנו? לא זאת! חכמתו אתו כביום אתמול, או גם ביום אתמול לא היתה בלבו כביום הזה, רק אתמול היה כיסו מלא והיום בא רזון בו, או גם אתמול גם היום היה כיסו ריק, רק יודעיו האמינו אתמול כי בצל הכסף גורלו, ועתה עיניהם לראות כי שגו ברואה. ואחרי כל אלה היחכם איש? היצדק גבר? היודע שלו בנפשו אחרי אשר כל חכמתו, צדקתו ושלותו במאזנים תעלינה את הכסף אשר אצר לו או אצרו אבותיו בעדו?! וכמה נעלה ערכו על ערך הבהמה והחיה? הלא המה ילכו אחרי החפץ הנטוע בקרבם, והוא גם הוא חפצו ומאויו יבקש. המה יבקשו טרף לנפשם בעת אשר בטנם תחסר, יחפשו להסתר מפחד אויב בבוא עליהם צרה, והוא יבקש לו כסף כי בו ישים כל מבטחו. – כאשר כביר תמצא ידי – יאמר בלבו – אז אדע שלו בעצמי, הדר הטבע ירנין לב יושב במשכנות מבטחים, לב אהובה יקנה לו איש בכסף מלא, כבוד ושם עולם מעפרות זהב יצאו, באין כסף אין שלום, אין ענג ואין אהבה – כה יאמר בלבו בעת אשר לא מלא עוד ביתו טוב, אך אז כאשר ירבה חילו, יבין כי שוא היתה תקותו: במשכנות מבטחים ישב ולא יתענג על הדר הטבע, כי יפחד פחד כל היום לבל יעלה עמלו בתהו. הוא קנה לו לב אהובה, אך רוחו לא ינוח וגם בלילה לא ישכב לבו, כי לא יבטח באמונתה, גם הכבוד אשר יפזרו לו מלא חפנים, לא ירגיע רוחו כי ממנו לא נכחד כי שקר תרמיתם… אלה הנה רגשותיך העדינות בן אדם! אלה המה פרי מחשבותיך הנעלות, גבה עינים! אכול עמלך ויהיו בפיך כדבש למתוק, אם יש לאל ידך לשים מר למתוק!… אמנם בקרבי היו למרורת פתנים… בעת אשר הייתי נער נהפכה תוגתי לששון לנגה ברק הזהב, אך עתה… אמנם מה אדבר עתה, בספרי תולדות ימי נעורי, ממצבי עתה? ומדוע אשמיעך הקורא כעת כי את עשירי עולם הנני נמנה בטרם השמעתיך איך השגתי הברכה? אם הלכתי לצוד ציד, או המתקתי מרמה בפי, כי עוד רבות רבות יש לי להשמיע לאזניך הקורא מהדברים אשר ראו עיני: אח כורה על אחיו רעה ויצודנו למדחפות למען קחת את כספו. והאח הזה? – – אחי אבי, דודי הוא! אנשי בליעל ידחו בן יעקב מאחרי אמונת אבותיו;בצדיה בערמה ובזדון לב יפרשו רשת ליד מענל הולך יכחו למען הסיר לבבו מאחרי אלהיו, והאנשים ההמה? – – מתקדשים המה, ובעיני כל העדה יקדשו ויתחשבו לנוטרי כרם ה' צבאות אשור יצודו בחרמם השועלים המחבלים כרמים!… סוחרי בנפש אדם ימכרו נפש איש בעשרים שקלים, יגזלו פרי בטן למען בצוע בצע. מי המה? – – אחי יוסף המה! רחמנים בני רחמנים יקראו! הקורעים בגדיהם ובעפר יתפלשו וצועקים מרה על שבר יוסף, והמה יגדילו השבר! אלה וכאלה אשמיעך אך לא עתה. לכן חכה לי ליום אבוא אליך ולקחתיך אל שדה צופים, ומראש ההר תראה את מעשי אלה המעמיקים לסתיר עצה, בחשכה יתהלכו ובמחשך מעשיהם, שם תעמוד וראית עד אשר – יראוך המסתתרים בחורי עפר וכפים וישימו פחים לרגליך, יורידוך אליהם והיית כאחד מנהם, או אם כביר כח לבך תתנשא על ותשחק להם ולהמונם… כל אלה אעביר לפניך לעת מצוא לא אסתיר דבר, אך לא עתה, ורק בעבור זאת הודעתיך כעת כי כביר מצאה ידי וכי בהיכלי ענג משכני, ואין קצה להכסף והזהב אשר ימלאו אוצרותי למען תטה אזן קשבת לדברי, כי לולא זאת יראתי פן תאטם אזנך משמוע אמרי, כי ידעתי נאמנה כי המה אשר לא הסכינו לשמוע מוסר ולא יחפצו בו אם יצא מפי דל, אך לא כן אם איש אוצרות יפתח פיו אז ימהרו כל רואיו לפקוח עינים ולהקשיב, ואם גם מוסר יצא מפיו לא יבחלו בו. ואני ככל האדם הנני, ובדרכיהם אלך;וזה דרך כל האדם: האחד ידמה בלבו כי קולו ערב וישמיע קולו בכל עת, אף כי קולו כקול העורב מרגיז לב, והשני יחשוב כי נופת תטפנה שפתיו ויבקש לו להשמיע בשער מדברותיו בפני קהל ועדה, אף כי בדבריו יאמר לכל כי סכל הוא. וכן גם אנכי אדמה כי המקרים הרבים אשר עברו על ראשי, התהפוכות השונות אשר ראו עיני ברבות הימים, המה הביאו רב חכמה בלבי ולי הצדקה להעיר אזן הקורא לשמוע מוסר, ויוכל היות בעיניך יהיו כשיח שוא ותפל, לכן חשתי לגלות אזניך כי את עשירי עולם הנני נמנה כיום, ויהיו דברי כדברי תמים דעים בעיניך, כי הכסף יענה את הכל… כשתי שעות הלכתי ברגל ולבי היה שמח בזכרי כי כסף רב בידי, עד כי נלאיתי ואומר לנוח, אך קול מצהלות סוס מאחרי הגיע לאזני. הבטתי למאחרי ואראה אכר יושב בעגלה אשר בה הביא עצים העירה, ולימינו שמונה עשרה שנה מבני ישראל, כראות האכר אותי אחז ברסן הסוס להמידו וישאלני: – אנה תלך נער? – – אל העיר פדרון – עניתיו. – גם אני אסע שמה, אם תחפוץ הבה את שכרי ואושיבך בעגלה – – כמה שכרך? – – ככר מלח תתן לי – – איפו אקח לך מלח, האם אעשה מקנה וקנין במלח? – שאלתיו בתמהון כי לא ידעתי עוד דרך האכרים, כי יבקשו למו בכל עת מלח ולא כסף בשכרם. – האם לא תדע איפו תמצא מלח? הלא ראובן הסוחר בעיר פדרון יתן לך אלף ככר מלח במחיר כסף – אך אולי לא תדע ביתו אנהגך אליו – – מה לי ללכת ולבקש לך מלח? אני אתן שכרך בכסף ואתה תתן את הכסף באשר תחפוץ. הגד לי, כמה שכרך בכסף? – – רבע שקל כסף – – אני אתן – כשמוע האכר כי לא שניתי אחרי דברו נעצב אל לבו כי לא בקש ממני כפלים, ויאמר: אך גם יין שרף תתן לי – – גם יין שרף אתן לך – – האם בן מלך אתה? – שאל בתמהון הנער העברי בשפת היהודים בארצנו – הן אני נותן לו בשכרו רבע ככר מלח במחיר עשר אגורות נחושת בעד כל הדרך, ומדוע תפזר כספך על לא דבר?האם למעני או למענך רתם העגלה לסוס? הלא הוא שב ריקם בעגלה אחרי אשר מכר את העצים, ודי לו אם יקח גם ממך עשר אגורות – – צדקת בדבריך;אך אני לא ידעתי זאת בתחלה ורגלי נלאו נשוא גויתי – – מה תדברו בשפה זרה? יהודים ארורים! – נתן עלינו האכר בקולו וידפוק את סוסו. – עמוד! נתתי עליו בקול מושל – עמוד כלב נמבזה! איך מלאך לבך לחרפנו? הידעת כי יש לאל ידי להסגירך בידי השופטים ותוסר על זדון לבך?! – פלצות אחזה את הנער בשמעו דברים כאלה יוצאים מפי, כי אמר בלבו: נהפך הדבר, האכר בשמעו קול מושל נחת מפי ויאמר: לא עליך רק על רעיך נתתי בקולי – – ועל רעי איך מלאך לבך? אך מה אדבר אל אויל? לא אוסיף ללכת בדרך אתך – ובדברי קפצתי מעל העגלה. האכר השתומם מאוד, גם דאגה שברה לבו על רבע השקל אשר אבד בפחזותו ויחל להתחנן אלי לשוב אליו. – גם אתה רד מהעגלה! – אמרתי אל הנער. – הלא שלמתי לו עשר אגורות – – אני אתן לך חמשים ויחד נלכה אל העיר פדרון – הוא האמין בי וירד מהעגלה, והאכר הרחיק ללכת בלי חמלה וקללות ונאצות נמלטו מפתחי פיהו – – מי אתה? – שאלני הנער אחרי אשר ישבנו על יצוע דשא – הן זאת אראה כי לא יליד הפלך הזה הנך, אך… – מאין ידעת כי לא יליד הפלך הזה הנני? – שאלתיו מבלי – מאשר כי בבני ישראל ילידי הפלך הזה אין אחד אשר לשונו תמהר לדבר צחות בשפת הארץ, ועז לבך לא ראיתי אף בין העשירים ושלוי עולם פה. כי כלם יפחדו לקול עלה נדף, ולך אמץ לב לענות לחורפיך דבר, לכן אשאלך והודיעני מי אתה? – – נער עברי אנכי זאת תראה בעיניך;ובעיר אשדות נולדתי ושם גדלתי, ובעירנו לא יזיד איש לחרף איש על כי ממי יהודה יצא. שמה לא נכר יהודי לפני אינו יהודי, בשפתם ומלבושיהם לא יבדלו מיושב הארץ, לכן לא יכולתי למשול ברוחי, כשמעי כלב נמבזה אשר ישבר למצוא שכר ממני, יעיז פניו לחרפני חינם – – האם תמצא עיר בארצנו אשר יושביה העברים השליכו הבגדים הצואים מעליהם וילבשו בגדים כאחד האדם? – שאל בתמהון. ויש ערים הרבה – – לא אאמין למשמע אזני – – האם שמעת מפי דבר כזב כי לא תתן אמון בדברי? הלא את אשר חזיתי אותה לך אספרה. בוא נא שמה וראית בעיניך יהודים לאלפים אשר לא תכירם כי הם בשם ישראל יכנו – – אם כדבריך כן מדוע לא תלבש גם אתה מלבוש יושב הארץ? – לדבריו נבוכתי מאד ולא מצאתי מענה, לכן אמרתי לו קשט אמרי אמת: כי לא יליד אשדות הנני, וכי גם שם ימצאו מתקדשים המחזיקים בכנפות בגדיהם הארוכות כבדבר קדש, ואני אתם התהלכתי – ואיפו למדת שפת הארץ, אם את המתקדשים התהלכת? הלא המה יקראו מלא אחרי האיש אשר יגע בספר כתוב בשפה נכריה – – בעיר אשדות ילמדו גם המתקדשים שפת הארץ – – ומדוע יצאת מעיר כזאת אשר בה ילמדו אף המתקדשים את בניהם שפת הארץ? לוא הייתי אני שם כי אז לא עזבתי את העיר בעד כל כפר – – הלא לכל תכלה יש קץ ולשאלותיך אין קץ, הן לא אדעך עוד מי אתה, וגם אתה לא תדעני ואיך אגלה את כל לבי לפניך? – צדקת בדבריך, לא מחכמה שאלתי עד הנה;אמנם לוא ידעת איך פחד ורחב לבי בשמעי כי גם בארצנו החלה הדעת לפעם את אחינו אשר נזרו אחור עד הנה מכל חכמה ומדע, כי אז לא היה לפלא בעיניך כי הרביתי חקור, אך אשים יד לפה עד עת מצוא רק הגד נא לי אנה פניך מועדות? למען אדע אם אוכל ללכת אתך או אפרד ממך – – אל העיר פדרון אלכה כי אחפוץ להיות לעזר להחזן אשר בעיר ההיא – – גם אני משורר אני ואל חזן אשים פעמי;אך לא אל העיר פדרון אלכה כי היא עיר קטנה מאד והחזן אשר בה לא ימצא די טרף לנהל את ביתו בלחם, ואף כי להאכיל מפתו לעוזרים, לא כן בעיר גדולה כמאפליה, שמה ייטב להמשוררים – העוזרים, וגם אתה לו לעצתי תקשיב בואה אתי ויחד נלכה אל העיר מאפליה – – העוד רב הדרך לבוא שמה? – מהלך חמש שעות – – ולעיר פדרון? – – מהלך ארבע שעות – – טוב הדבר, הבה ונלכה יחד כי אחת היא לי אם בעיר פדרון או מאפליה אשים משכני ואתה מצאת חן בעיני, לכן לא אבה הפרד ממך, ואם אראה כי איש אמונים אתה אגיד את כל לבי לך ונהיה רעים אם תחפוץ? – – בכל לבב, הנני נכון לאהבך כאח לי אם אך אראה כי איש ישר הולך אתה, וגם אני אגלה לך את כל הכמוס וחתום באוצרות לבבי, כי רבות רבות ראו עיני ולבבי היה להם קבר עד הנה. הה! מי יתן ואמצא את האיש הנאמן אשר לשפוך לפניו שיחי, כי אז אולי מצאתי נחומים לנפשי – – האם גם אתה ראית רעה? – שאלתיו ברגשי חמלה ועצב דבריו ירדו כחצים שנונים לחדרי לבי, ופתאום, לפתע עלו עוד הפעם המחשבות אשר חשבתי בתחלה על לבי "האם כל בני חלוף נולדו לעמל ובלהה?" אף כי לא ידעתי נפשי, מדוע מרו ועצבו דבריו את רוחי – הוא התבונן בי רגעים אחדים, ויאמר: גם אני ראיתי רעה – הוא השמיע דבריו בקול אשר לא אוכל לתארהו באמר ודברים, כי לא קול שחוק ולא קול עצב היה הקול הזה, רק כקול בוז קלסה ושאט נפש שמעו אזני. כקול אשר נשמע מפי משתגעים או שונאי מין האדם. כל עצמותי רחפו בשמעי את דבריו ולא עניתי דבר, והוא הוסיף להביע אמריו: אם גם אתה" שאלתני, אות הוא כי גם בך נגעה יד הזמן, גם בך נחתו שני הפגעים לכן משנה אהבה אהבך כי אחים אנחנו, אחים לצרה. כה דבר ויורד ראשו לארץ, וגם אני לא הרימותי עיני ומחשבות יגון לחצו לבבי. כה עברנו ברגל עד בואנו אל העיר מאפליה לפנות היום. ט': החוטאת העיר מאפליה עיר גדולה היא; כעשרת אלפים יושביה כמעט כלם מבני ישראל המה, ורק ברחוב אחד הנקרא רחוב הגוים גרו נוצרים, כי בכל העיר לא נתנה למו אחוזה (כאשר לפנים לא נתן הרשיון לבני ישראל לבנות בית מעל לגבול רחוב היהודים) מאשר כי בכל העיר עשו ערוב למען יוציאו ויביאו ביום השבת איש איש את סדר התפלה והטלית בידו מביתו לבית התפלה. ואף כי במשטר וסדר נכון נבנו הבתים, בכל זאת לא תאר ולא מראה היה להעיר הזאת, כי קיץ ויהיו מי ברכים, אך בימי הגשמים עד צואר יחצה העובר בחוץ. בעיר כזאת לא ישמע קול שאון רק בשוק מקום יתאספו המון עם למקנה וקנין. שמה ישמעו קולות מקולות שונים. אלה יקראו לריב ומצה, ואלה יפתו במו פיהם את העובר לסור אליהם לקנות מרכולתם. ובכל הרחובות שוררת דומיה בכל עת, ועל כן התפלאתי מאוד בבואי העירה לראות כי אנשים ונשים וטף ימהרו ירוצו, איש את רעהו ידחקו בקול המון ותרועה. – מה זה קול הקריה הומה? – שאלתי את איש עובר על פני, אך הוא לא ענני דבר כי היה נחפז לדרכו. – נלכה גם אנחנו שמה! – אמר רעי אלי. – אנה נלך? – – אל מקום אשר ילכו כל אלה – הלכנו שמה ונבוא אל חצר בית התפלה; אבל אל ידמה הקורא, באמרי חצר בית התפלה, כי חצר או גדר היה שם, לא אחד מאלה רק ככר ארץ רחבת ידים מלאה קיא צואה לפני בית התפלה היה נקרא בפי יושבי העיר "חצר בית התפלה". במקום הזה באו בברית איש ואשתו ביום חתונתם, שמה נקבצו ובאו הקרואים ושם נתן הטבעת על ידי רעיתו לעיני כל בני ישראל ולעיני העזים אשר רעו על יד הככר הזה באין מכלים דבר, ושמה קוננו על מת אדם גדול. במקום הזה העמידו מטת המת והמקונן עמד על שולחן עץ מעל לעם ויעורר תאניה ואניה, ושמה הביאו שוטרי העדה בפקודת השופטים את החוטאים, אשר גדל עונם, להענש קבל עם ביד פשעם. וגם עתה הביאו השוטרים שמה את… מצא את חדתי, את מי הביאו עתה השוטרים שמה. אם תחשוב כי את ראש הקהל על אשר שלח ידו בכסף העדה ויאסף כחול חיל זרים, או אולי את הראש בבית התפלה אשר מעל מעל בכסף הקדשים, או תדמה כי את האיש אשר תחת ידו הפקד כסף יתומים ומהר הבתולות והוא כחש ושם בכליו את הכסף ואת אדוני הכסף לא הכיר, או אולי יעלו מחשבות על לבך כי את אלה אשר מכרו בני ישראל לאלפים בעד בצע כסף, אם כזה תחשוב אודיעך כי שקר בימינך, כי לא אחד מאלה יובא שמה; כי אלה אשר ימלאו חוריהם בכסף הקדשים וימלאו כרסם מכסף העדה, או אלה אשר יאכלו ילדי ישראל בכל פה, המה לא יאשמו, רק החוטאים יובאו שמה. אמנם ידעתי כי תתפלא אתה הקורא בקראך דברי, ותשאל בתמהון: הלא אלה חטאו עוו ופשעו ואם המה לא יובאו שמה, מי המה אלה החוטאים כבדי העון אשר שמה יובאו? – לכן פקח עיניך וראה: מי זאת הנצבת בגד קרוע ומלא נוצות יכס את בשרה, על ראשה מגבעת מלא נוצות והיא מתופפת על לבה, וכל העם רואים וצוהלים, ויריעו בכל פה "החוטאת" "החוטאת"! – – במה חטאה האמללה הזאת? האם טרפה נפש עולה בכפה, או הורידה אישה דומה באפה? – כה תשאל אתה הקורא וכה שאלתי גם אני אז כאשר ראיתיה – כי כמראה הזה אשר תארתי לך ראו עיני בבואי לחצר בית התפלה: אשה אמללה עמדה על שלחן מעל לעם וכל הנאספים כלם אשר לאלפים באו שמה קוראים בקול גדול "החוטאת" "החוטאת"! והיא נאלמה דם, ראשה לארץ הורידה. וכה עמדה זמן כביר נשענת על יד שוטר הקהל. אחר כן פתח השוטר את פיו ויתן בקול עוז – כה יעשה להאשה המנאפת תחת אישה– – יקחה אפל! בכור מות יבלעה! – קראו רבים בקול גדול. – הכו את החצופה, הכו אל תחמלו, שארית לא תהיה לה ולכל החצופות כמה – קרא איש קטן קומה ולובש קרעים ויניע בפאות ראשו אשר מעודן לא עלה מסרק עליהן. – היא המיתה את אישי הצדיק – נתנה בקולה אשה גבהת קומה ודקת בשר ותרם אגרופה. אז אבדנו כלנו – ענה אחריה איש בריא בשר מאד בשומו עיניו בחוטאת ובהעבירו ידו על זקנו הארוך. – בחטאה מתו עוללים נקיים – קראה אשה מצניעה לכת ועפעפיה בחנו את האיש אשר עמד למולה. – רק בעירנו תעשינה שערוריות כאלה – צעקה אשה זקנה בעזוז אפה ותשלך נעלה על ראש האשה החוטאת. האמללה נעה הנה והנה ותפול מעל השלחן. שחוק אדיר התפרץ מפי כל האספה, ושתי השוטרים החזיקו בידי החוטאת ויסחבוה אל ביתה. – אחי! הרעותם אשר עשיתם! – נשמע פתאום קול מר מרגיז לב. נשאתי עיני ואראה איש זקן עוטה טלית עם פתילים על ארבע כנפותיה, טוטפות על ראשו, ופאת ראשו וזקנו הלבנות כצמר צחר ארוכות מאוד ויורדות כעבותות על לבו עד חזהו, עומד על השלחן אשר עליו עמדה זה לא כביר האשה החוטאת, מניף ידו וצועק מרה: דם נקי שפכתם במקום הזה! חטאתם לאלהיכם חטאת לא תוכלו כפרה! דמי האשה האמללה צועקים אל ה' וכתלי בית התפלה אשר הביטו ויראו מעשיכם יעידו עליכם חטאתכם לפני אל המשפט תמים דעים. דם, הה! דם שפכתם במקום הזה! נוכח בית אלהים! לצעוק בקול מר ויגז את שערות ראשו – דיני נפשות בטלו מעת הוסר התמיד, מעת לקח מחמד נפשנו ועטרת ראשנו נפלה בעון אבותינו כי העוו משפט ואתם העזתם מצח לדין דיני נפשות מבלי חקור ודרוש ותתנו לבכם כלב אלהים! הה! רעה נשקפה נגד פנינו! אל זועם לא ינקנו! חרדו מיום הדין הנורא! קרעו לבבכם הערל ושוו לנגד עיניכם המכות בעורון את אדון כל היצור, אשר לא ישא פני ראש ולא יקח שוחד מידי עשיר, הוא לתפלת נכאים ישמע, יטה אזן לדמעת עשוקים, נפש חללים תשוע תמצא עזרתה בו, ובזעם אפו יסר ייסר את הזדונים אשר יעשו משפט בלא משפט, המתאמרים למאמינים והמה בנים לא אמון בם. אל אלה אשר הות נפשם להם לקו ורום עיניהם למשקלת, לחלל כבוד ישרים, להכרית תמימים מן הארץ. עליהם יקום בחמה שפוכה וזעף אף לגדע קרנם, לשבור זרועם הרשעה! אל נורא ה' בקומו למשפט! בחרב וברעב ובדבר ילחם בכם! עד הנה מתו עוללים בחיק אמותיהם, ועתה תמותינה גם האמות על פני ילדיהן, והאבות אחריהם ילכו, לא יאחרו פעמיהם, כי אל נורא ה' ומי יכיל עברות אפו – ההמון הרב בשמעם את דבריו ותהי מהומה ומבוכה: אלה צעקו מרה, ואלה הילילו. פתאום קם איש מתוך העדה ויקרא בקול גדול: ברח לך משגע! מי הביאך הלום? לך ושוב למקומך מקום חסרי הדעת. שוטרים שימו עליו משמר! הטרם תדעו כי משגע הוא?! – – ידעתי כי משגע אני כי כל סר מרע משתולל – ענה המוכיח וירד מהשלחן, ואיש לא נגע בו לרעה. גם השוטרים אשר מוצא שפתי הראש קדוש להם בכל עת, מרו עתה את פיו ולא נגעו בהמוכיח – לרעה. אני ראיתי השתוממתי ולא ידעתי עד מה, לכן נגשתי אל איש אחד ואשאלהו: מי הוא האיש? – – המטיף המשוגע! – ענני וילך לו. – הגד נא לי אולי תדע אתה, מדוע עשו ככה להאשה הזאת! – שאלתי את רעי דן אשר דבר את איש בעת ההיא. – הלא שמעת כי היא חוטאת – ענני – ויותר מזה לא אדע גם אני, שאל אם פי אחד מיושבי העיר הזאת, אם תחפוץ לדעת הדבר אל נכון – – האם כה גברו חטאתיה, כי ירדפוה באף ואיש לא יתן לה חנינה? – שאלתי את האיש אשר עמד לימינו. – עוד לא לקחה החצי בכל חטאתיה – – במה חטאה? – – היא שכחה ברית אלוה אשר כרת אלוף נעוריה בינה ובינו, ותחבק חיק זר בעת אשר הלך בדרך למרחוק – – ומי גלה עונה? – – מי? פיה ענה בה! היא נתנה תודה! – – היא נתנה תודה?! – שאלתי בתמהון – מדוע עשתה זאת? – – הוי בער! הנך שואל שאלות אשר לא ישאל נער בן שלש שנים – לי! – עניתיו – הן גר אנכי פה ומעודי לא ראיתי כזאת, לכן אשאלך, ואם מצאתי חן בעיניך ספר נא לי שרש דבר ואדעה – תחפוץ לדעת את כל הדברים בוא אתי אל בית התפלה, ובעת התפלה אספר לך את כל אשר תחפוץ לדעת – בבית התפלה ספר לי כדברים האלה: בימים אחדים מתו ילדים הרבה במחלת האסכרה רחמנא לצלן; וזאת יודע כל איש ישראל כי בעבור החטאים בנים קטנים מתים: לכן קראו עצרה ואספו אספה ביום השני להועץ מה לעשות ותעצר המגפה. ובהתאסף ראשי העם ביום השני נפלגו בדעותיהם זה בכה וזה בכה, עדי גמרו אמר לקרוא אספה ביום החמישי. ביום החמישי נקבצו ובאו הנאספים עוד הפעם ויחליטו כי תנתן דת לחפש אחרי חטאים. ויצאו שוטרי, העיר ללכת מבית לבית ולראות פן יעותו יושביו את דרכם, וגם ביום השבת השמיע השוטר בבית התפלה: כל איש אשר ידע דבר רע ולא יגיד ונשא את עונו, כי כל ישראל ערבים זה בזה, ואם איש אחד יחטא יצא הקצף על כל העדה. חרדה לבשה את כל השומעים את הדברים הנוראים האלה, ויבואו כל איש אשר נגעה אלהים בלבם ויגידו את אשר ראו בעיניהם או שמעו באזניהם, ורבים המה אשר נמנו את פושעים כי נגלה עונם, אמנם המה מהרו ויכפרו את אשמם בדמי כפורים להקהל ונרות לבית התפלה. אך זאת הרשעה שאול חטאה; כי על פי שנים עדים התלחשה את גבריאל הסוחר בביתו, הלא דבר הוא! ראשי העדה מהרו ויקראו אשת הזנונים הזאת, והיא עמדה ברשעתה "לא חטאתי!" ענתה בעזות מצח! – – חטאת לאלהים ולאישך ולכל העדה, כי תועבה עשית! – קרא ראש העדה. – לא אמצא בי עון אשר חטא! – ענתה ותרם מצח אשה זונה. והסירי מעלינו את המגפה אשר הבאת עלינו ברשעתך. תני תודה ותשאי את לבדך עון פשעך ואנחנו נהיה נקיים. ה' היודע מחשבות אנוש הוא יודע כי נקיתי מפשע! – ענתה הזונה ולא ידעה בשת. ראש העדה בשמעו כי טמאת השם הזאת תעיז פניה לשאת שם ה' לשוא, קרא ברצף: הוי ארורה! העוד תעיזי פניך לשאת על שפתיך הטמאות שם ה' הטהור לשוא! שוטרים גשו הנה! עוד מעט ותתני תודה ולא תוסיפי להסתיר עונך בחבך! – – הנני בידכם! – ענתה טמאת השם – עשו אתי כטוב בעיניכם, אך ידעו תדעו כי דם נקי תשפכו היום – אחד מראשי העדה שלמה שמו, אשר לבו כלב האשה, חפץ להטות את לב ראשי העדה לשלחה לנפשה, הוי פתי! אך ראש העדה הוא איש חכם וכביר כח לב, הוא לא שעה אל חלומותיו ואל דבריו, ואחרי אשר יצא זה האיש רך הלבב מבית המועדה, כי לא חפץ להותר שמה עוד כי הכלימו ראש העדה, אז צוה על השוטרים ויסירו את הבגדים מעל המנאפת רק וראש העדה קורא בקול: תני תודה! – אך היא – שערוריה כזאת לא נשמעה בכל הארץ! – היא קראה בקול נורא – אני אתן תודה כי לא חפצתי לשמוע בקולך להיות עמך – הדברים האלה העלו חמת כל ראשי העדה עד להשחית ויצוו את השוטרים להוסיף על המכות מכה רבה. השוטרים לא מרו את פי השופטים, והארורה נאנקה דום, לשונה לחכה דבקה. אז אמרו השופטים אל השוטרים: הרף! כי אמרו פן גועה בעונה. השוטרים הרפו ממנה ויצקו עליה מים קרים. וכרגע שב רוחה הטמא אליה. ראש העדה קרא עוד הפעם: תני תודה ואם אין יוסיפו לך כהנה וכהנה. "אמנה חטאתי!" אמרה הזונה בהשפילה כאוב מארץ קולה, אז צוו ויבילוה לחצר בית התפלה בבגדי בוז למען תהי לקלסה לכל רואיה, תראינה הנשים ותאחזן רעדה ותקחנה מוסר לבל תשטינה מהדרך הטוב – – אך איך לא יראו ולא שמו ראשי העדה אל לבם פן תמות תחת ידי השוטרים – שאלתי בשממון. – כדבר אחד האוילים תדבר – ענני הדובר בי ויתן קולו בשחוק – כזה וכזה יבלע בכור מות, יתמו חטאים מן וירדו רשעים לשאולה! זכור אזכור כי לפני חמש שנים מתה החוטאת מבלי תת תודה ותובל בחרפה לקברות–לוא תהי אחרית הזאת כמוה. – – אך האם גדל כה עונה מנשוא אם התלחשה את איש, מי יודע אולי חפה היא מפשע?– – הכהתל באנוש נבזה תהתל בי, כי תשאלני שאלות הבל כאלה? הלא הגדתי לך, כי היא נתנה תודה, פיה ענה בה כי חטאה – – ומה עשו להאיש החוטא? – – לו לא עשו מאומה, כי הוא עשיר גדול מאד וידו רוממה. ומי הוא אשר יערב לבו לגשת אליו? – – היתכן הדבר… ברגע הזה נגש איש אלינו ויתן עלינו בקולו: הלא תחדלו לפשוק שפתים בעת התפלה? הלא החזן יתפלל ואתם תרבו להג, בנים שובבים! – הנער הדובר בי מהר וירחיק לשבת הלאה, ואני יחד את רעי ישבנו על מקומנו. הוא לא דבר דבר בכל העת אשר דברתי, שאל מאומה רק לפעמים נאנח בשברון מתנים, אך לא שמתי לבי אליו. אחרי כלות התפלה אמרתי אליו: מה נורא המקום הזה! אין זאת כי אם עיר אלהים וכל יושביה בני עליון כלם, כי יחפשו בנרות אחרי חטאים, לא כן בעיר אשדות. שם יעשו חטאים על כל שפיים ואיש לא ישים לבו אליהם – – לא פה המקום לדבר בכמו אלה, עוד חזון למועד ואני אספר לך נצורות אשר בשמעך אותן תסמר שערות – החזן? – נשמע קול מאחרינו – מה לכם ולהחזן? – – דבר לנו אליו – עניתי בראותי כי רעי לא יחפוץ לענות. – אל החזן ראובן דוד? –– לא אדע אם ראובן דוד או יחזקאל שמעיה שמו, רק אל החזן אשר יתפלל בבית התפלה הזה נדרוש – – אל החזן מבית התפלה הזה? – – האם בית תפלה הבית הזה? – – ומה שמו אשר תקרא לו אם לא בית תפלה? – – הבית הזה לא בית תפלה הוא – – מה הוא? – – הוא בית המדרש, הטרם תדע כי בית המדרש לא בית תפלה הוא? – – טוב הדבר, אחת היא לי אם בית תפלה או בית המדרש יקרא, אך הגידה נא לי איפה הוא בית החזן? – – אחת היא לך! אך לי לא אחת היא, בית התפלה הוא בית אשר בו יתפללו, ובבית המדרש יהגו בתורה הצמאים לדבר ה', וקדושת בית המדרש מאד נעלה על קדושת בית הכנסת, הנה יבואו כל הלומדים והעשירים להתפלל, ובבית הכנסת יבואו החיטים ותופרי מנעלים וכל אלה אשר לא דעת ולא תבונה להם בתורת ה'. ואתה אמרת: אחת היא לי – וככלותו לדבר הסב פניו וילך לו. – מי אתם בני? – שאלנו איש זקן ברוח נדיבה. – עוברי אורח אנחנו – נפשכם עיפה מעמל הדרך, ובלי תפונה גם בטנכם תחסר, בואו וסעדו לבכם והנפשו מעמל הדרך – הלכנו אחריו, ובביתו מצאנו את השלחן ערוך ועליו לחם ומלח, השלחן היה מכוסה במכסה לבן, וקצה האחד מהשלחן לא התכסה. רחצנו בנקיון כפנו ונשב סביב להשולחן. מקומי היה לקצה השלחן, בראותי כי לא את קצה השלחן. – אל נא בני – אמר אלי הזקן אדוני הבית – לא נכון הדבר לכסות את כל השלחן כי לא חדש ולא שבת היום, והוא זכר לחרבן בית מקדשנו – ובדברו זאת נשא מרום עיניו ויתאנח. – אני לא ראיתי זאת מעודי – עניתיו בתם לב. –מאיזה עיר אתה? – – הנולדת שמה? – – לא נולדתי שם רק בעודני נער קטן באתי שמה, ומני אז לא עזבתי את העיר הזאת – – אני שמעתי כי ימצאו בהעיר אשדות רבים מבני ישראל אשר כמלבושי הגוים ילבשו, ובבית התפלה ישירו במקהלות כבבתי תפלות הגוים, האמת הדבר? – – כדבריך אדוני – – אך אדמה כי ישנם גם תמימי דרך ויראי אלהים – יש ויש הרבה מבני ישראל אשר לא יוציאו משא ביום השבת ויבקרו בבתי התפלה ביום שבת ומועד גם ימצאו אנשים – אף אם מעטים המה – אשר בבקר בבקר יבואו לשפוך שיח בבית התפלה – – ה' ישמרנו, ה' ישמרנו! – האם כה השחיתו דרכם כי כרובם ינאצו יום קדש ושבת, ושערי בית ה' שוממים מבלי באי חצרותיו? – – אך לא! מי הגיד לך כי שערי בתי התפלה שוממים? נהפוך הדבר, ביום מועד כאשר יתפלל החזן במקהלות, אז יתאספו העם מרבה להכיל עד כי יפקדו שומרים לשמור מזוזת פתחיו לבל יבוא זר אל הבית – – מי הוא זה אשר יקרא זר בבית התפלה?! הלא בית התפלה למען העם כלו יבנה? – – האם תלעג לי, כי תשאלני דבר אשר ידע ילד בן ארבע או חמש שנים? הטרם תדע כי זר יקרא האיש אשר לא ישלם מחיר המקום אשר יבחר בו?! – – האם כלם ישלמו בעד מושבותיהם כבית התפלה? ומה יעשו אלה אשר ידם לא תשיג לשלם מחיר המקום? – – ראש העדה וקרוביו ובני משפחתו ומשרתיו רק המה לא ישלמו, והיותר בכסף מלא ישלמו. ואם אין, לא יתנוהו השומרים לבוא הביתה, וכי יזיד איש לבוא ביד רמה אז יתנו עליו ראשי העדה בקולם: גש הלאה! – – נפלאת היא בעיני! – מי זה אשר יש לאל ידו לעצור בעד העם לבל יפרץ אל תוך הבית? הלא אף אם יעמידו פה בעירנו אלף משרתים גם אז לא יעצרו כח לעמוד בפני ההמון הרב – – לא אדע מי הוא זה אשר יערב לבו לגשת אל אנשי החיל המזוינים ללחום אתם? – – האם אנשי חיל מזוינים ישימו משמר על בית ה' לכל יבואו בו בני ישראל?! –– אנשי חיל מזוינים רוכבי בסוסים המה יפילו אימתה ופחד על כל הקרב אליהם – – ה' ישמרנו! ה' ישמרנו! – – האם פה יבוא כל איש אף ביום מועד? – – פה דלתי הבית פתוחים לכל יבוא – ענה בשחוק. – לוא היתה כזאת בעיר אשדות כי אז לא נותר אבן אל אבן בבית התפלה כי צר המקום מהכיל את כל הנאספים – – בלי ספק יזרו הלאה רק את המון העם, אך כי יבוא איש יודע תורה יקרבהו כמו נגיד, האין זאת? – – זאת לא זאת? מה להם ולתופש תורה? זכור אזכור ואשחק גם עתה: בחג המצות נגש איש עוטה מעיל ארוך עד הארץ, ועל ראשו מצנפת מעור שועל רב הזנב, חלציו היו אזורים באזור משי. הוא נגש ויבוא אל פתח בית התפלה ויאמר לפתוח הדלת, אז נתן עליו שומר הפתח בקולו: גש הלאה! – האיש התקצף ויאמר: מי אתה עז המצח, כי תעיז לדבר אלי עזות? הן רב אני בעיר כסליה! – אם רב אתה בעיר כסליה, לך ושוב לעירך כי פה צר המקום מהכיל אותך – ובדברו הדפו אחור מהמעלות אשר לפני הפתח. הרב התקצף והתגעש, קלל וחרף את השומר כאשה רוכלת בשוק. אז לא משל עוד השומר ברוחו, ויגש אל מחרפו וימרט לחיו, אמנם גם הרב לא טמן ידו בצלחתו כי הוא אחז בשערות השומר, והשומר אחז בזקנו וכה התגוללו על הארץ רגעים אחדים. כל הנאספים ראו כן תמהו כי יעיז איש להלחם את השומר, אך בראותם כי ידי השומר מלאות עבודה, נבהלו נחפזו לפרוץ ולבוא אל תוך הבית. כראות ראש העדה כי המון אדם פרץ פתאום אל תוך הבית פנימה, שער בנפשו כי השומר – אשר היה מהמשכימים לברך על כוס יין מלא מאה פעמים בכל יום, אף כי רק ברכה אחת ברך על מאה כוסות – עזב את הפתח לדרוש שכר, לכן מהר ויצא בחרי אף לתת בקולו על השומר על אשר עזב משמרתו, אך כראותו כי הוא מתגולל על הארץ ואוחז בפאת זקן איש, קרא בקצף: מה זאת? ברוך! – השומר, או כאשר יקרא בפי העם ברוך השמש, עזב כרגע זקן לוחמו והתגעש, רקע ברגליו ויקרא בקול נורא: נבלה כזאת לא נשמעה בכל הארץ! איש זר, לובש מלבוש ארוך יזיד לבוא אל בית התפלה למרות רצון השמש! שערוריה עשה! – בשמוע הרב השוכב על הארץ כי הראש ידבר קשות, דמה בלבו כי על השמש תעבר כוס זעמו, לכן מהר ויתנער מהעפר על רגליו ויקרא בקול גדול: אמת הדבר! נבלה עשה! שערוריה כזאת לא נעשתה בכל הארץ, כי יעמוד איש ככלב בפתח ולא יתן את איש ישראל לבוא אל בית ה'! גרש את הכלב מבית ה' ולכל ישראל תהיה הרוחה! – – הוי עז מצח! – קרא ראש העדה בקצף נורא – עוד תעיז פניך לדבר תועה על השמש, אשר עשה מלאכתו באמונה! גש הלאה! אתה כמוהו! – קרא הרב בזעם, בראותו כי שגה במשפטי – אני דמיתי כי לך לב ישר ורוח נכון לשפוט משרים, אך עתה אראה כי כל עוף למינהו ישכון – – גש הלאה! מגאל ונבזה! בעוד כל עצמותיך שלמות ואחת מהנה לא נשברה! – – מגולח זקן! קצוץ פאה, אוכל בשר החזיר, עז מצח! – קרא הרב ויחפוז להמלט. אך לשוא! כי כי זקנו אשר נפל בידי השמש היה לשטן לו לבלתי תת לו ידים להמלט וינתן בידי שר הפלך לשים עליו משמר על כי חלל כבוד ראש העדה – – ה' ישמרנו! – קרא אדון הבית בשממון – המה נתנו בן יעקב ביד גוי! האם אבדה האמונה ונכרתה החמלה מלבם? הה! נפשי להאמלל תזעק! בלי ספק ישב עד עתה במשמר– – שלום לו, אל תירא! אוהביו ומיודעיו הטו לב השוטר בשחד, כי שקלו על כפו חמשה שקל כסף וישלחנו לחפשי – – אם כן, אמת הדבר אשר ספרו עובדי דרך: כי כל בני עיר אשדות השחיתו את דרכם; קץ הפלאות הנה בא, משיח דופק על דלתותינו! אך הגד נא לי מדוע עזבת את העיר הזאת? הלא את יושביה התהלכת, ובלי ספק למדת דרכיהם, ואיך בא בלבך הרעיון לעזוב אותם? – וזה הדבר אשר עזבתי את העיר הזונה ההיא – עניתיו במרמה למען קחת את לבבו, כי ראיתי כי הוא הביט בי בעברה – כי נלאיתי ראות כבלע רשע צדיק ממנו–המענה הזה השיב אפו ממני כרגע, כי אנשים כמו אלה ישפטו רק למראה עיניהם ולמשמע אזניהם, וגם רשע עריץ כצדיק תמים בעיניהם אם ידע להמתיק מרמה בפיו. – טוב עשית כי מהרת לעזוב את העיר באביב ימי עלומיך, אות הוא כי תטיב צעד, ותמצא חן בעיני אלהים ואנשים – ענני באהבה – אך איזה הדרך תבחר בה עתה? ומדוע באת הנה? הגד אולי יש לאל ידי להושיעך או לדבר עליהם טובות, והנני נכון לעשות ככל אשר תשאל נפשך – להיות משורר עוזר על יד החזן אשר בעיר הזאת באתי הנה, כי שמעתי שמעו מרחוק – המענה הזה לא מצא חן בעיניו, זאת הכרתי כרגע על חזות פניו, כי אין נבזה ונמאס בתבל כעוזרי החזן, בעיני ילידי ארצנו. אך מה יכולתי עשות? הן דבר יצא מפי ולא ישוב עוד – אמרתי בלבי – לתקון המעות לא אוכל עוד, וטוב לי לחריש ולהתאפק עדי אשמע דבר מה יענני. והוא גם הוא החריש רגעים אחדים, ואחרי כן אמר בלזות שפתים ובכבדות: החזן ראובן ברוך אשר היה פה, נסע כבר מזה; כי עדתנו נלאתה נשוא זמת תבליתו. הן כל החזנים סרי סוררים המה, אך הוא הרבה הרע מכלם, כי לבד המזמתה הרבה אשר עשה, עוד הוסיף על עונותיו פשע להכות את אשתו מכה רבה, עדי נפלה למשכב ולא יספה קום, אז שלחה העדה אותו מעל פניה, וגם קולו החזק לא עמד לו להשיבהו על כנו. וזאת תפארתי כי אני אני עשיתי זאת, אני טהרתי עדתנו מהנגע הזה, ועתה הוא חזן בעיר תעלוליה. ועצתי אמונה לך לבל תלך אחריו כי הוא איש רע מעללים ובליעל, וטוב לך ללכת מחר אל החזן אשר בא הנה זה ימים אחדים בלכתו למסעיו, ובעוד ימים אחדים ישים לדרך פעמיו, וידעתי נאמנה כי הוא יספחך אליו אחרי אשר אדבר טוב עליך, והוא איש טוב וישר הולך – – מצות שפתיך אשמור – – ואתה מי אתה? – שאל את רעי. במשוררים – ענהו. – מה שמך? – – דן – – ומה שמך? – שאל אותי. – יוסף – – האם שני אחים אתם? – שאל בשחוק. – אחים לצרה – ענה רעי דן. המענה הזה מצא חן בעיני אדוני הבית. ידעתי כי בעיני רבים מהקוראים את דברי יתראו האנשים, אשר אעביר לפניהם, דרכיהם ועלילותיהם, כילדי הדמיון, דמיון כוזב;– איפו נראה בימינו אלה – ישאלוני בתמהון – אוילים וחסרי דעה כאלה אשר יחפשו אחרי חטאים בעת אשר תצא המגפה? הלא עם ועם אל הרופאים ידרשו ולא אחרי החטאים יחפשו למען הנצל ממות. ומה גם היהודים, המה ישאלו ברופאים גם בטרם הוכחו במכאוב על משכבם, ובעזרת הרופאים יפלו למשכב למען תהיה להם הצדקה לדרוש ברופאים. גם אנשי צדקה כאלה, אשר יחפשו אחר רעבים להאכילם מפתם, כבר ספו תמו מן הארץ, וכל הדברים האלה הוצאת מלבך, כי המה לא היו ולא נבראו – כה תאמר אתה הקורא אשר נולדת בארץ אשר היהודים היושבים בה עזבו מנהגי אבותיהם, ועל שרשי רגלי העמים יתחקו לצאת בעקבותיהם, ולכל דבר אשר נחלו מאבותיהם – אף אם טוב הוא וישר הוא – סור טמא יקראו. ורק במנהג אחד עוד יחזיקו מאמצי כח: לצבור כסף על יד כהנמלה גרגירה. – אין לנו חלק בדת בני יעקב, ולא נחלה במנהגיהם – יקראו בחזקה למען ישמעו העמים ויאמרו: לנו אתם! אחינו אתם! – שם ספו תמו רשעים;איש לא יוסר בקהל על עשותו המזמתה בסתר, גם אנשי חסד עוד אינם, לא יפנו אל נאקת רעבים, לא ישמעו צעקת עניים נמוגים בזלעפות רעב "לכו עבודו"! יענו בעת יקרא להם איש אובד לעזרה. – אנא אדוני! – תשוע נפש האמלל – הנני מכה אלהים ומענה ואזלת ידי למצוא חית ידי, אנא הושיעה נא ולמה אמות לעיניך? הן ה' ברכך בכל, העניקה נא גם לי אחת מני אלף מכל הטוב אשר ברכך ה'! – – גש הלאה! – יענהו – כחי ועצם ידי עשה לי את כל החיל הזה, לך עבוד ותהיה גם אתה כמוני – – אבל אדוני! זכור את בוראך אשר בראני גם אני וכלנו בידיו הננו לשבט לחסד, ואם הוא הכביד עלי אכפו, אל נא תכבד לבבך ממני פן אלך ואינני, ובך יהיה העון – – סור לך כרגע, ואם אין אסגירך בידי השופטים! נרפה אתה נרפה על כן תבקש לחם חסד – כה יענה שם העשיר עזות את הרש אשר תחנונים ידבר בפגעו בו בחוץ (כי אל ביתו לא יבא כי שם בצד הפתח עומד השומר ולא יתנהו לבוא הביתה, כי כן צוה לאמר: "עני ואביון לא יבוא אל הבית") וישחית רחמיו לבלי השכיל אל דל –. ידעתי זאת;ידעתי כמוך קורא משכיל! כי גם אותי הביא הזמן אל ארצך ואראה עולם הפוך: בארצי ייסרו את העושה המזמתה, או את אשר יחשדוהו כי זמה עשה, ומכספכם ירימו תרומה לעזרת עניים ודכאי רוח, ובארצך יסור ייסרו את קשה היום אשר דרכו נסתרה ומכספם ישחדו לעשות המזמתה ויתפארו בה לעין כל, וזאת היא שיחם והגיגם ועטרת גאותם. אך גם אלה אשר הצגתים לפניך עודם חיים וקימים הם. לא מלבי הוצאתי מלים, רק את אשר חזיתי אותה אספרה: ראיתי את בני הדור הישן באולתו להאמין בכל דבר, וטוב לבו, גם ראיתי את בני הדור החדש בחכמתו ולבו לב האבן. ולא מאשר כי אתן יתרון לאלה על אלה ערכתי אותם עתה מערכה מול מערכה, כי לא מטיף מוסר רק מספר תולדות הנני, ואם גם יתמלטו מעטי לפעמים דברים אשר כדברי מוסר יראו לא בצדיה אעשה זאת, ואתה לא תשית לבך אליהם. ורק בעבור זאת השמעתיך כל אלה למען תראה ובחנת כי רק אמת יהגה חכי. ועתה אשוב לספר תולדותי בהשקט ובטחה. בלילה כאשר שכבנו לנוח ולישן בבית התפלה או בבית המדרש – ששם יתאספו הלומדים ועוברי אורח הלילה לנוח מעמל היום – שאלני רעי דן: האמנם אמת המה כל הדברים אשר ספרת אודות העיר אשדות באזני האיש? – – האם כמשקר אני בעיניך? כי לא תתן אמון בדברי – עניתיו ברגז. – אנא סלח נא לי, כי לא להשפיל כבודך שאלתי כזאת, רק מאשר כי הדברים אשר דברת נגעו אל לבי, כי אני לא חשבתי כזאת על עיר אשר יושביה באור ההשכלה יראו חיים, לפי דבריך, כי גם המה סרו מהדרך הטוב, ואני אמרתי בלבי, כי כל אלה אשר בדרך החכמה אחזו, יישרו לכת. ועל כן שאלתי אולי הגדלת בפיך על מעשיהם – – אני ספרתי את אשר ראו עיני בבקר בבקר – – אם כן יתעו גם המה בארחות עקלקלות ודרך אמת עוד לא ידעו. אך מי גבר יחיה ולא יחטא?! – הוסיף לדבר ויתאנח – אמנם בכל גבהו דרכיהם, וכי יצדקו אלף פעמים מיושבי הערים האלה – – האם רוח עועים התעך לחשוב את יושבי העיר אשדות, אשר לא יתפללו, יוציאו משא ביום השבת, יגלחו פאת זקנם, ויתגאלו במרק פגולים ובבשר חזיר, לצדיקים מיושבי העיר הזאת אשר ייסרו נגד השמש בעד עון ופשע? לא אדע מי הוא האיש אשר יערב לבו לחטוא פה? – אמנם כן הוא;כם המה שגו, אלה אשר יעזבו חקי דתם ודרכי אבותיהם נקלים בעיניהם גם המה יחטאו, אך רק לאלהים. אך אלה חטאו ופשעו לבני אדם כמהם, שאול חטאו! אלה אשר להות נפשם יקראו – אמונה, ולכבודם – כבוד הדת. הה, יוסף! יוסף! אבן מעמסה תכבד על לבי אגלה לך מעט מזער מהדברים הכמוסים אתי, אולי ירוח לי מעט. אתה תתבך בלבבך כי אל נוה שאנן, אל עיר הקדש הובילוך רגליך? הה, שגחת מאד! אל מאורת צפעונים התעך רוח תועה, אל עקרבים אתה יושב כעת, רבבותעינים צופיות על כל הליכותיך. התאמין כי האשה האמללה חטאה? התאמר כי בלב ראש העדה נגעה יראת אלהים? אני אגלה את המסכה מעל עיניך ותראה, אבל אמץ לבך! כי נורא הוא המראה אשר תראה, מראה התפתה, דמות השחת יגלו לעיניך. עיניך תראינה אש יוקדת, אש הקנאה תאכל עד שאול, תאכל בכל פה אביונים נקיים. אש הנקמה תצא ותצת ביושבי בטח הולכי נכוחה. הכנדוף עשן תנדוף מישרי לכת, לא תחמול על עוללים, לא תשא פני זקנים, תלעג לישר, תבוז לתם. הה, לפני זעמה מי יעמוד?! – – אך רוח עועים מסוך בקרבו – אמרתי בלבי ואירא מפניו. לכן קמתי ממשכבי ואמר לבקש לי מקום אחר באשר אשכב. – מדוע תקום ממשכבך? שאלני בתמהון. – אנכי אירא מפניך ומדבריך! – – זאת ידעתי מראש כי לבבך הטהור ימאן האמין בדברים נוראים כמו אלה – – לבי הטהור! – עניתיו בבוז – אדמה כי לבי טהור כאשר רוחך נכון. אמנם זאת אחשוב למשפט: כי רוחך לא נכון בקרבך כאשר לבי לא טהור עוד – – לא אאמין לדבריך;לשוא תחפוץ להוציא עליך עלילת שוא, אבל מדבריך אראה כי אז בלשון אחרת דברת אתי – – יהי לבך נכון ובטוח כי גם לבי ראה הרבה חכמה ודעת אנשים – עניתיו בתלונה, כי הטיב חרה לי עליו על אשר יחשבני לנער אין הבין – גם אני אדע להוליך שולל אנשים בערמה בעת אשר אחפוץ – – זאת אאמין לך כי יש לאל ידך לסבוב בכחש, אמנם לא בעת אשר תחפוץ, רק בעת אשר יכביד עליך המקרה אכפו, ואחרי אשר תשיב אל לבך אז ייסרוך כליותיך – – מאין ידעת זאת? – שאלתי בתמהון בראותי כי הוא ראה ללבבי. ידעתי כי האיש אשר יוליך שולל בעת אשר יחפוץ, הוא יחפוץ בכל עת להוליך שולל, ולא יגיד זאת לאיש. לא כן אתה, מפיך שמעתי דברים היוצאים מהלב, אות הוא כי לא מחפץ לב תוציא מפיך לפעמים דבר כזב ורק מאשר כי אין לך דרך אחרת לנטות – – נאמנים דבריך – אמרתי ברגש ואשמח מאד בלבי כי נמצא איש אשר יעזרני להשביח המון מוסר כליותי – הנך חכם לבב ואני לא פללתי זאת בעת אשר ראיתיך בפעם הראשונה היום בבקר – – זאת ידעתי גם אני;הה! הרבה למדתי, אך לא מפי מורים ומלמדים להועיל, רק הפגעים והתלאות אשר סבוני הקיפו עלי יחד, המה הביאו חכמה בלבי, המה פקחו הערים האלה ולב עמוק, וחכמתי תרבה הותי "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" אמר החכם, ראיתי תמים לפני, לכן אפקח עיניך על דרכך למען תדע את הדרך אשר אתה הולך עליה. התורה אשר קניתי לי בדמי לבבי אותה אתן לך בלי כל מחיר. אני אפקח עיניך על דרכי יושבי העיר הזאת כי לפני נגלו כל מזמותיהם ומעשיהם במחשך, או אז תראה ובחנת כי רוח נכון בקרבי, וכי לא מוציא דבת שקר הנני באמרי כי המה השחיתו התעיבו עלילה – – ובכל זאת לא אוכל תת אמון בדבריך. האם תרשיע את כל יושבי העיר וגם את האיש הזקן אשר קרא אותנו לאכול אתו לחם? אבל אני לא ראיתי עוד איש צדקות כמוהו אשר ישכיל אל דל ובטרם יקרא אליו יענה ויאמר הנני לעזרתך. לו היית בעיר אשדות וראית אביוני אדם יבקשו לחם ואין, ואין איש שם על לב להצילם מרעתם, כי אז אמרת גם אתה כמוני כי העיר הזאת עיר אלהים – – האם אמרתי לך כי כל יושבי העיר רשעים המה? יש ויש הרבה אנשים ישרים תמימי דרך ועושי צדקות והמה הרבים אך מה יועילו אלה, אם במקום המשפט שם הרשע? אם אין אמת ואין מפגיע. שבט מושלים למשול על כל העדה נתן בידי אנשי מרמה ובמה נחשבה כל צדקתם, אשר ירבו לרעבים וצמאים אם לא יפקחו עין ולא ישימו אל לב להציג בשער משפט אמת? אמנם רב הוא ערך החסד, אך גדול ממנו ערך המשפט, לוא עזבו חסדם ובמשפט אמת אחזה ידם כי אז רבה צדקתם מעתה ועמל הרבה נסתר מעיני העשוקים בלא משפט – – הן גם פיך ענה בהם כי יש ביניהם הרבה אנשים ישרים, ומדוע לא יתעוררו המה לגדור פרץ להפר עצת רשעים? – – זאת היא רעה חולה כי לא דעת ולא תבונה להישרים לשפוט משרים: המה יאמינו בכל שוא נתעה, המה רק למראה עיניהם ישפוטו, ואם יתמם איש, ילבש אדרת קדש לכסות על זדון לבו אז קדוש יהיה, ואיש לא יביא מעשיו במשפט אם זך וישר פעלו. אדרת הקדש תכסה על דמעת עשוקים ועל דמי נהרגים. ואם אמרי אספר לפניך כמו, הנה תסמר שערת בשרך ולא יקום עוד רוח בקרבך – – כל אלה רק דברי שפתים הנה הנם! מי יודע, מדוע תבער כמו אש חמתך על העיר ויושביה? ספר לי דבר אחד מכל הדברים הנוראים אשר תדע ואדע אם אמת בפיך – – השמעת את דברי המטיף? – – שמעתי, אך לא שעיתי אל חלומותיו ואל דבריו כי משגע הוא – – אמנם כן משגע הוא;כי לוא היה ככל האדם, כי אז לא נועז להגיד להם פשעם, כי בנפשו דבר הדבר הזה, אכן כל דבריו אמת וצדק: דם נקי שפכו היום בתוך קהל ועדה. התאמין כי האשה הזאת חטאה לאלהים? זאת לא זאת! חפה היא מפשע, שה תמה היא אך נפלה בידי נמר אכזרי אשר אם עבר ורמס ואין מציל. שמע והשתומם! – הוא שאף רוח מעט, ואך חפץ להחל עוד הפעם את דברו נשמע קול רעש אחרי הדלת והמזוזה, דלתי בית התפלה נפתחו בזרוע כח ושתי נשים האחת כבת חמשים והשנית כבת שלשים שנה, מיללות בקול מרגיז לב ומתופפות על לבביהן, פרצו אל תוך הבית. וכרגע קרעו את דלתות ארון הקודש ותתנה ראשן לתוכו ותשאנה קול נהי ביתר שאת מבתחלה. – אל אדיר – קראה האשה הזקנה בקול מר צורח – השיב הנפש בתי! תן לי בתי! קח נא את נפשי תחת נפשה! השיבה לה רוח חיים, ונראה כי כחך גדול להחיות מתים! הן אתה ידעת איך תיקר נפש בתי בעיני, השיבה לי בתי ואהללך בקהל! עשה למען שמך! אבותי ישני עפר קומו התעוררו מקבריכם לבקש חנינה בעד בתי לבל תמות לשחת! ספר התורה היה מליץ ישר על בתי הלא מידה לך העדי אשר עליך! היא תפרה בידיה לך מטפחת ומכספה קנתה "עץ חיים" לעטרך כבוד! מלאכים הקדושים חלו נא פני אל כי יוסיף על שנות בתי שנות חיים! אלהי ואלהי אבותי שמע לקול אמתך והקים את בתי לבל תמות לשחת! – כדברים האלה הביעה ועוד הרבה אשר לא אזכור עוד, והשנית בכתה במר נפשה אך לא הוציאה הגה מפיה. ואחרי אשר בכו והתפללו כחצי שעה נגשה הזקנה אל האיש אשר ישב אצל השלחן ויהגה בשום לב – מעת אשר באו הנשים הביתה – ותאמר לו: היש פה עשרה לומדים להתפלל נפש בתי לבל תמות לשחת?! – – יש ויש;ובלי תפונה תחפצי גם לשנות שמה, כי משנה השם משנה גזר דין – – כל אלה תדע אתה יותר ממני, אך מהר ואסוף את הלומדים, ואחר כן תשלחו איש להודיעני את השם אשר נתנו לה ואני אשלם ביד נדיבה – – אנכי אעשה כדבריך – הנשים יצאו מבית התפלה, והאיש מהר לקבץ עשרה אנשים ויקחו כל איש ספר תהלים בידו ויקראו בחזקה. גם אני ורעי נלוו אתם. אחרי כלות קריאת התהלים החלו להתפלל התפלה לשנות השם, והדלת נפתחה ואיש אחד כבן חמשים שנה לבוש קרעים, ומכוסה ברפש וטיט מכף רגלו על המכסה הטלוא אשר על ראשו, שתי פאותיו כשני זנבות, כי זה ימים כבירים לא עלה עליהם מסרק להפריד בין הדבקים. בחפזון נגש אל המתפללים ויקרא: רררב לללכככם! – – מה לך איש שפתים? – כן קראוהו בלצון על כי כבד פה היה – מה תדבר? דבר דבר ברור ונדעה – אמר אליו האיש אשר אסף את המתפללים. – איש שפתים! איש שפתים! קרא האיש בתלונה – איש שפתים הנני כמוך, הלא שפתי ברור תמללנה. רב לכם להתפלל! – שפתיך ברור תמללנה! – קרא הדובר בו בשחוק גדול – הן בכל עת לא נשמע שפתיך, ואף כי עתה אחרי אשר תנשום ותשאף יחד. הגד מה נהיתה?! – – הלא אמרתי לך – קרא האיש בשפת עלגים ובקצף – רב לכם להתפלל, כי לא תשיגו מאומה בעד תפלתכם, כי היא מתה! – מתה!! – קראו כלם פה אחד בתמהון ויעצבו אל לבם על שכר תפלתם אשר עלה בתהו. – הלא היום בבקר ראיתיה – קרא אחד מהמתפללים. – לפנות ערב היתה בחצר בית התפלה לראות את המשפט אשר עשו בהחוטאת, וכשמעה את דברי המטיף המשוגע התעלפה ויתהפכו ציריה כי כבר מלאו ימיה ללדת ותמת על המשבר – – לבי נבא לי, בשמעי דברי המטיף, כי רעה תהיה בעיר, אך מי מלל כי הרעה נגד פני הראש?! הלא יחידה היתה לו ואהבת נפש אהבה, הה! אין קצה לשברו. מה יועילו לו עתה כל האוצרות אשר אצר אחרי אשר הוא הולך ערירי! – אמר אחד המתפללים וישא מרום עיניו. – ה' לא יעשה עול במשפט – ענה איש זקן. – ואם כן תרשיע את ראש העדה ותאמר כי בחטאו מתה בתו? – שאל אחד המתפללים ויתבונן בו בעינים חודרות. – ואתה תרשיע את ה' למען הצדיק את הראש – ענה הזקן. – ירא אני פן תדכא הצרה הזאת לעפר נפשו – אמר האיש אשר אסף את המתפללים. – אך אל ימות עד מהרה כבתו, לבל נתפלל עוד הפעם חנם – קרא נער אחד. – שים יד לפה, סכל! – קרא האיש הלובש קרעים. רגעים אחדים שררה דומיה בבית, אין פוצה פה ואיש לא קם ממקומו. ובעודם יושבים נפתחה הדלת והמטיף המשגע בא הביתה במלבושים אשר לבש ביום, גם הטוטפות על ראשו לא חסרו, ויגש אל ארבע פנות הבית וישקם במו פיו, ואחרי כן התהלך הנה והנה וידבר לנפשו כקול דממה "החל הנגף" "החל הנגף" ויצא מהבית מבלי הביט בפני איש או לדבר דבר. כלם קמו ממקומם, וגם אני ורעי למקומנו הראשון והוא שב לספר הדברים האלה: לפני חמש עשרה שנה בא הנה איש עשיר ונשוא פנים אבינדב בן שלום שמו מעיר תרצה, ויכונן פה בית מטוה לצמר ולשש;מדוע בחר בעיר הזאת לא ידע איש מיושבי העיר, גם לא שמו לבם לחקור אחרי הדבר. כסף רב הוציא מכיסו על הבנין והמכונות, כי שלם ברוח נדיבה להעושים במלאכה, עדי הוציא חפצו לפעולות אדם. ומה רבה שמחתו בראותו: כי לא לריק היה יגיעו ולא להבל כלה כחו וכספו, כי מסחרו פרץ בארץ ושם ביתו עלה למעלה ראש. וזאת יבין כל איש, כי כרבות כספו כן רבו גם אוהביו באי ביתו;מלוא חפנים כבוד פזרו לו בבית התפלה בבואו להתפלל וכל החבורות אשר בעיר בקשו לעשות אותו לראש לחברתם. הוא מאן לקחת משרה קטנה או גדולה על שכמו – אף כי הרבה צדקות בכל עת ולכל דבר אשר שאלו ממנו פתח יד נדיבה – ובכן היה אהוב ורצוי לכל בני העיר, ואף אלה אשר בתחלה נתנו בו דופי באמרם, כי הוא ירבה צדקות רק למען קחת לב העם אשר ישיש על צדקות פזרונו ויתן לו משרה כבודה בקהל, חדלו מחלל כבוד ויהללוהו בשער בראותם כי שנים עברו והוא עודנו כמעין ישועה לעניי העיר, ולמרות רצון העדה כלה אשר בחרה בו פעמים רבות לשימהו אלוף לראשה. לא לקחת עטרה לראשו גם לא השמיע קולו בדברי העדה. ורעיתו שרה היתה לעזר לו במעשה הצדקה, וכל העניים והאביונים אשר בעיר הגידו כלם פה אחד, כי אשה נדיבת לב כמוה אין בכל הארץ. וזה שמה אשר קראו לה "שרה אמנו". כבעדן גן אלהים חיו האנשים האלה פה עלי אדמות;שמחה בלי אנחה, ענג בלי נגע היתה מנת מדתם, ופרי בטנם בן ובת לפניהם כנטעי נעמנים משמחי לב. הבן אבשלום נער כבן שבע עשרה שנה חכם לב ויפה תאר מאין כמהו, הרנין לב הוריו ואף כי משולח היה לנפשו, כי יחיד היה להם ולא עצבוהו מימיו ליסרהו בעת אשר עשה דבר אשר לא כן, בכל זאת ששו אלי גיל בראותם חכמת לבו ויתברכו בלבם, כי כאשר יבוא בשנים תבוא חכמה בלבו ואז ישכיל בדרכיו וייטיב לכת. בתם שולמית נערה בת שתים עשרה שנה יפת עינים וטובת חן, היתה להם לשעשועים, ובמה יבורך עוד גבר, אם כל אלה לו? – וכטוב לבם כן הטיבו לכל דורש עזרה;מבקר עד ערב נסבו דלתי הבית על ציריהן מיוצא ובא;רעבים באו להשקיט רעבונם, מטים – למצוא משענה, ואיש איש מצא את אשר שאלה נפשו, לשמו ולעירו לא שאלוהו, אף לא התחקו על שרש רגליו לדעת אם לא ערום יערים. גם שלשה נערים מבני הישיבה מצאו לחם חוקם בבית הזה, ואחד מהנערים מנשה שמו בחור בן תשע עשרה שנה היה טוב תאר וחכם לב, הוא לא התראה כתופש תורה בהישיבה רק כבן איש עשיר, כי לא לבש קרעים ובגדיו היו נקיים בכל עת, ועל כן מצא חן בעיני אבינדב ויבדילו מרעיו ויאמר לתת לו בביתו חדר לשבת בו ולנוח בלילה. אך הוא הודה חסדו למטיבו ויאמר, כי לא יוכל לעזוב את בית המדרש, כי נפשו חשקה בתורה ללמוד כל היום וגם לילה ליום ישים למען תרבה חכמתו. כזב לו, כי לא שם לבו אל דברי המורה גם לא הגה בתורה, רק השתרר בגודל לבב על יתר הנערים אשר בגילו, והמה חלו ורגזו מפניו ואחרי דבריו לא שנו, כי יראתו היתה על פניהם כל היום ולא נועזו לענות בו אף אם ראו בו ערות דבר, (אף כי זה כל חפץ בן ישיבה לענות סרה ברעהו) יכנו, גם לא יקללו אף אם ישב כיום תמים ולא יפתח פיו להגות בגמרא. ואף כי לפלא היה הדבר בתחלה בעיני כל הנערים הנמצאים בהישיבה, אשר ידעו דרך הראש, כי נפשו תתענג בעת אשר ירים מקל חובלים על אחד מהם, בכל זאת לא הרבו חקור אחרי שרש הדבר מיראה פן יודע הדבר להראש ויעשה בהם שפטים על אשר יביאו מעשיו במשפט. אף אחד מהנערים אשר ראה את מנשה שוקל שקלי כסף על כף הראש, לא יכול עצור במלים ויגלה את אזני רעהו מהנפלאות אשר ראו עיניו, והנער השומע גלה לשני והשני לשלישי עדי היה הדבר לדבת רבים ויגיע לאזני הראש. כשמוע בערה חמתו עד להשחית, וירבה חקור אחרי מוציא הדבה, ובהודע לו, עשה בהנער אשר גלה הסוד שפטים נוראים ויגרשנו מבית וגם ביתר הנערים עשה שפטים, ומני אז שמו כלם מחסום למו פיהם ולא יספו לדבר במנשה דבר, כי יראו מפניו כמפני מלך בלהות ויסבלו במנוחה, כל אשר נטל עליהם. המענה אשר ענה מנשה לאבינדב מצא חן בעיניו מאד ויאמר לו: קנה חכמה קנה בינה ותהי עטרת תפארת לראשך, ובכל זאת איעצך לבוא הנה ללון פה, כי רב לך אם תהגה בשום לב כל היום, ובלילה תמצא מנוחה לנפשך. בתחלה לא אבה לשמוע בקולו, אך כאשר הפצר בו נאות לעשות כדברו, ומני אז התחשב כבן בית אבינדב. ולאט לאט החל לבוא הביתה גם ביום, ויעזור לחלק נדבות לעניי העיר בערב שבת גם לא לעתים רחוקות שם עין פקוחה על דרכי הבית ויחוה דעתו, עד כי היה לנאמן בכל בית הגביר, ויתנו בידיו מפתחות הכסף והזהב ויהי המוציא והמביא וכל בני הבית אהבוהו. לבד המורה אשר היה בבית אבינדב להורות את אבשלום תורת ה', הוא היה עוין אותו וכנגע בבית היה בעיניו, וגם נפש אבשלום בחלה בו, אך לא ארכו ומנשה ראה בשונאו זה, כי לב סר פתאום מאחרי מורו ויבזה צלמו, ואת מנשה החל לדבר דברי אהבה וידידות. בראשונה נסה אבינדב דברים אל בנו להשיב לבו אל מורו, אך בראותו כי ישחית אמריו לשוא, כי דבריו לא יצלחו לשובב לבו אליו, אז גמר אמר לשלח את המורה מביתו ולהביא אחר תחתיו. אמנם אבשלום הגיד לו בסתר, כי נפשו בחלה בהאלופים אשר יאמר לשים לראשו, כי לא נער הוא עוד ולא יוסיף לשמוע בקול מורים, אולם אם יחפוץ כי יוסיף לקח, יבחר לו איש צעיר לימים יודע דעת ויחדיו ישבו כאחים כרעים לקנות חכמה. ימים אחדים עברו מאת יצא המורה מהבית ומנשה הוסיף אמץ לקחת לו לב בני הבית עד כי אהבוהו כלם תכלית אהבה, ונפש אבשלום קשורה בנפשו. גם באי בית אבינדב החלו לעטרהו כבוד אחרי אשר ראו, כי בני הבית יתהלכו אתו באהבה וכבוד, ואבינדב ראה וישמח בלבו בראותו, כי על ידו יתרומם מאשפות נער מבני עניים, ויוסף לרוממהו קבל עם, עד כי הפקיד תחת ידו גם את האוצר אשר היה יקר בעיניו מכל טוב התבל, הלא הוא בנו יחידו אשר בו היו כל חיי רוחו. אותו פקד עליו לשים עין על כל דרכיו, ועת אשר יתהלך אתו כרע כאח, ישמור צעדיו לבל יסלף את דרכו. – שמע נא מנשה – אמר אליו אבינדב – אני מצאתיך נאמן רוח לפני, ובך אבטח כי תשמר את בני מכל משמר לבל יעשה מדחה, לכן אתנהו על ידך ועליך להביט בעינים פקוחות על כל מעשיו ואם בדרך לא טוב יבחר, תמהר להודיעני. זכור ואל תשכח כי יחיד הוא לי ובו כל תקותי! – – הנני לכל אשר יצוני אדוני, ככל בנאמן אשמור כל צעדיו, לא אסיר עיני ממנו אף רגע, ובטח בי כי אעשה מלאכתי באמונה – – בך בטח לבי – ענה אבינדב ויושט ידו למנשה – וגם אתה בטח בי כי אשלם לברי לב כצדקתם וכבוד לבבם – – לך אני! – ענה מנשה ברגש וישק יד אבינדב למו פיו – גויתי ונפשי נתונים לך, וגם באלה אין די שלומים לשלם לך ככל החסד והטוב אשר עשית עמדי – – ועוד אעשה כהנה וכהנה לאוהבי ולזוכרי טובותי – ענהו אבינדב, ויצוהו ללכת אל אבשלום ולהגיד לו, כי הוא יהיה לו לרע כאשר שאלה נפשו. מנשה יצא מחדר אבינדב ויבוא לחדר אבשלום לבשר לו את הבשורה הנעימה, אשר אליה חכה בכליון עינים. מעתה לא יוסף הביא צוארו בעול מלמד. אבשלום נפל על צוארי מנשה וישקהו בשמעו כי חפצו בידו הצליח, ויאמר: מה אשיב לך ככל חסדיך עלי? רבות עשית עמדי ואני לא אשכח חסדיך נצח! הגד נא מה תשאל נפשך ואתן לך? – – לא אדא במה הגדלתי חסדי אתך? – ענה מנשה בענות רח – הלא לא עשיתי מאומה, ומי אנכי כי אעשה חסד לבן נדיב כמוך?! – – אל נא תדבר כזאת – ענה אבשלום – כי הרבה מאד עשית עמדי, בחכמת לבך ובתבונתך הבאת חכמה בלבי להבין, כי לא יאתה לאיש כמוני לשאת על שכמו עול מלמד אשר יבקש חשבונות רבים ויביא כל מעשי במשפט. עתה אתפלא איך טחו עיני מראות עד הנה, כי לבשת ולחרפה היה לי הדבר הזה, ואתה פקחת עיני ובחן שפתיך לקחת לב אבי עד כי האמין בך וישים אותך לי לרועה, לכן בטח בי, ידיד יקר, כי לא אשכח חסדך לעולם! ומה ידוה לבי בזכרי כי הכלמתיך לפנים ואמרוט לחייך בחרפה, ושם "בן ישיבה" "בן עני" היה בפי לגדופים. האמן לי ידידי, כי כליותי יסרוני בלי חמלה על הדבר הרע הזה, אך בטחתי בך כי שכחת כל זאת ולא תשמור עברתך לי, האין זאת?! – אני שכחתי כל זאת, וזכרונות כאלה לא יעלו על לבי לעולם, כי האמנם אטור לאוהבי? או אקצוף על בן האיש אשר הרים אותי מאשפתות לשבת יחד עם בנו?! – – לא אבי הרים אותך מסתר המדרגה רק חכמת לבך, ולולא חכמת כי אז לא מצאת נתיבות הבית הזה – – אני ראיתי אנשים חכמים הרבה מאד אשר בקרה יחבקו אשפתות וחכמתם לא תעצור כח לפתח להם דלתות בתי נדיבים, ואני מה? הוא אשר דברתי כי חסדי אביך ולא חכמתי הביאה אותי הנה, ולולא יראתי פן אעציב את רוחך, כי אז נתתי לך אות, כי צדקתי במשפטי – – אל יפול לבך עלי, דבר כאשר עם לבבך ואשמעה, כי דבריך יהיו לי לששון ולא יעציבו רוחי – – למרות רצוני אזכירך עתה מעלליך לפי שנה, ולא מאשר כי אשמור לך איבה אזכירם עתה, חלילה לי מזאת! רק כי חפץ אני להורותך דעת דרכי בני אדם ולהראותך, כי לא החכמה תחיה את בעליה, לכן אזכירך את דרכיך, איך התהלכת אתי שנה אחת לפנים, הן גם אז הייתי חכם לב כמו עתה ומדוע השלכת עלי שקוצים ותבזה צלמי? ולוא נתנו לך כל מעדני מלך, לא אכלת אתי לחם, גם לנגוע בי קצה נפשך ומדוע לא עמדה לי חכמתי לשובב לבך אלי? ואני גם אז אהבתיך תכלית אהבה ולא יכולתי לקצוף עליך, ובעת אשר ראיתי אותך נקלה לעיני האמהות, כי המלמד שפך עליך בוז וקיקלון לעיניהם, נכמרו נחומי עליך ואמהר לפקוח עיניך ולהראותך כי עז בידך לנתק מוסרותיך, ומדוע לא הועילה לי חכמתי עד הנה לקחת לבך לאהבתי? – – לא צדקת בדבריך;רק משובת נעורי הזכרתני ולא שמת אותותיך אותות כי אתך הצדק. הן רעים אנחנו עתה ויקר אתה בעיני מכל האנשים אשר ידעתי על הארץ, ומי קנה לבבי לאהבתך, אם לא חכמתך? ואם כי ימים רבים עברו בטרם נפקחו עיני לדעת חין ערכך, הלא בי העון, ובהמלמד אשר דבר עליך תועה בשנאתו אותך, אמנם עתה תדע בנפשך כי כמו אחי יונק שדי אמי אחשבך – – וכמו מלאך אלהים אתה בעיני – – אל נא למלאך אלהים תדמני – ענה אבשלום בשחוק – כי נפשי אותה להיות בן אדם, אבל כאח ורע קרבני, כי אתה ידעת לבבי – – אחיך ועבדך אני – ענהו מנשה ברגש ויחזק בידי אבשלום וישקן למו פיו, ואבשלום נשקהו על מצחו, ומני אז לא נפרדו שני הרעים איש מעל אחיו: יחדיו אכלו ושתו, יחדיו שכבו בחדר אחד ויחדיו הלכו שלובי זרע לשוח כשני אחים מבטן אחד –. מנשה חשב מחשבות כל היום לקנות לו לב אבשלום ביתר שאת ובדעתו את לבו אשר ינוע כנוע הקנה במים, בדי דבר חדש יאמר האח, ועד ארגיעה ישליכנו מעל פניו כנצר נתעב, לכן חשב מחשבות במה לחזק חבלי אהבתו אליו לבל ינתקו, ואף חכמתו עמדה לו;הוא ראה כי להגות בתורה בחלה נפש אבשלום לכן בחר לו תורה חדשה להביא בלבו – תורת מות! הוא פקח עיניו לראות כי בן עשיר הוא וכי כסף רב אצור באוצרות אביו, והאדם אשר כסף יש בידו לא נברא על הארץ לצום וללכת שחוח, כי רבים המה תענוגי התבל ומנעמי החיים אשר ירנינו לב עול ימים. ואבשלום הטה אזנו ויקשיב רב קשב, לא ידע שמעה אזנו מפי מלמדו להועיל ומחשבות חדשות עלו לבו, גם לא אחר מהוציא את מחשבותיו לפעל ידים, כי תאוה החלה ללהט קרביו כאש לוהט ועיני מנשה רואות, אך לא השיבו מדרכו כי אם היה עליו סתרה להסתיר מעשיו מעיני הוריו. כה הוליכו שולל מדחי אל דחי, ומיום ליום גדלה משובת הנער והוריו לא ראו ולא ידעו עד מה, כי אהבתם לבנם יחידם עורה עיניהם מראות עותתו, וגם האמינו במנשה, כי לא יתן את בנם להתיצב על דרך לא טוב. כה התהלך אתו כששה ירחים ויצליח, ויתברך בלבו כי עוד מעט ויגיע עד המטרה אשר אליה שאף. ואמנם בא יום אחד אשר אמר כי הוא השחית כל פעלו ורק לשוא עמל עד הנה, היום ההוא היה יום שרה אשת אבינדב אשר הביא תאניה ואניה בבית, וגם לב אבשלום נמוג בקרבו ויהי ימים אחדים עצוב רוח וינזר מכל תענוג וחמדה, עד כי האמין כמעט גם מנשה כי הצפור נמלטה מפח ויחרד מאד לרגעים פן תפקחנה עיני אבשלום לראות כי הוא חבל מזמות להדיחו מדרך הטוב, ויעלה רגע הרעיון על לבו למהר לעזוב הבית בטרם נגלו מצפוניו, אך הוא שב ויאמן לבו בתקותו כי עוד יצלח חפצו בידו להשקיע את חניכו שנית ביון התענוגים, גם לא בוש משברו, כי כעבור שלשים יום שב אבשלום לדרכיו הראשונים, וירבה תאוה כמו בקש למלאות נפשו בטובה אשר חסר ממנה ירח ימים. אחרי אשר ראה מנשה כי אבשלום השחית את דרכו מאד ולא תעצור עוד כח הזרע להשיבו אל דרך הטוב, באו בו יראה ורעד פן תפקחנה עיני אבינדב לראות את דרכי בנו ויפקוד עליו את עונו, לכן גמר אמר לגלות את אזנו, ויבוא אל חדר הזקן ויתיצב בפתח ויורד לארץ ראשו ויאנח. – מה לך מנשה אהובי? – שאל אבינדב באהבה. מנשה לא השיב לשואל דבר ויוסף להאנח – מה לך? מדוע תעמוד בפתח? הזקן לשאול בתמהון. – אנא אדוני – הרים מנשה פתאום קול בוכים – סלח לעון עבדך. הה! חטאתי לך חטאת לא אוכל כפרה והנני עלי למשא, לא אוכל עוד ראות פניך כי עוני גדול מנשוא! – מה תשמענה אזני?! – קרא הזקן במבוכה – מה פשעך הגד נא ואשמעה אולי לא גדול הוא מנשוא? – – לא אדוני;הנני כבד עון! ואחת אשאלך, כי תגדיל נא חסדך עמי עתה כאשר הגדלת עד כה – – מה תבקש? דבר ואשמע – – אחת אבקש ממך שלחני נא מביתך, שלחני ואצא, לכל רוחות השמים אלך, אשב בדד במדבר ויער, אך בביתך שבת מעתה! – כה קרא בקול מר ויספוק כפיו ויורד כנחל דמעה. – אך הגד נא לי חטאתך, הן תביע דברים כמתלהמים ולא אבינה פשר דבר;השמיעני נא חטאת נפשך ואדע אם צדקת בדבריך, כי לא תוכל שבת עוד בביתי, או אולי תגדיל בפיך על עונך, ובהודע לי אשא לפשעך– – אמנם ידעתי כי לא תשא לפשעי, כי עוני גדול ונורא מאד, לכן שלחני ואצא לרעב ולדבר, אך בביתך לא אוכל שבת, כי כאש תופת יבער עון חטאתי בקרבי – – מה זה תשמענה אזני? – קרא הזקן ברעדה – מנשה התם והישר בעיני חטא חטאה גדולה! חטאה אשר יפחד לשאת על שפתיו! לא אדע מה לחשוב האם… אולי… שולמית… – קרא הזקן פתאום ועיניו הפיצו זיקי אש ויקם מכסאו בעברה נוראה כנמר בהריחו ריח בשר. שולמית אשר ישבה בקצה החדר ותארוג שביסי משי, חשבה בלבה כי אביה קורא לה לכן קפצה ממקומה ותגש אל אביה ותשאלהו: – מה לך אבי יקירי? – – הנך פה בחדר – ענה הזקן במבוכה – צאי נא מזה עד אשר נכלה דברינו – הנערה יצאה מהבית ומנשה אשר בא במבוכה בראותו את הנערה, כי לא ראה אותה בתחלה, שב למנוחתו בצאתה ויאמר: לא אבינה אל מה רמזו מליך, מה לי ולשולמית? – סלח נא למשוגתי זקן, ידעתי כי נפשך תמה וברה, אך חדל מדבר נצורות, דבר דבר ברור למען אדע לכלכל דברי במשפט – – הה! – הוסיף מנשה שנית לדבר ברוח נשברה – אוי לי! אני לא שמרתי את הפקדון אשר הפקד אתי, רגע הסבותי עיני ממנו והנה אהה… – עתה אבינה אל מה ירמזון מליך – ענה הזקן וישב על הכסא – בלי תפונה ראית דבר און בבני, האין זאת? הגד אל תכחד! – – כדבריך אדוני! היום נפקחו עיני ואראה כי הוא סר מהדרך הטוב, ועד הנה הוליך אותי שולל, כי התראה כתמים דרך לפני, ואני האמנתי בו, הה! בי אני אדוני העון! – – הרגע נא ידידי, לא בך העון רק בי ובבני, ותחת אשר חשבת, כי אעיר חמתי עליך בשמעי זאת, הנני להשיב לך רב תודות וברכות מקרב לבי, כי עת הראתי לדעת מה רבה אמונת לבך ומה עזה אהבתך אלי, וידעתי נאמנה כי לא מעצלות ורפיון ידים לא שמת עיניך על דרכיו עד כה, רק מאשר תם ובר רוחך לא נתנוך לחשוב דבר רע על בני, על כן אבקשך לבל תטפול עליך חטאת אשר לא חטאת ולבל תעזוב את ביתי, כי עתה יש לי חפץ בך הרבה יתר מאז, כי אתה תהיה לי לעזר להשיב אתבני אל הדרך הטוב ישוב עד מהרה מדרכו הנפתלה כי עודנו צעיר לימים. עוד תקותי בי כי ינחם וישוב להתיצב על דרך הטוב אחרי אשר חפצנו בידנו יצלח, לפקוח עיניו על דרכיו. אמנם מה נואלתי להכביר עליך במלים בטרם אדע שרש דבר! הלא עוד לא השמעתני, במה חטא? ומה עול מצאת בו? שב על הכסא במנוחה וספר לי מכל אשר ראו עיניך כי לבי אומר לי כי אתה מרוב תמת לבך ראית את צל ההרים כהרים ותגדיל על עונו –. מנשה ישב על הכסא ויאנח בשברון מתנים ויאמר: לו יהי כדבריך! אמנם לדאבון נפשי אמר לך כי צדקתי בדברי, ולוא ראית אתה אתאשר ראו עיני, כי אז בלשון אחרת דברת – – הגד נא מה ראו עיניך – קרא הזקן בלי חמדה – הן תענה את נפשי זה כמה בדברים נסתרים, וכה תשלח חציך ללבבי לאט לאט הלא טוב לי כי תוציא חרבך מתערה ותדקרני בה פעם אחת – – אויה אויה לי! – קרא מנשה פתאום בקול מר – הן זאת חשבתי בתחלה כי דברי יהיו כמדקרות חרב באזניך, ועל כן קדמתי לבקש ממך, כי תשלחני מביתך ואל אראה ברעה אשר תמצא את האיש אשר הרבה עשות אתי חסד, בהגלות נגלות לעיניו דרכי בנו המטה עקלקלותיו, ואיך אוכל להעביר דברים נוראים כמו אלה על דל שפתי? ישמיעם אחר ולא אני! – – מנשה! – קרא אבינדב ברגז – הנה אנכי מצוך, כי תגיד לי כרגע את כל אשר ראו עיניך! – – הנני למצות – ענה מנשה בקול דממה ויורד לארץ ראשו כהמרצח בעת כתבו ידו על הספר אשר עליו כתוב משפט המות אשר נחרץ עליו. – שלשום בערב בצאתנו מבית התפלה – החל מנשה לספר בקול דממה – דברתי את אבשלום בדבר חוק ומשפט כדרכו תמיד, והוא ענני כגבר עברו יין. הבטתי בפניו ואראה, כי על פניו תשכון עצבת נוראה ועיניו תעופפנה בחוריהן אנה ואנה כמו יבקש את איש. שאלתי אותו: מדוע יתעצב אל לבו? ולמה הוא נבוך? ואת מי יבקש? – – דרך אבקש לי – ענני בפנים נזעמים – דרך אבקש לי להנצל מהחיים אשר היו עלי למשא – – מה זה תשמענה אזני?! – קראתי בשממון – האם רוח רעה תבעתך, כי תדבר דברים נוראים כמו אלה? הלא על גפי ההצלחה מושבך, וכל אשר תשאל נפשך ינתן לך אך יתן ה' חיים ארוכים ושלום לאביך האוהב אותך כנפשך, ומדוע לא תזכור את בוראך ותחטא בשפתיך חטאת נוראה מאד? – – מה יועילו לי אמרי נואש? תפצה פיך! איך תאמר כי כל אשר תשאל נפשי ינתן לי? מה יועילו לי כל אוצרות אבי, אם אסיר הנני? כמת נחשבתי בחיים, לא אצא חפשי, עינים רבות תצפינה על כל דרכי, והנני כנפש חוטאת בממלכת מלך בלהות. שומרים הפקיד עלי אבי! שומרי צלעי! אלופים! מורים! חברים! אוי לחיים מרים כאלה! – קרא בקצף נורא וישוך את שפתו עד שפך דם. אני ראיתי ונבהלתי, גם קצפתי קצף על אשר הכלימני ואמר אליו: אם למשא אני עליך, הנני להפרד ממך, ברגע הזה אשוב לבית המדרש ואל בית אביך לא אשוב עד עולם – – לך לך בשם ה'! – ענני וירחיב צעדיו. אני עמדתי רגע על עמדי כחולם ולא ידעתי מה לעשות, אם לשוב על עקבי, או ללכת לספר לך ככל הדברים אשר שמעתי, אך בנשאי עיני מבלי משים ואראה, כי לא יסור אל דרך ביתו רק יפנה על שמאל אל הרחוב הקטן, אמרתי בלבי אחריו ואסתר למען לא יראני ואראה אנה פניו מועדות. הלכתי אחריו ואראה איש נגש אליו ויטהו הצדה וידבר אתו בתחלה קשות, אמנם כאשר נתן לו אבשלום כסף רב השפיל קולו ויאמר: בטח בי, כי לא תאנה אליך רעה, אמנם אל תקפוץ ידך מתת לי כסף די שאלתי – על זה ענה אבשלום באנחה: איפוא אקח עוד כסף, הלא כל אשר היה בידי לך נתתי? – – לא לי לדעת זאת, נתון תתן! ואם אין… ענה האיש וישם אצבעו בין שניו וילך לו. אני ראיתי התבוננתי ולא ידעתי עד מה, חשבתי לדעת פשר דבר, אך לשוא! כי לא יכולתי לבוא עד תכליתו. בראותי כי אבשלום מפנה שכמו לשוב הביתה, מהרתי להסתתר בצד הבית והוא עבר על פני ולא ראני. חשבתי דרכי אם ללכת הביתה, או לשוב לבית המדרש וגמרתי אמר לשוב לבית המדרש, כי אמרתי צר לי המקום בבית אבינדב, הן רק למען זאת אספני הביתה למען אהיה לחבר ורע לבנו יחידו, ואחרי אשר בנו ימאס בי, מה לי בביתו? שבתי לבית המדרש ולקחתי לי ספר להגות בו, אך עשתונותי רחפו על גלי עצב ויגון;זכרתי את כל הטוב והחסד אשר עשה אבינדב אתי, שויתי לנג עיני את התקות הטובות לימים יוצרו אשר עלו כפרחי חן על תלמי לבבי, ואשים לנגד עיני את הרעה אשר מצאתני בהסתיר בן מושיעי את פניו ממני. בגן שושנים בכלות קיץ הייתי בעיני;השושנים נבלו קמלו, רוח נשף בהם ואבד כל זכר למו, והקוצים יעמדו על מקומם להרגיז לב. כאניה בלב ים בתי תורן ונס, כן הנני עתה – אמרתי בלבי – כן תרני בל יחזקני עוד… כה הגיתי בלבי בעת אשר עיני הביטו בהספר הפתוח אשר לפני וכאבי נעכר. פתאום הרגשתי יד איש על שכמי, נשאתי עיני במבוכה כאיש נעור משנתו ואראה את אבשלום עומד עלי וידו על שכמי. – האם לא תמאס בי? – שאלתי בשמחה ואשכח רגע את כל אשר ראו עיני, מרוב שמחתי. –האנכי אמאס בך? – ענני בדברי אהבה – אני חפצתי לנסות אותך ישר עמי, ואם תאמין לדברי, כי לא אוסיף אהבתך. אמנם בוש והכלם כי תאמין כפתי לכל דבר ולא תשית אל לבך אולי התולים עמדי –. אף כי לא מצאו דבריו מסלות בלבבי אחר אשר ידעתי כי ערום הערים להסתר מפני ולהסתיר מעשיו מעיני, ולא הרביתי אתו דברים ואשוב אחריו הביתה. הרעיון כי אבשלום נתן כסף רב לאיש לא נודע לי, לא נתן מנוחה לנפשי;כל הלילה דברתי עם נפשי ויחפש רוחי לדעת פשר דבר, רגע חפצתי צדקהו ואמר בלבי, אולי היה את לבבו לתת מתן בסתר למען לא יבוש האביון בקחתו עזרה, אך כרגע השיבני רוח מבינתי: לא היתה כזאת, כי אז לא התגנב לעשות מעשהו ולא הסתיר ממני הדבר, כי פעמים רבות אמצתיו במו פי להרבות ישע למכי אלהים, וגם האיש אשר לקח את כספו לא כעני ואביון התראה גם לא תחנונים דבר, רק צוה במפגיע כי יתן וגם הפיל עליו אימתה, כי אם לא יתן… אות הוא כי הוא בא בכפו וביד האיש להכביד עליו אכפו. אך איזה הדרך בא בכפו? ומה לו ולאיש זר? כה חשבתי יזמתי זמן כביר עדי באה עצה בלבי לפתוח ביום המחרת את הארגז אשר בו צפונים הכסף אשר נתת לי אדוני שני אלפים שקל להלות לעניי העיר בלי נשך והעבוטים אשר יקח מידי הלוים. כה גמרתי אמר אך העמדתי פני בדברי אתו למען לא יחשדני, כי שומר צעדיו הנני ויעשה במחשך מעשהו. ביום המחרת בצאתו מהחדר פתחתי הארגז, והנה אהה! אין גם שקל אחד ולא ערבון אחד בתוכו. ברכי כשלו ועיני חשכו מראות ואותר תחתי כאיש אשר חץ מות חלפה רקתו. הה! – אמרתי בלבי – אבדתי אבדתי! הוא פזר את הכסף אשר לאביונים ואני לא ידעתי ולא ראיתי עד מה, אך מהרתי לסגור את הארגז למען לא יודע לו כי לי נגלו מצפוניו. יצאתי מהחדר וקרבי המו בקרבי כהמות ימים. הה, אין די מלים לתאר את העצבת האיומה אשר לחצה לבבי כל היום, ואבשלום שב החדרה גם הוא סר וזעף ולא דבר אתי דבר. אני שכבתי למעצבה כל הלילה כי תוגתי גזלה מנוחתי, ואף כי שנה נדדה מעיני בכל זאת עצמתי את שמורותיהן כמו תרדמה אחזה בהן, למען לא יראה את מבוכתי. אני דמיתי כי הוא ישן על משכבו במנוחה כי שמעתי קול נחרו, ומה השתוממתי בשמעי כי הוא יורד מעל המטה בחצי הלילה לובש בגדיו ויוצא החוצה. נפשי יצאה בשמעי כל אלה, אמץ לבי עזבני ולא עצרתי כח להוציא הגה מפי… – אנה הלך? – שאל הזקן ברוח נשברה אחרי אשר הטה אזנו וישמע במנוחה לכל הגה אשר יצא מפי מנשה, אף כי פניו העידו כי כחצים שנונים ירדו חדרי בטנו ולב עמוק. – לא ידעתי – ענה מנשה בתם לב. – מדוע לא הלכת אחריו? – – כי יראתי פן ילך למקום… – הוי תמים לב! – ענה הזקן במנוד ראש – מדוע יראת? הן לוא הלכת אחריו כי אז נגלו לך כל מצפוניו, וידענו מה לעשות, אך עתה לא נדע עד מה – ובדברו נאנח ממעמקי לבו ויוסף לדבר: אמנם בכל אלה לא אבדה תוחלתי, ותקותי כי עוד ישבו מדרכו דרך כסל… הלא נער הוא! לך ושוב התהלך אתו כרע כאח כמקדם, ואני לא אועיחנו עתה על מעשהו למען לא יודע לו כי גלית את אזני, ואתה תגלה בכל יום ויום את אזני מתהלוכותיו ודרכיו, וימים יורונו מה לעשות לו, ועוד נמתיק יחד סוד בדבר הזה – –מצות שפתיך אשמור;ואם ישרה בעיניך כי אותר פה לא אמרה מצות פיך – ענה מנשה ויצא מחדר הזקן וישב לחדר אבשלום. אתה תדמה בלי ספק כי מנשה, אחרי אשר ראה בצרת נפש הזקן, שם אל לבו להיטיב דרכיו, כי ראה והכיר כי חטא חטאת מרי ועון בהדיחו מדרכי יושר את בן האיש אשר שם אמונתו בו, האיש אשר הרים אותו מאשפות ויושיבהו על מרומי ההצלחה, ויפתח פיו להטיף כטל מוסר על לב אבשלום, האין זאת?! – – לא זאת – עניתיו בכבדות כי שנה אחזה בשמורות עיני – אבל אני אדמה כי המה שכבו לנוח ושנתם ערבה להם נעשה כן גם אנחנו – – צדקת ממני, עתה עת לנוח לכן אחשוך דברי ליום מחר – בבקר ים המחרת בהתאסף העם להתפלל קמנו ממשכבנו ונתפלל עמהם, ואחרי התפלה קרא אותי האיש הזקן, אשר אכלנו בביתו בערב, לאכל אתו לחם, ואיש אחד קרא את רעי, ואחרי ארות הבקר הלכנו אל החזן. החזן היה איש קצר הקומה ובריא בשר, זקנו שחור משחור ומגודל מאד, עיניו השחורות עפו בחוריהן לכל רוח ולא הביטו אף רגע בדבר אחד. – עיניו יעידו כי לא ישרה נפשו בו – אמר אלי רעי בקול דממה. – מה תבקשו? – שאל אותנו ויתן ידו בין מפלגות זקנו. – להיות משוררים עוזרים על ידך באנו הנה – ענה רעי. – משוררים להיות תחפצו? – – טוב הדבר, השמיעני קולך אתה יליד אשדות – אמר אלי ויבט בי בעין חודרת. – מאין ידעת כי מעיר אשדות הנני? – שאלתיו במבוכה. הוא הכיר כרגע כי נבוכותי לכן הביט בי ולא הסיר עיניו ממני רגעים אחדים למען הביאני עוד יותר במבוכה. ואחרי כן אמא לזות שפתים: בעל כנפים הגיד לי זאת – אני החילותי לירוא מפניו, כי אמרתי בלבי: בלי ספק לקחה אזנו שמץ דבר מדרכי בעיר אשדות, ולולא חש רעי לישועתי, כי אז חפצתי לצאת החוצה ולברוח כרגע מהעיר. – האם רבי משה החיט היה פה, ויגד לך כי שני משוררים יבואו אליך? רעי את החזן. – כן, הוא היה פה – – מי הוא ר' משה החיט? – שאלתי את רעי. – הוא האיש אשר האכילנו אמש מפתו – – מדוע לא תשמיעני קולך? – שאלני החזן – האם כלמה תכסה פניך? או תירא מפני? דע לך כי לא למשוררים בושה, הלא אם תירא לפצות פיך פה בביתי, מה תעשה בבית התפלה, בעת אשר יתאספו העם למאות ולאלפים? הן למאות ולאלפים יתאספו לשמוע מנגינותי כי נעמו, כי שמי נודע עד קצות הארץ, ובכל מקום בואי ירוצו בשמחה לשמוע קולי הערב. – האם תדמה כי כאחד מהחזנם הנני? שגית מאד! אני לא ככל החזנים הנבערים מדעת חכמת השיר הנני, ידי רב לי בחכמת השיר וקולי חזק מאד, ולכבוד גדול יחשב לחוסי בצלי להקרא בשם "עוזר להחזן גנובת", תן כבוד להשם הזה! כאשר יתנו לי כסף וכבוד כל עם ישראל אשר יבואו לשמוע זמרותי המשמחות אלהים ואנשים – אני שמעתי דבריו ולא הבינותי עד מה, כי לא שמעתי מעודי כי יהלל איש את נפשו כמהו, וגם החזן מעיר אשדות הנודע בסכלותו וגאון לבו, גם הוא לא מלא פיו תהלות נפשו באזני המשוררים, רק באזני ראש העדה ועשיריה, לכן פתחתי פי ולא עניתי דבר. – השמיעני קולך! – נתן עלי בקול מושל – עד מתי אחכה? הלא חזן אתה כי תחכה עד אשר יפצרו בך – – מה אשיר לך? – שאלתיו. – מה תשיר לי?! – קרא בקול שחוק – האם אמרתי לך כי תשיר לי? האם תדע עד מה מחכמת השיר כי תשיר לי? השמיעני קולך! האם תדע גם אתה לנצח בנגינות? רב יהי אשרך אם תדע לשיר בשירים לפי חקי השיר אחרי אשר תעבוד עמי שתים שלש שנים, אך אתה לא אחפוץ בשיריך, רק השמיעני קולך – ובדברו לקח בידו מזלג ברזל שתי השנים המשמיע קול ויק בו על השלחן והוא השמיע קול. אני פתחתי פי והוצאתי קול. אך הוא קרא בקול: הס! לא א רק א תשמיע בקולך. כן דרך כל אלה אשר לא ידעו לשיר על פי חקי השיר, השמיעני בקולך א ולא א – פתחתי עוד הפעם את פי והוצאתי מגרוני קול חזק א, אז הרים והשפיל קולו, ואני אחריו. אחרי אשר נסה אותי כרבע שעה, אמר אלי: קולך לא יצלח לכל מלאכה כעת, אך אקוה כי אני אלמדך להועיל, ואם אין לך גואל ומושיע אאספך הביתה מחמלתי עליך – אז שם פניו אל רעי וינסה אותו כמשפט הראשון וכמשפט אשר חרץ עלי הוצא גם עליו כי לא יצלח לכל מלאכה, וגם אותו אסף ברחמים רבים. ואחרי שעה או שתים יצא הקול ותהום העיר – וגם לאזנינו הגיע הקול – כי להחזן גנובת באו שני משוריים אשר אין כמוהם בכל הארץ: קול האחד כחלילים יהמה והוא מעיר אשדות, שמה למד חכמת השיר עד תכליתה, ולהשני קול אדיר וחזק כאריה ישאג גם יהגה בגרונו וישמיע רעש כרעש גלגלים – – מי הגיד לך כל אלה? שאל רעי את האיש אשר ספר הדברים האלה בבית התפלה, בעת תפלת המנחה. – מי?! החזן! – ענה האיש בגאון – אני פה אל פה אדבר את החזן, והוא אמר לי כי משוררים כאלה לא היו לו עוד מיום היה לחזן וגם לא יהיו עוד עד עולמי עד – כשמעי זאת שמחתי מאד בלבי ואשכח את אשר אמר לי החזן כי קולי לא יצלח למאומה, אמנם רעי לא שמח בשמחתי ויאמר לי באנחה: הראית מרמת ערומים? לנו אמר החזן הנבל כי לא נצלח למאומה, ורק מחמלתו וטוב לבו אסף אותנו הביתה, ואוזל לו התהלל, כי מצא מציאה יקרה – בדברו דבריו זכרתי את המליצה במשלי "רע רע יאמר הקונה" ואשיב לו: הלא כבר אמר החכם כי כן יעשו כל הקונים, והוא ככל האדם הנהו, הוא לא הלל אותנו בפנינו לבל ירום לבבנו – – האם למדת כתבי הקדש? – שאלנו רעי פתאום בשמחה. – מדוע זה תתפלא? – שאלתיו – אני למדתי ואדע כל ספרי הקדש באר היטב – – לא ידעתי כי יודע ספר אתה, ומה רבתה שמחתי בהודע לי כי למדת הבין במקרא, הלא מעתה נוכל ללמוד יחד ולקרוא בספרים המשמחים לב ולדבר בדברי דעת, כי את האנשים האלה אשר בהמה המה לא אוכל דבר דבר ובלי ספק קראת ספרי מאפו ושירי לעבענזאהן וגארדאן אשר ירנינו לב כל קורא בם. האין זאת?! – – לא קראתי – – האם גם את הספר אהבת ציון לא קראת?! – – לא אדע מי הוא ומי ילדו – – מדוע לא קראת? הן כאשר למדת הבין במקרא, בין תבין על נקלה את דברי הספרים הכתובים עברית, ומדוע תמנע הטוב ממך? הטרם תדע כי אין ענג בתבל כהענג אשר נשבע בעת קראנו ספר מלא רוח דעת? וגם מבלעדי הענג עוד תצא לנו תורה ודעת להבין דרכי בני אדם ויצרי לבם. הן לוא קראת את הספר אהבת ציון, כי אז ידעת הרבה יתר להבין לנכלי ערומים וסתרי מזמותיהם… – גם בלעדי ספר אהבת ציון חזיתי מרמת ערומים מרבה להכיל – עניתיו בשחוק – ומה לי עוד ללכת לבקש ערמה בספרים? – – לא כראות את האדם עתה תראה אותו אחרי אשר תקרא מעל ספרי החכמים יצרי מעללי איש;הן על כפים ישאו אותנו החוזים, על אברות המחשבה הטהורה ישאונו, ונדא אתם על כנפי הדמיון, ואל גבעות עולם יעלונו, בין כוכבי טוהר יתנו לנו מקום לשבת, ומשם מגבוה נשפיל לראות על פני תבל ארצה, נחזה בני אדם כרמשים יזחלו, אלה ראש פתנים להם, ואלה ישלחו לשון אפעה. אלה יניעו בזנבותיהם ככלבים קטנים למען מצוא חן בעיני האיש המשליך להם טרף פתותי לחם אשר השאיר משבעו, ואלה יחרוצו לשון ככלבים אשר אין אדונים להם, ינבחו ויתנפלו על כל עובר בקנאתם בו. ממרומי על נביט על מעשי הרמשים האלה, איך יעבדו יעמלו בעמל כפים וזעת אפים, יחסרו נפשם מטובה, ויגזלו שינה מעיניהם, ישאו על כתף ויסבלו גרגיר חטה, בעוד נשואותיהם עליהם משא לעיפה, יכרעו, יפלו – ולא יוסיפו קום. – למען מי תעמולו? – אם נשאל אותם. – למען הדורות הבאים! – יענונו. – והבאים מה יעשו? – כמעשה הראשונים יעשו ובדרכיהם ילכו, יעבדו יעמולו! למען מי? למען הבאים! ומי יאכל ומי יחוש מכל העמל הרב?… על זאת לא נמצא מענה, רבות… כאשר נתרומם על נראה מעשיהם וננוד לצרתם, ונפשנו תמלא גיל בלי מצרים בעת אשר נערוך ערכנו מול ערכם. לבנו ירוח, יגדל עד כי גדל עד מאד, כהתבל ויצוריה, הוא יחוש את כל… יראה כלם… ויבין וישפוט על מעשיהם כאל שופט… רגשות טהורות תתעוררנה בחבנו ותתנה קול נעים כנעים זמרות יה, כקול נשיקות אשה לבן בכורה ביום הראשון להולדו, כקול אהבה אשר יצא משפתי האהובה לרעה ביום אשר גלתה כל לבה לו, כקול ישרי לב אשר רק צדק רק ישר היה משוש דרכם, ואמונתם בחיי נצח לא נדעכה מלבבם, בעת אשר יצאו מהתבל לראות בחיי עד… כקול הזה נשמע, כשיח התקוה בעת לא נודע עוד לנו כי היא בוגדה, כן נשמע בדברי החוזים הנואמים נאום. הררי עד נביט על התבל, על החליפות והתמורות אשר עברו עליה, על המקרים והמעשים אשר יעשו לנגד עינינו, ונקרא בעליצות לב, האח! מצאנו חכמה! סתרי הבריאה ראו עינינו… מעשי ידי העושים במחשך מעשיהם יגלו לעינינו, כמעלות ידי רודפי צדק העושים מעשיהם לעין השמש, צדק ורשע תם ומרמה על פנינו יעבורו. רגע לא ינוחו ולא ישבותו ובתהפוכותיהם יעמידו ארץ, אז תפקחנה עינינו לראות כי מה שהיה הוא שיהיה, אין יתרון לראשונים וגם לאחרונים לא יהיה יתרון עלינו, רק אלה אשר לבם צפון משכל ואשר לא ראו אור הדעת יחשבו בלבם כי הימים הראשונים היו טובים מאלה… אמנם לא כל אזן מלים תבחן להבין דבר לאשורו, ולא כל פה יקרא האח, בשמעו הנביא ששו בדי גיל הישרים בלבותם, ורעדה אחזה את החנפים וישלחו חצי זעמם בו. ודברי אברהם והזידונים כבדי העון אשר אין כנפים להם לעלות על, יעמדו על הארץ מתחת, ויזרקו עליו עפר השמימה – אמנם הוא מרום ונשא וגבוה מאד ולא עליו ינוח העפר, כי אם על המעפרים: את פניהם יכסה ויהיו לדראון ולחרפה. – בדברו דבריו התאדמו לחייו ויהיו לפני להבים ועיניו הבריקו כזיקי אש. אני שמעתי ולא אבין, ראיתי ולא ידעתי ואמר עוד הפעם בלבי: רוח עועים יצוק בקרבו, אמנם לא יראתי את פניו כאמש בלילה, כי ביום רב כח לבי לדבר בבוז וקלסה גם על שדי שחת ורוחות רעות, לא כן בלילה… אחרי אשר החריש רגעים מעטים שם אלי וישאלני: מדוע תחריש ותביט בי בתמהון? – – כי לא אבין למליך – עניתיו. – בך העון אם צפון לבך משכל! מדוע לא הרבית קרוא ספרים אשר יביאו חכמה בלבנו? הן למדת ספרי הקדש, ותבין על נקלה את הספרים הכתובים עברית. אמנם אני אשים כל מעיני בך מעתה להורותך דעת ודרך תבונות וידעתי נאמנה כי תברכני נפשך על הטוב הזה אשר אעשה עמך – – לו יהיה כדבר הזה – – התחפוץ לשמוע אחרית הספור אשר החלותי לספר אמש באזניך? – – כעת הנני נכון לשמוע, כי לא עת שנה היא – – אם כן הבה ונלכה לשוח השדה ושם אשמיעך את דברי – בחלקת השדה ביער ישבתי על יצוע דשא והוא השתרע על העשב ויחל לספר כדברים האלה: מנשה שב לחדרו, וישאלהו אבשלום: מה דברת את אבי? – – הלא תדע את הזקן ואת שיחו – ענהו מנשה – הוא יזכירני בכל עת לפקוח עינים על דרכיך, לבל אסיר עיני ממך אף רגע. וכי נרבה הגות בדבר חוק ומשפט, וכהנה רבות – – כן דרך כל הזקנים – ענה אבשלום בשחוק – המה ישכחו על נקלה ימי נעוריהם עת אשר נפשם אותה להתענג ולשיש בטוב התבל, ואולי גם אנחנו כמוהם נדברה כאשר נבוא בשנים, אכן ימי הנער לנו הם, עתה נחיה ונשיש בדי גל. האין זאת? יקירי? – – בעת אשר לאל ידנו לעשות – ענה מנשה באנחה. – מדוע תאנח? – – ומדוע אשיש? – – האם גם עליך אבד כלח? כי חדלת מהתענג על הטוב אשר יפזרו לנו ימי הנער מלא חפנים? – – ימי הנער לא יועילו לנו מאומה, אם לא יבוא הכסף לעזרתנו;ואני דל חלקי בחיים, ואזלת ידי מעשות את אשר יחפוץ לבי – – חי נפשי כי אקצף עליך קצף נורא אם תשמיעני עוד הפעם כזאת! הלא אלף פעמים השמעתיך כי כיס אחד לשנינו, ואתי תחלוק בכל אשר תמצא ידי – – וכמה תמצא ידך? – שאל מנשה בקלסה – האם עוד כביר תמצא ידך? – – אל יפל לבך עלי, כי הכסף לא יחסר לי – – איה איפוא המקום אשר תקח כסף די מחסורך, האם עפרות זהב אשר בהרי אוראל לך המה? – – אנא אל תדבר דברים כמדקרות חרב באזני, הטרם תדע כי אוצרות אבי מלאים זהב על כל גדותיהם? – – אוצרות אביך, אך לא אוצרותיך – – אוצרות אבי לי המה – קרא אבשלום ברגז. – אחרי מות אביך, אמנם עתה אוצרותיו המה וקצרה ידך מגעת בהם – – אבי לא ימנע הטוב ממני, ידעתי נאמנה כי הוא יפתח את אוצרו בכל עת אשר אבקש – – נראה איך יפול דבר – – עתה אתה תראה בעיניך;לך מחר אל אבי והגד לו כי כסף דרוש לי, ותראה כי הוא יתן לך כרגע – – ומדוע לא תבקש אתה? – – אני לא אבה לבקש ממנו, פן יבקש ממני חשבונות, אמנם לך יתן כרגע – – ואולי ישאלני גם אותי, ומה אשיב לא על שאלתו? – – הוא לא ישאלך – – ובכל זאת, אולי ישאלני? – – אבל אני מצוה עליך, כי תבקש מחר כסף מאבי – קרא אבשלום בקול מושל. – הנני למצותך – אנה מנשה בקול דממה כעבד נאמן, אשר יעשה מצות אדוניו אף אם לבו בל עמו. למחרת בערב בא מנשה עוד הפעם אל חדר הזקן ויעמוד בפתח. – היש חדשות? – שאל הזקן ברוח נשברה. – חדשות אין, רק כי כסף דרוש לאבשלום – ענה מנשה בהשפילו כאוב מארץ קולו – אמנם הוא לא העיז פניו לבקש מאתך, על כן בקש ממני כי אשיג למענו כסף די מחסורו – – כי תשיג למענו כסף? – שאל הזקן בתמהון – האם איש אוצרות אתה, כי תמצא ידך למלא מחסורו? – – גם אני כזאת שאלתיו, אמנם הוא ענני "יש לאל ידך למצוא כסף כאשר תחפוץ" – – האם רוח עועים מסוך בקרבו, כי יבקש ממך הדבר הזה? – גם אני כזאת השיבותיו ואמרתי לו: אין לי דרך אחרת בלתי אם לבקש מאביך את אשר תבקש ממני – – מחכמה ענית כזאת, ומה ענה אותך על התשובה הזאת? – הוא ענני כדברים האלה: אין את נפשי כי תלך אל אבי לבקש ממנו כסף, כי יראתי מאד פן לא יישר הדבר בעיניו, וטוב לי לסבול מחסור, אך לא להעציב רוחי 22אבי, כי ידעתי כי הוא יבקש ממני חשבונות רבים,ודעות בני הנעורים רחוקות מן דעות הזקנים כרחוק מזרח ממערב. הן הוא הסכין מעודו לצבור כסף, ואני לא כן אנכי עמדי, אני למדתי דרכי לפזר כסף פן יתעצב אל לבו. – פני הזקן שנו 23 מרגע לרגע בדבר מנשה את דבריו: רגע נראו אותות עצבון על פניו, וכרגע האירו עיניו והפיצו זיקי שמחה. וגם אחרי אשר כלה מנשה לדבר הטה אזנו לשמוע כמו שואף הוא להקשיב עוד דבר מה. אך כראותו כי מנשה החריש ולא יסף לדבר, קרא בקול שמחה: הכדברים האלה דבר בני? התשבע לי באמונתך כי כדברים האלה שמעו אזניך? – – בנפשי נשבעתי כי כן דבר;אמנם לא אדע מדוע תשיש על הדברים האלה? – – הוי נער! איך לא אשיש בשמעי כי בני לא יאבה העציב רוחי?! האח, רב לי רב! הן אראה בעליל כי עוד לב ישר ורוח נכון בקרבו, עוד לא נשחת לבלתי הועיל! הוא לא יאבה העציב רוחי! הדברים האלה ירגיעו רוחי וישיבו המנוחה לנפשי, אין די שלומים לשלם בעד הענג הרב אשר הבאת לי, בהשמיעך אותי את דברי הבן יקיר לי – – הזקן שש אלי גיל כילד בשמעו כי בנו לא יאבה העציב רוחו, ויקם וילך בצעדי און אל האוצר ויוציא ממנו כסף רב ויאמר: הא לך כסף! לך והבא את הכסף לבני! ידע איפו כי עזרתו בי, כי אב רחום אני, סלחתי לשגגותיו אשר שגג כי נער הוא, ידעתי כי כאשר יבוא בשנים תבוא חכמה בלבו, ואני לא אוסיף הסתר פנים ממנו, גם הסכלתי עשו כי הסתרתי פני ממנו עד הנה ונתתי את אמו, זכרה לברכה, לפנקו מנער, ועל כן היה משלח לנפשו. אכן מעתה אשים עיני על דרכיו וייטיב צעד – מנשה לקח בלי חמדה את הכסף ויאמר: אתה הוא האב, והוא בנך ובידך לעשות כהעולה על רוחך – – מדוע פניך זועפים? האם לא ישרה פעולתי בעיניך? הגד! במה הסכלתי עשו – – הנך זקן ושבע ימים ועיניך ראו הרבה אנשים לפלגות יצרי לבם, ותבקש עצה או תורה מפי עולל, היתכן הדבר הזה?! – – הן אמנם ראיתי הרבה בימי חיי, ובכל זאת אודה ולא אבוש כי לא רבה חכמתי לדעת איך להתהלך את בני הנעורים. ידעתי להכין לי בית ומכונות ולהרבות מסחרי, אך לא בינותי לנהל את בני יחידי בדרך ישר ומוסר. ידעתי נאמנה כי בי העון אם נטה בני מהדרך הטוב, הן אהבת עולם אהבהו ובו כל חיי רוחי, ולוא יכולתי לקנות לו לב טהור בכל הון ביתי, כי אז עשיתי זאת בשמשחה, ובכל זאת הסתרתי פני מדרכיו, בעת אשר לבי הלך בדרך למרחוק אחרי מרכולתי אשר פשטה כנפיה על קצות ארץ. וגם מעת נודע לי כי נטה מדרכי מוסר לא דברתי אתו ולא הוכחתיו על פניו, כי יראתי פן יתעצב אל לבו. ושבע פעמים אברך ה' על כי נחה את בתי בדרכי יושר, הן איש לא שם עינו עליה להורותה דרכי מוסר ובכל זאת היא תמה וברה כיונה טהורה, תפארת להוריה ותפארת להאיש אשר יבחר בה – בדבר הזקן את הדברים האלה התאדמו פני מנשה כדם וכל עצמותיו רחפו, אך מעיני הזקן נעלמה זאת, כי הוא היה תפוש ברוב שרעפיו, ויוסף לדבר: ומי יתן והיה גם לבב בני כלבבה, אמנם אקוה כי גם הוא ישוב עד מהרה מדרך כסל, ועל כן השמיעני נא מדוע לא ישרו מעשי בעיניך? האם על דעתך ייטיב דרכו אם אמנע מחפצו? – – מאין אדע את זאת? האם בנים גדלתי, כי אדע להורות את הטוב לבנים אשר העוו דרכם? – – מנשה! האוהב אתה לביתי, או אין? – קרא הזקן ברגז. – העוד תשאלני אם אוהב אני לך ולביתך? – קרא מנשה בקול יגון – הזה הוא הגמול אשר תגמלני בעד אהבתי הנאמנה. בעד אהבתי הטהורה כטהר השמים? אני לא פללתי לשמוע דברים נוראים כאלה מפיך – ובדברו מחה דמעתו מעל פניו. – מדוע תבכה? קרא הזקן ברגשי חמלה – ידעתי גם ידעתי כי אוהב אתה לי ולביתי ולא למען העציב רוחך דברתי עד הנה. אך מדוע תשכח כי על האוהב הנאמן המצוה להוכיח את אוהבו על פניו בעת אשר יראה כי יעשה דבר פשע או כסל, ומדוע תשים מחסום לפיך, ולא תשמיעני או לחדול? הן שאת אראה כי לא ישרו מעשי בעיניך ובכל זאת תחריש ולא תשמיעני דעתך. לכן עלי להוכיחך על פניך, כי לא כן אתה עושה – אני שמתי מחסום למו פי, לא מחסרון אהבה; אני אחריש אתאפק ולבבי עלי דוי. כאש בוערה תבער בעצמותי בזכרי כי דרכי אבשלום עקלקלות, אך ידעתי נאמנה כי אף אם אדבר לא אועיל מהותי – – מאין ידעת זאת? – – כי ידעתי נאמנה כי לא תשמע לעצתי – – ובכל זאת השמיעני דבריך ואשמעה, אולי ימצאו מסלות בלבבי – – אם תחפוץ לשמוע עצתי, הנה עצתי אמונה לך לבל תתן לו אף קשיטה אחת – – מאשר כי פזר כסף ראשית חטאת היא לעול ימים, הכסף ידיחנו, מבלי משים, מנוה שאנן אל באר צרה, לא כן אם יחסר לו כסף אז תהיה תאותו כצפור קצוצת כנפים אשר לא תעצר כח להרים אבר ותגוע ותסוף תחתיה – – מאין תדע זאת? – שאל הזקן בתמהון ויבט בפני מנשה רגעים אחדים. – מתורתנו הקדושה – ענה מנשה בענות רוח וישא מרום עיניו – תורתנו הקדושה צותה לרגום נער זולל וסובא באבנים! ואלה אשר דרכיה נעלמו מעיניהם ישאלו: האם משפט מות להאיש אשר אכל בשר וישתה יין לרויה? אמנם לחכמי לב נגלו תעלומות חכמה ותושיה הצפונות בדבריה, היא תורה אותנו דעה לדעת מראשית אחרית: כי הנער אשר משך ידו את לוצצים לאכול לשבעה ולמסוך ביין את בשרו הוא כבר נשפל שדוד ברשת התאוה אשר תכה גם חכמי לב בעורון, תשים מתג ורסן על האמיץ בגבורים ותשחק בו כצפור, ואם נפל ברשתה בעודנו נער אין עוד תקוה כי ישוב וישיג אורחות חיים ישרים, הוא יאבד את הכסף אשר ימצא אותו, וגם הון אבותיו לא לארך ימים יהיה, ואז ישלח בעולתה ידיו למלא חפצו אשר לא ידע שבעה. התאוה כאש בוערה היא אשר תאכל בכל פה את כל הקרב אליה, וכהאש לא תשמור צעדיה מבוא בגבול זרים, כי אם תשים שמות בכל מקום בואה, רק אם תתן עליה מים בטרם היתה ללהבת שלהבת אז תשקע תחתיה, תאבד ולא תוסיף קום. כן התאוה בשלחה רסן מפניה, היא לא תאמר די;תאבד חיל בעליה, תבלע הון זרים, תכלה ותבלה את כל הקרב אליה! שים עליה מתג ורסן בראשיתה אז תשקע תסוף ואיננה ואין רסן טוב להתאוה מהמחסור – – צדקת בדבריך – ענה הזקן – לא כעול ימים תדבר רק כאיש אשר ראה הרבה חכמה ודעת. ואני אמרתי בלבי כי לא ליושבי בית המדרש חכמה לדעת דרכי התבל, אמנם עתה אראה, כי תורתנו הקדושה היא עץ הדעת למחזיקים בה. אך בכל זאת לא אוכל לעשות כדבריך, כי מי יודע אם תעצור ידנו כח לכבות את האש? מי יודע אם לא, בראותה כי אין דרך לעבור, תשוב ותסתתר במערות ובמחלות עפר ותהי לאש לא נפח האוכלת עד יסוד באין מבין ומבלי משים? מי יודע פן בראותו 24כי תקותו למצוא עזרתה בי עלתה בתהו, ירגז והתקצף ויחפוש תחבולות לעזור לנשפו בסתר? הלא אז ירבה הרע, כח לא חוסיף עוד אהבתי, גם איר פן יהפך לאכזר לי, לא כן כאשר אשלים חפצו, אז לא ירף מאהבני ומכבדני כקדם, וכאשר אדבר על לבו ישמע לקול דברי – – אולי צדקת ממני – ענה מנשה במנוד ראש – הימים הבאים ישמיעונו מי צדק במשפו, ועל זה אמר החכם מכל אדם: טוב אחרית דבר מראשיתו, כי בראשית מעשנו לא נדע איך יפול דבר ולבנו ידאג כל היום פן הסכלנו עשו ומרה תהיה באחרונה, לא כן כאשר נראה אחרית הדבר אז נדע אל נכון ולא נוסיף לדאבה, וגם אנחנו ככל האדם נחכה להאחרית ונקוה כי נצליח בדרכינו – – הנך חכם ויודע דעת, זאת לא אכחד, אמנם רוב שנים יודיעו חכמה הרבה יתר מכל ספרי החכמים, אני ראיתי נערים רבים אשר הלכו שובב בדרך לבם בימי בחורותיהם, וכאשר היו לאנשים התהלכו למישרים, וגם בדבר בני לבבי כמו כן יחשוב: הלא נער הוא, ולא רבה המהומה אף אם יאבד אלף או אלפים שקלי כסף. הן למי עמלתי? למען מי עשיתי כל העשר הזה? הלא לבני ולבתי. ואני אחשוב מחשבות להביאו בברית את עלמה אשר תמצא חן בעיניו, לא אכביד עליו אכפי יבחר בבת נדיב או עני, הבחירה אשר יבחר בה אותה רצתה גם נפשי, אף אם בת חשכים היא ובסתר המדרגה יצאה לאור באור החיים, ולבבי סמוך ובטוח כי היא תלמדנו להתיצב על דרך טוב, כי כפלגי מים לב איש ביד הרעיה האהובה לו – – צדקת מאד – ענה מנשה – עצתך טובה ונכונה, ולבי אומר לי כי עצתך תקום – – אמנם הגד נא מנשה! מדוע לא תשים לבך לבחר לך רעיה גם אתה? הן לך מלאו עשרים ושתים שנה וכבר הגיעה העת. בחר לך אשה ואני ארבה לך מהר ומתן;ביד נדיבה אשלם לך בעד שלשת השנים אשר היית בביתי וגם מתנות אתן לך כיאות לאוהב נאמן, ועשית לך בית וישמח לבי גם אני. – מנשה נבוך בראשונה כאשר החל הזקן לדבר על לבו לבחור באשת נעורים, אך לאט לאט שבה אליו מנוחתו ויאמר: רב תודות לך מרים ראשי, איש חסדי! אמנם צר לי מאד: כי לא אוכל לעשות חפצך – מדוע? – שאל הזקן בתמהון. – הרופא צוה עלי במפגיע לבל אבוא בברית את אשה עד אשר יאמר לי, כי על דעתו בנפשי הדבר הזה – – זאת לא ידעתי עד הנה, ואני אמרתי כי בריא אולם אתה – – האדם יראה לעינים – ענה מנשה ויעקם שפתיו ויצא מחדר הזקן. י"ד: שיחת הרעים – היש כסף? – שאל אבשלום את מנשה בצעדו על מפתן חדרו – מי צדק אני או אתה? – – יש ויש – ענה מנשה באנחה. – מדוע תאנח? – האם לבך ידוה על כסף אבי אשר יעלה בתהו? או על כי צדקתי ממך כי אבי ימהר לתת לך ככל אשר תשאל? שאל אבשלום בלצון. – לא על כסף אביך ידוה לבי רק עליך. אתה תשב שלאנן בחדרך ותצוני להביא לך כסף, כי תאמר בלבך כי אביך יחיש לקול הקריאה. אמנם לוא ידעת כמה עמלתי כמה יגעתי עדי הוצאתי את מעט הכסף מידי הזקן, כי אז ידעת למה זה אני נאנח – – אנא מנשה רעי אבקשך לבל תחלל כבוד אבי בעיני, הן אתה ידעת כי אוהב ומכבד אני את אבי מאד ולא אוכל לשמוע שמו מנואץ בפיך כל היום – – אם אוהב אתה את אביך, מדוע תשלחני כסף? הטרם תדע כי נקל לו לפתוח פיו למען תת לעקר שן את משניו מפתוח את אוצרו להוציא ממנו כסף? הזקן ידמה בלבו כי לעולם יחיה – – מנשה הנני מצוה עליך לבל תוסיף לדבר סרה באבי, פן לא אמשול ברוחי וגלותי אזניו! חי נפשי כי לא אדע מדוע יזעף לבך על אבי אשר הרבה עשות אתך טובות, הזה הוא הגמול אשר תשלם לו בעד טובותי?! –. – ספר לאביך ככל הדברים אשר שמעת מפי – ענה מנשה במנוחת לב – אך אספוק מאד אם תרהיב בנפשך עז לעשות כדבר הזה – – ומדוע לא אעשה כדבר הזה? – האם שאתך תבעתני? – שאל אבשלום בקלסה – הנני מגיד לך עוד הפעם, כי אם תוסיף לדבר תועה אל אבי, אז אגלה את כל דבריך – – אנא אל תכזב! – ענה מנשה בבוז – ידעתי נאמנה כי תסתיר דברי למען לא יודעו מעשיך – – שחוק תעשה לי היום;האם יחשוב לבך כי באתי כפך ואירא ממך? שגית מאד! הטרם תדע כי יש לאל ידי לגרשך מהבית ברגע אחד, כי אם אגלה את אזן אבי וישמע רק הדבר האחד הכמוס עמדי, ידעתי נאמנה כי אז לא יתן לך בכל כופר לשבת פה אף יום אחד – – ומה הוא הדבר? הגד נא! אני לא אמצא בי עון אשר חטא! – אנא אל תשים סתר פנים, הן ידעת גם אתה כי לי נגלו מעשיך בעיר עזובה, ולוא לקחה אזן אבי שמץ מנהם, כי אז כבר לא נתן אותך לדרוך על סף ביתו, כי לא כראותי יראה מעשיך אלה – – בידך לגלות זאת לאביך, אני לא אירא מפניך, כי בידי להוציא כנגה צדקתי ולתת אות כי מקנאים טפלו עלי שקר, הגד לאביך ככל אשר שמעת! – אני לא אגיד זאת לאבי, וגם אתה ידעת כי לא אגיד אך גם אתה: אל תוסף לתת את שם אבי לגדופים – – למה לא תגיד? לא אדע מי זה יעצור בעדך? – – אהבתי אליך, כי אאהבך מישרים, וגם טובותיך אשר עשית עמדי עד הנה ישימו מחסום למו פי – – שקר הדבר! – קרא מנשה בקול עז – לא מאהבתך רק מיראתך אותי לא תכני בלשון, לבך יהגה אימה פן יודעו מעשיך לאביך, וזאת ידעת כי לא ישא פניך וגם אותך יגרש מעל פניו אף כי בנו אתה – – שים מחסום לפיך! – קרא אבשלום בקצף נורא – איך תעיז מצח לדבר עזות? האם ברחמים נאספתי הביתה? האם בן בלי שם, בוז משפחות, בן ישיבה הנני כי אגרש בחרפה מהבית? אני הוא אדון הבית! כל אשר אתה רואה לי הוא! ומה מני יהלוך אם יודעו מעשי לאבי? הלא אבי הוא ויסלח לפשעי. אמנם אותך לא ינקה, בחרפה ובוז יגרשך מהבית בהודע לו מעשיך, ומה גם אם אגלה אזניו כי הרהבת עז בנפשך לאהוב את אחותי בלבך, הלא אז יתקצף עד מאד בשמעו כי בן בלי שם ילטוש עינו אל בתו היחידה היקרה לו כבבת עינו!… פתאום עצר אבשלום במלים כי שמע קול מנשה יורד בבכי וסופק כפיו, לבו נהפך בקרבו בשמעו קול בכיו ויעמוד רגעים אחדים כמתעתע וכליותיו יסרוהו מוסר אכזרי על אשר לא חמל על בן עני ויתן שמו לגדופים. אחרי כן נגש אל מנשה ויאחזהו בידו ויאמר: סלח נא לי! אנא סלח נא לפשע שפתי רעך, אל נא תשת עלי חטאת על אשר דברתי בקצפי איתך קשות, הן ידעת נאמנה כי מישרים אאהבך, ורק חרון אפי הכני בשגעון. אנא דבר נא דבר, הגד כי סלחת לעוני – כה התחנן אבשלום בקולו ולא מצא מענה מפי מנשה אשר לא חדל מלבכות בבכי תמרורים. ואחרי אשר הפציר בו אבשלום ויתרפס לפניו וישבע כי לא ישוב 26עוד לכסלה, אז ענהו מנשה: אני אסלח לך, מי יתן ויסלח לך ה' על הדם אשר שפכת באמרי פיך כאשר אסלח לך אנכי! אני לא אוכל קצוף עליך כי אהבתי לך הכתה שרשיה עמוק עמוק על תלמי לבבי, אמנם אתך יחד לא אוכל שבת מעתה כי תזכירני חרפת נעורי אשר גם בלעדי זאת לא תתן מנוחה לנפשי, היה בשלום וההצלחה תהיה עמך. אני נולדתי לבהלה ולא לשבת ספון בהיכלי ענג – – רעי! ידידי! מחמל נפשי! אל תעזבני ובזה אדע כי סלחת לפשע שפתי, והנני נשבע לך בשם ה' כי לא אשוב עוד לכסלה– – אחת דברתי ולא אשנה: ברגע הזה אפרד ממך ואלך אל אשר ישאוני רגלי – אבשלום נפל על צוארו ויחבקהו וינשקהו ויושיבהו בחזקה על הכסא, ורק אחרי אשר הרבה לבקש מחילה וסליחה ממנו, הצליח חפצו בידו להוציא מפי מנשה המלים "לא אעזבך". אבשלום כאשה מבכירה בשמעה קול הילד היולד לה בשמעו את הדברים יוצאים מפי מנשה, ויקרא בשמחה: עתה ידעתי כי אוהב אתה לי, ועתה נשוב ונכרות ברית חדשה בינינו, ברית אשר לא תמוש לעולם והראשונות כעשן כלה לא תזכרנה. תן לי ידך לאות כי תעשה שלום לי – – האנכי קראתי לריב ומצה, או נגעתי בכבודך כי תבקש לעשות שלום עמדי? הלא ידעת מאז כי ככלב נאמן, אשר אף אם שבע תכנו לא ישוב מהתרפס ומעבוד את אדונו באמונה, כן הנני לך. אהבתך מלאה כל חדרי לבי, עד כי שכחתי גם את המצוה להכיר טובה לעושי טוב, וכבוד אביך, אשר לפנים היה יקר בעיני יותר מחיי רוחי, גז וילך, וכל אלה רק למענך, כי כל איש אשר ימרה את פיך כחוטא ופושע בעיני, ובראותי כי אביך לא ימהר לתת משאלות לבך, לכן אקצוף עליו קצף, וגם אם תחרפני ותשטמני גם אז לא אוכל להסיר אהבתך מקרב לבי. הה! לו יכולתי להפרד ממך ולהרחיק נדוד והייתי המאשר בארץ – – אנא אל תדבר כדברים האלה, הן בנפשי נשבעתי כי לא אשוב להעציב רוחך, ומדוע לא תשיב אפך ממני? – – האם עליך יזעף לבי? העל אהובי היקר בעיני מכל התבל ומנעמיה אקצוף קצף? לא אהובי! אל תאמין כי אעשה את הדבר הזה כל עוד נשמת שדי תחיני – – ולמה אמרת זה עתה כי נפשך אותה לרחיק נדוד? – – כי נלאיתי נשוא עמל ותלאה;מדי אזכור דברי כלה את דברו. – מדוע עצרת פתאום במלים? – שאל אבשלום. – כי יראתי פן יחרה אפך בי עוד הפעם בשמעך את דברי אביך מפי – – ספר נא ספר, אני אשמע לכל דבריך – – אני אמרתי בלבי כאשר אבוא אל אביך, ישאל מה שלום הנער? ומה יבקש? או אולי יש לו חפץ בדבר מה? כאשר יעשה כל אב האוהב את בנו יחידו, אך לא, לא אחת מאלה שאלני. בבואי אל חדרו עמדתי בצד הפתח זמן כביר והוא לא הביט בפני, כי עיניו היו בספרי חשבונותיו אשר בהם יהגה כל היום, ולאחרונה כאשר זכיתי לשמוע דבר מפיו, שעאר בנפשך מה היתה השאלה הראשונה אשר שאלני? – – מאין אדע את אשר שאלך? השמיעני ואדעה – קרא אבשלום באנחה. מנשה החריש מעט ואחרי כן אמר: אף כי אדע כי לא למשיבת נפש יהיו גם לך דבריו בכל זאת אשמיעך למען תדה את אשר לפניך ותבין למה זה ארגז בזכרי את דבריו – – מה לך פה? – נתן עלי בקולו. מקול גערתו נבוכותי מאד ולא ידעתי מה להשיב על דבריו, והחרשתי – מה לך פה? – שאלני שנית. – אבשלום שלחני לראות שלום אביו היקר לו מאד – עניתי בקול דממה. – טוב הדבר אשר דברת, טוב מאד, מחכמה ענית זאת! – קרא אבשלום בשמחה – ומה ענה אותך? – – הוא ענני – ענה מנשה מנוד ראש – הגד לו כי עודני בריא אולם – אני ראיתי ונוכחתי כי לא עת היא לבקש ממנו כסף ואמר לצאת, וכהפנותי שכמי ללכת, קרא אלי ויאמר: הן לא חנם שלחך הנה, בלי תפונה יחסר לו דבר מה, כי ידעתי נאמנה כי לא לשלומי רק לכספי ידרוש – – לשלומך דרוש דרש בראשונה, ואחרי כן דרש גם לכספך, כי ממי יבקש אם לא מאביו? – – הוא הדבר אשר דברתי כי לכספי דרש – ענני כמנצח – חי ראשי כי לא אדע למה להנער כסף, האם ישלח במקנה וקנין ידיו? – דבריו נחתו כחצים שנונים ללבבי, ואאמץ כחי לענות אותו אשר בלבבי. – אדוני יודע – עניתיו באמץ לב – כי איש צעיר לימים כמוהו לא יבוא בקהל אנשי המעלה בלתי אם כסף רב בצלחתו. לולא ראית – הוספתי דבר בעזות מצח – איך ירבו נערים רבים כגילו לפזר כסף כאפר, כי אז לא שאלת עוד: מדוע יבקש כסף? אני ראיתי עלם אחד מבני ישראל אשר אהב עלמה אשר לא מבני ישראל מגזע הפרתמים, ויתן כמעט כל הון אביו באהבתו אותה, אך לא לחנם פזר את כספו כי חפצו הצליח בידו לבוא את אהובתו בברית לעיני כל העם ועתה יתחשב גם הוא כאחד מאצילי הארץ ורוזניה, ורבים יעשו כמוהו לעשות להם שם, ולבנך אין כל, הוא ישב כלוא בבית להגות בתורה מבקר עד ערב, בסוד עליזים לא יבוא, ואם יש לוחפץ בדבר מה, לא ירהיב עז בנפשו לגשת אליך כי פחדך תפיל עליו. ואני אמר לך כי לא טוב אתה עושה, ורב אשרך כי בנך בן משכיל וישר דרך, ולולא שאת כבר מצא נתיבות אוצרותיך, או לוה כסף מהמלוים ברבית, ואתה שלמת בבוא יום הפקודה – – לוא עשה בני כזאת, כי אז העברתי כל נחלתי לבתי – ענה בקצף נורא. – הכזאת דבר אבי! – קרא אבשלום בשממון – לולא פיך הוא הדובר אלי כי אז לא האמנתי למשמע אזני– – אולי לא תאמין גם עתה אף כי מפי תשמע, הגד כאשר בלבבך ואחדל מדבר על אזן איש אשר לא יאמין במוצא שפתי – – אבל מי הגיד לך כי אספוק בדבריך? אני אאמין בכל אשר תספר. ומה ענית אותו על דבריו!? – – אך שים אל לבך כי בנך לא עשה אף אחת מאלה – עניתיו – הוא לא יתור אחרי עיניו ולא ילך בשרירות לבו. הנה הוא רואה פני שושנה בת מטרד היפה בכל בנות הארץ בבקר בבקר בצאתו לשוח, עלמה אשר עיניה תאירינה כאילת השחר ולחייה כשושנים בטרם הכם חום השמש והיא מגזע אצילי פולין, ובכל זאת לא דבק לבו לאהבה אותה, ומה תבקש ממנו עוד? – – הוא לא נפל ברשת אהבתה, כי לבו צפון משכל, כי בת רוזני ארץ לא תשפיל כבודה לאהוב את איש יהודי – ענה בשחוק גדול. – לא אדוני – עניתיו בבטחה – לא צדקת בדבריך, כי אני ראיתי כי היא תלבבהו בעיניה יונים בתאות נפש, וגם… הזקן לא נתנני לכלותדברי ויתנשא כנמר לטרוף טרף ויתן עלי בקול זעמו: איך תעיז פניך לדבר בפני דברים כאלה? הטרם תדע כי משלומי אמוני ישראל הנני ובדרך אבותי אנחה גם את בני, ואם ישט מדרכי בני ישראל לאהוב עלמה נכריה אגרשנו כרגע בחרפה ובוז מביתי?! ואתה דע לך כי אם יודע לי כי גם אזן בני לקחה שמץ דבר מהדברים האלה, אז אצמית בבור חייך! – – לא מיראתי אותך – עניתיו במנוחת לב – כי אם מאהבתי לבנך לא גליתי אזניו כי מצא חן בעיני היפה בבנות. אך ידוע תדע כי תדיח את בנך מהדרך הטוב אם תוסיף לגרוע ממנו את הכסף הדרוש לו, כי הוא יבקש לו תחבולות למלא מחסורו או אז תנחם והועיל לא תוכל – – האמת הדבר כי שושנה היפה והענוגה הביטה בי בעיני אהבה? – שאל אבשלום בתאות נפש ופניו אדמו כתולע משמחת לבב וגאון וישכח כרגע את כל אשר שמעו אזניו. – – מה לך ולה? דברי אביך זכור ואל תפן אל חמדת נשים – אבשלום הוריד לארץ ראשו וידום, ומנשה הוסיף לדבר: ואחרי אשר הרביתי עמו דברים ואתחנן לו, נתן את הכסף על ידי ויאמר: לך אמור לאבשלום כי לא יארכו הימים ואבחר לו רעיה ואביאהו בברית לבל ישעה הבל – – האם הוא יבחר ולא אני?! – קרא אבשלום בעצב. – גם אני כזאת שאלתי, אך הוא גער בי ויצוני מחסום למו פי. אני שמעתי לקולו ובלי תפונה תשמור גם אתה מוצא שפתיו, וכאשר אחזה לי אני, שם אביך עיניו באיזבל בת נמרוד והיא תהיה חברתך ואשת בריתך כי אביה ירבה לתת לה נדה – – היו לא תהיה! – קרא אבשלום בקצף ויתנשא מכסאו – אני לא אתן את לבי להכושית הזאת בעד כסף נמאס, ולוא גם אוצרות קרח שקלו על כפי גם אז בזה בזיתי אותה ואוצרותיה, ואם אמנם אבי הוא ולקולו אשמע, אך רעיה אבחר לי אני, והעלמה אשר תמצא חן בעיני היא תהיה לי לאשה! – – ומה תעשה כי יכביד עליך אביך אכפו? – יאסרני בעבותים ויובילני ככבש אלוף אל החפה? אני לא אשמע בקולו, כי אבחר לסבול חרפת רעב ולהתגולל באשפתות משבת בהיכלי ענג את האשה אשר לא תמצא חן בעיני!… אמנם חי נפשי – הוסיף לדבר בעצבון – כי לא אדע מה זה היה לאבי כי נהפך לאכזר לי? זכור אזכור כי שש אלי גיל בעשותו חפתי, ולא עצב אותי מימיו ועתה ירחק מעלי מיום ליום;לפנים ראיתי את פניו בבקר ועתה יעברו שבועות וירחים ופניו לא אראה, לא ידעתי מה היה לו?! – – גם אני חשבתי יזמתי למצוא פשר דבר אך לשוא, כי נסבה נכונה לא מצאתי – – עין בעין אראה כי מעת מתה עלי אמי יקשיח אבי את לבו ממני – ענה אבשלום באנחה. – צדקת בדבריך – קרא מנשה – מות אמך הפריד בינך ובין אביך. כי מי יודע את הכמוס בקרב לב איש? אולי יחשוב מחשבות לבנות לו בית חדש ולבוא בברית חדשה את נערה בתולה לעת זקנתו, ועל כן יבקש להרחיק אותך ואת אחותך מביתו לבל תהיו לו לשטנה –. אבשלום חרד חרדה גדולה בשמעו דברי מנשה ולא ענה דבר, ומנשה הוסיף לדבר: ואולי נגלו לפניו דרכיך ועל כן יקצוף עליך קצף;כי על דעתו אין טוב לך בלתי אם לשבת באהלים כל היום על התורה והעבודה – – גם אני כמוך אחשוב – ענה אבשלום אשר חפץ בכל לב להצדיק את אביו, והרעיון כי אביו יבקש לו אשה אחרת היה בעיניו כחטאת מרי, לכן מהר ויחליט כי בו האשם כי הסתיר אביו פניו ממנו. – אם כן הדבר הלא בי העון! כי אני הבאתי חכמה בלבך כי ימי הנער חיש יעברו ואינם, והאיש אשר לא ייטיבו לבו בימי בחרותו נחשב בחייו כשוכן רפאים, ואולי שמרת דרכי אביך עד עתה לולא הקשבת לאמרי פי. והנה אגלה לך את כל לבי, כי עם לבבי אשיחה וכליותי ייסרוני כי אני גרשתי את השלום מהבית, ולכן תשאל לעזוב את הבית ולהרחיק נדוד – – לא ידידי, לא בך האשם רק בי, כי לא אלך בדרכי אבי אשר ידמה כי רק בתורה יזכה נער את ארחו, ואני לא כן אנכי עמדי, גם בי בחיי התבל רצתה נפשי לכן רק לבו ממני, ועל כן אסתתר גם אני ממנו לבל יוכיחני על פני. אך לבי לא יחרפני על כי אעשה זאת ולא אחפוץ גם לא הוכל לעזוב את דרכי. ולכן אבקש רעי לבל תעזבני בעתות מבוכה כאלה כי בלעדיך אגוע בצרה ויגון. אך מה אדבר? ידעתי כי לא תעזבני – – כי ידעתי נאמנה כי אוהב אתה את אחותי – – אנא ידידי אל תלעג לי, כי דבריך ירדו כחצים שנונים לחדרי לבי ויזכירוני מה אמלל אני בארץ. האני אוהב את אחותך? אני? בן בלי שם, בן ישיבה ארהיב עז בנפשי עיני אל בת נדיב כאחותך?! לא ידידי, מעודי לא גבה לבי ולא הלכתי אף בהלך נפשי בגדולות כמו אלה! – מנשה! – קרא אבשלום ברגז – ראה אראה כי עוד לא שלם לבך עמדי כי תאמר להסתיר ממני את הכמוס בחדרי לבך, אך לשוא! כי כבר הגידו לי עיניך את אשר תירא להשמיע על דל שפתיך. אמנם חי ראשי כי לא אדע מדוע תבקש להסתיר רגשוליך בחבך? הטרם תדע, כי גם נפשי יודעת כי אין אדונים לאלה הרגשות אשר תצמחנה כשושנים בציה על תלמי לבבנו, ואף אם לא חרשנו ולא זרענו, נשא אלומות אשר לא חלו בהן ידינו, ולא לעתים רחוקות תכבדנה כאבן מעמסה על שכמנו, עדי נכרע נפול ולא נוכל קום מבלתי יכולת מלט משא, וקצרה ידינו לשרש אחריהן בעודן באבן לבל ישאר להן שרש וענף כי הנה תציצינה למרות רצונו כעשב הארץ, וחלילה לי מטפול עליך חטאת גאה וגאון על אשר נפלת ברשת האהבה לאחותי, כי נפשי יודעת מאד כי אין אדם שליט ברוחו – – כן דברת ידידי! – ענה מנשה באנחה – לא אדונים לאלה הרגשות, אך הנה תהיינה לנו לאדונים קשים ואכזרים, לענות נפשנו, ולהשיבנו עד דכא. הה! מאשרים המה בני הנעורים אשר על תלמי לבבם עלו האהבה והתקוה בקנה אחד, ויחד אוו משכיותיו למושב להן! אך אוי לו להאיש אשר רק האהבה הטיבה פניה לו והתקוה ממנו רחוקה, הוא כצמא למים עומד על ירכתי בור עמוק עמוק מאד ויראה שם על הקרקע מתחת, מים טהורים: רגע יסיתנו לבו לשבור צמאונו, אך יבהל ויסוג אחור בזכרו כי ברדתו לא ישוב ולא יעלה עוד עד עולם, כי עצמותיו תפזרנה לשאול בטרם ישיבו המים הצמאה. כה ישב על פי הבאר צחא צמא ונפשו ברעה תתמוגג. נפשו תלהט גחלים, אש לא נפח תאכל קרב ולב עדי יבול כשושנה אשר הכה אותה קו השמש וייבשו שרשיה – או יגבר חילים ויקפוץ רגע אל תוך הבור פנימה, ואז יגוע יסוף וידד כחזיון לילה – – ומדוע לא תקוה גם אתה? – שאל אבשלום ברגשי חמלה מקרב לב – למה לא תאמין בהימים הבאים אשר רב כחם לפעול גדולות? מי יודע אם לא תרוממך העת ותושיבך את נדיבים על מרומי ההצלחה? הלא העשר ביד המקרה הנהו, והוא יתנהו לפעמים לאש לא עמל בו ולא גדלו! – – מי יודע? – ענה מנשה – אמנם מה יועילו לי אוצרות זהב וכסף, אם לב אחותך רחק ממני? – – מי הגיד לך את אשר בלבבה? – שאל אבשלום בתמהון. – זאת הכרתי על חזות פניה – – אני אדבר טובות עליך באזני אחותי ואקנה לבה לאהבתך – – ומה תועיל לי עתה אהבתה, אם העשר עודנו בידי המקרה, ומי יודע אם יבחר בי או יסתיר פניו ממני בימים הבאים כאשר הבתיר עד כה? – – לוא היה בידי לעשות כאשר עם לבבי כי אז נתתי לך את אחותי לאשה ואתי תחלוק חלק כחלק בנחלתי– – רב לנו לדבר דברי הבל אשר לא יעלו ארוכה לשברי רק יועילו להותי להגדיל שברי ולהרבות פצעי. נחריש מזה וירוח לי, וטוב לנו לחשוב מחשבות עליך, לקנות לב אביך לבל ימנע ממך הכסף מהיום והלאה, כי במה יזכה נער עשיר את דרכו אם לא בפזרו כסף? במה ימצא הצעיר חן בעיני העלמות? במה יתחשב היהודי בין השרים הנוצרים אם לא בכספו? על כן לא אשקוט ולא אנוח עדי אשיג לך די כסף למען תחיה כאות נפשך– – אלפי תודות לך רעי ואהובי – ענה אבשלום בלב מלא אהבה ותודה, כי כמלאך מושיע ומנחם בעת צרה היה בעיניו. בדרך הזה הטה הבליעל הזה את לב אבשלום והוא נער לא ידע להזהר ויאמין בו בעת אשא חשב עליו רעות כל היום. מדחי אל דחי הדיחו, בראשונה הסיר לבבו מאחרי אביו וישימהו לאויב לו ואחרי כן הסיתו לעושת מפתח כמפתח אוצר אביו ויגנוב כסף עד בלי די, למען מלא תאות נפשו אשר לא ידעה שבעה, והאב האמלל ידע ויהי כלא יודע, כי יראה להוכיח אותו פן יענהו עזות, ויחשוב מחשבות כל היום איך לדבר אתו ולקחת את לבו למען ישמע בקולו לבוא בברית אשת נעורים. אך לשוא חכה הזקן ליום שידבר עם בנו, כי אבשלום חמק עבר מפניו בכל עת אשר ראה כי יבקש לבא אתו בדברים. בין כה וכה רחב הפרץ בין האב ובין בנו מיום ליום;לב הבן רחק מעל האב, והאב היה כאיש אובד עצות ותושיה נדחה ממנו. אך לא כן היה מנשה יועץ הבליעל, לו נתכנו עלילות לבצע מחשבתו הרעה, ובעת אשר בכה ויתאונן באזני הזקן, כי אבשלום יאטם אזניו ולא ישמע לדברי מוסרו, התהפך בתחבולותיו ויחזק את לב אבשלום לבל יסור מהדרך אשר בחר בה. אכן שפת יתר היו דברי מרמה אלה, וגם בלעדיהם כבר הצליח לבוא למחוז חפצו: ללכוד את האב והבן ברשת ערמתו ולשחק בם כצפור, כי הזקן האמין בו כבמלאך אלהים וכל דבריו כדברי חוזה מחזה שדי היו בעיניו, ולב אבשלום טפש כחלב לבלתי הבין כי נכון הוא לצלע. ומה גם מעת אשר שמע מפיו כי שושנה בת מטרד הביטה בו בעיני אהבה, מני אז לא נתנו עשתונותיו דמי לו;מבקר עד ערב התהלך בחדרו ויחשוב מחשבות, לבו הגה אהבה ופני שושנה רחפו מול עיניו תמיד בלוית חן והדר אשר הוסיף הדמיון על היופי אשר יצק הטבע עליהם, ויהי ביום כחולם בהקיץ, וכמשתגע בלילה. ובכל זאת משל ברוחו ימים אחדים ויסתר מחשבותיו בחבו, אך הנה פרצו ועברו על דל שפתיו ויגד את כל לבו למנשה אוהבו הנאמן. באוהב נאמן כזה בטח לבו כי יעבור במים גם ילך במו אש למענו ויעזור לו למלא משאלות לבו. והאוהב הנאמן הזה נמצא בהדרשו;ואף כי נבהל וישתומם בתחלה בשמעו מפי אהובו כי נפתה לבו לאהוב בת אל נכר, ונפשו ירעה לו בזכרו כי מרה תהיה אחריתו אם יודע הדבר להאב האכזר, וגם פחד פן תמאס בת נדיב כשושנה בנער עברי, כי אף אם מצא חן בעיניה (זאת ידע נאמנה) אך מי יודע אם לא ייקר הכבוד בעיניה מהאהבה? וכהמה דברים רבים אשר הבהילו רוחו – אכן במה נחשבו כל אלה החתחתים והמכשלות מול אהבת רעים?! – קרא מנשה האוהב הנאמן לעתות בצרה, אחרי אשר חשב מחשבות רגעים מעטים – אני אשים מעקשים למישור למען תראה ותדע כי אף אם רק אוהב אחד לך תחת המש, אולם רב כח האוהב האחד הזה להושיע הרבה יתר מאלפי אוהבים, אשר כל אהבתם תסור ברוח פה, ואני לא במו פי רק בימיני אאמיצך ויעבור עלי מה! – בלב מלא רגשי אהבה ותודה ובעינים מלאות דמעות גיל נפל אבשלום על צוארי אוהבו האחד היקר לו מאלפי אוהבים ויחבקהו וינשקהו ולא הרפה ממנו עד כי נשבע לו בשם אלהיו כי לא יפיל דבר ארצה מכל אשר דבר, וכי לא ישקוט ולא ינוח עדי יביאהו ויציגהו לפני אהובת נפשו. אכן לא לשקר נשבע האוהב הנאמן – נשבע ויקים. ואחרי עבור שני ימים ישב אבשלום בבית מטרד כאחד מאוהביה באי ביתה, וגברת הבית אשר למדה לשונה מימי נעוריה לצודד נפשות בקסם שפתיה, קרבה את הנער העברי כמו נגיד ותראה אותו אותות אהבה וכבוד. גם הללה את תאר פניו וחכמת לבו, ותשבע באמונתה כי ניבו הנעים ירנין לבה, וכי לא רבים מחורי ארץ פולין ימהרו לדבר צחות בשפת אם על דל שפתי אשה כבודה בת רוזני הארץ יעברו התהלות, אך אין קצה להשמחה אשר תתעורר במשכיות גבר בשמעו תהלתו תצא מפי אם אהובתו, ולעיני האשה האהובה לנפשו… ימים על ימים כה חלפו עברו על ראש אבשלום בשמחות וגיל;הוא בא יום יום אל בית משושו, וגברת הבית הוסיפה אמץ למשכו חסד בעבותות אהבה, כי כמלאך מושיע בא לביתה, בעת אשר מט לנפול – כי כבר בא רזון באוצרותיה מרוב פזר כסף ורדוף אחרי תענוגי התבל – וזה ירחים נפקחו עיניה לראות כי ימי רעה הולכים ובאים, ותפחד כל היום מחמת המחסור אשר לטש עיניו לה, וגם בחזיוני לילה ראתה את הנושים באים לקחת את הבית וכל אשר בו, ואותה יובילו למעון צר לבית הכלא. ובעת רעה כזאת בעת אשר חשה עתידות נוראות לה, באה פתאום הברכה אל תוך ביתה לרגלי הנער העברי אשר אין קצה לאוצרותיו, ואשר שלם ביד נדיבה בעד כל הגה אשר יצא מפיה, ומדוע לא תרבה לספר תהלתו? אמנם לא כאמה בתה;שושנה דברה את אבשלום אהבה וידידות לא למען למצוא שכר אמת רק מאשר כי מצא חן בעיניה, וכאשר ראתה כי אהבת אבשלום אליה היתה אהבה בלי מיצרים, השיבה גם היא אהבה אל חיקו בלא לב ולב, וישבעו בשבועה לבא בברית נצח, וגם האם אמרה על אפה ועל חמתה לדבק: טוב הוא! ומני אז לא עזב אבשלום את בית אהובתו וישה אתה כל היום ורק בלילה שב לבית אביו למען התיעץ את מנשה רעו ואוהבו הנאמן אשר לא חדל מחזק את לבו ולשים כבוד תהלתו על כי כביר כח לבו להחזיק במוסרות אהבתו ורוחו עשוי לבלי חת מהמון הפגעים העומדים לו לשטנה, וגם את אהובתו לא מנע מכבוד, ויבטיחהו לדבר על לב הזקן ולערוך לפניו את הכבוד הגדול אשר יבוא אל ביתו לרגלי אשת בנו, ואז ישיב הזקן אל לבו ויאמר גם הוא לדבק טוב הוא. כה הבטיח במו פיו אך 28בדברים ולא דבר את הזקן אודות אבשלום דבר, עדי נגלו דרכי אבשלום בקהל ויהי למלה ליושבי שער אשר יגדילו בפיהם על כל דבר ותהי לדבת רבים כי אבשלום המיר דתו: וגם אזן הזקן לקחה שמץ מנהם, כי הוא שמע בבית התפלה שם בנו יוצא מפי רבים אשר יתלחשו איש את רעהו, ובבואו הביתה שאל את מנשה פשר הדבר, והוא התחפש באפר צדק כפעם בפעם ויתן קולו בבכי ויאמר: אויה אויה לנו! אבשלום השחית את דרכו במאד מאד! – וכרגע התהפך בתחבולותיו ויפתח פיו כמוכיח בשער ויקרא בקול: בך אדוני העון, חטאת פי בטנך עליך תרבץ, כי לוא שמעת לעצתי לבלתי תת כסף להנער ההולך שובב בדרך לבו כי אז לא בא עד הנה: לאהוב בת אל נכר ולתת לה יד לבוא אתה בברית נצח לעין השמש – כשמוע הזקן את הדבר הרע הזה אחזתו פלצות ויהי כגבר אין איל וישב משמים רגעים אחדים, אחרי כן נתן קולו בבכי תמרורים ויספוק כף אל כף ויקרא בקול מרגיז לב: הה! לך הצדקה ולי בשת הפנים! הה אוי לי! לוא שמעתי לעצתך הישרה, לו הטיתי אזני לשמוע בקול תורתנו הקדושה אשר דברה בך כי אז לא באה אלינו הצרה הזאת. על רוח בינתי נשענתי לכן כשלתי נפלתי, אויה אויה! בחרפה וביגון כבד עון ושבע רגז ארד שאולה! הה! מדוע הארכתי ימים על הארץ? למה ראיתי בטוב בימי חיי הבלי? הלמען אשתה כוס החמה פעם אחת? הבעבור זאת הושיבני אלהים על על גפי ההצלחה, למען יהפוך עלי גע וידכאני עד עפר וישליכני שאולה?! הה שדי המר לי מאד!… – אנא זכור את בוראך – קרא מנשה וישא למרום עיניו – אל צדיק ה', צדיק הוא במשפטו אך גם נורא מאד, לכן הזהר באמרי פיך ואל תוסיף פשע על עון לשים בשופט רמים תפלה – – צדקת בני צדקת ממני, אני אחריש אתאפק, אשים מחסום לפי למען לא אחטא בלשוני. אך אתה פתח פיך, דבר דבר, עוץ עצה מה לעושת? אולי יש תקוה להצילו ולהצילני גם אני מרעתו! – מנשה מחה דמעותיו מעל פניו ויאמר: אויה לנו כי באנו עד הנה! הה כמעט פסה כל תקוהמלבי, לא אבטח כי ידינו תעשינה תושיה, אך בכל זאת לא אמר נואש, כי כן יורונו חכמינו הקדמונים אשר לאורם נלך חשך לבל יאמר איש נואש כל עוד נשמת שדי תחיהו, ואף אם החרב תנוח על צוארו לא ירף מקות ומבטוח באלהי הרחמים. לכן איעצך כי תבוא בלילה לחדר בנך ותתן עליו בקולך ליסרו כאשר ייסר כל אב ישר הולך את בנו אשר ילך בדרכי שאול אולי ישוב ונחם מדרכו הרשעה – – יראתי מאד פן יהיה עמלי לריק – ענה הזקן בשברון מתנים. 29 – אם יאטם אזנו ולא ישמע לדברי מוסר שאר שמע בנחת, אולי יקשיב לקול מצוה במפגיע, אתה תחרץ ותפיל עליו אימתה כי תגרשנו מעל פניך אם יוסיף סרה להקשות ערפו, ויש תקוה – אף כי היא רחוקה מאד – כי דבריך יעשו פרי. הן הוא הלך שובב בדרך לבו מאשר כי לא שחרתו מוסר ומעודו לא שמע מפיך גערה, אכן כאשר יראה כי תפיץ עליו עברות אפיך אולי יחת מפניך ולא ימרה את פיך – הזקן הבטיחהו לעשות עצתו ויוסף לקות לטוב. אך מוץ עובר היא ההצלחה, והתקוה – קש נדף הנה; והאיש אשר על ברכיו תשתעשנה יבער ויכסל ויחשוב בלבו: אכן בידי הנן ובדי שאול אתי תרדנה! אמנם הנה במנוחה תשכונה במקום אשר אוו למושב להן רק בעת שלום ושלות השקט, יפוח הרוח תובוא סופה – ואין?! הנה רגע נגוזו ועברו, אך עקבותיהן עוד יודעו כבירים כי בצאתן תשיתינה שמות במקום אשר ישבו בו וישמוהו למעי מפלה. הזקן אשר כל ימי חייו ראה אך שלום ואשר ראה רגע אחד כל תקותיו תעלינה בתהו. כל חזיונות לבו, כל האשר בשנות חייו עשו להם כנפים ויעופו במעוף עין אחרי אשר דבר פנים אל פנים את בנו, כי אף אם מעיו המו בקרבות כהמות ימים, ולבו לא נתנו לדבר קשות את בנו יחידו, בכל זאת גמר אמר לעשות עצת מנשה כי ראה כי הצדק אתו, וכליותיו יסרוהו מוסר אכזרי על אשר לא שמע בקולו עד הנה. וימלך עליו לבו לכתוב כל דברי מנשה אשר דבר אתו אודות אבשלום על ספר ולהראות לבנו הסורר את דברי המוסר אולי ישים על לב ויקח מוסר, אבל ממשחבתו זאת שב עד מהרה פן יקים את בנו לצורר למנשה והוא בקש בכל לבב כי מנשה ישמור עקביו, ועל כן הסתיר הכתוב על המגלה ויאמר ליסרו במו פיו, אך מבלתי יכולת לשאת חרפה על בנו לא הזכירו מעשיו רק נתן שם אהובתו לגדופים ויתננה לזונה הצודדת צעירים לימים בתזנותיה. ויהי כשמוע אבשלום שם ידידות נפשו נתן לשמצה וחרפה, שם האשה אשר בעיניו היתה כשרף אשר ירד מזבול קדשו ממעונות שחקים להתהלך על פני תבל ארצה למען שמח במאור פניו בני תמותה, וכל מלאכי מרום מר יבכיון מעת עזבו אותם, שם האשה הזאת ישא בן אדם תולעה על דל שפתיו, ולא לבד כי חרדת ערב לבו לחלל את הקדש, היה פתאום כגבר עברו יין ולא זכר מי הוא הדובר אליו. קצף נורא התלקח בלבו בשמעו את הדברים יוצאים מפי אביו ויתגעש עד מאד ויקרא בקול: אם תעיז פניך להעביר דברים כאלה על דל שפתיך ידוע תדע כי אמיר דתי… קרא וימהר לצאת הבלי הבט אחריו. כחץ מות באו הדברים בלב הזקן, ברכיו כשלו, לשונו לחכו דבקה, עפעפיו כסו בחשכת צלמות ויפול מלא קומתו ארצה, ולולא חש מנשה אשר גם הוא היה בחדר להקימו ולהשיב לו נשמתו מי יודע אם קם עוד ממשכבו לראות עמל ויגון בתבל?! כאבן דומם ישב הזקן מני אז בחדרו כל היום ולא דבר את איש דבר לבד את מנשה אשר על פיו יצאו ובאו כל בני הבית ובידו נתנו כל האוצרות וספרי החשבונות ויהי לאדון להבית וליושביו כי רק בו נתן הזקן אמון. כה סכסך הנחש הערום הזה את אנשי הבית איש באחיו עד כי לא שמעו איש שפת רעהו והוא היה המליץ בינותם. שולמית אשר שמעה בכל עת בשבתה בחדרה אשר היה בצד חדר הזקן את דברי מנשה בעת דבר את אביה, החלה כבר לספוק בישר לבו, ולא אחת ושתים דברה על לב אחיה כי יזהר מהנחש הערום, אך הוא אטם אזניו ולא שמע בקולה. וגם על לב הזקן דברה פעמים רבות ותאמר להסיר לבבו מאחרי מנשה אך גם זאת לא עלתה בידה כי הזקן דמה בלבו, כי מאהבתה לאחיה תשים דפי במנשה אשר לא יכסה על פשעיו, ובכן היה מבלי משים לאדון הבית. בדעת ובהשכל ערך מזמותיו לחבל ענוים, להכות חרם בית ויושביו, וגם בצע אמרתו. הה! הוא הוציא זממו לפעולות ידים, תמימים וישרים מידיו נגזרו והוא בגן עדנים יתהלך, כבוד גדול ינחל בכל מקום בואו, ועשר רב שמור לו בביתו, חיל בלע יאכל במנוחה עד עתה ואין פוקד עליו את עונו. הנה אלה הרשעים המה שלוי עולם, וישרי לב ילחכו עפר, ישכבו למעצבה, ויהיו לדראון לכל רואיהם! ואיה אלהי המשפט?! – כה קרא רעי בעזוז אפו ויחרוק שן וירקע ברגליו כמשתגע. רגעים אחדים עמד כמכה בתמהון, וגם אני עמדתי משמים ולא שאלתי מפיו דבר כי יראתי את פניו, ואחרי עבור תמהונו מעליו התעורר כאיש אשר יעיר משנתו ויאמר: ידעתי כי תתפלא אף תשתומם בשמעך קול שאגתי ובראותך כי אחרוק שן כמו אערוך מלחמה על מתקוממי, אכן שים אל לבך את הדברים אשר שמעת מפי, ותדע מדוע אזעק חמס. הן שערוריה כזאת לא נשמעה בכל הארץ, כי איש חמסים אשר היה למטה רשע לדכא ישרים תחת רגליו יהיה לראש לעדה כלה ועל פיו יעשו מעשיהם! הרשה העריץ הזה אשר הכה חרם בית על יושביו הוא ילבש יראת שדי כמדו, ויביא מעשי בני עירו במשפט לשבט ולחסד! נורא הוא הדבר הזה ומי יכילנו!! – – אמנם חי נפשי כי לא אבין עד מה – עניתיו בתמהון – לא אדע מי הוא העריץ ומי המה התמימים? ומי הוא אשר בקולו תשמע העדה כלה? – – ענני ויעבר חלקת ידו על מצחו כמו חפץ לזכור – צדקת כי לא כליתי לך את דברי ולכן לא תבין עוד פשר דבר, אמנם הלא זאת תבין כי הרשע העריץ הזה הוא מנשה אשר הכה את כל בית אבינדב חרם?! – – מאין אדע זאת – – הלא מהדברים אשר ספרתי לך עד הנה, תראה ותבין כי הוא סבב בכחש את כל בני הבית למען השיבם עד דכא – – לא אדע במה גדלה אשמתו? אם על אשר דבר על לב אבשלום כי יראה בטוב בימי נעוריו? עוד לא גדל עונו בעיני, ולוא הייתי אני תחת אבשלום, כי אז עשיתי כל אלה מלבי מבלי חכות עד אשר יבוא בן ישיבה וילמדני ארחות חיים – – הנך תמים לב מעין כמוך – הלא שמעת, כי הרבה כחש למען הסר את לב האב מהבן ולהקים את הבן לאויב להאב, את האב דבר כאיש אש יראת שדי היא אוצרו ובלשון אחרת דבר את הבן, למען ישנאו איש את אחיו – – אני לא אאמין כי עשה זאת בעקבה, כי מדוע יעשה כדבר הזה? מה בצע לו בערמתו, האם ערום יערים איש רק למען כחש? – – הורני נא אתה אם לב חכם לך! – עניתיו בתלונה כי היטב חרה לי על כי פעמים ושלש נתנני לתמים לב אשר דרכי בני האדם ועלילותיהם נעלמו מעיניו, ואני אמרתי בלבי כי איש יודע דרכי התבל כמוני אין בכל הארץ. – אני אשמיעך למען תדע ובחנת;חוט המשולש משך את לב הנבל למעול מעל ולפשוע בזדון לב. הנקמה היא היתה ראשית חטאתו;הוא שמר עברתו מאז לאבשלום בן העשיר אשר לעג לו בשאט ויתן שמו פעמים רבות לגדופים וגם הכה בחרפה לחייו, אך ידו קצרה להשיב לחורפו דבר לכן שם אל מרמה פניו ויבקש תחבולות ממנו נקם, ועל כן התהלך אתו כרע כאח למען ישמור עקביו ויצודנו למדחפות. ואל השנאה נלותה האהבה אשר להטה קרביו, כי אהבה עזה כמות לבת אבינדב נולדה בלבו ומני אז שת עצות בנפשו כל היום איך להשיג מאויי לבו, ובדעתו כי אבינדב לא יתן את בתו לבן בלי שם כי משפחותו רמה בישראל לכן חשב מחשבות לקנות לו לב אבינדב ולהדיח את בנו מדרכי ישר ויתן חרפה על בית אביו ואז לא ירום עוד לב אבינדב. ואל שני העונות הראשונים נספחה חטאת שלישית היא אהבת הבצע, הוא קנא בעשירים מעודו ויגמור אמר לעשות לו עשר, ומאשר כי קצרה ידו לעשות עשר במשפט לכן תחש על מרמה רגלו להשיג את העשר לא במשפט. אך מה אדבר עוד אליך ומה אחקור אחרי הצפון במשכיות לבבו הרע? אספרה לך את אחרית הדבר ואז תראה ותדע מה גדול עון הזד הארור הזה – – אבל מאין תדע אתה כל אלה? מי גלה לך את אשר דבר חדר בחדר את האב והבן? הן שומע לא היה בינותם! – – הלא השמעתיך כי שולמית שמעה בכל עת אשר דבר את אביה והוא גם הוא כתב זאת על ספר, כאשר השמעתיך והספר הזה עתה בידי שולמית, ודבריו אשר דבר את אבשלום גלה הוא אחרי כן כאשר תשמע עוד, ובשמעך אחרית הדבר אז תדע גם ראשיתו ולא תוסיף עוד להתפלא – – אך בכל זאת לא אוכל תת אמון בדבריך, הן בפיך אמרת כי הוא היה מבני הישיבה, ומאין לבן ישיבה מרמה וערמה? וזאת שנית, לא אוכל האמין כי יקשה איש לבבו לאנשי חסדו אשר הרימוהו לתור האדם המעלה, ויכרה עליהם שוחה ללכדם – – הוא אשר דברתי: ישר לבך לא יתנך לחשוב תועה על בני האדם. אמנם כאשר אספר לך דרכי הזד בטרם בא ביתה אבידנדב, אז לא תתפלא עוד, כי הרשע הזה השחית את דרכו מאד, גם בטרם בא לעיר שכולה. הוא גנב ורצח בעיר עזובה ואחרי כן בא הנה להנצל מדבת עם. ואם תחפוץ אספר לך גם את מעשיו בעיר עזובה – – בכל לבבי הנני נכון לשמוע דבריך! – עניתיו כי נפשי אותה לשמוע מה עשה בעיר עזובה אשר בה גר דודי ואשר ממנה יצאתי גם אני ואמרתי בלבי אולי לקחה גם אזני שמץ מנהם. – אני חפצתי לספר לך בראשונה אחרית בית אבינדב היה עדי אובד, ולהשמיעך את כל הפשעים אשר פשע הזד הזה עד אשר היה לאיש אוצרות ולראש להעדה כלה, ויאך יפחדו וייראו ממנו כל בני העיר עד כי לא נעזו להגיד לו פשעו על פניו בעשותו מעשה רצח לענות באכזריות חמה אשה חפה מפשע וברת לב, כי אש תיקד בקרבו כבשאול תחתית, אש קנאה לאשת עברתו על אשר מאסה בו ותבחר לעזוב בית אביה משבת יחד את הנחש, כי האשה אשר כחוטאת נשאה עון לעיני אלפי אנשים, היא שולמית בת אבינדב אשר גדל בביתו הנחש הזה!!… – האשה החוטאת היא שולמית בת אבינדב!! – קראתי בתמהון ולבי נשבר בקרבי אף כי לא ראיתיה ולא ידעתי אותה מעודי, כי כבר דבק לבי אחרי העלמה יפת העין אשר שויתיה כמו היתה מול עיני בשמעי דברי רעי – שולמית בת אבינדב היתה כחוטאת לדראון לכל העם אשר בראש חותות! לא אאמין למשמע אזני!! – רעי התבונן בי ושחוק ועצבון עברו חליפות על פניו וישאל בנחת: ולמה זה תתפלא? – – העוד תשאלנו למה זה אתפלא? הן מי שמע כזאת כי אנשים זדונים ישחיתו עלילה לענות ברצח כבשה תמה ולא תאחזהו שער?! – קראתי בקול עז. תכירה? – שאלני עוד הפעם בשחוק. לדבריו זכרתי כי אני לא אדע אותה גם לא שמעתי שמעה מעודי, ורק מפי רעי שמעתי אודותיה, אך דבריו ירדו עמוק עמוק אל חדרי לבבי עד כי נדמה לי כי אדע את הנערה שולמית זה ימים ושנים. אך כאשר שאלני אם אכירה נבוכותי ולא מצאתי מענה רגעים אחדים, ואחרי כן עניתיו הלא בפיך הגדת כי היא היתה נערה מצניעה לכת – – אם כן אם תאמין לדברי כי היתה תמימת דרך, הלא אוכל לספר לך עתה אחרית בית אבינדב ואחרי כן אשמיעך מעשי הנחש בעיר עזובה – – לא לא! – קראתי בקול – ספר לי בראשונה דרכיו בעיר עזובה – הוא התפלא מאד ולא הבין למה זה אחפוץ יותר לשמוע דרכיו בעיר עזובה, כי אני לא ספרתי לו עוד דבר מתולדותי ולא ידע כי גם אני בעיר עזובה הייתי ועל כן חפצתי בכל לב לשמוע את הנעשה בה ויאמר: אם רק זאת תאוה נפשך לשמוע הנני לספר לך כאשר תאוה נפשך, אך בטרם אחל לספר לך את מעשי מנשה אספר לך ממעשי תרמית אנשים אשר נעשו בעיר עזובה לפני חמש עשרה שנים כי בלעדיהם לא תבין דבר לאשורו. י"ז: מדנים בין אחים בעיר הקטנה עזובה ישבו שני אחים שם האחד אחירע ושם השני יוסף – כל עצמותי רחפו בשמעי שם דודי ושם אבי, ודמי עורקי התגעשו כמו לבי נבא לי לשמוע נוראות לא קויתי, אך התאפקתי לבל יכיר רעי כי דבר לשאט עמי למען לא יסתיר ממני דבר והוא הוסיף לספר: נחלה טובה נחלו האחים מאביהם אחרי מותו, ויוסיפו לעשות יחד מקנה וקנין שנים אחדות. אך אשת אחירע אשת מדנים שלחה בכל עת מדנים בין האחים ותקנא באסתר אשת יוסף די יפת תאר היתה ותכעיסנה תמרורים כל היום. העציב רוח יוסף מאד וגמר אמר להפרד מאחיו ויבחר לו מקום לשבת בעיר מדמנה הקרובה אל עזובה ורק נהר קטן הפריד ביניהן. שמה חיו יחד יוסף את אסתר אשתו בשלות השקט ויעשו עשר. לא כן היה לאחירע;מיום אשר נפרד מאחיו החלה שמש הצלחתו להסתתר, ומיום ליום ירד מטה מטה כי לא ידע לנהל את מסחרו במשטר ואיזבל אשתו אהבה לעדות עדיים ותפזר כסף כאפר וכעבור שתי שנים מטה ידו עד מאד עד כי באו הנושים ויקחו את ביתו וכל אשר לו וישבר מטה לחמו. ירחים אחדים היה אחירע בחסר כל ותשועה רחקה ממנו, ואל אחיו מאן ללכת לבקש עזרה, כי מבלעדי השנאה אשר היתה ביניהם מעת נפרדו איש מעל אחיו, עוד שנאה גדולה ועצומה ממנה מצאה קן לה בלבות שני האחים מעת אשר התרועע אחירע את החסידים המקשיבים לקול הצדיק בצבועאל ויבוא בחברתם כי כן הסתו איזבל אשתו אשר היתה בת אחד החסידים אשר היה מרואי פני הצדיק מצבועאל. וכשמוע יוסף אשר שנא בתכלית שנאה את החסידים ודרכיהם (השנאה הזאת נחל מאת אביו אשר היה מהמתנגדים בכל לב ונפש) בערה בו חמתו על אחיו וכעוזב דת אבותיו היה בעיניו, וכן יאמר כל איש מחברת המתנגדים או החסידים על איש אשר יעזוב את חברתו. ובלי ספק לא נכחד גם ממך כי המתנגדים לא יאכלו לחם ולא יתנו בנותיהם להחסידים, כי כמו גויי הארץ המה בעיניהם, הידעת כל אלה? – – ידעתי ידעתי! – עניתיו בחפזון, כי נפשי להטה גחלים לשמוע אחרית הספור – ספר נא ואל תעצור במלים! – רעי הביט בפני ויניע שתי כתפיו כמשתאה ויוסף לספר: ואחירע הוסיף אומץ להחזיק החדשה את רעיו החסידים ויכן להם בכל עת כרה גדולה בביתו ויאכלו וישתו וילכו במחולות למען הכעיס את לב אחיו, וגם זאת הועילה להותו להביא רזון באסמיו. ויהי כאשר מטה ידו בחר לגוע ברעב מלכת להתרפס לפני אחיו ולבקש עזרה ממנו, ולעזוב את רעיו החדשים. וגם אשתו ורעיו יסרוהו מלכת לבית אחיו. וזאת תחשב להם להחסידים לצדקה;כי אלה האנשים העקשים בכל דרכיהם ונלוזים במעשיהם עד כי כשחוק הוא להם לגנוב, לחמוס וגם לעשוק נפש איש אשר לא בדרכיהם אחזה רגלו, המה לא יעמדו מנגד בעת צר לאיש בריתם, ובכל כחם יאמצו בידי מט לבל עדי אובד אם אך יחזיק בבריתו את חברתם ועם קדושיהם נאמן. וגם בידי אחירע תמכו זמן כביר וינהלו את ביתו בלחם. אך נפש אחירע, אשר זכרה את עשרו לפנים, קצה בלחם חסד ויבקש תחבולות למצוא לו עבודה אשר תאכילהו ואת ביתו לחם. אמנם הוא בקש ולא מצא והמחסור הולך הלוך וגדול, אז יעצוהו כל רעיו לנסוע אל העיר צבועאל לבקש עצה וברכה מפי הצדיק. מה דבר את הצדיק ומה ענהו, זאת לא נודע לאיש עד הנה, רק בשובו ממסעיו ראו כלם כי פניו האירו, וגם עקבות עצבון ודאגה לא נראו עוד עליהם. כל החסידים אשר בעיר נקבצו ובאו לשמוע נפלאות הצדיק מפיו ויעשו משתה ושמחה והוא הרבה לספר מהגדולות אשר ראו עיניו. ומחר בבקר ראו כלם ויתמהו איש אל אחיו כי אחירע הלך למדמנה ויבוא ביתה אחיו. כראות יוסף את פני אחירע אשר שב מצבועאל השתאה מאד כי לא פלל לראות אותו בביתו וישאל את אחיו: מה תבקש? לבו כי המחסור דכא לארץ חיתו ואם לא יחיש להושיע לו אז יגוע הוא וביתו ברעב. – אצבע אלהים הוא! – קרא יוסף – יסור יסרך אל שופט על כי בגדת באמונת אבותיך וישיבך עד דכא למען תשוב אליו וירפא לך. אמנם מדוע חכית עד כה? ולמה לא עזר לך הצדיק אשר לקח מידך כסף רב בעוד אשר היה לאל ידך לתת? למה לא עשה אות להושיע לך לחלצך מן המצר? מדוע לא צוה על מלאך ההצלחה כי יריק לך את אוצרו? וגם מבלעדי מלאכי מרום היה לאל ידו להושיעך כי די והותר היה לך להחיות נפשות ביתך לוא השיב לך את כספך אשר לקח מידך – – הצדיק לקח אך תת לא יוכל – ענה אחירע בקול דממה – עתה אראה כי שגגתי כי נתתי אמון בדברי שוא ותפל, אמנם אתה אחי אתה ועליך לתמוך בידי המטה – – בכל לבב הנני להושיעך אם אך תשוב באמונה לדת אבותיך – – אני אשוב בכל לב ונפש גם אם לא תושיע לי, אמנם לא לעין השמש, אני אתהלך את החסידים כמקדם, למען תמצא ידי ברבות הימים לגלות פשעיהם לעיני כל העם ויראו ויבושו מקדושיהם. – המענה הזה לא הרגיע את יוסף ויען: די לי בזיון וקצף כי עזבת אמונת אבותיך עד הנה ומעתה לא אחפוץ לשאת עליך חרפה, לכן אם תאבה כי אתמוך בידך, עזוב כרגע את עדת החסידים ושוב אל אמונת אבותיך. אמנם אחירע הודיף להראות כי הצדק אתו ומחשבותיו טובות מאד כי יש את נפשו לגלות לעין כל זדון רשעים ולפקוח עינים עורות לבל יוסיפו תת אמון בהבלי השוא, וכי לעון גדול יחשב לאחיו אם יעצור בעדו מהוציא מחשבותיו לפועל ידים. כה הוסיף לדבר על לב יוסף עדי נרצה לו ויעשו שמח וטוב לב ספר יוסף לאסתר רעיותו כי עשה שלם את אחיו וכי מעתה יאספהו אליו כי יהיה בן משק ביתו ולא ישא עוד בית אחיו חרפת אך אסתר בשמעה כל אלה לא שמחה כאישה, ואף כי לא הטתה לבו מאחרי השלום, בכל זאת התחננה לו לבל יביא את אחיו לביתו, ועצתה היתה כי יתן לו כסף כשאלתו למען ימצא טרף כחפצו ואל ביתו לא יביאהו. אך שומע לא היה לה מאישה כי הוא אמר: אחי הוא ולא אוכל לראות בצרתו, ובלבו דמה להרחיק את אחיו מעל עדת החסידים ויירא בלבו, פן, כאשר יקח אחיו את הכסף, ישוב להחזיק במעוזם, לכן גמר בלבו להביאו הביתה ואז יהיה בטוח כי לא ישוב לכסלה. ובכל זאת נסה ביום השני דבר אל אחיו לדבר על לבו כי יקח הכסף מידו, אך הוא ענהו כי לא יחפץ במתנות חנם, וגם מאחיו ימאן לקחת מתנה, רק מעמל כפיו יחפוץ להביא טרף לביתו, ויבטיחהו כי נכון הנהו לעבדו באמונה כעבד נאמן ובאהבה כאח יונק שדי אמו, ומן היום ההוא והלאה נתנו כל ספרי החשבונות והכסף ביד אחירע. אסתר לא דברה את אישה מני אז באחירע דבר, כי חפצו הי לה לקו, ודבריו כדברי אלה, אולם לבה הגה אימה מעת בוא אחי אישה הביתה, כל היום פחדה מפחד וגם בלילה לא שכב לבה, כי חזיוני לילה נוראים בעתוה, אך היא ידעה להזהר לבל יראה אישה מכל אלה כי יראה פן יתעצב אל לבו. אולם כאשר הוסיפה אמץ להסתיר יגונה מאין רואה, כן הוסיף היגון אמץ לדכא את נפשה וימלא את כל משכיות לבבה. והאדם, אף אם כביר כח לבו לא יעצור כח למשול ברוחו רק ביום בעת אשר יש לאל ידו לשלוט על רעיוני לבו ולשים להם דלתים ובריח לבל יעברו פתחי פיו, לא כן בלילה בעת אשר עשתונותיו יעופו כצפרים עפות באין אדונים והמה ישלטו ברוח להטותו לחפצם אז יתפרצו ויעברו גבול וידובבו שפתי הישן למרות רצונו. בלילה אחד כאשר שכבו יחד יוסף ורעיתו וירדמו, התעורר פתאום משנתו לקול צעקה גדולה ומרה מרגיז לב: הצילו נא! הצילו! תפשו את המרצח! – רעדה אחזה את יוסף בשמעו כי רעיתו תקרא כזאת בעתאשר התרדמה אחזה בשמרות עיניה, וימהר להקיצה משנתה ולדבר על לבה. היא התעוררה משנתה ותתן קול בוכים בהקיץ. – מדוע תבכי אהובתי, הלא רק חלום חזיון לילה חזו עיני רוחך ואין כל פחד?! – שאל יוסף בדאגה. – מהלל שם ה' – ענתה אסתר באנחה – כי רק חלום לילה בעתני, אמנם חלום נורא, הה! נורא מאד ראיתי– – ספרי נא לי את החלום וירוח לך. – בראשונה מאנה אסתר לספר את החלום לאישה, אך אחרי אשר הפציר בה ספרה לו כי בחלומה ראתה את אחירע מניף חרבו עליו להכותו נפש. הוא שחק לעג לה ולחלומותיה בפיו, ועצבת נוראה לחצה לבבו מבלי דעת פשר דבר, ובכל זאת התחזק וידבר על לב רעיתו כי לא תשית לבה לדברי חלומות וינחמה: כי החלומות שוא ידברו. אמנם בפעם הזאת לא דברו שוא דברי החלום, כי אף אמנם לא הניף אחירע חרבו על אחיו להכותו נפש, אך הוא כרה עליו שוחה וישלח חבלים לרגלו להפילו במהמורה בל יקום לנצח. סר וזעף קם יוסף ממשכבו ויצא החוצה למען הסיר העצבת אשר לחצה את לבבו בכבלי עני, וכמעט הצליח חפצו בידו להשיב המנוחה אל לבו וישב לארוחת הצהרים. י"ח: שבר יוסף בעת הארוחה לא הוציא הגה מפיו גם ירא להביט בפני רעיתו פן תכיר בפניו כי החלום הביא מורך בלבו, וגם היא לא דברה דבר ותתן לפיה את המאכלים אשר כאבני חצץ ירדו לתוך מעיה. עודם יושבים אל השלחן והדלת נפתחה ושר בית המשפט עם שני אנשי חיל מזוינים באו אל תוך הבית. קול נורא התפרץ מלב אסתר ותפול מעל הכסא כגויה בלי נשמה. יוסף התחלחל מאד וירץ בחפזון להקים את רעיתו ולהשיב לה רוח חיים, והשר אמר אל אחד מאנשי החיל: אות הוא כי נכונה בפי המלשין, כי למה אפפוה בלהות אם לא תדע עון? וישם אל יוסף פניו ויאמר; העת קצרה לנו, גש הנה, כי בפקודת המשפט באנו לביתך ולא עת לנו להתמהמה! – אדוני רואה – התחנן יוסף בקולו – כי אין רוח חיים באפה, ועלי להשיב חיים לרעיתי אהובת נפשי– – אם אהובה היא לך, מדוע הבאת עליה בלהות? לולא ידעה בנפשה כי כבד עון אתה והנך צפוי אלי חרב המשפט, בעון פשעך אשר נגע עד שמים, כי אז לא חרדה ממלאכי בית המשפט, הלא לא מלאך המות אני רק ציר שלוח מבית המשפט ולמה תירא מפני, אם חפים אתם מפשע? – כמכה בתמהון עמד יוסף על עמדו, ברכיו כשלו ועפעפיו כסו בחשכת צלמות וישכח עד ארגיע את רעיתו אשר שכבה כמת על הכסא. אך בשמעו את קול השר כי יצו במפגיע כי ילך אתו אז שבה בינתו אליו ויחל להתחנן שנית כי יחכה עד אשר ישיב רוח חיים לרעיתו. אמנם השר קרא בחמה: תן אותה כרגע על ידי השפחה ואתה לך אתנו ואם אין אקחך בחזקה – – לא אתן את רעיתי למות לשחת!! – קרא יוסף בקול נורא מאד כמשתגע – הסירו את ראשי מעלי! פשוטו את עורי! גזרוני לנתחים! ואני לא אעזבה את מקומי, לא אתן את אהובת נפשי לרדת שחת! – ובקראו את הדברים לחץ את רעיתו בחזקה אל לבו, כאם רחמניה את בנה יחידה בעת אשר רוצחים יאמרו נפשו, עד כי נפקחו עיניה והרוח שב אל קרבה. – היא חיה! – קרא בשמחה וימחא כף בראותו כי עיניה, והיא הביטה הנה והנה כנדהמה ותשאל: איפו אנכי? מה היה לי? הנך פה אהובי! מאור עיני! מקור חיי – קראה ותפול על צוארי אישה ושתי פלגי דמעות פרצו על לחייה – המראה הזה הרך את לב השר, ולא נתנו רוחו רגעים לגשת להפריד בין שתי הנפשות, אשר התראו כשני שתילי זית העולים בקנה אחד אשר לא יתפרדו בלתי אם ישרשו גם יחד ואם יעלה הכורת על גזע האחד אז גם גזע השני ימות בעפר, ויעמוד על עמדו מבלי נוע. אך אחד מאנשי החיל – האם על ארבות היונים באנו, כי נתענג לראות איך יהגו אהבה, הלא ללכוד את הצפור ולתתו בכלוב באנו הנה? – יוסף, גש הנה! – קרא השר – הוא עזב את רעיתו ויגש אל השר ויאמר: – מה יבקש אדוני ממני? – – הנני שלוח אליך קשה;איש אחד הכה אותך בלשון כי תעשה או תסחר בשטרי כסף מזוייפים על אוצר המדינה – – אני?! – קרא יוסף בקול נורא – אני אעשה נבלה כזאת? אני אשר רב חילי וכביר מצאה ידי באמונה ובישר לב, אני אשחית את נפשי? ולמען מה? יבואו נא כל מכירי ויאמרו אם נמצאה עולתה בי מעודי, אם לא קדוש היה לי מוצא שפתי, ואם הוניתי את איש. ואיך יעלה על לבך להאמין עלי כי אעשה נבלה כזאת?! – – האיש אשר הכה אותך בלשון גם הוא אחד ממכירך – ענה השר בצחוק על שפתיו, אשר הראה למדי כי דבר לאט עמו ולא יעבירהו על דל שפתיו. – אחד ממכירי הכני בלשון?! האיש הזה נבל, בליעל הנהו! הרץ תרגז תחת רגלי מלשין מכה רעהו בסתר כזה! הנני להוציא כנגה צדקי ברגע אחד. בוא אתי ואני אפתח לך את אוצרי ותראה, ואז תאלמנה שפתי שקר, אך הגד נא מה יהיה משפט מוציא הדבה? הלא אין קץ לעונות המרצח אשר יקום להכות חרם ברוח פיו בית על יושביו על לא חמס בכפם?! – – אם לא נמצא בידך עולה אז נבוא במשפט את המלשין – ענה השר במנוחה. – העוד תספוק בדברי? מהר ונלכה נא ועד ארגיעה יצא כנגה צדקי – – הבה ונלכה –. בבואם אל בית המסחור לא היה אחירע בבית, וכראות יוסף כי איננו קרא להמשרת ויאמר: מהר את אחירע! מהר ואל תעמוד כי בידו המפתחות. השר הביט בתמהון בפני אחד מאנשי החיל וישב על הכסא עד אשר בא אחירע. – איפו המה המפתחות? – קרא יוסף בחפזון בראותו את אחירע על סף הבית – מדוע אחרת לבוא, הן זה כשעה נחכה לקראת בואך? – – אני הייתי בביתי לאכול ארוחת הצהרים, ולא אדע, מה היום מיומים – – האם בכל עת המפתחות בידי אחירע? – שאל השר את יוסף ויבט בפני אחירע בדברו דבריו;אך אחירע לא נבוך ויעמוד במנוחה על עמדו. – מה זה תתפלא? הלא אחי הוא ובידו נתתי את כל עבודתצי, עד כי לא אבוא אתו בחשבון, וזה כשני שבועות לא דרכה כף רגלי על מפתן הבית הזה – – האמת בפיו? – שאל השר את אחירע. – נכונה בפיו – ענה אחירע במנוחה. השר הניע ראשו ויאמר: תן לי את המפתחות אשר פתח את אוצר הכסף ויוציא את השטרות וישם עיניו בהם ויציגם לנוכח אור השמש ויקרא בקצף: מזויפים הם! בוגדים! אין אלהים בקרבכם כי תעשו עול וחטאת לא שמעום שאול ואבדון! אנשים דלים ואביונים ירוששו ואתם תאמרו למצוא אוצרות. הגד כרגע: מיד מי לקחת את השטרות? – יוסף נגש אל השר ויאמר: אני לא אאמין למשמע אזני, תן על ידי שטר אחד ואראה אם מזויף הוא כי גם אני אדע להכיר בין שטר מזויף לשטר אמת – – זאת אבין מלבי כי תדע להכיר, כל כל סוחר יבין ערך סחורתו – – אני לא סחרתי בשטרות מזויפים – ענה יוסף בבטחה ויגש ויקח שטר אחד מידו וישים עיניו בו רגעים אחדים ויקרא בשממון: אכן שטר מזויף הוא! – והשטר נפל מידו על הארץ. – לשוא תתחפש, הן אתה תדע להכיר שטר מזויף ואני אדע להכיר בפני איש כי ערם יערים. הגד כרגע! איפוא לקחת את השטרות? – – מאין אדע אני? האם אקנה ואמכור, הלא כל אלה יעשה אחי אשר בידו נתתי את כל המרכולת ואותו הפקדתי על הבית לעשות כחפץ לבו, והוא…. אך בפתאם עצר במלים כי זכר כי גחלים הוא חותה על ראש אחיו, ויאמר: לא אדע מאומה, אני אדע בנפשי כי חף אנכי מעון ויותר מזה לא אדע עד מה – – אחירע! – קרא השר – איפוא לקחת את השטרות, הלא לפי דברת אחיך אתה הוא המוציא והמביא, ואם כן לך לדעת מאין באו אליך? – – אמת הדבר כי אני המוציא והמביא אמנם השטרות האלה לא מידי סוחר באו אלי… – ומאין באו אליך?. – מידי אחי – ענה אחירע בכבדות. – אויה! – התפרץ מלב יוסף ויתעלף. אנשי החיל הקימוהו על רגליו, והשר הוסיף לשאול: מה תענה אתה? – – אני לא אענה מאומה – ענה יוסף באנחת שברון מתנים – ה' הקים עלי הרעה מביתי, אחי אוכל לחמי חרש עלי רעה, הה! אסתר אסתר עיניך הטהורות חזו מחזה שדי, חזיונות הימים הבאים נגלו לעיניך, ואני ערל לב לא הטיתי אזן לשמוע בקולך קול שדי אשר דבר בך, בידי הבאתי את הרעה אל ביתי. הה – עליך אהובת נפשי, נפשי תאבל! – – לך אחרי – קרא השר אחרי אשר סגר את דלתות האצר ויתן עליו חותם צר. יוסף קם ממקומו וישאל את השר אולי יתנהו לראות את אשתו בטרם יפרד ממנה ואולי לנצח, אך השר מאן לתת את שאלתו ויאמר: רק הדרך האחד עתה לפניך, אל בית האסורים! – אחירע חפץ לצאת החוצה, אך השר קרא בקול: עמוד! – לקול הקריאה נבוך מאד ויאמר: מה לי פה? הן אתה נתת חותמך על הכסף והשטרות ולא אוכל לעשות מקנה וקנין לכן אחפוץ לשוב הביתה – – גם אתה תובל אל בית האסורים – – אני? – שאל אחירע בתמהון וברכיו כשלו אך התאמץ לבל יכירהו השר כי יפחד מיום המשפט. – אתה! – ענה השר. – מה עול מצאת בי? – – אני לא אדע מי משניכם הוא הפושע ולבבי יגיד לי כי עליך יכבד העון ולא על אחיך – – הלא רק עבדו אני ואת יצוה אעשה, האם עלי לדעת מה יעשה במחשך. הלא בהודע לי עתה כי השטרות מזויפים מהרתי לגלות את אזן 33השופטים – – הוא הכה אותי בלשון!! – קרא יוסף בקול מר כארי אשר חץ מות חלפה רקתו. שני האחים באו בית האסורים;רעיו ועשרה מהם נשבעו בשם ה' כי חף אחירע מעון, ורק ידי יוסף היו במעל, ואחרי שלשה ירחים יצא אחירע מבית האסורים. – ומה היתה אחרית יוסף? – שאלתי בקול בוכים ודמי עורקי התגעשו כנהרי גחלי אש. – מדוע תבכה? – שאלני רעי. העוד תשאל מדוע אבכה? – קראתי בקצף ואביט בפניו בעיני זעם, כי כמלאך המות אשר יקח נפש איש מבלי נוד לצרתו כן היה בעיני ברגע הזה – אך תשאל מדוע אבכה, מי לא יבכה כתנים בשמעו כי ישרים נגזרו מיד עריצים? הה נפשי ירעה לי! – הוא אשר דברתי כי עוד לא נשחת לבבך, כי עוד לא ראית יצרי מעללי רשעים לכן תשתומם בשמעך שמץ מנהם – – אמנם ספר נא מה היתה אחרית האמלל! – – אחריתו? תהי אחרית הזדונים כמוהו! הה אחריתו נכרתה! האמלל יש כששה ירחים במשמר, וניום ליום חכו ליום אשר יצא משפטו לשאת עונש קבל עם על הבמה. אך האח האכזר, אף כי אכזרי היה כיענים, בכל זאת לא שחת רחמיו מאחיו ויבקש תחבולות להצילו מרעתו ולהוציאהו למרחב, וגם חפצו הצליח בידו להטות בשוחד רב את שר בית האסורים לתת לו ידים לברוח ולהמלט על נפשו. אמנם האמלל מאס בחיים ובחר במות מהתהלך את נחשים צפעונים עלי אדמות. ואולי גם ירא לנפשו פן שוחה חדשה כורה אחיו לרגלו. כאשר גלה השר את אזניו כי נכון הנהו לפתוח לו בלילה דלתות בית האסורים כי יצא למרחב, הרבה לחקור ולדרוש מאין בא אליו הרוח לעשות כדבר הזה, וכאשר ענהו כי למען אחיו יעשה זאת קרא בקצף: לו נתן לי אחי חיי עד לא לקחתי מידו, ואף כי חיי עמל על הארץ המלאה חמס ושוד, הארץ אשר תפתח פיה בבקר בבקר לבלוע דמעת עשוקים ודמי נקיים, ולא תתפוצץ מרעת יושבי בה – השר השתאה מאד לדברי האסיר ויאמר: אמנם שים אל לבך כי אם לא תחיש מפלט לך בלילה אז יעשו בך שפטים לעיני השמש, וגם רעיתך והילד אשר בתוך מעיה חרפת עולם ישאו עליך, ואם לא למענך עשה זאת למענם – – לא לא! – קרא בחמה – לא אשוב לראות את הנמרים, השרפים הצפעונים, אך זאת אעשה לרעיתי האהובה: אני אטרוף נפשי במחשך לבל אשא ענש קבל עם, ואם כה גדל חסדך עמדי עשה אתי החסד האחד והאחרון: תן לי עט עופרת ודליון ואכתוב שתים שלש מלים לרעיתי ואז אשים קנצי לחיי – השר נתן לו את אשר בקש, וינסה עוד הפעם לדבר על לבו לבחר בחיים, אולם בראותו כי הוא יאטום אזנו משמוע בקול דברו אז אמר לו: שמע נא! בכל לבבי חפצתי להציל חייך כי נפשי יודעת מאד כי חף אתה מפשע, ודם שרים רבים כמוני יחשבו, אך אזלת יד איש להוציא כנגה צדקך, ואני לקחתי כסף רב מאחיך למען הצילך, לכן הנני נכון לעשות ככל אשר תצויני, כי היא לי, אם תציל חחך או תטרוף נפשך, אותי ידיחו משאתי, אבל לא אשים לבי למשמרת פקודתי כי הכסף אשר לקחתי מאחיך יספיק לי לנהל ביתי בלחם עדי אמצא לי פקודה חדשה, לכן צוה ואני עבדך –. האמלל נפל על צוארי השר ויחבקהו ויאמר: אמותה הפעם כי ראיתי כי עוד לא פסו ישרים מבני אדם, ולכן אחת אשאל ממך: תן מחר את המכתב הזה לרעיתי ותן לי ידים לחלץ נפשי מגויתה. השר נבהל בראשונה בשמעו כי הוא מבקש ממנו להושיע לו לטרוף נפשו ויאמר: האם מרצח אני כי אניף ידי על איש אשר לא עשה לי רעה? – אמנם אחרי אשר הרבה יוסף להתחנן לו ויראהו לדעת כי לצדקה תחשב לו אם יעזור לו לטרוף נפשו בכפו לבל תנוח חרפתו על רעיותו, אז נאות השר להביא לו בלילה פצירה פים ומורג חרוץ לכרות את מטילי הברזל אשר גדרו בעד החלונות ובלילה הוציא זממו לפעולות ידים כי שבר את השבכה ויקפוץ מתוך החלון אל הנהר הגדול אשר יעבור בצד הבית. – אל אלהים!! – קראתי למרות רצוני כי כל קרבי התחלחלו. אך אמצתי שארית כחי לבל יכיר רעי את אש התפת אשר הצית בקרבי. אמנם הוא לא שם לבו אלי גם מבלעדי זאת, כי דברי מרו ועצבו רוחו תמיד וישכח את אשר לפניו ויהי כחולם מדבר לנפשו, עד כי לפעמים לא שמע גם את שאלתי ואת אשר עניתי, גם בפעם הזאת לא שמע קול קריאתי כי אם הביט בעינים חשבכות כגבר נדהם לפניו ובידו מולל ציץ השדה אשר קטף מבלי משים. הוא ישב כה משמים זמן כביר ולא הוסיף לספר כמו שכח כל אשר דבר עד הנה, וגם אני לא אצתי בו כי גדל כאב לבבי מאד, וכה ישבנו שנינו באין פוצה פה כשעה תמימה. י"ט: שארית יוסף אני התעוררתי בראשונה מיגוני ואשאלהו: התמו הדברים: 34או עוד תדע דבר מה אודות המשפחה האמללה הזאת? – –איזו משפחה? – שאל כמתעורר מתרדמה. – משפחת יוסך ואחירע – – הספרתי לך אחריתו? – – זאת ספרת לי, אך מה היתה אחרית אשתו האמללה בהודע לה שברה? – – אחריתה היתה כאחרית 35כל ישרי לב. ביום המחרת הביא איש מאנשי החיל את המכתב אל רעיתו האמללה אשר אך קראה בו שתים שלש מלים נפלה מעל הכסא אחורנית ולא נותרה בה נשמה. השכנות מהרו להחיש לה עזרה, וישיבו לה רוחה אך לא חייה. מני אז התהלכה כמת בין החיים. קדורנית בלא כח ובחסר כל, וכששה שבועות אחרי מות אישה מלאו ימיה ללדת ותלד בן, ותקרא את שמו יוסף כשם אביו, ותחי עוד חמש שנים אחרי הולידה את הבן ותגוע מעוצר רעה ויגון. אחירע נסה פעמים רבות להחיש לה עזרה אך היא בגדל נפשה השיבה אחור את מתנותיו ותאמר: מידי מלך בלהות לא אבקש חסד כי אבדה אמונתי בה' – אחרי מות האמללה לקח אחירע את בן אחיו אל ביתו ויאמר לעשות אתו חסד, כי כליותיו יסרוהו ויגזלו מנוחתו, לכן אמר לעשות טוב את בן האמלל אשר נגזר מידיו, אך אשתו הארורה חשבה מחשבות להרחיקהו מביתה ותענה את נשפו באכזריות רצח, עדי נלאה הילד לשאת ולסבול מוסר אכזרי, ויגמור אמר לרחוק נדוד אחרי איש זקן אשר הטיב עמו ויקחהו אל ביתו ואשר עזב את העיר עזובה בפקודת אחירע וילך לארץ הקדושה. הילד דמה בלבו כי לא ירחק ממנו נמקום כי כן דבר על לבו נער גר אשר היה אז בעיר עזובה, והנער פתה אותו לגנוב כלי יקר דודתו ויחד ברחו מהעיר ובדרך לקח הנער הכלים מידי הילד ורבים יאמינו כי הוא המית את הילד ביער – אף כי כאיש נדהם הייתי מעת אשר שמעתי אחרית אבי ואת כל הרעה אשר מצאתו, ואני האמנתי בכל דברי רעי כי דברי דודי עלו על לבי אשר דבר בחמתו את אשתו "ויחד את בני יחלוק נחלתי או נחלתו", גם את דברי אמי זכרתי אשר צותה עלי פעמים רבות לבלי קחת מאחירע דבר, ואת אשר דברה לפני מותה "לא עליך ככלי ריק" וכל אלה העידו כי נאמנים דבריו ועל כן האמנתי להם, בכל זאת שחקתי בקרבי בשמעי כי בעיר עזובה יחשבוני את יורדי בור ואת הנער אשר רמה אותי למרצח, ואשאל: ומה עשו להנער המרצח? – אף אחת משערותיו לא נפלה ארצה, חכה נא ואספר לך את כל הדברים: הנער שב לעיר עזובה ויועץ את בני חברתו – כי הוא בא שמה יחד את שלשה נערים – מה לעשות את הכלים, והמה כלם יעצוהו כי ילך לבית אחירע ויספר ככל הדברים אשר עשה ואז ישא משאת מאת גברת הבית על כי הסיר את הנגע – כן קראה את היתום – מביתה. וכאשר דמו כן היתה, כי אשת אחירע מחאה כפיה מרוב שמחתה ותהלל את הנער על טוב פעלו ותתן לו משאת כסף ותבטיחהו למצוא לו מקום מנוחה, וגם מלאה את הבטחת כי היא הלבישה מכספה את הנער ותתן לו מכתב מגיד תהלתו אל ראש הישיבה בעיר שכולה, והוא הכסף יענה את הכל, לכן בתתו את המכתב נתן גם כסף רב על יד הראש ובכן היה רצוי בעיניו ויעטרהו כבוד ויביאהו ביתה אבינדב, כי הנער הזה אשר הרג את הילד יוסף, הוא מנשה אשר היה כקוץ מכאיב לבית אבינדב – – הנער הוא מנשה!? – קראתי בתמהון – עתה אאמין לדבריך כי הוא הרבה הרע בבית אבינדב וברמיה צדד נפשות, כי איש כמוהו ירע וישחית בכל מקום בואו – – מדוע תאמין לי עתה יותר מאז? – שאל רעי בתמהון. – מאשר כי איש כמוהו אשר הנקל לו לעשות דבר בליעל לנער קטן אשר לא ידע להזהר, הוא ישים שמות בכל אשר יפנה – – הלא גם זאת מפי שמעת, ומדוע תאמין בדברי האחרונים בעת אשר לא האמנת בהראשונים? – אני נבוכותי מאד ולא ידיעתי מה להשיב. אך כרגע מצאתי לי דרך לצאת מן המצר ואמר: שמץ דבר מהדברים אשר ספרת מהעיר עזובה לקחו אזני כבר בהיותי בעיר אשדות ועל כן אתן אמון בהם – – פליאה דעת ממני מאין ידעו בעיר אשדות מהדברים הנסתרים האלה? – – מאין ידעת אתה אם נסתרים המה? – – אני שמעתי כל אלה מפי אנשים אשר ראו זאת בעיניהם – – ומי המה האנשים? – – ואם אקר התדעם? – הן לא תדע את הערים האלה ויושביהן, אך אולי ראית אחד מהם באשדות? כי הוא נסע דרך אשדות – – ומי הוא האיש הזה? השמיעני אולי אזכרהו – – הוא משה המלמד הזקן, אשר נסע לארץ הקדושה בפקודת אחירע, כי זה משה האיש היה מורה ליוסף אחיו בימי ילדותו, והוא ידע כל הדברים, לכן היה לשכים בעיני אחירע. אך לעשות לו רעה לא היתה לאל ידו, ועל כן בקש קרבתו וידבר על את עירו, והזקן נאות לדבריו לעזוב את העיר ולשים בארץ הקדושה משכנו. ובעברו דרך עיר מולדתי נטה אלינו כי גם אבי לקח מפיו לקח בימי ילדותו והוא ספר לאבי ככל הדברים אשר שמעת. זה תשע שנים עברו מעת אשר שמעתי דבריו ובכל זאת המה חרותים על לוח לבי, והמכתב אשר עזב ביד אבי הוא עתה בידי למשמרת, כדבר קדש אשאהו על לבי ומכל משמר אשמרהו, כי הוא לי לאות ולעדה כי מרמה תשב לכסא וישר יחבק אשפתות, רשע וזדון בגאון יתהלכו על פני חוצות וירימו ראש, ותם 36וצדק ילכו שחוח וראשם לארץ יורידו. די כח המכתב הזה להצית אש השנאה בלבב כל קורא בו לשנוא את כל אלה אשר בצלם איש יתהלכו. על לבי אשאנו והוא יחזק רוחי לקחת נקם. הה! נקם אקח! – בדברו היו פניו להבים, עיניו לרשפים, כעיני המרצח בעת ינף חרבו על הכורע לטבח. אמנם בעת הזאת לא נתן חתית בלבי, כי גם אנכי כמוהו חשבתי, גם לבי שאף נקמה, רק רגשותי לא העלו אבר כרגשותיו. אני בעת אשר קצפתי קצף התחלחלו קרבי, ודמי עורקי רצו כנחלי אש, ועד ארגיעה שבו ויהיו לפלגי מים ויזרמו משתי עיני ומנוחתי שבה לקדמותה. לא כן היה רעי, רגשותיו נתנו לו עוז ואמץ לב, עיניו היו כלפידים, לשונו כחרב חדה, ודבריו כגחלי אש ויהי בעיני כארי עת על מתקוממו יתגבר. אחרי אשר החשה שאלתיו: ידי מי כתבו את המכתב אשר בידך? – – ידי יוסף האמלל כתבו אותו רגעים אחדים בטרם עזב את מעון התנים, את התבל והמונה. הוא מכתב אשר כתב לרעיתו אהובת נפשו, והיא נתנה אותו לבנה בעת אשר עזבה אדמות, והילד לא ידע את חין ערכו ויתנהו על ידי הזקן, ואבי לקחו מידו – בדברו דבריו זכרתי כי אמי נתנה לי מכתב ואני לא שמרתיו, ותתעורר התשוקה בלבי להשיג את המכתב. אך לא ידעתי איכה אוכל להשיג מבוקשי כי יראתי לגלות לרעי קשט אמרי אמת פן יודעו מעשי לבעל השם לכן אמרתי אליו: קרא נא את דברי המכתב ואשמעה – את המכתב מצלחתו ויקרא בו כדברים האלה: אהובת נפשי! אני אשמרה שפתי מחטוא בלשוני לכן לא אמר לך "חיי רוחי" כי החיים היו עלי למשא והנם כמצרי שאול בעיני, ואת! את היא נפש נעלה ויקרה, מבין ככבי טהר ירדת לראות עמל ותלאה בין בני האדמה ילדי הפשע. אהובתי! סלחי נא לי בגדל חסדך על כי מריתי את פיך. ידעתי גם ידעתי כי הישרה עקשתי בתתי כתף סוררת לדברי אלה אשר עברו על שפתיך בעת אשר יסרתיני מהביא את הנחש אל הבית, אכן לקחתי מידי השופט כפלים כחטאות נפשי. לוא יכולתי לקנות לי רגעי חפש למען אוכל לראות פניך הטהורים 37בטרם אלך ואינני כי אז נתתי בחפץ לב חצי נחלת שדי הערוכה לי במרומים מחירה, אך הנני במשמר, וגויתי לא תעצור כח לשבור דלתים ובריח, רק נפשי תמצא לה מנוס, בעוד תצא למרחב. רעיתי, נשמת אפי, הנני מת!! אך לא על במת מטבח לעיני אלפי עינים, אני אני אשים קץ לחיי הבלי, בידי אשים קברי! הה לוא יכולתי לקרוע סגור לבי למען הוציאו ולשלחו לך לזכרון עולם כי אז ששתי אלי גיל, אך ידי קצרו מעשות חפץ נפשי, ואקנא במתים אשר לא ידעו חפץ. בעודני בחיים, אף כי הנני כמת, אין קצה לשברי: לבי יחפוץ, נפשי תתאוה, רוחי יתעורר, יבקש, לא יחפוץ לנוח, דרך יבקש לו – וגויתי תכביד עליהם כבד משאה לשבת אתה יחד בירכתי בור כלא. הרגע נא רוחי עוד מעט ותצא למרחב, אני אפתח מוסרותיכם לבי ונפשי, ותלכו לכם אל אשר תלכו…. לא אריד בשיחי, לא אעורר זעקת שבר, כי ידעתי נאמנה כי גם אמללים ממני ימצאו עלי אדמות. אני ראיתי בטוב, שמחתי אלי גיל בחברתך אשר הפכה לי את הארץ לעדן גן אלהים ורבים רבים לאלפים לא ראו אור השמחה בימיהם ונפשם תרד נשיה בטרם ראו אור החיים. אך עליך, אור עיני, נפשי תאבל! מה תהי אחריתך נפש טהורה?! ידעתי בל אשא את שמו על שפתי – אשר בפיו נגאלו בדם אחיו. ומה תהי אחריתך? אויה אויה לי! שמעי נא עדינה אם יחננך ה' בבן זכר אז תתני לו את המכתב הזה, וזאת היא הנחלה האחת אשר אניח ליוצא חלצי: לב רגז ורוח נשברה. רעיתי, רוח אפי! ידעתי כי חף אני מפשע בעיניך הטהורות, ידעתי כי נפשי יודעת מאד, כי לא מפשעי נגע לי, ולא על עון פעלתי הנני נגזר בדמי ימי מארץ החיים, לכן לא יחת לבי מהקים את עצתי, עצמותי לא תרעדנה, לא תאחזני זלעפה בראותי את מלאך המות עומד הכן למולי, אך לא! לא למולי הוא עומד כי אם בקרבי הוא יושב כי אני אני אשים קברי! רוחי ונפשי תשקוטנה בראותן את הרגע האחרון הולך וקרב…. הרגע האחרון! הרעיון הזה ידכא עד לעפר נפש כל איש יושב במנוחות 38שאננות, אך אותי לא ידכא לעפר, כי רק מגבוה יפול איש, רק בעמדו על מרום הרים, על גבעה נשאה יפחד לרגעים בראותו פי השחת לרגלי ההר, פן תמעדנה קרסוליו… לא כן בשכבו למעצבה בבאר צרה ואין ידים להמלט, אז יחפוץ בכל לבב כי תאטר הבאר את פיה ותסתיר עמל מעיניו… ידעתי חותם לבי! כי צדיק אני בעיניך ולולא ידעתי זאת כי אז!!… לא לא! לא אספוק רגע! אאמין בכל לבב, כי טהור אני בעיניך הטהורות. אך פן תעלה מחשבה על לבך… נורא הוא הרעיון הזה!! הוא יפיל עלי בלהות נוראות אלף פעמים מבלהות צלמות!… אמנם ידעתי נאמנה כי מחשבה כזאת לא תולד בלבך, ואם תסולד תמיתיה כרגע.. כלה תגרשיה מלבך… וזאת היא נחמתי! כי אשיב אל לבי: הן לא כמחשבות בני אדמה מחשבות שרפים בני שחק, ואם כן לא תציץ מחשבה כזאת על תלמי לבך… אך פן תעלה מחשבה על לבך, הה! פן תאמרי בלבך בימים יוצרו בעתאשר תחיי בחסר כל והמחסור יציק לך באכזריות, פן תאמרי בלבך רגע כי אני הסבותי בכל אלה!!… סור ממני משחית, מדוע תגזול מנוחתי ברגע האחרון? למה לא תרפני רגע ותשפתני לעפר? הרעיון הזה יעכר שארי ובשרי! הוא יכני בשגעון! הה! נפשי תפחד פן ירדפני גם עד תחתיות שאול וגם שם ירגיזני ולא יתן דמי לי!! אך לא לא לא!!! המחשבה הזאת לא תקרב למשכיות לבבך. נפשך יודעת מאד כי שמח הייתי בחלקי בחיים. לא התאויתי לעשות לי אוצרות בפעל רשע, ורק הנוכל הדיח עלי הרעה. שמעי נא אהובתי ואגידה לך פשר דבר, אולי לא תדעי איזה הדרך באו עלינו השוד והשבר ותדמי בתמת לבך כי כתמם אלינו. לא לא! הבליעל כונן חציו על יתר להכות אותנו חרם, וזאת נודע לי פה בבית האסורים, עצת מלך בלהות הקים הרשע: הצדיק מעיר צבועאל יקלל שמו בארץ ובשמים, מצא את אשר בקשה נשפו זה ימים רבים: לשלוח פחים על מצעדי רגלי על כי פניתי עורף לתורתו, תורת־מות, ולא ארחתי לחברה את שומעי בקולו ילדי פשע, בני השחת, ומביתי הקים עלי את הרעה, כי יעץ להבליעל אשר ינק שדי אמי לבוא לביתי ולהחליף כל שטרותי בשטרות מזויפים, ובעצת רשע הזאת השחיתו התעיבו עלילה הסרים למשמעתו, ונפש נקיים רבים באה ברזל מבלי דעת מאין נפתחה הרעה. וכן עשה גם לי, אך כליותיו יסרוהו מוסר אכזרי לכן בקש לו דרך לחלץ נפשי מן המצר, מכספי אשר גזל ממני לקח לשוחד להטות לב השומר כי יפתח דלתות בית הכלא. אך אני בחרתי במות, לא אצא חפשי, פה אמות ויחד את צרות לבבי ארד תהומות כי לא אאמין בחיים אדרוש אותם. הה! לוא יכולתי להסתירך בסתר כנפי ולרחיק אתך נדוד עד קצוי ארץ כי אז בחרתי בחיים, אך בלעדיך התבל כמעון תנים, כמאורת פתנים בעיני! למענך, חותם לבבי! אשים קץ לחיי הבלי ברגע אחד ובמחשך למען הסתיר חרפת מותי מעין רואי ולא תכסך בושה… זכרי, מאור עיני! כי חף הייתי מפשע, על לא חמס בכפי הנני נמנה את רשעים. חיי בשלום… פתחו גלים לועכם… חף אני מפשע, אסתר… אני בכיתי במר נפשי, בכיתי בלי הפוגה בשמעי את דברי המכתב; הפעם הראשונה אשר בכיתי ונאנחתי מקרב לב ובשברון מתנים. לא שנאה ולא קצף גם לא נקמה התעוררה בקרבי בשמעי דברי אבי אשר כמו חי התיצב מול עיני רוחי, ודמיתי כי מפיו אשמע את הדברים הנוראים ואירא לשאת עיני פן אראהו קופץ אל תוך הנהר, רק עצבת איומה, תוגה נוראה מאד, מפח נפש אשר לא יספר בשפת לשון, מצצו את דמי לבבי כעלוקות ובמעיהן נהפכו למים ותעבורנה דרך שתי עיני כשני נחלים, וגם אחרי אשר חדל מקרוא את המכתב עמדתי עוד על עמדי ובכיתי. רעי לא שעה אלי כי גם הוא היה שקוע ביון עשתונות תוגה כדרכו תמיד. פתאום בא בלבי הרעיון: הלא המכתב לי הוא, נחלת אבותי, ומדוע נפל בידי זר? אקחנו מידו ויעבור עלי מה! – הראני נא המכתב – אמרתי אליו – כי חפץ אני לראותו – – הבט בו – ענני באחזו בהמכתב בידו. – הדמעות פרשו מעטה כהה על עיני ולא אראה, תן את המכתב על ידי ואקראהו בפי שנית – הוא נתן את המכתב על ידי כי לא חשדני ברב או במעט, ואני לקחתיו מידו ואשקהו למו פי ואתנהו בחיקי. – מדוע נתת את המכתב בחיקך? – שאל רעי בתמהון. – מה חפץ לך בו? אני אתן לך במחירו חמשה שקלים זהב – – אף אם תשקול על כפי אלף לא אתנהו לך!– – הלא בידי הוא, ומה תעשה לי אם לא אשיבנו לך? – – אז אקח אותו בחזקה, אך רב לך להתל בי, השב לי את המכתב. – אין את נפשי להשיבו לך – – קרא בשממון – האם את מרצחים התהלכת עד כה ותלמוד דרכיהם כי תאמר לגזול ממני לאור יומם את אשר לי הוא – – המכתב לא לך הוא כי אם ליוסף היתום – – הלירשהו באת הנה? הן בידי ימצא ולי הוא! – – לא כי בידי הוא ולי הוא – – אנא השב לי את אשר לקחת מידי, כי למה תקימני לאויב לך? – –אחת דברתי ולא שנה, המכתב הזה ישאר בידי עד עולם – –אם כן תאחז במשפט ידי, ואקחהו מידך בחזקה – – עשה כאשר בלבבך, ואת המכתב לא תראה בעיניך עד עולם – – תן לי כרגע את המכתב! – קרא שנית בעזות אפו ויחזק בידי, אך אני הרימותי קול זעקה: חושו לעזרתי! מרצח! מרצח! – לקול העקה התקצף רעי ביתר עז ויאחז בערפי ויפילני ארצה וישם את הימנית ואת השנית על רגלי ויאמר: – הה מרצח! – קראתי בכל עז – הלהרגני אתה אמר? חה, כחי עזבני וכל עוד נפשי בי! – – אני לא אעזבך עד אשר תוציא את המכתב אלי–ענני. –אני לא אשיב את המכתב אף אם אמות תחת ידך – – ואני לא אעזבך אף אם תמות תחת ידי – רעדה אחזתני בשמעי דבריו אשר דבר במנוחת לב; שערות בשרי סמרו, ועיני חשכו, כי כמלאך המות היה בעיני בעת ההיא, ואמר בלבי להשיב לו את המכתב כי לא חפצתי למות ברגע הזה, אך מה השתוממתי בראותי כי התנשא פתאם מעל הארץ ויבט בעינים חשכות הנה והנה כמשתגע. בראותי כי ידי לא אסורות עוד, קמתי בחפזון מעל הארץ ואמהר לנוס מפניו. עוד לא הרחקתי ללכת הסבותי עיני לאחור, לראות אם הוא דולק אחרי ואיך התפלאתי בראותי כי לא עזב מקומו רק רקע ברגליו ויספוק כפיו ויגז שערות ראשו. נחומי נכמרו עליו ואמר בלבי אלך ואשיב לו כי לא יכולתי לראות בצרות נפשו. נגשתי אליו ואמר: סלח נא לי, לא ידעתי כי נפשך קשורה במכתב הזה, ואף כי לא אדע מדוע הוא יקר בעיניך, בכל זאת אשיבהו לך – – רב תודות לך – ענני באנחה – יהי לך את אשר לך – – מה זה תשמענה אזני! – קראתי בתמהון לבב – לפני אחדים קמת עלי להכותני נפש למען הצל את המכתב ועתה כאשר אשיבהו לך תמשוך ידך ממנו? זרים מעשיך!! – – המכתב לא לי הוא מעתה כי בנפשך קנית אותו; ואם כי לא אדע את הנסבה אשר עוררה בקרבך הרוח לאחוז בהמכתב בכל מאמצי כח, בכל זאת אבין כי לא לחנם הכינות נפשך למלחמה, ואני הכיתי בעורון ולא ראיתי זאת כרגע כי חבלי אהבה יאסרוך אל המכתב, ואניף ידי עליך!! – ובדברו דבריו בכה בכי תמרורים ויספוק כפיו. – מדוע תבכה? – שאלתיו ומעי המו לו. – איך לא אבכה בזכרי כי עוד מעט נהפכתי למרצח?! אני אשר אזעק חמס ושוד כל היום על מעשי כל בני האדם. אני הניפותי ידי לקחת נפש איש ועל מה? על אשר לקח גליון מידי!! – – חי נפשי! כי לא אבינה עד מה – קראתי בתמהון – הן לא לקחת את נפשי, גם לא עשית לי רעה ורק באמרי פיך חפצת להביא מרך בלבי ומדוע תשים אשם נפשך, ולמה חרף לבבך ואתה לא חטאת?! – – אנא אל נא תטפול עליך עונות וחטאים אשר לא חטאת! – קראתי ברגש – לא בך רק בי העון כי שלחתי ידי לקחת את אשר לא לי…. אך ידוע תדע כי המכתב לי הוא, כי אני הוא יוסף! – קראתי פתאם בקול בוכים, כי רגשותי פרצו ועברו חוק ולא יכולתי לעצור בעדן לבל תעבורנה פי – אני הוא יוסף היתום בן יוסף המת! ומה תיקר נפשך בעיני בראותי את האהבה אשר תמלא כל חדרי לבך לזכר אבי ואמי! אחי אקראך, ואחיך אהיה!! – רגעים אחדים עמד כמכה בתמהון על מקומו כי לא האמין למשמע אזניו, ואחרי כן נפל על צוארי ויחבקני וינשק לי ולחיי נרטבו מדמעות עיניו אשר פרצו כזרם מים על לחייו ויקרא: אחי אתה! אח יקר ונחמד! אחי בצרה! ואמנה גם אחי עצמי ובשרי אתה כי אמי אחות לאמך היתה, בנות אם אחת ואב אחד היו; יחד גדלו בששון על ברכי התקוה ויחד שתו מצו קבעת כוס התרעלה ובצרה ויגון עזבו את האדמה המלאה רשע ופשע מרבה להכיל. אחי אחי מחמל נפשי! רב לי רב כי עוד נפש־חיה בתבל אשר כמו אח תקרבני! – – בכל לבבי ובכל נפשי אהיה אחיך – – ואני אשמרך כאישון עיני, יומם ולילה אהיה עליך סתרה להצילך מרגשת פועלי און ולשון רמיה. רגע לא אעזבך… אך מה אדבר! – קרא פתאום – האם בידי עתותי?… אך בכל זאת לא אעזבך! – אני הקשבתי רב קשב לדבריו אשר רמזו כמים עבות, ואף כי לא ידעתי לערוך חין ערך אח אחרי כי מנעורי גדלתי כערער בציה ואתרועע רק את אנשים זרים לי, אשר לא הטבע ולא הורים הורוני לחריש באהבתם, בכל זאת שמחתי בלבי כי מצאתי אח ומודע לי. אך שמחתו היתה בלי מצרים: רגע חבקני בזרועותיו, ורגע עמד ויתבונן בי, ואחרי אשר שבה מנוחתו אליו אמר לי: עתה ספר לי כל המצאות אותך עד כה – אני ספרתי לו כל המוצאות אותי וכאשר שמע מפי את דברי דודי בדברו את דודתי (כאשר שמעתי בלילה בשובו מבית הצדיק) אשר אמר "אמנם כן הוא מידו לי כל הכבוד והעשר הזה אך גם מידו לי חרף לב ומפח נפש" קרא בשמחה: אח! חטאים תרדף רעה, עונותיו יקומו למטה זעם לפקוד עליו חטאתי. כליותיו ייסרוהו מוסר אכזרי! אך יראוני לדעת כי בעצת הצדיק פעל ועשה מעשיו הרשעים, ועל כן יבזהו בלבו ולא ישים אמונתו בו. כן ארחות כל הרשעים; בראשונה יעזרו איש את אחיו ואחרי כי יפקוד איש על רעהו את עונו. ואם כי שלות השקט להם מסביב, ולא שבט המשפט עליהם, אך בקרבם ישב האויב ויפקוד עליהם רעה. ומי יודע אם לא יקד יקיד אש תפתה גם בלבב משנה האכזרי? ומי יודע אם לא יערכוהו בעותי אלה ויובישו ששון מלבו? אמנם מה יועילו אלה להאמללים אשר מידיו יגזרו יום יום?! הה אין קץ לרעתו! – אני שכחתי כבר, מעת אשר החל לספר לי קורות אבי, את מנשה ובית אבינדב, אך עתה הזכירני ויתעורר בלבי החשק לדעת אחריתם ואבקשהו לכלות את דבריו, אך הוא ענני, כי לא יעצור עוד כח לדבר דבר, כי כמשא כבד יכבד על לבו סבל הרגשות החדשות אשר כתמן באו לו ברגע אחד, וגם היום רד מאד. ובדברו קם ממושבו ויבטיחני לספר לי ככל הדברים בעת אחרת, ונשב העירה. – הבית אשר היה מעון שלום וברכה – החל רעי, או אחי כאשר קראתי לו, לספר אחרי אשר שכבנו לנוח בבית המדרש – הבית אשר היה כמעין ישועה למכי אלהים, וכפתח תקוה לאביונים נהפך פתאום למעון צרה ויגון, ויושביו הלכו קדורנית כל היום, סר שלום, פסה אהבה מלבם, ורוח איש זרה לרעהו. האב התאבל על בנו אשר מרד בו ויחשבהו לאויב לו, עיני האחות הורידו פלגי מים על שבר אביה ועל כבוד הבית אשר גלה ממנו באשמת אחיה אשר העוה דרכו. והאח היה עוין את אחותו אשר הסבה לב אביו ממנו – לפי דברת מנשה – אולם בני הנעורים ישאו ויסבלו שבר ויגון על נקלה כי דמי הנעורים רגע לא ישבותו ובמרוצתם יחדשו לרגעים עשתונותיהם. אך אין קצה לשבר האב האמלל אשר דמי עורקיו כבר חדלו ממהר לרוץ בשאה ושאון, בכבדות יתנהגו ולא ירעישו עוד מורשי הלב, לא יצמיחו חזיונות נשגבים ולא יוציאו תקות נעימות. כמים קרים נוזלים במישור כן ילכו וישובו במנוחה וגליהם לא יעלו שמים ולא ירדו תהומות ולא יתחבאו אף רגע והעשתונות הנשאים עליהם לא ישאו ראשם בשיא חוסן ולא יכסו פניהם בטמון, על עמדם יעמודו להרגיש לבו, ולהביא שבר בעצמותיו היבשות… הרעיון המר כי רגלי בנו סרו מדרכי אבותיו, הרעיון הנורא מאד אשר ירגיז לב כל איש ישר הולך בדרכי אבותיו, הרעיון כי על דל שפתי בנו עברו הדברים הנוראים "אני אמיר דתי" הרעיון הזה נצב לנגד עיניו כל היום, כבן תפת אחז בערפו ולא הרפה ממנו רגע, ובלילה אך נסגרו אשמרות עיניו, קמו חזיוני ליל כילדי שחת לצחק בו ולענות נפשו. רגע עלה שאון פעמונים באזניו, פעמוני בתי התפלה יצלצלו בקול שאון נורא ובקול דברים ישמע ברוח "איש עברי יעזוב היום את אמונת אבותיו", אמונה אשר נכתבה בדמעה ודם על לוח לב כל בן ישראל, אמונה אשר זה אלפי שנים תורה תורת חיים לכל בני חלוף, אמונה אשר תלמד תועים מבלי לצות לשים כבלי ברזל ברגלי הנסוגים אחור ממנה, למען יחזיק בבריתה, אמונה אשר נוסדה על שיות צד וישר: על האהבה הטהורה אהבת איש לרעהו, אמונה אשר אין עליה סתרה, רק עם עני ודל מפזר לכל קצוי ארץ הוא ידגול בשמה ויקריב לשחת נפשו גם נפשות אהובי לבו ופרי בטנו למען תעמוד לנס עמים, ועל משענת הקנה הרצוץ הזה תשען ותעמוד תחתיה, וככחה אז לפני אלפי שנים כן כחה עתה, והאמונה הזאת יזנח בנו ההולך שובב בדרך לבו! בנו האחד, אשר יקום תחתיו ויירש הונו הוא יתנכר לו לעת זקנה ויאמר "לא אבי אתה!!"… ועד ארגיעה יסוף החזיון וחזיון אחר נורא ממנו יירש מקומו. בית מועד לכל חי לפניו ושעריו פתוחים לאורח חדש אשר יבא להתרועע את עצמות אבותיו שוכבי קבר. האורח ינשא על כתף במטת עץ שחורה ומכוסה במצע שחור, נושאי הסבל יורידו את המטה על הארץ, והחופרים יחפרו באדמה בית משכן להעצמות היבשות שארית האיש אשר ראה עמל ויגון בימי חיי הבלו בהתהלכו את בני חלוף, וזה חלקו עתה מכל עמלו: קבר צר למשכן עולמים ורגבי עפר מעון לרמש ותולעת למצע נצח תחתיו. המת יבוא אל מקומו אשר התעתד לו מיום צאתו מרחם, איפוא הבן? – נשמע קול קורא – יקום ויתפלל אל אלהיו בעד נפש אביו לבל תראה מצרי שאול – – הבן פנה עורף לדתו, ואת אביו לא הכיר… הה! נורא החזיון הזה! ! אך אם ידוד גם הוא כי כבר ענה את נפש האמלל עד בלי די אז יגיח שני לו מן חדר התהו ויבעית רוח ונפש. על ערש דוי ישכב חולה אשר כבר נטה שמשו לערוב, ואנשי חסד נאספו להתפלל בעדו ולבקש חנינה מאלהי החסד לבל יפקוד על הנפש את חטאתיה, והגוע העוזב אדמות יהודה עלי חטאתיו לה' בנפש מרה, יתחנן ורגש תקוה טובה יתעורר בבתי נפשו, פניו יאירו, עיניו יפיצו זיקי שמחה "אל רחום ה' הוא לא יבוא במשפט אתי על כל חטאתי בי מוחל וסולח הוא לשים בכל לב" יקרא בהשקט ובטחה. ומדוע זה רעמו פניו פתאום? למה זה חשכו עיניו ברגע אחד? האם את המלאך המשחית ראו עיניו? אך לא! מלאך אכזרי רע ונורא ממנו נגלה לפניו, בנו הוא! ועל לבו נראה פסל ומסכה והוא יעמוד לנגד החולה וילעג בשאט נפש לתפלתו ותחנוניו לאלהים אשר חדל מהיות לבנו לאלהים… רעיונות נוראים כאלה רחפו כמאורי מתעים מול עיני לבו וידובבו שפתיו בשנה ובהקיץ. אמנם מעיני אבשלום נעלמו אביו אשר התגברו מיום אל יום, כי חמק עבר יום יום לבל יראה פניו. שולמית הרכה והענוגה בכתב לשבר אביה מחמל נפשה אך הועיל לא יכלה כי שומע לא היה לה מאת אביה, מעת אשר דברה על מנשה רעה ותתנהו לבן בליעל, וכל תנחומיה נשארו מעל. כה עברו ירחים אחדים בתוגה ושבר, אך כל אלה הצרות כאין וכאפס נחשבו מול אלה אשר נכונו לבוא על יושבי הבית, לילה אחד הפך עליהם הזמן וידכאם עד עפר. בלילה חג הפסח שב הזקן את מנשה מבית התפלה, ישבו על המטות הערוכות להם, הזקן הבליג על יגונו לבל הפך שמחת החג לאבל ויחכה במנוחה לקראת בוא אבשלום אשר לא היה בבית התפלה. מנשה ספר נפלאות ה' אשר עשה בארץ חם והזקן ויקשב רב קשב. ליל התקדש החג הזה אשר בו יצאו גאולים ביד רמה מארץ נוגשיהם כח יביא בכנפיו רגשות נעלות, זכרונות רבים התעוררו מתהום הנשיה ויתיצבו כמו חי מול עיני לב בן יעקב, אשר כל אשרו ושמחתו רק בחזיון ובתקוה יסודם, כח דמיונו יתן לו כנפים ויאבר נץ כרגע אחד אל מרומי על וישכח תבל ומלואה, עמל וכעס חרפה ומפח נפש אשר כאשת חיקו בחיקו ילינו, יעלו רגע בתהו, עת כמלך ישתרע על מטה כבודה, רוח החפש אשר נחל מאבותיו ואבות אבותיו יתעורר בכח וישבר את עול הברזל אשר נתנו שונאיו ומנדיו על צוארו, ויהיה חפשי, לא ישמע עוד קול קורא "יהודה, השפיל רד!" חפשי הנהו! – אך בדמיון!… חזיונות העתיד אשר יסתיר פנים בטרם בואו ובצאתו בגוד יבגוד גם הוא כהעבר אחיו הגדול ממנו, חזיונות העתיד יבנו כמו רמים מקדש ה' בציון ועם ישראל שוכן לשבטיו בטח בדד, וכל העמים למשמעותו יסורו, כבוד ועז יעטרו בני הגולים האמללים אשר שמו כעפר גום לכל זר ובליעל. ובהבקע ערפלי הדמיון ויחלו לסוג אחור ולנוס מפני אור ההוה… אז יגבר חילים ויקרא "לשנה הבאה בירושלים!"… מחשבות כאלה תמשכנה אחריהן; רגע אחד ישוב גלגל התבל לאחור והנהו נער קטן יושב לפני אביו בבגדי יום טוב וישאל את השאלות אשר כבר נשאלו אלפי אלפים ורבוא רבבות פעמים, ומענה אחד יספיק לו. ולבו שמח בזכרו כי מחר יהיה יום טוב ולא ילך לבית הספר…יזכור ימי עלומיו עת אשר נקרוא נקרא לאכול לחם ביום מועד בבית האיש אשר בת יפת עין היתה לו ואותו הושיבו נגדה ובהביטו בפניה התאדמו פניו כתולע ולתקופת הימים אמר לה: רעיתי את! לבו יגיל וישמח כי עלה עליו זכרון השמחה אשר התעוררה בלבו בשמעו מפי בנו הבכור את השאלות הארבע – וכהנה רבות… הזקן אשר מעודו לא הלך לבו אחרי דברי אמונה ודת כי רק במקנה וקנין שם מעינו כל היום ואחריהם הלך בהלך נפשו, הזקן הזה יושב עתה ומטה אזן לשמוע מפי מנשה המספר ברגש את הנפלאות אשר נעשו לישראל בעת אשר קם אלהי אברהם לשכור זרוע אף קדקד בני חם, גם חש עתידות לעת יקום אלהים לגאלנו שנית ביד חזקה וישא את החיים על כנפי נשרים אל הר הקדש לירושלים, וגם העצמות היבשות אשר נפזרו לפי שאול בכל מקומות מושבותיהם מעת הגלו מעל אדמתם, גם הנה תבאנה לראות בהדר אלהי יעקב ובגאון עמו אשר בחר בו. – אמנם זה אלפי שנים עברו מעת אשר הגלו אבותינו מארצם ועוד לא שבו ומי יודע מתי יהיה כדבר הזה? – שאל הזקן בתם לב. – בעונותינו ועון אבותינו הננו נתונים בצרה ושביה, עד אשר ישקיף ה' עלינו ממעון קדשו, כאשר השקיף על בני יעקב בארץ חם – ענה מנשה באנחה. – אמנם בארץ מצרים ישבו היהודים ארבע מאות שנה, ועתה יתהלכו בגולה לפי דבריך אלף ושמונה מאות שנים – – אות הוא כי רבו פשעינו – – אבל אני אדמה – ענתה שולמית אשר ישבה לימין הזקן – כי מארץ מצרים יצאו לחרות מאשר כי קמו כלם כאחד להושיע לנפשם, לא כן עתה נבכה ונתפלל ולא נעשה מאומה וגם ה' לא יפדה נפש איש אשר לא יחוש להושיע לנפשו – הזקן חבקה בזרועותיו וישקנה על מצחה ויאמר: אנה חכמת מאד בתי, ומי יודע אם לא בא כבר הקץ לימי פזורינו בעמים לוא היו מחשבות כל בני ישראל כמחשבותיך, בתי?! – – אני חזיתי זאת בעיני – הוסיפה הנערה לדבר – כי רבים רבים יתאוננו על העת ועל המקרים יזעף לבם, בעת אשר לאל ידם להושיע לנפשם ולא יעשו מאומה – – האנשים האלה סכלים המה – ענה הזקן. – אני ראיתי אנשים אשר ראו הרבה ארצות ובני אדם לרבבות חזו עיניהם ובכל זאת רכי הלב המה, ויהיו כמכי בתמהון בעת אשר ילכדו בפח – הזקן התפלא מאד בשמעו דברי בתו כי מעודו לא שמע מפיה דברים כמו אלה, אך התענג על נועם ניבה ויאמר: אכן לא בכל עת יש לאל יד איש לעשות חיל אף אם זרע עם גבורה לו, כי מה יעשה אם רגליו לנחושתים חזקים הגשו ולא יעצור כח לנתקם כפתיל נעורת? הלא אז נטל עליו לשים בעפר פיו ולדום – – ישנם נחושתים אשר לא מברזל ונחשת נעשו, ובכל זאת רבים המה אשר זרם לא תעצור כח להסירם מעליהם ולצאת למרחב, ישנם אנשים אשר יאמינו בכל דבר שוא ותפל, ויהיו לעבדים למו, באיש לא אמון בו, באיש אשר יכרה עליהם שוחה ויפלו בידיו לבל יוסיפו קום, והמה יאטמו אזניהם ולא ישמעו בקול יועץ בצדק אשר יחפוץ להצילם מדעתם… פני משנה שנו בדבר הנערה את דבריה, ועל פני הזקן אשר הבין אל מה ירמזון מליה שכנה פתאום עננה ויענה ויאמר: רב לך בתי! אל תוסיפי דבר בדברים האלה כי לא לרצון המה לי – – זאת ידעתי מראש – ענתה הנערה בעצבת – וגם על זאת הננו נודדים בגוים על כי לא לרצון לנו לשמוע בקול דובר צדק ונשים בהדמיון כל מבטחנו – עודם מדברים נפתחה הדלת ואבשלום בא הביתה בפנים נזעמים ועצור רוח; ראשו הוריד לארץ ויעמוד בפתח וידום. כראות הזקן את בנו, כסו פניו פתאום בחורת מות וכרגע התאדמו כדם מרוב הרגשות השונות אשר התעוררו בקרבו ותתגעשנה כגלי ים לפני רוח למראה בנו: אהבה, קצף, שמחה, עצבת ועוד רגשות רבות כאלה אשר אזלת שפת איש לתאר אותן באמר ודברים קמו פתאום מתהום התהו להרעיש מורשי לבבו בכח, רגע התעורר הזכרון לענות את נפשו ויזכירו את כל הצרה והיגון אשר הביא עליו בנו זה, ועד ארגיעה קמה האהבה לכסות עלי פשעי הבן יקיר לו וילחמו בחזקה עד נלותה התקוה להאהבה לשים מסוה על העבר לבל ירגז לבו בהביטו אחריו… תקוה טובה התעוררה בלב הזקן בהתבוננו בפני בנו אשר השח השפיל ראשו ולא הלך רומה כדרכו: אכן השיב אל לבו כי עקש הישרה אמר הזקן בלבו – בלי ספק עיניו לראות כי התיצב על דרך לא טוב ועתה ישוב ונחם, הרעיון הזה הביא אמץ בלב הזקן וישב על מושבו ויחכה עד אשר יגש אבשלום אליו לבקש ממנו סליחה. אך שולמית מהרה ותפול על צוארי אחיה ותקרא בקול: אחי מחמל נפשי! הנה שבת אלינו… וקולה נחבא מהמון הדמעות אשר זרמו כמים עבות על לחייה היפות. ואבשלום עמד על עמדו כנציב שיש מבלי נוע ודבר דבר. הזקן לא יכול התאפק עוד בראותו את המראה הזה לנגד עיניו ויקם ממושבו ויש אליהם ויתן ידיו על ראשיהם ויברכם. – אחי –! קראה הנערה בקול עז – בקש סליחה מאת פני אבינו כי רבה הרעה אשר הבאת אליו, ועליך להשיב לו רוח ששון תחת רוח כהה אשר מידך בא לו – –אל נא בתי – ענה הזקן בקול חנינה וחמלה בחבקו את בתו ובנשקו אותה על מצחה הזך משלג – אל נא תזכירי בתי עונות ראשונים, רב לי רב כי בני שב אלי בלב טהור כאשר יעידו פניו, אין קצה לשמחת לבי בעת הזאת והראשונות כחלום עובר תעבורנה, לא תזכרנה ולא תעלינה על לב, ואדמה כי רק חלום נורא בעתני ירחים אחדים, ועתה הקיצותי משנתי לראות כי שלום ושלוה במכוני – – אבי אבי! – קרא אבשלום ויפול על ברכיו לפני הזקן, אך הזקן לא נתנו לכלות דבריו ויאמר: קום לך! למה זה תכרע ברך? וכן לא יעשה בן יעקב אשר יחזיק… פתאום עצר במלים וכל עצמותיו רחפו. בן יעקב אשר יחזיק באמונת אבותיו, ידעתי אבי כי רבו פשעי, חטאתי לאלהי אבותי ולך אבי יקירי! אך נשבעתי בנפשי כי לא אשוב עוד לכסלה, וכל עוד רוח באפי אבקש להיטיב דרכי למען אטהר מעוני, הה! רבו עונותי למעלה ראש! אמנם במרומים שהדי כי לא בזדון לב נטיתי מדרכי ישר רק משובת נעורי הכתני בעורון, כשה אובד תעיתי אחרי מורה מתעה… אך אירא מאד פן תערב שמחתכם בשמעכם מפי דבר מר, וחלילה חלילה לספות עון על חטאת ולהפוך שמחתכם לאבל! הה! עוד תשמעו מפי דבר אשר לשמעו תצלינה אזניכם, אך עתה נלכה נא לעבוד את ה' אשר שכחתי כמעט קט – – וה' יעביר עונך וחטאתך תכפר – ענה הזקן ברגש קדש במעל ידיו. – מי יודע? – ענה אבשלום באנחה ויורד לארץ ראשו כחוטא היודע ומכיר עותתו. – מבשרי אחזה בני, הן אני סלחתי לך וגם אלהי השמים אב רחום הנהו וישא גם הוא לפשע בנו – – מי יתן ויאמנו דבריך – ענה אבשלום ושלשתם נגשו וישבו אל השלחן. שולמית התבוננה בפני מנשה בדבר אבשלום את דבריו כמודה ועוזב את פשעיו ותכר בו כי כחצים שנונים ירדו דבריו ללבו, כי פני שנו מרגע לרגע ועיניו נעו ונדו לכל רוח כברקים בליל חשך, אך לאט לאט שבה מנוחתו אל לבו וכאשר נגד אבשלום אל השלחן קם ממקומו ויאמר: השלום רעי? מהמון רגשותיך לאביך שכחת רגע את רעך, אך גם אני אסלח לך – – ידעתי מאז כי רוחך טובה וכי אוהב אתה לי ולבית אבי בכל לב ונפש אך אנחנו נדבר עוד יחד בלילה ועתה עת לעבוד את ה' – ענה אבשלום ויש על מושבו מבלי הבט בפני רעו כמו ירא מפניו. הזקן לא הביט בפני אבשלום בדברו את מנשה, אך מעיני שולמית החודרות חדרי לב לא נעלמו אותות הקצף אשר התראו על פני אבשלום בדברו את מנשה ותשמח בלבה בראותה כי הפך לב אחיה לשנוא את שנוא נפשה ותחכה לקץ לעת יקום להסיר את מסוה האחוה מעל פניו וישליכנו כנצר נתעב מהבית. – אמנם הגד נא אחי – שאלתי את רעי – מאין בא רוח חכמה להנערה לחקור ולדרוש אחרי דרכי מנשה? הן את הזקן אשר ראה הרבה אנשים שונים בדרכיהם ודעותיהם השכיל להוליך שולל עד כי האמין בכל דבריו, והנערה הרכה בשנים אשר לא נסתה הצג כף רגלה ברחובות, ראתה בעין חודרת עמוק עמוק תוך חדרי לב הנוכל! – – לא צדקת בדבריך – ענני – הן נראה בבקר בבקר ילך אשר בלבו תנוח חכמה ואיש זקן וכסיל, וגם את שולמית חנן ה' בלב מלא חכמה ויודע להבין דבר לאשרו. אמנה לא אכחד תחת לשוני כי לא חכמתה פקחה עיניה לראות את אשר לפניה רק אהבתה, כי היא אהבה בלבב שלם את הסוכן אשר על בית מסחר אביה, איש צעיר לימים ורב תבונות והוא פקח עיניה על דרכי מנשה כי קנא בו ויבקש להרחיקו מבית אבינדב, ומנשה היה עוין את הסוכן ויבקש למצוא בו ערות דבר אך כל עמלו היה לריק כי הסוכן עבד עבודתו באמונה ואבינדב אהבו. ומני אז ראתה שולמית און במנשה ובהתבוננה כי הוא יביט יראה בה בעיני אהבה הוסיפה לשנוא אותו, ותחשוב מחשבות כל היום איך להרחיקו מן הבית, אך אביה ואחיה נלכדו ברשת ערמתו ויהיו עליו סתרה לכן שמחה עתה בלבה בראותה כי גם עיני אחיה נפקחו לראות כי רע קרא לצפעוני, ותקו כי עתה יתן גם הוא ידו לה להסיר לב האב ממנו. האדם יחשוב מחשבות ויבנה מגדלים, ומקרה אחד יגיח ממקומו ויכם לרסיסים כתות לא יחמול… בלב מלא רגשות קדש ישבו האב הבן והבת סביב לשלחן ויתנו בשיר קולם ויזמרו את הזמרות אשר יזמרו כל בני ישראל בליל התקדש חג;ובלבו הגיש הזקן תודה וברכה לאל מושיעו על כי השיב לו את הבן האובד, ולב הבן רחש תודה ותהלה גם תחנונים להאל אשר כמעט עזבו, והגיוני הנערה רחפו על גלי תקות טובות ופני בחירה רצתה נפשה בו היו לנגד עיניה. כה צללו כלם בנבכי עשתונותיהם עד כי לא שמעו כי הדלת סבבה על צירה ושר המשפט בלוית ארבעה אנשי חיל מזוינים באו הביתה. השר עמד רגעים אחדים על מפתן הבית ויבט בהיושבים ואיש לא ראהו, ואחרי כן קרא בקול: ה' עמכם! היושבים תמהו איש אל אחיו בשמעם את הקול וישאו עיניהם לראות מי המה הבאים, וגם הזקן נשא עיניו ואחרי אשר התבונן בפני השר קרא בשמחה: שלמון ידידי! טוב הדבר אשר עשית לבוא הנה לשמוח אתנו בשמחת החג, שב ושתה כוס יין, ודע לך כי מוצאת להביא לרעיתך, הגד לה כי מחר תשיג ממני למנחה מטפחת משי יקרה אשר כמוה לא נראתה עוד בכל העיר. אך למה תעמוד? האם תירא לשתות אתנו יין פן הוא מהול בדם אחיך?! – הוסיף הזקן לדבר בשחוק ויחזק בימין השר. – לא אוכל – ענה השר כמתעתע – צר לי מאד כי לא אוכל למלאת שאלתך – – מדוע? האם גם בלילה תעבוד עבודתך? שב ושתה כוס יין ותן גם להאנשים אשר ברגליך – – בעותתי מבוכה כאלה ידינו מלאות עבודה כל היום וגם הלילה לנו משמר – – מה זה תשמענה אזני? הזקן בדאגה – מדוע תקרא להעת הזאת עת מבוכה? האם יקראו אויבינו על ארצנו מלחמה מסביב? – – לוא קרא האויב חרב עלינו, שכבנו במנוחה על ערשנו, מהלל שם ה'! רב כח צבאותינו להשיב מלחמה שערה, וכל העמים יחתו מפני שם אנשי חילינו, אכן בקרבנו יושב האויב, ויפיח רוח מרד בלבות קלי הדעת למרוד במלכם ולהביא חרב על ארצם. זה העם הפושע והמורד מני אז, עם פולין התעורר עוד הפעם להשבית שלום מן הארץ – – לא בין לרע האוילים האלה – ענה הזקן במנו ראש – האם יתברכו בלבם כי יעשו חיל? הלא להם לדעת מראש כי נכונו להם שפטים! המה רק שמות ישימו בארץ וחנפשם לא יועילו – – ומה יחשוב בלבו הבן המורד באביו? – כל עצמות הזקן רחפו בשמעו את המשל – אל אשר יחשוב הבן המורד באביו, יחשוב גם האיש המורד במלכו בזדון לב – ענה השר בכבדות ויבט בפני אבשלום כפני מת. כלם החרישו ולא ענו דבר והשר הוסיף לדבר בשימו אל אבשלום פניו: רק הבן המורד יחשוב בלבו, עוד יעברו ימים רבים עד אשר יבוא שופט רמים אתי במשפט, והעבד המורד באדוניו יכין גוו למלחמה, האין זאת?! – דממת מות שררה בבית רגעים מעטים, אחרי כן שם הזקן אל השר פניו ויאמר: חי נפשי כי לא אבין למליך, למה זה בחרת לשון ערומים לדבר במשל ולערוך את הבן המורד באביו אל המורד במלכו, מה לנו ולהמורדים? אנחנו נירא אלהים ומלך, ועתה עת לעשות לה' – השר קם ממושבו ויענה: צר לי מאד עליך, זקן נכבד! אני ידעתיך מאז לאיש ישר ונאמן רוח למלכו, וגם כל בני העיר יתנו כבוד לשמך, אמנם גם שדה טוב יוציא לפעמים קוץ ודרדר, ועל האכר להניף את ידו לשרש את החרולים מבלי שים לב גם אם יכאיב את החלקה הטובה – – מליצה חידות לי דבריך! – קרא הזקן ברעדה. – אני לא חפצתי להעציב רוחך פתאם, זקן נכבד! ועל כן באתי אתך בדברים, אך דע לך כי אני באתי הנה לשים כבלי ברזל ברגלי בנך כי גם הוא בקושרים! – – בני?! – קרא הזקן בקול נורא ויפול על המטה. מנשה ושולמית מהרו לעזרת האב האמלל והשר לקח את אבשלום אשר נאנק דם ויצא מהבית. לתאר לפניך צרות נפש הזקן האמלל תלא לשוני;אך כל בני הבית ראו כן תמהו כי עד כה הלך קדורנית, אזר עתה כגבר חלציו ללחום את הפגעים אשר כמלאכי זעם באו לביתו. ביום המחרת השכים הזקן לצאת מביתו וישכח כי חג היום, וימהר אל השרים והשופטים לדרוש על דבר בנו. אך מכל השרים לא הטה איש את אזנו לקול בכי הזקן ולתחנוניו כי יראו לנפשם לדלות סוד, ורק אחד מהיועצים בבית המשפט אשר לוה פעמים רבות כסף מאבינדב בלי נשך גם בלי השיב את הכסף, כאשר עשו רוב החוקרים והיושבים על המשפט לאחינו העשירים, הכמוסים עמהם אחרי לא בסתר כי דבריו יסלאו בזהב, והזקן לא אחר להראות כי יודע הוא לערוך חין ערך דבריו וישלם בעד כל הגה אשר יצא מפיו ביד נדיבה. וזה הדבר אשר לקחה אזנו: אבשלום נשבע לבוא בברית נצח את העלמה שושנה בת מטרד אשר בביתה קראו המורדים עצרה, והיא הפיחה קריה בחלקת שפתיה, וגם אבשלום נתן יד לפושעים במלכם ויכתוב מכתב בידו אל ראש המורדים בעיר שבורה כי נכון הנהו לבוא בסודם, ומכחו וכספו ישחד בעדם למען יקומו כאחד לפרוק עול הממשלה מעל צוארם, וגם התפאר בהמכתב כי כבר הצליח חפצו בידו להטות לב נערים רבים מבני ישראל לתת יד להמרד. ואיש אחד נאמן למלכו ידע את כל אשר עשה אבשלום ויבא ויגלה את אזן השופטים והמה חקרו דרשו וימצאו את המכתב אשר בו היו כתובים כל הדברים האלה. השופטים מהרו לשים משמר על בית מטרד ויגרו אחרי כן בחרמם גם את אבשלום אשר את פושעים הוא נמנה. ככל הדברם האלה שמע מפי היועץ אשר לא כחד תחת לשונו כי אין תקוה להציל את בנו כי אחת דתו להתלות על עץ. אך הזקן מאן להאמין בדבריו ולא אמר נואש ויוסף להעמיק עצה ותחבולה להטות לב השופטים בשוחד. ואף כי שומע לא היה לו מאת השופטים וגם לראות את בנו או לדבר אתו מבעד השבכה לא נתנוהו, בכל זאת לא מנע הרמלל רגליו מלכת יום יום אל בית המשפט ואל השופטים לאיש ואיש בביתו, וכה הלך מבקר ועד ערב בלי מרגעה וכאשר פגשו איש וישאלהו בדבר מקנה וקנין, ענה בחפזון: לך ודבר את מנשה כי הוא אדון הבית ואני לא אדע מאום כי אין עתותי בידי – כה חלפו עברו שני ירחים. מעת הודע למנשה כי אדון הבית שמהו למושל בכל קנינו החל לבוא לרגעים לחדר הזקן לשאל בעצתו, אולם הזקן אשר נלאה נשוא עול החיים והמסחר היה כאבן מעמסה על שכמו, ושקלי הזהב כאבני חצץ אשר בהם יתנגפו רגליו בעיניו, גער במנשה על אשר לא יתן מנוחה לנפשו העיפה ויאמר: אחת דברתי ולא אשנה, עשה כאשר בלבבך ואל תוסיף להלאות את נפשי בשאלותיך, לא אובה ולא אחפוץ לדעת מאומה והטוב בעיניך עשה! – כשמוע הנבל את הדברים האלה אמר בלבו: עתה עת להקים מזמות לבי ויתהפך בתחבולות מרמה ויפתח פיו בשפת חנף ורמיה אמנם אדוני: זכור ואל תשכח כי לא לכל בני תמותה לב ישר כמו לך, ובעת אשר אתה בטהר נפשך תשים מבטחך בי, יקומו העבדים ויתפרצו מפני ולא יתנו אזן קשבת למצותי כי יקנאו בי, גם מאשר אביא את כל מעשיהם במשפט לכן יחשבו רעה עלי ועל כן לא אוכל לצות בשמי בלתי אם בשמך – – צוה בשמי או בשמך, אחת היא לי – ענה הזקן ברגז – אך אל תפריעני ממנוחתי – – לך אחת היא, אך אני לא אעשה שקר בנפשי לצות בשמך מבלי פיך בראשונה – – אבל אני צויתי באחת כי כלם ישמעו לדבריך, האם לא אדון הבית הנני ולא אוכל לתת ביתי ביד האיש אשר אבחר בו? – קרא הזקן בקצף. – אתה אדון הבית ובידך לעשות ככל אשר תשאל נפשך, ועל כן לא יאבו שמוע בקולי, כי המה אומרים לי: נכרי אתה פה ורק מוצא שפתי אדון הבית קדוש לנו – ומה אעזה להם? – קרה הזקן בחמה אפו – גם עבדי קמו לצחק בי ולענות נפשי, אויה אויה לי! – – אנא אדוני, הרגע נא! כי ברגע אחד תוכל לבצע אמרתך, ועצתי כי תקרא כעת את כל אנשי הבית וגם את הסוחרים הרבים אשר ימצאו עתה בבית המסחר לביתך ותשמיע באזניהם כי ישמעו לקולי לכל אשר אצום ואז ינוח לך מכל העמל כי אני אדע לנהל את הבית, האלך לקרוא את האנשים? – – הה! אבי אל תעשה כזאת, אל תביא עליך ועלינו רעה אשר לא נוכל המיש ממנה צוארנו – קראה שולמית אשר פרצה אל הבית לדברי אביה ופניה חורו כפני מת, וכל בדי עורה רעדו. – גם אני לא בקשתי זאת למעני כי אם למען מנוחת אדוני – ענה מנשה בשפתי תם. – לא לא! אל תקרא את האנשים הנה – ענה הזקן מבלי פנות אל דברי בתו ופני מנשה הלבינו כשלג – אלך אל בית המסחר ושם אצוה במפגיע באזני כל הנאספים כי אתה הוא אדון הבית ואיש אל יזיד למרות את פיך – פני מנשה שנו בשמעו את הדברים האחרונים וישאוף רוח כמו הקיץ מחלום נורא ושולמית יצאה מהבית וידיה על ראשה. נשען על יד מנשה בא הזקן לבית המסחר ויתן צו לבל יזיד איש למרות את פי מנשה אשר יחשב מעתה כאדון הבית ובידו לעשות כהעולה על רוחו. כל המשרתים הקשיבו דברי הזקן ולא ענו דבר אף כי חזות פניהם העידה כי לא לרצון להם ולחסד בכל עת בעיני אבינדב קם ממושבו ויגש אל הזקן ויקרא בקול קורע לב: אדוני! אתה הוא אדון הבית ובידך לעשות את כספך כאשר עם לבבך, אכן ידוע תדע כי תנחם באחריתך על הדבר אשר… – הס! – קרא הזקן בקצף – מי בקש עצה מפיך? המעט ממני צרותי אשר הביא עלי הזמן באפו כי עוד יקומו אוכלי לחמי להביא שבר בעצמי?! האם אשים לבי אשר שמה הקנאה בפיך?! אל תוסיף דבר דבר אם חפץ אתה להשאר בביתי! – – לא מקנאה – ענה הסוכן ברוח עז – כי אם מאהבתי הנאמנה אמרתי להצילך מפח יקיש… – הלא צויתיך לבל תפצה פיך לדבר דבר אתי בדבר הזה – בקש לך מקום באשר תמצא! – – דבריך לא יביאו מרך בלבי – ענה הסוכן בהשקט ובטחה – כי מעמל כפי אשבע, לא ברמיה סבבתיך ולא בשקר וחנף קניתי לבבך, כי אם צדקתי וישר לבבי עמדו לי עד הנה והמה יהיו בעזרתי גם לימים הבאים. אם תאמר בלבבך כי תפיל עלי בלהות צלמות באמרך כי תשליכני מעל פניך, ואני אמר לך כי אף אם תרבה משכורתי אלף פעמים לא אוסיף שבת בבית אחד את הנבל הזה – ובדברו הורה באצבעו על מנשה אשר עמד בצד הזקן כשה תמימה ולא ענה לחורפו דבר. – הזקן התקצף מרגע לרגע ביתר שאת בראותו את צדקת מנשה אשר יסלח למחרפו ואת עזות מצח הסוכן אשר ימרוד בו לעיני כל המשרתים ויקרא בחמה אפו: – מצח אשה זונה! – קרא הסוכן ויצא מהבית. חזק מצור, אדיר מהררי אל הוא האדם;גם הררי עד פור יתפוררו ביום רעש, גם ארזי אל יסערו ממקומם בבוא סופה וסער וזה החלש ורפה הידים ישא ויסבול רעש אחרי רעש, הוה על הוה ופרץ על פני פרץ על ראשו יעבורו, ישחו ראשו, ירופפו עמודי גויתו ולבבו חזק מחלמיש צור, יעמוד לקראת כל פגע, יגבר חילים, יבקש תחבולות כל עוד נשמת שדי תחיהו אך היועילו לו כל אלה?… היצלח להכניע את מתקוממיו תחת רגליו?… לא! רק ירבה פצעיו חנם, רק יוסיף להביא משנה שברון בעצמיו עד אשר תבוא עת קץ ואז יכרע יפול וירד נשיה שבע יגון וצרה… הצרות הרבות והרעות אשר כתרו את הזקן, צרות אשר די כח אחת מהנה לדכא עד עפר נפש איש, הצרות האלה לא הרכו לבו רק הוסיפו לו עז ועצמה ללחום בכל מאמצי כח, ותקותו לא עזבתו הוא לא חדל מקות כי עד מהרה תפתחנה דלתי בית האסורים ובנו ישוב הביתה, ולא לעתים רחוקות התיצבו מחזות נעימים משמחי לב מול עיני לבו: צדקת בנו יצאה כנגה והוא ישב אתו בביתו וירנין לבו… רעיה אהובה ויעלת חן נצבת לימינו ועל פניה שפוכה רוח חן ותם והאהובה הזאת אשר פניה כפני מלאך השלום כלתו היא… על זרועותיה תשא ילד מראהו כסהר והוא ישלח ידיו הקטנות והטהורות כבדולח ויחזיק בזקנו הלבן ויקרא בקול כצפור: אבי!… העשתונות ימהרו לרוץ, ברגע אחד יעברו ארצות רבות ובמעוף עין יבואו לעתים רחוקות, כל רחוק בזמן ובעת קרוב להם, כי רוח ולא בשר המה ומי יעצור בעדם? האם פגעי הזמן? האם המכשלות והחתחתים הפרושות ליד מעגל החיים? הלא אין רגלים להמה ועל כנפי רוח ינשאו, יעלו אבר וירימו ראש למעלה ואל ארץ לא יביטו… אכן חייהם אך רגע כי אחריהם לב בשר ימשך והוא יכביד עליהם אכפו לרדת מטה, רגע יתנשאו וימשכוהו אחריהם ועד ארגיעה תרפינה כנפיהם מכבד משא הנמשך אחריהם, אז יעזבו מעונות שחקים, ישובו מעתות העתיד וירדו מטה מטה עדי יגיעו עד אדמת עפר ויפלו בידי ההוה… ואז… הה! אז ידע ויחוש האדם מה אמלל הוא בארץ!… מעודו לא שגה הזקן באהבת בנו כמו מעת אשר ברזל באה נפשו, ואם כי אהבת נפש אהבו מיום צאתו לאור באור החיים. אך עתה מלאה האהבה את כל חדרי לבו עד כי שכח את כל התבל וגם בתו היחידה אשר יקרה לו מבבת ענינו, רק באבשלום קוה למצוא חיים ושלום ובלעדיו כלם כאל נחשבו. כה ישליך האדם מיד את הטוב אשר בידו הוא בעת ירדוף להשיג את הרחוק ממנו. בעת אשר כל מעיני לב הזקן היו באבשלום לא שת לבו אל בתו אשר התהלכה כצל כל היום, על פניה עצבת נוראה, עיניה כהו כי בכתה במסתרים רב בכי, ולבה היה קבר לצרות נפשה. אך לא רק על שבר אחיה השברה, ולא בצרת אביה לה צר – אף כי גם אלה נגעו עד לבה – רק לבחירה רצתה נפשה בו, להסוכן אשר קנה את כליותיה ולבה בכתה במר נפשה. הרעיון כי האיש אשר כמלאך אלהים היה בעיניה, גרש מהבית והצפעוני זעום אלהים ושנוא נפשה ימשול בכל בבית ויושביו, הרעיון הזה דכא לארץ חיתה ויוביש מקור ששון ושמחה מלבה. מחזות נעימים ותקות טובות ראה הזקן בהלך נפשו, וחזיונות נוראים מרגיזי לב ומעכרי נפש ורוח רחפו מול עיני הנערה: אביה יכביד עליה אכפו לתת יד למנשה עוכר ביתה ועל אפה וחמתה יסגירה על העול הזה ואהובה משוש נפשה נשמת אפה תמס יהלוך ויגוע מעצר רעה ויגון… או… נורא הרעיון הזה! או יטרוף נפשו בכפו. ואם גם האיר לה לעתים רחוקות קרן תקוה טובה כי עוד ישוב אחיה וישיב שלום הבית על מכונו, אך האור הזה היה כנגהות ברק באשון ליל אשר רגע יבקע ערפלי חשך והמה ישובו ויסגרו דלתים וירבו האפלה. ישנם אנשים רבים אשר בזדון יגרשו כל רגש תקוה מלבם בעת צרה כמו ישאפו לנקום נקמה מלבם אשר הרה והגה מחשבות יגון ויוסיפו להגות מחשבות נוראות למען ענות את נפשם. כזאת עשתה גם שולמית;היא הרחיקה כל רגש תקוה מבתי נפשה ולבה הגה אך אימה ונכאים לימים יוצרו… ולהגדיל שברה דבר אתה מנשה אהבה וידידות ויבקש לנחמה מיגונה בשפת חנף, כי מעת אשר שמהו אבינדב לאדון הבית מני אז לא ידע העול הזה בושת לגלות אהבתו לשולמית ולבקש אהבה ממנה. אך היא נלאתה נשוא עמל וכעס כל היום ותבוא לחדר אביה ותספר לו בבכי תמרורים אתדרכי מנשה ותבקש ממנו כי יסיר מעליה את הנגע הזה. אמנם לא כמחשבותיה היו מחשבות אביה, כי הוא ענה בתמהון: לא אדע מה עול מצאת במנשה כי תבזי צלמו? הן לו תאר והדר וגם ימצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם, לו גם תורה וחכמה ובו יתברכו רבים, לוא היה בני כמוהו! וזה כבר עלו על לבי מחשבות ולולא ערבה שמחה בביתנו כי אז נתתיך למנשה לאשה בשמחת לבב. – – ואי אתן חיתי לממיתים ונפשי לשדי שחת מתת את גויתי להנחש הזה אשר שת לך בחלקות ויביא על ביתנו רעה ומהומה! להבליעל אשר הדיח את אחי מדרכי ישר! אשר הסב לב אבי אחורנית! ואשר חאז בירכתי הבית אשר בו מצאו קן למו צדקה ישר ושלום, לנער את יושביו ממנו למען ימצא חית נפשו! לא! לא אמכור לבבי לבן תפתהזה! אבחר מחנק לנפשי, בידי אפתחה לי שערי שאול ואל אפול בידי הרשע הארור הזה!! – כה קראה הנערה בקול נורא מרגיז לב והזקן השתאה השתומם לדבריה ויבט בעינים נבוכות כאיש אין תבונה בו בפני בתו אשר היו כפני מת ככלותה לדבר ברעם וברעש את דבריה, ועוד צללו אזניו לקול מליה ויעמוד על כאיש אובד עצות כשעה תמימה והנערה ישבה על הכסא ותבך בדמעות שליש. אחרי אשר סרה מבוכת הזקן ממנו נגש אל בתו ויעמוד מולה ובקול כחולה ענה ואמר: הה, על חיי! מכל עבר ופנה תתגלגלנה עלי תחת שואה צרות חדשות לרגעים! רעות במגורי ורעה בחוץ, הה! האין די לי בהצרות אשר באו לרגלי בני, כי גם בתי התעוררה לנקר מוח עצמותי הנשאר לפלטה משני הפגעים, גם את קמת עלי להקציר מדת ימי! הלא לא לעולם אחיה, קרוב קצי, עוד מעט וידעך נר חיתי, וגם מספר ימי אלה כימי עד בעיניך כי מהרת להביא חצי מות בלבי למען המר את יומי האחרון! – – אבי! – קראה הנערה בקול מר! – אבי, מה עשיתי לך? מה עול פעלתי, כי תכני בשוט לשונך בלי חמלה?! החפץ תחפוץ כי אמכור גויתי ונפשי לעול אש מרמה ותוך בקרבו? אם כה הנני להקריב נפשי על מזבח אהבתך מבלי פצות פה ודבר דבר, אך אני אדע נאמנה כי לא תחפוץ בזאת, נפשך לא תאבה להעביר נפש בתך יחידתך למלך, רק יען כי לא תראה נכוחות, לא תכיר דרכי העול הזה ועל כן תאמין בו ותחשבהו לצדיק ואיש אמונים, אנא אבי פקח עיניך וראה ולמה תשחית נפשך ונפש פרי בטנך? –. הזקן שמע ויניע ראשו וככלות שולמית לדבר באנחת קרב: הוי על דור עקש כזה! דור אשר האפרוחים יאמרו להורות דרך להורתם, הבנים יחכמו מהאבות ועולל יניע ראש אחרי איש שיבה, מה תדעי את ולא אדע, איפו ראית בני אדם ודרכיהם כי תאמרי לפקוח לי עינים? הן גם דרך אבשלום היה זך בעיניו ועל דעתו הרעותי מאד כי לא הלכתי אחריו, וכן גם את בדרכיו תבחרי! – – אבי! – קראה הנערה בכל כחה – אבי אל תיסרני בשבט לשונך בטרם בחנת את דברי, הן תאטום בכל עת אזנך ותמאן שמוע ואיך תחפוץ לשפוטדרכי, אל תדמני לאבשלום, כי אותו הדיח הנחש אשר אתה שם היום כל מבטחך בו, ולולא הוא כי אז ישב גם אבשלום עתה במנוחה בביתך, וגם אני לא אעוה דרכי כל עוד אשר לא באשוריו אחזה רגלי, אם תאבה שמוע לקולי הבה ואתן לך אותות נאמנים כי הדיחך בחלקת לשון רמיה וכי הביא עלינו הרעות – הזקן אך חפץ לענות על דבריה נפתחה הדלת ושומר בית האסורים בא הביתה ויתן מכתב אל הזקן ומבלי הוציא הגה מפיו מהר לצאת החוצה. הזקן התבונן בהמכתב רגעים אחדים ויירא לפתוח אותו כמו לבו נבא לו כי בו צפון החץ האחרון אשר ישים קץ לכל צרותיו. אך לאחרונה הבליג על פחדו ויפתחהו ואך קרא בו רגע במועף עין שאג בקול נורא כארי עת חץ מות בא בלבו וידום – לנצח… מי יספר ענות נפש העלמה בראותה כזאת? מי יעצור כח לתאר באמר ודברים אף אחת מני אלף מהמכאובים הנוראים אשר הכאיבו כחצים שנונים את לבה? רק האיש אשר ישוה לנגד עיניו: מצרי שאול, ענות הנפש־החוטאת במעמקי תפתה בהתגוללה מגלי אש אל הקרח הנורא ומלאכי בלהותיענוה יציקו לה, הוא יבין אך שמץ מן מצוקותיה וצרות לבבה עת הרימה את אביה אשר שכב כבול עץ על הארץ באין נשמה באפו ועל פניו נראו עוד עקבות הצרות הנוראות אשר דכאו לעפר חיתו. היא השכיבה את אביה על המטה ותפרוץ לצאת מן החדר ותקרא בקול מר: הצילו, הצילו! החישו עזרה! וכה רצה בחצר כמשתגעה מתופפת על לבה וצורחת בקול נורא. המון אדם בא אל תוך הבית וישלחו לדרוש ברופאים, אך לשוא! כי המות לא יפליט את טרפו ואך אחז אותו בזרעו כחו לא תעצור עוד כח זרע איש להצילנו מידו, כי אתו אל מעונותיו יביאהו אל מקום אשר שמה יובא כל בני תמותה ולא ישובו לנצח… בשוב רוח העלמה אליה – כי התעלפה בחוץ – לקחה את המכתב ותקרא בו כדברים האלה: אבי! אבי אכנך אך ידעתי נפשי כי אין לי כל צדקה לכנות אותך בהשם הזה, בהשם הקדוש לכל טהר לב, בהשם אשר יעיר בלבנו אהבה חנינה וחמלה, הה! אתה אבי אתה כי אין קצה לאהבתך אשר אהבתני אך איך אעיז פנים להקרא בשם בן? ואני חללתי את הקדש! חללתי כבוד האיש אשר עשה עמדי חיים וחסד, חללתי את אמונתי הטהורה, חללתי מוצא שפתיו, אויה לי! גם שם אלהיו! ידעתי כי חוטא ופושע הנני! מורד ומרצח! מרדתי באלהי, מרדתי באבי הורדתי שיבתו ביגון וחרפה שאולה! הנני נושא עונש. אך מה תועיל לי הותי? האם אכפר בדמי את הרצח אשר הבאתי בעצמותיך?… הה! אבי אם תפגשני בשערי שאול אל תסתיר פניך ממני! די לי די מצרי שאול אשר ראיתי פה בחיים! אבי! את השם היקר הזה אשא בחרדת קדש על שפתי ובקרבי יקד יקוד אש תפתה! אם לא תשא לעוני אבי, אויה אויה לי! טוב לי להקבר בקבורת חמור, טוב לי כי אשרף באש ואזרה לכל רוח עובר לבל אראה פניך הנזעמים שם לפני אלהי המשפט!! ממשפט בני האדם אמלט, אך ממשפט שופט רמים אנה אברח? איפו אסתר?!… בידי אדם לא אפול! המה אומרים לתלות את גויתי מחר על עץ – כן הגיד לי היום שומר בית האסורים – אך אני לא אתן לחלל כבוד אבי במותי, רבות צררתיך ותשא חרפה עלי בעודני בחיים, אך במותי לא אתן עליך חרפה! לוא ידעתי כי סלחת לעוני כי אז החרשתי ואגוע במנוחת לב בתקוה טובה כי עוד מעט ואראה פניך בצל שדי… אך פן… לא לא! לא אקרע סגור לבי ברגעים האחרונים, אדבר לנפשי כי תשא פשעי וגם אלהי המשפט ישא פשעי כאב רחום. וירוח לי… אבי סלח נא לפשע בן שובב אשר נתעה באשמת מורה מתעה… אך לא! לא שים אשם נפש איש אחרי כי אני חטאתי ומריתי… אבי אשביעך בשם אמי אשר היתה לך כמעין ששון ימים רבים כי תעביר לעוני, כי אם לא!… אמהר לשים קץ לחיי למען אברח ואמלט מן הספק אשר יטיף מרורת פתנים בעורקי… הנני מת! ברגע הזה הנני מת ובחשך שמי יכוסה… אבי האירה לי פניך בפגשך אותי בעולם הנשמות!… מה זאת? קרן אור שמש התגנב בעד האשנב אל המאורה אשר ערפל חתולתה, ואשר תקברני חיים. לא לי אתה אור שמש! רק להולכי קוממיות, להמתענגים למראה עיניהם על מראות אלהים תביא בכנפיך שמחה וחיים, ואני שוכב קבר הנני. הלצחק בי באת הנה לרפה רוחי למען אחרד ואבהל מקבר עולמים? לשוא! אם לא אכין אני קברי, זרים יכינו אותו! או אולי תאמר להביא בלבי רוח תקוה? הה! קצרה ידך מעשות שאת! כאשר שביב אורך לא יאיר בעדי ולא יחמם גויתי כן גם שביב תקותי!… הנה גם השביב האחרון גז וילך, בלהות אפפוהו בהביטו במכוני אשר לא הסכין לראות אור… אבי! הרגע האחרון הנה בא!!! עתה ארים את המאכלת… עתה עניחנה על צוארי!… סלח לפשע בנך האמלל ושמור נפשך ממנשה!… סלחי לי אחותי!… בפעם האחרונה אשא על שפתי השם היקר לי עד מאד… יראתי עד עתה הזכיר שמך פן ישים עלי עבותות אהבה ויאסרני אל החיים, אך עתה לא אירא עוד כי הנני מת… אחותי אחותי אחותי!… נטפי דם כסו את הדברם האחרונים עד כי כמעט לא נכרו האותות. העלמה האמללה לא בכתה עוד כי מקור דמעותיה יבש רק רוחה התעטף, נפשה השתפכה וכל מורשי לבבה נתקו, וגם בעת אשר באו האנשים העושים את החסד האחרון את המת ויוציאו את אביה מביתו להביאו אל בית עולמים גם אז לא נראו אגלי דמעות על עפעפיה כי נאנקה דם ותשב לארץ. מנשה בכה הרבה בכי בהתאסף עם, גם הלך ללות את המת אל בית עולמו ויתפלל בעד נפשו לבל תראה השחת, ובשובו מבית מועד לכל חי נגש בעינים דולפות דמעה אל שולמית לנחמה מיגונה, אך היא לא שמה לבה עליו כי כמכה בתמהון ישבה על מקומה. גם הסוכן בא לנחמה ולדבר על לבה אמנם גם אותו לא משכה חסד ולא לדבריו אשר דבר בלב נשבר. נבהל ומשתאה עמד הסוכן ויתבונן בפני אהובת נפשו אשר פתאם זרה רוחה לו, ויבקש לדעת פשר דבר, אך לשוא כי לא מצא מענה. בלב מלא חלחלה ונפש מרה עזב את הבית ומנשה שמח בלבו כי אמר: אכן נפקחו עיניה לראות כי לא טוב התגרות בי מלחמה אהבתה להסוכן, עתה הנני עשיר והיא יתומה עזובה, מתי בל יחיו עוד והכסף בידי הוא, עתה תבוא אלי היתומה ותבקש כחסד כי אפרוש כנפי עליה ותחשב לי זאת לצדקה – כה דבר בלי ספק הרשע העריץ לנפשו, אך שגה מאד, את הכסף הצליח להשיג בנכליו אך לא את לב בת אדוניו! שלשה ימים עברו מעת אשר הובל הזקן לקבורות ושולמית עודנה יושבת שוממה כל היום ולא דברה את איש דבר. ביום הרביעי בבקר שמעה כי הדלת תסוב על צירה אך לא שמה לבה כי אמרה: בלי ספק יבוא מנשה אל הבית ותמאן להביט בו, אך לא מנשה רק עלמה יפת עינים לבושה מכלול כבת אצילי ארץ פרצה אל תוך הבית ותפול לרגלי העלמה ותקרא בקול בוכים בשפת פולין: הה! נבכה יחד כתנים כי גדל השבר! שברך שברי, כי את תבכי לאחיך ואני אמרר בבכי על אהוב נפשי, חיי רולי ונשמת אפי אשר לקחת ממני!… הנערה העבריה השתוממה מאד בשמעה דברי העלמה הנכריה ותבט בה בתמהון, והיא הוסיפה לבכות בדמעות שליש עד כי קול מליה נחבר מהמון דמעותיה: אהבת אמת אהבת עולם אהבתיו – הורידה בשיחה – בשמחת לב חפצתי לעזוב את עמי למען אחיה בצלו אך לא כן רצה ה'! אכן לא ה' פעל ועשה כל זאת, רק הזד הבליעל, ארור יהיה עד עולמי עד! הוא כרה עליו ועלינו שוחה ללכדנו –. שולמית הבינה מדבריה כי היא שושנה בת מטרד ותמאן בתחלה לדבר אתה דבר, אך בראותה את דמעותיה ותמת לבבה, חמלה עליה ותשם אליה פניה ותאמר: את אשר אחזה לי אני, הנך שושנה בת מטרד?! – – צדקת, כדבריך, מכאוב לבבי הכני בשגעון עד כי שכחתי להודיעך דמי, אני אני היא האמללה אשר רק ירחי מספר שתתה יין הרקח מכוס האהבה ועתה תמצה קבעת כוס התרעלה… הה! ידעך נר הרשע באשון חשך ולא יגיה שביב השמחה באהלו לנצח כי הוביש ששון מלבי!! – שולמית אשר שנאה בלבה מאז את העלמה הנכריה אשר כראשית לכל צרות בית אביה היתה בעיניה, הוסיפה לשנוא אותה עוד יתר בשמעה את הקללות הנמרצות אשר עברו על דל שפתיה כי היא לא הסכינה לשמוע האלה מפי עלמה רכה בשנים ותפן אל העלמה ותאמר בשאט נפש: הגנב אשר יחתור בחשך בתים יתאונן על השומר אשר לא יתנהו הפיק זממו ועל אור השמש יזעף לבו כי יזרח עליו ויתפש בכף! – – גם אני לא אבין למליך, מי הוא עוכר נפשותיכן? הלא אתן הבאתן עליכן רעה כי קשרתן על מלככן קשר ותמשכנה אחריכן גם נפשות נקיים להתעותן בתהו לא דרך, ומדוע תצעקנה הלא כגמול ידיכן יעשה לכן?! – – שקר תדברי! – קראה העלמה בעזוז אפה – לא חטאנו, נקיים אנחנו מפשע וגם אחיך מחמל נפשי לא חטא ואשם, רק עלילות ברשע שם עלינו הבליעל, הוא צוד צדנו כצפור ברשת ערמתו, רשת פרש ליד מעגלנו ואנחנו כשלנו נפלנו בה! האם נקיים חרם על לא חמס בכפיהם? הלא עצת שאול הזאת יצאה, והוא גם הוא בלשונו לשון נחש פתה את אבשלום לכתוב את המכתב אשר היה נכון למועדי רגלינו, והוא גלה מצפונינו ויך אותנו ואת אבשלום בלשון אל שר העיר אשר לא ידע שרש דבר נמצא בנו. האם מאשר אהבת המלך נגעה בלבו העליל עלינו עלילות שוא? או בעבור בצע מעשקות? ובעיניך הוא כצדיק תמים, כשומר נאמן וכאור שמש המגלה מעשי רשע הנעשים במחשך!! – – מי הוא אשר העליל עלילות שוא ומפי מי יצאה עצת רשע? הגידי לי פשר דבר! – – מי? האם לא תדעי, או תחפצי לענות את נפשי ותציקיני לשאת את שם הנבל על שפתי? – – חי נפשי, כי לא אדע עד מה! – – האם לא שמעת עד כה, כי מנשה אשר התהלך כרע כאח את אבשלם גלה על עונו?! – – מנשה?! – קראה שולמית בקול נורא מאד עד כי חרדה הנערה הנכריה מפניה – אכן עיני חזו מישרים ואת נפש טהורה מאנת האמין בדברי ותפלי ברשת טמן לך! – הוסיפה לדבר בנשאה למרום עיניה. – האם יסרת את אחיך מלכת את מנשה? – שאלה העלמה כי הבינה כי אל נשמת המת ערכה שולמית מליה. את אבי ואת אחי את שניהם הזהרתי מתת אמון בדברי המשחית לחבל הזה, והמה מאנו שמוע בקולי וגם שניהם מידיו נגזרו – – מה זה תדברי? – קראה העלמה בצמהון – מדוע תאמרי: גם שניהם? האם גם את אביך קרה מקרה רע? – – את אבי? הה! אותו קרה המקרה האחרון! – ענתה הנערה וארבות עיניה נפתחו פתאם, כי עד הנה היו דמעותיה עצורות בלבה כגלי נהר עת עליהם יתעלם שלג ולא התפרצו לצאת, ועתה אחרי אשר הגידה צרותיה לאזן שומעת אשר בצרתה גם לה צר, חם לבה ובחמו נדעכו הדמעות ממקומן ותעבורנה כיבלי מים דרך עיניה, והעלמה הנכריה לא נתנה פוגת לבת עינה גם היא ותבכינה יחד עד כי לא היה בהן עוד כח לבכות. ברגע אחד השיבה שולמית את אפה מהנערה הנכריה אשר זה ימים רבים היתה כסלון ממאיר בעיניה כי הכירה כי נפשה חפה מפשע ואהבת אמת אהבה את אחיה, ותחשבה לה לאחות בצרה. ואחרי אשר יבש מקור דמעותיה עוד הפעם אל העלמה פניה ותבקש ממנה כי תספר לה את כל הדברים מראשית דעתה את אחיה עד היום, והעלמה מהרה לעשות רצונה, כי בעת אשר דברה באהוב נפשה רוח לה ותמצא נחם לנפשה, וכדברים האלה ספרה באזני רעותה: זה ירחים אחדים ראיתי את אבשלום בבקר בבקר בלכתו לשוח יחד את הבוגד וימצא חן בעיני ואהלל את הנער העברי לאמי, אך היא לא שמה לבה לדברי;ומה התפלאתי בשמעי מפיה ימים אחדים אחרי כן כי הנער העברי יבוא לבקר אותנו בביתנו. שאלתי את אמי: מה לו בביתנו? – והיא ענתה בשחוק: להתענג בחברתך, ואת קרבי אותו כמו נגיד כי רב חיל אביו ועל ידו תצמח ישועה לאוצרותינו אשר כבר דללו וחרבו. אני הרביתי לחקור ולדרוש ממנה: מי הגיד לה כל אלה? ומי הוא אשר יביאהו אל ביתנו? ובתחלה מאנה אמי להגיד לי קשט אמרי אמת, אך כאשר הפצרתי בה ואמר ברגז: לא אדבר עמו דבר בטרם אדע כל אלה! אז גלתה לי כי רעו דבר אתה ויגל את אזנה כי אבשלום יחפוץ קרבתי. אבשלום בא ויתרועע אתנו ואמי קרבה אותו כמו נגיד, ובלבי החלה האהבה למצוא מסלות וחזות פניו העידה כי גם לבבו יהגה אהבה ולא ארכו הימים ואגלה לו הגיוני לבי והוא גם הוא הוציא כל רוח אהבתו לי ולא הוספנו להסתיר זאת מעיני איש. בעיני אמי לא ישר הדבר כי רק כספו מצא חן בעיניה וזאת לא עלתה על לבה כי בתה בת רוזני ארץ, תאהב באהבה עזה עלם עברי, אך היא ראתה כי קצר כח זרעה לשרש את האהבה מלבי, לכן חשבה מחשבות לקשר אותנו מעדנות ותועץ את הבוגד: ועצתו היתה כי תאיץ באבשלום כי ימיר דתו, ואם ימאן תפיל עליו אימתה כי לא תתנהו לדרוך על סף ביתה. אמנם עצתו לא עשתה פרי כי הוא ענה באמץ לב כי נקל לו לטרוף נפשו בכפו מהמיר דתו. וגם אני הייתי לו לישועה ואאמצהו במו פי לבל ישמע בקול אמי, וגם את אמי דברתי קשות על כי העציבה רוח אהוב נפשי, ומני אז חדלה מדבר עוד את אבשלום בדבר הזה. אך על רעו הבוגד פקדה אפה על כי הביאו לביתה, והנוכל לבש צדקה כמדו ויאמר: גם לבבי יחרפני בשומי לנגד עיני את הרעה אשר תמצא את בתך אם לא תבוא את אהובה בברית נצח, ונפשי ירעה לי בזכרי כי חרפת עולם לא תשכח תהיה אם ישקר לה אבשלום באמונתו אך ידי קצרה מהושיע לה – חמת עמי בערה בה עד להשחית בשמעה את דבריו ותקרא בחימה: הלהתל בי ולהרבות פצעי לבבי באת הנה? אחת דברתי ולא אשנה: עליך למצוא ישע או להסיר מביתי את המכשלה! – היועץ הבליעל חשב מחשבות ויקרא פתאם בשמחה: מצאתי חכמה! כליותי יעצוני עצה לא שמעוה שאול ואבדון! שמעי בקולי וירוח לך: הנה לב אבשלום שלום עם בתך ורק הזקן יעמוד לשטן לו לכן עלינו לשים מתג ורסן באף הזקן למען נוכל להטותו לחפצנו, וזאת עשי: הגידי לאבשלום כי ידך עם הקושרים במלך, וכי בביתך יקראו הקושרים עצרה ולכן אם יחפוץ בבתך אז עליו לתת יד אל כל מעשיכן ויהיה כאחד מכן, ואם אין, לא תוכלי לתת אמון בו, כי תפחדי פן יגלה את מסתרי הבית, ותאיצי בו כי יכתוב אל אחד מראשי הקושרים, אשר פיך יקבנו, כי נכון הנהו לבוא בסוד המורדים וכי כבר הצליח חפצו בידו להטות לב נערים רבים מבני ישראל כי יאמרו קשר, ואת המכתב הזה תסתירי אתך וכעבור ימים אחדים תגידי לו כי נחמסו עקבות המכתב וכי אזן השופטים לקחה שמץ מנהו ואין לו דרך אחרת בלתי אם להמלט על נפשו, ואז בראותו כי רעה נגד פניו, יגלה סודו לאביו וידעתי נאמנה כי הזקן לא ירבה חשוב מחשבות וישלחנו מעל לגבול הארץ, ואז תשימי גם את ובתך לדרך פעמיכן ובארץ אחרת תמיר בתך אמונתה באמונת היהודים ותהיה לעזר כנגדו, ואני אהיה מעירי לעזור כי אדבר על לב הזקן לבל יטרוף לעד אפו ויסלח לפשע בנו, כי הנעשה אין להשיב והוא לא יפקוד עליו אפו כי נפשו קשורה בנפשו. כזאת וכזאת יעץ הנחש לאמי ויפתה אותה בחלקת שפתיו לבקש מאבשלום כדבר הזה ולי לא הגידו מאומה. אך אבשלום מאן לעשות שאלת אמי כי אמר: מה לי ולצרה הזאת? אני לא אחפוץ לבוא בקהל הקושרים ובסודם לא תבוא נפשי, כי הוא דמה רק זאת כל חפץ אמי כי יבוא בסוד הקושרים, אך אמי ענתה כי אם לא יאות לה לעשות כדבריה אז תסגור בעדו דלתי ביתה. כראות אבשלום כי אין דרך לנטות שאל בעצת מנשה אשר בטח בו והוא אמצו במו פיו לעשות כדבר הזה ויגל את אזנו בסוד הקושרעם בקשה אמי ממנו לכתוב המכתב רק לנסותו ולראות אם לבבו שלם עם בתה. כאשר שמע אבשלום כזאת לא אחר לעשות ככל אשר בקשה אמי ממנו, ויכתוב את המכתב ויתנהו על ידי אמי אשר מהרה להסתירו. היינו שמחים ושלוים כמקדם, ופתאם נפתחה הרעה: שר בית המשפט בא וישם על ביתנו משמר ויחפש חפש מחפש בכל הבית עדי מצא את המכתב, אז שם פניו אל אמי ויתן עליה בקול פחדים: מאין בא המכתב אליך? – אמי נבהלה מאד ותגד להשר את כל לבה, אך הוא הניד ראשו ויאמר: לשוא תאמרי להוליך אותי שולל כי לא נער אני עוד, אני ראיתי כאלה וכאלה – – אמנם אדוני! – קראה אמי – אני אביא עד נאמן היודע כי כנים דברי – – מי הוא העד? – – מנשה אשר ימצא בבית אבינדב – – לא אאמין כי הוא יתן עדיו להצדיקך – ענה השר בשחוק – ידעתי את האיש כי נאמן הוא עם הממלכה וכל כפר לא יטנו להעיד שקר. ומה גם אחרי אשר הוא בפיו גלה את הסוד הכמוס עמכם לאזנינו – תשמיע עוד קולה עד אשר יכלו עוזריו את מלאכתם: לחתום את הארגז אשר בו נמצא המכתב ויתר הארונות. אני שמעתי כל דבריהם אחרי הדלת וכל עצמותי רחפו, אך כרגע זכרתי כי עוד מעט יבוא אבשלום לביתנו ואחשוב מחשבות להצילו מפח יקוש כי ידעתי נאמנה כי השר ישים עליו משמר ברגע בואו. רגעים אחדים חשבתי וכליותי יעצוני לכתוב לאבשלום במלים מעטות את כל אשר נעשה בביתנו ולהזהירו כי יסתר במסתרים עד אשר נדע איך יפול דבר. מהרתי ואכתוב את כל הדברים על הגליון ואמר לשלוח אחד מהעבדים כי יחכה על הדרך עד בוא אבשלום ויתן לו את המכתב, אך כרגע ראיתי ונבהלתי כי השר הפקיד שומרים על הבית. במפח נפש שבתי לחדרי ואגיד כל צרות לבבי למינקתי והיא הרגיעה רוחי באמרי פיה ועצתה היתה: כי ארים פתאם קול זעקה ואפול על הארץ כמתעלפת וכאשר ישמע השר הקול ימהר לבוא אל חדרנו ואז תבקש היא ממנו הרשיון ללכת לקרוא את הרופא ובדרכה תמצא את אבשלום ותתן לו את המכתב אשר כוננו ידי. עצתה עשתה פרי כי השר האמין בדברי הזקנה ויתננה ללכת אל הרופא והיא נתנה את המכתב על יד אבשלום ותשב הביתה. השר הוביל את אמי אל בית הסהר וביום המחרת שמעתי כי גם אבשלום הובא ביתה האסורים – כרעם ברקים הלמו ומחצו דברי העלמה את ראש האחות האמללה, כחצי רעל נחתו עמוק עמוק תוך חדרי בטנה ויציתו אש תפת בעורקיה אשר זה ימים אחדים היו בלי מרגעה מטרה לחצי זעם וקצף. עשתונותיה כלו בעשן הקצף והנקמה אשר התלקחו כמוקדי עולמים את אשר לפניהן, מחשבות לרבבות עלו על לבה ואשה רעותה רדפו השיגו התבוללו בלי משטר כגלי ים סביב צורי מכשול אשר יהמו יתגעשו וירימו ראשיהם עדי ירדו תהומות ויאבדו… מחשבות כאלה לא תחזקנה ידי איש לעשות חיל ולא תתנה אמץ ללב למצוא תחבולות רק תכינה אותו בשגעון ותמהון, תרפיה ידיו ורוחו ותנקרנה מוח עצמותיו כעורבי נחל עת יתגודדו על נבלת מת… מחשבות כאלה לא על נקלה תעזובנה את המקום אשר אוו למושב להן, רק בחזקת היד וברב כח תסערנה ממקומן. שמחה חדשה אם תפרץ פתאם לבוא אל מקום מושבן אז תבהלנה ותסגנה אחור, וגם פחד פתאם או צרה חדשה יזרו אותן הלאה, ואם לא תבוא אחת מאלה לעזרת האומלל, יהיה למשסות למו ובדי שאול אתו תרדנה… מנשה בא החדרה ובראותו את שושנה יושבת על הארץ יחד עם שולמית, נבוך ולא נעז לצעד הלאה, והיא בראותה אותו התנשאה כארי ותרץ אליו בחמה שפוכה ובקול נורא מאד קראה: עוכר נפשנו! צפעוני! בוגד נמבזה! הגם אותנו הנשארות לפלטה מחרב לשונך לשון אפעה באת להכות חרם? בן שחת! – שולמית התעוררה מתמהון לבבה לקול הקריאה ובראותה את המשחית התחלחלו כל קרביה, כי כמו מלאך דומה בא לקחת את נפשה היה בעיניה, אך זאת היתה לה לישועה כי הקצף והפחד השיבו לה רוח בינתה, ותתנשא ממקומה כמו הכינה נפשה למלחמה אך לשונה לחכה דבקה, כי לא מצאה מלים להביע בהן את העשתונות אשר הרה והגה לבה בעת הזאת, וכל החרפות והקללות אשר שמעה מעודה היו כדברי אהבה בעיניה מול אלה אשר חשבה בלבה. רק אז כאש שמעה קול זעום נפשה אשר נתן בקולו על שושנה: צאי מזה! כי נכריה את פה, ואיך תעיזי מצח לחרף את אדוני הבית בביתו?! – רק אז פרצו עשתונותיה וימצאו תוצאות מפתחי פיה ותקרא בקול פחדים: ברח לך בליעל! צא כרגע ואל תטמא את הבית! – – לא אדע, מי הוא זה אשר יצוה עלי לעזוב את ביתי? – ענה הנבל במנוחת לב. – ראובן! שמואל! – קראה בעלת הבית אל המשרתים – הוציאו את הגנב מן הבית – המשרתים מהרו לקול הקריאה אך איש לא מלא פקודת גברתו. – בוגדים! – קראה הנערה בחמה שפוכה ותעזוב את הבית להודיע הדבר להשופטים וגם שושנה מהרה לעזוב מקומה אחרי ראותה את השערוריות הנעשות בבית. המה באו ומנשה הוציא מצלחתו כתב נכתב ונחתם ביד אבינדב ובו כתוב כדברים האלה: הנני נותן את ביתי ומאת שקל כסף לאוהבי למנשה ירושת עולם, וזה חפצי ורצוני האחרון כי בתי תהיה לו לאשה… עודם קוראים את הכתוב בהכתב בא הסוכן אל הבית ובראות שולמית אותו נפלה על צוארו ותבך בכי תמרורים באין אמר ודברים. אחרי רגעים אחדים התעודד הסוכן ויאמר: אהובתי ששון לבי, הנה הבאתי לך בשורה, אך אל נא תבהלי, בשורה טובה אתי, אך הרגעי נא, אל תשתוממי! – – בשורה? – שאלה הנערה בעצבון – האמנם יהיה עוד כדבר הזה? האם יקומו רפאים שוכני קבר מירכתי בור לדין עם מרצחיהם? הה! תקוה נדחה ממני, רפאי בל יקומו, ומה איחל עוד? כל ימי צבאי אור חשך באהלי! – – ובכל זאת עוד תקוה נשקפה, הנה לא לעתים דחוקות נחשוב בני תמותה את יורדי בור בעת אשר חיתם עוד באור תראה – ענה הסוכן. – אמנם מתי בל יחיו עוד לעולם, הה! – – אביך לא יחיה עוד כי את אשר בלעה האדמה לא תפליט עוד לנצח, אך על אחיך לא טרה עוד הבאר פיה… – מה תדבר? – קראה שולמית בשממון וברכיה כשלו ותתנודד. הסוכן מהר להחזיקה בזרועותיה לבל תפול ויוסף להביע אמריו לה: אהובתי, מקור חיי! הרגיי רוחך, הלא השמעתיך כי בשורה בפני, אך חזקי לבך ואל תבהלי בשמעך מפי… – סוד לך ממני! ענתה כמכה בשגעון – סוד לך! גם אתה בגדת בי, גם אתה קמת לצחק בי ולרבות פצעי חנם! אבחר מות מחיים! אל ירכתי בור אחישה מפלט לי מרוח עריצים! – ובדברה התנערה ותסר את זרעתיו מעל שכמה בחזקת היד. – מאור עיני! משוש רוחי! – התחנן הסוכן קולו – אמחה מספר חיים, אור שמש יחשך בעדי אם לשוני תהגה רמיה, הטי נא אזנך לקול אוהבך אשר בך כל חיי רוחי ושמעי! – שולמית עמדה על מקומה ולא ענתה דבר רק הביטה בעינים חשכות על היושבים בבית. פתאם נפתחה הדלת ושושנה בת מטרד פרצה אל תוך הבית ותקרא בקול גדול: שולמית! עוד אבשלום חי! – מלבב האמללה פרצה אנחת שברון מתנים ותפול כגויה בלי נשמה בין זרעת הסוכן אשר מהר להחזיק בימינה לבל תפול לארץ. מנשה אשר עמד עד הנה ויבט בהסוכן בקצף וקנאה, נבעת מאד בשמעו כי עוד אבשלום חי וימהר לעזוב את הבית וגם השופטים יצאו אחריו. הסוכן השכיב את שולמית על המטה ושושנה מהרה להביא רופא לעזרת האמללה אשר שכבה כבול עץ בעינים עצומות על משכבה וכל עוד רוח באפה עד כי האמינו העומדים עליה כי יצאה נשמתה, ומי יודע אם לא טוב היה לה לוא שבה נפשה אז אל האלהים… בטרם היתה כעפר לדוש תחת רגלי המרצח… עצבת נוראה כסתה פני רעי בדברו את דבריו, עיניו יצאו מחוריהן ותארו היה מורה מאד. חזות פניו העידה עד בלי די כי ברצח בעצמותיו יעורר זכרונות מתהום הנשיה, זכרונות אשר ימסכו רעל צפעונים בכוס החיים ויבעיתו נפש ורוח. לפעמים עצר במלון כי נלאה נשוא את המכאובים אשר הביאו בלבבו, אך הנה פרצו מפתחי פיו למרות רצונו, כהמעונן אשר יעלה שעירים ובני תפת באמרי פיו ואך יקרא בשמם ימהרו לעלות על פני תבל, וחכמתו לא תעמוד לו להסירם ברוח פיו אז יקומו לצחק בו, יענו אותו ויציקו לו, כן היה רעי בעת ההיא, הוא העלה את הזכרונות מתהום הנשיה ולא עצר כח לגרשם מלבו אחרי כן. אני הטיתי אזני ואשמע לכל דבריו ולא הוצאתי הגה מפי וגם אחרי אשר נאנק דם לא ערבתי לבי לשאול מפיו דבר כי ראיתי כי זכרונותיו ישיבוהו עד דכא. אחרי אשר החשה זמן כביר התעורר כמו מתרדמה איומה ויאמר: לא אוסיף עוד הרבות אמרים כי המה ימצו לשד חיתי ורק בדברים מעטים אספר לך אחרית האמללה: היא נפלה למשכב על ערש דוי, בראשונה נראו אותו השגעון על פניה והרופא לא כחד תחת לשונו כי בינתה הסתתרה. אמנם כח הנעורים ועורקיה החזקים אשר מעודם לא נגעה בהם יד הפגעים לרעה היו לה לישועה להשיב רוח בינתה אליה. רוח הרעה סר מעליה וקדחת נוראה לקחה מקומה, דמי עורקיה נהפכו לנחלי אש ובקרביה התלקחו מוקדי עולמים ותתהפך בציריה ששה שבועות עדי החלה להתרפאות ולשוב לאיתנה. בימים הראשונים לא ידעה עד מה מכל התלאות אשר עברו על ראשה, אך לאט לאט שבו הזכרונות הישנים את החיים החדשים ותשאל את סוכן, אשר לא עזב את ערשה מיום נפלה עליו למשכב, אם אמת הדבר כי עוד אבשלום חי? הסוכן ענה כי אמת הדבר, אך מאן לגלות את אזנה פעם אחת מכל הנעשה בבית מעת אשר חלתה, מדאגה מדבר פן לא תעצר כח לשמוע ורק לאט לאט גלה לה כי אבשלום חפץ לשלוח יד בנפשו ויעביר תער הגלבים על צוארו, אך הרופאים השיבו לו את החיים, והמשפט נחרץ עליו כי יהיה כל ימי צבאו אסיר אל בור כלא, ולכן אזלת ידו לדבר משפטים את איש הדמים את מנשה אשר בלע חילם, כי בעזרת שנים מהשופטים אשר השוחד עור את עיניהם לקח את הבית ובית המטוה נמכר ויקח לו את מאת השקל ככתוב על הכתב אשר עליו נחתם שם אבינדב, ועל דבר יתר הפלטה שאלו השופטים את פי אבשלום והוא ענה כי יתר הכסף, כמאת אלף שקל, ינתן אל אחותו, ולכן הפקידו פקיד על חלקה עד אשר תשוב לאיתנה – העלמה האמללה לא בכתה ולא הוציאה הגה מפיה בשמעה כל אלה, רק אחרי אשר כלה הסוכן לדבר את דבריו שאלה אותו אם יתנוה השופטים לראות את פניה אחיה? – אך הוא ענה כי אבשלום איננו עוד בעיר הזאת כי משפטו להאסר בבית האסורים בארץ רחוקה מאד, וינחמה כי עוד תקוה נשקפה אשר יבוא יום פדות לנפשו כי לא לעתים רחוקות תבוא תשועת פתאם לאסירי עני, ואחרי אשר שבה מעט למנוחתה מסערת רוחה הוציא מכתב מחיקו ויתנהו על ידה באמרו: אבשלום שלחהו הנה בטרם עזב את העיר – היא לקחה המכתב ותשם עיניה בו ועפעפיה נזלו דמעה מאין הפגות. כל היום הוא ישבה על מקומה ותקרא ותשב כמו לא שבעו עיניה מראות כתב יד אחיה היקר לה. במכתב ההוא ספר לה אבשלום כל דרכי מנשה איך פתהו ויוכל לו וכל עלילותיו ומזמותיו אשר עד הנה נסתרו מעיניה גם את דרכי הבליעל בעזובה אשר אבשלום ידע אותם כבר כי שמעם מפי בן ישיבה ורק אהבתו לו עורה עיניו, עד כי לא חשב לו מעלליו הראשונים לעון. כל אלה השמיע אותה וינחמה בתקוה כי עוד יקרא לו דרור, ואז לא ישיב ידו מבלע את מצמיתו. אך התקוה הזאת לא אמצה רוחה כי עמודי גויתה רופפו מאד מהמון הצרות ומהמחלה אשר עברה על נפשה, ודברי המכתב אשר גם לב זר יקרע לגזרים בקראו בו, וגם אני הייתי יום תמים כאיש נדהם אחרי אשר קראתי בו, הוא הדש פצעי לבבה ויפילה שנית על ערש דוי כירח ימים. כאשר שבה לאיתנה שנית ותחל להתהלך בחוץ, שמה אל הפקיד אשר על אוצרותיה את פעמיה ותסירהו ממשמרת פקודתו ותתן ידה אל הסוכן ותבוא אתו בברית לעיני כל ישראל. האהבה העזה כמות אשר אחדה לבם החלה להעלות גם ארוכה ומרפא לפצעי לבביהם, כי גם הטוב גם הרע וגם אמללים ודכאי רוח יחיו בנעימים בראותם ראשם. אך מנוחה לא מצא הסוכן בעיר ועל כן דבר פעמים רבות על לב רעיתו לעזוב את העיר אשר היתה להם לעיר בלהות, אבל היא מאנה שמוע בקולו כי חפצה לשבת במקום אשר עצמות הוריה תנוחינה – כה ענתה בכל עת לאלוף נעוריה – אך בלבה מצאו גם מחשבות אחרות קן להן והנה עצרו בעדה מעזוב את העיר; היא האמינה אמונה אמן באל גמולות כי ישלם לרשע ברשעתו ותקוה כל היום כי שואת פתאם תבוא על הצר אשר צרר לבית אביה, או אבשלום ישוב ויקום נקמתו ממנו; לכן לא עזבה את העיר למען תראה אחריתו. אכן תקותיה כוננו ברחם כל התקות – בהדמיון, ותלכנה אל מקום אשר תלכנה רבן – אל תהום התהו. ימים עברו שנים חלפו ועוד לא בא הקץ לבית עול, עודנו מתהלך באשמיו כקדם ולא יירא רע. ואף כי בא יום אחד אשר בו קותה שולמית לראות יום פקודה על הרשע ותאמן אמן כי זה היום הכין שופט רמים לפקוד עליו אפו אך גם היום הזה כמוץ חלף עבר ואהליו אשר קנה בעולה ישליו לו. אחרי אשר ראה מנשה כי נוחלה אבדה תקותו למשוך את בת אדוניו ברשת אהבתו כי היא היתה לאשה לאיש חרמו, נאות לדברי איש הבינים אשר דבר על לבו לבחר בבת ראש הקהל לעזר כנגדו, ולרגלה באו לביתו אוצרות חדשות כי יחידה היתה לאביה אשר כביר מצאה ידו ויהי הגביר בעירו. חותנו אשר כבר זרקה בו שיבה שאל בעצתו בכל אשר עשה בדבר הקהל ובכן היה גם לראש הקהל אף כי לא בחרו בו. ואף כי רבים שנאוהו בנפש אך איש לא ערב לבו להביע מחשבותיו כי פחדו נפל עליהם, ויחכו לעת מצוא, ויום אחד בא וירנין לב כל שונאיו אשר דמו כי באה העת אשר בכליון עינים חכו לה, עת תמוט רגלי שנוא נפשם; וזה הוא היום אשר הביא שמחה בלב שולמית, אך אחרי ימים אחדים ראו כלם כי תקותם מאפע, כי איש זרוע לו הארץ והכסף מגן הוא להחוסים בצלו לבל תאנה אליהם רעה: ביום חג המצות כשנה אחרי ירש את בית אבינדב בצאתו מבית התפלה עטרו אותו אנשי מזוינים ויובילוהו בבואו לבית המשפט נגש אל השר היושב ראשונה וישאלהו בגאון: מה עוול מצאו בי כי שבתו משוש חגי? – על זה ענהו השר לוא היתה לאל ידנו לבוא אתך במשפט על כל דבר עול אשר אין לאל יד איש להוציאן אור עליהן לא נוכל להוציא דין ומשפט רק על הנגלות הנך קרוא הנה – ובדברו צלצל בפעמון ושני אנשי חיל הביאו איש אסור באזיקים אל הבית. – התדע את האיש הזה? – שאל השר. – לא אדעהו – ענה מנשה בבטחה. – שקר הדבר! – קרא האסיר. – החרש מעט! – ענה השר וישם אל מנשה פניו ויאמר: אולי לא תכירהו עתה בראותך אותו בבגדי אסירים, אך זאת ידעתי נאמנה כי תכירהו כרגע בהודע לך כי הוא היה המשרת בבית האסורים בעת אשר ישב אבשלום בו – – הוא המשרת? – קרא מנשה בשממון, אך כרגע הבליג על מבוכתו ויאמר: ומה לי ולו? – מדוע נבוכות בשמעך כי הוא המשרת, אם לא תדע מה לך ולו? – – אני לא נבוכותי, רק זכרון הצרות אשר עברו על רעי ואוהבי אבשלום הכאיב את לבבי – – זאת ידעתי מאז כי צרות רעך נגעו עד לבך – ענה השר בלעגי שפה – ועל כן חשת לרוחתו לישועתו לחלצו מן המצר, האין זאת? – –אני לא חשתי ולא עשיתי מאומה למען פתוח לרעי דלתי בית האסורים אף כי צרותיו נגעו עד לבי, כי מעודי לא הלכתי נגד חקי הממשלה – – לא דלתי בית האסורים יצאת לשבר, רק לחלץ נפשו מגויתה – – עלילת שוא הוציא שונא עלי, זאת אראה עין בעין, כי איך יכולתי לגשת אל רעי אשר היה סגור בבריח ודלתים? – – דבר אתה! – נתן השר צו להאסיר, והוא פתח פיו ויאמר: ימים אחדים בטרם שלח אבשלום יד בנפשו בא אלי זה האיש וידבר על לבי כי אגיד להאסיר כי עליו נחרץ המשפט להתלות על עץ, ובראשונה מאנתי שמוע בקולו, אמנם הוא לא הרפה ממני וישבע לי באמונתו כי אמת הדבר כי משפט מות נחרץ עליו ויתן על ידי מאה שקל כסף למען אבצע חפצו: לגלות הסוד להאסיר ולתת לו ארגז קטן ככף איש, ויבטח לתת לי עוד מאתים שקלים אחרי אשר אשלים חפצו. הכסף עור את עיני גם האמנתי לדבריו כי המשפט נחרץ עליו ואבוא ואגיד לאבשלום את כל דבריו בשם איש לא נודע לי, כי את שמו לא ידעתי, ואתן לו את הארגז ואצא ואחרי חצי שעה בא השר המשגיח על בית האסורים וימצאהו מתבוסס בדמו על הארץ. והנני נכון להשבע בשם ה' כי כל דברי אמת וצדק, כי לא ידעתי כי בארגז נמצא תער הגלבים וכי האמנתי אמונה אמן האסיר את דבריו ויבט בו בבוז ושאט נפש כמו חפה נפשו משפע ולא יירא מדברי איש מרמה אשר יוציא עליו דבת שוא. – מה תענה אתה על הדברים האלה? – שאל השר את מנשה. – מה לי לענות? האם אבקש להצדיק את נפשי בכל עת אשר יקום מלשין להוציא עלי דבת שקר? הלא אם אעשה כה אז ירבו מצמיתי מיום ליום – – מדוע יוציא עליך דבת שקר ולא עלי או על איש אחר? – – זאת לא לי לדעת – ענה הפושע במנוחה – השופטים ידרשו ויחקרו היטב אם יש לאל ידם להרשיע איש נקי כפים על דברת פושע אחד אשר יענה בו סרה?! והנני מגיד לך מראש כי לשוא יהיה כל עמלך לדרוש ולחקור מפי, אחת דברתי ולא אשנה: כל הדברים האלה שקר המה ואני לא אדע עד מה, ומעתה לא אוסיף ענות דבר אף על אחת משאלותיך –. הוא מלא את דברו כי לא ענה מהעת ההיא דבר על כל אשר שאלוהו בשבתו במשמר, אך הכסף ענה את הכל כי חוקנו לא נח ולא שקט עדי מצא נתיבות שר העיר והוא האיר פנים אליו ויבטיחהו להוציא עד מהרה צדקת איש בתו, וכשחוק היה להשר עשות כדבר הזה, כי רק אחד מהשופטים, הוא ראש בית המשפט, בקש להרשיע את מנשה לא כן יתר השופטים, המה כלם דברו עליו טובות כי ידעו נאמנה כי שכרם אתם, לכן הסיר השר את ראש בית המשפט ממשמרת פקודתו ויתן לו משרה אחרת, ובכן הבוגד לחפשי למגנת לב שולמית ויתר שונאיו. מעת אשר יצא מבית האסורים היה כדוב אורב להסוכן ולרעיתו על אשר הכוהו בלשון ויוציאו עליו עלילות שוא – כה הגיד לכל איש בביתו ובבית התפלה – ויכנה את הסוכן בכל עת בשם מלשין, והחנפים אשר באו ביתו הרבו לדבר סרה בהסוכן למען הבאיש ריחו בעיני אנשי העיר, ולמען למצוא חן בעיני מנשה ביתר שאת, הוציאו דבה כי הסוכן ורעיתו אינם יראים את ה'… וגם לא יזהרו ממאכלי בשר וחלב וכהנה עונות רבות אשר די כחן להרחיק לבב כל יושבי העיר מעליהם, וגם חפצם הצליח בידם להשליך שקוצים על בית הסוכן עד כי רחקו מעליו כל באי שער העיר וכשחוק היה למנשה אחרי כל אלה לשלוח פחים בעקביו. לא ארכו הימים ימי שלוה לשולמית וידיד נפשה; שונאם בנפש לא נח ולא שקט עדי הקימו מזמות לבו: ללכוד את הסוכן בפח אשר טמן לו, כי שלח בו מלאך זעם, אחד ממשרתיו עושי רצונו והוא בא אל בית המשפט ויעד בהסוכן כי יעשה מקנה וקנין בגנבות ויקנה כלי כסף אשר נגנבו מבית תפלתם; ופתאום לפתע בא שברו, כי בעת ההיא פרצו גנבים אל אחד מבתי תפלתם ויגנבו כלים אחדים וצלם זהב גדול, והבליעל עושה דבר מנשה אמר בבטחה כי ידע נאמנה אשר אם יחפשו חפש מחפש בבית הסוכן כי ימצאו את הגנבה. השופטים באו לביתו ואחרי אשר הרבו לחפש, מצאו את הצלם וכוס זהב גדולה קבורים במעבה האדמה בחצרו ולוא היה בביתו כי אז בא אל בית הבור, אך זאת היתה לו לישועה כי היה קרוא למשתה לאחד מרעיו וכאשר באה שואת פתאם אל הבית מהרה אשה זקנה אשר גרה בביתו להודיע לו מכל הנעשה בבית למען ימלט על נפשו, וביום השלישי יצא כתב גלוי מאת שר העיר אל השומרים והשופטים ביתר הערים כי שמואל איש כספי (הסוכן) גנב כלי קדש מבית תפלתם ויברח בהחבא לכן יחפשו חפש מחפש אחריו. אך הוא נמלט מידם ועקבותיו נעלמו עד היום הזה ושולמית קנתה החפש לנפשה בכסף מלא ומני אז תשב האמללה בודדה גלמודה מאישה אשר נפשה דבקה אחריו. אך הצפעוני עוד לא כלה כל חצי חמתו בה, עוד נטר איבה לאשת עברתו וזה היום אשר הביא יתר בני אשפתו אל לבה, כי הציגנה כחוטאת לעין כל לשמה לחרפה ולקללה לכל באי שער העיר, עתה שת קציר לשארית הפלטה מהבית אשר הכה חרם כי האמללה נפלה למשכב מרוב מכאוביה ולא הוסיפה קום. הנה כי כן כונן האכזרי חציו על יתר להשמיד ולאבד עד בלי השאיר פליט לשונאיו, עשה וגם הצליח ועתה לא יפחד עוד משואת פתאם, כי מי יפקוד עליו עונו? מי יקום נקמת דם האמללה ממנו? הה! דרך רשעים צלחה! – – פצמתני בדבריך – קראתי ככלותו את דבריו – פוררת ראשי ולבי! הן למאורת צפעונים הובילוני רגלי, למקום בו רצח ומזמה כדבר באפל יהלכו, נעזוב את העיר ברגע פן נלכד גם אנחנו ברשתות פועלי און! – –אנא תשים פעמיך? – ענה רעי בשחוק ועצבון יחד – איפו תמצא מחבר מרוח עריצים? פנה לך על ימי או על שמאל ובכל מקום אשר תבוא תמצא אלה וכאלה לאין ספורות. אמנם לנגד עינינו אין כל פחד, יפחדו העשירים ושלוי עולם אשר מלאו בתיהם טוב פן יארוב להם כחתף אויב במסתרים, לא כן אמללים כמונו אשר מבקר לערב יכתי מידי הזמן, לנו אין כל פחד, העוני והמחסור ישימו עלינו סתרה לבל תאנה אלינו רעה – – אך האמנם מלאה הארץ חמס באין מפגיע ובאין שם על ל לשבר זרע רמה? – – הלא אמרתי לך בראשית דברי כי ישנם אנשים ישרים תמימי דרך ועושי צדקות בהעיר הזאת וביתר הערים, ורב מספר אנשי חסד ממספר בני בליעל, אמנם אלה נתעו בשוא להאמין כי יראת ה' נוכח פני הזדונים האלה. הנה אלה הרשעים יתחפשו באפר צדק יתכסו בבגד תם לעין רואים ויתממו, הנה המה אומרים קנאת ה' צבאות תאכלנו, לכלות עון ולתתם פשע נצא חלוצים, והפתאים ילכדו בערמתם ויאמינו כי עינם לאמונה וכי יחפשו אחרי חטאים להסיר הרע מקרב בית ישראל ולעצור בעד המגפה, ואם ימצא אחד או שנים בעיר אשר רב כח לבם להבין דבר לאשורו, אך הנה לא ירהבו בנפשם עז לגלות את המסכה מעל פני אנשי המרמה, כי אוי לו להאיש אשר יהגה בפיו את אשר יחשוב בלבו, להאיש אשר יעיז לדבר תעה אל המתקדשים המושכים לב העם אחריהם בעבותות מרמה, כי אף אם יצדק כמשה איש האלהים לא תעמוד לו לא צדקתו ולא חכמתו להנצל מרגשת פועלי־און, כי אתה פושעים ימנה ושמו יהיה לחרפות ולדראון ואז חייו תלואים לו מנגד. גם על בנים ועל בני בנים וגם על משפחתו יכבד עונו, לכן כל שומר נפשו ירחק מהם כי מי הוא זה אשר ער לבו לגשת לעורר לויתן למען הלחם בו? ובכן נראה צדיקים קבורים והרשעים ישאו ראש, לא זרע אנוש גם לא שבט אלוה עליהם. .. אשרי האיש אשר רק מפי אחר שמע כל אלה ואל עצמו ובשרו לא נגעה הרעה, הוא יביא לב חכמה בבואו בין אנשים וידע להכיר מעבדיהם, ואם רוח נכון בקרבו יבקש לו אנשים וידע להכיר מעבדיהם, ואם רוח נכון בקרבו יבקש לו להאמלל אשר בדמי לבבו קנה חכמה ואשר שתה מצה קבעת כוס התרעלה אשר השקוהו אנשי מרמה ותך, לו לא ינעמו עוד החיים, ששון ושמחה ינוסו מפניו, רק חמס יראה, רק שוד ישמע באזניו, כי לא יאמין עוד בבני אנוש, וגם הישר באדם לא זך בעיניו כי לבו יסיתהו בשפק, וזכרונות הימים החולפים יקומו כמלאכי זעם לנקר מוח עצמותיו ולהוביש ששון מלבו. כרע העין אשר אצרות חשך לו יפחד כל היום פן ישקוהו סף רעל למען רשת אוצרותיו ולכן יאכל לחמו בדאגה מיראה פן מות בו, כן יירא האמלל מרעיו ומיודעיו לגלות סתרי לבבו להם, פן בגוד יבגדו בו, כל התבל ושאונה כמעון תנים בעיניו והחיים עליו למשא, רק רגש אחד יעודדהו לפעמים וישים עבותות על ידיו לבל יטרוף נפשו באפו! הרגש הזה ימשוך אחריו את האמלל, כאור נר אשר יתראה פתאם למגשש באפלות באישון לילה, יפיח רוח עז בקרבו להרים ידע אנה ינחנו, לנוח ישרים או למערת פריצים. .. הנקמה! הנקמה! הה! היא תעודדני גם אני לצעד הלאה בדרכי החיים! הנר האחד אשר יאיר לי, הרגש האחד אשר לא ינום ולא יישן בחדרי לבי, היא הנקמה ואליה אשר נפשי! – בדבר רעי הדברים האחרונים סרה העצבת אשר שכנה כעננה על פניו, לחייו התאדמו כלחיי שותה שכור ועיניו הבריקו כזיקי אש וכאיש ערוך להמלחמה נשא ראשו, אכן ככלותו לדבר סרו לאט לאט אדם לחייו וברק עיניו ויורד לארץ ראשו. – לא אבין למליך – עיניתיו – דבריך רמים ונשגבים ממני ולא אוכל להם – –מי יתן ולא תבינם עד עולם! – ענה בעצבת נוראה – אכן לא לך אחי להבין רגשותי! כי לא להצפור הנולדו בבית ולא ידעה רפש להבין רגשות צפור דרור אשר מוקשי איש שמו לה דלתים ובריח לבל תתענג על חיי חפש ודרור, ולא להצפור האחוזה בכלוב לדעת צרות נפש הצפור השחוטה אף כי גם שתיהן נלכדו בפח יקוש. אם אמנם גם הוריך נגזרו מידי עריצים כהורי, גם נחלת אביך נהפכה לזרים ואין אומר השב, אך העמל נסתר מנגד עיניך, עושקיך עשקוך בטרם יצאת עוד לאור באור החיים ורק לשמע אזן שמעת מפי כי בוגדים חממו הון אביך ויציגוך ככלי ריק. אך לא כן אנכי עמדי, אני ראיתי בעיני שבר על שבר. הוה על הוה עברו על בית אבי ויכריעוהו תחתם. אני ראיתי ראשיתו בשבתו על מרומי העשר ואחריתו אשר היה עדי אבד. אני ראיתי כבוד אחותי בשבתה בבית מלא טוב וחרפתה!!… רב לנו לדבר! – קרא פתאם וירקע ברגליו כמשתגע – לא! לא אשתגע!!… קרא עוד הפעם בקול נורא ויחזק ראשו בשתי ידיו – חיה אחיה! אל תסתתרי בינתי! לא! עוד יש לי חפץ בך! לנקום נקם! נקם אקח!! – כראותי זאת נבהלתי מאד ומחשבות עלו עוד הפעם על בלי אולי משתגע הוא, אמנם המחשבות האלה עברו כרגע כמוץ עובר, כי אהבת נפש אהבתיו ולא נתנני לבי לחשוב עליו רעה, גם הראתי לדעת כי כביר כח לבו, ואמר בלבי: דרכיו נסתרים ממני, והיכול אוכל הוא צדק במשפטו באמרו כי לא אוכל בוא עד תכונתו מאשר כי אני לא ראיתי צרתי בעיני, ומי יודע אם לא גדלו מכאוביו אלף פעמים ממכאובי? – זאת השיבותי אל לבי ואצדיקהו, אמנם זאת היתה לפלא בעיני בראותי כי יהפך בכל עת לאיש אחר בנשאו את המלה נקמה על שפתיו: רגע יספר במרי שיחו ויבכה מרה, ואך יוציא את המלה מפיו, יתעודד ויתיצב הכן כאיש ערוך למלחמה. אחרי זמן כביר שב למנוחתו ויאמר: אחי! מעתה נשים רק אל הבאות לבנו ואל נזכור ראשונות כי הנה תציתינה להבתשלהבת בעצמותי, אשאל מעמך: אל תשאל מפי את הקורות אותי עד אשר אספר אותן לך, עוד יבוא יום ואגלה לך את כל לבי, אך לא עתה, ומאד אתנחם על הדברים אשר השמעתיך עד הנה כי עודך נער ואפחד מאד פן יכו שרשיהם על תלמי לבבך ויוציאו שרש פורח ולענה למרר חייך ולגזול מנוחת לבך ובי יהיה העון. הה! מדוע נולדתי לבהלה לראות עמל ולהדאיב נפש רעי?!… אמנם לוא ידעת נגעי לבבי כי אז הבינות כי לא אני הוא המדבר רק פצעי יזעקו מרה, המה יקראו בחזקה למרות רצוני ואני רפה ידים ולא אוכל למשול בהם, הה !מר לי מר! – ובדברו בכה בכי תמרורים. אני הבטחתיו לעשות רצונו, אף כי נכספה נפשי לדעת תולדות חייו, כי נפשו יקרה בעיני ולא יכולתי למרות את פיו. – מני אז החל ללמדני קרוא עברית ואני הגיתי בתאות נפש, גם באמרי פיו הביא חכמה בלבי; הוא נשא מדברותיו באזני על גוי ועל אדם ודבריו ירדו כשמן ששון ללבי, הוא ספר לי דרכי ארצות שונות וממלכות רבות אשר לא שמעתי שמען מעודי ויהי בעיני כתמים רעים, וכאשר השכלתי עשות רמיה בהיותי בבית בעל השם, כן הרביתי חכמה ודעת להשכיל לצדק ולשפוט מישרים בחברת רעי אשר לא הסיר עיניו ממני אף רגע. ואף כי הוא קרא תמיד חמס ושוד על כל בני האדם ויתן כלם כמרצחים כצפעונים אשר שומר נפשו ירחק מהם בכל זאת לא הביאו דבריו בלבי איבה לבני האדם, לבבי לאמר הן כל בני האדם רשעים המה אאלף גם אני ארחותם, ותהי להפך; כל אשר הוסיף להרשיע בני איש ומעלליהם כן גבר החפץ בלבי לטהר לבי למען יהיה רוחי נכון ולבי מבקש ישר כאחד השרידים אשר בבואנו אל החזן מצאנו שם את כל העוזרים אשר נקבצו ובאו ללמוד המנגינות אשר ערך ליום השבת, גם רבים מבני העיר היו בבית כי התאספו להתענג על נעימת זמרתם, וכשמעם את הקול קראו ברגש "הפלא ופלא !" "מאד נעלה! " – השירה הזאת לא נופלת משירי ישראל הפושע! (הוא היה אחד מגדולי החזנים בארצי אשר הרבה המזמתה לפי דברת רבים, עד כי היה למלה בפי יושבי הערים האלה, והנבלות והתועבות לאין ספורות אשר עשה בימי חייו יספרו עד היום הזה ובלי כל ספק יגדילו עליהם בדרך האנשים האלה, אך גם בקולו ובנעימת זמרתו היה למופת ליתר החזנים כמו בתועבותיו) חי נפשי כי לא נופלת השירה הזאת משירי ישראל הפושע! – קרא אחד מהשומעים ברגש. – לא נופלת?! – קרא החזן ברגש – אדמה כי שירתי נעלה אלף פעמים על שירת ישראל! הראה כחו? האם ידע מה בחכמת השיר? הוא שר בשירים ולא ידע עד מה, לא כן אני, אני אקרא מעל ספר השירים כל הכתוב עליו, ואדע לערוך אותו במדה ומשקל, ואתה תאמר: לא נופלת שירתי משירי ישראל! – – אבל גם ישראל היטיב נגן – ענה איש. – לא אכחד כי הוא היטיב נגן הרבה יתר מכל החזנים אשר בארץ, אך איך ישיח ויערך לי? –. אני שמעתי ולא בינותי. כי כשירת סובאי יין שמעו אזני: מה להערב הרב הזה ולהתפלה? – שאלתי את נפשי – הלא אלה הנה זמרות שותי שכר, ואלה שירות הכנשים הכובסות על היאור ובעיר אשדות לא שמעתי כאלה. כזאת חשבתי בלבי אך לא הגדתי מאומה. – השמעת בעיר אשדות שירים כמו אלה? – שאלני איש אחד בגשתו אלי. – לא שמעתי! – עניתיו. – השמעתם? – קרא האיש בשמחה כמנצח – השמעתם כי גם בעיר אשדות לא ישמעו שירים כאלה? ואני הגדתי לכם אתמול כי החזן הזה יחיד בדורו הוא – ראו נא ראו כי אדע לערוך ערך זמירות – – גם אני כזאת אמרתי – קרא איש הקומה מאד אשר הכרתיו כרגע כי תופר בגדים הנהו כי ראיתי מחט וחוט סביב לו בשולי מעילו ממעל תחת צוארו. – אך רב לכם להרבות להג הרבה כי תפריעום ממלאכתם – קרא איש רם הקומה אשר פניו כפני הכושי, בקול חזק מאד וירם ידו המגאלה בזפת ושחור למעלה כמפקד צבא מלחמה. – הטרם תדע את אשר יאמרו המושלים: סנדלר! החזק במרצע, בטרם תצא להורות דע! – ענה החיט. תופר המנעלים לא ענה דבר רק נשך בשניו את שפתו התחתונה ותלונה חרישית התמלטה מפתחי פיו. ביום השבת בעת התפלה נגלו לעיני נצורות חדשות אשר לא פללתי ראות. הן גם באשרות ראיתי כי החזן לא יתפלל, אך זאת לא עלתה על לבי כי החזן ידבר נבלות ונאצות בעת אשר העם ישפכו שיח לאלהי מרום, אך עתה ראיתי כי גם דבר כזה לא יפלא מחזן, כי אחרי אשר הרים קול בוכים באמרו "והביאנו לציון עירך ברנה" ואחריו נשמע קול יללה מעזרת הנשים, פנה אל העוזר הגדול העומד לימינו ויאמר בקול דממה היבכו הכלבים? – – המה יילילו! – ענה העוזר בקלסה. – טוב הדבר! – ענה החזן וישלח לשון ויחל לדבר דברי נבלה אשר רק במערת פריצים ישמעו. אני שמעתי ואשתומם מאד על הנבלה הזאת, ולולא ראיתי זאת בעיני כי אז לא האמנתי כי ישחית כה איש דרכו עד כי יחלל את הקדש בזדון לב. וגם בביתו לעג בשאט נפש לכל הקדושים אשר בארץ, גם על שוכבי קבר שפך בוז וקיקלון. ורעי אמר אלי בצאתנו החוצה בעת אשר קראו מעל ספר תורת משה: עתה תראה בעיניך כי צדקתי באמרי פי באמרי לך כי הישרים בלבותם יאמינו בדברי איש מרמה ואון, הן הזן אשר האכילנו לחם, העיד על החזן הנבל הזה כי איש ישר הוא, והוא יתעיב עלילה לחלל שם אלוה ושם עיר הקודש אשר לשמה ולזכרה תאות נפש כל איש ישראל אשר יתן כבוד לעמו ואמונתו! – אחרי כלות התפלה קרא אותי ראש בית התפלה לאכול על שלחנו ובעת הארוחה אמר אלי: השמיעני משירי עיר אשדות – עשיתי חפצו ואשיר לו; אך שירתי לא מצאה חן בעיני השומעים. – השיר הזה לא לבני ישראל הוא רק לגוי הארץ – קרא בעל הבית בהעבירו ידו על מרום מצחו ובין מפלגות זקנו הארוך, אחרי כן החלו לספר איש לרעהו ממפלאות הצדיקים אשר בארץ המה, זה קרא בשם צדיק אחד ורעהו השמיע מפעלות ידי השני, ואיש גבן אשר ישב למולי צפצף בקול דק כקול חתום ויקרא: אך כל אלה הנפלאות כאין ואפס נחשבו מול הגדולות אשר עשה איש האלהים בעל השם הקדוש !– לשמע השם הזה נשאו כלם מרום עיניהם ובעל הבית קרא במועל ידיו ברגש: מי ישוה ומי יערך לקדוש אלהים עליון? לפניו לא היה ואחריו לא יהיה עוד איש אשר ידבר פנים אל פנים את ה'! – בשמעי שם בעל השם נשא על שפתי האנשים בחרדת קדש, חרדתי חרדה גדולה ואמר בלב: אבדתי אבדתי! הנה המה יודעים את בעל השם, ומה אעשה בהודע להם את אשר עשיתי לו? חשבתי יזמתי מה לעשות ורוח מבינתי הורני לחלל שם בעל השם בעיניהם ולגלות על מעשי תרמיתו למען אצא צדיק בהשפטו אתי. – שק בימינכם! – קראתי בקול עז – בעל השם לא עשה נפלאות מעודו, רק ערמתו עמדה לו להוליך אנשים שולל בפחזותו וזדון לבו למען יאמינו בו כי קדוש הוא. אך אני אדע נאמנה כי שקר כזב… האנשים השתאו השתוממו לדברי עד כי העתיקו מהם מלים אך לאחרונה קרא הגבן: הס נער משלח! איך מלאך לבך לדבר תועה על מלאך ה' צבאות? לוא הייתי אני אדון הבית כי אז השלכתיך בחרפה כנצר נתעב החוצה – –צא כרגע מביתי ואל תטמא את השלחן, שקץ נתעב! קרא בעל הבית בחמה נוראה – צא ואל תאחר פן אראך נחת ידי 1 –. גם אמרי פיו היו די והותר להפיל עלי בלהות ולא התאויתי עוד לראות נחת ידו ואמהר ואצא בחרפה ויראה מהבית. בלב נשבר ספרתי לרעי את כל המוצאות אותי והוא שחק לאולתי ויאמר: משגה דומה. וזה יותר ממאה שנה הוא לברות לשני תולעה ורמה ואתה דמית, מבלי דעת, בעל השם אשר התהלכת אתו הוא הקדוש, לכן דע לך כי אלה החסידים לא יאמינו בבעלי השם רק בקדושים – מה לפי דבריך מבעל השם אשר באשדות? – – הלא אמרתי לך כי המה לא ישימו לבם לבעלי השם אשר יחיו עתה על הארץ רק בבעל שם אחד יאמינו והוא כבר ישכון דומה – דבריו הרגיעו רוחי ויביאו תורה חדשה בלבי ואדע כי גם לפנים היו בעלי שמות… – ירחים אחדים הלכנו את החזן מעיר לעיר וחדשות לא נהיו בימים האלה: הוא לא שב מדרכו, כמקדם היתה מנת חלקו לאכול ולשתות ועשות המזמתה, כמקדם דבר נבלה בבית התפלה ובביתו, ואנחנו אני ורעי ישבנו יחד כאחים מבטן – הוא כרה לי אזן לשמוע בלמודים ואני הקשבתי רב קשב, גם דרכיו ראיתי ואעשה כמהו. החזן משך אותי חסד, לא כן את רעי כי לו שמר עברתו מיום בואו לביתו רק יען כי היה לו חפץ בו על כן לא הרחיקהו מעל פניו, כי לא לבד בקולו עזר לו הרבה, בתורה, וגם רעי מאס בו ורק למעני נאות להתהלך אתו, וזה הדבר אשר העלה חמת החזן על רעי: ביום הראשון, אחרי אשר לנו הלילה בביתו, ראה רעי כי החזן יקום ממשכבו וישב לאכול ארוחת הבקר בטרם התפלל לכן התפלא מאד וישאלהו: הלא לא התפללת עוד ואיך תתן אכל אל פיך? אתפלל בביתי – ענה החזן בשאט נפש. תתפלל? – שאלהו שנית. – האמנם אתן מרכולתי חנם אין כסף? – ענה בלעג – הן התפלה מרכולתי היא ובה אסחר אל ארצות לצבור כסף ואם אתפלל בביתי, מי ישלם לי בעד התפלה הזאת? – – אולם האינך ירא את ה'? – שאל רעי בתמהון לב – או תכחש בו ולא תפחד מיום המשפט?! – – מי ה'? ואיה אלהי המשפט ?!– קרא הנבל בלזות שפתים ובוז. פני רעי התאדמו כדם בראותו עזות מצח הנבל ובשמעו את דבריו הנלוזים ויקרא בשממון וקצף: לא אבין איך יזיד איש לא ראה חכמה ולא שמע שמעה, להתחכם הרבה יתר מאבותיו ואחיו ורעיו? הן רבו רבבות בני ישראל על אמונתם יחיו ואתה תכחש באלהי השמים ולא תשים אל לבך פן מרה תהי אחריתך ?! – –אני לא ידעתי מראש – ענה החזן, אשר הסתיר קצפו בחבו, בקלסה ושאט נפש – אני לא ידעתי כי יש לאל ידך להיות מוכיח בשער, חי נפשי! כי לא אבין, מדוע בחרת להיות משורר? הלא תצלח להטיף לאדם רב דברי אמונה וגת ויש לאל ידך למצוא בכל עיר ועיר חמורים לאלפים אשר יטו אזן קשבת לדברי מוסרך, לך לך להטיף עליהם מלתך ולא עלי, כי אזני לא ארוכות הנה ולא יקשיבו רב קשב – – לא מטיף אני – ענה רעי – וידעתי נאמנה כי בעונותיך לא ארד שאולה ולא אובה גם לא אביתי לבוא עמך במשפט ולהוכיחך על פניך, אמנם ידעתי נאמנה כי תנחם באחריתך על עזבך דרכי כל בני ישראל – –דרכי כל בני ישראל?! – קרא החזן בקול שחוק גדול – מה הנה דרכיהם? כסל או תרמית! ראה, מה עשיתי עתה? הנה אכלתי לשבעה בטרם התפללתי ואם תחכה עוד מעט תראה כי אעשה תועבות גדולות מאלה ובכל זאת יחשבוני כלם לאיש ישר הולך, כי פתאים המה ויאמינו בכל דבר. זאת היא אמונתם בבני אדם וזו אמונתם באלהים, ואם המה יאמינו בשווא ותרמית, האמין גם אנכי כמוהם? – – הן אמרתי לך כי לא אחפוץ לבוא עמך במשפט, אמנם איך לא תירא מדבת עם? איך לא תשים אל לבך פן יגלה אחד המשוררים דרכיך בקהל ויבלע לך? – – אני לא אירא מפניהם כי המה נודעים מאז למשקרים וזרע מרעים ואיש לא יאמין בדבריהם אף אם אמת ידברו, נסה אם תחפוץ לדבר עלי רעות בקהל אם לא ימלאו פיך חצץ –. רעי לא ענה דבר כי נכלם מדבריו ויאמר לעזוב את הבית, אך אני הפצרתי בו להותר אתי ויותר בבית החזן למרות רצונו. הוא היה עצוב רוח בכל עת, לא עלז בסוד המשוררים בהתאספם יחד, גם בעת אשר התלוצצו וידברו נבלה כדרכם תמיד שחוק לא נראה על שפתיו ועל כן שנאוהו כל רואיו, אך אני ידעתי מכאוביו ובהביטי בפניו אשר הפיצו יגון נורא, חפצתי בכל עת לשאל את פיו את הקורות אותו בימים עברו, אך זכרתי כרגע נדרתי לבלתי שאל זאת מפיו, והרעיון "הצפור השחוטה" עלה על לבבי ואנוד לו. אולם בעת אשר עזב את הבית – כי לבקרים עזב הבית לשעה ושתים ואיש לא ידע אנה הלך – הייתי שמח ועלז כיתר הנערים, כי המכאובים אשר הביאו דבריו בלבי נרפאו אחרי ימים אחדים – ורק בימים הראשונים אחרי אשר נגלו לעיני הנצורות הנוראות והקורות האיומות אשר עברו על בית הורי, התעצבתי אל לבי גם בכיתי, אך כעבור ימים אחדים חלפו ועברו גם המחשבות הנוגות ואתי שמח כדרכי תמיד, ואף כי לפלא היתה בעיני איך מהרתי כה לשכוח את הצרות אשר בעת שמעתי אותן דמיתי כי הנה תעמודנה נצח מול עיני לבי לגזול שמחתי, גם לבבי חרפני על המעשה הזה כי כחוטא לזכרון הורי הייתי בעיני, בכל זאת לא חדלתי מבוא בסוד משחקים ואשיב אל לבי: הן לא "צפור שחוטה" אני ולא נפשי וגם רעי דבר כן ואשיש אתם משוש. אך כזאת עשיתי רק בעת אשר דן לא היה עמדי אכן בשבתי יחד אתו לא ששתי אלי גיל, ולא מאשר כי יראתי את פניו להראות לו כי שמח אני, רק מאשר כי הוא אצל מרוחו הכהה גם עלי, ובעת ראיתי פניו התיצבו הדברים הנוראים אשר שמעתי מפיו כמו חיים מול עיני ויגרשו כל רגש ששון מלבי. הוא הרבה לחקור מפי תמיד אחרי דרכי בני ישראל בעיר אשדות וסביבותיה ואני הגדתי לו כאשר בלבבי, אך בלילה אחד – כחמשה ירחים אחרי בואנו אל בית החזן – הרבה לשאול מפי מה שם גדולי העיר ועשיריה וכל אשר שמע מפי כתב על הספר וכאשר ראיתי זאת התפלאתי ואשאלהו: – מדוע תכתוב שמות בני עיר אשדות על ספר? – – שמע נא, אחי! – ענני – הנה קצה נפשי בלחם הגמבזה הזה, להתהלך את איש זר ובליעל מעיר לעיר וגם עליך צר לי מאד כי תבלה מבחר ימי עלומיך בהבל וריק, הן לך לב נבון ויש לאל ידך לקנות חכמה ודעת לכן עליך לעזוב את הנפתלים האלה ולבקש לך דרך תבונות – – הלא אתה תורני – עניתיו בתם לב – ומה לי עוד ? – – במקום הזה לא תרבה חכמה כי רק רגעי מספר מנו לנו להגות בתורה, וגם רגעי מספר אלה יביאו לך תועלת רק בהיותי אתך ואני אוכל הותר פה ימים רבים, ומה תעשה בלעדי? – – אני לא פללתי כי תעזבני – קראתי בשממון וארים קול כקול בוכים – הה! מה אעשה בלעדיך, אנה אפנה ומי יעמוד לימיני? – – אל נא אחי – קרא רעי ברגשי רחמים – אל נא תמרר בבכי כי אף אם פני לא ילכו אתך אך עצתי תנחך בדרך טוב, הן בן ארבע עשרה שנה אתה ועת לך לבקש לנפשך דרך חיים – – אך איפו אמצאנה? – – הרגע נא ושמע בקולי ואני איעצך כי תשוב אל העיר שכולה פעמיך, שמה תבוא אל הישיבה אשר בה לקחתי גם אני לקח ותהיה לאיש יודע תורה ושמה ימצא כיום גם רעי הנאמן בבריתי והוא ינהלך ויהיה עליך סתרה – – אך איך אפרד ממך? – קראתי עוד הפעם בלב מלא יגון, כי לא פללתי עד הנה כי יום יבוא ויפריד בינינו ואני החלותי לאהבו בכל לבב – לוא אתי הלכת אל הישיבה כי אז רצתי שמח בשמחת לבב כי מאז חפצתי לבוא בסוד תופשי התורה – בדברי זאת זכרתי פתאם דברי הזקן אשר דבר לפני מותו "ברבות הימים תהיה רב אם תהגה בשום לב" ואשר נשכחו כבר כמת מלבי – אך מקרים רבים קמו לשטן לי עד הנה ובכל לבב אובה לבוא אל אחת הישיבות לוא אך אתי הלכת גם אתה, אך להפרד ממך לא אוכל – – לא אחי! אני לא אוכל ללכת אתך כי אל עיר אשדות אשים פעמי – – אל עיר אשדות?! – קראתי בתמהון. – מדוע תתפלא? הלא אנוע מעיר לעיר ואחת היא לי אם בעיר הזאת או באחרת אשים משכני, לכן גמרתי אמר ללכת שמה לראות דרכי היהודים היושבים בעיר הזאת – – אם אחת היא לך, מדוע תמאן ללכת אתי אל העיר שכולה? – – אל עיר שכולה לא אוכל לשוב ואל אשדות אשים פעמי כי דבר לאט עמי אשר לא אוכל לגלות אותו לך ורק בהודע לך קורות ימי חיי המעטים והרעים אז תדע גם את המקרה אשר יכביד עלי אכפו ללכת לעיר אשדות ואתה שמע בקולי ולך לעיר שכולה ובוא אל הישיבה, ולך ייטב שמה כי כסף יש בידיך והוא יקח לך לב ראש הישיבה אשר יאהב רק שלשה דברים בתבל: את נפשו ואת רעיתו ויותר מהנה את הכסף ואם תתן על כפו מתן בסתר אז יאספך כרגע וממיטב הארוחה תהיה ארוחתך והיית שלו, גם שמה בהישיבה תשמענה אזניך כל הקורות אותי מאז נולדתי לבהלה כי בידי רעי ימצא ספר אשר עליו כתבתי בידי קורות ימי עמלי – – אני אשמע לקולך ואלך אל עיר שכולה – עניתיו בלב רגש – אכן גם אתה הראני אות אהבה ושב אתי עוד ירח ימים ואחר נפרד איש מעל אחיו –. הוא נאות לשאלתי ויותר אתי, אך מקרה אחד בא פתאם ויפרד בינינו: בעיר מהבילה באה פתאם לפתע קפדה על החזן הנבל, יום קץ בא לנבלותו וזדון לבו. ומעם מזבחו, מבית התפלה, בעת אשר עמד לפני ארון האלהים להתפלל בעד הקהל ולדבר נבלה באזני עוזריו כאשר הסכין מאז, לקחוהו שני שוטרים אשר באו לרגלי שר בית המשפט ויובילוהו לבית הסוהר מקום אשר הגנבים והשודדים אסורים שם. כל העדה בראותה בזאת, נבהלה מאד ותהי מהומה בבית ואחד מראשי העדה הרהיב בנפשו עוז לגשת אל השר לשאל מפיו: מה עול נמצא בהחזן? מהרו רבים לבוא לשמוע פשר דבר, אך השר נתן עליהם בקולו ותפול אימתו עליהם וינועו ויעמדו מרחוק, ושני השוטרים אחזו בידי הפושע ויסחבוהו ויוציאוהו מבית התפלה והוא לא דבר דבר ולא התחנן רק כל עצמותיו רחפו. אחרי שתי שעות נודע פשעו בכל העיר, כי הוא עשה מקנה וקנין בסוסים גנובים ושטרות מזויפים זה שנים רבות ואיש לא ידע מזה דבר כי נסע מעיר לעיר ויעש עשר, רך אשתו בראותה כי שנים רבות עברו והוא עודנה לא ישוב אליה, פחדה פחד פן יעזוב את ארצו ואותה אחרי אשר ירבה לו כסף וזהב ותועץ את הסופר אשר להעדה בדבר הזה ותגל את אזניו ממשלחת ידי אישה והוא גלה להשופטים את אשר לקחו אזניו והמה מהרו להודיע הדבר אל השופטים ביתר הערים ובכן נלכד בפח ויובא אל בית הסהר, אז אמר רעי אלי: עתה באה העת להפרד כי לא נוכל עוד לשבת בעיר הזאת לבל נשא חרפת הנבל גם אנחנו –. עוד ביום ההוא נפרדנו איש מעל אחיו אחרי אשר העיר את אזני כי הספרים הכתובים עברית אשר נמצאו תחת ידי, יקרים המה במאד מאד כי בם צפונות ונסתרות רבות תמצאנה ואחרי אשר נאות לי לקחת מידי מחצית כספי כי בראשונה מאן לקחת מידי מאום ואך כאשר הפצרתי בו נעתר לי ויקח מידי את הכסף וישם לעיר אשדות פעמיו ואני אחזתי בדרך שכולה. – הס! עד פה תבוא ולא תוסיף !רב לך דבר תועה על עם אלהי אברהם הנודעים מאז לרחמנים, בישנים וגומלי חסדים, מלבך תוציא מלים! דבת שוא ועלילת שקר כל דבריך !שים מחסום לפיך פן ימלאוהו חצץ או סקול תסקל ומקהל ישראל תחרם!… – האמנם חרה לך מתחפש, על גלותי פני הלוט הלוט ? האם פלצות תבעתך, איש מרמה ומתקדש, פן יודעו מעשיך בקהל, ועל כן חרדת להרגיזני ותאמר לשים מחסום למו פי? לשוא תצעק עלי או אלי, שומע אין לך! לא אעצר במלים, לא אחריש אתאפק רק אקרא בקול גדול מאד: ישמעו נא אלה אשר להם אזנים, אלה אשר אזנם לא עוד הכבידו משמוע נכוחה, אלה אשר לבם לא עוד טפש כחלב, לא מלבי הוצאתי מלים, לא עלילות שקר שמתי לעמי, רק את אשר ראו עיני, את אשר שמעו אזני אותה הגדתי לכם היום! לא אבקש להשליך קבוצים על עם זו מקרבו יצאתי ואשר בו כל מעיני ובאהבתו אשגה כל עוד נשמתי תחיני, רק להזהיר מפני כל שקץ וטמאה ולשום לדראון את התולעים הנמבזים אשר אחר כל ירוק ידרשו לקטוף שרשיו מתחת, מגמתי. סורו סורו מעל אהלי אנשי עול המושכים אחריהם המון אדם בחבלי מרמה ויפשטו עורם מעל עצמותיהם ולמה תכשלו או תלמדו ארחותיהם! סורו סורו! בדרכיהם אל תלכו כי דרכי צלמות המה. אני למדתי דעת ארחותיהם ונמלטתי בעור שני!… – אמנם הלא תודה כי הוספת על ראית, כהנה וכהנה, ואולי ימצאו במו גם דברי אמת, אך לא אוכל האמין כי כל דבריך אמת וצדק המה – – הקולך זה? מבקר! לא את הראשונים אשר יפחדו על כבודם פן יגלה מהם, הנך נמנה, כי אם אמת משקר באת הנה ועל כן תאיר פנים אלי ותדבר בנחת, לכן אשאלך גם אני במאור פנים: מדוע לא ימצאו דברי מסלות בלבבך? ולמה תמאן לתת אמון בי? – –מאשר כי לא פתי מאמין לכל דבר הנני ורק את אשר יורני שכלי אותו אשמע, כי רב כח לבי לבקר בין טוב לרע וכאשר אשר דבריך במאזני משפט אראה כי לא נכונים המה – – במאזני השכל העלית דברי ותראה כי לא יתכנו? אבן השמיעני נא, חכם לב! ואדעה גם אני, במה לא יתכנו דברי? – – מאשר כי הנך מתהפך בדבריך כחומר ביד היוצר; רגע הנך איש תם ולבבך לא ידע דבר רע ועד ארגיעה תשוב ותקנה ערמה חכמה ומזמה ותוליך שולל ערומים זקנים ממך לימים. בעיניך ראית אנשים פוחזים ורקים הלובשים אדרת קדש למען גנוב לב העם וכאשר שמעת מפי רעך כי ראש העדה איש בליעל הנהו אחזתך רעדה וכהנה רבות. גם דרכי רעך זה לא זכו בעיני, הוא ישית בשמים פיו וידבר גבוה גבוה כאיש מלא רוח חכמה ובכל זאת יבער ויכסל לדבר דבריו הנשגבים על אזן נער בן ארבע עשר שנה, היעשה כזאת איש תבונות?! ועוד דברים רבים כהמה וכהמה שמעתי מפיך אשר כל שומעם יכירם כרגע כי ילידי עשתונותיך המה – – אם כאלה תשאלני, חכם לב, אודיע אותך כי עוד לא באת למשכיות אנוש, בחקר מזמות יצרי איש לא התהלכת ועד תכלית מחשבות בן־חלוף לא הגעת. אך לוא שאלת ממני הדברים האלה בעוד נער הייתי כי אז לא ידעתי מלים להשיבך, אכן עתה לא נער הנני עוד כי אדעה מלים ואשיבך. גם אני כמוך שאלתי את נפשי בימים עברו והרביתי חקור למצוא פשר דבר: איכה תמצאנה שתי דעות שונות קן להם בלב איש אחד? ואיכה יחליף וימיר בן חלוף עשתונותיו חדשים לרגעים? רבות יגעתי למצוא את החידה הזאת וגם מצאתיה! האדם עיר פרא יולד, בראשונה לא ידע עד מה, עדי יחל להבין להקשיב בקול הורים ומורים, ומה יורוהו אלה? לעשות כמעשיהם! כה יסכון האדם בעודנו ילד ללכת בדרכי האנשים אשר יראה בבקר בבקר ומעשיו ישוה להם. במנוחה ושלות השקט יצעד הלאה הלאה בדרכי החיים, מבלי שים לב אולי הוא נתעה ללכת אחרי מורה אין עינים ואם לא יקומו פגעי התבל להתעותו מדרכו, לא יסור מהמסלה אשר הציג עליה כף רגלו ויחיה במנוחה וימות בשלוה ויחשוב בלבבו כי אך באשורי צדק וישר אחזה רגלו אחרי כי דרך בנתיבות כל האדם, וגם כל רעיו יאמרו לו: איש ישר דרך היה, אך לא כן האיש אשר בלי מורה ומנהל יסול דרך, יפנה לו מסלה, הוא שבע יפול עדי ימצא הדרך הנכונה. כהאיש אשר למד חכמה ולשון בלי עזרת מורה, לא ילך לאט לאט במסלה הנכונה עדי יגיע למחוז חפצו, רק יעלה אבר ויחזיק בגדולות, יעפיל לעלות עלי גבעת החכמה בטרם הציג כף רגלו על המעלות הראשונות ויבקש להבין דבר בטרם למד לקרוא כמשפט, ולא לעתים רחוקות יעלמו ממנו דברים אשר נער המקשיב לקח בבית הספר ידעם, כן גם דרך התועה בדרכי החיים, הוא יתעה ברגזה ודאגה כתועה בציה עדי יגיע אל עיר מושב ואחרי אשר ישיג למצוא העמל וידיעת נפש הדרך האחת, אז השניה מנו נסתרה, וכה יבלע ימיו בעמל ודאגה. ואף אמנם נעלה חכמת לב איש כזה שבע פעמים על חכמת האיש אשר על פי מדריכו בחר דרכו, בכל זאת ישגה לרגעים ולא ידע הדברים אשר לא נעלמו אף מעיני נער אשר עיניו ראו את מורהו. זה חלק כל אלה אשר כצאן אובדות יתהלכו על פני תבל וזה חלקי גם אני; את אשר ראו עיני אותו לקחתי לי לעינים, בעת אשר בא רשע עריץ משחית לחבל וימשכני אחריו – אחור לא נסוגותי, וכאשר שמעתי דברי ישר מפי דובר צדק – החזקתי בדרכיו. ידעתי כי ימצאו ערומים כבעל השם, אך נעלם ממני כי גם על מרצחים כמנשה תגיה השמש אורה. ראיתי הולכים בשרירות לבם ומחללים כל קדש בזדון, אך לא האמנתי כי ימצאו פעלי און המסתירים מזמותיהם תחת מסוה צדק ויראת אלהים, ואחרי אשר הזמן טלטלני טלטלה ותורתי לא מרועה אחד נתנה לכן הייתי הפכפך בכל דרכי, צדק ורשע תם ומרמה משלו ברוחי חליפות, היום האמנתי בכל הדברים אשר שמעו אזני ומחר נודע לי, כי האמנתי בשוא נתעה ואחדל מתת אמון בדברי כל איש. רגע יסרוני כליותי על עשיתי דבר עול כי זכרתי דרכי ישרים ואהיה בעיני כחוטא ופושע, ועד ארגיעה שבתי והייתי כצדיק תמים בעיני כי ראיתי מעשי ידי פועלי און אשר השחיתו התעיבו עלילה יותר ממני – ואוסיף לחטוא. ורק ברבות הימים באה חכמה בלבי, ברבות הימים באה חכמה בלבי, ברבות הימים כאשר נגלו לפני דרכים עד אין מספר ומעשים רבים לאין חקר, רק אז נפקחו עיני ואראה את אשר לפני, אז ידעתי להביא במשפט מעשי איש ותחבולותיו וגם מעשי אני, ואדע כי תם הייתי ויעקשוני עקשים, רוח נכון היה בקרבי ומאשרי מתעים מסכו בקרבי רוח עועים… אך אז בעוד הייתי נער אף כי כבר ראיתי דרכי התבל ואדם עליה כאיש בא בשנים וכאדם ידעתי לפשוע, בכל זאת לא ידעתי להבי מעשי במשפט ואלך אל אשר נשאני הרוח, ומי יודע אנה הובילו גלי המקרים את אניתי האמולה אשר בלי מלח ומשוט שטה על פני ים התבל? מי יודע אם לא השליכוה הסופות והסערות הרבות אשר עברו עליה אל צורי מכשול וכבר ירדה מצולה, לולא נגלה פתאם רעי דן כמלאך מושיע ויטה ברוח פיו אל חוף־ים מקום בו אניות רבות תמצאנה מנוחה… מי יודע אם לא הייתי לאחד השודדים והמרצחים אשר ביערות ילינו וכחתף יארבו לכל עובר ארח. או כאחד מראשי הקהל הייתי אשר יאכלו בשר עניים ויתומים נגדה לכל העדה ולא יחמולו ולא יסתתרו ביערים, כי נפשם יודעת מאד כי לא יאשמו… הן ידעתי נפשי כי לא טוב אני מכל האדם, גם אנכי עבד הנני ליצרי גם כי תמשולנה התאות באכזריות חמה, וגם עתה אחרי אשר כבר הראיתי לדעת להבדיל בין טוב לרע ואדע, כי אך חלום עובר הנה כל חמדות החיים וכי אך רגעי מספר יתענג האדם בשתות מכוס יין השכרון אשר תשקינה אותו ולארך ימים כנחש ישוך בקרביו, ואחרי כל אלה קצר ידים ודל כח הנני לעמוד בפניהן בקומן ללחום אתי ולא לעתים רחוקות אניח חרבי מיד בטרם הכינותי גוי למלחמה, ומה גם אז בעת אשר לא הבינותי עד מה, אז הייתי כחומר ביד היוצר, לא לבד יצרי לבב בני האדם אשר אתם התהלכתי, ומי יודע אם לא הלכתי בדרכי החנפים אשר בשם אלה יעשו עול, או למדתי ארחות פריץ אשר בעבור בצע כסף נמבזה או יעלת חן ישליכו כבור אבותיהם אחרי גום ויאמרו לאחיהם בני עמם: לא עמי אתה! לולא לקחני רעי בחזקת היד ויוציאני למרחב מגיא צלמות אשר בו התגלגלתי תחת שואה, כי דבריו הנשגבים ירדו עמוק עמוק בחדרי לבבי ויכו שרשיהם בהיותי בן ארבע עשרה שנה והנם עושים פרי תנובה עד עתה… לכן חכה לי, מבקר חכם לב! ליום קומי לספר תולדות האיש הנפלא הזה ואז תדע ותבין: מדוע הטיף דבריו הנשגבים על אזן נער בן ארבע עשרה שנה וגם תראה לדעת, כי לא רעיוני רותי כתבתי על ספר רק מקרים ומעשים כמו שהיו, ובזה אשים עתה קנצי לתולדות ימי ילדותי אשר כלו באפס תקוה, והקורא אשר אתי התהלך בימי ילדותי ויתענה בכל אשר התעניתי אני, יראני אות לטובה ולא יעזבני גם בימי נעורי. אמנם מה זה הקול אשר עלה שנית פתאם לפתע באזני? הן המתחסדים והמבקרים שמו יד למו פיהם כי נחתו מפני קולי ומי הוא זה אשר ערב לבו לגשת עוד אלי בקול המולה? ולא קול אחד כי אם קולות מקולות שונים תשמענה אזני: – מה לי ולחלומותיו ודברי רוח אשר יוציא מלבו? אני אמרתי כי יספר לי נפלאות מעשי ידי מרצחים בסתר או ספורי אהבה אשר ירנינו לב כל קורא בם, והוא לא כן יעשה רק ינהלני ימשכני מעיר לעיר ומה אראה שם? הבל ורעות רוח! – כה יאמר האחד. – ספורים כאלה יש לאל ידי לברוא לאלפים ביום אחד לא חפצתי, אך מה אלה? – אלה המה דברי השני. – הן לא מתחסד אני ובכל זאת חרה אפי בהמלשין הזה אשר יוציא דבה על כל קהל עדת ישראל ויספר עונות וחטאים אשר לא היו ולא נבראו, רק פושעים וזדים ראתה עינו, בכלם יתן דפי, בכל ימצא מגרעת, אות הוא כי מצאתי לא רחץ ומבשרו יחזה כל איש ועל כן המה כלם כסרי סוררים בעיניו. האם ספו תמו ישרים מהעם אשר עליהם אמר החוזה מחזה שדי: ועמך כלם צדיקים? שוא ספורו אין מוסר ואין תבונה בו, גם לא ענג ללב ולא מרפא לנפש – כה יחוה השלישי דעתו. אלה וכאלה אשמע מפי הקוראים אשר נלאו בעמל הדרך אשר נהגתים אחרי עד הנה, אכן גם לי עוד מלים: שמעו נא הקוראים! לא חוזה חזיונות אשר יבקש לו כזבים איומים או שקרים נעימים למען שמח או להרעיש מורשי לבב הקוראים הנני, אני רק את תולדותי אספר למען יראו אלה התועים כמוני בדרכי החיים מבלי מורה ומנהל וידעו את אשר לא ידעתי אני, ולוא חפצתי לספר לך ספורים בדוים למען תתענג עליהם כי אז יכולתי גם אני, כי מכל אדם ומכל מקרה יש לאל ידי לספר לך ספור גדול ואם לא תאמין למוצא שפתי, הסכת ושמע ואספר לך ספורים רבים אשר רק המלות "עלם" "עלמה" תהיינה לאבני הפנה להם: עלם בן שמונה עשרה שנה יפה תאר בן לאיש עשיר, ראה עלמה עניה ויפת עין ותחשק נפשו בה וגם הוא מצא חן בעיניה; אך היא יראה להשיב אהבה אל חיקו כי גורלה המר לא נכחד ממנה ותחש עתידות לה, כי אבותיו לא יתנו את הנער לבוא בברית את עלמה עניה ועל כן הסבה עיניה ממנו, אך הוא לא נח ולא שקט עדי מצא נתיבות ביתה וירבה לדבר על לבה ויט לבה בתהו להאמין כי נפשו קשורה בנפשה ורק מחשבות טהורות יהגה לבו, כי יחפוץ בכל לב לקחת אותה אחר כבוד לעזר כנגדו והיא תלכד כיונה פותה בפח אהבתו… אז בא הקץ לאשרה ומנוחת נפשה הטהורה כעשן תכלה: לבה יהגה אימה ונכאים, נפשה לא תנוח – הה! שכולתי שכלתי! – תריד מרוב שיחה עלי משכבה – מה אעשה? אנה אוליך את חרפתי? הן עוד מעט תגלה משובת נעורי בקהל ועון חרפתי יראה לעין השמש… אשים קץ לחיי… – ועוד מעט ואיננה ובעת אשר תלך לשוח, תראנה מתה על שפת הנהר כי הדיגים הוציאוה ממצולות מים… או תכירנה בין בנות שובבות משחיתות דרכן לעין כל, כי הדיחוה מקל ישרים ותשכח בשת… או תמצא אותה בבין רוזנים מעלפת ספירים, כי המירה דתה ותך אחרי מאהבה אשר מלא ביתה טוב… או תראה אותה נשקפת בעד חלון בית הסוהר ששם הובאה על שחתה רחמה מפרי בטנה… או תפגשנה בחוץ את בעל נעוריה אשר בחר בה כי ידעה להסתיר עונה ולאמר: לא נטמאתי! והוא בער לא הבין והאמין בה… הנה כי כן יש לאל ידי לספר לך כספורים רבים מהעלמה אשר שמעה בקול מאהבה, אך לא כל הנשים תקשבנה לקול קלי הדעת ואולי חזק לב הנערה ולא האמינה בדברי בן העשיר, כי בחרה בעני מתת לזר כבודה והנער לא עצר בעד תאות נפשו ויאמר לקחת בחזקה את אשר מנעה ממנו ויבוא עד ירכתי בור כלא נפשו… או אהבתו דכאה לעפר נפשו וישם מחנק לצוארו… או מרד באביו אשר קם לשטן לו ויתן יד לאהובתו למרות רצונו… ספור נא עתה אתה הקורא כמה ספורים יכולתי לספר לך ספורים נעימים איומים מהעלם והעלמה לוא חפצתי לדבר כזבים לבלתי הועיל, וכן כל איש ואיש אם צדיק ואם איש דמים, כילי ואיש תרומות חכם וכסיל, עשיר ורש כלם יצלחו היות אבן הפנה לספור, אם נוסיף עליהם מקרים ופגעים אשר נבראו או לא נבראו ואז ישתעשע הקורא בו. אך לא כן אם את האמת יספר איש, לא יגדיל ולא יקטין, או לא יהיה עוד לשעשועים וילאה את הקורא קל הדעת אשר לא ידע לבחון בין טוב לרע ובעיניו יתראה השודד אשר בעד החלון יבוא בית איש עשיר לשדוד הונו או לגנוב בתו, כאיש אשר כביר כח לבו ואדם אשר ימות באהל על ספרי חכמה כרפה ידים. אכן מביני מדע ידעו להוקיר חין ערך אלה אשר לא ילכו בגדולות ונפלאות ואשר יספרו את הדברים אשר ראו בעיניהם ומהם תצא תורה לדור יבוא. וגם אני בדרך הזאת החזקתי וגם ממקרי חיי תצא תורה לרבים – ועתה אחרי הודעתי כל אלה אבטח, כי גם הקורא אשר בעיניו לא מצאו תולדותי חן ישים מחסום לפיו ולא ירבה לדבר בהן עתה למען לא יחשב כקל הדעת. ולמען לא יעזבני ויוסיף ללכת אחרי גם בימי נעורי כאשר הלך אתי בימי ילדותי, אגלה את אזנו כי עוד ישמח לבו לשמוע מפי גם ספורי אהבה, כי גם לי עינים בראשי ולב בשר בקרבי, לכן אהבתי גם אני, אך לא בימי ילדותי רק בימי נעורי, ולא בי העון אם לא ספרתי עד הנה מדברי אהבה, כאשר כבר הגדתי והשמעתי, כי רק את אשר תשים האמת בפי אותה אשמור לדבר, ולא אכחיד את אהבתי תחת לשוני בבואי לספר דברי ימי נעורי בעת אשר אהבתי. אכן זאת יראה הקורא, כי כאשר תעיתי בימי ילדותי בעת אשר לא ידעתי עוד אהבה, כן גם בימי נעורי בעת אשר אהבתי, תועה הייתי "לחייך, אהרנסון!… לחיי בחירתך"! – נשמעו קריאות מערבבות בתוך משק הכוסות וצלצולן. "להצלחת חיי-שניכם!"… "לאשר שלם וקים!"… "לחיי-שלום!… להתאמה גמורה בכל!…" על פני הצעיר, המכונה בשם אהרנסון, חלף בעין צל קל. על מצחו ממעל לגבות עיניו נגלו שני קמטים דקים ובמעמקי-נפשו הזדעזע מין רגש מוזר; אולם כל אלה נגזו ברגע קטן וגם הוא עצמו כמעט שלא הכיר אותם… הוא יצא בלוית החבורה העליזה מבית-הנתיבות, השתתף יחד עם האחרים בפטפוט הצוהל, קבל והחזיר ברכות-פרידה שנויות ומשולשות – ובאופן כזה חלפו מבלי-משים הרגעים האחרונים, עד שמש המסע ממקומו… עוד קריאות-שלום מספר, עוד נפנופי-כובע אחדים מרחוק והמלוים נעלמו מעיני הנוסע, המביט אחריו מעל המעקה שלפני העגלה… חלונות בית-הנתיבות האחרונים, אחרי מגדל-המשאבה וטור האסמים עוברים עוד בנינים נפרדים, הפזורים במרחק שונה מהמסלה, ברוח שונה בין זה לזה – ובמדה שהמסע נעתק הלאה, בה במדה הולכים ונצערים עקבות העיר ובה במדה הולך ומתרחב השטח הפנוי מסביב. לכל מראה העין משתטחים שדות-תבואה, ובין אלה חולפות חלקות-אחו ירוקות, קבוצות-עצים בודדות, הנראות מרחוק כרצות דחופות ונסוגות בעגול לאחור; בדמות רצועות-כסף מתפתלות מבריקים לרגעים ונעלמים אחרי רגע נחלי-מים קטנים… אהרנסון שקע מבלי-משים בהסתכלות במחזה-הטבע הזה ומין כליון-נפש בלתי ברור תקף אותו יותר ויותר. לא שהיה מתגעגע על החבורה העליזה, אשר נפרד מעליה זה מעט, לא שהיה מרגיש מין צער-פרידה ביחס אל המקום, אשר הסכין עמו זה שנים רבות ואשר הוא עוזב עתה אולי לנצח – לא, לא! כליון הנפש הזה לא היה אחוז כלל בדבר-מה ברור ומכר; הנפש הכלה לא היתה יודעת כלל למה היא כלה, ומלאה מאויים רבים – לא היתה מכירה, מה הם מאוייה אלה בעצם!… ובין המאויים האלה היו רבים, מוזרים מאד ואי-אפשריים. מראה הרחב הרב והבלתי נודע משך אליו את לב הנוסע כמו בחבלי-קסם נעלמים ויעורר בקרבו מין תשוקה משונה לקפץ מעל העגלה ולתעות ביחידות הלאה הלאה עד לאין סוף… מראה עמודי התלגרף, החולפים לפניו במהירות רבה, ומראה הסכות של שומרי-המסלה העוברות זו אחרי זו לעתים תכופות – מראה התנועה הזאת שאינה פוסקת יצר בנפשו מין דמיון מוזר: מה נעים היה מסע מתמיד כזה בלי קץ ובלי הפסק… למה?… לאיזה חפץ?… כזאת לא שאל את נפשו; בכלל, לא היה מחשב ובוחן את רגשותיו האלה. הוא עמד על מקומו בלי-תנועה, מרכז כלו בקרב נפשו פנימה. הדלת בקרבתו נפתחה ונסגרה פעמים אחדות, אנשים שונים עברו על ידו; אך הוא לא התבונן באלה, לא התבונן, כי הרוח המצונן חזק הרבה מתנועתו המהירה של המסע. כשחדרה הצנה עד גופו, כנס רק בתנועה מכונתית את שולי אדרתו, ובלי כל הכרה נטה מעט לעבר האחר, המסבך בדפן העגלה.– יד שלוחה נגעה בשרולו של אהרנסון וקול צרוד קצת נשמע מאחריו: – יואל נא, אדון! כרטיסים… והשם הזה פעל על אהרנסון פעולה מוזרה מאד. הוא נראה בעיני עצמו, כאלו רתק פתאום מעולם אחר, עולם רחוק ושונה מאותו העולם, שהוא היה בו תמיד – וכמעט שב והכיר את המציאות, מיד שטף אל נפשו שפע רעיונות ורגשות, אשר היו אמנם מערבבים מאד, אך באותה שעה – ברורים למדי ומכרים היטב. – הבלים!… החליט בנפשו – תעתועי דמיון בטל!… ובכל זאת לא יכל להשתחרר מאותו הכבד המעיק, אשר תקף יותר ויותר את נפשו. הוא בא לידי מסקנה, כי רק הבדידות גרמה למצב-נפשו זה, ולמען התבדר נכנס אל העגלה המלאה וישב על מקומו ויחל להתבונן אל שכניו הארעיים. בקרבתו ישבה חבורת אנשים, כעשרה במספר, בהם גברים ונשים בחצי-ימיהם ועלמות אחדות. עוד בסקירה הראשונה הכיר באלה, כי כלם בני משפחה אחת הם, ואחרי רגעי-התבוננות מעטים שער גם את המאורע אשר כנס את כל אלה יחדו. – מחגיגת חתונה הם שבים! – החליט בבטחה שלמה, שאיננו טועה; ובמשך רגעים אחדים התענגה עינו מבלי-משים על העליצות הרבה בתוך החבורה. זולתי העלמות, אשר מאז הופיע הצעיר הזר – אהרנסון – בקרבתן, התלחשו עוד רק בדממה ותזהרנה גם בשחקן, לבלי הרם קולן ביותר – זולתי אלה לא שם איש מבני החבורה לבו אליו. הם הרבו לדבר ולהתלוצץ כבראשונה; הפסיקו זה את זה בדברים, התגרו איש ברעהו התגרות של חבה ובדיחות-דעת… אחרי רגע הוציא האחד משק-הדרך בקבוק יין וגביע ויחל לחלק את המניות על פי הסדר; אך נראה היה, כי דעתו איננה צלולה ביותר, וחבריו השתמשו בזאת ויהיו מבלבלים אותו בכונה, על כן היה האחד נמצא חסר מנתו והשני – מקבל משנה, טעות שעוררה בכל פעם תרועת-שחוק גדולה והתולים חדשים… כזאת קרה פעם בפעם גם את האשה, אשר הניחה על ברכיה טנא פתוח ותוצא משם מיני מגדנות שונים. הצעירות בעלמות, ילדה כבת שלש-עשרה שנה, אשר כנתה את האשה בעלת הטנא בשם "דודה", היתה מעירה פעם כפעם את האחרונה על טעות חדשה בסדר חלוקתה – ובשעה שאותו האיש הנמצא נשכר על פי הטעות הזאת, היה מאים באצבעו לעמת הילדה, באותה שעה היו האחרים משבחים אותה על זאת, והצהלה הכללית היתה הולכת וגדולה… המחזה הנעים הזה, מראה המאשרים האלה, אשר עלתה בידם לשכח לזמן-מה את טרדות חיי-החול – לבב מאד את אהרנסון, ובמשך רגעים אחדים השתתף במחשבתו בבדיחותיהם של שכניו; אולם מעט מעט חלף רגש הנעם הזה, ובנפשו התעוררו מחשבות ושאלות, אשר נראו בלי ספק מגוחכות מאד, לו השמיען בפיו. הוא בעצמו לא ידע, למה ומדוע, אך נפשו נכספה פתאם לדעת: המצד החתן, אם מצד הכלה הם אלה?… הוא עצמו הכיר היטב, מה מוזר ומשולל-יסוד הוא הרעיון הזה, ובכל זאת לא יכל להתאפק מערך בנפשו: – הנה האנשים האלה מתבדחים, שמחים על אשר הזוג, אשר כונן זה מעט – הבטוחים הם, כי אמנם כונן האשר הזה בפעל?… המאשר הוא הזוג עצמו?… ומה, אם לב האחד, לפחות, נשבר ונדכה?… כמה אירוניה מרה בזאת, אם בשעה, שאותו הלב הנשבר זב דם ומתכוץ מכאב אנוש – באותה שעה שמחים הלבבות הקרובים באי-ידיעתם התמימה!… ואותה הצהלה הבוטחת, אשר שעשעתו זה מעט, פעלה עליו עתה פעולה מדכאת ותרגז את עצביו. הוא שטה מעל החבורה ושם פניו אל החלון: עיניו לא ראו עוד, אך אזניו שמעו את השאון העלז, ואי-הרצון הפנימי שנא בנפשו יותר ויותר – – על מה זה שמחים הפתאים האלה?! – התרעם עליהם במחשבתו: ומבלי השב אל לבו כי כל מעלות-רוחו רק השערות עצמו הן, יצירות דמיונו – הוסיף לחשב במרירות: – הנה שם קרבן האשר המדומה מפרפר מיסורי-נפש עצומים, והמקריבים התמימים חוגגים פה וצוהלים!… אולם ברגע שנעשה הרעיון הזה מסוים, בו ברגע הובלטה כל זרותו. אהרנסון עצמו היה מכרח להודות, כי נמשך יותר מדי אחרי דמיונו, וההודאה הזאת גררה אחריה הערה אירונית: – ככה נוטה האדם תמיד לראות בכל הסובב אותו רק מעין מה שנעשה בנפשו פנימה!… – לא, – מנסה הוא אחרי רגע להתכחש לעצמו – לא זה הוא הנמוק האמתי!… לא המקרה הפרטי, רק מציותם של המקרים מהמין הזה בחברתנו בכלל, היא רק היא גורמת, שמבלי-משים עולות על הדעת השערות כאלה… הוא מחפש בכונה עוד משפטים כלליים אחרים להעסיק את רעיונו בהם; אולם הדבר הזה איננו עולה יפה. מחו, לכאורה, עסוק באותם המשפטים האחרים, שאינם נוגעים כלל לגוף עצמו; אך במעמקי-נפשו פנימה רוחש וזע דבר-מה, רוחש וזע מתחלה בנחת מאד, אחר הוא הולך ומתעורר יותר, הולך וגובר מאד… נפש אהרנסון כמו התפלגה: בקרבו נוצר מהלך-רעיונות כפול. – עדף האינרגיה הנפשית – חושב הוא – העודף הזה, הנוצר על פי מעוט אבודם של הכחות בתנאי-חיים נוחים, מטפח ומגדל את ההרגשות, המכונים "נעלים" או "עדינים"… – עוד יום אחד… – חולף באותו רגע רעיון אחר בלבו – עוד רק יום אחד והכל נשלם!… – מעוט-הטרדה וחסר-הדאגה – ממשיך הוא את רעיונו הראשון – מרגילים את האדם להקשיב לתנועות-הנפש הפנימיות. ההקשבה התדירה מצדה יוצרת דקות-הרגשה ומסגלת את הנפש להבחין בין הרשמים היותר קלים… – האמנם לא נשלם כבר הכל?! – נגררת שאלה חדשה אחרי אותו הרעיון האחר – האם לא נחרץ בהחלט עוד?… עוד אז?… –… בחברתנו אינן הוות כמעט אותן המפלגות השלות והבטוחות, המנחילות מדור לדור יחד עם הרכוש החמרי עוד רכוש רוחני מיוחד… תנאי-החיים החמרים בהוה קשים גם הם ומטרידים מאד… –…אז עוד היתה יכלת להסוג אחור… אז עוד היה הדבר תלוי ברצון העצמי… כל מעשה, כל דבור לא הגביל את חפש הבחירה – ומדוע?… מדוע?… ומהלך הרעיונות הכפול הזה היה הולך ונמשך עוד זמן מה. אהרנסון התאמץ להחזיק במשפטים הכלליים, ולתכלית זאת היה מרחיב אותם ומאריך בהם ככל האפשר; אולם המחשבות מהמין האחר, אף על פי שהיו קצרות ומקטעות, בכל זאת היה רשומן על הנפש נכר יותר. בכח פעולתן זאת דחו מעט מעט מפניהן את כל הרעיונות האחרים, אך גם הן נדחו אחרי זמן מועט, כי נבלעו מבלי-משים באותם הדמיונות, אשר נוצרו על פיהן… … האמנם כל כך קרוב עוד הזמן ההוא?… האמנם עוד רק ששה, שבעה חדשים עברו מאז?!… כן, כן, כל אלה היו באמת רק לפני זמן מועט כזה… אז היה הערב הראשון, אשר נפגשו יחדו, התודעו ונראו פנים. בקרבתו, לנגד עיניו היתה האחת, אך בדמיונו הצטירה מבלי-חשך תמונת האחרת – ושתי אלה היו נערכות מבלי-משים במחשבתו זו לעמת זו. זוג העינים החומות-כהות והרטבות, המגרות באשן את החושים ומסמנות נפש תאונית וסוערה, עורר בזכרונו זוג עינים אחרות, עיני-תכלת שוקטות ומרגיעות – ושער משי רך ודק, אשר נגה-זהב לו, נערך וחזר בדמיונו לעמת צמת השער השחור והמנוצץ, אשר לפניו… הוא לא יכל לכחד מנפשו, כי הצמה השחורה הזו נאה מאד לצבע עור הפנים הצח והרענן, – לא יכל להכחיש גם את זאת, כי קלסתר הפנים האלה יפה ונחמד מאד, מסוגל לנסך קסם ולצודד נפשות; אולם נפשו הוא לא נפעלה מכל אלה: הוא לא הרגיש את פעולתם, רק העריך אותם לפרטיהם!… – האם לא היה הסמן האחד הזה הוכחה מספיקה למדי?!… אולם הוא באר אז את המחזה לעצמו באפן אחר לגמרי. הוא החליט על פי זאת, כי בנפשו יש מין נטיה מיוחדת לטפוס בלונדינה בכלל, ועל כן מין יפיה של ברונטה פועל על דמיונו כל כך – – האם לא צדק המשפט הזה במדה ידועה?… האם לא הסתמן אחר כן עוד פעמים רבות מין נגוד בלתי-מובן בין הכח השופט ומסקנותיו הברורות, ובין איזה נטיה בלתי-ברורה, אשר ערערה מבלי-חשך על המסקנות ההן?!… הוא הכיר היטב, כי האחת עולה על האחרת לא רק בחיצוניותה, אך גם בתכונותיה הפנימיות: בחריפות-שכלה, במדת-השכלתה ובהתפתחותה הרוחנית בכלל –ובכל זאת… זר ונפלא היה הדבר, אך בשעה שהאחת ביתרונותיה הודאיים היתה רק מרעשת אותו, מושכת ודוחה בבת אחת – באותה שעה היתה תמונת האחרת כלה מלבבת אותו מאד, מלבבת ומושכת אליה במין שקטה ורך מיוחדים, אשר התגשמו בדמיונו בדמות זוג עיני תכלת נטויות אליו ומחננות… – ומה היה באמת, לולא הכריעו אותן המסבות הידועות את הכף להצד האחד בהחלט?… אז חפץ וכמעט שעלתה בידו להאמין, כי אותה הפעולה המעוררת והמגרה, אשר היתה פועלת על נפשו קרבת ה"ברונטה הלוהטת", היא ראשית יצירתו של הרגש הרצוי לו… כהוכחות על זאת היו בעיניו: רעד-הגיל, אשר היה חולף באבריו לרעיון, כי העלמה הזאת לו היא; הענג מרוצתה של העת באותן השעות, שבלו יחדו, ומהומת-השכרון הנעימה, אשר היה מרגיש פעם בפעם אחרי הפרדם – – ובכל זאת… האם לא נקל היה להכיר עוד אז את הכחש הזה?… האמנם נצרכה בינה יתרה, למען עמד על אפין האמתי של ההוכחות המדומות ההן?!… הדבר פשוט מאד: הוא לא חפץ להבין, הונה את עצמו בצדיה!… הוא לא יכל לתת לעצמו חשבון גם על זאת, מדוע הורגש לו פתאם מין מפח-נפש של תקוה-נכזבה באותו הרגע, אשר צפה לו שעות הרבה בקצר-רוח נמרץ?… ומפח-הנפש הזה הלך ושגא מרגע לרגע, נהפך מעט מעט ללחץ-לב כבד מנשוא, אשר לא יכל להשתחרר ממנו בכל היום ההוא; גם במשך ימים אחדים אחרי כן עוד היה חוזר ומרגיש אותו פעם בפעם – וכמה עוד זריות אחרות הרגיש בעצמו בימים ההם! הוא הרגיש אותן, ובכל זאת לא עמד עליהן, להבין את פשרן הנכון, – לא חפץ להבין גם אותם הדברים, שהיו מפרשים למדי והאמת היתה בולטת בהם… מה היה אותו הרטט של גיל ופחד מערבים יחדו, אשר חולף פתאם את כל גופו, כשהיה הולך ברחוב ורואה מרחוק עלמה, אשר בהליכתה, לבושה או מגבעתה נדמתה לו, כי "זו" היא?… מפני מה היה נרגע ונעצב פתאם בבת אחת, כשהיה רואה אחרי רגע את טעותו!… והפגישה ההיא!… הוא שטה פתאם מעל החלון ויבט על סביבותיו בעגלה, אולי ימצא לו רשם חיצוני, אשר יסיח את דעתו מהמחשבות והדמיונות, המתעוררים נגד רצונו בנפש פנימה… באותו רגע זכר את שכניו, בני החבורה העליזה; אך אלה הספיקו, כפי הנראה, לקוץ בינתים בשאון עליצותם: מקציהם שכבו ישנו ויתרם ישבו דומם כעיפים מאד, או נמנמו על מושבותיהם – – אמנם, גם צהלת-הרוח מלאה את הגוף! – נסה להעסיק את מחו במחשבות צדדיות, אך כמו מאליה נוספו ברעיונו הדברים: – גם הכחש והזיוף, ההונאה וההתחפשות מלאים את הרוח, נעשים כבדים מנשוא!… כן, הוא לא הונה עוד כבר את עצמו, הכיר היטב את האמת, אך הונה בזדון את האחרים, התחפש באופן היותר-מכער, לבל יכרו זיופיו וכחשו… הוא הפך פתאם את פניו עוד הפעם אל החלון: אמנם גם בעגלה לא היה איש מביט אליו, אך הוא הרגיש צרך להסתיר את פניו, להעלים מכל עין את אדם-הבושה ההולך ומתעבה… – מה מגונה הדבר, כמה משפלות-הנפש במעשה המכער הזה!… האם לא היו כל המכתבים ההם רק שלשלת ארכה של גנבת-דעת, זיוף וכחש?!… מה שם יקרא לזאת, שבמכתביו התכופים אל האחת היה מביע דוקא אותם הרגשות, אשר היה חש בפעל אל האחרת!?… אגרפיו מתעצמים מרגז והתמרמרות נמרצים אל עצמו, שפע זעה מכסה כל גופו ופניו כאלו לוהטים מבושה; אך להסיח את דעתו מהנקודה הזאת איננו יכל, איננו יכל לשכח בשום אפן את מחזות ההתחפשות הרבים, את זיופי-הרגשות וההבטחות הכוזבות, בשעת-מעשה לא יכל לכחד מנפשו את ערכם האמתי, ובכל זאת… – אבל מי זה המריצהו להתראות דוקא באפן כזה?… אם לא יוכל להשמיע את האמת, למה היה לו עוד לכזב, לבדות מלב שקרים חדשים בלי צרך?!… עצמו, אך עמק עמק במסתרי נפשו רוחש אותו הרעיון, המבאר היה דבר-מה, גרוע הרבה יותר מקרה פשוטה… – האמנם?… האמנם כן הוא הדבר?!… הוא הרגיש פתאם, כי שטף הדם הרותח, אשר פרץ זה מעט אל פניו וילהטם, נעשה קר ברגע-אחד וחזר ושטף משם, גם שטף הזעה הלך ונעשה קר יותר ויותר – –האמנם?… האמנם?… פני פאולינה היו מוסבים אל הראי הטואלטי, אשר נכפלה בו תמונתה, הנשקפה בראי-הקיר מאחריה. היא התבוננה פעם בתמונה הזאת ופעם בתנועת התופרת, אשר נכפפה והתפתלה באפנים שונים, ולפעמים כרעה על ברכיה ליד העלמה, הנצבת ישר בקומה זקופה. אל תנועות התופרת השגיחה בשימת-לב רבה העוזרת, נערה צעירה כבת חמש-עשרה שנה, גבהת-קומה, דלת-בשר ושחרחרת-פנים, אשר אחזה בידה שלולית מחטי-תחיבה, נכונה להגיש מהם לגבירתה ברגע-הצרך. לא רחוק מהקבוצה הזאת, על אחד הכסאות באמצע האולם, ישבה הגבירה הוכברג, אשה בחצי שנותיה, אשר פניה המאדמים והמזיעים נתנו מקום לשער, כי עבדה זה מעט עבודה מיגעת, או כי התעסקה זמן רב בחדר-המבשלות על יד הכירים. לרגעים התעוררה והתנועעה, כאלו היתה מבקשת לקום מעל מושבה, אך בכל פעם נחמה, כפי הנראה, ממחשבתה זאת ותוסף לשבת ולהביט אל הנעשה… מביטות ושקועות בהסתכלותן היו גם שתי האחרות, הנמצאות באולם. האחת מאלה, אשה כבת שלשים שנה, אשר נכרה בטפוסה, כי בתה הבכירה של בעלת-הבית היא, ישבה על קצה הדרגש בעבר האחד של האולם, ועל ידה עמדה אננה לבובנה סולץ, חברתה ורעותה הנאמנה של פאולינה אברמובנה, אשר עיניה המישירות נכחן הבריקו לפעמים בנגה מוזר… במשך כל העת הזאת שררה באולם דומיה שלמה; אך הנה הזדקפה התופרת, נסוגה אחור צעדים אחדים ותתבונן רגע קטן דומם, אחר השמיעה את משפטה: – אך שתי העניבות האלה צריך יהיה להעתיק למטה קצת, טור לולאות הקרסים ינטה מעט הצדה – אז יהיה הכל על מקומו באפן היותר נאות… יותר אין מה לתקן!… כמו על פי אותן נתן, התעוררו כל הנמצאות באולם, עמדו על רגליהן, התכנסו יחדו ותחלנה לדון ולהוכח בחם-נפש והתלהבות. יותר מכל התרגשה אננה לבובנה, אשר התוכחה על דבר-מה עם התופרת, ומההתרגשות הזאת נאצלה מבלי משים גם על האחרות: כלן התחילו מדברות יחדו בבת אחת, היו ממלאות ומפסיקות זו את דברי זו, וכל הדברים והטענות האלה נבללו והתערבו כל כך, עד שהשומע מן הצד לא היה יכל להבין דבר… בעצם חמם של הוכוחים האלה הופיעה פתאם המבשלת בפתח האולם מעבר חדר-האכל. היא קראה ברמזים לגבירה, אשר יצאה תכף יחד עם בתה הבכירה אחרי המבשלת. התופרת ואננה סולץ באו בינתים לידי פשרה בדבר התקונים, הצריכים להעשות, והעוזרת מהרה להמציא לגברתה מספרים קטנים, מחט וחוטים – ובתוך הדומיה השלמה, אשר שבה להיות באולם, נשמע רק משק קל של שמלת-המשי, הננערה לרגעים בידי התופרת, ושריקה דקה דומה לקול שחיזה קלה, שריקת החוט הנמתח… באותה הפנה היו שני הנרות הדולקים, אשר לקחו מעל דף הראי, ועל קצה הספון והקיר מהעבר האחר נטו בבואות משונות, אשר השתנו בצורתן, התחלפו בעמדתן מכל תנועה קלה בשטח המואר… עיני פאולינה אברמובנה נמשכו מבלי-משים אל הבבואות האלה ושנויי-צורתן המוזרים. היא צנחה בבלי-דעת על אחד הכסאות, ושקועה כלה בהסתכלותה לא התבוננה, איך תקפה יותר ויותר רגש מוזר, בלתי ברור ובלתי מסוים כבבואות האלה, שנגד עיניה… בדמיונה חלפו איזה קרעי מחזות, אך גוניהם של כל אלה היו מטושטשים מאד, כאלו אד עב היה סובב אותם, או כאלו היו הם עצמם במרחק רב מאד… גם כל הדברים, אשר מסביב לה בחדר, כאלו התקו ממנה מעט מעט למרחק רב וישקעו שם, שם בחצי-האפל, בתוך האד העב – הכל, הכל השתפך יחדו: מחזות הדמיון והמציאות נבלעו זה בזה, התלכדו יחדו למין חלום בהקיץ… כאשר ננערה פאולינה אחרי זמן מה, כבר השלימה התופרת את עבודתה והעוזרת לאזני פאולינה הגיע קול דברים; התופרת ואננה סולץ, אשר קרבו בינתים עד מקום מושבה, נדברו עוד הפעם על דבר התקונים, שנעשו בשמלתה, ושתיהן כונו את דבריהן גם אליה; אולם היא לא חשה בנפשה גם חפץ, גם יכלת להתערב בשיחה, להשיב דבר… ולא מפני שנראה לה באותו רגע, כאלו אין הענין הנדון ראוי לכך, שיטפלו בו יותר מדי, אך פשוט – מפני שכבד לה בכלל לדבר, מפני שכבד לה גם לצמצם את מחשבותיה במשמע אזניה. יותר מכל היתה נכספה להשאר בבדידות גמורה, לקפא על מקומה בלי תנועה, בתוך שקט שלם מסביב… מי יודע, אולי היתה בדומיתה והסתלקותה מהשיחה גם מעין כונה מסותרה; לשים בזאת מהרה קץ לדברים, להשתחרר על ידי כן בהקדם מאורחותיה? – אולם החפץ הזה לא הצליח בידה על נקלה. התופרת ועוזרתה עזבוה אמנם אחרי זמן מצער, אך רעותה נשארה עוד אתה. והיא היתה אנוסה גם לדבר ולהשיב, אחרי שנותרו שתיהן לבדן בחדר. היא שמחה מאד, כאשר הציעה לפניה אננה סולץ לצאת יחדו לטיל מעט ברחוב. אמנם, מטרדותיה המרבות במשך כל היום הרגישה לאות עצומה בכל אבריה; אולם הרעיון, כי בטיול הזה תשתחרר מהרה מרעותה, אשר היתה עליה הפעם למשא – הרעיון הזה לבבה מאד, ואחרי רגע כבר היו שתי הרעות על פני חוץ. אויר הערב הצח והקריר נעם מאד לפאולינה ברגעים הראשונים; היא שאפה אותו אל קרבה בנשימות עמוקות ותרגש, כי רוח לה הרבה, כי התעודדה כלה… אלם ההתעודדות הזו לא ארכה הרבה: הרעות לא הגיעו עוד בטיולן עד קצה הרחוב, ופאולינה כבר הרגישה כבד של לאות בכל גופה וביחוד ברגליה, אשר התנועעו ברב עמל… ובזאת לא היה כל פלא! היא השכימה קום באותו יום כשלש שעות קדם לזמנה הרגיל. עוד בשעה הששית בבקר כבר היתה לבושה, ומאז לא נחה כמעט רגע במשך כל היום. בכמה ענינים שונים עליה לטפל, כמה מיני עבודה, שונים זה מזה, אך נחוצים כלם ובלתי נדחים, באו לידה, נדחקו זה אחרי זה בתכיפות נמרצה, מבלי תת לה להשיב רוח, מבלי תת לה רגע פנאי אחד!… כן הוא, מהטרדה הרבה הזו בלי הפסק, מהתחלפותם הנמהרה של הענינים השונים בזה אחר זה לא התבוננה כלל, איך חלף היום וכשבא פתאם הערב נוצרו בנפשה שני דמיונות הפכיים: פעם, כשהיתה נזכרת את שעת קומה בבקר, כמה קרובה היא, היה נדמה לה, כאלו הקדים הערב לבוא היום מכפי הרגיל, – ופעם, כשהיה חולף בזכרונה הטור הארוך של המעשים והענינים, אשר עברו מאז הבקר, היה נדמה לה בבלי-דעת, כאלו הרבה מכל אלה, הרב היותר גדול, לא היה כלל באותו יום, לפני זמן מועט כזה, כי בינתים עברו לא שעות, רק ימים – ואולי, לא מעטים… והדמיון האחרון הזה התחזק, נקבע יותר ויותר בנפשה. השיחה בינה ובין רעותה נפסקה כבר מאליה; הן התהלכו לאטן, דומם ברחוב השוקט כלו… ובתוך הדומיה הגמורה, בתוך שקט הרחוב ואפל הערב לא התבוננה בעצמה, איך שקעה עוד הפעם בהם כל כך, עד – נחשי נא, פוליה, איפה נמצא הוא עתה!… היא הזדעזעה כלה. בעיניה נפלא מאד, איזה הדרך נחשה אננה את המחשבה הנעלמה הזו, אשר היא בעצמה לא הכירתה ברור – ותמהה כלה נשאה את עיניה אל הדוברת… זו האחרונה היתה, כאלו חכתה רגע קטן למענה; אחר השיבה על שאלת עצמה: – בודאי כן, הוא עתה בחצי הדרך!… תמהון פאולינה חלף כרגע, היא הבינה את טעותה, – הבינה, זכרה, ובאותו רגע הרגישה כעין קרה חולפת בכל הרגישה, כאלו ננעץ דבר מה חד מאד בלבה… – בחצי הדרך… בחצי הדרך… – נשנה וחזר ונשנה כהד בקרב נפשה. – עוד רק שבע, שמונה שעות עד בוא המסע… עוד רק יום אחד, עוד פחות מיום אחד… על פי שהדבר הזה לא היה חדש לה כלל, אך לה נדמה, כאלו רק זה עתה, באותו רגע נגלתה לפניה כל הכרחיותה של העובדה העתידה להתהות, להתהות כל כך מהרה… – עוד פחות מיום אחד… –… האמנם?… האפשר?!… פאולינה באה הביתה לבדה: אננה נפרדה מעליה בסף הבית. היא נכנסה אל אולם-האורחים, מבלי משים נמשכו עיניה אל השמלות, המוטלות באי-סדרים על גבות הכסאות, כמו שהניחה אותן התופרת בצאתה, ומבלי הכרה, רק על פי ההרגל, החלה לעשות סדרים. היא ערכה את הכסאות בסדר נכון, השיבה את שתי המנורות למקומן הרגיל בקצות דף-הראי, על זרועה האחת נטלה את השמלות ובידה השנית לקחה את הראי-הטואלטי, ואחרי כבותה את הנרות הדולקים בלי צרך – עזבה את האולם. בעברה את חדר-האכל, העיפה עינה מבלי-משים על הטסים הגדולים והאגנים, המלאים מיני מאפה שונים והערוכים על השלחן הגדול ועל הדף השטוח של ארון-המזון; אולם היא הסבה את עיניה, הסיחה את דעתה מאלה… לאזניה הגיע שאון מערבב, קול דברים מעבר חדר-המבשלות, והיא שמחה, כי אמה, אחותה הבכירה ואחיה הקטנים – כלם שם, עסוקים יחדו ואינם מפריעים אותה… בינתים נכנסה אל חדר-משכבה. פה היה אי-סדרים מיוחד: ארון-הבגדים, אשר שתי דלתותיו היו פתוחות, היה ריק כמעט כלו, רק שמלות בלות אחדות היו תלויות על היתדות בתוכו. הארגז התחתון של הקומד היה שלוף לגמרי, מוטל על הרצפה, וזה שלמעלה ממנו – שלוף למחצה, גדוש מצד אחד בערמת חפצים שונים; באמצע החדר עמדה תבת-עץ גדולה ומכסה הפתוח היה נשען על הסל הקלוע, אשר מלא את הרוח בין התבה וארון-הבגדים… כל זה, כמובן, לא היה חדש כלל לפאולינה. אך היא נשארה רגע על מקומה קופאת כלה ומתבוננת אל סביביה, אחר הורידה בתנועה מכונתית את צרור השמלות מעל זרועה, קרבה אל המטה ותפל עליה באפס כח… היא הכירה היטב, כי אחרי רבע שעה, חצי שעה תהיה אנוסה לקום, ולעסק באותה המלאכה, שהסתלקה עתה ממנה; – הכירה היטב, כי גם אז אחרי רבע או חצי שעה, לא יקל לה הדבר הזה, מאשר עתה,– ובכל זאת לא זעה ממקומה, לא חפצה להביא גם בחשבון מה שהכירה… – ומה היה, לו חליתי עתה ככה פתאם!… והרעיון הזה, החולף כברק במחה, גורר אחריו רעיון חדש, זר ורחוק הרבה יותר מהראשון. היא מכירה בנפשה היטב, שלא יהיה, שלא יוכל היות כדבר הזה, ובכל זאת היא מוסיפה לחשב ולפלס את האפנים השונים, איך היו הדברים מסתבבים, לו הוציאה רעיונה לפעל באמת… בני בתה היו מצטערים באופן נורא… הוא היה מיצר ומתרעם כאחת… היה אנוס לשוב שמה ריקם… ואחרי-כן?… אחרי כן היו עוברים ואולי?… זרם דם רותח שוטף אל לבה, מעביר רטט גיל בכל גופה. שם, שם, באחת הפנות הנסתרות של נפשה מזדעזע אמנם איזה רעיון סקפטי, כי כל המחשבות האלה הזיות בטלות הן: היא לא תתחלה, הוא לא יסתלק ממנה – מהר ינשאו זה לזו, בודאי… אולם היא משלה את נפשה בכוה, כי כבד לה להסתלק מהאילוזיה הנעימה, קשה לה להפרד מהחזיונות הקוסמים, אשר דמיונה יוצר לה… בחדר-האכל, הסמוך לחדר-משכבה, נשמע פתאם קול דברים, שאון צעדים, תנועת אנשים. היא שמעה, כי הזכיר מי את שמה, כי שאל מי עליה איה, עוד מעט יקרבו אליה, יעוררוה. אולם בעיניה יקרו עוד יותר הרגעים הספורים האלה, אשר נשארו לה להמשיך את דמיונותיה ולהשתעשע בהם… וקול קורא בשמה נשמע מקרוב, מעל סף החדר, אחר קרוב עוד יותר, גם יד נגעה בה. – מה זאת, הישנה את? להשתמט עוד לא היתה כל אפשרות, אך היא התחפשה, כאלו ישנה באמת והקיצה זה עתה. ערמומיתה זו עמדה לה, שלא יתפלאו אל מבוכתה, פזור-דעתה ושתיקתה. בחדר-האכל נקבצו כל בני הבית ובתוכה גם גיסה, בעל אחותה הבכירה, האחד השיב כנגד גיסה, השני מלא אחרי דבריו, וכלם דברו בקול צוהל, בהתעוררות עליזה… ובינתים נפנה קצהו האחד של השלחן ושם הוגש בקבוק יין, נערכו מיני מאפה שונים – והעליצות השואנה גברה… – מחר יאכלו ויתענגו הקרואים; עתה אנחנו בעצמנו אורחים הגונים ואנו צריכים ליהנות ממה שהוכן!… ובשעה שהאחרים שתו, סעדו את לבם ויתבדחו – באותה שעה ישבה פאולינה כנדהמה, מבלי דעת בעצמה, מה אתה. היא לא התבוננה, מי זה תקע לתוך ידה איזו פרפרת; לא התבוננה, כי לועסת היא זה רגעים אחדים אותה הפרוסה הקטנה, אשר בצעה בשניה מהפרפרת גם כן בלי הכרה… אל זה התבונן גיסה, אשר מצא פה מקום להתלוצץ עוד הפעם ולהעיר, כי עודנה מנמנמת, חולמת; אחר פנה אל אשתו וישאלה בשחוק לעג, ההיתה גם היא נבוכה ומבולבלה ככה בערב שלפני יום החתונה?… לדברים האלה נשאה פאולינה פתאם את עיניה ותבט אל פני אחותה הבכירה, "האפשר הוא, כי גם היא?"… שאלה את עצמה, והיא עצמה השיבה באותו רגע: "לא, לא! אי אפשר"… כזאת ענו עיני אחותה, שהיו מביטות ברצון אל פני אישה ומבריקות פעם בפעם לשמע חדודיו… – לא, לא! – נשנה עוד פעמים אחדות ברעיון פאולינה. היא הוסיפה לחשב מבלי משים על דבר אחותה, החלה לערך את זו אל עצמה. ובלי דעתה נטו עיניה אל במה נפלו זו מזו?… ובהיותה שקועה במחשבותיה, הגיעה לאזניה פתאם עוד הפעם אותה השאלה, אשר שמעה כבר פעם אחת בערב הזה: "איפה נמצא הוא עתה?". הפעם ידעה היטב, למי מכונים הדברים, אך שנתה בנפשה את השאלה ביחס לגוף אחר: – איה הוא עתה?… היודע הוא, כי מחר… את הרעיון האחרון לא השלימה: בדמיונה הצטיר פתאם מחזה ערב אחד ולה נדמה, כאלו היא מרגשת באותו רגע על פניה את מבטי העינים ההן, הנטויות אליה בתוגה עצומה, בתוכחה שתקנית ועוד הרבה יותר – באהבה עמקה, בהתמכרות שאין הדקים של המצח המועב ובמצב הראש הנטוי קצת הצדה ונשען על כף היד הענוגה והצחה, אשר אצבעותיה המפרדות תקועות עד החצי בכפת השער המשפע… התמונה אלמת, נראית כקופאת – ואי-התנועה הדומיה השלמה הזאת מביעים הרבה, הרבה מאד… אולם על ידי התמונה האחת ומסתמנת מעט מעט תמונה אחרת… על הפנים הבריאים והשחרחרים שורה צהלת בטחה, בת-צחוק של שבעת-רצון מרחפת על השפתים המלאות, המגלות מביניהן שני טורי שנים חזקות ובריאות – גם העינים הבוערות מפיקות שמחת חיים רבה, שפע כח גדול ועוד דבר-מה… ופאולינה מזדעזעת פתאם בקרבה פנימה. היא כאלו מרגשת באותו רגע על ערפה ועל עבר צוארה מימין חם רב נאצל על בשרה מיד חובקת אותה, אזנה השמאלית כאלו נצרבת מנשימה לוהטת ונפסקת, אל עבר פניה ממעל לכתפה הולכים ושחים פנים בעלי שפם עב ושחור – והפנים האלה מאדמים מאד באותו רגע, מכוסים טפות זעה דקות מאד, כלם נעוים באופן משונה, מפיקים דבר-מה מוזר, המעורר בקרבה מין געל-נפש בלתי-מכר ויחד עם זאת – גם איזה רטט פנימי… היא חוזרת ומזדעזעת, מזדעזעת ונעורה כמו מחלום. בקרבתה נשמע פתאם שאון כסאות נעתקים, קול דברים: בני ביתה קמו מעל השלחן, אחותה וגיסה התעתדו ללכת ויגשו גם אליה ממושבה, אך ראשה סבב ברגע הראשון מאד. הכל מסביב נראה לה כחג ומתנודד, גם אזנה שמעה רק קול אנשים מדברים, מבלי אשר הבינה החדרים מסביב שררה כבר דומיה שלמה. בני-הבית, אשר היו עיפים מטרדות היום המרבות, כבר כלם; רק פאולינה לבדה היתה ערה עוד. היא לא נתנה לעצמה חשבון על מעשיה, אך בשובה לחדר-משכבה החלה תיכף לעשות סדרים שם, החלה לחבש בתוך התבה הגדולה את החפצים השונים, אשר היו נערמים לפניה בארגזי הקומד השלופים. את מלאכתה זו עשתה בלי כל חפזון, באותה האטיות המיוחדה, המסמנת עבורה אבטומטית ונותנת מקום לשער, שהמח עוסק בענין אחר לגמרי ואיננו משתתף כל עקר בפעל הכפים… על זאת העידו גם ההפסקות התכופות בתוך העבודה: פעם בפעם היתה פאולינה קופאת פתאם על עמדה ומחזקת איזה חפץ בידה רגעים אחדים, כאלו שכחה למה לקחתו, או לא זכרה עוד, אנה חפצה להניחו – ובינתים היה מבטה תועה על סביביה בחדר, או היה נח זמן מה בלי הכרה על נקודה אחת… בינתים היה גם דמיונה פועל את פעולתו: בצותא עם קטעים של מחשבות ארעיות היו נוצרים וחוזרים ונוצרים מחזות חדשים ובלתי-צפויים… באלה היו רבים מימים רחוקים, רבים שלא עלו על זכרון פאולינה זה כמה, רבים כאלה, שגם באותו רגע לא היתה בטוחה ביותר, כי כן היו בפעל; – אולם היא לא חקרה, לא חפצה כלל לחקר אותם. היא לא התבוננה גם לזאת, שברבם היותר גדול היתה עולה וחוזרת ועולה תמונה אחת מודעה מאד, רק באפנים ופרטים שונים, בשנויי-מצב בלתי-חשובים… אותו העלם בן שמונה-עשרה השנה, הנגלה במחזה אחד על יד ילדה בת שלש עשרה-שנה בדמדומי נשף-קיץ, בתוך שדות תבואה ממול לחרשה שוקקת ולוחשת – והם שניהם, העלם ורעותו הרכה, נסוכי-קסם ומלאי-עדן. מבלי שהם יודעים בעצמם מה הוא הנעם הנפלא הזה, השופע בנפשם – אותו העלם עצמו הוא המחולל המהיר, המסובב את בת-זוגו בסערה, ושניהם, שכורי-חדוה, אינם שומעים את כל השאון הגדול, אינם מרגישים בקהל הרב מסביב… ומחזה אחרי מחזה חולף. פאולינה רואה את עצמה חבוקה בזרעות ההוא… היא מרגישה על שערותיה יד רכה מחלקת אותן… היא חשה נעם של התפנקות נפלא משתפך בכל גופה, חשה עדן של שלוה רב ממלא את כל נפשה בשעה שראשה נוטה, נופל ונח על הכתף הנטויה ונלחצת עליה יותר ויותר – ובאותה שעה שעיניה נסגרות בלי-דעתה עד החצי ועליה נסכה מין תרדמת-קסם נעימה – – … ומתי אפוא נהיתה זאת?…מתי?… איככה?… מתי? – אבל, הכי בפעם אחת נהיה הדבר, בפרק זמן מוגבל ומסוים?!… כל התמורה הזאת התהותה על פי שנויים זעירים ובלתי נכרים כמעט, אף גם השנויים הזעירים והפחותים האלה לא באו תכופים, כי בינתים היו פעם בפעם פרקי-זמן ידועים, שהיה נראה, כאלו שב הכל לקדמותו ושום שנוי לא נהיה מעולם… כן הוא, ככה היה נראה הוא לפעמים ועל פי מה הוא מוציא משפט, שיחסה אליו איננו שוה בכל השעות?… היא היתה משתוממת ויותר מזו היתה מתרעמת עליו, שבימים הבאים אחרי כן היתה מתמלטת לעתים מפיו כעין תוכחה לה על הקרה וההתרחקות, המסתמנות יותר ויותר ביחסה אליו… כזאת היתה דעתו הוא; אולם היא עצמה לא הרגישה בכל אלה, לא התבוננה כלל, איך היא עוברת ממדרגה למדרגה, ובכל פעם ופעם היתה מאמנת, כי יותר שיש בנפשה באותה השעה – יותר מזו לא היה שם מעולם… בת-צחוק של דאבה חולפת מבלי משים על שפתיה. – האם לא נקל היה לראות מראש, כי יבוא יום והיא תחליט, שמעולם לא היתה כל מאומה בנפשה?!… והיום ההוא בא. היא שחקה על עצמה, חשבה את כל לתעתועי-ילדות – ובשום אופן לא יכלה להאמין, שתהי מסוגלת גם עתה, בשנותיה אלה, להרגיש בנפשה דבר-מה רצין וחשוב יותר… הוא צעיר לא מכער ולא אוילי – מזה יוצא, שחברתו יכלו להיות לא למשא וסבובו יכל להיות גם לענג; אולם לבחר בו לבעל, להנשא לו – לא, לא לה יאתה כזאת!… ומה שיאתה לה באה בזמנה: היא ארשה, אפס כי… נראה הדבר, כי הוא לא נואש עוד מתוחלתו וישל נפשו בתקוה רחוקה עד הרגע האחרון – ואז, כאשר עזב הוא פתאם את העיר – אז הבינה גם פאולינה פעם אחת, מה היה לה האיש הזה באמת; אולם… …הנפט במנורה הולך ותם, האור הולך ושוקע – דמדומי בין-השמשות התחלפו באפל ערב, ובתוך האפל הזה נראתה עוד יותר עגומה אותה הדממה העמקה, אשר שררה מסביב בכל החדרים. אור נגלה ראשונה מחדר-המבשלות. משם יצאה אחרי רגע משרתת-הבית ותכנס אל חדר-האכל הריק, אך גם היא צעדה בחשאי, יתרה, כאלו יראה להפריע את הדממה. זהירות כזו נכרה גם במעשיה, כשהדליקה את המנורה התלויה: היא נזהרה לבל תשקשקנה שלשלותיה של המנורה במשיכה למטה והגבהה למעלה; היא נזהרה גם מהעלות אור גדול ביותר… וכשהשלימה את מלאכתה זו, עמדה עוד זמן-מה כנמלכה בלבה. "בחדר-הילדים" – חלף פתאם רעיון במחה, כאשר נח מבטה על הדלת הסגורה ממולה – "בחדר-הילדים אין עוד עתה כל צרך להעלות אור"… והיא כוננה צעדיה אל הפתח מימין, אל אולם-האורחים; אך בהכנסה שמה הכפילה את זהירותה ובלכתה לא נשמע כמעט קול-צעדים. אחרי רגעים מעטים האירה מנורת-קיר מסככה בגולה לבנה את אולם-האורחים באור כהה. גם מעבר חדר-העבודה, אשר דלתותיו היו פתוחות אל האולם, נראה אור לא בהיר; אולם אותה הדממה המיוחדה, אשר שררה בכל מסביב לפני כן, לא הפרעה עוד בכל זאת… דומם כאלם התהלך מקצה האולם ועד קצהו האיש – בעל-הבית; דומם כפסל-מסכה ישבה האשה בעלת-הבית כפופה ומכוצה על קצה הדרגש – ושניהם לא הרגישו, כנראה, כמה זמן עבר להם כמשפט הזה בלי שנוי… והאיש עמד פתאם ויעבר את ידו על מצחו, כאלו ננער באותו רגע. בלי הכרה נטו עיניו לעבר הדרגש, ולמראה המדכא של האשה היושבת שם הזדעזע במעמקי-נפשו מין רגש מוזר מאד ובלתי ברור, אך יחד עם זאת הסתמן בברירות יתרה איזה רעיון, אשר לא נתפס לפני כן במח האיש כל צרכו. – כן, כן!… כן מחויב להיות… הנחרצה הזאת נשנתה וחזרה ונשנתה בלי הפסק ברעיון האיש, בכל זאת הרגיש היטב, כי איננו מוכן עוד למלא אחרי החלטתו בפעל; כי דבר-מה, שהוא עצמו מתקשה לבאר אותו, מעכבהו וגורם לו לפקפק. בינתים שב להתהלך עוד הפעם, אך לעתים תכופות היה נעצר פתאם בהליכתו, היה עומד רגע כמקשיב לדבר-מה ומבטיו היו נפנים בלי-דעתו לעבר הדרגש… – היא מדכאה עתה יותר מדאי, – חשב אחת. – שעת-כשר כזו אין לעזב מיד, – עלתה על לבו אחרת. סוף סוף החליט ויאמץ לבו להחל. הוא כונן צעדיו אל הדרגש, ובקרבו עד האשה היושבת בלי-תנועה קרא לה: – פוליה!… יותר לא יכל להוציא עוד מפיו: עוד הפעם לא קמה בו רוח לבצע את אשר חשב; אולם קריאתו כבר עוררה את האשה ממצב-קפאונה. היא ננערה, זעה מעט ממקומה ותשא עיניה אליו בשאלה… – שמעיני נא, פוליה! – פתח אחרי רגע כמו בתשובה על מבט-השאלה הנטוי אליו, אך גם הפעם לא הרגיש עוד די כח בנפשו לדבר, לא יכל למצא את האופן הנאות להתחלת הברור. הוא ישב וקם, קם וחזר וישב פעמים אחדות במשך רגעים מעטים. גם בחזות-פניו הסתמנה מבוכה רבה – והמבוכה הזאת לא נעלמה מעיני האשה, אשר השתוממה בראשונה ומעט מעט גם התענינה, בחושה, כי פה צפון דבר-מה נכבד. התענינותה גברה עוד יותר, כאשר שב האיש לדבר וישאלה: המוצאה היא את עצמה מכשרה עתה לדון בענין נכבד ורצין? ההקדמה המיוחדה כשהיא לעצמה ויותר מזו – טעם-הדברים וחזות הפנים של הדובר – כל אלה נתנו מקום לשער דבר-מה חשוב ביותר… אולם גם אחרי שהשיבה בחיוב על השאלה הערוכה אליה, עוד בושש האיש להחל את דבריו. הוא עבר עוד פעמים אחדות, הלוך ושוב, את האולם, ופתאם כונן צעדיו אל חדר-העבודה. שם שהה רגעים מעטים וישב, נושא בידו האחת ספר פתוח ובידו השנית – מנורה דולקת, ואת שני אלה שם על השלחן הקטן לפני האשה, אשר הביטה אליו בתמהון ופחד מערבים יחדו… "קראי-נא!" ומבלי הוסיף על זאת דבר שב להתהלך באולם. האשה הביטה עוד רגעים אחדים: פעם – אחרי האיש המתהלך ופעם – אל הספר הפתוח, שני עמודיו הגלויים היו משורטטים לארכם בעפרון אדום… "מה פשר כל זאת?" – שאלה את נפשה, ומבלי מצא כל תשובה מתקבלת על הדעת, מבלי יכלת למצא גם כל השערה קרובה לאמת, שמה עיניה בספר, אשר לא היה כל ספק, כי הוגש לה לחפץ הזה: לבאר את הכל; אולם היא קראה עמוד אחר עמוד, קראה כל מה שהיה משורטט עד תומו – ולפליאתה לא נמצא עוד באור מספיק… חוש חשה אמנם היטב, כי הבאור הזה ישנו פה, קרוב, קרוב מאד; אך מסבה בלתי-מובנה לא יכל עוד מחה לתפסו… ושקועה כלה במחשבותיה לא התבוננה, כי קרוב האיש אל מקום מושבה ויעמד ממולה, מעבר השלחן השני, מסתכל בה דומם, בעינים בוחנות. פתאם התפלצה, נשאה עיניה – ובאותו רגע הבהיקה לפניה האמת כברק-פלאות בחשכת ליל-אמש… רגע קטן היתה כנדהמה, כמכת-סנורים מהאור הגדול והנורה – פתאם הלבינו פניה מאד ומפיה התמלט מבלי-דעת: – הגם אתה?!… באותו רגע חורו גם פני האיש… "הגם את?!" – כמעט שהתמלטה מפיו אותה הקריאה עצמה, אך הקול נחבא בגרונו… ושניהם קפאו איש על מקומו ויביטו זה אל זו דומם. האיש לא התהלך עוד, כי אם רץ בחדר. אחר רגעי התמהון הראשונים, כעבר ההתרעשות הפתאמית, הרגיש שטף חמה עזה בקרבו, והחמה העזה הזו יחד עם רגשות משטמה נוראה הרתיחו את כל דמו וישללו ממנו את היכלת לדון במנוחה ולפלס את מחשבותיו בהגיון… הוא לא זכר, לא העלה על לב כל דבר, רק אחת, רק רעיון אחד יחידי מלא את כל נפשו – הרעיון כי היא רמתה אותו, כחשה לו כל הימים הרבים האלה!… היא רמתה, כחשה, התחפשה – ובזאת מתבאר הרבה, הרבה מכל מה שלא היה מובן לו קודם לכן. עתה לא יפלא עוד, מדוע לא היתה מעולם התאמה גמורה ביניהם ומדוע היה יחסם זה לזו טוב וידידותי רק למראית-עין, בשעה שבאמת, בתוך הנפש פנימה, היה מרגיש תמיד דבר-מה דוחה ומרחיק אותם זה מזו?… עתה לא יפלא עוד, מדוע היו למשא כל כך איש על רעותו! לא יפלא, מדוע היתה הקרה שביניהם נמסה רק מאש התאוה הגסה, ואף גם אז היתה ההתעוררות הסוערת גוררת אחריה על הרב מין רגש תועבה, אשר לא יכלו בשום אופן לדכאו, או להסתירו – לפחות… כן הוא, רק לשוא התענה, נשא מוסר-לב קשה!… רק על חנם האשים את עצמו תמיד, על חנם סבל את כל יסורי-הנפש העצומים, יסוריה הקשים של החרטה לאחר זמנה, של המחשבה הנוראה, כי… והוא מתפלץ כלו לזכר הדבר הזה. לו נדמה, כאלו עתה, באותו רגע ממש, הוא חוזר ומרגיש כל מה שהרגיש באותו הלילה הנורא לפני שנה, אחרי אשר קרא את העמודים האחדים בספר, המונח עתה שם על השלחן הקטן… וכמה התענה עוד מאז ועד הערב האחרון!… כמה פעמים התכוץ לבו מכאב אנוש, בזכרו את שני הילדים הראשונים ובהביטו אל הפנים החולנים והאברים הרופפים של הילד האחרון, היחידי שעודו בחיים!… הוא אף לא השלה את נפשו, ובמשך חדשים שלמים חש יום יום את הרעה העתידה לבוא – חש ולבו חשב להתפוצץ מהרעיון הנורא, כי רק בשלו כל זאת: בשלו תסוף נפש אחת חפה מפשע, בשלו אמללה עוד נפש אחרת תמימה!… – תמימה… וזאת היא הנפש התמימה?!… עוד הפעם מציף אותו שטף החמה העזה: הוא מתגעש כלו, נרתח ומתמרמר מאד; אך פתאם קופא הוא על מקומו ועומד משמים, נבוך כלו ומבולבל… הוא עצמו איננו מבין עוד אחרי רגעים מעטים, איככה נהיתה כזאת, שרעיון פשוט וברור כל כך יכל היה להעלם ממנו עד כה?… – האנכי, אנכי יכל לדון אותה לכף חובה?!… הוא שב להתהלך, עבר בנחת עוד פעמים אחדות, הלך ושוב, את האולם, אחר עמד ויבט זמן-מה דומם אל האשה, היושבת עוד על מקומה הראשון – עוד רגע, והוא כונן צעדיו ישר אליה. היא ישבה בלי תנועה. אחרי הקריאה ההיא, אשר התמלטה מפיה ברגע הראשון בבלי-דעת, היתה עוד זמן רב נרעשה מאד, מבולבלה כלה מהערבוביה הנוראה של מחשבות ורגשות שונים, הפכיים, מתנגדים וסותרים, אשר סערו את נפשה. רק מעט מעט נרגעה, ובמדה שנרגעה יותר ויותר – בה במדה געשו גם מחשבותיה ורגשותיה מסוימים וברורים יותר. היא הרגישה היטב, כי נפשה הולכת ומשתחררת מהעקה המדכאה והכבד הנורא, אשר ענתה בהם שנים שלמות. יחד עם אלה חולפים גם הכאב הפנימי, אשר לא חדל בכל העת הזאת, גם מרי-הנפש העצום, רגשות הכעש ואי-הרצון, אשר הרעילו את חייה ויטילו את ארסם בכל תענוג ושמחה… – גם הוא נשא, סבל כמוני – עולה על לבה, והיא חומלת עליו מאד, משתתפת בצערו ומתחרטת בכל לבה על הרעות, אשר חשבה עליו; מתחרטת על הכעסים הרבים, אשר הכעיסתו בעתים שונות בכונה ושלא בכונה; מתחרטת גם על המשפט, אשר הוציאה עליו בלי צדק, כי אדם קשה הוא, אביר-לב, רע ועריץ… – לא, לא… כל אלה היו משפטים לא נכונים… והיא מרגשת, כי נפשה הולכת ומתרככת, – מרגשת, כי הקרח בקרבה פנימה הולך ונמס… הנה גם טפות חמות מרטיבות פניה, הנה הן יורדות בשפע, הולכות ושופעות יותר ויותר – הדמעות שוטפות בלי הפסק ולה רווח ורווח – – והקול רך, מלא חבה, כאשר לא שמעה מעולם. והקול רך עוד הרבה יותר, ושניהם כבר כלו איש איש את ודויו, ודוי נאמן בלב תמים, בנכחה גמורה. בכל מסביב עוד הפעם דממה עמקה, חצי-אפל עגום – אך הם מרגישים בנפשם רוחה, אשר לא חשו כמוה זה כמה: אם אהבה אין בנפשותיהם, אך גם איבה הן לא תהיה עוד ביניהם!… לפנים מן הקלעים בין הטענות הנשמעות מפי מתנגדי ישוב ארץ-ישראל, יש אחת שהנבונים ביניהם טוענים אותה בחשאי ושראוי לשים אליה לב. הטענה ההיא אומרת, כי בני-ישראל אשר בארצות גלותם אבדו את משטר חיי החברה, בא רקב בסדר חייהם הרוחניים ואינם מסוגלים עוד לחיי חברה. כל איש מעמיד על דעתו, אין איש מבטל רצונו היחיד מפני רצון אחרים הרבים ממנו; ובשעה שהם נכנעים כעבדים מלידה לפני איזה איש מעם אחר, אין איש מהם מקבל מרות מאחיו בן עמו שאיננו שכיר אצלו; רחוקים הם מאחדות ומראות את הנולד בעניני הכלל, ואין אצלם שום מושג מכל מה שנקרא בשם סדר ומשטר. קבוץ אנשים כאלה לא יביא חיי חברה מסודרה, כפי הדרוש לכל קבוץ אנשים, אך חיי עדר נפוץ, חיים של תהו ובהו, חיים של קשיות עורף וקטטות ומריבות עם כל תולדותיהם המזיקות. לדאבון לבי הגדול עלי להודות כי טענה זו חזקה היא, וצריכים אנו לשים אליה לב ולקדם פני הרעה, היינו לכונן את עבודת הישוב באופן שחיי הנושבים בארץ יהיו חיים מסודרים כהלכתם, ולא יהיה מקום להתפוצה ולתוצאותיה הרעות, וכל זמן שלא נשים לב לזה נזרע אל קוצים ותחת חיי חברה נראה מחולות שדים ושעירים, כאותן שקראתי מעל מכתב אחד מידידי מארץ-הקדש, איש הידוע לי לאדם הגון ולבר לבב. ואלה דברי מכתבו אלי בהשמטת איזו דברים: "הגשמים יורדים בשפע, וזה שני שבועות אשר לא חדל הגשם לרדת, מתנבאים שנת אוסם וברכה אשר לא היה כמוהו זה זמן כביר, עוד מעט וזמן זריעת החטה והשעורה תעבור. בני עקרון ופתח תקוה חובקים ידיהם ומשתמטים, והראשונים עוד ירדפו באף את כל החפץ לעבוד. שתי משפחות בעקרון גלו דעתם ללכת לעבוד, ובעד זה נדו אותם ולא יעמדו בתוך ד' אמות שלהם, וגם את הנערים השובבים גרו בהם להתקלס בהם ובכל היוצא מדלתי ביתם. ביום אחד בהיר בשחקים כתבו הנערים חרפות על רקועי פחים ותלו אותם בצואר הכלבים, אשר הוליכום ברחובות המושבה, ואח"כ השליכו אותם בבתי המשפחות המנודות, ויכתבו ויעשו צלמים על קירות הבתים ויתהוללו ויריעו, והזקנים עומדים ומתענגים על חכמת פרי בטנם, ובבוא הפקיד לבקש מהם את השורים לעבוד בקוסטינה (המושבה החדשה שנוסדה בעד המשפחות מבעסאראביען) למען לא יהיו השורים אוכלים ואינם עושים, השיבו פניו ריקם, אלה המה פירות השביעית אשר מהרו להגמל באין חריש וקציר. מחריבי הישוב יכולים להתפאר כי הגדילו לעשות, הם השכילו לחתור מתחת לחומה ולהביא בתוכו פרוד לבבות, קנאה ומשטמה, והעיקר – אי אמון בצדקת הנדיב, והרהורים רעים על כל מעשיו. חטא חטאו הקולוניסטים אשר לא האמינו לדברי הנדיב כי השיג היתר לעבודה, חטא חטאו כי האשימו את ה' שייד, כי המכירה נעשתה לא כדת, והודעת הבד"צ של הספרדים נעשתה בשוחד, חטא חטאו שרצו בכל יום לבית הרב מיפו ולירושלים להתפלסף בענין השמטה. מחריבי הישוב הטיפו טפה של ארס בלבות הקולוניסטים ותפעפע בכל גופם ויחלו להקיא כל חסדי הנדיב, הטפה הזאת היא רק החשד, כי הנדיב לטובתו הוא עושה וחפץ לבנות לו פיתום ורעמסס בהעבידו את בני ישראל בפרך! שגעון נורא כזה מצא לו מקום לדאבון נפשנו בלב הקולוניסטים, ובמשך שנה אחת הצליח מעשה שטן להביא אסון על שלש מושבות (זכרון יעקב בריבה הידוע, ועקרון ופתח תקוה בשביתתם) ולהחריב מושבה (קוסטינה) אשר זה החלה להבנות. בראשון הוליד הרוקח את השגעון הנתעב הזה וכל כת דיליה נפלו על המציאה. אך לשוא מכחיש הרוקח את ה' סלוצקי ואומר, כי בהיותו בראשון לציון היתה ידו עם הפקידות; שקר וחוצפה יתירה היא לומר דבר אשר הפוכו נודע לכל, כי בכל מאמצי כחו התאמץ לתת להשגעון הנתעב הזה, אשר בדה בזדונו, מהלכים בלב בני ראשון לציון, אבל לא הצליח, כי רק מעטים שם קבלו את החשד הזה, והשאר כאנשים שיש להם מוח בקדקדם, הבינו כי חשד כזה הוא שגעון שאין למעלה הימנו. ראה האיש הזה כי אין שום בן דעת בר"ל שם לב על דבתו המתועבה וישם לזכרון יעקב פניו, ששם מצא חומר נכון לפניו להפיק זממו, וגם המקרה עזר על ידו להביא את השגעון ההוא בלב הקולוניסטים; כי אחרי צאת הנדיב מזכרון יעקב יצא הקול, כי קצב הנדיב מיליונים אחדים לבנות לו שם בית-הקיץ, שלח אחרי מהנדסים וארדיכלים, והאגדה ההיא גרמה שיאמינו הקולוניסטים גם להשגעון הנתעב הנ"ל. מלבד זה אמר להם הרוקח, לקחו את החמשים הצעירים בתור שכירי יום, וכי לאט לאט יגרשו את הקולוניסטים, לבל תהי להם תואנה על נחלתם כי הם זכו בה. בדברים כאלה ובלשונו החדה והמרוטה, פעל פעולה על בני זכרון יעקב, אנשים אשר אף בר-אורין או משכיל אחד לא נמצא בהם. כלם בוערים מכל חכמה ומדע, ובבערותם האמינו כי ישבו באה"ק על סיר המאמעליגע והין היין אשר ברומיניא, עד כי לא שכחו לקחת עמם משרתים לנקות נעליהם, אשר בראותם אחרי כן כי אין כסף לאדוניהם הלכו בלב שאנן אל המיססיאן, ורק ה' שייד השיבם לעמם, בהבטיחו להם לעשותם לקולוניסטים עומדים ברשות עצמם. אל האספסוף הזה הטיף הנרגן הזה, אשר זדונו בראשון לציון לא עשה פרי, וימצא לו שם מקשיבים; אך הארס אשר הביא בלבם לא גמל עוד, כי ה' ווארמסער הלך בימים ההם פאריזה ויתמהמה שם עד חדש שבט תרמ"ח, בלב שקט ובוטח כי מושבו איתן. בשוב ה' ווארמסער מפאריז הגיד לפני הד"ר דע ארבעללא, כי הקולוניסטים מזכרון יעקב מתאוננים לפניו, על מחצית התמיכה שנגרעה מהם לפי חשבון היבול שהביאה להם השנה ההיא והנערך ע"י ה' דיגור, וישתדל ה' ווארמסער לפני הנדיב וישיבו להם את תמיכתם בשלמות. זה היה בחדש אדר, ופתאום אחר חג הפסח התחוללה המריבה בזכרון יעקב! הנבל הידוע ההוא האשים במ"ע את ה' ווארמסער בתועבות נוראות, ודבריו מצאו קן בלבות רבים מחו"צ, כמו שמעיד ה' סלוצקי במאמרו: הוא אשר יאמר הרוסי: "העתירה את כזביך וישאר מהם מאומה". באמת היה ווארמסער האחד שהיה ראוי למשרתו הנכבדה; הוא איש נכבד ובעל לב רגש, מוקיר כל משכיל ובעל תורה, התרגש, הטיף לשלום ולאחדות, דרש בכבוד ישראל ויעודו נזלו דמעות מעיניו בהגיגו. כמה פעמים התלונן כי סובל הוא יותר ממשה רבינו לנהל פראים כאלה אשר רגש הכבוד אין בלבם, ורק קנאה וצרות עין בחבריהם הגיגם. לו היה אצלי אפילו איש אחד משכיל הייתי מאושר, אמר פעם אחת, ומדי היותו בראשון לציון התמהמה בביהכ"נ שעות שלמות ואמר להמנהל כל פעם: "קנאתי בכם, כי השפה האהובה לי תשוב לתחיה אצלכם, ואצלי היא שפה מתה" (ראה מאמרי רוקח ב"החבצלת" מזמן היותו עם ה' וויסאצקי בזכרון יעקב, מאמר "שבעה שבועות בגליל" מה' פינס ומאמר זכרון יעקב" לה' לובמאן ב"הצבי"). וכל כך היה מוקיר רבנן עד כי בעצמו הרים את הד"ר גאלדבערג למעלה ויתן לו החופש להתערב בעניני הפקידות ויאמין בו, עד אשר נפקחו עיניו מקול הרעש וירא כי השתמש הד"ר בטוב לבו לעורר את הקולוניסטים להרים יד באיש מטיבם. ידוע לכל, כי קשר חזק היה בין גאלדברג, רוקח ואשרי להדיח את ה' ווארמסער ממשמרתו, וגם האמינו כי גם דע ארבעללא ישתתף עמם; אבל למען להצית אש המרד בלב הפראים נחוץ היה מחזה מעורר, כי בדברים לא נלהיב לבב איש פרא, ויעשה גאלדבערג את הקאמעדיא הידועה בביהכ"נ, בפרשו כפיו אל שם הנדיב ובפתחו את דלתי ארון הקדש ויתעלף, ובעזרת הנשים התעלפה גם אשתו, ותהי מהומה ומבוכה: הנשים התיפחו והאנשים עוררו קול שבר ויתאמצו להשיב רוחו, והוא רק הוציא מפיו המלה: "דע ארבעללא!" ויתעלף שנית, ותיכף רץ קולוניסט אחד ביום השבת לראשון לציון והקאמעדיא נעשתה לכל חוקותיה, והארטיסט גאלדבערג הצליח בה ויעשה רושם נורא בלב הפראים אשר התהוללו להמראה הזה, וישבעו נגד ארון ה' לגרש את ה' ווארמסער. ומה נוראה היא החוצפה הבולטת ממכתב הקולוניסטים להנדיב; הם לא יתאוננו על ה' ווארמסער כי הוא רודה בהם בפרך, כי שקר גמור כזה לא העיזו להגיד, ויאמרו כי הוא מקצץ ענפי הדת בבנין ביהכנ"ס, בתיקון עירוב ועוד דברים כאלה (ראה "החבצלת" נומר 27 ש"ע). חוצפה כזאת נוראה היא בפיהם! אנשים בורים וריקים, אנשים אשר רק השתעשעו בהמחזה הנעים; כי בעת יבנה ההיכל ילכו שמה שלובי זרוע עם נשותיהם, כמו שעושים האריסטאקראטים ביאססי, אנשים אשר גם אנכי לא יכולתי לראות תעלולותיהם בעניני הדת, אנשים כאלה ראו עמל בה' ווארמסער, יען כי איננו משגיח על שמירת הדת כראוי! היש חוצפה גדולה מזו? "כן, ידידי, ה' ווארמסער נפל לפני בני עולה, היה לברות למלתעות שונאו הנבל הידוע, בן בריתו של גאלדבערג אשר זכרתי למעלה, יען כי לא נזהר ממנו, ויקרב אותו אליו כאח ורע, באהבתו לכל איש אשר ריח תורה נודף ממנו, ולא טוב עשה ה' סלוצקי אשר הוסיף עוד מלח על פצעי ווארמסער, ויתנהו לפוסע על ראשי בני-ישראל ומשעבד אותם להנאתו! "ומה נשבר לב ה' שייד בקרבו, בראותו את ההמון הפרוע עומד לנגדו ותובע ממנו חצי מיליאן בעד עבודתם בזכרון יעקב! האנשים אשר בבואו בפעם הראשונה מצאם במצב נורא: נפוחי רעב, מוכי קדחת, קרועים ויחפים, ורבים מהם נפלו ברשת המיססיאן (ראה "החבצלת" תרמ"ד נו' 5) וירחם עליהם וישב עמהם כחצי שנה וירפאם רפואת הנפש ורפואת הגוף וידאג בעד כל אחד ואחד בפני עצמו, ולבסוף התקוממו נגדו ונגד כבוד הנדיב, ולא אבו שמוע בקולו גם בהבטיחו להם לקחת מעליהם את ה' ווארמסער בעוד ג' חדשים, אך ישבתו מריב. התועבות של בני זכרון יעקב היו לאסון לה' שייד, וירופפו את בריאותו, וכמעט שלא הכירוהו בשובו משם. "קויתי לעשות ענבים ויעש באושים", אמר בלשון הנביא ויאנח מר. "אבל האם מצא ה' שייד נוחם לנפשו ביתר המושבות? הנה הוא בא לעקרון וימצא תנואות חדשות. בעקרון מצאו להם מקום שתי משפחות, הראויות לשבת בזכרון יעקב, אחים ורעים ל"החבצלת" ולהנבל הידוע. הם החלו להפיץ את ידיעות "החבצלת" מזכרון יעקב בין בני המושבה עקרון ולשרש בהן את ההבל הנתעב, כי כל כונת ה' בלאך להכבישם לעבדים ולשפחות, כי זוהי שיטת הנדיב בכל המושבות, ויקיצו הבהמות האלה משנתם ויגרדו את אזניהם לפקפק בחסדי הנדיב, וכליטאים גמורים מצד אחד ואכרים (מוזשיקים בלע"ז) גמורים מצד גדל ביניהם הפלפול מאד בבואם לבית הקבוץ ויגמרו בדעתם להתאונן, כי ההתאוננות לא תביא שום נזק, ואפשר שתביא להם ריוח, ודבר הרחוק מהפסד וקרוב לשכר הוא המסחר היותר טוב בעולם, ויוציאו קול כי רעבים הם ללחם, אף כי שנת תרמ"ז היתה שנת שובע. נבהל הפקיד בשמעו זאת, ויחל לחקור ולדרוש, וימצא כי רבים מכרו בחשאי את תבואתם ולא השאירו לביתם מאומה. בכל זאת החל לתת לכל משפחה קמח חטים, חטים הלא יבוש לבקש קמח לאפות לחם, אבל שגה בחשבונו… כבוא ה' שייד אליהם בקשו ממנו תמיכה חדשית ולהוסיף להם אדמה, כי אדמתם אינה מספקת, ונחלת "ענניה" אשר קנו בשבילם רחוקה מהם ולא ימצאו בה תועלת. ה' שייד הבטיח להם לקנות בעדם שני אלפים דונם על גבול עקרון, ולהמעיט את המשפחות הגדולות בהושיבו את הבנים הצעירים על אדמת "ענניה" שתהיה קולוניא בפני עצמה; אך בדבר התמיכה אמר להם, כי קשה לו להציע הדבר לפני הנדיב, אשר האמין כי לא תצטרך עוד עקרון לתמיכת כסף, ויבקשם לשבת במנוחה ולשמוע בקול ה' בלאך, אשר ישתדל למצוא תחבולה לזאת. ה' שייד שב לזכרון יעקב, והנרגנים לא הסתפקו בהבטחת ה' שייד ויחלו לעורר את הקולוניסטים למריבה, כי אין בהבטחת ה' שייד כלום, ורק ידחם בלך ושוב. ה' בלאך החל לחקור אחרי הנרגנים ויעניש שנים לבל יבואו לבית הפקידות במשך שנה שלמה, וימחול להנשארים, ויחלק להם קמח וגם כסף. הנרגנים חפשו מזמות להנקם בה' בלאך, והזמן הביא להם את המקרה. למען להמציא לבני עקרון את התמיכה שהם דורשים, מבלי אשר יצטרך להודיע בפאריז כי לשוא האמינו כי אין עקרון זקוקה לתמיכה, הציע ה' בלאך לפני הנדיב, כי אחרי שהדבר מוטל עודנו בספק אם יש בכח עקרון לכלכל את עובדיה בלי תמיכה, ראוי הוא למנות עליה אפוטרופסות, היינו שהקולוניסטים יקבלו מן הפקידות כל הצריך להם לעבודתם, למזונותיהם ולמספוא וכו' וכל ההוצאות ההן יכתבו בספר, לעומת זה כל ההכנסה אשר תבא מן העבודה תבא גם כן לאוצר הפקידות, ובמשך שלש שנים יראו אם ההוצאה יתירה על ההכנסה או לא. לשמחת ה' בלאך התקבלה הצעתו וימהר להודיע זאת לבני עקרון, אשר התמימים שבהם קבלו את הבשורה הזאת בשמחה ויודו לה' חסדו. אך כמעט יצא ה' בלאך מעקרון, נתעוררו הנרגנים ויצחקו עליהם באמרם: "פראים, האינכם מבינים כי בלאך טומן פחים לרגליכם? האם לא קראתם ב"החבצלת", כי ברצון הנדיב הקולוניסטים לשכירי יום ולקחת מהם את אדמתם בכל עת שירצה, והיה אם לו את תבואתכם הלא אז יכריח אתכם לחתום כי שכירי יום אתם עם הנדיב, סוף סוף יגרשו אתכם מעל נחלתכם או שתשארו לעבדים לצמיתות". הדברים האלה החרידו את בני עקרון ויודיעו לה' בלאך כי לא יתנו לו את החטה. לשוא העתיר עליהם ה' בלאך את דבריו, כי יחוסו על עצמם ועל כבוד הנדיב, אשר מלבד כל הטוב אשר עשה להם, עוד העניק בעצמו לכל אחד מהם סך אלף וחמש מאות פראנק לבנין אורוות ורפתים חדשים, מלבד אלה שיש להם סמוך לבתיהם. לשוא הוכיח להם ה' הירש את הסכלות והאולת שלהם, שהם משיבים אחור חסדי הנדיב ובוטחים על מעט החטה, אשר לא תספיק גם על זריעת השדה (כי שנת תרמ"ח היתה שנת רזון לבני עקרון), הם לא שמעו גם בקול ה' הירש, שהוא תמיד כאב להם והוא הביאם אל המנוחה ואל הנחלה. "לא נמכור את עצמנו לעבדים, ובשנה הבאה לא נזרע ולא נפר את מצות תורתנו", ענו לו בני עקרון. – "האם לא שמעתם, שאל ה' הירש, כי גדולי רבני רוסיא התירו את העבודה בשנה הזאת?" – "שמענו, אבל אין אנו מאמינים בדבר, עד שנראה בעינינו את ההיתר". – "טוב, ענה ה' הירש, בעוד ימים אחדים תקבלו את גוף ההיתר חתום בח"י הרבנים". אך העקרונים לא המתינו על ההיתר, וימהרו ויעלו ירושלימה לשאול את פי הרבנים, והזאבים האלה בראותם את השיות התמימות באות בעצמן אליהם, לא גרמו עצמותיהם תיכף, ויתחפשו ויעשו עצרה, ויטכסו עצה, ובמושב חמשה עשר חברים הוציאו להם איסור גמור על כל עבודה בשדה. "אם כן מה נאכל?" – שאלו התמימים בחרדה. – "אנחנו לא נוכל לעזור לכם, ענו הרבנים, עד אשר תגישו לנו מכתב חתום מכל בני המושבה, ובו יהיה כתוב, כי הפקידות מכרחת אתכם לעבוד, ואתם כיראי ה' אינכם שומעים בקולה ותבחרו למות ברעב מלשמוע בקול מפירי תורה, ואז נכין קול קורא לנדיבי העולם, אולי תושעו". העקרונים שבו לביתם ויעריכו את המכתב ויביאוהו אל הרבנים ירושלימה, והאחרונים חזקו את לבם לעמוד נגד הפקידות בכל עוז, באמרם להם: "השמטה היא רק ההתחלה להעבירכם על דעת קונכם, ואחרי כן ידרשו מכם גם לעבוד ביום השבת, התחזקו והיו ליהודים, ואנחנו נושיע לכם!" ותיכף יצא העגל הנקוב בשם "קול מהיכל". "אלה המה דברי עקרון, ואחריתם מי יודע? אל תשכח, כי במשך כל הזמן הזה הקטיר הידוע קטורת להעקרונים במ"ע "החבצלת", וילהיבם, וכל מלה ומלה שיצאה מפי בלאך השחית והוסיף הופך משלו, ויגעש וירעש, והמריבה התלקחה ביתר עז, וכבר ידוע כי מלים נדפסים עושים רושם גדול בלב אנשים פשוטים כמו העקרונים, המאמינים כי הם מוסרים את נפשם על קדושת השם. "ובני פתח תקוה הקדימו עוד בשנת תרמ"ח לזרוע את כל שדותיהם חטים, למען לא יהיה באפשרות לזרוע אותם חטים בשנת השמטה. בכל זאת נמצאו בה כעשרים משפחות, שאינן מבני ירושלים ומקבלי החלוקה, אשר לא דחו בשתי ידים את ההיתר לעבוד. בבוא אליהם ה' שייד בקשו ממנו בתים, בהמות ועגלות לאלה אשר יחסרון להם, ויבטיח להם ה' שייד את כל הדברים האלה, אם יעבדו בשנת השמטה. "הנדיב איננו מכריח אתכם לעבוד, אבל איננו מחויב לעזור ליושבי בטל", אמר להם ה' שייד. – "אנחנו נלך לעבודתנו, ענו לו, אם יהיה היתר לעבודה, אבל צריך לחלק בתחלה את הנחלה, למען ידע כל אחד את אחוזתו, כי רבים בנו אשר לא יעבדו בשמטה ולא יתנו לדרוך על אדמתם, ומאין נדע מצרי כל אחד אם האדמה לא נתחלקה?" ה' שייד הבטיח למלא גם בקשתם זאת, ובחדש אלול קבל המודד ה. מ. לובמאן פקודה למוד ולחלק את נחלת פתח תקוה, ועד חודש מרחשון נמדדה הנחלה ונתחלקה לאחוזותיה. השמועה כי בני פתח תקוה רוצים לעבוד, הרגיזה את רבני ירושלים, וישלחו להרב מיפו לעשות כל מה שבכחו להפריעם מעבודתם, וגם שלחו ממונה אחד, את ר' מענדיל מוינטשער לדבר על לב הקולוניסטים ולאיים עליהם, וגם אמר כי בכיסו הרבה אלפים רו"כ שומרי שביעית, והשמש של הרב הלך בכל יום ויום לחפש אחרי הקולוניסטים מפתח תקוה ומקוסטינא ולהביאם אל הרב, ושמה הראו להם מכתבים כי הגאון מקאוונא התחרט מהיתרו והעונשים הנוראים למחללי שביעית וכדומה. בעת ההיא באה פקודה מפאריז, כי אחרי אשר הגנן ה' ערמענס התבונן אל המושבה פתח תקוה וירא, כי רק אז יהיה בכחה לכלכל את יושביה, אם החבל הסמוך לנהר ירקון יזרעו בצמר גפן וקאפע, ויטעו גנים אשר יעלו בזול, כי להביא את המים אל הגנים הסמוכים להנהר אפשר בנקל על ידי צנורות ותעלות, ע"כ יקחו את החבל הזה תחת השגחת הפקידות לתכלית הנ"ל, ותחתיו יתנו להקולוניסטים את יתר חלקי האדמה השייכים להפקידות (לה יש בפ"ת ארבעים חלקי הנחלה). לעבודת הגנים יקחו רק קולוניסטים ולשלם להם כשכירי יום; והיה אם הרעיון הזה יצליח ויביא פרי, אז יחלקו גם את החבל גם את הגנים לבני המושבה. אילו היה מוח בקדקד הקולוניסטים, כי אז היו מבינים כי לא למען הרבות את עשרו יצוה הנדיב לזרוע צמר גפן על איזה עשרות דונם, ורק כדי להמציא מחיה לימים הבאים לבני פתח תקוה, למען לא יצטרכו לידי תמיכות מחוץ והיו שמחים על התמורה הזאת, כי גם לשעה, בטרם יביאצמר גפן פריו, יש להם אדמה אחרת תחת החבל ההוא, את תמיכתם יקבלו ועוד ימצאו עבודה בגנים. אבל השגעון הנתעב שזכרתי, לחשוד את הנדיב כי חפץ הוא להתעשר מפסולתן של האביונים הנתמכים ממנו, היה בעוכרי בני פ"ת, ועל כן הלמה הפקודה הנ"ל ומחצה את ראשם עם מוחם הדל: הן החבל הטוב הזה אשר לעדית יחשב, תקח הפקידות, ומיבול האדמה הנשארת להם אין תקוה להתפרנס, ואם כן יהיו זקוקים לתמיכה ויכבישום לעבדים! אבל להשיב פני הנדיב ריקם ג"כ אי אפשר, ועל כן השתמשו במרמה באמרם: "אנחנו מצדנו אין אנו מסרבים נגד הנדיב, אבל יש הרבה אנשים בעלי אחוזות בפ"ת, שאינם יושבים בה, והם בודאי לא יסכימו לזאת; כי למה להם לתת את חלקם בחבל הטוב הנ"ל ולקבל תחתיה אדמה גרועה?" ה' בלאך הודיע תשובתם לפאריז ויחכה לתשובה. בין כה באה עת הזריעה, ויבא ה' בלאך וישאל את הקולוניסטים מדוע לא יצאו לעבודתם? - "אין לנו אדמה לזרוע, ענו לו, כי האדמה הגרועה לא נתחלקה (את ההיא, השייכת להפקידות, לא מדד ה' לובמאן בחלקו את אחוזות הקולוניסטים), ועל חבל הנדיב (היינו סמוך לנהר הירקון) אין אפשרות לזרוע חטים בשנה הזאת, אחרי שנזרעה כלה חטים בשנת תרמ"ח, וזרע הקיץ יוצא בהפסדו ולמה נחלל את השביעית בחנם?" ומפאריז באה פקודה לבלי לחוש למחאות בעלי האחוזות שאינם יושבים בפתח תקוה, הנדיב משלם בעדם את מסי המלך בכל שנה, ואת החבל הוא לוקח לטובת העניים היושבים בפ"ת, ואין להם הצדקה לערער על זה; אך אם יתעקש איזה מבעלי האחוזות ההן ולא יתרצה להמיר חלקו אשר בחבל ההוא בחלק האדמה הגרועה, אז ישלם כל המסים אשר שלם הנדיב בעד אדמתו וחלקו ישאר בעדו בחבל ההוא. אז שלח ה' בלאך אחרי בני פ"ת ויודיעם כל זאת, ויאמר להם, כי אחרי אשר כל העכוב לעבודתם הוא מפני שלא נתחלקה האדמה הגרועה, אם כן אצוה לחלק גם את האדמה ההיא. – "לא, ענו בני פ"ת אחרי כי נלחצו אל הקיר, אחת היא לנו אם תחלק את האדמה או לא, לא נוכל לעבוד אם יקחו את החבל מאתנו". – "אם כן, שאל ה' בלאך, אינכם חפצים לותר את זכותכם על החבל?" – "לא, ענו, אנחנו לא נעכב בדבר, אבל…" וכה נשארה תשובתם קטועה מבלי דעת מה לענות, ומכתב בקשה נתנו לה' בלאך לשלחו אל הנדיב, אשר בו גם כן אינו ידוע מה הם מבקשים, ועיקר הכונה רק כי יעבור זמן הזריעה. "ובני בעסאראביען (המה החדשים שנסעו בקיץ העבר לא"י ושהנדיב קנה בעדם את אדמת קוסטיני) מתברכים בלבבם כי אין להם דבר עם הפקידות, אחרי אשר נבחריהם גמרו כל הפרטים בפאריז, וגם נתנו מכיסם כל אחד על כן החלו לבא בטרוניא עוד קודם שזכו לראות את נחלתם. מתחלה התלוננו כי מעט אדמה קנו להם, ולא נתנו אל לבם כמה יגיעות יגעו עד שעלתה ביד לקנות גם את האדמה הזאת. אחרי כן באו אל ה' שייד ויצעקו לפניו על שבונים להם בתי עץ ולא בתי אבן. אחרי כן, כאשר נשלחו הצעירים שבהם לקוסטיני לעבודה ולקחו בעדם שו"ב איש למדן ושו"ב נסמך, אבל חסרון אחד היה לו, כי הוא מתנגד וגם מגיד, חטא אשר בני בעסאראבים לא יוכלו לסלוח, אז התרעמו על ה' בלאך, מדוע נתן להם מתנגד לשו"ב, הלא בפירוש הותנה בפאריז כי בעצמם יבחרו להם שו"ב, מלמד וכו'. ה' בלאך לא הבין מתחלה מה החטא אשר מצאו בו, כי כאיש צרפתי לא ידע הבדל בין חסיד למתנגד ויאמר: "הלא קבלתי מכתב מהרב מיפו, כי כשר הוא ונאמן וראוי להיות שו"ב". כן התוכחו בעניני הסדר בהמושבה טרם נתישבו שמה, ופתאום בא מכתב מפאריז לדרוש מהם, כי בטרם יכנסו אל המושבה יחתמו כי מוכרחים הם לשמוע בקול הפקיד עד אשר יהיה ביכלתם לחיות על חשבון עצמם בלי תמיכה, ועד העת ההיא נחשבים הם כשכירי יום, ואם אחד מהם יתחיב לצאת מן המושבה אז לא יוכלו חביריו למחות בדבר, והכסף אשר נתנו אינו אלא בתור ערבון; אך הם לא חתמו על המכתב ההוא ויכתבו לפאריז, וסוף דבר היה כי הצליחו לקבל דעפעשא כי נפסקו כל הויכוחים ויוכלו לשוב לביתם. רבים מתחרטים על מעשיהם ובוכים לפני ה' בלאך כי יקבלו עליהם כל דבר, רק כי ישארו בהמושבה, ורבים תובעים הוצאות דרכם מלבד כספם שנתנו בפאריז, ועוד לא נדע איך יפול דבר. "אלה הם מעשי המושבות ומצבם לעת עתה אשר תארתי לך בחרט אמת, ואחריות כל הדברים עלי, ואם אולי איזה ענינים לא נתבארו כל צרכם – הנני נכון להשיב לך על כל בדיוק. ועתה, אדוני, הגידה לי, היש באפשרות לענות על דברי האנשים אשר לא ידעו בושת, על דברי הזדים על הישוב ולעקרו משרשו? עליך החובה להפיץ אור על מצב המושבות והסכנה המרחפת על פניהן ובשל מי האשם. אתה יודע כי אינני מחסידי הפקידות, אך האשמות והרציחות אשר טפלו עליהם עדי שקר ומפיחי כזב אין להם שום יסוד. את ה' בלאך יוקירו כל בני (?) ראשון לציון, כי הוא איש המבין משרתו ומנהל מושבותיו בדרך הישר, מוקיר כל איש ועובד ועושה טובות הרבה לכל איש אשר יעשה מעשהו באמונה, ומעולם לא עלתה על דעתו (?) לדרוך ברגל גאוה על ראש קולוניסט. אבל מה אדבר, את פי הלבלר הידוע ב"החבצלת" לא נמלא בחצץ, יען כי הוא יבדה שקרים מלבו חדשים לשעות מבלי בושה וכלמה, חצוף ונורא על כל סביביו ולא ילא מעשות רע. "בהמגיד ראיתי היום ידיעות בלתי נכונות. בגדרה לא מצאו מים, אף כי כבר חפרו 38 מעטר. הנדיב לא קנה את ועד אל הווארא ולא יקנה אותה. מה יועילו השקרים האלה – אינני יודע". אלה המה דברי המכתב אשר קבלתי והנני להוסיף עליו דבר אחד אשר בעל המכתב קצר בו, כאשר רמז בכלל באמרו, אולי לא נתבארו איזו ענינים כל צרכם. הדבר הזה הוא בנוגע לבני בעסאראביען ביושבים בקוסטיני. באחד מימי הקיץ העבר, בזמן שהיו פה איזו ממשפחות הבעסאראביים לנסוע מפה לארץ-ישראל, בא אלי להקאנטור של הח"ק דפה, איש משרת באכסניא ובידו רשות לקבורה מרופא המחלקה, ויבקשני לצוות לשמשי הח"ק ללכת ולקחת תינוק כבן שנה שמת באכסניא ולקברו. החילותי לשאול לשמו, לשם משפחתו ושם עירו, לראות אם נכתבה הפתקא של הרשות כהוגן, למען לא ישאר התינוק קרוי חיים במיתתו בספרי הזכרונות, ואז ביום בוא עתו לצאת לצבא יתחשב כבורח, ואביו ישלם כסף ענושים ואחר ימלא מקומו. אז אמר לי המשרת, כי הוא איננו האב. אם כן יבוא אביו, עניתיו. – אביו נוסע לארץ-ישראל ולא יוכל לבוא, אמר המשרת, מבלי דעת, כי תשובתו זאת תעוררני עוד יותר להעמיד על דברי, כנושא משרה בחברה-קדישא וכמזכיר בעבודת הישוב. – יבוא בכל אופן – עניתיו – ובלעדיו לא אוכל לעשות מאומה. המשרת הלך ואחרי רבע ורפה-כח, פאותיו הארוכות עם פניו הדלים והרזים וכל מבנה גוו העידו בו כי יצלח לומר תהלים לחולה בבית-המדרש בליטא, אך לא להיות עובד אדמה בארץ-ישראל. – אנכי אבי התינוק, אמר לי בבואו. – היש לך לשלם בעד התכריכים והארון לבנך, שאלתיו. – לא, ענני, עני ואביון אני ואין לי אפילו פרוטה אחת. – אם עני ואביון אתה, שאלתיו, שאין בכחך אפילו לתת תכריכין לבנך, מה תעשה בארץ-ישראל? וחפצתי לבאר לו, כי אין מקום לעניים כמוהו שם. – "הלא תבין, ענני בשפת חסידים, חותני "הכתיב" עצמו עם הבעסאראבים אצל רוטשילד, והנה הוא לוקח גם אותי עמו". – זכרתי את פלוני הבטלן שהבטיח לחתנו ארוחת תמיד, ויקחהו עמו על סעודת מצוה שהוזמן לה. המקרה הזה עוררני לחקור מעט על מצב הבעסאראבים ההם, ויודע לי, כי החותן ההוא לא יחיד הוא, וכי רבים לקחו עמם את בניהם הנשואים, את חתניהם וגם את בני אחיהם ויצרפום למשפחתם, עד שבכמה משפחות עולה מספר הנפשות קרוב לחמש-עשרה בכל אחת. והנה הנדיב קבל מעשרים וחמש משפחות לכל משפחה אלף רו"כ, וכפי הנראה דמה, כי בכל משפחה תהיינה חמש או שש נפש, כפי שהורגלו לחשוב כל משפחה, ובעד מספר נפשות כזה הכין את המושבה. עתה נוכל לשער עד כמה גדלה מבוכת עושי דבר הנדיב בראותם את האורחים היקרים ההם, אשר במספר נפשותיהם יוכלו להחשב אולי בכפלים או גם יותר מאשר דמו בתחלה ואשר לפי הערך הזה הוכנה המושבה כלה! מובן, כי מושבה מרובה באוכלוסין כזו, אשר לא תוכל אדמתה לכלכלם בשום אופן, לא תוכל להתקיים. נשאר אך לעשות לפנים משורת הדין ולכונן קולוניה חדשה בעד העודפים. אך מלבד שגם תינוק דלא חכים ודלא טפש לא יאמר, שצריך היה הנדיב לעשות כזאת, בעוד שאלף הרו"כ שקבל מכל משפחה לא הספיק אפילו להוצאותיהם עד קנין הקרקע ולקנין הקרקע ועוד התחלות, - הנה מה תועיל קולוניה חדשה, אם במקום עובדים באו הרבה מגידי תהלים? והנה אם היו פקידי הנדיב שואלים אותי, מה לעשות במקרה כזה, הייתי מיעץ להם לאמר: כל התנאים שהיו בין הבעסאראבים ובין פאריז בטלו, כי הם עשו שלא כהוגן ובמקום כ"ה משפחות באו ארבעים או חמשים משפחות, לגרש קצתם אי אפשר, כי אין סבה מיוחדה לגרש האחד ולהשאיר השני, ומי יודע מי באמת נתן את הכסף, על כן יש אך עצה אחת, והיא, לחשוב את כלם בתור שכירי יום, והיה מי שיהיה ראוי לעבודה ישאר אחרי זמן הנסיון בהמושבה, והשאר יצאו מאת הקולוניה; ומפני שאפשר שמשפחה אחת תחצה לשנים, מחציתה תוכל להשאר ומחציתה תצטרך לצאת, לפיכך אין הנשארים יכולים להתרעם ביום שיוכרחו אותם שאינם מהוגנים לצאת. באמת החליטו בפאריז, אם גם לא שאלו בעצתי. יצאתי הפעם מגדרי להודיע ברבים את הנעשה "לפנים מן הקלעים" בהמושבות, מה שאין דרכי בכך, מפני שבכלל פרסום דברים כאלה לא יביא תועלת, כפי שהעלמתם לא תביא שום נזק. אך מטרתי בזה איננה להראות לקוראי "המליץ" כי עדת קרח אשר ב"החבצלת" מפיחה כזבים עד אין קץ וכל דבריה שקר מוחלט, כי בטוח אני שכל הקוראים שיש להם מוח בקדקדם לא ישימו לב כלל לדברי אוהבי מדנים ואנשי שקר ההם, אשר אין כחם אלא בכזביהם ודרך שלום ואמת לא ידעו, ואם אולי ימצאו איזה פתאים מאמינים לכל יאמינו גם להם, הלא אין כדאי להשחית את הנייר בשביל שוטים, ואטו בשופטני עסקינן? מטרת מאמרי זה היא – ללמוד הלכה נכבדה בענין הישוב. לדעתי, ראוי היה לכונן את הישוב על יסודות אחרים ולהרחיק ממנו הבאים את שיטת התמיכה. בני עמנו, כפי שאמרתי, אינם מקבלים מרות מאחיהם בני עמם, מלבד מי שהוא שכיר פועל אצל חברו, הנכנע לכל אשר יצוהו בעליו. כמעט כל הקולוניסטים נאחזו בכספם על אדמתם, ועל כן הם חושבים את עצמם לבעלי-בתים מכובדים, אשר לא יוכל איש, יהיה מי שיהיה, לעשות בהם סדרים שלא כאלה שהיו הם עצמם עושים, ודי הוא שיאמר הפקיד למיוחס אחד שעתה הגיעה שעתו לשמור את הקולוניה בלילה ההוא – להוליד תרעומות וחריקת שינים, אשר אחריתן על פי רוב מהומות שאינם יכולים להתקיים בלא תמיכה אפילו חודש אחד – אין נחשב בעיניהם כלום, כי הם מבטיחים את עצמם שסוף-סוף ישלמו את כל ההוצאות היוצאות על תמיכתם, ומתוך שכל העומד לנכות כנכוי דמי, הרי הם חושבים בלבם, כי הכסף שהם חייבים הרי הוא כנכוי כבר, ואין לאיש רשות לצוות עליהם בשום דבר. אבל אפשר לכונן את הישוב, לפי דעתי, באופנים אחרים. יש הרבה בעלי הון בעמנו החפצים בכל לב ונפש להאחז בארץ הקדש, אך קשה להם לקנות אחוזה גדולה לכמה משפחות ולקבל שטרי מקנה ורשות לבנינים, ועל כן יושבים הם בביתם ותאותם בידם. יש בערים הקטנות אלפי עניים מרודים, בעלי כח במתניהם, ישרי לב ואוהבי עבודה, אשר ישישו כעל כל הון אם תמצא ידם להשתכר כערך פראנק או חצי רו"כ מדי יום ביומו, להשיב נפש עולליהם העטופה ברעב מאין עבודה בתחום מושב היהודים. בעד שתי המפלגות האלה ראוי היה לכונן את הישוב לימים הבאים. בעד העשירים נחוץ היה לקנות אחוזות שלמות ולקבל השטרות והרשיון לבנין, ולמכור את האחוזות להם במזומנים ולעזבם תיכף לרשות עצמם לגמרי בלי פקידות ובלי פקודות. את העניים המרודים ראוי לקבל בתור שכירי יום למושבות בפני עצמן, ושלשם להם שכר עבודתם במשך זמן ידוע, עד שתתכונן המושבה ויוכלו יושביה להתפרנס מיגיע כפם, ואז יתקבלו בה כל החרוצים במלאכתם והישרים בלבותם לקולוניסטים, בתנאי לשלם במשך זמן ידוע, ולזרות הלאה, אחרי עבור הזמן ההוא, כל אלה אשר לא יוכלו להיות קולוניסטים, ולעזוב את הקולניסטים הנשארים לרשות עצמם לגמרי, מלבד הערבות שיקחו מהם על התשלומים המגיעים מהם. העשירים ישתדלו בכל כחם בעצמם להביא סדרים טובים בחייהם ובעבודתם, למען לא יפסידו כסף על ידי האי-סדרים, כי הפסד כסף הוא הפחד היותר גדול. הם לא ישתדלו לאסור להם את העבודה, ולהפך בלב מלא תודה יקבלו כל היתר להרויח. העניים השכירים יכופו כאגמון ראשם בשמחה לכל דבר, ובלבד כי יראו, כי נחלצו מרעב הם ועולליהם; זכירה אחת מכל העמל והלחץ שסבלו בתחום מושב היהודים, מדאגתם יום-יום בבקר השכם: "מה אעשה היום ומה אביא לעוללי?" (דבר שלא ידעו אותו גם העקרונים במקומם הראשון, במקום שהיו גם שם עובדי אדמה ולחמם לא חסר), - תמתיק להם מצבם החדש, בשעה שיחלצו לפחות מדאגת יום-יום, הם לא ימרו את פי פקידיהם, כי מעולם הסכינו לשמוע בקול המנצחים עליהם בעת עבודתם, ובהיותם שכירים ירגישו בלבם את החוב המוטל עליהם לשמוע בקול האיש אשר הפקד עליהם, כאשר עשו תמיד. וגם בהיותם לקולוניסטים העומדים ברשות עצמם, ישתדלו תמיד לחיות בסדרים טובים, כפי אשר יורם הנסיון, מפחד חסרון כיס, כנ"ל. אמרתי "לימים הבאים", כי לשנות את סדרי המושבות שכבר נוסדו על אופנים אחרים אי אפשר, אבל אין אדם עומד על דברי תורה המושבות הישנות יוכלו איך שיהיה לבוא לשכלולן על-פי השיטה הישנה, והשגגות שנעשו בהן יאלפו את חובבי הישוב להתרחק מהן ולמצוא בעד עמנו וארץ אבותינו דרכים יותר מתאימים אל המטרה. שבט, תרמ"ט. און יוסיפו! תרמ"ב. אל בכות, אחי, אל הרד דמעה! רב לכם! הן חג לנו מחר, חג מתן תורתנו. נשמחה אפוא, אחי; אך יום אחד, אך רגע אחד תנו לנו לשמוח בכל מאדנו, ומצא לנו. "העצבות היא מדה מגונה" יאמרו החסידים תמיד. "עבדו את השם בשמחה וגילו – ברעדה!". "וגילו ברעדה"! רק משורר עברי עם נשמה עברית יכול היה לצרף שתי מילים כאלה יחד, רק לב עברי עם צרות עבריות יוכל להבין צירוף־מילים כזה. חג לנו היום, לשמוח מחויבים אנחנו, ולרעוד אנוסים אנחנו. אבל האמנם לא נוכל גם רגע אחד להסיח דעתנו מכל אשר עבר ומכל אשר עוד יעבור עלינו? הבליגו אפוא על יגונכם, אחי, הרימו את קולכם ונשיר יחד. נגיל ונשמח בזאת התורה, כי היא לנו עוז ואורה! "עוז ואורה!" אמנם כן גם "עוז" היא לנו. לשוא ילעגו לנו רפי־כח, כי נמוגי־לב אנחנו. עוד לא התישה התורה את כחנו, עוד די עוז לנו, עוד די גבורת הנפש בנו למות בעד תורתנו. והשמש הזקן שם על יד ארון הקודש, האם לא כאחד הגבורים מת האיש ודגלו בידו? אבל, אחי, נסיח נא את דעתנו מכל הדברים האלה, הלאה מחזות תוגה, הלאה זכרונות־עצב! לשמוח אחפוץ ולו רק רגע אחד, הרימו אפוא את קולכם בחזקה: נגיל ונשמחה בזאת התורה, אמנם "אורה" היתה התורה לנו תמיד בכל מחשבי נדודינו בארצות. אומרים אמור, כי בגללה נבחרו גם אנו להיות לאור גוים, ללכת מגוי אל גוי וללמדם ארחות מוסר וצדק. הוי, אחי! אם אמת נכון הדבר הזה, כי עתה מלמדי־אליל היינו כלנו, מורים אין מועיל בם. זה כאלפיים שנה, מאז היתה המלמדות למשלח ידינו, ורק מעטים מתלמידינו עשו חיל בלמודם. ויש אשר לא ידעו עד היום גם את עשרת הדברות בעל פה, עד כי די להם בכוס יין אחד להפיג את כל תורתם ולהרים יד במורם. אמנם מלמדי־אליל היינו, ואנחנו לבדנו אשמים בכל אשר באתנו. זוכר אני את דברי דודתי הזקנה, בהוציאה את כל רוחה על המלמד, אשר לא הראה עלי את פעולתו לטובה. הזה הוא מלמד להועיל, מלמד אשר לא ידע הכות, ואשר גם רצועה אין לו? – ובאמת לא דודתי הזקנה לבדה בזתה את מלמדי, כי גם אנחנו הילדים בזינו אותו בלבנו. איש אשר לא ידע הכות, אשר לא ידע לקפל אצבעותיו לאגרוף – רק איש עצל יעבור על פניו ולא יהדפנו בצד ובכתף. וגם המורה, אשר התעתד לאור גוים, כל רצועה לא היתה לו מבלעדי רצועות תפיליו, אשר אסר בהן את ידיו לזכרון תעודתו הגדולה – ויישן. ובקרוא דלילה באזני הגבור החלש גם לכסות את פניו ויתן למכהו לחי, ויתן לנערים שובבים להתקלס בו… אבל הלאה, נוגים, הלאה, הלאה! הוי, אחי, האמנם לא נוכל להסיח את דעתנו לדברים אחרים? אמנם יש ויש. "עבר גדול" יש לנו. הנני ואשא את נפשי לימות הנני ואעופה בדמיוני אל מעבר לערפלי ימי קדם. שם במדבר לרגלי הר סיני עומדים צפופים שש מאות אלף איש מלבד נשים בני הדור הזה וכל הדורות הרבים, שחיו על פני האדמה בקרב שלשת אלפים ומאתים שנה, שעברו למן היום הגדול ההוא ועד היום הזה. לא בגויותינו, כי אם בנשמותינו עמדנו שם כלנו בקרב האנשים החיים בעלי בשר ודם… בהדרת קודש וברגשי "גיל ורעד" הבטנו כלנו אל מול פני ההר המכוסה בערפל. בכליון עינים חכינו לרגע הגדול, בהנדף הערפל, ותעלומות ההר הנפלא הזה תגלינה לעינינו… אבל, אהה! הערפל איננו נפזר, כי אם ילך הלוך ועב, ורק חזיזי ברקים יעברו במפלשיו, אשר לא יאירו לעיננו כל מאומה. ופתאום והנה התנשא ההר כלו ויתלה בין השמים ובין הארץ… עוד רגע אחד, והנה עמד ההר מעל לראשינו, וקול נורא התפרץ מתוך הערפל: "אם מקבלים אתם את התורה, מוטב, ואם לאו, פה תהי קבורתכם!". ועל ידי עומדת נשמת זקן אחד, אשר הדרת שיבה חופפת על פני צל גויתה. אך זאת היא נשמת איש קשה עורף, אמרתי בלבי: בחזות פני צלה אחזה זאת. ובטרם אכלה לדבר כה אל לבי, והנה נשמעו דברי הנשמה ההיא, בהתאוננה בקול עזות ומרי: "האנוס יאנסו אותנו לקחת את התורה הזאת? האמנם אל החופש לא יעשה משפט ויבוא בעקיפין עם בריותיו? הלא אם כפה יכפה עלינו את הנהר כגיגית, בתתו לנו את תורתו, אין זאת כי אם צרות רבות ותלאות קשות כרוכות לנו בעקבותיה. מה לנו ולצרה זו? אל נא נקח את התורה הזו, אחי ואחיותי! אל נא נקח אותה!" קראה הנשמה קשת־העורף אל כל העומדים מסביב. ואת התורה לקחנו… ואת חזות פני הזקן קשה העורף, אשר ראיתי אז בעיני רוח, ראיתי עוד הפעם פה על הארץ מטה, שם על יד ארון הקודש… הוי, אחי! האמנם אין מנוס ומפלט לי מן סיון, תרס"ג את המקרא המלא הזה, הנודע לנו עוד מימי המלך שלמה, שהצגתי בראש המאמר, שכחו לגמרי ציונינו החדשים, בעת שגזרו בהקונגרס הראשון בבאזיל כעין איסור על הישוב הקטן, אשר מזה, כמו שאמרתי במאמרי "מציון לאוגאנדה" (צד 365), היתה אחרי כן נסבה להטות את הציוניות בדרכים עקלקלות. אמנם רואים אנו לעתים רחוקות, כי יעשר איש פתאם, אבל קפיצות כאלה יכולות שתהיינה בעניני יחידים ולא בעניני הכלל, ועוד יותר אין להן אפשרותבעבודה היסטורית, כי ההיסטוריה אין לה קפיצות כלל. ובהיות עבודתנו היסטורית, כמו שגם מטרתנו היא מטרה היסטורית, צריכים היו ציונינו החדשים להבין מראש, כי מן הנמנע הוא להשיג בפעם אחת טשארטר, וכל-שכן "מקלט בטוח במשפטי העמים", וכי לא יולד גוי פעם אחת; הם היו צריכים לדעת כי רק על-ידי התקרבות עצם אל עצם יוכל להיות בנין שלם ו"תפשת מרובה לא תפשת". הישוב הקטן צריך להיות יסוד היסודות בעבודת הציוניות, וההשתדלות להשגת הטשארטר – שניה לו במדרגה ובזמן, כי העם קודם להמדינה, אבל לא המדינה קודמת להעם. אם היו ציונינו החדשים זוכרים, כי אין קפיצות בהיסטוריה, כי כל עבודה היסטורית מוכרחת להעשות לאט-לאט "וכל הדוחק את השעה השעה דוחקתו" – לא היו מחכים לגדולות מכל קונגרס, לא היו שבים ממנו לפעמים בפחי-נפש ובשאלה מעציבה: "מה נשיב לשולחינו, אם ישאלונו על-דבר הישועות שנעשו?" יש קונגרסים של רופאים, של אוהבי השלום ועוד, ומעולם לא חשבו צירי הקונגרסים ההם, כי הקונגרס שלהם יביא תיכף ישועה לעולם, ישמיד מחלות ידועות, יצוה לכתת את כל החרבות לאתים וכיוצא בזה, רק ציונינו אנו, בכל עת שנוסעים לקונגרס ציוני, לבם מלא תקוה לשמוע ישועות ונחמות, ולא יעלו על דעתם, כי אם באמת תהיה איזו ישועה אז יוכלו המנהיגים להודיע עליה במכתבים חוזרים ואפילו במכתבי-העת, ולכל יותר – לקרוא קונגרס שלא מן הסדר, ולא לחכות עד הזמן המוגבל לקונגרסים קבועים. בעיני אין ספק, כי אלמלא התשוקה הגדולה להודיע ישועות להאגודות השולחות צירים אל הקונגרס – לא רבו כל כך המסכימים להמיר את ציון במזרח אפריקה. אם תקום העצה על-דבר ישוב אוגאנדה או לא, אם ימציאו לנו איזו אוגאנדה חדשה באחד המקומות השוממים על כדור הארץ, אם יצלח הדבר, או גם מזה נצא וידינו על ראשנו – ימים יודיעו. לעת-עתה שאלה אחרת לא תתן לי מנוח: מה יעשו "ציוני-ציון", אשר אין נפשם כלל אל איזו ארץ שתהיה מלבד ארץ אבותינו? הן מנהיג הציונים הודיע ברור, כי לעת-עתה אין תקוה להשיג טשארטר בארץ-ישראל, ואם גם עתה ימאסו בהישוב הקטן - מה תהיה עבודתם לציון? אם יבחרו לשבת בחבוק-ידים ולחכות במנוחה ליום מתן הטשארטר – במה יהיו טובים מכל בני-ישראל מאז מעולם ועד עתה, האומרים בכל יום: "אחכה לו בכל יום שיבוא"? או אולי עוד ישתעשעו בקולטורה לאומית ואקונומיה, שאין להן שום בסיס בארצות הגולה והעוסק בהן הרי הוא כזורע על צחיח סלע? – הלא כבר הודיעו לנו בדברים ברורים, שהעבודה הזו אינה רצויה ויכולה לגרום הריסות הציוניות עצמה… לדעתי, חיבים "ציוני ציון" לזכור היטב את כל הדברים שזכרתי למעלה, ושהם כמעט כמושכלות ראשונות: אץ להעשיר לא ינקה, תפשת מרובה לא תפשת, בהיסטוריה אין קפיצות, גוי לא יולד בפעם אחת והעם קודם להמדינה; במלה אחת: עליהם לשוב אל הישוב הקטן. האוהב את אמו בעת שהיא עשירה ולא בעת שהיא עניה, לא את אמו הוא אוהב אלא את כספה, והאוהב את ציון אהבה התלויה בטשארטר אינו ציוני! אין אני יועץ לשנות את הפרוגרמה של הקונגרס הראשון וכל-שכן להפרד מן האורגניזציה הכללית. לשנות את הפרוגרמה אין צורך ואין גם יכולת, ולהפרד מן האורגניזציה חלילה וחלילה לנו. הן היא מקפת את בני עמנו בכל ארצות פזוריהם, על-ידה נהיה העדר הנפוץ לעם ובשמה אנו מגלים את דעתנו לפני כל העולם. יחד עם זה אסור לנו להפרד מעל מנהיגנו, אשר לעת-עתה הוא האחד אשר בכחו לצאת ולבוא לפנינו לא לבד בעבודת השגת הטשארטר לעתיד, כי אם להסיר מעל דרכנו מכשולים שונים בהוה. אבל אני יועץ עצה נושנה: "טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח ידך". ציונים צריכים להיות גם חובבי-ציון, ועליהם לחלק את העבודה, עם השתתפותם בה משני הצדדים. כציונים עליהם להיות קשורים אל האורגניזציה הכללית ולעסוק בהעבודה הכללית, לתת ידים להמנהיגים לעבוד בהדיפלומטיה ולישר ההדורים מבלי כל יחס ישר אל עבודת הישוב הקטן, וכחובבי-ציון עליהם לתת ידים לחברת התמיכה לעסוק בהישוב הקטן, כפי מטרתה וכפי שעבדה עד כה בגבולותיה הקבועים. אך פה ישאלו רבים שתי שאלות: א) פעולת חברת התמיכה רפויה ופעוטה ואיך נקוה ממנה לגדולות? ב) מה זו עבודה להציונים אם תצטמצם בעניני כספים. כדברי המפלפלים אומר, קושיא אחת מתורצת בירך חברתה. השאלה השנית היא שאלה רק לאוהבי שאון, גבאות וכיוצא בזה; אך השאון לא הרבה יועיל. כבר כתוב בנביאים: "לא ברעש ה'" ושנוי במאמר ההמון: "ההולך לאט ממהר בדרכו" בעבודה עממית אי-אפשר שיהיה כל אחד פועל מניע, פעולה כזו מוטלת רק על יחידים, ידועים, אבל יתר העם צריך רק לסייע להם בדברים ובמעשה. אם יפיצו הציונים את רעיון הישוב בין העם, אם יחבבו עליו את הפעולות הקטנות שבישוב, שבהצטרפן אחת לאחת יעלו לחשבון גדול – אז יהיה שכר רב לפעולתם. הלא אם רק עשרה למאה מבתי-אבות לעמנו בארצנו יתנו כל אחד בחשבון הבינוני רק חמשה רו"כ לשנה לחברת התמיכה, אז יהיה לה כחצי מליון רו"כ לשנה, אשר תוכל לעשות בו גדולות. הן רק מאין כסף לחברת התמיכה היתה פעולתה פעוטה, כי לא תוכל לברוא יש מאין. אם ירבה כספה יתרחב הישוב משנה לשנה במדה רצויה ואז גם קבוץ הכספים לא יהיה ענין של קטנות. אחרים יענו: אין תשועה מצדקה. על זה אשיב: א) גם הקרן הלאומית למקנת הארץ נגבית רק מצדקה; ב) אם אמנם בצדקה לא יושע עם, אבל את היסוד לתשועת העם אפשר ואפשר להניח בדרך צדקה. אין לך קולוניה בארץ-הקדש שלא קבלה תמיכה של צדקה, וכמעט כל הקולוניסטים, לבד יחידים, חיים חיי שלוה ורואים בטוב, כפי שמעידים חברי הקומיסיה שנסעו זה עתה לארץ-הקדש; ג) אם אינכם רוצים כלל בצדקה, הלא אפשר להרחיב את הישוב על-ידי בעלי-הון במדה ידועה, שישלימו להם את הדרוש על-ידי הלואות בטוחות. איך שיהיה, הישוב הקטן והרחבתו התמידית צריכים להיות יסוד היסודות בעבודת הציונים, ועליהם לדעת, כי הרחבת הישוב היא הדרך היותר קרובה להשגת זכיות מעין טשארטר לעם שוקט מריב ואוהב עבודה כישראל ובמדינה כתוגרמה, שהחיים הפנימים בה אינם משועבדים כל כך לכללים קבועים. שובו, שובו להעבודה האטית וההיסטורית, בית ישראל! בספר זכרון דודים הברת רגשות נפשנו ומזג רוחנו ע"י מבט העינים ידועה לכל, השפה הזאת בלי אמר ודברים מובנת לכל המין האנושי בכל קצוי ארץ ואיים רחוקים, כרש כשוע, כמלך כעבד, כפרא באיי אוסטראליא וכחכם הרזים באירופא, יביעו רגשותיהם רק בה, השפה הזאת תביע כל הרת רוחנו גם נגד חפצנו, ואף אם נצלח לאחוז את פעולותינו ונטיותינו ברסן החפץ, אף אם נשים דברים בפינו כאשר נחפוץ, אך המבט יגלה בשפה ברורה את רגשותינו פנימה. יפה אמר חכם אחד; כי הלשון והדבר נתנו לנו להסתיר ולא לגלות מערכי לבנו. – שפת העינים נתונה לנו מידי הטבע, וגם ילדים קטנים יבינוה, וטרם יהינו לגשת את הקורא אותם, יביטו בעיניו ויקראו כל הכתוב בלשוב, ואז יתרפקו על זרועותיו או יחרדו מגשת אליו. כל אחד מאתנו יודע את הקסם הנפלא השורר במבט־העין, אשר יוכל לעורר בלבבנו כרגע אהבה עזה כמות או שנאה כשאול, ועריצים רבים הפילו חתת ובלהות־מות במבט־עין. ולא לחנם יקראו כל העמים ללשונותם ראי הנפש, הנשקפת בעדן בכל רגשותיה ופעולותיה. פלאות מבט העין לא יתוארו באמר ודברים; החוקרים וחכמי הנתוח לא ימצאו די מלים לבאר כל פעולותיו השונות על רוח האדם, ורק המשוררים והמליצים גם החרשים והצירים יגלו כל חביון עזו וחין ערכו. אכן יסלח הקורא היקר ימצא די שבר רעבון נפשו במאמרנו זה לדעת חכמת הפרצוף, עד תכונתה לכל פרטיה ודקדוקיה; כי חכמת הפרצוף רחבה ונעימה, ולא רק העינים הנה השפה לנפשנו, כי בכלל חכמת הפרצוף יקח חלק כל שטח הפנים, וביותר קוי המצח וקמטיו, תנועות השפתים קמטיהם גם העמקים הקטנים אשר מימין ומשמאל. תנועת נחירי האף, גם השער ובנין הגלגלת ותנועות יתר אברינו, ידינו ורגלינו – כל אלה הם עדים נאמנים המגלים לעין בוחנת את כל הלך רוחנו ורגשותינו, את טבענו כשרוננו אשר חנן לנו היוצר. ואנחנו לרגל המלאכה אשר לפנינו רק על מבט העין נטיף הפעם, ורק אותו נעביר בכור הבקרת לחקור אחרי מהותו ותכונתו. מבטי העינים בכלל יחלקו לשתי מערכות: א) לפני תנועותיהם, בחפזון או לאט, ב) לפי נטיותיהם, לאיזה צד או מקום. ועתה נוכל להתבונן על מבטי העינים האלה ולחקור מקורם ותכונתם. א) מבטי העינים לפי תנועותיהם בחפזון או לאט. היוצר חנן את האדם בכשרון למלאכת מחשבת ולכל עבודת גו ונשמה; אך להכשרון הזה יש גבול וקצב, ובהסיג העובר את הגבול הזה אז ירגיש בכל חושיו ואיבריו לאות ורפיון, והמנוחה נחוצה לו בזרועות התנומה. גם כחות הנפש יחלשון וילאו, והמוח יחדל מעבוד עבודתו בחריצות וזריזות, המחשבות תקהינה, וכנפי הדמיון תרפינה, אור השכל יועם ולא יוכל להאיר על מקרי החיים סביבותיו. ולפי רפיון כחות הנפש תלאינה גם תנועות העינים, ורק מבט רפה ונלאה יוצא מהן על כל מקרי החלד או על ילידי רוחו. חכמת הפרצוף: אם לא ע"י עמל גו ונפש, רק מבלי כל סבה חיצונית נראה בעיני איש מבט קר ונלאה תמיד, אז נוכל לחרוץ משפט כ כשרוני נפש האיש הזה קהים. כח דמיונו נרדם כחביון עזו ומחשבותיו גם הנה נמו שנתן! אם רגשות הנפש מלאי און ואיל המה ונוחים להתפעל, אז מקרי החיים יעירו ויעוררו כח הדמיון למעשה ולמפעל; כל מראה עינים ומשמע אזנים יבראו זכרונות ומחשבות חדשים לרגעים, ותנועות העינים תהיינה תכופות ורצופות, ואז נראה באנשים כאלה מבט חי ומאיר. חכמת הפרצוף: פעולת הרגש והמחשבה אינן תלויות רב בסבות חיצוניות, כי אם ביותר בסבות פנימיות, בכחות הנפש לפי רוב עזם וכשרונם, השונים אצל כל איש ואיש מיום הולדו. ולכן נראה מקרי החיים פועלים על נפש איש אחד במדה יתירה מאשר על השני; ולכן מבט חי ומאי מבלי סבה חיצונית יעיד על בעליו כי שאר רוח לו בדעת ובכשרון ובשכל חרוץ. עת נשים כל מעינינו על איזה דבר לחקרהו עד תכליתו ולחשוף תעלומותיו, אז נמתח עורקי העינים בכל כח ונכונן מבטנו למטרה אחת, ואת המבט החד והשנון הזה נשלח לפנינו לחדור פנימה ולגלות לנו מסתרי הדבר אשר שמנו בו כל מעינינו. הסכם חד ושנון אצל איש עז הלבב, הגומר בנפשו לפעול פעולותיו באמץ רוח ויעבור עליו מה! וביותר בעת אשר תתלקח בלבבו רגשת הכעס והרצח, אז עורקי העינים נמתחים, המבט חד ושקט ויורה לפניו זיקים, חצים ומות. בפחד פתאום, המבט ג"כ שוקט מבלי כל תנועה, כי כל מעיני האיש כוננו לחקור סבת פחדו. חכמת הפרצוף: הטבע חלק לו מבט חד ושוקט, הוא אביר לב אשר לא יחת מכל מקרה ופגע רע. יגלה לפנינו ע"י תנועות־שאננות של העפעפים, כגלים קלים ברחף עליהם רוח צח. המבט נכון מול מקום אחד, אך עורקי העינים רפויים ומשנים מצב העין, ומבטה אט, שפי. המבט הזה יביע אהבה וחמלה, וקסם נפלא שפוך במבט כזה למשוך אבירים בכחו, וב"שיר השירים" יקרא האוהב ליפתו: „הסבי עיניך מנגדי שהם הרהיבוני", כי לא יוכל נשוא את הקסם הזה. חכמת הפרצוף: מבט רך וענוג יחשוף לעינינו רך הנפש וחמלת הלב. יוצא לפעלו בעת אשר הרעיונות מפוזרים מפורדים לכל רוח; חזיונות הנפש יתחלפו וישתנו לרגעים, ומעיניו לא יוכלו לשבות ממרוצתם ממחזה אל מחזה; ולכן לא יחדור המבט אז עמוק בכל הדברים הנמצאים סביביו כי אם יעבור על פניהם מבלי שים לב. חכמת הפרצוף: האיש אשר לא ימשול להחזיק את מבטיו התועים והנודדים, ברסן השכל, יאמר לכל: קל הדעת אנכי, ורוחו ינוד בקרבו כנוד הקנה במים ע"י חסרון הלמודים והנסיונות בחיים. המבט הזה יעבור חיש מהר ממקום למקום, ויוצא לפעלו בעת אשר האיש נפעם ונד ממקרה פתאום, בעת פניו יחורו מבושה וכלמה, ובעת אשר יתקפוהו מגור ובעתה. במצב כזה לא יאמין האיש גם ברגשותיו, ויתור מאין יבוא עזרו ועל מה ישען בצרתה לו, או יעזוב והבושה הם נמצאים נגדו, או ילידי דמיונו, אם הוא אז בחברת אנשים או גלמוד – המבט יתע תמיד לכל עבר ולא ימצא מנוח. עת ירגיש האדם חצי הנחם ומוסר כליות על משוגתו וחטאותיו, אז יביע המבט הזה את כל הרת נפשו. האנשים אשר על לבם יעיק כבד עון לא יתנו אמון ברעיהם, יפחדו תמיד אולי יגלה קלונם לעין השמש, יפחדו חמת המשפט, ולכן יתרחקו מחברת אנשים ובדד ישבו. חכמת הפרצוף: מבט פחד ואי־מנוח נראה באנשים מוגי לב וקטני הרוח, גם באנשים מסובלי עון שנגזלו מהם מנוחתם ושלותם לעולם! ( הסופר הנפלא פרץ סמאלענסקין, אשר כל רגשות נפשות האנשים כספר נגולו לפניו, יאמר: ( התועה בדה"ח, ח"א) „החזן היה וכו' עינו השחורות עפו בחוריהן לכל רוח ולא הביטו אף רגע בדבר אחד". – „עיניו יעידו כי לא ישרה נפשו בו", אמר אלי רעי דן בקול דממה"). ב) מבטי העינים לפי נטיותיהם לאיזה צד או מקום. בעת אשר האדם יאבה להיות רואה ואינו נראה, עת כל מעיניו אחוזים וקשורים באיזה דבר לשמור צעדיו, וחפצו להסתיר רגשותיו מעיני רואים; אז יתאמץ להשקיט סערת רוחו, ישפיל ראשו לארץ או יהפוך פניו לצד אחר, ישב או יעמוד במנוחה, ורק מבטו הנסתר הנשלח מן הצד למקום מעיניו, יוכיח כי לב האיש הזה לא ינום ולא יישן. אם המבט הנסתר יתרוצץ מבלי מנוח, אז יורה פחד האיש מצרה קרובה, ואם הוא צופה ומביט מבלי תנועה, אז נוכל להגיד מראש, כי בעוד רגעים אחדים תתפרץ סערת לבבו בעים עוזה ואז ינוד על ימין ועל שמאל. – לא רק בשבת האיש בחברת אנשים נראה מבט ערום ונסתר לטמון חבו רגשותיו מעין רואים, כי אם גם בשבתו בדד בחדרו, כאשר יתאר דמיונו לפניו חזיונות אשר לא יתן אמון בם או אשר למורת רוחו המה. חכמת הפרצוף: אנשים בעלי מבט ערום ונסתר, המה מסתירים מפעליהם מעיני רואים, מדברים אחד בפה ואחד בלב ואינם מאמינים לכל אדם. מבט רגש ועליצות הנפש יעוף למרומים, אל כס יה אבי כל ישע וגיל, על כנפי שירי הללויה, אם גם בלשונו דומיה; המבט הזה כמו לעזוב בית חמרו ולהתרומם משפל ארצנו עד גבהי שחקים, עד מקור ששונו, עד האל הטוב והמטיב עם יצוריו. ועת נפשנו מלאה שפעת גיל ואשר, אז עיניו נשואות השמימה: שם מקור האור והחום שם השמש הנעים המחיה והמחמם כל יצורי תבל; שם כוכבי נגה ומלכת הליל, ועלימו אלהי הצבאות אשר נפשנו תשחר להכירהו יום יום. – עת תלאות חיי ארץ תדכאינה רוחנו, גם אז נשא עינינו אל אל בשמים, המחבש לשבורי לב. רגשי צרה ומצוקה גם רגשי אשר וחדוה יזכירונו כי חדלי אונים אנחנו למלאות חפץ לבבנו, ואביר הטבע יכונן אשורינו בחלד. מבט רגש ועליצות הנפש יעוף גם למרחק אין קץ לא רק למעלה. חכמת הפרצוף: מבט רגש ועליצות הנפש נמצא אצל אנשים אשר על כרוב דמיונים הכביר תתעופף נפשם בין צבאות שחקים, בעולם המחשבות והדמיונות; עינים כאלה נכרות בזה, אשר בין בת העין ובין העפעף התחתון ישתרע קו לבן מחלבון העין. עינים רטובות ומזהירות נראה ביותר אצל אנשים בעלי דמיון ורגש, בעלי תאוות ותשוקות נמרוצות. אמנם אצל אנשים קרי־הרוח, העושים כל מעשיהם במשטר וחשבון, העינים יבשות וחרבות. ובכלל, העינים רטובות אצל הנשים יותר מן האנשים. תנועות העפעפים תרטבנה כל שטח העין הנראה, וע"י זה יגדל אורן ונגהן. – המשורר גאטהע ישים דברים בפי האהובה אל דודה לאמר: וכן בשיר השירים תאמר: „עיניו כיונים על אפיקי מים", ר"ל רטובות. אף כי לא בידינו להתאפק מבכי ולעצור זרם דמעותינו, עת רגשותינו יתפרצו החוצה ע"י מקרי אבל וגם מקרי אשר ושמחה; בכל זאת נוכל לשים להם גבול ולאמר: עד פה תבואו ולא תוסיפו! אמץ הרוח בכל מקרה ופגע יוכל למנוע דמעות בת עין מהראות החוצה. מי מאתנו לא הבליע דמעותיו החמות ויעמד פניו מבכי? כן יוכל חפצנו בעת בכיה להריק שפעת דמעות מבלי הפוגה, אם רק נתן החפש להמית רגשותינו ולא נסיר עיניו מן המחזות האיומים המציקים לנו. הנשים יודעות לשפוך דמעות כטל חרמון. יש אשר תבחרנה במי־עינים כבחרב פיפיות ללחום עם איש חרמן, ורבות תדענה לבכות בכל עת ובכל שעה, ככל העולה על רוחן. הגברים חרצו משפט, כי הדמעות לא לכבוד הן להם, ותמיד יתאמצו להתאפק מבכי ולהבליג על יגונם; ההרגל הזה נעשה טבע אצל אנשים רבים ולא יוכלו לבכות גם אז, עת רסיסי דמע יכלו להיות כצרי מרפא לפצעי לבביהם; הגבורים אנשי השם במלחמת טריא: אחיללעס, איאקס, אדיסע, מענעלאוס, לא בושו להוריד דמעות: הם בכו כילדים ורוח להם מיגונם; וכילדים הופיע צחוק שעשועים על שפתותיהם ברגע ששונם ואשרם. רבים, רבים מאתנו עזבו לנצח צרי הדמעות, וביגונם יתמוגגו! מי מאתנו ראה איש אשר באתהו צרה גדולה ועיניו יבשות מבלי רסיס דמע, הוא לא ישכח לעולם פני האמלל הזה ומבטו האיום בלי כל רגש, כמבט עיני איש אשר בינתו הסתתרה! הדמעות נתנו מידי הטבע רק לאנשי שכל ודעת כרפאות תעלה ליגונם וצערם; ולכן ילדים קטנים טרם יתפתח שכלם ממוסרותיו, יצעקו מכאב אנוש או מרעב וצמא, יילילו ויהגו, אך עיניהם לא תרדנה דמעות ועפעפיהם לא יזלו מים. והדמעות הראשונות תבאנה בעיניהם לערך מחדש השני עד השלישי. כן גם מוכי תמהון ושעמום מיום הולדם הנקראים: "אידיאטען, קרעטינען" לא יוכלו להוריד דמעות. אמנם המשוגעים ישפכו נחלי דמעה לפעמים על דברים קלי הערך, וזה ע"י זכרונות שונים מסוכסכים ומבולבלים המתרוצצים במחשבותיהם בלי חשבון ודעת. החיות והבהמות לא תורידנה דמעות, ורק מיני קופים אחדים יזילו דמעות לעתים רחוקות, וזה יעיד כי יתר שאת להם בדעת על החיות והבהמות האחרות. דמעת עין תביע כל רגשות נפשותינו אם גם נשים מחסום לפינו. מי לא ידע כי דמעה אחת אל מטרתה מהר יותר מרוב דברים ותפלה ותחנונים. לא לחנם אמרו חז"ל:"שערי דמעות לא ננעלו". הנסיון הורנו לדעת לא אחת ושתים, כי רגשי תוגה ועצבת המעיקים על לבבן כנטל אבן, ירפו ממנו אחרי הריקנו משא עצבוננו בדמעות עינים; כל מצוקות רוחנו כליל תחלופנה, אור בהיר בשחקים עם נגה הקשת ישתרע לנגד עיניו; התבל כלה עם כל מקריה תתמלא מאור זך וטהור המושך לבנו בקסם יפיו, ומעיר בקרבנו האהבה אל החיים; התולדה כלה תראה לפנינו אז זכה וצחה, נקיה מדופי ומגרעת, כמו נטהרה ונשטפה בפלג הדמעות ותצא מזוקקת שבעתים; האמונה הנרדמת בירכתי לבבנו תתעורר אז מתנומתה, ובנעם נאומיה "נאומי־יה" תנחמנו מיגוננו, ואז תבוא גם התקוה היפה־פיה מעולפת זהר לוקחת לב ונפש, ואחריה נלך בצעדי און הלאה על דרכי החיים! ומה יקרו דברי המשורר לערמאנטאוו הרוסי בשירו "התפלה":1 נטל היגון חיש מהר ירפני; אז אשוב לתחיה, ומאשר הנני! הוי, מרי נפש וקשי יום ורוח! היו ימים ששאלת התיקונים היתה מקור כל מחשבותי, כידוע בלי ספק לקוראים רבים. במשך עשר שנים אחרי כן, מסבה התלויה בי, היתה בעיני השאלה הזאת לשאלה שאין לה כל מובן, כידוע גם כן לקוראים רבים. במשך השנה האחרונה, מסיבה שאינה תלויה בי, אך בצרותינו בימים האלה, חזרה השאלה הזאת להיות שאלה נכבדה בעיני, כאשר יודע גם-כן בקרוב לקוראים רבים. בתחלה היתה דאגת הדת בלבבי ודרשתי תיקונים לתמכה ולסעדה, אחרי-כן חדלתי לדאוג בעד הדת והשכחתי שאלה זו מלבי, ועתה הנני רואה נחיצות פתרון השאלה הזו לטובת אחדות הלאום, אחרי שהנאורים לא יוכלו לשאת עול אחד עם היראים והחרדים, והעדר שמירת הדת אצל הנאורים גורם תקלה לאחדותנו לנו מאד-מאד. זהו הטעם של שנוי דעתי בענין זה. אך עם כל חשיבות השאלה הזו לא אערב לקבוע את פתרונה כתנאי מוכרח בשאלת ישוב ארץ-ישראל, שהיא, במלות אחרות, שאלה: אם יהיה ישראל לעם חי או לא? – שאלה שלפניה כל השאלות האחרות כאין הן. לא נגעתי בשאלת התיקונים, רק הבאתי פסקי השלחן-ערוך בנוגע לתרומות ומעשרות, שהם דברים מקובלים לכל ישראל, ולחנם שאל בעל-המאמר הנ"ל ב"המליץ", לאמר: "אבל האם יפסקו הרבנים הלכה כרב לל"ב?" בעוד שפסקי הש"ע ההם ידועים להרבנים בלעדי, ולא לי ישמעו הרבנים בקיימם את דיני הש"ע ההם בתרומות ומעשרות, וממילא מובן גם כן, כי לא יעברו הרבנים על דיני הש"ע ההם רק בשביל שאני הבאתי אותם. הס כל מריבה של כתות מפני תשועת ישראל! הגוי כלו יקר בעיני כלנו מחומרות יתירות של הפוסקים ומחיי החופש בשמירת הדת יחדו. אין בענין זה לא מתנגדים ולא חסידים, לא ישנים ולא חדשים, לא חרדים ולא אפקורסים, אבל בני אברהם יצחק ויעקב! כל מי שהוא מבני ישראל ולא נסוג אחור מעמו הרי הוא ישראל גמור כאחד מיחידי-סגולה. ידעו נא ויבינו כל בני עמנו, כחסידים, כמתנגדים, כמשכילים וכאפיקורסים, כי אך לשוא יתאוננו תמיד בעלי המוסר וכיוצא בהם על פירוד הלבבות בתוכנו ועל שאין אחדות בנו, כי לא היתה בנו מעולם ולא תהיה לעולמי עולמים, כמו שלא תהיה אצל כל אומה ולשון. אחדות יכולה להיות אך אצל כבשים ולא אצל בני-אדם בעלי דעת, ואין לך עתה עם באירופא שאין בו קליריקאלים, קאנסרוואטורים, ליבראלים, פראגרסיסטים, ראדיקאלים וכו', חרדים, חפשים, אפיקורסים, מאטריאליסטים וכו'. גם בנו תמיד דעות חלוקות: עובדי אל אחד, עובדי הבעל בימי בית ראשון; מרשיעי ברית (אוהבי ארחות היונים) ועם קדש ואחרי-כן צדוקים ופרושים בימי בית שני; רבנים וקראים מתחלת התפשטות התלמוד, אוהבי פילוסופיא ושונאיה, בעלי קבלה ומנדיה, מתנגדים, חסידים, משכילים וכיוצא בהם. וכבר אמרו על בני האדם, שכמו שאין פרצופיהם שוים כך אין דעותיהם שוות. כי על-כן אין שום הגיון ישר לחפוץ, שיהיו כל בני ישראל בארץ אבותינו כאנשי כת אחת. ילך לו שם כל איש בשם דרכו הפנימית, יניחו שם החסידים שני זוגות של תפילין, והאומנים היותר חפשים יקראו קריאת-שמע בראש האילן ובראש הנדבך ומתפללים בראש הזית (ברכות ט"ז א') בלא תפילין, החרדים ישלחו את בניהם אל החדרים שיכינו שם כמו חדרי ליטא ופולין, והמשכילים יכוננו בתי-ספר שונים כתבנית בתי-הספר אשר באירופא, רק אל יצרור איש את רעהו. החיים המדיניים אשר נחיה יתקנו את הכל! כן הוא, אל יצרור איש את רעהו! ידעו נא החרדים, כי כלנו קדושים אנחנו, כלנו – כאפיקורסים, כחרדים הננו מוסרים את נפשנו על קדוש השם זה שנה שלמה ונכונים למסור את נפשותינו על קדוש השם עוד ימים רבים, אשר לא נראה עוד אחרית למו בארץ מושבנו. זה כשנה הננו כדגי הים, רכושנו למשסה, בתינו לשלל, כבודנו לכלמה, נשותינו ובנותינו לחרפה ונפשנו בכפנו תמיד מפני חמת המציק. כל יום א' כל יום חג לנוצרים יאחזנו פחד, תמיד נשאל: מה ילד יום מחר? הננו מפחדים לילה ויומם ולא נאמין בחיינו… כל זאת באתנו כלנו, כחרדים כאפיקורסים, ולא שקרנו בבריתנו, לא נסוג אחור לבנו, וגם לימים הבאים לא תט אשורנו מארח אלהי ישראל. אלהינו בלבנו, עמנו כחותם על ימיננו ולא נמירם בשלות-השקט… האין זאת מסירת-נפש על קדושת-השם? האם לא כל העדה, כחרדים כאפיקורסים, כלם קדושים?! כן ידעו ויבינו החרדים, כי אתם אנחנו בצרה, כל העצות והתחבולות המתחדשות להביא ישע לעמנו יוצאות מלב המשכילים והאפיקורסים, כי אחים היינו ואחים נהיה לעולמי עד. ילך איש-איש בדרכו בעניני הבית, ואחדותנו הלאומית לא תופר! כן עלי להגיד לאחינו המשכילים והאפיקורסים, כי יזהרו לבלי יחלקו את ישראל לשתי מחנות, היינו, שלא יגרמו שלא יאכלו אלה אצל אלה ושלא יתחתנו זה בזה על-ידי אכילת מאכלות אסורות וביטול טבילה, ואין ספק כי גם אחינו החרדים יעברו אז על מדותיהם בנוגע לאחיהם והיה שלום על ישראל לעת כזאת, ומה שיעשה הזמן לא יעשה השכל! ידע נא ישראל, כי בלא מחלוקת ובלא ריב אחים האמת תורה דרכה ואת אשר יבחר ה' על-ידי הזמן הוא יצא בנצחונו. כן היה גם לעולמים. ריב איתן היה בין עובדי הבעל ובין עובדי אל אחד, לסוף נצחה האמת את השקר וממלכות האליל כלו מקרב ישראל. ריב היה בין הצדוקים והפרושים, ימים רבים נלחמו, דם הרבה שפכו ולא הועילה להם, ולסוף, בלי כל מלחמה פנימית, נצחה האמת את השקר והצדוקים תמו מן הארץ. הקראים נפרדו מעל הרבנים ולא עשו חיל, כי במשך יותר מאלף שנה נשארו מתי מספר, אם גם בהם לא הרגו האויבים כאשר בנו. עתה ריב להחרדים עם המשכילים; יהיה נא מחלוקת ושנאת איש לרעהו תנצח האמת את השקר, הדעות הכוזבות כליל תחלופנה ויד האמת תעשה חיל! ידומו כל שאלות פרטיות, בין שהן דתיות, בין שהן איקונומיות, מפני השאלה הכללית אשר אך אחת מטרתה: להיות ישראל נושע בה' תשועת עולמים! התאחדו, התנגשו ובואו יחדו, נכנס נפוצותינו ממזרח אירופא ונעלה לארצנו בשמחה; מי לה' ולעמו יאמר: לציון אני! האמנם המלאכה גדולה ומרובה, אך היולד גוי פעם אחת? עלינו לעסוק בשכלול ארצנו ואין אנו בני-חורין להבטל ממלאכת שמים זו. יואילו נא עשירינו הגדולים לקנות שם לעת-עתה נכסים שונים אך במקצת כספם, היינו שישארו העשירים, שאינם חפצים לעזוב את ארץ בארץ-ישראל בסך ידוע, אשר יושיב עליהם אנשים מבני ישראל לעבוד את האדמה, בתנאים שישים הוא לפניהם. עשירים קטנים, שיש להם לא פחות מעשרת אלפים רו"כ, יחצו את כספם והיה החצי פה עד עת-מצוא, ובחצי השני יקנו להם קרקע בארץ-ישראל לעצמם וגם לאחרים עפ"י תנאים ידועים. אנשים שיש להם לא פחות מאלף רו"כ ילכו עתה לארץ אבותיהם לקנות אדמה למענם. אחרי כל האנשים האלה ילכו אתם רבים שאין להם מאומה והרבה אומנים ובעלי-מלאכות, ובהמשך הימים, כאשר תרבה הטובה על-ידי עבודת-האדמה, המסחר וחרושת-המעשה, אז ירבו אוכליה ויבואו שמה יתר עניינו. הבה, נחלה נא מעשינו ואלהי שם אשר עזרנו לעשות חיל ולא נתננו טרף לשני האריים, אשר בתוכם אנו יושבים זה אלפי שנים, הוא יגמור בעדנו עד כי נבוא אל המנוחה אשר לא ראינו זה כאלפים שנה! הנה היד נטויה עלינו… נקח נא את מטה האלהים, מטה אבותינו אשר מעולם, נסעה ונלכה ובשם אלהי ישראל נדגול!… אל נא נטה אזן לקול המרגלים המניאים את לבנו מאחרי ארץ-אבותינו, אל נא נחלק למתנגדים, חסידים ומשכילים, הן זו הארץ אשר בה מצאו אבותינו מרגוע מעולם, – הלא כאשר חיו הם, כן נחיה אף אנו; זו הארץ אשר בה ישבו אבות כלנו, אבות המתנגדים, החסידים והמשכילים יחדו, כלנו זרע יעקב, אשר לא מכרנו בכורתנו בנזיד עדשים, הבא נלכה לארץ היחידה, אשר אך בה נמצא מנוחה לנפשנו העיפה להורגים זה כאלפים שנה, והיה ראשיתנו מצער ואחריתנו ישגה מאד. חכמת האסטראלאגיע, הלא היא החכמה לדעת עתידות על פי מצב הכוכבים, עתיקה היא במאד מאד, וראשיתה מראשית ימות עולם. בחצרות כל מלכי הקדם, נמצאו הוברי שמים החוזים בכוכבים ומודיעים לחדשים את האתיות לאחור, ודבריהם נחשבו בעיני המלכים כדברי אלהים חיים. החכמה הזאת נולדה על ברכי האמונה אשר האמינו בני האדם בגודל לבבם כי כל כוכבי השמים וכסיליהם יצרם יוצרם רק בעבור האדם לעבדו ולשמרו בכל דרכיו. ועל פי זה החליטו כל חכמי קדם כי כל צבא המרום במרום ישפיעו מכחם ויאצילו מהודם על הליכות בני האדם בתבל, וידם חלקתה להם בקו את הצלחתם וששונם, את רעתם ואסונם, את חייהם ואת מותם. ואת רגליו בטרם שאל את פי החוזים בכוכבים. מהמלך היושב על כסאו, ועד אחד מדלת העם לא עשו מאומה כי אם את אשר הורום נביאי השקר ההם. ולמען דעת כל עמי הארץ איך גברה האמונה הזאת לפנים עד כי נואלו גם כל חכמי לב להאמין בשוא ודבר כזב כזה, אעתיק לך קורא יקר ספור מבהיל וזר אשר מצאתי ראיתי בספרי הזכרונות לחכמי העמים, הסכת ושמע נא! בשנת 1520 קם אחד מחכמי התבל, ושמו יאהאן סטאפלער, ראש מורי המאטעמאטיק בטיבינגען, ואבי החוזים בכוכבים, וינבא על פי חכמת האסטראלאגיע כי בשנת 1524 בחדש שבט (פעברואר) יפתחו ארובות השמים, ויבקעו מעינות תהום רבה, ויהי מבול מים על הארץ לשחת כל בשר מתחת השמים. ורוח נבואה זאת בעתתו בגלל מצב הכוכבים אשר צפה כי יהיה בעת ההיא, והוא: כי מזל שבתאי (סאטורן) ומזל צדק (יופיטער) ומאדים (מארס) יתלכדו בעת ההיא ויתיצבו במזל דגים, וזה יורה כי יהי' אז מבול על הארץ וימח את כל היקום אשר תחת השמש. ואת ההיא כתב יאהאן סטפלער בספר, וישלח לראשונה את הספר ההוא אל קארל החמישי קיסר שפאניען, והקיסר הזה חרד ופחד בשמעו את הנבואה הנוראה ההיא, גם כל חכמיו ויועציו וכל שריו ועבדיו חלו ורגזו, כי האמינו אמונה אמן בדברי סטאפלער אשר שמעו את שמעו ואשר ידעו את רוב חכמתו ובינתו בהליכות הטבע, ואת ידו החזקה בסתרי עולם ותעלומות כל חי. גם כל הוברי שמים וחכמי לב אשר היו בעת ההיא, העידו והגידו כי דברי החכם סטאפלער סמוכים על מוסדות אמת ומיוסדים על אדני חכמת אלהים. ואף כי עמד אז אחד מחכמי הדור ההוא אשר שמו אויגוסטונוס ריפוס, ויוכח בצדק בספרו אשר כתב כי שקר נבא האיש סטאפלער, ואת כל דבריו ישא רוח יקח הבל, בכל זאת לא הרגיע החכם הזה לב עם הארץ, כי בני העם זה דרכם כסל למו לשחר נפלאות תמיד, ולהאמין בכל דבר זר ומבהיל אשר יתעב השכל, והתבונה תזרהו הלאה. רק הקיסר לבדו החל לפסוח על שתי הסעפים מן העת להשלים את עצת ראנגא שר צבאו אשר יעצהו לבנות ערי מסכנות בראשי ההרים ולאסוף בתוכם בר ומזון לכלכל את נפשות אנשי חילו בימי הרעה העתידים לבוא. אמנם שר הצבא ההוא באותו להחזיק את נבואת סטאפלער ולהאדירה, הוציא לאור שני ספרים תוצאות לב חכמי הדור ההוא ויודעי העתים, והספרים ההם שמו לאל את כל דברי החכם ריפוס, ויחזקו בכל תוקף ועוז את נבואת החוזה סטאפלער. ומני אז יספו עוד עם הארץ לפחד תמיד מפני החזות הקשה אשר הוגד למו, ואימות מות נפלו עליהם מפני מי המבול אשר כשד משדי יבא לחבל כל הארץ. בארץ צרפת השתגעו אנשים רבים מרוב פחד לבבם, ואנשים רבים אשר בתיהם בנוים על חוף ימים ונהרות, מכרו את בתיהם ואת שדותיהם וגניהם, ויצברו אכל למו, ויברחו ויעלו על ראשי ההרים הגבוהים. אנשים רבים בנו להם אניות וספינות, ורבים עשו להם תבות כתבת נח אבינו. ועוד רבים ונכבדים עשו תחבולות אחרות ויביאו עצות למרחוק למלט נפשם מכליון חרוץ אשר התעתד לבוא עליהם, אך יותר מכלם עשה אחד השרים הגדולים אוריאל ממחוז טוילויזע, כי הוא בנה לו תבה גדולה ורחבת ידים עם תחתים שנים ושלשים, ויאסוף בתוכה בר ואכל למכביר, גם יין ושמן וכל תענוגות בשר, ולבל ישטפו מי המבול את התבה הזאת, יסדה גם הכינה על ארבעה עמודים גדולים וחזקים במאד מאד, עמודי שיש עבים ומוצקים עד להפליא. החדש האיום והנורא אשר הפיל אימות מות על כל יושבי תבל, הוא חדש שבט בשנת 1524, החדש ההוא הנה זה בא! השמים טהורים מכל עב וענן, רוח צח מרחף תמיד כל היום, והארץ נחה ושקטה! ובכל זאת תבהל כל נפש, ירעד כל לב, ורוח כל בשר איש ינוע, כי עוד לא עבר החדש! –. יום אחר יום יעבור, בקר אחר בקר יאתה, והשמים בהירים כספירים, השמש יאיר בהודו והדרו, רוח צח ומשיב נפש תמיד יפוח, והמבול – הה הפלא ופלא! – המבול – איננו!! –. ובכל זאת לא שבו עוד המהבילים מהבלי השוא אשר החזיקו בהם! הצבועים החנפים אשר בעם החליטו כי ראה האלהים את ענות נפשם ואת צומם ומעשיהם הטובים, ויתעשת וינחם על הרעה אשר חשב לפקוד עלי תבל. החכמים הוכיחו כי אביר הטבע הראה לבני האדם כי יש את נפשו לשחת כל בשר מפני רע מעלליהם, אך אחת נשבע בקדשו לבלתי הביא עוד מבול על הארץ. אך כותבי דברי הימים אשר היו בימים ההם, לא אבו שמוע לכל הדברים ההם, וימאנו להאמין כי אותות השמים ישנו את תפקידם ולא ישימו משטרם בארץ, ועל כן החליטו בימים הבאים כי אותות שמים ההם הודיעו לבני האדם את מלחמת האכרים (דיא בויערנקריג) אשר היתה אחרי כן בעת ההיא –. סטאפלער החוזה בכוכבים והנביא השקר ההוא, הוא גם אבי האולת הזאת: להודיע לחדשים בלוח השנה את כל אשר תקראנה בימים יצרו. כי בשנת 1499 הוציא לראשונה בעיר אלם לוח השנה אשר יכלכל בתוכו אותות השמים על פי חכמת האסטראלאגיע הבנויה על מוסדות תהו והבל. ומהיום ההוא והלאה יצאו כל יושבי תבל בעקבותיו לכתוב בלוח השנה נבואות שקר וחזיונות אפע על פי מצב הכוכבים. סטאפלער החוזה הורה עוד בספר חזיונותיו איך ישפיעו הכוכבים והמזלות את כחם על מבנה הבתים והמגדלים, על זרועי הגנים, על כל הליכות האדם עם האדם, על האהבה, על המסחור, ועל כל מצעדי גבר ומעללי איש. הוא יעד את המועדים ואת הזמנים אשר בם יתפלל האדם, ילמד חכמה, ישלח את בניו לבתי הספר, יגלח את ראשו, ילבש בגד חדש, ירחץ בשרו במים, ילד בדרך, יעשה מקנה וקנין, יצוד דגים חיה ועוף, ירפא חולים; גם חזה לנו את המחלות והמכאובות אשר יוכלו להרפא ואשר ימאנו להרפא בימים ידועים ובעתים מזמנים. ואתם בני הדור הזה, דור דעה, זכרו נא את החוזה יאהאן סטפלער, ואת החזון אשר חזה על חדש שבט בשנת 1524 זכרו נא זאת והתאוששו! שימו את נבואת הנביא השקר הזה על לב, ואל תוסיפו עוד לדרוש בכוכבים, ומאותות השמים את תחתו, כי יחתו הכסילים והמהבילים מהמה! –. אלהים, עצם השלימות ומקור כל שלימות, יצר את יצירותיו הראשונות כדמותו, עשה אותן שלמות בתכלית השלימות. אם יום ברא אלהים, ויהי היום ברור כלו, בהיר ומבהיק מאין כמוהו. בלי שמץ אפלילות. מאות אלפי שמשות מבהיקות באור שבעתים, שפכו פלגי אורה גדולה על כל מסביב, על כל הר ובקעה, על כל יער ושדה; ותחת העצים העבותים, תחת סלעי־המגור הנוראים ובקצוי התהומות העמוקות היתה אורה רבה, כמו ברחבי השדות, כמו על פני פסגות ההרים הרמים והנשאים… ולילה כי יצר האל, ויהי הלילה חושך ואפלה כלו, ליל־אמש מלא צללים שחורים, עטוף קדרות כלו, בלי שמץ נוגה, בלי קו זוהר… ובין שני אלה, בין היום הברור והמבהיק ובין ליל האמש והחושך, לא היה כל רגע בינתים. הנה הבהיקו שמשות בהירות לאין מספר, וכהרף־עין, כברוק הברק, – ואיסוף אורו, כבות כל השמשות פעם אחת בפקודת האל, וחשכת־הלילה פורשת את כנפיה השחורות על פני כל מסביב. וכמשפט היום והלילה, שלמות היו אז כל הצירות האל. בתוך החום, אשר היה אז, היו נתכים ברזל ונחושת, כהמוס דונג מפני אש; לעומת זאת היה נקפא הכל כאבן בתוך הקרה הנוראה, אשר היתה בימים ההם. העדן, אשר היה במרומים, הפליא כל עין ביפיו והדרו, נסך היה קסם על כל בחמדת צבעיו, בשפעת כל יקר וחמודות, אשר מלאו אותו… כל הצבעים הנפלאים, כל ריחות־העדן הנחמדים השתפכו להרמוניה נפלאה אחת יחד עם צלצלי־שירה בת־שמים, זמרת־צפרים, אושת־צפירים קלה בין עפאי עצים רעננים ועבותים והמיה דקה, המיה מלאת־רזים, המית פלגים קטנים, חבויים בסתר העצים העבותים… וכי היה שם במרומים גן־עדן נפלא כזה, הנה נמצא לעומתו בעמקי התהום, בתחתיות השאול העמוקה, תופת איום ונורא. אלה היו מחילות עפר עמוקות ונוראות, מלאות מפלצות איומות ומחרידות, אדים קשים ומחניקים, ריח גפרית וזפת בוערה; וזעקות שבר, נאקות מעונים ויללות תמרורים עולות מהן תמיד, בלי חשך, יחד עם תמרות העשן הכבד וריח העצמות הנחרות ביקודן… מעבר מזה היו מלאכי־עליון יצורים בעלי נשמות טהורות וזכות כבדולח, נשמות עדינות ונעלות, שואפות לכל נעלה ונאצל, בלי שמץ כתם, נקיות מכל חטא, רחוקות גם מכל תשוקה לחטוא. מעבר מזה – מלאכי־חבלה, נשמות שחורות, גסות, רעות, נפסדות, מלאות כלן חטאות־שאול כבדות, שקועות עד צואר בתאוות טמאות ושפלות, רחוקות גם מכל שאיפה לטוהר, לכל נעלה ונאצל… והאלהים, עצם השלימות, מקור כל שלימות, היה ימים רבים רבים מאד, שבע־רצון ביצירותיו השלמות. במשך אלפי רבבות שנים התחלפו ימי־אורה מבהיקים ולילות־אמש קודרים, חום נורא וקור קשה מנשוא; במשך אלפי, רבבות שנים היו מרחפים לפני עיניו רק מלאכי־עליון זכים ונאצלים ושדי־שחת איומים ונפסדים, רק תמונות עדן מפליאות ביפין ומוראי אבדון מתחתיות שאול… אולם באחרונה קצה נפשו בהשנות המחזות האחדים יום יום בלי כל חליפות. לא השביעהו עוד רצון היום הבהיר להפליא, אך גם חשכת ליל־האמש הקודרה לא לבבה אותו עוד. הכל היה כל כך רגיל, שרה, תדיר יום יום, כל כך משעמם כל כך קבוע, מסודר־מקודם. ובלבו הרחב של הבורא הכל־יכול געגועים עמוקים על איזה דבר, בלתי־ידוע, בלתי ברור בציורו. מבטו העמוק והרחב קפא באיזו מהשבה, נשאר בלי תנועה. בין כה וכה הגיע הרגע, אשר בו התחלפו תמיד היום והלילה, על פי פקודת האל. הפקודה אחרה להנתן, וגם היום, אשר באה עת לעזוב את מקומו, גם הלילה, אשר עמד הכן לקחת מקום היום ההולך, – גם זה וגם זה לא נועזו להחליף מקומותיהם בטרם בוא הפקודה. עמדו שניהם, זה בצב זה, בלי כל תנועה, ומבלי דעת מה לעשות – עמדו מחכים במנוחה. ופה נוצר בפעם הראשונה המחוה החדש והנפלא… על פני שטר ידוע התערבו, השתפכו והתלכדו אור יום בהיר וחשכת ליל אמש… לקוי השמש המבהיקים היה פתאום נוגה חכלילי, וכנפי הלילה השחורות נכתרו בזר מבהיק מסביב; חצי השמים מזה התעטף באדר ארגמן בהיר, וחצי השמים מזה כוסה בתכלת כהה… ובלי משים נמשך מבט האל החוזה אל המחזה החדש והיקר הזה, המחזה ישר בעיניו, ועל הראשונה בין היום והלילה. היום והלילה השתערו זה על זה בכל תוקף עוזם. המלחמה הלכה וגברה, הלכה והתלקחה, אך גם זה וגם האחר לא עצרו כח לנצח נצחון שלם, ובעוד שבעמקי הבקעות, מתחת לכיפי הסלעים הגבוהים ובצל העצים העבותים רמה יד הלילה, ואור היום חשך תחת כנפיה, – גבר לעומת זאת אור היום על מתנגדו ויניס את צללי האופל מעל כל הר וגבעה, מעל ראשי הסלעים הגבוהים, צמרות העצים הנשאות ומעל פני כל שדה וכר נרחב… ובין כה וכה, בתוך המלחמה החזקה בין האור והחושך, נוצרו אלפי הזיונות חדשים, חזיונות נהדרים, נפלאים, מלאי קסם. בשמים ובארץ נגלו חליפות־גונים חדשות ונפלאות לאין מספר, ערבובי־צבעים חדשים ומפליאים ושפעת נגהות ושברירי־נגהות, אשר לא היו כמוהם עד אז… והאל החוזה הביט זמן רב אל המחזה. געגועיו החשאיים והעגומים נמוגו לאט, בלי משים, בתשוקת־יצירה מעודדת… היצירות הראשונות, השלמות בתכלית השלימות – שונו ושונו בלי השך. שעת־בין־הערבים הארעית כבר היתה לחזיון מתמיד וקבוע. גם בתוך היום ובתוך הלילה הלך ונוסף ערבוב של אורה ואפלילות. ליל־האמש קושט בנוגה־כוכבים רך ועדין באור־כסף עגום־דומם באור־ירח חיור הוזה, ובאור־היום המבהיק שורגה רשת צללים כהים, צללי סלעים ועצים בארץ מתחת ובבואות עבים צחורות ואפורות בשמים ממעל… מהעדן והתופת, אשר התערבו יחדו, נוצר עולם חדש, עולם שושנים פינות בקוצים, עולם בצות מבאישות, מקושטות מלמעלה במצע פרחים נפלאים, עולם יערי־עד, מלאים זמרת צפרי־רננות ונאקות־מות, נאקות חיה ועוף מטורפים… כאשר התמזגו באפנים שונים החום הנורא והקרה האיומה, אשר היו לפנים, נוצרו במקום אחד ארצות־החום הרחבות עם צמחיהן הענקיים, עם אדמתן הפוריה להפליא ועם מדבריות־הכל הנוראות אשר בהן, ובמקום אחר – שדות־שלג רחבי־ידים, הרי־קרח ענקיים וימי־קרח נוראים בלי גבול ובלי קץ… יחד עם אלה באו גם חליפות קיץ וחורף, אביב ובציר; – נבראו סופות־שלג וזועות־קיץ בכל הוד יפין הפראי ובכל פראותן ומוראיהן היפים להפליא… ובכל מחזות־הטבע החדשים והאלהים, עצם השלימות, מקור כל שלימות וכל אי־שלימות, שאף לברוא בריאה חדשה, אשר לא היתה ולא נראתה עוד כמוה בארץ… הזכה והעדינה בנשמות המלאכים נקשרה יחדו עם נשמת שד־שחת רעה, גסה ונפסדה מאין כמוה; שכל אלהי נשגב, התופס רחבי עולמות וחודר עד עמקי כל רז, רזי והחיים, כפות בכבלי חמשת חושים מוגבלים ומשועבד לכל תאוה גסה ומגושמה; עדן ותופת וכל מלואם בכלוב צר אחד – לב מלא כל מיני רגשות, מחשבות ושאיפות שונות ומשונות… זה היה כליל אי־השלימות. שם אדם קורא לו. שנת ארי' ליב שיינהיז לפ"ק א' ניסן, תרמ"ה. ראדושקאוויץ. התלמוד הוא האוצר של תורה שבעל פה, לעומת המקרא שהוא האוצר של תורה שבכתב, והכונה המפורסמה בשני אלה השמות היא כי תורה שבכתב נתנה למשה מסיני על מנת שימסרנה לישראל בכתב והתורה הכלולה שבתלמוד נתנה לועל מנת שהוא ימסרנה לראשי העם בעל פה. והנה, אם בכלל זו היא הכונה בשני השמות, מכל מקום ביחוד בנוגע להשם תורה שבעל פה אי אפשר שזו בלבד היא הכונה בו, כי הלא החלק שאמרו החכמים בפירוש שהוא "הלכה למשה מסיני" הוא מצער מאד לעומת כל התורה שבתלמוד, שרובו ככולו הוא דברים שחדשו חכמי הדורות לפי ראות עינם, לפי צרכי הזמן ולפי פלפוליהם בתורה שבכתב. אמנם, ר' יהושע בן לוי אמר: כל מה שתלמיד ותיק להורות לפני רבו כבר נאמר למשה מסיני (ירו' חגי' סוף א'), אך זה רק דרך דרש בעולם. ולכן אין ספק, כי עוד כונה שניה היתה להם בהשמות תורה שבכתב ותורה שבעל פה, והיא: שהראשונה היתה בכתב ונשמרה בכתב ונמסרה מדור לדור רק בכתב, והשניה נאמרה על פה ונמסרה לאיש מפי איש רק על פה, בפרט במשך זמן הדורות הראשונים. ואת הדבר הזה הודיעו לנו חכמי התלמוד בדברים מפורשים, שאינם מניחים שום מקום לשום פקפוק היותר קל. והראשון שהגיד לנו זאת בפירוש הוא הגדול בחכמי הדור השני שלאחר המשנה, הוא ר' יוחנן, שעל פי רוחו ובבית מדרשו במסכת תמורה מספרת לנו הגמרא, כי רב דימי כשבא לארץ-ישראל רצה לשלח אגרת לרב יוסף לבבל בדבר הלכה אחת שנאמרה משמו של רב דימי, ומקשה שם הגמרא איך רצה רב דימי לעשות כזאת והלא אמר ר' אבא בנו של ר' חייא בן אבא: אמר רבי יוחנן כותבי הלכות כשורף התורה והלומד מהן אינו נוטל שכר. כתוב אחד אומר כתוב לך את הדברים האלה וכתוב אחד אומר כי האלה, לומר לך דברים שעל פה אי אתה רשאי לומר בכתב ושבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה. כתוב אחד אומר כתוב לך את הדברים האלה, אלה הדברים אתה כותב, אבל אין אתה כותב הלכות (שם דף י"ד:). ולא בלבד הלכות אלא גם היה אסור לכתוב, ועל מעשה רבי יוחנן ור"ש בן לקיש שהיו מעינים בספר אגדה שאלו בגמרא (גיט' ס'.) איך עשו כזאת והלא אסור לכתוב אגדה בספר, וענו שעשו זאת מפני ההכרח שאי אפשר לא לכתוב, מפני הסכנה פן תשתכח התורה מישראל. והנה טעם האיסור לאמר על פה דברי תורה שבכתב מובן היטב, מפני שחששו שמא תפול בהם טעות. בודאי היו חכמים שהיו כל כך בקיאים בתורה שבכתב שידעו לכתבה על פה בלי שום טעות. כך אמרו עליו על ר' מאיר שכתב כל מגלת אסתר על פה ועל רב חננאל ספרו שמצאו רב חסדא שהוא כתב ספרים שלא מן הכתב וגער בו אף על פי שהוא ידע בו ברב חננאל שהוא ידע היה צריך וכדי לגדור הגדר גזרו שלא לכתוב כלל על פה. אבל, בענין התורה שבעל פה לכאורה קצת תמוה מה טעם אסרו לכתבה, הלא בודאי עדיף שיהיו הדברים נכתבים כדי שישמרו גם הם מהטעיות שדברים על פה עלולים להן. למעמד הענינים של הזמן ההוא יגלה לנו גם טעם איסור זה על נקלה, ולא עוד אלא שהוא יאיר לנו אור על רוחם של חכמי ישראל בימים ההם. כתיבת ספרים לא היה דבר קל אפילו בדורות יותר מאוחרים ומכל שכן בדורות ההם, ולא בלבד מפני קושי מלאכת הכתיבה בעצמה, אלא גם מפני שהגויל לכתוב עליו היה לא מצוי וקשה להשיגו. וכבר נשתבח רבי חייא בדורות הבאים שהוא עשה שלא תשתכח תורה מישראל בזה שהיה נוטע פשתן וגודל נשבים וצד צבאים ועשה מגילות לכתוב עליהם דברים כתובים יקרי המציאות, וזה גרם שכל דבר כתוב היה שהתורה שבעל פה היתה עם קדושת תורה שבכתב ורצו לעשות גבול כדי להבדיל ביניהם הבדל גלוי וניכר. ומלבד זה, מפני שהעולם היה אז תמיד במעמד של זעזועים ובלבולים במדינות היו מתרגשים ובאים תדיר, היה מקום לחשש שדבר מהתורה שבעל פה כתוב על מגלה יסופח בטעות בשעת בהלה על מגילות תורה שבכתב ויחשב גם הוא לתורה שבכתב. וכמו שאמרו אחר כך: אם אתה מכניס לביתך יותר מכ"ד ספרים מהומה אתה מכניס לביתך. ושחשש זה לא היה בלי יסוד אנו לומדים מזה, שאחרי כל להתורה והנביאים נתיחסו אחר כך ספרים מזמן מאוחר לזמנים קדומים. על כל פנים, אין ספק בדבר, כי במדה רבה אנו חייבים לתקנה גדולה שתקנו אז, שדברים שבעל פה אסור לכתוב, שלא גדלה עוד יותר המהומה ולא נתייחס לתורה שבכתב חלק מתורה שבעל-פה. נעלם מעיני החכמים שתקנו תקנה זו גם הצד הרע שבדבר, כי דברים שבעל-פה עלולים להשתבש יותר מדברים שבכתב, וכדי למעט את הרע הזה כמה שאפשר חפשו ומצאו עוד תקנה אחרת, תקנה גדולה באמת, תקנה מוכרחת, שבלעדה היתה תורה שבעל-פה דבר אי אפשרי. זו התקנה הנפלאה "שחייב אדם לאמר בלשון רבו". תקנה זו אנו מוצאים בפעם הראשונה באחד ממקורות הקדומים של התלמוד. גם אדם בריא, גם אדם חולה צריכים לשמור על קיומם מפני הכליון. אבל הבדל גדול יש בין שמירתו של האדם הבריא על קיומו ובין זו של החולה. וההבדל הזה ידוע וברור. אדם בריא אוכל כדרכו ושותה כדרכו ואינו חושש. וכל מה שהוא אוכל ושותה – הוא אוכל ושותה לתאבון. הוא מרגיש רעב, מרגיש צמא, והוא אוכל, שותה ומתענג. ואינו מתכוון כלל באותה שעה לשמור על קיומו: קיומו מתהוה מאליו בלי מחשבה תחלה. הוא מטייל להנאתו ואינו מפחד מרוח מצויה, שמא יתקרר. אין סכנה צפויה לו ואינו לקנות תחבולות כדי שלא ימות. ואינו שואל ברופאים. מה שאין כן באדם חולה. כל מה שהוא אוכל צריך הוא לאכול בצמצום: שמא ישבע יותר מדאי ויזיק לו. וצריך הוא לבחור רק במאכלים ידועים, שלא יאריכו מחלתו. ובשעה שהוא שותה סמי-מרפא הוא שותה אותם לא לתאבון: מתכוון הוא להרפא על-ידם ממחלתו ולהנצל ממות. ובשעה שהוא מטייל הוא צריך להזהר מפסיעה גסה, מיום-סגריר ומכל רוח מצויה. ורופאים צריכים לשמור עליו ולנהלו בעצותיהם. ואחרי כל אלה אינו בטוח בחייו. פחד המות תמיד לנגד עינו. כאדם פרטי כן עם שלם. יש עמים בריאים ויש עמים חולים. אם הרבה הם או לא – אחת היא לעניננו. עם בריא עושה את פעולותיו בלי שום כונה להגן על קיומו. הוא בונה בתי-חרושת, בתי-ספר, סולל דרכים ומחבר ספרים להנאתו, לכוונות לאומיות פרטיות אינו צריך, כי כל מה שהוא עושה לתאבון ולהנאתו נותן כח ללאומיותו. ולאומיותו מתקיימת מאליה, בלי מחשבה תחלה. נשואי-תערובת וקולטורה זרה אינם מזיקים לו. הוא בולע הכל, מעכל הכל וכמעט שלא יודע כי באו אל קרבו. ולפעמים אף הדברים הזרים שבלע ועכל נעשים לו סם-חיים. פחד המות אינו ידוע לו ואינו זקוק לרופאים לשמור על חייו. כי עמנו חולה הוא – זהו דבר שאין בו מחלוקת. וככל חולה זקוק הוא לרופאים. אבל בדרך תרופתו יש מחלוקת גדולה. משיאים לו עצה, שישים קץ חייו. הם אומרים לו: – התבולל בין העמים, חדל מהיות, ויחד עם חדלון ישותך תחדל גם מחלתך. אמנם זוהי תרופה מחוצפת יותר מדאי וגם שטות בה לא מעט, אבל אין לכחד שתרופה היא, שהרי בעולם אינו חולה. הציוניים אומרים: – שוב לארץ-אבותיך, חיה ככל העמים חיים טבעיים, מסודרים, עצמיים – ותרפא ממחלתך. אמנם, המלאכה מרובה והדרך ארוכה. אבל גם המלאכה גם הדרך הן רק זמניות. יעבור זמן ידוע – ותהיה בריא ככל העמים. לא תצטרך עוד לרופאים ופחד המות לא יחרידך. ויש עוד רופאים והם הלאומיים הרוחניים. הם אומרים: "עם ישראל יהיה נצחי, אם כל דור ודור מן העם יהיה לאומי, ההמון בשב ואל תעשה (כלומר, שלא יקלוט רוח זר) והמשכילים בפעולות, ואז יהיה לאומי גם הסך-הכולל של הדורות, כלומר, הלאום כלו יהיה נצחי. הלאומיים הרוחניים מאמינים בנצחיות ישראל, אבל מציאות האמונה מוכיחה על מציאות הספק. ובעצמם הם אומרים, שאמונתם היא על תנאי. ולפי תנאי זה צריך העם בכל דרכיו המובילים ללאומיות לומר בכוונה: "הריני מוכן ומזומן לעשות דבר פלוני לשם קיום הלאום". לא ככל העמים העושים את כל מעשיהם בלי כוונות לאומיות. ולא ככל העמים, שהפשוטים שבהם אינם חושבים כלל על לאומיותם, כמו שאין הבריא חושב על בריאותו. אנו, כל בני עמנו יצטרכו להרגיש תמיד, שעמנו חולה הוא והם חייבים לשמור על קיומו. ותמיד יצטרכו לשאול ברופאים: צעד כזה מותר הוא לנו או אסור? שם נשואי-תערובת, פה קולטורה זרה, סביבה נכריה – ואנו נחזיק תמיד נאד של חמצן לשאוף אותו אל קרבנו, כדי שלא תכבה נשמתנו על-ידי האויר המחניק אותנו. וסוף-סוף יהיה עמנו חולה נצחי, ומה שלעמים אחרים לפעמים סם של חיים יהיה לו תמיד סם של מות. וגם בחיי-מחלה לא יהיה בטוח, ופחד המות לא יסור מנגד עיניו. שהרי לנו לבוא בברית עם הדורות הבאים, שגם הם ידרשו תמיד ברופאים ולא יניחו מידיהם את הנאד של חמצן. יאמר נא ישראל: וכי יש ממש בתרופה זו? אנאטולי גריגורוביטש גאסאמן – הוא נולד בוילנה בסוף שנות הארבעים של המאה שעברה לאבות עניים, אבל ישרים מאד. אביו היה בעל־מלאכה, שנהנה כל ימיו מיגיע־כפו, ובדרך זו אמר לחנך גם את בנו. הוא חשב להחזיקו עד שנתו השתים־עשרה בחדר וללמדו אחרי־כן איזו אומנות המחיה את בעליה. אבל המלמד, שלמד הנער אצלו גמרא, התנגד לכך באמרו, כי אם יוציאו אותו מן החדר באמצע, יהיה זה עון גדול מאד, אחרי שיש לו כשרונות של "עלוי" והוא עתיד להיות לרב גדול בישראל. כשמוע האב את הדברים האלה הוליך את בנו באחד מימי־השבתות אחרי הצהרים אל המגיד דמתא, אשר ישב בשכנותו, ויבקש ממנו לנסות את כחו בלימודים ולהשמיעהו איזו תכלית יבור לו בחיים. המגיד התפעל כל־כך מכשרונות הנער, עד כי כמעט שגזר על אביו כי לא יבטל אותו מתורתו ולא ישחית, חלילה, בידיו "כלי נפלא" כזה. אז הכניס האב את הנער אל בית־הישיבה של ר' מיילא, וגם שם הצטין תיכף ויצא לו שם "כלמדן מופלג". הוא נעשה יוצא ונכנס של זקן מורי־ההוראה הוילנאיים, ר' בצלאל, שהיה מתפלפל אתו בתורה ועוזר על ידו לסדר את השאלות ותשובות שלו. במלאת לנער שש עזרה שנה כבר היה בקי בשלשה סדרי הגמרא והכל הביטו עליו כעל מי שעתיד להיות לגאון עולם, שישמש צפירת־תפארה לעמו. אבל כנראה לא כן חפץ הגורל. בישיבה של ר' מיילא למד גאסמאן בגמרא אחת עם עלם סלונימאי כגילו, שהיה אף הוא מצוין בתורה כמותו. העלם הזה אכל בימי־השבתות על שלחן אחד מבעלי־הבתים העשירים הוילנאים, סוחר צמר ומפורסם לבר־אורין. והזדמנות היתה בדבר, כי בנו היחיד של הסוחר העשיר הזה התעקש בחפצו להכנס אל בית מדרש־הרבנים, ואף כי לא חפץ אביו להסכים אל הדבר בתחלה, נעתר לו באחרונה אבל רק בתנאי, כי ילמוד שתי שעות ביום גמרא אצל הבחור הסלונימאי. ושני הצעירים התחלפו בתפקידיהם: למלמד נהיה לא העלם הסלונימאי, כי אם תלמיד בית מדרש־הרבנים, אשר השפיע עליו כי יסלק את עצמו מן הקאריירה הרבנית וישים פניו להשכלה חילונית. בשבתו על יד הגמרא גלה הסלונימאי את סודו לגאסמאן. הדברים נכנסו ללב גאסמאן ויעשו עליו רושם חזק, ואחרי התיעצות קצרה עם נפשו החליט לעשות כמעשה חברו. כעבור עת קצרה התחילו שניהם שומעים בחשאי מפי תלמיד בית מדרש הרבנים לקח בלשון הרוסית וביתר הידיעות הכלליות האלמנטאריות. בהשארם לומדים לפי שעה בישיבת ר' מיילא הכינו את עצמם להכנס אל בית מדרש־הרבנים. כעבור חצי שנה נכנס גאסמאן אל בית מדרש־הרבנים. הדבר לא היה, אמנם, לרצון לאביו, אבל הוא לא הקשה אל בנו על המעשה אשר עשה. מאידך גיסא. עוד מצא לו קורת־רוח קצת בזה, שנתמעט אחד מאוכלי שלחנו המרובים, אחרי כי נתקבל בנו תיכף הפנימיה של בית מדרש־הרבנים, שבה היו התלמידים מתפרנסים ונזונים על חשבון הממשלה. גם בבית מדרש־הרבנים משך עליו גאסמאן בכשרונותיו המצוינים את תשומת־לב המורים המורים וחבריו התלמידיים. ביחוד הצטיין בידיעותיו המרובות בלשון הרוסית ובספרותה, שהיה בקי בה. עם זה היה מבטאו מבטא רוסי טהור, וזה אצל על דבורו חן מיוחד. הנובליסט הרוסי־העברי המפורסם ל. לוואנדה, שהיה חברו של גאסמאן בבית מדרש־הרבנים, מסר לי פעם אחת בשיחה על בכל בית מדרש־הרבנים נמצאו רק שלשה תלמידים, שהתגאו בהם המורים הרוסים והציגו אותם מופת ודוגמה לאחרים, והם: מינור, ששמש הזמן בכהונת רב־העדה בתחלה במינסק ואחרי־כן במוסקבה, ליברמאן, מי שנתפרסם במאוחר בתור האגיטאטור והעסקן הסוציאליסטי היהודי הראשון, וגאסמאן, אשר עלה על שניהם, וביחוד בסגנונו הרוסי. בשעת הבחינות היה גאסמאן כותב בגנבה את התימות כמעט בעד המחצית מתלמידי הלשכה. הוא נראה גם כדראמאטורגן בעל־כשרון, וחזיונותיו הקטנים היו מוצגים לעתים קרובות על־ידי תלמידי בית מדרש הרבנים למטרות שונות של צדקה. פעם אחת, כאשר עבר הקיסר אלכסנדר השני דרך וילנה ויבקר את בית מדרש־הרבנים, נשא אז גאסמאן לפניו את נאום־התודה בשם חבריו. אז דפק לו הקיסר בחבה על שכמו וישאלהו, מי למד אותו לדבר רוסית כל־כך יפה? מלבד זאת ידע גאסמאן יפה גם את הלשון העברית ויהי מחובביה הנלהבים, ובשביל כך עמד ביחוסים קרובים אל גדולי הסופרים העברים הוילנאים של אותו זמן, כהמשורר אד"ם הכהן, קלמן שולמאן, שמואל יוסף פין ואחרים. לעתים קרובות היה עורך מכתבים מוילנה אל העתונים העברים, וביחוד אל ה"מליץ". על פי האיניציאטיבה שלו נדב מאפו את הכנסת החלק השני מספרו "עיט צבוע" לטובת עניי תלמידי בית מדרש הרבנים. גאסמאן היה אחד מן התלמידים המעטים של בית מדרש הרבנים, אשר השתדל תמיד לבלתי היות פורץ גדר בחקי היהדות, ומעולם לא נועז לעשות דבר בפרהסיא נגד דת ישראל. הוא לא חפץ לגרום צער לאבותיו החרדים, אשר היה כרוך אחריהם באהבה בכל ימי השבתות והחגים היה מסב יחד עם אבותיו אל שלחנם ועוזר לאביו לשורר את ה"זמירות". יחוסי גאסמאן לאביו נשאו עליהם חותם של "כבוד־אב" אמתי ואידיאלי. מספרי, כי בהמצאו כבר במחלקה האחרונה של מתבייש לשאת אחרי אביו או אחרי אמו חבילה מן השוק, והאבות והאמות הוילנאים התברכו בו. זמן רב שמש חמר לשיחת הבריות בוילנה מאורע זה שאירע לגאסמאן בהיותו היתה נוהגת משעה ראשונה ואילך משמעת חמורה מאד, שחלה ביחוד על התלמידים, שנתכלכלו על חשבון הממשלה. התלמידים האלה היו צריכים להמצא תמיד בין לצאת העירה היו רשאים רק ביום השבת אחר הצהרים לשעות אחדות, ודוקא ברשיון הדירקטור הנוצרי. אם התאחר האחד בעיר יותר מן העת הקצובה, נענש בגלל זה עונש, שהיה לפעמים קשה מאד. כמה פעמים אירע, שבעד חטאים כאלה היו נותנים את ה"חוטאים" אל הצינוק לימים אחדים ומאכילים אותם לחם צר ומים לחץ. והנה קרה המקרה, כי ביום שבת אחד יצא גאסמאן ברשיון השלטון אל העיר, ולא שב משם לא רק אל בקורת־הלילה, כי אם לאחר שני ימים רצופים. הוא בא רק ביום השלישי בבקר. כל העת עליו. שלחו לבקשו בבתי הוריו ומיודעיו, ולא נמצא בשום מקום; חקרו ודרשו אחריו וכלום לא נודע, וסבורים היו הכל שקרהו אסון. סברה זו היתה יכולה להתקבל על הדעת, כי היו הימים ימי מבוכה ושעת־חירום. בכל המקומות אשר בסביבות וילנה הסתער מרד הפולנים, וגם מעמד־הרוחות בעיר היה רבולוציוני. מוראביוב עם כנופית התלינים שלו גזרו בכל יום הוציאו להורג עשרות מורדים והפילו אימה חשכה על כל התושבים. כששב גאסמאן ביום השלישי בבוקר ושלטון התחיל חוקר ודורש אותו לדעת מה הי הלו, נתבררו הפרטים האלה: גאסמאן כבר נמצא אז במחלקה מבלי היות לו חשק מיוחד לרבנות מטעם, הכין את עצמו להכנס אל האוניברסיטה. בהרגישו בו נטיה חזקה אל תורת־המשפטים, התחיל בעוד מועד הוגה בהתמדה מרובה בספרים המטפלים במדע זה. בשקידה מיוחדת התמכר אל למוד המשפט הרומאי, וכך נעשה בקי בקודקסים שונים של חוקים, חדשים גם ישנים. אבל בזה בלבד לא הסתפק עדיין ונתעוררה אצלו תשוקה נמרצה לכבוש לו מושג מן הפסיכולוגיה של הנענשים על דיני־נפשות. בתור יוריסטן לעתיד מצא לו לנחוץ להכיר לדעת את נשמת הפושע. בתוך שאר דברים התעניין גם בחיי הנדונים למות. הוא הבין, כי מתוך ספרים גרידא אין למצוא פתרון לפרובלמות מסובכות כאלה, ותמיד בקש לו הזדמניות ללמוד אותן מתוך ומעשי יום־יום. חבריו שידעו את כל זאת, היו אומרים עליו, כי אך למותר לו לבקר את האוניברסיטה, יען כי כבר רכש לו ידיעות יותר מכפי השעור הראוי ליוריסטן מלומד שבמלומדים. השבת, שהלך גאסמאן אל העיר, נודע לו שם, כי ביום השני בבוקר יתלו בשניפישוק (שם אחד מפרברי וילנה) מאחורי בית־העלמין העברי העתיק חמשה מגדולי המורדים הפולנים. כרגע נצנצה בו מחשבה להשתמש בהזדמנות זו שבאה לידו להאקספרימנטים היורידיים שלו ולראות בעיניו איך מוציאים לפעלו היותר חמור ובלבד שיבצע את מחשבתו. את יום הראשון בלה בבית אחד בדעתו כי אל מקום התליה לא יתנו לאיש זר לגשת, בא אל בית־העלמין העברי העתיק, ושם טפס ויעל על ראש עץ גבוה ועבות, אשר מעליו היתה לו היכולת להתבונן יפה לכל הנעשה. מראה עיניו עשה עליו רושם מדוכא מאד, וכשובו אחרי־כן העירה התהלך נפעם ונדהם. בערב סר אל בית הוריו ושם נסגר בחדר מיוחד וירק על הגליון את כל הרגשות המעיקות ואת כל המררות אשר נצברו בלבו תחת רושם קיום פסק־המות הנורא. כאשר כלה לכתוב, כבר חדרו קוי־השמש הראשונים אל חלון חדרו. אז התעורר ויקם וישב אל בית מדרש־הרבנים. ברגע הראשון בערה בו חמת הדירקטור כל־כך, עד כי מבלי תת לו להתנצל, כבר חפץ לגרש אותו מבית מדרש־הרבנים ולאסור עליו מעתה את הכניסה לכל בית־ספר ממלכתי בכלל. אבל באחרונה הרשה לו להצטדק. ליותר מזה לא הצטרך גאסמאן. בנאום שנמשך שתי שעות ושהקסים, ממש, את השומעים, הוכיח כי המעשה אשר עשה מלבד שאינו חטאת נגד המשמעת החנוכית, עלול הוא בהמשך הזמן להביא תועלת להמדע המשפטי הרוסי אשר כבר התמכר אליו ושנכון הוא לעבוד לטובתו בעתיד בלב ונפש. עם זה בקש, כי אם יחליט השלטון למסרהו על "חטאתו" לדין דיסציפלינארי, יצרפו אל המשפט את המונוגראפיה היורידית, שכתב בליל שעבר. זה היה מאמר בקרת־אנאליטי על־דבר מהות עונש־המות, שחתך עליו גאסמאן משפט קשה מאד. סוף דבר היה, כי התיחס השלטון אל גאסמאן יחס לא־כל כך קשה. הוא רק אסר עליו לבקר את העיר במשך שני כנראה נבהל הדירקטור קצת מפני התוכן החריף, לפי דעתו יותר מדי של המונוגראפיה פטרבורג. זמן רב נשאר הדבר בלי שום תוצאות. רק כעבור ירחים אחדים קבל הדירקטור פקודה מפטרבורג להציג את גאסמאן ליתר תלמידי בית מדרש־הרבנים למופת לא רק בתור בתור פאטריוט רוסי נלהב. נתברר, כי בהמונוגראפיה הנזכרת שלו עשה תעמולה גדולה ונמרצה להתרססותו של החבל הצפוני־המערבי. זכות זו עמדה לו לגאסמאן כעבור שנה, לאחר שגמר חוק למודו בבית מדרש־הרבנים ובא לפטרבורג, להכנס אל האוניברסיטה. אמנם לא היה קשה אז עדיין ברוסיה ליהודי שיש לו בכיסו תעודת־בגרות מבית־ספר בינוני, להתקבל אל האוניברסיטה, אבל יותר נקל היה לצעירים היהודים להכנס אל כל המחלקות מאשר אל המחלקה היורידית, שהרבו להקפיד בה על חתוך־הדבור של הסטודנט ועל ידיעותיו הרוסיות בכלל. מטעם זה בחרו להם הסטודנטים היהודים במחלקה לתורת־הרפואה, שבה אין הלשון תופשת מקום בראש. אבל, כמו שכבר ספרתי למעלה, גדל חשקו של גאסמאן ביחוד אל חכמת־המשפטים, והוא לא יכל כלל לצייר בנפשו, כי בהגישו את תעודותיו, תמהר המחלקה היורידית לקבלו "כאבן טובה", כי שמו כבר היה ידוע שם על־ידי המונוגראפיה לפרסום בשבועון היורידי הממלכתי. גאסמאן היה היהודי היחידי במחלקה שלו, אשר השתדלה האוניברסיטה להשיג עבורו פרס חדשי מאת הממשלה. בשתי השנים האחרונות שלחה אותו הממשלה בירחי־החופש בהוצאותיה לחוץ לארץ לשמוע שם את שעורי היוריסטים אנשי־השם. הרצאותיו התכופות באגודה היורידית הפטרבורגית עשו לו שם של מלומד גדול במקצוע זה, ועוד קודם שכלה חוק למודו באוניברסיטה כבר נראה, היה כי הוא עתיד להיות עטרת תפארת להמדע המשפטי הרוסי. את בית מדרש־הרבנים הוילנאי עזב גאסמאן כחובב נלהב של הלשון העברית וספרותה ועם נטיה חזקה מאד אל העסקנות הצבורית הישראלית. בפטרבורג התודע תיכף אל גדולי העסקנים הצבוריים, והוא נעשה יוצא ונכנס בביתם. זה היה בשנים הראשונות לאחרי הוסד בפטרבורג חברת "מרבי־השכלה", שמסביב לה התרכזו עסקני־הכלל היותר חשובים. גאסמאן נעשה משעה ראשונה ואילך חבר רב־פעלים להחברה, ועבד לטובתה במרץ מרובה ושקידה עצומה. על־ידי כך התקרב אל הבארון הוראץ גינצבורג ואל הפרופסור חוואלסון, אשר עמדו אז בראש חברה זו. חוואלסון, אשר היה, אם לא בגלוי, רוח החיה באופני החברה, היה נמלך בכל דבר עם גאסמאן, שנעשה בהמשך הזמן ליועצו ולאיש־סודו. באותה עת פרסם גאסמאן ב"המליץ" מאמרים אחדים גדולים וקטנים, אשר בקש בהם לעשות פרסום לחברה "מרבי־השכלה" בין העם. מעט, מעט נעשה גאסמאן, אם לא באופן לגאלי, מזכיר החברה, וכל פעולתה התרכזה בידיו. כשנסה פעם הפרוקורטור העליון של הסינוד הקדוש, שונא ישראל המפורסם פובידונוסצוב, להתאנות להחברה ולהעליל עליה עלילות שונות, כדי לחתור תחת קיומה, יצא אז גאסמאן נגדו בעילום שמו בעתונות הרוסית בשורה של מאמרים חריפים מאד, אשר עשו בזמנם רושם כביר. אחד המאמרים האלה, שבו לא נזהר מפגוע פגיעה עולבת באישיותו של פובידינוסצוב, הטיל בפטרבורג סער גדול. הגיעו לידי־כך, שדרש השלטון מאת מערכת העתון ההוא, כי תגלה לו את שם הסופר המסתתר בעל המאמר. אבל הדבר נגמר בלא־כלום. בפטרבורג ספרו אז, כי פובידינוסצוב עצמו השתדל לשים לאל את הדבר ביראו מאד את עטו השנון של גאסמאן. באופן מזהיר גמר גאסמאן את חוק למודיו באוניברסיטה. אחרי־כן נשלח על חשבון הממלכה לחוץ לארץ, ושם בלה בבתי־ספר גבוהים שונים למדעי־המשפט. באותה עת הספיק לחבר מונוגרפיות אחדות על־דבר התפתחות החוקים הרוסים, אשר הפליאו מאד את המומחים לדבר. ידיעותיו היורידיות המופלגות של גאסמאן עמדו לו להרימו אל גרם המעלות בחוגי־הממשלה, והכל ידעו מראש, כי תנתן לו בהמשך הזמן אחת המשרות הכבודות והאחראיות במקצוע עניני דת ודין. באותה עת – בתחלת שנות השבעים – זכו רק יהודים בודדים ברוסיה היו אז רק שלשה, ארבעה יהודים עורכי־דין, ביניהם העסקן הצבורי המפורסם של היום, טייטל, ושני קטיגורים. לא ארכו הימים והגיעה השעה גם לגאסמאן, נתמנה לחבר בית־דין הגליל באחת הערים אשר בפנים רוסיה. אמרו אז, כי את משרתו זו קבל על־פי המלצת מי שהיה חברו באוניברסיטה, שנתמנה בהמשך הזמן ששמש אז בכהונת נשיא בית־דין הגליל המוסקבאי. במשרתו זו הצטיין גאסמאן בתור שופט חרוץ, אשר ידע לתפוס תפיסה מהירה ומקפת את המשפטים היותר מסובכים זה עשה לו שם גדול בהחוגים היורידיים. בשבתו בעיר מועטת באוכלוסין ובהיותו בכלל רחוק ממרכז־היהודים, התחיל גאסמאן להקרע מעט, מעט מאינטרסי היהודי ומעניניהם. על־ידי משרתו הגבוהה מצא לו מהלכים בספירות נוצריות טהורות, היה יוצא ובא בבתי גדולי האצילים הנוצרים, התודע יום יום אל נוצרים חדשים ונעשה חבר לחברות נוצריות של צדקה וחנוך, וכך היה לו שיג ושיח שאינו פוסק רק עם התושבים המקומיים מבני עם הארץ, וכמעט שלא ראה יהודי בעיניו. עת ידועה נעשה כל זה מאליו, כמו במקרה ובלי כוונה מיוחדת מצד גאסמאן להתרחק מעל היהודים. אבל ככל אשר התקרב אל החברה הנוצרית, כך התנכר יותר ויותר אל היהודים, עד אשר בא היום, שבו כבר הפסיק מתוך הכרה את יחוסיו אל היהודים. זה היה בשעה שעבר לגור בקאזאן, במקום שקבל משרת קטיגור של בית־דין. בקאזאן המיר גאסמאן את דתו. על־דבר התנצרותו התפשטו מאז שמועות שונות. יש אומרים, שנתנה לו מלכתחלה משרת קטיגור קודם למעשה, כי יבא בברית הדת הפראבו־סלאבית; אחרים מחליטים, כי המיר את דתו מאהבת־אשה, כי התאהב בבתו של נסיך אחד, והלה דרש ממנו דרישה נמרצה שיתנצר, והוא לא סרב לדבר. אבל איך שהיה הדבר באמת, עובדה היא, כי גאסמאן, שהיה מוסמך להוראה, החובב הנלבב של הלשון העברית, העסקן רב־הפעלים בחברת "מפיצי־השכלה" והמגין הנמרץ על היהודים מפני התנפליותיה של העתונות האנטישמיית, נמלך וקפד ביום בוקר אחד בלי שום מלחמה פנימית שבלב את החוט האחרון, המקשר אותו אל העם העברי! בחוגי היהודים האינטליגנטים בפטרבורג עוררה התנצרותו של גאסמאן תמהון מרובה ורגש מכאיב מאד. הכל התמרמרו על הדבר הזה אשר עשה, ויש אשר מצאו לעצמם נחומים בתקוה, כי יהיה גאסמאן כמין חוואלסון שני, ואף הוא ישתמש במשרתו הגבוהה לטובת העם העברי. כמו שיראה הקרוא להלן לא היו אלה אלא תנחומים של הבל. גאסמאן נתעלה יותר ויותר במעלת משרתו, עד שהגיע למדרגה רמה מאד, שיכל מעליה באמת לעשות עם היהודים טובות גדולות, אבל הוא דחף תמיד את יד ישראל המושטה אליו לעזרה, דחיפת רוגז ושנאה של מומר ובוגד מן המין היותר שפל וגרוע. בפרט זה הצטיין לרעה מכל יתר המומרים בעלי המשרות הגבוהות ולא היה ביניהם דוגמתו. אבל לא כל כך מהר הפסיק גאסמאן את יחוסיו אל אבותיו. התקשרותו אל בני־משפחתו ארכה אצלו זמן רב גם לאחר שהמיר את דתו. מעת לעת היה תומך עוד את הוריו בסכומי־כסף קטנים. פעם אחת בנסעו לרגל משרתו לפטרבורג סר לוילנה להתראות עם אבותיו ועם קרוביו. ניסון זה ספר לי איש מהימן בוילנה בשם המנוח ד"ר י"ל קאנטור, שהיה חבר לגאסמאן, את האפיזודה המעניינת הזאת: גאסמאן, שכבר היה אז מומר והוריו לא ידעו עדיין את הדבר, עבר דרך וילנה ימים אחדים לפני חג הסוכות, והוריו עכבוהו בביתם לימי החג. גאסמאן ישב עם אביו בסוכה ויקדש על היין בקול רם וישורר את ה"זמירות" ויברך ב"מזומן" הפליא את השומעים, והשכנים החצרות הסמוכות נאספו בהמון לראות את הפלא הגדול איך "שררה" יהודי גדול חרד על דת… אבל כבר היה זה העונג האחרון, אשר הסב גאסמאן להוריו. מאותו חג־הסוכות נעשה להם לבן אובד. ככל שנתעלה במעלות כהונתו, כן התקרר יותר ביחוסו אל משפחתו, עד אשר התיצב באחרונה בינו ובמאוחר כאשר התישב בפטרבורג ונעשה סנטור ואחדים מקרוביו באו אליו לבקש ממנו עזרה, לא הניח להם כן מספרים, גם לדרוך על מפתן ביתו. באותו זמן כבר התבייש ביהדותו והשתמש בכל האמצעים למחות כל זכר למוצאו העברי. בשמשו בכהונת סנאטור לא המליץ גאסמאן מימיו על היהודים אפילו במלה אחת, והיו מקרים, שאפשר ללמוד מתוכם, כי הוא גם משתדל להרע להם. מקרה כזה היה, בשעה שנתבררה ההצעה בדבר שנוי כפרים ידועים לעיירות, כדי שתהיה בהן זכות־הישיבה ליהודים, וגאסמאן חוה את דעתו נגד ההצעה. מקרה שני נגע באינטריסיו האישיים של הבארון גינצבורג, אותו בארון, שהרבה לתמוך בגאסמאן בשנות למדו באוניברסיטה. זה היה בשעה שהסתבך הבארון בעסקים רעים, שהביאוהו לידי שמיטת־כספים, והממשלה העמידה את רכושו "לקונקורס". והנה נתעוררה שאלה על־דבר חלקו של הבארון במכרות־הזהב אשר בסיביריה, שאמרו לקחתם ממנו, מה שהיה עלול לדלדל אותו דלדול גמור. בפטרבורג ידעו אז הכל, כי תלוי הדבר הרבה בגאסמאן, ובחוגי גדולי היהודים שם אחזו בכל התחבולות להשפיע על גאסמאן, שלא יתן להשיא חרפה על בית גינצבורג, כי תהיה זו חרפת יהודי־רוסיה כולם. אבל גאסמאן לא נתן להמשתדלים לבוא לפניו. ספרו אז, כי כאשר מסר הבארון עצמו על־ידי שומר־הסף את כרטיסו לגאסמאן בבקשה, שיקבל אותו לראיון, צוה לענותו, כי כשיהיה לו צורך בו, אז ישלח לקרוא אותו. בשייכות עם אותו המאורע המעציב נמסרה אז מפה לפה בחוגי־היהודים בפטרבורג הבדיחה הזאת: בעת ההיא נמצא מי שהיה מזכיר חברת "מרבי־השכלה" בפטרבורג, המשורר העברי המפורסם יהודה ליב גורדון, מוטל חולה על מטתו. ביום אחד כשבאו אליו שנים מנכבדי היהודים בפטרבורג, חברי חברת "מרבי־השכלה", לבקרו וספרו לו, אגב, על דבר יחוסיו המחפירים של גאסמאן אל הבארון גינצבורג, אמר אז המשורר החולה: על עול כזה אין לסלוח לגאסמאן; צריך להנקם בו, ודוקא על־ידי מנוי "קונקורס" לרכושו… השומעים נעצו בו את עיניהם מתוך תמהון מרובה, כי לא עמדו על כוונתו. – גאסמאן הוא בעל חובנו; הוא חיב לנו כסף. יש אצלנו שובר של קבלה חתום בחתימת־ידו… הוא נמצא עד היום בהארכיבן של חברת "מרבי־השכלה". נתברר, כי בשעה שהיה גאסמאן תלמיד האוניברסיטה הפטרבורגית וקבל מאת חברת "מרבי־השכלה" פרס חדשי, נתקבל ממנו אז, לפי ספר תקנות החברה, שובר, שבו התחייב להשיב להחברה את כספה אך תמצא ידו. – עד היום הזה – הוסיף הפייטן החולה בחיוך וחמש שנים, אפשר עלה חובו של גאסמאן יחד עם הרבית, – כי מחזיק אני במצות־העשה "לנכרי תשיך", – כדי כמה אלפים רובל. החברה דחוקה לה שעתה באותה שעה. בשביל מה לא נועיד את גאספאן לדין, לדין שלו? – אין אני יודע – אמר האחד מתוך כובד ראש – אם כדאי להועיד את גאסמאן לדין, אבל לפרסם את הדבר צריך על כל פנים. ובישיבה הקרובה של ועד חברת "מפיצי השכלה" נתקבלה אמנם החלטה, לפנות על־ידי העתונים לכל אלה, שהיו מקבלים פרס מאת החברה, כי ישיבו לה את חובם. דרישה כזו בחתימת הבארון גינצבורג בתור יושב־ראש נשלחה ע"י הדואר גם לגאסמאן. כעבור ימים אחדים נתקבל על שמו של הבארון גינצבורג מכתב עם רובלים אחדים בצירוף בירור דבר מלמטה, כי את יתר הכסף המגיע ממנו הוא זוקף על חשבון שכר־הכופרים שלא נשתלם לו עדיין בעד המאמרים שכתב לפנים לטובת חברת "מרבי־השכלה" בעתונים הרוסים… וכזה נשאר גאסמאן עד "משפט בייליס". כששמש גאסמאן בכהונת אותו על־ידי העתונות, כי מי כמהו יוכל להעיר עדות נאמנה, שאין היהודים משתמשים כדמי־נוצרים לחג־פסחם. היו כאלה שקוו, כי הפעם, בעת שכל העם העברי ישב על ספסל־הנאשמים, תתעורר בגאסמאן הנקודה הישראלית. אבל לא היתה זו אלא טעות בידיהם. גאסמאן נשאר אותו המומר שהיה ושתק. וכך נשאר עד יומו האחרון… היא תאמר לו תשיר לו: היא תאמר לו תשיר לו … אותה הנשיקה הממושכה והחמה, אשר רק נשיקת אם אוהבת מסוגלה להיות כמוה, – ורק במקרה מיוחד, אולי רק פעם אחת בחיים, – אותה הנשיקה המיוחדה היתה בלי ספק מעין גמול לי!… השוה היה הגמול הזה את המחיר ששלמתי בעדו? – זוהי שאלה אחרת, שאין כדאי לטפל בה, שאין אני חפצה להעלותה גם על דעתי: המעשה כבר עשוי, והחרטה לאחר זמן כבר איננה מועילה כלום! אולם את הנשיקה בעצמה אינני לשכוח בשום אופן; כפעם בפעם אני חוזרת וזוכרת אותה נגד רצוני, ונגד רצוני שבים ונזכרים לפני גם אותם הפרטים השונים, שיחוסם הפנימי זה לזה מובן לי עתה היטב, אף על פי שרובם היו לפני ימים רבים ובשעתם נקלטו רק בזכרוני, מבלי שהבינותי את משפטם… אמנם הייתי פעמים רבות אחרי כן מסופקה גם אני, אם היו כל אלה בפעל, או רק חזון־לבי הם; אולם פרטים חדשים אחדים, אשר נגלו לי בזמנים מאוחרים יותר, היו מתאימים מאד אל אותם הרשמים הבלתי ברורים, אשר נשארו בדמיוני הצעיר מהשנים הקודמות; ובהיותם מבארים יחדו אלה את אלה ומתבארים אלה על ידי אלה – התלכדו במשך הזמן לציור אחד שלם… מתי, באיזה אופן, ועל פי מה – אינני יכולה להגיד עתה בבירור; אך זוכרת אני, כי היה יום והבינותי הכל, – הבינותי, אף על פי שפרטים רבים נעלמו ממני בשעתם, ולא נודעו לי גם אחרי כן, אך אני יכלתי כבר לשערם מעצמי בנקל… ואני זוכרת ערב קיץ אחד. כמה היו ימי שני חיי אז – אינני יודעת, אך כפי שאשער עתה, הייתי אז צעירה מאד, כבת חמש או שש שנים. מטעם זה, כפי הנראה, לא הגשתי בכל דבר יוצא מגדר הרגיל במשך היום הקודם; רק אחרי שעליתי כבר על משכבי ואישן – הקיצותי פתאם לקול רעש משונה, אשר עלה באזני מהחדר הסמוך. מבלי חשב הרבה קפצתי מעל מטתי וארוץ בבהלה אל הדלת; אך שם נשארתי על עמדי כדבוקה במסמרים, כי המחזה הזר והמתמיה אשר נגלה פתאם לעיני, הכני כלי בשממון ויקפא כל דמי בעורקי… אבי ואמי נראו לי כנאבקים יחדו: היא היתה אוחזת בשרוליו ונתלה בארבות ידיו השלוחות, והוא היה מתאמץ לדחות אותה מעליו, לחלץ את ידיו ממנה… מפי שניהם לא נשמעו מלים, רק איזו הברות מקוטעות, מין נהם צרוד וממושך… ופניהם?… הפנים האלה היו נוראים מאד, מפילים אימה: פנים חורים, מעותים מחרון נורא – להאחד, ופנים מתולעים מהתאמצות נמרצה עם עינים בולטות מחרדת־נפש – להשנית… והמחזה הרעישני כל כך, עד שלא ברגע הראשון כל דבר זולתו. רק אחרי רגע נמשכו עיני אל אחותי הבכירה, עלמה כבת שמונה־עשרה שנה בעת ההיא, אשר עמדה נשענה אל הקיר… שער ראשה ולבושה היו פרועים; עיניה, אשר התרחבו ונפקחו שלא כרגיל, הביטו ישר נכחן בלי תנועה, והפיקו אימה אלמת; פניה היו חורים מאד ועל לחיה האחת נראה כתם אדום… באותו רגע הבינותי בשביל מה נאבקים אבי ואמי, – הבינותי פשר כל המחזה הזר לפי שכל־הילד, ומין רגש מיוחד תקף אותי, רגש מעורב מפחד וחמלה, רגש מצוי אצל הילדים, בשעה שהם רואים את חבריהם מקבלים ענשם… נפשי נכספה מאד לדעת, במה חטאה אחותי… כי תחטא ותענש ילדה קטנה כמוני – זה היה בעיני דבר רגיל וטבעי, אך בנוגע לעלמה גדולה כאחותי הלא היה דבר כזה יוצא מגדר הרגיל… אולם בכל גודל תשוקתי לדעת פשר המאורע, לא מלאני לבי לעמוד במקום הסכנה, כי יראתי, פן ירגישו בי הורי בשעת כעס, ואז – במו שידעתי כל פי הנסיון – לא אנקה גם אנכי, אפ על פי שלא חטאתי במאום… על כן מהרתי לשוב בחשאי אם מטתי, אך עוד זמן רב לא יכולתי לישן, כי הקשבתי מבלי משים אל הנעשה מאחורי הקיר. ערה הייתי עוד, אף על פי שהתחפשתי כישנה, כאשר נכנסה אחותי אל החדר אחרי זמן מה… אנחנו ישנו שתינו במטה אחת, ואני הרגשתי פעמים אחדות, כי רעד כל גופה והתפלץ, כמו כן שמעתי כי היא נאנקה בחשאי, בקול עצור… אחרי כן, כשהייתי מנמנמת כבר, נדמה לי, כי שמעתי קול צעדי אמי אשר קרבה בלט אל מטתנו ותשח אלינו, וכאשר נזדקפה שוב נשמעה לי כעין אנחה כבדה וממושכה… אולם כל אלה נעשו מובנים לי רק אחרי שנים רבות, אחרי שהיו הזכרונות נשכחים כבר למחצה; לא כן אז, למחרת הערב ההוא בבקר ובימים הבאים אחריו. אמנם ראיתי פעמים אחדות בימים ההם את אבי ואמי מתלחשים יחדו, נמלכים באיזה דבר קשה, כנראה; אולם על דעתי גם לא עלתה המחשבה, שלזה יש איזה יחס אל המחזה, בערב ההוא… אמי ואחותי נסעו אחרי ימים מועטים לאיזה מקום, אשר לא נודע לי; אבי היה נוח להתרגז יותר מהרגיל; שרה־באשה, קרובתנו העניה, אשר נתבקשה לפקח על הבית עד שוב אמי, היתה חוקרת אותי בחשאי, כשלא היה אבי רואה, אולי יודעת אני, אנה נסעו אמי ואחותי? – ואני גם לא זכרתי אולי את כל אלה, לולא הייתי מתגעגעת כל כך על אמי, ולולא הייתי מרגישה בנפשי גועל רב מאד לשאה־באשה זו… ורגש הגועל הזה נהפך למין שנאה כבושה באותו יום ששבו אמי ואחותי הביתה. הדבר היה בחדר־המבשלות. שרה־באשה ספרה לאמי בלחש דבר־מה, אשר לא הבינותי משמעותו, אך ראה ראיתי, כי פני אמי מתקדרים יותר ויותר, ובמדה שהתקדרו ורעמו פני השומעת – בה במדה נהרו וצהלו פני המספרת… באחרונה התעוררה אמי ובקצף גדול גערה בדוברת; אך עד מהרה חלף הקצף ועל מקומו בוא בכי מר וגניחות ממושכות… שרה־באשה העמידה פנים כאילו השתדלה לנחם את אמי ולהרגיעה, אך צביעות זו היתה גלויה למדי ונכרה היטב גם לילדה בלתי־מנוסה כמוני אז… אני קצפתי קצף גדול על האשה המבישה הזאת, אשר ראיתי את זדון־לבה, את כוונתה להדאיב נפש אמי; אולם היא לא היתה היחידה, אשר עשתה כך, כי כמוה עשו רבות משכנותינו, הרבה ממיודעות אמי, אשר היו מביאות אותה מתחלה לידי בכי ואחר כן היו משתדלות לנחמה… כפעם בפעם, כשהיה נשנה מחזה מעין זה, היתה אמי מדברת אחרי כן קשות עם אחותי… היא היתה מסימת את תוכחתה: "כל זה בגללך, בת יקרה "!… "כל זה בגלל בתך היקרה "! – הייתי שומעת כפעם בפעם את אבי מדבר בתוכחה מרה אל אמי. "כל זה בגללך, בת יקרה"! – הייתי שומעת פעמים רבות את אמי מדברת בתוכחה כזו אל אחותי. והפרזות האלה היו נשנות, וחוזרות ונשנות עוד אחרי כמה שנים במקרים שונים. אותן הייתי שומעת בכל פעם, כשהיו מציעים לאחותי איזה שדוך, והענין היה מתבטל מסבה בלתי ידועה לי. אותן שמעתי עוד שנים אחרי כן, כאשר החליטו הורי לעזוב את עיר־מגורינו הקטנה, אף גם – בחדשים הראשונים לשבתנו בעיר הפלך נ. עיר־מגורינו החדשה. הן פסקו רק אז, כאשר היתה אחותי לכלה. הדבר היה כשנתים אחרי שעברנו לגור בעיר הפלך נ. אני הייתי אז כבר כבת שתים־עזרה שנה, על כן גם נחקק פרק הזמן ההוא בזכרוני היטב לכל פרטיו. הוא לא נמשך הרבה, רק כשני חדשים לא יותר; ובהיות הזמן קצר כל כך, נעשו ההכנות בחפזה מיוחדת. נכר היה הדבר היטב, כי הורי דוחקים את השעה, ממהרים בכונה את יום החתונה; אך נמוקם בנדון זה לא נזכר אף פעם אחת במפורש. לפחות – אני לא שמעתי כזאת. "נחוץ למהר" – נשנה אז לא אחת בביתנו, אך זה היה נאמר תמיד כדבר מובן מאליו… ואני, אף על פי שלא הבינותי את הענין בשכלי, אך חוש חשתי היטב, כי לכל זאת יש שייכות אותו הדבר, אשר גם הוא לא נתבטא מעולם בביתנו מפורש, ובכל זאת היתה מציאותו מרגשת היטב. בו תרצתי בפני עצמי עוד פליאות אחדות אשר נראו לי בעת ההיא. מעיני לא נעלם, כי בהשמחה הרבה, שהורי שמחים על שדוך אחותי, מעורבים מעין דאגה ופחד מסותרים, ובאחותי עצמה הכרתי גם כן, כי דלו פניה מעת שהיתה לכלה, אף על פי שהחתן, – כפי הנודע לי, – מצא חן בעיניה מאד… וכל אלה נתבלטו עוד הרבה יותר בימים האחרונים לפני החתונה. בימים ההם ראיתי פעמים אחדות את אבי ואמי מתלחשים יחדו, ונמלכים, בדבר־מה חשוב וקשה מאד. פעם, אחרי התלחשות ממושכה כזו, הלכה לה אמי לאיזה מקום, אשר לא ידעתיו, ואבי התהלך כל העת אנה ואנה בחדר, התהלך בסערת נפש עזה ובקוצר־רוח נכר… ופעם אחרת, אחרי אשר התלחשו הורי זמן מה לבדם, קראו אליהם את אחותי, אשר שבה מאתם חפורה כולה, ופניה המתולעים היו רטובים מדמעות… לעומת זאת זוכרת אני יום אחד, כשבוע אחרי ערב החתונה. לכאורה לא קרה באותו יום כל דבר היוצא מגדר הרגיל, אך סקירה אחת בפני הורי היתה דיה להוכיח, שדבר־מה משמח מאד, קרה בלי שום ספק. בכלל ראיתי מהיום ההוא והלאה שנוי נכר ביחסם של הורי אל אחותי. אמי אהבה אמנם עוד מאז את אחותי מאד, אך עד העת ההיא לא היתה מראה סמני־חבה יתרים לה בגלוי, ביחוד – בפני אבי. גם זה האחרון, אשר נראה היה, כאלו הוא קוצף על אחותי, התחיל מתיחס אליה בחבה ורוך, שלא ראיתי כדוגמתם אצלו מעולם, ושעל כן לא האמנתי כמעט, כי נפשו מסוגלה לרגשות כמו אלה… והיחס החדש הזה לא רק שנעשה תדיר, כי גם היטב עוד הרבה יותר אחרי זמן מועט. לזאת הועיל אמנם לא מעט אותו המצב המיוחד, שנמצאה בו אחותי אז… אך איך שיהיה, ואותו הדבר הפלאי, אשר הרגש בביתנו במשך שנים רבות כלחץ קשה מנשוא, – הומש סוף סוף וכמו נשכח גם מלב… נשכח מלב. אמנם, כן נדמה לי במשך זמן מה, אפס כי לא ארכו הימים, ואני הכרתי את טעותי, – הכרתי, כי הרגשתי על עצמי את כבד הלחץ… שנעשינו ליושבי כרך הסתמנה בארח חיינו מין התבודדות, כעין פרישה בכונה מחיי חברה. אל ביתנו באים אמנם אנשים שונים, אך אבי… מתחלה אפשר היה לסבר, כי כל זאת היא, מפני שגרים אנחנו בעיר. הננו זרים לגמרי, בלי כל קרובי משפחה, והשעה לא הספיקה לנו עוד לרכש מיודעים די צרכנו; – אולם סברה כזו לא היתה מספקת עוד, כמובן, אחרי שנושנו בעיר מגורינו, אחרי שעברו עלינו בה שנים אחדות, ומצב הדברים לא נשתנה כמעט במאומה… נכר היה היטב, כי לא בודדים אנו על־כרחנו, רק מתבודדים בכונה, נמנעים מקרב אלינו אחרים, מהתקרב אליהם בעצמנו!… אנכי למדתי בבית־ספר פרטי לנערות. שם התקרבתי במשך הזמן לאחדות מחברותי, כחמש או שש מהן היו לי לידידות טובות, ואנחנו התחלנו מבקרות אשה בבית רעותה לעתים מזומנות. בעת הראשונה, כל עוד הייתי קטנה, כבת אחת־עשרה ושתים־עשרה שנה, לא הקפידו הורי על זאת כלל; אולם כאשר גדלתי יותר, התחילו הורי מביטים לא בעין יפה על בקורי חברותי בביתנו, ואת בקורי שלי בבתי הללו כמעט שאסרו עלי לגמרי. הגזרה הזאת, כמובן, לא היתה לי לרצון; אך מלבד התרעמות, שהעירה בנפשי, עוררה את לבי על זרותה. אנכי לא הייתי עוד בעת ההיא תמימה כל כך, שאחשוב כי כל הנעשה בביתנו, צריך ומחויב להיות כן; הוכחה טובה כנגד זאת הלא היה כל מה שראיתי בבית חברותי!… וכמו כן לא יכלתי להחליט, שהורי חושבים את חבורתי אלה לבלתי הגונות, כי בנידן זה היה ההפך: אנכי הייתי צריכה לחשוב לי לכבוד חברותא כזו!… ברור היה, כי פה צפונה סבה אחרת, אך מה היא – את זאת לא הבינותי עוד… ואז בא אותו פרק הזמן, שמבלי ידיעתי התחילו מצטרפים בו ברעיוני דברים שונים, רחוקים לכאורה ובלתי שייכים זה לזה. לא בפעם אחת, ביום אחד, בשבוע, בחדש, אך מעט מעט, במשך ימים רבים, במקרים שונים, על פי מסכות ועובדות שונות – התבררו הדברים, התבארו יותר ויותר, התחורו, לבשו צורה מסומנה די צרכה… אכן, לא על חנם התחילו הורי מקפידים על התנהגותי דוקא באותו הזמן, שהיה סמוך לנשואי אחותי ושכל רואי היו מחליטים, כי מתפתחת אני בגופי ומתבגרת לא מחדש לחדש, אך פשוט – מיום ליום!… לא לחנם רגזו הורי כל כך, כאשר נסיתי פעמים אחדות לצאת במחאה גלויה נגד גזרתם הקשה, לא לחנם השפיע כל נסיון כזה מצדי על יחסם באותו יום אל אחותי ולא לחנם היתה אחותי עצמה דנה בחם־נפש על קלות־דעתי ומשתדלת בכל עז להוכיח לי את משוגת ילדותי, שבעקבה יכלות להיות כרוכות תוצאות רעות, מרות ומעציבות מאד!… ומחאותי התכופות והנמרצות לא די שלא הועילו לי, אלא, להפך, גרמו להורי לחזק את גזרתם. להפרישני עוד יותר מחברותי, כי חשדו בהן, שעל פי השפעתן המקלקלת אני מוחה… לחשד זה לא היה בפעל כל יסוד. אני הייתי מתבישת פשוט לספר לחברותי, ולהפך – הייתי משתדלת תמיד להעלים מעינן את הפרט הזה… סבת מחאתי הנמרצה היתה מונחת באפיי החי והעליז, אשר לא נשוא את השממון, בתכונת נפשי, שהיתה נוטה יותר לרעות וחברה, מאשר לבדידות ופרישות… ובנידן זה לא הספיקה לי גם ההכרה הברורה, שהורי נוהגים ככה לא מחסר אהבה אלי, לא הספיקו כל סמני־החבה המרובים, שהיו מראים לי בכל עת ובכל שעה. מה בצע היה לי בזה שאהבוני, שמהרו למלאות מאויי לבי, בטרם עברו פי, אם אחרי כל אלה הייתי מרגישה את עצמי כאסירת־כלא, כמשוללת חפש, כנבדלה לרעה מכל מיודעותי, אשר רבן אולי לא זכו להיות חביבות כל כך על הוריהן, אך תחת זאת לא נגדרו מסביב בסוגים מעיקים כמוני!… הסיגים האלה נעשו מעיקים עוד יותר בשנת החמש־עשרה לחיי, כאשר כליתי את חק למודי בבית־הספר הפרטי. עד העת ההיא הייתי, לפחות, חפשה במדה ידועה, חפשה מהכלא המשומם שבביתנו, עד אחר הצהרים, ויחד עם זאת היתה לי גם ביתר שעות היום עבודה קבועה בהכנת השעורים לבית־הספר; אולם שתי אלה פסקו, ואני קצתי פשוט בחיי מפני הבדידות והבטלה, אשר הביאוני יחד לידי שעמום כבד מנשוא… מהשעמום הזה לא הצילה אותי גם הקריאה הנפרזה בספרים. גם ההשקעה בדמיונות, מדה שדבקה בי מקצת מחמת אותה הקריאה הנפרזה עצמה ומקצת – מחמת ארח־חיי, חיים בלי חליפות, בלי שום שנוי־גונים… והאמת צריכה להאמר, שהורי הרגישו בענות נפשי, ובמדת אפשרותם והבנתם השתדלו להמתיק את מרירות זו שבחיי. למעני, רק למעני היו יוצאים גם הם לטיל בערבי הקיץ והיו הולכים אתי לפרקים אל התיאטרון… כונתם היתה בלי שום ספק טובה ורצויה, כמו כן אין להכחיש שמעשיהם אלה היו מצדם באמת כעין קרבנות לא נעימים; אולם לי… לנפשי… אך, האם יכולים היו הורי להבין את נפשי בנדן זה? האם יכולים היו לשער, כי גם הטיולים האלה, גם הבקורים בתיאטרון אינם ממלאים ואינם מסוגלים כלל למלא את הנפש הצעירה, הצמאה לחיים עליזים ומלאי ענין, לחיים בחברת בני־גילה, בתוך נפשות צעירות כמוה?!… על לב הורי אף לא עלתה המחשבה, כי בשעה שאני מתהלכת אתם ורואה בעיני מקרוב את שאון החיים העליזים, המפכים מסביב בזרם כביר, הנני מרגשת עוד יותר את בדידותי, כי אז נתבלט ביותר, כמה נבדלה אני מהכל, נפרשה מכל מה שהיה יכול לשעשע את נפשי!… הם לא הבינו, לא יכלו להבין, כמובן, את כל זאת, ועל כן היו מתפלאים, כשהיו רואים אותי מסרבת בכל פעם שהיו מבקשים לעשות נחת־רוח לי. לפעמים היו רואים בזאת סמן רע, שאינני בריאה כל צרכי, ובמשך ימים אחדים אחרי כן היו מציקים אותי בשאלות וחקירות על דבר בריאותי, בהצעת אמצעים שונים נגד מחלתי המדומה, אף גם בהפצרות כפולות ומשולשות לפנות אל אחד הרופאים… וכמה פעמים, במקרים כאלה, אותה נפשי לקרא אליהם בקול גדול: הרפו ממני!… לא חולה אני, אך אתם מחלים אותי באסוריכם וגזרותיכם!… לא רופאים ולא סמי מרפא תנו לי, אך אויר חפשי לנשימה הבו לי; הבו לי דבר אשר יפדני מהשממון הנורא, – ענין, אשר יקח את לבי וימלא את נפשי!… אולם גם אחת מכל הקריאות המרות האלה לא עברה את פי. אם הורי לא הבינו לרוחי, אך אנכי הן ידעתי את נפשם, הבינותי בשלמה את חרדתם הגדולה, ולבי לא נתנני לנגוע באותו הפצע האנוש, אשר מציאותו לא נכחדה עוד ממני בעת ההיא… רגש החמלה גבר בקרבי על יתר רגשותי, דכא תחתיו את כל מחאות־הנפש הפנימיות, את כל התביעות הטבעיות של האדם החפשי, של האופי העומד ברשות עצמו… ההייתי רשאית לעכר את נפשי בחמלה יתרה כזו? – זוהי שאלה אחרת, שאינני חפצה עתה כלל לטפל בה. ההיתה לי רשות לעשות מה שעשיתי? – גם זו היא שאלה, שבחפץ לב אני מסתלקת למיד ממנה… אולם העובדה הממשית, המציאות ההוה – מאלה אין אני יכלה להסיח את דעתי; אינני יכלה לראותן, כאלו אינן, כאלו לא היו מעולם!… אז הייתי אמנם רק כבת שבע־עשרה שנה, ובתמת ילדותי לא ערכתי כראוי את כל חשיבותו של הצעד הזה בחיי העתידים, לא ידעתי להבחין היטב בין הרגשות, אשר העיר בנפשי אותו הצעיר, שהובא לפני בתור חתן – ובין הרגשות, אשר סערו בי למראה צעיר אחד… הוא הוא האיש, אשר בעת ההיא הכרתיו רק מעט, ראיתיו רק פעמים לא רבות, – וכשהכרתיו יותר, כשהתחלתי אותו כמעט יום יום, כבר עבר המועד, כבר נועד יום החתונה, וכבר קרב היום… ההגבלות הקשות הוסרו מעלי, אך – לאחר זמן! נקרא לי דרור מחיי־הכלא, נתנה לי היכלת לבוא באנשים, להכיר רבים מהם; אך כל אלה נתנו לי רק בשעה, שכבר היו האסורים על ידי, – בשעה שכל המתנות הטובות האלה לא יכלו עוד להיות – לברכה… אולם הורי לא ידעו כל מאומה מהנעשה בקרב נפשי פנימה, הם שמחו בכל לב, כי בתם הצעירה חיבה בכל את הבכירה… לא גרמה להם צער כל שהוא… מלאה את תקותם היותר גדולה… וכעין גמול בשביל זה היתה אותה הנשיקה החמה והארוכה… ראשי סבב, גופי נדמה כרעוץ, חורת־לאות כסתה את לחיי פני היו חפורים – ואמי החובקת אותי בזרועותיה ומאמצת את גופי הרועד אל לבה – עוד נשקה ונשקה… כארבעה חדשים עברו מיום שכלה המשא ומתן של בעלי דיני על מאמרי "פתח תקוה", ולפני הקוראים הוצגו ארבע דעות שונות: א) דעתי בדבר נחיצות סעמינאריום וקונסיסטאריום לבני ישראל ברוסיא, כדי לחבר את הרבנות הדתית עם הרבנות מטעם הממשלה בכל עיר ביד רב אחד בעל תורה ומדעים, וצדדי תקנות לעגונות ולשומרות יבם (במאמרי הנ"ל); ב) דעת הרב מאנאניעוו, אשר תקנות לעגונות ולשומרות יבם על יסוד דברי התלמוד ואיזה פוסקים לא ישרו בעיניו, ותחת זה יעורר לבקש מאת הממשלה להוסיף על מכתבי המסע הכוללים עוד מכתב מסע מיוחד ליהודים הלקוח מיד הרבנים (הקול תרל"ח 50–44); ג) דעת אחד הרבנים מטעם הממשלה, האומר כי טוב ונכון הוא שתהיה הרבנות הדתית נפרדת מן הרבנות מטעם הממשלה, כאשר היא עתה, שהקונסיסטאריום תביא נזק לישראל ושאם נזכה ליסד בית ספר לישראל יהיה יותר טוב ליסד מחדש את בתי ספר הרבנים שנסגרו (שם 55–52); ד) ודעת ה' או"ר, האומר כי כל הדברים האלה אינם אלא דברים של מה בכך ושהעגונות ושומרות היבם צריכות להשאר במצבן המעציב, כדי שעל זה יכבד עול הרבנים על העם ואז יתעורר העם להמיש את צוארו ממנו (שם 68–53). הוחלתי כל הזמן לשמוע דעות חדשות או הסכמה על איזה מן הישנות ותקותי לא באה, על כן אחשוב לא למותר עתה להצדיק את דעתי. הרב מאנאניעוו, בשפטו על דברי בענין הפקעת קידושין, אמר שמהוראת רב ברונא ורב חננאל שהפקיעו קידושין בשביל שהמקדש עשה שלא כהוגן (יבמות ק"י) אין ראיה שאפשר להפקיע קידושין בשאר ענינים, מפני ששם עשה המקדש שלא כהוגן במעשה הקידושין עצמו. (אם כן מדוע לא יודה הרב שיש להפקיע קידושי איש הנושא אשה על אשתו, הלא הוא עשה שלא כהוגן בהקידושין עצמם, שמלבד האיסור של רבינו גרשום יש בזה גם איסור לישא שתי נשים בשני מקומות, מבלי לדבר עוד על זה שרמה את אשתו השניה?). מראש חזיתי כי ישיבו לי תשובה כזאת ועל כן אמרתי ברור במאמרי "כלל גדול הוא בתלמוד: "כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש" ועל פי היסוד הזה הפקיעו לפעמים קידושין שנעשו על פי דין ועל דעת החכמים והבעל והאשה ישבו איזה שנים יחדו" ונשענתי בזה על דברי התלמוד (כתובות ג' ועוד), שמשם נראה כי גם באופנים אחרים השתמשו בהפקעת קידושין. ומה שענה הרב, כי בהמעשה הנזכר בכתובות שם גזרו חכמים שיהיה הגט גט, כאילו בגט תלוי הדבר ולא בהפקעת קידושין לבד – אין זה אמת, כי העיקר שם הפקעת קידושין, שהרי על פי דין תורה אין בהגט ממש, והחכמים לא יכלו לגזור שיהיה הגט כשר, כמו שנראה מדברי התוספות (גיטין ל"ג ד"ה ואפקעינהו). הלאה אומר הרב: מה שאין כן באם היו הקידושין כדת משה וישראל וכו' ואחר כך הוא עושה עול מצד אחר, שאינו זן ומפרנס וכו' משפטו חרוץ במשנה כתובות ובמיימוני ובשו"ע שכופין אותו לזון או ליתן גט וכתובה". אבל דבריו אלה מעוררים שחוק. די לו מה שכתוב משפט חרוץ, ואחת היא לו, אם אפשר לקיים את המשפט החרוץ או לא. הלא אנו דנים על האיש המעגן את אשתו ואינו ידוע איפה הוא נמצא, טמשפט המשנה, המיימוני והשו"ע לא ישיגהו. אינני רואה צורך בדבר לפלפל על דבר דעתי בענין החליצה בכלל מפני שתי סבות: א) מפני שאיני יכול לתמוך את דעתי זו בשום מקום מן התלמוד ואינה אלה השערתי; ב) מפני שלא על ההשערה הזו בניתי את יסוד דברי בחליצה במקום עגון, אבל על דברי התלמוד בבבא קמא ק"י ועל הוראת הגאונים שהביא המרדכי באשה שנפלה לפני יבם מומר. כנגד זה מביא הרב חבל שלא הסכימו לההוראה ההיא, אבל אין את נפשי לחטט בדברי הפוסקים, שכפי שאמרתי במאמרי "עוד על דבר אספת הרבנים" לא קבלו מעולם תוקף מתן חק. די לנו שהראיה שהבאתי ממסכת בבא קמא לא נדחתה כלל, והטענה שרב יהודאי גאון (בעל ההוראה הנ"ל) היה סומא ותלמידיו כתבו בשמו דברים בלתי נכונים, שגורה בפי הפוסקים על כל דבר שיצא מפי רב יהודאי גאון שלא מצא חן בעיניהם, אף על פי שבעל כרחם יודו, כי גם תלמידי רב יהודאי גאון לא היו קטלי קניא באגמא. ומה שהרב מביא ראיה לדברי התוספות שהשיבותי עליהם (במאמרי "פתח תקוה") מדברי התלמוד שאמר "אדעתא דהכי לא נתקדשה" ולא אמר: אדעתא דהכי לא נשאת – אין לו שחר, שהרי התלמוד מדבר שם על הפעולה שעל ידה נעשית האשה זקוקה ליבם, והפעולה ההיא היא הקידושין. הצעתי לסדר קידושין על תנאי לטובת עגונות כפי ההוראה שנזכרה בס' "פחד יצחק" ולתקנות שומרות יבם עוררה את חמת הרב, ואחרי שהוא משיג על זה על פי הכלל הידוע "המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל" הוא אומר כי הרבה פוסקים אחזתם רעדה למשמע תקנה כזו בכלל ומסיים: "עתה יאמרו נא המשכילים מה מציאה מצאו בס' "פחד יצחק" יותר מספרים שלנו אשר מפיהם אנו חיים וכו', כי מי פתי וחסר לב לישא אשה על אופן זה וכו' שלא יהיו קידושין כלל ויהיו זווגיו מעשי עברה וזרעו ממנה יהיו ילדי זנונים וכו' ". אבל ההשגה שהוא מביא אינה השגה, כמו שהביא בעצמו אחר כך, שהרי אינו דומה מי שאומר לאשה "הרי את מקודשת לי על מנת שלא תהי זקוקה ליבם", שזהו באמת מתנה שכתוב בתורה, לאומר שאם לא יהיה לו זרע קיימא הוא עוקר את הקידושין למפרע. ואם איזה פוסקים אחזה רעדה, הלא יותר רעדה תאחז כל מבין מן החומרות על חומרות שהוסיפו מורינו, שלא התלמוד היה נר לרגליהם, וקבלו בחבה דברות הכרס של הרבה חובשי בית אשר מעולם לא היו בעמל אנוש ולא ידעו מאומה חוץ לד' אמות של דרך הגיונם ופלפולם, שאין לו יסוד לא בהגיון התלמוד ולא בשכל הישר. ומה זה יאמר הרב: "מה מציאה מצאו בפחד יצחק יותר מספרים שלנו?" וכי הספר "פחד יצחק" הוא מן הספרים החיצונים? וכי בשביל שהוצאה נרדמים" נפסל? אנכי קראתי בשם הספר הזה מפני שהוא מן האחרונים ומביא מעשה ולא הלכה בלבד. גם שאלתו: "מי פתי יאבה שיהיו זווגיו מעשי עבירה" אין לה מובן. ראשונה, הנני מעיז פני להבטיח לו, כי כל המעגן את אשתו לשנים מספר אינו מקפיד כלל על מעשי עבירה ממש… זוהי אמת ברורה, אף על פי שלא נזכרה בשום פוסק. שנית, הנני להניח דעתו ולומר לו כי גם באופן זה אין כאן מעשי עבירה, מפני שבשעתן היו בהיתר, וראיה לזה ממה ששאל רבינא על מעשה הפקעת הקידושין: תינח דקדיש בכספא, קדיש וכו' מאי איכא למימר?" (כתובות ג' ועוד) ואם על ידי הפקעת הקידושין היו נעשים כל הדברים למעשי עבירה למפרע היה לו לשאול גם על המקדש בכסף שהפקיעו את קידושיו: אותן המעשים מה תהא עליהם? שהרי הוא לא ידע עוד כשנרצו החכמים לעשות את מעשי האיש ההוא למעשי עבירה. והדין "אין אונס בגיטין" שנשען על הפקעת קידושין נוהג גם בגרושה מן הנשואין, כמו שמוכח גם בגמרא שם. וגם מדברי הגמרא: "שוויוה רבנן לבעילתו" וכו' בלשון יחיד, נראה שרק היא, שבה נתקדשה האשה, נעשית למעשי עבירה על ידי הפקעת הקידושין מעיקרם. אחרי בקשת הסליחה מאת הקוראים על הלאותי אותם בעל כרחי בדברים כאלה אשוב להעצה המחכמה שנתן הרב לטובת העגונות. עצתו זו נשענה לא על דבר הלכה, (כמו שדמיתי אני ובלי ספק כל הקוראים, בשעה שקראו את הערת המו"ל למאמרי בשנה שעברה (גליון 60), שהודיע כי הרב הזה כתב שמצא תקנה לעגונות) אלא על תחבולה מיוחדה לעשות את הרבנים כעין שוטרי הפוליציי ולפקח על נתינת תעודות מסע. אבל ינסה נא להביא את עצתו זו לכלל מעשה ואז "רופא אומן יקרא", ובין כך וכך עד שיצלח הדבר הגדול הזה בידו, ראוי היה לו למצוא לעת עתה עצה אחרת לתקן תקנה כעין הוראת שעה, ואי"ה כאשר נזכה לראות את משרת הפאליציי נתונה ביד הרבנים אז נבטל את התקנה ההיא, שלא יהי עוד צורך בה. ובהתמי את תשובתי להרב אחלה את פניו, כי אם יעלה רצון לפניו להשיב עוד הפעם על דברי, אל נא יבא עלי בענן פוסקים מפוסקים שונים, ורק מדברי התלמוד לבדו יברר מה שנכון לדעתו ומה שאינו נכון. הרבה אנשים בדור הזה חכמים יותר מההולכים לפניהם, והם אומרים: "אמת היא, שרב פלוני שישב במנטובה לפני שלש מאות שנה וחכם פלוני שישב בקושטנדינה או באיזמיר לפני מאתים שנה היו גדולים בתורה וביראת חטא; אבל הם לא היו רבנים לכל ישראל, רק רבנים לעריהם, ואך עריהם היו מחויבות לשמוע בקולם וגם זה רק בחייהם, אבל אין להם כל זכות ויפוי כח עלינו שנשמע לדבריהם. כל איש יהודי כשר, החפץ להיות נאמן לדתו עליו להכנע רק לפני פסקי התלמוד ולפני הדינים הנשענים על דבריו בהגיון ישר ונאמן, כי אך הוא האויטאריטעט האחד, שכל יהודי כשר צריך לשמוע בקולו, אבל רבני מנטובה, קושטנדינה וחבריהם אינם אלא יחידים, ואין לך כמעט הלכה אחת שיסכימו בה לדעה אחת: מה שזה אוסר זה מתיר ומה שזה מטמא זה מטהר, ומי שליט לאמר לנו: עשו כפלוני המחמיר ולא כפלוני המקל? ינוחו הם על משכבם בשלום וגם לנו תבא פדות מן המכות אשר הוכינו מיד מאהבינו… עתה אפנה אל משא ומתן יותר חי, אל דברי הרב מטעם הממשלה. אבל בטרם אגש אל המלאכה עלי לדבר איזה דברים על אדות הרבנים מטעם הממשלה בכלל. על אדות הרבנים ההם נשמעו טענות רבות גם בכתב, גם בעל פה. גם בחוברת הששית מן המאסף "יעוורייסקאיא ביבליותיקא" שיצאה עתה לאור יאמר סופר אחד לאמר: "הרבנים הצעירים, מלבד מעטים מאד יוצאים מן הכלל, לא לבד שלא הגיעו לרום מטרתם ותעודתם, אבל הם למטה מכל בקרת" (שם צד 120). כל איש שקרא את דרכי הסופר ההוא לא יחשוד אותו בשום אופן שהוא מן הקנאים. הרבה מן הרבנים ההם היו למופת להדור הישן, להראות על ידיהם את הנזק הבא מן ההשכלה לדורשיה. בין כה אין אנו מוצאים טעם מספיק לברר על ידו את המחזה המעציב הזה. יודעים אנו, כי ההשכלה המפשטת אינה מכילה בקרבה שום דבר הגורם השחתת המדות בלב איש, ורואים אנו, כי ישנם משכילים טהורי לב באופן נעלה מאד, ומה איפוא הסבה למעשי הרבנים הנ"ל? לדעתי הסבה הזו גלויה למתבונן בה. שתי מדות הן בדורשי השכלה בבתי הספר: דרישת השכלה לשמה, כלומר: למען ההשכלה עצמ, להשביע את הנפש הצמאה לדעת מה שנעלם ממנה, ודרישת השכלה לשם ממון, לעשות אותה כקרדום לחפר בה וכפרה חולבת. שתי המדות הללו היו גם בזמן שהיו בתי ספר הרבנים קיימים ועל פיהן נפרדו בתכונותיהם יוצאי בתי הספר ההם. בין אלה שבאו לבתי ספר הרבנים לשם ההשכלה לבדה היו על פי רוב או בני תורה שכבר ידעו מעט או הרבה מן הספרות העברית, ובהיותם אז משכילים בעיניהם ונפשם צמאה להרבות השכלתם ובהאמינם כי בבתי הספר ההם ימצאו את כל טוב ההשכלה נכון לפניהם – השתדלו בכל כחם להכנס אל בתי הספר ההם, או בני הורים מהוגנים, אשר בחפצם לחנך את בניהם בדרך שתפארת לה מן האדם ותפארת לעושיה ובמאנם להביאם אל בתי הגימנאזיום, ששם אין מקום ללמודים העברים, הכניסום אל בתי הספר לרבנים. ובני הפחותים שבעם שמעודם לא חשקה נפשם בחכמה, ורק אל בצעם או אל כבודם היו נשואות עיניהם או עיני אבותיהם, באו לבתי הספר רק בשביל ממון. הם לא שמו את לבם כלל לקנות להם השכלה, כי אם להאותות שהיו מקבלים על ערך ידיעותיהם, כמו שנראה מידיעתם את השפה העברית, שאינם יודעים גם לקרוא אותה כתקונה, מפני שהדירקטור לא דרש מהם ידיעת השפה הזאת. הם, שכל השתדלותם היתה לא ללמוד ולדעת אלא לקבל אותות טובות שנה שנה עד התעודה האחרונה ולשבת תיכף על כסא הרבנות, לנחות את הצאן ולגזוז אותן – שמו לב רק להפיק רצון מאת האיש, אשר בידו לתת להם את התעודות שדרשו, ומתוך שהאי ש ההוא לא דרש מהם ידיעת עבר ולמודיה מצאו גם להם למותר לדעת אותם. הראשונים נשארו על פי רוב אנשים מהוגנים גם בצאתם מבתי הספר ובעלותם על כסא הרבנות, והם הם בחירי הרבנים שבזמן הזה, והאחרונים, שכל עמלם היה בשביל שעמלם ההוא בימי מבחר שנותיהם לא יהיה לשוא. אך מקרי הזמן כבירי כח הם. יש אשר בא אל בית הספר אך מאהבת החכמה, אך מאשר לא מצא אותה שם, מפני שאין שם מקומה, בהיות בית ספר בינוני רק כפרוזדור לטרקלין החכמה והמדעים, אמר בלבו: הואיל ונטרדתי מעולם החכמה אלך ואהנה מן החיים, ומאין לו יכולת לענג את נפשו בענג רוחני רדף אחרי הדבר שיתן לו ענג גשמי, אחרי הכסף. ויש אשר בא אל בית הספר שלא לשמה, אך לשם ממון, אבל מתוך שלא לשמה בא לשמה, ואחרי צאתו מבית הספר הבינוני נשאו לבו לדרוש חכמה מיוחדת באחד בתי הספר הגבוהים, אך דברים כהויתן כך הם, כי רוב תלמידי בתי ספר הרבנים היו מאלה שעשו את למודיהם אך לקרדום לחפר בה, וכי גם איזה מאלה שבאו לשם ההשכלה, נתחמצו אחרי כן. אחרי ההקדמה הזאת, אשר ממנה יראה הרב הנכבד, כי לא לחנם הנני מתחשב על אלה, שאין רוחם נוחה מרוב הרבנים שמטעם הממשלה, אם גם אינני אומר, שדרך אחת וערך אחד לכולם – אבא להשיב לו על טענותיו נגדי. בראשית דבריו יאמר, כי העם לא ישית לבו אל פסקי הקונסיסטוריום כאשר לא שם לבו אל הוראת אספת לבלי לקדש את הלבנה בשוקים וברחובות, אשר את הפסק הזה הודיעה הפוליציי בזמן מן הזמנים כפסק מאת הרבנים כו', ואם תקון קטן כזה לא היה לאל יד אספת הרבנים להוציא מכח אל הפועל כי איכה וכו' תוכל לתקן תקנות בענין נשואין וגרושין, חליצה ויבום וכדומה? וכו' הלא בלי כל ספק בראש אספה כזו ישב אחד משרי המדינה ואז כל פסקיה ישאו עליהם לא רק חותם התורה והאמונה אבל גם חותם הממשלה, והנקל להבין כי לפסקים כאלה כרבנים כעם יפנו ערף (שם גליון 52). יסלח לי הרב הנכבד אם אומר, כי דבריו אלה אין להם כל יסוד: א) איך עלה על לבו להשוות הוראה אשר הרבנים בעצמם לא הודיעו אותה ורק נמסרה לנו כתורה שבעל פה מאת הפוליציי – להוראה אשר תצא ישר מאת הרבנים? אין ספק שאם היו הרבנים שישבו באותה אספה כותבים לקהלות ישראל, שבמושב רבנים וסופרים תקנו לקדש את הלבנה שלא תחת כפת השמים – שהעם היה שומע לתקנה זו, אבל הרבנים לא עשו כן, מפני שהם בעצמם אינם דורשים בהלכות עסטעטיק ואינם מוצאים שום כיעור בקדוש לבנה תחת כפת השמים, ורק הפוליציי הודיעה לעם דבר הלכה זו, ואין כל פלא אם העם אינו רוצה לקבל דיני תורה מפי הפוליציי. ב) לוא אך יהיה לנו קונסיסטוריום וימצא היתר אין לנו לשים לב, אם כל הרוצים להתנהג בחסידות ולהחמיר על עצמם יותר מדאי לא ישמעו להוראתם. הרבה נוהגים אצלנו בחסידות יתרה: מתענים בימים הרבה שאין חובה להתענות בהם, אינם אוכלים בשר וחלב ביום אחד, אינם מדברים בשבת דברי חול וכו', אבל כלם עושים זאת בלי הכרח חיצוני, אלא ברצון עצמם, אם להתהדר בחסידות, או לקבל מנה יותר יפה לעולם הבא. אין אנו צריכים את פלוני שלא יכה את ראשו בכותל ברצון עצמו, אבל צריכים אנו להשתדל שלא יקבל פלוני הכאה בראשו בעל כרחו. הרבה עגונות ושומרות יבם בנו שהיו נישאות לאנשים אם היו הרבנים מתירים להן, ואם מעט או הרבה נשים צדקניות מחסידות יתירה לא תטינה אזן להוראת הרבנים ותבחרנה להשאר עגונות ואמללות – הרשות בידן, כמו שיש רשות בידן להתענות ולסגף עצמן שלא לצורך בהרבה ענינים. על הסובלים מחסידות יתירה אסור לרחם ועליהם נקרא "תיסרך רעתך"… ג) מה לשר משרי ולהוראות הקונסיסטריום בדיני נשואין וגרושין? וכי יש הבדל להממשלה אם יכשירו הרבנים גטה של פלונית, אם יתירו לאיזה עגונה להנשא, או לא? ולמה איפוא יחשוב הרב, כי הממשלה תעמיד מצדה על הקונסיסטוריום משגיח עומד על גבה, אשר יתערב בכל דבר קל? הלאה יאמר הרב, כי הקונסיסטוריום לא תתן רשות לעשות חדשות בבתי התפלה, כמו ליסד בית תפלה עם שירים במקהלות וכיוצא בזה תקונים בדרכי התפלות. כמו שנודע, אשר הקונסיסטוריום בצרפת תפריע ותמניע כל צעד וצעד קדימה. ומה אומר על טענ כזו? פה נראה בעליל טענת אחד הרבנים מטעם הממשלה, השמים עין אך על המראה החיצוני, למצוא חן בעיני איזה שוטר. הן כל התקנות החדשות בבתי התפלות יקח הבל. גם השירים עם המקהלות, גם מקום הבימה בבית הכנסת עם בגדי השרד וכיוצא בזה אינם אלא הבלים שבאו אלינו מהרבנים הטפשים או הבורים שבאשכנז, שכל מעשיהם אינם אלא לחקות את המנהגים הדתיים של שכניהם הנוצרים. כל הדברים האלה אין להם יסוד לא בדת ישראל ולא בשכל הפשוט, אלא באהבת החקוי, ובעיני חשובה הוראת אותה הקונסיסטוריום, שהתירה קטניות בפסח, מכל בגדי השרד והבימות של רבני אשכנז. כן, אם תהיה לנו קונסיסטוריום, אשר תחת השגחתה יהיו כל הרבנים הפרטים, אז בלי ספק לא תהיה עוד מחלוקת בערי ישראל על אדות רב פלוני ושוחט פלוני, שאנו שומעים כמעשים בכל יום, ודבר זה גם כן יותר נכבד מכל השירים והמקהלות שבבתי הכנסיות יחדו. כן לא אבין מה שהרב אומר, שהקונסיסטוריום בצרפת תמניע כל צעד קדימה. אם כן, אנו שאין לנו קונסיסטוריום שתמנע אותנו מלכת קדימה, העברנו בלי ספק את אחינו בצרפת האסורים בכבלי הקונסיסטוריום. האמנם כן הוא? ואשר יאמר הרב כי הסעמינאריום לא תשיג מטרתה לאחד את הרבנות ביד איש אחד, כי העם בעצמו אינו רוצה באחדות כזו, גם זה לא נתברר עוד. החודר לתוך רוח המון העם אצלנו יודע, כי העם עצמו אינו יודע כלל במה הוא רוצה ובמה הוא ממאן והוא הולך על פי רוב אחרי איזה סכלים או צבועים שהוא מאמין בהם, אם אך צרכי חייו הגשמיים אינם מטים אותו לצד אחר. הרב אומר, כי גם בטרם שיצא החק לבחור לרבנים אך מאלה שגמרו למודם בבית ספר היה העם בוחר לרבנים מטעם הממשלה יותר במשכילים מאשר במורי הוראה. אבל בזה לא העם אשם. רוב מורי ההוראה גם עתה אינם יודעים שפת המדינה וכל שכן אז, ועוד שמורי ההוראה משתדלים תמיד שיבוחר לרב מטעם הממשלה יהיה לרב איש יודע תורה ומעורב בדעת עם הבריות, שהרי אז היו נכוים מחופתו. הרב מתפלא עלי, על שאני מקל בכבוד הדרשות של הרבנים מטעם הממשלה, בעוד שאחינו בחו"ל חושבים דרשות כאלה לחלק נחוץ בסדרי התפלות. אבל הבדל גדול יש בינינו ובין אחינו שבחו"ל, בין מצד הדרשות עצמן ובין מצד שומעיהן. הרבנים שבחו"ל, שאינם חושבים את עצמם לאנשי הבינים בין העם ובין הממשלה, או לאנשי משרה במדינה, ויודעים גם כן, שהפטריוטיזם, ככל אהבה, תלוי בדבר ואינו זקוק לשום התעוררות על ידי הטפה, בעת שארץ מולדתנו חושבת אותנו לבנים, ושבדברים בעלמא לא יטעו אותו בלב האיש הנחשב לצרעת ממארת ולפחות למיותר בארץ מולדתו. ועם זה אין הרבנים ההם רודפים למצוא חן בעיני איזה שוטר, על כן דרשותיהם הם בדברים הנוגעים בהאנושות כלה וביותר באחדות ישראל ובשבח תורתו. שומעי הדרשות הם על פי רוב אנשים הרחוקים לגמרי מידיעות הנוגעות בישראל והדרשות ההן מביאות להן תועלת ידועה. אצלנו אין הדבר כן: רוב תלמידי בתי ספר הרבנים, שאינם יודעים לא את הספרות העברית ולא דברי ימי עמנו, והשכלתם מצומצמת בגבול התכנית של בתי הספר הבינונים, אינם יכולים לקחת ליסוד דרשותיהם איזה ענין הנוגע בלאום כלו או בעניני האנושית ודברי מדות ומוסר, ובחשבם עצמם לאנשי הבינים בין העדה והממשלה יזכירו לנו תמיד בדרשותיהם את חסדי הממשלה עלינו ויטיפו לפטריטיזם, כאילו היינו חלילה מורדים במלכות. מובן שגם שומעי הדרשות ההן לא ימצאו בהן כל דבר חדש או ראוי לפחות לשמוע אותו. ובנוגע להדור החדש כנים ונאמנים דברי הרב, שנחוץ להשתדל שלא יצאו מקרב חיק היהדות; אבל לא האמצעיים שהרב חפץ להשתמש בהם בשביל כך יובילו באמת אל המטרה הדרושה. שהשאלה הזו חשובה מאד לכן אברר דברי היטב. אוהבי האנושית רוצים בכל ישליכו בני האדם את גלולי לאומיותם וכל איש ידגול אך בשם האנושית לבדה. מודה אני, כי צדקו אוהבי האנושית 2 , אבל במה דברים אמורים, אם היו הלאומים העצומים במספר והחזקים בכח מתחילים בדבר תחלה, אבל כל זמן יעשו כדבר הזה אז אולת גדולה תחשב לאישי עם קטן וחלש לעזוב את לאומותו, שהרי אז יחליפו לא את הלאומות בהאנושית, אבל לאומות בלאומות, היינו שיקבלו את לאומותו של העם שהם יושבים בקרבו, ומאומה לא תעלה בידם. אבל מלבד האולת הזאת עוד רעה גדולה תבא מזאת לעם קטן וחלש כבני ישראל אשר בארצות רבות עוד רבים משנאיו וחייו במצב שפל מאד. לעם כזה נחוץ כי גדוליו ועשיריו ישתדלו להיטיב מצבו פנימה, וחכמיו ומשכיליו ילחמו עם המשפטים הקדומים אשר בלב משנאיו עליו מחוץ. ממילא מובן, כי אם פלוני היהודי הרוסי והעשיר הגדול אינו מקבל את בני אמונתו לעבודותיו, אינו משתדל להפיץ בקרבם השכלה ומלאכה להיטיב מצבם; אם אלפי גימנאזיסטים, יוריסטים, רופאים אינם יודעים ער מה מרוח עמם, דברי ימיו וכל הנוגע בו, ורק על פי השמועה נודע להם כי היהודים מכים כפרות בתרנגול לבן וכיוצא בזה, עד שלא רחוק הדבר שבקרוב יאמינו שהיהודים צריכים לדם נוצרים בפסח – אז בכבדות רבה ימצאו לחמם אלפי עניינו, אשר אין להם כל תקוה למצוא עבודה אצל סוחרים נוצרים, אז לא במהרה יפוצו המשפטים הקדומים המעיקים עלינו. כדי לקרב את עשירינו ונאורינו לעמם נחוץ לברוא ספרות ישראלית מובנה להם. בספרות זו צריך להודיע להם את קורות עמנו בכל הזמנים, רוח עמנו, מוסרו, צרותיו בימי הבינים וענים ועמלם במדינות רבות גם בזמן הזה, – ספרות לעמנו בשפת רוסיא, כאשר בראו אחינו באשכנז ספרות ישראלית בשפת אשכנז. אז נקנה לנו את לב בנינו, בני הדור החדש וגם נפעול לשנות דעת הדור החדש אשר לא מעמנו בנוגע לנו. על כן נחוצה לנו ספרות ולא דרשות הרבנים,שלא יועילו בזה כלום, האם באמת בדרשות בשפת המדינה ובתקונים בתהלוכות בתי התפלה יאמר הרב לברוא לב חדש בקרב העשירים ובני הדור החדש שלנו? מלבד אשר אנשים כאלה יבואו על פי רוב לבתי התפלה אך הכפורים, הנה מה תועיל להם דרשה, אפילו אם תהיה טובה, אשר ישמעוה על אחת, יכניסוה באזן זו ויוציאוה תיכף באזן זו? אבל לספרות מועילה כזו נוכל לקוות אם אך תהיה לנו סעמנריום, אשר תלמידיה יהיו בקיאים היטב גם בספרות העברית ובדברי ימי ישראל וגם בספרות העמים. אילו היו בתי ספר הרבנים מוכשרים להעמיד בוראי ספרות כזו, כי אז בלי ספק כבר היינו רואים אותה. הואיל שאין לנו עוד ספרות כזו, הנה זו היא ראיה שעוד לא קמו בקרבנו אנשים הראוים לעבודה זאת. באמת, האם מאיזה פרקים של הספר "חיי אדם", או מאיזה דפים ממסכת "ביצה" שלמדו תלמידי בתי ספר הרבנים ומהידיעות הקלות בכלל של בתי ספר הבינונים היו יכולים לברוא ספרות לישראל בשפת רוסיא? לא על ידי בתי ספר הרבנים תבא תשועת ישראל ולא בכח תלמידיהם לעשות דבר נכבד לטובת עמם, וכל זמן שלא תהיה לנו סעמנריום או מוסד הדומה לו, הרי נהיה אנחנו וספרותנו מוזרים גם להדור החדש שלנו גם להרוסים יותר מיושבי חינא. אפנה לדברי ה' או"ר, אשר לסבה בלתי נודעה לי הכביר מלין גם בדברים שאינם נוגעים למטרת ויכוחנו. הוא, בהמשך דבריו אומר, כי בעיני העם הנסיעה ביום השבת או הפקעת קידושין למפרע או גם למוד שפת רוסיא אחת היא, והצדק עמם לשיטתם, כי משעה שיחלו בני ישראל ללמוד שפת רוסיא יחלו עמודי הדת להתרופף וכו' (גליון 63). אם אמנם דבריו בכלל יש להם יסוד, אבל הרבה עתה בעם המודים בהיתר למוד הלשונות ובשום אופן לא יתירו לעצמם ולאחרים לנסוע בשבת, על כן ראוי לברר את הדבר. כבר ידוע, כי "שנוי וסת תחלת חולי" (בבא בתרא קמ"ו) וכל דבר חדש במינו רואה ומשים לב אליו עושה רושם עליו בנוגע למהלך רוחו. לפיכך כל נער מחובשי בית המדרש, שהורגל כל ימיו אך בפלפול בהגיון רחוק מן השכל, בשעה שהוא מתחיל לקרוא ספרים בשפת רוסיא, והוא רואה הגיון חדש, שאינו מעוקם ונפתל, הוא מתפעל ברוחו פנימה ושכלו מתחיל להזדכך מעט או הרבה, לפי חוזק בינתו, והרושם שקבל עד כה מדרך ההגיון הישן מתחיל להתמוטט. ממילא מובן, שלא שפת רוסיא לבדה היא הגורמת לשנוי הזה, אבל ההתרחקות מכל הגיון ישר עוד משחרות הילדות והעדר כל גבול בין אפשר לנמנע, עד שלא יפלא בעיני הרגיל בהגיון הזה אם ישמע, למשל, שבשעה שלן יעקב בבית אל בלכתו חרנה קפל הקב"ה את כל מדינת ארץ כנכן עם עריה, בתיה, יושביה אדם ובהמה יחדו כפנקס תחת מראשותיו של יעקב, כדי שיוכל לומר ליעקב "הארץ אשר אתה שוכב עליה" (ע' רש"י לאותן התושבים, לא יצאו מעיהם לחוץ מן הדחיקה ההיא, לא נחנקו, אבל השכימו בבקר שלמים בגופם כאילו לא היה דבר. לפיכך לא למוד שפה זרה בפני עצמו מהרס את בנין ההגיון הישן, אבל גם ספור כס' "מסתרי פאריז", כללי הדקדוק. ולא לבד ספרים חיצונים עושים פעולתם לחדש רוח נכון בלב קוראים כנערינו מבית המדרש, אבל לפעמים גם כתבי הקדש, פירוש המשנה להרמב"ם, איזה תשובות הרשב"א ועוד הספרים התלמודיים של הרב ר' צבי הירש חיות, שגם הם נוסדים על הגיון יותר בריא ומתקבל על הלב מהגיון המפולפלים שעקמו את מוחותיהם, – ואין צריך לומר ספרי מדע. הזהיר על למוד המדעים ובעצמו חבר ספר "איל משלש" ללמודי הגעאמעטריא. כל מתחיל בחכמה זו יודע, מושכל ראשון נצחי, שכל דבר שלם שוה בגדלו אל סכום כל חלקיו, ואם נקח דבר שטחי ונחתכהו לרצועות אז תהיה מדת רוחב כל הרצועות ביחד לא פחות ולא יותר ממדת הדבר השטחי קודם שנחתך. על פי זה לא יוכל עוד בשום אופן להאמין כי בהיות רוחב בית קדשי הקדשים עשרים אמה היה בכל זאת רוחב החלק ממנו עד הארון מימין עשר אמה, רוחב הארון עצמו שתי אמות ומחצה ורוחב חלק בית קדשי הקדשים משמאל לארון גם כן עשר אמה (ע' בבא בתרא צ"ט, מגלה י'), אם אך יודע הוא את דברי הרמב"ם, שכל דבר הסותר למושכל ראשון מן הנמנע אפילו בדרך נס. לפיכך יום, שנערים שאינם שומעים שום שפה זרה מתחילים להיות חקרנים מספרי ישראל ומתחמצים. אין ספק אצלי, שהרבה מן הנערים ההם אילו היו מתחנכים מילדותם על שני מיני ההגיון שזכרתי, ההגיון הפלפולי וההגיון היותר ישר, לא היתה אמונת לבם מתמוטטת על ידי הקריאה בספרים חיצונים לבד, בין שהם כתובים בשפת עבר בין שהם כתובים בשפות זרות, כמו שאין קריאת ספרים ממין האחרונים פועלת כל כך על נערי עמים אחרים. האדם, וביחוד בימי ילדותו, יכול להתרגל לכל ולעשות שלום בין הרבה סתירות שבעולם, אם אך נתחנך על שתיהן מילדותו. שהעם ירא משפת רוסיא, כי בהיותה חדשה לו הכיר בחוש נסתר שהיא תזיק למבטיו, שחשב אותם לדתיים. גם הרוסים בימי פטר הגדול הקשו את ערפם בשעה שצוה להם מצוה חדשה ללמד את בניהם קריאה וכתיבה בשפת עצמם. אבל צרכי החיים הכבידו על העם, והיא הורגלסוף סוף לשפת רוסיא, ובכללו אינו ירא עוד מפניה. העם בלי כל חקירה מפחד מדבר חדש ועושה דבר שעל פי ההרגל נעשה לו היתר. גם נסיעה בשבת, שהיא בודאי איסור מדברי סופרים, כבר הורגלו לה רבים בערים הגדולות והיהודי הפשוט הרואה את חבירו נוסע בעגלה בשבת אין הדבר עושה עליו רושם. אבל כל הדברים ממין זה ואפילו עבירות יותר חמורות אינם אלא איסורי הדת ואין להמדינה עסק בהן. מעולם לא ראינו ששופטי המדינה ידונו איש ישראל שעבר על חקי דתו, והבא לטמא פותחין לו. אבל לא כן עניני עגונות ושומרות יבם. עניני הנשואין והגירושין נתונים תחת השגחת חקי המדינה, ושום עגונה או שומרת יבם, אפילו אם תהיה מאותן העוברות בפרהסיא על כל התורה כלה, לא תוכל להנשא לאיש, כל זמן שהאיסור הדתי רובץ עליה, כי שום רב לא יתן לה רשיון על זה ובלי רשיון הזה אי אפשר להנשא, ואם תעבור חק אז יהיו בניה פסולים על פי החק וגם היא ובעלה החדש יכולים לשאת ענש. על כן אינם נכונים דברי ה' או"ר האומר, כי כמו שהתירו בני ישראל לעצמם למוד שפת רוסיא כן יסיר הדור החדש את עול הרבנים מעליו, כי מלבד שבענין זה, כמו שבארתי, אין הדבר תלוי ביד הדור החדש, הלא עניני עגונות ושומרות יבם נוגעות רק לאיזה נשים פרטיות ולא כלמוד שפת רוסיא, הנוגע לצרכי רבים. אבל חקי המדינה אינם דורשים כלל שעניני גטין ונשואין יהיו באופן שהם עתה אצלנו. ואם יתרצו רבנינו להפקיע קדושין במקרים מיוחדים, אז יהיו חקי המדינה למגן להיתר זה כאשר הם למגן להלכות אישות המצויות בידנו, עוד יותר שגם בנוגע להנוצרים שורר חק ביטול הנשואין במקרים מיוחדים. מטרת הצעתי לפי זה, היתה לא לעסוק בחבור הדת והחיים, שה' או"ר מאשים אותי בזה, אלא שאחד מחקי המדינה, המעיק עלינו שלא ברצון מחוקקי הממשלה, ישתנה לטובה גם מבלי רשיון הממשלה על זה. ה' או"ר אומר, כי קונסיסטוריום וסעמינריום לא לבד שהם ללא תועלת, עוד יביאו נזק. הקונסיסטוריום – כפי שהוכיח הרב מטעם הממשלה (שעל דבריו כבר השיבותי למעלה) והסעמינריום – כי "לא יארכו הימים וכו' וגם הליבעראליזם יבא על כס… המורים ילמדו ברוח החופש, אך הרבנים תלמידי הסעמינריום יגישו את רוח המורה לנחשתים" ויסיים: אחת אמרתי: ה' ליליענבלום יחיה רק בהרגע ההוה ולרגע העתיד לא ישים לב (גליון 65). רואה אני, כי ה' או"ר, החי ביחוד למען העתיד הרחוק ולההוה והעתיד הקרוב לא ישים לב, שכח כי דרכו לחיות בעד ההוה, ובעד העתיד די לו אם יכין לו אפשרות שתוכל לברוא את צרכיו בשעה שיהיה גם הוא הוה. כל תקופה ותקופה יש לה צרכים שונים ואי אפשר בשום אופן להחליף צרכי תקופה זו בצרכי תקופה אחרת או להכין בתקופה הקודמת דבר מוכן ושלם לתקופה הבאה, כי כל זמן שלא באה התקופה ההיא אין אנו יכולים לדעת ברור מה שתדרוש מאתנו ובאיזה אמצעיים יצלח לנו לברוא את צרכיה ולכבוש את הדרך לפניהם. אם באמת נראה בקרוב כי הסעמינריום תביא נזק לחיי ישראל העתידים לבא אז נראה לתקן את המעות, אבל לחדול עתה מדבר מועיל, רק בשביל זה, שאם יתקיים גם לעתיד יביא אז נזק – זה דבר שאין לו שחר, אך מלבד כל זה שכח ה' או"ר, כי השכלת בני הנעורים בארצנו איננה מסורה ביד כהני הדת גם בעת הזאת, ואם כן גם לעתיד לא תמסר בידי הרבנים ולא יוכלו לשלוט בחנוך הדור הבא. הלאה הוא אומר כהלכתא בלא טעמא: "אם אין אנו יכולים להספיק לפלוני עני עבודה כל צרכו מוכרחים אנו להתעלם ממנו בדברים פחותים כהפקעת גטין וקידושין, וראוי הוא שיהיה כל רב כאפיפיור בעירו ושיהיו לכל עדה שני רבנים החיים על חשבון הצבור ואילו היה שלשה או ארבעה יותר טוב היה – אז נפקחו עיניהם של עמי הארץ, אז ראו כמה ארוכים הם אזניהם" (שם בגליון 66). אבל כמה מן הזרות יש בטענות אלה: מכס הבשר מכלה ממונן של ישראל בכל עיר יותר מעשרה רבנים, בני ישראל את עולו, וגם אלה המתמלטים ממנו לא מן העניים הם, ולא יוקר בשר כשר הוא הגורם לזה, אלא ההפקרות בכלל, ועוד במה אזני ישראל ארוכים יותר מאזני העמים הנאורים אפילו באמעריקא, שגם הם מחזיקים כהני הדת? ועל יסוד טענות כאלה יבא ה' או"ר ויאמר לרחל העגונה ולחנה שומרת יבם: שאו מכאובים, קור, רעב, וכל צרה למען וכו' ברנה את אלומות חופש האמונה אחרי הרבה עשרות העגונה ולחנה השומרת יבם לענות לו: מה לנו ולראובן, דוד וברוך, שאולי עוד לא נולדו? והאם אנחנו האמללות אשמות בעול הרבנים? ומאי חזית דרמא שלהם סומק טפי, דילמא דמא דידן סומק טפי? ה' או"ר לא שם לב, כי בכלל ערך החופש מן המשפטים הקדומים איננו תלוי בערך כובד עולם, אבל במצב ההשכלה בזמן ובמקום ידועים. הנאורים יקראו להם דרור ממשפטים קדומים, אם גם אינם מכבידים עליהם, והפשוטים ישאו בשמחה את עולם, אם גם מחול ימים יכבד. ואם אמנם גם הרבה פשוטים בערים הגדולות התירו לעצמם איסורים הרבה, הנה לא התירו לעצמם אלא דברים הנפגשים בחיי יום יום, כמו תפלה, חלול שבת וכיוצא בזה, אבל לא דברים הנפגשים לעתים בלתי קרובות, וידוע, שכל הבורים המחללים שבתות נזהרים מאד בכל הדקדוקים הקלים שבהלכות פסח וכיוצא בזה. אפשר שישאל השואל: מה איכפת לי אם העגונות נושאות את עלן? על זה אשיב: ראשית, במקום שיש רעב, קור וכל הצרות אין מקום לשאלה כזו, ושנית העגונות והשומרות יבם נושאות כלל את צרותיהן בחפץ לב והיו נושאות אלפי תודות וברכות לאלה אשר יחלצון מצרותיהן. וסוף עלי להגיד לה' או"ר, כי לחנם חשדני שאני חושב, כי ע"י קונסיסטוריום וסעמינריום תבא תשועת ישראל. כל מטרתי היתה רק לדרוש שהתשובות שאספת הרבנים תציג לפני הממשלה על שאלותיה תפיקנה רצון מאת הממשלה. חשבתי כי אפשר הוא שעל ידי המשא והמתן בין הממשלה ובין הרבנים יתבררו דברים הרבה בנוגע לחיי ישראל, עניותם, החטאים שהם נאשמים בהם, ואז אולי יתרחבו גם זכיות ישראל כתשובותיהם באספות ובאספת השלוחים בוילנא, לפיכך מצאתי לנחוץ להזכיר במאמרי "פתח תקוה" את העניות הנוראה המקפת אותנו, את זכיותינו המגבלות, אשר אך בהתרחבן יתרומם גם מצבנו, ואת חטאתינו אשר בתנאי חיינו ולא בהתלמוד יסודם. ומתוך שנעלם ממנו תוכן השאלות העתידות לבא לפני האספה לקחתי לדוגמא את השאלות שכבר הוצעו לפני האספה שקדמה. בין השאלות ההן נזכרו גם שאלת הקונסיסטוריום, שאלת היתר עגונות, הדפסת גיטין וכו' ושפטתי עליהן מנקודת הראות של הדת והראיתי, כי קונסיסטוריום, היתר עגונות וסעמינריום (מאשר חשבתי כי אפשר שידובר גם אדות בית ספר לרבנים) באיזה ענינים, ובכן אם תבאנה שאלות כאלה עוד הפעם לפני האספה, אז עליה לענות עליהן בחיוב, כדי שאם באמת מטרת האספה תהיה לתועלת ולהרחבת זכיותיהם, אז אפשר שתוכל להשיג את מטרתה. אבל כנראה גם ה' או"ר יודע זאת, וסבה אחרת קראה אותו לריב בי. הוא, כנראה, עוסק בשיטה אחרת, שאינה מיוחדת לבני ישראל, אבל לכל בני האדם, והיא שאלת הרכוש והעבודה, ובהיותו מן האנשים האומרים: "כל מי שאינו בעד שיטתי הרי הוא כנגדה" על כן לא מצאו דברי חן בעיניו, וקורא להם "דברים של מה בכך" ואומר עליהם כי נדחפו מחברת הנבונים. אבל אני איני מצטער על זה. הנבונים עומדים במדרגתם למעלה מן החכמים, ואחת ממדות החכמים היא להכיר את מקומם וזמנם. אפשר כי הנבונים, הגדולים מן החכמים, אינם צריכים להכיר את מקומם וזמנם ויכולים ליסד שיטות לימים רחוקים מאד, שיטות אשר עתה אינם אלא "נשמתין דאזלין ערטילאין". ועל כן נדחפו מחברתם דברי, ונותנים ונושאים בצרכי הזמן והמקום עתה. אבל כבר אמרתי כי ממדות החכמים להכיר את מקומם וזמנם, על כן ישפטו הנבונים, העומדים למעלה מן המקום ומן הזמן, על דברי כפי העולה על רוחם, ואני למשפט החכמים אוחילה. מה לי יוסיף בעיר מולדתי נבנו כמעט כל הבתים בצלם אחד. סגנון אחד לבית הגביר ולבית העני, כאילו יד אחת הקימה אותם על תלם על-פי תכנית אחת. וכמו הבתים, כן גם פרצופי האנשים היו שוים ודומים כמעט בכל, כאילו אם אחת ילדתם. כמעט כל בני עירי היו כפופי קומה, דלי בשר ורעי מראה. בין העשירים והקבצנים לא היה כל תהום מפריד. העני לא היה רעב ללחם והגביר לא אכל "מעדני מלכים". בגדיהם וכלי ביתם יצאו מידי חייט אחד ומידי נגר אחד, וההבדל ביניהם לא רב היה. כולם, העשירים והעניים, היו באים לשני מקומות התענוג היחידים בעיר: בית המרחץ ולהבדיל בית המדרש, ולא ניכר "שוע" לפני דל. בני העניים שמעו לקח יחד עם בני העשירים מפי מלמד אחד, בחדר אחד על ספסל אחד. אם היה להסנדלר בעירנו בחור מופלג בתורה התחתן בו הגביר של עירנו אם היתה לו בת, כלה נאה וחסודה, ויחדיו, הרצען ותקיף העיר, יצאו ברקודים על חתונת בניהם. בעלי התורה והמיוחסים לא היו ככתה מובדלת ומופרשת מעמי הארצות וההדיוטות, כי אם התערבו זה בזה וכלם, בלי יוצא מהכלל, היו יהודים תמימים וכשרים, בני מלכים ובעלי "אתה בחרתנו". וכולם היו נותנים מדי בוקר בבוקר הודיה ושבח לאל עליון על שלא עשם נכרים. סוף דבר: כל בני עירי, העניים והעשירים, הלומדים והמון העם, היו עדר אחד, צאן קדשים, מין אחד, בעלי גוף אחד ונשמה אחת. וכל הבריות האלה היו לפעמים מתקוטטות זו בזו ועושות שלום ביניהן, עוד הפעם מריבים ונצים איש ברעהו ועוד הפעם מתפשרים, וכן הדבר חוזר חלילה. לכל בני עירי היתה אמונה אחת ופילוסופיה אחת. אותן החכמות, כביכול, שהיו קנין "בני העליה", היו גם נחלת האספסוף, ועלם אותם ההבלים וההזיות שהתענגו הבורים והחשוכים, התענגו גם החקרנים והידענים. טעם אחד, שפה אחת, מנהג אחד ונמוס אחד היה לקטן ולגדול, תולדותיו של בעריל האז לא נבדלו במאומה מתולדותיו של שמעריל נאז, ומה שאירע ליעקב צאפ אירע ליוסף חאפ. היא היא המילדת המגואלה והמטונפה, אשר קבלה פניהם בצאתם לאויר העולם, והם הם שמשי החברה קדישא השכורים אשר הובילום לבית מועד לכל חי, אשר היה כל ימיו בלי גדר ומשוכה והחזירים היו מחטטים באפם בקרבו של הרב כמו בקברו של הבלן. רק אחד היה בעירנו, אשר לא היה דומה אף במקצת, אף בדבר אחד ליתר התושבים, ושמו היה "מיכל מטורף". מיכל היה מין בריה בפני עצמה. והבריה הזאת נברה בצלם מיוחד, ובשבתה בתוכנו לא חדלה להיות לעולם אחר לגמרי. כל בני עירנו האמינו, כי מיכל זה דבקה בו איזו "קליפה", והיא המדברת מגרונו ומניעה אותו לכל מעשיו הזרים והמשונים. אנכי התודעתי בפעם הראשונה ל"מיכל מטורף" זה בהיותי עוד ילד, ומני אז דבקה בו נפשי לאהבה אותו. מטבעי הייתי ילד עליז, שמח בחלקי ומלא תנועה. שטוף הייתי ברקודים, דלוגים וכרכורים. "טפסתי, פשוט, הקירות", ומזגי החם הזה גרם לי בילדותי צרות ויסורים רבים. אשה זקנה אחת אשר גרה בביתנו לא חדלה ליסרני באמרי פיה חסר השנים. בכל פעם אשר הרימותי קולי, בכל פעם אשר צחקתי ברמה או דלגתי וקפצתי ממקום למקום, שמעתי קול תלונה מכל זויות ביתנו; "הקונדס הזה הוא שד, משחית, רחמנא לצלן, ולא אדם; מזיק, מחבל הוא ולא ילד, העור מתבקע עליו, מבלבל הוא את המחות ואיננו נותן לחיות". ועוד דברים חביבים כאלה. גם בחדר מלמדי עוניתי והוכיתי ונצרפתי בכור פגעים קשים. מלמדי היה ועוני היו, כי חי חי אני וכל עצמותי דורשות תנועה. הכאת לחי, צרימת אזן, תלישת שער, קללות וגערות, היתה מנת חלקי בכל שעה, והאמת נתנה להאמר כי לא קבלתי את יסורי אלה באהבה רבה; ולהכעיס את הגדולים, אשר חלקו לי חבלים באפם ובשבט מוסרם, הרביתי להרגיז מנוחתם ולמרר את חייהם. גם בבית הכנסת חרקו עלי הגדולים שניהם וילטשו לי עיניהם; גם במקום תפלה הכוני, פצעוני על התהוללי והשתובבי. בכלל, אף לא אחד מהגדולים שבעירנו לא ידעו ולא הבינו איך להתנהג, איך להכנס בשיחה את הילדים, איך להעסיק את דמיונם ואיך לשעשע את רוחם. זקני בעלי הבתים שבעירנו אשר אם חפצו להראות להורי כי יקרבוני, היו נכנסים אתי בשיחה כזאת ובסגנון כזה: "הגד נא, שקץ, אביו של מי אתה?" או: "מנוול, התחפוץ בכלה?", או היו מספרים לי בתמימות עשויה כי תלו את אבי זקני על קנה תבן שרוף, או היו שואלים אותי במה אני בוחר אם במחלתו או במיתתו של מלמדי וכדומה. הפקחים שבבעלי הבתים היו מראים לי אותות חבה על-ידי זה שהיו מפזרים אבק טבק שחוק בנחירי ועומדים מרחוק ושוחקים ונהנים מעטישותי התכופות. מובן מאליו כי אף זכר וסימן לא היו בעירנו לצעצועי ילדים לגני-פריביל, לשעשועים וחזיונות הערוכים לרוח הקטנים. לאשרי התודעתי בעת ההיא ל"מיכל מטורף", כי שערי גן-עדן הילדות נפתחו לי על ידו; אני שמחתי בו והוא שמח בי. מיכל המטורף היה היחיד והמיוחד בעירנו אשר אהב את הילדים, ילדי כל בני העיר, וגם הילדים אהבוהו מאד וידבקו בו. מיכל מטורף היה שוחק אתנו כילד גמור. גם הוא היה מתגולל בחברתנו באשפה, מדלג ורץ במעגלה, מזמר שירי ומתהולל ומשתגע כאחד מאתנו, עוד ביתר התפעלות ויתר השתובבות. כל ערמומיותינו ועקיפינו הקונדסיים במשחק היו מביאים לו הנאה משונה. מחלק היה לנו הילדים, תשורות שונות מדי פעם בפעם. עושה היה בעדנו מעשה ידי אמן מענפים רכים ורעננים, או מנסרים דקים ויבשים, מפסי נייר או מעצמות אווז; לפעמים היה נותן לנו גם ממתקים ומעדנים. יותר מכל היה אהוב וחביב עלינו בגלל ספור מעשיותיו הנפלאים, אגדותיו, שהיו עשירות בדמיונות וחזיונות, וחידותיו מני קדם ובגלל משליו שהיו מלאים שיחות חיות ועופות. מעולם לא קראתי ולא שמעתי ספורי בדים יפים ונעימים, רכים וענוגים המושכים בחבלי קסם את הלב והנפש כאלה אשר שמעתי בילדותי מפי מיכל מטורף. אגדותיו וספוריו היו מיוחדים במינם, מלאים זרות, תהפוכות ופלאי פלאים. בשעה שהיה מיכל-מטורף מספר לנו את מעשיותיו היינו שוכחים תבל ומלואה ומסיחים דעתנו הרופפה מכל חובותינו הקטנות והגדולות להורינו ולמלמדינו; גם את האכילה והשתיה היינו שוכחים. בפה פעור ובעינים פתוחות היינו מקשיבים ומאזינים לכל הגה היוצא מפיו. איש לא ידע מי היו יולדיו של מיכל-מטורף ומאיזו עיר התגלגל ובא לעירנו בעודנו ילד. אלה היו אומרים: ממזר הוא, אסופי, שתוקי והשדים יודעים מי ומה הוא; ויש שהיו מחליטים כי יחסן הוא ואבותיו עד עשרה דורות היו רבנים וגאונים. הוא בעצמו לא היה מספר מעולם על אדות מולדתו ובית אביו, יחוסו ומשפחתו. בקרת-רוח ובנפש שוקטה היה שומע את כל אשר יספרו על אדותיו. לא הודה בדברי האחרונים ולא הכחיש את דברי לפעמים היתה עוברת בת-צחוק מרה על שפתותיו הדקות למשמע האגדות שנתחברו על מוצאו. כן לא ידע איש בעירנו מה הוא מיכל מטורף, רווק או בעל אשה, גרוש או אלמן. אלה היו אומרים, כי עשר נשים היו לו זו אחרי זו ונתגרשו אחת אחת, ואלה היו מעידים, כי לא נתגרשו ואשה לא תדע מרעותה, יען כי נשא כל אשה ואשה בעיר אחרת. עוד מפלגה שלמה היתה בעירנו, אשר החליטה, כי מיכל-מטורף עדיין רווק הוא, יען כי מי היא השדה אשר תחפוץ להנשא למשוגע כזה. איש לא ידע את האמת, וגם מפי מיכל מטורף בעצמו לא יכלו להציל דבר. נקל היה להוציא שמן מחלמיש צור מאשר להוציא מלה או חצי מלה מפי מיכל-מטורף על אדות חייו הפרטיים. בעירנו לא חסרו, אמנם, מרגלי חרש ומגלי תעלומות זרים, ומהם אשר היו גם מומחים גדולים לחטט ולנקר בסתרי נפש שכניהם וחבריהם ולהוציא בחריצות רבה מכל הסדקים והחורים הנסתרים שבלב ושבכליות את כל הסודות והרזים הצפונים שם. אבל גם המומחים האלה היו קצרי ידים לדלות דברים גנוזים מלב מיכל-מטורף. נפשו סגורה בשבעה מנעולים, ואף מפתח אחד המכוון להם לא נמצא בידי איש. והסקרנים שבעירנו, כמה שלא עמלו ושלא הפכו את המנעולים הסגורים האלה על כל צד, לא עלתה בידם מאומה. אם היו שואלים את מיכל-מטורף, היש לו אשה ובנים? היה משיב: למאי נפקא מינה? ולא יותר. הפקחים היו מקיפים אותו בשאלות לאין קץ ממין זה, – והוא שותק, או מנענע בראשו ושוחק בשחוק זר ומשונה, שקשה היה לפרשו ולבארו. אולם לפעמים, כשנחה רוח טובה על מיכל-מטורף, היה מספר בעצמו, מבלי אשר כמות, והוא אהבה עוד יותר. חבילות, חבילות של מעשיות זרות ונפלאות בסגנון "אלף לילות ואחד" היה מספר על אדות יפתו ויונתו מבלי אשר ייעף וייגע. בצבעים בהירים היה מתאר את כל יצורי גוה. שתי עיניה התנוצצו כשתי אבני ברקת ובערו באש שחורה בלבנת הספיר של פניה הענוגות; שפתיה הקטנות, היפות והמלאות עסיס עדנים היו כשני גרגרי-דבדבניות אדומים, שערותיה היו שחורות כזפת וככנפי עורב, אצבעותיה היו כמו משוקדות משן וכולה כהדס יפה, כצפור גן-עדן. היא חמדה את צלו ונפשה כלתה אליו. אך אסון גדול כים הפריד ביניהם לנצח. אולם גם את הדברים האלה היה מספר בסגנון שחציו לעג מר וחציו התפעלות הנפש, ומדי דבריו הפיקו פניו יגון וגם נחת, שחוק מהול בהתעוררות הרוח. אנשי עירנו כשהיו שומעים מפי מיכל-מטורף את ספור המעשה על דבר הבת-מלכה ואהבתה אליו היו מעקמים את שפתותיהם וקוראים: "כל חלומותינו הרעים יחולו על ראש המטורף. השדים יודעים את להגו ואת פטפוטיו המעוררים גועל נפש. טפו…חלשות…" מיכל מטורף לא היה שוכן בעיר אחת ימים רבים. מקום קבוע, קן-תמיד, פנה חמה לא היו לו מעולם. נודד היה מעיר לעיר ומכפר לכפר, עד אשר היה שב עוד הפעם אל עירנו ויושב בה עד שיתעב את הישיבה, שהיתה קשה עליו מהגלות. בבואו לאיזו עיר, לא היה לן בבית אחד שתי לינות; הוא לא ידע מנוחה בנפשו. תמיד היה כרודף אחר דבר מה, כמחפש, כמבקש, או יותר נכון, כבורח ונס מנוסת בהלה מדבר-מה. איזה יתוש היה מנקר במחו, איזה עוקץ חד היה עוקצו, דוקרו וקורע את נפשו ודוחפו הלאה. כפי הנראה בקש להבריח את היתוש האכזר אשר יכרסם את מחו ולהקהות את העוקץ הפוצע את רוחו ויתהלך ממקום למקום; היום היה כאן ומחר שם, אולם את המנוחה אשר בקש לא מצא, גם צלה סר מעליו. בכל מקום בואו היה מתאונן, מתלונן, כמי שאומר: לא זאת אני מבקש,לא פה מקומי ולא זה יסודי. רק בשובו מנדודיו אל עירנו ובשחקו וצחקו עם הילדים, היה מוצא תנחומים לנפשו ומרפא לרוחו. בתוך ילדי עירנו היה ילד תמים, עליז ושמח. אבל שם, בחברת הגדולים, היה סר וזעף, מסתכל באדם וחודר לכליותיו ולמצפוני רוחו, כאילו אין נסתר מנגד עיניו. בחברת הקטנים היה סמל התמימות בעצמה, ושם, בין הגדולים, היה פקח שבפקחים, רואה כל דבר ומנתחו לחלקיו ומפרידו ליסודותיו, ואת כל חלק וחלק הוא שוקל במאזני שכלו ומסתכל אליו בעינים בוחנות מכל צד. אם הבריות אמרו על איש אחד שהוא חכם, היה מיכל מטורף משתדל להראות ולהוכיח באותות ומופתים, בראיות וסברות כי שוטה הוא, והעולם טועה בו. אם היה אחד מפורסם ומקובל בקהל כצדיק וקדוש, היה מיכל מטורף חותר חתירה עמוקה תחת קדושתו וצדקתו להראות לעיני האנשים את רשעתו וטומאתו. אם היה אחד מיושבי עירנו מוחזק ל"בטוח", והאלמנות והיתומים היו מביאים לו צרור כספם לפקדון, היה מיכל מטורף צועק קולות, כי ה"נאמן" הזה יבלע חיל זרים, כי עושק דלים הוא ולב אבן בקרבו, ודברים כאלה היה אומר בפני ה"בטוח" עצמו. מיכל-מטורף לא היה חת מפני כל איש ולא נכנע מפני בן אדם יהיה מי שיהיה. דרור שאינה מקבלת מרות. הוא היה עושה, מדבר ומתנהג כחפצו וכרוחו, ולא כמו שנוהג העולם, או כאשר ידרשו הנמוסים המקובלים במקום שבתו. בכלל לא היו בעיני מיכל-מטורף בני-סמכא. המפורסמות והמקובלות היו כאין בעיניו. אם נמנה איזה רב חדש בעירנו או בהערים האחרות שהיה מיכל-מטורף חוזר עליהן, היה זה האחרון מבטלו כעפרא דארעא. ולא לבד הרבנים החדשים, כי אם גם הישנים כאפס ותהו נחשב בעיני הקפדן הזר הזה. הוא היה מבקר עז ומגלה מומים שכליים ומוסריים בכל רב, בכל גאון וגדול. הוא שנא את הרבנות והשררה הרוחנית בכל מראותיהן וגלוייהן תכלית שנאה. בשוט לשונו היה מיסר ומוכיח בלי חמלה את כל המתברכים והמתנשאים על ההמון, גם השדוכים שהשתדכו בני-עירנו זה בזה לא היו מוצאים חן בעיניו. "הזווג הזה – היה גוזר מיכל-מטורף – לא יעלה יפה, כי מה לחומץ וליין, מה לתבן את הבר? ידע את שלשלת היוחסין בסביבתנו עד אברהם אבינו. הוא ידע את כל הפסולים, המומים והכתמים הנסתרים שבכל בית-אב ובכל משפחה. הכל היה גלוי וידוע לפניו. לכן לא חלק כבוד גם ליקירי העדה; בעונג מיוחד היה מהפך על פניהם את קופת השרצים והרמשים התלויה להם מלפניהם ומאחריהם. אך בא-מיכל מטורף בתוך קהל עשירים וגבירים היה שופך את קיתונו הרותח על פניהם, ואם לא שמו לב לדבריו, היה קורא להם ברבים בשם: הדיוטים, גסים, חזירים, קמצנים, גרגרנים, זוללים וסובאים, עלוקות ואוכלי חיל זרים. שמות כאלה היו בילקוטו לאין מספר, ואם נתכו על ראש איש הלמוהו ומחצוהו כזרם אבני ברד כבד. אך אל תחשבו, חלילה, כי התערב שונא-עשירים זה בקרב המון-העם, בקרב בעלי-המלאכות, הפועלים והעניים, כי גם בהם לא מצא את מינו, גם להם לא דבר חלקות, גם מהם לא מנע את שבט מוסרו. הוא הצטיין בתוך האספסוף על-ידי נקיות גופו ובגדיו ועל-ידי חוט של אצילות רוחנית שהיה מתוח על כל הליכותיו. את בעלי המלאכות ואת הקבצנים היה קורא בשם: עצלים, שלומיאלים, אנשי-תנומות, מרושלים ומנוולים. בתוך העשירים המפונקים היה המוני, ובתוך ההמון היה איסטניס ונקי-טעם. בהקנאים והאדוקים היה שולח חצי לשונו ויקראם בשם: צבועים, פרושים, גנבי-שמיא וכדומה. אבל גם את המכונים בשם "משכילים", "בני הדור החדש", "הולכי קדימה" לא היה יכול לדור בכפיפה אחת, כי גם עליהם שפך זעמו ולעגו. הוא היה מבטל את ה"משכילים" המחקים כקוף נמוסים זרים ומגדף את השכלתם השוה פרוטה, את אצילותם המזויפה, את כפירתם השטחית ואת אפיקורסותם הנבערה. אולם את כל חמתו היה שופך על ראש מלחכי-פנכא, על החונפים, על המשימים את עצמם כאסקופה הנדרסת לפני "פני-העיר" ועל כל המוחקים צורתם, צורת אדם. "טוב לגוע ברעב – היה מיכל מטורף אומר – טוב לקפוא בקרה, מאשר ללקט עצמות תחת שלחנות העשירים, מאשר לחטוף שירים ופרורים הנופלים משלחנות השבעים". אל מול פני אנשים כאלה היה כונן חצי חדודיו השנונים ומהתלותיו המפולפלות ומשפילם עד עפר. מיכל-מטורף היה נהנה כל ימיו מיגיע כפיו, ומעולם לא היה צריך לעזרת הבריות ולמתנת בשר ודם. מלאכה מיוחדה ופרנסה קבועה לא היתה לו, אמנם, אבל הוא היה "הכל-יכל" וידע כל מלאכה ועבודה, ויחלף את פרנסותיו ועבודותיו לפי רוח המקום שהתגורר בו ולפי מועדי השנה. פעם היה מתקן שעונים ויעש נפלאות במקצוע זה, ופעם היה עוסק בבנין בתי-רחים; בעיר זו היה חרש מסגר, ובעיר אחרת היה מתקן ערדלים קרועים. היום היה משקד ידות לספרי תורה ומיפה אותן בכל מיני ומחר היה מפתח פתוחים וחותמות. פעם היה עושה מקלות תפארה לטיול, ופעם היה עושה קני-מקטרת וצר עליהם צורות שונות. מיכל לא היה מעולם הולך בטל, אבל גם לא עבד מעולם מבוקר עד ערב. הוא היה עובד רק לפי צרכיו, וצרכיו היו מועטים ומצומצמים מאד. בגדיו היו תמיד נקיים ותפורים על פי נוסחא מיוחדה שהיה בוחר לעצמו. בכלל היה לו טעם מיוחד וסגנון מיוחד בכל מה שהוא עושה. בשעותיו הפנויות מעבודת היום, ושעות כאלה לא מעטות היו למיכל-מטורף, היה אוהב לשוטט בשדות, באחו וביער, לטפס על ההרים ולשוח בעמקים. בקיץ היה משכים לקום, למען יראה מראש ההר הגבוה, אשר בקרבת עירנו, את עלות השמש, ויתפעל בכל פעם, כאילו הוא רואה את השמש בפעם הראשונה. לפעמים היה יושב שקוע ורגשותיו על חוף הנהר ושומע דומם את המית המים ושירתם הנעימה. בלילות האביב היה אוהב להתבודד בחרש מצל, אשר מסביב לעירנו ולהשקיף על פני הלבנה במלואה. הוא ידע את טבע החיות, העופות, היתושים והזבובים אשר ביער, ארחם ורבעם, תכונתם ומנהגם. ידיד-הטבע הזה ידע והכיר כל זאת לא מתוך ספרים, כי אם מתוך הסתכלותו והתבוננותו אל חיי הבריאה. בעלי-הבתים שבעירנו לא השיגו בשכלם איך יכול איש יהודי שלא יצא מדעתו לשוח בימי חול, בלי סבה מספקת, בשדה או לתעות ביער, איך יכול איש אשר דעתו צלולה עליו להסתכל שעות שלמות בנהר או בפני הלבנה, או להטות אוזן ולשמוע זמן רב אל צפצופי הצפרים ביער, אל שירתם וזמרתם. אין זאת, כי אם משוגע או גולם עלול לדבר כזה. ואחרי שהכל ידעו, כי מיכל איננו גולם, על כן לא נשאר, איפוא, כי אם להחליט, על פי דרכי ההגיון שהיה מקובל אצלנו, שמטורף הוא. ומהחלטתם זזו בני עירי כל ימיהם. וגם מיכל בעצמו קבל את כנויו זה כגזירה שאין להרהר אחריה, ואם קראו אותו בפניו בשם מטורף לא היה מתמרמר ומערער על זה, כאילו חשב ומצא, ששם לוי זה נאה ויאה לו. ובני עירנו לא ידעו, בכלל, מה הוא פירושו של טיול. גם הקטן, בר בי רב דחד יומא, הלא ידע לתרגם את הכתוב: ויצא יצחק לשוח בשדה, כלומר: להתפלל. ואחרי כי בעירנו היו, ברוך השם, בתי כנסיות לרוב, לכן לא היה כל צורך לבעלי-הבתים לשוח בשדה. כל בני עירנו נולדו, גדלו וחנכו בהרחובות הצרים והמעלים צחנה, ולא להם מעולם כל צורך או חשק לשאוף רוח צח, ללון בכפרים ולגור בקיץ בנאות דשא; סתם יציאה, מקירות העיר וחוצה ולהתענג על הדר הטבע ולשאת מרום עיניהם ולהסתכל בפני מלכת הלילה וצבא הכוכבים הנוצצים בשמי תכלת. אם היה אחד מילידי עירנו יושב בכפר לרגלי פרנסתו שם, היה מקנא ביושבי העיר, על כי סמוכים הם לבית-המדרש, להמקוה, להשוק, לדבר תורה ומצוה ולכל תשמישי הקדושה. ומה הם חיי היהודי בכפר? אין אומר "ברכו" ואין משמיע "קדושה", אין תוקע בשופר ואין עולה לתורה. בכלל לא הבינו בני עירי איך אוהבים את הטבע? איך אוהבים את האילנות? איך מסתכלים סתם בפני הלבנה, אשר כל עיקרה לא נבראה אלא כדי שירקדו לנגדה ויקראו איש לרעהו: "שלום עליכם!" בני עירי לא הבינו איך זה אוהבים סתם עלמה, איך זה אוהבים את הכלה טרם תכנס לחופה, ואיך זה יכלו להבין לעריגת נפשו של אדם אל הטבע, שהיתה בעיניהם כפגר מת. ואחרי שמיכל-מטורף לא הלך היערה לחטוב שם עצים או ללקוט פטריות, לכן החליטו בני עירנו כי יספר שם עם הרוחות, כי יתרועע עם הקליפות, כי עמית ורע הוא להשדים ולכת-הלצנים. "קשה לו להתחבר – היו אומרים זקני עירנו – אל בני אדם, על כן אח הוא למחבלים. יש שהיו פונים אליו בשעת מחלתם, או מחלת ילדיהם, כי ירפאם על-ידי לחשים ומעשה כשפים, אבל הוא היה גוער על השוטים האלה בנזיפה ומתרחק מעליהם. סוס או פרה כי נחלו בעיר, קראו למיכל-מטורף, והוא היה נותן לבהמות חולות מיני עשבים ושקוים וילמד את בעליהן איך להאכילן ולהשקותן כמומחה לאותו דבר. ברחמים גדולים התהלך את הבהמה החולה וישתתף בצערו של בעל חיים, והיה מתמלא חימה אם רצו לשלם לו בעד עמלו זה. הוא היה היחידי בעירנו אשר היה גוער בקצפו על מסממי הכלבים ויניח מכשולים על דרכם. הוא היה מתמרמר גם על העגלונים, משא על סוסיהם יתר מכפי כחם, או יכו את בהמתם בשוט מכאיב. "אכזרים, – היה צועק מיכל מטורף – עד מתי לא תדעו רחם, צער בלי חיים!" ולא לבד השתתף בצערם של מצא עונג מיוחד להשתעשע עם אחדים מהם. הוא אהב את החתולים ויחזיקם על ברכיו ויחלק את שערותיהם ויאכילם מקערתו וישקם מצלחתו. והקרבה היתירה שהראה מיכל לבעלי חיים הרחיקתו מחברת בני אדם שלא ידעו נפש הבהמה. מיכל-מטורף היה אוהב לשמוע חזן בעל קול נעים וקול כנור בידי מטיב נגן. בשעה שחיים המנגן העור היה שופך רגשותיו בהגיון כנורו, היה מיכל "נמס ממתיקות". חיים היה מנגן בכנורו המביע את געגועיו הכמוסים ומיכל-מטורף יושב לפניו כמו נטוע במסמרות ומרחף על-פני ים דמיונות. רוחו ינשא לעולמות עליונים ולא ישמע ולא יראה את הנעשה מסביב לו, גם אם תרעד הארץ תחתיו לא ירגיש. אם היה רואה כי לא יאזינו היטב לקול כנורו של חיים, היה צועק: "חרשים, אטמו אזניכם משמוע זמרות אלהים! מי ידמה ומי ישוה לחיים הזקן, בשעה שהוא מנגן על כנורו הישן והסדוק. כנורו מדבר, מספר, בוכה ומיליל, כנורו מזעזע את כל הנימים הדקים שבלב, מורט וצובט את הנפש. כמה כח, כמה קסם וכשוף בכנורו זה, ואתם, הוי, חרשים!…" המנגן העור היה היחידי בעירנו אשר מיכל-מטורף חלק לו כבוד רב ויקראהו בשם: רבי חיים. לכבוד כזה לא זכה גם הרב בעירנו, כי גם אותו קרא מיכל בשמו הפשוט, בלי הוספת "רבי". היו שוים בעיני המטורף זרח הגביר וברוך הקבצן, הראש דוכנא והרב; כדברו את זה, כן דבר את השני בלי כל הבדל בקול, בתנועה ובבטוי. אבל לא לבד כי לא נשא פנים לחי מדבר אתו, כי גם לא הדר פני המתים. בשעה שהיה עובר בבית-העלמין וקורא את השבחים הארוכים על המצבות היה מתקצף ומתרעם על שלשלת השקרים החרותים על האבנים הדוממים. "ימחול נא לי – היה מיכל-מטורף מנענע בראשו ואומר – "השוכן עפר" המהולל בתשבחות הזה, ואם לא ימחול לי, גם אז לא אפחד ממנו, – ימחל נא לי המת, אם אני אספר שבחיו בפניו…" ופה היה מונה את כל חטאי המת ופשעיו אחת לאחת עד גמירא. "שקר, שקר, – היה צועק מיכל בקול איום, – אנה מפניך אברח? אם אציע שאול שם אתה, ואם אסק שמים האם גם שם אמצאך, האם גם בין כוכבי שמים שמת קנך?" – בדברים כאלה היה מסים את רשימת-העונות הארוכה, שהיה קוראה בחפזון, בנשימה אחת. אם החליט מיכל-מטורף בלבבו לקרוע את המסכה מעל פני איש מרמה, לא ידע כל גבול ומדה וכל מעצור לרוחו הסוער; בלי חמלה היה קורע את המסכה יחד עם העור אשר על הפנים, וימצא בזה עונג מיוחד. והבריות היו כל כך רגילים לתוכחות המטורף, עד כי לא שמו לב. "מי ישמע לדברי משוגע?" היה משיב כל אחד, על הדברים הקשים היוצאים מפי מיכל, בראותו עול ושקר. אולם הוא לא שם לבו מעולם אל הרושם אשר יעשו דבריו בלב השומע ולמה שיאמרו הבריות. הוא היה את שלו, ועושה ומדבר מה שלבו חפץ. ואף כי איש לא היה שם לבו לדברי מיכל מטורף, איש לא היה כותבם על הגליון ורושמם לזכרון בספר, בכל זאת יחיו מעשיותיו, אגדותיו, חדודיו, משליו, שיריו, פזמוניו וקינותיו בפי עשרות אלפי אנשים בני סביבותינו וגלילותינו. ומה רב היה כשרונו לספר! הוא ידע לקרוא את כל דבר בשמו האמתי והראוי לו. במלה מוצלחת אחת היה מתאר כמו שהוא את האיש אשר ידבר בו, ובמבטא חד אחד היה מצייר מאורע שלם. כל מה שהיה מסופר בפי המטורף היה חי ונושם וציורי דבוריו היו תמיד בהירים ודקים. תמיד היה כמעין הנובע ומתגבר ומלא על גדותיו שירה חיה וגם חריפות שנונה. אוצרו הרוחני היה תמיד מלא, עשיר ופורה. דבריו היו קולעים תמיד אל השערה, ולא החטיאו את המטרה. הוא ידע היטב את ואחד, את מומיו הרוחניים וחטאותיו הנסתרות, לכן בדבור אחד וברמיזה אחת היה נותן תשובה שלמה על הרבה דברים. אך כמעט איש לא ירד לעולם לעומקה של תשובתו, כי כבר היה ערוך משפט קדם בפי הבריות: "היש טעם וריח לדברי מטורף?" מיכל-מטורף היה מדבר בלשון אמו, לשון יהודית פשוטה. שפות אחרות לא ידע. אבל לשון-אמו היתה כל כך עשירה, כל כך ציורית, כל כך ספוגית ורכה, עד שלא חסרו בה מלים לכל רגש ורגש ולכל הגונים של הרעיון. השפה היהודית, ההמונית, השוקית של מטורף זה, היתה אוצר שלם, הרבה יתר ממלון אקדמי. שפתו היתה יהודית ממש, לקוחה ושאובה מעמקי חיי העם ולא היתה יכולה להתרגם כל צרכה לאיזו שפה שתהיה. לכל מלה היוצאת מפיו היה טעם מיוחד וריח מיוחד, כל דבור ודבור היה חץ שנון וחד. לפעמים אחת דבר ושתים השמיע, כי שני פרושים, שני צדדים, שתי כונות היו להמלים היוצאות מפיו – קבלן כמו שאתה רוצה וכמו שאתה יכול. כשהייתי שומע שפתו של מיכל הייתי אומר בלבבי: תהא הצרפתית כפרתה ואת האשכנזית יקח אופל. בעת רצון היה פיו מפיק מרגליות יקרות מחורזות זו בזו בחוט הגיון פנימי ומקורי. אך כמו שלא היתה בעירנו אוזן שומעת ולב מרגיש את כל המתיקות והקסם שבכנורו של חיים העור, כן לא היה חיך טועם את הנעימות, את הצרי והשמן שבשפת מיכל מטורף, בשעה שהיה מטיף תנחומים לנפש אומללה באמת. מיכל-מטורף היה מחבר שירים מיוחדים על כל מקרה מצוין ומאורע נכבד. וכעבור ימים מועטים הושרו שיריו בפי קטן וגדול, בפי בחור ובתולה, מיוחדת ובשנויים קטנים. מיכל לא היה מחבר את שיריו כמשורר ספרותי, הוא לא ידע חוקי המשקל והלכות החרוזים, כל מופת ודוגמא לא היו לנגד עיניו ולא כתב את שיריו על הגליון. את הבתים והדלתות לא היה כותב ולא היה מוחק, לא ידע מעולם חבלי לידה פיוטית, לא חלה – וילד. את מצחו לא קמט ואת מחו לא הוגיע בבקשת חרוזים, כי הם באו בפיו מאליהם. שיריו צמחו בקרבו, גדלו והשתגשגו כעשב השדה אחרי גשם חם. שיריו היו מתפשטים מאליהם בקרב ההמון ויהיו לשירי-עם, ואיש לא ידע אחרי כן מי הולידם וחוללם. ומשורר זה בעצמו חשב את שיריו לדבר של מה בכך, שאין לו כל ערך ומחיר. הוא גם לא ידע כי משורר הוא, ואין כל ספק שהיה שוחק, אם היו אומרים לו, כי יש איזה ערך לשיריו, חדודיו, משליו ואגדותיו, כי שוים הם בשוק הספרות. האם דברים כאלה שוים כסף? הן לא נבראו בקרבו מעצמם. הן שיריו נוצרו בו, בשעה שלבו היה מלא רגשות ובהם השתפכה נפשו, התגלם רוחו. האם למען אחרים שר את שיריו? הלא רק להקל את משא נפשו ולהביע את יגונו וצערו היה עושה זאת! ואחרי אשר היה שר את שיריו ילדי רוחו, ויצאו מפיו היו לקנין הרבים, לסגולת ההמון, ומיכל-מטורף לא חשבם עוד לשלו. מיכל-מטורף לא למד מעולם את חכמת הנפש, ומה ידע את נפש עמו, את נפש אחיו מדוכאי-הרוח. וגם אחיו סלחו ומחלו לו את דבריו הקשים, את תוכחות פיו ושוט לשונו, ואיש לא שמר לו עברה. הכל היה מחול לו, כי הכל ידעו שמיכל-מטורף הוא איש טוב לבב, איש ישר ורחמן, ורק הקליפה דוברת מתוך גרונו קשות, רק הטרוף יסכסכהו בבני אדם, רק השגעון ישים, לפעמים, בפיו זפת בוערה, והוא בעצמו איש מנוחות שאין כמוהו. מיכל מטורף לא מת ככל האדם, כי אם אבד ואיננו עד היום הזה. איש לא ידע יום מותו ומקום קבורתו. השערות שונות נולדו על אדות העלמו פתאום, אמת, – זאת לא אדע. אחת אני יודע, כי מיכל-מטורף איננו עוד; אמנם יש בעיר מולדתי מטורפים אחרים, אך ממין אחר לגמרי. בשאלה האיטלקית ענינה אותם בעיקר פרובלימת החירות המדינית, שאותה העמידו בשורה הראשונה, אפילו ביחס לעצמאות הלאומית. לגבי דידם חשוב היה קודם כל, כי בתוך תחומי כל מדינה ממדינות איטליה ישלוט חופש אזרחי מכסימלי; פיררי שהיה אחד הסוציאליסטים האיטלקיים הראשונים, הרחיק לכת בנידון זה גם מקטאניאו, באשר לא הסתפק בחופש מדיני ונכנס גם בענינים סוציאליים. בעיני שני הסופרים לא היה למלחמה בשלטון הנכרי ערך מכריע: שחרור האזרח באיטליה היה חשוב להם יותר משחרור הלאום האיטלקי. התפתחות התעשיה בלומברדיה ופקידות אוסטרית רחבת־לב קצת יותר משאר חלקי איטליה – לרבות גם את פיימונט – גרמו ברבע השני של המאה לשגשוג תרבותי ומדיני ידוע בלומברדיה, שזכתה בו ביחוד מילאן, בירת לומברדיה. קטאניאו, איש־מילאן, התיחס משום כך באיבה גלויה לנסיונות פיימונט לספח אליה את נוף־מולדתו. הכפיפות לפיימונט, הפיאודלית ונחשלת יותר, נראתה לקטאניאו כמחיר יקר מדי בעד השחרור מעול אוסטריה; לפרוק עול־נכרים, למען הכוף למשטר לאומי עריץ – דבר זה היה בעיניו מעין חילוף־שליטים בעלמא, אשר אינו שווה בסכנות מלחמה מהפכנית וקרבנותיה. עם כל איבתו לאוסטריה – משכה את לבו הרבה יותר האפשרות להרחיב את תחומי חירותה של לומברדיה בתוך מסגרת ממלכת אוסטריה, והוא פיתח שיטת פדירציה אוסטרית קרובה מאוד לזו, אשר הצלחה, לפני מלחמת העולם האחרונה. לפי הצעה זו היה על אוסטריה ליהפך לקבוץ מחוזות הקיימים ומתפתחים כמעט מבלי זיקה הדדית ונהנים מחופש מדיני מוחלט, תחת כתר המונארכים לבית האבסבורג. רעיונו זה של קטאניאו על אוסטריה לא שלל את ההתקרבות המודרגת של כל מדינות איטליה אחת אל אחת – ולומברדיה האוסטרית אליהן. אולם כהכרח תכוף נראה לו החופש המדיני, הפנימי, בין תחת יד אוסטריה ובין מחוצה לה. אחרי שכל מדינה איטלקית לחוד תגיע בדרך זו או אחרת לחופש פנימי – אפשר וצריך יהיה לטפל בשאלה השניה במדרגה: שאלת איחודן של כל המדינות האיטלקיות. הוה אומר: איחוד זה עתיד לבוא כתולדות החופש המדיני. והעצמאות הלאומית עלולה למצוא את פתרונה במהפכות מדיניות בודדות בתחומי כל מדינה ומדינה מבלי כל תעודה לאומית. שני הסופרים נתנו, איפוא, מקום בראש לרעיון החופש המדיני, אם כי היו מחולקים ביניהם ביחס לדרכי הגשמתו. שניהם הסכימו לפידירציה, שהרי גם לאחר השגת החופש המדיני – אין איחוד גמור של איטליה משאת נפשם. דברי ימי איטליה, מסורת הפירוד בת אלף שנים, אי־הצלחתם של נסיונות ההתאחדות לשעבר – ונסיונו של נפוליאון בכללם, פריחת התרבות האיטלקית בתקופת הפידירציה, ההבדלים העמוקים (תרבותיים, כלכליים ואתנוגרפיים) הקיימים בין גלילות שונים – כל אלה מכריחים לבכר את המשטר הפידירטיוי על פני האיחוד. בין מבחינה כלכלית, בין מבחינה תרבותית – הצפון התעשיתי מפותח יותר מהדרום הפיאודלי. עצומים הם הבדלי האקלים ולא פחות מהם ההבדלים האתניים. בצפון איטליה התהוה במרוצת הזמן עם חדש, מתוך תערובת גויים מרובים – קלטים, אטרוסקים, לאנגובארדים, גרמנים ועוד – עם חדש ומיוחד, שאין קרבה אתנית גדולה בינו ובין תושבי איטליה המרכזית והדרומית, אשר שם לא התמזגו הגויים השונים יחד לגוי אחד, על גליל ידוע. וכן בתקופת רומא היתה איטליה המרכזית – הלטינית, והדרומית – מיוונת. בימי הבינים רבתה בסיציליה השפעת הערבים, שהיא ניכרת עד ימינו אלה, מתוך כל השכבות המאוחרות השונות. ואין זאת אלא גוזמה לראות את השפה האיטלקית הספרותית כשפת האומה האיטלקית; מכל מקום אין זו שפת העם, כי כל גליל מגלילות איטליה – דיאלקט מיוחד לו, השונה מאחרים. התפתחות השירה העממית וצמיחת הספרות הלאומית סותרות זו את זו: כל עוד היתה הספרות האיטלקית פורחת – נשארה ספרות הדיאלקטים עקרה ועזובה; בהחל הספרות האיטלקית יורדת – באה עונת הלבלוב לספרות הדיאלקטים, ומשוררים קמו לה כמעט בכל גליל. אין להשוות את האיטלקית עם שפת עמים אחרים, למשל, עם הצרפתית הספרותית: בצרפת אין לפקפק בשלטון השפה הספרותית על הדיאלקטים, ואילו גורל הדיאלקטים שבאיטליה הוא אחר לגמרי: הם תפשו את מקומם בעת שקיעת תקופה גדולה ובפריחתם הפתאומית הזאת כאילו התנקמו בשפה האיטלקית והוכיחו בעליל את זכות קיומם לעומתה. לשפה האיטלקית אין בירה. רק החלק הי"ב מכל הישוב האיטלקי – מדבר איטלקית, וכמה דיאלקטים רחוקים ממנה יותר מאשר מהשפה הספרדית. יוצא, איפוא, כי הכל דוחף את איטליה לקראת פידירציה – האקלים, האדמה, התנאים הגיאוגרפיים, ההבדלים העממיים, התרבותיים והכלכליים, ודבר האיחוד לא יהיה אלא כפיה גם ביחס לעברה של איטליה גם ביחס להווה שלה. פידירליזם – הורה קטאניאו, ומחשבת פיררי בנדון זה עולה כמעט בקנה אחד עם מחשבתו – הנהו משטר מדיני, שבו בוחרים עמים הרוצים להגן על קוממיותם המדינית מהתערבות־חוץ ולשמור בו בזמן על שויון זכויות וצביון המקום ביחסיהם זה לזה. בממלכה גדולה אי אפשר לו לריכוז ההנהגה בלי ריבוי פקידים, הנהפכים בהכרח למעמד שליט. המדינה, שלא נזהרה ובטחה בביורוקרטיה המרכזת, בחשבה אותה נחוצה לאחדות הלאומית – תהנה רק מהשליה של חופש בלבד, גם בהיות לה בית־נבחרים. פקוח ממשי על עבודת יום־יום של פקידים מרובים – בלתי אפשרי הוא בהחלט. מלבד זאת, אין לנבחרי הפרלמנט האחד המומחיות הדרושה, כדי לפתור שאלות אדמינסטרטיויות, כלכליות, חקלאיות, משפטיות וכיוצא באלו, שבגלילות השונים הן נבדלות לחלוטין זו מזו. הקושי מגיע למרום פסגתו במדינה כמו איטליה: מה יבין תושב פיימונט או לומברדיה בסבך הצרכים המיוחדים של סרדיניה או סיציליה? מהיכן ימצא בית־הנבחרים האחד די זמן וכשרון לדון בהמון הענינים, אשר הריכוז ההנהלי והחוקי מפקיע מידי המועצות המקומיות על מנת לפתרן בעיר הבירה, מרכז כל חכמה ושלטון, כביכול? למעשה – לא בית־הנבחרים יפתור את השאלות האלו אלא הביורוקרטיה, והמדינה תהא משועבדת לממשלה, לפקידים, ולאותן קבוצות הפוליטיקנים, שיצליחו לתפוס בידם – בעזרת הביורוקרטיה – את הממשלה המרכזית. לעומת זאת – המשטר הפידירליסטי, מטפוס זה שבשויץ או באמריקה, מניח למרכז רק אותן הפונקציות המדיניות שיש בהן חשיבות לאומית כללית ומצמצם בדרך זו עד למינימום את הפקידות המרכזית. לבית־הנבחרים הראשי נתונה האפשרות לפקח עליה פקוח של ממש. הנהגת חיי המקום נשארת בידי הפקידות המקומית, שהיא קרובה יותר לעניני המקום, ומטעם זה גם השגחת המוסדות הנבחרים המקומיים על ענינים אלה – יתרון ערך לה. דרך זו משמשת סייג ליצירת ביורוקרטיה בלתי־מפוקחת, הינו: בלתי־אחראית, וחופש האישיות וההנהגות המקומיות משלים עם אותן ההגבלות ההכרחיות הנדרשות, כדי להגן על הארץ מהתנפלות אויב חיצוני. כל מדינה ממדינות איטליה צריכה, איפוא, להיות סווירינית וחפשית; כל עמי המדינות הללו שומרים בהחלט על האוטונומיה ההנהלית והתרבותית שלהם, תחת חסותן ופקוחן של המדינות המאוחדות בפידירציה האיטלקית. המשפחה המדינית הזאת – נכסי־מדינה משלו: בית־משפט, צבא ובית־נבחרים, ורק חלק מסוים מכל אלה נתון, לצורך הכלל, בסמכות המרכזית. בבית־הנבחרים האיטלקי הכללי יוקצה מקום שוה לכל גליל וגליל ובו יוחקו החוקים הכלליים, שתפקידם לכונן ולבצר את קשרי־האחדות בין חברי הפידירציה. פיררי וקטאניאו לא הגבילו את רעיון הפידירציה בתחומי איטליה בלבד; הם הכניסו בהיקפו את אירופה כולה. ברורה היתה להם, לא פחות מאשר למאציני, הזיקה שבין חרות עם יחיד לחרות האנושיות. "בקונפליקט הזה – אומר קטאניאו על מהפכת 1848 באירופה – הכירה כל אומה את עצמה, הבינה את סוד קיומה, הבינה, כי חופש האומות האחרות תנאי הכרחי הוא לחופשתה היא. מעתה יהיו נא לכל עם כוחו וזינו, אך אל נא יוציא אתו מחוץ לגבולות־קודש של מולדתו. ארצות־מולדת אלו, כולן בנות־חורין וכולן מזוינות – תוכלנה לחיות זו על יד זו, מבלי להזיק ומבלי להפריע אחת לחברתה. מלחמת איטליה היא חלק המלחמה האזרחית של אירופה. שעבודה של איטליה הותנה בחוזה האירופי ושחרורה לא יבוא אלא בקרב אירופה בת־חורין. צריך להקים, לשם מלחמה בשליטים מספר, ברית אדירה של העשוקים. ים־העמים נגרש וסוער ומשבריו זורמים לשני קצוות: או אוטוקרטיה או ברית ארצות אירופה. עיקרון הלאומיות יפרק את ממלכות אירופה המזרחית ויהפכן לפידירציות של עמים בני־חורין. שלום יקום לנו רק עם קום ארצות הברית של אירופה". בדומה למאציני מקוה קטאניאו –בנשאו עין לדרכים אחרות, דרכי תרבות וחרות, כי יבוא יום וההרים השומרים על איטליה כיום – יהיו "לאלפים אשר אין בהם חפץ". בשיטתם של קטאניאו ופיררי רליגיוזיים. לא זו בלבד שהם התנגדו לכל קליריקליות וראו באפיפיורות את מכשול המכשולים על דרך הקוממיות, ועל כן הטיפו לפריקת עול האפיפיורות מעל חיי־החולין, פריקה גמורה ולאלתר, אלא שהם התיחסו בשלילה לכל הנסיונות לשוות לתנועה האיטלקית אופי דתי כל שהוא. כמו כן היו הם רחוקים מליחס לאיטליה שליחות עולמית נאצלת, לו גם מטעם זה שאיטליה לא היתה בעיניהם אומה אחת ושלמה, החייה חיי־רוח מאוחדים, אלא מחרוזת גויים שונים. הם היו בטוחים, כי איטליה תשיג את מבוקשה רק כאשר במלחמתה ינחוה: לא זכרונות תפארתה לשעבר, ולא חזון העתיד הנשגב, אלא המציאות הנוכחית כהויתה; כאשר תוסח מלבה כל פריטנסיה מיוחדת, לאומית או בין לאומית, וכל תאוה אוניורסאלית. פיררי גם פקפק מאוד ביכלתה של איטליה לכבוש בכוחותיה היא את החרות הנכספת, שהיא אינה חרות מדינית בלבד אלא גם רוחנית. עליה לכרות ברית עם מרכז התרבות האירופית, עם צרפת. השחרור, בחלקו העיקרי, יבוא מן החוץ, ובינתים – עיקר ענינה של איטליה הוא בכינון משטר אזרחי חדש, שיבטיח במדה מכסימלית את חופש הדעות, הדפוס, האיגוד, הדת. אם פריקת עול אוסטריה עתידה לבוא בכוח גומלים מן החוץ – הנה השחרור המדיני־פנימי אי אפשר לו שיבוא לעולם אלא מתוך מפעל העם עצמו. הפידירליסטים הדימוקרטים, ובפרט פיררי, התיחסו לפיכך מתוך פכחות יתרה ומתוך ספקנות רבה לכל נסיון של יצירות ממלכתיות חדשות שלא על בסיס משטר דימוקרטי. הם לא האמינו בליברליות של השליטים, אף לא באפשרות של שנויים בעלי תוכן וערך מדיני באפיפיורות. המשטר החדש צריך לקום מכוח העם, אשר יגשים בידיו את עיקרי שלטון־העם והחופש האזרחי; רק בדרך זו תפנה החברה הפיאודלית את מקומה לחמרה בורגנית, המכשירה קרקע לחברה סוציאליסטית. פיררי הסיק גם את המסקנה האחרונה הזאת, ובהתרחקו יותר ויותר, בדרך הכבושים המדיניים, מתעודות לאומיות – הגיע, דרך מהפכה מדינית, למהפכה סוציאלית; קטאניאו, המתון ממנו, בטח בעיקר בקדמה מודרגת, כלכלית ותרבותית, בכוח המדע וערכו. כבוש חופש כלכלי, הנהלי ומדיני לכל מדינות איטליה – זוהי תעודה רחוקה לימים באים, ובינתים צורך השעה הוא: "דבר הרמת הפרווינציות האוסטריות למדרגת־השכלה גבוהה יותר, בנין מסלות־ברזל, כבישים, תעלות, פיתוח התעשיה, גירוש ההשקפות הבלתי־מדעיות מן המשק החקלאי, מן הדת ומחיי יום יום. צריך שרעיונות החרות יחדרו לפרווינציות אלו במדה כזו, שתהפכן לנושאות מחשבת הפידירציה מאליהן". הפצת המדע היא עיקר תעודתה של האינטליגנציה האיטלקית. בכוח המדע יפוזר מאליו כל ערפל בחיי איטליה. ואמנם הקדיש קטאניאו כמעט כל ימיו, מלבד זמן קצר של המהפכה המילאנית בשנת 1848, לפופולריזציה של מדעי הטכניקה הסוציולוגית. הוא היה גם הראשון באיטליה אשר יסד, עוד בשנת 1837, ירחון מדעי־טכני ("הפוליטכניק"). היא: העדפת החופש הפוליטי האזרחי על קוממיות לאומית, ומכאן התביעה לשחרור אזרחי־פנימי מכסימלי במדינות איטליה, מבלי להעגן לפתרון השאלה הלאומית בכללה, הדגשת ההבדלים המקומיים במקום הדגשת אחדותו של העם האיטלקי, ולפיכך גם לאחרי כבוש החופש המדיני – לא איטליה אחת, אלא פידירציה של עמי־איטליה. נדודים סביב לו ויגון עולמים בימי קדם, לפני אלפי שנים רבים, בעוד לא רב היה מספר בני האדם על פני האדמה, והארץ רחבת־ידים לפניהם; בעוד לא היתה אדמה־יה למקנת כסף ולסחורה עוברת מיד ליד, כי אם איש ואיש ישב, באשר אוה למושב לו, – בימים ההם וכבר היתה ארץ הסינים לממלכה גדולה ועצומה, והבגדיחן מלך עליה. זקני עם־הסינים יספרו, כי בימים ההם שררה מנוחת שלום והשקט בכל קצות הממלכה. האדם לא שלט עוד באדם לרע לו, כי איש ואיש אכל מפרי עבודתו באין מכלים דבר. גם הבגדיחן, בן־השמים, לא שכן עוד מרומים ספון בסתר היכלו, כאשר יעשה זאת היום, כי אם התהלך עם עבדיו בני־עמו, כאשר יתהלך אב רחמן עם צאצאיו יוצאי ירכו. ובנפול מריבה בין שנים סינים, והגישו את עצומותיהם לפני בן־השמים, והוא שפט אותם בצדק ובמישרים. בן־השמים הן לא יקח שוחד, ולפניו קטן וגדול נשתוו. אולם ברבות הימים, כאשר החל עם הסינים לרוב על פני האדמה, ובן –השמים נלאה לשאת את משא העם לבדו, ויבחר לו מקרב העם אנשים חכמים ונבונים, וישם אותם לשופטי העם ושוטריו – אלה המה המנדרינים, המושלים בארץ הסינים עד אבל מני אז אפסה ממשלת השלום מן הארץ. בן־השמים אמנם ימלוך בתוכה כמלפנים, אך הוא לא ימשול עוד בה, כי נתנה הממשלה בידי המנדרינים לעשות בעם כטוב בעיניהם. מתגרת יד המנדרינים יצא יצא לפני רבות בשנים איש סיני אחד, שי־רון שמו, לגור באשר ימצא, הוא ומשפחתו הקטנה אתו, ויאחז את דרכו מערבה שמש אל ערבות החול, אשר באזיה התיכונה. ימים רבים תעה האיש בין ערבות חול וסלעי מגור, עדי בואו אל אחת מנאות הדשא, אשר על גדות אגם־מים גדול, ויאחז במקום ההוא. – פה, רעיתי, אמר הסיני אל מזי־מה אשתו: יד המנדרינים לא תשיגנו. פה אין אדונים לנו, ולכל אות נפשנו נוכל להתענג על הטבע… – וגם לאכול לשבעה, אדוני ואישי. – וגם לאכול לשבעה, הסכים שי־רון לדברי אשתו: אבל מה טוב ומה יפה חבל הארץ, אשר בחרנו לנו! ראי נא את המישור הלזה, אשר על חוף האגם, שימי לב אל החבצלות הלבנות הנוצצות על פני ירק הדשא; שימי לב אל השושנים והורדים ואל ריח בשמם… – פיך, אדוני ואישי, יפיק פנינים ואבני־חן. החבצלות והשושנים אמנם יפות מאד, וגם אדמת המישור דשנה ורטובה, ואם נזרעה אורז ומצאנו מאה שערים. – אבל ראי נא, מזי־מה אשתי, מה נחמדה הגבעה הזאת, ומה נאוו רוכסי גבנוניה! חי נפשי, כי מדי אביט עליהם, תגיל נפשי ולבבי ירחש שיר… – דבריך, אדוני ואישי, יזהירו ככוכבי אור במרומי שחק; הגבעה אמנם נחמדה מאד, ועל מורד הגבעה נוכל לטעת עצי גפן לרוב, והיה לנו יין המשמח אלהים ואנשים. – צדקת, מזי־מה אשתי, היין משמח אלהים ואנשים. אבל השמת לבך אל יער הארזים, אשר על ראש הגבעה? ראי נא, מה נעים צלו, ומה מתוקה הדומיה השוררת בתוכו! – גם היער יפה מאד, ענתה מזי־מה, וממנו נקח עצים לבנות לנו פנזה לשבת בה ורפת לבהמתנו… כן שוחחו האיש ואשתו, אחרי נוחם מעט מעמל הדרך, וגם צדקו יחדיו. יפה היתה האחוזה למראית עין, אבל ברגבי אדמתה היה צפון גם עושר רב, אשר כמו חכה מיום ברוא אלהים שמים וארץ, עד אשר תבואנה ידים חרוצות להוציאו לאור יום. והידים החרוצות הנה באו. ואף כי נטה לב שי־רון תמיד למליצה ושיר, או לרעיוני־רוח, כאשר דברה מזי־מה אשתו בסתר לבה, בכל זאת היה איש אוהב עבודה מנעוריו וגם חרוץ במלאכתו. מיום ליום הלכה האחוזה הלוך ופרוח ותהי ברבות הימים לעדן גן אלהים. כן היתה בעיני היוגב ואשתו, וכן היתה גם בעיני עוברי אורח, אשר נהרו אליה מסביב לראות ביפיה ולהתענג מטובה, אשר העניק להם אדוני האחוזה במלוא חפנים. שדמות אורז וכרמי חמד, מטעי עצי תותים וגני פרחים מלאו את כל פני האחוזה. גם שעל אדמה אחד לא נותר בתה ולא כסה בחרולים. על כל צעד וצעד נראו עקבות עבודה וזיעת־אפים; ולא עקבות עבודה לבד, כי אם גם עקבות אהבה ורחמים גדולים אל האדמה, אשר מחלב שדיה השביעה את בעליה לחם וכל תענוגות בני־אדם. ועל טבור האחוזה בתוך עמדה הפנזה, אשר בנה הסיני בעצם ידיו, גם את מעונו בנה וישכלל באהבה וברחמים גדולים. בכל יתד ויתד, בכל מסמר ומסמר נקשרו זכרונות נעימים מחיי משפחתו הקטנה. התזכרי, מזי־מה אשתי, את יום תלותי מראשותי מטתך את העששית האדומה עם התנין הירוק, אשר עליה? – איך לא אזכרה את היום ההוא? הלא זה היה לתקופת השנה, ביום אשר נמלטנו מכף המנדרינים מבקשי נפשנו. יום אשר כזה הן לא ישכח לנצח. ואתה, אישי ואדוני, התזכור עוד יום תלותך על הקיר את מפת המשי עם הכתובת האדומה ממשלי קונפוצי מחוקקנו? אה! לא תכבד את תורת קונפוצי בלבך (יסלחו לך השמים את הדבר הזה!) ורק למעני בגודל חסדך אלי עשית זאת. התזכור עוד את היום ההוא? – זכור אזכרנו מאד, מזי־מה יונתי! הלא זה היה ביום הגמל את שני בנינו את מח־לון ואת כל־יון. הה! אנכי לא אשכח מאומה מכל אודותינו, כל מקרי יום ויום כתובים אתי בשרד עלי ספר, למען יהיו לזכרון לנו כל הימים. כי היה שי־רון איש יודע ספר וכתב. מנעוריו התעתד להספח אל מפלגת המנדרינים ולהיות לאב ולכהן באחת הבמות. אשר להאלילים הרבים הנערצים בארץ הסינים, בשקידה רבה למד ימים רבים את חכמת בני־הקדם וגם בספרי קונפוצי הגה יומם ולילה, וכבר ידע אל כל שלש מאות המצות ואת כל שלשת אלפי המנהגים, אשר נתן מחוקק הסינים לעמו. מזי־מה אשתו ראתה זאת ותשמח בלבה. היא כבדה מאד את תורת קונפוצי, ועשות מצות רבות אין־קץ היה לה למשוש נפש. ואף גם זאת: הן דעת חכמת בני קדם החקים הרבים הרימו את כל איש סיני מבין דלת העם להושיבו עם נדיבים ומושלי ארץ. היא חשבה, כי טוב לעשוק אחרים מהיות טרף לשני עושקים, ועל כן חכתה בכליון עינים ליום, אשר יבחן שי־רון אישה ויצא כמנצח עם כפתור מנדרין על מגבעתו. הוא אמנם לא יהיה לשופט: רוך לבו לא יתנהו לרמוס ברגל את בטני בני עמו, כאשר יעשון זאת כל שופטי הסינים; הוא יצלח רק לכהן באחד מבתי המקדש הרבים. אכן הלא גם הכהונה היא משלח־יד טוב מאד, הכהונה תתן לנו את לחמנו ומימינו, את צמרנו ופשתנו, ומה לנו עוד? עושר לא נבקש, יהיו נא הילדים שבעי לחם ומצא לנו. כך חשבה מזי־מה בלבה וכן קותה יום יום למועד, אשר יבחן ה אישה ויצא בזר נצחון על ראשו. לבה בטח בו, כי הוא ידע להשיב את שואליו דבר ולא יעטה עליה קלון… ופתאום והנה רוח אחרת היתה עם שי־רון אישה, וכל תקותיה היו למפח נפש. כי נגלה נגלה בימים ההם נביא חדש לעם הסינים, לאו־זה שמו, ובסוד חברים מקשיבים ללקחו החל להטיף לאמונה הישנה באל אחד יוצא הכל, מחיה הכל ומרומם על כל, ואת האל המסתתר הזה קרה בשם תו־הו, לאמר: השכל העליון. על פי דברת הנביא, לא מנחה ולא קטרת ידרוש השכל העליון מאת בן האדם. גם לא לשמור חקים ומנהגים אין ספורות למו, כי אם לעשות צדקה וחסד ולהצנע לכת עם אלהים ואדם. הנביא ההוא, כי היתה החכמה בחרב ביד המנדרינים להרבות פצעי העם וחבורותיו, ויטף למקשיבי תורתו, כי לא ברוב חכמה יזכה אנוש את דרכו עלי ארץ, כי אם בתקנו את מדותיו ובלמדו לכבוש את יצר לבו הרע; כי לא טוב לאנוש להשתרר על אנוש כערכו ולעבוד ברעהו חנם; וכי רק החיים השאננים בחיק הטבע, הרחק משאון קריה, יכשירו את האדם לקנות שלמות לנפשו. כזאת היתה תורת הנביא ההוא בראשית צאתה לאור מלב מחוללה. אפס כי ברבות הימים העבירו ההולכים בעקבותיה את זיו טהרה ויטפלו עליה הזיות ודמיונות אין קץ ויאמינו בשדים ורוחות ובקסמים שונים למיניהם. אהה! כזאת קרה לא אחת ולא שתים בתבל. ברדת דת חדשה משמים ארצה היא כעצם השמים לטוהר; והנה יבואו בני האדם למשש בה בידיהם המזוהמות ויכסו אותה בכל חלאה, עד כי לא יכר עוד מראה. שמעו המנדרינים את תורת הנביא ויחרקו שן, כי השפל השפילה התורה הזאת את כבוד המנדרינים בעיני העם, וזאת לא אבו סלוח לה, ויחלו לרדוף בשצף קצף את כל ההולכים בעקבותיה. ושי־רון גם הוא שמע את התורה הזאת ויחמדה בלבו, כי התאם התאימה עם תכונת רוחו ועם הלך מחשבותיו משכבר הימים. לשוא התחננה אליו מזי־מה אשתו, כי יפנה עורף לתורה החדשה הזאת, אשר משחתה בה; לשוא הזהירתהו, כי התורה הזאת תבאישהו בעיני המנדרינים, איש וישלם… לשוא, השכל העליון היה שיחו והגיגו כל הימים. – "אין לי חפץ בשררה!" קרא בהצק לו אשתו יום יום: "אין לי חפץ בכהונה! לנפשי אדאג, ויהי מה!". ומגורת מזי־מה לא אחרה לבוא, כי שום שמו המנדרינים עלילת דברים לשי־רון ויאשימו אותו, כי דבר סרה בקונפוצי ובחוקותיו. נקי היה האיש, אפס כי הן לא על חנם יאמר משל הסינים: "ירא את הגיהנם אחרי מותך ואת בית המשפט בחייך", כי כאשר יורד שאול לא יעלה, כן לא ינקה איש בהשפטו בארץ הסינים, ושי־רון, אשר לא היו עוד החיים עליו למעמסה, מהר לצאת את הארץ בהחבא, הוא ומשפחתו הקטנה אתו, ויאחז את דרכו מערבה שמש אל ערבות החול, אשר באזיה התיכונה. למן העת ההיא עברו ימים רבים. שלו ושאנן ישב שי־רון באחוזתו, אשר היתה לברכה בפי כל שכניו מסביב. האביב והקיץ היו לו לימי עבודה ומעשה, החורף והסתיו לימי מנוחה ושעשועים. אך מה המה שעשועי איש, אשר חונך מנוער לכתוב ולהגות בספר, ואשר שעשועים אחרים לא ידע מעודו? מדי שנה בשנה, ככלות הדיש והבציר, יוציא היוגב מארונו את השרד ואת המכחול, לכתוב על ספר את הגות לבו ואת כל אשר עבר עליו בשנה ההיא. ויש אשר תהיה עליו יד והשירה, ונפשו תתרומם על… אז ישיר הדר כל גבעה וכל נחל באחוזתו, כל עץ וכל פרח בה; אז יזכור את יום צאתו מתחת סבלות המנדרינים וישיר את שירתו על נעימות החופש ועל מתק החיים, אשר יביא אתו; או ישיר שיר־תהלה לשכל העליון ויזיל אמרתו על תעלומות סתרי מפעליו ועל האמת והצדק, הנובעים ממנו והשופכים את ממשלתם בכל רחבי תבל. וכאשר יבואו שכניו, יושבי נאות המדבר, מסביב לשחר את פניו בימי חג ומועד, או כאשר ילך הוא לשחר את פני שכניו, וקרא לפניהם את הגיוני רוחו, והטיף להם לאמת ולצדקה, למען קרב את לבותיהם אל השכל העליון. כי לעשות נפשות לשכל העליון היתה ראשית חפצו ומשוש לבו בחיים. ככה ישב שי־רון שלו ושאנן באחוזתו ימים רבים. ופתאום עברה השמועה בין נאות המדבר, כי אחד המנדרינים הגדולים, שפי־פון שמו, הולך וקרב לשפוט את יושבי הארץ. יושבי הנוות נבהלו נחפזו. הן לא לחנם יאמר משל הסינים: "פגוש שחל ופתן באיש, ואל מנדרין בקומו למשפט". אבל את מי ישפוט? הן איש לא עשה עול, איש לא עשק את רעהו, ואיש על רעהו לא זעק חמס, ומשפט – מה זה עושה? ושפי־פון הופיע, הוא וצבא שוטריו עמו, וחבילי שבטי במבוק בידיהם. אולם לא לשפוט את יושבי נאות המדבר בא שפי־פון, כי אם לשום עליהם מס. כי ראה ראו המנדרינים את יושבי נאות המדבר, והנה אין אדונים להם, ויחמלו עליהם ויאמרו לפרוש עליהם את ממשלתם ולשימם למס עובד. יושבי הנוות שלמו את המס, ככל אשר הושת עליהם, ויתברכו בלבם, כי מעתה אין כל אסון נגד פניהם. אך עד מהרה נוכחו לדעת, כי שגו מאד. למן היום ההוא החל שפי־פון לסכסך בידי מלאכיו עושי רצונו את יושבי הנוות איש באחיו, והאנשים, אשר עד הנה התהלכו איש עם רעהו בשלום ובמישור, החלו לבלות את כל ימיהם במריבות ומדנים אין־קץ, והמנדרין עם צבא שוטריו היו לעושי־השלום. אכן אוי לשלום אשר כזה! וגם שי־רון נלכד ברשת, זו טמנו לו, ומקרב ביתו יצאה עליו הרעה. שני בנים נולדו לשי־רון ומזי־מה אשתו, תאומים מבטן היו. ויגדלו הנערים יחדיו ויאהבו איש את אחיו עד מאד. למי מהם משפט הבכורה? גם הם גם אבותיהם לא ידעו זאת ולא חפצו לדעת. למי מהם יהי משפט הירושה אחרי מות אביהם? גם השאלה הזאת לא יכלה עוד לעלות על לבם. מאהבתם את אבותיהם ומאהבתם איש את אחיו, לא יכלו הנערים לשער בנפשם, כי יבוא יום ואביהם יפרד מעליהם. או כי יפרדו הם איש מעל אחיו. כה גדלו הנערים הלוך וגדול, הלוך והשכל, ועיני אבותיהם רואות ורות נחת. אמנם, אף כי דמו הנערים זה לזה במבנה גום ובתאר פניהם, בכל זאת כל עין צופיה הכירה, כי עוד מטל ילדותם נפלגו הנערים איש מאחיו בהלך רוחם ותכונת נפשותם: מח־לון ירש מאביו את נטיתו למליצה ושיר, וכל־יון ירש מאמו את טבעה לכלכל כל דבר במשפט הנסיון והחשבון. אולם דבר כזה הן לא יחליש את האהבה, כי עוד יאמצנה, במלאות האחד את אשר יחסר למשנהו. ופתאום נפלה מריבה ביניהם. מוצא הריב היה דבר קל הערך מאד, אשר לא חשבו אביהם ולא שעה אליו בראשונה. הנערים כבר למדו לשון וספר, ובימים ההם החלו ללמוד ולדעת את תורת קונפוצי. ויהי בקראם מעל הספר, ויקשה מהם דבר אחד להבינו; ויהיו נפלגים בדעותיהם: זה אומר בכה וזה אומר בכה. שמע האב את ריב שפתם וישמח בלבו, באמרו: יסכנו נא הנערים לעמוד איש על דעתו ואל ילמדו ללכת בעינים עצומות, חפץ לשית ידו על שניהם ולהגיד, מי מהם צדק בריבו. אולם זה היה רק ראשית מדון להם, כי עד מהרה נמצאו להם הולכי רכיל להסית איש באחיו, עד כי שכחו שניהם את הענין, אשר רבו על אודותיו בראשונה, ולתמהון לב אביהם כבר היתה המריבה למשטמה, והמשטמה – לשאיפת נקם. – למה זה תריבו, בני? הלא אחים אתם בני אם אחת, יבין נא איש איש מכם את תורת קונפוצי, כאשר תורהו בינתו, ואם ישגה האחד, ונסלח לו. – אבל, אבי, קרא האחד, לא על זה אנחנו נדונים, כי אם על דבר משפט הבכורה. אנשים כנים הגידו לי, כי אני הבכור. – לא, צעק השני, ולי הגידו כנים ונאמנים, כי אני הבכור. – הוי, בני, הלא שניכם יחד אהובים לי, שניכם יחד יקירים לי, ולמה זה לכם בכורה? – אבל, אבי, קרא האחד, הלא לי משפט הירושה אחרי מותך! – לא, צעק השני, לא, כי לי משפט הירושה. – אבל, בני, הלא עודני חי, ולמות לא אחשוב עוד. הלירשני בחיי אתם אומרים, הוי נערים פותים! – אם כן, אפוא, אם אתה לא תוכיח בינינו, עד המנדרין יבוא משפטנו, ענו שניהם פה אחד, ויצאו מאת פני אביהם. – אוהב צדק אנכי, קרא שפי־פון ממרום כסאו, בשבתו למשפט: אוהב צדק אנכי, ודובר שקרים לא יכון לפני. הנה זה אומר: אני הבכור ולי משפט הירושה, וזה אומר: אני הבכור ולי משפט הירושה. מי משניהם ידבר שקר – לא אדע, ועל כן – יוסרו שניהם, ומשפט הירושה לי הוא. – אבל הלא חי עודני, צעק האב האומלל, אשר נקרה גם הוא בבית המשפט. הלא חי עודני, וירושה מה זו עושה! – חי הנך? ענה שפי־פון בקצף, אם חי הנך, תוסר גם אתה! יען אשר לא ידעת להדריך את בניך בדרך טובים. ואחרי שובו כמעט למנוחתו, העמיד שפי־פון את פניו ויוסף ויאמר: – מטעם בן־השמים ומטעם שריו, היושבים ראשונה במלכות, הנני חורץ משפט: היוגב שי־רון ושני בניו מח־לון וכל־יון יספגו כדי רשעתם ממבחר שבטי הבמבוק, וכל רכושם יחרם לאוצר המלכות. אולם יען אשר הפך היוגב בחריצות כפיו את אדמת הממשלה לעדן־גן־אלהים, לא יגורש כלה מאחוזתו, כי אם הוא ובניו עמו ישארו עבדים עליה עד עולם לעבדה ולשמרה. ואם יעשו את מלאכתם באמונה לימים יבואו, אז תהי משכרתם שלמה קומץ אורז ליום. ידעו נא האנשים הרשעים האלה, שרי בן־השמים גם ברוגז רחם יזכורו. – "מטעם בן־השמים!" קרא שי־רון בלחש אל בניו, בלכתם הביתה, אחרי ספגם מכות אין־מספר מידי שוטרי שפי־פון האכזרים; "מטעם בן־השמים!" אבל הידע בן־השמים, היושב ספון בסתר היכלו, את כל הרשע ואת כל העול אשר יעשה בשמו עלי ארץ? הוי, הלעולמים ימשול זדון, וצדק בעפר יתפלש? לא, בני, לא! הנה ימים באים ובן־השמים ישבור בזרוע עוז את דלתי הברזל ואת בריחי הנחושת, אשר סביב שתו עליו מנדריניו, אז יתפרץ כגבור החוצה, אז יקום לערוץ ולהעביר ממשלת זדון ממנה… אז עד צדק ישוב משפט, וגם אשוב אל כני ואל נחלתי. – אל כנך תשוב, אל נחלתך? הוי בעל החלומות! קראה מזי־מה במנוד ראש ובצחוק מר על שפתותיה. – מזי־מה רעיתי! קרא שי־רון בתמהון, בראותו את אשתו יושבת על ערמת האשפה מאחורי הגדר: אבל מדוע תשבי פה ולא תלכי הביתה לעשות את מלאכתך? – אהה, אישי! גם בית, גם מלאכה אין לי עוד! ענתה האשה ותבך תמרורים. את כל עמלנו, את כל יגיע כפנו לקחו להם מלאכי שפי־פון האכזרים, לא השאירו בלתי אם את קובץ שיריך ואת ספרי זכרונותיך – רק את סגולותיך אלה השליכו החוצה כדבר אין חפץ בו. קומה אפוא, אישי ואדוני, ונלכה מזה, כי מה לנו עוד במקום הזה? – שי־רון העמיד את פניו, כמו לא נגעו דבריה עד נפשו. באהבה וברחמים גדולים אסף את העלים המתגוללים באשפה, וינקם מן הרפש, אשר דבק בם, ויטמינם בצלחתו; אחרי כן פתח את פיהו ויאמר: – לא, מזי־מה רעיתי, אנכי לא אלך מזה. את נחלתי לא אעזובה! טוב לי היות עבד על אדמתי, מהתענג על כל טוב על אדמת נכר. אל נא תואשי, רעיתי, ימי עבדותנו לא ימשכו. הנה ימים באים ובן־השמים יופיע מהיכלו, בזרועו עוזו ישבור את גאון המנדרינים והוציא בלעם מפיהם, אז יגיע התור גם לשפי… – הס, אישי! קראה מזי־מה בלחש, בשימה ידה על פיה: הס! הנה שמעתי כקול צעדי איש מאחורי הגדר, מי יודע אם לא מרגל חרש אורב לנו… מגורת מזי־מה באה גם בפעם הזאת. מרגלי חרש אמנם הביאו את דבת שי־רון רעה אל שפי־פון. עוד הפעם שפטים, עוד הפעם מהלומות רצח! בחריצות כפים שי־רון לעבוד את עבודתו בשדה ובגן, אף כי ידע, כי יגיע כפיו יאכלו זרים. אבל, אמר יום יום אל לבו: אל נא תשם האדמה, היקרה לנפשי, אל נא יכסו חרולים את פניה היפים, ולו רק יותן לי לעבדה ולשמרה במנוחה! הלא עוד יבוא יום, ובן־השמים יופיע… שי־רון לא כלה את דבריו גם בלבו פנימה. מרגלי החרש, אשר אפפוהו מסביב, הפילו עליו אימה ופחד, עד כי חרד לקול עלה נדף. אולם המכות, אשר הוכה יום יום, לא נתנו לו גם לעבוד את אדמתו במנוחה. לבו ראה, כי מיום ליום תשם אחוזתו, תחת אורז – קוץ ודרדר תצמיח, הקמה תבול על שדמותיה, מאין ידים לקצור קצירה. הגפן תעש באושים, מאין ידים להניף עליה מזמר; ועיני שי־רון – – קצר כח הסבל! אמר שי־רון לאשתו בנשף בערב יום סגריר אחד: קומי, רעיתי. לכי ונלכה מזה! אך אל נא תואשי, רעיתי, ימי גלותנו לא ימשכו. הנה ימים באים ובן־השמים יופיע מהיכלו, בזרוע עוזו ישבור את גאון המנדרינים, אז עד צדק ישוב משפט, וגם אנחנו נשוב אל נחלתנו, זו אהבנו. קובץ שיריו וזכרונותיו בצלחתו, וצרור עפר מאדמת אחוזתו על שכמו, שם שי־רון לדרך פעמיו, הוא ומשפחתו הקטנה אתו. אנה יאחז דרכו? הידע ידוע? אל כל אשר ישאוהו רגליו!… בעינים מלאות דמעה ובלב מלא תקוה הפך שי־רון את פניו אל נחלתו ואל ביתו בטרם יפרד מהם. "היו בשלום, מחמדי נפשי, היו בשלום, עד אשר נשוב נתראה פנים! כי הלעולמים יסתיר בן־השמים פניו לבלתי ראות את כל העול ואת כל הרשע הנעשה בממלכתו? לא! הנה ימים באים ובן־השמים יופיע מהיכלו. הוא יופיע בסערות עוז להדוף בני עולה מארצו ולהציל עשוקים מידי עושקיהם. אז גם משפטי לאור יצא, אז אשובה אליך, אחוזתי, לחרות בשמחה את פניך כימי עולם וכשנים קדמוניות". וישא רגליו וילך… ובלכתו, ויזכור את ימי נדודיו בערבות החול, בטרם בואו אל אחוזתו. הוי, מה נשתנו העתים! אז היה מלא כח עלומים, אז ידע אנה פניו מועדות. ועתה?… אנה ילך, אנה יתע דל־כח זה עם צרורו על שכמו? מה יבקש בישימון מדבר? היתור לו כברת ארץ חדשה לבנות לו בית ולנטוע כרם? חלילה! האין לו בית וכרם שם באחוזתו? את ביתו ואת כרמו לא יחליף ולא ימיר לנצח! ושפי־פון?… שפי־פון וצבא שוטריו יסוערו כמוץ מן הגורן, כאשר יופיע בן־השמים מהיכלו… – אישי ואדוני! אמרה יום אחד מזי־מה לאישה, בשבתם לנוח מעמל הדרך: אישי ואדוני, הלחם אזל מילקוטי, תנה אפוא אתה מן הלחם, הנמצא בילקוטך, ושימה לפני הנערים ויאכלו. – בילקוטי אין לחם… – ומה אפוא בצרור, אשר על שכמך? – מעט עפר מאדמת אחוזתי. – עפר? הכנחש תאכל עפר, כי הצטידת בו? – מעט העפר הזה הוא סמל אחוזתי, אשר לא אוכל הפרד ממנה, כל עוד רוח חיים בקרבי; בילקוטי ובלבי אשאנה, אל כל אשר אלך… אמנם ידעתי, כי שוב אשוב אל ביתי ואל נחלתי… אולם אם לא אעצור כח להאריך את נפשי עד היום הגדול ההוא ואפול שדוד בלחץ מצוקותי, אחלי, בני! אם קבור תקברוני על אדמת נכר, – שימו נא את צרור העפר מראשותי, וימתקו לי רגבי אדמתי. מזי־מה הגיעה במו ראשה לא בשי־רון לבדו היתה יד הזמן לרעה, כי אחים־לצרה רבים היו לו. ולא האחד היה שפי־פון לעשוק עניי ארץ ולהונות משפחות מנחלתן. ובתעות שי־רון בישימון מדבר, וירא והנה אורחת גולים עוברת את הדרך לפניו, משענתם בידם וצרורותם על שכמם, הולכים הלוך ובכה, ועיניהם תרות הנה והנה. – אנה תלכו, אחי, ומה תבקשו פה במדבר? – הולכים אנחנו מערבה שמש לתור לנו מנוחה, באשר יטב לנו. הנה שמענו אומרים, כי שם בקצה המדבר מעבר לרוכסי ההרים יש אדמה לרוב, אדמה דשנה ופוריה, אשר אין אדונים לה. שם יד המנדרינים לא תשיגנו, שם נאחז, ושם נבנה לנו בתים לשבת… – לכו לשלום, אחי, ותהי דרככם צלחה! – ואתה? התלך גם אתה אתנו? – לא, אחי, לי יש כבר נחלת שדה וכרם, גם בית לשבת, הידעתם את הנוה היפה על הגבעה לא הרחק מחוף אגם המים? – ידענו, ידענו. הלא זאת היא האחוזה הנחמדה, אשר גרש שפי־פון את יוגבה ויירשנה. – אני הוא היוגב, ולי האחוזה. – התאמר להביא אתה בפלילים ולהוציא את אחוזתך מידו במשפט? אך עוד לא שמענו, כי יצדק איש בריבו אתו. – אנכי לא אריב בו ולא אדין. אולם הנה יום בא, ובן־השמים, הסגור כאסיר בהיכלו, יתפרץ כגבור החוצה. משאתו יחתו המנדרינים וישימו בעפר פיהם, אז ישב לכסא, לא בסתר היכלו, כי אם בראש קריה, נגדה נא לכל עמו. אז יריב ריב דלים ויצילם מידי עושקיהם. ואז גם אנחנו נשובה כלנו איש אל ארצו ואיש אל אחוזתו. הגולים הביאו בתמהון איש אל רעהו ולא ענו דבר. כרגעים אחדים התבוננו בו במנוד ראש, ויפנו את שכמם ללכת איש איש לדרכו. גולים הולכים וגולים באים, ושי־רון כמלפנים תועה בישימון מדבר… כמוהם יכונן גם הוא את פעמיו מערבה שמש, אולם על כל צעד וצעד יסב פניו קדמה, כמו ידמה לראות ממרחק את נוהו מחמל נפשו. גבעות נשאות והרים רמים גם מרחקי אין־קץ לא יסוכו בעד עיני רוחו מראות את אחוזתו. בעיני רוחו יראנה בכל יפיה ובכל הדרה, שהיו לה אז בימי שבתו בתוכה, הוא יתבונן אל כל עץ ואל כל פרח בה, בשפוך עליהם השמש בבקר לא עבות את אורה הנעים. (ימי גשם וסגריר לא אהב שי־רון להעלות על זכרונו). ובהתעטף עליו נפשו, ידמה גם לשמוע את מימי הנחל באחוזתו, מפכים בשירה נוגה ונחמדה, בשירה מלאה אהבה וגעגועי אין־קץ, ונפשו גם היא תמלא אהבה וגעגועים… שנים הולכות שנים באות, ושי־רון כמלפנים תועה בישימון מדבר… הנה עוד אורחת גולים עוברת לפניו על הדרך. – אחי, מאין תבואו? – מארץ הקדם אנחנו והולכים לתור לנו דשנה להאחז בה. – הידעתם, אחי, את הנוה היפה שם על הגבעה לא הרחק – את נוה- שפי־פון? ידענו, ידענו, ענה אחד הגולים: נוה- שפי־פון תקרא האחוזה ההיא, אף כי שפי־פון הודח כבר ממרום מצבו, ולמן היום ההוא בעלוה אדונים רבים ושונים. אמנם שמענו, כי היתה האחוזה ההיא יפה מאד בשכבר הימים. אולם עתה היא עזובה ושוממה, גדרותיה פרוצות, שדמותיה וכרמיה עלו שמיר ושית, ומארת אלהים רובצת על פני כלה. – מארת אלהים? שאל שי־רון, ומעיניו זלגו דמעות, אשר לא יכול להסתירן. – אמנם כן, מארת אלהים! שדה־קטל לכל שואפי ריב ומדון, לכל אוהבי הון זרים. הכי קראו לה ארץ הדמים, כי דם לרוב נשפך בגללה… אורחת הגולים נסעה, הלכה לדרכה, ושי־רון נשאר עומד תפוש במזימותיו: "אחוזתי, חמדת לבבי! הנך מיחלת כן תמנעי מהם את יבולך; לא שכחתיני, מחמל נפשי, האשכחך אנכי?". ובחזיון רוחו תחדל אחוזתו להיות כברת ארץ, תחדל להיות שדה וכרם, כי אם תתגלה לפניו בתמונת אשה גלמודה ומתאבלת, עזובה מבעל נעוריה, אשר לא חדלה לאהוב אותו. עוגביה הרבים יתחרו איש את רעהו, יריבו ויתקוטטו בגללה גם יקראו למהלומות איש אל רעהו. והיא… היא תרוק בפני כלם יחד ותשמור את דודיה לאלוף נעוריה, אשר תחכה לבואו. "לא שכחתיני, מחמל נפשי, האשכחך אנכי?". המה באו עד קצה ארץ נושבת. לעיני שי־רון ומזי־מה אשתו נגולה ארץ רחבת ידים מלאה כל טוב. שדמות בר וכרמי חמד, בתי עדן ומגדלים בנוים לתלפיות יעידו, כי ידים חרוצות ליושבי המקום, והחיים על כל מנעמיהם נובעים כמעין לא אכזב על כל מדרך כף רגל. רעבים וצמאים, עיפים ויגעים מעמל הדרך ישבו שי־רון ומשפחתו הקטנה לנוח מעט על יד פתח השער, אשר לאחת הנוות. השמים התכסו בעבים שחורים; חזיזי ברק יתרוצצו מקצה השמים ועד קציהם, ואחריהם יתן הרעם בקולו, כמו יזהיר את כל עוברי אורח, כי יחישו מפלט למו, כי עוד מעט ומטר סוחף יתך ארצה. – איפה נלין הלילה? איפה נמצא מחסה לנו מזרם וממטר? לנוח, לנוח! הוי מי יתן ויכולנו לנוח יום או יומים! הנה אדון האחוזה שב הביתה מן השדה. בחפזון ילך מיראתו פן ישיגהו המטר. ובכל זאת בראותו את ארבעת הגולים נלחצים אל הקיר לפניו, עצר את רגליו ויבט אליהם כמשתאה. חזות פניו ענתה בו, כי פני הגולים לא מוזרים לו, וכי יתאמץ בלבו לזכור, איפה ראה אותם. נכנעים ונדכאים השתחוו הגולים בדומיה, אחת, שתים ושלש. אדון האחוזה גם הוא השיב להם בענות־חמלה את ברכתם. – אדון רב־חסד ורב־פעלים! יסלח נא בגודל רחמיו לנבזה ושפל כמוני, כי ירהיב בנפשו להיות למשא על אדוני הנעלה בבקשתו. אנא, תיקר נא נפשי הנמבזה ונפש ילדי האומללים בעיני אדוני הטהורים להחיותנו כיום הזה ולתת לו מקום ללון את כלבי אדוני. – אי מזה תבוא, אדוני? – מארץ הקדם אני בא, ואתע ימים רבים במדבר ציה, אין לחם ואין מים. אהה, חמול נא, אדוני, כי נפוגותי ונדכיתי מאד! – האתה הוא, אשר גרש אותך שפי־פון מאחוזתך שם על חוף האגם ויירשנה? – אני, אני הוא, אדוני! – עתה נזכרתי! הלא אותך ראיתי זה רבות בשנים במדבר, בעברי עליך עם יתר הגולים בני גילי. כי גם אותנו גרשו המנדרינים מנחלתנו, ונלך עד המקום הזה ונאחז בו, פה יושבים אנחנו לבטח גם נעשה חיל, עד כי שכחנו כבר את ארץ מולדתנו ואת כל הרעה, אשר מצאה אותנו שם. צר לי עליך, אחי, כי לא הלכת גם אתה עמנו לתור לך אחוזת נחלה כמוני. אולם לא עת להרבות דברים עתה. הנה החלו נטפי המטר לרדת ארצה. עוד רגע אחד ויגבר הגשם. לכו אפוא אחרי! אדון האחוזה הביא את הגולים אל פנזה אחת קטנה, אשר עמדה בירכתי החצר על יד רפת הבקר. ופתחו את הדלת – ילדים רבים לי, אדוני, ובמעוני צר המקום לשבת יחדיו. הנה הפנזה הזאת לפניכם לנוח בה כטוב בעיניכם, גם מעט אוכל תמצאו פה להשיב נפשכם. ויפן וילך. ויהי בחצי הלילה. בחוץ ייליל הרוח בקול דממה דקה; ענפי האלונים ביער בסמוך מתלחשים זה עם זה; ובגבור הרוח, ונטפי המטר יכו בחזקה על גג הפנזה, אז ירימו גם ענפי האלונים את קולם, כמו יחפצו להחריש בשאונם את המית הגשם. מה מתוקה השנה בליל כזה על מצע־תבן רך בפנזה חמה ויבשה, אחרי נדודים רבים בארץ ציה ושוממה!… ובכל זאת נדדה שנת שי־רון. אחרי תרדמה קצרה ועמוקה הקיץ משנתו וירגיש בנפשו, כי החליף כח וכי היה לאחר, אבל איפה הוא ומה אתו, – לא ידע לתת חשבון לנפשו. זה מעט חלם את חלומו, והנה הוא עודנו צעיר לימים, מלא כח עלומים וחדות החיים, מתהלך עם ילדיו במשעולי הגן באחוזתו שם על חוף אגם המים. אך נפלא הדבר: את החוזתו לא יכיר עוד. אחרת היא, כלה אחרת, גם הפנזה גם החצר גם הכרם כלם מוזרים לו, מעודו לא ראה כאלה. אימה גדולה נפלה עליו. מרחוק הוא רואה את מזי־מה אשתו מבטת עליו בלעג וצחוק מר על שפתיה. הוא יחפוץ לרוץ אליה ולשאול אותה: מי הוא אשר שנה את פני אחוזתו – ובמרוצתו והנה נכשלה רגלו באבן, ויפול מלוא קומתו ארצה וייקץ. ריח הצחנה, אשר עלה באפו מרפת הבקר, אשר אצל בית מלונו, הזכירו רגע אחד, איפה הוא כעת ואת כל אשר עבר עליו. אז יזכור את חלומו ויתעצב אל לבו. "האין מעט אמת בחלום הזה? אמנם אזכרה, כי היתה לי אחוזה נחמדה לפני רבות בשנים, בחזון אראנה בתמונת אשה גלמודה ועטופת אבל, אולם עצם אחוזתי, בשדותיה וכרמיה, בגבעותיה ועמקיה – כבר נמח מזכרוני כענני־בקר בזרוח עליהם השמש. ולו נצבתי לפניה כיום, כי עתה הלא כנכריה נחשבה לי… האמנם אשכחנה שכוח ברבות הימים? האמנם אפר את נדרי, אשר נדרתי לה ביום הפרדי ממנה? לא, היה לא תהיה כזאת! בלאט קם שי־רון ממצעו, בלאט הדליק נר־שעוה דק, אשר מצא בילקוטו, וישב על הארץ. אז יוציא את קובץ שיריו מצלחתו ובקול דממה דקה, קול נחר מזוקן, ישיר את שירי ימי נעוריו… שירים ישנים ומנגינות ישנות, אבל רוח אחרת להן כיום. אז, בעוד לא הסתירה ההצלחה את פניה ממנו, עוררו המנגינות האלה בלבו רגשי גיל ואושר, רגשי ששון וחדות החיים, ועתה יפיקו רגשי עצב ויגון, רגשי תוחלת ממושכה ותקוה לא־באה… וככל אשר יוסיף לשיר את שיריו, כן תתצב לפניו אחוזת חמדתו בכל הדרה, שהיה לה בימי קדם; וככל אשר יוסיף לשיר את שיריו, כן תרבינה אנחותיו וכן יקשה עליו להבליג על יגונו, עד כי לא יכול עוד להתאפק וימרר בבכי. קול בכיו העיר גם את מזי־מה משנתה. – מדוע לא תישן, אישי ואדוני? הלא עיף ויגע אתה, ומחר כאור הבקר עלינו ללכת מזה הלאה; לך אפוא שכב, ידידי, ותערב עליך שנתך. – שנה נדדה ממני, רעיתי; ולבל יבהלוני הרהורים רעים, קמתי לשיר מעט את שירי הישנים. – העת לנו עתה לשיר בשירים? הוי איש דמיון וחלומות! הנה מצאנו היום מחסה לנו ברחמי אדון־האחוזה עלינו; אבל איפה נלין מחר בלילה? אנה אנחנו הולכים? ומתי יהיה הקץ לנדודינו? לימים עברו, יען כי הם אני שר את שירי ימי נעורי, יען כי הם יזכירוני את ימי אשרי, את ימי ראותי טוב באחוזתי חמדת נפשי. לולא שירי אלה, מי יודע, אם לא נשכחה כבר כמת מלב. – הוי, קשה עורף! מי יתן ושכחת אותה כלה! שיריך וספרי זכרונותיך רק הם לבדם הלא היו בעוכריך. ראה נא, אישי! הנה אדון האחוזה הזאת וכל שכניו, אדוני האחוזות, אשר מסביב, הלא גם הם היו גולים תועים כמנו. הלא גם להם היו אחוזות יפות ונחמדות בארץ הקדם. כמוך אהבו גם הם את נויהם (כי מי לא יאהב את יגיע כפיו?), כמוך אולי שרו גם הם שירי תפארת לכבודם. הן לא מרוב עונג ונחת נדו הלכו, הן לא לטיל ולשאוף רוח צח במדבר עזבו האנשים את בתי תענוגיהם! כי כמוך גורשו גם הם בחזקת היד. אפס כי בהגרשם הבינו, כי לא על זכרונותיו לבדם יחיה אנוש עלי ארץ, וילכו ויתורו להם אחוזות חדשות, אולי טובות מן הראשונות. עתה ישירו שירים חדשים לנויהם החדשים ויתענגו על כל טוב, עד כי יוכלו מרוב טובה לפרוס מלחמם גם לגולים נודדים כמונו. איש־חלומות! לו השכלת עשות כמוהם, כי עתה לא התגוללנו כעת, ברחמי איש זר לנו, בפנזה צרה ונמוכה על יד רפת הבקר, מבלי לדעת איפה התגולל מחר בערב… – דומי, הוי, דומי, מזי־מה! כי למה זה תדאיבי את נפשי חנם? – חנם? לא, עוד לא עברה העת לתקן את אשר עוית. הלא ראית אתמול, בלכתנו בדרך, כי עוד אדמה רבה, אשר אין אדונים לה, בארץ הזאת. קום אפוא, שי־רון, והתאושש. כי רק בידיך תשועתך, בידיך לבדך! – כבר זקנתי מהחל חיים חדשים, ענה שי־רון ויאנח. – לא, אדוני ואישי. אם זקנת, הלא קנית לך דעת ונסיון ותדע איך לכלכל דבר; אם זקנת, הלא ילדיך אתך; הנה גדלו הנערים, עוד מעט ויהיו לאנשים, וכבר באה העת לדאוג לאחריתם. – הם ישובו אל נחלתם, אשר תחכה להם שם בארץ הקדם… – "כאשר יופיע בן־השמים מהיכלו?" ענתה מזי־מה, ולעג קל נשמע בקולה. – הוי איש־דמיונות, עד מתי תשלה את נפשך בתקות שוא? עתה עוד תמצא חלקת שדה לא משועבדה על פני תבל; אם טובה ואם רעה, לא לנו, גולים נדחים, לבקר ולבחור. אולם ימים יעברו ושנים יחלופו, ובני האדם ירבו על פני הארץ, אז לא ישאר עוד גם שעל אדמה לא משועבדה. ולבניך אפוא מה תעשה? הוי שי־רון, שי־רון! קשה משפט המנדרינים, אולם קשה ממנו המשפט, אשר ישפטו הבנים את אבותם, על אשר לא דאגו בעוד מועד לאחריתם… מזי־מה הוציאה את כל לבה ותדום. גם שי־רון החריש ולא ענה דבר. בדממת הליל נשמע רק קול אנחותיו המתפרצות ממעמקי לבבו. מזי־מה ראתה כי דבריה הציתו מלחמה עזה בקרבו… – לא! נדר נדרתי, ואותו לא אפיר! קרא שי־רון באחרונה ויוסף לשיר את שיריו בקול נחר מזוקן ומלא יגון אין קץ. אולם כמעט נראו בעד החלון דמדומי־השחר הראשונים, ויתחזק שי־רון וירם את קולו בכח, עד כי נעורו גם הנערים משנתם וישירו אתו יחד. אז לא יכלה גם מזי־מה להתאפק ותלוה גם היא בקולה אליהם, ותשר ותבך, ותשר ותבך; ובעוד היא בוכיה ושוררת – צחוק־חן מרחף על שפתותיה, ובעיניה – אגלי דמעה… חשון, תרס"ג. (י״ל גארדאן, כל שירי, ח״י) באחד ימי הקיץ לשנת 1491 למספר העמים. שמי הספיר החופפים על ארץ ספרד בהירים ומפיקים הוד. כל עב קל לא יעיב את פניהם. חום היום גדול מאד. גם רוח קל לא יפוח בחוץ. העיר טולידה בירת קשטיליה החדשה תשואות מלאה מהמון יושביה הרבים במספר ומשאון המסחר הגדול בקרבה. ונוסעים, ימלאו את כל הרחובות עד אפס מקום. כל שדרות האלונים ומגרשי הטיול מלאים כצאן אדם: כל אצילי העיר ורבי העם עם נשותיהם הכבודות ובנותיהם העדינות. אלה רוכבים על סוסים אבירים, עוטי הוד ותפארת, אלה נוסעים במרכבות פה ושם יתלקטו המטילים אגודות, אגודות ומשוחחים בעניני המדינות ומקרי היום. רעים! – נשמע קול איש אחד מאחת האגודות – כי הכו צבאותינו את הערבים מכה רבה ועוד מעט ונפתחו שערי גראנאדה לפנינו. – מי הגיד לך כזאת, דון מורילו? – נשמעו קולות שואלים מעברים. – היום בא רץ מבשר מטעם המלכות, השב משדה המערכה, ומפיו שמעתי את הבשורה הטובה אשר השמעתיכם בזה – קרא דון מורילו שנית ויבט אל הנאספים סביבו בגאון ומגבוה, בהראותו כאיש בא במקום גדולים ובסוד הממשלה. – ברוך אלהי הרחמים וברוכה העלמה הקדושה! – נשמעו קולות תרועה מעברים שונים. – עוד מעט, האח! תסוף שארית ממשלת המוירים הארורים מארצנו והיתה כל הארץ – קרא איש אחר מתוך החבורה. היה ראש המכים את הערבים הפעם? – קרא דון מורילו שנית. – מי? מי? – שאלו הנאספים – הלא זה האביר הצעיר דון מיגואל סאן סאלואדור! – – סאן סאלואדור? זה שר הצבא עול הימים ויפה העינים? – נשמעו קולות תמהון מעברים. – מה זה תתפלאו? – קרא דון מורילו בלעג – בעיני איש כמוני, אשר ארח לחברה את השר הזה ואשר כרע כאח התהלך אתו, לא יפלא הדבר מאומה, בדעתו כי גבור מלחמה הוא ונאזר בכח נפלא. עוד מראש נבאתי עליו, כי יראה גבורת ימינו במלחמה כאחד הגבורים אנשי השם. מה אמר לכם, רעי, גבורותיו האחרונה עצמו מספר והם מפליאים את הלבבות. הערבים השתערו על צבאותינו בגבורה נמרצה ויניסו את צבאותינו לכל עבר. גם ידי הגבור האדיר פינצי די ליאון רפו למראה גבורות הערבים; אך האביר הצעיר הזה ומתי מספר עמו התאוששו לאחרונה ויהפכו פניהם אל הרודף וילחמו כאריות ויכו זרוע אף קדקד ויפילו ממנו רב – כאשר יואיל המושיע ומסר גראנאדה בידי צבאותינו – שסע אחד הנאספים את דון מורילו בדברו – גרש נגרש את כל הערבים מארצנו, לבל יהי להם כל שם וזכר בתוכנו, וטהרנו את הארץ מיושביה הטמאים. – ואת הנשארים נצרף בכור האינקוויזיציה הקדושה – קרא עוד אחד. – גם את היהודים גרש נגרש מקרב הארץ! – קרא אחד הנזירים אשר נספח מקרוב על החבורה – והיה הדבר הזה למנחה לאלהי הרחמים בגלל אשר מצאנו חן בעיניו לתת את ארץ הערבים בידינו. – טוב דברת, הנזיר מולנסיה! – מחאו כל השומעים כף – כלה נגרש מקרבנו את הארורים האלה אשר הרימו יד על משיחנו. וגם את ה״נוצרים החדשים״ נגרש מקרבנו – קרא איש אחד מתוך ההמון ברוח קנאות – כי בני כחשים המה, – ואנכי אספר לכם – קרא הנזיר – כי על פי קדושנו טומש טורקומדה להעביר את הטמאים האלה באש על גפי מרומי קרת לאות לבני מרי והיו הקרבנות האלה לריח נחוח לאלהינו ובערנו את הרשעה מקרבנו. ולא רחוק מהם נקהלו המון עם רב ואחד הכמרים עטוף בגדי כהונתו עומד בתוך, נושא את כפיו השמימה ודורש לפני העם בקול רם. – אחים קדושים! – נשמע קול הדורש ופניו היו פני להבים – הנה האב הקדוש והשרים, מתאמצים לבער את הרע מקרבנו ולטהר את ארצנו מזרע מרעים ובנים כחשים, זעומי האל ומחרמים מקהל – הנה אנחנו עושים כל אשר יש לאל ידנו לצרף את ה״נוצרים החדשים״ ולבער מקרבנו את כל בוגדי הבגד, אשר יתימרו באמונתנו לעין כל ובמסתרים ילעיבו בה ויחללו כל קדש; ואולם אנחנו, כהני הדת, בלבד לא נוכל הוצא את כל מחשבתנו הטובה לפעולות מבלעדי עזרת העם. אך אם יעזרו האזרחים ע״י הכהנים, להתחקות על כל דרכי ה״מתנצרים״, להביט אחריהם בשבע עינים ולמסור ליד משפטנו את כל הנחשדים ב״בגד דת״, מבלי נשוא פנים לקציני עם ונשואי פנים – אז אך אז נצליח; ואולם מה אנחנו רואים? בני העם מעורבים עם הבריות האלה, באים אתם בברית אהבה וגם מתחתנים אתם, עד כי כמעט אין בעמנו משפחה רמה ומיוחסת שלא גאלה בדמי הארורים האלה. אוי לעם ספרד שכך עלתה לו! ואוי לנו, שומרי משמרת הדת, מעלבונה של אמונתנו! – אכן ברק הזהב אשר להטמאים האלה יעור את עיניכם – אבל האם לא מאשר לנו עשו את כל הכבוד הזה? המה בנכליהם וערמתם הצליחו לנצל את הארץ, לעשות להם עושר וחיל ולרושש אותנו, ואנחנו מחשים? התעוררו, אחים בני אמון! תנו ידכם להכהנים הקדושים לבער את הרשעים האלה מקרב הארץ – ובגלל זה יעזרנו אלהי הרחמים להכניע את אויבינו תחתינו ולכבוש גם את גראנאדה, – והיתה ארצנו ארץ אחת, ארץ ספרד הנאחדת, והעם היושב עליה עם אחד, עם קתולי קדוש! – – חרב לארצנו ולדתנו! – הריע המון הנאספים סביבות הכהן ברגש – בער נבער את החטאים האלה מקרב ארצנו מבלי השאר להם כל שריד ופליט בתוכנו. יחי הכהן! תחי האינקוויזיציה! – במגרש היפה והנהדר, מגרש אלפונזו, יתנוסס ארמון גדול ונחמד, מהודר בפתוחיו וצעצועיו, בעמודיו ופסליו, בו משכן המרקיז דון אלמנצו די הענריקעץ, ראש ונשיא בית מועצות העיר. ושם בפרדס הנחמד אשר מאחורי הבית, בין צאלי אלה עבותה, יושבת בת המרקיז היחידה דונה קלארה. היא נערה כבת עשרים שנה. פניה ארוכים וזכים ומלאים חן ונעם. עיניה שחורות ובוערות כלפידים. אפה דק וארוך מעט. שפתיה דקות ואדומות מאד, שערותיה עד אפודתה הירוקה והמשובצה משבצות זהב. מבנה גויתה רך ודק וחן נעים שפוך על תבניתה ויצורי גוה, שמלתה המרקמה תכלת וארגמן רחבה ומגעת עד קרסוליה, ומשם ומטה יראו אנפילאות תכלת ונעלי משי אדומים. היא יושבת על כסא רך, עוטה משי אדום; אך לרגעים תצנח ארצה ותשתרע ברחבה על העשב הירוק. ממולה, על הארץ, יושבת אמתה מאריא, נערה כבת עשרים וחמש שנה, פניה עגולים ומלאים, עיניה כמראה אפר, חוטמה רחב ומבנה גופה רחב ומלא. סניורה? – שאלה מאריא את גברתה בחרדה – איזו עצבת תלחץ את לבבך? הנדדה שנתך מעיניך הלילה? או אולי בעתוך חלומות רעים? הגידי נא, גברתי היקרה! – – אמנם חלום רע בעתני הלילה! – ענתה קלארה ותאנח. – איזה? ספרי נא לי אותו, גברתי! הן פעם כפעם תגלי את לבך לאמתך, סניורה! – – לא אכחד ממך מאריא מאומה! – ענתה קלארה בהקריבה את מושבה למושב מאריא – ובטרם אספר לך דבר אגלה לך סוד אחד הצפון בלבי. – אזני קשובות לסודך, סניורה! – – אבל הבטיחי לי לבלי גלותו לאחרים – – ענתה מאריא – הן כבר תכנת את רוחי, סניורה, – ואשר על כן, מאריא, הנני מגלה לך את לבי תמיד – ענתה קלארה. ״הידעת, מאריא, את האביר הצעיר דון מיגואל סאן סאלואדור?״ עיני מאריא נצצו ועל שפתיה רחף צחוק קל. אשר יצאת אתו, סניורה, במחולות בנשפי חשק אחדים ואשר טילת אתו פעמים אחדות גם בפרדס הזה? – שאלה מאריא. – כן! כן! – ענתה קלארה. – מי לא ידע את השר הצעיר הזה הלוקח לב כל הבנות ביפיו וחנו? הן שמו נשא לשם ולתהלה על שפת כל בני העיר, כי אמיץ לב הוא בגבורים ועושה – שסעה קלארה את דבריה ופניה הביעו רצון וגיל מאריא להללהו – פניו היפים והענוגים מביעים גם טוב לב ונדיבות רוח; והוא איננו מתנשא בגדל לבב וגאוה. הוא מתהלך כאח ורע גם את שפלים ממנו… – ושר הצבא הזה יאהבני אהבגה עזה! – קראה קלארה בלחש וצחוק רצון ובשת פזז על שפתיה הדקות – ואת, סניורה? – – גם אנכי אוהבת אותו – קראה קלארה ופניה התאדמו מעט. – מה אומר לך, גברתי! מאשרה בבנות את – הריעה מאריא בשמחה – כל בנות העיר תקנאנה באשרך. אנכי אמנם כבר שערתי כזאת בלבי… – האמנם מאריא? לא אאמינה! – קראה קלארה בהניעה בשפתיה בצחוק-תלונה – איך יכלת לשער כזאת? חי, האם הקדושה! כי לא אכזב – קראה מאריא בהניחה את ידה על לבה – והאם איננו בן-חן וראוי להאהב? והוא כליל יפי ונועם, גבורה ותהלה, ובמרום עם הארץ יחד כבודו – והליכותיך אתו ומבטיך בהתהלכך אתו הוכיחוני לדעת כי אוהבת את אותו. – ואולם – הוסיפה מאריא לדבר כעבור רגע – גם הוא מאשר בבנים, כי נפלה בגורלו סגולה יקרה כמוך, סניורה! כי בך מצא חזות הכל: יופי וחן, נועם ורוך, השכל ובינה, עושר וכבוד… – הרפי, מאריא, הרפי מפזר לי תהלות ותשבחות – שסעה קלארה את דבריה ותתאדם. הגדתי אף שמץ מכל מעלותיך הנפלאות, גברתי היקרה! – הוסיפה מאריא לשית לה בחלקות – הן כל בני מרום עם הארץ בטולידה יכרעו ברך לפניך ויבקשו את ידך… ואנכי מאסתי בכלם! – קראה קלארה בצחוק-גאוה – כי לא מצאתי גם באחד מהם את שבקשה נפשי: לב בר ונפש ישרה. כלם עדת חנפים ואנשי כזב, בפיהם ידברו כן ולבבם אחרת יחשוב. ולכן גם כל אמרות התהלה אשר פזרו לי בחלקת שפתם נפלו עלי למשא; אולם במיגואל אהובי התאחדו כל המעלות הטובות המפארות את האדם. את יפיו וחנו ראית גם את, מאריא, ומה אספר לך על אדות בור לבבו וטהר נפשו! הוא חונן בנפש עדינה מאין כמוה. כל דבר שקר שנאה נפשו. מעודי לא שמעתי ממנו אף תהלת-חנף אחת. נפשו ישרה ושונאת עקלקלות, הוא מדבר ישר וכל אשר יחשוב לבו יגיד מבלי חת. ומה אספר לך מאריא, על דבר אהבתו אותי? הוא אוהב אותי בכל חום לבו ועזוז רגשותיו… הוא אוהב אותי כנפשו – יקרתי לו גם מחייו… הוא נכון בכל רגע להעלות את עצמו לקרבן למעני – – – אין כל פלא בזה, סניורה! ולב מי לא ילך שבי אחרי יעלת חן כמוך? – – הרפי נא, הרפי, מאריא! – הניעה קלארה בראשה כממאנת לשמוע אמרי תהלותיה. – עוד לא באנו באגודה – מהרה קלארה לשסע את דבריה – עוד לא נתתי לו את ידי. – האמנם, סניורה? – שאלה מאריא בתמהון גדול – מדוע? האם איננו שוה?… – למה תדברי כזאת, מאריא? ואנכי אמרתי לך, כי גם אנכי אוהבת אותו, אך… – מה זה ה״אך״? – – עוד לא גליתי לו את אהבת-לבי אליו ועוד לא נתתי לו ידי להיות לו לרעיה, כי הדבר הזה תלוי בדבר שובו מהמלחמה ועטרת ״מנצח״ על ראשו… – לא אבין פשר דבריך, סניורה! – שאלה מאריא ותבט אל גברתה בתמהון. – אך בהראותו את גבורת ידו במלחמה ובנחלו כבוד-נצחון יקנה לבבי וידי קנין שלם. חפצה אני להיות לרעיה לאיש מרומם ומכובד בעיני המלך והמלכה ונודע לשם, לאיש אשר יעשה גדולות ונצורות לטובת ארץ מולדתו – ובכבודו אתימרה גם אני ולא אבושה בפני רעותי נשות שרי החיל המהוללים. – – לא תבושי לעמתן, סניורה! – העירה מאריא בהניעה בראשה ממעלה למטה פעמים אחדות – הן תקנאנה בך, כי דגול מרבבות הוא! – זאת ועוד אחרת, מאריא! – שבה קלארה לבאר לה – גם המרקיז די מורציא נשא עין אלי ויבקש את ידי – ואבי חפץ לתת אותי לו לאשה, כי גדול כבוד המרקיז הזה בכל הארץ; אבל נפשי בחלה בו – ויודעת אנכי, כי אבי יתן היתרון להמרקיז די מורציא מן מיגואל, שאינו נצר מרקיזים, ואך אם ינחל עטרת מנצח במלחמה ושמו יצא לתהלה כשם אחד משרי הצבא הגדולים בארץ, אז יעתר אלי אבי לבחור בו לבעל לי. – אבל למה את עצובה ומה הוא החלום אשר בעתך הלילה, סניורה? – – זה שנתים אשר נפרד ממנו ולא ראתי פניו הנעימים ויש לי עליו געגועים רבים – והוא נמצא על שדה המערכה אל פני המלחמה, צפוי אלי הרג בכל רגע… האוכל במצב כזה להיות שלוה ושקטה במכוני ולבלי התעצב אל לבי? ובימים האחרונים לא הגיעה לאזני כל שמועה ממקום המלחמה ולבי מלא המון פחדים; ועתה שמעי נא, מאריא, את אשר חלמתי הלילה: הנה היכל התפלה מלא אנשים ונשים, לבושי מכלול ופאר ואנכי ובחירי עומדים לפני הכהן לבוא בברית הנשואין – ופתאם התפרצו המון אנשים ביתה התפלה ויפרידו ביני ובינו ובקול בוכים החזיקו בימינו וימשכוהו אחריהם בכח, ובעוד רגע יצא את האנשים מבית התפלה ויעלם ואיקץ והנה חלום… ומאז הבקר נפעם רוחי בקרבי ולא אדע שלו בנפשי… – החלומות שוא ידברון – נחמה אותה מאריא – עוד שוב ישוב מן המערכה בשלום ואגודתכם תוסר לארך ימים. קול השאון אשר אנכי שומעת עולה מן הרחוב? – שאלה קלארה פתאם ותט אזניה ותקשב רב קשב. – אלכה ואודעה שרש דבר! – קראה מאריא בהתנשאה מעל הארץ. – טוב! – ענתה קלארה. כעבור רבע שעה שבה מאריא הגנה ותדלג כאילה ותריע בששון: בשורה טובה, סניורה! הבאתי לך – – מה? מהרי אפוא וספרי! – – הגביר הסניור שב עתה הכו צבאותינו את הערבים מכה רבה… ועוד מעט ונפתחה גראנאדה לפנינו… – ברוך המשיח! הריעה קלארה בשמחה – ואם תאבי לדעת מי הפליא לעשות במלחמה הזאת יותר מכל שרי הצבא?… – דון מיגואל סאן סאלואדור!… – מאריא! ההתולים עמך? – קראה קלארה נרעשה בהתנשאה ממקום מושבה. – ענתה מאריא – בואי נא הביתה ונוכחת כי אמת דברתי. פני קלארה נהרו ועיניה רבו ברקי גיל ואשר. היא שמה פעמיה אל הבית. העיר טולידה צוהלת וחוגגת, כל בתיה עדוים פאר. דגלי ספרד הנאחדת מתנוססים על ראשי המגדלים והארמונים. יציעות הבתים עוטות יריעות רקמה, ועליהן עומדות יפהפיות ועדינות לבושות פאר ועדויות עדי. כל בתי היין מלאים כצאן אדם, המון סובאים ושותים לשכרה. בכל עבר ופנה ירועע וירנן. שירי העם הספרדי ישוררו בלי הרף. בכל הרחובות הגדולים הוקמו שערי נצחון מעולפים פאר ושושנים ורקמת כל צבע. ובכל גראנאדה נלכדה! המלחמה הארוכה, אשר אכלה את מבחר בני הספרדים ואשר הריקה את אוצרות הממשלה והעם, כלתה, ושערי עיר הבירה והבצורה אשר לשארית ממשלת הערבים בספרד, גראנאדה, נפתחו לפני הספרדים עליזי הנצחון ויבאו בה כמבואי עיר מבוקעה. באאבדיל נסיך הערבים הלך גולה והיכל אלהאמברא, משכן הכליפים מאז מעולים, היה למשכן פערדינאנד ואיזאבעללא. ממלכת בני הערב בספרד אשר ארכה זמן תשע מאות שנה נפול נפלה לבלי קום עוד. ויושבי טולידה מתעתדים היום לקדם את פני אנשי הצבא ושריהם בשובם מן המלחמה ועטרת הנצחון על ראשם. והיום משלימים הבונים את מלאכת בנין האויטא-דא-פע, כי בעוד שבעת יום יחגו את חג הנצחון ברב פאר, ולכבוד החג הבא הקדישו קרבנות רבים, ממעוני האינקוויזיציה, להעלותם על מזבח הקנאות, על מוקדי האש, בהמון וחגיגה נהדרה בקדש. המון עם רב נאסף מסביב לבנין המגדל ועינם לא תשבע מחמדת מראהו, וכמו כבר תשבע נפשם בדשן הקרבנות ולאפם כבר יגיע ריח הנחוח של המאראנים השרופים. מלאכת הבנין נשלמה ואחד הכהנים קדש את המזבח בהדר, העמיד עליו את הצלב ויז עליו מי קודש, ואחר עלה הבמתה וישא מדברותיו: ״זה היום שקוינוהו להקים מזבח קודש בשערי טולידה, אשר אשו תבער ולא תכבה, עד אשר יתמו הכופרים מארצנו. הנה ישועת אלהינו נגלתה אלינו ביום קרב וידבר אויבינו תחתינו – ובמה אפוא נקדם את פניו בתודה אם לא בבעור הכופרים והמכחשים בבן אלהים מקרב הארץ? הנה רעת המתנצרים למען כחש עוד גדולה אלינו מרעת היהודים הטמאים. המה ילעיבו בדת קדשנו ויחללוה והמה יטמאו אותנו, את בנינו ובנותינו ויסובבונו בכחש כל היום. הבה אפוא נעביר את הטמאים האלה באש המזבח הזה וטהרנו את ארצנו מטמאתה וגם את נשמותיהם החוטאות נטהר ונצרף. המזבח הזה הוקם בראשונה בסאנטה-פע ובזכותו התגברה ידנו על אויבנו במצור גראנאדה – וכה יראה לנו המשיח את חסדו כל הימים אשר נהיה נאמנים בדת קדשו. ועתה הכונו נא, אחים! לקראת החג הקדוש הבא וחגנו אותו ברוב פאר והדרת קדש, ועיני הכנסיה הקדושה רואות ושמחות״. ״יחי הכהן! תחי האינקוויזיציה!״ הריע העם בקול תשואות. המגדלים נשמע כרגע לאות כי צבא החיל קרב לבוא לשערי העיר. אזרחי טולידה בחרו מקרבם צירים נבחרים ובראשם את הנשיא אלמאנצי די הענריקעץ לקדם את פני הצבא בכבוד והדר, בלוית מנגנים ושרים. גם הכהנים יצאו לקראתם ובידיהם צלבים וצלמי הקדושים. ובמגרש אלפונזו רבתה התכונה. שולחנות ארוכים שורות, שורות העמדו במגרש נכח ארמון המרקיז די הענריקעץ, ועליהם נערכו מאכלים ומשקים שונים, להשיב נפש בני הצבא בבואם העירה; ומשני עברי המגרש רכבו המון שוטרים ושם על היציעה המהודרה והמקשטה ביריעות ארגמן ותכלת, בפרחים, זרי תפארה ודגלי צבעים, יושבת דונה קלארה די הענריקעץ, לבושה מכלול ועדויה עדיים ולבבה נגרש כים: אהוב לבה דון מיגואל סאן סאלואדור עשה לו שם גדול בגבורי הצבא במצור גראנאדה והמלך הרימהו למעלת שליש וראש גדודים אחדים ויכבבדהו בחרב-זהב לשוות עליו פאר-גבורים – ושמו נשא ומרומם גם בפי אביה המרקיז וגם הוא יאמר עתה לדבק טוב… ועוד מעט ותראהו… עוד מעט יעבור על פניה בלוית מפקדי המחנות, שרי הצבא הגדולים… מה קצר רוחה ברגעים האלה – השונה מראהו הנחמד במרוצת העת הזאת?.. עוד מעט ויראה גם הוא… בלי ספק ערגה נפשו אליה כל העת הארוכה החולפת – ומה תשמח נפשו בראותו אותה!..״ ומחשבותיה נשאוה הלאה… היא שותה לפניה ברוח דמיונה את המשתה אשר יערוך אביה בביתו ביום המחרת בערב לכבוד הצבא… הוא יהיה מראשי הקרואים – מה יעלוץ לקראתה… היא תגלה לו את לבה – היא תתן לו את ידה… היא הסבה את פניה ותרא את מאריא עומדת על ידה. – לא אוכל תאר לך, מאריא! – קראה קלארה ברגש – את המות רוחי ברגעים האלה. לבי הולם בקרבי כהולם פעם – ובדברה הניחה את ידה על לבה כמו להשביח את שאונו – רגשותי סוערים עתה בקרבי מגיל והתרגשות. – גם מבלי תגידי אבינה לרעיך ברגעים האלה, סניורה! – קראה מאריא בצחוק-קל. קול החצוצרות הלך הלוך וגדול. כל פעמוני המגדלים השמיעו קול ברמה, כלי השיר החלו לנגן, התופים החלו לתופף, קולות תרועה, זמרה ושיר התבוללו בקול צהלת סוסים ושעטת אבירים – וירעשו ויהמו ויהיו לקול המולה גדולה ורעש חזק מאד. אנשי הצבא באו העירה. המה רכבו על סוסיהם האבירים גדודים, גדודים. המון דגלי מלחמה רחפו ברוח ורבבות נוצות תפארה התנועעו מעל כובעי הנחשת אשר על ראשי אנשי הצבא. רבבות שריונות ושלטים, כידונים וחרבות שלופות התנוצצו לאור השמש. ההמון צהל לקראת הצבא ויען: ״הידד!״ ״הידד!״ ״יחי הצבא!״ ״יחי המלך!״ ״תחי המלכה!״ ״יחי העם הספרדי!״ ״תחי ארץ ספרד הנאחדת!״ – נשמע קול בני הצבא העונה לעמתו. אנשי הצבא התיצבו נכח בית התפלה סאן-כריסטו די סאנטא-לוץ. הכהנים יצאו לקראתם וצלבים בידיהם, ואחר החלו המחנות לעבור על פני המגרש. מטר פרחים ושושנים נתך על החיל ממרומי המעקות בידי השרות והעדינות. קלארה הביטה מטה והנה: בראש הצבא רוכב הגבור האדיר פינצי די ליאון ואחריו על סוס ערב שחור כעורב רוכב מיגואל אהובה והוא לבוש מעיל ארגמן קצר ואותות כבוד על חזהו, כובע רב הנוצה על ראשו וחרב הזהב המצומדת לצדו מתנוצצת מאד, ועל ידו רוכבים השרים אלואריץ די בואינה ואלפונזו די סנדינה. היא הביטה אליו ופניה נהרו, לבבה עלץ וצהל בקרבה. בהביטה אליו נדמה לה כי יפיו וחנו רבו שבעתים. מכל העברים נשמע קול העם קורא: ״יחי פינצי די ליאון!״ ״יחי דון מיגואל סאן סאלואדור!״ רגשותיה סערו בלבה מאד. ברגעים ההם גבר חשקה לחבקו בזרעותיה ולשק אותו בכל חומה ועזוז רגשותיה. הצבא עמד נכח הארמון אשר לנשיא האזרחים ודון מיגואל נשא את עיניו למעלה. מבטי עיניהם נפגשו בצחוק גיל ופניהם אדמו ונהרו. המה הניעו זה לזה בראשיהם מעט היא השליכה אליו צרור פרחים והוא קבלו בהשתחויה קלה. בכל רגע ורגע הביטו זה אל זה וישמחו. לרגעים הביטה קלארה אל מאריא ומבטיה הפיקו צהלה וגאון. קלארה ומבטיה הביעו איזה שפק ומגור. היא התבוננה אל פני אהובה, והנה יש אשר תחלוף איזו עננת עצבת על מרום מצחו ומבטיו הזה עורר תמהון בלבה ויפתח בו מקור למחשבות לא נעימות. מה קצר רוחה לחכות לערב המשתה הבא! – ויקבלו בתודה את השי אשר הגישו להם צירי האזרחים. אחר הקיפו המה ויתר אנשי החיל את השלחנות וישתו לחיי המלך והמלכה, לחיי העם – ואחר אכלו ויטיבו את לבם, וישירו וינגנו. ערב המשתה בא. האולמים והתאים אשר בארמון המרקיז די הענריקעץ מלאים פאר ויופי, אורה וחג. פני הקירות מכוסים בגליונים גדולים ובפתוחי עץ ואבן ומקלעות יפים. מבנה הקירות והכפות הנפלאים המתנוססים בשיא גבהם והערוכים בטעם הגאטהים יפליא כל לב. גם שדרות העמודים אשר הקורות נשענים עליהם, גם החלונים ההולכים וקצרים מלמעלה יעידו כי בטעם הגאטהים נבנה הארמון הזה. אגני הפרחים והשושנים אשר העמדו על יד הכתלים יפיצו ריח נחוח בכל רחבי החדרים ומנורות הבדלח הלטושות התלויות בספון והדבקות אל הקירות תשפכנה על החדרים וכל אשר בהם אור יקרות וזהר נפלא. המון שרים ושרות, כל רבי העם אשר בעיר הבירה, כל הגראנדים עם נשיהם הכבודות ובנותיהם העדינות ממלאים את אולם המשתה והתאים הסמוכים לו. כלם לבושי מכלול, שמלות תפארה, תכלת וארגמן, משבצות זהב וכסף, כלי יקר ואבני חן. שרי הצבא המה הגבורים הראשים במשתה הערב אשר לכבודם נערך כלו. המה מתהלכים בגאון ובפניהם ילינו עז, גבורה וצהלה. עיני העדינות נטויות אליהם ובעיניהן תלבבנה אותם, ביחוד נטויות עיניהן אל שר הצבא הצעיר סאן סאלואדור. מראהו הנחמד, פניו המפיקים חן ועלומים, עז וגבורה, קולו הערב ונעם הליכותיו ושמו הטוב המלוהו ישבו לבבות בנות טולידה שבי וימשכו אותם אחריהם כבחבלי קסם. אך הוא לא ישעה אל כלן ולא ישים אליהן לבו. כל מעיניו ורגשי לבו נתונים, נתונים לאחת, ל״מלכת הנשף״ העולה ביפיה וחנה על כל העלמות, היא אהובת נפשו דונה קלארה. הוא יושב עתה על יד ימינה ועיניו לא תשבענה מהביט אל מראה פניה הנעימים ואל עיניה השחורות הבוערות כלפידים. והיא גם היא לא תסב עין ממנו. מראהו הנחמד ונעם מדברותיו ישפכו בקרבה זרמי ענג ונעם אין קץ כל בתי נפשה מלאים גאון ורוממות. התלבשת היפה אשר עליה תוסיף לוית חן שבעתים. היא לבושה מעיל ארגמן, צח ואדום, אפודתה תכלת מרקמה רקמת כסף וחשב האפודה זהב ומעולף ספירים, בתי היד צרים בראשיתם והולכים ומתרחבים לארך הזרועות הרכות וטורי פנינים יכתירום מסביב. צוארה הלבן נשקף מפי הצוארון המפולש אשר לשמלה וקווצות תלתלים ארוכות תשורגנה עליו ויורדות על חזה ומטה. וצעיף ארוך יורד ממחלפת ראשה ומכסה את כתפותיה ונופל על גוה. על רגליה נעלי משי מעולפים אבני חן. ובשבתה כה בין טורי פרחים ושושנים נשקפה לעין כחבצלת אלהים וקסם הקסמים. דון מיגואל יספר לה את כל הליכותיו במלחמה ואת כל הגבורות אשר הראתה ידו לרעץ זרוע אף קדקד האויב – ונפשה תלך שבי, הוא מספר לה את הסכנה שרחפה על ראשו לעתים, בעמדו אל מול פני הרובים חצים ואבני קלע מעל החומה, ובהנתך על כל סביבותיו מטר חצים ואבנים, גפרית ואש – והיא מתנודדת. הוא מביע לה את געגועיו הרבים עליה כל ימי היותו במלחמה ונפשה תתמוגג בענג ורננה. והיא גם היא תדבר באזניו דברי חבה ועדנים ומספרת לו איך כלתה נפשה אליו כל העת הזאת, כי תמונתו עמדה לפניה בהקיץ ובחלום וכי התפללה בעדו אל ה׳ בכל רגע – ופניו ינהרו מענג וגיל. המנגנים השמיעו קולם והבחורים והבתולות יצאו שנים שנים במחול הספרדי הסרבנדה, וגם קלארה ומיגואל יצאו במחול, יעופפו כצפרים בתוך מערכות המרקדים, והקרואים אליהם יביטו, אליהם יתבוננו; וקול משק הכפים התוקעות, הרגלים הטופפות והתופים המתופפים ימלא את כל האולם ויחריש את דברי האהבה העוברים בין מיגואל וקלארה במרוצת המחול. – אכן, מיגואל יקירי! – הפלאת לעשות במלחמה ושכם אחד הצטינת על כל השרים בני גילך – קראה אליו קלארה בהטותה אליו את פניה בחן. אבל עוד מבצר אחד לכדתי במלחמה, קלארה חמדתי! – לחש לה מיגואל בחלפם כבזק על פני אחד מטורי המרקדים ויצחק לעמתה. – את לבך, משאת נפשי! – קרא מיגואל בחן. פני קלארה כסו באודם קל ומרהיב עין ותשב: – אבל הלב הזה היה נתון לך זה כבר, יקירי! – – אולם עתה נפתח לפני! – – כן, אהובי! – – ואנכי מצאתי בו סגולות ואוצרות אין קץ! – – תמורת הסגולות אשר חננתני אתה בהן! – – מה מאשר, אנכי, קלארה, ברגעים האלה! ומה רב ענג נפשי בהחזיקי את ידך הרכה בכפי – ובדברו לחץ את כפה באהבה רבה. – היד הזאת נתונה לך לצמיתות! – ענתה קלארה ותבט אליו בחבה עזה. – ואנכי אחזיק בה כל ימי חיי! – התופים יתופפו, הצלילים יצלצלו והמחוללים מחוללים ומרקדים כאילים. – על הנצחון והכבוד אשר נחלתי במלחמה עלי להודות לך חמדתי! – שב מיגואל לדבר – כי בשמך עשיתי את כל הנפלאות האלה. אך אהבתך שגבתני ישע והיא מלאה אותי רוח גבורה נמרצה. אנכי יצאתי למלחמת ארץ המולדת ואהבתי גם יחד, לא אך לישע ארץ מולדתנו, כי גם לישע חיי אני, לזכות בלבך וידך, ולהשביעך רצון וכבוד – ולך אפוא יאתה התהלה הזאת ולא לי. אחרי אשר כלו את המחול ישבו לנוח והמלצר הגיש להם מעדנים וממתקים להשיב את נפשם. כלי השיר נתנו אות והקרואים יצאו מאולם המחול ויבאו אל בית המשתה וישבו אל השלחנות שנים שנים, גבר ואשת, בחור ובתולה, לאכול ולשתות ולהיטיב לבם. המאכלים הפיצו בבית ריח נעים וערב, הגביעים המלאים מבחר יין ספרד הורקו פעם אחר פעם ופני הקרואים צהלו ויתרוננו. השרים והנוגנים התיצבו טורים, טורים וישירו שירי תהלה ונצחון לגבורי ספרד וישמעו מבחר מנגינותיהם באזני הקרואים. המרקיז די הענריקעץ נשא כוס לחיי המלך והמלכה ולחיי שרי הצבא, וישא משא באזני הקרואים להלל את חין ערך מפעלות הגבורים האלה לישע ארצם ועמם, ובדברו האיר פניו, פעם בפעם, לדון מיגואל; ושרי הצבא השיבו את תודתם על הכוס וישתו לחיי ראש האזרחים ולחיי כל הקרואים. גם אחד הכמרים נשא מדברותיו לכבוד נצחון האמונה על הכפירה ויביע דברים חמים ומעוררים האויטא-דא-פע שהקימו בטולידה לשרף חיים את המתנצרים הכופרים. דבר האויטא-דא-פע היה תיכף לחומר של שיחה להקרואים. אחדים משרי הצבא ספרו בצחוק את אשר ראו עיניהם בשרפת המתנצרים בסאנטה-פע, את מצהלות החוגגים ואנקת הכופרים הנשרפים ויהתלו ויתלוצצו בטוב-לב. וקלארה בקשה מאת מיגואל לספר לה גם הוא את אשר ראו בשרפת המתנצרים בסאנטה-פע; אבל לתמהונה ראתה כי הועמו ומבטיו הביעו איזו עצבת. – עוד חזון למועד, קלארה! – ענה מיגואל כמגמגם – אינני חפץ עתה להאדיב את נפשך העדינה… – לא תדאיב את נפשי, אהובי, אם תספר לי את דבר שרפת הכופרים – קראה קלארה נכלמה – כי קתולית נאמנה אני לדתנו וקדושינו. ואנכי כבר אתעתד לחג האויטא-דא-פע אשר יערך בעירנו בעוד שבעת יום. – אפונה, קלארה, אם ינעם לאפך ריח בני אדם שרופים, בני בשר ודם, מחשבה ורגש, כמונו, ואשר כל חטאתם כי נולדו על ברכי אמונה אחרת – קרא מיגואל ברגש ופניו להטו. – שאלתהו קלארה בתמהון. אמרתי לך, קלארה! – ענה מיגואל – כי אינני חפץ עתה להאדיב את נפשך העדינה. נשף חשק וחג אהבה לנו הערב וחלילה לי מהעכיר בו את רוחך הטהור בספורי עצב ומהקדיר את שמי מצחך הזך בעננים שחורים, בריבי בני אדם ושנאת בני איש בגזל משפט ורצח… – עתה אבינה לסבת רוחך הכהה לעתים – קראה קלארה תפושה במחשבות – כי מעשי הכהנים והאינקוויזיציה לא… – חדלי נא, קלארה, הערב! – התחנן לפניה – חדלי מדבר עתה על אדות הדבר הזה, עוד נדבר על אדות הדבר הזה וידעת גם על מה יזעף לבי לעתים; ואנכי אקוה כי יצלח לי בקרב הימים להוכיחך אחרת ולשנות את דעותיך בדבר קנאת הדת וממשלת הכהנים בארצנו. – אחרי אשר כלו הקרואים לאכול ולשתות עזבו את השלחנות ויתפרדו שנית אגודות, הזקנים השתעשעו יחדו בשירות וספורים מהליכות המלחמה והצעירים שבו לבחירותיהם ומחולותיהם. כאור הבקר תם המשתה והקרואים החלו לעזוב לאט, לאט את הבית. ביום השלישי הקדישו אבות דונה קלארה את דון מיגואל סאן סאלואדור לביתם אל ומיגואל, רוכבים על סוסים, את העיר לשוח במגרשים היפים אשר מחוץ לעיר. קלארה רכבה על סוס לבן, קל המרוץ ויפה מראה. רסן עדי הסוס ותלבשתו והכר היפה אשר רכבה עליו מלאים נקודות כסף מזהירות ונוצצות מרחוק. צעיף ארוך מכסה את פניה היפים ומשם יפול על גוה כמעטפה. בידה האחת היא אוחזת ברסן ובשנית בשוט דק מצפה זהב בקצהו. ומיגואל – על סוס שחור, יפה ואביר, מרקד כבן ראמים ומרגיז הארץ בשעטת פרסותיו, ורוכבו מתאמץ לעצור ברוחו הנלהב לבל ישטוף במרוצתו לבדו, שניהם לבושים בגדי-חורף קלים ועל ראשו מגבעה גבוהה רבת הנוצה. חרב הזהב אשר לו משתקשקת לצדו. שכבת כפור דק כסתה את פני הדרך. רוח קל, מחזק ומשיב נפש נשב בחוץ. – ״הגם הכופר אדם הוא?״ שאלתני, חמדתי, בערב המשתה – קרא מיגואל בהתבוננו לעבר פניה – השאלה הזאת הכאיבה את לבי מאד. אמנם לא אאשימך. את השנאה והבוז לכל בן עם נכר ינקת יחד עם חלב מינקתך. מימי ילדותך עד היום שאפת אל קרבך את האויר הרע הממלא כל רחבי ארצנו, האויר המלא ארס שנאה ומשטמה נצחת לכל בני הדתות האחרות. רעותיך ורעיך, מוריך ומנהיגיך, החברות אשר סבוך והמנהגים אשר הקיפוך – כל אלה הולידו בלבך, בהכרח, את רגשות האיבה והבוז לכל מי שאיננו מאמין בדת הקתולית. דעותיך ומושגיך בדבר הדת ומחזיקיה הם תולדות חנוכך. כמעט. וגם אנכי לא הייתי טוב מכל בני ארצנו. גם אנכי הייתי מתענג למראה הרג ורצח לשם האמונה – לולא היה לי במקרה חנוך אחר, לולא היה לי מורה אחד, חכם לב וטהר רוח, אשר חנכני בדרכו; פקח את עיני לראות נכוחה, הוא פתח בלבי מקור לדעות אחרות, דעות מלאות אהבה לא אך לכל בני האדם כי אם קלארה הקשיבה לדבריו בשום לב. דבריו היו מוזרים לה מאד. הם היו בעיניה כדברי עתק, כמחללי קדש; גם היו לה כמשפילי כבודה ותהי כנעלבת. ובכל זאת נעמו לה למשמע אזן. הקול הנעים שבו השמיע מיגואל את דבריו האציל מנעמו גם עליהם ויצלצלו באזניה כצלצלי קסם… רגע החרישו שניהם. ״התחשוב את אהובה למחלל קדשי הדת? – חלפה מחשבה במוחה – ההוא איננו נאמן עם קדושינו? לא תוכל האמן כזאת״. –?הגם הכופר אדם הוא?״ הגם לו משפט האדם? האמנם, קלארה, תחשבי, כי כל הוית האדם היא ולב רגש לכופר באמונה? האם לא היה האדם אדם גם בטרם תולד כל אמונה ודת בעולם? האדם אדם הוא כשהוא לעצמו גם מבלי לוית האמונה. – מה זה תדבר מיגואל? – קראה קלארה בחרדה גדולה – מה נוראים המה דבריך האחרונים! האם לא נכנסה רוח כפירה גם בך? בעינים חודרות. מבטיה הביעו חשד גדול וספק מחריד… – הרגיעי נא רוחך, משאת נפשי! – קרא מיגואל בקול רך – לא נוראות השמעתיך הפעם. נוצרי נאמן אני ותמים עם משיחנו; אבל אמונתי הנוצרית לא תמריצני לחשוב לאדם אך את עצמי ואת המאמינים באמונתי ולהוציא מכלל האדם מי שהאמונה לא נפלה לו לחבל או שאיננו מאמין באמונתי אני. – האדם לא נברא בשביל האמונה, כי אם האמונה בשביל האדם. האמונה היא אחד מצרכי החיים הרוחנים והמוסרים אשר האדם; ואין עלינו אפוא לשנוא את האיש אשר יבחל באחד מצרכיו שהוא אך לטובתו. נשמה בקרב הכופרים וכבהמות הארץ וחיתו יער נחשבו – טענה קלארה כנגדו. – ידוע? – השיב מיגואל בצחוק-לעג – אך הכהנים והמאמינים לדבריהם יאמרו כזאת; אבל אנכי אחרת אומר: הנשמה היא כח החיים הרוחנים אשר בקרב האדם – רוח האדם החושב מחשבות ורצונו החפשי, ונשמה כזאת היא חלק כל אדם באשר הוא אדם ולא בהמה וחיה. הנשמה שוכנת בקרב האדם עוד ביום הולדו בעת שכל אמונה זרה לו עוד. ואם כן אפוא אין הנשמה תלויה באמונה. מה חכמו דבריו בעיניה! מה בריא הוא השכל העצור בם – ובכל זאת מה יכאיבו את לבה!.. המה מערערים את כל יסודי אמונותיה… המה מחריבים עולמות שלמים… דבריו הרתיחו את דמה כסיר… מלחמה עזה בקרבה פנימה – מלחמת ההרגל והבקרת, מלחמת המסורה עם השכל החפשי ״ואיך יש לנו הצדקה לדרוש מאחרים להאמין במה שאנחנו מאמינים? והנוכל להכריחם להאמין בזאת? והאמונה הן לא באונס תבוא בלב האדם. ואם הלב לא יאמין מה תועיל הכפיה? – – ״אמנם אתו הצדק וכל עצומותיו נכוחות״ החליטה בלבה; ובכל זאת לא תחפץ עוד להודות לו כי צדק ממנה. היא תבוש מעשות כזאת… הסוס אשר רכב עליו מיגואל החיש מהלכו ויעבר את סוסה של קלארה צעדים אחדים! אך מיגואל משך אליו בחזקה את רסן הסוס ויעצור בעדו רגע וישובו לרכב יחדו. – ועוד אחת אומר לך, קלארה! – שב מיגואל לדבר – כי היהודים לא יחשבו לכופרים כלל, כי אמנם בעלי אמונה המה, אך אמונתם היא אמונה אחרת, ויש להם אפוא שבט-מוסר על פי דרכם להדריכם בדרך הטוב, וגם אמונתם תניאם מרצח וגזל ועוד. – אבל שמעתי כי דתם היא מלאה כחש ומשפטים רעים, והיא תלמדם להונות את הבריות, לכחש ולהשבע לשקר – – אמנם אאמין לך כי שמעת כזאת! אבל כבר הוכחתיך לדעת כי שמועות שוא השמיעוך. גם לי זרה אמונת היהודים אבל מורי החכם הראני לדעת באותות ומופתים, כי דתם היא מלאה ישרים – ורבים מחקיה היו ליסוד מוסד גם לדתנו; וגם כהנינו וכל קדושינו יקדישו את ״כתבי הקדש״ אשר ליהודים, ובכלל הנה מה אמונתנו כולה אם לא הבת הבכירה לאמונת היהודים? – ולו היתה האם מרשעת ואכזריה, הן גם הבת אשר יצאה מחלציה לא היתה טובה ממנה. – קלארה לא יכלה עוד הבלג על רגשותיה. היא הביטה אליו בחן ותקרא מתרגשת: ״אכן צדקת ממני, מיגואל יקירי!״ נהרה הופיעה על פני דון מיגואל. הוא הביט אליה בחבה עזה ויקרא: ״אמנם לא שגיתי בחשבי, כי יצלח חפצי בידי להרחיק מקרב לבך הטהור את המשפטים הקדומים והמושגים הכוזבים אשר הביאו בו מוריך ורעיך, ואקוה כי בקרב הימים תהיינה דעותינו מתאימות בכל״. – גם אנכי חפצה כי יהי לב אחד לשנינו בכל! – קראה קלארה ברגש – כן יהי! – ענה מיגואל בהניעו ראשו ממעלה למטה. – אבל הגד נא לי, יקירי! לשאל – האם לא אשם העם הזה ברצחו נפש משיחנו? – הנה בדברים האלה תודי בעצמך כי עול אנחנו עושים ליהודים ברדפנו אותם בחמתנו בגלל אמונת לבם, כאשר אשמו שהרגו את משיחנו. ואולם אם אחדים מהיהודים הקדמונים העוו הישרה, בהעטותם קנאות וריבם ריב האלהים כרבים מבני העמים הקדמונים וכמונו היום – מה אשם בזה עם היהודים כלו? מה אשמים בזה היהודים בימינו אלה? – אבל באמת אך תואנה יבקשו להם כהנינו החשוכים ברצח המשיח, לכסות בו על יצרם הרע ועל קנאתם העורת, למען התגולל על זעומי נפשם – וזעומי נפשם הם המה כל אלה אשר אמונה אחרת להם, כי הן לא אך את היהודים ישטמו, בני דת מחמד, שלא הרגו את משיחנו, ירדפו בחמה וקנאת דת זעומה; ולא עוד כי יד האינקוויזיציה נטויה גם על נוצרים נאמנים אשר יעיזו לדבר דופי במעשיהם וממשלתם העריצה. ״אכן נוראה היא האינקוויזיציה! – חלפה מחשבה במוחה – ולא לחנם יתמרמר אליה. היא לא שמה עד כה לבה להתבונן אליה״. בכל רגע ורגע נדמה לה כי תפקחנה עיניה יותר לראות נכוחה. – – – אבל אהובי! – שבה קלארה לשאל אחרי רגעי דומיה אחדים – האמת הדבר, כי קללת אלהים רובצת על העם הזה? ולכן הוא מרדף ומעונה בכל העמים ובכל הארצות? – הנה זה דרך בני האדם כסל למו לחטוא ולפשוע בשם אלהים. אנחנו שופכים דמי נקיים ומתאמרים כי כן חפץ ה׳. קללת אלהים! שקר הם דוברים! לא קללת אלהים רובצת על העם הזה, כי אם קללת בני אדם. האלהים לא יזעם איש. הוא מלא אהבה ורחמים לכל מעשיו, ברואיו בשוה. הוא לא יקלל את קללה על העם הזה, אנחנו גזלנו את משפטו, אנחנו שפכנו את דמו ברוח עועים ולב מלא כסל וזדון – והאלהים מה כי נערבהו בעד מעשינו? העם הזה הביא לנו ולכל בני האדם ברכה רבה. מושיענו הוא אחד מבני העם הזה וכל תורתו ודעותיו הנשגבות נוסדו על תורת היהודים, והעם הזה הוא עתה עם אמלל בתבל, באין לו ארץ וממלכה, נודד מגוי אל גוי ומצפה לחסד – האם לא היה אפוא לנו לקרב את האם לא היה לנו לאהוב את הגר הזה כי גר הוא ולא לידות בו עוד אבן ולעפר בעפר לעמתו כאשר אנחנו עושים היום? הגידי נא אפוא, קלארה, הנצדק במעשינו אלה? – כל עצבי קלארה התרגשו לשמע דבר בחום ורגש וקול חודר עד הנפש. היא החזיקה בזרועו ותקרא: ״מה אומר לך, מיגואל יקירי! הנני רואה כי מרום אתה מנגדי ונעלית על כל בני גילך ואין ערוך לחכמתך הרבה ולבך הטוב״. – – אדמה כי אין בזה חכמה רבה ולב טוב, כי אם שכל טבעי, שעוד לא נתעה על ידי תעתועי שוא, ולב מרגיש כאחד האדם – ענה מיגואל בענות חן. עוד שאלה אחת אשאלך, יקירי! קראה קלארה – שאלי, חמדתי, שאלי ואנכי אענה! – ענה מיגואל במאור פנים. – אם לא יאשמו היהודים המחזיקים באמונתם בגלוי, האם לא יאשמו היהודים המתנצרים למען כחש, המתאמרים בשם קתולים ובמסתרים יהודים גמורים המה? אם לא – על כי יהודים גמורים הם במסתרים אין להאשימם כלל, כי לכל איש הרשות לבחור בכל פעם באיזו אמונה שיחפוץ; ולא ברצון יסתתרו בעבודת אלהיהם כי אם באונס – אולם על כי קבלו עליהם את הדת הקתולית בעוד אשר לא יאמינו בה יש אמנם להאשימם כדבריך; אבל מפי מורי שמעתי, כי לא ברצון התנצרו רוב היהודים בארצנו, כי אם באונס, כי הכריחום להתנצר, כי כחיתו טרף התנפלו עליהם אבותינו וירצחו מהם לאלפים ולרבבות – והצלתם האחת היתה המרת הדת, ומה לא יתן האיש בעד נפשו? ״והנוצרים החדשים״ אשר בימינו, הנה לא הם קבלו עליהם את הדת הקתולית; ומה אשמתם הם, כי קבלו עליהם אבותיהם דת לא ידעוה וזרה לרוחם הם ובניהם אחריהם? ולו לא נגזל מהם משפט האדם, בעל הבחירה החפשית, הלא היו ליהודים בגלוי. ״מה חזקים הם ונאמנים משפטיו!״ – התפלאה קלארה בלבה לשמע דברי אהובה. רבים הם המתאוננים על היהודים – שבה לשאל כעבור רגע – כי מתחרים הם את אזרחי הארץ בכל מסחר וקנין ויוציאו את בלעם מפיהם, וביחוד ״הנוצרים החדשים״ אשר זכיותיהם הטובות עמדו להם לעשות חיל בכל משלח ידם לצבור להם הון עתק ולהיות לאילי המסחר וחרשת המעשה בארצנו וכל טוב הארץ בידם הוא. והלא מאשר לנו עשו להם את הכבוד והחיל הזה, כי גם אתה הלא תודה כי אנחנו האזרחים והמה הגרים; ולוא היו עוד נאמנים לאמונתנו אשר באו בבריתה, כי עתה… – סלחי לי, קלארה, אם אשסע את דבריך הפעם, ובטרם אשיבך על כל שאלתך זאת אשיב על חלק אחר ממנה, על דבריך האחרונים: את אשר אמרת כי ״הנוצרים החדשים״ מתחרים אתנו בעוד שאנחנו האזרחים והמה הגרים! אך לוא היו עוד נאמנים לאמונתנו, כי עתה… כי עתה לא יכלנו התלונן עליהם, וע״ז אשאלך ״מדוע? אם גרים המה מה הועיל להם אם היו נאמנים בברית אמונתנו? הבשביל זה חדלו מהחשב לגרים בתוכנו? אמנם יודע אנכי את דעת קדושינו בדבר הזה. המה חושבים את האמונה לכל הוית האדם. בעיניהם תכפר האמונה על כל ותתם כל פשע, וגם אלה היהודים הטמאים בקבלם עליהם הקתולית באמונה ולב שלם תחדל ״טמאתם״ ונקדשו בתוכנו; אבל אנכי כאשר כבר אמרתי לך אחרת אחשוב: ״הוית האדם היא הוית האדם בעצמה. האמונה היא חלק מהחיים הרוחנים והמוסרים אשר להאדם; ולכן אם נחשב, כי אין להגר משפט אזרח בארץ, גם אם יקבל עליו את אמונתנו בלב שלם גר הוא בארץ. ע״י הדת אולי יהיה לאזרח בשמים אבל לא בארץ. ואולם באמת לי מושג אחר בדבר משפט האזרחים. בעיני: כל אלה ונחשבים לעבדי ממשלתנו, הנושאים בעול המסים וחובות התושבים והנאמנים בברית הממשלה והעם אזרחים המה בארץ ולהם משפט האזרחים. ואם המה מתחרים אתנו ועולים עלינו במעלה – הנה זה דרך מלחמת הקיום וגם המה אנשים כמונו, ולהם אפוא המשפט ללחום אתנו על שדה מלחמת הקיום וגם לנצח. והדבר הזה לעד, כי רבי הכשרון המה ועולים עלינו במעלות הרוח; ועלינו אפוא ללמוד את דרכיהם ולעשות כמוהם, אבל לא לשנוא אותם ולרדפם בחמה. ומה גם כי התלונה הזאת תלונת שוא היא מעיקרא. היהודים אינם גרים בארצנו, המה כבר התערו בארצנו כאזרחים רעננים, המה התישבו בארצנו עוד שנות מאות רבות לפני בוא הנה לארצנו רבים מאבותינו הגבורים מארצות הצפון – – נפלאות תשמענה אזני, מיגואל יקירי! – שסעה קלארה את דבריו בתמהון גדול – הנאחזו היהודים בארצנו חמדתי! – קרא מיגואל בבטחה – אנכי העמקתי חקר בדברי ימי ארצנו ואוכח כי רבות מערי הארץ הגדולות נבנו בשנות קדם על ידי היהודים וגם קראו להן בשמות עברים, וחלק גדול בהפרחת ארצנו ואשרה להם הוא. המה העשירו את הארץ בחמר ורוח. המה הגדילו את סחר הארץ ותבואתה. המה הביאוה בברית המסחר עם יתר הארצות. מהם נמנו, פעם בפעם, שרים גדולים בכל פנות המשרה והשלטון ויהיו למקור ברכה להארץ והממשלה, ביחוד, הצטיינו שרי האוצר להממשלה והרופאים אשר יצאו מקרבם. היהודים הקימו בתוכנו בתי מדרש לחכמה ומדעים ויעשירו את ספרותנו עושר רב – והמה עשו את ארצנו לכלילת יופי וצבי לכל הארצות. – וכל אלה עשו ידי היהודים בארצנו? ואנכי לא ידעתי אף שמץ מזה! – קראה קלארה מתרגשת וקולה הביע תלונה עצומה – מורי ורעותי הגדיו לי תמיד, כי היהודים ספחת הם לארצנו, כי גרים המה בתוכנו, כי מוצצים הם את לשד הארץ ומביאים לה קללה ברכה. הנה כי כן, יקירי, פקחת את עיני לראות עולם חדש. הנה אזרחים המה היהודים בארץ כמונו וחלק ונחלה להם בתוכה כלכל הנוצרים השוכנים בה – עתה רואה אני מה עורת ונתעה היא קנאת הדת, כי איזה יתרון לנו מהם לאמר: לנו הארץ, אנחנו האזרחים ואתם הגרים, אנחנו האדונים ואתם העבדים? איזו צדקה יש לנו להתנשא עליהם, לדרוש מהם ללכת בדרכינו אנו ולגרוע מזכיותיהם? האך יען כי אנחנו הרבים והם המעטים, אנחנו החזקים והמה החלשים? עיני מיגואל ברקו ברקי גיל, ענן העצבת חלף מעל מצחו כמו מבלי משים עצרו שניהם בסוסים ויעמדו רגע. הביטו זה אל זה והרמניה נפלאה היתה שפוכה עליהם ברגע ההוא. שתי הנפשות האל התאחדו אז אחדות שלמה… – מה מאשר אנכי לשמע אותך מדברת כזאת! – קרא מיגואל מלא רגש ושמחה. הוא החזיק בכפה וירימנה אל פיו וישקה. מאשרה שבעתים! – קראה קלארה ברוך ונועם – כי חוננתי באוהב נעלה וחכם כמוך. השמש ירדה לפאתי ים ושולי השמים התאדמו מסביב אודם-אלהים. המחזה הזה הרהיב את לבות הרוכבים וימלאם הדרת קודש. רגעים אחדים רכבו להם שני הרוכבים דומם זה בצד זה. גם הסוסים צעדו להם לאטם ובמנוחה נעימה, כמו לא חפצו להפריע את בעליהם ממחשבותיהם העמוקות. – מה יפה ונעים פה הטבע! – קרא מיגואל בהתבוננו לכל עבר ברגש – פה אך שקט ושלוה, באין כל פרץ וצוחה, באין רשעת בני האדם וקנאתם – ומדוע שמה, בקרב חברת גזל ורצח? הן טוב ומיטיב הוא האל לכל יצוריו, ומדוע לא ילמדו המה את דרכיו הטובים? כן, קלארה! טוב ומיטיב הוא האלהים והוא ברא את התבל ויחלקה לבני האדם בלב טוב ורוח נדיבה, כי הוא מרחם את כלם בשוה, מבלי בכר את האחד על פני השני; אבל בני האדם מתנשאים איש על אחיו וכל אחד איננו מסתפק בחלק הנתן לו והוא גוזל גם מרעהו את חלקו. שמעי נא, קלארה! הנה פעמוני בתי התפלה ישמיעו עתה את צלצלי קולותיהם, הנוצרי הקתולי ישפוך עתה את לבו נכח ה׳ בתפלת הערב, וברגע הזה יתפללו אליו גם הנוצרי היוני, גם המחמדי, גם היהודי, גם הסני, גם ההודי – כל אחד ואחד בנוסח מיוחד, כל אחד בשפת לבבו, והאל הטוב שומע במרומיו אל כל התפלות האל ושובע רצון ונעימות. ״היו, בני, את אשר תהיו – קורא קול אלהים אל האדם –: נוצרים, מחמדים או יהודים, אך היו אנשים! אהבו איש את אחיו ועשו הטוב והיושר בעיני״. – דברי מיגואל מלאו את כל חדרי לבב קלארה רגש וקדושה. איזה זרמי נועם ואהבה עזה זרמו בכל בתי נפשה. ברגעים ההם מלאה אהבה וחבה אין קץ. ברגעים ההם חשקה לחבק את כל בני האדם בזרועותיה ולישק להם נשיקת הנפש, נשיקת אלהים… – ואמנם, חמדתי! – קרא מיגואל ויאנח – היו ימים אשר גם בארצנו שררו אהבה ואחוה בין כל יושביה. היהודים נחשבו אז ויתענגו על רוב שלום וטוב, ואחרים ממלכינו התרועעו את חכמי ויעסקו יחדו בחכמה ומדעים. אז היתה ארצנו ארץ ברוכה ותיף קלארה הביטה לאחוריה והנה כבר הרחיקו מן העיר כברת ארץ גדולה ותקרא: – עת לשוב העירה! אבותי יחרדו עלינו – ויטו את הסוסים לשוב בדרך אשר באו בה. – אבל ימי האשר לא ארכו. הכהנים הקנאים לא נחו ולא שקטו עד אשר פרשו את ממשלתם, ממשלת החשך, על הארץ וישיבו את גלגל ספרד אחורנית. המה הפכו את גאות השלום והאחוה לגאות תופת ושעירי שחת, והמה מלאו את ארצנו הברוכה זעם ומשטמה, חמס ושוד, גזל ורצח… ומאז יסדו בארצנו את ה״גיהנום״, את האינקוויזיציה הארורה היתה ארצנו לבמת מטבח וגיא ההריגה, לחרפה ומארת עולם… האלה הביע איזו מרירות נוראה, איזו בכיה עצומה. רגע שאף רוח ואחר שב לשפוך שיחו המר: – ועתה היפלא אפוא, קלארה, אם ילבשני רוח כהה לעתים? ואני אוהב את ארץ מולדתנו כנפשי, יקרה היא לי מחיים, ונכון אני להקריב עצמי לקרבן על מזבח אהבתה וטובתה בכל רגע – ואיך לא תאבל עלי נפשי, בראותי את ארצנו יורדת מטה, מטה ורוחצת בדמי נקיים? אם יזעק לבי לאלה הקרבנות האמללים הנרצחים מידי האינקוויזיציה בכל יום ויום, מה יזעק לבי לאלה המרצחים והם אחי בני עמי?! – – והרגשות המרים האלה – שב מיגואל לדבר אחרי דומית רגע – עוד התחדדו בקרבי בעת האחרונה, במרוצת המלחמה ותוצאותיה. הנה אנכי יצאתי למלחמה ברגש קדש, בלב מלא רוממות ואהבת ארץ מולדת; יצאתי לישע ממלכתנו: להרחיב את גבולותיה ולאחד את כל חלקי ארצנו לממלכה אחת, גדולה וכבירה, ממלכת ספרד הנאחדת – והרגשות האלה שגבוני ישע, המה אמצו את זרועותי ויעודדו ואלחם בעד ארצנו ואחדותה בחרף נפש; ומה נשבר לבי באחרית ימי המלחמה לראות את תוצאותיה המרות. בלבי התגנבה התקוה כי המלחמה הזאת תטהר את ארצנו ותשפוך עליה רוח קדש ואהבה, כי בהתאחד כל חלקי הארץ לארץ גדולה אחת יתאחדו גם כל חלקי העם הספרדי: הנוצרים, המחמדים והיהודים לעם אחד: אבל אחרת ראו עיני. האכזריות אשר הראו שרי צבאותינו להערבים המנוצחים שרטו שרטת בנפשי. המה לא הסתפקו בהכנעת הגוף וידרשו גם הכנעת הרוח. המה דרשו מהערבים לתת את אמונתם כופר נפשם – כי יעקרו את הלב מקרבם והשליכוהו לרגליהם להיות למרמס להם, הוי, אכזריות! לו ראית, קלארה, את ענות נפש הערבים האמללים ולו שמעת את קול בכיתם בהשתער עריצינו על בתי מסגדיהם באמצע התפלה, בהיותם כורעים על ברכיהם לפני האלהים ויוצאו על ידם בחזקה החוצה ולעיניהם הרסו את בתי קדשם וינפצום ההיא. האמללים יללו, התחננו, כרעו ברך וינשקו את כפות רגלי המנצחים. הון ביתם, את כל אשר להם אמרו לתת כופר בתי המסגד – אך כל אלה לא הועילו; וכאשר החלו להרוס את הבתים או להצית אותם באש הכתירו כלם את מקומות החרבן ויספקו כפיהם וישאו עיניהם למרום ויפלשו באפר ויזעקו: ״אללאה!״ ״אללאה!״ ולקול זעקתם מלאו עיני דם ודמע… דמיתי כי יקרעו השמים בזעקתם וגם לבי יקרע עמהם. – רסיסי דמעה נראו בעפעפי קלארה ופניה הביעו רחמים רבים. מיגואל הביט אליה וברק גיל חלף על פניו: ״לב טהור ברא לה אלהים – חשב בלבו ברגע ההוא – והלב עוד לא נכתם ולא נשחר ע״י חנוכה הרע.. הוא כסה אך באבק – והאבק הזה החל עתה להנער ממנו. אכן יש אשר רגש הטוב והצדק אשר בקרב לב האדם יגבר על כל וכל תורות הקנאות והבלי השוא לא יעצרו כח להשביתו מטהרו״. – נוראה אכזריות כזאת, יקירי! – הביעו שפתיה בדממה וקולה הביע יגון עמוק מאד – נוראה מאד! – ומה נורא היה המחזה בסאנטה-פע! – שב מיגואל לספר – הנה אנחנו חונים על גראנאדה. המלחמה עזה וקשה מאד. הערבים הנצורים נלחמים בחרף נפש. גחים פעם בפעם מן המבצר, משתערים על חילנו ומכים בהם מכה רבה. אמנם המה בעד מה הם נלחמים. המה ידעו כי נלחמים הם בעד חרותם, בעד קיומם, בעד חיי רוחם – ואנכי אודה לפניך, כי בשוותי גורלם המר לנגדי מלאתי חמלה רבה עליהם וכמעט רפו ידי פעמים אחדות – אבל אהבת ארץ מולדתי וחובתי לממשלה ולמלכינו גברו בכל פעם על רגש החמלה. ובעודנו עושים כה וכה והנה באה השמועה לשדה המערכה, כי ע״פ עצת טורקומדה אשר יעץ למלך ויקימו מגדל אויטא-דא-פע בסאנטה-פע, להעביר באש את הכופרים מקרב ״הנוצרים החדשים״ והערבים, והיה זה לרצון ולמנחה לאלהי הרחמים לאמץ את ידנו במלחמת גראנאדה – ובאחד הימים נערך חג הרצח הזה ברוב פאר והדר, ואנחנו השרים נקראנו מאת המלך לבוא לקחת חלק בחג הקדוש הזה. מה אמר לך, קלארה, הרושם המר והמעציב אשר עשה המחזה ההוא לא ישכח מלבי כל ימי חיי. המון עם רב נהרו אל גיא ההרגה, כלם עלזי לב, צוהלים ושמחים, כמו נכחד כל רגש אדם מקרבם; ושם מן הדרך העולה מסעוויללא הובלו אסירים אמללים, יהודים וערבים, זקנים וזקנות, בחורים ובתולות, אסורים באזיקים ומובלים ברגל או חולים פצועים נשואים בעגלות – ופניהם מפיקים זועה ובלהות המות, אך גם קרני אור וקדושה רוממה… האסירים הובאו אל מזבח ההרג והאבדון, העם הריע תרועת שמחה וצהלה: ״מות ואבדון לכופרים!״ וקולות ״שמע ישראל״! ו״אללאה״! ״אללאה״! התערבו באנחות נוראות ויליל עצום – ויהיו לתאנית-מות נוראה מאד. וברגע ההוא עלה טורקומדה הבמתה ויזר עוד מלח על פצעי לבב האמללים ויקדש את ההרג. הוא נתן אות וכרגע התנשאה השלהבת ותבלע את וברגע ההוא נדמה לי, כי רואה אני את שני המחוקקים משה ומחמד עומדים שניהם במרום אחד ההרים וממולם עומד משיחנו. פני המחוקקים מפיקים צער עצום מהול בגאון-רוח, ועיניהם מביעים איזו תלונה עצומה איזו תוכחה לוהטת; ופני משיחנו מכוסים בשתי כפות ידיו והוא בוכה בכי עצום ונוהם בלחש: ״עוו בני הקתולים, העמיקו הישרה! המה מקנאים לשמי למרות רוחי, ואנכי צויתי לאהוב איש את רעהו מבלי כל הבדל דת ולאום״… ברגע ההוא נשבעתי בלבי משטמה ואיבה נצחת לכהנינו וקדושינו העוכרים את ארצנו, ברגע ההוא… קול בכי קלארה שסע את דבריו. זרם פרץ מעיניה וישטף על לחייה. – מחזה נורא! – קראה קלארה בקול נפסק מבכי – ואנכי מלאתי אכזריות עד כה, אנכי התעתדתי עוד לחוג את חג הרצח הזה גם בעירנו… – לא בך האשם, חמדתי! – הביע לה נחומים בקולו הרך – ולא אכזריות מלאת עד כה, כי אם תורת הקנאות ורצח לחמלה וצדקה. והדמעות האלה אשר נסכת עתה על מזבח האנושית דמעות קדושות הן, והן תכבסנה את לבך משארית חטאתך שחטאת במשגה ועונך יכופר. – רב לי הפעם להאדיב את נפשך העדינה, משאת נפשי! אך בקצרה אספר לך, כי בבוא מלאכי באאבדיל נסיך גראנאדה לפני מלכנו לפתח לפנינו שערי העיר בשלום, נשבע להם המלך להתהלך אתם בשלום וחסד ולגונן עליהם תמיד כעל יתר עבדיו הנאמנים; אבל אך עברו ימים אחדים מאת בואנו העירה ויחבלו טורקומדה וקסימענעס תחבולות און, עד כי החליט סוד הכהנים, ״כי כל שבועה אשר ישבעו לאלה שאינם נוצרים כאפס היא ומותר להפר אותה״ ובו ביום יצאה פקודה לסגור את בתי המסגד אשר בכל רחבי גראנאדה ולענוש במשפט מות את כהני הערבים אשר יזידון לעבוד את אלהיהם בקהל-עם. – – אמללים! – דובבו שפתי קלארה בעצב. בהפרד מיגואל מאת קלארה קראה אליו: ״אבל אהובי אבקשך להזהר בלשונך כי עין הכהנים צופיה ואזנם נטויה ככל אשר ידעת… – הרגיעי את רוחך, יקרתי! – הרגיעה דון מיגואל – כי יודע אני עת לכל חפץ ואיך ואיפה לדבר. – חוברת שניה מיגואל נפרד מעל קלארה והוריה וירכב על סוסו לשוב לביתו. רגשות שונים רגשו בלבו כל הדרך. השיחה שהיתה לו היום את קלארה גללה אבן כבדה מעל לוח לבו… הוא חש עתה כמו רוח לו ברב, כמו הוטפו נטפי נוחם ומזור בלבו הנוגה… נעימה היתה לו הדעת, כי ברוח פיו צרף את רוחה ויטהרהו, ברוח פיו עקר מלבה שורש פורה שנאה וקנאה ויטע בקרבו נטעי נעמנים, רגשי ברוח קנאות ושנאה מעורת; ובכל זאת מה נקל לו להטותה לרוחו ולהוכיחה אחרת – אין זאת כי לב טהור ונפש עדינה ברא לה אלהים… ברגע הזה נצב מחזה בכיתה בשמעה את ענות הערבים בהריסת בתי תפלתם ושריפת הכופרים בסאנטה-פע… מה נעימה היתה לו ברגע ההוא ומה נעימות היו לו דמעותיה! הדמעות ההן עוררו בלבו איזה כאב נעים לא ידע יכנהו… הוא רכב לו לאט, לאט ברחובות הקיצונים הריקים מאדם. רוח קל נשב בחוץ ויחזק את כל בדי עורו. הוא נשא את עיניו לשמי התכלת ויבט זמן רב אל הירח הנעים הנשקף לנגדו בדמי עצבת נעימה… כמה רגשי אהבה ותקוה עורר אור הירח הנעים והשוקט בקרב נפשו האוהבת… מי יודע – הגה לבו ברגעים ההם – אם לא ימצאו בארץ עוד אלפי לבבות טהורים המכוסים אך באבק הקנאות והמשטמה – אשר ברוח פי מדבר נכחות יוסר מעליהם ויחלוף כליל? מי יודע? – הזיק האלהי אשר בקרב לב האדם לא יכבה גם אם יכסוהו אשר יתלקח והיה לשלהבת גדולה וכבירה… הכהנים לא יעצרו כח להמית כלה את רגש האנושית אשר בקרב האדם…״ ״ואם אך ימצאו אנשים אשר ידברו נכוחות – חלפה מחשבה שניה במוחו – יטהרו הלבבות ההם מאבקם וחלאתם. אם ימצאו אנשים יפחו בזיק האלהי ההוא אז יגדל וירחב ויתלקח לשלהבת גדולה…״ ״והאם לא ימצאו אנשים כאלה בקרב הארץ? האך לו לבדו נפלו דעות ישרות כאלו לחבל? האם לא ימצאו עוד רבים בבני עמו אשר גם לבם מר להם על תהפוכות הארץ ועל הדם הרב השפוך בה לשם אלהי השמים? אנשים אשר גם נפשם תאבל עליהם על תגברת ממשלת הזדון והקנאות בארץ?״ קול צהלת סוסו ברגע ההוא הפריעו רגע ממחשבותיו. הוא התבונן אל כל סביבותיו. צללי הבתים פרשו על הרחוב צעיף-אפל, מבעד לחלונות הבתים נשקפו פה ושם נרות דולקים, בודדים ומפוזרים – ״האורות הקטנים האלה – חלף רעיון במוחו – בהיותם בודדים ונפוצים פה ושם לא יעצרו כח להאיר את הרחוב; ואולם לו התאחדו כל המאורות הקטנים האלה למאור אחד – האם לא היו למאור גדול אשר האיר את כל הרחוב מקצה? האין זאת?״ בעקב הרעיון הזה אחז רעיון אחר: ״וכל הכחות הקטנים והטובים הנפוצים בארץ פה ושם לו התאחדו לכח אחד – האם לא היו לכח גדול אחד אשר לא נבצר ממנו להלחם את ממשלת הקנאות הזאת ואולי גם להכריעה תחתיו?״ ״האם רוח הארץ אשר עלה לפנים למעלה השפל וירד כה מטה עד לבלי עלות עוד לעולם? היבצר מרבים להוציא עם אחד מיון הקנאה הדתית הזעומה?״ – ״כל אלה ישרי הלב וטהורי הרוח אשר בארץ אם יתאחדו יחד יכל יוכלו לחדש את נעורי הארץ, לשפוך עליה רוח אחר, רוח טהור וקדוש, אהבה ואחוה – וכל הספרדים אשר נתעו בשוא יפקחו את עיניהם לראות נכוחה להכיר, כי הדת בלי אהבת הבריות חיה טורפת היא ועצומים כל הרוגיה, וכי לא כזאת חדשים, לחיי חפש וחרות הלבבות, לחיי ברכה ואושר אין קץ – וממשלת הכהנים הקנאים נפל תפול לבלי קום עוד…״ הוא נשא את עיניו למרום… הירח הביט אליו בעינים מלאות תום ואהבה אין קץ… הכוכבים צהלו לקראתו כילדים – ״אכן שלום ואהבה במרומים! – חלף רעיון במוחו – שם האלהים לבדו ימשול ממשלת, מבלי תת למלאכים וכהנים להתערב ואין שנאה, אין טורקומדה ואין אינקוויזיציה…״ ״האם לא יכלו גם בני האדם לעשות את ארצם לשמים?..״ ״אבל איך יתאחדו כל הרוחות הטובים והטהורים אשר בארץ לכח גדול וחזק אחד? איך? מי יקבץ את פזוריהם? מי יאחדם?.. ״מי? ומדוע לא אהיה אנכי אחד המעוררים והמקבצים את הכחות המפוזרים האלה? האם לא יצאתי לחרף נפשי על שדה קטל למען אחדות הארץ? ומדוע לא אצא לחרף את נפשי במלחמת החופש, אהבת האדם והטוב את העריצות, קנאת האמונה והרע? האם לא אגדיל בזה לעשות עוד יותר מבמלחמה עם הערבים?״ ״האם יבצר ממני לרכוש לי תמימי דעים מכל פנות העם ולצאת למלחמה את הכהנים ומורדי האור ביד רמה?.. ״אמנם כבדה היא מלחמה כזאת ומסוכנה – אולם אם ננצח במלחמה מה יהיה פרי הנצחון? האם לא נהיה אז למקור ברכה וישע לארצנו ועמנו?״ הסוס צעד לאטו ומיגואל העמיק לחשוב… ״אבל האם לא תחשב זאת לבגידה במלכות? – חלפה פתאם מחשבה חדשה במוחו – ואנכי עבד נאמן למלכי: ואיך אעשה כדבר הרע הזה?.. לבגידה במלכות? ואנכי הן לא אבגדה בו. לא לקראתו נצא במלחמה, כי אם לקראת ממשלת הכהנים – וגם אותו התעו הכהנים בתעתועיהם, ואם נטהר את הארץ מחלאתה והיתה הרוחה גם לו…״ ברגע הזה עלה על לבו זכרון ראשית יסוד האינקוויזיציה בשיביליא ואספת נכבדי העיר אשר החליטו להלחם את האינקוויזיציה ביד רמה – אבל עוד בטרם יספיקו להועץ היטיב בדבר נתפשו הנאספים אחד, אחד ויורדו לבתי הכלא, ומה היתה אחריתם? הם היו הראשונים אשר נגזרו בידי האינקוויזיציה וישפטו בברזל, בכלי מועקה ובאש… עבר בכל עצמותיו… "היאמר גם הוא לקשור קשר נגד הנוראה הזאת? האם לא תהיה גם אחריתו כמוהם?״ – ברגע הזה נצבה לפניו תמונת קלארה בהתחננה לפניו בטרם ילך מאתה, כי יזהר בלשונו, כי אזן הכהנים נטויה בכל… ויזכור גם את הבטחתו אשר הבטיחה כי ידע עת לכל חפץ – ״היחטא לה אפוא חטאה גדולה כזאת? היחלל את דברו?״ ״אבל האוכל לראות באסון ארץ מולדתו ובצרת רבבות אמללים ולחריש? – התמרמרה מחשבה שניה אל המחשבה הקודמת – האוכל לשקוט במכוני לעת כזאת? האין זאת אהבת עצמי גסה ושפלה? ובגלל מה חוננתי בלב אמיץ ורוח גבורה? – האם אך למען טרוף זרוע מוירים ישרים וחלשים? לא בהלחמי את זבובים ובנצחי אותם אחשב לגבור מנצח – כי אם בהלחמי את כפירים, את אויב ונערץ אשר כדבר באפל יהלך, את אויב הארץ, העם והאלהים – אז אנצח, גם אם אכרע ואפול שדוד במלחמה לגבור אחשב״… סער גדול התחולל בלבו ותוי פניו הפיקו קצף וזועה, ויהי ברגעים האלה כמתעתד להשתער על אויבו בנפש העומד במרחק צעדים אחדים ממנו. צהלת הסוס ברגע ההוא הפיקה קצף נורא. הוא החל להחיש מהלכו ולדהר במרוצה. בחזקה ויקרא בקצף: ״עמוד!״ – הוא קצף אז על הסוס המפריע אותו ממחשבותיו. הסוס עמד רגע ואחר שב ״אכן גדול הוא הרעיון אשר התעורר עתה במוחי – הוסיף לחשוב בהלך נפשו – אבל דורש התבוננות גדולה וזהירות רבה… דרוש להועץ על אדותו היטיב, היטיב…״ ״אועץ בראשונה את די פיריירא מורי, כי לא אעשה קטנה או גדולה מבלי שאל את פיו״. ״גם מבלעדי זאת חשבתי לנסוע אליו. זה שנתים אשר נפרדתי ממנו וכמה פעמים היו לי בלי תפונה יחכה כבר לבואי בעינים כלות״ – הסוס עמד מלכת. הוא התבונן אל סביבותיו והנה הוא עומד על יד בית מעונו. בפיו וכרגע נפתחה דלת החצר ועבדו יצא לקראתו. הוא מסר את סוסו על יד העבד ויבוא המעונה. שבועות מספר עברו ומיגואל הוסיף לבקר את אהובתו בארמון כמעט מדי יום ביומו, ובכל פעם נשא דעו בדבר הדת והחיים, אהבת הבריות והחרות – ושמחתו גדלה מיום ליום לראות כי דבריו יכו שורש בלבה יותר ויותר, ועוד מעט והיתה תמימת דעים אתו בכל; ויהי בשובו פעם אחת מבית אהובתו המעונה מצא מיגואל אגרת קטנה מדי פיריירא מורו השלוחה אליו על ידי איש עתי ובה היו כתובים הדברים האלה. ״מיגואל יקירי! שמעתי כי כבר שבת בשלום מן המלחמה לטולידה ואני חפץ לראות את פניך – וגם דבר נחוץ לי אליך. לכן החישה ובואה הנה, והנני מברך צאתך ובואך לשלום. אלונזו די פיריירא ״ הזאת עוררה מחשבות רבות במוחו: ״הוא חפץ לראות את פני וישלח איש עתי להביא את האגרת אלי, לא דבר ריק הוא, אין זאת כי קרהו אסון״. הוא הביט עוד הפעם אל הכתב וירא, כי האותיות מטורפות ועקלקלות לחקור את מביא האגרת על אדות די פריריירא וירגע את רוחו כי שלום לו וחרדתו לשוא. ״דבר נחוץ לי אליך״ – מה זאת? איזה דבר נחוץ לו אלי שבשבילו יבהילני לבוא אליו?״… ״אך למה זה ארבה מחשבות ועלי למהר ולנסוע אליו״. – עוד ביום ההוא בקש חפשה ממשמרתו לזמן קצר ותנתן לו, ואז הלך אל קלארה ויקח ממנה ברכת הפרידה. ממנה. אבל הוא הבטיחה כי לא יתמהמה בדרכו, ובקרוב ישוב להתענג בחברתה. ביום המחרת נסע מיגואל עירה קורדובה. הבקר היה צח וקר. השמים היו טהורים מאד. השמש הציצה מפאתי מזרח וקרניה האדומות הרהיבו את העין. דון מיגואל היה תפוש במחשבות רבות, תמונת אומנו ומורו די פיריירא נצבה לנגדו בדמיון ברגעים ההם: הנה הפנים המלאים והחורים, הנה המצח הרחב והלבן, הנה האף הארוך והחד כאף הנשר, הנה והמבטים המאירים, המפיקים בינה עמוקה וחכמת אלהים, הנה שער ראשו וזקנו הלבן ככסף, הנה הצחוק הנעים המרחף על פניו והמביע תום וצדקה, ענוה וחסד. מה נעימה היא לו תמיד התמונה הנחמדה ההיא! – איזה עונג נפלא ונחת רכה צפונים לו תמיד בחברת מורו זה. מדי שבתו בחברתו ירגיש את עצמו כמתרחץ באיזה פלג אלהים וכל עצמותיו ובדי עורו ישוקקו שקוי עדנים נפלא מאד. איזו אחדות נפלאה, אחדות אלהים, שפוכה על חברת העלומים עם הזקנה, בהתאחד סערת הנוער ומנוחת הזוקן. הנוער הוא עמל החיים והזקנה – מנוחתם. ומה נעימה היא המנוחה אחרי רוב עמל! ומדי שובו, פעם בפעם, משדה מלחמת החיים, שבע עמל ושאון, חום והתרגשות, מה נעימה לו חברת די פיריירא אומנו המלאה לה מנוחת הזקנה ושלותה. שאון החיים יחלוף מנגד עיניו, חום דמו יצטנן – וזרם רגשות שקטים ונעימים יזרם אל קרבו וישובב את נפשו וימלאהו נחת ועדנים… ותמונת די פיריירא משולבת וקשורה עוד בזכרונות חייו הראשונים, ומדי תחלוף על פניו והנה עוד תמונות רבות ונעימות לו תעבורנה על פניו ומעוררות בלבו רגשי עצב וגעגועים מרים… גם ימי ילדותו וכל תולדות חייו יעברו בזכרונו… הנה איזה שריד זכרון ישן, צל איזו תמונה תעבור על פניו – ומה נעים לו שריד הזכרון ההוא… הצל ההוא כמו מכוסה לפניו בערפל, באיזה צעיף מסתרים, ומבעד להצעיף יראו פני אשה צעירה, יפים וחורים, עינים מפיקות רחמים רבים ושערות צהובות, דקות ורכות כמשי; ובזכרו את התמונה הנחמדה ההיא יזכור גם זרועות רכות וענוגות שלוחות אליו ומחבקות אותו לרגעים ושפתי מור תגענה אל שפתיו ומנשקות אותן בחום – התמונה ההיא תמונת אמו.. מלבד שריד זכרון תמונתה לא יזכר על אדותה דבר. היא מתה עליו בהיותו בן ארבע שנים וחצי. את דבר מותה לא יזכור, אך זוכר הוא כי בעת ההיא וימים רבים אחרי כן היה שואל: ״ איפה אמי?״ וישיבוהו כי עלתה השמימה; ואחר החלו להגיד לו, כי יביאו לו בקרוב אם חדשה והוא שמח על זה מאד, אך כאשר באה אחרי כן איזו אשה חדשה לשכון בבית – היא אשת אביו השניה – ויאמרו לו כי היא אמו החדשה לא אבה קרוב אליה. וכאשר לקחתהו בזרועותיה ותושיבהו על ברכיה ותשקהו התפרץ מבין זרועותיה וירד ארצה ויקרב אל אביו ויסתר את פניו בשולי אדרתו ויקרא בתלונה: ״הבא לי את אמי הישנה! לא אחפוץ באם הזאת!״ אשר דבר. ותמונת כריסטובאל אביו תעבור על פניו, והוא היה איש גבה הקומה ודל בשר ופניו היו הארוכים ושחרחרים, אבל מלאים חן. אפו היה ארוך ודק בערו כגחלי אש וזקן קטן ושחור הכתיר את סנטרו. והוא זוכר אותו בלבושו המהודר, לבוש שרי הצבא הגדולים וחרב זהב מצומדת לו על צדו. – רוב ירחי השנה לא היה בביתו, נמנה בין השרים העומדים לשרת את המלך בבירת ממלכתו, טולידה, ואך לירחים אחדים בשנה היה שב לעיר מגורו שיביליא, לבלות זמן קצר בחברת בני ביתו, ובכל פעם שובו מעיר הבירה היה מביא לו תשורות נחמדות ומשעשעות. – אביו היה מן האנשים החושבים הרבה ומדברים מעט. הוא היה גבור וחכם כאחד ויהיו תמיד החרב בימינו והספר בשמאלו, ובהיותו פנוי מעבודת משרתו לא בלה את עתו בשיחות בטלות, משתה ושחוק, כי אם הגה בספרים. גם בביתו לא הרבה שיחה, וגם אתו דבר אך מעט, גם אותות חבה לא הראה לו – אבל ידע כי אוהב הוא אותו אהבה עזה. וגם הוא אהב את אביו מאד, וביחוד גדל הכבוד אשר חלק לו. – בהיותו בן שש שנים, הוא זוכר, אמרו לו כי נולדה לו אחות. ובימים ההם נסע אתו אביו מעיר שיביליא להביאהו קורדובה. ובדרך אמר לו אביו, כי חפץ הוא לתתו על יד פדגוג טוב ומורה אמן, אשר יחנך אותו באמונה וילמדהו חכמה ומדעים – כי הוא הן יבלה רוב השנה רחוק ממנו ואיננו יכול להשגיח עליו ולשום לב לחנוכו, ובשיביליא לא ימצא לו אומן ומורה כלבבו – ולכן יובילהו עירה קורדובה ושם ימסרהו ליד ידידו די פיריירא, חכם לב ומצוין, והוא ישכיל לחנכהו ולהורותו ארחות חיים ודעת. והוא זוכר את דבר בואו לבית די פיריירא בקורדובה, את שמחתו לקראת אביו ולקראתו, את החבה העזה אשר הראה לו – הרושם אשר נרשם בלוח לבו הרך ברגעים ההם לא נמח עדנה. הוא הושיבהו על ברכיו וישקהו בשפתים לוהטות ועיניו הביעו אהבה אין קץ. ובהפרד אביו ממנו לשוב לעירו דבר די פיריירא על לבו דברים טובים ורכים, לבל יתעצב אל לבו, כי לא ידע פה כל מחסור, גם לא יכביד עליו אכפת הלמודים וכאב רחום את בנו יתהלך אתו. והאם לא התהלך אתו כאב את בנו? – מה נקשרה נפשו בנפש מורו מרגע הראשון לבואו אל ביתו. בעת הראשונה אמנם לא נעמה לו הבדידות השוררת בבית, כי לא לקח לו די פיריירא אשה כל ימיו וילך ערירי, לפניו בבית; אבל בקרב הימים הסכין עם הבדידות ולא ידע כל עצב, ודי פיריירא הוא הראה לו אותות חבה לרגעים, הוא שמח את רוחו לעתים בהתולים איזה סגנון רך בחר למענו להסברת כל דבר, לא אמרים אך נופת נטפו שפתיו. בימים הראשונים לא למדהו כל ספר, כי אם הורהו בעל פה ארחות מוסר וצדק. הוא החל אז לפקח את עיניו לראות נכוחה. אם חטא בשפתיו וידבר דבר ולא רוחו הוכיחהו בנועם לשונו. הוא היה רגיל מקדמות ילדותו לקלל את היהודים ככל הילדים מבני גילו ולהזכירם בכל עת לחגא וזועה; הוא היה מוכיחהו בנועם, כי לא נאוה לילד לשנוא ולקלל בני אדם, בני האדם בנים לאלהים ולכל אחד הצדקה לבחר בדרך הרצויה בעיניו. בראשונה אמנם נסה להתנגד למוסר מורו בהיותו זר בעיניו מאד – כי איך לא ישנאו ולא יקללו זעומי אלהים כהיהודים? אבל בקרב הימים הכה מוסר מורו שרש בלבו הרך. – הוא ספר לו, פעם בפעם, בשבח היהודים ומעלות רוחם, כי חרוצים ובעלי כשרון המה בכל חכמה ומלאכה, כי אוהבים הם את הצדקה ואת הטוב – ודבריו פעלו פעולה עזה בלבו. בכל ענין וענין הזכיר איזו שיחה או פתגם שיצא מפי אחד מחכמי היהודים הקדמונים – ולבו מלא רגשי כבוד אליהם. הוא ספר לו, כי המה הוציאו את העמים מיון הדת האלילית, כי המשיח גם הוא מחלציהם יצא ותורת עמו היתה לו לקו גם בתורתו החדשה אשר נתן לעולם, וכי באמת אך בשנויים מעטים תבדל הדת הנוצרית מדת היהודים, בצורה החצונית ולא בתכן הפנימי – ויחל להוקיר את היהודים מאד. – כאשר תגדל, בני! – אמר אליו מורו פעם בפעם – תלמד בעצמך לדעת את ערך היהודים והתועלת הרבה אשר הם מביאים לארצנו וידעת כי צדקו אמרות פי. – הנני מאמין לך, מורי! – קרא אליו ברגש – ומעתה אכבד את היהודים ואהבם. – ובגלל זה ארחמך, בן יקיר! – קרא אליו מורו ברגש. גם את הערבים היה רגיל מילדותו לנאץ ולקלל, וגם על זה העיר מורו את אזנו למוסר ויתאמץ לעורר בלבו הרך אהבה לכל בני האדם וגם לכל החי אשר על פני האדמה – להטבע ולכל יצוריו. לפעמים ספר לו מורו פרקים, פרקים מתולדות עם היהודים האמלל ולשמעם התרגש לבו ועיניו מלאו דמעות תמימות… – ומדוע יראה ה׳ בצרת העם האובד הזה ויחריש? – היה מתאונן פעם בפעם באזני מורו במרירות רבה. – יען כי הצדיק אובד בצדקו בעולם הזה! – היה משיב לו תמיד באנחה. – והאם אין אנחנו הרשעים, מורי, כי נשנא את העם הזה ונרדפהו? – היה שב להתלונן לפני מורו. בנחת – לא רשעים אנחנו, כי אם תועים. מתי מספר אנשים רעים וחטאים הדיחו רוב בני עמנו מדרך הישר והטוב ויוליכום ארחות עקלקלות; ואולם נקוה, בני, לה׳ כי יטהר את לבבם ואז יתיצבו שנית על דרך טוב וחדלו מרדוף אנשים נקיים על לא עול בכפם. – קרא פעם אחת אל מורו בלב מלא רגש קדש ופניו היו להבים – לא אתן להמחטיאים והמדיחים לדחות את בני עמנו מדרך הטוב. לא אתנם לכלות חמתם בעם אובד בצדקו. – לא תתנם, בני? – קרא אז מורו וצחוק נעים רחף על שפתיו – ואם לא ישמעו בקולך? – אם לא ישמעו בקולי בדברי אליהם רכות – קרא בחום – אצא לנגדם במלחמה. – אבל, בני, התעצור כח להלחם אתם והם הרבים ממך?! – – ה׳ ילחם לי! – קרא בלב מלא בטחון פנימי. ויחבקו אל לבו ברגש רב וישקהו פעמים אין ספורות ועיניו המלאות תום ורחמים זלגו דמעות גיל. – כן, בני! – קרא אז מורו אליו – הנני רואה כי לגדולות נוצרת, וכאשר תגדל תהיה לגבור חיל ולוחם מלחמת הטוב והצדק. – ברגע הזה חלף על פניו צחוק קל: ״הרעיון הגדול אשר נולד עתה בקרבי חרה לבי עוד בימים ההם, עוד בראשית ימי ילדותי, אות הוא כי איננו רעיון ריק״. ״האם לא נזרקה אז נבואה מפי? האמנם הגיעה העת להעמיד את החזון ההוא?״ – זכרונות הילדות שבו לעלות על לבו. הרדיפות אשר ירדפו הכהנים את עם היהודים שאל את מורו: ״ומדוע לא יתאחדו היהודים בכל מקום שהם ולא יחלצו למלחמת מגן נגד הקמים עליהם?״ – מעת אשר גורשו היהודים מארצם, בן יקיר! – ענהו מורו – ויחדלו מהתחשב בגוים חדלו מהלחם בחרב וחנית וכלי מלחמתם המה: האמת והצדק. בקרב הימים אמנם יגברו האמת והצדק על כל; אבל עתה עוד הברזל קשה בפניו – ואולם בני, עוד עתידות גדולות נצפנו לעם הזה. הוא היה יהיה באחרית הימים לעם גדול ופרש ממשלתו הרוחנית על כל העולם. – ״עם נפלא! איזה קסם נעלה שפוך עליו, איזה כח נפלא טמיר בו!״ – כה חשב אז בעודנו ילד על אדות עם היהודים ולבו מלא המון חזיונות נשגבים ודמיונות רוממים בדבר עתידות העם הזה; ומה ישבר לבו עתה, בהיותו לאיש, לראות בהשפך דמי העם הנפלא הזה בראש כל חוצות ועל ידי אחיו בני עמו… כאשר גדל מעט התפלא פעמים רבות בסתר לבו: ״איך למד מורו להכיר ככה את עם היהודים? איך רכש לו ידיעה עצומה כזאת בספרותו?״ כאשר גדל חדל מהתפלא על זאת. הוא הכיר לדעת מה רבה חכמת לב מורו ובינתו העמוקה. מחכם כמוהו לא יפלא כל דבר חכמה וידיעה. ותורת מורו פעלה פעולה עצומה בלבו הרך וכל בתי נפשו מלאו אהבה וכבוד לכל בני האדם; והוא זוכר כי היה בא פעמים רבות לידי ריב את חבריו הילדים, בשמעו אותם מזכירים את שם היהודים והערבים לחרפה ולקללה, ויתאמץ להוכיח להם משוגתם ולהכניס בקרבם את שומע בתוכם התרחק מהם ולא ארח אתם לחברה. כאשר גדל החל מורו ללמדו לשון וספר ודעת אלהים והעולם. בראשונה למדהו דעת השפה הקאשטילית וספרותה ואחר גם את העשירה, ובכל מקצוע בספרות הראהו את השפעת היהודים הרבה ומעשי ידי חכמיהם וסופריהם אדירי הכשרון. והוא זוכר כי מאז החל לכבד את עם היהודים ולחבבו ביתר שאת. חבה יתרה הראה מורו בכל פעם למעשי ידי המשוררים היהודים והיוצאים מחלציהם, וגם הוא הסכין לחבב אותם שכם אחד על מעשי ידי המשוררים האחרים. גם עתה אין קץ לענג נפשו למקרא שירי החיט היהודי אנטון די מונטורו ושירי היהודי המומר פערנאנדיס די אירינא. ככל אשר גדל הוסיף מורו לפתח לפניו שערי החכמה והספרות, ותורת מורו הכתה שרשים עמוקים וכבירים בלבבו ותרגילהו לחשוב מחשבות בדבר האלהים והאדם, לחקור ולהתפלסף. – אבל החכמה בלבד לא מלאה עוד כל משאלות לבו, גם רוח גבורה פעמהו והרוח הזה דרש גם הוא את תפקידו. המוח מצא די ספקו בתורת די פיריירא; אבל הידים גם הן דרשו עבודה, ודי פיריירא, בהיותו אך חכם ויושב אוהלים ולא גבור ואיש לחם, לא יכל להמציא להן את העבודה הדרושה. את העבודה הזאת מצא מחוץ לאהל מורו. מדי הפנותו מלמודיו היה רץ החוצה להאבק את חבריו, להתחרות במרוצה ומשחקי מלחמה, וכל חבריו יראו מתנופת ידו הקשה; גם הלך לראות, פעם בפעם, בלחם הגבורים את השורים האבירים, וגבורת הגבורים הלוחמים מלאה גם אותו רוח גבורה וצהלה; אולם גם רגשי חמלה התעוררו בקרבו למראה האבירים הנרצחים, ואיזה קול זר ומשונה התפרץ מפיו בכל פעם בהכריע הגבור את האביר תחתיו וימיתהו. בקול ההוא נשמעו קול ענות גבורה וקול ענות חלושה כאחד; והוא זוכר כי בשובו פעם אחת מראות במשחק מלחמת האבירים מצר את מורו יושב בחברת אחד ממכריו ובאי ביתו, בענעדיקטא די אבוהב, ומשתעים יחדו, ובבואו הגיעו עוד לאזניו דברי מורו האחרונים: ״כאב כן בנו, הוא יהיה חכם וגבור כמוהו״. ובראותם אותו פסקו שיחתם ודי אבוהב פנה אליו בצחוק: ״מה שלומך, פילוסוף קטן?״ אשר התעוררו בלבו למראה ״מלחמת האבירים״. – אכן זאת היא מנת כל גבור וחכם! – קרא אז מורו בפנותו אל די אבוהב – הגבורה והחכמה הן צוררות אשה לרעותה כל הימים, ואם תתאחדנה באיש אחד תולדנה, פעם בפעם, סתירות עצומות ביניהן – ובו כבר נראה את ראשית מלחמת הגבור והחכם. בתור גבור הוא צוהל למראה נצחון הגבור על האביר ובתור חכם הוא מתעצב למראה החי החלש המומת בידי גבור ממנו. הסתירה הזאת לא תחדל מקרבו כל הימים – ״והאם לא צדק מורי בנבואתו אשר נבא עלי? – התעוררה מחשבה בלבו לזכר השיחה ההיא לא הציקה לו הסתירה הזאת גם במלחמתי האחרונה? הגבורה שהשמעתי בהתגברי על האויב גם קול ענות חלושה למראה המנוצחים האמללים?…״ גם עתה יתלוצצו בו חבריו לעתים בקראם לו ״פילוסוף״! – ואולם באחרית הימים – עלה על לבו ברגע הזה סוף דברי מורו בשיחה ההיא – כאשר תגיע האנושית למדרגה גבוהה בהשתלמותה תגבר החכמה על חוזי היהודים, הענקים ואנשי הרוח הגדולים, כי לא ישא גוי וגם האדם והחי בשלום יתהלכו. – ופני מורו הביעו ברגעים ״מה רב ההבדל בין חוזי האינקוויזיציה בימינו אלה! – חלף רעיון במוחו לזכר דברי מורו ההם – מה נופלים אנחנו מהעם הקטן והדל הזה. וכמה יש לנו ללמוד ממנו!״ הוא שב לזכרונותיו: פניו, ומה שמח בכל פעם החיל אשר יעשה בלמודיו, וביחוד בראותו את הדעות הצרופת והמדות הטובות אשר יטע די פיריירא בקרבו. הוא הביע בכל פעם את תודתו הרבה לדי פיריירא ויאמר כי יחשבו לשותף בבנו, כי הוא אביו הראשון ודי פיריירא – אביו השני, כי אך הוא עושה אותו לאיש ויבדילו מהחיה הטורפת ההולכת על שתים בספרד… לשבתו בבית מורו ואחר מתה על אביו גם אשתו השניה ויבוא אז קורדובה לקחתו מבית מורו ולהביאהו לביתו שיביליאה, והיה לו לנוחם משיב נפש באבלו וצערו. החכם; אבל לא יכל הבלג והוא זוכר כי בלבו התעוררה אז מחשבת חשד, כי בגלל רעיתו הרחיקו אביו מביתו לפני חמש שנים, לבל ידע עול אם חורגת, ואך במותה יכל אביו להשיב את שבות בנו ולהחזיקו בביתו, וגם עתה ישער כזאת. – ובבואו לבית אביו בשיביליא מצא את אחותו עמיליא והיא ילדה יפה ונעימה, הוא שמח בה ויאהבה מאד וגם הילדה שמחה לקראתו מאד ואהבת נפש אהבתו. השתעשע בחברתה, אך עת קצרה – ואחר… איזה צעיף מסתרים פרוש על זכרה… ולפתע פתאם היה הדבר… בעצם יום אחד השתעשע אתה בגן אשר מאחורי ביתם. אחרי כן בא הביתה ללמוד את שעורו וישאר אותה על עד האומנת יואננא, ויהי בשובו אחרי כן הגנה והנה גם יואננא גם עמיליא אינן בגן. בראשונה חשב כי הלכו הרחובה ועוד מעט ותשובנה, אבל לשוא חכה להן שעה אחת ושתים ושלש. הן לא שבו. משרתי הבית החלו לסובב ולחפש ברחובות ובשוקים – אבל עקבותיהן לא נודעו. לבו הגיד לו כי קרה להן איזה אסון ולא ידע מה. בקוצר רוח חכה לשוב אביו הביתה – ובשובו ספר לו בדמעות את המאורע ופני אביו חורו מאד ויספק כפיו ויקרא כנואש: ״גנב גונבה הילדה!״ עוד הפעם הבהילו את העבדים לחפש את האובדת בגן וברחובות העיר – אבל לשוא. ויהי בלכתו בין שדרות הגן מצא שם איזו פסת ניר קטנה. הוא מהר להרימה מעל הארץ ויקרא בה כדברים האלח: ״דון כריסטובאל סאן סאלואדור! ושלמה ולא אנה לה כל רע. היא לוקחה ממך למען תחונך ברוח אחר והיתה לקתולית נאמנה. בלי שפק תדע לשים יד פה ולחריש, ואם אין מרה תהיה אחריתך״ – הדברים ההם היו לו כחידה סתומה וגם עתה לא ידע פשרם: ״מי הוא זה אשר גזלה מזרועות אביה למען חנך אותה האחר? ההיתה בזה יד אחד הכהנים הקנאים אשר פחד פן יחנכה אביה בדרכו ודעותיו החפשיות ובאהבה לכל בני אדם מבלי הבדל דת ולאום? אבל מה לו ולה? מי הוא זה אשר חרד לטובת עמיליא יותר מאביה? ובמה אים על אביו כי ישים יד לפה ויחריש? איזה סוד נעלם צפון בזה? הוא מהר למסור את פסת הניר ההיא לאביו והנה רגע נהרו פניו, אבל כעבור רגע חשכו עיניו ויצנח על הספה ויהי כהלום רעם. אחר התנשא ממקומו ויחל לרוץ בחדר הנה והנה ופניו אדמו מכעס ועברה נוראה ולרגעים רקע ברגל ויך באגרופו על השלחן: ״למען תחונך ברוח אחר! הוי קנאי ובוגד! למען תחונך ברוח אחר! למען תהיה לחיה טורפת! הוי גוזל נפש! – אבדה, בתי, אבדה לנצח!..״ ופתאם הסב עיניו וירא אותו בחדר וכרגע חדל מדבר אל נפשו וימהר ויקרע את פסת הניר לגזרים קטנים וישליכם אל המוקד. הנה כי כן מכיר אבי מי גזלו את בתו ממנו; ובכל זאת ישים יד לפה ויחריש… והוא הן קרוב למלך ומגדולי השרים – הלא דבר הוא! אות הוא כי אימת הנבל ההוא תבעתהו!.. אבל איזה סוד צפון בזה?״ כה חשב לבו אז והחידה ההיא לא נפתרה לו עד היום הזה. הוא שאל את אביו פשר הדברים ההם ולא הגיד לו, וגם את מורו שאל, אחרי כן, כי יבינהו פשר המקרה המסוכסך ההוא וגם הוא לא ידע. ואביו אמנם שם אז יד לפה ויחרש – ולא עוד כי התאמץ להסתיר ביתו לבל יפרסמו את דבר גנבת הילדה בחוץ, ולכל מכריו אשר שאלוהו על דבר עמיליא אמר: כי אבי אמה המתה, חותנו די מינדוזה, היושב בעיר שיגוביה לקח לביתו להנחם בה אחרי בתו. מדוע ירא מספר את האמת? חידה נפלאה! הוא זוכר גם כי נסע אביו לעיר שיגוביה ויתמהמה שם ימים אחדים ואחר שב הביתה ופניו חמרמרו מאד. – מדוע נסע שמה ומה עשה שם? לא ידע עד היום הזה. פתאם עלה זכרון חדש על לב מיגואל וינתק רגע את חוט זכרונות ילדותו: איזה מחזה עבר על פניו והדבר היה זה לא כביר, אחרי בואם כמנצחים בשערי גראנאדה. הוא רכב אז על סוסו באחד הקיצונים בגראנאדה ואחריו – עבדו נושא כליו, וירא והנה בצד הרחוב הולך איש זקן, דל פנים ושחוח, ועל ידו עלמה צעירה כבת שמונה עשרה או תשע עשרה שנה, שחרחרת ומלאה חן, עיניה שחורות וחודרות מאד ורבות ברקי איש ושערותיה השחורות והארוכות מתעקמות ונופלות על שכמה כנחשים – והנה פתאם נשמע קול קורא מאחריהם: ״יהודים ארורים!״ הוא הסב את פניו לאחור וירא והנה עדת פוחזים וריקים, וביניהם גם אנשי צבא אחדים, רודפים אחרי ההולכים, מסקלים אותם באבנים ומעפרים בעפר לעומתם, ואחד מהם מהר לקרב אל הזקן ויאמר להכותו על שכמו – ואז הפכה העלמה את פניה אל הפוחז ותקרא בחמה שפוכה: ״סור מזה, פוחז! ואם אין ארוצץ את גלגלתך!״ – ידי הפוחז כמו רפו ויסוג צעדים אחדים לאחור; והוא השתומם בקרבו לעז רוח העלמה העבריה. אבל כרגע התלקטו יתר הפוחזים ויאמרו לנגע בזקן, אך היא עמדה בפרץ ותסך בעדו בזרועותיה הפרושות. – יהודים ארורים! – הרעימו עליהם אחדים מהפוחזים. – אתם, הקתולים, הארורים! – חצבה העלמה להכות בקולה – אתם הרוצחים ואנחנו הנרצחים. – עמיליא! עמיליא! – התחנן הזקן לפני העלמה – הרפי מאף. – תני לנו את הזקן ונבצענו! – קראו אחדים מהאספסוף בשלפם חרבם מתערה. – דקרו אותי! – קראה העלמה בהתיצבה הכן לעמת להט החרבות – ולא את אבי הזקן. – לדקור יעלת חן כמוך? – קרא אחד מהאספסוף בצחוק פרוע – לא, צפור יפה! אנחנו נמצא בך חפץ אחר… ויחלו לדבר דברי נבלה באזני העלמה הנמוגה וקולה פרץ בבכי. אז מהר לדפוק בסוסו ויקרב את האספסוף וישלוף חרבו מתערה. – קרא אליהם בקצף גדול ויעופף את חרבו הפוחזים בדממה ויפוצו לכל עבר. הרטובות מדמעה מתקרא: ״ברוך אתה לה׳, שר החיל! כי הצלתנו מכף העריצים האל – ומבטיה היו נפלאים ברגע ההוא מאד. איזו שמחת-ישרים, איזה גאון-צדק המבטים ההם – אכן לא פסו ישרים מקרב הקתולים! – קרא הזקן בלחש. להשיב להם על תודתם ולבוא אתם בדברים; אבל כרגע הניעה לו העלמה בראשה והזקן השתחוה לעומתו רגעים אחדים נשאר על עמדו כנצב שיש. פני העלמה ועיניה החודרות ומבטיה הנפלאים, עז רוחה וגאון תומתה הפליאו את לבו מאד. הוא חפץ לשאל אותה לשמה ולמקום משכנה; אבל בין כה וכה סרו לאחד החצרים ויעלמו מן העין… וביום השני יצא את גראנאדה לבוא טולידה – וזכר העלמה הנפלאה ההיא עבר במוחו זה פעמים רבות… הוא התעורר מזכרונו זה: ״מדוע זה עלה הזכרון בשם ״עמיליא״? זכרונות ימי עלומיו שבו לחלוף בקרבו: באחד הערבים בא אביו הביתה ואתו עוד איש אחד ויבאו לחדר המשכית ויסגרו את הדלת אחריהם. הוא שכב אז במטתו בחדר הנשען לחדר המשכית והנה הגיעו לאזניו שיחות מקוטעות: בעירנו משפט האינקוויזיציה ראשונה! – – אבל חלילה לנו מתת להכהנים הטמאים לבצע את חפצם הארור בעירנו – הקנאים כבר שלחו צירים לקדם את פני האינקוויזיטורים בבואם העירה בתופים ובמחולות – – עלינו לאסוף את כל נכבדי העיר, החונים על דגלנו, לאספה וטכסנו עצה בדבר האסון הגדול הזה – הוא לא ידע אז מה הוא משפט האינקוויזיציה; ובכל זאת מלא רוחו אז המון פחדים בבלי דעת. ביום המחרת שאל את אביו מה הוא משפט האינקוויזיציה העומד להוסד בעיר ויבאר לו – ואז התנודד העתידים אשר יפלו בשחתה – ובאחד הימים ההם בא אביו הביתה ויאמר אליו: ״הנני להובילך, בני, שנית קורדובה, לבית מורך די פיריירא, כי אין פה למענך מורים הגונים, ואנכי אשים פעמי עתה לטולידה״. לשמע החלטת אביו רקד וצהל מרוב שמחה. כבר היו לו געגועים רבים על מורו האהוב ומאד אותה נפשו לשוב להיות בחברתו. וביום השלישי אחרי הדברים ההם נסע אתו אביו לקורדובה. לשוב עירה שיביליאה. והוא שב להתענג על לקח די פיריירא וישב ללמודיו הראשונים. פעם אחת בשובו מן החוץ הביתה מצא את מורו סופק את כפיו ובוכה. הוא נבהל מאד וישאלהו: ״מה קרה?״ – מורו היה נבוך מעט ואחר ספר לו, כי נוסד משפט הדמים, משפט האינקוויזיציה, בשיביליא וכי הקרבנות הראשונים אשר הועלו על מזבחו היו טובי העיר וידידי נעוריו… הוא שסע את דבריו וישאל בחרדה: ״ואבי?״ – מה לאביך ולהאינקוויזיציה? הוא נסע טולידאה עוד בטרם יבאו האינקוויזיטורים העירה – הוא שאל את מורו: ומי ומי נגזרו בידי שופטי הדמים – דון שושן, אבולפיא על פירמונדא, מנואל זוילי, ברתלמוס טוראלבא, יואן פרננדיץ אבלסיא! – – אויה! – צעק אז כמשתולל – הגם הם נמנו בכופרים? – הם נמנו בקושרים! – ענהו מורו – המה קשרו קשר בסתר על האינקוויזיציה ותהי אחריתם להכרית. האינקוויזיציה! – קרא אז בחרדה ויספר למורו את השיחות המקוטעות שהיו בין אביו ובין דון – אבל לא קשר עליה קשר! – ענה מורו – ומלבד זאת לא יעיזו גם האינקוויזיטורים לנגוע באביך שהוא אהוב המלך והמלכה. והוא זוכר כי רתח אז דמו בקרבו וקצפו לא נתן דמי לו ויקלל קללות נמרצות את האינקוויזיציה וכהניה – אבל מורו העיר את אזנו כי לא נאוה לאיש ישר לקלל גם את הרשעים. מעת ההיא והלאה החל לחוש איזה רגש-מוסר בלבו מדי ראותו פני וכמעט לא יכל לשאת אליו עין מבשת… הרגש הזה יציק לו גם עתה, בפעם בפעם… הוא יבוש במעשי אחיו הרוצחים מדי ראותו את הנרצחים… הוא יחוש לעתים בלבו איזה כאב אכזרי אשר לא יתאר באמר ודברים – הוא הסכין לקבל מכתבים מאביו אחת לשני ירחים או לשלשה – והנה עבר חצי שנה מעת הפרד אביו ממנו ולא קבל כל מכתב מאתו. הדבר הזה החל לגזול את מנוחתו ויפצר במורו לתתו לנסע שיביליאה אבל הוא דחהו בכל פעם באמתלאות שונות. ויהי כאשר הציק למורו בהפצרותיו יום יום גלה הנורא והמר אשר טמן בחבו זה ירחים אחדים, כי – כי אביו איננו עוד בחיים! כי בהיותו בדרך העולה טולידאה אחזהו השבץ וימת לפתע – השמועה ההיא היתה לו כרעם מחריד – – את הרושם אשר עשתה השמועה הנוראה ההיא בלבו לא ישכח כל ימי חייו, הוא בכה הרבה בכי, ילל ויקונן ימים רבים. אבל המת לא שב מן העפר. ומן היום ההוא נקשרה נפשו בנפש מורו ביתר שאת. הוא ידע אז כי מבלעדו אין לו בתבל כל נפש אוהבת. הזה את לבו: ״מה מאשר היה לו היה עתה אביו בחיים! ומה מאשר היה הוא בראותו את כבוד בנו ואשרו.״ כעבור זמן קצר, הוא זוכר, נסע עירה שיביליאה אבותיו – ומה השתומם במצאו את בית אבותיו ריק ושמם. מבלי היות בו כל שארית מהעשר הרב, בכסף ושטרות המדינה, בזהב וכלים יקרים, אשר מלא את בית אביו בעודנו בחיים. הוא דרש וחקר בבית פקודות העיר ואין איש יודע להגיד לו מאומה מלבד את זאת, כי נסע אביו טולידאה ולא שב עוד משם והקול יצא בעיר כי אחזהו השבץ בדרך וימת. ובטרם נסע אביו משיביליאה מכר את ביתו וכל קניניו לאחד הכהנים משופטי האינקוויזיציה. עתה את היום שבו עזב את בית מורו. הוא היה אז לעלם בן שבע-עשרה שנה. מורו אמר לו אז, כי כבר השלים אצלו חק למודיו, ומעתה יוכל לצאת לרשות עצמו ולבחור לו דרך רצויה בחיים. אז הביע למורו את חפצו להקדיש עצמו לעבודת הצבא, לעבוד את מלכו וארצו וללחום את מלחמותיהם; ומורו הסכים לחפצו ואז נפרד מעל מורו לבוא לעבוד בצבא. והוא זוכר עוד את הדברים אשר הטיף מורו באזניו לפני לכתו מאתו: ״בני! תשע שנים גדלתיך בביתי, למדתיך, הדרכתיך בדרך טובים. ברוך ה׳ כי לא זרעתי את זרעי על צחיח סלע ופעולתי עשתה פרי טוב ישוה לה. לבך מבין עתה בחכמה ורוחך מלא דעת והשכל. גם לב טהור ברא אלהים ונפש עדינה; ובהרחיקי מקרבך את המושגים הכוזבים וקנאת הדת הממלאים כל רחבי ארצנו, הנך כיום אוהב כל אדם וסבלן בדעות. ועתה בעזבך את אהלי הבודד ובאת לשוק החיים, בקרב חברת בני האדם, מכל משמר נצור, בני, את לבך לבל יועם ולבל ישבת מטהרו. הנך בא בחברת אנשי החיל, לוחמי מלחמת ארצנו. התאחד עמהם. היה להם לאח נאמן, הלחם כמוהם בחרף נפש לטובת ארצנו ומלכיה; אבל אל יהי חלקך בין לוחמי מלחמת דתנו. ילך לו כל איש וכל עם בשם אלהיו ועתה בשם זכור, בני, ואל תשכח תורת מורך זאת כל הימים. אם כה תעשה וזכית ארחך בעיני אלהים, בעיני אני וגם בעיני אבותיך השוכנים בצל שדי״. – והוא נפל אז על צוארי מורו וישקהו ועיניו זלגו דמעות-אהבה ורוממות קודש. ותורת מורו אמנם נחרתה עמוק, עמוק בלבו, וכל הרוחות הרעות המנשבות בחלל ארצו לא תוכלנה להזיז את דעותיו ומושגיו אף כמלוא השערה. ולא עוד כי כל אשר יוסיף להיות בחברת החשוכים האלהים בשנאה ושפיכת דמים יוסיפו דעותיו ומושגיו להתחדד ולהתחזק בקרבו. הוא יוסיף אז להכיר את רוממות תורת מורו ושפלות תורת הקנאים. בעת הראשונה לבואו בצבא היה בא פעמים רבות את חבריו בריב בגלל קנאתם לאמונה – אבל בראותו כי כל דבריו לא יועילו, ומבלי לתקן מאומה אולי ירע לנפשו, מחסום לפיו מן הוא והלאה ויבט און ויחרש. הוא בא לעבוד בצבא בעיר טולידה ויפק רצון משרי הצבא וימנוהו לשר חמשים, ואחרי עבור זמן קצר לשר-מאה – ואז הסתפח אל הצבא היוצא למלחמה את הערבים ויראה את גבורת ידו במצור מאלאגה. שמעו הגיע לאזן המלך ויקרא לבוא לפניו. ולנגדו יעבור כל המחזה הנהדר ההוא בעמדו לפני המלך והוא שואל אותו לשם אביו, ובשמעו כי נקרא בשם כריסטובאל סאן סאלואדור נהרו פניו ויקרא בצהלה: ״כריסטובאל סאן סאלואדור אהובי! ואנכי לא ידעתי – פנה בדבריו אל השר היושב ראשונה במלכות העומד לפניו – כי השאיר אחריו אהובנו זה בן במותו״ ואחר פנה אליו בפנים מאירות ויושט לו ידו, אשר מהר וישקה ברוממות כבוד, ויקרא אליו ידידות: ״דון מיגואלסיניור סאן סאלואדור! אביך השוכן בצל שדי היה איש חסדי. הוא הציל נפשי ממות בהצותי את הערבים במלחמה. ואת החסד הזה זכרתי לו כל הימים וארימהו אל על לבחיר שלישי ושרי ממלכתי – אבל פתאם לקחהו האלהים מאתנו, מבלי דעתנו גם מה היה לו ואיך ואיפה השיב נפשו אל האלהים, ונתאבל עליו מאד; ומה ישמח לבי עתה לראות את בן סאלואדור הנאמנים והיטיב איטיב עמך כאשר הטיבותי עם אביך. ועתה אני מונה אותך לשר-גדוד והיית לאחד מבאי חצרי״. הוא כרע אז על ברכיו לפני המלך ויודה לו בענות חן על חסדו הגדול ויביע את שמחתו ותקותו להראות לבית המלך את אהבתו ואמונתו בחרף נפש. ומני אז החלה תקופה חדשה בחייו. מני אז יצא מסתר המדרגה ויהי מרואי פני המלך ושמעו הלך בכל הארץ כיום הזה. חייו החלו לקבל צורה חדשה: חיי אצילים ורבי הארץ, חיי עליזים, משתה ומחול, חברת אבירים ונשים יפהפיות – ובכל אלה נשאר נאמן לתורת מורו. במרוצת שבע השנים האלה נסע קורדובה וירא את פני מורו זה ארבע פעמים. וכבודו והדר גדולתו שמחו את מורו וירהיבו את לבו בכל פעם. הפעם האחרונה אשר ראה את פניו היתה לפני שנתים בצאתו את גדודיו למלחמת גראנאדה. ובזכרו את מקרי חייו בשנים האחרונות יזכור את הנקודה קלארה ואהבתם זה לזו. הוא ראה אותה בפעם הראשונה לפני שלש שנים בהיותה קרואה אל המשתה בארמון המלך ותקח את לבו ביפיה ותומתה, ולאט, לאט נקשרה נפשו בנפשה בחבלי אהבה עזה והיא גם היא אהבתהו; אך לא גלתה לו את לבה ולא נתנה ידה לו עד הימים האחרונים. – ודמיונו החל לציר לפניו את העתיד בצבעים יפים ונחמדים. מה ירב אשרו ונועם בהיות דונה קלארה לחברתו ואשת בריתו – מה תכלה נפשו לעתיד הנעים הזה! – אך… מדוע זה תתגנבנה בקרב לבו מחשבות נוגות לרגעים? מדוע ולמה?.. האין אהבת ארצו אשמה בזה?.. הוא אוהב את קלארה והוא אוהב את ספרד ארצו: הראשונה תשביעהו נעימות והשניה – ממרורים! היוכל לשמח שמחה שלמה?.. איזו עננת עצבת שכנה על מצחו ברגעים האלה. קולות זמרה נעימים ומעבר מזה – יללות פולחות לב… ומעבר מזה – ענני אפל. מעבר מזה גן-עדן ומעבר מזה – גיהנום… וברגע הזה עברה לפניו תמונת מורו החכם ופניו נהרו; עוד מעט והתענג בחברתו. הוא ימציא נחומים לנפשו – אבל פתאם התנודד: אולי חולה הוא עתה?.. אולי? – בקצה אחד הרחובות השקטים אשר בקורדובה עומד בית קטן ובודד אשר צאלים יסכהו הזה משכן דון אלונזו די פיריירא. באחד החדרים אשר לבית הזה הוא שוכב עתה על ערש דוי, פניו חורים כפני מת ועצמות לחייו שופו מאד. לפניו שלחן קטן ועליו כוסות ובקבוקים שונים גם ספרים אחדים. לא רחוק ממנו על אחד הכסאות יושבת אשה זקנה ומבטת אליו לרגעים ברחמים רבים. פני החולה מפיקים איזה קוצר-רוח וחרדה. לרגעים נטויות עיניו אל הדלת ולרגעים הוא מתאמץ לשבת ולהביט החלון החוצה. רוחו סוער בקרבו מאד: ״מדוע יתמהמה ככה? אולי לא יבוא כלל?.. לא! לא יאומן! הוא יבוא – אבל מתי?.. ואולי יאחר המועד?.. יודע אני כי עמי ספורים… עוד מעט – ירד סודי אתי לקבר?… לו יכלתי כי עתה העליתי את סודי על הניר… אבל ידי רועדות… לא תעצורנה כח להחזיק בעט – מדוע לא עשיתי כזאת בעודני בריא אולם? מדוע?״ – ״אם יעבור היום הזה והוא לא יבוא – באה מחשבה בלבו – אשלח לקרוא לי את דון בענעדיקטא די אבוהב והוא יכתב מפי על הגליון את צואתי למיגואל ואנכי אחתום עליה את שמי״. פתאם נשמע לאזניו איזה קול צעדים… הוא נטה את אזנו להקשיב… הנה הקול הולך וקרב… הנה קול דופק על הדלת… לב החולה החל להלום בקרבו… אולי מיגואל הוא? – הוא רמז בעיניו ובידו הדקה להזקנה ותקרב אל הדלת ותפתח אותה ומיגואל בא הביתה. – מיגואל? – קרא החולה מתרגש ונהרה הופיעה על פניו. מיגואל נגש את המטה בפיק ברכים וחרדת נפש. – מה לך, מורי?! – קרא מיגואל בקול רועד בנפלו על צוארי מורו וישקהו – מה מחלתך? – שב נא, בני! – ענה החולה בחבקו אותו בזרועותיו הרפות והרועדות – שב, מה שלומך אתה? טוב עשית, בני, כי באת בעוד מועד. חפצתי לראותך בטרם אלך ואינני. – מורי! למה תדבר כדברים – קרא מיגואל בתלונה – עוד תרד מעל המטה ושבת לאיתנך. – לא, בני! חש אני כי כחותי הולכים ורפים וימי ספורים, ואולם למה זה נבהלת? ואנכי אלכה לקראת המות במנוחת לב. כבר זקנתי ושבתי – וכמה שנות האדם עלי אדמות? הלנצח יחיה? החולה רמז להזקנה כי תעזוב את החדר ובאה אל החדר השני. מיגואל סר רגע מעל המטה ויפשט את בגדי הדרך מעליו ואחר שב וישב על יד המטה. – הרעב, אתה, בני? אצוה להביא לך אוכל – מורי! לפני בואי העירה אכלתי – שמע נא, בני! – קרא החולה בשבתו על המטה נשען על הכר שמראשותיו ויחזק ביד מיגואל באהבה – הנני לגלות לך עתה סוד קדוש אחד הצפון בלבי. אמנם חשבתי לחכות עוד זמן קצר, כי כן נשבעתי לבעל הסוד, כאשר אספר לך במרוצת דברי; אבל אחרת חשב ה׳. הנני מוכרח עתה לחלל את שבועתי לבל ירד סודי אתי לקבר. מיגואל הביט אל מורו בעינים מפיקות תמהון. – בטרם אפרד ממך, יקירי, לנצח אגלה לך מי אני, דע לך, מיגואל, כי לא נוצרי אני כי אם יהודי!! – רב: ״מה שמעו אזניו הפעם? מורו הוא יהודי?״ – ברגע הראשון חלף ברק חשד במוחו: ״החונך אפוא ע"י בן דת אחרת ומי יודע אם לא תורת שוא הורהו? האם לא הרחיקהו אפוא בצדיה מעל הדת הנוצרית ויחנכהו ברוח הדת היהודית? אולי באמת אין לו כל מושג מדתו הקתולית ולכן כמו זר נחשבו לו דרכי הכהנים?״… החשד הזה עורר שאלה בקרבו: ״ומדוע מסרהו למורה אשר כזה? האם לא ידע כי יהודי הוא?״… אבל ברגע ההוא הביט מבלי משים אל פני מורו, אשר ענות קדש ורוממות-רוח שפוכות עליהם, ואל עיניו המפיקות תום וצדק, והחשד חלף מקרבו כלו: ״לא! לא! התורה אשר הורהו איננה תורת-עם מיוחד, כי אם תורת האדם, תורה מלאה אהבה וצדק, תורה הנובעת ממקור טהור, ממקור אלהים…״ הוא התעורר משממון רוחו ואיזה רוח עצב נסך עליו ברגע ההוא. הוא הרגיש איזה כאב לב… הדעת כי יהודי הוא מורו ולא קתולי הצרה לו מאד – ״מדוע״?… נסה לשאל את נפשו ״האם לא אחת היא לאיש כמוהו, העומד מעל לקנאת-דת וריבי-עם, אם יחשב מורו על עם זה או על עם אחר? האם לא אחת היא לו?…״ אבל… מאד יצר לו כי מורו האהוב לו איננו בן-עמו כי אם בן עם-אחר. הוא הרגיש בקרבו איזה רגש-נכר, איזה רגש פרוד בינו ובין מורו. מורו היה עתה לנכרי לו. הוא חש בנפשו כאלו נפרד עתה מורו ממנו והוא נשאר בודד ועזוב… איש אחד בין עדת זאבים רבים – הרגש הזה הציק לו מאד: הנה כי כן גם מורו בן העם הנפלא אשר כבר יצאו מקרבו עוד חכמים רבים וגדולים מאד… מדוע לא מצא בקרב עמו אנשים כאלה?… ערך עם היהודים רומם עתה בעיניו מאד… – מדוע תחריש, מיגואל? – העירו מורו מהמון מחשבותיו – הנני רואה כי סודי הביאך במבוכה. הנפל ערכי בעיניך בגלל יהדותי? האין זאת, מיגואל? – מורי ואלופי! – קרא מיגואל מתרגש ויחזק ביד די פיריירא – האם לא תכנת כבר את רוחי? הלא אתה יוצרו ואביו. הלא ידעת את הכבוד אשר אני מחלק לעם הנפלא הזה. אנכי הנני מקנא עתה בעם היהודים, כי לו אנשים נעלים ומצוינים כמוך ולנו – טורקומדה וקסימענעס. – – צחוק קל חלף על פני די פיריירא ויקרא: בני את ספורי תולדותי ואז תחלוף הקנאה הזאת מקרבך. הלא שמעת מפי פעמים רבות וגם בספרי קורות הדורות קראת כי לפני מאה שנה החלו הכמרים לעורר את חמת העם על היהודים ולהסיתם להתנפל על ״זעומי ה׳, לפרוע בהם פרעות ולשלוח יד ברצח – ובראשם הכומר העריץ פערנאנדא מרטיניץ, אשר הקניא את לב העם הפרוע בדרשותיו אשר השמיע בראש הומיות; ואז השתובב ההמון ויתנפל על עם חרמו ונהרי דמי ישראל שטפו בחוצות שיביליא, קורדובה, ברצלונה, טולידה ויתר ערי ספרד. אז נשאר מפלט אחד ליהודי ספרד האמללים: ״להמיר את דתם בדת השלטת״ וכזאת עשו רבים מהיהודים בעת ההיא ותהי להם נפשם לשלל, אם אמנם כי אמיצי הרוח שבהם בחרו לההרג על קדוש אמונתם מהמירה באמונה אחרת. אולם גם אלה אשר קבלו עליהם את הדת השלטת בגלוי, נשארו יהודים אמתים ובעוד אשר למראית עין התהלכו כשלומי אמוני הנוצרים באין רואה שמרו את כל חקי דתם; ומיראה לבל יודע הדבר להכמרים והוצאו אל הורג ככופרים נאנסו להתחבא במערות ובמקומות סתרים, לעבוד שם את אלהי אבותם כאמונת לבם – והם הם ״הנוצרים החדשים״ עד היום הזה, אשר בגללם נוסדה האינקוויזיציה הטמאה, להתחקות אל הליכותיהם בסתרי ביתם וליסר במשפט הדמים את כל הנחשדים בשמירת ״דת היהודים״ בסתר. המתנצרים האלה אנוסים להסתיר את סודם גם מבניהם. וגם מנשות חיקם מבנות הארץ אשר נשאו להם אחרים, לבל יפלו בגללם בפח. אחים בני אב אחד נאנסו להתנכר זה לזה למען אשר אם יפול האחד ברעה לא יחשד השני ולא יגרר גם הוא אחריו… והנה בעת ההרג הראשון בשיביליא גר שם אבי זקני, מעשירי העיר ונכבדיה, בשם דון יהודה די פיריירא, ובני ההמון התנפלו על ביתו ויבזו את כל אשר לו, את אשתו רצחו לעיניו, את כבוד בתו העדינה חללו לנגדו, ואותו ואת בנו יחידו מיכאל סחבו בחוצות עד הביאם אותם לבית התפלה הנועד למעשה התמורה – והמה בחרו בחיים ויהיו לנוצרים בגלוי. אבל אבי זקני לא האריך ימים אחרי כן, כי דבר התמורה היה לו למכשול לב ונחם נפשו הציקהו מאד אשה מבנות האנוסים ותלד לו שני בנים, אותי ואת אחי הצעיר. אבי עשה חיל במסחרו ויעל מעלה, מעלה ויהי לאחד העשירים הגדולים אשר שמעם הולך בכל הארץ, וכל מרומי עם הארץ ביתו. – אנכי הייתי יושב אוהלים ושונא קרב ולחם ואחי הצעיר – גבור ושואף לקרב; אבל גם מלמודים לא ידו וילמוד ויהגה בשום שכל ויצטין גם ושנינו לא ידענו את מוצאנו, כי עברים אנחנו. אולם, לי, בהיותי מיושב בדעת וקר-רוח ובהיותי יושב אהל והוגה כל היום בספרי חכמה, גלה אבי את מקור מחצבתי במלאת לי חמש עשרה שנה; אבל לאחי, בהיותו נבהל ברוחו ודמו רותח ובהיותו איש מעורב עם הבריות ובא במקום זרים, לא גלה אבינו את סודו עד אשר מלאו לו עשרים וחמש שנה – הזמן שבו יהיה העלם לאיש יודע עת לכל חפץ ולהסתיר סוד… מיגואל התנועע מעט במקום שבתו ומבטיו הביעו איזה חשד… – וכאשר נודע לי מפי אבי מי אני ומאין מוצאי החילותי להגות בשקידה בתורת עמי וספרי התלמוד והמוסר, השירה והמליצה אשר לעמי ורוחי מלא מהם: דעת אלהים ומוסר-צרוף, אהבת-אדם ואהבת-הצדק; ואז אך אז למדתי להכיר את עמי וסגולות הרוח אשר לו, לכבדם ולהוקירם. ואחי בא לעבוד בצבא ויצטין בגבורתו וחריצותו וימנה לשר-צבא; ובעתותיו הפנויות למדתיו חכמת העולם וחכמת היהדות ויהי גבור חיל וחכם כאחד. – העוד אחיך זה בחיים? – שאל מיגואל פתאם. אבינו – שב די פיריירא לספר – ואחי היה אז בן שבע ועשרים שנה, ואז כבר עברו עליו שנתים ימים מעת הודעו כי עברי הוא, ואמנם היה לעברי נאמן ומוקיר כל סגולות עמו. והנה פעם אחת בצאתו בין הלוחמים מלחמת הארץ את הערבים וגם המלך הופיע בראש המחנה, השתערו עליהם הערבים ויניסום לכל עבר, ואחד הערבים מהר אל המלך ויפל את הסוס אשר רכב עליו המלך ארצה ויעופף את חרבו על ראש המלך וכפשע היה בין המלך והמות. אז שם אחי נפשו בכפו וימהר אל – מה זאת? – קרא מיגואל מתפלא – הלא גם אבי הציל נפש המלך ממות, ומה היה שם אחיך? – כריסטובאל! – ענה די פיריירא. מיגואל לטש עיניו למול מורו וישאל: ״ וגם הוא נקרא בשם די פיריירא?״ – והמלך – שב די פיריירא לספורו – העלהו למעלת אחד משרי הממלכה ויכנהו סאן סאלואדור (המושיע הקדוש)! – אבי! – קרא מיגואל בקפצו ממקום מושבו ופניו היו פני להבים – גם אנכי אפוא יהודי! ואתה דודי! – כן, בני! – קרא די פיריירא ברצון וישכב על הכר. הוא עיף בדברו. החולה ברגע ההוא. מבטיו הביעו איזו מנוחה רוממה כמנוחת האדם אחרי מלאו איזו משלחת קדושה. מיגואל נפל על צוארי החולה וישקהו. אני ואתה דודי אחי אבי!״ – קרא החולה בקול רפה – כי עיפתי בדברי. ואחר אשוב לספר לך את תולדות חיי וחיי אביך. איזה ים-רגשות שטף בקרב לב מיגואל ברגעים ההם! רגשי נועם וכאב, רגשי שמחה ועלבון, רגשי גאון ושפלות, אהבה ושנאה – כל אלה זרמו בלולים בקרבו: ״הוא ומורו אינם אפוא נכרים זה לזה, המה בני עם אחד כשהיו וקרבותם עוד גדלה ע"י קרבת משפחה״… הרגש הזה מלאהו נועם ושמחה; אך כרגע עורר רגש אחר את עצביו: ״צר לו להפרד מהעם הספרדי אשר חשבהו לעמו עד עתה, אם אמנם כי יתרון רב לעם היהודים ממנו בכל מעלות הרוח – העם הספרדי קשור בילדותו, בשחרות חייו, בטל העלומים הנסוך עליהם, ולכן חביב הוא לו מאד ולבו יכאב לעזבו ולבוא למחנה עתה״… וברגע הזה זכר את קלארה אהובתו. ״הוא איננו עוד בן עמה… היא ספרדית והוא עברי… מה זר הדבר! – מה טוב היה לוא נגלה לו כי שני העמים האלה עם אחד הם! – – אולם בעקב הרגש הזה אחזה מחשבה סותרת: ״האמנם נפרד הוא עתה מהעם הספרדי? הבשביל כי שונו עתה דעותיו בדבר האמונה חדל מהיות ספרדי נאמן כאשר היה עד כה? וכל היהודים האם אינם באמת ספרדים נאמנים? וכי בשביל שנוסח תפלתם לאלהים נוסח אחר הוא אבדו את זכותם מהחשב בבני הארץ? והאם בשביל כי התקוממו נגדם חזקים מהם ויגזלו את משפטם בזרוע אבד להם באמת? ומשפט האדם לאלהים הוא והאדם מה כי יגזול את המשפט הזה מרעהו? לא! – הרגיע את רוחו – ספרדי הנני כאשר הייתי, אף כי עברי אנכי במוצאי ואמונתי״. ואז התעורר רגש אחר בקרבו ויכאב את נפשו מאד: ״הנה כי כן גם הוא בן להעם הנעלב והאמלל, עם היהודים? העם הנרדף והנענה אשר קללת בני אדם עריצים רובצת עליו – העם הזה עמו הוא, עצמו ובשרו… את אבותיו ואחיו טבחו, דקרו, שרפו ומן גו גרשו… את אשר הבין בשכלו עד כה הוא עתה בלבו… עלבון עמו הגדול הכאיבהו ברגע הזה מאד… העלבון אפוא עלבון עצמו הוא. גם הוא יחשב מעתה בין הרצוצים והנעלבים… גם אחריו יקראו מלא: ״יהודי ארור!״. עיניו הפיצו ברגע הזה מבטים עכורים ונכלמים… ״ומדוע תהיה כזאת? – התלוננה נפשו בקרבו תלונה עצומה ומרה – מה פשע העם הזה ומה חטאתו? מה עשה לכם, מרצחים? ומבשרו לא תשבעו? ״מה עשה לכם, מרצחים? – הוסיפה נפשו להשתפך במרי שיח – האין לו המשפט להחזיק בדעותיו, באמתו?״ ״כן! – הוסיף לחשוב בגאון – העם הזה הוא מעונה בגלל האמת. הוא מחרף נפשו למות בשבילה – ואם הנהרג על קדוש השם לקדוש ואלהים יחשב מה אפוא עם היהודים כולו אם לא עם של רבבות אלים ״ – – איזה צחוק מר חלף על פניו ברגע ההוא – והעם הזה הבוחל במשמני ארץ ובוחר בטל שמים, העם הלוחם כגבור בעד האמת החביבה לו. העם השואף לצדק, לאהבה ואחוה, שפל ונבזה בעיניכם?.. לזכרו תתנודדו כזכור את השקץ וכל דבר פגול… בוז לכם, נעוי לב! – אחי האמללים! זה מנת כל הנלחמים בעד האמת! – הוא מלא אז רגשי אחוה ורחמים רבים לאחיו הנדכאים. הוא חפץ לבכות עמהם הרבה בכי… ספרד הארורים? העם הספרדי הוא מסוגל להיות עם נאור וטוב; אבל המה ארחות עקלקלות… המה עשו להם את הדת לכלי משחית וחרב מרצחים… המה עטרו את האלהים בעטרת מרצח – עטרת כבוד בעיני טורקומדה וקסימענעס! השנאה לעדת האכזרים האלה להטה ברגעים ההם את כל קרביו כאש. מה אותה נפשו לבכות את אש שנאתו לחבר הכהנים הטמאים בדמי לבבם… לו נערך אויטא-דא-פע להעביר באש את כהני האינקוויזיציה! ולהחל בשרפת טורקומדה!.. מה נחמד ונהדר היה המחזה! האנושית קמה על שונאיה לכלותם ולהשמידם… בני האדם מגרשים מקרבם את בני השטן והשאול!.. אשר נולד בקרבו זה לא כביר: ״לאסוף חברים תמימי דעים ולצאת למלחמת החופש ביד רמה״ – אבל עתה מצא הרעיון הזה מחשבות מתנגדות לו במוחו: ״בהחשבי לקתולי ובן העם הספרדי יכלתי לצאת למלחמה לטובת עם אחר, למלחמת הארץ כולה; ועתה… עתה נוגע אני בדבר… עתה אחשב ללוחם לטובת עצמי, לטובת עמי, ואת מי? את ארץ מולדתי – ולא בארח ישר כי אם בדרך ערומים, תחת מסוה ספרדי-קתולי… לא יתכן!.. עתה אחשב באמת לבוגד במלכי וארץ מולדתי – האין זאת?.. למחשבה הזאת נוספה מחשבה שניה: ״מי יודע אם לא נוסד כל רעיונו על אדני תוהו? הן עתה הוא רואה, כי מורהו הוא יהודי וגם הוא, תלמידו, יהודי, גם אביו היה יהודי, וכל דעותיהם הישרות בדבר אהבת הבריות והחפש, אך ממקור היהדות מוצאן; ואם נמצאו עוד אולי גם הם עברים הם בסתר? – אבל בקרב הספרדים הנוצרים, בקרב הקתולים האמתים, מי יודע אם ימצא גם קמץ אנשים, שואפים לחפש ואוהבי אדם, הדרושים לחפצו?.. ובמי אפוא יאסור את הכבדה הזאת?.. – התשמח, בני, על הדבר אשר הודעתיך עתה אם תצטער? – שסע פתאם החולה את מחשבות מיגואל ועיניו בחנו אותו – הגד נא, בני, את האמת ואל תכחד. – שמח אני, דודי, ועוטה גאון כי בן עמך הנני ולא בן עם טורקומדה מתרגש – מתגאה אני ביחושי העתיק והנפלא, בתורת עמי ומוסרו הטוב. עמנו לא הוציא מקרבו אף טורקומדה אחד… ואולם בוכה אני לגורל עמנו המר מאד… – אל לך, בני, לבכות! – קרא די פיריירא בקול נחומים – הדעת כי אנחנו העלובים והמה העולבים תנחמנו ותרהיבנו. אין לצדיק לבכות על גורלו בהוה אחרי כי חף הוא מפשע. לא על גורלנו נבכה, כי אם על גורלם הם, על גורל הנתעים בהבלי שוא, על גורל בני אדם הנמשלים לחיתו טרף… ולנו, בני, עוד צפון העתיד… לא לנצח ימשול החשך ממשלת בעולם. עוד יאיר אור החופש על כל בשר ואז לא יאכל עוד עם את עם לשם שמים… אז ידגלו כל העמים בשם ה' האמתי – – איזו קדושה רוממה רחפה בדברו את הדברים האלה. ״מתי יבאו הימים המאשרים ההם?״ – שאל לב מיגואל בקרבו. ותמונת קלארה חלפה עוד הפעם והיא עוררה בקרבו מחשבות רבות: ״מה תאמר היא בשמעה כי – עברי אנכי?… האם לא תתנודד ותשט מעלי בשאט בנפש?… האמנם?… ההיא תשט מעלי בגלל אמונתי?… התחדל מאהבני בגלל חיץ תפל כזה?.. האם הייתי ע"י החדשה הזאת לאחר?.. אולי כן יהי – אמנם כבר הצליח לי לברוא לה לב אחר, להכניס בקרבה רגשות טהורים ודעות צרופות; אבל בכ"ז מי יודע?… צמחי ההרגל לא ישורשו כה מהר מלב האדם – אבל מי זה ימריצני לגלות לה את סודי? האחטא לה בזה? ומה לה ולדעותי בדבר האמונה? הלא האהבה קרבה את לבותנו זה לזה ולא האמונה – והאמונה מה כי תפריד בינינו? ובמה נשתנה אפוא היחש שבינינו ומה מנה יהלך אם החלפתי את דעותי באיזה ענין? החלפתי? ובאמת לא החלפתין. דעותי בדבר עיקרי האמונה, בדבר תכנה, לא נשתנו עתה באמת מלבד בפרטים קטנים, בנוגע לצורתה החצונית, ואך תחת אשר חשבתי עד כה את האמונה הזאת לאמונת הקתולים נוכחתי עתה כי אמונת היהודים היא – – ואם גם היא תמימת דעים אתי בדבר האמונה גם יבדיל אפוא בינינו? ועמי?… האם אינני עתה אותו הספרדי שהייתי עד כה? ובמה אפוא אחטא לה אם לא אגלה לה מקור מחצבתי ואמונתי?..״ אז באה מחשבה אחרת בלבו: ״ הנה כי כן יהודי אני ויהודי אהיה, ובכל זאת אשים מסוה איש קתולי על פני? מה מרה היא מסוה-שקר כזה!… מה מר הוא להיות רמאי בכל רגע ורגע… אבל היש עצה אחרת? האסיר את המסוה מעל פני? האסגיר את עצמי תרדמה קלה סגרה את שמורות עיני החולה ויישן ומיגואל ישב על ידו ומחשבותיו עמקו מאד – – קרא החולה בהתאמצו לשבת על המטה – אתה, בני, שאלתני פעמים רבות: ״מדוע לא לקחתי אשה ואולד בנים כדרך כל הארץ?״ ואנכי עניתיך בכל פעם: סוד כמוס הוא בלבי ובקרב הימים תדעהו״. עתה בא המועד לגלותו לך: בשיביליא גר איש עשיר ונודע לשם מבני האנוסים ועברי נאמן בסתר, דון הענריקי די אבוהב – את בנו דון בענעדיקטא די אבוהב הלא ידעת – ואנכי הייתי אחד מידידיו ובאי ביתו. בביתו נודעתי לבת אחות אשתו, דונה איזאבעללא, אשר במות עליה אמה באה לגור בבית דודה, והיא היתה נערה יפה ורבת-חן ותחשק נפשי בה ולאט, לאט נקשרתי בנפשה בעבותות אהבה עזה וגם היא אהבתני מאד, ואומר לקחתה לי לאשה. אבל אז נודע לי מפי דודה כי לא מזרע היהודים היא, כי גם אשתו גם היא נוצריות הן מלדה ואדוקות גדולות בדתן הקתולית. אז באתי במבוכה… – ומה ממך הלך אם נוצרית היתה? – שאל מיגואל בחרדה וזכרון קלארה חלף אז במוחו. – מה ממני הלך? – שנה די פיריירא את שאלתו – הלא עון גדול הוא כי יבאו יהודי ונוצרית בברית הנישואין. הלא האמונה היתה חומה מבדלת בינינו. דברי מורו הטילו סער גדול אל לבו: הנה קיר מבדיל חדש בינו ובין קלארה. לפני זה. אמנם שמע כי היהודים מתחתנים אך את בני עמם, אבל לא ידע כי כן תדרוש אמונתם וכי עון גדול הוא לקחת בת עם נכר לאשה. הנה אמונת אבותיו, לקחת את קלארה לאשה… ״אבל מדוע תהיה כזאת? הזאת היא הסבלנות אשר תתפאר בה היהדות? מה לי ולאמונת לבה? ומה יחדו? האין גם זאת קנאת-דת זעומה אם אדחה את אהובתי ממני בגלל אשר דת אחרת לה? היה לא תהיה! הדרישה הדתית הזאת אינה בצדק והוא לא ישמע לה. ילך לו כל אחד מאתנו בשם אלהיו ואנחנו בשם אהבתנו נדגול ״. – – מדוע תדרוש כזאת הדת מעמנו? – שב לשאל את מורו – מה לאהבה ולאמונה? – כאשר תחל, בני ללמוד את ספרי דתנו והתבוננת אל חוקי אמונתנו ואל הרוח המרחף עליהם ונתת צדק לחוק הזה. החוק הזה, ככל חוקי תורתנו, אך לטובת האדם הוא. אמנם עלינו לכבד ולאהב גם בן עם אחר; אבל לא טוב לנו התאחד אתו לחיי משפחה אחת. התולדה עשתה את שלה ותטבע בחיינו חותם מיוחד, חותם אשר לא נתן להטשטש כל הימים, והחותם הזה לא יתן להם התאחד את חיים אחרים התאחדות שלמה. חיי המשפחה דורשים שיוו גמור, אחדות אמתית מבלי כל פרץ ובדק. המה דורשים מאת הבעל והאשה כי יהיה להם רוח אחד ושפה אחת, אל אחד ותפלה אחת… יהודי ונוצרית או נוצרי ויהודית כי יבאו בברית הנשואין, גם אם יהיו סבלנים גדולים בדעות, ירגישו תמיד כי זרים המה זה לזה, כי לכל אחד עבר אחר ועתיד אחר, כי לכל אחד בית קברות אחר ושמים אחרים… המה לא יוכלו לסתום את הפרץ שביניהם… וגם אם יסתמוהו פעם תבוא כל רוח מצויה ותסיר את הפקק מעל פיו והפרץ יגלה שנית… ומה גם בהולד להם בנים אשר כל אחד יתאמץ למשוך אותם לעברו… חיים כאלה מלאים אך מרורים ומריבות תמיד. – דומיה בחדר. דברי די פיריירא אשר דבר בתם לבב הרעישו את כל עצבי מיגואל. הלקח הישר המפכה מהם המס את לבו: הוא פתח לפניו תהום-נורא המפריד בינו ובין משאת נפשו… היעצור כח לעבור על פני התהום הנורא הזה בשלום?.. האמנם רחוק הוא מקלארה מרחק רב כזה? – – אמנם צדקו אמרותיו אבל… הוא חפץ לעצם את עיניו… הוא חפץ להצמד אל הנפש האהובה לו מבלי חשוב הרבה… לא! הוא לא הפרד ממנה ויהי מה… – והתורה הזאת – הוסיף די פיריירא לדבר – חרדה גם לחיי עמנו וקיומו. רוח עמנו סלל לו מסלה מיוחדת בחיים ובה עליו לעבור הלאה והלאה, להתקדם ולהתפתח בטבעו ולפי תעודתו – והרוח הזה הוא הוא עצמיות העם, חייו וקיומו; וחלילה לבני העם מהתבולל בקרב עמים אחרים, לכחד את עצמיותם ורוחם המיוחד… ההתבוללות הזאת מיתה היא להעם. – ורוח מיגואל סוער בקרבו: השכל ימשך אחרי אמרות הוסיף די פיריירא לדבר – אבל לא אכחד ממך, בני, כי בעת ההיא לא היו עוד דעותי בדבר הזה כדעותי עתה, אז שאלתי גם אני את נפשי שאלה כזאת: ״מה לאהבה ולאמונה?״ ומלחמה עזה, מלחמה והאהבה, התעוררה בקרבי בכל עוז והאחרונה אמנם גברה על הראשונה, ואומר לקחתה לי לאשה, אבל אך אחרי אשר אגלה לה מקור מחצבתי ואמונת לבי ושמעתי מה בפיה, כי לא חפצתי לגנוב את לבה… ״ואנכי אומר לגנוב את לב ולכחד ממנה מוצאי ואמונתי האמתית? – חלפה מחשבת תלונה בקרב לב מיגואל ברגע הזה – היתכן הדבר הזה?״ – ואולם – הוסיף די פיריירא לספר – שוה נא בנפשך את מבוכתי בגלותי לה את סודי והנה נרתעה לאחוריה ותבט אלי בבהלה ותאמר: ״לא אתן את ידי ליהודי! לא אהי ליהודי לאשה!״ וזרם דמעה פרץ מעיניה. התעשה גם קלארה כזאת בגלותי לה את סודי? – שאל מיגואל את נפשו – לא אאמינה… – אנכי נבוכותי לשמע דבריה – הוסיף די פיריירא לספר – וכאב לבי גדל מאד: ״התשנאיני מעתה, איזאבעללא?״ שאלתיה ברוח סוערת ״ומה ממך יהלוך אם בן עם אחר אני ואמונה אחרת לי?״ אולם היא הסתירה פניה בכפות ידיה ותבך מרה: ״אשנאך? לא! אוהבת אנכי אותך גם עתה ולא אחדל מאהבך עד יומי האחרון, ובגלל זה אני בוכיה. את עמך אתעב, אבל לא אותך – ובכל זאת לא אוכל היות לך לאשה. לא אמכור את נפשי לשטן לצמיתות״. ודבריה קרעו אז את לבי ראיתי כי צדקה ממני… היא רוממה אז בעיני מאד ואנכי השפלתי בעיני.. אמרתי לה כי טוב עשתה אשר משכה את ידה ממני, כי אמנם לא נוכל שנינו התאחד לחיי משפחה – רבו אז פצעי לבי. אהבתי אותה הוסיפה אז עז ותעצומות ותלהט את כל קרבי – ובדמעות רותחות נפרדנו אז זה מזה… נפרדנו – ואחר התקרבנו שנית למען אשר נפרד לנצח… היא חלתה ותפול למשכב ותשלח לקרוא לי. חברתי תקל את מחלתה, אם אמנם כי לא נתנה לי לנגוע בה, כמו פחדה לבל אטמא את בשרה במגעי, והיא נפרדה אז ממני לנצח. היא מתה, וברגעי הגסיסה נשאה את עיניה למרום ותקרא: ״למענך, אלהים! הקרבתי את נפשי לקרבן!..״ הדובר. הוא שכב על הכר ויהפך את פניו אל הקיר. ולב מיגואל נרעש לשמע הספור המר הזה. הוא היה לחזות קשה גם לו… לבו נבא גם לו מחזה איום כזה… האמנם גם הוא יפרד מקלארה?.. הוא הרגיש חום עצום בכל יצורי גוו, פניו להטו וראשו סבב עליו כגלגל. החולה הפך את פניו אל מיגואל: ״ומני אז – שב לספר בקול רפה ורועד לרגעים – נתתי ספר כריתות לשעשועי החיים ותענוגיהם ואנזר מהבלי העולם ואקדש את עצמי לחכמה ולחקר שדי. אשה לא לקחתי לי, כי לא יכלתי עוד אהוב אשה אחרת בעולם מבלעדי איזאבעללא – גם את שיביליא עזבתי אז בהיותה לי למזכרת-עצב ואתישב בקורדובה, עיר מושב אחד מרעי הנאמנים מימי ילדותי, ואצמצם כל עולמי בנפשי פנימה – ואם אמנם כי הפצע הישן לא נרפא כל ימי חיי; בכל זאת עברו עלי הימים במנוחה ושלוה פנימית. – ואחי, הוא אביך, לקח לו נערה אחת, בת העשיר הנודע יואן די שושן, היא אמך, מנוחתה כבוד, ותלד לו בן אחד – אותך. היא היתה יפה ונעימה ורבת חן ותום; אבל כעבור שנים אחדות אחרי לדתה אותך חלתה ותמת. אביך, עליו השלום, התאבל עליה שנה אחת ואחר לקח לו אשה שניה, בת הרב מבני האנוסים די אבולפיא ותלד לו בת, היא אחותך עמיליא, אשר נעלמה מבית אביך פתאם כאשר ידעת. והנה אחרי הנשואין נודע לאביך, כי חותנו די אבולפיא היה לקתולי אדוק גם במסתרים ועל פי רוחו חנך גם את בתו וגם היא קתולית אדוקה – ויהי ביראו פן תאציל מרוחה גם עליך, לחזק בקרבך את מוסדי הדת הקתולית ולשפוך עליך רוח קנאות ושנאה ליהודים, ובשגם כי הוא לא בבלותו רוב עתותי השנה בטולידה, מצא לטוב לו להרחיקך מביתו ואז הביאך מביתו! – דבר מיגואל כמו לנפשו – בגלל זה! אכן חכם לבב היה אבי. ואמנם ידע אבי לידי מי למסור את חנוכי! – קרא בפנותו אל די פיריירא בצחוק קל על שפתיו – אתה היית לי גם למדריך, גם למורה גם לאב רחום. ולולא באתי אל ביתך מי יודע אם לא הייתי גם אני אחד מתלמידי טורקומדה וקסימענעס… פני די פיריירא הפיקו רצון וגיל. – מדוע זה לא העתיק אבי את משכנו לטולידה אחרי כי שם בלה רוב ימות השנה? – שאל מיגואל כעבור רגע. – יען כי היו לו בשיביליא אחוזות רבות שבאו לו בירושה מאבותיו, וירושת אבות חביבה לאדם מאד – וגם אנכי נפרדתי מהן בשבר לב ודאבון. אולם במות אביך נפלו כל האחוזות ההן בידי זרים… – איך היה כדבר הזה? – שסע מיגואל את דברי מורו בשאלתו – אנכי כבר התפלאתי פעמים רבות בלבי: כי אבי אשר נמנה בין השאיר אחריו כל הון במותו. – – עוד מעט וידעת פשר דבר – ענה די פיריירא – כל עוד אשר היתה אמך חורגתך בחיים לא הביאך לביתו. הוא בא לראותך פעמים אחדות וישמח כי עשית חיל בלמודים, וביחוד, כי חונכת ברוח טהור, ברוח היהדות; ואז שפך שיחו בחיקי, כי תדאב נפשו לראות את עמיליא בתו מחונכת ברוח אחר, ברוח אשתו האדוקה בדת הקתולית… ואך כאשר מתה אמך חורגתך לא היה לו עוד לפחד בגללך פן יוליכוך ארחות עקלקלות ואז השיבך לביתו כאשר ידעת. – כי יודע אתה גם את סוד העלמת אחותי וידי מי היו במעל. – כן, בני! – קרא די פיריירא – גם אביך ידע זאת. הלא תזכור כי אחרי העלם הילדה מצאת בגן פסת ניר כתובה ותמסרה לאביך. – היא נכתבה בידי די אבולפיא! – כן! הלא ספרתי לך כי בהתנצרו היה לקתולי אדוק באמת, ובמות בתו, אם הילדה, חרד לטובת נכדתו לבל תחונך ברוח אביה והיתה לעבריה נאמנה; ואז שלח חרש אחדים ממשרתי ביתו שיביליאה באו בדברים את אומנתה יואננה, ובעצם יום אחד סרו אל גן אביך ויקחו אתם את האומנת הילדה ויושיבון במרכבה אשר עמדה הכן מאחרי הגן ויובילון עירה שיגוביה לבית אדוניהם. – נוראות! נוראות! – קרא מיגואל בלב נרעש – עתה אבינה הכל. עתה מובנים לי דברי הפתקא ההיא. עתה אדע מדוע הסתיר אבי את הדבר ההוא. הוא ירא פן יגלו סודו כי עברי הוא בסתר. עתה יודע אני בשביל מה נסע אז אבי שיגוביה וישב משם בפחי נפש. – כן! – הסכים לו די פיריירא – הוא נסע אז אל חותנו אבל לא מצאה אותה גם בביתו. הוא התחנן לפניו להשיב לו את בתו הנגזלת; אבל כל תחנוניו לא הועילו והוא שב משם ריקם כלעמת שבא – איפה שולחה אז הילדה לא נודע לאביך. מיגואל מתנודד – ואיפה הוא עתה די אבולפיא אנכי כבר דרשתי וחקרתי הרבה על אדות אחותך הנעלמה – אבל לשוא; גם די אבולפיא עזב כבר את שיגוביה ולא נודע איהו. "מי יודע איפה היא עתה? מה גורלה? מה מאשר הייתי לו מצאתיה!.." סוד אחד, נורא ומר – ואתה מיגואל, הכון נא לשמוע אותו במנוחת נפש: אביך לא מת בדרך כאשר אמרתי לך. אביך – נגזר – בידי האינקוויזיציה – בשיביליא!! – אבי? אבי? – צעק מיגואל בקול רועד ופניו חורו כשיד – אבי נרצח! בידי האינקוויזיציה!.. ואיך היה כדבר הזה? – שאל לאחרונה בקול בוכים. קושרי הקשר בסתר על האינקוויזיציה בשיביליא, אשר כבר שמעת את שמעם, ואשר על כן הביאך אלי שנית להסתירך מפני הרעה, בפחדו פן יפול בפח האינקוויזיציה ותספה גם אתה עמדו, ובשובו שיביליאה כבר באו האינקוויזיטורים העירה ואז נקהלו כל הקושרים, ובתוכם גם אביך, לבית פרננדא די אבלסיא, להועץ בדבר איך לצאת את האינקוויזיציה למלחמה ביד רמה – ואולם מרגלי האינקוויזיציה התחקו על הדבר ותיכף הכתר בית האספה באנשי חיל וכל הנאספים נתפשו אחד, אחד ויובאו אסירים אל מערת הדמים. והנה יתר הנאספים נאסרו ונדונו למות בגלוי – אבל לא כן היה גורל אביך. המה ידעו מה רבה אהבת המלך אותו וכי לא יסגיר נפשו בידיהם ויהי מה. ולכן הערימו להסתיר את הדבר ויוציאו קול כי מת סאלואדור בדרך – אבל באמת הורד אל מערת המשפט ושם נשפט בענוים קשים מאד ואחר העלוהו על המוקד. – נורא הדבר!! – ילל מיגואל בקול יליל נורא ופניו אדמו כדם, שניו צללו בפיו וכל עצמותיו רעדו. כעבור רגעים אחדים התנשא ממקום שבתו ויחל לרוץ בבית הנה והנה כמשתולל. – מיגואל! – התחנן די פיריירא בחרדה – הרגע נא. את אשר נעשה הן אין להשיב. – נקם! נקם! – שאג מיגואל ברוצו בחדר הנה והנה ויקמוץ אגרופיו – דמי אבי השפוכים צועקים אלי מן האדמה והמה קוראים אותי לנקם. נקם אקח מידי המרצחים הארורים. – שב נא, בני! – קרא די פיריירא בקול תחנונים. ישב על הכסא ועיניו הפיצו מבטי זועה. – השב נא נפשך למנוחתה, בני! – קרא די פיריירא בהחזיקו ביד מיגואל באהבה רכה – לא נקם עלינו לקחת מאויבינו ולא בנקמה נתהלל. דגלנו הוא דגל האהבה והסליחה. גם אלהינו אל סלח הוא. גם הכהנים אינם אשמים. המה חונכו ברוח מתעה, ברוח שנאה ורצח. ואנחנו נתפלל לה' לא להתם את החוטאים מקרב הארץ כי אם את החטאים. לא ביד חזקה ובחרב נוקמת תכלה הרשעה מקרב הארץ כי אם ברוח צדקה ואהבה. – את דמו וכמו שפכו על נפשו הלוהטת מים קרים ונעימים. סערת רוחו שככה ודמעות שקטות ונעימות התגלגלו מבבות עיניו על לחייו האדומות… הוא הקשיב אל דברי מורו הרוממים ויהיו בעיניו כדברי אחד החוזים – ומאין נודע לך כל זאת, מורי ודודי? – שאל מיגואל אחרי רגעי מספר. – אחד מהנתפשים נמלט אז ממערת האינקוויזיציה באורח פלא – ענה – והוא ספר לי את כל אלה. מפיו שמעתי גם את זאת, כי שופטי האינקוויזיציה הוציאו מאביך באונס תעודה כתובה וחתומה, כי מכר את כל אחוזותיו ורכושו לראש השופטים ירחים אחדים לפני התפשו. וכה קם כל אשר לאביך לשלטון חדל מספר. הוא עיף בדברו וישכב וירדם. מיגואל עזב את מקומו על יד המטה וילך לו וישכב גם הוא. גם הוא עיף מאד. הוא היה שבע נדודים עוד מעמל הדרך וקורות היום שתו עליהם נוספות ויוגיעוהו מאד. ובשכבו החלו שמורות עיניו להסגר תכף. רגעים אחדים עוד זחלו בקרבו זכרונות היום ורגשות שונים – ואחר תקפתהו שנה עזה קוי השמש מבעד לחלונים אל החדר. הוא נגש את מטת מורו והנה הוא ישן. הוא שאל את הזקנה לשלומו ותגד לו, כי כבר הקיץ משנתו פעמים אחדות ויטעם גם מעט מרק, והיא חושבת כי רוח לו מעט. גם הגידה לו כי שאל לשלומו הוא. אז סעד את לבו בפת שחרית וילך לטיל ברחובות קורדובה, לשאף רוח ולהחליף כח, ויבקש את הזקנה להגיד לאדונה בהקיצו משנתו, כי הלך לשוח ועוד מעט ושב הביתה. שעות אחדות התהלך מיגואל ברחובות קורדובה ורוחו רחף על פני תהום מחשבות רבות. כל הספורים אשר שמע אתמול מפי מורו עלו עתה על זכרונו ויעוררו בקרבו רגשות שונים… עולם חדש נפתח לפניו ביום אתמול!.. איזה סודות גדולים ונוראים נגלו לו! איזה רגשות חדשים נעורו בקרבו! אל! האמנם בהקיץ ולא בחלום שמע כל אלה? גם מורו גם הוא יהודים. גם הוא אפוא בן העם הנפלא והאמלל אשר היה נד לגורלו כל הימים. גם הוא, לוחם מלחמת הארץ וראש לוכדי גראנאדה, נבזה וארור יחשב בארץ אם אך יודע מי הוא – ואז יעלה גם הוא על המוקד. זה משפט האדם בארץ מולדתו. – ואבי הישר, השר האהוב למלך – הוסיף לחשוב כמר רוח – נרצח גם הוא בידי רוצחי האינקוויזיציה! ארץ מולדתי האהובה היתה לבמת מטבח לאבי הישר באדם!.. נורא הדבר! – ופתאם עלה על לבו זכר המחזה אשר תאר לפניו דודו, בגלותו לאהובת נפשו לפנים את מקור מחצבתו והיא נרתעה לאחוריה ותקרא: ״לא אתן את ידי ליהודי!״; ואז עלה על לבו זכר המשתה בבית אבי קלארה בשבתו על ידה ובצאתו אתה במחולות וידברו דברי חבה איש באזני רעהו – מה היה אפוא לוא כבר נודע לו את אשר נודע לו אתמול והוא גלה לה אז מי הוא? האם לא היתה נרתעת גם היא לאחוריה ותאמר: ״לא אתן את ידי ליהודי!״? ואולי עוד הגדילה לעשות מאיזאבעללא, כי היתה יורקת בפניו לעין כל הרואים… וכל הקרואים, גם ידידיו ואוהביו, היו נרתעים לאחור ״וצא טמא!״ אמרו לו… ואחר חנכו בו את הוא התנודד לדמיון הציור הזה… ״אמנם עתה מחשבות אחרות לה בדבר היהודים״ – נחם את נפשו. ״ומה אמר מורו דודו – חלפה מחשבה במוחו – לו שמע מפיו את דבר אהבתו את קלארה? האם לא ממנו להפרד ממנה בעוד מועד? בהן את דרישתו הצודקת? ומה הוא עושה? הוא מכחד ממורו את הדבר הזה… הוא אומר לכחד גם מקלארה כי יהודי הוא״. – אמנם נופל הוא ממורו – נקט בנפשו. מלחמה עזה התחוללה בקרבו: ״האמנם, אל אלהי אבותי! תדרוש ממני קרבן יקר כזה? התדרוש ממני כי אקריב את לבי, את חיי, לקרבן על המזבח הדת? ולי יקר המות מהפרד מקלארה – לא! האמונה היא לטובת האדם ולא לרעתו והיא לא תגרש את האדם מגן עדנו באין כל פשע. אנכי יכול לותר על כל מחמדי בשביל האמונה – אבל לא על אהבתי את קלארה – ואיך אוכל להיות כה לאכזר לה? איך אוכל להשליכה מעל פני? האם לא תהי אחריתה כאחרית איזאבעללא? – ומה פשעה בדבר הזה? הבשביל כי נגלה לי כי בן עם אחר הנני לי הצדקה להמית יעלת חן ונפש נעימה כמוה? ״ולה נפש עדינה – הוסיף להרגיע את רוחו – ואנכי מקוה כי יצלח לי לקרב אותה לאט, לאט אל היהדות, ואחרי לא תרתע עוד לאחור – ואולי עוד היה תהיה לעבריה?״ עיניו תרו אחרי איזו תמונה אשר הופיעה לנגדו מבעד חלון אחד הבתים הקטנים אשר בשפולי העיר: ״מי זאת? האין זאת העלמה אשר ראה אז בגראנאדה ואשר הציל אותה ואת האיש הזקן ההולך על ידה נכח החלון ויבט בו; אבל התמונה כבר חלפה משם ואיננה: ״האם לא דמיון-שוא התעהו הפעם?״ אבל כעבור רגעים אחדים נראתה שנית מבעד החלון תמונת הנערה: ״זו היא! זו היא!״ הריע בקרבו בגילה. הוא הניע בראשו לעמתה בברכת הבקר והיא עמדה כתמר מקשה על מקומה ותבט אליו בחרדה. רגע שת עצות בנפשו אם לבא לביתה ולהתודע אליה אם אין; ואחר כונן פעמיו אל הבית. הוא דפק על הדלת ובעוד רגע נפתחה ורגליו עמדו על סף הבית. לעיניו הופיע אהל קטן ודל. קירותיו פשוטים ועורים ותקרתו נמוכה מאד, גם כלי הבית דלים וישנים מאד – אבל נקיון נעים שורה בכל פנות האהל ורצפתו וכליו רוחצים ומשפשפים למשעי. העלמה, אשר פתחה לו את הדלת ואשר בראותה את הבא נסגה אחור בחרדה, היתה לבושה שמלה פשוטה ונקיה ושערותיה הפרועות נפלו בלי סדרים על חלקת צוארה ומשם נסבו ותפלנה על חזה. התלבשת הפשוטה הזאת הוסיפה לה לוית-חן מיוחדת. – שלום לך, היפה בבנות! – קרא מיגואל בצעדו על מפתן הבית ויבט על פני הנערה אשר עמדה באמצע הבית ותור בו מבטים מוזרים ושואלים – סלחי לי, עדינה! כי באתי אל ביתך כאורח לא קרוא ואפריע את מנוחתך; ואנכי למן היום אשר ראיתיך בגראנאדה לא חדלתי מהעלות את זכרונך על לבי, ובראותי אותך הפעם פה מבעד החלון לא יכלתי הבלג על חפצי להתודע אליך. פני הנערה אשר הביעו בראשונה מגור ותמהון נהרו לשמע דבריו האחרונים. אז האירה אליו פניה אשר כוסו באודם נעים ותקרא: ״ברוך בואך, סניור! עוד לא שכחתי את החסד אשר עשית עמי ועם אבי הזקן בגראנאדה בהצילך אותנו מכף האספסוף הפרוע; אבל לא הכרתיך בראשונה. ועתה סלח נא, סניור! לאמתך, כי לא מהרה לקדם את פניך בכבוד וברכה. ואנכי קטנתי מכל הכבוד אשר תחלק לי״. – בימים הרעים האלה – הוסיפה הנערה לדבר בשבתה נכחו ופניה הפיקו אמץ רוח ותם נפש כאחד – לא יפלא בעיניך, סניור, אם מראה איש ספרדי יעורר פחד בלב היהודי ויסוג אחור מפניו, מבלי יכלת להאמין כי נמצאו בקרב הספרדים גם ישרי לב וטהורי-רוח. עדינה! – קרא מיגואל באנחה – עת רעה היא העת הזאת לארץ ספרד ולאחיך האמללים הנרדפים על לא חמס בכפם. היהודים נרדפים על צוארם ועמם תרד גם הארץ מטה, אוי לארץ שכמרים ושלוחי האפיפיור ימשלו בה. הנערה התפלאה לשמע אזניה ותלטש את עיניה לעמתו כמו להוכח אם באמת ותמים ידבר את דבריו או אם אחד ממרגלי האינקוויזיציה הוא… אבל בהביטה אל פניו המביעים תום ויושר חלף החשד מקרבה – – נחומים המה לי דבריך, סניור! – קראה הנערה ברגש – נעים לי לדעת, כי עוד לא פסו אנשים מקרב הספרדים, כינמצאו כאלה אשר לא ינעם לאפם ריח קרבנות אנשים לשם אלהי הרחמים וממלא מקומו היושב ברומא. דברי הנערה החדים והמלאים לעג שנון הפליאו לב מיגואל, ביחוד התפלא כי לא תירא ולא תפחד מדבר דברים נמרצים כאלה באזני איש הנחשב לה לקתולי ספרדי וזר לה. בלבו התעורר החפץ לגלות לה מי הוא; אבל כמו ירא לנפשו מעשות כזאת: ״היא עוד נערה צעירה לימים ומי יודע אם תדע לשמור סוד?״ – – אכן, עדינה! על זה יזעק לב כל אלה שיש להם לב בקרבם – קרא מיגואל ויאנח – כי נהפכה ארצנו הברוכה והנאורה לבמת מטבח ולמולך הקדמוני, ודמע תדמע עינם על כבוד האדם כי גלה מהארץ הזאת – אבל לא יוכלו הושיע. מחדר השני נשמע קול אנקה חלושה. היא מהרה ותבוא אל החדר השני וכעבור רגעים אחדים שבה משם ועיניה רוטבו מדמעה. – זה ימים אחדים – קראה הנערה מרת רוח – באנו הנה, ואבי הזקן נפל למשכב – אל תבכי, עדינה! – נחמה מיגואל ברחמים רבים לא לעבריה וה' עוד יקים את אביך מחליו והשיבו לאיתנו – קראה הנערה ותאנח מרה – הבטחון הוא כל מנת העברי בחיים. גם על נפשי כבר עברו צרות רבות בימי חיי המעטים, ולוא לפי רוב צרותי מניתי מספר שנות חיי, כי עתה לזקנה נחשבתי; בכל זאת לא נואשתי מטוב ולא נתתי תפלה באלהים – אבל יש אשר גם כח הסבל אשר לעברי יכשל. בודדה וגלמודה אני בחיים, באין אב ואם, באין אח ואחות ורע – רסיסי דמעה נראו בעפעפי עיניה בקראה את המלה האחרונה – ואבי הזקן הוא כל נחמתי בחיי הדלים. הוא יחשב לי לאב ואם, לאח ואחות ורע גם יחד. ואם יחרב, חלילה, עולמי זה אנה אני באה? הנה מחלתו כבדה מאד. היא גזלה כמעט כל חושיו מקרבו. גם אור עיניו אין אתו ולא יכיר את מראי. ובמצב כזה האם לא יגבר היאוש בקרבי?.. מיגואל מאד. כל קרביו מלאו רחמים על הנערה האמללה הזאת. ברגע הזה עלה על לבו זכר קלארה: מה רב ההבדל בין מצב האחת ובין מצב השנית. היא במרומים תשכון ומאשרת אשר רב וזאת אובדת ואמללה. שתיהן שושנות נחמדות לוקחות לב; אבל האחת נטעה בגן רטוב והשנית – בארץ ציה. ומה אפוא תהיה אחריתה? האם לא נבל תבול? הוי, שושני יהודה! הוי, בנות עוני ושפל! – – אנכי יודע את מרת נפשך, עדינה! – קרא מיגואל בלב מלא רוך – גם אנכי אדמה אליך בדברים רבים. גם אנכי גלמוד בחיי הפרטים, באין אב ואם, אח ואחות; וכל אלה מצאתי במורי אשר גם דוד הוא לי. ועתה באתי הנה את פניו והנה מצאתיו חולה ושוכב על ערש דוי. איזה ממיתרי הלב נזדעזעו עתה בקרבה ואנחה חרישית התפרצה סביביהם. הספור הזה כמו קרב אותה אליו איזו קרבת רוח. – עוד חצי שעה השתעו יחד, ואחר נזכר מיגואל כי עת לו לשוב לבית דודו פן הקיץ כבר משנתו וחרד אליו. לפני לכתו התודע אליה בשמו וישאל גם לשמה ותען ״עמיליא די קאסטרא!״ כי שניהם מצאו נחת רוח זה בחברת זה, כי נפש האחד מצאה לה נפש מתאמת בחברת השני – ואשר על כן נפרדו זה מזה בלי חמלה. – בהפרדו ממנה אמר לה, כי מאד ינעם לו לבלות את העת בחברתה הנעימה לנפשו, וביחוד, לשמח את רוחה בהיותה בודדה במועדה ושרויה בצער גדול כזה. ואם אך יהיה לאל ידו לעזוב את דודו החולה לבדו לזמן קצר ימהר לבקרה בביתה – והיא השיבה לו תודה על הכבוד והידידות האלה. – הוא שב לבית דודו. כל עת לכתו היה מלא מחשבות חדשות. הנערה העבריה עשתה בקרבו רושם גדול. איזה חן נעים ומושך לבבות שפוך על פניה וכל יצורי גוה. היא לא תצטין ביופי – אבל מה נפלאו חנה ונעמה! גם העצב השפוך על פניה לוקח לבבות. עצבה הוא סמל עצב האומה העברית, הוא עצב של סבלנות וענוה. מדברותיה מה נעמו לו. איזה שכל ישר וחד יבריחם מקצה. תמונת פניה היא מן התמונות הנחרתות עמוק עמוק בנפש רואיהן – ובמרוצת שעה מה התקרבה אליו. הוא הסכין בחברתה כל כך עד כי נדמה לו לרגעים כי נודעה היא לו זה כבר, כי כבר בא בחברתה פעמים רבות. על נפשה הרכה כבר עברו צרות רבות מאד, אמרה לו, מה שורש דבר נמצא בזה?.. מה חפץ לדעת תולדות ימי חייה והעתים אשר עברו עליה!.. איזה אומץ-לב מיוחד לעבריות, לסבול וללחום מלחמת הקיום ולעמוד על נפשן ונפש אומתן – חשב לו בהלך נפשו. הוא בא הביתה. דודו כבר חכה לו. המה שאלו זה את זה לשלום. דודו אמר לו כי זה כמה אשר לא ערבה עליו שנתו כבלילה הזה. עתה יוכל למות במנוחה ונפש שוקטת, ושם, במעון הנצח, יצא כריסטובאל אחיו לקראתו ויקדם בשמחה את פניו. הוא עשה את מלאכתו באמונה. חומר רך הפקד בידו, והוא צר בו צורה יפה ומפארה וישכללה ויהי לפסל נחמד מרהיב עין. הוא הפקיד בידו ילד קטן, נגרר אחרי המסורות הקתוליות, והוא עשהו לאיש, לבן-בינה ולעברי בנפש ורוח, למשמח אלהים ואנשים. ואם חשך ה' ממנו פרי בטן ישמח בבן אחיו הנחשב לו כבנו הוא, בשגם כי חלק גדול לו בו, ואיננו נחשב כהולך ערירי. אחר בקש את מיגואל במלחמה וכל אשר עבר עליו מעת נפרד ממנו ועד היום – והוא ספר לו הכל, דבר לא נעדר, ונפש די פיריירא עלצה מאד לשמע ספוריו, ביחוד צהלה נפשו לשמע נצחונות הספרדים על האויב, החיל אשר עשו ידיו במלחמה והכבוד אשר נחל לו בנצחונותיו. ״מה נקשרה נפש היהודים בארץ מולדתם! – חשב לו מיגואל בקרבו – גם דודו היושב תמיד בסתר אהלו יצהל לשמע נצחון בני ארצו על הערבים, אף כי על ידי זה הורע גורל אחיו היושבים בארץ המוירים. זה הוא רגש האהבה לארץ המולדת הגובר על כל!.. ומה הוא הגמול אהבתו את קלארה; אבל הבליג בכל פעם על חפצו ולא גלה לו את סודו, כמו ירא פן יצלח ביד דודו להפריד בינו ובין אהובתו – וזאת לא חפץ, גם לא חפץ להאדיב נפש אהובו בימי חייו האחרונים. טוב כי ירד הקברה בלב שוקט ושלו… לעומת זאת ספר לו את פגישתו את העלמה העבריה זה הפעם השנית, וגם תאר לפניו את חין ערכה ומעלותיה. ודי פיריירא שמח על זה מאד ״עוד זרו לך העבריות ולא תדען – קרא אליו – כאשר תוסיף לבוא בחברתן תכיר לדעת את סגולות רוחן ופניני-הנפש אשר להן, וידעת כי אין כמוהן בכל בנות ספרד לנועם ותום, לאהבה וצניעות, לבינה וצדקה״. – – ודברי דודו הנאמרים בתום לב נגעו בפצע לבו ויכאיבוהו מאד… וזכר קלארה עלה כרגע על לבו: ״לא! אין כמוה. נפש נפלאה כמוה לא ימצא בכל העולם״! וברגע ההוא רחפו לפניו תמונת קלארא ותמונת העבריה חליפות… ״לא! נפש נפלאה כקלארה לא אמצא בכל העולם!״ – העבריה ההיא, כי מדבריו ישפוט אשר נפש יקרה היא ושאר רוח לה וטוב להתרועע אתה – גם טוב לדעת תולדות חייה ומה מצבה. אולי לא יבצר לחלצה מעניה. ודי פיריירא ספר למיגואל, פעם בפעם, פרקים שונים מתולדות ישראל בארצות גלותו, מחיי גדולי ישראל בעתים שונות, גם באר לו רבים מחוקי היהדות – ודבריו היו בעיני מיגואל כדברי אלהים. – התודע, בני! – אמר אליו פעם אחת – אל חכמי היהודים וקח תורה מפיהם. אז תשכיל ותדע מה היא אמונתך העתיקה והחדשה לך. אנכי למדתיך את ראשי פרקים ממנה ומפיהם תשמע תורה שלמה. ובדבר החוקים והמצות אשר יעשון בני האדם הלא תדע, כי אינני מהאדוקים והמחמירים ואין חלקי בין המאמינים המהבילים. בעיני רוח החוקים ותכליתם – העיקר ולא החוקים בעצמם. ובדרך הזאת הלא הדרכתי גם אותך, בני. אין על הדת להכביד אכפה על שומריה ולהעמיס עליהם עול כבד מנשוא, כי אם לאשר ולהנעים את חייהם ולהיטיב להם באמת בזה ובבא. – וכה עברו ימים אחדים והוא ביקר את עמיליא במעונה פעמים אחדות, ובכל פעם התקרבו זה לזה יותר, ויהיו בעיניהם כרעים נאמנים זה שנים אחדות. ועמיליא אמרה לו כי כבר החלה להתגעגע עליו בלכתו מאתה. – המה כבר החלו לקרוא זה לזה בשם, מבלי כל תאר של כבוד. אחת בשוב מיגואל מאת עמיליא הביתה מצא את דודו גוסס… הוא כרע על ברכיו לפני מטת הגוע וישא קולו ויבך. אז פקח הגוסס את עיניו רגע וישב ויעצמן ואחר נשא את ידו הרועדת ויחזק ביד הכורע ואחר העבירה על פניו. כעבור רגעי מספר פקח שנית את עיניו רפה ורועד: ״הנני נאסף אל אבותי – אל מעון שדי – סלח לי ה' – על המסוה – אשר נתתי על פני – אשר נתנו על פני – ואנכי לא שקרתי בבריתך בלבי – היה ברוך, בני – היה עברי נאמן – אל תבגד באחיך – אל תעזבם לעת צרה – שמע ישראל – ה' אלהינו – ה' אחד!״ – ונפשו יצאה בדברו וימת. – רבות התאבל מיגואל על מות מורו ודודו האהוב, אך אז הכיר כראוי מה היה לו דודו בחיים וירגש את העבודה הגדולה אשר אבדה לו במותו. – איזה רגשי כבוד למת המוטל לפניו מלאו את כל קרביו: ״האיש הזה היה עולם מלא ושלם, גדול ונהדר!..״ וימים אחדים ישב בבית מבלי צאת החוצה ויהי עצוב-רוח מאד וכנסוך תרדמה, אך בבוא הכמרים והמלוים להובילו לקברות התעוררה רוחו מעט. איזה רגשות מרים התעוררו בקרב מיגואל ברגעים ההם. גם אחרי המות לא תחדל המסוה. גם את הרמה בקבר ירמו… מיגואל לבקר את עמיליא. היא קדמה את פניו בשמחה ובהלה כאחת. היא שמחה לראותו בצל קורתה אחרי עבור שלשת ימים אשר לא ראתה את פניו; אבל נבהלה למראהו אשר שונה לרעה בשלשת הימים האלה. והוא ספר לה את דבר מות דודו – ותתחלחל. היא הביטה אליו בחמלה רבה וברגע ההוא הביטה מבעד לפתח החדר השני אל אביה הזקן השוכב הוא תאר לפניה את מעלות דודו המת ואהבתו אותו ועיניה רטבו מדמעה… – לא תדעי עמיליא, מה היה לי דודי! – קרא מיגואל בשפכו שיחו לפניה – הוא היה לי לאב שני. הוא עשני לאיש והוא נתן לי גם אלהים. – הנני לגלות לך, עמיליא, סוד אחד אשר העלמתי ממך עד כה – קרא מיגואל – הנה נשארתי עתה בודד במועדי ומשא רגשותי אשר נצברו בלבי בעת ואם אחלק את רגשותי את רעיה נאמנה כמוך אדע כי ירוח לי. גם תכנתי כבר את רוחך ואדע כי סודי יהיה צפון בלבך מבלי גלותו לזר. דעי לך, עמיליא, כי התנכרתי לך עד כה: עברי אנכי! – – עברי! – ענתה עמיליא בקול בקפצה ממקום מושבה ועיניה רבו ברקי גיל וצהלה – בן עמי אתה! היה ברוך, מיגואל! יקר אתה לי מעתה שבעתים, עתה נפל כל קיר מבדיל בינינו. – היא הושיטה לו ידה והוא לחץ אותה באהבה. מבטי עיניהם התאחדו רגעים אחדים. המה הביעו רגש רב. ידה לא זזה מתוך ידו זמן רב. – ברגע ההוא עלה על לבו זכר קלארה… תמונתה ותמונת עמיליא נצבו זו לעמת זו רגעים אחדים ותהיינה כמתחרות זו את זו… כמו התאמצה כל אחת למשכו אליה… איזה רגשות בלולים עלו בקרבו ועיניו כמו כוסו בצעיף מאפיל… איזה עונג נעלם וכאב מוזר כאחד התבוללו בבתי נפשו פנימה… – אחותך אני מעתה! – קראה עמיליא ברגש. הרגשות התבררו ויפרדו אלה מאלה… כן! היא קראה שם לרגשותיו… אהבתו את קלארה היא אהבה לוהטת וסוערת כאחד, אהבה מגרת העצבים ומלהבת את הלב, אהבת אוהב חושק – ואהבתו את עמיליא היא אהבה שוקטת ונוחה, אהבה של מנוחה ונעימות, אהבת אח נאמן… – ואני לאח לך אחשב! – קרא מיגואל מתרגש. ושתי התמונות נצבו עוד הפעם לפניו, אבל לא זו לעמת זו, כי אם זו על יד זו ולא עוד כמתחרות יחדו… תמונת עמיליא נדמתה בעיניו כהמשך תמונת קלארה, כן! כתמונה אחת… היא תוכל להיות על ידו גם בהיות קלארה לו לרעיה מבלי אשר תוטל כל קנאה ביניהן… היא תהיה לו לרעיה וזאת – לאחות. ואז עוד יהיו חייו יותר שלמים ומלאים… אז ספר לה מיגואל את תולדות ימי חייו, כל השמור בזכרונו מימי ילדותו היום, ועמיליא שמעה את ספוריו באזנים קשובות. לפעמים הפסיקה את ספוריו באיזו שאלה או הערה. בספרו את דבר גנבת אחותו התעוררה ותשאל שאלות אחדות בדבר פרטי המאורע: כמה היו שנות חייה אז? מה היה מראה? האם לא נשמע מאומה על אדותה מני אז ועד היום? אביו על ידי האינקוויזיציה העירה, כי גם אביה הזקן ספר לה פעם אחת דבר מות אחד מרעיו, שר וגדול, בשם דון כריסטובאל סאן סאלואדור, ובכל והדבר הזה הפליא את לב מיגואל מאד. – אולם את דבר אהבתו את קלארה כחד ממנה הפעם. איזה רגש נסתר ובלתי מבורר גם לו הניעהו מזאת. לדעת בראשונה תולדות חייה ומה דעותיה בדבר הדת והחיים. ״עוד לא יאחר לגלות לה את זאת״ חשב בלבו. – אכן נפלאים הם חיי איש ואיש מקרב עמנו בארץ ספרד – קראה עמיליא בכלותו לספר את תולדות ימי חייו – ומה עשירים הם בסודות וסתרים! הסודות והסתרים האלה הם תוצאות ממשלת הכהנים החשוכים. – ואולם חיי אני עוד נפלאו מחייך ועשירים מהם בסודות וסתרים נפלאים. ונפלא הוא כי בדברים אחדים ידמו לחייך אתה. – ספרי לי אפוא, עמיליא, את תולדות חייך אשר אותה נפשי לדעתן זה כמה – קרא מיגואל בקול בקשה. – אם אבוא לספר את כל מקרי ימי חיי בפרוטרוט אז אפונה אם יספיקו לי גם אלף לילות ואחד, ולכן אך ראשי פרקים מתולדותי אספר לך: ״זכרונות תולדותי הראשונים יחלו משנה הששית לימי חיי. את אשר עבר עלי לפני זה לא אזכור עוד. אז, אני זוכרת, לבית תפלה אחד המתנוסס על אחד ההרים, המוקף מסביב בחומה גבוהה וצאלים יסכהו; ואשה אחת לבושה לבנים ומצנפת לבנה חבושה מסביב לראשה קבלה – לבית מקלט לנזירות? – שסע מיגואל את דבריה בשאלתו – הגם את נחשבת לנוצרית לפנים? מברצלונה – שבה עמיליא לספר אז לא ידעתי עוד מה שם הבית ההוא ומה טיבו, והנני זוכרת כי נגשה אלי אשה זקנה אחת, אשר אחרי כן ידעתיה לגברת בית המקלט, ותחזק בידי ותאמר אלי: ״בבית הזה, בתי, תלמדי, תתפללי, תגדלי בחיי שמים״. אנכי לא בנתי אז לפשר דבריה ואלמוד מדבריה אך כי פה אלמד ואתפלל. ואז מצאתי נערות אחדות, בכירות ממני לימים, וגם הן לבושות שמלות ארוכות ולבנות, וביניהן אשה אחת אשר ידעתיה אחרי כן למשגחת על הנזירות הקטנות אשר בחדר ההוא. תכף החליפו שמלותי בשלמות אשר לבשו יתר הנערות ואהי לנזירה קטנה גם אני. בעת הראשונה לא ידעתי מאומה מכל אשר סביב לי. המשגחת שננה לי תפלות אחדות בעל-פה, ואז הוליכתנו את האחיות אל התפלה בבקר ובערב. אחר למדתני קרוא רומית וספרדית, וכאשר רכשתי לי דעת הקריאה בספר במרוצה נספחתי אל התלמידות הלומדות לשון וספר מפי מעט החילותי לשמוע לקח בלמודי הדת ותולדות הכנסיה וקדושיה. ורוחי מלא מהלמודים ההם. את מושגי ודעותי בדבר הדת והחיים תוכל לשוות לנגדך בעצמך. אנכי הרחקתי מהחיים עוד בטרם אדע אותם ויהיו זרים לי מאד. שמעתי כי שם מעבר לחומת בית המקלט יש חיי בשרים, חיי עונג ושעשועים, חיי משפחות – אבל אנכי לא שאפתי אליהם. מורותי ואחיותי למדוני לבזות את החיים ההם, להביט אליהם כאל חיי הבל ולשאף לחיי רוח, לחיי-שמים. האשר הנעלה בחיים הוא החיים ולהשאר כל ימי החיים בתולה תמימה וצנועה כמוה – והתורה הזאת באה בקרבי ואתקדש ואתרומם וארבה בצום ותפלה, ואמצא חן בעיני גברת בית המקלט ובעיני כל הנזירות ותנבאנה לי עתידות טובות, כי אהיה לנזירה מצוינה ונודעה לשם. ואני זוכרת כי הייתי אז שונאה בנפש לכל בני הדתות האחרות וביחוד להיהודים. ובדמיוני שויתי לנגדי את היהודים בתור רוצחים ושעירי שחת. – ואבי הזקן בא אלי מדי שנה בשנה לראות את פני וישמח בכל פעם לראות את דבקותי בדת ואמונתי לחיי בית המקלט; אך בבואו אלי בפעם האחרונה היתה רוח אחרת אתו, כי נאנח לרגעים ופניו חמרמרו מאד, ויתאונן לפני, כי השחיתו הכמרים הקתולים את דרכם בשפך דמי נקיים לשם האמונה וה' לא צוה כזאת, וגם רזם לי על אדות ה״אחיות״ כי לא כלן קדושות הן… כי יש אשר תתימרנה בתום וצניעות ובמסתרים תשחתנה את דרכן – ואף כי לא בנתי לכל דבריו; בכל זאת שמרתי את דבריו האחרונים בלבי ואחל מני אז להתבונן אל דרכי ולחדור אל מסתריהן – – ואז נגלו לעיני מחזות מכאיבי לב אשר לא נאוה ולא ינעם לי להעלותם על שפתי… מהרבה אספר לך, יען כי היה רב התוצאות בחיי העתידים. בבית המקלט נגש אלי נזיר אחד, אשר בשם הנזיר מוואלאדאליד נקרא בפי כל, והוא היה דורש לפנינו לעתים קבועות על דבר הדת וחובת הנזירות, ויחל לדבר אלי חלקות ונעימות… אנכי לא האמנתי למשמע אזני ואלטוש את עיני למולו בתמהון גדול; והוא החל לדבר באזני דברי נבלה ותועבה – אז התעוררתי מתמהון רוחי ואברח מפניו. ואחר פניתי ואקרא: ״בוז לך, נבל! הזאת היא התורה אשר תורנו בדרשותיך?״… אז החילותי לפקוח מעט, מעט את עיני ומלחמת האמונה ושפק הכפירה התעוררה אז בלבי – בשם לואיזה, כבת שלשים שנה, לבית המקלט, ועד מהרה יצא לה שם בכל בית המקלט בחסידותה וקדושתה וכל הנזירות התברכו בה. האחות החדשה התקרבה אלי ונאהב אשה את אחותה מאד; והיא החלה להשמיע באזני, פעם בפעם, דעות חדשות, אשר היו לי מוזרות בראשונה, ואחר החלו למשוך את לבבי אחריהן. היא החלה להעביר לפני את חיי הנזירות תחת שבט משפטה ולהוכיחני לדעת, כי אין לנו לבזות את החיים אשר בקרב העולם הגדול, כי אין לנו לחשוב את עצמנו לנבחרות וקדושות ולהביט אל בנות חוה האחרות מגבוה ובבוז, כי גם הן בנות לה' וממלאות תעודתן על פי הבריאה – כי תעודת האדם היא לחיות ולא להמית את עצמו מדעת, כי כזאת לא ידרוש האלהים – – זה היית את לנזירה? – שאלתיה. כלימה ואהבה נכזבה – ענתה ברוח נכאה – ואבוא לבית המקלט לנוח מעמל החיים ומרורותיהם אשר הטעימוני. לנערה צעירה, מלאה עלומים וחן כמוך, ולבית המקלט? לך יראו החיים פנים מאירים – ולמה תבחלי בהם? ודבריה הטילו סער גדול אל לבי ויחלו לערער את כל מוסדות מסורותי ואמונתי ולעורר בלבי מחוץ לחומת בית המקלט – האחרות, כי כל בני האדם בנים לה' וחלילה לנו לשנוא את בני העמים האחרים המחזיקים באמונות אחרות – ובקרב הימים הכו גם דבריה אלה שורש בלבי. – ובאחד הימים בטילנו שנינו בחצר בית המקלט אמרה אלי האחות לואיזה: – הנני, עמיליא, לגלות לך סוד גדול אחד – אנכי הבטתי אליה מחרשת ואט את אזני לשמוע. – דעי לך, עמיליא, כי – כי, עבריה אנכי! – אנכי התפלצתי ואסוג אחור מרחק צעדים ואלטוש את עיני למולה: – וגם את, עמיליא, עבריה!! – קראה בקרבה אלי ותחזק בידי. אתה, מיגואל, לא תוכל לשוות לנגדך מושג נאמן ממבוכת נפשי ברגעים ההם. בהודע לך כי עברי אתה כבר היית עברי ברוח, כבר הגית ברוח היהדות, כבר ידעת טיב העם הזה וערכו, כבר כבדת ותוקר את העם הזה, וגם כבר גדול היית ויודע להבחין ולשפוט בהחלט ובטחון פנימי – ואולם אנכי הייתי קתולית אדוקה ונזירה וגם נערה קטנה ודבקה בהבלי המסורות וההזיות; ומה רחוקה היא הנזירה הקתולית מהעבריה! – – מה תדברי? – קראתי אליה נבהלה ומלאה חלחלה – האנכי עבריה? הבת אנכי להעם הנתעב הזה? – לא נתעב הוא, כי אם אחרים תעבוהו וישליכו עליו שקוצים; ואולם עודנו בעצם ואז ספרה לי לואיזה מי היא ויחשה אלי. היא בת אחות אבי הזקן, דודת אמי המתה. היא היתה נשואה לאיש נוצרי בעיר נוארה, אבל הוא בגד בה ויאהב אחרת, ואז שבה לבית אביה בשיגוביה; ואבי הזקן ואחותו ובניה המה מ״הנוצרים החדשים״ מזרע העברים, וכלם היו עברים נאמנים בסתר, ככל אחיהם האנוסים ויוצאי חלציהם, אבל אחר כך עבר על אבי הזקן רוח מתעה ויבדל מהם ויהי לאחד מחסידי הקתולים; לכן מסר אותי לבית המקלט למען אהיה קתולית חסידה ונזירה קדושה כל ימי חיי. – שסע מיגואל את דבריה פתאם ומבטיו הביעו איזה חשד… – יוליאן די קאסטרא! – ענתה עמיליא ותבט אל השואל בתמהון. ועמיליא שבה לספורה: אבל אחרי כן – ספרה לי לואיזה – חלף הרוח הזה מעל אבי הזקן ובימים האחרונים שב לעבוד את אלהי אבותיו, אלהי העברים, בסתר וינחם על משוגתו מאד מאד ולבו נשבר בקרבו בגללי… ויחבל תחבולות להוציאני מבית המקלט ולהשיבני לעמי ואלהי – והיא, לואיזה, בשובה לבית אבותיה בשיגוביה, קבלה עליה את המשלחת הזאת ותתחפש לנזירה ותבוא לשכון במקלט הזה, ולמען לא יכירו ערמתה התחסדה ותתקדש שכם אחד על כל האחיות; ואבי נתן מכתב בידה לידיד נעוריו, הנזיר מלוסענא, אשר גם הוא עברי בסתר, לעזור על ידה בדבר הזה, ולו נודעו כל המקלט הזה ומבואיו עוד מכבר, ויודע הוא מוצא נסתר אחד המוביל מחוץ לחומת בית המקלט ויכול, למצוא לנו שעת הכושר לברוח מהמקלט דרך המוצא הנסתר ההוא. אולם היא לא מהרה להוציא את חפצה לפעולות בטרם תכין את ההכנות הדרושות, בטרם תשנה לאט, לאט את דעותי ומושגי הנפתלים בדבר הדת והחיים ובטרם תקרבני, בלי דעתי, אל ועתה אחרי אשר חפצה כבר הצליח בידה ותעשני לאחרת החליטה כי כבר בא מועד להסיר את המסכה הנסוכה על פני, לפקוח את עיני ולגלות לי מי אני ומי היא – ומה עלינו לעשות. לא אוכל לתאר לך, מיגואל, את מצב רוחי ברגעים ההם. האמונה הנטעה בלב האדם בילדותו לא תשורש כה מהר – היא תהיה לו לטבע המתנגד גם להשכל. ואנכי הן שמתי כל מעיני באמונה, לה הקדשתי את חיי ובה ראיתי כל ידעתי אז, אף כי לואיזה הללתה לפני כמה פעמים. היכלתי אפוא להסכין תיכף את הרעיון, כי האמונה הקתולית הקדושה והרוממה בעיני איננה אמונתי? היכלתי להסכין את הרעיון כי אמונת היהודים המקוללת והבזויה בפי מימי ילדותי אמונתי היא? – ומה שפלתי אז בעיני עצמי בדעת כי בת אני לעם היהודים הנבזה והמחרם בעיני כל… ואז התלקחה בקרבי מלחמה עצומה… רגע אמרתי בלבי: ״ואם גם ממקור היהודים ונוצרית אהיה״… ומשנהו משכו אותי עבותות המשפחה לעבר אחר, אל אבי הזקן, אל לואיזה… וכל ה״אחיות״ אשר במקלט עברו אז לפני בדמיוני… לואיזה… כלן נופלות ממנה בתום וצניעות, בחכמה וצדק… אז החלה לואיזה לבאר לי, מה היא היהדות ומה היא הדת הקתולית וההבדל הרב אשר ביניהן… גם ספרה לי פרקים שונים מקורות אדיר; אבל גם הקלה לחץ לבי ותטף נטפי נוחם בלבי הפצוע… ואז התנפלתי בזרועות לואיזה ואחבק את צוארה ואשקה בחום נפש: ״לך אני מעתה! – קראתי ברגש – מעתה היה אהיה לעבריה נאמנה״… אז טכסנו עצה בדבר המנוסה ונקבע את הלילה והשעה המסוגלים לה. – ואז שאפתי בכל נפשי למנוסה. כל רגע ארך לי מאד. ובאחד הלילות, בהיות כל האחיות נמות את שנתן, נועדנו שתינו למקום אחד על יד המקלט, ושם חכה לנו הנזיר מלוסענא, ויוליכנו בדרכים עקלקלות ונסתרות שם נפתחה לפנינו דלת מסותרה ויוליכנו במעגלים נלוזים כרבע שעה עד אשר עמדו רגלינו במרחב, מחוץ לחומות המקלט – – אז מהרנו ונחלף שמלותינו בשמלות אחרות אשר הוכנו למעננו לבל נוכר במסענו ונשב במרכבה אשר כבר עמדה הכן ונסע כל הלילה עד בואנו אל עיר קרובה אחת. – הפלא ופלא! – קרא מיגואל נרעש לשמע ספורה – עוד תשמע פלאות גדולות מאלה! – קראה עמיליא – אנחנו נפרדנו מהנזיר ונסע הלאה לדרכנו עד בואנו אבי הזקן. הוא רקד וצהל כילד מרוב שמחה ורצון. כעולה מקבר, כשבה מעולם המות הייתי בעיניו… הוא התודה אז לפני כקתולי לפני ״אביו הכהן״ ויאמר כי בשיגוביה הייתי אך יום אחד, כי פחדנו פן ישלחו רודפים אחרינו ממקלט הנזירות, ונצרור את חפצינו ונסע ונבוא לגור בעיר לוסענא. ואיפה היא לואיזה עתה? היא מתה כעבור שנתים מזמן הפליטה מהמקלט – קראה עמיליא באנחה – בהתישבנו בעיר לוסענא החל אבי הזקן ללמדני לשון עברית, ואנכי שמתי כל מעיני בלמודי וארכוש לי ידיעה רבה בשפה העברית, ואז למדני אבי תורת עמנו וספרי חכמיו, ונפשי מלאה לה עונג נעלה ורוממות קדש. ראיתי מה נעלים למודי הדת העברים חכמה ותבונה, אור וצדק! למדתי את כתבי הקדש ונפשי הלכה שבי אחרי חנם ויפים וקסם-הקודש השפוך עליהם… אשר הוספתי לגדל ולהתקדם בלמודים העברים הוספתי לכבד ולאהב את עמי ודתי ולהתיימר בכבודם וגאונם. – וכל אשר שאפתי אל קרבי את רוח היהדות התעורר רוח החיים בקרבי והתשוקה לחיי אהבה ומשפחה נעימה מלאה את קרבי חשקתי לאהוב ולהאהב… – הידעת כבר אהבת גבר? – שאלה מיגואל בצחוק על שפתיו ועם זה בחרדה פנימית. – ידעתי, ידעתי! – ענתה עמיליא בהתאדמה ומבטיה הביעו עצב עמוק מאד. גם פני מיכואל הוגו ברגע ההוא. – אבל אהבתי היתה אהבה אמולה מראשיתה! – הוסיפה עמיליא בעצב – אהבתי היתה אהבה חוטאת. אנכי אהבתי עלם נוצרי! ״גורל אחד לשנינו! מה נפלא הדבר!״ חשב בלבו. – אבי הזקן – הוסיפה לפסר – התראה כנוצרי נאמן בגלוי וגם אנכי הייתי אנוסה לעשות כזאת. חיים כאלה מררו את רוחי. ההתנכרות הציקה לי מאד. חפצתי לעבוד את אלהי אבותי בגלוי ומבלי כל פחד. הפצרתי פעמים אחדות באבי הזקן לעזוב את לוסענא והעתקנו משכננו לגראנאדה, עיר ממלכת הערבים הנאורים ואוהבי צדק וחופש – אבל אבי הזקן לא שמע בקולי ונשאר בלוסענא ומזה היו לרעות רבות תוצאות כאשר אספר. בחכמתו וידיעותיו הרבות וכאשר נהפך עליו גלגל מסחרו ויעני החל להורות את בני האצילים – והעבודה הזאת פרנסה אותנו ברוחה. והנה כעבור שנה לבואנו לגור בלוסענא נספח תלמיד חדש על תלמידי אבי הזקן, בן אחד העשירים בלוסענא. התלמיד ההוא מצא חן בעיני, בראותי כי איננו ככל בני גילו הקנאים לדת, כי חפשי הוא בדעותיו ואוהב כל אדם, לועג בכל פעם לתעתועי הכהנים והבליהם ושואף לחופש וצדק. ולנפש אשר כזאת צמאתי זה כבר… ויהי לי לחבר נאמן ונלמוד יחד ונתרועע – ולאט, לאט התקרבנו זה לזה, ונלכד ברשת האהבה… הוא אהבני אהבה עזה ובוערת וגם אנכי חמדתיו בלבי בגלל חמדת תארו, חכמתו הרבה ונועם נפשו… אבל האמונה ומקור המחצבת היו לקיר מבדיל בינינו – ואגודתנו לא נוסדה… – האמנם? – קרא מיגואל מתרגש – הבחל באהבתך בגלל יהדותך? – ומדוע לא שערת את ההפך? – קראה עמיליא בקול גאון-נכלם – לא הוא בחל בי כי אם להפך. אמנם לא אכחד ממך כי רבות נלחמתי את אהבתי אבל יכלתי לה. לא אדע מה עשתה אחרת במקומי, אולם אנכי הן הסכנתי מימי נעורי לתת להאמונה היתרון מן החיים, ואחלט להעלות את אושר חיי, את אהבתי, לקרבן על מזבח האמונה; ויהי בהעתר עלי אהובי יום יום לתת את ידי לו להיות לו לאשה גליתי לו פעם אחת את מקור מחצבתי ואמונתי וכי עלינו לקבור את אהבתנו בסתר לבנו מבלי הגרר אחריה… אמנם הוא התחנן לפני לבלי שים לב להאמונה, כי גם הוא לא ישים לבו אליה, ואחת אטמתי אזני משמוע קול תחנוניו ותחנוני לבי גם אני. – – ואת עשית כזאת, עמיליא? – קרא מיגואל נרעש כלו… הוא קטן עתה בעיניו לעמתה מאד – ״היא הנערה התגברה על מאויי לבה ולא בגדה בעמה ואמונתה – ואנכי הגבר מה אחשוב לעשות? אנכי לא אעצור כח לנתק את מוסרות אהבתי את קלארה?… ״ הוא חפץ עתה לגלות לה את סוד ומלחמתו הפנימית, אבל הבליג על חפצו מבושה וגם מיראה פן תוכיחהו במוסר פיה ופן אמנם תטהו לעבר אחר… והוא לא יוכל להסכין את הרעיון להפרד מקלארה – הוא איננו נותן היתרון להאמונה מן החיים – – כרבע שעה נפסקה השיחה. עמיליא סרה אל מטת החולה לדעת מה שלומו ותנח איזו תחבושות על גוו. יודע עד מתי תמשך עוד המחלה הזאת?! – קראה עמיליא באנחה בשובה אל מיגואל. – קוי לה' כי לא יארכו ימי המחלה – נחמה מיגואל. – עתה אשובה לספורי – קראה עמיליא שנית – לא זה הנסיון המר האחד אשר נוסיתי בו בגלל יהדותי, לידי נסיון גדול וקשה מזה הביאתני אמונת אבותי. פעם הלכתי ברחוב העיר ואפגוש את הנזיר מוואלאדאליד ועיני חשכו בחוריהן… אנכי התאמצתי להעלם מעיניו, אבל הרגשתי כי עיניו צופיות אחרי וסופר הוא את צעדי – בלב מלא חלחלה באתי הביתה ואספר לאבי הזקן את דבר הפגישה וגם הוא נבהל מאד ונחלט לעזוב את העיר עוד ביום ההוא; אבל בטרם נספיק לצרור את חפצינו ולהכין הכל לדרך והנה נפתחה הדלת והנזיר מוואלאדאליד ועמו עוד נזירים ואנשי צבא אחדים באו הביתה. – בשם האינקוויזיציה הקדושה! – קרא הנזיר מוואלאדאליד בגשתנו אלינו – שולחנו אליכם להביאכם לבית משפטה ונשפטה אתכם על כל מעלליכם הרעים. ועתה לכו אתנו כרגע. את שמע הנוראה שמענו זה כבר ונהי בעינינו כמובלים לטבח. ידענו כי היורד אל – נורא הדבר! – קרא מיגואל וכל עצמותיו רחפו – דומם מבלי אומר מסרנו עצמנו לידי מלאכי הזעם להובילנו עמם; אך בקרוב אלי הנזיר מוואלאדאליד וילטש עיניו למולי בלעג ונקם ויאמר: ״עתה נראה את צדקתך ותומתך, יונה תמה!״ אז לא יכלתי עצור רוחי ואקרא: ״נבל! עוד לא שכחתי את תועבותיך בבית המקלט ואדע אל מה אתה שואף!…״ והוא חרק שניו ויקרא: ״בראשך ודמי לבבך כפרי על טמאת לבך ושפתיך, יהודית ארורה!״ וחרשי המשחית שמו אסורים על ידינו ורגלינו ויושיבו אותנו במרכבה שחורה מכוסה מכל עבריה ונובא למערת האינקוויזיציה… כל אשר שמעתי מימי ילדותי עד ההוא על דבר האינקוויזיציה כאין היה מול מראה עיני במקום הנורא ההוא. אין בעולם דבר נורא כהאינקוויזיציה. אולי בעולם השני, אחרי המות, יש מקום נורא כזה. אולי ידמה ה״גיהנום״ להאינקוויזיציה. אך לא! האלהים איננו אכזרי כהאדם… למצער לא יענו שמה את הרשעים עם ישרם כי אם על רשעתם, לא ידונו על אמונת לבם ודעותיהם, כי אם על תועבותיהם ומעשיהם הרעים. נורא הוא המראה במערת המשפט ההיא. אנשים למאות ירבצו שם במאורות קטנות וצרות, אשר אוירן מחנק נפש ובצתן ולחותן תעלינה ריח רע ומעורר געל נפש; והם אסורים בכבלים, רצוצים ורטושים, פצועי ראש ושבורי יד ורגל, וחדרים רבים מלאים כלי משחית מעץ וברזל איומים ומעוררי פלצות וזועה, ודמי אדם נגרים כמים, ואנקת חללים ומעונים ושועת נפצעים ורצוצים תפלחנה לבבות – ומה אשמת האמללים ההם? כי יחזיקו באמתם, באמונת לבבם?… ומי המה המנצחים על הרצח לשפך הדם ההוא? כהנים עוטי בגדי קודש! מערת הדמים הזאת כתם שחור, תחשב בעיני, בלב האנושית. היא מראה לדעת עד כמה עלולים בני האדם להשחית דרכם ולהדמות לפריצי חיות. חיות? לא! בקרב החיות אין אינקוויזיציה. מיגואל הקשיב לדבריה הנאמרים ברגש רב ורוממות רוח ויפליאו את לבו. שכל כביר ורגש מרומם כזה לא מצא בכל העלמות אשר התארח אתן לחברה מני אז ועד היום. איזה רוח כביר לה! במערת הדמים ההיא מלאתי שנאה עצומה לכל בני האדם, להעולם ומלואו – ולא עוד כי החילותי לשנוא את כל הדתות וגם את דת אבותי. אם יכל תוכל האמונה באל עליון להקים את בני האדם לרוצחים איומים לשמה – אות הוא כי סם-מות היא לעולם וטובה ממנה הכפירה החפשית… אולם בהביעי כזאת אחרי כן באזני אבי הזקן הוכיחני נחפזת אנכי במשפט ומשגה אתי כי אין אמונה אחת ערבה בעד אחותה – וגם בעלי דת אחת לא ישוו בדעותיהם, ואם אחדים מבני דת אחת יחטאו, העל כל הדתות יצא הקצף? ויראני לדעתי כי דת היהודים לא כן היא, כי סם-חיים היא למחזיקיה, כי איננה מכרחת את האדם להאמין אך בה ואינה דנה כלל על דברים שבלב. – כאשר הובאנו למערת הדמים – שבה עמיליא לספר אחרי דומית רגעים אחדים – הפרידו ביני ובין אבי הזקן ויכלאו כל אחד במאסר מיוחד, ועוד בערב ההוא הובאתי לחדר המשפט. ובראותי ועיניהם השוחרות לטרף הנשקפות מבעד לחורי המסוות אשר על פניהם, והעבדים המשחיתים ונכונים כל רגע להתנפל על הנשפט ולענותו ולרוצצו לרסיסים – לא רפה רוחי ולבי לא נמג ויהי להפך, כי דמי עורקי רתחו בקרבי וקצף נורא התלקח בחבי, ולולא היו ידי אסורות, כי עתה התנפלתי עליהם להכותם בכל כחי. הכומר הראש החל לקרוא את כתב אשמתי בפני, כי שאול חטאתי: חללתי את שבועתי להיות נזירה כל חיי באופן נורא, כי ברחתי מבית המקלט להיות ליהודית ארורה. – ומה לך ולי? – עניתיו אנכי נתקתי מעלי את מוסרות הנזירות כי כן חפצתי ואבחר גם באמונה שבה חפצתי. שקר דברת, כהן און! לא ארורה אני כי אם אתם הארורים! – – דומי, בת כחש! – קרא אחד השופטים אשר בקולו הכרתי כי הוא הנזיר מוואלאדאליד – ואל תתני תפלה בקדושי עליון. – קדושים? – צרחתי בקולי נוראות – לא קדושים אתם כי טמאי השם, רוצחי אז נתן אות וכרגע הורם המסך מעל פני החדר השני וכל כלי המשחית והמועקה הנוראים נראו לעיני, התנפלו עלי כרגע, איש וכלי משחתו בידו… פני מיגואל התעוותו לשמע – לא אענה את נפשך, מיגואל! – שבה עמיליא לספר – בספורי הענוים הקשים אשר מצאוני אז. לא אדע אם אנכי לא חדלתי מחרף ומגדף את הכמרים ואמונתם עד כי עזבני כחי ואתעלף – ואז נשאוני המשחיתים לחדר כלאי ויניחוני על התבן ויחבשו את פצעי למען אחליף כח ושבתי להענות תחת ידם… – תסמרנה שערות בשרי! – קרא מיגואל נפעם – וכל אלה עברו על נפשך העדינה! נורא הדבר, נורא מאד! – – כאשר הוקלו מכאובי ואחליף כח מעט בא ראשונה זכר אבי הזקן לפני: ״אנכי צעירה לימים ומלאה אולם טוב לו המותה מהענות תחת ידיהם פעמים רבות. מי יתן ומתי גם אני!״ אבל עוד בליל ליום המחרת נצלנו אני ואבי הזקן ממערת הדמים. – – ואיך היה כדבר הנפלא הזה? – שאל מיגואל בקצר-רוח. – אחד החברים במערת האינקוויזיציה היה מידידי אבי הזקן מימי נעוריו, ולו נודעו כל מוצאי המערה ומבואיה, ובהכירו את אבי הזקן בין הנשפטים זכר לו את ברית נעוריו ויבא חרש בלילה לחדר כלאו ויפתח את מוסרותיו ויובילהו לאחד השבילים הנעלמים אשר במערה ויסתירהו שם; ואחר בא לחדר כלאי ויפתח גם את מוסרותי ויובילני דרך שבילים צרים ונסתרים עד המקום שבו הסתיר את אבי הזקן. ואחר הובילנו דרך ארחות נסתרות ועקלקלות עד הוציאו אותנו לרוחה, אל כר נרחב מחוץ למערה… אין לאל ידי לתאר לך, מיגואל, את הרגעים ההם. נפלתי על צוארי אבי הזקן והוא על צוארי חליפות ונבך מגיל והתרגשות. ומה רבו רגשי תודתנו להחבר הישר וטוב הלב. נפלנו לפניו אפים ארצה ונשק את ידיו בדמעות תודה. ואז הובילנו החבר הישר אל העיר הקרובה ושם נפרדנו ממנו בתודות מאליפות, ואחר הנפשנו מעט נסענו הלאה מפחד פן תודענה עקבותינו למרגלי האינקוויזיציה בהיותנו בקרוב מקום. – קרא מיגואל משתומם – ומה עבר על אביך הזקן במערת הדמים? לו שמה כל רע – ענתה עמיליא – כי מחלה עברה על נפשו ויועידוהו לבוא לפני משפטם בשובו לאיתנו ויכל לשאת את ענויו פעמים רבות. אבל ה' הפר מחשבת הרשעים ההם. – ומיראתנו לבל נפול עוד הפעם בפח האינקוויזיציה אשר עיניה צופיות בכל הארץ – שבה עמיליא לספר – החלטנו לעזוב את ארץ ספרד הקתולית ולהתישב בגראנאדה הערבית. לא שבת לראות עוד? – בחנותנו בעיר אחת הסמוכה לגראנאדה פגשתיו רוכב על סוס ברחוב – בהפרדנו זה מזה בא לעבוד בחיל הצבא וימנה בזמן קצר לשר צבא – אז קפץ מעל סוסו וימהר לקרב אלי וישמח מאד כי נצלתי, ויספר לי כי שמע את דבר נפלי בפח האינקוויזיציה ויבך מאד – אחר שב לגלות לי את אהבתו העזה אותי; אבל לבי מרה אז על הספרדים ״לא אתן את ידי לבן עם מרצח!״ ובדמעות על עיניו נפרד ממני לנצח. איזו אנחה התפרצה מלבה לזכר המחזה ההוא: ״עד היום לא שכחתי את ענות נפשו ברגעים ההם ועד היום יכאב לבי על הדברים המרים ההם אשר דברתי באזניו והוא לא אשם מאומה…״ ואנחנו התישבנו בגראנאדה שם חיינו שנתים ימים בשלוה ומנוחה ונהי גם עברים בגלוי ונלך בדרכי דתנו באין מפריע עד – עד אשר נפתחה העיר לפני הקתולים הארורים ואז שבנו לירא מפני חמת המציק; גם שמועה שמענו כי בא העירה הנזיר מוואלאדאליד לפקח על מעשה המרת הדת של הערבים והיהודים – ותכף מהרנו ונעזוב את העיר ונאמר לבוא לגור בעיר קטנה אחת הקרובה לטולידה, ששם יגור אחד מאוהבי אבי הזקן, ובביתו נוכל לשבת בשלוה מבלי כל מגור מסביב. אל קורדובה לראות פני אחד מרעיו – אבל בבואנו הנה חלה ויפול למשכב כאשר עיניך רואות. – אמנם נפלאות הן תולדות חייך! – קרא מיגואל – והן מעטרות את ראשך בעטרת ״גבורה״. – – גבורים כאלה תמצא בקרב בני עמנו בארץ הזאת למכביר! – החולה התנועע מעט. היא מהרה המטה ותתן אל פיו כף סמים. כבר עברה חצות לילה. מיגואל נפרד ממנה וישב למעונו. ביום המחרת התהלך לו מיגואל ברחובות קורדובה והנה הקריה הומה. בכל עבר ופנה עומדים אנשים אגודות אגודות, אגודות ומשוחחים ומתוכחים, לפי הנראה באיזו חדשה נכבדה. מיגואל נגש אל אחת החבורות וישאל: ״איזו חדשה נהיתה בעיר?״. זאת? – ענוהו אנשים רבים בבת אחת – פקודה יצאה מהיכל אלהאמברא, מאת מלכנו ומלכתנו, ירום הודם: ״לגרש את כל היהודים, בעוד ארבעה ירחים, מכל רחבי ארץ ספרד. – – מה אנכי שומע? – קרא מיגואל נבהל ונרעש – לא אאמין! סניור?! – קרא אחד מתוך החבורה בתמהון – האם לא טוב עשו מלכינו בהוציאם את הפקודה הטובה הזאת, לנקות את ארצנו מהיהודים הנאלחים וזעומי ה'? – – הזורים על כל סביבותם טמאה וקללה! – מלא שני את דבריו. – אשר נשמת אפם תתן מות ומגפה בארץ! – קרא שלישי. – אשר ינצלו את הארץ וירוששו אותנו כלנו! – קרא רביעי. מיגואל עזב את החבורה וילך לו הלאה. השמועה החדשה היתה נוראה בעיניו מאד. היא הלמתהו כרעם אדיר… אחיו בני עמו יגורשו מהארץ אשר התערו בה יותר מאלף שנה?.. יגורשו – איך? איככה תהיה כדבר הנורא הזה?.. מאות אלפי החביבה להם, מהארץ שבה נולדו ובה גדלו ובה נקברו עצמות אבותיהם ואבות אבותיהם עד חמשים דור? מאות אלפי אנשים יגורשו בחוזק יד ממשכנותיהם ואחזותיהם, מבתי מסחריהם ומרכלתם ויגלו מהארץ גלות שלמה? הלא נורא הדבר! – – לגרש? – התמרמר במחשבתו – מי יגרש? מי נתן להספרדים הזכות לגרש מארצם אומה שלמה, מאות אלפי ספרדים נאמנים כמוהם? הנשמע גזל משפט כזה? גרש יגרשו את החוטא, את המזיק לרבים – אבל לגרש מהארץ אלפי אזרחים נאמנים ומועילים, מה? כי מתפללים הם לאלהי השמים בבתי תפלה מיוחדים – מי שמע כזאת?! איפה נעשה רצח כזה לעין השמש?! – – ואנה יפנו האמללים האלה?.. אנה ילכו?.. איזו ארץ תקבל את מאות אלפי הגולים היהודים? – והרשעה גברה בכל הארצות. בכל ארץ וארץ ירדפו היהודים האמללים על צוארם. בכל מקום אשר דבר הדת הקתולית מגיע אבל וצרה להיהודים… איפה תמצאו מפלט לכם, אחים אמללים!? – הוסיף לבו לחשוב תמרורים ורסיסי דמעה נראו בעפעפי עיניו – איפה? לפנים בניתם ערי מקלט לרוצחים בשגגה – ואתם גרועים עוד מרוצחים… לכם אין כל מנוס ומפלט, מלבד – שערי השחת… ודמיונו החל כבר לשוות לנגדו את המחזות הקורעים עיניו כבר ראו לפניהן נהרי דם ודמע ואזניו כמו חרשו לקול צוחת עוללים ואנקת ישישים, בכי אמות רחמניות והתיפחות אבות נדכאים… ומה יהי גורל ארצו בהגרש היהודים מקרבה? – סער רוחו בקרבו – הן כל סחר הארץ ועשרה מידי הארץ באמת – ובהגרשם האם לא ישמו כל בתי המסחר וחרשת המעשה? האם לא יסתמו הרבה ממקורי הכלכלה לבני הארץ? האם לא תשאר הארץ בתה?… לפניו את מצב ארצו בעתיד – ויתנודד… הוא רואה מראש כי מבלעדי היהודים תרד הארץ מטה, מטה גם בחומר גם ברוח – ארץ ספרד העתידה תהיה ממלכה שפלה, דלה ונבערה מדעת… להתמרמר במחשבתו – גם אותו יגרשו אם ידעו מי הוא… גם הוא, אחד מראשי הלוכדים את גראנאדה, איננו אזרח בארץ – יגרשו? לא! אם יודע כי עברי הוא לא יתנוהו גם לצאת את הארץ, כי אם ימסרוהו להאינקוויזיציה זאת?… כל מחסהו אפוא השקר – המסוה הקתולית אשר שמו על פניו. – דומם הלך לו בצדי הרחובות ועיניו הפיצו מבטים אפלים וזעומים: הנה כי כן בעוד ארבעת ירחים יגרשו את אחיו בני עמו מקרב הארץ – והוא? הוא ישאר פה בודד ועזוב וצפוי אלי מוקד בכל רגע ככל אחיו בעלי המסוה… גורל מר! – הוא נשא את עיניו וירא והנה הוא עומד לפני בית משכן עמיליא. הוא התעורר מעט מתמהון רוחו. – מה לך, מיגואל, כי כה חורו פניך? – קראה עמיליא נבהלה – שמועה נוראה שמעתי עתה! – קרא מיגואל נרעש כלו. – מה? מה שמעת? הגד! – ארבעה ירחים את כל היהודים מארצות ספרד! – פני עמיליא חורו כשיד וכל עצמותיה רעדו. – כוסו פניה באודם מוזר ועיניה ירו זיקי אש… – טוב! – קראה בקצף נורא ושניה צללו בפיה – טוב! טוב כי יגרשונו. עזוב נעזוב את הארץ הארורה הזאת. חרפה לנו לשבת בה… – אל נא, עמיליא, תדברי עתק על ארצנו – התחנן מיגואל. – ארצנו? – לעגה לו עמיליא בקול מר מאד – הלא גרש גורש ממנה ואין לנו עוד כל חלק ונחלה בקרבה. – לא, עמיליא! – השיב מיגואל – משפטנו לא אבד בארץ הזאת אם גם אחרים יגזלוהו ממנו. הארץ הזאת לנו היא כלכל הספרדים הקתולים היושבים בה, אם גם הם הרבים ואנחנו המעט… הארץ הזאת היא ארץ מולדתנו כארץ מולדתם. – – אבל הטרם תדע, מיגואל! – שבה עמיליא להוכיח – כי אין לנו לדון על פי הראוי להיות כי אם על פי ההוה. הספרדים ירדפונו ומארצם יגרשונו – וזרה היא אפוא לנו הארץ מעתה. אחדים שררה דומיה בבית. שניהם צללו במחשבות עמוקות. מיגואל לא הסכים בלבו לדברי עמיליא. היא ארצו וגם אלפי עריצים לא יגזלוה ממנו… ספרד היא ארצו וארץ כל בני עמו היושבים בה – ובהגרשם ממנה בקנאה זעומה לא תחדל מהחשב להם לארץ מולדת. – – טוב אפוא כי נגורש מהארץ! – שבה עמיליא לקרא בהחלה להתהלך בחדר הנה והנה – לא לנו שבת את מרצחים כאלה יחד. לא לאנשים שבת את חיתו טרף בשכונה אחת… לוא היה רגש נכון בקרב אחינו, כי עתה זה כבר היה להם לעזוב את ארץ הדמים הזאת וללכת באשר ילכו – – פרץ קול בכי מקרבה: ״ללכת באשר ילכו״ – אבל אנה ילכו? לו עזבו בעצמם את הארץ ולאט, לאט, כי עתה לא גדלה הרעה כל כך, כי עתה יכלו לתור להם גם איזו מנוחה באחת הארצות – אבל בהגרשם מקרב הארץ בבת אחת ובזמן קצר כזה – מה גדל אפוא אסונם! ישארו בארץ והמה יצאו את הארץ בידים ריקות, דלים וערומים, ובמה יחיו את נפשם? הלא יגועו ברעב! ואיפה ימצאו להם מנוחה? אמללים! ופני מיגואל גם הם הפיקו עצב מר מאד. פתאם העיפה עמיליא את עיניה אל חדר החולה ותקרא: ״לוא כבר שב אבי הזקן לאיתנו, כי עתה עזבנו שנינו את הארץ כרגע, מבלי חכות עד למועד הגרוש. בהיותנו בארץ אחרת יכול נוכל גם לעבוד את אלהי אבותינו באין מפריע, ומה בחלה נפשי במסוה השקר אשר על פני בימים האלה. זה פעמים רבות חפצתי ללכת אל בית התפלה לאחינו בעיר הזאת, לשפוך שיחי לפני ה' בקהל עם, אבל בנפשי הוא הדבר הזה״… רגע החשתה ואחר קראה: ״לא! לא נעזוב את הארץ עתה, לא נבדל מקהל כל גולי עמנו. יחדו נעזוב את הארץ ויחדו נצא בגולה״… הדברים האלה הטילו סער גדול אל לב מיגואל. הם העירו בקרבו מחשבה חדשה ומרה מאד: ״היא לא תבדל מקהל כל גולי עמנו ואנכי?.. היצא עמי בגולה ואנכי אשאר פה?.. מה גורל הטפה הבודדת הנתזת מהים אל היבשה? – האם לא תבלע בארץ והיתה כלא היתה?.. האם לא אבלע גם אנכי גם בני אחרי בקרב העם הספרדי מבלי אשר יהי לנו כל שם וזכר בישראל״?.. המחשבה הזאת מלאתהו תמרורים רבים… עמיליא פתאם. – אנכי?.. גמגם מיגואל בלשונו. הוא נבוך ולא ידע – התחשוב להשאר בספרד בלכת בגולה? – שבה עמיליא לשאלהו ומבטיה חדרו לתוך עיניו. האהובה לי כנפשי? – ענה מיגואל כעבור רגעים אחדים וישפל עיניו כמו לא נועז להביט ישר בפניה – האוכל?.. את הסבה השנית – ואת עמך? – קראה עמיליא בתלונה עצומה ופניה להטו. – אבל! – שסעה עמיליא את דבריו בלעג-חמה – יודעת אני את ה״אבל״ הזה. אבל… אבל צר לך להפרד מחייך הנעימים בספרד, שר צבא נודע לשם וחי חיי ענג מעזוב את הארץ ולהיות נע ונד בארצות זרים, לרעב ולצמא, להענות ולהרדף. – – כל מלה ומלה פלחה לבו כחץ שנון. פניו אדמו מבטים נכלמים ומתאוננים כאחד. – – עמיליא! אל תוציאי עלי משפט מעוקל כזה! – קרא מיגואל בקול מתחנן ומתאונן – לא תדעי את עזוז אהבתי את ספרד ארצי, אשר למענה חרפתי גם נפשי על שדה קטל. הרגש הזה, כאשר אראה, זר לך ולא תביניהו. לו יצאת גם את למלחמת ארץ המולדת כמוני, כי עתה לא זר גם לך הרגש הזה. התאמיני לי אם אומר לך כי הפרידה מארץ ספרד תחשב בעיני כהפרידה מהחיים, כפרידת הנשמה מן הגוף… – ולו יהי כדבריך; אבל הטרם תדע כי אבותינו ואחינו אמנם נפרדו ויפרדו מהחיים בגלל עמם ואמונתם? המה מסרו וימסרו נפשם למות על קדושת ה', על קדושת מקור מחצבתם ודת כי רוב אחינו בכל ארץ ספרד יפרדו גם כן מהחיים הנעימים להם ויבחרו בחיי נדודים ועוני, מעזוב דת אבותיהם. – אמנם זר לי הרגש אשר אתה אומר: אנכי אוהבת את עמי יותר מכל הארצות שבעולם ובאשר ילך אלכה גם אני. אמנם יש לי גם ארץ מולדות אהובה; אבל היא ארץ אחרת, היא: ציון, ערש ילדותנו ומקום בו חיינו חיי עם מדיני. אל הארץ ההיא עיני נשואות תמיד ונפשי שואפת לימים העתידיים שבהם יפדה עמנו מהגלות וישוב לארץ אבותיו… וכל ארץ אחרת שבה יתגוררו אחינו בגלותם אהובה לי ויקרה בעיני אך אם אוהבת גם היא אותם וכבנים נאמנים יחשבו בעיניה; אבל הארץ המתעבת את אחי; הארץ אשר שריה, כהניה ואזרחיה שנא ישנאו את בני עמי כמות; הארץ אשר היתה לעמנו זה שנים רבות לתופת ואבדון; הארץ הבולעת את דמי אחינו השפוכים בה כמים על ידי רשעת כהניה; הארץ המגרשת את כל היהודים, היושבים בה יותר זה יותר מאלף שנה, בחרפה ובוז, כגרש חומסים ורוצחים, זאבים וחיתו קול עמיליא בדברה את הדברים האלה חצב להבות, עיניה ירו זיקי אש ואיזה אודם נפלא כסה את פניה. הלוהט. הוא לא מצא מלים לענותה. הוא התפלא על אומץ רוח הדוברת ועל המשפטים העזים אשר הוציאה – אבל חש בנפשו כי משפטים נוראים הוציאה. הם היו בעיניו כמחללי קודש… – אם כזאת יחשבו כל היהודים בארצנו – קרא מיגואל כעבור רגעים אחדים – אז באמת אינם אזרחים בארץ. – – אזרחים? – השיבה עמיליא בחמה – אבל המה יגזלו ממנו משפט האזרחים, המה ירדפו אותנו באכזריות חמה, המה ישפכו את דמנו ויעלונו על המוקד, המה בועטים בנו בחרפה ומגרשים אותנו מן לאזרחים בארץ, כי נאהב את הארץ הזאת ואת בניה האכזרים? האם לא יעוררו דבריך צחוק מכאיב לב? – – ולמרות כל אלה – השיב מיגואל – לנו היא הארץ כלהם, אזרחים אנחנו בארץ כמוהם – אף כי המה לא כן יחשבו – ואנחנו לא נוכל למחול על הזכות הזאת אשר לנו בארץ ויהי מה; ואם עתה קמו לנו עריצים לדכאנו ולגרשנו, הנה לא לעד יגבר החשך בארץ. לא אוכל העלות עוד. הנני מקוה כי מתרדמת ההבלים והקנאות אשר נסכו עליה כהני האון, ורוח חדש, רוח אהבה וחופש, יחלוף אז על פני הארץ ויטהרה – ואז תשיב ספרד את נדחיה, את אחינו המגורשים, אליה ושבנו להיות מאשרים בארצנו זאת. צחוק גדול פרץ מפי עמיליא: הנך מאמין ברוח ספרד. הנך מאמין כי תשיב ספרד את נדחיה אליה. אבל עוד שנות מאות רבות תעבורנה עד העת ההיא – ואז אף אם תפתח שעריה לפנינו לא נבוא בהן עוד. לחגא ולזועה תהיה לנו ספרד מעתה ועד עולם… – דבריך יפצעו את לבי מאד! – קרא מיגואל כמתחנן. היא לא ענתהו מאומה אך איזה צחוק-קלסה חלף על שפתיה. עוד כשעה נדברו בגזרת הגרוש הנוראה – ואחר נפרד ממנה וישב למעונו. קץ הזמן אשר קבל מיגואל חפשה ממשמרתו בא. עליו היה לשוב לטולידא. הלך למשכן עמיליא לקחת מאתה ברכת הפרידה. הוא העיף את עיניו מסביב וירא חבורת אנשים גדולה עומדת ברחוב ואחד מהם עומד בתוך ומדבר בהתלהבות עצומה. הוא נגש אל החבורה ויט אזניו לשמוע מה ידובר. – מה אספר לכם רעי! המספר ברגש – המחזה היה נהדר מאד. כל אורחי טולידא וקציניה, כל כהניה, שריה ושופטיה העשירים ישבו על יציעות נהדרות המכתירות את המגרש מסביב ויתר קהל הרואים עמדו מעבר מזה, ומעבר השני עמדו הכופרים האסירים ולפניהם הכהנים – ובין הכופרים האסירים היו גם וכלם הועלו על המוקד לעין הרואים. – הידעת איזה מהכופרים השרופים בשם? – שאלו אחדים מהנאספים – ידעתי – ענה המספר בגאון – שם האחד היה: דון ואלירו די פראנקו… – – הוא הודה לפני כל – שב המספר לספר – כי הוא נצר ממשפחה מיוחסת מקרב היהודים ועד לפני שנה לא ידע בעצמו כי יהודי הוא – אך בהודע לו מקור מחצבתו ואמונת אבותיו דבק בדת היהודים ויהי יהודי חסיד בסתר… מיגואל עזב את החבורה בפיק ברכים. הפיצו מבטים זרים ואיומים כמבטי משוגע… הוא הביט לרגעים אל כל סביבותיו ותוי פניו הביעו איזה מגור – כמו ירא לרגעים פן ידלקו מרגלי האינקוויזיציה אחריו – – סערו מחשבות מיגואל בקרבו – מי יודע אם גם יתר ידידיו האהובים לו אינם יהודים בסתר? הנה זה גורל האמת בארץ הזאת… כל פנים לוטים במסוה" – – "והעלם הנחמד הזה שורף במוקדי הגיהנום הספרדי! – גמול נאמן בעד חריצותו ואומץ ידו במלחמה האחרונה!" – – הוא הגיע עד משכן עמיליא ויבוא הביתה. –בלכתי עתה ברחוב – ספר מיגואל לעמיליא – שמעתי שמועה מעציבה מאד. בטולידא האמללים אשר העלו על המוקד נמנה גם אחד משרי הצבא הגבורים, אשר צר אתי יחדו על גראנאדה, ואשר נודע לו לאחרונה כי יהודי הוא וידבק לאהבה בדת אבותיו – זה הגמול אשר תגמל ארצנו למבחר בניה ולוחמי מלחמתה. צר לי מאד על העלם הנחמד ההוא. מה היה שם שר הצבא ההוא – שאלה עמיליא מבלי משים כמעט. – דון ואלירו די פראנקו… – אהובי! אויה!! – צעקה עמיליא ותפול מתעלפת ארצה. מיגואל נתר ממקומו ויחל להניעה ולעוררה, אבל לשוא. הוא נבהל מאד וירימה מעל הארץ וישאה בזרועותיו אל הספה ויחל ללחץ את רקותיה ולהזות עליה מים קרים. "אמללה! – נד לה מיגואל היא! – והוא אשם הפעם – הוא הביא לה את הבשורה… היכל לדעת כי הוא אהובה? הפלא ופלא! הוא היה אהובה!"… ותפקח את עיניה… פניה חורו ברגעים ההם מאד. זעה רבה כסתה את פניה. עיניה הפיצו מקרבן מבטים נלאים… רגע עוצמו עיניה ואנחות ממושכות קורעות לב פרצו מלבה ואחר נפקחו עיניה שנית וזרם דמעה פרץ מעיניה וישטף על לחייה במורד… – הוא נשרף! – יללה תמרורים – הוא היה לקרבן האינקוויזיציה! אמלל! הוא היה אפוא יהודי ואנכי לא ידעתי וגם הוא לא ידע! מה אמולה אני!.. לב מיגואל בכה בקרבו. הוא חש ביגונה ואבלה הרב. – את מיגואל בקול בוכים – איך? מתי היה בגראנאדה? ומתי נודע לו כי יהודי הוא? מיגואל – שנתים ימים צרנו יחד על גראנאדה ובבואנו העירה כמנצחים התמהמהנו שמה אך ימים אחדים. ואולם גם אנכי חשבתיו לנוצרי. הוא החזיק ביד עמיליא וישח ראשו אליה. הוא נסה לנחמה. – לוא ידע אז כי גם אנכי בגראנאדה – יללה עמיליא וראשה נשען על מיגואל – לו ידע… בלי ספק כבר ידע אז כי יהודי הוא… בכיתה קרעה לב מיגואל. הוא העביר ידו על קדקדה ועל תלתלי שערותיה באהבה וחמלה רבה. הוא דבר על לבה דברים טובים ונחומים – וכל לה. היא חדלה מבכות ותדום; אך לרגעים פרצו אנחות – התדעי, עמיליא! – קרא מיגואל אליה אחרי אשר רוח לה – כי באתי להפרד מעליך, כי עלי לשוב טולידאה. – לה-פ-ר-ד? – גמגמה עמיליא במבוכה – עתה… – כבר כלה מועד החופשה ממשמרתי אשר נתנה לי ועלי לשוב עתה למשמרת עבודתי בצבא – ענה מיגואל בעצב. – אם כן אפוא עוזב אתה את עמך ואת… ואותי – קראה עמיליא נוגה בהחזיקה בידו ובהביטה אליו נפעמה – יקרו "לא אוכל לעזוב את ארץ מולדתי ואת… ואת הנפש האהובה היא הביטה אליו בתמהון רב. אז ספר לה את דבר אהבתו את קלארה – ופני עמיליא נעוו משמוע… היא הרפתה מידו ותבט אליו בבוז עמוק: "לך לך אפוא לארצך ולאהובתך הקתולית ויהי אלהי הבוגדים עמך"! – קראה מתרגשת ותסב את פניה הלוהטים ממנו. הוא חש בנפשו עלבון גדול; ובכל זאת לא התקצף עליה הוא לא מצא מלים לענות לה. גם לשאת עין אליה מבושת. – כעבור רגעים אחדים הליטה פניה בכפות ידיה ותבך… לב מיגואל נשבר בקרבו מאד. הוא הרגיש את עצמו כחוטא עצום. בבכיתה נשמעה גם כעין בכית אומתו העלובה והעזובה… הוא ראה והכיר עתה את עזוז אהבתה אותו ואמונתה אליו. האהבה הזאת היא אהבה טהורה, אהבה שאינה תלויה בדבר ונקיה חמדת בשרים ומאויי הלב. אהבה כזאת הוא אוהב גם אותה. הוא מצא בה נועם-המשפחה החסר לו. ומאוהבת נאמנה ונעלה כמוה יפרד עתה!.. מה קשה ומרה היא פרידה כזאת. – פתאם חדלה מבכות ותרד מעל הספה ותחל להתהלך בבית אחת הנה ואחת הנה ותוי פניה ומבטיה הביעו איזה אומץ רוח. – קראה אליו ופניה להטו מאד – גם את הצרה האחרונה אשא בדומיה. לא אתיפחה עוד ולא אבכה. עבריה אנכי וכעבריה אסבולה… והיתה לי אהבת עמי האמלל לנחומים על כל. – כל אות צער. היא ברכה את צאתו לשלום בקרת-רוח ומנוחה – כאלו אחת היא לה אם ילך מאתה אם אין. – עוד ביום ההוא עזב מיגואל את קורדובה. זכרונות ורגשות שונים מלאו את לבו כל הדרך: "מה רב ההבדל בין נסעו לקורדובה ובין שובו ממנה!.. שונה במרוצת הזמן הקצר הזה! כמה עולמות חדשים נפתחו לפניו! כמה סודות גדולים ונפלאים נגלו לו… ההיטיבו עמו או הרעו לו כל אלה?" – בנסעו לקורדובה היה שלו ומאשר; ועתה, בשובו, שתי נפשות אהובות השאיר בקורדובה: האחת בקבר והשנית בחיים. מהראשונה נפרד בעצב אבל במנוחה, ומהשנית במלחמה וסערת נפש. – וזכרון פרידתו מאת עמיליא לא ידע יכנהו. היא נדמתה עתה בעיניו לברק אור המתנוצץ פתאם לעין האדם ואחר יעלם לנצח… "לנצח? אלי! האמנם לא אשוב עוד לראות את עמיליא כל ימי חיי? האמנם? – כן! אנחנו נפרדנו. היא תלך בגולה ואנכי אשאר בארץ"… התוכל קלארה למלא לי חסרון חברת עמיליא?.. ומי ימלא לי חסרון חברת עמי? התהיה לי קלארה גם לעמיליא גם לעם גם לאל?"… לו לא גלה לו מורו את סודו – מה היה אז? השבע אז את גרוש היהודים מספרד. הוא היה מצטער על אבדן ארצו ועל אסון מאות אלפי נפשות אדם על לא חמס בכפן – ואולם עתה… מה גדלה עקת לבו עתה – והאמללים האלה הם אחיו בני עמו. – ובעוד ארבעת ירחים לא ישאר אף יהודי אחד בספרד – האמנם?.. עוד לא הסכין את הדבר הנורא הזה… ארץ ספרד בלי יהודים! – הוא לא יוכל גם הוא היה נכון לצאת את עמו בראש גולים ולהתענה אתו בכל אשר יתענה – לולי קלארה וארצו אשר לא יוכל הפרד מהן… כן! הוא מכיר ויודע איזה רגשות נצחו ואיזה נוצחו. הוא לא יעזוב את ארצו ואת משאת נפשו – ואולם עוד לא תמה המלחמה, עוד הרגשות המנוצחים מתעוררים, פעם בפעם, למרוד במנצחיהם… עמיליא על פניו וערכו יקטן בעיני עצמו… מה רב אומץ לבה ומה כביר הוא רוחה! – היא נותנת היתרון להרוח מן הבשר ומה רבה אהבתה לעמה ודתה! – היחסר לו רגש האהבה הזאת? האין רוחו מסוגל להתרומם על הבשר? – – אמנם היא הסכינה מילדותה לתת היתרון להדת מן החיים… רגש ואולם מדי קרבו לבוא טולידאה החל להרגיש איזה נועם נפלא. הוא חש כי הולך וקרוב הוא אל משאת נפשו – וזכרונה מלאהו נחת ועדנים. איזה קסם נפלא שפוך על זכרון התמונה הנעימה ההיא לנסוך עליו רוח אחר, רוח מעודד ומשמח, ולהשיב את נפשו. – בלי שפק כבר מחכה היא לשובו בעינים כלות ומה תגדל שמחתה בראותה את פניו. – ואולם התכיר את השנוי הגדול אשר הויה בו במרוצת העת הזאת? אבל אחת תכיר אם אין. הוא כבר החליט בלבו לבלי כסות את סודו במשאון. הוא יגלהו לה. כזאת יעשה כל איש ישר. כזאת עשה מורו וכזאת עשתה גם היא… חלילה לו מהונותה ומסבב אותה בשקר – והוא גם צפוי אלי משפט האינקוויזיציה בכל רגע… ואיך יוכל לסכן את חייה מבלי ידיעתה. – כן! הוא יגלה לה מקור מחצבתו ובטוח הוא כי לא תבחל בו בגלל זה; ואם תבחל – יהי גורלו כגורל מורו… הוא בא טולידאה. אחרי הנפשו מעט מעמל הדרך חש ללכת לארמון המרקיז די הענריקעץ לראות את פני קלארה. היא קבלתהו בזרועות פתוחות ובשמחה גדולה. – אכזר! – התאוננה עליו באהבה – מדוע התמהמהת ומנוחתי? ואנכי הייתי מלאה געגועים רבים עליך, אתה נסעת מפה ותקח לך גם את שנתי אתך, כי נדדה שנה מעיני בלילות. – – אולי היה ההיפך, יונתי? מיגואל בקול רך – כי בהפרדי ממך השארתי גם את שנתי פה? התמהמהת? – שבה לשאל אותו בתלונה נעימה. מורו החכם ומותו, גם אמר לה כי לא עליו התלונה כי אם על הטבע, אשר לא ברא לו כנפים, למען יוכל לעוף אליה בטיסה אחת, מבלי נסוע במרכבה או רכוב על סוס. ואז חדלה מהתאונן ותתרפק עליו באהבה עזה ותשאלהו: איך עבר עליו המסע ואיך בלה את העת בקורדובה? ותספר לו גם איך עברו עליה השבועות האחדים האלה ומחשבותיה הרבות על אדותו בהקיץ ובחלום. והנעימים, עיניה המלאות אש ותום, קולה המצלצל כפעמון דק, צחקה ושעשועיה המלאים חן ונועם – כל אלה פעלו פעולה עזה כרגע ויחלישו את רושמי הימים האחרונים… המה הציתו בלבו את אש אהבתו מחדש – והאש הגדולה הזאת כמעט ששרפה את רגשותיו הראשונים, את זכרון עמו וזכרון עמיליא… איזה מים יעצרו כח לכבות את האש הלוהטת הזאת? – הוא התפלא אז בקרבו: "איך עלה על דעתו להפרד מקלארה? היוכל להפרד ברצון עצמו מחייו? היוכל לעזוב את נפשו?"… רבתה שבעתים. בדמות אהובתו הנעימה הוא רואה גם את דמות ארצו הנחמדה. גם היא יעלת חן כמוה. גם היא מלאה חן ונועם… הוא לא יוכל הפרד מהן. – הוא לא מצא די און בלבו גם לגלות לה את סודו… הוא לא הרהיב עוז בנפשו לחלל את קדושת הצחוק הערב המרחף על פניה… מי אכזר ויקדיר את מי יהין להזיל דמעה מהעינים היפות והתמימות האל? – בפעם אחרת יגלה לה את סודו – חשב בלבו. היא התבוננה אליו פעמים אחדות ותרא את הרוח הכהה הנסוך עליו. – מדוע זה שבת עצוב רוח מקורדובה? – שאלתהו קלארה בדאגת נפש. – הלא תדעי את גזרת גרוש היהודים מארצנו בעוד ירחים אחדים! – ענה מיגואל – והאם לא תדאב נפש כל איש ישר ואוהב ארצנו על האסון הגדול הזה, על אסון מאות אלפי אנשים צדיקים ואסון ארצנו האהובה, אשר תשפל עד עפר בהגרש ממנה מיטב בניה החרוצים? ואת, קלארה, האם לא תעצבי על הדבר הנורא הזה? – אבל מה יועיל העצב? – השיבה קלארה באנחה – ואולי עוד יתעשתו המלך והמלכה להעביר רוע הגזרה הזאת, אשר גם רבים מתושבי הארץ הקתולים מתרעמים עליה? גם אבי, הקתולי האדוק, יתמרמר אל הפקודה הזאת. ושביב תקוה נוצץ בעיניו… אבל בימים הבאים, בבואו בחברת שרי הממשלה ורבי העם, נוכח לדעת כי התקוה הזאת תקות שוא היא, כי טורקומדה וקסימענעס מנצחים על דבר גרוש היהודים זעומי נפשם – והמה יסכלו עצת כל ישרי הלב והחרדים לטובת הארץ באמת. ולנגד טורקומדה וקסימענעס אין כל עצה ואין כל תחבולה. – וכה עברו שבועות אחדים ומיגואל לא גלה עוד את סודו לקלארה. "בפעם אחרת יגלה לה" – החליט בכל פעם. הממשלה, ללכת הוא וגדודי צבא אחדים לגראנאדה, כי יצא הקול אשר הערבים המנוצחים מתעתדים למרוד בממשלה ולהתקומם נגד שרי המשטר הקתולים אשר העמידו בעיר, ודרוש אפוא להרבות שם את חיל המצב וגם שרי צבא גבורים כמיגואל וחבריו. כי בעתים הסוערות הללו דרוש לו להיות בחברת נפש אהובה, אשר תהיה לו לנחומים ושעשועים, אשר תעודד את לבו במלחמתו את הרוח, אשר תוסיף עצמה לרגשי אהבתו את קלארה. – הוא נפרד מעמיליא וגם מקלארה יפרד עתה. – היה לשים פעמיו לדרך. הוא בא אל בית קלארה להפרד ממנה ואבותיה. חורו פניה כסיד ותהי כהלומה: עוד הפעם תפרד מעלי, מיגואל! – קראה קלארה בקול בוכים – הזה הוא גורל אהבתנו? להפרד ולהפרד! האם לא יבוא פעם הקץ לפרידות כאלו? הבגלל זה אזכה להתענג לעתים – אבל, קלארה! – קרא מיגואל רכות – זאת היא חובתנו לארץ מולדתנו הדורשת מבניה עוד קרבנות יקרים מאלה. – שאלה קלארה בעצב. – היום הזה לא יבוא לעולם! – ענה מיגואל – גם לך גם לארצנו חלק בי; ובעת אשר תקראני ארצי לבוא לעזרתה אתפרץ גם מבין זרועות אהובה כמוך ללכת לקול הקורא. וגם עליך, יפתי, לותר תמיד מתענוגיך ומשושך לטובת ארץ מולדתך. בכל הערים אשר עבר בהן מיגואל שמעו אזניו קול תאניה מקרב קהלות היהודים. גזרת הגרוש הקיפה את כל הארץ ותגדל הזעקה בכל תפוצות ישראל בספרד. הגזרה הנוראה היתה להם כשואת פתאם אשר לא שערוה ולא עלתה על לבם. גם בקרב הנוצרים נמצאו אנשים אשר זעקו חמס על הפקודה הזאת. ביחוד נמצאו כאלה מקרב מרום עם הארץ, אשר נפשם מרה עליהם גם על חפשם הנגזל מהם בידי הכהנים החשוכים, ויפחדו גם לנפשם מהות ומיגואל התבונן לכל אלה ולבו נשבר בקרבו. – ובגראנאדה גדלו המבוכה והתאניה שבעתים. היהודים ישבו שם עד כה בצל ממשלת הערבים ויתענגו על רוב שלום ומנוחה. המה לא ידעו תגרת יד האינקוויזיציה וקנאת הדת הזעומה לא הדריכתם מנוחה – ובנפול העיר בידי הספרדים גז שלומם ויעף ויהי גורל אחד להם וליתר אחיהם בספרד. וגזרת הגרוש היתה להם כרעם אדיר ואיום. הם התיפחו ויילילו ברחובות כמשוגעים בחוצות העיר ואלה פנו אל נכבדי העיר וגדולי השרים ויתחננו לפניהם, להיות להם לפה אל המלך והמלכה להעביר את רוע הגזרה. רבים מהם עשו חוזה את המוירים הנרדפים ואת "הנוצרים החדשים" אשר ביתר ערי ספרד: לעמוד על נפשם בחרב וחנית; אבל הנבונים בעם הבינום לדעת כי מחשבתם מאפע והיא לא תצלח, ועליהם אפוא לשאת ולסבול ולבטוח בה' כי ירא בענים ולא יעזבם. הוא ראה את גזל משפט עמו לעין השמש ולבו התחמץ כי הרשות להמגורשים לקחת אתם את כל הונם ורכושם, ולעומת זה נאסר עליהם להוציא מהארץ כל זהב וכל כסף!.. "מה נתעבה היא הערמה הזאת." מראה אומץ לב אחיו ובטחונם החזק באלהי אבותיהם הפליא את לב מיגואל מאד. הם היו בעיניו לסמל הגבורה, האמונה והבטחון. לוחמים אדירים הם, לוחמי מלחמת האמת. – המה נלחמים את הזאבים, המכתירים אותם מסביב, מלחמת האנושית… בקרבו… מראה ענות אחיו יום יום משך אותו אליהם יותר ויותר. הוא חפץ להתערב בהם, להתענות עמהם – מה נשגב הוא להמנות בין מעונים בגלל האמת!.. ומדי חשבו כזאת רחפה לפניו תמונת עמיליא והיא מבטת אליו בעינים לוהטות ומפיצות מבטים – רמחים… המה דוקרים את נפשו בלי חמלה… וברגעים כאלה רחפה לפניו גם תמונת קלארה – שתי התמונות האל נצבו כאויבות זו לעומת זו ותהיינה בעיניו כלוחמות אשה את רעותה וכנכונות להתנפל זו על זו בשצף קצף. – ועמו וארצו נצבו גם הם כצרים זה מול זה… ומה יעשה הוא?.. היבוא קץ למלחמת רגשותיו? – התמרמר על נפשו – מתי תחדל נפשו מהקלע בתוך כף הקלע לרגעים? האם לא תחדל המלחמה לעולם? האמנם ישאר פה ונחם-לבו יענהו כל ימי חייו?… מה נורא הוא הרעיון הזה! – – קץ ארבעת הירחים קרב לבוא. ויבוא היום הנורא, יום הגרוש, וכל אשר קרב זמן הגרוש גדלה המלחמה אשר בקרב לב מיגואל… את רעיונות רבים כבר הסכין, אבל לא הסכין עוד את הרעיון להפרד מעל אחיו בני עמו פרוד גמור – – עדת היהודים בגראנאדה קראה עצרה וצום, וכל בני העדה למקטון ועד גדול, גברים ונשים, זקנים וטף נקהלו אל בית התפלה הגדול והנהדר אשר בטבור העיר, לשפוך נפשם לפני ה' ולעורר עליהם רחמי שמים. גם מיגואל בא אל בית התפלה, אחרי החליפו את בגדי השרד אשר לבש בבגדי אחד העם לבל יכירוהו. מיגואל לא הבין את התפלה העברית, אבל המחזה בלבד עורר את לבו מאד: בכית אלפי אנשים ונשים מלאה את כל הבית – היא היתה בעיניו כבכית האומה הישראלית… בכית אומה נעלבה… אומה שלמה בוכיה – מה עצומה ונוראה היא בכיה כזאת! – היא קורעת ארץ ושמים, אבל לא לב אכזרים… בעת הזאת בוכים כל יהודי ספרד. גם הוא בכה. דמעות שקטות וקדושות התגלגלו על לחייו… לו יכל לשכח את קלארה ואת ארצו, לשכחן לנצח, ולהתאחד עם הבוכים האלה!.. אבל איזה כח נעלם ימשכהו אליהן? האין זה כח כשפים? – אז עלה רב העדה הבמתה ויחל לדרוש לפני העם. אחים יקרים! – השמיע הדורש בקול מר מאד – עת צרה העת הזאת לבית יעקב יושב ספרד, לא היתה כמוה מיום גלות ישראל מעל אדמתו. הן אתם יודעים כי כגן עדן היתה הארץ הזאת לבני ישראל לפנים. הארץ נחשבה להם לארץ מולדת שניה. בה התענגו על רוב טוב ושלוה, ובה הרביצו תורה וחכמה, הקימו בתי מדרש ללמודי תורתנו ויפיצו את מעינות לשון הקודש חוצה בפיוטי תפלה ושירים יקרים. אבותינו ואחינו גדלו והצליחו ויעלו במעלות השלטון; ובכל זאת היו רדים עם אל ונאמנים עם קדושינו – אבל ה' חפץ דכאם וימסור את הארץ בידי אחרים, ומאז היתה הארץ ליהודים לתופת, מאז שופך בה דמי עמנו כמים ומבשרם לא שבעו… ועתה יגרשו את כלם מקרב הארץ… ואם אחינו אשר ביתר ארצות ספרד כבר הסכינו את הרדיפות והמצוקות ויטו שכמם לסבול זה כבר – מה מר הוא גורלנו אנחנו יושבי גראנאדה. אנחנו הן התענגנו על רוב שלום עד עתה. עוד כבודנו חדש עמנו. זה עתה ההפך עלינו הגלגל. זה עתה שקעה שמשנו, והפצע עודנו חדש בלבנו… אבל צדיק הוא ה' ולא יעשה עול במשפט ואין לנו להרהר אחרי מדותיו חלילה. אין זאת כי לא הלכנו בדרכי אבותינו הצדיקים ונחטא הרבה מאד, כי הרבינו להתערב בעם הארץ וללכת בדרכיו, כי עברנו גבול ונפר חוק… אך לא אעיר עתה אזניכם למוסר. לא אזרה מלח על פצעי לבבכם. האסון גדול מאד. אנחנו כלנו, נשינו וטפנו, נגלה מהארץ גלות שלמה, כעדת זאבים טורפים, כמזיקים לחברת האדם, ובידינו אין כל. כל אחוזותינו וקנינינו – ועצמות אבותינו החביבות גם הן תשארנה לבדן בארץ. אוי מה היה לנו! – ואם חטאנו לה' אלהי אבותינו הנה צדיקים אנחנו מהם ולהם לא הרעונו מאומה. אנחנו כפינו לנגדם – אבל נמסור דיננו לשמים. הוא יריב את ריבנו וינקום את נקמת בניו מרודפיהם. ואולם עתה עלינו להתבונן אל דרכינו ולשוב לאלהי אבותינו בתשובה שלמה. אל נבגוד חלילה בברית עמנו. אל יתענו האור המתעה אשר יראו לנו אויבינו כי אור מתעה הוא. חלילה מאחד מאתנו לבגוד בדת אבותיו ולדבקה באמונת אויביו למען ישאר בארץ. – אל יפת לבו לעשות כמעשי אבותינו ואחינו ספרד, לבחור בדת השלטת אם גם אך לעין רואים, כי הלא יודעים אתם את גורל האנשים ההם המר מאד. המה צפוים בכל רגע אלי הרג ושרפה זהירותם והסתתרותם יפלו רבים מהם בפח האינקוויזיציה ואחריתם להכרית. ומה יהיה גורל הנדחים האלה בגלות היהודים מארץ ספרד? הלא בניהם אחריהם יגדלו ללא תורה וללא דת ודור יבוא יתערב בקרב עם הארץ ולא יודע הלב, כי אם יעשו כדבר הזה, אין להם עוד כל לעשות כמעשי אבותינו הצדיקים, בכל ארץ וארץ, אשר חרפו נפשם גם למות על קדושת ה'. ועל אחינו האנוסים לעזוב עתה לאט, לאט את הארץ ולהסיר את מסוה השקר אשר על פניהם ולצאת לארצות אחרות אשר יוכלו לעבוד שם את אלהי אבותיהם באין מפריע. – עלינו כולנו להיות עתה גם אחים לצרה זה לזה, לתמוך בידי אחינו העניים ולכלכלם בלחם עד בואם אל המנוחה בארץ אחרת. בעת צרה יגלה תמיד עתה, אחי, לכו ונשתטחה על קברי אבותינו הצדיקים ולקחנו אתנו את מצבות הקברים, לבל תחוללנה בידי זרים, ונכין את עצמנו לדרך, ובבוא נעזוב את הארץ בלב מלא אמונה ובטחון בה' אלהי ישראל כי ירא בענינו ויחלצנו מצרה וישלח אלינו את משיח צדקנו והביאנו לציון ברנה, אמן!". הדרשה הזאת הרעישה כל עצבי מיגואל… היא נדמתה בעיניו כמוסר כלימתו. נדמה לו כי הדורש פנה בדבריו אך אליו ואותו כנה בשם "מוג לב" ואותו הוציא מכלל ישראל… כל עת הדרשה עמד כנשפט לפני כס השופט וכל מלה ומלה היתה לו ככתב אשמתו… מלחמת הרגשות תגבר בה מיום ליום, כי לרגעים יתעורר בלבו החפץ לעזוב את קלארה וארצו ולהספח אל הגולים… והחפץ הזה נלחם את רגשות אהבתו בגבורה נמרצה – ומי יודע אם לא ינצח?.. מה טוב היה לו היה מורו-דודו עתה בחיים!.. עתה לא היה מכחד עוד ממנו דבר… והוא היה לו למדריך טוב. – – עליו היה לשוב עם חילו טולידאה עוד לפני הגרוש. ביום 2 אויגוסט שנת 1492, הוא יום התשיעי לחודש אב למספר היהודים, בבוקר. דונה קלארה די הענריקעץ יושבת לה לבדה בגן אשר מאחורי הבית. על פניה מרחפת עצבת קלה. היא תפושה במחשבות רבות… "מדוע יתמהמה ככה? היא שמעה כבר כי שבו גדודי צבא אחדים מגראנאדה והוא לא שב עוד. האחרונים יארכו לה מאד. גם שנתה תדד מעיניה בלילות…" ברגע ההוא זכרה את פרידתו האחרונה ממנה. איזה עצבת נעלמה שכנה אז על פניו – מה סבתה? מעת הכירה אותו איזה דבר לאט עמו? הדאבה נפשו לגורל היהודים המגורשים? אולי כן הוא! גם היא תצטער על גורל האמללים, ואולם – לבו רחמן מלבה. הוא מלא אהבה וחמלה לכל בני האדם אין קץ – ברגע ההוא באה מאריא – סניורה! – קראה מאריא בפנים צוהלים – לכי ונבואה הביתה ואיטיב שערותיך והחלפתי שמלותיך ויצאנו לראות במראה גרוש היהודים מקרב עירנו. הלא חג היום ליושבי טולידה, חג לארצנו ולדתנו! – – לא אלכה לראות באסון אלפי אמללים! – ענתה קלארה בעצב. – למה תדברי, סניורה, כדברים האלה? – קראה מאריא בתמהון גדול – המותר לרחם על היהודים הארורים ולנוד להם?.. איזה קול צעדים נשמע מבינות לשיחים. כעבור רגעים אחדים נראה מיגואל מרחוק. תרועת שמחה פרצה מפי קלארה. היא רמזה למאריא לעזוב את הגן והיא קמה ממקום שבתה ותלך לקראתו בזרועות פתוחות. אהובי? – קראה אל פני מיגואל והנה הם חורים כשיד, עיניו תועות ומזרות מבטים מוזרים וכל יצורי גוו ירעדו מאד. – אויה! מה היה לך מיגואל?! – קראה העלמה מלאה חלחלה ונמוגה מפחד – החולה אתה? – הרגיעי רוחך, קלארה! – קרא מיגואל בהתאמצו להסתיר חרדתו ויחזק ביד ימינה באהבה וישקה במו פיו – זה עתה באתי העירה ואמהר לבוא אליך ואני עיף מעמל הדרך. ומה שלומך את, קלארה? – שלום לי! – ענתה קלארה המה ישבו על אחד הספסלים ממול שבכת הגן הפונה אל הרחוב. היא הניחה ידה על שכמו ותקרא: "אבל, מיגואל, מכרת אני בך כי דבר לאט עמך… ואיזו עצבת נסתרת תלחץ את לבך – – – כן, קלארה! – קרא מיגואל בקול רועד – ועתה הכוני נא לקראת הסוד הגדול אשר אגלה לך הפעם… דעי לך, קלארה, כי לא בן עמך אנכי! – – איך?.. בן איזה עם?.. גמגמה קלארה בלשונה. פניה חורו כשיד. קור עבר בכל יצורי גווה ותרעד… ידה צנחה מעל שכם פניה הביעו איזו מלחמה פנימית עצומה… ברגע ההוא עלה פתאם על לב מיגואל זכר איזאבעללא אהובת מורו… הוא חשב את עצמו כנעלב גדול מאד… "אכן רגש הוא באדם – חשב מיגואל בקרבו ברגע ההוא – והרגש הזה הוא יליד החיים… ולמרות אהבתה אותו זר הוא לה מעתה –" – – אבל מה לי ולדתך? – קראה קלארה בקול בוכים כעבור רגעי מספר – ואנכי אוהבת אותך, תהיה מי שתהיה. והאם לא הוריתני, מיגואל, כי כל בני האדם שוים בעיני האלהים?… מבבות עיניו: נפש – יקרה – את – גמגם מיגואל מתרגש ויבט אל תוך עיניה זמן רב… היא חבקתהו בזרועותיה ותשק לו במצחו. – לא ארף ממך, מיגואל, אף כי יהודי אתה – קראה העלמה ודמעות נוצצו בעפעפיה… האחרונים שרטו שרטת בלב מיגואל… היא תרגיש תמיד כי יהודי הוא… ועל לבו עלו פתאם דברי מורו ודודו על דבר בני דתות שונות כי יבאו בברית הנשואין: "המה לא יוכלו סתום את הפרץ שביניהם, וגם אם יסתמוהו פעם תבוא כל רוח מצויה ותסיר את הפקק מעל פיו והפרץ יגלה שנית"… האם לא תהיה כזאת גם ביניהם? – אחד העורבים השמיע קול צריחה מוזרה ומיגואל כמו התעורר מתרדמת חשקו ויתנודד… תמונת עמיליא עברה לפניו ברגע ההוא ברוח ופניה מביעים בוז ושאט בנפש נורא: "יהי אלהי הבוגדים עמך!" צללו דבריה באזניו כרעמים אדירים… ובעקב תמונת עמיליא אחזו עוד תמונות רבות: אביו הנרצח בידי האינקוויזיציה, מורו המת ואיזאבעללא, לואיזה ודון פרנקו… וכל התמונות האל עברו בלולות לפניו ותשקנה ותהימנה… פתאם הגיע לאזניו קול המולה העולה מן הרחוב. הוא העיף עיניו להתבונן מבעת לשבכת הגן אל הרחוב והנה גדול עולה השמימה. מחנה כבד ברחוב. יהודי טולידא יוצאים את העיר ללכת בגולה – בהם זקנים וטף, ישישים ויונקים, חולים ויולדות, ועל ידם הכבודה אשר ברגליהם: מטות ושלחנות, כרים וכסתות וכלים מכלים שונים… דמי עורקיו שטפו במרוצה וירתחו כסיר… מלחמת רגשותיו התחוללה ברעש גדול… איזה כח גדול וכביר ימשוך אותו אחרי הגולים… איזה אויב נורא משתער עתה על אהבתו את קלארא ואת ארצו… וקול הפעמונים נשמע מכל פנות העיר… בא הרגע הנורא, רגע צאת בני ישראל מארץ ספרד – ופני מיגואל נעוו משמוע… הוא אטם את אזניו – אבל לשוא… צלצלי הפעמונים הולכים הלך וגדלים, הולכים הלך וחזקים, והמה חודרים עד הנפש… המה מרתיחים את הדם… המה מציתים את העצבים – אש גדולה מתלקחת בקרבו… היא לוהטת את לבו… מה נוראים הם הצלצלים האלה!! – האלה מגרשים גם אותו מקרב הארץ: צא, יהודי טמא! לך לך מהארץ הזאת!" – פנים מפיקי פלצות, עינים מזרות אימה, דמעות-גפרות… ויללה עצומה, יללת זקנים וטף, יללת ישישים ויונקים, יללת חולים ויולדות, מחרשת אזנים ומרגזת עולם… מה איומה היללה! – עיני מיגואל מלאו דם, פניו להטו וכל "לא! לא אשאר בארץ… עזוב אעזבה…" – יללה הנערה בחלחלה למראה פניו המפיצים בלהות ולמראה גוו הרועד – אוי לי, מה היה לך? נסורה נא מהמקום הנורא הזה… ולעומת היללה האיומה ישמע קול מוזר ופרוע, צחוק אכזרים ולעג הוללים, קול ההמון המשתובב, קוראים: "מות ואבדון להיהודים!!" – מיגואל! – שבה קלארה להתחנן באמצה אותו אל לבה אבל פתאם התפרץ מיגואל מבין זרועותיה ויקם ממקום מושבו ויניע בראשו לכל עבריו: "לא! – נהם בקול בוכים – לא אדבק בך, קלארה! לא אעזוב את עמי! לא! לא! לא אשאר פה. אל עמי! עמו אנכי בצרה! אצא אתו בגולה, אהיה לו אח לצרה!" – מיגואל! מיגואל! – יללה הנערה – למה תדבר דברים נוראים כאלה? – שכחיני, קלארה! שכחיני ומצאי לך איש מקרב בני עמך. היי שלום, קלארה! ובמעוף עין אחד חלף על פניה וימהר ללכת אל מוצא הגן. הקשיבו מאחוריו יללת אהובתו – אבל לא חזר לאחוריו. הוא מהר וירכב על סוסו אשר נשמר על יד מבוא הגן בידי רכבו ויצו את הרכב לשוב לביתו והוא רכב לו לבדו מאחרי הגולים. הוא חפץ להשתער על האספסוף הרודף אחרי הגולים ולהניסו בחרבו – אבל ירא לנפשו פן יעיר בזה חשד… ויפן אל השוטרים העומדים בצדי הרחוב ויגער בם על עמדם מנגד ומחרישים למראה פרעות האספסוף, למרות פקודת המלך והמלכה לשמור על היוצאים לבל תאונה אליהם כל רעה; ודבריו, כדברי שר צבא גדול ונודע לשם, פעלו את הפעולה הרצויה ויחלו להדוף את האספסוף אחור גבורים כמוהו דרושים עתה לעמו – חשב מיגואל בקרבו – ועל כל אלה אשר רוח גבורה נוססה בהם להגן על עמם ולהצילו מכף השואפים לבלעו. כן! מגנים ושומרים דרושים עתה לגולה האמלל?… הוא רכב לו אחרי הגולים, אבל פתאם הטה את סוסו לעבר אחר. הוא ירא לנפשו פן יעיר עליו חשד מרגלי האינקוויזיציה ולקחוהו מעם הגולה והקדישוהו לקרבן האויטא-דא-פע! ולכן עבר דרך רחובות קיצונים ושקטים עד הגיעו אל מחוץ לעיר, ושם – נספח אל מחנה הגולים ויתבולל בתוכם בקול בוכים ונפש הומיה… הוא חפץ אז לחבק את כל אחיו האמללים בזרועותיו ולבכות על צוארם באיי הפוגות… עוד הפעם הביטו הגולים לאחור. עוד הפעם נשאו את עיניהם אל עיר מכורתם אשר ישבו בה הם ואבותיהם ואבות אבותיהם זה רבות בשנים; עוד הפעם נשאו את עיניהם אל כל מחמדיהם אשר השאירו בה, אל קברות אבותיהם החביבים להם; עוד הפעם נאנחו מקרב לב ונפש; עוד הפעם הזילו דמעה מעיניהם – ואחר נשאו את רגליהם ללכת הלאה, הלאה… אנה יפנו הגולים האמללים האלה? – שאל מיגואל את נפשו. נורא ונהדר כאחד היה מחזה הגלות מסביב… כל הדרך מלאה אלפי גולים, איש איש וצרורו בידו או על שכמו, רובם הולכים ברגל מעוטם רוכבים על סוסים או נוסעים בעגלות – רבים מהם נושאים ספרים בידיהם וספרי תורות צרורים בארגזים ורבים – מצבות קברים… מה חלק העם האמלל הזה אם לא מצבות הקברים? מצבות קברי העבר וספריו – הם המה כל חלקו בחיים… וכל אשר הוסיף מיגואל להתבונן אל מחזה הגלות מסביב – מלא לבו המון מחשבות רוממות ומרורות… קהל גדול של אלפי אנשים נסחים ממקומם ומגורשים מחוץ למחנה כמצורעים – ובשביל מה? בשביל כי לא יחפצו לבגוד במורשת אבות… עדת הגולים היתה בעיני מיגואל כמחאה חיה וקדושה, מחאה נגד בני האדם, מחאה נגד השמים וצבאותיהם… הוא הביט פעמים רבות לאחור… מה השאיר שמה? את לבו, את כל מנעמי חייו – ומחזה הפרידה הנוראה עבר לפניו לרגעים… הוא התאמץ להסיח את המחשבות האל מלבו… הדעת כי גם הוא הולך בגולה רוממתהו בעיני עצמו… עתה הוא גבור באמת… הוא נלחם את אויב נעים ויוכל לו. הוא נלחם את אהבתו את קלארה וארצו וינצחה. פעם בפעם, שבו זכרונות קלארה וארצו לעלות על לבו… הנה כי כן נפרד מהן לנצח – דמעות עיני קלארה שבו לנוצץ לנגדו וקול יללתה שב לצלצל באזניו ואיזה כאב פנימי הכאיב את לבו… ולרגעים נשא את עיניו אל שמי התכלת הטהורים, אל השמש הנעימה ואל הדר הטבע מסביב – ומה קשתה לו פרידתו מהם. איפה ימצא לו שמים טהורים כאלה? מה ינתן לו תמורת הררי ספרד הנפלאים ונהר הגוואדאלקאוויר? – – היא נבל תבול… היא לא תשכחהו כל ימי חייה… וגם הארץ הבוק תבוק בלעדי היהודים… ופתאם עלה רעיון על לבו: אביו ודודו יביטו אליו ממעון שדי וישמחו. הוא לא בגד בהם, הוא נשאר בן נאמן להם. – וברגע הזה עלה על לבו זכרון עמיליא: "לו ראתה אותו עתה, כי עתה לא הביטה אליו בבוז כמלפנים"… ובזכרו אותה חש כאב עצום בלבו: הוא נפרד ממנה – האם לא ימצאה עוד? לו ידע אז כי גם הוא ימנה בגולים העזב אותה? – הוא נשאר בודד באמת, בלי קלארה ובלי עמיליא… מה מר הוא להשאר בודד ועזוב אחרי רוב אהבה כזאת. – איפה היא עתה?.. גם היא בין הגולים – אבל איפה? הנשארה בקורדובה עד יום הגלות? מה מאשר היה לו מצא אותה עתה, לו היתה לו עתה חברה נעימה כמוה! – הוא רכב לו הלאה תפוש במחשבות רבות… פתאם נשא את עיניו וירא במרחק איזו עשרות צעדים ממנו הולך איש זקן, שחוח ונדכא וכמעט אין בו כח ללכת, ועל ידו נערה אחת הולכת לאטה: "אלכה ואושיבה את הזקן הנדכא על סוסי ואנכי אלכה לי ברגל" חשב מיגואל. הוא הבקיע לו דרך בין המחנה לגשת אל הזקן ופתאם הסבה הנערה את פניה והנה – אל! היא עמיליא!.. הוא קפץ מעל הסוס. עיניו ברקו ברקי גיל ופניו הביעו עליצות אין קץ. ועמיליא לא מחכתה עד אשר יגש אליה. היא מהרה אליו ותפול על צוארו ותבך: "אחי! אחי אתה, מיגואל! אח מלדה – וגם אתה בין הגולים, ברוך תהיה לי ולעמנו!" מיגואל לא האמין למשמע אזניו: "הזאת היא אחותו הנגנבת? העל כן נקשר אליה ככה בעבותות אהבה – עמיליא! – קרא מיגואל מתרגש ויחבקה בזרועותיו וישקה פעמים אחדות – האת אחותי מלדה? מה אנכי שומע? – – נקרבה נא, אחי, אל אבי הזקן וידעת את כל – קראה עמיליא במשכה אותו אחריה. – אבי! – קראה הנערה בוכיה ושומחת בהציגה את מיגואל לפניו – זה הוא מיגואל סאן סאלואדור!" "אתה בן חתני היקר כריסטובאל! אנכי הייתי חותנו. לפנים נקראתי בשם די אבולפיא ואחר שניתי שמי למען הסתר מהאינקוויזיציה. רבות חטאתי נגד אביך… אנכי נתעיתי להדבק בכל לבי בדת הקתולית ולקנא קנאתה, ואגנוב את בתו ממנו, ובגללי סבלה גם היא הרבה. גם את דבר מות אביך ע"י האינקוויזיציה ידעתי – רבות חטאתי נגדו; אבל כבר נחמתי על משוגתי וכבר סבלתי הרבה בכל חטאתי – וה' יכפר לי על כל. גם אתה, בני, סלח לי על עותתי נגד אביך הישר באדם. את אחותך גנבתי ממך – ועתה אשיבה לך. וברוך השם כי אין לך לבוש באחותך המחונכה על ידי". מתרגש – ובמה אודך על הסגולה היקרה אשר נתת לי? במה אודך, זקן, על האחות אשר שמרת למעני? חבק עוד הפעם את עמיליא בזרועותיו וישק לה בלי הפוגות. המה הושיבו את הזקן על הסוס וירכב לו אט והמה הלכו להם על ידו. – הנה כי כן שבתי לראותך, עמיליא, ובצורה חדשה, בצורת אחות! – קרא – וגם אנכי כבר נואשתי מראות פניך עוד – קראה עמיליא. – ואיך באת טולידאה? – שמע נא את אשר אספר לך: אחרי הפרדך ממני רפתה מחלת אבי הזקן מעליו ויחל לשוב לאיתנו. אז ספרתי לו על אדותך, ספרתי לו – ושוה נא לנגדך עליצות נפשי ודאבוני גם יחד באמרו אלי: "התדעי, עמיליא, מה הוא שר הצבא הזה לך? הנני לגלות לך דבר אשר העלמתי ממך עד כה. הנני לגלות לך מי היה אביך: "כריסטובאל סאן סאלואדור! את היא בתו הנגנבת ממנו על ידי". – מה רבתה אז שמחת נפשי בהודע לי כי האיש אשר אהבת אחות אהבתיו הוא באמת – אבל מה התאבלתי אז על פרידתך ממני ועל אמרך לבגוד בעמך… אז החלטנו אני ואבי הזקן לשום פעמינו לטולידא ולראות את פניך. "תדע, למצער, מה אני לך – חשבתי בלבי – ואם עזבת את הנערה הזרה לך אולי לא תעזוב את אחותך. ואם אחרי כל אלה תשאר עוד בארץ, תדע, למצער, כי בגדת גם בעמך גם באחותך. אז באנו לטולידא. אבל מה גדלה מבוכתנו בהודע לנו כי אינך בטולידא כי יצאת את החיל לגראנאדה. ללכת אל העיר ההיא יראנו לנפשותינו בדעתנו כי הנזיר מוואלאדאליד יושב שמה והוא אחד המפקחים הראשים על מעשה המרת הדת. גם לא עצר אבי הזקן כח ללכת דרך רחוקה כזאת והכסף גם הוא אזל מכלינו. אז נשארנו בטולידא ונחכה מיום ליום לשובך עם החיל מגראנאדה. אבל תקותנו לא באה, כי היום לי כי עוד לא שבת – ובכן יצאנו את הגולה בפחי נפש ויגון רב; ומה מאשרה אנכי עתה במצאי אותך פה בתוך הגולה. – – – הנך רואה, עמיליא אחותי! כי לא בגדתי בעמי. היום בשעה העשירית בבוקר שבתי מגראנאדה ואלך כרגע אל קלארה. אמנם רבות נלחמתי אתי ועוד מעט ונשארתי שמה… אבל אהבת עמי נצחה לאחרונה ואעזוב את קלארה ואת ארצי ואלוה אל הגולים. – אמנם לב ודמעות עינים נפרדתי מהן. גם התאבלתי על עזבי אותך ויהיו לי געגועים רבים עליך, כי אמנם אהבת-אח אהבתיך גם מבלי דעת אחותי את באמת – אבל עתה שבע רצון אני… והיתה לי אהבת האחות תחת אהבת האהובה ואהבת העם תחת אהבת הארץ… האף אין זאת, עמיליא אחותי? – – כן! אחים לצרה הננו עתה לעמנו ואחים לצרה וזה לזה. והצרה הכללית הזאת תקשרנו ביתר עז. – חייך – קרא מיגואל אחרי דומיה קצרה – אמנם התעורר חשד בלבי: אולי אחותי את? אבל שם אביך הזקן אשר אמרת לי שם את חשדי זה לאל, בדעתי כי שם חותן אבי היה די אבולפיא. המה הסבו את פניהם ויביטו לאחור… אך ראשי המגדלים עוד נראו פה ושם. – שנינו השארנו שמה נשמות אהובות – קראה עמיליא בדמעות בעפעפיה – אבל אהובתך נשארה בחיים ואהובי ירד אלי קבר – ובאופן מבהיל ונורא… – אבל – קראה עמיליא כעבור רגע – לא עתה העת לשית לב לדאגות עצמנו. הדאגות הללו צריכות להדחות מפני הדאגה הכללית, דאגת העם וצרותיו. – איפה נלכה? – קרא מיגואל פתאם בנשאו את עיניו אל מחנה הגולים – לאיזו ארץ נשים פעמינו? אולי נלך פורטוגלה כי קהל גדול מאחינו אומר להתישב בארץ הקרובה – לא! – קראה עמיליא – לא נתישב בארצות הקתולים. יודעת אני מראש כי בקרוב יגרשו את פעמינו ארצה תוגרמה. בצל המושלמנים ראו אחינו מנוחה כי טוב וגם עתה נמצא מנוחה בקרב בני דת האיסלאם. – הגם את תאמיני כי הדת היא הנסבה לשנאת הקתולים אותנו? – – אם לא הנסבה, למצער, תואנה היא להם להתגולל בגללה עלינו – – ומה יהי קץ הנדודים האלה? – שאל מיגואל בעצב. – גם לנדודי עמנו, בני, יבוא הקץ! – נשמע פתאם קול הזקן אשר שמע את דברי מיגואל האחרונים – עלינו לנדוד בכל חלקי התבל, בכל הארצות, לזרוע בכולן את זרעי הדת והמוסר ולהענות ולהרדף בכולן כמנת כל לוחמי האמת – ואחר נשובה לכבודנו משיח צדקנו וישיבנו לארץ אבותינו ושבנו והיינו לעם גדול ומאשר. מאד – קרא מיגואל באנחה – ומדוע זה עלה אך בגורלנו חלק רע כזה להיות לקרבנות האנושית?.. – ומי זה ישכיל לדעת את תעודת הבריאה ולבוא עד חקר שדי? – השיב הזקן בנשאו את עיניו למרום. קלארה לפני מיגואל… אבל סערת רוחו כבר חלפה. על לבו עלו עתה דברי די פיריירא דודו, כי היהודי והקתולית לא יוכלו התאחד יחדו לחיי משפחה… כן! "חיי המשפחה דורשים כי יהיו להבעל והאשה רוח אחד ושפה אחת. אל אחד ותפלה אחת" כן! לו גם שבו עתה כל היהודים לספרד לא התאחד עוד התבוללות גמורה… אולם הוא נד לגורל קלארה מאד – והיא חפה מפשע… השמש ירדה לפאתי ים. שולי השמים האדימו כדם. שמש היהודים בספרד שקעה עד נצח… רוח חרישית נשבה מסביב. דומית מות וקדושה מאד היתה שפוכה על מחנה הגולים. הגולים התפללו תפלת המנחה… מיגואל לא הבין אל שפת התפלה – אבל חדר לרוחה. קול המתפללים אשר הביע בראשונה עצב עמוק ובכיה עצומה הביע לאחרונה מנוחה קדושה ובטחון צדק… העם התאזר באזור אבותיו אז עלה רב העדה, איש זקן ולבן פנים ושער, על אבן גדולה אחת ויחל לדבר אל העם… ומה נוראים היו למיגואל דברי הרב!.. הוא השביע את העם לבלתי שוב עוד לספרד עד עולם. יהיה כדבר הנורא הזה? ואם תשוב ספרד ותפתח את שעריה לפני היהודים? האם לא ישובו אז אל ארץ מולדתם? – – – ארור האיש מישראל! – נשמע קול הרב חוצב להבות – אשר שוב ישוב בקרב הימים לארץ ספרד הטמאה! האיש ההוא לא יבוא בקהל ישראל! – – ארור!!! – ענו כל הגולים מקצה. גם עמיליא ענתה "ארור"! אחריהם. משמוע: "אל תקללי! – התחנן לפני עמיליא – עוד שוב נשוב לספרד ארצנו". – ארור האיש מישראל אשר שוב ישוב לספרד – קראה עמיליא שנית כמו להרעימו – ארור יהיה לנצח, גם הארץ… מיגואל ופניו הביעו כאב פנימי ושברון לב: סלח לה, אלהים! – לחשו שפתיו בדממה בנשאו את עיניו הרטובות למרום – סלח לה לפשע שפתיה וגם לכלם סלח נא, אל רחום! לא המה מקללים אך מרת נפשם מקללת… סלח נא, אלהים! – – ווארשא, תרנ"ב הקיצה עמי! זה יותר מעשרים ושבע שנים מעוררים אותך מתרדמת גלותך, זרים קורעים את בשרך, בניך מעוררים אותך – אבל לשוא! תרדמתך ארוכה מאד, שנות מאות רבות, בלוית חלומות נעימים לפעמים על משיחי-שקר, ישנת ברגזה, לא עברה עת אשר לא חבלו בך ולא הקיזו לך דם, ואתה היית מתהלך כמוכה-ירח מגוי אל גוי, וכמוכה-ירח לא היתה יכולת להעירך. במאת השנים האחרונה החלות לישון במנוחה, וכאשר קמו הזרים, אשר שנתך במנוחה היה להם לזרא, ויחלו לנשכך, לירות בך אבנים ולהרבות פצעיך, באמרם: "לך מאתנו, כי צר לנו המקום" – החלו בניך להעירך ולעוררך, להוכיח לפניך, כי גם לתרדמה יש קץ, כי תרדמה איננה חיים, הקיצה, חלץ עצמותיך, פקח עיניך, עורה לחיים חדשים על אדמה לאומית בקולטורה לאומית ובחיים לאומיים נורמליים ככל העמים – ואתה, עמי, הנך מניע אבר, פוקח עין, מעורריך חושבים כי הנך מקיץ, נכון לחיים – אבל באמת הנך שוכב עוד כמתעלף! האמנם לשוא העמל? הבאמת אין עוד תקוה כי תקיץ לחיים? האם שירתך לפעמים בעת תנומתך "עוד לא אבדה תקותנו" איננה אך דבוב שפתי ישנים?? הקיצה עמי! הלא אחרית תרדמתך – מות. אין עם אשר יוכל להאריך ימים בקרב עם אחר. אך על אדמתו הוא יוכל עם לנצור את דתו, את שפתו, את קולטורתו, את תמונות חייו וכל המציין אותו בתור עם ידוע. בין זרים- בין בחיי מצוקה, בין בחיי נחת, מוכרח כל עם לאבד את סגולותיו, להבטל בקרב אחרים ולהשמד מתחת השמים. כן היה לרבים עמים היסטוריים, כן יהיה לך, אם לא תאבה לקומם את חייך העצמיים. נורא ואיום הוא לראות במיתת איש אחד, אבל אלף אלפי פעמים יותר נורא ואיום הוא אם עם שלם ימות! הבאמת רוצה אתה, כי כל באי-עולם יהיו עדי מותך? הלזאת חיית יותר משלשת אלפים שנה, הקימות נביאים גדולים, מלכים נבונים ואיתנים, חכמים מפורסמים, הפלאת את כל העולם כלו בכחך לשאת ולסבול כל צרה ומצוקה מכל מיני תלמידי המן ומדורות אש – למעם תמות באחריתך על אדמה נכריה כהלך נודד? אל תאמר, כי אם לא מת עד עתה לא תמות גם לעתיד. לא, עמי, שומריך, אשר עד עתה נצרו את חייך (אוי ואבוי לחיים כאלה!): תורתך והגהיטא – אבדו את כחם, פניך אין לך עוד, ראה והביטה אל תבנית בני נעוריך… הם "מרקדים על כל חתונות בני-נכר" ואותך לא יאבו לדעת; האין זו גסיסה לאומית? זה יותר מעשרים ושבע שנים מעוררים אותך, עמי, קוראים אותך אל ארץ אבותיך, ואתה הנך מניע אבר, זה וזה נוסע שמה, מתיסדת מושבה יהודית בארץ-ישראל, מתיסדת עוד שניה, נבנה בית-חרושת – אך אין זה רק תנועת אבר, מספר הגון מבני-ישראל אין שם, אין קונה אדמה, אדמת אבותינו זרים אוכלים אותה שם, ואנחנו פה בקרב זרים ושקועים בתרדמת מרמוטא! אבל עד עתה עוד היה לתרדמתנו צד זכות: תריסי החלונות היו סגורים מכל עבר, חשכת אפלה היתה לא רק בגולה, כי גם סדרי תוגרמה לא היו נוחים ליהודי מדינות אחרות בכלל ולהקולוניסטים בפרט. אמנם בעל דעה צלולה היה יכול להבין כי בזה עצמו יתרון גדול לארץ-ישראל בעדנו. אם היו שם סדרים מתוקנים – לא היה זה כבר נשאר שעל אדמה אחת בעד בני-ישראל, ואך על כן נשארה שוממה עד עתה מפני שלבני אירופה, בין עשירים ובין המון העניים, נמצאו מדינות רבות, שסדריהן יותר טובים מסדרי תוגרמה, להוציא פרי בחרות רצונם מכספם ועמלם, ואך לבני-ישראל, אשר בנוגע להם גרוע המשטר בהרבה מדינות עוד יותר מהמשטר שבתוגרמה, צריך היה המשטר בארץ-ישראל להיות טוב מאותו שבהרבה מדינות. את זאת הבינו המעוררים, אבל מן הנרדם אי-אפשר לדרוש שיעשה לו חשבון בדעת צלולה. עתה נפתחו התריסים בארץ-ישראל, הקונסטיטוציה שבתוגרמה הביאה אור גם שם ליושביה. ואם עוד עתה נהיה שקועים בתרדמתנו – הנה יש רבים אחרים, שהם ערים יותר מדאי, הונם גדול, שריריהם מוצקים וידיעותיהם מרובות – והם יבלעו את ארץ תקותנו האחרונה, יקנו אדמתה, יסללו בה דרכים ומסלות, יבנו בתי-חרושת ועוד, ואז – אם גם בנינו אחרינו יתעוררו – יאחרו את המועד, הכל יהיה נכבש ואנחנו בעל-כרחנו נאריך את תרדמתנו עד אשר נישן המות! זכרו את דברי הד"ר פינסקער "עתה או עד עולם לא" צריך להיות פתגמנו. אוי לבנינו, אוי לזכרון אחינו בני דורנו, אם לא נוציא תועלתנו מן הרגע הזה"! הקיצה עמי! עתה לך שעת-הכושר, אם תחכה – יעבור המועד! אולי תשאלו: ומה נעשה? העם לא היה נשקע בתרדמתו, ואיך נדבר לעם חרב? כן הוא, עמנו חרב, אך הרוצה להציל את הגוסס עושה כל מה שבכחו, מנסה את כל התחבולות, אולי תועילנה. עתה היא שעת-הכושר ועלינו לנסות לעשות ככל האפשר. הוכיחו להעם החרב, מי בספרים ומי בדברים, כל אחד לפי כחו, כי מצב כל אחד מאתנו בגולה איננו בטוח מאומה. לא אדבר על הפוגרומים, אך על מעשי יום-יום. מבלי לדבר על עניינו הנסים יום-יום המונים-המונים לאנגליה, לאמריקה וקאנאדה ומוצאים לפעמים אבנים תחת פת-לחם, כי גם בעלי-הבתים האמידים והעשירים הגדולים שבנו כל הונם תלוי באויר. כמעט כל מסחרינו אין להם יסוד נאמן: אסמכתות, סוחר-מוכר והמסחר הקטן. לעיתים קרובות מאד אנו רואים אנשים שהיו אמידים נצרכים לנדבות; לא רחוק הוא גם לראות עשירים הנשארים בלי פרוטה. לעומת זה אין אנו יכולים להראות, לפחות ברוסיה, על משפחה אחת יהודית, שהיא נודעה בעשרה אפילו מאה שנים. הלא היו בקרבנו עשירים לפני מאה שנה ואיה עשרם עתה? לא על-ידי שכרות האבידוהו, לא בשחוק הקלפים הפסידוהו, כמו שעושים אחרים, אך הרוח קבצו והרוח פזרו. עשרנו איננו נוסד על נכסים שיש להם אחריות, על בתי-חרושת גדולים וכיוצא בהם, אך על המסחר האוירי. על הקבלנים נשאו זה כבר משל, שהם נקברים בתכריכי זרים. עתה גם עסקי קבלנות אינם נתונים ליהודים, ועמדתנו היחידה שנשארה לנו, המסחר, גם היא מתמוטטת במקומות רבים שונאי ישראל מיסדים בכונה לשבור לנו מטה לחם. כן הוא המצב אצלנו. בחוץ-לארץ אמנם מצב עשירינו יותר איתן, אך ליד מי יבוא על-פי-רוב לסוף הונם? כבר אמר מקס נורדוי, כי מיליונר יהודי אובד לעמו. מיליונר יהודי בחוץ-לארץ אינו מסתפק בעשרו ומבקש לו גם יחוס, ובהיותו עבד במעמקי לבו הוא מוקיר רק יחוס זרים; אם יש לו בת הוא מחפש בעדה איזה דל (כי מיוחס עשיר לא ישפיל כבודו לשאת בת ישראל) המוכתר בתאר "מארקיז" או "גראף", מובן, אינו-יהודי, ומוכר לו את בתו ואת הונו יחדיו. צוואת ווערטהיימער מוויען, שבנו יירש אותו אם אך לא ימיר את דתו, מוכיחה עשירינו בחוץ-לארץ מובטחים כי בניהם ישארו במחנה ישראל. אם אין ליהודי עשיר בחוץ-לארץ בן או בת, אשר בעצמם או על-ידי בניהם יעבירו את הונו לאחרים – הוא מוסרו בעצמו ביד גוים. כן עשה העשיר שמשון מבריסעל, זכרונו לחרפה, אשר הוריש את כל הונו, שלשים מיליון פראנק, להאקאדימיה למדעים בברלין. האם בעוד עשרות שנים לא יהיה כן גם אצלנו? יותר קרוב, כי כן יהיה… וכל זה הוא מפני שבגולה אין אנו בעצמנו שייכים לנו, אין חיינו שייכים לנו, אין הוננו שייך לנו וגם בנינו אינם שייכים את כל אלה ורבות כאלה, אשר כבר נשמעו בספרותנו בכל הלשונות במשך עשרים ושבע השנים האחרונות, המוכיחים, כי חיי הגלות לא היו מעולם חיי אנוש וכי כל המכבד את עצמו ורוצה להיות כאחד האדם מחויב לתמוך את רעיוננו הלאומי הנשגב – הפיצו ככל אשר תוכלו, לאחינו, כי אנו בעצמנו, בנינו, חיינו והוננו נהיה לנו אך אז, כאשר ארצנו ההיסטורית תהיה לנו, כאשר נחיה חיי אנוש ככל הגוים. וארצנו ההיסטורית יכולה בנקל להיות שלנו, אם בעצמנו נרצה בזה. צריך רק לקנות שם אדמה, לקנות אדמה ולקנות אדמה. עבדו, עמולו, חברו חבורות של אנשים אמידים פחות או יותר לקנות אדמה בארץ-ישראל, ליסד שם בתי-חרושת וכאלה, דברים בטוחים מהפסד, שאדם אוכל פירותיהם והקרן קימת. הדברים האלה יביאו שכר לבעליהם ותועלת לבניהם ולכל הלאום כלו והקרן תתקיים. כל אחד בעירו יוכל למצוא חברים לחבורות כאלה: בערים הקטנות – שנים-שלשה בעיר, ובערים הגדולות – למאות; רשמו את הסכומים שהחברים נכונים לתת לזה והודיעו אותם לועד חובבי-ציון באודיסה. בארץ-ישראל כבר נוסדה לשכה אשר תביא לפעולה את כל הענינים האלה, בין בקנית אדמה ובין בשאר הדברים. הכסף שישלחו לצורך זה יהי שמור בהאוצר אפילו פרוטה אחת ואין בזה שום חשש נזק. עבדו, עמולו, בשנים הקרובות עוד לנו שעת-הכושר, העירו את העם, "הזכירו לפניו, השמיעו לפניו, שלא תאבד שארית יעקב"!… "עתה, או עד עולם לא! אוי לבנינו, אוי לזכרון אחינו בני דורנו אם לא נוציא תועלתנו מן הרגע הזה!" הקיצה, עמי! בבית-מלון הנודדים שבקופנהגן הסבה עליה את עיני אשה עבריה צעירה לימים, ששערותיה היו לבנות ככסף. בחיקה התנמנם ילד קטן, שלא הסירה את עיניה מעליו, ולא שמה לב לכל הנעשה והנדבר סביבה. מסקירתי הראשונה הרגשתי והכרתי, כי איזו טרגדיה נוראה ואיזה רעיון-קבוע צפונים בלב אשה זו, ואכנס אתה בדברים. – אתה שואל אותי, אדוני, מדוע הלבינו שערותי בשנות אביבי ומדוע פני ילדי קמוטים, כמושים וירוקים כשעוה? – הוי, אדוני, על שנינו, עלי ועל משיחי הקטן, קפצה זקנה במשך של חמשים שעות, שנדמו לי כנצח נצחים… האשה הצעירה-הזקנה הפסיקה את דבריה ותסלסל בחבה את שערות ראש יונקה, שהיה צמוד אל זרועותיה ויתרפק עליה בכל כחו הדל, כאילו היה ירא פן יגזלוהו מידי אמו. חנקתי בקרבי את השאלות השונות, שהיו נכונות להתפרץ מפי למשמע דבריה, ולא ערבתי את לבי לעורר את זכרונותיה העצובים. עברו רגעים אחדים, והאם הנודדת הבליגה על יגונה, שגזל מפיה את חשק-הדבור, ותחל לספר: בעיר א. הוא היה אחד המגינים. ובשעה שהגין על חיי אחינו רצחו את נפשו הוא. והאסון שקרה כך קרה: ביום הפורענויות נפל לידו אחד ההוליגנים. בעלי היה נכון להמיתו באקדחו, אולם הרוצח כרע לפניו על ברכיו ויתחנן על נפשו; אז רעדה ידו הנטויה של המנוח. נעלה היה מכחו להרוג אדם. ובהשבע הנבל שבועי שבועות בשם אלהיו ואמו שלא יגע ביהודים לרעה, אם אך ימלט על נפשו, הוריד בעלי את כלי-זיינו. אז קם הרוצח ויך במטיל ברזל על קדקדו אחת ושתים. וכעבור יום אחד מת בעלי בבית-החולים העברי, באמצו את ילדנו, שהיה אז בן שלשה חדשים, אל לבו… ועד רגע יציאת נשמתו הצטער רק על גורלי אני ועל גורל ילדנו. ובצערו זה מת באביב ימיו בהיותו עוד מלא תקות לימי חופש לכל בני האדם. אולי ידעת, אדוני, את בעלי! מזג טוב כזה ונפש טהורה כזו לא תמצא בכל העולם… דמעות האם, ששמו מחנק לגרונה, נפלו על לחיי הילד, שגופו הדל והרזה נראה כשלד של עוף… רוצה לספר ימים ולילות מכל אשר עבר על ילדי, אך למי אספר אם אין האנשים פה מרגישים בצערי… לכל אחד ואחד מהם יש חבילות חבילות של צרות ופגעים משלו. – למי אין צרות? – השמיעו רבים מן הנודדים את קולם בבת אחת, – לכולנו, ברוך השם, ישנם יסורים די והותר… – אולם כל אחד מרגיש את שלו יותר עמוק, – קראה זקנה שהחזיקה ספר תהלים בידיה הצנומות. ובראותי כי הנודדים מפסיקים בשיחתם את חוט הספור של האשה האומללה, שאלתיה במה התפרנסה אחרי מות בעלה. – קשה היה עלי להשאר בא. אחרי מות בעלי. נזכרתי בחיינו המאושרים. אמנם גם בחייו לא היה המחסור אורח זר בביתנו, אך באהבתנו זו לזה היינו מאושרים גם בימי ענינו. וכשנולד לנו משיחנו זה נמלאה סאת אשרנו. אך גם אז לא שכחנו את צרותיהם של אחינו. יחד עבדנו לתועלת הכלל לפי כחותינו המעטים, ומה נעימה היתה עבודה זו בחברתו של בעלי המנוח, שאהב את כל הבריות, רק לא, חלילה, את העשירים, השבעים, המוצצים את דמי העניים… – את כולנו הם מוצצים! – נהם אחד הבחורים שישב כפוף באחת פנות החדר בעתון יהודי, – ועתה הננו יבשים כחרשי אדמה ומושלכים בידי בעלי צדקות על פני שבעה ימים. – ואין קרוב ואין גואל! – השמיע אחד הנודדים את קולו העצוב. ואם הילד שבה לספורה: אחרי מות בעלי עקרתי את דירתי לעיר ב. ואתפרנס שם ממלאכת התפירה. תפרתי לבנים ושרתי לילדי שירים שחורים. משכורתי היתה אמנם מועטה והספיקה רק ללחם צר ולמטה בדירת דלים, אך יונקי היה נחמתי ועליו השלכתי תקותי, כי יגדל ויהיה ללוחם בעד חופש עמו, בעד חופש כל בני האדם… – חופש, חופש! – זוהי מילה ריקה, הבלים! אני אומר לכם: יהודים הננו, נודדים ואומללים נהיה כל ימינו, – אין קרוב ואין גואל! – חזר הנודד על פזמונו בקול צרוד וישתעל. – הוי, נואשים! – קראה האשה בקול תנחומים, – יש ויש גואל, הנה הוא לפניכם! אני אטפחו, אגדלו… האם הרימה על זרועותיה את ילדה המתנמנם, להראות את גואלם. – מזל טוב לנו ולכל ישראל, – קרא הזקן שבחבורת הנודדים, יהודי בעל מצח גבוה, – הנה גואל חדש קם לנו, בעוד שאנו מצטערים על הראשונים… ובאמת, למה לנו לדאוג? הלא ילד נתן לנו, והוא הלא יפדה אותנו מכל צרותינו… חא-חא-חא! – אל תלעגו, – קרא בחור כמוש ובעל עינים מבריקות, – כי אמנם כל הילדים העברים, שנולדו בימי המרד, כל אלה מהם אשר ראו בעיניהם הקטנות את ימי הטבח וההרג ושנצלו בנס בתוך המהפכה מידי רוצחים, – כל הילדים האלה כשיגדלו, יהיו ללוחמים וחולמים… חי נפשי כי יהיו! – הנה הוא בא בהפילוסופיה שלו, – התלונן נודד בעל עינים טרוטות, שהחזירוהו בגללן מאמריקה, – אבל טוב כי תחרישו כולכם ותתנו לאם המשיח שלנו לגמור ספור מעשיותיה… והמספרת לא שמה לב לעקיצותיהם של הנודדים, ובקול רועד שבה לספר: …והנה בא יום הטבח גם בעיר ב., ובשעת הבהלה נחבאתי עם ילדי בעלית-הגג של בית-משכני, ושם התחבאו אתנו עוד יהודים אחדים: זקן וזקנה וגם צעירים אחדים. ובשכבנו מסותרים ועטופים בין ערמות בלויי סחבות ובין שברי כלים, פחדנו ורעדנו מקול עלה נדף. המות היה קרוב. מבעד סדקי הגג ראינו את הנעשה בחוץ: שוד ובזה, הרג וטבח. ובלבי אמרתי כבר בא קצם של כל היהודים, ובעוד רגע יגלו הרוצחים גם את מסתרינו אנו. אולם לא הסכנה שהיתה נשקפה לחיי אני החרידתני, – כי הטובה אני מכל אחיותי שנהרגו, – כי אם הסכנה שרחפה על ראש יתומי הקטן, אשר נוצר להיות גואל ומושיע לכל הנרדפים על צוארם… וילדי זה, כאילו לא קרה דבר, ינק במנוחה נכונה את לשד עצמי. מסביב לי נשמעו אנחות ואנקות חרישות ואיומות, ועוללי השתעשע בחיקי, כאילו היה מוטל כבן-מלך בעריסתו באחד ההיכלים ומלאכי שלום מרחפים על ראשו. אולם כל רעש קל, כל המולה דקה בקרבת בית מחבואנו הפילו עלי אימה. פחד פחדתי כי עוד מעט ויתפרצו הרוצחים אלינו ויקטפו את פרחי הרך, כאשר שמו קץ גם לחיי אביו, שהיה חסון כאלון… – הלואי היו ממיתים אותי בילדותי! – התאנח אחד הנודדים, שישב כל העת דומם, והייתי נפדה מכל צורתי ונדודי… והמספרת, כאילו לא הקשיבה להערתו של הנודד, קראה אלי: – שוה נא בנפשך רגע זה ותמונה זו: צהרים. כל בני החבורה המסתתרים בעלית-הגג עיפים למות. הלילה עבר עלינו בבהלות, במורא ופחד, באמירת ודוי, בתפלות ובבכיות. בחוץ שררה דומית-מות. אף צל יהודי לא נראה ברחוב. האמנו כי כל אחינו ואחיותינו בעיר כבר נהרגו, לא נשאר אף אחד מהם. והנה פתאום נשמע קול צוחה בחוץ. עצרנו נשימתנו וחרש נשקפנו מבעד סדקי-הגג: הרוצחים הרגו את אחד מבחורי ישראל, שיצא להגן על אחיו. המראה היה נורא: גלגלתו של ההרוג היתה רצוצה, מחו שפוך, פניו מעותים וידו האוחזת באקדח היתה נטויה. ההוליגנים מתעוללים בגוית ההרוג, צוהלים משמחה וצמאים לדם, משברים את חלונות בתי היהודים ובוזזים את חנויותיהם. ופתאום הכיר הזקן אשר אתנו בעלית הגג, את פני ההרוג: הוא היה בנו יחידו. איום היה המחזה: הזקן מרט שער ראשו, נאנק, התפלץ וקלל את אלהים ומלך, בכה כילד, השתגע, התעלף ויפול כבול עץ. וכל בני החבורה הצעירים דאגו רק אחת, שלא ישמע בחוץ קול הזקן, ובכל פעם האנקו שמו מחסום לפיו. והזקנה, שפיה לא פסקה מלאמר ודוי, בראותה מבעד סדקי הגג את בנה יחידה ההרוג, נטרפה דעתה עליה ותרם קול צעקה: "רוצחים, הנני אליכם, עוד מעט וכלה אעשה בכם!" ונכונה היתה לקפוץ מעל עלית-הגג ולהתנפל על הורגי בנה. אולם הצעירים עצרו בה, וכמעט חנקוה בגרונה לבל ישמע קולה בחוץ. ובאותו הרגע הנורא יתגנבו מבעד חרכי הגג קוי אור זהב של שמש צהרים ויפלו על פני ילדי. קרני השמש עוררו בו את שמחת-ההויה, ונדמה לי, שאני רואה אותו בפעם הראשונה בכל יפיו, חנו וקסמו. בת-צחוק נעימה ועליזה רפרפה על שפתיו. זרועותיו וארכובותיו, שהיו אז מלאות ועגולות כתפוחים, מפזזות בגיל וחדוה, וכלו מתחטא עלי. ומתוך שמחה הנה הוא פושט את ידיו הקטנות אל סנטרי ומגמגם בחבה: "אמא, אמא". וקול צחוק ילדי, שהיה כקול פעמוני כסף, השתפך פתאום בדומית מחבואנו. ובאותה שעה, בתוך המצוקה הנוראה, בשמעי בפעם הראשונה מעל שפתי ילדי את השם "אמא", נמלאתי גם אני, כמו להכעיס, שמחת-החיים. עיני לא שבעו מראות את פני מלאכיי הקטן, ובקול דממה דקה החילותי לשיר לו שיר ערש. איזה רוח גיל נסתר תקפני, ואני לא ראיתי ולא הרגשתי באותו רגע את כל החרדה הסובבת אותי. בעיני אני התרכזו אז כל מנעמי החיים, חדותם ושירתם בבר-בטני וכמו זרם נסתר עבר ממנו ושטף בכל עורקי, עד כי הייתי גם אני שכורת-החיים כמוהו. – "הס, הס, הס!" – קראו בני החבורה בחרוק שנים, וחמתם נתכה עלי ועל ילדי, כי בעיניהם כלועגים לאידם ופחדם. וילדי השלו, כאילו הרגיש באותו רגע את רוח התלונה הרגזנית, שנשבה בין המתחבאים ויחל לבכות ולצעוק. אז התגברה עוד התלונה, שנשמעה כשריקת שפיפון, וקולות של לחש איום הגיעו לאזני: "בשביל צעקת הילד נהרג כלנו, נבקש עצה להפטר ממנו!" במבוכתי לא ידעתי מה לעשות: טלטלתי את יונקי על זרועותי, נדנדתיו, חלצתי לו שד, חבקתיו, נשקתיו, והוא, כמו להגדיל את הבהלה, הרים עוד את קול בכיתו וגניחותיו. הרגע היה נורא. בני החבורה המסתתרת כבר שמעו בדמיונם שעטת רגלי הרוצחים המטפסים ועולים על הסולם ומתפרצים אלינו. וילדי, מעשה שטן, אינו פוסק מלצעוק ולבכות. הנחבאים כמעט שהשתגעו מרוב פחד ומבוכה. כעכברים ששתו סם מות רצו מפנה לפנה עד כי נכשלו והסתבכו זה בזה. ופתאום חטפו ידים אכזריות, מקרב המסתתרים, את ילדי מזרועותי אני. –"חנקו, טרפו את הממזר הקטן, – רק ישתוק, יאלם לנצח", – נשמעו בלחש איום קולות יהודים. התשמע, אדוני, קולות יהודים! ובשמעי זאת התנפלתי כחיה טורפת על גוזל ילדי, מבלי ראות ומבלי דעת מי הוא, ואקרעהו מעל הזרועות הזרות ואצמידהו אל חזי. וילדי עוד הגביר את קול צעקותיו, כאלו התחנן בשארית כחותיו על נפשו. כל גופו היה מתפרכס, ולבו הקטן דפק, כאילו חשב להנתר ממקומו. – המיתו תיכף את הצעקן, – נשמעו קולות במפגיע, – בשלו ימיתו אותנו כלנו. הנה הרוצחים כבר הולכים ונמשכים אחרי קולותיו, הנה הם מטפסים ומתפרצים אלינו ואין מפלט… גסה וכבדה שמה בחזקה מחסום לפי ילדי, לבל ישמע קול בכיו. כמעט נחנק משיחי הקטן… ובזה היו שמים קץ גם להגאולה. ביאושי נשכתי את היד החונקת את ילדי עד זוב דם, עד כי הוסרה מעל פיו. ופתאום, – בהלה איומה: דלת הגג נשברה, ובפתח נראה ראש צהוב בכל שערות מסומרות ובעל עינים מזרות זיקי אש ירוקה… הרוצח עמד על המעלה העליונה של הסולם וצועק בקול נחר: הנה הם היהודים הארורים מוגי-הלב! מזיקים, מחבלים, חיש מהרה אשים קץ לחייכם… שריד ופלט לא ישאר מכם… וכל בני חבורתנו נבהלו. הדם קפא בעורקיהם ולא זזו ממקומם אף זיז כל שהוא. ורק אני בראותי את הסכנה המרחפת על ראש ילדי נכנסה בי רוח גבורה – חידה לי כיום מהיכן באה לי גבורה זו, – ואחטוף משקל ברזל שהתגולל לרגלי ואשליכהו בכל כחותי על קדקדו של השודד. קול מפץ נשמע: הרוצח נפל ארצה… אז קם שאון בחוץ. המון רוצחים התעורר, וישמיע קול שריקות, צריחות, איומים וקללות. וכעבור רגע הוצת בית מחבואנו באש. לאור לשונות הלהבה ראיתי את פני ילדי, שהיו עוד הפעם צוחקים ומפיקים נחת רוח. המות היה קרוב והמבוכה שבעלית-הגג עברה כל גבול. מחשבותי התבלבלו, ורק אחת מהן, בהירה, נקרה במחי: איך להציל את ילדי מפני הדליקה… ובאותו רגע חשו ובאו מגינים צעירים משלנו, וישימו נפשם בכפם להצילנו מן האש, שאחזה בארבע פנות הבית. ובמהירות, כמו במין כשוף, נשאו אותי ואת ילדי על זרועות חזקות ויביאו אותנו לאחד המרתפים. בכל הדרך שעברנו ראיתי כמו בבלהות חלום רע בצות-דם, אברי אדם מושלכים ונרמסים, שברי כלים ורהיטים, עקבות חורבן ושדה-קטל. סוף דבר: אנו כלנו נצלנו ורק הזקנה נשארה בעלית-הגג ושם נשרפה, גם לקבורה לא באה. ובמרתף, מקום מפלטנו החדש, תקפני היאוש: שדי צמקו, אף טפת חלב לא היתה בהן, ועיני רואות את ילדי גוע על זרועותי מרעב וצמא… ולמען הצל משיחי הקטן מרעב התגנבתי מן המרתף וארוץ אתו, למרות הסכנה הגלויה, לבקש אשה מינקת… והנה צרה חדשה: אחד השוטרים, שעמד על משמרתו בחוץ, חטף את ילדי מבין זרועותי… אז כרעתי ברך לפניו על ברכי ואתחנן כי ישיב לי את פרי-בטני, ואם אין – יעשה אתי חסד וידקרני בחרבו. במקום תשובה צוני השוטר-רוצח לנשק את נעליו וללחך עפר רגליו, – ואני עשיתי כמצותו; אז פקד עלי לזחול לפניו על בטני כתולעת, ואמלא גם את פקודתו זאת. השוטר התראה כמרוצה מהכנעתי ויחזיר לי את ילדי. והנה אך נכונה הייתי להמלט על נפשנו התגרה בי הרוצח עוד הפעם: ביד אכזריה הוציא את ילדי מבין זרועותי ויגביהו למעלה, כמתעתד להשליכו ארצה ולנפץ את גלגלתו הקטנה. בחרדת מות, בתחנה ובקשה הושטתי את זרועותי מול השוטר, צעקתי ובכיתי, השתחויתי והתרפסתי לפניו, עד אשר בעט בי ברגליו, הכני בנציב חרבו ויפילני ארצה ואת ילדי זרק, כמו שזורקים כדור-המשחק, לחברו, בקראו: "השכם נא להרגו, לבל יגדל השד-הקטן הזה ויהרוג אותנו כלנו…" חי נפשי, כי כן הגיד. וצחוק-פראים החריש את קול צעקותי וצעקות ילדי… ובראותי כי עוד רגע וימיתו את משיחי, נכנסה בי עוד הפעם רוח גבורה, ואחטוף במהירות הברק את ילדי מבין זרועות חומסיו, וכחץ מקשת ברחתי אתו, וארוץ ואדלג מעל לגדרות, דרך מבואות וחצרות, בעוד שמאחורי נשמע שריקות כדורי-המות, שעפו מימיני ומשמאלי… וכן רצתי ודלגתי, נפלתי וקמתי, ועוד הפעם נכשלתי אין אונים, אך ילדי לא נשמט מזרועותי ולא נגף אף אחת, כאלו סככו עליו מלאכי רחמים, – עד כי אפסו כחותי ואתעלף… מה היתה אתי אחרי כן, לא אזכור כיום… וכאשר נפקחו עיני – הייתי כמתעוררת מתרדמה עמוקה – ודעתי שבה אלי, ראיתי את עצמי שוכבת על מצע תבן באחד המרתפים, ששם היתה תחנת המגינים, ומסביב לי שכבו פצועים. פניתי כה וכה, ואהיה כמתאמצת להעלות בלבי דבר-מה שנשמט מזכרוני, אז נגלה לי פתאום כי ילדי – נשמתי אין אתי, וקול צעקה התפרץ מחזי, אך הפצועים, שהסתירו עקבותם מעין השוטרים, נחמוני, אמצוני בספרם לי, כי אחרי אשר התעלפתי באחת החצרות, הביאו את ילדי למינקת משלהם, והוא נמצא במקום בטוח… למחרת, כעבור יום הטבח וההרג, מצאתי את ילדי בחיק מינקתו, עלמה שגם היא היתה אחת הלוחמות על החופש. אולם משיחי הקטן, שלא רצה לגעת בשום אופן בשדי המינקת הנכריה, הכירני תיכף ויתרפק עלי בחדוה חרישית. ברגע ההוא לא היה קץ לשמחתי ואשרי. אולם אחרי אשר עברה שמחתי הסתכלתי בפני ילדי, ואבהל לראות כי פני זקן לו וגופו כחרס הנשבר. ומבלי משים נסתכלתי בראי, וארא כי שערותי הלבינו… – כדאי היה הדבר, – קראו אחדים מן הנודדים, – להציל את נפש הילד, למען יסבול כל ימיו צרות ויסורים… ואני אומרת לכם, יהודים, שלא לשוא נצל בני מידי המות ומידי כל הסכנות, אשר אפפוהו מיום הולדו עד היום. אילו ספרתי לכם, יהודים, את כל התלאות אשר עברו על ראש ילדי בדרכנו לאמריקה ומהתם להכא ואיך נמלט מכל אלה, אז הייתם רואים "בחוש" שלא לחנם נעשו לו כל הנסים והנפלאות האלה. אצבע אלהים היא. ואני אומרת לכם, יהודים, כי בני יחיה, להכעיס, וגאולה וחופש יביא לכם על כרחכם… חי נפשי כי יביא… והאשה חדלה מספר ותשקע במצולות מחשבותיה ורגשותיה. אולם כעבור רגעים אחדים התעוררה פתאום ותקרא אל ילדה בחבה רכה: "התביא, בני, גאולה לאחיך, התפדה אותם מכל צרותיהם?" הילד התעורר מתנומתו, נענע ראשו ויגמגם איזו הברות לא ברורות. – התשמעו, יהודים, את תשובתו הברורה של משיחי? הוא עונה בפירוש: כן, כן!… – ועד אשר יביא את הגאולה לכלנו, קרא אחד הנודדים בפנותי אלי – כבר הביא אסון לאמו. – בשביל התכשיט הקטן הזה החזירוה מאמריקה. פסול מצאו האמריקנים במשיחה: עיניו טרוטות. חדוש נפלא! – ואנה את הולכת עם ילדך? – שאלתי את האם, שלא הסירה את עינה מילדה, ששב להתנמנם על ברכיה. כלום יודעת אנכי אנה ישלחונו, אנה יביאונו ואיפה יתנו להניח את ראשנו. אולם בעצמו של דבר, אחרי אשר הרגו את בעלי, אחת היא לי אנה יביאונו, אם רק אמצא שם לחם לפי ילדי – ושום עבודה שבעולם לא תהיה קשה עלי, – עד אשר יגדל ויקום נקמת דמי אביו ואחיו. וזאת תהיה נקמתו: את כל הכבלים ישבר ויהפך את כל בני האדם מעבדים לבני חורין… חי נפשי, כי יהפוך… אחת הנודדות, שהיתה עסוקה בתקון בלויי סחבותיה רמזה לי, בהניחה את אצבעה על מצחה, כי אם הילד מטורפת בדעתה. – כמובן, – קראה האם שהבינה את הרמז, – משוגעה אנכי, אולם כאשר יגדל בני יראה לכם מי היה משוגע, אני או אתם… סופר מפורסם אחד, בספרו שהוציא לאור בימים האלה, בפי אחד גבוריו כדברים האלה: "זה כל ספר תולדות ישראל – מתחלתו ועד סופו אינו אלא ספור נגעים ופגעים שאירעו לבני-ישראל בדורות הראשונים, רק בשביל שהיו קודם זמנם, ושמתרגשים ובאים עליהם גם בדורות אחרונים, בשביל שכל עצמותם וקיומם, כדעת שוטניהם, הם לאחר זמנם. ופוק חזי כמה שוטים איכא אצלנו שמבקשים לחזור ימי נערותם, להשיב גלגל הזמן אחורנית ולהעמיד על מכונות דבר זה שכבר עבר זמנו". הדברים האלה, שאפשר שמחברם לא כתבם אלא כדברי חדודים ודרשה נאה, מכל-מקום על-ידי שריח פילוסופיא נודף מהם יכולים להקבע בלב אחרים כשיטה פילוסופית בתולדות בני-ישראל, ובלי לקחת רשיון מיוחד מאת המחבר יקבעו הלכה: א) שכל עצמותם ומציאותם של בני-ישראל בזמן הזה אינו אלא דבר שנפסל מחוץ לזמנו, המכונה "אנאכרוניזם"; ב) שהשתדלות טובי העם לבנות את חרבות ארץ אבותיהם (שבעון זה נכשל גם גבור הספור ועליו הוא "מתודה" בדבריו אלה) האי היא כהשתדלות הזקן להשיב את גלגל הזמן אחורנית ולהחזיר את ימי-נעוריו. ומתוך המשפטים האלה להוציא החלטה: א) שמציאות בני-ישראל בעצם היא דבר שאין לו מקום בזמן הזה; ב) שכל ענין הישוב הוא דמיון של הבל, וכמו שלא יוכל הזקן להשיב לו את ימי נעוריו כן לא יוכל העם "להשיב את גלגל זמנו אחורנית" להיות כפי שהיה בימים שעברו. לפיכך אני מוצא לנחוץ לברר, עד כמה דברי-חדודים כאלה יכולים להיות מקובלים על הדעת כשיטה פילוסופית. הכלל היסודי שהניחו איזו חוקרים, כי חיי העם הרי הם כחיי האדם הפרטי, וכמו שבאדם פרטי יש תקופות שונות: תקופת הצמיחה, תקופת גם העם לעבור בימי מציאותו את כל התקופות האלה עד שימות, – הכלל הזה אינו מן הלמודים שנתחברו במופת, ועוד יש מקום לטעון עליו ולומר שהוא בדותא מעיקרו. יש מקום לחלוק ולומר, שהמודד את חיי העם וחיי האדם במדה אחת, הרי הוא כמודד את היום במדת ההין, ואת המקום – במדת המשקל, כי עם ואדם הם דברים שונים לגמרי. האדם הוא יציר הטבע, חייו – חיי הטבע, והעם הוא יציר ההיסטוריא, ועל כן גם חייו חיי ההיסטוריא, וכל מציאותו וקיומו גם הם על פי חקי ההיסטוריא, ואין שום אפשרות לדמות זמן יצירי ההיסטוריא וכחותיהם לזמן יצירי הטבע וכחותיהם. על כן יוכל עם שלא להזקין, כמו שלא הזקין עד עתה עם הסינים, וכמו שלא נחלשו עמי אירופא ההוים על ידי רוב-ימים שלהם. כחות האדם הנותנים לו חיים הם הדם ושארי דברים שהטביע בו הטבע, אשר לפי רבות הימים חמרם הולך וחלש עד שהוא מזקין ומת. כחות האם הם דתו, שפתו, רוחו הפנימי, ספרותו וארצו, והכחות האלה יכולים להתקיים אלפי שנים בלי חלישות. על כן לא ראינו מעולם שימות עם מעצמו, בלי סבה חזקה חיצונית, שצריך לקרוא אותה "מיתה משונה", בשעה שהרבה בני-אדם מתים מעצמם, בלי סבה מחוץ, רק מאפיסת הכחות. כל העמים שמתו עד עתה לא מתו מעצמם, רק נהרגו, כלומר: נפגשו עם עמים יותר חזקים מהם בחומר ורוח שבלעו אותם, היינו, נטלו מהם את הכחות הלאומיים, שזכרתי, שהצטיינו בהם והטילו עליהם תמונות אחרות שהיו מסוגלות להבולעים. לפיכך אין זמן קבוע לחיי עם, וכל עוד שלא יוטלו ממנו בחזקה הכחות שזכרתי הרי הוא חי; נטלו כלם ולא נשאר מהם כלון – הרי הוא מת נבלע באבריו של עם אחר; נטלו מקצתם – הרי הוא חולה שיש לו תקנה. גם עם ישראל, שלא כל כחותיו נטלו ממנו, רק איזו מהם, והשאר נשארו אצלו, ובהם עלתה בידו לחיות במצב כזה זמן רב מאד, הגדול מכל תקופות החיים של כמה עמים אחרים, – הרי גם הוא עוד יש לו תקנה. המופת הזה שזכרתי, שהאדם מת לפעמים לא רחוקות מעצמו, מיתה טבעית, על ידי אפיסת הכחות, והעם אינו מת מעצמו, כי אם נהרג על ידי אחרים, – מוכיח למדי שאין אפיסת הכחות עצמית לעם, ואם כן אין לפניו גם זקנה. ומתוך שבאנו לידי מסקנא זו עלינו להחליט גם כן, שאין עם לאחר זמנו, כי מי שאינו מזקין אינו גם בלאחר-זמן. אחרי האמור, שאין זמן לעם, ושיטת "לפני זמנו ואחר זמנו" בעם היא כאותן שאנו אומרים בהן: "מעיקרא דדינא פירכא היא", יכול הייתי לגמור בזה את תשובתי. אך רואה אני שלא למותר להתבונן גם על פרטי השיטה המופרכת הזו. בני-ישראל, לפי השיטה סבלו בדורות הראשונים בשביל שהיו קודם זמנם ובדורות האחרונים – מפני שהם לאחר זמנם. נתבונן תחלה על הזמנים עצמם. בני-ישראל סבלו גם בהיותם על אדמתם, גם בגלותם. כל צרות ישראל בזמן שהיו שרויים על אדמתם עד גלותם על-ידי טיטוס, מלבד ענוייהם בימי אנטיוכוס איפיפאנוס, היו צרות מדיניות פשוטות הבאות על ידי מלחמות וכבישות, כצרות צרפת בזמן מלחמתה האחרונה עם פרוסיא וכצרות שהיו להמדינות שהיו כבושות או כבושות גם עתה תחת יד אוסטריא עד זמן חירותם בשנים האחרונות. צרות כאלה הן מעשים בכל יום בעולמנו ואין להן שום יחס עם איזה עם ידוע, שאינו בענין זה אלא מקרי על-פי מקומו. לצרות ישראל בזמנים ההם לא היה שום יחס עם עצמות העם הפנימית או תמונתו החיצונית, רק היה "המקום גורם", ואולי היה עם קטן אחר יושב בארץ שישבו בני-ישראל היה גם הוא סובל אותן הצרות, ואולי גם היה מת בהן. ראיה לדבר – שכני בני-ישראל הקדמונים: צור, עמון, מואב והשאר. הצרות הראשונות שסבלו בני-ישראל כעם מסומן בדעותיו התחילו בימי אנטיוכוס איפיפאנוס ונתחדשו שנית בימי קונסטאנטין הגדול, ומאז ועד עתה לא חדלו, ורוח אחד וסבה אחת להן. לפי השיטה הזו עלינו לומר, כי בימי אנטיוכוס היו עוד בני-ישראל בראשיתו לפני זמנם ובימי קונסטאנטין כבר היו לאחר זמנם, אם כן אימתי היה זמנם? בזמן קצר כחמש מאות שנה שעבר בין זה לזה, היו בני-ישראל בראשיתו לפני זמנם – לאחר זמנם, ומתי היו איפוא בזמנם? האם ראינו בהיסטוריא עמים בלתי פראים שהיה זמנם קצר כל כך? שמא תאמר, בני-ישראל פראים היו – הלא מלבד שמציאות כתבי-הקדש מכחשת לגמרי הנחה כזו – הנה להיות מעולם קודם זמנם. בכלל, המלות "קודם זמן ולאחר זמן" טובים רק לדברי-חדודים ולא לשיטה מושכלת. לא לבד האומר, שאיזה עם היה או הוה מחוץ לזמנו, הרי הוא טועה, אבל גם בנוגע לאדם, שזמנו קצוב, הנה כל האומר: אדם פלוני בא לעולם קודם זמנו – הרי הוא טועה. הואיל ובא לעולם הרי הגיע זמנו; הואיל וישנו עוד בעולם הרי לא עבר עוד זמנו. אם אומרים אנו שאידיאה פלונית באה קודם זמנה גם אז אין הדברים כפשוטם, אבל הכונה שאין הדור מוכשר לה. אבל העם והאידיאה אינם התלוים זה בזו בהכרח, שהרי רואים אנו עמים שאין להם יחס מיוחד עם איזו אידיאה מצוינת ואף-על-פי-כן חיים הם. עוד האידיאה טמונה בקרבם ועתידה היא עוד להתגלות, – אם כן אין לך עם שהוא לאחר זמנו, ואולי עוד יביא העם ההוא אידיאה חשובה. אם יאמר איש להטעים את השיטה הזו בסגנון כזה: מושג עם קשור בהכרח עם תמונות ידועות המיוחדות לו, שזולתן אינו עם כי אם קבוץ בני-אדם סתם, המקיימות את עמנו אין להן עוד מקום בזמן הזה, ובהפסל צורתן נמצא גם העם לאחר זמנו, – עוד תשאר השיטה בלתי צודקת כבתחלה. הנה תמונות העם שונות הן, יש מהן חיצוניות ויש מהן, לפעמים, גם פנימיות, כאלה הנחשבות לאידיאה של האם. התמונות החיצוניות תלויות בטעם, ועל פי הכלל הגדול: "אין חולקים בדבר התלוי בטעם" – אין מקום לומר בהחלט כי תמונה זו אינה נאה והיא לאחר זמנה. התמונות הפנימיות של בני-ישראל, כמו רעיון האחדות הפשוטה, נתינת היתרון להפנימיות על החיצוניות, נחיצות המעשה הדתי בפועל כדי להגביר האידיאה ברוח, וכיוצא בזה, – הם דברים התלוים בשיקול-הדעת ובמבטים מיוחדים, ואם האחד יאמר כך והשני – להפך, אין רשות לאחד מהם לומר לחברו: "כבר עבר זמנך". עוד יש מקום לבעל-דין לומר, כי ההויה שלא כפי הזמן היא דבר גדול ונחוץ להיסטוריא. האמתיות הנצחיות אינן תלויות בזמן, ועל כן אם באמת מציאות בני-ישראל עתה אינה מסכמת עם רוח הזמן – הנה יש במציאות זו אידיאה חשובה ונעלה מאד, והיא: להוריע לבני-האדם, כי לא כל התלוי בזמן ובמודה הרי הוא אמת. וכמה חלושה היא הסבה עצמה: "בני-ישראל סובלים מפני שהם לאחר זמנם", כאילו כלל הוא בתורת ההיסטוריא, שכל עם שהוא לאחר זמנו צריך לסבול? ואם כלל הוא – למה נבחרו רק בני-ישראל להחשב בין עמים כאלה, ולא עמים אחרים, כבני טיבעט וכיוצא בהם? אבל ברור, שלא הטבע ולא ההיסטוריא אין להם עסק עם הפילוסופיא. בני-ישראל הם באמת "פגול" לעמים רבים, אך הם נתפגלו לא מחוץ לזמנם, כי אם מחוץ למקומם. מהלך רוחם השונה ממהלך רוח העמים שבתוכם הם יושבים, ושבשבילו הם מצוינים ביניהם, גורם להם כל צרותיהם. שוטניהם אין אומרים להם: "כבר עבר זמנם", אבל הם אומרים: "אזלת לקרתא הלך בנימוסיה, ואם חפצים אתם לשבת בתוכנו – היו כמונו; וכל-זמן שלא תעשו כן, הנכם מחוץ למקומכם, וזרים אתם לנו!" אם טובי העם משתדלים לתקן את המעות הזה וחושבים מחשבות להשיב את בני עמם למקומם הראשון, לבל יהיו מחוץ למקומם, – אין בזה כלל משום "החזרת ימי-הנעורים"; כי, כפי שהוכחתי, אין זקנה לעם. ובהיות כח העם וזכותו לחיים עתה ככחו וזכותו אז – הנה לא הם המשיבים את הגלגל אחורנית, כי אם מתנגדיהם, האומרים לתקן מצב העם על ידי שנוי רוחו, זה הרוח המחיה אותו מימי-עולם. (לסעודת פורים אשר עשה לנו רענו משה מיימון) אדר שני, תרמ"ג. פ"ב שבת שבתון בממלכות התולדה. כל היקום שבת וינפש. דממה דקה מרחפת וה' שמה – כי לא בשאון ורעש ה', אך בדממה סכו, ומעונתו בדומים קדש –. הלילה שר מנוחה פשט תחת כל השמים, ואחותו השנה לקחה את היקום, ילד שעשועיה, על זרעותיה, ותישנהו על ברכיה, ותכס עליו בצעיף מנוח המשיב נפש עיפה בנעם קרתו. ושם במרומים יצאו חצץ כל רבבות כוכבי אור, שמשות ירחים ומזרות אין מספר. מראיהם כזהר הבזק היוצא מזיו החיות, כיפעת שרפי קדש סביב כס יה, וכמראה הנגה דמות כבוד אלהי הכבוד. ובתוכם מתהלכת מלכת הליל אט ומעדנות ככלה כלילת יפי ביום אל עליון בכהנו פאר במועדי אל…, הה! רבבות בבתי נפשי לחזות מחזה שדי, ותמונת ה' אביט… הסתירי פניך, הוי נפש לא מטהרה! הסתירי פניך פן תאכלך האש הקדושה הזאת! אל תהרסי אל ה' לראות – בואי בנקרת צורים והטמני בסעפי הסלעים מפני פחד חסין יה ומהדר גאון קדשו! – אך אנה אסתר מיפעת פליאות פעליך, הה אדון הנפלאות! ואנה מהדר כבוד הודך אברח? הן גם פה כנטף מים זה נפלאים מעשיך כאשר שם בכוכבי מרום נוראים הנמו: פה בנטף מים זה אשתומם לראות רבבות רבבה בעלי חיים אשר לא ראו בלי עזר קנה ראי ואשר ידמו כי הנטף הזה ים גדול הוא ורחב ידים והם התנינים הגדולים המרתיחים כסיר מצולותיו – מי נפח רוח חיים באף קטני ארץ כאלה אשר משערת ראש רבבות פעמים דקו? – מי יצר את יצורי צעירי היצורים האלה? – מי תכן את מסלולי עורקיהם? מי מתח את עצביהם וגידיהם? ומי רקע עוד גם את עורקי הנפל הטמון באבק דק כזה? – מי פעל ועשה כל אלה? אתה! – נורא! – אתה! – אתה נורא עלילה בעולמות נוראות אין מספר, אתה עושה פלא גם בנטף מים זה! – הה נורא תהלות אתה! עושה נפלאות עד אין חקר! –. ומי זה ערל לב אשר לא יקרע סגור לבבו בקראו את הרשום באצבע אלהים, בתוי שדי, באותות כוכבי שלהבת על לחות ספירי שמי ה', ובהשפילו ראות בנטף מים זה? – הוי בן אדם! בן אדם! השליכה נא שקוצי עיניך, את אלילי כספך ואת אלילי זהבך, ושא מרום עיניך בדומית הליל, וראה מי ברא אלה – שים לבך גם אל נטף מים זה ואל רמש אין מספר אשר ירמשו בו – ותראה אם לא יקרך דברי: אם לא יתחדש בקרבך רוח נכון, אם לא תתם חלאתך והתקדשת והיית קדוש, כי קדוש ה' אלהיך!! – לא קבצנית למה עשיתי זאת – איני יודע בעצמי. מהלך הייתי בשעת ערבית ברחוב. בחוץ היה קור וטחב, גשם של בציר דק, קר, עגום וממושך הסתנן בלי הפסק מלמעלה, כמו מתוך נפה דקה, ומלמטה התבוסס רפש דק לכל מדרך כף רגל… לשהות יותר בחוץ לא היה נעים כלל, ובבית היו צפויים לי ארבעת כתלי חדרי הקודרים והאלמים יחד עם בדידות כבדה ומעיקה… בבואה קודרת של אשה – אחת ושניה פגעה בי, קראה אותי אחריה – ואני עברתי על פניהן בלי משים; אצל השלישית, איני יודע בעצמי משום מה, התעכבתי. – לא רחוק מזה, החצר השלישית… – לא, אתי אל ביתי. ורק כשהיינו מהלכים כבר שנינו יחדו, התחלתי מבקש אמתלא. "בחוץ כל כך קר, הטחב אי-נעים… עניה זו סובלת קור, רעב, מרגישה את עצמה גרועה אפילו מכלב נדח – תתחמם אפוא קצת, תסעד את לבה, תשמע מלת-חבה, דבור אנושי… תטעים אפוא פעם אחת, לפחות, טעמה של התיחסות טובה, מלבבת, לא גסה, בהמית איגואיסטית". מאכילה לא הסתלקה, אלא שגם שתיה נוחה לה. שלחתי להביא יין-שרף, שכר, כרכשאות, סרדינות. בינתיים פשטה מעליה את מעילה, הסירה את מגבעתה. עוד צעירה למדי ופניה – נאים, לא בלים ביותר, רק קולה היה צרוד קצת ומתחת לעיניה נראו תפוחות כחולות, כהות. בעסקי הבית היתה בקיאה, כנראה: היא ערכה את השולחן כהוגן, סדרה יפה את הקערות והכוסות. – לחיי שנינו! אופן הברכה והרקת הכוס לתוך פיה – עשה עלי רושם כבד, לא נעים. – אה, מה זה אתה יושב עגום כל כך!… מה לך?… צריך לבדח דעתך קצת, לעורר אותך!… היא התחילה מבדחת אותי על פי דרכה, התחילה מעוררת בקרבי את התאוה… באותה שעה נסיתי אני מצדי להשיאה לשיחה של ידידות, נסיתי באותם הנימים הדקים והענוגים, החבויים עוד בודאי שם עמוק עמוק באיזו פנה אפלה של נשמתה, ולעורר בקרבה באופן כזה את האנושיים היותר טובים והיותר נאצלים… – ומה? אולי עת היא כבר… היא הוציאה מפיה שתים שלש מלים כל כך גסות ומנוולות, שעה צחקה בצחוק כל כך פרוץ, חצוף, מחוסר-בושה, עד שהרגשתי פתאום בעצמי, כאילו שפכו עלי קיתון של מים קרים… וכשנסיתי שוב לבאר לה, שלא לכך התכוונתי כלל, שלא כדרך זכר ונקבה, אלא כדרך אדם וחברו קראתי אותה אלי, – שמעה את דברי באי-סבלנות גלויה, בהעויות של אי-רצון ברור על פניה. – לאיזה צורך אפוא קראת אותי אליך?!… מה היית רוצה ממני?… – מה, וכי קבצנית אני?… נדבה הוא נותן לי?!… – התקצפה פתאום מאד, כשנסיתי להגיש לה שטר של שלשה רובלים.. היא הזדקפה, הרימה את ראשה בגאון והביטה רגעים אחדים ישר בעיני כרגש בוז עמוק ושנאה איומה. כשנדחפה בסערה מחדרי סגרה אחריה את הדלת ברעש, עד כי רגזו קירות החדר. בשלשת דברים האהבה נקנית: במשיכה טבעית של הנפש, בהכרת תודה, וברגש הכבוד. ושלשתם באבות. האהבה תשים חותמת על כל היצור ובהיכל היקום כולה אומרת כבוד. וכשם שנעים להאדם לזכור רגעי אהבה כן נעים לו לזכור ברוח הדמיון את המקומות שבם יצאה האהבה לפעלה, יהיה המקום מה שהוא; גם אהל הדחוי לנפול, יעיר רגשות נשגבים כארמון מלך, אם בו יצא לאור החיים, אם שם חבלתהו אמו וילדתהו, ושם עברו ימי ילדותו היקרים בימי חלדו, וכדומה. ואם יצלח ביד האדם לראות בעיניו את המקומות הנעימים האלה אז תתקפהו חרדת קודש למראיהם ולבבו כלו אומר אהבה לכל הנמצא סביבו. מובן מאליו כי אם יהגה אהבה לדברים שאין בה רוח חיים, על אחת כמה וכמה אם ישוב לראות את הוריו, ושלשלת גדולה של זכרונות העלה לפניו אשר כל רתוק ורתוק ממנה ימלא כל בתי נפשו גיל קודש. ואף כי סבת האהבה "הכרת תודה" באה אליו רק בבואו בשני הנערות, בכל זאת יזכור גם את הרגעים מימי ילדותו, כי גם הם נקדשו באהבתו אל הוריו על ידי המשיכה הטבעית של הנפש אשר תלוהו מיום גיחו מרחם. נמצא מזה כי לענין הורים אין מקום לשכחה מיום הולדת עד היום האחרון, באשר האהבה, מתחלה אהבה טבעית ואחרי כן גם אהבת הכרת תודה, תלוהו על דרך החיים וכן גם כל המקומות שנקדשו באהבה הזאת, למשל עיר מולדת נס מסביה, אם הלך בהם איזה פעם לשוח עם הוריו יהיה באיזה עת שיהיה אם בימי ילדותו או נערותו, יקרים בעיניו, ובבואו לשנות בינה יזכרם באהבה ויביט עליהם בענג, כי יזכור את הרגע הנעים ההוא, וכמו כל עצי שדה וצמחי גנה יספרו לו ספורי אהבים משנות קדם. הכלל היוצא מזה, כי בכל המקומות שלא ראתם עינו, שלא צעדה שם רגל האהבה מעולם, יהיו באיזה מקום שיהיו, אם במסבי עיר מולדת או בקצוי ארץ, שאינם מעירים בלבו זכרונות נעם, שאינם מספרים לו מאומה מהעבר, אם גם יתענג בהם על הדר הטבע במאד מאד, הענג הוא רק ענג בהוה לא ענג בהעבר. במקום כזה אין עבר רק הוה. וכל זה הוא רק לענין הורים (שאין שכחה לפני כסא כבודם מעולם על יד התמדת האהבה אלימו). אמנם לענין אוהבים ורעים יוגבלו הזכרונות יותר, כי אהבה מצד משיכה טבעית בלבד בלי כל רגש דעת והכרת תודה, בלי רגש כבוד מאיש לאיש, לא תקום ולא תהיה לעולם, ולא תצא לאור באור החיים. לענין אוהבים ורעים יתחילו הזכרונות רק מעתות הנער, עתות דעת ורגש, ואם גם שטף הזכרונות יעבור במרוצתו גבול הנער ויגע גם בזכרונות הילדות להחיותם ולהתענג עלימו, הוא רק בהוסיפו להזכרונות האלה דעתו ורגשותיו ההוים היודעים לערוך לפי ערכו, הוא כהאדם השב על ידי נס לחיות ימי ילדותו בדעתו הנוכחי. ורק אם מקרי ימי הילדות שלחו פארות ויעשו קציר כמו נטע ויביאו פרי אהבה ונעם בימי השחרות, כי אז יזכרם האיש בהסבות אשר סבבו את תענוגיו בימים האלה. לא כן זכרונות אהבת הילדות אשר לא הביאו כל ענף פרי, אין להם על מה שיסמוכו לעמוד לעד לעולם, ומותר להם מן החלום אין. היוצא מזה כי אצל אהבת רעים לא נוכל להעלות הזכרונות מתהום הנשיה עד יום הולדת, ורק את המקרים מימי הילדות שעשו רושם בחי הידידות יזכור כל איש. גם אחרי אשר אצל רעים קטון מאד ערך אהבת־המשיכה הטבעית של הנפשות לעמת אהבת הכבוד והכרת תודה, לכן לא לראות במקום הולדת סבת אהבתם, כי הסבה תשכון עמוק בבתי נפשותם פנימה ואחת היא אם נולדו בעיר אחת או לא. רבים יולדו בעיר אחת ונפשותיהם תפרדנה ולא תתלכדנה. כמו כן רבים לא ראו איש את רעהו עשרות שנים ובמצוא איש לב רעהו נאמן לפניו, במצאו אותו בתור האדם המעלה, יתנה לא אהבים עד עולם רם ונשגב שלם בתכלית השלימות אשר יכבדהו ויעריצהו וברוח דמיונו יחזהו. המושג הזה שונה אצל איש ואיש לפי מזגו, טבעו והתפתחות שכלו; את המושג הזה ישא כל איש בחיקו כנשוא האומן את היונק בארצת החיים; המושג הרם על כל רמים הוא אלהים, אך פה בשפל יעמול כל איש לשוא לראות את האלהים מתהלכים בתוכנו, וכאשר יראה כי באיזה איש מצא המושג הזה או גם חלק ממנו קן לו, אז יאהבתו ויכבדהו באהבתו את נפשו, כי אמנם חלק מנפשו הוא. ואת אוהבו יאהב ויכבד ככלי חמדה האוצר בקרבו את שכיות חמדתו את מושגו הנשגב. לפי זה: לעומת שיגדל ערך המושג הנשגב הנאצר בקרה ועז יגדל גם ערך אהבתו אליו, ואם יראה בו תכנית השלמות ועצם המושג בלי מגרעת, אז יכבדהו ויאהבהו כנפשו במלא מובן המלה, אהבה כזאת עזה כמות ג"כ במלא מובן הרם אשר נפשו קשורה בו. על היסוד הזה בנוים כל היכלי האהבה השונים בגדלם ותפארתם ובחוזק אשיותיהם, כאשר גם מושגי כל איש ואיש שונים זה מזה, וכאשר לא כל המושג כי אם חלק קטן או גדול ממנו יראה באהובו ומכובדו. לפעמים יעברו עשרות שנים טרם יצלח ביד האדם למצא את שאהבה נפשו משנים קדמוניות, את כלי החמדה האוצר בקרבו את אהובו מכבר, את מושגו הנשגב ( זיין אידעאל) ומקום הולדת איננו לא מעלה ולא מוריד לעיקר האהבה, ורק כסבה חיצונית ולא כסבה פנימית להוסיף אומץ בהאהבה להוסיף אחוה ורעות אם האנשים מכירים זה את זה מכבר; אך להוציא משפט כי בלעדי מקום ההולדת לאור יצאה האהבה לא אין כל יסוד נכון. כ"ז סיון, תרמ"ג, ראדאשקאוויץ. עוד ע"ד אספת הרבנים מכתב אל המו"ל במאמרך "עת לדבר" נתת לפני הקוראים מבט אחד הרבנים על האספה העתידה להיות בס"ט פ"ב והערותיו על מאמרי "פתח תקוה", ומתוך שיש לי לדון על דברי הרב הנני מבקש אותך לתת מקום לי להצטדק לפני הקוראים והמה ישפוטו. תוכן דברי הרב הם: א) כי ועד הרבנים מאספה מיוחדת אין עיקרו אלא לדון באיזה שאלה משאלת הדת אשר נתחבטו בה הרבנים, ואין בהאספה הבאה שום רמז על השתנות מצב האזרחי לבני ישראל וכו' (הקול גליון 30) ונראה ברור כי הממשלה דורשת אספה מרבנים מורי הוראה בישראל. אילו היו בני ישראל בוחרים אך ברבנים כי אז היו האספות קולעות אל המטרה, אבל הם בוחרים באנשים מפורסמים לחכמים בידיעות חיצוניות, ולא יביטו אם קראו ושנו את התלמוד ונושאי כליו, מפרשיו ופסקיו, אם קראו אותו להלכה למעשה, או כי הגו בו לידיעה, כבכל הספרים וכו', ואך העיר ווילנא בחרה תמיד וגם עתה ברבנים גאונים ומלומדים אבל הבחירה ההיא לא נתקיימה בפעם הזאת ובמקומם "נבחר הד"ר הרכבי, אשר עם כל חכמתו, ישרו ותומתו, אינו רב בישראל, ואיננו יודע להלכה ולמעשה את פסקי הדינים לפרטיהם" (שם גליון 31); ב) כי מעת אשר יצאה פקודת הממשלה בדבר עבודת הצבא הכלליתיעמלו הרבנים לילה ויום להמציא תקנה לעגונות, ישתדלו להקל בדיני אישות, ואם אי אפשר לתקן שיקדשו אדעתא דרבנן בזמן הזה, ואין גם לדבר מזה, מכל מקום מובטח הוא אשר בהמשך הימים, אם גם אפשר שתעבורנה עוד איזה שנים, ימצאו הרבנים קולא בדיני אישות באופנים אחרים; ג) כי הסופרים החדשים אינם יודעים מאומה מכל העשוי בעולם העשיה על ידי רבנינו ורק תואנה יחפצו למצוא, והראיה, שהרב ר' יצחק מוולאזין והרב ר' מענדיל מליובאוויטש הציעו לפני המיניסטעריום פראגראממא מאד בעניני הלמודים שבבתי ספר הרבנים, אך הפראגראממא לא נתקבלה; ד) כי האספה שהיתה בווילנא לא היתה אלא כהוראת שעה (שם גליון 33), ושאי אפשר היה לקוות כל טובה מאספה אשר בה לקח חלק שונא ישראל (שם גליון 35); סימינאריום לא יבוחרו בה רבנים מפורסמים בתורה ויראת חטא להיות משגיחים עליה, ויבוחרו נוצרים או בני ישראל שאינם יודעים ואינם מוקירים את התלמוד, והסימינארים לא תביא כל תועלת לישראל, ואך לשוא אחפוץ אני ושכמותי לנקר את עיני האנשים ולהגיד כי בית ישראל יוכל להשען אל סימינאריום כשאת; ו) כי הפראגרססיסטים חפצים לתקן תיקונים לכל העם ולנהלו בעצתם, אשר זה רעה חולה בה, אשר רק דרכם ישרה בעיניהם וכו'; ז) כי עזות היא מצדי אני, אשר גם בשעה שהייתי יהודי כשר לא ידעתי בעניני הוראה כלום, ומה גם אשר עתה כבר שכחתי תלמודי לא מחמת אונסי כ"א מזדון לבבי, והלכתי בדרך אחרת, בדרך אשר גם רגל רוב דקכה בה, – אבא ללמד תורה, ולהטיף מוסר לעדת ישראל אשר לבם שלם עם ד' ועם תורתו ולהורות דרך להרבנים הנבחרים ילכו והמעשה אשר יעשון" (שם באותו גליון). על טענתו הראשונה אלא להגיד, שה' מרגלית, במאמרו הנדפס במה"ע אדעסקי וועכטניק נומ' 22 20, שנה זו הוכיח כי כל אספה שהיתה יותר מאוחרת בזמן, היה חקירותיה בדברים יותר לקוחים מחיי עולם המעשה ומעט מענינים דתים, מאשר בהאספה הקודמת לה, ועל כן שער ה' מרגלית, שבאספה הזאת ירבו שאלות החיים על השאלות הדתיות. האמנם, אין להגיד עוד מראש כי באמת כן יהיה, כאשר אין גם לנבא, שהשאלות תהיינה אך בעניני הדת. יהיה איך שיהיה, אי אפשר להחליט שהממשלה דורשת אך אספה של רבנים ומורי הוראה, שהרי רואים אנו שלא נתקיימה בחירת הרבנים מווילנא ומי יודע יותר מן הממשלה עצמה מה שהיא דורשת? לבחירת הרבנים המלומדים היודעים את צורך השעה ורוח העם וחשובים בעיני שרים שונים, שלא נתקיימה בחירתם, בסבה שאינה תלויה בבוחריהם, הנה אינני יודע את הרבנים ההם ולא עליהם יסובו דברי;אבל בכלל הנני אומר, כי יודע אני את הרבנים המשכילים, שהם מאחדים את האמונה וההשכלה ממש כמו המשכילים הבלתי מאמינים… כל מי שקרא את מאמרו של ה' גארדאן "בזכותן של רבנים" (המליץ שנה תשיעית גליון 47) ואת המאמר "ההרגל והבקרת" (השחר שנה שביעית חוברת ו') כבר נוכח לדעת, כי בנוגע למעשה לא הלכו הרבנים המפורסמים אצלנו למשכילים אפילו צעד אחד קדימה מן הרבנים שונאי ההשכלה, והנני אומר בפה מלא כי יותר תקוה נשקפה לנו מבחירת הד"ר הרכבי מאשר מבחירת רבנים משכילים, אף על פי שאינני מובטח בו בהרכבי שהוא יכול להיות מורה הוראה בישראל, ומי יתן והיו כל הנבחרים כמוהו! וכדי לברר את דברי אלה צריך אני לדבר דברים אחדים על אדות ההוראה, אף על פי שלדברי הרב לא ידעתי בעניני הוראה כלום גם בעת שהייתי יהודי הגון וכבר שכחתי תלמודי בזדון לבבי. הן אינני יכול ואינני חפץ לכפות הר כגיגית על הקוראים, כדי שיקבלו דעתי;השומע ישמע והחדל יחדל. וידוע שיש לבני ישראל שתי תורות: תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שלפי עקרי האמונה קבל אותן משה מן השמים, והן תורת משה והתלמוד. כלאש מוח בקדקדו לא יאמר, שהלמוד כלו, מן "מאימתי קורין את שמע בערבין" עד המשנה האחרונה בעוקצין "עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק" וכו' נתן למשה בסיני כמו שהוא, שהרי רואים אנו בתלמוד כמה גזרות ותקנות שגזרו ותקנו חכמי המשנה והתלמוד, או הלכות שבאו להם מסברא לבד וכיוצא בזה, וביחוד ספורים ומאורעות שקרו להתנאים ולהאמוראים וכו';ועל כן אי אפשר לומר אלא שהתורה שבעל פה נמצאת בתוך התלמוד, כמו כמה דברים שהם הלכה למשה מסיני, וכיוצא בזה, והיא מפוזרת בין התלמוד במקומות שונים, אך לא שהתלמוד עצמו בתבניתו שהוא לפנינו, הוא הוא התורה שבעל פה שנתנה למשה בסיני. האמנם מפורסם אצלנו "שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נראה למשה בסיני"; אבל הרבה תשובות בדבר: א) אמרו במקום אחר "דברים שלא נגלו למשה נגלו לר' עקיבא וחביריו" (במדבר רבה פי"ט) ואם כן ישנם הרבה חדושים שלא נראו למשה בסיני; ב) אם גם נניח שראה משה כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, מי יודע אם החדושים ההם מצאו חן בעיניו? ג) נניח שהחדושים מצאו חן בעיניו, אבל כפי המסופר במדרש (שם) מצאה חן בעיניו גם דעתו של ר' אליעזר שאמר "עגלה בת שנתה ופרה בת שתים" (פרה הלכה כדברי חכמים, שאמרו "עגלה בת שתים ופרה בת שלש או בת ארבע" שם). הנה ברור כי יש בתלמוד הלכות גזרות ותקנות וגם סברות יחידים, שאי אפשר לומר עליהם בשום אופן שנתנו למשה בסיני, ואם כן צריך לברר: א) במה כחם של חכמי המשנה והתלמוד גדול? ובזה יבורר גם כן: ב) למה אין לאמורא רשות לחלוק על תנא? ג) ולמה אין רשות להחכמים שאחר התלמוד לחלוק על האמוראים? יודע אני שהשאלות האלה יעוררו שחוק על שפתי חובשי בית המדרש; אך יודע אני גם כן, שלא אחד מהם שאל את עצמו שאלה זו, ואם נשאל אותם אותה יביטו עלינו כעל איש משוגע, יניעו בכתפותיהם, ומענה לא אשמע מפיהם. אבל שאלה זו באמת אינה צריכה לפנים. כל עם מתוקן יש לו משפטים שונים ותקנות שונות בדיני ממונות, בעניני מדינה וכיוצא בזה, שאסור לפי החק לעבור עליהם. המשפטים ההם היו בראשיתם קטני ערך, ונתרבו בהמשך הימים, כפי רבות צרכי החיים, התפתחות חיי החברה והשכלת המדינה. המשפטים ההם מקבלים תמיד שינוים קטנים מחוקקים שונים, הנאספים בזמן ידוע, ונקראת מקום בעיקרם אין להם אלא מטרה אחת;נימוסי היושר, תקון המדות ותועלת הכלל והפרט, לפי מבט כל "מתן חק" במקומו ובזמנו. כל זמן שלא נתבטל איזה אין לאיש רשות לעבור עליו, וכל מה שגזר מתן החק הרי הוא קדוש, אף על פי שלפני שנה, בטרם יצא החק ההוא, היה כל אדם עושה ההיפך מדברי החק ההוא. ממילא מובן שאין יתרון למתן חק אחד על חבירו, בכל זמן אין לנו אלא החק השורר בימים אלה, ואין רשות לכל שופט ודין לומר: אי אפשי בחק פלוני ואינני מודה בו, מפני שיש לי הוכחות ומופתים חותכים לברר שאיננו נכון, כי כל מה שהחליט מתן החק הרי הוא שריר וקים, ואפילו שנה בהחלטתו, כל זמן שלא יבא מתן חק אחר וישנה אותו. ממילא מובן שכך הוא צריך להיות, ובאופן אחר אי אפשר שיהיו סדרים במדינה. בימי הבית השני, בשעה שחדלו בני ישראל לעבוד עבודה זרה וחיו חיים מתוקנים, נתעורר אצלם בהכרח מתן חק, מפני שהחקים והמשפטים הכתובים בתורת משה היו מעטים לצרכי חייהם, ולא הספיקו להם, ואחרים לא הסכימו לתנאי חייהם, כמו "שן תחת שן", משפט היובל וכיוצא בזה. בכל ימי הבית היו הסנהדרין אנשי מתן החק או המחוקקים, והם נתנו לעמם חוקים ומשפטים שונים אשר יחיו בהם. תקנו תקנות חדשות הרבה, הוסיפו איכותם, כפי צורך השעה, המירו איזה עונשים, כמו "שן תחת שן, עין תחת עין" משפט בן סורר ומורה, התירו איזה דברים בפרוזבל בזה. אחר החרבן נתפרדה החבילה ולא היה מתן חק המשנה. אחריו סדרו ר' חייא ור' אושעיא בחברת חכמים הרבה איזה ברייתות, ואז קבלו דעות התנאים שנזכרו במשנה ובברייתות תוקף, ואסור היה לעבור עליהם. ואין ספק, שאחרי חתימה המשנה לא כרתו עוד עצים לעשות פחמים לעשות ברזל בשבת לצורך מילה במקומו של ר' אליעזר, ולא אכלו בשר עוף בחלב במקומו של ר' יוסי הגלילי (שבת ק"ל). לפיכך לא היה עוד כח ביד אמורא לחלוק על המשנה או על ברייתא, שנשנית בבית מדרשם של ר' חייא ור' אושעיא (חולין קמ"א) כמו שאין כח ביד יוריסט לחלוק על איזה חק המדינה. אחרי ר' אשי נקבצו עוד הפעם חכמי ישראל לחק חקים לעמם וסדרו את התלמוד, ואז היה לנו מתן חק חדש. ואם אמנם באו בתלמוד דברים הרבה שאינם נוגעים בהלכה, הנה גם בתורת משה מצאנו הרבה ענינים שאינם חקים ומשפטים, אלא קורות דברי הימים, שירים וכיוצא בזה. אילו היו חיי בני ישראל בזמן רב אשי רחוקים הרבה מחיי ישראל שבימי ר' יהודה הנשיא, אין ספק שהיה מתן החק החדש הזה מחליף הרבה חקים שנקבעו על פי החלטת מתן החק שבזמן סדור המשנה כי להם, בעלי מתן חק, מותר לשנות את החקים כפי ראות עיניהם וכפי צורך השעה;אבל מפני שזמנם לא היה שונה הרבה מזמן מתן החק הקודם לו, ולא דרש מידם שנוים נכבדים, על כן בצדק לא עשו כזאת. ממילא מובן שבשביל כך לא היה גם כן רשות לרבנן סבוראי והגאונים לחלוק על האמוראים. אחרי התלמוד לא היה עוד מתן חק בנו, ובכל החקים שנתחדשו אחר כך אין להם תוקף מתן חק, מלבד תקנות רבינו גרשום מאור הגולה, שנעשו באספת חכמי הדור, ועל כן יש להם אותו התוקף שיש לכל חק שנתקיים על פי ראות אנשי מתן החק, ואחת הוא מי שעובר על דברי התלמוד או על תקנת רבינו גרשושם, כי אין הבדל כלל בין מתן חק זה ובין מתן חק זה, ויפתח בדורו כשמואל בדורו. מלבד תקנות כאלה אין לנו אחרי התלמוד שום מתן חק. כל יחיד ויחיד הורה הלכה כפי ראות עיניו, והסכמת מתן החק לא באה עוד על דברו. סבות העדר מתן החק אחרי התלמוד הן, א) מפני שחכמי ישראל נתפזרו בארצות הרבה וקשה היה להם להתאסף יחדו; ב) מפני טלטול הגלות וצרות ימי הבינים; ג) מפני שרוב חכמי ישראל ואולי כלם, הביטו על התלמוד כעל תורה חתומה הקוראת "אל תגע בי"; ד) מפני שבעצמם לא ידעו מיכלת בית דין, וכמו שהוכחתי במאמרי "על דבר התקונים בדת" מזה שגם רבינו גרשום והרשב"א לא גזרו גזרותיהם ולא תקנו תקנותיהם בכח בית דין אלא על ידי חרם. מזה נוציא ארבעה דברים: א) שכל דין ודין שבתלמוד, אף על פי שכבר בטל טעמו יש לו עוד תקף של חק, מפני שלא נתחלף עוד על ידי מתן חק חדש; ב) שיש רשות לחכמים בכל דור ודור להתאסף ולשנות את החלטות מתן החק הקודם לו, כפי צורך השעה, כדרך מתן כל חק 1; ג) שכל ההוראות שלא נזכרו בתלמוד ולא נגזרו במנין חכמים אין להם שום תוקף, מפני שלא באה עליהם הסכמת מתן חק ואינן אלא דעות יחידים; ד) שיפוי כחו של התלמוד על הבאים אינו תלוי בגדולת הראשון ובקטנות האחרונים, אלא מפני שזה קבל תוקף מתן חק, ואלה לא קבלו אותו. עתה אשוב לדברי. אם הרב ר' יצחק מוולאזין והרב ר' מענדל מליובאוויטש ידעו לתקן פראגראממא באופן למוד התלמוד בבתי ספר הרבנים, אין זה מעיד עוד שהיו ראוים לעמוד לפני המיניסטעריום, כי מה זו רבותא שידעו רבנים גדולים לערוך פראגראממא בלימודי התלמוד? אבל ממה שלא נתקבלה הצעתם נבין כי באמת לא היו ראוים למלא את משלחתם. אברר דברי. ה' מרגלית במאמרו בחוברת הראשונה למה"ע יעראווסקאיא בבליותיקא העתיק דברי המיניסטער אוואראוו בהצעתו לפני הקיסר ניקאלאי ע"ד התיסדות בתי ספר לעברים, ואלה דבריו (כפי שהעתיקם ה' צווייפעל בחלק רביעי מספר היקר "שלום על ישראל" צד 55): "אין מצוע יותר נכון ותחבולה יותר מכוונת לבטול התלמוד מישראל, כי אם על ידי שינהיגו למודי כתבי הקדש וידיעת שפת עבר ודקדוקה בתוך שאר הלמודים כו' שהתלמוד הזה שלהם, לפי שאינו כי אם קבוצת ענינים ישנים מסורים מפה לאזן, מעותים ומעקמים הכתובים המפורשים בתורת משה עקומים ועותים נוראים וכו' ובודים לפעמים דברים שלא היו בו מעולם, ואין להם שום רמז נזכר בתורה הישנה, ולכן על ידי הבקיאות בכתבי קדש וידיעת שפת עבר על פי דקדוקה יאורו עיני התלמידים ויתנו כתף סוררת לכל הבלי התלמוד, יראו כי כל דרשות התלמוד סיגים ופסולת הם שכלו בעשן" וכו'. הנה נראה שבתי ספר הרבנים היו בעיני המיניסטער אווראוו (הוא הבין שפת עבר) כאמצעים לבטל על ידם את התלמוד ולהבזות אותו בעיני ישראל. צריך אני להגיד, ששונאי התלמוד, בין שהם מבני ישראל ובין שהם מאומות העולם, יש להם על התלמוד אותו מבט שיש לכל חובשי בית המדרש עליו, כאלה כן אלה מביטים עליו כעל תורה חתומה, שאיננה תולדות זמן ידוע וראות עיני מתן חק ידוע המסכים עם צורך השעה והמקום; ועל כן האחרונים, כמאמינים בני מאמינים, אומרים שכל מה שנזכר בתלמוד הרי הוא כדבר הנמסר למשה בסיני, והראשונים, שאינם מאמינים בו, אומרים כי "כלו הבל ודרשותיו סיגים ופסולת הכלים בעשן", ולפיכך היה חפץ המיניסטער אוואראוו להשבית את התלמוד לטובת ישראל, לפי דעתו, למען ישארו אך שומרי תורת משה. אילו היה המיניסטער ההוא מביט על התלמוד כעל פרי מתן חק ידוע, שבא לרגלי סבות זמניות, ככל מתן חק, היה מוצא בו הרבה דברים טובים ויפים, לא היה חושב שכבוד התלמוד ידל על ידי ידיעת הדקדוק, אחרי שיסוד החקים שבו לא נשען על הדרשות, אך על צרך השעה, והדרשות אינן אלא לאסמכתא, ולא היה עולה על לבו בשום אופן להשתדל לבטל את התלמוד, כי אי אפשר לבטל שום מתן חק מעיקרו אלא ללכת בעקבותיו באיזה שנויים שהזמן דורש, ואם נבטל את מתן החק מעיקרו אז היה יסוד ספר החקים הראשון (או התורה שבכתב אצל בני ישראל) כדבר שאין לו טעם וריח. אילו היו הרבנים הנ"ל מביטים על התלמוד כעל מתן חק, כי אז היו יכולים לברר, שלא לבד שאין התלמוד מזיק לישראל ולהשכלתם, ואם גם לא כל דבריו מתאימים עם מצב הידיעות שבזמן הזה וצרכי החיים ההוים, אינו אלא פרי זמנו, וכבודו, כמתן חק הנשען על רוח הדת וצרכי החיים, במקומו מונח – אלא גם שאי אפשר לתורת משה בלעדו, כלומר: בלי מתן חק, כשם שאי אפשר לכל נימוס בלי מתן חק, ואז אפשר שהיתה המיניסטעריום משנה את דעתה בנוגע לתלמוד;אבל הם לא יכלו לעשות כן, מפני שבעצמם הביטו על התלמוד כעל תורה חתומה, ואיך אפשר היה שתקבל המיניסטעריום שהיתה חפצה אז בביטול התלמוד, את הפראגראממא שהציעו הם להאדירו? על דבר האספה שבווילנא אומר הרב שאי אפשר היה לקוות כל טובה אשר לקח בה חלק אויב ישראל. אבל כבר אמר יוסף לאחיו "ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה". ומה בכך אם היה פלוני מתכוין להרע על האספה לישראל? כל דבר שבעיקרו טוב ומועיל הוא יוכל להביא תועלת, אם אך נדע איך להשתמש בו, ולא אחר כונת הלב של איזה יחיד הולכים הדברים בדבר הסימינאריום הנה הרב מסכים לדברי, שאם לא יהיו ראשיו ומנהליו גאונים מפורסמים בתורה ויראת חטא, אין חקוות שום תועלת מן הסימינאריום, כמו שאמרתי בפירוש במאמרי "פתח תקוה" "משגיחי הסימינאריום יהיו כולם מבני ישראל והראש עליו יהיה גאון מפורסם בתורה ויראת חטא" ואין כל מקום לדברי הרב, שהעיר על דברי בענין זה. האמנם הרב חושש, שלא תאבה הממשלה להפקיד את השגחת הסימינארים ביד אחד הרבנים הגדולים;אבל אין זה מוכרע עוד: א) הממשלה בעצמה חפצה שיהיו יושבי ארצה, ובתוכם גם בני ישראל, בעלי דת; ב)ה' גארדאן אומר: "בהפתח בי"ס הרבנים בווילנא מנתה הממשלה למורה תלמוד ולמשגיח (אינספעקטור) אחד מגדולי הלומדים שעיני כל ישראל עליו בזמננו, אף על פי שאיננו רב (הוא הרב הנכבד באמת ר' ישראל ליפקין), ויהי בהשמע הדבר ויברח הגדול ההוא בהחבא מווילנא וימאן לקבל את המשרה הזאת על שכמו" (בינה לתועי רוח, המליץ שנה או גם אלה אשר הלכו הלאה הלאה בדעתם מהקודמים וכו' לנהל את כל העם כי ילך בעצתם" אינני רואה הרבנים? האם אך לרבנים נתנה רשות לחפוץ להיות ראשי המדברים בכל מקום ולנהל את העם כדרך שמצאה חן בעיניהם, דרך שהיתה ראויה ליושבי פרס ובבל לפני אלף שנה, יותר את צרכי עמם, מן הרבנים, שרובא דרובא אין להם שום ידיעה בעולם המעשה, במה עמם מתפרנס, וכמה הוא סובל בין בחייו הפנימים מעניותו ובטלתו הנוראה, ובין בחייו החיצונים והמדיניים, ביחוסו לשאר התושבים? מה שנוגע לעזותי, אשר אחרי שכבר, לפי דברי הרב, שכחתי את תלמודי בזדון והלכתי בדרך אשר גם רגל רוב דרכה בה – באתי ללמד תורה לעדת ישראל ולהורות בה והמעשה אשר יעשון – הנה מובטחני בי שלא אהיה מורה הוראה בישראל ואיני זקוק לשאת בת תלמיד חכם או מוקיר רבנן, ועל כן אין את נפשי לנסוע אל הרב לעמוד לפניו על המבחן בערך ידיעתי בתלמוד, או ללמוד הלכות דרך ארץ מן הרבנים, ומה בכך אם הלכתי בדרך, אשר רגל במאמרי "פתח תקוה" ללמד תורה שלי לעדת ישראל, לא נתתי לפניהם מאמרים לקוחים ממסכת "עניות" וכיוצא בה או מספרים החיצונים, אבל נתתי לפניהם מאמרים מן התלמוד והפוסקים. המאמרים ההם ישנם בתלמוד ובפוסקים, לא שניתי בהם מאומה, ואחת היא אם שכחתי את תלמודי ואם הלכתי בדרך רחוקה יותר משאר פראגרעססיסטים. אם הייתי בטוח שכל הנבחרים יהיו אך רבנים מחובשי ביהמ"ד, לא הייתי כותב את מאמרי כל עיקר, לא מפני שהייתי נרתע מהדר גאונם, אלא בשביל שיודע אני בהם, שכל "המדבר אליהם הרי הוא כמדבר אל העצים ואל האבנים" (המגיד לשנת תרכ"ח גליון 37) והייתי חס על זמני היקר לי מאד;אבל מתוך שידעתי שיהיו בין הנבחרים גם אנשים מעולם המעשה, אנשים החפצים בטובת עמם החי, ולא אך הפוסקים המתים, אנשים שלא יפשפשו במעשי ולא הלאה ממחנה רוב אשר כחי אתי לתת אותו בכל שעה שאצטרך לידי כך, – ולא ראיתי שישא איש בדבר הגדול הזה שטובת ישראל תלויה בו, בשעה שהאספות הקודמות לא העלו בידן כלו, אמרתי בלבי "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש" והראיתי את שגגות האספות הקודמות, שזהו דבר המותר לכל אדם, כפראגרעססיסט, כאשר איננו פראגרעססיסט, כאשר הוא לפנים פראגרעססיסט. וממילא רוחא שמעתתא, יראו הנבחרים את שגיאות חבריהם ההולכים לפניהם ושימו על לב, והשומע ישמע והחדל יחדל. אי אפשר, לפי דעת הרב, שתהיה קאנסיסטאריום לנו מרבנים גאונים אשר יחדשו עלינו את החרמות והקללות שהרגילו בהם בשעה שהיתה ידם תקיפה;כי בכלל לא טוב הוא שתהיה הרבנות הדתית והרבנות הנאורה ביד איש אחד, שהרי אז להיינה ביד רב אחד שתי ממשלות: ממשלת הרוח וממשלה העולמיית;כי גם היום נחוצים בתי ספר כבתי ספר הרבנים לטובת עמנו ולתפארת אמונתנו. הדברים האלה, לפי דעתי, אינם נכונים. פחד הקללות והחרמות אין לו כל בעיר הבירה, ואשר כל מעשיה יהיו גלוים לפני הממשלה לא תטיל חרמות ולא תשתמש בקללות. תדע בלי ספק, שאין לה רשות להתערב במעשי וגטין, להסמיך רבנים ולשנות הוראות יחידים שלא כהלכה על פי קובלנא, וכיוצא בזה, ואין ספק שיהיה להוראת הקאנסיסטאריום תוקף על פי הממשלה בלי חרמות. מודה אני, תהיה מרבני זמננו לא תגיע עוד לשלמותה, אבל טוב יותר שתהיה מאשר לא תהיה כל עיקר, וכל רב יהיה כאפיפיור בעירו, ועניני נשואין, תקנת עגונות וכיוצא בזה יהיו בלי כל סדרים; ווסף סוף אי אפשר שלא יהיו באנשי הקאנסיסטארים איזה אנשים יותר נאורים מחבריהם. ואם יהיה ראשיתה מצער, הנה הזמן המשנה כל דבר לטוב ישנה גם את הקאנסיסטאריום לטובה. איני יודע איזה ממשלה עולמיית או מדינית יש ביד הרבנים מטעם הממשלה, שבכלל כל מעשיהם אינם אלא לפקח על ספרי הנולדים והנפטרים וכו' ולהטיף דרשות בזמנים מיוחדים, להשביע את המחויבים שבועה וכיוצא בזה? כן אינני יודע מה עשו הרבנים האלה, תלמידי בתי ספר הרבנים, לטובת העם בכלל ולטובת בני עריהם בפרט? הרבנים הדתיים, לפחות, מורים הוראות בעניני איסור והיתר, ומפקחים על שארי צרכים דתיים, דבר שהעם צריך לו;אבל מה עשו תלמידי בתי ספר הרבנים האלה, מיום שישבו על כס רבנותם עד היום, לטובת ישראל ולצרכו? גלוי וידוע שהדרשות שהם מטיפים אין צורך לעם בהן, וספרי ומתים והשבעות אינם דורשים רבנות מיוחדת. האמנם ה' קולישער, הרב מזיטאמיר, עשה ועושה טובה הרבה לבני עניים הלומדים בבית ספר למלאכה אשר בעירו, שישנם עוד שנים שלושה מתלמידי בתי ספר רבנים, המשימים עינם לטובה על עניני עדתם, ועוסקים בצרכי צבור באמונה;אבל כמה הם ברוסיא? או האם מעשים טובים כאלה דורשים איזה ממשלה עולמיית מיד עושיהם? אינני יודע באיזה ענין נחוצים לנו עתה בתי ספר כבתי ספר הרבנים לטובת ישראל ולתפארת אמונתנו? בתי הספר ההם לא נתנו שום תפארת לאמונתנו, כמו שלא הביאו טובה לישראל בכלל, רק ליחידים שיצאו משם, אלה – אל בתי הספר הגבוהים, ואלה לקחת על ראשם עטרת הרבנות. האחרונים, כפי שכתבתי, לא עשו מאומה לטובת ישראל, והראשונים היתה הדרך פתוחה לפניהם גם בעזרת הגימנאזיום. האמנם, אין להכחיש, כי יצאו מבתי ספר הרבנים גם מתי מספר אשר רב כחם גם בחכמת ישראל;אבל אין להכחיש גם כן, שמתי מספר אלה באו לבתי סה"ר ותלמודם בידם, ואין ספק, שאילו היו לומדים בהגימנאזיום, לא היו שוכחים בה את ידיעתם בספרות העברית, כמו שלא שכחו אותה גם בבית ספר הרבנים. אור ליל כסף אציל, בא, הוא בא האור צבי שץ – נו, ועכשיו… שושנה זרקה מעל הרגלים את סנדליה הקלים ובתנועה רפה, כאומרת: "אחלצה-נא את עצמותי", פרשה את שתי ידיה כלפי חבל הרי הגולן הגווע שם מעבר לים-הכנרת בבהרות-האורה, שחק וגוע, רמוז ודעוך. ובתיה – זו התנפלה כולה אל תוך אחת הערמות הבשמות, שולבת ידיה מאחוריה ומוסרת את עצמה כולה לריחות-החציר החריפים. היא נהנית בלי שחוק על השפתים… בקצב יעל וירד חזה; העינים עצומות; הנה האחרונה עולה שם על הכביש. עוד יגיעו קולות-שירה מקוטעים ו"איו" של יחזקאל המחמר – וישכו… כפולטם כן גנזם הערב לפתע. ספק נשימה, ספק אנחה קלה יצאה מפי בתיה ובתנועת פנוק לאה ומרושלת תשלח את ידיה הצדה. – והנה כבר שבת, – מלטה: – כמה שבתות הנני כבר…– ונשתתקה. שושנה סרקה את קווצותיה הבהירות וחיכה; היא עמדה עתה על ברכיה לפני בתיה. זו האחרונה הצטחקה פתאום: – יחזקאל מתהלך במכנסים קרועים… זה כמה פעמים אמרתי לו: "תן, אתקן לך!" – איננו רוצה…מתביש, כנראה. – אולי אני אגיד לו…– הציעה שושנה. – את? אולי… תנסי… – נמאס, – אמרה שושנה – לא צריך היה להרגיל אותם לרשלנות שכזאת; הנה דן כבר גמר והחליט, כנראה, שאני מוכרחה תמיד לתקן את חולצותיו ובעצמו – אף פעם! בתיה הפליטה בשקט וכאילו בבקשת הסכמה: – היום היה דן כל כך יפה… בעבודה… לא כן? – שום דבר מיוחד לא ראיתי… – ענתה שושנה. בתיה השפילה את עיניה. שושנה הסתכלה בה רגע ותוסף בהתרגשות פנימית: – האומנם, בתיה, נכון הדבר?… ויחזקאל? – יחזקאל? הוא נשאר יחזקאל האהוב שלי והטוב… אך דן, שושנה… את צריכה להכיר אותו…אמתיות שכזאת… הוא כל כך בלתי-אמצעי ותמים. אילו ידעת! עד לטפשות מגיע. והיא צחקה כנזכרת בדבר-מה. צחקה גם שושנה: – הוא טפש ואת פתיה – שניכם שוים. התאדמה בתיה ותאמר בעצב: – את מלגלגת לי… על מה, שושנה? היא הביטה ובאישוני עיניה נולדו פתאום ניצוצות-משובה: – ואולי… את, פשוט, מקנאה בי? הן צחקו שוב. – לא, ברצינות, למה אינך מסוגלה להבין אותי? משהו של עצב נשמע בצחוקה של שושנה: – אינני מקנאה בך, בתיה, אני רק דואגת לך, וזה הכל… את משחקת, יותר מדי את משחקת בחיים… וקשה לראות… תהיי אומללה, אם תצוי פעם לאהוב באמת ולעולם… את מקטינה את ערך… ובכלל… אינני יכולה לדבר אתך על אודות זה… היא גמרה במקצת עצבנות. בתיה הקטנה פקחה את עיניה לרוחה, כאילו בהתפלאות, ותלפות את צוארה של זו: – שושנה, האם… האם אחטא, אם ארשה לו פעם לנשקני…. רק לעתים רחוקות, שושנה, לרגעים נפלאים ביותר?… אילו ידעת… ובכלל… היא התחילה פורצת: – מה את יודעת. את כה עשירה – והכלאי! בשביל מה את טומנת? בשביל מי? – אינני כילאית, בתיה! – אמרה שושנה ומבטיה ודבריה היו מדוכאים ושקטים – אני רק שומרת… אני אולי חיה יותר ממך… ואם אתן אתן יותר ממך… – יהא כך! אנכים פזרנית! – לחשה כבר בתיה בחום – אך נזירה לא אהיה! בכל רגע ודק, בכל ניב ונשימה אני רוצה לחוש את הדופק של החיים ואת האושר… שושנה… אני כה צמאה! תבזי לי… היא היתה קרובה לבכי. שושנה משכה אותה אליה: – איזו את, בתיה, אי-אפשר לדבר אתך ברצינות… האם אני יכולה לשפוט אותך? אבל את הלא באמת אינך כזאת כמו שרוצה להיות וכמו שאת מראה את עצמך בעיני אנשים… את טובה מהם! את, פשוט, אינך יודעת איך להתנהג, אינך מכירה את החיים. – שושנה, מתי תביניני? כזאת אני! ואינני עושה את עצמי! ומה אעשה לנפשי, אם זו אוהבת… מתרפקת לכל… לים הכחול שלנו, להרים, לעצים… גם לאנשים… האם אסור לאהוב את האנשים? תגידי, האם אסור לאהוב? ומי אשם להם, אם הם סובלים? עיני בתיה הבריקו: – יסבלו? ואני לא אוכל להתקשר… כל רמז קל על התחיבות יהרוג אותי… ולי אל תדאגי, שושנה, אל תדאגי! אני לא אכנע, לא אפול אף פעם! קולה נחבא פתאום ובעיניה עלתה שוב אותה דמעה: – ואם פעם… מי יודע… אתעיף… איגע ו… אכנע, – היא כבשה את פניה בברכי שושנה – לא אמר אז, כי זאת היא וגם את אל תגידי! כי הרי אז מתה בתיה!… שושנה הביטה על כתפיה שרעדו כמעט ומבטה חלף מהן והלאה; הוא טבע, אבד בצללי-ערב וקפא בו אותו עצב כבוש עמה זה כבר, ידוע לה כל כך… לה ולא לאחר. אילו יכולתי כמוה… כמו בתיה זו! ולמי באמת, למה אני מחכה? הנני רוצה כבר באותה "הכנעה"! היא חבקה אותה ותלחש לה על האוזן: – בתיה, הגאה שלי, האמתית, החפשיה!… ואני… – ולא גמרה, כי תפשה אותה בתיה בשתי ידיה. את סחה? אני הגאה? ואת לא? אני הקרואה "בת'קה"? ושוב רטטו הדמעות בקולה: – שושנה, הביטי עלי… כמה גדולה את! את – סמל-הגאות! וצוחקת תתרפק אליה ותשיר בקולי החזיי של אשה: יד ענוגה היתה לה, איש לא העז געת בה… שתקו שתיהן והדומיה היתה ארוכה-ארוכה ומשותפת. אחר אמרה בתיה: – קבלתי היום מכתב מאמא. דואגת לי, מבקשת לבוא לפסח הביתה, ל"י–ה"… טובה היא אמא שלי… כל כך מרגישה אותי, כבר יותר מדאי… אינני יכולה על כן להיות בבית. תמיד אני באה – ובורחת… והיא… – ולי אין אמא – אמרה שושנה – ואבי ברוסיה… כמה מוזר, משונה משתרגים חיי… בואי! – קפצה ובפתוס שובב קראה – עת הערב הגיעה ושעת…לאכול! הן הלכו חבוקות אל אורות-החוה היתומים, שקראו והאירו מתוך האפלה, ושושנה דברה בעצב: – כנראה, בת-גלות הנני… ולא כמוך, לא כמוך… פעם, עוד ברוסיה, אמר לי אדם אחד, יקר… איש יחידי ומסור שאהב אותי באמת ובכל לבו: בך דבק של אהבה, רוזה, אין בך אותו מתק, אותו בושם מיוחד אשר לה… ואהבתך אינה אלא התקשרות". כן, ככה אמר… התקשרות בלבד… ועוד אמר: "וראויים להנתק "קשרים" כאלה"… הוא צדק, בתיה… ובכל זאת… כמעט פתחו את הדלת לחדר האוכל, וקטעי-שירה, צחוק, שיחה ודפיקת-מזלגות על גבי הכלים הממון, ותחלה לא ראו כלום מפני האור שהצליף על פניהן. – הבחורות הואילו, סוף-סוף, שושנה, וכבוד לך! שלום, בת'קה, והנה גם מקומך יחכה לך. יחזקאל זז ודחף את כל היושבים הצדה. – פמלך! – רטן ביהודית שכנו לץ ויקרוץ קריצה ערמומית לזלמן הנפח, כאומר שים-נא לב לצמד-חמד זה!… בתיה העיפה את מבטה הצוחק והנרגש על יחזקאל ותשב על המקום המפונה. לשושנה נמצא מקום בין דן ליעקב, עלם צעיר לימים עם עינים עצובות, שקדניות ומוצלות ריסים ארוכים, עובד במשתלה. בקצה השולחן – זמל הגליצאי, בחור שמח ולבוש גנדרנית, היה בעצם השירה: "מנצ'ן קן דוס אחדים עזרו על ידו, אך לשירה כללית לא הגיע הדבר. גם הפריעו: זלמן הנפח גם הוא רצה לשיר באותו רגע, ובודאי זמם להפיל ולהחריש ב"בעל-בית'טה זיסינקה" את "חנה'לה". בין ה"זקנים" דברו בהתלהבות על נפילת "חמדה" המסכנה, שאכלה חטה תחת שעורה, ועל מי שאשם בדבר, ועל האדמיניסטרטור שאינו אלא מפריע ועל "אחריות" בכלל ועל עוד ענינים חשובים, פחות או יותר. הפעם היתה נכרת – נוסף על הרעש המטבחי הרגיל – גם איזו התאמצות ליפות את הערב הזה ולהבדילו משאר ערבי השבוע. ולפיכך כשיחזקאל הפותח בשירה, הפותח המושבע, השמיע "הם הם" והרים את ידו, נפנו אליו כל הראשים האלה, נכונים ומחכים. "וביום השבת" – החל בקול גברי, בטוח ומכיר את ערך עצמו… וגיל וכבוד-שבת וכבר הכל שרו עמו: "שני כבשים בני שנה תמימים יהיו לכם…" עמד לו ליחזקאל אותו סוד, וידע מאין כמוהו להפוך כל דבר, כל שירה או שיחה לכללית. כשגרשון התורן, בחור צעיר ובישני, החל לחלק את המנות, פסקה השירה. אחרי המנה השניה שב הרעש לקדמותו ומרוב ההבל החלה המנורה מהבהבת, זורקת צללים רגעיים אל הפנות. את ה"קומפוט" מצמוקים לא גמרה שושנה ותקם. אחריה קפצה גם בתיה. – בת'קה, לגורן? – פנה יחזקאל בקול נמוך. – נלך. בתיה היתה מוכנה, אך יחזקאל דפק פתאום בשולחן ויהס את המהומה ב"אכר צעיר מבן-שמן…" וענו לו משבע פנות בקולות-און עליזים: "קנה זוג מגפים!" – הורה, חברה! מי אתי? – קפץ יחזקאל. – אני אתך! – קראה בתיה וסמכה את ידה על כתפו. – השולחנות הצדה! – חכו, עוד לא נקיתי! – צעק גרשון התורן, אך השולחנות כבר עמדו בפנה זה על גבי זה, כאילו רגליהם נשאום ולא ידי ה"חברה"… וההורה החלה. מי שלא היה בגליל ולא ראה בעיניו את יחזקאל ובתיה כשהם מחוללים, לא ראה יעידו זקני פועלי שני הגלילים, העליון והתחתון, כי למן היום שהמטבחים קימים וה"חברה" ירקדו בהם, לא היה, וכמובן, לא יהיה עוד כאותו זוג, והדבר כבר ידוע למדי, כי לא כל בחור יעז "ללכת הורה" עם בתיה. קטנה היא, אך מוצקה ו"תסובב גבר", כמה וכמה בחורים תעיף ותחליף ורעננותה עמה עוד, בעוד שהם שטופי-זעה יחפזו אל המרפסת "לחטוף" אויר ולהסתיר את חורון-פניהם המעיד על מצבם כי טרגי… ויחזקאל? כן, בו מצאה בתיה את בן-זוגה האמתי, השוה לה והמוליך אותה… עתה, מסביב ליחזקאל ובתיה הפותחים בדבר, עמדו בעגול, מחאו כף ובקצב, רקעו ברגלים ושרו: בחלפם על יד דן, קראה לו בתיה בנטית-ראש והוא נצמד מיד אליהם. דן רקד במתינות ובקצב וכאילו שמר על כחותיו, אך מוניטין עוד לא יצאו לו, אם כי תענינה הבנות ותאמרנה ביניהן, כי רקודו יפה מזה של יחזקאל. ואמנם היה דבר-מה בתנועותיו שמשך את העין: זו היתה גרציה בישנית ואותה אי-הפרזה, שבטעות אפשר היה לחשבה ולקבלה לפעמים כחולשה או כאי-בטחון. – "טוב לחיות, טוב לחיות" שאג עתה יחזקאל בדרך-עוז: – "ב-אר-צנו"… – "ב-אר-צנו טוב לח-יות" – שרו הכל אתו. – באמת טוב לחיות… – החליטה פנינה, הספרדיה השחרחורת, ותקפוץ ותאחז אף היא בכתפו של דן. אז נטפל אליה יעקב עם עיניו העצובות… והנה נתלתה לשכמו גם שושנה ואחר כך גם גרשון התורן בעצמו עם בת-צחוקו הבישנית ומגבת רטובה על כתפו, אחריו – גם יהודה האומנץ, עם עינו האחת הצוחקת תמיד והיודע להפתיע ב"קוזצ'וק" שלו. קפץ גם זמל, הגנדרן הגליצאי, וינעל את העגול בעמדו בין יהודה ויחזקאל… אך בלא כל סבה נכרת נהפך פתאום לב בתיה ותעזוב ותצא מהעגול. ואדמו קצת פני יחזקאל, ופני דן חורו, ומכל ה"חבילה" כאילו נטלה הנשמה. אך כל עוד יחזקאל על מקומו, חולל יחוללו ואיש לא יפקד. עתה שרו כולם: וכשלבסוף נחר גרונם ונשתתקו, נשמעה רק דפיקת הנעלים על גבי הרצפה: – די! יחזקאל מחה את הזעה ממצחו הרחב ובין אצבעותיו העביר את בלוריתו השחורה למעלה והצדה. הוא יצא ויגש לבתיה העומדת לה עצובה על יד החלון. ונתפרדה החבילה. הצעירות עזבוה עוד קודם ולבחורים אין בזה מעתה שום פחיתות-כבוד. האקונום כבה את המנורה והכל נדחקו אל הדלת. יחזקאל עם בתיה הלכו בראש… אל הגורן! כשהתישבו כלם, החל יעקב פורט על מיתרי הגיטרה שלו וצליליה השקטים והנוגים ענו עתה לצורך הפנימי הכללי במעט מנוחה ושקט אחרי עבודת-השבוע ורעש-המטבח. אמן גדול לא היה יעקב, רק כל מה שנגן נגן ברגש אמתי ובאינטימיות טובה. – חבל שאינני יודע ללוות: היינו עורכים פעם "קונצרט ביתי", – אמר והניח את הגיטרה. לא היה צורך בדבור ויהנו ככה מהמנוחה, מהערב ומההכרה, כי מחר הרי שבת והפעמון לא בדרך למטה עברה לה לאטה שירת-גמלים ולגורן הגיעו צלילי-מצלותיהם עם הריח הדק והמתוק המיוחד לאורחות האלה. – ריח של פלשתינה, – אמר גרשון. – ואולי, – שח דן מתוך הרהור נפש – של ארץ-ישראל הקדמונה… האורחות האלה… ככה, בטוחני, היו עוברים ונדים גם אברהם ויעקב אבינו. הם היו בדואים כמו אלה, בדיוק כמו אלה… אלא ששפתם היתה, אולי, מצלצלת ועמוקה יותר… אילו יכולתי להקשיב לאותו צלצול… נשאו באויר קולות מתונים ונמוכים המספרים אגדת-עם עתיקה על שהקריב " אב-ר-הם א-בי-נו את יצ-חק ב-נו… על ג-בי, על ג-בי ה-מז-ב-ח". ושוב נשתתקו. אד נפשו של יחזקאל, נפש של חסיד, לא שקטה ותדרוש את בטויה המלא מיד, ויחל בהשתפכות נובעת מעומק, מבטיחה וכובשת: "מכורתי!… נוף-מולדתי!"… ואחרי הקריאה הזאת – כצקון-לחש סודי, כליל-מולדת: כאילו פרש חולם עבר שם בבקעה בדרך וישר לו את "יליל" שלו. ופתאום כמו מן הצד, וקרוב מאד, בקצת פחד וחדוה: ובהתגלות כל כחות-הקריאה: ושוב בקול הפרש ההוזה, המתרחק כבר: כמעט נולדו-צלצלו ובאיזו נאמנות נתדפקו על הלב. נדמה היה, כי הכל נדלה כבר, וכי אין עוד מה לבטא, כי נשלם השיר, אך ממרחקים, מהררי-הרים עוד הגיעה הקריאה האחרונה: והיה בה רוחב בלי קץ ויגון-מדבר ונצח, נצח-ישראל. – אח, לעזאזל! – פרץ יחזקאל – טוב בארצנו! תגידו מה שתגידו: צרות, קדחת, אין עבודה, כמרירי קיץ, גשמים היורדים לעצמותיך, "חומס ועדס" 1בגדים קרועים, חוסר-נעלים… נכון, אך חדות כל אלה, חדות-ה"הורה", למשל, אחרי יום-עבודה שכזה, חדות העבודה עצמה והמנוחה ב"חברה" שלנו – הם, התירים, לא ידעו! לעולם לא! יחזקאל התלהב וצוח בקול רם: – ולא ידעו ולא יבינו, כי גם הארץ השוממה והחרבה הזאת – היא רק בשבילם כזאת! ובשבילנו, עובדיה-בניה הנאמנים, אשר בזעת-אפם ממש… היא אותה ה"א-רץ! ז-בת חלב וד-דבש!" את המלים האחרונות גמר בנגון הערבי ובקול ממושך וכה רם, עד כי פנינה שנמנמה נזדעזעה ופקחה את עיניה. ובקול מלא חדוה שאג יחזקאל שנית: – א-רץ! ז-בת חלב ו-דבש! ומרחוק בהרים נמוג ויען קול-הד רפה: "רץ… "אש"… ואותו רוח עברי קדמון היה שוב נסוך בכל. פרא-אדם אתה, יחזקאל! – אמרה בתיה ברוגזה מחבבת – העירות את כולנו. – וכי ישנתם? – אני מציע – אמר דן – לערוך טיול בשבת הבאה, אבל טיול הגון. נקח צידה לדרך. – אם ללכת, נלך סביב ים-כנרת – החליט יחזקאל – לשום מקום אחר לא אלך! כבר הייתי… יעקב הסכים מיד: – רעיון נפלא; הרי נראה "בני-יהודה", – אמר – המאירה לנו תמיד בערבים. וגם את כל החבל ההוא נראה. והוא כה מושך… בתיה מחאה כף; פנינה שהספיקה להתעורר לגמרי קפצה בהתלהבות וצעקה: – גם אותי מושך! – מה מושך אותך? – שאל גרשון בצחוק. פנינה התישבה כשלטן, רגל-תחת-רגל, ושתקה כמבוישת. אני מושך אותה! – אמר יחזקאל ומשכה בצמתה. פנינה צעקה מרה: – אל תגע בי! אז אמר יחזקאל ברצינות: – אני רואה, כי ההצעה נתקבלה פה אחד. לכן… יעקב הפסיקו: – אבל רק החבריא שלנו. – יהי כן, אני מסכים גם לזאת – ענה יחזקאל, בהכנסו לתפקיד של מסדר – אף כי מצדי לא אתנגד גם לטיול כללי. הוא אהב להדגיש את ההמוניות שלו. "אני – מההמון" יאמר לא אחת בגאוה, אך לאפשרות כזאת התנגדו הכל ודן ביותר: – למה נכניס פתאום את לץ את זמל או את יהודה, הטוב שבהם? די להפגש אתם במטבח ובעבודה… לשם מה? אינני מבין! למה ההתרפסות הזאת לפניהם? כמה חטאנו חטוא? שיש לנו סביבה אינטימית, פחות או יתר?! וצריך להרסה מפני שזה לא נעים להם? דן היה נרגש מאד. הענין היה מכאיב למדי. יחזקאל חיך. לו היתה באמת דעה מיוחדת על זה ונכר היה, כי הדבר נוגע לו ברצינות ומפני זה דוקא לא ירצה להתוכח… למה לצאת משלות-הנפש הנעימה לו? – ובאמת – העירה שושנה – הלא אנו עושים את זה רק להנאתנו. למה נכניס זרים? – והם גם לא יסכימו – אמר גרשון ויצטחק. – לכן גם לא הצעתי, כי ידעתי שלא תסכימו – ענה ויצטחק גם יחזקאל. כך לא היה חשק לדבר וכולם נשתתקו. פנינה העיפה שוב נרדמה על ברכי שושנה. ובתיה, השקועה באיזו מחשבה מטרידה, לא השגיחה כלל בהשמט ראשה מכתפו של יחזקאל, אשר זז לקום, הוא חלץ את עצמותיו ואמר בפהוק: ואני – לישון; עלי עוד לבקר את פרדותי בתיה מהרהוריה ותחל לזמזם את שירה האהוב: "ואם גם תעזבני"… ולדברי דן נשתתקה. והוא, דן דבר כחולם וכממשיך ומגלה איזה דבר יקר ושמור עמו זה כבר: – בחברה טובה, רק בחברה טובה אפשר להתפתח בשקט… לצמוח… בשקט לעבוד את עבודתך הקשה… והעבודה לא תעיף ולא ירגיז הפעמון והמשגיח, כשאתה יודע, כי בשובך יפגשוך בת-צחוק טובה, חברים, הבנה בלי מלים יתירות… שתנוח, תנוח במלוא-המובן… גרשון נכנס אל תוך דבריו: – ואני חושב, כי לא בעבודה, ועד שלא נדע לבנות את חיינו בעבודה… שהרי "עבודה היא חיינו"… ולמה אתה מדבר על אודות ה"מנוחה"? אינני מבין אותך. צריך ללחום נגד ה"פעמון", נגד ה"משגיח", נגד כל התנאים האלה, שאינם נותנים לנו לחיות בעבודה… ואתה… לא איכפת לך… יעקב הפליט: – שניכם צודקים: קבוצה ועבודה חפשית –זהו צורך כולנו… ורק צריך לדעת למזג… – אצלנו רק חולמים… – אמרה שושנה ונאנחה – אין לנו אנשים מעשיים… – לא נורא! – השיב דן בשקט ובבטחון פנימי – יהיו רק הרצון והמסירות וההתמדה מצדנו, והמעשה בוא יבוא!… ומובטחני, כי סוף-סוף יהיה לנו "המקום היבש"… כך קראו משום מה לאותה חלקת-אדמה מקווה, אשר עליה חלמו להתבסס פעם. ודן הוסיף עוד: – זה כמה מדברים אנו… ומדוע באמת לא נתחיל לחשוב על זה בכובד-ראש? צריך להתחיל לעין בדבר, ולהוציא, סוף-סוף לפועל… – נו, על זה אין עוד התוכל לקחת על עצמך אחריות של משק? דן שתק. הצדק אתו, אבל גם בחוה אי-אפשר להשאר עוד, אין לומדים פה כלום… שושנה כאילו הבינה למחשבותיו: – אילו יכולנו, לפחות – אמרה – ללכת למשך שנה לאחת המושבות. לעבוד אצל אכרים ולחיות ביחד… זה היה מחנך אותנו במובן ידוע… גם בעבודה היינו משתלמים… והיא שקעה בהרהורים… שקע בהרהורים גם יעקב. הוא זכר פתאום את השמועות האחרונות שפשטו בארץ, שתורכיה תספח למלחמה העולמית, שיהיה רעב בארץ, שיקחו לצבא… ולבו נצבט ונחש לו רעות. בתיה שתקה. היתה שעה מאוחרת. אחדים כבר נחרו עיפים, אחדים קמו וילכו בחשאי להסתדר איש בפנתו, מי בגורן, מי בחוץ על מטה, מי על המרפסת, כי "בחדר מחניק". נשארו ערים רק דן ובתיה. שעה קלה עברה עליהם בשתיקה. – נו, בתיה, ומה תגידי את? – א? – כאילו התעוררה היא. – התלכי אתי לקבוצה? – אח, זה… – כאילו נזכרה בתיה. ראשה היה מוטל על ברכיו ובתנועות-יד לפתה את צוארו. היא לא דברה. היא לא רצתה לדבר. – בתיה, מדוע את שותקת? – ומה, לצעוק? – האם האנשים רק שותקים או צועקים? – אל תציק… דן שתק עוד רגעים מספר. לבסוף שאל: – למה הוא קורא לך "בת'קה"? אינני סובל זאת. – ומה עוד תגיד לי? בקולה רעדות חליפות כעס וחן. ובראותה, כי הוא נכון להעלב, משכה קצת את ראשו אליה. העלבון נהפך לתשוקה פתאומית והכרחית לנשקה. אך היא הרחיקתהו בתנועת-יד… – הלא אינני עוד בקבוצתך… ואותו צחוק מתגרה פזז על שפתיה. שעת-צהרים, ומחוץ לצל-הלנג'יפוליה העדינה, אשר תחתיה עמדו, היה חום יוקד ומכניע. שמלת בתיה הלבנה היתה רטובה ושוליה היו מרופשים; רגליה וידיה היו מכוסות אדמה. דן הביט רגע וישאל: – עד ארוחת-הצהרים עדרתי ואחר-כך שלחו אותי עם יהודה… להשקות אספסת… וכי מה? – ככה, לא כלום… את כל כך מלוכלכה היום… צחקו. אחר כך שאל הוא לענין הקודם: – לכן, מה תגידי? – אינני יודעת… – בתיה, מתי תדעי? מדברים זה מלפני הפסח על זה, הנה נגמרת השנה, ואנחנו לא נדע מי ומי הם חברינו… בתיה הסתכלה בו כמפקפקת באמתיות-דבריו. – מה אתה סח? – אמרה – כאילו אינכם יודעים עוד… ובי אתם כולכם רוצים?… – למה תשאלי דברים טפלים? הלא ידוע לך?…. – טוב… ובכן מה אתה רוצה? האם בי כל גורל-הקבוצה? אל תקחוני בחשבון לעת-עתה… – בתיה, זה אי-אפשר! את המלה "מדוע" משכה בתיה במיוחד. דן הרגיש, כי ב"אי-אפשר" שלו וידע משום זה את פרוש-ההדגשה. הוא הצליף בשוטו אחת ושתים ותקע את מבטו ארצה: – את יודעת "מדוע"… למה תשאלי? בתיה עמדה על רגלה הימנית, אחר – על השמאלית, אחר – על שתי הרגלים ביחד; את מעדרה תסיר משכמה ותשען עליו, לבסוף שמה את ידה על כתפו: – שמע-נא, דן… אל-תפצר! הלא אתה יודע, אני בעצמי אגיד לך! תראה, זה יהיה יותר טוב… כאשר בעצמי אגיד לך… ועוד יש זמן… הוא לא ענה ושתק. אחר כך אמר בעצלתים: – אשובה לפרדותי… – אתה כועס מאד? – אני – לא. דן עכב בה את מבט-עיניו האפורות, הטובות. – רק, באמת, לא טוב ככה, בתיה, וצריך כבר לדעת… להכיר את עצמך… והוא פנה פתאום ושרך את דרכו למטה, לעמק, לפרדותיו הלועסות שם בשויון-נפש גמור את מנתם על יד המשדדה. ובתיה – לחוה. – להתקשר או להשאר חפשיה? להתקשר? או להשאר חפשיה? – שננה וחזרה בחצותה את החציר, וכשהפקירה את עצמה בלי דעת לקלוח-המים בחדר-הרחיצה, חזרה בלב רך על המלים האלה: "להכיר את עצמי – הוא אמר… עלי להכיר את עצמי… איך עושים זאת? משונה". אותם, כרגיל. בשתיקה מרוכזת מהרה לאכול, אך ללאה המבשלת הסבירה פנים בכל זאת, התעכבה רגע במטבח ודברה על דברים שונים, ובעברה על יד משה הנגר ובהרגישה במבטו הבודק, נפנתה ותוצא לו לשון: "הא לך!" אך כשזה נע ממקומו, כאומר לגשת, הניעה לו ביד: "הנח, הנח לי כעת"… בחדרה – היא גרה עם שושנה ופנינה ואלה עוד לא באו – נפלה בתיה על משכבה תחת כובד אי-רגיל של מחשבות שונות ומשונות… "מוכרחים לתת תשובה – הרהרה בתיה – ומה אענה? קבוצה… היודע הוא מה פשר הדרישה הזאת? האוכל לחיות אתו… ושלא… האדע להמצא עמו תמיד במחיצה אחת ושלא יסבול?… הוא יחכה תמיד… יקוה… יעמיד פנים של מסכן… הלא אני אשנאהו אז!… לא! יותר טוב – מרחוק… מרחוק לאהוב אותו, שאף פעם לא ידע, מתי אגש, מתי אקרא לו… ובקבוצה… איך אוכל להיות חפשיה?… איך אוכל לגשת, אם אדע שהוא דורש זאת… אילו יכולתי להתנות אתו: "שמע-נא, דני, אני רוצה, כן רוצה לחיות אתך – זה ברור כמעט בשבילי… אך דע, גם דע לך, כי הלאה מן היש לא ילכו יחוסינו! לא יכולים, לא יכולים ללכת!" בתיה שמה פתאום את כף-ידה על מצחה, כאילו אמרה בזה לגרש איזו מחשבה לא-רצויה, המזמזמת ומטרידה. בתנועה של אי-סבלנות נתהפכה על בטנה ותכבוש את פניה בכרה. "ואולי, בתיה, – זמזמה אותה המחשבה – תגידי לעצמך גם את המחצית השניה של האמת… אולי גם את לא תוכלי… וסוף-סוף… או שיכמרו רחמיך, רחמי-אשה עליו… או שתפלי תחת השפעתו המתמדת, ואם כך או אחרת – תכנעי?" רעד קל עבר את גופה ויהי לה האויר מחניק בחדר; היא פתחה את צוארונה ומבטה החליק על חלקת חזה צעיר… ומשחדלה המחשבה הזאת לזמזם, שוב לא באו מחשבות עוד. במקומן אפפוה הרהורים גלמיים, כעדת ערפלי-בוקר טהורים וכריחותיהם הסודיים והחריפים… והלב דפק במבוכה משונה, אך כל דפיקה ודפיקה היתה עכשיו כה מובנת וכה מביעה… מביעה… שושנה ופנינה נכנסו לחדר וספרו לה, כנראה, איזה דבר מבדח, אך היא לא הבינה, וכששאלה אותן מה ששאלה, התפרצו הן בצחוק: – את כל כך מצחיקה, כשאת רצינית… – אמרה שושנה, גחנה אליה ותשק לה בחלקת-הצואר… – והנה כבר הצלצול השני! – התנערה בתיה, נטלה את מעדרה וכל אותו חצי שני של יום עבדה ביתר חריצות ובשתיקה. בערב אך התרחצה, ותכנס לחדרם של הבחורים. יחזקאל הסתפג במגבת. – איה דן? – דן עוד לא בא. אז תצא בתיה לקראתו. במדרון-ההר נפגשו. – התרחצת בים? היא משכה אותו אחריה. למטה. – אני עוד לא אכלתי… – הפליט דן. – ובכן, לא תאכל היום! בשביל הצר והנפתל, החרות בין הסלעים, אפשר היה להתקדם רק זה אחר זה. לא הרחק מן הברכה התעכבה ותאמר: – ואם אתה רעב מאד, אתה יכול לשוב… דן התלקח: – אל תהיי… בתיה צחקה ותמשכהו אליה: – תן את שפתיך! היא נשקה לו בחום. – אל תכעס על הילדה הקטנה והטפשה, שרק תתגרה בך תמיד… נשב על האבן, אני אשכב ואשמע… ואתה – תספר לי, זה כבר לא שמעתי מעשיותיך… טוב? ובראותה, כי הוא עוד אומר לנשקה, נחפזה ותוסף: – אבל… אל תשק לי עתה! התזכור? ד' ישמרך! אפף פעם!… אתה מבטיח לי? הוא צחק בדובבו: – התרצי, כי אשבע לך? – לא. גם ככה אאמין! הם הסתדרו על שפת הברכה השרויה בתנומה ונדמו… ומיד, מבלי משפלת-גנוסר, וכזוגות-כסף דקים ירעדו פה וימלאו את כל חלל-האויר. ועל פני אותו צרצור, כלווי מתמיד וחפשי, בצבצו קרקורי-הצבים מתוך הקנים העצובים אשר מסביב לברכה, מהברכה עצמה ומלמטה, מערוץ-הנחל… בשחור-הערב נשתנו פני כל הדברים, והשיחים והסלעים טשטשו, הורחקו והיו לזרים, לאחרים, לאחרים לגמרי… גדול, גדול ומרוגז האדים פתאום ירח בקצה-האופק, וכל הקולות כאילו אליו פנו ובתלונה וברגון על היותם בחושך עד עתה… והרחש הזה, הרווי, וריחות הטחב החריפים, העולים מהברכה, והאור הקלוש הזה נסכו שכרון בלב, הרעילו את הדם, בלבלו את החושים… פני בתיה המופנים עתה אל הסהר היו כמעט עצובים ברצינותם וחורים בכבשם את חדותה הרוחשת. דן סלסל ושחק בקווצתיה הפזורות והמפוזרות. – נו, תספר? – פנתה היא בלאט. – מה? – בתיה…– שאלה בלחש – האם לא בנו היא האגדה ולא סביבינו?… למה… – דנ-ן! הוא חרד לקולה זה, היוצא כמו מבלי דעת, ויצץ אל תוך עיניה הפקוחות עתה לרוחה וכה מוזרות. ופתאום שב ויתחל מנשקה נשיקות חמות ותכופות. היא שתקה, לא סרבה, ורק עצמה את עיניה ופניה בערו. לבסוף השמיעה בקושי, בקול-לחש מלא צער ותוכחה, דרך שניה הרתוקות: – דן, ד-נן, לל-א צ-ר-ריך! הוא עזב אותה מיד. היא ישבה ברחוק-מקום וטפלה בשערותיה, בחולצה, היה קושי. דן כבש את פניו ארצה וחכה. לבסוף אמרה: – הנה… האמנתי לך… ותוסף בקולה היומי, הרגיל: – בוא, נשוב לחוה. – בתיה! – קרא בהתרגשות – אינני יכול לגמור ככה! עכשיו ודוקא עכשיו אני רוצה לדבר אתך! נשב מעט. – מה אתה רוצה ממני? – פרצה גם בתיה – כבר החלטתי וגמרתי: לקבוצה – לא אלך! הם עמדו על יד אבן גדולה ואלמת, שומרת סוד; דן נשען עליה, ויהי כמאובן. רגעים מספרו עברו ככה. – דן, נלך, מה אתה עומד? דן לא נע ולא זע. – דן, מה לך?… נו, תתביש, ילד, ילד אתה! היא נגשה קרוב; כל גופו רעד מבכי כבוש. – נו, בוא, דן, אין דבר… אני שכחתי… אל תשפל את עצמך בעיניך… דן… היא לפתה שוב את צוארו. – אני עוד אחשוב… דני, אני עוד לא החלטתי… נו? סמני-חיים התחילו נראים בו. – נו, בוא! מה אתה – נדבקת אל האבן? הוא צחק כשהדמעות עוד עמדו בעיניו. הוא היה עוד חלש וחור כשקבל עליו שמירה בכרמי ר. אשר ביהודה. טיפוס ומלריה עשו שמות בגופו, אך פה בלי ספק יתחיל להבריא. ראשית – הענבים. ענבים יאכל לרוב! שנית והעיקר – המנוחה. את זאת יתנו לו לילות-השמירה השקטים והבדידות. בלילות-השמירה האלה תרגע הנפש וכחותיה הפזורים ישובו יתרכזו כהתרכז קלוחי-המים בברכה. רבות עברו עליו… אך האם כדאי להזכר? ורק כשקמו לעיניו פליטי יפו והתימנים המגלים והגוועים שם בכנרת וטבריה ועל צדי הדרכים, היה מזדעזע ומתפלל בנפשו: "מתי כבר יעבור זעם!" פעם קבל דן פתקה קטנה: "באתי לא', עזבתי את הגליל, את אמי… אבוא לאכול ענבים, התכבד אותי? ראה, אם לא תאכיל אותי מוסקט… סוכה יש לך, או במשותף?… בתיה". ומלמטה בשר לו יעקב בשורה, כי חכרו כבר 10 דונם אדמה טובה לגדול-ירקות ושני דונם מהם הנם בהשקאה, וסים: "אין להצטער שעזבנו את הגליל…" בתיה… שוב בתיה… הוא ישב והביט על האותיות הידועות… מאז נפל למשכב לא ראה אותה וכשסר לאחר עת להוריה בי-ה בדרכו ליהודה, היתה זו זרה ומשונה ובפחי-נפש עזבה אז. ממכתביה המועטים והקטנים אשר קבל במשך הזמן התקשה לרכוש איזה מושג שהוא… וכעת… מה היא? "עזבתי את הגליל, את אמי, אבוא לאכול ענבים". האמנם למען "אכול ענבים" תעזוב את אמא, בזמן כזה, במורטוריום? ולבו של דן זע ממחשבה סתומה. אשר עוד טרם העז לפתרה… והוא תאר לו, אגב, את בתיה הפונה עורף לאמה, והזורקת לה: "אני נוסעת ליהודה…" ואת הדמעות המובלעות של אמא זו הטובה, שמרגישה את בתה והיודעת הכל… ושוב את בתיה הכובשת בשתיקה אכזרית את סערת-לבה… וידע כבר דן בעומק-הלב על מה תשכרהו ככה הפתקה הזאת, אשר אין בה גם מלה אחת של חבה… ובטחת-גיל תרנן בו, בטחה סתומה ועקשנית: "בשלי ! הפעם היא תבוא אלי! כשנכנס לסוכתו התפלא כמה אומללה היא לעומת סוכות-שכניו השומרים, בלי קומה שניה וסולם רומנטי, טרדיציוני, בלי קירות-קרשים… ואיזה אי-נקיון פה! "הלא תבוז לי בתיה!" – הוא התחיל לנקות את הרצפה מקלפות-השקדים כמה ימים. הוא חשב: "צריך לתקן גם את המשכב, ראשית שיעמוד יותר איתן, שנית…" והוא החליט לרפדהו בשיחי הליוטרוף – זה יהיה רך וטוב… ואת פרצי הקירות יסתום עוד ולרוב היה נפוץ בכרמים ופרחיו הזעירים הזהיבו כשמשות קטנות, צחורים וטהורים, ירטטו פה ושם יטילו את בשמם הדק, החגיגי, בכרמים, בדרכים, בשדות. הוא שב עם שלל רב בידיו. עכשיו תיף סוכתו הקטנה ככלה ומי ישוה לה! כשטפל בקירות חשב: "בתיה תבוא, היא תתן לב לכל דבר קטן"… כשרפד את המשכב, קם בלבו גל של חדוה סתומה ומתוקה ולא ידע להבליג עליו, ויער בפניו בת-צחוק לא-ברורה כאותו רגש חדוה. וכשגמר, שכב וישבות מעבודתו. מבעד ירקרק-העלים וזה-הפרחים הזעירים השתרבבו קרני-השמש השוחקות, המשעשעות, קרני השמש הנוטה לבנות-השלג שבכונה תחלה תלן מעל משכבו, למראשותיו, נזלו הריחות. באותו לילה, בעמדו על המשמר, היה שקט ומלא תודה לחיים, אך למחרת היום כבר התחיל להתרגש… התרגשותו גברה כעבור יום-הצפיה השני, והיא לא באה. אז כתב ושלח לה פתקה בהזדמנות הראשונה: "בואי, הרי אני מחכה לך!" – ולאחר ששלחה התחרט: לא צריך היה… עברו עוד ימים מספר. איה הוא השקט הנפלא שבנפש? רק בלילות, בלי משים, בלי דעת היה דן נרגע… ומוזר הדבר: כאשר ילך-יפחת לילה, כן יקל על לבו, כן ישתחרר מנטל-דאגה כבד, ולפנות-בוקר, לפני לכתו לישון, בהתרחש היום הרחוק, ימלא לבו תוגה על גדותיו… אז שכון תשכון בו הבטחה השקטה, כי היא, בתיה, תעירהו הפעם. עם הנץ השמש הטובה, ההולכת ובאה ממרחקים, וחדות-המציאות תפעם בו בלי קשר עם עתיד בלי כל זכר מעבר … וכה מלא יהיה האושר הרגעי והבטחון המעור והמשכר, שרק דאגה אחת קלה תעיב את שמיו: "מה יהיה, איך ימסור לה את כל זה", איך יחלק אתה את "היש הגדול הזה", הנעור ונגלה לבקרים, "רק לבקרים"… ואולם בעקבות השחר שוב יפסח יום-חול כבד!… והימים האלה כה מיגעים! הצפיה גדלה וגדל הכאב; ואין כח עוד להוחיל… מה קרה לה שם? אולי חלתה פתאום? בכל אופן זה מוזר… וחששות שונות נעורות כבר בלב. ובינתים החל הבציר, הכרמים מלאו אדם; קול ערבים וערביות, ז'רגון-משגיחים, נחירת חמורים. אבד הקסם מהכרמים. הופרע השקט והלב יבכה במסתרים… פעם בקש ממנו ילד ערבי "בקשיש", דן גרש אותו בבוז, ומיד חש מועקת-לב צובטת, ויחשוב: "מה יהיה אתי? מתי אוכל לאהוב את החיים? מתי אוהב גם את העבודה? הלא עד היום אינני אוהב אותה? האוכל פעם לחיות בלי התאמצות אידיאלית? אני כל כך מת…" ופתאום בבוקר באה שושנה. דן חרד לקראתה: – ומה בתיה? חולה היא? – גם לא חושבת לחלות, היא בריאה ושולחת לך… שושנה התאדמה פתאום. – פתקה בודאי… איה? – קרא דן באי-סבלנות. – לא – הניעה שושנה בראשה. – ובכן מה. הוא הציץ לסלסלה אשר בידה, הוציא ספר בכריכה יפה. – את זה? את שניאור? – גם כן לא… לא היא בכל אופן… שושנה גחכה, דן היה נבוך. – ובכן, מה? דרישת שלום, פשוט? למה תחודי לי חידות, שושנה? הוא דבר כמתחנן. – איזו חידות? – צחקה שושנה – כמובן, דרישת-שלום שולחת לך בתיה, ומה רצית עוד?…. דן שתק. – ואצלך נחמד פה. שושנה נכנסה לסוכה. – אמת? מקודם היה הרבה יותר נחמד… הנה את זאת מותר כבר לזרוק… הוא הסיר וישלך החוצה את שיחי ההליוטרוף שקמלו. – תיכף אביא לך ענבים, תשבי פה. – כמה טוב שבאה, – חשב ברוצו עם הסל בין הגפנים, את האולר שכח בסוכה ואשכול אחד שעלה לו לנתק מבדו בקושי שסע בשניו, ובהתאמצו, זכר פתאום את פני שושנה שהתאדמו, ויבן לפרוש-דבריה, ומה שלחה לו בתיה – הרי את שושנה שלחה לו! ככה הן עושות לפעמים הבחורות שלנו… אבל את זה עליו לחקור! כששב מצא אותה מטפלת בזמורות יבשות. – גפרורים יש לך? נעשה טה. דן הפך את כל הסוכה ולא מצא. שושנה אמרה בהתול קל: – נראה שאתה בעל-בית הגון… גפרורים אין לך, הכלים לא נקיים… וגם מים אין בסוכה… דן התאדם: – מים אני לוקח מאת השכן, והגפרורים… והכלים… שושנה צחקה: – איך תחיה בקבוצה? – אה, בקבוצה אחנך את עצמי להיות אחר, לגמרי אחר… – אינני מאמינה… לא תוכל, אם לא תתחיל מעכשיו… והאם "טוב" צריך להיות רק בקבוצה?… ומדוע אינך שואל, מה נשמע בעבודה, אצלנו? – חכי, עוד לא הספקתי… נו, ובאמת מה נשמע? – לך לך, תביא קודם את הגפרורים ואת המים, ואחר כך נדבר. דן רץ עם הקומקום אל השכן. כששב היתה האש כבר מוכנה. – איפה מצאת את הגפרורים? – תחת כרך, דן, תחת כרך… הם שמו קומקום מים וחצילים לצליה ושושנה ספרה על מצב-הענינים: לעת עתה עובדים אצל אחרים, ורק אחרי העבודה מעדרים, מזבלים ומכינים מקום למשתלה. גרשון כבר נסע בדבר הזריעות לפתח-תקוה – יש גם תקוה להשיג הלואה קטנה… מחכים לך… אנו שמחים שעזבנו את הגליל ומקוים לימים טובים יותר… כשנהיה, סוף-סוף, ב"מקום היבש"… – נו-ו… בתיה מה עושה? – בתיה מבשלת… אנחנו, בבואה, החלטנו לאכול בפני עצמנו לחוד. בתיה מוסרת לך באמת דרישת-שלום. היא רצתה מאד לבוא וגם כתבה לך, כמדומני, אבל כשנכנסה לעבודה… וגם קבלה איזו פתקה ממך… מה אתה כותב לה שמה? בכל אופן אנו מתכוננים כולנו להיות עוד אצלך בטרם יכלה הבציר… – אבל היום, בשבת, היתה לבוא… – גמגם וכבש את פניו ארצה. שושנה הביטה, נערה בקווצותיה הבהירות, ותאמר: – בוא, נקרא את שניאור – הרי בשבילך הבאתיו… ועד שהטה ירתח נקרא לנו. הם ישבו בסוכה זה על יד זה וקראו "בהרים". דן ידע לקרוא בלי פתוס ובלי הפרזה ושושנה שמעה אותו בעונג. כשרתחו המים וטוגנו החצילים פרשה שושנה את סנרה הנקי, פרסה לחם, מזגה טה והיתה "עקרת-הבית". – אתה יודע? – אמרה – בתיה חולמת, כשנבוא אליך כולנו בשבת הבאה, נטגן רבה. עד אז יהיה עוד? – כמובן, יהיה. הבציר רק זה מתחיל… והאכרים לא יתרוששו מהרבה שלנו… אני חושב. שושנה פהקה פתאום. – ואני רוצה לישון. כל הלילה כמעט לא ישנו… היו אורחים… אתה מכיר את נחמני? גם בן-ציון היה. זה ששר יפה. בתיה שרה כל כך הרבה, היתה נחמדה… שושנה נשתתקה ותוסף ביתר חבה: – "בת'קה". לב דן התכוץ פתאום: "היתה שמחה, שרה – חשב – ולא תרגיש בסבלי פה… ובכן, היא אינה… לגמרי… אינה אוהבת אותי לגמרי…" שושנה סמכה פתאום את שתי ידיה על כתפו: – דן! – אמרה בתוכחה רכה – למה אינך נותן חופש לבתיה? תדע לאהוב אותה… הזהר מאוד מהכביד… היא צפור, תן לה חופש – והיא תתרפק עליך… הוא כבש את פניו ארצה. – שושנה – אמר בזהירות ובשקט – היא שלחה אותך? היא כועסת בגלל הפתקה? – מדוע הנך סוער תמיד? מדוע אינך שקט? – דברה שושנה – אילו חכית בשקט, אילו חכית לשעתך… היית מקבל מהחיים הרבה יותר; כל כך חסר הנך קצב ומדה ביחסך לאנשים… וגם ביחס לדברים היותר פשוטים… ואתה מסב לך צרות מיותרות לגמרי… דן שתק. הוא חש, כי אמנם שמץ-אמת יש בדבריה, אף כי… מוזר… "קצב ומדה" – הרי אלה הם הדברים העומדים בראש מאוייו השפונים, היקרים ביותר… האומנם דוקא הן תחסרנה לו? אך הוא לא העמיק חקר הפעם, הוא היה כה אסיר-תודה לה, לשושנה; הוא חש בה לב אחות טובה ומרחמת; הוא הרים ראשו ועיניהם נפגשו. – כמה טובה את היום, שושנה! איזה אור פנימי קורן מכולך, מפניך… שושנה התאדמה וצחקה. פתאום חדלה ותאמר ברצינות ובעצב: – לא, אני לא טובה, בתיה טובה ממני… – בתיה? – אמר – בתיה אחרת… בתיה… – והנה גם בתיה! הקול היה של בתיה, אשר נכנסה פתאום אל הסוכה ואחריה פנים חדשות. פני דן חורו מאד, היא תפסה שתי ידיו ותבט בו ארוכות במבטה הנוקב, המהיר, הלוהט. תחת מסוה של בת-צחוק קלילה שרעדה בפנות-שפתיה, היתה במבט זה רצינות וכמעט עצב. – איך נפלו פניך, דן! אתה הזדקנת בעשר שנים! דן חיך. הוא היה עוד חור. – ואת… כמו תמיד: צעירה… – אה! אני לעולם אהיה צעירה! – קראה בצחוק של בטחה ותתן בשיר קולה החזי: "צעירה עודני, בן-זוג לא יחסר לי!" – אבל איך באת? – התפלאה שושנה – הלא החלטת לבוא בשבת הבאה? – הנה הודות ליוסף – אמרה – לא רציתי שילך יחידי… אתה מכיר אותו, דן? דן הסתכל בפני האורח. – לא… בהחלט לא אזכור… – כן, כן – אמר יוסף בשני בתוכחה ובשתי ידיו לחץ את ידו האחת. – ואני גם בחושך הייתי מכירך… קולך הייתי מכירך.. מה? אינך זוכר? קולו היה גס ומקוטע וצחוקו צרוד וטוב-לב…. – תיכף אגיד לך מלה אחת, רק מלה אחת – וזכרת! נו… סג'רה… עוד לא? נשף… פוסטה מעופפת… עוד אינך זוכר? איזה… אתה?… נו, חכה… דן נזכר. – כן, כן, – צחק – זו שרצתה, כי אלך לטיל אתה אחרי הנשף, ואתה כעסת עלי בעבור זה… יוסף בשני צחק בל לב: – חה-חה-חה! מובן, כי כעסתי, זה היה בעצם, כמו שאומרים המשוררים, אהבתנו… ומצדה היה זה לא מן הנמוס, כלל לא מן הנמוס… – איה היא כעת? – שאל דן לשם שאלה בלבד. יוסף בשני החל צוחק עד כדי דמעות. – חה-חה-חה… הלא היא אשתי… גם את זה אינך יודע? התחתנו באותו נשף עצמו. – הנה – אמרה בתיה – הבאתי לך אורח, שבו לכם פה… ואנחנו… היא משכה את שושנה ותצאנה שתיהן, כשהן מתלחשות וממתיקות סוד. דן היה מפוזר-רוח ולא ידע לשם מה נצרך לו עכשיו האורח הזה; והאורח חטף ואכל מוסקט במרץ וירק את הקלפה לכל צד. – אלי, אלי! מה הוא עושה לסוכתי! – חשב דן ושמע באי-הקשבה את שטף דבריו המקוטעים על חדשות-השעה, אשר ברגע אחר היו מרכזות את כל נימי לבו: משבר כזה בעבודה עוד לא היה, הפועלים רעבים ממש, בפתח-תקוה מתכוננים לאיזה מפעל שיזעזע, סוף-סוף, את כל הישוב האדישי, אספה כללית צריכה להועד מכל פועלי הארץ… אין שקט בכלל… צפויות רדיפות חדשות… יהודים אחדים נתפסו ברגול… הביט בפני דן ופתאום נשתתק וקם ללכת. עוד הרבה ענינים לו במושבה, צריך להכין איזה גלוי-דעת – הוא עוסק בעבודה צבורית – ואחר כך… "נעשה את הצעד האחרון". דן לא הפציר בו להשאר ושניהם יצאו מן הסוכה. שושנה ובתיה הלכו לקראתם. – טוב שנפגשנו. ואני כבר עוזב אתכם… אני ממהר… – ובכן, השאלה נפתרה מאליה – אמרה בתיה בחיוך קל לשושנה – יוסף ילוך … שושנה שמחה להזדמנות זו. הרי גם היא צריכה לשוב. – שלום לכם! – אמרה, וקולה היה הפעם כה מוסיקלי, ותנועת ראשה ומבטה המאיר כאילו אמרו מה שלא בטאו השפתים. – שלום, שלום! – אמר גם יוסף בשני ולחץ את ידי בתיה ודן. הם עמדו ויביטו על המתרחקים. אחר כך פנו לעברם ונכנסו לסוכה פנימה. כשלהבת רוטטה נפלה בתיה על צוארו: – דני שלי! – סוף-סוף… – דובבו שפתיו. – התגעגעת? – בתיה… כל כך התגעגעתי… – ואתה חושב, כי לא ידעתי. – ולמה לא באת? – למה? רציתי, כי תאהב אותי עוד יותר… אכן… לא טובה, אני, דני… ושוב נפגשו בנשיקה. – בתיה, כמדומני… ככה… עול לא נשקתני… אף פעם… – מובן, לא – לחשה. תשארי עד מחר?…. עד הבוקר? קרוב-קרוב הביטו בו עיניה המעורפלות בלאות וחדוה. כשהיא שואלת בלחש: – ואתה רוצה? רו-צה בזה? הוא לחש: כמוך… איני חפץ לרצות פחות… בתיה… – ובכן… אני נשארת… וכבר חכה דן ללילה. הוא ירד שקט לרגליה וסמך ראשו על ברכיה. וחשב: "האומנם הוא חי? אכן יש חג! ומי הוא זה שאמר שבחיים יש רק חול. היה עכשיו יהיה לילה – כולו חג… ובסופו יהיה בוקר… איזה בוקר!… ופתאום עלו מלים נשכחות במוחו, וקולו רעד, והיה בו עוד קורט של אי-אמונה, כשהוא לחשן: "בהמון הבקרים, אשר כפנינים, פנינים, יזרקו על הארץ… יש בוקר אחד, שבחיי אדם רק פעם אחת יזרח ולא ישנה, ואם לא זרח – לא יזרח עוד!" – בתיה!… הוא נשא עיניו ויחרש למראהו! בתיה המשפלות קרן ברק של דמעה ושפתיה נעו בלי אומר, אך לבו קלט את רחשן: "אכן… אני נשארת"… – איך עבר היום והשמש נטה לערוב?… – דן, – אמרה בתיה – תן לי דבר-מה אל הפה, אני צמאה. – אבי לך "רוזט" הוא מרוה, גם משביע. תחכי לי. – אני אלך אתך, דן. איה זה? – אל תלכי, זה רחוק, אצל יחזקאל. – יחזקאל? הגם הוא שומר פה? – כן, אבל זה רחוק מאד, בתיה… היא לא רצתה שמוע. – לא, לא! את יחזקאל אני רוצה לראות! זה כמה לא ראיתיו. למה לא אמרת לי קודם? בוא, דני, בוא, אני הולכת אתך. בתיה קמה בעליצות. דן החריש. שניהם יצאו וכמה כרמים עברו בשתיקה. פתאום עמד דן תחתיו וירא בידו על ראש שקמה, המתנשאה מרחוק מעל הזיתים. – שמה – אמר בלחש – סוכתו של יחזקאל… בתיה השתוממה: – ואתה… אתה לא תלך? הוא הצטחק צחוק חולני: – לא, הלא אני רואה אותו בכל יום. בתיה עמדה רגע ואמרה בקול קל ויבש: – אם כן, שלום לך! – ואם גם תעזביני… לא אבך, לא ימר לי… נשמע קולה מרחוק. – היא לא תשוב עוד! – נתק בלב דן – היא לא תשוב… – בתיה ! – צעק בלי דעת – בתיה! מרחוק נשמע קולה החביב: "אאו"! – חכי רגע, אני הולך אתך! – אני מחכה! והוא רץ, נתקל בזמורות-הגפן, בשיחי ארכובית ועולש; רגליו נגפו בחול ונשמתו קשתה. בתיה חכתה לו על גבעה נשאת מבין השקדים. היא לא אמרה לו כלום, גם לא הביטה אליו, שניהם המשיכו לעלות. בסוכת יחזקאל היו אורחים ואורחות. יחזקאל עצמו לא היה. "הלך למושבה ותיכף ישוב". אך בתיה לא רצתה לחכות, היא הלא כל כך ממהרת… – מי הולך לא'? – שאלה בקול רם. נתברר, כי בת אכר אחד ושני שומרים שבים עתה שמה… – גם אני אתכם! – אמרה בתיה בשמחה. אמר גם דן לחבורה באותו קול שמח של בתיה, שמח ואדישי, כביכול: – נו, שלום לכם! וירד בסולם ארצה… הוא לא אמר: "שלום, בתיה!", כי גם לו יש גאוה… הוא אמר וידגש: "שלום לכם!" אפס, זאת היתה התאמצותו האחרונה. דמעה רותחת עלתה בעיניו המשפלות וכשהרימן לאחר עת, בכתה גם סוכתו לעומתו, בכתה והאדימה… היא האדימה שהוכנו לקבלת פני בתיה, כבר קמלו והפכו אדומים. הוא נכנס פנימה, עוד ריח שמלתה ושערותיה היה כה מוחש… אך פלא הדבר: גם מתוך זו המועקה והבדידות המציצה מסביב רננה בלב נימה אחת רפה ומעודדת: – אמנם היא הלכה ממני… אך אותו בוקר ישנו… ויאיר עוד… עם כניסת האנגלים ליהודה החל החלום על דבר "המקום היבש" כאילו להתגשם; באותה התקופה רבת-התקוות יצאו לפועל גם תכניות "ישוביות" אחדות, כגון משלוח קבוצה זו או חברתה למקומות שונים, מופקרים מימי הרעש. ומהראשונות היתה "קבוצת גרשון", כאשר קראו לה. עם אור השחר יצאו דן וגרשון עם ה"סוקים" לחרוש בבקעה. בשלוה ובשקט יצעד גרשון אחרי המחרשה, המושכות מונחות להן על הקת, השוט תחוב בצדה, והוא גופו יעיק בשתי ידיו על ידות-המחרשה… קשה להכיר בו עכשיו אותו תורן בגלילי, וזהיר-תנועות. במשך שנים גדל והתפתח בעבודה, כתפיו רחבו, כולו כאילו "שקע", פניו נשזפו, צעדיו וקולו בטוחים ומתונים, מצחו טהור ויצוק עליו אותו שקט מיוחד, שבעיני זרים הוא נראה כטמטום ואשר באמת הוא רק אות-היתרון, שעבודת האדמה נותנת למי שנמסר לה בגוף ובנפש… אחריו ילך דן. פניו לא יביעו נחת-רוח. ויש דברים בגו… החל מפגישתו עם הסוס "טמבל" 2באורוה, בשעה שנגש להלבישו את הרתמה; הן קרבת פרסותיו לשנים יכלה לטול את מנוחת הנפש גם מאדם גבור מדן… ויש עוד ענינים מטרידים… היתה זו שגיאה אחת גדולה לצרף אנשים זרים רק בכדי לאפשר את הליכתם הנה… מוטב היה להשאר בא' ולשמור על רוח קבוצתם הקטנה, השקטה והמשפחתית… מאשר להתחיל בעבודה ה"מענינת" הזאת, ובמשק המורכב, הנוטל את שארית המנוחה מהנפש. גרשון אינו מבין זאת, העיקר לו העבודה… והחיים אים?… דן הרגיש, כי המחרשה יוצאת שוב מהתלם, "טמבל" נטה שוב הצדה… הוי, ה"טמבל" הזה! – הי-מן… אחו-ר-רה, לעזאזל!… והוא הצליף בשוטו… אז עשה "טמבל" את מעשהו הרגיל: התחיל ממהר מאד ויבא את דן לידי ריצה מבוהלת אחרי המחרשה, כשסכינה כבר נחלץ מהאדמה. – עמ-מוד, נבל, עמ-מוד! בקושי רב עצרו, קולו של דן נחר מהצעקות. הוא נקה את סכין-המחרשה. צר היה לו על הבוקר הטוב, שאיננו מענג אותו עוד ועל אשר הוא כועס, ועל קולו שנחר ועל החלום הקם למציאות, והמציאות שוב אותו יום-חול ארוך… – ומתי יהיה "חג"? – חשב דן – גרשון אומר, אסור לחכות לחג…ואני… על מדרון ההר הקרוב עמדו אנשים וסקלו ובנו מדרגות. את הסלים המלאים ביותר היתה מרימה בתיה; פנינה לא אהבה למלאות יותר מדאי, היא עבדה בקלות ובלי התאמצות כל שהיא, וידעה, כנראה, את סוד המתינות וההתמדה. לא לחנם נבאו לה, כי תהיה פועלת מצוינת… לכשתגדל. והיא כאילו גמרה והחליטה שלא לגדול… שתיהן פטפטו בלי הרף. – אולי נתחלף? – פנה בן-ציון ה"בונה" לבתיה. היא סקרה אותו מלמעלה למטה: – ומה אתה חושב לך, אתה חזק ממני? – ומי, את החזקה? – התאושש בן-ציון. – זה נראה תיכף, פנינה – את עדה! נו, הא לך, לחץ! רק לא את האצבעות, את כל כפי קח, אל תפחד…נו?! בן-ציון היה קטן-קומה ואצבעותיו היו קצרות ועבות; הוא לחץ ובתיה צחקה: – אינני מרגישה שום כאב! איזה גבר אתה? עכשיו תן את שלך. אך בן-ציון התאדם ולא רצה לתת. – אם לא תתן, בחזקה אקח! וכהרף-עין תפסה אותו מאחור תחת אצילי ידיו ושלבה את כפות ידיה על ערפו. – עכשיו אתה בידי, הרכן ראשך, הרכן! בקושי עלה לו התחמק, פנינה צחקה עד לדמעות. ובן-ציון הסביר פנים בכדי להסתיר את מבוכתו ואמר: – באמת את חזקה כשדה, בתיה!… ובכל זאת נתחלף. – אינני רוצה! אינני סובלת זאת, – אמרה אחר כך לפנינה – תמיד יבקש בשבילי עבודה יותר, ומי יעשה את הקשה? ההוא יעשנה? פנינה צחקה בקול ושרה: "בוקר התעורר!" והבוקר התעורר באמת: מראש ההר ומן החצר אשר למעלה, שטבלו זה כבר בשמש, נפלו אורות לבקעה ונשקו את עקבות-העובדים, את רגבי האדמה החרושה… מהחצר ירדה שושנה וסלים וקומקום עמה. – ארוחת-הבוקר! – קראה פנינה – דן, בן-ציון, גרשון, לא-כול! שושנה הביאה טה, סלט, לחם וביצים. הביצים היו כבר מהלול, שיד-שושנה החרוצה טפלה בו. נגשו גרשון ודן. בתיה הביטה על פני האחרון בדאגה ובעצב: "מה לו, כי כל כך קודר הוא היום? – ואיה יעקב? – שאל גרשון. הוא אוכל בבית, – אמרה שושנה – מן הגן קרוב יותר שמה מאשר הנה. שושנה היתה נחמדה וטרודה. – נו, אני שבה; אל תמהרו לבוא בצהרים… שום דבר עוד לא מוכן… רק את הכלים אל תשאירו… בכל פעם הולך לאבוד איזה כלי… כשקמה ותלך לוה אותה גרשון במבט של חבה והערצה. בכלל נכר היה, כי הכל מחבבים אותה פה, ושהעבודה כאן מרעננת אותה ונותנות לה לב חדש… ולא רק לה. בפני הכל בצבצה אותה הרגשה כבושה של גיל ורצינות גם יחד. בערב אחרי האוכל, כשהתאספו החברים לסדר את יום-העבודה למחר, לשתי פרות, ושש כורות, שמקום מוכן להן הרי יש בגן-האפנדי העזוב… העמדה, באופן אולטימטיבי הפעם, גם שאלת יחזקאל בתור חבר לקבוצה… בשאלה זו לא רצה דן לחוות דעה. הוא לא רצה להביע דעתו נגד. ובעד? – די לו שבתיה הנה כל כך בעדו; ולא רק בתיה – הכל; רק שושנה הטילה ספק בחברתיותו. – לי נדמה – אמרה בזהירות והשפילה את עיניה כל ה"המוניות" שלו, ואולי דוקא מפני זה – הוא אנכיי מאד… אך גרשון, שדעתו היתה פה לרוב מכרעת, אמר בהחלט: – יהא אנכיי! מה לעשות? לא יכולים כולם להיות כמוך… ואני חושב, שאסור לנו ואין רשות, פשוט, לחטט כל כך באישיות… קודם כל – העבודה; אם היא תלך בטוב – יהיה שפיר, ויחזקאל יודע את העבודה. דן רצה לענות, אך לבו התחיל מהסס פתאום והוא החריש. – למה להתוכח – חשב – ככה הוא מבין ולא יזוז… וככה החלט, שיחזקאל יכנס לקבוצה. כשתם סדור-העבודות נזכר גרשון, ששאלה אחת עוד לא נפתרה: מחר צריך להתחיל בהובלת זבל… מי ילך? הוא חשב רגע ובעצמו ענה: – אני חושב, שילכו "טמבל" ו"ינוקא". – זאת אומרת, אני – הרהר דן – למה הוא מחליט ככה, מבלי להתיעץ? יותר מדאי הוא עושה על דעת עצמו. בלבו של דן היתה טינא. הוא נשא את עיניו וראה כי מן הפנה מביטה אליו שושנה וחמור וקשה מבטה. וכשנכנס אחר כך לחדר-הבשול לקחת מים מן ה"ג'רה" 3קראה לו שושנה וטפלה עוד שם בכלים: – דן – אמרה בשקט – לא יפה ככה… – מה לא יפה? – אני ראיתי ואני יודעת! וגרשון צודק ותמיד יהיה צודק… מפני שהוא חי בעבודה, ואתה – לא. ותמיד יצא כך, שכאילו מצוים עליך… שושנה היתה נרגשה. – אבל מה אמרתי לו? – לא אמרת כלום, מספיק שהעמדת פנים חמוצים… שתיקה כזאת אינה יפה בחיינו… מקימה חיץ של אי-אמונה בין האנשים היותר קרובים… מוטב שתצעק כמו גרשון… והלא אתה יודע את כל זה יותר טוב ממני, ואילו רצית לקים מה שעם לבך, היה גם גרשון מבין אותך יותר וחי אתך בעבודה, כמו שהוא חי עם יעקב…. דן יצא מהמטבח ועל פניו נחה אותה הבעת הסבל, הנעלמת תמיד, ואשר הסתמנה בשנה זו ביותר… "אני אינני חי בעבודה – חשב במר-נפשו – נניח… וזה מחיב להחליט, שאינני מסוגל לחיי-קבוצה? ומה גרשון, שאינני "חי" מחוץ לעבודה ול"משק"… הוי, כמה שונא אני את המלה "משק", המכחידה את האדם! ואיה המוצא? לאהוב את ה"חול"?… ושושנה הדליקה נר וכתבה ביומונה, על שולחנה הקטן: "ובכן, יחזקאל יבוא, קצת מפחדת אנכי… בתיה כל כך טפשה… ואולי בהתאמצות ידועה, אם ירצה יוכל גם הוא להוסיף נופך משלו… הלואי שלא יגרע… אח, ההתאמצות הזאת! לכולנו היא נחוצה פה… ומי יודע? אולי היא אנושית ונחוצה לנו בחיים, בחיים בכלל… פה בקבוצה, כל כך ערות ומתוחות כל נימי הלב… וכל הסכסוכים הקטנים וכל הסבל הגדול הזה, המתרחש בחיינו – אני מוכנה לקראתם! מה מבינה אני עתה, כי הכרחיים, הכרחיים הם; על ידיהם קונים אנו, סוף-סוף, את יחזקאל בא בשבת והכל קבלוהו בשמחה, ביחוד בתיה. עם בואו גדלו בקבוצה הרעש והשמחה. הוא ישב ברכיבה על כסאו וספר מעשיות שונות ומקרים שונים ומשונים שקרו אותו בימי ה"פרריות" 4, וכשהתורכים נסוגו אחור פעמיים…וכו'. הוא ידע לענין ולמשוך באופן-הרצאתו החי, ידע גם להבליט את עצמו בדרך-אגב מן הצד היותר יפה. בתיה לא גרעה ממנו עין. – ואת – פנה פתאום אליה – התזכרי עוד את ה"הורה" שלנו? – עוד איך! – קראה בתיה – ואתה – את "הסלע השחור"? – עוד איך! – אמר גם הוא בצחוק. בתיה קפצה ותגש אליו: – נו, ואם כן נלך לטיל הערב; אראה לך, גם פה יש סלע… – נלך לטיל, – חזר יחזקאל בקור-רוח. בתיה עמדה, נשענת על כתפו ומבטה השותק החליק על פני הכל; כשראתה את פני דן, שנפלו משום מה, הוסיפה: – נלך, כמובן, כלנו… לא כן, גרשון? – או נלך או לא נלך, אחת היא לי, – ענה זה בצחוק. – אני עסוק הערב בחשבונות, – אמר יעקב, בהרימו את ראשו מהספר שעין בו. – ככה… ואת שושנה? – המ-ם, ואתה, דן? בתיה הביטה ישר בעיני דן ובמבטה הצוחק היה ספק לגלוג, ספק תביעה רצינית. – אני רואה שכולם – "לא", ואתה, יחזקאל? תגיד שגם אתה "לא"? יחזקאל הצטחק פתאום: – ואני רוצה לראות את "הסלע השחור". ובבוא הערב בקשה בתיה שוב מעם דן: – דן, בוא אתנו… אני מבקשת אותך… בוא אתנו…. והיא שמה את ידה על כתפו. דן הרים את מבטו הרטוב ויאמר בשקט: – אינני יכול לסרב לך… כשאת ככה מבקשת… בעיני בתיה נראתה תהיה קלה של אי-רצון: – מה יש, דן? מה את סובל? מדוע כל-כך קשה לך להסכים? הוי, דן, אילו ידעת, כמה אתה מרחיק אותי בזה. דן שתק. אז אמרה: – ואם אתה חושב, באמת, כי תפריע לנו, למה אתה הולך? תשאר לך… – מה את רוצה ממני? – קרא דן בסבל. אך בתיה כבר יצאה. ופעם בערב היו פני דן עגומים ביותר. בתיה קראה לו החוצה. נכנסו לגן, המאפיל, הדומם. ישבו תחת התאנה. – עיף אתה? – שאלה בתיה. – כן, בזמן האחרון מתעיף אני בעבודה… כנראה, הקדחת קרבה שוב… נשתתקו. רק הרוח מללה בעצים. – דן! היא לא מהרה להשיב על "נו" זה; הוא לא המשיך לשאול. – מה יהיה בנו, דן? – מה שיהיה בכל בני-האדם, בתיה, – השיב באדישות כבדה ומדגשת, ואחר-כך הוסיף בטון אחר, חי יותר: – אני אתנדב… באותו יום הגיעה לקבוצה הקריאה הראשונה של ההתנדבות. בתיה משכה אותו אליה. – שכב, דן… אתה עיף, עיף, ולא יותר! האמן לי, שזוהי רק עיפות מעבודה… אתה עובד יותר מדאי… אינך יודע לשמור על כחותיך… נו, תן את ראשך… ככה… ילד גדול שלי… היא סמכה את כפה על מצחו ועיניו ותאמץ את ראשו אל חזה, ומאד זהירה היתה תנועתה, כאלו פחדה בתיה להעיר בחזה את מה שלא חפצה להעיר… ואז נדמה היה לדן, שכאב-הראש הולך ופוחת, הולך ופג… וכבר מתברר שם דבר-מה שכולו טוב, נהדר ומנחם, ואך העיפות הארורה הזאת עומדת עוד לשטן… והיא גוברת, גוברת,… בקושי הוא קולט כבר את שיר-הערש החרישי שבתיה תשיר לו, את שיר-הערש האהוב לו: את המלים האחרונות גמרה בתיה כמעט בלאט, כי נשמט ראש דן על ברכיה. הוא נרדם. וזמן רב הביטה עליו בתיה בהבעה משונה, וצר היה לה, על שהוא ישן עכשיו ואינו מרגיש בה… וטוב היה לה, על שהוא ישן עכשיו והיא יכולה להיות אתו, לנשקו בלי כל פחד… וההתנדבות באה כסופה, וכבר נוכחו גם בקבוצה, כי לא "הד-הרים" היא, וכי גם הדבקים יתפלגו. גרשון ויעקב התנגדו בפרינציפ; הראשון כנה את התנועה בשם: "בגידה בדגל-העבודה". השני: "כחש לאנושיות". שניהם הודיעו, כי ישארו וגם ישפיעו על שאר החברים לבלי להרוס את הקבוצה. יחזקאל, אתו אי-אפשר היה גם לדבר. הוא צעק בקולי-קולות, שכל מי שאינו מתנדב "על קדוש-השם" ולשם שחרורה של המולדת הרי אינו לא אדם לא יהודי, אלא סמרטוט, פחדן, דימגוג, "בחור-ישיבה" וכו' וכו'… ואחרי התנגשויות אחדות קשות ביותר, קשתה עליו העבודה ומציאותו בקבוצה ויעזוב וידע ליפו. שם נשאר עד הסוף ודן נסע אתו אחוז תשוקה חולנית "לראות". אז, בגן, כשאמר לבתיה: "אני מתנדב", לא אמר זאת בהכרה ברורה; אדרבא, הפקפוקים גברו אחר כך. "נעבוד בשקט, – חשב – לא כל זה: פוליטיקה, רעש-מלחמה", אד כשהיה עם יחזקאל ביפו וירא בעיניו את הצעירים הטובים, הנוהרים ונוהרים לקראת המות, נתק בלבו דבר-מה וירגש פתאום בעליל, כי לא יוכל להשאר ומה גם לעבוד בשקט… "האשים סביבי סיג של מלים יפות ואולי גם צודקות ואחלץ מהסכנה?" – גער בו בעצמו. וכדי לטהר את הצעד הזה, ההכרחי, אשר לא יוכל לבלי לעשותו, החל דן להזות והזיותיו לא ידעו חקר: "הנה הם משחררים את הגליל… הנה כובשים את ירושלים ומכריזים אבטונומיה ארץ-ישראלית ושלטון-העובדים בארץ… הנה נוהרים לקול קריאתם בחורי-ישראל, מי באת ומי בשלח, מכל קצוי-העולם. הנה קריאת הדרור מירושלים נופלת על כל הגויים ותזעזעם ותמנעם משפוך עוד דם-אחים… ואולי אלה הם חבלי-המשיח… מי יודע, אולי אנחנו הם"… ובאותה תקופה, מיד אחרי שובו מיפו, התקרב מאד ליעקב ומשתאה בנפשו, איך זה לא הכיר אותו קודם לכן… חי, חי, ורק עכשיו גלה בצמחוני הזה, השתקן, אשר עיניו השקדניות תבענה תמיד עצב ורוך, רע ומבין… אפס עם דעותיו, אשר לא ידעו פשרות, קשה היה לסכים. עליו לא משפיעות כל המטרות הנלות והנשגבות, שדן היה מציר לפניו… בעצבובעקשנות היה אומר לו: "לא בשביל זה אתה מתנדב… הלא אני מבין אותך"… והוא היה פותח את עיניו הנפלאות ומביט לתוך נפשו של דן: "דן, עשה כל דבר בחיים לשם הדבר עצמו, ולא לשם איזו מטרה נשגבה! למה ה"מטרות" ההאלה? אצלך, אצל רבים, זה חוטר זר, פרי חנוך אידיאליסטי, רוסי… ונפש יהודי לא כזאת היא. היא אינה שואפת לגדולות… היא מחממת מתוך תמיד מחממת ומאירה, ובשבילה – הכל קודש, ואין חול! וזה הוא אולי סוד האופטימיות שלנו הנצחית… לא, לא, אני אשאר. אני לא אחלל את המציאות; היא קדושה בעיני מכל קדשי קדשיך המפשטים". שתקו רגע, ודן חשב: "כן… כן… הן אני יודע את כל זה… ובכל זאת… זאת יכולה להיות גם משיכה של הם התחילו לעלות ההרה. יעקב שקט קצת ודבר בקלות חדשה: – הבט, שנינו שבים מן העבודה; לכאורה, מה יש למהר? ואתה נחפז טרוד… "בודאי – חשב דן – אני כבר רוצה לראות את בתיה, המתנכרת לי שוב פתאום… מה אתה?… מה לה?… ולמה דוקא כעת?"… – מדוע? – דבר יעקב – מפני שאינך הולך כמוני לשם הליכה עצמה, אשר אף בה יש בכדי לענג, אלא תמיד לשם מטרה: לבוא! ומובטחני, שכשתבוא, תשאף לאיזו "מטרה" אחרת… ולא תדע מנוח… או בעבודה: אני מרכיב, או, נגיד, אני חופר בור, אחת היא לי – אני נהנה, נהנה מהעבודה עצמה. ולא חשוב לי מה יצא מזה, אם "יער-הרצל" או נוטע עץ ודי לי בזה! די והותר… ואתה… אתה שואף לגדולות… והנך הולך להרוג אנשים… ותמיד סובל… וגם עכשיו… המלים האלה נגעו בנימה כואבת: – אינך מבין אותי… אני הלא הולך למות… ולא להרוג… ואני מאושר מתוך… – מה אתה דובר? וכשיתנפלו עליך, לא תגן על עצמך, לא תהרוג? – בודאי אגן! זאת היא הלא מלחמת-הקיום שלי! – קרא דן, שמח במצאו מקום להתבסס עליו – האומנם אתה שולל גם את מלחמת-הקיום? אז יתרגש יעקב ודבריו יהיו שוטפים ורותחים, וכל מלה ומלה כאילו תקרע מבשר חי: – כן, אני שולל את המושג עצמו! את הרומנטיקה איזה זיוף נורא! כל מלחמה אינה אלא דורסת את הקודש האמתי שבנפש… מלחמת-הקיום… בשלה כה שוממה נפשנו! שטני… אל תזכר עוד את השם הזה שספג דם-עוללים… יחיה אדם כפרח! מה חסר לו? שמש? אויר? יפרח ויחיה ויתן לאחר לחיות!.. ונשתתק פתאום כנחנק. וכששמע יעקב לאחר זמן, שדן "הולך באמת", התכנס והתכנף בתוך עולמו, לבש קדרות והיה זר ורחוק לכל. הצעירות, בלי יוצאת מן הכלל, היו בעד ההתנדבות. פנינה ושושנה היו מוכנות גם להיות אחיות רחמניות. אך בתיה אמרה בלבה: ללחום – כן, אך אחות רחמניה – לאו, לא אוכל להיות! ובלב דן בא לאט-לאט ויקנן אותו הבטחון המוצנע והחגיגי, כי הוא צריך למו. בלי הבטחון הזה לא היה יכול להתנדב. כן, הוא ימות. כך נגזר למעלה… הוא יפול בודאי בגליל על די אחת המושבות העבריות… יכול להיות על יד י-ה, ואמה של בתיה תפול על גופו ותילל: "בתיה, בתי, בתיה!" וטוב שבאה, הנה באה האפשרות הזאת לגמור את החיים ככה… רק חבל לעזוב את בתיה… ולמה היא זרה כעת? דוקא עתה… דוקא עתה?… ולעתים… לעתים רחוקות מאד היה מתפלס מאיזה עולם אחר שביב-תקוה, שהיה נראה כבלתי-אפשרי כמעט והיה משעשע אותו בהרהור: "ואולי… אולי יקרה נס – ולא אמות… הוי, כמה יקרים יהיו אז החיים!" כמה נוהרות אור וחן תראינה כל ה"קטנות" הרעות עתה בעיניו! אז לא יגיד לו יעקב עוד: "אתה שואף רק לגדולות"… הוא יאהב והיה גם החול לקודש… והיה דן חש באותם הרגעים את האהבה הגדולה לחיים, כאילו קרה לו כבר נס ויצילו מן המות. עמקו עיני דן, קולו שקט ויהי מרוכז ועצור… ופעם אמר לשושנה: – ההתנדבות הזאת היא ולא הבינה אותו הפעם שושנה. ובתיה, שלא קבלה אז בגן את דבריו ברצינות, התחילה שומרת בלבה דאגה גדולה שמא יתחרט וישאר, ויחד עם זה מנעה את עצמה מהשפיע עליו אף כל שהוא. "יחליט, יחליט בעצמו" ועכשיו, כשראתה כבר בעליל, כי אמנם הולך דן לגדוד, חרדה ואיזה שנוי נמרץ חל בכל הויתה. איזה אי-חופש נראה בתנועותיה; היא חדלה לגמרי לצחוק ולקפוץ ותאהב להתרחק מחבריה. ובעיניה קפאה דאגה וצפיה סתומה… אל מה? זה היה סודה. כאילו העמדה לפניה שאלה קשת-פתרון והיא נאבקת אתה, האבק וכרוע תחת כובד-משאה. וכל אותם שלשת החדשים וביחוד בימים האחרונים האלה, כשפנינה ושושנה לא חדלו מפנק אתו, את דן. היתה זו זרה ורחוקה, ובערבים, כשאיש לא ידע, היתה בתיה נותנת חופש לדמעותיה, ולא ידע דן, איך לגשת ואיך להקל. ופעם, כבר מאוחר אחרי ארוחת-הערב, ישבה בתיה בחדרה על מטתה, על יד החלון. היא כבר כבתה את הנר, פשטה את בגדיה ועכשיו סרקה את קווצותיה, ושקט של החלטה ירד אל קרבה. "דן – כך היו הגיגי-לבה – מדוע לא תבין בעצמך… לבוא עכשיו"… ופתאום – דפיקה חרישית בדלת… – מי שם? – שאלה ונשימתה נעצרה לרגע. מי שדפק דפק שוב, כי לא שמע, כנראה, את השאלה… – אסור, אס… ואישוניה רחבו, את ידה לחצה לחזה, פן יברח, פן יתפלץ שם בקרבה, ואזניה הקשיבו ברטט: קול של פניה, והצעדים החלו מתרחקים. והנה כבר היום הרביעי; בעוד יומים, ביום הששי בבוקר. יעזוב דן את "המקום היבש", שרק זה התחיל להתחבב עליו, את הבקעה השקטה שבין ההרים, את האנשים ואת ה"משק" ואת הגן העזוב של ה"אפנדי", ויסע, יסע… באותו ערב יום רביעי חפש דן את בתיה ומצא אותה בפנה מרוחקה שבגן תחת תאנה נמוכה וסוככת. היא כאילו חכתה לו. אך בגשתו פתאום עשתה תנועה של התחמקות. – לא תברחי, בתיה… הוא החזיק בידה וישתדל היא הביטה הצדה ותרעד כעלה… אך לא הדפה אותו הפעם, בפעם הראשונה מים אמרו לה: "אני מתנדב". – בתיה, בתיה שלי, מה לך? – לחש וימשכנה אליו ויחבקנה חרש – מה לך" מדוע אינך מגלה לי, מה לך? מה בלבך? בתיה שלי!… והוא נשקה בעיניה, שהיו מוזרות ושותקות, וכולה שותקת, כאילו מקשיבה, מקשיבה בגופה, בכל הויתה… "בתיה קפריסית… בתיה פלאית".. – הגה דן. הוא הרימה חרש מעל האדמה, ישב תחת העץ ויאמצנה אל לבו בכל חום האהבה וצמאה… אנכה קלה פרצה מפיה ראשה נפל לאחור; בפניה שחורו מאד היה סבל ענוג ומוזר; עיניה היו עצומות ושניה רתוקות… פעם, בגליל, על יד הברכה היתה כבר לפניה אותה הבעה… גם אז לא ידע לעמוד על סודה… ומה גם עכשיו… – בתיה, בתיה, תגידי מה… תני לי אות… – התחנן דן ומלל כמו ילד, שכור מקרבתה, לאחר שנואש כבר מהרגישה פעם… "השומעת היא את הגה שפתיו? מה לה?"… ופתאום דרך שניה הרתוקות השמיעה בתיה את שמו בקושי: – ד-דן… ד-דן… "כמו אז… כמו על יד הברכה… אך איה ה"לא-צריך" שהיה אז?" "דן… דני… מי קורא ככה? מי יכול לקרוא ככה? ומה היא הקריאה… בתיה". לבו של דן נתק פתאום ממקומו וידיו רחפו… – בתיה… האומנם? וכל העולם נראה לו כטובל בערפל חם ועבה. הוא גחן אליה ולבו ידע כבר, ידע את פשר הקריאה… ופתאום נפל עליו פחד גדול… "מה אתי?" – הזדעזע כמתעורר. "מה אתי? איך הרשיתי לך?" – ובזהירות וברטט שחררה ויושיבה על ידו… "ומי זה גונח? בתיה? מה זאת? בתיה בוכה?" הוא כרע לפניה ועתר נשיקות-רוך על כפות-ידיה, על שערות ראשה המורד, על לחייה ועיניה. הוא שתה את דמעותיה המלוחות, ולא ידע מה לעשות, איך להרגיעה. – בתיה שלי… אני אשם, אשם מאד לפניך! אני… זה היה רק רגע… רגע של התרגשות טבעית… בתיה… היא חדלה לבכות ושתקה. נדמה היה, שהיא מקשיבה לקול לבה ולא לו. והוא דבר ודבר. – אילו ידעת מה סבלתי במשך שלשת החדשים האלה, כשהייתי מביט או נזכר בך… ועכשיו… אנו לא יכולים להפרד ככה… מבלי לגלות… הלא, בתיה… יכול להיות… שלא נתראה עד… לגמרי, אף פעם… בחיים האלה… אך בתיה עשתה תנועה של אי-סבלנות; היא היתה כבר אחרת ורחוקה ממנו. אך איה היא? מדוע לא יוכל לתפסה, כשהיא הולכת לה ככה?… בתיה… – שאל עוד פעם ביאוש ובקול נתק – בתיה… אינך רוצה בגלויים? כמעט בגסות נתנה עליו בתיה בקולה: – ומה לגלות לך? מה עוד לא גלוי לך?… – ספרי לי הכל… הכל… מה עבר עליך במשך כל הזמן… שאת התנכרת לי… – הוא נסה שוב לנגוע בכתפה – את השתנית… מיום שהלך יחזקאל… בתנועת-יד מהירה הדפה בתיה אותו, זקפה את ראשה הגא ועיניה הבריקו. רק עכשיו הרגיש דן בכל השנוי הנמרץ שחל בה. הוא לא ראה בלהב-פניה, כי היה כה נדהם והביט ארצה. מספר דקים של שתיקה התנהלו בעצלתים… פתאום התרוממה בתיה, פהקה ואמרה באדישות עשויה: – כן, אתה הבנת אותי יפה… מפני יחזקאל… מספיק?… גלוי?… היא נתקה, ותפן ותלך ממנו, בהבליעה את צעדיה הנחפזים. דרך הפשפש הפתוח הגיעה לחדרה. שושנה ופנינה ישנו למטה. ותפול על מטתה באין כח עוד בה. "דן, דן!" – היא נשכה את כרה, וכל גופה רעד מבכי עצור. הבכי גבר, גבר ויפרוץ לו, אך איש לא שמע, הכל ישנו עיפי-עבודה. היא חדלה לבכות לאט-לאט, ישבה והביטה סביבה כמתפלאה: " מה זאת? היא יחידה פה? ואיה דן?" היא חכתה לו, לדן; הוא צריך, סוף-סוף, להבין מאליו! הנה תיכף ידפוק בזהירות, כמו שהוא, רק הוא, יודע לדפוק. היא תפתח לו ועוד לא תברח ממנו; היא, בתיה, לא תהיה עוד גאה… היא תגלה לו, תגלה באמת לילד הגדול הזה את הגלוי האחרון, אשר בינתו כה רחוקה ממנו… "דני… – ככה תגיד לו – אל תעזבני ככה… דן שלי, הנך הולך למות וזכר ממך אין לי… בן אני רוצה ממך!… בן שלך ושיהיה בשבילי… לי – במקומך… לי – תחתיך! עיניך האפורות לו… שערות-ראשך – תהיינה לו"… בעיניים פקוחות לרוחה תשכב בתיה ותראה אותו תינוק… והרי זה חדשים תחלום על אודותיו… פתאום זכרה, כי מחר הוא היום האחרון… האומנם יסע ככה? לא! היא לא תרשה לו את זה! היא ירדה מעל המטה, פתחה את הדלת… ונשארה נצבת על המפתן… ללכת? לפול ולחבק את רגליו? היא הקשיבה לקולות הלילה. בבקעה נסרו צרצרים. רחוק, רחוק עברה רכבת… ושוב היה שקט ודממה. היא שבה שבורת רצון, ובלי דעת התחילה מתפשטת. "הוא יבוא עוד"… היא שכבה עוד שעה ארוכה בעינים פקוחות ותחיל עד בוש… היא נרדמה עיפה ויגעה והדלת נשארה לא סגורה… ותפתח הדלת בחלום ותסוב על צירה והוא נגש, נגש אליה. היא חלמה, כי הנה אם, ובת-צחוק מפויסה של אושר מלא היתה על פניה. ושם תחת התאנה עוד שכב דן בלי נוע, כמאובן. תרדמה קשה כקושמר רבצה על כל יצוריו, ורק רצון אחד היה לו: לחדול לחיות… ורק הרגשה אחת ברורה ומבוררה: מחר הוא יסע מפה, מחר ולא מחרתים! למחרת, עם אור-היום, קים החלטתו. הפרידה מעם בתיה היתה קצרה. בלי דפיקה נכנס אל חדרה ויעירה בנשיקה קלה על מצחה. בת-צחוק חורת חלפה על שפתיה. כשהתעוררה התאמצה לזכור מה היה אתמול, מה קרה, ותספק רק לשאול: – האם… אתה נוסע? – כן, בתיה… שלום! יפו הבוכיה, נשיקות חרדות של ה"שוללים" וה"מחיבים" ושל "שומרי הקים", צפצופי הרכבת, מרחב השדות החשופים… הצעירות המלוות, כאתן פרחי-לובן משני הבוקע – כחלום זר ורחוק ונתון באד דק עברו כל התמונות האלה בנפשו של דן המאובנה, הקרה. הוא, הנוסע, היה כאילו מן הצד. היתה הכרה, כי הנה בא אותו הגל התשיעי וישטפהו, שבר ונתק את כל מה שרצה לחיות… לקוות… לשאוף שמש… והיה נדמה לו, משום מה, כי כל הדמעות האלה של יפו המלוה מתלקטות זה כבר בסתר-לבות, ועתה נצטברו לגל אחד איום ונורא, אשר יזרקהו עכשיו, את הפרט הקטן, דן שמו, על מזבח-המולך, הקם עתה לנקום, את נקמתו האחרונה בעולם. "ואולם זה הכרח, ככה צריך, צריך להיות – חזר וחשב וחזר דן – ככה זה צריך להיות… ופתאום, אחרי לוד, כשהמושבה העברית הראשונה חלפה בסופה עם אנשיה, נשיה והטף הרצים שמחים וגאים אחרי הרכבת, עם כרמיה הירוקים, מקום שם שמר וסבל פעם, השתנה הכל… הוא חש פתאום את התנועה… חדות התנועה אחזה לבו ומלאה את כל הויתו כמו שלא מלאה אותו עוד בחייו. – הרי אנו נשאים, קדימה נשאים אנו – קרא מלא באותה חדוה פורצת – לקראת המות – ובעד חיים! ובלבו הוסיף: "בעד חג-החיים"… יד-יחזקאל ירדה ונחה פתאום על כתפו: – הורה! והורה התחילה. הרכבת עפה ושירת מאות צעירים אתה, מקצה הארץ ועד קצה… ושמעה הארץ השוממה, המשתרעת, שמעה, שמעה… והחרישה. והרי זו בפעם הראשונה ישמעו ההרים והגבעות הד-שירה מהדדת ומשתברת בבת-אחת כקול סנונית זו המעופפת. עם הסוסים, עם העובדים הנאמנים הנעימים: גרשון, יעקב, שושנה, פנינה… ורחוק מכולם ועל כולם עיני בתיה היקרה, הרזית, האי-מובנת… – שלום לך, "המקום היבש"! ובאותה פנה, על הגבול שבין אדמת הקבוצה והשיך, עמדו תחת אקליפטוס שושנה ובתיה. חבוקות עמדו ובכו… כי שתיהן אהבוהו. שני ראשי שנים היו לאבותינו בימי קדם: באחד בניסן ראש השנה לכל דבר השייך למספר השנים בחיי עם ועם; באחד בתשרי ראש השנה למספר התבואות ולחשבון השמטות והיובלים. שלשה ראשי שנים היו לאבותינו בבית השני: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים; לשנים ולשמיטין וליובלות, נטיעה וירקות ולמעשר בהמה; בחמשה -עשר בשבט ראש השנה לאילנות. שלשה ראשי שנים הם לנו: בניסן ראש השנה לחדשים; באחד בתשרי ראש השנה לשנים וללוחות; הכל תלוי במזל. באחד בניסן, שבימי קדם היה הוא ראש השנה לכל דבר, — לנו עתה ראש השנה של תהו, כי מלבד מה שאנו מתחילים מספר החדשים מניסן, אין לנו בו שום פעולה. באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולנתינת דין -וחשבון לפני הדן יחידי כל באי "מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש ". העם הנגש והנענה, אשר זה כאלפים שנה אין לו יום שאין קללתו מרובה מחברו, שה פזורה ישראל, אשר עצמו מוקף משבעים זאבים טורפים, נואש מתשועה על ידי עצמו ויחליט כי אין כחו אלא בפה, — יעביר באחד בתשרי את כל מעלליו בשנה הקודמת, יבוא ברנש אל בית אלהים לשפוך מרי -שיחו לפני האב, אשר הגלה את בנו מעל שלחנו, יעתיר לבו כי יתן פחדו על כל מעשיו ואימתו על כל מה שברא, כי עולתה תקפץ פיה וזדון הזאבים יעבור מן הארץ, ובדרף אגב יזכור גם את צרת נפשו, ויבקש כלאחר -יד גם על "שמחה לארצו וששון לעירו "… כמו אך למען לסתור דעת המינים, האומרים שאין אלא אחד, ותשועת ישראל תלויה אך בתשועת המין האנושי כלו. אין כחך אלא בפה, עם עני ואמלל! אך הראית מימיך, כי יצדק השה בהשפטו עם הזאב בפיו?… לא בפיו יצדק השה, כי אם ברגליו, אם ילך לו מנגד להזאב וירחק ממנו כפי האפשרות! לולא נואשת מכה ידיך, לולא האמנת כי אין כחך אלא בפיך, כי אז בקשת לך עצות לשוב למעונך, לתת "שמחה לארצך וששון לעירך " לא בתפלות בלבד, אך גם בפעל -כפים, ובשבתך הרחק מן הזאבים אז מצאת לך מנוח. הן כבר אמרו הקדמונים: "האדם לאדם זאב הנהו ", ואם כן הזאבים נכונים תמיד על ארצו ולא יירא רע… הן אמנם אתה לא תהיה זאב לעולם, כי עם תורה ומדות אתה, "ואי ספרא לאו סייפא "; אבל לא כל מי שאינו זאב חייב להיות שה נדחה. הן יש בתבל עמים שאינם לא זאבים ולא גם שיות פזורות, והיית גם אתה כאחד מהם. אך אוי -אוי לך, עם עני ואמלל, אם תשען על פיך ותחכה ליום שבו עולתה תקפץ פיה, וגר זאב עם כבש. אוי -אוי לך, אם תחכה לחסד לאומים לרחם על שה פזורה. הן ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, ואך צדקה תרומם גוי, וחסד לאמים — חטאת. באחד ביאנואר יבוא כל סוחר על חשבונותיו, לראות מה פעל בשנה שעברה, יערוך את כל ההכנסה והשכר לעומת ההוצאה וההפסד, יפשפש בכל נכסיו לדעת ערכם, למען ידע את כחו ומצבו, אם ילך במסלתו כאשר עד כה, או יוסיף אומץ להרחיב מסחרו, או אם עליו להקטינו לפי מעמדו. אם יבואו בעלי -ברית ישוב ארץ -ישראל על חשבונם באחד ביאנואר הבא עלינו, אז ישמח לבם לראות כי יש שכר לפעולתם. במשך השנה הזאת נוסדה הקולוניה "יסוד המעלה ", נקנו איזו חלקים באדמת "גדרה " בעד בני "ביל "ו ", אף עומדת, כפי הנשמע, להתכונן קולוניה חדשה במקם "ארבל ". מספר אגודות "חובבי -ציון " בערים שונות הולך ומתרבה, ואספת קאטוביץ הועילה לאחד את הכחות המפוזרים. עוד זאת, כי חובבי -ציון העשירים, בהשתדלות אחד מבחיריהם, ה ' וויסאצקי, נטו קו לכונן בית -חרושת המעשה בארץ -ישראל יסודות המסחר, וכבר נמצאו לעסק זה ח "י אלף רו "כ, ואין ספק כי נדיבי עמנו יוסיפו עוד כהנה וכהנה לטובת עמם וארצם ולטובת עצמם, כי בהבנות בית -חרושת המעשה על -פי אפני המסחר, היינו, שהעסק יביא שכר הגון לבעליו אשר השתתפו בבנינו, ירבו שותפיו. ממילא מובן, כי הדרך הזו היא הדרך היותר ישרה להגיע בה אל המטרה. ידוע, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, ואין לך עתה עם שיקדיש כחותיו אך לעבודת -האדמה בלבד. לפיכך יחד עם התיסדות מושבות לעבודת -האדמה נחוצים לבני -ישראל בארץ -ישראל גם בתי -חרושת המעשה. אך בפנה אחת יש עוד יתרון לבתי -חרושת המעשה. הן צדקה (במובנה היום: נדבות לעניים, ולא כמובנה בכתבי הקדש: יושר ומשפט ) אך תרומם גוי, ולא תכונן אותו. כל האומר לבנות הריסות ארצנו ולכנס נדחינו על -ידי נדבות — אינו אלא טועה, כי לא בצדקה ונדבות יושע גוי כלו. העיקר הוא, שכל אשר ישחד מהונו לטובת ישוב ארץ -ישראל, יתנהו על אפני המסחר וידע שכספו רחוק מהפסד וקרוב לשכר, באופן זה ירבו גם הנותנים גם הנתינות. אילו היו אדירינו וגבירינו קונים בארץ -ישראל נחלאות גדולות להושיב עליהם אכרים מבני -ישראל בעסק חכירה ומסחר, כי אז היו מועילים להענין יותר ממאות אגודות מביאי נדבות. לדאבון לב מאמינים רוב עשירינו, שאין בני -ישראל מוכשרים עתה לעבודת -האדמה, ועל כן הם חושבים קנית נחלאות כאלה לדבר הקרוב להפסד. אך לעומת זה יודעים עשירים רבים, כי מוכשרים בני -ישראל לעבוד כל מיני עבודות ומלאכות בבתי -חרושת המעשה, ועל כן כל הנותן כספו להשתתף בבנין בתי -חרושת המעשה בארץ -ישראל בטוח כי אינו מניח את כספו על קרן הצבי, ובאופן זה יש תקוה, כי לא יארכו הימים ועינינו תראינה כי קמה עצת ה ' וויסאצקי ותשא פרי גם להפועלים העושים, גם להנדיבים המעשים. אך אחת השאירה השנה העוברת לשנה הבאה והיא, יסוד הקולוניה למזכרת משה מונטיפיורי 2. הכסף, שנאסף עד עתה מממכר תמונות מונטיפיורי ומיתר הנדבות, עוד לא יספיק לכונן קולוניה אשר לא תיחל עוד לבני -אדם, אשר על כן עזבה האספה את הדבר הזה לימים יבואו, אשר, בלי ספק, לא יאחרו בואם בשנה הבאה. אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים, ואשרי מכתבי -העתים שהקהל מטה אזן לדבריהם. ענין ישוב ארץ -ישראל, אשר למרות עיני האסימילאטורים ומכתבי -עתיהם, המשתדלים תמיד לחפות שקרים וכזבים על רעיון ישוב ארץ -ישראל ולתעבהו, עושה חיל מיום אל יום, — יוכיח לנו, כי מכתבי -העתים, שבם התבררה שאלת ישוב ארץ -ישראל כל צרכה, עושים פעולתם על הקוראים לטובה. העם מרגיש את הטוב לו גם בלי חקירה עמוקה, אך ברגש פנימי לבד. רעיון ישוב ארץ -ישראל יוכיח, שמה שהעם לא שם לב עד הימים האחרונים לדברי מכתבי -העתים וסופריהם, לא היה זה בשביל קשיות ערפו, אך מפני שבלי חקירה וברגש פנימי הרגיש, שהעצות שהוצעו לפניו עד הימים האחרונים — שכמעט כלן הריחו מעט או הרבה בריח אסימילאציה ותאוה למצוא חן בעיני אחרים — לא יועילו לו כלום, רק יביאוהו למצב הרקבון במובן הלאומי. ואך נתנו לפניו ענין אשר יועיל באמת לקיומו ולרוח לאומו, ואשר יסודו בצרכים הנאמנים אשר לכל עם, והנה נעור העם משנתו העמוקה! עתה נוכח העם לדעת, כי רבים מאלה אשר חשבם לאויבים לו, הנם באמת אוהביו הנאמנים, אשר מאהבתם לו הציעו לפניו בימים הראשונים מה שהציעו, ובראותם עתה, כי אך בדרך אחד ימצא ישראל תשועתו, בקבוץ -גליות, שמו פניהם אך אל הדבר הגדול הזה, ולא יזכרו עוד ראשונות, אשר לא יצילו את העם ממצבו הרע. אחד מאוהבי העם כאלה הוא "המליץ ". אלף גליונות ימנה "המליץ " היום מספרו, ומה רבו העצות אשר הציע להם בימי עבודתו! בתחלה שם אל החסידות פניו, אחרי -כן נשא עיניו לתקונים שונים, פנימים וחיצונים. אך בראותו עתה כי לא באלה מקור מחלת ישראל, שם פניו לארץ -הקדש, אשר אך בה ירפא ישראל מכל צרותיו. בצדק יאמר עתה "המליץ ": "אשרי זקונתי שהאירה לי את הדרך לתשועת עמי!" ואנחנו נאמר אחריו: "אשרי העם אשר יטה 3אזן קשבת לדברי אוהביו באמת, לא אוהביו כאדם, כמו אך אוהביו כעם, כלאום היסטורי!" ומה הצלתנו שואלת מעמנו? הלא אך דעת צלולה וחפץ טוב, ובשעה שידעו כל בני -ישראל כי הצלחתם תלויה אך בישוב ארץ -ישראל ובקבוץ -גליות, וישתדלו להביא את הדבר הזה לפעולה, כי אז בקרוב תבוא תשועת עמנו, ונבראו לו שמים חדשים וארץ חדשה אף רוח נכון יתחדש בקרבו, והיו חייו חיי עם נאור ובעל מדות טובות נשגבות כאחד, אשר באו לו בירושה מאבותיו הקדמונים, והיה לשם ולתהלה בארץ. "בוא וראה" נעים הוא לפעמים הויכוח וגם מועיל, אם על ידו יתברר איזה ענין לאשורו על ידי הוכחות חדשות. אבל קשה מאוד ובלתי מועיל הויכוח, בשעה שצריך להראות לבעלהדין שטעה בדבר משנה ולומר לו "ניתי ספר ונחזי". לויכוח קשה ובלתי מועיל כזה הכריחני ה' ציטראן על ידי מאמרו "על דבר המהלך החדש בספרותנו היפה" (הפרדס ח"ג) אשר יחס לי בו דעות שלא אמרתי מעולם. במאמרו הוא התאונן, כי "ההתעוררות הלאומית האחוזה בעקב רעיון הישוב ותחיית האומה אינה תופסת כל מקום בחיוב או בשלילה" בחלק הספרות היפה שלנו, והוסיף לומר, כי כנראה כבר ישבתי על מדוכה זו, ומפחד פן יבוא איש להטיל ספק בעצם הוית התנועה הלאומית על ידי שאין רשומה נכר על הספרות, על כן הגיתי דעה זרה מאד, באמרי בלוח אחיאסף שנה ב' (?) ואחרי כן בשנוי דברים גם בלוח הנ"ל שנה ג', כי התקופה הספריה חולפת לא נבראה עלפי שום כח מחייב אלא במקרה. צר לי כי הושיבני ה' ציטראן על מדוכה שאינה ידועה לי כלל. אחרי שאמרתי בלוח "אחיאסף" שנה ב', כי הספרות לא היתה מעולם אצלנו דמותדיוקנם של החיים בשלמות, כמו שהיה אצל שאר עמים, עד שאין להכיר מתוך ספרותנו כי ארח חיינו זה זמן רב נוסד ביחוד על המסחר והמלאכה, וכי הספרים מזמן החדש, המציגים לנו תמונות מן החיים ההוים, נעשו רק על פי חקוי שלא הצליח בידנו כראוי (צד 198), הלא לא היה לי מעיקרא דדינא שום צורך במדוכתו של ה' ציטראן, שהרי העדר איזה רושם בספרות, שאינה לו שהוא חברם של בעלהספק בדורות שעברו, שהיו מסופקים במציאות עצמם. אבל טענות ה' ציטראן כשהן לעצמן אינן נכונות, כי אם נבין אל כמות הספרות היפה אצלנו, אז נראה כי חלק נכר ממנה מוקדש לתנועת הישוב, ורבים ספורים נכתבו בזה במאספים ובמ"ע, כמו ספורי ה' יעבץ, הספורים "בימי הרעש", "בישיבה של מטה" של סופרנו הנבהר ה' אבראמאוויץ, ספוריו של ה' בראנדשטעטער ועוד, והרבה פיליטונים ה"המליץ"; ובכל אופן תפסה תנועת הישוב יותר הרבה בספרותנו היפה ממה שתפסה בה תקופת "הנלכדים", שאין איש מטיל בה ספק, בלבד מה שהספרות הדרשנית (פובליציסטיק) אצלנו מלאה את התנועה הזו על כל גדותיה. אם כן אין כאן לא מדוכה ולא מבוכה. וטעות גוררת טעות. אחרי שטעה ה' ציטראן במדוכתו נדמה לו כאלו אמרתי, "כי התקופה הספרותית החולפת לא נבראה על פי שום כח מחייב אלא במקרה" (אנכי אמרתי זאת על ת ב י ע ו ת הספרות, כמו מה שהתחילו איזו סופרים פתאם לתבוע בחזקה ספרות מדעית), ועל חרוף וגדוף כזה התקצף בכל חמתו, וישלים דבריו, כי אלו היה איש אומר כזאת על פעולת הסופרים הרוסים "כי עתה בזו לו ולדבריו, ואצלנו נשמעה דעה מוזרה זאת כתורה חדשה מפני שיש לה כתב הכשר מחבתציון, הבאה ופורשת כנפיה על ספרות עברית ברוח פולדי קוק וזולא"… מיה ענין חבת ציון ופולדי קוק לכאן, ומתי פרשה חבת ציון כנפיה על ספרות ברוח פולדי קוק – איני יודע, ואדמה כי גם ה' ציטראן אינו יודע זאת; אבל יודע אני, כי אם היה ה' ציטראן משים לנגד עיניו את דברי לא היה לו מקום להתקצף. מעולם לא אמרתי: "כי התקופה הספרותית החולפת לא נבראה על פי שום כח מחייב רק במקרה", וגם התינוקות שלמדו דקדוק שפתעבר מס' "תלמוד לשון עברי" של בן זאב כבר שמעו מפי הספר הזה שאין מקרה בעולם. אנכי אמרתי, כי ההתעוררות אל ההשכלה היתה יותר מ ק ר י ת מאשר מסובבה עפ"י ההיסתוריא ומצב חיינו (לוח אחיאסף ג' צד 100), וכי גם תקופת ספרותנו בשנות העשרים למאה השביעית הזאת לא נבראה בכח איזה צרכים חדשים על פי מצב חדש בחיי העם רק כמו במקרה, רק בשנת תרמ"א נתעוררה שאלת ישוב א"י ורעיון הלאומית על פי מצב חיינו באמת (צד 103). כמדומה לי שאיש לא יכחיש, שההשכלה החדשה צמיחתה אצלנו בארצנו באה לנו לא על ידי מצבנו הפנימי במדינה רק על ידי התעוררות חיצונית מחו"ל, ע"י ספרי המאספים והמבארים, שביאתם לארצנו היתה תלויה במקרה, שהרי היו יכולים לבא עשרים שנה קודם לכן או עשרים שנה אחרי כן. יודע אני שכל מקרה מוכרח גם הוא, אבל מה אעשה אם דרך בני אדם לכנות בשם "מקרה" כל דבר המתיחס לחברו שאיננו תולדה ישרה ממנו. אם הלך איש ברחוב העיר ונפלה עליו קורה ונהרג, אנו אומרים עליו שמת במקרה, ואם חלה איש במחלה השחפת ומת– אין אנו אומרים שמת במקרה. יודעים אנו, כי הליכת הראשון ברחוב ונפילת הקורה עליו היו להן כל אחת לעצמה סבות מכריחות או, כלשון ה' ציטראן, כח מחייב, כמו מחלת השחפת של השני, וכי גם הראשון וגם השני מתו על פי חקי הטבע ולא ע"י מקרה, אבל מיתת השני היתה תולדה ישרה ממחלתו, ומיתת הראשון לא היתה תולדה ישרה מהליכתו ברחוב, מפני שהליכה ברחוב סתם אינה גורמת מיתה. גם אני קראתי את לההשכלה בשם מקרה, מפני שלא היתה תולדה ישרה ממצב בני עמנו אך תולדה חיצונית, ומדעתי שאין מקרה בעולם אמרתי "יותר מקרית", "כמו במקרה". מצב הספרות אצל כל עם הוא פרי מצב חייו, ואצלנו היתה הספרות הישנה פרי מצבנו בהגיטהא, והמצב הזה כמעט שלא נשתנה בשנות תק"פ שיהא בכחי להוליד בנו ספרות חדשה. ואם גם בשנת תקס"ב נרשה ליהודים לבקר את בתי הספר הכוללים, הלא מלבד מה שרק יחידי סגולה השתמשו בחק זה, נודע שלא הם היו בוראי הספרות החדשה וההשכלה אצלנו, וההתעוררות הזו, כמו שאמרתי, היתה על ידי ספרי המאספים והמבארים מחו"ל, שעל כן רובא דרובא של המשכילים הראשונים שלנו ידעו שפות חו"ל ולא שפת המדינה. אם כן ביחס אל מצב חיינו הפנימי היתה אז הספרות החדשה יותר מקרית מאשר מוכרחת ממנו בתולדה ישרה. ועוד כמה לא שם ה' ציטראן לנגד עיניו את דברי, נראה מכלל מאמרו. הוא אומר: "בלוח אחיאסף שנה ב' גומר ה' ליליענבלום את ההלל על התנועה הספרותית בימינו, אשר נולדה "בכח צרכים חדשים שנגלו להסופרים על פי מצב חדש בחיי ההיסטוריא של העם", ובלוח הנ"ל שנה ג' הוא מתרעם על חסר ספרות עברית בעד גבורי הזמן מקרבנו". אלו היה שם לב לדברי כי אז ראה, כי רק על שאלת ישוב א"י ורעיון אמרתי שנולדו על פי מצב חיינו, אבל לא על הספרות בכלל, וכלשכן שלא גמרתי עליה את ההלל, ואפילו חצי ההלל; וכן היה רואה, שהדברים האלה עם תרעומתי על חסרון ספרות עברית בעד נבוכי הזמן באו במאמר אחד, בלוח אחיאסף שנה ג', ובלוח זה שנה ב' אין זכר לכל אלה. ראוי הוא, שהמבקרים בבואם לבקר דברי חבריהם, וגם מדפיסי דבריהם, עורכי המאספים השנתיים, שיש להם פנאי הרבה לבדוק אחריהם, לא יסמכו על כח זכרונם החלש, ויטריחו את עצמם לראות תחלה את דברי המבוקרים מהם כמו שהוא, למען לא יהיו כמתעתעים. (על מסלת הברזל) (והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם). (מלאכי ג'). אגרת ראשונה. בעז"ה יום ב' ט' מרחשון שנת "ברכה וישועה" (תרי"ח) פאניוועז. כבוד הרב המפורסם, הגביר הנכבד והמשכיל השלם, תפארת משכילים והדר עשירים, חטר גאוה מגזע רמי היחש, כבוד שמו אליעזר האלבערשטאם נ"י. אדוני! מימים רבים שמעתי שמעך אף חובבתיך וכבדתיך בסתר-לבבי; אבל לא ערבתי את לבי לגשת אליך, כי לא ידעתני מתמול שלשום. ועתה ברוך הוא לי ידידי המשכיל השלם כו' מו"ה יששכר בער גאלדבלאטט, כי הואיל להזכירני לטוב ולשית את פרי הגיוני עלומי למאור פניך; ואתה אדוני בענותך הרבה הואלת לשים עין לטובה על שירי הדלים ולהשגיא פעלי זה הקטן והצעיר; אף גם גלית את אזן רעי הנ"ל להודיעני במכתב לשלוח למקום שבתך עשרים עקזעמפ' מספרי על כתבתך, וכן עשה. ועתה הנה חשתי למלאת אחרי דברו; אבל במה אכף לך ואודה אותך על חסדך זה שמשכת לי ואנכי נכרי ומוזר הנה רק בפי כל כחי ואוני, וקסתי בידי כל הוני ועזבוני, ומה יתן כי אהלל במו פי המהלל ממני, ומה יוסיף כי אכבד בשפתי איש הכבוד? הבוחר בשפת ציון ישלם גמולך שגמלת לי ואשר תגמול תמיד המחזיקים בלשון קדשנו פלטת כל מחמדינו, היא המקוממת עדתנו והמחברת לבות בניה אלו בוניה בעבותות אהבה ואחוה בכל ארצות תפוצותיהם. הנה אנכי שולח את עשרים העקזעמפליארים אשר אמר לי ידידי הנ"ל בשמך; ועליהם ספר אחד לך אדוני למנחה ושיר בראשו נקוב בשם "שיר המנחה" (לפרט השנה); והוא בן י"א תנועות ומלעיל ושמי ושם אבי ומשפחתי חתום בראשי שורותיו; וכל סוגר, המה השורות הקצרות, עולה למספר השנה. קבל נא איש נכבד תשורתי זאת הקטנה בסבר פנים יפות, והואל נא בגדל חסדך להשמיעני משפטך על בכורי אלה. והנני עבדך המשתחוה מרחוק להדר כבודך חפץ קרבתך ומצפה לתשובתך, אגרת שניה בעז"ה יום ג' א"ך כסליו תרי"ח, ביום מלאת לי כ"ז שנה, פאניוועז. ה' עמך גבור החיל, ידידי היקר הנותן זמירות בליל, חד כזאב, שוקד כנמר ונקל כאיל, לעשות רצון ידידיו באמת ובאמונה, בעל דעות רב תבונה, מו"ה זאב וואלף הכהן נ"י; ושלום ורב ברכה לרעיתך יפתך ולכל צאצאיך, אמן! ברגע הזה קבלתי את מכתבך היקר מיום ד' העבר בצירוף שמונה נוממערן מן הצייטונגען ושירך אשר לא קרא בשם. והנה כבר נתחובבתי לך תשובתי על מכתבך הראשון ועל משליך אשר שלחת אלי, ועוד דברים רבים לי לדבר בך על אדותי ועל אדותיך ועל כן אחל עתה למחק מעט את סאת חובתי הגדושה, ואם לא אכלה מלאכתי היום אשלימנה בפעם אחרת. המשל הראשון ממשליך "הנער והצפור" לא ישר בעיני כי ענינו קטן, נשואו דל האיכות, ודבריו רבים ונפרזים. וזה ראשית חטאתך – אתה תסלח לי בטובך – אם אוכיח דרכך הפעם על פניך ואדבר עמך כאשר ידבר איש את רעהו, כאשר אבקש ממך שתדבר עלי! ראשית חטאת היא לך במקומות אחדים מכתביך הפרושים לפני, כי לא תוכל לעצור בעד שפתיך המהירות כעט סופר מהיר ותניח פרץ רחב לדבריך לזרום ולשטוף כנחל איתן! ואף כי טובים המה ונכוחים מאד מאד, וכל הגיוניך נאהבים ונעימים ויבאו כמים מתוקים בקרב קוראם וכשמן בעצמותיו, בכל זאת יפרצו לפעמים חק נתן להם. כי גם בנהרי נחלי דבש וחמאה נטבע בבואם עד נפש, ומה גם במשל אשר הקיצור נשמת אפו. ובשטוף הספור ההגדיי כזרם מים שטף ועבר וצלל הרעיון הטוב והמוסר הטמון בקרבו במים אדירים. דמיון המשל לחרב חדה גמד ארכה אשר תך בתנופה אחת ותחדור בקרב איש ולב עמק, ורב דברים יקלקלו פניהו וקהה מטבעו להג הרבה, אפס כי הרשות בידינו לכלול הדרו בתמונות שונות, משא"כ במשל. ועתה אשובה למשלך אותו ונעמידהו על שלישיתו גם אז עוד לא יעלה ערכו לערך שאר משליך, לערך משל טוב, כי גם כל ידיעה חדשה אין בו מתורת התולדה, והוא עם הנמשל שלו נמשל לגמד שלבש כובע עוג על ראשו ומדי אחד הנפילים על בשרו; וגם לא יכבד מקומו אם תציגהו בתוך שאר משלים טובים, כי אם מקום לו בספר התחלת הלמוד לילדים. המשל השני "המזמר והפרס" כבר דברתי בך על אדותיו; והנה אתה שנית אותו מעט אבל עוד לא יצאת ידי חובתך בו; אולם עוד תוים אחדים והיה לכלי חפץ. כמו זה שאמרת: "אין בלעדני"? המלה הזאת זרה מאד, והיא באה תמיד במספר רבים ודינה בלעדי, ותקנתי "אין כמוני". וכן עשית חרוז "למצער אבליגה" "עם אז אנעיגה" והפכת שרש ענג לנעג; ומן ענג לא נמצא ההפעיל; ועוד אחדים. "השממית והדבורה" משל יקר ונחמד הוא אבל עוד ייקר אם תקצרו מעט. "הדבורה השה והכלב בשני משלים" אחרי תיקון קטן יהיה טוב מאד. אבל כמדומה לי שלא מה שטענו הדבורה והשה, הודה הכלב; כי הנה המה נשפטים אם טוב לגבר לשאת עול ולתת לחייו למורטים ולגוזזים, או כי יעמוד על נפשו כבן חיל ויהיה כקוץ מונד לאלה הבאים לקחת את שלו; והכלב יודיעם ארחות חייו, כי נאמן הוא לבעליו הנותנים לו משלהם. הכי השתא? – והנה עוד נמצא שם שיר הזדמנות אחד אשר אחשך משפטי עליו ליום כתבי לך משפטי על השיר אשר קבלתי היום ואשר עוד לא עצרתי כח לקראתו. ועתה אספר לך את אשר אני עושה בספר משלי: דע ידידי כי עבודה רבה העבדתי את נפשי על הספר הזה, כי מלבד היגיעה אשר יגעתי לבחר מספרים רבים ושונים למשלי הגוים ממיטב משלהם ומחלביהם, עוד נאנסתי לעבור על כל ספרי האגדה והמדרשים וששה סדרי משנה בשביל הספר הזה, מחפצי לעשותו כלי מתוקן מכל צד; ועתה ספר משלי הנהו כגן נחמד אשר בו נטועים מבחר משלי אזוף, לפונטן, קרילוף, מושלי אשכנז ותלמוד בבלי וירושלמי; בשנים האחרונים האלה מצאתי אוצר נחמד ממשלים מהללים אשר לא שערוהו הקדמונים; ועוד שמתי עליהם נוספות משלים רבים ילידי רעיוני, אשר כבר שלחתי לך אחד מהם למשל, ואתה לא הודעתני משפטך עליו וגם לא השיבותהו לי, והיום אנכי שולח לך עוד אחד לדוגמא, ובטובך תודיעני משפט שניהם יום אחד. והנה בעוד שנים שלשה ירחים – אשר יהיו ירחי עמל – אכלה בעזרת ה' מלאכתי זאת, כי כותב אנכי כעת הקדמה לספרי זה, וגם שיר גדול בתור מבוא; ועוד איחל ואצפה עד בוא הסכמות רבים ממשכילי עמנו אשר כתבתי להם. וכבר הודעתיך כי בחפצי להציגו לפני המיניסטעריום אולי יקבלו בסבר פנים יפות ועשה ממנו ספר למוד בבתי הספר הוצאת הדפסתו; ובזה שנים דרכים לפני, ואתה ידידי שים לבך ויעצני איזה אבחר, הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים? או שום אשים ספרי ערוך ושמור הממשלה ולחכות אשר מלפניה משפטי יצא, אם לשבט אם לחסד; או אם לשלוח את ספרי אל בית ספר הרבנים אשר בווילנא ולבקש את פני כל מוריו מיודעי כי יבואו כלם על החתום ויסכימו כי דרוש ספרי זה לחפץ בתי הספר ויציגוהו המה לפני כס המיניסטער. ובאופן האחרון הזה אולי ייטב לי לחלות גם פני הד"ר דעירך להסכים על ידי בכתב כי ספר כזה דרוש ומועיל לבתי הספר לבני ישראל; וכן הבטיחוני גם מזיטאמיר לצאת לעזרתי. וכל דאגתי ופחדתי היא שאנכי עדנה צעיר לימים ועודני חי היום כי לו זקנתי ושבתי או כבר נאספתי אל אבותי כי אז קבלה הממשלה בלי תפונה ספרי זה, פרי עמלי וזעת אפי משך שלש שנים, בלב טוב ופנים צוהלים. אשר בקשתי ממך לעשות דבר לטובת בעל המגיד, לא למענו בקשתי כי אם למענך אחי; כי אמרתי אך רוח יעמוד גם לך גם לו מזה; ועתה כי כבד ממך הדבר הזה, מה לך עוד ולהתנצלות? הדבר אשר הדפיס בעל המגיד ממני בעליו הוא דבר קטן וקל מאד מאד עד כי בשתי וגם נכלמתי לקרוא שמי עליו ואסתר במסוה פזיידאנים: דן אז דברים רבים טובים ונכוחים לידו, ממני, ממך, מידידנו מיכל גארדאן ומידידי אחר. וממשא עשר אתונות בר, ברר לו מעט התבן הזה וישימהו לפני חמוריו וגמליו לאכול. ודבריך היקרים ומאמר ארוך ויקר לידידנו מיכל ודברים אחדים ממני עודם תחת ידו ובתשובה כללית בנומר 36 אמר כי בקרוב אקבל מכתבו, קבלתי ולא ידעתי גם הנעשה במו, ובקרוב אשוב לכתוב לו על אדות זאת. והנסבה אשר עמדתי מתת דברי בפי עליו, היא, כי ראיתי אספסוף רב נאסף ובא איש וכלי מפצו בידו, לבנות חומת שפת ציון, והמה מן השועלים העולים בפרצות, אשר לא שם להם על פני חוצות עד כה, ואבוש להתערב בהם; ומה גם כי לא ינעם לחכו כל דבר תורה וחכמה מליצה ושיר, כאשר תראה בתשובתו הנ"ל אלי – וטובה לו פתיות אחת מארצות אנגליה, צרפת ונארד אמעריקה, ממלא חפנים דברים טובים מארצנו הקרובה אליו. בעיר אשר אנכי יושב בה בא זה לא כביר לגור איש אחד צעיר לימים והולך את חכמים; חתן הוא לדודי הגביר רז"פ שטערן והוא בעל ה' אלפים שקל כסף, מבין בספרי שפת ישראל החדשים וגם יהיה מושך בשבט סופר. והנה נוסדנו יחד להוציא לאור ספר מאסף אשר יקרא בשם "ילקוט רעים", יכלול בתוכו דברים של חכמה ודברי מליצה ושיר לשעשע בהם נערי בני ישראל בעתותי מרגועם; והאברך הנ"ל יתן את הוצאת הדפוס מכיסו ונדפיסהו מעבר לגבול, ואנכי אשקוד על אספת דברים טובים. והנה אשאל גם את דעתך ועצתך בדבר הזה, ידידי! ואם יישר בעיניך אקוה כי לא תשיב אחור ימינך מהעניק לנו ממעשה אצבעותיך אשר כתבת וגם אני אוסיף לכתוב לכל סופרי ארצנו הנודעים לי למען ישימו גם המה ידם אתנו. ויהיה הספר הזה כדמות ספר "פרחי צפון" והחלק הראשון יהיה לנסות. שם האברך הנ"ל הוא העשיל בן יעקב סירקין מבני בריסק דליטא. והוא יברכך על פי בשלום ומבקש קרבתך, ולמעני תואיל ושאלת מאת מוכרי הספרים אשר בריגא רשימה מכל כתבי העתים היוצאים עתה לאור הנוגעים ליהודים, ומחירם בצדם; וביחוד מה מחיר מיטטהיילונגען, רעדאקטייר דר. מ. לעטטעריס? ומכתב עתי ישורון? גם אם נוכל לבוא על החתום בבתי הספרים דשם לקבל על ידיהם הקונקורדאנץ החדש, אשר יוציא לאור מענדעל שטערן בוויען? תשאלני על דבר אוצר ספרי ואנכי כבר שכחתי כי גם הייתי אוצר ספרים. כי אחרי אשר לא יכול עסקנו לשאת אותנו יחדו אותי ואת שותפי, כי איש מרמה הוא, שוטה הדיוט וגס רוח, ויקרב אל האלהים ויהי המשפט שישאר העסק ביד שותפי והוא ישיב לי את כספי אשר נתתי לתוך העסק; אבל דל הוא ואין ידו משגת לשלם לי פעם אחת והנה הוא משיב לי ארבע מאות שקל כסף במשך י"א ירחים – וגם הבטחון אשר נתן לי תולה על בלימה – אבל רב לי – לא אחפוץ עוד לדבר בדבר הזה! עלי המגיד אשר שאלת אשלח לך ע"י הזדמנות בטוחה או ע"י פאסט בפעם השנית. ועתה קבל בזה ארבעה רו"כ ושלמת בעבורי 2.40 בעבור חצי השנה הבאה, 1 רו"כ תוסיף אל הארבעה אשר תחת ידך ועשו מקלעת בת ד' לאטה לבת דודי שטערן, עבור על הוצאת הפאסט בשלחך את המקלעת, אף תודיעני כמה עלתה לך הוצאת הפאסט בשלחך את המקלעת, אף תודיעני נא ג"כ מה מעמדך עתה? מה משכרתך? ואם תחיה נפשות בני ביתך בריוח ולא בצמצום כאשר בהיותי אתך? אשתי תשוב עתה לאיתנה מחלי בטן אשר הפילה למשכב ימים אחדים ובתי בריאה וטובה, ושתיהן מברכות אותך בשלום רב כמוני, אני אוהבך באמת ווערטהע פריינדין, מאדאמע רעגינא קאפלאן! אהנע איהרען העררן געמאהל אום ערלויבניסס געפראגט צו האבען, בין איך זא פריי אוהנען פיר איהרע געפאלליגקייט ביי דער ערלעדיגונג דעס פאן מיר איהרעם מאננע געמאכטען אויפטראגעס, מיינע דאנקבארקייט אויסצודריקען. איך האבע אייגענטליך פאן דעמזעלבען אויפטראגע אויך קיינען אנדערן נוטצען, אלס דאסס מאן זיך היער אונטער מיינען פערוואנדטען איינען בעגריעף פאן איהרער מאכען ווירד. שאדע אבער, דאס מאן דיעזע איהרע געפאלליגקייט ניכט איממער פאר אויגען האבען קאנן. איך אבער האבע קיין מאטעריעללעס פפאנד נאטהיג – זיא זינד מיר איממער געגענווארטיג, דענן איהר געמאהל איזט יא מיין ווארמסטער, איהר ערגעבענסטער דיענער גרוסס אללען איהרען קינדערן! אגרת שלישית. פאניוועז ג' חנוכה בשנת החכמה תחיה בעליה! (תרי"ח) חיים נעימים, וארך ימים, לאדוני ידידי החכם השלם והתמים, אח למשכילים ורע לחכמים, בנה ביתו כמו רמים, זה דודי ואהובי לעולמים, כ"ש מו"ה אלעזר אגרתך הנאהבה והנעימה, כתובה ביום ב' כסליו, קבלתי במועדה, ואשיש עליה כעל כל הון בראותי כי לא הבישותני משברי; אבל לדאבון נפשי, בהודיעך לי כי הנך נוסע ארץ פרוסיה, לא הגדת לי מתי תשוב, ועל כן נאנסתי עוד היום לכלוא את שפתי מדבר אליך; וגם היום הנני כותב ושולח כסומא בארבה, ומי יודע מתי יבא ויגיע מכתבי זה לידך! והנה אדך בישר לבב על התהלה אשר מדת אל חיקי בעבור ספרי הקטן והדל באיכותו; ואם כי אהבתך העזה לשפת קדשנו ולכל דורשיה הפריזה זכותי בעיניך, בכל זאת נפשי יודעת מאד את קטן ערכה ותמיד אשוה לנגד עיני וזכרוני את דברי המשוררים: (ר"ש הנגיד בספר בן משלי). (ר' יוסף קמחי בס' שקל הקדש, שער הענוה). וכן נדרתי בסתר לבבי לאביר שפתנו הקדושה להצדיק את דברי כל ידידי ורעי אשר שבע ביום יהללוני במכתביהם, להקדיש את כל כחות נפשי לעבודתה; ואקוה כי לא יבושו בי אוהבי ומכירי אם יהיה לי ה' בעוזרי. אולם יותר מאשר שמחתי על אהבתך אלי ועל תהלתך אשר הללתני, גלתי וששתי בתוכחתך המגולה, כי בה הראיתני לדעת כי באמונה עשית עמדי וכי מישרים אהבתני. ועתה הואל נא איפוא אדוני, פנה בי גם אתה להטות אזניך לדברי ולשמוע את התנצלותי. מתוך דבריך נכר שלא יישר בעיניך את אשר שמתי את האד"ם לי לנס ואצא בעקבותיו; וכבר הוכיחו גם רבים אחרים דרכי זאת על פני, כי הובלתי ספרי זה שי לאדם, ואחד אמר לי במכתבו בפה מלא: "חדל לך מן האדם כי במה נחשב הוא?". אולם אנכי רק בתם לבבי ובנקיון כפי עשיתי זאת; לא לקחתי מידו כפר ושחד, לא שחד כסף ולא שחד דברים, כי אם מיום החלותי להבין בספרים לא מצאתי בין משוררי שפת קדש החיים בארצנו נעלה ויקר ממנו, ומדי צאתי להתהלך ביער הלבנון, נעם דבשו לחכי ואתעמל גם אני לעשות כמתכנתו, ואם לא הפיק רצון מרבים מחכמי ארצנו – אף כי לא אדע מה עול ומגרעות מצאו בשיריו ובספריו כי רחקו מעליו? הן לשיר בשירים לא ייטיבו ממנו, ואיש יודע כל דרכי לשוננו על בוריה אין כמוהו; אין זאת כי אם זה כל פשעו וכל חטאתו כי עודנו חי עמנו היום ורבים מקרבנו יכירוהו פנים אל פנים, וכבוד סופרים לא ירבה בטרם שימותו – הן אמת זה עון פלילי! אולם אנכי אשר כבר נסיתי גם אני הצג כף רגלי בקהל המשוררים וחוברי חבר, ועודני חי בעצם עלומי ועודני חפץ לחיות בארץ, אנכי לא אוכל לחשוב לו עון זה; ובעבור פשעו מפני נשארו זכותו נסוגותי אחור מהודות נגדה נא לכל עמי את אשר רחש לבי בסתר. כי מציתי והתענגתי משד שיריו בספרו הראשון ובספרו "אמת ואמונה" ועוד רבים אשר אתו בכתובים, וכי מעודי אותה נפשי להיות יודע ומבין בשפת קדש למצער כמוהו. ומי זה יאשימני על התגלות לבי? מגלה לבו ובדבר המשקל ומניעת השואים נעים אשר קראת חמס על האד"ם ועל כל משוררי איטליה וגם עלי העש הקטן, הן בזאת הדברים מרובים וארוכים וכבר נחלקו בזה רבים וכן שלמים, זה מקרב וזה מרחק. עיין למשל ס' אוצר נחמד ח' א' צד 17 וביחוד צד 70 במכתב יש"ר המדקדק עם המשוררים כחוט השערה, וקורא מלא אחרי המשוררים אשר לא יפלסו נתיב לשיריהם, ולעומתו התעבר הפרופסור די לא טארא, שם צד 141, על כל אלה המביאים שירי עברית במשקל וצוארם בחרוזים. ואתה אדוני מדוע לא הזכרת את רנ"ה ויזל ואת ר"מ לעטטעריס אשר גם המה נזהרים מזה בשיריהם? ומדוע לא צעקת על שאר כללי המשקל, על שווי התנועות ועל החרוזים ועל המלעיל ועל מספר הדלתות, כלם נטיעות חדשות אשר נטעו על אדמת קדש מזמן הכליפים והלאה? ובאמת המשקל והחרוז בשיר הוא דבר הסכמיי, שהמציאוהו רק להשואת הערך – הארמאניע – ולתענוג האזנים, ותולה בדעת בני הדור ורוח היום; ומשוררי שפת קדש שנים דרכים לפניהם: או כי שקל ישקלו שיריהם על פי תכונת השפה הישנה אשר המה כותבים בה ואז יכתבום כשירי התנ"ך בלי משקל ובלי חרוז, או כי ישאום במאזני הזמן החדש אשר המה כותבים בו, ואז יקימו את כל החקים ואת המשפטים אשר שמו לפניהם גדולים חקרי לב. ומי לנו גדול מכל משוררי ספרד ואיטליה מבן גבירול, מר' יהודה הלוי, מבן עזרא, מר"י אלחריזי ומכל משפחת לוצאטא? והמה כלם כתבו שיריהם במדה במשקל ובמשורה, והשואים אשר בראשי מלותיהם מנויים גם המה במספר ועשויים ליתדות, באשר ההברה ששוא נע בראשיתה ארוכה מעט יותר במבטאה, והארוכות מדה אחרת להן מן הקצרות כמו בכל לשונות אשר בעקבותיהם יצאו גם בית ישראל. יושבי אדמת צפון אשר אין לנו חכמי קדם ומשוררי דורות עולמים ילידי ארצנו אשר בהם נשען, אין אנחנו יכולים להסיג גבול עולם אשר גבלו ראשונים חכמי לב, והוא דבר שבמנין ואין לנו מנין אחר להתירו; וזה יהיה משפט השוא נע, או כלה גרש יגרש מבין שירותינו, ואז תהיינה כל ההברות קצרות, או שנזהר לכתוב גם על פי יתדות כספרדים וכאיטלקים, ולא יהיה שירנו פעמים בא בארוכה ופעמים בקצרה. והלא קולא היא שהקילו למו משוררי הימים האחרונים, לכתוב שיריהם בלי שנ"ע למען לא יצטרכו לשמור היתדות. ועין בעין נראה, כי שפתנו סובלת את הלחץ הזה, כי איה בכל שירי ר"מ לוצאטא, בשירי רנה"ו ובשירי לעטטעריס האחרונים, ובשירי האד"ם – ביחוד הראשונים – מקום משחת בשביל המשקל ומניעת השנ"ע? ואם ירעו וישחיתו שמירות הכללים האלה בשירי איזה משורר, אז לא במשקל תליא מלתא כי אם בידיעת המשורר, ואות הוא לו כי לא יתהלך ברחבה בשפתו ולא תתהפך כחמר חותם בידו, ומכלל אלה לא יצאתי גם אני, אחרי כי השחיתה שמירת המשקל לפעמים את הרעיון והדבור בשירי, כדבריך אדוני. אלה המה הדברים אשר דברתי להצדיק נפשי ונפש יתר המשוררים בעלי המשקל, ובכל זאת לא אכזר אנכי לרדות בהם בפרך ולשום לפניהם משעול צר זה ולאמר: זה הדרך לכו בו, לא תאמינו ולא תשמאילו. וכמה שירים קראתי וכמה שירים כתבתי בנפשי בלי משקל צר, וכלם אהובים כלם ברורים, ובדרך כלל אומר כי טוב שיר טוב בלא משקל ממשקל טוב בלא שיר. ואם השיר טוב לרוח בת השירה ולרוח משפטי השפה העברית, מה ממני יהלך אם שקול הוא גם במשקל; ואם השיר רע מה יתן ומה יוסיף המשקל הפרוץ ואם גם יהיה מוקף שואים נעים, חבילות חבילות כתנור של עכנאי? כי כל הנזהרים לכתוב במשקל המה סבלנים גדולים – טאלעראנט – לקרוא בחפץ לבב שירים טובים ממשוררים אחרים אשר יש בכיסם אבן ואבן, כי סוף סוף דברי אלהים חיים כלם! שאלתני על דבר הספרים אשר יש את נפשי להוציא לאור בקרוב, והנני להודיעך כי שנים ספרים ערוכים אתי ומוכנים לבוא בדפוס; האחד הוא דבר חדש בשפת ציון: ספר משלים בשירים, כעין משלי לפונטן הצרפתי וקרילוף הרוססי, והוא יהיה בעזרת ה' ספר יקר מאד כאשר אקוה. אותו אציג לעיני הרשות למען תהיה בסמכי נפשי להוציאהו אורה, כי דרוש הוא לחפץ בתי הספר לבני ישראל; וכבר ראו אותו חכמי לב כמו רי"ב לעווינזאהן ורמ"ל ויהללוהו. בספר הזה לא אוכל לשום שיר זר בלתי אם משלים לבדם. והספר השני הוא קבוצת שירים שונים טובים באיכותם ויקרים בסגנון לשונם, כעין ספר שש"ק להאד"ם, ששמה אקוה לנטוע גם את הזמורה אשר שלחתי אליך ולקרוא שמך עליו. אבל מי יודע מתי אעצור כח להוציא ספרי זה למענהו. אקוה כי תשוב לשמחני בדבריך המסלאים מפז והנני ידידך אגרת רביעית. בעז"ה היום יועש"ק כ"ב טבת תרי"ח; יום השנה למות אבי ז"ל. פאניוועז. שלום לך יקירי חמדת לבי ולכל אשר אתך! יום גדול וקדוש היום הזה לי, יום אשר בו נלקח אבי אהובי מעל ראשי, יום אשר בו אקריב רוח נשברה זבח לאלהים ואנסכה לפניו דמעותי ואתפלל בעד נשמת אבי אשר בצל שדי תתלונן; היום הזה לא אחלל בדברי חול ובעניני תהו כי אם אבחר לי דברים קדושים להגות בהם וענין יקר לנפשי לענות בו. ומה קדש ויקר לי מדבר בך, בחירי רצתה נפשי, ידידי באמת מימים רבים עד היום האחרון? אתמול קבלתי את מכתבך היקר עם כל הנלוה אליו, למרפא לבבי אשר כבר החל להתחלות בתחלת ממשכה; וכבר כליתי עתה לקרוא בו פעם שלישית ועוד לא שבעה עיני לראות רב טוב הצפון בו. אפס כי הכרעתני ידידי בדבריך המפיקים רגז וחמה מסתרת ולדאבון נפשי ראיתי כי המרו דברי אשר דברתי בתמי את רוחך ויעציבו את לבך עד כי התעברת עם בחירך. בראשית דבריך הודית לדברי ותקבל תוכחתי אשר הוכחתיך על אריכות דבריך אף חרפתני כלאחר יד "כי נשאתי חרפה עליך לגלות על פניך מום טבעי", ובאחרית דבריך קפצת ותשבע כי לא תוסיף עוד לבא אתי בלהג הרבה ובדברים ארוכים. ואנכי לא על אריכות לשונך במכתבים אשר אתה שולח אלי אני ידידך כונתי; כי נהפך הוא, שהמה מסבבים לי ענג ונחת רב לא אוכל למלל, ואשר לא תלאה נפשי לשמוע מדבר אלי יומם וליל, כי אם על כתביך אשר אתה שולח על פני חוץ לקוראים זרים ושונים אשר לא ידעוך, ואין רוח הסבלנות נוססה בם להטות אזנם לדברים ארוכים. ואתה באת אלי בעקיפין ותהפך דברי. ואולי לא זכיתי לשוני בדברי בך ראשונה ולא היו דברי מבוארים היטב די הבינם ועל כן הנני משנן פה את כונתי בפה מלא כי לא רוחי; ואנכי בנפשי הלא אנכי מריץ לך כפעם בפעם מכתבים גדולים רחבי ידים, ארוכה ממכתב תמידי מדתם ורחבה מני אגרת; ומי זה יעצור בעד רוח אנוש בהשתפך נפשו אל חיק אוהב ורע? ואנכי משביעך בשם ידידותנו הנאמנה והנושנה להפר נדרך ולבלי תגרע שיחה לפני במכתביך, כי אם פתח תפתח לי את זרמת לשונך ורוחך כנחל שוטף, והענק תעניקני מחמדת דבריך המסולאים לי מפז. וכל אשר אמרתי במכתבי הקודם מן הקיצור הוא רק בכתביך אשר אתה כותב לקהל הקוראים; וגם בהמה יש ומדרגות ממדרגות; כי לא הרי המכתב הפשוט כהרי השיר, ולא הרי השיר כהרי המשל. כי במכתב פשוט יתכן יותר אריכות לשון מאשר בשיר, ובשיר יותר מאשר במשל. ובאמרי "הקיצור הוא נשמת אף המשל" היתה ראשית כונתי על קיצור המאמרים הפרטיים והחלקים הפנימיים אשר שם באמת גם בשיר גם במשל הקיצור הוא חק עולם ולא יעברוהו. והס מהזכיר שאנכי גמרתי אמר שכל השירים מחויבים להיות כתובים בקיצור! ובעיני יפלא עליך איככה זה עלה על לבך לחשוב שכונתי במאמרי גם השיר יאהב הקיצור, לקיצור השיר כלו ולא לקיצור משפטיו; וכי לא ראיתי מימי שירים ארוכים וגדולים אשר בכל זאת יקרים המה ונעלים בחין ערכם וביקר הודם? ומה היא האדיססעע להומירוס והענעאידא לווירגיל, רולנד המשגע לאריוסטו, ושבות ירושלים לטאססא, והמעססיאדא לקלאפשטאק ואוראניא לטידגע ועוד ועוד ועוד? ואם לא נסיתי גם אני בעניי להוציא בדפוס שיר בן י"ב שירים קטנים ולכתוב בספר שיר עוד יותר גדול ממנו? ועל לבבך עלה לחשוב מחשבה שהחלטתי אמר שאין לעשות שיר ארוך? הנה רק על קיצור החלקים הפנימיים והמשפטים הפרטיים כונתי וגם שמה יש חילוק בין הנשגב ובין שאינו נשגב כידוע. ובאמרי "הקיצור נשמת אף המשל" גם שם ראש כונתי על משפטיו ומלותיו המקשרות, כי בדבר הזה כמעט דין אחד למשל החד – וויטציג – עם הנשגב – פאטהאס – ששניהם כחצי גבור משכיל שנונים ותכליתם לפעול פעולה פתאמית. אבל להמשל נדרש גם קיצור עניני מלבד קיצור חלקיו: כי מדי התחבר המשל לשיר זכה ממנו במקצת להתיפות בעדיי השיר בסגנון לשונו ובספורים ציוריים קטנים, אבל אסור להפריז על המדה ולחפאות עליו דברים ארוכים יותר מדאי וציורים גדולים אין קצה. ולו שמעת שפת רומי והבינות לחקר משלי פעדרע כי אז ראית עד כמה ידו של הקיצור מגעת. ואם יקשו בעיניך משלים רבים הבאים בספרי משלים מצוינים והמה ארוכים במדתם כאשר הזכרת לפני, הנה הקושיה הזאת מתורצת על א' משלשה אופנים: או שהמשל ההוא כולל בתוכו מוסרים אחדים וחריפות רבות – וויטצע – עד שמכל חלק וחלק ממנו יצא מוסר חדש, ואז הרי הוא משל מרכב ממשלים רבים; או כי כבר קצר היה משל היה ארוך עוד יותר; או שבאמת חטא הממשל אל חוק ההגיון, ולו גם יהיה אדם גדול אשר יעשו בני ארצו נפש על קברו אחרי מותו. ולא זכיתי להבין כונתך במה שהרכבת את הדין אשר אנחנו דנין על אדות הקיצור במשל עם מאמר לעססינג "הכותב משלים בשירים הרי הוא כמבשם את הבשם"?! כאלו באמרי שהמשל מחויב להיות כתוב בקיצור היותר אפשרי, מוכרח אנכי להודות גם ללעססינג שהוא מחויב להיות כתוב גם בפראזא? ומה לפראזא את הקיצור ולשיר את האריכות? ואנכי בדעתי מתנגד אל מאמר לעססינג הנ"ל אשר החזיק אחריו הסופר רמא"ג ז"ל, והראיתי דעתי בטוב טעם ( בהקדמתי לספר משלי ) שהמשל לא יגיע לתכלית שלמותו אם לא יהיה כתוב במדה בחרוז ובשיר, דוקא; ודוקא בקיצור, ולא בציורים שיריים נפרזים; כי אז יהיה דומה לבשר רך וטוב מבשל במים רבים, אשר יאבד טעמו וריחו נמר ברב המרק. והדברים רבים ועצומים ואין כאן מקומם. וכזאת אמרתי לך בדברים מעטים באחד ממכתבי הקודמים, וכזאת אחוה לך דעתי גם היום; ולרגלי דעתי זאת הלכתי בכל משלי אשר כתבתי; וכמה פעמים היתה עלי יד החזיון ורוחי נשא על כרוב הדמיון לציר ציורים נפלאים בתוך המשל, ואזכרה כי משל אנכי כותב ואשים מחסום למו פי וכאחד היעלים לא ידעו רחם נפצתי את עוללי ילידי רעיוני על סלעי חקת המשל ומשפט הלשון. ולא אתמהמה פה עת רבה להרבות דברים על אדות משליך ומשלי, ומשפטי ומשפטך; כי את שניהם נוכל עוד לתקן ביגיעה קלה, בכל אשר נמצא בהם חסרון; ואם נצרף איש איש את דעתו ודעת חברו ונביט עליהם בעין בלתי משוחדת, נוכל לבחור דעה ממוצעה וטובה. אבל הניחה לי ואעמוד על דעתי במלות אעניגה, בלעדני, שהנה זרות מאד, ומה יקל לך ידידי להחליפן באחרות? ואם הסופרים הפרזים דשים עברות כאלה בעקבותם (אשר אמנם לא ידעתי מי הם – ) גם הם לא ינקו, ופושעים המה; ומה גם המשורר אשר אותיותיו מנוקדות ואשר שפתו צריכה להיות מנופה בשלש עשרה נפה, נקיה מכל כתם וחלאה בדקדוק, ובדבר הזה אהב באהבה עזה את ידינו האד"ם כי לא תפליט עטו משגה קטן בדקדוק הלשון בכל אשר יכתוב, ולא כהמנוח רמא"ג אשר הרחיב את שגיאות גדולות בדקדוק ולא נתקעו לו בגרונו. ואת אשר אמרת כי אנכי כתבתי בלתי רשות "הבת-עבר", הנה ירמי' הנביא נתן לי רשות לזה באמרו גם הוא: "מה אעידך מה אדמה לך הבת ירושלים" והה' היא ה' הקריאה, והוא נכון בדקדוק גם לולא נמצא; כי שתי המלות הדבקות יחד נעשות כמלה אחת, ויבא ה' הידיעה על הראשונה. ועל החסרונות אשר אמרת כי נמצאו בספרי ולא הודעתם לי, לא אדע גם אני לענותך. ואם הצדקה אתך הלא רק מתחיל אנכי וצעיר חניכי בית החכמה ומי אנכי ומי חיי כי ילמדו ממני וכי יביטו אחרי בשבע עינים! ובהשגותיך הקלות על שני משלי ברבם צדקת ובמעוטם לא אוכל להסכים עמך, כמו במלות "אבד את חילו" אמרת: "אבד הוא פעל עומד" ויש "יתרת עשה אבדו (ירמי' מ"ח ל"ו) ותאבדו דרך (תהלים ב'). על שדמות ניחח אמרת "כאשר העירות עלי על אדות בלעדני ואעניגה, כן אעיר גם עליך" ואין הנידון דומה לראיה, כי לעשות מלה חדשה ובנין חדש יותר קשה ומתנגד למשפט הלשון מאשר לעשות קישור חדש בין שתי תיבות שכבר נמצאו, ואם כי אמת שניחח לא נמצא בקישור עם שדה כ"א עם ריח, אבל הלא מצאנו כריח שדה, ותהיה הוראתו כמו שדמות ריח ניחח, או שאוסיף מלת ריח אם אינה מובנת מאליה, כי שדמות הלבנון יתנו ריחם, כידוע. שתי השורות: עתה תר כו' על כן נחת כו' אינן לא כלל ולא פרט, כי אם חזרתי על הענין הראשון בעבור המאמר המוסגר שבא להפסיק בתוכו כדין –. "ומי השעירים הלא ידע כל גבר!" ואתה לא תדעם? ועוד שאלת מה יאמר הצענזור למאמר בעל שני פנים כזה? ומניה וביה אבא ניזול ביה נרגא, וקושיתך השניה תתרץ את הראשונה. כי דע ידידי שכונתי הראשית במשלי זה הוא על כלל אומתנו ועל רדיפותיה אשר רדפוה עמים רבים עד היום ויגרשוה מהסתפח בנחלת זכות האדם; ועתה הגיע לה עת התחדש נעוריה, עת העמאנציפאציאן ההולכת וקרבה בפסיעות גסות וקרובה להגלות; ורבים ממשטינינו ומקטריגינו עמדו לשטן בדבר הגדול הזה, אבל נצחה האמת ותעז ידה. ועתה עבור עוד הפעם על משלי זה ותבין מי המה השעירים. אפס מדאגה פן יהיה הדבר הזה לצנינים בעיני הצענזאר, הסתרתי כונתי האמתית, בראתי למשלי דו פרצופין, כאלו יתאר הנשר את שפת עבר והשעירים את שונאי שפת ציון, ועל כן גם כתבתי אני הבת עבר תחת עם עבר אשר כתבתי בתחלה; כי מלות בת עבר יוכלו להורות גם האומה גם השפה. וזה יהיה לכסות עינים להצענזור, כי אנכי נסיתי בו וחפשתי את רוחו. ודע אתה ידידי היקר, כי ביום קבלי מכתבך זה, קבלתי גם מכתב שני מהד"ר מאיר לעטטעריס בוויען, בו יאמר: "משליך מצאו מאד חן בעיני" (כי שלחתי לו משלים אחדים לדוגמא) ועל המשל הזה אשר אנחנו נדברים בו אמר לאמר: "לוית חן הוא לראש שאר המשלים אשר שלחת אלי" (כי ירד לסוף דעתי בו). אף הבטיחני לכתוב דבר למעני בשפת אשכנז: "משפט על משליך להודע ולהגלות בתוך קהל ועדה". ובזה תמה התנצלותי, כי ביתר הדברים צדקת אם מעט ואם הרבה, ואנכי אתן לך לתקנם כאשר אוכל. והנה עוד תחת ידי שירך על יואב בקרנות המזבח. השיר הזה כלו טוב בחמרו בצורתו ובסגנון לשונו, ונושא עליו חותם רוחך הכביר ולשונך לשון סופר מהיר. ובלתי ספק עוד תקציע אותו ואת כפתריו ופרחיו במאכלת לשונך השנונה מעשה צעצועים, והיה למעשה שעשועים, כלו מקשה זהב טהור, וגם נדרשת לך עוד חקירה בדברי ימות עולם ועיון קל בדבר המקומות הבאים בשירך. כי הנה מלשון הכתוב "וינס יואב אל אהל ה'" משמע שנס אל אהל המועד אשר היה שם הארון מימי דוד (ש"ב, ו'), וכן גם דעת הרד"ק והוא הוסיף לאמר: "שגם שם היה מזבח שעליו הקריבו דוד ושלמה המלך זבחים" – אבל כל זה הוא נגד דעת חז"ל, כי להם באה הקבלה שיואב לא נמלט אל בית עולמים שאלמלא כן היה המזבח קולטו (עיין מכות י"ב) כי אם בבמה הגדולה החזיק שהיא נקראת ג"כ מזבח (מ"א ג' ד'), והיא היתה בגבעון; ומה שאמרו שם במכות שהחזיק במזבח שילה ע"פ טעות נתחלף גבעון בשילה, דתניא בזבחים (פ' פרת חטאת דף קי"ח ע"ב): כשמת עלי חרבה שילה ובאו לנב, כשמת שמואל חרבה נב ובאו לגבעון; וכן בבראשית רבה (פ' נ"ד) חשיב גלגל נב וגבעון ושילה והוא ג"כ טעות וצ"ל גלגל שילה נב וגבעון; ואולי יחשבם שם לפי ארך שנותיהם וזמן שמושם בקדושה. ובחפזון בלי חקירה גדולה ויתרה צינתי לפניך המקומות האלה, למען תוכל עתה לשום עיניך עליהם ביתר עיון, כי עליך המלאכה לגמור. וכן אל תעלם עיניך ממה שנחלקו חז"ל בסנהד' מ"ז: מה טעם נס יואב אל אהל ה'? דר' יהודה סבר לחיי שעה, ורבנן סבירי שלא יהא נידון כהרוגי מלכות שנכסיהם נופלין למלך; כי אם כהרוגי ב"ד שנכסיהם ליורשים. וגם אצל העמים הקדמונים כמו היונים והרומים היה היכל אלהיהם קולט ורבים נמלטו שמה להמלט מפני חרב הרגים. ורב בזה לי לעת כזאת, שהשבת קרובה לבוא ואנכי עיף ויגע ונמהר ללכת להתפלל תפלת המנחה. בכליון עינים אחכה לראות פשר דבר החידה, אשר חדת לי במכתבך על דבר ספרי ועל דבר הצייט' דעס יוד'!… – המקלעת נשאה חן מאד בעיני בת החן והיא מודה לך על ידי בכל לב. – על שאר הדברים עוד אשוב לדבר בך, כי אין לי פנאי כעת. – תמצא בזה רצוף מידידי יהושע העשיל סירקין אשר אמרתי במכתבי הראשון. – דע כי העקזעמפליארין אשר שלחתי לך מספרי, נתונים המה לך במתנה ואין לי שום טענה ותביעה עליך. חשוב איפוא עוד הפעם את דמי הפארטא אשר הוצאת והודיעני; מן החשבון האחרון נשאר לך, כמדומה לי, בערך 40 קאפ'. – מן הוא והלאה אקבע לי עגלון קבוע אשר יבוא לביתך פעם בפעם בהיותו בריגא לקחת את אשר יהיה בידך אלי. הד"ר לעטטעריס הואיל בחסדו לשלוח לי במתנה מחברתו "וויענער ויבא לידך ואתה תשיבנו לי. – תקבל בזה שירך יואב, ומשליך, גם ט"ו נומערן מעלי המגיד. אם יש בידך צייט' דעס יוד' נומערן חדשים מהרה לשלחם אלי גם עתה ע"י פאצט, אך הפעם; כי מן הוא והלאה ילכו ע"י עגלון. היה שלום וברכה אתה ורעיתך וכל ביתך, וקבל ברכה גם מפי רעיתי ובתי גם מפי אני ידידך באמת ואמונה יל"ג. אגרת חמשית. בעז"ה יום ג' ד' לחדש שבט תרי"ח. פאניוועז. שלום לך ידידי מימות נעורי, וגם עד זקנה ושיבה! בבית נכרי אנכי כותב דברי אלה ולא בביתי על שלחני ועל כן יהיו דברי מעטים. הנה המוכ"ז הוא האיש אשר אמרתי אליך במכתבי הראשון אשר על ידו תשלח אלי את עלי הצייטונגען פעם בפעם, ועל כן הואל איפוא גם עתה ושלח בידו את אשר תשלח. ודע אחי כי בקרוב יבוא לי משלוח גדול, צייטונגען וספרים שונים מאת הד"ר לעטטעריס מוויען, על אדרעססע של הבוכהאנדלער דייבנער למסור לידך, ובכן תדע אז כי לי המשלוח ההוא ותואל אז בטובך לעכבו תחת ידך עד בוא המוכ"ז שנית ולקחתו מידך. המוכ"ז נחוץ לדרכו ואנוס אנכי לקצר, ומה גם כי זה לא כביר כתבתי אליך מכתב גדול ע"י פאסט ועוד לא קבלתי תשובתך עליו. והיה שלום וברכה כחפץ ידידך ואוהבך ברכה ושלום לרעיתך היקרה, ולילדיך הנחמדים. מדי שלחך דבר ע"י המוכ"ז תשלחנו בכל פעם סגור חותם צר. ידידנו המשכיל ר' העשיל סירקין היושב ממלי מדי כתבי דברי אלה ועיניו משוטטות בין שורותי, מברכך ברכת ידידות ואהבה – אגרת ששית. פאניוועז, "ביום אחד לחדש אדר" לפ"ק. משנכנס אדר ירבה ה' שמחה וברכה לידידי יקירי המשכיל המליץ הנעים, איש דעת ורב מדעים, כבוד שמו מהו' זאב וואלף הכהן קאפלאן נ"י. מכתבך בצירוף הצייטונגען קבלתי, ומאד תמהתי למצוא בם רק שנים שנים נוממערן מכל מין אחרי כי כבר בא אצלנו ירח פעברואר ובחו"ל כבר עבר חציו ולידי עוד לא באו כל הנומערן השייכים לשנה העברה. אתמה – אבל לא ידעתי על מי אתמה בדבר האיחור הרב הזה? אין זה כי אם המו"ס רפה ידים ואינו זריז בשליחותו, כי אז יקחהו אפל אותו ואת עליו, כי כמעט אין לי חפץ בהם אחרי עבור קרוב לרבע שנה מיום צאתם בדפוס עד יום באם לידי; ולמשל אספר לך כי בנומערן האחרונים אשר קבלתי עתה מצאתי תשובה אלי מפהיליפזאהן על מכתב אשר כתבתי לו בירח אקטאבר, והתשובה ההיא שלא כרצוני, ולו באו העלים אלי במועדם כי אז הוספתי לענותו, אבל עתה ארכו הימים ואבד כל חזון. ואולי נסבת התמהמה העלים היא טרדתך אחי אשר לא תוכל לקבלם בעתם ולשלחם במועדם, ואז אבקשך כי תפרוק מעליך העול הזה והיה בבוא אליך העגלון אשר נדברתי עמו להביא אלי הצייטונגען, והראית לו את בית דייבנער והגדת לדייבנער כי כתבי העתים אשר הוא מוציא לי המה ויתנם תמיד ליד העגלון לריגא לביתו, והוקל מעליך. עוד זאת אודיעך כי ממחצית השנה הבאה יש עם לבבי להוציא כתבי העתים מתחת יד קיממעל, כי בקאטאלאג שלו מצאתי: צייטונג דעס יודענטהומס 3 רובעל, יודישעס פאלקסבלאטט 1 רובל. היום קבלתי מכתב מידידי הד"ר מאיר לעטטעריס, בו יודיעני כי כבר שלח את משלוח הספרים לריגא לדייבנער ויבוא לידך; ועל כן תואיל בטובך ללכת לבית דייבנער לקבל את המשלוח מידו ולשלם לו את הוצאותיו כפי אשר ידרוש; הנה רובל אחד רצוף פה ואם תוסיף אשיב לך תיכף כפי אשר תכתוב; אפס כי תקח מידו חשבון למען אדע כמה הוא לוקח ראבאטט וכמה יחשוב ההוצאות, כי צריך זה לי לחשבון עם הד"ר לעטטעריס. והנה ביום השלישי אחר השבת – הוא יום ט' אדר – תהיה בריגא האשה פועה אשר ידעת, ובלתי ספק תתאכסן בבית ש. ושלחת את המשלוח ההוא על ידה; אל נא תאחר אחי את ההזדמנות! וכן תתן על ידה כל אשר יהיה אצלך מן הצייטונגען הקודמים. שאר דברי אשר אמרתי לדבר בך המה על אדות ספרי "משלי יהודה" אשר אנכי מוציא אור, ועל אדות ספר העתי אשר יש בלבבי ליסד; אבל שני הדברים האלה עוד לא הגיעו לפרקן, והאחרון תלוי בראשון, כי לא אוכל לעשות דבר שיש בו ממש לטובת כתב העתי בטרם היותי בווילנא ולא אהיה בווילנא בטרם אלך להוציא ספרי הנ"ל אור, וספרי הנ"ל עוד איננו מתוקן לדפוס, ועל כן אין בפי עוד נכונה לדבר בך על אדותם. בקשתך בדבר ר. אעשה חפצך ואודיעך במכתבי השני כל אשר שאלת; ולא חשתי לענותך עתה כי עוד העת רבה עד ימי הפתח ספר הפקודים; ואנכי זה יומים רק קמתי ממשכבי שכבתי עליו ימים אחדים מתגרת יד קאטעררה עז ועוד לא יכלתי ללכת ולראות פני האנשים הנדרשים לחפץ זה. ואת אשר שאלתני איככה אעשה אני בדבר הזה, הטרם תדע כי חפשים אנחנו מלשאת את מספר מפקד ביתנו בספר הפקודים, כי מלאכת המלך אנחנו עושים ובכתב עם הארץ לא נכתב, ואולי הוא אוקאז חדש הנה יש את לבבי לכתוב להדר' ניימאן ולבקש גם הסכמתו על ספר משלי, כאשר יעצתני; ואחכה עוד לעצתך אם אשלח לו גם משלים אחדים לדוגמא, אם לא, כי לא ידעתי עד מה כחו מגיע בשפת עבר. ובזה תמו הפעם דברי ידידך ואוהבך באמת ובאמונה תנה נא ברכתי שלום לאשתך היקרה ולילדיך שיחיו, אמן! אגרת שביעית. אל בקדש נאדר, מו"ש ו' לחדש אדר, תרי"ח לפ"ק. שלום וברכה מרבה לך ידיד יקיר לי ושלום לרעיתך היקרה ולצאצאיך החמודים! המוכ"ז היא האשה אשר הוכחתי לך במכתבי הראשון מיום ה' העבר כי תבוא לריגא לקחת מידך את אשר לך אלי; ועל כן אבקשך אחי לבלי תאחר ההזדמנות הטובה והבטוחה הזאת ותשלח לי כל אשר אתך, כל הנומערן מן המגיד (ותודיעני אם יש לך נחת רוח בקראך בו ואם תמצא בו דברים טובים ומועילים ואוסיף לשלוח לך גם הנומערן מן השנה השניה), וכל עלי הצייטונג דעס יודענט' והיוד' מוויען; והיתה לי הטובה הזאת אשר תעשה עמי והמשלוח אשר אקבלו ביום הפורים הבע"ל למשלוח מנות ממך ותברכך נפשי בגללה. על דבר ר. דרשתי והנה בשבוע הבא יהיה הוויבאר אשר יבחרו בו בידעי שמם אודיעך גם אותך, כי עוד העת רבה. ודע אחי כי לפני חג הפסח אנכי נוסע לווילנא ואעבור דרך ר. ועל כן הודיענו אולי אוכל לעשות שם דבר בווילנא. והיה שלום כי נחפז אנכי ואנוס לקצר והנני ידידך לנצח נצחים אגרת שמינית. ב"ה תענית אסתר תרי"ח. פה פאניוועז. שלום לך קאפלאן אחי ורעי! שנס נא אחי מתניך ואזר כגבור חלציך לבלי תרפינה ידיך ולבלי תצלינה אזניך לקול מכתבי אשר אנכי מריץ אליך איש אחרי אחיו מרדף בלי חשך. את מכתבי ע"י האשה פועה בלתי ספק קבלת; ומדאגה בדבר פן לא צלחה בידך עוד לעשות את אשר בקשתי בהזדמנות ההיא הנני שולח לך הזדמנות אחרת, אחרי אשר המוכ"ז הוא העגלון אשר הוכיח ה' להיות למליץ תמיד ביני ובינך. ועל כן תנה נא על ידו את כל אשר יש בידך למעני, אם לא יכלת לשלחם ביד האשה הנ"ל. ועתה היה נא שלום וברכה, וסלח אם קצרו דברי, כי עיף ורפה כח אנכי מחמת התענית; וה' יברכך וישמחך ביום הפורים, ויגן עליך ויצילך מכל חליים ויסורים, כחפץ אחיך וידידך, אוהבך ומכבדך לפני חג הפסח הבע"ל לא ישוב העגלון המוכ"ז להיות בריגא בלתי הפעם; ועל כן בהיות לך בימים ההמה דבר לשלוח אלי תיטיב לבקש לך הזדמנות אחרת, ביד הנוסעים מריגא לווילנא על חג המצות; או כי תשלחנו לי ע"י פאסט. ידידך הנ"ל. אגרת תשיעית ב"ה אסרו חג של פסח בבקר, תרי"ח, פאניוועז. השלום אתה ידידי נחמדי? השלום לאשתך היקרה ולבניך הנאהבים? רבים לא מצאתי און לי לדבר עמך בכתב כאשר עם לבבי ולבבך, ובלתי ספק כלו עיניך מיחל לאמרתי, וגם אנכי ידעתי זאת, אפס כי לא בי האשם ולא בזדון ומרע לב לא עניתיך עד כה, כי מכתבך הראשון בא לידי בעת טרדה רבה בעת עזוב המשגיח שלנו את בית ספרנו וילך לו אל עיר אחרת, וימסור את בית הספר לידי איש אחר, והנסבה הקטנה הזאת הטרידתני כעשרת ימים (מן כ' אדר עד ר"ח ניסן) עד בלתי השב רוחי ותיכף אחרי כן (בר"ח ניסן) יצאתי לווילנא ואשב שם עד יום הראשון שלפני הפסח ואז שבתי בעגלת הפאסט ערב פסח אחרי חצות לביתי ואמצא את מכתבך בידי רעיתי, ולדאבון נפשי שמעתיך מבקשני בו לעשות דבר כבר שבתי, כי אחר מכתבך לבוא, וגם הוא היה כתוב במוש"ק פ' החדש ואנכי כבר הייתי בשבת פ' החדש בווילנא. והנה מכתבך זה פרוש לפני ואשיבך עליו כענין דבר דבור על אפניו. אודך ביושר לבב על טרחתך את הגעזעניום מידי קיממעל ואת עלי המגיד וצייטונגען האשכנזים אשר קבלתי בשלמות וכן קבל שטערן את שלו ובקרוב יכתוב לקיממעל; אבל אחי מן הפ"ב חסרה לי באמת הנומר הרביעית מלבד נומר השלישית האסורה לבוא בקהל ואשר כבר ישנה תחת ידי! אנא אחי, אל נא תאבד את הנומר הזאת פן יהיו כל עלי הצייטונגען שלי מנא תבירא. חתרת אחי להרגיע את לבבי במתק שפתיך על דבר (ה)בקרת ספרי אשר יצא לאור בצייט' דעס יודענט' מאת המשכיל וואונדערבאר והוא דבר עלי טובות; ואם כי באחת אין בפיהו נכונה שאמר: "מיכל התודעה אל דוד בלכתם בדד בשדה", בכל זאת יתר דבריו בסדרים ובלתי רעים לי כדרך המבקרים; ומה יזעף לבי על הקוץ הקטן הטמון בדבריו ואנכי ידעתי כי עוד כהנה וכהנה מגרעות ספונות בדברי. ובלעדי זאת נאמנים לי דבריך אשר דברת להתנצלותי, ועוד אחכה כי תשמיעני את אשר חשבת בענין הזה לעת אחרת באמרך על ה' וו"ב: "כבר נכוה ברותחין ע"כ נזהר הפעם בפושרין, וגם על זה אשוב לדבר בך במראה ולא בחידות". ועל דבר הבקשה אשר בקשתני הנה כבר הגדתי לך כי מכתבך בא לידי אחרי שובי מווילנא; אבל לדאבון נפשי אמר לך כי לו גם ידעתי בקשתך איננו דבר קל כאשר תדמה ולא במליצים ורעים ולא ברחמין ובעותי יעשה הדבר הזה; הנה גם לי יש אח בלשכה החמישית, מלבד הבכור אשר בשמינית, וזה שנתים אנכי מתחרה בכל עז להאכילו לחם חסד זה, וכבר חליתי את פני הדירעקטאר בדברים ובכתב, וכל מורי בית הספר המליצו בעדי ולא הועילו כלום, ולא יועילו עד אשאר אוזיל מכסי כסף כדי חמשים שקלים בערך. בדבר הנער אשר אמרה לך האשה פועה כי תביאנו לבית האד"ם הוא שקר וכזב, כי מתפארת היא ומתהללת במתת שקר יען כי התחתן האד"ם עם אחד מקרוביה, ומה גם עתה אחרי כי מת אביה עליה לפתע פתאם זה כירח ימים ולא הניח אחריו סדרים באחזתו וכפי הנשמע כל כספה ילך לאבדון על דרך זה, הלבה ילך להוציא הוצאות על חנוך בנה? ואם ממקום אחר אוכל להעמיד לך רוח כזה דבר שפתיך אך למותר, כי צופה אנכי בשבע עינים על כל מקום אשר בו יוכל להמצא רוח כזה; אפס כי לא רצה האלהים עד כה את דרכי לגלגל על ידי לך טובה ועזרה, ובהיות דבר כזה קרוב למענהו באו אנשים זרים ומשחיתים וחבלוהו – יהי דרכם לפניהם לפח! והנני מעתיק לפניך בזה את סמני המקומות והסעיפים במכתב הפקודה על דבר מפקד העם החדש, אשר על פיהם חפשים המורים לשאת את ראשם במספר העם, וה' יתן חנך בעיני השרים ויצליח חפצך בידך להנתן גם לך חפש זה. ודע כי שמות אשר בראגאווע לא ידעתי עוד עד היום, כי פעמים עברתי דרך העיר הזאת בעגלת הפעסט בלילה, ושם אין פאסט-סטאציאן, ואם יצטרך תודיעני בטובך אם ינכה לי דייבנער את ה קאפ' אשר שלמתי לו מותרות בעד הצייטונגען אחרי אשר הוזל השער בהבטל המכס, מתשלומי הצייטונגען בעד מחצית השנה הבאה – ואם כן הוא לא אצטרך לשלוח צרפתית, אבל רק משלי אזופוס לבדם ולא יבא זר בתוכם וגם לא יחסר מהם דבר. תודיעני מחירו, ואם לא יהיה מחירו רב ותוכל לקנותו בכספך תשלם ואנכי אשיב לך תיכף ומיד. הנני שולח לך תשעה נומערן מן המגיד לשנה השניה, אולם שאר העלים מן הראשונה לא אוכל שלוח לך, כי נתתי את כלם לכורך. ואקוה כי גם אותם תחזיק בנקיות ובטהרה כמו העלים הראשונים. ותשיבם לידי בהזדמנות בטוחה בעת כלותך לקרוא בהם. בנומר האחרון מן השלוחים עתה תמצא בקרת, חרופים וגדופים על הספר החדש "בן פורת" לידידינו פלוניגיאן; ומזה תוכח ותראה כי המגיד הזה אשר כל דורשי שפת ציון אמרו בצלו נחיה בגוים היה: "צום פארטייאישען ארגאן צור בעפארדערונג דער ארטהאדאקסיע אונד אונטאלעראנץ". אבל לא אוכל הרבות דברים כעת אף כי מלאתי מלים. בהיותך בחנותו של דייבנער תואיל בטובך לדרוש אם לא הגיע לידו או לדעתו הספרים והצייטונגען מוויען אשר זה יותר משני ירחים ימים שכתב לי לעטטעריס כי שלחם על האדרעססע שלו, ועדנה לא באו ולא ידעתי איפה הם. ובזה אסיים מכתבי ואצא מאת פניך בברכת שלום לך ולרעיתך ולילדיך ולכל הנלוים אתך. – ידידך תמים, כל הימים אגרת עשירית. בקל וחמר, יצילך האל השומר, מגזרת ספירת העמר. ב"ה ל"ג בעמר תרי"ח. פאניוועז. שלום רב וברכה מרבה לך ידידי כנפשי כהן משרת לפניו לפנים החכמה והתושיה, כמו"ה זאב וואלף קאפלאן נ"י! בבית ספרי אנכי יושב עתה וקול הצאן הזה הומה באזני, ולולא היה המוכ"ז נחוץ לדרכו ואנכי ירא פן יבא אליך בידים ריקניות, כי אז הייתי כותב בביתי על שלחני ולא היו דברי מעטים ופני מכתבי צלמות ולא סדרים למו. בפעם הזאת שם העגלון ידו תחת ירכי וישבע לי כי בא יבוא לביתך ויהיה סר למשמעתך בכל אשר תצוהו. ידו. ואותך אבקש כי ככה תעשה מן הוא והלאה: בהיות בידך דבר ודברים אלי הכינה אותם בעת אשר תפנה, אף כי אין הזדמנות לפניך ואין איש עתי עומד על גבך, למען תוכל למסור הכל כאשר לכל ליד העגלון בבואו ולא תפרע ממלאכתך וגם הוא לא יצטרך ללכת אצלך פעמים, כי טרוד הוא עד למאד בבואו לריגא. והוא הלא יקבל משכרתו ממני לשנה אם יביא ואם לא יביא ולמה לנו להפסיד כסף הפארטא חנם? על דבר חפשנו הנתן לנו ממספר הפקודים האמת אגיד לך אחי כי אין לנו פקודה להפקידים שלנו שמותינו במכתב הנקרא פארמולארני ספיסאק. וגלוי וידוע הוא שהפרש יש בין משפט המורים עתה למשפט המורים בימי שרתך בוויטעפסק; כי זכות ונחלה נתנו להם כשאר המורים אשר לא מבני ישראל המה. אבל בשבוע הזה נכתוב עוד על דבר זה מכתב-בקשה להדירעקטאריום שלנו ואת אשר יעננו והגדתי לך. תקוה קטנה יש לי כמלא חלום איש לבא בקיץ הזה לריגא לראות את פניך אתה ידידי בחירי חותם לבבי, בעל החלומות בלילה על משכבי! ומי יתן והיטיב לך האלהים והקל מעליך עול עבודתך הכבדה ונתן לך פרנסתך ברוח ולא בצמצום בנחת ולא בצער למען נוכל לשבוע ענג ושמחות איש את פני רעהו. להר"ר וואונדערבאר אכתוב ע"י פאסט מכתב תודה כאשר אמרתי. ואנכי דמיתי מראש כי לא מגדר הדרך ארץ הוא, ואיננו חוב מוטל עלי להודות על זאת, כי מי יודה אהיה לצחוק בעיניו בבאי להודות לו ואנכי לא קרוא והוא לא ידעני מתמול שלשום, אבל עתה על פי דבריך אכתוב לו ואהודנו וכן הפעם אודך גם אותך ביושר לבי על חסדך ועל טובך אשר עשית להכירני, וכן אודך תמיד בכל עת ובכל שעה ובכל רגע על אהבתך היקרה לי מכל יקר אשר תחנני בה, על כן קראו שמי ברכתי שלום לאשתך הכבודה ולצאצאיך היקרים. אגרת עשתי עשרה. ב"ה פאניאועז יום ה', ה' תמוז, ה' יוני תרי"ח (1858). השלום אתה רעי היקר אתה ורעיתך היקרה, וצאצאיך הנאהבים והנעימים?! שלום עד אין קץ לכם! כל עלי המגיד ושאר הצייטונגען על ידי הפאסט קבלתי אבל נוראות נפלאתי כי הפכתי בם והפכתי בם ולא מצאתי מלה אחת כתובה ממך יקירי! ולולא העיד לי כתב ידך על המעטפה מבחוץ כי בריא אתה למצער די תפוס עט בכף כי אז היה לבי חרד מאד עליך, וגם עתה עוד תרגז בטני ומעי כלם יהמיו, כי אינני יודע פשר דבר! אתה תדם ולא תדבר דבר בי אני ידידך! אין זאת כי אם דבר גדול השיב אחור ימינך! או אולי תחפוץ לנכת לי עתה את אשר גדשת לי עד כה, לנקום בי נקמת תוכחתי אשר הוכחתיך כי תאריך יותר מדאי (בשיריך במשליך ולא במכתביך), דע ידידי כי אם תכתוב לי בפעם אחת מגלה עפה ככל ספר התלמוד כלו, לא תצא בה ידי חובתך בפעם האחרת! אך אולי שכחת להניח את מכתבך בתוך האגדה! ודע אחי כי את אשר אנכי הבטחתיך במכתבי לשלוח לך עלי המגיד ע"י עגלון, לא הפלתי דברי וכן עשיתי, אפס כי העגלון העצל וחסר לב, שכח את אגודתי בביתו ולא לקחה אתו, וימים אחדים אחרי צאתו השיבוה לי, ועל כן גם לא ראה פניך בהיותו בעירך; ומאז והלאה אנכי נושא את נפשי להזדמנות הזאת לתת את המשלוח, את דברי ואת ברכתי לך בידי המוכ"ז הוא דודי ר' יל"ד, אופראוולאיושצי דפה, ודודתי הכבודה היא אשתו חנה, אשר כבר חפצו לנסוע לריגא לפני עשרת ימים, ומנסבות שונות אחרו עד כה. דודתי היקרה זאת עולה לריגא לדרוש ברופאים, ולמצוא לה תעלה בתעלות המים והיא תשאר שמה ואישה המביאה ישוב לביתו, על כן אבקשך אחי להיות אתה ורעיתך וכל באי ביתך לה למכירים ולאוהבים כל ימי שבתה אתכם בדד, ובטובך הגדול תעזור לאישה למצוא לה מעון טוב בקרבת ביתך, בקרבת הרופא ומעינות המים, וכן תגדיל חסדך עמדי ועמה להכין אותה ולסעדה בכל עניני ביתה וארוחת שלחנה, ותנהגה ותביאה בצל קורת בית הד"ר ושאר מכיריך וכן תביא אותם אליה למען שעשע אותה ולקצר ארך הזמן, והיית בטוח כי לא תבוש בה ופניך לא יחורו – ואם תחפוץ לדעת מה יהיה שכר לפעולתך? דע אחי כי דודי וידידי זה ה' ד' הבטיח לי אשר בשוב אשתו בעז"ה לאיתנה והיתה נכונה לשוב לביתה, ובאתי אני לריגא לקחתה! השמעת אחי? אני אבוא לריגא!! וזאת היא גם התקוה הקטנה אשר אמרתי לך במכתבי הקודמים, ואשר חלפה עברה אחרי כן ועתה שבה ותהי לאשר בכפי, כי ידידי המוכ"ז לא ישנה דברו. ובכן ידידי, ההזדמנות הזאת אין לנו טובה ממנה ואנכי שולח לך כל אשר יש לי אליך, ומדבר בך כל אשר עם לבי וכן תעשה גם אתה; תקבל בזה כל עלי המגיד אשר יצאו עד כה, מאמרי "דברי שלום ואמת" תמצא בנומר 13, 14 ותגיד לי משפטך עליו, ודע כי מן הוא והלאה יבא מדי חדש בחדשו מאמר ממני בהמגיד, כי נהייתי בן משק ביתו כפי אשר תראה בתשובה כללית נומר 16; ובכן אם יהיה לך דבר להשמיע בקהל או מאמר ראוי לבוא בהמגיד, כתוב פראזא ובדרך קצרה ולא שירים ארוכים, תוכל לשלוח אלי ומיד יודפס. ורק כי יהיו דברים הנאותים לו לפי ענינו ולא יפגעו בכבוד מי. תקבל בזה שני רו"כ ושלמת בעד הצייטונגען שלי בעד חצי השנה הבא מראשית חדש יולי. והארבעים קאפ' אשר ינכו לך תקבל בחשבון הוצאת הפאסט אשר כל ימי היות דודתי בריגא יקל גם תערוג לתשובתך על מכתבי הראשון: מה נעשה בך בדבר הסקאזקא? ההצליח ה' דרכך? מה' וואונדערבאר לא מצאתי שום מענה, אולי ידעת פשר דבר? – תיטיב עמדי להתודע עוד הפעם אצל דייבנער אולי באו ה"וויענער מיטטהיילונגען" ואם לא כי אז יהי מטובו לדרוש מאת המו"ס שטיינאקער אשר בלייפציג שישלח לו את התכריך הנ"ל לריגא; הלא הראבאט ישולם לו. וכן כתב לי הד"ר לעטטעריס, שהמו"ס פראנדעל עט מאיער בוויען שלח המשלוח לה' שטיינאקער אותו. עשה בזה למעני כל אשר תוכל, כי מלבד הט"ו הרו"כ העומדים לאבד, דבר יקר לי רצוף שמה והמה התקופות אשר נתן לי ה' לעטטעריס במתנה – וויענער ואשר אין בגלילותינו כמוהם. אשתי זה כשמונה ימים בקאוונא ועוד עד היום לא שבה. – היה שלום וברכה כחפץ אחיך אוהבך דורש שלומך באמת ובאמונה אל תשכח אחי משלוח לי ביד ההזדמנות הזאת כל אשר יש לך לי. ומשלך אשר אחכה עליו – האם לא תשלחנו לי? אגרת שתים עשרה. י"ב תמוז תרי"ח. פאניוועז. יגון ואנחה יעזבוך, ששון ושמחה ירדפוך, וברכה ושלום ישיגוך, ידידי ורעי אשר נפשך אחרי כרוכה, ונפשי אחריך בעבותות אהבה משוכה, לכל מכאובי לבך וגוך תעל ארוכה, ונרפאת מכל תלאה ודאגה וחלי ומבוכה, וישבת שלו בלב נכון ובנפש והיית שר מנוחה!! אמן. בלתי ספק כבר קבלת שני מכתבי אליך ביד דודתי תחי', האחד סגור השני פתוח, יען כי לא יכלתי לסגרו מנחיצת הנוסעת. והנה אחרי צאתם קבלתי ע"י פאסט מכתבך בצירוף הפאס והארבעה רו"כ. והנה לא אכחד ממך אחי כי שאלה גדולה וכבדה שאלת ממני, כי האשה הנזכרת במכתבך איננה, מבנות פאניוועז כי אם מבירז, עיר רחוקה ט' פרסאות ממקום מושבי, ופאס לא ינתן בראטהויז שלנו בטרם לא יתן ויותר מזה כי איננה כתובה עתה בספר הפקודים וצריך לעשות בעבורה דאבאייאצנאיע כידוע לך, ומזה תבין כי לי הכלוא למקומי ולזמני בעבותות עבודתי הוא דבר כבד מאד, ובכל זאת בעבור אהבתי את הרב הד"ר נ"י וביחוד מאהבתי גוי ושלחתי את הפאס לאחד ממיודעי בבירז ובקשתיו שישתדל להוציא מתחת יד הזבארשציק סווידעטעלסטווא על פאסס, ואם איננה כתובה בספר הפקודים, לעשות דאבאוואצנאע; והיה אם יענני טוב וישלח לי סווידעטעלסטווא (אשר אם רק יהיה באפשריותו יעשה בלתי ספק זאת למעני) אז על נקלה אוציא פאסס ושלחתי ליד הד"ר כאשר צויתני; אבל אם כה ואם כה, כפי הנראה, ימעט הכסף מהיות לפאסס, כי גם הדאבאיואצנאיע הנכתבת על הערבאווע פאפיער ושכר כל עושי המלאכה יקחו חלקם. אקוה לדבריך ביד העגלון אשר הביא את דודתי לריגא וכן המשלוח אשר הבטחת לי על פאסט השנית. את אשר בקשתיך ע"ד דייבנער נכון לבי בטוח כי תעשה, ואם הוא לא יאות לך לדרוש את התכריך משטיינאקער והודעת לי ואפנה למקום אחר. את אשר לא ענו אותך עוד מן הקאזאננע פאלאטע דקאוונא, ידעתי אנכי פשר דבר: יען כי ביום אחר באו: שש מאות מכתבי בקשות על אדות הרעוויזיאן, ומרבם יאחרו התשובות לבוא, כי גם רעי רומש שולח מכתב בקשה כזה להקאז' פאל' על אדות בניו, ועל כן ידעתי את פשר שתיקתם כי הודיעוני מקאוונא. וכפי דעתי יוכל להיות לבך בטוח כי יתנו חפש לך אם רק עשה הדירעקטאר במשפט וידבר עליך טוב, ואם יתמהמה מענה הפאלאטע חכה לו, כי בוא יבוא. ובכל זאת איעצך לבלי תאחר עד המועד אשר בו קצוב הקנס הגדול 75 רו"כ, כי סוף סוף הוא דבר המוטל בספק. ומה גם על אדות ילדיך אשר אם גם יקראו לך דרור אולי לא יקראו להם; והתחרה שיכתוב הדירעקטאר שנית ויזכיר שכבר עבר המועד, ואם בגללם תאחר מבוא במספר הפקודים, אין קולר הקנס תלוי בצוארך, וביחוד יזכיר שכל ילדיך נולדו אחרי בואך לעבוד את עבודת המלך; כי לדעת קצת פוסקים, ילדים כאלה חפשים כאבותיהם. והנה לבי כלבך חרד ומקוה לראות אחרית דבר. עתה פה מקום אתי להודות לך על הטוב אשר עשית עמדי בהקריבך אותי להמשכיל היקר איש נכבד ואהוב ונחמד ה' וואנדערבאר ותביאני בברית אהבה אתו; כי הנה במכתב אשר קבלתי מאתו יושיט את ידו לברית אהבה ואחוה ורעות, ולבי שש ושמח על הנפש הזה אשר עשית לי כעל כל הון – אבל במה אשלם לך את גמולך זה אחי וידידי!? אם עוד דבר ורגש לך, קחנו והייתי נקי ממך, אחרי אשר אהיה אני שלך וכל מחשבותי והגיוני שלך! לא אוכל תת מענה לידידנו ה' וואונדערבאר הנ"ל עד בוא דברך אלי, כי תשובתי קשורה בהידיעות אשר אקבל, ובכן מהרה חושה לשמח בדבריך לבב אוהבך באמת ובתמים לעולמי עולמים אגרת שלש עשרה. פאניוועז כ"ג תמוז תר חי. היום בבקר ערכתי אליך בחפזון שתים שלש דלתות במכתב ידידנו ד. אשר כבר היה נתון בידי הרצים ויושב אלי על רגע אחד בעבור שתי אותותי ההנה בקרבו, ושם הבטחתיך להרחיב דברי אליך בפאסט הבאה, והנני מקים הבטחתי זאת עתה. אולם דע אחי כי ידידינו השנים ה"ה ד. וסירקין עשו השערורית מאד והאבידו ממני את מכתבך הגדול אשר קבלתי המשלוח ביד משרת ד., ובכן לא אוכל להשיב לך אמרים על דבריך, דבר דבר על אפניו כדרכי תמיד, כי אם מפי זכרוני אשיבך מלים; הוא יקרא אלי כל דבריך ואני כותב תשובתם על ספרי זה בדיו. הודעתני כי רבה שמחתך בראותך מאמרי הקלים והדלים בלשון אשכנז נדפסים, ואם כי לא אדע על מה הרבית השמחה, הלא אין במאמרי ההמה כל דבר חפץ, בכל זאת לא אכחד ממך כי בצדיה הסתרתי ממך עד כה את שלחי מאמרים בלשון אשכנז להד"ר פהיליפזאהן, למען הרעישך פתאם ולמען תגדל נחת רוחך; אבל עוד תשוב תראה תעבות גדולות מאלה במכתב העתי "וויענער מיטטהיילונגען" לידידי הח' לעטטעריס, אם יגיעו לידך העלים מן החדשים האחרונים; אפס כי רבם שמי בלתי חתום עליהם מטעם כמוס; וגם להד"ר פהיליפזאהן שלחתי לפני ירחים רבים "מאמר גדול" בל"א מדבר משפט ספר מ"פ לידידנו ק' שולמאן. והוא לא הדפיסו יען כי לא היה לבו כלבבי במשפט הספר ההוא; ומאמרי ההוא הניעהו לדבר מה שדבר נגד העתקת שולמאן בנומר 33 שנה עברה, וקימתי בעצמי "מברך רעהו בקול גדול, קללה תחשב לו", וגם בשובי להפך בזכותו של ידידנו שולמאן בתוך המאמר "דברי שלום ואמת" לא עלתה בידי להוציא מחשבתי אל הפועל, יען כי המגיד השמיט הערה אחת אשר בה הוצאתי כצהרים צדקת שולמאן, על אשר היתה נגד דעת פהיליפזאהן, והוא ירא מפניו כי כבר הודיעהו שוט לשונו כאשר בלתי ספק תדע. והארכתי לפניך בדבר הזה יען שידידנו פלונגיאנסקי הוכיח דרכי על פני אשר מדי דברי במאמרי "דשו"א" על אדות שולמאן והעתקתו לא הפכתי בזכותו (וזה היה בלתי ספק בידיעת שולמאן) ואף כי ספרתי גם לפלונגיאנסקי את דברי השמיטה אשר שמט בעה"מ את הערתי, בכל זאת אפונה אם יאמינו לי; אבל יש תחת ידי מכתב מבעל המגיד, אשר בו הצטדק לפני על השמיטו הערתי הנ"ל, והוא גם יצדיקני. ואשוב למאמרי בל"א ואמר: כי אם אנכי מצאתי חן בעיני פהיליפזאהן ולעטטעריס לתת לי יד בעליהם (האחרון הזה יאמר במכתבו אלי לאמר: "מאמריך בלשון אשכנז אתן תמיד בראש המאמרים") על אחת כמה וכמה היית אתה עושה לך שם גדול לו חפצת לשלוח מאמריך ערוכים בטוב טעם ודעת על טהרת לשון אשכנז כיד ידיעת הלשון ההיא הטובה עליך, ליד ה' פהיליפזאהן או ליד ה' לעטטעריס (על ידי) – ומדוע לא תעשה כזה אחי? הלא ידעתי כי עטך מהירה מעטי ומה גם בלשון אשכנז, ולמה זה תחבק את ידך בחיקך ותדם? ידעתי כי תשוב תתנצל לפני בטרדותיך הרבות, אבל אחי מי זה לא לקח חלקו בעמל אנוש ומי זה לא ישא טרח עבודתו ומשא בני ביתו? ואני מה? האנכי יושב ודורש תורה כל היום ואלהים ממטיר לי לחם מן השמים? האח! מה טוב ומה נעים היה לי לשבת אתך יחד על גפי מרומי התושיה, וללכת עמך ידיד לבי יד ביד בארצות הסופרים והמחברים! וזה כל מגמתי וכל חפץ לבי מיום תפשתי עט סופר בידי, ועל כן העירותי ועוררתי את רוחך פעמים רבות במכתבי ואתה נרדם – ואנכי הולך ערירי – גלמוד ובדד על עיי שפת ציון על במות הר הבית!! ועם כל חפצי הרב לראות דבריך נדפסים, למען תועיל לבני עמנו בתבונות כפיך, אגלה דעתי לפניך כי את מאמרך "פעולת אספת הרבנים" לא ידפיס בעל המגיד בשלחי אותו אליו, מפאת כי כבר עברה עת רבה מיום האסף הרבנים ואין זה עוד דבר חדש, ומה גם כי כבר בא מאמר כה נדפס בעלי המגיד, מספר בקצרה פעלות הרבנים והתכלית אשר בשבילה קבצתם הממשלה, כעין המאמר אשר כתב ידידנו ה' וואונדערבאר באללג' צייט' דעס יודנטה' על אדות זאת. ולו שלחת לי את המאמר הזה בעת שלחך אלי את השיר הגדול (אשר עוד עד היום מונח הוא תחת יד בעל המגיד) כי אז היה נדפס בלתי ספק. מכתבך אשר הבטחת לשלוח אלי הנמצא כעת תחת ידי ידידנו הנ"ל, אקבל בסבר פנים יפות ואקראהו שכל כאשר קראתי גם את מאמרך המושב לך פה; ואל נא יפול לבך אחי יען כי גזרתי אמר כי מאמרך זה עבר זמנו ואסור בהנאה לקוראי המגיד, והוסיף ידך לכתוב ולדבר דברים טובים ומועילים וכבדני אם תחפוץ לשלחם אלי ולשום עיני עליהם; ואם תחפוץ לכתוב דבר בתוך עלי העתים תתחרה על פי רוב לכתוב דבר ממשי (קאנקרעטע, ניכט אבשטראקטע), אבל הלאיש כמוך אגיד דעתי? ומה אדע ולא תבין! על משלך "הפר והמזמר" אנכי מחכה בכליון עינים, כי כבר פניתי לפניו מקום בין משלי אשר אנכי משלים להעתיק אל הלבן. ואם תתמהמה לשלחו אלי ואבדת לי זמן הרבה – ועשה בו ככל אשר בקשתיך באחד ממכתבי הקודמים! ומדי דברי במשלי הנני מצרף בזה לפניך, לשמוע משפטך, משל "העשיר במותו", והגד לי אם יסקלוני בני עמי בהדפיסי אותו וכיוצא בו (…..) עוד לא אזכור דבר מכל הנאמר במכתבך הראשון ואשיבך עליו ואם אמצאנו, או כי אזכור כי החסרתי מאומה, אשובה ואמלאנה במכתבי הבא. ואותך אבקש אשר בבוא התכריך מלייפציג לה' דייבנער תתחרה לגרשו מריגא בחפזון ולשלחו אלי ע"י הזדמנות ראשונה. ודע כי גדולות אנכי מחכה לראות ממך, כן בעניני תורה וכן בעניני אהבתנו, בימי החפש הזה אשר כבר באו לך! ועוד יש רעיון נסתר בסתר לבבי אשר לא אגלנו לך היום כי עוד לא בא עתו. והנני מברך אותך ואת ביתך ואת כל אשר לך בשלום רב ובברכה גדולה ויתרה – ידידך באמת יל"ג אגרת ארבע עשרה. ב"ה… למנחם… תרי"ח פאניוועז. שלום לך מחמל עיני ומשא נפשי, ידידי מקדמות עלומי עד היום האחרון! כל מכתביך ומשלוחיך קבלתי אל נכון; והנה אם לא אודה לך בזה על עמלך וטרחתך החדשה למעני, אות הוא לך כי הגדלת על כל תודה חסדך ולך דומיה תודה. והנני שב ופורש את מכתביך הנאהבים והנעימים לפני, אחרי קראי בם פעמים רבות מבלתי שבעי לשמוע את הוד קולך וצוף דברות נעימותיך, ואענך עליהם גם ענה דבר דבר על אפניו: כתבך הגדול נוטף מור עובר, ואם כי לא יוכל לכבד במקום רגליו את עלי המגיד, כי המוציאם לא ידפיסנו משני פנים: א) כי הרבית לספר בשבחו של פהיליפזאהן והוא שונא לו שנאת הזבוב אל השממית, ב) כי דברת אחרי כן משפטים אתו, והוא ירא מפניו ולא יחפוץ להתגרות בו; בכל זאת תשמרנהו מכל משמר בסתר ביתך ותיפהו בהיות לאל ידך, כי נכבדות מדבר בו; אפס כי את שמי אני, ידידי! תוציא משם; כי מי אני ומה חיי ומה פעולותי בישראל כי הביאותני עד הלום? עוד לא עשיתי גדולות ויהללוני בשערים, ויזכירו את שמי בין אנשי שם; ואם ברבות הימים אולי גם ימצאו בי איזה דבר טוב – גם אז יהללני זר ולא פיך! וטוב לי דבר טוב אחד מפי איש נכרי אשר לא ידעני מתמול שלשום, מרבבות אלפי שירות ותשבחות משפתות אוהבי ידידי, כי בזה אירא תמיד פן האהבה מקלקלת השורה וידידותם אלי קסם על שפתיהם ובוש אבוש לשמוע מהללם. משלך יתנוסס כאבן נזר במשבצות ספרי; אפס כי נועזתי לשנות בו עוד דברים אחרים כיד רשיונך הטוב אשר נתת לי ואלו המה: א) שורה 8 – חלף רוח, הפעל חלף הוא עומד ומוסב על הרוח שהוא חלף, כמו ורוח על פני יחלף; ובמקרה אז חלף רוח, הוא כמו ועבר עליו רוח קנאה, ולא פירש איזה רוח, רוח זנונים או רוח שטות וכיוצא בזה. ופה במשלך היה צ"ל החליף רוח, אבל לא חפצתי לשלוח יד הרבה וכתבתי חלף רוחו. – ב) שורה ט"ז – יחפיר, כתבתי תחפיר, כי אע"פ שהמזמר זכר, צפור נקבה. ג) י"ז–ת' גם מלך הליל כתבתי ומשל כל' הכתוב אצל הלבנה לממשלת הלילה. ד) החלפתי והעמדתי הד' שורות י"ז–כ' לפני י"א, משני פנים: שלא יהיה המשל כשיר של חוליות חוליות ולמען תהיה השורה: "כלם הקשיבו אף הטו אזנים" כו' אצל השורה "אך פתאם כל ההוד נהפך" כו' שהיא העברה פתאמית ממעמד למעמד בשיר. ה) כתבתי בשורה כ"ד "ובמגנת לב כפימו ספקו", כי יספקו הוא מן החולמים ולא יבא בחרוזים יצעקו, ואחרי כי חסרתי כפימו ספקו הייתי נאנס להחליף ובתמהון לב על ובמגננת לב למלאות מספר התנועות. ו) כ"ה – כ"ט, הבט כחתף שם ארב… עתה זה ירד… פתע התנפל… – דע אחי כי באמרך בתחלה אך פתאם כל ההוד נהפך לחרדה. פלצות אחזה השומעים כו' עד ספקו היטבת מאד לתאר ההרעשה הפתאמית אשר עברה על נפש הראים למראה התמורה הנוראה אשר עברה בו רגע כמימריה על נפש המזמר החף יתגעש לבנו בלתי אם למקרה אשר יהיה לפתע פתאם אשר ההרעשה גדולה ללבב הראים, אם נאמר כי המה לא ידעו ולא ראו בתחלה כי הפרס אורב בסתר למזמר, כי אם בעוד נפשם שבעה נופת מעליצות זמירתיו ראו פתאם את הפרס מתנפל עליו לטרפו; ולו ראוהו בתחלה אורב, כי אז כבר היו מוכנים ומזמנים שיתנפל, וא"כ לא נרעש עוד לבם בעת התנפלו, ומה זה כל החרדה "הוי! הוי!" שצעקו? אתה תבינני אחי כי דברתי בלי סדרים, כי למבין כמוך אדבר ולא אדקדק עם עטי כחוט השערה, ותפליט כאשר תפליט, ובכן קצרתי וכתבתי כזה אחר מלת כפימו ספקו: כי כחזיז שמים ירד הפרס בנעים-זמירת-יה זה מלא לו כרס ויתנפל פתע על זה טרפהו ובחרבות חרטומו אחז ערפהו. ז) כפי אשר תראה החלפתי מלות טרפו, ערפו, במלות טרפהו, ערפהו למען יהיה החרוז מלעיל ומחקתי הב' של בערפו למנוע שנ"ע, כי פעל אחז משמש גם ביחס הפעול. ח) לצורנים. הוא שם חדש, כי מן באחד ענק מצורניך הנפרד צורנים כמו שהרנים אבל לא ברבוי זוגי ולדעת רוב המבארים גם הוראתו כמהו והוא: תכשיט הצואר. על כן שניתי שתי השורות וכתבתי כזה: מאכלות צפרניו תקע תקע לו תוך רך החזה צואר ולע. ט) שורה 39 – ת' יאהבו כתבתי ישחקו, כי הי' תנועה יתירה. י) שורה 47 – 48 –מחקתי, כי מלבד שמלות ידע ידוע אינן על מכונן רק למלאות החרוז, הנה גם הוא הפרזה גדולה ויתרה (יותר ממאה שקל זהב בעד הספד על מות עשיר) שיתפאר הפרס שגם ינקום מאחר אם יגע בו לרעה, די לו אם יבטיחנו שהוא בנפשו לא יעש לו מאומה. יא) 54 בזרעותים, אין כמשקל הזה, ובכן כתבתי: 53 וארד חיש ממרומי השמים 54 חבק-לך נשק-לך פה ושפתים! יב) שורה 56 – ת' אפס כמוני, כתבתי כמוך הנני, לתקן החרוז ולמלאת המשקל לי"ג תנועות, ולהמלט מהפרזה. יג) ת' המלות ודותי נורא, היה צ"ל נוראה, ולא יחרז עם אזמרה, וגם נורא הוא חרוז מקוטע; ובאשר גם בלעדי זאת נחסר כאן שם האומר, מחקתין וכתבתי תחתן (הצפור דברה). יד) 63 –ובבטני הה לחץ – הוא ממש מאמר לעבענזאהן בשירו החמלה, כתבתי ממחנק ולחץ. טו) 68—ת' תתענגה שלא יחרז מכל וכל עם אבליגה, כתבתי (לא אענינה בהפעיל שלא נמצא בכ"מ) כי אם אענגה בפועל, שנמצא הנוה והמענגה, מענגיה לעולם. – טז) 69—ת' ענהו כתבתי יענהו, עתיד במ' עבר, להשוות החרוז. – יז) שורות 72, 73 השמטתי. – והנה על פי התיקונים האלה העתקתי כבר את משלך אל תוך ספרי ובראשו כתוב כזה: "המזמר והפרס, משל ידידי איש חמודות המליץ המשכיל וישר הנפש כמו"ה זאב הכהן קאפלאן ני"ו, ובתחתית תעלה הערה כזה: "בבוא לנגד עיני ידידי המשכיל החרוץ הזה, משלי "הדלה פנינים מן הים" אשר בו אקרא בגרון לכל משכילי עמי מבני הנעורים הנרדמים בשפלות ידים בסתר ביתם, וממסבות שונות יאבדו את לשון הלמודים ואת לב המתנה אשר חנן אלהים אתם ולא יבאו לעזרת שפתם ותורתם בסופרים, ואשר ידידי הנ"ל בנפשו הוא אחד מן הראשונים שבה באשר חננו ה' חכמה ודעת, רחב לב ועט סופר מהיר, ורק מפני עקת החיים ועל הפרנסה הכבדה על שכמו לא עצר כח להפיץ עד כה מעיני חכמתו ומליצותיו חוצה כי אם זעיר שם זעיר שם: בבוא נגד עיניו משלי ההוא, שלח לי לתשובה עליו את משלו זה, אשר בו יצא בעקבות קרילוף הרוססי בשני משליו (משל כ"ג בספר השני ובס' השביעי). – ובראותי כי דבריו טובים ונכוחים פניתי להם מקום פה בין משלי; ומה גם אחרי אשר לדאבון נפשי רבים מתופשי התורה והחכמה בבני עמנו יכירו את צלם דמות תבניתם בראי הפנים הזה, ודבריו אלה אשר יצאו מלבו יהיו דברים הנכנסים אל לבם המה". ע"כ; ובכל זאת ידידי אם עוד יש לך לתקן אחרי תקונותי או את תקונותי, הודיעני ואתקן. ירוץ ספרי כגבור ארח לעלות מעלה מעלה עד בואו לבית המיניסטעריום, ושמה יחרצו משפטו אם לשבט אם לחסד; משכילים אחדים בווילנא הבטיחוני שימליצו טוב בעדי לפני מיודעיהם בעה"מ פ"ב שיחושו לטובתי; הודיעני נא היתכן שאבקש דבר כזה גם מהד"ר ניימאן, שיבקש בעבורי את מכיריו אשר לו שמה בלתי ספק להוציא כאור משפטי, ולעמוד כמליצים על ימיני; ואם יוכל היות שימלא בקשתי זאת? כי כפי הנראה לא יחפוץ להשפיל כבודו עד לשפל מצבי. – דעתך על משלי "העשיר במותו" הניאתני מהביאו בין שאר משלי, אבל מה שאמרת כי "רב-סוחר" כזה הוא בריאה חדשה מעשה דמיוני ויקר המציאות; לא אחי! הוא בריאה חדשה אשר אנכי רואה אותה מדי יום ביומו… ובכן מאה שקלי זהב (אשר היו נצרכים ונחוצים להרב על מסחרו) אינם הפרזה נוראה בעד הספד איש עשיר; ולו ידעת כי שלח הג' יוזל גינצבורג להאד"ם 50 שקלי זהב בעד המצבה אשר עשה על קבורת אביו? ועוד כיוצא בזה. תקותי לבא לריגא נשארה מעל, ואתה לא הועלת מאומה בדברך את הדברים לד' במכתבי אני, וכמו לא חפצתי לדבר עמו על אדות זאת, כן לא הראיתי לו גם את מכתבך. ובכן אבקשך עוד הפעם אולי תוכל אתה לבא אלינו לימים אחדים, בשוב אשת דיללאן ביתה; והוא גם הרעיון הנסתר אשר היה לי. הס' אוריאל אקוסטה מחירו 75 קאפ'; אבל מה לך ולצרה הזאת? קראהו ועבור עליו והשיבהו לי כי לא גם לי הוא. במאמר אחד ממני אשר יודפס במהרה, נמצאה גם בקרת קטנה וקצרה מדברת בגנותו של הספר הזה (במאמר ההוא הזכרתי גם את שמך אחי!). הודיעני נא גם את דעתך אתה עליו. הכבוד נדיב יהי לך. – תמהתי מאד כי ידינו ה' וואונדערבאר (אשר זה יותר מירח ימים אשר כתבתי אליו ולא ענני) יבקש ממך להעתיק (לפניו) האיננו בידו? ואנכי דמיתי בלתי ספק יש תחתיו כל ספרי פהיליפזאהן או רבם לכל הפחות ובקשתיו שישאילם לי. – עוד אבשרך כי ידידי הד"ר לעטטעריס הדפיס בתוך הוויענער מיטטהיילונגען שלו הודעה על אדות ספרי "אדו"מ" בדברים נעימים ומחכמים ושבע הללני בשער בת רבים. עוד אחת אזכירך שתודיעני בעת תשוב לדבר בי, אם אוכל למצוא לי איזה עזר מאת הד"ר ה' ניימאן בפ"ב, כי הדבר הזה גדול הוא לי מאד. מאמרך אשר תחת ידי אשיב לך ע"י ידידנו ה' ד. אשר יבוא ביום ח' אוגוסט לעירך להשיב את אשתו אל נוה, ועל ידו תשיב לי גם את כל עלי המגיד אשר לי תחת ידך וגם את אוריאל אקוסטה, אם לא תעצרנו לך, וגם את הצייטונגען אשר יהיו לך בידו תשיב. עוד זאת: אולי יש לך רבע שעה יתירה והלכת לבקש או אצל האנטיקוואר: דיע עזאפיען פאבעלן אין איינער דייטשען איבערזעטצונג! כי נחוצים המה לי מאד. ובזה כלו דברי הפעם, וקבל שלום מאת אדון השלום, אתה וצאצאיך מחמדי עינים, ורעיתך יפת פעמים, השוכבת בין שפתים, לשמוע שריקות עלי המים, בברכת אוהבך מזהב פרוים, ומכל סגלות ארץ מצרים, עד שוב עפרו ארץ ורוחו השמים (?) אגרת חמש עשרה. לאמר: מכתב זה כתוב לסירקין בשנת תרט"ו או פאניוועז (אב תרי"ח). שלום לך דובבעלן החוף נוה שלום שדה עליזים משכן כל שמחי לב! שלום להרריך מפיקי מרגוע ושלות השקט, שלום לעצי יעריך רעננים ודשנים, המריקים מעליהם שבע שמחות נעימות נצח, המניפים את כפותיהם בהיות בם הרוח, כלם ישאו קולם, ירנו כנבל דוד, יצהלו מים, ושלום למי הים המזהירים כעין הספיר, המשתחוים אל נכח הדרך ועפר רגליך ילחכו. שלום לשפריר הרקיע הנטוי על ראשך כקערה הפוכה על פיה ותפוח הזהב, המאיר לארץ ולדרים בתוכה. ושלום לנהרות איתן הרוחצים רגליך ולאניות קלות הנושאות מלקוח רב ושלל עמים רבים אל תחת כנפיך, ושלום לכל קרואיך המשליכים עמל אנוש אחרי גום ומתאוים לשכון שלום בערבותיך ולהתלונן בצלך, כרוחות זכות בעדן גן אלהים, בהשליכם את עפרם על הארץ כשהיה… כצל בנטותו נהלכתי בך גם אני, באתי אליך בעב הענן, שאפתי רוחך הצח, השבעתי עיני במראה כבוד הים המחבק אותך בזרועות עולם, בטרם נערתי עפרך מעל רגלי ואשוב ללכת כשבאתי, נשא באניה קלה בעשן רכבה – ועקבותי לא נודעו. האמנם כצל בנטותו נהלכתי, ננערתי מלב כל ראי? אולי בלבב אחד מיושבי בצלך שרשי רגלי התחקו, אולי עוד לא מש מזכרונו היום האחד אשר התענגתי בימינו במבחר עמקיך, אולי לא שכח עוד הרגע הנעים ההוא אשר פחד ורחב לבבו בראותו אותי ראשונה נצב לעומתו כי בפתאם היה הדבר! שלום גם לך יהושע, נטע נאמן נטוע, על מי התורה ומבוע, בחשכת עיר מושבי אור זרוע, ובימי חיי אין חפץ בם כלי חמדה ושעשוע, ושלום לאשתך העדינה, אשת חיל בת בינה, האם באה גם היא דבלינה? ושלום לבערמאן ולכל ביתו ושלום לקאפלאן ולוואינדערבאר ולמענדעלזאהן – שלום לרחוק ולקרוב הבאים להתרפאות דבלינה; יאמר ה': ורפאתים! יי על מים רבים. מזרעות עמל בזרוע הנתקתי ואדא על כנפי רוחי דבלינה באחזת רעים שם לילה אלינה ובאור היום בחלום לנדוד הרחקתי. אך שם משד-ים נעם רב ינקתי ופעלות האל וכבודו אבינה מנו מזון רב אל נפשי אכינה רחקת מני דבלין, ממך לא רחקתי! עוד ספיר הים ותכלת רקיע עוד רוח הצח שם יפוח שפי עוד נשים צבאת עוד בחורי יפי. עוד אני שיט אל עיני יופיע עוד עת משנתי הגיוני יערו דבלין ומלאה על פני יעבור. בהסגר דלתות ביתך עלי באשון ליל מוצאי השבת, ואנכי הצגתי רגלי על גרם המעלות (העליון), לא ראיתי עוד ואנכי באתי בעגלה המלאה נטילי ברזל ורקעי פחים, אשר השמיעו קול צלילם באזני בכל הדרך ההוא; תחתי יצע שקים מלאים מלח ועל ראשי חשקי עץ ומחצלת מגוללה ומטלאה עליהם מלמעלה; לעגלה זאת עגלת צב יקראו והיא קבלתני בחיקה ותניעני על ברכיה שני ימים ושלשה לילות, עד כי היה לי לזרא! ואסע מריגא ואחן במיטאוי, ואסע ממיטוי ואחן ביאנישאק ואסע מיאנישאק ואחן בפאקראי, ואבא אל המלון והנה שם מלמד יושב, משמיע שריקות עדרים ומלמד לנערו בסדר אלה מסעי בני ישראל (פר' השבוע) לאמר: ויסעו מבני יעקן ויחנו בהר הגדגד, ויסעו מהר הגדגד כו' – ואמר אל הנער המלמד האם לא הטיבות אם קראת בחר הגדגד? – אולי היה יותר טוב לקרוא בחר כדעתך, אבל אין לנו לזוז מאשר מסרו לנו בעלי המסרה, וכך למדוני גם רבותי. ואחד המלמדים מבעלי העגלות היושב בבית וישמע לדברי, לעג לאיש קצוץ פאה ומגלח זקן כמוני החפץ לגלות פנים שלא כהלכה בתורת משה ויאמר: ובמה הטיבות בתיקונך? הלא הר פירושו הר ומה פירושו של חר? – חר, הוא שם דבר (עניתיו אני) אשר תשקהו מנשיקות פיך! – ואסע מפאקראי, ואחן במלונת היער, ואסע ממלונת היער ואבא לפאניוועז ביום השלישי. בעוד שוכני חלד נרדמים בחשך וחזיוני לילה יעופפו גדודים. ואמצא את אשתי ושתי בנותי עודן ישנות, בריאות וטובות רעננות ודשנות, וגם לכל בני ביתך שלום ולבנך לו שן אחת בחניכיו, שלום. בביתי מצאתי מכתב מאחי. כבר קבלו את ספרי בבית הדפוס. שלשום (ביום בואי) שלחתי לווילנא ארבעים רו"כ לקנות נייר. בביתך נמצאו שני מכתבים אליך אחד מבריסק ואחד ממינסק, ולא אוכל שלחם אליך. היום שלחנו לבית עולמם שני מתים מבני עירנו. האחד י. מ. אשר בנסעי מעירנו היה עודנו בקאוונא ויקן לו שם בית חומה במחיר שמונת אלפים וה' מאות רו"ב, וישב לביתו לאסוף כסף מקנתו, ובשובני מריגא מצאתיו דופק על שערי המות. המת השני הוא האשה החנונית א. ב. אשר נפחה נפשה היום בבקר ועוד לא שבה לאדמה. וב. בעל ביתך רכב על עב קל ויבוא לקאוונא וינעו כל רבני קאוונא מפניו; ולבב הקאנדידאטען נמס השומעים השתוממו כי לא ידעוהו ולא שערוהו מתמול שלשום, וגם לא ידעו מה זכותו ומה צדקתו מה כחו ומה גבורתו. ולבב י-א נפל ויתעצב מאד, כי תוציא כאלף רו"כ על הדבר הזה וגם מקומו אבד, כי במאהילף סגר; ועתה משניו השליכו טרף. עשה כמו שהבטחתני פח נחשת קלל למעני, ופתחת עליו את שמי. אם תשוב להיות בבית האנטיקוואר תביא לי את העזאפ. תקנה חוברות הגליונות המשורטטים לכתוב עליהם לגיסך ולגיסתך הקטנים. מה שלום שלמית? האם לא רמתה את תוחלתך? הנאדזאר עוד לא בא, והיום או מחר יבא; אבל לא נאדזאר יבוא כי אם קאזיאננאיע אופראוולעניע בכל בעותיה ובלהותיה וכבר שרפו את כל ספרי החשבונות אשר בקאנטאר, בפאניוועז ביום השבת, ובשאוועל ביום השני. לא אפטר ממך כי אם בדבר הלכה. בהיותי בדבלין ואתבונן על המון האנשים השונים הבאים לבקש רפאות תעלה איש איש לשברו במי הים, הבינותי טעם מליצה אחת בדברי ירמיהו אשר היא סתומה מעט, והוא פסוק כי גדול כים שברך מי ירפא ואם נאמר שכבר בימי ירמיהו ידעו (כבר) מסגלת מ' התעלות ומן הימים, מה שנמצא קצת ראיה לזה בדברי יחזקאל השיריי אשר כסה ירמי' בדבריו אלה, באמרו: כי הים הגדול, הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם, לא יוכל לרפא את שבר בת עמו, יען כי שברה גם הוא גדול כים, ומי ירפא לו? כאלו אמר שלא יספיק הים בכל סגלותיו הטבעיות לרפוא שבר הגדול כמוהו! ומי שירפא לים ירפא גם את שבר בת עמי, וירפא גם אותך ואת ביתך זו אשתך ויחלימך ויחיך והשיבך שלום לזרועות בנך יחידך ולזרעות ידידך אוהבך בכל לבבו אגרת שש עשרה. ב"ה עשרה באב, "לזאב שלום רב" – פאניוועז. (תרי"ח). שלום רב לזאב, ידידי ומחמדי בנפש ובלב, ואל יבואהו השבר והכאב, בנפש בכיס וגם לא הגו!! אין לי כמעט דבר לדבר בך יקירי, כי כבר דללו וחרבו יארי אמרי בתעלות המכתבים הרבים אשר הריצותי לך אחד אחד; והנה נפשי יבשה ועיני כלות אל גשם נדבות פיך אשר תניף עלי ואשר תטיף על חרבוני לבי. בפאסט העברה השיבותי להר' ד"ר ניימאן את הפאס עם רו"כ אחד מותר ההוצאות, יען כי הייתי בנפשי המתעסק הוצאות הפאסט בתוך השלשה לא באו, ולא חפצתי לנכות מן הרו"כ השלם דמי הפארטא ואתה תקבל מיד הד"ר 24 קאפ', וצרפתם לחשבוני. אם באו הוויענער מיטט. ויתר המשלוח מלייפציג מהרה נא אחי להשיבהו לידי ע"י הזדמנות ראשונה, איה משלך? ואיה מכתבך אשר אמרת לשלחו אלי לבקרהו? וכבר הכינותי גם אני מכתב ומאמר לשלחו אליך ולדרוש משפטך עליהם בשכר עבודתי אשר במכתבך אתה; ואם תחדל העבודה ממני, איככה אבוא על שכרי? מה פשר דבר הרעוויזיאן? ומה שלום רעיתך ושלום צאצאיך? הנה בנך מאקס שיחי' כעת כבר בן חמש או בן שש שנה, האם כבר החילות ללמדו דבר? ומה הכנותיו וכשרונות נפשו? אולי עלתה בי חמת הד"ר שיחי' על התמהמהי לשלוח הפאס, כפרה נא פניו בדבריך הנעימים והתפלל בעדי. והיה בברכת אחיך בנפש ורוח אוהבך בכל עזוז לבבו עדי יומו יפוח לנוח על משכבו אגרת שבע עשרה. בפאסט העבר שלחתי לך דברים אחדים במכתב ד., וכן אנכי עושה תמיד, ומי יודע אם קבלת את כלם; ובכל זאת לא אחשוך פי מדבר גם היום דברים אחדים ע"י דודי ר' א… א… הנוסע בחברת אביו לריגא; ויען כי ההזדמנות טובה הנני שולח לך עוד ארבעה נומערן מעלי המגיד אשר ישנם אתי, ואף כי לא יהיה לך הרבה נחת מזה, בלתי אם דאבון לב לראות כי חכם עמנו ה' שד"ל באמת יצא מדעתו כאשר כבר אמר עליו חכם אחר. בעלים האלה נמצאו שני דברים ממני אשר אמנם לא יקרא שמי עליהם. מאחורי הפרגוד שמעתי כי איש אחד שלח או מתעתד לשלוח בקרת (טובה) על דבר ספרי אדו"ם להמגיד, ואצפה לראות מה ידבר בי. ועתה אנכי הנני מחכה לתשובתך על כל אמרי הרבים אשר הריצותי לך; ואם יכבד ממך להשיבני פעם אחת על כל להגי הרב אשר הוגעתיך בו בפעמים רבות ענני למצער על הדברים היותר נחוצים בו ועל השאלות אשר שאלתיך במכתבי; והיטיבה לי ג"כ לשלוח ביד המוכ"ז את כל אשר בידך אלי; הצד"י, הפ"ב. גם המשלוח מלייפציג אם בא, וכן את עלי המגיד תשיב לי אם כבר כליתם. אם בא המשלוח מלייפציג ועוד לא תוכל שלחו אלי הודיעני למצער את מספר הספרים הלוטים בו אם תדע ומתי תשלחם. כמדומה לי שיש תחת ידך "אריענט" מאיזה שנה או נומערן אחדים אולי תאבה לשלחם אלי – ואם לא הודיעני אם ישנם ביד ידידנו ה' וואונדערבאר? כפי הנראה נכזבה תוחלתי לבוא לריגא, כי ד. נראה כמשתמט ולא יזכיר עוד את הבטחתו לי מדי דברו על אדות נסיעתו לריגא, ואנכי לא אחפוץ להשכין לעפר כבודי ולהזכירהו, אף כי מאד מאד תתאוה נפשי לראותך; ואולי תמצא אתה לך מקום במכתבך לד. (כי נתחייבת לו תשובה על דבריו אליך במכתבו לאשתו) להזכירהו את הבטחתו או לבקשו שיקרב רחוקים בנסעו לריגא—ואם לא יישר בעיניך לעשות זאת וחדלת. אבל הודיעני נא ידידי! אולי תוכל אתה לקחת לך מועד לבוא אלי לפאניוועז בשוב ד. עם אשתו הלום? את כל זאת ועוד דברים כיוצא בהנה וכל העולה על רוחך תמהר נא להודיע לרעך אוהבך מרחמך המשתוקק לצוף דבר אמריך שים שלום טובה וברכה לרעיתך הכבודה ולכל צאצאיך! ומה שלום בתך הבכורה? ומה מעמד השכלתה, תבונתה ולמודיה? אגרת שמונה עשרה. כבוד ידידי הרב הנכבד והיקר חכם ידוע ואיש שם כו' מו"ה יצחק-אייזיק בן יעקב נ"י. את יקרתו מיום צום הרביעי העבר קבלתי ותמיהני על מע"ל כי לא הואל לשום עין על זאת אשר אנכי אינני דורש מידו כסף מזומן במחיר ספרי, בלתי אם להמירם בספרים אחרים, ואת ספריו הלא אקבל במקח אשר הושת עליהם. והנה כבר יש לו בזה הרוח הקצוב ושכרו איננו נגרע. ובכל זאת הנני נכון לשאת את הפ"צ הנגרע לסוכנים… ובשאריתם ישלח לי ספרים מאוצרו אשר אבחר, לפי שכרם הנקוב עליהם. יואל נא לתת ליד אחי ספר "כבוד מלכים" אשר דרשוהו מידי; אם על חשבון ספרי או יקבל מחירם מיד אחי במזומן, ואז אקוה כי יגרע לי גם 10% כלשאר הסוכנים ויהי מחיר הספר 1.35. ובזה הנני מברך אותו ואת ביתו בחיים ושלום ונכון אנכי לשרתו ולאהבה אותו ולדבקה בו בכל לבב ובכל נפש. יקח ואם יחדל; כי דרש דרשוהו מידי אחדים מן היושבים מעבר לגבול ולא שלחתי עד כה. אגרת תשע עשרה. ב"ה יום ד' ח' אלול (תרי"ח) פאניוועז. ידידי היקר, היושב על מבאות ים, השלום אתה?! על יד האשה המביאה את מכתבי זה אליך, היא דודתי הכבודה כמ' ג' ש' אנכי שולח ג"כ מכתב ערוך בלשון אשכנז לכבוד הד"ר ניימאן נ"י כאשר יעצתני, אף כי לא לבי הלך לדבר הזה; והנה דע כי אנכי בחפזי, מחפזון המוכ"ז, כתבתי המכתב הנ"ל בלי שים לב כפי אשר הפליטו עטי, כי לא הספיקה לי עתי, ונסמכתי עליך כי בדבר הד"ר בך תדע למלאת אחרי דברי, לספר לו את תוכן ספרי ותועלתו, וחפצי ומבוקשי, ותטה את לבו בדבריך לטובתי (אף כי מעטה מאד עליו תקותי). ועוד תדע כי אם יואיל לכתוב למי ומי בפ"ב לא יכתוב עוד עתה כי אם בצאת ספרי מווילנא ללכת לעה"מ, כי מחר אנכי שולח אותו לווילנא בצירוף מכתב בקשה כתובה בחכמה ודעת אל הגענעראל, ובצירוף ראפארט מן הסמאטריטעל שלי מדבר עלי טובה הרבה מאד, ובווילנא כבר הבטיחו לי רבים תשועתם, ובשוב הגענעראל מן האמבטאות אשר הוא לוקח עתה בעיר פאלאנגען, לא ימשכו הימים וישלחני לפ"ב, ואז אודיעך חיש ויכתוב הד"ר לאשר יכתוב; אבל אולי לא יהיה אז עת רצון, על כן לפי דעתי תקח עתה מידי הד"ר את המכתב בלי דאטוס, ובבוא עתו תריצנו לפ"ב, ואולי גם תוכל עוד בין כה וכה לשלחו אלי (או קאפיע ממנו) לקרוא אותו. ראה אחי הפקדתי היום בידך דבר גדול אלי, ועינך אל תחוס איפוא על הוצאות הפאסט וידיך אל תרפינה מכתוב ומהודיעני דבר בעתו, בהיות בידך דבר מה להודיעני. תודה לך כי השגת ובבוא לידך אל תאחר מהשיבו לי. אדמה כי אהיה בימי החג בווילנא אבל הוא עוד דבר בספק. מדוע לא תודיעני איכה נפל דבר הקאזיאנע פאלאטע? על מכתבי הראשון עוד לא עניתני דבר והנני מחכה לתשובתך בידי הנוסעים; הלא כל פאניוועז אתך, ועמס תעמס אותם דברים רבים טובים ונכחים לי אני ידידך אוהבך אשר תקותי אבדה ממני לראותך עד – אלהים יודע עד מתי! – שלום לאשתך היקרה, וברכה מחמשה לחמשת ילדיך. בטרם החלותי לכתוב אליך אני מלא ישבתי אל השלחן, ועתה ריקם אנכי ובלבי אין כל מחפזון רב ומטרדה רבה. שלום לאהובי וכו'… – היהודים אנחנו אם לא? בכל פעם ופעם, אשר יבוא ר' משה האשכנזי לבקרני בערב, כדרכו מימים ימימה, להתעסק מעט בהשתפכות הנפש, תתעורר השאלה הארורה הזאת מחדש בינינו, ובכל פעם ופעם נתפלסף ונתפלפל בה עד חצי הלילה; וכן עברו עלינו ארבע שנים רצופות, ועד היום לא באנו עוד לידי גמר: יהודים אנחנו או לא? לא על לבי ולא על לב אוהבי הנכבד ר' משה לא עלה מעולם לשאול שאלה מוזרה כזאת. חלילה! בתומת לבנו חשבנו ימים רבים, כי יהודים גמורים אנחנו; ויען כי כבר זרקה שיבה בנו, על כן קוינו, כי באמונתנו זאת גם נרד שאולה. שבו שני בני אחי, האחד מדרכו לאמירקה והשני מדרכו לפלישתינה ואליהם נלוה גם מנדיל השתדלן, הוא ר' מנדיל, אשר לפני ארבע שנים הגה ברוחו להוציא את בני ישראל מקרית־רעב ולהושיבם בארץ מונגוליה, באזיה התיכונה, למען יתענגו שמה איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו…ובראותו, כי קצרה ידו להפיק את זממו, וילוה גם הוא אל הנערים, ושלשתם יחד עשו יד אחת להתגולל עלינו ולמרר את חיינו. כי כמעט יראו בני אחי את ר' משה דורך על מפתן ביתי, וימהרו ויבואו גם הם להתערב בשיחתנו ולהתעולל עלינו לאמר: לא יהודים אתם, כי אם… מתבוללים! אי שמים! לא יהודים אנחנו, כי אם מתבוללים. אחי אל נא תרעו! הן כבר שיבה זרקה בי. ומיום היותי לאיש עד היום הזה לא שניתי את דרכי, אשר אני הולך עליה; ואם מתבולל אנכי, האמנם שלשים או ארבעים שנה רצופות אינן דיות לאדם להתבולל, עד אשר לא תשאר ממנו פרסה? ובכל זאת… אמנם אין אדם נאמן להעיד על עצמו; אבל הנכם רואים, אדוני, כי פי המדבר אליכם – בלשון קדש, ועדה השפה הזאת, כי עוד יש בי מעט מריחה של אומה זו…אולם למען ר' משה לא אחשה ולמען אוהבי הזקן לא אשקוט עד אוציא כנוגה צדקו…האיש הזה, בכל אהבתו לחכמת החשבון ובכל תאותו לצלול מן הבוקר עד הערב במצולות האינטיגראלים והדיפרינציאלים, בכל אלה לא זז מלחבב את חכמת וספרותה ולא חדל גם מקבוע עתים לתורה; ואליו אתם אומרים: לא יהודי הוא כי אם מתבולל. הוי אכזרים! לא אכחד מאת אדוני, כי מטבעי רפה רוח אנכי, וכאשר אשמע מסביב את הבריות מרננים עלי כל היום לאמר "שכור, שכור!" אז לא אוכל עמוד מלחשים באזני כל היום "מתבולל, מתבולל!" אז אתעצב אל לבי, והספק יתגנב אל תוך נפשי, ובכליון עינים אחכה אז אל בוא אוהבי הזקן לשפוך את שיחי בחיקו. – מה דעתך, ר' משה, שאלתיו אתמול, כמעט בא אלי החדרה; אולי באמת ובתמים חדלנו מהיות יהודים? – ואם חדלת מהיות יהודי, מה מנך יהלוך? ענני הזקן בשחוק קל על שפתיו. – האתה ר' משה תדבר אלי כדברים האלה? נתתי עליו בקול מר צורח, מה מני יהלוך! אם יהודי אינני, אז לא אחפוץ בחיים. הרגע, אחי! הלא זעקתך זאת וחרון אפך הם העדים היותר נאמנים, כי יהודי אתה בכל נפשך ובכל מאדך, כי לולא זאת, כי עתה לא נגע הדבר הזה עד נפשך. הגידה נא לפאוול פיאדעראיטש אחינו או לאננא גריגא־יעוונא אחותנו, כי יהודים אינם, וראית, כי לא יתאוננו ולא יצעקו עליך חמס, כי אם ירכינו בראשם וישתחוו אליך לאות תודה. – נחמתני, אחי, נחמתני; אבל מדוע זה יאמרו הנערים, כי מתבוללים אנחנו? – הנערים, נערים, ענה הזקן בלזות שפתים וידום. – אבל ר' משה, הואלתי לדבר אליו אחרי רגעים אחדים, מה טוב ומה נעים היה לנו, לו היתה בידינו אבן בוחן, אשר על פיה יכולנו לדעת ולהכיר את איש ואיש, היהודי הוא אם לא. – על דעתי עוד לא מצאו חכמי הטבע אבן בוחן כזאת, הפיזיקה תאמר: לא בי היא, והחימיה תענה: אין עמדי. אבל ראה זה מצאתי! – הנה נא נמצא איש בפטרבורג, ר' עמנואל לעווין שמו, אשר כנראה, הוא מן הזקנים המחבבים את הצרות, כי הואיל האיש לקבוץ על יד ולכתוב בספר את כל החקים המיוחדים, אשר בהם יבדלו היהודים מכל אומה ולשון. הבה נא, אחי, ונקרא בספר הזה ונראה, אולי נמצאו בנו הסימנים המובהקים, אשר נפלו בהם היהודים מכל בני האדם, ואז נדע לענות את מנדינו דבר. בדברי כזאת, פתחתי לפניו את הספר עבה הכרס ומרבה הגליונות, ונחל לקרוא בו בשום לב. מה אומר ומה אדבר על רגשות נפשי, אשר השתערו בקרבי בקראי שתים שלש דלתות ההוא, פחד וגיל, עצב וגאון, שממון וגבורה שמו בבת אחת את משטרם בלבבי. האמנם גדול עוני מנשוא, נדונתי להיות יהודי כל ימי חיי? האמנם כח אבנים כחי ולבי אמיץ בגבורים, כי הרהבתי בנפשי עז להיות יהודי כל ימי חיי? קטונתי מכל הכבוד הגדול הזה! כמעט פג לבי מלהאמין, כי גם אנכי יהודי הנני. אבל עודנו קוראים בספר, והנה שוטר העיר בא הביתה לשחר את פני ולדרוש בשלומי. השוטר דמתא על אוהבי יתחשב מתמול שלשום, יען יזכור לי את חסדי אבותי הנאמנים, אשר גמלו אתו בעודנו נער. לפנים לא מצא האיש כל ערות דבר באהבתו לאיש כמוני; אולם בשנים האחרונות האלה, מסבה לא ידעתי שחרה, ראיתי והנה פניו אינם אלי עוד כתמול שלשום, וכאשר אקדים לו שלום בשוק, יענני בשפה רפה, כמו שכפאו שד; ורק בנשף בערב יום, כאשר לא תשורנו עין רואה, ישים את נפשו בכפו לשחרנו שלום ולאכול אתי יחד דגים ממולאים כחוק לישראל. – ברוך בואך, הדרת כבוד אדוני, כי לשעה נכונה באת אלי, אמרתי לו בהגישי אליו את הכסא לשבת. – שאלה גדולה יש לי, אני עבדך, ולאדוני פתרונים, אם יואיל בחסדו להשיבני דבר. – נכון לשרתך אנכי, אם לא יהיה הדבר הזה נגד החק והמשפט. – אם כן, יואיל נא אדוני להגיד לי, הקרא את הספר הזה? – שאלתיו, בהראותי באצבעי על שער הספר. – הקראתיו? לא אחת ולא שתים. הספר הזה הוא לנו לעינים תמיד, ובלעדיו לא ירים איש מאתנו את ידיו ואת רגליו לעשות גדולה או קטנה. – אם כן, יאמר נא אדוני, המותר לנו, רצוני לאמר, לי, עבדך בן אמתך, ולאוהבי הנכבד ר' משה, לשבת בכפרים ולהתעסק בעבודה האדמה? השוטר חשב רגעים אחדים, ויסלסל בשפמו, ויען ויאמר:– מפני שאתם אוהבים רק מלאכות נקיות וקלות ובורחים מעבודה המתשת כחו של אדם, לפיכך אין לכם רשות להתעסק בעבודת האדמה! –הנה נא הואלתי לדבר אל אדוני, ועל כן ירשני נא לשאול עוד, המותר לנו, רצוני לאמר, לי, עבדך בן אמתך, ולר' משה אוהבי, לצאת חוץ לתחום ולגור כאשר נמצא בין אחינו הרוסים. השוטר סלסל עוד הפעם בשפמו, ואחרי חשבו רגעים אחדים ענה ואמר: – מפני שאתם בודדים במועדיכם ואינכם רוצים להתערב בין הבריות, לפיכך אין לכם רשות לשבת בין הרוסים וללמד אל דרכיהם. – ישא נא אדוני ואשאלה אך הפעם לר' משה אוהבי, היודע לחשוב תקופות ומזלות, או לי, אני עבדך, הבקי למשל בכתב ולשון של הפוטים והלובים או בדברי ימי עם הזמזומים, המותר לנו ללמד את החכמות האלה באחד האוניוורזיטטים אשר בערי המלוכה? אנכי לא מצאתי מענה. – הנני מיחל לתשובתך, אדוני, כי בנפשי הוא! השומר הרכין את ראשו וילחש באזני לאמר: הלכה ואין מורין כן; אבל אם באמת ובתמים יש את נפשכם ללמד לתלמידים את כתב הזמזומים ולשונם, אז יש תרופה לדבר… אנכי עשיתי את נפשי כלא שומע ואשאלהו: – על דעתך איפוא, אדוני, הדברים הכתובים ואשר לא כתובים בספר הזה יחולו גם עלינו? – כן, יחולו. – אם כן, לדבריך יהודים גמורים אנחנו? השומר גמגם רגעים אחדים בלשונו כאיש, אשר לא יחפוץ להלבין פני חברו ברבים, אבל בראותו אותות שמחה על פני, לא נתן מעצור לרוחו ויאמר: יהודים גמורים אתם, אדוני, יהודים גמורים לכל דבר. ואם יש את נפשכם, אז אוכל לתת לכם על זה תעודתי, מאושרת ומקיימת כדת וכהלכה בחותם המלכות. – השמעת, הנער? שאלתי את אחד מבני אחי, אשר בא החדרה וישמע את דברינו האחרונים. שמעתי, דודי, ענה הנער עזות, אבל גם אנכי לא על זאת אתלונן, כי לא יהודים אתם, כי אם על אשר לא לאומיים הנכם, אדוני! השוטר, אשר התפאר לדעת את בני קרית־רעב לכל כתותיהם ומפלגותיהם, התפלא לשמוע שם כתה חדשה בעירנו, וישאל את פי בן אחי על אודותיה. אבל הנער, אשר לא ידע מטיב הכתה הזאת יותר ממני, הסתפק להעתיק לו את המלה "לאומים" כפשוטה כמשמעה. – צדק בן אחיך בריבו, דבר השוטר, ויבט בעינים מפיקות רצון על הנער. צדק מאד. שיטת הלאומיות היא השוררת כיום בכל הארץ, ועל כן, אדוני, הצדיקו עליכם את הדין. כי מן השטה הזאת תוצאות לכל התלאות, אשר מצאוכם בימים האחרונים האלה, גם אנכי לאומי הנני ועל כן… השוטר טרם יכלה את דבריו ופני הנער חפו. – לאומים אנחנו או לא? שאלתי את פי אוהבי הזקן אחרי אשר נשארנו לבדנו בבית. – לאומים גמורים! – כזאת אשמע אך הפעם! אבל אם מכת הלאומים הנך, מדוע זה לא תצעק ככרוכיא? – למה זה תשאלני. שאל נא את פי הרב דמתא; לדעתי גם הוא לאומי הנהו, לאומי שאין למעלה ממנו, ובכל זאת לא יצעק ככרוכיא יען ידע כי יאמינו לו גם בלי כל צעקה. – זאת לא אמרתי. אבל כשם שיש חסידים שאינם מכת החסידים, כן יש לאומים שאינם מכת הלאומים. – אבל אם לאומי אתה כמוהם, מדוע הנך עומד מנגד ולא תלוה אליהם? – זקן ובא בימים אנכי ולא אעצור כח לצעוק עוד, כאשר יעשו זאת בני הכתה; כי עליהם החיבה לצעוק תמיד בכל יום ובכל עת, בשעת הצורך ושלא בשעת הצורך. למשל אנחנו הלאומים הפשוטים אוהבים את עמנו האומלל בכל לבנו, וגם הלאומים בני הכתה יאהבו אותו בכל נפשם ובכל מאדם. אולם אנחנו אוהבים ומחשים, והם אוהבים וצועקים ככרוכיה; אנחנו מחבבים את חכמת ישראל וספרותו, והם מחבבים אותן; והאמת נתנה להגיד כי חבתם גדולה משלנו: כי אהבתנו אנחנו לחכמת ישראל היא אהבה שתלויה בדבר, יען נקרא ספרים ונמצא בהם חפץ ועונג, אולם בני הכתה כרובם, כן לא ידעו קרוא עברית, ואהבתם לספרותנו היא אהבה שאינה תלויה בדבר, כאהבת דון קיחוט לדולציניה רעיתו, אשר מעודו לא ראה אותה פנים אל פנים. אבל אנחנו אוהבים ומחשים והם אוהבים וצועקים; אנחנו אוהבים את ארץ אבותינו, ערש אומתני הנשמה כיום, ובני הכתה גם הם אוהבים אותה. אולם אנחנו אוהבים ויודעים כי עת לחשות… והם אוהבים וצועקים ככרוכיה, עד אשר העירו את כל הפחות בהרמוניהם מתרדמתם. – נפלאים – נפלאים מאד! אולי תחפצו לדעת, איך נולדה הכתה הזאת, ומה אליה בקרית רעב? הנני ואספר לכם: בראשית התקופה הזאת, כאשר החלו ימי הרעה להתרגש על בני קרית־רעב, עזבו שני בני אחי פתאום את בתי־ספרם, ויאמרו לעשות גדולות בארץ. האחד, אשר התעתד להיות מהנדס גדול בארץ, בקש חשבונות רבים וימצא, כי אם יתאחדו כל בני קרית־רעב עם הנשים והטף לאגודה אחת, ואיש איש ישלם רק קשיטה אחת לגלגולת (הדל לא ירבה והעשיר לא ימעיט), אז תקבץ החברה די כסף לשכור אניות תרשיש ולהסיע בבת אחת את קהילתנו הקדושה עם כל היקום אשר ברגלה לעבר מים הגדול. ותהי ראשית עצתו אשר תדפיס החברה על חשבונה דקדוק לשון אנגלי ברבוא רבבות חוברות לחלקן ביעקב ולהפיצן בישראל. למען נקום כלנו כאיש אחד, ובנערינו ובזקנינו נלך ארצה אמיריקה… ובן אחי השני, אשר עורך דין, וכבודו של גמביטה לא היה מניח לו לישון, קם ויאמר: לא כי! החברה תוסד, הקשיטות יצברו, אבל לא להוביל אותנו ארחות ימים, כי אם להוליכנו קוממיות לארצנו; ועל כן טוב אשר תדפיס החברה על חשבונה דקדוק לשון ערבי בהעתקה עברית ברבוא רבבות חוברות לחלקן ביעקב ולהפיצן בישראל, למען נקום כאיש אחד, ובנערינו ובזקנינו נלך ארצה פלישתים, ששם נשב כסאות למשפט, וגם שוטרינו ונוגשינו מקרבנו יצאו… ויהי זה אומר בכה וזה אומר בכה, והנה קם ר' מנדיל השתדלן להכריע ביניהם, ויאמר: לא כדברי זה ולא כדברי זה, כי אם הא לכם את ספרי מעט הכמות ורב האיכות, אשר חברתי בשפת עבר צחה וברורה למען ירוץ הקורא בו; את ספרי זה הנקרא בשם "מורה דרך באזיה התיכונה" תדפיס החברה על חשבונה ברבוא רבבות חוברות, אשר תחלקן ביעקב ותפיצן בישראל, למען נקום כלנו כאיש אחד, ובנערינו ובזקנינו נלך ארצה מוגוליה להרים קרן המחסור בערבותיה, ולהתענג שם איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו. בעת ההיא ותהי מהומה ומבוכה בקרית־רעב, אשר לא היתה כמוה מיום הוסדה ואחריה לא היתה עוד. ורבים מישיני עפר הקיצו מקבריהם ויצאו מבוהלים ודחופים מן העיר וילכו באשר הלכו… ובן אחי הראשון לא הספיק לעשות את חשבונותיו ויצא בתוך יתר הגולים ויבוא עד בראדי העיר, וישב שם בפחי נפש; ובן אחי השני, אשר ערבית לא ידע קרוא ועברית לא למד מעודו, התיאש מהר מדקדוקי השפות האלה ויצא גם הוא מן העיר, אפס כי לא הרחיק ללכת, וימהר לשוב, ויספר לכל אשר נדבו לבו לשמעו את חלומותיו ואת דבריו לאמר: באנו לתור את הארץ והנה היא מוציאה כבר כלי מילת וגלוסקאות… ור' מענדיל, אשר נואש גם הוא למצוא חותמים על ספרו מעט הכמות ורב האיכות, התאושש, וילוה אל שני בני אחי, ואל שלשתם נספחו מן הנערים המשוטטים בחוצות קרית־רעב, מאפס עבודה ומעשה, וייסדו כתה חדשה בישראל – זאת כת הצעקנים עד היום הזה. כת הצעקנים אין לה עדנה בית המדרש מיוחד בקרית־רעב כחוק לחברות שונות בישראל מימות עולם, ועל כן נמצאו "רבים וכן שלמים", אשר הטילו ספק במציאותה, ויאמרו, כי לא היתה ולא נבראה כי אם משל היתה. אולם עדים שני בני אחי, כי כת הצעקנים עומדת וקימת בתוכנו וכבר יש לה גבאים ושמשים, דרשנים ושאר כלי קודש, גם יריבו ויתקוטטו איש באחיו, כאלו היה בית מדרשם כבר בנוי לתלפיות. ביחוד רבו הדרשנים בתוכה, עד כי מספר חבריה היו דרשניה, וכלם יצעקו עד אשר תבקע הארץ לקולם. במנהגיהם וארחות חייהם לא יבדלו בני הכתה משאר יושבי קרית רעב; ואף כי יצעקו כל היום "אנו לציון ועינינו לציון!" בכל זאת יכבדו לשבת במקומם, לא יפנו את לבם מדרך ארץ, ועוסקים בפרקמטיה כשאר החנוני יושב בחנותו ומצפה לקונים שאינם מצוים, העורך דין הולך לערכאותיו להלבין את השחור ולהשחיר את הלבן, והמלמד מתחמם אחורי התנור והכירים – איש על משמרת פקודתו, על דבר האמונות והדעות של בני הכתה הזאת נכתבו ספרים אין קץ בלהג הרבה ויגיעת בשר, יען כי מספר חבריה היו גם סופריה. אבל את אשר יבנה האחד יסתר השני, ובאשר יאמינו שניהם יכפור השלישי; על כן לא באה עוד העת להתחקות "על שרשי רגלי" עיקרי מטרתם. – מה דעתך, רבי משה, על אודות האנשים האלה? שאלתי פעם אחת את אוהבי, בהיותי חרד על מעונות ביתי, פן ישארו שוממים אחרי לכת כל שכני לארץ ישראל. – בעלי מליצה גדולים הם! – הם בעלי מליצה? הם, אשר ילעגו עלינו הזקנים כל היום, כי שקועים אנחנו במליצה ורחוקים מן החיים! – אבל התדמה, כי הצועקים שבע ביום "שאו נס ציונה, שאו נס ציונה!" באמת כונתם לקחת מקל ארוך ומטפחת לבנה קשורה בראשו וללכת אתו ציונה? חלילה! הם לא ימושו ממקומם, ואם תשאלם על אודות הדבר הזה, אז יתפלאו על תומת נפשך ויענוך: "אבל הלא כך מקרא כתוב"! אפס כי במליצותיהם אלה לא אראה עוד רע, ולולי נואלו להעתיק אותן ללשון שאומות העולם נזקקין לה, אזי לא עלה מעולם על לב הפחות ההוזים ושוכבים בהרמוניהם לסגור את חופי יפו בפני הבאים פלשתינה; אבל זולת זאת אין כל חטא בדבריהם. – אבל מדוע יתנו לבוגד בעמו את כל איש, אשר לא יצעק אתם יחד ככרוכיה ויקראו בשם "סובארין העברי" את כל אשר בקהלם לא יחד כבודו? ובדבר ישוב א"י הלא ידעת, ידידי, כי בדבר הזה מחשבותי כמחשבותיהם, כי יקר הרעיון הזה מאז לנפשי ונכבד בעיני מאד, ורק יען כי יקר הרעיון הזה לנפשי, על כן לא אריע אף לא אצרח ולא אגזול שינה מעיני הפחות… האם בגלל הדבר הזה חדלתי מהיות יהודי? – אל תשית, ידידי, לב לדבריהם, ענה ר' משה במנוחה, גם אלה דברי מליצה הם, כמונו יודעים גם הם, כי כלנו יהודים אנחנו איש איש על פי דרכו, ואם יוציאו אותנו מכלל הלא יעשו זאת רק "כדי לשבר את האוזן". ואמנם יש יהודים ויש יהודים. יש יהודים שלא על מנת, כמוני וכמוך, ידידי, וככל המון בית ישראל. יהודים אנחנו בעל כרחנו, גם נדע ונחוש בלבנו, כי לא נחדל מהיות יהודים כל הימים, אשר אנחנו חיים על פני האדמה. אבל יש לנו היום (אף כי מתי מספר המה) יהודים על מנת: למשל על מנת שיבנה בית המקדש, על מנת שתכונן ירושלים, על מנת שיהיו לנו שופטים ושוטרים, אנשי חיל ורובי קשת. גם כי בוא תבוא אף אם תאחר. גם ביניהם יש אשר יחשבו לחובה למו לקרב אותה בכל אשר יהיה את פרוטותיהם ממצות הישוב, וגם נדבתם לא חרס מחרסי האדמה היא; אבל לו בא אליהו הנביא היום והגיד להם, כי כלה ונחרצה בפמליא של מעלה לעכב את המשיח עוד יובל בשנים, או לו גם רעשה חס ושלום ארץ ישראל תחתה וכסדום ועמורה מלפנים תתהפך לים המלח, אז יצדיקו עליהם את הדין, ולא יאמרו: מה כחנו כי ניחל, ומה קצנו כי נאריך נפשנו? יהודים הם בעל כרחם ושלא על מנת, ואחת להם פלשתינה וסנגמביה, אמריקה או אוסטרליה, כאשר יאמר גם המשורר היהודי, ישאנו מזרחה, ויטלטלנו ימה, לא כן הם היהודים־על־מנת. לא פעם ולא שתים שמעתי את בני אחיך הצעירים אומרים: "לולי התקוה שהיתה לנו להאחז בארץ אבותינו, אזי איננה שוה היהדות בעינינו, כי נטפל בה כל הימים ונחסר את נפשנו מטובה בגללה". ולו באמת תתהפך הארץ הזאת פתאום לים המלח, אז, הוי מי יודע אחרית היאוש והקפאון הנורא, אשר יהיו להם האנשים האלה לשלל! – אבל התדמה, ידידי, בנפשך, כי כאשר יתיאשו האנשים האלה, בגלל איזה סבה שתהיה, מתקותם זאת, אז יפנו כלם עורף אלינו? – כלם? חלילה! זאת לא אמרתי. זכרה נא את ימי שבתי־צבי, האם הפנו כל מאמיניו עורף אלינו אחרי נואשו מתקותם? רק אלה אשר כבר קנן היאוש בלבבם ויאכל כעש את החוטים הרבים, אשר בהם נקשרו אל עמם האומלל, והתקוה בגאולה־קרובה היתה החוט היחידי, אשר המה תלוים בו בין השמים ובין הארץ, אהה! כמעט נפסק החוט הדק הזה, ויפלו האומללים אל התהום הנוראה, אשר מתחת רגליהם… אבל, ידידי, לאשרנו הנה גם מבלעדי התקוה היקרה הזאת יש לנו עוד חוטים רבים וחזקים, המקשרים את לבותינו אל עמנו, האמונה בדתנו העתיקה, ידיעת דברי ימינו הנפלאים, לשון קדשנו המושכת לבבות, הכרת רוח עמנו וסגולות נפשו היקרות, אשר בכל צרותיו ותלאותיו הרבות עוד לא נכחדו כלן ויבדילו אותו לטוב… האם אין די בכל אחד מן החוטים האלה לקשר אותנו אל עמנו בקשר נמרץ? נשתדל נא איפוא לחזק את החוטים האלה בלבותינו ובלבות בנינו, אשר יבואו אחרינו, נאחדם ונסבכם יחד, עד אשר יהיו לפתיל משוך, אשר לעולם לא ינתק, ואז… יתעוררו ויקומו כל הפחות שבעולם לסגור את חופי ארצנו לפנינו על מסגר, פור תתפורר כל הארץ ונוע תנוע, ומטר עליה ד' אש וגפרית מן השמים, יתגעש ים המלח ויעבור על גדותיו לכסות אותה כלה במשאון, ואנחנו – יהודים היינו ויהודים נהיה כל הימים! – אבל מה לך ולצרה הזאת, אם אפסה לך כל תקוה להנצל ממנה? ולאיזה מטרה תאריך נפשך? – אפסה כל תקוה? אבל, ידידי, אנכי הלא רק "בדרך המליצה" דברתי את כל אלה, ובאמת הלא ידענו, כי הפחות הם עם אוהב לנום, וה' ישמור על ארצו מרעש, מרוגז וממהומה. אבל לו גם אפסה התקוה הזאת, האם בגלל זה אבחר במות? אפסה התקוה הזאת ואחרת תבוא במקומה ואולי עוד טובה ממנה. אולם אם אפול אל התהום אשר מתחת לרגלי, אז גם זאת גם אחרת לא תהיה לי לעולם. "מה לך ולהצרה הזאת?" תשאלני; אבל, ידידי, הלא גם חיי אני אינם מתוקים, מה לי ולצרה הזאת? הלא בידי לקפוץ מעל הגשר אל הנהר ולשים קץ לכל צרותי ברגע אחד! אבל בעל כרחי נולדתי ובעל כרחי אני חי, וכל עוד נשמתי בי אחפוץ בחיים ורודף אחריהם, כן היא האדם וכן הוא הגוי כלו. – בעל כרחך אתה נולד, בעל כרחך אתה חי, אבל גם בעל כרחך אתה מת, עניתי אחריו ביגון. הוי ידידי, עמנו חולה ומחלתו אנושה מאד, האם לא יבעתך הרעיון כי הולך ומתקרב אל קצו? הנה נא זה מעט דברת על שלשת החוטים המקשרים לב איש איש מאתנו אל עמנו! האמונה, הלשון ורוח העם הנטוע בלבנו, אבל האינך רואה, כי החוטים האלה הולכים ומתרפים מיום ליום, עד כי עוד מעט יהיו לקורי עכביש, אשר אם ישב עליהם הרוח ונגוזו ועברו? הוי ידידי, הרוח הזה כבר יצא מחדרו, לא רוח צח שפים, כי אם רוח סועה וסער המנשר עלה ופרי גם יחד, ידידי, ידידי, אנה אנחנו באים ואיפה נחבא מן הרוח הנורא הזה? – שאלה גדולה שאלת, אחי, ענני ר' משה בנחת רוחו, ודברים רבים לי להשיבך עליה, דברים טובים ונחומים, אבל כבר עבר חצי הלילה. נשובה נא עתה למנוחתנו וביום אחר נשיח על אדות הענין הזה. ד' מר־חשון תרמ"ז. אל רעי ומידעי מרחוק ומקרוב! על יסוד הכלל שנתן התלמוד: קדושה ראשונה (בימי יהושע) קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא (חגיגה ג': ובכמה מקומות בדרך מחלוקת) הוציאו איזה פוסקים כלל שני, כי קדושת עזרא קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. ולפי ההשקפה הראשונה הדברים האלה תמוהים מאד: אפשר שביאת יהושע ועולי מצרים, שהיתה מטרת ד' בהוציאו אותם ממצרים, ושהיתה בנבואה, בארון, אורים ותומים וכל ישראל, היתה רק בקדושה זמנית, וביאת עזרא שהיתה בעבדות, במתי מעט, בלא ארון ואורים ותומים, ובכלל ביאה של הסתר פנים, יהיה כח קדושתה עולמית? ובמה גדול כח עזרא שלא היה נביא מכח יהושע שהיה נביא? שמא תאמר שהיתה קבלה בידם שיהושע קדש את הארץ אך לזמן ועזרא לדורות – אך מלבד שאין לדבר זה לא זכר ולא טעם, הנה אם היתה קבלה כזאת הלא לא היו תנאים אחרים חולקים ואומרים שקדושת יהושע היתה לשעתה ולעתיד לבא? והנה הרמב"ם ז"ל בהלכות בית הבחירה פ"ו הלכה ט"ז באר ואמר בזה"ל: חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל, וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה כל מקום שהחזיקו בו עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השניה הוא מקודש היום ואע"פ שנלקחה הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שבארנו בהלכות תרומה (כלומר מדרבנן, כמ"ש רבינו ז"ל בפ"א מהלכות תרומות כי תרומה בזמן הזה ואפילו בימי עזרא אינה אלא מדבריהן. שנאמר כי תבואו ביאת כלכם כשהיה בירושה ראשונה ולא כשהיה בירושה שניה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן וכן הדין במעשרות. וכלל רבינו שביעית ומעשרות יחד, כי גם בשביעית נאמר כי תבואו, ונראה ברור שדעת רבינו כי שביעית בזמן הזה דרבנן). אבל דבריו ז"ל עודם צריכים ביאור, כי במה גדול כח חזקה מכח כיבוש, כמו שהקשה בכסף משנה, ולמה לא נאמר בחזקה ג"כ משנלקחה הארץ מידנו בטלה החזקה? ועוד הקשה הכ"מ הרי בכיבוש יהושע היתה ג"כ חזקה עם הכיבוש, ומי עדיפא חזקה בלא כיבוש מחזקה עם כיבוש? האמנם בעל התוי"ט בסוף עדיות נסה לתרץ כי כיבוש הרומיים שהיה לא על פי הנביאים ככיבוש נבוכדנצר לאו שמיה כיבוש וקרקע אינה נגזלת. הנביאים גם על חרבן בית שני, ומחזה החיה הרביעית נראה לדניאל, התעלה על הדעת שהרומיים כבשו את הארץ בלי רצון הקב"ה שנאמר שאין זה כיבוש? וכיון שהיה רצון הקב"ה מה לנו אם קדמה לו נבואה או לא! מלבד כל זה אם היתה זו כונת הרמב"ם לא היה לו לתלות הדבר בכבוש וחזקה, אבל בדברי הנביאים, ולומר שכבוש נבוכדנצר שהיה על פי הנביאים נחשב כיבוש לבטל קדושת ביאה ראשונה, אבל כיבוש טיטוס שלא היה והנראה לי בברור הדברים האלה הוא, כי בכל התלמוד לא מצינו שיש לביאת עולי בבל איזה יתרון על ביאת עולי מצרים, ולהפך ביאה ראשונה היתה ביאת כלם וביאה שניה היתה ביאת מקצתם, על כן אם לא היתה קדושת יהושע יכולה להיות עולמית כ"ש שלא היתה קדושת עזרא יכולה להיות עולמית. אבל שיטת התלמוד פשוטה ומפורסמת כי כל המצוות התליות בארץ נוהגות אפילו לאחר החורבן, והטעם פשוט ומובן, כי זמן המשנה והתלמוד לענין זה היה ממש כמו זמן עזרא, רק שבימי עזרא היו עבדים למלך פרס ובזמן התלמוד היו עבדים למלכי רומי, ומה בין זה לזה? המצוות התלויות בארץ אין להן יחס עם בנין הבית, כי לא נאמר אלא והיה כי יביאך אל הארץ ולא והיה כי תבנה בית המקדש, ועל כן אחר שעלה עזרא ועמו הרבה מישראל ברשיון מלכי פרס והחזיקו בארץ ונשארו שם גם אחרי החרבן במספר לא פחות ממה שעלו הלא לא היה שום יסוד לומר שעל ידי כיבוש הרומיים בטלה חזקת ישובם כמו שלא בטלה החזקה ההיא בהיות הארץ תחת ממשלת הפרסיים. על כן כבוש יהושע וחזקתו בטלו בכבוש נבוכדנצר וגלות הנשארים, שהרי נ"ב שנה לא עבר איש (שבת קמ"ה:) נמצא שנפקעו גם הכבוש גם החזקה; אבל אחרי החורבן בימי מלכי רומי לא פקע כלום, כי כבוש לא היה גם בימי עזרא שנאמר שפקע על ידי כבוש הרומיים, והחזקה נשארה בשבתם על הארץ, כי לא את כל ישראל גלה טיטוס, והרבה מאד נשארו שם מאות שנים אחרי כן בכל זמן המשנה ושני התלמודים, ולא פקעה גם החזקה בימיהם, על כן האריך כחה של ביאת עזרא גם בזמן התלמוד. איני יודע אם נתכוין לזה גם הרמב"ם ז"ל, וקשה יהיה מעט לכוין אל זה את דבריו בהלכות תרומות פ"א הלכה ה', אבל מתוך שלא מצינו בתלמוד שיאמרו כי קדושת עזרא היתה קדושה עולמית לדורי דורות הנני חושב את דברי אלה לדברי הגיון ומתקבלים על הדעת. צריך אני להוסיף, כי מדברי הסדר עולם: ירושה ראשונה ושניה יש להם ושלישית אין להם (יבמות פ"ב:) אין להוכיח כי גדולה ירושה שניה מירושה ראשונה, שהרי שתי הירושות שוות אצלו, ונראה שהאי תנא סובר שקדושת יהושע קדשה לשעתה ולעתיד לבא וכן קדושת עזרא, היינו שקדושת יהושע קדשה לשעתה ולעתיד לבא וכן קדושת עזרא, היינו המקומות שהוסיפו להתיישב בהן בביאה שניה, כמו יפו וכל ארץ הפלשתים שלא נכבשו לפני ישראל כל זמן בית ראשון, היא גם כן עולמית. ולפי הדברים האלה זכינו לסברא חדשה וישרה, שמתוך שאין עתה באה"ק רק ספרדים ערבים ואשכנזים וכו', היינו בנ"י שבאו לשם מן הגלות, ולא אנשים מב"י עיקריים היושבים מזמן הבית, כמו שבאמת נפוצו כל יושבי א"י מבנ"י ע"י גזרות מלכי ביצאנץ, והיו ימים שלא היו בא"י בני ישראל כל עיקר – נפקעה גם החזקה שבימי עזרא, כמו שנפקעה בזמן נ"ב שנה של גלות בבל, ועל כן אין עתה שום חיוב של שביעית תרומות ומעשרות וכו' שהרי גם אלה ששבו עתה לא שבו על ידי קריאת השולטן כמו שהיה בימי עזרא, קריאה להאחז בארץ בירושה גמורה עם בנין בית המקדש, כמו שעשה כורש מלך פרס בזמנו, ואך אם יהיה ישוב הארץ כמו שהיה בימי כורש ונקדיש את הארץ כמו שקדשוה עולי מצרים ועולי בבל אז, אך אז יתחייבו בני ישראל במצוות התלויות בארץ – אם יבואו כלם – מן התורה ואם יבואו מקצתן – מדרבנן. הר מול הר, איזו מאמרים בתלמוד החליטו רבים, שספרים שונים נגנזו בכונה בעת חתימת כתבי הקדש וגם בזמנים אחרים, וזה לא כבר התאונן סופר אחד באחד המאספים העברים בשפת רוסיה על האבדה הזאת. לדעתי הדבר הזה עודנו מוטל בספק גדול. אמת הוא, כי הרבה ספרים מזמנים קדומים אבדו לנו, אלה מפני שהיו רק בידי סופרי המלכים ולא נפוצו בין העם, כספרי דברי הימים למלכי יהודה וישראל ודומיהם, שדיה היתה מהפכה אחת מקומית להשחיתם ולהאביד זכרם, ואלה מפני שהעם לא מצא בהם חפץ ולא עשה מהם העתקות להפיצם וכלו מאליהם, כמו שגם בימינו נשארו ספרים רבים נדפסים בידי מחבריהם, שאין בהם חפץ, עד שירקבו; אמת גם כן, כי ספרים שנתחברו אחרי חגי זכריה ומלאכי, כמו ספר בן סירא, החשמונאים ועוד, שאז, לפי דברי התלמוד, פסקה רוח הקדש מישראל (יומא ט':), וגם לא נתיחסו למחברים יותר קדמונים, כקהלת ודניאל, לא זכו להכנס לכתבי הקדש, מטעם פשוט, כי ספרים שאין רוח הקדש מדברת מתוך גרונם אינם קדושים, ואין להם מקום בכתבי הקדש. עם זה עלינו לזכור, כי ספר בן סירא גם במקורו העברי לא נגנז כלל, והתלמוד מביאו הרבה פעמים, ואפילו ספר בן תגלא, שאין תוכנו נודע לנו כלל, עוד היה מצוי ביד בעלי המדרש, שהרי נזכר בסוף מדרש קהלת, ואולי נשאר גם הוא עד עתה בין הכתובים האחרונים בשם אחר, כמו "חכמת שלמה" או "טוביה בן טובאל" וכיוצא בזה. אבל לגנוז לגמרי ספר שהוא מצוי ביד העם, אם גם במדה מועטת, אין לדעתי כמעט שום אפשרות. הספורים בתלמוד בענין גניזת ספרים נחלקים לשנים: לספרים שאמרו עליהם שבקשו לגנזם ולא גנזום, ולספרים שאמרו עליהם שנגנזו באמת. נעבור על פני כל הספורים ההם, ונראה עד כמה יש להוכיח מהם, שבאמת נגנזו בכונה איזו ספרים שיש בהם ממש. מן הסוג הראשון הם המאמרים שנאמרו בשם האמורא הראשון רב. רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת אומר משמו, שבקשו חכמים לגנוז ספר קהלת (שבת ל.) ואף ספר משלי בקשו לגנוז (שם, ונראים הדברים שהם המשך דברי רב יהודה הזה בשם רב, שנפסקו שם על ידי דרשות התלמוד בבאור דברי קהלת), ועוד בשמו של רב אומר רב יהודה (אולי במקום הזה הוא רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת הנ"ל, ולא רב יהודה בר יחזקאל) שאלמלי חנניה בר חזקיה שפירש את דברי יחזקאל, היה נגנז ספרו של הנביא הזה (מנחות מ"ה). אבל הדברים האלה צריכים עיון. ראשית, מסורת כזו, שצריכה להתקבל איש מפי איש, בנוגע למשלי וקהלת מזמן חתימת כתבי הקדש, ובנוגע לספר יחזקאל – מזמן חנניה בן חזקיה בדור החורבן השני, היינו צריכים לשמוע מפי איש הקודם הרבה לרב, ואם הוא שמעה מפי אחר – למה לא הזכיר בשמו, כמו שעשה תלמידו רב יהודה וכמו שעשו תמיד כל החכמים? נחוץ להעיר, כי התנא רב יהודה ואחריו ר' יוחנן, שאמרו על פרשיות יחזקאל הסתומות, שאליהו עתיד לדורשן (מנחות שם), וגם ר' יוסי האומר שם לתרץ בשם עצמו את דברי יחזקאל, לא ידעו כלל שכבר נתקשו בזה החכמים וכי חנניה בן חזקיה פירשן, ואם היתה בזה מסורת ביד רב איך נעלמה המסורת הזו מפי רב יהודה ור' יוסי שקדמו לו? שנית, לא יתקבל על הדעת, כי בדור החורבן השני נועזו החכמים לגנוז ספר, שכבר נתקבל זה מאות שנים בספרי הנביאים על ידי אנשי כנסת הגדולה? (בבא בתרא טו.). אך באור הדברים "בקשו לגנוז" יתפרש לנו ממקום אחר. ר' אושעיא אמר: "בקשו לגנוז כל כסף וזהב שבעולם משום כספא ודהבא של ירושלים" (נזיקין נ"ב.). יכולים אנו לשער, עד כמה היה עולה אפילו ביד עריץ כנירון קיסר, וכל שכן ביד חכמי בית המדרש, לגנוז כל כסף וזהב אפילו של יושבי עיר אחת, וכל שכן כל כסף וזהב שבעולם! ואפי' לפי הפנים שהכניס אביי בדברי ר' אושעיא אלה, שהכונה היתה רק על דינרי הדריינא וטוריינא (אדריאנוס וטרויאנוס) שייאפא, ואם גם נוסיף, שלהדינרים האלה לא היה ערך גדול וכל איש ישראל היה מסכים לאבדם בחפץ לב – גם אז שאלתי במקומה עומדת: ראשית, כי לא בשביל אי-אפשרותו של הדבר הכניס אביי כונה חדשה בדברי ר' אושעיא, אך בשביל שאלה אחרת דתית, כי ירושלים לא הוי רובא דעמא ואין מקום לאסור בשביל כספה וזהבה כל כסף וזהב שבעולם, ושנית, אביי לא הכחיש את סגנון דבריו של ר' אושעיא, אלא הכניס בהם כונה זרה שלא כפשוטם, ואנו דנין לא על הכונה אלא על הסגנון המגוזם. הסגנון הזה יוכיח לנו ברור, כי הדברים "בקשו לגנוז" אינם כפשוטם, ודברו חכמים לשון הבאי, והכונה באמת היתה, שראו בדבר איזה חשש, וחפשו עצות לעקור את החשש מעיקרו על ידי אמתלאות שונות. מן הסוג השני נמצאים שני מאמרים יותר קדומים ואחד מאוחר. המאמר הראשון הוא בברייתא: חזקיה גנז ספר רפואות (ברכות י.), אבל קרוב הדבר, שאין זה אלא אגדה. ראשית, הרבו לכתוב ספרים בכלל ובעניני רפואות בפרט, היה ספר רפואות מסודר; שנית, קשה לחשוב, כי היתה מסורת בזה מזמנו עד זמן התנאים, בהיות הענין הזה בכללו קל הערך; שלישית, "יגיד עליו רעו", וסוף המאמר "עבר ניסן בניסן ולא הודו לו" מוכיח, כי גם הוא אינו אלא אגדה. מלבד שאין לנו שום רמז על עיבור השנים בזמן הבית הראשון, הנה מדברי הכתובים אנו רואים שלא היה כאן עיבור השנה, ורק דחית הפסח לחדש אייר, כדין פסח שני, וכדעת ר' שמעון בן יהודה (סנהדרין י"ב:). הכתוב אומר: ויחלו באחד לחדש הראשון לקדש וגו' ויקדשו את בית ה' לימים שמונה וביום ששה עשר לחדש הראשון כלו וגו' (דברי הימים ב' כ"ט י"ז) ויועץ המלך ושריו וכל הקהל בירושלים לעשות הפסח התקדשו למדי והעם לא נאספו לירושלים. ויישר הדבר בעיני המלך ובעיני כל הקהל, (ש"ם 1ל' ב' ה') וישחטו הפסח בארבעה עשר לחדש השני וגו' כי מרבית העם וגו' לא הטהרו וגו' כי התפלל יחזקיהו עליהם ה' הטוב יכפר (שם ט"ז-י"ח). מן הכתובים האלה אנו למדים שלשה דברים: א) כי מפני הטומאה של בית המקדש והכהנים ומפני שהעם לא נאספו לירושלים עשו פסח שני, היינו בחדש אייר, כדין טמא ובא בדרך רחוקה; ב) כי הדבר נעשה בעצת השרים וכל הקהל, ויישר הדבר בעיניהם, ואם כן הודו לו חכמים; ג) כי גם בחדש אייר עוד רבים מאפרים ומנשה ישכר וזבלון לא הספיקו להטהר מטומאתם, ומתוך שאי אפשר היה לדחות את הפסח עוד הפעם לחדש השלישי, לפיכך התיר להם חזקיה לעשות את הפסח בטומאה והתפלל עליהם. בימים ההם לא היו עוד לא הדרשה "איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין לפסח שני"(פסחים ס"ו:) ולא ההלכות "טומאה דחויה או הותרה בצבור" (סנהדרין י"ב:), – ועל כן עשה חזקיה פסח שני בחדש אייר, ולא שעיבר ניסן בניסן. רק חז"ל, לפי דרכם לקיים תמיד את הדעה, שכל דיניהם שחדשו לא היו חדשים כלל, אבל נושנים מאז ומעולם, וכל המצות שנתנו למשה בפירושיהן נתנו, באו במשעול צר על ידי פסח שני של חזקיה מפני טומאות הצבור ועל כן המציאו את האגדה, שגם חזקיה לא דחה את הצבור לפסח שני, אלא עיבר ניסן בניסן, ובהיות גם זה שלא לפי ההלכה שבימיהם, הוסיפו כי החכמים לא הודו לו, מפני שטעה בדשמואל לעבר יום שלשים של אדר (ונוח היה להם לומר שטעה בדשמואל מלומר שלא ידע ההלכה שהיתה רוחת בימי התנאים, שאין טומאה בצבור), וכי בשביל שעיבר את השנה מפני הטומאה בקש רחמים על עצמו (סנהדרין י"ב) אם גם הכתוב אומר בפירוש שהתפלל עליהם, היינו על מרבית העם שלא הטהרו גם בזמן הפסח השני שבאייר, ואומר: וישמע ה' אל יחזקיהו וירפא את העם (שם כ') ומוכח שהתפלה היתה על העם. נשוב לעניננו, כשם שעיבור ניסן בניסן אינו אלא אגדה, כך גניזת ספר הרפואות אינה אלא אגדה. אך אם גם באמת גנז חזקיה ספר רפואות, אין זה מוכיח על גניזת ספרים בכלל. ספר רפואות שנשמר עד ימי חזקיה בודאי לא היה יותר חשוב מן הרפואות שבתלמוד. ואם הרבנים אחרי כן, בכל אמונתם בקדושת כל מלה שבתלמוד, אסרו להשתמש באותן הרפואות אחרי שנוכחו שאין בהן ממש, ויהי גם באמתלא כי נשתנו הטבעים, מכל שכן שצריך היה איש חכם כחזקיה לאסור להשתמש בספר הרפואות הישן שנמצא בימיו, או יותר נכון: ליעץ לאנשיו שהעתיקו ספר משלי ורצו אולי להעתיק ולהפיץ גם ספר הרפואות – לבלי יעתיקו אותו, ומעט מעט חדלו לשים אליו לב, עד שנאבד מן העולם; אבל אם ספר רפואות ישן היה יכול להאבד מן העולם על ידי שחדלו להשתמש בו, אין אפשרות שספר יותר מועיל המצוי ביד העם אפילו במדה מועטת, יאבד מן העולם על ידי שאיש אחד יגנוז אותו. המאמר השני מספר לנו, כי ר' יוסי ראה ביד רבן גמליאל ביבנה ספר איוב תרגום ואמר לו בשם אבא חלפתא, כי רבן גמליאל הזקן, בראותו ספר זה, צוה לגנזו, ואז צוה גם רבן גמליאל ביבנה לגנזו (שבת קט"ו:). אבל מזה עצמו נראה, כי רבן גמליאל הזקן לא הועיל בגניזת תרגום איוב, ועוד בימי נכדו רבן גמליאל ביבנה, היה התרגום הזה מצוי, וקרוב הדבר כי גם הגניזה השניה לא הועילה, וגם בידינו עוד נמצא תרגום איוב. המאמר השלישי והמאוחר הוא עוד הפעם לרב. רמי בר יהודה אומר בשמו: מיום שנגנז ספר יוחסין תשש כחן של לנו דבר חדש, שלא ידענוהו עד עתה, כמו מאמריו שבקשו לגנוז ספר קהלת ומשלי ואלמלי חנניה בן חזקיה נגנז ספר יחזקאל – אך מדבר כמו על ענין ידוע מכבר "מיום שנגנז", ומוסיף מאז תשש כחם של חכמים. גם ממקומות אחרים נודעה לנו מציאת ספרי יוחסין שאינם עתה בעולם, ואבידת ספר היוחסין על כן הוא דבר שאינו מוטל בספק. אבל רש"י פירש שם: "נשתכח", ואין ראיה שגנזוהו בכונה. אך יותר נכון שהדברים אמורים של הסנהדרין ולשרפם באש (דברי ימי ישראל לגראטץ בהעתקת שפ"ר חלק א' צד 488). אם כן הדבר, הננו עסוקים עוד הפעם בספר שהיה נמצא רק בגנזי הכתבים ביד הסנהדרין ולא היו ממנו העתקות ביד העם, (אולי מחשש של זיוף) כמו דברי הימים למלכי יהודה וישראל, ונקל היה לאיש אחד לאבדן בפעם אחת, ואין מזה ראיה של אפשרות גניזת ספרים בכונה מאלה שהיו בהן העתקות באיזה מספר. מכל האמור נראה, כי אין שום ראיה מוכיחה, שבזמן מן הזמנים גנזו חכמי ישראל בכונה איזה ספרים מועילים שהיו ביד העם נשתכחו הספרים האלה. יוסף אל רפאל. עזבתני רפאל – והתולדה תסף רוחה ותגוע: עצי היער התנצלו עדים מעליהם. ערפלי בציר כתכריכי רפאים פרושים על השדמות השוממות. בדד תתעינה רגלי בדרך עצב, ארימה קולי ובשם רפאל אקרא, ונפשי ירעה לי כי רפאל לא יענני. כבר רפה ממני עז יגוני על הפרדך ממני, יללת אופני העגלה אשר נשאתך מזה, לא יללה עוד באזני, וכבר הייתי מאשר ושכחתי כל מחמדי ירחי קדם, ימי שבתנו שבת אחים והגינו בכל פעלי החכמה. ועתה – הה! עתה חדשו ימי טיבה ההם כנשר נעוריהם, ותמונתך הנוה והמענגה חדשה גם היא נעוריה, במראה אלי תתודע, ובהדרת-קדש תופיע נכח פני. בכל מקום אשר הלכנו לשוח, אראך עין בעין על ראש הפסגה הזה העפלתי אתך עלות, ובמרחב-יה זה הלכנו ברגש. ביער ארזים זה ובסתר קדשו נולד בלבבנו ההגיון המרומם, הגיון אהבתנו. פה תחת צל ארז אל פתחנו לראשונה את ספר היחש אשר לנפשותינו, ומצאנו ראינו כי אחיות תאמות הנה, וממקום קדוש אחר שתיהן אצולות –. הה, אין מעין ונחל פה, אין יער וחרש, הר וגבעה, אשר לא יזכירוני את רוב אשרי בימי קדם בעוד אתה עמדי. כל אשר סביב עיני תראינה, כלם קשרו עלי קשר להדאיב נפשי בזכר ימי הטובה ההם, בכל מקום אשר תדרוך כף רגלי בו אשובה ואזכרה כי נפרדנו איש מעל אחיו, אזכרה – ותשוח עלי נפשי! מה זאת עשית לי, הה רפאל! אוי מה היה לי! מי יתן ולא ידעתיך מעודי, או לו נפרדת ממני בעודי! – שוב נא אלי, האדם הגדול! על כנפי האהבה שובה נא אלי, פן יבלו נטעי נעמניך אשר שתלת בקרבי –. הה, איך יתנך רוחך הטובה לנטש את הארמון אשר יסדת בחכמה בטרם כלת את מעשהו? וראה נא כי השתות אשר כוננת ביד חכמתך יהרסו, וכל מגדלי עז תבונתך אשר בנית בבתי נפשי, יפלו ויהיו לחרבות עולם, ואנכי כתולעת מובסה אתגלגל תחת מעי החרבות, ואריד אהימה –. איכם ימי קדש בלכתי בעינים עצומות הליכות עולמי! ימים אשר משאלות לבבי לא הרקיעו לשחקים לדעת רזי עולם, עת אשר אדם השמש לפנות ערב, לא נחשב בעיני רק למבשר יום בהיר למחר – עת אשר לשמע המית החלילים במות אדם, יראה ורעד יבוא בי מפני יום הדין הגדול והנורא אשר בו ידין אלהי המשפט את כל בני האדם – עת אשר אם זכרתי שם שעיר ונבהלתי, ואחז בשרי שער – אז, הה רק אז הייתי מאשר בארץ, עד כי באת אתה רפאל ותלמדני חכמה – חכמת אדם – והנני אבד ואומלל כיום הזה! –. שמחת גילי ומשוש דרכי בחיים, אתה רצצת את קדשי הגיוני וכל ילדי דמיוני כי קדשו! לפנים עת ראתה עיני רבבות עם אשר ילכו בית אל ברגש, התרוצצו בקרבי רגשי יה, וקול רנתם ותפלתם כנעם שיח סוד שרפי קדש היה באזני. שתי פעמים נצבתי מראשותי בני תמותה המטים למות, והראיתי לדעת כי יד האמונה היא גם מהמות: מבבות עיני בני מות ההם, שביבי תנחומות האמונה התמלטו, וזיקי תקוה, תקות חיי עולם, מעפעפיהם הבטו הה, אמרתי אז בלבי, מה רוממה ומה נשגבה קדושת האמונה אשר מלהבות קדשה יחם לבב רבבות אדם לשאת רנה ותפלה לאל חי, ובגבורת ישע ימינה הלך ילך האדם אל שערי המות הלך ורנן כהולך בחליל לחג חג –. ורוח חכמתך, רפאל, נשבה בי ותכבה את שלהבת יה הזאת… הה פתיתני ואפת! כל שכיות חמדתי אחרי גוי השלכתי, וכל תנחומותי ושעשועי נפשי זריתי הלאה… ועתה אין בי איל לשוב אל אילותי אחר שלוחיה – עתה הורדתי את עדיי מעלי – אהה רששתי! אין עוד מחזיק ומנהל בידי, בלתי אם אל רוח בינתי עיני נשואות, רק עליה אשען… ואויה לי אם גם משענתי זאת משענת קנה רצוץ היה תהיה לי, או משענת מתעה – אז, הה אז אפל למשואות נצח ואהי עדי אבד! – –. יוסף אל רפאל בעצם יד חכמתך הרהבת עז. מגיא צלמות אל עדן גן ה' דליתני. קרעת סגור עפעפי לראות אור שבעת הימים. לפנים שבעתי כבוד כי נקרא עלי שם תמים דרך וסכן לחברת האדם, ועתה אתה רפאל שמתני לאזרח נכבד בכל צבא המרום במרום, וחבר לכל בני האלהים… לב אחר נתת לי, ורוח חדשה בראת בי, ממעל לכוכבי אל הכינות מושבי, ובתוך מלאכי עליון שמת כסאי, באמרך אלי "כי החכמה גברת כל צבאות שדי הנה, מלכת כל מלאכי אלהים ונשמת כל הנשמה. צפניה צפן רוח ה' בקרבו, כס יה ישא בחבו, על משטרי השמים ומסתריהם ישים משטרו, כל שרפי קדש אחיו הם, כי אב אחד למו, אל אחד ינהלם, ובאור פניו שלובי יד יהלכון – ". מה רם ומה נשא ההגיון הזה! ומה רבה תפארת נשמת אדם! מעט מאלהים, אלהים יחסרה! – הה, ונשמת שדי כזאת כלואה בבית חמר נתעב ונאלח, בחדרי בטן! הוי, איך לבת אלהים כזאת, ה' אמר לשכון בערפל! – על כל צבאות רום ושפל יחוה האדם דעת, והוא ידכא לפני עש ותאכלנו התולעת – בחכמתו כי רבה ידע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי, ואת נפשו לא ידע! לא ידע מה היא ומי היא, ואיך תחיהו ותבוננהו גם תרכיבהו על במתי שמים – הה! אך תהפוכות ומבוכות תחז בת עיני, אך חידות נעלמות, צלמות ולא סדרים! – אשרי איש אשר ינום ואשר יישן שנת לא-דעת כל ימי חייו! אל תעירו ואל תעוררו את המאשר ההוא פן תפקחנה עיניו לראות – ויעל בתהו ויאבד! –. התבונה דמתה ליפעת שביב הברק במחשכי בית האסורים, האסיר שכח מתק האור ונעם הדרור, וחלום חזיון החפש יחלוף על פניו כזהר הברק באשון חשך אשר בהעלמו יכפיל עוד את חשכת הלילה וימש חשך –. אויה לי! הנני גבר אין איל, גבר לא-יצלח, נחשבתי עם יורדי בור, ותושיה נדחה ממני! –. שלחה נא את דבריך אלי, רפאל יקירי! נחם נחם נא את נפשי האבלה אולי תרפא שבר לבבי ותשובב רוחי! רפאל אל יוסף "שבת אחים כמונו לארך ימים, אשר רב הוא מעל לגורל בני אדם". הרעיון הזה הפחידני לרגעים עוד בימי קדם בשבתנו עוד יחד, ועתה נהפך לי לישועה, כי על ידו הסכן הסכנתי מאז להיות עתיד ליום אשר נפרד איש מעל אחיו, ועתה יקל לי לשאת את תגרת ידו, והתקוה תנחמני "כי עוד אשובה אליך לחדש ימינו כקדם". לא כן אתה ידידי! אתה לא שמת על לבך בשבתנו יחד כי יבא יום אשר יפריד הזמן בינינו, ולא הסכנת לחסר נפשך מטובה, על כן נלאית עתה נשוא תגרת יד החסר ותרבץ תחת כבד משאו. אך מי יודע אם לא לטובתך לקחתי מעל ראשך? מחלה עזה התעתדה לעבור על נפשך, מחלה אשר רק אתה לבדך תוכל להסירה ממך, וכאשר תוסיף דעת כי רופא זולתך אין, כן תוסיף לאמץ כחך לרפאות את נפשך ולגרש את מחלתה כלה לבל תשוב עוד להחליאנה. לא נחמתי גם לא אנחם על אשר העירותיך משנתך להתחקות על שרשי רגלי החכמה. מיום דעתי אותך ידעתי כי גם מבלי מעיר תתעורר אתה מתרדמתך, על כן מהרתי להעירך בעת רצון, בעת אשר נפשך טהורה היא ולבך לא התגאל עוד במנעמי החמדות הנמבזות, גם ידך עוד רב לך לדכא תחת רגלך את כל ילדי השפק –. כי אוי לאיש אשר יתעורר להחזיק במעוז החכמה בעת אשר נפשו טעמה כבר חמודות התבל, ולבו ימס לתענוגות בני אדם! בלב איש כזה לא תבוא החכמה, רק שעירים בני השפק ירקדו שם. כי בת אל היא החכמה ולא תנוח בנפש מטמאה ובלב זונה אשר אחרי גלולי החטאים פנה. גם לא יך לבבי אותי על אשר לפתי בעמוד התוך אשר היכל צדקתך נכון עליו והפלתיו ארצה, כי ידעתי גם ידעתי כי לא על מוסדות החכמה אדניו הטבעו, וכגעת בו רוח השפק או סערות התלאות ואהבת הבצע, שתותיו יהרסו ויהי לגלים נצים –. אמנם יקירי! נפלאת היא בעיני כי השיאך רוחך לחפאות על החכמה דברים אשר לא כן. זכר נא כי תשגיא פעלה, כי הצליחה דרכיך, וכי פקחה עיניך לראות אור בהיר! עוד אזכרה איך ברכת את שם כבודה ולזכר קדשה תאות נפש –. הה ידידי! לו גם ידעתי כי כל הימים לא תתעורר אתה לבדך משנתך, אז עלי המצוה להעירך ולקרוע סגור עיניך לאור באור החכמה. כי לא לאיש כמוך שבת במחשכים כאחד החשכים, יען כי רוחך טובה, ונפשך נוצרה ללכת בנתיבות פליאות החכמה. גם יודע לך אמונה אמן כי החכמה לא תצרור להאמונה כי ה' נתן לנו את האמונה, מפיו גם חכמה ותבונה – ונהפוך הוא כי החכמה הטהורה, תתן עוד עז ותעצומות להאמונה הצרופה –. ואשר אחזה אני לי התעה התעך הדמיון הכזב, ורוחו צרר אותך בכנפיו וישאך אל מקום גבוה מעל גבוה לחשוף סתרי כל חי ולחקור מה למעלה מגבול בינת נבונים, ובראותך כי שערי תעלומות עולם ההם סגורים לפניך, נסוגות אחור ברעדה ותתקצף ותקלל בחכמה ובמחזיקים בה –. ועל כן עלי לדעת הליכות רוחך וחקרי לבבך בימים האלה, למען אמצא פשר דבר תלונתך על החכמה ועלי –. והנה אנכי יודע כי דרכך לכתוב על מגלת ספר את כל הגות רוחך והליכות חקרי לבך, על כן שלח נא אלי את דבריך ההם, ואדע לישר ההדורים בנתיבות חכמתך ולתקן המעות בהלך רוח בינתך, (ההמשך יבוא) נתחדשה הלכה בבית-מדרשנו: " כשמתנגשות האהבה והחובה" אז על פי "הרעיון הישן" צריכה הראשונה לפנות את מקומה להאחרונה – כך דורשת "התביעה המוסרית"; אבל "ההרגשה האנושית החיה והסוערת" מתקוממת "נגד הסדרים החברותים הקופאים, נגד המנהגים המקובלים אשר נקדשו מרוב ימים". "מפלט מן ההתנגשות האיומה" הזו… "אין למצוא בהשתעבדות והשארת הדברים כמו שהיו". איבסן באחד מספריו "גומר החזיון במוצא היחידי שיש במקרים כאלה, אם רק האהבה עזה באמת והכרת החובה עמוקה באמת: רבקה, גבורת החזיון, משליכה עצמה המימה". רק באין התנגשות חזקה "החזיון גומר באפס, כי כלל גדול הוא: אפס יכול לצאת רק – מאפס" ("הדור" גליון 17, במאמר "אש-יוחנן" לה' קלוזנר). מניח אני לאחרים לחקור, אם "אפס" הוא עצם שיכול לצאת וגם ממנו יכול לצאת כל-שהוא, אחרי אשר לכאורה כל היוצא וכל שהוא יכול להוציא איננו עוד אפס. מטרתי רק לדבר על ההלכה החדשה עצמה. מסגנון הדברים נראה, כי להלכה למעשה אם חייב אדם לאבד את עצמו לדעת בשעה שמתנגשות בלבו אהבה וחובה, יש מחלוקת בין הפוסקים הראשונים והאחרונים. הפוסקים הקדמוניים, בעלי הרעיון הישן, סוברים כהתביעה המוסרית, והאחרונים, המתנגדים להמנהגים המקובלים אשר נקדשו מרוב ימים, סוברים כההרגשה האנושית החיה והסוערת. על כן מוצא ההתנגשות או המפלט ממנה בנוגע לכל אוהב ואוהבת תלוי לא במזגם, חנוכם וחוזק שכלם, עד כמה הם יכולים לפי טבעם והתפתחותם להתגבר על צערם, אך בזה, כאיזה מאן-דאמר יפסקו אחרי החקירה העמוקה. אם יאמרו "קים לן כזודרמאן", המחזיק בשיטת בעלי הרעיון הישן, שהאהבה חייבת להשתעבד להחובה, כתביעת המוסר, אז ישארו בחיים "ויצא אפס", אך זה יהיה גם אות שההתנגשות בעצמה לא היתה חזקה, האהבה היתה אפס, שממנו יכול לצאת רק אפס, וגם כל החקירה מעיקרה היתה למות; אבל אם יפסקו הלכה כאיבסן, החולק על המנהגים המקובלים וסובר כההרגשה החיה והסוערת, אז ישליכו עצמם המימה ולא יהיה עוד אפס 1. ומתוכן הדברים אנו למדים עוד דבר אחד: ההרגשה האנושית החיה והסוערת, המתקוממת כנגד החובה עד נטילת הנפש, אינה יכולה להחלש על ידי זה שלהאהבה העזה באמת עומדת לשטן לא הכרת חובה עמוקה אך סבה חיצונית, שאינה נוגעת כלל בפנימיות הנפש. סבות חיצוניות כאלה יכולות להיות ראובן אוהב את רבקה, אבל הורי רבקה אינם חפצים בו והיא נכנעת להם אם שראובן עצמו אינו מרגיש כאן שום חובה מוסרית; שהאוהבים נפרדו במקרה למדינות רחוקות ואין להם אפשרות להתחבר יחדו, וכל-שכן החובה מכחדת אותה או צוררת אחרת, וההרגשה האנושית החיה והסוערת צריכה לבקש לה את המפלט היחידי לא בהשתעבדות והשארת הדברים כמו שהיו, אך במות. ובכן, הוי כל צמא מאש האהבה שלא נתקיימה לכו למים והטביעו עצמכם!… האמנם בספורים רבים ראינו, שלא כל האוהבים אבדו את עצמם לדעת, ובספורו המפורסם של טשירנישעווסקי ראינו גבור אחד, שמרוב אהבתו לאשתו, שנתנה אחר זמן את עיניה באחר, פנה את מקומו להאחר ההוא, מבלי שאבד את עצמו לדעת, ובספור ההוא ראינו עוד גבור אחד, אשר בלי סבה מכרחת מחוץ כבש את אהבתו העזה, רק מפני שהחליט להקדיש את חייו לטובת הכלל, מה שלא היה יכול לעשות בשלמות גמורה בהיותו בעל-משפחה – אך יש מקום לבעל-דיננו לומר, כי כל אלה עשו מעשיהם על פי הרעיון הישן, מפני שכך דורשת התביעה המוסרית, אבל ההרגשה החיה והסוערת מתקוממת נגד מנהגים ישנים כאלה ודורשת רק קרבנות אדם, לא חובות ומוסר, וכן הלכה. אבל, לפי דעתי, אין בזה לא רעיון ישן ולא התקוממות נגד מנהגים מקובלים. בהיות האדם במצב של יאוש או התנגשות אינו חוקר כלל אם היתרון הוא להרעיון הישן, מפני שכך דורשת התביעה המוסרית, או לההרגשה המתקוממת כנגד המנהגים, אבל שלא בטובתו ושלא בבחירת שכלו הוא נכנע להכרתו הפנימית, למזגו, למצב השכונה שהוא דר בה, הפועלים בקרב לבו מעצמם, ובלי דעת נפש הוא חותם את המצב באופן זה או אחר. גם האהבה, גם הכרת החובה או רגשות אחרות אינם דברים שאפשר לשקול אותם בפלס הליטרא, ואין מקום לומר כי אם ההתנגשות לא הביאה לידי אבוד עצמו לדעת אות הוא כי היה כאן "אפס". מקרי אבוד עצמו לדעת בשביל אהבה אינם מצויים בין בני עמנו באותה מדה שהיא מצויה אצל עמים אחרים, ומלבד שאי-אפשר לומר כי טפש לב העם ואינו מסוגל לרגשי אהבה, הנה רואים אנו כי לפעמים סוף אהבה שאינה מתקיימת להביא את האוהבים מבני עמנו או לידי שגעון או לידי שסופן מיתה טבעית. ובמה איפוא יבאר ה' קלוזנר את הסבה שלא אבדו האוהבים האלה את עצמם לדעת? אם לא היתה האהבה עזה מאד, אז הלא לא היה בכחה להביא על האוהב שגעון או מחלה מסוכנת. לדעתי, הדבר הזה מבואר בזה, שמלבד שרגש הכרת החובה (להדת או לההורים, אחת היא) נתפתח הרבה אצל בני עמנו, הנה הדבר תלוי גם במדת החקוי בענינים כאלה. בעמנו לא נתפשט עוד המנהג לאבד עצמו לדעת בשביל צער עמוק ורגשות סוערות, ורק יחידים המתחממים כנגד גחלתה של הציוויליזציא האירופית נוהגים בזה בלי דין-וחשבון, מפני שלא הורגלו יצרם. אבל זה מוכיח, שאין אבוד עצמו לדעת תולדה ישרה וטבעית ממכאובי האהבה, כי דבר שמחקים אותו בלי חשבון אינו אלא מנהג ומודה. רק שגעון או מסוכנת יכולים להיות תולדות צער עמוק אצל חלושי הדעת. עם זה, אצל אנשים נבונים, המסורים בכל לבם לאיזו אידיאה, כאשר אמרתי כבר במאמרי "עולם התהו", האידיאה מתגברת על האהבה, איש או אשה ששכלו ובינתו התפתחו ככל צרכם, שאינו מסתפק בזה שימלא רק את מחסוריו הפרטים לפי תביעת האיגואיסמוס הגס, וחפץ בכל לב להיטיב גם לאחרים לפי תביעתו של האיגואיסמוס המרומם שנקלטה בלבו, – לא יוכל לאבד את חייו המועילים בשביל צער פרטי שיש לו לעצמו, באהבתו לאחרים ישא את צערו עד שיפוג מלבו. אינני אומר זרת כלפי גבור החזיון של זודערמאן, שלא עליו אני דן, אבל משיב על דברי ה' קלוזנר שהחליט, שהמפלט היחידי מהתנגשות האהבה והחובה הוא רק המות, בעוד שהדברים האלה יתכנו רק בנוגע לקטני הלב והמוח. גם הכרת החובה (אם להמשפחה, או להדת, או להעם – אחת הוא), היא אידיאה, ועל כן גם בלב האיש האוהב אהבה עזה מאד, אם רק שכלו התפתח די צרכו, צריכה ההכרה ההיא, מעצמה ומבלי משים, להתגבר לא על האהבה עצמה, כי אם על הסכלות, ש"ההרגשה הסוערת" דורשת מאת אוהבים קטני-הלב והמוח, סכלות, שאינה תוצאה ישרה מן האהבה, כמו שאמרתי, רק מודה, או רעיון רגש של נקמה שאין לו שחר. מחזה מול מחזה, טפוס ממין הפשוט וטפוס מבני-העליה, הציג לנו, לא אדע אם בכונה להדברים שאמרתי, פשוטה, ה' י. לעוויט בשתי מחברותיו בשפת רוסיה: "דבורה" ו"אמת אחת" במחזה הראשון תגלה לענינו עלמה פשוטה המברכת על נרות שבת, שנשאה עיניה לעלם רוסי. החובה לדתה והחבה לאביה אינן נותנות לה לבוא בברית עם בן עם אחר והיא ממיתה את עצמה בארס, כעלמה פשוטה היא קטנת המוח והלב, ומפני שכבר נודע לי על פי איזו ספורים של שטות שבמקרה כזה נהוגים לאבד את עצמם לדעת, היא, מאין לה כח להתגבר על רגשותיה, מקיימת את המנהג הזה. לא כן אלכסנדר מיכיילאוויטש (בספור "אמת אחת"), גם כן איש יהודי, שאהב את הרוסיה נאטאליא ניק לאיעוונא, הוא "איש נאור בן רופא חולים" ששב לאהבה את עמו, אשר לא ידע בילדותו. הוא חפץ לעבוד לטובת עמו, לפניו אידיאה נשגבה, הוא מרגיש כי אינו יכול לעזוב את עמו ולדבקה באהובתו, ובלב נשבר הוא נפרד מעליה, להזיל את דמעותיו של אסונו בים דמעות אחיו… אבל לא עלתה על לבו לאבד עצמו לדעת, הוא חי וחפץ לחיות בעד עמו. כבר אמר משוררנו: איש נבוב כי יקרנו אסון, יכרע תחתיו ימס ביגונו; והוא רוכב על אסונו. (כל שירי יל"ג, ספר חמישי צד 95) אמנם יש אסון ויש אסון; אבל יש גם איש נבוב ואיש נלבב. התפתחות הלכות התורה שבעל פה עודנה מקצוע המכוסה בערפל, הדורש חכמים מובהקים לברר אותו בפרטות. התהום הרבה המבדילה בין מצות התורה שבכתב, בתמונתן ובמספרן שבאו בה, ובין הלכות התורה שבעל פה הכלולות במשנה ותלמוד, נראית לעיני כל איש שקרא ושנה, וכל האסמכתות והדרשות לא יוכלו לחבר את קצות התהום הזו. עוד המשנה הקדמוניה, בעת שבכלל היו ההלכות במספר קטן לעומת אלה שנוספו עליהן בדורות הבאים, אמרה בסגנון הנשמע לשני פנים: "היתר נדרים פורחים באויר על מה שיסמוכו, הלכות שבת חגיגות והמעילות הרי הם כהררים התלויין בשערה, מקרא מועט והלכות מרובות" 1 , והברייתא הוסיפה לזה אף נגעים ואהלות 2 , ואם נשים לב אל ההלכות שנתחדשו ע"י בית הלל ובית שמאי, ר' עקיבא ותלמידיו ועוד – נראה כי על ההררים התלויים בשערה נוסדו עוד גבעות עולם, ולא לחנם הקפידו ר' אליעזר ור' יהושע ותלמידיהם על המשנה הקדמוניה הזו וחתרו למצוא יסודות להמגדלים הפורחים באויר על פי דרשות רחוקות וגם רמזים ממזמורי תהילים. לדאבון לב אין בידינו גם הדרוש לחבר את קצות התהום, אחרי שלא נשארו לנו רשמים חשובים מזמן זרובבל עד עזרא ונחמיה ומאז עד הזוגות, הוא הזמן שבו נתרקמו, נבראו ויצאו לאויר העולם היסודות אשר מהם נוצרו המשנה והתלמוד. מן הזמן הרב הזה, המקיף יותר משלש מאות וחמשים שנה, נשארו בידי סופרי קורותינו רק איזה רשמים ע"ד המצב המדיני העלוב בתקופה זו, אבל לא ע"ד המצב הרוחני, אם לא נחשב ספרי חגי זכריה ומלאכי, עזרא ונחמיה ורומיהם, שאינם מספיקים כלל להאיר לנו את כל חיי התקופה הארוכה ההיא. אלה שראוי היה לקוות מהם, כי יתנו לנו איזה חומר בענין זה, שכחו כל כך את התקופה הכבירה הזו, עד שקצרו אותה יותר מפי שלש והעמידוה על זמן של מאה ועשר שנה 4. ומאחר שקדמונינו לא השאירו לנו גם מרחב להעמיד בחללו את החומר, שאפשר היה לחפש ולמצוא אחרי יגיעה רבה, – קשה גם לקוות, כי באיזה זמן מן הזמנים יצלח ביד איזה חכם מובהק לברר כראוי, על יסודות נאמנים, באיזה זמנים, הפורחים באויר וההרים התלויים בשערה, באיזה זמן, למשל, נוצרו ההלכות ע"ד דמאי וטומאות עם הארץ, שהיו כרקב לבית יהודה והציבו מחיצה של ברזל בין המון העם, היסוד המדיני של האומה, תלמידי החכמים וה"חברים"? באיזה זמן, על ידי מי ומפני איזה טעמים הנהיגו, למשל, חבוט ערבה, איסור שבויה לכהן, שבשבילו רצו איזה נרגנים להעביר את יוחנן-הורקנוס מכהונה גדולה, ואירע מה שאירע; ניסוך המים, שכל כך היה חשוב אצלם, עד שבשבילו קמו נגד אלכסנדר-ינאי וסוף דבר היתה מבוסה גדולה; וכן עירובין, מבואות, ועוד כאלה עד אין קץ? אבל עם כל זה אין אנו בני חורין להבטל מן העבודה החשובה ועל כן רוצה אני לנסות בזה בירור ענין אחר חשוב מאד, והוא היתר פקוח נפשות במקום איסור. הדבר הזה אין לו שום זכר בתורה. גם המחליטים, שעם התורה הכתובה נמסרו למשה גם הלכות שונות לא יוכלו לומר, שההיתר הזה הוא הלכה למשה מסיני, שהרי א"כ כ לא היו החסידים מוסרים עצמם להריגה בשבת בימי אנטיוכוס, והתנאים והאמוראים לא היו מבקשים לו מקרא מן התורה 5 והנה בהשקפה הראשונה יש כאן שתי שאלות: ראשונה, איך עברה התורה בשתיקה על דבר כזה, שהוא מעשים בכל יום, שהרי אין לך יום שאין בו חולה מסוכן, ולפחות אין לך שבת שלא יצטרכו בה לעשות איזו מלאכה בשביל חולה כזה, מלבד שאר מקרים שיש בהם צורך פקוח נפש, כמו מילת תינוק שמתו אחיו מחמת מילה, וכיוצא בזה; ואם דאגה התורה להודיע לנו משפט האיש שיהיה בדרך רחוקה ביום הקרבת הפסח, הלא יותר צריכה היתה, בתתה לישראל הרבה מצוות וחקים, להורות לנו, מה יעשה האיש בשעה שקיום איזה חק יביא אותו לידי סכנה? שנית, איך עשו באמת אבותינו ששמרו דרך ה' בימי הבית הראשון בבוא לידם ענין כזה? אבל אחרי העיון אין מקום לשאלות האלה. לפי פשטי מצות התורה, לפי מצב ישראל בזמן הבית הראשון ולפי מצב חכמת הרפואה כמעט לא היה שום חק שיוכל לגרום סכנה לאיזה איש. נקח למשל, ענין פקוח נפשות בשבת. התורה אסרה בשבת חריש וקציר ומלאכות כיוצא בהן שיש בהן יגיעת הגוף, ובנוהג שבעולם אין חולה מסוכן צריך לא לחרישה לא לקצירה ולא לשאר מלאכות שיש בהן יגיעה. על דרך החדוד יכולים אנו להמציא שאלות של חלוץ המוח כמו: מה יעשה איש שלא אכל איזה ימים והגיע יום שבת ואין לפניו אלא מלילות בשדה, שאם לא יקטפן להחיות נפשו ימות ברעב? אבל בחיים ההוים אין מקום לשאלות כאלה, והאיש הרעב יוכל באיזה אופן להשיג לו לחם מוכן מבלי שיצטרך לקטוף מלילות בשבת. – ראוי לחשוב, כי במקרים מצוים, למשל, אם היתה אשה כורעת ללדת בליל שבת אחרי שכבו הנרות, וצריך היה להדליק נר לצרכי היולדת והנולד, לא היו מטרידים למצוא היתר לזה, כי קרוב הדבר שהיו מפרשים את המקרא הסתום "לא תבערו אש בכל מושבותיכם" לאסור רק הבערת משואות גדולות, ולא עלתה על דעתם לכלול בזה איסור הדלקת נר אצל היולדת או חולה מסוכן. אפשר גם כן, כי לא מנעו עצמם גם מבשול, והיו מבארים את המקרא תבשלו בשלו ואת כל העודף הניחו לכם למשמרת עד הבקר" באופן כזה: את שאתם צריכים לאפות ולבשל בשביל היום הזה אפו ובשלו היום, ומה שיותר מזה, שאין בו צורך ליום הזה, הניחו "חי" עד הבקר, ואז תאפוהו ותבשלוהו ליום המחר, והיו סומכים בבאור זה על הסברות האלה: א) מתוך שלא נזכרה אכילה בפסוק זה יתכן, כי העודף הוא מזה שלא נתבשל ולא נאפה ולא מזה שלא נאכל; ב) שאמר "והניחו עד הבקר" ולא אמר ליום המחר, שהרי אכלו את המן כל היום, ולא רק בבקר (ולא תמיד אכלו בשר בין כדבר פלא, שהעודף של יום השבת לא הבאיש, ובזה שדבר אפוי ומבושל אינו מבאיש ביום כאלה ונאמר, שגם אז פרשו את הכתוב במובן איסור אפיה ובשול בשבת, קרוב לומר שלפי תנאי חייהם בימים ההם לא היו זקוקים יולדות וחולים מסוכנים שיבשלו בעדם בשבת, כי בשפעת חלב ודבש, יין ושמן, עסיס רמונים וכו' היו יכולים להשיב נפש החולים בלי בשר מבושל או מרק. ענינים אחרים הנוגעים בפקוח נפש, כמו כבוי אש, פקוח הגל, ואפילו ירית חצים במלחמה לא נחשבו אז למלאכות אסורות; ובהיות ידיעת הרפואה בימים ההם רפויה מאד, כמעט שלא נודעו להם מיני רפואות כאלה שאי אפשר להכינם בלי חלול שבת. גם איסור האכילה ביום הכפורים לא יכל להיות למפגע לפקוח נפשות, כי חולה מסוכן אינו אוכל ושותה ככל האדם ושעורי מצות "בככותבת ומלא הלוגמים" לא נקבעו אז עוד, ועל כן בשעור הדרוש לחולה מסוכן לא היתה חשבוה לאכילה ושתיה ממש, ומחלת הבולמס עוד לא היתה ידועה להם, כמו שמורה שם המחלה הזו. אם נשים לב לשאר מצות שבתורה בנוגע לפקוח נפש, נראה, כי גם בהן לא היה מקום לשאלה זו. כפיה מטעם איזה מושל לעבור על דת, כמו שהיה בזמן אנטיוכוס ואדריינוס, לא היה לה מקום בזמן התורה והנביאים עד החרבן הראשון, בהיות ישראל עם חפשי. חשש מיתה לתינוק שמתו אחיו מחמת מילה, לפי מצב הרפואה בימים ההם, בלי ספק לא נודע להם, עבודה זרה וג"ע אין בהם משום רפואה לחולה, ונשאר צורך פקוח נפש רק בענין שפיכות דמים, בשעה שאיש עומד להגן על נפשו מפני רוצח ומשכים להרוג את הבא להרגו; אבל היתר זה כבר נאמר בתורה בדין גנב שנמצא במחתרת. ואפילו אם היה איזה מקרה רחוק, שקיום איזה מצוה היה יכול לגרום סכנת נפשות, אין ספק שגם אותן שקימו את התורה בזמן הבית הראשון לא היו מסכנים עצמם בשביל זה. בעת ההיא, שכל יעודי התורה היו גשמיים וכל המצות היו לטובת היחיד והמדינה בעולם הזה, "למען יאריכון ימים על האדמה" אין ספק אומרים "אונס רחמנא פטריה". בעת ההיא שלא ידעו עוד להעמיק בתחומות המשא-והמתן של ההלכה ולהבדיל בין הוראת שעה שעל פי הדבור ובין מצות קימות לדורות, די היה להם ללמוד מנחש-הנחשת שנעשה בשביל פקוח נפשות, אם גם נאסר לעשות כל תמונה אשר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. לא כן היה מצב הדברים בזמן הבית השני. במשך גלות בבל ועבדות פרס קפצה ורגש אש, באו משלי מוסר קרים, אשר רוח זקנה מרחף עליהם. המשוררים תלו את כנורותיהם על הערבים בבבל, ובמקום השירה באה רוח כהה. בישעיה השני נראה אמנם שנית כח העלומים, אבל רק לזמן קצר; שיבת ציון, שחזה לו בדמיונו, לא היתה זו של זמן זרובבל עם מלשינות צרי יהודה ובנימין ושביתת בנין בית המקדש, או זו של עזרא ונחמיה וכל צרות הזמן ההוא. די להציג את נבואות מלאכי, ספרי עזרא ונחמיה, התפלספות קהלת, משלי בן סירא, פתגמי מסכת אבות ועוד, לעומת אחרוני הנביאים בזמן הבית הראשון: ירמיה ויחזקאל, ילידי העם החפשי. פה דברים חוצבים להבות אש, יוצאים מעמק הלב וחודדים לתוך עומק הנפש, דברים אשר גם עתה, אחרי אלפים וחמש מאות שנה עוד ירגיזו את לבנו עד היסוד, ושם רוח נמוכה מלאה הכנעה, כובד ראש של ליאות וטעם זקנים. – בעת ההיא נתפשטה גם האמונה בחיי הנשמות ושכר ועונש אחר המות, והעולם הזה היה כפרוזדור בפני העולם הבא, המצות היו לחיי עולם, והחיים בעולה הזה לחיי שעה. האמונה בחיי עולם היתה אז מוכרחת ובלעדיה לא היתה להדת תקומה. התורה הכתובה היא נימוס של מלוכה; האל הוא מלך בישרון, בני ישראל הם יושבי מדינתו ועבדיו, הוא מצוה בכח מלכותו ועל עבדיו לקיים דבריו אם טוב ואם בין אם ישלם שכר בעד זה ובין שלא ישלם; כך גזרה חכמתו ואין להפיר. אחרי חרבן הבית הראשון אבד הנימוס של מלוכה את כחו, כי "עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה כלום יש לזה על זה כלום?" 6 גם אחרי שיבת ציון לא הוטב המצב, כי כנראה היתה עבדות פרס קשה מעבדות בבל, וטענת "עבד שמכרו רבו" לא בטלה. על כן אך ע"י האמונה בחיי עולם ובשכר ועונש אחרי המות נתחבבה התורה על העם. ואולם הכלל שאין טוב בלא רע מצא גם כאן את מקומו. מחפצם להגביר את חיי העולם הבא ולהרבות זהרם, השקיעו עצמם בהמון דקדוקים וסייגים, בתקוה לקבל שכר על כל דקדוק וסיג, שמכיון שיש הנאה לפני הקב"ה בקיום מצותיו עד שהוא משלם שכר בעדן, הלא דין הוא שירבה את מדת השכר למי שהוא יותר זהיר בהן, יותר מרבה לדקדק בפרטי פרטיהן ועושה לו סייגים כדי שלא לעבור עליהן. אז נתרבו ההלכות עד אין קץ ומלאו את כל פרטי ההנהגות שבחיים ואי אפשר היה להמלט ממקרים של קיום מצוה במקום סכנה. אז מצאו החסידים, ובלי ספק גם רבים מן העם, שאי אפשר לדחות חיי עולם מפני חיי שעה, לקפח הנאתו של הקב"ה כביכול מפני צרכיו של אדם ולעבור על הלכה במקום בסכנה לחיי שעה. כמה יולדות וכמה חולים מסוכנים מתו בלא עתם בסבת הקיצוניות הזו – אין אנו יודעים; מצד אחד אפשר לשער, כי המון העם, הבהול בשעת הסכנה, לא היה בכחו לעמוד בנסיון במקרים כאלה והיה אומר: "והוא רחום יכפר עון". אבל מצד שני אנו רואים כי תלמי סאטער כבש את ירושלים בלי עמל בשבת, מפני שלא נועז להלחם נגדו ביום הקדוש 7 מאורעות בודדים אינם מעוררים לשנויים גדולים. מקרה תלמי היה מקרה זמני; הוא בא, ראה ונצח, ובזה תם הדבר ואין להשיב. צריך היה שתבא גזרת השמד של אנטיוכוס וישרפו כאלף חסידים בבת אחת במערה בשבת; ובהיות מלחמת אנטיוכוס ארוכה, יכול מקרה כזה להיות נשנה כמה פעמים. לכן אך אז נחה על החכמים רוח בינה ואמרו: אם כה נעשה גם לימים הבאים – עוד מעט והשמידונו 8, וישימו קץ להנהגה כזו. אבל גם אז, כנראה, היה הדבר רופף בידם. לא נתברר, אם עוד היו קיצונים בין החסידים, שלא הסכימו כלל להיתר פקוח נפשות במקום עבירה, או שכל ההיתר עצמו היה רק במקום פקוח נפש של הכלל ולא של היחיד. מחבר ספר דניאל, אשר כנראה, לא קדם לזמן השמד של אנטיוכוס, לא נמנע מלספר, כי דניאל מסר נפשו למיתה על התפלה, שאינה אלא מדרבנן. כדברים האלה הורו גם החסידים הראשונים: אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק (בתפלה) 9 ; פומפיוס כבש את ירושלים בשבת ובגשתו להרוס את החומה לא עמד איש נגדו, מפני ההלכה, שאך פקוח נפשות ממש מותר בשבת, אבל לא הגנה על החומה 10 ומחוקק הנוצרים אמר לתלמידיו: אך התפללו אשר מנוסתכם לא תהיה בחרף ולא בשבת 11, ועוד ר' יוחנן בן זכאי אמר שהוא חושש מחטאת למי שכופה קערה על עקרב שלא תישך 12, וכשנפלה דליקה בחצרו של יוסף בן סימאי בשבת לא הניח גם לנכרים לכבותה 13 עוד זאת: גם היתר המלחמה היה מוקף בסייגים שונים; הותרה אך מלחמה של הגנה, אבל לא מלחמה של כבוש, ואך שמאי חדש ההלכה. עד רדתה אפילו בשבת 14, וגם זה, כנראה משם, אך אם התחילו לצור שלשה ימים לפני השבת. גם במלחמת הגנה היו מניחים בחזירתם כלי זיינם בבית הסמוך לחומה, כדי שלא יטלטלום בשבת, אם גם איסור טלטול כלי אינו אלא מדרבנן, ורק אחרי שבא אסון ע"י זה התקינו שיהו חוזרין בכלי זיינן למקומן 15 , ספק פקוח נפשות, כנראה, לא הותר אז כלל. את זאת נראה ממקום אחר בעירובין, הדורש באור. אמרו שם: "אמר רב יהודה אמר רב נכרים שצרו על עירות ישראל אין יוצאין עליהן בכלי זיינן ואין מחללין עליהן את השבת. "תניא נמי הכי: נכרים שצרו וכו'. במה דברים אמורים כשבאו על עסקי ממון, אבל באו על עסקי נפשות יוצאין עליהן, בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת 16 , והדברים תמוהים, הלא רב סותם דבריו ואינו מבדיל בין עסקי ממון ועסקי נפשות, ואיך מסייע התלמוד לדבריו מן הברייתא, הסותרת לדעתו ומבדלת בין העסקים האלה? אבל אין ספק בעיני, שהיו לרב שתי ברייתות, אחת ברייתא קדומה מלפני היתר המלחמה בימי החשמונאים, ואחת מלאחריה, והוא בהעלם עין מבקרת ההלכה על פי דברי הימים מזמן החשמונאים, כמו שבכלל משלשלים התנאים והאמוראים את היתר פקוח נפש איסור עד זמן משה רבינו ומוציאים אותו מן הכתובים 17, – הרכיב את שתי הברייתות יחד, והוא עצמו, הוא האומר "תניא נמי הכי", להורות שגם כונת הברייתא הראשונה היתה כדברי האחרונה. איך שיהיה, ההבדל בין עסקי נפשות ועסקי ממון, בשעה שלא האמינו לנכרים ואסרו גם להתלוות עמם בדרך 18 ולהתרפאות מהם אפילו במקום ספק סכנה 19 – אין לו שום יסוד בהגיון, כי מי יודע אם לא בעסקי ממון ויסיימו בעסקי נפשות? אבל הדבר ברור, כי התירו רק בפקוח נפשות ודאי, ולא במקום ספק ואם באו על עסקי ממון, הנה זה רק ספק פקוח נפשות. יובן, מפני מה כל הפרק הששה עשר ממסכת שבת מדבר רק בהצלת חפצים שונים מפני הדליקה, ואין בו זכר לכבוי הדליקה, שלפי ההלכה המאוחרת היא מלאכה שאינה צריכה לגופה ואיסורה רק מדרבנן, שלפעמים גורמת סכנה גם לאנשים, כידוע ממעשה יום יום: הטעם הוא כפי שאמרתי, שבתחלה התירו רק פקוח נפש ודאי, אבל לא ספק פקוח נפשות, ויסודי הלכות המשניות האלה הן מאותו הזמן. לזמן ההוא שייכת גם ההלכה: "חמשה נהרגים בשבת: זבוב שבמצרים, צרעה שבנינוה, עקרב שבחדייב, נחש שבארץ ישראל וכלב שוטה בכל מקום 20, מפני שסכנותם ודאית, ולא שאר מזיקין, שסכנותם מסופקת. וצריך לחשוב, כי גם ר' יהודה, המחייב על מלאכה שאינה צריכה לגופה, הודה בזה, ואין ברייתא זו דוקא אליבא דר' שמעון בר פלוגתיה בזה. ולא יפלא על כן שבעת ההיא אמר ר' יוחנן בן זכאי, שהוא חושש מחטאת לאותו שכפה כלי על עקרב שלא תישך 21 , כי המעשה היה, כאמור שם, בערב, ובהיות רק עקרב שבחדייב מסוכן ודאי, לא היה העקרב בערב אלא בחזקת ספק סכנה. במשך הזמן התפתחה ההלכה הזו יותר והתירו גם ספק פקוח נפשות. אפשר שההיתר הראשון בפקוח נפשות ודאי היה רק בשבת, אם מפני דרשתו של ר' יוחנן בן יוסף: "כי קדש הוא לכם, היא מסורה בידכם ולא אתם מסורים בידה 22, שכנראה היתה דרשה ישנה מאד, וידועה גם למחוקק הנוצרים 23, – או מפני שהשבת הוא היום המצוי ביותר ואינו "מילתא דלא שכיחא", אבל אחרי כן, בשעה שהתירו לעבור על כל המצות משום פקוח נפש לבד מעבודה זרה ג"ע ושפיכות דמים 24 התירו גם ספק פקוח נפשות בשבת. או אפשר שנתרבתה ידיעתם וראו שבכמה מקרים אין למצוא את הגבול בין ספק פקוח נפשות ובין ודאי פקוח נפשות, ואז אמרו: כל ספק פקוח נפשות דוחה את השבת 25, והזריז הרי זה משובח ואינו צריך ליטול רשות מבית דין, והדברים נעשים ע"י גדולי ישראל 26 ביחוד הצטיין בהרבה קולות בענין זה – שמואל. הוא שמצא סמך מושכל לפקוח נפש במקום איסור מן הכתוב: " וחי בהם ולא שימות בהם", סמך הכולל לפי דברי התלמוד גם ספק פקוח נפשות 27 ועם זה היה גם בקי בידיעת הרפואה 28– הוא בטל הרבה חומרות קדומות וחדש הלכות רבות בענין זה, ואפשר שנתעורר לזה על ידי המקרה שקרה לאמתו, "דקדחה עינה בשבתא צוחה וליכא דאשגה בה, פקעה עינה 29, מלבד מה שדרש ההוא: עין שמרדה מותר לכוהלה בשבת, התיר גם כן לשרות פת ביין לתת על גב העין 30, לשרות קילורין מערב שבת לתת על גב העין בשבת 31 , היפך דברי הברייתא, שהתירה רק להניח קילור על גב העין מערב שבת, שתהא מתרפאת והולכת כל היום כלו 32, ורק להניח רוק תפל אסר, מפני שלא חשב זאת לרפואה. וכן הורה: מחזירין את השבר 33, היפך דברי המשנה האוסרת בפירוש דבר זה, 34, והורה לבלי ללכת בפקוח נפש אחרי הרוב 35, והתיר, לפי דברי מר זוטרא, לחלל את השבת בשביל יולדת בזמן פתיחת הקבר אפילו אם אומרת איני צריכה, וגם אחרי כן, אם אומרת צריכה אני, והוסיף להתיר גם לעשות מדורה בשבת בימות הגשמים לא רק ליולדת דם ונצטנן 36, והתיר להפיס מורסא 37 , ואפילו לכבות גחלת של מתכת בשבת ברשות הרבים בשביל שלא יזוקו בה רבים, אבל לא של עץ 38 – בלי ספק מפני שגחלת של עץ מתכבה מעצמה במהרה ואין בה משום נזק הרבים, ואסור אפילו לדעת רבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה. אם נערוך זו לעומת זו את כל ההלכות שנאמרו במקצוע זה, נראה שרבות מהן סותרות זו לזו. מצד אחד אסרו לאכול אזוב יון ולשתות מי דקלים בשבת 39 מפני שאין דרך אנשים בריאים לאכול אותם, ואמרו שהחושש לא יגמע בהן את החומץ והחושש במתניו לא יסוך יין ושמן 40, אם גם אין בזה אפילו שמץ חלול שבת, שזה מורה, כי לא רק חלול שבת אסור משום רפואה אלא אפילו רפואה עצמה בלי חילול שבת, שמא יבואו עי"ז לרפואה שיש בה חלול שבת, כשחיקת סממנים; ומצד אחד התירו הפסת מורסא שאין בה סכנה כלל. חילול שבת בשביל כל מכה של חלל, היינו מהן השפה ולפנים 41 , שגם מחלת השנים כלולה בזה, וגם מכה שעל גב היד ועל גב הרגל 42 . אם נשים אל לב, כי קשה להבדיל בין מחלה למחלה, וכי לפעמים גם למחלה קלה יכולות להיות תוצאות קשות, וכמו שאמרו: חש בראשו (פירש"י: מיחוש קל) יהי דומה בעיניו כמו שנתנוהו בקולר, עלה למטה, ונפל למשכב יהי דומה בעיניו כמו שהעלוהו לגרדום לידון, אם יש לו פרקליטין גדולים ניצול ואם לאו אינו ניצול 43, – יתברר לנו היטב, כי אחרי שהותר אפילו ספק פקוח נפשות צריך היה להרחיב את ההיתר במדה מרובה. אבל עם זה רואים אנו, כי נקבעה בזה שיטה וברורה להתיר על מה שנאסר בתחלה על יסוד רעוע, ואחרי שהתירו, למשל, הפסת מורסא לחולה שאין בו סכנה עוד השאירו את האיסור לאכול אזוב יון ולגמוע את החומץ בשעת כאב שנים. קדמונינו בחקר ההלכה לא החזיקו בשיטת הבקרת על פי דברי הימים, אלא בהפלפול החפשי וסברת שקול הדעת, על כן לא העבירו קו בין ההלכות שנשנו בזמן מוקדם ובזמן מאוחר, אחרי שנשתנה יסוד הענין, אבל השוו את המדות וחברו את הנפרדים. כבר הראיתי כי רב חבר שתי ברייתות סותרות זו, ודרך כזו כבושה היא אצל קדמונינו הרבה פעמים הם מוציאים איזו משנה או ברייתא מפירושה הפשוט, ומוסיפין עליה: "לא שנו…" "במה דברים אמורים…" "הכא במאי עסקינן… וכאלה, בעת שהשכל הישר יורה לנו, כי מחובת השונה הלכה לבאר דבריו בעצמו היטב ולבלי לסמוך על יודעי מחשבות שיבואו אחריו לפרש את מחשבותיו, שחשב בדבריו אלה דוקא על מאורע ידוע, ולא בכל האופנים, ואם הוא אמר דבריו סתם אות הוא שלא עלתה על לבו לקבוע בזה תנאי. כן לא אמרו לנו, כי המשנה "אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק" היא משנת חסידים מזמן קדמון, שעכשיו, אחרי היתר פקוח נפש, אין לה מקום, אבל אמרו: לא שנו אלא למלכי ישראל וכו' 44, לא שנו אלא נחש, אבל עקרב פוסק 45 , אם גם שני הבאורים האלה אינם עומדים בפני הבקרת, הראשון סותר להברייתא המובאת שם, שחסיד אחד סכן את נפשו ולא החזיר שלום לההגמון שנתן לו שלום בעת התפלה, שמזה נראה, שהחסידים לא הבדילו בין מלכי ישראל ובין הגמון מאומות העולם. השני סותר לדברי הברייתא שהבאתי, שהנחש בא"י והעקרב בחדייב מסוכנים, ועל כן אי אפשר לומר, שבארץ ישראל ששם נשנית המשנה הזו, העקרב יותר מסוכן מן הנחש. דברי ר' יהושע בן לוי: "כל המזיקים נהרגים בשבת", שנאמרו אחרי שהותר ספק פקוח נפשות, נכונים מאד, שהרי מידי ספק סכנה לא יצאנו, ובכל זאת השיבו עליהם מן הברייתא "חמשה נהרגים בשבת", שנשנית בלי ספק בזמן הקודם, ועם זה לחנם הקימו אותה רק לפי דברי ר' שמעון הפוטר מלאכה שאינה צריכה לגופה, והוסיפו לומר: "ברצין אחריו ודברי הכל" 46, והפוסקים דחו לגמרי את דברי ר' יהשוע בן לוי, הבאור שאינו מוכרח "ברצין אחריו" הכריח אותם על פי דרכם לשנות כונת ברייתא אחרת. אחרי שהחליטו שבשעה שאין המזיקין רצין אחרי האדם אין סכנה נשקפת לו מהם, הרגישו שזה מותר לברייתא אחרת: נזדמנו לו נחשים וערבים הרגן בידוע שנזדמנו להורגו לא הרגן בידוע שנזדמנו להורגו ונעשה לו נס מן השמים" 47, שמזה נראה דבור, שפגישת נחשים ועקרבים בלבד מסוכנת היא ורק ע"י נס אם לא יהרגום – ושנו את כונת הברייתא האחרונה לומר: "בנשופין אחריו". את דברי ר' ינאי "צרעה אני הורג (בשבת) נחש ועקרב לא כל שכן", הוציאו גם כן לפי דרכם מפשוטם ואמרו "דילמא לפי תומו", אם גם בכלל אי אפשר להתפטר בעניני הלכה בטענה של "דילמא", ודריסת נחש לפי תומו, כפי שצריך לחשוב, עוד יותר מסוכנת מפגישתו כמו שנאמר: "ואתה תשופנו עקב". להדברים המחוכמים של רבה בר רב הונא, שאמר להתנא ששנה לפניו משת "ההורג נחשים ועקרבים בשבת אין רוח חסידים נוחה הימנו": – "ואותן חסידים אין רוח חכמים נוחה מהם" 48 ) – להדברים האלה מצאו סתירה מדברי אביו רב הונא, שהקפיד על האיש שהרג זיבורא, בעת סכנת הזיבורא אינה אלא אם הנשוך הולך לבית המרחץ 49, ועל כן נחוץ רק להשמר מבית המרחץ ולא להרוג את הזיבורא בשבת. כיוצא בדבר רואים אנו במקום אחר. בעלית בית נתזה בלוד נמנו וגמרו; כל עבירות שבתורה אם אומרים לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מעבודה זרה, ג"ע ושפיכות דמים 50, האיש נתזה מלוד היה בזמן ר' עקיבא ור' טרפון 51 , ולפי השערת גרטץ 52 , שהסכים לה גם ה' ווייס 53, חדשו את הדין הזה בשעת השמד של אדרינוס. והתירו לעבור על כל התורה חוץ משלוש עבירות, מפני אונס השמד. וכן נראה באמת, שהרי בזמן שאינו של שמד לא היה להם שום צורך לעמוד למנין ולגמר אומר, אחרי שכבר היתה הלכה רוחת בידם על יסוד דרשות שונות, שפקוח נפש דוחה את השבת החמורה 54 , וכל שכן שאר עבירות, ורק בשעת השמד דרשה היתר מיוחד, בהיות כל התורה בסכנה. אבל בדורות המאוחרים לא נחה דעתם בזה והפכו את הדברים בדרך "לא שנו" ואמרו: לא שנו אלא בשעת השמד, אבל בשעת השמד אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור 55 , ובא אחר והוסיף: אפילו שלא בשעת השמד לא אמרו אלא בצנעא, אבל בפרהסיא אפילו מצוה קלה יהרג ולא יעבור 56, בעוד שר' ישמעאל מתיר אפילו עבודה זרה בצנעא 57, ובשבת אין בפקוח נפשות שום הבדל בין בצנעה ובפרהסיא. נגביל את התמורות בהלכה זו בתקופות שונות, נוכל לשער, שהיו בזה חמש תקופות: התקופה הראשונה היתה זמן הנבואה ותחלת צמיחת החסידים, בעת שלפי מצב העם, הבנתו בהדת וידיעתו בעניני הרפואה, כמעט אי אפשר היה שתבא התנגדות בין צרכי פקוח נפש ובין מצות הדת. התקופה השנית – מאחרי זמן הנבואה עד החשמונאים, שאסור היה לא לבד להלחם בשבת, אבל גם לבטל את את התפלה מפני סכנה, כמו שמסר דניאל את נפשו בעד זה, לפי ספורו של מחבר ספר דניאל, והחסידים שנו משנתם: אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. התקופה השלישית – בשעה שהתירו להלחם רק על עסקי נפשות ולא על עסקי ממון, ואסרו לשוב אל העיר בכלי זיין, וגם הריגת נחשים ועקרבים בשבת לא הותרה, מפני שאין הסכנה ודאית. לאחת מן התקופות ההן ראוי ליחס גם האיסור לבריאים לאכול אזוב יון, להחושש בשניו לגמע את החומץ, להחושש במתניו לסוך יין ושמן, ולהחושש בגרונו לערב אותו בשמן 58 וכיוצא באלה. התקופה הרביעית – בזמן שהתירו גם ספק פקוח נפשות ונמנו וגמרו שעל כל התורה חוץ משלשה דברים יעבור ואל יהרג, והרחיבו את ההיתר עד הפסת מורסא ויתר ההיתרים שהזכרתי למעלה, ואולי הועיל לזה באיזה אופנים גם מבטו החדש של רבי שמעון על מלאכה שאינה צריכה לגופה. התקופה החמישית – היא תקופת פסק ההלכה, שאנו עושים בזה "ככלהו תנאי וככלהו אמוראי", ויחד עם האיסור לסוך יין ושמן למי שחושש במתניו 59 הננו מתירים דברים רבים שנזכרו למעלה וגם לכבות דליקה בשבת אפילו בחשש סכנת ספק 60 (דבר שלא נזכר בשום מקום בתלמוד, אבל נכון מאד על יסוד ההיתר במקום ספק פקוח נפשות, ביחוד במלאכה שאינה צריכה לגופה), ואם זה אנו אוסרים להפסיק בתפלה, שהיא מדרבנן אפילו נחש כרוך על עקבו 61 "ההלכות המרובות" נתרבו ונתרחבו כל כך עד שקשה להתאימן ולהסיר את הסתירות שביניהן. בעת האחרונה הוטל סער של התמרמרות בין יהודי-אמריקה בשל העובדה שנודעה גאליצאי, אשר המיר לפני שנים רבות את דתו וגם תמך בגלוי בעלילת-הדם, שמש עוד זה לא כבר בכהונת רב וראש-ישיבה בכמה קהלות בארץ החדשה. טפוס שכזה, ועוד גרוע ומסוכן ממנו בפרטים הרבה, היה גם אשר בהיותו כבר מומר ואגיטאטור מיסיונרי נלהב התחפש בערים ובעיירות שונות בנגב רוסיה בתחלה "ליהודי טוב" ולבעל-מופת ובאחרונה בתור דיין ומורה-הוראה, עד אשר נמצאו כאלה, שקרעו את המסוה על פניו והוא נגלה בקהל בפרצופו האמתי, כמו שיסופר בפרקים הבאים. הרשנזון, בן יחיד להורים עשירים יראי-אלהים, נולד בשנת 1827 באורגיוב, פלך בסרביה. עוד בילדותו נכרו בו כשרונותיו המצוינים, וזה הניע את אביו להשגיח השגחה יתרה על חנוכו, שיעלה יפה. מחוסר אמון בהשלמת מלמדי-המקום, הביא לבנו משנתו העשירית ואילך מן החוץ, וביחוד מליטא, שהיתה מפורסמת אז בעולם למגדלת רבנים וגאונים. במלאת לנער שש עשרה שנה כבר יצא לו שם בתור עלוי מופלג בבסרביה כלה. ספרו על אודותיו דברים מופלאים. ספרו, למשל, כי כבר עומד בלמודו בחתימת הש"ס, כי חריף הוא ובקי ויש לו ידיעה "בכל". ובאמת הבליט הנער התעניינות מרובה לא רק בספרות התלמודית בלבד, כי אם לכל מיני הספרים, שנתגלגלו ובאו לידו, ואפילו לאלה, שתכנם היה, לכאורה, נעלה מהשגתו. ועל פי רב נזדמנו לו אותם הספרים, שהובאו לבית הוריו על-ידי מלמדיו השונים. בין מלמדיו נמצאו כאלה, שאהבו להגות בעתות הפנאי שלהם בספרי-מוסר; המלמדים יוצאי-ליטא הביאו אתם ספרי השכלה ומחקר, שהחזיקו אותם, אמנם, סמוים מעין זרה, אבל הנער, שהיה תמיד בחברתם, גלה את הספרים במקום-מחבואם, וכל כך הרבה לנקר ולחטט בהם, עד כי התחיל להבין את המדובר בם. והזדמנות היתה בדבר, כי אחד ממלמדיו, אברך מינסקאי, אשר בא לבסרביה לאחר שכבר הריח בריח ההשכלה החדשה, לא נזהר פעם בשיחה שהיתה לו עם הרב האורגיובי ויביע לו רעיון חפשי יותר מדי, אשר בגללו נתפרסם בעיר לאפיקורס. זה הביא לידי-כך, שהוכרח לעזוב לאחר עת קצרה את אורגיוב. אז הביא מאיר הרשנזון הזקן מלמד לבנו מוויניצה, שהיה מקובל קצת ואהב לקרוא בספרי-קבלה. ממילא השתמש תלמידו הסקרן בהזדמנות זו שבאה לידו להכיר לדעת גם את תוכן הספרים הללו. כן רכש לו הרשנזון הצעיר נוסף על הארודיציה התלמודית הגדולה שלו גם מושגים שטחיים אודות מהות ההשכלה והפלוסופיה הדתית הישראלית והקבלה, ובהיותו מחוסר התפתחות מסודרת, בלתי מוכשר כלל לעכל את כל אלה, קמה במוחו ערבוביה של מחשבות ודעות, שנעשתה אצלו קבע, ומעולם לא יכל להחלץ ממנה. בהיותו בן שמונה-עשרה נשא לו הרשנזון לאשה את בתו של הגביר האורגיובי המפורסם בשעתו ר' מיכל גרינברג, אשר אסף אותו אל ביתו להיות סמוך על שלחנו תמיד. שם פנה לו עלית-קיר מיוחדת כדי שישב ויעסוק בתורה ויכין את עצמו לרבנות. אבל לאחר חתונתו התחוללה בהרשנזון מהפכה גדולה. פרורי הדעות החדשות, שמלאו את מחו, הטרידו אותו והוא לא התבונן, מלמודו. בכל פעם, שפתח את הגמרא והתחיל הוגה בה, היה מתעורר אצלו שלא ברצונו איזה רעיון, שהסיח את דעתו אל ענין אחר לגמרי. מעט, מעט הרגיש בו צורך נמרץ מאד לשפוך לפני מי שהוא את שיחו, כדי שלא להחנק… זה הביא באחרונה לידי כך, כי בהמשך הזמן נעשתה עלית-הקיר שלו למין בית-ועד לצעירי-העיירה, שהיה מתווכח אתם על ענינים מפשטים שונים, הרחוקים על פי מהותם מאד מן הספירה הרבנית. כך הרגיל את עצמו לשבת כל היום עם מקטרתו בפיו, כשהוא מחותל בענני-עשן, ולשוחח בלי-הפסק על ענינים מענינים שונים. הדבר הזה לא ישר בעיני חותנו. הוא לא יכול לראות, כי חתנו, אשר תלה בו תקוות כל כך יפות, עומד להיות ל"כלי ריק", וביום בוקר אחד אמר לו, כי מאחר שלא יהיה עוד לרב, טוב יהיה שידאג לאחוז בעוד מועד באיזה מסחר. הרשנזון הסכים לדבר, ובכסף-הנדה שלו פתח באורגיוב חנות של טאבאק. אבל לא ארכו הימים ומעלית-הקיר שבבית-חותנו עבר ועד צעירי העיירה אל חנותו, וזה גרם הפסד למסחרו. תחת להשיב דבר לקוניו, היה הרשנזון מרבה שיחה ומתפלסף עם חבריו, ובשביל כך התחילו הבריות מוקירים את רגליו מחנותו. סוף דבר היה, כי אבד לו לא רק רכושו עצמו, כי אם הרבה הון זרים, שלוה על פי שטרות. חותנו, שנטר לו שנאה בלבו, לא עמד לו בשעת דחקו, ואביו יצא בעת ההיא נקי מנכסיו, וכן נשאר צפוי רק לעזרת עצמו. מעט, מעט בא במצר עד כי לא מצא לפניו דרך אחרת בלתי אם לברוח מפני בעלי-חובותיו לחוץ-לארץ. אבל בעיר איזמאאיל, אשר על גבול רומניה, נתפש והובא אסור באזיקים לקישינוב. תיכף בא לשם חותנו, אשר לא יכול נשוא את החרפה, כי בעל בתו פשט את הרגל ונמלט מפני נושיו, ויכריחהו לתת לאשתו גט-פטורין. בתור פצוי בעד הגט הזה השתדל גרינברג לפני מי שצריך, שני חדשים הוצא הרשנזון לחפשי מבית-האסורים. מפני שהתביש לשוב לביתו לאורגיוב, שם פניו לגאליציה. למעלה משנה התגורר הרשנזון בערי-גאליציה, שם התגולל בישיבות ובבתי-תפלה של חסידים, ובכל מקום לא הניח את מקטרתו מפיו ולא פסק להתפלסף על-דבר ענינים העומדים ברומו של עולם המחקר. כבר נעשה אצלו כעין בולמוס לאסוף מסביבו אנשים איזו שיהיו ולפתח לפניהם תאוריות שלמות על החסידות ועל הקבלה ועל הפלוסופיה ועל ענינים אחרים כאלה. הוא דבר אמנם בהתלהבות מרובה, אבל הקהל לא עמד על כוונת דבריו, יען כי גם לו, להרשנזון עצמו, לא נתבררו ולא נתחוורו עדיין כראוי. הדברים הגיעו לידי כך, שהתחילו אחרים לחשוב את הרשנזון למטורף קצת, והתרחקו ממנו. את זה לא יכל הרשנזון נשא ויסע לרומניה. העיר הרומינית הראשונה, אשר סר אליה, גאלאץ. בהשארו בלי פרוטה בכיס, היה מחזיר על הפתחים וקובץ על יד נדבות-כסף. לתכלית זו היה שוהה ביחוד בבתי-הקהאוה השונים. כשנכנס אל בית-קהאוה, היה מתיצב על יד אחד השלחנות, שיושבים לפניו יהודים, ומתחיל להשמיע להם דברי-תורה, מדלג על עניני-חסידות ומקפץ על דברי-מחקר, ואף כי השומעים לא הבינו אותו הבנה שלמה, התפלאו בכל זה על עושר ידיעותיו ואיש איש מהם שלשל לו בידו נדבה הגונה. פעם אחת כשישב הרשנזון באחד הריסטוראנים משפלי-המדרגה אשר בגאלאץ ואכל את ארוחת-הצהרים, לקח לו מקום על ידו צעיר יהודי, שנכנס אתו תיכף בשיחה. הצעיר הביע להרשנזון את צערו הגדול, כי איש בעל כשרונות מצוינים שכמותו, שהיה יכול בנקל לכונן לו מעמד יפה וחשוב בחיים, נמצא במצב של קבצן פשוט. עם זה השיא לו עצה, כי אם רוצה הוא להפטר מקבצנותו, יסע אל העיר הקרובה יאסי, והוא יתן על ידו מכתב לאחד ממיודעיו, היושב שם, איש חשוב מאד, והלה ידאג לעשותו לאדם המעלה. הרשנזון, שלא יכול בכלל להתעכב זמן רב על מקום אחד ושהסכין לחיי-נדודים, הסכים לדבר, ועוד באותו יום קבל מידי האיש הצעיר את המכתב עם הוצאות-הדרך הנחוצות וימהר ויסע ליאסי. האיש, אשר אליו הביא הרשנזון את היה חבר לאגודה המיסיונרית הלונדונית, שנשלח ליאסי, לעמוד בראש עבודת-המיסיון ברומניה. אבל מחוסר אגיטאטורים טובים וחרוצים ברומניה, לא הצליח בפעולתו בין יהודי הארץ הזאת. ב-קראו את מכתב סוכנו הגאלאצאי על אדות הרשנזון, שמח בלבו שמחה גדולה. הוא הבין תיכף, כי באדם כהרשנזון ימצא בהמשך הזמן את העוזר הנחוץ והנאות לו. באמרו להרשנזון כי הוא רוק עשיר, ששם לו לתעודת-חייו להביא אל מטרתם כל מיני צעירים בעלי-כשרון בין שהם שואפים לרבנות או להשכלה חילונית, אסף אותו תיכף אל ביתו וילבישהו מחסוריו. ביום הראשון, כששאל האיש את הרשנזון, לאיזה מטרה הוא נושא את נפשו, ענהו על זה, כי לפי שעה אין לו כי אם תכלית אחת לחקור ולדרוש איזו דרך תשכון האמת: בתורה, בחסידות, או בהשכלה ובפלוסופיה. ובדברו הרצה הרשנזון לפני איש-חסדו את קובץ דעותיו המסובכות והמטורפות. ליותר מזה לא הצטרך המיסיונר. בהיותו עצמו בן-תורה קצת, התחיל מאז מתווכח שעות ארוכות בכל יום עם הרשנזון על-דבר מהות היהדות, להקביל זו לעומת זו את האמונות השונות ולברר את חסרונותיה ויתרונותיה של כל אחת. עם זה היה המיסיונר משתדל להבליע בשיחותיו עם הרשנזון שירות ותשבחות לדת נצרת. לכתחילה היה הרשנזון מקשיב לדברים האלה הנאמרים לשבחה של האמונה הנוצרית רק מתוך סקרנות. הוא היה שבע-ענג מזה, שנוסף על ערבובית-הדעות שלו עוד רעיון אחד, אשר ינקר בלי-הפסק במחו וישמש לו חומר למחשבה ולשיחה. יותר מזה לא חפץ. להוציא החמר החדש הזה איזו מסקנות ראליות, ממשיות, כזאת לא עלתה על דעתו. כמה שאהב להתווכח ולהתפלסף בענינים מטאפיזיים, היה רחוק עדיין בעת ההיא מצרף את דעותיו החפשיות למעשה. הוא היה לובש עדיין טלית קטן, בכל יום התפלל והניח תפילין כאחד מגדולי המאמינים. לזמן ידוע הפסיק המיסיונר את התעמולה שלו והעמיד פניו כאלו אין ברצונו כלל להשפיע על דעותיו של הרשנזון, וכי כל חפצו הוא רק להביא אותו לתכלית רצויה בחיים. אבל על-ידי נפתולים שונים עלתה בידו לפעול על הרשנזון פעולה כל-כך עזה, עד אשר התחיל מעט, מעט מסכים אל דבריו והוכחותיו יותר ויותר, ולבסוף אל יכל עוד לעמוד בנסיון, וביום בקר אחד צעד את הצעד האחרון ונשתמד. על פי החמר העשיר, אשר אספתי בנוגע להרשנזון, אין לראות כי התנצר לשם אידיאה, מתוך הכרה פנימית, כמו שמחליטים הביאוגרפים המיסיונרים שלו. אבל עם זה אין נראה, כי נעשה מיסיונר רב-פעלים משעה ראשונה ואילך. עובדה היא, כי עזב כעבור עת קצרה את יאסי, ואת רומניה בכלל, וכי בשנות החמשים האחרונות נמצא פתאום ברוסיה, שהתגורר שם בתור חסיד נלהב בעיר ליובאוויט" בחצר" האדמו"ר שם. "על ספרי "דרך הקדש" – כך כתב הרשנזון עצמו ב"המגיד" (שנת 1885) – עמלתי עשר שנים שלמות, מן היום אשר שבתי בשנת 1860 מליובאוויטש, במקום שנקשרתי באהבה רבה אל תורת החסידות". בסוף שנות הששים צף פתאם בברלין בתור אגיטאטור מיסיונרי גלוי, אבל הפעם כבר נקרא בשם משפחתו ליכטנשטיין. שמונה שנים בערך עבד שם בהמיסיון הפרוטסטנטית. במשך העת הזאת חבבר ופרסם בדפוס את ספרו "חזוק אמונת אמת", שבו הוא מבטל כעפרא דארעא, כצורר ישראל מלידה, את העם העברי ואת תורתו. הסופר העברי דיינארד, שנפגש אז פעמים אחדות בברלין עם וידע אותו בתור מיסיונר שאומנתו בכך, מספר בשם מוכר-הספרים העברי הברליני ד"ר בר, כי בשנת 1878 עזב ליכטנשטיין את גרמאניה, וכי לפני צאתו לדרך קנה אצלו סדור עם ציצית וגם טלית ותפילין. עם זה הביע מוכר-הספרים העברי את השערתו, כי ליכטנשטיין חזר בתשובה והחליט לשוב לרוסיה על מנת לחזור שם ליהדותו. לרוסיה, ולא רק כיהודי סתם, מתחפש בבגדיו ובכל הליכותיו "ליהודי טוב": בתחלה נסע לקישינוב, שם נשא לו אשה את אחותו, של מי שנעשה בהמשך הזמן אף הוא מומר, יוסף ראבינוביץ. מקישינוב עבר עם לגור בעיר מולדתו אורגיוב. שם חלק בין החסידים המקומיים את ספרו "דרך הקדש" והתחיל ממלא תפקיד של אדמור בעל מופת ועושה נפלאות, רופא מחלות שונות על-ידי קמיעות, פוקד עקרות בתפלותיו ומבטל גזרות רעות וכיוצא בזה. באורגיוב, שרב יושביה היו הדיוטים ועמי-ארצות, התברכו בו, והוא הבין לעשות מזה עסק טוב ולאסוף ממון הרבה. אבל לאסונו של הרשנזון נזדמן לאורגיוב, בלי אשר חכה לו כלל, איש, אשר ידע אותו מימי שבתו בברלין, והאיש הזה גלה ברבים את פרצופו הנכון. זה היה הסופר אפרים דיינארד, שהזכרתיו למעלה, אשר אחרי עבור מאז שש שנים פרסם אדות אותו מאורע "בחדש אב תרל"ט (1879) – כך מספר דיינארד ב"המגיד" – באתי לרגל עסקי לאורגיוב. בבקרי שם את המשכיל הידוע ה' יוסף בילקיס, מצאתי מונח על שלחנו את הספר "דרך הקדש". בלי כוונה מיוחדת החלותי לקרוא את הספר ותיכף הכרתי, כי מחברו הוא מיסיונר. שאלתי את ה' בילקיס, כיצד בא לביתו ספר כזה? ויענה לי, כי לא קרא אותו, ולפיכך אינו יודע כי נכתב מאת מיסיונר, אבל הוא אינו מאמין בדבר, יען כי המחבר הוא בן-עירו ונמצא עתה פה באורגיוב, ולא עוד, אלא שהוא "יהודי טוב", הפוקד עקרות ומעלה ארוכה לכל מיני תחלואים קשים, בקצרה: הוא אדמו"ר של החסידים ושמו "יחיאל צבי הרשנזון". "בעל הבית – כן מוסיף דיינארד – שלח תיכף את המורה אשר אתו בבית, ה' ש. ויילאנד, האדמו"ר, והלה לא סרב ויבא. אך פתח את הדלת הכרתיו כרגע ואשאלהו: "הלא הנך המיסיונר הברליני ליכטנשטיין, ומה מעשיך פה?" הוא נבהל מאד ויבט בי שעה ארוכה, כאלו הוא רואה אותי עתה זו הפעם הראשונה. אני החלותי להזכירו מתי ואיפה נפגשתי אתו, והוא ישב כאלם לא יפתח פיו. כחצי שעה ארכה שתיקתו. אחרי כן, בראותו כי בני-הבית מתלחשים יחד, ירא פן יקימו שאון, ויאחז בידי ויבקש ממני לצאת אתו החוצה. בלכתי עמו אמר אלי: "הלא שמעת, בוודאי, כי מצאתי בתלמוד מאמר, הנותן תוקף לדברי אלה המאשימים את היהודים, שהם משתמשים בדמי-נוצרים לחג פסחם, וכבר כתבתי אדות זה להפרופיסור חוואלסון. "כשמעי מפיו דברים כאלה אחזתי בערפו ואמשכנו אלי אל בית-מלוני, שנמצא שם ש"ס שלם, כדי שיראה לי את המסכת, שבה נמצאת מימרה זו. פעמים אחדות חפץ להשתמט מידי, אבל אני לא הרפיתי ממנו עד אשר הביאותיו אל מעוני, ושם דפדף ודפדף בגמרא עד שמצא את המציאה הידועה בכתובות דף ק"א "מעשה באחד ששחטוהו בערב הפסח". "עיני – מספר דיינארד – מלאו דם מרב חמה וחפצתי לסחוב אותו אל בית-הפוליציה למען יראה שם לעיני מביני-דבר יהודים את המציאה המופלאת שלו. אבל בין כך נודע הדבר בעיר, וכרגע נתמלא הבית אנשים ונשים, וכולם התנפלו עליו בקולות וצעקות ובתביעות כי ישיב להם את הכסף אשר לקח מהם בעד ספריו ובעד הברכות, אשר העניק לנשיהם ולבנותיהם. נמצאו כאלה שחפצו להראות להרשנזון את נחת זרועם, אבל אני עצרתי בעדם מהפיק את זממם באמרי, כי די לנו במה שנגלתה תרמיתו בקהל". אחרי מאורע זה נעלם הרשנזון פתאום מאורגיוב, וזמן רב לא נודעו עקבותיו. אחדים חשבו, כי עזב את אורגיוב מרב בושה וכי הוא התחרט בוודאי ושב להיות יהודי חרד. במאוחר, כעבור שנים אחדות, נודע בקהל, כי נשאר הרשנזון אותו מיסיונר שהיה ואז נמצא מי שהוכיח את דיינארד בדברים על אשר לא גלה תיכף בשנת 1879 את מעשיו בעתונים העברים. על זה ענה דיינארד ב"המגיד" כדברים האלה: "החשיתי, יען האמנתי כי אחרי המאורע האורגיובי, חזר הרשנזון בתשובה, כמו שעשה גרשוני לפנים שמחל לו העם העברי על קלות דעתו ושב לחשבהו כאחד מבניו, ולפיכך לא חפצתי לגרום לו צער". כאמור נשאר הרשנזון במרדו ולא פסק מהמשיך בשקדנות מרובה את התעמולה המיסיונרית שלו, בהוסיפו להתחפש במסוה יהודי נאמן, ירא וחרד. ביכלתו להתחפש הגיע למעלת אמן נפלא. הדברים הגיעו לידי כך, עד כי בשנת 1881 עלתה בידו להתקבל באחת העיירות שבפלך פודוליה בתור רב וזקן הדיינים. בשנת 1882 בא הרשנזון לאודיסה, ושם חזר על פתחי עשירי היהודים עם ספרו "דרך הקדש" ועם כתב-יד של ספר שני בשם "שבע חכמות", שאסף עליו הסכמות מרבנים ומשכילים. הוא נכנס אז גם אל המלומד דוד כהנא ויבקש ממנו לקנות ממנו את ספרו החדש. אך סקר דוד כהנא סקירה מרפרפת על שני הדפים הראשונים, הכיר תיכף עם מי יש לו עסק והראה לו את אחורי הדלת. הדבר נודע בעיר, הרבנים והמשכילים מהרו להוציא מידי הרשנזון את הסכמותיהם. כעבור שני ימים עזב הרשנזון את אודיסה. ולב הרשנזון /א נפל עליו, ובשנת 1883 הדפיס בלבוב את ספרו "שבע חכמות" שנתן בראשו הסכמות מזיפות, שנכתבו על ידיו עצמו, מאת מלומדים יהודים אנשי-שם כמו: מתתיהו שטראשון, שלמה בובר, יוסף פין, קלמן שולמאן ואחרים כיוצא בהם. עם ספרו זה נסע אז לליפסיאה, ושם התחיל קורא לעצמו שוב, כלפנים בברלין, בשמו ליכטנשטיין. סופר עברי בווארשה, דוב אריה פרידמאן, פרסם במאוחר על אודות "בתחלת שנת 1884 ישבתי, לרגל ענין ידוע, שבעה שבועות בעיר ליפסיאה. במשך העת הזאת הלכתי לבקר את ה"אינסטיטוט יודאאיקום", שיסד הפרופסור דליטש בשביל הכהנים הנוצרים הצעירים, הרוצים ללמוד לדעת את חכמת ישראל. שם נזדמנתי עם איד אחד, אשר על פי דבורו ומראהו הכרתי בו תיכף, כי הוא רוסי. בבאי אתו בדברים, הראה לי קונטרס קטן פרי עטו. שם הקונטרס היה "תולדות יהושע" ועל השער כתוב: מאת "אבן צוהר", ביהודית: ליכטנשטיין (צה"ר הוא, אגב, ראשי התיבות של "צבי הרשנזון"). כאשר שאלתי את מנהל האינסטיטוט, פאבר, למעשה האיש הזה, ענני, כי הוא יהודי שהמיר את דתו עוד לפני חמש ועשרים שנה, ויען כי יש לו ידיעות גדולות ומרובות בתלמוד ובתיאולוגיה הישראלית, לקחה אותו המיסיון הפרוטסטנטית אליה בתור אגיטאטור להפצת הדת הנוצרית בין היהודים". בשנת 1885 נתגלגל ספרו החדש של הרשנזון עם הסכמות גדולי המלומדים היהודים לאודיסה, ושם נזדמן במקרה לדיינארד, שהכיר תיכף, כי הוא מעשה ידיו של אותו הרשנזון, אשר לפני שנים אחדות גלה אותו באורגיוב בתור מסיונר מסוכן. בהוכחו כי אין הרשנזון חושב כלל לחזור בתשובה ולא עוד, אלא שהוא עוסק עד היום בתעמולה המיסיונרית ב+מרץ מרובה, מצא לנחוץ לקרוע לעיני העולם כלו את המסכה מעל הבריה השפלה הזאת ולגלות אותו בפרצופו האמתי. רק אז פרסם דיינארד על אודותיו אותו המכתב, שהבאתי קטעים ממנו בפרק הקודם. בעת ההיא ישב הרשנזון במנוחה שלמה בקיוב, שבא לשם לרגל פעולתו המיסיונרית, בהתחפשו לעיני הבריות כיהודי-ירא שמים. בקיוב בקר תכופות בבתי הסופרים העברים המקומיים הידועים אלעזר שולמאן ויצחק יעקב וייסברג, וגם בביתו של הפרופסור מאנדלשטאם. לכולם ספר, כי ישב לפנים בעיר וויניצה, פלך פודוליה, ששם היו לו עסקים גדולים ויעש עושר; אחרי כן התרושש ויצא נקי מנכסיו, ואז התחיל כותב ספרים בספרות הוא מוצא עתה חית-ידו. לקיוב בא בעצת אשתו, שיש לה פה קרובים ובני-משפחה, לבקש ארוכה לעיניו החולות. את הפרטים האלה היה מספר בהעמידו פנים תמימות כל-כך, עד כי לא נמצא איש, שיטיל ספק באמתת דבריו. כשבא לקיוב גליון "המגיד", שנתפרסם במכתבו של דיינארד, הטיל בין מכירי הרשנזון רעש גדול. איש מהם לא חפץ להאמין, כי יש אפילו רק קורטוב אחד של אמת במה שמספר דיינארד על הרשנזון. הכל חשבו, כי נפלה איזו טעות בדבר. יצחק יעקב ווייסברג כתב אז ב"המגיד": "קשה היה לנו לצייר בנפשנו, כי איש שכמותו יהיה מוכשר לעשות נבלה כזו. חשבנו אותו כולנו לתלמיד חכם, שפיו ולבו שוים, יען כי מן היום שהכרנו אותו, לא מצאנו בו שום דופי". ביום אחד, כשבא הרשנזון כמנהגו לבקר את ווייסברג, הראה לו את גליון "המגיד". "פני הרשנזון – כך ספר ווייסברג במאוחר – הלבינו כרגע כסיד ויספוק בכפיו ויתמרמר בבכי כילד קטן וישבע בכל מיני שבועות, כי הוא חף מפשע, צדיק תמים. בדברים נלבבים התחיל להוכיח אותי לדעת, כי בכל אשר כתב דיינארד על אודותיו אין אף מלה נכונה אחת. הוא עשה עלי רושם כביר כל-כך, עד שכבר נטה לבי להאמין לו. לבי נקרע בי לגזרים בראותי את יאושו המר ויחד נכמרו נחומי אליו. "לב מי לא היה נהפך עליו למראה ישיש צדיק העומד וסופק בכפיו בדמעות שליש וצועק בקול: אויה לי! מה אמלל אני! אנא אוליך את חרפתי?" אבל וייסברג השיא אז עצה להרשנזון, כי יפרסם ב"המגיד" הכחשה נגד בלבוליו של דיינארד, כדי להסיר מעליו לזות-שפתים. ואמנם מהר הרשנזון וישלח ל"המגיד" מגלת-ספר שלמה נגד דיינארד, שבה נסה להוכיח כי לא היו דברים מעולם, כי לא היה מימיו רבי של חסידים, כי לא העניק ברכותיו לנשים ולא פקד עקרות, וכי מעולם לא הציל אותו דיינארד מאנשים שחפצו להכותו. על זה העיר אז עורך "המגיד" כי הרשנזון עוד לא נקה את עצמו מן החשד שמתחו עליו, יען כי עבר בשתיקה על העיקר. הוא לא הכחיש כלל, כי במשך שנים אחדות היה מיסיונר בברלין ונקרא אז בשם ליכטנשטיין; הוא עשה את עצמו כלא יודע מה שהאשימו אותו, כי פרסם ספר בשם "חזון אמונה", שבו הוא ממטיר אשר וגפרית על היהודים ותורתם; הוא לא הזכיר אפילו במלה אחת את האשמה הגדולה, שמטיל עליו דיינארד, כי אמר לו, שנמצא בתלמוד ליהודים בדמי-נוצרים לחג פסחם, הרשנזון, אשר חשב, כי בהכחשתו כבר נקה את עצמו ויטהר כקטן שנולד, נרעש מאד מהערתו של בעל "המגיד". הוא הרגיש, כי לא יוכל עוד להשאר ברוסיה והחליט קודם כל לעזוב את קיוב. אבל לפני צאתו מקיוב עלתה בידו לפעול על ווייסברג, כי ילמוד עליו זכות ב"המגיד". וויסברג נתרצה לו ובמכתב אל "המגיד" הביע את הרעיון, כי אפשר הדבר שישנו עוד אדם אחד, ששמו ליכטנשטיין ושהוא מיסיונר ומומר באמת, הקורא לעצמו הרשנזון כדי להונות את הבריות ולהטעותם לחשוב, כי הוא הוא המלומד והתורני הגדול הרשנזון. – אבל עברה עת קצרה ואותו וייסברג עצמו הוכרח להביע בפומבי את צערו הגדול על כי נתעה מאת הרשנזון ובקש להמליץ עליו. גרמה לכך הידיעה שהתפשטה אחרי עבור שני שבועות ע"י השבועון "עסטרייכישע וואכענשריפט", כי אל עורך העתון הגר בווינה בא מלומד עברי עני מרוסיה, מר יחיאל הירש הרשנזון, למכור לו את ספרו "שבע חכמות" על התלמוד והמדרש, שנדפס בלבוב בשנת 1883. המחבר הזה הביא אתו מכתבי-המלצה והסכמות מאת הפרופסור הלייפציגי דליטש ומאת המיסיונר הידוע פאבר. "לפלא גדול היה לי – כן מעיר עורך ה"עסטרייכישע וואכענשריפט" על הידיעה הזאת – לראות יהודי, שהוא תלמודי גדול, מחזיר למכור את ספרו על פי מכתבי-המלצה של מיסיונרים מפורסמים, שמשתדלים כל-כך לעשות בין היהודים נפשות לדת נצרת: אבל לאחר שקראתי הפעם מה שכתב דיינארד על האיש הזה ב"המגיד", נפתרה לי חידתי. אין לי שום ספק, כי המיסיונר הרשנזון סובב עתה בערי גאליציה ומגמתו להביא צעירים עברים לידי שמד". וב"המגיד", וגם בעתונים עברים אחרים, התחילו מודפסים הרבה ידיעות ומכתבים ממקומות וארחות-חייו. רושם מיוחד עשה המכתב הקטן ה זה, שערך עורך השבועון העברי "הקול ", ראדקינזאן, אל המו"ל את "העברי": "ידידי! על שאלתך, מי הוא הרשנזון או ליכטנשטיין, יהודי או מומר? אענך, כי זאת אין אני יודע. אבל ידוע לי ברור, כי מחבר הספר "שבע חכמות" הוא יהודי שנשתמד. דבר זה שמעתי מפי הפרופסור דליטש ופאבר. בירח ספטמבר שנת 1884 ראיתי בעיני מכתב, שכתב להם מקיוב ושבו הוא קורא אותם בשם "ידידי במשיחי". על דבר זה אוכל להעיד בחתימת ידי". באחרונה חזר ופרסם אותו אפרים דיינארד בקהל חבילה שלמה של ראיות והוכחות, שעל פיהן יוצא ברור, כי משך שלשים שנה רצופות עבד הרשנזון בשכר אצל המיסיון האנגליקני והפרוטסטאנטני בתור מנהל תעמולה בין היהודים זו כתב את כל ספריו, שחזר עמהם בעצמו בכל העולם בהתחפשו פעם לאדמו"ר ופעם לרב בעיר קטנה ויש אשר גם לדרשן, הכל כמו שמצא לנחוץ באותה שעה ובאותו מעמד. הידיעה האחרונה על דבר הרשנזון נתפרסמה בעתונים העברים בשנת 1887. אז ספר על אודותיו, כי הוא יחד עם גיסו המומר יוסף ראבינוביץ מקישינוב, פרשו את רשתם בין בני- הנעורים היהודים בעיירות אשר בפלכי בסרביה ופודוליה, וכי כבר עלתה בידם להביא הרבה מצעירי-ישראל לידי שמד. כדי לפעול על הצעירים, מפיצים שני המומרים האלה שמועה ברבים, כי חברה גדולה מלאה את ידם להעביר את יהודי רוסיה לארץ-ישראל וכי שם כבר ימצאו הכל נכון לפניהם. מן החיים ולא נשמע עוד על אודותיו דבר. באמצע שנות התשעים חזר בקהל, והפעם בתור מיסיונר גלוי ומפורסם לרבים. כנראה כבר קצה נפשו להעמיד פנים מזיפות, או שהרגיש את עצמו לא יפה בפנים אלו, וזה שהניע את לבבו להתגלות בפרצופו האמתי, בפרצוף של איש שהתעמולה המיסיונרית היא אומנתו, ואינו מתבייש בה. הוא העתיק את מושבו ללונדון, ושם עסק באומנתו בראש גלי. בגלל פעולותיו הכבירות קראו לו המיסיונרים בשם הכבוד "רבי". אף הוא עצמו אהב תמיד להתגאות בכנויות "רב" ועל מכתביו היה חותם "הקטן", ויש אשר גם בתוספת המלים "לפנים רב באורגיוב". אחת אירע, כי הביאו אחד ממכתביו עם חתימה זו להרב הכולל הלונדוני הרמאן אדלר, אשר התרגז מאד על הנבלה הזאת וישלח להגיד לו בפקודת שלטון הקהלה, כי לא יהין עוד לחלל באופן מחפיר כזה את כבוד ה רבנות הישראלית. אם פעלו הדברים על הרשנזון – לא נודע. ספרו, כי בשבתו בלונדון אירע מאורע בחייו, שגרם לו צער הרבה. לאחר שגלו דיינארד ואחרים ב"המגיד" את פרצופו האמתי והוא ברח מרוסיה, השאיר שם את אשתו. בעת הראשונה היה מחליף אתה אגרות ויש ששלח לה גם מעט כסף. אבל כעבור עת קצרה נסתם ממנו חזון וזמן רב לא שמעה על אודותיו דבר, עד אשר נודעה לה באחרונה, כי הוא יושב בלונדון, ותסע אליו. בלונדון נודע לה, כי כבר נשא לו אשה שלישית, נוצרית, והכריחה אותו לתת לה גט פטורין ולפצות אותה בסכום-כסף ידוע. אז יעצו לו מקורביו לעזוב את לונדון לבל יהיה לבוז. את שנותיו האחרונות בלה הרשנזון בליפסיאה, במקום שהספיק לפרסם מחברות אחדות ספוגי-רעל נגד היהודים והיהדות. שם גם מת בהיותו למעלה משמונים שנה. ציציליה סמוילובנה נפרדה במבוא המסדרון מעל אורחתה האחרונה. המשרתת סגרה את הדלת, שלשלה לתוך כיסה את המטבע, שתקעה האורחת לתוך כפה, וכשהלכה לה גם היא, נשארה הגבירה לבדה. היא עמדה רגעים אחדים בלי-תנועה, כאילו קפאה על מקומה, ורק אחרי זמן מה כשנפער פיה בפיהוק רחב וממושך, ננערה מקפאונה, הניעה ראשה ותכונן צעדיה בעצלתים לעבר אולם–האורחים. בדרכה עברה על יד חדר העבודה שהיה פתוח למחצה. שם ישב אדון הבית, מואיסי ארונוביטש שיפרין, ואתו שניים לושה אורחים, מן הידידים המקורבים ביותר, שזאת הפעם לא באו בלוית נשיהם ועל כן יכלו לשהות פה כחפצם.באפה של ציציליה סמוילובנה עלה עשן סיגרות, לעיניה נגלו תמרות עשן מתאבכות בדמות ערפל עב ולאזניה הגיעה שיחה עליזה בקול רם תרועת צחוק בצהלה גדולה ופרועה קצת יותר מן הרגיל. היא נעצרה רגע ועל פניה נגלתה העויה של אי-רצון אך העויה זו חלפה לה מהרה, וציציליה סמוילובנה חלפה לה הלאה. באולם האורחים וחדר האוכל הסמוך לו היה אותו אי-הסדרים, שהוא מצוי אחרי משתה, אחרי אספת אורחים רבים; ביחוד רבה הערבוביה על השולחן הגדול שבחדר האוכל. צציליה סמוילובנה עמדה על הסף המוביל לתוך שני החדרים האלה והביטה על סביבה בעיון, כאלו הזה, כי עינה, עין בעלת בית מנוסה, היתה רואה גם בלי זאת את כל המקומות המוקרחים שבארג הרפידה, וגם בחצי-אופל היתה מכירה כל הבל ופחתת. באה לידי מסקנה, שלא היתה משמחת לב ביותר. – לא, בזמן אחר לא היתה נותנת בשום אופן. שתגיע מערכת כלי-הבית למדרגת – בליה כזו!… – וכמה שנים משמשת כבר מערכה זו? – שאלה פתאום את עצמה ותחשב – כן, כן הוא… ארבע שנים שלמות!… בשנה ההיא נקנו כל אלה… נקנה הבית… התחלנו לנהוג. וציציליה סמוילובנה נאנחה. פתאום מבלי רצונה. זכר השנה ההיא עורר בנפשה רגש מוזר ובלתי ברור. היא הרגישה פתאום בלאותה, זכרה כמה היתה טרודה היום, ומיד הכירה, כי קשה לה לעמוד על רגליה וכי האור הבהיר יותר מדי מכאיב את עיניה. המשרתת, שהיתה עסוקה בחדר האוכל והיתה מפנה את השלחן, כבתה על פי פקודתה את כל המנורות הדולקות באולם האורחים, חוץ מאחת, שהיתה תלויה על הקיר. ובינתים צנחה ציציליה על אחד הכסאות, תמכה את ראשה באפסרכת על ידה ותקפא על מושבה בלי כל תנועה. באטיות מיוחדת סבבו הרעיונות במחה, והדמיונות בנפשה עברו בעצלתים; אך כל הרהורי לבה סבבו על הציר האחד, על שנת ההצלחה ההיא… עוד בחדשים הראשונים, באחרית הקיץ, כבר היה ניכר, שהעסקים הולכים ומצליחים, מצליחים באופן היותר נעלה… ובכל זאת היו גם היא גם מואיסי ארונוביטש נרעשים משמחה כשנגמרו החשבונות לסוף השנה ובשורה האחרונה יצא להם, כי הונם הוכפל… הנקל הוא להגיד: יותר מששים אלף רובל רול נקי במשך חצי שנה או עוד פחות מזה! עיני ציציליה סמוילובנה למחצה, כאילו ירד עליהן פתאם אור גדול ובהיר יותר מדי. אותו הרגש המוזר והבלתי-ברור, שהתעורר בנפשה עוד קודם לכן, תקף אותה יותר ויותר… זה היה רגש ממוצע בין צער ועונג, יותר נכון – מאד, חלפו מאז, ואותה שעה הצטייר הכל בדמיונה בבהירות מיוחדה, כאילו רק אתמול אירע כל זה… מה עלץ לבה כאשר קנו את הבית הזה: כמה רגשות-חדוה הרעישו את נפשה באותם הימים, שבהם עברו לגור במעון מדות ומפואר כזה, בתוך מערכה יקרה ומגוהצה כל כך: והערב ההוא… זה היה הראשון, וכאלו ערכו אותו רק על פי המקרה. קנית הבית הלוף המעון, רכישת המערכה החדשה של כלי-בית, שיבת מואיסי ארונוביטש שהלך למסעיו במשך חדשים אחדים, הביתה, – כל אלה, שנזדמנו יחד בעת ובעונה אחת, עוררום לקרוא אל ביתם את הידידים המקורבים ביותר. במחשבה תחילה צריכה היתה להערך רק סעודת ערב פשוטה לחבורת – ידידים קטנה; אך בפועל נערך משתה גדול, הוחגה חגיגה מפוארה ונאספה חברה רבה ועליזה. ומאז נהיה זה כעין מנהג בביתם לערוך משתה-ערב מדי שנה בשנה: אולם אחרי המשתה הראשון לא היתה אפילו פעם אחת השמחה שלמה כמו שהיתה אז, בפעם הראשונה, על המשתה הראשון, שנעשה בהסח והשנה הזאת… דעתה של צציליה סמוילובנה לא היתה נוחה ביותר מן הזכרון הזה, אך להסתלק ממנו לא יכלה עוד. למרות רצונה עלו על זכרונה המסיבות של הימים האחרונים. למרות כל זהירותם היתרה, למרות הסתלקותם מעסקים ספקיים ובלתי-בטוחים, – לא נמלטו מהפסד, מלוים שאינם משלמים, מסחורות יורדות במחירן… גם מהכנסותיו של ביתם נגרעה כדי שליש. מחיר המעונות ירד בכלל מפני צוק העיתים. מלבד זאת נשארו הרבה דירות פנויות לגמרי במשך שבועות וחדשים רצופים, ורבים מן השכהים לא סלקו את המגיע מהם בשלמות… לזכר הפרט האחרון זעה והתנודדה בבלי דעת על מושבה ופניה התעותו מרוגז. השכנים האלה, שאינם זהירים לשלם שכר דירה במועדו, ממררים את חייה יותר מכל. הם גורמים לה פעם בפעם סכסוכים בלתי-נעימים ונוטלים הרבה מבריאותה, כי הם מרתיחים את דמה ומרגיזים את רוחה… – ואם אין להם במה לשלם, כלום היא אשמה בזאת?! כלום יכולה היא לדאוג לכל הקבצנים שבעולם ולהמציא להם דירות הגם!?… – גם היא מונעת מעצמה פעם בפעם הרבה דברים, שהם לה צרכים הכרחיים. כל אחד מחויב לדעת ולהביא בחשבון את מדת יכלתו!… והחלטה זו, על פי צרוף-רעיונות מיוחד, כוננה את מחשבותיה של צציליה סמוילובנה עוד הפעם אל הענין הקודם. היא זכרה את חלוק-הדעות, שהיה בנידון זה בינה ובין מואיסי ארונוביטש. דעתו היתה לבטל הפעם את מנהגם לגמרי, שלא לעשות משתה-ערב כלל. אך לזאת לא הסכימה היא בשום אופן. דעתה הכריעה אמנם, אולם להכין הכל הכל רחבה כמו שנהגה בשנים הקודמות – כזאת לא יכלה עוד להרשות לעצמה. מן ההכרח היה לותר על כמה דברים,. להסתפק במועט, במינים יותר זולים; ובאותה שעה הן לא נכחד ממנה, שהאורחים, וביחוד האורחות, ירגישו היטב בצמצום זה. ובמידה שירשה הנמוס ישתדלו בודאי להטעים לפניה בשיחתם מה שהם מכירים… בזכרונה התחילו חולפים כל אותם הרמזים הדקים, כל אותן ההערות הקלות, שהשמיעה פעם האחת ופעם השניה מן הקרואות כאלו לאחר יד, כאלו בלי שום פניה, בשעה שבאמת היו כל אלו עקיצות מסותרות בכוונת זדון כדי להרעים ולהכאיב, לחטט בפצעי הלב הדואב… תחת עונג ושעשועים סבלה רק ממרורים וכעס… כל משושה הרעל… ולא אחת ושתיים במשך הערב,ברגעי התמרמרות מיוחדה, נתנה בלבה צדק למואיסי ארונוביטש, ומאד מאד התחרטה על שלא שמעה לעצתו הכוחה… – לא עת היא להכין ערבי משתה, לא עת – בשנים רעות כאלה!… ומחשבות ציציליה סמוילובנה כאל קופאות בנקודה זו. היא נשארה עוד זמן רב על מקומה בלי תנועה, ובמוחה סובבות בלי הפסק שתי המילים: שנים רעות… שנים רעות… באחד מן הרחובות הצרים והמעופשים ביותר עבר איש צעיר, שבגדיו לא העידו כלל וכלל על עושר מיוחד, אבל נקל היה להכיר בהם חפץ חסר-אונים להתהדר, לחקות תחת אציל-ידו נשא תיק של סופרים בכריכת בד אנגלי שחור, וכפי הנראה גרם תיק זה תענוג מיוחד להצעיר הזה וספק את אהבת-עצמו. הוא כונן את צעדיו אל אחד הבתים, שאמנם התנשא בגבה ארבע מכפלותיו, אך היה קודר כולו במראה כתליו, שלא נטוחו זה כבר, במראה לבניו החשופות, אשר שחרו מרוב ימים. כשעבר הצעיר את המבוא המקורה והארוך, נכנס לתוך חצר לא רחבה, המוקפה מסביב בנינים שונים, ויט לעבר בנין בעל שתי מכפלות, שהיה נכר על פי כמה סמנים, כי נבנה מתחילה לשם דיר של עצים. ורק אחר כך הוכשר למעונות של בני-אדם… בחוץ היו עוד דמדומי אור של בין-הערבים אך בתוך המעון, אשה. שמה נכנס האיש הצעיר, היה כבר חושך ולולא היה רגיל כל כך במקום הזה כי עתה היה נתקל בודאי על חמש או שש המדרגות מן המפתן עד קרקע-החדר. בדרך-הלוכו באיזה חפץ, שנעתק ממקומו ברעש; ובאותו רגע נאצל מן הקיר בקרבת החלון מין צל לא ברור ונשמעה באחת הפינות שריקת ספת-עץ רעוצה, הנדה תחת כובד-משאה, ומאותה הפנה עלה קול אשה זקנה גונחת ומשתעלת בשעה שהיא זעה, כנראה, ממקומה ומתעוררת לקום… בינתיים חלף הצל, שנאצל מן הקיר, ועבר לרוחב החדר, ובמקום שעמד נשמע כעבור רגע קול שחיקה דקה ונגלתה להבת כחולה-אדמדמת של גפרור מודלק… עששית של נפט לא-גדולה, שהמכסה אשר עליה היה שבור ומטולא בפסת-ניר, האירה את החדר. אך האור הזה לא היה בהיר כל צרכו, ורבו של חלל החדר נשאר בחצי-אופל, בו הסתמנו באופן בלתי ברור כלל החפצים השונים שבחדר: מכונת תפירה מכוסה במפת שלחן או בסדין; ארון בגדים רעוץ מאד ונטוי הרבה הצדה, מטת-ברזל מוצעה וספת עץ מרופדה שק של תבן, שעליה ישבה אשה זקנה, עטופה עד החצי במין מטפחת עבה, או שמיכה בלה ופרומה מאד. (מכתב להמו"ל "המליץ"). ידידי הרב ארז נ"י! בסוף הערתך למכתבי, שנדפס בה"אידישעס פאלקס-בלאט", הנך מבקש אותי לתמוך עצתך ליסד קאמיטטיס מאהב"י בכל פלך לטכס עצה בדבר מצב בני עמנו ולמצוא ענין לדעת מה יעשה ישראל לימים הבאים. לעת-עתה אינני יכול למלא אחרי דבריך מטעמים אלה: א)אך הקב"ה יכול להקדים רפואה למכה ולא בן-אדם, שאינו יודע את העתיד להיות, מה יוכלו הקאמיטטים לעשות בטרם יצא משפטנו לשבט או לחסד? אין אנו יודעים מה יהיה גורל מחזיקי בתי-המשקה, ואין אנו יכולים לדעת כמה מאחינו ישארו ביום אחד מבלי ככר לחם, ועל-כן לכוון את המספר הדרוש להצלתם. אין אנו יודעים אם יגדילו את תחום מושבנו ועל-כן לא נוכל לדעת באיזה מקום נוכל להמציא מנוחה לאלפי האמללים, אשר יכרת לחמם מפיהם. בכלל אין אנו יודעים את המכות אשר יבואו עלינו, וממילא מובן, כי לא נוכל להקדים להן את הרפואה. ב)כל עצה אין לה מקום בלא כסף, אך היש אפשרות לקבץ עתה כסף? מי יתן אפילו עשרה רו"כ, בשעה שמגור מסביב יקיפהו, פן יבואו הפראים מחר ויציגוהו ערום כיום הולדו, פן יתרוששו בעלי-חובותיו על-ידי המהומות וישאר הוא עצמו עני, וסך עשרה רו"כ יהיה למחיה לו ולביתו במשך איזו ימים? ג)אם גם יוסדו קאמיטטים גם אז, כמדומה לי, לא תהיה אחרית לפעולתם, כי, לדאבון לב, רבים מעשירינו, העומדים בראש כל דבר כללי, אינם יודעים לכלכל דבר כמשפט. הלא תזכור כמה דיו שפכנו שנינו ורבים אתנו בשאלת הכנת קולוניות לבני ישראל יושבי רוסיה. עברו ימים ומאומה לא נעשה בזה, ופתאום, הודות לאיזו סכסוכים שצמחו האדמה ומלאכה בישראל. בשעה שעסקנו אנחנו בשאלה זו לא עלה על לבנו להניח קרן קיימת לחברה זו, שאינה חברה של גמילות-חסד של אמת, אחרי שהקרקע שתקנה תשאר ברשות החברה עד תום התשלומים של האכרים העברים, והכסף שתתן לבעלי-המלאכה ונמצא שכל עשרה של החברה (מלבד הוצאותיה לבתי-ספר) יהיה תמיד בידה, ולקרן קיימת מה זו עושה? אך גבירינו לא כן חשבו. הם ראו כי כסף רב מזעת בני ישראל מונח בקופסא בתור כסף ממכס הבשר ומכס הנרות, וישתדלו להביא בקופסא אילונית גם יותר מסך שתי מאות אלף רו"כ לקרן קיימת הנ"ל. ואך מפריס (12.000 רו"כ לשנה) יושיעו את עניי עמם, אשר גם במיליון רו"כ לא יושעו. אלו היו מוציאים לפחות שלשה רבעים מן הכסף הזה בהניחם הרבע הרביעי לקרן קיימת, כי אז היתה פעולתם נכרת, והעם, בראותו כי רבה פעולתם, היה בא תמיד לתמכה ולסעדה בנדבות חדשות וחברים חדשים. אך עתה, שכל הכסף מונח כאבן שאין לה הופכים, רואה העם שאין לחכות ממנה לתשועה וינער כפיו ממנה… לסוף אגיד לך, כי אני בדעתי, שכתבתי בה"ראזסוועט" שנה ארפה, כי כל הימים אשר נשב בארצות לא לנו, נהיה זרים כאשר היינו עד כה, וכל עצות ואימאנציפאציות שבעולם לא יועילו לנו אפילו כמלא נימא, ואך עצה אחרת יש לנו וקיבוץ-גליות שמה, לתקוע בעצמנו בשופר של זהב לחרותנו ולשוב לארץ אבותינו על גשר של נייר: שטרות המדינה, אקציען, וועכסעל, וכו'. פאליסטינא היא הארץ היחידה בכל כדור הארץ, שבה נהיה לא כגרים ולא כזרים, אך כבנים, וזולתה אין לנו ארץ בטוחה תמיד מפחד אויב. עלינו לעסוק בדבר הזה בחריצות כפים, בטרם יבואו מבני היונים ויתנחלו בה, ואז תאבד תקותנו לשוב לארצנו ולחדש ימינו כקדם. והנני ידידך, מוקירך ומכבדך כערכך הרם. אני רוצה פה לעמוד על המומנט הרוחני-הפרטי שבחיי הנוער היהודי העולה לארץ-ישראל. זוהי עתה שאלה חיונית. צד זה – אנו מרגישים בו בכל מקום ופנה; הוא קודם גם למומנט החמרי-הפרטי ואף לציבורי. הוא ורק הוא מצוה, לדעתי, למלא את התפקיד העקרי גם בהעמקת תנועתנו, גם בעצם ישוב-הארץ. ואולם מה טיבה של נקודה "רוחנית-פרטית" זו? מי המה האינטליגנטים החלשים האלה, הדיקדנטים הרצוצים, הבאים לארץ-ישראל עם "מצבי-רוח" ומאבדים את עצמם לדעת, או עוזבים את הארץ מיואשים ומזילים עליה ארס ממאיר ומנבלים את שמה ואת שם כל החיים כולם? גבורים אלה של הנקודה – איך להתייחס אליהם? אולי צדוק צדקה דעת-הקהל שבארץ-ישראל, המחמירים, נושאי-העול ומנוסי-הקושי – כי אנשים אלה גורמי נזק הם, כי משפיעים הם לרע והורסים את המפעל הכללי. כן, בארץ נקבעה השקפה אכזרית ומבטלת, קרה ואיומה בקרירותה על אנשים כאלה. והנורא הוא לא בזה, שבנשמת האנשים האלה הומה ונוקב דבר-מה פרטי, אישי, כי אם בזה שהם רפי-רצון ושפלי-ידים ואינם יכולים להביא את חפושיהם ואת שלהם לידי ביטוי וממוש בחיים. אין לעבור על חזיון זה מבלי "אי-אפשר לחיות הלאה כך" – היו אומרים ה"ביל"ו"יים בזמנם ומתכונים רק ל"גלות" ורוצים להגאל רק מן ה"גלות". "אי-אפשר לחיות הלאה כך" – אומר ה"ביל"ו"יי החדש ומתכון לכל כולם, לכל מלוא גלוייהם. הוא רואה לא רק את הגלות, לא רק את השעבוד הלאומי, כי אם גם את כעור חיי בני-האדם בכלל, את השעבוד החברתי, ונפשו, שכל כך נקשרה בארץ-ישראל לאהבה אותה, אי-אפשר לה שלא תשתוקק לראות בה, בארץ, את אור החיים המחודשים בכלל, שהוא כל כך כלה וחותר אליהם. זהו הדבר, קורא לו "מומנט רוחני-פרטי", הדבר המענה והמדריך ממנוחה את מיטב כחות עמנו, את מיטב השדרות שלנו, את הנוער השואף שלנו, את זה המוכן בכל רגע לזנק, את זה החזק והיפה, התועה והאומלל גם יחד. הנוער שלנו לא יצלח כבר לחיים בעולם הקפיטליסטי, כי אין הוא מסוגל לא לנצל ולא להיות מנוצל. חלק אחד ממנו – הדין שבלב אינו נותן לו להמשיך לחיות בשדרות העליונות של המשטר העול, וחלק שני – תשוקת החרות איננה נותנת לו להמשיך את ואולם מרובים הקשיים. אנו "יצאנו" מסדר-החיים הקים, אבל מבחינות מרובות עוד לא "הגענו" לסדר-החיים העתיד לבוא. בזה חולשתנו ובזה הטרגדיה שלנו. אמרו לנו, כי הננו "אידיאליסטים", ונאמין, כי כלילי-שלמות וגאונים אנחנו, כי אין אנו מסוגלים לשגות ולחטוא. אבל עוד כל כך הרבה אנכיות בנו, כל כך הרבה זחיחות-דעת קטנה וקנאת-נפש פעוטה… כל כך מעט ישרנות פנימית ביחס לעצמנו וביחס לזולתנו, כל כך מעט מראית-העולם בעין טובה, סולחת ובהירה כאור זה של בוקר זך… כל כך הרבה עלינו עוד לעמול כדי לתקן את עצמנו! ולזה, וקודם כל לזה, אנו קוראים לכל מי שרוצה להיות בבוני הארץ. עבודה גופנית באדמה, זו העבודה הכשרה ביותר בדורנו אנו, וחיים משותפים, חיי-קבוצות (לפי משיכת הלב האישית) – זו ואלה צריכים להעשות סיסמא לנוער שלנו אין לך מקום, שאדם מתגלה בו לכל קמטי-קמטיו כבעבודה, כבתנאי קיום קשים. כל מדותיו הרעות וכל בנות-מדותיו, שמציאותן לא היתה ידועה לו מכל וכל, עולות ובוקעות פתאום מזויות-נפשו הנדחות, העמוקות. האדם רואה את חסרונותיו בלי כל כסוי שהוא, הוא בא לידי הכרת עצמו עד שרשי נשמתו הרחוקים, עד עצם-קרקעה. ומי שבא לכלל הכרת חסרונותיו ואסר מלחמה עליהם – כבר הגדיל לעשות. חיים חדשים, טובים משל עכשיו, צריכים בני-האדם להיות תחלה לטובים יותר מכפי שהם עכשיו. הסער המתון והעמוק, אשר ציוניות שמו ותכנו – משיחיות, ההולך ובא אלינו ממעבה-הדורות, מסיני, המעולף עננה וברקים, נגלה עתה לפנינו בכל שעור-קומתו האיומה. הוא יטאטא אותנו, אם לא נעמוד בנסיון, אם לא נוכל לכון את נפשנו למבנה חדש, אם נלך בדרך אבותינו, הלוך ורקד סביב עגל-פז. בחיי הקבוצה יש לראות סמני התעלות-החיים, את האטמוספירה המיוחדת, אשר בה תמצאנה ותתהוינה תכונות האדם החדש. קטנה ומשפחתית צריכה להיות הקבוצה – הקבוצה העברית. לא לנו ולא לרוחנו הקואופרציות הגדולות, והלא גם ארצנו כה קטנה מן המשקים הגדולים של אירופה ואמריקה. קבוצות קטנות של 10 – 8 איש קרובים ברוח – כאלה יצמחו על פני הארץ כנצני האביב החדשים. – כל אלה הבאים אלינו מטבח-הגלות עם העלבון הצורב בלבם, יבקשו פה אגם שקט, יערגו למי-מנוחות, למפרץ מוצל, מרוחק, עם "קצת, לפחות, אויר לנשימה". יבקשו – זה ודאי! אך הימצאו? הנה נחנקים לעינינו ונופלים צעירים וצעירות עזובים לנפשם… המה לא מצאו. מים רבים יביא לנו הסער – אך אם לא נחצוב לנו בארות-בארות – לא יהיו לנו מים חיים! בארצנו החרבה עומדים אנו כעת ושואלים: אי דרך הטוב? ביליל התנים שומעים אנו את הד הצער – צער הפרט והאומה… עדיין קוצים וברקנים בכל – גם בארצנו גם בנפשנו… איך להחיות כל אלה? איך תתגבר על כל זה הנפש? מאין תשאב כחות חדשים? במה תתאחז ברגעי לאות, יגיעה, אם לא תהיה לה סביבת אור וחום תמידי, פנת-מרגוע נפשית, באר מים חיים? המשפחה בעבר או הקבוצה בחיינו לעתיד – הוא הוא המקלט הבטוח האמתי והתמידי, אשר יציל את נפש האדם במלחמתו הקשה נגד כחות התוהו. בתקופת העליה האחרונה הופיעה זו לפנינו כחזון יקר ומוכר, חדש ועתיק-ימים גם יחד; מבלי כל מגע עם תאוריות, עם מפלגות – אלא בזרם החיים המתגלים, הרוצים להתעלות, והחזון כה חיוני וכה שונה מכל מה אשר ראינו עד כה. בתקופת העליה האחרונה… אבל באמת לא בה נעוצה ראשית ראשיתה; לפני עשרות בדורות תקופת "עליה" אחרת – והיא המאה האחרונה אשר לפני הופעת הגלילי. אז נועדו כבר עקבות אותו הסער אשר יפיץ ויטלטל את עמנו בכל קצוי תבל. קשה למצוא בחיי האנושיות תקופה דומה לזו בתוקף בקשת האלהים וסדרי-חיים אחרים. מעולם לא תקף ככה צער-החיים לב-אנוש ולא שאפו בחרדה כזאת בני-אדם לאמת מוחלטת ולצדק. בעת ההיא, כמו גם עכשיו, היה ישראל נתון בין הפטיש והסדן, בהקשיבו מצד אחד ל"פעמי המשיח" ומצד שני – להצלפת השוט הרומי, בין החלומות הגאים והמציאות השפלה. אז התקומם הפרט נגד החיים בכל העוז ויבקש עולם אחר. אז הבריקו שוב מאפלת-הדורות ברקי-סיני ומושגים עתיקים-חדשים: "תקון-אני" ו"אהבת" קרמו עור-חיים. אז נוסדו הקבוצות הראשונות: האסיים ומושבותיהם על שפת ים המלח. כי לאותם האנשים אי-אפשר היה עוד להשאר באפס-מעשה, ויעזבו את הערים עם גזל האביון והאלמנה, עם מסחר של מאזני-שקר, עם שלות-השאננים ופריצות העריצים – וינהרו למקומות-שקט, אין אדם. ליחסיהם ביניהם לבין עצמם וגם לזרים היה אותו הצביון המיוחד, הרליגיוזי, אשר עמד ויעמוד כתריס וכערובה הכי נאמנה לקיום קהלות קומוניסטיות. זה היה לפני אלפים שנה, על סף הטרגדיה האיומה, אשר בהצלבת ישו ובפיזור עמנו. כך נפלה רוח-האדם המתקוממת "מאיגרא רמא – לבירא עמיקתא"… כמו מחלום קשה הנה מתעוררים אנו עתה מרפש הגלות ושוב דורכות רגלינו על אותן הגבעות, ואותם האפקים רחבי-הידים שוב נגלים לפנינו, ואותן "פעמי-המשיח" שוב צדה אזננו. איך ומי העלנו לאותה הפסגה? ואם גם בזכות הצער, מי יערוב בעדנו ששוב לא נפול לגלות ודלות-החיים? כי מי יעמוד על סוד כל אותן התמורות אשר לחברה ולטבע? הנה מתרוממים ונופלים גלי מלחמות וריבולוציות, מגביהים ויורדים משברי-הים, פורחים ונובלים רגעי-פלא בחיי הפרט, בהרימם את הנפש לטוהר אלהי ובהורידם אותה הזאת? רצון-החיים אינו יכול להשלים עם זאת. הוא מבקש פתרונים. מה היתה כעת האנושיות, אילו אחרי כל תקופת הרוממות לא היתה באה הירידה? אילו הנשנה בעליתה היתה נשארת, ועל אותו הגובה, אשר השיגה כבר בתוקף התאמצותה? מדוע תרחף רק ולא תשכון רוח-הקודש? מדוע ימלטו כברקים זעזועי-הלב הטהורים ורק זכרם יאיר את אפלת-המציאות? …אולי באחד-הזמנים ובאחד-המקומות יש מסגרת-קסם נאמנה לברקים האלה ורק את הדרך אליה אבדנו? אולי יש לעכבם ממרוצתם ולקשרם לזר-נצח טהור ושלו, אשר לא יחדל עוד מהפיץ אור, מהפרות ומהחיות? הן תפסו כבר חכמינו את ברקי-הסער, זיקי-חשמל אלו, ויכלאום בפנסים גדולים ויתנום ברחובות העיר האפלה… מי יכול היה לשער לפני דורות-מספר, שאותם הברקים ישרתו לנו ולצרכינו החמריים? – ואולי ברקי הריבולוציה, הסער אשר בחברה, גם הם ישרתו לנו פעם, לצרכינו הרוחניים? אולי גם אותם יש לעכב ממעופם המעור לבלתי תת אותם להמלט כליל בליל-הריאקציה, במאפלית אותה הירידה הממשמשת ובאה? האם לא הקבוצות הן הן אותם הפנסים, אותן מסגרות-יחידות, אשר בהן עתידה הריבולוציה לצאת מכח לפועל? – הקבוצה – כאותה הגומה הנחפרת מסביב לעץ, שבה יקוו מי-גשם לאחר הסער, ושם, בסתר, נטף-נטף תעשה פעולת ההתחדשות… רבבות-הפרטים אשר יפלו כגשם-נדבות מענני הסער העולמי יגשימו את הריבולוציה בחיים. תתלבנה צורות-החיים העתיקות ומתוך האש בוא תבוא קריסטליזציה אחרת. ואולם במה נאחז? איפה הם אותם היסודות של האומה הישראלית, אשר הגנו עליה במשך כל דורות הגלות והצניעו ושמרו בקרבה זיק-אלוה: המשפחה והדת, שומרתה? המשפחה נהרסת, וגוססת הדת, אך ערכי החיים הנצחיים בעינם יעמדו ורק את צורתם יחליפו – כי הצורך בסביבה משפחתית עמוק הוא ואורגני והיחס הריליגיוזי לחיים ולטבע עוד יגביר בנו ויקום לתחיה בשובנו לאדמה ולטבע, כי הוא המשיח האמתי שלנו, אשר יצילנו מחולין החיים. אכן, משפחה חדשה על יסוד ריליגיה חדשה יקים העם העובד בארצו. על יסוד קרבת-הנפש ולא רק קרבת-הדם תקום המשפחה לתחיה – ובצורת קבוצות-עבודה קטנות וצנועות. כעס היה הרגש הראשון, אשר תקף את בעל-החי בצאתו על דרך מלחמת אשר על ידיו חדרו לנפשו מאורות-החיים השונים: האלים הראשונים הלא היו כה רעים ומהלכי אימים. – יראת-הכבוד היתה המדרגה השלישית, שעליה מיוסדות כל הדתות של זמננו. אחרית הימים. בה אין כבר שמץ מפחד או כעס; אין "רע" ו"טוב" עם המוסר הקשור במושגים האלה והמיוסד על הפחד והאגואיזם – אלא מעוף לנוכח אל-היופי! היא הריליגיה, המזינה נפש-אדם מיד מבלי להבטיח לה כל גמול-חסד ובצע בעתיד. כי ההסתכלות החרישית בנפש-אדם או בקשת בשמים איננה באה אלא משום שיפות הן הקשת ונפש-האדם. געגועים עורים דומה כאילו הנשמה מתאמצת לזכור מה שאבד לה, אולי את ילדותה הקדומה, בעץ זה, בטפה, בקריסטל; מתאמצת היא לעמוד על סוד ישותה, להשיג את ראשית חבלותה… ומה הם כל יסורי האהבה, טמירים וטהורים, אם לא יסורי הנפש הנפעלת מיופי, הנסוך בכל… כי בכל ההסתכלות תעורר בנו רק את האהבה. אפס ידוע לא נדע, לא תמיד נדע להחיות את הטמון בנפש. ורק יש אשר נגיעה אחת קלה של מטה-קסם תעיר את המעין הצפון הצנוע – כי היקר תמיד צפון וצנוע – ויש לרגעים אשר יודעים אנו גם לגשת פשוט, להסתכל חרש, לנגוע בלאט ולהוציא את היקר לעין השמש בטרם יבול, בטרם יעבור מעבר לגבול-ההשגה. חיי הקבוצה בהכרח ספוגים מומנטים כאלה. הם מלמדים אותנו את האמנות הכי נעלה והכי נשגבה, את הריליגיה האמנותית, אשר עליה נשאת הנפש זה כבר. ואם נתנו לנו רגעים כאלה, רגעי שחוק הלב, מבט טהור ומבין וסליחה לכל, עלינו להרבותם בחיים. יחידי-הסגולה יוצרים אז את החיים מתחת למכחול, בעט, או בקשתית, ואנו – באשר גם בנו מפעפע אותו כח-היצירה הצורב – רק במבט נוכל לשפכו. במבט בהיר-אלם אחד ישר מלב ללב, בלי משים… בלתי-אמצעי. וככה יעבור לו כזרם מרנין ומחדש, קושר לבות בחוטי-טוהר והבנה הדדית. …כי גם האטמוספירה הקוסמית לא נבראה אלא מתוך קרן אור-אל הראשונה הבהירה והרוטטת שנמתחה מתא לתא ותאחדם ליחידות – קבוצות. ברעש, בסער ובכאוס התמידי של החיים לא ידלוק נר-התמיד של יחסים הרמוניים. מחוץ לקבוצה יכולים להיות רק הברקים, רק רגעי-חלוף ומשום זה גם המוסיקה שבחיים רק בקבוצה תשמע, רק מתוך קול הדממה הדקה אשר לה. משיחת-חברים בועידת פועלי הגליל בכנרת בשנת תרע"ה. חברים אומרים: "אנו זקוקים לעבודת-אדמה קודם-כל, ולא לפתוח הנפש. אם נעבוד כולנו, גם הנפש תהיה יפה". אולם עד מתי נאמין, כי בהשתנות תנאי הכלכלה גרידא נשתחרר גם מהעבדות המושרשה בנו? הלא כולנו עוד "בני-אתמול" הננו – אמר גורקי. הנה כמה צער ברוסיה ה"משוחררת". טובי העם קוראים אנושיים, אשר לא השתנו לטובה אף כמלוא נימה שמה, בסוביטים… "קבוצה כלכלית" ומושבי-עובדים, כל אלה ייצרו לנו רק עובדי-אדמה חרוצים, אך אותם היחסים הקרים, המקפיאים דם, הממיתים כל הגיג-לב, המוחים כל נצן רך – בעינם יעמדו… הנפש, זו נפש-האדם האומללה תגוע כמקודם בלב הישוב הצפוף, ישוב "עובדים חפשיים", ומה לי כל עבודת-האדמה ומושב-העובדים וקואופרציות או "קבוצות כלכליות", אם המדבר כקדם ישתרע. אסיים בזמנם או דוכובורים. רק תנועות כאלה עד היסוד תזעזענה את הישן. הן הן היסודות! ורק קומונות כאלה ולא כלכליות בלבד הן בנות-קימא. אותנו תגאל רק תנועה משיחית עמוקה, השואפת להקים נפש-אדם מחדש ויחסים אחרים חדשים, רק בה היכולת לזין אותנו בכחות-איתנים כדי לחולל נפלאות. היא גם בנחוצה והמתאימה והיא אשר תטע אותנו ביסוד הקרקע, היא הפועלת בנו ואשר הביאה אותנו עד כה. "שקט ומנוחה וטהרה אמתית והמדה הנכונה – ישנם רק בתך עשירות ומתוך עשירות, או יותר נכון בתוך הרוחה ומתוך הרוחה" – "העניות בכל הצורות – היא מנולת". אלה הן ההשגות וההנחות של לבקוביץ בדברו כנגד הקבוצה הקטנה ובעד הגדולה ("קונטרס", נ"ז, "לעבודתנו"), באשר ההסתפקות במועט היא כוון ותוצאה של הקבוצה הקטנה; זו היא השלמה עם המשטר, זו היא דרך "אנשים טובים" ולא "אנשים מורדים" וכו' וכו'. צורך להתעכב על הבטויים. לעצם העניין: נכון הדבר. באנו לקבוצה מפני ש"הבריק" ברק-המרד, מפני שרצינו, אמנם, להיות "אנשים טובים" (ולא מורדים – זו היא בכל אופן לא מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי) מפני שכולנו הננו נוהים אחרי האושר ורק איננו יודעים היכן הוא האושר. חשבנו, כי לשעות צריכים אנו לא אל מוסר-אבות אלא אל ההרמוניה הנעדרת. כי היא היא היחידה אשר לה הכתר והרשות לחוקק חוקי-העולם. אכן מרדנו באמת ופלסנו נתיב חדש. מהנתיב הזה לא סרנו ולא "דעך הברק"… דבר אחר אנה כאן, הנתיב הביאנו לגבולות-סבל עליהם לא חלמנו ומהם לא ידענו קודם… הוא העמיק את מחשבותינו, הוא העמיד אותנו פנים אל פנים עם אותו האויב הגדול השוחר וחורש במסתרי הנפש; עם "עניות תמידית", עם "הצטמצמות למינימום", עם "דיני דברים קטנים-קטנים" והנה אותם הדברים הקטנים, אשר בחיים היו מרעילים ומשפילים אותנו לאט לאט, בלי משים, מבלי שנרגיש בהם – פה בקבוצה הנם גדלים וגורמים צער ותובעים פתרון מיד… ואל-נא נערבב את פרזיטי-הנפש, אשר מלחמה תמידית לנו בהם, עם ה"קטנות", כי בהן, בקטנות, רצינו; כי כל אלה, אשר "הקבוצה הקטנה" היתה להם למשאת-נפש, שומעים את הצו: "הכר את הקטן, הוקר ואהב אותו". הקבוצה הקטנה לא הביאה הרוחה עדיין. להפך, היא היתה לנו לכור-הסבל, כור-מצרף. אנחנו עוד לא נצחנו… אך חבלי-היצירה מורגשים בכל וביחוד בסבל הזה באשר אנושי הוא ואת תורת החיים הוא מגלה ולאהבה מפנה מקום בראש. וכבר "העינים רואות באור חדש את אשר מסביב. רוחות טהורות לואטות לחיים" – כדברי מרדכי ב"הגיגים". הוא כותב: "באין אהבה – אין יצירה. האושר הוא מקור-הדממה, ומה לו לאדם בחייו, אם לא מלט את עצמו משחיתות ה'הו-הא' והשאון התמידי והרעבון לחיים"… כי הרצון לרוחב ולשאון הוא רעבון לחיים לא-בריא, הוא סמל ימי-ה"גדולות" שלנו… כי לא במרד ולא במלחמה עטרת-ההויה, אלא בצמיחה. רק פעם מורד הצמח: כשהוא פורץ את קירות הגרעין בשאפו לשמש – ומאז הוא צומח… מה תתקן לנו בנפש אדם התכנית ה"רחבה" של לבקוביץ? מהקטנות לא תציל, היא תשאר ותהיה רק פחות נכרת ומסותרת יותר – הפצע לא יהיה גלוי. אל נברח מפצעינו, ואל נסתיר פנים! תהיה-נא לנו השאיפה לעומק-החיים ולא לרוחב. "הדפיציטים התמידיים"… לא זו היא הסכנה, הדפיציטים יפסקו. הסכנה היא, להפך, בשובע ומתוך השובע – בשכחת החברה וקניני החברה… כאן עלינו לעמוד על המשמר! שקט, אך לא תרדמה ולא שובע, שקט נפשי מתוך ספוק גמור בעבודה ובקשר הזה, הנפלא והיסודי, ההולך ומתהוה, אל אם-האדמה ואל אחים קרובי-רוח. אך מעבר לכתלי הקבוצה יש עוד החברה הלוחמת, יש פועל נודד, יש אנשי-רוח ואנשי-מרד ומרי-נפש הנמקים בשאון ובערבוביה של מושגים מקובלים וחדישים. ומזה יש לפחד: משכחת כל אלה לכשיתרחש השקט המקוה ויחל לשכון בקבוצה. ואולם בהתרבות הקבוצות הקטנות ובהוצר הקשר התמידי ביניהן תפחת גם הסכנה הזאת. תוצרנה הסתדרויות גדולות, שכל בעבודות הצבוריות על כל "גדוד-עבודה" לשאוף את כל עניני העבודה הרחבים (הרחבים, חבר לבקוביץ!) נא תשפוך את מרותך על התפתחותן החפשית ועל ההרכבה האנושית של כל קבוצה קטנה, של כל חוליה בשלשלת העבודה החקלאית. עם התהוות שורה שלמה של קבוצות קטנות, תוצר בלי ספק גם הסתדרות כללית לכולן, אשר תדאג לעניני העבודה. ואולם אני מוכרח להודות כאן על האמת: אני כשלעצמי אינני מחשיב ביותר את הנימה החברתית שבאדם – הדברים אולי יראו כנלעגים בעיני רבים, אך אני חושב בכל זאת לא למותר להדגיש אצלנו, כי הצד האנושי הסוביקטיבי עמוק הוא וחשוב ביותר, כי הצורך החברתי הרחב איננו היסוד שבאדם, הוא רק בן-הזמן, צפרנים שגדלו מתוך מלחמת הקיום וכעבור מלחמת-הקיום – יחלופו. אז הלא תחל הצמיחה. והנה מתוך הצמיחה ולא מתוך השאיפה ל"גדולות" תבוא ההרוחה האמתית. צמיחת העולם עתידה עוד לבוא. ואולם גם אז תהיה מלחמה, אבל אחרת. יש דברים, שכל מה שמוסיפים נחיצותם או אמתותם ערכם הולך ומתמעט. משרבו באורי טעמי המצוות – נתרבו המזלזלים בקיום המצוות. משרבו ההוכחות ע"ד השארת הנפש – נתרבו הכופרים בה. כי נחיצותם של ענינים ילידי ההיסטוריא או אמתותם של דברים, שהם לתוך תחומה של האמונה, אין שום אפשרות לברר ע"י חקירות והוכחות: החקירות מביאות לידי חקירות אחרות, שהן ההיפך מאלו, וההוכחות יש עליהן תשובה. וביחוד אין לברר מחזות היסטוריים ע"י סיבות תכליתיות. המחוות האלה יש להן סבה בעבר, יש הכרח למציאותם בהוה, אבל אין להם מטרה לעתיד. אם לכל החיים כלם במלא היקפם אין מטרה, אי-אפשר איפוא שתהיה מטרה למחוות היסטוריים. אי-אפשר שלא יהיה בכלל מה שיש בפרט. כל מה שאנו עושים לשם מטרה אינו לשם מטרה תכליתית, אלא לשמו של דבר, שהוא עצמו מטרה למטרה – טבעת אחת בשלשלת ארוכה, שטבעתה האחרונה אין לה באמת שום מטרה. האדם נוטע עצים לטהר את האויר, משתמש באור-השמש ובאש להנאתו. העצים לא נבראו כדי לטהר את האויר; השמש והאש לא נבראו כדי לשמש את האדם. האדם, בדעתו את סגולות העצים, כחות השמש והאש משתמש בהם למטרתו. וטהרת האויר והשמוש בכחות השמש והאש גם להם יש מטרה: להיטיב את החיים. והטבת החיים גם לה יש מטרה: קיום האיש. וקיום האיש גם לו יש מטרה: קיום וקיום המין האנושי עצמו למה? על זה אין לנו תשובה. ופה הגענו לנקודה האחרונה, ואנו שבים בעל-כרחנו להעדר המטרה שמחוצה לנו. כשם שאין אנו יודעים את הסבה הראשונה, כך אין אנו ואנו חיים, קימים ופועלים לא בשביל תכלית מוחלטת שמחוצה לנו, שאין אנו יודעים אותה, אלא בעל-כרחנו. "אין לך עשב מלמטה, שאין עליו ממונה מלמעלה, המכה אותו ואמר לו: גדל!": או, כמו שאנו רגילים לדבר בלשון פשוטה: חוק מלחמת הקיום שולט בנו שלא-בטובתנו, ואנו נלחמים על קיומנו לא בשביל מטרה שמחוצה לנו, אלא בשביל קיומנו עצמו. כמו שהחיים הם מטרת החיים, כך הקיום הוא מטרת הקיום. ולפיכך גורלה של החקירה ע"ד נחיצות היהדות ומטרתה מחוצה לה, בשעה שהיהדות עצמה גם היא אינה אלא אחד ממחוות ההיסטוריא צריכה להיות כגורל החקירה ע"ד מטרת החיים וע"ד הסבה התכליתית של המחוות ההיסטוריים. ולא לבד כגורל החקירות ההן, שלא בררו כלום ועם זה גם אינן מעלות ואינן מורידות, אלא כגודל החקירות ע"ד טעמי המצוות ומופתי השארת-הנפש, ששכרן יוצא בהפסדן; הן אינן מתרצות לנו כלום ורק מבוכות הן מוסיפות בתוכנו. דבר, שהוא חשוב בעיניך לא בפני עצמו, אלא בשביל מטרתו, הרי הוא כאהבה התלויה בדבר; נתמוטטה האמונה בחשיבות המטרה או בהשגתה – ובטלה חשיבות הדבר ההוא. היהדות צריכה להתקיים, לפי דעת חכמנינו שבמערב, בשביל התעודה שיש לה; להיות לאור גוים, להפיץ את רעיות האחדות, או, לפי דעת אחרים להשליט את הצדק העולמי בעולם. ובאו מקישנים ושאלו: מנין אנו יודעים שעוד יעלה בידינו בזמן מן הזמנים להפיץ את רעיון האחדות, בעוד שעד עתה, במשך אלפי שנים לא הצליח הדבר. א) יבואו-נא הפילוסופים ויוכיחו את האחדות, שהרי אמירתנו לא תועיל כלום. ב) מה אכפת לנו. אם יש עמים שאינם מאמינים באחדות; הלא היונים הקדמונים והיפונים עתה, עובדי עבודה-זרה, עמדו ועומדים בקולטורא ומוסר על מדרגה יותר גבוהה, למשל, מהרבה עמים מושלמנים מאמיני האחדות; ובאו אחרים ושאלו: א) ומי יוכיח לנו, ינצח הצדק העולמי? ב) ומי יוכיח לנו, שאי-אפשר לנצחון זה שיבוא אלא על ידי ישראל? וכי מועטים הם בין האומות האנשים המטיפים לו ומקדישים את כל חייהם להפצתו? ג) וכי שמשי הקהל אנו לסבול צרות ולהביא קרבנות גדולים, כדי לזכות את העולם בצדק העולמי, וגם זה אחרי מאות שנים? ובא ר' ש"י איש הורוויץ מעיקרא דדינא פירכא הוא: אפשר להטיל ספק גם במקוריותו של המוסר הישראלי. רעיון המוסר אחד הוא לנו ולכל העמים. בשנות קדם לא היו בני-ישראל מצוינים במדות טובות כלל. אמנם, היו להם נביאים שהתעוררו על חנף ומרע, אבל כאלה יש לכל עם ובכן שואל ר' ש"י איש הורוויץ: שאלת קיום היהדות על שום מה? מה קצנו כי נאריך נפשנו, על מה ולשם מה אנחנו סובלים? כלום יכולה היהדות להמשיך את קיומה בתנאים הנוכחים, שבודאי לא ישתנו כל כך מהר, וכלום כדאי לנו להלחם על קיומה ולסבול כל מה שאנו סובלים עתה? מודה אני, שיש בקושיות אלה ריח של פילוסופיה, אבל יודע אני, שאין דרכם של בני-אדם להתפלסף בשעת צרתם. אילו היה כל איש אמלל או כל קבוץ אמלל מקשים קושיות כאלה, שום איש מבקש תרופה למכתו. אבל ר' ש"י איש הורוויץ, המשווה את ישראל לכל העמים ברעיון המוסר, אינו רוצה להשוות אותם אל העמים בדרכי-החיים ובמלחמת-הקיום. הוא רוצה, שנהיה נבחרים מכל העמים, כלומר, שיונח ליסוד קיומנו רעיון פילוסופי, ואם לאו – לא נהיה כלל. את הרעיון הפילוסופי הזה הוא מקוה למצוא בספר ע"ד "מהות היהדות" ושבשבילו טרח כל הטורח הזה, להציב לעם ישראל כלו אולטימטום! או ספר ע"ד מהות היהדות, או עזיבת המחנה. הוא חושב, שאם ימצאו את "אבן החכמים" הזו, אז יבוא הקץ לכל השאלות הארורות ששאל. ואולם ר' ש"י איש הורוויץ טועה טעות גדולה. ספר חדש ע"ד מהות היהדות יוסיף לנו רק חקירות חדשות, שלא יבארו לנו יותר ממה שברו החקירות הישנות, "ודו"ק" חדש תחת ה"ודוקי"ם" שלא טובו בעיניו. שום חקירה לא תוכיח לנו, שבלא ישראל תחדל השמש לזרוח, והאדמה לא תתן את יבולה, ואפילו שהמין האנושי יהפך לחית-יער. ספר ע"ד מהות היהדות לא יועיל לנו יותר ממה שהועילו טעמי המצוות, ההוכחות ע"ד השארת-הנפש והפלפולים הישנים ע"ד תעודת ישראל. במדה שהאידיאל של מהות היהדות יהיה יותר נאצל ורם, בה במדה יתמעטו הדבקים בו, הרוב הגדול של בני-האדם אינו רודף אחרי אידיאלים כוללים. וכל-שכן שאינו מתרצה לסבול בשבילם. גם היעוד הלאומי-הכללי, המובטח בתורה להאומה הישראלית בתור שכר בעד המעשים לא הצליח, עד שבאה האמונה בשכר ועונש אחר המות לכל יחיד. באידיאלים רמים וכוללים לא נמשוך לעולם את לב העם ולא נביאהו לידי הקרבת קרבנות ידועים על מזבח היהדות, כי גם אחרי כל האידיאלים הפילוסופיים אומר האחד: "אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים". השני –: "איני מאמין בהם", והשלישי –: "איני רוצה לדאוג בעד העולם כלו ועוד יותר – בעד עתידותיו הרחוקים". אבל שאלתו של ר' ש"י איש הורוויץ מופרכת היא מעיקרה. "אם כדאי להלחם על קיומה" (של היהדות)? אם כדאי או לא – בעל-כרחנו אנו נלחמים. כי מלחמת הקיום היא חוק טבעי, שאין בו מקום לחקירות והתחכמות. רק אנשים חולי-הנפש אינם נלחמים בעד קיומם ובוחרים לפעמים לאבד עצמם לדעת. ואם אנו נלחמים בעד קיומנו – אות הוא, כי, לאשרנו, בריאים אנחנו. ובריאים בנדון זה הם כל אלה, שנשארים בתוך המחנה באיזה תמונה שתהיה, אם בתמונת החרדים שבליטא ופולין, אם בתמונת הלאומיים החפשיים, או בתמונת אחינו שבמערב, שקוראים לעצמם בגלוי בשם בני דת משה ושר' ש"י איש הורוויץ מתיאש מהם שלא-מדעת. חולים הם רק אותם הבנים השואלים: "מה העבודה הזאת לכם?" – וכל השואל שאלת "שאלת קיום היהדות" לא להתפלסף. אלא להלכה למעשה, מפני "שרגשו קהה יקהה", לודאי. כי סופו להיות עלה נובל לנו, הדבר מעציב מאד. אבל אין לזה תרופה, כמו שכמעט אין תרופה לאדם, שמתחיל להביט ביאוש גמור על החיים וצריך שמירה, שלא יאבד עצמו לדעת. ואם בעמנו נמצאים, לאסוננו, חולים כאלה במספר יותר משיש בעמים מדוכאים אחרים, הרי הסכנה היותר חשובה לזה היא – מה שבכלל רבו בנו חולי-הנפש יותר מבעמים אחרים. רגש שמירת הקיום הלאומי גם הוא אינסטיקטיווי הוא כרגש שמירת הקיום האישי. ואם יש אנשים, שמבקשים התנצלות על זה, אין זה "אות, שהויתו של רגש הקיום הטבעי הזה מוכרחת בהחלט", אלא שבכלל הצדקת הרגש גם הוא טבעית לאדם: רוצה הוא האדם, ששכלו ולבו יתאימו זה לזה, אבל אין איש נבון שואל: "במה נפלינו מכל הגוים? הן היו כבר גוים רבים ועצומים, וגם להם היה רגש-קיום לאומי, ואלו ירדו מעל הבמה, ואנחנו השאר נשאר?" – אין איש נבון שואל כזאת, כי אין מקשים על המציאות וההיסטוריה. אם אחרים מתו ואנו קימים – אות הוא, שעל פי מסכות ההיסטוריה היו הם צריכם למות, ואנו – להתקיים. בכל יום ויות מתים אנשים לעינינו, יודעים אנו ברור, שכל רבבות מיליארדי האנשים, שהיו לפנינו, מתו כלם, ולא עוד שאנו יודעים ברור, שגם אנו נמות, ובכל זאת אין איש בריא מאבד עצמו לדעת. גם הנבונים השואלים: "מפני מה יש שמשות שהן זורחות ויש שמשות שהן שוקעות? מפני מה יש אילנות שהם גדלים ומלבלבים ויש אילנות שמתכשמים ונובלים? מפני מה העמים הללו צצים והללו נובלים?" – שואלים רק על הסבה, ולא על המטרה, שהרי אין מטרה בחיי הטבע. וסבת שקיעת שמשנו אינה צריכה שום חקירה. היא פשוטה; שקיעת השמש תלויה רק במקום, ואנחנו – היתה לנו שמש במקום ידוע והתרחקנו ממנה. והתרופה היא – לשוב אל המקום, ששם זרחה שמשנו קודם. ועל כן אין רע, "אם תהיה לנו ממלכה שפלה כסרביא ומונטיניגרא", ואפילו נהיה תחת ממשלה תוגרמה, אבל יהיו לנו בארץ-ישראל זכיות ידועות. להחולה די שיתרפא, ואין צורך שיתחזק ויגיע לגבורתו של שמשון הגבור: להרעב די שישבע, ואין צורך שיתעשר. ולנו, שאנו עתה "עם של סרסרים ורוכלים, כפופי-קומה ועקומי-הגיון, נבזים וחדלי-אישים, בלי או במושבותם ובלי חופש מדיני ורוחני, – די יהיה, אם נחיה חיים מסודרים ונורמלים כשאר העמים. ואם, עם זה, עוד תבוא נבואת נביאנו: "כי מציון תצא תורה" – מה טוב; הלא אין מכס לשאיפות, ורשות לנו לשאוף עד אין קץ, אבל להחליט, כי "רגש הקיום הטבעי בלבדו לא כלום הוא, אם לא תלוהו האמונה, כי סוף-סוף, בזמן מן הזמנים, נגיע לשלמות… ושנכניס מצדנו דבר מה, דבר חדש, לאוצר האנושי הרוחני". – אינה אלה גסות רוח יתירה, הנובעת משפלות-הרוח היהירה של העבדות, שלפיה אין אנו לעצמנו חשובים כלום. והעיקר הוא – שתצא לאחרים תועלת על ידנו, וביחוד לאותם האחרים, שהשביעונו צרות כל ימינו. ועדין השאלה תלויה ועומדת: מה יהיה אחרי שנכניס את הדבר החדש לאוצר האנושי הרוחני? כלום אז נהיה צריכים לשים הכל בצוארנו ולהחנק? ולהוסיף עוד: "כי מבלעדי תקוה כזו אין באמת כל צורך וכל חפץ להמשיך את המלחמה ואת האסון" – הרי זו שטות גמורה, המלחמה והאסון נמשכים מעצמם זה הרבה עשרות דורות, ולא בבחירתנו תלוי הדבר. אם גורלנו במזל רע – הרי אין אנו יחידים בעולם. ומתוך שאין אנו מאמינים בכוכבים ומזלות – צריכים אנו, כמו בעלי-מזל רע, להיטיב את מצבנו לא על ידי מיתה משונה, אלא על ידי מעשים ומפעלים. אבל לא בדרך כזו מיעץ ר' ש"י איש הורוויץ למצוא מפלט מן המלחמה והאסון. אחרי שאבדה אמונתו ברוחניות ישראל ומקוריותו, כפי שהורו הכוזרי ורנ"ק; אחרי שהאידיאלים הלאומיים משתנים ועתידותיו של הספר ע"ד מהות היהדות מוטלים בספק, – הוא בא לידי הרהורים רעים; אולי "טוב לנו הרבה יותר לבחור בדרך היותר קצרה כדי להגיע למטרה זו" ולחדול מהיות. ועל השאלה: "כל עם ישראל אי-אפשר לו לחדול בבת-אחת, ואם טובי האומה (?) יעזבו את היהדות, מה יהיה גורל כל אלה, שישארו בחרפה וברעה גדולה?" – משיב ר' ש"י איש הורוויץ תשובה קצרה ופשוטה: "כל המשכילים בחירי האומה, היו נוהגים מאז להיות הראשונים לכל מעשה חדש. וצריך כדי שיהיו למופת לאלה שיבואו אחריהם. והם – אם ישמעו ואם יחדלו". והוא מחליט: "אם אין להיהדות זכות-הקיום, מחוייבים המשכילים להיות למופת לאחרים בעזיבתה". ר' ש"י איש הורוויץ, כנראה שכח עצה יותר נושנה ויותר כשרהלהכחיד את עם ישראל והיא עצת ר' ישמעאל: שלא לישא אשה ולא להוליד בנים. אילו זכר את העצה הזו, כי אז לא היה נותן לנו עצה מתועבת כעצתו. אבל אם ר' ישמעאל שאין עצתו יכולה להתקיים, לא הבין זאת ר' ש"י הורוויץ, דברים כאלה מתנגדים לרגש הקיום הטבעי, ואם אמנם חושב הוא, ש'אי-אפשר לאיש נבון לחיות על הרגש הטבעי 'הבהמי' לבדו, אשר לפעמים הוא מתקומם נגד הדעת. הצדק והיושר', – אין בכך כלום. ראשית, לאשרנו לא כלנו נבונים כר' ש"י הורוויץ. שנית, גם הנבונים אוכלים ושותים, פרים ורבים, היינו; חיים על הרגש הטבעי הבהמי, במחילת כבודם.אות הוא, כי אין חכמה ואין תבונה כנגד הרגשות הטבעיים. ושלשית, לא נתברר עדיין במה מתקומם ענין קיומנו נגד הדעת והצדק והיושר. דומה אני, שלא אנו מחבלים את תביעות-הדעת ומעוותים את הצדק והיושר, אלא גוזלי משפט האדם מחוצה לנו ואלה היועצים להכנע לפני עושי רשע ובעלי-אגרוף ולהתחבר אליהם. ועוד שכח ר' ש"י איש הורוויץ, כי המשכילים בחירי האומה, שהיו ראשונים לכל מעשה חדש, שהפיצו את האחדות המופשטת בימי הבינים ואת ההשכלה בתקופה החדשה, עשו דברים שהם עצמם הודו בכל-לב בקדושת אמתותם, אבל עוד לא היו בנו משכילים בחירי האומה שהיו חלוצים לזיוף והונאה, בגידה ותרמית. ואם ימצאו משכילים כאלה – לא יהיו בחירי-האומה ולא יועילו כלום, כמו שלא הועילו חבריהם בימי פרידלנדר והנריטה הרץ, אף-על-פי שנלוו אליהם משכילים נפלאים כהיינה וברנה. הם לא יכלו להכחיד מלב העם את הרגש הלאומי הטבעי, זה הרגש הנצחי, אשר יצר לנו את הגיטו במצרים ואחר-כך ברומי בזמן הבית השני, וכל מיני מחיצות והבדלות בגלותנו. הרגש הטבעי הזה יכול להתרופף לפעמים באיזה מדה, ככל רגש, אבל רק לזמן. היסטוריה בכוונה, אפשר רק לפנות דרך לפני מהלכה הקבוע, להרחיק מעל דרכה מגעים שונים,כדי שתשוב להתפתחותה הטבעית. ובהיות שטבע ההיסטוריה הוא – התפתחות, התעלות והשלמה, על כן צריכים כל אלה הרוצים לפנות דרך לפניה לשאוף אל ההשלמה ולא אל הכליון, הרוצים לפנות דרך אל הכליון אינם משכילים, אלא או שפלים או חולים. לחרפתנו, רק בינינו נמצאים יועצים חולים כאלה. עמי הבלקנים סבלו מאות שנים על לאומיותם, וגם עתה סובלים כמה עמים קטנים ומדוכאים אל לאומיותם בפרוסיה ובאויסטריה, למשל, ועם כל זה לא על דעתו של שום משכיל משלהם ליעץ לעמו, שיעזוב את לאומיותו… הוא אשר דברתי: עמנו מנוגע בחולי-רוח יותר מעמים אחרים. אלמלא היו האנשים ההם חולים, היו מזדעזעים בכלאבריהם ועצביהם עד היסוד רק למחשבה קיומו בלי הפסק ובלי לאות זה אלפי שנים, יסכים להמית את עצמו מות-נבלים בשביל הנאת הכרס ונזיד-עדשים! והיועצים החולים שלנו הם גם קצרי-ראות. עזיבת המחנה תוכל להביא הנאה חמרית רק ליחידים, ולא להכלל כלו. המאמינים שבשונאי ישראל יביטו על עוזבי הדת מישראל בעין שלחשד, כמו שהביטו הספרדים על האנוסים, שהיה גורלם גרוע הרבה מגורלם של הנשארים במחנה, והחפשים שבהם יביטו בגועל-נפש ושנאה יתרה על הגזע הזר, הנדחק לתוך תחום שאינו שלו בזרוע ובדרך שקר. לא כך מפנים דרך לפני ההיסטוריה. ר' ש"י איש הורוויץ כועס: "וכי בשביל שאתם דורשים וי"ו נוציא זו לשריפה?" ומתוך כעסו נתעלמה ממנו הלכה, שאין כאן דורש ווי"ם ואין מוציא לשריפה. לאשרה של אמונתנו, נושא העם ברצון טוב את תלאותיו בשביל יהדותו, כלומר, בשביל לאומיותו, ומביט בשאת-נפש על היועצים לו להמיר את כבודו. הטבעי, הנתון לעם, יש לו גם רגש התקוה. בכח התקוה הזאת היה עד עתה, ובכח התקוה עמלים טובי העם לפנות דרך לתשועתנו, אלא בתוחלת שווי-הזכיות ואלה בתוחלת שיבת-ציון. אמנם ר' ש"י איש הורוויץ מטיל ספק בתשואות העם, שתבוא על ידי התישבותו בארץ אבותיו: "מי יודע, ייטב אז גורלנו בחיים אם לא יניחו אז צוררנו מכשולים חדשים על דרכנו?" אבל, אם כן, הרי לא הנחת חיים לכל אומה, כי מי יודע מה ילד יום מחר? אנו נמצאים עתה מחוץ לגלגל ההיסטוריה – עלינו להשתדל לשוב אל תוך הגלגל הזה ולחיות כשאר העמים, החיים חיים מסודרים. "שומר רוח לא י זרע"! אבל ר' ש"י איש הורווץ אינו מאמין בכח הרגש הלאומי שלנו, אחרי שאין לו ממה להיות ניזון, בהיות הדת הישראלית מפרפרת בין החיים ובין המות. אבל גם בזה הוא טועה. ראשית – דת-ישראל באיזה צורה שתהיה, ותהא אפילו בצורה שלילית, לא תחדל כל זמן שתתקיימנה דתות אחרות, ומשך הזמן הזה גדול הוא כל כך עד שיוכל להספיק לא לבד כדי להושיב את כל ארץ אבותינו על ידי בני ישראל, אלא גם כדי לכונן בה ממשלה, לבנות בית-המקדש ולהשיב את "תפארת המעמדות והוד הדוכן". ושנית – דת-ישראל, שהיא בעיקרה לאומית, יותר ממה שהרגש הלאומי ניזון ממנה, ניזונית היא מן הרגש הלאומי. דת ישראל היא הלבוש, שבה מתגלה הרגש הלאומי החזק של עמנו. והרגש הזה, שגם הוא משועבד לחוק מלחמת-הקיום, משתדל תמיד באופן אינסטיקטיווי לגבר חילים בשעה שסכנה נשקפת לו.וזהו סוד "ירידת האומה והתעלות האמונה". ואם תבוא עת, שלבוש הדת לא יספיק להרגש הלאומי, ימצא לו זה האחרון לבוש אחר, תהא צורתו איזה שתהיה. ובהיות הרגש הלאומי שלנו, כפי שהורו אותנו כל דברי ימי עמנו, תקיף מאד,ובהיות שלרגש תקיף יש גם נושא כביר, מאמין אני, שעוד יוכל עמנו להפליא את העולם כלו באיזה דבר חדש, אשר בשום חקירות ע"ד מטרת הקיום עמנו ובשום ספרים ע"ד מהות היהדות לא נוכל להכירו מראש. אבל רק בתנאי, אם יהיו חיינו טבעיים ומסודרים ורוחנו חפשי. ואולם, אפילו אם אמונתי זו מוטעת היא אין זכות-קיומנו מפסידה כלום, כמו שאין זכות-קיומו של עם אחר תלויה במתנותיו, שהוא מחלק להעולם. ר' ש"י איש הורוויץ אינו שם אל לבו, שאפשר להפוך לו את שאלתו על פניו: וכי בשביל שאתה מחפש אחרי ווי"ם לדרוש ואינך מוצא – נוציא עם שלם לשרפה וכליון? חושב אני, שכל פעולתו של ר' ש"י איש הורוויץ באה לו מתוך שהציץ יותר מדי ברוחניות, שהיתה עתה אצלו למודה ולענין לכל הרוצה להתהדר בפילוסופיא ובפסיכולוגיא. ולפיכך נדמה לוכי גורלו של עם היסטורי שלם, עם, המונה מספר שנותיו יותר משלשת אלפי שנים, תלוי באיזה חקירה פילוסופית של הרנ"ק וחבריו, ואם חקירתם אינה ודאית, שוב אין מקום להעם ההוא. הציץ ונפגע. ואני אומר: הנסתרות והרוחניות לה' אלהינו, ולא נעזוב כבשי דרחמנא, כמו האחדות המופשטת, הצדק העולמי ותורה מציון. והנגלות הפשוטות – לנו ולבנינו לעשותם. (העתקה משיר אשכנזי מאת שטאהל) חלמא טבא חזאי, חלמא טבא חזאי! בלעדי אשר אגיד לך, הלא תבין מעצמך, אתא הקורא הנבון יותר מדאי, כי קורא אני את חלומי בשם "חלמא טבא" רק משום "אל תפתח פה לשטן" בלבד. באמת היה חלומי לא חלמא טבא ולא חלמא בישא, כי אם ככל החלומות שבעולם, כלו מלא דברים בטלים, אשר לשמעם "תבולנה האזנים", עד שאינני יודע בשביל מה ולאיזה תכלית אני מספר אותו לך. ובכל זאת מי יודע, אולי יצלח בידי לבדח בו את דעתך מעט, אולי יעבור צחוק קל על פניך בספרי אותו לך, ותחשב גם זאת לי לצדקה. כי מצות־עשה אחת נתנה לנו, שקשה לאדם מישראל לקיימה יותר מכל המצות שבתורה. "ושמחת בחגך" כתוב, וכיון שקדש היום, כבר צריך אתה לשמוח. עוד לא הספקת לשאוף רוח, עוד לא הספקת להתאנח כראוי אחרי כל העמל והיגיעה, שעמלת ושיגעת, כדי להכניס את הפסח אל הבית, עוד שקוע אתה בראשך ורובך בדאגות של יום אתמול ובדאגות של יום מחר, וכבר מחויב אתה מן התורה לשמוח. מצות־עשה מפורשת היא! אולי לתכלית זו נתכוון המשורר הנעלם, שחבר את הזמר "חד גדיא". הוא חפץ, פשוט, לבדח מעט את דעתך ולזכות אותך לכל הפחות רגע אחד במצוה של שמחת החג. אבל אתה, שהנך בן לעם חכם ונבון, אשר "לשחוק תאמר מהולל ולשמחה מה זו עושה", אתה הולך, וקונה לך הגדה עם ל"ב פירושים, בנגלה ובנסתר בדרוש ובסוד; זה יהפך את הגדי לכנסת ישראל, השני יעשה אותו ל"נשמת האדם", השלישי והרביעי לדברים אחרים לגמרי, ואתה יושב אחרי הסדר, ומצחך מלא קמטים, ומעיין בל"ב הפרושים כדי להכריע מי מהם כון לאמתו של דבר, עד שאתה מפיג גם את מעט השמחה, שהיו יכולות להביא לך ארבע הכוסות, אשר שתית על פי ההלכה המפורשת במשנה. גם להרוסים יש זמר בסגנון "חד גדיא": אולם הרוסים לא חברו עליו ל"ב פירושים, ואחרי שתותם ארבע כוסות (ארבע לאו דוקא) ברצון ולא באונס, ברשות ולא בחובה, הם מזמרים את ה"חד גדיא" שלהם וממלאים שחוק פיהם, כאלו היה בהזמר ההוא באמת איזה מעורר שחוק. ואחרי כל אלה נמצאים יהודים המאמינים, כי יכולים הם להתבולל בין אומות ה"חד גדיא" לא יתן לך, קוראי החביב, להתבולל. גם אם תמכור לאחד הטטרים את כל ירושת בית אביך יחד עם ההגדה ועם ל"ב הפירושים שעליה, אז תחבר בעצמך פירוש חדש על ה"חד גדיא" ולא תתבולל. לו רב בישראל הייתי, כי עתה הייתי גוזר איסור על יינות כרמל בלילי פסח, לא מפני שאני מטיל, חלילה, ספק בתוקף ההכשרים של הגאונים יחיו, אלא מפני שהם (ר"ל היינות ההכשרים) מושכים את הלב ועלולים להביא אדם מישראל לידי נסיון לשתות כוס חמישי וששי ולשכוח גם את האפיקומן. מבשרי חזיתי זאת בליל הסדר הראשון. אל שלחני היו מסובים אורחים אחדים, אנשים מהוגנים ומביני דבר גם ביציאת מצרים גם ביין כרמל. התוכחנו ושתינו, התוכחנו ושתינו. איש לא שמע את שפת רעהו, אף על פי שכלנו דברנו עברית. (כי לשתות יין ארץ ישראל ולדבר באותה שעה זרגונית חשבנו כמעט לאיסור ככלאים ושעטנז). וגם אלה מאתנו שהשפה העברית אינה שגורה בפיהם, ידעו כי הקריאה הידועה: "לחיים!" היא עברית טהורה, והשתדלו בכל רגע ורגע לצאת ידי חובתם בקריאה זו. אנחנו עשינו את שלנו, והיין עשה את שלו. ממצרים היסבה שיחתנו לתל־אמרנה, מתל־אמרנה לבבל, מבבל לפרידריך דעליטש, מפרידריך דעליטש ליין כרמל וחוזר חלילה. התוכחנו ושתינו וצעקתנו עלתה עד השמים. לאחרונה החלטנו כלנו, כי אם צדק דעליטש או לא, בכל אופן סכנה גדולה נשקפת מעמורבי לדתנו. ועל כן, למען לא נאבד בגוים, צריכים אנחנו לבצר את לאומיותנו על יסודות חזקים בל ימוטו. ומה אנו חסרים? קונגרסים יש לנו, הימנון לאומי יש לנו, גם דגל לאומי יש לנו – המגן דוד. אין אנו חסרים אלא אפערה עברית בלבד. – אפערה עברית! אפערה עברית! קראו כל המסובין קול אחד. להוציא לפעולות אדם, ממש שמשחל ביניתא מחלבא. רק למעט כסף אנו נזקקים – לבנין בית האפערה, ותו לא מידי. משוררים ומשוררות יש לנו די והותר גם במזרח אירופה גם במערבה. במקומות רבים לא יתנו להם את זכות הישיבה, ובעל כרחם יבואו אלינו לכבד אותנו מגרונם. מאיר־בער, הלוי, אופינבאך, רובינשטיין וכו' וכו' כלם הלא לנו הם. עצם מעצמנו ובשר מבשרנו. גם "להלאים" אותם אין אנו נזקקים. די לנו לתרגם את ליבריטותיהם בחרוזים עברים. ועושי חרוזים בתוכנו, תהלה לאל, כתבן בעפרים. רק כסף מעט, מעט כסף לבנין בית האפערה… הבו עצה, אדוני, איפה נקח את מעט הכסף? ההצעה הראשונה היתה לדרוש מאת רבני הדת, כי יגזרו איסור על יין צמוקים (כאותו האיסור של אתרוגי קורפו) וישימו לחובה על כל ישראל להשתמש לארבע כוסות ביין־כרמל דוקא; ואנו מצדנו נקצוב על העם מכס קטן לטובת האפערה הלאומית – אגורה אחת קטנה מכל כוס וכוס שישתו בשני הסדרים. וכיון שעל פי הדין, "אפילו עני המתפרנס מן הצדקה ימכור מלבושו או ילוה או ישכיר עצמו בשביל יין לד' כוסות", וכיון "שגם הנשים חייבות בארבע כוסות וגם התינוקות שהגיעו לחנוך מצוה חייבים בהן", אם כן צא וחשוב: משני הסדרים יעלה המכס לשמונה אגורות מכל נפש ונפש. וכיון שעל פי הפקודים האחרונים מספר הנפשות השותות יין בפסח עולה ברוסיה לבדה עד חמשה מיליונים – לפי זה תהיה הכנסת כל המכס בחג פסח אחד לא פחות מארבע מאות אלף כסף – סכום, שיש בו די לבנות היכל־זמרה מהודר מאד, לפי כבודו של הרעיון הלאומי המונח בו. אחד מאנשי־הכרמל, שהיה בין המסובים, התנגד נגד ההצעה הפשוטה הזאת בכל כחות נפשו. הוא, אמנם, לא חפץ להודות, כי צר לו לקצוב מכס, ולו גם קטן מאד, על יינות כרמל, ועל כן התחפש במסוה של חונן־דלים, ואת נאומו החוצב להבות כלה – אתם, אדוני, תכריחו את העני, המתפרנס מן הצדקה, למכור את מלבושו או להשכיר את עצמו בשביל לתת לכם את שמונה האגורות, שאתם צריכים להן לבנין היכל הזמרה, ומה תעשו בבוא אחרי כן העני הזה לדרוש מכם בחזקה כרטיס־הכניסה להאפערה? – אנחנו נאמר לו, – קרא אחד מן המסובין – כי הוא איננו מבין בזמרה ולא כלום, ועל כן יכבד לשבת בביתו. – יהודי איננו מבין בזמרה? מפרדכסים כאלה! – אל נא תתקוטטו, אדוני, – קרא אחד האורחים בקול רעש גדול – אנכי מצאתי מוצא לכסף. יק"א תתן את הכסף לבנין בית האפערה! – יק"א! קראו כל המסובין בתמהון של שמחה. – יק"א! היא איננה יודעת מה לעשות עם מיליוניה הרבים, ותשמח מאד בבוא מקרה טוב כזה לידה. ההצעה הזאת נתקבלה בלי כל טענות ומענות. אמנם כי נסה אחד האורחים לגמגם ולפטפט כנגד הצעה זו, באמרו, כי בצוואתו של הבארון הירש אין כל זכר לאפערה לאומית. אבל איש לא שם לב אל גמגומיו ואל פטפוטיו. אז התלקחה מריבה קצרה על אדות המקום, שבו צריך להוסד היכל הזמרה. בכל קצוי תבל בקשו ולא מצאו מקום ראוי והגון לזה. וכאשר הציע אחד מבני החבורה ליסד את האפערה הלאומית במדבר בערבה על יד נחל מצרים, התפלא כל אחד מאתנו, איך לא בא בעצמו לידי מחשבה זו. כמובן נתקבלה גם ההצעה הזאת פה אחד. בכבדות קמו האורחים מעל כסאותיהם, בכבדות נפטרו ממני ללכת איש איש לביתו, בכבדות התנהגתי גם אנכי אל מטתי ואשכב ואישן. בחלומי, והנני יושב על אחד הכסאות בשדרה הראשונה של אולם־טיאטרון גדול ורחב ידים. מימיני ומשמאלי, מאחורי ועל כל היציעות מסביב יושבים צפופים אנשים ונשים ככוכבי השמים לרוב וככוכבי השמים ליופי. הנשים כלן מלובשות לבן ותכלת – אלה שני צבעינו הלאומים; ועל חזיהן ובמקלעות ראשיהן – מגיני־דוד משובצים אבני ספיר וברקת… התבוננתי ונהניתי! המסך עוד לא הורם. קול דממה דקה ימלא את האולם למקצהו – קול הנשים בהתלחשן אשה עם רעותה. הקשבתי ואשמע, כי מתלחשות הן בשפת עבר צחה וברורה. האם לא בחלום חזיון לילה אחזה כיום את מזימות לבבי משכבר הימים? לא, לא, אמרתי עם לבבי, הנשים היפות והעלמות העדינות האלה לא חלום הן. בין יתר הדברים שמעתי את הנשים מתרעמות על המפקחים על בית האפערה, כי יציגו חזון כתוב בשפת ארמית, אשר יבינוה רק הגברים האומרים שנים מקרא ואחד בערבי שבתות. האמנם לא יכלו לתרגם אותו עברית למען יבינוהו גם הנשים? איך באתי הנה, ומה הוא המחזה, אשר יוצג לפנינו – לא ידעתי. לשמחת לבבי ראיתי, והנה הכסא, אשר משמאלי, ריק הוא, ועל הכסא – מגבעת שחורה, קרן חזות ונייר מקופל. אין זה, אמרתי בלבי, כי אם אפישה של הערב הזה; הבה ואקרא למען אדע על מה אתענג היום. פתחתי את האפישה והנה היא כתובה באותיות עבריות, כדברים האלה: "חד גדיא אפערה של חזיון־תוגה במחזה אחד ועשר תמונות. חיברה על ידי משורר קדמון לא נודע בשמו. המנגינה של… של… של". השם של מחבר המנגינה היה כתוב באותיות עבריות אבל דקדנטיות ומסובכות כל כך, עד כי לא יכולתי לקרוא אותן. ובעוד אני עושה כה וכה לקרוא את השם הנעלם, והנה נשמע קול צלצול הפעמון; המית הנשים בהתלחשן שככה כרגע ולהקת המנגנים החלה את הפתיחה. המנגינה לא מוזרה לי, כמדומה לי, שכבר שמעתיה פעמים רבות, אבל היא היתה כה ערבה לאזני, כה נעימה וכה מתוקה, עד כי חשתי בנפשי, כי עוד מעט וימס לבי בקרבי מרוב עונג. ברגש של קצף התעורר בחובי, בשמעי את האקורדים האחרונים של הפתיחה. מדוע כה מהרו לכלות את המנגינה היפה הזאת? ואני נכון לשמוע אותה עוד שעה תמימה, עוד יום תמים, עוד שנה תמימה, עוד נצח נצחים! והנה הורם המסך! לפני – חדר־אורחים עברי לכל חקותיו ומשפטיו; אבל הבית ריק מאדם, ורק מבעד הדלת הפתוחה למול הרואים, יראה חדר שני, ששם שמון חוגג מסביב לשולחן מסודר כהלכתו, ומן החדר ההוא ישמע קול משוררים ומשוררות השרים במקהלה: חד גדיא, חד גדיא, דזבין אבא בתרי זוזי, חד גדיא, חד גדיא! ופתאום נסגרה הדלת, ועל הבמה נגלתה גדיה רכה לא מדלגת ולא מקפצת, כי אם מתנהלת לאטה בפסיעות קצרות כזקנה רפת כח והולכת שחוח. ותואר פני הגדיה – אל אלהים חילי! שערותיה מרוטות, קרנותיה גדועות, והיא כלה כה כחושה, כה רזה, עד כי נוכל לספור מבעד עורה את כל עצמותיה אחת לאחת, ורק עיניה היפות בלבד, עיניה המפיקות חן ותחנונים והמביטות נכחן בקסם נפלא מאד – רק הן תעדנה, כי לא גדיה פשוטה היא מן העדר, כי אם… אל אלהים הוא יודע. נחומי נכמרו מאד על הגדיה הדלה. הוי מי יתן ויכולתי להראות לה את חבתי, מי יתן ויכולתי להעביר את ידי על חלקת צוארה ולהחליק מעט את שערותיה הסבוכות והמרוטות! אבל פתאום, הוי אל מעוזי! פתאום התנערה הגדיה ותתעודד ותקם ותעמוד על רגליה האחרונות ובתפשה בידיה שני לוחות אבנים, אשר הרימה מן הארץ, החלה לשיר בקול אדם, בקול אדיר ונעים, בקול חודר כליות ולב… את האריה ההיא לא אשכח לנצח! את דברי השירה ההיא לא אזכור עוד, אולם זוכר אני את תכנה. הגדיה מספרת את תולדות ימי חייה: לא נכונה יאמרו הבריות כי אדונה קנה אותה בשני זוזים. לא, הוא קנה אותה בעשר מכות שהביא על המצריים במצרים ובמכות אין ספורות שהביא עליה, על הגדיה הדלה והרכה. השמועה על דבר שני הזוזים נפוצה בין הבריות, מאשר שמעו ולא הבינו את דבר שני לוחות האבנים, אשר תלה אדונה על צוארה. שני הלוחות, אמנם, כבדים מאד, ויכבידו עליה את אכפם עד בלתי נשוא, ובכל זאת לא בחלה נפשה בהם, כי אם עוד תתגאה עליהם. הלוחות האלה לא חלוקי אבנים מן הנחל הם, כי אם מעשה אלהים המה, מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות. וכל עובר אורח, בהתבוננו אל הכתוב בהם, יתן כבוד ועוז גם לה, להגדיה הדלה והצנומה… עוד היא משוררת, ומאחורי הפרגוד נגלה בירכתי הבמה חתול גדול שמן ומסורבל בבשר. בעזות־פנים נמרצה קפץ ממקומו ויקרב אל הגדיה ויחרץ לה את לשונות החדה, ובהסבו את פניו אל מול הרואים החל לזמר את שירתו בקול דק וצורם את האזנים. תוכן שירתו היה, כי לשוא תתהלל הגדיה בלוחות האבנים התלוים על צוארה. הלוחות לא לה הם, כי אם גנובים הם אתה מארץ הבבלים. בחפשי עכברים לפרנסתי בחרבות עמורבי, ראיתי שם לוחות חרש רבים כלוחות האלה, היא גנבה, גנבה אותם – ענוש תענש, הנני ואוכלנה. ובדברו ויקפוץ ממקומו ויתנפל עד הגדיה מאחוריה ויפער את לועו הקטן, כמו חפץ לבלוע אותה על ראשה ועל כרעיה. ברגע זה נשמע קול זמרת המקהלה מאחורי הפרגוד: ואתא שונרא ואכלה לגדיא, המסך נופל, ומלבות הרואים התפרצה אנחה אחת גדולה ומרה, רחמי כלם נכמרו להגדיה הדלה. אמנם ידענו כי לא יעצור החתול כח לבלוע את הגדיה הגדולה ממנו, עד כי לא ישאר ממנה פרסה. אבל הוא הלא ישוך אותה ויכאיב לה. למחיאת־הכפים הארוכה, אשר הרעישה את כל האולם מסביב, יצאו המשחקים אל לפני המסך. האח! הגדיה עודנה חיה, שלמה ותמימה, גם שער לא משתחוה אל מול הרואים, גם תסב ראשה ומבטת בלעג על החתול, כמו חפצה היא לאמר לו: אמנם שמן ומסורבל בבשר אתה, גם חכמה הרבה קנית לך בחרבות עמורבי, אבל לא לך לבלוע אותי; גם גדולים וטובים ממך לא עצרו כח לעשות כזאת. המשחקים נעלמו. אחרי רגעים אחדים הורם המסך עוד הפעם, ועל הבמה נראה בית־שכר אשכנזי לכל חקותיו ומשפטיו. על אדן אחד החלונות רובץ החתול המלומד ומתחמם לאור השמש, הזורח עליו בכל תקפו וגבורתו. החתול ישורר בקול דממה דקה, ומתענג בעצמו על נעימות שירתו: "רק לי לבדי זורח השמש מאהבתו אלי ומשמחתו שישמח בי, יען גדולות עשיתי. אנכי החתול המלומד גליתי את חרפת הגדיה על פניה, זאת הגדיה היודעת רק לגנוב ולרעות בשדה אחרים. האח! אכלתיה, בלעתיה, עד כי לא נותר ממנה בלתי אם קרנותיה ופרסותיה. – הב! נשמע פתאם קול כלב נובח. ומאחורי הפרגוד נשמעה זמרת המקהלה: דאכלה לגדיא, חד גדיא! כלב זקן עם פנים זועפים ושחור מכפות רגליו ועד קדקדו נראה על הבמה, וילך הלוך וטפוף אל החתול. – הב! קרא הכלב בקול אדם אבל נחר מזוקן. אם חפץ חפצת, חתול ערום, לאכול אל הגדיה, אכול אותה ככל אות נפשך, אבל מדוע העזת את פניך לעטות קלון גם על הלוחות? האם לא ידעת כי אנכי צוויתי מאת הרועה לשמור עליהם? ובדברו ויתנפל על החתול וישוך אותו עד זוב דם. החתול מעצמת מכאוביו נאנק בקול ילד בוכה, והרואים, אשר בתוך האולם ואשר על היציעות, מחאו כף ויריעו לעומתו בקול: הידד! אז נפל דבר, אשר לא יאומן כי יסופר. מקל עץ, מקל עב וקשה, נגלה על הבמה, מבלי להנשא בידי אדם, והמקל התהלך על פני הבמה הנה והנה כדבר אשר רוח חיים בקרבו, ויקרב אל הכלב השחור ויחל להכותו בלי חמלה גם למעלה גם למטה גם כמצליף. ובהכותו והנה נשמע כקול מדבר מתוך המקל לאמר: זאת לך בעד שיניך החדות, אשר נשכת בהן את הגדיה, וזאת לך בעד שערות זקנה אשר מרטת בלי חמלה! ואתה כלב עז פנים עוד נועזת להתנפל על החתול – הטוב טוב אתה ממנו? ועוד הפעם למעלה, ועוד הפעם למטה ועוד הפעם כמצליף. החתול מייליל, הכלב נובח, ומאחורי הפרגוד נראה ראש הגדיה, מבטת בצחוק ונוהמת בנחת. – הידד, הידד! קראו הרואים כלם לעומתה וימחאו כף. וכשוך שאון העם בהאולם והנה נשמע קול זמרת המקהלה מאחורי הפרגוד לאמר: ואתא נורא ושרף לחוטרא דהכה לכלבא, דנשך לשונרא… ומדי תזמר המקהלה והנה נראתה שלהבת אש קטנה באחת מפנות הבמה, והשלהבת הולכת הלוך וגדול, הלוך וקרוב אל המקל לשרפו. נשמע קול־פחדים מכל פנות העולם. שרפה! שרפה! שרפה! צעקו האנשים והנשים ויקומו כלם כאיש אחד להציל את נפשם. שרפה! שרפה! נוראה ואיומה היתה המהומה, אשר קמה בבית: הנשים מתעלפות, האנשים דוחפים ורומסים ברגליהם איש את אחיו, צעקת הנרמסים והנלחצים עולה עד השמים, ולקול השאון הזה הקיצותי והנה חלום. שאלה חדשה ועם זה גם מוזרה נתעוררה מקרוב בספרותנו העתית, והיא: איך יקרא היהודי האוהב את עמו וספרותו, וכל קניני הרוח אשר לו, חפץ בתחיתו על אדמת אבותיו ושואף לחירותו, אך יחד עם זה חפשי הוא בדעותיו במובן הרחב והכולל של המלה הזאת, מכיר את הטבע וכו' ואינו מכיר את היוצר, המשגיח הפרטי, ועל אחת כמה וכמה את נותן התורה לעמנו עם כל התולדות הנובעות מזה – הלנו הוא היהודי הזה או לצרינו (?), הנוכל להבדילו מכל העם ולומר לו: "צא מן המחנה!" הזו מוזרה היא. עוד על מאמר המשנה "שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא" (סנהדרין צ.), אשר יחסוהו לאנשי כנסת-הגדולה (שם קד: (, הקפידו, כנראה, החכמים המאוחרים וקראו על אומריו את המקרא "כי אתה תבחר ולא אני?" ודורשי-רשומות הוסיפו, כי כלם באים לעולם הבא (שם), והנה בא השואל שלא כהוגן והעיר שאלה, אשר אם תפתר בחיוב יבא הוא או אחר לדרוש להושיב בית-דין של מומחים, "לבדוק בציצית ולחפש חטאים" ועם זה לתת תעודות של יהדות, כמו שנותנים תעודות-מסע, תעודות של בגרות וכיוצא בזה. אבל השאלה נשאלה, ועליה דנו ה' אחד-העם ובעל המאמר "הלאום ודתו" (המליץ 241–244), הראשון על פי דרך החקירה ודחה אותה, והאחרון שלא עפ"י דרך החקירה ולא דחה אותה. האחרון מוסיף, כי השאלה הזו עמוקה כעומק צרת ישראל ואין בידינו לתת עליה תשובה, כי איננו יודעים עוד להעביר קו מגביל בין עיקר שבדת לטפל שבו, ובין דת (כלומר: פקודות ידועות שבה) שיש ללאומות חלק בה ובין מה שאין לה חלק בה, ומסיים בדברי-כבושין, אשר על כמותם אמרו חז"ל: כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. על כל פנים נראה מדבריו, שאלו היה מוצא איזה חלק דתי, שהוא לדעתו עיקרי ויש ללאומות חלק בו, אפשר שלא היה נמנע מהושיב בית-דין לנתינת תעודות של יהדות ולהוציא מכלל ישראל את אלה שאין דעתם כדעתו. אינני יודע אם רבים חושבים כבעל המאמר הזה את השאלה הזו לעמוקה כעומק צרת ישראל, לדעתי אני מעיקרא דדינא פירכא היא ואין כאן שום שאלה כלל. עלינו להתבונן תחלה לפני מי מגישים השואלים את השאלה הזו להשיב עליה, אם לפני אותם הלאומיים, שהם חפשים מכל דת ומרגישים את יהדותם על פי הכרה לאומית, או לפני בעלי-הדת. הראשונים, הלאומיים החפשים, יענו להם בלי-ספק על השאלה הזאת כדברים האלה: יהודים אנו מכף רגלנו ועד ראשנו, ואין בינינו וביניכם אלא זה שאנו חפשים מדעות קדומות, ואתם – לא כן. אבל החפשים אינם אחראים לדעותיכם ואינם מודים בהן, ועל כן אין להם לא צורך ולא יכולת לחשוב את שמם לבלתי יהודים רק בשביל זה שאתם מחזיקים בסברות שונות, שאמתתן לא נתבררה. האמינו לכם כאות נפשכם בכל מה שתרצו, אך החפשים אומרים שהם יכולים לחשוב את דעותיכם אך למבטים פרטיים, שאי-אפשר לדון על פיהם כל מעשה וכל ענין שיהיה. נדמה לשמוע מאחורי הפרגוד וכוח בין השואל ובין אחד הלאומים החפשים. – במה הנך יהודי? – שואל השואל. – בהכרתי הלאומית – יענה הלאומי החפשי – על פי המבט השורר עתה באירופא על הלאומיות אין מבדילים בין צרפתי אדוק ובין צרפתי חפשי. העיקר הוא שיהיה צרפתי ברוחו ולבו. – מן הצרפתים אין ראיה – ישיב השואל – כי דתם אינה לאומית, והיא כללית לעמים רבים שונים. גם סאקראט ואריסטו לא חדלו להיות יונים, אם גם לא היו תמימי-דעים עם בני-עמם בעניני אמונות לבם, שהיו בלי ספק לאומיות. – אבל הדת הישראלית היא דת לאומית – יוסיף השואל – ואחד מסימני לאומיות ישראל. הנני מודה בזה – יענה החפשי – אבל היא רק אחד מסימני הלאומות, כמו השפה, הארץ, ההכרה הפנימית, משאת הנפש וכו'. והנה מנויה וגמורה, כי הצרפתי היושב באמריקא ומדבר אנגלית לא חדל להיות צרפתי כל זמן אשר לבו לעמו, חפץ בהצלחתו, נכון לעבוד לטובתו ונקרא על שם עמו בחפץ לב. שהרי הלאומיות לפי המבט האירופי אינה תלויה בכל סימניה יחדו דוקא, ודי באיזו מהם. אם תגזור אומר, כי לכל בן לעמו אין הצדקה להתחשב על לאומו אם איננו אוחז בנימוסי אבותיו הקדומים שנולדו ברוח הלאום, תמצא עתה רק שני עמים שהם באמת לאומיים: הסינים והבידואינים, כי כל שאר העמים אינם אוחזים עתה בנימוסי אבותיהם מלפני מאות שנים, ואם כן הצרפתים אינם צרפתים, האשכנזים אינם אשכנזים וכו'. – ובמה איפוא, לדבריך, יהיה יהודי? – ישאל השואל. – לפי מבטנו אנו – אומר החפשי – עיקר הלאומיות לבני עם ידוע הוא בלב. האשכנזים מעלזאס שנתישבו בצרפת, המדברים צרפתית, חפצים בכל לב בהצלחת צרפת ודבר אין להם עם הגרמנים, אינם עוד גרמנים, אף-על-פי שדתם היא דת לוטהער. שערער קעסטנער, ראש בית-המשפט העליון לקובלנות, לעוו וכמוהו אינם חושבים עצמם רגע אחד לאנשי לאום אשכנז, וכן חושבים אותם כל בני צרפת. על כן היהודי האומר שהוא צרפתי או אשכנזי, דבר אין לו עם עמו, אינו דואג למצבו בתור עם, וישראל בכלל בעיניו כאילו אינו – היהודי הזה אינו יהודי. אבל שאלתך בנוגע לנו, היהודים הלאומיים בכל לב ונפש, ראויה לגסי-הרוח האומרים: "אני ואפסי עוד". כן יענה הלאומי החפשי על השאלה שלא כהוגן, אם נציע אותה לפניו. יכולים אנו לבלי להסכים לדעותיו, אבל מה לו ולפלפולינו? הוא חושב עצמו ליהודי, ובזה הצדק עמו, כאשר אבאר. ובעלי-הדת מה הם אומרים על השאלה הזאת? ניתי ספר ונחזי. על פי הדת אין בן-ישראל נפסל מהיות יהודי רק אם אמו נכרית, שעל פי הדין "הולד כמותה" (קדושין ס"ח:). יכולים בעלי-הדת לבלי צרף את החפשים לעדות ולמנין, לבלי האמין להם על האיסורים, גם לשלול מהם את חלקם לעולם-הבא, אם יהיה שומע להם בפמליא של מעלה; אבל אינם יכולים לאמר לשום איש ישראל, יהיה מי שיהיה: אינך יהודי! כבר אמרו חז"ל: "כל אבדת אחיך" לרבות את המומר (עבודה זרה כ"ו:) ומקרא מלא דבר הכתוב: "כי יסיתך אחיך" (דברים י"ג, ז) הרי שגם המסית לעבודה-זרה נקרא אח, ומעולם לא עלתה על דעת איש לאמר כי ירבעם, אחאב והדומים להם לא היו בני-ישראל. להפך, דורשי-הרשומות שזכרתי למעלה לא הביאו את בלעם למחיצתם של אותם בני-ישראל שהמשנה אמרה עליהם, שאין להם חלק לעולם-הבא. יבואו נא השואלים האלה לפני אחד הרבנים וישאלוהו לאמר: הנה פלוני כופר בה' ובכל התורה כלה ועבר על כמה וכמה עברות חמורות, האם מותר להושיט לו דבר האסור בשעה שלא יוכל להשיגו בעצמו, או יש בזה משום "ולפני עור לא תתן מכשול"? אין שום ספק, שגם הרב היותר קנאי יראה לשואליו את דבר התוספות (עבודה-זרה ו: ד"ה מנין) ויפסוק לאיסור, ולא תעלה על דעתו לאמר, שבשביל שהוא כופר בה' ובתורתו שוב אינו יהודי והותרו לו כל האיסורים. ואם האיסורים לא הותרו לו הלא הוא יהודי, שאין יהודי למחצה. רואים אנו ברור, כי דעת התורה אינה אומרת על שום יהודי שבעולם שיצא ממחנה ישראל ואינו יהודי. על פי הדברים האלה לא נחלקו הלאומיים והדתיים אלא במומר, אבל ביהודי לאומי אלו ואלו מודים שהוא יהודי גמור. קול ממרום "הודיה לשעבר היא תקוה לעתיד" אומר המהתל האנגלי. הוא האמין כי רק לעג מר וחדוד בפיו, אבל באמת נקב וירד לתהום הרגש הזה. ביסודה של החזקת-טובה, אשר ירגישו האנשים הבריאים ברוחם למיטיביהם, מסותרה התוחלת החזקה או הרפה לקבל חסדים גם להבא. ואם אין כל תקוה להמשך הטובות או להתחדשותם, אז תחדל גם הכרת-הטובה וההודיה לבעל הצדקות. לא תחדל, אז עלינו לראות את הכרת-טובה זו כתולדת ההרגל האורגני או כתולדות השנויים הבאים בחיי הרגש על ידי פעולת התרבות. הנני חושב עם הפלוסופים של תורת ההשתלשלות, עם דרוין, פנסר ובן כי מקורם של כל רגשות בני האדם הוא תועלתם והכרחיותם ליום הפרט והכלל. כיום הננו מרגישים, למשל, את האהבה כתענוג, ואת תוכחת דעת-הקהל על מעשינו כצער. מנקודת ראות תורת-ההתפתחות נקל לבאר את זאת. משני אנשים-קדמונים, אשר האחד התענג על מעשי האהבה בעת אשר בגוף השני לא עוררו רגש כזה, – הנה הראשון שאף בודאי להרגשות כאלה ויבקשן בקנאה יתרה, והשני לא היה להוט אחריהן. האחד השאיר אחריו זרע רב, והשני לא הוליד בנים כלל, ואם הולידם רק מעט היה מספרם. הבנים ההתנחלות, את הסגלות הגופניות של אבותיהם: תאבי-האהבה פרים ורבים, מספרם הולך הלוך וגדול, אולם מספרם של קרי המזג הולך הלוך ומתמעט עד כי יכלו מעל פני האדמה, ואת מקומם יניחו להאנשים אשר מעשי האהבה מעוררים בהם רגשי ענג. וכן הוא הדבר גם בנוגע לדעת-הקהל. האדם הקדמון אשר לא שם לבו לדעת בני שבטו, עשה בודאי העלו עליו את חרונם או גם הזיקו להם; אין כל ספק כי השבט הפראי יסר את בניו המכעיסים אותו על פניו, או אשר יעשו מעשים המתנגדים לרוחו או למסורת אבותיו, ויגרש אותם מגוו ועל ידי זה קפח והרע את תנאי חייהם, או לא עשה בהם שפטים ארוכים וסבוכים, כי אם ענשם בדרך קצרה: הרגם. אולם הפרא, אשר התאים את מעשיו לרוח בני שבטו ולא המרה את נמוסיהם ומנהגיהם, התהלך בנחת ובשלום את בני שבטו ויקבל את תמיכתם וחסותם, ועל ידי זה היו תנאי חייו יותר נוחים ובטוחים וכל מעצור לא היה לו להוליד בנים רבים, אשר הנחילם את סבלותיו האורגניות. על כן הננו מוצאים כיום בחברתנו רק אנשים המשתעבדים לדעת הקהל והסרים למשמעתו, אנשים החושבים תמיד: מה יאמרו הבריות, והמחשבה כי מעשיהם לא ימצאו חן בעיני אחרים גורמת להם צער, והדבר הזה יש לו די כח להניעם מעשות מעשים היכולים להעיר משטמה להם. אבל היש לבאר את רגש ההודיה על פי היסוד של תורת ההתפתחות? בשום אופן לא. רגש ההודיה להביא לפרא איזו תועלת שתהיה לשפר את תנאי חייו. ולהפך, חסרון הרגש הזה יכול להזיק לו. אם נתבונן אל בסקירה חדה, אז נראה כי הפרא אשר היתה בו נטיה להחזיק טובה לאחרים היה מצבו גרוע ממצב האנשים שהיו משוללי הרגש הזה; כי בעוד אשר הראשון בזבז את עתו על הדור פני אנשי חסדו ואת כחותיו פזר על גמלות, אשר לא הביאו לו כל תועלת, השתמשו האחרים בעתם וכחותיהם להנאתם ולטובתם. רגש התודה לא הביא מעולם, וגם כיום איננו מביא כל תועלת לקיום הפרט והכלל בכל אותם המקרים, אשר הרגש הזה נקי מבצע ואהבת עצמו ואיננו שואף למשוך את לב המיטיב על ידי התרפסות, חלקות וחנופה לעשות חסדים חדשים. על כן לא היתה ההודיה, כי יהללו וישבחו להאלילים על חסדם לבני האדם וגם קרבנות יקריבו להם, כי יתנו כבוד ויחזיקו טובה להאבות ולגבורי-השבט המתים? סבת הדבר היא רוח הבערות הגסה ותעתועיה. האנשים האלה חשבו את האלילים, האבות והגבורים המתים לעצמים חיים, אשר רב כחם להושיע ולהועיל להם. קרבנותיהם, תהלותיהם ושבחיהם לא היו הודיה ורגשי החזקת-טובה לשעבר, כי אם בקשות נמרצות, תפלה ותחנה לחסד על להבא. עוד היום לא פסקה האמונה מקרב לב אנשים רבים, כי אלהים הוא בעל גוף ויש לו כל מכשירי הגוף וסגלות בני האדם וכי האנשים חיים גם אחרי מותם. ואמונת הבל זאת מניעה עוד כיום את בני האדם, אם כי רק לעתים רחוקות, להודות, להלל ולשבח בפרסום רב להמתים על חסדם להחיים, והיה בימים הבאים, בעתיד הרחוק כאשר תתנדף אמונת-הבל זו ממוח בני האדם ואף שארית לא תהיה לה, אז לא יהיה עוד (העראיענקולט) בצורתו של היום ואף עקבותיו בל יודע. אולי גם אז יקימו מצבות לאנשים הגדולים, יגינו על קברם ויחגו את יום זכרונם; אבל אז לא יעשו את כל הדברים האלה כתשלום גמול עד החסד אשר קבלו מהם, ולא גם למען הראות להם אותות ורצון, כי אם לתכלית תהיה בזה: לחנך את רוח העם על ידי זה, שעיניו תהיינה רואות תמיד את צלם אנשי-המופת ובחירי גבוריו ויתאמץ לחקות את מעשיהם הטובים והכבירים. לא עבודה זרה, לא דרישה אל המתים תהיה זאת, רק עבודה חיה ופוריה, על ההמון הרב. החברה האנושית תרגיש תמיד צרך להגשים את אותן הסגלות, עליה לדרוש מאישיה במלחמת-קיומה, בצורות אנשי-רוח. אם יש ערך ותכלית לההודיה בעד פעל ידוע, אז היתה צריכה לבוא קודם שנגמר המעשה. אז היתה אולי יכולה להשפיע על אופן עשיתו, על גדלו וטיבו. אבל איזו תועלת יש בה לאחר שכבר נעשה המעשה? הלא אז אין עוד ביכלתה לא לשנות, לא לתקן ולא לקלקל את הדבר העשוי. ואל ישיבוני כי ההודיה או כפית-הטובה, אם גם קצר כחן לפעול על המעשה שכבר יצא לפעל, יען כי הוא ישאר לנצח נצחים מה שהיה וכמו שהיה, אם יברכוהו או יקללוהו, הלא יכולות הנה להשפיע במקרים ידועים על המעשים הבאים. הכבוד והיקר אשר יחלקו לפועל צדקות, אם גם כבר הלך ואיננו, השכר הזה הלא להיות למופת לבא אחריו, למען ילך בעקבותיו. וכפית-הטובה לשוכני-עפר ושכחת חסדם שעשו בימי חייה, הלא ירפו את כנפי הרוח של הדורות הבאים לבל יקריבו את נפשם בעד אחרים אשר ימחו מזכרונם את כל מטיביהם. אבל באמת לא כן הוא הדבר. מי שהוא איש הרוח הוא עושה את מעשיו הגדולים והטובים לטובת האנושות, יען כי הוא צריך ומועב על פי טבעו לעשותם ואינו יכול אחרת. רוחו יציקהו ויאלצהו לעשות גדולות, ובזה הוא רק מספיק את צרכיו הפנימיים. אם לא יספיקם – יצטער ורוחו לא ישקוט. לא החפץ להיטיב לבני האדם ולהגדיל את אשרם הוא הדוחף והמניע את הגאון לעשות מ ה שהוא עושה, כי אם חק יצירת הפנימית, הנהר שוטף וזורם הלאה, יען כי חקי לחיצת המים דורשים זאת, אבל אחת היא לו אם יבנו על שפתו בתי-רחיים אשר ישתמשו בכח תנועתו, או לא יבנו. מכל הדברים האמורים בזה ראה הקורא, כי אין אנכי מדבר על רגש התודה והחזקת-הטובה של איש לרעהו, של הפרט להפרט, יען כי אין הרגש הזה יכול להיות למופת בטהרתו ונקיונו מכל פניות ונטיות של אהבת-עצמו. אם יביע איש לרעהו את תודתו על הטוב והחסד שהוא עושה אתו, הנה אינו אלא עושה עסק יתר או פחות טוב: הוא מקוה לקבל רבית הגונה מהקרן שהוא משקיע בהשתפכות-נפשו זו. ובכן אין ענין להודיה כי אם אל עניני משא ומתן. רק החזקת-הטובה של ההמון הגדול להפרט, אשר גם לא ידעוהו פנים אל פנים ואשר אולי כבר מת ואין להם כל תקוה לקבל ממנו טובת הנאה, – רק רגש כזה היה יכול להיות למופת מהמין הזה. אבל מופת מוכיח ממין זה, שנקי הוא מגאוה לאומית ומאמונת-הבל הבאה בירושה, לשוא תבקשו בתולדות ימי האנושות. לא, ההמונים, העמים והאנושות לא ידעו ולא יכירו רגשי-תודה והחזקת-טובה וגם אינם יכולים להרגיש רגש זה, שאין לו כל יסוד אנתרופולוגי. הגאון, אשר מפרי עבודתו הרוחנית יהיה המין האנושי ובכחו יצעדו קדימה, הוא צריך לותר על קבלת תודה. את שכר פעולתו עליו למצוא במקור יצירתו. במחשבותיו ומעשיו שהם הם התמצית חייו ונשמת נשמתו. ראש תענוגיו הוא הכרתו וידיעתו את סגליותו. רגש רצון יותר חזק מהרגשת ה"אנכי" אין גם לגאון הגאונים, כאשר איננו גם לקטן היצורים השורץ במים. הגאון משתעשע לפעמים בהדמיון הנעים של האלמות. אבל הוא שוגה. האלמות, אשר המשורר קלופשטוק יקראהו בשם "רעיון יפה", הוא עוד פחות מזה. האלמות היא תמונת-ערפל בת הדמיון, צל האדם החי המשתרע על פני צעיף העתיד. כן ישליך גם העץ צל ארוך על פני המישור בשעה שהחמה שוקעת. ובאותו הרגע אשר כרת העץ נעלם גם צלו. תקות דמיונו של הגאון, כי שמו יחיה לדור דורים ולא יסוף, נובעת מאותו המקור עצמו, אשר ממנו יצאה האמונה-ההבלית באל-מות הגוף וכל מכשיריו. התקוה הזאת היא מחאת האדם החי לנגד אפיסת ההויה וכלות ידיעתו והכרתו, לנגד החק הכללי הגוזר מות לכל חי. התקווה הכוזבה הזאת היא עדות נאמנה, כי אין החושב והמרגיש את הויתו ועצמותו יכול לציר את עצמו בדמיונו כבלתי חושב וכבלתי הוה. האיש אשר ברא גדולות, אשר הצעיד את עמו או את כל האנושות קדימה, היה חפץ להיות בטוח כי לא יקפחו, לכל הפחות, את שכרו הדל והקטן והמצער מאד, כי יזכרו ולא ישכחו את שמו. רק את זאת חפץ מתעתע ושאיפת הבל! זכרון האנושות איננו נוח לאצור בקרבו את שמות האנשים הפריים ואת צורותיהם, וגם זהר חלש וחור מהויתם העצמותית לא ישאיר בעד הדורות הבאים. האם יאריכו ימים גם השמות היותר מהוללים? בזכרון בני האדם לא נשמר אף שם אחר עשרת אלפים שנה, ומה הנה עשרת אלפים שנה בחיי האנושות ומכל שכן בחיי גרמי השמים! רק אז יזכור ההמון שמות אנשים ידועים בזכרון טוב ולא ישכחם, אם ימצאו אנשים חיים בכל דור ודור אשר יפיקו תועלת חמרית וממשית מדבר זה. את שמות מיסדי הדתות או והמלכים מצאו חפץ להניא את שכחת ההמון המצויה אצלו ואשר היתה במקרים אחרים לטבעו השניה. אבל במקום שאין חפץ כזה, שם ממהרת האנושות לשכוח את המתים, אם גם היו מטיביה היותר גדולים. מחזה מעורר עצב הוא לראות, איך יתאמצו החיים כנואשים להציל את צורתם העצמותית המיוחדה שלהם מתהום השכחה ומשני הכליון. האדם צובר אבנים גדולות להקים מצבות ענק, הוא מאנס את הנחשת לנצור את תוי תבניתו, הוא כותב את שמו על כל צד וצד בספר, הוא חורתו על לוחות שיש ומתכת, הוא קושרו בבתי צדקה וחסד, ברחובות ובערים. הארמונות והצלמים, המצבות והספרים לא יחדל ולהזכיר באזני בני הדורות הבאים את השם של האדם הגדול אשר חיה בימים עברו ואשר הוא ראוי לתהלה וכבוד. אך האבנים האלמות והספרים המתים, אשר עליהם השליך האדם את דאגתו לעשות לו זכרון עולם, לא יעשו את חובתם ימים רבים ולא ימלאו את תפקידם. ואם גם ימלטו מפני ההרס, יאלם מהרה קולם ולא יהגו את השם, אשר עליהם להשמיע ולחזור ולהשמיע באזני ההדורות היותר רחוקים. הארמון יהיה מקלט לאנשים, אשר יבדו אגדות מלבם על אדות מוצאו; להצלמים יתנו שם כטוב וכישר בעיניהם בשמות הערים יעשו שמות, בשנותם, למשל, את שם העיר קונסטנטינופול לסטמבול. בלי שים ימחו את עקבות האדם הגדול, כאשר ימחה ילד קטן באצבעותיו המשתעשעות את האותיות על לוח-אבן. ומי זה יחשוב את השכחה הזאת לחטא לבני האדם? רק זה שלא יבין את החזיונות והתנאים היותר ברורים של החיים האורגניים. הפרט יש לו ערך רק לעצמו, אבל אין לו ערך בטבע. ביחסו לזאת האחרונה יש לו רק ערך דפוס, אשר בו מקבל החמר את תבניתו האורגנית; האדם הוא רק אחת החוליות בשלשלת הארוכה של התפתחות החמר מהבלתי-חי לחי. אם נגמרה מלאכת התבנית, אז ישברו את הדפוס. לאחר שכבר נתרקמה החוליה וההתפתחות צועדת הלאה, אז השכחה שולטת בה. הדבר היחיד והמיוחד שאיננו עובר וכלה בחי ושהוא נועד להויה בלי קץ, הוא יסוד הפריה שלו, וגם זה יקרע ויפרד מעליו לחיות חיים חדשים ולעמוד ברשות עצמו, מבלי כל חבור וקשור אל הגוף אשר בו התהוה; הגוף המוליד הולך לאבוד אחרי אשר חתך חיים להיוצא ממעיו, כאשר ישחת הפרח אחרי אשר התבשל ויגמל פריו. וכן הוא הדבר בנוגע לילדי רוח של האדם. אלה האחרונים יבדלו ויפרשו מעל הגוף ויהיו לחזיונות בפני עצמם, אשר לשלמותם אין כל צרך כי יזכרו את מולידם ומחוללם. אחרי אשר האציל הגוף מעליו את החלק היותר טוב שבי, אחרי אשר הוליד רעיונות ומעשים חיים, היכולים לעמוד ברשות עצמם ולהעיר בפעולתם חיים חדשים, אז פקודת כל החי יקד עליו: סופו למות. האגדה הישנה על אדות סטורן האוכל את פני בטנו נוסדה על דמיון כוזב ודעה מוטעת. לא האב הוא האוכל את ילדיו, כי אם הילדים מכלכלים את נפשם בבשר הוריהם. החזיון הזה הוא איום ויפה יחד גם ככל מראות הטבע הנשגבים. על ידי זה שהילוד מקבל מאת מולידו את זרע החיים ונושאו להדורות הבאים, – על ידי זה עצמו הוא מחדש את נעורי גוף הוריו, כלומר: את תמצית עצמותו. הגוף החדש מאבד כל כך כחות על שמירת אותה העצמותיות ומסירתו לדור מן העיקר, כלומר: על שמירת צורת החיים האישית. לשוא ינחמו גאוני זמננו את נפשם, כי מעתה ישנה הדבר לטוב. הן, יאמרו בלבבם, תהלתנו חקוקה בעתונים ובספרים, בצלמי נחשת ואבן, ולא במהרה ישכח שמנו הנשא על כל שפה. אולם כל זה יסער הזמן ממקומו, כאשר ישא הרוח את אפר הגליון הנשרף. יעברו אלפי שנה אחדים והכל יהיה נשכח ונעלם, בעוד אשר האנושות תחיה ותתקים אולי אלפי אלפים שנה. שם ביסמרק ישכח, כאשר נשכחו שמות מיסדי המדינות העתיקות, גורלם של גתה ושכספיר יהיה כגורלם של מחבר ספר איוב ומחבר כתבי-הקדש של ברמינים אשר אין איש יודע מי המה. אולם כל עוד אשר ימצאו אנשים על פני האדמה, אשר ישמעו את השפה האשכנזית והאנגלית יתענגו על חזיונות "פויסט" ו"איתיאל הכושי". "עקבות חיי על פני האדמה לא יאבדו לנצח", מנחם פויסט את נפשו. במובן המלות הצדק אתו. עקבותיו, כלומר: פעליו ועלילותיו אם כבירים המה, לא ימחו כל כך מהרה. אבל שוגה הוא אם יאמין, כי גם שמו, גם הציור-הדמיוני ע"ד צורתו האישית, יחיה וישמר בזכרונה של אנושות דורות לאין קץ. הוא קרע, למשל, כברת ארץ מעל הים? טוב. האנשים אשר התישבו עליה שמחים בחלקים, מתענגים על אור החיים והשמש. אבל היודו להאיש אשר עשה את השכרים להמים ואשר הכשיר את האדמה לעבודה פוריה? חלילה. התודה לא תרבה את יבול השדה ולא תפריח את הארץ. אין אונס להרגיש רגש תודה, ולכן אין גם איש אשר ירגישם. תורת כלכלת-העמים קבעה את הכלל, כי מחיר הדברים הוא לא לפי ערך הכרחיותם לחיי האיש, אי אם לפי ערך העבודה הדרושה לעשיתם או יצירתם. האויר הוא הדבר היותר הכרחי לחיי האדם, ובכל זאת אין לו כל מחיר, יען כי האויר ימצא בכל עת, בלי עמל ויגיעה. יצירות הגאון הן כמתנות הטבע, שאין להן כל מחיר בשער הסחורות. לאחר שנגמרה ונשתלמה יצירת הגאון הרי היא כאחד מיסודות הטבע, הרי היא כאויר הנשימה, הרי היא כמים שיש לשאבם ולשתותם בלי טרחה יתרה, בלי מחיר וגם בלי נתינת תודה לי שיהיה. האמת אשר מצא ואשר השמיעה איש אחד, יש לכל האנשים חלק בה; היצירה הפיוטית של אמן אחד כמקור חיי נשמות היא לכל איש אשר רוח בו; ההמצאה, המוסד המדיני והצבורי, אשר עלו במחשבתו של איש אחד ורצונו של איש אחר הוציאם לפעולה, – את זה ימצאו כל האנשים בצאתם לאור עולם כבר מוכנים ומזומנים לפניהם, כאשר ימצאו מוכנות לפניהם את הארץ, אשר עליה יתהלכו, ותקופות השנה, אשר יביאו חליפות במראות החיים. מה שיקח האחר מהאמתיות, ההמצאות והמוסדים האלה ומהיופי הפיוטי הזה וישתמש בהם להנאתו לא ימעיט את כמותם, לא ישחית את איכותם ולא יגרע מחלקם של האחרים. ולכן המשפט לכל איש ואיש למצוא חפץ בכל הדברים האלה, מבלי אשר ישלם מחירם ומבלי היות אסיר תודה למי שיהיה. והאנשים העובדים בעד ההמון אין להם, בכל זאת, כל יסוד להתאונן על כפית-טובה, על אשר ישכחו אותם בעצמם ויזכרו רק את פעליהם ויצירותיהם. הגאון מחולל את יצירותיו, כאשר תמליט האם את פרי בטנה: הוא צריך להוציאן לאור עולם אחרי אשר התבשלו ויגמלו, ואין בכחו להצפינן עמוק בלבבו ולעשות את רוחו קברן. מלבד זאת הנה יקבל כל גאון גם בעד פעליו היותר עצומים את שכרו למפרע, עוד בטרם יתחיל את עבודתו. הוא משתמש בתוצאות עבודתם של כל הגאונים הקודמים לו, והוא מוצא חפץ בפרי רוחם של כל אותם האנשים, אשר גם שמם נשכח, אשר יצרו את השכלתנו ותרבותנו, את כל עשירותנו החמרית והרוחנית ואת כל נצחונותינו בשדה הטבע. הגאון אומד על כתפי הקדמונים, ולכן לא נגד הישר הוא אם הגבאים אחריו ירכבו על כתפיו הוא. כאשר עשה לאחרים, כן יעשו גם לו. תודתו של הגאון למנהיגי האנושות ומיטיבה הנשכחים היא בזה, שהוא משתמש באוצרותיהם אשר השאירו אחריהם הוא, ובכן אין לו לחכות כי יורשיו ישיבו לו תודה אחרת. הקנינים הרוחניים אשר הגאון מוצא מוכן לפניו, מאוצרותיהם יקח את אשר הוא לוקח, – מעל הקנינים האלה כבר נמחה צורת יוצריהם ובעליהם והכל זוכים מן ההפקר הזה. מדוע אפוא לא ישלים הגאון עם הרעיון, כי גם הקנינים מחולל בעצמו יהיו לנחלת ירושה של האנושות ויגדילו את עשירותה? …הנה גרידוב העיר הקטנה – ובהזכירי את שם העיר הזאת ועלתה עמו שפעת זכרונות אחרים ורבים: בית –הכנסת הישן, נפלאותיו ונוראותיו, מורי החקרן, אשר התחכם ואחרי –כן השתגע, חברי העלויים, אשר יצאו אחר-כן ויהיו לזרים, רחל הקטנה ותלתלי-קוצותיה הצהובים, אשר אהבתים מאד גם בהיותי נער גדול – את כל אלה פקדתי וזכרתי היום; וגם את איגנץ הקטן זכרתי, ואת החתול הגדול "יקטן", ואת הכמר הקתולי ואת הספרים הלטינים. אז אזכור גם את הגשר הגדול המפריד בין שני חלקי העיר, בין העיר הישנה ובין העיר החדשה, ומימי נהר הורטה מפכים משני עברי הגשר ומלקקים את העמודים אשר עליהם הוא נשען; ויש אשר אדמה, כי עוד תקשבנה אזני את קול המולת המים, ובהכות הגלים, והנה הם מכים ונוגעים גם עד לבי כיום הזה, ולקקו בלשונותיהם גם שם, עד אשר ישתער עלי לבי רגע אחד והתנודד והתגעש… אך הגשר המבדיל בין מים למים הבדיל גם בין אדם לאדם; כי היו שערי העיר החדשה סגורים לפני היהודים בימים ההם, ויהי הגבול רק עד חצר-המות אשר ליהודים. והחצר הזאת נשקפת אל פני העיר החדשה מקדם לגשר, ויהי המקום הזה הגבול האחרון, אשר אליו בא היהודי כל עוד נשמתו בו – עד אשר יבוא המות להרוס את הגבולים, אשר גבלו צרי-עין, ולהשוות אדם לאדם… אכן עברו אחדים מן היהודים את הגשר הזה גם בעודם חיים, ואולם כתובים הם לשמותיהם על ספר בפנקס הקהל למזכרת נצח, וקורותיהם ומעשיהם שונים מאד ונפלאים וזרים גם יחד, אלה לתפארת ולתהלה על-דבר אשר קדשו את שם ישראל ברבים, ואלה – לחרפה ולדראון-עולם, כי חרפה העטו על ישראל ועל אמונתו… וקורותיהם ומעשיהם שונים מאד – והיה אם נקרא רגע אחד בספר ההוא, אז תעלינה על לבנו מחשבות זרות ונפלאות, ומכאוב לא נדע שחרו ישרוט בנפשנו שרטת. איכה היתה כזאת? נשאל את נפשנו; מי עשה את התהום הרבה הזאת אשר בין אדם לאדם? ואחריתה מה היא? ואם לנצח לא תחדל? – הנה אנחנו קוראים בספר הזה מעשים הנעשים בימי בוגדן חמלניצקי ובימי גונטא; והנה נערה עבריה לפנינו, ושמה מרים סג"ל, והיא עברה את הגשר, כי בחזק יד לקחה אתו אחד האצילים הפולנים; ואולם מקץ ימים אחדים שבה הנערה, היא ובעלה האציל עמה, ועוד בעצם היום ההוא עלה האיש אל בית רב העיר ויבוא עמו חדר בחדר ויועצו יחד, ואחרי-כן התיהד האציל ויקרא בשם אברהם בן-אברהם, ואת הונו הרב הרים לעדת ישראל, לבנות את בית-הכנסת הישן, היא "בית –הכנסת למהר"ם", ואחרי-כן עזב הוא ואשתו את העיר ויסעו ירושלימה. – ועוד אנחנו קוראים, והנה איש עברי, חיט או רצען, קם פתאום ויעבור את הגשר לרצונו; בימים ההם, זה שנות מאות רבות, ומלחמה לבני פולין באחד העמים, והפולנים נתונים במצור, אז עלה היהודי ההוא וייעץ עצות ויורם את הדרך אשר ילכו, ויושעו האנשים תשועה גדולה; ואולם האיש הזה לא שב עוד אל אחיו ובני-אמונתו עד יום מותו, ואין איש יודע דבר על-אודותיו, ורק שמוע נשמע, כי הפולנים כבדו אותו מאד, ומצבת-אבן הציבו לו לזכרון ברחוב בעיר החדשה, ויש אומרים, כי אל פני מצבת-האבן ההיא נתנו גם את פסל המושיע. – וגם זכר שני בחורים בא בספר הזכרון הזה, והם ממבחרי העלויים, אשר למדו בבית הרב, והנה רוח חדשה באה פתאום על הנערים הצעירים האלה, ויקומו לפתע פתאום ויעברו את הגשר, ואל העיר הישנה לא שבו עוד עד היום הזה, וילכו גם משם ויבואו ארצה תוגרמה, ויהיו שם לראשי מפקדי חיל התוגרמים הנלחמים על הרי הבלקן, ויעשו שם גדולות ונפלאות ויהיו לנס, ושם האחד אסמן או סולימן או מחמד איפנדי, ושם השני גם הוא כשמות האלה או מן הדומים אליהם… כאלה וכאלה נקרא בספר-הזכרון הזה. ורק יהודי אחד יושב בעיר החדשה באין מכלים אותו דבר, ואותו יקראו בשם רב משה הצדיק; כי אותו צוה הקדוש אשר בקוצק לעזוב את העיר הישנה ולשבת לגשר ולהקים לו שם בית משתה יין; ויהי הדבר הזה כעין "סגולה", אשר איש לא ידע שחרה. והאיש הזה לא נח ולא שקט ולא חשך את כספו הרב מבעלי-הפקודות עד היות לו הרשיון לבוא אל מעבר לגשר ולשכן את שמו שם, ויהי למופת. ובהזכירי כיום הזה את כל הדברים האלה, אז יבוא לפני גם זכר המשגעת, זכר שרה אשת המנגן, היא שרה האלמנה, וכל אשר עבר עליה אזכור כיום הזה ואת כל המעשה אשר עשתה… כי יום יום בלכתי החדרה עברתי על-פני המשגעת הזקנה. יש אשר ראיתיה והיא מחוללת ומרקדת ושוררת שירים בקול גדול, או קוראת בעל-פה מזמורים, מזמורים מספר התהלים, ויש אשר רדפו אחריה נערים שובבים ברחוב העיר והיא נמלטת על נפשה והם משליכים עליה את אבניהם הקטנות עם הגדולות. אכן לפעמים ישבה האשה אל העמוד אשר בקצה הגשר שעות רבות ולא תנוד ולא תנוע ושפתיה סגורות מבלי דבר דבר ולא תפנה ולא תשעה אל להקת הנערים הנצבים עליה. ובאחד הימים אחרי הצהרים ואני הולך החדרה, ואתיצב עליה גם אנכי, וכאשר לא נזהרתי לנפשי, ואגע בה בידי ותקם לאטה מעל מושבה ותבט בי רגע אחד, ואחרי-כן שלחה פתאום את ידה ותך את ראשה כבראשונה. אז בכיתי אחרי המכה אשר הכיתי, ואקום ואעזוב את המקום הזה ואבוא החדרה; ואולם מחיתי את דמעותי מעל לחיי, ולאיש לא הגדתי, ורק בכלות הלמודים וחברי יצאו מאת פני רבם, ואותר אני לבדי ואגש אל מורי: – מי זאת המשגעת? – שאלתי. – המשגעת? לשרה האלמנה תשאל? – כן, מורי, כן, לשרה האלמנה אנכי שואל. – ולמה תשאל, נער? אשה משגעה היא, משגעה זה שנים רבות מאד, זה עשר שנים או עשרים ויותר. – ידעתי, – עניתיו, ואחשוב מחשבות רגעים אחדים – אבל, רבי! מדוע זה תקרא מזמורים רבים מספר התהלים בעל-פה? מדוע זה יאמרו עליה, כי שגורים בפיה גם יוצרות ופיוטים רבים? מי זה אפוא למד אותה גמרא, כי יאמרו אשר מבינה היא גם בגמרא כאחד הגברים?… עמד רבי לפני כפסל-חרש, וכמו הגיעה השמועה הזאת אל אזנו זאת הפעם הראשונה, ואולם כרגע ידע האיש הטוב הזה גם דבר לענות: שמע, בני, ואגדך! האשה הזאת ידעה לפנים את כל כתבי-הקדש, וגם למדה גמרא הרבה, אכן כאשר הרהיבה עז בנפשה לגשת גם אל ספרי הקבלה, לספר רזיאל וספר הזהר, ויקלל אותה הקדוש אשר בקוצק קללה נמרצת, ותקם האשה ותקצץ בנטיעים, ותצא ותהי לזרה, וימסך עליה רוח עועים ותהי למשגעה… אז המה רוחי בקרבי למשמע הדברים הנוראים האלה, ולא מצאתי בהם נחת, ובשובי אל חדר הורתי ואתאונן באזניה, כי המשגעה הכתני. – אל לך, בני! – גער בי אבי תחת לנוד לי – מדוע זה תתגר בה מלחמות, והיא אשה מרת נפש, החולה מעצר רעה?… – ומי היא אפוא, אבי? – שאלתי בחפזון, – האיננה אשה כבדת עון ומקללת אשר תמק בעונותיה? האם לא קלל אותה הקדוש מקוצק על אשר העמיקה חקר ותתחכם יותר?… – ומי הגיד לך כדברים האלה, נער פותה? – מורי! – עניתי, וקולי היה כקול צועק. – אכן לא יפלא בעיני אם איש כמוהו דובר כדברים האלה! –ענה אבי בדממה וכמו ידבר אל נפשו, ואחרי-כן הוסיף: – ועוד גם זאת, כי לא רבים יודעים את הנעשה ואת אשר עבר עליה… וכאשר פצרתי באבי לספר באזני את אשר ידע על-אודותיה, אז הוכיח אותי על פני, וידבר אלי דברים אשר כבדו בימים ההם ממני ולא הבינותי להם: – עודך נער כיום הזה, ורוחך עוד תקצר מהבין את כל הדברים למדי! כי אתה טרם ידעת עוד את החיים ואת תגרת ידם החזקה, עת אשר בקולות גדולים ובשאון גדול תגע היד הגדולה הזאת עד הנפש, ואז תשאל ולא תבקש פתרונים ולא תמצא, והיה כאשר יזעף האדם וקלל באלהיו ובכל קדושיו, ואתה טרם ידעת גם את הרעות ואת התלאות הגדולות אשר לחיים האלה… ואולם עתה הנה גדלתי והייתי לאיש ואת כל אלה ידעתי; עתה ידעתי את החיים ואת תגרת ידם החזקה, ואדע כי נשאל ולא נענה, נבקש פתרונים ולא נמצא, וגם את כל הרעות ואת כל התלאות הגדולות יודע אנכי למדי… וגם כל המעשה, אשר נעשה ואשר עבר על ראש האשה האמללה ידעתי כיום הזה לפרטיהם, והם נגלו לפני, ואותם אנכי נותן לפניכם היום. –אכן רעה גדולה היא בנגוע יד החיים עד הנפש אשר לאדם, ובהיות הקולות הגדולים והשאון הגדול בימי –הנעורים ובימי-העלמות, אז ימסו הכבלים אשר שם האדם על ידיו באשר הוא אדם, ומסכת הארג אשר ארגה יד ההרגל תהיה למסוס נוסס, ותנתק כפתיל הנעורת בהריחו את האש… אמנם גם האשה הזאת ראתה לפנים בטובה ימים רבים, ורבים קנאו בה, ואולם גם בימים ההם לא ברב כסף ולא בסגולות עשירים ראתה חיים טובים ונעימות רבות, כי עניה היתה האשה תמיד, והיא אלמנה עזובה, אשר לחמה היה לחם לחץ לפיה ולפי בתה הנערה הקטנה; ואולם בתה זאת, אסתר, היא היתה לה לסגולה ולנעימות נצח, ובה מצאה את כל אשר בקשה. בימי החרף חזרה על בתי העשירים, למרוט להם את נוצות האוזים ולהביא להם כפעם בפעם גם מכל העוף אשר יאכל, ובימי הקיץ עמדה ברחובות העיר על סלי פרי גנים, ותמכור את אשר מכרה, ותבא לבתה את אשר הביאה, ותאכלנה. ואולם גרידוב עיר קטנה מאד, ועשיריה וקוניה מעטים – אבל מעט ורעים היו גם צרכיה והוצאותיה, אשר הוציאה לנפשה ולנפש בתה. בעלית-קיר קטנה, אשר על פני השדה, ישבה, הרחק מאדם ועיר, והלחם, אשר אכלה, היה לחם גרש לפיה יום יום בבקר, ולפי הנערה מעט חלב ותופינים, ובשר לא בא אל פיהן כל ימי השבוע, בלתי –אם ביום השבת. וגם בגדים ללבוש לא עשתה האלמנה לפעמים רבות, כי לא מצאה בהם חפץ: הן אסתר בתה תשא חן רואיה גם בבלואי-הסחבות, אשר בהם תתכס! וגם האלמנה, לא תמצא חפץ בבגדים חדשים, כי הן אין את נפשה להיות שנית אשה לאיש, ולא עליה לשום עוד לב להפלות בין בגד לבגד; וגם כי אזל הלחם יום תמים מכליה והיא נעצבת אל בתה – כי לנפשה לא נעצבה עוד – וחסר לחם יום או יומים מה הוא? – גם אז לא שברה חרפה את לבה, אחרי כי כל אשר היא עושה, הלא לבתה תעשנו, ואז קמה ותרכב על שכמה את שתי הכסתות, אשר על מטתה, ותעל העירה אל בית ראש-העדה ותתן את הערבון ויהי לה ללחם. אמנם כפעם בפעם דברה נחומים לנפשה, לאמר: "הנה בעוד יוסף בעלי חי לא היה כדבר הזה"… ואולם גם בעוד יוסף בעלה חי לא המטיר להם אלהים לחם אבירים מן השמים, כי רק בלחץ ובמדה השתכר האיש אל הלחם, ורק אשר לא באה בימים ההם דאגה בלב שרה, ולא עליה היתה המלאכה את הבית. ביום הראשון לשבוע יצא יוסף מביתו כפעם בפעם ללכת בכפרים ולסור אל חצרות השרים והאצילים, אשר מצא מהם את לחמו, ואולם עבודתו היתה עבודה נכריה מאד, כי היה יוסף מנגן. - - וזה משפט היהודי המנגן: לפנים בפולין והיהודי המנגן כהן כהונה גדולה בחצרות בתי השרים והאצילים שוכני-הכפרים, כי במועדיהם ובערבות –שמחותיהם לא היתה השמחה שלמה, אם לא בא אל ביתם גם היהודי המנגן לפניהם. היהודי ינגן את הנגונים "לכה-דודי" ו "מה-יפית" ו "כל נדרי", וגם את הנגונים אשר למחולות, וגם את פרקי –הזמרה הנודעים, אשר יזמרו אותם בבתי-התיאטרה, ואז יבוא המנגן על שכרו, והם הענק יעניקוהו ממיטב היין אשר אתם, ונתנו לו שקלים אחדים, וגם את שפחתם, את מרישה, יביאו לפניו והוא יחול אתה את מחולות הקוזק. והיה כפעם בפעם ובאו אל הכפר האחד שלשה וארבעה מנגנים כאלה כאחד, וכן יעברו מכפר לכפר עד תם ימי השבוע, ויהי למשל, לאמר: "הטרצט והקורטט אשר לעברים"… ומנגן אשר כזה היה גם יוסף, והוא יוצא לדרכו בראשון בשבת, ובחמשי או בששי בבקר הוא שב. מי למד אותו את המלאכה הזאת ומי יסדה? – אם שאל איש את פיו כדבר הזה, לא ידע יוסף לענות, ורק בקחתו את הכנור בידו בפעם הראשונה במקרה ואצבעותיו נגעו אל מיתריו וקולות שונים התמלטו, אז נעור בירכתי לבו דבר-מה והוא לא ידע שחרו, ואחרי-כן מלא לבו רך ועדן, אשר לא היו לו עוד כמוהם. אז נגן כפעם בפעם בכנור הזה, ויש אשר גם בלילות קם פתאום מעל משכבו וינגן, וברגעים אשר כאלה המו מעיו בקרבו כמעט קט ואחרי-כן בכה במסתרים. אכן הנה ימים באו והוא לא בכה עוד וגם רך ועדן לא מלאו עוד את לבו – אז מצא את לבו לנגן במנוחה "מה-יפית" ולחול עם מרישה את מחולות הקוזק ולשתות את יינו ולקבל את שכרו, ובשובו הביתה אל אשתו והנה שקלים אחדים באמתחתו; ויין-הדגן בתוך מעיו… לפעמים שב האיש הביתה בשלום, שלום לבשרו ושלום לכיסו, ואולם אז תחסר לו כפעם בפעם כנף מעילו האחת, והוא מצדק את נפשו בעיני אשתו לאמר: "שרה! הלא אך צחוק עשינו לנו, אני והגרף, והגרף כטוב לבו ביין, שלח בי את קסיום, לקרוע את כנף המעיל"… ושרה שומעת ולא תדע כי לא כן הוא, כי השרים הלא שרים גדולים הם, אשר יתנו לה טרף לביתה, והיא הלא רק אשה עבריה, ובעלה גם הוא רק איש עברי –ומה יש לה עוד צדקה לזעוק אליהם? אכן לא הסכינה האשה הזאת מעודה לחשוב מחשבות רבות; ותהי כל המלאכה אשר לפניה להתפלל שלש פעמים יום יום, כי צנועה היתה ויראת-אלהים, ולבוא מדי שבת בשבתו אל עזרת-הנשים. כפעם בפעם, בשוב יוסף בעלה מדרכו, לא מצאה דברים לדבר אליו, והוא שואל אותה: "שרה? היש ארוחה לאכול?" והיא עונה כפעם בפעם "יש", ואז תשים לפניו את הבריה אשר הכינה, או מעט מרק-דגים ורקיק-שמן – ולא תדע ולא תחוש חוץ מזה… ואולם גם החיים השוקטים האלה השתנו לפתע פתאום, כי הרתה שרה לאישה ותלד לו בת, היא אסתר. אז נעור לב האשה בקרבה בפעם הראשונה, ותשאף רוח בחזקה, כאשר לא הסכינה מעודה ועד היום ההוא, והיא טרם תדע מה היה לה וטרם תבין מדוע היא עושה ככה. ואולם זאת הפעם עלתה בראשונה המחשבה בלבה, כי עתה יד ושם לה בחיים, אשר לא היו לה לפנים, וכי עבותות הושמו על ידיה, אשר תשא אותן בתאות נפש; זאת הפעם החלה לחוש בראשונה כאלפי אחיותיה האמללות, כי גם בלעדי הסדור והחומש ובלעדי עזרת–הנשים יש לה חלק ונחלה בחיים, אשר איש לא יוכל לגעת בהם, וכל הנוגע בהם נוגע בנפשה ובפתיל חייה להתיקו – והימים האלה הם הימים אשר היתה המאשרה בין רעותיה, ואת הימים האלה הזכירה תמיד בחפץ –לבב ובחמדת -פש בכל עת ובכל שעה. אכן נפלאה היתה הילדה בעיניה, והיא ילדה נפלאה באמת! אביה היה מנגן ובעל כלי-שיר – ולכן לא יפלא עוד אם עוד בשחר טל ילדותה והנערה כבר הוכיחה, אשר עתידה היא לגדולות, להיות גם היא למנגנת ומשוררת. והנערה הלכה הלוך וגדול ותיף מאד ותהי כפורחת, ועיני שרה רואות ולבה יגיל וירנן. – מה לה אם הבגד אשר עשה לה אביה איננו יפה להלל, וכי לא תלבש מדים כאשר תלבשנה בנות העשירים? היש גם לנערות האחרות לב-חכם כלב אסתר, אם יפו גם פניהן, ואם גם קולן ערב כקול אסתר הקטנה? – וגם אסתר הקטנה לא תשים לב אל בנות גילה ואל משפטיהן ואל דרכיהן, כי לא היתה הנערה כאחיותיה לפנות לבה לצחוק ולהוללות. ותהי יושבת כמעט תמיד תחתיה, ומאד עמקו מחשבותיה. בימים ההם, ויוסף בקדמו לשוב אל ביתו בחמישי בשבוע, אז לקח לו את בתו ויושיבנה על ברכיו, ובכנורו בידיו נגן לפניה, וישורר ויזמר באזניה, והנערה מה תט את אזניה לקולות האלה, ומה תנסה גם היא לתת בשיר את קולה הרך ולעשות כאשר עשה אביה! ואביה נבא אז באזני שרה אשתו, כי נולדה אסתר לגדולות, וכי יכול תוכל להיות לחזן, לולא עשה אותה אלהים כרצונו, ויעשנה לנער, ואז היתה כקשטן החזן או כשקודי החזן וכיתר החזנים הגדולים אנשי השם… אז באה פתאום השואה, כי מת יוסף המנגן בענין רע מאד – בחסד אחד השרים נותני לחמו. ואז עלתה מחשבה על לב שרה –ואולם מחשבה זרה היא ונאמנה, – כי טוב וכשר הדבר אשר מת יוסף, למען היות אסתר אך לה לבדה ואין לזולתה חלק בה, ולמען אשר תוכל לשלב את לבה אל לב הנערה הלוך ושלב… אכן קראה בימים הראשונים, כי אבלה תרד לבעלה שאולה, וכי לא היו עוד צרות כצרותיה למיום ברוא אלהים את הארץ ואת האדם; ואולם גם הימים האלה עברו ולא הוסיפו עוד לענותה: "הן נתן לי אלהים את בתי, – דברה אל לבה ברגעים המרים כאשר קם שטן בנפשה לנסותה – ובתי נחמדה מאד, ומאשרת האשה אשר לה בת כזאת, ואני גם אני מאשרה עד מאד", ובאין קץ ותכלית הוסיפה עוד להעביר על שפתותיה את המלים האלה, ולא ידעה לפעמים את אשר היא דוברת; ויש אשר דמתה בנפשה, כי זה עתה החלה לדעת מה יקר לה לב בתה, ומה היא לה, וכי צר לבה מהכיל את כל אהבתה, אשר היא אוהבת את בתה, וכי היה יוסף השטן האחד, אשר קם בינה ובין בתה, להבדיל ביניהן – אבל בני העם האמלל הזה ובנותיו אינם אשמים, אם יחטאו חטאה גדולה כזאת להעלות על לבם מחשבות זרות כאלה, כי הם טרם יודעים וטרם מבינים את אשר הם עושים, וכי חטאה גדולה הם חוטאים לפני האלהים. לפעמים הקיצה הנערה משנתה בלילה, ותרא, ותחרד, והנה שרה אמה יושבת ערומה על ערשה ועיניה נוכח פניה, והיא מדברת בדממה ובקול: "כן, בתי, כן, נשמת אפי! בת שלשים וחמש שנים אנכי היום, ועד אשר תגדלי ותהי לאשה והייתי בת חמשים שנה – הוי, אלי, אלי! מה ארכה לי העת הזאת, ומי יודע את אשר אשא ואשר אסבול עוד עש בוא הימים ההם?"… והנערה הלכה הלוך וגדול, הלוך ונפלא! והיה בקשוב אזנה אחד הקולות מקולות זמרה נמלט ובא עדיה, קול מנגן או מזמר, אז תגהר ארצה ותשכב על בטנה ותפרש ידיה ורגליה כשוחה, ואז עיניה קמות בחוריהן ואזניה פקוחות וקשובות, וכמו תשכח ולא תדע את כל אשר סביביה. אבל מי האיש ברחוב היהודים אשר יתבונן בה ויבין לה? מי אמה כי תשית לב אליה ואת אשר תראה תגיד? ואין איש אשר ידע, כי יבואו ימים ואנשים לאלפים בה ויבינו לה וידעו ערכה, והיתה לאחרת – וגם אסתר טרם תדע וטרם תבין את אשר בחבה. כשושנה עלתה ותפרח מיום ליום ומחדש לחדש, וכל הרואה אותה ברחוב היהודים ישתאה לה, והיא עוברת עתה יום יום מקצה רחוב היהודים עד קצה הגשר וסלה על זרועה, ופיה יקרא: "תפוחים, תפוחים! דבדבניות! אגסים! הואילו פנו בי"! – והאלמנה יושבת בית בימים האלה ומכינה לבתה ארוחה חמה ובגד לבן, ובשוב הנערה בערב הביתה, אז תשיר באזני אמה ככל אשר תאוה נפשה, והאלמנה שומעת ועיניה הולכות הלוך וגדול בחוריהן. ויש אשר תשמע האלמנה בתת הנערה בשיר קולה, ומעיה יהמו ועינה בוכיה –כי מאשרה היתה האשה בימים ההם ולא ידעה את נפשה. אז תבקש חשבונות רבים לשים כנפים לשנים, למען אשר תעופינה קל מהרה, והימים הטובים יקרבו ויבואו, הם הימים אשר תראינה עיניה את בתה כלילת יפי בעמדה על-יד חתן נחמד: "עוד שבע שנים, עוד שש, חמש שנים; הוי, אלי אלי! – נאנחה האלמנה לרגעים, – מה ארכה העת ומה קצרה רוחי בי לחכות!". עוד חמש וארבע שנים, עוד שלש ושתים – וגם העת הארכה חלפה ועברה. ואולם כל יקר נתנה האלמנה, לו לא עברה העת ההיא, או לו היו לשנות נצח, אשר לא יתמו. אבל בין כה וכה ואסתר הקטנה היתה לנערה גדולה, נערה יפה ורבת-חן, ויש לאל ידה לעשות ככל העולה על רוחה. ואחרי עבור הימים ההם, אז עברו גם כל החלומות הנעימים, אשר חלמה האלמנה יום יום בהקיץ ובתנומות, ואז השתנו כל הדברים מן הקצה אל הקצה… אז נשב הרוח בנוה-שלום זה ויהרסהו ויהפכהו משרש, ותקצר יד כל אדם מעצור בעד הרוח הגדולה והחזקה ההיא, וגם האלמנה וגם בתה לא עצרו כח לחסום אותה ולשים בריח בעדה. מי האלמנה ומה היא כי תבין את אשר לפניה? מי יפתח לה את ספר החיים למען דעת את אשר כתוב בו? – ואולם אסתר קראה בספר הנפלא ההוא, כי נפתח לעיניה ומאליו נקרא, ובנשוא החיים את קולם אליה, אז לא מצאה עוד גבול לרוחה הסוער, כי בערה בקרבה שלהבת אש נוראה, והעבותות אשר על ידיה נמסו כפתיל הנערת בהריחו אש, ומסכת הארג אשר ארגה יד ההרגל היתה למסוס נוסס… והוא פלא! – לא האהבה חשפה את זרוע עזה ותור את נוראותיה ואת גבורותיה, ורק היד השולטת בנו באופנים אחרים ונסתרים הניעה הפעם ובריאה נבראה, אשר לא היתה לפנים. האופן המניע הזה היה מזמור-שיר קטן מאת ולפגנג פון גתי, אשר ינגנו אותו על-פי לודויג ון בתהובן… הנה חלקת העיר גרידוב אשר מעבר לגשר. רוח צח נושב בכל אפסים, ונושא בכנפיו נעימות ועדינות רבות. ומימי נהר הורטה יסבו את החלקה הזאת מכל עבריה, שנקראה במכתב-העתי "קוריר ורשוסקי" בשם: "ויניציה הקטנה". אכן תראינה עינינו גם בזה את הטבע וחליפותיו; ויש אשר נדמה, כי בחשבון ובדעת יעשה את מעשיו, כי על-כן יפיצו פה קרני השמש הזורחת עדנים ונעימות, תחת אשר תעוף על פני רחוב היהודים, ותהי כלועגת להם ולרישם. היהודים יושבי הרחוב טרם ידעו וטרם יבינו את כל זאת, כי המתים אינם יודעים מהומה; וגם למד אותם הפולני מעודם להיות נכונים לכל לעג וקלס, וגם הנוצרים יושבי החלקה החדשה הזאת לא יחושו את אשר המה עושים למעניהם, ולא יראו און ולא יתבוננו… אשר בא אליהם, לגור בתוכם, היה רב משה הצדיק, והוא בעל בית-היין, והוא יושב בבית היפה מכל בתי העיר מנגד לבית-כנסת הקתולים, בית "חנה הקדושה" ואותו לא גרשו מהסתפח בנחלתם – והמה יודעים את אשר עושים. ושם בבית ההוא, ביציע התחתונה, נראה את בית-המרקחת האחד אשר בעיר, ובצדו השני בית-הספר אשר לעם, וממעל להם ביציע העליונה עשו להם בית-תיאטרון, אשר שם יעלו בימי האביב והקיץ המשחקים והמזמרים להראות אל העם. וגרידוב עיר קטנה מאד, ושבלת העת, אשר לה נקרא "העת החיה", עוד טרם נגעה אליה; ובכל –זאת רואים אנחנו בזה את המשחקים והמזמרים עולים על הבמה בבית-התיאטרון בימי האביב והקיץ עקב אשר עמל בזה האדון היועץ; ואנחנו נאמין לו בכל הדברים האלה, אחרי כי הוא המגיד לנו את אשר עשה. מי הוא האדון היועץ? ולמה נקרא שמו בנוצרים ובישראל יועץ? – את הדבר הזה אנחנו מניחים לחוקרים לשית אליו לב לבררו, ואנחנו דינו אם נדע, כי האדון היועץ חשקה נפשו תמיד בשם הזה, והאדון היועץ איננו עושה דבר, בלתי –אם יושב בבית-היין אשר לרב משה המוזג, או לפני פתח שער בית-המועצות, אשר שם בית-המשפט, על הספסל, והיה בבקש איש לו עד-ראיה או עד-שמיעה ולא ימצא, ונגש לו אל האדון היועץ, והוא נכון תמיד לעשות עמו את החסד הזה, ולקח את שכרו. ואף אמנם לא הודיע היועץ מעודו את אשר יקח במחיר עדותו, למען ידע כל העם מקצה את משפט סחורתו ואת ערכה הנאמן, ואולם ידעו כל באי שער –העיר מה משפט המחיר ההוא: אם יעיד עדותו, והשבע לא ישבע, אז יתנו על ידו שני זהובים בכסף פולין, ואם גם השבע ישבע, ונתנו לו שלשה זהובים, ואם יעיד עדותו פעמים ושלש בדבר הריב האחד, וקבל את משכרתו רק כדי שלישיתה; וגם חקות המחיר האלה לא היו עוד מדויקות ומדוקדקות, כי היה האדון היועץ איש חנון וטוב –לבב, ויש אשר באו אנשים וגרעו גם מן המחיר ההוא, והוא כאלם לא יפתח פיו. אבל מלבד הכשרונות הטובים האלה, אשר חנן אלהים את האדון פלסקי, חנן אותו גם מגבעת כמגבעות הפקידים נושאי-משרה ולה זר ירוק מסביב וכוכב נחשת קלל מלפניה, להיות לו לאות-הכבוד, וגם עשה לו שפם ארכה ועבתה מאד, וחוטם אשר לו הצבע האדום והתכלת גם יחד; וגם ידע האדון היועץ לדבר בשפת צרפת לכל דקדוקיה ופרטיה – ואנחנו נאמין לו כדבר הזה, אחרי כי הוא המגיד לנו את זאת; והוא גם הוא המגיד לנו, כי בשובו מפריס חשף את עזו ויור טוב טעם לבני –עירו הנבערים מדעת, ויתן בלבם את העולם לדעת שיר וזמר, משחק ומחול, ויברא להם חך טועם ולב משכיל, ויעש אותם לאנשים, אשר תוכל אירופה לשאת אותם. – וככה תבוא חברת משחקים ומזמרים שנה שנה עירה גרידוב, ומקץ הראותה לעיני העם שבועות אחדים, וקמה ונסעה לדרכה. – ובכל-זה לא יגדל לב האדון היועץ, ולא ילבש גאות להתהלל בכל המעשים הגדולים אשר עשה, ולא בז גם לאיש-יהודי, לשבת בבית-היין אשר לו, והיה אם לא מצאו אותו יושב על כי יושב הוא בבית–היין אשר לאיש–היהודי; כי היהודים – אמר פלסקי תמיד – אנשים כנים וישרים, וסבאם איננו מהול במים, והיה בשתותו והשתכר במשתהו למרות חפצו ורצונו; ואף גם זאת – הוסיף לפעמים בקול דממה דקה – בבואו אל היהודי הלא יש תקוה כי גם הקיף יקיף לו באין לו הכסף הדרוש… ובשלו הדבר, – יאמר היועץ, – כי קבל משה היהודי את הרשיון לשבת בעיר החדשה ולשכן שמו שם; אכן אין יודע אם בפעם הזאת לקח לו האדון היועץ את האמת לקו בדברו את הדברים האלה, ואולם שקלי כסף למאות,אותם לקח מן היהודי לתת אותם על-יד הפקידים והממנים השונים אשר בעיר המחוז, להביא לו את הרשיון, וחלילה ממנו לחשוב מחשבות בליעל, כי גם בכפו דבק מן הכסף –ואולם רב משה בא באחרונה לגור פה. –אכן גם הדרך, אשר הלך בה רב משב בבואו לגור פה, דרך נפלאה היא! כי היה רב משה איש אמלל ונגוע, אשר שכל את בניו כלם, וכל בן וכל בת אשר נולד לו מתו ביום הולדם, אז נתן לו הקדוש אשר בקוצק קמיע –נחשת, אשר לא תמוש רגע מעל צוארו, ויצוהו לקום ולעזוב את העיר הישנה מהרה, ולבוא לשבת מעבר לגשר ברחוב הנוצרים. אז שמע רב משה את הדברים האלה ונפשו בקרבו התפלצה ותחרד: מדוע יצוהו קדושו לעשות כדבר הזה? מה משפט החליפות האלה, ומה ראה על ככה? – ואולם לוהבין אל דרכי הקדוש ואל סודותיו, כי עתה הן לא היה עוד האיש לקדוש בעיניו! ועל-כן קם וימהר ויוצא כסף רב לבהלה, עד היות לו הרשיון לגור בעיר החדשה. ויבא וישב לו ברחוב הנוצרים, אשר מעבר לגשר. אז יפתח לו רב משה בית–משתה-יין, וינהרו אליו כל יושבי העיר החדשה, ויעשו את ביתו בית-אסופות, להתאסף שם מידי יום ביומו ומידי ערב בערב, אלה לצחק בקלפים ואלה בכדורים ואלה בצחוק האישקקי. וירא רב משה שכר רב בעמלו וילך הלוך וגדל. ומה גם בימי האביב והקיץ, בבוא חברת המשחקים והמזמרים העירה, אז בחרו יושבי רחוב הנוצרים את ביתו להיות להם למשכן תמיד, וישבו שם יומם ולילה. כי באחד מחדריו עשתה חברת המשחקים יום יום גם נסיונותיה, איש איש טרם עלותו על הבמה בערב, ויבואו רבים לראותם, ונפשם דבקה המשחקים והמזמרים. אכן האדון היועץ פלסקי עמד תמיד בראש, ומה גם מיום השמיעו את דברי אהבתו באזני המזמרת הצהובה קרולוקובסקה הקטנה לא מש עוד מן הבית ההוא, ואחריו החרו החזיקו גם יתר רעיו, השרים והאצילים, ויבחרו להם איש איש את משאת נפשו ואת הנערה אשר השתחוו לה, ויהי בית רב משה בית אורה ושירה וזמרה ויקר. ושם מעבר לגשר יושבת רחוב היהודים, והיא לוטה כלה בערפל וחתולה בעלטה; ואולם לא הביט איש אחרי רב משה לחשוד אותו ברב או במעט, כי כל העם מסביב אשר מפי הקדוש היא שומה וכי לא בא רב משה לשבת שם לרצונו. אכן יש אשר אחד מרחוב היהודים בא אל מעבר לגשר לרחוב הנוצרים לרגלי מסחרו, לעשות שמה רגעים אחדים ולשוב מהרה, ולא היה בזה עון אשר חטא; יש אשר בא האחד ושטרו בידו לגבות את חובו מאת אחד האצילים, או צררו כספו עמו, לתת אותו על-יד השר אשר ילוה לו, ויש אשר אחד מנושאי – הסבל או רוכל המחזיר ברחובות בא וסחורתו עמו, למכור ולשוב במהרה ככלות מסחרו – ואולם עוד הגשר מפריד בין רחוב לרחוב, בין חיים ובין אדם לאדם, ולא נגע זה אל זה אף במעט; עוד לא באה הרוח אשר תשא בכנפיה את הגרגר הזה, לעבור עמו דרך המים ולהצפין אותו בחיק האדמה הנכריה, למען אשר יגדל ויצא פרי… אכן באחד הימים מימי החדש שבט, והיום יום עבות וערפל, והשלג יורד לאטו ובעצלתים – אז עברה אסתר בת האלמנה את הגשר בפעם הראשונה, ותבוא אל בית רב משה וסלה על זרועה. והיום יום ערב-שבת, והאלמנה חולה כמעט, ותותר לבדה בבית, ואסתר יצאה תחתיה העירה למכור מאשר אתה, למען אשר תשיג ידה לקנות את אשר תקנה ליום השבת. אכן הנה עברה מחצית היום הלחם והבצלים והביצים עוד רבים אתה בתוך הסל, אז עלתה על לבה מחשבה חדשה, והיא נלחמה על נפשה רגע אחד לבלתי תת למחשבה ההיא ידים – ואולם ברגע הזה זכרה המתיפחת על משכבה, וכי רד היום והלילה קרוב; ותקם ותבוא עד קצה הגשר, ותעמוד שם רגע אחד. אז ראתה והנה ראובן הסרסור עובר לפניה, ופניו מועדות אל העיר החדשה, והוא קל ברגליו ולא ירבה לחקור ולחשוב כמוה, ותקם ותלך בחפזון ותעבור את הגשר ותסר אל בית רב משה. אכן בעברה את המפתן, ותעמוד ולא ידעה את נפשה; כי הנה זאת הפעם ראתה ראשונה את כל האנשים החדשים ההם ואת כל הודם ותפארתם, ומחשבה באה בלבה, כי יש חיים חדשים ונעימים, השונים עד תכלית מכל החיים אשר שם ברחוב היהודים, ולבה התפעם בקרבה ולא ידעה את אשר היה לה. אז עשתה בחפזון נמרץ ותמכור את כל אשר הביאה, ותעזוב עוד אותה. ואולם לאמה לא הגידה דבר, וגם לא ידעה מדוע תכסה דבר ממנה, ותרב לדבר ביום ההוא דברים אשר אין להם סדרים, ותשחק בקול גדול כאשר לא הסכינה מעודה, ורק לרגעים עמקו מאד מחשבותיה ותהי כחולמת… ואולם בראשון בשבוע הקרוב וברביעי ובששי בו, ואסתר באה שנית ושלישית ורביעית אל בית רב משה אחרי הוסג הגבול, ואחרי–כן באה שמה יום–יום, ולא ידעה את הכח הנסתר, אשר משך אותה אל הבית הזה ביד חזקה. מחשבות חדשות נעורו בקרב לבה, ועפעפיה בחנו את החיים החדשים האלה, כי לא נסתה בכל פרשת המעשים האלה ולא הבינה אותם; יש אשר חשבה, כי רחוקים הם ממנה מאד מאד, ויש אשר חשבה כי קרובים הם אליה מאד ורק כפשע בינה ובינם ביד יקחו. וימי-החרף עברו לאט-לאט, ורבקה אשת רב משה דברה אליה יום-יום, ותספר באזניה את כל אשר יעשה בביתה בימי האביב והקיץ, וכל הכבודה אשר לרגליהם, ואת דבר המזמרים והמצחקים הגידה לה, וכי השרים והאצילים נאספים אל ביתה והם מצחקים בכדורים או באבני –האישקקי… –מצחקים? בכדורים? – שאלה הנערה ולא ידעה את נפשה מדי דברה ותהי כחולמת – אכן מצחקת את בי, רבקה! האף אמנם יש גם אנשים גדולים, אנשים אשר ימי ילדותם כבר חלפו ועברו והם חדלו מהיות נערים, והאנשים האלה אוהבים לצחק ולהשתעשע כילדים הקטנים? – אמנם כן! – ענתה רבקה. האנשים האלה מצחקים אתי צחקם, למען הבצע אשר יראו בעמלם, ויש אשר גם יתערבו ואיש יתקע ליד אחיו, וגם אזכור, כי בשנה אשר עברה תקע הגרף קרשנצקי את כפו לרעהו על-דבר הצחוק אשר אמר לעשות לנערה וישנבסקה, ותהי הערבה אחת מאחוזות נחלותיו הגדולות, ואף גם אבדה ממנו האחוזה ההיא בענין הרע הזה, כי לא אבתה הנערה שמוע לו… האם תתפלאי, אסתר, לדברים האלה? אמנם כן! ואני הן חפצתי לבקש ממך דבר ולא אדע מה! אמנם כן! במחיר עשרים אגורות חפצתי לקחת ממך תופינים, וגם בצלים תתני לי איפה אחת, וגם ביצים במחיר חמש–עשרה אגורות! מחיר הביצים רב מאד בשנה הזאת, האין זאת… כחלום נגלו לפניה החיים החדשים האלה – והיא טרם תבין וטרם תדע מה האנשים ההם, אשר יש לאל ידם למצוא נחת ונעימות בחיים, וכי יפים החיים ונעימים, וכי רוח להם ותנועה להם; כי בבית אמה ראתה חייה, ושם הלכה הלוך וגדול, ולא ידעה דבר, מלבד הסל, אשר נשאה על ידיה, ומלבד התפלות, אשר קראה אמה באזניה מיום אל יום; ואת הכח המושך אותה ביד חזקה אל המקום החדש לא הבינה עד–מה – ויהי כאשר הוסיפה האשה רבקה לספר באזניה ולדבר על לבה, כן בערה התאוה בלבה וכן היתה לשלהבת אש גדולה, לראות בעיניה ולשמוע באזניה את כל המעשה אשר יעשה. והימים עברו לאט לאט, והקיץ בא; אז ראתה הנערה פנים אל פנים את כל הגדולות והנפלאות ההן, ותרא, ותשמע, והנה גדלו והוסיפו על השמועה שבעתים… ובכל–זה לא עצרו עוד המטעים החדשים ההם כח להכות שרש בלבה, ולו סרה רגע אחד מן הדרך ההיא, אז מי יודע אם לא שכחה את כל אלה ושבה והיתה כבראשונה; ואולם בימים ההם והנה דבר היה, אשר נגע אל נפשה ואל בשרה, והדבר הזה מצא לו פתח קטן לבוא אל תוך לבה פנימה ולרדת עד מעמקיו… אז נבראה בריאה חדשה. היום היה בוער כתנור, והשמש הכתה על קדקד ראש הנערה, והיא עומדת על סלה ומוכרת מעט מכל אשר אתה, ותהי נבוכה וזועפת ונפשה עלפה בקרבה, אז קמה בכבדות ותתנהל לאט לאט עד בואה אל בית המשתה אשר לרב משה. אז נגש אליה האדון פלסקי, כמעשה אשר יעשה כפעם בפעם, וידבר על לבה, כי אהוב יאהב אותה ויקרא לה "קחנקה" (אהובה), ואולם הנערה הסכינה כבר את דרכיו ולא שתה עוד אליו לב, ורק כאשר נסה לתופף באצבעותיו השעירות על פני לחייה, התעוררה ותאמר לנוס מפניו. ברגע הזה וקול עלה באזניה מן החדר הסמוך – והנה כפות רגליה כמו סמרו אל הארץ מתחתיהן. הקול היה קול נערה משוררת, והוא נשמע בנחת, ואחרי-כן קול כחלילים, ואחרי-כן קול כקול איש המתחנן על נפשו – והיא עומדת ושומעת. פתאום, והנה שנו הליכות הקולות, ויהי שצף רעש וסער גדול, ובקולות ההם צרורה ואצורה אנקת אסיר, הקורא מעצמת מכאוביו ברגע החלו לחוש בפעם הראשונה את ערך הרוח אשר נגעה רגע אחד אל פניו, והוא מבקש ומתחנן, כי יתנו לו את החיים ואת החפשה ואת הרוח הטהורה, ואחרי-כן ישלח ידו לקחת את אלה ביד חזקה ובזרוע נטויה, ואף גם לקח יקח אותם ואין עומד בפניו… השיר היה אחד משירי ולפגנג פון גתי, אשר ינגנו אותו על –פי לודויג ון בתהובן, ואחת הנערות המזמרות נסתה עתה את כחה בשיר הזה טרם עלותה על הבמה בערב. ואולם אסתר לא ידעה את אשר עבר עליה ועל נפשה; לא הבינה אסתר כמעט את דברי השיר ואת כל היפי האצור בזמרה ההיא, ובכל-זה כמדקרות חרב נגעו הדברים אל לבה, ובשמעה את הבתים האחרונים, והבית שצף רעש וסער גדול, אז הרתיחו את דמיה כמצולה, ויקלעו אל לבה כאבן במרגמה, ואז עמדה ותחלום חלומות בהקיץ ופיה פתוח, ובעיניה בוערת אש זרה וברקים ואימים יהלכו מחרכי עיניה. – השירה כבר חדלה, והקולות האחרונים עלו ויפזרו עבר, ולא נותר מהם בלתי-אם צלצול דק; ומקץ רגע אחד, וגם הוא חלף ויחדל. ואולם הנערה עוד טרם תחוש דבר, והיא עומדת עוד על מקומה, כאשר עמדה בתחלה. מן החדר הסמוך עולה קול המצחקים בכדורים וקריאותיהם: "האם אל המקצוע!" "אל פני התוך!" "ארבעים וחמשה!" "ארבעים ושמונה!" ומן החדר השני עולה קול המצחקים בצחוק האישקקי וקריאותיהם: "מלך!" "שמור את המלכה!" "המלך מט!" –ואולם לא נגעו כל הקולות האלה אל אזניה ולא עוררוה, כי הוסיפה עוד לשחות בים מחשבות עד לאין קץ ועד לאין תכלית… אז נגש אליה האדון פלסקי שנית: – ה-ה-ה! – דבר בקול שותה שכור, – הן צחוק הוא לשמוע! הגם לאלה תקראי שירים? אות הוא, כי לא שמעת עוד את קולי; כן, כן, אות הוא כי לא שוררתי עוד לפניך! התחפצי? שמעי נא: ד, ר, מי, פ – כן, כן, וגם עד "צ" הגבוהה אגיע וגם עד הגבוהה מכל הגבוהות – חי ראשי, כי כן הוא! ואולם יפה את, יענקלובה, חי ראשי, יפה את, ובבית אסף התמונות אשר שם תמצאי אחת התמונות – והיא מעשה ידי רובנס ואיננה מזויפת –והתמונה הזאת היא תמונת אסתרקה המלכה, אשת זיגמונד המלך… לא, אשת קזימיר הגדול, והיא דומה לך כאשר תדמה הביצה האחת אל הביצה השנית. ואולם – הדור, אתם ראו! הנה עומדת עוד הפתיה על מקומה ואיננה יודעת בין ימינה לשמאלה; חי ראשי, כי אות הוא אשר לא שמעת עוד אותי בתתי בשיר קולי, חי ראשי! ואולם יפה היא מאד – התתני לי מנשיקות פיך? אך בטרם עשות האדון היועץ כה וכה, והנערה כבר חמקה ממנו ותמלט ותנס ותצא, והיא טרם שמעה את אשר דבר אליה וטרם תבין את אשר לפניה, וראשה עליה כגלגל לפני סופה. האלמנה לא הבינה ולא ידעה את אשר היה לאסתר ביום הזה. בתה אסתר לא אכלה היום לחם ולא דברה דבר ולא נתנה בשיר קולה כמשפטה יום יום; שפתיה סגורות וסערה גדולה בקרב לבה, והיא עלתה על משכבה ותשכב. ואולם שנה לא ראתה בעיניה כל הלילה, כי באין מעצור ובלי הרף חדרו עוד קולות הזמרה לאזניה ולא חדלו רגע. ופתאום, והנה עלו על שפתיה גם שלש וארבע מלים מדברי השיר, והיא הבינה אותן לפתע פתאום, ושפתיה תבענה חרש את המלים ההן: – מה עשו לי?! – את חיי גזלו ממנו, את לבי עקרו משרשו, את רגשותי ואת מחשבותי טמטמו ביד חזקה! ואני הנה לא חייתי עד היום הזה, ולא חשתי ולא הרגשתי ודבר לא ידעתי!… ופתאום והנה מחשבה בלבה, כי עתה לא נעלם עוד ממנה כל רז, וכל דבר לא נשגב ממנה, וכי נפל המסוה מעל פניה, והיא מבינה את פתרון המלה "חיים" עד היסוד בה. "גם אני חיה – חשבה רגע אחד בלבה – ואולם, האם גם ידעתי, כי חיה אני? האם חשתי וגם הרגשתי?…" וכמו יאחז אותה רעד פתאום, אחרי כי זאת הפעם הראשונה אשר נתנה אל לבה לחקור את החיים, וכי על האדם לדעת אשר הוא חי. "אמנם גדולים ונפלאים מאד החיים, – הן אלה היו דברי השירה – הה, לו ידעתי אותם גם אני, - קרא עתה לבה בקרבה, – לו חייתי גם אני ולו ידעתי, כי חייתי"… לו חפצה עתה לסור מן הדרך ההיא, מי יודע אם עוד הצליחה, כי כבר הכו המטעים החדשים שרש בלבה עמוק עמוק… ובהיות הבקר שאלה אמה את פיה, אם התפללה תפלת "קריאת שמע", ואסתר ענתה: לא! ותקח את הסדור ותקרא בו, ועיניה חדרו לתוכו באין מעצור ובלי הרף… וגם הסדור נהפך היום בעיניה ויהי לאחר, והמחשבה הטהורה, אשר נלוה נלותה תמיד אליו בקחתה אותו אל ידה, סרה הפעם מעליה. "מדוע ככה את נבוכה וזועפה?" שאלה אותה אלמנה בראותה, כי מחשבות בתה מזה והלאה, ואסתר ענתה: "ראשי יכאב עלי, הה, ראשי, ראשי, ראשי!… ודמעות נאחזו בעפעפי עיניה. – ואולם לפנות ערב עברה את הגשר לבוא אל בית רב משה. בלי שים לב נשאה את עיניה אל בית תפלת הקתולים, וגם אל הצלם התלוי ממעל הביטה, ונפשה לא ידעה מה. ברגע הזה נשמעו קולות זמרה מן הבית אשר מעבר לרחוב, ושפתיה בטאו חרש: "אכן הבית או "הבמה" – כאשר תקרא לבית הזה רבקה אשת רב משה – ושם ישורו המשוררים והמשוררות מדי ערב בערב. הה, מי יתנני ובאתי שם גם אני, וראיתים ושמעתים גם אני"… כן הגתה רגע אחד ברוחה. והיא טרם תכלה את מחשבותיה, נגשה אליה רבקה ותספר באזניה את דבר המשוררים והמשוררות, וכי מחר בערב ישירו בביתה. – וגם ביום המחר, וגם ממחרת היום ההוא, וגם בימים הבאים באה אסתר הלוך ובוא אל בית רב משה למכור את אשר בסליה, ותשמע שירים יום-יום, ולבה נטה אחריהם הלוך ונטה, הלוך ונטה… וביתה יושבת האלמנה גלמודה ובודדה ומחכה יום –יום ליחידתה, עד אשר תבוא. – מה היה לבתה בימים האחרונים? מדוע יאחרו פעמיה עתה? – הה, אל אלהים גדולים! מה רבו החליפות, אשר עיניה תראינה בנפש בתה! הזאת אסתר? הזאת הנערה התמימה, אשר ראו אותה עיניה זה לפני ירחים ושבועות וימים אחדים?… – אז יעלה רעיון נורא על לב האלמנה לבקע את לבה כבקע שחיף-עץ: – "חלילה מאלהים! האם שטתה אסתר מן הדרך, אשר תלך בה כל בתולת בת ישראל כשרה?…" הפוזמקאות יחד עם בדי –הארג, אשר אחזה שרה בידיה ברגע ההוא, נפלו ארצה, כי רעדו אצבעותיה; "הה, אל אלהי אבי! – התפללה חרש בקרב לבה –אל נא תבוא מחשבה זרה בלב בתי יחידתי, אל נא יטמא לבה הטהור, אל נא תעשה מדחה! הה! אל אלהי אבותי! ואם כבר חטאה הנערה ואם נשבת לבה כמעט מטהרו, אל נא רפא נא לה, חדש בקרבה רוח נכון, והשיבנה ממשובות דרכה!…" וימים באו אף ימים עברו, וכעבות העגלה נטותה חטאת אסתר מיום אל יום אף עבתה, ובאין דעת ובאין הבין נכתם לבה יותר מיום אל יום, ובאין דעת ובאין הבין החלה להתלונן על אמה – ולהתאנף בה על-דבר העלימה ממנה את דרך עץ החיים – וכאשר התאמצה וכאשר הוסיפה להחזיק עוד את הבנין הישן על תלו, כן רופף וכן התנודד הבנין מיום אל יום עד נטותו לנפול. ויהי אך מעט, כי יבא הרוח לגעת בו כמעט, ואז על משואותיו יפול הבית, ושרידיו ופליטיו יפזרו לארבע הרוחות… אף גם בא היום ההוא, אז נעשה דבר ברחוב היהודים, אשר כל שומעו צללו שתי אזניו. כי באחד הימים בבקר לא עבות נעלמה פתאום אסתר בת שרה האלמנה, ואיש לא ראה אותה ולא ידע –ואולם בעצם היום ההוא עזבה את העיר גם חברת המשחקים והמזמרים, אשר עלו כפעם בפעם על הבמה לשחק ולזמר… אז קמה האלמנה גם היא ותעבור את הגשר ותבקש את הנערה ברחוב הנוצרים, ואחרי-כן עזבה גם היא את העיר, ותלך לבקש את עקבות האובדת, ולא שבה העירה ירחים ושנים הרבה, ואין איש יודע דבר על אדותיה… ומקץ שנים הרבה שבה… ופני האשה פני אשה זקנה מאד, אם כי לא עברו עליה בלתי-אם חמשים שנה. ומראיהם ירוק ועורקיהם לא ינועו ולא ינודו, ורק שפתי האשה פתוחות תמיד עד החצי, ועליהן כמו שחוק יחלוף, וכל הרואה את השחוק הזה יחרד ויסוג לאחור. אכן את שם בתה לא נשאה עוד על לשונה, ותהי כמו נשכחה הנערה מקרב לבה; יום תמים עשתה בחפץ כפיה ולא נחה ולא שבתה רגע, וכל עבודה לא היתה קשה ממנה, ובלילות לא ישנה בלתי-אם מעט, כי הרבתה לקרוא בספר התהלים. ואולם ראו זה פלא, כי יום יום הביאה את סליה אל בית רב משה, כמעשה אשר עשתה בתה לפנים, ויום יום, בבואה לרחוב הנוצרים, התיצבה אל מול פני בית כנסת הקתולים, ותשא את עיניה ותבט כפעם בפעם גם אל הצלם התלוי ממעל לו, ויש אשר נאחזה גם דמעה בעפעפי עיניה. ואולם מדי שנה בשנה, בבוא היום אשר בו הלכה אסתר ולא שבה, אז תעלה האלמנה נר עשוי דונג, ואז תקרא בספר התהלים כל היום וכל הלילה ותמר כהמר על המת… ושנים רבות חלפו ועברו… אשר יספרו עתה, דברים מעטים וקלי ערך המה – הלא הם דברי ימי נערה משוררת… כציץ על פני השדה גדלה הנערה ברחוב היהודים באין רואה ובאין יודע, ואש נפלה מן השמים, ויבוא ניצוץ אחד גם אל תוך לבה, ותתלקח בקרבו שלהבת – להבת גדולה, ומקץ שנים אחדות היתה הנערה למשוררת, ותהי מהללה ומפארה. ותעל על הבמות, ותשר, ותפליא לעשות, ותקח את לב כל שומעי שיריה. – ואולם מאשרת ושלוה לא היתה הנערה ההיא, ולא מצאה נחת בכל התהלות הרבות אשר שמעו אזניה, כי לבה כבד עליה מאד… ובשבתה רגע אחד בודדה וגלמודה בירכתי חדרה, אז יכבד עליה לבה שבעתים, כי הדברים אשר עברו עליה היו בעיניה דברים גדולים ורבי-ערך מאד – ברגעים כאלה תחלום חלומות בהקיץ, ועל פניה יעברו זכרונות כל ימי חייה מהחל ועד כלה, ומדי תזכור אותם יהמה לבה בקרבה… בראשונה יבא לפניה זכרון ימי ילדותה – והנה היא עודנה נערה קטנה היושבת בבית אבותיה על פני השדה; אביה ימות בענין רע מאד, בחסד אחד האצילים נותני לחמו, אשר לצון חמד לו, ואמה תאהב את הנערה אהבה עזה מהחיים וגדולה ממות, אהבה נוראה ונפלאה, אשר גם עתה עוד יחרד לבה בקרבה, בהזכירה את האהבה ההיא רגע אחד; אז תדבר אמה על לבה יום-יום, תזעק באזניה חמס על האנשים אשר בשם קתולים יכנו, כי חומס נפש אביה היה איש קתולי, והמטעים אשר נטעה ידה עשו פרי, כי למן היום ההוא תעבה אף געלה נפש הנערה את כל איש מן האנשים ההם, ושנאתה הלכה הלוך וגדול. ואולם לבה שאף תמיד לחדשות, ואש גדולה וחזקה התלקחה תמיד במעמקי לבה, וילך לבה תמיד אחרי כל חדש וכל זר. ככה עברו עליה ימי הילדות, הלא הם הימים הנעימים והטובים מכל החיים, ואלהים כרו לה אזן קשבת להקשיב ולהבין קול זמרה, ויתנו לה קול יפה מאד כקול צפור משוררת. ובהכבד לבה עליה, אז תתן בשיר קולה לרוחתה ולישועתה, כי קולה יקל מעליה את משא לבה; אז תור אותה אצבע אלהים את אשר תלך בה, וזה פלא! כי עלילות נפלאות נתכנו לפעמים ליד השולטת בנו, והנה תועבתה ושנאתה גם יחד אשר תעבה ואשר שנאה את הקתולים, הן פעלו את פעולתן להפך, והן קרבו אותה בשתי ידים אל החיים, אשר היו רחוקים ונפלאים ממנה; כי הנה ראה אותה בימים ההם חברת המשוררים והמצחקים, אשר היה אז בגרידוב, ובשימו לב אל הכשרונות הטמונים בלב הנערה, לקחה עמו… עת נוראה היתה לה העת ההיא, מלחמה מבית ומחוץ! אמה רדפה אחריה מעיר אל עיר וממקום אל מקום, ואולם הנערה חשה מפלט לה כפעם בפעם, ולא חפצה לראות את פניה, וגם אם בנפשה יהיה הדבר. בימים ההם באה עירה קליש, שם שמעה ראשית למודים, למען הבין את אשר ידברו האנשים אליה, ולמען דעת את אשר לענות – ואולם רבים ושלמים מאד כבר תכו לרגליה גם אז, ויסלסלוה וירוממוה. ואולם מה ידעה ומה הבינה הנערה בימים ההם מכל הכבוד הגדול הזה? וגם מנוחה ושלוה לא חשה בנפשה בימים ההם, כי אזנה שמעה את כל מצעדי הרודפת אחריה; אז קמה ותבוא לשבת בעיר ורשה, שם שמעה למודים רבים, שם למדו אותה כל הדרוש לחפצה, ותבקר גם בבית-הלמודים לשיר וזמרה, ומורים רבים באו יום יום גם אל ביתה להורות אותה, כי רבים היו לה לפה ולכרובים הסוככים, ואולם הלמודים הרבים טרם יכלו וטרם יתמו, וזה אך החלם! אז שלחו אותה אל בית הנזירות אשר בעיר פולוה, ללמוד שם לשון וספר, ותהי היא העבריה האחת בין יתר התלמידות, אשר בבית-הספר לבנות הקתולים… בית הנזירות! הנקל לה לבטא את השם הזה בשפתיה עתה, ומה רבו המלחמות, אשר נלחמה בנפשה פנימה בימים ההם! בשמעה את השם הזה בראשונה חרד לבה בקרבה רגע אחד חרדה גדולה, ויהי הבית הזה בעיניה כבית אשר לא על פני האדמה הזאת מוסדותיו, ובעברה בפעם הראשונה על המפתן אז נתנה פתאום בבכי קולה, ולא ידעה את אשר היה לה, ורק מעיה המו בקרבה עד מאד. ואולם ביד חזקה ובזרוע נטויה נסתה להסיע מקרב לבה את כל זכרונות ימי-ילדותה, אשר נעמו לה מאד, גם אם פניהם פנים זרים ונפלאים; מה לה עוד ולבית הורתה? מי יאסור עוד ידיה אל עמה ואל מולדתה? – אז למדה הלוך ולמוד אל דרכי חבריה ורעותיה, אז למדה להתהלך את בני הארץ ואת בנותיה, וימצאו החיים החדשים חן בעיניה מאד, ואת עמה ואת מולדתה לא זכרה עוד, ותשכח אותם ותעזוב אותם. אז עזבה את הארץ ההיא ותבוא עד קרקוי ועד לבוב, ואחרי-כן חלפה ותעבור ותסע אל הארץ, אשר שמיה תכלת לנצח, ואשר הציטרונים לא יסופו מעל עציה לנצח, ואשר המלאכים הטובים קראו לה שם איטליה… ממסעותיה ותבוא שנית לבובה, ובעיר ההיא עלתה על הבמה בפעם הראשונה. עוד כמו חי תזכור עתה את כל אשר עבר עליה בערב ההוא ואת כל אשר חשב לבה בקרב השעות ההן: היא עלתה על הבמה, ואולם את נפשה לא ידעה, ולבה לא חדל אף רגע אחד מהכות בקרבה הכה והוסף – והלילה ליל ערב שבת. אז הורמה המסכה, אשר בין אנשי התיאטרון ובין הקהל, והיא נצבה ותעמוד פנים אל פנים לפני הרואים בה, והנה אצבע אלהים היא: הרעיון אשר עלה על לבה, היה אמה! לפתע פתאום זכרה את אמה, אשר בזדון פתאום תמונת האשה הקטנה והישרה, אשר באין שפק תעמוד עתה שם בגרידוב, ותברך על נרותיה, אשר העלתה לכבוד השבת… כמעט מעדו רגליה לנפול, ועיניה חשכו בארבותיהן: יש אשר חשבה, כי ריק כל בית –התיאטרון מאפס אדם, ויש אשר חשבה, כי מלא הבית מפה לפה, וצר המקום מהכיל את כל הקהל הרב; אז נשמע פתאום קול שאון גדול והקול הזה עורר אותה מחלומותיה, כי הכו הנאספים כף אל כף, והמשוררת לא השתחותה ותשר את הזמרה הראשונה; ואולם בעיני הקהל הגדול לא מצאו שיריה הראשונים חן, ולא הריעו הפעם לקראתה. אבל ימים כאלה לא באו אליה שנית, ובעבור הימים הראשונים ההם, אז עברו להם גם זכרונות אשר כאלה, והימים הבאים הביאו בכנפיהם חיים רבים ותנועה גדולה ותנודה עצומה… ואחרי-כן והיא בעיר קרקוי – שם קבלה לאשכר את זר-הפרחים הראשון; שם נגעו אל אזניה שבועות האהבה הראשונות, אשר נשבעו לה; שם הגישו לה את שיר-הזהב הראשון, אשר הושר לה; אף גם שם שם אחד מתלמידי בית-הגימנזיום, והוא נער בן שמונה-עשרה שנה, יד בנפשו באהבתו אותה… אז החלו ימי השכרון והחלומות והדמיונות, הם הימים הטובים בכל ימי חייה – יען כי לא הרבתה חקור בימים ההם ויען כי לא עמקו מחשבותיה. אז גדלוה וינשאוה על כפים, וכל פה מלא תהלותיה, וכל ברך כרעה לפניה, אף אצילים שגו באהבתה, ושרים תקעו כף על-אודותיה, ויתערבו איש עם אחיו, ויאבדו את הונם ואת אשר רכשו והיא התהלכה לפניהם בגאון לב ובקומה זקופה, כאחת המלכות, ותשב את כלם אחור. גם הגרף אליה וישאל מעמה, כי תתן אותו לשתות יין שמפניה מתוך הנעל אשר ברגלה, והיא עשתה עמו את החסד הזה, ותתן אותו לשתות מתוך הנעל, ותבט עליו בשתותו ושפתיה צחקו. אז קמה, ותנצל את אמתחות בני-הנעורים, ותשכר את לבה מדם האמללים האלה, ותשבע מחילם, ותוסף ותשלח חציה אל כל אשר היה לבה לשלוח ולא ידעה רחם. בעת ההיא ולב בן-אדם היה לה למשחק אשר תשחק בו, פעם בכה ופעם בכה, וגם את אמה לא זכרה עוד בימים ההם ולא עלתה על לבה. אז נפלה גם היא ברשת אשר לא חשבה – כי גם לבה הלך שבי אחרי איש, ותצא גם היא מן המלחמה הזאת וידיה על ראשה ופצעיה נאמנים… העלם היה נצר מגזע בית-אצילים, הוא הגרף וצלב לבית שימונובסקי, עלם יפה-עינים וטוב-תאר מאד, ועיניו מלאות תכלת ושערות ראשו צהובות, ואותו בחרה מכל בני גילו העלמה, אשר לה העינים השחורות והשערות השחורות; ואולם הוא קרב אליה לאטו, ויהי כעצל בגשתו ומעשהו למרות חפצו ולמרות כבודו. – אכן הדרך הזאת מצאה חן בעיניה מאד, על אשר דרך זרה וחדשה היא, אשר לא הסכינה עוד, ותקרבהו שכם אחד על כל בני גילו ותבחרהו ותאהבהו. – מה לה אפוא ולמנהגים? מה יתנו ומה יוסיפו לה דרכי אמונה ומעשים על-פי דת?… ימים מעטים היתה שלוה ומאשרת, ימים מעטים חדל להיות ללבה הסער הסוער בקרבו תמיד, ותהי לה כמנוחת עולמים, אשר ינוח לבה ולא יוסיף להשתער עליה עוד לנצח. אכן בימים ההם והיא הרתה ותלד בן לאיש ההוא, והגרף וצלב לבית שימונובסקי לא סר מן המנהג ויעזוב אותה בעת ההיא וילך לו, ואת שוכבת חיקו לא ידע, ואת בנו לא הכיר… הדבר הזה קרע קרע גדול בתוך לבה, ותסתתר מעין רואים, ולא עלתה על הבמה ימים רבים. ואז מת עליה גם בנה יחידה, אשר בעצב ילדתו. ואולם מעט מעט שב אליה לבה, וכאז וכעתה עלתה על הבמה, ותעורר לחיים חדשים, ותשתכר ותתהולל בכל אשר היא עושה, ורק פניה הלבינו מאד למן העת ההיא, ובעיניה השחורות התלקחה אש זרה… והמנוחה סרה מעליה לעולם. – בעת ההיא ויעל כיונק לפניה זכר אמה, והמחשבה הזאת התלקחה בה בכל תקפה ועזה, ותדרך אותה ממנוחתה. אכן מחשבה נפלאה היא! הן ימים רבים לא זכרה את אמה ולא חשבה בה ולבה היה זר לה, ועתה הנה פתאום התעורר הזכרון הזה בקרב לבה בכל תקפו ועזו, ולא סר עוד ממנה אף רגע אחד, ובאין מרגוע נהדפה ממקומה ותהי מאלצה לעזוב את המקום ההוא ואת חברת המצחקים, אשר עליה נחשבה; אז הלכה ממקום אל מקום ומחברה לחברה, ומנוחה ושלוה לא מצאה עוד; ותהי למשוררת הנודדת מעיר לעיר, ותשר את שיריה לרוחתה ולישועתה, למען הקל משא מעל לבה, ומדי ערב בערב עלתה על הבמה, כפעם בפעם. –התקום לבקש את נתיבות אמה? התמצא אותה בגרידוב. אם בחיים עוד חיתה? ומה תגיד לה, בראותה את פניה בפעם הראשונה? אכן מחשבה נפלאה היא! היא, המשוררת, אשר נסתה לדבר כפעם בפעם אלפי שומעיה, ואשר באלפי שפות וברגשות שונים דברה אליהם – היא לא ידעה ולא מצאה עתה ראשית דברים, אשר תדבר באזני אשה זקנה ועניה! התוכל אמה דבר אותה לשלום? התוכל היא לשאת עוד את עיניה ולהרים מצחה בפני אמה? והיא הן רחוקה עתה ממנה ומאחיה ומאחיותיה זה שנים הרבה מאד! האם לא תמרר את ימי האמללה האחרונים, בבואה להראות עתה את פניה?… ואולם גם ברגעים אשר כאלה לא הכיר הרואה בה את המהפכה הגדולה והנוראה, אשר הפך אלהים בקרב לבה, ובלכתה ברחובות עיר וקומתה זקופה וצעדיה צעדי און ותחת רגליה תרעד הארץ, אז לא על נקלה יאמר, כי מר לה מר!… אבל יש אשר לבה המר לה רב מאשר יכלה שאת! ובאין מעצור ובאין מרגוע נסעה מעיר אל עיר הלוך ונסוע, ותפליא לעשות בעלותה על הבמות, ותקח את לב כל הרואה וכל השומע אותה. ובאין מעצור ובאין הרף הלכה הלוך ונסוע עוד, ותהי כנסה מנוסת חרב ומלאך אלהים רודפה –ושנים הרבה חלפו ויעברו, והיא באה גם עירה גרידוב… האדון היועץ פלסקי איננו כאחד האדם – אמת היא! ואולם בכל-זה לא חננה אותו הזקנה ולא נשאה את פניו גם ובהגיעה אליו ותאלצהו לשנות מעט ארחות דרכו. תחת יין-הדגן ישתה עתה שפיריטוס, אשר איננו מהול במים, ותחת היין –שכר חם; וגם לפני בית-המועצות לא יוסיף עוד לשבת כבראשונה, והיה כל איש, אשר דבר לו אליו, לשים אותו לעד, וסר האיש ההוא אל בית האלמנה רבקה, אשת רב משה המת, ובקש את העד משם, כי שם ביתו עתה; וגם לא יוסיף עוד האדון היועץ לסור כבראשונה אל הרקחות ואל הטבחות לדבר על לבן ולקרוא באזניהן את דברי שאגתו ואהבתו, למען יספר אחרי-כן באזני כל שומע, כי דבר היה לו אל גבירות ושרות, נשי השרים והאצילים הגדולים – ורק אל השלחן אשר בבית-היין הוא יושב וכוסו לפניו, והכוס מלאה עד שפתה או עד החצי. והוא מביט אל הכוס ושפתיו סגורות ומחשבותיו עמוקות. אכן זקן האיש והוא בא בימים… כיום הזה והאדון היועץ פלסקי עלז ושמח מאד, וכוסו עומדת לפניו והיא מלאה עד השפה, וגם היהודים לא הצליחו היום להכעיסהו תמרורים, אם כי השיבו האנשים האלה את פניו מבלתי הלוות אותו את מעט הכסף, אשר שאל מאתם בחסדו, וגם את האלמנה רבקה, אשת רב משה המת, לא ענה כיום הזה קשות, אם כי ערבה האשה את לבה להוכיח אותו הכסף, אשר היא נושה בו, כי רחום הוא ורב-סליחות ונושא לעון רעהו; ובכל-זה היה האיש סר וזעף מאד עוד בערב היום ההוא, ואיש לא ידע מה הגיע אליו, ועל מה היה כדבר הזה. אכן פגעו כיום הזה בכבוד הודו, וכל הנוגע בכבודו כנוגע באישון בת-עינו. גם ביום ההוא באה שרה האלמנה ביתה רבקה, כפעם בפעם, והסל בידיה. בבית הזה ראתה האלמנה שרה את פני האדון היועץ לא אחת ושתים, וגם דברה אליו פה אל פה כפעם בפעם, ואולם כיום הזה הטה פלסקי את חסדו לה שכם אחד על כל הימים וגם קרא אותה בשם: יענקלובה! (ככה יקרא כבוד הודו תמיד לכל הנשים העבריות). מה משפטך ומה מעשיך עתה, יענקלובה? ומשלח ידך וסחרך מה הוא? הן אשה טובה את, ולכן אדרוש לשלומך –ומשכרתך מה היא? – אודה את אדני רב-החסד על-דבר אשר דרש לי, – ענתה האשה וגרונה נחר מדי דברה, – הודות לאלהים, כי מצאתי לי פת לאכול… הן אמנם היו לי ימים טובים גם מאלה, ואולם אדני יודע, אשר חליפות רבות יראה האדם בימי חייו… – אמנם כי ידעתי כל זאת! הן האנשים לא ישקרו באמרם, כי פלסקי יודע הכל – יענקלובה! אין זאת כי אם עלה עתה על לבך זכר הימים הטובים בעוד היות עמך בביתך בתך יענקלובה ה –ה –ה! פלסקי יודע ומבין כל זאת… האלמנה לא ענתה דבר, וגם תוי פניה לא שנו ברב או במעט. – אמנם נערה יפה היתה הקטנה! – הוסיף פלסקי לתמו. ואני אאמין לך על דברתך, באמרך, כי הימים אשר עברו טובים היו מאלה, האף אין זאת? הנה נערה יפה… אצילים ושרים יודעים אותה ובאהבתה ישגו… הנערה חכמת-לב ולא תבעט בם ובמנחתם… ומדוע זה אפוא לא אאמין לך על דברתך? מדוע זה לא אבין, כי גם משכרתך היתה שלמה וכי יום יום הביאה לך זהובים אחדים ומדי לילה ולילה הכניסה לך אורחים טובים וישרים?… אמת הוא, האדון היועץ פלסקי איננו כאחד האדם, והוא שר מן השרים הגדולים, היודע טוב טעם ודעת, וגם את שפת הצרפתים ידע בשכבר הימים, וגם דברים היו לו אל השרות והגבירות נשי האצילים הגדולים, וגם את הרקחות ואת הטבחות לא בזה ולא שקץ – ואולם חכם כשלמה איננו! כי מי חכם בארץ ולא יחטא לעולם? ועל-כן לא נוכל לשים אשם נפשו, אם לא היתה לאל ידו לדעת אחרית מראשית ולהבין את אשר יפעלו דבריו המעטים בקרב לב האשה הזקנה; ואולם כאשר נשא את עיניו אל המקום אשר שם האשה נצבת, ויהי פתאום כנופל משמים ארצה: המקום אשר לפניו ריק מאדם, והאלמנה כבר עזבה את הבית, ותנס הלוך ונוס כמפני חרב… אז יגעש ירעש היועץ פלסקי ויעל עשן באפו ויחר לו, וברעש ורגז גמא מן הכוס אשר לפניו כמלוא פיו, ויהי סר וזעף כל היום ההוא וגם בלילה לא שכך לבו. – אשה עבריה ערבה את לבה לעשותו למשחק לה! אותו, את האציל הפולני, אשר בחסדו הגדול דבר באזניה את דבריו, והיא עזבה אותו בעת דברו, ויקל בעיניה, ויהי בעיניה כנער פוחז ולא כאציל מן האצילים – ה-ה-ה! היאמן אם יספר, אשר גם הנשים הזקנות עוד תלבשנה קנאה ביום שמען, כי נערה צעירה מצאה חן בעיני אחד הגברים? גם האשה העומדת על עברי פי פחת עוד תקנא בנערה צעירה ויפה, וגם אם הנערה בתה היא, יוצאת ירכה! הראיתם? הזקנה התמרמרה אלי על-דבר אשר אמרתי, כי בשכבר הימים מצאה הקטנה חן בעיני… אין זאת כי אם נכונה הזקנה גם כיום הזה לצאת עוד אל רחוב העיר לבקש אהבה. וגם עתה הנה יצאה מאת פני, לצודד נפשות בעוד יום… גם הפעם ישגה היועץ פלסקי מאד מאד, והוא חושד באשה ישרה על לא דבר –כי לא הלכה הזקנה לבקש אהבים ולצודד נפשות, ורק כצבי רצה הלוך ורוץ באין מעצור ובאין מרגוע, ותרץ ותעבור את הגשר ולא ידעה, ותחלוף את רחוב בית-הכנסת ואת השדה לא הכירה, ותתפרץ אל חדרה ולא הבינה, ותשב שעות רבות באין אמר ובאין דברים, וראשה נשען על שתי כפות ידיה, ועיניה קמות בחוריהן; ואולם לרגעים עברו מלים נוראות על דל שפתיה, והיא לא שמה לב ולא ידעה את אשר דברה: "הה אלי, אלי! לו ירד הרעם והמית אותה… לו ראיתי אותה והיא מתה לשחת לנגד עיני… למען אשר יפלא ממני להמית אותה בעצם ידי… למען אשר יפלא ממני עתה להשבע שבועה, כי בעצם ידי ארץ את גלגלתה ובעצם ידי אמיתנה!…" והיא עוד יושבת באשר ישבה, וראשה נשען על שתי כפות ידיה, ולא אשר רד היום ויהי ערב, ולא הבינה את שפת הירח, אשר קויו העליזים ירדו על פניה, ויהיו כשוחקים עליה… האשה לא ידעה ולא הבינה את כל אלה – כי מי היא ומה היא אשר תבין ותדע… כחלום יחלוף עתה על פניה זכר כל המעשים אשר נעשו וזכר כל הדברים אשר דברה אסתר באזניה פעמים רבות בטרם עזבה אותה, ויהיו דבריה תמיד על החיים ועל התנועה ועל הרגש, וכי על האדם לדעת ולחוש אשר הוא חי –ואולם בעיניה היא היו הדברים הברורים והמפרשים האלה כדברים אשר אין להם שחר, הלקוחים מתוך "מעשיות בבא". וגם עתה עוד תזכור, וכמו חיים יראו עוד עתה אליה פני בתה, כי התאדמו פניה מאד מדי דברה, ועיניה האירו עד מאד, ותתלקח האש בכל יצוריה ובדיה, וגם כל הבית האיר מכבודה. מה חפצה הנערה ומה שאלה מעמה?… הלא כפעם בפעם ענתה רק את הדבר האחד, כי חפצה היא לראות חיים – אבל מה החיים האלה, ומשפטם מה הוא?! – כמוץ עברו לפניה פתאום זכרונות ימי נעוריה, ותזכור את כל אשר עבר עליה למיום ידעה להבדיל בין טוב לרע: גם לה זרח אור החיים מסביב והיא עודה נערה בבתוליה בבית אביה "המלמד"; אביה אהב אותה אהבה גדולה, ויעש לה בגדים ושמלות מעת אל עת, וביום השבת היתה תמיד ככלה בקשוריה, ותגדל ותיף מאד ותהי נושאת חן בעיני כל רואיה, עד בא גם יומה, ואביה נגש אליה ויאמר לה: כי כלה היא. אמנם לא ידעה מי חתנה ומה מה לו ולה? ורק אביה אמר אליה לא אחת ושתים, כי בחר לה לחתן איש אשר איננו מבני מלאכתו, והוא איננו עוסק בהויות אביי ורבא, כי אם בהויות העולם – ואולם מה יפלא ממנה לו גם היה הבחור "מלמד" ולא "בן-העולם"? מה ידעה ומה הבינה שרה בימים ההם את העולם, ואת היצורים אשר קרא להם בניו?… וימי החרף עברו אז, וביום ל"ג-בעומר חגגו את חג חתונתה. אז נכלמה ותבוש להביט אל פני בעלה, וגם לא חשה בנפשה את התשוקה לשאת את עיניה אליו ולהביט בפניו… בימים ההם, ויוסף לא הסכין עוד לצאת בראשון בשבוע לכפרים, כמשפטו אשר עשה אחרי –כן, כי מעשהו ומלאכתו היו בעיר; ומדי ערב בערב, כאשר שב הביתה אל אשתו, לא ידעו דבר לדבר איש אל אחיו, וכפעם בפעם אמר אליה: "שרה, שימי לחם", והיא ענתה אותו כפעם בפעם: "לך ורחץ" –ומה יש לה עוד דברים לדבר אליו? ככה עברו עליה שנים אחדות, והם טרם ידעו וטרם הבינו, כי יש לחיים גם פנים אחרות… ולחיים כאלה אמרה אסתר: לא חיים הם! "האלהים – אמרה תמיד – לא יחפצו, כי נהיה כמתים, אשר אינם יודעים מאומה, וכי כגביר בעבדו יתעמרו האבות ביוצאי-חלציהם; האלהים לא יחפצו, אשר יחיה האדם ולא ידע כי חי הוא, ולא יחוש אשר יש נשמה באפו ורגש בלבו…" "והעמים האחרים? – יצעק עתה לב האלמנה בקרבה – המה, כי יש רגש בלב האדם? האם גם הגרף רופין גושטשינסקי, רוצח נפש בעלה, היה אשר לב לו ורגש לו?…" וכמו גלים זדונים השתערו, עלו על לבה הזכרונות המרים ההם לכל פרטיהם וחלקיהם, כפי אשר שמעה את הדברים מפי יוסף בטרם מותו. – אז יצא יוסף בראשון לשבוע כפעם בפעם, ללכת בכפרים ובחצרות השרים, ויהי בדרך כל ימי השבוע. אכן הנה עבר יום החמישי, חלף גם הערב וגם הלילה, והוא טרם שב, כאשר הסכין, וגם ממחרת היום בערב-השבת עוד אחרו פעמיו, ומחצית-היום כבר עברה. "מי יודע את אשר היה לו?" – הגתה האשה נכאים, ותבט באש אשר על האח; ואסתר הקטנה שאלה: "האם לא ישוב עוד אבי לנצח?…" והשעות עפו כצפרים, ועוד מעט וברחוב היהודים מדליקים את נרות השבת, והוא עוד טרם יבוא. אז עלה רעיון על לב שרה, ותאמר בלבה: "אך אין זאת כי-אם צחוק יעשו להם יוסף ואחד האצילים, כמשפטם תמיד, וכטוב לב אחד האצילים ביין, ישלח בו את כלבו, את קסיוס"… וכמעט היטיבה האשה לראות ולהכיר את האמת! כי בבוא יוסף את הכפר גושטשינוב, אל ארמון הגרף רופין גושטשינסקי, אז יעדו השר לסור אל ביתו בערב יום החמישי אל המשתה, אשר הוא עושה, ויוסף סר אליו וינגן שם כל הלילה, וישמח את לב כל הקרואים יחדו, ויצא במחולות עם השפחה מרישה, ולפנות בקר נרדם כמעט רגע והוא עיף ויגע. אך פתאום והנה יד חזקה אוחזת בערפו ותטלטלהו. – מה לך נרדם, יהודי, כלב עצל? קום ונגן לפנינו שיר מזמרות מוניושקו או מזמרותיך הטמאות. יהודי! השמעת? קום ונגן, כי הקרואים מחכים לך והיה גם היום כדת הלילה. – אבל, אדוני רב החסד! איך אוכל לעשות כדבר הזה ואני אץ לצאת לדרך… הן מחר שבת… – נסה יוסף לענות. – מה? יהודי, כלב עז-נפש! הללכת עמי בקרי אתה אומר, ואת פי אתה ממרה? אתה? – פתאום עצר במלים ויורד את בתי-עיניו מעל אפו: – אכן רעיון טוב עלה על לבי ברגע הזה! מושקו, בני, איצקו, בני, או יהי שמך ככל אשר תחפוץ, יהודי! הנני ממלא את חפצך והרשות נתונה בידיך לחלל את שמחתי כאות נפשך, ושבת אל נוך ואל חיק אשתך כאשר אמרת, ואולם אחת אנכי שואל מעמך, ורק בזאת תצא מעל פני: לא תלך ברגל העירה ולא בעגלה תעבור; ורק לעיני ולעיני כל הקרואים תצא המימה, גחונך תשחה בעברך את הנחל עד בואך אל מחוז חפצך, וגם כתנתך ומעילך לא תסיר מעליך מדי רדתך המימה –השמעת? היהודי עמד דומם ויהי כנציב רבן, והגרף הוסיף: ולכבודך, יהודי, הכינותי עתה ארוחה טובה עד מאד, ורק כי נזהר אתה תמיד לנפשך במאכליך, לכן אתן לך יין לשתות די שבעך… ואולם השמעת, יהודי! אל נא תהיה עם לבך מחשבת בליעל להונות אותי, כי לא תצלח; גם אתה וגם כל אחיך היהודים, אנשי –מרמה, לא יצליחו בהונותם אותי, כי גם את אחד מאנשי אוסיף עליך לשמור אותך, והוא ישלחך מדי רכבו על סוסו על פני חוף הנהר… ולעיני השר רופין גושטשינסקי וקרואיו הוציאו את היהודי המימה, והוא לבוש את בגדיו, והאמלל לא התחנן עוד ולא זעק אל מענו, וישחה, ובעזוב כחו אותו חתר אל החוף וינוח, ואחרי-כן שב אל מלאכתו כפעם בפעם, עד בואו למחוז חפצו, דרך שעות אחדות. – ועל-כן חכתה לו שרה בביתה עד הערב, ועל-כן אחר יוסף לשוב ביום ההוא. אמנם גם אחר השבת עוד הלוך הלך יוסף אל הכפרים, כמשפטו, ואולם עוד ביום השלישי שב אל ביתו, כאשר לא הסכין, ושרה התחלחלה מאד בראותה אותו. "האם מטמון מצאת, יוסף?" שאלה אותו האשה. ואולם הוא לא ענה אותה דבר, ורק נאנח ויתאונן, כי קר לו מאד, וכי כאב אנוש בלבו ובכל עצמותיו. אז קראה שרה לעזרה, ותמהר אליו את שמואל "המבקר", ובראותה כי סתום ממנו הדבר, הביאה אליו גם את הרופא, גולדנטל, ואולם גם האיש ההוא לא החיה אותו מחליו, ורק אחת הוכיח, כי האיש התקרר ותאחזהו דלקת, ויתן לו מזור ותרופה – ואולם הטבע לא היה בפעם הזאת רחום וחנון, ומקץ שלשה ימים מת האמלל… אבל הגרף גושטשינסקי היה גם בפעם הזאת רחום וחנון, ועל-ידי אחד מעבדיו שלח אל משאת, חמשים זהובים בכסף פולין, "עקב אשר היה מנגן טוב, וישמח את לבו ואת לב קרואיו לא אחת ולא שתים". – האיש אשר כזה יצדק? – זעק עתה לב הזקנה בקרבה – הלאלה נקרא רגש ולב? האם צדקה בתי, אם באשורי אלה אחזה רגלה, ותבחר בהם ובתעלוליהם?… מה איומה ומה נוראה השנאה, אשר שנאה בימים ההם את כל האנשים האלה! וגם נסתה לטעת את השנאה הזאת בלב בתה יחידתה – והנה רוח בא, ונשב הרוח על לב הנערה, ויהפך לבה ויהי לאחר. ארורים, ארורים לנצח האנשים, אשר במו ידם הרסו את גן עדניה! ארורים לנצח האנשים, אשר טמאו את לב יחידתה, אלה אשר בלשון אפעה נגעו אל אזניה ויטיפו אל תוכן רעל ומות, וידברו דברים אשר לא כן, אלה אשר הסירו את לב התמימה מאחרי אמה ויורו אותה דרך אחרת וחדשה, דרך אשר היא לפוקה ולמכשול ולעון בעיני האלהים והאדם, ארורים האנשים, אשר הסירוה מהיותה לה לבת, ארורים, ארורים כל האנשים האלה לנצח!… בימים הראשונים היתה כמשגעה, ולא ידעה אשר לפניה. בשמעה כי עזבה בתה את גרידוב, עזבה גם היא את העיר, ובשמעה כי באה עירה קליש, ותבוא שם גם היא; אז שמעה, כי עזבה בתה גם את קליש, ותעבור לורשה, לבוא שם אל בית-הלמודים לשיר וזמרה; ואולם האלמנה לא הבינה את הדבר כמו שהוא ותחשוב, כי כבר נהפכה בתה ותהי ל"גויה", והיא מזמרת בבתי-הזמרה כבנות הארץ אשר בגרידוב – ותקם גם היא ותבוא עירה ורשה. אנה תלכי, אמללה? מי יגלה לך עקבות בת, אשר נזורה לבשת? – ואולם האלמנה לא שתה לבה אל הדבר הזה, והיא אך אחת ידעה, כי בתה חלפה ממנה, והיא יושבת בעיר הזאת, ועל-כן באה גם היא אל העיר הזאת, לבקש אותה ולראות את פניה ולדבר אליה שנים שלשה דברים, ולו גם בכברה תניע את כל העיר לא תעזוב את המקום הזה עד אשר תמצאנה. איה בית-הזמרה? – ואנשים טובים הורו לה באצבע את הדרך, עד אשר באה לפני בית-התיאטרון הגדול. יום היום ההוא, ונורא ממנו הערב אשר בא. במסדרון הבית הגדול עמדה ותחכה, אף נגשה אל שומר הפתח: "גם לך, אדוני, אם, אשר ילדתך, וגם לבניך אם –הגידה נא לי איזה הדרך תבאנה המשוררות אל הבית פנימה?" האיש הביט בה מחריש ומשתאה, ואחרי –כן ענה אותה על שאלתה, והיא עמדה עוד על מקומה ותט את אזנה פעם בכה ופעם בכה, ותחשוב כל רגע ורגע, כי את קול אסתר היא שומעת. – "הה אלי, אלי, אל רחמים וסליחה, אל אלהים גדולים –התפללה חרש, וגם שפתיה לא נעו –אל נא תבוא במשפט עמה, אל נא תספה הנערה בעונה הגדול, כי בנפשי אני אערבנה, ונפשה היא לא הטמאה!…" – ותפושה במזמותיה עמדה תחתיה ולא שמעה עוד דבר. עוד הפעם עלה על לבה זכר הדברים הברורים, אשר דברה אליה אסתר בימים האחרונים כפעם בפעם: "האלהים לא יחפוץ אשר לא ירגיש האדם ולאיחוש ולא ידע את נפשו" – ואולם התצדק בתה גם עתה? הבאמת לא עון הוא וחטא לשיר במקהלות בחורים יחד עם בני עם הארץ? האם לא "עברה" גדולה היא? מה ענתה ומה נגשה נפש האמללה ברגעים ההם! – כי הנה עלה על לבה פתאום גם זכר הרגעים, אשר גם שפק קל התגנב חרש אל תוך לבה למשמע דברי אסתר הברורים והמפרשים, ואז שאלה גם אם ככה ראו את חייהם ואם ככה חנכו ויגדלו את בניהם? הבאמת צדקו, אם לא פתחו בלבם את רגשותיהם ואת חושיהם?… הוי אלי, אלי, אלי! הן לא יוכל היות כדבר הזה, ואסתר חטאה חטאה גדולה לאלהים ולעמה ולאמה! – אז הפריע אותה קול גדול ממחשבותיה, כי נשמעו מצהלות-עם לפתע פתאום, ובשאלה את פי שומר הפתח על-דבר בתה אסתר, הלומדת בבית הזה את חקות הזמרה, אז ענה אותה האיש, כי לא פה המקום ולא זה הבית אשר ילמדו המורים לתלמידיהם את חקות השיר והזמרה… אז עפה כחץ מקשת החוצה ולא שמעה עוד דבר, ואת דרכה לא ידעה. – לחנם עמדתי פה במסדרון הבית – צעק לבה בקרבה, - לחנם עניתי כחי ובליתי את הערב, ואסתר איננה. מי יודע? אולי כבר באה אל חצרות השרים, אולי כבר אכלה גם מפתבג הגוים. –ועוד מחשבה אחת נוראה נלותה עתה אל מחשבותיה הראשונות: אולי כבר הפך גם לבה בקרבה והיא חדלה להיות נערה עבריה… ואולם לילות עמל כאלה באו לה איש אחר אחיו, ולא מהרו לחדול. אז שמעה, כי הלכה אסתר ותבוא לובלינה, ותלך אחריה גם היא, אך שם קמה ותלך מזה והלאה, כי הגידו לה, אשר עזבה בתה את העיר ותעבור לפולוה, לבוא שם אל בית-הספר, ופתאום הגיעה אל אזנה השמועה, כי באה אסתר אל בית-הנזירות. – בשמוע האלמנה ידעה עוד לערוך היטב את דבר האסון הגדול הזה, אשר קרה לה, ותהי עם נפשה לבוא ולראות רק את פניה, למען שמוע מפיה אם באמת חפצה היא במות אמה. אף גם באה עד בית-הנזירות – והרגעים המעטים ההם לא ימושו לנצח מלבה, ואם גם שנים הרבה תחיה. היא באה עד סף בית-הספר אשר לנערות בנות אצילי-הארץ ואולם אל הבית פנימה לא נתנוה לבוא. – יען כי אשה עבריה את – כחץ בלב צבי נדח, כן היתה לה המלה האחת הזאת; ובתה? האם היא איננה עבריה גם היא? הכבר חדלה מהיות עבריה?… וגם למשמע המלה הזאת לא התעלפה ולא מתה לשחת, ורק מנוחה נוראה שבה אל תוך לבה, ומחרישה ודוממה שבה אל עירה גרידוב. אך למן היום ההוא לא נשאה עוד את שם בתה על שפתיה; מני אז חדלה להיות אם לבת… אז באו הימים, אשר לא ידעה בהם דבר בלתי אם את התחנות ואת ספר התהלים; ואולם גם בימים ההם לא נראתה דמעה בעפעפי עיניה. בני הרחוב למגדול ועד קטן ענו בה: כי נשכח זכר העלמה מלבה, וגם פצעיה נרפאו. אכן נפלאים דרכי המקרה ועלילותיו: כיום הזה זכרה אותה ואת כל אשר עשתה למרות חפצה ולמורת רוחה; כיום הזה הזכיר אותה היועץ פלסקי אליה, וכיום הזה, ובתה כבר עמדה אחר כתליה, והיא טרם ידעה, כי שבה אסתר עירה הלילה הנורא הזה, אשר לא יסוף ולא יכלה בעיני האלמנה, בא עד קצו גם הוא. ואולם חדשות רבות ונצורות הביא בכנפיו. ההוא ספרו ברחוב היהודים: הנה שבה אסתר בת האלמנה העירה, היא עם חבל המשחקים והמשוררים, והיא נכריה ובת עם אחר, וכי ערבה את לבה לבוא לפני אמה ולבקש פניה, כי תסלח לה, ואולם התקוממה האלמנה עליה, ותזעק זעקה גדולה מאד, ותצו עליה במפגיע לעזוב את הבית ברגע ההוא. וכאשר לא עשתה העלמה כדבריה, התפרצה האלמנה מן הבית, ותרץ ברחוב העיר, ותזעק זעקה גדולה, ותנס מנוסת חרב… אכן העלמה לא עזבה את העיר גם אחרי הדברים האלה, כי חשבה בלבה: אשב נא בזה ימים אחדים, ואמשוך את אמי אחרי ביד חזקה ובזרוע נטויה. אף גם לא עלתה מחשבתה בתהו: כי יום-יום כעלות אסתר על הבמה לשיר את שיריה, אז היתה גם האלמנה קרובה אליה, ותשלח אותה כצל. אכן לא באה האשה תוך הבית פנימה, לשמוע את קולה מעל הבמה, ורק ישבה כפעם בפעם מנגד לבית הזמרה, על המדרגה אשר לפני בית כנסת הקתולים, בית "חנה הקדושה", ועיניה חדרו לחלונות הבית, העומד נכחה. מה לה ולבית-התפלה הזה, כי תשב על המדרגה? ומה עונה, והיא טרם תדע את אשר היא עושה?… אז תשב כפעם בפעם כל הערב, וידיה משלבות אשה אל אחותה ועיניה מביטות נכחן ושפתיה נעות; אכן יש אשר גם התעוררה פתאום ותקם ותעמוד, ובעיניה התלקחה אש זרה ושתי אגרופות ידיה סגרו בעז ודברים נוראים ואיומים התמלטו מפיה – ואחרי-כן שבה למנוחתה ותשב ותשב על סף המקדש, ועיניה מביטות נכחן אל מקום אחד, גם רגע לא תחדל. וימים הלכו וימים באו; גם ירחי הקיץ וגם בימים הנוראים האלה עלתה אסתר כפעם בפעם על הבמה, וגם בלילות ראש-השנה וגם בלילות ימי-התשובה עלתה ותשר. – כי אמרה: אם לא אצליח לדבר את אמי מאהבה וטוב-לב, אז אקריב אותה אלי ביד חזקה ובזרוע נטויה, כי אכעיס אותה עוד מעט תמרורים, אז אולי אוכל להכנע מפניה ולשוב מדרכי ולהיות לה לבת… אז נעשה דבר, אשר לא יאמן כי יספר, כי זר הדבר הזה מאד והוא נפלא ולא יאמן – ואולם נכונים הדברים האלה כנכון היום והם אמת ואמונה כלם. אף יד האונס שלטה שלטת… ...כעמודי ענן וערפל עולים לנגד עיני, ובאו הענן והערפל גם אל תוך לבי פנימה להם את מחשבותי ואת חושי בי, ברגע אשר אזכור את הדבר אשר נעשה. אכן נפלאים וזרים הדברים האלה, ורבים לא יאמינו לי, באשר לא יוכלו להאמין לי; ואולם במוח עצמותי אכתוב את הדברים האלה על לוח, והם היו ויעשו. וגם אחי ובני –עמי אינם אשמים, כי חטא יחטאו והם לא ידעו; בכפם ידבק הדם והם לא יבינו, ולא ידעו ולא יבינו גם אחרי אשר נעירם ונעוררם, כי לילה ארור, ליל חשך ואפלה, הכביד את לבם, ויד-האונס משלה בהם את ממשלתה הגדולה והיא לא תשוב מפני כל... אקח עמי רק דברים אחדים, את אשר נעשה. ליל "כל נדרי" קרב ובא. עוד בערב יום הכפורים הדביקו אנשי התיאטרון את גליונות הודעותיהם אל כתלי הבתים ובצדי הרחובות, לבשר בקהל: כי בערב תעלה על הבמה העלמה ארניסטה די רודיני (אסתר גולדשטיין), להראות אל הקהל בתור ויולטה במחזה "לה טרויטה" –והאדון פלסקי ומרעיו שמחו עד מאד. אכן לא ראתה אסתר את הנולד, ולא הבינה לאחרית הערב ההוא בראשיתו. פניה הלבינו מעט בעלותה על הבמה, ואולם צעדיה צעדי און ובטחה, תפן כה וכה רגע אחד, ואחרי-כן נתנה בשיר קולה. אז מחאו הנאספים כף, כי היטיבה המשוררת לשורר בפעם הזאת שכם אחד על כל הימים, והיא ראתה את העם ברעו, ותשתכר ותתהולל ותהי שמחה ועליזה… ולפני פתח בית-הזמרה עמדה אשה עבריה עוטיה, והיא דוממה ומחרישה כאבן. מה לה וליום החג הקדוש הזה, הוא חג יום הכפורים? מה לה אם היא איננה שומעת כיום הזה לתפלת "כל נדרי"? אכן זאת היא הפעם הראשונה, אשר לא תבוא בלילה הקדוש הזה אל בית-התפלה – ואולם היא טרם תדע את הדבר הזה, וטרם תבין את משפט מחשבותיה. כחלום אשר אין לו פתרון תעלה המחשבה על לבה, אף תזכור, כי בעוד יום נשאו הנשים נרות גדולים אל בית-הכנסת, והיא לא עשתה בשנה הזאת את נרה, ואולם רגע משנהו, וגם החלום יעבור כאשר בא, והיא איננה יודעת ואיננה זוכרת את אשר חשבה. על פניה עפה לרגעים עננה קטנה, אשר נתנה אותותיה, כי קצרה רוחה מחכות, וכי עוד דבר גדול לפניה לעשותו היום. – ושם בבית-הזמרה עוד שאון מכי-כף לא חדל, והמשוררת נקראה פעמים רבות לשוב על הבמה גם אחרי רדת המסך, וכל העם קראו: ברוו! ברויסימו! –אז תם המחזה. העם נשמט ללכת איש לדרכו. מה להם ולאשה עבריה העומדת פתח הבית? –גם אנשי-התיאטרון יצאו אחד אחד. וגם המשוררת יצאה. והדבר אשר לא יאמן בא ויהי: עליה פתאום בזרוע-כח ותחזק בערפה ותשם מחנק לצוארה. ופתאום והנה גם אבן חדה נגעה אל קדקד הנערה האמללה ויזוב הדם. אז התמלטה זעקה גדולה מפיה. ובהתאסף אנשים רבים אל מקום המעשה מקץ רגעים אחדים, וימצאו גוית נערה מתבוססת בדמיה על הארץ, והיא תולה בין החיים ובין המות, ולרגליה כורעת אשה עבריה, הנושקת אותה מנשיקות פיה וצוחקת בקול גדול… ועוד רק דברים מעטים לי לספר: אסתר מתה מקץ ימים אחדים, כי לא נרפאה מפצעיה, והאלמנה הובאה אל בית –הסהר, אשר בעיר הפלך; ואולם הרופא אשר מטעם הממשלה והרופא אשר לבית-הסהר הוכיחו עד מהרה, כי האשה משגעה, וישלחו אותה משם ויביאוה אל בית-המשגעים. אז הוכיחו הרופאים, כי לא תרפא עוד האשה משגעונה, וכי איננה מן המשגעים אשר יסכן בהם העובר עליהם, וישלחו אותה לנפשה ויעזבוה, ותלך המשגעה ברגל, ותבוא עד גרידוב ועד קצה הגשר ותשב שם, ותשר את שיריה הרבים, ותקרא מזמורי תהלים מלבה כל היום… ועוד דבר אחד לי להוסיף על הדברים: מכתב-העתי "קוריר בעת ההיא לאמר: "מגרידוב כותבים אלינו, כי אשה עבריה הרגה שם את בתה יחידתה – ועל מה עשתה כזאת? הלא רק, כי היתה האם אשה מכת החסידים ובתה נערה מכת החדשים – כן דרכי העם הזה…" במדה ובני ישראל יכולים לומר: "רבה צררוני… על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתם", באותה מדה, ואולי במדה יותר מרובה, יכולים לומר בזאת כתבי-הקדש. אך תקופה קצרה עברה מזמן חתימת הספרים האלה – והיהודים האלכסנדרונים עקמו וקלקלו את פניהם למען מצוא בהם את חקירותיהם הפילוסופיות, וכה הרחיקו לכת, עד שהיה להם אברהם לרוח קנאות, שרה לסמל הצדקה ויעקב לשכל הנקנה. אחריהם באו הדרשנים וירשו על כל מלה ומלה תלי תילים של דרשות, עד שגם המקומות "קינה ודימונה ועדעדה" או "צקלג ומדמנה וסנסנה" היו להם ליתד לתלות עליהם את דרישותיהם, ובעצמם האמינו בתם-לב שכונו לאמתת פשוטו של מקרא באמרם, למשל, כי הכתוב "חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך" אינו מדבר בגבור ממש בדברי-תורה, והכתוב "ושמת סכין בלועך" מדבר בתלמיד היושב לפני רבו, או הכתוב "ושר בשירים על לב רע" מדבר בשונה לתלמיד שאינו הגון, והרבה ביוצא בזה. באור ענן (מיסד דת הקראים) על המקרא "בחריש וקציר תשבות" מוכיח, כי גם הקראים, שהתפארו שהם מבינים את התורה כהלכה, לא היה להם מושג נכון מפשט הכתובים. אחרי הדרשנים, שלא השאירו בכתבי-הקדש, באו הפילוסופים שבחכמי ספרד מצד אחד והלומדים שבחכמי העמים בימי-הביניים מצד שני ואחריהם והנוטריקון – ויעטו על כל הכתובים שלמות זרות מכל הבא בידם, עד כי נשתנו פניהם לגמרי, אחריהם באו החסידים ויגבבו על המקראות דברים שאין להם מובן, ועמם מחברים אחרים ממין הספוג, שספגו את הכל: גם פטפוטי בעלי הסודות, גם חלומות בעלי הרמזים, גם דברי ליצנות של בדחנים מלעיגים על דברי חז"ל וגם באלה האחרונים שפרשו ענניהם על מלוא רוחב כל כתבי-הקדש, לא הסתפק שכל העם המעונן והוסיף עוד מכה בצדם – את הפלפול. איזו דברי חידודים של הגאון בעל "פרשת דרכים" הולידו ספרות שלמה של פלפולים עקומים על כתבי-הקדש, ועל-פי הפלפולים האלה תפשו פרעה, בלק, אחשורוש והמן בשיטת הראב"ד, ומשה, מרדכי ואסתר בשיטת הרמב"ם וכן הלאה. זה היה מנת כתבי-הקדש מימי האלכסנדרונים עד הזמן האחרון, ובדרכים כאלה ילכו גם עד עתה רבים מן הדור הישן. בצדק יכולנו לקוות, כי בדורותינו אלה, בימי ההגיון והמדע, לא יגבבו, לפחות המשכילים בעם, על כתבי-הקדש השערות זרות ובאורים רחוקים הפורחים באויר מאין להם יסוד לא בפשט הדברים ולא בהגיון האנושי, רק בדמיון מחבריהם לבד, אבל לא כן היה הדבר באמת. די לנו לזכור את מאמרו של נפתלי הלוי ב"השחר", שדחק בחזקה את שיטת דארווין בפרשת הבריאה שבבראשית, ואת ההגהות המוזרות של המנוח ר' אברהם קראכמאל לכתבי-הקדש. אחרים בזמן החדש שכלו את ידיהם, ותחת להטפל במקראות בודדים להפשיט מעליהם את צורתם בכללם, לסדר אותם מחדש בהשערות מוזרות כאשר יעלה על רוחם, ובלבד שלא יהיו הדברים כפי ההגיון הפשוט, כמדומה לי, שבעיקר הענין אין הבדל בין מעותי הכתובים ובין מעותי דברי-הימים, כי אלה ואלה מסלפים את כתבי-הקדש ומכניסים בהם שיטות ומושגים אשר לא שערום אבותינו. נתבונן נא אל משפטו וההקשים היוצאים ממנו. "הקולטורה של כל עם ועם – יאמר הד"ר בירנבוים – היא "קרן קימת" שלו, בה חגגו הטבע, הוא הכח היסודי שלו… בקיצור: הקולטורה של כל עם ועם היא סגולתו הטבעית". ועם זה יוסיף, כי גם לכל קבוץ וקבוץ ולכל מפלגה ומפלגה קולטורה מיוחדת, ולפעמים תתנגשנה שתי קולטורות כאלה בהפגשן יחד. על פי ההקדמה הזאת היינו צריכים להחליט, כי אם הקולטורה של כל עם היא סגולתו הטבעית. אם כן ההבדל שבין שתי קולטורות של שתי מפלגות בעם אחד אינו יכול להיות בולט בתכלית, ושתי קולטורות כאלה אינן יכולות להתנגד זו לזו בהחלט, שהרי אי אפשר שתהיינה לעם אחד שתי סגולות מתנגדות אחת לרעותה ושתיהן באחת טבעיות לו, ואם נאמר כזאת – אין אנו יכולים לומר שהקולטורה של העם היא סגולתו הטבעית. אם כן, אם היו בישראל מפלגות שונות, הנה הקולטורות של המפלגות ההן לא יתכן שהיו מתנגדות זו לזו בתכלית, כי אם רק נבדלות זו מזו באיזו פרטים ובאיזו תמונות, אבל מתאימות זו עם זו ברוחן ובעיקרן, כשתי תמונות של סגולה אחת טבעית של העם. אך הד"ר בירנבוים, בעברו מהקדמתו הכוללת לתולדות ישראל בפרט, בא לידי החלטה אחרת. לפי דבריו, שתי הקולטורות שהתרוצצו בישראל היו מתנגדות לגמרי אשה יכולה להבנות אלא מחורבנה של חברתה". שתי הקולטורות האלה היו לפי דבריו: האמונה והמוסר, או האצילות, מצד אחד, והחיים המדיניים או הארציות מצד השני, ולפי סגנונו: "הרוחיות והחלוניות". "החלוניות" שואפת "לפתח את כל כחות האומה על ידי חיים מדיניים, על ידי עסקנות מהירה וחרוצה בעולם המעשה", וה"רוחיות" – "לפתח את כל כחות האומה על ידי חיים של פרישות ולהקדיש את כל עבודתה להשלמת מושגי האמונה והמוסר", לפי שיטת הראשונה, "המדינה היא העיקר, הכחות הרוחניים, באמונה ומוסר, אינם באים אלא לבסס אותה… באופן שאמונה ומוסר יש להם לקבל תמיד את הצורה היותר מועלת להמדינה ולפעמים עליהם גם לפשוט את צורתם הקודמת וללבוש צורה חדשה, הכל לפי רוח המדינה וצרכיה"; ולפי שיטת השניה, "השלמת מושגי האמונה והמוסר היא העיקר וכל החיים המעשיים אינם אלא כאמצעים אל התכלית, באופן שגם בחיים המדיניים עלינו לבחור באותה מצורות הממשלה האפשריות שאין בה שום סכנה להתפתחות רוח האמונה, ואם יורנו הנסיון המדיניים, יהיו באיזו צורה שיהיו, יזיקו באיזה אופן להשלמת הרוח, אז החוב עלינו לותר עליהם לגמרי ולבחור בחיים מעשיים שאינם מדיניים, ללכת בגולה, לחיות חיים התלויים באחרים, לסבול עול אדונים זרים, ובלבד שהכחות הרוחניים שלנו יתפתחו לשלמות היותר אפשרית". הדברים האלה יתבררו לנו עוד יותר אם נתבונן היטב אל רוח העם. רוח כל עם ומנהגיו. תורת ישראל היא המרגלית הטובה אשר רוח העם נוצץ בה מכל עבריה; הוא, הרוח הזה, מקיף גם את המושגים האלוהיים, הספורים, גם את המוסר ואת החקים והמשפטים. ובכלם הרי אנו רואים במדה ידועה גם את האצילות, גם את הארציות. האלוהים הוא מקור הטוב והקדושה, כל מה שברא "טוב מאוד", "קדוש הוא" והוא דורש קדושת המעשים גם מבני-ישראל, אבל הוא גם "איש מלחמה", ואם כן, המלחמה לעת הצורך אינה מתנגדת, לפי רוח העם, לקדושה. הספורים הנמסרים מאבות לבנים הם תמציתו של רוח העם. והנה ספרו אבות לבנים, כי המבול בא על הארץ מפני "כי מלאה הארץ חמס", וסדום ועמורה היו לגפרית ואש מפני שהיו "רעים וחטאים לה' מאד", כי אברהם הציל את רכוש סדום ולא לקח כל שכר, כי הרבה להתפלל גם לטעון לפני האלהים בעד הצלת סדום ועמורה, כי יוסף נזהר מחטא ויסבול על זה יסורים, כי משה הציל עשוקים, ועוד ועוד; ועם זה ספרו גם כן על אהוביהם אלה דברים "חלוניים": אברהם נתעשר על ידי פרעה, ונתברך: "ויירש זרעך את שער אויביו", יצחק ברך את יעקב: "יעבדוך עמים וישתחוו לך לאמים", יעקב השתדל להרבות עשרו, יוסף עלה לגדולה, בני יעקב נתברכו בהצלחה מדינית, משה הרג את המצרי ועוד ועוד. מוסר העם נכלל בשלשה כללים ראשיים: "ואהבת לרעך כמוך, קדושים תהיו, ועשית טוב והישר בעיני ה' אלהיך", שהם אבות לכל המדות הטובות והמוסרים הנעלים, אבל מעולם לא התפשט המוסר עד כדי לפרוץ גבולות הסדרים, הדרושים לעם שלם בשביל שיוכל לחיות חיים מדיניים, ונקבעו עם זה גם עונשים גדולים לחוטאים. המוסר אחוז היטב בתורת מעולם להתרומם מעל לסדרי החיים הדרושים לעם מדיני. אם נשוה מוסר תורת ישראל למוסר תורות אחרות, נראה, כי לפעמים יש אשר האחרון רם הרבה על הראשון. אבל באמת זהו היתרון להמוסר הישראלי. הוא לא דרש מה שאי-אפשר לדרוש מעם שלם: "לא נתנה תורה למלאכי השרת". אם קבוצים קטנים, כהאסיים, יכלו להטיל על עצמם פרישות יתרה אשר אך נזירי עולם כמוהם יכולים לעמוד בהם, לא יכלה תורת החיים להטיל פרישות כזאת על העם כלו. יחד עם המוסר אנו מוצאים בתורת ישראל גם את הדת הנימוסית, היוצאת בהכרח מצרכי חיי הקבוץ המדיני, כמו הלכות נחלות, הלכות נזיקין, משפט המלוכה, הלכות אישות וכיוצא בזה. גם החקים ומצוות הזכרון מרכבים מרוח ומעשה יחד. רוח העם דורש, שכל רעיון רוחני יתגלם במעשה, ובלי המעשה גם הרעיון על-פי רוח העם "כנשמתין דאזלין ערטילאין". כמעט כל הנביאים נתנו תוקף לדבריהם על ידי איזה מעשה. שמואל קרע את כנף מעיל שאול לאות כי נקרעה מלכותו, כן עשה גם אחיה השילוני לירבעם לאות קריעת המלכות מבית דוד, אלישע צוה ליואש מלך ישראל לירות בחצים, הושע לקח את שתי נשיו, ישעיה כתב על גליון גדול למהר שלל חש בז והלך ערום ויחף, זכריה בן-דורו לקח לו שתי מקלות ויגדע אותם, ירמיה קנה אזור פשתים והטמינו בנקיק הסלע אצל פרת, שבר בקבוק לעיני ההמון, נתן מוסרות ומוטות וצוה לשריה לקשור אבן על ספר ולהשליכו אל תוך הפרת, ויחזקאל עשה מצור על לבנה, שכב על צדיו, גלח את ראשו וטלטל כלי-גולה ועוד. ובהיות שלא יצויר על פי רוח ישראל רעיון בלא מעשה, על כן נקבעו לו כל זכרונותיו הלאומים במעשים: בגיד הנשה, בפסח מצות ומרורים וסוכות, אחרי-כן גם בנרות חנוכה ובימים היותר מאוחרים במיני סמלים אחרים. גם מצוות הזכירה נקבעו במעשה, כשבת, ציצית ועוד, הברית בין ה' לבין עמו – במצוות מילה, ורעיון הקדושה – במאכלים ונשואים אסורים ובדיני טומאה וטהרה, וכה מלאה תורת ישראל ורוחו הלאומי אצילות וארציות, או "רוחיות וחלוניות", רעיון ומעשה, מוסר ומדיניות, וכל אלה מתלכדים יחדו גם בהשקפתו במה שאחר הטבע, גם באגדותיו, גם בחקותיו ונימוסיו. גם בהבטיח המחוקק שכר טוב על מעשה הטוב והמוסר הנעלה – היה השכר הזה "חלוני" פשוט: אריכת ימים על האדמה אשר נתן ה', וברכת ה' בכל משלח יד. גם הנביאים, בכל אשר התרוממו אל על, לא נתקה כף רגלם מעל הארץ. גם הם, כבני עם חי, לא כהאסיים החולמים ולא כההגוטים שבחובשי בית-המדרש, לא דרשו מעולם מן העם מה שהוא למעלה מכחו. רק הוכיחו אותו על עשותו רע, על דכאו דלים, על עשקו אביונים: "יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבא אליהם". גם בראות הנביא בחזון את האיש אשר תנוח עליו "רוח ה', רוח דעת ויראת ה'" ואשר בימיו "תמלא הארץ דעת את ה' (היינו עשות טוב וחסד בלשון כתבי-הקדש) כמים לים מכסים", "וגר זאב עם כבש", – גם אז לא מש מנגד עיניו "שרש ישי אשר עומד לנס עמים" 40. הנה לפנינו "הרוחיות" בעצם תקפה (לא בקיצוניותה) ועמה גם "החלוניות" במקומה עומדת. מכל זה הננו רואים ברור, כי האצילות והארציות, או בלשון הד"ר בירנבוים "הרוחיות והחלוניות", אינם, לפי רוח בחירי בני ישראל, שני דברים מתנגדים בתכלית, "שאי אפשר להאחת להבנות אלא מחורבנה של חברתה"; ובנפול יסודו נפל כל בנין שיטתו החדשה בתולדות עמנו. אבל רואה אני לנכון ללכת בעקבות הד"ר בירנבוים, בבארו על פי דרכו את התקופות השונות בחיי עמנו, ולהראות כי גם בפרטים האלה אין לדבריו על מה שיסמוכו. "בימים ההם נראה את בני ישראל להוטים אחרי תאוות ותענוגות בשרים, יאמר הד"ר בירנבוים, גבורים המה ליהנות מן העולם הזה מלא תאותם (?), לגרות מלחמה בשכניהם כל היום, כאנשים טבעיים, אשר האמונה, התורה והדעת לא התישו עדיין את כחם" (צד 296). – אבל מתי ראינו כזאת? בזמן יותר מארבע מאות שנה היו שלשה מקרים יחידים: פלגש בגבעה, דבר שהעיר חמת כל בני ישראל, לכת הפרא שמשון אחרי מראה עיניו ומעשה דוד עם בת-שבע. האם שלשה מקרים בזמן זה מלמדים על הכלל כלו? ומתי גרו מלחמות בשכניהם כל היום? גם בימי השופטים, גם בימי שמואל ושאול היו כל מלחמותיהם רק להפקיע את עצמם משעבוד זרים שלא נתנו להם מנוח, וגם רוב מלחמותיו של דוד היו לתכלית זו, וגם הנביאים אנשי הרוח לא התנגדו למלחמות דוד בכלל, רק על ששפך "דמים רבים" ללא צורך, כמו מדדו בחבל את מואב 42והכריתו כל זכר באדום. הלא גם כל הנביאים והמשוררים עד הזמן האחרון כאדם לא הגיע במדרגתו לטובי העם (כמ"ש במאמרי הקודם), הלא נודה כי אנשי הרוח האלה רוממו את שמו אך בגלל הצליחו את ישראל במלחמותיו. ומה ענין לאמונה, תורה ודעת עם מלחמות? הלא בימי-הבינים גברה האמונה בין כל העמים בכל כחה והמלחמות לא חדלו. "הממלכה בישראל היתה האות הראשון שהחלוניות כבר החלה להתרופף… וצריכה לעוזר ותומך, התיסדות הממלכה היתה המפלה הראשונה של היה שמואל צריך באמת להתיאש כל כך" (צד 297 ). –בדברים האלה הוא אומר גם על עזרא, כי בחפצו לחזק את רעיון הרוחיות סתר במעשיו את השקפתו היסודית והוא לא הרגיש את הסתירה (צד 303 ). וכמה עלובים אנשי-רוח כאלה, שאינם מבינים בעצמם מה טוב לשיטתם. אבל עוד יותר יקשה, איזה הדרך עבר הרוח בעם בימי דור אחד, בימי שמואל, שלפניו לא היו אנשי-רוח בא"י, לחתור חתירה עמוקה תחת החלוניות? "בדברים הנלהבים והנמרצים האלה שפך שמואל כל חמתו הכבושה על שאלתו של העם. מתוך הדברים האלה… נשמע כי הוא לא יקנא את קנאתו לאיזה רגש דתי סתם… אך הקנאה לקדושת הדעת… שלא להכנע תחת עול חמריות החיים וגשמיותם, אך למשול בהם, לטהרם, לצרפם, לזככם ולהעלותם לקדושה, לפחת בהם נשמת האמונה ולהלבישם בצורה נעלה" (צד 297 ). – דברי האצילות האלה, הראוים בפי אחד מתלמידי הבעש"ט, אין להם שום יסוד. חמתו של שמואל על בקשת המלוכה מבאר המקרא עצמו בלי משוא-פנים. הוא ראה את כבודו מחולל על ידי זה, והיודע מחשבות לב איש ענה לו על כן: "שמע בקול העם וגו' כי לא אותך מאסו"; הרי שהוא לא מצד הרוחיות התנגד למלוכה. גם האם לא כדי לחזק את הארציות בקש לו מלך, כי אם "למען יצא לפניהם ונלחם את מלחמותיהם", העם זכר היטב את הימים הרעים שהיה עשוק ורצוץ כל היום באין מנוח. "והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני קדם וגו' וישחיתו את יבול הארץ וגו' ולא ישאירו מחיה בישראל ושה ושור וחמור". האמנם אפשר במצב כזה "לטהר ולצרף את החיים ולהעלותם לקדושה?" האם אין נכון יותר לומר, כי רק אחרי שאחד שמואל את העם והצילם מיד קמיהם הצליח בדיו לכונן גם בני נביאים, שלא נזכרו לפני זה? והנה כל זמן ששפט שמואל את ישראל לא בקשו להם מלך, כי די היה להם בזה שהוא עמד בראשם, אך הלא בצדק נפל לב עליו בראותו כי הוא מסיר את המשרה מעל שכמו ומוסר את ההנהגה לבניו, אשר נטו אחרי הבצע ויקחו שוחד ויטו משפט, אנשים אשר אי-אפשר לסמוך עליהם שיהיו מגן להעם מפני אויביו; הלא בצדק פחד העם כי ישובו לו הימים הרעים שבימי השופטים, ובלי שום נטיה לרוחיות או חלוניות דרש בצדק להקים לו מלך אשר ילחם את מלחמותיו. ואם שמואל, מלבד מה שרע בעיניו כי מאסו בו, היה לו מבט אחר על ענין זה, הנה גם הרומיים הקדמונים, גם כנסיות שוייץ אחרי אלפי שנים, גם כנסיות אמריקא וצרפת מחזיקים במבטו של שמואל, ואין מי שיאמר כי עשו ועושים זאת מהתנגדות לחלוניות. "שאול דוד ושלמה וכו' כרתו ברית את אנשי הרוח והיו להמגינים החלונים של הרוחיות. (שם). – האם המצרים והיונים הקדמונים ועמים אחרים, חלוניים לגמרי, לא חלקו כבוד לכהני דתם ולמגידים להם עתידות ולא שמעו בעצותיהם? "ירבעם הראשון ורוב מלכי ישראל הבאים אחריו, אשר שמו עגלי זהב בבית אל ובדן… בחרו בדרך היותר טובה ומכונה לתכליתם, וכאשר מלכי יהודה היו המקנאים לרעיון האחדות וליסוד הקדושה על כן לא היה טוב למלכי ישראל מלהתעות העם אחרי אלהים אחרים, להחזיר לו את חלוניותו מימי קדם (צד 298 ). – אבל באמת לירבעם היה העיקר שלא יעלה העם לירושלים, ויכול היה לבנות בבית אל ובדן גם בתים לה', ובאמת חושב הר"נ קראכמאל כי עגלי דן ובית אל היו לשם ה', כמו הכרובים שבבית-המקדש, ואם נניח כי בנה ירבעם בתיו לעבודה-זרה, לא היה זה כדי להתנגד למלכי יהודה שקנאו לרעיון האחדות בישראל וליסוד הקדושה, כי כבר בסוף ימי שלמה הלך הוא והעם עמו אחרי אלהי צדונים, עמון ומואב. בכלל, גם ההתנגדות לירושלים ולרעיון האחדות מטעם מדיני, "פן יושב העם לירושלים" ולמלכה, היתה לה מקום רק בתחלת מלכות אפרים, בטרם שתחזקה ולא אחרי שחזקה המלוכה, בשוב ישראל ויהודה להיות לשני עמים, ומעולם לא ראינו שהשתדל איזה נביא לחבר אותם, אם בני אפרים התמכרו לע"ז יותר מבני יהודה. היה זה מפני ששכני אפרים (בני צור וצידון), שעמדו על מדרגה יותר רמה בציוויליזאציא משכני יהודה (עמון ומואב, אדום ופלישתים), עשו רושם יותר חזק על בני אפרים מאשר שכני יהודה על יהודה. גם בני יהודה בעצמם, כפי שראוי לשער, עמדו במעלה יותר גבוהה בתרבות מבני אפרים, אשר ארצם מלאה כל טוב ומשמנים, ולא נצרך לה כל כך עבודה כמו ועל כן נטו בני אפרים יותר לעונג מאשר למחשבה. די לשים לב אל תוכחת הנביא לבנות-ציון על תפארת העכסים, והשביסים והשהרונים וכן הלאה, המעידים על התפתחות בעניני החרושת ועל תוכחתו "לשכורי אפרים על ראש גיא שמנים הלומי יין". ההשערה הזאת מתחזקת גם מדברי התלמוד, שגם בימיו היה היתרון לבני יהודה על בני הגליל וכן מן הפתגם ביוחנן (ז' נב): "אין נביא קם מן הגליל". ועם זה, עלינו לזכור, שמזמן שמואל עד אליהו לא קמו לישראל אנשי רוח כבירי כח שיוכלו להלחם עם משובת העם, פעולת שמואל עשתה רושם על בני-דורו, אבל בסוף ימי שלמה, באין איש שיחדש כחה, באה לידי "אפיסת הכחות", ועל כן אנו מוצאים מאז והלאה, כי בנו במות, מצבות ואשרות על כל גבעה גבוהה וגם קדש היה בארץ, ככל תועבות הגוים. כאחיה השלוני היו גבורים רק לסתור ולא לבנות, להרוס את בית-ישראל ולא לרפא את שבריו. תמונה נפלאה מנביאי דור ירבעם, שאין דוגמתה בכל הנביאים שקמו לישראל, מציג לפנינו הספור מן הנביא אשר בא מיהודה. הנביא הזה בא להוכיח לירבעם על עונו ובתוך כדי דבור התפלל עליו. אחרי כן עבר על נבואת עצמו, שנאמרה לו בלי שום מטרה, על-פי דברי נביא שקר, אשר גם כן בלי כל מטרה העבירו על דעת קונו. פתאם נעשה נביא השקר הזה לנביא אמת והוכיחו על עונו ונבא לו כי קרובה מיתתו, וכן היה. אחרי כן היה נביא השקר עוד פעם לנביא אמת, וכמו שזכר הנביא מיהודה, את יאשיהו לפני לדתו כן קרא נביא השקר בשם את שמרון לפני הבנותה, ובכל אלה לא עשה הנביא הזה מבית אל, אשר קיים את נבואת הנביא מיהודה "על כל הבמות אשר בערי שמרון", מאומה לקדם את פני הרעה ולהוכיח להעם את דרכו על פניו. מובן, כי נביאים כאלה, העוברים בעצמם על נבואותיהם והמתהפכים ברגע אחד מנביאי בית אל לנביאי ה', לא היו יכולים לפעול כלל על העם. נביאים כבירי כח לא היו עד אליהו, והדבר הזה לא יפלא, כי לא בכל דור יקומו אנשי-רוח להעם, וגם מימי אליהו עד ישעיה לא נראה בין הנביאים עושי גדולות ברוחם הכביר, ולא בצדק יאמר הד"ר בירנבוים כי "באלישע אנו רואים צעד קדימה במדה ידועה לעמת נבואת אליהו" (צד 300 ), כי אלישע לא הוכיח מעולם את המלכים והעם על עונם, רק עשה מופתים לרוב ויעץ להדיח מלכים מכסאותם ולהושיב אחרים תחתיהם. כן גם מזמן ישעיה, עד ירמיה ויחזקאל לא נראו נביאים כבירי כח וכן נדמו כל הכחות זמן רב מימי עזרא ונחמיה עד הזוגות. "אכן רגש המדיני הזה והאמונה לבית דוד לא העבירו את הנביאים על דעת תורתם, והיה אם ראו את מלכי יהודה עצלים ונרפים בעבודתם לקדושת האומה… אז גם המה משכו את ידיהם מבית דוד והיו לו לאויבים" (צד 301 ). – דבר זה לא היה מעולם, ולא מצאנו נביא שקם נגד בית דוד, מלבד אחיה השילוני, שגם הוא השאיר לו ניר: שבטי יהודה ובנימין. גם ישעיה, שלדברי הד"ר בירנבוים, הגיע למרום פסגת הרוחיות, שהרי כן אומר רנן בכבודו ובעצמו, –גם הוא נשאר באמונתו לבית דוד גם בימי ממלכת הרשע אחז, ויאמר: "יען כי מאם העם הזה את מי השלח (בית דוד) וגו' ומשוש את רצין ובן רמליהו וגו' לא תאמרון קשר" וגו'. וירמיה, שגם הוא לא היה מן החולנים, אמר בהיותו עצור בחצר המטרה: "לא יכרת לדוד איש יושב על כסא בית ישראל" 54. "מי יודע כמה שעות-כושר הניחו מלכי יהודה מבלי להשתמש בהן לחזוק הממלכה, כמה בריתות אשר היו יכולים לכרות לעזר בצרה לא כרתו? המלכים האמללים! יד הנביאים לא היתה זזה מתוך ידם (?) והיה ברצות המלך להרים את ידו ולעשות דבר מה לצורך המדינה… מיד נתן עליו הנביא בקולו, קול מצוה: הרף!" (צד 301 ). – אין זה כי נבוב דברים שאין להם שחר. מלבד מה שנפלאה החקירה בדברי-הימים הנשענת על השערת "מי יודע", הנה כפי שאנו יודעים על פי דברי כתבי-הקדש, לא התערבו הנביאים על-פי-רוב בעניני המלוכה, רק הוכיחו על גזל משפט, עוות הדין והשחתת המדות, וגם במקום שמיחו נגד כריתת איזו ברית – לא נשמע קולם כלל. גם הברית עם המצרים, שהתקומם לה ישעיה, קמה, כפי העולה מדברי רבשקה ומדברי ישעיה עצמו: לעשות עצה ולא מני וגו', ותבטחו בעשק ונלוז". בימי מנשה ואמון, שאז היתה באמת שעת-הכושר לחזק את יהודה לפני מפלתה, לא נשמע כלל קול הנביאים ואיש לא שם להם לב. יאשיה מבלי עצת הנביאים יצא נגד פרעה נכה, וקרוב הדבר שעשה זאת מפני בריתו עם מלך אשור. ירמיה היה כמעט האחד אשר הקדיש נבואות רבות לעניני המדינה ויעץ לבלי למרוד במלך בבל ולבלי התחבר למצרים (שתי המדינות הצוררות זו לזו ואשר מצב ארץ-ישראל ביניהן היה מקור אסונה), אך גם לו לא שמעו ועצתו לא קמה, ורק בשביל זה נפלה יהודה. ה' בירנבוים מסיים דבריו אלה לאמור: "וכה נפלו יהודה וישראל על ידי נצחונו של רעיון הרוחיות והקדושה", ולא שם אל לב, כי בממלכת ישראל לא נקלט רעיון הרוחיות והקדושה, וגם ביהודה, לפחות בימי יהויקים וצדקיהו. לא היה לו נצחון; כי צבאות אשור ובבל היו חזקים גם מרעיון הרוחיות וגם מרעיון החלוניות וכל רעיון רוח שבעולם. אם רצון מלך ארם ועמו, שהיו בלי ספק חלוניים ככל הצורך, לא עמדו בפני מלך אשור, אם מצרים וצור, שהיו ג"כ חלוניים כראוי, לא עמדו בפני מלך בבל, – איך היו ישראל ויהודה, הנפרדים, יכולים לעמוד נגדם? הננו רואים, כי בתקופת הבית הראשון אין שום מקום לשיטת הד"ר בירנבוים. אבל גם בתקופת הבית השני, שהיה אפשר למצוא כעין סמוכים לשיטה זו בדרכי חכמי הפרושים ומצד אחד ובית הורדוס מן הצד השני, גם בתקופה זו, אם נתבונן בה, נמצא כי לא בזה היה "מרכז הכובד" משני הצדדים; כי בית הורדוס לא היו "חלוניים", ולא דאגו כלל לאושר העם והמדינה, והפרושים היו יותר "דייקנים" מאשר "רוחיים". נעבור בפרטות על דברי הד"ר בירנבוים בנוגע להתקופה הזאת. "לולא היה נשאר בלבם (של זרובבל והעולים עמו) זיק התאוה לחיים חלוניים, יאמר הד"ר בירנבוים, לוא היו כבר "אנשי רוח" גמורים, כי אז לא העפילו לעלות ירושלימה ולבנות בית לה' בחסד מלך אלילי. רעיון אחדות הבורא… קדושה ואלטרואיזמוס, הלא יכולים היו בני ישראל לפתח וללמד לכל באי עולם בבבל כמו בירושלים. ואם אמנם רוב העולים כונתם היתה רצויה, הן היו ביניהם גם "חורי יהודה", אשר… שקועים היו בחלוניותה של בבל ואליליה, והחורים האלה בודאי היו "נותני הטעם" בכל התנועה הלאומית הזאת… רוב הנשארים… נאמנים היו את אלהי ישראל ותורתו… הנשארים האלה היו אבות אבותיהם של אותם הדורות האחרונים אשר החזיקו את הישיבות הגדולות של סורא ונהרדעא, אותן הישיבות אשר מהן הושתתה היהדות כלה… באופן שעלינו להודות שחלק גדול מן האומה, אם כי נאמן היה, או יותר טוב מפני שנאמן היה את אלהי ישראל ודבק בתורתו, לא עלה ירושלימה בימי כורש… מי היו מנהיגיהם הראשיים של עולי הגולה? זרובבל בן שאלתיאל, בן בנו של מלך יהודה האחרון וישוע בן יוצדק, בן בנו של הכהן הגדול האחרון, שניהם איפוא נושאי דגלו של הרעיון החלוני בישראל" (צד 302). הנני מודה, כי לא אבין מאומה מן הטירדא הארוכה הזו. ראשונה, למה היה להעולים לבעוט בחסד מלכם מפני שהוא אלילי? ומה להם ולאלהי כורש? ועוד, כי לאנשי רוח במובן של הד"ר בירנבוים, היינו אנשים שאין להם בחייהם אלא הפצת רעיון הקדושה, מלכות שמים, אלטרואיזמוס ולא יותר (ואשר באמת עד האיסיים לא היו כמוהם בישראל ), ושעל שכן כל הארצות שוות להם, – הרי אין צורך לקבל יסוד חיים מדיניים אפילו מיד מלך שאינו אלילי. ולמה ידרוש הד"ר בירנבוים מזרובבל וחביריו להיות יותר רוחיים מישעיה וירמיה, שגם הם נתנו איזו חשיבות להקרבנות? ואם באנו לשאול שאלות כאלה נוכל גם לשאול? למה לו להד"ר בירנבוים להוציא מ"ע בשפת אשכנז להפיץ את התנועה הלאומית וחבת-ציון? הלא כל התנועה הלאומית למותר, כי אפשר להפיץ רעיון הקדושה ואלטרואיזמוס גם מיפוניא ומטיבט. ואם "כונת העולים היתה רצויה", מאין נדע כי החורים היו נותני הטעם בהתנועה הלאומית ודוקא כונתם הם לא היתה רצויה? ואם לא יותר ראוי לשער, כי העשירים שלא עלו ירושלימה היו מן החורים השקועים בחלוניותה של בבל, ולא החלק שהיה נאמן את אלהי ישראל? ולמה לא שם על לב, כי בהיות רוב העולים לא מן העשירים, כ"א עניים שעלו בעזרת אחיהם, הלא יכלו לעלות רק מעטים כפי מסת העזרה שהיתה לצרכי העליה? וגם לזאת לא שם לב. כי בעל-כרחנו עלינו לומר, שגם אחרי זרובבל ועזרא היו עולים רבים בזמנים שונים, כי לא יעלה על הדעת שמן העולים המעטים במספר, פחות מחמישים אלף איש, היו במשך הזמן כשלש או ארבע מאות שנה איזו מליון תושבים מישראל בארץ-הקדש. ועד כמה לא היתה העליה לארץ ברוח החלוניות, נראה מדברי בעלי-התלמוד, רבותיהם של "הישיבות אשר מהן הושתתה היהדות כלה" לפי דברי הד"ר בירנבוים, ואשר על ידי הגלות והתרחקם מן החיים החיים המדיניים אל היתה בהם שום חלוניות. הם אמרו: "אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כלכם בימי עזרא, נמשלתם בכסף שאין רקב שולט בו". מה טעם לדבריו: "מי היו המנהיגים הראשיים? זרובבל וישוע" – ואת מי היה העם צריך להעמיד בראש העולים אם לא את נכד המלך ונכד הכהן הגדול? ולמה החשה מישעיה השני וחגי הנביא, שגם הם לא פחות מזרובבל וישוע עבדו לטובת התנועה הלאומית? אגב אעיר, כי דבריו, שמן הישיבות של בבל הושתתה כל היהדות כלה ובבל הפיצה את אורה עליה, אינם נכונים, התלמוד הבבלי נתן לתמונת היהדות רק איזו שרטוטים וקוים מיוחדים ולא יותר. עיקר התלמוד ויסודו היא המשנה, והיא עם התוספתות והברייתות, גם המכילתא והספרא והספרי, נתחברו כלן בארץ-ישראל. גם ראשוני האמוראים שהיו המורים לתלמידי בבל ויסדו את ישיבות סורא ונהרדעא, קבלו תורתם בארץ-ישראל: רב ושמואל. מה שהתלמוד הבבלי נתקבל למורה דרך לישראל – היה רק במקרה, מפני שכל היהודים שישבו אז בספרד ובאפריקא, היו באים במשא-ומתן עם בני בבל, ולא עם בני ארץ-ישראל, שנתדלדלה אז ביותר, ועל כן היו פונים בשאלותיהם בדברי הלכה לישיבות בבל וחכמיה; ואחרי כן הובאו ר' משה השבוי ור' חנוך בנו וחבריהם מבבל בשביה לאירופא ואפריקא והביאו עמם להארצות ההן את תורתם שקבלו בבבל. ואם היה המקרה מסבב, שתחת התלמוד הבבלי יתפשט בישראל התלמוד הירושלמי, גם אז לא היתה היהדות חסרה כלום, והיתה לה כמעט אותה התמונה שיש לה עכשיו, מלבד איזו שרטוטים וקוים שלעיקר הענין אין להם חשיבות יתירה. "דעתו של זכריה לא היתה נוחה כלל לא מן הממלכה ולא מן הכהונה… שכן כרת ברית את הכהונה נגד המלכים… חלוניותה של הממלכה באמת לא היתה לה עוד שום יסוד ובסיס ברוח האומה… נקל היה להם לישראל לראות את זרובבל נדחה על ידי ישוע. זרובבל, בן דוד מלכם, נדחה מתוכם, עזב את הממלכה ושב לפרס, וישראל לא היו להם שום געגועים עליו. מה נשתנו העתים!" (צד 302). אבל איזו התנגדות או נטיה היתה יכולה אז להיות בישראל לממלכה לאומית בעת שבעל-כרחם אין להם מלך אלא מלך פרס? האם יכלו להביט על בית דוד גם כעל צל מלוכה אלה אשר אמרו במר נפשם: "הנה אנחנו היום עבדים וגו' ותבואתה מרבה למלכים אשר נתת עלינו בחטאתינו גויותינו מושלים ובבהמתנו כרצונם ובצרה גדולה אנחנו"? ומאין נדע כי זכריה התנגד לזרובבל? המקור האחד לזה הוא פקודתו שצוה לשים העטרה בראש ישוע בן יהוצדק. אבל עלינו לזכור כי שימת עטרה בראש זרובבל היתה מביאה אסון על העם, אשר צרי יהודה ובנימין הלשינו עליו תמיד לפני מלכי פרס, כי הוא חפץ למרוד בהם, בעוד ששימת העטרה על ראש כהן-גדול אינה נותנת מקום לחשד, כי "נזר הקדוש" הוא אחד מתכשיטי הכהן הגדול על פי התורה. על כן אין שום יסוד גם כן לומר שנדחה זרובבל מלפני נניח שאמת בפי "בעל סדר עולם זוטא", שזרובבל שב לפרס, הנה עשה זאת, כנראה, באונס, אם על פי פקודה מפרס, או מפחד מלשינות צרי יהודה ובנימין. ומאין נדע כי ישראל לא היו להם געגועים עליו? מנבואת חגי נראה ההפך, כי העם שם כל מעיניו בזרובבל וקוה ממנו גדולות. לפי דרי הד"ר בירנבוים היו הנשארים בבבל רחוקים מכל חלוניות, ואם כן בודאי לא היו צריכים להגות חבה יתרה לזרובבל, ובכל זאת הקימו אך מבניו ובני-בניו ראשי גלויות. "החלוניות אשר כבר חשבוה למתה… התעוררה מתרדמתה ותקום עוד פעם לתחיה, והנה בפעם הזאת באה לידי גלוי בשתי צורות חדשות ושנות זו מזו. הצורה הראשונה היתה המפלגה ההילינית בישראל" (צד 304). החלוניות, אשר, כפי שסמן אותה הד"ר בירנבוים בראשית מאמרו, היא שיטה מדינית לטובת הצלחת המדינה כלה, אין לה שום ענין עם דרכי ההילינים, אשר בחרו בתענוגות החיים, במשחקים ובחנופה להעם המושל. בפרטים רבים דומה ההליניות אל תקופת המרת הדת שהיתה בברלין בדור שאחרי מענדעלסואהן. נוכל לשער את הלך רוחם של אנשים כעדוארד גאנס והיינע בילדותו, או נשים כהענריעטע הערץ ובנות מענדעלסואהן, בהביטם על חיי ישראל וספרותו מעבר מזה וחיי משכילי גרמניה וספרותם מעבר השני. פה דינים צנומים ודקדוקי עניות של הבאר-היטב והפרי-מגדים, פלפולים שאין להם שחר, מוסר הבלים וחיים שאינם אלא שדה-קברות, ופה השכלה וטוב טעם, פילוסופיא ושירים, ספרות מלאה דשן וחיי אורה ושמחה. אנשים כאלה, שלא היה להם שום מושג מרוחה הרם של תורת ישראל, ממעלות העם הזה ורוב ערכו בין העמים ומדברי-ימיו הנפלאים, עזבו בשאת-בנפש את החיים האפלים והטהורים מפני החיים הנאים והמענגים שנראו לעיניהם. כמוהם היו גם ההילינים. אחרי שנתפשטה התורה מימי עזרא והעם היה שקוע בעבדות ובצרות ולא היה על כן מסוגל לתת פנים מזהירות לחייו, נשקע ממילא בדקדוקי חסידות לגמרי. מורים חכמי לב, היודעים את התורה ומבינים היטב את רוחה, לא עמדו בראש העם מימות עזרא עד הסופרים, וההמון החל לפרש לו בעצמו את התורה ברוח החסידות היתרה, עד שאסר לו מלחמה בשבת גם לצורך הצלת נפשות. נוסף לזה נתפשטה בעם אמונה בשבר שאחרי המות והכל "שמשו את הרב על מנת לקבל פרס", עד שהוצרך אנטיגנוס איש סוכו להגיד את מאמרו המפורסם. ומובן, כי ההשתדלות לעשות כל דבר שנחשב לרצון שמים גברה עד אין קץ, וחפץ בני האדם הטבוע בקרבם, להתחרות ולהעביר איש את רעהו. אשר בימי הטובה, בזמן בית ראשון והחיים המדיניים, נתגלה במעשים ארציים ובגבורה רוחנית או נשמית, נתגלה עתה בהדורי מצוות ובהוספת משמרים וסייגים עד אין קץ וחסידות יתר. "ההורג נחשים ועקרבים בשבת אין רוח חסידים נוחה הימנו", "חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת", "ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק", והיו מחשבים את דרכם מראש שלא תלדנה נשותיהם בשבת. כל חיי העם, מלבד ההמונים היותר גסים, היו כמעט דומים לחיי חובשי בית-המדרש שבזמנים האחרונים. בעלי התאוות, שהריחו ריח חכמת יונית, לא יכלו למצוא קורת-רוח בחיים כאלה, וידבקו בכל כחם בחיי היונים להנאתם ולטובת עצמם. אלו היו ההילינים המשכילים ואוהבי עמם ולא בעלי תאוות נמבזות וחנפים, היו יכולים להשכין, "חיפותו של יפת באהלי שם" ולהכניס אור גדול בחיי עמם, כמו שעשו אחרי כן רב סעדיה גאון, הרמב"ם ויתר חכמי ספרד, אך הם לא היו גם חלוניים ולא דאגו אלא לתאוותיהם. "אולם אנשי הרוח אימו, מה עשו המה כדי לגדור בעד הפרצה הגדולה אשר פרצה ההיליניות בישראל?… הם לא עשו כלום! התשועה באה לישראל ממקום אחר" (צד 305). אנשי-הרוח לא ישבו בחבוק-ידים, כי אם נלחמו בכלי-זין שלהם. הם גזרו שלא ללמוד חכמת יונית. זה היה בראשית התגלות דרך ההילינים, וכאשר בא אנטיוכוס להבריח בחרב את העם לעזוב את תורתו, ואנשי-רוח הבינו כי להלחם נגדו אי-אפשר בגזרות לבד, החלו להלחם בכלי-זין פשוטים, כי מי היו אלה אשר נקבצו אל המכבים ונהרגו ביום השבת מאשר לא נלחמו ביום הקדוש, אם לא אנשי הרוח? ומי הם אלה אשר היה בכחם לפעול על העם ולשנות את "החוק הזר" הזה, אם לא אנשי-הרוח גם הם, אך יותר חכמים מחבריהם הראשונים? האמנם הד"ר בירנבוים גם המכביים הראשוניים היו חלוניים, על-פי הראיות האלה: "מי הם המכביים? משפחת כהנים, ולא עוד אלא כהנים יושבי עיר קטנה, אשר… לא פג טעמם ולא נגמר ריח החלוניות שבהם". אבל מלבד מה שראיות אלה אינן מוכיחות מאומה, הנה שכח הד"ר בירנבוים את סימני החלוניות שמסר בראשית מאמרו: שהמדינה היא העיקר לה ועל האמונה לפעמים לפשוט את צורתה וללבוש חדשה. אנשים בעלי שיטה כזו לא יאמרו כמו שאמר מתתיהו: "אם אמנם יסורו כל עבדי המלך גוי גוי מאלהיו וכו' לא כן אנכי ומשפחתי וכו' חלילה לנו לשוב ממצות ה' וכו' ואת חקותינו לא נמיר בחקות המלך. כן לא זכר הד"ר בירנבוים, כי יהודה המכבי וחבריו לא נלחמו כלל בעד חפש המדינה, חפש הרוח, ורק בימי בן אחיו שבה ארץ יהודה להיות למדינה. "המון העם (בזמן חורבן הבית השני) כבר מתה בקרבם כל תאוה לחיים מדיניים" (צד 307). ומי איפוא נלחם אז עד טפת הדם האחרונה עם הרומאים? הן מן הנלחמים נבדלו הרוחיים באמת, האסיים ותלמידיהם החדשים, שאך היו הראשונים בישראל באותה הרוחיות המשועממת שמציג הד"ר בירנבוים, ועמם הסכימו בזה, אף כי לא משיטתם, דוקא הקרובים לחולניות, כאגריפס, בירוניקה, יוסף פלאוויוס ורעיו. אומר אני "הקרובים לחלוניות", כי כל בית הורדוס לא יוכל להיות מסומן בחלוניות של הד"ר בירנביום, כי כלם, מלבד אגריפס הראשון, לא דאגו כלל וכלל לטובת העם ולהצלחת המדינה, וכל ישעם וחפצם היה רק למצוא חן בעיני הרומאים ולמשול על העם ביד חזקה. רואה הוא הקורא, כי דברי הד"ר בירנבוים פורחים באויר ואינם נוגעים בתולדות ישראל. רוחיתו וחלוניותו שתיהן קיצוניות דקיצוניות, שלא היה לאחת מהעולם מקום במפלגות עמנו, עד האסיים, והארותיו להתקופות השונות אינן עומדת בפני הבקרת. בישראל, כמו בכל העמים ובכל דור, היו מפלגות, שיטות שונות, אנשי רוח ואנשים בעלי מדות רעות, אשר במדרגה ידועה נוכל לכנותם בשם רוחיים וחלוניים; אך אל שתי המדות האלה, וביחוד במובן הנתון להם מאת הד"ר בירנבוים, היה רוח החיה בתולדות ישראל בכל תקופותיהן וסבות מפלתו. תולדות ישראל והמסבות שהתהפכו בהן נתבררו כבר, מבלי שתהיינה שתי המדות האלה הבריח התיכון המבריח אותן מן הקצה אל הקצה. מתחלה היו שבטי ישראל בודדים לנפשם, הממלא אותם לא הרגישו בתועלת התאחדות האומה. אם התנפלו בני-עמון, מדין ועמלק או הפלשתים על אחד השבטים, לא נגע הדבר כלל ליתר השבטים, לעתים רחוקות התנשאו בני שבט אפרים כגבורים נלחמים בעד אחיהם, אך גדולות לא עשו. רוב המלחמות שנלחמו בהם שכניהם הביאו לבסוף את ישראל להכיר נחיצת האחדות, ובימי שמואל, אשר במעשיו ובמשפטיו התרומם מעל להעם ויצא שמו לתהלה מדן ועד באר שבע, הצליח העם להתאחד יחדו ולהיות לעם אחד, ועל ידי-זה עלתה בידם להטיל אימה על שכניהם. כאשר ראה העם כי זקן שמואל וקרוב קצו, ואיש אחר אין תמורתו לעמוד בראש העם הנאחד, אשר תועלת התאחדותו כבר ידעו בהכרה ברורה, בקשו להמליך עליהם מלך, אשר יגין על האחדות הזאת ויהי בכחו ללחום מלחמותיהם. שמואל התנגד לזה, ובדעתו מצד אחד את העם, שהורגל, כבדואינים חפשים, לחופש עצמי גמור, "איש כל הישר בעיניו יעשה", ומצד השני, את הדספוטימוס של מלכי העמים השכנים, – נסה לאיים עליהם במשפט המלוכה, אך השתדלותו לא הועילה ובישראל המלך מלך. המלך הזה היה לא מבני אפרים הגאים, אך מן השבט הצעיר השנוא לישראל מימי פלגש בגבעה. המלך הזה עם שלשת בניו נפלו במלחמה, ואחרי זמן קצר המלך על כל ישראל חתן המלך, דוד, אשר גם שבטו יהודה, היה מן השבטים המיוחסים. בימיו היו איזו מרידות, וגם בני אפרים הגאים לא עמדו מרחוק, אך המרידות נכבשו בכח, וממלכתו עברה לשלמה בנו, אשר, בבנותו את המקדש ובהרבותו את המסחר, עלתה לו להביא את עמו למדרגה ידועה של התרגשות לאומית, אשר השכיחה, או לפחות עכבה, את גאותם של של בני אפרים ותאותם להתנשא על העם. בימי בנו החלוש התרוממו בני אפרים מחדש ותחלק ממלכת ישראל, ומלחמת אחים החלה. כנראה, היתה בזה יד מצרים 74, אשר עוד בימים קדמונים מאד היתה מצודתה פרושה על ארץ כנען, העומדת על הגבול המפסיק בינה ובין ארצות הצפון, ולא טוב היה לה שתהיה על גבולה ממלכה חזקה. שתי הממלכות, יהודה ואפרים, נבדלו בדרכיהן. ממלכת ישראל, שהיתה במקומות היותר דשנים שבארץ-ישראל ויותר מסוגלת על כן לחיי תענוגות, ועם זה סמוכה לעמים שבאיזו מדרגות עלו עליה בציוויליזציא, למדו אל דרך שכניהם ונשקעו בעבודה-זרה; ובני יהודה, שאדמתם לא הכשירה את יושביה לאהבת תענוגים נפרזה ועם זה עמדו בציוויליזציא למעלה משכניהם היותר קרובים להם (הפלשתים ובני אדום ולוט, שהיו כמעט פראים), לא למדו אל דרך שכניהם והיו על-פי-רוב יותר נאמנים אל אלהי אבותיהם. כאשר פרצה מלחמת אשור ימה וכבשה את ארם ועיניה היו נשואות גם אל מצרים, על פי הפוליטיקא הישנה ששררה מעולם בין ארצות הצפון ומצרים, לטשה את עיניה גם אל ארץ-ישראל, וממלכת אפרים נפלה לפניה. אשור רצתה לכבוש גם את ארץ יהודה, אך מפני מגפה בצבאותיה ומיתת מלך אשור בחרב נשארה ארץ יהודה בחופשתה. מובן, כי סבות זמניות כאלה אין בהן אלא לזמן, ועל כן אחרי אשר מקום אשור לקחה מלכות בבל והיא רצתה לבצע את מזמות אשור, יעץ ירמיה להכנע לפניה, אך עצתו לא קמה, וסוף דבר היה כי נפלה גם יהודה, שהיתה קיר המבדיל בינה לבין מצרים. במשך מאות שנים האלה עשה רוח העם הפנימי, רוח המוסר ואהבת הטוב, את שלו. מעט-מעט נצח היצר-הטוב את היצר-הרע ובעם הכתה שורש לאט-לאט "תורת החיים", אשר יסודותיה – אחדות האל, קדושת המדות ונמוסים ישרים. משפטים בל יהיו בהם, כמו העברת נחלה מאחד הבנים בשביל יחוס אמו, כבוש בני הלוה לעבדים וכיוצא בהם, אבדו מתוך הקהל. בימים האחרונים המלך, יתן את בתו לאיש אחרי הנתנה כבר לאיש אחר, או שהנביא יבא להוכיח את המלך על עברה כמעשה בת-שבע במשל כבשת עשיר ורש, כאלו אך בזה כל מרכז-הכובד, ואלו כאן שני רשים, או שהרש היה לוקח את כבשת העשיר, היה החטא קטן. בימים האחרונים לא היתה אפשרות למראות כאלה. אחז, מנשה ואמון יכלו להיות רשעים, כמו שיש רשעים בכל דור, אבל העם, שיכול להעמיד נביאים כישעיה וירמיה, עמד במעלה רמה ברוחו. אחרי שנפלה מלכות בבל לפני מלכות פרס הרשה כורש את ישראל לשוב לארץ אבותיו. אם מפני שהיו בעזרתו כנגד הבבליים, או שקנה כי על ידם יקל לו לכבוש את ארץ מצרים – לא נודע. בשוב ישראל אל ערש ילדותו ואל ערש תורתו ובראותו בשיבה זו אצבע אלהים, נתגברו אצלו חייו הדתיים. בעת ההיא כבר נתפשטה התורה בכל העם, והעם צמא לדבר ה'. אלו היה העם שב אז גם לחייו המדיניים כמו ששב לארצו, אז קרוב הדבר מאד, כי היה בא שווי-המשקל בין החיים המדיניים והחיים הדתיים, והעם היה נוצר תורה ושומר מצוות בלי קיצוניות, בלי רוח של חניטה, רק ברוח משה רבינו והנביאים. אבל להעם חסרו החיים המדיניים, ומלבד שע"י זה חסר לו שווי-המשקל, הנה בחסרון החיים המדיניים ובקושי השעבוד התמכר לפרישות ו"בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים ". העם התמכר רק לדקדוקים, למשמרות וסייגים, כאשר זכרתי למעלה. די להזכיר את האיסור להלחם בשבת, וכל דיני "מוקצה" הרבים שנולדו אז ואשר חכמי המשנה בטלו אותם אח"כ מעט-מעט. כל חייהם לא היו אלא חיי הדת, וגם את דברי-ימיהם פסקו מלכתוב, ולא נשארו לנו מזמן ההוא אלא ידיעות מקוטעות. התכווצות כל קבוץ קטן בחיי עצמו – תולדות הרוח בישראל – אשר בימים הראשונים הסבה להתמדת הבמות בכל ערי ישראל ויהודה, נתגלתה עתה, בעת שעל פי הדת שנתפשטה נאסרו הבמות, ברבוי בתי התפלה, שנתקנה במקום הקרבנות. חיים כאלה במשך כשלש מאות שנה עשו את רוב העם לחובשי בית-המדרש אשר לא יצלחו למלוכה. חיים כאלה אינם יכולים להקרא בשם "חיים רוחיים" במובן שיתן להם הד"ר בירנבוים, כי הדקדוקים היבשים גברו על הרוחיות. אין כונתי לומר, שרוב העם ישבו בבתי-המדרש ועסקו בפלפולים, כמו היהודים בצרפת ובפולין אחרי אלף שנים ויותר, אלא שמבט העם ורוחו דומים למבטם ורוחם של חובשי בית-המדרש שבזמנים מאוחרים, ואך גזרות של שמד, כגזרת אנטיוכוס, היו בכהן לעורר עם נרדם כזה למלחמה וגם לנצחון. וקרוב לשער, כי אך מפני שהיתה המלחמה הזו מלחמת הדת והאמונה ואל מלחמה מדינית, על כן נצחו. החשמונאים יסדו מלוכה, והפרושים, אם מפני שלא נרצו למלוכת אנשים שלא מבית דוד, אשר אך לו נתנה מלוכת ישראל על-פי כתבי הקדש, או מפני שלא יכלו לעזוב את ריח בית-המדרש, שנקלט בהם במשך כשלש מאות שנה, או יותר נכון, מפני שתי הסבות האלה יחדו, – לא התקינו את עצמם להיות ראוים לעמוד על יד המלכים בהנהגת העם, והמלכים הוכרחו לנטות אל הצדוקים. לאסון העם לא יכלו הפרושים להתחבר גם אליו, כי דקדוקיהם הרבים, וביחוד הסייגים הנוראים בדיני טומאה וטהרה, הבדילו כקיר ברזל בינם ובין העם הפשוט, "עמי הארץ". בהיות הצדוקים גאים, ובהיות הפרושים בכלל יותר נאמנים לרוח העם מאז ומעולם, כבד העם את הפרושים ולא את הצדוקים; אך שבר העם לא נרפא בזה. אלו היו הפרושים מתקינים עצמם לעמוד בראש עניני המלוכה והיו מתחברים גם כן עם העם שכבד אותם, אז אולי הצליחו להגן על ארצם מפני רומא, אשר כבר תקעה יתדה בשתי קצוות ארץ-ישראל, בסוריא ובמצרים. אך הפרושים לא עשו כן. מלחמת האחים הורקנוס וארסטובלוס הביאה את הארץ בצפרני הנשר הגדול, והמלכים האדומיים שקמו אחריהם, אשר (מלבד אגריפוס הראשון) לא דאגו כלל לא לטובת העם ולא לאושר המדינה, רק לתאותם, הות נפשם ובית-ממלכתם – הביאו הקץ על המדיניות. אמנם אחרי כן התעוררו איזו פעמים להשיב להם את כבודם וחופשתם, וגם יד הפרושים, כר' עקיבא ותלמידיו, היתה עמם. גם הם, הפרושים, הרגישו עתה את החסר להם, מה שלא יכלו להרגיש בזמן החשמונאים וההורדוסים, שהרי כל דבר מורגש יותר בהעדרו; אך הנצחון לא עמד לימינם, החניטות התגברה, קסרי ביזנטיא הגלו את שארית הפלטה, והעם בגלותו שכח לגמרי את החיים המדיניים ויהי לנושא ספרים, ספרי מנהגים, ספרי פלפול, ספרי פילוסופיא, ספרי דרוש, ספרי קבלה וספרי הבל סתם, – אך לא לחי הנושא את עצמו. וכל כך שכח את חייו המדיניים עד שגם תקותו לעתידותיו באחרית הימים, כפי שהבטיחו לו נביאיו, קבלה אצלו צורה מוזרה לגמרי, וכל מטרתה לא היתה אלא "כדי שנהיה פנויין לעסוק בתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא", והיא עצמה לא תבוא אלא על ידי נסים ונפלאות ולא על ידי השתדלות. גם הזמן החדש, אשר באיזו ארצות הביא מושגים חדשים לבני ישראל ויתן את העולם והמדיניות בלבם, אל הועיל לרפא את מזור העם, וכמו שבבאוריו לכתבי-הקדש, גם אחרי עזבו את השעמום והזרות, לא שם לב אל המסלה הישרה היוצאת ממקור חיי העם ודברי-ימיו, ויחפש לו נתיבות תהו, שהראיתי עליהן בראשית מאמרי זה; כן גם בשובו לשאוף לחיי המדינה לא שם לבו להשתדל לשוב אל חייו ההיסטוריים, והנהו בוחר בקנדא, בארגנטינא, וגם מערבות אמור ואחלטקה לא יעלים עיניו, רק אל ארץ אבותיו לא ישא נפשו. השקפת העם על ספרי-תורתו ועל צרכי-חייו דרך אחת לה וממקור אחד יצאה: זה פרי הגלות הארוכה. מדוע יכסוף האדם להעלות תמיד על לבו זכרונות ימי חייו? איזה יקר וגדולה יש בהם? – חיי האדם קצרים, ימיו יחלופו ויעבורו, לבבו נוהה אחרי הימים שעברו, הם חלק מחייו שנבלע בתהום הנשיה, וימי חייו בעתיד הולכים ומתמעטים. כל איש היה נותן את כל אשר לו לוא יכול לשוב לימי עלומיו, לשוב ולחיות את הימים אשר כבר חיה. מובן מאליו כי לוא נעשה נס לאיזה אדם ושב לחיות ימי הילדות כבראשונה, בהשארו ונבון כמו שהוא, כי אז חשך את עצמו מכל משגה ורשע כסל אשר נוקש בהם בימי חיי הילדות בפעם הראשונה, והיה משתעשע ומתעסק רק בדברים שהמה תפארת ותועלת לאדם. כמו כן היה מתאמץ למצא את הנעם והענג שהיה לו אז בימים ספורים זעיר שם זעיר שם, והיה משתדל לשפוך רוח הענג הזה על כל ימי ילדותו, וכל צרה ונגע, צער ופגע שמצא אז, היה מתאמץ להיות מהם והלאה ולבל תת למשחיתים האלה לבא בגבולו, היוצא מזה כי הילדות אצל איש כזה היו רק שרשרת נעם וענג, למוד ועסק של תועלת, והפגעים גם השגיונות היו נשכחים כמת מלבו, ואז נוכל לומר כי האדם הזה חי עוד הפעם את אשר כבר חיה לעולמים, אך ביתר דעת והשכל, ואלו חי האדם בימי ילדותו רק חיים של ענג וכבוד, מבלי למוד ועסק נכון, או להפך, אם למד קרא ושנה רק נשא כעס ומכאובים, כי אז בשוב האיש הבא בשנים לימי ילדותו, ובחיותו בהשכל ודעת גם בענג תמידי, לא נוכל לאמר כי חי הוא את אשר כבר חיה, אחרי שבימי ילדותו לא ידע מחיים כאלה, ולכן האיש הזה חי חיי הוה לא חיי עבר. והנה נפשנו ונפש כל אדם יודעת מאד כי אי אפשר לאדם לשוב לימי עלומיו ולהשיב ימי העבר שיהיו להוה, ולכן יתנחם האדם בהעלותו על לוח זכרונו מקרי ימי ילדותו והעמיקו הגיונו בהם, וחי הוא אז ברוח הדמיון עוד הפעם את ימי ילדותו, אמנם אחרי אשר לבו כבר ראה חכמה ודעת, לכן ירגיש יותר את שגיונו בילדותו ויוסיף דעת את המכאובים אשר מחצו וחלפו בלבבו; ולמען לא ידאיב עתה את רוחו יפסח בכל חפץ לבו על הזכרונות האלה ויתאמץ להשכיחם מלבו. גם הכבוד, אשר מעולם ישאף אליו כל בן תמותה, ישחרהו לשכח ראשונות אשר לא לכבוד המה לו. ומצד שני, בהוסיפו דעת ורגש החיים יוסיף להרגיש נעם ימי הילדות, עתותי שקט ומרגע בחיק אהבת אבות, והמקרים הנעימים האחרים יענדו להם לוית חן ועדי עדיים על אחת שבע. וכן אמר גם קאראמזין הרוסי: הזכרון הוא ראי מלוטש הנותן חן ומוסיף יופי לדברים הנראים בו, הוא יפאר כל דבר אשר חלף עבר. קורות החיים בבואם בכור הזכרון יטהרו מסיגי הכעס והמכאובים, ויזהרו לפנינו באור יקרות מושך לב, כהמתכת המטהרת מסיגיה בכור המצרף. היוצא מכל אלה: כי להאיש שאין לו זכרונות נעם וענג מימי הילדות, ואשר לא יאבה להדאיב נפשו בזכרונות עצב וכלימה, לאיש כזה אין עבר, רק הוה; כל מעיניו רק לשכוח ראשונות וקדמוניות לא יתבונן. ואף כי מצד המוסר על כל איש החובה לזכור שנות ראה רעה, למען ידע להתענג ולברך אל מושיעו על הטוב אשר מצא באחרית הימים; אולם הזכרונות עליו להעלות על לבו רק בזמנים ידועים, כמו בהימים שבם יצאו לפעלם, או על ראש שמחותיו. כאשר יזכרו ישראל שעבוד מצרים בפסח וכאשר יזכור כל איש ישר ימי עניו ומרודו, בשבתו על מרומי ההצלחה, למען ידע נפש העני והגר, ולמען ישיב טובה למטיביו; גם אז ישים תבלין לזכרונות המרים האלה והיו בפיו כדבש למתוק, כי כל מעיניו בהעלותו אותם על לבו, רק למען ירגיש אשרו ההוה, למען יתענג על מעשה צדקה, למען ישקיט לבו המשחרהו להשיב גמול לאנשי חסדו, או למען ישפוך נפשו בשירי הללויה לאל מושיעו. הכלל היוצא מזה כי האיש אשר עוד לאר עלה מבור צרה ועוד לא בא אל המנוחה ואל הנחלה, האיש הזה חלילה לו להעלות זכרונות ימי ילדותו מתהום העבר, כי אין אצלו בהם כל נחמה ומרפא, וטוב טוב לו למחוק אותם מלוח זכרונו והיו כלא היו. מכל האמור עד הנה נראה, כי האיש אשר ראה רב טוב בילדותו, בין שהוא עתה צולח או אומלל, יתאמץ לזכור ולהזכיר ימי אשרו, למען ישוב לחיות ברוח דמינו את הימים הטובים ההם. האיש אשר בימי ילדותו ראה בשבט עברתו ועוד גם עתה ישא כעס ומכאובים, יתאמץ לשכוח ראשונות. והאיש אשר ראה רעה בילדותו ועתה ראה מנוחה כי טוב, יזכור מצד המוסר את עניו ותלאותיו ג"כ למען ישיג על ידם עונג רוחני. אמנם מי שם גבול בין ההפכים והקצות האלה? ומי יוכל להגיד בדיוק על כל איש אם אמלל או מאשר הוא? כשם שאין שעור לההצלחה כך אין קצב וגבול להתלאות אשר תמצאנה את האדם בימי חייו, ולכן נוכל להניח כלל, כי כל אדם, יהיה מי שיהיה, יתאמץ לזכור תמיד ימי ענג ונעם שכבר עברו. אמנם מן התלאות אשר מצאוהו בימי חייו יזכור רק את אלה אשר ימצא באמתחת זכרונו או בחיי ההוה נגדם מזור ותרופה, להמתיק ולרפאות גם אותם והיו לו לזכרונות נעם. וגם אותם יזכיר אך לעתים מיוחדות, לא תמיד, ואת הפצעים אשר עוד לא נרפאו טוב לו לשכוח אותם אם אין לו נגדם כל צרי ותבלין לרפאותם ולהנעימם. והנה מלב כל אלה לא כל הזכרונות שוים בתקפם וערכם, יען כי המקרים לא ישוו זה לזה בפעולתם אשר יפעלו על נפש האדם. יש מקרים אשר נפש האדם תתפעל ותתרגש מהם ברב ענג וזכרונם בלב כחותם קבוע, ויש אשר לא יעזבו מדי עברם אות זכרון וכהנדוף עשן ינדפו מלב האדם. והנה כל האמור עד הנה הוא במקרי החיים, בין הנוגעים להאבות ובין הנוגעים לאוהבים ורעים, שיזכרו ויפקדו, או מיום הולדת או מיום השגת דעת ותבונה, ולרגלם יזכרו גם המקומות שבם יצאו המקרים האלה לפעלם, והאדם זוכר את המקום ע"י המקרה, ואת המקרה על ידי המקום. אין מקום חביב לאדם בלא מקרה ואין מקרה נזכר בלי מקום. כך הוא בהוה וכך הוא בעבר. ואם המקרה נכבד ויקר להאדם אז יאציל מהודו גם על המקום איזה מקום שיהיה, ואם המקרה הוא קל הערך, או יתחשב על צבאות הזכרונות שטוב לשכחם, אז יאבד גם המקום חנו העבר וקול העבר שם יאלם דומיה. א' תמוז, תרמ"ג. ראדאשקאוויץ. שיר למודים 1 (אצל עיר שאפהויזן). מי יברא לי ניב שפתים וסוד שיח שרפי קדש להביע הודך הנורא הה משק רהיין! ראשית דרכי אל! –. תעופת כנפי הזמרה ומעוף צלצלי קוי הכנור, אט אט תתנהלו מול מרוצת ערוץ נחל קדומים זה וגליו הקלים המעופפים שמימה כרגע ומתנפלים בזעף ורעש מראשי הצוקים אל תהום רבה הנחפה בהדרת שיבה! –. רשפי קשת שלוחים כברקים למטרה מידי גבור משכיל, נרפים אתם נרפים מול משברי הנהר הנורא הזה! –. נשרי שמים המחישים אבר לעוף אל אהל השמש עד ארגיעה, אך בכבדות ובעצלתים תנהגו מול דכיי הים הגדול הזה – הוי, איך יתגלגלו הגלים בשצף קצף! איך ישאו דכים עד לב השמים, יתגעשו ברגז וזעם ויזו קצפם עד ראש כוכבים! – הה המית גלי סער! תשואות רעמים אדירים מרגיזי ארץ! לא תתנוני השב רוחי, תחרישו את אזני, משפתותי ותכריעו את נפשי! – בנפש נבהלה אשתומם על תרועת תהום אל תהום – הוי איך יריעו איך יצריחו! קול רעמם הולך וחזק כקול שדי בדברו! –. תחתיך, ים זעף! תחתיך תגעש תרעש הארץ, מוסדי הרים יתפלצון, ירעם הרים מעל והשאול מתחת! –. מי הוא האיש אשר לו זרוע עם גבורה לשום בריח ודלתים לשטף מים עזים האלה? מי זה יעצר כח לעצור בעד מרוצת המבול הנורא הזה המתפרץ בחיל צורי שדי ונקיקי הררי אל? מה שמו? ומה שם בנו? – הה, האיש אשר עז בידו לכבות את ימי שלהבת בהתפרצם מכליות הרי שרפה ביום זועה וגבורה בימינו לעצור מרוץ כוכבי אש כי יעופו בפקודת אל זועם ללהט ארצות החטאים בנפשותם; האיש ההוא יעצר כח לעצור גם בשאון גלי הים האיום הזה ההולכים וסערים לנצח, ובעוז ותעצומות ישטפו שטוף ועבור, יבלעו רום ושפל, ומבעד נבכי קצף ישאו ברעם ורעש קול שאונם אל עוברי דרך המשתאים ברעדה: "יש אלהים! נורא הוא האלהים! אין חקר לעזוזו! דע נא פה בן אדם! כי הבל אתה"!! –. רצועת אורה מתחלה, בעת הראשונה כשבא לדור אצלם, היתה מתיחסת אליו יותר בבוז, וערכו היה פחות בעיניה מאד. לזאת היו סבות נכבדות למדי. בשעה שהביא את חפציו אל „דירתו" החדשה, משכה דלותם של אלה גם מבלי-משים את העין עליה. כל „רכושו" היה בסך-הכל: סל-נצרים ישן ורעוץ כלו, משורג בעבותים, מפני שהמכסה נתק כבר מפתותיו; שמיכת-צמר פשוטה ובלה, כר לא גדול במחלצה לא נקיה ביותר ואדרת-חרף ישנה ופרומה בכל שוליה… סמני-דלות אלה לא היו מסוגלים כלל לטעת בקרבה רגשות-כבוד מיוחדים לדיר החדש. לא מעט הועיל בנידן זה גם יחס ה„גבירה". כשהתחילה זו בוררת משאר החדרים כלי-בית שונים לחדרו של הדיר, בחרה בכונה את הגרועים והנפסדים ביותר, ונכר היה בה, שהיא כאלו אומרת לעצמה: „לכעין זה די יהיה גם באלה! „לכעין זה" – והיא היתה רואה לבקרים, כשהיתה מגשת לו מים לרחצה, ששרולי כתנתו פרומים בקציהם, מטולאים הרבה מאד ולפרקים גם קרועים לגמרי. גם שאר לבושיו לא היו טובים ומתוקנים הרבה יותר מלבניו. נעליו היו גם הם בלים מאד ומטולאים טלאי על גבי-טלאי. בכלל, כל מערכתו מסביב היתה כל כך דלה: מטה מרוסקה, שלחן מתנודד, כסאות צולעים, המשמיעים שריקה לכל תנועה קלה, אשר יתנועע היושב עליהם… אפילו הספרים, זה המין האחד, אשר היה לדיר במדה הגונה, – אפילו אלה היו על פי רוב לא מכורכים, מקומטים מאד, פרומים, מלוכלכים… ואחרי כל אלה, האמנם אפשר היה לה להתיחס אליו ברגשות-כבוד מיוחדים? שהיתה מחויבה לו, והיתה עושה כל אלה כלאחר-יד, רק כדי לצאת קצת ידי-חובתה. מה שהוא מצדו אינו תוקע הרבה, מה שהוא מותר תמיד על שלו, – זאת לא חשבה לו כלל לצדקה, לנדיבות-רוח מצדו… להפך, מי יודע, אולי גם גרמה זאת לה, שתתיחס אליו בבוז יותר גדול עוד. האם לא שחוק הוא? לדקדק בנמוס עם איש, המדבר תמיד בשפה רפה כמתחנן? עם איש, שצוויו דומים יותר לבקשות? וכשממלאים למענו איזו שרות קלה, הוא מגמגם כעין תודה במין מבוכה מיוחדת. גם לפנות אליה בכנוי „את" אין הוא יכול, והוא מדבר אליה ב„רבים". לנהג כבוד כך במשרתת, שאפילו התינוקות מדברים אליה בכנוי „את" ויודעים לצוות לה: „עשי כך וכך", – האם לא מגוחך הוא הדבר? ומה שנראה מגוחך אינו יכול עוד להיות מכובד. היא בזה לו, מבלי הרבות כלל במחשבות. ראשונה התעוררו בלבה מחשבות על אודות זאת בסוף החדש הראשון. על פי עניו של הדיר החדש וארח-חייו המסכן שערה, ששכר-טרחתה מאתו לא יהיה מרובה, לכל היותר – כחצי רובל לחדש. היא היתה בטוחה כל כך בהערכתה, עד שברגע הראשון, בראותה רובל שלם מושט לה, – נבוכה מאד ולא ידעה מה לעשות בו… רגע חששה, שמא טעתה בדבריו, הבינה את כונתו, „צריך לשאל אותו עוד הפעם. בודאי מבקש הוא לקנות דבר-מה למענו בכסף"… אולם זאת דוקה היתה טעות מצדה. הוא שנה עוד הפעם, שזה שכר-טרחתה הוא. והפעם היו דבריו מגומגמים עוד יותר, מאשר בפעם הראשונה… במבוכתו הגלויה האדימו גם פניו קצת… גם היא הרגישה איזו מבוכה, פניה האדימו קצת, ותודתה הביעה לו בגמגום… ועוד זמן רב אחרי צאתה מחדרו הרגישה בנפשה דבר-מה בלתי-נעים מאד, מעין מבוכה פנימית, שלא ידעה לבאר אותה בדברים, ואולי גם לא יכלה להבין אותה בפני עצמה מה היא. איזו קטעי מחשבות נתרוצצו במוחה לא אחת ושתים במשך היום ההוא. מרוב-עבודה, מחסר-פנאי לא היו המחשבות האלה שוהות במוחה זמן רב, ועל פי רוב לא היו גם נשלמות. ובכל זאת הספיקה להתבונן, שהוא עולה וחוזר ועולה בכל פעם בתוך המחשבות האלה… לעגה הרגיל לו ולהנהגותיו הזרות – היה ביום ההוא רק מן השפה ולחוץ, גם זה מתוך יותר אונס. באה מיכלה חברתה, המשרתת בדירה שממולם, וכמנהגן מקודם היו צריכות להתקלס מעט בו, לחקות מעט את דבורו והליכתו, להתבדח ברמזים וחצאי-רמזים על הקרע שבכתנתו, על העקבות הנמוחים של נעליו ועל שאר פרטים בדומה לאלה. ואיזה רגש, אשר לא יכלה לבאר אותו גם לעצמה, מנע אותה מהראות לפני מיכלה, עד כמה אין הדבר הזה נעים לה הפעם… אותו הרגש הכריחה גם ללעג בפיה למרות חפצה. והיא נמנעה גם מספר למיכלה, כמה נתן לה הוא בבקר… רק בקרב נפשה עמוק נעורו וחזרו ונעורו מחשבות, אשר לא ידעה כמוהן מקודם. ל„הרויח קצת מהשוק" – דבר זה נחשב בעיניה, כמו בעיני הרוב הגדול של חברותיה, רק כ„משכרת צדדית", המותרת בלי שום פקפוק. ורגילה היתה ל„הרויח" גם מ„קניות" למענו… מאלה עוד נקל היה יותר: הגברים בכלל אינם בקיאים כל כך בחשבונות המשק, אינם מדיקים כל כך בפרוטות, והוא גם לא היה דורש „חשבון", לא היה שומע כמעט, איך היא פורטת אותו… עתה היתה אובדת-עצות. בפעם הראשונה בחייה הרגישה, שגם ב„רוח" זה יש קצת אסור… אם לא תמיד, במקרים ידועים – לפחות. אולם גם לחדול לא יכלה. חוששת היתה, שמא יבחין בשנוי, שנעשה פתאם במקחים. שמא יבחין, – אף על פי שנראה הדבר, כאלו איננו מתבונן כלל לקטנות כאלה… ובכל זאת, מי יודע?… ומי יודע, אם לא הרגיש כבר בדבר?… כמה התחרטה בלבה על שעבר: אילו ידעה זאת קודם, לא היתה מתחלת כלל… לא ביום אחד, ביומים – אך מעט מעט נפטרה משתי הצרות: מהלעג, שהיה לה עתה למורת רוח, וגם מה„רוח", שגרם לה מכשול-לב… וגם בזאת, גם באחרת הוזקקה מקודם לערמומיות הרבה, ערמומיות קטנות, אך תכופות מאד מאד. מאיזה טעם, אשר לא ידעה אותו ברור גם בעצמה, לא היתה רוצה בשום אופן, שיכיר מי בשנוי זה, שנעשה אתה… ביחוד היתה נזהרה, שלא יכיר הוא באותו שנוי… והדבר הזה לא היה קל ביותר. שלא להזדרז בשרותה לו – לא יכלה עוד, וזריזותה הגמורה עתה, אחרי התרשלותה המיוחדה מקודם, היתה מושכת עליה, כמו שנראה לה, את העין מבלי משים… ובסתר, כשלא היה הוא מרגיש בזאת, היתה מסתכלת בפניו. מסתכלת היתה, כמו שהחליטה לא אחת בפני עצמה, רק למען הוכח על פי חזות-פניו, שאין הוא מכיר בשום דבר. רק שאגב אורחא התבוננה יותר בקלסתר הפנים האלה. התבוננה, שאם גם איננו יפה-תאר ביותר, אך יש בו דבר-מה מלבב מאד, מושך ומחבב… כמושכים ומחבבים נראו לה עתה כמה פרטים בו, שלפני כן היתה חושבת אותם לדוחים מעליו, למתעבים אותו… לו נראו הפרטים האלה נאים ביחוד. לו נאה דוקא שער-הראש הגדל פרע… נאה דוקא אותה ההתרשלות הגלויה בנוגע ללבוש, לכל הדור חיצוני… ושכלה לא השיג עוד כלל, איך זה יכלה ללעג לפני כן על שעניבת צוארונו איננה לפרקים במקומה הראוי, על שצוארון בגדו מופשל לפעמים לעמת ערפו, או על זאת, שמפזור-נפש אין הוא יכול לזכר ברגע הראשון, מה אמר לבקש ממנה זה מעט… „מוחו עסוק בדברים נכבדים קצת-יותר מ„הבלים" כאלה!" „רק אלה, שדעתם פנויה, שאין להם ענינים חשובים אחרים, – יכולים להתעסק כל הימים בקטנות, בענינים של מה בכך"… אותם הספרים המרוטים והסחופים, אשר היתה מטלטלת אותם לפני כן בשאט-נפש, מדי פנותה את החדר, – נערצו עתה בעיניה מאד, נעשו לה כעין כלי-קדושה, שצריך לנהג בהם כבוד, להסיעם ממקום למקום בזהירות מיוחדת… רגש כבוד מיוחד, כמעט הערצה – נטע בלבה גם לאותה החבריא, הבאה אליו כפעם בפעם. מקודם בזה מאד בלבה לחבריא זו. לא מעט לעגו לה אז היא ומיכלה חברתה. – כנוי אחר לא היה בפיהן לחבריא זו… ועתה היתה שומעת במין חרדת-קדש, איך הם מדינים זה בזה, מתוכחים על איזו ענינים, שאין לה מהם כל מושג. לפעמים היתה מתחילה מקשבת לשיחה זו בשים-לב ומשתדלת להבין, לפחות, על מה משוחחים האנשים הללו. לשוא! מדברים הם, לכאורה, בשפה מובנה לה, בשפה שמדברים בה הכל מסביב – רק שהענינים הם, כפי הנראה, למעלה מבינתה הפשוטה. המסוגלה נערה נבערה ובלתי-מלומדה כמוה להבין ענינים גבוהים כאלה? נערה כערכה, משרתת פשוטה כמוה אינה רשאית גם להתאוות לדבר כזה. תאוה משונה כזו מתעוררת לפעמים קרובות בלבה, – מתעוררת יחד עם עוד איזה רגש משונה, שלא יכלה כלל לבאר אותו, שלא ידעה גם מה השם, אשר תקרא לו… בחבריא, שהיתה מבקרת במעונו, היו גם נשים אחדות… אלה לא היו דומות כלל לרוב הנשים האחרות. מנהגן היה שונה גם כן לגמרי ממנהג הנשים המצויות. ואחת מהן, וירה איזראילבנה, כאשר היה קורא בשמה, היתה מצויה אצלו יותר משאר חברותיה. יפת-מראה לא היתה וירה איזראילבנה זו בודאי: קומה שפלה, פנים שחרחרים, עינים חצופות, קול גס… לא מעט נולה אותה גם ההתרשלות המיוחדה, שנכרה באופן תלבשתה. שולי שמלה מגוללים ברפש, שרולים קרועים, לולאות נתקות, כפתורים חסרים, – כל אלה דברים, שאינם מוסיפים חן לאשה… – היה תוקף אותה הרגש המשונה ההוא, ושוב לא היה מרפה ממנה בכל העת, שאורחה זו היתה יושבת בחדרו… ווירה איזראילבנה היתה על פי רוב מאחרת דוקא לשבת. שאר האורחים היו הולכים להם – והיא היתה נשארת לבדה אתו… ישיבתם ביחידות היתה נמשכת לפרקים שעה ושתים אחרי חצות לילה. והיא לא היתה יכולה לישן בשום אופן כל אותה העת. מיני רגשות בלתי-רגילים, מיני הרהורים משונים היו מסערים את נפשה וגוזלים שנה מעיניה… נגד רצונה היו עולים על זכרונה קטעי שיחה אחת, שנזדמן לה פעם לשמוע באותה החבריא. שיחה זו לא היתה מחורה לה כל צרכה גם בשעה ששמעה אותה: היא לא הבינה פשוט משמעותם של כמה וכמה מבטאים. פי כן נקלטו היטב בזכרונה המלים הבלתי-מובנות כמו שהן. היא חזרה וזכרה אותן, חזרה והפכה בהן פעמים רבות אחרי כן. וכשצרפה לאלה עוד כמה דברים, ששמעה באותו ערב ופעמים רבות אחרות, – התחיל מוחה תופס מעט מעט את הענין, שנראה לה מתחלה זר כל כך… לידי הבנה שלמה לא באה בו, אך כמו בחוש טבעי הכירה את מהותו – בו נתבארה לה גם זאת, מדוע מנהגן של וירה איזראילבנה וחברותיה שונה כל כך ממנהגן של שאר הנשים המצויות… וכשהיתה הוגה בזאת, היה רגש משונה תוקף אותה כלה ומעביר חם עצום, רעד חזק בכל גופה… בחמה היתה מגוללת מעליה את השמיכה עד החצי ופושטת זרועותיה החשופות ממעל לשמיכה, כדי שתתקררנה. ובאותה שעה היתה מרגישה מין נעם, מין ענג מיוחד משתפך בכל איבריה יחד עם הזרם החם… לתפור כראוי לא ידעה, אך לאחות קרע, להניח טלאי על גבי כתנת ולחבר כפתורים – כל אלה מלאכות, שאינן קשות ביותר גם לאינו-רגיל. הרבה יותר היה קשה לה לעשות את הדבר באופן שלא תרגיש בו הגבירה, או מיכלה חברתה. חוששת היתה, שלא תתרעם האחת, שלא תלגלג השנית… ועוד יותר היתה חוששת, שלא ירגיש הוא בדבר, כמה היא טורחת בשבילו – מה יהיה חושב עליה, כשיראה אותה עושה למענו מלאכות אלו, שאינה מחויבת בהן כלל?… משונה, כשהכיר פעם בטרחתה המיוחדה בשבילו. המלה „תודה" נראתה לה באמת זרה קצת: מי תודה למשרתת? – אלא שהוא נוהג כך כבוד בכל אדם ואינו חושב אותה כלל לגרועה משאר בני אדם רק משום שהיא משרתת פשוטה… ומאותה שעה לא חששה שוב, והתחילה מטפלת בו בכל עניני-הבית שלו. מטפול זה היתה לה הנאה מרובה. בשעות כאלה היתה מרגשת מן עונג מיוחד, מעין הרחבת-דעת של „בעלת-בית" אמתית… וכמה היתה מענגת אותה ההכרה, שוירה איזראילבנה אינה מסוגלה כלל לדבר כזה! בנידן זה יש לה בלי שום ספק מעלה יתרה על אשה זו… ומעט מעט, מבלי שהכירה זאת בעצמה ברור, עוד לפני כן, רק שעד עתה לא השגיחה כל כך על זאת, שאינה מכוערת כלל… וכשאינה לבושה לפי צורך מלאכתה בחדר-המבשלים, בשעה שהיא נפנית מעבודת-הבית ולובשת את בגדיה הנאים, – אין היא צריכה להתביש כלל גם בפני איזו נערה בעל-ביתית יפה… והיא התחילה מדקדקת יותר בלבושה, ביחוד – בזמן שהיתה נכנסת לחדרו והוא היה יושב שם… באותן השעות נזהרה היתה, שלא להכנס שמה בפנים מלוכלכים, פרועת-ראש, בשמלה קרועה ביותר… היא התחילה נזהרת בדברים אלה עוד יותר משעה שהכירה בו, שהוא מסתכל בה לפרקים בחשאי… והוא התחיל מסתכל בה לפרקים תכופים יותר ויותר. ביחסו אליה לא נכר לכאורה שום שנוי, אך היא הרגישה, שאיזה דבר נשתנה בנידן זה, ואותו השנוי גורם לכך, שהוא מסתכל בה יותר ובאופן מיוחד לגמרי… במבטיו יש דבר-מה, שאין היא יכלה לבאר כלל אפילו בפני עצמה. רק שהיא מרגישה אותו היטב… וכשהיא מרגישה זאת, זרם דם רותח צף אל לבה ומעביר דם עצום, רעד-קדחת חזק בכל איבריה… בעת הראשונה, במשך חדשים אחדים, היתה מרגשת את עצמה מאושרה מאד, מדושנת-ענג. כנגד הפרטים הבלתי-נעימים, אשר גרמו לה לפעמים צער גם בפרק-הזמן ההוא, היו לה די שלומים ברגעי נחת, עונג ואושר משכר… למה שיהיה אחרי כן לא חששה, לא חשבה אפילו על זאת כלל… היא לא חשבה, לא חפצה לחשוב גם אז, כשנראה כבר סוף הדבר קרוב לגלויו… הגבירה התחילה מתאנה לה, התחילה מצערת אותה ומסתוללת בה יותר ויותר… לפעמים היו נשמעים בתרעומותיה של זו גם כעין רמזים על איזה ענין, שלכאורה הרגישה, כנראה… אך היא נשאה הכל דומם, סבלה הכל בארך-רוח מצוין… עוד הרבה יותר היתה סובלת בחפץ לב מצד זה, אילו היה היחס מצדו נשאר כמו שהיה קודם לכן… אלמלא התחילו מסתמנים ביחסו אליה מעין-קרירות, אי-רצון, נטיה להשתמטות… וסמנים אלו נעשו נכרים יותר ויותר. מר היה הרעיון, אך להטיל ספק בדבר לא היתה עוד שום אפשרות. והיא הבינה היטב, מפני מה החליט פתאום לעקור את דירתו מאותו הבית… להתרעם עליו – לא עלתה גם על דעתה. רק שמאותה שעה נראה לה כל הבית משומם מאד, משולל-ענין לגמרי… והיא לא הצטערה כלל על שפטרה אותה הגבירה ממשמרתה. היא לא הצטערנה הרבה גם על זאת, שעוד שתים שלש גבירות, אשר באה לשרת בביתן, פטרוה מהר ממשמרתה… באמת לא ידעה גם להבחין ברור, אם פטרוה הן, או היא עצמה התפטרה מהן… לפי שעה עוד היה בידה מעט מכסף-פקדונה, אשר חשכה ממשכורתה בשנות-שרותה הקודמות, והסרסורית שלה נתנה לה פנה קטנה בחדר מעונה, אשר היה באחד המרתפים האפלים למחצה… כל עבודה, גם הליכה פשוטה ותנועה – נעשו לה קשות יותר ויותר… היא ישבה בלי-תנועה, – ישבה והסתכלה שעות רבות וארוכות בהצללים הכהים ההולכים ומתארכים מעט מעט כהתה גם רצועת האורה שם מאחור – – הכל מסביב הלך ושקע באופל. סורו, סורו, רוחות! "תורי זהב נעשה לך" אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע מחול לי על עגל הזהב שעשיתי, אמר לה: כשתעקרהו מלבך. אמרה לו: והלא כבר נטחן ונפזר עפרו, שכן כתיב ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים? אמר לה: וכתיב בתריה: וישק את בני ישראל" (לקוטים מן מדרש הנעלם). על כל גיא (ילד בן אחד מידידי בפה עיר המלוכה). לילד פורח באביב הנער, כשמש זורח לו הוד לו תאר, שלוחה הברכה, מלב לוקחה. (מכתב אל מו"ל ה"מליץ") שאלת המלמדים נתעוררה עת הכח, כי במקומות רבים זכרו אותה הפקידים מסבה בלתי ידועה, אם גם כמעט נשכחה בימים האחרונים, והמלמדים נגדשו בבתי "תענוגיהם" מאין בידם תעודת-הוראה, וכפי שהודיעו לי מאנאיוב שכרו שם פקידי הפוליציי את השלחנות בחדרי המלמדים. בשאלה זו נגעת גם אתה, אדוני המו"ל, במאמריך האחרונים ב"המליץ", אשר בם נתת עצה להמלמדים לקנות להם הידיעות הנחוצות להשיג תעודת מורה בכלל, ובזה יחלצו המלמדים מן המצר. צריך אני להעיר על דבריך, כרי לא נקל למלא את התנאים הדרושים להשיג תעודת-מורה. אמת היא שעל פי החק דיו לדעת דקדוק שפת-רוסיא וידיעות החשבון עד תשבורת ולכתוב נכונה איזו משפטים בשפת-רוסיא על פי המקרא בעל-פה – אך הנסיון הורנו, כי פעמים רבות נכשלו בזה גם אנשים המבינים היטב שפת-רוסיא וכו'. לפני שתים או שלש שנים עמד פה למבחן-הוראה אחד מידידי היודע היטב דקדוק שפת-עבר, רוסיא ועוד שפות, וקורא תמיד ספרים ברוסית, אשכנזית וצרפתית, גם יודע הוא את כל המאטהעמאטיק היסודית, כפי שהיה דרושה לפי קורס הגימנאזיום, ואף-על-פי-כן נכשל בעמדו למבחן, מסבה שלא הגידו לו. לפי דעתי, יש שתי סבות במכשול כזה: א) מדת הידיעות הדרושה להשיג תעודת-מורה נקצבה על פי החק לאיש רוסי, אשר מבטאו נכון בטבע; אך כל היהודים, שלא למדו בנערותם שפת-רוסיא מבטאם אינו הגון, ובמבטא תלוי הרבה. מי שאינו מבטא היטב, בדברו בשפת רוסיא, יטעה לעתים לא רחוקות יחליפו גם כן איש כזה לכתוב משפטים רודסיים מפי המקריא לפניו, יטעה ביושר-הכתיבה ולא יקבל תעודתו. ב) מלבד הידיעות הדרושות להעומד במבחן, צריך הוא להראות את דרך למודו בפועל, היינו, קוראים לפניו איזה נער ודורשים מהנבחן, שיבאר להנער איזה פרק בהלכות דקדוק בשפת-רוסיא ובהלכות החשבון. ממילא מובן שהמורה העברי שאין מטרתו אלא להורות תנ"ך ותלמוד לילדי ישראל, לא קנה לו מעולם את האמצעים החדשים של הפדגוגיה, שחדשו מורי שפת-רוסיא וחשבון, ללכת בהם עם איזה נער גס-השכל בהרחם, ההסברה ומן הקל אל הכבד וכו', ובהחל העומד למבחן לבאר לתלמידו החדש הזה איזה ענין, לא יוכל למצוא חן בעיני הבוחנים, כי לא ימצאו בו את השטה הפדגוגית. הנך אומר, כי ממורה עברי ידרש אך הנדרש מכל מורה, היינו, לדעת שפת רוסיה וחשבון, שבלעדיהם אי-אפשר לאדם להיות מורה ברוסיא. אך חפץ אנכי לדעת, הידרשו שפת רוסיא וחשבון מאת איש אחד אשר יבוא ללמד לנו שפת ערב, פרס וחינא, או אפילו שפת צרפת ואנגליא? האין מעשים אנשים שלא ידברו היטב בשפת-רוסיא? ובמה גרועה שפת-עבר משפת ערב, פרס, חינא וצרפת, שכל מורה אותה ידע בהכרח להיות מורה שפת רוסיא? ולא עוד אלא שבשפת-עבר, במלאכתו האמיתית, אין בוחנים אותו כלל? מה היית אומר, אם באיזו עיר, למשל, היה בא איש לקבל מאת הרב סמיכה על שחיטת עופות והרב היה מוביל אותו אל בית-פקידות עושי-המלאכה והיה מבקש לבחון אותואם יודע הוא לתפור מנעלים, וכיון שהיה עומד בנסיון תפירת המנעלים היה הרב נותן לו כתב-סמיכה על שחיטה?! שמא תאמר, כי החק דורש שילמוד כל נער מישראל שפת רוסיא וחשבון שפת-עבר אין לו עסק, אך אין הדבר כן. א)אין ברוסיא חק "הלמוד הכללי" הגוזר שכל נער ונער ילמד בית-ספר, ורשות לכל אדם לגדל את בנו בלי שום למוד, וממילא מובן, שאין ברשות הזאת "לבד מן העברים". ב) אם תחפוץ הממשלה שכל נער מישראל ילמוד שפת רוסיא וחשבון, אין לה צורך לדרוש מן המורה העברי שיהיה הוא המורה שפת רוסיא וחשבון, כי ילמד הוא עצמו או יקח לו הגון מן היהודים, או מן הרוסים, שיש לו רשות ללמד שפת רוסיא וחשבון. אם יש לדרוש איזה דבר מן המלמדים, יש, לדרוש מהם אך שני דברים: א) שידעו את הענין שהם מלמדים אותו – תנ"ך, תלמוד או דקדוק (דבר שאיני מאמין אם תדאג הממשלה עליו); ב) שתהיה בידם תעודת הנהגה ישרה, נוכלים ורמאים שנענשו בדין, מהרסים וכיוצא בזה. בטוח אני, כי אם יבואו עתה בני-ישראל בבקשה לפני הממשלה שתעשה לחק שידרש מאת מורה עברית אך הנדרש ממרה כל שפה זרה, היינו, ידיעת ענינו, ואם אין הממשלה חפצה עתה לנגוע בחקי העברים עד שתכלה הקומיסיא שנועדה לבדוק החקים הנוגעים ליהודים את מלאכתה, אז לפחות תתן צו לבלי להעיר עתה שאלת המלמדים, עד כלות הקומיסיא הנ"ל את מעשיה, – אין ספק בעיני, כי הממשלה עין ולב על הבקשב הזאת. עיקר שאלת המלמדים, שנתעוררה כבר בימי ממשלת ניקולאי הראשון, לא היתה סבתה אלא תנועת האיסימיליאציא, שנולדה בימים ההם גם בין הרוסים, גם בין רבים ממשכילי ישראל בדור ההוא. בעת התנועה ההיא היו חפצים שיהיו כל בני-ישראל משכילים, שיסבירו מורי בתי-הספר פנים יפות לתלמידים להעיר לבם להרבות מספר בני-ישראל מבקרי בתי-הספר וכו', ופרי התנועה ההיא היו גם בתי-הספר להרבנים ובתי-ספר אחרים, והתנועה ההיא היתה גם סבה לשאלת המלמדים שהיתה תחלתה הפצת שפת-רוסיא בין היהודים וסופה קומדיא; לדרוש משוחט – תפירת מנעלים, או מחרש-ברזל שידע להקיז דם, כלומר: לדרוש ממורה תלמוד בבלי או הנביאים, שידע לבאר הלכות היחס והמשפטים שבשפת רוסיא וידיעות הגדולים, היכולים להתחלק על מספרים קטנים מהם. לא אפילג בדברי, אך אדבר בנוהג, שבעולם ובאפשרות: אם יבוא הלום רענאן או דעליטש, ויאבה ללמד לבני-ישראל ברוסיא שפת-עבר, אז לא יניחו אותו, מפני שאינו יודע דקדוק שפת רוסיא! אך תנועת האסימיליאציא כבר עברה; לא לבד שבטלט בתי-ספר הרבנים ושאר בתי-ספר, אלא שנולד החפץ גם להמעיט תלמידים יהודים מבתי-ספר הכוללים, ואם כן כל שאלת המלמדים הוא דבר שנפל יסודו ונשברו קירותיו. אין ספק בעיני, כי בשבת הקומיסיא "להשוות את המדות בחקים הנוגעים לעברים", היינו, לפי דעתי, לקבוץ את כל הפתרונים והתמונות בחקים שנהגו בזמנים שונים ומנקודות-מבט שונות של שונות, להשוותם ולתת בהם רוח אחד ושיטה אחת מנקודת-המבט השוררת לא ברוחה של ממשלת ניקולאי הראשון, ולפיכך הנני שונה דברי ואומר: אם ישתדלו עתה בני-ישראל בזה לפני הממשלה הגבוהה (לא לפני פקידי המקומות…), אז אין ספק שתצוה על הפקידים הקטנים לחכות עד צאת דבר הקומיסיא בזה, שאז תפתר, גם כן בלי ספק, שאלת המלמדים לטבתם. שומע קול צוחת והבערות ליושנה עם כל המגרעות, שכבר חשבו ומנו חכמי דור ודור במלמדים ובשיטתם. מבלי להכנס עתה בויכוחים עם האדונים האסימיליאטורים הנני עונה להם בקצרה: כבר ידוע המשל – "הרועה נבחר לפי ערך עדרו". כל החסרונות שאתם מוצאים במלמדים, לא בהם עצמם יסודם, אך בבני עדתם. המלמדים היו נותנים לבני עדתם, היינו להורי תלמידיהם, אלפי תודות, אם היו ההורים מצוים עליהם לבלי ללמד לבניהם רק משעה תשיעית לפני חצות היום עד שעה רביעית אחר חצות היום; או אם היו נותנים להם שכר הגון כדי לשכור בו גם דירה נאה לחדריהם, וכן הוא בכל הענינים החיצונים שבמלמדות, עם ההוראה בכלל. ומה שנוגע לבערות המלמדים ופראותם, הנה לכל אדם, כמלמד כאסימיליאטור, יש לו רשות ל היות בער ופרא-אדם אך "כל עוף למנו ישכון ובן-אדם בדומה לו", וכל איש משכיל, החפץ למצוא מורה משכיל לבניו, ימצאהו, וכל שכן בימים האלה, שרבים מאד בין המלמדים אנשים משכילים מעט או הרבה, ואם החשובים בעצמם יבקשו להם מלמדים חשובים, כך היא חובתם, ומי אדון להם? הרמן גסלר, נציב המלך בשויץ ובאורי אלריך לבית רודנץ, בן אחותו תושבי שויץ תושבי אורי י'ני, נער הדיג ספי, נער הרועה גרטרודה, אשת שטופכר אשת טל, בת פירסט ברתה לבית ברונק, רבת נחלה והון מבנות עם הארץ ילדי טל שכירי צבא רודולף איש הרס, שליש גסלר שטוסי, שומר השדות מקרין אורי, התוקע בשופר הפקיד אשר על הפועלים גברים ונשים רבים מתושבי גלילות היער כף גבוה ליאור ארבעת גלילות היער, ממול שויץ. היאור יוצא מפרץ ליבשה. על שפת היאור, מקרוב לה, עומדת סכה. י'ני, נער הדיג, שט בצנה על פני המים. בעבר היאור, על שפתו מנגד, תראה שויץ על עמקיה ועל כפריה וחצריה, זרועים אור שמש כלם. משמאל לרואים נשקפים ראשי צורים, ועבים כסותם. מימין – הרי שלג משתלשלים וכלים במרחקים בירכתים. עוד לפני העלות המסך תשמע נגינת רועי האלפים במשוך הקרן והצליל ערב למצלות העדרים עמה. י'ני נער הדיג מזמר בצנה בנגינת רועי האלפים קוני הרועה, מעל ההר, בנגינה ההיא ובשנותו את טעמה ורני ציד האלפים נגלה מראש צור מנגד, בנגינה ההיא ובטעם אחר בהרים; אין־חיל מראה הנוף ישתנה. קול נפץ עמום יבוא מעם ההרים. צללי עבים שטים בחפזון על פני הארץ מסביב. רודי הדיג יוצא מתוך הסכה; ורני הציד יורד מן הצור; קוני הרועה בא וספל החלב על שכמו ונערו ספי אחריו. רודי אין זאת כי קרוב מאד קוני ורני קוני לנער שית לב ספי רודי אל הרועה קונרד בומגרטן בא כל עוד נשמה בו, דחוף ומבהל. בומגרטן בומגרטן לדיג כלם מתנודדים קול רעם נשמע. קוני אל הדיג נהמת סופה ורעם. בומגרטן חובק ברכיו הרעמים נשנים. בומגרטן עודנו כורע טל בא בקשתו. טל רעמים אדירים, היאור הולך וסוער. הרועים וורני יחד אל הרועה קופץ ויורד אל הצנה. ורני עולה על הצור קוני מעל שפת היאור עדת פרשים. פרש ראשון פרש שני קוני ורודי פרש ראשון בהגלות לו הצנה ורני מלמעלה פרש ראשון לרועה ולדיג ספי נבהל אחריהם רודי סופק כפיו בין צורי שויץ; על יד דרך, אצל הגשר לפני בית שטופכר, עומד אשל. ורנר שטופכר ופפיפר מלוצרן באים מתוך שיחה פפיפר תוקע לו כפו באהבה ואומר ללכת שטופכר פונה והולך. שטופכר יושב על הספסל תחת האשל והוא עצוב ונכה רוח. גרטרודה אשת שטופכר באה ויושבת על יד בעלה, יושבת ומתבוננת שעה קלה דומם בפניו. גרטרודה שטופכר שם ידו בידה ומחריש. והוא ריק, אין קם ממקומו שטופכר נופל בזרעותיה עוד הם סרים לירכתים – ווילהלם ובומגרטן באים. טל לבומגרטן פונים ללכת שמה. המחזה משתנה. רחבה באלטדורף. במקום גבוה בירכתי הבימה תתרומם מצודה קרובה לגבר בנינה. מלאכת ירכתה שלמה כלה, אך כמות העץ המעמדות לפועלים, עודן נטועות לפניה במקומן והפועלים עולים ויורדים בהן. במרום הגג יושב הסכך. התכונה רבה. כלם שוקדים על מלאכתם. הפקיד, הגודר, אמרכליו ופועליו. הפקיד במקלו לפועלים לשני פועלים מסיעי אבנים אמרכל ראשון פועל זקן הפקיד מנערו הגודר והאמרכל אמרכל שני האמרכל הפקיד סר אל ירכתי הבימה. הגודר טל ושטופכר באים. נושא ידו אל ההרים נשמע קול תף. אנשים באים, ומגבעת נתונה בראש מוט בידיהם. אחריהם הולך הכרוז. נשים וטף רצים אחריהם במהומה. האמרכלים העם צוחק צחוק גדול. התף מכה. ההמון נפוץ. מתרחקים לירכתים. טל לשטופכר טל תוקע לו כפו פונים והולכים איש לעברו. על במות העץ היתה מהומה פתאם. נבהל לבואמה־נהיתה? ברתה ואנשיה באים. ברתה משלכת חליתה לעם. ברתה אל הפקיד החי הוא עוד? הפקיד מרמז נוח ולתר פירסט. ולתר פירסט וארנולד מלכתל באים איש מעברו. מלכתל אקומה־נא, ויהי מה, מלכתל יוצא. פותח הדלת ונסוג אחור מתמהון כראותו והנה ורנר שטופכר בא. שטופכר נותן לו ידו ולתר פירסט בקצר רוחו קופץ ממקומו ואומר להסיעו אל עבר אחר שטופכר מרים קולו מלכתל מתפרץ שטופכר משתאה, לולתר פירסט מלכתל תוקפו בהתפלצו מכאב ולתר פירסט רומז: הן. מכסה פניו בידיו ומחשה רגעים מספר, אחרי כן ידבר בנחת ובקול רצוץ מבכי, בפנותו גם לזה וגם לזה מי הוא זה אפוא אומר ללכת. שטופכר לולתר פירסט למלכתל לשטופכר ולתר פירסט ומלכתל מתמהמהים רגעים מספר תקועי כפים ומחשים. נפרדים איש מרעהו ויוצאים. ארמון האציל לבית אטינגהוזן. אולם בטעם הגותים, מפואר בשלטי גבורים וקובעים. האציל הישיש, בן שמונים וחמש, איש קומה ואיש תאר, לבוש אפודה חמה ובידו מטה, שראשו מקובע קרן אילה. מסביב לו עומדים קוני וששה פועלים מנתיניו ובידיהם מגובים וחרמשים. אולריך לבית רודנץ במדי פרשים. רודנץ אטינגהוזן שותה מן הגביע ומשקה את הנצבים עליו מושיט הגביע לרודנץ בושש לקחת הנתינים יוצאים. אטינגהוזן ורודנץ אטינגהוז מאריך להתבונן אליו לא אוסיף קול אחד, אין חליפות תופשהו בידו. רודנץ הופך פנים יוצא. בקעה מוקפת הרים ויערות. משעולי הצורים וממעל לו תראה קשת הירח. הרים גבוהים והררי קרח גבוהים עליהם יגבלו את המראה לכל מלא העין. לילה. רק היאור והררי הקרח נוצצים לנגה הירח. מלכתל, בומגרטן, וינקלריד, מיאר איש סרנן, בורקהרט איש סיוה, קלוז איש פלואי ועוד ארבעה מתושבי הארץ, כלם חמושים. מאחורי הבימה וינקלירד איש סיוה אין קול ואין קשב! מיאר נשמע קול פעמון מרחוק. בוהל איש פלואי שנים הולכים. סיוה וינקלריד הוא ובומגרטן הולכים לשפת היאור. עד כה וכה ושני האנשים העלו במקום המעשה בתוך את המדורה. מעל שפת היאור שטופכר מלמטה כלם יורדים לקראת הבאים. מן הסירה יצאו שטופכר, איטל רדינג, הנס מואר, יורג הוף, קונרד הון, אלריך הנפח, יוסט וילר ועוד שלושה מתושבי הארץ, כלם חמושים גם הם. קוראים בקול עוד יתר האנשים מברכים איש את רעהו לשלום בירכתי הבימה, ומלכתל עם שטופכר יוצאים אל פניה עד כה ויתר האנשים נגשו אליהם מראה על שנים אחרים תוקע לו כפו. מימין ומשמאל יורדים מעל הצורים אנשים חמושים ולפידים בידיהם. מואר ולתר פירסט, הכהן רסלמן, הסגן פטרמן, הרועה קוני, הציד ורני, הדיג רודי ועוד חמשה אנשים, כלם יחד שלשים ושלש נפש, יוצאים נכחם ועומדים מסביב למדורה. רסלמן שטופבר קונרד פטרמן מושיט החרבות לשטופכר הוף מאור כולם מרימים ימינם רדינג בא בתוך העדה תוקעים לפניו שתי חרבות בארץ. כלם עומדים בחצי גרן עגלה; שויץ בתוך, אורי מימין ואנטרולדן משמאל. הוא נצב נשען על חרבו. בא המעגלה שירות מני־קדם פושט ידו ימינה ושמאלה תוקעים כפיהם איש לרעהו שאול נתיבות בטח. רגשת הנצבים רבה. משיקים חרבותיהם פלואי מרימים ימינם אחרי התמהמהו רגע וילר לקונרד הון מיאר בחמת אף רדינ מרבית הנאספים מרימים ידיהם. מונה את הדעות כלם מגלים מאליהם את ראשיהם, עומדים נפעמים ומחשים למראה עמוד השחר. כלם מרימים ידיהם ושונים אחריו כלם שונים אחריו. יחבקו איש את רעהו. בעוד האנשים פונים ללכת ויוצאים בשלוה רבה לשלשה תתן קול מנגינתה בהדר. הבימה הפנויה עומדת גלויה זמן מה, והשמש תראה בזרחה על ראשי הרי השלג. חצר בית טל. טל, ובידו גרזן, עושב בעץ, הדויגה עושה במלאכת הבית ולתר ווילהלם משחקים בירכתי הבימה בקשת קטנה. קופץ ובא אל אביו הילדים סרים. הדויגה עם כלות המלאכה, יניח מידו הגרזן לוקח בידו המגבעת. נושא הקשת והחצים הילדים שבים. הילדים נלחצים אליו מימין ומשמאל, אזניהם קשובות ועיניהם תלויות אליו יוצא עם אביו יוצאת אל שער החצר ומלוה את היוצאים בעיניה עד בוש. מקום שמם בעזובת החרש. זרמי מים נופלים מראשי הצורים. בישימון זה בכבד ראש ובזעף רודנץ נסוג אחור. קול שופר נשמע מרחוק בירכתים, מגבעת נתונה על נס. את כל המראה, למלוא העין, יגבלו יערות ה"חרמונים" 69והרי השלג המתנשאים מאחוריהם. פריסהרט וליטהולד עומדים על משמרתם. הילדגרדה, מכתילדה ואלישבעת באות, הן וטפן, ונצבות מסביב לנס. טל בא בקשתו, מחזיק ביד הנער, ובעברם לפני במגבעת לא ישימו אליה לב. נושא ידו אל החרמונים מתבונן רגעים הוי, אבי, האין טוב אומרים לעבור. הוא פונה ללכת ופריסהרט יוצא מתיצב לשטן לו ברמח אשר בידו. מחזיק ברמח הכהן רסלמן והסגן פטרמן באים ועמם עוד שלשה תושבים. תוקפו בכח רואה את ולתר פירסט ורץ לקראתו פירסט ממהר לבוא מלכתל ושטופכר באים. אין זאת, חי אני! הסגן שלשת התושבים ממהרים לבוא הילדגרדה, מכתילדה ואלישבעת שבות ולתר פירסט ושטופכר צועק תרועת קרני צידים תשמע. מרים קולו רסלמן ומלכתל בקולי קולות גסלר רוכב על סוסו ובידו נץ. רודולף איש הרס, ברתה ורודנץ ובני לויתם, המון רב, אחוזי רמחים כלם ממלאים את הבימה. רודולף איש הרס כלם מחרישים. לפריסהרט מוסר את הנץ ליד ציד מעבדיו. שותק רגע אחרי החרישו משיל תפוח מן העץ הקרוב רודוולף איש הרס ו. פירסט בלחש למלכתל אשר קצרה רוחו מהתאפק לנציב מתנפל לרגליו ולתר טל מראה על הנער נגש אל האלה והתפוח יישם על ראשו. לתושבי הארץ אל טל מלא ידו בקשת ויכונן החץ מפיל מידו הקשת חושף לבו טל עומד במקומו ומלחמה כבדה בלבו. ידיו רועדות ועיניו משוטטות ופונות פעם אל הנציב ופעם לשמים. פתאם ישלוף חץ שני מאשפתו ויטמנהו באפודתו. הנציב יתבונן לכל תנועותיו ואחת מהן לא נעלמה מעיניו. מתחת האלה מתגבר פתאם על נפשו מבלתי יכולת להתאפק עוד, נגש בחמת רוחו אל גסלר חרדה לעמוד בין שניהם מראה על העם עוד כל הנצבים פונים אל העבר אשר התיצבה שם ברתה בין רודנץ ובין קולות הרבה ולתר פירסט מט לנפול וברתה תתמכהו. גסלר משתומם מדלג ובא, ובידו התפוח טל עומד מוטה, כרודף בעיניו אחרי החץ. הקשת נופלת מידו. כראותו הנער בא, ירוץ בזרועות שלוחות, ירימנו בגבורת גיל למעלה ואל לבו יאמצנו. עוד בנו על זרועותיו ויעזבהו כחו ויפל על ברכיו ארצה. כל הנצבים נפעמים מאד למראה. אל האב ובנו מושיט התפוח אל הנציב. אומרים לשלחו. נבוך מוציא את החץ מחיקו ועיניו הנטויות אל הנציב מזרות אימה. טל נאסר הוא סר משם. ברתה, רודנץ, איש הרס ויתר אנשיו הולכים אחריו. פריסהרט וליטהולד נשארים במקומם. סובבים על טל נמשך אליו בצרת נפשו נושא כפיו לשמים חובק את בנו בחסד וברחמים נחלץ מהם בחפזון והולך אחרי אנשי המשמר. שפת היאור לארבעת גלילות היער קדמה. צורי מגור וכפים, גבוהים ותלולים מאד, יגבלו ממערב, בירכתים, את כל המראה. היאור הולך וסוער בהמון גליו. רעמים וברקים חליפות. קונץ איש גרסב, דיג ונערו. קונץ הדיג אולם אין זאת הולך משם. צלצלי פעמון נשמעים עולה על סעיף סלע. עולה על סעיף הסלע. בא בחפזון, מביט כה וכה כמשתאה והוא נפעם מאד למראה. בהגיעו אל לב הבימה יפול על ברכיו, תומך מתחלה ידיו בארץ ואחרי כן יפרשן השמימה רואהו נגש גם הוא הדיג והנער תוך כדי דבור נותן לי ידו בארמון האלוף אטינגהוזן. הכסא. ולתר פירסט, שטופכר, מלכתל ובומגרטן מסביב לו. ולתר טל כורע לפניו על הברכים. בומגרטן נגש אל הפתח וידבר אל אשר ידבר. פירסט לבומגרטן נופלת על צואר הנער ולתר טל נופל על צוארה מתבוננת בו בדאגה הדויגה פונה אליו ומבטת בו בזעף האלוף מתעורר אטינגהוזן מתחזק לקום אטינהוזן רואה את הנער יתום, אין אב. הדויגה ובנה כורעים לפני הגוע. אטינגהוזן מזדקף בנחת, משתאה מאד משים כפו על ראש הנער הכורע לפניו יוסיף לשאת משאו כחוזה, ובאחרית דבריו יהי כאיש אשר נחה עליו הרוח. מחזיק ביד ולתר פירסט וביד שטופכר הוא צונח אחורנית על הכר ובגועו עוד ידיו מחזיקות בידיהם. פירסט ושטופכר מתכוננים אליו דומם עד בוש ופורשים אחרי כן בכבד אבלם. עד כה ועד כה ועבדי האלוף באו בדממה החדרה ויגשו אל הגוע, ואותות יגון ועצב על פניהם, איש לפי דרכו. מקצתם כרעו לפני הגוע ויבכו על ידו. כל עת בוא המחזה הדומם הזה פעמון הטירה ישמיע קולו. רודנץ והקודמים. רודנץ בא דחוף מתבונן ביגון כבד על המת רודנץ כורע לפני גוית המת שטופכר למלכתל מחכה את רעיו בדברים בקעה על יד קוסנכט. יורדים אליה במשעול עובר בין הסלעים, והולכי הדרך, בטרם ירדו אל הבימה, יראו מגבוה. הצורים סובבים על הבימה כלה, ומאחד מהם, אשר מנכח, יוצא סעיף סלע, צומח שיחים וסבכים. בא בקשתו קול נוגנים קרב ובא מרחוק דרך הבימה, במעלה המסלה, נוהרת עדת קרואי חתונה. טל מתבונן אליה והוא נשען אל קשתו. שומר השדה שטוסי נלווה אליו. שטוסי עוד הוא באה את ילדיה ועומדת במבוא הדרך בבקעה. אומרים, אין אלה כי אם־אותות צופה פעם בפעם בקצר רוח לנכח מעלה המסלה. הלך בעברו טל קם. ארמגרדה נגשת פריסהרט בא מבוהל במורד המסלה אל הבימה וקורא בקול טל סר משם. ארמגרדה בחיות רוחה סרה משם ועוברת, היא וילדיה, אל עבר פני הבימה. גסלר ורודולף איש הרס נראים ברכבם על סוסיהם במעלה המסלה. שטוסי לפריסהרט סר משם פונה כה וכה גסלר ורודולף איש הרס באים רוכבים על סוסיהם. נגשת ביראה. הם אומרים לעבור והאשה התנפלה לפני הנציב. אל האשה ארמגרדה תופשת ברסן הסוס דוחפת את ילדיה והיא מתנפלת עמם יחד ארצה קול הנוגנים ישוב להשמע ממעלה המסלה, אפס כי עמום הוא חץ פתאם יחלפהו. הוא יבהל יד אל לבו ומט לצנוח. בקול רפה נתרת ממקומה קופץ ויורד מעל הסוס מחליק מעל הסוס ונופל לזרועות רודולף איש הרס, והוא ישימהו על הספסל. נגלה במרום הצורים נעלם במרום הצורים. העם יפרוץ לבוא בפרצו בעוד הראשונים בעדת הקרואים פורצים ובאים הבימתה, אחרוניהם עודם במרומי הצור וקולות המנגנים לא יחדלו. זמרת הנוגנים תדם פתאם. העם הולך ורב גסלר נותן אות בידו. ובראותו כי אין מבין, ישנה את האות בחמת רוח קרואי החתונה כלם עומדים מסביב לגוע נדהמים וקשחי לב. בהרימה את אחד ילדיה אין לב! נסוגות אחור שולף חרבו עוצר ידו אל נושאי הכלים אשר נבהלו לבוא הוא ונושאי כליו יוצאים אחי הרחמים עומדים מסביב לחלל כחצי גרן עגולה ופותחים ברננה עם השנות החרוזים האחרונים המסך יורד. רחבה על יד אלטדורף. בירכתים מימין – מצודת אורי החדשה, ובמות העץ, מעלות ומורדות לבונים, עודן במעמדן, כתבניתן במחזה השלישי לעלילה הראשונה. משמאל – רכסי הרים נראים ממרחק ומשואות דולקות בראשיהם. השחר עולה. קול צלצל פעמונים בא מעברים. רודי, קוני, ורני, הגודר ועוד הרבה מן התושבים אנשים נשים וטף. המקרין אשר לאורי יוצא. ולתר פירסט בא. משתערים מכל עבר אל המצודה. מלכתל ובומגרטן באים. נשמע רעש במות העץ במפלתן. ילדים רצים ומכתות הבמות בידיהם שופר אורי יריע גבורות נערות באות, נושאות את המגבעת בראש המוט. העם ימלא את הבימה. התושבים, גברים נשים וטף, אלה יושבים ואלה עומדים על פני במות העץ ההרוסות, ובונים יחד מסבה רבה ונהדרה, תבנית קשת. רסלמן ושטופכר באים. רסלמן עם בואו התושבים קופצים וסובבים על שטופכר. ולתר פירסט ואחרים התושבים מחבקים איש את רעהו. פטרמן וציר המלך. רסלמן ואחרים כלם לולתר פירסט ולתר פירסט קורא הציר הולך משם. שטופכר אל העם מבוא בית טל. האח מבוערת. בעד הפתח הפתוח יראה לעינים כל המרחק אשר מחוץ. הדויגה, ולתר ווילהלם. נזיר נראה בפתח הבית. באה הביתה ושבה ובידה ספל וילהלם אל הנזיר עיניו משוטטות הנה והנה בפחד ומראהו כנבוך הנזיר אל הדויגה בשובה תגיש לו הספל מחזיק בילדים. ולתר נתר ממקומו רץ ויוצא מן הבית. אומרת לצאת, רועדת ומתמהמהת. וילהלם רץ ויוצא גם הוא ולתר מבחוץ, מאחורי הבימה וילהלם מבחוץ טל מבחוץ באים הביתה הדויגה נופלת על צוארו נסוגה אחור וחולצת ידה. טל ברוח אמיץ ובלב נכון הנזיר פורץ לגשת. טל רואהו. הנזיר מתקרב טל מתבונן בו היא והילדים יוצאים יוהן פריצידה פריצידה פריצידה פונה ללכת יליט פניו בכפיו. מתנפל ארצה. פריצידה מתנער מעפר ותוקפו בידו פריצידה נבעת קול קרנות האלפים עולה הדויגה אצה לבוא פריצידה יליט פניו מתרגש לגשת אל טל, אך הוא נותן לו אות בידו והולך לו. עוד שניהם פונים ללכת איש לעברו, ומראה המקום ישתנה כלו ולעיני הרואים תגלה בקעה לפני נוה טל משוקעת בין הגבעות, מלאה אנשים מעם הארץ שמתאחדים בקבוצותיהם ועולים לתמונה אחת, שלמה ונהדרה, מקצתם יורדים ובאים ממרומי ההרים במשעול החוצה את שכן. ולתר פירסט ושני הילדים עמו, שטופכר ומלכתל באים בראש ויתר העם הולכים אחריהם. כמעט יצא טל מן הבית וכל העם יריע לקראתו בשמחה. עוד אלה אשר בשורות הראשונות חותרים לגשת אל טל ולחבקו, והנה רודנץ וברתה באו גם הם שמה. הוא מברך את עם הארץ והיא מחבקת את הדויגה. אז יתנו כלי הזמר קולם מראשי ההרים. כתום הנגינה תצא ברתה ועמדה בתוך הקהל. עוד כלי הזמר נותנים קולם בשיר – והמסך יורד. 1. שאלת היהודים וארץ ישראל. תלאות השנים האחרונות חלקו את היהודים ברוסיה לשתי מפלגות: האחת אומרת, כי אך בצאת חלק מבני ישראל, לפחות, העניים המוכשרים לעבודה שבהם, לארצות אחרות, יושע ישראל; והשנית אומרת, שאין להם לבני-ישראל לבקש להם ארצות אחרות, אך להשאר בארצות מושבותיהם, להזהר מכל דבר שיכול לעורר כנגדם קנאת שכניהם ושנאתם, להשתדל להשיג זכיות שוות במדינה וכיוצא בזה. לפי זה קבלה שאלת היהודים תמונה חדשה: "האם יהיו בני-ישראל ברוסיה במספרם שהם עתה בארץ ההיא, או לא?" האמנם, השאלה על-דבר היציאה מן הארץ בכלל, באין עליה רשות מן הממשלה, אין לה שום יסוד ממשי, אך חפץ אני לנגוע במקצת בענין זה ממקצוע אחר, שכפי הנודע לי, עוד לא שמו אליו לב. דעתי שאני חפץ להגיד בזה, במשך הענין, קשורה במבט מיוחד על מצב היהודים באירופה בימים האלה. אינני יודע מה יאמרו הבריות על המבט ההוא, אם יחשבוהו להבל ורעות-רוח, או יסכימו אתי ויבוא עצב בלבבם, אך בכל אופן הנני חושב כי לא למותר יהיה לגלות אותו ברבים, כי ראוי הוא להתבונן אליו. רגילים אנחנו לחשוב, כי צרות ישראל שבימי-הבינים כבר עברו מן העולם, כי האנטיסימיטיזם האשכנזי איננו אלא קוף שברא האשכנזי ביסמארק למטרותיו המדיניות, כי הרעמים שהתחוללו עלינו בארצנו – הנם פרי העדר הזכיות ליהודים וכו', כי על-כן, כאשר ישיג ביסמארק את מטרתו שהציג לו, והיהודים ברוסיה ישיגו זכיות אזרחיות כיתר התושבים – תכלינה כל התלאות ההן: המאה התשע-עשרה תאחז דרכה, והיה שקט ושלוה, וברכת ה' לא תחסר. אך אם נזכור את הכלל הידוע, כי כל דבר הבא לעולם בהליכות ההיסטוריה שרשו עמוק בחיי אותה החברה שנולד בה ובהיסטוריה שלה, אז אפשר שנבוא להחלטה אחרת, אף-על-פי שתהיה מעציבה מאד. אם, כפי קדמוננו ז"ל, "אין כח ביד כל באי עולם לברוא אפילו יתוש אחד", כל-שכן שאין כח לאיש יחיד, כביסמארק, ומכיון שאנו רואים שהקוף נברא ועומד לפנינו אות הוא, שהאדמה מוכשרת לגדל חיות רעות כאלה… אך מה הוא הכח המדשן את האדמה ההיא? השאלה הזאת תפתר לנו בנקל, אם נברר לנו סבת תלאות היהודים בימי-הבינים, סבת המנוחה שהיתה להם בפולין בערך למצבם בארצות אחרות, סבת חירותם במאה הזאת במערב אירופה ומצבם המנבל והשפל עוד עתה במזרחה. כל זר המתקבל לאיזו משפחה נחשב תמיד כאיש אורח, אך לא כאחד מבני-הבית, ובשעה שהוא מוכרח לדחוק את רגלי אחד מבני-הבית האמתים, אז יזכיר לו, בפנים שוחקות או בזעם, כי זר הוא וצר לו פה. כזאת ידרוש רגש של שמירת עצמו שבלב אותו בן-הבית לפחות, אשר הזר נועז לדלוח את מימיו. עם שלם – הרי הוא משפחה גדולה, ובכח אותו הרגש של שמירת עצמו לא יוכל לסבול את הזרים הנועזים באיזה ענין להתחרות עם בני-המשפחה, כלומר לאחוז ידיהם ולהפסיק או אפילו להמעיט פרנסתם. בימי-הבינים, ימי ממשלת החשך והבערות, היתה הדת לסימן להבדיל בה את הזרים מן הבנים, ויהי הנוצרי – הבן, והבלתי נוצרי – הזר. אך הזר האמלל, היהודי, צריך היה לאכול, לשתות וכו', כמו האזרח בן-העם, ועל כן גם לעבוד ולעמול כמוהו. אז נפגשו הזר והבן במשעול צר. הבן בעל-הזכיות לא רצה בשום אופן שיעשה הזר אותה המלאכה, שהוא עצמו יכול לעשותה ולהשתכר בה, שיאחז היהודי במעשי ידיו ולגרום לו אבידת שכר. לפיכך הכריחו את היהודים להתעסק אך במסחר ובלקיחת רבית, שאז עוד לא התעסקו האזרחים בהם. בשעה שראו הזרים ברכה בעמלם זה ובשעה שהתחילו גם האזרחים לעסוק במסחר, אמר האזרח אל היהודי פה, כי אז היה כל החיל הזה והמסחור הזה בידי. ובכן החל הנגף. האמנם, ארץ ספרד, שנתרוששה אחרי גלות היהודים ממנה, הוכיחה למדי עד כמה צדקו תואנות כאלה; אך האם גלות, הרג ואבדן וכל תועבות ימי-הבינים היו יכולים להיות תולדות הבנת דבר לאשורו? אמת היו, כי מלכי המדינות, אשר טבע הדברים מחייב שלא יחשבו את עבדיהם לזרים, כי אין זרים בין העבדים, הגינו על-פי-רוב על היהודים האמללים, אך לא תמיד הועיל מחסה בעלי הממשלה להאמללים להושיעם מזעם "העם". אך בתקופה החדשה, בשעה שנחלק לב איזו עמים ובאו לריבות גדולות, כמו ריב הקאתוליציזמוס עם הריפורמאציון וכיוצא בזה, שכחו הלוחמים קצת את התלאה הישנה, היינו שבין אלפי "בנים" נמצאים גם עשרות "זרים". מן הכלל הזה יצאה אך ארץ פולין. שם, לפחות עד זמן חלוקתה, לא היו היהודים הזרים נחשבים למשא על הבנים, מפני שהיהודים לא אחזו ולא יכלו לאחוז במעשי יושבי הארץ ולקפח בזה את פרנסתם. הם, היהודים, נתפרנסו מאותן פתותי-הלחם, שהיו לתועבת-נפש להאדונים הגאים ושהמון-העם לא יכול להגיע אליהן. האדונים עסקו במשתאות, הטיבו את לבם, הלכו בשרירות-הלב ויבראו להם סכסוכים שונים; ההמון הנדכא עבד את האדמה, והזרים נדחפו להתעסק במסחר, בלקיחת רבית, ובמעשי סרסורים. נחשב לאיש מיותר, וישב בתוך המשפחה בתור שמש ומשרת. אך אם "ההרגל – טבע שני", הנה עסקו של האדם הוא חינוכו השני. עבדות הפולנים הביאה להם נזק יותר מן הנזק שהביאו מדורות העצים וההרג ליהודי ארצות אחרות. הבערות, הפראות והשפלות התפתחו יותר אצל היהודים בפולין, מאשר בשאר ארצות. המהפכה שהיתה בצרפת השאירה רושם נצחי בהיסטוריה ואחריה באה המאה התשע-עשרה. במנהג שבעולם, את תכונתו, נעשה בעל לב טוב, איש בעל-רגש, רחמן וגדל הרוח, ונכון לעשות צדקות גדולות; עבד משוחרר, בראשית ימי חירותו, נכון לחבק בידידות את כל מי שיפגוש. אך מעט-מעט, כזה כן זה ישיבו לאיתנם, מהלך רוחם ותכונתם ישובו כבראשונה וחייהם הפנימיים יאחזו דרכם הסלולה להם מאז. גם אירופה, אחרי שהיתה לה הרוחה מסדרי ימי-הבינים, מעול מפלגות מושלות שונות, היתה לטובת לב, מלאה רגש צדקה, ולעומת הגדרים הקודמים, שהבדילו בין מפלגות שונות, נטתה לדרך אחוה לקרוא שלום לכל אדם ובאחוה חבקה גם את הזר: היהודים קבלו זכיות אזרח. ארץ רוסיה מעולם לא לקחה חלק בסדרי ימי-הבינים, להמיש צוארה מהם, ועם זה גם להיות במצב אותו העבד המשוחרר, הנכון לחבק את כל איש מבלי הבדל בין בן-משפחתו לאיש זר ועל כן עוד לא טעמו יהודי רוסיה את טעם האמאנציפאציון. היה אצלנו דבר מעין זה. ממלכת הקיסר המנוח, המלך הקורא דרור, בעת שכל בני רוסיה, אחרי מלחמת קרים, הרגישו את עצמם כמתעוררים לחיי אור חדשים, הביטו גם בחירי המשכילים ברוסיה חמלה ורחמים על "הזר" האומלל. אך דבר זה בכלל לא האריך ימים. זה לא כביר בא לעולם הקוף האשכנזי, הנקרא אנטיסימיטיזם, בכל גועל פניו, ואחריו החלה שלשלת ארוכה של רעמים. "האמנם ימי-הבינים מתחדשים עלינו וקמים לתחיה?" – שאלו רבים בחרדה. לפי דעתי: כן הוא. האמנם מבט כזה לא יגרום לכפות הר כגיגית על אמונת לבו של "הזר" ופריו יהיה בימים הבאים לרועץ לא אך ליהודים לבדם, אך בכל אופן זרים הננו עוד עתה כמו בימי-הבינים, ואם גם רחוק להאמין כי בשביל זה נכונו לנו מדורות עצים וכליון, אך אין אנו בטוחים מפחד גזרות רעות וחקים מעיקים, ולפעמים גם ממכות חדרי בטן וממשסה. והדבר הזה פשוט מאד. אם בני-האדם מאמינים, שהאויר הפרוש במרחב ידוע אינו מקום השייך לממלכה שלמה, אך קנין הלאום היושב בו, הלא כל בן עם אחר הבא לשאוף את האויר ההוא צריך להתחשב כזר, ואין בני-משפחה סובלים איש זר להם. "זרו הלאה את הזר! העפ, העפ, סורו יהודים" נשמע עתה בגרמניה, באונגריה, ברוסיה וברומניה, והקול הפרוע הזה, לדאבון לב, כפי הנראה, ירעיש ארץ עוד ימים רבים מאד. הנה האשכנזי הרעב ללחם רואה, כי איזה זר יש לו פת לחם, בשעה שהוא, אזרח הארץ, חסר לחם על-פי איזה מקרה, והוא מאמין בכל לב, כי לולא היה עמו הזר, כי אז היה הוא, האזרח, מושל בפת הלחם ההיא, מבלי הבט על מה שאלפי זרים גם הם רעבים ללחם כמוהו ועשרות או מאות אלפים מן האזרחים רואים חיי נחת יותר מן הזר השבע ההוא. הנה הסוחר האשכנזי רואה אצל הזר חנות מלאה או בית נכון ונשא והקנאה תשדד מנוחתו: "הלא לולא היהודי הזה, יאמר בלבו, אז גם החנות הזאת, גם הבית הזה היו לי", ולא ישים אל לבו, כי אפשר אשר לולא היהודי כי אז לא היה הבית נבנה כל עיקר. הנה האשכנזי המלומד יהודי פרופיסור, רופא, שופט והוא מדמה בלבו: "לולא היו יהודים בתוכנו, כי אז היתה לי הקתדרה הזו או המשרה הזו", וכיוצא בזה, ולא ישים אל לבו, כי היהודים פעלו הרבה לתועלת המדעים, וכי אותו היהודי שזכה להשיג קתדרה, ספק מוכשר יותר ממנו, האזרח, שלא זכה לה, ובכן הוא צועק בקול: "זרו הלאה את הזרים!" כמראה הזה הננו רואים עתה גם אצלנו. בעלי-המסחר ובעלי-ההשכלה קצו זה כבר מפני התחרותם של "הזרים" גם בעסקי המסחר גם בעסקי המדעים. בעלי-ההשכלה מרגישים את ההתחרות הזאת עוד בשבתם על ספסלי בתי-הספר, כי ילדי בני-ישראל, כידוע, לומדים ביתרון הכשר מילדי האזרחים. לפיכך נמצאו מסיתים אשר הקימו על היהודים את ההמון, שעל-פי-רוב אין לו על היהודים טענה של כלום, לפי שמעולם לא סבל ולא היתה לו אפשרות לסבול מהתחרות היהודים שאינם תופשים אומנתו, את ההמון – שלפי התפתחותו השפלה אינו רחוק מעולם מכל קטטה ומכל הכאה ומלזכות באיזה חפץ שלא בעמל יתר. עתה הנה לכם פתרון הרעמים. וראיה לדבר, שהרי לא היתה עוד עדה בין האזרחים, אשר השתדלה בזמן איזה רעם להשקיט את ההמון הסוער ולהודיע לו עד כמה נתעבים מעשיו בהרעמים; שהרי מכתבי-העת אשר לזה, מלבד אחדים תחת לגלות למוסר אזן פורעי הפרעות התחילו כח להאשים אותנו בכל מיני תועבות שבעולם, כאילו חפצו להצדיק תועבות נוראות כמו שוד בצהרים ואונס; שהרי עוד בטרם חדלו הרעמים לעשות שמות ביהודים נשמעו קולות מחבורות רבות על אדות נחיצות הגבלת זכיות היהודים, המזיקים, לדבריהם, בכל פנות שהם פונים, גם לשלחם ממקומות שונים. כל זה מובן מאד, כי אין חפץ בזרים. אך אם כן למה להם החניפה והצביעות? למה לא יאמרו ברור וגלוי: "אין אנו חפצים בזרים!" אמרו עליו על אפיפיור אחד, שבשעה שבקשו ממנו לתת לחם בשני רעבון גם ליהודים, גלה פנים שלא כהלכה בדברי ישו הנוצרי ואמר: "לא טוב לקחת לחם הבנים ולהשליך לכלבים". הנה היו דבריו פשוטים וברורים. למה זה יחפיאו עלינו אויבינו הצדיקים כל מיני תועבות שבעולם וכמעט גם עון הטלת סם המות בבארות, ולא יאמרו ברור: "לא טוב לקחת לחם הבנים ולהשליך… לפחות, לזרים?" הננו רואים איפוא, כי תחת שהיה היהודי שנוא בימי-הבינים כבן אמונה זרה הנה הוא שנוא עתה כבן עם זר, והתולדה היוצאת ממבט זה או זה הלא אחת היא. היהודים בצרפת, באיטליה וכו' אינם נרדפים, הנה זה הוא בשביל שהם שם במספר מועט, שאין שוה לדבר על אדותם, והשנית, שזהו לדעתי העיקר, מפני שהעמים טרודים עתה בשאלות יותר נכבדות משאלת היהודים: צרפת לא באה עוד אל המנוחה ממחלוקות הפנימיות של כתותיה השונות, מבלי לדבר על מה שעלזאס ולאטהרינגען מפריעות את מנוחתה יותר מאלף שאלות של הבל, כשאלת היהודים; איטליה מצפה לאחדותה השלמה; על אדות אנגליה, שבכלל איננה מוכשרת לשנות את דעתה חדשים לבקרים, הלוטשת עין תמיד לרכוש לה חפים חדשים, על אדות אנגליה העשירה, אשר מלבד כל אלה הנה היא אוהבת את זרע נביאי ישראל, – אין לדבר כלל. אך כאשר ישיגו העמים ההם את מטרותיהם, ההרגשה הטובה, שתתעורר בם בהשיגם מטרתם, תתקרר מעט-מעט, יאחזו דרכם הסלולה, כמו שאחזו חיי עמי אשכנז, אונגריה ורומיניה, אז יוכל היות כי גם שם יתחילו להביט בעין רעה על בני שם הזרים, שנתאזרחו בין עמי אירופה. זהו לפי דעתי שורש שאלת היהודים בכל המקומות ובכל הארצות. זרים היינו בימי קנאת הדת, וזרים נהיה עד אשר תעבור קנאת הלאומית מן הארץ. אין מגיד מראש, אם תאריך הקנאה הזו ימים כקנאת הדת בזמנה, ואם לא ימציאו בני האדם קנאה חדשה, להכיר על ידה את האזרח על הזר, בעת אשר הקנאה הלאומית תלך לעולמה, אך בכל אופן קרוב מאד הדבר, כי האנטיסימיטיזם והרעמים אינם אלא פרחי התנועה הלאומית שנולדה מקרוב באירופה, ופריה עודנו מוכן לנו לימים הבאים… אך לשקר הננו מבטיחים את נפשותינו שהדרכים האלה אינם אלא הוראת שעה, שנולדה על-ידי מקרים עוברים ובהשתדלות צוררי-היהודים; אין זה כי אם דבר טבעי הנשען על היסוד הקיים: "שלך קודם לשל כל אדם", שעל פיהו צריך הזר תמיד להיות ברחוק מקום מבני המשפחה. אך הלאומית היא דבר שאיננו נרגש באחד מחמשת החושים, ומושגה יבא בלבנו אך בריב שני לאומים, כי אין אדם יכול להרגיש, שבעורקיו נוזל דם זה ולא דם אחר. על-כן לא נוכל להרגיש בעצמנו שאנו זרים, ולהיפך, הננו חושבים אותנו בצדק לאזרחים, פה נולדנו, פה קבלנו חנוכנו, פה הבאנו מעט או הרבה תועלת, פה קרוב לאלף שנים, יוכל היות יותר מן השנים שההיסטוריה הרוסית מונה לה, ינוחו עצמות אבותינו, שגלו מגרמניה לפולין, ופה שפכו אחינו ובנינו לא אחת ושתים את דמם להגן בעד ארץ-מולדתם, אשר לא תאבה לשאת אותם. כן הוא, אין אנחנו רגילים לחשוב את עצמנו לזרים, אך ההיסטוריה, הגבלת הזכיות והרעמים מזכירים אותנו את הדבר הזה, ששכנינו האזרחים אינם חפצים לשכוח אפילו רגע אחד. אך אי-אפשר לו לאדם למלא את מחסורו בהיסטוריה, בהגבלת הזכיות וברעמים; לזאת נחוצה עבודת הגוף או עבודת השכל, ובענין זה בעל-כרחנו עלינו לדחוק את רגלי איזה "אזרח" על כל צעד, כי כל מלאכה שנעשתה ביד היהודי לא תוכל לבא ליד האזרח. הן היה מקום לחשוב, כי אין לך דבר משובח מן העסק בחכמות ובעבודת האדמה. אך לא: אך שום שמו הזרים את פניהם לעבודות אלה והנה נשמע קול פרוע: "הנה היהודי הולך"! בני היהודים לקחו להם את ספסלי בתי-הספר, שעליהם היו יכולים "בנינו אנחנו" לשבת. האמנם, קרוב מאד, שהנער "אברהם" שנתקבל לבית-הספר, מוכשר יותר ללמודים מן הנער "וואניא" שלא נתקבל שמה, ואם כן יביא אברהם יותר תועלת מאשר היה יכול וואניא להביא. אך מי ידאג לכמו אלה? האדם מתנהג על-פי-רוב כפי שתורהו טובת עצמו ולא החברה. – "היהודים עובדים בשדה ומקפחים את פרנסתנו!" ממילא מובן, שעל עבודות שאינן משובחות כל-כך אין עוד לדבר. ברור הוא, שכל הימים שהאויר יהיה נחשב לקנין פרטי של איזה עם, והיהודים יצטרכו לאכול, לשתות, ללבוש בגד וכיוצא בזה, ואם כן – לעסוק באיזו עבודה ולקפח בזה פרנסת אחרים, כל הימים האלה יהיו היהודים למשא על האזרחים בכל דבר שיתעסקו בו. אם יתעסקו היהודים בעבודת האדמה ובכל עמל כפים, היינו שיתחילו להתחרות עם ההמון ולירד לאומנותו, אז יעלו עוד ביותר עליהם את חמת ההמון. הלא נודע, כי היהודים עובדי-האדמה ובעלי-האומנות סבלו יותר מכל אחיהם מן הרעמים. איזה הדרך, אם כן, לצאת למרחב מן המצב הנורא הזה? ברור הוא, כי אך דרך אחת לנו: לבלי נהיה עוד זרים. באיזה אופן? אפשר שקטני-הנפש וקטני-השכל שבנו יאבו לרפא כל תחלואינו ברפואה אחת, בהתבוללות גמורה וחלוטה, אם נדון בגניזה את כל קורותינו שעברו, כל ההיסטוריה נפלאה שלנו, אם נקבל בלב ולב את כל דעות שכנינו שאין אנו מודים בהן, אז בעוד איזו עשרות שנים יטמעו ויתבוללו הזרים בין האזרחים לבלי הכירם עוד, ולא יהיו עוד יהודים, ושם ישראל לא יזכר עוד. אך מבלי לדבר, כמה גרוע ומגונה מעשה חונף כזה, מבלי לדבר כי מהתבוללות כזאת יאבדו לבנינו אחרינו אותם המעלות והכשרונות המשובחים שהצטיינו בהם בני-ישראל, ושאין לנו שום זכות לשלול אותם מזרענו, כמו שאין שום זכות מוסרית לאדם בריא לישא בשביל ממון בתולה שיש לה מחלה הבאה בירושה מאבות לבנים; מבלי לדבר עוד גם בזה, שעוד הדבר מוטל בספק גדול, אם יאבו העמים לבלוע אותנו ולהתבולל – הנה אין לנו שום צדקה לקוות על התבוללות גמורה וחלוטה. הנה התבוללות כזו אינה אלא מות לאומי, ולאום אינו יכול לאבד עצמו לדעת. ההתבוללות – היא מעשה ההיסטוריה, ואנחנו לא נדע למתי יעלה רצון לפניה להביא עלינו את הכליון, וביחוד בראותנו כי עד עתה לא היה בכחה להביא אותו עלינו. אינני מדבר על בורחים יחידים, הנה עושי נבלה בלבם ובדעותיהם היו בכל עת; אך מצב בני-ישראל לא הוטב מעולם על ידיהם, והם, להפך, לפי דבריו הנכונים של הסופר המנוח מ.א. גינצבורג, המעיטו את מספר המוכים וירבו את מספר המכים. אך אם יש צדקה לאירופה לבלי לסבול זרים, הנה גם לנו הזרים האומללים, יש לנו הצדקה לשים לפני עמי אירופה וממשלותיה את תביעותינו הצודקות. אמת הוא, כי כזרים נחשבנו באירופה, אך הלא לא ברצון עצמנו באנו להיות לכם למשא, כי בעל -כרחנו הגלו אותנו מארצנו למערב אירופה ומשם לפולין; לא אנו אשמים בזה, שחיל הרומיים, שהיו בו גם גדודים מעמי אירופה החיים עוד עתה, היה חזק ממנו; לא אנו אשמים גם בזה, שמזמן חלוקת פולין חלק אחד ממנו נעשה פתאום לעבדי רוסיה והחלק השני הרבה עבדי פרוסיה ואוסטריה. אנחנו, להפך, היינו חפצים יותר להשאר על אדמת אבותינו ולבלי דעת מחמדי ימי-הבינים עם שמזמן החדש. עוד זאת, הלא בני-אדם הננו ויש לנו הצדקה לחיות ככל האדם, עוד יותר, הנה יש לנו הצדקה לדרוש שימת עין יתירה על מצבנו, כי עמנו הוא הקדמון בכל העמים המתוקנים החיים עתה, לא מעט הביא לאוצר הציוויליזאציה ועוד רב מזה ראה עמל ותלאה בחייו; אך, איך שיהיה, הנה לחיות ככל האדם. אבל אתם הנכם מדכאים את חיינו באירופה ועוד ידכם נטויה; הלא כאשר תגבילו את זכיותינו כן ירבו בנו אנשי און, וכאשר תרחיבו צעדינו כן נוסיף להתחרות אתכם ולקפח את פרנסתכם. בין כך וכך אין אנו, הזרים, מוצאים מנוח אצלכם. אם אין אנו אשמים שהמקרה זרה אותנו הזרים בתוככם, אם אנחנו, ככל האדם, יש לנו צדקה לראות חיים, ואם אתם אינכם סובלים אותנו, הנה עליכם למצוא לנו מקום, שבמשך איזו עשרות שנים, נוכל להאחז שם ולחיות כאזרחים ואדוני הארץ, ולא כזרים. בזה תצילו את עצמכם מהתחרותנו המזקת לכם, ואותנו – מתלאותינו הנצחיות שאנחנו סובלים מכם על לא חמס בכפינו. מקום כזה, לדעתי, יכול להיות אך בארץ-ישראל! אך אם גם אירופה הרודפת אותנו תאטום אזניה לקול תביעתנו הצודקת הזו, הנה אנחנו בעצמנו אין אנו רשאים להעלים עין ממצבנו בזמן הזה ובעתיד. עלינו לדעת כי בדברי ימי תלאותינו מתחיל עתה "פרק שני" בשם "קנאה לאומית", והמנוחה המעטה שהיתה לנו בימים האחרונים לא היתה אלא כנייר הנשאר חלק בין פרק לפרק, שמדת גדלו באיזה חבורים תלוי לפי ראות עיני מסדר האותיות, או "הבחור הזעטצער", ואין אתנו יודע מראש כמה דפים כתובים בדם יכיל הפרק הזה, ואיזו פרקים יבואו אחריו. לפיכך עלינו להשתדל בישוב ארץ-ישראל על-ידי עובדי-אדמה מבני-ישראל ולהושיב עליה את באופן כזה, שבמשך מאה שנים יוכלו אחינו לעזוב כמעט לגמרי את אירופה המתקוממה להם, ולהתישב בארץ אבותינו הסמוכה לה, אשר יש לנו עליה זכות היסטורית, שלא תמה ולא אבדה באבדן ממשלתנו, כמו שלא תמה זכות עמי הבאלקאן על אדמתם באבדן ממשלתם. לפיכך יש יתרון גדול לארץ-ישראל על אמריקה, שגם היא זרה לנו, מלבד היתרון שיש לארץ-ישראל על הארץ החדשה בזה, שבה יוכלו אחינו הנחוצים מאד בחיי כל עם, וביחוד בארץ המאחדת שלשה חלקי התבל: אזיה, אפריקה ואירופה, מה שלא יהיה נקל כל-כך באמריקה, כי לא לפי כחנו להתחרות עם יושביה העשירים. על-פי הדברים האלה נחוץ לנו, לדעתי, לשכוח את אמריקה ולשים כל מעינינו בישוב ארץ-ישראל. האמנם אין ספק, כי לא פעם ושתים נשמע לעג שאננים ונצטרך להלחם עם מעצורים רבים להשיג מטרתנו. אפשר כי רבים מאחינו בני עמנו יאמרו בדברי סנבלט החורוני: "מה היהודים האמללים עושים? היעזבו להם? היזבחו? היכלו ביום? היחיו את האבנים מערמות העפר?" אך, האנחנו יפול לבנו עלינו מלעג שאננים? אם אנחנו נירא מפני מעצורים? הן כל דרך חיינו זה כאלפים שנה מלא לעג שאננים ומעצורים, ונצח ישראל לא נפל שדוד! אבותינו בימי נחמיה לא היו מושלמים כמונו בידיעות שונות ומספרם היה מעט, אבל מה רב העז אשר לבשו לבנות חומות ירושלים! "ויהי מן היום ההוא חצי נערי עושים וחצים מחזיקים והרמחים המגנים והקשתות והשריונים וגו', הבונים בחומה והנושאים בסבל מעשים באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח, והבונים איש חרבו אסורים על מתניו ובונים והתוקע בשופר אצלי וגו', ואנחנו עושים במלאכה, וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים וגו', והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה" (שם ד', י-טז). הנה במעצורים כאלה נלחמו אבותינו ויוכלו למו, ואנחנו לא נצטרך להלחם, ולא להשיג חירות גמורה. אין לנו צורך לא בחומות ירושלים, לא בבית-המקדש, ולא בירושלים עצמה, העיר שאינה מרכזית, ושהיתה לבירת ממשלת ישראל אך מפני שהיתה בחלק יהודה, שממנו יצאה מלכות בית-דוד. אנחנו צריכים שיהיה מקום מקלט לנו, אנחנו צריכים לארץ-ישראל ונחוץ לנו בה מרכז אמתי, אך לא "סף רעל" או "אבן מעמסה לכל העמים" (זכריה י"ב, ב' ג'); אנחנו לעוז רוח ולמעשה, ולזה הננו מוכשרים. קומה לעבוד עבודה, בית ישראל! תשרי, תרמ"ב. יואקים צימרמאן נולד בשנת 1815 בעיר וואסילקוב פלך קיוב לאבות חסידים ויראים. אביו, שהיה השוחט דמתא, חנך אותו ברוח החרדים הקיצונים. בהיותו בן ארבע כבר למד בחדר ומאז עבר ממלמד למלמד, מנחותי-הדרגא אל בני-העליה שבהם, עד כי לא נמצא עוד בוואסילקוב מורה בשבילו, מפני שבעודו נער כבר נראו בו סימני "עילוי" והצטיין בלמודו מגדולי מופלגי-התורה שבמקומו. אז לקח אותו אביו אתו ליום שבת אחד לצ'רנוביל כדי להתיעץ שם עם הרבי לאיזה מקום-תורה לשלחו. גם הלומדים הצ'רנובילים התפלאו על רוחב דעתו של הנער בתורה וכולם נבאו עליו פה אחד, כי הוא עתיד להיות רב וגאון בישראל והשיאו עצה לאביו לשלחו לאיזו ישיבה גדולה בליטא. אבל מה מאד השתוממו כולם כשמעם, כי אף נכנסו השוחט ובנו אל בית הרבי, והלה נשא את עיניו אל הנער, קרא מיד: "מהרה וקח אשה לחיימ'ל שלך; כבר הגיעה השעה: יהודי בר-מצוה; אחרי החתונה ישב ויעסוק בתורה ביחידות, ולא יתן לאיש, יהיה מי שיהיה, לנסות את כחו בלמודו. "עין רעה"!… לא ארכו הימים והנער "הבר-מצוה" נהיה לחתן בשעה מוצלחת, וכעבור עת מועטת היה החתן לאברך. הוא נלקח לחתן לחסיד עשיר, אשר החזיק בחכירה אחוזה גדולה רחוקה מהלך ווירסטאות אחדות מרוז'ישצה פלך וואלין. לעשיר זה היתה בת עשיר, אבל בלתי מצוינת: לא כל-כך יפה, חולנית קצת וכבר הזקינה בבתוליה: למעלה משמונה עשרה. בהתאוננו פעם אחת מרה לפני הרבי, כי קשה לו למצוא חתן לבתו, אמר אליו: "סעה תיכף לוואסילקוב; שם בבית השוחט תמצא את בן-זווגה בוואסילקוב יצא דבר-השידוך לפעלו בשנים, שלשה רגעים. שני הצדדים היו כמאושרים בעיניהם. השוחט היה שבע-רצון לראות את בנו נלקח אל בית מלא כל טוב, והחוכר שמח מאד על כי נמצא גואל לבתו "הנחשלת", והוא בחור דגול מרבבה, "עלוי" המתכונן לרבנות… אחרי החתונה פנה החוכר לחתנו בן שלש-עשרה השנה לצורך למודו עליה מיוחדת מרוהטת יפה, שחלונותיה נשקפים אל גן-פרי נחמד מאד. שם העמיד חותנו ארון עם ש"ס גדול דפוס סלאוויטא, וחיימ'ל ישב יומם ולילה ולמד, באין איש מפריע אותו. עם אשתו הצעירה, שהיתה שוכבת תמיד מיצרת על הספה, לא הרבה להחליף דברים, וחותנו נמצא כמעט תמיד לרגל עסקיו בדרך; איש זר היה רואה בעיניו אך לעתים רחוקות, וכך בלה את עתותיו בודד וכמעט מובדל ומופרש מן העולם הגדול. התעוררות ידועה היתה מורגשת בחייו שני ימים לפני ראש-השנהף אז היה נוסע עם חותנו לימים הנוראים לצ'רנוביל, ושם היה מבלה עד עבור ימי-החגים. שם, בחצר הרבי, היה מזדמן עם אביו, עם קרובים וידידים ועם מי שהיו חבריו ועם אברכים חסידים סתם, חתני גבירים, הסמוכים לשלחן חותניהם כמותו, ואתם היה משוחח בדברי-תורה ובחסידות, וגם בשיחות-חולין שונות. מצ'רנוביל היה שב בכל פעם לביתו במעמד-רוח מרומם, שהיה הולך ונמשך עד שחזר ונסחף בזרם חיי יום יום האפורים עם הש"ס הסלאוויטאי ועם ספרי-הקבלה, שהביא אתו מחצר הרבי… כן עברו שלש, ארבע שנים. במשך העת הזאת עשה חיימ'ל חיל רב בלמודו, הוא כבר נעשה בקי בש"ס ופוסקים. בהיותו בפעם האחרונה בצורנוביל, בשר לו הרבי עצמו את הבשורה הטובה, כי כבר יש לו בשבילו עיירה לא קטנה לרבנות. במשך השנים האחדות האלה התפתח חיימ'ל יפה גם בגופו. הוא גדל בקומתו אף נעשה רחב-שכם עם מצח רחב ונסב למעלה עם שערות מסלסלות ואש מסתורין בעיניו הגדולות והשחורות. כשבא בפעם הראשונה לרוז'ישצה לקבל סמיכה מאת הרב דמתא, התפלאו כל בני העיירה על הדרת-פניו, וכלם אמרו פה אחד, כי שורה עליו, ממש, השכינה… בעת ההיא בנה הרוזן בעל האחוזה, שהחזיק אותה חותנו של חיימ'ל בחכירה, בית-חרושת למעשה-סוכר. בין האנשים, שהביא הרוזן מן החוץ לצורך בית-החרושת, נמצא האחד, והוא ראש-האמנים, עם בני ביתו: אשה ובת צעירה, ומוצאם מגליציה, השלשה האלה, שדברו בינם לבין עצמם רק גרמנית או פולנית והתרחקו מיתר גרי-האחוזה, נחשבו בעיני הכל לנוצרים, והם עצמם, שהיו יהודית באמת, לא חפצו להרוס את האלוזיה הזאת. חותנו של חיימ'ל, שהיה קבלן מספיק קשואים לצורך בית-החרושת ומשום כך היו לו תמיד דברים עם האמן, היה מתפלא תמיד בראותו עד היכן הוא מרבה להתעניין בחיי היהודים, באיזו פרטיות הוא דורש למצבם וכמה הוא מיצר ודואג לקשי-יומם. ותמהונו גדל ביותר לאחר שהתחיל אותן אמן שולח על ידו לפני ערב כל חג כמה עשרות רובל לטובת עניי-היהודים ברוז'ישצה. בשימו לב לכל הדברים האלה מצא, כי האמן הוא אוהב-ישראל מאין כמוהו, מגדולי חסידי אומות העולם. כי האמן הוא יהודי, - דבר זה לא יכל לעלות על לב החוכר מעולם, כי מי ראה יהודי מגולח-זקן, שאין בפניו אף אות של צלם אלהים, שאשתו אינה יוצאת בפאה נכרית על פדחתה ושבתו "הכלה" צוחקת בגלוי צחוק כל-כך מצלצל, ושכלם הם מדברים רק בשפת-הגוים? פעם אחת, בליל-קיץ, עברו האמן ובני-ביתו בדרך טיולם על פני גנו של החוכר. פתאום עמד האמן מלכת. בעד החלונות הפתוחים של העליה הגיע לאזניו קול חיימ'ל בלמדו בנגון את הגמרא מתוך מתיקות של דביקות, והוא נשאר עומד כמרתק למקומו. ים של זכרונות עלה וצף בלי-משים פתאם על פניו. הוא זכר, כי באותו הנגון המתוק של הגמרא למד אף הוא לפנים בישיבה הטארנופולית, וכי אז הביטו אליו אביו ואמו ונהרו, ואלהים ואדם התברכו בו. אבל ממול, לנוכח הישיבה, נבנה בית בעל שתי מכפלות, ומתוך הבית ההוא התחיל לחדור אל הרחוב רוח גדולה וחזק. זה היה רוחו של הלוחם הראשון להשכלה בגאליציה, ר' יוסף פריל, אשר כמו בשרביט-קסם משך אליו את הבחורים אחד, אחד. מיום ליום נתרוקנה יותר הישיבה ונתמלא הבעל בעל שתי-הקומות אשר ממולה… וקהל הצעירים התפשט בעולם לבקש לו תורות חדשות. וגם הוא נסחף עם הזרם. תחלה גמר את חוק למודו בבית-ספר בינוני, ואחרי-כן בטחניקום הווינאי, נער מעליו את אבק הגיטה לאירופה… אבל כמה עשרות, מאות ואלפי צעירים בעלי-כשרון וחפצי-חיים עוד נשארו שקועים עד צוארם מעבר השני בבץ, כאותו הלמדן הצעיר, הנמצא עתה פה ממעל ונפשו משתפכת עליו לפני הגמרא הפתוחה מתוך זמרה כל-כך ערבה ומושכת את הלב?! והאמן כבר חפץ לעלות תיכף אל העליה כדי לראות אותו המתמיד הפרא, אשר בליל-קיץ יפה כזה, שכל מה שחי ומתנועע מתרפק מתוך געגועים גדולים על הטבע, הוא יושב ומתיחד עם צללים חורים עתיקי-יומין. אבל הוא לא יכול לעזוב לבדם את אשתו ובתו ודחה את בקורו בבית החוכר לפעם שניה. כעבור ימים אחדים, כשנכנס השתמש האמן בהזדמנות זו שבאה לידו ובא אתו בשיחה ארוכה על ענינים שונים, ובהמשך דבריו שאלהו, למי הקולות הנשמעים לעתים בשעה מאוחרת בלילה מעלית-ביתו. לאחר שהגיד לו החוכר, כי הקול הזה שהוא שומע הוא קול חתנו היושב יומם ולילה בעליה ולומד, הביע לו האמן את חפצו להתודע אל חתנו, יען כי הוא מוקיר מימיו אנשים מלומדים ואוהב להכנס אתו בשיחות. כאשר שב החוכר לביתו ויספר לחתנו, כי חפץ האמן מאד להתודע אליו, נסה בתחלה להסתלק מזה באמרו, כי כרוך הדבר בבטול תורה. אבל לאחר שהוכיח לו חותנו, כי "אוהב-ישראל" שכזה כדאי הוא שיבטל בשבילו שעה קלה מלמודו, וכי מלבד זה גם אפשר לקבל טובה מאדם שכמותו, החליט בנפשו למלא את חפצו וביום אחד אחר הצהרים הלך אל בית-החרשת למעשה הסוכר. האמן, אף כי לא ידע עד כה את חיימ'ל, הכירו בכל זה על-פי הלוכו החסידי, וכראותו אותו בעד חלון לשכת-עבודתו יצא לקראתו ויברכהו בשלום מתוף ידידות מרובה, וכמכר משכבר הימים לקחהו תחת זרועותיו ויכנס אתו אל בית-החרושת. כדי לעניין אותו הוליכהו, קודם כל דרך כל החדרים והאולמים ויראה לו את המכונות השונות, שמשתמשים בהן לצורך החרושת, ויבאר לו בשפת יתר את כל הדברים הצריכים בירור. חיימ'ל שמע לדבריו מתוך תשומת-לב מרובה, לרגעים העיר עליהם איזו הערות ושאל איזו שאלות, שמצא בהן האמן הרבה עמקות וחריפות-השכל. אחרי-כן הביאהו האמן אל לשכתו; שם הושיבהו לימינו וישאלהו: – הכבר רואה אתה כעת את כחה של ההשכלה? חיימ'ל שתק. – היודע אתה בכלל מהי השכלה? ברגע הראשון כמעט לא מצא חיימ'ל דבר בפיו לעמות. אחרי-כן אמר כמו בכבדות: כי השכלה היא דבר, שמטפלים בו בני-אדם בלתי חרדים על דת, הנקראים אצלנו בשם "אפיקורסים". האמן, אשר חכה לשמוע תשובה כזאת מפיו, נכנס אתו בשיחה ארוכה ורצינית על מהותה של ההשכלה וערכה לבני-האדם: חיימ'ל הקשיב לדבריו הקשבה יתרה, ויש אשר הניע לו בראשו, כמו הסכים אתו. כשקם חיימ'ל ממקומו ללכת, בקש ממנו האמן, שיבקרהו לעתים קרובות. חיימ'ל לא ענה על זה דבר. כל הדרך הלך חיימ'ל שקוע במחשבותיו כשהוא נמצא תחת רושם הדברים החדשים, אשר שמע אך זה מעט. אבל בהמצאו בקרבת בית חותנו, התיצב ויאמר לנפשו בקול נמרץ: מי ישים לב לדברי גוי? הלא אך רוח הטומאה מדבר מתוך גרונו, הרוח הזה התחפש בדמות איש, שחפץ להתעות אותי בשוא; ישנם רבים כאלה. ובירקו שלש פעמים על הארץ נכנס אל הבית. כאשר שאל החוכר אחר-כך את חיימ'ל: על-מה אפוא חפץ בך האמן כל-כך? – הניע חיימ'ל את ידו באויר ויאמר: – אוהב ישראל, אבל סוף-סוף אינו אלא גוי! לא אוסיף עוד ללכת אליו! עבר יום, עברו יומים, ביום השלישי נמלך חיימ'ל ויצא לטיל וישם פעמיו אל בית-החרושה. הפעם קבל האמן את חיימ'ל בביתו הקרוב. שם נכנס אתו אל חדר-עבודתו. בהתבוננו אל החדר נשאר חיימ'ל עומד על מקומו משתומם כולו. הוא ראה על הכתלים תמונות עם כתובות עבריות; בגשתו יותר קצת נדהם לגמרי. הוא רקה מרחוק ארון-ספרים, שמתוכו נשקפים חבורים עבריים, וכמו מוכן היה להשבע, כי הם מסכתותו הגמרא או מדרשים. – רואה אני בך, כי הנך תמה – התחיל האמן – הריני לגלות לך סוד, ואז תתפלא עוד יותר. ותוך כדי דבור אמר, והפעם ביהודית גליצאית טהורה: – עברי אנכי, עברי כמותך, אף-על-פי שאיני חסיד. חיימ'ל נרתע כמעט לאחור. הוא לא יכול להאמין, כי יראה כל זאת חיימ'ל התעודד ממבוכת-נפשו אך לאחר שספר לו האמן את תולדות ימי חייו בפרוטרוט ויחתום – מן העברים החדשים אנכי, מן המשכילים, תלמידו של ר' יוסף פריל וחבר קורב להד"ר יצחק ארטר ור' שלמה יהודה ליב ראפופורט ולכל אלה, שאתה רואה את תמונותיהם פה על הקיר, ובן נאמן ומסור לעם ישראל. הבה ועשה כמוני, אהיה אנכי מופתך. אדם בעל כשרונות מצוינים כמותך הלא עלול להיות פאר לעמנו וברכה להאנושות כולה. חיימ'ל ישב תפוש במחשבותיו כשראשו מורד ויחריש. פעמים אחדות נסה להעיף מבטו בתמונות התלויות על הקיר, וישב ויורד את ראשו. מן החדר השני נשמעה מנגינת פסנתר. חיימ'ל כמו נזדעזע, והאמן אמר: – הבה נכנסה אל חדר-המאכל, שם אציגך לפני אשתי ובתי. – אנא, לא! לא! – כמו התחנן חיימ'ל – חשוך נא זאת לפעם השניה; היום כבר השעה מאוחרת; עלי ללכת. וחיימ'ל הלך כאיש נדהם ופזור-נפש. כמו עופרת רבצה על לבו ולא יכול לחשוב מחשבות. ברוב עמל עלה על עליתו. שם הוציא מתוך האחרון אחד מספרי-המוסרף ואך נתן את עיניו בו התמרמר בבכי… למחרת הרגיש חיימל את עצמו כולו נרגע ושקט ברוחו. במשך הלילה גבר את עצמו, גרש את הרהוריו הזרים ובדעה צלולה ישב אל הגמרא. אבל אחר הצהרים התחיל מעמד-רוחו הולך ושוקע, ואך נראה בשמים הכוכב הראשון הלך אל בית-החרשת… במבוא הבית פגשה אותו בת האמן, עלמה כבת שבע-עשרה, נאוה למראה מאד. היא ידעה מי הוא ותזמינהו להכנס אל הבית באמרה, כי כרגע יבוא אביה. בעינים מורדות לארץ נכנס חיימ'ל אחריה אל הבית. שם נשאר עומד ולא ידע מה לעשות. העלמה הגישה לו כסא, לא ישב. מבוכתו רבתה מרגע לרגע ועיניו תעו הנה והנה כמבקש עזרה. אבל העזרה לא באה כל-כך מהר, והשטן, בדמות העלמה, לא זז ממנו אף רגע. כך עמד כעל חדודי-חרש עד אשר נכנס האמן. רק אז שאף רוח לרוחה. בוא תבוא – התחיל האמן – הלא צעיר רב-תבונות אתהץ אני מבין: קשה לך. גם לי היה קשה לפנים; הלא ספרתי לך, כי אבי היה רב ואף-על-פי-כן החלטתי סוף-סוף בנפשי לבחור לי את הדרך החדשה. אל תשים לב לשום דבר ועשה כמוני. – עשה אעשה! – התמלט אחרי הפסקה קטנה מפי חיימ'ל. בדברים הללו נחתמה לעולם הקארירה החסידית-רבנית של חיימ'ל… בכל לילה, בעת שכל בני בית חותנו כבר ישנו, היה חיימ'ל עוזב כמתגנב את עליתו והולך דרך קפנדריאות נסתרות אל האמן. שם הורה לו האמן את ראשית יסודי הלמודים הכלליים השונים, אף הקצה לו שעורים לחזור עליהם ביחידות בביתו. חיימ'ל התמכר אל הלמודים החדשים בהתמדה מרובה ויעש בהם חיל עד להפליא. כעבור זמן ידוע גלה האמן את סודו של חיימ'ל לאחד מעוזריו בבית-החרושת, אינז'ינר רוסי, שישב אתו בבית אחד, והשפיע עליו, שילמד את חיימ'ל פעמים בשבוע את הלשון הרוסית. בבית החוכר לא התבונן איש אל המהפכה אשר התחוללה בחיי חיימ'ל, יען כי סדר-חייו לא נשתנה אפילו שנוי כל-שהוא, וכקודם היה כל העולה אל העליה מוצא אותו תמיד יושב לפני גמרא פתוחה, וקול נגונו הערב נשמע בעד החלונות כאשר עד כה. כן עברו שתי שנים. במשך העת הזאת הספיק חיימ'ל לרכוש לו ידיעות בשעור של בית-ספר בינוני בעל שמונה מחלקות. במועצה, שהיתה בבית-האמן ושהשתתף בה גם האינז'ינר, התחילו נמלכים יחד כיצד לתת לחיימ'ל את האפשרות להכנס אל בית-ספר גבוה. לאחר שדנו בדבר מכל צד, באו לידי מסקנה, כי אין דרך לברוח. עתה הגיעו לחיימ'ל ימי מלחמה קשה. הוא לא שם לב אל הרעש אשר תטיל מנוסתו בין החסידים, אשר כבר קרע בלבו את החוט האחרון המקשרו אליהם. הוא חרד רק לגורל אבותיו לבל יורידם הדבר ביגון שאולה בלי-עת. רעדה רעד חרישי איזו נים חבויה בסתר לבו בזכרו את אשתו החולנית, שהרתה בעת ההיא ללדת את הילד הראשון, ראשית אונו. כל הרעיונות האלה נקרו בלי-חשך בלב חיימ'ל, ולא ידע נפשו. בסביבה המלאה אורה ולבוב נפשי של משפחת האמן היה מתעודד לשעה קלה ומאמץ את לבו ומתחזק בהחלטתו לברוח למחר, אבל בשובו אל עליתו שבה ונפל רוחו עליו וידיו רפו ונפשו נקרעה לקרעים. אבל מאורע מעציב, אשר לא חכה לו, בא לעזרתו. פעם אחת, בשעה מאוחרת אחרי חצות-הלילה, אך שב חיימ'ל מבית האמן ויעל על עליתו, שמע קול דופק בלאט על הדלת. כאשר פתח את הדלת נכנסה חמותו ועיניה רטובות מבכי. – חיימ'ל, ה' עמך! – אמרה אליו ותספוק בכפיה – מהרה ורדה מטה; לא חפצתי לצערך. דבורה'לי – כן היה שם אשתו – מקשה הרופא. בין כה נעשה מצבה מסוכן יותר ויותר, כי נהפכו עליה ציריה, היא כבר צועקת בשארית כחה, צריך לבקש רחמים לך שב ואמור תהלים, אולי ירחם ה'. חיימ'ל מהר לרדת מטה וישב לאמר תהלים. והוא קרא את דברי נעים זמירות ישראל קריאה נלבבת ובכוונה גדולה. לפנות בוקר בא חותנו עם הרופא. אבל כבר אחר הרופא את המועד. הוא הוציע ממעי היולדת ילד מת, והיא עצמה לא עמדה בנתוח שנעשה, וכעבור רגעים אחדים נפחה נפשה ותמת. כעבור שני שבועות נגש חיימ'ל יום אחד אל חותנו ויאמר אליו: – לא הוכח מאת ההשגחה העליונה, כי זווגי עם דבורה'לי בתך, עליה השלום, יעלה ליפה ויהי לאורך ימים. כך היה רצון-אלהים, ועלינו לקבל מידו גם את הרע. אני מביע לך תודה מרובה על אשר קרבתני כל עת היותי חתנך כבן לך. מכאן ואילך התחייבויותינו ההדדיות בטלות ומבוטלות, אני נפרד מעליך ושב לאבותי. למחר בבוקר עזב חיימ'ל את האחוזה. חותנו וחמותו לוו אותו עד רוז'ישצה ושם נפרדו מעליו בברכה. באחד מבתי-המלון אשר ברוז'ישצה כבר חכו לחיימ'ל האמן ובני-ביתו. שם התרחץ חיימ'ל ויקף את פאת-ראשו ואת זקנו הקטן גלח לגמרי, הפשיט מעליו בגדי-החסידים וילבש את תלבושת המשכילים של אותו זמן. על-ידי זה שונה פתאום מראהו כל-כך, עד כי בבואו אל החדר, שישבו שם האמן עם בני-משפחתו, לא הכיר אותו איש מהם. רק אחרי עבור רגעים אחדים קראה העלמה בצחקה בקול גדול: – אלי שבשמים, הלא זהו הרבי'לה! "הרבי'לה" – כך קראו בבית-האמן את חיימ'ל כל העת. עוד באותו היום בערב נסע חיימ'ל לקיוב. לקיוב הביא חיימ'ל אתו מכתבי-המלצה מאת האמן אל שנים מידידיו משכבר הימים, שגרו שם זה כמה שנים. אחד מהם, רופא רוק, נתן לחיימ'ל מעון בביתו, ולמחר כבר השיג בשבילו שני שעורים בבתי עשירים. זה נתן לחיימ'ל את האפשרות להכין את עצמו בלי מפריע אל הבחינות. מקץ שלשה חדשים נתבחן באחת הגימנאזיות הקיוביות ועמד יפה בנסיון לקבל תעודת-בגרות ממדרגה הראשונה. אז הגיש בקשה על-דבר הכניסה אל האוניברסיטה שעל שם "וולאדימיר הקדוש". זה היה בשנת 1836, כשנתים ימים לאחר שנפתחה האוניברסיטה הקיובית. בין תלמידיה לא נמצא עדיין גם יהודי אחד. באוניברסיטה הקיובית שרר אז רוח דתי פראבוסלאבי קיצוני, והוא שסגר את דלתותיה לפני היהודים. מלבד זה נמצא בעת ההיא בין היהודים רק מעטים, שחפצו בהשכלה גבוהה; פה ושם התחילו אף זה עתה יהודים בודדים נכנסים אל בתי-הספר הבינונים. חיימ'ל היה היהודי הראשון, אשר נפתחו לפניו דלתות האונברסיטה הקיובית. תעודתו מגדת תהלתו היתה אותו רוח-הקסם, שפלסה לו נתיב אל היכל-ההשכלה העליון הזה. ולאחר שכבר נמצא בין כתלי האונברסיטה הקיובית, הפליא התלמיד היהודי היחידי הזה את הכל בכשרונותיו הגאוניים. הפרופיסורים מלאו פיהם תהלתו, ובכל הזדמנות שבאה לידם היו מציגים אותו מופת ודוגמה לאחרים. פעם אחת, זו היתה הפעם הראשונה מן היום שעזב את בית חותנו, נזכר חיימ'ל פתאום באבותיו, ונזדעזע כולו. כרגע ישב ויערוך לאביו מכתב גדול, שבו הודיע לו בפרוטרוט את כל הקורות אותו למן היום אשר נפרד מעליו ויבקש ממנו סליחה ומחילה על הצער אשר גרם לו בנטותו מדרך הישר של החסידות. אל המכתב צרף חיימ'ל עשרים רובל בהבטחה לתמוך בו כל ימי חייו בסכומים עוד יותר גדולים. אבל עוד לא עברו שני שבועות וחיימ'ל קבל מאביו את הכסף בחזרה בצריך מכתב כתוב בידי אחר המודיע לו, כי אין אביו חושב עוד אותו לו לבן ואינו רוצה לדעתו גם מכאן ואילך. הידיעה הזאת כמו הלמה את ראש חיימ'ל ומרוב צער היה נפעם ונדהם מאד. אבל עגמת-נפשו לא ארכה, כי חלפה למחר בבוקר, בשעה שקבל מכתב מאת האמן בתוספת דברים מאר מרי – כן היה שם בתו – אשר הזמינה אותו לבוא אליהם בימי-החופש. זה כמה שנמשך לב חיימ'ל אחר מרי, הוא גם אהב אותה בסתר לבו בשבתו עדיין בעלית בית-חותנו. אבל אז חשב את הדבר רק כחלום נעים. עתה, בקבלו מאתה את ההזמנה, הבריק בו פתאום הרעיון, כי אפשר שיקוים דבר-החלום בהקיץ, ובכליון-נפש התחיל סופר שבוע לשבוע ויום עד בוא עונת החופש…. חיימ'ל עמד בבחינות באופן מזהיר ועבר אל המחלקה השניה של האונברסיטה. למחר נסע לרוז'ישצה. שם כבר חכתה לו מרכבה רתונה לשני סוסים, אשר שלח האמן לקראתו מן האחוזה. כבואו במרכבה אל האחוזה, על-יד טחנת-המים, ראה חיימ'ל מרחוק את מי שהיה חותנו, ופניו הלבינו כסיד. אבל הלה לא הכירו. נזדעזע חיימ'ל בלבו גם בעת שעברה המרכבה על פני הגן, אשר נשקפו אליו חלונות העליה, שבלה בה את ימי היותו כאן סמוך אל שולחן חותנו. האמן ובני-ביתו קבלו את חיימ'ל בזרועות פתוחות, כבן יקיר להם. שני ירחי-הקיץ, שבלה בביתם, היו בעיני כלם כיום אחד, וכשהגיע יום חזרתו לקיוב, נעשה מעמד-רוחם של כל בני הבית נוגה מאד. עצובים ביחוד היו מרי וחיימ'ל, שכבר במשך העת להדבר יחד בשפת-הלבבות לחתם וכלה… חסרה להם רק הסכמת ההורים שלא הסתפקו בה שניהם. מפני כמה החליטו הצעירים, כי במכתב הראשון, אשר יערוך חיימ'ל להאמן מקיוב, ויבקש ממנו את ידי מרי, והיא תכשיר לזה בינתים את הבסיס הנצרך. כשהוא מרגיש את עצמו מאושר מאד נסע חיימ'ל לקיוב. אבל בקיוב הכין הגורל לחיימ'ל הפתעה בלתי-נעימה כלל: כבואו ביום הראשון אל האונברסיטה לדרוש לזמן התחלת הלמודים, קרא אותו הרקטור לבא אליו אל חדר-עבודתו. שם הגיש לו כסא לשבת ויאמר: – יש לי היום להודיעך דבר, שאולי יגרום לך צער. הלא תדע, כי עד כה לא קבלנו יהודים אל האונברסיטה שלנו, האונברסיטה שעל שם "וולאדימיר הקדוש" היתה מיועדת משנה ראשונה ואילך לפראבוסלאבים גמורים. בשים לב אל התעודה המצוינת שלך נסינו להוציאך מן הכלל, ואני צריך להגיד לך את האמת, כי אין אנחנו מתחרטים על זה. תלמידים בעלי כשרונות שכמותך, שאנו תולים בהם תקוות מזהירות לעתיד לבוא, ככל מחזיק ברכה הם לאוניברסיטה. אבל לדאבוננו אין מבינים, ואפשר שאין רוצין להבין את הדבר בפטרבורג, והנה קבלנו משם בימים האלה פקודה נמרצה להרחיקך מן האונברסיטה. כשמוע חיימ'ל את הדברים האלה, נדהם כל-כך, עד שנשאר יושב על מקומו כאלם ולא יכל לפצות פיו. אחרי רגעים אחדים התאמץ ושאל: – הכבר כלה ונחרצה ואין להשיב? – אי אפשר, אי אפשר – ענהו הרקטור – אין אנחנו יכולים לעשות לטובתך כלום, כי יצא הדבר מאת הקיסר בכבודו ובעצמו. אפשר לאנסה להגיש בקשה אל הקיסר? תוכך לנסות; אבל אני מקדים לאמר לך, כי לא תועיל. חיימ'ל נסה וישלח לפטרבורג בקשה ערוכה על שם הקיסר. בבקשה זו ספר, כי אחרי מלחמה קשה מאד עם חנוכו המסורתי הלקוי ועם סביבתו הקנאית והחשוכה התמכר להשכלה, כדי להעשות אזרח מועיל לארץ-המולדת ולהקיסר ולשמש בזה מופת לאלפי צעירים יהודים, הנמקים עדיין בבערותם. אם ירחיקו אותו הפעם מן האונברסיטה, תהיה זאת מהלומת-מות לא רק לו השואף לאור. וחיימ'ל סין את בקשתו בהבעת בטחון-עוז "ברגשותיו העדינים של הדר כבוד מלכותו, הידוע בעולם "למלך חסד", כי לא יסיר ממנו את חסדו ויתן לו להמשיך את השכלתו הגבוהה, שהתחיל שוקד עליה". עתה נמלך חיימ'ל בנפשו אם להודיע את הנעשה למרי ולאבותיה, או לעבור על הדבר בשתיקה עד אשר יקבל תשובה מוחלטת מפטרבורג. ב שובו הפכו בדבר החליט לבלתי גלותו להם לפי-שעה ולבקש תיכף במכתב ערוך לאבותיה את ידי מרי, ולהשפיע על מרי השפעה מיוחדת, כי אם יסכימו הוריה לתתה לו לאשה, ישתדלו שתהא חתונתם בהקדם היותר אפשרי, כדי שיוכל להמשיך את למודו מתוך מנוחת-לב ולא יופרע על-ידי דאגות-תמיד וגעגועים שאינם פוסקים. לאחר שהוציא את החלטתו זו אל הפועל, נרגע ויקו לטוב. מכתבו עשה רושם. אחרי ימים אחדים קבל תשובה ממרי, כי הוריה מסכימים לכל, וכי יבאו כלם בקרוב לקיוב. כעבור שני שבועות הוחגה בקיוב בחוג קטן של מכרים וידידים חתונתם של חיימ'ל ומרי. עוד שני ימים בלו ההורים בחברת הזוג הצעיר, ואחרי-כן שבו לביתם. עוד קודם שעבר "שבוע-הדבש" קבל חיימ'ל הזמנה לבוא אל הרקטור. חיימ'ל הבין תיכף, כי כבר נתקבלה בשבילו תשובה מפטרבורג, ולבו נרעש בקרבו. מבלי הגד דבר לאשתו הלך חיימ'ל אל האונברסיטה. הרקטור יצא לקראתו במאור-פנים, ובתנועת-שמחה אמר אליו: – אשרי שזכית לך; הקיסר הואיל לתת לך תשובה. לחיימ'ל הבריק ברק-תקוה וישאל: – הנשאר אני באונברסיטה? – כן, אתה יכל להשאר; אבל – – – אבל מאי? – שאל חיימ'ל בקוצר רוח. – יכל אתה להמשיך את למודך באונברסיטה – ענהו הרקטור בהטעימו כל מלה – בתנאי אם תבא בברית אמונתנו חיימ'ל נפעם. עיניו חשכו וכמעט צנח מעל הכסא אשר ישב עליו. – על מה אתה מצטער כל-כך? – התחיל הרקטור לנחמו – שימה נא אל לב את הצפון לך בעתיד ואת האופקים הנפתחים לפניך, הן כשרונותיך יעמדו לך להעלותך אל גרם-המעלות בממלכה. חיימ'ל לא ענה על זה דבר. בכבדות קם ממקומו ויפטר מאת הרקטור ויצא. בעמדו כבר על המפתן שמע באמור לו הרקטור: – שוב והפוך בדבר; אני נותן לך זמן של שבוע ימים לישוב-הדעת. חיימ'ל לא הלך הפעם אל הוא נכנס אל הגן הקרוב, ושם ישב על אחד הספסלים וישקע במחשבותיו. ומחשבותיו נסבו לא על תשובת-הקיסר, שהדהימה אותו בתחילה כל-כך. באותו רגע כבר החליט החלטה נמרצת לבלתי המיר את דתו, ויעבור עליו מה. רעיונותיו הצטמצמו עתה רק בשאלה האחת: מה יגד למרי, ואם יספר לה את הדבר בכלל? הוא התירא, כי מאחר שהקארירה המדעית שלו היתה לאל, אפשר שעלול הדבר לעות פרץ בבנין החדש של חיי-המשפחה שלו. מרי אוהבת אותו, אמנם, ולא תעשה את אהבתה תלויה בזה, אם מבקר הוא את האונברסיטה, אם אין; אבל הרעיון כשהוא לעצמו, כי אפשר שיעורר אצלה הדבר אפילו רק משהו של אי-רצון, זעזע את עצביו מאד. זמן רב ישב על מקומו תפוש בהרהוריו. כבר הגיעה שעת- הצהרים. הוא קם וילך בפנים שוחקות ובחדות-רוח. אבל בשבתו אל השלחן לארוחת-הצהרים כבר לא יכול להתגבר על עצמו ויהי פזור-נפש. פתאם התעורר והתחיל להתבדח ולאמר דברי-חדודים; אולם מבלי-משים שאלתהו מרי, מתי יתחיל ללכת אל האונברסיטה, ואף כי מהר לענות לה, כי "השתא יתחילו הלמודים מפני כמה טעמים בזמן יותר מאוחר הרגיל", וגם הסב תיכף את תשומת-לבה לענינים אחרים, הביאה שאלתה אותו במבוכה גדולה והוא נשאר יושב על מקומו נדהם. אבל מרי לא התבוננה אל הדבר. מיום ליום נעשה על חיימ'ל קשה יותר ויותר להבליג על צערו ולהיות שלו ברוחו. פתאם התחיל כעין כח נעלם למשכו אל האונברסיטה, ועצביו התרופפו מאד. בלילות נגזלה שנתו מעיניו, וביום התהלך כחולם. סוף-סוף הרגישה מרי בדבר ותציק לו להגיד לה את אשר אתו. חיימ'ל אמץ את לבו ויגל לה את כל האמת. אבל מה מאד השתומם לבו בתוכו בראותו, כי אין היא מתרגשת כלל וכי היא מתיחסת אל הדבר מתוך קרת-רוח. – מה כל החרדה הזאת? ועל-מה אתה מצטער כל-כך? – הנקל הדבר בעיניך, אם אחרי כל-כך הרבה עמל ויגיעה אני מוכרח להשאר עומד באמצע הדרך ולהסתלק מהשכלה? – מה ימריצך, אפוא, להסתלק מן ההשכלה. – אבל הלא אין מניחים לי להשאר באונברסיטה. – הלא נותנים לך דרך להשאר בה. חיימ'ל ידע, אמנם, כי נתחנכה מרי בבית-הוריה לא ברוח העברי-הלאומי הקיצוני, אבל הוא לא יכל, בכל זאת, לשער בנפשו, כי תתיחס יחס כל-כך קר אל השמד, וכאלו נשכו נחש קפץ ממקומו ויקרא בקול גדול: – ואת מסכמת, כי בשביל הקארירה שלי אבגוד בעמנו העברי? – אין זה בגד כלל – ענתה לו באותה הנעימה הקרה – כי אם מלוי צרמוניה קטנה, ומלבד הזאת הלא תוכל להסתיר את הדבר מאיש. – אבל האלהים אשר בלבבי הוא ידע, ומוסר כליותי לא יתן לי מנוח. כבר מציקני הנוחם מן היום שהסתלקו אבותי ממני על התמכרי להשכלה, והמה וודאי שירדו ביגון שאולה מרב צער. ואבותיך את, האסימילאטורים למחצה? התדמי בנפשך, כי הם יתיחסו אל הדבר במנוחת-לב? רצון הוריהם. אולם מה שנוגע לאבותי – הריני מקבלת את הדבר עלי. ויכוחים כאלה התעוררו בין חיימ'ל ומרי עוד שתים, שלש פעמים. מפעם לפעם הרגיש, כי רצונו הולך הלך והתרופף, הלך והתטשטש. מעט, מעט התחיל מבקש ומוצא התנצלויות לעצמו אני חוטא, אמנם, חטאה גדולה; אבל אני אשתדל לכפר על חטאתי במעשים גדולים שאעשה לטובת העם העברי. הרקטור נבא לי, כי אעלה אל גרם-המעלות בממלכה. אני אשאף, אמנם, לכך, ואך אגיע למדרגה כזו, אקדיש את עצמי כלו להטבת מצבי אחי העלובים. כך בקש חיימ'ל להתפשר עם מוסר-כליותיו, עד אשר נרגע סוף-סוף, וככלות השבוע הלך אל הרקטור והודיע לו, כי הוא מסכים… וכעבור ימים אחדים הביא המטרפוליטן הקיובי פילארט בבית-התפלה אשר באונברסיטה שעל שם וולאדימיר הקדוש את חיימ'ל ואת אשתו במסרת ברית האמונה כך התנצר האיש, שבמחצית הראשונה של המאה שעברה היה המומר היותר מפורסם בכל חבל הנגב ברוסיה – יואקים צימרמאן צימרמאן התמכר אל למודיו בהתמדה גדולה. הוא למד את תורת-המשפטים והבליט בלמודו כשרון שאינו מצוי, ומעת לעת נוכחו כל מכיריו יותר ויותר, כי עתיד הוא להיות גאון במקצע שלו. אחרי משך קרוב לחמש שנים גמר צימרמאן את חוק למודו באוניברסיטה הקיובית, וכעבור עת קצרה נתנה לו כהונת פרופיסור בהליציי הניז'יני שעל שם הנסיף בזבורודקא. בליציי זה ישב צימרמאן בקתדרה של האנציקלופדיה למדעי-המשפט, ושעוריו קנו להם פרסום גדול כל-כך, עד כי משכה אליה העיר הפרובינציאלית הקטנה ניז'ין על-ידי בית-הספר היותר גדולות. במשך השנים האחדות האחרונות נסחף צימרמאן ראשו ורבו בתחלה בזרם חיי האוניברסיטה ואחרי-כך צמצם את עצמו בעבודתו הפרופיסורית, שחדש בה חדושים הרבה. עוד בשבתו בתור סטודנט בקיוב הפסיק מעט, מעט את יחוסיו אל המשפחות היהודיות המעטות מסביבתו הקודמת, והיה יוצא ונכנס רק בחוגי-הנוצרים, וביחוד בבתי המלומדים. כבואו בתור פרופיסור לניז'ין נעשה ביתו מרכז להאריסטוקראטה הרוסית המקומית ולרמי-המעלה שבקרב התושבים. מקיוב עוד היתה מרי נוסעת בכל שנה לבלות את ימי-הקיץ בבית אבותיה; הוא, צימרמאן, היה נשאר בביתו באמתלה, כי אינו יכול להסיח את דעתו מלמודיו. אבל באמת לא חפץ לבקר את המקום, שהיה מזכיר לו על כל צעד את עברו היהודי. מן היום אשר באו לגור בניז'ין חדלה גם מרי לנסוע להוריה, ומכל הזמנותיהם לבוא אליהם היתה משתמטת באמתלאות שונות. עוד יש שהיתה מריצה אגרת לאבותיה, אבל מעט, מעט הפסיקה גם לכתוב להם. כן התרחקו בהמשך הזמן לגמרי מן היהודים והיהדות. לעומת זה השתדלה מרי יותר ויותר להראות כנוצרית נאמנת ואדוקה באמונתה החדשה. ביום הראשון לשבוע לא נפקד מקומה בבית-הכניסה ותשמור בכל חומר הדין את החגים והמועדים אשר לבני עם-הארץ ותשתתף בפולחן הדתי למשפטיו וחוקותיו, ותרבה להצטלב, וברוח זה בקשה להשפיע גם על אישה. פעם אחת אירע מאורע, אשר הפריע לשעה קלה את שלות חיי-המשפחה של צימרמאן. הורי מרי הבינו סוף-סוף, כי "שתיקת הילדים אינה דבר שבמקרה", ואחרי התיעצות ארוכה גמרו אומר, כי יסע האב לניז'ין לראות את שלומם. מאין לאמן היכולת לעזוב את בית-החרשת בימי-החול, החליט לנסוע בחג של נוצרים, כשהוא פנוי מעבודתו. כעבור עת מועטת בא חג הפסחא שלהם, ובהזדמנות זו השתמש האמן ויסע לניז'ין. לניז'ין בא האמן ביום הראשון לפסחא בבקר השכם. הוא סר אל אחד מבתי-המלון, ולאחר שנח מעמל הדרך, דרש למשכן צימרמאן וילך לשם. כאשר משך בפעמון הדלת אשר במבוא-הכבוד, יצאה השפחה ותאמר, כי האדונים עוד לא שבו מבית-הכניסה. כשמוע האמן את הדברים נדהם בתחלה מאד; אבל כרגע שבה מנוחתו אליו בחשבו, כי מתוך שאינו מיטיב לשמוע את הלשון הרוסית, לא הבין יפה את דברי השפחה. הוא לא חפץ לשוב ולשאלה, כי אם הגיד לה, שרוצה הוא להשאר כאן ולחכות אל בוא האדונים. השפחה הביאה אותו אל החדר הסמוך ותצא. כאשר נשאר לבדו התחיל להתבונן אל המעון, וכך הלך מחדר לחדר עד אשר נכנס אל אולם-האוכל. שם מצא שולחן ערוך יפה, שנמצאו עליו כל מיני חלות ומעשי-מאפה שונים ועל כל אחד מפותחת באותיות של סוכר המלה "פסחא". הוא נגש אל השולחן וירא קערה דקה ועליה כתובת מענין היום. עתה הבין את הנעשה, והרעיון הראשון אשר הבריק במחו היה, למהר ולנוס. הוא חי, אמנם, תמיד מובדל ומופרש מחסידי-וואלין ולא היה לו שום דבר עם המוני היהודים החשכים, אבל בלבו היה יהודי נאמן לעמו והמומרים נחשבו בעיניו לבוגדים מחפירים, ובחפשו עתה בהרהוריו מה שאירע ל"הילדים", נזדעזע בכל ישותו והוא חפץ ללכת לבלתי ראות את פניהם. אבל ברגע זה נשמע קול צלצול הפעמון, וצימרמאן ואשתו באו מבית-הכניסה. בעמדם עוד במסדרון ספרה להם השפחה, כי מחכה פה איש בלתי-ידוע בדמי-ימיו, אשר כנראה הוא נכרי, כי מדבר הוא רוסית מגומגמת. תיכף אמר להם לבם, כי בא ה"אב" ושניהם נשארו עומדים כנדהמים. אבל צימרמאן מהר ויכנס אל חדר-עבודתו ונסגר שם, ומרי שלחה את השפחה לאמר "לאיש", "כי ביום החג אין האדון מקבל בקורים". על זה ענה לה "האיש": – לכי ואמרי להגברת, כי בא אביה. כרגע שמע את קול בתו כשהיא צועקת אל השפחה: "לכי ואמרי "לאיש", כי טועה הוא; הגברת בעלת הבית הזה יתומה היא מאביה, אשר מת זה כבר. אבל קודם שהשפיקה השפחה לעשות כאשר צותה, אחז השבץ את אבי מרי ויפול מת לארץ. תיכף הזמינו לבוא את פקידי-הפוליציה, אשר הוציאו מן הבית את "האיש האלמוני, שבא לכאן בטעות ומת מיתה חטופה", והענין נגמר בשתים, שלש מלים, והיה כלא היה. כאמור הפריע המאורע הבלתי-צפוי הזה את שקט חיי-האושר של צימרמאן ואשתו רק הפרעה קלה. כעבור שתי שעות כבר ישבו שניהם באותו האולם בחברת קרואים אחדים ויאכלו וישתו וייטיבו את לבם כדת היום. ולמחר קבל צימרמאן מפטרבורג אובארוב, בשימו לב אל העושר אשר העשיר את תורת המשפט הרוסי, הציג אותו בהרצאתו לפני הקיסר בתור הקאנדידאט הראשון, הראוי להשלח על חשבון הממלכה לחוץ-לארץ, כדי להשתלם שם יותר ויותר במקצוע שלו ולהמנות לפרופיסור יושב ומלמד מעל הקתדרה דבר חוק ודין באוניברסיטה הקיובית. עתידותיו בתור פרופיסור בקיוב מלאו את סאת אשרו של צימרמאן. מיום ליום חכה צימרמאן לקבל את אשור הרצאתו של המיניסטר על-ידי הקיסר, אבל כבר עברו ירח אחד ושנים ומפטרבורג אין קול ואין עונה. כעבור זמן ידוע נודע לו, כי לא אשר הקיסר את הקאנדידאטורה שלו. זה הפליא את צימרמאן מאד, כי מי כמוהו הצטיין כל-כך בפעולותיו על שדה חכמת-המשפט ומי כמותו ידע למשוף אל הליציי הניז'יני הקטן כל-כך הרבה תלמידים, והוא התחיל חוקר ודורש במכתבים בפטרבורג לסבת הדבר. הוא הרבה כל-כך לחקור ולדרוש עד שנודע לו, כי שאל ניקולאי על-דבר הקאנדידאטורה שלו לחוות-דעת מצאה, כ מאחר שצימרמאן הוא מזרע היהודים וגם אשתו היא בת-ישראל, אין להניחו בקתדרה כזו באוניברסיטה שעל שם "וולאדימיר הקדוש", אף-על-פי שבאו שניהם בברית האמונה הפראבוסלאבית. לצימרמאן היתה הידיעה הזאת כרעם-ברקים. הוא לא חכה מעולם, כי האוניברסיטה הקיובית, ממש, על כפים, תוציא על אודותיו משפט כזה, ועוד פחות מזה לו מאיזה צד שהוא את מוצאו היהודי. הוא לא יכול להרגע וימהר ויסע לקיוב. שם הודיעו לו ממקור נאמן, כי המכשיל אותו בדבר הוא רקטור האוניברסיטה עצמו ולא אחר, אותו הרקטור שהיה האב-הסנדק שלו בשעת הטבילה ושזה רק לפני שנים אחדות הרימהו לשמים וינבא לו, כי יהיה צפירת-תפארה לרוסיה. בלב נרעש נכנס צימרמאן אל הרקטור ויוכיחהו בדברים על שהניח מכשול בפטרבורג על דרך הקאנדידאטורה שלו. הרקטור גם לא נסה להתנצל לפניו ויגל לו תיכף את האמת כולה ויאמר: – אני עשיתי את הדבר, מפני שישנם קאנדידאטים הראויים לכך יותר ממך. – ראוים יותר ממני? – קרא צימרמאן כולו משתומם – מי הם הללו? – אותם שהם משלנו, פראבוסלאבים. – ואני מה? – אתה? – ענהו הרקטור בניחותה – אתה הלא אינך סוף-סוף אלא יהודי… כשמוע צימרמאן דברים כאלה רותחו דמי-עורקיו בקרבו ויקרא בקול: – כך מרשה לעצמו לדבר האב-המטביל שלי? הן לא נשמעה נבלה כזו! – ז'יד! – התמלט מפי הרקטור וימהר ויצא אל החדר השני. הקריאה הזאת הרעישה את לב צימרמאן מאד. דמי-עיניו צפו אל ארובותיהן ובאגרופים קפוצים רצה לרדוף אחרי הרקטור; אבל הוא הרגיש את עצמו חלש ומחוסר-אונים, וברגע הראשון נשאר עומד כאחוז-שבץ על מקומו. אחרי-כן יצא במרוצה, כנרדף מרוחות רעות, החוצה. באותו רגע רצה לברוח, לברוח מן העולם כולו וממנו עצמו. אלו פצתה תחתיו באותה שעה האדמה את פיה, כי עתה היה קפץ לתוכה כאן. שתי שעות בערך רץ ברחובות קיוב, וכל העת לא פסק מזמזם באזניו: "ז' – ז' – ז' – יד!" מחשבות שונות, האחת מרה מחברתה, ענו את נפשו מאד, וזכרונות שונים מימי ילדותו ונעוריו, כל זכרון עם תמונותיו וציוריו הביתיים המיוחדים לו, נקרו במחו… עוד באותו יום שב צימרמאן לביתו לניז'ין. שם שפך תיכף לפני מרי את מרי-שיחו ויספר לה את העלבון הגס אשר נעלב מאת הרקטור, ויוסף בסוף דבריו, כי כבר התחיל דואג ומיצר על הקרבנות הגדולים, אשר הביאו לאמונה הנוצרית. מרי הקשיבה לדבריו בנפש שוקטת וכל אותה האפיזודה המעצבת כמעט שלא נגעה אל לבה כלל. היא נחמה אותו ותאמר, כי אך לשוא נפל רוחו עליו, כי אנשים גסים ומחוסרי-נימוס ישנם בין כל עם ועם. עם זה הוכיחה אותו על פניו בגלל הדברים הקשים אשר הפליט פיו אודות אמונת-הנוצרים. לאחר שהוסיפו לדון במאורע הקיובי החליטו, כי אין לצימרמאן לעבור על הדבר בשתיקה, וכי עליו להתאונן על ולא אחר צימרמאן לעשות את הדבר. אבל מלבד שלא היטיב בזה את מצבו, עוד הרע לעצמו רעה גדולה מזו, כי לא ארכו אחרי-כן הימים ושלטון גליל-הלמודים הקיובי קבל פקודה מפטרבורג לפטור את צימרמאן ממשמרת-כהונתו בתור פרופיסור בהליציי לתורת-המשפט הניז'יני, יען כי לפי מוצאו אינו נאה למשרה הגדולה – משרת מדריך מוסרי של צעירים בני האמונה הפראבוסלאבית הקדושה. גזר-דין זה שנגזר על צימרמאן באופן כל-כך בלתי-צפוי, הרגיז אותו עד היסוד. הוא הרגיש את עצמו כמושלך ממרומי-שחק אל תהום רבה. ברגע אחד נעשתה לעפר ואפר הקארירה הפרופיסורית שלו, שהיתה עלולה לפתוח לפניו בעתיד את האופקים היותר רחבים. ויען-מה? רק יען כי קרהו האסון להולד יהודי! הוא, שהעשיר כל-כך את מדע המשפט הרוסי, שהעמיד לרוסיה כל-כך הרבה שופטים, חוקרי-עון, פרוקורורים וסינאטורים מצוינים – הוא, שהגדיל כל-כך לעשות לטובת המולדת, יגורש מבית-הספר העליון הרוסי! רעיונות כאלה התחילו מאותה שעה ואילך מכרסמים כתולעת את לבו, וכל העמל שעמלה מרי לעודד את רוחו בו, עלה בתהו. מרוב יאוש נעשה בעל מרה-שחורה ורוח רעה התחילה מבעתת אותו. לפעמים קרובות היה מתמרמר בבכי ביסטרי כילד קטן, וימאן להתנחם. אפשר היה להתבונן בו, כי לא הגזרה הפטרבורגית מעיקה עליו כל-כך, כי אם סבה אחרת, אשר אין לו עוז-הרוח להלותה על שפתו. מרי הבינה יפה, כי מתחוללת בנפשו מלחמה עזה, כי מוסר-כליות נורא מנקר בלבו, והיא השתמשה בכל האמצעים והתחבולות לחנק בו כל רגש של נוחם וחרטה. אבל הדבר לא עלה בידה. פעם אחת הקיצה באמצע הלילה משנתה ותרא את צימרמאן יושב על הארץ וקורא בתהלים; פעם שניה התנועע בנגון מתוף מתיקות של דביקות כמו בשבתו לפנים לפני הגמרא הפתוחה בחדר-עליה; בפעם השלישית התלהב מתוך התפשטות הגשמיות כדרך החסידים והתחיל רץ הנה והנה על פני הבית כשהוא מזמר איזו נעימה בלתי-מובנת. מאותה עת ואילך התרחק מחברת בני-האדם, לא קבל אדם בביתו ולא בקר איש. בעיר, שלא ידעו שם עדיין מה שאירע לצימרמאן, כי הדבר היה בימי-הקיץ, כשהיה הליציי סגור והתלמידים חפשים מלמודם, השתוממו מאד על מהפכת-פתאום זו שהתחוללה במנהגי-חיין. כישר לא יכל להבין מה גרם לכך, שהבית הזה, אשר היה תמיד עלז תנועה, נעשה עתה שמם ועזוב וכעין דומית בית-הקברות שוררת בו. לכל נעשה צימרמאן חידה סתומה, שאיש לא יכל למצוא את פתרונה. מרי, שנלחמה עת ראוכה במרץ מרובה במצב נפשו המדוכא של צימרמאן ולא יכלה לו, הושפעה ממנו מעט, מעט גם היא ונעשתה נוגה וקשת-רוח. גם בה החל דבר-מה מנקר ומכרסם. אבל קשי-רוחה מצא לא בטוי אחר לגמרי. היא נעשתה דתית קיצונית, לא זזה כל היום מבית-הכניסה והצטלבה בלי-הפסק. בבוקר היתה קופצת מעל המטה נפעמת ונדהמת תחת רושם חלומות וחזיונות לילה קשים, וממהרת לעזוב את הבית מבלי שוב עד הערב. ביום אחד הלכה אל בית-העלמין אשר ליהודים ותדרוש את שומר-הקברות לקברו של היהודי הזר, שמת פה לפני זמן ידוע מיתה חטופה בביתו של הפרופיסור צימרמאן, וכאשר נשארה אצל הקבר לבדה, תלתה שם את עצמה על העץ. מות מרי לא עורר אצל צימרמאן צער מיוחד. עוד נראה, להפך, כי מאז התחילה נפשו שוקטת בו. גרמה לדבר ההכרה שהכיר בסתר לבו, כי אלמלא מרי לא היה בוגד בעמו מעולם. מסירתה העורת לאמונה הנכריה הכעיסה אותו תמיד תמרורים, יען כי הוא עצמו היה בעצם איש הוגה דעות חפשיות. בעת האחרונה, כשנעורו בו רגשי-החרטה הראשונים, היה לבו מהסס שמא תעשה מרי דבר לדכא בקרבו את הרגשות האלה בחזקת היד. עתה, אחרי מות מרי, הרגיש את עצמו מוצל מסכנה זו, וזה הרגיע את רוחו בו. כשנמצא עתה שוב תחת ההשפעה היחידה של רוחו עצמו ורצונו החפשי, ראה ונתון אל לבו כמה העמיק לחטוא בתתו עורף לעמו בגלל תועלת חמרית, והוא החליט החלטה נמרצה לשאוף מעתה לתקון מעות על-ידי תשובה וכפרת-פשע. בשובו הפכו במצבו מצא לעצמו נוחם בזה, שלא השאירה לו מרי דור של נוצרים, הוא נושא את אחריות בגידתו הלאומית רק בעד עצמו … זה נתן תקוה בלבו, כי בהשארו לבדו יעלה בידו סוף-סוף למצוא דרך איך להשלים עם העם העברי. באותה עת הרבו הירחונים המיוחדים למדעי-המשפט לטפל בשאלת חוק-הירושה. כמעט כל גדולי יודעי-הדין הרוסים חוו את דעתם בשאלה זו. גם צימרמאן לאחר שנרגע בו רוחו קצת, לא נשאר עומד מרחוק. הוא ישב וערך בענין זה מונוגראפיה מפורטת, אשר הבליט בה הרבה עמקות וחריפות נאונית, שעשו רושם כביר ועוררו תמהון גדול גם מעבר לגבול רוסיה. כדי להפיק תועלת לעצמו מרושם זה, בא צימרמאן לפטרבורג. בחוגי עורכי-הדין בעיר-המלוכה ערכו לצימרמאן קבלת-פנים נהדרה ויחלקו לו כבוד גדול. אבל על-ידי שיחות עם ידידים נודע לו שם, כי זה זמן ידוע נתעורר עליו ב"חצר" קטרוג גדול ע"י השתדלות הכנופיה הקטנה של פרופיסורי האוניברסיטה הקיובית עם הרקטור בראש, שרק מקנאתם בו נעשו לשונאיו בנפש והשתמשו בהשפעתם על המקורבים למלכות להרחיקו הקתדרה היורידית בכל בית-מדרש עליון שיהיה. אותם הידידים עוררו את צימרמאן גם על זה, כי נקל מאד יהיה לו לקבל משרה מאת הממשלה במקצוע אחר, אשר יבחר לו. אחרי שהרבה צימרמאן לחשוב ולהתיעץ עם לבבו מה לעשות, החליט להשתדל לפני מי שצריך בדבר קבלת משרה כזו, שתמציא לו את ההזדמנות לבוא ביחוסים קרובים עם היהודים ולעשות עמהם טובות. הוא התחיל לדרוש בשלטונות המיניסטריומים השונים ע"ד המשרות הממלכיות הפנויות לפי-שעה, וכך נודע לו, כי אחרי אדם הגון למשרת דירקטור בבית מדרש-הרבנים שבז'יטומיר. צימרמאן קפץ ותיכך על המשרה הזאת, ולאחר השתדלות קצרה לפני כבא צימרמאן לז'יטומיר בתור דירקטור בית מדרש-הרבנים, השתדל להסתיר עד כמה שאפשר את מוצאו העברי. לתכלית זו התחפש במסוה נוצרי אדוק וגם העמיד פניו כפקיד קשה, הנוהג בכל בכל חמר הדין. מחמיר ביחוד היה בנוגע לחזוק הרוסי בבית מדרש-הרבנים. הוא השתמש בכל האמצעים לחנך את התלמידים בתור פאטריוטים רוסים גמורים, וברוח זה בקש תמיד להשפיע על המורים, שנמצאו ביניהם אנשים מפורסמים כאייכנבוים, צוויפל, באקסט, סוכוסטאבר ואחרים. אל האנשים האלה התיחס צימרמאן בדרך כבוד וחשיבות; אבל הוא נשמר מהראות להם התקרבות מיוחדת ונטיה יתרה, די שלא להתמיה על-ידי זה אותם גופא ואת הסביבה המקפת. מצד אחד בקש לעשות לבית מדרש-הרבנים כל מיני הנחות והקלות, ומעת לעת היה מהללו ומשבחו לפני השלטון. ביחוד הרבה להיטיב עם התלמידים; את העניים שבהם תמך בכספו, שביניהם נתן את היכלת על-ידי המלצות שונות להמשיך את למודם בבתי-הספר הגבוהים הרוסיים. אחד מתלמידי בית מדרש-הרבנים, אשר נכנסו בעזרת צימרמאן אל האוניברסיטה הנובורוסית באודיסה וקנו להם בהמשך הזמן פרסום גדול, היה היוריסטן והז'ורנאליסט העברי-הרוסי הנודע מנשה מרגלית. בספירת זו של אינטריסים יהודיים מיוחדים מצא צימרמאן, לאחר כל-כך הרבה שנים של התנכרות גמורה ליהודים וליהדות, הקלה לנשמתו הרצוצה. אולם הוא לא הסתפק עדיין בזה. היהודים היחידים, אשר בא אתם יום יום במגע ומשא, היו מעטים בשבילו; הוא התגעגע על הכלל הישראלי, על העם העברי, אשר בגד בו מתוך קלות-דעתו. געגועיו אלה התחזקו בו מיום ליום, ומאין לא יכלת לתת להם ספוק, גרם לו הדבר עגמת-נפש מרובה ויסורים פנימיים קשים מאד. לא אחר ושתים כבר החליט להזמין אליו את משגיח בית מדרש-הרבנים, יעקב אייכנבוים, שנודע בזמנו לפקח גדול, ולשפוך את מרי-שיחו לפניו, אולי יקל לו, אבל בכל פעם נמנע מבצע את אשר יזם לעשות ביראו מפני עין זרה. בעת ההיא היה מסוכן מאד למומר, וביחוד אם הוא נושא משרה בממלכה, להתיחס אל היהודים יחס של קרבה יתרה. איש לא השגיע, אמנם, על צימרמאן, כי נחשב בספירות לנוצרי אדוק באמונתו, אף-על-פי-כן מצא לנחוץ להיות זהיר ביחוסיו של היהודים. אבל לא זמן רב יכל צימרמאן להתאפק ולכלוא את סודו בחובו. כמו נדחף מכח פנימי נעלם קפץ ביום אחד בבקר השכם אחרי שנת-נדודים מעל משכבו בהחלטה נמרצה, לעשות דבר, אשר ימחה בו סוף-סוף לגמרי את פשעו, המעיק עליו כאבן-מעמסה וגוזל את מנוחת-נפשו. אולם הוא לא ידע במה להתחיל. אז שב ועלה על לבו הרעיון, כי קודם כל עליו לחפש ולמצוא לו בתוך הסביבה היהודית המקפת איש, אשר לפניו יקרע את סגור לבו וישפוך נפשו, כדי שלו יחנק תחת כבד משא הרהוריו. מאז התחיל מבקש לו הזדמנות להוציא את מחשבתו אל הפועל. והזדמנות שכזו לא אחרה לבוא לידו. בין מורי בית מדרש-הרבנים נמא האחד, ר' צבי הירש סגל שמו. סגל זה, שהיה מורב התלמוד במחלקות הגבוהות, נודע בשעתו בתור אישיות מצוינת מאד – הוא היה מופלג גדול בתורה, בקי בש"ס ופוסקים וגם בספרי-קבלה. בנעוריו זכה לשמש את האדמורי"ם המפורסמים, את הרבי מאפטא ואת ר' אברהמלי הסלונימאי, ומפי שניהם נגלו לו תעלומות החסידות. מלבד זאת ידע על פה את כתבי-הקדש, היה מדקדק גדול, אף היתה לו ידיעה מרובה בלשונות אחדות ובמדעים שונים. עם זה היה ירא-שמים. בשעות-הפנאי שלו ישב ולמד, מעולם לא עבר על מצוה קלה שבתורה, גם נזהר היה מפורסם לפקח גדול בהויות-העולם, תמיד היו באים אליו גדולי נכבדי העיר להתיעץ אתו בענינים היותר חשובים, ענינים של יחידים ושל צבור. לעתים קרובות היה יושב בדין ומברר בשכלו השנון את הסכסוכים היותר מסובכים. הז'יטומירי היה היחיד, אשר נלחם מלחמה נמרצה נגד השאיפות הקיצוניות של ההשכלה, כמו לעשות תקונים "בשלחן ערוך", להתאים את הדת עם החיים, וכדומה. אבל הוא נודע לסבלן בדעותיו, ולפיכך הטו הכל אליו רצון. יחוסיו אל צמרמאן בתור דירקטור בית מדרש-הרבנים היו תמיד רחוקים וקרים, יען כי לא יכל בשום אופן להסכים כי איש נוצרי יהיה מנהל בית ספר עברי. אבל באותה עת התיחס אל צימרמאן ביחס של כבוד על יחוסיו החמים והנלבבים אל תלמידי בית-מדרש הרבנים. ור' צבי סגל זה נכנס פעם בליל-חורף – הוא כבר היה אז זקן בא בימים – באופן בלתי-צפוי לביתו הפרטי של צימרמאן. כראות אותו צימרמאן הבין תיכף, כי הוא בא אליו לצורך ענין מאד נכבד. הוא הגיש לו כסא ויבקש ממנו לשבת לימינו. – אין אני יודע, אמנם – התחיל הזקן – אם בבאי עתה אליך הלכתי בדרך הנכונה; אולם - צימרמאן הביט בו בעינים תמהות. – כפי שהיתה לי ההזדמנות להכירך – הוסיף סגל – הנך מאלה הנוצרים היחידים, שאינם מבדילים בין הלני ליהודי. הכן? – כן; – ענהו צימרמאן – אולם לענין מה אתה שואלני זה? – הענין נוגע לחפשתו של אדם, אולי גם לחייו … –ואני אוכל לעזור בדבר? – אני מקווה… קודם – אלהים, ואחר-כך-אתה. – ספר! – אפשר שיודע אתה, כי בין היהודים נמצאים חסידים? – שמעתי דבר-מה על אודותם – נסה צימרמאן להעמיד את פניו כאינו מבין במה ידבר – הם, כמו שאומרים, כתה של יהודים חרדים מאד… בדברים קצרים ורבי-ענין באר סגל לצימרמאן את מהותם של החסידים והחסידות ואת התפקיד שממלאים האדמורי"ם בחייהם של אלה, ויסיים: – ואחד היהודים הגדולים האלה, צדיק-הדור, נמצא עתה בסכנה גדולה בגלל עלילה. – מי הוא האיש הזה? – שאלהו צימרמאן. – ר' דוד'ל טוורסקי, הרבי הטלנאי של היום, בנו של ר' מרדכי הצ'רנובילי! לשמע דבריו האחרונים של סגל נודעזע צימרמאן על כסאו. אבל סגל לא התבונן אל הדבר ויוסף לספר: – ר' מרדכי הצ'ירנובילי הזה הסתבך בשעתו במחלוקת גדולה עם ר' ישראל/טשי הרוזשיני, ואחרי מות שניהם עבר הריב אל צאצאיהם. והנה נמצאו בני-בליעל מצדו של הרוזשיני, אשר הכו את ר' דוד'ל הטלאני בלשון לפני השלטון הרוסי, כי הוא חושב את עצמו לדוד מלך ישראל והוא מורד במלכות. בשבוע שעבר, כשעבר ר' דוד'ל דרך ברדיטשוב, נאסר שם ואתמול הובא אסור באזקים הלום לז'יטומיר. כאשר נודע לי הדבר, עלה תיכף הרעיון על לבי, כי רק אתה בהיותך קרוב לפקידי-השלטון תוכל לברר את הדבר ולהציל איש נקי, ובפרט איש נקי שכמותו, מסכנה גדולה. – אני אעשה בזה את כל אשר אוכל – הבטיח צימרמאן את סגל; - כי רבן של חסידים אינו מורד במלכות, דבר זה לא יקשה ממני, כמדומני, להוכיח. בהותרו לבדו שקע צימרמאן במחשבותיו ונזכר, כי ר' דוד'ל הטלנאי הזה הוא מכירו משכבר הימים, אשר התפלפל אתו כמה פעמים בתורה ובחסידות בבואו לפנים לימים הנוראים לצ'ירנובל. עם זה עלה על לבו, כי הפרוקורור הז'יטומירי, שר' דוד'ל נמצא עתה ברשותו – היה לפני איזו שנים תלמידו בהליציי הניז'יני, ויחלט להכנס אליו מחר בבקר. זה כבר לא עבר על צימרמאן לילה של מנוחה שלמה כאותו לילה. הרעיון, כי מחר יעשה דבר, אשר יפעול על הרבה אלפי יהודים להביע לו ברכות חמות ונלבבות – הרעיון הזה הרגיע את עצביו המזועזעים ויישן שנה מתוקה. למחר בקר צימרמאן את הפרוקורור, וכמעט בשלש מלים השפיע עליו להוציא תיכף את ר' דוד'ל לחפשי. אז בא צימרמאן אל בית מדרש-הרבנים וישלח לבקש את סגל להכנס אליו אחר הצהרים. סגל בא, וכשמו מפי צימרמאן את הבשורה הטובה, קרא בשמחה רבה: – תהא ברוך ומבורך! קנית לך עולמך בשעה אחת! שוכנת בך כעין נשמה יהודית!…. – כן דברת, רבי צבי! – קרא צימרמאן יהודית ויתן את קולו בבכי. סגל נשאר יושב על מקומו נפעם מאד מבלי יכולת להוציא מלה מפיו. כעבור שעה קלה ספר לו את תולדות ימי-חייו בפרוטרוט ויחתום בדברים האלה: – הנה זה הוא מצבי היום; עתה עוצה לי עצה מה לי לעשות ואיך אוכל לתקון מעות? על זה ענהו סגל: – קודם כל אל נא תעצב; העצבות היא מדה מגונה בכלל. אל נא יפל לבך עליך. אם כבר התחרטת פעם, כבר שבת בזה גופא ליהדותך. טובה מצטרפת למעשה טוב, ומה גם אם עושה אתה טוב בפועל ממש. מה שוה, למשל, פעלך שפעלת היום לטובתו של ר' דוד'ל? עוד שנים, שלשה מפעלים כאלה, והנך יהודי ירא וחרד לכל הדעות. אם כן יוצא לפי דעתך – שאל צימרמאן – כי על-ידי מעשים רצויים לטובת היהודים והיהדות אוכל לתקן את אשר העויתי? – זוהי הכרתי הפנימית. – ואתה לו שמעני – הייתי משיא לך את העצה הזאת: כמו ששמעתי על אודותיך הנך אחד מגדולי חכמי-המשפט ברוסיה. לפי זה הלא נמצא בידך הנשק היותר טוב להלחם בו בעד זכיותיהם של אחיך הסובלים יותר מאחרים מגזל-משפט. כתוב בעתונים מאמרים נלהבים והוכיח, כי אל לממלכה לשלול מאת מיליוני נתיניה את שתי הזכיות היסודיות של האדם כמו אור ואויר, ואם היא עושה כך, עונה גדול מנשוא וחטאת שאין לה כפרה, מי יודע? אפשר שמאמריך יקראו במקום שצריך ויביאו תועלת לעם ישראל, וממילא גם מנוחה לנשמתך המדוכאה. דברי סגל עשו על צימרמאן רושם עמוק. בימים הקרובים התחיל לשקוד על משפטי היהודים ברוסיה החל מן התקופות היותר קדומות עד העת האחרונה. אחרי-כן פרסם בעילום שמו מחברות אחדות תכופות, אשה אחרי רעותה על הסדר, שבהן דן מתוך כובד-ראש בשאלת היהודים ברוסיה, ובהגיון-ברזל הראה מצד אחד על הנזק הגדול, שהגבלת זכיותיהם של היהודים גורמת למדינה, ומצד שני הוכיח את התועלת המרובה שהם עלולים להביא לממלכה לכשיוטב מצבם הזכיותי. עם זה ערך תכנית שלמה ומפורטת כיצד להגשים בחיים באופן מודרג את זכוים של היהודים, החל בנתינת זכיות להמשכילים, אחרי כן להסוחרים, ובעלי-המלאכה ועוד ועוד. מחברותיו של צימרמאן זה היה כבר בימי אלכסנדר השני – ופעלו שם פעולה עזה. לא עבר זמן רב, ועל פי המעשים, שהתחילה הממשלה הרוסית עושה בנוגע ליהודים, נראה, כי קרובה היא ללכת בדרך, שסמן לפניה הסופר הנסתר בעל המחברות הנזכרות. הסופר העברי הידוע אברהם יעקב פאפירנא, שהיה באותו תלמיד בית מדרש-הרבנים בז'יטומיר, מספר את העובדה המעניינת הזאת: "כשנתפרסמה פקודת אלכסנדר השני בדבר נתינת זכות-ישיבה ליהודים בכל רחבי-רוסיה, בא צימרמאן אל בית מדרש-הרבנים ויאסף את כל המורים והתלמידים ובהתרגשות שמחה התחיל לקרוא לפניהם בקול רם את פקודת הקיסר. אבל פתאום התמרמר בבכי כילד קטן. "אין אני יכול, אין אני יכול! – אמר בדמעות אל משגיח בית-הספר, יעקב אייכנבוים – קרא אתה הלאה"… צימרמאן חשב, כי זוהי ההתחלה הראשונה, שעשתה ממשלת רוסיה בדרך אל השויון המלא של זכיות היהודים, ובחשבו, כי רק הוא הוא שגרם לכך, התפעל מזה מאד. הוא התחיל להאמין, כי נשמתו כבר מצאה לה את תקונה, ואמונתו זו נתנה לנפשו סוף, סוף את המנוחה השלמה. מדרש-הרבנים נשא צימרמאן את משרתו רק עד שנת 1865. מאז הרחיק את עצמו מן החיים הפומביים, ויחי חיי בדידות באחוזה קטנה, שקנה לו בקרבת ז'יטומיר. מתי מת – לא נודע. לכבוד המושל האדיר מילוש אוברינוביק ביום הוכן בחמד כסאו וישב עליו באמת. מאת עבדיו הנאמנים יושבי עדת ישורון קהל בילוגארדו, אשר כתבתי בפקודתם בלשון הקודש, ונעתק גם ללשון ראמעני. עוד אמש בשכבם על המחצלת, אחרי ארוחת-הערב, הוחלט פה אחד, כי היום תדחה הדס את כל עבודות-הבית ותלך לעבוד בשדה. עונת-השתילה היא ואין להחמיצה עוד אף רגע. ולמרות שעל ידי כך יתבלבל כל סדר-השבוע: הכביסה, האפיה, תפירת השקים בחוה, ולמרות הקושי, אשר, בלי ספק, יגרום הדחוי הזה בעבודת הבית, שמחה מאד הדס להזדמנות זו, לצאת מעט לחפשי מאחרי הסירים והתבשילים, אשר, האמת להגיד, לא היה לבה עמהם ביותר. ומה תנעם עליה העבודה בשדה עם הבחורים החביבים שלה! הנה היא נפתחת כפרח-בוקר, ומצחוקה הרענן והלבבי, ומהד-קולה הצלול, ומריח-הנוער, הנודף מקווצותיה הגזוזות, תאציל גם עליהם בשפע. טוב לעבוד לפנות בוקר, בטרם יאיר, לדרוך בזרם-המים, כשמעדר ביד, ומדי פעם בפעם לסגור ולפתוח את התלם בעד הקלוח הזריז, הצונן והבהיר. עד לברכים גלויות הרגלים היחפות. יש אשר יעלו על גדותם המים, יפרצו מעבר לגבולם, וכח אין לה עוד לעכבם. אז תקרא בקול נואש לעזרה, וישראל לא יאחר לבוא ולהצילה מצרה; אחת ושתים, אנה ואנה, יפנה הוא במעדרו הגדול, סתום ופתוח, כשכל תנועותיו קלות, חפשיות, בלי התאמצות כל שהיא… אכן פועל מנוסה הוא ישראל, אוהבת היא לראותו עובד. הנה נפגשים מבטיהם הצוחקים בחבה גלויה חמימה. "אם יתפרצו אצלך עוד פעם המים"…– "אז?"… – מפסיקה היא. – "תראי, תראי…" – "מפחדת אני ממך!" – צוחקת היא – "אולי תפטרני מעבודה?" – "בודאי שאפטר, לנו פועלות כאלה לא נחוצות" – משיב הוא בטון שלה. – "וזה ראית? – היא מאריכה לו חוטם באצבעותיה, – אורי לא ירשה לך! אורי, אתה שומע?" ואורי עם מקל-השתילה בידו, ברחוק-מקום קצת, יעבוד שם כפוף על יד התלם, אשר אך זה עתה זרמו בו המים. הוא שותל, על ידו טנא ובו, תחת אדמה שחורה רטובה, שתילי החצילים והעגבניות, רכים, ירקרקים. השמש אך זה קמה, ערים, שקטים הרי נפתלי, חרמון-סבא יביט ממרום-מושבו ובכל תשלח בת-צחוקו הכספית… כל-כך צח האויר… העבודה בלי משים תבלע את חצי-היום, עד הצהרים, ואז ילכו שנים הביתה, נחוץ הלא בין-כה להביא עוד שתילים, ואחד ישאר להשגיח על המים. "אני אשאר" – פוטר אורי, כרצונו. את מנתו יביאו לו הנה. הם לוקחים את הסלים הריקים והולכים להם – ואורי נשאר. פטפוט המים הזורמים מישן ומשרה עליו חלומות. מבטו חולף מהם והלאה מבלי לראותם, עשתונותיו למרחקים ישוטטו ותמונות-העבר השונות, בלי דמות וקשר, כעבים הללו, במוחו תחלופנה. פני-אחיו יקרובו, דמות דיוקנה של אמו אשר לא ראה זה כמה בשנים, – מה אתה?… כל תמונות-רוסיה מטושטשות חצין. והנה תמונות בהירות וקרובות ביותר, תמונות הדס וישראל מהחורף שעבר.. שם, בנגב-הארץ, נפגשו אז לראשונה. האם לא יפה היתה פגישתם? מן הרגע הראשון ומהמלה הראשונה הרגישו אותה פשטות אינטימית ונפשית, אשר לא עזבתם עד היום, שם נתקשרו נפשותיהם, שם חלמו את חלומם, ומשם שחליטו לשים גלילה פעמיהם, למען עבוד וחיות יחדיו – והנה כבר על שפת-הירדן כברת-אדמה להם, חרושה, מדודה, תלומה ומסומנה בעצם ידם, ובחוה – משתלה יפה גדלה על יד ביתם… … טובה היא הדס!… יש כי תתרגז, אמנם, עליו, על אורי, על תמימותו היתרה במילי-דעלמא. אך מהרה תשוב מכעסה, ואז הרי כה טוב, כל כך טוב!… המים זורמים כאות-נפשם, עולים, פורצים ונכנסים למקומות לא להם, ואורי… מה היה לו היום? ורק כשמגיעים המים "עד נפש", הוא מתעורר ונחפז לתקן את הפרצים הרבים ולהשיב את הזרם אל מכונו. בערב שלשתם יושבים עיפים ושבעי-רצון על יד ביתם הקטן. היום הספיקו לא-רע. הלואי שגם להבא ילך ככה. כבר אכלו את ה"סלט" והזיתים, גם שתו את ה"לבן" אשר קנה ישראל בדרך (תבשיל אין הפעם, כי הן בעלת-הבית בעצמה עבדה בשדה) ושכבו על השמיכה, אשר הציעה הדס על המחצלת, ולמראשותם – כרה הלבן. ושוב, כתמול-שלשום, ראשה – בחיק ישראל, וימינה תאחז אורי. מעט שרו – ונרדמו. בחצי-הלילה הקיצה הדס ותאמר: "נו, לישון, לישון, חבריא!" וילכו איש למקומו. שנים היו לה להדס, בסתר-קרבם את שירת-חייהם יטמינו… אך בעוד לשירת-ישראל קול-חיים רענן, הנה שירת-אורי אלמת ובחובו תכבש, באין ניב-שפתים לה. ויהי בשובם מהעבודה, מדי ערב בערב, אחרי הארוחה, אשר תכין הדס תחת והשרויה בעצב קליל, תדירי, ישראלי… הנה הוא דולה מעמקה את כל היקר, הטמון, הצנוע, ואיך לא לאהבו באותה שעה? ואורי – אזניו כאפרכסת, יחריש תחתיו – הן הוא לא ידע לשיר. חרש, חרש, אט, אט יתנשאו הצלילים הנוגים, והיא, הדס, ביניהם, כשיד אורי בימינה וראשה ינוח על כתפו של ישראל המרווחה, ועיניה עצומות חצין… …כל חייה הן השירה, ומה תאהב את הרגעים הללו, אשר לאחר העבודה! ולעתים קרובות שרים הם יחד, ישראל והדס. ועוזבת לגמרי את יד-אורי. והם פותחים. "מוטב, שתקחי קצת נמוך מזה – מיעץ הוא – לא תוכלי לקחת ב-'תעלה יפת-מראה'". - "באמת תן לי את הטון הנכון, אף פעם לא אדע בלעדיך לקחת!" וישראל יתן לה. וחש אורי, כי עולם ומלואו יתן לה ישראל בזה הרגע, כי בטון זה האחד את לבה יפתח ואת סודה, הכמוס בו, נטול יטול… המה שרים ואורי שומע. את הקול הראשון יתן ישראל להדס, ובעצמו ילוה. וישראל יודע ללוות! ותמונות שונות ומשונות תקומנה בדמיון-אורי. הנה נדמה לו, כי לא שני קולות אלו עוד, כי אם הם גופם, ישראל והדס, ירקדו רקוד, יד-ביד, וישרה רגלם, רגל-רגל, וקלה וקצובה… הנה הם עולים, חולפים ובסופת-ולס יעלמו… ויש אשר נדמה לו, והנה קול עולת-רגל למקדשי השירה נשא מהררי-אל, או יחזה לפתע כה נהיר וקרוב את שתי נפשותיהם של אלה בהתמזגן לנפש אחת, משנגלו לפניהן כל רזי-חביונן; והנה המה חבוקים וצמודים נשאים על מרבד-משי אחד ודאים בתכלת אין-קץ עד העלם מעינים. ככה ישמע אורי. ונוח לו, ואך תמיהה אחת לו: בשל מה ולמה, כהגמר השירה, תגש היא הדס אליו, אל אורי, ותקח את שתי ידיו בכפות ידיה החמות, תביט עליו במבטה השואל, הצוחק והקליל, ובאמרה: "לישון!" כה מהר תעלם בפתח-הבית. מה מוזר ונעים הדבר. הוא לא ידע את פשרו. וכשהיה קם ישראל והולך אחריה, היה נשאר עוד האחר בלילה, מקשיב לבעבועי כנרת-הים ולשירת כוכבים האלמת – ושירתו כבושה בחובו. הדממה הכל יראו על ישראל והדס בתוספת כנוי: "זוג משמים". ולא אחת כבר שאלו, אם אפשר להגיד להם "מזל-טוב!". אך מי תם ויאמין לכל אלו?… ואולם כה רבו הדברים בפי הבריות אשר עוד מעט… והדס בעצמה תאמין; והאמת נתנה להאמר; האם לא יעבור בקרבה מעין רטט-אושר אמתי, עת קולו הנמוך, הרך והעמוק ירחף, יחבק ויתפתל סביב קולה הצלול והרם? ומה לה עוד בחיים?… ועם כל זה… היא לא מצאה עדיין פנאי להדבר לבה… ובכלל, למה לה להפיג את אי-הידיעה הטובה, המתוקה? …ואלמלא אותו הערב, אשר בו פתח לבה דומיה… איך בא, איך קרב אותו הערב הפלאי? …חרש, חרש פשטו דמדומים לאחר מות היום, באין-אומר מת היום. צצו הכוכבים ונטו אזנם הקשבת. קפאה כנרת בקסם-צפיה, ותמוה היה המרחק שטושטש. היתה בכל דממה גדולה, ספוגת קולות-סתר, קולות לא מזה, אותה דממה, אשר תרד לעתים מעולמות עליונים לשכון בחיק-ארץ ובנפש-אדם העורגת… אך לאוזן רות צלילי החיים, לזו של ישראל, לא נגעו קולות-הדממה; הוא לא שמע כלום מתוכה, הוא רצה להשמיע, ויער רנה כדרכו, כתמול-שלשום. אורי הפסיקו הפעם: "אנא, דום!" – ויחרש ישראל. ובדממה, לא הופרעה, החל מפעפע לפתע בכל גופו של אורי זרם-אושר חדש. מאימתי בא ומהיכן? דומה, כי מידה של הדס האוחזת בידו… דומה היה, כי מנשיקה קלה ורכה ההיה מה זה עתה פה בחושך? מדוע ער לב-אורי ורן מחדש במסתריו? בל ידע… והוא עוצם את עיניו ומתרכז להמשיך את נעים-הרגע. היא קמה ותכנס החדרה; והנה שוב בחוץ, על ידו. "לך–שנים, לך–שנים ולי–שלשה" - מחלקת היא את השקדים אשר הביאה, וצחוקה עצור ולבבי, ורעד נימה חדשה, נדמה, צד בו אורי. היא מתישבת, ושוב סוד-הערב שם האצבע על פיהם… הס ישלך סביב, ואולם פעולת-איתנים תורגש מתוך מעבה-החשכה. שם במעמקים רבי-קשב יגלו עתה ויבלעו מוסדות-תבל והדברים יתרחשו… מה שם? מנת-אורי לא קולפה עדיין – הוא כה נזהר מהפריע במה שהוא את השקט הנפלא, הוא אינו רוצה גם לזוז! כה נעים לחוש את ראשה של הדס, הנה הפעם על כתפו, ולהקשיב עמה יחד לזה, שכבש אותו, כבש אותה, ואשר ניב לו אין. מי יתן וישאר ככה מבלי להפרד עוד! אך הדס זזה, היא קולפת את השקדים ותאכילהו, בעינים עצומות הוא פותח את פיו ומקבל: אחת, שתים, שלש, ארבע, חמש – כנראה גם את שלה נתנה לו… איזו היא היום! והוא מחליט לבסוף לפקוח את עיניו, אז תשקפנה לקראתו, תוך נפשו פנימה, עיניה השופעות אור אלם וחום עצור… "ישראל, נשיר" – אומרת היא ונלחצת אל אורי. "כן, תשירו" – פולט גם אורי, ומיד נשתתק. שמץ-צל-זיוף חש פתאום בקולו. ואולם מישראל סר בינתים כל רצון לשיר. הוא גם עיף ורוצה לישון – ככה יאמר – ואמנם קשה עבד היום. ינוח לו. וישראל קם ונעלם בין ערמות-הגורן. ומתוך דממת-הלילה, ששבה ופשטה בלי מצרים בכל, שומע אורי את דפיקת-לב-הדס, אשר היתה כה קרובה לו בן-רגע. באופק שטושטש הבהבו עתה בלי הרף רשפים אלמי-פה, מבשרי החורף הבא. ואולם הם רק הגדילו את הסוד אשר לדממה. קפוא היה חלל-המרחב הרוחש, התמוה וטעון אותות ורמזים. הנה נתק שם כוכב בודד אחד… ותתע הנפש בלא-בטוי ותכסף אף היא לנוד, לזוז כל שהוא… "בואי!" – נעו שפתי אורי בלא דעת. ויקם, בלא דעת, ואתו – גם הדס… וילכו… אנה? הם לא שאלו, כאחוזי-קסם יהלכון. ומדי עלותם ההרה, דמה דמו, כי לעמק, אשר נשאר מתחת, עוד לא ישובו, וכי תמיד ומימים ימימה היו המה יחד, הלכו ככה כתף לכתף, אחוזי-זרוע, כשגו-הדס נלחץ ונלחץ אליו בדממה… וכשעמדו תחת סלע-גיר מחריש ונפגשו פתאום שפתיהם ומבטיהם בנשיקה רעבה ובלא קץ, מתוקה ובלא ספוק, ויחושו הפליאם. פעם על אחת מאבני הגיר, אשר ישבו עליה באותו הליל, לחשה לו לאוזן: "אורי, כמה יפית… ואני לא ידעתי…" יותר לא דברה, וכשחוטי כסף טהור החלו מתרקמים באדרת-הלילה האפלה, התעוררו ויפיחו את צנתם הקלה, התעוררו גם הם. טרם עלה כוכב-השחר עת קרבו אל הבית, שתק הבית ובעד הדלת הפתוחה נכנסה אפלת-ליל פנימה. "טוב שמחר שבת - חשבה הדס - ועבודה רבה אין". הם עמדו עוד חבוקים על יד הדלת. יליל-תן בודד הפריע לפתע את הדממה. חרדה הדס ותתרפק על אורי עוד יותר. ושניהם הקשיבו, איך מימין ומשמאל, מקרוב ומרחוק, נשאה תאניה ואניה, איך העיר הלילה קינה על מותו, לפני צאתו, לפני עלות-השחר… זו היתה סמפוניה פראית של קולות היסטריה וצחוק משוגע ופרוע של קללה זועמת - וקובלנות-הכנעה כלפי מעלה, מיאוש בלי זיק-תקוה – וצוחת-נצחון אכזרית… "נכנס" – לחשה הדס בקול נתק. אך אורי לא זז ממקומו… וכך נדמו התנים, פתאום, כליל – כלא היו. … על יד הדלת שהו ושפתיהם, אשר שוב נפגשו ונדבקו, לא רצו עוד להפרד. כה עמדו עד בוש. ביחד ובזהירות נכנסו כה פנימה, ורק שנת-ישראל בלתי-השקטה ונחירותיו התכופות החרידו, הפרידו ביניהם. ממרחקים הגיח לבסוף גם אותו הליל. אל חזה-האדמה הצמא קרבו ענני הסער; הברקים גדלו שבעתים, אלמים כמקודם. אך הרעמים הרחוקים חזרו כבר סביב בגלגל ויהלכו אימים. ישראל לא לן בבית, עוד אמש הלך למושבה הקרובה, אל ה"נשף", ושם נשאר. היה גם ללכת, אך הסער התלוי באויר הפריע בעדם. בערב נולד פתאום איזה קושי. הדס היתה עצובה ומוזרה והלכה לישון במוקדם. מאוחר בלילה פקח אורי את עיניו. מה קרה לו? בחוץ שטף גשם, היורה המבורך, וקול המולת המים בגג ובחלונות החריש את שיח-הרעמים. מי העירו? כאילו זרם-חשמל פלח את קרביו וידלק את עורקיו, ויעברו ויזינו מכף-רגל עד ראש… לא ידע את נפשו. לאט התרומם והיה כאיש החולם עוד והעושה רצונו של נשגב ממנו. הוא גם ועמד כשכור… הברקים האלמים שלטו בו, הרשפים החורים הללו, הם הם אשר העירוהו, הדריכוהו ממנוחה ויקימוהו לפתע בחצות הלילה. לא הוא שלח את ידו במסך-חדרה, לא הוא עמד-צנח על מטתה ולא שפתיו אלה אשר דובבו וקראו חרש בשמה!… האם מעז היה? ואמנם, זכור זכר גם את פניה המופנים לאור-הברקים הבלתי פוסק, גם את חצי-צוארה, גם את כתפה המעוגלה והרכה, אשר לימינה, מעל לשמיכה… – הדס! – קרא שנית והשפיל את ראשו מול אזנה. ואז פקחה את עיניה. – אורי!… – ותמשכהו חרש אל חזה. כה גדולות היו העינים האלה, נוגות וגלויות כתפיה, כתפי הדס הצעירה… ונדמה היה, כי בואו בשעה זו לא הפליאה, וכי זה לילות רבים פה תחכה לו… ורוך בלי גבול בא מיד לאחר הסער, כרביבים בא, רוך-הלאות הענוג. – מה ירהיב עוד את הלב כשיאיר היום החור, הממשמש ובא? …היתכן אחר חזות-ליל זו עוד איזה "מחר", עם דברי-חול נחפזים, עם מבטים טרודים עמומים, עם דאגות של כל אותם ה"חיים"… ואולם פג-כלה גם אותו הליל, והיום העור נגש אל החלונות, גחן וישקף לתוך החדר. תשעים יום מדי ערב בערב הקשיבו הדס ואורי לקול דממה דקה אשר קמה להם מאז… יחדיו ספגו את נגוהות-הנשפים בעלותם לאותו צוק-ה"נשיקה" המחריש אשר שם יתערה "דום" גא-ופרא, רחב וענף ויסתירם מעין-כל… ורק כוכבים בודדים, רוחות קלות וריחות ה"צקלמן" ימצאו דרך אל הדבוקים, לשכרם במגעם הרך והזהיר. ככה, באלם-שפה, בלא-הגה, בלא-שיר… וכאילו לא היה עמהם עוד אדם שלישי אשר שמו ישראל. כי בתשעים יום האלה לא פצה ישראל את לשיר בהיותו במסבתם. ולקץ שלושת החדשים, בשבת, לפני בוא השמש, ותגש הדס לישראל, ותקח בשתי כפות ידיה הקטנות את פניו, ובהעמידה אותם קרוב קרוב מול פניה, תאמר לו בקול נמוך, ברצינות של חן ובכובד-ראש של שובבות? "כבדני, ישראל, חביבי, גם ברכני… כי עוד לא צעירה-נערה אנכי… ועד מתי, ואיך זה לא תדע.. ואני… אני הלא אם כבר, אם, ישראל!" אותה שעה אודם צח פרח בלחייה, ואולם עיניה כה עמקו ואורו. אך פני ישראל חורו מאד ועיניו התרחבו; טרם הספיק לומר מלה, ונגש גם אורי. אז תניח הדס את שתי ידיה השזופות על צוארי הבחורים, ותלחץ אל שניהם, ותתן גם את יד-אורי על כתפו של ישראל,,, ותחרש. כך עמדו זמן רב שלשתם חבוקים-נבוכים, ושיח-לבותם, אשר התדפקו עתה זה עם זה ברעות, נשמע להם ביתר בהירות… שקט היה בחדר. על אדן-החלון, על השולחן, הפזורות. הראשון התעורר ישראל; בכח אמץ את נשק לאורי נשיקה קצרה וחמה, להדס – ארוכה ולחה, ורטיבות היתה בעיניו. וכעבור רגע יצא בזהירות כאילו פחד להחריד את טוהר האושר החרישי. האומנם זה הוא האושר? אותו האושר, אשר עליו חולמים ופורשים ידים רבבות-אדם, ואשר גם רומסים בגללו איש את רעהו? אכן, הוא… ומה קל ומבלי קרבנות נכנס לחייהם! האפשרי הוא? הגם ימשך מחר, מחרתים? ובאותו ערב, אחרי תשעים הערבים של אי-שירה, בהיותם על הגורן, שר ישראל. ולא היה עוד קולו כתמול-שלשום; צלילים חדשים, מתוקים ביותר, עמוקים פי שבעה וברורים וצלולים שבעתים. וחרוד חרדה הדס, כאילו העירוה משנתה, לקראת אותם הקולות. החרש החריש אורי באותו הערב לקול שירתם, בשכבו פרקדן ברחוק-מקום על הגורן, כשידיו נתונות מתחת לראשו ועיניו עצומות. ושיר יחליף שיר, וזמר בעקבות זמר יזרום, ומנגינה לעומת מנגינה בלי מלים תרחף. ככה עוד לא שרו הם ונשפכו מטה קלוחיה השקופים, שנאספו שם בסתר ובדממת דמדומים. ונדמה לאורי, כי זרם-המים הכביר והמה ישקו וירוו את כל היקום הצמא, ומעדר נעלם יפתח ויסגור בעדם את הדרך… ויש כי ישטף הכל באין עוצר. והנהו – ים אין לו קץ, ובים-השירה הזה תפליג ספינתם של ישראל והדס, אשר רק למענם תפרוש את מפרשיה. ורואה אורי את עצמו כמו מאחורי דופן, גלמוד בין גלי-הים, המתנכרים לו, שט נעזב ומסוער אחר ספינתם המתרחקת – וכה מנצחת נדמתה לו שירתם!… באחד השירים החדשים טעתה הדס ותבקש, כי ידריכנה ישראל אל נכון: "תן לי טון!"… ההיה דבר-מה מיוחד בחתוך-דבריה, בצלצול-קולה? היה היה! ממנו, מאורי, עוד לא בקשה דבר בחרדה שכזו… ולמה תשאל, הן את זה לא יוכל תת לה, לעולם לא יוכל! – ב"קול" היא צריכה, קול, אשר אזנים תשמענה, אזנים ממש, ניב-שפתי-בשר, צליל-חיים השותת דם, הרוטט, המתפרץ!… אכן אשה היא… "בוא הנה, אורי! מה אתה עושה שם?" – קראה לו פתאום הדס. "לי גם פה טוב". זר ומשונה צלצלו הדברים בדמי-לילה!… וכבר עמדה הדס לפניו על ברכיה, ותשח ותשק לו חרש, אחת ושתים תשק, ותבט בעין בוחנת ישר לעיניו, עמוק-עמוק לנפשו פנימה: "מה לך, אורי? האם לא למענך שירתי? מדוע אינך מאושר אתי, אתנו?" ותוסף להסתכל בו, ותקרא בחשאי: "הוי, מה לך?" ויסב אורי את עיניו ממנה, כי הרגיש, כי נרטבו: "מה כל החרדה? – פטר בשפתיו – ראשי כואב קצת וודאי יעבור תיכף". זאת הפעם הראשונה אשר שקר לה, להדס שלו, וקולו העיד עליו. …נדעך אור-עיניה פתע וצל כהה בא ונח על פניה. צל כזה עוד לא ראה הוא על פניה. ולא ידע עוד מה לעשות, איך להפיגו… מדוע לא דבר, לא התחנן, ואך באפס מלה ובאין מעשה הביט והביט בפניה? מדוע לא התנפל על ברכיו לפניה, לא נשק את שמלתה?… ברגע הזה, אשר כה ארך לבלי קץ, הוא חש כאילו נקרעים אחד-אחד חוטי-פז, שכה יפה קשרום עד עתה. כחות אחרונים נטשוהו. מלה לא דברה עוד הדס, ותקם, ותעזבהו. ויותר אורי יחידי בהקשיבו דומם לקול צעדת-ישראל והדס, המתרחקים. ותבך ותכל נפשו אחריה: "הדס, הדס, סלחי לי!"… מה היה להדס? ערב-ערב תלך עם ישראל מהבית לטיל בהרים, בשדרות-ארנים ולתעות בדרכים ובאין כל דרכים. ובאותם הרגעים המועטים עתה אשר היו שלשתם במסבה אחת, היתה מפצירה לשיר, ושירתם היתה לה כעין מקלט. ברגעים כאלה היה נדמה לו לפעמים כצליל נוקב בשירתה, צלילים זדוניים ועליזים ביותר, המתפרצים ושמחים לקראת החופש, המוחים בעליצותם נגד כל הכבלים, לו גם כבלי-אהבה המה… חופש… האומנם הוא כה חטא לפניה? הלנצח לא תסלח לו? תשנאהו? …ולא תפשה אזנו הפעם את מה שלא נתן להשמע, את לחלוחית-הדמעה בשירת-הדס העליזה. ופעם, בהקיצו בלילה, ויזכור אורי, וירם את המסך, ויגש בחשאי אליה. וזמן רב עמד אלם למראשותיה. ופחד מוזר תקפהו. ולא הרהיב להעירה. מה נחש לבו באותה שעה? מדוע כאב כה עת קרא לה לבסוף חרש בשמה? לא היו עיניה בהירות בהפקחן… הוי, למה פקחתן בטרם שב אורי מאחריה! בזהירות יתרה אחזו שתי כפות-ידיה מתחת לסנטרה בשמיכתה אשר עליה. וכנטפי-מים קרים ירדו-רבצו על לבו דבריה: "אורי, תן לישון…" עד אור הבוקר, עם שנאה כבושה לעצמו, שכב אורי פרקדן על משכבו. בבוקר חש בראשו ולא קם לעבודה. ישראל שאל מה לו, ולא ענהו דבר… ביום התחיל מדבר מתוך חום-קדחת. הדס, העסוקה בבית, נגשה אליו פעמים אחדות, אך הוא לא עצר כח להביט בפניה ויעצום את עיניו בכל פעם. ברגעי-הרוחה לא זכר את מה שדבר. פעם, בהיותו נים ולא נים, שמע כעין קול-בכי עצור מבחוץ ובפקחו את עיניו, והנה היא עומדת עליו ומחליפה לו את התחבושת… עיניה – הצדה, וכולה – ת' פרסא ממנו. בערב, בשוב ישראל מן העבודה, והם שניהם אוכלים שם בחוץ, ויזכור אורי פתאום אותו ערב רחוק על הגורן עם אותו רטט-אושר ראשון, אשר חש אז ואשר לא ישנה עוד… ואותו שקט, אותה דממה גדולה זכר, אשר דברה אז לשניהם ובעד שניהם… אליה תשוקתו ובה – כל חייו! מה טוב היה לבוא שוב בצל-כנפיה ולא לשוב לקולות-החיים, אשר הנה כבר הוגיעוהו… קולות החיים… הוא עיף מהם! כי הנה צליל והד, ויהי גם הרמוני, יכאיב אך ויפצעהו, ורק לקול דממה דקה אחד יחיד ומיוחד נפשו תמיד, תדיר תכסף… ואת הדס לא יקח אתו… לא, כי גם בה טעה. יחידי ילך לקראת אותו קול! ולפתע כה משונה, ריק וקל נעשה בכל עצמותיו של אורי. שפתיו, שנצרבו מחום, נעו, ועיניו שנפלו עמוק, דבקו בנקודה אחת. הוא קם. "לך לאורי, קשה לו" – לחשה פתאום הדס לישראל בעודנו אוכל. הוא פלט את גרגיר-הזית ונכנס במתינות הביתה. הדס נשארה בחוץ כפותה אל העשב כשפניה תחובות בכפות-ידיה. "אורי!" – נשמע קולו של ישראל הזהיר והנמוך; הוא הדליק שם גפרור ושהה רגע קט. אך עד מהרה יצא, ועוד בעמדו בדלת, אמר בקולו הבטוח: "אורי, כנראה, יצ…" ולא גמר. היא הרימה את ראשה ופניה לא היו לה עוד. מרחוק, כיתום זה הנרדף, או כנפש נדחת ואובדת לעולמים, ייליל-ייליל התן, ומשמאל, מצד הגורן, מאיזו פנה אפלה, נשמעה יריה קצרה ויבשה. "אורי!" – פרצה צעקה, אשר החרידה את החוה ואת כל המושבה, אך איש לא הכיר בה את קולה הענוג של הדס… גם ישראל לא הבין מאין פרצה היא… …הם היו הראשונים, שמצאו את אורי בעודנו חם; בכף-ימינו הקרושה היה האקדח החדש של ישראל. פניו היו חורים ועינו האחת פתוחה מחציתה. וכשנשקה לה הדס ותסגרה, כאילו נפתחה שוב. וסוד-המות הקר והאלם נשב מתוכה. הלך אורי לעולמו. היתה דממה. …נשבר הכד על מבוע. עליה את כל עודף-אהבתה. אם כי כבדו הפעם כבלי אהבה זו מכבלי אהבת-אשה בה, – בכל זאת הרכינה את ראשה הגא לפני השליטה התינוקית. כמקודם חיתה עם ישראל, לעתים גם שרה, אך ביותר דבקה נפשה בדממה. ובערבים של אחר העבודה, בערבי-שקט שבגליל, הנוגים ומלאי-נועם, בישנה את אוריאלה שלה, היתה שוקעת הדס בזו הדממה ומקשיבה, ומקשיבה רב קשב… למה? – לא ידע ישראל. אך הרגש הרגיש, כי לא שלו היא ברגעים הללו, כי אינה חשה כלל במציאותו על ידה וכי אינה זוכרת אשר בחיקו ראשה מוטל. … וידע ישראל אשר עם אורי היא, באשר ניב לו – אין. אם נעתרות נשיקות שונא, על אחת כמה וכמה שתוכחותיו מעוררות געל-נפש, לפיכך לא נהנו השונאים לקיים מצות תוכחה בשנואיהם. אך במה דברים אמורים, בשונא שאיננו דובר אחד בפה ואחד בלב, והוא אומר ברור לבעל מחלוקתו: אין נפשי אליך. שונאים שמסתירים את שנאתם בלבם ומסבירים לשונאם פנים מאירות ובאים אליו בחמלה גדולה ובוכים על אסונו או על משוגתו בדמעות תנינים, ובתוך כך הם קוראים לפניו דברי כבושים. האיש התמים לב מבין לראות ערמת ערומים תחת מסוה אהבה וחבה ינוד ראשו להם ויאמר להם: כלו נבואתכם וצאו, כי לא תהיה תפארתכם על הדרך הזה. הנכם שונאינו ומנדינו, ולא לכם להטיף לנו מוסר מתוך חבה. תוכחת שונא מעוררת גועל-נפש כזו קראתי במכתב-עתי "היום" בנומר 212 מיום 5 אוקטיאבר, במאמר "הרחוקים והקרובים". יחס מכתב-העתי ההוא לישראל בכלל ולחובבי-ציון בפרט כבר נתברר למדי. כבר אמרתי באחד ממאמרי, שמכתב העתי ההוא איננו אלא מכתב-עתי רוסי בשפת-עבר. הוא ידבר רמות על צרפת ועל אשכנז, על בולגריה ועל שפניה, יריב בחזקה (בשפת-עבר) עם הנסיך מקאבורג, יזהיר את אירופה מהחזיק בידו, ובנוגע לישראל – יספיק בקוריספונדנציות של הבל ארוכות מווארשה, מקישינוב וכו', ובדברים של מה-בכך שהוא קורא להם בשם "חדשות בישראל". אבל אם בנוגע לחיי ישראל בכלל אין המ"ע ההוא "לא מריח ולא מסריח", הנה בנוגע לחובבי-ציון הוא נלחם עמהם עוד מקודם בריאתו, בשעה שנקרא בגלגול ראשון בשם "רוססקי יעווריי", אך מפני מורך לבו לא הגיד מעולם ברור שהוא מתנגד לישוב הארץ, כי אז לא יחתמו עליו כל אלה הנמנים על חובבי-ציון, על כן הוא מתהפך בתחבולותיו: פה הוא לפנים נייטראל, ושם ישלח מתוך המדור התחתון את מהתלותיו שאין להם טעם וריח בלב חובב-ציון; פה ידרוש לשלוח אקספדיציות לראות, אם יש על כדור העולם מדינה הידועה לנו בשם ארץ-ישראל, ואם יש שם קרקע, אויר, שמש וכיוצא בזה, ושם ישלח את פרחי הסופרים המעוררים את העם לתמיכת הישוב – להתיצב לפני השולטן ולבקש ממנו להקל את החקים המעיקים על הישוב; פה יספר מעשים נוראים מרציחות לעיני השמש בארץ-ישראל שלא היו ולא נבראו, ושם יראה בדמיונו את תוגרמה היא חולה וכל כן קרא לרופא מיוחד, להיות שומר הסף אצל הפחות לבלי להעירם חלילה משנתם לבל יבולע להם, כי ידוע ששינה מועלת לחולה. כה ירקד לפנינו על החבל וכה יתהפך בתקוה כי יאמינו לו, כי מאהבה לרעיון הישוב הוא מדבר דבריו; אבל המבינים יאמרו לו: לשוא תתאמץ לשים מסוה על פניך, מכירים אנו את עבודתך ויודעים לערוך את חבתך להישוב יחד עם תחבולותיך. ואם עוד היו תמימים בעמנו, אשר חשבו את "היום" שאינו ממתנגדי חובבי-ציון, הנה מאמרו "הרחוקים והקרובים" בלע שלא במתכון את הלוט הלוט על פניו. תחלת דברי המאמר ההוא חטאת. בו מתנצלת הרידאקציה על שלא הדפיסה את קול הקורא להצגת הקערות לטובת "ישוב ארץ-ישראל" ששלחו שלשת הגאונים המפורסמים ג"י, והיא אומרת, כי בימים האלה, בשעה שנחוץ לעניי ישראל לעשות להם בגדים חמים, עצים להסקה וכיוצא בזה, "לא טובה העצה לאסוף כסף מאת עניי העם ולהקדישו למטרה אשר לא נדע שחרה " וכו', לכל אחד יש קרובים עניים וכו' וכו'. אבל מי בקש מן הרידאקציה להתנצל? אם באמת שלחו הגאונים את קריאתם גם להרידאקציה של "היום" (מה שעודני מסופק בזה), הלא היתה צריכה הרידאקציה לכתוב מכתב פרטי להגאונים ההם ולהתנצל לפניהם, ולא לפני הקוראים, שהנבונים בהם לא יתפלאו כלל על הפקד קריאת הגאונים הנ"ל ב"היום", כמו שלא יתפלאו על הפקד מאמרים בזכות היהודים במכתב-העתי "נאוו.וור.". בכל אופן אינני זוכר שאחד מן הקוראים פנה בשאלה זו להרידאקציה בגלוי עד שנצרכה להשיב על זה בגלוי. אם באמת שלחו הגאונים הנ"ל את קריאתם ל"היום", הנה היתה זאת עזות מצד הרידאקציה שלא להדפיס אותה. מכתב-עתי איננו רשות-היחיד של המו"ל, ורשות היה להמו"ל להדפיס בצד קריאת הגאונים גם כן קול קורא מצדו קריאת גדולי ישראל כאלה בגניזה, וביחוד בעוררם למעשי הצדקה. ואם אמנם הצדקה הזאת נחשבה לחטאת בעיני שונאי לאומתם, אך מה להקוראים ולדעתם הפרטית של חכמי "היום", לנטיתם ולשנאתם? בעל המאמר לא יבוש לדבר דברים, שהוא בעצמו יודע שאין להם שחר. הוא אומר שהנדברות שנתנו אל הקערות לטובת הישוב נחוצות יותר לבעליהן להסקה, לבגדים חמים, לקרוביהם ולעניי עירם. אך מי לא ידע, שכל איש שאיננו עני מדוכא משלם אל הקערות לפי כחו בעד המקום בבית-התפלה, בעד עליות ונדרים, בעד הש"ץ, השמש וכו', בעד הראשונים – לפי הקצבה, ובעד הש"ץ והשמש וכו' לפי נדבת לבו. מחמש קאפ. עד רובל כסף ויותר, איש לפי ערכו. מובן, שהאיש המטיל אל הקערות סך ידוע לא ישאר בלי הסקה או בגדים חמים אם יוסיף אל הסך ההוא עוד איזו קאפ. גם לטובת הישוב, אם גם הוא מאלה שלא יוכל לתת יותר, וביחוד בשעה שאין אונס בדבר הקערות, כידוע, והנותן יתן והחדל יחדל. ואם נשים לב לטענות רעי-עין, האומרים על כל דבר שבצדקה: "קרובי קודמין, עניי עירנו קודמין" – עלינו לבטל חברות רבות, כמו חברת "מרבי השכלה בישראל", חברת "מרבי עבודת-האדמה והאומנות בישראל", חברת "חברים כל ישראל" וכו', עיר יש עניים סובלי רעב; עלינו לחדול לשלוח נדבות לנשרפים, לערים ששלטו בהן ידי היחפים, ועוד ועוד. כל בן-דעת יבין, שהכלל אשר נתנו לנו חז"ל: "ענייך ועניי עיר אחרת ענייך קודמין" נאמר על צדקה סתם, אבל לא על צדקה שנתנה בפירוש לעניים היושבים בערים אחרות, ומובן גם כן, שרשות לכל אדם לתת נדבה למי שירצה מבלי להביט על מקום מושבו ותעודת מכתבו. אך יותר נפלאה הטענה שהכסף ישלח למטרה שאין "היום" וסיעתו הקדושה יודעים שחרה. דומה, "שהיום" תפש אומנותו של אותו הצדיק דחסידים שאמרו עליו, שבשעה שבאו והודיעו לו שמת בנו הילד החולה שהיה שוכב בחדר השני, ענה ואמר להם: "אנכי אינני יודע זאת, כי מן השמים לא הודיעונו מאומה". כל החפצים לדעת יודעים את המטרה ההיא, ובעלי "היום" אינם יודעים אותה. כל אלה שראו את קריאת הגאונים נ"י יודעים, שהכסף נתקבץ לטובת שלשת הקולוניות הנמצאות מכבר בארץ הקדושה, ו"היום" שהעלים עינו ממנה ולא הדפיסה, אומר, שאם יראה העני שאין לו במה להחיות נפשו יבקש לו מפלט מעבר לים אוקינוס, היינו באמריקה, כאילו נתקבץ כסף הקערות לשלוח עתה בו את העניים לארץ-ישראל, והוא רואה בזה סיוע לעוברי-עבירה, המסירים את לב היוצאים מן הארץ החדשה. אך פה נבהל "היום" מדברי עצמו. מכתב-עתי ההוא, שבכל שנאתו לארץ-ישראל אין לו עוז להביע אותה בגלוי, והנה הוא נושך בשניו ונושק בשפתיו – נבהל מדברי עצמו עתה בתתו היתרון לארץ החדשה. ועל כן מהר לתקן את עותתו, והנה הוא מוסר מודעה, שאין חפצו לעורר חלילה את השאלה הישנה, לאנה ילכו היוצאים: לארץ הקדושה או לאמריקה, שהיתה גם אז שאלה שלא מדעת ושהשואלים אותה ערבבו שני מושגים, שתי מטרות, מבלי הבין לא את האחת ולא את השנית. כי על השאלה לאן יצאו בני- ישראל ילידי רוסיה שאין להם פרנסה בארצם מוכרחים היינו להשיב: "לאמריקה ולכל המקומות הנושבים שאפשר למצוא שם לחם, ובאמת למרות כל הפסוקים והמליצות שהרבו הסופרים אז לגבב מכל הנביאים הראשונים(?) והאחרונים עשה העם את הטוב לו, ולא בעיני הסופרים, ובמשך שש שנים נסעו מרוסיה לארצות-הברית באמריקה יותר ממאה וארבעים אלף נפשות, שלארץ-ישראל לא נסע אף כחלק הארבעים ממספר הזה. אך בנוגע לשאלה השנית, היינו, איך להחזיק בידי אחינו יושבי ארץ הקדש, ארץ מולדת לאומתנו ומבחר סגולותינו, אשר זיכרונותיה יקרים וכל ימי עולם לא תשכח מלבנו, אשר זה מכבר חבקו ידיהם בבטלה וראוי להרגילם לעבודה וכו' – הנה היא שאלה נכבדה מאד, אם טרם נדע היטב את מצב אחינו במקומות ההם ועל כן אין עוד פתרונים להשאלה ההיא וכו'". רחוק לראות בדפוס דברי צביעות וזיוף המעשים כדברים בן-דעת לומר, שהנוסעים מרוסיה צריכים לנסוע בהמון, כעני כעשיר, לארץ-ישראל, ורק הציעו ליסד מושבות בעד העניים ולהמציא להם פרנסה, כדי שיוכלו גם עניים לנסוע שמה. במאמרי הראשון, שנדפס בה"ראזסוועט" בראית התגלות שאלת הנסיעה, בשנת 1881 בנומר 42, אמרתי: "על כן עלינו לשכוח את אמריקה ולשים את כל לבנו ליסד מושבות בארץ-ישראל ", וכל הזוכר את השמועות שהיו אז על-דבר החברות השונות שנוסדו בעד הנוסעים, יבין היטב כי הדברים האלה לא נאמרו בעד הפרטים, העניים, אך בעד אותם שיש בידם לעשות. במאמרי ב"המליץ" שנת 1882 נומר 1, אמרתי: "עלינו לתקוע בשופר של זהב לחרותנו ולשוב לארצנו על גשר של נייר שטרות המדינה, אקציען, וועכסעל וכו'". הנה גם תינוק דלא חכים יראה, שהכונה שהעשירים יכוננו את הדבר. במאמרי "מכתב גלוי לאיזו בעלי-בתים באדעסא" אמרתי: "זה יותר מחצי שנה נוסעים מפה אנשים לאמריקה ועוד רבים נכונים לנסוע שמה, אך עליהם לא אשים לב, כי כלם עניי ם וכו' ואנשים כאלה ודאי אינם יכולים לנסוע כעת לארץ-ישראל במקום שאין בתי חרושת המעשה וכו' ונחוץ לקנות אדמה, מכונות ובהמות וכו', שאין לעניים תקוה על זאת" ("יידישעס פאלק-בלאטט" שנת 1882, נומר 8). עוד במאמרי "תשובה לרובים ולרחוקים" אמרתי: "לאט, לאט אחי! יסעו תחלה לארץ-ישראל בעלי הון וכו', יקנו עשירים אדמה לעבדה ולתתה בחכירה וכו', מעט-מעט ייסדו שמה בתי חרושת המעשה, יקנו אחוזות גדולות וכו', ואז במשך עשרים שנה יוכלו כמיליון נפשות מאחינו למצוא להם פרסה באופן יותר טוב מאשר באמריקה וכו'. עוד הפעם הנני מגיד: אינני מדבר על אדות העניים. לחום אסור לו לנסוע וכו'; שמא תשאלו: מה יעשו אלה שאין להם אפילו פת לחם וכו'? אך על אנשים כאלה אין לנו לדבר, כי הם לא ישמעו לעצות וינוסו אל אשר יגרשם הלחץ" (שם, נומר 16,17). כדברים האלה כתבו כל בעלי-דעת, היינו שישתדלו עשירינו להכין עבודה בעד העניים בארץ-ישראל בלי הפסד לעצמם, ולא שיסעו העניים מעצמם שמה. בין ראשי המתנגדים להיציאה בכלל (ואפילו לאמריקה, שהמו"ל "היום" אומר עתה שהיינו מוכרחים להשיב אז, שהנסיעה צריכה להיות לארץ החדשה) ולארץ-ישראל בפרט היה אז המו"ל היום בעצמו בגלגולו הראשון "רוססקי יעווריי", ופניו לא יחורו להראות עתה על המספר הרב של הנוסעים במשך שש שנים (שמזה עצמו ראיה גדולה לדברי שאמרתי, כי במשך עשרים שנה יוכלו להתישב בארץ-ישראל כמיליון נפשות, אך ישתדלו עשירינו להחיות את הארץ), בעוד שאז התלוצצו מתנגדי הישוב על אלה שראו בישוב הארץ בנין הלאום, ויאמרו בלעני שפה כי סוף-סוף לא ירבה מספר היוצאים בכלל על איזו אלפים ומה יושיע מספר מועט כזה לבנין הלאום? חכמי "היום" מתלוצצים על פסוקי הנביאים ומליצותיהם, ובזה הצדק אתם, כי אנשים אשר לא יאבו באחרית טובה לאומית לעמם, וחפצם לראות את עמם נודדים בגוים עד יום אחרון לכבוד ההשכלה של בני יפת, המתנגדת בתכלית להשכלת רוח-ישראל (אשר לא פה המקום לברר זאת) – לא יאבו לדעת, כי פסוקי הנביאים ונחמותיהם לבני-ישראל אינם מליצות המרקד על החבל במדור התחתון ב"היום" ומספר, איך הוא נועל נעלי-ידיו ועושה שפמו ונוטל עטו בידו וכו', אך מבחר התמצית של רוח ישראל המאמין בתחיותו ובנצחיותו, וקול האמונה הפנימית הזו הנשמע מן המליצות ההן לא אבד עליו כלח ולא יאבד ערכו וכחו כל הימים אשר רוח עמנו יהי חי בנו. בו דבר ירמיהו נחומים טובים לעמו ויבשר להם אחרית ותקוה, בו אמץ ישעיהו השני ברכים כושלות, בו הננו חיים בגוים ובו נתעודד ונקום לתחיה. אך האין זה חלול קדש, אם אנשים שאינם חפצים בתחית עמם, המתלוצצים על תאבי ישועה ומשתדלים בכל מאמצי כח להסיר את לב העם מלבקש לו אחרית טובה ותחיה – אם אנשים כאלה נושאים על פיהם את שם מולדת לאומנו, מבחר סגולותינו וזיכרונותיה היקרים! כל ראשית שאין לה אחרית אינה כלום, ואם נאבה להשאר ולהיות כצוענים עד בוא קצנו, כאשר יטיפו לנו בעלי "היום", למה לנו זכר מולדתנו? באין אחרית לאומית לנו הבל חשיבות ארץ-ישראל עם איזו אלפים מאחינו היושבים עליה, כי מה הם לעומת שבעה מיליון בני-ישראל בכל ארצות פזוריהם, כי לנשים לב להם? אך כפי הנראה הולך "היום" לשיטתו. באמת היא, שאין צורך להושיע למתי-מספר היושבים בארץ-ישראל, כי מה לנו, לדעתו, ולהארץ ההיא, אשר אין לו עוד חפץ בה. אבל מיראתו להגיד כדברים האלה ברור, הנה הוא בא בטענה והוא מטיל חשד באמונת העוסקים בענין הישוב, וגם בזה הוא מתהפך בתחבולותיו, ואינו חושד חלילה את הד"ר פינסקער, אך את האנשים המביאים את דבר הישוב לפעלו. אין את נפשי להראות לצדיקי "היום" עד כמה הם חושדים בכשרים, כי אנשים המדברים אחד בפה ואחד בלב, השונאים תכלית שנאה את דבר הישוב ומתאמצים להתראות כאוהביו, אינם חשובים בעיני לדבר עמהם אפילו דבר וחצי דבר, אך מפני שמסורה היא בידנו כי "גם החתול יכול לקלקל" (אשר מפני זה כתבתי את מאמרי זה, ולא להתוכח עם נלוזים) הנני מודיע, כי הכספים הנשלחים להאדון הגביר בעמו הד' מיכאל ערלאנגער, איש ימינו של הבארון הנדיב, והוא ישלחם לאיש נעלה אשר כבר בחן היטב את ישרתו ובוטח זו על אלפים ורבבות, הוא האדון הירש היושב מטעם החברה כי"ח ב"מקוה ישראל", סמוך ליפו, במקום המעשה, ואשר על פיו יצאו ויבואו כל עניני הישוב. עתה, יאמר נא ישראל, מה נשאר במאמר "הרחוקים והקרובים" מלבד צביעות, אחיזת עינים ודמעות תנינים? ט"ו מרחשון, תרמ"ה אחרי הרעש, מרוצת- החפזון ותנועת-המהומה של ערב-הפסח הנה זה באה מנוחת החג. רחובות עיר-הפלך אמנם מלאים עוד עוברים ושבים, אך אלה אינם נחפזים, רצים ונדחקים עוד, כמו לפני אחדות: הם שבים מבתי-הכנסת והמדרש השונים אחרי התפלה. חבורות חבורות נבדלות כפעם בפעם מההמון וסרות למבואות החצרות. ההמון ברחוב הולך ונצער. עוד מעט והרחובות מתרוקנים. בדממת-הלילה נשמע ברור קול צעדים בודד, אחד המאחרים נחפז לביתו; אך גם הקול הזה הולך ונדם, ודומיה נעימה ונוראה כאחת ממלאה את רחובות העיר ההומיה… כל החנויות סגורות, כל דלתות-החלונות במכפלות התחתונות מוגפות, ושני טורי בתי-האבן הגבוהים מטילים צל עב על פני הרחוב; הירח חודר בהרוח, אשר בין שני בתים, והאור המועט הזה מציר תמונות דמיוניות משונות על שטח קטן ברחוב או על אחד הכתלים… בחצי-האפל נראתה כצל נודד תמונת איש הולך, אך קול צעדיו איננו נשמע: אולי מפני שהליכתו אטית מאד, ואולי מפני שעקבות נעליו נתמהו עד היסוד?… הוא איש כבן חמש ושלשים שנה, גבה-קומה ודל-בשר מאד. מעיל-החרף, אשר הוא לובש, טלוא וקרוע, כובעו ישן ובלה וקצות מכנסיו, הנראים מתחת לשולי מעילו, פרומים, מטולאים ונכתמים. הוא מתנועע בכבדות, גבו כפוף, ראשו מורד ועיניו עצומות למחצה. לרגעים מתעותים רשמי-פניו ומין רטט מזעזע כל גופו; מי יודע, אולי מצינת הערב הוא, או אולי מצרת-נפש פנימית?… בדרכו הוא עובר על בית אופה נוצרי. החלונות היחידים המוארים, בשעה שהחלונות הסמוכים מוגפים, מפנים אליהם את לבו בלי רצונו, ולמראה מיני-המאפה השונים יתקפהו פתאם רעיון זר: אולי… אולם הרעיון הזה נראה לו לעצמו רחוק כל כך, שאיננו חושש גם להשיב כנגדו: הוא בטוח, כי כזאת לא תהיה לעולם, לפניו רק דרך אחת… – דרך אחת… דרך אחת… מביעות שפתיו בלי–הכרה. וזאת לא הפעם הראשונה, אשר הוא בא לידי החלטה כזו; זה כשבועים הוא הופך וחוזר והופך יום יום בענין זה, ובכל פעם הוא אנוס להכיר, כי אין דרך אחרת לפניו. שני השבועות האלה ענו את נפשו מאד. הוא ידע ברור, כי כל חקירותיו ומחשבותיו לא תועילנה לו, ובכל זאת חשב ויחפש עצות – אך לשוא! יום אחרי יום עבר, ערב-הפסח הגיע וכל עצה אין. עוד בקומו משנתו בבקר הרגיש מצוקת-נפש נוראה, ובשעת-סעודת השחרית המקדמה לא יכול לבלע גם פרוסות-לחם אחדות, הוא עזב את הבית ויתע בלי-מטרה ברחובות, אך הנדודים האלה לא הקלו מכאובו; להפך, מראה האנשים, הטרודים בהכנות החג, והמון הקונים, הממלאים את כל החנויות – מראה כל המאשרים האלה פעל עליו פעולה מדכאת-נפש מאד… הוא שב אל מעונו, אך גם שם היו הכל טרודים בהכנותיהם לחג, ורק לו לבדו לא היה כל מעשה, והבטלה מתוך אונס זו כבדה עליו מנשוא. – הנה בעלי-מעוני, אשר אני מתגורר אתם – עלו מבלי משים מחשבות מרות על לבו – גם הם עניים, מתענים כל הימים בענים וחיים בלחץ, אך היום גם הם "שוים לאחרים"; רק אני לבדי אמלל מכל… היום ארך לו מאד, השעות נראו בעיניו כזוחלות בכבדות נוראה, עד עשר פעמים ברח מהבית הרחובה, מהרחוב – הביתה, ובקצר-רוח חכה לבוא הערב; אולם כאשר החשיך היום, עוד כבדה המעמסה על נפשו ומין עקה נוראה תקפתהו יותר ויותר… – עוד רק שתי שעות!… עוד רק שעה אחת!.. הוא לא התבונן בעצמו, איך נשאוהו רגליו אל בית-הכנסת הגדול… מסביב לו אורה רבה, פנים צוהלים ובגדים חדשים; אך כל אלה מדכאים את נפשו עוד יותר ודוחים אותו כמו בכח-נעלם אל אחת הפנות היותר חשכות… הוא עומד נשען אל הקיר, שומע קול מתפללים; אך שפתיו אינן נעות וקולו איננו מתאחד עם קולות האחרים, נבדל, נבדל מכל הקהל הסובב אותו… – כל אלה ילכו איש איש לביתו, איש איש אל שלחנו, ואני… הוא מזדעזע פתאם. בהיותו שקוע במחשבותיו, לא התבונן, כי כלתה התפלה, אף לא הרגיש בזאת, איך נסחף בזרם הקהל היוצא מבית-הכנסת; רק בחצר, בבור הלחץ ובהפזר לעברים שונים, הוא מתעורר פתאום, זוכר את מקומו ושואל את נפשו: אנה הוא הולך?… הוא יודע היטב, כי הבית ההוא נמצא בקצה חצר בית-הכנסת מהעבר האחר; אך הוא איננו נותן חשבון גם לעצמו על מעשהו ומוסיף ללכת הלאה, מוסיף להתרחק משם… הוא עובר בלי-הכרה את הרחוב אשר בין חצר בית-הכנסת וככר-השוק, הוא עובר גם את הככר לרחבה עובר עוד שני רחובות מרכזיים ובא אל רחוב מרוחק, אשר גם בימות החול הוא שקט, שמם ואפל, ובליל-החג אין נפש חיה נראה בו… השממה הזאת, חצי-האפל והדממה מתאימים מאד למצב-נפשו הנוכחי. פה אין דבר מזכירו את המציאות ההוה, אין דבר מעורר לבו לענינים אחרים ואין דבר מפריעו מלחלום בהקיץ… הוא איננו זוכר כלל את מקומו ומצבו; בדמיונו מצטירים לילות-פסח אחרים, לילות-פסח של השנים הקודמות, אחר – גם ליל–הפסח לפני שנה. גם אז לא היה אמנם מצבו טוב מאד: העת כבר היתה דחוקה לו, המחסור היה מורגש בכל פנה, והוא שבע רגז וכעס הרבה, עד שהשיג בקושי את הכסף לצרכי החג היותר הכרחיים; אולם כל הרגז ומפח הנפש הקודמים נשכחו בעצם ערב-החג: "ארבע פנותיו", אשר שנו כמו בכח קסם, ילדיו העליזים, אשר התבוננו בחדוה אל בגדיהם וכובעיהם החדשים, גם פני אשתו השוחקות למרות כל לאותה – כל אלה הרחיבו את דעתו ויטעימוהו מענג-החג המיוחד… את הענג הזה טעם אז בפעם האחרונה. עוד בשבועות הראשונים אחרי החג עזב את ביתו, למען "נסות מזלו" באחת הערים הגדולות – למה עשה זאת?… למה הרחיק נדוד עד הנה?. בזכרונו שבים לתחיה כל מאורעותיו ופרטי חייו בפרק הזמן הזה. הוא לא בקש אשר, לא קוה לגדולות; הוא בקש רק פת-לחם ויקוה כי בעיר הגדולה כאלא לא יקשה הדבר ממנו. "תביעותי לא מרובות הנה, – חשב בלבו – צרכי אינם גם החצי מצרכי בן-כרך – האם גם מועט כזה לא ימצא לי?!… ובחדשי הקיץ והבציר אמנם נמצא לו שכר טוב בערך: הוא מצא לו משמרת בתור מפקח על הפועלים באחד הבנינים, ויהי חצי שכרו לצרכי עצמו פה וחציו לצרכי בני-ביתו בעירו; אולם מראשית החורף פסקה מלאכת הבניה ויחד עם זאת פסקה גם משכרתו… הוא החל לבלש משרה אחרת, חזר על בתים שונים, התרפס וירבה תחנונים אך כל אלה לא הועילו לו… אמנם גם בקיץ לא היו חייו נעימים ביותר: עבודה של שש עשרה שעות ביום, העליה והירידה התכופות על מערכת-הקורות, חום-הצהרים הלוהט ואבק הלבנים והשיד היו אמנם פרטים בלתי-נעימים מאד; אך גם אותם זכר אחרי כן בחדשי החרף באנחה… עבודה תמידית לא היתה לו ומשכרת ארעית נמצאה לו גם היא רק לעתים רחוקות ובמדה מועטה מאד. למרות כל חסכונו והסתפקותו במועט, לא יכול לחשוך גם סכום קטן בשביל בני-ביתו, אף הוא עצמו חב לבעלי מעונו העניים ופעמים רבות נשאר רעב במשך יום ויומים… בשעות הרעות והמרות האלה, כאשר היה הרעב מציק לו ומחליש לבו עד מאד, היה עולה לפעמים על שמה; אולם מין יראה בלי-מוכרה מפני זה שמכונה "לחם-חסד", היתה שולטת בו ומונעת אותו ממעשה כזה… ובמדה שתכפו מקרי המחסור אצלו בסוף החרף, בה במדה גברה יראתו מפני "לחם-החסד" – – הכל, הכל כשר בעיני, אך בזאת אל תנסני, אלי! וימי הפסח קרבו בינתים. אם בכל ימות השנה אפשר להסתפק בלטרת לחם יבש, אשר מחירה רק פרוטות אחדות; אך בימי-הפסח אי-אפשר להתקים באפן כזה, ואם יאבה או ימאן, עליו… הוא ננער פתאם ומביט על סביבותיו בתמהון. במשך זמן מה נמשך אחרי זכרונותיו, ודעתו הוסחה לגמרי מההוה; הוא זוכר הכל, הוא זוכר גם זאת, כי לא אכל כמעט בבוקר מאומה, והוא מרגיש אפיסת-כחות רבה וענות-רעב נוראה… – למה הרחקתי ללכת כל כך?… אם היום או מחר, הן לא אמלט מזאת, ומדוע לא סרתי לשם?… נגוד פנימי אין עוד בנפשו: הוא מבטל רצון עצמו בהחלט ונכנע הכנעה גמורה מפני ההכרח, התקיף ממנו… הוא מרגיש לאות רבה בכל אבריו, ברכיו רועדות מחלשה ורגליו כבדות, צועדות ברב עמל, אך הוא איננו שם לב לכל זאת ושב בדרך, אשר עבר בה זה מעט – והירח התרומם בינתים עד חצי השמים. נגה-כסף חור נופל באמצע הרחוב, אך עוד טורי הבתים מטילים צל עב, גם הדממה השלמה עודנה שוררת מסביב. היום בבוקר קבלתי דיפישא בשפת-עבר בזה הלשון: "נתחדשו מכשולים על דרך הישוב, עצרו בעד הנוסעים לבל יעכבום מעלות". הכונה פשוטה, כי אין מניחים את הבאים לארץ-הקדש לעלות מן האניה לחוף יפו. בידיעה טלגרפית גזרה חדשה היא, או מקרה חדש על-פי החק הישן, האוסר ליהודים לעלות בהמון לארץ-ישראל. אשר יגורנו בא לנו; כי בראותנו בקיץ הזה את המון הנוסעים מדי שבוע-שבוע, כמאתים ויותר נפש בכל אניה, ראינו מראש כי לא יארכו הימים ופקידי יפו יזכרו את החק הישן הזה ויחסמו הדרך בעד העוברים. כל עמל המזהירים את המון עניינו לבל יהינו לעלות במקום שאין מוכן בעדם מאומה, היה לריק, וכל עני ורש, כל זקן ודל כח, כל הולך בטל וכל אץ להיות בעל נחלה על חשבון נדיבים – לארץ-ישראל, ולא לבד הוא, אבל הוא ואשתו וכל בני-ביתו עמו. אמרתי "כל אץ להיות בעל נחלה על חשבון נדיבים", כי גם אלה הפועלים שבערי-התחום ברוסיה השתכרו כשלשים קאפ' ליום ובארץ-הקדש הם מקבלים בעד עבודתם כארבעים קאפ' ליום, באים אחרי עבודת איזו שבועות ושואלים: "מה תהי התכלית של עבודתנו?" (כן העיד ה' אוסישקין בעל-פה וה' "אחד-העם" במאמרו ב"המליץ") כאילו בעבדם עבודת-פרך בערי-התחום בעד שלשים קאפ' ליום היתה לפניהם תכלית יותר גבוהה. בשום אופן לא יאבו אחינו להבין, כי שאלת הישוב ושאלת הלחם בזמן הזה אין להן שום שיכות זו עם זו. שאלת הישוב היא שאלה היסטורית, אשר מאושרים נהיה אם תבוא לפעולה בעוד מאה שנה, ושאלת הלחם היא שאלת היום, שאלה שאין לה שום עסק עם ההיסטוריה, ולפתור אותה היינו צריכים להתחיל מעשינו לפחות כחמישים שנה לפני זה, או שאנשים כבירי-כח כהבארון הירש ביחד עם גדולי עשירי אנגליה ישימו אליה לב. ארץ-ישראל, כמו שהיא עתה, לא תוכל לתת לאיש לחם, בלתי אם יביא לה תחלה אלפי רו"כ, וכל אלה הדורשים לחם ונוסעים לארץ-ישראל, מביאים רק אסון גדול על הישוב כלו, אסון אשר יוכל לעקרהו משרשו עד שלא נבוא חלילה לעולם למטרתנו. בני עמנו צריכים פרנסה – אך ילכו להם לאמריקה ולכל אשר ישאם הרוח, יסבלו רעב במקומם, אך אל יסעו לארץ-ישראל לסבול שם רעב, כי רעבים ללחם לא יכוננו שם מאומה, ורק יזיקו. זה מאות שנים נוסעים שם רעבים ודבר הישוב לא הוחל עד שנת תרמ"ב. לדאבון לב, יד רבים מחובבי-הישוב במעל הזה. כמעט מדי יום ביומו באים אלי דלים ורשים ומכתבי-מליצות בידיהם מאת אנשים מפורסמים בחבתם להישוב, בבקשה להשתדל בעדם להמציא להם עבודה וכו'. אנכי, שאין דעתי נוחה כלל מרבוי הפועלים והעניים בארץ-ישראל בזמן הזה, כמו שהודעתי כבר ב"המליץ", איני יכול להסכים על בקשות כאלה; אבל אלה שכבר באו ממקומם לאודיסה לא ישובו מפה לעריהם בבושת-פנים, ונוסעים הלאה למרות כל האזהרות, ומי אשם בדבר, אם לא חובבי-הישוב ההם, שהם מסייעים בידי עוברי עבירה, ותחת לרומם את הישוב הם חותרים תחתיו להרסו באולתם? עתה יראו את פרי פעלם, יראו וישימו על לב, כי אם לא יאבו להיות "כהאי עורבא דאייתי נורא לקיניה", אז לא לבד שאין להם לאמר "יישר" לפעלי הנוסעים העניים ולתת להם מכתבי-מליצה, אך לעצור בעדם כמו שעוצרים בעד מגפה. יראו וישימו על לב, כי שאלת הישוב כמו שהיא עתה אין לה שום שייכות עם שאלת לחם לרעבים, שאין בידינו פתרונה עתה. חשון, תרמ"א, פ"ב. התנועה, שבראשה עמד מאציני, והזרמים שהכשירו את הופעת האסכולה הניאו־גולפית לא יכלו, כמובן, שלא להשפיע השפעה עמוקה על באיטליה. גם הריאקציה הפוליטית, שגברה למאוד עם הריסטורציה, החלה לאט לאט לסגת מעמדותיה בפני הגל הצבורי החדש, שהלך הלוך ורום, ולא באיטליה בלבד, כי אם בכל אירופה כולה, וברבע השני של המאה כבר הורגשה סתומות – אם גם טרם תוכר – קרבת סערת שנת 1648. הופיעו עתונים ראשונים, חפשייים פחות או יותר; הסתדרויות צבוריות ליגליות כעין: מועצות עירוניות, אגודות טכניות, ועידות מדעיות, התחילו לקבל צביון פוליטי; התנועה הצבורית הלכה והכניסה לתוך מעגלה יסודות חדשים, אשר עמדו עד הנה מרחוק לחיים המדיניים והיא נתנה אותותיה באנשי מדע, שרי צבא, בורגנות עליונה, אריסטוקרטיה. החוגים האלה בכללם לא יכלו להספח ל"איטליה הצעירה" מפאת הבדלי הטמפרמנט והאינטרסים הסוציאליים והמדיניים. מתוך סביבה זו בעיקר התכנס אותו מחנה, שנקרא בתקופה זו "מתון" ובתקופה שלאחריה "ימיני". גמר־גיבושו חל לעת המחצית השניה של שנות הארבעים, ובסופן הוא כבש לו מקום בראש ב"חברה" האיטלקית והטביע חותמו על המהפכה במחציתה הראשונה, על מנת לפנותו במחצית השניה ליסודות רדיקליים יותר ולשוב ולכבשו – בשינוי השם וסיסמות – בתקופת ההגשמה שאחרי המהפכה. מחנה ה"מתונים" היה כמעט המחנה היחידי בתוך התנועה האיטלקית, שיש לראות בו סימנים לאופי מעמדי מסוים. פקידים בעיקר אלה של פיימונט, לומברדיה וטוסקאנה, שמקצתם עבר עליהם בפועל הפולמוס הנפוליאוני ומקצתם נחרת בזכרונם עפ"י ספורי עדי־ראיה; אריסטוקרטים, שלאחר הנפץ של סוף המאה הי"ח הרגישו צורך להשתתף בפועל ובהכרה בעניניה המדיניים של ארצם, מהם אשר חונכו בצרפת, תרו את שויץ ואנגליה וחזרו לארצם חמושים רעיונות פוליטיים "פרוגרסיויים"; המעולים מקרב האצילים בעלי האחוזות, שהכירו באחריותם כלפי האדמה שהופקדה בידם וכלפי האכרים, אשר אליהם קשרום עוד עפי"ר קשרי־יחסים פטריארכליים – כאלה הם עיקרי האלימנטים שמהם הצטרף מחנה, הליברלים, ועל אלה נספחה במקצת אינטליגנציה, מהמתונים שבה, המיושבים יותר בדעתם ואולי גם המשכילים ביותר. הליברלים האיטלקים שבתקופה זו היו באים במגע בלתי־אמצעי יום יום עם המציאות ועלו בזה על חסידי מאציני וג'וברטי: הם הקדישו את עצמם לפעולה מעשית, בהפצת השכלה ובתקונים סוציאליים. הם התמכרו להשבחת סדרי המקום איש איש במחוז ובפרווינציה, אשר שם היתה לו משרה קבועה, נחלה, טירת־מורשה. הם היו מעורים מאליהם במסורת המקום ועניניו ושקדו בשורה הראשונה על תקנת המוסדות בגלילותיהם. מתוך חוגים אלו הופיעו ובאו אתנוגרפיות וכלכליות מרובות, מחקרים סטטיסטיים, הוצעו הצעות ממשיות בדבר ריפורמות משפטיות, חקלאיות, הרבה במוסדות תרבות וצדקה, בקופות חסכון, בחוות מופתיות, בבתי ספר, בספריות; הם היו ראשונים לכנס קונגרסים מדעיים (הקונגרס הראשון התאסף בעיר פיזה בשנת 1839), אשר קבלו במהרה צביון מדיני. מבחינה רעיונית היו הם מושפעים בעיקר משיטת מאנצוני, המטיפה קידמה אטית, השלמה עם המציאות, שקילת הכוחות הריאליים ויחס שקט לשאלות פוליטיות. אפייני הדבר, כי תפקיד ראשי מלאו ביניהם חכמי היסטוריה; באלבו, קאפוני, טרויה, אנשים שעצם מלאכתם הבשילה בהם את ההכרה, כי כל פסיעה קדימה עולה בעמל עצום וכי מהפכות עלולות להכזיב. במשך זמן רב נשארו הליברלים סגורים לגלילותיהם. לאט לאט, מתוך התרחבות יחסי המסחר והתעשיה בין הגלילות, ומתוך התגברות דופק החיים הלכו והתקדמו הקשרים בין מרכזי איטליה השונים. האחדות התרבותית והכלכלית – כוחה התחיל להיות מורגש והיא התרוממה מעל למחיצות הפוליטיות, אשר הקימה ההיסטוריה בין מדינה למדינה בחצי האי. אותם האנשים עצמם אשר פעלו כל אחד לטובת מדינתו הוא ושמרו על כבוד הבירות הרבות ועבדו באמונה את נסיכיהן – הם גופם השפיעו לעתים קרובות, גם מבלי שהכירו בדבר, לטובת סילוק המחיצות הלוקליות וביטולן. כן דאגו הם לחבורי־דרכים מתוקנים, להקלת תנועת הנוסעים והסחורות ברכבות, בתעלות, בנהרות, הם בקשו להשיג הסכמים בין נמל מחוז אחד לבין ערי השדה של מחוז שני, הם השתדלו לבטל גבולות מכס ושאר על דרך הרחבת המסחר. שאלות רכישת שוקים לתוצרת המקום והחשת פיתוח החרושת המקומית, בכוח משטר חפשי וכלכלי יותר – ענינו אותם במדה מרובה. במגמות אלה היו מאוחדות האריסטוקרטיה הליברלית והאינטליגנציה הבורגנית. בעתונים, בחוברות, בז'ורנלים הוצעו דרכים ואמצעים לאחוד כלכלי של איטליה, ואמצעים אלה נתמכו בין מצד האריסטוקרטיה, בין מצד הבורגנות האידוסטריאלית והמסחרית. האריסטוקרטיה לא ויתרה על השפעתה ועל המקום בראש שתפשה עד הנה, ובפיימונט בעיקר, אך היא הכירה, כי בכדי לקיים מצב זה ימים – עליה לעבוד ולפעול לטובת המדינה ולזכות במעלת מעמד שליט. התחשבנות מכסימלית במציאות, זו גופא שמאציני קרא לה בבוז: "העובדה הגסה", יחס של בקורת ואי־אמון לסיסמות רדיקליות ומהפכניות, כבוד למסורת ולמוסדות המדריכים זה מאות בשנים את האנושיות, קידמה ממתונה, מתוך שנויים אטיים טבעיים – אלה היו הקוים המצינים את הלך־הרוח המדיני של סיעת "המתונים". הליברלים קבלו את החברה האיטלקית ואת המשטר האיטלקי המדיני כמו שהם, ולא שאפו אלא להביא בהם – בזהירות יתירה – שינויים מסוימים, לשמרם מזעזועים קשים. את עיקר תקותם העמיסו על חנוך ההמונים, בעזרת הסברה שבעל פה, ספרים, עתונים להכשיר מבחינה מוסרית ושכלית את העם ולהעלותו – זה היה בעיניהם צו ראשון, הכרח ראשון, צעד ראשון בדרך להתחדשותה המדינית של הארץ. הזרם הזה נשא אופי תרבותי ועם זה גם: כנסיתי. כי מתוך מגעם ומשאם את העם יום יום, כפקידים, כפטריציים, כבעלי האחוזות, נקבע בלבם יחס פטריארכאלי אליו, יחס של דרישת־טובתו וחוסר־אמונה בכוחו. הם לא האמינו, כי העם מתוכו, בכוחותיו הוא, יוכל לבוא לכלל אותה התחדשות, שהם ראו אותה כתנאי קודם לשינויים פוליטיים. "יש צורך לרסן בכוח משמעת רוחנית את הפנימיות המוסריות של הבריות, את יצרם הרע, את אהבת עצמם". כך חשבו, ומכאן – יחס הכבוד והזהירות לכנסיה הקתולית, שהיא – שומרת המוסר. כג'וברטי ראו אף הם בכנסיה הקתולית את הכוח המכיל ומקיים את התרבות. ההיסטוריה האיטלקית היה לה ערך עולמי כל כמה שהאפיפיורות ותולדותיה מעורות בתוכה. הם לא האמינו בתיקון מוסרי של העם מבלעדי הכנסיה, כי העם האיטלקי היה היה מאוד בעיניהם מהעם האידיאלי של מאציני. הוא נראה להם יותר בדמות המון בור וגס, מחוסר־הכרה, מחוסר משמעת פוליטית, החי ומצומצם כולו בתוך עוגת עניניו האיגואיסטיים. בכוח העם הזה אי־אפשר להגאל. נחוץ לבקש דרכי־גאולה אחרות, מחוץ למלחמת העם. "תוכחתו המהפכנית של מאציני הועילה להעביר מן העולם האינטילקטואלי את התורות הסכולסטיות הנושנות, אבל הכרתה המדינית של איטליה לא בגרה כדי קבלת תורתו הוא. כבד מדי היה לחץ המסורה המקובלת מדור־דור וחלש מדי – היסוד המוסרי באפיו של העם, משיוכל זה ברובו, בהשיגו בשכלו את כל זעם־גבורתה של החדשה, – להפכה לרגש, ולעבור למעשים. בעוד הספרות כולה היתה קול קורא לקרב וקונגרסים מדעיים, המכונסים בכונה לעתים קרובות, אמרו להיות מעין סמל לאספות לאומיות, ומרידות לימדו אומץ־לב ובוז לסכנה – היה הרוב המכריע של העם צופה בכל אלה כמו במחזה. הממשלות היו שנואות, אבל לעצם קיומו של השלטון התיחסו בכבוד: דרשו תיקונים, אך מאנו להבין מהפכה אשר תתוץ אשיות־עולם ותמסור לידי העם את הרשות העליונה של השליטים. חששו פן תשוב המהפכה ותביא לעולם את החזיונות האכזריים של שנת 1793. אמנם טוהר־מותם של צעירים נלהבים הצית אש־קודש בלבות הנדיבים ביותר, אך הוא הוא שדחה את ההמון, בהביאו אותו לידי מסקנות פקחיות־נוגות על חוסר התועלת שבקרבנות יחידים לפתרון פרובלימה, שאין בכוחה של איטליה כולה להתירה. מורך־הלב וקטנות־הנפש התעטפו בגלימה בינת־חולין, ומאחורי גבורת־יאושם של מקדשי־השם התחברו אלה באפס מעשה. קולו של מאציני היה מהדד בנשמות מנמנמות אלה, בהרגיזו אותן, מבלי להקיצן". כזאת היתה לפי תיאורו של ההיסטוריון האיטלקי אוריאני – המציאות הפסיכולוגית של איטליה באמצע שנות הארבעים ובה נשתקפה המציאות המדינית: קיום מפורר של שבע 1 מדינות והבדלים ממשיים קיימים – ולא רק מבחינת הגבולות הפוליטיים – בין מדינה למדינה, שלטון האפיפיור, שעבוד מדיני לאוסטריה וכוחה הצבאי של זו ואדישותה של אירופה. על מציאות זו ועל חוסר האמונה באפשרות של התלקחות מהפכנית – יסדו הליברלים את תכניתם הפוליטית. אל דרך המדיניות יצאו ה"מתונים" רק באמצע שנות הארבעים, עם ההתעוררות החברתית הכללית, מכוח דחיפתו הישרה של ג'וברטי וספרו "הבכורה" ומתוך תגובה על התנועה מצינית. בעת ההיא כבר עברו על איטליה התקוממויות שנת 1821 ושנת 1831; ולא הן בלבד, אלא גם שורה שלמה של תסיסות ומהומות, נסיונות לעורר מהפכה, שנעשו על ידי מציני או מכוח השפעתו, כל המרובים שתבעה תנועת המרד – לא הביאו לכאורה לידי שום תוצאות ממשיות; שלטונה אוסטריה ושל השליטים הריאקציוניים נשאר איתן כקודם. טבעי מאוד הדבר, כי בחוגי הליברלית השתררה אכזבה ביחס לפעולת מציני, שהיתה נראית להם כבזבוז כוחות האומה, בזבוז מיותר וגם מזיק, בהיותו פותח פתח לנגישות ריאקציוניות. הלך־נפש זה התגבר ביחוד אחרי נסיון־הגבורה של האחים באנדיירה. עם הופעת ה"הבכורה" בשנת 1843 ועם עלותם של האחים באנדיירה בשנת 1844 – הגיחה התנועה הליברלית ממחבואה התרבותי והכלכלי ורעיונה המדיני התחיל להתגבש. נאמנים למהלך־מחשבתם השמרני ומתוך אי־אמונם בעם, ובמדת־מה גם מתוך פחדם מפניו ומפני המהפכה ומתוך יחסם השלילי לסיסמות הפוליטיות של המאה הי"ח – לא הוקירו סופרי הסיעה הזאת אלא מעט את החירות הפוליטית. הם הטיפו לעם האיטלקי, מקצתם בתום־לב ומקצתם בצביעות שקופה למדי, כי סוד החירות האמיתית הוא בתקון המדות האישיות והמשפחתיות. הם הודו בחירות – במדה שיש בה כדי להבטיח ברכת־יתר לאינציאטיוה האישית ולמאמצים האישיים – בספירה הכלכלית, וכדי להשרות שלום והרמוניה בין האינטרסים הניגודיים ולקיים הירארכיה טבעית – בספירה הסוציאלית, וכדי לחנך את אחריות היחיד ולעורר את המרץ האישי – בספירה המוסרית. זמן רב היה האידיאל שלהם – מוסדות נבחרים מיעצים, שיקומו ויעלו אורגנית מתוך מועצות עירוניות. גם בסופה של תקופה זו, כשהמאורעות בצרפת ובאיטליה עצמה אלצו אותם לתפוס עמדה רדיקלית יותר, הטריד אותם בעיקר וגם לאחר שנקטו משטר פרלמנטארי במקום מוסדות מיעצים – עדיין סרבו להכיר בעיקרון של בחירות כלליות ואחזו בשיטת בחירות המיוסדת על צנז בהשכלה ובהון. ממעל למועצות הנבחרים דרשו פלטין עליונה, למען עצור במגמות הדימוקראטיות המוגזמות של המועצה. הפלטין העליונה – אותה ימנו השליטים מקרב באי כוח האריסטוקרטים הגבהה ושדרות המשכילים. האידיאל הפוליטי מעוט־הדמות של הליברלים מתבאר קודם כל מתוך עצם יחסם לענין החירות האזרחית, הואיל והם לא חשו כלל במלוא ערכה המוחלט של זו, כאשר חש בו פירארי למשל. מלבד זאת הוסג ענין החירות האזרחית בפני התעודה, אשר הגשמתה נחשבה בעיניהם לעיקר העיקרים לגבי איטליה באותה תקופה, הלא היא – עצמאותה של איטליה. הפטריוטיזם שלהם – יליד עניניהם החברתיים והכלכליים, פרי תרבותם, הרגשת כבודם המושפל ואהבתם למולדתם כפשוטה – פטריוטיזם זה, הגם שנתגלה במאוחר קצת, מקץ עשר שנות מלחמת חירות נואשה למאציני, היה בכל זאת אמתי ללא ספק. גם בטרם מצא את בטויו המדיני, בעוד היסודות העתידים להוות את הסיעה "המתונה" הקדישו את עצמם לפעולה תרבותית, הרי היו הגורמים שהתוו דרך לעסקנות זאת: אהבת איטליה והרגשת עלבונה וירידתה המדינית והתרבותית. לגבי באלבו: "החירות לעם – כטוהר לאשה", והוא התמכר למחקריו ההיסטוריים ושקד עליהם כעל חובה לאומית. אף ד'אצליו, בחברו את הרומנים ההיסטוריים שלו, המחיים ומנשאים את עברה של רומא, ראה ביצירותיו אלה מפעלים פטריוטיים, העולים בערכם על ארגון קשרים ומרידות. אך בין הפטריוטיזם והליברליזם שלהם חסרה כל דבקות אורגנית. בעיני מאציני דבוקה החירות המדינית בעצמאות, כי שתיהן אינן תכליות לעצמן, אלא דרכים להעלות את איטליה עד אין קץ. אך משנעשו החירות והעצמאות תכליות לעצמן – החירות בעיני פירארי וקטאניאו והעצמאות בעיני הליברלים – נקרעה האחת מעל חברתה אחת בשעתה ניתנה להיות דחויה ומועמדת בצל. ובדין הוא, שהדימוקרט פירארי יסיג אחורנית את העצמאות בפני החירות וה"מתונים" יקריבו את החירות למען העצמאות. מתוך שימת לב יתרה ל"מציאות", שלא העיזו לשלוח בה יד, שמו ה"מתונים" את לבם לרכז את הכוחות בהשגת העצמאות ובהשכנת שלום פנימי בין כל אותם הגורמים בתוך הארץ, שיש תקוה למשכם לדבר זה. ראש וראשון לעיקריהם (בנגוד גמור לסיסמות של הפידירליסטים הדימוקרטיים) – העצמאות, לו גם תהיה כרוכה באבסולוטיזם. העם הוא לפי דעתם: המון נעדר רצון ונעדר און, – ולכן: גורם ממדרגה אחרונה. את המנוף לעצמאות יש לבקש בקרב השליטים, ואילו כל הסיסמות הפוליטיות הרדיקליות הללו עשויות רק להרגיזם. כאן – סוד הצמצום וקיצוץ באידיאלים הפוליטיים. מציאות איטליה – שבע מדינות שונות. עובדה זו היתה מכריעה לגבי "המתונים" בפתרון השאלה על אחדות או פידירציה. כיון שהפרינציפ המדריך אותם הוא להפחית ככל האפשר לפגוע בקיים ולהמנע מלחולל משהו, העלול לשמש לפי הגדרתם: "מעצור מלאכותי לעצמאות" – לכן מובנה התכחשותם לאחדות והגנתם על השיטה הפידירטיוית, לא כפירארי (מתוך רגש הכבוד לתרבויות המקומיות) ולא כקטאניאו (מתוך אי־רצון להקריב אי־אלה ניצני חופש אזרחי שבמציאות), ואף לא מחשיבותה הכל־איטלקית, העולמית, של האפיפיורות, זו שהרים על נס ג'וברטי, כי אם מתוך הכרח שלא לריב עם השליטים, שלא לרכוש שונאים בקרב אותם החוגים המעונינים בקיום הנבדלות, המעונינים בזה שגם פלורנציה וטורין, גם ניאפול ורומא תשארנה בירות. "חלום שוא הוא – אומר באלבו – לקוות, כי בירה אחת תסכים ליהפך לעיר־שדה, וחלום בטל ומבוטל שבעתיים הוא ליחל, כי שש בירות תכנענה לאחת, ואין שטות גדולה מן הצפיה, שהשש הללו תבחרנה מביניהן אחת – להעטירה". אחודה של איטליה, לפי דברי הסופר הזה, "דמיון תינוקות הוא, חלום בר־בי־רב, הראוי וליושבי־קרנות". "מתון" אחר וגיאוגרפית ראה את הרי האפנינים, החוצים את איטליה לארכה, כמכשול כביר על דרך אחדותה הפוליטית השלמה של איטליה, מכשול שאין לגבור עליו. סיסמת צריכה, איפוא, להיות פידירציה. יש דמיון חיצוני בין הסיסמה הזאת וסיסמת הפידירליסטים וג'וברטי; אולם ההבדל הפנימי רב עד למאוד, כי לגבי הליברלים לא היתה כאן אידיאה, אלא הסתגלות למציאות. עם ההודאה בפידירציה – דחו הליברלים, כמובן, את "חבר העמים" של קאטניאו וכפרו בתפקיד אשר הועיד ג'וברטי, בתוך הפידירציה האיטלקית שלו, לאפיפיור. כל סופרי האסכולה הליברלית היו קתולים מאמינים, הנוהגים זהירות רבה באפיפיור, במקצת גם מתוך אופורטוניזם פוליטי, הקובע את יחסם גם לשלטון־החולין של האפיפיור. אף אחד מהם לא חשב להפריד בין הכנסיה והשלטון החילוני, או מכולם, אף הוא לא דרש אלא צמצום גבולותיו של חבל־האפיפיור. ד'אצליו מחבר הקונטרס המצדיק את מרידת הליברלים בחבל־האפיפיור, סיים את חבורו בקריאה אל האפיפיור לשים קץ למעילות הנעשות בשמו, ויותר לא היו לו שום תביעות לאפיפיור. באלבו, בחבוריו ההיסטוריים, נשא את נפשו בתקוה רבה לריסטורציה של הנצרות הקתולית, שתקופתה התחילה ובאה לדעתו. לדידיה: פרוגרס – משמעו: פרוגרס של הציוילזציה הקתולית. אמנם החשיבו הליברלים למאוד את חבורי רוזמיני וג'וברטי, באשר אלו השפיעו על הקטנת השנאה של הכהנות לתנועה הלאומית, אך בכל זאת תחת הפרינציפ של "נשיאות האפיפיור" הציגו הם את "ברית השליטים" שבראשה צריכה לעמוד פיימונט. תורתו של ג'וברטי על בכורת האפיפיורות ובכורת איטליה לא יכלה שלא לעורר חששות בלב ה"מתונים" אשר סברו, כי על ידי כך מיטשטשת הפרובלימה הפוליטית, כי משרבבים לתוכה יסודות הזרים למהותה, וכי במקום האוטופיה הריפובליקנית של מציני מופיעה כאן אוטופיה אחרת, קתולית שבקתולית. לו גם האמינו בתכניתו של ג'וברטי, שבכלל עלולה היא להתגשם, היתה זו ואילו הם, הליברלים, בקשו לקבוע לתנועה הלאומית גבולות, שבמסגרתם תהי אפשרית הגשמה לאלתר. אחרת יבוזבזו שוב כוחות רבים ללא תועלת, כמו בתנועה המצינינית. מן ההכרח הוא ליטול ולסלק מעל התנועה הלאומית כל מה שנבצר ממנה לעשותו או גם כל יתר המכביד עליה. לבאלבו היה נראה, שכל עצם הרעיון על בכורת איטליה אין לו שורש במציאות. התרבות הנוצרית בת־דורנו, בניגוד לתרבויות עכו"ם הקדומות, אינה מודה כלל בבכורה קבועה וקיימת לעד. לכל עם ועם – חלקו. בו יעבוד באהבה יתרה ובו יוכל להגיע לתוצאות־יתר עמים אחרים, אך לבכורה כוללת של אם אחד על כל שאר העמים אין מקום. ואם כזה היה יחסם של הליברלים לג'וברטי, אשר עמו היו להם נקודות־מגע מרובות, לא קשה לתאר מהי הערכתם את התנועה המצינינית. באלבו הזהיר והכריז על תפקידו במלחמה עם "הדימוקרטים לגבי הליברלים היה פרושה של התנועה המצינינית: קטטה עם השליטים, ריב עם האלימנטים המעונינים במשטר פידירטיוי, תגרה עם האפיפיור והיסודות הקתוליים, דימגוגיה מסוכנת בשטח הפוליטי, העלולה להמיט על איטליה פורעניות איומות בפנים ולעורר אי־אמון ואיבה מצד אירופה המשמרת, העברת מרכז הכובד של הפרובלימה האיטלקית מספירה פוליטית לספירה מוסרית־דתית, הזרה להם ונכרית, בזבוז כוחות לאומיים ללא צורך והקרבת חיי המעולים שבאיטלקים למולך הריאקציה ללא הועיל. כל עיקרי תורתו הפוליטית של מציני – לא היתה מאוחדת"; וראיה זו "מן העבר" נראית לחוקרי דבקי הינים, שאומנותם בכך, כמספקת לחלוטין), הדימוקרטיות, שיטת המרד, הבין־לאומית – כל אלה לא נתקבלו על דעתם של הליברלים. וכל מה לא־פוליטי בעולמו של מציני – היה סתום להם ונחשב לדעתם למזיק, בהיות כל זה מערפל את התעודות המדיניות של היום. בתוך סערת הפולמוס כוננו הליברלים לא אחת את חציהם גם נגד אישיותו של מציני. האשימוהו באהבת עצמו, בצביעות, ברדיפת כבוד, בשאיפה לדיקטטורה, בארגון רציחה שיטתית. אמרו עליו, שלקה בשגעון מהפכני ומתוך מחבואו השקט בלונדון הוא שולח את הנוער האיטלקי לקראת מות. התעודה האחת הנתונה להתגשם למעשה והמלכדת את כולם בתנועה הלאומית, היא פידירציה של שליטים (בכללם, כמובן, גם האפיפיור), שתפקידה היחידי יהיה זה, שאין בו משום פגיעה בעניניהם של השליטים: עצמאות איטליה ופירוק עול־הזרים מעליה. תפקיד זה אין בכוח העם לבדו לקימו. הליברלים גם לא האמינו שיש בידי האפיפיור למלאותו לבדו. ועל כן יש צורך לצרף את כולם יחד, את השליטים, ואת האפיפיור, וגם את העם – ולאחדם למלחמה כללית משותפת. בראש הפידירציה צריך שתעמוד פיימונט, המדינה המסודרת ביותר מכל מדינות איטליה, הנתונה יותר למשמעת, המזועזעת פחות במהומות פנימיות, ואשר לה צבא מעולה. לשם מלוי התכנית הזאת יש להראות את השליטים את הברכה והטובה הנשקפות להם מפידירציה ומעצמאות ויש לחלק את הפרווינציות האוסטריות שלא יקופח איש. באלבו הציע לספח את לומרדיה וויניטו אל פיימונט, והואיל וניאפול לא תוכל, כמובן, לראות באדישות את ביצור מדינת הצפון – תעזור פיימונט מצדה לניאפול בכבושיה מחוצה לאיטליה: בטריפולי ובטוניס. דוראנדו צמצם את "ברית השליטים" עד כדי ברית בין פיימונט, רומא וניאפול על מנת שחבל האפיפיור יוגבל בכרך של רומא בלבד ושאר איטליה תחולק בין פיימונט וניאפול, והשליטים המקופחים יקבלו בתורת פצוי את האיים ואת סאוויה. הליברלים, כמובן, לא ראו כל ענין במרידות ובמהפכה וחשבו דרכים אלה לנפסדות ולמזיקות. יתר על כן: הם לא האמינו, כי כוחות האיטלקים יספיקו להם לעמוד במערכה נגד אוסטריה, והרי שלפי שעה לא התוו דרך אלא לפעולת הכנה מתונה לקראת המלחמה הבאה. בעקבות "ברית השליטים" צריכה לבוא התפתחות כלכלית ותרבותית מאומצת באיטליה. צריך, שרשת מסלות הברזל תקשר את כל חלקי חצי־האי. עם הברית המדינית צריכה לבוא ברית מכס; הצבא והצי צריכים להיות ערוכים לפי טופס אחד; יש להקדיש תשומת־לב רבה להשכלת העם; איטליה צריכה לעלות מבחינת ההשכלה, הנימוסים, ההוי, למעלת ארץ אירופית. בינתים, עד שיבוצע המפעל הגדול הזה, עתידים להזדמן לאיטליה בני ברית באירופה שיהיו מעונינים בהחלשת אוסטריה. באלבו בספרו "תקוות איטליה" ציין אפילו את נתיב העתיד לשחרורה של איטליה בעזרת כוחות בין־לאומיים: דחיקת רגלי תורכיה מאירופה והמלחמה בין רוסיה ואוסטריה בשל העזבון התורכי. אם ברית־השליטים האיטלקית תבין לנהל עבודת־הכנה יכולה לבוא שעת־כושר, שבה תוצע לפני אוסטריה עזרת הדיפלומטיה האירופית נגד רוסיה, על מנת שאוסטריה, בפרשה כנפיה על הגלילות האירופיים של תורכיה, תסיר את ידה מעל נחלתה באיטליה; את המועד לאפשרות הגשמתה של התכנית הזאת הרחיק באלבו עד שנות הששים, הואיל ולא צפה שום תמורות מדיניות באירופה בעתיד הקרוב, ובמהפכה שהתרחשה לבוא אחרי ארבע־חמש שנים – לא חש כל עיקר. ב"תקוות איטליה" שולבה הפרובלימה האיטלקית בפעם הראשונה לתוך מערכת עניני הפוליטיקה האירופית והדיפלומטיה הבין־לאומית. הפרוגרמה המדינית של הליברלים הוגדרה בצורה בולטת וברורה למדי עוד בכרוזם דרישות צנועות מאוד לריפורמות פנימיות; נמסרה הודעת נאמנות לשליטים ולאב הקדוש, הודגש הצורך בהקמת ברית השליטים, הובע יחס שלילי להתקוממויות המהפכניות בבחינת דרך לעצמאות והוטעם ההכרח להעמיד למטרה זו צבא "ממלכתי" מסודר ולרכוש את תמיכת הדיפלומטיה האירופית. כל הספרות הליברלית שקדמה לכרוז הזה ושבאה לאחריו – אינה, בעצם, אלא פירוש לתכנו. בתקופה הקודמת למהפכה של שנת 1848 לא לקחה עוד הקבוצה חלק אקטיוי בפוליטיקה. אמנם, צניעות שאיפותיה המדיניות, המוגבלות בתחומי זכויות האזרח, קרבה אותה אל "המתונים". אך לעומת זאת היה ביניהם לבין באלבו וד'אצליו הבדל רב ביחסם אל עיקרון הפידירציה ואל ה"פיימונטיות" כי ה"טוסקאנים" היו קרובים יותר לרעיון האחדות המאצינינית מאשר ל"ברית שליטים". בשנת 1847, כשאך ניתנה האפשרות לפרסם בדפוס דעות חפשיות פחות או יותר – יסדו ריקאזולי ולאמברוסקיני את העתון "מולדת", לשם תעמולה לאחדות אך גם בתקופה זו ולאחריה – נקודת הכובד לגבי ריקאזולי נעוצה בפרובלימה הדתית. אבל דוקא מפני שהוא ראה כאן שאלת הדת ולא שאלת הכנסיה – נשארה זרה התלהבות ביחס לאפיפיור, שנגררו אחריה כמעט כולם בימים ההם. "לחזות האפיפיורות ובשלטונו החילוני את היכלנו" – לא היתה זו לדידיה אלא "הבל ורעות רוח". ומתוך שהוא החשיב חשיבות מיוחדת את הדת וצפה להתחדשותה של איטליה בכוח "חנוך דתי" חדש – לא האמין באפשרות להגיע להתחדשות הזאת בעזרת "דת־הכמרים המאובנת. בעוד שלאמברוסקיני וריקאזולי בקשו נתיבות־דת חדשות והצטרפו רק חיצונית וכמו באקראי אל הזרם הליברלי – נעשה זה האחרון, שהתקרב בינתיים אל אסכולת הניאו־גולפים כמעט עד כדי התמזגות גמורה אתה, לזרם שולט בצבוריות האיטלקית. אחד מבני־הדור הגדיר את יחסי הכוחות בימים ההם בפסוק קצר זה: "האידיאה האיטלקית נקראה עד עתה: מאציני; עתה היא נקראת: ג'וברטי". מאציני גופו הוכרח להודות בהתמעטות השפעתו. "המעולים אשר בנו – כותב הוא – ומהם אשר היו גם ידידי הפרטיים, שכחו את תוכחתנו הממושכה, ואך הופיע כוח אחר או צל של כוח – עזבו את דגלנו ונהפכו בעורונם לחסידי העובדה". לאמתו של דבר: תופעה זו גופה, שהחוגים הליברליים והניאו־גולפיים, שהיו זרים כל כך בעצם מהותם לעסקנות מדינית פעילה, נאלצו לנטוש את העבודה התרבותית הטהורה ולצאת לדרך המלחמה הפוליטית – יש בה כדי להעיד על השפעתה העמוקה של התעמולה המאצינינית,ועל השנויים שחלו במשך חמש־עשרה שנים באוירה הצבורי של איטליה. נוסף לזה חל באמצע שנות הארבעים דם באירופה כולה שינוי עמוק בהלך־הרוחות לעומת תקופת "הברית הקדושה". הריאקציה נגד המהפכה הגדולה, שקבלה בראשית המאה צורות בולטות וחריפות כל כך, אכלה מתוכה. התנועה הדימוקרטית המדינית והלאומית, בנקטה סיסמות חדשות ובדגלה במקצת גם באידיאלים חדשים, חזרה ונתאוששה והחלה לאט לצור לה את צורותיה המהפכניות. בצרפת, בגרמניה, באונגריה, במחוזות הסלאויים של הממלכה האוסטרית, בפולין, עלה נחשול צבורי מבשר "שנת הטירוף". התנועה האירופית־כללית נתגלתה גם באיטליה ומצאה בה הפעם קרקע מסוגלת לקליטה יותר מאשר בסוף המאה הי"ח. הספרות הפוליטית, הספרות היפה והדוגמה המהפכנית של דור שנות השלושים והארבעים – הכשירו קרקע זו. אמנם כוסף השחרור הלאומי עוד טרם גבר עד כדי ללכד את העם כולו במאמץ אחד, אמנם האידיאות המדיניות היו עדיין מעורפלות והמחשבה החברתית – כפופה להשליות, אך ערות החושים לחרות איטליה וההכרה העצמית הלאומית צעדו צעד גדול קדימה. המחשבה החברתית הקיצה משנתה ותהי לנחלת חוגים רחבים, מתוך "טרקלינים וקסרקטין של שנת 1821 ושנת 1831 יצאה אל ככר העיר". "הרגש הלאומי, שנתחשל בתוך התנגדותה של אוסטריה, הכיר את עצמו. איש לא העיז עוד להיות בגלוי בין תומכי אוסטריה. אם גם אומללה איטליה ומדוכאה. ודוקא אולי בגלל זה, צריכים בני איטליה להיות איטלקים. הגאוה הלאומית, אשר טפחוה הספרים והמרידות של השנים האחרונות, אזרה חיל סוף סוף לעלות על בימת ההיסטוריה האיטלקית. איטליה, אשר עדיין לא נודעה לעצמה במאה הקודמת ואשר נתמלאה שאון־המהפכה הצרפתית אחר כך, משולה לחדר־מטות ענקי, אשר אומה שלמה נמנמה בו מתוך בטלה ורעב, אשר נהפך על־כרחו לקסרקטין בזרוע האימפריה ולאחר הרסטורציה של 1815 שב להיות מקלט לשליטיה בני־עמה השבים מגלותם ולאדונים הזרים, נוגשיה מאז, – איטליה זו היתה עתה ארץ חסרת נשק, אשר הנשק שיחתה כל היום, ארץ מלאה מלומדים ופיטנים, מורדים ופוליטיקנים, עם אריסטוקרטיה שניצבה כחומה מסביב לשליטים, כאילו באה להגן עליהם מהשפעות־חוץ, עם בורגנות, שהקיצה לקול התנועה האירופית והכירה עמומות, שעל כל פנים – יתרחש מה שיתרחש – עתידה היא להרויח מן התמורה הנשקפת, ועם עם, אשר משק כנפי האידיאות שהגיע לאזניו ותעלולי המשטרה –עוררו את רוחו להתקומם כנגד השלטון המעול, הזר" (אוריאני). לא רבים מאתנו יזכרו את ימי ילדותם לטוב. את ימי ילדותם עונג ורוך ונעימות אין קץ. אהה! אין ילדות לישראל. כמעט יצא העברי הקטן מערש ילדותו, כמעט יציג כף רגלו על הארץ, והנה יבואו אבותיו וכל בני משפחתו לשום עול על צוארו, לאמר: לך אל החדר, מחמד נפשנו, ולמד, כי החיים לא שעשועים המה. אולם אם היה היו, קורא אהוב, רגעי־נעם מעטים בימי ילדותך, אם מבין ערפלי החיים יבריקו לפעמים לנגד עיניך זכרונות נעימים מימים עברו, אז אוכל להגיד מראש, כי הזכרונות האלה קשורים הם בימי החנוכה. בימי הזכרון לגבורת החשמונאים. בערב בערב נתנו לך אז חופש מבית כלאך, מן החדר, וירשו לך להשתעשע כאחד הילדים. גם כלי־שעשועים נתנו לך, התזכרנו עוד? כלי שעשועים מיוחד במינו, גלגל קטן וארבע צלעות לו, ותוים נעלמים מפותחים על ארבע צלעותיו. עד כי היה כלי השעשועים ההוא לסמל רזי עולם ותעלומות סתרי ימי קדם. – אבי! מה ירמזו ארבע האותיות האלה: נ' ג' ה' ש'? – ארבע האותיות האלה, בני, הן ראשי תיבות: "נס גדול היה שם", באר לי אבי, ובקחתו את הגלגל מידי, למען לא ילך לבי אחריו, החל לספר לי את פרשת דבר הנסים והנפלאות, אשר לזכרונם יחגו העברים את ימי החנוכה. – לפני ימים רבים, רבים מאד, בשבתנו עוד על אדמתנו, שם הארץ ישראל, נמצאו בתוכנו יהודים, אשר לא חפצו להיות יהודים… – הגם אז היום יהודים כאלה? – גם אז, בני. מחלה נושנת היא לעמנו… אבל אל נא תשסע, בני, את דברי בשאלותיך. אז נמצאו בתוכנו יהודים, אשר לא חפצו להיות יהודים, כי אם יונים. הם חפצו כי יהיה העם כלו ליונים. ויסיתו בנו את המלך היוני, את אנטיוכוס הרשע, להכחיד את ישראל ואת דתו מן הארץ. והמלך הרשע הזה בא ירושלימה – עיר ממלכת היהודים, ויחלל את היכל קדשנו, ויעמיד שקוץ משומם – את צלם יופיטער אלהי היונים, על מזבח הקדש, גם דם לרוב שפך, דם אנשים קדושים, אשר בחרו במות מחלל את דתם… אז העיר ה' את רוח מתתיהו הכהן ואת רוח חמשת בניו הגבורים אנשי השם, ויאספו אליהם את כל האנשים אשר לא כבתה עוד אש האהבה בלבם לעמם ולדתם, וגדודי החסידים האלה השליכו את נפשם מנגד לצאת לקרב נגד צבאות היונים הרבים והעצומים. הם נלחמו גם יכלו להם, גם השיבו את ממלכת היהודים על כנה, ובעשרים וחמשה לחדש כסלו טהרו את המקדש ואת המזבח – ועל כן, בני, גם נשמח היום. – אבל לשמחה מה זו עושה, אבי? הן אם כה ואם כה, ובתשיעי לירח אב הלא נהרס המקדש וממלכת היהודים חדלה מן הארץ, ומה הועיל לנו איפוא העשרים וחמשה לירח כסלו? – אך נער פותה בני, לכה איפוא והשתעשע בגלגלך. נער פותה הייתי אז. לא בעד היכל הקדש ולא בעד ממלכת היהודים נלחם קהל החסידים נגד צבאות היונים; שתי מחשבות גדולות, העומדות ברומו של עולם, נלחמו אז אשה מול רעותה – רעיון האיליניזמוס ורעיון היהדות. יש צבא על פני הארץ גם להיכלי קודש, גם לממלכות תבל. אולם המחשבות לעולם תעמודנה. רעיון היהדות בא אז בין המצרים ויהי מרחף בין החיים והמות – אם להיות ואם לחדל. ובעשרים וחמשה לירח כסלו התנער הרעיון הזה לתחיה – ויחי! הוא התנער לתחיה לא לבד בעד העם הקטן והדל, אשר בין רוכסי הרי יהודה, כי אם בעד כל העמים והלשונות, אשר בשם אל אחד ישבעו שמש ועד מבואו, ומקצה ארץ ועד קצה. אמנם כן, התשיעי לירח אב לא בטל את העשרים וחמשה לירח כסלו. שני זרמים ישטפו זה ימים כבירים בחיי העמים על פני תבל בעוז וגאון ישאו הזרמים האלה את גליהם מדור לדור ומממלכה אל ממלכה. פעם יפכו בשקט ובמנוחה כאפיקים בנגב, ופעם ישאו את דכים בשאון ורעש, כמו יחפצו לעבור על פי גדותיהם לבלוע את כל היקום, אשר מסביב להם. פעם ירחיקו ללכת איש מעל אחיו, ופעם יקרבו זה אל זה ללכת תאומים יחדו, ורק לעתים רחוקות יתלקחו גליהם איש ברעהו בשאון וברוגז ובשצף קצף, כמו יחפוץ האחד לבלוע את משנהו, ולסול לו מסלה לבדו בקרב הדורות אשר יולדו על פני הארץ. היונות והיהדות – אלה שמות הזרמים האלה – שטף גליהם הוא רוח החיים בתולדות בני האדם. ימים רבים התנהלו הזרמים האלה לאטם, זרם זרם לבדו. אז היו בני אדם על פני הארץ, אבל המין האנושי עוד טרם יולד והנה קרבו הזרמים איש אל אחיו, וישוקו גליהם ויולידו את הציויליזציה. הרוח היוני יצר את גופה, והיהדות נפחה בו נשמת רוח חיים. מה היה למין האנושי כיום, לו בלעה היונות את היהדות לפני אלפים שנה ותכחידנה מעל פני האדמה – מה היה אז למין האנושי – לא נוכל לדעת היום. רק זאת נדע, כי לו נצחה היונות את היהדות ולו נשארה מושלת לבדה על פני האדמה, כי עתה לא ארכו ימי ממשלתה, יען כי גוף בלי נשמה חיה לא יחיה! ועל כן גם לא בלעה היונות את היהדות. והיא לא לבד כי לא בלעה עצרה כח להאריך ימים כתמונה מיוחדת לחיי בני האדם. עוד מראשית הולדה ישב המות כאורב לה בחדר. דת היונים העתיקה, והשקפתה האלהים והעולם – זאת הדת, אשר הטיפה לגיל החיים ולמנעמיהם, זאת הדת, אשר נתנה לבני האדם לשמוח בכל אשר חלק הטבע להם פה בתבל ארצה, דת כזאת לא יכלה להתפתח ולהשתלם, לא יכלה להעיר תקות נשגבות בלב ההולכים בעקבותיה, ובאין תקוה אין חיים. "הגידה לי, מי הם אוהביך, ואגדך אני, מי אתה", ככה יאמר לאיש ואיש; לעמים וללאומים נאמר "הגידו לי, מי המה אלהיכם, ואגדכם אני, מי אתם". אל יחיד שגיא כח ורב אשר כבודו מלא עולם, והשמים ושמי השמים לא יכלכלוהו – זה הוא אלהים אלהי ישראל. משפחת אלילים ואלילות בצלם דמות בני אדם, עם תאות בני אדם וחטאות בני אדם – אלה המה יושבי הר האלימפוס על דברת היונים. – קדושים תהיו, כי קדוש אני ה' אליהכם – נאום אלהים אלהי ישראל. ביפי גופם התגאו האלילים האלימפים, ביפי גופם התהללו גם היונים ההולכים בעקבותיהם. יפי הגוף ותענוגי בשרים – זאת דת היונים וזאת כל משאת נפשם ותקותם. – אחרי אלהים תלכו, תטיף לבניה: מה הוא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא אוהב צדקה ומשפט, אף אתה היה כמוהו. האלילים האלימפים לא יכלו להטיף כדברים האלה. האמור יאמרו לבני האדם: ואהבת לרעך כמוך, אם הם, האלילים, לא חדלו לריב ולהתקוטט איש ברעהו כל הימים. היכול יכלו להטיף לאהבה ולחסד, אם לבם הם היה מלא קנאה וחמת נקם, לא לבד לבני גילם, האלילים, כי אם גם לבני תמותה. פרומיטיוס, מאהבתו לבני תמותה גנב אש מן השמים וילמד לבני האדם להשתמש בו לאשרם בחיים – הוא ידע לספר הרבה מאהבת הצדק והמשפט, אשר הצטיינו בה יושבי האלימפוס. או האמור יאמרו לבני האדם "האמת והשלום אהבו" אלה האלילים החומסים מזימות כל היום איש נגד רעהו? או מי מן האלילים יכול להגיד להיונים "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" אם גם אבי האלילים, יופיטר, לא נקה מחטאת זנונים? האם ילמדו היונים צניעות מאפרודיטה, או נזירות מבאקכוס? אמנם יש אשר יהיו בני האדם ממחשבותיהם, ועל כן יוכלו גם היונים להיות טובים מאלהיהם, אבל אוי לגרזן המתנשא על החוצב בו, ואוי לעם המתנשא על אלהיו. גם אריסטידוס וסוקראטוס היו בין היונים, אבל לא רוח היונות חוללה את האנשים הגדולים האלה, כי אם רוח האדם, אשר נשמת שדי תחייהו. והיונים גם לא הבינו את האנשים האלה ולא הלכו אחריהם. היונות לא יצרה תורת מוסר ואידיאלים משותפים להעם כלו. היא למדה להבדיל בין היופי והמכוער, אבל לא לדעת טוב ורע. הטוב בפלוסיפי היונים, אפלטון, ברא בדמיונו ממלכת אוטופיה – עולם שכלו טוב, עולם שאין בו כל מום וגרעון, ומה נחזה בממלכה ההיא? ליסוד חברת האדם הניח אפלטון את העבדות; יען כי בלא עבדים לא יוכלו האזרחים להשתעשע בעניני פוליטקה ופלוסופיה. רק האזרחים לבדם ימשלו בארץ, ואין להעבד ולהגר חלק ונחלה בתוכם… ואפלטון זה לא ידע, כי בידי העם הקטן והדל, אשר בין רוכסי הרי יהודה, יש אוטופיה אחרת מימים קדמונים, אשר אחד מיסודותיה הוא: "חקה אחת ומשפט אחד לכם ולגר הגר בתוככם". והנה התנגשו הזרמים זה בזה. זה ימים רבים, אשר נסתם חזון מאת הנביאים. כבר באו דברי הנביא… ושבו בנים לגבולם, אבל עוד לא נתקיימה הנבואה הגדולה והנשגבה: והלכו גוים לאורך, וממלכות לנוגה זרחך, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. האין עוד תורה בציון? כחמשת יובלים עברו מאז שבו גולי בבל ציונה ומאז חדש עזרא את נעורי הדת לתת לה מהלכים בקרב העם כלו. דבר לא נפל בישראל בכל הימים הרבים האלה, דבר לא היה לארץ יהודה לכל המלחמות הגדולות ולכל המבוכות הנוראות, אשר השתערו מסביב לה אחרי מות אלכסנדר מוקדון. בת יהודה עשתה את מלאכתה בדומיה ושקט בין נקיקי סלעיה, מבלי למשוך עליה את עיני עמי הארץ, ומבלי להשאיר כל זכר לעבודתה הרוחנית – זכרון לדור אחרון. האמנם נרדם רוח העם? האמנם נאלם דומיה יחד עם קול נביאיו ומשורריו מימי קדם? לתולעת השני נדמתה בת יהודה בכל הימים הרבים ההם, לתולעת השני הסגורה ומקופלת בתוך תכריך המשי, אשר תטוה לה כבית מסביב. האם פג רוח החיים בתולעת הנרדמה בתכריכה? לא! בתוך גוה הקטן פנימה יעשה הטבע עתה את מעשיו הנסתרים והנפלאים עד כי עוד מעט והתולעת הדלה והנמבזה, אשר לא תאר לא ולא הדר, תהפך לצפורת־כרמים כנפים, אשר בשלל צבעיהן ובנגה זהרן תפליא את עיני כל רואיה, ותחת היותה עד הנה זוחלת ארץ, תתנשא עתה מעלה אל רקיע השמים. אל תגעו בתולעת השני, כל עוד לא כלה הטבע בה את כל מעשיו הנפלאים! אל תעירו ואל תעוררו את העם, הנרדם למראה עינים, חזק רוחו בקרבו, כל עוד לא שלמו ימי חנוכו – כי ישר עם לאומים ויוכל להם. היולד גוי יום אחד? את אשר היה בימי הנביאים חבל רק ליחידי סגולה, היה יהיה נחלת העם כלו. לדבר הזה דאגו אנשי כנסת הגדולה, אשר הוציאו בחזקה את התורה מידי היחידים וימסרוה להעם. ידע נא העם כלו את התורה, אשר עוד מעט יחרף בעדה את נפשו למות. ידע נא בעד מה ימות! כי אם לא כן איפוא, כי עתה לא יכון לעשות את משלחתו בתבל ללמד גוים בינה באמונת אל אחד ואהבת האדם. גם הראה העם הזה את כל עמי הארץ כי כבר שלמו ימי חנוכו. בפעם הראשונה יצא עתה העם ללחום לא בעד ארצו ומולדתו, לא בעד הונו ורכושו, כי אם בעד אמונתו ודעותיו. בפעם הראשונה שמו על ראשו זר קוצים וברקנים, ומה נאה היה הזר הזה לתואר פניו! מכבי עם קהל חסידיו נלחמו בעד היהדות ויחד עם היהדות נתנה למו גם ארץ יהודה. אמנם כי לא לארך ימים היתה ארץ יהודה ליהודים לנחלה. אבל היהדות הלא נשארה בידם לנצח. אמנם כן, התשיעי לירח אב לא בטל את העשרים וחמשה לירח כסלו. צבאות הרומאים הרסו את היכל הקדש, השחיתו את ארץ יהודה, אולם קצרי כח היו ללחום נגד היהדות ולהכחידה כ"ה כסלו תרנ"ח. יש ימים שזושה הסרסור טרוד מאד. הוא רץ בחפזון, בוחר בדרך היותר קצרה, שמח מאד כשאינו פוגש כל מכר ומודע בדרכו, וכשנפגש מי – הוא ממהר להפטר בהרכנת-ראש גרידא; בכלל – נזהר הוא מכל שהיה יתרה, מסתלק גם מהבט לצדדים ואינו מפנה לבו כלל למה שעיניו רואות בלי רצונו… ימים כאלה הם אותם הפרקים, שהולך ונגמר בהם איזה עסק, שנגמר בפעל, או שקרוב להגמר ומתקלקל ברגע האחרון; אולם, אם כה ואם כה, ימים כמו אלה אינם יכולים להיות רבים ושכיחים ביותר. את זאת מכיר היטב גם זושה עצמו הסרסור עצמו, היודע מפי הנסיון של ימים רבים ומבין גם על פי השכל הפשוט, שסדר-מעשים אחר אי אפשר. "לו היה הסרסור גומר עסק אחד בכל יום, או גם בכל שבוע, הלא היתה הסרסרות מעשרת את בעליה!"… ומי עוד כמוהו יודע, מה דלה פרנסה זו? טבע הדברים מחיב אפוא, שאחרי כל מקרה-אשר, אחרי שהובא עסק אחד לידי גמר, צריכים לעבר שבעות וחדשים ללא-שכר. ובינתים, כמובן, מחויבים להיות פרקי-זמן ארכים, שאי אפשר להגביל את טיבם בדיוק. הסרסור באותה שעה עסוק ואינו עסוק, פנוי ואינו פנוי; מצד אחד, כמדומה, אין לו גם שום צרך לצאת מביתו, לראות פני איש, ומצד אחר – דוקא בשעות כאלה צריך הוא להתהלך ככל האפשר יותר ברחובות, צריך להפגש, להראות ולהשתעות עם אנשים שונים במדה מרבה… בימים כאלה בא כאלו מאליו סדר –מעשים קבוע, והכל נעשה באפן רגיל, בלי שנויים מיוחדים וחשובים ביותר, בעת שתית התה של שחרית זושה מהפך ומעין ברשימות שונות, שנעשו בימים הקודמים, או רושם איזה דבר חדש, שעלה על זכרונו – והמלאכה הזאת, הנעשית במתינות, בהפסקות ידועות, מספיקה על פי רב עד כדי שהוא שותה את כוס-התה השלישית והאחרונה. אז הוא הולך לו לבית-המדרש, מאליו – להתפלל שחרית בצבור; אך אגב אורחא מביא הוא בחשבון גם את זאת, שבהליכתו, בחזירתו, או בבית-המדרש עצמו מזדמנים לו אנשים, שבפגישה, ראיון ושיחה יתרה עמם איננו מפסיד בכל אפן… כל אלה נוטלות ממנו שעות אחדות, אך לזאת איננו חושש כלל; רק כשהוא שב לביתו ואיננו מוצא סעודת-שחרית קלה מוכנה לפניו, אז הוא מתרעם על זוגתו, הגורמת לו להתעכב בבית יותר מכפי הראוי… בסעודתו זו איננו שוהה הרבה, ותיכף אחרי הסעודה הוא יוצא לפעלו. פעלו זה הוא "לצאת הרחובה". את זאת הוא חושב לעצמו לחובה, ואנה ילך – אחת היא לו. יש גם שבמבוא החצר הוא נעצר עד ארגיעה ונמלך עוד בלבו: היימין אם ישמאיל? – אולם השאלה הזאת איננה חשובה לו ביותר, והיא נפתרת כאלו מעצמה: לאן שהוא נוטה במקרה, שמה הוא הולך… והליכתו היא בלי כל חפזון. הוא מסתכל בכל מה שמזדמן לפניו בדרך, לפעמים גם עומד הוא תחתיו רגע או שנים, אם הפנה לבו לאיזה דבר ביותר… בכלל נוטה הוא לחשוב בשעות כאלה על כל מראה עיניו, נוטה לחשב מחשבות שונות, מבלי הבדל כלל: הנוגעות הן לו, אם אין. הנה הוא עובר על יד בניה חדשה, ומין תשוקה בלתי-מבארה מושכת אותו אל חיץ-הקרשים, היוצא וממלא צד הרחוב. הוא נגש ומציץ מבעד לסדקים הרחבים, מתבונן היטב ומשער במחשבתו שטח המקום ומדות הבנין וגבהו. אם אותו הבנין נוטל די מקום לפי ערך החלקה ובנוי בגבה ארבע, או שלש מכפלות – לפחות, אז זושה מרגיש את עצמו מספק כל צרכו, שבע-רצון מאד; אולם אם אחת משתי אלה נמצאת חסרה, הוא מתרעם בלבו ומיצר שאין לו היכלת לתקן את המעות… בנידן זה איננו מרעימהו כל כך ההפסד, המגיע לבעל הבנין, אך בו נפגע רגע אחר, רגש עמק יותר. הוא עצמו איננו יודע מדוע, אך שכלולה ויפויה של עיר-מגוריו קרובים מאד ללבו, והוא נהנה מין הנאה מיוחדת בכל עת, שהוא רואה בית גדול וחדש נבנה במקום אהל קטן ודל, – בכל עת שהוא רואה חלקה פנויה מתמלאה וטור הבתים הולך ומתלכד, הולך ומשתוה… יותר מכל משמחים אותו וחביבים עליו הרחובות החדשים, שעוד כל זכר להם. כשהוא מגיע לאחד הרחובות האלה, איננו יכל להתאפק מהעלות על דעתו, איך היה מראה של אותה הככר עצמה לפני כן. הנה שם מימין היתה גבעה תלולה, אשר צלעה האחת היתה חפורה כלה בורות וכוכים, כי ממנה לקחו חול וחמר; משם והלאה השתרעו גנות-ירק ורק משמאל היו מפוזרים בתי-עץ מעטים, קטנים ושפלים… ומה שנה הכל במשך הזמן הקצר הזה! עתה עובר פה רחוב ישר ומרוצף בינות לשני טורי בתי-אבן נשאים ונהדרים, אשר לא רבים כמוהם גם ברחובות הישנים… ועל לב זושה עולה עוד הפעם אותה השאלה הישנה, אשר חשב עליה זה כמה פעמים ותשובה נכונה לא מצא. הנה הבתים הולכים ורבים בעיר, שנה שנה נוספים מעונות חדשים למאות, ומחיר הדירות עולה בכל זאת משנה לשנה!… אמנם כן, בתי- אב רבים באים מערי-המצער הקרובות ומשתקעים בכרך; גם בקרב בני-הכרך עצמם נוספים בתי-אב חדשים הרבה, אלה הבנים הנפרדים מעל הוריהם על פי נשואיהם; אולם, לעמת זאת כמה מתים במשך השנה וכמה יוצאים לאמריקה, לשאר הארצות הרחוקות!… הפליאה נשארה פליאה בעיניו, וזו האחת מעוררת מבלי-משים את לבו להתבונן אל פליאות רבות אחרות במורד החיים, לפניו כמו מכונה נפלאה ומרכבה מאד. הוא מסתכל בה, רואה את חלקיה השונים ומבין, כי הכל בה מכונן בשטה אחת, אחוז ותלוי זה בזה – אולם מהותה של שטה זו אין מחו תופס כלל, הוא אנוס להודות, שהשגתו קצרה מבלי הבין דברים עמוקים כן איננו יכול להתגבר על תשוקתו לחקר; מוחו מתלבט בלי רצונו ודעתו על השאלות החמורות האלה, הנשגבות מכח שכלו… מיגיעת-מח שוא כזו ממלט אותו על פי רב איזה מקרה: אם שלפניו מזדמן דבר-מה, הפועל עליו באפן נמרץ ומסיח את דעתו לענין אחר, או שפוגשהו אחד ממכיריו; ביחוד – אחד הסרסורים ממיודעיו. הנטיה להתפלספות, לחקירה בענינים נאצלים – נטיה זו הוה בנפשו רק כשהוא נמצא בבדידות; מדבר עם איזה איש, מחו עסוק בענינים אחרים לגמרי. הוא חושב ביחוד על דבר עסקי פרנסתו ומכון דעתו להוציא איזו תועלת מהפגישה הארעית, מהשיחה הנראית כבטלה. יש שזושה והאיש הנפגש עמו עומדים ומשתעים יחדו רק רגעים מעטים, אך יש שהם מתחברים ומתהלכים בצותא זמן ארך יותר. על פי רב תהיה כזאת, אם האחר גם הוא סרסור. את הסרסורים כלם הוא יודע פנים, רבים בהם גם מכיריו, רבים שהיה, או כמעט שהיה לו עסק עמהם, – בהם יש אחדים, הנחשבים למיודעיו הטובים, לידידיו. הנה הוא נפגש, מתהלך ומשוחח עם אחד מאלה – ליטוין. חברותא זאת לכאורה זרה קצת: גם בזו בלבד, שהאחד נקרא בשמו העברי, זושה, והשני – בכנוי-משפחתו, ליטוין – גם זו בלבד, כמדומה, דיה להוכיח, שאינם שוים ביותר; אולם בפעל יש עוד פרטים רבים אחרים, המבדילים אותם זה מזה. האחר בעל זקן מגודל ושפם מספר, חובש כובע בימות החול ולובש חצי-ארכים – והשני בעל זקן מספר ושפם מגודל, לובש קצרים, חובש מגבעת ומרכיב לעתים על חטמו פנסנה… בכלל, האחד יהודי כשר בכל ארח-חייו, מנהג-ביתו, הרגליו והשקפותיו, והשני נוטה יותר למנהגי חרות, לדרכי האריסטוקרטים; – אולם דבר זה איננו מונע אותם מהיות ידידים טובים, וכשהשעה צריכה לכך הם משתתפים יחדו באיזה עסק, גם יש שהם גומלים חסד זה לזה, אם האחד דחוק בכסף והשני יכל להלות משלו, או – לפחות – ללות מאחר בערבותו… ומה שאין שניהם שוים בכל הפרטים – דבר זה עצמו במדה ידועה לעשותם מקרבים זה לזה יותר. אי-השווי גורם לכל אחד, שירגיש נחיצות בחברו, שיבקש למנות חסרונו של עצמו ביתרונו של רעהו. הנה ליטוין, למשל, תופס בקלות מיוחדה מהותו של איזה עסק חדש, ממציא תוך כדי דבור אפנים חדשים לפשר בין הצדדים, יודע לפעל בדבריו על הצד המתעקש ומבין להלהיב באמנות מצוינה את בעל-העסק, המפקפק ומבקש מועד להמלך עוד בלבו… בכל הפרטים האלה אין זושה יכל כלל להתחרות עם חברו, אך לעמת זאת יש בו כמה מעלות טובות אחרות. הוא מצטין במין מתינות של חשיבות, הנותנת לכל דבריו ערך מיוחד, גם יש בו סגולה נפלאה, העושה אותו מקרב מאד ורצוי לרב הסוחרים העשירים מכת החרדים: הם נותנים לו מהלכים בבתיהם, מתיחסים אליו באמונה יתרה, מאשר אל שאר הסרסורים, ובעין טובה מזמנים לו לפעמים איזו משכרת אצלם… בנקודה הזאת מסתמן גם כן חלוק רב בנטיותיהם הטבעיות של זושה וליטוין. במדה שהאחרון מחבב יותר את העשירים מהנאורים ומהפך בזכותם – באותה מדה מגנה הראשון את אלה ומשפיל את ערכם. על זושה חביבים רק העשירים מהדור הישן! אך לא בשביל טובת-ההנאה המגעת לו מהם בלבד: כאלה יש רבים, שמעולם לא נהנה מהם אף בחצי פרוטה, ובכל זאת הוא מרגיש גם להם חבה יתרה, מרגיש גם אותם קרובים ללבו יותר. הוא נהנה הנאה מיוחדת, כשבא לידו לדבר, או לשמע מדברים בשבחם של אלה, ביחוד – אם מתוך שבחיהם של חביביו בא לידי גנותם של העשירים מהמין האחר… אולם, לגדל צערו איננו יכל בשום אופן להכחיש את העובדה המעציבה הזו, שמין העשירים, החביב עליו כל כך, הולך ונצער משנה לשנה. הזקנים נאספים, והצעירים… זושה מניע רק ידו. גם בניהם של אותם הזקנים עצמם אינם נוחלים עוד את מדותיהם הטובות של האבות; לא זו העת, לא אלה הימים… ועד שתזדמן לו פגישה בעצם הדבר איננו קנאי כלל: הוא הרגל כבר להביט בקרת-רוח אל כמה דברים, הנעשים לא לרוחו גם בקרב ביתו, – הסכין וישלם למראית-עין גם עם הרעיון, שבניו לא יהיו כלל כמותו; אולם במעמקי נפשו פנימה מרגיש הוא צער עצום בכל פעם, שהאמת המרה הזו נגלה לפניו מחדש. ברגעים כאלה כמעט שחוטא הוא חטאה גדולה: במחשבתו יש מעין תלונה על מנהיג-העולם, למה מסתבבים הדברים דוקא כך? – אך הוא עצמו מרגיש מהרה במחשבתו הפלילית ומסתלק תיכף ממנה. – מה יכל בשר-ודם חוטא להבין בענינים נשגבים כאלה? – משיב הוא אל לבו. – אם ככה נעשים הדברים, אות הוא, כי כן צריך להיות וכן טוב יותר, רק שאנו בשכלנו הקצר איננו מבינים, על מה זה ולמה!… הזה מרגיע את זושה בהחלט. אחרי שהטיל את אחריותם של כל המעשים על חכמת ההשגחה העליונה – אין לו עוד, כמו שמובן מאליו, כל סבה לדאג ולהתעצב על זאת. ינהג לו העולם כמנהגו, והוא יעסק בשלו: יתהלך ברחוב! יפגש עם אנשים שונים, ידבר, ישתעה, עד שתגיע שעת וכשהוא שב לביתו ומסב אל השלחן יחד עם בניו, אינן עולות על לבו כלל אותן המחשבות המרות, אשר חשב לפני כן בהיותו ברחוב; להפך, מראה פניהם של הבנים האלה נוסך עליו שלות-נפש מיוחדה, מרחיב את דעתו מאד. בבת-צחוק של שבע-רצון הוא שומע את פטפוטם העלז, מתערב לפעמים בדבריהם, ובשעת שינת-הצהרים הסמוכה לסעודה, עד שהוא שוכב על הספה הרכה ומתחיל מנמנם, מחשבותיו סובבות ביחוד על בניו, על כלם ביחד, או על אחד מהם בפרט. שבע-רצון בהחלט הוא רק מבנו הבכור, בישקה, כי את מצבו של זה כונן הוא עצמו לפי חפצו ורוח-בינתו; והמצב הזה נראה בפעל טוב ומתוקן מאד. אחרי שנות שמוש אחדות בתור עוזר לרואה-חשבון, בישקה ממלא עתה פקודת רואה-חשבון ראשי, מקבל שכר הגון, חושך משכרו סכום מסוים בכל חדש, ובהיותו חפשי מעבודת-הצבא, ובהיות לו גם מאות רובל אחדות – יזדמן לו בלי כל ספק שדוך טוב בקרוב… לא כן הדבר בנוגע לבנו השני, ברשטיק, ולבתו – אידל. באמת לא עשו גם הם, חלילה, כל דבר רע; אך דעת זושה אינה נוחה מהדרך, אשר התיצבו עליה בהסכמתו אמנם, אפס כי לא בבחירתו. הוא הסכים, מפני שלא חפץ להתנגד לרצון הבנים עצמם; אך בלבו לא אשר את עצת ברשטיק, להיות לתלמיד-רוקחים, ועוד פחות מזאת – את מחשבת אידל: ללמד רפואת-השנים… וגם אחרי שכבר נעשה מעשה, עוד לב זושה נוקפו תמיד, ויש גם שהוא מתרעם על עצמו, מדוע לא כהה באידל, לפחות?… בנוגע לברשטיק מוצא עתה גם זושה עצמו הרבה צדדים טובים באומנות רוקח, ביחוד מלבבות אותו הזכיות היתרות, שתהיינה לבנו עקב זאת בעבודת-הצבא – אך ביחס לבתו אי אפשר למצא כל צד טוב, כל זכות למה שהיא לומדת… צדדים רעים, להפך, יש הרבה, הרבה מאד. ביחוד דואג הוא להזאת, שעתה יכבד לו ביותר להשיא את בתו: ארבע או חמש מאות רובל נדה לא תספקנה לה עוד – ופרנסת הסרסרות, כמובן, איננה משפעה כל כך, שתהי לו תקוה למצא הון רב… דאגה זו מדכאת רוחו מאד וטורדת אותו מביתו. בימות החרף הקצרים הולך הוא לבית-המדרש, מתפלל שם מנחה וערבות, לומד מעט בין תפלה לתפלה, ואחר הוא נכנס אל בית אחד ממכריו העשירים, שהוא חושב לעצמו לחובה לבקרם לעתים מזומנות. בימות הקיץ הארכים הוא מהפך את הסדר: ראשונה הוא משלים חובת הבקור ואחרי כן הולך הוא לבית מדרשו. בכל אופן, אם כה ואם כה יהיה הסדר – אך ממנהגו זה אין זושה משנה, וכשהוא הולך לשוב אל ביתו בשעה העשירית בערב, מרגיש הוא אמנם לאות גופנית; אך יחד עם זאת – גם ספוק-נפש גמור מהחברה הנעימה, שנעשה הכל, כמו שהיה ראוי להעשות. ובביתו איננו שוהה הרבה ועולה על משכבו לנוח מעמל היום. בענג מיוחד הוא מחליץ עצמותיו, ועד ששפתיו דובבות את הפסוקים האחרונים של קריאת-שמע שעל המטה, עיניו הולכות ונסגרות: שנת-ישרים שלוה תוקפת אותו. משפיקי בילדי נכרים האסימיליאטארים נאמנים לשיטתם. אחרי שבלעו הלאומיים את המסכה מעל פניהם ויוכיחו להם כי אין אסימיליאציא לחצאין, וכל זמן שיחקו בני-ישראל את מעשי העמים אשר בתוכם הם יושבים, מבלי לקבל גם את אמונותיהם ולהתבולל בהם לגמרי, תהיה האסימיליאציא אך חיצונית, שאין בה אלא מעשה הקוף, לא לעזר ולא להועיל, – הנה החלו האסימיליאטורים להיות מיסיונרים במלוא מובן המלה. איזו מהם עושים מעשיהם בחשאי, והם מבליעים תהלות ותשבחות לאמונות אחרות או שאט-נפש להיהדות; איזו מהם משתדלים להוביל את בני-ישראל מעט-מעט אל הדרך אשר התוו כמו התעלולים השארלאטאנים בעלי "האחים הביבליים וישראל החדש", ואיזו מהם מטיפים את דרשותיהם בגלוי והם אומרים לישראל: זו הדרך לכו בה, כי היא היהדות האמתית אשר הורו לכם נביאיכם, ואשר אבותיכם הפרושים נטו ממנה בזדון או בשגגה. מטיף ממין האחרון הוא המבקר במ"ע "וואסחאד". הוא מחטט אחרי ספרים שחברו איזו חכמים, רובם לא מבני ישראל, אשר לא ידעו את תורת ישראל ולא את רוח בני-ישראל, ספרים שכתבו בעניני הדת ובחקירותיה על פי שיטה מופרכת מעיקרה, היינו, השיטה האוניווירסאלית (כלומר, שיש דתות שאינן דתי עם אחד, אבל דת לכל האנושית כלה);יבאר לנו את החקירות ההן כפי שמצא אותן אצל מחבריהן, יטעימן בהסברא ויביא להן ראיה מן התורה, וממילא יבוא אל מטרתו: כי דת כוללת לכל האנושית כלה שאין יתר הרבה מדת לאומית שיש בה מצוות המעשיות, כמו היהדות. אמרתי: "שטה מופרכת", כי באמת דת לכל האנושית כלה אינה אלא בדמיון, אך בפועל הננו רואים, כי גם עמים שונים הדוגלים בשם דת אחת, יש לכל אחד מהם מצוות המעשיות ומנהגים מיוחדים בדת, מה שאין לעם אחר, שגם הוא נוצר את הדת ההיא. מעשי אחיזת-עינים כאלה ראיתי באיזו מאמרים שנדפסו במ"ע רוסי לישראל. אם גם לא אוכל לומר בהחלט שכלם או רובם הם מעשי המבקר הנ"ל, אשר כבלתי חותם את שמו יכול הוא שיהיו לו ע"ב שמות; אך בבירור אומר המבקר הנ"ל דברים כאלה בחוברת התשיעית (לחודש סנטיאבר) לה"ווסחאד" שנה זו. אך בזה עוד לא הסתפק המבקר הזה, החפץ להיות מורת תורת הנביאים ולבארה לבני עמו להקל מעליהם את עבודת היהדות ולהובילם אל דרך האסימילאציא בפעם אחת. קיענען אומר, שהפרושים היו אנשים מהוגנים ומתומדים בזמנם ואוהבי עמם. על זה יאמר המבקר בלי בשת-פנים: "אך זה לבד, שתורת הפרושים התנגדה להפצת רעיון הנביאים (היינו, אותה התורה שקיענען אומר שהיא תורת הנביאים), לא יהיה לתפארת להם בכל אופן. ומי יודע, אולי בלעדי הפרושים היה הפרץ, שנבעה בחיים הרוחניים של ארץ יהודה לפני אלף ושמונה מאות שנה, מקבל תמונה אחרת לגמרי? ומי יודע, אם היתה התנועה לטובת התחדשות תורת הנביאים נחשבת לפרץ, שבני-ישראל חשבו לחיב עחיהם להתרחק ממנו בכל כחם?" לכו כל אובדי דרך, כל תאבי אסימילאציא וכל בעלי הפקר, לכו אל המורה הגדול, היושב ודורש בישיבה של "וואסחאד", והוא יורה לכם תורת הנביאים כפי דרכו, וזרק עליכם… טהורים וטהרתם מכל חטאתיכם ומכל צרותיכם!… אלמלי היה המבקר רוצה לבאר מה שבאר היה יכול לבאר ולהוכיח, כי כל דברי קיענען בזה, שביסודם לוקחו מדברי רענאן במאמרו "היהדות בבחינת גזע עם ובבחינת דת" (נעתק בחוברת אפריל של ה"וואסחאד", שנה עברה), אין להם שום יסוד וכמו שבארתי במאמרי "העברים בבחינת לאום כפי דתם וכפי גזעם" (בחוברת האחרונה לה"וואסחאד", שנה עברה). אלהי ישראל, גם לפי תורת משה, לא היה מעולם אל מיוחד לישראל. הוא ברא את כל העולם כלו, הוא מחה את כל היקום בזמן המבול, הוא הפיץ את כל העמים בדור הפלגה, הוא נקרא בפי אברהם: "שופט כל הארץ", הוא הפך את סדום ועמורה, והוא אומר: "כי לי כל הארץ" (שמות י"ט, ה), "לו הארץ וכל אשר בה" (דברים י', יד), "הוא נתן ירושה לבני עשו ולבני לוט" (שם, ב' ה, ט, כא, כב), "ונתן נחלה לכל הגוים" (שם ל"ב, ח), "הוא האלהים בשמים מעל ועל הארץ מתחת אין עוד (שם, ד', לט), ואלהים אחרים אינם אלא "מעשי ידי-אדם, עץ ואבן, אשר לא יראון ולא ישמעון" וגו' (שם, שם כח). ישעיה וחבריו לא קמו אלא כנגד החנפים שהביאו קרבנות, שמרו את השבתות והמועדים (שעל כן לא היה צריך להזהיר על המעשיות) ועשו כל רע, הזהיר על מעשי הכשפים (ישעיה ב', ו) שמקומם במצוות המעשיות, ודבר טוב על הקרבנות (שם י"ט, יט-כא). – האמנם, המבקר בעצמו אומר שישעיה חשב את המצוות המעשיות לדברים העומדים במדרגה שניה ולא לדברים אין חפץ בהם – אך אין זה אלא אחיזת-עינים, שאם לא כן לא היה יכול לומר, שאלה אשר בעת החורבן בטלו את המצוות המעשיות לגמרי הלכו בתורת ישעיה, והפרושים התנגדו לתורה זו, בעוד שהפרושים בעצמם אמרו גם כן, שהמצוות שבין אדם לחברו חמורות מן המצוות שבין אדם למקום. – שמא יאמר המבקר, שקיענן מיחס זמן כתיבת איזו ספרי התנ"ך לזמן מאוחר יותר ממה שאנו חושבים, ואם כן איזו מן הראיות הנ"ל מוכיחות, אך אם כן הלא אין לו מעמד כלל בחקירת היהדות בתקופה הראשונה, שלא נשארה לנו ממנה, לפי דעתו, שום שטר מוכיח… כן יש לשאול את המבקר שאלה אחת: אם הוא מדבר כמאמין או כחוקר חפשי? אם כמאמין – הלא כתוב: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה", ואם כן אי אפשר שיבוא ישעיה או אחר ויבטל דבריו? ואם כחוקר חפשי – מה לנו ולאיש ששמו ישעיה? אם משה, ירמיה ויחזקאל, ואחריהם עזרא, הסופרים והפרושים סללו לנו את הדרך באופן שהוא מסכים לרוח הלאום שלנו, מה לנו לפלוני ולפלוני אם לא הסכימו לזה? אפשר שהם לא היו לאומים, אפשר שהם היו פילוסופים וחוקרים חפשים, ואיזה אוטוריטט יש להם עלינו? נפלאה גם כן שאלת המבקר: מה היה אם לא היו הפרושים מתנגדים להפצת תורת הנוצרים הראשונים בין בני-ישראל? שאלה זו שאל מתחכם אחר (או אולי הוא-הוא!) לפני איזו שנים במה"ע "רוססקי יעוורעי": מה היה אם היה ר' עקיבא (או כל ישראל כלו) מסכים לשיטת אלישע בן אבויה? שאלות כאלה מוכיחות על שואליהן שאין להם שום ידיעה בחיי איזה עם ומהלך רוחו;כסבורים הם, שהכל תלוי במקרה, שהעם ביד חכם פלוני כחומר ביד היוצר, ואם כן אם במקרה יהיה חכם פלוני איש כאלישע בן אבויה או כשאול, תלמידו של רבן גמליאל, אז ילך אחריו. כמדומה לי שאין צורך עתה לבאר שקרות דעה כזו, מפני שכבר ברורה היא כל צרכה אצל מי שיש לו מוח בקדקדו. כל מי שמרגיש קשר אמיץ בין עצמו ובין עם ישראל, לא יוכל להיות לא אלישע בן אבויה, לא בלתי פרוש מזמן החורבן, שלא יתנגד להפצת תורת הנביאים (?), ולא מבקר הרוצה לבאר ולהסביר לנו דרשותיהם של רענאן וקיענען. אם היו הפרושים מסכימים עם המבקר שלנו, לא היה העם משגיח בהם כלל, כמו שלא ישגיח גם עתה על כל המיסיונרים, על יוסיל רבינוביץ מקישינוב ועל חבריו ותלמידיו. היהדות היא פרי רוח עם ישראל, וישראל יעזבנה אך בכלות רוחו! זכורני, כי חפני שתי שנים אמר המו:ל ה"וואסחאד" על המו"ל ה"רזסוועט", שלמ"ע הנדפס על נהר נעווא אין ראוי לעסוק בשאלת פאלעסטינא. חפץ הייתי לדעת, אם ראוי הוא למבקר הכותב במכתב-עתי עברי, וביחוד לקוראים שאינם בני תורה ולקוראות שאינן יודעות עד מה מרוח היהדות, לדרוש דרשות של מסיונרים?… שמא יאמר שהחקירה ראויה להיות חפשית, אך הלא יודע הוא שהחקירה בפנה זו שנגע בה איננה יכולה להיות אצלנו חפשית מכל הצדדים, ואם כן אין מקום פה לחופש החקירה. אם תועבה נוראה כזו נעשית בשיטה ידועה ובזמן ארוך בריש-גלי ואין אחד מן מאות הקוראים נותן מחאה גלויה על מאמרים כאלה – יש לבעל-דין מקום לומר: "נפלה, נפלה בתולת ישראל!!" בימי האביב, תרמ"ד. בימים ההם התחילו שמי יהודה להתקדר שוב. עבים כבדים, ושואה שחורה, זעומה, הרת רעמים איומים וברקים מבהילים, פשטה על כל הארץ. בתוך הברקים האלה היתה עין בוחנת יכולה לראות אור חדש מתבקע על האומה, אבל אין אנו יודעים אם בעת צרה זו היתה בתוך הצבור היהודי עין אחת כזאת. בסבת התנגחות מלך הצפון במלך הנגב נקרע הצבור היהודי לשתים, ויהי קצתו נוטה אחרי מלכי סוריה וקצתו אחרי מלכי מצרים, וכאשר גברה ידו של אנטיוכוס ויקרע את יהודה מעל בית תלמי, האיר פנים להנוטים אחריו, אף נתן הנחות להצבור היהודי שבארץ ישראל וגם שבכל ארצות ממשלתו, ומיהודים יושבי בבל לקח ויביאם לשמור על העמים ילידי הארצות לבלתי יפשעו בו. בעקב המעשים האלה התחילו קצת טוביה והדבקים בהם, להתקרב יותר ויותר אל היונים וללמד למעשיהם ולהתנהג במנהגיהם. ויהי הדבר הזה למורת רוח לרוב הצבור, ומלחמה עזה וקשה החלה ביניהם והקרע הלך ורחב ומעבר מזה ומעבר מזה הרחיקו ללכת עד הקצה האחרון, וכאשר עלה על כסא המלכות אנטיוכוס הרשע נהיו המתיונים האלה "פריצי עמם" באמת, מרשיעי ברית, ועזור עזרו להמלך הרשע בכל מעלליו האיומים שעולל ברוח שגעונו להצבור היהודי בימים הנוראים האלה. ואם נדון על פי אומד הדעת לפי טבע הדברים צריך להניח, כי אלה פריצי העם, מרשיעי גם את לשון האבות ודברו יונית גם בבתיהם בינם לבין עצמם. אבל, צריך להודות, כי למעל זה אין שום עדות מפורשת, ויש עדות של שתיקה שהיא מעידה כמעט עדות ברורה לזכותם של המתיונים, לפחות בענין הלשון. כי שני הספרים המספרים את המאורעות של הזמן ההוא, שהם המקור האחד כמעט לדברי הימים ההם, הם שני ספרי המכביים, אינם אומרים לנו בשום מקום, לא בדברים מפורשים ולא ברמז, כי המתיונים חדלו מדבר לשון עמם. לא בלבד הספר הראשון של המכבים, שהוא בכלל קצת מקצר בתאור המעמד הרוחני ועוסק יותר בספור המעשים המדיניים, אלא גם הספר השני של החשמונאים, שהוא מרבה לספר פרטי דרכי המתיונים, שהיו לובשים מלבושי היונים ולא שכח בפירוש אפילו את הכובע היוני שלבשו המתיונים, הם גם דברו יונית. ובהיות שאפילו המפקפקים בדבור בלשון עברית בזמן הזה, ואפילו הכופרים בו כפירה גמורה, כמו פרופיסור דלמן, כי הלשון היונית היתה אז לשונו של הצבור היהודי בארץ ישראל בזמן ההוא, ומי שאינו רוצה להודות שהיהודים דברו אז עברית אמר, כי לשונו היתה ארמית ולשון זו כבר היתה אצלם לשון האומה, איך אפשר שמחברי שני הספרים האלה, בפרט מחבר ספר השני של המכביים, לא פקד על המתיונים גם את עונם זה, שעזבו גם את הלשון של היהודים? מי שפקד עליהם עון לבישת הכובע היוני יעבור בשתיקה גמורה על שלא דברו יהודית? עלינו איפוא להניח כדבר שאין ספק בו, שאפילו בעת צרה זו של בגידה לאומית הראשונה בישראל נשארו גם הבוגדים יהודים בלשונם. גם רוב המתיונים דברו יהודית בבתיהם ובינם לבין עצמם בכל מקום. קצתם אמנם כבר נקובים בשמות בצורה יונית, אבל אין צורת השם של אדם ראיה מכרעת בענין לשון הדבור שלו, כמו השמות רבי טרפון וסומכוס שהם יונים אינם מעידים שלשונם של אלה שני חכמי התלמוד היתה יונית. וזו הלשון היהודית של הצבור היהודי היתה גם בזמן זה מה שהיתה עד כה, היא הלשון העברית בצורה שראינוה כבר בספרים האחרונים שנזכרו למעלה. ומדבר על מאורעות הימים ההם הוא ספר דניאל, נכתב בעקרו בזו הלשון העברית בעצמה, בה הוא מתחיל ובה הוא מסיים. אבל החלק האמצעי, והוא מחצית כל הספר, כתוב בלשון ארמית. תחילת חלק זה היא במקום שהמחבר מתחיל להביא את דבריהם של הכשדים למלך נבוכדנצר ודברי נבוכדנצר אליהם, וכמו כן דברי שאר שרי הזה הוא מביא את הדברים בעצם לשונם של המדברים, וכיון שהלשון הארמית בפיו, הוא מגיד בארמית בין השיחות האלה, עד שהוא מגיע להמקום שאין לו יותר מגע ומשא עם המלכים והחרטומים הכשדים ואז הוא שב לדבר בלשונו, בעברית. מעשה זה של הפסקה בתוך ספר כתוב ליהודים אינו מזעזע כל שהוא עצם ההנחה שלשון הדבור של הצבור היהודי עוד היתה עברית, וכמו כן אין הדבר הזה מוכיח שלשון הדברו של מחבר זה הספר לא היתה הלשון העברית. אדרבה, הרושם שקדמו לו, והוא שהמחבר, בחלק העברי של הספר, כתב בלשונו, ר"ל בלשון שהוא מדבר, ושהוא כתב לאנשים שמדברים זו הלשון בעצמה, ושהחלק הארמי הוא בלשון זרה להמחבר בעצמו ולמי שהספר כתוב, והובא בלשון זו מפני שבזו הלשון דברו המדברים, ואולם, מפני שגם לשון זו שגורה בפי המחבר לכן הוא מספר גם המעשים המפסיקים בארמית, ואינו רואה צורך לתרגמם עברית, מפני שהוא יודע כי גם "קהל הקוראים" יבינו אותם היטב בלי כל תרגום. אותו המעמד הלשוני שהתמיד מעתה במשך כל הדורות הבאים והלך הלך ורע להלשון העברית עד השבר הגדול האחרון שלה. ראינו בתחילת שיבת הגולה מבבל. אף על פי רובו ככולו של הצבור שעלה מבבל בתוכו, בפרט מהערב רב, אנשים שלשון הדבור שלהם היתה ארמית, וע"י הנשים הנכריות פשתה הצרעת הארמית יותר ויותר בתוך הרבה משפחות של הצבור. פעולתם של עזרא ונחמיה בדבר גרוש הנשים הנכריות עצרו בודאי לזמן מה בעד הרעה, אך העדר קנאתם והתרשלותם של ראשי הצבור שבאו אחריהם, שלא עשו שום סיג להלשון, הם גרמו, שהלשון הארמית, שהיתה לשון המלכות וגם לשון המסחרית הכללית, הוסיפה מעט מעט להבקיע אל תוך הלשון העברית. לזמן קצר באה הרוחה להלשון העברית מהתגברות הלשון היונית, שירשה בעולם את מקומה של הלשון הארמית, אבל בימים שאנו עומדים עתה בהם גרם השנוי המדיני שנעשה ביהודה שהלשון הארמית התחילה שוב להתחזק בקרב במדה שאולי לא היתה כמותה עד כה. למלכות סוריה, שגם ארם נהרים היתה ברשותה, נתחדש שוב המגע והמשא יותר בין בבל וארץ ישראל, ומלבד זה, אנטיוכוס הגדול היה מלך טוב וכבר ראינו כי יהודי בבל שהיו מוחזקים אצלו לנאמנים לו ביחוד היו רצויים לו והוא הביא הרבה יהודים מבבל לארצות ממשלתו והפקיד בידיהם את מבצרי המצבים שלו לבלתי יפשעו בו, וגם להגליל באו בימים האלה הרבה יהודים מבבל והתישבו שם. אלה היהודים מבבל הביאו אתם את הלשון הארמית. כבר העירותי על זה למעלה, כי היהודים משבי ירושלים שנשארו בבבל ולא עלו עם זרובבל ועם עזרא היו הפחות לאומיים שבהם, המתבוללים, שהם הסתגלו כבר להחיים של בבל בכל דבר וגם בענין הלשון. ודבר טבעי הוא, שכאשר עלו מבבל היותר לאומיים, ונשארו הם לבדם, נשתקעו יותר ויותר בארמיותם, וכשבאו יהודי בבל להגליל נוספו גם הם על שארית היהודים שנשארו שם עוד מימי חורבן מלכות ישראל, ובהיותם מעטי מספר ודלי האיכות והיו מוקפים עממים מדברי ארמית, לא יכלו לעמוד בעבריותם. ככה נתהוה בגליל צבור יהודי כולו כמעט ארמי בלשונו. זו הלשון הארמית היתה משונה קצת מהלשון הארמית של בבל, כי גם היהודים הבבלים, שבאו הנה מעט מעט, היו תמיד המועט בבחינת הצורה של הלשון לעומת שאר המדברים ארמית מסביב, ובדרך טבעי סגלו לעצמם גם הם במהרה את הצורה של הלשון הארמית של הגליל. עוד היה הצבור היהודי עברי בלשונו, בכל זאת, מפני אותה לא-הקנאות וההתרשלות הלשון העברית סייגים חזקים, הלכה הלשון הארמית הלך ופשט יותר ויותר בקרב הצבור. כי מבני הגליל באו ליהודה אנשים הרבה כמו שהוא נהוג בין שתי מדינות גובלות זו בזו, בפרט שיהודה היתה עתה המרכז להצבור היהודי, ובפרט אנשים שרצו ללמוד תורה ודעת היו צריכים לבוא ירושלימה. וגם מבבל בעצמה באו רבים לירושלים, בפרט ללמוד תורת ישראל, כדי לשוב ללמדם את הילדים ולהורות דבר ה' להצבור היהודי שבבבל. אלה האנשים, בפרט תלמידי החכמים, מעט מעט אמנם החלו לדבר עברית, אך בזמן הראשון לבואם היו מדברים ארמית, וככה היה תמיד בתוך הצבור העברי צבור קטן ארמי ועל ידי המגע והמשא הפנימי בינו ובין הצבור הגדול נהיתה לשונו של זה הצבור הקטן יותר ויותר מקורבה להצבור הגדול העברי. ועוד מבצר אחד מצאה לה הלשון הארמית בתוך ירושלים זה אחד מהדברים היותר מרים בדברי הימים של הלשון, שמקדשה של האומה נהיה, לפחות לזמן מה, מדור לצרתה של לשון האומה. אך כאן עלי להפסיק את חוט המטוה של ספור המעשים כדי לברר נקודות אחדות הנצרכות להצעת מהלך הדברים אחר כך. על אמתת המעשה שבבית המקדש בירושלים בזמן הזה ובזמן קרוב אחריו, דברו ארמית, מעידים שני מאמרים. האחד מאחד מחכמי הזמן הזה, הוא יוסי בן יועזר איש צרידא, שנמסרה עדות בשמו בענין מעניני בית המקדש בלשון ארמית, והשניה היא אגדה על שני כהנים גדולים ששמעו בת קול בתוך המקדש בלשון ארמית. מאמרו של יוסי בן יועזר איש צרידא היא במשנה עדיות וז"ל: צרידא מעשה ששמע שמעון הצדיק יוצא מבית קודש הקדשים ואמר נהרג גייס גוליקוס ובטלו גזירותיו, מעשה שיצאו נערים להלחם באנטיוכיא ושמע יוחנן כהן גדול בת קול יוצאת מבית קודש הקדשים ואומרת נצחו טלייא דאגחו קרבא באנטיוכיא וכתבו וכיוונו שבאותה שעה היתה. (ירושלמי, סוטה, ט', י"ג.). והנה בנוסח הבת קול של שמעון הצדיק ברור הדבר כי נפל שבוש בשני המקורים, גם בתוספתא וגמ' בבלית וגם בגמ' ירוש'. כי אין ספק בדבר, כי השם גסגלגס שבתוספתא ובבלי היא גייס גוליקוס שבגמ' ירוש', והכונה לקיסר קאיוס קליגולוס, ובגזירותיו הכונה להגזירה שלו להעמיד צלמו בהיכל, וזה אירע אחרי דורות הרבה אחרי שמעון הצדיק. ואם נאמר כי הכונה בהחצי הארמי שהובאה בתוספתא ובבלי בלבד כמו כן למאורע זה צריך לאמר כי כל בת קול זו נתיחסה בטעות לשמעון הצדיק והדבר קרה לכהן בהחצי הארמי הוא לאיזה מאורע אחר, צריך להניח כי בתוספתה ובבלי הורכבו שתי אגדות יחד, האחת בדבר בת קול בלשון ארמית ששמע שמעון הצדיק והשניה בדבר בת קול בעברית ששמע כהן אחר ששמו היה שמעון בזמן קאיוס קאליגולוס, ובירוש' נשמטה כל הבת קול הארמית של שמעון הצדיק ונשארה רק הבת קול של שמעון הכהן שבזמן המלך הרומי קאיוס קאליגולוס ונתיחסה היא לשמעון הצדיק. על כל פנים, מעשה הבת קול הארמית של שמעון הצדיק אינו ברור לנו. אך במעשה הבת קול של יוחנן כהן גדול אין לפקפק בעצם הדבר שיוחנן כהן גדול שמע באמת בת קול זו, כי אין ספק שהמעשה הזה היה מפורסם בקרב כל העם בזמן המעשה, וראיה לזה היא, כי עוד מקור אחר מספר זה המעשה בעצמו, והמקור ההוא הוא מזמן קודם חבור המקורים התלמודיים, ובהיות שדבר ידוע כי המקורים התלמודיים לא שני אלו המקורים הם שני עדים עומדים כל אחד ואחד בפני עצמו ועדיותיהם מקימות זו את זו. המקור האחר הזה הוא ספרו של יוסף בן מתתיהו, שהוא מספר את ענין הבת קול. אין ספק איפוא כי המעשה היה מפורסם בקרב העם כבר בזמנו של יוסף בן מתתיה. והנה יוסף אינו אמר כלום בדבר הלשון של הבת קול, אך עדות המקור התלמודי, שהוא נותן את הבת קול בלשון ארמית 1עשה את הדבר בידם כי בלשון זו שמע יוחנן כהן גדול את הבת קול. כי אלמלא לא היה זה בקבלה כך כי אז לא היתה שום סבה להמקור התלמודי, לנסח אותה בארמית, הואיל ובשני המקומות, בגמ' ירוש' כמו בתוספתא, המקור מספר את כל המעשה בעברית. על כרחנו צריכים להניח, כי יוחנן כהן גדול באמת שמע את הבת קול בלשון זו ושמעון שמע אותה בארמית או מפני שהוא בעצמו דבר בשם ארמית או מפני שאחרים דברו שם בלשון זו. ועל סמך שתי העדיות האלה, של יוסי בן יועזר איש צרידה ושל הבת קול של יוחנן כהן גדול ושמעון הצדיק, לפי המקור האחד, החליט אחד מחכמי ישראל בזמננו, ד"ר ביכלר בספרו על העבודה במקדש בפרק מיוחד לדבר הלשון במקדש, כי הלשון שהיו משתמשים בה הכהנים בבית המקדש בשעת עבודתם אבל, ד"ר ביכלר בעצמו ראה סתירה חזקה להנחה זו בדברים רבים אחרים שהובאו במקורות התלמודיים מעניני בית המקדש שהם כתובים במקורות האלה בעברית, והוא מישב תמה זה נצחון הפרושים על הצדוקים, שבין שאר התקנות עשו הפרושים גם תקנה זו בענין הלשון שגרשו את הלשון הארמית מבית המקדש ותקנו שידברו הכהנים עברית. אבל תירוץ זה אינו מניח את הדעת מפני כמה טעמים. אין לנו ראיה ודאית כי הצדוקים החזיקו יותר בארמית מהפרושים, ומהמקורות התלמודיים בעצמם יש להביא ראיות שגם הם דברו עברית, על כל פנים לא פחות מהפרושים. וכמו שעד כה לא מצאנו סימנים של קנאות להלשון העברית אצל אנשי כנסת הגדולה כן אין אנו מוצאים קנאות זו אצל חכמי ישראל מעתה והלאה, כמו שיתברר במשך דברי הימים האלה. ומלבד זה, אלמלא היה שנוי זה בלשון מתקנות הפרושים נגד הצדוקים, אי אפשר שלא היה נזכר מעשה רב זה בפירוש בין שאר מעשי הפרושים שעשו ונתנו לכולם באור מיוחד כדי להוציא מלבם של צדוקים. ואחד מחכמי אומות העולם שחקרו בשאלת לשון הצבור היהודי בזמנים האלה ובא לכלל מסקנה, כי הצבור היהודי כבר עזב את בימי עזרא, הוא ד"ר ג. דלמן, דחה תירוצו זה של ד"ר ביכלר ואתו יחד גם את עצם הראיה מהדבור בעברית שהביאה המשנה בעניני בית המקדש, כי הוא פסל את כל העדות הזאת כדברים האלה: מדבריו לה של דלמן אנו רואים, כי ההכרעה בשאלה זו תלויה בברור נקודה אחת, והיא: עד כמה המקורים התלמודיים הם בני סמך לענין דברי הימים של הדבור בעברית. שמלבד זה מעתה והלאה המקורים התלמודיים הם המקור היחיד לנו לדברי הימים האלה, עלי להתעכב כאן זמן מה כדי לברר נקודה זו כל צרכה. יהלל פי לכבוד קהל קדש בראדי יע"א (בשנת תקפ"ט.) דברי חז"ל הידועים: "למוד גדול שמביא לידי מעשה" (ב"ק י"ז ועוד) נתפרשו על-ידי איזו מן האחרונים, שגדול אותו הלמוד המביא לידי מעשה. אם באמת היתה כונת חז"ל כך – איני יודע, אבל אינו מוטל בספק, שאך אותו העיון המביא למעשה, יש לו ערך וחשיבות, היינו עיון הנוסד על ידיעת הנסיון ועולם המעשה, עיון המורה לנו דרך במעשינו, אך עיון מחשבי בלבד, הנוסד רק על הגיונות שכליים, חששות שונות, מבלי אשר ישים המעיין את לבו למעשי יום-יום, אין להשען עליו. דרכי החיים סבוכים מאד, תלוים הם תמיד במקרים שונים, בתנאים שאי-אפשר לראותם מראש, ואין לך אדם אשר בדרכו על מפתן חיי המעשה יוכל למצוא לו דרכים בטוחים, הקרובים לשכר ורחוקים לגמרי מכל הפסד. אלה הסמוכים על שלחן הוריהם ולא ידעו כלל את הנסיון, יכולים הם להתפלסף על תורת המעשה כאות נפשם, אבל מכיון שהוכרח אדם לרדת בעצמו להמלחמה המכונה בשם "מלחמת הקיום", אי-אפשר לו לבחור אך בגשרים של ברזל שאינם בעולם, ואנוס הוא לעשות מעשהו לשכר או להפסד, כי סוף-סוף אין דרך בטוחה בחיים. זהו שאמרו חכמים: מן הזהירות – שלא להזהר יותר מדאי, וכל מי שאינו נכון להפסיד לא ישתכר לעולם. כמדומה לי, שאם היה אחד-העם משים לב להאמת המעשית הפשוטה הזו לא היה מביא לנו את ה"אמת מארץ-ישראל" ("המליץ" 174–176), שהבהילה לב רבים שלא ירדו לעומקה של הלכה והרפתה את ידיהם על בלי מה. הנבהלים ההם אינם יודעים, כי ה' אחד-העם עם כל חבתו לציון, עם כל חכמתו שקנה ועם שכלו הזך, הוא איש מעולם העיון לבד, אבל במלחמת-הקיום צריכים בני-אדם לבקש להם פרנסה ומזון שלא על-ידי "גשרים של ברזל". במאמרו "אמת מארץ-ישראל" הנ"ל הוא מודיע להקוראים, כי הישוב בארץ-הקדש אינו בטוח לא מצד הממשלה ולא מצד האמצעיים שנלקחו לו, כמו הכרמים והאגודות. דברים אלה בכללם ידועים כמעט לכל חובבי-ציון, הבקיאים בעניני הישוב, אך מעולם לא נבהלו מכל אלה, בדעתם, כי אין לך דבר של פרנסה בעולם שיהיה מוקף "שושנים" בלי כל חוחים, שאין להמסחר והעבודה "גשר של ברזל", "כי לא לאיש הולך 1והכין את צעדו" ללכת דוקא בדרך בטוחה מכל מכשולים. "אמת מארץ ישראל"! ומה אם נכתוב "אמת מאודיסה". "אמת מברדיטשוב", "אמת מווילנה", "אמת מווארשוי", "אמת מתחום מושב היהודים", "אמת מכל מקום ", הלא תסמר שערת בשרנו למקרא האמתיות ההן!… שביתת המסחר, מאות אנשים מחזיקים בכנף איזה מסחר קטן, רעב, קור, מחלות מדכאות בשר ורוח, אויר מחניק בדירות צפופות, פשיטת הרגל לנושים על כל מדרך כף רגל, וצרות שאין הפה יכול לדבר ולא האזן לשמוע… אך האמת העיונית ללכת בדרך המעשה על-פי הוראת האמת העיונית לא יצלח. כבר אמרתי כי הידיעות שהביא ה' אחד-העם, כמו על-דבר הקושי מצד הממשלה, חסרון שוקים למכירת היין לעת-עתה, חסרון הדרכים וכו', ידועות הן מכבר להבקיאים שבחובבי-ציון. על כן אין את נפשי להתוכח עם ה' אחד-העם בזה וכל-שכן להכחיש אותן. אך מוצא אני לנחוץ להוסיף מה שהשמיט הוא. כבר אמרתי בשנה שעברה באחד ממאמרי, כי החיים מלאים תמיד צללים ואור, וה"אמת מארץ-ישראל" (מאמר ראשון) הראתה לנו אך את הצללים ולא את האור. גם עתה הודיע לנו ה' אחד-העם אך את המכשולים מצד ממשלת תוגרמה, בעוד שידוע לנו כי להמקבלים עול מלכות תוגרמה (אשר זהו באמת רצון ממשלת תוגרמה, למען תנצל מדין-ודברים תמיד עם קונסלי אירופה) אין הממשלה מנחת שום מכשולים. האמנם אומרים, כי יותר טוב הוא לתושבי תוגרמה להיות חוסים בצל הקונסלים מהיות עבדי הממשלה; נניח כי כן הוא, אך הלא יש כשלשים מיליון משועבדי תוגרמה ולמה לא יהיו שלשים מיליון ועוד איזו אלפים? ולמה יהיו אחינו כיוצאים מן הכלל? וכי הדעת סובלת, שהאיש המתנחל על האדמה באיזו מדינה, היינו המשתקע בארץ הוא ובניו, יהיה משועבד הוא ובניו למדינה אחרת? הלא ידענו כי כל הספרדים והרבה מן הקולוניסטים הם עבדי ממשלת תוגרמה, ומעולם לא שמענו כי בשביל כך הורע גורלם באיזה ענין. ה' אחד-העם מיעץ, ליסד אגודה גדולה ועשירה לישוב הארץ תחת חסות אנגליה, אבל דברי תימה. עצה כזו טובה היא לעשרה או לעשרים אנשים, אבל לישוב הארץ כראוי הוא דבר שאי-אפשר, כי שום ממשלה לא תתרצה לתנאים כאלה. מלבד זה עלינו לדעת, כי לא הרי אנגליה של שיטת הטארים, כמו ביקונספילד וסאליסבורי, כהרי אנגליה של שיטת הוויגהים, כמו גלאדסטון וחבריו, אלה אשר קרעו את מצרים מעל תוגרמה, ואשר ממשלת תוגרמה יראה אותם… ה' אחד-העם אומר, כי הועד הפאריזי, העוסק במכירת קרקעות בארץ-הקדש, אינו דואג להצבת הגבולים, בנין הבתים וכיוצא בזה, ודבר זה לא בפירוש איתמר, אלא מכללא, שהרי הועד לא הודיע מאומה מזה, או כדברי ה' אחד-העם: "כן לפחות נראה מן המודעה שהדפיס הועד במכתבי-העת". לא אוכל להבטיח כי הועד ידאג לכל אלה, אבל לא אוכל גם-כן לחשוב כי הועד, שעומדים בראשו אנשי-שם וגדולי המעלה כהרב הכולל מצרפת, היודעים גם-כן את כל המכשולים בהצבת הגבולים ובבניני הבתים, – כי הועד הזה, שאין לו עם זה שום פניה מסחרית, ורק לשם תועלת אחינו כונתו, יוביל את הסומכים עליו בדרך חלקלקות ויהיה גרמא בנזקים להמתנחלים על ידו. אם יוביל הועד את הקונים למטרתם על-ידי קבלת מרות תוגרמה, או על-ידי דרכים אחרים ברשיון הממשלה – איני יודע, בכל אופן כדאי הוא לסמוך עליו. אם הועד לא הודיע כזאת בהמודעה – אין בכך כלום, כי מה לו להודיע פרטים? כן לא הודיע מחיר האדמה, מספר החברים הדרוש להיות בכל אגודה של בונים וכיוצא בזה, כי דברים כאלה מקומם במכתבים פרטיים, והעיקר היה רק להודיע, שיש מרכז לפנות אליו. אאריך על-דבר נטיעת הגפנים, אם טובה היא אם לא, כי אין זה תנאי קבוע בהלכות הישוב, ואחת היא אם יטעו גפנים או זיתים וכל מיני פירות שבעולם, והכל מודים, שהלחם הוא העיקר. אם עד כה בגפנים – אין זה אלא מפני קוצר-דעת אחינו בכלל בדרכי מסחריהם, לחקות תמיד מעשי חבריהם, ובשעה שראובן רואה ששמעון יש לו פרנסה מחנות של מרכולת, הרי הוא פותח לו בצדו חנות כזאת, מבלי לחקור שמא על-ידי התחרות לא ימצאו שניהם פרנסתם. אבל בכל זאת, לדעתי, יאושו של ה' אחד-העם בענין הגפנים הוא קודם זמנו. התרחבות מסחר ידוע גורם על-פי-רוב לחפש שוקים חדשים, וקרוב מאד, כי כאשר ירבו הגפנים ועמם היקבים בארץ-הקדש, ימצאו גם שוקים הרבה להיין. אכפיל דברי, כי אין גשרים של ברזל לדרכי המסחר, והכל לפי רוב המעשה. לעת-עתה יש אך קבלן אחד ליינות הקולוניות, והוא הנדיב, ובעד הקולוניות אין עוד יקבים. אחרי שאנו יודעים שהנהגות הנדיב בעניני הישוב גבוהות הן מאתנו ולא לנו להדמות אליו, אין לנו גם-כן יסוד לומר, שאם יהיו לנו עוד יקבים וסוחרי יין גדולים בארץ-הקדש יכבד עליהם למצוא שוקים רבים ושונים לסחורת ידם. הנה, למשל, מעיר סמירנא מביאים בכל שנה לאודיסה בחדש יולי ענבים ממין הנקרא "ריזאק" במספר אלפי פוד, ומחיר כל פוד הוא מחמשה-עשר רו"כ עד שהוא פוחת והולך עד שמנה רו"כ. הענבים האלה מובאים בכלי-נצרים מעשי טריעסט על-ידי היונים מסמירנה ונמכרים להיונים באודיסה, ומשם הם מתפשטים עד פטרבורג ומוסקבה ועד ווארשה. קרוב מאד, כי גם בארץ-הקדש יצלח הדבר לנטוע גפנים אשר ישאו ענבים מוצקים, שאפשר יהיה להביאם לחים לרוסיה ולעשות בהם סחורה, כמו שעושים היונים מסמירנא. אכפיל דברי, כי בכל אופן אין הגפנים עיקר בעבודת-האדמה ובהלכות הישוב. כללו של דבר: ה' אחד-העם חפץ שיבואו בני-ישראל לארץ-הקדש על גשר של ברזל, אבל זהו דבר שאי-אפשר לא רק בארץ-הקדש, כי גם בכל מקום. "נחשון קפץ לתוך הים", וכן עושים כל אלה, המוכרחים לבקש להם פרנסה ומסחר בכל מקום שהם, מבלי לחשוב חשבונות רבים. מודה אני, כי יותר טוב היה אילו היה כל אחד בוחר לעצמו דרך בטוחה, אבל זהו דבר שאי-אפשר. אילו היה לאדם ארח בטוח בחייו, לא היתה מלחמת-הקיום מעולם, וכל ענין צפוי לשכר ולהפסד וגלגל חוזר בעולם. אם היו מאמרי ה' אחד-העם נדפסים בשנת תרמ"א, כי אז לא היתה לנו עד עתה אפילו קולוניה אחת. עתה, שהיתה האמת העיונית נעדרת, רבים באו למטרתם ושאריתם סוף-סוף יבואו אל המנוחה. אם תמיד נבקש חשבונות רבים – לא נרחיק ללכת. אילו היו שואלים אותנו לפני צאתנו לאויר העולם, אם חפצים אנו להיות יהודים, והיו מגלים לנו גם כן עם זה את "האמת מארצות ישראל", קרוב מאד שהיינו עונים בשלילה, ועתה, שלא הודיעו לנו חשבונות רבים ונולדנו יהודים, חביבה עלינו יהדותנו כחיינו, וכל קרבן לא נחשוך בעדה. יבואו אנשי-המעשה, אם כחם וכספם אתם, לארץ-הקדש, יקפצו לתוך הים כנחשון, וכמו שעשו עד כה בכל דבר מסחריהם, אחרי-כן לא יחשכו כל עמל בעד הצלחתם – וסוף-סוף יבואו למטרתם. בסוף מאמרו יתאונן ה' אחד-העם על בני-הגבורים אשר הקריבו למות נפשם בעד ארצם ולאומיותם, היושבים עתה על מצבת קבורת כבודם וספרים בידיהם… אך הטובו מאמרים כהמאמר "אמת מארץ-ישראל" מספרים? או אולי יש בכח מאמרים כאלה לערות רוח-גבורה על החלשים? האם גם "אבותינו הגבורים אשר הקריבו למות נפשם בעד ארצם ולאומיותם" חשבו גם-כן חשבונות רבים? האם אמרו איש לרעהו: ארי בחוץ, שחל ברחובות! אולי הפריזו הם על המדה בלעגם לכל סכנה, מדוע נפריז אנחנו על המדה להרבות חששות ופחדים במקום שאין פחד! עלינו רק לעצור בעד עניינו שלא יסעו לארץ-הקדש בתקוות כוזבות, עלינו לעצור בעד העשירים לבלי יבואו בדברים עם סרסורים ומפקיעי שערים. אך אלה אשר כספם וכחם אתם ויעשו מעשיהם על-ידי הועד הפאריזי, ילכו בכחם זה ואלהי ציון יהיה בעזרם. המיועדת להיות (מחיי הנפשות האובדות) חנקה נולדה וגדלה בשפולי ההר, באותו חלק הכרך, ששם רק סמטות קטנות וצרות מתפתלות בין טורים עקומים של בתים דלים, נמוכים ודהויים… ומיום שהתחילה מכרת כל שהוא את הנעשה מסביב, היתה רואה תדיר בסביבתה רק קדרות של דלות עגומה, נולות של עניות מזוהמה. יחידי היה בסביב זו אותו הבית הגדול, שהיו בו שתי דיוטות ושעמד נבדל מהכל באמצע חצר רחבה ונקיה המוקפת גדר של שבכת ברזל. ביום דומה היה, כאלו אין נפש חיה בכל הבית. על רוב החלונות היו מורדים וילונות לבנים עד שעה מאוחרת אחר הצהרים, ודלת-הזכוכית הגדולה עם ידות-הנחושת הממורטות שלה – היתה נשארה סגורה כמעט כל היום… רק בשעת בין-השמשות היתה מתחילה מסתמנת איזו תנועת-חיים בחדרי-הבית מבפנים, בחצר מחוץ. ומשחשך היום והודלקו שני הפנסים הגדולים לשני צדי האכסדרה המפוארה, היתה תנועת-החיים הולכת ומתרבה, הולכת וגדולה משעה לשעה… בטור החלונות הגדולים של הדיוטה התחתונה מימין לדלת-הזכוכית היה נגלה אור בהיר של מנורות רבות… פלגי-אורות גדולים היו שוטפים משם וממתאים את החצר הרחבה… מקצתו של אור זה היתה מגיעה גם עד איזו מהבתים הדלים והקודרים שבסמטה הקרובה והאירה קרן-זוית של זה, שפולי-גגו של אחר… וזמן מועט אחר כך היו מתחילים נשמעים בתוך הבית ונשאים ברוח מסביב צלצלי מנגינות עליזות, מנגינות מחול – רועשות. באותה שעה היו נראים מבעד לארג השקוף של הוילונים המשורגים צללים סובבים במהירות, צלליהם של זוגות מחוללים… ובהפסקות שבין מחול למחול, היתה בוקעת ועולה תרועת שחוק גדול. מאחורי דלת הזכוכית היו נראים זוגות חבוקים עולים במדרגות השיש הרחבות. בדיוטה העליונה היו נשמעות דפיקות של דלתו נפתחות ונסגרות בשאון, ובאותה שעה היו אורות ומתעלמים פעם בחלון זה ופעם בחלון אחר של דיוטה זו… ובמדה שהיתה השעה מאוחרת יותר – היו המנגינות, המחולות והשחוק נעשים רועשים, עליזים ומוהלים יותר ויותר… פוסקים היו רק סמוך לאור היום… ומשעה שעמדה חנקה על דעתה – מבטת היתה במין רגש משונה, שאי אפשר כלל לבאר בדברים, אלה חיים המיוחדים הללו שבתוך אותו הבית הגדול. מפני מה הם משונים כל כך מזה שבסביבתם – לא יכלה לברר מתחלה לעצמה היטב. דבר זה הוברר לה רק מעט מעט, במשך שנים רבות. אלא שאפילו אחר כך, כשידעה כבר, מה עסקן של הבריות הללו, – לא היתה יכולה להסתלק מההרהורים המשונים, שהיו מתעוררים בקרבה בלי-רצונה… הרבה, הרבה מחשבות היו מזדעזעות ורוחשות במסתרי-נפשה, כשהיתה עומדת בערבי הקיץ לפני ביתה הקטן ובערבי החרף – בתוך הבית אצל החלון, – עומדת ומסתכלת בבית הגדול ההוא, שבתוכו כל כך הרבה חדוה… כלום "אלה" חסרות שום דבר? לעבד לעמד אין הן צריכות כלל… כל היום הן ישנות, ובלילות – רק מחול ושחוק, אכילה ושיה… וכמה נאים הם המלבושים הללו, שהן לובשות תדיר! מלבושים מגוהצים ומקושטים כל כך אינם נראים כלל בסמטות הללו, ואפילו ברחובות הנהדרים אפשר לראות כמותם רק לעתים רחוקות בערך, רק מבעד לחלונות של איזה אולם-חתונות… מעורר יותר מכל את דמיונה של חנקה. חושבת היא הרבה על ענין זה בשעות היום הארוכות והמשועממות, כשהיא יושבת עם עשר נערות שכמותה, בחדר הצר והנמוך ומדבקת בלי הפסק את הקופסאות של ניר העגולות והרבועות. חושבת היא לפרקים על ענין זה בשעת בין-השמשות כהה של קיץ, כשהיא חוזרת לביתה עם חברותיה יגעה ורצוצה מעבודתה. ולפרקים, בלילות-הקיץ החמים, כשהחם הכבד והאויר המעפש והמחניק אינם מניחים לה לישן בתוך הבית הקטן והנמוך, והיא קופצת מעל משכבה ויוצאת לחוץ לבושה רק כתנת וכסות קרועות ובלות, – עיניה נמשכות בלי-רצונה ובלי-ידיעתה אל אותו הבית הגדול, שמהחצר הרחבה המקפת אותו נושב עליה אוח קלילי קריר קצת… זמן רב מסתכלת היא, מקשבת בשימת-לב רבה. כמו מאליהם, בלי ידיעתה כלל, – הולך ומסתמן יותר ויותר איזה רעיון מסוים, שמעביר חום-קדחת חזק בכל אבריה… לבה מתחיל מפרכס, ראשה סובב, רקותיה דופקות. ומתוך הבית הגדול בוקעת ועולה מנגינה עליזה, מנגינת-מחול סוערת, רועשת… בסערת-רוח עזה הוא מתהלך, עובר ושב מקצה החדר עד קצהו, ובדמיונו הנרעש חוזר ועובר כל המחזה עד עשר פעמים. כל הפרטים מתעוררים בזכרונו, שבים כמו חיים, ולבו מתכוץ מכאב אנוש ומרירות רבה. כחו אפס, רגליו נלאות, והוא נופל על המטה בלאות גמורה; אך מוחו לא נלאה כלל והוא מוסיף לעבוד עבודתו, להגות ולחשוב, אף דמיונו מוסיף לפעול וליצר תמונות וחזיונות… עיניו רואות אותה, את פניה החורים, אשר התלהבו פתאם ואחר רגע שבו חורו עוד יותר, את שפתיה דקות אשר ואת עיניה אשר נוצצו בברק נפלא ומוזר… באזניו מצלצל קוצה הרועד, אשר נשמעו בו כאב רגש מדכא, שועת יאוש מר וענויי נפש מחוללה, ואשר מתוכה מצלצלת התוכחה המרה: הזה היה הסבה העקרית היחידה!? היחידה?… לא, לא!… אמנם כן, היא, השופטת למראה עיניה, איננה יכלה לראות פה סבה אחרת, אולם הוא עצמו יודע את מהות הדבר באופן ברור ומכיר ישותה של עוד מכה אחרת, יסודית ועקרית יותר. הוא שוקע במחשבות ומוחו מתאמץ למצא כנוי נכון ומדויק למושג הזה… הוא יודע אותו ברור, כי כבר חקרהו לפרטיו בעתים שונות, אך לסמן אותו בשם ידוע איננו יכל… שמות רבים ושונים עוברים ברעיונו, אך אין אחד בהם מתאים למושג הפלאי הזה, ואין מסמן אותו במלואו – דובבות שפתיו בלחש, מבלי מצא את השם המבוקש – מרחק רב בין המחשבה והדבור, הפך מחלט, שתי בריאות שונות ונבדלות לגמרי: בריאה חיצונית – מדברת, ובריאה פנימית – חושבת… הבריאה המדברת הכל, משפטיה חרוצים וקבועים על כל והכל ודאי וברור לה; מפקפקת בכל והכל מספק ומוקשה בעינה. שני הפכים מהיותר קיצונים ומתנגדים התאחדו באפיו. בדבור הוא נראה כקבוע בדעותיו ובטוח בישרת הגיונותיו: משפטיו נמרצים ובטענותיו נשמעת הוכחה-פנימית מוצקה; במחשבה, להפך, דעותיו ומשפטיו מתרוצצים תמיד וסותרים זה את זה, כח הגיונו איננו נחשב בעיניו עצמו כל עקר וגם ההנחות היותר מוסכמות והיותר ודאיות נראות לו כמוטלות בספק… זכרון אחד עולה על לבו, ולמרות היות רוחו הפעם בלתי נוטה כלל לבדיחות, איננו יכול בכל זאת להתאפק משחר: הדבר מגוחך יותר מדי! היו עתים והוא ערך אל עצמו את השאלה: החכם הוא אם לא?… אם הוא עצמו עונה על השאלה הזאת בחיוב הלא כל כסיל ידמה כזאת. אם גם מיועדיו, כאשר נוכח פעמים רבות במקרים שונים, משמיעים דעה כזאת, אולי חנף הם עושים לו, אולי טועים הם בטפשותם או אולי חכמתו היא רק צפוי זהב לחרש אדמה, באופן אשר הברק החיצוני מסתיר את הפחיתות הפנימית?… הוא התברך כיודע נפשות, וידבר על תכונות מיודעיו בבטחה, כאלו היו נפשותיהם פתוחות וגלויות לפניו, ולא נמנע מהשמיע את השערותיו מהמין הזה גם בפני האיש ההוא עצמו אשר נדון עליו; אולם כל זאת היתה רק בדבור… גם באות, כי פעם בפעם מצא את האמת והאיש נשוא-משפטו הודה ברצון או באנס להשערותיו – גם האות הנאמן הזה לא היה מספיק לו… "נפש השני בחשכה" היה עולה על לבו משל הרוסי, וכל משפטיו היו נדפים. – אכן משוגע אנכי – נקוט הוא בנפשו – משוגע, משוגע… האין זה שגעון מחלט, להתענות בספקות תמיד ולפקפק בכל מראה-עינים?… שגעון, – לא, עוד הפעם גאון נפרז… כן, כן,… רק גאון נפרז… ראשית מחשבותיו נשכחה, ומוחו מתאמץ לתפס איזה רעיון עמוק… הרעיון נראה לו כצל נודד מרחוק, במוקף אד עב, והוא שואף לקרב לוטש עיניו לחדור בעד האד… פניו מתקררים ומפיקים עיון עמוק, פתאם הם צוהלים; הוא מצא את אשר בקש! הרעיון הוברר. נמצא היחס שבין גאונו וספקותיו! שנתן לעצמו חשבון ברור על זאת, לא היה גאונו נותנהו להציב את עצמו בשורה אחת עם אחרים, על כן היה גם דורש מעצמו בקפדנות יתרה דיקנות שלמה. בדבור היה מוצא זהירות כזאת מיתרת, אבל לא מפני שהיה נוטל גדולה לעצמו וחושב את משפטיו לנכונים, רק מפני שהיה בז בהחלט לשומעים. "הטפשים האלה אינם מסוגלים לחקר ולפלס כל דבר כראוי: פרזה מצלצלת, היקש חלק והוכחה נמרצה מספיקים להשלות את נפשם!"… אולם תמימותם המגוחכת הזאת של האחרים, היא עצמה השפיעה עליו להגדיל את נטיתו לספקות! הוא לא האמין "יתרון החכם מן הכסיל הוא, כי החכם יודע לפחות שאיננו יודע, והכסיל אף איננו יודע שאיננו יודע" – המאמר הזה היה מנחם אותו על אי-דעתו וממציא לו מין סיפוק-נפש מיוחד… שחוק לעג מר נגלה על שפתיו; רעיון חדש עולה על לבו. "הכסיל איננו יודע שאיננו יודע ועל כן איננו מרבה מחשבות, רק עובד ועושה כהבנתו הפשוטה ומצליח על הרוב; החכם המחקר מבקש תמיד חשבונות רבים קודם למעשה, אך עד שהוא מחשב ומפלס משתנים הדברים והוא זקוק לחשבונות חדשים; כל ימי חייהם עוברים ככה בלי מעשה, רק בבקשת חשבונות!… בזכרונו עוברים פרטים בתולדות חייו, המאשרים את המשפט הזה, והוא מוצא מין קורת-רוח מיוחדה, מין ענג מוזר בהלקאת-עצמו זאת… הוא מתענג למצא מקומות אנושים בנפשו ושש לחטט בהם: רגשות הכאב והיסורים הנעורים מגדילים עוד את תאותו לחטט ולנקר… שלשלת-זכרונות ארוכה נמשכת לבלי קץ, מעשים רבים מעורבים ובלולים עוברים יחדיו. מתחילה הם ברורים, גוניהם מסומנים וצבעיהם בהירים; מעט מעט הם נעשים כהים, מטושטשים ומקוטעים, המוח נלאה, הדמיון נרפה וכעין אד עב עולה ועוטה את כל!… תמונה עולה לפניו בצל. מחלפות שער-משי יורדות על הערף, קוצות תלתלים סדורים נופלות על המצח הזך, גומות-חן מתהוות בתוך הלחיים הרעננות ובקצה הסנטר העגול, המזדעזע מכל תנועת-שפתים קלה, טור שנים קצובות וצחות נגלה מבין שפתי-השושנים הדקות, ומשני עברי החטם המהקצע בעל הנחירים הדקות והמזדעזעות, נשקף זוג עינים כחולות וגדולות, מתוארות תבנית שקדים ומסככות עפעפי-משי עבות וארכות… התמונה דוממת, אך השחוק הקל מלא מרירות רבה והענים הכחולות – יגון, ענות-נפש ותוכחה אלמת! על יד התמונה האחת עולה תמונה אחרת. מבנה-גו איתן, קומה זקופה, חזה רחב ובולט, שער-ראש שחור ומסומר, זקן קצר ומחודד, שפם עב ומסולסל ממעל לשפה העליונה המגבהה מעט, וזוג עינים חומות-כהות ומלאות נגה לשני עברי החטם הגבנוני קצת… גם התמונה הזאת דוממה, אך בשחוק-השפתים נכרת עליצות-גאוה, היא והוא עומדים לפניו שלובי-זרוע וראשה נופל ונשען על כתפו!… הוא רוגז ורועד כלו; לבו מתכוץ והכאב העז מתחדש… הוא קופץ ממקומו ושב להתהלך בחדר; לו נדמה, כי התנועה פועלת להקל את הכאב… אחרי זמן מה הוא עומד פתאם לפני החלון, פותח את האשנב וסומך את ראשו על המסגרת. זרם רוח צח ומצונן עובר על פניו ועל צוארו, והקרירות הקלה נעימה לו מאד; דממת-הלילה בקסמה השוקט והנפלא פועלת על נפשו הנסערה פעולה מרגעת ועיניו נמשכות בלי-משים אל כפת הרקיע הנטויה ממעל… מספר הכוכבים המזהירים מעט הוא רק קרעי עבים צחורים מתנועעים בתמונות דמיוניות שונות: פעם כגלי ים סוער, פעם כעדר רחלים רועות ופעם כראשי הררי-שלג נעים ומתגודדים… בין קרעי-העבים נראה הירח כדולג ומקפץ מגבעה לגבעה, או כאוז-לבן טובל ועולה, צולל וצף לרגעים; לרגעים משתנה גם אורו, כהה ובהיר חליפות… שקוע בהסתכלות המראה הוא עומד דומם ובלי תנועה, רק זכרונו פועל בלי חשך ומעביר לפניו שלשלת מעשים ארכה, חוליה אחרי חוליה, מאורע אחרי מאורע – אך ילדה רכה היתה אז, לפני שש שנים, כאשר ראה אותה בפעם הראשונה, ילדה כבת ארבע עשרה שנה; גם הוא היה עוד נער אז, אף כי כבר חשב את עצמו לאיש מנוסה, ורק אחרי כן הבין את טעותו וישחק בעצמו על תמימותו זו. הוא היה עובד אז בבית-מסחרו של אביה, וככל חבריו הפקידים היה בא פעם בפעם לבית אדוניו בדבר פקודתו; רק מעט מעט קבלו הבקורים האלה צורה חדשה. אדוניו היה איש משכיל ובעתות הפנאי, כאשר נפנה מעסקיו וטרדות מסחרו, אהב להשתעשע מעט בשיחות נאצלות. ביחוד – בלילות מוצאי-השבת בחרף. ארבע וחמש שעות היו עוברות מבלי משים בשיחה שוטפת ועליזה, ובכל פעם היו משתוממים בהשמע פתאם קול פעמון השעון דופק שתים עשרה. ידידות בעל-הבית השפיע על יחס האחרים אליו. ביחוד דבקו בו הילדים, וגם היא כאחד מהם. הילדה התמימה לא מצאה כל יסוד להסתיר את דבקותה בו ואת ידידותה אליו. יחסם היה יחס אח לאחות צעירה או יחס מורה-מתנדב לתלמידה. כן, ביחס הזה היה פרט אחד, אשר לא נעלם אמנם ממנו גם אז, אך לא נתן לו ערך מיוחד. כאשר השתתפה לפעמים בשיחה הכללית, היתה פונה תמיד לא אל אביה רק אליו, ובהיות דבריה נשמעים לא כחות-דעת, רק בשאלה ובקשת באור, היו תשובותיו גם הן כעין באורים והסברות-מורה. באוריו לילדה הנבונה הזאת גרמו לו ענג רב; בכלל נעמו לו בקוריו בבית הזה, אשר פעלו עליו פעולה משיבת נפש… לפעמים אמנם שאל את נפשו לסבת המחזה הזה, אך התשובה לא היתה קשה: אפיו נוטה לחיי-משפחה, ובדידותו המלטה בעיר-נכריה גורמת לחזוק הנטיה הטבעית הזאת; יחס בני הבית הזה אליו מספק במדה ידועה את הצרך הזה בנפשו ועל כן הוא חביב ונעים לו ביחוד… בימים ההם הזדמן לו מקרה טוב, להחליף את משמרתו הראשונה במשמרת אחרת יותר טובה; אך הדבר הזה לא השפיע לרעה על יחס-הידידות לבית אדוניו הראשון; להפך, התקרבותם גברה עוד יותר בחדול היחס הנמוסי המכרח בין אדון ופקידו; הוא היה כאחד מבני-הבית. בחייו. אמנם לא חסרו גם בה פגעי-החיים המצויים ולא נעדרו שעות רעות, אך השעות הנעימות, אשר היה מבלה בבית ידידיו הנאמנים, היו משכיחות אותו את צרותיו וממתיקות לו ממרורים רבים… הנעימים והתמונות הנחמדות ההאלה מרחפים עוד רגעים מעטים לפניו ומשעשעים אותו… לו צר מאד להפרד מעליהם; הוא מנסה לעצרם עוד מעט, אך הרעיון איננו משתעבד לרצון ושלשלת הזכרונות נמשכת ונמתחת הלאה, הלאה… ארבע שנים עברו. תנאי-חיים שונים ומשונים. מסבות הפכיות ומתנגדות השפיעו על אפיו ויטביעו חותם מיוחד בנפשו. לברר עד כמה פעל כל אחד מהתנאים, כל אחת מהמסבות האלה בפרט אין כל אפשרות; בכלל נראים כעין שני זרמים מתנגדים בחייו, כעין שני עולמות נבדלים, והוא נסחף בזרם האחד ופעם בשני, מקולע פעם אל העולם האחד ופעם אל האחר… הוא מתענין בספרות ובשאלות נאצלות ומוצא עונג מיוחד בקריאת ספרים טובים ורעיונות חדשים. בשעות כאלה הוא מתהוה לאיש אחר, מתנשא מעל החיים החמרים ומביט מנקודת-השקפה אחרת על כל דבר וענין… אולם אחרי שעות כאלה באות שעות אחרות, תביעות ושאיפות אחרות. החמריות בולעת אותו כלו, וכאחד אנשי-המעשה הפשוטים הוא עושה כל מה שהללו עושים. מושגיו גם הם כמו משתנים, והחקירות הנאצלות יחד עם ההשקפות הגלות עמהן נראות בעיניו כמגוחכות בתמימותן השלמה… שני הזרמים האלה ושני העולמות נבדלים ונפרדים לגמרי, אך באחרית הימים התערבו זה בזה ושני מיני המושגים השונים והמתנגדים התמזגו יחדו ותצא מהם תערובת מוזרה, כברק מאיר לו רעיון חדש. האין הדבר הזה סבת בוזו המיוחד למשפטי החברה הסובבת אותו?… רוב האנשים אשר הוא מכיר, בני עולם אחר הם: או אנשי-רוח רחוקים מחיי-המעשה, או אנשי-מעשה משוללים ענינים נאצלים, ועל כן גם השקפותיהם ומושגיהם צרים ונוטים לצד אחד: או נאצלים יותר מדי, או מגשמים בהחלט… והוא עצמו מה טיבו?… האם לא התגשמו גם מושגיו במלחמת האנכיות הגסה במלחמת הקיום האכזריה? האם לא התקשו גם רגשותיו ולא נעשו גסים בתוך הגסות החמרית הכללית הסובבת אותו? יש אשר הוא נוטה להשיב על השאלה הזאת בחיוב, אך מבלי משים עומדת לפניו שורה ארכה של מעשי צדקה וחסד שונים אשר עשה, שורה ארכה של קרבנות, אשר הקריב מצדו לטובת אחרים. לא רק בית אביו, אך גם רבים מבני-משפחתו היותר רחוקים היו פונים אליו פעם בפעם ונעזרים על ידו. הוא לא רק היה נותן להם את מותרו, אך היה מחסר גם את נפשו, חושך מצרכיו ומביא את עצמו בדחק נורא… אבל מה הגיעתו לזאת? עולה שאלה אחרת לפניו, ולא זאת הפעם הראשונה; גם בשעה שהיה מקריב את קרבנו, לא היה משלה את נפשו כלל והיה מכיר היטב, כי לא האהבה הנפרזה לעזוריו מניעתו לעשות מה שהוא עושה: אהבה כזו, העושה את האדם מסוגל להקריב את נפשו בעד טובת זולתו, היתה זרה לרוחו בכלל, ואהבתו לבני-משפחתו בפרט לא יכלה להתפתח במדה מרבה, אחרי אשר הרחק מהם עוד בנער – מה היא אפוא הסבה האמיתית? הוא שקע במחשבותיו. משפט אחד סובב במוחו, לא-ברור עוד, אך נכון כנראה; בכל זאת עודנו מתמהמה ומבושש לשאתו; קרה נוראה חולפת אותו כלו לזכר הרעיון הזה… הוא חוזר וזוכר נשכחות, שב ומחדש בזכרונו רגשות שונים אשר קננו בלבו בזמנים ידועים, מסדרם, עורכם ומפלסם – אכן צדק המשפט הזה! רק פרי הגאון הוא! רק גאון נפרז ולא אהבה יתרה היה היסוד למעשה צדקתו!… וההכרה הזאת מדכאה את נפשו ומכאיבה את לבבו מאד. "גאון-אנכיות! גאון-שטות"! מדובבות שפתיו בדממה; והמון חדשים מתעוררים, המון מעשים באים ומאשרים מדוע לא פנה אליה ישר ולא גלה לה את לבו?… הוא הלא ידע, כי היא אוהבת אותו ואביה לא יתנגד לחפצה; אך גאונו האוילי לחש באזנו את ספקותיו וחששיו התמידים: ואולי טועה הנך? אולי לא תקבל הצעתך, והוראתך תעורר רק שחוק?… התוכל נשוא חרפה כזאת?… היו עתים, אשר אחרי מלחמה פנימית כבדה וממושכת היה מחליט, כי מצדה ומצד אבותיה לא יהיה מעצור; אך אז היו מתעוררים חששים אחרים בנפשו: מה יאמרו הבריות?… מה יאמרו בשמעם כי פקיד עני נושא בת סוחר עשיר? האם לא יחליטו, כי השתמש באמצעי ערמה שונים להשיג את האשר הזה?… בקוריו נעשו לא-נפרצים. ביחסו אליה נראתה קרת-רוח מלאכותית; אך בכמה עלו לו ההתחפשות והגזירות-ברצון האלה? כאשר היה עובר על ביתם בערבים – איזה כח נעלם היה מושכו שמה נגד רצונו! – ורואה מבעד החלונות המוארים צללי אנשים עוברים ושבים בחדר, היה לבו נקרע מקנאה לאורחים היושבים בחברתה ונפשו כלתה מתאוה לסור שמה; אך שכלו הקר היה גובר תמיד על הרגשות המתפרצים והחלטתו היתה משתמרת בדיוק! מה היתה כונתו בארח פעולתו זה? החשבון היה ברור. מצד אחד חפץ כי אינו רודף אחרי האשר הזה, ומצד אחר קוה לפעל עליה בקרתו המדומה, להוציא מפיה את המלים, אשר היה עליו להשמיען ראשונה והוא לא חפץ… אל המטרה הזאת היתה מכוננה כל פעולתו, ובבקורב הלא-נפרצים היה מסבב את פני השיחה באופנים שונים לחפצו. חפצו היה מצליח במדה ידועה. פעם בפעם היו נגלים סמנים טובים, נשמעים רמזים מובנים; אך הוא לא הסתפק בכל אלה, ויחכה לשמוע דברים ברורים ומפרשים… הוא מניע ראשו: "שגעונות, שגעונות!" והשגעונות האלה היו רבים ועצומים. הוא היה קוצב מראש משך זמן ידוע בין בקור לבקור וסופר בקצר-רוח את הימים; אך כאשר היה מגיע הערב המקוה והוא הולך כבר בדרך, היה עולה פתאם על לבו: אולי טוב ונכון יותר לדחות את הבקור עוד לימים אחדים?… הוא היה שב בחצי הדרך, באותו רגע היתה גוברת עליו התשוקה לראות את פניה והוא היה מכונן צעדיו עוד הפעם אל ביתה… במרחק צעדים אחדים מפתח הבית היו מתעוררים פתאם בקרבו פקפוקים חדשים והוא היה עובר ישר הלאה, אך בקצה הרחוב היה מתחרט עוד הפעם ושב על עקבו… ככה היה הולך ושב, מחליט ומתחרט פעמים רבות, וסוף סוף היה חורץ וסר, אך בהיותו כבר בסף הבית היה מתחרט עוד הפעם על סורו וכמעט היה נכון לשוב אחור… בכל פעם מדי בואו היה לבו נרעש ונפעם ונפשו משתעשעת בתקוה, אשר העבירה קר וחם בכל יצורי גוו: הפעם יבורר הדבר בודאי… כל בני הבית היו מתיחסים אליו בידידות רבה, על בואו; בכל זאת היה צרך מיוחד בבדידות ותנועה, ועל כן היה נוטה אל הרחובות היותר חשכים ושוקטים… שם היה מתהלך זמן רב דומם, שקוע כלו במחשבות ודמיונות לא-ברורים… כרגב קרח נוגע פתאם אל לבו החם זכרון ערב אחד מערבי-הקציר. השמים היו קודרים, החשך גדול, גשם דק טפטף ורוח קר ולח נשב. הוא יצא אחרי חצות הלילה משם ויתהלך אט ודומם באחד הרחובות השוממים והחשכים. ברחוב לא נראתה כל נפש חיה ואיש לא הפריעו ממחשבותיו. פתאם התנגש באיש הולך לקראתו וקול מכר נשמע: "האח! מאין ולאן?". הוא ננער ממחשבותיו, הוסח ברגע אחד מעולם דמיונותיו ויראה את בן אדוניו הצעיר לפניו. הפגישה הזאת לא היתה לו נעימה ביותר, אך הועיל לא יכל; וכאשר נלוה בן-אדוניו עמו וילך על ידו, היה אנוס להשתתף גם בשיחה, אף כי דעתו לא היתה נוחה כלל מזאת… השיחה סבבה במשך זמן-מה על ענינים פחותים ובלתי חשובים, אך אחרי הפסקה ממושכת אחת פנה בן לויתו פתאם אליו בשאלה: הנכון הוא לדון בענין נכבד?… קול הרצינות המיוחדה, אשר נשמע בשאלה הזאת, ענינהו ויעורר בקרבו תשוקה לדעת, מה הדבר הנכבד הזה? – כאשר ענה בחיוב, עוד בושש בן-לויתו במשך רגעים אחדים להחל את הרצאת הדברים. אחרי החל לספר בהם-נפש בלתי-מצוי, כי זה כששה חדשים הוא נפגש בבית אחד ממכריו עם עלמה אחת, אשר פעלה עליו מיום-התודעותם הראשון פעולה נמרצת, ועתה הוא אוהב אותה אהבה עזה כמות… – הנני מרגיש בנפשי, כי חיי בלעדיה לא יהיו חיים; עוצה נא אפוא, ידיד, מה אעשה? – חתם בן-לויתי את ודויו החם בשאלת-עצה. הודוי הגבוה הזה פעל עליו פעולה מזרה, כי פגע במיתרי-נפשו הכי-ענוגים והכי-נעלמים. יחסו הישר של איש-שיחו אל רגש אהבתו עוררהו לערוך את יחסו הוא אל אותו הרגש עצמו, וההערכה הזאת עוררה מבלי-משים מחשבות רבות ושונות… הוא שמע בשימת-לב רבה וברצינות את דברי בן לויתו, אך לשמע חתימת-הוידוי לא יכל להתאפק משחוק-קל ויער בלעג: – אמנם נראה הדבר כי אהבתך סכסכה את כל חושיך: הנך שואל מפי עצה מבלי השמיעני את פרטי הענין, מבלי קרא אותה גם בשם… איככה אפוא אוכל ליעצך? הוא התענג רגע על מבוכתו הגלויה של בן-לויתו, אשר מצד אחד לא יכל לערער על הטענה הצודקת הזאת ומצד אחר כבד ממנו לפרש את השם; אך המבוכה הזאת לא ארכה, ובן-לויתו, אחרי פסחו רגע קטן על שתי הסעפים החליט לגלות את כל לבו… עתה הובא הוא עצמו מבוכה נוראה. לאשרו העלים החשך מעיני בן-לויתו את חורת-פניו הפתאמית ואת חלחלתו העזה ברגע שמעו את שמה; לאשרו הוסיף איש-שיחו לדבר בחם-נפש ולא דרש ממנו תשובה ברגע ההוא: קולו הרועד ונשימתו הנפסקה היו מגלים בודאי את סודו… רגשות שונים ומוזרים מאד התרוצצו בקרבו. הוא היה עולה על בן-אדוניו בכשרונותיו וידיעותיו, וגם האחרון הכיר את זאת ויתיחס אליו לא כבן אדון לפקיד מסחרם, רק כאח צעיר לאחיו הגדול, החכם ומנוסה ממנו. הוא מצדו אהב את בן אדוניו, אך בעמקי נפשי פנימה היו מתעוררות לפעמים, על הרב עמל וזכות עצמים מה שאחרים יותר-מכשרים אינם מוצאים בכל עמלם וכשרונותיהם!"… בכל העתים היתה תלונה כזאת חולפת רק כצל נודד, ואחר רגע היה מתחרט ונכלם ברגש-קנאה שפל כזה; אולם הפעם לא יכל להסתלק מהרגשות האלה והתמרמרותו גברה יותר ויותר… פתאם חלפהו רעיון כברק ובמוחו השתכללה בממשך רגעים מעטים תכנית-פעולה חדשה לכל פרטיה. הוא נכסף זה כבר לשים קץ לספקות האלה ולברר את מצב-הדברים הנוכחי: עתה יעשה החפץ הזה. עקת-הנפש הקודמת סרה, במנוחת שלמה פלס את אורחות המעשה הצריך להעשות, וכמעט נגמרה החלטתו בנפשו, החל לפעל תכף על פי המגמה החדשה. הוא הלהיב בדבריו את דמיון בן-אדוניו הנוח להתפעל וייעצהו להשתדל בדבר בלי אחור ודחוי; מצדו הבטיח סיוע, אם אביו או אביה יתנגד לחפץ הזה… בן-אדוניו הביע לו תודה רבה על השתתפותו החמה ועצתו הישרה, אשר מלא אחריה בדיוק ויקו לתוצאות טובות. בימים ההם היה מצב-נפשו מוזר. מנוחת-הנפש וצהלת-הרוח המצויות נגוזו, ותחתיהן באו רצינות, אי-רצון ויגון מעיק. לעתים התחלפו גם אלה מבלי סבה נראית בעליצות סוערת ונטיה להוללות, ברגעים כאלה היה מרגיש צרך ברשמים חזקים, רעש וטלטול; אך ספוק הצרכים האלה לא היה מרגיעו בכל זאת; הוא היה משתוקק, מבלי דעת כי היתה מלאה אותו בחלומות אויליים, משוללי הגיון וחסרי-טעם… הסמנים המרגיזים האלה בכללם היו תוצאה ישרה מאי-ברירות המצב, אך במדה ידועה השפיעה עליהם גם ההכרה, כי מכוער מאד מעשהו, שהוא משתמש לרעה באמונו התמים של רעהו… ישרת-רוחו הטבעית היתה מתעוררת פעם בפעם על הנבלה הזאת, אך הרגשות האנכיות היו גוברים על פקפוקי הישר ומשפיעים על השכל, להמציא גם נמוקים מוסריים שונים להצדקת הפעל הבלתי-זך. "כלי נשק שונים נתנו לאישים שונים להגנת-עצמם, – היה מתפלסף – ואם נמנע ממני מין נשק אחד, אשר נתן רק ביד רעי לבדו, הלא יש לי הזכות להשתמש במין האחר, אשר נמנע מרעי ונמצא רק ברשותי"… רגש הקנאה בכלל, וביחס אל מכריו העשירים בפרט, היה זר לאפיו. הגיונו הבריא היה לוחש לו, כי כשם שהוא יכל לטעון נגד העומדים במדרגה גבוה ממנו: על יסוד מה הם נהנים מזכיות מיוחדות? כך יכולים אחרים, העומדים במדרגה שפלה ממנו, לטעון גם נגדו ולערער על זכיותיו המיוחדות בערך… כה היתה השקפתו הרגילה סדר החיים. אך בימים ההם היה לו רגש הקנאה לאמתלא טובה, להכשיר במדה ידועה את האמצעים המגונים, אשר השתמש בהם נגד בן-אדוניו – האם רק לאיש הזה חטא בנפתוליו והתכחשותו?! זכרון עוד ערב אחד עולה לפניו, ומפח-הנפש של חרטה לאחר זמנה תוקפהו כלו. הוא ישב בבית אבותיה, הילדים הקטנים עזבו זה מעט את החדר, כי הלכו לישן ובחדר נשארו רק הגדולים. השיחה נפסקה פתאם ואיזה רצינות מיוחדת הורגשה בדומיה… ברגע ההוא כמו קפא כלו בצפיה, רק לבו פרפר וידפק במדה שחשש אולי נשמעות הדפיקות החזקות האלה למסבים… הוא ידע מראש כי ישאל על בן-אדוניו, בכל זאת אסף כל כחות-נפשו, למען לא יחורו פניו ולא יגלה רטט גוו, כאשר החל אביה לספר לו את הדברים אשר היו ידועים לו מקודם… – בכלל הנני מוצא את ההצעה הזאת טובה ונכונה לי, – חתם האב בדבריו – ובכל זאת לא נחפזתי להשיב מחלטת, כי נכספתי לשמוע את דעתך בענין הזה. את החתן הנך יודע בודאי יותר מכל, גם לנו כמדומה, הנך ידיד נאמן: עצתך אפוא תהיה היותר ישרה ונכונה… רגע אחד נדמה לו, כאלו המדבר מתבונן בו בעין בוחנת וחודרת. אך אחרי רגע החליט כי דמיונו מטעהו, ויסב את עיניו מהאב ויתבונן אליה: היא היתה נבוכה, על לחייה נגלה אדם קל ובעיניה נוצץ ברק מוזר… ברגע ההוא התעורר בו עוד הפעם החפץ לחדול מהמשחק המסכן הזה; אולם גאונו התנגד לזאת, והוא מלא אחרי עצתו… בחם נפש והתלהבות מלאכותית ספר את שבחי החתן, מנה אחת לאחת את מעלותיו החמריות והמוסריות ויסים טובה, עצת ידיד-בית נאמן, לבלי עזב מיד אשר גדול כזה… משוגע! משוגע!… נפתל, משוגע!… בצאתו מן הבית היה נסער מאד, אך באותה שעה – גם שבע-רצון בעצמו, שמח במסבת-הדברים הטובה מאד… הוא היה בטוח כי היא אוהבת אותו, ובאפן כזה לא היה כל ספק, כי מהללו לא רומם את המהולל, רק גדל וינשא אותו עצמו בעיניה… מצד אחד היה גאונו מספק בהחלט, ומצד אחר היה גם נצחונו קרוב – אולם חשבונו האחרון לא נצדק! עוד ימים אחדים לפני כן ידע כי החלט הדבר; בכל זאת מאן להאמין עד הרגע האחרון כי יקום ויהיה באמת. אמנם לזאת, אך איזו תקוה לא-ברורה שעשעתו, כי פתאם יקרה דבר בלתי-צפוי אשר ישנה את הכל מן הקצה אל הקצה; אולם כל דבר לא קרה והערב הנועד לתנאים הגיע. הוא רוצץ כמשוגע בחדרו ומוחו חשב להתפוצץ, "היא מארשה, הכל נחרץ ונגמר!" – נקר במוחו רעיון אחד בלי-חשך וכמו הסתתר איש זר בקרבו פנימה ויתגר בו בלעג וקלסה: הלא לזאת שאפת, נכספת לשים קץ לספקות, לדעת דבר ברור, הנה הושם הקץ לספקות והדבר הוברר: היא איננה אוהבת אותך!… "היא איננה אוהבת אותו" – האפשר עוד להסתפק בזאת רגע?… האין העובדה האחרונה מוכיחה למדי, כי טעה כל הימים ונטעה מאהבת-עצמו הנפרזה?… היא איננה אוהבת אותו?… לא, לא, אלף פעמים לא! אי-אפשר הדבר. אי-אפשר הוא החלט, כי התבוננותו המדויקה במשך שנים רבות מוטעה כלה וכל סמני-הנטיה המחלטים לא היו כלל במציאות, רק בדמיונו הנטעה! באמת, איך היתה אפשרית אחרית כזו, שהיא המחלט מאשר שער, מאשר הורה ההגיון הבריא? לא… אך משגה פה, טעות מקרית, אשר תגלה בברור-דברים נכוח! הוא שקע במחשבות ובמוחו עברו אופנים שונים, איך לברר את הדבר. עוד לא אבד הכל – הגיד לו לבו – את המעות עוד אפשר לתקן, אם רק יסתלק מהחרפה המדומה וידבר עמה מפרש… לדבר מפרש, אבל מה ידבר?… כי אהבה?… האמנם אהבה?… האמנם אהבה?… נפלא הדבר: במשך חדשים אחדים, עד הרגע ההוא לא עלתה השאלה הזאת על לבו. בתקופת עת ידועה לפני כן היתה השאלה הזאת מענינת אותו ומעסקת את מוחו הרבה. סמנים שונים, שללו ממנו כל יכלת להחליט דבר, בכל זאת היתה דעתו נוטה יותר לענות בשלילה. פתאם הוסחה דעתו מהשאלה הזאת לגמרי, אך לא מפני שמצא עליה תשובה, רק מפני שמוחו היה עסוק בשאלות אחרות. אחרי הפסקה ממושכת הנה התעוררה עוד הפעם ותגרר אחריה המון ספקות, חששים ופקפוקים שונים. האם לא טעות גמורה היא? האין מקום לשער, כי יסורי-האהבה המדומים בנפשו רק התמרמרות הגאון הנפגע הם ולא יותר?! הגאון… הגאון הארור… האם לא מלא הרגש הזה בנפשו את מקום כל הרגשות האחרים? האם לא בלע רגש האנכיות הזה את כל חושיו? הזה היה נחמתו בימים הבאים אחרי הערב ההוא, ויעזרהו להתחפש במנוחה מצוינה ולהתראות כאילו אין הדבר נוגע אל לבו כלל… ופרי הגאון היה שובע-רצון; ההכרה, כי איש אחר במקומו לא היה מסוגל למשל ברוחו ולהתכחש באפן מצוין – ההכרה הזאת ספקה את אהבת-עצמו… כן הוא, אהבת-עצמה מצאה ספוקה, אולם פצעי לבבו האנושים לא נרפאו בכל זאת. למרות כל ספקותיו, חששיו ופקפוקיו: האוהב הוא אם אין; למרות כל חקרנותו והתפלספותו העיוניות, היו יסורי-נפשו בפעל נוראים ואיומים, והכאב הפנימי – אנוש עד להשתגע… חם גדול תוקף את כל גופו נשימתו נעשית כבדה והוא מוציא את ראשו מבעד האשנב ושואף את רוח הלילה המצונן בנשימות חזקות. כמה פעמים היה קופץ בלילות ההם מעל משכבו, רץ אל החלון ופותח את האשנב למען שאף רוח צח, כי כבדה נשימתו וכמו לא נמצא לו די אויר בחדר… במשך היום היה משתקע בכונה במלאכתו והיה מטריד כל מחשבה וכל דמיון מלבו, על כן נראה כשוקט, רק רצין ועצוב-רוח קצת יותר מהרגיל. אולם בלילות, בלילות על משכבו, לא יכל עוד למשל ברוחו, ודמיונו הנסער היה יוצר ומעביר לפניו תמונות שונות… נשיקות, חביקות ויתר אותות-החבה והקרבה – כל קסמיו הנפלאים של גן-עדן האהבה היו מצטירים למרות רצונו בדמיונו הנלהב, והוא היה מזדעזע ומתעות כלו מרגש הקנאה המר והמדאיב… מה נקל היה לו להיות המאושר הזה! מה נקל… מה נקל… נשנות המלים פעמים רבות שלא בהכרה, והכאב העז חולף מעט מעט ומתחלף ברגש דאבון קל, געגועים ושאיפות-נפש לא-ברורות… הוא שוקע יותר ויותר במחשבות ודמיונות, אך הוא עצמו איננו מכירם ואיננו יודע טיבם… זרם רוח קר עובר על פניו ומקפיאם, אך הוא משנה רק בתנועה מכונתית את מעמד גוו ונוטה מעט הצדה… הוא איננו מכיר גם את מראה עיניו, אף כי הוא נראה כשקוע בהסתכלות המחזה הנפלא אשר לפניו, מחזה עלית עב כבד מקצה האופק… העב נראה כרודף אחרי שפעת קרעי-העבים הקלים הנסים מפניו. הוא דולק אחריהם, מתאמץ להדביקם, אך הם קלים ממנו, והוא חודל מהם פתאם ופונה אל הירח להעיבו… הירח גם הוא כמו מתאמץ להפטר מפני העב ונוטה הצדה, אך רודפו אינו מרפה ממנו… הנה אגפו הבולטת משיגה ומכסה את הירח, הלז נוטה הצדה ונגלה עד ארגיעה, אך אחרי רגע שבה אגף העב ומכסה אותו: הוא איננו נראה עוד… מה נקל… מה נקל… סובב רעיון אחר במוחו, ופרטי הערב האחרון מתעוררים מעט מעט בזכרונו ועוברים לפניו אחד אחד. הוא סר אל ביתם במקרה, במלאכות אדוניו אל אביה ובמקרה לא היה איש בחדר זולתה. בארבעת החדשים מיום אירושיה התראו פנים רק פעמים אחדות, ובכל פעם – בחברת אחרים; הראיון הזה ביחידות עורר בקרבו רגש מעורב, משמחה ויראה יחדו… שכלו לחש לו, כי ראיון כזה מסכן מאד ועליו להפסיקו, אך רגש אחר יותר חזק גבר הפעם על שכלו וידביקהו כמו במסמרים אל מקומו… הוא נשאר; אך אחרי הפרזות הראשונות והמצויות כבר הורגשה קרבת דומית-מבוכה כבדה. השיחה אמנם לא נפסקה עוד לגמרי, אך התאמצותם הגלויה של שני הצדדים להמשיכה העידה, כי השיחה המאונסה איננה יכולה להמשך הרבה; היא נפסקה אחרי רגעים מעטים… שניהם החרישו. היא ישבה דוממה, ראשה היה נשען על ידה ועיניה, המכוסות בשמורותיהן הארכות והעבות, היו נטויות אל נקודה אחת הצדה. הוא התבונן בה בתאות-נפש עזה; ולמרות כל הוכחות הגיונו, כי חובתו היא לשים כרגע קץ למצב הזה, לא מצא בנפשו די כח-רצון לעשות זאת… הוא הרגיש את ולא נמצא בו כל רעיון ראוי לשיחה… – על מה שקעת ככה במחשבותיך? – התמלטה מפיו פתאם שאלה, ובעודה על לשונו כבר הרגיש את כל זרותה ברגע הזה, גם הרגיש כי קולו היה רועד קצת… בתוי פניה חלף רטט קל, והיא נשאה פתאם את עיניה ותבט בו… הוא איננו יודע עתה, מה היה אתו ברגע ההוא. המבט הנטוי אליו פעל עליו פעולה בלתי-מצויה ובלתי-מושגה: בו נראו לו כל מרירות האהבה הנואשה, כל יאוש התקוה הנכזבה וכל ענויי המאויים הבלתי-מספקים! – הלא מזה! – קרא אליו קול בקרב לבו, – נוסה בעוד מועד, עוד רגע קטן והמועד יעבור!… עוד רגע קטן – וכבר עבר המועד! הדברו אז ברגע ההוא דבר?… לא!… רק עיני שניהם נפגשו יחד, והעינים האלה הביעו ברגע אחד יותר ממה שהפה יכל לדבר, יותר ממה שהאזן יכלה לשמוע… במשך רגעים אחדים היה כנדהם, משולל-הכרה, וכאשר שבה אליו הכרתו לא הרגיש כל סערת-רוח, רק כאב עז וחד, גם מין קרה איומה בקרבו פנימה… ברגע ההוא הכיר היטב את כל כבד אשמתו לה ולעצמו, הכיר גם את חטאו האחרון, כי נשאר אתה ביחידות הפעם; אולם למרות כל זאת הוסיף עוד חטא חדש על חטאיו הראשונים… למה עשה כדבר הזה? למה בא הודוי המאוחר הזה, בשעה שאת הרעה הנעשה כבר אין להשיב, וברור-הדברים הנכוח גורם רק מכאובים חדשים ומעורר פצעים ישנים?! הוא החריש אז, בשעה שהיה מחויב לדבר, – למה אפוא דבר עתה, בשעה שהיה מחויב להחריש?!… על חטאו האחרון קבל את הענש הראוי לו: ברור-דברים הזה הראה לו מצד אחד את כל ערך האוצר היקר אשר אבד לו רק באולתו, ומצד אחר לא השאיר עוד מקום לכל ספק קל: אם היה האשר הזה אפשרי לו… בדברים פשוטים, אך נכוחים ומעוררי-לב, ספרה לו על דבר המלחמה הפנימית הקשה אשר בנפשה. היא אהבתו מאז, גם אבותיה שערו את רגשותיה ויהיו נוטים אחריו, אך קרתו המדומה והתרחקותו הטעום לחשוב את הדבר לנמנע מצדו. בכל זאת שאל אותו אביה בכונה מיותרת על דבר החתן; בערב ההוא הוטל גורל שניהם, ותשובתו עכרתם… היא אמנם שערה את האמת כי גאונו מדכא בקרבו את רגשות אהבתו, אך רגש כבודה נגדו ויראתה מפני אפיו הקשה והדיספוטי – כל אלה הכריחוה להשיב לו מרי תחת מריו… האשמה היא? היכלה לעשות אחרת? – ובכל זאת, – הוסיפה לספר זאת קיויתי עוד עד הרגע האחרון, כי רגש האהבה יתלהב מהקנאה לאחר וסוף סוף ינצח בקרבך את הגאון, אך לשוא! – גאונך גבר על כל, – הוא נצח, ואנחנו אמללנו שנינו!… הבקר אור, הכוכבים המעטים נאספים אחד אחד. והוא עודנו עומד נשען על מסגרת החלון, שקוע כלו בדמיונות. ופניו, אשר דלו וחורו מאד בלילה הזה, נעשים חורים-ירוקים לאור הבקר הכהה. הציונים מתכנסים עתה לבאזיל לאספתם השניה, רבים יהיו הצירים, ורבות מהם, כנראה, תהיינה הדעות השונות… עוד באספה הראשונה, כמעט טרם ידעו המתאספים למה הם מתאספים, היתה האחדות קרובה להתפורר לרסיסים, אך ברב כח הגינו עליה, והרבה מן הרגילים להעמיד על דעתם בכל אופן שיהיה, התרצו לעשות חסד עם האספה ועם ישראל, ולא נפלגו לכתות באותו מעמד, מפני הטענה הישנה: למה יאמרו הגוים? עתה, כנראה, לא יועיל גם החשש מורשת-אבות זה, והמלחמה בבאזיל תהיה חזקה, ומי יודע, אם לא יספרו הצירים אחרי כן לאמר: על נהרות באזיל שם ישבנו גם בכינו, בזכרנו כי כל אחד מאתנו מעמיד על דעתו דוקא ודעת חבריו כאין נחשבה בעיניו. תיכף אחרי האספה הראשונה נתגלו בקיעים בהציונים, ומאז ועד עתה רבו המבקרים אחרי מעשיהם ורבו הרוצים למשוך את הציוניות כל אחד לדעתו דוקא. הריב הראשון היה ע"ד ההצעה לבלתי הרחיב את הישוב בארץ-ישראל עד קבלת הזכיות. ההצעה הזו זרה היא לנו, בני רוסיה, אשר מעלתה של הארץ בפני עצמה חשובה לנו מאד גם בלי זכיות, ומובנה היא רק בפי אחינו מחוץ-לארץ, ששבו פתאום לעמם הנדכה ולא לרוחו מימי עולם, אשר בעיניהם כל יתרון הארץ ההיא הוא רק בהזכיות העתידות לבא, ובלעדיהן הרי היא ארץ ככל הארצות. אחרי כן באו טענות חדשות, כי אחינו בחוץ-לארץ אין לבם אלא אל החמריות, ואל היהדות הרוחנית לא ישימו לב, כאילו הארץ כבר נתונה לנו ועלינו עתה לקבוע בה קולטורה מיוחדת והננו מדיינים עם מתנגדינו, החפצים להביא תיכף לעמנו קולטורה זרה לנו. פתאם בא רב אחד ודרש לקבוע ועד של רבנים על יד הלשכה הציונית, כאילו המון-העם בא לפני הלשכה בשאלות על אדות קורקבן שנטרף ומשהו חמץ בפסח. מצד אחר בא איזה נער סכל ואמר, כי דבר אין להציונים לא עם המשנה והתלמוד ואפילו עם הנביאים והכל שרוי לנו ומותר לנו, כאילו ראה אותו טפש עם אחד או מדינה אחת ואפילו איזה קבוץ מיוחד שקנה לו מקום בדברי-הימים שאין לו דת ואמונה. אחרים רוצים לעשות פשרה, להשאיר את הנביאים ואולי גם את המשנה והתלמוד, בלי-ספק יתאמץ בכל כחו להעמיד דוקא על דעתו. זה יאמר: תנו לנו שטר מקוים בבית-דין ובחתימת כל הנאספים, כי בהוסד מקלט ליהודים בארץ-ישראל לא יגרע מאומה מכל הכתוב ב"חיי אדם" ו"חכמת אדם", זה יאמר: לא כי, אך את המשנה ואת התלמוד נשמור ולא יותר, זה יאמר: קחו לכם הכל, רק את הנביאים לא נתן לכם, וזה יאמר: עלינו לעשות קץ להזמן העבר עם כל אשר הביא לנו, רק לאומיים אנחנו, ואתם קחו עגלות והובילו את התלמוד לפומבדיתא ונהרדעא, ואת התורה להר סיני, ואם לא – איש לאהליך ישראל. נקל לשער, כי אם דור הפלגה כזה יבוא לבאזיל – אז מלבד שלא נעשה מאומה, אלא גם נהיה לשחוק לכל באי-עולם. עד כמה נפלנו, אם במשך שש-עשרה שנה אנו עומדים על נקודה אחת, מבלי זוז הלאה אף צעד אחד, מבלי הרבות דעת. עוד לפני שש-עשרה שנה, אך החלו הסופרים לעורר את שאלת ישוב הארץ ותקומת האומה, והנה נפל פחד השלחן-ערוך על המשורר המנוח יל"ג ויאמר: "האם אפשר יהיה לכנסיה הזאת ברצות ה' את דרכה להגיע לגדולה כעין מדינה בפני עצמה להושיב את השלחן-ערוך להיות השליט בארץ ולמלאות את כל הכתוב בו? וכו' לא נוכל להוציא את בני ישראל מגלותם הארצית בטרם שנוציאם מן הגלות הרוחנית הגדולה ממנה (?) וכו', גאולתנו תוכל לבא רק אחרי פדות נפשנו" ("המליץ" תרמ"ב גליון 12). עוד הוסיף המשורר הנ"ל: "מחוייבים אנחנו לצאת מן המחשכים אשר הושיבונו בם… העם ההולכים בחשך… במשך הדורות האחרונים הרבים וכו' החומה הרחבה (כלומר חומת בבל, היינו התלמוד) וכו' ערער תתערער. אפס כי ממנה נקח אבן לפנה ואבן למוסדות, כל אבן יקרה וכל אבני קדש, לבנות בם את בית ישראל החדש" (שם גליון 13). וכאשר עניתי לו אני: "אין מערבין שאלה בשאלה, וחלילה לנו לערבב שאלות דתיות בשאלות ישוב הארץ" (שם גליון 14), התקצף על דברי אלה רב אחד ואמר, כי גם בשובנו לארץ אבותינו "לא יפול מאומה ארצה מכל המבואר בשו"ע אף כחוט השערה" (שם 25). אותן הטענות עצמן שכבר שמענו אותן לפני שש-עשרה שנה, ועלי, לדאבון לבי, לכפול מחדש את הדברים שדברתי גם כן לפני שש-עשרה שנה לאמר: אחינו, למה נזעקתם? הן לעת-עתה אין לנו לא דובים ולא יער, לא ארץ-ישראל ולא שדות וכרמים, לא מסחר ולא מסלות-הברזל, ותחת לעסוק בישובו של עולם עמנו הנכם מפלפלים בשאלות דתיות ותשכחו כי "דרך-ארץ קדמה לתורה!" (שם גליון 28). להוסיף על בלבול הדעות בא עתה הד"ר מ. אהרנפרייז בחוברת מיוחדה "רעיונות על הקונגרס הציוני" והציע לפני האספה הבאה לדין על אלו דברים: על העבודה הפנימית, היא הפצת הרעיון, על-דבר הרחבת הישוב המעשי מחוץ עד קבלת הזכיות, אם לעסוק בו או לא? על-דבר הישוב הפנימי, היינו שכלול המושבות הקיימות והוספת מושבות לבני ארץ-ישראל עצמה ושכלול המסחר, על-דבר ההכנה הדיפלומטית ועל-דבר עבודת הקולטורה הלאומית. רצונו של המחבר, כנראה, הוא, שהקונגרס יקבע להלכה: א) כי הועד של הציונים יקח על עצמו את עבודת הפצת הרעיון; ב) כי יגזור בגזרת עירין קדישין שלא להרחיב את הישוב מחוץ; ג) לעסוק בישוב הפנימי ויסוד בית-האוצר הלאומי ובהכנה הדיפלומטית; ד) לעבודת את עבודת הקולטורה הלאומית. מאליו, כי שדה הקולטורה הלאומית רחב מאד, ואין לך כלי מחזיק יותר ברכה להמחלוקת על כל הענינים הדתיים, מן הדקדוקים הקטנים עד היסודות, כעבודת הקולטורה הלאומית. התחזקנה ידי כל הצירים, וביחוד אותם שהם צעירי ימים, קפדנים ובעלי דם רותח, לצאת בשלום מכל התהפוכות האלה? היוכלו בני רוסיה, גאליציה, ראשי הציונים מוויען ופאריז והרבה מבני-הנעורים תלמידי אוניברסיטטים שונים בחוץ-לארץ ובעלי השקפות שונות – לבוא לכלל דעה אחת בענינים נכבדים בערכם לכל אחד מהם על-פי החלטת רוב דעות? כשאני לעצמי חושב אני, כי המתונים ובעלי דעת מיושבת שיהיו על הקונגרס צריכים לברר לפני האספה את הדברים האלה: א) אין לך עם בדברי-הימים שאין לו דת. על כן אלה החפצים להתפרץ מן הדת צריכים להתחשב כיחידים חפשים שיש בכל עם כמותם. יעשו הם מה שלבם חפץ כאשר עד עתה ואיש לא ידין אותם באחת מארבע מיתות בית-דין ואפילו במלקות, ואת עניני הדת להעם כולו יעזבו לנבונים מהם, וכאשר תבוא תקותנו ויוסד מפלט לישראל אז ידינו בזה אלה שיש להם הצדקה על זאת, אם ימצאו שיש צורך לדין בדבר הקבוע מימי עולם. ב) אם יש בין הציונים כאלה, שארץ-ישראל בלי זכיות אינה כלום בעיניהם והרי היא ארץ נכריה לישראל ככל הארצות, ישתדלו לקבל את הזכיות האלה: יטו את דעות גדולי אירופה ואיתניה, אם יש כח בידם לזה, להכרת רעיון הציונות, יקחו דברים עם גדולי המדינה בתוגרמה, ייסדו את האוצר הלאומי, רק בתנאי שלא יקחו ממנו פרוטה אחת ליסוד מדינה לישראל במקום אחר חוץ מארץ-ישראל, וכיוצא בזה. אך כאנשים חכמים ונבונים צריכים הם להיות סבלנים גם לדעות שאר המוקירים את הארץ גם בלי זכיות, ורוצים להרחיב את הישוב כאשר עשו עד עתה. יעסקו להם הציונים בעבודתם החביבה להם, ויתר חובבי-ציון לא ימנעו את עצמם מקחת חלק בעבודתם, אך לא יניחו את ידם גם מעבודתם הישנה. כמדומה לי, כי בין חברי החברה של אגודת השלום, להשבית מלחמות מן הארץ לגמרי, יש גם חברים לחברת "הצלב האדום", לרפא את פצועי המלחמות, כי אפשר לאחוז בזה ולבלתי הניח יד גם מזה. ג) הפצת הרעיון אינה צריכה לחובה על ועד הציונים. פה מפיצים את הרעיון מטיפים שונים בחפץ עצמם, מטיפים כאלה נקל להנהיג גם בגאליציה, ובשאר ארצות אירופה יכולים גם כן כל המסורים אל הרעיון לסובב בערים ולהקהיל קהלות ברבים, כאשר עשו בברלין ובערים אחרות. כללו של דבר: הפצת הרעיון צריכה להיות מסורה אל העם. ד) עבודת הקולטורה הלאומית אין לה שום ענין עם הועד הציוני וגם לא עם האספה. לאוניברסיטטים בארץ-ישראל אין עוד מקום, ולהרבות את הקולטורה הלאומית יש מקום רחב במכתבי-העת העברים היומיים, החדשים, במאספים ובספרים מיוחדים. עבודה זו מוטלה על הסופרים הלאומיים, עליהם לעבוד בזה בלא פרסים מאיזה ועד, אך בכח החובה המוסרית המוטלת עליהם. אם המתונים ונקיי-הדעת יבררו לפני הקפדנים, המשתדלים להעמיד דוקא על דעתם הפרטית; אם הנבונים יעזרו על ידיהם, - אז יש תקוה כי המפלגות השונות תתפשרנה והאספה בבאזיל תגמור את סדר-היום בשלום. בימים האחרונים האלה, עת ענפי כל הדעת הנטועים בכרם ההשכלה נטיו על אחינו בארצנו ורבים יאכלו מפרים ובצלם יחסיו, הימים אשר הראו לעין העמים מה רב כשרון היהודים וחריצותם בכל דבר חכמת מדע והשכל, בזמן קצר בין לילה, נהיו בינינו אנשים מצוינים בכל מפעל ובכל למוד אשר החזיקו בם; בימים האלה שפכה גם חכמת הציור את רוחה על צעירי בני עמנו, ואחדים מהם כבר הסבו עליהם עין כל חכמי הדור הזה ויפארו שם ישראל, ועינינו הרואות כי מיום ליום יגדל החפץ להחכמה היקרה הזאת בלב בעלי כשרון, אשר מספרם עתה לא מעט בינינו, ולכן אדמה כי למותר יהיה עתה להטיף דברים אחדים על אודות חכמת בציור בכלל ובינינו בפרט. מה מאשר האיש אשר אביר הטבע חנן אותו בלב רגש ובכשרון למלאכת מחשבת! רק עיני איש כזה פקוחות לראות הפלאות הצפונות מעיני אנשים אחרים והנגלות לו בכל הודם בהיכל הטבע, אשר כולו אומר כבוד, הוד והדר; רק איש כזה ידע להוקיר חין ערך שכיות החמדה ויפעת זיו שחקים, אשר הפיץ שדי ביד נדיבה בגן עדנו, אשר ברא מכון לשבת כפיו; ורק בלב איש כזה יתעוררו רגשות עדן לחוש כל נועם, להכיר כל יופי ולהבין ולהשכיל תעלומות הבריאה הנפלאה. מה נפלאה התבל ומה נחמדו יצוריה! מה רבות התמונות היפיפיות אשר תחזינה עיני הציר לרבבות על כל מדרך כף רגל! מה דלו נפשות האנשים המבקשים את תמונות הטבע להתענג מיפין רק מעבר לים או בכנפות הארץ! לא מעבר לים ולא בשמים הנה, כי אם נגדך, קורא יקר! השמים כלבוש יחליפו צבעיהם חדשים לרגעים; האדמה תתהפך כחמר חותם ותשנה תארה וחתולת פניה; ארבע תקופות השנה לא תחדלנה לברא חזיונות שונים, לנצל עדי כל שיח השדה ולהלבין שריגים בשלג חורף, גם לשוב ולכסות אותם בשלל צבעי זהר ילדי האביב; הטבע תכין לנו תמיד מטעמיה, תופיע לפנינו בעדי עדים, ואנחנו השכם נא, קוראי היקר, כעלות השחר בימי הקיץ וצא לשוח בנאות דשא, ראה פאר לובן הקדים הפרוש כיריעה על ערש התבל, שבה עוד יישנו בניה; ראה חן השחר הנשקף בעיני ספיר מאפסים;ראה זיו חכלילי המשתרע לאט לאט על עבי בדולח; הבט נא! שם מירכתי ארץ יצאו קרני זהב והשמש מחופתו צועד למרום השמים; ראה נא פלגי פז השפוכים על ראשי ההרים ועל עצים רעננים, איך ירקרק צבעם יאדים כתולע; שים עיניך באגל טל עלי שושנה ענונה, איך יעברו בו אלפי צבעים שונים, איך ינוצצו רבאות ספירים תחת רגליך; הבט איך ישחקו האור והצל עלי עפאים מרוח צח שפיים; שים עיניך עוד באלפי תמונות מעולפות בצעיפי זהר הנבראות לעיניך – וראית אם לא ימסו כל יצוריך, אם לא ירחש לבך אהבת נפש להתולדה, אם לא תקרא גם אתה: "מה נפלאה התבל ומה נחמדו יצוריה". אך הסב נא עיניך מעט קט מהציור הגדול הזה וראה: פה תחת רגליך פתחה שושנה עדינה את כוסה להרוות בלשדה דבורה רעבה, הבט על עליה ופרחיה ועל רעד כנפי הדבורה המרעידות גם את השושנה; אז יתפרצו מלבבך המלים האלה אשר רחש גם לבי בראותי הנוה והמענגה הזאת: "מה מאד נפלאת, שושנה יפיפיה! עורקיך מתולעים באודם חכלילי; פה אגלי טל דמעות בכי ותאניה, ופה עינים צחורות לי תצהילי, ירקרק, צהוב, לבן ויפי כל צבע בפטורי ציציך יחד קננו. גם ריח ניחוח מידי הטבע גם נופת צופים בך יחד הוכנו; ודבורה מזהירה ביפי כנפים, לוית חן תשית על הודך נוספות, בלשדך רוחצת, תעיר בך חיים, ומרחפת את חיה כצפרים עפות". צא נא, בן אדם, וברח משאון קרת כחצות היום בימי הקיץ. בשבתך שלאנן בהיכל הטבע תרגיש כי בגן עדן הנך. שם בין שדרות אלונים, תחת כפת נטישותיהם תשאף רוח חדש; הצל הרך והענוג יסוכך עליך בנעים קרתו, הרוח ישא בכנפיו אליך קול שיר חלילי הרועים מטיבי נגן. הבט! איך רגלי ההר ירוק ילחך לפלג זך, איך יבריקו גליו הטהורים תחת שמש צהרים כנטפי פנינים על ראי מלוטש; איך עדרי עבים שקופים ידאו על תכלת הרקיע גם ישחו בעמקי היאור המוליך כשמן מימיו; איך השמש בגבורתו יצעד בצעדי גאון ויושיט קוי זהרו אליך, רק אליך, בחיר היצורים; ראה סביבותיך נצני הטבע איך ילכו שובב, ובכל זאת יקחו לב ביפים – אז תרגיש כי לבך כבר הלך שבי לפני הציור הנפלא אשר נגדך, ומנבכי לבבך יתפרצו המלים: "מה נפלאה התבל ומה נחמדו צאצאיה". צא נא ממעונך הצר בחצי החודש בלילה, שא עיניך השמימה וראה: איה הצבע, איה הציור אשר יכילו בקרבם רגשות נשגבים ויפי הדרת קודש המרחף על השחקים הבהירים האלה? איה הספירים אשר ימשכו בחבלי קסם את נפשך כהכוכבים, העינים הטהורות האלו? איפה כסף מזוקק ומלוטש אשר יפיץ נגהו כנגה אגן הסהר הזה השוחה בים תכלת? איה ציר לתאר לך ציור לוקח לב כזה? – ראה, הן כל התולדה מעולפת בצעיף קודש. שם הלאה, הלאה, יער וכל עץ בו ישקיפו מבעד הערפל השקוף; אזניך תקשבנה רגש ליל, רגש יה המתהלך בדממה על כנפי רוח צח; רוחך ישאך אז על אברתו, נפשך תתאבך, תתפרץ מחביון כלאה ובין כוכבים תשים קנה; תשכח תבל וכל היקום, תשכח גם כל עמל ותלאה, ומתהום שעיפים אין חקר תשאף פלגי חיים. גם בחורף נוכל להתענג על מחזות הטבע, אם רק נפשנו שקטה מפגעי החיים: שמש אדום ככדור אש לוהט עולה מפאת קדים, עליו ידאו עבים כבדים, כעשן הכבשן המתאבך מאש מתלקחת; יריעת שלג צחר הפרושה עלי ארץ תזהיר כזרועה בספירים; אגלי מים כבדולח זך, הנקפאים על ענפי העצים החשופים, יצחקו בשלל צבעיהם הנפלאים. שם ארז ירקרק יושיט ראשו מערמת שלג ויזכירני כי עוד תקום הטבע לתחיה, הצללים השחורים על לבנת השלג חמדת עין הם, צל סבכי העצים וכל תבנית יוצע על גליון צח, עלי שלג, כמחוקה בחרט ציר אמן; ובלילה, עת סהר יהל בין צבאותיו ברמים, השמים והארץ יחדו נשקו ונאבדו במרחב־יה בלי מצרים, עמודי עשן כעצים רעננים רבי עפאים יתגלגלו מארובותיהם, וכל התבל כולה מעולפת בזיו נפלא אשר לא יתאר באומר ודברים, – אז מה רבו רגשות לב הציר התפוש במזמתיו למצוא יסוד הזיו הזה לדעת מה הוא ולעשות כתמונתו בחרט ציר. אך לא רק ביפי התולדה ובשקט מזרות זועה; עת עבי עלטה יגעשו כענקים על ראשנו; עת מטרות עוז כל היקום יפחידו וברקים משחקים על הארץ יברוקו; עת סער יתחולל בעים ויפיל אימתה על כל היצורים; גם אז, אמץ נא לבבך, קורא יקר, צא נא החוצה וראה, שם נערמו עבי עופרת שחורים משחור; שם תהום פתוח בין הענקים האלה, ובעדו יתרוצצו צבעים שונים, ירקרק, צהוב וכעין התכלת; שם שם הלאה על קצות הרקיע ציור נחמד נגדך; שם אל היער יאיר אור שמש ויריעת תכלת זר לו מסביב – אשדות מים יזרמו מארובות השמים, אט אט יקל כובד העבים ובהרות בהירות יופיעו ממעל, אט אט ישתרע הקשת בענן עם כל צבעיו הנפלאים, מה רב יפיו ומה נחמד הוא! – השמש יצא מחביון אפריונו ובעיני אהבה ינחם את האדמה, נגדו יתעוררו בעלי כנף בתרועת הידד; עשבות שדה ירימו ראשיהם הרטובים מרסיס מטר; העצים אשר הרוו צמאם בשפעת מים יניעו סרעפיהם לאות תודה; שם עדר רחלים שעלו מן הרחצה תפזזנה על כר נרחב; משק גבים עוד יהום לאט וצלצלי זרמתו יתלכדו שם עם שירת צפרים. הגד נא, קורא יקר, גם אם קר רוח הנך: היש ציור כזה בתבל אשר יכיל בקרבו אלפי חזיונות ומראות כאלה יחד? אך אולי תאמר בלבבך כי רק בשדה ויער, בהרים ובקעות יתנוסס יפי הטבע, אז תשגה בשפטך, על כל צעד נערמו אלפי נפלאות. הן ציר אמן יש בידו לתאר גם אהל רועי הדחוי לנפול בין סירים סבוכים ירהיב עינינו ויראנו היופי השורר בקרבו; במשברי ים זועף יש יופי נפלא עת האור שפוך עלימו; בקוצים וסלונים, באהלי קדר, בסערות שלג ובפתי קרח. הן צירים מהוללים רבים יבלו כל ימי חייהם רק בצירם תמונות כאלה. הם חדרו במסתרי הטבע פנימה ויחזו כל מחמדיה גם במקום אשר אנשים אחרים יבזו מראות כאלה, ולכן הצליחו מאד במפעלם ועל ציוריהם יתפלאו רבים וכן שלמים. כי יפי הטבע רק באור וצל יסודו, ואור וצל על כל קצוי ארץ ימצאו. גם החזיונות הנפלאים לא יראו בהודם כי אם תחת קוי השמש או הירח, והם: השמש והירח, הצירים היותר נפלאים בתבל, ובטובם יואילו להריק אורם גם במעון צר כעל הררי אלף, על קוצים כעל תמרים, על רמש זוחל כעל סוס נהדר; ולכן בידינו למצא חדשים לרגעים עונג ונועם לו רק נפקח את עינינו. לפעמים שני אנשים הולכים יחדיו לשוח, ואחד יתר ממקומו מרוב רגשותיו אשר יתקפוהו, בראותו מסביב עדן גן אלהים ולענג נשפו אין קץ ואין תכלה, והשני הנציב קרח לא ישית לבו אל הטבע ורעו בעיניו כמשוגע או כילד הצוהל לקראת ציץ נובל או זבוב רקמה (שמעטטערלינג) מעופף, וכמוהו אנשים רבים קרי הרוח אשר העונג הזה לצחוק למו. הוי, בוגדים באמכם הטבע! מי הגיד לכם כי רק לילד יאתה להתעלס ולהשתעשע בפרחים וצבעים? או מאין נוכחתם לדעת כי מטרת האדם עלי חלד רק לעמול יום ולילה לצבור כסף, מבלי השתעשע מהט קט בעתותי מרגוע על ברכי התולדה? הן העונג הזה טהור וגם קדוש הוא, גם חנם אין כסף, ואתנו הוא תמיד כל ימי חיינו, וביותר כי נפשנו מטבעה משוכה ואחוזה בהטבע אם כל חי; ולמה זה נחגדל מעונג שמים זה לנוע ולבקש תענוגים אחרים בארצות החיים? מדוע תשים הטבע עדיה וחליתה עליה אם לא לענג נפשנו. מה מאשר האיש, אשר הוא בן נאמן להתולדה, גם היא כאם רחמניה תצהיל לו פניה: עת עננה הרת עצב תשכון על פניו ותוגה תקנן בין בתרי לבבו, אז יש עז וכח בידי אמו הזאת לנחמהו מיגונו. בכל לבו יאמין לקולה הנפלא ויפתור אותו כרצונו, על ברכיה תישנהו ובחלומות נעימים תשעשעהו, וכיונק ישקט על שדי אמו כן ישכח כל עמלו ובבתי נפשו שלות שמים שוררת; ועת פלגי ששון יזרמו בלבבו, אז, אך אז ירגיש אשרו והצלחתו: הגבעות למולו ימחאו כף, הזמיר ינעים לו זמירות, בעבורו שחקים נטהרו ואתו ישיש השמש משוש, וכל הטבע כולה אתו תרועע אף תשיר. סוף דבר! יש תהום תענוגים נפלאים בחיק הטבע מרהיבי עין ומשמחי רוח. בגן עדן מלא הוד ויופי יושב האדם ועיניו השע ולא ידע איפה הוא. ציר צרפתי אחד כתב בספרו כדברים האלה: "מי יתן והחלו כל האנשים ללמד את בניהם יחד עם למוד כתב וספר גם חכמת הציור, למען ידעו איך להביט עלי תבל אשר עליהם לגור בה שבעים שנה, ומה הארץ אשר הם עליה, ובזה נפתח למו בנקל מקור תענוגי שמים, מעין ישועה לכל עצב, אשר ישביעו בצחצחות נפשם כל ימי חייהם". ומה נאמנו דבריו, כי אף אם מעטים מהסופרים והמליצים ירגישו את האושר בצפון בחיק הטבע ויתפעלו מהודה, אך מעטים המה ונער יכתבם. אמנם ע"י למוד חכמת הציור יוכל כל איש להרגיש כל אלה, אף אם אין לו כשרון להיות חרש ציר. והנה חכמת הציור תסתעף לשני וכל הדברים אשר הטפנו עד הנה, רק על ציורי שדה ויער יסבו, לא מאשר כי ענף חכמת הציור הזה הוא הראש והנכבד בכל סעיפיה. כי אמנם הענף השני, ציורי דברי הימים, אך מאשר חכמתו ומטרתו של הענף הראשון, על אחת שבע. אך מאשר כי מטרת ראשית מאמרי היתה להלהיב זיקי החכמה הזאת בלב הקורא, לכן הרביתי שיח על הטבע, כי היא תמשוך אבירים בכח יפיה, תסיר לבם מתעתועי תבל לאור באור חיי הדמיון, ואז בנקל נוביל כל קורא הלאה הלאה; ולכן עתה העת להטיף אמרים אחדים על ציורי דברי הימים בקצור נמרץ (כי לא ללמד יצאתי במאמרי זה אשר לזאת נצרכים ספרים שלמים). מה רבתה משא לעיפה אשר העמיסו כלינו מקרי החיים, מה רב הנטל אשר יעיק על כל חושינו וידכא לעפר נפשנו. הה עניה, נפש לא רוחמה! מי יסיר מעליך הכבלים כי תפרשי כנפיך לעוף במרחב יה והתענג מזיו התולדה? מי יסיר התבלול מעיניך, כי תראה אור צחצחות אשר יריקו לך ארובות השמים על כל צעד? הכה רע ומר גורלך מכל חית השדה ועוף לרדוף יום ולילה אחרי האושר אשר תחפוץ לראותו לבוש כתם פז מבלי מנוח, מבלי תת אל לבך כי אשרך אתך באהלך ורגעי עונג כבר מוכנים לך באפריון הטבע? פקח נא עיניך, בן אדם! שור נא מסביב לך וראית ונהרת, אם רק תתבונן מה עיניך רואות. ראה שם חוקר הטבע ירדוף ולא ייעף אחר אחד הזבובים לצודו, רסיסי זעה יזלו על מצחו, ישאף רוח כתנים, יפול ויקום, ירוץ או ילך אט כגנב, יסול לו דרך בין החוחים אשר הרהיבו לקרוע גם בגדו, והוא לא ישים לב לכל אלה ועיניו נטיו רק על הזבוב המפזז בכנפיו המזהירות בין עפאים; חיש האח! הצליח גם יכול והזבוב בכפו. כגבור מנצח שב משדה קטל כן ישוב לביתו עלז גם שמח. מה תאמר נפשך, קורא? אך אויל ומשוגע הוא! לא לא, הביטה, הן הוא איש נודע בשערים, איש נכבד וידיו רב לו בכל מדע, ומה זה המריצו לכלות כחו להבל? אך לך נא לביתו, שם תמצא פתרון להחידה הזאת. שם תמצא המונים המונים זבובים ויתושים למשפחותיהם למיניהם ערוכים במשטר וסדרים; שם נצב החוקר כמורה בין תלמידיו שומעי לקחו וירבה לדבר עמהם על תכונת כל זבוב וטבעו: איך ובמה שנו צבעיהם ומבנה גויתם איש מרעהו, ויפקח עיניהם על כל נקודה, על כל קו מצבעי גויתם להבדיל בין מין למינו, ועת עיניהם קמו לחדור במסתרי היצורים הקטנים האלה פנימה, אז יקחו לעזר זכוכית מגדלת אלפי אלפים פעמים למען הבין כל דבר עד תכונתו. הן כה ייגעו אנשים אשר רוחם שואף לחדשות הנצורות, לראות ולדעת תעלומות הבריאה ולהשתומם על פעלי אביר הטבע. רוח חפץ כזה נטוע בלב כל איש, רק אצל רובם הוא שוכב נרדם בירכתי חדרי הלב, ויש עז בצלצלי אמרים אחדים לעוררהו משנתו. ועינינו רואות בכל יום המונם, המונים רצים לקראת כל מחזה חדש, ואם גם כל ישן נחשב בעיניהם למאומה, מבלי הבט אם שוה הוא להתבונן עליו אם לא; בכל זאת לא יבליגו על רוחם מול מחזה חדש, כי קסם על שפתי שם "חדש" להעיר רוח החפץ הנטוע מידי הטבע בלב כל איש לראות ולדעת כל דבר, להבין ולהשכיל כל סבה. אז הטבע תשים המשרה על שכמה, היא תניע רוח החיה באופני הגויה; היא תקרא ומי לא יענה, היא תצוה ומי לא ישמע? אמנם האיש אשר רוח כשרון לחכמת הציור מפעם בלבבו הוא לא יוציא כל ישן מפני חדש. ספר התולדה פתוח לפניו ויבינהו במראה ולא בחידות חזיונות נפלאים חדשים לרגעים. לב איש כזה ער, לא ינום ולא יישן, ואך למותר להעירהו על ידי חזיון חדש. גם על פני אדם אשר יראה אותם אלפי פעמים ביום מימי ילדותו עד זקנה ושיבה, גם עליהם יתבונן ובנקל יתפעל ויתרגש; כי האדם הוא היצור היותר נפלא והיותר יפה בכל יצורי הטבע, ולנגד עיני הציר יעברו כבני מרון אלפי פנים שונים, לעיניו יבראו אלפי חזיונות שונים על ידי אנשים רבים אשר ימצאון במצבים שונים, ושווי הערך (הארמאניע) שורר בכל; או גם בהתבוננו רק על פני איש אחד. הן פני איש אחד ישונו אלפי פעמים ביום, כל רגש יהפוך יצורי פניו ועורקיו לנטיות שונות. איך לא יתעורר חפץ בלב רגש כזה להתבונן במה שנו פני צוחק מפני בוכה, פני עלז מפני עצב, פני ילד, נער וזקן, פני איש מפני אשה וכדומה? הן מאישון בת עין לבדו יציצו רגשות נפש רבים וישנו תארה וציורה. הן נפש תביט מבעד אשנבי העינים, ואנחנו נוכל לראותה בעיני בשר; ומה ישמח הציר עת יצלח לתאר בחרט צירים רגשות רוח עלי גליון או בד. כי חפץ נטוע בלב כל אדם למסור רגשות נפש, הגיוני רוח, בעת או בצבע אשר בעפר יסודם. כותב מהיר יצלח בעטו, וציר אמן בצבעיו. גם משנים קדמוניות מצאנו ראינו כתובות עתיקות, עם ציורים פתוחי עץ, עצם ואבן שונים. כי מימי עולם יחפוץ גבר להשאיר מזכרת נצח למעלליו ולמחשבותיו, לכן יתאמצו גם הצירים להתחקות על שרשי עקבות רגשות הרוח, אשר יעזבו בעברם על פני איש, לקבעם ולחזקם על הגליון או על הבד, ומשם לא ימושו עוד כימי השמים על הארץ. והנה ענף חכמת הציור הזה, מלבד הענג אשר יאציל אל חוסי בצלו, גם מלבד הנטיה הטבעית אשר תנהל ותמשוך את כל איש להתבונן על הודו והדרו, כאשר הוכחנו עתה, הן רבה מאד גם התועלת אשר תביא אל גוי ואל אדם יחד: למוד דברי הימים כבר נודע כי הוא אחד מהעמודים אשר עליהם אדני קיום האדם הטבעו. ההיסטוריא מורה לפניו דרך במסעו בארצות החיים, היא תראה לו מקרים טובים ונכוחים ותצוהו ללכת בארחותם, והיא תפתח לפניו סגור מקור כל אסון ופגע, אשר סללו ארחות דרכם על איש או על עיר ומדינה, ותנצרהו מנפול ברשת זו. אך זרם העת הן ישטוף במרוצתו כל מקרי יושבי חלד, ועלילות מצעדי גבר ירדו לתהום נשיה, לולא הציורים אשר ברוחם הכביר ישימו משטרם גם על העת. הם, רק הם, יאחזו ברסן העת השוטפת במרוצתה כחץ מקשת ויאמרו לה: דום! ורגע אחד תעמוד לנצח. הם המחיים את ההיסטוריא מגלי הרפאים. אלפי אלפים מקרי דברי הימים חיים וקיימים לעיניו היום בבתי אסף הציורים בכל מרחבי תבל, על ידי הצירים אשר חזרו והולידו אותם, וממתי עולם העלום לאור באור החיים, ויעזרו ממחזות ההוה הנבראים חדים לבקרים להתבונן עליהם ולמלאות במו חרבות העבר. הם יעיפו עין על כל הנברא סביבם ואין נסתר מנגד עיניהם. למוד בגין גו האדם ונתוח אבריו (אנאטאמיע); תואר גופו ואבריו ומדתם בכל נטיותיו, לפי הפסילים המהוללים (אנטיקים) למורשה מיוצרי פסל האיטליאנים ואשר יפליאו גם עתה עין רואה בם את הטבע מבלי כל משגה או לפי תואר אנשים חיים היושבים או עומדים לפי חפץ הציר; התבונן על תנועות כל גבר בהשקטו ובמרוצתו, איך שווי המשקל לא יחדל מעזור לו בכל תנועותיו. איך יתאספו אנשים אחדים או רבים, זה יושב וזה עומד, זה קרוב וזה רחוק, ופנים מפנים שונים, ורוח מרוח המה הגיוניו ושעשועיו כל הימים, יתאמץ לצאת בעקבות הטבע ולעשות לפי חקותיה ומשפטיה מבלי החטיא השערה. והנה אף כי גם הסופרים החיו ישני אדמת עפר העבר בספרי דברי הימים, אך אין טעם בעטם העוז והמשרה לעורר רוח הקורא ולתאר לפניו מקרי ימי העבר בציור אמתי כאשר יצליחו הצירים. גם עמל הסופרים אך אפס יהיה מול עמל הציר: כי הסופר, אף אם ישכח או לא ידע איזה דבר, לא יחדל מציר ציורו בעטו, ורשות נתונה בידי רוח הקורא לתאר בדמיונו ציור לפי דברי הכותב, וכח הדמיון ימלא מעצמו את החסרון אל הציור ההוא לפי רוח הקורא. אולם על הציר להוציא מתחת ידו ציור נגמר בלי שום חסרון וגרעון אף בדברים קלי הערך, כי הדמיון המביט לא יוסיף מעצמו מאומה אל המחזה אשר לנגד עיניו, ואם יצלח הציר להוציא פעלו בתכלית השלמות, אות הוא על רוחו הכביר ונפשו הנשגבה. דברי הסופר הם רק כזיק רשף אשר יפול בכור לב הציר ושם יתלקח לשלהבת יה אשר תצית כל הגיוניו וציורו יצא מזוקק שבעתים. ענף ציורי דברי הימים, אף כי הוא הצעיר והרך בעץ של מלאכת מחשבת, יצירת פסל וכל תבנית שדה ויער קודמים לו בזמן; אך הענף הזה עלה על אחיו ביפיו ובגדלו, הוא שלח פארות ויעש פרי הלולים וסרעפיו נטיו על אחיו ובצלו יחסיו. הענף הזה יאצור בתוכו גם כן ידיעת יתר ענפי חכמת חרשת ומלאכת מחשבת, וציר ימצא חפץ בכל דבר לפאר במו מחשבותיו ולהוציאם לפעולת ידים בעט על גליון, או בצבע על בד. והנה עד הנה דברנו אודות חכמת הציור בכלל; עתה נסב נא עינינו אל מקום אחר ונביט על חכמת הציור בין בני עמנו. מלחמת נצח לנו עם העמים, לא בחרב ולא ובחנית כי אם ברוח. מימות עולם היינו למשל ולשנינה, ודתנו ומנהגינו לצחוק למו, אף אם יזהירו כזוהר הרקיע, אף אם יסודם בהררי קודש; יען כי על כל דבר בתבל נוכל בנקל להשליך שקוצים ולנבל יפעתו, נקל לשים אור לחשך ומתוק למר, ומנדינו מצאו תמיד ענין לענות בדתנו הנקיה וישימו קיקלון על כל מנהגינו. נגדם אזרו תמיד אנשי הרוח אשר בנו חלציהם להוכיח למו שגגתם, להראות לעין השמש מה רמו ומה נשגבו מוסדות אמונתנו הטהורה; אך לדאבון לבבנו לא הצליחו להפיץ ענני אופל הרובצים על כרם יה, בית ישראל, כלה, לחשוף חמדת פריו, פרי קודש הלולים, לעיני כל העמים, ועוד גם עתה יעיזו לקרא כי מות בו, ישימו פריו לדראון ותאנתו לקצפה. אמנם לו היו בינינו חרשי צירים מאחינו המגודלים על ברכי התורה והתושיה, אשר שתו לרויה מפלגי התלמוד, וביותר היודעים שפת קדשנו, שפת עבר, ואשר הליטעראטורה העברית וביחוד דברי ימי היהודים לא מוזרים למו, ואשר לבם נאמן עם עמם ועם אמונתם, אז, בלי כל ספק, מצאו תרופה לכל אלה. בלי כל ספק שמו הם שם ישראל לתהלה ולתפארת. אוהבי עמנו אשר יצאו לקראת נשק שונאינו להגן על כבוד ישראל המחולל, יחלקו לשלש מחלקות: הסופרים, אשר יכתבו דעותיהם, המנשאים עם ישראל, בתור וכוחים, טענות ומענות, ראיות ומופתים מהטבע, מילדי יום ומדמיון דבר לחבירו; המליצים, אשר יתארו מחשבותיהם בתור ספורים מחיי היהודים, או בפרוזה או בשיר ובחזיונות (דראמא), ויתאמצו להראות יקרת עם ישראל בהחזיונות אשר יראו לעין הקורא; ולבסוף, הצירים, אשר הקדישו ימיהם לתאר מחזות קודש ויופי מחיי עמנו בעת ההוה או מדברי ימי חייו, להעיר האהבה לעמנו בלבב המביטים על פעלי כפיהם. המליצים מנצחים משדה המלחמה, אף כי הראו אמץ רוחם דעתם, אף כי לא רחת ושתים השיבו מלחמה שערה; אך כל עמלם לא הועיל רק מעט. עוד כבימי הבינים שם ישראל לחרפה ולגדופים, עוד שונאינו לא יענו להודות על משוגתם ואולתם, עוד יעוללו עלילות ברשע ויחפאו כל דברי בלע על בתולת בת יהודה. לכן ננסה נא עתה לשלוח את המחנה השלישית לשדה המלחמה, אולי יירשו הם את זר הנצחון, אולי יצליחו הצירים לסתום פיות משטינינו ומקטריגינו בציורים מעשה ידיהם. ויש לנו על מה לסמוך, כי הם יעשו חיל ולא ישובו ריקם, כאשר עינינו רואות יתרון עוז הצירים על הסופרים המליצים בזה: כל איש יודע כי טוב מראה עינים ממשמע אזנים. חק הטבע הוא כי לא יהין איש לפון במראה עיניו כאשר יסיתהו השפק לבלי האמן בדברי רעיו. לפעמים אך לשוא ישחית המדבר אותותיו ומופתיו להוכיח, כי אמת יהגה חכו ולהטות לב השומע לדבריו; לא כן במראה עיניו יאמין כל איש אמונה אומן, יען כי לבו וכל חושיו ימשכו אחרי החזיון מבלי דעתו. ומסב הזאת, המביט על הציור הנעשה בידי ציר אמן ואמין ויתפעל יותר מקורא ספר המגין על כבוד ישראל מבלי הראות כל תמונה. הספור בדברי ימי רוסיא יעיד עד כמה גדול כח הציור לפעול על רוח אנוש: לב וולאדימיר לא נטה אחרי דברי כל החכמים אשר התאמצו לקבלו בזרועות אמונתם, ואך הביט על הציור "המשפט הנורא" אשר הראה לו כהן הנוצרים, והנה חלף רוחו פתאום, ומהמון רגשותיו קרא: "אשרי העומדים על ימין הציור ואוי להעומדים על שמאלו" ויתנצר. ראו נא! שאלה, במה יפלא הציור מדבריהם? הן אך מעשי יד אדם הוא, והאיש אשר השכין כבוד הצדיקים לימין יכול להושיבם גם באש התופת. אך נתן חופשה לרגשותיו אשר התעוררו בקרבו למראה הציור הזה; וכהנה מקרים רבים בתולדות ימי האדם עד היום הזה. ומזה נכיר יתרון ציור נברא בידי חרש ציר על ספר נכתב בידי סופר מהיר. בזה שונה הציור מן הספר: הציור יראה חזיונו אשר יכיל בקרבו לכל אדם גם לאיש המוני, תחת אשר הספר הוא חתום וסתום מעיני המונים המונים אשר לא ידעו ספר או לא יאבו להעמיק הגיונם בדבריו. המחלקה השניה, כותבי ספורים ויוצרי חזיונות, אם כי יצירו בעטם תמונות יפיפיות לקחת לב הקורא, אך לא יצליחו כהצירים בציוריהם. גם מהם נעלה בציור בזה: אשר יראה חזיונו החרות עליו פתאום. פתאום יתרומם המסך מעיני המביט ונגדו יופיעו מרות אלהים. ולכן יצלח לסכסך כל חושי המביט עליו, כי יתפרצו אל לבו פתאום רגשות חדשים, יתקפוהו בכל תקפם, ילכדוהו ברשת יפים, ירכיבוהו על במתי עולם הדמיון, ועצום עינים ילך אחרי המחזה אשר ימשכהו בחבלי קסם. לא כן הסופרים, הם יצירו חזיונותיהם לאט לאט, הקורא יתנהל אחריהם לאטו, ולכן כבד למו להצית אשם בלבב הקורא ולהרתיח בנקל כל רגשותיו. מהמחלקה הזאת ישנם אחדים אשר יצרו חזיונות מנכבדי ישראל לבתי משחק. ואף כי הם כבר הצליחו ללכת הלאה מאחיהם הראשונים, ובחזיונותיהם אמנם יש כח להעיר רגשי אהבה ואחוה לישראל; אך עד הצירים גם הם לא באו, הרואות כי גם בזה הועילו אך מעט: יען כי הם כבר עברו הגבול, ויאבו להראות יצורי החזיון חיים מבלי לשנות מאומה מהמקרה אשר עליו אדני החזיון הטבעו, ויקלעו חצם מן המטרה והלאה, ועמלם נשאר מעל. ואם גם יצליחו בעת צאת החזיון לפעלו להפוך לטוב לבות המביטים, אך כתום החזיון יתמו גם רגשי לבבם וכל המראה יורד מזכרונם כחלום חזיון ליל. והסבה לזאת היא בזה: כי טבע כל איש לראות אך הכלל, והפרט ישרא נסתר מנגד עיניו; מלבד בחזיונות היוצאים מגבול הטבע אשר גם על פרטיהם יתבוננו המביטים. ויש גם מופת על זה, והוא: כי כל האנשים אף כי יכירו קרוביהם, אבותיהם ובניהם, יזכרו וידעו תואר פניהם ותבניתם; אך פרטיהם אין יודע, כמו לפעמים לא ידע איש צבע בת עין אביו, אף כי יראה אותו אלפי פעמים ביום, יען כי מעולם לא עלה על דעתו לבקש לדעת דברים קטני הערך כאלה. ובאמת אחת היא לו, מה יתן ומה יוסיף לו אם ידע כל אלה? ובהביא אליו הציר תמונת אביו, והנה את אשר לא ראה ולא התבונן בעשרות שנים תראה לו התמונה ברגעים אחדים: יען כי נגדו אך בד וצבע הנופלים בערכם מן הטבע, מן אביו אשר בו רוח חיים, ובכל זאת הן פני אביו כמו חי חרותים על הלוח, ויתאמץ להבין חכמת הציר איך הצליח לברוא פלא כזה? ובהעמיקו הגיוניו בהציור יחזה כל מצפוניו, יראה גם צבע בת עין אביו, גם כל תו, כל קו מדמות פניו אין נגרע. ישוה וידמה, והנה הצייר לא החטיא השערה, ועל עצמו ישתומם איך לא ידע כל אלה עד היום אם אהבה או איבה יפיקו. וביותר כי היהודים אנשי החזיון על במת ישחק, אינם יהודים על פי רוב, רק בלבוש יהודים, ואיככה ישוו וידמו פניהם לפני אנשי הציורים אשר כל רואיהם יכירום כי ממי יהודה יצאו ורוח יהודי מרחף עליהם? ולכן לו יראו חזיונות כאלה בתור ציורים, אז ישארו כחותם על לבב המביט, כי לא יעלם מעיניו מאומה, מהגות רוח פני אנשי הציור, אשר ישאירו רושם טוב בלבבו עדי נצח. גם הנסיון הורנו, כי לפעמים לא יכיר איש את פני רעהו אף כי ראהו ימים רבים, אם רק לא ראהו זמן רב, ולפעמים, אך רגע יביט איש על פני רעהו, והנה כל קוי הפנים, תארו ותמונתו נחרתו על לוח לבו ובמראה וחזיון יראהו יומם ולילה; זה אם נתפעל מאיזה דבר היוצא מגבול הטבע, אם מיופי נפלא או להפך. ולכן בהתפעל המביט על הציור, אשר גם הוא שנוי הטבע כאשר הוכחנו, לא ישכחהו נצח. ואם נשאל לאיש מה ראה על הציור אש מיום ראותו עברו גם עשר שנים וגם יותר, אש יגיד מבלי שכוח מאומה. מכל זאת נבין עד כמה גדול כח הציור ואילותו לפעול נשגבות על גוי ועל אדם יחד. ולו היו בינינו חרשי צירים אנשי רוח, אוהבי עמם ודתם, אשר הקדישו כשרונם למטרה רמה לחרות בחרט צירים כל יופי, כל קדש, וכל נשגב ממנהיגנו ודתנו, מחיינו ומדברי ימינו המלאים נעלים ונפלאים; לו היו בינינו צירים יוצרי חזיונות אשר רגש יה ואש דת יפעמו ברוחם, – אז בלי ספק, הצליחו במפעלם להוציא רגשותיהם הנשגבים חוצה, להעיר רגשי אהבה ואחוה בלבב אחינו הנוצרים, לעם ישראל הנפלא במלכותו ועבדותו, בחייו ובמותו, בשמחתו ובבכיתו; וכל הוד והדר הוציאו לעין השמש לכבוד ולתפארת. אחינו יושבי ארץ אשכנז חוננו בחרש ציר כזה אשר הקדיש חייו וכשרונו הנפלא להועיל לבני עמו, הוא מ. אפפענהיים. הוא יתנוסס בינינו כאבן נשר לשם ולתהלה. חזיונות ציוריו לקוחים מחיי עמנו בעת הזאת וכולם מלאים הוד נפלא וזיו שמים, על כולם מרחף רוחו הכביר היוצר מראות אלהים, כמו ציוריו המתארים את השבת: "התחלת שבת", "ליל שבת", "יום השבת", "מנוחת שבת" "ומוצאי שבת" המלאים על כל גדותיהם שפע זיו קסם, רוח שדי במו ומנוחה נעימה וקדושה שפוכה על כל פנים. הן גם נוצרי בראותו את הציורים העברים האלה יקרא בתמהון: האם כה השבת נשגב וקדוש? איך היה לדראון ולבוז עד כי מה נפלא ונעלה העם הזה היודע איך להתענג בעונג שמים טהור ומאד נעלה! או ציורו "סדר פסח" – הן יוציא מעמקי לב נוצרי כדברים האלה: מה רוממה השמחה הטהורה השוררת בין המסובים! מה צחו מבטי עיניהם המפיקים אך אהבה! מה זכו לבבם מכל שמץ חטא ואשמה בפתחם הדלת נגדה נא לכל העמים! 5 ועלימו הוציא דבה כי אוכלי אדם המה עתה ברגעי קדש? רק משוגע ידבר כמו אלה. ועוד ציוריו הרבים אשר שמו כבוד רב לו ולעמו; גם מלכים ורוזנים נמשכו בעבותות אהבה אל ציוריו הנפלאים, מבלי הבט כי ממקור ישראל יצאו, ויאצלו לו כבוד ויקר, ושמו לברכה לדור דורים. ועתה אחרי אשר הוכחנו מה טוב ומה נחוץ לנו להרבות בינינו חרשי צירים עברים, במלא מובן המלה, נעיף נא עין על מצב חכמת הציור מעת הזאת בינינו, ונראה כי רחוקים עוד אנחנו מהמטרה הזאת מרחק רב: בכל ארצות אירופא רבים הצירים מאחינו בעלי כשרון נפלא אשר יפארו בתי האסף בציורים נפלאים; אך מעטים, ונוכל גם לומר כי בעת הזאת אין כמעט גם אחד, אשר ילכו בדרך הקדושה אשר זכרנו. ובין יהודי רוסיא לא ימצאון רק שנים שלשה חרשים, וגם הם, כנראה, לא אל המטרה אשר זכרנו גם יתר חניכי האקאדעמיא עתה, אך תקוה מעטה נשקפה לנו לראותם הולכים בדרך הזה. ובמי תלוי האשם? על פי רוב לא בהם, יען, אחדים מהם לא גודלו על ברכי התורה והאמונה, כילידי ערים קטנות ויושבי בתי מדרשות אשר טבעו במצולות היהדות, ועדי נצח ישארו בלבם רגשות רוח אהבה עזה לעמם (מבחרי סופרינו גם הם בחנוך כזה גודלו, וההרגשות הנחוצות לסופר נחוצות ג"כ לציר), וגם לא יגעו ממנהגי דתנו ועקרי אמונתנו רק ע"פ השמועה, ואולי יטו גם אזן קשבת לקול מנבלי הדרת אמונתנו, ואיככה נוכל לחכות ולקוות כי מהם תצא התועלת אשר זכרנו? ואחדים אשר לא יחשבו עליהם, ואשר יכלו להגיע למטרה כזאת, לו רק לבם לעניני עמם ותועלתו. יען כי בכלל רואים אנו קרת רוח לחכמת הציור בין אחינו בארצנו, אשר יקרר גם רוח הצירים. ולמען הוציא ציורים כאפפענהיים נחוץ להתפעל ולהתרגש ולהקדיש כל נפשו ומאדו לאהבת עמו. אמנם, אף כי סבות רבות יש למחזה מעציב רוח כזה, אך כעת אזכיר רק הסבה העקרית אשר היא לפי דעתי בזה: הן כבר מלתי אמורה כי רק אלה אשר מימי ילדותם הרוו צמאם בתנ"ך ותלמוד, אשר רגשי האמונה ואהבת הלאום יפעמו בלבבם, אשר בלו ימי נעוריהם רק בערים הקטנות בין אחיהם, במקום אשר יד העת לא שלטה במנהגי היהודים ואמונתם, לשנות פניהם עד כי לא יוכרו כי מצור ישראל חוצבו, או לעקרם משרש ולכלותם כליל, ואשר דברי ימי עמם ושפתו, שפת עבר, לא מוזרים למו; רק אלה יוכלו לרומם קרן חכמת הציור בינינו, להחיות אלפי חזיונות נעלים ונפלאים ולהראותם לעין כל העמים לתפארת ישראל, רק אלה יוכלו, ורק אלה יחסרו לנו. והאשם תלוי רק בעלי העתים ובסופרי זמננו, אשר בעברם על שדמות החכמה ללקט פרחים ונצנים ולטעת אותם על אדמת עמנו ברדפם כדבורים חרוצות מבלי מרגוע למוץ עסיס ולשד כל פרח בכל ירכתי גן המדע ולהריק אותו לשפת קדשנו, לענג ולהועיל גם לאלה מנערינו וזקנינו אשר יאבו לאכול מפרי עץ הדעת הנטוע רק בגן העבריה, עצמו עיניהם מראות עץ חכמת הציור ומלאכת מחשבת המתנוסס בגאונו בגן החכמה; לא שמו לבם את יפעתו והודו, ולא לקחו ממנו אף שורק לטעת בין יתר עצי הדעת בגן שפתנו. הביטו וראו קוראים יקרים, והשתוממו! למה נתפלא כי לא יעמלו הצירים שנים רבות לברוא ציורים מחיינו ודברי אחרי כי הסופרים לא אבו עד היום להקדיש גם ימים אחדים לכתוב אודות חכמת הציור איזה מאמר או ספר? בכל הליטעראטורה העברית לא תמצאו אף ספר אחד מדבר אודות זה, וגם מכתבי העתים יחשו ולא יזכירו אף מלה אחת להפיץ ידיעת חכמת הציור בינינו. עד הימים האלה, בימי הבינים, חשבו למשפט כי לאיש אשר הטבע לא שמתהו לחרש ציר אך למותר לקרות וללמוד אודות חכמת הציור; אמנם עתה, בימים אלה, כבר נוכחו לדעת, כי לכל איש ואיש נחוץ לדעת מה היא חכמת הציור ומלאכת מחשבת, ותועלת הידיעה הזאת רבה מאד, כאשר הוכחנו כבר במאמרנו. ולכן מלבד ספרים רבים שחברו על למוד החכמה הזאת, הוקדשו גם עלי עתים רבים להגדיל החכמה הזאת ולהאדירה, ונדפסו ציורים פתוחי עץ וברזל עשת עם באורים לכל ציור ותולדות חכמי חרשים; וגם ליושבי כפרים אשר מעולם לא ראו בעיניהם, לא רק בתי ציור מעשה ידי אמן, גם להם לא מוזרים יסודי החכמה הזאת. ועלי עתינו יעמדו מנגד ולא ישימו לב אל אשר העת דורשת מאתם, ובהם האשם תלוי כי לא יבראו אלפי ציורים שונים מחיי עמנו להיות לנס בכל בתי אסף ציורים בארצנו. כי הצעירים אשר זכרנו, ילידי ערים קטנות, אשר בימי ילדותם לא ידעו שפה אחרת זולתי שפת עבר, ואשר לא ראו בעיניהם ציורי חכמי חרשים, לא ידעו על ידי זאת מאומה מן חכמת הציור; לא ידעו גם כי יש בתבל חכמה או מלאכה כזאת, ואם גם לקחה אזנם שמץ מנה, לא ידעו מה התועלת אשר תביא לחוסי בצלה, לא ידעו כי יש בתי ספר וגם אקאדעמיא ללמוד שם החכמה הזאת, וכה יעברו ימי נעוריהם. ובהודע למו אחרי כן כי עזבו מידם את אשרם לא יוכלו עוד לתקן המעות, הישיבות בערים קטנות, ואויבינו עוד יאמרו כי אין בנו בעלי כשרון להחכמה הזאת, באשר לא נמצא אף חרש ציר אחד עברי בכל ימי הבינים עד העת החדשה; ומי עוד יודע כמונו כי צעירי בני ישראל מוכשרים לכל, אין נסתר ואין גובה אשר לא ישיגו בחריצותם ושקידתם. ולכן אליכם, סופרים נכבדים, אוהבי עמנו, אליכם אשים דברתי. הואילו נא בטובכם להאיר פניכם אל חכמת הציור העלובה והשוממה בנו, להקדיש גם בעבורה אחדים מדבריכם הנעימים המושכים לב הקוראים, להעיר לבב צעירינו לאהוב את החכמה הזאת היפיפיה והנותנת חיים לבעליה, ולהורותם את הדרך אשר ילכו בה בהגיעם למטרתם. הן מכ"ע עברים יש להם מהלכים בכל עיר ועיר, וצעירינו יבלעו כל הגה וכל מלה מהם בתאות נפש, ורבה התועלת אשר יביאו דבריכם. אז תראו ושש לבכם כי בזמן קצר ימצאו בינינו חרשי צירים אשר אמנם ילכו בדרך הקדש הזה, ואשר יכבדו שם ישראל, לא רק אז תשגא חכמת הציור בינינו ותפרח כחבצלת, גם תביא פרי קדש הלולים לשמחת לב כל חובב עמו, ואז לא יבוש יעקב ופניו לא יחורו, בראותו ילדיו אלה יעריצו ויקדישו שמו בין העמים לשם לתהלה ולתפארת. אייר, תרמ"א. פעטערבורג. משורר החסידות, ה' הורודצקי, לא ייעף ולא ייגע. אחרי אשר התלהב במאמרו "החסידות" 1 והחליט שהחסידות היא תורת הנביאים, חזר על דבריו אלה ביתר שאת ויתר עז במאמרו "מלחמת הרגש והשכל" 2 ויצא לריב עמי במאמרו "החסידות" פרק ב' 3, על שהפכתי בזכות הגר"א 4 כנגד טענותיו הוא עליו 5. עתה להוכיח, כי ה' הורודצקי, כרוב תיאולוגי הנוצרים הרציונליסטים, מיחס להנביאים רעיונות שלא עלו על לבם מעולם, אחר אשר מאמרו "מלחמת הרגש והשכל" נשלם. אבל על מאמרו השני רואה אני עלי חובה להשיב מבלי לפחד מקול קריאתו: "תחית המתים! ההתנגדות הישנה עם כל טענותיה ומענותיה קמה לתחיה", אשר הוא עצמו אשם בזה. היה הוא בא עתה לזמר רון, שיר ושבח להחסידות, ולהשפיל את כבוד הגר"א לעמת בחירו הבעש"ט בשביל המחלוקת שהיתה לפני מאה שנים וכבר נשכחה מלב – לא היה איש מתעורר עתה מחדש להפיח את הישן ולהראות על ערך הבעש"ט והחסידות כמו שהוא באמת. כן אינני מפחד מפני השמות הקדושים, שזכר בעל המאמר, שנאספו אל דגל החסידות, ומפני שאלתו: "איזה כח הסב את לב העם הזה ואת הגאונים ההם לעזוב את הרבנות וללכת אחרי החסידות?". כי שאלות כאלה אין להן מקום כלל. ראשית, גם בין גאונים יש בעלי דמיון נלהב, שהדמיון חזקם אצלם יותר הרבה מן השכל וההגיון, ו"דיקדנטים" היו בעולם גם קודם שהמציא את השם הזה. שנית, אין ספק, שהרבה מן הגאונים האלה, כמו המפולפל בעל ההפלאה ואחיו ור' שניאור זלמן בעל השלחן ערוך לא עזבו את הרבנות, ודעתם בענין למוד התורה וגם המשא-ומתן בדברי המחברים הקודמים להם וכ"ש בענין קיום כל הדינים והמנהגים הטפלים היתה כדעת כל הרבנים ולא כדעת הבעש"ט, וגם הרבה מאד מבני העם בכלל לא עזבו את קיום המצוות. שלישית, אם נשאל שאלות כאלה אין לדבר סוף, שהרי יש בעולם כמה כתות דתיות, וביניהן גם כאלה המסרסים לשם שמים וכיוצא בהם, שהרבה נמשכין אחריהן, ואי אפשר לומר שכלם שוטים ופתאים. על יש זה רק תשובה אחת: אין חקר לרוח האדם! אבל נבא לעיקר דבריו. הוא שואל: האם אפשר דלמודי הרבנים וחקיהם הרבים יהיו לקניני העם כלו? לא כן, לדעתו, תורת הבעש"ט, שרצה שהיהדות תהי נוחה לכל נפש ולא רק לנחלת יחידים. הבעש"ט לא יכול לסבול את הלמדנים המצפצפים ומהגים את הפלפולים בלי שום תועלת דתית וכו'. משפט הפוך! למודי הרבנים וחקיהם, כפי שראינו עד השנים האחרונות, היו באמת לקניני העם בכללו, מלבד יחידים. העם עסק בלמודי התורה, איש כפי מדרגת ידיעותיו, זה בתלמוד ופוסקים, זה במשניות, אגדה קצורי ספרי ההלכות, ואפילו בהעתקות להלשון המדוברת, איש-איש כפי שהרשה לו זמנו. גם את החקים, יחידים, שמר העם, זה בחפץ-לב וזה כדי שלא לפרוש מן הצבור; אבל איך תהיה נוהה לכל נפש השמחה באלהים והמחשבה תמיד על אדותיו, שדרש הבעש"ט? האם אפשר לכל איש לשמוח בעצם שלא ראה אותו מימיו, שלא היה לו מעולם שום יחס מוחשי עמו ומבלי דעת "לשמחה מה זו עושה"? האם אפשר לרבבות אלפי אנשים, הטרודים בצרכי פרנסתם ובעסקי חייהם, להסיח דעתם ממשאם-ומתנם, מהשגחה על מלאכתם שתצא כהוגן וכו' וכו' ולחשוב תמיד על אדות האלהים? ואיזו תועלת דתית שאין בהפלפולים, יש בהשמחה באלהים? איש כהבעש"ט שהבטיח, כאילו היה עד-ראיה, שהשרפים והאופנים מזדעזעים בשעה שהאדם מתפלל מנחה אפילו אינו יודע מה שהוא מדבר צריך היה לחשוב, כי ע"י השמחה באלהים נעשים השרפים והאופנים שמנים ועברים ביותר, – אבל אנשים אחרים אינם חושבים כן… אחרי שהוא מחפש תנואות על ההיתר להתפלל עם העברינים, שהם עוברים על דת ולא רק אנשים גסים, ועל הדברים על אדות "יושבי קרנות" שהם רצים באר שחת, בלי ספק לא מפני שהם עושים צדקה בכל עת ומפרנסים את בני ביתם 7אלא מפני שאינם נושאים-ונותנים באמונה, – הוא אומר שהרבנות חושבת את הלמדנים לבחירי האומה וכל העולם-הבא לא נברא אלא בשבילם, אבל החסידות באה אל בעלי-העגלה, נושאי סבל וכו' ואמרה להם: בנים אתם לה' אלהיכם, כמוכם כלמדנים שוים בעיני אלהים. ומתוך כעסו על הרבנים בא ה' הורודצקי לא רק לכלל טעות אלא לכלל כזב. הרבנות אומרת: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא 8; הרבנות צותה לחלל את השבת אפילו בשביל גסים וחוטאים, וגם "גנב שיש לו דמים אם נפל עליו גל בשבת (בעת בואו במחתרת) מפקחים עליו" את הגל. 9אם הרבנות כבדה תלמידי-חכמים יותר מעמי-הארץ, יסלח לי ה' הורודצקי, המכבד את הבעש"ט יותר מהגר"א, אם גם בריבי עמו הנני מכבד אותו יותר מאשר אני מכבד איזה בעל-עגלה גס, ויסלח גם לכל אלה, המכבדים את הפרופיסורים יותר משוערי האוניברסיטות. הבעש"ט, שהלמוד היה אצלו לחסרון, הלך בזה לשיטתו, אבל העולם כלו, מלבד אלה השותים בצמא את כל דברים הבעש"ט, לא פסק הלכה כמותו. ה' הורודצקי אמר, שהבעש"ט התנגד רק לאלה תלמידי-החכמים, שעשו את הלמוד לעיקר בדת, שבלו את שנותיהם רק בלמודיהם והביטו בקלות-ראש על אלה, שאין להם חלק בכל אלה. ניתי ספר וניחזי: "מהראוי שלא להרבות בלמוד, כי בדורות הראשונים היה שכלם חזק וילמדו בקדושה וגדולה לא היו צריכים לטרחו עצמו על היראה וכו', אבל אנו ששכלנו מעט אם נתבטל מחשבותינו מן הדבקות בהשי"ת ונלמוד הרבה חס-ושלום נשכח יראת השם מאתנו והיראה היא-היא עיקרית יראת ה' היא אוצרו כמו שכתוב ב"ראשית חכמה" (אויטריטט נפלא!), לכן צריכים למעט בלמוד ולחשוב תמיד בגדולת הבורא יתברך כדי לאהוב אותו ולירא מפניו" 10. ומובן, כי כדי לחשוב תמיד בגדולת הבורא צריך לא רק למעט בלמוד, כי אם לבלי ללמוד כלל, מלבד ספרים כספרי הבעש"ט, כי העוסק בדיני מוקצה או חמץ בפסח וכל-שכן בדיני גיטין ונזיקין, אינו יכול לחשוב באותה שעה על גדולת הבורא. ויותר ממה שאמר הבעש"ט אמר ה' הורודצקי עצמו בסתירה למה שאמר, שהבעש"ט התנגד רק לאלה שעשו את הלמוד לעיקר בדת. על דברי, שהסופרים מצטערים על שהתורה משתכחת מישראל, ששום איש לא יכניס בזה כונה לומר שהם מצטערים על שכחת פלפולי "פני יהושע, הפלאה" וכאלה, רק על שהתורה משתכחת, – הוא עונה בהתגלות לב נפלאה כי באמת אין להצטער על הלמודים היבשים, שמעולם לא היתה להם נגיעה אל העם (אל העם הגס של פודולריה וסביבותיה מזמן השמד של שנת ת"ה והלאה?; לא על תורה כזו ההולכת ומשתכחת צריכים אנו להצטער: צריכים אנו להצטער על אשר תורת הנביאים הולכת ומשתכחת מישראל, והוא מסיים שהרבנים השתדלו להחליש את השפעת הנביאים על העם, והחסידות היא אחת תנועותיה המתנגדות להשתדלות זו, כי בה נמצאים הרבה (?) מזרעוני הנביאים. הדברים אינם צריכים באור. כל הספרות התלמודית והעיונית היא למותר לגמרי, וצריך רק לדאוג שישארו ספרי הנביאים, האגדות המוסריות וספרי החסידים. אבל כל דבריו אינם אלא בדותא. הנביאים לא הטיפו לשמחה באלהים, שגם לאלהים אין צורך בה. גם בשעה שהטיפו ליראת-ה' לא היתה כונתם ליראה של הסתכלות המחשבה, יראה חסידית, שגם בזה אין צורך כי אם במובן "אל האלהים ירא ואת מצותיו שמור". הניביאים הטיפו לצדק ויושר ותורתם היא תורת האדם, אבל לאום ישראל, לתועלת קיומו והיותו, נבדל מעמים אחרים לבלי התבולל בהם, כמו שאמרה תורה כמה פעמים, צריך גם לתורת ישראל, ותורת הנביאים אינה מספקת לו כלל. שנית, האם הקראים והנוצרים, אשר דבר אין להם עם התלמוד ומחנה הרבנים ומכבדים גם כן את הנביאים, החזיקו יותר בתורת הנביאים והפיצו את השפעתה? שלישית, מה עשו החסידים לחזק את השפעת הנביאים? את תורת האדם? הלא לשמחה באלהים, לדבקות ויראת-ה' פלטונית לא הטיפו הנביאים, ורק לצדק ומוסר; האם בזה עולים החסידים על הרבנים? הרבנים הרימו את מעלת המצוות שבין אדם לחברו על המצוות למקום, ולא בהם וגם לא בהחסידים האשם, אם בדברים שבממון, שנאה וכיוצא בזה מורה האדם לעצמו היתר שלא כדין: "יצר לב האדם רע מנעוריו". אם הגר"א לא רצה לשמוע לקול איזו מנכבדי עירו להתוכח עם החסידות על פי התעוררותו 11, שהראו לו את ספרי החסידים (לא רק "בעבור שמועות מפלוני אלמוני", כדברי ה' הורודצקי). עם זה הריני מוסיף, כי לדעתי טוב עשה הגר"א בהמנעו מווכוח פרטי. אני חושב, כי אם היה בא איזה מתבולל או בונדאי להתוכח עמי פה אל פה ע"ד הציוניות או ערך שפת-עבר, לא הייתי נרצה בשום אופן לוכוח פרטי כזה, כי וכוחים בין בעלי שיטות שונות לא הביאו מעולם שום תועלת, ותמיד נשאר כל אחד מן המתוכחים בדעתו. כן ברור לי, שלעולם לא אטה את דעת ה' הורודצקי לדעתי, לבלי לראות כל טוב בהחסידות, כאשר לעולם לא יטה הוא את דעתי לקשור לה כתרים. גם את דברי אלה הנני כותב לא בעדו, רק בעד הקוראים. ה' הורודצקי שואל: "מה מצא הגר"א בתוך עדה גדולה כזו? האם בעבור זה שאלהיה הוא באמת אלהי האחדות האמתית, ואשר הגר"א ואחריו מר לילינבלום התנגד לזה כל כך?" על זה אענה: את האמת לאמתה לא ידעו לא שפינוזה ולא הבעש"ט בר-מזלו בשיטה זו, לא נדע לא אני ולא ה' הורודצקי ולא ידעו גם אלה שיבואו אחרינו. אבל איך שתהיה האמת, הנה לתורת ישראל אין מעמד על פי שיטת הבעש"ט הזו, כפי שאמרתי ב"השלח", ושעל זה לא השיב ה' הורודצקי כלום. התורה אמרה: "ולא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה" 12, ולשיטת הבעש"ט החרב גם כן קדושה כקדושת המזבח, שהרי גם בה שוכן היוצר המהוה אותה ופורש עליה את קדושתו. התורה אמרה: "כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך… והיה מחנך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך" 13, ולשיטת הבעש"ט אין לדבר זה שחר, שהרי האל שוכן גם באותו חלק הנמצא, שקראה התורה "ערות דבר", פורש עליו קדושתו ואין לו ממה ועל מה לשוב. פנטיאיסטים היו בישראל גם לפני שפינוזה, אבל איש מהם עד הבעש"ט לא אמר, שקדושת האל מתפשטת גם על כל הנמצא כלו ועל כל המחשבות, יהיו איזו שהיהיו, שמזה יוצא בהכרח, שגם החזיר, השקץ והעכבר קדושים בקדושת יוצרם המחיה אותם והמהוה אותם, וכי כל מחשבה פסולה, כל פעולה אסורה וכל הנקרא בתורה בשם "תועבה" – קדושות בקדושת היוצר. וכי אפשר לדון לחובה את הגר"א על שיצא כנגד הריסה כזו במחאה היותר עזה? ואיזו מחאה תקיפה היתה יכולה להיות בדורו אם לא החרם? לא נשכח, כי שרי רוסיה במאה האחרונה, שהיו יותר נאורים בהשכלה מן הרבנים שבדור הגר"א, התנהגו, עד צאת חק חירות האמנוה במדרגה ידועה, עם הכתות השונות שהיו ברוסיה בעונשים יותר קשים; אל נשכח, כי היתה השעה ההיא שעת חירום, סמוך בזמן לשעועיות כת פרנק, שהטיפה לקבלת "דת אדום". והנה אך נחו מן הרגז הזה – ופתאום הריסה חדשה מבצבצת בישראל! האם יכלו הרבנים לעמוד מנגד ולראות בשויון-נפש את כל זה? אמנם גם להרחקת הפרנקים מישראל הצטער הבעש"ט ואחריו ה' הורודצקי. "כל זמן שהאבר מחובר יש תקוה שתהיה לו רפואה וכשחותכין את האבר אין לו תקנה עולמית", אמר הבעש"ט. אבל הוא, כנראה, הלך לשיטתו, כי אם העיקר הוא לשמוח באלהים הלא גם בדת אדום אפשר לשמוח בו; אבל אין לדון לחובה את אלה שראו בהצדקת כל טמא, פסול ואסור – הריסות הדת לא פחות מאשר בהסתה לדת אדום, ואמרו, שהאבר המסוכן לגוף אין לו תקנה אלא חתיכה. לא אכחד, כי מהלך החיים הוכיח כי החסידות לא הרסה את התורה, ופחד הגר"א וחבריו היה לשווא. אנשים בעלי נתוח פסיכולוגי עמוק היו יכולים להבין זאת מראש, שהרי החסידות איננה שיטת פילוסופית הגיונית המרחקת כל סתירות פנימיות מקרבה, אלא הזיה, הקולטת אל קרבה גם נגודים והפכים. אבל הרבנים ההם והגר"א בתוכם לא היו בעלי נתוח כזה, ובהיותם בראשית התנועה, קודם שהוכיח מהלך החיים את שגיאתם ובטרם ידעו כי תורת החסידות תתגלם במעשה רק באמונת צדיקים, בפדיונות ובהבלים, – ראו בה סכנה להיהדות. לחנם אומר ה' הורודצקי, כי החסידות ירדה עתה, כי גם בימים הראשונים לא היתה טובה ממה שהיתה אחרי כן. איזו אנשים יחידי-סגולה, כהרב ר' לוי יצחק מברדיטשוב, אינם מוכיחים כלום. הם לא היו מתלמידי הבעש"ט, לא בזו את למוד התורה, לא ראו שום הבדל בין תורת הנביאים ולמודי התלמוד והרבנים, ומה שהיו נלהבים באהבת השם והיוצא בזה – בא להם על פי רוחניותם ומזגם, כמו שהיה גם בעל "יסוד ושרש העבודה", ולא הבעש"ט היה הגורם הראשי לזה. עלינו לדון את החסידות לא על פי איזו במעשה, וכבר אמרתי במאמרי "על הגר"א ועל הבעש"ט", שאין לך שיטה שלא היתה מטרתה להביא איזה שנוי לטובה. לפעמים בוראי שיטה דתית חדשה מתהדרים בכונה נוצצים, כדי למשוך את הלבבות… גם הדת שקמה בזמן חורבן בית ישראל מלאה מאמרים נוצצים, אבל במעשה – לא זו הדרך… ביחוד שראינו זאת באותן השיטות הדתיות, שיוצריהן העלימו עין מן הכלל " לא נתנה תורה למלאכי-השרת" 14 ודרשו מן הצבור מה שאפשר לדרוש רק מיחידי-סגולה; הטוב שבהן לא נתקיים ונשאר רק הפסולת. גם החסידות עזבה את השמחה באלהים והמחשבה תמיד עליו ליחידים שאינם מן הישוב, ולהעם נתנה רק את הצדיקים, נפלאותיהם וגז-צאנם, הבלי-שוא, הוללות וחשך מצרים. ישמחו בה ובהם משוררי החסידות וימצאו בזה סגולה לעצבות שאסר הבעש"ט. קנטרה מול קיר נביא ישא פנים, עושה קידה מול עיר מכה; רבות הן הדרכים, אשר בהן נוכל לבוא בשיח ושיג עם דרי מעלה ושוכני שאול ולשמוע סוד שיח שרפי קדש ולהג שדי שחת. הדרכים ההן הלא הנה: עלית נשמה, שאלת חלום, השבעות, לינה על הקברים ומות מדומה, ובימים האחרונים נוספה עוד דרך חדשה, דרך בעלי-האוב, המרבים שיחה עם רוחות מספרות מירכתי-שאול. באחת מן הדרכים האלה נגלה גם לי מחזה מעולם ה"סטרא-אחרא". אך מאשר להקורא אחת היא, באיזו דרך הגעתי לזה, וגם מחפצי שאנשים שאינם מהוגנים לא יעשו כמוני, על כן הנני משמיט את ההקדמה ומעלים מאת הקורא את הדרך אשר בחרתי לי למטרתי, ואך אשר חזיתי אותה אספרה. והחזיון הוא חזיון נורא, חזות קשה. בתחתיות ארץ במדור השלישי יושב סמאל השטן על שלחן מלא כל זני-מעדנים וממתקים, מעשי-רוקח מכל מיני מצוות לא תעשה; מאחוריו מאה ושלשים ואחת מחנותיו, אשר רבים מהם בצורות גמלים, רבים — בצורות סוסים, ורבים בצורות חמורים, ולפניו מזמרת בכל מיני זמר ומרקדת מחלת עם ארבע מאות ושבעים ושמונה מחנותיה. בחיק סמאל יושבת לילית הצעירה אשת אשמדי, אשר מראשה עד טבורה היא בדמות אשת רבת החן ויפת-מראה להלל, ומטבורה עד עקביה היא אש לוהטת. הוא מביט אל עיניה, משתעשע בשערותיה, מחבקה ומנשקה בכל עוז כחו, כח השטן… פתאום מנקרי תהום רבה על כנפי סער באה לילית הזקנה, אשת סמאל, עם ארבע מאות ושמונים מחנותיה, ידיה אדומות, מלאות דם ילדים קטנים אשר עתה הרגתם, עיניה בוערות כאש ומפיצות זעם נורא, ובקול פחדים ויללה קראה לאמור: — הוי, גיד הנשה, קרח, הזאת לך להתעלס באהבים עם השובבה נצורת-הלב הזאת, אשר בגדה באלוף -נעוריה? הזה חסדך לי, אשת בריתך מנוער, מיום נבראו יצירי ארץ ושמים? עוד בראשית פעולתך עלי ארץ עזרתי על ידך, קרבתי אל חוה, פתיתיה בכל מיני פתוים ובמתק שפתים עדי נפלה היא ואדם אישה ברשתך. מאז עבדתיך אלפי שנים, הסבותי תמיד לב בני-האדם לפשוע למלא רצונך. עדים אלפי העדיים אשר נתת לי חלף עבודתי אתך, ועתה, אוי לעיני שכך רואות, תחבק חיק נכריה! הלא תבוש, הלא תכלם! — ובדברה עשתה מספד כתנים. גרון לילית נחר בצעקתה, והשר המשמש לפניה, שריאל מלך השדים השוכנים באויר, הושיט לה מעין מים ותבלעהו כרגע. — לכי לך כרגע מפה — ענה סמאל — את אשה רעה, צרעת לבעלה, את תאניה ואניה, פיך מלא תמיד בכי ויללה ועל כן שנאתיך, כי שמחות וגיל אהבתי. לשוא תזכירי לי חסד נעוריך, אשר היה כענן-בקר, הלא בוגדה את. לילית התגעשה לשמע חרפתה ותקרא בבכי ובקצף: הוי, סומא, איש תהפוכות, כלב, בקרוב אראה נקם בך. התדע כי קרוב קצך? אוי, אוי לך בבוא עת קץ לגלות ישראל, אז כל צרות העם הזה מידך תדרשנה; המלך המשיח יהרוג את כל חילך, אחרי כן ישכיבו אותך בחן והדר, כתינוק על ספסל בית-רבו, ואז — הרם השוט והסר המכנסים — יזכו אותך בחמשים מלקות, ואחר ידינו אותך בארבע מיתות בית-דין, תפול תחת עש ועש יאכלך, ובאו עליך כל האלות הכתובות בספרי המקובלים, והקץ הזה קרוב לבוא, ולא ימשכו עוד הימים. — גרש נא את המטורפת הזאת — אמרה לילית הצעירה אל סמאל, בנשקה אותו על ראשו החד — בלה היא ופג טעמה, אף דעתה נטרפה. הן אלפי שנים מחכים בני-ישראל לביאת המשיח ולגאולתם, ותקותם — מפח-נפש, והנה באה המשוגעה הזאת ותנבא כי קרוב הקץ הזה לבוא! — את המשוגעה, הומיה וסוררת — ענתה לילית הבכירה — תקות ישראל היתה עד עתה למפח-נפש, יען אשר ישבו בחבוק-ידים ולא יעשו מאומה לרוחתם וישועתם; עתה השכילו להבין את עותתם, ויהיו כלם כאיש אחד לשוב אל ארץ-אבותיהם, כאשר הורו אותם חובבי-ציון ואחריהם הציונים, וכבר יסדו בית-אוצר של אלפי אלפים כסף, וכבר לקחו דברים עם השולטן, וכבר… צחוק נורא ומרעיש תבל התפרץ מפי סמאל ובצחקו הרים את דגל אשו האדומה. למראה הדגל הזה התרוממו כרגע שתים-עשרה כתות מחבליו ובראשן שריהן: בערירון, אדמירון, צללמירון, שחרירון, שלהיבורון, עפרירון, עברירון, נחשתירון, נחשירון, דגרגירון, בהמירון ונשמירון (הוא הוא חתולירון, אשר פניו כפני החתול), ובקול רעם ורעש גרשו את לילית הבכירה ומחנותיה אל נקבי הצפון. ככלות סמאל את שחקו פנה אל לילית הצעירה ויבהל. היתה נמוגה, נפחדה; פניה חורו, לבה היה כהולם-פעם, ארכובותיה נקשו זו לזו והדבר לא היה בה. — מה היה לך, שדתי-חמדתי? — אמר סמאל בקול רועד — האם מקול שחקי נבהלת? האם ככה מוגת-לב את? השיבי לי את צהלת רוחך וששונך — ובדברו הוסיף לערות עליה את המון נשיקותיו. — חרב חדה מונחת על צוארנו — ענתה לילית הצעירה בכבדות ובקול בוכים — ואתה עודך שואל: מה היה לי? הן החדשה אשר שמעתי מפי הבלה הזאת הלמה ומחצה את לבבי. האמנם בני-ישראל מתאמרים לשוב לציון ולהתם את גלותם? האמנם קרוב קצך, ואני אנה אני באה? אויה לי! מפי סמאל התפרץ עוד הפעם שחוק אדיר ונורא. — בי, עוגבי-מחמדי — אמרה לילית הצעירה — אל נא תשחק בעת אשר לבי הומה כים; אם יש בפיך דבר להרגיע את רוחי — דבר ואשמעה בחפץ נפש, אבל בשחוק לא ייטב לבי. — הוציאו כל שד ומחבל מעלי! — הרעים סמאל. כל חיליו ומחנותיו, גם מחלת ומחנותיה, עפו כרגע אל נקבי הצפון, וישארו סמאל ולילית הצעירה לבדם. — עתה שמעי, חמדת-טומאתי — אמר סמאל, בנשקו אותה על שפתיה — שמעי והרגעי. את לא תדעי את דרכי העם הזה, כי בממשלת אשמדי אישך הנבזה, בממשלת השדים, הנך יושבת. אבל אנכי למדתי את דרכיו והנני יודע אותו מראש מחצבתו עד היום הזה, והנני אומר לך, כי דורות יחלופו ודורות יבואו, וישראל ממקומו לא ימוש. התדמי כי זה עתה החלו לנשא את נפשם אל גאולתם ופדותם? פעמים רבות, רבות מאד, דמו כי קרובה ישועתם לבוא וקץ הימין הגיע, ואני תמיד סכלתי את עצתם ודמיונם היה להם למפח-נפש. — האמנם כבר היו מקרים כאלה בישראל ואחרית לא היתה להם? — שאלה לילית הצעירה בתמהון. — שמעיני נא, תמתי ההומיה, אל תפסיקי את שיחתי, ואנכי אספרה לך מעשיהם והבליהם מראש ועד סוף — ענה סמאל. אויבי הגדול, רועה העם הזה, ברצותו לתת בלב בני עמו רוח עוז וגבורה ולהסיר ממנו כל מורך למראה כח עמים אחרים, אמר להם לאמר: "כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב — לא תירא מהם". ובדעתו כי הכח החמרי יגדל הרבה אם ילוה לו גם כח רוחני, אמר להם עוד: "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה וזכרת… כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל". הדברים ברורים, כי רועם נותן בינה בלבבם לדעת, כי כח הרוחני עזר להכח החמרי, אשר על כן על האדם להשתמש בכחו החמרי לתשועתו, רק אל ישכח גם את הכח הרוחני. אך פעמים רבות, וביחוד מיום צאתם בגולה, שכחו בני-ישראל את הדברים הפשוטים האלה, וישענו רק על כח רוחני שיבוא להם מן הצד, מבלי שיניעו גם אצבע קטנה לרוחתם; זכרו, כי פעם אחת נאמר להם בתור הוראת שעה: הוא (הלא תביני, שדתי, מי הוא אשר לא אוכל להזכיר בשמו) ילחם לכם ואתם תחרישון, ויהיו להם הדברים האלה להלכה לדורות, כאשר כל אומר שיצא מפי אחד מוריהם בסבת שעה ידועה היה להם לחקת עולם. עוד בימי חזקיה מלכם בקש אביר ישראל לעשות אותו משיח ואת סנחריב לגוג ומגוג, ודרוש היה רק כי ישיר חזקיה מזמור אחד. תוכלי לשער לך, חמדת כל עיני (שקר ענתה בי אשתי הבלה והמטורפת, באמרה כי סומא אני, הלא אני מלאך-המות המלא עינים), כמה לילות ונשפי-עגבים חסרנו שנינו, אם באמת בא קצי בימים ההם. אך חזקיה אמר: "אין בי כח לומר שירה, אלא הריני ישן על מטתי", כמו שנאמר: "ואתם תחרישון". אז באה מדת-הדין והפכה את הקערה על פיה. חזקיה נשאר מלך לממלכה שפלה, גוג ומגוג עודם שלוים ושקטים על אדמתם, ואני עודני חי ונושא אותך בחיקי. ישעיה נביא הגולה חפץ לראות בכורש את המשיח; אך לא היתה זאת רק מחשבה לבד, ולא היה צורך להפיר אותה. בני-ישראל יושבי בבל שכחו את עיר קדשם, ותיקר להם בבל והמון פסיליה מציון מכלל יופי, ויהי ישראל כארז שהרקב שולט בו. זמן קצר אחרי חורבן הבית השני, בטרם הספיק בידי השעבוד והגלות להפיג את טעם העם ולהמיר את ריחו ולהפוך אותו כלו מעם חי ואמיץ לב ורוח לעדר של הוזים, שפלי-רוח וקצרי-יד, רצה מורם הגדול עקיבא בן יוסף לעשות את שמעון בן-כוכב למשיח, וגם שלח לו עשרים וארבעה אלף בני חיל לעזרתו. אך עקבות השעבוד כבר נראו בעם, ובהוזים וקצרי-יד לא היה מחסור; ההוזים דרשו ממשיחם לדון דין איש לרעהו על פי ריח אפו, ותלמידי עקיבא רצו להיות כל אחד שרי-צבא, לא היתה בהם כל משמעת, "לא נהגו כבוד זה לזה", ולא יפלא אם נהרגו כלם בששה שבועות. עברו מאות שנים, שנות שעבוד אכזרי וגלות נוראה, אשר רק עם "מחריש" היה יכול לשאת אותו בדומיה. העם השתקע בחמשים שערי סכלות, וכל הבל ורעות-רוח ברר לו במאה וחמשים טעמים על פי הפלפול, הדרש והסוד, ואז די היה לאיזה משוגע לקרוא: "משיח אני!" והמונים המונים נהרו אחריו כבהמה בבקעה. מורם החכם, משה בן מימון, נתן לעמו לקח טוב, לאמר: "אם יעמוד מלך מבית דוד"… לא אזכור את הדברים ככתבם, אך חכי נא לי מעט, עגלתי הסוררה! חיש לקח סמאל חוט ברזל ארוך מהלך מאות שנה, אשר אגמון חד בראשו, וירימהו מעלה, אנה ואנה, עד אשר בא האגמון עד בית-עקד ספרים בעיר גדולה ויטוש אל התיבה, אשר בה היה שמור ספר "משנה תורה" להרמב"ם ויאחז בקצה לוחותיו, וסמאל משך את חוט הברזל אחורנית, והנה ספר הרמב"ם נגול לפניו. כן, הוסיף סמאל לקרוא: "אם יעמוד מלך מבית דוד… וילחם מלחמות… הרי זה בחזקת שהוא משיח, אם עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי… — אנא, מחמדי, מקור חשקי ותאותי — אמרה לילית הצעירה בקול מלא געגועים וחבה — תן נא לי להביט מעט בספר הזה, כי מעולם לא ראיתי ספר מספרי חכמי ישראל — ובטרם קבלה מענה החלה לקרוא במקום ההוא לאמר: "ואל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם… אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד"… בקול רנה וצהלה קפצה לילית הצעירה מעל חיק סמאל ותרקד ותכרכר כמו עגל ותקרא: אגיל ואשמח, מה רב ששוני! אם כן גם לימות המשיח ירווני דודיך וערשנו תהיה רעננה, ומה לי עוד?! — אמן — ענה סמאל בפנים מסבירות — אבל, נצורתי, "למיחש מיבעיא"; בימיו לא היו עוד מקובלים בישראל, אך אחריו רבו "יודעי ח"ן" אלה ובטלו את דעתו, וכלל גדול הוא: הלכה כאחרונים, על כן עלי לעמוד על המשמר. לילית הצעירה שבה אל חיק עוגבה ותוסף לקרוא: "לא נתאוו החכמים והנביאים לימות המשיח… אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא". צחוק עבר על שפתי לילית הצעירה ותאמר: מורה חכם קראת לאיש הזה, ואני רואה אותו כאחד הנזירים שאין להם אך בית-מדרשם. צרות הגלות, העבדות, היות לבוז ולבז, צאן הרגה במשך מאות שנים, מנוד ראש בלאומים, — כל אלה כאין הם, וקץ כל התוחלת הוא רק להיות פנויין בתורה. — צדקת במשפטך, יפתי הבוגדה, ורואה אנוכי כי נוסף על הוד יפעתך, המתרבה מיום ליום, גם חכמתך תגדל ותרב — ענה סמאל — אך אל תשכחי כי הוא בן השעבוד והכלא, שהם קוראים: "גהיטא". הנביא, בן העם חניך החיים והטבע, בחפצו להטיף נחומים לעמו הנודד, הביע את ראש אך בן השעבוד והכלא עם כל חכמתו הגדולה היה פילוסוף מבית-המדרש. אך הוא היה פילוסוף, ואת חכמתו לא נוכל לשלול מאתו, והנה הוא אומר — תני לי, חמדתי רבת המהומה, לשוב אל דברי — כי רק האיש שיעשה ויצליח, יבנה בית-המקדש ויקבץ נדחי ישראל, רק הוא יהיה המשיח; ועם סכל זה, אם אך שמע מפי איזה נוכל או מטורף לאמר: "משיח אני", ועם זה צפצף איזו צרופי הבל שאין להם שחר, חיש האמינו בו בטרם יראו צל איזה מעשה מאתו. ככה קמו להעם משיחים אחרי משיחים, ככה הרבו לי עמל לצוד את משיחיהם אלה למדחפות, ובכל פעם עלתה זאת בידי; עמלם היה לתהו ואני גברתי חיל. בשנת חמשת אלפים ומאתים וחמשים שנה לבריאת העולם חכו לביאת המשיח, יען כי מצאו מלה "ברן" יחד כוכבי בקר, ואני עניתם בגלות ספרד. די-לה-רייגה גזר אומר להביא את המשיח, ויקם הוא וחמשת תלמידיו וילכו ויבאו המדברה, ויצומו, ויתענו, ויתפללו, וישביעו בשם, ויורידו את אליהו ואת סנדלפון ואת אכתריאל ומטטרון, אשר הגידו להם את מקום מחבואי. אז העתיקו הר שלג ממקומו, ויעברו את הים ובסכין עשו פתח בחומת הברזל, אשר הבדילה ביני וביניהם, וימצאו אותי ואת לילית הבלה והמטורפת מתחבאים במערה. אז השליכו עלי שלשלת אשר בה חקוק שם-המפורש, כאשר עשה בניהו בן יהוידע לאשמדי אישך, ויאסרוני, ויעבירוני אל הר שעיר לשחטני שם. ימים רבים ענו בדרך נפשנו, כל אכל וכל משקה מנעו ממנו, נפשנו עיפה מאין כח, וכמעט תמנו לגוע… — בן-אוני, מחמל — קראה לילית הצעירה ברגש ודמעות נראו בעיניה, ובידיה חבקה את סמאל ותשקהו. — אך גם אני חכם — הוסיף סמאל לספר — ולא בי יתעללו חסרי-לב כאלה. בהעטף נפשי בקשתי מאויבי לתת לי מעט לבונה להריח בה. הכסיל מלא את מאווי — ואתחזק, ואחליף כח; את השלשלת הסירותי מעלי, כנפי פרשתי ואברח בקול שחוק נורא מאד, ובמרומים נשמע קול כי יוסף די-לה-רייגה אין לו חלק לעולם-הבא. מאז היה יוסף שותה שכור ויצא לתרבות-רעה. פעם אחת קרוב היה קצי שלא במתכוון. לאחת החתונות נקרא מלמד פתי, ויהי בשמעו את פרשת דבר הכתובה לאמר: "פלוני בן פלוני אמר להדא מתרכתא…" התפוצץ לבו בקרבו, כי זכר, כי החתן הוא כהן. פתאם עזב את מעון השמחה וירץ בבהלה גדולה אל בית הרב בהעיר להודיע לו את התועבה אשר נעשתה בישראל. בפמליא של מעלה ראו את מסירת-הנפש של הפתי, ראו ושמחו; הקדושה נתגברה עד אין קץ והגיעה עד המדרגה העליונה, ולעומתה ירדו הקליפות והסטרא-אחרא מטה-מטה, עד שכמעט היו לאפס. איש מלחמתי מאז מעולם, מיכאל, לקח בעליצות-נפש את השופר הגדול וחכה עד שישלים המלמד את מעשהו, יפתח את דלת בית הרב, ואז, כאשר תעלה הקדושה למרום קצה, יתקע בשופר לחרות ישראל ולביאת המשיח. המלמד, אשר יעף וייגע ממרוצתו, לא אבה לבוא אל בית הרב עד שישאף רוח וינוח מעט, ויאחז בכפת-המנעול של דלת בית הרב וישאף רוח. המקרה הקל הזה היה לי לישועה, כי בראותי את הרעה הצפויה לי טסתי טיסה אחת אל בית הרב ואומר להמלמד כדברים האלה: למה זה הבל תיגע? הן החתן הוא איש עשיר ותקיף, יתן להרב מתת למען יעלים עין מפשעו (כזבתי לו, כי היה הרב איש צדיק תמים), אף יקח נקם ממך, המתעבר על ריב לא-לו; על כן איעצך ושמע לי: הא לך כיס כסף ושוב לביתך — ובדברי נתתי בידו את הכיס. המלמד שמע לקולי וישב לביתו; חברי הפמליא של מעלה רפו ידיהם, הקדושה ירדה אחורנית במעלות אשר עלתה; בשופר לא תקעו, משיח לא בא, לי היתה הרוחה, ובעיר לא ידע איש מכל הנעשה, עד שבמקרה בא המלמד הפתי הזה בין המון אנשים בטלנים לראות ב"דבוק" אחד, והדבוק, בראותו את המלמד, הפך פניו ממנו בגעל-נפש ויקרא: "רשע, אסור להסתכל בפניך!" ויספר לכל הנצבים את כל הדברים האלה והמלמד היה לתועבה ולשנינה. בשנת ת"ח לאלף הששי בטח העם על-פי דברי הזהר, כי בשנה זו יבוא המשיח. פחד פחדתי, פן יקומו כלם כאיש אחד לשוב לארץ אבותיהם; עוד יותר יגורתי, פן יקום בשנה ההיא במקרה איזה מתעתע ויאמר להם כי הוא משיח, וכלם באמונתם בדברי הזהר ינהרו אחריו, ואז, אם כל העם ישוב לארץ אבותיו, הלא יהיה קץ הגלות וראשית הגאולה. על כן הקדמתי מכה לרפואה ואשלח עליהם את בחירי החמולי וצבאותיו, אשר עשם לצאן טבחה, ויתרם הפיץ לכל רוחות השמים. אך עוד בעת ההיא אמר שמשון האוסטרופולי להביא את המשיח, ועל-ידי עלית נשמה עלה למרום להרגיז את כל הפמליא של מעלה, ועל יסוד דברי הזהר הנזכרים ועוד טענות דרש בחזקה שיבוא המשיח. חברי הפמליא של מעלה לא מצאו מענה את שאלתו. בבוא לי מים עד נפש מצאתי עצה להפר את מחשבתו. ירדתי עד בית שמשון וארא כי הדלת פתוחה והוא יושב על כסאו באין בו נשמה, וחיש רצתי אל אמו ואומר לה: "מהרי לשמשון בנך, כי נתעלף!" האם הרחמניה חרדה אל בנה ותרץ אליו כרגע. על-פי חק כבוד הורים חייב היה שמשון לקום מפניה, אך באין בו נשמתו לא יכול לקום ממקומו. נשמתו במרומים ראתה זאת ותחרד חרדה גדולה, פן תעבור על הדבור מן העשרת הדברות, ותמהר ותעזוב את הפמליא של מעלה ותעף אל גוף שמשון, למען יקום מפני אמו. אך בהפמליא של מעלה התעברו מאד על שמשון אשר התל בהם, כי הרגיזם כלם ממנוחתם ופתאם עזבם לנפשם כאשר יעזבו את הכסילים, וימצאו בו חטא, כי לא נעל את הדלת לפני עלות נשמתו, כי לו השכיל לנעול מראש את הדלת כי אז נבצר הדבר מאת אמו להתיצב לפניו. אז היו אחדים אשר יעצו גם לשלול מאתו את חלקו לעולם-הבא בגלל חטאו זה, אך נמצאו לו גם מליצי-יושר, כי גדול היה האיש מאד בידיעת הקבלה. אחרית הדבר היתה, כי החליטו לאמר: מחר בעת תפלת שחרית, כאשר יעבור שמשון לפני בית-המדרש, יתנפל עליו אחד הריקים מגדודי החמולי וכרת את ראשו, והיה אם יפול ראשו אל תוך מסדרון בית-המדרש — והיה לו חלק לעולם-הבא, ואם יפול הראש אל הרחוב אז יאבד חלקו זה. ביום המחרת נעשה דינו, אך ראשו נפל אל מסדרון בית-המדרש. כאשר קם המשוגע שבתי-צבי ונביאיו הנוכלים ואחריו המתעתע הנבל יעקב פראנק וסיעתו — לא שמתי להם לב, כי מראש ידעתי, אשר לא ממשוגעים ולא מנוכלים תבוא תשועת ישראל. אך בימים האחרונים גבר באמת פחדי. רבות חשבתי, חבלתי און, עד שמצאתי תחבולות להפר כל מפעל אשר יוכל להוביל אל המטרה, אשר לזכרה יסמרו עורי ובשרי. כי רוח הזמן והדעת אשר קנו להם בני-ישראל במאות השנים הביאו בינה בלבם, כי מחבוק-ידים, השבעות וצרופי-שמות לא תבוא תשועתם; וסופרים, מטיפים ואנשי-מעשה, חברו יחדו לעורר את העם להושיב את נשמות ארץ אבותיו ולהחיש פדותו. אז החלו ליסד מושבות בארץ-קדשם, אף נמצא להם איש חובב עמו בכל לבו ורב אוצרות, אשר נתן לדבר הזה, הקדוש בעיניהם, אלפי רבבות כסף, ותהי מחשבתו, כי הכסף הזה, כאשר יושב, יהיה לכונן מושבות חדשות עד אין קץ, וכי רבים מבעלי-הון, אשר יתבוננו אל פעולת אחיהם בארץ אבותיהם וגורלם הטוב, יעשו גם הם כמוהם, יעזבו את ארצות גלותם לגוייהם ושבו גם הם אל ארץ שוממותם להקים את הנהרסות ולמחות דמעות האם המבכה ברמה על בניה, — ואז הלא היה בא קצי. לא אכחד ממך, תפלצת טומאתי, כי האנשים האלה טובים הם, הם אינם יועצים מזמות לא עלי ולא עליך, ודבר אין להם ולנו. תכלית מעשיהם אך לבנות בית נאמן לישראל בארץ אבותיו, אך לא לכרות שוחה לי; הם יהיו שבעי-רצון, אם גם אחרי אשר יבצעו את מעשיהם תשבי את בחיקי במקום הזה או במדור אחר בתחתיות-ארץ, אם אבחר לי שדה חדשה תחתך, או תבחרי לך את רוח-קטב אחר בלעדי… — מה אתה דובר? — קראה לילית הצעירה בבהלה. — הרגעי, חמדתי, לא אמירך באחרת, כאשר לא תמירני גם את, אנכי אומר רק זאת כי הם לא יחשבו עלי לא טוב ולא רע, והרי אני ואת להם כאילו איננו בעולם, ולא אלי יכוננו את חציהם באמרם לבנות בית לעמם. אך אם כה ואם כה תהיה מחשבת לבם, הנה פעולתם בודאי תהיה למחתה לי, כי אחרי פדותם וביאת המשיח לא אחיה, כי אמות. עתה נטל עלי להעמיק חקר ולמצוא תחבולות להפר את מחשבתם, אשר תוצאותיה הן לי תוצאות למות. לא נקל היה לי להרוס את תחלת מעשיהם זאת, כאשר נקל היה לי להלחם עם יוסף די-לה-רייגה והמלמד הפתי וחבריהם; כנגד האחרונים האלה, אשר כעסוני בהבליהם, השתמשתי בהכלל הידוע: "הבל מפיק הבל", נלחמתי בם בכלי-זינם אף יכולתי להם; אך החלו בפעולות בדרכים מעשיים המובילים ישר אל המטרה, ולהפר פעולות לא נקל כהפר צירופי-שמות. אך גם חכם אני ואביא רע. במשך מאת השנים האחרונות הצליח לי ליסד בישראל מפלגה גדולה ורבת אנשים, וביחוד בין העשירים והנאורים, אשר זה כל חפצם להתכחש לציון וגם לעמם, ומפלגה עוד יותר גדולה יסדתי בקרב המון-העם, אשר עיניה רק למצוא לחם לפי הטף, מבלי לחשוב לעולם על גורל העם כלו ומשאת-נפשו. על כן, עוד בצאת דבר תנועת הישוב ראשונה היו בני-בריתה היחידים כמשוגעים בעיני אחיהם, ואיש לא שת להם לבו. הראשונים היו ברובם עניים ולאיש מהם לא נודע מאומה על-דבר טיב האדמה ועבודתה. הם קנו אדמות צחיחות, אשר לא תזרענה, במקומות מחלה, וכאלה, ובאין מומחים ומנהלים אנשי-כשרון השקיעו כסף רב ועמלם עלה בתהו. כאשר קם להם למושיע רב-האוצרות מצאתי עצה גם כנגדו לסכל את כל מחשבותיו. הלא ידעת, חמדת תפלצתי, כי יש תחת ממשלתי כת אחת, המטעה את האדם להוליכו בדרך עקלתון, ומראה לו דרך ישר ויפה וכפר, והוא שקר וכזב, כי באמת מובילים אותו ליער ובצות-מים, ואחרי כן הם שוחקים על משבתיו. מאלה בחרתי לעושי דברו ואתן לו רועים כלבי. עתה תספוד הארץ האמנם, עוד ידו נטויה להיטיב, אך גם אנכי אעמוד על המשמר, וראשית-כל אתאמץ, כי האנשים אשר ינצחו על המלאכה לא יהיו מומחים היודעים את אשר לפניהם, אך אנשים מן החוץ, אשר לא יבינו דבר בענין אשר לפניהם, ועם זה הם מעמידים על דעתם, ואחרי כן אחפש לי עוד דרכים אחרים, לרגל המלאכה אשר לפני. עוד זאת, מעת צאת התנועה ההיא, בעת אשר לציון נוסעים רק יחידים, הנני שולח מדי שנה בשניה עשרות אלפים מהמון-העם, מאלה אשר כבר השכחתי מלבם כל רעיון לאומי, וכל דאגתם רק לנפשם, — לארץ החדשה, במקום שהאבות עובדים בבתי-החרושת לבד, האמות לבד, והטף לבד. האבות מבערים את האש בבתי-החרושת, הנשים לשות בצק בבתי-האופים, הבנים מלקטים עצים לכפיסי-גפרית בקצה העיר מזה, והבנות מתפרות כסתות בקצה העיר מזה, איש-איש עובד לעצמו ושורר על עצמו; האב לא יהיה כנשר המרחף על גוזליו, האם לא תעיר את קנה, אין בבית לא עיף ולא כושל, לא אדון ולא מושל, המשפחה איננה חוברת אחת של חוליות מוסרותיה הנתקו באפס-יד, ובהיות כח ישראל בגלותו רק בטהרת חיי המשפחה ובקשרה האמיץ, הנה בהתרופף הקשר הזה ידל גם כח ישראל ויהי לאין. עוד זאת חבלתי מזמה. אחרי אשר מעט-מעט התרבו חובבי-ציון ומקץ תשע שנים להתנועה עלתה בידם ליסד חברה בארץ רחבה למעשי הישוב — הנני עומד על המשמר לבלי יהיו חברי החברה גם שנים מאלף. רבות תחבולות חבלתי לזה, תחבולות מפנים ותחבולות מחוץ, וחכמתי עמדה לי. להתחבולות אשר בפנים הועילה לי בינתי מאז לראות את הנולד. עוד בצאת ישראל ממצרים הכינותי לו לצנינים בצדו את הערב-רב. זה הערב-רב, אשר לי הוא ערובה רבה להרוס בו כל דבר טוב בישראל אשר זה משוש דרכי. ממנו — אלה הנותנים את בנותיהם לנשים לרוזנים דלים ופקידים שפלים מעמים אחרים, ממנו — המרבים תמיד מחלוקת בישראל, ממנו — הפוסעים על ראשי עם קודש, ממנו — המלשינים יום-יום על אחיהם לפני הרשות וממנו — שונאי ציון, המניאים את לב המון-העם מתת ידו לציון הריסותיה, עושי רצוני אלה מתחכמים בכל מיני ערמה לעמוד לשטן להחברה, לבל ירב כספה. אך עוד יתרה עשיתי אז: קראתי את בן-גרני, הוא האח הנפשע עמק-לבאים, והוא היה לרוח שקר להתעות לב איש רב-אוצרות לבנות לישראל בית נאמן על אדמת נכר, ובעת אשר לציון באו בעשרותיהם, נסעו להנחלה המבוהלת ההיא באלפיהם. בשנים האחרונות שנו את מזל התנועה הזאת על-ידי שנוי השם, בקראם לה "ציוניות". השאון הקיף את כל בית-ישראל, והמונים-המונים, אגודות חדשות בכל יום נלוו אל התנועה. האמנם רבות אגודות נובלות כציץ, יבוא מטיף — תבראנה, יסור מעליהן — תגוענה; אך על מקומן תבאנה אגודות חדשות, בבוא המטיף לערים אחרות. אז העמקתי עצה לסכסך אותם איש ברעהו. אף מצאתי תחבולה להסב את לבם אחורנית, וחכמתי עמדה לי. ראשית ראיתי לי לנסוך תרדמה על רוב המכובדים בעיני ההמון, אם מפני עשרם, אם מפני תורתם או יחוסם, והסבותי הדבר כי על-פי-רוב יהיו המעוררים את העם אלה הצעירים, אשר להתלהבותם אין קץ, לרוחם אין משקל, אינם נותנים פלס לדבריהם, ואינם מותרים רגע על מחשבותיהם לכבוש אותם, בהיות אדיר חפצם בהתגלות לבם, למרות דברי חכמי המדינות, האומרים: "הלשון נתונה לאדם לשתוק" ולמרות הנודע, כי החפץ לקחת את לב העם עליו לדבר אליו בלשונו ולפי בינתו. יקר להם השאון מעבודה חרישית ופוריה, והשאון באמת רב מאד. העם רואה את הקולות ואת הלפידים, שואל ומשתומם: מה זאת? עם זה הנני נותן לפעמים בפי אנשי השאון האלה דברים אשר הם כמדקרות חרב בלבות החרדים והתמימים, ובזה עלתה בידי לקומם כנגדם רבים ממעריצי כל דעה נושנה. אחרי כן זכרתי, כי יש לפני דרך עוד יותר טובה, ובה הגעתי באמת למטרתי. הלא ידעת, לביאתי הפרוצה, כי זה כמאה שנה נעשה ישראל לפלגות: לשומרי אמונים משניאי כל חדש, ודורשי השכלה. צרכי החיים עזרו הרבה על-יד האחרונים ומספרם גדל מאד, אך מספר מתנגדיהם עודנו גדול עוד יותר. ויש אשר גם בהסחפם בזרם החיים ולמראית-עין המה עוברים אל המחנה השניה, בכל זאת רובם הנם שומרי-אמונים לכל ישן כאבותיהם לפני מאות בשנים. — חידות לי דבריך — אמרה לילית הצעירה. — את לא תדעי את נפש האיש הפשוט מן הדור הישן — ענה סמאל — הגידי לו: הא לך עשרה כסף ובטל היום מתפלת המנחה, אז ירוק בפניך; אבל אם לא תגידי לו דבר על-דבר תפלת המנחה, ורק שתי שעות קודם לה תאמרי לו: הנה לך מקום להשתכר שקל כסף, אך בוא אל פלוני ואל פלוני לבצע איזה ענין, אז לא יכבד עליך להטרידו בזה במשך שלש וארבע שעות, עד אשר מבלי משים יזנח את תפלת המנחה, וגם לא יחשוב זאת לעון גדול לו. על כן יש, אשר גם איש מן החרדים, הצועק כל היום כי ההשכלה היא מינות וכפירה, ישלח את בנו לבתי-הספר, במקום אשר יהיה לא לבד בן-מקשיב לההשכלה, כי גם יחלל את השבת. הוא מתברך בלבבו, כי אין עיניו נשואות לההשכלה ואף כי לחלול השבת, אך לצרכי החיים, לחפצי אשתו ובניו. כראשון כן השני ישימו עינם רק אל המחשבה, אל הכונה, ולא אל תוצאות פעולתו. הראשון אינו מתכון חלילה לבטל את תפלת המנחה, ואם קרה מקרה שנתב טלה, אם גם על ידו, לא בו האשם; השני אינו מתכון להשכלה ולחלול השבת, רק לתת לבנו ענף מעץ החיים, למלא תאות אשתו ובנו להתהדרות חיצונית, וכאלה. ואם אחרי כן באו גם ההשכלה גם חלול השבת, גם שכחת היהדות, הלא באו כמתגנבים, מבלי שאול את פיהו, ולא בו האשם. הוא עודנו יהודי כשר כבתחלה, ורצה כי גם בנו יהיה יהודי כשר, ועל כן עודנו שונא בנפש לכל דורשי השכלה במחשבה ובכונה לשם ההשכלה עצמה. כן דרך רבים מן העם הסכל הזה, וחובבי-ציון הראשונים בדעתם זאת, ובחפצם כי חבת-ציון תהיה קנין כל העם כלו, כי לולא זאת לא תהיינה לפעלם ידים, נזהרו בכל כחם לבלי בשם ההשכלה או הדת בדברם על חבת-ציון. הם אמרו: נעבוד שכם אחד בעד הרעיון הלאומי במעשה, ודברים המסורים אל הלב אל יפרידו בינינו. כדורשי השכלה נתאמץ לפקוח עיני העם על דרכיו, נבער אחרי ההבל, ובקראנו בשם ציון נרכז את פעולתנו אך לציון לבדה. אבל צעירי הציונים אחזו בדעה אחרת "ויבלבלו את הקמיעות", ובזה אנצח אותם נצחון שלם. — לא אבין דבריך — אמרה — חכי נא ואחר תדברי — ענה סמאל — ראשית דבר הם אומרים, כי ההמון הגס אינו יכול להבין את הרעיון הציוני, ועל כן, למען לעשותו מוכשר לקלוט את הרעיון הגדול הזה, נחוץ להפיץ בקרבו תחלה את ההשכלה והתרבות ואז יבין ורפא לו; ולא ישימו על לב, כי אם יגישו להעם את הציוניות על שלחן הטמא לו לפי בערותו, אז יתקצף ויבעט בחרפה גם בהם, גם בהציוניות. — צדקת במשפטך — ענתה לילית הצעירה — דמיונם כהאשה הפשוטה אשר נואלה להשיב אליה את לב אישה במרק דם. אתה אינך יודע את המקרה הנבער הזה, שמעה ואספרה לך. לבת משמעתי, לנועדיה הקוסמת, באה אשה צעירה ותבקש ממנה מזור להשיב אליה את לב אישה, איש יהודי, לאהבה אותה אחרי אשר נקעה נפשו ממנה. ויהי אליה דבר נועדיה לאמר: קחי לך קליפת שקד, עוקץ של אתרוג, עיני תנשמת, קצף מים אשר לוקח לאור הלבנה וזעה מבין זרועותיך ובשלי אותם כלם ביחד בדם יונה ואת המרק תתן לאישך לשתות, ואז יאהבך אהבת-עולם. הפתיה עשתה כדבריה ותתן את המרק לאישה. אך ראה את הדם וישפוך אותו על פניה ויצעק: "הלהעבירני על דתי את אומרת, בת נעות-המרדות, עתה תצאי ממני בלא כתובה!". — דבש וחלב תחת לשונך! — אמר סמאל בשחוק מטוב-לב ויוסף לאמר: — עוד הם אומרים, כי נבער העם, לא יצלח לעמד ברשות עצמו בציון, ועל כן עלינו עתה לחנכו מחדש, לברוא לו לב טהור ורוח חדשה; להפיץ בקרבו את ההשכלה והתרבות, אשר בלעדיהן הציוניות כמוה כאין. וגם בדבר הזה מספר תרבויותיהם כמספר סופריהם, וכל אחד בא ותרבותו בידו, כל אחד צועק: זו הדרך לכו בה, ואם אין — שוא כל פעלכם! — חושבת אנכי — ענתה לילית הצעירה — כי ביסוד הדבר צדקו בדבריהם, כי מה יסכון גוי פרא? — לא כן הדבר, כפירתי, חכמת השדות — ענה סמאל — ראשית, לא נופלים בני-ישראל בכלל בהשכלה וחכמות מעמים רבים שליטים; שנית, לחנך מחדש עם שלם בשבתו בגלותו ולרומם את רוחו בעת אשר תנאי חייו מורידים אותו מטה-מטה — הוא דבר אשר נבצרה מיד אנוש לעשותו; שלישית, לאדם, כמו לעם, יש צרכים שונים, פשוטים ורמים, אשר כלם נחוצים לו. האדם לאכול, לשתות, לישון, לחנך את בניו בדרך טובה, לדאוג לעתידותיו וכאלה; על העם לעבוד לטובת אישיו, לשפתו וספרותו, להרבות בקרבו את החכמה וחרושת-המעשה, ולהגן על קיומו בעת סכנה. בבוא בני-האדם להתיעץ על חנוך בניהם, לא ידונו בעסקי אכילה ושתיה, אם גם בלא מאכל ומשתה אין יכולת לחנך את הבנים; אם יחשוב העם מחשבות להגן על קיומו, לא יחקור ע"ד בתי-חרושת ובתי-ספר, אם גם בימים האלה גם הם מתנאי הקיום לכל עם. האיש האוהב את עמו, עליו, כאחד מאברי האומה, לעבוד גם להשכלת עמו, גם לטובת בעלי-המלאכה בו, גם לכל דבר היכול להרים את מצב הכלל והפרט, אבל לכל זה אין ענין בבואנו לדבר על הרעיון הלאומי הראשי, על קיום האומה בעת אשר כליון צופה לה. יעסקו איש-איש בעירו בכל מה שהם מוצאים לטוב בעד תועלת העם, אבל לא יתלו כל אלה בהציוניות, ולא ידברו בהם באספותיהם הכלליות, כי מלבד מה שאין כל אלה והציוניות דברים שהם בתור סבה ומסובב, הנה הם מרחיקים מן הציוניות את לב רבים מן העם, אשר במחשבתם כל השכלה תרבות פגול הן. אחרים מן הציונים ילכו עוד הלאה. בהיותם שקועים בשאלה אחת, שאלת מפלגת הפועלים, הנם מודדים את הציוניות רק לפי ערכה בעד המפלגה הזאת, ולבם טפש מהבין, כי הציוניות נבראה בעד העם כלו, ולא בעד מפלגה אחת ממנו, הרעיון הלאומי לא יוכל לתפוש רעיון של מפלגה. יש עוד אשר הלכו עוד הלאה. הם צועקים בקול, כי גבולי היהדות צרים להם והם שואפים למרחב. אלה הכסילים, הרוצים לתקן את חטא אדם הראשון, אשר בעצתי עזב את עץ החיים ויבחר בעץ הדעת טוב ורע, אומרים לעזוב את השתלשלות ההתפתחות מזמנו ועד הזמן הזה ולשוב למצב אדם הראשון לפני חטאו: לשבת בגן-עדנים תחת צל עץ החיים ולעקור משרשו את עץ הדעת טוב ורע, ועם זה להתיצב על הדרך אשר "מעבר להטוב והרע", זה הטוב והרע של היהדות, ולעמוד במרחב שאין לו מצרים. הסכלים האלה לא ידעו ולא יבינו, כי כמו שאין גוף שאין לו צלעים, כן אין מובן חיובי שאין לו גבולים, ורק לדבר שלילי אין גבול, ואלה שיהדותם שלילית לא יוכלו לעולם לבנות את בית ישראל, כי באויר של שלילה אין בנין… ולא רק בדברים לבד יקציפו את לב העם, כי גם במעשיהם, "וכסיל יפרוש אולת". איזו מהם הרימו שאון במה"ע על אלה שראו בם עמל בכתבם את דברי אספותיהם בימי השבת. הם אומרים, כי הם שונאי פשרות… — גם אני כמוהם אדברה — ענתה לילית הצעירה — גם אני שונאת פשרות; הנה נקעה נפשי מאשמדי אישי ואך אליך תערוג כל היום, ותאותי לך לא נסתרה מכל ישובי תבל, ולו נסיתי לעשות פשר בין חובתי לאשמדי לך, כי אז הייתי צריכה לבוא אליך כמתגנבת ולהציב גבולות לתאותי במסגרות הפשרה. — גם אני אודך על זאת, מפלצתי חמדתי — ענה סמאל — אך הלא את שדה; לשדים אין גוף ואין גם פשרות, אבל לא לבני-אדם. שוא יאמרו בני-אדם, כי שנאה נפשם כל פשרנות; הן אחרי כל קיצוניות יש עוד קיצוניות יותר רחוקה. אם בוזי תורת עמם ומתאמרים באהבת הלאום יאמרו: שנאנו כל פשר וקיצונים אנחנו, הלא יבואו בוזי עמם ויאמרו להם: שקר פשרנים אתם, ואנחנו הקיצונים, וגם להקיצונים האלה ימצאו עוד אחרים תנואות להוכיח גם להם את פשרנותם על פניהם… — סלח נא לי מחמדי — אמרה לילית הצעירה בקוצר-רוח — ארכו עלי דבריך האחרונים ויהיו לי לזרא. ישא הרוח את כל בני העם הזה, עם ציוניהם, זקניהם וצעיריהם יחדו, ומה לי ולהם? תאבה אני אך לדעת אחרית דבר, במה תראה את נצחונך עליהם? — נצחוני ברור, שריר וקים — ענה סמאל — להקליט בלב עם השקוע בעבדות ובגלות רעיון נשגב ונעלה כרעיון הציוניות, צריך היה לצמצם אותו כפי האפשר, ליחד אותו בכל מיני יחודים, לדבר השכם והערב רק עליו ואין לזר אתו, ועם זה לאחד את לב כל העם כלו. אך אני נתתי צעירים שריהם, והם מרבים שאון כל היום להביא אל הרעיון הזה גם את ההשכלה, גם את התרבות, גם את החנוך, גם את שאלת הפועלים, גם את שאלת עזרת איש לרעהו בגולה, ובכלל הטבת מצב העם בכל מקומות מושבותיו ועוד הרבה ענינים, שבעצמם הם טובים, אך לא בהציוניות שרשם. על כן אבטח ולא אפחד! הנה הפרתי את אחדותם ואפוצף אותם לרסיסים, עד אשר לא תעשינה עוד ידיהם תושיה, וגם הכבדתי על עבטיט ולא תודע עוד כי באה אל קרבו. סוף דבר, תורת משה נהפכה להם לגלי דרשות שאין להן שחר; התלמוד נהפך להם למקור פלפולים של הבל; הקבלה, שבעיקרה יש איזו פילוסופיה, נהפכה להם לצירופי שמות, השבעות ומעשי-נפלאות; החסידות, שגם בה היה איזה דבר טוב, נהפכה להם לאמונת צדיקים, לפדיונות, לפקידת עקרות וכאלה; ההשכלה, אשר בה מקור חיים לכל העמים, נהפכה להם לשכחת להלכות קידה, לדרישה למותרות ועוד, והציוניות תתהפך לצפצוף בשפת-עבר פרועה, לחדרים שמלמדים בהם במיטודות חדשות תחת הספרים הישנים, לחברות של גמילות-חסד בעד עניים בארצות שונות, חברות פועלים, חברות חלוץ-עצמות ועוד ועוד, והציוניות עצמה תשכח מלבם … כן הורוני דברי-ימיהם ובדרך כזה הסבותי את לבם עתה אחורנית, וייגעו בדי-הבל. בטחי, לביאתי-חמדתי, כי עד נצח לא נפרד, המה יבנו — ואני אהרוס! חמתי בערה כאש, לא יכולתי התאפק, ואקרא בחמת-רוחי: מלח… קול מלי נחבא מדברי לילית הצעירה, אשר אמרה: בכל חכמי השדים ובכל ממלכות הרוחות הרעות אין כמוך, סמאל מחמדי, ואחרי הדברים האלה קול משק נשיקות סמאל ולילית הצעירה מחריש אזנים. — מלח לעיניך, פלפל לחוטמך, עפר לפיך, נחש הקדמוני! כנחש עפר תלחך, יום פקודתך מהר יבוא, וישראל יעש חיל — כליתי את דברי. — מה לילוד-אשה בינינו? — נתן סמאל בקולו, ואלפי עיניו הביטו אל כל עבר. קולי ואקרא "שמע ישראל…" ובבוא סמאל במבוכה כרגע לקולי הקורא בקודש נשאתי חיש את רגלי — ואברח. כי תשפוך שיחה 1 לנסוע שמה בעגלה, היה רק כחמש ועשרים וירסטאות; אך בתקופת גשמים זו היתה הדרך מקולקלה מאד, וסוסו הכחוש של בעל-העגלה שלי הניע רגליו ברב עמל: מראש יכולתי אפוא לשער, שלא אגיע עד העירה קודם חצות לילה. הטלטול עד חצות לילה בליל-גשמים לא היה נעים כלל, כמובן. אך עגלה אחרת, טובה מזו, לא הזדמנה לי, ואצל התחנה הקטנה והשוממה לא היה מקום ללינת לילה. מוכרח הייתי אפוא לנסוע. לאשרי נוכחתי במהרה, שאם גם סוסו של בעל-העגלה שלי אינו משובח ביותר, הרי בעל-העגלה עצמו משובח ומשובח מאד. ניכר היה בו, שאינו שתקן מטבעו, וכשהכיר בי, שאני מתענין בשיחה, התחיל מספר לפני בחשק, ודבר זה עמד לי, שלא תארך לי השעה יותר מדי… – מה? שואל הוא, משום מה אין בעלי-עגלה אחרים נוסעים מהעירה אל התחנה? ולשם מה יסעו? בנאמנות, רוחים גדולים יש למצוא בכאן! יש שאתה נוסע שתי פעמים ביום אל התחנה, פעם אתה מרויח שני זהובים, ופעם שגם זה אין… – א, מכיר הוא את עירתנו משנים קדמוניות? וכי יודע הוא, מה היא עירתנו עכשיו? חורבה, חורבה גמורה! את מי ימצא אצלינו? מי ומה נשאר? והמועט הזה שנשאר, איך הוא חי, מה עלתה לו! – איני מדבר בזה שהיה לפנים, לפני עשרים שנה, כשהיינו נוסעים בכל שבוע ושבוע אל סוסים… בנסיעתנו לשם היתה העגלה מלאה גבינה, חמאה, ביצים, דבש, בד ועוד, ובחזירתנו משם היתה אותה העגלה מסובלה בכל מיני סחורה של כרך, בכל מה שהפה יכול לדבר… הוסף על זה עוד את הנוסעים, בשכר שנים-שלשה רובלים לגולגולת… מה יש לדבר – עירתנו של הימים ההם! מי היה דואג אז אצלינו לפרנסה? מי לא ראה אז חיים טובים? זה היה עוסק במסחר יערות, בתבואה, – וחנויות, בתי-מרזח ואכסניות? וכי מעטות הן הפרנסות שהיו אצלינו? והפרנסה היתה מצויה בכבוד, בשלוה, עד שלא נצרכו בני-אדם לנוד לכל המדינות, לפזר את הבנים על כל שבעת הימים, כמו שאנו רואים בימינו אלה… – שואל הוא, אם נוסעים מהעירה? מוטב שישאל, אם נשאר מי במקומו… נשארים בכאן רק הזקנים, שאין להם מקום לנסוע, והדור הצעיר, כמעט שגדל מתחילה פרשת: "לך לך!" לאמריקה, אם לאנגליה, או סתם למרחקים, לאן שישא הרוח, ובלבד שלא להשאר בבית… – וכי מתקבלים כספים? הרי זהו המעשה, שבשנים האחרונות כמעט שפסק גם זה לגמרי. ואם מקבל לפרקים איזה אב חלוש, איזו אם זקנה וחולה עשרה או חמשה-עשר רובלים לפני החג – מה בכך? וכי יש בזה כדי ספוק איזו צרכים?.. – לפני עשר, שתים עשרה שנה – היה זה ענין אחר לגמרי. השנים לא היו טובות ביותר, אפשר להגיד, שהיו רעות כבר… אך, יודע הוא? הנה אני עצמי לא נוסע עוד אל עיר-הפלך, צמד סוסים אחד כבר מכרתי, עגלה-מקורה לא היתה לי גם כן, ואף על פי כן – הלואי שהיה לו עכשיו ולו רק החצי ממה שהיה לי אז! כמו שהוא רואה אותי, הייתי נוסע אז שתי פעמים בשבוע אל עיר-המחוז (התחנה הארורה לא היתה אז עדיין!), ויש שהיו מזדמנים נוסעים אחדים. תדיר היו איזו "רשימות" מהחנונים שלנו לקנות ולהביא בעדם מיני סחורה שונים, אך העיקר היתה הפוסטה… – כן, מתפלא הוא, אינו פוסטה זו מה היא? דבר פשוט הוא. אצלינו היה בשנים ההן מין נשים מיוחד, שקראו להן בשם "אמריקניות", או גם – "עשירות אמריקניות". אלה היו נשים, שבעליהן נסעו לפני איזו שנים לאמריקה, והן עצמן נשארו בכאן והיו מתפרנסות בסכומי הכסף, שהיו בעליהן שולחים להן מהתם. בעד העשירות האמריקניות הללו הייתי מקבל בהפוסטה שבעיר-המחוז מכתבים והזמנות. ומזאת – היאמין לי? – היתה לי הכנסה יפה… כאן נשתתק בעל-העגלה שלי לזמן ארוך. מהלך היה כמקודם לאטו על יד העגלה,אך היה כפי הנראה, שקוע כל כך במחשבותיו, עד ששכח אפילו לזרז בסוסו. דבר זה לא היה שוכח אפילו באמצע שיחתו, וכאן שקע כל כך במחשבות, עד שלא הרגיש כלל בסוסו ובעגלתו… וכשהתעורר מחדש לאחר איזה זמן והתחיל שוב מספר, ניכר בקולו שנוי גדול: הוא היה רק יותר עגום, ומלא מעין איזו געגועים.., דומה היה, כאילו הוא מדבר יותר אל עצמו משהוא מספר בפני אחרים… – איה הן עתה כולן? נשאן הרוח ופזרן בכל קצות הארץ… זו במזרח וזו בצפון – מי זוכר עוד אותן?… – מדמה הוא, שהיו רוצות בכך? מדמה הוא, שבנקל כל כך עלה להן להחליט בנפשן לנדוד למרחקים?… היו יללות לא מעטות… די דמעות נשפך… אך מה מועילות כאן בכיות ויללות? אך התגברה האחת, השנית על פחדה, ובפני האחרות כבר היתה דרך כבושה… – כך נדדו הכל, ועירתנו נשארה שוממה, עזובה, חורבה גמורה, בית-עלמין, שמתנודדים בו צללים – מתים מועטים. – חורבה גמורה… בית-עלמין… – חזר בעל-העגלה שלי עוד פעמים אחדות כאילו בפני עצמו, בלחש יותר ויותר, ולבסוף מהלך היה דומם, לאטו על יד העגלה, ורק לפרקים היה מזרז בסוסו הכחוש, שהניע רגליו ברב עמל. פעולות נשיאי ישראל בזמן הבית השני מזמן שיבת הגולה עד הזוגות. הזמן הארוך מימי עזרא ונחמיה (בסוף המאה הששית לפני חרבן הבית השני) עד הזוגות (בערך ר"ל שנה לפני החרבן), המקיף כמאתים וחמשים שנה, היה זמן התחזקות הדת, התפשטותה בכל קצות בית ישראל והתפתחותה בכח גדול ובסעיפים רבים. אם בימי פראות המין האנושי בכלל ועבודת הבעלים והעשתרות ועגלי דן ובית-אל בישראל בפרט, היתה הדת יכולה להתפתח באופן מגבל וידוע כפי שאנו רואים אותו בתקופת כתבי הקדש, מובן ממילא שבימים יותר נאורים להעמים בכלל ובעור עבודה זרה מגבול בני ישראל בפרט, התפתחה הדת במאות שנים בכח יותר גדול, ופרי התפתחות הזאת היה לדת חקים חדשים הרבה ושנויים בחקים הישנים ובמנהגי אבות. כללו של דבר: כח העם החי לברוא לו ארחות חיים, דינים ומנהגים, לא לבד שלא כלה ולא נפסק, אלא שעוד נעשה כמעין המתגבר ומוטות כנפיו עברו מלא רוחב ארץ יהודה. וכשם שבתקופה הקודמת, תקופת התורה והנביאים, נפלגו בני ישראל לפלגות: לעומדים ולמהלכים, הראשונים החזיקו בעבודת אלהי העמים אשר ואשר סביבותיהם, והאחרונים עלו למעלה בהשכלתם ובחכמתם מצד אחד, ויהיו בנים נאמנים לעמם ולרוחו מהצד השני, ומידם לנו תורתנו הטבועה בחותם אל אחד מצד זה וברוח בני ישראל מהצד – כן היו גם בתקופה הזאת פלגות שונות בבני ישראל, והמיוחדות בהן: הצדוקים העומדים על המקום שעמדו אבותיהם מבלי לסור ממנו ימין ושמאל גם לפי צרכי הזמן, והפרושים המהלכים עם החיים והזמן מבלי נטות מרוח בני עמם. וכמו שאין ספק שהעומדים עובדי עבודה זרה בתקופה הראשונה היו סבה לחקים רבים שיסודם הרחקת האלילים, כן ידוע לנו שהעומדים הצדוקים ושאר המפלגות היו סבה להלכות רבות, שנולדו בעם בתקופה שאנו עומדים בה. אך, לדאבון לב, התקופה הזאת בכלל, וביחוד בחלק הדתי שבה, מכסה באפל, וערכה אל תקופת הזוגות וביותר אל זמן התנאים, כערך תקופה אגדית הקודמת להיסטוריא אל תקופה היסטורית. וכל כך מששו בה גם חכמי התלמוד הקרובים לה באפלה, עד שאמרו "מלכות פרס בפני הבית ל"ד שנה" (ע"ז ט'), שעל כן יצא להם זמן הבית השני בסך ת"כ שנה, בעוד שהכל יודעים כי ממות כורש עד שכבש אלכסנדר המוקדוני את פרס עברו כשתי מאות שנה וממות כורש עד חרבן הבית השני עברו כשש מאות שנה. האמנם יפלא מאד, איך יתכן שאחרי שבא העם לחייו ההיסטוריים והגיע למדרגה ספרותית, עד שיהיו לו ספרים כספרי והנביאים וחלק מהכתובים, ישוב העם לחיות בחשך, כאפרוח בקליפתו, מבלי להשאיר זכרונות ברורים בקורות חייו במשך זמן גדול. אך הפלא ישאר פלא, והמעשה – מעשה. כאשר בטלה הנבואה מישראל, לסבה שתבוא לפנינו, חדלו לזמן רב גם מחברי ספרים ורושמי קורות בעמנו, ובשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים, מבלי לדעת ולהודיע את אשר עבר עלינו. רק זאת ידענו כי התורה ודרישתה התחזקה בכח גדול בתקופה ההיא, בסתר התרקמה במשך מאות שנים, כעצמים בבטן המלאה, ובימי הזוגות, ועוד יותר בימי התנאים, היא נצבה לפנינו בהמון לבושיה, עד אשר נשתומם ונשאל: מי ילד לנו את כל אלה? אבל אם לא נוכל להראות בבירור על דין ודין אשר ילד בזמן ההוא, הנה בכלל יכולים אנו להחליט, שמלבד הרבה דברים שנולדו בעת ההיא, כעניני ברכות על דברים שונים וכיוצא בהם, שנהגו גם אצל הפרסיים שמשלו עליהם ושכבר הראו עליהם המבקרים, – שייכים לזמן ההוא עוד דברים רבים שבאו במשנה כדברים פשוטים הידועים לתינוקות של בית רבן, כמו קריאת שמע, סדר תעניות על הגשמים, אסורי מוקצה, היתר נדרים, תפלה בנוסח ידוע, נטילת ידים, עירובין ועוד המון דינים והלכות אין מספר, אשר בעלי המשנה והתלמוד, שמצאו אותם בעם מבלי מצוא את הזמן והסבה שהולידו אותם, יחסו קצתם למשה בשם "הלכה למשה מסיני", לקצתם חפשו סמך במדרשי הכתובים, וקצתם יחסו לאנשים מפורסמים, כמו עירובין ונטילת ידים לשלמה (שבת י"ד ב') ואסור מוקצה לדורו של נחמיה (שם קכ"נ ב'). אין ספק בעיני, כי אילו לא פסקה הנבואה מישראל כי אז היה לנו ספר ששי לתורת משה, שבו היו באים החקים החדשים האלה. אבל מתוך שהתורה היתה כבר ערוכה וגמורה, לפיכך קבלו החקים החדשים ההם תמונת "תורה שבעל פה" מסיני, תורה הכוללת הלכות למשה מסיני ובאורים מקובלים ממנו, ואשר תפרוש כנפיה על ההלכות החדשות, לפחות על רבן, להיות להן למחסה, כי סוף סוף דרך העם היה ליחס את כל מעלות רוחו לרצון עליון. כפי שאמרתי במקום אחר 1) עלינו להודות כי באמת חלק גדול מן התורה הכתובה חלק גדול שבע"פ הולכים ממקום אחד, ואין בין אלה לאלה אלא הקדימה והאיחור בזמן ולא יותר. התקופה הארוכה הזו נודעה בשם תקופת "אנשי כנסת הגדולה" או תקופת "הסופרים" ונמשכה עד אנטיגונוס איש סוכו, שאז באה הסנהדרין במקום אנשי כנסת הגדולה או הסופרים. להם מיחסים בעלי התלמוד הלכות רבות שבאו במספר מסוים, כמו "חמשה לא יתרומו, חמשה דברים חייבים בחלה, חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן, שלשים ושש כריתות בתורה, שלשה עשר דבר בנבלת העוף הטהור, ארבעה אבות נזיקין, אבות מלאכות ארבעים חסר אחת" (ירושלמי שקלים פ"ה ה"א), ולהם מיחסים המבקרים הרבה משניות שנשנו בלשון קצרה ביותר, כמו "ארבעה אבות נזיקין" (גם הלכה זו נאמרה במספר) והמשנה הנפלאה בסגנונה הבאה אחריה "כל שחבתי בשמירתו" וכו' 2) (דו"ד ח"א צד 69), המשניות "יציאת השבת שתים שהן ארבע, שבועות שתים שהן ארבע, מראות נגעים וכו' היתר נדרים פורחים באויר" (ספ"א דחגיגה) ועוד כמוהן. לדעתי נשנו בתקופה זו, ובכל ענין לא מאוחר מתקופת הזוגות, הרבה משניות שבאו עליהן אחרי כן פירושים או מחלוקת במשנה עצמה, ודבר זה נתן ענין להאמוראים לענות בו בפלפוליהם שלא כפי הפשט. בפיהם, ששתי שורות במרתף צריכין בדיקה, ושהמשנה האחרונה פירשה את הראשונה, לומר, שאין דבריה אמורים אלא במקום שמכניסין בו חמץ, על הדרך הזה נוכל לומר, שהמשנה "במה מדליקין וכו' אין מדליקין לא בלכש וכו' ולא בחלב" היא משנה ישנה, ובפירוש המלה האחרונה נחלקו נחום המדי וחכמים; לדעת הראשון הכונה רק על חלב שאינו מבושל, ולדעת החכמים הכונה גם על חלב מבושל, ודברי האמוראים שחפשו למצוא איזה מחלוקת בין התנא-קמא והחכמים (שבת כ"ד) הם על דרך הפלפול. לא למותר אחשוב להעיר, כי יש עוד מקומות בש"ס הדומים למשנה זו וגם שם חפשו האמוראים למצוא איזה מחלוקת במקום שאין צורך לזה. וכן אמרה המשנה בדרך קצרה: חמשה תמין וחמשה מועדין וכו' (גם פה מספר) השן מועדת לאכול את הראוי לה, הרגל מועדת לשבור בדרך הלוכה ושור המועד ושור המזיק ברשות הניזק (כפי הנראה היתה אז ההלכה כר' טרפון, שקרן הניזק משלם נזק שלם 3) (ע' גמרא שם) והאדם (ב"ק ט"ו). אחר כך באה משנה חדשה ופירשה אותה: כיצד "הרגל מועדת לשבר בדרך הלוכה"? הבהמה מועדת וכו' (שם צ"ג א'); כיצד "השן מועדת לאכול את הראוי לה"? הבהמה מועדת וכו' (שם י"ט); "שור המזיק ברשות הניזק" כיצד? (שם כ"ד ופה תבוא מחלוקת ר' טרפון וחכמים בענין זה); "אדם" מועד לעולם וכו' (שם כ"ו). אך רבינא, ורב אשי לא שמו לב לזאת ופלפלו למה לו להכפיל את ההלכה (שם י"ז, וע' תוספות י"ז ד"ה הבהמה). ממילא מובן, שגם דבר זה אינו אלא דוגמא למשניות רבות ופלפולי התלמוד בהן. תקונים 4) גדולים ונכבדים נעשו בתקופה ההיא. בעת ההיא נסדרו ונחתמו כתבי הקדש (בבא בתרא ט"ו א'), עניני הממשלה והדת באו להנהגת מועצה אחת שנקראה תחלה מועצה (ולפי דעת קצת היא הכנסת הגדולה) ואחר כך בשם סנהדרין גדולה (ע' סנהדרין ב', פ"ה ב'), הפצת למוד התורה בין כל קצות העם (ע' אבות פ"א מ"ב), אשר על כן חדלו להיות המורים היחידים לעם, – תפלה במקום רבוי הקרבנות וכיוצא בזה. אך הדברים האחרונים, טובה רבה לישראל, גרמו לו גם פרוד הלבבות, ובני ישראל נתפלגו לצדוקים ופרושים. הראשונים היו, כפי השערתם הנכונה של המבקרים, הכהנים בני צדוק הנזכרים ביחזקאל (מ"ז ט"ו), והאחרונים היו מורי העם שנקראו בשם "פרושים" בלי ספק מאת הצדוקים מנגדיהם, על שפירשו את עצמם מן המנהגים הקדמונים כפי צורך הזמן. וכך היה מהלך צמיחתם, כפי העולה מדברי המבקרים וכפי הנראה מדברי הימים ההם. אנשי כנסת הגדולה והפרושים שהלכו בעקבותם ראו היטב, כי כל הימים אשר תהיה המשרה ביד הכהנים יהיה העם שקוע באולתו, אשר כפי מצב הימים ההם היתה האולת הזאת מקור נפתח לאמונה באלהים אחרים. הכהנים, כמו כתה של כמרים בעלת זכיות מיוחדות, היו עיניהם ולבם על פי רוב אך אל בצעם ותועלתם, כמו כל כהני העמים בכל עת ובכל מקום, ואשר על כן רבו בהם הנביאים תמיד. "הכהנים לא אמרו איה ה' " יאמר ירמיה (ב' ה'), "חטאת עמי יאכלו ואל עונם ישאו נפשו" אמר הושע עוד קודם לו (ד' ח'). אך אם הנביאים שהיו בימי המלכים בעלי המשרה לא היה כחם אלא בפה, הנה אנשי כנסת הגדולה היו יותר חזקים מהם. בימים ההם אין מלך בישראל, כי היו בעבדותם תחת יד מלכי פרס ויון, וההנהגה הפנימית היתה בידי בחירי העם, אנשי כנסת הגדולה, ובקחתם המשרה הזאת על שכמם ידעו היטב כי במליצות גבוהות ובדברים בעלמא לא יועילו לעם, כמו שלא הועילו לו הנביאים, ועל כן לבער אחרי עבודת האלילים ושאר דברים רעים ולברוא את העם בריאה חדשה, עשי המה ביהודה מה שעשה קליסטהען כמעט באותו זמן באתונא, במלחמתו עם (ממשלת העם, בניגוד אל יחידים גאים), עליו לעשות כמו שעשה קליסטהען באתונא: לקומם אגודות בתי אבות חדשות ולהנהיג עבודת אלהים שהכל יכולים לקחת חלק בה, תחת העבודות הישנות שהיו רק חלק יחידים", אומר אריסטו בספרו על הפוליטיקא. כן עשו גם הם העמידו מורים לעם מכל קצות ישראל, תחת הישנים שהיו תמיד אך מבני הכהנים (דברים ל"ג י', יחזקאל מ' כ"ג כ"ד) ותקנו תפלה (מגילה י"ז א') הראויה לכל אדם, במקום עבודת הקרבנות (ברכות כ"ו) שהיתה רק ביד הכהנים, ובשביל כך אבדו גם הקרבנות לפחות קרבנות רשות, גם הכהנים, את חשיבותם הגדולה בעיני ההמון 5) אין צריך לומר, שהכהנים (בני צדוק, אשר כפי דברי יחזקאל (שם) אך להם היה המשפט להורות את העם, ואשר נגדם נתקנו התקנות הנ"ל) לא נחה דעתם כלל בתקנות אנשי כנסת הגדולה, ולהגן על כבודם אחזו בקרנות המזבח, היינו בפשט המקרא, ולא חפצו בשום חדשה בעם, אך דרשו לקיים דברים ככתבם, כדרכם של האריסטקראטים תמיד להיות שומרי ישנות. לפי זה לא היתה מלחמת הצדוקים והפרושים מלחמה דתית לבד, אך גם מלחמה מדינית טבעית בין אריסטאקראטים, מלחמה שהיתה מצויה גם אצל שאר העמים. ואפשר שהסבות אשר בשבילן קראו אנשי כנסת הגדולה מלחמה על הכהנים היו לא אך דתיות לבד, כי גם מדיניות, שהרי רואים אנו באיזה זמנים שהיו מבוכות ופרעות בעם כמו שהיה בימי אמציהו מלך יהודה (מלכים ב' י"ד י"ט), אשר תכונתן וסבתן לא נודעו לנו. ואפשר גם כן כי בני צדוק מצאו להם עוזרים ומצדדים גם בין שארי אנשים שהיו אריסטאקראטים בעיני עצמם, אשר דרכם תמיד להתנגד לכל חדש. אחרית כל אלה היתה מלחמה ארוכה, אשר נשלמה בנצחון הפרושים, אך פעמים רבות גרמה המלחמה הזאת להפרושים להעמיד דעתם על דקדוקים יתרים ועניני עקשנות של מה בכך – "כדי שלא לחקות את הצדוקים", כמו שאמרו בעצמם פעמים רבות. כבר אמרתי שהצדוקים יצאו לכתה בפני עצמה בימי אנטיגנוס איש סוכו, ואפשר שעד מות שמעון הצדיק, שהיה מבני בניו של יהושע בן יהוצדק היינו מבני צדוק הכהן, בהיות המשרה הראשית, היינו הנשיאות בהסנהדרין, בידי אחד מבני צדוק הכהן, לא נואשו בני צדוק לבוא למדרגתם הקודמת ולזכיותיהם המיוחדות, ועל כן לא יצאו לכתה מיוחדת. אך אחרי מיתת שמעון הצדיק, בשעה שעמד בראש העם אנטיגנוס, שכפי הנראה לא היה גם כהן, ובני צדוק נדחו לגמרי ממשמרתם, לבד מן הכהונה הגדולה, אז יצאו ביד רמה ויבנו להם במה לעצמם. ואפשר לשער עוד, כי בין מיתת שמעון לאנטיגנוס (שכפי הנראה היה זמן ארוך מאד ביניהם) לא היה ראש להסנהדרין לא מבני צדוק ולא מן הפרושים, כי שום צד לא הניח לחברו לעשות כחפצו ולהושיב בראש הסנהדרין איש מבני אגודתו, אך לסוף נצחו הפרושים ואנטיגנוס עלה לגדולה. אם כן, דברי המשנה "אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק" (אבות פ"ג מ"ג) לא יהיה פירושם שקבל תורה משמעון והיה תלמידו, אך שקבל הנשיאות אחרי מותו, כדברי הרב בעל "דרכי המשנה". לזמן 6 ישן נושן מאד צריך ליחס גם איזה באורים במצות שאינם מסכימים כלל עם פשט המקרא. נקח למשל את מצות היבום. הכתוב אומר: כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו וגו' לא תהיה אשת המת החוצה וגו' (דברים כ"א ה') – ממשמע שנאמר "ובן אין לו" ולא "וזרע אין לו" כמו שנאמר בתרומה (ויקרא כ"ב י"ג), שומע אני שהיבמה זקוקה ליבם אם יש לה בת. אך בעיני התלמוד ברור הוא כמושכל ראשון כי בן ובת פוטרים את האם מן היבום ומן החליצה (בבא בתרא ק"ט, ערכין כ"ה ב'). וכפי הנראה הדין ישן ונודע כל כך בעם, עד שלא לבד שהמשנה לא ראתה צורך להזכירו, שזה אות שהיה נודע למדי בעם, אך גם השבעים תרגמו את המקרא הזה כאלו כתוב "וזרע אין לו". סבת הדבר לדעתי כך היא: מספר רות (ד' ה' י') נראה כי היבום יש לו התיחסות עם עניני נחלה, ולזה מסכים גם התלמוד (יבמות י"ז:), ומתוך שאצל בני ישראל הקדמונים, אצל עמי האריים, לא היתה הבת יורשת אפילו במקום שאין בנים, לפיכך הצריך הכתוב שיהיה בן לאח המת, אבל בת לא היתה פוטרת מן היבום. אך אחרי שעל ידי תביעת בנות צלפחד נקבע לחק שהבת מקבלת נחלה במקום שאין בן (במדבר כ"ז ה'), הוצרכו להחליט שהיא פוטרת, כבן, גם את אמה מן היבום, אם גם אין זה מסכים עם הדברים ככתבן שנאמרו בחק היבום, שנקבע, כפי הנראה, קודם שנעשו הבנות ליורשות נחלה, והיתה הבת כדבר שלא בא לעולם. באחרית ימי התקופה הזאת צמחה בישראל רעה חדשה, המתחדשת בכל זמן, בשעה שבני ישראל מתקרבים על העמים. כל עם יש לו מדות טובות ורעות, וראוי לכל עם לחקות כפי האפשרות מעשי עם אחר בכל דבר טוב. אך לדאבון לב החקוי הזה הוא כמעט תמיד לא לבד בדברי הבל שאינם מעלים ואינם מורידים, כחקוי שמות זרים, אבל גם כמעט בכל המדות הרעות שיש לאותו עם, שאנו חפצים קרבתו. קופים כאלה יש בכל דור ודור למרבה, ואין פלא אם היו כמותם באחרית התקופה שאנו עומדים בה. אם הטיבו אשר עשו בני ישראל בלמדם את דעות היונים, אם עשו סכלות גדולה אך בלתי מזקת כל כך, בהקראם בשמות יונים, עד שגם ראש הסנהדרין נקרא בשם יוני, אנטיגנוס, הנה הרעו והשחיתו מאד בהפרם את בריתו של אברהם ובלכתם אחרי תועבות היונים ואליליהם. אחרית הרע הזה היתה, כי איזה מאוהבי דרכי היונים בקשו מאת המלך העריץ אנטיוכוס מלך סוריא להעביר את בני ישראל מדתם לדת היונים בעל כרחם, הרבה עברו והרבו נהרגו על קידוש השם, עד שקמו החשמונאים ויצאו לישע עמם. אין ספק שהתנועה הרעה והמבישה הזאת היתה סבה להוצאת איזה חקים מצד הנאמנים לעמם ולתורתם, אך אין בידינו להראות בבירור על איזה חקים מזמן הזה, מפני שהתלמוד אינו מדבר כלום על אדות התנועה היונית הזו, רק מזכירה כלאחר יד לפעמים רחוקות. אף על פי כן, מלבד איזה ימים טובים המנוים במגלת תענית, שנקבעו לזכר הנצחון על אוהבי היונים ושבטלו אחרי חרבן הבית השני, הננו חוגגים עד עתה את ימי החנוכה לזכר מפלת אנטיוכוס, אם גם החג הזה קבל תמונתו האחרונה אך בימי בית שמאי ובית הלל. ספר המכבים מיחס לעת ההיא גם את ההיתר לאדם להלחם ולעמוד על נפשו ביום השבת. לפי דעתי צריך ליחס לאותו הזמן גם את הגזרות: ארור אדם שילמד לבנו חכמת יונית וארור אדם שיגדל חזירים (סוטה מ"ט:) 7). בכל אופן קרוב הדבר מאד שבפרק הזה נגזרו גזרות שהיתה מטרתן להרחיק את בני ישראל מן הגוים, והרבה מהן היו בעניני מאכלות אסורות. מן התקנות, החקים והגזרות שלא נודע מי אביהם, נעבור אל אלו שיש לנו עליהם ידיעות יותר ברורות. זמן הזוגות כבר אמרתי שהחקים נולדו בשני אופנים: בחיי העם כלו, כמעט מעצמם, ועל ידי מחוקקים. ממילא מובן שבתקופה החדשה הזו, בשעה שהיה מרכז כללי לישראל בכח הסנהדרין, לא היה רשות למחוקק פרטי לחק חקים לעם ברצונו, וכל דבר גזרה או היתר איזה איסור היה תלוי אך בסנהדרין. מובן גם כן, שבשעה שהתלמוד אומר, כי זוג פלוני גזר על דבר פלוני, אין הכונה רק על בימיהם, והתלמוד מזכיר את הזוגות רק בשביל זה, מפני שהם היו ידועים בשמם, ובדעתנו את הזוג הננו יודעים גם כן באיזה זמן גזרה סנהדרין פלונית על דבר פלוני ותקנה תקנה פלונית. הסנהדרין הגדולה, שהיתה של שבעים ואחד (סנהדרין ב'. ולדעת ר' יהודה שבעים, בלי ספק מפני שלא חשב את האב בית דין, מפני שלא בכל זמן היה מקום לאב בית דין בסנהדרין, כמו שיבואר לפנינו) 9, היתה גם סינאד דתי (שם פ"ה ב') גם סענאט מדיני (שם ב' א', שאין קוראין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד וכו'), ועל כן כמעט בכל הימים שהיו טובים לישראל ישבו תמיד שני אנשים (זוג) בראש הסנהדרין, האחד היה נשיא, והשני אב בית דין. הראשון ישב ראש בעניני הדת והתורה, והשני – בעניני המדינה והממשלה (דור דור ודורשיו ח"א צד 35, 103). 10 הראשונים הנודעים האלה הם יוסי בן יועזר ויוסף בן יוחנן, שהראשון היה נשיא והשני אב בית דין (חגיגה ט"ו ב'), והיו בימי יהודה המכבי. שני החכמים האלה גזרו טומאה על ארץ העמים, היינו שתרומה הבאה לחוץ לארץ נעשית טמאה ואסורה לכהן, וכי כל הבא מארץ העמים לארץ ישראל צריך טבילה וכיוצא בזה, וגזרו טומאה על כלי זכוכית, היינו שאם נטמאו לא תועיל להם טבילה ככלי מתכות וכלי עץ, אך ככלי חרס שאין להם תקנה אלא שבירה (שבת ט"ו). סבת הגזרה הראשונה, לפי דעת ה' ווייס בספרו "דור דור ודורשיו", היתה מפני שבימי הרשע שהיה בזמנם יצאו הרבה מבני ישראל לגור בחוץ לארץ מפני השמד, ורצו בזה לעכב את בני ישראל מן היציאה לחוץ לארץ, וסבת הגזרה השניה, לדעתו, מפני שאז נודע להם כי כלי זכוכית לפי תכונתם שוים יותר לכלי חרס מאשר לכלי מתכות. אך לדעתי לא היה בכח טומאת העמים לעכב את היציאה לחוץ לארץ, כי הבורח מפני השמד לא יקפיד על דבר קל כטומאה, ומה בכך אם לא יאכל תרומה ובשובו יצטרך טבילה? על כן נראה לי כי מטרת הגזרה ההיא היתה כנגד בית חוניו שנבנה בעת ההיא במצרים, ושהיו בני ישראל שם מקריבים בו קרבנות, דבר שלא היה לרצון לא לאנשי התורה ולא לאוהבי עמם, כי על פי הדין אין קרבנות קרבים אלא בבית המקדש בירושלים, ואפילו במות נאסרו, ושני בתי מקדש שהם כשני מרכזים לעם אחד מזיקים לאחדותו. על כן גזרו טומאה על ארץ העמים, שעל ידי זה גם הכהנים במצרים נחשבו לטמאים, גם הקרבנות נטמאו, ועבודה וקרבנות במקדש חוניו היתה להפרושים על ידי זה לדבר שאי אפשר. וגזרו טומאה על ארץ העמים בכלל ולא על מצרים בפרט, כדי שלא תקל הגזרה בעיני ישראל יושבי מצרים, בראותם שאך נגדם נגזרה, ושלא יעשו יהודי יושבי בבל ומדינות אחרות כמעשי יהודי מצרים. וגזרת הטומאה על כלי זכוכית אפשר לבאר שהיתה מטרתה למעט את התשוקה למותרות והרדיפה אחרי דברים יקרים, כמו שהיתה אז הזכוכית (ע' בבא מציעא כ"ט), אשר התשוקה הזו היתה גם היא תולדת אהבת החקוי את דרכי היונים. שני החכמים האלה, יוסי ויוסף, היו הראשונים שנפלה ביניהם מחלוקת. המחלוקת ההיא נפלאה לא רק בהיותה הראשונה, אך ביחוד במה שלא נקבעה בה הלכה במשך מאה וחמשים שנה ויותר, היינו עד אחרי מות הלל ושמאי, שהיא עד כלות הזוגות. המחלוקת הזו היתה על הסמיכה (חגיגה ט"ז), אשר לפי דעתי אין הכונה בה אם סומכים על שלמים ועולות ביום טוב או לא, אך הכונה על סמיכת זקנים, היינו אם ראוי לסמוך את חברי הסנהדרין בשם מיוחד, כמו "רבן" או לא? 11 או אם יכול לבוא בסנהדרין איש שלא קבל סמיכה. לפי דעתי היו יכולות לבוא בענין הסמיכה פנים לכאן ופנים לכאן. מצד אחד היתה בזה טובה להדת, כי אם היו באים בסוד הסנהדרין אך אנשים שקבלו סמיכה, אז לא היו יכולים הצדוקים לבא בסנהדרין, כי הם עצמם לא יכלו להודות בסמיכה וגם החכמים לא היו נותנים אותה להם, אך בעניני המדינה היתה באה רעה מצד הסמיכה, כי אם היו חברי הסנהדרין כלם חכמים מלומדים בתורה, כי אז היו בה אך מעט אנשים מוכשרים לעניני המדינה, כי על פי רוב אין החכמים המלומדים, שבלו ימיהם בבתי המדרש, ראוים לעמוד בראש הפוליטיק. אך היו ימים, שגם להדת לא היתה הסמיכה מועלת, והיינו בימי מלחמה ושעת חירום, בעת שהעם אינו יכול להקדיש כחותיו ועתותיו לתורה, ובימים כאלה היה קשה בלי ספק למצוא שבעים ואחד איש שיהיו כלם סמוכים ובעלי הוראה. אשר על כן יותר טוב היה שיבואו בסוד הסנהדרין מכל פנות העם והחכמים בתורה יורו בעניני הדת ועמהם יסכימו חבריהם בעלי הפוליטיק שאינם גדולים בתורה, וחכמי המדינה יתעסקו בעניני הממשלה ועמהם יסכימו חכמי הדת, כמו שהיה באמת עד מות הלל ושמאי. אך חכמי הדת ובעלי הפוליטיק לא באו בזה לכלל הביט על הענין הזה מנקודת מצבו של המקצוע שלו. בימי החשמונאים, עד ימי מלוך אלכסנדר ינאי, בעת שמצד אחד היה העם טרוד במלחמות, ומהצד השני היה מרכז הממשלה ביד הסענאט, היינו הסנהדרין (כי יוחנן כהן גדול, או בשמו השני: הורקנוס הראשון, אביו של אלכסנדר, לא נקרא עוד בשם מלך. ואריסטובול בנו, אחיו של אלכסנדר שמלך עת קצרה היה הראשון שנקרא בשם מלך) – היתה הסמיכה נחוצה לטובת הפוליטיק, כדי שלא יבואו בסוד הסענאט הצדוקים הגאים לשפוך ממשלתם על העם כלו, אך הסמיכה היתה מזקת להדת, כי אז היו גם חכמי הפוליטיק מוסמכים בתור מורי הוראה, אם גם ידיעתם בתורה מעטה, ואם קרה מקרה שתבוא שאלה דתית לפני הסנהדרין והרוב מהם יהיה מאלה שגדלה ידיעתם בעניני המדינה ומעטה בדברי הדב, יכריעו הכף שלא כהלכה. לפיכך אנו רואים בתקופה זו, שהנשיאים יוסי בן יועזר ויהושע בן פרחיה אמרו "שלא לסמוך", מפני שהם עמדו בראש עניני הדת, אך אבות בית הדין יוסף בן יוחנן ונתאי הארבלי, שעמדו בראש עניני הפוליטיק, אמרו "לסמוך". אך בימי אלכסנדר ינאי נשתנו הענינים. הסענאט היה כפוף להמלכים שלקחו את כל השררה לעצמם, ועל כן אפשר היה לפעמים צורך באנשים כבירי לב לריב את עושקיהם כח, הצדוקים עלו לגדולה על ידי שהמלכים שנאו את הפרושים, וקול הצדוקים היה נשמע ברמה גם בעניני הדת, אך גם בתי ספר היו לעם על ידי תקנת שמעון בן שטח (כמו שיבוא למטה), ועל כן רבו הלומדים הפרושים. לפיכך טובה היתה הסמיכה להדת, להרחיק את מממשלתם בעניני הדת, ביחוד בשעה שנתרבו תלמידי הפרושים על ידי בתי הספר, אך רעה היתה להפוליטיק בזמן שהיתה השעה צריכה לבוא במחלוקת עם שלטון המלכים, שאין המלומדים הגונים לה. לפיכך הנשיאים שעמדו בראש הדת, שמעון בן שטח, שמעיה והלל, אמרו "לסמוך", ואבות בית הדין, שעמדו בראש הפוליטיק, יהודה בן טבאי, אבטליון ושמאי, אמרו ש "לא לסמוך". בזה יובן גם כן למה לא נחלקו הלל ומנחם (שם), היינו שגם מנחם הסכים על הסמיכה, אם גם שהוא, כאב בית דין, היה צריך להתנגד לה, ככל אבות בתי הדינין סבת הסכמתו להסמיכה היתה, מפני שהוא היה מאוהבי הורדוס (שם ט"ז:) ואם כן הסמיכה, שהיתה רעה להפוליטיק של העם, היתה מביאה תועלת לשלטון הורדוס, ועל כן הסכים עליה. לפיכך לא היתה שאלה זו יכולה להפתר במשך ק"נ שנה, עד אחרי מות הלל ושמאי, בשעה ששאלות אחרות נפתרו ביום בואן על פי רוב דעות (סנהדרין פ"ח), כי רוב דעות יש לו מקום אך בכת אחת, אבל באופן זה, שנחלקו בו שתי כתות מיוחדות, הכת הדתית וכת בעלי הפוליטיק, מלכות של אחת נוגעת בחברתה, רוב דעות לא יכריע את הכף לשום צד. מבלי לדבר על אדות החקים שנקבעו כדי להשוות ארץ סוריא לארץ ישראל, שנתקנו בלי ספק בימי יוחנן הורקנוס הראשון, שכבש חלק גדול מארץ סוריא – נעבור אל התקנות שתקן החכם בעז וגבר רב הפעלים, שטח. הנשיא הזה היה שאר קרוב להמלכה שלומית (בלשון התלמוד שלציון, או שלמינון) אשת אלכסנדר ינאי בן הורקנוס הנ"ל. בחכמתו הרחיק מעט מעט את הצדוקים מסוד הסנהדרין, אחרי שבאו בה מטעם המלך אלכסנדר, החזיר תורת הפרושים ליושנה ותקן תקנות חדשות. עוד מימים רבים לפניו היה המנהג בישראל, שכל נושא אשה היה נותן לאשתו ביום הנשואין איזה נכסים בסך ידוע, שתתפרנס בהם אחרי מות הבעל או לכשתתגרש ממנו. אך מתוך שהנכסים האלה היו מיוחדים לה ונמצאו תמיד בשלמות היתה האשה קלה בעיני הבעל להוציאה, שהיה אומר לה "טלי כתובתך וצאי". לפיכך תקן שמעון בן שטח שיהיה הבעל נושא ונותן בכסף כתובת אשתו, שיקנה בו קרקעות וכיוצא בזה, כדי שכל איש שיחפוץ לגרש את אשתו ואין כספו אתו בעין ובשלמות (ומחסור כסף היה גם אז אצל היהודים חזון נפרץ), צריך יהיה למכור קרקעותיו או חלק מהם לתשלומי כתובת אשתו, ובזה היה הגט לדבר בלתי נקל להוציא אל הפועל (שבת י"ד: ירושלמי כתובות פ"ח). תקן גם כן שכלי מתכות שנטמאו, (במת) ונתנו לצורף שעשה מהם כלים חדשים, יחזרו לטומאתן ישנה, עד שיקבלו הזאה וטבילה (שבת ט"ז). סבת הדבר הזה, לדעתי, כך הוא. ידוע כי הפרושים עשו את אפר הפרה האדומה, באופן הפסול לדעת הצדוקים, ומטמאין היו את הכהן השורף את הפרה להוציא מלבן של צדוקים (פרה פ"נ מ"ז). רצונם בזה היה, כאשר אשער, לשלול מאת הצדוקים האפשרות להשתמש באפר פרה, שהוכן לדעתם שלא כהלכה, ובזה להרחיק כל צדוקי, שנטמא במת אפילו פעם אחת בחייו, מעבודת המקדש, שהיו עוסקים בה שלא כדעת הפרושים, ולהרחיק בזה את הצדוקים גם מן הכהונה הגדולה. אין ספק, שהצדוקים שנשארו בלא אפר פרה התחכמו לרתך ולצרוף את כלי המתכות שלהם שנטמאו במת, ולהתיכם מחדש לטהרם, אם על פי בעת הרתוך מתורת כלי, והתחכמות זו מצאה מקום גם אצל איזה פרושים בחפצם לקרב את זמן טהרת כליהם ושלא להמתין שבעה ימי הזאה (שבת שם). אך שמעון בן שטח, אשר בכל עת מצוא יצא כנגד הצדוקים להעמיד תורת הפרושים על מכונה (ע' מגלת תענית), בטל גם את התחכמותם הזו, שהיתה כעין הערמה להתפטר מאפר פרה המוכנה לפי דעת הפרושים. שמעון תקן גם כן בתי ספר (ירושלמי כתובות שם), אך אם נערוך את התקנה הזאת עם תקנות חכמים אחרים (ע' בבא בתרא כ"א), צריכים אנו להחליט, כי בתי הספר שתקן שמעון בן שטח לא היו אלא בערי הפלך ונתקבלו שמה נערים לא פחות מט"ו שנה, בלי ספק מפני שרק נערים כאלה, שאינם זקוקים עוד להשגחת הוריהם, היו יכולים להתאסף מן הכפרים והעירות הקטנות לערי הפלך ללמוד תורה. אם סבת התקנה הזאת היתה תשוקתו להגדיל תורת הפרושים ולהרחיבה בין העם, כדי לבטל דעות הצדוקים, או שהיתה לזה סבה אחרת – אי אפשר להחליט בבירור, אך תקנות מועילות כאלה אינן דורשות סבות מיוחדות, והן לכבוד ולתפארת למתקניהן בכל עת. התלמוד מיחס לשמעון בן שטח גם התקנה "מלך לא דן ולא דנין אותו", כלומר שלא ישב בסנהדרין לא כשופט ולא כנשפט (סנהדרין י"ח). לפי דברי התלמוד כך היתה סבת התקנה הזאת. עבדו של ינאי המלך נאשם בעון רציחת נפש, ובהיות העבד קנין כסף בעליו, ואם היה נגמר דינו למות היה מזה נזק להמלך, על כן דרש שמעון מאת ינאי לבוא בסנהדרין בתור נתבע, היינו שישמע את פסק הדין על אדות קנין כספו. אז בא ינאי וישב לו על כסא. הדבר הזה לא היה לרצון לשמעון, כי על פי החק אין הנתבע רשאי לשבת בעת המשא ומתן בדינו, ויאמר שמעון: "ינאי המלך! עמוד על רגליך ויעידו בך, ולא לפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם". ינאי המלך ענה כי לא למשפט שמעון לבדו הוא מיחל, אך גם למשפט חבריו של שמעון, ואם גם הם יצוו עליו לעמוד, אז ימלא מצותם. שמעון הביט על חבריו בתקוה שגם הם יאמרו לינאי שעל פי הדין הוא חייב לעמוד. אך חבריו כבשו פניהם בקרקע ושתקו. שמעון כעס על חנופתם. "בעלי מחשבות אתם, אמר להם, יבוא בעל מחשבות ויפרע מכם". באותה שעה, מוסיף התלמוד לספר, בא גבריאל וחבטן בקרקע, אז אמרו "מלך לא דן ולא דנין אותו" (סנהדרין י"ט ב'). אך אי אפשר לבלי להסכים עם גרעטץ, כי הספור הזה, שיש בו תערובות של מעשים ואגדה, צריך להתיחס לאותה הסנהדרין, שדנה את הורדוס על שהרג את חזקיה, ושברח הורדוס מלפניה על פי התאמצות אדוניו המלך הטפש הורקנוס השני. הורדוס בא לפני הסנהדרין לא כנאשם, אך ברוב עז והדר וחגור חרב; הסנהדרין מלאה פחד, אך שמעיה הנשיא הוכיח את הסנהדרין על מורך לבה. הסנהדרין, אשר לדברי שמעיה הנאמנים לבשה קנאות, החלה לדרוש בעונש הורדוס והרוצח היה בסכנה גדולה. אך חדל האישים, הורקנוס השני, צוה לדחות את גמר הדין ליום מחר, למען הציל בזה את אהובו הנבל. במקרה זה השתמש הורדוס, ויברח בלילה. פה נראה את מורך לב הסנהדרין, גם עז רוח הנשיא, גם פעלו המגונה של המלך, המסופרים בתלמוד בפנים אחרות, ואשר בצדק היו יכולים להיות סבה לתת חק, שהמלך לא דן ולא דנין אותו. אם נצרף לזה גם את מעשה הורדוס, שהרג בעלותו לכסא המלוכה את כל חברי הסנהדרין שדנוהו, מלבד שמעיה, אז יצא לנו גם סוף ספור התלמוד על אדות מיתת כל יראי ההוראה שבסנהדרין. באופן זה, הדין שהמלך לא דן ולא דנין אותו צריך להתיחס לשמעיה ולא לשמעון בן שטח. בסוף נשיאות שמעון או בתחלת נשיאות שמעיה תלמידו התקינו שקרבן התמיד של שחרית יהא קרב עד ארבע שעות מתחלת היום. התקנה הזאת נתחדשה על ידי מעשי אנשי הנ"ל שקבלו דינרין מאנשי אריסטובלוס לצרכי קרבן התמיד ולא העלו להם השה לעולה (ירושלמי ברכות פ"ד), ומובן ממילא שבני ירושלים היו צריכים לבקש קרבן אחר ועל ידי זה האריכו זמן ההקרבה. אחרי שפיכות דמים נוראה עלה לכסא המלוכה נירון העברי, הוא הורדוס האדומי, והרג את כל חברי הסנהדרין, מלבד שמעיה, כנ"ל. אם התפטר אז שמעיה בעצמו מנשיאותו, או נתרחק בזרוע, או מת במשך ימים מעטים אחרי כן – לא נודע ברור. בכל אופן עמדו אחרי שמעיה בראש הסנהדרין אנשים שלא הצטיינו בתורה, והם בני בתירה (פסחים ס"ו). אך הם בעצמם, בראותם שאין עטרה זו הולמתם, התפטרו מנשיאותם ותחתיהם עלו הלל הזקן וידידו של הורדוס, מנחם. הראשון היה נשיא, והשני אב בית דין, היינו ראש הסענאט. לנכון, טוב היה לפני הורדוס שבראש הסענאט, הממשלה, ישב אחד מידידיו. אך הורדוס, כפי הנראה, לא לימים רבים היה זקוק להשתדלות מנחם לטובתו. וכאשר נכונה הממלכה בידו קבל את מנחם לעבודתו, עבודת המלך (חגיגה שם) 12, ועל מקומו עלה שמאי, חברו של הלל, ששניהם היו תלמידיהם של שמעיה ואבטליון (אבות פ"א) 13. נשיאות הלל היתה בערך משנת ג' תשע"א (ע' שבת ט"ו וספרי פ' הברכה). לפי דברי התורה כל קרקע שנמכרה חוזרת ביובל לבעליה הראשונים (ויקרא כ"ה). אך מכלל החק הזה יוצא בית הנמצא בעיר חומה, אשר במשך שנה אחרי המכרו יכולים בעליו לגאול אותו מיד הקונה, ואחרי השנה ההיא אם לא יגאל אז ישאר לקונה אותו לדורותיו (שם). טעם החק הזה, לדעתי, מפני שעיר חומה, שיש לה חשיבות ידועה בעת מלחמה, צריכה שיהיו יושביה בעלי בתים תמידים בה, למען יגינו על הונם ועם זה על העיר עצמה 14. בימי הלל הזקן התחכמו איזה בעלי בתי ערי חומה, והיו נטמנים ביום האחרון של השנה הראשונה לממכר הבית, היינו בהגיע העת האחרונה שבה יוכל המוכר לפדות את ביתו, כדי שיעבור זמן הגאולה וישאר הבית אצלם לצמיתות. אז התקין הלל שהמוכר שיש לו כסף פדיון ביתו ואינו מוצא את בעל דינו הקונה, יטיל מעותיו שהוא צריך לתת לקונה אל איזה לשכה מיוחדת שהיתה בעזרה, שבזה המעות נקנים להקונה בכל מקום שהוא, המוכר הפודה יכול לבוא אל הבית, שמכר אז ושפדה עתה –, בזרוע, והקונה יקבל את מעותיו אימתי שירצה (ערכין ל"א). ה' ווייס בספרו "דור דור ודורשיו" משער כי התקנה להתקין ליום הכפורים כהן גדול שני, שמא תארע טומאה להכהן הגדול האמתי (יומא ב') נעשתה על ידי הלל, מפני שבימיו שרף הורדוס את כל כתבי היחש שהיו לבני ולא היו עוד כתבים למיוחסי כהונה. שרפת כתבי היחס הועילה לשנוי נכבד מאד במשפטי ישראל, לבטול משפטי היובל. המשפט הזה, אשר רב טוב צפון בו לעם, היה לרועץ לו בהשתנות הזמנים לרעה. כל הימים אשר ממשלת בני ישראל בארצם היתה באמת בידם ומושליהם התנהגו על פי התורה, היה כל איש נכרי, הקונה קרקע בארץ ישראל, צריך לשמור את חק המדינה ולהחזיר מקנתו ביובל, כמובן ממילא שכל זר וגר צריך לקיים את משפטי הארץ שבא לשבת בה. אך לא כן היה אחרי שמכר אנטיפטר את יהודה לפומפיוס הרומי, אז בעת ממשלת הורקנוס השני וביחוד בעת עריצות הורדוס, בשעה שהרבה יונים ורומים יושבי ארץ ישראל חפצו לקחת להם באיזה ערים משפט הבכורה על בני ישראל, אזרחי הארץ, והעריץ הורדוס שהחניף תמיד לרומים עמד לימינם, – אז אין ספק שלא יכלו בני ישראל להכריח את הגוים קוני קרקעות בארץ ישראל להחיר אותן ביובל לאדוניהם הראשונים. התקנה שאסרו למכור לנכרי בית ושדה בארץ ישראל ושדה בסוריא (עבודה זרה צ"א), ושהקונה שדה מנכרי בארץ ישראל ובסוריא כותב עליו שטר מכירה אפילו בשבת (גיטין ח', בבא קמא פ'), בלי ספק שמא יחזור בו המוכר הנכרי עד אחרי השבת, – תורה לנו שקנין נכרים בארץ ישראל ובסוריא גרם להם רעה. תולדות הדברים האלה היו יכולות להיות מעציבות מאד בענינים המדינים וגם העקונומיים. כל איש עברי שנצרך מאיזה סבה למכור קרקע שלו היה צריך לבכר את הנכרי על פני איש ישראל, כי הנכרי היה קונה גמור, לצמיתות, ועל כן היה יכול לשלם בעד הקרקע מחיר יותר גדול מישראל, שלא היה אלא חוכר, כמו שהכותב אומר בפירוש "במספר שני תבואות ימכר לך, כי מספר תבואות הוא מוכר לך" (ויקרא כ"ה ט"ו ט"ז). באופן זה היתה סכנה צפויה לארץ ישראל לצאת מיד ישראל ליד נכרים, ואך בביטול משפט היובל היו יכולים לקדם את פני הרעה ההיא, על ידי שגם הקונה מישראל יקנה את קנינו לצמיתות כמו הנכרי. אך מפני שלא היתה להם רשות לבטל משפטי התורה לגמרי, מצאו להם עזר בשריפת מגלות היוחסין. דרשו ומצאו כי היובל נוהג על פי התורה אך בזמן שכל שבט ושבט מישראל יושב על נחלתו, ולא בזמן שהם מעורבים זה בזה (ערכין ל"ב), ובשעה שנשרפו מגלות היוחסין ובני ישראל שכחו בזמן קצר את יחוסם לשבטיהם והתערבו זה בזה יכלו לבטל את משפטי היובל, שהביטול הזה, כפי הנראה מאיזה בתלמוד, היה בימי הלל. בזה יבוארו איזה דברים שתמהו בהם המפרשים במצאם סתירות בהלכות היובל בזמנו של הלל (ע' גיטין ל"ו, תוס' ד"ה בזמן). מלבד התקנות נשארו לנו מאת הלל שני יסודים עיקרים לכל התורה, יסוד המוסר הכלול בדבריו "דעלך סני לחברך לא תעביד" ויסוד המדרש על פי שבע מדות (ריש ת"כ), שנסתעפו ויהיו לבסיס לכל המשנה והתלמוד. על שם שמאי, חברו של הלל ואב בית דין, נודעו לנו שני דינים שתכונתם יותר מדינית מאשר דתית ושכפי הנראה לא נתקנו בהסכמת הסנהדרין. הוא היה הראשון אשר התיר להאריך בשבת מלחמת מצור ותנופה (שבת י"ט), תחת שעד ימיו לא נלחמו אפילו מלחמת מגן בשבת שלא בשעת סכנות נפשות, כמו בעת הריסת החומות. כן הוא מחייב למיתה את איש פקיד שצוה לאיש חיל הנתון תחתיו להרוג איש שלא במשפט (קידושין מ"ג א') 15, בעת שאיש פשוט האומר לחברו צא והרוג את הנפש אין המשלח חייב מפני שאין שליח לדבר עבירה, והשליח לא היה צריך לשמוע בקול משלחו לחטוא לאלהים ועל כן השליח ישא עונו 16. בעת ההיא, כפי הנראה, החלו לדקדק בקבלת הגרים (יבמות מ"ז) וקבעו להלכה שלא לתת לגרם שום מינוי ושררה, מה שלא היה קודם לכן (ע' שם מ"ה). בימי יוחנן כהן גדול, הוא הורקנוס הראשון, באו האדומים באונס בדת משה, ושמעיה ואבטליון עמדו בראש הסנהדרין בימי הורקנוס השני, אם גם לפי האגדה היו גרים (גטין נ"ז יומא ע"א), ומזה נראה שעד ימי הורדוס לא היו עוינים את הגרים. האמנם, כשאני לעצמי, מסופק אני הרבה באמתת האגדה המספרת ששמעיה ואבטליון היו גרים. הן גם על ר' עקיבא ור' מאיר אומרת האגדה האלה (גטין שם), אם גם בן דורו של ר"ע, ר' טרפון אמר עליו: אשריך אברהם אבינו שיצא ר"ע מחלצך (ספרי פ' בהעלותך ע"ה), ובעת אשר לא יאומן כי יוכל איש גר אשר לא מזרע ישראל להיות איש לאומי ואוהב עמו עד מסירת הנפש, כמו שהיה ר' עקיבא, והאגדה על ר' מאיר סותרת לדברי הימים, כי נירון נהרג בשגעונו בידי הרומים ולא נתגייר מעולם. אך אם היתה הלכה בישראל בימי שמעיה ואבטליון שאין ממנים גרים לנשיאות, לא היתה האגדה יכולה לומר על שני הנשיאים האלה שהם גרים. – אך הגרים האדומים וביחוד אנטיפטר ויוצאי חלציו בעלי ממשלת הזדון, ממשלת הורדוס, היו למופת לבני לראות בו עד כמה נואל הורקנוס הראשון בהכריחו את האדומים לקבל עליהם דת משה, ועד כמה אפשר להאמין לאנשים, אשר באונס או ברצון הפכו עורף לעמם 17. אחרי מות הלל היה לנשיא שמעון בנו, אשר נודע לנו אך בשמו ולא בפעולותיו. הוא היה נשיא כאביו (שבת ט"ו). אך מי מלא את מקומו של שמאי, אב בית דין של הסנהדרין, שהיה תמיד חבר להנשיא? על השאלה הזו לא נמצא מענה בדברי הימים. לפי דעתי בטלה המשרה הזו לגמרי בימי שמעון בן הלל, או שנתנה ביד אנשים שאינם מהוגנים, כמו מנחם ידידו של הורדוס שהיה אב בית דין זמן קצר בימי הלל, ושלא היו חכמים בתורה, ולפיכך נשארו שמותיהם מכוסים בחשך. הסבה לזה היתה, לדעתי, מפני שבימים ההם נתחדשה רעה על ישראל. בנו של הורדוס, ארכילאוס, גלה ממלכותו בפקודת אוגוסטוס קיסר רומי וארץ ישראל נהפכה למדינה רומית, שהתנהגה על פי נציב רומי, ועל כן סר מן הסנהדרין כל צל מדיני עד שלא היתה עוד גם סענאט אלא סינאד פשוט. בעת ההיא גלתה הסנהדרין מלשכת הגזית להמקום "חנויות" (שבת שם), להראות בזה כי אפס כח הסנהדרין וממשלתה שבתה, לא כימי קדם שהיתה מנוחתה בלשכה אחת מלשכות בית המקדש. אם פקודת הסענאט הרומי והחלטותיו, כמו שידוע, היה להן כח ממשלה אך בשעה שהיה סוד הסענאט בהיכל יופיטער ולא מחוצה לו, לא יפלא איפוא כי כאשר רצה נציב רומי להעביר את כח הסנהדרין צוה עליה לצאת מהיכל המקדש ולקבוע לה מקום במעון פרטי. באופן זה היתה הסנהדרין אך למרכז דתי ולא היה עוד צורך באב בית דין מומחה. על כן אפשר היה עוד אב בית דין כלל, או, אם היה, נתמנה לא על ידי ישראל, אלא על ידי נציב רומי להיות לסנהדרין כשטן וכמרגל, לשמור עליה שלא תתעסק בעניני מדינה ולא תצא מגדרה, גדר הסינאד שקבעו לה. בלי ספק תלוי בזה גם הענין שלא נתברר עוד, היינו שאחרי מות הלל ושמאי בטלה המחלוקת על אדות הסמיכה, שארכה זה כמה. כי אחרי שבימים האחרונים, מימי שמעון בן שטח, היו אבות בית הדין המתנגדים לסמיכה, מטעמים שנתבארו, לפיכך כשבטלו אבות בית הדין בטלה עמם גם המחלוקת בזה, ונכרעה ההלכה כדעת הנשיאים. לפיכך אנו רואים בעת ההיא בפעם ראשונה את התארים "רבי" לחכם פרטי, ו"רבן" להנשיא, להבדילו משאר החכמים, שהתארים האלה נתנו אך לחכמים שקבלו "סמיכה" (ע' סנהדרין י"ג) 18, כי תיכף לקבלת ההלכה ע"ד הסמיכה המציאו שם תאר להמוסמכים, מה שלא היה יכול להיות בעת שהאריכה המחלוקת על הסמיכה. בבטול משרת אב בית דין תשלם תקופת הזוגות (נשיא ואב בית דין), ובצאת הסמיכה לפעולה תחל תקופת התנאים. כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה… (ירמיה לא) בחדש האביב, תרמ"ג. פ"ב. על גבעה נשאה מעט, על יד נחל זך, יושב עלם צעיר לימים, מצחו רם ויפה, עורקים דקים, כחולים, נשקפים מבעד עור רקותיו, שערותיו שחורות וברק להן, עיניו גדולות ומראיהן תכלת, תכלת עמוקה, צלולה וענוגה, שמורותיו ארוכות, דקות, שחורות ומשליכות צל קל על לחייו החורות, אשר אודם קל מרחף עליהן. כל הרואה את העלם הזה יכיר בו מסקירה הראשונה בריה עדינה ונדיבה, מפונקה ומטופחה בידי הטבע עצמו. קסם מיוחד ונעלה היה שפוך על כל תנועותיו. מנוחה שאננה מעורבה בתוגה נעימה חופפת עליו. חודש תמוז היה. קורים דקים, לבנים, רועדים הסתבכו במרחבי האויר. בפאתי הרקיע נמשכו רצועות בלתי ישרות, אדומות כדם ובאפסי האופק הלכו וכהה, הלוך וגוע, עד כי התמוגגו בתוך העבים האפלים. בגובה המרחב עפו דומם צפרים קטנות ונראו כעדר רוחות, כמחנה צללים קטנים ועבים, ורק מעת לעת השמיעו קול צפצוף עליז, קול צוחה מסולסלה, כמו בשורה בחרטומן מעולם רחוק, גבוה ומרומם. לרגלי העלם זרם נחל צר ושפתיו הירוקות בעקלקלותיהן, צלעותיהן ושפועיהן היו לו כמסגרת מצוירה ביד בעל החלומות. מימיו זכים כבדולח ובשטפם על חלוקי האבנים השמיעו קול המיה נעימה, המיה ממושכה ובלתי נפסקת. זאת היתה שפת הנוזלים, פטפוטו של הטבע בלי סמני הפסקה ובלי כללי הדקדוק. הנחל הקטן היה שקוף כראי. קרני השמש האחרונות התפזרו בו כאבק זהב. האויר היה רוה ומלא בשמים חריפים. העלם חש כי נפשו הולכת ומתמוגגת בהנפש הגדולה של הטבע. דוד – זה שם העלם – קם זה ימים אחדים מחליו, לפני שבועות אחדים כמעט לא האמין בחייו; קרוב היה אל המות, וכבר הביט לעמקי תהומו ויחש כל בלהותיו. אך היום בצאתו מביתו חוץ לעיר לשאוף רוח צח, היה בעיניו כבריאה חדשה. הפעם הרגיש בקרבו כחות נסתרים, כחות אדירים וכבירים. במשך ימי מחלתו העזה כמעט כבה בו נר חייו הרוחניים, ועתה הנהו עוד הפעם חולם חלומות וחוזה חזיונות בהקיץ. לבו דופק בו בחזקה, בקצב ובמדה אחת עם דפקו של העולם הגדול אשר מסביב לו. מרגישים כל תנועה קלה, כל זעזוע דק בקרב לבבו ונפשו. מה נעימה היקיצה וההתעוררות אחרי אשר נפסקו, שבתו, חדלו במשך זמן ידוע! כל ירק, כל גבעול, כל עלה, כל שבר-קליפה, כל גרגר חול ומפל צמח היו בעיניו כאלו הם חיים ונושמים, חושבים ומרגישים; וכולם הם יפים, אהובים וחביבים; וכולם הם חלק מהבריאה הנשגבה, מהטבע הרחמן. הוא הרגיש בקרבו את נשמת כל היקום. אכן יש קול חזק ואדיר; הוא הרגיש את האלהים בכל חושיו, בכל עורקיו ועצביו. נפשו היתה מלאה על כל גדותיה תודה ליוצר כל על החיים שהחזיר לו בכל מלואם ועמקם. לבו נמלא תהלה, בלי אומר ודברים לאלהים; געגועים חזקים ולוהטים על כל הטבע. אז עלו על לבו דברי המשורר: השמש באה. הלהב בקצה אופק השמים כבה לאט לאט. והירח החור, הצנוע, הופיע מבין מפלשי העבים הקלים. רבבות כוכבים הציצו משמי התכלת. האויר התקרר מעט מעט. רעד נעים, חרדת קודש, עבר בכל יצורי גוו של העלם החוזה. מסביב לו דומיה נשגבה, מנוחה שאננה; החיים הגלויים כמו התעלפו, נאלמו מעט מעט; רק שם בעומק הלב, במסתרי הנפש, התגבר חוש חייו, התעמקו, התחדדו רגשותיו ושרעפיו. רסיסי דמעות, פניני טל העלומים, נוצצו בעיניו לאור-הכסף של הסהר. מה גדול ומה נשגב ונעלה הוא האל אשר יחוש עתה ברוחו. מחשבה נוראה חלפה בלב דוד: מה קטן ודל הוא האלהים אשר בלב אחיו היראים והחרדים; שמי שמים כלשכת הסופרים המה בדמיונם הצנום. אלהים יושב לפני פנקס פתוח ומאזני משקל בידו; מלאכיו, משרתיו ועושי רצונו כותבים ורושמים והוא חותם בחתימתו, חתימת האמת היבשה, המרה והעצובה. אלהיהם נושא ונותן כתגרן במצותיהם ועבירותיהם, והוא מדקדק ומקפיד עם בריותיו כחוט השערה, הוא נוקם ומיסר בלי כל חמלה. לא כן אלהיו הוא: הקפדנות זרה לרוחו, דקדוקי-עניות לא ידע, כי הוא אל טוב וסלח, הוא רק מחיה הכל, זורע אור ומצמיח כוכבים, שמשות, עולמות מאירים, יפים ונעימים. עתה זכר את חבריו המשכילים הכופרים באלהים ותרגז נפשו. הם, הכופרים המסכנים, בדו מלבם: אטומים, תאים וכל מיני מלים ריקות ומצלצלות; כל הטבע הוא בעיניהם הטרוטות אך קובץ של חמרים מתים; כל התבל היא בעיניהם אך מכונה עורת, בלי כל חפץ ורצון. מה אומללים המה המשכילים האלה, מה יבשה ומה קרה נפשם! איך לא יחושו, איך לא ירגישו את נשמת שדי בכל הטבע, בנפשם ובלבם המה! איך יכולים המה לחיות בלי אלהים! אמנם לא חיים המה, כי אם ינועו כצללים בעמק-רפאים. מה עניים, מה דלים החיים בלי התנשאות-הנפש, בלי התרוממות הרוח! ועוד הפעם עלו על לבו דברי המשורר: עינים. (מיכ"ל) רק אטומים, רק פגרים-מתים בכל הטבע, וגם הם, הכופרים, אך פגרים מתים המה. דוד זכר, כי עליו לשוב עתה הביתה, לבל ידאגו לו הוריו. אך זרמת הנחל, נוגה הסהר, קסם הליל אסרוהו אל הגבעה אשר הוא יושב עליה שקוע ברגשותיו. כמה מורך, כמה צניעות במלכת-ליל זו, מה גבהו הכוכבים ומה נעים ברק זהרם! מה גדל הסוד, מה עמוקה החידה אשר מסביב לו. דוד קם ממקומו וילך לביתו. בהתקרבו אל העיר נשמע קול קרקור הצפרדעים בבצאתיהם, נבחת הכלבים המקוטעה, קול משק עגלות האכרים השבים מיום השוק לכפריהם. ובבואו אל העיר ראה כי עוד החנויות הקטנות והצרות פתוחות ומוארות באור כהה של מנורות-נפט, אשר גלילי זכוכיותיהן המבוקעים מודבקים ברצועות של נייר. הוא שומע קול הוכוחים והריבות בין החנונים והקונים על אדות פרוטה וחצי פרוטה; מלים בודדות משבועותיהם וקללותיהם מתפרצות החוצה ומתערבות בקולותיהם המשונים של רוכלי-השוק. דוד ראה יהודי זקן הולך נאנח ונאנק ונושא שק גדול על שכמו הכפוף. הגוף רבץ כמעט תחת משאו הכבד. ושם זוחלת אשה לבושה בלויי סחבות, בידה האחת סל מלא תרנגולים עקודים, מקרקרים ומפרפרים, ובידה השניה סל מלא ירקות – זאת היא כל סחורתה, זו היא חנותה. בשולי סנורה המלוכלך אוחזים שני ילדים קטנים, בוכים בבכיה דקה וממושכה. רגליהם יחפות ומגואלות ברפש ועל בשרם כתנת קצרה, קרועה ומטונפה. – אמי – יתאונן אחד הילדים – דן נושך, מכה… יכאב… אמי, אמי, אמי… הוא תקע פה את שניו… ראי, אמי… פצע גדול… יכאב… אמרתי לו, כי אגיד לאמי… – אל תבכה, נחמתי. – אמי – יתאונן הילד השני – שמריל אכל את לחמי… אמי… הוא לא הותיר לי מאומה… גם כפתורי חטף מידי… הוא אומר כי לא יירא גם מפניך… אמי, בריל אומר, כי יבוא דוב גדול ויאכלני… דוב גדול ושחור… אמי, אל תלכי מחר לשוק… אל תהיי שם כל השנה… אמי… אמי… אנחנו יראים להשאר לבדנו בבית… – קרא הילד הראשון. – אל תיראו, ילדי היקרים… אלהים הוא שומרכם… – מדוע לא ראינו אותו? – ישאל הילד הקטן הנסחב אחרי האם. האם והילדים, שיחתם והגיגם, אשר בעת אחרת לא היה דוד שם אליהם את לבו, נגעו עתה בנימי נפשו הדקות ויעוררו מחשבות במחו. דוד נד בלבבו לכל אלה היצורים האומללים אשר פגש בשוק. חיי הרחוב החלשים, הכהים, העיפים, העירו בו תוגה עמוקה ויכאיבו את רוחו. ובתוך עצם תוגתו הרגיש, כי גם פה, בתוך חיי העוני, בתוך הרפש והאויר המחניק, בתוך מלחמת הפרוטה, בתוך מלכות הקטנות, – גם פה יש שירה, שירה מיוחדה ונפלאה במינה, אמונה חזקה ועצומה באב רחום וחנון שוכן שמים, תשוקת חיי שעה וחיי עולם, תקוות וחלומות, דמיונות וחזיונות, טהרת הנפש ונדיבת הלב. דוד הרגיש עתה בנפשו, כי הוא אוהב את הרחוב, אשר בו ראה את אור החיים, בו גדל, בו למד לחשוב מחשבות ובו נולדו רגשותיו, ומה התגבר בו החפץ ברגע זה להחלץ עם כל בני הרחוב מן המיצר ולהתרומם למרחביה. דוד עבר אחד הרחובות השקטים ויעצר בלכתו לפני אחד הבתים: הוא ראה מבעד החלון את חנה יושבת וקוראת בספר. מה צחים ושלוים פניה, מה זך מצחה, מה יפה צוארה הלבן כשיש. צורה כזו היתה בלי ספק לבת שירתו של מיכ"ל. מה נאוה כף ידה הקטנה המונחה על השלחן; אין זאת, כי אם שושנה חיה ובה צפון רעיון נשגב. היא יותר יפה, יותר נעימה מכוכב "נוגה" שם בשמים; היא יותר צנועה, יותר רכה מהסהר הדאה בין ערפלי טוהר. דוד עמד כמו אסור בחבלי קסם נוכח החלון, נדמה לו כמו ישמע, כמו ירגיש את נשימתה של חנה, את קול דפיקת לבה וכמו קול אנחה רפה, דקה וממושכה מתפרצת משם. חנה הרימה את עפעפיה – מה נוצצות, מה עמוקות ובהירות עיניה – עולם מלא, ים שירה, אור אין סוף. היא הורידה עוד הפעם את ראשה על הספר. ארגמן דק השתפך על לובן האם אותו ראתה? כמה יופי, כמה שירה גם ברחוב זה! נדמה לו, כי גופו הולך ומתפשט מעליו, כי כולו אך רוח. פתאום כבתה המנורה בבית, ותמונת חנה חיש גזה מעיני בשרו, אך עוד רחפה מול עיני רוחו. הוא נשא עיניו השמימה. בפעם הראשונה בחייו קרא עתה את שיר השירים של שמי-הקיץ, הוא הרגיש עתה את ההרמוניה הנפלאה והוד העולמים שבהם. הוא הרגיש עתה את נשמת החיים הנוצצים של הכוכבים בכפת התכלת הנטויה על ראשו. שביל החלב נראה כנהר מרחף באויר, נהר שותק הגורף וסוחב במרוצתו החרישית אבני חן מבריקות. מעת לעת נפלו הכוכבים במהירות נוראה ובדומיה עמוקה. שקטה ברחוב מלחמת האנשים – הנמלים, נדמה שאון הדלות עם כל פגעיה, נמו, נרדמו החיים של יגיעי כח ויבואו חיים חדשים, מלאים ושאננים. מלכות החלומות באה. כל ילדי שפל ובני עוני נחים בחיק התרדמה, שוכחים עמל ויגון וחולמים חלומות. גם דוד חולם עתה בהקיץ. צולל בהרהורי לבו בא אל ביתו, נכנס אל חדרו. על כסא לפני אור המנורה. אחד הזבובים הכה בכנפיו על מכסה המנורה הירוק. רוח חם ונעים נשב מבעד החלון הפתוח מעט. על השלחן היו פזורים ספרי עבר, רובם מליצה ושיר. דוד היה עיף ויגע, לא ער ולא ישן. השעון הישן הפריע את הדומיה בחדר על ידי דפיקה קצובה ומדודה. עיני דוד חצין סגורות, והוא רואה כמו מבעד ערפל שקוף, תמונה יפה בעלת כנפים רחבות, לבנות וקלות; עיניה – עיני חנה, ומהן נשקפים געגועים לאין סוף. התמונה מרחפת דומם בחדר, ופתאום נגעה בכנפיה נגיעה קלה על שפתיו. עתה הוא מרגיש את נשימתה הבוערת ומנוחת נפשו נדדה. איזה רוח-קודש, רוח כביר נח עליו. ערפלי רעיונותיו אורו, קרעי רגשותיו התאחו, כנפי דמיונו היו עתה פרושות… וכמו זרם חשמל עבר בכל בדי עורו. חזיונות לבבו התפרצו החוצה, מחשבותיו ורגשותיו שאפו להתלבש בדמות ותמונה, שאפו לחיים בכל תקפם ורחבם. כל גופו רעד, כמו אחזתהו קדחת עזה; הכח היותר אמיץ, כח היצירה, מלא עתה את כל חושיו, והוא כילד קטן אין אונים נשא בכנפיו. הוא חש את נשיקתה הראשונה של בת-השירה. נדמה לו, כי נפש גדולה וכבירה נבראה בו ברגע זה, ואתה נברא עולם חדש, אשר בה רק מלאכים ירונו, הכוכבים לא יאספו אורם, השושנים לא יחדלו עסיס ריחן והיופי שופך את ממשלתו ברום ובשפל. מעמקי תהומות וגבהי שמים ישמיעו: "הללויה" נצחית. דוד תפש את עטו ויכתוב שיר עברי, וישר על גודל אלהים, על הדר הטבע ועל נועם האהבה. רעיונותיו נולדו במחו בחרוזים. נדמה לו, בעת כתבו, כי הוא חורז פנינים על חוט שני, טורים טורים, חרוזים חרוזים. הוא מצץ את כל נועם שפת החוזים, את הוד מלכותה של שפת ישעיה, את יפעתה הנוגה של שפת המקונן, את ברק זהרה, קסמה ועדנה של שפת שיר השירים. שירו היה מלוטש כאבן שוהם, רך כדונג ונוזל כשמן, ענוג כצבע התכלת ומשעשע את האוזן כהמית הנחל, אשר הסתכל היום בזרמתו. בשירו זה הביע את כל תנועות נפשו ולבבו ויתן בו תואר ודמות לכל רגשותיו, צלליהם וגוניהם. כאשר כלה לכתוב את שירו, עבר צחוק קל על שפתיו הדקות והחורות. היוצר התענג על יצורו. הוא קרא את שירו אחת ושתים בקול רך ורועד, בהטעמה ובזמרה נעימה, וישמח על המדה והקצב, הנועם והרוך, אשר בכל בית ובית. הוא שחק עתה בלבו על סכלותם ורשעותם של חבריו ה"משכילים", הכופרים בחיי נצח. הוא ידע והוא הרגיש עתה עמוק עמוק בלבו, כי נפשו חיה תחיה לעד, כי רוחו לא ימות גם אם יכלה גופו ברקב. לפניו נגלו ברגע זה שמי השמים וכל החיים הנסתרים שבהם, הוא נהנה מזיו עולמים, מהגבורה שבתפארת ומהנשגב שביופי. עבר ליל אתא בוקר, ודוד לא קם ממטתו. מחלתו, מחלת השחפת, התגברה עליו עוד הפעם. קדחת בערה בכל גופו. כל נגיעה וכל קול מבחוץ הרגיזו את מנוחתו הפנימית. עברו עליו ימים אחדים בחום קדחת זו ובשרו כחש מיום ליום. עצמותיו שופו, עיניו נפלו בחוריהן ואשן גדלה, לחייו קמטו, ירקו. פעמים אחדות נסה להתגבר על מחלתו ולרדת מעל משכבו, למען יביט על השמים וכוכביהם, למען יראה, לכל הפחות, מרחוק את חנה, אולם עמלו היה לשוא, כי כחותיו עזבוהו. נדמה לו, כי לא רק גופו כנפי רוחו רפו. בבוקר בהיר אחד הביאה לו אחותו הקטנה אחד מפרחי השדה. הילדה ידעה, כי הפרח ישמח לב אחיה החולה. דוד הגיד להוריו, אהובי לבו, כי היום הוא מרגיש בקרבו כחות חדשים ועלית הרוח. הוא בקש כי יתנו על ידו את שירי מיכ"ל הכהן, אשר הגה בהם כל ימי מחלתו. ודוד הרבה לדבר עם אמו, אשר לא משה מערש דויו ותתבונן בעין פקוחה לכל השנוים במחלתו. צל תקוה חלף עתה על פניה. היא האמינה כי בנה, נר חיתה, ירפא מחליו ועוד ישביעה נחת. אחותו הקטנה עלתה על מטתו ותסלסל את קוצות שערותיו הדקות כמשי, והוא ספר לה אגדה מושכת את לבה הקטן והרך. האם הרימה את הוילון מעל החלון, למען תשלח השמש את קרניה אל חדר המתרפא. דוד שמח מאד על קוי האור החמים ויבלעם בחשק ובנעימה. פתאום נפל ראשו על הכר ואנחה עמוקה התפרצה מחזהו. נדמה להאם, כי דבר מה נתק שם. הוא ראה, כי חנה עוברת לפני חלון חדרו ועיניה הנוצצות מתגנבות להביט אליו. חושיו התבלבלו וכעין תרדמה נפלה עליו, ובחזיונו הוא רואה: שושנה אדומה כדם הולכת הלוך וגדל לעיניו. פתאום נפתחה שפת השושנה, ומתוך כוסה צומח ומבצבץ ראש המשורר מיכה יוסף מעוטר בעטרת פרחים לבנים כשלג, שפתותיו סגורות ועיניו מאירות כשני כוכבים בוערים. בידו הענוגה הוא אוחז כנור כסף ובקול צפצוף נעים ישיר את החרוזים: מקהלת כרובים עורים, צחים, לבנים, קטנים בעלי כנפים רחבות, מרחפים מסביב לכנורו של המשורר הצעיר ומשמיעים קול זמרה דקה ונעימה: המלים נהפכו לפרחי תכלת, אשר עפו, דאו ברוח; הפרחים היו לצפרים קטנות מוזהבות, מנתרות ומפזזות בקול צפצוף ערב על פני מיתרי הכנור הרועדים, ומשמיעים צלצול זך כצלצול פעמוני כסף. פני דוד אורו ויפיקו מנוחת אושר ושלוה. מה יפה היה הגוסס ההוזה ברגע זה. הרופא, אשר עמד על יד כמעט התענג על הפנים הקדושים האלה. האם האמינה, כי בנה יישן ושנתו ערבה עליו, ותוריד את הוילון על החלון, גרשה את הילדה מן החדר ותגרש גם זוג זבובים מתעלסים באהבים מעל המצח הלבן והיפה של הנרדם. פתאום רבץ צל עב על פני הגוסס, שפתיו, שלא היה בהן קורט דם, רעדו, כמעט התעקמו בקצותיהן. הוא רואה בחזיונו: בור עמוק, תהום נוראה ושם חשכת עולמים, על פי הבור תולים שמי עופרת מוארים באור אדמדם של כדור ברזל לוהט התקוע במקום השמש, נחשים וצפעונים עפים ברוח ומשמיעים קול שריקה איומה, לחישה דקה וממושכה. בין השמים ובין התהום נשאת ברוח מטת עץ שבורה ובה מונח גל עצמות קרום עור צפוד – הוא המשורר מיכה יוסף; עיניו סגורות, פניו ירוקים ועורב שחור מנקר, מנקר בקדקדו, מלקק, מלקק את לשדו ותמצית דמו. ובחלל האויר המחניק נפש ישמע קול בוכים, קול אנחה רוצעת אוזן וקורעת לב: עוד לא גוע קול המלה האחרונה והמטה התפוררה לרסיסים, שלד המשורר נפל במהירות נוראה לתהום, וקול משק העצמות, המתגלגלות ויורדות לירכתי שאול, פלח את האויר ויטיל אימה. העורב המגואל בדמי המשורר השתקשק בכנפיו וישמיע צוחה עליזה, ומתוך מעמקי האדמה עולה קול חודר נפש, קול ילד בוכה ומתחטא: שני לצים שחורים, בעלי זנבות ארוכים אוחזים כנור ערבים ובקול שורט, כקול חרוק שנים יענו: קול אמיץ וחזק, ברור ונעים, קול המשורר מקבר נשמע ויהס את צוחת העורב המקרקר ולעג הלצים: הגוע הקיץ רגע מתרדמתו, ויבט בעינים תועות כאלו יבקש דבר-מה, ויניע ידו הרזה והשקופה, שפתיו הוציאו הגה בלתי נשמע היטב, ויישן עוד הפעם – ויחלום: השמים טהורים וגבוהים. חנה רוכבת על עב קל ובהיר תחת כפת גביש. עיניה מבריקות ומאירות, שתי שלשלות פרחים גדולים ולבנים קשורים בצמתה השחורה והארוכה, וחבל מלאכים יפים עוטרים אותה ואומרים שירה זכה. פתאום התמוגג גופה, נמלה ראשו כעשן ורק עיניה חיות וממללות, שטות ודאות במרחקי רום ואל כל אשר יפנה יראן, אין נסתר ואין נעלם מהן. והעינים חודרות לסתרי לבבו, למצפוני נפשו ומגלות את סודו ומוצאות את חידתו. העינים נשאות ברוח והוא ימשך אחריהן ביד חזקה וכבדה; לא ידע ולא יחוש אנה. פתאום נעלמו עיני חנה והוא נופל ויורד מטה מטה, אין שמים מעל ואין ארץ מתחת, עיניו חשכו בארובותיהן וראשו סחרחר ואין אויר לשאוף ולנשום. נטפי זעה גסים נראו על מצחו ואנחות כבדות וממושכות התפרצו מגרון הגוע. הוא התעורר, פקח עיניו, אשר אש הנוער וגם אש הקדחת כבתה בהן. בתוך הכרים הלבנים נראה רק כצל אדם, כשארית דלה, שריד ממה שהיה לפני חליו. בת-צחוק נעימה, שלוה נראתה על שפתיו הנובלות. הוא לחש דבר הוריו ראו כי שפתיו נעות, אך לא שמעו, לא הבינו דבר, וישאלו בקול נחנק מדמעות: – מה לך, בננו, מה שאלתך? תבכו, הורי, המות… איננו… איום… אל… מליו נפסקו, עפעפי עיניו רפו, נחו. ושוב הוא הוזה: בת שירתו הלבנה נגשת אליו בחרדת קודש ומושיטה לו נבל שוהם, וישיר על אל-אלים, על אל-מות הנפש, על יפעת הבריאה ונעימות האהבה, וצללי החוזים והנביאים קמו מקברם וישקוהו על מצחו ויגישו לו עטרת פרחים רעננים ומפיצים ריח דק ונעים; באזנו מתלחש קול דממה דקה, קול זמרה חרישית – קול חנה: אכן משורר הנך!… פתאום, והנה על ראשו נטוי שמי קרח, וגם השמש נהפך לכדור קרח נוצץ, גם ראשו – חתיכת קרח וגם רגליו גלילי קרח, רק שם עמוק בלבו יגה שביב אש, ידלק קו אור… הגוע התעורר, ויקרא בקול נחר: חנה… תנו לה את שירי… הגוע נפל על הכר. הוא הרגיש נעימות בכל גופו, אשר הלך הלוך וקל, כמו יתמוגג, יתנדף חמרו; ולפני עיניו הסגורות אור גדול. פתאום הרגיש נשיקה קרה על שפתותיו – כבה האור, חדל הלב לדפוק, תמו החזיונות… צד חתן, צד כלה – מזל טוב! (שוב) המנגינה – א. זיטומירסקי נודד הייתי מעיר לעיר וממדינה למדינה, לתור לי מנוחה, באשר ייטב לי, ואהיה מתהלך בין הרים בין אפיקים וגיאות, עד בואי לארץ רחוקה ומרחקה מעבר לנהר גוזן וערי מדי,מעבר להרי חשך ונהר סמבטיון; ואשב לנוח במקום שמם, לרגלי גבעה נשאה ונחמדה מאד. היום רד. עוד מעט והשמש הסתתרה שם בקצה השמיים, והלילה פרש את צעיפו השחור על כל הבקעה מסביב. רק ראש הגבעה לבדו עודנו עוטה אור מנגה קרני השמש; וענני ארגמן בשלל גונים שונים, אשר שתו סביב עליו, הוסיפו לו לוית חן וקסם מרהיבי עין. ובהביטי אל ראש ההר מתחת, וידמה בעיני כעדן גן אלהים במרומי שחק. האלין פה בעמק, אם אעפיל לעלות ההרה להסתר שם באחד מנקיקי הסלעים המכוסים ירק דשא? אמנם עיף ויגע אנכי מאד מעמל הדרך; אבל שכבת הטל, אשר התנשאה כערפל לבן על פני הבקעה, הביאה מגור בלבי, כי לא תערב עלי פה שנתי. אספתי את שארית כחי ואעל ההרה. הלילה מהר לעבור את הדרך לפני. ובעוד אני מטפס ועולה את המשעול הצר, בין אבני נגף וצורי מכשול, וכבר אספה השמש את אורה מעל ראש ההר. ובהגיעי למחוז חפצי, והנה אין חן ואין קסם, כי אם חלקת אדמה שוממה לפני, וחשך ישופני מסביב. בימי נדודי התלה בי תקתי. הוצאתי פתותי לחם יבשות מילקוטי, ואסעד את ליבי; לקחתי מאבני המקום ואשם מראשותי – ואשן שנת נדודים. כל המון ברעו העירני משנתי. פקחתי את עיני, והנה כבר האיר היום. לא־הרחק ממני על המישיר, אשר בראש ההר, ראיתי חבל אנשים מוזרים, מדברים איש עם רעהו ומביטים אלי בתימהון. הבינותי, כי עלי יתועצו, ועל כן עצמתי את עיני שנית ואמר בליבי: אשמע נא, את אשר ידברו בי האנשים האלה, ואדע איך לכלכל דבר, כי מי יודע, אם לא בידי אוכלי־אדם נפלתי הפעם. אבל איככה אפוא בא האיש הלזה אלינו? הלא אין כל רוח חיים בקרבו. אין זאת כי שד משחת העלה אותו מירכתי שאול לצחק בנו. – אבל אולי חי האיש הזה? הן זה מעט ראיתי, כי פקח את עיניו. – חי האיש הזה?! חא, חא, חא! הוא פקח את עיניו?! לא אדוני, אדן־השדה, דמיונך הוליך אותך שולל. הראית מעודך איש תלוש חי על פני האדמה? היכול יוכל איש לחיות ולשאף רוח אחרי הכרת חבל טבורו? חי האיש! אבל מאין ייניק את לח מחיתו, אם לא שרש בארץ טבורו. רק אדני־השדה כמונו היום המחוברים לקרקע, רק אדני־השדה לבדם חיה יחיו על – אבל מי הגיד לך, כי לא יחיו גם בני אדם תלושים על פני תבל כחית השדה וכעוף השמים? – בני אדם תלושים! חא, חא, חא! אם תחשוב, כי חיה יחיו גם אדם תלושים, הבה ונכרות את חבל טבורך גם אתה, וראית מה יפים ומה נעימים חיי בני אדם תלושים. לקראת המהתלות האלה התחולל עוד הפעם קול תרועת צחוק על המישיר מסביב. האמנם באמת ובתמים בין אדני השדה אנכי היום, ואני חשבתי תמיד, כי אדני השדה לא היו ולא נבראו, כי אך יצורי הדמיון הם, ילידי האגדה, אשר תספרנה הנשים המוזרות בלבנה אשה לרעותה. לא יכלתי להתאפק עוד, ואפקח מעט את עיני להתבונן ביצורים הנפלאים האלה. אמנם כן, את אשר לא האמנתי ראו עיני. במבנה גום ובחזות פניהם בני אדם כמוני הם־אנשי ההר. גם בשמלותיהם ובפארי ראשם לא נפלו ממני. אולם בהשפילי את עיני להביט מטה, וארא, הוי אל משגבי! שריר בשר ארוך, שתבנית פתיל משזר תכלת וארגמן לו, יורד מתחת למדיהם ארצה, סרוח כנחש עקלתון על פני הארץ, קצהו האחד מחבר אל טבוריהם (בעיני ראיתי זאת!) וקצהו השני שרש בארץ כצמח ושיח השדה… זכרתי את אשר קראתי בספרים בימי נעורי על דבר אדני השדה. הגד הגידו, כי אוכלי המה, כי כאשר יקרב אליהם איש כמלא חבל טבורם, אז יתנפלו עליו ובשצף קצף יטרפוהו ואין מידם מציל. זכרתי זאת, וכרגע פחד אחזני ורעדה אולם עד מהרה נוכחתי, כי אך מגורת שוא היא. האדונים האלה הלובשים מכלול, ופארי מגבעות על ראשם, כאחד מבני פאריז הענוגים, האמנם אוכלי אדם המה? האמנם ימתק בשר אדם לחכם? לא! היה לא תהיה כדבר הזה! כן חשבתי בליבי, ונפשי שבה למנוחתה. – אבל מה נעשה לאיש המת הלזה? – קרא אחד מאדני השדה, בהניפו את ידו אל מול עבר פני – הן עוד מעט ופגרו יעלה באשה, העזוב נעזבהו פה, כי יהיה לאכלה לעוף השמיים ולחית השדה? – חלילה, ענה השני. – לא יתכן לעשות כדבר הזה. הן בן־תמותה כמונו הוא, אשר נברא בצלמנו ובדמותנו. חלילה לנו מתתו לבוז. קבור נקברנו, אדוני, איש מאתנו לא יכלא את קברו ממנו. האף אין זאת, אדוני? – קבור נקברנו, קבור נקברנו! קראו אדני השדה כלם פה אחד. – אבל חי, חי אני, אדוני! קראתי בקול עז, בהתנערי פתאום מרבצי ובהתיצבי לפניהם מלוא קימתי;חי, חי אנכי, ועוד חיה אחיה, ולהקבר חיים לא אתן את נפשי! אדני השדה נסוגו מעט אחור מפחד ותמהון, ויביטו כנדהמים איש אל רעהו. אולם עד מהרה התאוששו. ואיש אחד מתוכם, אשר ניראה לי כנכבד ונשוא פנים בעדתו, קרב אלי ויאמר בקול מלא חמלה ורחמים: – שובה בן־תמותה למנוחתך, וימתקו לך רגבי אדמתך! אחרי כן פנה אל רעיו ויאמר: – אל נא אחי תשימו לב לדברי המת האמלל הזה הלראשינה תשמעו היום איש מת מדבר כאחד האדם? הלא כזה קרה לא אחת ולא שתים על פני תבל. אך תועה המת האמלל הזה בעולם התהו. אין זאת כי אם בגלל עונותיו הרבים סגרה הארץ את פיה בעדו לבלתי תת מקלט ומנוחה לעצמותיו, ועל כן יתהלך כצל על פני הארץ ויתברך בלבו, כי חי הוא עדנה. נחוסה אפוא על המת הנודד הזה ונקברהו קבור בכבוד, כאשר יאתה לאיש נברא בצלמנו ובדמותנו. – קבור נקברנו, קבור נקברנו! הריעה העדה עוד הפעם פה אחד. אדני־השדה כלם עזבוני כרגע. שני אנשים מקצותם הלכו לכרות לי קבר, והנשארים נפוצו איש למלאכתו ואיש לעבודתו, ורק איש חיל, מזויין מכף רגלו ועד ראשו הציבו על ידי לשמור עלי לבלתי אמלט מן ההר. צחקתי בלבי על אולת האנשים האלה ותמתם. הן גם שומרי מחבר אל הקרקע, ואיככה אפוא ירדוף אחרי, כאשר אמצא נכון לפני להמלט? אמנם לא עלתה מחשבה כזאת על לבי. עוד היום גדול ללכת מזה. הבה ואתבונן אפוא אל דרכי האנשים האלה ואל ארחות חייהם. מחזה נפלא אשר כזה הלא שוה כי יוחק לזכרון בספר. ראיתי והתבוננתי, ואת אשר נבצרה ממני להבין, אותה שאלתי את פי האיש הניצב עלי לשמרני, והוא הואיל בטובו להבינני פשר דבר. אדוני־השדה לא ירחיקו ללכת איש ממקום רבצו. הם לא יתורו אחרי אכל – למלא נפשם כי תרעב. האדמה – אם כל חי תכלכל אותם, כאשר תכלכל כל שיח וכל עץ השדה. וכאשר יינקו צמחי השדה את לח מחיתם מן האדמה בשרשיהם, כן יינקו גם אדני־השדה את מזונם בחבלי טבוריהם. ועל כן יגדל מאד כבוד הטבור בעיני אדני השדה, ישירו ויזמרו לו שירי הוד ותפארת וישמרו אותו מכל משמר. כי יכלים איש מהם את פני רעהו ונתנו לבוז, ונסלח לו. אולם אם בכבוד טבורו יקל איש, אז לא ידע כפר וירדוף את בוזהו עד החרימו. – הגידה נא לי, אדוני! – שאלתי את פי הנצב עלי – הנה נא קראתי בספרים עתיקים, כי אדני השדה אוכלי־אדם הם, כי יתנפלו על כל הקרב אליהם, את דמו ימצו ואת עצמותיו יפצחו. האמת הדבר הזה? – אמת נכון הדבר, כי ככה היתה דרכנו מימים מקדם. אולם מאז זרחה לנו שמש ההשכלה, לא נוסיף עוד לעשות כדבר הזה. – שמש ההשכלה! הגם לכם זרחה שמש ההשכלה?… אבל אל נא יחר לאדוני ואשאלהו עוד: מה המה העמודים, אשר אני רואה פה ושם על פני כל ההר, ומה התוים, אשר על העמודים האלה? – העמודים. – ענה האיש הנצב עלי – אלה המה תוי הגבול, אשר בין נחלת איש לנחלת רעהו. איש מאדני השדה ייניק רק את לשד האדמה, אשר בגבול נחלתו, וחלילה לו לנגוע בנחלת רעהו. – אם כן אפוא, כי אתה כבד אכבדכם מאד, ולכם יאתה תחלה. הן מאשר חלקכם בארץ, כי לא תדעו כל קנאה וכל תחרות. איש איש מכם יושב במניחה על נחלתו ואין מכלים דבר. לא כן אנחנו התלושים… – המקנא אתה בנו? התחפוץ להיות כאחד ממנו? – לא אמר, כי אקנא בכם, אף כי באמת לא טוב חלקי בחיים… אמנם לא אכחד מאדוני, כי יש אשר תערוג גם נפשי למנוחה, ויש אשר אחוש גם אני רגשי אהבה וגעגועים אל האדמה – אם כל חי, אז אחלום חלומות בהקיץ, אז אתרפק עליה בחזון כגמול עלי אמו… היא תניקני משדיה, ועל ברכיה תישנני… הוי אדוני! הלא גם ביום הולדי קשור הייתי בחבל טבורי אל אמי… אבל אדוני, אל נא נוסיף לדבר בדבר הזה, הן אך נודד זקן ואמלל אנכי. רחמי האיש נכמרו עלי ויאנח. ובהשפילו את עיניו ארצה ענה ויאמר: – אל נא, ידידי, תקנא בנו. אמנם לא נפל לך חבל בנעימים, אך אל נא תמהר לאשרנו גם אנו, בטרם למדת לדעת את דרכינו כלם. עוד הוא מדבר, והנה מאחת מפנות ההר נשמע קול צעקה גדולה, קול ענות גבורה וקול ענות חלושה גם יחד. הסיבותי את פני אל המקום, אשר משם נשמע קול הצעקה. וארא והנה שני אדני־שדה נאבקים יחד, ובשצף קצף ימטירו איש על רעהו מהלומות אין מספר – עד שפך דם. כל אדני־השדה, אשר מסביב, עומדים מחרישים, ומתענגים בדממה על המראה הנתעב הזה. ובהאבקם, והנה צלחה ביד האחד לנשוך בשניו את חבל הטבור, אשר לאיש ריבו. החבל נפסק, פני הנשך חורו כשלג, והנה הוא נופל אין־אונים ארצה… קול אנקת חלל הרעיש את כל מוסדי ההר. רעדה אחזה את כל עצי היער מסביב… ורק אדני־השדה לבדם נשארו שלוים ושקטים כבראשונה. יתנפל עליו כזאב טורף, את דמו ילוק באות נפש, את שארו מעליו יאכל, וגם את עצמתיו יגרם עד בלי השאיר לו כל זכר. עברו רגעים אחדים, ומנוחת שלום והשקט שוררת עוד הפעם על פני המישור. רק עיני המרצח ופניו האדומים כמו מיין, ורק פיו, שפמו וזקנו המלוכלכים בדם חלל, יעידו על התועבה, אשר עשה זה מעט לעין רואים. האיש הנצב עלי התבונן גם הוא בעצבון על כל הנעשה ולא דבר דבר, ורק נאנח לרגעים בשברון מתנים. אכן יש גם בין אדני־השדה, אנשים אשר לב בשר להם ולא אבן. כשעה תמימה לא נועזתי להשבית בשאלותי את יגון האיש ואת מרי רגשותיו, ואולם לאחרונה שאלתיו: – הלא תואיל, אדוני, להגיד לי, מדוע זה יהרוס עתה המרצח הזה את העמודים, אשר על גבול נחלתו, ואת התוים, אשר עליהם? – הוא יבוא עתה לרשת את נחלת שכנו המת ולספחנה אל אחוזתו, אשר ירש מאבותיו, ועל כן אין לו עוד חפץ בתוי הגבול, אשר ביניהן, כי שתיהן יחד לו תהיינה עתה לנחיה. – הנה כן יינק מעתה מחיתו שכנו המת, האף אין זאת אדוני? – אשר ירצח הוא גם יירש! האמנם כן משפטכם כל הימים? – חלילה! אך כן הוא משפט המלחמה. – משפט המלחמה! הגם במלחמה יש משפט? אבל מדוע זה עמדו כל אדני־השדה על דם רעם? מדוע לא התערבו בריב הנאבקים? – זה הוא משפט מצב הבינים. משפטים רבים לכם. אדני־השדה: משפט מלחמה, משפט מצב־הבינים, ואולי עוד משפטים שונים בל־ידעתים. הגידה נא לי, אדוני, היש לכם גם משפט צדקה וחסד? הנה נא אמרת לי, כי כבר זרחה לכם שמש ההשכלה, וכי על כן חדלתם מהיות אוכלי־אדם בימי שלום, אבל מתי אפוא תזרח לכם גם שמש צדקה, אשר לאורה יבצר מכן להפיר את השלום? האיש הנצב עלי החריש ולא ענה דבר. החרשתי גם אני. כי קול מכה בפטיש או בגרזן על העץ נגע פתאם אל אזני. לא ידעתי מה היה לי, הזה החריד את לבי עד מאוד. – מה קול הפטיש הזה, אשר אני שומע? שאלתי את האיש הנצב עלי לשמרני. – קול חרשי העץ הוא, אשר יעשו לך ארון לשאת אותך בו אל בית מועד לכל חי. חשתי בנפשי, כי חורו פני מפחד, ואשאל; – אמנם באמת ובתמים יאמרו לקברני חיים? – אבל הם יחשבו כי כבר מת. – ואתה, אדוני, הכמוהם תחשוב גם אתה? – אני? ענה האיש וצחוק ערמה וחמלה מסתרת נגלה על שפתיו – אני? אבל מה לך ולמחשבותי אני? הן לא בידי טובך. – אל נא תוסף התל בי, אדוני, הן בנפשי הוא. הגידה אפוא, המת אני בעיניך אם חי? – לא המתים צדקה ידרשו, ולא יורדי דומה ישאו אליה את נפשם. – אם כן אפוא, הניחה לי, ואלך מזה. – לא אוכל! ענה האיש בקול, אשר נתן בינה בלבי להבין, כי כל תפלה וכל תחנה לא תועלנה לי להשיבו ממחשבתו. – לא אוכל! הן אנכי ערבתי אותך, ומידי יבקשוך. – הלא איש צדקה וחסד אתה, אדוני, כאשר נוכחתי, ואיככה תוכל וראית ברעה, אשר תמצאני? – כל רעה לא תמצאך, ידידי, חכה לי מעט וראית, כי מחשבות טובות אני חושב עליך, ולא רעות. חפצתי להאמין לדברי שומרי, אפס כליותי לא חדלו מיסרני ומהעיר בקרבי רגשי מגור ופחד. כי מי יודע, אולי יבגד בי האיש הזה, אשר סוף סוף הן לא ידעתיו מתמול שלשום. בסתר לבי נחמתי, על אשר באתי בדברים עמו, ועל אשר לא שמתי עצות בנפשי לנוס מזה, מבלי אשר ישים אלי לב. נחמתי, אך את אשר נעשה אין להשיב. פחדי ומבוכתי הלכו הלוך וגדול, בקרוב נושאי הארון אל מקום שבתי, ובשמעי את כל הכרוז קורא בכח בכל פנות ההר לאמר: "האספו, אדני־השדה, לתת את הכבוד האחרון למת הנודד, אשר התעו אותו האלהים לארצו, ארץ החסד והרחמים!". – הבו כבוד למת! הבו כבוד למת! ענתה העדה פה אחד. חשתי, כי סמרו שערות בשרי; חשתי, כי קפאו דמי בעורקי; חשתי, כי עוד מעט ואפול אין־אונים ארצה, והם יחשבו בצדק כי מתי. אהה, אדני אלהים! מה יקרים ומה נעימים החיים, ולו גם יהיו חיי נודד ואומלל כמוני! בעינים מלאות תפלה ותחנה הבטתי אל האיש הנצב עלי לשמרני. אנא הושיעה, איש חסדי, התחננתי אליו במו עיני, ואל תתנני לרדת בדמי ימי שאולה! ראיתי, והנה צחוק ערמה וחמלה מסתרת עוד מרחף על שפתי האיש כמלפנים, והשחוק הזה מלל לי, כי עוד לא אפסה כל תקוה. הסו! קרא האיש לכל הנצבים עליו ויט ידו השמימה: הסו! האיש הזה חי עודנו, ואם קבור נקברנו כמת, וחטאנו לו כל הימים. – ומה זאת האות, כי חי הוא? שאלו כל הנאספים ברגש. – מה האות? הנה הוא חושב ומדבר כאחד מאתנו, האין זה אות, כי חי הוא? אמנם גם התועים בעולם התהו ידברו ויעשו את מעשיהם כאחד האדם, אפס התועים ההם הלא יעמו, כאשר ידעתם, תכריכי מתים מתחת למדיהם, ומבעד לתכריכים יראה רק שלד עצמות יבשות באין בשר ובאין עור עליהן. לא כן האיש הזה, הביטו וראו! ובדברו ויפתח את סגור מעילי, ויקרע בחפזון את כתנתי, עד כי נגלה עור בשרי לעיני כל הנאספים. כלמה כלתה את פני, אבל הוא לא שעה אלי ויוסף ויאמר: – הנה אתם רואים, אדוני, לא שלד עצמות יבשות, כי אם בשר ועור מלאים חיים ועדנה. שימו ידיכם על לוח לבו ונוכחתם, כי לב דופק לו בקרבו – לב דופק בכח עלומים. הלאיש כזה תכרו קבר, אם אותו תורידו דומה? אל נא, אחי! – אבל איך יחה האיש, וחבל טבורו נכרת? שאל אחד מאדני השדה, ואי מזה יינק את מחיתו? – חבל טבורו נכרת! אמנם כן, אכן רק למראה עינים, אבל לא ברוח. הוא הגיד לי, כי בחבלי רוח, בחבלי אהבה וגעגועים הוא קשור עוד אל האדמה, אשר ממנה נוצר, וכי לא חדלה נפשו מערוג אליה בכל ימי נדודיו. אי מזה יינק את מחיתו? זאת לא ידעתי, יש, אדני, דברים נפלאים רבים בתבל, אשר אנחנו, אדני השדה, לא ידענום, ואשר אולי לא נדעם ער עולם. ומי יודע, אם לא היו הגעגועים, אשר הוא מתגעגע אל האדמה, המקור האחד למחיתו? אכן אם כה ואם כה, הנה שמעתיו מתנודד, כי קצה נפשו בנדודיו וכי יחפוץ להיות כאחד ממנו, הבו עצה, אדוני! ואם באמת ובתמים נדגול בשם ההשכלה, נתנה אפוא לו מקלט בטוח בתוכנו, והיה כאחד מאתנו. – כאחד מאתנו. כאחד מאתנו! הריעה העדה קול אחד. והאיש הנצב על ידי, בראותו, כי דברין מצאו מסלה בלב שומעיו הוסיף ויאמר: – אם תנתן לו כברת ארץ אחת קטנה ככף איש, ומצא לו! אם תנתן לו גם ארץ ציה ומלחה, ומצא לו! הן נפשו לא מפנקה מנער. אם יתחכם כיום למצוא את מחיתו כעוף השמים מן הרוח, הלא יתחכם לשלוח את שרשי טבורו גם באדמת חול, גם בארץ ציה ומלחה. בקשו אפוא וראו, אולי יש לאחד ממנו כברת ארץ קטנה, אש – לא תצלח לכל, ונתנה לו, ידע נא הנודד הזה, כי אדני־השדה אנשי חסד הם. אז יגש אחד הנאספים, איש זקן ופני נזעמים לו, ויען ויאמר: – אתם ידעתם, אדוני, כי ההר הזה התנחל עוד בימי קדם בגורל לאדני השדה, ומני אז לא נותר בו גם מלוא שעל אדמה, אשר אין אדונים לה, ולנודד הזה מה נעשה אפוא, אחי? יהור לו ארץ מקלט הרחק מגבולנו, ישלח בה את שרשיו, אם יחפוץ ואם יוכל, ואנחנו מה, כי יסיג את גבולנו? ולמה זה יעיר קנאה ומשטמה בלבנו על לא דבר? – את גבול איש מקרבנו לא יסיג, ענה האיש הנצב עלי הנה שם על טבור ההר בתוך יושב אדן־שדה זקן וידוע חולי, את כל שרשיו אכלה תולעת האדמה. הוא לא יאריך ימים על הארץ, וכאשר יבול ויאסף אל אבותיו, הלא נחלק כלנו את נחלתו בגורל… – לא, לא! – שסע אחד מאדני השדה אותו בדבריו אנכי לא אתן לחלק את נחלתו בגורל. בעל־מצר אנכי לו, ולי משפט הירושה. – לא, לא! – קרא השני; אני גואלו הקרוב אליו, ולי משפט הירושה. דוד ומסרפו, קרא השלישי; ולי משפט הירושה! והזקן, אשר בטבור ההר לטש את עיניו המזרות זעם על כל סביביו, ויאמר: – חכו מעט, אדוני, לא עת עוד להתקוטט על דבר ירושת נחלתי. הן חי עודני ובריא אולם. האיש הנצב עלי לא שם לב אל הזקן, ויהס את המריבים ויאמר: – הוא אשר דברתי, טוב אשר נתן את נחלת הזקן לאיש האורח מאשר נקרא למהלומות על אודותיה. למען השלום! גם לי גם לך לא תהי, האף אין זאת, אדוני? טוב מאד, גם לי גם לך לא תהי, גם לי גם לך לא תהי! קראו כל אדני השדה איש – טוב מאד, ואני בשני החדות אנשכך אחרי כן בחבל טבורך, ואירש אותך? – שמעתי קול דבר בלט לא־הרחק ממני. לא ידעתי נפשי. מעודי ערגתי להתרפק על האדמה… עתה הנה באה תקיתי; ומדוע זה לא אשמי על ועל התמורה, אשר הם אומרים להיא לי? נדמה נדמה לי, כמו יחפצו להפכני בחזקת היד מבן־אדם לצמח־השדה, כמו יחפצו להורידני מטה מעל שלבי סלם הטבע ממדרגת בעלי־החיים למדרגת הצמחים… נדמה נדמה לי, כמו ידרש ממני להואש מחפשי ומכל המחשבות הגדולות, אשר מצאתי בהם נחם בימי עניי ומרודי… אבל האין די לי בעמל ובנדודים, אשר שבעתי מעודי עד היום הזה? העד לא מלאה סאתי? העוד לא עת לי לנוח מעמלי ומרגזי? לנוח!… אבל האמצא שם בטבור ההר ובתוך את המנוחה, אשר אני מבקש? קול האיש, אשר דבר באזני בלט, יצלצל כהולם פעם באזני וימס את לבי. שנים רבות למדתי לברוח מן האסון, אבל להלחם בו, אהה, לא למדתי! – אדוני, אמרתי אל כל הנצבים עלי; – אדוני, אם נא מצאתי חן בעיניכם, יתן לי כברת ארץ אחת קטנה שם בירכתי ההר מחוץ לגבולכם, כי למה זה אהיה למשא עליכם? – המאוס מאסת בנו, אם בחברתנו תגעל נפשך? שאלני האיש הנצב עלי. – חלילה לי! כבד אכבדכם בכל־לבי, וחברתכם נעימה לי מאד, אך… – אל תוסף דבר עוד בדבר הזה, הלא לזאת נחפוץ לטעת אותך בטבור ההר, לבעבור לאנתקוטט איש באחיו. – אולם אם שכני יתקוממו לי? – למד אפוא את ידך לקרב ואת אצבעותיך למלחמה, למד להגן על חבל טבורך, ואם לא אפוא, כי עתה מות תמות. – מות תמות, מות תמות! קראו אחריו כל אדני השדה קול אחד. הלא תחכו לי מעט, אדוני, הלא תחכו לי, עד אשר תזרח לכם גם שמש צדקה, אשר מרפא בכנפיה, עד אשר תקהינה שניכם, ולא תוסיפו עוד לנשך איש טבור רעהו. – אבל הן לא ביום אחד יהפוך נודד כמוני לצמח השדה. חכו לי, עד אשר אכשר לדבר הזה, כיאם לא יצלח בידי כיום לשלח את שרש ברגבי האדמה, הלא נבול אבול כציץ השדה, בהכות השמש אותו. – נבול תבול, גבול תבול! הריעה העדה אחרי קול אחד. – הזה חסדכם, אשר תעשו עמדי? האם לא ידעתם… – רב לך! אל תוסף דבר עוד בדבר הזה. כלה ונחרצה! שאוהו, אחי! פלצות אחזתני. כמלאכי זעם, כצירי שאל התנפלו עלי אדני השדה הקרובים אלי, ויאחזוני בזרועות ידי וברגלי וינשאוני וינטלוני, ויקלעוני כמו בכף הקלע מיד ליד, עד אשר הביאוני אל ערמת החול, אשר בטבור ההר, ושכיבוני עליה. בינתי כמעט הסתתרה. עוד מעט, אמרתי בלבי, אחדל מהיות אדם ואהיה לצמח השדה, עוד מעט ומחשבותי הגדולות, אשר השתעשעתי בהן, ינדפו כהנדוף עשן, אך גם את מכאובי לא אחוש עוד, ומנוחת שלום והשקט תשפך בכל יצורי גוי. האח! מה מתוקה ומה נעימה המנוחה! – אבל, אל משגבי! מדוע תכאב בטני ככה? אדני השדה תפשו במלקחים גדולים את קשר טבורי ויחלו למשוך אותו בכל מאמצי כחם. – טבורו קצר מאד, ולא נוכל לטעת אותו בארץ. – משכו את טבורו, משכו בחזקה, הידד! קראו אדני השדה מסביב. הכאב הולך הלוך וגדול, הלוך וגבור, עד אשר כמעט לא נותרה בי נשמה. חפצתי לצעוק ולבקש, כי ירפו ממני, וכי יתנו לי להשיב רוח כמעט, אך מקצר רוח ומרוב מכאובי לא יכולתי לצעוק, כמו הושם בחזקה! הידד! והכאב הולך הלוך וגדול;האלה המה חבלי המות, אשר יגורתי ממנו כל ימי חיי? אהה, אדני אלהים! ואני עוד לחיות אחפצה, לחיות! אספתי שארית כחי ואקרא בחזקה: – הרפו, אדוני, הרפו ממני! אבל לקול צעקתי הקיצותי, והנה – חלום. עירוב פרשיות הפגישה הראשונה, שהיתה בין עם ישראל ובין היונים בזמן החשמונאים, הביאה רעה רבה לישראל. הזמן ההוא היה זמן הירידה לשני העמים האלה יחדו: בני כבר שכחו את תקופת החירות והנביאים ותחתיה באה להם תקופת העבדות עם הגזירות וכל הדקדוקים התלוים בה, ולהיונים כבר חלפה תקופת משורריהם ופילוסופיהם הגדולים ונשארו להם קלות-הראש וההפקרות. פרי הפגישה הזאת היתה גדולה לישראל: היא הולידה את המתיונים. אמנם יש מקום לומר, כי בעקב הרעה הזו באה גם טובה לישראל: שחרורו על-ידי החשמונאים. קרוב לודאי, כי בני-ישראל, שהיו שקועים בעבדות זה מאות שנים ושגדוליהם הקדישו את כל חייהם ומעינם לדקדוקי מצוות, לא היו חושבים לעולם להסיר מעליהם את עול הסוריים, אלמלא היו האחרונים קמים עליהם להעבירם על דתם. רק על-ידי מלחמת האמונה זכינו גם לחרותנו המדינית. אבל מתוך שאין אנו יכולים לתאר בנפנשנו איך היה מהלך ההיסטוריא אם היתה השתלשלות המסבות באופן אחר ממה שהיה באמת, נוכל לשער גם להפך, שיותר טוב היה לעמנו, אם לא קמו לנו לא זדון אנטיוכוס והמתיונים ולא גבורת החשמונאים, והיינו יוצאים בלי קולי-קולות מעבדות סוריא לעבדות רומא, ועם זה לא היו לנו לא אלכסנדר ינאי ובניו, לא הורדוס האדומי וביתו, ולא מלחמת טיטוס וגלות ישראל והיתה אולי אחרי-כן גם שעת-הכשר לנו לשוב לתחיה מדינית… עוד פגישה אחת היתה בין שני העמים האלה, והיא היתה בשעת החורבן. יהודים, שלא היתה יהדותם שלמה, נפגשו עם יונים, שלא היתה יונותם שלמה, ופגישה זו על ארץ רבה הביאה שנוי-ערכין שלא היה כמותו בהיסטוריא, ולא רק להיונים לבדם, כי גם לעמים רבים. עד כמה הביא השנוי הזה טובה לאחרים – איני יודע, כי כבר אמרתי שאין אנו יכולים לדעת מה היה אם מהלך ההיסטוריא היה בדרך אחרת ממה שהיה באמת. אבל לנו הביא השנוי הזה בכל אופן צרות רבות ורעות ומאות אלפי קרבנות להרבה הרבה מאות שנים. רבים ממטיפינו וסופרינו מתגאים בנצחוננו, שרכשנו לנו מן הפגישה הזו, ואני אומר: "עוד נצחון כזה ואבדנו!" ואומר אני זאת כלפי של "בעלי התעודות" שלנו, להזכירם את הטוב שבא לנו על-ידי התעודה הראשונה… ועוד פגישה שלישית היתה לישראל עם היונים, אך הפגישה הזו היתה לא חמרית, אלא רוחנית. היונים היו אז כלא היו, ולא העמים נפגשו, אלא הדעות: תורת ישראל ופילוסופית היונים, שתי דעות מקוריות ורחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב. הפגישה הזו העירה את הלבבות, רמסה בדרכה איזו חלשים ולבסוף הביאה טובה רבה לישראל. פגישת שתי הדעות המקוריות האלה, שהיתה זה כאלף שנים, בראה לנו ספרות חיה ופוריה, הנודעת לנו בשם ספרות ימי-הבינים וחכמי ספרד. בעת ההיא לא ידעו גם החכמים את ההתפתחות היסטורית ואת הרוח הלאומי, שבו מצטיין כל עם נאור, וכל-שכן שלא ידעו, שאי-אפשר למוד את חזיונות ההיסטוריא של איזה עם והשקפותיו באמת הפילוסופיא. הם חשבו, שיש רק אמת אחת, והיא הנחות הפילוסופיא ההגיונית, כפי שהורו טובי חכמי היונים. ועל-כן בשעה שהציצו בהעתקות ספרי היונים ומצאו שאין הנחות הפילוסופיא מתאימות לדברי התורה, נפגעו איזו מחכמי עמנו ובעטו במסורתם. המצב הזה עורר את רב סעדיה גאון, את הראב"ד בעל "אמונה רמה" את הרמב"ם ועוד רבים אחריהם, את התורה עם הפילוסופיא. לזכך את היהדות ולאמת אותה בעיני הנבוכים ובזה הועילו הרבה מאד בזמנם. אם אנו בזמננו רואים את החוטים שבהם חברי לאחדים את התורה והפילוסופיא, כקורי-עכביש, בכל זאת לנגד עינינו מעשה רב, שזככו את המחות, הרחיקו את ההבלים, נתנו לנו השקפות מושכלות, אשר בלעדיהן כבר היינו שקועים במ"ט שערי סכלות ופראות, ושמרו לעמם את חכמיו וגם קשרו בקשר אמיץ אל תורתו, אשר מבלי הבין, כי השקפות התורה והשקפות הפילוסופיא לעולם לא יתחברו, ראו בהתורה את הפילוסופיא החביבה להם בכל הדרה. אבל "אין דבר נצחי תחת הירח". הפילוסופיא של היונים וימי-הבינים כבר בטלה, הפילוסופיא החדשה לא היתה עוד שלטת בחלל התבונה והיתרון נתן לידיעות הטבע ותורות חיי האדם והצבור. וגם הספקנים בעם אינם באים עוד בטענות על המסורות, הלקוחות רק מהנחות הפילוסופיא. כל זה גרם, שהסניגוריא על היהדות שנתנו לנו חכמינו מימי-הבינים אבדה את ערכה. את זאת ראה ר' נחמן קראכמאל ויחבר את ספרו "מורה נבוכי הזמן", אשר בו אמר לכונן את היהדות גם על יסוד ההיסטוריה והלאומיות, אבל עמלו לא הצליח בידו וכמעט שלא ברר כלום. הסבר לזה היא לא אותה שאמר הד"ר ברנפלד, שמסדר הספר הנ"ל הד"ר צונץ, לא עמד על כונת מחברו ולא מצא ידיו ורגליו בסדור קטעיו ("הצפה" שנת תרס"ה נומר 435), אך סבות אחרות. הרוצה ללמד סנגוריא על היהדות כנגד ההשקפות המתנגדות לה עליו לבחור בשלשה דרכים: א) לפשר בין שתי ההשקפות המתנגדות, להחליש את הקיצוניות שבשתיהן כדי שיוכלו לדור בכפיפה אחת. כן עשה הרמב"ם. ראה שהפילוסופיא אינה מסכמת לההגשמה – וירחיק את האחרונה ויפרש את כל הכתובים המורים עליה בדרך משל; ראה שאין הפילוסופיא מודה בשנוי הטבע – ויבדל בין הנסים שאי-אפשר היה לו להרחיקם, כקריעת ים-סוף וכיוצא בזה, ובין הנסים שאפשר להרחיקם, כמו תחית הנערים על ידי אליהו ואלישע והנסים הנזכרים בתלמוד. על הראשונים אמר שהיו תנאי במעשי-בראשית ועל האחרונים – שהם הפלגה או משל; ראה שהרבה מצוות אינן מובנות כלל לשכל האדם – עמד ונתן להן טעמים קלושים; ראה סתירה פילוסופית בין הידיעה ובין הבחירה – עמד ובטל את ההשקפה הפילוסופית, ואמר שאין ידיעתו של האל כידיעתנו. ככה עשה פשרה בין האמונה והפילוסופיא ופשרתו נתקימה ימים רבים. ב) לבאר את התפתחות היהדות על פי הכרחים היסטוריים והרוח ישראל. באור כזה יוצא לגמרי מגבול האמונה, אבל רב כחו להסיר מעל היהדות כל טענה. האיש היודע את הכרחה מצד ההיסטוריא לא יטען עליה, והיודע עד כמה היא קשורה ודבוקה ברוחנו הלאומי יחבבנה אם לאומו ורוחו יקר לו. ג) לבאר את "מהות היהדות", אידיאליה הרמים ויתרונה על השקפות אחרות. הדרך הזו אינה בטוחה כלל, לדעתי, כמו שאבאר למטה, אבל בכל זאת איני רשאי לומר: קבלו דעתי זאת, רשות לאחרים לבחור בה. ר' נחמן קראכמאל לא עשה אחת מאלה. מלבד מה שבזמנו לא היו עוד הידיעות מספיקות לחבר ספר שלם ע"ד התפתחות היהדות בדרך ההיסטוריא והרוח הלאומי, מלבד מה שהוא בעצמו רק הרגיש שיש רוח לאומי מיוחד לישראל, אבל לא ידע לסמן אותו בשום רושם, כמו שמצא בו שד"ל איזו סמנים, מלבד אלה נכשל באותה השגיאה, שנפלו בה הקודמים לו, שגיאת עירוב השקפת הפילוסופיא עם השקפת התורה. בן-דורו, שד"ל, הכיר שאין שום יחס בין שתי ההשקפות האלה, אבל קראכמאל, עם כל הכרתו בערך ההתפתחות ההיסטורית והרוח הלאומי, חשב שיש לשתי אלה יחס אמיץ עם הפילוסופיה ההגיונית, ועל כן תופסת האחרונה בספרו מקום יותר רחב מן ההתפתחות ההיסטורית ועוד יותר מן הרוח הלאומי. הוא לא שם אל לב, כי אין יכולת בידו לפשר את הפילוסופיא שבזמנו עם התורה, כמו שעשה הרמב"ם, וכל-שכן להוכיח מן הפילוסופיא את אמתות השקפות יהדות, ואין לו למטרתו שום צורך בהפילוסופיא. בשביל כל זאת אין אנו מוצאים בספרו "מורה נבוכי הזמן" מה שרצה לתת לנו, ומה שהיינו צריכים למצוא בו. ששת השערים הראשונים "הסמים, השבילין, המבוכה, התוך, הכונה והתכלית, הרוחני והאות" והשערים ט"ז וי"ז אינם מבררים לא את היהדות ולא את הלאומיות, ואינם מעלים ואינם מורידים לעניננו. רק השער "דרך החיצונים" יש לו ערך חשוב לא להיהדות, אך לידיעת הקבלה, שבעל-כרחנו נספחה ליהדות בזמנים האחרונים. השער השמיני "עם עולם ומועדיו", שהוא יסוד הספר, קצר יותר מדי ואין בו כלום ע"ד ההתפתחות ההיסטורית. עם זה תקע את עצמו אך בהאמונה באחדות והעלים עינו גם בשער ההוא. גם בשערים האחרים, ממוסר היהדות, שגם הוא מקיף את כל התורה והתלמוד לא פחות מאמונת האחרות. ערך הלב בהיהדות רם ונשא מאד, ולא לחנם אמר ר' יהודה הלוי, כי ישראל הוא הלב שבמין האנושי. בשפת-עבר הלב הלב רואה חכמה ודעת; אך אותן המחשבה והחכמה, שהלב משתתף בהן, ואינן חלק המוח לבדו, הן הטובות להיהדות, וההגיון והרגש צריכים ללכת אחוזי-יד. משפטי ישראל גם הם יסודם לא רק בשכל כי גם בלב: "במה ישכב! כי נפש הוא חובל; וגר לא תוגה, כי גרים הייתם" ועוד. רגש הלב התפתח עד להחי והצומח: "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד; לא תכרית עצה". החק מכבד את רגש הלב: "כי יחם לבבו", והרגש הזה, לטובת הצבור, דורש "ובערת הרע מקרבך", ולא לקבל באהבה מכות-לחי. כן הוא גם מוסר הנביאים והתלמוד, שיצא מעומק רגש הלב, לא כמו היופי, היוצא מן הדמיון, ולא כהפילוסופיא, היוצאת מן המוח, ששניהם לא תפסו מקום חשוב בישראל לפנים. אל כל זה לא שם הרנ"ק לב כלל. כן עבר בשתיקה על המצוות המעשיות, שהן בלי ספק תוצאות חיי העם, השקפותיו, תכונתו ומנהגיו הקדומים, ועל-כן יש להן גם כן ערך גדול בהתפתחות היהדות. לפיכך נשארו "נבוכי הזמן" במבוכתם כבתחלה, ומורגשת עתה נחיצות בספר או בספרים, שיבררו לנו את התפתחות היהדות על-פי והרוח הלאומי, שהוא-הוא המאור שנגנז בתורה, ועוד כח בו להאיר לנו את הדרך. בשאלה זו נגעתי זה כבר בשני מקומות (לוח "אחיאסף" לשנות תרנ"ב ותרנ"ו). אבל חושב אני, שאין בכח חכם אחד לתת לנו ספר כזה, ונחוצים לו הרבה חכמים, מומחים במקצועות שונים. אבל אם לא עלינו המלאכה לגמור – אין אנו בני-חורין להבטל ממנה. בעלי האנציקלופדיא שבאמריקאי, כנראה, לא ימלאו לנו אפילו מקצת מן החסרון הזה; אם ימלאו אותה בעלי "אוצר היהדות" המבושר לנו – נחיה, נקרא ונראה. ופה עלי להגיד, שאיני מדבר על ספר "מהות היהדות", כי אם על ספר ע"ד התפתחותה ההיסטורית של היהדות לפי הרוח הלאומי שלנו, השקפת האומה ותכונתה. ספר ע"ד מהות היהדות, שה' ש"י איש הורוויץ רוצה בו, לפי סברותיו שבאר במאמרו הידוע ב"השלח", לא יביא תועלת להמטרה שהציג ה' הורוויץ. לא בצדק הפך הד"ר ברנפלד בזכותו של ה' הורוויץ ויאמר: איך אפשר, כי הצעה כזאת תעיר בקרבנו רק שחוק, והלא גם ספרי רב סעדיה גאון, ר' הלוי, הרמב"ם ובזמן האחרון גם הרנ"ק, אינם אלא נסיונות לבאר את מהות היהדות כל אחד מתוך השקפות זמנו ("הצפה"). הד"ר ברנפלד לא דק. כל החכמים האלה רצו להוכיח את על פי חקירותיהם הפילוסופיות לא האמינו בהשקפותיה של הדת, אם גם לא,דמו לעזוב את המחנה. אבל מעולם לא עלתה על דעתם לחבב על-ידי ספריהם את היהדות על אוהבי התועלת החמרית, שבעדם יש רק הוכחה אחת, שאין שום חכם וסופר יכול להביא להם, והיא הנאת הנוף. אבל "מהות היהדות" שה' הורוויץ מציע לפנינו הלא מטרתה לעצור את בעלי ההנאה בתוך המחנה, וזוהי באמת טעות גדולה, שהרי בעלי ההנאה אינם מחפשים אחרי האמת והאידיאלים, ואם גם נברר להם, שהיהדות רמה על כל רמים, לא נועיל להם כלום. להם נחוצים לא הוכחות, חקירות ואידיאלים, אך חיי תענוגות! אך גם להשקיט את מבוכות הנבוכים לא יוכל ספר ע"ד מהות היהדות. כל האידיאלים ההם עד הצדק העולמי ושויון עתה מונופוליא גם להיהדות הדמיונית; גם רבים מעמים אחרים, שאין להם שום חלק בהיהדות, כטולסטוי, ספנסר ועוד רבים מאד, מסורים להאידיאלים ההם, ונבוכי היהדות ישארו במבוכתם. הספר ע"ד היהדות, שאני רוצה בו הוא, כפי שאמרתי, ע"ד התפתחות היהדות, לא בעד בעלי ההנאה, אך בעד אלה, אשר לפי השקפותיהם מוצאים בה מגרעות, בלי שום מחשבת פגול ע"ד עזיבת המחנה. כל מי שידע את התפתחות היהדות לפי ההיסטוריא ולפי רוח לאומנו, לבד שלא יחפש בה מגרעות, אך גם יחבבנה, במדה שהוא חובב את לאומו ובמדה שהיא מקורית, בלי זוהמת הגלות. בכל אופן – "דע את עצמך" הוא כלל גדול בחיים. אם בנינו עוסקים בשקידה לדעת את הציוויליזציא של עמים אחרים, כל-שכן שהם צריכים לדעת את עמם והתפתחות היהדות. צריכים גם לדעת זאת לא רק עתה, בשבתם בגולה ובמקום שה' הורוויץ מציע לטובי האומה לעשות את ההתחלה המתועבה לצאת מן המחנה, כי גם בשעה שיבואו הימים שאנו מקוים להם, כי נשוב לארצנו ולתחיתנו, "ושב יעקב ושאנן ואין מחריד". אבל בזמננו זה גם חקירת ההתפתחות ההיסטורית של עמנו יכולה ללכת בארח עקלקלות, אם יעסקו בה אנשים, שאינם ראוים לכך. כבר נשתרשו בקרבנו אנשים, המתאמרים לבאר את מסורותינו הקדומות על יסוד דעות שנתחדשו בימים האחרונים, ומן השפופרת הצרה החביבה להם. היו ימים, והם לא רחוקים מאתנו, שהפלפלנים העמידו את משה ופרעה או את מרדכי והמן בשיטות הרמב"ם והראב"ד, ואת איוב ואשתו במחלוקת, אם איוב היה ונברא או משל היה. אשת איוב סברה כמאן דאמר, שאיוב היה בעולם הוא ויסוריו, ועל כן אמרה לו: "ברך אליהם ומות", ואיוב סבר כמאן דאמר, שאיוב לא היה ולא נברא, וממילא גם יסוריו לא ולא נבראו. ועל כן אין סבה לברך אלוהים ולמות, ועל כן אמר לה: "כדבר אחת הנבלות תדברי". איזו ממשכילי זמננו אוחזים גם הם בדרך כזו. רק "לפי המודה האחרונה". סופר אחד באר לפני איזו שנים את כל תולדות ישראל על אדמתו על פי מלחמת הקולטורא שחדש ביסמארק בשעתו. ועתה הופיע על שמי ספרותנו היסטוריק חדש, שעל פי שמועה ששמע בשם האיקונומיסטים, שכל התנגשות עם בעם וגם בין חלקי עם אחד יסודה איקונומי. גלה לנו אמריקא חדשה, כי בשתי המאות האחרונות לקיום הבית השני היה מספר בני המעמד הרביעי של הולך ורב, ומזה נולדה כת האיסיים, אבל המעמדות העליונים כרתו ברית עם ממשלת רומא, שתהיה על ימינם כנגד בני המעמד הרביעי, המרידות בארץ-ישראל כנגד רומא היו בעיקרן מרידות איקונומיות וסוציאליות. העם היה נגד ממשלת רומא, שהגינה על הרכוש הפרטי, והמעמדות העליונים, בחפצם להגן על עשרם ורכושם הפרטי רצו בשעבוד רומא. עליהם נלוה ה"בורז'ואי" ר' יוחנן בן זכאי, שעסק בפרקמטיא ארבעים שנה, ובקש רק את יבנה וחכמיה ולא את חופש הארץ. ובימיו נפסקה הלכה, "כי לא אומה אנחנו, רק כנסיה דתית". ("הדור" שנת תרס"ה חוברת י"ט). וההיסטוריק המפולפל היה מעיז פניו ואומר, כי כל זה גלוי וידוע לכל ההיסטוריקים שלנו (ואפילו לבן הדור ההוא. ליוסף פלאוויוס במשמע), והסתירו מפנינו את המרגלית הזו מפני מראית-עין. האם צריך להוכיח, כי הדעת האומרת: שאין פורעניות באה לעולם אלא בזכות בני המעמד הרביעי אינה הלכה פסוקה? מלחמת הצרפתים והפרוסים בשנת תר"ל, המרידה שהיתה בשנת תרכ"ג בפולין ומלחמת הקיום הארוכה של בני עמנו בארצות גלותם אין להן שום יחס להלכות האיקונומיא, ולמה לא תהיה מלחמת ישראל ברומא כאחת מאלה? המעמד הרביעי במבונו האמתי, פועלים אצל אחרים, לא היה יכול להיות כלל בזמן הבית השני, בשעה שבתי חרושת-המעשה לא היו במציאות והעבודה הביתית נעשתה על-ידי העבדים, וגם אם נקבל את הכנוי הזה בשם המשאל, היינו: חסרי-לחם סתם, עור לא נתברר אם היה מספרם הולך ורב, ואם נזכור את דברי טאציטוס על המון בני-ישראל בימים ההם, כי הם "גופות בריאים וחזקים", יצטרך לשער, כי לא היו חסרי-לחם, בכלל לא נודע לנו המעמד האיקונומי של המון העם בישראל בזמן ההוא. ואין לנו שום בסיס ליסד עליו סברות שונות. צריך לחשוב כי באין בתי חרושת-המעשה אז, בזמן איסור הרבית ובהיות להעשירים עבדים, לא התפרנסו המעמדות האחרים, מלבד הכהנים, מעמל בני-המעמד ובהיות העם מאמין בה' ובצדקת מפעליו, לא היה יכול המעמד הרביעי לשאוף לחלוקת רכוש העשירים שלא עמל בו. האיסיים גברו לא בעבודת-כפים, חלק המעמד הרביעי, אך ברוחניות; הם היו נזירים הוזים ואסקיטים, שנאו את החיים הגופניים ובזו את הרכוש הפרטי לא מאהבת החיים, שבכחה באים עתה בני המעמד הרביעי, אך משנאת החיים ותגבורת ההזיה. הם נתנו את כל רכושם לקנין הכתה – מצד אחד כדי שלא יוכלו ליהנות מן החיים על-ידי רכושם, ומצד שני – כדי לפרנס בו את חבריהם הבטלנים. לבני המעמדות העליונים לא היה כל צורך לחסות בצל רומא ממלכה עומדת ברשות עצמה, היתה שומרת על רכושם לא פחות מן הממשלה הרומאית, שהרי לא היתה ממלכה בישראל, בין שהיתה מלכות זדון, בין שמלכה לצדק, שלא הגינה על הרכוש הפרטי, שגם התורה הגינה עליו. אם בני המעמדות היו כנגד המרידה ברומא, היה זה לא מפחד העניים, אך בשביל שבכלל על-פי-רוב אין העשירים רוצים במריבות ובמלחמות; העניים אין להם מה להפסיד על ידיהן, אבל העשירים יכולים להפסיד הרבה על-ידי מהפכות, ואם נצרף לזה עוד שהיתה רשות להעשירים לחשוב, כי המרידה לא תצלח, כמו שהיה באמת, אז אין שום יסוד להאשימם, במה שחפצו בשלום. בכל זאת, גם למרות כל אלה, היתה יד שלשת ראשי עשירי ירושלים עם הקנאים ויקחו על עצמם לכלכל את הנצורים בכל הדרוש להם, למען יוכלו להגן על העיר הנצורה. עמם היה גם הנשיא רבן שמעון בן גמליאל, גם אליעזר בן חנניה ועוד הרבה מן העליונות, שבלי ספק נתנו גם הרבה לצרכי הוצאות המלחמה, ששלל הלוחמים לבדו לא הספיק להם. וצריך להיות איש קצר-ראות, או ממשיך בכונה את מאורעות הימים לשפופרתו החביבה לי לראות את מסבות המרידה בהרומאים רק בסבות איקונומיות וסוציאליות. במשך עשרות שנים החזיקו הרומאים בכל כחם בבית הורדוס השנוא לכל העם, רמסו כל קדש, בזזו את המקדש, הרבו חללי העם עד אין ספור, לסוף הכריתו שבר המלוכה מישראל, דכאו, רצצו ועשקו את כל העם מן המפלגות העליונות עד התחתונות בלי שעור, וכאשר נלאה העם לשאת את כל השערוריות האלה והתקומם נגדם – בא הלז לתלות תניא בדלא תניא ולבאר את הפשוט בדמיון מוזר, שהמעמד הרביעי של התקופה ההיא רצה ליסד לו חברה חדשה, חברת השתוף הכללי. ומעוררות שחוק גם התלונות על ר' יוחנן בן זכאי, בזה האחרון נתקיים המקרא: "מברך רעהו בקול גדול… קללה תחשב לו". איזו ממטיפינו באשכנז בהתלהבותם יחסו לו את הצלת היהדות ידי יסדו את יבנה, כאלו קיום היהדות יכול להיות תלוי באיש אחד ובמקרה אחד, ובלעדיהם היה חדל. על יסוד השטות הזו באו "שונאי יבנה" ויגבבו תרעומות של שטות אחרות על ר' יוחנן בן זכאי, הד"ר ברדיטשווסקי בספריו, ה' זנגויל בדרשותיו על הקונגרסים הציוניים, ועמם ההיסטוריק המפולפל שלנו תולים בו את חרבן האומה, והאחרון מהם לא נתקררה דעתו, עד שעשה את ר' יוחנן בן זכאי לבורז'וא ולרומאי בן דת משה… אבל רוצה הייתי לדעת, אם באמת מאמינים החקרנים האלה, כי ר' יוחנן בן זכאי נבא לאספסינוס שיעלה על כס רומא, וכי באמת עבו אגלי אספסינוס לשמועה זו, עד שלא יכול לנעול את נעלו האחת ולחלוץ את הנעל השניה? אחת משתי אלה: או שהם צריכים להאמין האגדה ההיא על דבר ר' יוחנן בן זכאי, או לומר: עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. עוד הדבר צריך ברור, אם ראה ר יוחנן בן זכאי אספסינוס ודבר עמו קודם החרבן או אפילו לאחריו. רק זה ברור לנו, שר' יוחנן בן זכאי עמד זמן מה לפני החרבן בראש הסנהדרין (שהרי הוא הפסיק אז את השקאת המים המאררים), ומובן מאליו, שאחרי חרבן ירושלים לא נשאר לו אלא להעתיק את הסנהדרין למקום אחר. העם ומוסדותיו הלאומיים אינם חרבים עם הממלכה; המוסדות ההם נחוצים לו גם אחרי-כן, ואם לא היה ר' יוחנן בן זכאי מיסד את הסנהדרין ביבנה, היה חכם אחר מיסד אותו בעיר אחרת. אם הבאים אחריו קשטו אחרי מאות שנים את המפעל הזה בקשוטי-האגדה, כנהוג במאורעות כאלה בין עמים רבים, אין זה נותן מקום להתנפל בשביל זה אל האיש המורם מעם הזה, שעשה מה שהיה צריך ומוכרח לעשות. והכופרים בלאומיות ישראל, הנני אומר זאת בפה מלא, הם לא תלמידי יבנה והיהדות התלמודית, רק אלה הרואים את כל מרכז הלאום וההיסטוריא שלו רק בבני המעמד הרביעי, מלבד ששיטת בני המעמד הזה היא יותר קוסמופוליטית מאשר הלאומית מקפת את כל העם בלי הבדל בין כל מעמדותיו, וכל מי שמרכז אך במעמד אחד, יהיה איזה שיהיה, את כל האומה, בשעה שהלאום כלו זקוק לתשועה, אין לו הצדקה לדבר ע"ד לאומיות ישראל. מאמר מפיץ אור על חכמת־הציור החדשה בישראל טרם נעביר לפני הקוראים תולדות ימי הציר המהולל הזה, עלינו להעיף עין על התפתחות החכמות היפות בין בני עמנו, מעת היותם לגוי, ועל מצבן בראשית המאה האחרונה, ורק אז נדע להוקיר מפעליו כפי ערכם הרם. אם נתבונן על מצב החכמות היפות (חכמת השיר והמליצה, חכמת הנגון והזמרה, ומלאכת מחשבת; חכמת הציור, חכמת יוצרי־פסל וחכמת הבנאים) בין יתר העמים, ועל העת אשר עברה עדי הגיעו מעט מעט לדעת כל יופי ונשגב ולהרחיב כל חכמה ומלאכת מחשבת, גם על המקרים אשר הובילום אל אפריון המדעים וחרשת המעשה; ואם נערוך התפתחות החכמות היפות בין בני עמנו לעומת העת והמקרים אשר עברו עליהם, - אז נשתומם לראות כי הרבה עמנו בראשית היותו לגוי, להרחיב את החכמות האלה, להרגיש כל יופי ונשגב ולהוציאו לפעולת ידים, מבלי הבט על קמו לו לשטנה על דרכו; ולא נתפלא עוד מדוע עמד ישראל, גוי חכם ונבון, מנגד להחכמות האלה מעת שממה ארצו עד המאה האחרונה. ההעללענים (היונים הקדמונים) המצוינים בהחכמות היפות ונהיו למשול עמים, הגיעו לשלמותם רק אחרי עבור יותר מן 1100 שנה מעת נהיו לגוי, וכן כל העמים יתגלגלו תחת שואת הבערות שנות מאות עד כי יתפתחו כשרוניהם ממסגרותיהם לברא חדשה בארצם; ובצאת ישראל ממצרים, אך הסיר שכמו מעול סבלו, חיש נהפכו עובדי פרך אלה לגוי חכם ונבון, והמלאכות היפות לקחו לבבם ויעירו בקרבם רגשות חדשים לא שערום עד הנה, וימשכום אל כל הדר ונשגב. אם הצליח בידי עם נודד במדבר ישימון להקים משכן, ארון העדות וכרובים, מנורת המאור עם כפתוריה, פרחיה וגביעיה, פרוכת המסך בשלל צבעיה, ובגדי השרד לשרת בקדש עם כל הדרם; אם למרות כל המכשולים בדרך התפתחות כל חכמה ומלאכה והמעצורים אשר פגשו בלי ספק על כל צעד, השכילו להוציא מלאכות כלילות יופי כאלה ולערכן במשטר וסדרים ובטוב טעם ודעת, - מי יודע עד כמה הגיעו ברוח נשגב כזה לו ישבו בארץ מבורכה ומסודרה ומלכם מקרבם יצא? למען דעת עד כמה הוקירו את החרשים החכמים, די לנו לזכור כי על בצלאל נאמר: "וימלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה ולחשוב מחשבות" וגו', אשר גם הנביאים וחוזי־יה לא נזכרו בתוארים יותר נשאים מאלה. לו לא עבדו אז כל העמים פסילי עץ ואבן וישתחוו למעשי ידיהם, אז למותר היה לצוות לנו: לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה. ומה נפלאה חכמת איש האלהים! חסם בעדנו הדרך ליצירת פסל וכל תמונה, גלה לפנינו אחרת, היא חכמת הבנין, ועדי עדים, על ידי אריגת יריעות עם ציורים ותמונות גם עדי ציצים ופקעים, פרחים ונצנים, כרובים ותמורות וכדומה, ויוסף לשבח ולרומם את החרש־חכם בצלאל; למען הראות לנו, כי לא משנאת החכמות היפות אסר יצירת פסל ותמונה, כ"א למען הסיר מכשול מן הדרך המובילה אל הקודש פנימה, אל הכרת אחדות הבורא, שאינו גוף ואין לו שום דמיון כלל. כן ויעורר איש האלהים לב יוצאי מצרים להכיר את היופי ולרדוף אחרי כל נשגב והדר, והצעד הזה היה נחוץ להעם, לרוממהו משפל עבדותו אשר דכא לעפר נפשו, ולפקוח עיניו לראות אור בהיר השפוך עלי תבל והמון חזיונותיה, להבין פלאי הצור ולהכיר על ידיהם את היוצר אבי כל נשגב והדר. אדון הנביאים זה חצב גם להבות אש המליצה בדברו, וירכב על כנפי השירה הנשגבה. ולא ראינו כזאת בכל עם מעמי הארץ כי ירומם מחוקקם בניב שפתים ובפועל כפים את החכמות היפות למעלה, כמשה איש האלהים; גם חכמת הנגון צעדה הצעד הראשון במשכנות ישראל בימי משה, אשר חפצו היה לעשות עם אלהי אברהם לגוי גדול, גוי נבון ורב פעלים אשר יהיה לאור עמים רבים. מחוקקנו זרע בלבנו זרע קודש, ויקוה כי יביא פרי הלולים ברבות הימים לגאון ולתפארת; אך שבולת הזמן עבר עלינו בשטף מרוצתו, ויסחוף זרע קודש אלה, ותהפוכות העת טאטאו במטאטא השמד נטעי נעמנים ונצני יופי והוד, ולא באשמתנו נשארנו רחוקים מן חכמת הציור ומלאכת מחשבת עד המאה האחרונה. אחרי מות משה נראה את החכמות היפות בשפל תשבנה. המלחמות מבית ומחוץ, השוד והמבוסה מידי שכניהם הרעים, עצרו מעוף נפש ישראל בימי יהושע והשופטים להרקיע לשחקים; כן עבודת האדמה אשר היתה מנת חבל הגוי כולו, השפילה רוחו, והחכמות היפות נכריות נחשבו לו, עד כי גם חכמת השיר והמליצה, העולה על כל החכמות בימי משה גם היא שמה ערפל חתולתה, ורק זעיר שם זעיר שם הפיצה אור נגה כברקים באישון ליל. אמנם בימי דוד קמו חכמת השיר והמליצה גם חכמת הנגון והזמרה לתחיה; גם חרשת המעשה החלה ולהחכמות היפות היה אז תור־הזהב בדברי ימי ישראל. שלמה המלך החכם מכל אדם העפיל עלות על מרומי הרי השיר והמליצה על כנפי רוחו הכביר; שלמה אדון אוצרות וסגולות מלכים אין קצה, הואיל לפאר ממלכתו בהיכלי עונג וטירות נשגבות, האלהים אשר בנה יעיר עד עתה, זה כשלשת אלפי שנים, רגשי תמהון ופלא בלב כל קורא פרשת גדולתו ותפארתו; שלמה הציר־האמן, אשר ציר בעטו תמונות יפהפיות ונשגבות בשיר השירים, ידע לשפוך רוח חן ויופי על כל היכליו בביתו ובבית־אל ובכל רחבי ממלכתו; שלמה בן דוד נעים זמירות ישראל הגדיל והאדיר גם חכמת הנגון והזמרה. עד גלות בבל, לא הביאו היפות פרי חדש, אך גם לא צעדו אחורנית. הציור הנפלא אשר נתן לנו יחזקאל בבנין הבית יראנו כי ידע חכמת הבנאים ועדי עדים עד תכונתה; גם חכמת הציור לא היתה מוזרה לו, כאשר יעידו הפסוקים: "קח לך לבנה ונתתה אותה לפניך וחקות עליה עיר את ירושלים, ונתתה עליה מצור ובנית עליה דיק ושפכת עליה סוללה ונתתה עליה מחנות ושים עליה כרים סביב". תלו אבותינו כנורותיהם על ערבי נהרות בבל, נאלמה חכמת הנגון דומיה. חכמת השיר והמליצה ירדה פלאים ממרום שבתה, וגם על חרושת המעשה עבר כוס וכל חמודותיו נשמדו מתחת שמי ה'. בלי ספק שפכו החכמות היפות בבבל ובפרס את רוחן על גולי יהודה, כאשר עינינו רואות מבנין בית שני; אך על דבר היהודים הנשארים בגלותם, אשר מספרם רב מאד, לא נדע שמץ דבר. התלאות והעמל אחרי שוב גולי יהודה לארצם, הפריעו התפתחות החכמות היפות עד אשר הכניע אלכסנדר מוקדון גם ארץ יהודה, ויביא אתו רוח חדש בעולם חרושת המעשה; ולולא עריצות אנטיוכוס ורדיפות, אשר העירו שנאה נמרצה לכל הבא מרומא ויון, כי אז הביא הרוח הזה פרי נחמד. אמנם כשבת הורדוס על כסא מלכי יהודה, והיכלים ומצודות התנוססו לתפארת בבת ציון, ובית מקדש־אל אשר בנה עלה ביפיו ושיא חסנו על כל תהלה ותפארת. אך גם הימים האלה לא ארכו וממלכת ישראל נטתה לנפול, והחיה הנוראה פטיש כל הארץ, רומא העריצה, פערה פיה לבלי חק ותבלע את בת יעקב בשצף קצף, וכל זיכרונותיה נמחו כליל והיו למאכולת אש. שארית ישראל הרצוצה והשוממה לא יכלה לאהוב את החכמות היפות אשר פרחו אז ברומא זעומת נפשה, ובעת חייה תלו לה מנגד לא יכלה להשתעשע על ברכי כל יופי ונשגב בתבל ארצה, וכן רדפו באף את בני עמנו גם בימי הבינים ולא נתנו להם מנוח; מסעי הצלב, גלות ספרד, הרדיפות בצרפת וגרמניא, והעדר זכות אזרח וחוקי אדם בארצות פזוריו, היו לאבן נגף לעמנו על דרך החכמות היפות. ורק חכמת השיר והמליצה לא חדלה להביא בכוריה לעתים, ושמות משוררי היהודים בדור ר' יהודה הלוי יתנוססו כאבני נזר על לוחות דברי הימים. המשוררים ההם היו גם גדולי התורה, אשר היתה החוף האחד לנמלטים מפני גלי זעם בים התלאות, ולכן סלסלוה וירוממוה גם בימי נודם ומרודם; לא כן חכמת הנגון והזמרה, כן חכמת הציור ומלאכת מחשבת, לא תפרחנה רק בעת שקט ומנוחה, בממלכה מסודרה. אחרי כל אלה לא יפלא בעינינו כי זרו לעמנו דרכי חכמת הציור עד המאה האחרונה, ואך שקר יאמרו כי הטבע חמסה הכשרון למלאכת חרשי־צירים. הצירים והחרשים אשר קמו בינינו בשנים האחרונות, יוכיחו כי כשרון היהודי לא נופל מכשרון בן עם אחר, ולעתים לא רחוקות עוד יתר שאת לו עליו בחריצותו ובכחות נפשו; ונגד האומרים כי דתנו תצרור כל מלאכת יופי ונשגב, כבר ענה משה מענה נמרץ, בהללו את בצלאל, ובהעירו רגשי היופי והנשגב בלב בני עמו. האחרונה, אחרי אשר מלכי אירופא האירו פניהם אלינו, ועם ישראל הרגיש כי האדמה לא תרגז תחתיו ושערי הדעת ומלאכת מחשבת פתוחים לפניו; אז לא עמד מנגד וילך קדימה עם העם אשר בקרבו הוא יושב, וצירים מפוארים גם אמנים מצוינים יצאו מקרבו אשר עשו להם שם עולם לא יכרת. אמנם הרוב מן הצירים ויוצרי פסל ההם עזבו שדה הספרות העברית וילכו ללקוט בשדה אחר, ותחת לקחת להם החמר (שטאף) ליצורי כפיהם מדברי ימי עמנו הנפלאים ומחייו, השפיקו בילדי נכרים, או בדברי ימי עם ועם, או בספורי המיטהאלאגיע; ובמגנת לב נראה לעינים תמיד, כי כל מחזות כתבי הקדש או דברי ימי היהודים הם תוצאות פעלי צירים נוצרים, אשר לפעמים לא רחוקות יחטאו נגד האמת בזדון או בשגגה. ובני עמנו אשר מימי ילדותם גודלו על ברכי כתבי הקודש, והמחזות האלה הופיעו לפניהם עוד בשחר חלדם, אשר חיי בני עמנו כספר נגולו לפניהם וכתובים על לוח לבם בכתב אמת, - הם יקדישו כשרונם ועמלם לתאר חזיונות זרים, וישכחו כי גם לעמם יש דברי הימים נפלאים וחיים של מחזות הוד ויופי, נשגבים ונעלים, השוים להתבונן עליהם. ובצדק נוכל לומר כי הציר הפראפפעסאר מאריץ אפפענהיים מחייב את הצירים! האיש הדגול מרבבה הזה יוכיח, כי בעל כשרון ורוח כביר יגיע למרומי מטרתו אם גם נאמן לעמו ולדתו; האיש הזה יפקח עינינו לראות היופי השורר בחיי בני עמנו המיוסדים על אדני הדת והליכותיה בקודש. האיש הזה הקדיש שם עמו ודתו בין העמים, בגלותו לפניהם חזיוני קדש מחיי עמנו מעולפי יפעה ויופי, אשר לא ראו כמוהם עד הנה; האיש הזה זכה לשני עולמות. מלכים ורוזנים ראו פעלו ויאצלו לו כבוד ויקר, משוררים ומליצים נקשרו אתו בעבותות אהבה, ובני עמו נשאוהו על כפים כבן נאמן, ושמו מבורך בפיהם לדור דורים. עוד בימי ילדותו נראו במאריץ עקבות הכשרון לחכמת הציור הנטוע בו מידי הטבע, ובהגיעו לימי עלומיו שכל את ידיו בבית הלמוד לחכמת הציור בהנוא לתאר יצורי הטבע ומעלות רוחו עלי גליון. מלמדו להועיל היה הציר והמחוקק המהולל קאנראד וועסטענמייער אשר אבד כל הונו בעת הפרעות בויימאר בשנת 1806 ונקרא בשנת 1807 להנוא בתור פראפפעסאר יועץ־המלוכה ופקיד משנה בבית למוד חכמת הציור, ושם עשה לו שם על ידי תלמידים מובהקים אשר השכיל ללמדם בטוב טעם ודעת דרכי החכמה היפהפיה הזאת; ומאריץ היה ביניהם מן הראשונים. בימים ההם מצא העלם מהלכים בבית שר נכבד, לבו ולב רעיתו טובת הלב, וימשכו לו אהבה וחסד עד כי אמצוהו כבן, וימים רבים ישב בביתם ויתענג בחברתם. אהבת האצילים האלה וקרבת אנשים נכבדים תמיד, העירו בקרבו רגשי יופי והוד, וילמדוהו להיות בדברו נאוה ומהלכו נחמד, להפיק רצון ולמצוא חן בעיני השרים המטיבים עמו. בבית איש חסדו זה מצא אפפענהיים אסף ציורים יקרים להעתיק מהם וללמוד לעשות כמתכונתם בדמותם כצלמם. ספור אחד יוכיח לנו עד כמה גדלה אהבת האצילים האלה להעלם מאריץ, ועד כמה חזקה בלבו אהבת דתו, ומזה נבין את החנוך הטוב אשר גודל על ברכיו; בכל ימי שבתו בבית השר לא טעם מאומה ממאכלי בשר, ואשת השר הכינה תמיד עבורו מאכלי חלב לבד. אך מרוב אהבתה אל העלם היהודי שמה לפניו פעם אחת מאכל בשר, ותבטיחהו כי לקחה הבשר מאת יהודי וכשר הוא, כי נשחטה הבהמה כדת ישראל; מאריץ בא במבוכה, כי אהבת הגבירה טובת הלב הזאת נגעה עד לבו, אך בכל זאת לא מלא חפצה ולא טעם מאומה מן המאכל הזה. כן נראה כי האמונה וההשכלה היו תאומים בלבו מימי עלומיו, ועד זקנה ושיבה לא צררו האשה את אחותה. כמשה אשר ינק משדי אמו אהבה לעמו, ובבית בת פרעה אשר לקחה אותו לה לבן ינק משדי חכמת מצרים, כן מאריץ אפפענהיים במשכיות לבבו הטהור רגשי אהבה עזה לעמו בבית הוריו הישרים ועובדי ה', ובבית אצילי אירופא האיר אל עבר פניו אור הדעת ויאצל עליו מהודו, גם נתן אמץ ועוז בלב בעל הכשרון הנפלא הזה, לרדוף אחרי מטרתו הרוממה, להיות למופת בקרב אחיו ובני ארצו. בשנת השמנה עשרה לימי חייו עזב אפפענהיים את אבותיו ויסע לעיר מינכען, ויצליח לגמור שם חוק למודו בהאקאדעמיא לחכמת הציור במשך שלש שנים. עוד בהיותו תלמיד האקאדעמיא ברא רוחו הכביר חזיונות חדשים וציורים יקרים, וביניהם הכי נכבד הציור "משה והלוחות" אשר עשה לו שם, ויראה גלוי לעין כל, כי כשרון כביר יצוק בו להוציא הגיוני רוח מלאי רגש ויופי לפעולת ידים. גם תמונת פני הרוזן וואללערשטיין מצא חן ותהלה בעיני כל יודע דבר חכמת הציור לאשורו. מעיר מינכען נסע אפפענהיים לפאריז, וכשרונו הוסיף להתפתח ולחשוף כל שכיות חמודותיו; ואחרי שבתו שם כשנה אחז דרכו בשנת 1821 לרומא, מרכז ומקור כל יופי ונשגב, למקום אספת גדולי החרשים והצירים בתבל: קארסטען, קארנעליוס, אווערבעק ועוד צירים מפוארים אשר הרימו אז בעיר המהוללה ההיא את חכמת הציור על מרומי קרת, ותלמידים רבים מצוינים נהרו להנות מזיו חכמתם ולעשות כיצורי כפיהם. אפפענהיים אהב בימי שבתו במינכען ופאריז להתרועע את אחיו בני עמו ולשבת בחברתם, וכן בבואו לעיר רומא היתה ראשית דרכו אל הגהעטא מקום מושב היהודים, טרם צעדו רגליו על ספון היכל הוואטיקאן; וגם ימים רבים אחרי כן, בהיותו תמיד בחוג צירים אשכנזים בני ארצו באהבה ואחוה ורעות, היתה אהבת עמו ודתו כאש עצורה בעצמותיו. האהבה הזאת, כאם רחמניה, הלכה אתו על דרכו כל ימי חייו; היא חשפה לפניו את היופי וההוד, השורר בדברי ימי היהודים ובחיי המשפחה והחברה; היא גלתה לפניו דרך חדשה לא שערוה והוא עבר את הדרך הזאת במרכבת נצחון וזר תהלה על ראשו. רוחו השואף לנשגבות ונצורות, האוהב לתת להיופי חומר וצורה בצבעים ובתמונות, מצא כל מאויי לבו בחזיוני קדש המרהיבים עין כל יהודי בימי חייו; תחת אשר רבים שתומי עינים דמו בנפשם למצא את היופי הזה רק בתמונות המיטהאלאגיע או בציורי רפאל ודורו אשר נתנו לו כבוד אלהים ויצאו בעקבותיו, וישכחו מה העת והמקום דורשים מהם. ברומא הוכיח הנסיון לאפפענהיים, כי גם כשרון היהודי יאבד ערכו הרם בעיני רבים, יען כי ממי יהודה יצא. בימים ההם הבטיחו בהאקאדעמיא ברומא מחיר־כבוד להציר אשר יעלה על אחיו בציור "הבן האובד שב אל אביו", ופקיד האקאדעמיא האיש הדגול והנשא טהארוואלדזען (יוצר פסל מהולל מאד) נתן את הזכות והכבוד הזה לאפפענהיים, באשר יתר שאת לציורו על כל הציורים הרבים אשר הוצגו לעין רואים. אך הפראפפעסארים התאוננו וילונו כי יזכה איש מארץ אחרת וביותר יהודי בכבוד גדול כזה, ופקיד האקאדעמיא נאלץ היה למלאות חפצם ולגרוע השכר השכר לאיש אחר אשר לא זכה בו. אפפענהיים אבד את השכר הזה באשר יהודי הוא, אך תמורתו זכה בשכר גדול ונכבד ממנו, הוא טהארוואלדזען, אשר אמצהו כבן לו, ויהי מגנו ומבטחו בכל עת שבתו ברומא וגם אחרי כן. החרש־חכם הישיש הזה קנה מאת הציר הצעיר אפפענהיים את ציורו הנעים "שוב טוביה לבית אבותיו", ויפאר בו חדרי משכיתו, והיום נמצא הציור הזה הבנוי על שם ועל קבר טהארוואלדזען בקאפענהאגען. על ידי טהארוואלדזען נודע אפפענהיים לחכם הבנאים המהולל היסטארף, ויציר תמונתו ברוב פאר. כן נודע להקורפירסטין מהעססען, אחות פרידריך ווילהעלם השני מלך פרייסין, ויציר בעבורה את הציור "שליחת הגר מאברהם". בימי שבתו ברומא הוציא לאור ציור נחמד "שושנה רוחצת", אשר אין ערוך ליפיו והודו השפוך עליו, עד כי את הציור הזה רכש לו הבאראן קארל פאן ראטהשילד בנעאפאל. בין ציורי חזיונות כתבי הקדש אשר פעל ועשה ברומא יתנוסס לתפארת הציור "שוב היונה אל תיבת נח", אשר הוצג אז לעין רואים בבית אסף בנירענבערג, וימשוך עליו עיני יורש העצר במלכות רוסיא יר"ה ויקנהו הואילה ליקרת ערכו להעתיק ממנו העתקות בפתוחי־נחושת והמחוקק וואגנער מלא חפצה. בציור הזה נראה כי נח פתח צהר התיבה ויושט ידו להביא את היונה ועלה זית טרף בפיה; בניו ונשי בניו חשו גם הם אל החלון ועיניהם למרחוק יביטו על הארץ הנשמה אשר תשוב עתה לתחיה; רגשי ענג ונעם שפוכים על פניהם כעל פני אסיר כלא בעת יפתחו מוסרותיו. בתקופה ההיא יצא מתחת ידו גם כן הציור "משה סומך ידיו על ראש יהושע" אשר הגישו תלמידי הד"ר עדוארד קליי בהאמבורג למורם ביום חג היובל לפעולותיו, לאות כבוד ויקר. כן השלים ציורו "כורש נותן רשות לשוב לארצם ומשיב להם כלי המקדש", אשר היה לעין רואים דמיין, וימצא חן ותהלה בעיני כל רואיו. אפפענהיים ישב ארבע שנים באיטאליא וישביע נפשו בחזיונות הטבע הנפלאים, המופיעים באור שבעתים בארץ הברוכה הזאת; רוחו פרש מוטות כנפיו ויעף על מרחבי יצורי חכמת הציור, ויגיע אל אפריון החכמה הזאת פנימה, ושמו יצא לתהלה בין שמות הצירים המהוללים. בעת ההיא היה גם בנעאפאל, פלארענץ, ליווארנא, ויתבונן אל ציורי הצירים הגדולים אנשי השם אשר בהם תתפאר ארץ החכמה הזאת. אך אהבת מולדת התעוררה בלבבו, ורוחו משכהו לשוב אל אבותיו ולעירו; אז עזב בשנת 1825 את איטאליא ויעבור בערי באלאניא, ווענעדיג ומינכען, ושם קבלהו המלך לודוויג מבייערן בכל אותות אהבה וכבוד, ומשם שב לפראנקפורט דמיין, ולפניו יצא שמו המהולל בפי כל חכמי החרשים ועם הארץ, ובכל מקום בואו נחל זר התהלה והתפארת. בפראנקפורט החלה תקופה חדשה במעללי הציר הזה. אפפענהיים היה נעלה על כל הצירים בפראנקפורט, ובציוריו מחיי משפחת היהודים הגיע למרום מטרתו. חזיונות הטבע הנשגבים באיטאליא וציורי אנשי השם, העירו בקרבו החפץ לתאר חזיוני כתבי הקדש צירים; אך חיי המשפחה והחברה בעיר מולדתו, הנעימים ומלאים ג"כ רוב יופי, לקחו לבבו בקסם הודם, עד כי הקדיש כל ימי חייו לשפוך עליהם מרוחו ולגלותם לעיני השמש, לעיני כל העמים. הציר ירד מגבהי שחקים, מעולם החזיונות אשר נשאו רוחו שם עד הנה, לעולם החיים, אשר גם הוא בקדש יסודתו; אף הצליח להוסיף להחיים האלה מחזה שדי ויפעת שמים, ופני יצורי כפיו יהלו באור קדוש וטהור כבני אלהים, מעוררי אהבה בלב כל רואיהם. אך טרם נעביר לפני הקוראים שמות ציוריו מחיי היהודים אלה, נשוב להביט על תולדות ימי חייו. בין תמונות פני אנשים רבים פעלי כפיו אחרי שובו לארצו, עלתה תמונת לודוויג בארנע (1826) על כולנה, כי הצליח לתאר פני האיש המהולל הזה ברוב פאר ואמת מבלי החטיא השערה, עד כי העתיקו ממנה העתקות רבות להפיצן בארץ אשכנז. בארנע שש מאד על התמונה הזאת, ויהלל את הציור ואת הציר במכתבו לאפפענהיים, ומאז היה לו אוהב נאמן דבק מאח. כן הגו לו אהבה בלי מצרים גם היינע, ועוד גדולי החכמה והמדע. עוד בשנת 1826 נודע שם אפפענהיים להמשורר הגדול גאטהע, אשר לא חשך ממנו תהלה. המשורר יכתב לאפפענהיים כדברים האלה: "את ציוריו אשר שלח לי למראה אשיב לו בתשואות חן; מפעלי כפיו ראיתי הכשרון הנפלא אשר חננו אלהים ושבעתי ענג וששון מן המחזות והרעיונות אשר הופיעו לפני על הגליון". בעת היות אפפענהיים בויימאר בשנת 1827 נתכבד לראות פני גאטהע, אשר אצל לו אהבה ותהלה וכרע כאח התהלך אתו. אז עשה תמונת פני הקאנצלער פאן מיללער, ובשנת 1828 הקדיש לשמו את ציוריו המתארים חזיונות שיר גאטהע "הערמאן אונד דאראטהעא". בוויימאר ברא גם את הציור, "הארפנער אונד מיגנאן", יצורי חזיונות גאטהע. הציור הזה נמצא בפתוחי נחושת. מלבד כשרונותיו נשא אפפענהיים חן בעיני אלהים ואנשים, בטוהר נפשו וברגשותיו העדינות, כאשר יעיד על זה איש חברתו במסעו לוויימאר, ה' פאן האלטעי, במכתביו ע"ד אפפענהיים ומעלת רוחו. טרם עזבו את וויימאר נתכבד אפפענהיים על ידי ידידו גאטהע לראות פני כבוד הגראססהערצאג מוויימאר, אשר פרש עליו כנפי חסדו ויכבדהו בתור "פראפפעסאר" בחכמת הציור. אותות כבוד רבים נחל ממושלים ומלכי ארץ, ואנחנו נזכיר את אות הכבוד של בו המלך וויקטאר עמנואל שנים רבות אחרי עזבו את איטאליא, לאות כי זכר הציר הזה עוד חי באיטאליא ובכבודו תתימר. משנת 1828 קבע אאפענהיים איתן מושבו בעיר פראנקפורט, ויחי חיים שאננים בחוג משפחתו ימים רבים. בשנת 1833 הפליא עין רואים בציורו החדש "שוב איש־חיל יהודי מחיל המתנדבים לבית אבותיו כתם המלחמה". הציור הזה נעטר בזר התהלה בשנת 1837 בקארלסרוהע, מפי כל לשון ועט. בשנת 1835 כבדו היהודים תושבי באדען את האיש הלוחם מלחמת עמו על דרך ההשכלה וזכות אזרח, גבריאל ריעסער, בהציור הנפלא הזה לאות תודה ולמזכרת עולם. "בעליצות נפש – כתב ריעסער – אביט על הציור היקר הזה, ומאשר אנכי בהעלותי על לבי כי אני אדון לו, וביותר כי רעיונו ישא בד בבד עם בימי חלדי". את הציור הזה נזכיר עוד הפעם בין יתר הציורים מחיי היהודים אשר נעביר לפני הקוראים. מיתר ציוריו נזכיר תמונת פני הקיסר יוסף השני, מלא קומתו, אשר עשה עבור הבאראן שלמיאל פאן ראטהשילד, ותמונת המלך אטטא הרביעי; גם ציור קטן, נחמד אף נעים "המחזה בחלון בעת הופיע מושל העיר בפראנקפורט דמיין", בלייפציג. הציור הזה ירתק עיני המביטים בחבלי קסם השפוך על פני הנאספים אל החלון לראות בכבוד השר, כולם מלאי עונג, ובקול צהלה ותרועת הידד יקראו שלום להאורח הבא לשכון כבוד בתוכם; מטפחותיהם הצחורות תתנוססנה בידיהם כדגלים, ועל שפתות העלמות העדינות והילדים הרכים יופיע צחוק ששון וגיל. החזיון הזה ישאר כמו חי בזכרון המביט ימים רבים ולא ישכחנו. את הציור הזה החל אפפענהיים בשנת 1848 ויכלהו בשנת 1852. אך בשנת 1853 הוסיף להפליא עין רואים בציור חדש "בית יוצר־פסל בפראנקפורט", בפראנקפורט. הציור הזה נפלא בהאור השפוך עליו באופן מאד נעלה. לנגד עינינו חדר יוצר־פסל כנטות צללי ערב; אשה כבודה אחת עם בנה ילד קטן באו לראות מעשי ידי החרש, ולפניהם שפחת בעל הבית ובידה מנורה מאירה, אשר מנגה נגדה תופיע תמונת שיש צחר, גם קרנים מידה לה סביבה, להאיר באור יקרות אל עבר פני האשה ובנה והשפחה; בעד פתח החדר נראה את היוצר־פסל בא אל חדרו. כן מלא חן ויופי הציור הקטן "מחזה ביום הולדת" (שנת 1853): ילדה קטנה תושיט לאשה כבודה צרור פרחים, ושפתיה תבענה הברכה ליום הולדת כאשר שמו בפיה משלחיה, אך עיניה וכל מחשבותיה נשואות אל עוגת־רצפים אשר תשא ילדה אחרת בחדר הזה על קערה; תומת לב הילדה נראה פה עין בעין. בשנת 1855 הופיע בפראנקפורט ציורו "שלשת הטבעות". רעיון הציור הזה לקוח מן החזיון "נתן החכם" (לעססינג), ועליו מלמעלה כתוב "רק ה' אלהים יגיד פשר דבר". מלבד כל הציורים האלה אשר ישימו כבוד לאפפענהיים, ויתנו לו מקום בין הצירים הראשונים בהמאה האחרונה. עוד נעלים ונשגבים עליהם שנים עשר ציורים מחיי היהודים, אשר בהם הוציא כל רוחו הכביר לפעולת ידים. לך נא אחרי, קורא יקר, להביט על הציורים האלה, ולעיניך יגלו חזיוני קדש, מלאי יופי והוד, חזיונות חיי עמנו בביתו ובחוג משפחתו, הנושאים עליהם חותם הדרת קודש; הנעימות האלה תעירנה בלבבך רגשי אמונים לעמך ולדתו, רגשי אהבה וכבוד לגוי קדוש צור מחצבתך, וברוח דמיונך תחבק את הציר יוצר החזיונות בזרועות אהבה, ותשים על ראשו זר תהלה. החזיונות האלה יצא ולפעלם בעיר פראנקפורט דמיין, בתקופת ימי חיי הציר… השבת, תקות כל איש ישראל בכל ששת ימי המעשה, נחמתו ותענוגו בימי עניו ומרודו; המתנה הטובה הזאת מבית גנזי אביר ישראל וגואלו, נתנה חזיונות נפלאים להציר המהולל, אשר הוסיף עליהם עוד הדר הציור ורגש אש דת המפעמהו, עד כי ימשכו עליהם ציוריו עין כל רואה בחבלי אהבה. נביט נא גם אנחנו על ציורי־שבת אלה! 1) "קבלת שבת". החדר אשר תחזינה עינינו נקי וטהור ומפואר לכבוד שבת; רוח מלאכי השלום ירחף על כל אפסיו: מטפחת לבנה כשלג תכסה את השלחן ושתי החלות, לחם משנה, דמות הברכה ביום הששי לשובתי בשבת קודש. גם היין והגביע הנה הנם לקידוש; מנורת המאור התלויה באמצע הבית העלתה נרותיה. בעל הבית לבוש בגדי שבת נקיים וטהורים. עמל ששת ימי המעשה נשכח מלבו, מנוחה שאננה שוכנת על פניו, כל תוגה ודאבה לא תקרבנה אליו ברגעי אלה. עיניו נטיו על מורה שעות כסף אשר הוציא מצלחתו, לראות אם באה העת ללכת לבית הכנסת. האב עוד יעמוד על עמדו, אך הנער האוחז בידו נכון לרוץ אורח; רוחו ימשכהו לבית־אל לבלי עבור מועד התפלה. בן חכם הוא ולשונו תמהר לקרא צחות בסדר התפלה הגדול אשר ישאהו עתה תחת זרועותיו. אמו רחצה אותו למשעי ותלבישהו מחלצות וכלו יפה אף נעים. לך לבית אל בשם ה', ילד נחמד! הן אמך עקרת הבית פה עומדת לפני מאורי אור שבת, פניה וכפות ידיה הנשאות יזהירו באור יקרות, ושפתותיה נעות ברגשי קדש תפלה זכה ועדינה: "כאור הנרות האלה תאירנה נא עיני בני באור התורה הקדושה!" ומלאך השלום עונה "אמן!". על קיר הבית תלוי לוח קטן ועליו כתוב "מזרח"; משמאל תלוים הטלית והתפילין, גם הכיור סמל דמות הטהרה בבתי היהודים; מעל הפתח תחזינה עינינו הדס ובשמים להבדלה, ועל המשקוף כתוב: "ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך". 2) "ליל שבת". מחזה קדוש מלא יפעת שחקים! פה נראה בעל הבית ככהן לאל עליון בביתו משכן הקדושה והטהרה; זיו טהור וזך שפוך עליו מנרות השבת, ובאורן תהלנה גם כל יתר התמונות היפהפיות המופיעות לפנינו בהציור הזה. פני אדון הבית יפיקו אהבה לצאצאיו היקרים הסובבים אותו כשתילי זית; מבטו יגלה לעין כל את האשר השורר בלבו לראות בניו תמימים וישרים, אהובים ונחמדים בעיני אלהים ואדם, ובצחוק קל תבענה שפתותיו בדממה מקרב ולב עמוק: "המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים וכו'". הברכה הטהורה הזאת תזל כטל על ראש ילדה נחמדה ונעימה, תלתליה השחורות מלאות הוד והדר, אזרעותיה נשואות אל אביה ככנפי יונים, וכמו תשפוך כל רגשותיה ללב אביה, אשר פרש ידו האחת עליה, והשנית על ראש עלמה עדינה, אשר צרור המפתחות תלוים בצדה, לאות כי על פיה ישק עתה כל בית אביה, וכל התכונה אשר עינינו רואות ערכו ידיה בטוב טעם ודעת; אמה, אשת חיל, לא תוכל עתה לנהל דרכי הבית: הן היא יושבת שם ויונק ילין בין שדיה… הבת היקרה הזאת תרגיש קדושת ברכת אביה, עפעפיה השפילה לארץ, וכל יצורי פניה מלאים הגיוני קודש. האחיות האלה עומד ילד קטן, ויפרוש כפיו לאביו כי יקחהו על זרועותיו. האב הישר הזה שב מבית התפלה עם אורח עני קרוא לאכול על שלחנו; הנה הוא עומד עוד בפתח הבית ומביט בדומית קודש על החזיון הזה; הנער השב מבית התפלה עם אביו ישא עוד סדר התפלה בידו, וממולו ילד יפה תאר ויפה מראה, לבוש מחלצות וצרור פרחים בידו, יופיע בזיו זך מנגה הנרות; האם לבושה בגדי שבת ויושבת עם היונק אצל השלחן הערוך. מה נפלאת ומה נעמת, חזיון שלום ושלוה! חזיון כזה יוכל להופיע בארצות החיים רק אז, עת ירדו "מלאכי השלום, מלאכי עליון" "ממעון הברכות" במשכנות גוי קדוש שומר אמונים!… 3) "ברכת הרב". לנגד עינינו בית הכנסת, בין הבימה ובין ארון הקודש, ביום השבת בבקר. על ארון הקודש כתוב: "דע לפני מי אתה עומד", ועל הפרוכת: "זכור את יום השבת לקדשו", ונר־תמיד תלוי לפניו. מימין ארון הקודש עומדת מנורת המאור עם שבעת נרותיה, ומשמאלו על לוח כתוב: "הנותן תשועה וכו'". תפלת הבקר נשלמה ובאי בית ה' שבו לביתם, רק איש אחד עוד יושב בצד מזרח עטוף בטליתו ולומד משניות בעומק הגיון. הרב הנכבד גם הוא עוד יושב על מקום כבודו, טליתו אצלו על כסאו ולפניו גמרא פתוחה; הישיש הישר באדם הזה יאציל ברכותיו על ראש נער, טרם שובו עם אביו לביתו אחר התפלה; תום וענות צדק נשקפות מעיני השב הזה, חכמת אלהים תאיר פניו, רוח טהור וטוב ירחף על הצחוק הנעים המשעשע שפתותיו היפות, הפתוחות ונוטפות ברכות שמים; אזנינו תקשבנה צקון לחש זה בחרדת קודש, הנער יטה ראשו בענוה לברכות מורה הצדק, ורגשי־יה ימלאו כל בתי נפשו. אביו, איש נשוא פנים, עומד עליו ובדומיה יאזין קול הברכות על ראש בנו ועיניו הרטובות תענינה אחריהן: "אמן!". לנגד עינינו תרחף המנוחה השוררת בבתי ישראל ביום השבת אחרי סעודת שחרית. לפנינו יופיע חדר איש עשיר בכל הוד והדר; על השלחן פרושה מטפחת יקרה, ועליה עוד יעמדו שני גביעים, פרחים ונצנים יתנוססו על החלון הפתוח. אדון הבית עוד יושב לפני השלחן על כסא הכבוד, תיבת כסף בידו, ובנו הנער הנחמד והיפה יקרא לפניו מעל הספר, אך מטעמי יום השבת ונעים קול בנו סגרו עפעפיו בתנומה נעימה. האב השקט והשאנן הזה לא ישמע ולא יחוש כל הנעשה ברגעים אלה לפני שלחנו. הביטו על העלם היפה היושב שם בקצה השלחן! בן עוני הוא וקרוא לאכול על שלחן אדון הבית כדי שבת בשבתו, ולפניו גמרא פתוחה כדרכו להגות בה תמיד אחרי הסעודה; אך עתה שכח תלמודו, עיניו וכל מחשבותיו נטיו על העלמה היפהפיה בת אדון הבית, היושבת ממולו לימין אחותה הבכירה, וישאף מליה הנעימים. מה רב האור השפוך על התמונות והחדר! האור הזה יפיץ נגהו על פני זקן הבית הנם במנוחה שאננה, ישפוך אור יקרות על הנער הנעים מראשו ועד כף רגלו. מנגה נגדו יופיעו פני העלם, תלתליו ומצחו בציון האהבה, וישלח קרנים עד האחות הצעירה, ופניה גם הם יהלו באהבה טהורה, וישוב להאיר פני האחות הבכירה היושבת בין הרעים האהובים באור חן וחסד. האהבה, בת שמים, עפה ממרומים מעל להפרחים בעד החלון הפתוח, ותמלא כל אפסי החדר בזיו זך וטהור אשר לא יתאר באומר ודברים! 5) "מנוחת־שבת". הציר יוסיף לענגנו בחזיוני מנוחת שבת, פה נראה הדומיה העמוקה, הענג והנעם האצורים בתנומת הצהרים בשבת קודש. התנומה הזאת פרשה כנפיה על כל אפסי רחוב היהודים אשר תחזינה עינינו עתה, וכמו כל הרחוב נם שנתו. לפני פתח בית מסחרו, אשר עוד ביום אתמול סוגר על מסגר, יושב אדון המסחר בלבושי כבוד, ועיניו נשואות השמימה בדומית שקט ותוגה חרישית. שתי ידיו פרושות כשתי כנפי חסד, לחבק בזרועות אהבה את אמו הזקנה היושבת לשמאלו, ואת בנו יחידו וידידו, נער יפה אף נעים, העומד לימינו. רעיתו עזבה ארצות החיים להתלונן בצל שדי, וברגעי מרגוע אלה עלה זכרונה היקר לו על לבבו, ומבטו יבקשה בין צבאות שמים במעון עדן. הנער נשען אל אביו באהבה, תחת זרועו החומש עם סימן מקום תלמודו, בעמדו היום על המבחן לפני הרב לעיני אביו, ובידו אות־נצחון הוא הפרח ופרי העץ אשר יביט עליהם עתה בגילה שאננה. האם הזקנה, בעלת כל בית בנה, יעיד צרור המפתחות התלוי מצדה, יושבת והוגה בספר "צאינה וראינה". מה נעימה האם הזאת, ומה רב החן וההוד אשר אצל לה הציר באהבת לב ונפש! תום וצדק, שלום ואהבה, חכמה ותבונה, לב טוב ונפש יקרה יחדיו נקבצו באו בפניה; ואיך לא ישלח ה' את ברכתו אל הבית אשר עיניה צופיות הליכותיו? הלאה מעט בפתח הבית יושבת האמה הנרדמת; לרגלי הילד ישכב החתול המתענג גם הוא במנוחת שבת; שם ברחוב מבעד החלון על המכפלה השניה, תביט אשה ותנומה שוכנת עליה; שם עומד נער אחר צלול ברעיונותיו ועיניו נשואות השמימה; שם ברחוב יושב איש נרדם נשען על כף ידו. כל התמימים והישרים האלה מתענגים תחת קוי השמש המאיר ברחוב היהודים בחצות היום. מימין הציור תחת המספר 1789 נראה נגה ההשכלה, בתוך החדר יושבת בת אדון הבית ובידה ספר אשר תקראהו בשום לב. 6) "המסה". ציור נחמד אף נעים! ביום השבת נראה פה נער רך בשנים, העומד לפני הגמרא הפתוחה על השלחן למעלה מראשו, ובכל זאת ישיב באמץ רוח על כל שאלות הרב המנסה אותו בלמודי סדר השבוע. המורה המנסה יושב על כסאו, עיניו ותנועות אצבעות ידיו תוכיחינה לנו כי מתאמץ הוא לחקור ולדרוש את הנער אם אמנם למודו שגור ושנון על פיו, ככל אשר הורהו בששת ימי השבוע. בת הרב יושבת לא הרחק מהם, ובכל חפץ לבב תטה אזן קשבת למענה הנער; בצחוק שפתותיה תעיר בלבו אמץ הרוח לענות בחכמה ודעת, עד כי תשמע תהלת הרב כי יצא מזוקק שבעתים מכור הבחינה, כי הגדיל תושיה; אז תתן לו לאות־נצחון פרי העץ מן הקערה אשר בידה. רעיון הציור הזה יקר מאד לנו. הוא יראה לעינים כי הקים ה' הבטחתו לבית יעקב לאמר: "רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם". הוא יגלה לעין השמש כי בני עמנו ידעו תמיד ללמוד לבניהם תורת ה' עוד בשחר טל ילדותם, וכל סערות העת לא יעקרו נטעי נעמנים אלה אם בעודם רעננים היו שתולים על מי התושיה. וכן בכל יתר ציורי אפפענהיים נראה את הרעיון הזה; כי הילדים וספרי למודיהם יתלכדו ולא יתפרדו. – 7) "מוצאי שבת קודש". הציור הזה הוא ההפך מן הציור "ליל שבת", ותחת כי שמה אור יקר זרוע בכל עבר ובכל פנה, פרש האופל פה את צלליו בכל ירכתי הבית. בתוך המנורה העלו רק שתי נרות אשר תפיצנה מעט נגה על התמונות העומדות תחתיהן. אדון הבית עומד באמצע החדר ושופך יין בגביע להבדלה; תוגה שאננה שוררת על פניו, ושפתותיו דובבות: "אלהי אברהם יצחק ויעקב אבותינו, שמור עמך ישראל למען תהלתך. שבעת הימים נא יבואו אלינו, לברכה והצלחה למקדישי שמך. השבת הקדוש הן עתה יעזבנו וכו'". עומדת אצלו, ידיה מול לבה, ועיניה הנשואות שמימה תענינה "אמן"; בתה העלמה תתרפק עליה באהבה ותחבקנה; הילד האוחז נר ההבדלה בידו ירים אותה למעלה בגאון, ומנגה נגדה יהלו פני התמונות הסובבות את אדון הבית. הבחור האוכל על שלחן בעל הבית מדי שבת בשבתו עומד נשען על שלחן הכתבים, אשר עליו ינוחו עוד המכתבים מיום השבת סגורים בחותמם. האב הזקן יושב עצב לפני השלחן. לב המביט על הציור הזה ירגיש, כי השבת הנעים יעזוב עתה את הבית הזה, ואתו יחלפו גם הששון והמנוחה, ותחתיהם יבואו ששת ימי עמל וצער, ויקראו את כל המתענגים האלה למלחמת החיים. – 8) "סדר ליל פסח". בליל שמורים זה יתרומם היהודי משפל שבתו על כנפי אמונתו הטהורה, ולבבו יתפאר בגאון ישראל ותעודתו הנשגבה בין העמים; בליל שמורים זה מלך הנהו, ורעיתו המלכה יושבת לימינו, אך אדרת תפארתו הוא תכריך בוץ, כאשר עינינו בהציור הזה, למען לא ירום לבב המלך… בליל שמורים זה ישתו ארבע כוסות לזכרון הגאולה מעבדות לחירות, ואפפענהיים נתן סימן לזה בארבע צלוחיות מלאות יין העומדות על שלחן קטן; בליל הגאולה הזה תפתחנה דלתות כל משכיות ישראל, והיהודי העשוק ורצוץ משפט, ישמיע ממסתרי הגהעטטא לכל יושבי תבל ושוכני ארץ, כי יבוא הקץ לאכזריות רצח ורשע כסל; כי מארת אלהים וקרץ משדי ירדוף עד חרמה כל מעניו ומצמיתיו וישמידם מתחת שמי ה'. וברגע הנשגב הזה יגלה הציור לעינינו מחזה ליל שמורים: שם פתח המשרת את הדלת, ומקומו נראה על הכסא העומד לפני השלחן, כי בליל גאולה זה לא יפליא היהודי בין אדון לעבד, ומקומו יכירהו בין יתר בני הבית. סביב לשלחן ישבו כל בני הבית, תחת אור המנורה השולחת קרנים על כל החדר מסביב, ופניהם נהרו מטוב לב; אצל כל אחד יעמוד גביע כסף ובאמצע השלחן תתנוסס "כוס אליהו" הגדולה מכול. לפני הקערה על מטת ההסבה יושב אדון הבית עטוף לבנים וכוסו בידו לקרא "שפוך חמתך". אך מדוע זה יופיע צחוק קל על שפתי המסובין? עיני האב יהגו אהבה, פני האם יפיקו שמחה נסתרה ועליצות נפש? שני הנערים הנחמדים כשני תאמי צביה יביטו בעין חודרת על אחותם היושבת ממולם, והיפהפיה הזאת השפילה את עיניה לארץ? פתרון החידה הזאת, הם דברי האורח היושב לפני השלחן, אשר הרהיב בנפשו להוציא לפני כל המסובין ברכות לבו להאנשים הישרים והתמימים האלה, ויאמר: לשנה הבאה בליל שמורים, תשב בתכם לפני שלחנה כמלכה לימין אלוף נעוריה – המלך; לכן יופיע הצחוק על שפתי האב המאשר, לכן תעלוזנה כליות האם היקרה, לכן לא יסירו האחים הנאהבים והנעימים את עיניהם מן אחותם, ולכן השפילה חבצלת השרון זאת את ראשה בבושה ובפחד… בהציור השני יראה לנו הציר כי נבואת האורח באה ונהיתה. 9) "החופה". ציור יקר הערך לפי תוכנו ומלאכתו המהללה. החזיון יוצא לפעלו בחצר בית הכנסת, תחת רקיע השמים עם צבאות כוכבי ל.ל. על יציע בית הכנסת מחוץ תלוי דמות מגן דוד ובתוכו כתוב: "קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה", ובאמצע: "מזל טוב!" החתן והכלה לבושים אדרות תפארת, ושרשרות כבוד יתנוססו על חשן לבבם, לאות כי יתלכדו ברתוקות האהבה; הטלית יכסה ראשיהם ועליהם מלמעלה נטויה חופת כבוד. ברגע זה ישים החתן טבעת קדושין על אצבע אהובתו אשר הושיטה לו ביראה ופחד, ובין עפעפיה תזהיר כספיר דמעת בת עין; עינינו תכיר כרגע את היפהפיה אשר ראינו בליל שמורים. הרב עטוף בטליתו קורא את הכתובה. אבי החתן עומד לימין בנו הדור בלבושו, ופניו מפיקים גילה ונחת, גם פני אם הכלה ינהרו בעליצות כליות וקרב, על ראשה יתנוסס זר תפארה, ועדיה וחליתה יוסיפו לה יפעה ויופי ברגעי אשרה אלה; כן יתר נשי החן המופיעות לפנינו לבושות מכלול ועדי עדים כפי חקי העת החדשה. ילדה נחמדה כלילת יופי מתרפקת על זרועות אמה, ושתיהן תצחקנה מטוב לב על הדוד העשיר אשר לא ידע קרוא השבע ברכות מעל הלוח, ועוד מעט יעורר שחוק בצחות בשפת קודש. שם משמאל המחזה ימהר נער אחד בטרם מועד, לקרא בקול גדול "מזל טוב!" והאיש העומד ישתיקהו. הנער האוחז בידו היין והכוסות, יביט בתמהון על רעהו העשוי לבלי חת וישמיע קול רעש גדול ברגעי קודש אלה. פה נראה גם את הבדחן על יציע בית הכנסת והמנגן בכנור, גם נער אשר עלה שמה למען יוכל לראות מלמעלה את כל החזיון הזה. – 10) "הסכה". ציור כליל תפארה. לפנינו תופיע סכת חמד מעולפת פרחים ונצנים, ומעוטרת בזרי פרי הלולים מרהיבי עין. האב יושב ראש ומקדש על היין, וגם רעיתו תפארת ביתו תפאר את הסכה בהוד פניה; על זרועותיה ילד שעשועים ואחות האם תביט עליו בעיני חן. הבחור הקרוא לשלחן החג והבנים הצעירים יושבים במנוחה ומקשיבים דברי הקדוש. המבשלת תשא את הקערה עם התבשיל אשר נרדו יתן ריחו באף החתול השואף אליו בפתח הסכה. שני נערים נוצרים, תלמידי בית הספר, מביטים מבעד חגוי הסכה בתאות נפש על החזיון הזה; הם לא יצחקו כי אם מלאים חרדת קודש, ואחד מהם הסיר מגבעתו מעל ראשו לאות כבוד. 11) "הסנדק מחכה על הרך הנמול". הציור הזה מלא רוח חיים ותנועה, ולמלאכתו נאוה תהלה. לפנינו החדר הסמוך לבית הכנסת. על כסאו של אליהו יושב הסנדק בגאון, כי חזות פניו והדרת אדרתו יעידו על כבוד עשרו, ומבט עיניו יאמר לכל: יען כי קצין עם ונשוא פנים אנכי לכן זכיתי לכבוד כזה! אצלו עומד המוהל עטוף בטליתו, וכל מעיניו לבחון היטב את הסכין אם אין בו פגם. יתר הנאספים יחכו לראות בעוד רגעים אחדים את הבן הרך נכנס בבריתו של אברהם אבינו. משמאל החזיון יתאמצו הנערים לעלות על מקום גבוה לראות במחזה. ואיש את רעהו ידחקון ועוד מעט תטוש המלחמה ביניהם, לולא מהר השמש לעשות סדרים ביניהם ולהפרידם; נער אחד עומד על הקופה של צדקה, כגבור מנצח על שדה קטל, ועוד ידו נטויה להדוף את רעהו החפץ להסיג גבולו, וגם השמש חש לעזרתו; ואזנינו תשמענה קול הנער העומד על הארץ: מדוע נתן רעי במרומים ואני בשפל אשב? – קול השאלה הזאת נקשיב לרגעים בארצות החיים, אך אין לה פתרונים. מימין המחזה מבעד הפתח נראה שבע תמונות נשים לבושות לבנים, ואחת מהן תשא את היונק על זרועותיה, והאב (געפאטער) העטוף בטלית פרש ידיו לקבל את הרך הנמול. 12) "שוב איש חיל יהודי מצבא המתנדבים לבית אבותיו בתם המלחמה". רעיון הציור הזה נעלה ונשגב מאד. הציור הזה הוא סמל דמות השלום השורר בין הדור הישן והדור החדש, בין האמונה הטהורה והיהדות, ובין רגשי אהבת ארץ מולדת וחובת כל איש למלכו. מחזה הציור יתאר לפנינו את הבן השב ממלחמה לבית אבותיו, ביום השבת אחרי סעודת הצהרים. מרחוק נשאתהו האהבה אל אבותיו על כנפיה, ויחיש דרכו לבוא ליום הקדוש בזרועות הוריו, אשר חכו בכליון עינים רגע בואו. ליל השבת עבר בתוחלת ממושכה, גם בקר יום השבת חלף הלך לו ועקבות הבן האהוב עוד לא נודעו; אחרי סעודת הצהרים פתח האב הישיש גמרא להגות בה כדרכו תמיד, ופתאום הופיע הבן אשר המה מבקשים, והנה הוא יושב עתה לימין אביו המלא ששון, וישמיעם מכל אשר עבר עליו בימי עבודתו בצבא; הזקן יחבקהו ביד ימינו ושמאלו מונחת על הגמרא הפתוחה; אמו השיבה את נפשו במעדני יום השבת, ובאחזה בידה הקערה לשוב להביא לפניו מטעמים, תטה עוד אזן קשבת לקול בנה האהוב; אות הכבוד בתמונת שתי וערב המתנוסס על לבו, אשר זכה בו בהצותו את אויבי ארצו על שדה קטל, לא ישיב ימין אביו התם והישר ממנו; אחותו העלמה תחבק ראשו בזרועותיה, ופניה ינהרו משמחות וגיל, גם פני אחיו ואחותו הצעירים יצהלו מטוב לב; אחיו הצעיר יתבונן על החרב העומדת בירכתי הבית, ויפחד לגעת בה בקצות אצבעותיו. הציור מלא הוד ויופי עד כי לא תשבע כל עין ממנו. – אלה הם מפעלי הציר הדגול מרבבות אחיו, הפראפפעססאר מאריץ אפפענהיים. ברוחו הנשגב הגיע עד תכלית החכמה, ובתבונה ודעת ידע להביא תועלת בכשרונו הנפלא לאחיו ובני עמו, ויהי אהוב ורצוי בעיני אלהים ואדם. עד זקנה ושיבה ישב בעיר פראנקפורט דמיין, וכבוד והדר עטרוהו מכל עברים. וימת אפפענהיים זקן ושבע ימים בשנת השמונים ושלש לימי חייו ביום ז' אדר תרמ"ב (26 פעברואר 1882) יום בו מת בנשיקה גם אדון הנביאים. כבוד גדול עשו לו במותו, ושמו לברכה לדור דורים בפי כל יודעי ערכו. הבו, בני עמנו, גודל לשם אפפענהיים, וצאו נא אתם, צירים צעירים, בעקבותיו, ואז ישמח יעקב ויגל ישראל כי חכמת הציור תציץ ותפרח על שדמות דברי ימי עמנו וחיינו, ותביא פרי קודש לשם, לתהלה ולתפארת לעמנו ולצירינו גם יחד; ורק אז נקוה כי בני עמנו יאירו פניהם אל החכמה היפהפיה הזאת, יסלסלוה וירוממוה ויקרבו בשתי ידים את הצירים המקדישים ימיהם וכשרונם לעמם ולדתם. מי יתן והיה אפפענהיים למופת בקרב אחיו עד עולם, כי לא קם כמוהו עד היום ציר יהודי נפלא בכשרונו ובחכמתו, ברגשי אמונים לעמו ולדתו, בלב טהור ונפש עדינה אוהבת כל רם ונשא, נשגב ויפה, המתהלכת גם בימי חייה בין צבאות שמים! אשריך, אפפענהיים! כי עשית לך שם עולם, ודור לדור ישבח מעשיך וציוריך, ויירשו זר התהלה עד עולם סלה! תרמ"ד, פעטערבורג. משמתו חגי, זכריה ומלאכי הנביאים האחרונים פסקה רוח הקודש מישראל (תוספתא סוטה י"ג, גמ' הנבואה והתחיל זמן חדש בישראל, זמן הסופרים, והראשון בהם הוא עזרא הסופר. בראש הפרשה המתחלת לספר את מעשיו נרשמה שלו, שבעה עשר דור זה למעלה מזה עד אהרן הכהן, ואחר כך נאמר שם כי הוא היה סופר מהיר משה אשר נתן ה' אלהי ישראל, ספר דברי מצות ה' וחוקיו על ישראל, ובכתב הדת של המלך ארתחשסתא, שנתפרסם שם, הוא נקרא בארמית: אבל צריך להודות, כי אחרי כל הפרטים האלה אין אנו יודעים בדיוק מה היתה מהות משרתו של עזרא בקרב צבור הגולים היהודים בבבל, ומה היתה "סופרות" זו. ואולם רגלים לדבר, כי הוא היה הדיין הראשי של הצבור היהודי בבבל, גם בימי שלטון האשורים ועוד בזמן יותר מאוחר, בימי שלטון הפרסים, היה להצבורים הנכרים היושבים בארץ הנהגה פנימית, צבור-צבור על-פי דרכיו ומנהגיו, וגם רשות לדין בין אדם לחברו של הצבור הזה ע"פ הדינים שהיו נהוגים אצל הצבור ההוא, עד כמה שהדרכים והמנהגים והדינים האלה לא הי מתנגדים לדיני המלכות הכללית. ראשי הצבורים האלה, שהם היו מתמנים על-פי המלכות או לפחות מקוימים על פיה, היו, על-פי מנהגי המלכות בכלל, כהני כל צבור וצבור, ועל-פי מנהג המלכות ראש כל צבור וצבור היה נקרא "ספר דתא" של הצבור ההוא ובהיות שדתי הצבור היהודי מקובלים באומה שהם נתונים מאלהי השמים, וכך היו ידועים להמלכות, היה הכהן ראש הצבור היהודי נקרא "ספר דתא די אלהא שמיא", שהוא היה דן על-פי תורת ישראל, לא בלבד תורה שבכתב, אלא גם תורה שבעל-פה, על-פי כל החוקים והדינים שהיו נהוגים בישראל לפני החורבן בארצם ונשמרו על פה אצל ראשי העם ושופטיו שהגלו מירושלים. וממילא מובן, כי הוא לא היה דן יחידי, אלא היה לו בית דין, והוא היה אב בית דין. דינו " אינו דבר חדש שנעשה בארץ-ישראל, אלא עוד היה זה בבבל. זו היתה משרה גדולה, ובעל משרה זו, שהיה לו כח המלכות לחייב את בני הצבור שלו להשמע לו, היה חשוב בעיני המלכות והיה תופס מקום חשוב גם בתוך השררה הכללית, ואם מותר לכנות דברים של זמן קדום בשמות של זמנים מאוחרים, הנה השם היותר נאה לכנות בו את בעל משרה זו בבבל בשם הנהוג בממשלת תורקיה לראש הצבור היהודי, והוא: חכם באשי. בימי ארתחששתא היה החכם באשי בבבל: עזרא, ששמו הרשמי היה לא רב ראשי, ולא חכם באשי, אלא, לפי מנהגי מלכות בבל: כהנא ספר דתא די אלהא שמיא. וזה ראש הצבור היהודי, זה החכם באשי, נשלח "מטעם המלך ושבעה יועציו" לירושלים. למה? מה הניע את ארתחששתא לזה? דבר זה מבואר בעצם כתב הנשתון, והוא: "לבקרה על יהודה ולירושלים", ומחבר ספר עזרא הוסיף עוד, כי: המלך נתן לו לעזרא כל בקשתו. המעשה איפוא ברור. החכם באשי עזרא בקש מהמלכות, כי תשלחהו לירושלים לעשות שם בקרת, ואף-על-פי שלא נאמר בפירוש איזו בקורת דת אלהים שבידו, הנה ממעמד הענינים וממעשי עזרא מיד בבואו ירושלימה אנו יכולים ללמד זאת בודאיות גמורה. בירושלים היו אז שתי סיעות, בזה אין שום ספק. סיעת מי שרצו להבדל מכל עמי הנכר וסיעת מי שרצו להתקרב להנכרים ובין אלה שתי הסיעות היו בכל זמן ובכל מקום נפתולים וקרבות חזקים, ומשני הצדדים נשלחו קובלנות לבבל, בודאי להחכם באשי, כנהוג גם עכשיו בכל ממלכת תורקיה, ויבקש החכם באשי מהמלכות לשלחו לירושלים לבקר את הדבר בין שתי הסיעות על-פי דת אלהים, ולתת לו די כח המלכות להכריח את הסיעות המתנגדות להכנע למשפטו, ודבר טבעי הוא, כי המלכות הסכימה למעשה זה של הנהגת המדינה. ובהיות שעזרא בחכמת אלהים שבו לספר דתא גדול ובכלל לחכם גדול בחכמת המשפטים והחוקים, החליטו יועצי המלך, שהם היו ה"וזרה " הפרסית, למנותו לראש עניני המשפטים בכל "עבר נהרא", שתהיה לו רשות למנות שופטים ודינים לא בלבד על-פי דתי ישראל, אלא גם על-פי דת המלך, ולהעניש ולהמית את כל העובר על הדתות האלה. כל זה נאמר מפורש בכתב הנשתון: לא להוא עבד דתא די אלהך ודתא די מלכא אספרנא דינא להוא מתעבד מנה הן למות הן לשרשו הן לענש נכסין מי העיר את יועצי המלך למנות את החכם באשי של היהודים למשרת שר המשפטים על כל עבר הנהר? ההתעוררו לזה מדעת עצמם, מפני חכמתו של עזרא בחכמת הדתות, או עזרא בעצמו הציע זאת לפני המלכות כדי שיהיה לו יותר כח להמטרה העיקרית שלו, או שעזרו לזה אותם מהיהודים שהיו חשובים בחצר המלכות? באמת אין להכריע בזה, אך אין הדבר הזה חשוב ביותר. כל מי שהוא בקי בעניני המלכות בארצות המזרח, למשל בתורקיה, בפרט עד זמן הכרזת החשמה, הוא יודע כי כל זה היה אפשר לפי מנהגי המלכות בימים ההם. ורגלים לדבר, כי גם הנכרים היו משתתפים לפחות לפעמים בישיבות יועצי המלכות, כמו שהוא נהוג בתורקיה, כי הפטריקים הנוצרים והחכם באשי היהודי משתתפים בישיבות הוזרה התורקית, בפרט בכל פעם שהיא דנה על שאלה הנוגעת להצבורים הנכרים. ולכן אפשר שעצם נוסח הנשתון של ארתחששתא ועזרא נעשה בהשתתפות עזרא בעצמו, ובזה יבוארו הפרטים היהודים שבו. אבל, מי שרוצה לראות בנשתון זה קצת הוספות מידי מחבר ספר עזרא על-פי רוחו, כנהוג אצל כותבי דברי הימים בזמנים קדמונים, הוא יקבע את גוף נוסח הנשתון ארתחששתא מלך מלכיא לעזרא כהנא ספר דתא די אלהא שמיא גמיר וכענת. מני שים טעם די כל מתנדב במלכותי מן למהך לירושלם עמך יהך. כל קבל די מן קדם מלכא ושבעת יעטהי שליח לבקרה על יהוד ולירושלם בדת אלהך די בידך… (עזרא ז', י"ג). ובהשאר יראה הוספות מאוחרות בכונה מיוחדת. לעזרא, וכל הקושי שנתקשו בה החוקרים החדשים סר כולו, ויחד עם זה נפל כל הבנין שבנו בדבר הספר שבדא עזרא מלבו והביא אותו לירושלים, בסמכם על הדבור "ספר" דתא, ורואים בו הכונה "כתב ספר הדת" מפני שכתוב: כחכמת אלהך די בידך. מעוטר בעטרת יוחסים כל כך מפוארה, ושמו הגדול של "סופר החוקים" ר"ל החכם באשי, הלך לפניו, וכבוד המשרה החדשה וכח הגדול של המלכות בידו למנות דיינים ולדין ולהעניש וגם להמית מיתת בית דין, היה לאל ידו לעשות אל כל המעשים הגדולים אשר עשה בחיי הצבור היהודי בארץ ישראל, כל אותם המעשים שנעשו בפרסום גדול, כמו הבדלת זרע הקודש מזרע עמי הארצות וגרוש הנשים הנכריות, וגם אותם המעשים שנעשו בחשאי, מפני סבות מתחלפות, ושלא נתפרסמו עוד בספרים שנכתבו בימים ההם, אבל נשמרו בזכרון שבמדה מן המדות הוא נוגע להלשון, הוא חלוף הכתב בעצם מעשה השתנות הכתב בזמן מן הזמנים אי אפשר עתה לפקפק, כי הלא דבר ברור הוא שהיהודים כתבו לפנים לא בכתב המקובל עתה אצלנו. על זה מעידות כל הכתבות בלשון עברית שנמצאו עד כה, שבהן קצתן כתבות פחות או יותר צבוריות, כמו כתובת השלח וכיוצא בה, ובהן גם כתבות פרטיות, של אנשים יחידים, כמו חותמות ורשימות, שמות על ידות כלים וכדומה. ולכן, גם אלמלא לא נשאר לנו אודות מעשה זה שום עדות מפורשת, היינו חייבים להניח זאת מדעת עצמנו, אבל יש לנו לזה גם עדות מפורשת הספרים שלנו מדורי דורות, נקרא כתב אשורי. השם הזה אינו חדש, הוא שם קדומה, ובמשנה זו המסיחה לפי תומה בדבר הלכה, אנו רואים, כי בזמן ההוא היו ידועים להם שני כתבים, האחד היה נקרא כתב עברי והשני כתב אשורי. משנה זו אומרת: מקרא שכתבו תרגום ותרגום שכתבו מקרא נכתב עברי אינו מטמא את הידים עד שיכתבו בכתב אשורית על הספר ובדיו (משנה ידים, ד"ה). ומלבד משנה זו יש לנו שתי עדיות מפורשות משנים מהיותר גדולים בחכמי התלמוד, מדור השני של התנאים, וזה לשונם: תניא ר"א בן יעקב אומר שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה, אחד שהעיד להם על המזבח ועל מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבים אף על פי שאין בית, ואחד שהעיד להם על התורה שתכתב אשורית (זבחים ס"ב.). תניא ר' יוסי אומר ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו לישראל אלמלא לא קדמו משה, במשה הוא אומר וכו', ואף-על-פי שלא ניתנה תורה על ידו, נשתנה על ידו הכתב (סנהדרין כ"א:). למה נקרא אשורית, שעלה עמהם מאשור (שם כ"ב.). וגם רבנו הקדוש מחבר המשנה מודה בעצם הדבר, שנשתנה הכתב אלא מפני שקשה היה לו לקבל כי התורה בתחילה בכתב זה ניתנה תורה לישראל, כיון שחטאו נהפך להם לרועץ, כיון שחזרו בהם החזירו להן (שם). ומפני שהשם כתב אשורי, שהיה ידוע ומקובל אצלם, היה סותר לדעתו זה, נדחק רבי לפרש את השם בדרך דרש ואמר: למה נקרא שמה אשורית, שמאושרת בכתב (שם). לעמוד אף רגע בפני דרוש הטבעי והאמתי של ר' יוסי. רק ר' אליעזר המודעי כפר בכל הדבר ואמר: כתב זה לא נשתנה כל עיקר (שם), אך אין דעת יחיד זו יכולה לעמוד בפני שלשת העדיות המפורשות והמחלטות, בפרט עדותו של ר"א בן יעקב, שאינו מסתיע בשום דרשה, אלא מעיד עדות אודות שינוי הכתב בין שתי עדיות אחרות, ואתה שומע מסגנון הדברים, כי זו עדות קדומה שבאה לו בקבלה. ובאמת אי אפשר כלל להעלות על הדעת שיבדא אדם עדות כזו, כי איך יכול אדם מעצמו להעיד ולאמר דבר כזה כי התורה ואולם בדברי ר"א המודעי אתה מרגיש כי אינם אלא סברתו הוא, כדי להנצל מן הקושי שיש בדבר להניח כי התורה כתובה עתה לא באותו הכתב שנתנה למשה מסיני. ורגלים לדבר, שמעשה זה של חלוף הכתב היה דבר מקובל אצל חכמי ישראל בזמן שלאחרי זה, שהרי איזביוס, שלמד תורה אצל חכמי ישראל, העיד כי מעשה זה נעשה בימי עזרא ועל ידי עזרא. כי אמנם בכל הזמנים של דברי הימים של העם קודם ימי עזרא ואחריו אין למצא זמן שהיה למעשה כזה מקום וסבה ואפשרות, ולא אדם שיכול לעשות מעשה כל כך חמור, לשנות כתב הספר היותר קדוש אצל האומה. רק בזמן הזה היה מעשה חמור כל כך אפשרי כמעט בדרך טבעי, כמעט מבלי שירגיש המון העם בדבר. כי רגלים לדבר, כי במעמד הדל של שארית הצבור היהודי ביהודה לא היו ספרים בכתב העברי מצויים אצלם, בתי ספר עדיין לא היו להם והילדים גדלו בודאי בבערות גמורה, והיו בהם אולי רבים שלא ראו מימיהם דבר כתוב בכתב העברי הקדום, בעוד שהכתב הארמי היה מתפשט בכל הארץ על ידי השמוש בו בכל עניני המלכות והרשות. וכעין זה היה הדבר גם בקרב הגולה בבבל. גם שם, בפרט אחרי עבור עשרות אחדות של שנים, לא היו הרבה כתבים בכתב עברי מצוי אצלם, בעוד שהכתב הארמי היה ידוע לכולם והם היו רגילים בו גם על ידי מעשי בית דין היהודי, שהכל היה נעשה בכתב ארמי, כמו שנתבאר למעלה. אבל עוד היו בודאי יחידי סגולה, גם בארץ וגם בקרב הגולה, שעוד היו להם הספרים בכתב העברי הקדום. ואלו יחידי הסגולה בודאי לא היו מניחים לעשות מעשה כל כך חמור בדבר כל כך קדוש, אלמלא לא היה העושה אדם כל כך רם שמפני גדולתו הרוחנית וכחו המלכותי נחתו כולם מפניו. האדם הזה בימים האלה היה עזרא הסופר. אחד מחכמי התלמוד מזמן יותר מאוחר הרחיק ללכת עוד פסיעה אחת ואמר כי לא בלבד הכתב נשתנה בימי עזרא, אלא גם הלשון של התורה. הדורות שלאחרי כך לא ידעו יותר בודאות האומר זה היה מר זוטרא או מר עוקבא, אך אחד מהם אמר: בתחילה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש, חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמי ביררו להם לישראל כתב אשורית ולשון הקודש והניחו להדיוטות כתב עברית ולשון ארמי (שם סנהדרין כ"א:). להנחה זו אין שום יסוד, ושום דבר בדברי רמז לזה. ויש לחשב, כי מה שהביא את בעל מאמר זה לדעה זו הוא מה שראה בעיניו בימיו, כי שם שאלו: מאן הדיוטות, והשיב רב חסדא: כותאי. ושאלו עוד: מאי כתב עברית, וענה חסדא: כתב השומרונים, היו כותבים התורה בכתב עברי ובלשון ארמית, הוא תרגום השומרוני הידוע, אף אל פי העברי, וסבר בעל המאמר, כי זה הנוסח הארמי של התורה בכתב לבונאה בא להם להכותים מישראל. ואולי היתה כוונת בעל המאמר לתרגום הארמי שהביאו אתם שבי הגולה מבבל. הלשון הוא רק סברת האומר, מכל מקום יש בו בזה המאמר גם חלק מיוסד על קבלה מסורה, והוא מה שנאמר הכתב, שהניחו אותו להדיוטות. המסורי שבמאמר זה חשוב מאד, מפני שהוא מאיר על השאלה הגדולה: כבר ראינו אמנם, כי עזרא בעצמו היה רגיל בכתב זה, ובודאי גם רב המון העם בימים ההם היה יותר רגיל בכתב זה הדעת, שסבות קלות כאלו הספיקו לאדם כעזרא להחליט שנוי כל כך גדול וחמור, כל כך עקרי להאומה, ככתב ספריו הקדושים. בודאי היתה לו לעזרא וחבריו סבה גדולה, חשובה מאד, שהכריעה את הכף לצד מעשה זה. וסבה זו נגלית לנו בהמסורה כי "הניחו להדיוטות כתב עברי", ובפירושו של רב חסדא, כי הכונה בהדיוטות היא כותאי. כי עיקר פעולתו של עזרא וחבריו היתה להבדיל זרע הקודש מעמי הארצות, להבדיל זרע ישראל מכל בני נכר, ובפרט להרחיק את הצבור החדש מעל הכותים, השומרונים, שבאו אז בטענות, כי "ככם זובחים". כלל הדבר: להיות לצבור אחד, להתחתן ביניהם ולהיות לעדה אחת. בהתאחדות זו ראו עזרא וחבריו סכנה לעתידו של הצבור היהודי ועשו את המעשה הגדול של גרוש כל הנשים הנכריות, שעל ידי זה נעשה קרע גמור ביניהם ובין השומרונים. הצדקו עזרא וחבריו בדבר זה? זו שאלה שאין כאן, מקום לעסוק בה. אך לפי ראות עיניהם עשו כל מה שהיה בכחם להרחיב את הקרע הזה, ואחד מהאמצעים לזה היה בלי ספק שנוי הכתב של הספר הקדוש. כונה גדולה כזו לא נרתעו לאחור מפני חומר עצם המעשה, אבל בודאי מעשה חמור כזה, אם צריכה לכך, אין מגלים אלא לצנועים ועושים אותו בחשאי שלא ירגיש בו הצבור בכלל. ולכן נעשה הדבר הזה בשתיקה, בלי פרסום, ולא היו מדברים על זה ברבים, אלא היו מוסרים המעשה מפה לפה לצנועים. אך זו הכונה בעצמה, להבדיל בין הצבור היהודי והצבור הכותי, היא היתה צריכה גם להניע את ראשי הצבור בעת הזאת ואולם בדבר הזה אין אנו רואים מצד עזרא שום מעשה מיוחד. אין ספק בדבר שהוא בעצמו דבר עברית. מעצם דבריו לא נשאר לנו הרבה, רק חלק קטן מספר עזרא (מן ז', כ"ז ועד ט', ט"ו), אך זה הקטע מספיק ללמוד ממנו מה היתה לשונו של עזרא. בכללה היא דומה ללשון הנביאים האחרונים, רק שאתה מריח בה עוד יותר ריח הלשון של הדורות הבאים. אבל אתה מרגיש גם בה, כי היא לשונו. גם לשון הדבור שלו, לא בלבד לשון הספר, ואין ספק כי בכלל דבר עברית. אבל יותר אין אנו מוצאים שום רמז, שעשה דבר לחזק את הלשון העברית, זולת מה שעשה להרביץ תורה בישראל. ואם אמת בפי המסורה, האומרת, שבקריאת התורה בצבור תקן שיתרגמו הדברים ארמית, זה היה תחילת פריצת גדרה של הלשון העברית לפני צרתה הארמית. בודאי, הכונה היתה רצויה, כדי שיבינו את דברי עברית, שאף על פי שבודאי לא רב ידעו הלשון העברית הכתב, אם הבדל הבדיל את הצבור היהודי מהכותים, הלא הקרב הקריב אותו בכלל להארמיים בבחינת הלשון. ואולם, בודאי סכנה הרבה יותר גדולה קמה בזמן ההוא הנכריות שנשאו רבים מהם מעמי הארצות מסביב. כי דבר טבעי הוא שבלשון הדבור של הילד יש להאם יותר חלק מלהאב, ולא לחנם קראו כבר היונים את הלשון שאדם מדבר מילדותו לשון האם. את קולות לשון אמו שומעות אזני הילד מרגע הראשון להולדו, ואותם הן שומעות יותר תדיר מקולות של האב, ומתיקות אלה הקולות של האם, שהיא מטפלת בפרי בטנה בכל כך רוך וחבה, נקבעת עמוק בנפשו של הילד, ולשון אמו מתוקה לו ביותר. אך בזמנים כסדרם אצל עם מהעמים, כשלשונו עומדת אצלו בכל תקפה וכח החיים שלה נובע מנפש כל העם ואין אויבים לה מסביב, אין הסכנה מאם נכריה גדולה ביותר, כי כשהילד יוצא מארבע אמות של חדר האם ונכנס לתוך החיים הכלליים של האומה, חלל האויר שמסביב, שהוא מלא קולות הלשון הלאומית, פועל על הילד הפעולה הרצויה, והלשון הלאומית גוברת סוף סוף על לשון האם הנכריה. לא כן הדבר בזמן של זעזוע לאומי, כשהלשון הלאומית של העם נזדעזעה גם היא בכח המאורעות, וכח החיים שלה לוקה וצרתה אורבת לה לבלעה. בשעה כזו, אם נכריה היא האויב היותר נורא להלשון הלאומית. וזה היה המעמד הלשוני בקרב הצבור היהודי בימים האלה. עם הנשים הנכריות נכנסה הצרה אל תוך הבית פנימה, אל תוך המשפחה, שהיא על פי רוב המשגב האחרון להלשון, והאם הנכריה התחילה מגדלת זרים להאומה, בפרט מבחינת הלשון, בנים שאינם שומעים את הלשון הלאומית ומזלזלים בה ואינם רוצים בה. זו בפרט היתה הגזרה שגזרו עזרא וכנסת הגדולה בדבר הנשים הנכריות, מעשה לאומי גדול שהשעה היתה צריכה לזו. אבל מעזרא בעצמו, לפחות במה שנשאר לנו ממנו, אין אנו שומעים כלום בדבר הלשון. אין שום רמז קל, כי מהנשים היתה סכנה להלשון, ואין רמז שבמעשהו הגדול היתה כונתו לפחות "גם" להלשון. אפשר שבתחילת בואו עוד לא היתה הרעה כל כך גדולה, ואפשר שלפי מצות ה' וחוקיו ", ועל כל פנים מה שאין אנו שומעים ממנו כלום, זאת ראה והרגיש וחש חברו המדיני הגדול, נחמיה בן חכליה. זה הלאומי הגדול, במשמעה היותר טובה והיותר נעלה של מלה זו, זה המדיני המדבר בלשון כל כך אנושית, שבכל מלה ומלה היוצאות מפיו נדמה לך שאתה שומע אדם בן זמננו מדבר לך, בן זמננו ברגשותיו, בן זמננו במנהגיו, בן זמננו במעשיו ובדבריו, זה האיש שלהיועצים לו להמלט אל ההיכל מפני האויבים המבקשים את נפשו, ענה: האיש כמוני יברח… והיה להם לשם רע למען יחרפוני, – הוא בנפשו להאומה, הוא ראה את זה הצד של הסכנה מהנשים הנכריות ולא עבר בשתיקה על זה הצד של הדבר, ויתן לזה ארשת שפתים של לאומי בן זמננו. הכל יודעים מה שספר נחמיה בסוף ספרו בענין הלשון. הושיבו נשים אשדודיות, עמוניות, מואביות ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית ובלשון עם ועם. ואריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשים ואמרטם ואשביעם באלהים אם תתנו בנותיכם לבניהם ואם תשאו מבנותיהם לבניכם לכם. ודבר מובן מאליו הוא אחרי כל זה, שנחמיה בעצמו דבר עברית, ואת מהות לשונו אנו רואים בהזכרונות שכתב הוא בעצמו אודות מעשיו בירושלים. בהם אנו רואים עוד פסיעה לעומת הלשון של הדורות הבאים, יותר מבלשונו של עזרא. וזה דבר טבעי, אף על פי ששניהם היו בני זמן אחד, כי עזרא, שהיה סופר מהיר בתורת אלהים, היה כל ימיו קורא במקרא, ולכן היתה לשונו קצת יותר דומה ללשון המקרא, ואלו נחמיה היה יותר אדם מן החיים, ולכן היתה לשונו בודאי ממש הלשון הנהוגה בחיים בזמן ההוא, מלבד ההבדל שיש בכלל בין לשון הדבור השגור בפי כל איש ללשון של כתיבה. שמו של נחמיה יהיה נזכר לעולם בדברי הימים הכללים של עם ישראל ברגשי כבוד יזכיר את שמו בחבה מיוחדה, בגלל קנאתו בכונה מפורשת להלשון הלאומית, ובגלל שהוא היה הראשון בעמו שנתן של כל עם ועם ללשונו. בודאי, גם קודם אהבו היהודים את לשונם, ובזמן הזה שאנו עוסקים בו אין לנו רשות להטיל ספק בחבת כל הצבור היהודי ובפרט ראשיו ללשונם. זה רגש טבעי יותר מום רוחני אין לו רגש זה. אבל נחמיה, כמו שבכל רגשותיו הלאומיים והמדיניים היה דומה לבן זמננו, כך גם בענין הלשון, ועל כל פנים הוא הראשון שאנו רואים בו הרגש הזה מפורש בכל תקפו. אשר הרעיש ממלכות בגאותו 1 במאמרו "בינה לעתים" (המליץ ש"ז נו' 14) העיר ה' יהל"ל, כי תשובתי במאמרי "הזמן ביחוסו להעם" אינה כדאי לסתור בה את הטענה שבני-ישראל הם לאחר זמנם. אני מבאר את הדברים האלה כפשוטם, ובאמת הכונה בהם היא, שהעם שאינו הולך ומשתלם ומתפתח לפי ההשכלה והמדעים לטובת מין האנושי הרי הוא לאחר זמנו. ה' יהל"ל מוסיף, כי בעלי הטענה הנ"ל יכולים לומר, כי "הדעה אשר נשא עם ישראל, אשר בשבילה נשא וסבל, היתה עתה לקנין כל העולם, ואם כן אין עוד לישראל מה לעשות והוא לאחר זמנו בבחינת סגולתו המיוחדת לו, ומובן הדבר כי בבחינת היותו קבוץ אנשים חיים עליו לבקש חיים באשר ימצא, אם להתבולל בין העמים או באופן אחר", ועל כן אין דברי מספיקים. על פי הדברים האלה ממציא ה' יהל"ל תשובה אחרת לטענת "לאחר זמן", והיא, כי "אמונת האחדות היא מקור המדות הטובות ואהבת האדם איש לרעהו" וכו', ועל כן שגו ונואלו אלה "האומרים כי ישראל הוא לאחר זמנו; אדרבה עוד לא שב (עבר?) זמנו, כי טרם מלאה הארץ דעה את ה' ומדור לדור ישתלם וישתכלל בזה מין האנושי עד היום אשר הוא יודע לה' ולעת ערב יהיה אור". כשאני לעצמי אינני מבין את המגרעות אשר מצא ה' יהל"ל בדברי. הבאור הכללי שנתן להדברים "לאחר זמן", היינו חסרון השתלמות לפי ההשכלה, אינו נוגע כלל לעניננו, כי אין איש האומר, שבני-ישראל בכל מקום שהם נופלים בהשכלתם משכניהם. ביחוד, האומר "שכל עצמותם וקיומם (של בני-ישראל) הם לאחר זמנם" אין כונתו בשום אופן על חסרון ההשכלה, שהרי חסרון כזה יוכל לתמיד להמנות. האומר שכל עצמו וקיומו של איזה עם הם לאחר זמנם, מתכוון לומר שחסר לאותו עם דבר יותר מצוין מן ההשכלה הכללית, דבר הוא אצלו כל כח חייו ושאי-אפשר למלא אותו. כן איני מבין את דבריו, כי בעלי טענת "לאחר זמן" יכולים לומר, כי "הדעה אשר נשא עם ישראל היתה עתה לקנין כל העולם ואין לו עוד מה לעשות, והוא לאחר זמנו בבחינת סגולתו המיוחדת לו, ועל כך בבחינת קבוץ אנשים חיים עליו להתבולל בין העמים, או לבקש לו חיים באופן אחר". הנני יכול להבין אם יאמרו לי, כי הדעה של ישראל נתבטלה לגמרי מכל וכל, וכל העולם כלו עמד על דעה נאמנה, העומדת למעלה מן הדעה הבטלה של ישראל, וכל כן עם ישראל הוא לאחר זמנו; אבל לא אוכל להבין מדוע נפסלו ישראל בלאחר זמן אם כדעתם כן היא דעת כל העולם כלו? אם כן הרי הם באמת בזמנם, כי כל העולם מסכים עמהם. כן איני מבין, אם הדעה של עם ישראל היתה עתה לקנין כל העולם, ובתוכם גם, למשל, הרומינים והטשיכים וכו', למה איפוא נשאר דוקא עם ישראל לאחר זמנו ועליו להתבולל, ולא הרומינים והטשיכים וכו'? שמא תאמר, שאחרונים אינם זקוקים לזה, מפני שיש להם מרכז, אך הלא הטענה, כהודעת ה' יהל"ל, ערוכה כנגד תחית ישראל, שהיא שאיפה למרכז, ואם כן, באמור בעלי הטענה, כדברי ה' יהל"ל, כי "תחית ישראל היא לאחר זמן", ברור הדבר, כי אין זה לא מצד ההשכלה ולא מצד הדעת של ישראל שהיתה לקנין כל העולם כלו, אלא, כמו שאמרתי, שהכונה על איזה דבר, שהוא כל כח החיים של העם ושעתה עבר זמנו. על כן, בגשתי לסתור את הטענה הזאת, ראיתי חובה לעצמי לדבר גם על כח החיים הזמני בעם גם על כחו הרוחני. הוכחתי, כי שלש שמנו איזו חכמים בחיי עם ועם אינם אלא בדותא, ועל-פי טבע החיים אין לעם אפיסות הכחות טבעית, וכשהוא לעצמו אינו מזקין, כמו שלא הזקין עם הסינים, ועל כן אין מצד זה חיים לאחר זמן. האמנם ה' יהל"ל מצא פה את עוני, כי הימים האחרונים הוכיחו, שהשכלת היאפונים עמדה להם לנצח את הסינים שלא העמיקו בהשכלה. אבל אנכי לא דברתי דברי ביחס המצטרף בין עם לעם, אלא בחיי עם בפני עצמו, בלי בואו התנגשות עם עם אחר, עד כמה מושלת בו זקנה של רוב ימים ועמה אפיסת הכחות טבעית. שנית, לא על פי ההשכלה, שעליה מדבר ה' יהל"ל, התפתחות לפי ההשכלה והמדעים לטובת מין האנושי, נצחו היאפאנים את הסינים, אך על-פי השכלת הסייף, שלמדו בשקידה אצל הגרמאנים, שהיא ראשית חכמה בהציוויליזאציא האירופית, שהריחו אותה גם היאפונים. כלנו זוכרים, כי בשעה שרצה ביסמארק להגביר את כח גרמניא כנגד צרפת, היתה השתדלותו לא ע"ד השכלה והספרים הטובים, כי אם ע"ד הסעפטינאט ותגבורת המיליטאריזם. כן אנו יודעים, כי גם תבוסת נאפאלעאן הראשון בשנת 1812, גם נפילת אוסטריא בשנת 1866 וצרפת בשנת 1870, לא היו מפני שבעלי-ריבם היו יותר משכילים מהם, כמו שנפילת רומא המערבית לפני הוואנדאלים ורומא המזרחית או ביצאנץ לפני הטורקים – לא היתה בסבת השכלת המנצחים. אחרי התימי לדבר על הכח התלוי בזמן, פניתי לדבר על הכח הרוחני, האידיאה. אקוה, כי איש לא יחשדני, שעד בוא מאמרו של ה' יהל"ל הייתי חושב, שהאידיאה היא בריה בפני עצמה, חי הנושא את עצמו, המפיץ רעיונו לא על ידי איזה אדם פרטי או עם שלם, כי אם ברצונו הפשוט ובכח עצמו. ואחרי שבעצמי כי הכונה בהדברים "אידיאה פלונית באה קודם זמנה" היינו, שאין הדור מוכשר לה, לא אדע מה השמיעני ה' יהל"ל באמרו, שאם נאמר אדם פלוני בא לפני זמנו, הכונה, שהוא "הוגה במה שאין הדור ראוי עוד לה" ובהדעה שהוא הוגה ונושאה הקדים את זמנו, שאין דורו ראוי לה עדנה. גם את ענין האחדות, שבו חושב ה' יהל"ל להרוס משרש את טענת "לאחר זמן", זכרתי במאמרי הנ"ל, אלא שלא רציתי להניח את שאלת קיום עמנו על קרן הצבי של דעה פילוסופית. כמה (בעיניהם או בעיני אחרים) ושוטים איכא בשוקא, שאין להם עסק עם האחדות הפילוסופית ואהבת האדם הכללית, ואם נאמר להם לסבול משא עמם בשביל הדברים האלה, נהיה לשחוק בעיניהם. עוד זאת: ה' יהל"ל בעצמו אומר, כי מי שירצה יוכל לומר "שהדעה אשר נשא עם ישראל ובשבילה סבל היתה עתה לקנין כל העולם, ואם כן אין עוד לישראל מה לעשות", ולאנשים כאלה הוא אומר, כי "אמונת האחדות היא מקור המדות הטובות ועתה עוד טרם מלאה הארץ דעה"; הלא הם ישיבו לו: הן האחדות כבר היתה לקנין כל העולם כלו, ואם אולי אתה אין דעתך כן, הנה אנחנו נחזיק בדעה זו, ובהיותה כבר לקנין כל העולם הנה תולדותיה הטובות מתפתחות זה מכבר לאט-לאט בקרב המין האנושי, וסוף-סוף תמלא הארץ דעה בלעדנו. אוסיף עוד, כי גם לעת אשר תבא תקות ה' יהל"ל, ולעת ערב יהיה אור שבעתים, גם לעת הזאת הנני חפץ בקיום עמנו, אם גם אז לא יהיה לה' יהל"ל שום יסוד לבקש כזאת. בכלל לא אכחד, שאני איגואיסט ואיני חפץ להיות למלח לתבשיל אחרים או שאור לעיסתם, ובחפצי בקיום עמי, אין זה בשביל הגדולות שהוא חייב, צריך או עתיד לעשות לאחרים, אבל בפשיטות, חפץ חיים לעמי, כמו שאני חפץ חיים לעצמי, רק בהבדל גדול, שאני, כאדם, סופי בעל-כרחי למות, וכל חפצי בחיי הוא להאריך אותם לזמן, ועמי, לפי שיטתי שבארתי במאמרי, אינו מוכרח למות, ועל כן חפץ אני שיחיה לנצח. לא אכחד גם זאת, כי כשם שאיני מאמין בתעודות עם ועם, כמו שגליתי דעתי בזה מכבר, כן לא אאמין גם בנבואת ה' יהל"ל. בדברי באחד ממכתבי על ההבדל שבין תכונות ישראל ותכונות בני-יפת, אמרתי: "לאחד את הטבעיות השונים, לברוא לבני-ישראל רוח בני-יפת או להיפך, או לפשר בין אלה ואלה, אין צורך וגם אין אפשרות, לדעתי. לא לי, כאיש ישראל ונוגע בדבר, להכריע טבע מי יותר טוב, אך הנני אומר בדברי לעסינג: "יאמר כל אחד כי טבעתו היא האמתית" ("דרך לעבור גולים"). על כן ראיתי יותר טוב לבלי לתלות את קיום העם באיזו דעה פילוסופית. העמדתי חי על חזקתו ואמרתי, שכל עם החי וישנו עוד בעולם לא עבר זמנו, והוספתי, שהעם והאידיאה דברים התלוים זה בזה בהכרח, שהרי עמים אחרים חיים, בלי יחס מיוחד עם איזו אידיאה; שאם בני טיבעט אינם לאחר זמנם, כל-שכן שאנו אין אנו לאחר זמננו; שההיסטוריא בכלל אין לה עסק עם הפילוסופיא, ואם עוד נשאר מקום לבעל-דין לומר, שעם מושג עם או אומה קשורות גם איזו תמונות ידועות, חיצוניות או פנימיות, שאפשר לבעל-דין לומר על איזה מהן שנפסלה צורתן, הנה בענין זה על יסוד "אין חולקין בדבר התלוי בטעם" וזכות כל אחד להחזיק בשקול דעתן, – אין רשות לאיש להכריע, איזו מהן עבר זמנן ואיזו לא עבר זמנן. דברי אלה בכללם כוללים גם דברי ה' יהל"ל באיזה צד (כי זכרתי שם גם את רעיון האחדות הפשוטה, רק שלא רציתי לסמוך עליה לבדה), ובעיקרם אינם נותנים לעם על חברו יתרון בזכות החיים והקיום, ורשות לכל אחד לומר, כי טבעתו היא האמתית. על כן לא היה ראוי גם לה' יהל"ל לפסול את טבעתו. יחזיק הוא בדעתו, ואני בדעתי, וכל אחד מאתנו יאמר, כי טבעתו היא האמתית. סיון תרל"ט, ווילנא. בני ישראל, אשר דברי ימיהם יותר נפלאים ויותר קדומים מדברי ימי כל העמים, ואשר נלחמו בלא חרב וחצים כשני אלפים שנה בעד דעה אחת נעלה וגבוהה, נלחמו בלא כח ויצאו מנצחים במלחמתם, – בני ישראל אלה לא היה להם ספר דברי הימים שלם המקיף את כל קורותיהם בכל ימי חייהם! כל העמים יש להם מדברי ימיהם, זה מאמצע ימות ההיסטוריה הישנה, וזה מימות הבינים, ואך ראשית צמיחתם תחסר להם; ובני ישראל היה להם זה אלפי שנה היסטוריה מראשית זמן צמיחתם, ואך המשך ההיסטוריה חסר להם! זה לא כביר חבר החכם המפורסם הפראפעסאר צ. ה. גראטץ ספר "דברי ימי היהודים" בשפת אשכנז מראשית היות עם ישראל לגוי עד הימים האלה; ויהי מקרה ההיסטוריה של ישראל כמקרה העם עצמו. – העם הזה הפיץ אור לגוים, והוא ישב בחשך, וההיסטוריה שלו נכתבה בשפה מוזרה לו ותהי נקראת בפי עמים אחרים, והוא לא ידע ממנה מאומה. לשמחת לב כל אוהב ספרותו, התעוררו האחים הנכבדים ה"ה ווינטער להפיץ ספרי דברי ימי היהודים לגראטץ גם בין בני ישראל בשפתם, ובני ישראל התנפלו עליהם והנם משלמים בעדם מחיר, שכמעט לא נשמע כמהו בישראל (10 קאפ' לכל גליון). אבל לדאבון לב השמיטו את ההערות (נאטען) שחבר הח' גראטץ להראות מקורותיו. הן מי מבין יותר לשפוט על ההערות האלה, הלקוחות מספרי ישראל העתיקים והאחרונים, כבני ישראל אשר הספרים האלה פתוחים לפניהם, ואיזה חובש בית-המדרש בליטא מבין בתלמוד וכל אביזריה יותר מהרבה רבנים שבאשכנז, ובאיזו זכות לקחו המוציאים לאור האלה המשפט לעצמם לגזול מיודעי התלמוד את האפשרות לחקור אחרי דברי גראטץ במקורם ולשפוט עליהם? נכון וראוי הוא, כי יבקשו האחים הנכבדים המו"ל את ההעתקה מה' שולמאן, כי יעבור הפעם על מדותיו וימסור לנו הקוראים את דברי "הבנים הכחשים" ככתבם ממש… השעה היתה מאחרה כבר ומזג-האויר לא היה נעים כלל, בשעה שיצא שאול פינברג החוצה; בכל זאת לא פנה אל עבר מעונו, רק עמד רגע קטן וימלך בלבו, אחרי כן כונן צעדיו אל העבר האחר. מרצפת הרחוב היתה חלקלקה מהרפש הרך, הרוח הלח והחודר היה שוכך וחוזר ומתגבר לרגעים והאויר היה מלא רסיסי אד עב, אשר הגדיל עוד יותר את חשכת-הלילה ויאפל גם את אור פנסי-הרחוב. מספר העוברים הנפגשים ברחוב היה מעט, גם אלה המעטים היו נחפזים לעשת דרכם במהירות האפשרית; אך פינברג התנהל לאטו כמטיל מבלי שים לב גם לזאת, באיזו רחובות הוא עובר… הרואה אותו מן הצד היה מדמה בלי ספק, כי שקוע הוא מאד במחשבות; אך באמת לא חשב כלל מאותו הרגע, אשר הרגיש את עצמו בדד ברחוב: אפטיה גמורה תקפה אותו וכל תנועותיו היו אבטומטיות בהחלט, בלי כל הכרה ובחינה. הוא עצמו לא הכיר, איך נהיתה זאת, כי אחרי תעותו כשעה שלמה ברחובות שונים, נמצא באחרונה ברחוב מגוריו לפני חצר מעונו, ובלי-הכרה, רק על פי ההרגל נכנס אל המבוא, אשר היה כמחלה ארכה ואפלה מקורה מלמעלה בכפה – ובחשכה הגדולה הזאת הרגיש פתאום את הפחד הנעלם אשר היה תוקף אותו כפעם בפעם בשעות מאחרות בלילה במקומות כאלה. הרגש הזה יגדל במדה שהוא הולך וקרב אל האגף הקצוני, אשר במכפלתו התחתונה היו רק אסמי-עצים ומבואי מרתפים; ואותו הרגש מגיע למדרגתו היותר-גבוהה בשעה שהוא נכנס אל המסדרון האפל, עולה במעלות ונגש לפתוח את דלת חדרו… הוא עצמו איננו יכול לברר לו היטב, מפני מה הוא מפחד; אך הפחד הזה תוקפהו למרות חפצו, מעביר קרה בכל אבריו ומסמר שערות בשרו… הוא עצמו מכיר היטב, כמה מגוחכים וחסרי-יסוד הם כל החששים השטותיים האלה; בכל זאת איננו יכול להשתחרר מהדמיונות המבהילים, המצטירים בנפשו ומעוררים אותו להקשיב ברגזה לכל שאון קל… – גם הפעם שוב הפחדנות הזאת! – מתקלס הוא בעצמו. כאשר נכנס כבר אל חדרו פנימה, סגר את הדלת בעדו והדליק את המנורה. – מה מגוחך הוא הדבר, – מוסיף הוא לחשוב באירוניה מרה – להתעתד למעשה כזה, ולחשש באותה שעה לאיזה מקרה אסון!… עיניו נמשכות באותו רגע מבלי משים אל הפנה, ששם עומד תנור-ברזל עגול. בחצי- האפל, השורר בפנה הרחוקה ההיא, מסתמנים כל הדברים רק באופן מטושטש מאד; אולם הוא יודע ועל כן גם עינו מבחנת היטב את הצבור, המונח שם על הקרקע צרור בסמרטוט – כן הוא, ערמתו עלתה יפה! הוא נתן להמשרתת הביא את פחמי האבן, למען השק בהם את התנור ופתאום הודיע לה, כי נחפז הוא ללכת בדבר ענין נחוץ: הפחמים נשארו על מקומם בחדרו!… – מחר בבקר תשיקי – זוכר הוא את דבריו אל המשרתת – כן, כן, מחר בבקר… ומחר בבקר?… – ומה?… החשים אז, המרגישים מאומה?… השאלה הזאת חולפת כברק במחו, הוא היה נכסף מאד לדעת זאת; אך הוא בוש גם בפני עצמו, כי שאלה סכלה כזו היתה יכולה לעלות על דעתו. – כמובן, לא! – חורץ הוא בהחלט ובדמיונו מחל להצטיר מחזה. השעה השמינית, התשיעית עוברת. המשרתת מתפלאה, כי לא נקראה עוד אל ה"שכן". "בודאי שכב אמש לישן בשעה מאחרה מאד – מחלטת היא בלבה – על כן אחר גם לקום היום"… היא מחכה עוד מעט, נגשה בינתים פעמים אחדות אל הדלת, נמלכה בלבה, מפקפקת זמן מה וחורצת סוף סוף כי צריך להעירו… היא מתדפקת פעם, שניה ושלישית: אין מענה!… "מה זה היה לשכננו? – מדברת היא אל בעלת הבית – הוא ישן עוד". "אי-אפשר הדבר, – עונה האחרונה – הלא איש עסוק הוא! בודאי לן הלילה במקום אחר"… המשרתת יוצאת עוד הפעם, מציצה בעד חור-המנעול: לא, המפתח תקוע בחור מבפנים!… היא מתדפקת בחזקה ומענה אין… "לא, שנתו חזקה בודאי, צריך להעירו!" – כן אומרת בעלת-הבית, והיא בעצמה טורחת לצאת, מתדפקת זמן רב בחזקה: עוד הפעם אין כל מענה!… – ומה אז?… דמיונותיו נפסקים פתאום בנקודה ובמשך רגעים אחדים הוא שקוע כלו במחשבותיו ומיגע את מחו לברר את השאלה: מה יהיה אז?… – כן, – מוצא הוא פתאם את אשר בקש – בעלת-הבית תשוב ותתדפק עוד פעמים אחדות, מבוכתה וחרדתה תגדלנה יותר ויותר; אך כלה אובדת-עצות לא תוכל להחליט בנפשה דבר עד שוב הבעל… הבעל ישמע בשחוק אי-אמון את דברי האשה והמשרתת, בשחוק הזה יצא אל המסדרון, ישח אל כפת-המנעול, יציץ בעד החור. "אמנם כן, המפתח תקוע בחור-המנעול מבפנים: הדבר קצת"… הוא יתדפק בחזקה, בשעת ההפסקות יטה אוזן, יקשיב בשימת-לב רבה – ומהפסקה להפסקה יקדרו פניו יותר ויותר, סערת-רוחו תגדל ובאותה מדה תגברנה גם דפיקותיו… "אכן נפלא הדבר! זאת!?"… "האמנם?"… תחליף במוחו מחשבה, אך מפורש לא ישמיע אותה בכל זאת… על שפתי פינברג מופיעה בת-צחוק מוזרה. – כן, הוא לא יאבה להאמין, אך אנוס יהיה להאמין אז, כאשר… אולם בטרם שיספיק להמשיך הלאה את המחזה החדש, מתעורר הוא פתאום ומחל להתרעם על עצמו. – אמנם בן-חיל אני! תחת עשותי את אשר ראוי לעשות, הנני יושב על מקומי והוזה, יוצר לי דמיונות שטותיים וחושב בדברים, שאין להם כל ערך… הוא קם ממושבו בהחלטה נמרצה, מכונן צעדיו לעבר התנור; אך שם הוא נשאר עומד פתאום ונמלך רגע קטן: במה ישים את הפחמים?… להניח על הקרקע, על אחד הכסאות או בכלל באיזה כלי-עץ – כדבר הזה, מובן הוא מאליו, לא יעשה בכל אופן. הוא מחפש מסביב דבר-מה מכון לחפצו ואיננו מוצא; הוא מנסה להסיר את דלת-הברזל לתנור, אך גם זאת איננה עולה בידו – – איך לא שמתי את לבי לזאת מראש? – מצטער הוא מאד ומניע ראשו במבוכה רבה – הלא דבר קל כזה יכול להפר את הכל… ובעמקי נפשו פנימה מחל להזדעזע מין רגש בלתי-ברור, כעין רגש הנאה על המעצור אשר נגלה פתאם; אך באותו רגע כבר תופס הוא את עצמו ברגש הזה, שאינו נאה כלל, וכמו בתור פצוי על החלשה הזמנית הזאת הוא מעביד את מחו בהתאמצות יתרה, למען מצא עצה. העצה נמצאה. הוא לוקח לו כסא ומקריבו בחפזון אל התנור, עולה על הכסא, פותח את הדלת הקטנה אשר להתנור מלמעלה, מגשש שם זמן מה באפלה ומוציא סוף סוף את מכסה-הברזל של ארבת-העשן… "המכסה הזה כאלו נוצר ביחוד לחפצי" – חולף רעיון במוחו, אך הוא איננו פונה כלל למחשבות צדדיות, ומוסיף בהכנותיו בזריזות יתרה. הוא יורד מעל הכסא, מהפך את המכסה באופן כזה, שבית-קבולו יהיה מכון למעלה, ואחרי כן הוא לוקח מתוך הסמרטוט את גושי הפחמים ומסדרם בתוך המכסה ההפוך זה על גב זה – נכון! – קורא הוא אחרי זמן מה וזוקף את קומתו, אשר היתה כפופה במשך כל זמן עבודתו. באותו רגע הוא מרגיש פתאם כאב חזק בשדרתו, אך רגש הכאב הזה נדחה תיכף מפני רגש כאב ממין אחר, התוקף אותו כלו וגורם ללבו להתכוץ באופן אנוש מאד.. כל זמן שהיה מטופל בהכנות ההן, היו מחשבותיו מצומצמות בנקודה האחת: לעשות הכל כראוי – אולם כמעט נפנו מחשבותיו מהענין הקודם, הסתמנה פתאם לפניו אותה העבודה, העתידה להתהות עוד מעט, בכל גדל חשיבותה, והוא הרגיש מהרעיון הזה מין צער בלתי-מבאר בדברים, מין דאבון-לב ורחמים על עצמו… – למה נגזרה עלי כזאת?! – מתחמצים כל חושיו בקרבו. – אבל מי זה גזר עליך?! – נראה לו, כאלו גוף אחר נעלם טוען נגדו בסתר-נפשו – הלא אתה בעצמך החלטת, כי כן צריך, מכרח להיות!… – האמנם כן צריך, מכרח להיות באמת?! – שואל הוא ומתרעם תיכף על שאלת עצמו. – הוי, סמרטוט, נפש זעירה!.. גם בפני עצמך היית צריך להתבייש על קטן-נפש מחפיר כזה!… רק להשתעשע בדמיונות בלתי-מתקימים הנך יודע, ובשעה שאתה בא לידי מעשה אין לבך עומד עוד בך והנה משתדל להשתמט, לבקש אמתלאות ולסגת אחור!… התוכחות האלה אינן מקררות עוד את דעתו; איזו תשוקה מוזרה לבזות, להשפיל ולגנות את עצמו ככל האפשר, תוקפת אותו. הוא מחפש לתכלית זאת את התארים, הפוגעים יותר מכל באהבת-עצמו, ובוחר בכינויי-הגנאי היותר מעליבים – אולם הדברים הריקים אינם ממזגים עוד, כפי הנראה, את ההתמרמרות הפנימית העצומה והוא מחל לעורר בזכרונו מעשים ממשיים, המכונים בתכונתם לאותה התשוקה המוזרה, אשר התעוררה בנפשו בכל תקף – הוא זוכר, כמה פעמים עלה על לבו אותו הרעיון, אשר הוא אומר לבצע הפעם, וכמה פעמים התחרט עליו מפחדנות יתרה וחסר כח-רצון!… על דבר שכין ובכלל על דבר כל כלי גוזר או דוקר לא היה יכול גם לחשב: די היה לו לציר בדמיונו מחזה כזה והא היה מזדעזע כלו, מרגיש חלחלה-פנימית ועושה בידיו תנועות מכניות כמו להגן על עצמו מהסכנה המדומה… רגש מעין זה היה מתעורר בקרבו גם בכל פעם, שהיה שומע או קורא על דבר מקרה רצח או אבוד-עצמו באופן כזה: דמיונו היה מתפעל כך, עד שבמשך זמן ידוע לא היה יכול בשום אופן להשתחרר מהציור-הדמיוני המענה הזה… בכלל לא היה יכול גם להבין, איך יכולים אחרים לבצע דברים כאלה, אשר רק לזכרם בלבד קופא כבר דמו בעורקיו ושער ראשו סמר – מה יש לדבר: פחדן, רך-לב, רפה-עצבים! האם רק מפני זאת הוא ירא?… האם רק מראה דם שותת, דמיון כאב חד יבהלוהו?… הלא במדה שוה ירא הוא גם את יסורי הנתלה, הנטבע והמרעל: – ירא לא רק את היסורים האלה עצמם, אך גם את פעולתם על דמיונו: הוא חשש פשוט לחרטה מאוחרה, לא בטח כלל ביכולת עצמו לשאת את היסורים בסבלנות הראויה… לו נראה נכסף רק מות פתאמי, מות הבא כהרף-עין, בלי כל מכאובים מקודם – באופן כזה היה בוחר בשמחה, לו רק היה בידו אמצעי נכון!… – לו… לו… מלת תנאי זו היתה הוספה תמידית וקבועה בכל פרטי חייו, בכל מעלות-רוחו. לכל מעשה קטן או גדול בחייו, אשר היה צריך לעשות על דעת עצמו, היתה מצטרפת תמיד בהכרה איזו "לו" או "לולא", אשר היתה גורמת לאחת משתי אלה: או לעשות דבר הרצון-העצמי, או להפך, להמנע מעשות את הדבר אותו, שהרצון העצמי נוטה אליו – האם לא היה נכון עוד גם בערב הזה לשוב ממחשבתו ולבטל את החלטתו, לו רק נסתבב איזה דבר באופן אחר?!… הוא אמנם לא חפץ להודות על זאת גם בפני עצמו, אך בסתר נפשו הלא אנוס היה להכיר את האמת, כי הליכתו שמה היתה מעין "נסיון אחרון" ולמרות השתדלותו להשלות גם את עצמו, כי רק ראיון של פרידה אחרונה הוא זה, לא חדל בכל זאת מקות לאיזו תוצאות בלתי-צפויות… הוא מזדעזע פתאום ומעביר את ידו על מצחו ועל שער ראשו כמתעורר מתרדמה, או כמבקש להבריח איזה דבר אי-נעים. מחשבותיו נגעו מבלי משים באותם הפרטים, אשר היו אמנם רק זה מעט, לפני שעות אחדות, אבל הכבדים לו ביחוד בשביל זאת מנשוא עתה, בעוד שלא נמחה אף במקצת אותו הרשם המדכא, אשר עשו על נפשו… – מה זאת? – שמח הוא על ההזדמנות הטובה, הנמצאה לו פתאום להסיח את דעתו מהמחשבות הקודמות. הוא התבונן באותו רגע אל כפות ידיו כי מגאלות הן כלן בפיח, ומבלי משים נזכר, כי לפני רגע העביר את ידו המגאלה על מצחו… הסבה קלה הזאת נתנה לו ענין להסתכל תחלה בראי, ואחרי כן, כאשר נראה בפעל, כי אמנם השאיר מגע היד עקבותיו על מצחו – לרחץ את פניו וידיו. בעשותו את מלאכתו זאת התכון למלא בדיוק אחרי כל פרטיה, כפי שהיה רגיל לעשות בשאר העתים; הוא לא שכח להתבונן גם אל בגדי הלבן העליונים, כדי לדעת הנקיים הם כל צרכם – הכל על מקומו בסדר נכון! – ויכולת זו לשים לב לנקלות, יכולת המעידה על צלילות-דעת מחלטה ומנוחת-נפש שלמה – הרהיבה מאד את אהבת-עצמו והביאה לו ענג מיוחד. – אחרים בשעה כזו מדכאים, נרעשים ונבוכים בודאי כל כך, שהם עצמם אינם יודעים ומכירים כלל את אשר הם עושים!… – אחרים אינם מסוגלים לעשות מעשה כזה בלי סבה-גורמת חשובה, בלי איזה מקרה רב-ערך ויוצא מהכלל: טבע הענין מחיב אפוא, שכל חושיהם צריכים להיות נבלעים בהרעיון האחד בלי כל אפשרות לשים לב לענינים צדדיים!… ההערכה הזאת, הערכת האחרים מול עצמו, אשר היתה הפעם כלה לטובתו, פעלה עליו פעולה נעימה ומעודדת כאחת: יחד עם התרוממות הרוח בלתי-מצויה והתגברות כח-הרצון במדה מרבה מאד – הוא היה בטוח כי יוציא הפעם את מחשבתו אל הפעל! פינברג עמד עוד רגע קטן ויתבונן אל לשונות האש הדקות, הנראות כזוחלות ומלחכות את גושי הפחמים. עינו השתעשעה מבלי-משים בשנוי גוניהן הנפלא של לשונות האש הזעירות האלה, אשר היו כחלחלות-כהות בשפוליהן, בהירות יותר באמצעיתן – עתה התלקחה כבר האש בהפחמים עצמם: הם יוסיפו לבער מאליהם… הדבר הזה לא עלה בידו על נקלה. הוא לא ידע, איך מבעירים פחמי-אבן, וכפיסי-העץ הדקים, אשר היו מוכנים לזה, נשרפו לאפר מבלי הועיל במאומה, עלה רעיון טוב על לבו, פה לא נשארה לפניו עוד כל עבודה והוא נגש אל השלחן, אשר עליו היו ערוכים: בקבוק יין-שרף, תבת סרדיניות, חתיכת גבינה-הולנדית ופרוסות לחם. כל אלה היו מוכנים אתו זה ימים אחדים ועוד בהקנותם נועדו למטרה הזאת, ביחוד – בקבוק היין. הוא לא זכר עוד בבירור מתי ומפי מי, אך שמע שמע בלי ספק, והדבר היה מתקבל מאד על הדעת, כי מצב חצי-שכרון מסגל את האדם יותר מכל לקבל את פעולת הקיטור החונק באופן בלתי-מרגש כלל.. מי יודע: אולי פועלים פה אדי-הספירט העולים את המוח ומקהים את ההרגשה, או אולי חק טבעי אחר פועל כאן – אולם בכל זאת אין כל נפקותא, העקר הוא, כי האמצעי יהיה מכון להתכלית הרצויה בפעל!… – אבל מה יעשה, במי יתעסק בינתיים? – הוא כבר הספיק למלא ולהריק כוסות-יין אחדות, הספיק לאכל מחצית הסרדיניות ופרוסת גבינה הגונה, ורגש השובע יחד עם מהומת-שכרון קלה העירו רוחו וייצרו בנפשו מין צרך לפעל ולעבוד… – אולי ראוי בכל זאת לכתוב? – השאלה הזאת עולה על לבו לא זאת הפעם הראשונה; הוא חשב בה פעמים רבות בעתים שונות, אך עסקה אותו ביחוד, ובכל זאת לא בא לידי כל החלטה קימת… עד מאה פעמים החליט לכתוב ופעמים כמספר הזה החליט לבלי כתוב… פעם בפעם, כשהיתה דעתו נוטה לכתוב, היה נערך ומשתכלל בדמיונו טופס מכתב ארוך, אשר היה צריך להוכיח לכלם, כי לא הבינו כלל לרוחו – של פינברג, – לא ידעו מאומה מהנעשה בעולמו הפנימי ועד כה לא צירו בנפשם, מה היה בפעל… הדמיון הזה היה נעים ומלבב מאד, אך זו רעה, כי למרות כל התאמצותו של פינברג, לא יכל בכל זאת להשתחרר מההכרה המרה, כי דבר כזה יהיה כזב נורא ומגונה מאד. מגונה עוד הרבה יותר מחמת הזאת, שביסודו מונחות עוד הפעם אותה ההתהדרות השטותית והמגוחכה, אותה רדיפת-הכבוד בלי הכרת כל זכות עצמית על הכבוד הזה – שתי המדות האלה, אשר השפילו וגנו אותו תמיד בעיני עצמו ובעיני אחרים… – לא, לא!… פעם אחת יחידה, לפחות, ראוי להמנע מכזב בזדון!… אולם גם בהחלטה הזאת לבלי כתוב כלל, מתערבת בלי חפצו, כמעט גם בלי הכרתו, מחשבה אחרת, פניה זרה – – הסבה תשאר חידה סתומה, לפליאה זו לא ימצא כל באור מספיק: התאוה-לדעת תגדל בהכרה, זרות המקרה תפעל מאד על הדמיון, ולחקירות, לשמועות ולהשערות לא יהיה קץ!… כי שמו יהיה נשוא על שפת רבים, כי הוא יהיה "גבור-היום" ובו ישיחו גם אלה שהכירוהו, גם אלה שלא הכירוהו מקודם – הרעיון הזה היה נעים לו הרבה יותר, מאשר חפץ להודות על זאת גם בפני עצמו… כמה פעמים היתה קנאתו אוכלת אותו בסתר, בראותו, איך אחרים מתפרסמים, נעשים במשך זמן ידוע לנושאי-שיחה כלליים ונזכרים גם במקום שמכירים אותם, גם במקום שאין מכירים אותם פנים בפנים כלל!… כמה היה מקנא בהמאושרים ההם וכמה היה נכון לתת, לו רק יכול להגיע למקומם!… כל פרסום יהיה איזה שיהיה, היה נעים הרבה יותר לאהבת-עצמו מאותה ההכרה המדכאה, כי בשביל אפסותו המחלטה אין מציאותו מרגשת כמעט גם בהסביבה היותר קרובה ואף כי בחוג רחב ורחוק יותר!… הוא מתנודד פתאום ועושה בלי-הכרה איזו תנועות, כאלו הוא מבקש לדחות מעליו את התמונה הלא-נכספה, הנגלה לפניו – אך התמונה אינה זעה, ולו נדמה,כאלו הוא מרגיש באותו רגע על עצמו את המבט המלא לעג-בוז, כאלו הוא רואה בעיניו את בת-הצחוק האירונית – שני כלי-זיינה המצויים של התמונה, שאותם הוא רואה בתכיפות כל כך… – מדוע היתה כזאת? – שואל הוא ומתחרט תוך כדי דבור, התשובה הישרה על השאלה הזאת מכאיבה ומדכאת-נפש יותר מדי. – למה נסתבכו הדברים ככה, כי זה האיש קרושינסקי יגלה פתאם על אופק חייו ויתפס שם מקום חשוב ורב-ערך כל כך?!… פרק-הזמן ההוא היה בלי-ספק היותר מאשר בחייו, הוא לא בקש אז גדולות, לא תבע מהחיים תביעות יתרות; הוא היה לא רק מסתפק אך גם שמח וחשב את עצמו למאשר מאד באותו המועט, אשר עלה בידו להשיג… ובאמת, האין התארים האלה: "הרבה" ו"מועט" רק מושגים הנגדרים בערך? מה שנחשב מועט בעיני האחד, נחשב כהרבה בעיני האחר, הכל לפי מושגיו והרגלו של אותו האיש – ומושגיו והרגליו של עצמו, לא היו אז באמת מסוגלים ליצר תביעות מרבות או גדולות ביותר!… בעת האחרונה, מאיזו סבות בלתי-מובנות גם לעצמו, לא היה אוהב ביותר לזכור את ימי-ילדותו ואת שנות-בחרותו הראשונות; ואם היה גוף אחר או סבה חיצונה מזכירים לו במקרה את אלה, לא היה שבע-רצון מזה כלל – ואולם בפרק הזמן ההוא עוד היו ימי ילדותו וראשית בחרותו נזכרים פעם בפעם לפניו, והזכרונות האלה המרים והמדכאים מצד אחד, היו נעימים ומעודדים מצד אחר: מחזות העבר הקודרים עשו את ההוה למבהיק ומלא-זיו… ובעברו אמנם לא היה מחסור במחזות קודרים! שלש-עשרה שנות-חייו הראשונות בעיר מולדתו דורנישק, בבית הוריו, לא היו יכולות להחשב בשום אופן למאשרות מאד. אביו היה אחד מבעלי-הבתים הדלים: חנוני בלי סחורה, מוזג בלי תעודה וסוחר-תבואה בלי פרוטה. בשורה האחרונה של כל חשבונותיו היו מתגלים: עוני ולחץ קבועים ומחסור נפרץ מאד. השלישיה הזאת לא היתה נעימה ביותר, אך בבית-אביו היתה עוד שלישיה אחרת, לא נעימה בכל אופן מהראשונה. לאביו היתה אשה שניה, לאשתו זו היו בנים מבעלה הראשון, וגם לו לעצמו היו בנים מאשתו הראשונה; אחרי כן נולדו בנים משותפים אחדים – ובאופן כזה היו בבית אחד שלשה מיני בנים שונים, ערבובית "שלו", "שלה" ו"שלהם", – ערבוב-תארים של אב-חורג, אם חורגה, בנים חורגים העומדים ביחסים שונים זה לזה.. על תנאי חיים כאלה אי אפשר היה, כמובן, להתגעגע ביותר; אולם גם תנאי-החיים החדשים, חיי נער-ישיבה עד השנה השש-עשרה וחיי במשך שנים אחדות אחרי כן – גם תנאי-החיים האלה לא היו נעימים כלל. באחרית הימים אמנם היה מתפלא על עצמו, איך יכול לנשוא את כל אלה; אך בימים הראשונים ההם – את זאת היה זוכר היטב – לא הרגיש יותר מדי ברוע-מצבו, בלתי אם במקרים מיוחדים, כאשר הורע המצב הזה עד בלתי נשוא, וגם במקרים המעטים ההם היה שב ונרגע תכף, כמעט באה לו רוחה מעטה… אמנם כן הוא, בראשונה חדל להיות שבע רצון ממצבו הקודם בכלל, רק אז, כאשר נתגלגל במקרה, אחרי נדודים וטלטולים שונים, אל אחד מבתי-המדרש פה בעיר הפלך נ. גם עד העת ההיא לא נכחד אמנם ממנו, כי ישנם חיים אחרים, ויתר על כן – לא אחת ושתיים עוררו החיים האחרים גם קנאה בקרבו; אולם זה קרה על פי איזו סבה בלתי-מובנה כמעט, שלא עלתה מעולם על דעתו: אולי יכול גם הוא עצמו לחיות חיים אחרים?… המחשבה הזאת התעוררה, התחזקה ולבסוף נקבעה במוחו, כאשר שמע ספורים אחדים על דבר אנשים שונים, אשר היו לפנים במצב דומה למצבו הוא, והודות לרצונם ועמלם התרוממו משפל מצבם. הדברים האלה פעלו הרבה עליו, אך יותר מכל פעלה עליו העובדה, כי כמעט כל חובשי בית-המדרש, אשר התודע אליהם בנ. חשבו את מצבם ההוה רק לזמני, מצב שימשך עד שיכלו את הכנתם-הקודמת ויבואו למצב חדש… הוא החליט לעשות כמעשה האחרים; אולם רק אחרי קבלת ההחלטה הזאת הרגיש בכל מלואה אותה המרירות הרבה, אשר היתה במצבו ההוה. הוא היה, כאיש שנפקחו עיניו פתאום לראות את אשר לא ראה ולא יכול לראות מקודם. לפניו נגלו פתאום כל הצדדים הרעים, אשר במצב חסד וכפוף לאדונים רבים; הם נתגלו במדה מרבה כזו, שלא יכול עוד נשוא אותם מבלי הרגש כאב תדיר, מבלי התמרמרות פנימית עצומה ומבלי דכדוך נפש נורא… לפני כן לא היה מרגיש כל בושה בלבושו הקרוע והמטולא, לא היה רואה כל חרפה לעצמו שברוב הבתים היתה ארוחתו מוגשה לו בחדרי המבשלות; כמו כן לא היה עולה כלל על דעתו להעלב ע"י סמני הבוז הגלויים, שהכל היו מרשים לעצמם להראות לו: כל אלה היו רגילים ועל כן גם נראו כטבעים בעיניו – אולם כמעט נתן לבו מצבו, לא יכול עוד להעלים עין מכל הפרטים המעליבים האלה, ובאותה שעה לא יכול גם להשתחרר מהם: רק יחסו אל הדברים שנה אולם הדברים עצמם נשארו בלי כל שנוי עוד ימים רבים – והימים ההם הספיקו להשניא בעיניו את מצבו הקודם כל כך, שהפדות ממנו נראתה לו כאושר נעלה מאין כמוהו. האושר הזה כלו היה קשור אמנם רק למשמרת פקיד-עוזר בבית-מסחר של ספרים בשכר שמונה רובלים לחדש; אולם לפי מושגיו אז היו גם המשמרת גם השכר הגונים וחשובים למדי, והעיקר – כי על פיהם עלה בידו לנתק כל קשר עם עברו, להתרחק בהחלט מכל אלה הדברים והאנשים, אשר היו מסוגלים להזכיר לו את חייו הקודמים!… במשמרתו לא היתה המלאכה מרבה ביותר. והוא השתמש בהמקרה הטוב הזה להשתלם בידיעת שפת רוסיה ואשכנז על ידי קריאה נפרצה בספרים, הנמצאים בבית-המסחר. הוא קרא מכל הבא בידו בלי כל בחירה. בעת הראשונה לא רוב הספרים הנקראים מובנים לו היטב; אך בהיות עיקר כונתו להשתלם בשפה, לא היה המעצור הזה חשוב בעיניו, ומעט מעט, במדה שגדלה והתרחבה הבנתו, באותה מדה התפתחה בקרבו תשוקת קריאה בלתי מצויה אשר בלעה את כל חושיו… יותר מכל משכה את לבו הספרות היפה, אשר גלתה לפניו עולמות נפלאים ומלאי-קסם, אשר לא חלם מעולם על אדותם, לא הבין אותם גם עתה כל צרכם, אך אותו החדוש, אותה אי-שלימות ההבנה פעלו עוד יותר על דמיונו… הוא לא יכל עוד להסתפק בזה, שהיה קורא יומם בבית-המסחר, כי לא יכול להנתק כפעם בפעם מהספר הנקרא, והיה לוקח אתו את הספר אל מעונו, ששם היה מוסיף לקרוא לפעמים עד אור הבקר בלי הפסק – והקריאה התדירה הזאת פעלה לא על מושגיו, דעותיו והשקפותיו, שנו אמנם בהדרגה מתונה כזו, שהוא עצמו כמעט לא הרגיש בזאת, אך השנוי היה כביר ועצום, כולל ומקיף את כל פרטי החיים. שנוי כעין זה נהיה גם בתנאי חייו והרגליו החיצוניים; אך גם השנוי הזה התהוה לא בפעם אחת, כי אם בהדרגה מתונה, באופן בלתי נכר יותר מדי. מפרק לפרק נוסף על שכרו, ובאופן מתאים לרבוי הכנסתו ואמצעיו גדלו יותר ויותר צרכיו והוצאותיו; אולם תביעותיו לא עברו בכל העתים ההן את גבול יכלתו והוא היה שמח בחלקו, שבע רצון ומאושר מאין כמוהו… אמנם כן, גם אז לא היה דמיונו מסתפק באותן הקטנות, אשר היו לו במציאות, והוא היה יוצר בקרב נפשו פנימה מחזות דמיוניים נאדרים; אולם יצירות הדמיון האלה היו גם בעיני עצמו רק מין שעשועים רוחניים, אשר אין להם כל יחס אל המציאות. בכלל היו אז אצלו שני העולמות האלה: עולם הדמיון ועולם המציאות מסומנים היטב בגבולותיהם, מבלי נגוע זה בזה ומבלי השפיע זה על זה כל עיקר: בשעה שבאחד היה הכל גדול, כביר ונאדר, באותה שעה היו בהשני כל הענינים קטנים, פחותים וזעירים – ודוקא ההבדל המוחלט הזה היה גורם שלא תהיה כל סתירה בין שני אלה, שלא יהיו כל נגוד פנימי, כל קרע בנפשו – – ולמה צריך היה להזדמן, כי יבוא האיש הזה ויבלבל את כל?!… – מה היה הכח האדיר הזה, אשר משך אותו נגד רצונו אל קרושינסקי, אף כי הרגיש בנפשו היטב כי קרבת האיש הזה מסוגלה רק לעכר את רוחו, לגזול את מנוחתו, להשבית את שלותו ולהרוס את שוי-המשקל בנפשו פנימה!?… הוא חי בבדידות גמורה, אבל הבדידות הזאת היתה מתאמת בלי ספק לנטיותיו הטבעיות, כי לא הרגיש לפני כן כל צורך בחברה, ולהפך, כפעם בפעם, כאשר היה מזדמן במקרה בתוך איזו חברה היה מרגיש את עצמו במצב מצר של מבוכה כבדה מנשוא: מחשבותיו היו מתבלבלות, חושיו – מסתכסכים, ואבריו – נראים ככפותים, מבלי כל יכולת להתנועע באופן חפשי… – ולמה זה אפוא היה לו למסור את עצמו לכל הענויים האלה?… אם קרושינסקי לא יכול לכלכל את הבדידות והשקט ושאון חברה עליזה היה לו צורך הכרחי תמיד – למה זה היה צריך הוא עצמו להשתעבד דוקא למאויי האחר?… אבל מה חפץ היה לקרושינסקי בו!… לאיזו תכלית היה מושך אותו תמיד אחריו?… את השאלה הזאת היה מציע עצמו כפעם בפעם, ותמיד היתה רק תשובה אחת אפשרית לו: קרושינסקי היה רואה בו מצד אחד הגשמת ההכנעה וההשתעבדות לרצון עצמו, ומצד אחר – אותו הטפוס ההפכי, המסוגל להבליט ביותר את היתרונות הנעדרים בו והנמצאים בהאחר… וגם ההכרה המדאיבה הזאת לא היתה מספיקה לו עוד, לשחרר אותו מההשפעה הבלתי-מוגבלה, אשר היתה לקרושינסקי עליו!…האחרון היה מתקלס בו תמיד בפני אחרים, מכנה אותו "נפש זעירה" "נשמה של חצי-פרוטה" בינם לבין עצמם – וכל אלה היו ממררים את רוחו ומסיתים להתפרץ, אך לשוא! לשוא נסה פעמים רבות אחרי כן לשוב אל ארח-חייו הקודם, לשוב ולהסגר באותו החוג הצר והבודד, אשר בו היה שלו ושאנן לפני כן – לא, הדבר הזה לא היה עוד אפשרי לו גם אז, כאשר נפרד קרושינסקי ממנו, כאשר עזב אותו האיש גם את העיר: הוא ערער כבר את שווי-המשקל בנפשו פנימה ויעורר שם מצד אחד אי-רצון גמור ביחס להיש והוה, ומצד אחר – שאיפה בלתי-מספקה למה שאין, למה שאי-אפשר להיות. הוא מזדעזע פתאם, כמו ע"י דחיפה חזקה, מביט אל סביבותיו מבלי-דעת ובמשך רגעים אחדים איננו יכול לזכור בשום אופן: מה זאת, מה היה לו?… – אמנם כן, זכר פתאם – הלא… והוא מוסיף לשבת תחתיו בלי-תנועה, גם עיניו נטויות נכחן לנקודה אחת, רק במוחו מחלות לזוע איזו מחשבות בכבדות ובעצלתים: זמן רב הוא יושב ככה?… ההיה נרדם זמן מה, או אולי?… לא, הדבר הזה אי-אפשרי הוא… הוא מרגיש עוד, מכיר היטב את כל… – אבל מדוע זה הדבר נמשך כל כך? – נראה לו הדבר כתמוה קצת – הלא כבר הגיעה העת!… הוא יודע כי המקום ההוא שם מאחריו: מין רגש בלתי-ברור ובלתי-מובן עוררהו אז, כאשר קרב אל השלחן, להציב את הכסא דוקא באופן כזה… עתה אמנם אין בו עוד הרגש ההוא, אך מין עצלה או לאות מיוחדה מכבידה עליו את התנועה. הוא מתעצל לזוז ממקומו ודוחה מרגע לרגע את המעשה, אשר הוא עצמו מכיר, כי ראוי הוא לעשותו… פינברג לא יכל לתת גם לעצמו חשבון ברור על זאת: השמח אם מצטער הוא על השהיה היתרה הזו?… האש לא אחזה בפחמי-האבן כראוי; היא רק לחכה במשך זמן מה את הנפט מלמעלה, נאחזה עוד רגעים אחדים בהגבשושיות הבולטות, אחרי כן שקעה מעט מעט ותאכף, מבלי מצוא עוד חומר נוח-להתלקח, ובשעה שהתעורר פינברג סוף סוף לקום ממושבו כדי לסור ולראות, ולא נראה עוד אף ניצוץ קטן אחד. – הפעם לא אתן עוד לרמות את עצמי בזריזות המדומה הראשונה, – שוחח עם לבו, אחרי שעלתה בידו להבעיר עוד הפעם את הפחמים – הפעם אפקח בעצמי על זאת, שלא תעשה עוד המלאכה רמיה… ולתכלית הזאת הקריב כסא אל התנור ויהפכו על צדו, למען היות המושב נמוך יותר וסמוך אל הקרקע. הישיבה באופן כזה לא היתה אמנם נעימה ומרוחה ביותר; אך חדושה וזרותה נראו בעיניו כמשעשעים מאד, בהיות דעתו מבודחת עליו וראשו סובב קצת באופן נעים מאד אחרי כוסות-היין האחדות, אשר הספיק לשתות בינתיים. במצב-נפשו זה נראה הכל נקל בעיניו, הכל טוב, כשר ומתוקן; גם בכל הדברים העולים על רוחו, הוא רואה רק את הצדדים הנעימים, הוא מרגיש שביעות-רצון פנימית בכל ויחד עם זאת – מין צרך מיוחד, להביע את רגש הרצון הזה בדברים, ולו רק בפני עצמו, אם אין שומע אחר זולתו… באמת הן יש יתרון גדול לשיחה כזו עם עצמו, כי בה אין כל צרך לסים דוקא את אשר החל, או להחזיק בענין אחד עד סוף; פה נתן חפש גמור לדלג מענין לענין, באין כל אונס אפשר לחשוב ולחדל מחשב ככל העולה על הרוח באותו רגע… והוא משתמש בהחופש הגמור הזה. הוא חושב מחשבותיו בלי כל קשר והשתלשלות, גם משיח עם עצמו בפרזות מקוטעות, החסרות בראשיתן או הנפסקות באמצעיתן… בין שאר הדברים, הוא מעיר גם על מצב-נפשו הנוכחי ודן על פעולת היין, איך הוא פועל בתחילה באופן מעורר ואיך ההתעוררות המלאכותית הזאת גוררת אחריה מים החלשת-הכהות מיוחדה – – וכל זאת, – בא לידי מסקנה – טובה מאד התעוררות כזו, ולו רק זמנית: במשך הזמן הקצר הזה, לפחות, תחדל הנפש הזעירה מהיות זעירה כל כך, האינרגיה ואמץ-הלב הולכים הלוך וגדול ובאותה מדה מתמעטת הפחדנות הארורה הזאת, אשר בשאר העתים אין כל מפלט ממנה!… – אמנם כן הוא – נגרר רעיון חדש אחרי הקודם – על מוחי תופס כלל איזה ענג הוא מוצא בחליפות מרעישות, ברשמים חזקים ורגשות סוערים… לי נראו אז כל אלה הפורצים והמתגעשים האלה וארגיש בנפשי את שפע-הכחות הכביר הזה, הפורץ חוצה בכל תקף… – האמנם יכלו חיי עד אז להקרא בשם חיים?!… בן עשרים ושלש שנים הייתי, אך לחיות, במשמעותה הנכנה של המלה הזאת, אף לא החלותי עוד, לא נסיתי אף פעם אחת – ובאותה שעה לא ידעתי זאת כלל, ואדמה בנפשי, כי אותה הקריאה המפשטה בספרים מתים, המתארים חיי אחרים, ואותן העלילות הדמיוניות, הנוצרות ומצטירות בנפשי על פי השפעת הקריאה ההיא עצמה – הם חיי המציאות באמת!… בדמיונו מתעוררים לתחיה זכרונות מפרק-הזמן ההוא, כאשר הכיר בראשונה את טעותו בנידן זה. כמה הצטער אז על העבר וכמה גדולה ונמרצה היתה תשוקתו לחיות מאז והלאה!… – האם לא היה זה האסון היותר גדול!? חלף פתאם רעיון במוחו – האם לא נוח היה לו להשאר בטעותו עד עולם?!… הוגה הוא בהשאלות האלה. לבאר את סבות המחזה הזה איננו יכול, אך דעתו רוצה להאמין, גם מעשים רבים מוכיחים, כי אמנם היתה הכרת-הטעות ההיא אסון גדול לו – – אבל מדוע זה רק לו ולא לכל איש זולתו?… עוד הפעם אותה הסתירה הבלתי מבארה, כי בשעה שמצד אחד אין הוא מצטין בשום דבר מכל האחרים, באותה שעה אין הוא דומה כלל מצד אחר לכל אלה האחרים… כמה פעמים היה מתחמץ כלו, היה קוצף ונכון לבכות מכעסו על ההכרח להודות, כי הכל בו בינוני ומצוי, ועצמיותו איננה מצטינת בשום דבר, היוצא אף כי יש בן פרט ידוע שונה משל האחרים?!… – אבל מה זאת? – מתעורר הוא פתאם ומפסיק את הלך-מחשבותיו הקודם – מה הסרחון המתעב הזה?… מאין זה?… רק עד ארגיעה נמשך תמהונו; ברגע השני הוא מבין כבר את אשר לפניו. פניו מתעותים באי-רצון גלוי ועיניו נמשכות מבלי משים אל הפחמים, המאדמים כבר ומעלים עשן. רגע קטן הוא שקוע בהסתכלות העשן, הנבלע מלמטה בחצי-האפל ומסתמן מלמעלה, ששם משתרע ומתפזר מתחת לספון בדמות אד נכר היטב לעין – אולם ריח הפחמים הלוהטים, ההולך וחזק, נעשה כבד מנשוא, ופינברג מחל לחבל מזימות, במה יפיג את הסרחון הזה. אחרי עיון קצר הוא מכונן צעדיו אל השלחן ולוקח משם את גליונות הניר, אשר היו חבושים בהם הבקבוק, הסרדינות והגבינה, והוא מקמטם בידו ומשליכם על פני האש זה אחר זה, באפו עולה ריח ניר נשרף, ואם גם הריח הזה איננו נעים ביותר, אך לעומת קיטור הפחמים נראה לו גם זה רצוי מאד… ממשש בכיסיו, מוציא משם גזרי ניר שונים ומשליכם על פני האש. ככה הוא עושה אחרי עיון קצר גם לקונטרס-רשימה קטן, ובאותו רגע איננו יכול להתאפק מהעיר הערה אירונית, כי חשבונותיו עם החיים הלא נגמרו כבר גם מבלעדי זאת!… קונטרס הרשימה נשרף לאט, והוא מבקש ניר אחר. לתכלית זאת הוא נגש עוד הפעם אל השלחן וחולץ את הארגז. שם מונחים מכתבים אחדים במעטפות קרועות וכרטיסי-פוסטה כתובים, אך ידו כאלו איננה נשמעה לו לקחת את אלה… הוא מביט אל הכתב המטורף והמטושטש, המסודר בשורות מעוקמות ונפתלות, הוא מביט אל גזרי הניר הכלים והנכתמים במקומות שונים – ולמראה אלה תוקף אותו מין רגש מוזר, מעיק ומדכא-נפש נשכחים-למחצה מתעוררים לתחיה, והם מגדילים את הכאב, מכבידים את עקת-הנפש עוד יותר… בבהירות ההולכת וגדלה מסתמנת לפניו תמונת אביו, כפי אשר נרשמה במוחו מזמן ראיונם האחרון: קומה כפופה ומדכאה, פנים עינים שקועות וקודחות, רגלים כושלות ואברים רועדים ומזדעזעים מחלשה – והתמונה האמללה הזאת, אשר היתה מעוררת חמלה בלב זרים, לא הרכה כלל את לבו הקשה של הבן, אשר ראה בה רק מפגע לעצמו!… הוא האמין, כי לא די שיצא ידי חובתו בהחלט, כי גם צדקה גדולה עשה, קרבן למעלה-מכחו הביא, כששלח לאביו עשרה עשרה רובלים בחלותו פעמים – ואם זה האחרון לא הסתפק באלה ויבוא בעצמו לעיר-מגורי בנו באמתלא, כי בעיר הקטנה אין רופא הגון, לא היתה עוד זאת הוכחה מספיקה ללבן, כי באמת מחויב הוא לסבול את כל הטורח הכבד הזה, לכלכל את כל ההוצאה היתרה הזאת… בשעה שהתעניתי, שנדדתי בעירום וחסר כל מעיר לעיר, מישיבה לישיבה, מבית-מדרש לבית-מדרש, באותה שעה כאלו לא היה לי אב, כאלו לא היה לאב הזה בן; אולם כמעט התרוממתי משפל-מצבי, כמעט נודע הדבר, כי אינני חי עוד חיי-כלב כבראשונה, וכבר נמצאו לי גואלים, התובעים חלקם, כאלו חיב אני להם!… ואת הדברים האלה השמיע מפרש באזני אביו, השמיע עוד דברים רבים אחרים מרים מאלה – ואביו… הוא עוצם את עיניו, אולי לא יוסיף לראות עוד; אך גם בהיות עיניו עצומות, אין המחזה ההוא מש מנגדו ונדמה לו, כאלו הוא רואה באותו רגע ממש את הראש המטה, את ניד-השפתים בלי קול המבט המלא צער ותוכחה אלמת – עתה רק הדמיון לבדו גורם לו להזדעדע כלו; אולם אז לא שם גם לבו לכל אלה. אז היה שמח מאד, כי אחרי ברור-הדברים ההוא לא שהה עוד אביו פה יותר; הוא היה שמח, כי גם המכתבים נעשו מעטים יותר ובקשות-התמיכה כמעט חדלו לגמרי… כן הוא, גם הידיעה האחרונה העציבתו רק מעט, וגם בהעצבות המועטה הזאת היתה מערבה כעין הנאה פנימית מסתרה!… בכל זאת – הוא עצמו לא הבין מה זה מונע אותו, אך לבבו מלאהו לבער את המכתבים האלה. הוא לא נגע בהם, לא אהב גם להעלותם על דעתו, ואם נגלו לפניו במקרה, היה ממהר לשטות מעליהם ומתאמץ להשכיח מלבו את מציאותם – אולם להכחידם פעם אחת לא מצא די אונים בנפשו… – הבלים!… סנטימנטליות נבערה!… והוא עצמו איננו מבחין היטב, את מה הוא מכנה בשמות האלה: האם את זכרונותיו הבלתי-גלוים, או את יראתו הבלתי-נכרת, או אולי את כל אלה יחדו?… מבלי חשוב עוד הרבה הוא מאסף את כל הניר, הנמצא בארגז השלחן, שב אל התנור ועוסק במשך רגעים אחדים בעבודה האורגינלית הזאת: לקמט גזרי ניר ולהשליכם זה אחר זה על האש… העבודה כשהיא לעצמה מעסקת אותו, על כן גם איננו מרגיש, כי העשן העב העולה מהניר הנשרף מכאיב רק את עיניו, אך קיטור הפחמים הכבד איננו נעצר על-ידי זאת במאומה… בשני אלה הוא מרגיש פתאם בעצם הרגע ההוא, שגזר-הניר האחרון משלך אל תוך האש, וזריזותו בעבודתו הקודמת נראה מגוכחה מאד גם בעיניו. – לא, מאי-הנעימות הזאת אין להמלט, כנראה… – ומה דמית אתה? – מחל הוא להתגרות בעצמו – הדמית באמת, כי האמצעי הנפלא הזה, אשר מצאת אחרי מחשבות וחשבונות רבים, יחשוך ממך גם את אי-הנעימות – הלא זה הוא אסונך העקרי, – מוסיף הוא לטעון אל עצמו – כי הנך מפונק יותר מדי ואינך יכול לסבל אף שעה אחת בהוה, אם גם היית יכות לזכות על ידי זאת הרבה בעתיד!… ופרטים רבים, בעולים בזכרונו, מאשרים את המשפט הזה. בעצם לא היה נוטה כלל לפזרנות ובסתר נפשו היה מקנא באלה, אשר ראה אותם מכשרים לקמץ; אך הוא בעצמו לא היה מכשר לזאת, כי לא היה מוצא בו די כח-רצון למנוע מנפשו את הדבר הנכסף, אם רק היתה יכולת חמרית להשיגו… וכמה פעמים היה מחליט אחת ועושה אחרת, רק מפני שהאחרית היתה נוחה לו באותו רגע יותר!… כמה פעמים היה מכיר בעצמו בשעת המעשה, כי יתחרט עליו אחרי-כן, ובכל זאת לא היה יכול לעצור ברוחו, לא היה להתגבר על תשוקתו באותו רגע!… – מה יש לדבר: גבר משולל רצון, סמרטוט, סמרטוט גמור!… אולם גם בהתוכחות האלה, אשר הוא מטיף לעצמו, צפונה פניה אחרת: הוא מבקש לבלבל על ידי הדברים האלה את רעיונותיו, מתכון לעסק את מוחו בענינים צדדים, לבל יורגש כל כך אי-נעם הסרחון, הממלא את החדר – והדבר הזה איננו עולה בידו. הוא מנסה ללחץ באצבעותיו את נחיריו, אך גם זאת איננה מועילה: עלידי סתימת החטם הוא מכרח לשאוף רוח דרך גרונו, והקיטור מגרה במרירותו את מפתח-הגרון, יורד אל ריאתו וממלא אותה; גם הסרחון אינו פוסק כלל… נדמה לו כאלו הסרחון הזה ממלא את כל קרביו, והוא מרגיש מין גועל-נפש מעורר הקאה… – אבל עד מתי עוד ימשך הענוי הנורא הזה?… – אולי?… – חולפת פתאם מחשבה כברק במוחו ועיניו נטיות מבלי-משים את החלון. – רק לרגעים אחדים!… כאלו מפתה את עצמו ומתנצל בפני עצמו בבת אחת – רק עד הטהר האויר מעט מהסרחון הכבד הזה!… אולם הוא איננו נותן להונות את עצמו בהערמה כזו; הוא מבין היטב אנה נוטים הפתויים האלה. – לא, כזאת לא תהיה!… הדבר המתחל צריך להגמר, יהיה מה שיהיה!… אך הרעיון המפתה איננו משגיח, כנראה על ההחלטה הנחרצה הזאת, ואיננו עוזב את מקומו. המרי הנועז הזה מחולל מרי עז כנגד. פינברג מסיח את דעתו בחזקה לענינים אחרים, ממשש בידו את מצחו ומתבונן, כי ברקותיו מרגשת דפיקה יותר חזקה אותו רגע מרגיש הוא רפיון רב ברגליו, ולבל יפול תחתיו על הקרקע, הוא אוסף שארית כחו כדי להגיע עד קצה המטה. שם הוא נופל באפס אונים ושוכב רגעים אחדים בלי תנועה. – איך לא עלתה זאת על דעתי עד כה? – מתפלא הוא ומשתרע בינתים ברוחה יתרה המצב הזה הוא היותר-נאות… עתה נשאר לי עוד רק למצוא איזה ענין להגות בו, למען לא תארך העת יותר מדי… אולם כמו להכעיס אין ענין כזה נמצא בנקל. דברים רבים ושונים חולפים אמנם לפניו, אך באופן בלתי-מובן כל אלה חולפים כמו מרחוק, נגלים ונעלמים בחלק-רגע קטן כל כך, שאין אפשרות לתפסם… רגע משעשעת אותו הפזיזות הזו בעצמה; אך בהרגע השני כבר מלאה היא אותו ואיננו פונה אליה עוד כלל… הוא מבקש ענין כזה, אשר אפשר יהיה להתעכב בו, לחשוב על אדותיו ולמלא במחשבות האלה את העת; אך במחו עוברים דוקא ענינים פחותים ומשוללי-ערך, שאין כדאי לטפל בהם אף רגע… אי-ההצלחה הזאת מחלה להרעימהו, ובאות שעה איננו מכיר כלל, כי הוא עצמו אשם בזאת: בלי הכרח אמנם אך בזהירות אינסטיקטית לא מעטה הוא משתמט ומסתלק מכל אותם הענינים, המסוגלים לעורר בנפשו רגשות ומחשבות בלתי-נעימים… הזהירות הזאת ממלטת אותו לא אחת ושתים במקומות מסכנים מאד, ונוא עובר עליהם בשלום ובלי פגע – אולם המקומות המסכנים רבים יותר מדי וההצלחה בוגדת לפעמים!… בהרגעים המועטים כבר חלפו לפניו בין שאר הדברים מחזות ידועים אחדים, אשר היו שונים זה מזה גם בתכונתם, גם בזמן הויתם ובכל זאת היו מתיחסים זה לזה באופן ידוע – אולם דוקא אותו ביחס הידוע המריץ את פינברג להתעלם מהמחזות האלה כפעם בפעם, ובמדה שתכפוהו יותר, בה במדה נזהר גם הוא יותר ויותר מהם… – אינני חפץ לזכור ולא אזכור עוד, יהיה מה שיהיה! הוא שונה וחוזר ושונה במחשבתו את ההחלטה הנמרצה הזאת – שונה וחוזר ושונה בלי הפסק רק בכונה מיוחדה, לבלבל על ידי זאת את מחשבות עצמו; אולם הדבר הזה איננו עולה בידו כלל; מוחו חושב אחת ודמיונו מציר אחרת!… נגד רצונו רואה הוא את עצמו שם… פרטים שונים מתחלפים, זמנים קרובים ורחוקים עוברים בערבוביה, מחזות בהירים ומטושטשים מצטירים באפנים שונים, מאורעות וגופים מתערבים יחדו – אך פרט אחד איננו משתנה, מחזה אחד נשנה פעם אחר פעם בלי שנוי כל שהוא בתכונתו: או קורת-רוח שלמה, או יחס בוז, אירוניה מסתרה דק למחצה… – אבל למה היה מעמיד את עצמו במצב אי-נעים כזה?… איזו רוח רעה היתה נושאת אותו לשם, אם היה מכיר היטב כי בקוריו אינם נכספים כלל?… סמני שממון היה רואה כפעם בפעם, בלי פהוקים תכופים לא היה עובר גם ערב אחד: אך הנעשה אף פעם אחת הבקור באופן אחר?… כמה פעמים היה רואה ברק-עינים מיוחד, נהרת-פנים פתאומית ברגע שהיה מופיע זה או אחר – נאם קרה כזה אף פעם אחת ביחס אליו?!… הוא מתנועע על משכבו. נדמה לו באותו רגע, כאלו אלפי נמלים רוחשים על פני כל גופו ממעל ובתוך כל אחד מאבריו פנימה; אך גם הרגש אי-הנעים הזה היה לו למשיב-נפש, לו רק היה יכול להציל אותו מהדמיונות הטורדים, העוברים לפניו בלי הפסק וגורמים לו מין רגש כאב מיוחד, כאלו מחטים דקים שבדקים ננעצים שם עמוק עמוק בקרב נפשו פנימה… –… האמנם היה זה רגש אהבה?!… – לא, האיבה היתה אולי פה מרבה מאהבה, איבה מערבה בשאיפת נצחון ותאות נקם בלתי מספקות!… ובכל זאת הלך עוד בערב הזה לשם, בהיותו נכון להסתלק מכל, לשכוח את הכל, לו רק אשר במבט אחד בלתי מעליב כל כך, לו רק חונן בתנועת חסד פחותה שבפחותות!… – אז… ופתאם חולף במוחו כברק רעיון חדש. הוא מתאמץ להסיח את דעתו מזאת, אך נגד רצונו מוסיף מוחו לחשוב: – האמנם זאת צריכה, מוכרחה להתהות?!… מין רגש מוזר, בלתי ברור ובלתי מובן גם לעצמו, תוקף אותו כלו. הוא מרים את ראשו מעל הכר ומתאמץ לשבת, אך באותו רגע ראשו שב ונופל מאליו על הכר וההתאמצות לקום איננה מצליחה מאפס כח… – האמנם ראשית הקץ היא? – שואל הוא את עצמו ומרגיש, כי מחשבותיו מתבלבלות, חושיו מסתכסכים והכל מסביב מתנועע, חג וסובב באופן משונה… … מה זאת… מי זה דחף אותו פתאם בכח עצום כל כך והעמידהו על רגליו? הוא איננו מכיר מה היה לו, איה הוא ומה הם הגלים האמוצים-כהים הסובבים אותו?… דבר-מה עולה אל גרונו, מפרכס שם וחונק אותו… הוא מתנועע כמכונה וקם ממקומו, אך שווי- המשקל חסר לו וגוו נד ומתנודד אנה ואנה, עד אשר ידו נוגעת במקרה באיזה חפץ והוא נשען עליו רגע. באותו רגע גוברים הפרכוסים והחניקה בתוך גרונו והוא מחל להקיא.. אחרי זאת הוא מרגיש, כי רוח לו הרבה, אך איננו יכול לזכר עוד, מה היה במחשבתו קודם. הוא זוכר רק זאת, כי חפץ לעשות דבר-מה, אך הדבר עצמו איננו עולה על דעתו… – בררר… – מתעוה הוא ומזדעזע פתאם מהטעם החמוץ-מר המרגש בפיו – מים… מעט מים!… והמלה "מים" מעוררת תכף בזכרונו את הדבר, אשר נעלם ממנו לפני רגע. רגליו כבדות אמנם וגופו מתנודד, אך הוא אוסף שארית כחו, צועד ישר אל קצה החדר ואוחז ידיו בספל-הרחצה, המלא מים… מזה נשארו לו עוד רק צעדים אחדים, אך בהיות ידיו עסוקות, כבד לו עוד הרבה יותר להתחזק על רגליו והוא נוטה בכל רגע לנפל; רק ההכרה החזקה, כמה נחוץ ונכבד הדבר, עומדת לו באותו הרגע ונותנת לו כח כדי להתנהל עד התנור ולשפוך את המים על הפחמים הבוערים… אד עב מתמר ועולה ומכסה עליו, אך הוא איננו מרגיש בזאת ומוסיף לעמוד בתוך האד בהסמיכו ראשו אל התנור. רגעים אחדים הוא נשאר במצב הקפאון הגמור הזה, מבלי חשוב דבר ומבלי הכיר מאומה מכל אשר אתו… פתאם חולפת רעדה עזה את כל גופו והוא נתר ממקומו בכח: הרעיון העובר כברק במוחו מקפיא אמנם את דמו, אך יחד עם זאת הוא מעורר בנפשו עזוז בלתי-מצוי… נבלע כלו בהרעיון האחד הזה הוא עובר עוד הפעם את כל אורך החדר, נגש עד החלון ופותח אותו בכח וחפזון רב, עד ששתי שמשות מתפוצצות בבת אחת – אולם הוא איננו שם לב לכל זאת ושואף בענג שטף האור החזק מכבה את מנורת-הנפט הדולקת על השלחן; אך לפינברג אין כל צורך באור: הוא מקריב כסא אל החלון, יושב עליו ותומך את ראשו בשתי זרעותיו… עיניו נעצמות מאליהן, הכרתו הולכת ורפה; הוא שוקע מעט מעט בשנה חזקה ועמוקה. מיום שהתחילו סופרינו לחקות את הדיקאדנטים והסימבוליסטים שבאומות-העולם התחילו גם כן בעיני בעלי-ההשכלה לא פחות מבעיני הרבנים מן המתנגדים. סופרינו אלו, באהבתם לכל מה שמתקרב אל הרמז והסוד, מוצאים בחסידות קורבה גדולה אל מחשבות לבם, ועם זה הם מעלימים את עיניהם מן והחיים כהויתם, שגרמה להם החסידות, ומתפעלים ממש ב"התלהבות חסידית" ממאמרים בודדים, שהם מוצאים בספרות החסידות, מבלי להשיב אל לבם, שבספרות שלמה של איזו מפלגה אי-אפשר שלא ימצאו גם דברים נכונים, ולפיכך אין לשפוט על מפלגה שלמה על פי איזו בטויים, שמצאו מקום בספרותה. ואפילו אם הבטויים הטובים ההם הם יסודי-תורתה של המפלגה – אין להם ערך אלא אם כן הם מתגשמים במלואם גם בחיים. משפט מעוקל כזה על החסידות, שבא מתוך הכללתן של פראזות בודדות נאות, המפוזרות מר מרדכי בן יחזקאל במאמרו "למהות החסידות" 1, אבל הוא, לפחות, לא כבד את החסידות בקלון מתנגדיה; וסוף-סוף אין לך שיטה בעולם, שלא היתה מטרתה להביא איזה שנוי ועיקר השאלה היא, אם הצליח הדבר בידה. לא כן בעל המאמר "הגר"א והבעש"ט" 2. אם אהבה בפני עצמה ושנאה בפני עצמה מקלקלות את השורה, שתיהן ביחד מהרסות את השורה. בעל המאמר הזה, שכנראה קלט בילדותו שנאה כבושה אל הגר"א וכבוד-אלוהים להבעש"ט, הציג את שניהם זה לעומת זה, ומתוך דבריו צריך להחליט, שהגר"א לעומת הבעש"ט היה לא רק כננס לפני הענק, אלא אף כאיש כבד-עון לפני צדיק גמור. קודם-כל ראוי להזכיר את הדבר הידוע לכל, כי להציג זה לעומת זה שני אנשים, שאין בדרכם ובפעולתם שום צד השתוות, הרי זה כאילו נעריך, למשל, את ביסמארק לעומת המנגן מאיר-בר או את הלמהולץ לעומת מורמון (מיסד כת המורמונים). הגר"א היה איש מלומד, שלפי עדות כל יודעיו ומכיריו לא היה כמוהו בישראל כמה דורות לפניו. איש יושב-אוהל (או כמו שאומרים עתה: "איש הקאבינט"), רחוק מן השוק ומשאון-החיים. מתמכר ללמודי-התורה ועוסק גם בחכמות חיצוניות: והבעש"ט היה מיסד כתה חדשה, שלזה על-פי-רוב אין שום צורך להיות לא צדיק כביר ולא אפילו מלומד בינוני. ושני בני-אדם שונים ומשונים זה מזה הציג מר הורודצקי זה לעומת זה אך ורק מפני שזמן מרובה אחרי פטירתו של הבעש"ט החרים הגר"א את החסידות! והתחיל מר הורודצקי שהגר"א עשה כל מה שעשה רק בשביל עצמו. בשביל השתלמותו הפרטית, לא ידע את עמו ולא השתדל לדעתו ולא רצה להיות מורהו, והוא שואל: "מה עשה הגר"א בשביל העם ומה חשב, לפחות, לעשות בשבילו?" – והוא משתפך במליצות: "את פני האדם אינו רואה ואינו רוצה לראות, את עוז החיים (איזה "עוז-החיים היה בישראל החנוט בתקופת הגר"א ובמקומו?) אינו מרגיש ואינו רוצה להרגיש" וכו'. אבל שוכח הוא, שיש אנשים אוהבי-בדידות, אנשים, שאינם מרגישים בנפשם לא עוז ולא כשרון להיות מורי-העם או מנהלי-העם. הגר"א בטבעו היה כאחד מהם, ועל כן התבודד באהלו והקדיש את כל חייו ללמוד התורה האהובה לו. אם מגודל אהבתו להתורה הסתפק בחיי נזירים, לא הרבה שיחה בטלה עם בניו, אף "אחרי שלא ראה אותם זמן מרובה", מפני שלא רצה לבטל את למודו בלי להביא להם על ידי זה איזו תועלת, שאי-אפשר היה לו להביא להם על ידי שיחה בטלה ואולי גם שלא היו זקוקים לה, – ראוי לכבוד לא פחות מארכימדס, שבשעה שבא האויב על עירו לא חדל להתעסק בחשבונותיו: כלום אין בקיצוניות כזו ובהקרבת-עצמו על מזבחו של ענין אחד חביב ויקר לו שום גדלות רוחנית ושום יופי רוחני? מר הורודצקי, שאלהיו של הגר"א היה "האל שלפני-הנביאים, אל קנא ונוקם, ואלהיו של הבעש"ט הוא אלוהי-הנביאים". טענה זו אנו שומעים לפעמים מפי תיאולוגי הנוצרים על ישראל, אך על פי שגם ישו הנוצרי דבר על יום הדין 3, אמר, שהמדבר נגד רוח-הקודש לא יסלח לו לא בעולם-הזה ולא בעולם-הבא 4, ושהרשעים ופועלי-האון יהיו מושלכים אל תנור אש ושם תהיה יללה והדוק שנים 5, אין אני יכול לצייר לי, שמר הורודצקי חושב את הבעש"ט לכופר בשכר ועונש, כלומר, שהבעש"ט לא האמין שהאל הביא את המבול בשביל שמלאה הארץ חמס, שהפך את סדום בגלל חטאותיה, או שגם הבעש"ט שם גבולות בהשקפות ישראל בין הזמן שלפני הנביאים ובין זמן הנביאים: ואם הדבר כן, במה היה הבעש"ט עולה בנידון זה על הגר"א?. – מר הורודצקי אומר, שהגר"א היה מרבה בתפלות ובצומות, מצטער על השפל ועוסק בסגופים. הרבה שמעתי שבחי הגר"א בילדותי ובחשק נמרץ קראתי את את הספר "עליות אליהו" – ודברים כאלה על הגר"א אני שומע זאת הפעם הראשונה, בכל אופן לא דרש הגר"א משום אדם לא סגופים, לא בכיות ולא המעטת דמות החיים, ואם החמיר – החמיר רק על עצמו. עתה נראה את הגדולות, שמצא בעל המאמר בבעש"ט ושעל-ידיהן הוא משתדל להראות את קטנותו של הגר"א. ראשית, היה הבעש"ט בעל-שם לוחש על המכות ומשביע שדים ורוחות, נותן סגולות וכותב קמיעות; שנית, רצה לתת לעמו אלהי-אמת, ואותו לא מצא לא בבית-הכנסת ולא בבית-המדרש, אלא בין האילנות והדשאים, בין הצמחים והפרחים, – והוא פרץ גם את נדר הרבנים, שעשו את עבודת-האלהים קבע והגבילוה על-ידי אזהרות וצוויים. במה שנוגע להמעלה הראשונה מדמה אני, שגם בעל-המאמר יודה שאין זה על המכות" וכו'. ובנודע להמעלה השניה, שכח בעל-המאמר מתוך התלהבותו דבר קטן: הכופר בדת די לו להשען על שכלו ואין לו צורך באבטוריטטיס, אבל המביא איזו שנויים בדת אי-אפשר לו להשען על שכלו, ואפילו על רוח השירה שבו, והוא צריך לאבטוריטט דתי, הבעש"ט הביא שנויים ביהדות; כלום יכול היה להשען רק על בינתו ועל לבו או על הלחש של אילנות ועשבים? לדברי בעל-המאמר, עשה את השנויים האלה בהשענו על יסוד זה: "שהוא בא לעולם הזה להראות דרך אחר"; אבל הרי אין אלו אלא דברים בעלמא, אם לא נאמר, שהם "תמוהים". כי, ראשית, תלוי יסוד זה באמונה, כלומר, ההולכים בעקבותיו של מתקן דתי, שהוא נשען רק על יסוד זה, צריכים הם להאמין, שפלוני נולד למטרה מיוחדת, שהוא יודע אותה; ושנית, הלא בטענות כאלו יכול כל אדם לחדש דתות ככל העולה על רוחו… בעל-המאמר מציג את הגר"א והבעש"ט זה לעומת זה כשני בעלי-מחלוקת. "החסידות – הוא אומר – נסתה להתנגד לשיטת הגר"א וחבריו והשתדלה להרוס את מקדשו של הגר"א". באמת אין הדבר כן. הבעש"ט, כפי שקרוב לשער, לא ידע גם ממציאותו של בגר"א, והגר"א לא יסד שום שיטה, השיטה שהלך בה קבועה ועומדת הרבה מאות שנים לפניו, ואם הפריז בה בנזירותו הפריז אלא לעצמו. הגר"א – אומר בעל-המאמר – ראה לפניו עולם חדש ואלהים חדשים – ויחרד חרדה גדולה, וכרוז יצר מלפניו להלחם עם החסידות עד רדתה, ולקול הכרוז נאספו הרבנים והלומדים המופלגים אל תחת רגלו כדי לערוך מלחמה עם החסידים והחסידות". ואני איני מסופק בדבר, שבמלחמה זו היה הגר"א הרבה יותר נפעל מפועל. הגר"א, שישב תמיד בסתר אהלו ועסק בתורה ולא ראה מה שחוץ לאהלו, ואפילו ספרי האחרונים, – בלי-ספק לא ידע מעצמו כלום ממהות החסידות ושיטתה, שבחרו בו לעמוד בראש המערכה מפני שמו הגדול, נמשך אל המחלוקת. והמחלוקת עצמה-אי אפשר לכחד-היתה לה כשעתה על מה שתסמוך, ואם נתנה לה צורה מתועבה, צורה של חרמות והבדלה מכלל ישראל, היתה זאת, לא אשמת הפרטים המחרימים, אלא אשמת הדור בכלל. לא יפה ממנה היתה המחלוקת, שהתלקחה שנים מועטות קודם לזו בין ר' יעקב עמדין ור' יהונתן אייבשיץ; ורק מפני שהאחרונה נגעה רק באנשים, לא האריכה ימים, בעוד שזו, שנגעה בשיטות נתקיימה זמן מרובה. הבעש"ט שאהב את החירות – כפי דברי בעל-המאמר-נתן יתברך רוצה, שיעבדו אותו בכל האופנים; האדם יאכל וישתה ידבר ויטייל וישמח באלהים". עלינו להבין את החירות הזו. פירושה כך הוא: עד הבעש"ט היתה עבודת אלהים מצומצמת רק בתפלה ובעשית המצוות, – ובא הבעש"ט ונתן חירות בעבודת-האלהים ופסק, שגם אכילה ושתיה, דבור וטיול יכולים להיות בכלל עבודת-אלהים, אם האדם שמח באלהים, שהרי, השי"ת רוצה, שיעבדו אותו בכל האופנים", לא יפלא שעבודת-האלהים נהפכה להרבה מן החסידים לשתית כוס-יין ולרקודים, שהרי אין דבר מביא שמחה לאדם כיין ומחול; ומאחר שעבודת-האלהים היא עיקר גדול בשיטת החסידות, היתה להם ההוללות הזו לאחד מגופי היהדות, אבל מה היו צריכים לומר על זה אנשים שנתגדלו על התלמוד וכל דבריו קדושים להם? התלמוד לא שם את עבודת-האלהים עצמה לעיקר היהדות, אם לא נתגשמה בקיום איזו מצווה, ואמר: "הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו" 6; רבא אמר על המרבים בתפלה ומבטלים בשבילה מלמודם: "מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה", ור' זירא קרא על אחד שהאיץ להפסיק ממשנתו בשביל התפלה, את הפסוק: "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה" הבעש"ט פסק: " אם לא למדתם כהוגן – הרי לא תלמוד הוא העיקר", ופעם אחת מספרת האגדה, הלך הבעש"ט בלילה עם תלמידיו דרך בית-המדרש ושמע קול הלומדים תלמוד, האטים אוזניו ואמר למקורביו:" שומעות! האנשים הללו מעכבים את הגאולה וגורמים לשכינה להיות בגלות", אגדה זו, אם גם נניח שהיא בדויה, מכל-מקום מתאמת היא לגמרי לרוחו של הבעש"ט, אבל מה היו יכולים לומר על זה אנשים שנתגדלו על התלמוד וכל דבריו קדושים להם? התלמוד אומר: "ותלמוד-תורה כנגד כלם 8, והוא כלו מלא מאמרים בגודל מעלת למוד התורה – והנה בא איש לא נודע, איש, שגם לפי דברי המרומם אותו למעלה-למעלה לא היה למדן מופלג וידע ללמד רק גמרא פשוטה ולקרוא פרק משניות, כלומר, איש, שכל יתרונו על יודעי ספר המוניים בתקופה הגר"א היה רק-מה שהיה לוחש על המכות ומשביע שדים ורוחות, – והוא מבטל לגמרי את מעלת למוד התורה! ואני שואל את בעל-המאמר שאלה קטנה: כל טובי סופרינו מימי סמולנסקין ועד עתה נושאים בלבם צער עמוק על שהתורה מונחת בקרן זוית בזמן הזה ומשתכחת מישראל, הסופרים הללו, איך שתהיה דעתם על התלמוד ואפילו על הדת בכלל, יודעים ומבינים את גודל מעלת למוד-התורה וידיעתה, שהם-הם הנותנים כח חיוני ללאומנו ולספרותנו אם הבעש"ט לא הבין זאת להאשימו, שהרי סוף-סוף היה לא למדן מופלג וגם לא סופר בישראל, אבל יחורו פניו של סופר עברי בזמן הזה לצרף אבן-חן כזו אל הכתרים, שהוא קושר לראש הבעש"ט? הבעש"ט החליט, שכל המחשבות של האדם יש בהן מציאותו של האל, וגם בשעה שהאדם הולך לעבור עבירה מצמצם השם יתברך אף בזה את שכינת כבודו; ואפילו ביחוד של נאוף ובשקר – הוא יתברך מחיה אותו באותה שעה ונותן בו כח; ואין לך כל דבור וכל הרהור, כל מקום וכל מעשה, שאין עצם האלהות מסתתר ומצטמצם בו 9, ואין דבר בעולם, שלא תהא הקדושה שורה עליו 10. אבל כל בן-דעת, הרגיל להוציא מתוך כל הנחה את מסקנותיה ההכרחיות, אי-אפשר לו שלא יראה בהנחה זו חתירה גמורה תחת כל יסודי הדת הישראלית. חז"ל אמרו: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" 11 ו"הבא לטמא פותחין לו" 12, והוציאו כל השתתפות של מעלה מכל ענין הנוגע למצוות התורה, ואולם השיטה האמורה למעלה, המשתפת את האלהות בכל דבור, בכל מעשה ובכל נמצא, לא לבד שמרחקת את הבחירה החפשית, אלא גם מקדשת כל דבר אסור. בחירוף וגדוף כלפי-מעלה, בכפירה בתורה, בקללת אב ואם, ברכילות ובלשון-הרע יש קדושה; במאכלות אסורות ובדברים המטמאים את האדם יש קדושה; וגם העובד את העץ ואת האבן יכול לומר: לקדושה שבהם אני עובד! אפשר היה הדבר,ששומרי חומות היהדות לא יתקוממו על שיטה כזו? כשאני לעצמי, הריני מברר לי את אפשרותה של שיטה כזו בפי יהודי נאמן לדתו בשתי פנים: או שהיה הבעש"ט אדם בלתי-מעמיק בחקירותיו ולא עלה על דעתו להוציא מהן את המסקנות ההכרחיות, או שמצא בלבו איזה תירוץ לאחד את הסתירות. אבל בין כך ובין כך הרי צדקו בעלי הדת כשיצאו להלחם בשיטה זו; כי, אם הוא לא הוציא מהנחותיו את המסקנות הראויות, הוציאו הם אותן, ואם מצא בלבו איזה תירוץ – למה לא הודיע אותו ולא פחד להוציא לשוק רעיון, שיש בכחו להרוס את הדת בלב אלה, שלא ימצאו תירוץ לסתירה זו? משל של הבעש"ט אומר: יש אדם, שכשהוא מרגיש גנב בא לביתו לגנוב, מיד הוא צועק ומבריחו מעליו; זהו סימן, שבעל-הבית הוא איש ירא ורך-לב. מי שרוחו אמיץ והוא בטוח בכחו, שלא יעמוד הגנב נגדו, שותק הוא ומניח לגנב ליכנס לביתו וליקח איזה מחפציו, ואז הוא מתנפל עליו לפתע פתאום ומוסרו למשפט. כך יש לך אדם צדיק, שמיד כשהוא מרגיש, שהיצר-הרע מתקרב אליו לפתותו לאיזה עבירה, אינו מניחו כלל לקרוב אליו; אבל יש בני-אדם, שעושים את עצמם כמניחים אותו לבוא אליהם ולמלאות רצונו ותאותו, ואחר כך הם כובשים אותו בידם ומהפכים על ידי זה כל תאוה מגונה ומדה רעה לטובה 13. הכלל הזה, שאין צורך לאיש שאינו ירא ורך-לב לפחוד מפני העבירה, כי יכול הוא להפוך אותה למצוה, היה בלי-ספק ליסוד לאותו החסיד המנוול, שהובאו דברי הפריצות והנבלה שלו במאמרו של ה' ש.דובנוב "חסידים פורצי גדר" 14 ושנשלחו משקלוב לווילנא בחיי הגר"א. ישים נא הקורא את עינו על המאמר הזה ויאמר, אם יכלו גדולי ווילנא לשתוק ושלא להתעורר על דברי-הפקרות כאלה… בעל-המאמר מטעים, שהגר"א לא היה מורה לעמו והבעש"ט היה מורה לעמו לא אכחד, שהשפעת הבעש"ט על בני ישראל יושבי דרום רוסיה וגאליציה היה, לצערנו, יותר מהשפעת הגר"א על בני ליטא וזאמוט, וסבות שונות היו לזה. הגר"א לא נתן תורות חדשות לעמו; בכלל הלך בדרך הכבושה, שדשו בה רבים קודם לו, ורק מעט אור הכניס אל תוך האפלה ששררה בסביבתו, ומר ר. בריינין הפריז הרבה על המדה באמרו, ש"הגר"א שוה הוד והדר מיוחד במינו על חיי בני עמנו הרוחניים והמוסריים". עוד זאת: השפעתו של הגר"א לא האריכה ימים כי עשרות-שנים אחדות אחרי מותו באו ה"השכלה" והשנויים בחיים האזרחיים של ישראל, והם יצרו תקופה חדשה בחיי כנסיות-ישראל שבליטא וזאמוט; ועל ידי זה נתמעטה השפעתו של הגר"א. אבל בשעתה הביאה זו תועלת. פקודתו ללמד לבני ישראל תנ"ך ועל-פי הפשט השפיעה על רבו של אדם הכהן 15 לחנך את תלמידו זה בדרך רצויה; ומי יודע, אם היה לנו עמוד-ההשכלה הזה בליטא, אם לא קדמה השפעת הגר"א? ה' הורודצקי חושב לעוון להגר"א מה שגנה הרמב"ם על ש"נמשך אחרי הפילוסופיה הארורה", אבל, ראשית, עשה עצמו ה' הור. כאינו יודע, שלפי עדותו של רציה קאצינלנבוגין 16 לא יצאו הדברים הללו מפי הגר"א, ועל זה יש להביא ראיה מעדותו של ר"ק שולמאן, שהגר"א לא שמע לדברי פרנסי ווילנא, שדרשו ממנו למחות בידי אדם אחר, שלמד לאנשים שונים בין מנחה למעריב את הספר "מורה נבוכים", והשיב להם: הלא מחבר ספר המורה היה הרמב"ם ומה עול מצאתם באיש, אשר ילמד את ספרו לבני ישראל 17, ושנית, אפילו אם נאמר, שבאמת יצאו הדברים האלה מפי הגר"א, שהבין ככל חכמי ישראל בזמן האחרון, שהיתה שגיאה מצד הרמב"ם לחבר את תורת ישראל עם הפילוסופיה של היונים, הרי המעשים נשארים מעשים; על פי הגר"א נתרגם ספר איקלידס, הוא עצמו חבר ספר "איל משלש" בהנדסה, ועל יסוד דבריו, שצוה ללמוד חכמות חיצוניות נתנו גאוני ווילנא את הסכמתם על ספרו הראשון של רח"ז סלונימסקי, בשעה שאי אפשר היה להדפיס ספרים בלי הסכמת גאונים. וכל כך היה הגר"א מפורסם למגן החכמות עד שבשעה שיצא לאור "ספר הברית", שעם כל מגרעותיו הביא קרני-אור לבתים האפלים בישראל, – חשבו רבים שהגר"א הוא מחברו. נזכורה-נא את ההשפעה הגדולה של אד"ם הכהן וסלונימסקי על צעירי ישראל ונודה בעל-כרחנו, שיש להגר"א חלק ידוע בהשפעה זו, ומה היתה השפעת הבעש"ט בפועל? הוא ברא את החסידות, שהביאה לנו עוות הכתובים, פדיונות, אמונת-צדיקים. בטול-היש וכל מיני חושך ואפלה, שעדיין רשומם חזק בדרום רוסיה וגאליציה, בעוד שהשפעת הגר"א כמעט שפגה בליטה מפני ההשכלה. ומי הם יותר "מבלי עולם": אם בני ישיבת וולוזין מיסודו של ר' חיים הגר"א, העוסקים בתלמוד מעלימים עין גם מן הספרות החדשה, או הבטלנים המספרים ספורי נפלאות על צדיקי החסידים? מי מנוול יותר: אם היושב על הארץ וקורא "תקון חצות" ובוכה על חורבן בית ישראל, או אותו הפרא, המהתל במקונן בתשעה-באב על חורבן עמו וארצו וזורק זרדים אל זקנו, מפני שהבעש"ט אסר את העצבות! את ההקבלה בין הגר"א ובין הבעש"ט מסיים ה' הורודצקי בדברים אחרים, שהוא רואה בהם בטוי מקורי: הגר"א השאיר ספרים והבעש"ט – אנשים. אבל אחרי העיון אין בטוי זה אלא פראזה ריקה. ראשית, פעמים שספרים מצדם בוראים אנשים, ואנשים משאירים רק ספרים ולא יותר; ושנית, אנשים לפי המובן המלא של מלה זו, כלומר, אנשי-מעלה ורבי-פעלים, שהם הנגוד הגמור לפעולות רוחניות, כיצירת ספרים, אנשים כגאריבאלדי ואפילו כגלדסטון או גם כלאסקר היהודי, שפעולותיו נסתחפו על שדה-זרים, אין לא בין תלמידי הגר"א ולא בין תלמידי הבעש"ט. הד'ר הרצל, שבתור משפיע מעשי על חלק גדול מן העם ובתור רב-פעולות ראוי לו השם "איש" בכל מובנו העמוק, בא אלינו מעולם אחר. אלו, שנולדו ונתחנכו בעולמנו הצר, בין שיהיו מתלמידי הגר"א ובין שיהיו מתלמידי הבעש"ט, אין להם יתרון על ספרים… אבל, מלבד כל זה, הרי יודה גם ה' הורודצי, שהרבה-הרבה אנשים השאירה לנו תורת הבעש"ט, שהוא בעצמו באולם-האמת אינו שמח בהם ובפעולותיהם… הקורא יבין מעצמו, שאין מטרת מאמרי לחדש את המלחמה עם החסידות, כי מלבד שכבר עבר זמנן של מלחמות-הדת, יש עתה לדת ישראל אויבים הרבה יותר מסוכנים לה ממה שהיתה החסידות בעיני בני תקופת הגר"א. וכן לא היתה כוונתי גם לחדש את הטענות כלפי הבעש"ט, כבודו במקומו מונח, הוא היה אדם בעל נפש פיוטית, תמים, נלהב ואוהב את ה' במדה היותר גדולה, ובתמימותו לא היה יכול לראות את הנולד. כוונתי היתה רק להציל את כבוד הגר"א מידי סופר, שיותר ממאה שנים אחרי פטירתו של גאון היהדות הליטאית בא למצוא לו עוונות ולבטל את כל מעשיו, מבלי להבין, שגם מלחמתו נגד החסידות הביאה בשעתה תועלת גדולה, כי מי יודע, אם זולת מלחמה זו לא היתה התורה משתכחת מישראל זה כבר ורוב בני ישראל ברוסיה היו מביאים "פדיונות" ל"צדיקיהם", עוסקים ברקודים ובספורי-נפלאות ורחוקים מכל דעת ותבונה, כהרבה מן החסידים שבזמננו בהרבה מקומות… 1) מה הוא רוח השיר והמליצה? 2) מה הוא המשורר לעמת יתר האנשים? 3) ומה מטרת המליצה והשיר? שלש השאלות האלה תתעוררנה בלב רבים המבקשים להם פתרונים, ואנחנו נתאמץ לענות נכוחות עליהן. אך טרם נשיב על השאלה הראשונה, עלינו להקדים כי ישנם אנשים אשר כל רוח שיר ומליצה מוזר להם, וכל ילדי רוח נשגב נכרים בעיניהם, עד כי בכל האותות והמופתים אשר נשים לפניהם לא תפקחנה עיניהם לראות אור בהיר זה וליהנות מזיו נגהו, האנשים האלה הם המון נבער מדעת נמשל כבהמות, אשר בטנו וצלחתו הם חייו ותעודתו בחלד. אמנם יש גם רבים בתוכנו אשר רגשות נפשותיהם ירדמו בירכתי לבבם, ודי תנועה קלה או חזקה לעוררם משנתם לחוש ולהרגיש כל יופי ונשגב השפוכים על השיר והמליצה ילדי אלהים. האנשים האלה ישאפו בתאות נפש לדעת את הנעלם מעיניהם ולהבין ולהשכיל את הנשגב מבינתם, והם ימצאו את שאותה נפשם במאמרנו הנכחי, אך גם יחידי סגולה בעלי רגש ורוח, בעלי דמיון ונפש, גם הם ימצאו חפץ לראות את כשרונותיהם ויתרונם על ההמון פה לעינים, לראות כמה כחם גדול ולהבין מטרתם ותעודתם הרמות בימי חייהם. רוח השיר והמליצה יתנוסס רק בלב אחדים, ורבים רבים לא יזכרו לבקר בהיכלו, לא רק לברא חזיונות השיר ולזמר משכיל; כי אם גם להבין ולהכיר נעם השיר ותעלומותיו, שכיות חמדותיו ומטרתו הרוממה תקצר ידם. האיש אשר היוצר החסיר מנפשו רגשות עדינות אלה, יעמול לשוא לרכוש אותם ע"י למוד ועמל. גם אם נרבה כחול דברים לפקוח עיניו לחזות הדר המליצה ורוממות השיר, גם אם נעביר לפניו פרי כבירי הרוח יוצרי חזיונות לא נצלח להחליף רגשותיו ודברינו יעלו בתהו. גם אם ירגיל את עצמו לשפוט ולערוך כל שיר לפי מראהו החיצוני, אך ערכו הפנימי יסחר עד עולם מנגד עיניו. אנשים כאלה בלי כל רגש שיר ומליצה רבים מאד יתר מיחידי סגולה המרגישים ואוהבים בכל נפשם כל הוד ונשא, מרום ונשגב. אך מדוע כה רבו אנשים כאלה? מדוע רק אחד מרבבה ימצא חן בעיני היוצר לערות עליו רוח ממרומים? על השאלה יעננו בטוב טעם ודעת פושקין בדבר מאצרט אל סאליערי: המון העם יוקיר רק כל דבר המביא תועלת גשמי, ויעריך כל מראה עיניו ומשמע אזניו לפי ערכו החמרי, ולכן ילון על המשורר השוכח תבל ומלואה ומעופף ביעף בעולם החזיונות למעלה מבינת ההמון. ועלינו לסלוח להמשורר העונה לו מחום רגשותיו על תלונותיו לאמר: בכל זאת נתפלא לראות כי רבה מאד פעולת השיר על ההמון קר הרוח להטותו ברב כח לאשר חפץ, וגם האיש הרודף אך תועלת בכל מפעליו ובכל הנעשה סביביו, יתפלא הפלא ופלא על החזיון הזה, המוכיח לעין כל, כי אין חקר לתעצומות רוח השיר והמליצה למשול על גוי ועל אדם יחד! למותר נחשוב להוכיח ולהראות לכל המון האנשים מה זה רוח השיר ומה תועלתו. רק בימי הנער, טרם עבר העלם תחת שבט המלמד – הנסיון, רק אז ירתחו כסיר כליותיו ורגשותיו חמים ועזים ופורשים מוטות כנפיהם אל כל כנפות הארץ. רק אז יכסוף להוציא כל הרת רוחו חוצה, להראות גלוי לעין כל רום רגשותיו וטהר חושיו, לדבר בשפה אחת ודברים אחדים אל כל שומעיו, מבלי שים אל לב כי לא רבים יחכמו להבין דבריו; אז תתמוגג ויתאונן על קור הרוח של ההמון העומד מנגד למחשבותיו הנשגבות, וישכח כי באמת אין לההמון כל צורך ותועלת להבין דברים הדמיון והרגש, וגם המשורר המתאונן לא יאבד טובה הרבה אם ההמון לא ירד לעומק מחשבותיו. די לו לדעת כי יש לו אזן שומעת בין יחידי סגולה היודעים להבדיל בין טוב לרע, ומוקירים כשרונו לפי ערכו; די לו להאמין כי דבריו ירדו נבכי לב, ומבלי משים יעירו לחיים גם לב ההמון הנרדם, ירכיבוהו על כנפי הדמיון לעוף למרומים, יעוררוהו למעשה הצדקה והחסד, העוז והגבורה, התהלה והתפארת, יזכירוהו חובותיו הקדושים למין האנושי, לארצו ולביתו, וירוממו רוחו אף מעט קט מחיי־ארץ לחיי עולם, אשר זה מותר האדם מן הבהמה; וכי יטה במתג המליצה והשיר גם לב איש אשר לא ידעהו ולא ראהו מעולם, החי לא רק בעת הזאת רואות בזה כי העת והמקום לא יעצרו הרוח המושל עליהם בכחו. – ומה נשגבו דברי המשורר הגדול גאטהע: טרם נענה על השאלה הזאת נשוב ונשאל: במה שנו פני איש חי מפני תמונת אדם עשויה משעוה ומשוחה בששר? במה שנו פני חי מפני מת? הם יצורי גום ותאר פניהם אחד המה ומפני המת לא נגרע דבר, ובכל זאת פה נראה עינים טהורות מלאות דעת ותבונה, בהן נראה כל רגשות הנפש כבעד ראי מלוטש, ופה עינים עכורות, קמות, בלי כל רגש… תשובת השאלה הזאת בצדה: פה רוח חיים ופה אין רוח חיים! אך מה זה רוח חיים? גם החיים מה הם? גלוי וידוע לנו כי האדם וכל היצורים חיים ע"י סבוב הדם בעורקיהם, ומתים עת הדם יקפא ויעמוד מלכת; אך גם זאת נדע כי בנין גונו איננו מכונה אשר בידנו להטותה לחפצנו ללכת ולפעול או לעצור תנועתה, וכל אשר נעמיק חקר בבנין גו האדם למען דעת את החיים ואת המות, כן יוסיף סוד החיים להסתר מנגד עינינו. אכן קצרה בינת כל איש לתת חק וגבול בין החיים ובין המות. אף אמנם נעלם מאתנו מה יקרא חי ומה מת. אם נודה כי החיים הם התנועה, אז הן כל צבא השמים והארץ, גם הצמחים וגם הדוממים חיים וקימים, וגם האדם אחר מותו עוד ימצא בו רגש חיים זה. כן נראה אז את המתים פה עלי אדמות בין החיים, יען כי גם להתנועה אין קצב. יש תנועה מהירה נחפזת ויש תנועה קלה מאד אשר עין האדם ובינתו לא יכירוה, ולכן החיים והמות ישיגו שמותם רק לפי התנאים אשר נראה אות בהשגת שכלנו, ולא יפלא בעינינו לראות כי מה שהאחד יקרא חיים יכנה השני מות. אמנם כה ישמיענו ר' נפתלי הירץ וויזל על מות מענדעלסזאהן לאמר: ואמנם עינינו רואות יום יום כי מה שהוא חיים למבקש תועלת גשמית, למי שאינו יודע מאומה זולת אהבת הכסף והתענוגים, אהבת כבוד נבזה וחיי הבהמה, הוא מות לבעל דמיון זך ורגש כביר. הביטו! שם לפניכם איש בעל בשר עב־כרס אשר לא אצל נפשו מטובה ויעש פימה עלי כסל, הן פניו נמשלו כבהמות נדמו! על עיניו ענן תרדמה נצחית, על פניו אין כל רגש חיים, ואחרי אכלו לשבע נפשו, כל תנועה עליו למשא וגם לשאף רוח אין בו כח! ושם לפניכם עלם דל בשר, אבל הביטו וראו זהר הדעת והרגש הנשקף מעיניו, זיקי החיים אשר תחצבנה, הרגש הכביר השפוך על לבנת־פניו, גם התאוות הסוערות בלבו החם והגידו, אם לא תקראו לראשון מת ולשני חי? אך גם החיים שונים המה בצאתם לפעולתם בארצות החיים. גם הנמר מלא חיים לעמת הצב, אך החיים ההם הם רק פעולת יצוריו ועורקיו, ומקורם – דם בוער ותרבות עלעקטריא האצורה בגויתו; וכן גם בקרב האיש ירתחו לפעמים החיים, אשר מקורם הם תאוות עזות ודם־חם. חיים כאלה לא יכניעו תחת ממשלתם את ההמון הרב, ועליהם נוכל לומר: אולם חיי השכל ודעת, חיי דמיון ומחשבה, ימשלו על גוי ועל אדם יחד, יטו רצון כל איש לחפצם ויאמצו ידי החיים למלחמת החיים, רק הם יקראו חיים, חיים של יופי והוד, חיים של מטרה רוממה, חיים שיש בהם יתרון האדם מן הבהמה… ולעמתם חיים אחרים אינם חיים רק מות! המשורר רג"ה וויזל יוסיף להשמיענו בשירו הנ"ל לאמר: .1 אמנם כן! לחיות לא נקרא אכול ושתה, לרדוף אחר הכבוד והכסף, ובעתותי מרגוע לרדוף אחרי הזבובים להכותם נפש, להשתרע על הערש לארכה ולרחבה, או לשחק בקוביא, להשתולל ולהתהולל וכדומה. חיים כאלה גרועים מן המות, ואדם כזה פחות ושפל מן החי, כי החי ישמע לקול טבעו ומזגו, ימצא תועלת בכל אשר חלק לו הטבע וימלא תעודתו בחיים, והאדם בחיר היצורים נברא למטרה רוממה מן החי, ועליו למלאות חובות הטבע רק כטפל ולא בעיקר. ומה נמלצו דברי הממשל: הצדיקים אוכלים למען יחיו, והרשעים חיים למען יאכלו! – לחיות, הוא להרגיש ולחשוב, להצטער ולהתענג, לדעת כל כחות הנפש ולחיות על פיהם, וחיים אחרים זולתם הם מות. ולפי אמץ המחשבה והרגש בנו כן נרבה להצטער או להתענג, ואז נרבה לחיות. הכשרון להצטער יגדיל בנו הכשרון להתענג. היודעים צער ידעו גם ששון וענג. רגע אחד של חיים כאלה יקר ורב ערך יותר ממאה שנה של תרדמה ואכילה ושתיה! השגת השכל כל רם ונשגב, התפשטות הרגש על כל היצור, למשול בכל ולבלי הכנע לפרטי הבריאה – זה הוא החיים! אך לא כל אדם זוכה לחיים כאלה. רק אחדים העומדים בראש מין האנושי והשקולים כנגד רבבות אחיהם, רק הם יבלו ימיהם בחיים כאלה; ואחד מהם הוא גאטהע אשר עליו נשא המשורר באראטינסקי את המשא הזה: ששה עשר הטורים האלה הנאמרים על גאטהא יכללו בתוכם המטרה הנשגבה של חיי האדם. רק איש חי כזה יראה את החיים השפוכים על כל מרחבי הבריאה; כי יצורי היקום אם גם יסודתם חומר ומעפר יצמחו, בכל זאת עין צופיה בהם את החיים, השושנה כי תארוג עורקיה ועליה מעפר, מים ורוח, תקח לה צבעיה מקרני השמש כי יפזו וריח ניחוחה מלשד כליות האדמה. – היופי וריח הניחוח הם חייה, נשמתה, ורק הם ימשכו לבנו את החיים. ובהרגיש האדם את האחדות השוררת בין חייו ובין הבריאה כלה, אז יבין סוד שיח כל היצור, ולבבו יפעם כשווי־ערך (הארמאניע) עם לב התולדה. אז ירגיש ביתר שאת את החיים הנראים בחיי החברה, כי חברת אנשים תחיה גם תמות כאדם פרטי, תשמח גם תתעצב אל לבה, תחלה אף תשוב לאיתנה כמוהו. האדם החי יחוש בלב את חיי החברה: יחלה בחלותה, יקח חלק בשמחתה וביגונה, מלבד מקרי ימי חייו הנוגעים לו לבדו. מכל האמור עד הנה נראה ברור מה הם החיים ומה הם דורשים מהאדם החי!… רוח השיר והמליצה היא רוח החיים, או החיים בעצמם. ואם ישאלונו, אחרי כי החיים הם הם רוח השיר והמליצה, א"כ אך למותר להוציא את הרוח בשירים ומליצות, לתאר את החיים בתמונות וציורים, כי נראה את הרוח הזאת על כל צעד? ע"ז נשיב: אמנם רב היופי והמליצה בהחיים, או גם כל היופי והמליצה נמצא רק בהחיים; אך למען נוכל להתענג ולהרגיש את החיים האלה, עלינו: ראשית, להכניע חיים כאלה תחת חושינו, למען לא יבלעונו כליל בשטף מרוצתם, כאשר גם רגשותיו יענגונו רק אז, בצאתנו לחפשי מתחת כבד משאם והמונם ושאונם, העוצרים נשמת אפינו ומסמכים כל עשתנותינו, אשר אז לא נדע לתת חשבון ומשפט לעצמנו מכל אשר נרגיש, ורק אחרי רגשותינו ילבו לבו זכרונות, רק אז נדע להוקירם ולדעתם עד תכונתם. ההוה ישטפנו בהמון מימיו, וגם רגעי הששון יכבדו עלינו, כי לא מושלים בהם כ"א הם ימשלו בנו. שנית, מרחק ידוע מן החיים וחזיונותיהם, כמו מן הציור לפי חקי האור והצל, למען לא נהיה בעצמנו חיץ למחזות החיים האלה. ולכן יקל לנו תמיד בהריקנו משא עצבנו אל לב רע או על הגליון: אז נראה העצב הרחק מאתנו ונעים לנו להביט עליו ולזכרהו. הששון יופיע ממרחק מפאר על אחת שבע. גם האדון והצער יראונו את רוח השיר והמליצה, את היופי, את החיים הנמצאים בתוכם, כדברי שיללער: המרחק יסתיר מעינינו את הבהרות והחסרונות אשר נראה מקרוב. עינינו תחזינה מחזה נעים מלא הוד ויופי, רק בעמדנו במקום ידוע ומרחק ידוע. המקום, נקודת־ההבטה תשכללהו כי יהיה שלם בלי מגרעת, והמרחק יוסיף לו לוית חן־הציור. ואם נצער צעדים אחדים ממקומנו, או נחליף נקודת־ההבטה, אז כל המחזה יורד כחזיון ליל. לפני עינינו אין סדר ומשטר, בלי ראשית ובלי תכלית, בלי צורה וציור. נקרב נא אל המקום אשר לקח לבנו ביפיו, אז נראה אהל דחוי לנפול, עצים חשופים בוקים ומבלקים, מעין נרפש ואגמי מים ועל כל צעד נכשל מאבני נגף וצורי מכשול. ומרחוק כל זה הופיע ברוב פאר והדר כציור נחמד! ועתה האם לא רב היופי בהציור ממחזה אמת של החיים? והמחזה אשר יברא ציר־אמן ברוחו הכביר רב ערכו על מחזה החיים עוד יותר, יען כי אין בו כל מותר, כל מקרה שאיננו נוגע לתכלית הציור, כל חלקיו מסודרים בטוב טעם ודעת ונכנעים למטרה אחת, החיים יפים מאד, אך דמיונם כזהב טרם נצרף, אשר רגבי עפר יכסוהו. המשוררים והצירים יצרפו זהב החיים כי יופיע לנו בזהר פניו בציורים ובשירים. הם לא יבראו חדשה בחיים, כי אם יקחו יצורי החיים וחזיונותיהם, יתנו להם צורה בחלקים לפי שווי־ערך (הארמאניע), ילבישום מחלצות המליצה והצבעים ואז יציגום לעין הרואה, ואך מי שלא ראה מתחלה את החיים יקרא, כי חדשה שלא היתה מעולם ברא הציר או המשורר! רוח השיר והמליצה היא רוח החיים. המשורר לא יקח לו את חמר השושנה וגויתה לעשות מהם כונים למלאכת היופי והנעם, כי אם אל נשתה יביט: אל יפי שלל צבעיה ואל ריח ניחוחה, ומן החמר הצח הזה יברא הוא שושנה יפי־פיה העולה בערכה על שושנת הגנים. רוח השיר והמליצה היא הצחוק הנעים על שפת ילד, מבט עיניו הטהורות, ששונו וגיל לבבו התם; רוח השיר היא אדם הבושה על לחיי עלמה עדינה, זהר עיני העמוקות כים… צל עפעפיה וחשרת תלתליה, המית לבבה, צלצול נעים קולה, קסם מדברה, הדר מבנה גויתה וכל תנועותיה; רוח השיר היא אש עיני העלם המלא שפעת חיים, כחו ועוצם ידו, תשוקותיו הנמרצות ומעוף רוחו הכביר לחבר בזרועות אהבה את השמים ואת הארץ ולשתות לרויה מכוס החיים; רוח השיר היא מפעלי האיש, אשר לבו ראה הרבה חכמה ונסיון, שקט וטהר מבט עיניו, עז ותעצומות רוחו מול סערות החיים, מלחמתו עמהם ונצחונו; רוח השיר היא מבט עיני איש שיבה, המלאים אהבה ועמק הדמיון, שקט קולו היוצא מקירות לבו ובתי נפשו, צחוק אהבה המופיע על שפתותיו כשושנים נובלות; – רוח השיר היא שיר החיים, ויפי כל היצור אשר נחזהו רק לעתים רחוקות; רוח השיר היא רעד ורך התשוקות, המית וסער ההרגשות, ענג האהבה, נעם התוגה, שמחת מנצח תלאות וצרי הדמעות; רוח השיר היא תשוקת הנפש לעוף הלאה, הלאה… למקום עדן, למקום כל אשר, למקום חיי נשמות… היא תשוקה נצחית לחבק כל היצור בזרועות אהבה; היא עיני רוחו החוזות מחזה שדי בתבל ארצה, ההרמניה אשר תשמענה אזנים בכל קצוי הארץ; היא מכתב אלהים החרות על כל התולדה; היא רוח־אל המתהלך בטבע. על ידה יופיעו שוכני ארץ כמלאכי מרום, ומלאכי אלהים יורדים משחקים ארצה, ויחדו ישקון עם שוכני בתי חומר; היא החיים האצורים בכל הפרחים, הצבעים ומנגינות בכל מפעלי התולדה והאנוש; רוח השיר היא הדופק של חיי התבל, היא דמם, אשם, אורם גם שמשם! 2) מה הוא המשורר לעמת יתר האנשים? המשורר הוא כלי חמדה האוצר בקרבו חיים כאלה שזכרנו. הוא בחיר אלהים, יודע מסתרי התולדה ורואה צפונות הטבע והחיים; הוא כנור הרגש והמחשבה, הוא חי חיי תבל; עודו ילד ירגיש כי נפשו קשורה בנפש התולדה, עודו עלם יעתיק ללשון מדברת שפת הבריאה הנפלאה והמלאה סודות. אך נשמע נא מה בפי המשורר עצמו אשר בדבריו נוכל לתת אמון. – הוא ידבר: בשיר אחר ישמיענו פושקין עוד ביתר שאת רגשות המשורר, בערכו דברים אל הר־הרים לאמר: אמנם כן! כל החי בתבל, התולדה כלה וכל רגשותיה ימצאו הד לקולם בלב המשורר, ורק הוא יוכל לקרא דברי פויסט: המשורר מוקדש מרחם אמו לזמר משכיל עלי הגיון בכנור, וכשרונותיו הנעלים האלה נטועים בבתי נפשו פנימה עוד בשחר טל ילדותו. ולכן יעץ האראץ הרומי לאמר: בני אל תשיר (שירי רומי, ראל) והמשוררים הגדולים ירגישו בנפשם כי בת השירה אהובת נפשם ירדה אליהם ממעוני שחקים עוד בימי ילדותם ותשמיעם הוד קולה במנגינות עדן. – פושקין יאמר: ומה נעמו דברי גאעטהע: ירדו מגבוהים, המשורר ירגיש אהבה נצחת לבת שירתו, ויחשוב עצמו למאשר כי נפל לו חבל בנעימים, כי היא תרומם נפשו על כל בני האדם ותלוהו על דרך החיים על כל צעד. המשורר גאטהא יקרא: ובאהבתו הגדולה אל בת שירתו ישאף המשורר צל צלמה וינהה אחריה; ובעת אשר תפעמהו רוח השיר ישחק להמון תבל ושאונה, ירקיע לשחקים על כרוב דמיונו וכל תלאות החיים ומצוקותיהם ירדו מנגד עיניו, רוח חדש וכחות חדשים ירתיחו כל מורשיו וכליותיו, ובאמץ רוח ילך דרכו הלאה. – הרגשות האלה ישמיענו גאטהא בשירו: בת שירתו תלך עם המשורר גם עד שער מות, וברגעיו האחרונים עוד תנחמהו ובלב שקט יאמין באל־מות נפשו, אשר גם עלי ארץ היו לה מהלכים בין אראלי שחק וכרובי שמים, – נפלאו החרוזים האחדים אשר יתארו לנו מות ר' יהודה הלוי: (שירי בת ציון, מיכ"ל) רגשי המשורר עזים ועמוקים רב יתר מרגשות שאר האנשים. רוחו לוהט וחושיו סוערים בקרבו; כל פעולותיו הוא עושה בחריצות כפים, מכאוביו בצרתה לו רבו יותר ממכאובי כל אדם, וגם ששונו ועליצותו ירבו בעת אשרו והצלחתו; אהבתו עזה כמות, אך גם שנאתו קשה כשאול. ואף אם למראה עין המשורר הוא קר רוח מאד לפעמים, ורגשי בושה וכלמה ירחיקוהו מהמון דברים ומהוציא רגשותיו חוצה, אך תחת המסוה הזאת יפעם לב רגש מלא חיים ותנועה. הן לא נאמין כי הר־געש יורק אש פלדות אבד כל כחו ועזוזו בעת נראה כי ירכתי ההר וראשו כסו בפרחים ונצנים ודממה שאננה מרחפת על כל הככר מסביב; עלינו לדעת כי במעי ההר ירתחו נהרי נחלי לאווא בוערת ואש מתלקחת, כן לא ינומו ולא ישבתו רגשי המשורר אף אם על פניו מנוחה שוררת. – ונעקראסאוו אמר: על ידי רגשותיו העזים מאד יוכל המשורר לעוף על כנפי השירה עד גבהי שחקים, אך יוכל גם כן לטבוע ביון מצולות התאוות, אמנם גם נפילתו מרום ערכו לא לארך ימים היא, כי רגע – ורוחו יתעורר מתרדמתו, ונגיעה קלה דיה לרומם נפשו ולהזכירה תעודתה הנשגבה, וביתר שאת יפלס לו אז נתיב לשמי מרום, עת רוח השיר לא יפעמהו אז המשורר כיתר האדם, אך היה לא יהיה לעולם בליעל ואיש תככים, אף אם יהיה חלש ורפה רוח, הרוח אשר יבקרהו לעתים ישנה כל רגשותיו לטובה, ומזקק שבעתים הוא מחיי ארץ. כל רגע. אם אך ישמע קול ממרום, יש בידו להתרומם משפל ארצו. אך נשמע נא מה בפיו: קול בת שם בחיק אמו התולדה ירגיש המשורר את חייו. הוא יבין סוד שיח עצי היער וגלי הנחל, ידע שפת הצפרים והרוח, וכנורו יהגה אתם ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים. התולדה המתה לעיני אנשים רבים, לעיניו היא נפש חיה ובשפה נפלאה תביע לו כל רגשותיו: לבב המשורר יפעם עם לב התולדה ביחד ונפשו תכסוף להשתפך בחיקה, למען לא יעצרהו חמרו לחיות חיי שמים, ובהשתפכות נפשו יקרא: עת יברא חזיונות אז מלך הנהו, מלך כל היקום, רואה סתרי שמים וארץ. עת המשורר יברא חזיון חדש אז חלילה לנו להפריעו ממחשבותיו, אז: בן־אלהים זה המוקדש מנעוריו להשמיע ליושבי חלד דבר אל שדי, ימלא תעודתו הקדושה רק אז, אם יהיה כהן נאמן לאלהי שמים, אם יתרומם על אחיו בתור אדם המעלה, וירחק מלבו, משכן הקדושה והטהרה, כל רעיון תפל וכל תאוה נסבוה, אשר על ידיהם יחלל את השירה הנשגבה מולדת שמים. המשורר בעצמו יורה הדרך הקדושה לאחיו הצעיר ממנו: המשורר מושל על רוח אנוש ועם. לו כנור נעים לזמר משכיל, חרב פיפיות לחזיוני תוגה, לו חצוצרות התרועה בשירי גיל, לו רעמים וברקים מול הרשע, גם חצים שנונים באשפתו, גם רך נפש לתפלות עדינות, העבר, ההוה, העתיד, החברה כאיש פרטי, כלם בידו נתנו. המשורר חפשי כסער ברוחו, ולשוא ולמותר להורהו דרכו אשר לו ללכת בה בארחות השיר והמליצה, הרוח אשר יפעמהו יכונן אשוריו על דרכי השיר לבל יסור מהם ימין ושמאל, והרוח הזה ימצא מסלות בחדרי לבב כל אנוש פנימה, אשר יהגו כבוד ועוז להמשורר ויתנו לו כתר מלוכה, כדברי שיללער אל הרוח הזה: 3) מה מטרת המליצה והשיר? גם את השאלה הזאת ישאלו אנשים רבים; השיר והמליצה אין להן תכלית אחר שולתן, כי הן בעצמן התכלית, כהאמת והטוב בתבל, האם לא אחת היא לנו לדעת או לא, את אשר איננו נוגע לחיינו ועסקינו? הן גם כוכב אחד לא נוריד ארצה בכל ידיעתנו בחכמת הכוכבים, ובכל זאת החוזה בכוכבים (אסטראנאם) יקדיש כל ימי חייו להכוכבים האלה, ובגלותו כוכב חדש, אשר לא יוסיף אף חצי שקל אל משכרתו לשנה, יחשוב עצמו למאשר וצולח. האם את האמת ואת הטוב לאהוב רק בשכר ותועלת? ובראותו כי לא יתנו ולא יוסיפו לנו מאומה נעזבם ונכחש בם? וכהאמת והטוב כן גם היופי תכלית ולו המשפט למשול על כל יצורי תבל ועל נפשות האנשים. הביטו! לחדר נהדר ומאיר תצעד עלמה יפה־פיה ועדינה, ופתאם – צעירי הימים יגילו ברעדה, קמטים ממצח נדדו, הלכו, צחוק ענג יופיע על שפתי קרי הרוח, התנומה מעפעפים תסור כצל וכל רואיה יהגו לה אהבה וכבוד. הן את כל אשר לאיש יתן בעד היופי! הגידו לי מה תכלית היופי הזה ומדוע כה ישלט שלטת בלי מצרים, אז אגידה לכם ג"כ מה תכלית רוח השיר אשר לבם קר ככפור ולא יחושו כל יופי בתבל, אנשים אשר רגשות נפשותיהם נמו שנת אולם בתרדמת מות, לא אליהם נדבר. אנשים כאלה אינם שוים כי נעמול לפקוח עיניהם. נרבה כחול דברים להבינם בינה מדוע יתפלא שם המביט על החן והיופי אשר בתמונת ווענוס או אפאללא החצובה מאבן שיש מעשה ידי אמן, כי ההוד וההדר אשר לא תשבע עינו מהם נסתרים הם מעיני שתום עינים לנצח! פלאטאן אמר: "האדם יתענג על ההוד והיופי בחיי ארץ, יכבדהו ויעריצהו, בזכרו את היופי היחידי, היופי האמתי ששזפתו נפשו במעוני שחקים; ולכן יש עז וכח במחזה יופי פה עלי ארץ להרכיב נפשו על כנפי רוח לרום שמים, ולהשיבה למקור כל יופי אשר ממנו חוצבה. אהבת היופי האמתית היא אהבה טהורה זכה וקדושה. בעל תאוה עזה לא יכבד ויעריץ את היופי, כי אם יחמדהו ויתאוהו כהולך על ארבע, בבקשו רק תענוג גשמי… לא כן בעל לב רגש, המוקדש מנעוריו להבין ולהכיר כל יופי, צל שדי פה עלי ארץ, בראותו פני אדם יפים ונעימים כפני אלהים, תתקפהו חרדת קדש, ובהוסיפו לחזות מחזה שדי יעריצהו ויקדישהו, ולולא חרד כי ההמון יקרא אחריו מלא כי אז היה מביא עולת ניחוח לכבוד היופי האהוב". רוח השיר הוא הוא יפי התבל, כשר הוכחנו בראשית מאמרנו, ולכן הוא תכלית בפני עצמו. יפי התבל אמנם יעלה לעינינו רק ע"י רוח השיר והמליצה, כדברי שיללער: וצחוק יעירו בלבבנו המבקרים השונים הנותנים ומשפטים להמשורר לכתוב לפי רוח העת והמקום, לפי התועלת הנחוצה להם, וישכחו כי רוח המשורר לא ירתק במוסרות החקים, ולא יאחז דרכו לפי מורים ומדריכים כאלה אשר כל רוח השיר זרה להם. ואם גם אין לפעמים תועלת חמרית בשירי המשורר, בכל זאת יפים ורוממותם בעצמם הם שאין למעלה ממנה, ועלינו לתת החפש והרצון בידי המשורר להעיר קוי כנורו רק כפי אשר ישים בפיו רוח השיר המפעמהו, כעצת שיללער: ובקול חוצב כי נכון לו יום חשך, יום עברות; היינע אמר: "אוהבי ישאלוני, מדוע פני רעים ודלים ומדוע כצל אתהלך בארצות החיים? וישכחו כי בדמי לבבי ובמוח עצמותי אני כותב את שירי. כי אשכח החיים ואת תענוגיהם, גם לחמי ומימי לא אזכר עוד. בגו עקש ופתלתל אוביל עטי יומם, ובנות שירתי תמוצנה לשדי גם לילה. תנדנה שנה מעיני ותנומה מעפעפי, וברגשות סוערים ורותחים מבלי הפוגות תאלצנה אותי לשפוך הרת רוחי עלי גליון". אמנם אף כי תכלית רוח השיר היא היא בעצמה על ידי יפיה ורוממותה, בכל זאת נראה פריה לתהלה על כל צעד, וכל שפה תלא לתאר את התועלת אשר הביאה מני שים אדם עלי ארץ עד היום. לולא רוח השיר והמליצה אז מי יודע אם לא היינו עוד כפראים בימי חיינו. החכמה וההשכלה, הסדר וחיי המשפחה מבלי כל רוח שיר ומליצה, היו כקול קורא במדבר ולא מצאו נתיבות בחברת האנשים, כל דרכי המוסר מבלי לבוש המליצה אין להם לא יפעה ולא יופי, לא תאר ולא הדר. – ומה יקרו דברי גאטהא לאמר: שיללער יתאר לנו בנעים מליצתו פעולת השיר על רוח האדם לאמר: אחרי כל אלה הן נקרא עם המשורר הנשגב איך ובאיזה אופן משפיעים החיים על הספרות הפיוטית ולהפך? הנוסדה הספרות היפה על ההסתכלות וההתבוננות במציאות? או, אולי, החיים לוקחים להם את הספרות למופת ולדוגמה, למען ידמו וישוו לה? מה הוא מופת? מה חקוי? האם יקחו להם כותבי הספורים וכותבי החזיונות בעד הבמה את נפשותיהם הפועלות מתוך שוק-החיים? או ההמון מכון את מעשיו לרוח הספורים והחזיונות? בעיני בלי כל פקפוק. השפעת הספרות היפה על החיים היא יותר חזקה ועצומה שלא בערך מאשר להפך. ראשית לכל לא ישים המספר או החוזה את לבו אל המעשים ואל המציאות הסובבת אותו, כי אם ימשך אחרי משחק דמיונו. ואם גם ישאב המשורר את רעיונו הראשי מתוך המציאות ינטה מפניה, ולא יאחז באותם המעשים המצויים ובאותן האמתיות אשר יראו לעין המתבונן היטב אל ארחות חיי ההמון השכיחים. המשורר בורר לו לא מעשים בכל יום, לא עלילותיהם של רוב בני האדם, כי אם דברים ומעשים היוצאים מן הכלל, אשר הביאם המקרה לעיניו, או אשר עשו עליו רושם חזק עקב סבות המונחות בעצמיותו ובבנין-חושיו המיוחד, וגם את הדברים ההם לא ימסור כהויתם, כי אם ישנם לפי רוחו הוא ויטביע בהם את חותמו הוא. זאת היא אפוא נקודת-המגע החיים ובין הספרות-היפה, שטח שגדלו היא כחודו של מחט. טפת-גשם קטנה ומברקת אשר ישא הרוח על כנפיו ממלאה בספרות-הפיוטית את מקום הים הגדול והעמוק, ים החיים. אם החיים בכלל משפיעים השפעה כל שהיא על הספרות-היפה, הנה לא גדולה היא ההשפעה הזאת מהשפעת המציאות על החלומות, אשר רשמי החושים החלשים פועלים גם עליהם במדה ידועה, אבל בעל החלומות מסכסכם ומבלבלם בתמונות ומראות, בחזיונות ומאורעות שרחוקים המה גם מצל המציאות. הספרות-הפיוטית על החיים גדולה היא לאין שעור. הספרות-היפה משפיעה השפעה עצומה מאד על קוראיה, רעיונותיהם, רגשותיהם ומעשיהם. הצרה לא היתה גדולה, אלו הספרות-היפה להמון רק יצירות בריאות, יפות ושלמות באמת, למען תהיינה למופת. אבל לא כן היא עושה. הספרות-הפיוטית כוללת בקרבה, מלבד פרטים קלים, שאין הדבר שוה גם לדבר עליהם, – רק דברים שהם נגד המציאות, נגד האמת ונגד הטבע. המקרים שהיא מתארת המה פרטים היוצאים מן הכלל, אשר מעולם לא קרו או יקרו רק לעתים רחוקות מאד; הנפשות הפועלות בה שיכות להמועט הקטן, אם יכולים אנו בכלל לציר אותן במחשבתנו בתור בני בשר ודם; המחשבות, הרגשות, המעשים המצוירים בה מוגזמים המה תמיד לצד זה או לצד אחר בלי כל שעור, והמה שונים לגמרי מהמעשים, הרגשות והמחשבות של אנשים בינונים היא אוצר ספורי מחלות, אשר רק אחדות מהן מתוארות בדיוק ובידיעת הענין, ידיעה לאמתתה; אולם רוב ספוריה המה פרי דמיון נורא או גס. הספרות-היפה היא רשימת נגעים, נגעי בני האדם, ארוכה לבלי קץ והיא כוללת בקרבה כל מדוה וכל חטא, מהיותר קל עד היותר כבד. גם העתונים מטפלים רק בדברים היוצאים מן הכלל ובדברים ומרעישים את ורצח, גזלה וחמס, ע"ד שרפות ומקרי אסון במסלות-הברזל, ע"ד שטף מים ורעידת הארץ – מעשים ומאורעות, אשר בארצות-התרבות אולי רק איש אחד ממאה ראם בעיניו פעם אחת בכל ימי חייו. והדבר זה גם הוא מובן. רוב בני האדם חושבים מדור דורות, כי החיים המצויים והשכיחים אינם שוים כי יודיעו על אדותם ברבים. האם יודיע מבשר החדשות בכתבי-עתים, למשל, כי רבי קרוב ערבה עליו שנתו בלילה, בבקר שתה כוס חמים, לפני הצהרים היה עסוק ב"סחר-ומכר" ואת ארוחתו, אם היתה לו כזו, אכל לתאבון? המודיעים ממהרים לפרסם בקהל רק את הבלתי מצוי, רק את הדברים היוצאים מן הכלל והמגרים את החשק והסקרנות. ולא ראו מעולם לא בחלום ולא בהקיץ את אחד העתונים, – אלו בא זקן זה לביתנו וישם באחד הגליונות הארוכים הצבורים באחת הזויות, אז בודאי היה מושך את כתפיו ושואל בתמהון רב: "נכד יקר, הגד נא האם באמת כך הורע מזלו של העולם, כך השחיתו בני האדם את דרכם על הארץ, עד כי רק פשעים וחטאים יכסו את פניה? האם שחת אלהים רחמיו וישלח את כל מלאכיו הרעים, כל מגפותיו ופגעיו ליושבי תבל? האין כל מחשבבה אחרת בלב העמים, בלתי אם להרוג ולהשמיד ולכלות אש את רעהו מעל פני האדמה? רק הידיעות הקצרות והמקוטעות והרשימות הארוכות משוק המסחר ומהבורסאות, רק המודעות הקטנות והגדולות אשר בראש הגליון ובסופו היו יכולות להרגיע מעט את מבוכת רוחו ולהוכיח לו, כי מלבד תועבות ורציחות, מהומות ובהלות ישנם עוד חיים מסודרים, חיים שיש בהם עבודה, משא ומתן. ומדוע זה מטפלת כמו האחרות, רק במעשים שהם יוצאים מן הכלל, רק בחזיונות סחופים ודוים? הסבה לזה הוא, כאשר רמזתי למעלה. הקורא, הקהל איננו חפץ למצוא בספר שהוא קורא את הדברים הגלויים והידועים לו. קהל-הקוראים מבקש הרגשות חזקות, ואותן יכולים למצוא רק בהמעבר ממעמד-נפשי שאנו נתונים בו למעמד-נפשי חדש, שעוד לא ידענוהו, בחדול בנו רגש אחד ובהולד בקרבנו רגש אחר שונה מן הראשון. חושינו ודעתנו מתרגלים כל כך אל התנאים אשר אנו חיים בהם יום יום, עד כי לא נרגישם עוד יותר, כאשר לא נרגיש את לחץ האויר אשר מעל ראשינו ומסביב לנו. ולמען עורר את הקהל אנוס הוא הסופר להעביר לפני קוראיו אנשים ותנאי-חיים בלתי נודעים להם, ואותם, כאשר יחיב טבע הדברים, הוא יכול למצוא רק מחוץ לגבול ההרגל, מהלאה למחנה הגדול עם חוקיו ומשפטיו. הסבה השניה מונחת לא בהקורא, כי אם בהסופר עצמו. כותבי הספורים וכותבי החזיונות בעד הבמה המה בימינו, וכן היו במשך מאת-השנים החולפות, בני כרכים גדולים, אם שנולדו שם או יגורו שם רוב ימיהם, ואת אוירם השכלי והמוסרי המה שואפים ובולעים. הסופרים חיים בקרב חברת אנשים גרויים ורגזנים, ובמקרים רבים גם בקרב אנשים היוצאים לתרבות רעה. אל נשכח נא כי בני הכרכים הגדולים המה הנועדים לכליון ולאבדן. בתי-האבות של בני הכרכים הגדולים הולכים וכלים ולא יאריכו קיומם יותר משלשה ולכל היותר ארבעה דורות, אם לא יתחתנו בבני הכפר המכניסים בהם זרם דם חדש וכחות-חיים רעננים. גרוי העצבים, הריסותם ומחלותיהם הם מהחזיונות היותר מצויים ושכיחים בחברה זו. אנשים לאין מספר מתנודדים שם על הגבול בין השכל הבריא ובין השגעון. והחזיון הזה מושך עליו בעת האחרונה את עיני רופאי חולי הנפש וחכמיה. חכמי-הנפש ורופאיה רואים לפניהם אנשים שאינם משוגעים לגמרי, אולם גם בריאים ושלמים ברוחם אינם לגמרי. מרכזי-מוחם לא יעבדו כראוי. אחד מהמרכזים האלה נרפה ונשחת, והשני נוח לגרוי יתר מדי ועבודתו מרובה שלא בערך אל האחרים. האנשים האלה מרגישים, חושבים ועושים את מעשיהם שלא בדרך האנשים הבריאים והחזקים. כל נגיעה קלה מטלת בהם סער פנימי; רגשותיהם יהיו לתאות, שאינן נכנעות לפני כח-השופט. האנשים מהמין הזה בעלי התפעלות והתעוררותם פתאומית, באהבתם ובשנאתם לא ידעו גבול וחק, השקפותיהם מלאות זרות ותהפוכות ואין כל קשר הגיוני במעשיהם. אלה המה האנשים אשר הסופרים בני הכרכים הגדולים רואים תמיד על ימינם ועל שמאלם, אליהם ישגיחו ויתבוננו ועל פי רוב המה בעצמם מבני מפלגה זו. מובן הדבר כי בקבוץ אנשים כאלה ובחייהם מתעוררות שאלות חברותיות ונפשיות ומתהוים ענינים, שאינם יכולים להולד בחברת אנשים פשוטים ושכיחים. יחסי האהבה והשנאה, התנגשיות ומלחמות פנימיות וחיצוניות, הסתבכות הענינים, חליפותיהם וחלופי חליפותיהם לטוב ולרע, לאסון ולששון, – כל הדברים האלה המה אחרים ושונים לגמרי מאותם הדברים עצמם בקרב אנשים בריאים, אשר הכח המסדר והמישר בחייהם הוא שלטון הטבע: זריחת השמש, המית הנחל, צל עצי היער והרוחות המנשבות במישור וכדומה. המשורר בן-הכרך-הגדול, בהיותו תמיד בסביבה של אנשים רגזנים ורגשנים, או קהים ובלתי מרגישים, חולנים ובעלי עצבים נטושים והרוסים, חצי-גאונים וחצי-הדיוטים, אשר בכל ימי חייהם המה פוסחים ותועים הנה והנה בין ידי רופאים חולי הנפש ובין ידי השופטים והשוטרים המושטות אליהם, – סופר כזה יחדל להבין את האמת האנושית, וסוף סוף תתבלבל עליו דעתו ואין לו עוד כל מושג מאותו העולם אשר יראה בעין בהירה ובמוח בריא, שאין בו כל פגם וקלקול. כזו ובתנאים כאלה יכתבו ספורי זולא המיוסדים על רעיון ירושת מחלות-הרוח מאבות לבנים, או חזיונות מעין "הרוחות" של איבסן, וכן יכתבו כל יתר הספורים ע"ד האהבה, הקנאה וחלול הנשואים שיש בהם הוללות ושגעון, כל אלה המעשיות שהן מוזרות ובלתי מובנות לאנשים שהם בריאים בגופם וברוחם ככאב-הראש וכקורדייקוס, אשר יסבלו עניי-הדם ורפי-הכח. אבל ירא אנכי כי ספרים מועילים כאלה לא ימצאו מוציא-לאור אשר ידפיסם על הוצאותיו, אף לא קוראים אשר יקראו בהם. לרגלי המקרה עם כת "סעודת יום הכפורים" בניו-יארק פונה מר זלמן עפשטיין בדברים כבושים למהרסינו ומחריבינו, אשר מקרבנו יצאו ("היום" נומר 73). יסלח לי ה' עפשטיין אם אומר, כי רואה אני בדבריו תמימות גדולה. כי האם אפשר לבא באיזו טענות הגיוניות לאנשים, שבהיות חכמתם מועטת וגאותם מרובה, הציגו את האלמות במקום החופש? האפשר לבא בויכוחים עם אלה המתאמרים בלבם כי להם הארץ ומלואה, הם רשאים לעשות מה שלבם חפץ, והאחרים צריכים להכנע להם? הן בכלל היתה "התקיפות" נס להתנוסס בידי מתקנינו החדשים מכל המינים. נקח, למשל, חזיון אחד של החיים האיקונומיים: השביתות. אין צורך לומר שרשות לכל אחד לחדול מעבודתו בכל עת שירצה ולהציג זמן העבודה, כי גם דרישות היוצאות מגדר היכולת, אמרו: פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום; אבל איזו רשות יש ל"המתקנים" לרדוף באף את הפועלים שאינם רוצים בשביתות? הלא חופש האדם דורש לבלי להכריח שום איש באיזה ענין שיהיה, ורשות להם רק להוציא את המסרבים מאגודתם ולא יותר. או נקח חזיון אחר: על איזה יסוד הם גוזרים חרם (בויקוט) על פלוני ופלוני? הלא כל חרם יוכל להיות או דתי, או חברתי. על חרם דתי אי-אפשר כאן לדבר כלל, וחרם חברתי יש לו מקום רק בהסכמת רוב החברה, ולא בגזרת איזו אגודה שאין שום איש צדדי מחויב לשמוע בקולה. ומדוע חושבים איזו מ"ע עברים, שאינם שייכים לשום מפלגה, לחוב קדוש לעצמם להודיע ברבים, כי על פלוני ופלוני נגזר חרם? אבל גם בזה הם סומכים על אגרופם, כי אם יבוא איש במשא-ומתן עם הנחרם מאתם, או אם לא ידפיס המו'ל את גזר-דינם, אז זרועם תושיע להם. אך מה לי לדבר על שביתות וחרמות, אם בכל דבר שיש להם על אחד שכנגדם אינם נוהגים כמו שעושים אנשים מתוקנים, להושיב בית- דין משני הצדדים עם שליש שאינו נוגע בדבר, אבל עושים דין לעצמם! הם התובעים, הם השופטים והם המוציאים את גזר-הדין לפעולה מחרם עד שפיכות-דמים ועד בכלל? כמה פעמים רגז לבנו עד היסוד וכלמה נוראה כסתה פנינו למשמע רציחות ממש בשביל איזו תביעה קלושה! הנני אומר "תביעה קלושה", כי לגבי חיי איש כל התביעות שהם יכולים להציג כנגד בעלי-דיניהם קלושות הן. רציחת נפש! הלא זה הוא הפשע היותר חמור בכל העולם והיותר מתועב לישראל. עד שאמר מענדעלסאהן, כי אם סבת שנאת ישראל לשפיכות-דם היא מורך לבם, כמו שאומרים שונאי ישראל, אז גם מורך-לב היא מדה משובחת. אל נא יענו לי, כי הנני מגלגל עון יחידים על הכתות בכללן. היחידים האלה הם חברי כתות של משמעת חזקה, ואנו, אחרי שקראנו במה"ע על אודות רציחות שעשו יחידים כאלה, לא זכינו עוד לקרוא איזו מחאה עליהם מצד המנהלים של אותה הכת. חושב לתמימות את הדברים הכבושים של ה' עפשטיין ל"התקיפים" החדשים מאיזה מין שהוא, ואם נזקקתי לדבר בזה, אין מטרתי אלא לדבר דברים כבושים לקנאי הדת בלונדון ובניו-יארק ולהגיד להם, כי מלחמתם עם חברת "סעודת יום הכפורים" לא לכבוד היא לעמנו, לא לתועלת לדתנו, ואולי גם למכשול למטרתם הם עצמם. חברת "סעודת יום הכפורים" אינה חדשה. עוד לפני הרבה שנים קבלתי מניו-יארק גליון נדפס בתבנית מ"ע, שבו הודיעו בני החברה הנ"ל שברחוב פלוני בית פלוני יערכו משתה ביום הכפורים. באותו גליון היו איזו פיוטים, כביכול, ברוח סוציאליסטי ובסגנון בדחנים, ולבסוף במקום הקריאה הנהוגה בישראל במוצאי יום הכפורים "ה' הוא האלהים" נדפס באותיות גדולות "ה' לא היה ולא נברא". מוח בקדקדו לא שם לב כלל להתועבה ההיא. ובאמת מי ישים לב לתעלולים נקלים הרוצים בחרוף וגדוף הבא מתוך קלות-הדעת לפתור חידת העולמים, חידת מציאות השם, שעוד לא הצליחה שום חקירה, ואולי גם לא תצלח לעולם לפתרה? מי ישים לב לבוערים, שאינם יודעים שהתואר "לא נברא" הוא אותו התואר שכל המאמינים מחזיקים בו בכל לב? מי ישים לב לחסרי- הדעת שאינם מבינים, שבזה עצמו, שהם עושים בפומבי משתה ביום הכפורים, הם מטפחים על פניהם עצמם? האיש שאינו מודה בדת ישראל אין יום הכפורים נבדל משאר הימים, ומי שבוחר ביום זה לאיזה דבר של פומבי, הרי הוא מודה, שגם הוא מבדיל בינו ובין שאר הימים. מספרים, שפעם אחת התיעצו משרתי בתי-המסחר באחד בתי-הכנסיות באודיסא אחרי תפלת "כל-נדרי" לאן ילכו לאכול ארוחת-הערב, אם בבית-המאכל של נוצרי פלוני, או של נוצרי אלמוני? ענה להם אחד מהם: "פע, עס וואט זיין צופיעל יודיש, מען דארף נעהן אהיים עססען". זה הוא ההבדל בין איש חפשי בדעות באמת ובין עבד מתפרץ או מומר להכעיס. מן הזמן שיצא הגליון בדפוס עד השנה שעברה לא נשמע מאומה ע"ד החברה השובבה ההיא, וכנראה בטלה, ועתה יסדוה "הגבורים החדשים" מרוסיא מחדש. אבל מעציב מאד מה שאיזו מן היהודים הפשוטים שמו לב להם ויצאו כנגדם במהלומות. "הידים – ידי עשו", ולא לשלומי אמוני ישראל לצאת בכח האגרוף, ולא בדרכים כאלה ישימו כבוד לעמנו ולדתנו, אבל גם תועלת אין במלחמה כזאת, כי מלבד מה שסוף-סוף אין להם כח ויכולת להכריח את מי שיהיה ללכת בדרך ידועה, הנה התברר כבר, כי גם לעמים בעלי יכולת אין כח האגרוף יפה כלל בדברים כאלה. אך יש לי רשות לחשוב, כי מלחמות כאלה עוד מגדילות את עקשות השובבים. בימי נעורי ידעתי מטורף אחד, שהיה רגיל לפעמים להסיר כובעו מעל ראשו ולעמוד בגלוי-הראש בעת התפלה, בשעה שכל הצבור היה עומד ומתפלל תפלת שמונה-עשרה. בשעות כאלה היתה עקשותו תלויה בדעת הסובבים אותו, אם במקרה היו נמצאים מסביב לו אנשים גסים, היו תולשים בשער היה מתקצף ועומד במרדו, אבל אם במקרה היו נמצאים מסביב לו אנשים בעלי-דעת, היו מאריכים את תפלתם מבלי התבונן אליו, ואז היה המטורף מביט כה וכה, ובראותו כי אין איש שם אליו לב, היה מחזיר כובעו על ראשו ושב לתפלתו. חושב אני, כי גם העבדים המתפרצים של כת "סעודת יו"כ", אם יראו במשך איזה זמן, כי אין משים לב להם ולסעודותיהם, יעשו כמו המטורף שזכרתי. בכל אופן ראוי להעלים עין מהם לגמרי, מבני-ישראל הם, הלא הנערים האלה, עד שתתישב דעתם עליהם, באמת אין להם דבר עם ישראל. סוף-סוף יבושו ממבטחם בעמים אחרים, אשר לא ישכחו כמוהם את גזע מחצבתם ויגרשום מקרבם כבני שם והם או בניהם, אם לא יטמעו בגוים על ידי נשואי-תערובות, ישובו לנו. אבל אם גם לא ישובו – הלא כהנה וכהנה אכלה הגלות, ולא ראשונה היא לנו לראות עלים נושרים. ובנים ובנות אשר מקרבנו יצאו והיו לעמים אחרים. תרע"ט, רפה גדול כחה של דברנות, שהיא יכולה לומר "שתי פעמים שתיים הן נר של שעוה", "הר הלבנון הוא עץ קטן, ההולך על ארבע", ועוד בזה עד אין קץ, בלי שתכשל בלשונה ותנקש בשנונה. הנה יסדו הציונים קרן-קיימת לאומית. קודם שנוסדה הקרן הזו נתחלקה בין הצירים חוברת, שבה נתברר ענין הקרן ובה נאמר: "תכליתה של הקרן היא היא קנית אדמה בארץ-ישראל". באספת מינסק, שהיתה בשנת תרס"ב, נשאו-ונתנו בדבר והחליטו: "כל כסף הקרן מוקדש אך ורק לקנית קרקעות בארץ-ישראל ולא לשום מטרה אחרת" ובקונגרס הששי משנת תרס"ג החליטו: " הקרן הלאומית הוא הון שמור בשלמותו של העם הישראלי, שכשיגיע לסך של מאתים אלף ליטרא שט' יצא ביחוד לקנין אדמה בסוריה וארץ-ישראל" באופן כזה: מחצית הסכום הזה תהיה למקנה אדמה והמחצית השניה עם הרבית תהיינה שמורות עד שתהיה אפשרות של ישוב במדה מרובה. ובקונגרס השביעי להוציא את כספי הקרן-הקיימת לקנית אדמה אף קודם שהגיע הקרן למאתים אלף לי'ש. הדברים ההם ברורים למדי ואינם סובלים שום פירושים זרים. ואף-על-פי-כן בא מר פלוני והודיע לנו חדשות, שלא פללנו לשמוע. הוא אומר: " הרעיון, שהונח ביסוד האוצר הלאומי, הוא, איפוא: צריך שישתדלו בני-ישראל לברוא להם קרן-קיימת למען יחדל ברבות הימים העם העני להיות עם עני. ומה יעשה העם בכספו כאשר יצבור אותו? השאלה הזאת, באמת נאמר, לא היתה לרבים מאתנו לענין… לכשיתאסף האוצר, לכשתתגדל הקרן – ימים יבואו ויגידו הם, מה לעשות וממה לחדול… עתה אין אנו יודעים את מטרתו לעתיד". ואחר שהביא שמועה, שגם האשכנזים,עם עצום ועשיר, לא נמנעו מלברוא להם קרן סתמית למטרה מכסף הענושים, שקבלו מאת הצרפתים אחרי המלחמה, – הוא אומר, כי "חייבים אנו לברוא לנו אוצר לאומי, אשר יהיה מונח לצורך, שעתה עוד גם לא נדע בדיוק מה יהיה ומתי יגיע. ומתוך פרושו החדש הזה על מטרת הקרן הלאומית בא בעל המאמר בטענה על מנהיגי הקרן, ששמעו אל " קול ענות גבורה במחנה הציונים: גאולה תתנו לארץ". ובאו לידי החלטה, " שהאוצר הלאומי מחויב להתעסק בקנית קרקעות בשביל העם העברי בארץ-ישראל", בעוד שהדבר עוד "מוטל בספק, אם תהיה תכלית האוצר לקנות לעמנו קרקעות. מי יודע, אולי ינתנו לנו, כאשר יגיע זמן חירותנו המדינית בארצנו, כל הנחלאות הגדולות אשר להממשלה בארץ בחנם? " (אמנם, תקוה מיוסדת מאד! וחוץ מזה, הרי מלבד נחלות הממשלה יש בארץ-ישראל גם נחלות של יחידים). וכך נמשך והולך כתב-האשמה על אלה הקונים קרקעות בארץ-ישראל בכספי הקרן הלאומית. ברור הוא, שבעל המאמר, שהוא בקי בעניני הציוניות, יודע היטב את מטרת הקרן, אך כדי שלא להיות כחולק על החלטות הקונגרסים הוא עושה עצמו כלא יודע מן ההחלטות הללו ובורא מטרה חדשה להקרן כחפצו. אבל הציונים, לפי מטרתם העיקרית, צריכים, קודם-כל, לדאוג לגאולת הארץ, אשר בלתה אין יסוד לפעולתם. אם יש בנו אנשים, הרוצים בקרן לאומית שתדרוש הרבה כסף, – יבואו וייסדו קרן כזו, אם רק ימצאו אזנים קשובות. אמרתי: " אם רק ימצאו אזנים קשובות", כי באמת ספק גדול הוא, אם יהיה כדבר הזה. אדם נתבע למשכן ונותן, נתבע לעגל ונותן; אבל צריך שיהיה לפניו משכן או עגל. ואולם רחוק הוא מאד, שיתן אדם כסף למטרה בלתי-ידועה, לשם "צבירת-הון" סתם, עד שתעמוד בזמן בלתי-ידוע שאלה גם-כן בלתי-ידועה. גם העם האשכנזי, אם נכונה השמועה על הונו השמור לעת-מצוא, לא נתן בעצמו את ההון הזה, אלא מנהיגיו הפרישו אותו מכסף זרים, שבא לידם בסכום שלא נראה כמוהו עד העת ההיא. ואפילו אם היתה נצברת קרן סתמית כזו, היתה מביאה תועלת רק לעשירי עמנו במערב-אירופה ובאמריקה– ולא יותר: בימי הפרעות וההריגות בקישינוב, ועוד יותר – בימי הפרעות הנוראות, שהיו בהרבה עשרות ערים בראשית שנת תרס"ו, ואחר-כך בימי הפרעות ברומיניה וגם במארוקו, באו עשירי עמנו בחוץ-לארץ לעזרת האומללים והמטירו גשם נדבות: נתנו אפשרות לשדודים לקומם הריסותיהם. קבלו על חנוך הרבה יתומים מבני הנרצחים. עזרו לרבים לצאת לארצות אחרות ועוד; אבל, אילו היה שמור אז בידנו הון מסוים סתמי לטובת העם העני. לא היו נותנים והיו אומרים להשדודים והנסים: יש לכם הון לאומי – לכו והתפרנסו ממנו! אבל לא אכחד, שלדעתי הכניסו מיסדי הקרן הלאומית לגאולת הארץ בתקנותיה של קרן זו עיקר אחד, שהוא מחבל את מעשי ידיהם. אל היסוד הגדול של גאולת הארץ, שהיא באמת העבודה הריאלית של הציונים, שתפו להקרן יסוד אחר, שריח סוציאליזם נודף הימנו; שהארץ הנגאלת לא תהיה נחלת-יחידים, אלא קנין העם כלו; הארץ היא " לאומית" ועובדיה אינם אלא חוכרים. אבל רעיון זה אין לו יסוד מכל הצדדים, ראשית, אם לעתיד-לבוא יתוקן העולם במלכות הסוציאליזם, תתפשט מלכות זו על אדמת ארץ-ישראל כעל אדמת שאר ארצות ועל שאר אומות ואין צורך להכנות בזה. ושנית, נדמה, שכבר יש לנו "טשארטר", הארץ נגאלה והיא קנין העם הישראלי, שבעניני הפוליטיקה עדיין הוא משועבד לטורקיה, כי העולם עדיין לא נתקן במלכות הסוציאליזם. והנה באה ממשלה זרה ותקיפה, כבשה את כל מדינות טורקיה ולקחה לה את כל נחלות הממשלה שבכל המדינות הללו. מה יהיה אז עם האדמה הלאומית שלנו? כלום לא תגזול ממשלה מנצחת זו גם את נחלותינו כמו שתגזול את שאר הנחלות שהיו למדינות טורקיה? לא כן נחלות-יחידים; בהן אין כבוש כזה נהוג עתה, ותהיינה במדינה איזו תמורות שתהיינה, אין הקנין הפרטי מתבטל על-ידיהן. שלישית, ענין "לאומיות הארץ", אם נברר אותו כראוי, דברים כהויתם, יכול להזכיר את מעשי הירושלמים, שמוכרים לבני הגולה ד' אמות קרקע בארץ-ישראל. אדמת ארץ-ישראל מונה כארבעים מליון דונם, ובשטח זה צריך לחשוב גם את הנהרות, ים כנרת ועוד. עמנו מונה יותר מעשרה מיליונים נפש. אף אם נחשוב בחשבון ממוצע מהיר כל דונם רק עשרה פראנקים והכנסות הקרן עד מליון פראנק לשנה, נצטרך להמתין מאתים שנה עד שנוכל לקנות מחצית הארץ. אמנם, אפשר שיתרבו הכנסות הקרן. אבל יחד עם האפשר הזה הנה יש ודאי כנגדו: שלפי רבות הקנין יגדל בהכרח מחיר האדמה. אם כן, אחרי עבודה של מאתים שנה תהיה לנו מחצית הארץ, בעוד שמחציתה השניה תהיה בידי יחידים מעמנו וגם מעמים אחרים. על האדמה הלאומית יהיו יכולים לשבת אחרי מאתים שנה אלף משפחה (אם נחשוב מאתים דונם למשפחה) או חצי מליון נפש, כלומר, אחד מעשרים מכל ישראל. היוצא לנו מזה: אחרי מאתים שנה תהיה מחצית הארץ לאומית, עליה ישב חלק אחד מעשרים מכל העם (אם במשך מאתים השנה לא יגדל בישראל הרבוי הטבעי) והארץ ההיא תהיה קנינם של עשרה מליונים נפש, באופן שלכל אדם מישראל יהיו באדמה הלאומית שני דונמים אדמה, ולא שני דונמים ידועים וקבועים, אלא שני דונמים מפשטים, כאותן "ד' האמות", שהירושלמים מוכרים… ומלבד כל אלה ענין לאומיות הארץ יתקיים רק על גבי הנייר, ולא יותר. הדעת, שהארץ תהא הפקר לכל אדם מישראל וכל מי שירצה לעבוד את אדמת הלאום– היום ראובן ומחר שמעון, – יבוא ויעבוד. בתור " כל הקודם זכה" או " כל דאלים גבר". האדמה תנתן בחכירה. ומובן, שכל זמן שישלמו החוכר אחריו את דמי-החכירה לא ינשלו אותם מאחוזתם. הארץ תשאר ביד החוכר ובניו, ורק דמי-החכירה יהיו קנין כל העם, – ואם כן, אין זה לאומיות הארץ, אלא לאומיות הכסף. כן ראוי לשים לב להמעצור, שהזכיר ה' פלוני בנוגע לקנית אדמה על שם זרים, – דבר, שהוא אפשר רק לזמן, עד שתהיה זכות להקונה היחיד לרשום את מקנתו על שמו, ולא לעשרות שנים ואולי עוד יותר, עד שתתרצה ממשלת טורקיה לשנות את חוקיה בנוגע לקנין אדמה על שם חברות. אבל רעיון לאומיות-הארץ יביא עכשיו גם נזק. הוא מעכב את גאולת הארץ ואת ישוב הארץ. אילו היתה הקרן מוכרת את אחוזותיה, היתה יכולה לקנות בכסף הפדיון אחוזות חדשות: היתה קונה ומוכרת, קונה ומוכרת. הארץ היתה נגאלת מעט-מעט וגם הישוב היה הולך ומתרבה. עכשיו, שהיא אנוסה לבקש ולמצוא רק חוכרים בלבד. אינה מוצאת קופצים על קרקעותיה, כי דרכו של אדם שיש לו מעט הון, שהוא משתדל, שאדמתו תהא שלו, ולא שיעמול בעולם שאינו שלו. וסוף הדבר הוא – שאחוזות הקרן ברובן הגדול הן בלתי-נעבדות. הכסף שהונח בהן אינו מביא פירות. הרוב הגדול של סכומי הקרן הלאומית מונח כאבן שאין לה הופכין וגאולה לארץ אין. לנו אומרים, שלאומיות-הארץ (במובן הקניין הלאומי שלה) הוא רעיון ישראלי עתיק. אבל באמת לא נתגשמה מעולם במציאות הישראלית. גם עד גלות אשור ובבל, בשעה שהיתה הארץ כולה בידי ישראל. לא היתה קנין הלאום סתם, אלא קנין הלאום (מלבד שבט לוי), שכל אחד מהם היה לו שטח-אדמה ידוע לקנין עצמו לצמיתות, שאף כשהיה מוכר אותה היתה חוזרת אליו ביובל (אם נניח, שענין היובל היה לו מקום במעשה בזמן הבית הראשון) ולא היה מקום להתרכזותן של הרבה נחלאות בידי יחידים, אבל כל נחלה היתה קנין יחיד. ואחרי שיבת ה"גולה" מבבל היתה לרבים מעמי-הנכר אחוזה בארץ ורבים מבני-ישראל ישבו בארצות אחרות. וגם עתה אין להעלות על הדעת, שיבוא יום וכל בני-ישראל כולם ישבו על אדמת ארץ-ישראל, זר לא יעבור בתוכם והם עצמם לא ישבו בארצות נכריות. מכל האמור יוצא ברור. שלאומיות-הארץ היא דבר שאין לו יסוד בדברי-ימינו ולא יביא שום תועלת להשגת מטרתנו העיקרית. זהו. אמנם, רעיון נאה, רעיון פיוטי, לנו נחוצה לאומיות העם: שכל בני-ישראל יהיו לאומיים, - אבל לא שהארץ תהיה לאומית! לדעתי, צירי הקונגרס הבא מחויבים לתקון את המעוות הזה ולהחליט, שהקרן תהיה לקרן של מקח-וממכר במקצוע גאולת הארץ, ובזה נשיג שתי מטרות חשובות: המטרה האחת היא, שעל-ידי ממכר האחוזות מצד אחד ירבו הקונים והמתישבים ומן הצד השני – תוכל הקרן לקנות בכסף הפדיון אחוזות חדשות ולשוב ולמכרן. הלא ידוע, שהרבה רצו בזמן האחרון לקנות (ולא לחכור) אדמה בארץ-ישראל, ומתוך שלא יכלו לקנות בנקל מן המוכן שבו כלעומת שבאו. ידוע גם-כן, כי הון המתגלגל וחוזר חלילה הקפו גדול מכמותו, ומה שאפשר לעשות באלף כסף של הון מתגלגל אי-אפשר לעשות בעשרת אלפים כסף המונחים בלי "הופכין". היתה כבר בידנו נחלת עמק יזרעאל, שנהפכה – לבושת עסקני הקרן הלאומית ולחרפת עסקני יק"א – עתה לזרים,אם מנהיגי הקרן הלאומית לא היו מתיחסים לקנית קרקעות בארץ-ישראל, האמצעי היחידי לגאולת הארץ, "בדחילו ולא ברחימו". המטרה השניה תהיה יסוד בית-מלוה לקנין קרקעות ובנין בתים. בזמן האחרון אנו שומעים לפרקים הצעות על יסוד בית-מלוה כזה, "אגראר-באנק" בלעז, שהוא נצרך בארץ-ישראל באמת מאד. אבל אפשרותו של יסוד בית-מלוה כזה על-ידי מניות בדרך מסחרי. וכל-שכן קיומו לאורך ימים. מוטלים, לדעתי, בספק גדול. כל באנק צריך שיהיה בטוח לא לבד בקיומו. אלא גם בריוח ידוע, כדי שיוכל לשאת את נטל הוצאותיו ויתן גם רבית ידועה לבעליו, לפחות כאותה שנותנים שאר הבאנקים. אבל אם יוסד באנק כזה המקווה. הלא מטרת הבאנק הזה תהיה להלוות כסף ברבית (ומובן ברבית, שהיא נהוגה בשאר הבאנקים) לאנשים, להם סך ידוע, אבל בלתי-מספיק לשכלול. ואולם אנשים כאלה אך בקושי גדול יהיו יכולים לשלם להבאנק את המגיע לו עם הרבית, כפי הדרוש לקיומו. מדי שנה בשנה ואם יקרה (וזה יקרה לעתים לא רחוקות), שהלווה יוכרח להפסיק את תשלומיו לגמרי לאיזה זמן והבאנק יפסיד את הרבית לזמן זה, אז לא בנקל יוכל הבאנק למצוא תחבולות כנגד זה. אברר דברי: תשלומי ההלואות להבאנק, חלק מן הקרן ורבית ידועה מדי שנה בשנה עד סלוק כל ההלואה, יבואו מהכנסות עבודת-האדמה, מן המזרע או מן הנטיעות. אבל עבודת המזרע אינה מביאה שכר מרובה כזה, שיספיק למלא את צרכי העובד וגם לשלם מדי שנה בשנה את הקרן והרבית הקצובה; ועבודת הנטיעות אינה נותנת בשנים הראשונות שום ריוח ורק הפסד הוצאות. ובכן קשה לקוות, שהאכר או הכורם הלוה יהא יוכל לפרוע את חובו, כלומר, את חלק הקרן והרבית, בזמנו באופן שיהא הבאנק יכול לסלק את כל הוצאותיו וגם להביא ריוח קצוב לבעלי-המניות. וכל אלה – מן הרבית. אם יקרה, שהלוה יפסיק לאיזה זמן לשלם את חובו לגמרי, לא בנקל יוכל הבאנק לנשל את הנחשל מאחוזתו ולמכרה לאחרים, כמו שעושים כל הבאנקים לקרקעות, שהרי הבאנק לא יהיה חפשי במכירתו: לנכרים לא ימכור נחלת-ישראל, ואף לא כל אדם מישראל, הבא להתנחל בארץ יתרצה להבנות מחורבן חברו את אחוזתו. הבאנק יוכרח קודם-כל להרחיק את הנחשל ולהשאיר זמן ידוע את האחוזה שוממה, עד שיבוא קונה יהודי לרכוש לו אחוזה שאין שום יהודי יושב עליה, ועד העת ההיא לא יקבל הבאנק לא את חלק הקרן ולא את הרבית. לא כן אם יוסד האוצר בכסף הקרן הלאומית. הקרן הזו, שמטרתה היא – לא קבלת רבית, אלא גאולת הארץ, תהא יכולה להלוות את כספה לפעמים (למשל, להאכרים העוסקים במזרע) ברבית מועטת מאד, שנים ואפילו אחד למאה, ולפעמים (למשל, להכורמים בשנים הראשונות של הנטיעות) – במשך זמן ידוע בלי שום רבית. אם לא תספיק הרבית להחזקת הבאנק, יחזיקו אותו בכסף הרבית, שיביאו שאר סכומי הקרן הקיימת, שבכל אופן ישארו במדה ידועה בלתי-מושקעים בקנין קרקעות ובבאנק. ואם יהיה נחשל, שלא ישלם את חובו, יהא הבאנק יכול להרחיקו בלי שיצטרך למכור מיד את אחוזתו לאחר, ואם בין זמן הרחקת הנחשל וזמן המכירה לאחר תעבור שנה או אפילו יותר – מה שהבאנק של מניות אינו יכול לסבול – אין בכך כלום להקרן הלאומית, שמטרתה לא הרבית, אלא גאולת הארץ והסיוע לישובה. כללו של דבר: רעיון לאומיות-הארץ במובן המבואר צריך להבטל לגמרי. והקרן הלאומית צריכה לצמצם פעולתה אך בגאולת הארץ: לקנות קרקעות מוכשרות לעבודה במחיר בלתי-יקר יותר מדאי, כפי האפשר, למכיר חלק מהן בבת-אחת או בתשלומין לשיעורים לבעלי-הון בלתי-מספיק לשכלול, להחכיר חלק קטן מהן לעניים שירצו בחכירה, לקנות בכסף התשלומין קרקעות חדשות כדי למכרן ולהחכירן ולהקציע סכום הגון לבית-מלוה לעבודת-קרקעות ובנין בתים, שאחרי שיתפתח כהוגן אפשר שישתתפו בו גם בעלי-מניות וירחיבוהו בהונם. אך בדרך כזו תוכל הקרן למלא את תעודתה האמתית: לתת גאולה לארץ! … ובין המאורעות הרבים והשונים, שאירעו לי בחיי נדודי לפנים, היה מאורע אחד, שאין אני בעצמי מבין כלל, מדוע נקלט ככה בזכרוני ולא נשכח ברבות הימים, כמו שנשכח רובם הגדול של המאורעות האחרים. אנכי התגוררתי אז בעיר הפלך הדרומית נ'. מפני שלא היה לי מעון קבוע, נהגתי לקבל את מכתבי, "פוסט ריסטנט", ואחרי שלא היתה לי כל עבודה, הייתי הולך יום יום אל לשכת הפוסטה לשאל, אם נתקבל בשבילי איזה מכתב. מי יודע, אולי היו הפקידים נחפזים ביותר, לו היו יודעים, מה רב קוצר רוחם של המחכים ומה כבדה אותה השעה, שהנפש מקולעת בה מתוחלת לאפס-תוחלת. אולם הפקידים לא היו חשים, כנראה, את אשר תרגיש נפש המחכים, ועל כן היו עושים את מעשיהם ואני, אשר הרגשתי בעצמי בקושי החכוי אף טעמתי כפעם בפעם את מרירותה של התוחלת הנכזבה, כשהיה הפקיד מודיע סוף סוף בקצרה: אין – אני הבינותי היטב לנפש עוד אחדים מן המחכים לשוא. בין אלה נמשכו עיני ביחוד על עלמה אחת, אשר היתה באה גם היא כמעט יום יום לדרוש למכתב, ובכל פעם היתה הולכת ריקם. פני העלמה ההיא לא היו מסוגלים כלל למשוך עליהם את עיני הרואים. גם אותי עוררו רק עיניה להתבונן בה, כי עשו עלי העינים ההן רושם מוזר בכל פעם שקרה לי להביט בהן. על פי רוב היו העינים ההן מסבכות בעפעפיהן העבות ונטויות למטה, כאלו התבוששה העלמה במצבה שאינו מתאים לה; אולם כשהיה פקיד הפוסטה מתחיל לסדר את המכתבים, מיד היו עיני העלמה נפנות לעבר ההוא ובמבטיהן היה הרבה, הרבה מזה, שהלשון איננה יכולה להביע. שהדבור איננו יכול לסמן, ורק הנפש מרגישה אותו היטב, והלב מתכוץ לזכרו מבלי משים… מי יודע, אולי היתה נפשי מוכשרה ביותר להבין צרת נפש זולתה. מפני שגם תקותי היתה נכזבה יום יום. אולם פעם אחת, זוכר אני, זכיתי לראות מכתב מושט אלי מבעד לשבכה, ואז – למה אכחד את האמת? – שכחתי עד ארגיעה, מרוב שמחתי הפרטית, את האחרים… כן הוא, עד ארגיעה שכחתי; אולם אחרי רגע קטן הרגשתי כעין עקיצה חזקה בלבי ועיני נפנו בלי רצוני לעבר העלמה ההיא. עינינו נפגשו באותו רגע: היא הביטה אלי בקנאה; אך הקנאה הזאת לא פגעה בי כלל: בה לא היו רוע לב וצרות-עין באשרם של אחרים, ורק צער רב היה בה, ענות נפש דואבת מאד… ואני, הנראה בעיניה כמאושר מאד, באמת לא הייתי מאושר כל כך ברגע ההוא. אמנם נתקבל המכתב המקוה, ואולם תכנו לא היה משמח לב כלל: ידידי הטוב, אשר פניתי אליו בצר לי – הידיד הטוב ההוא, אשר בעת שלותי לפנים לא היה חס על כסף בחברתי ובערב אחד של משתה והוללות היה מפזר יותר ממה שדרשתי עתה ממנו בתור גמילות-חסד – הידיד הטוב והנאמן הזה לא מצא כל יכולת לעמוד לי בשעת דחקי ולמלא את שאלתי הקטנה. כן, נסיון-חיים מר היה זה; אך אני לא חשבתי עוד בו, ואשים לבי יותר אל העלמה, אשר הלכה לה בינתיים: הגם היא מחכה למכתבו של ידיד טוב ונאמן?… הגם "ידידה" נחשב באלה, שהמרחק מועיל לצנן את חום ידידותם?… שקוע במחשבותי יצאתי מבית הפוסטה ועל סף הבית עמדתי רגעים אחדים ואמלך בלבי: אנה אלך?… לנוע ברחובות כחום יום הקיץ הבוער, הדבר הזה לא היה נעים ביותר, אך לא נעים מזה היה לי לשוב למעוני: שם היה לפני רק מעשה אחד: לקחת את אדרתי ולתת אותה בעבוט, והמעשה הזה לא היה נחמד כל כך, שאהיה נחפז לעשותו… סוף סוף החלטתי ואכין פעמי אל הגן הקרוב. שם היו משעולים אחדים מסככים מלמעלה בענפי עצים עבתים, ובמשעולים האלה הייתי מהלך לי, הולך ונע בלי כל מטרה. – האמנם היא זאת? – שאלתי פתאם את נפשי, בעברי על אחד הספסלים, ואתבונן אל העלמה, היושבת על הספסל וראשה מוטה ומוסב למחצה אל מסעדו. את פני היושבת לא יכולתי לראות כי היו מסותרים תחת המטפחת הלבנה, אשר החזיקה היושבת בידיה: אך כאשר קרבתי יותר, התעוררה העלמה פתאם לקול צעדי, הרימה את ראשה ותסר את המטפחת מעל פניה. כן, היא היתה באמת לפני! בעיניה נראה עוד נגה לח, לחייה חטובות במקומות שונים ושפתה התחתונה וסנטרה הזדעזעו לרגעים. ברגע הראשון לא הכירתני, כפי הנראה, אך אחר רגע האדימו פתאם פניה: היא נכלמה מאד. במבוכה רבה קפצה ממושבה ותסוב בחפזון לעבר אחר. אני צנחתי על הספסל אשר ישבה עליו העלמה זה מעט, ואבט אחרי ההולכת וארא אותה חולפת בין העצים, עוברת דרך השער ונוטה לימין. משם והלאה לא נראתה עוד לעיני, אך אני לא חדלתי עוד מהגות בה אם כי לא ידעתי על אדותיה כל מאומה; רק על פי סמנים שונים, שהתבוננתי בהם בעת פגישותינו, יכולתי לשער, כי תופרת עומדת ברשות עצמה היא ושנותיה כעשרים וחמש, או גם מעט יותר… … מה זאת?. האמנם היא לפני – והיא באמת תופרת, יתומה מאב ויושבת עם אמה הזקנה ועם שתי אחיותיה הקטנות?… אבל באיזה אופן התודעתי אליה ואיך נסתבכו הדברים, כי היא מספרת לי את כל אלה, שכפי הנראה, אין גם אמה יודעת אותם?…. אולם את כל הפליאות האלה הרגשתי רק ברגע הראשון; רגע לא חשבתי עוד בדבר הזה כלל: כל מחשבותי היו מרכזות בעצם הספור. ובספור לא היה כל חדוש, כל ענין מיוחד ויוצא מן הכלל: הכל היה פשוט, באופן טבעי ורגיל מאד… הוא היה מעיר רחוקה, אך פה עבד בצבא. אליה התודע במקרה. הם נפגשו פעמים אחדות בבית ידידתה, פעמים אחדות הלך לשלחה בערב עד מעונה, ולבקרה בביתה החל רק בשנה האחרונה… נעשו תכופים יותר ויותר, סבובו משך עליו עין אחרים, רבים שערו וברמזים שונים השמיעו את השערתם, כי כבר הוחלט דבר מה – אך בינם לבין עצמם לא נאמר עוד באמת כל דבר ברור… והחודש האחרון לעבודתו בצבא הגיע… הערב ההוא היה מלא נגה ירח וקסם שירה נפלא… אז גלה את לבו, בקש, נשבע… אז לא רק הבינה, אך שמעה מפורש את הדברים, אשר עשוה למאושרה במאושרות – היא ידעה ברור, כי לא רק אוהבת, אך גם אהובה היא!… זמן עבודתו בצבא נשלם והפרידה היתה מוכרחת: על פי החוק מחויב הוא לנסוע לעיר מולדתו, לקבל שם את תעודת חפשתו – משם יכתוב אליה במהרה ויודיע את יום שובו… עד היום ההוא לא ידע איש מאומה מכל אשר נדברו, גם בביתה לא ידע איש, כי מקבלת היא ממנו מכתבים… ויום יום היא הולכת אל בית-הפוסטה, יום יום מתחדשת תקותה ויום יום תוחלתה נכזבה. – ואני מתדעזע פתאם כולי, מרים ראשי, מביט על סביבותי במבוכה ואינני מכיר את מקומי: איה אני ומה אתי?… אחרי רגע התבוננתי, כי ראשי מגולה ומגבעתי מתגוללת לרגלי על האדמה. – כן הוא, אנכי נרדמתי מעט לפני כן! כל דבר אשר הוא ישן בעולם העיון יוכל להיות חדש בעולם המעשה. דעות רבות נאמרו ונשנו לפני דעת הקהל וכבר נודעו ונתישנו בעולם העיון, אך לא באו לכלל מעשה, ובכן בעולם המעשה לא נולדו עוד. תכלית העיון ומטרתו אינן רק למען התגלות הלב לבד, כי אם להביא לידי מעשה, להודיע להקהל את הדרך הטוב אשר מצא העיון, למען ילכו בו, למען ידעו את הטוב ומועיל להם לעשות; על כן דבר ישן בעולם העיון שלא נתקבל עוד בעולם המעשה, לא מסבת היותו רע בעצמו, אך מסבת אטימת-אזנים ועצימת-עינים, עוד לא אבד ערכו וחובה עלינו לחדשו ולהעיר על טובו ויפיו עוד פעמים מספר; יוכל היות כי האזנים אשר נאטמו אז, בהודע הדבר הזה פעם ראשונה, פתוחות הן עתה, והעינים אשר נעצמו אז פקוחות הן בפעם הזאת. בין הדברים הישנים בעולם העיון ועוד לא יצאו לפעלם בעולם המעשה התחשב בצדק גם שאלת מכתבי-העתים לבני ישראל. רבות נאמר ונשנה אדות מה"ע להגיד לעם מטרתם ודרכם, תועלתם וטובם וכל הדברים ההם לא סללו עוד דרך להם בלב הקוראים, לדעת מה לרחק ומה לקרב, להבין את התועלת אשר תצא להם ממה"ע ולהבחין בין מ"ע טוב ומועיל לבין מ"ע שאיננו טוב ומועיל. ובעמדנו עתה בראש שנת האזרחים, אשר הוא גם הוא ראש-השנה למ"ע ולחותמיהם, מצאתי לנחוץ לדבר מעט על אודות מטרת מה"ע ותועלתם, מבלי הבט כי דברים אלה נאמרו כבר, מדעתי כי לא נתקבלו עוד. ולבי בטוח כי לא יחשדני כל קורא בפניה עצמית, אחרי שאין אני מו"ל מ"ע. מטרת מה"ע להועיל לעם ולתת לפניהם דרכים טובים, אשר נתברר טיבם בחקר העיוני, למען יקבלום בעולם המעשה לטוב להם. חיי האדם מלאים תמורות וכמעט כל יום מצמיח חדשה בארץ, אשר תפעל על הכלל ועל אישים פרטים. התמורות האלה תולדנה שאלות חדשים לבקרים, שאלות אשר אין לאל איש אחד, גם עשרה אנשים לפתור אותן. לפנינו בני ישראל יושבי רוסיא ביחוד מונחות שאלות אלה: שאלת חינוך הבנים והבנות, שאלת-הרבנים, שאלת המסחר, המלאכה ועבודת-האדמה, שאלת הנהגת המחיה והכלכלה, שאלת הכתוב ושיטותיהן. מלבד השאלות הכלליות האלה, ישנן גם שאלות פרטיות וזמניות הנוגעות למקומות מיוחדים ולקהילות פרטיות. השאלות האלה עומדות ברומו של עולמנו ובחיק פתרונן צפון גורלנו לטוב או לרע. לפתרון השאלות האלה דרושים מאמרים רבים או ספרים עבים לברר את הצד הטוב והצד הרע, וכל חלקי הסותר שבהן, ולא בחדש אחד ושנה אחת יבוא קץ לפתרונן, ולא בלי עיון רב ויגיעת-נפש נוכל לבוא עד תכליתן. בעקבי המחקר אוחזת גם השגיאה, ולרגלי השגיאה העיונית יבוא נזק רב בעולם המעשה. פתרון שאלות החיים מלאכת שמים היא, וכל המוסיף עליה אות אחת או גורע ממנה – כאלו מחריב עולם מלא. על כן נחוצים לעם מכה"ע הנוגעים בחיינו, ודברי סופרים חכמים אשר יבררו כל שאלה איש-איש לפי מבטו, ובהתאסף כל הדעות ובחקור איש את דברי רעהו יצא לאור משפט בעולם העיון. אשרי העם המטה אזניו לעצות מה"ע וסופריהם החפצים בטובתו, ולוקח לו את הפתרונים אשר העלו המה בעיונם ביגיעת-נפש – בהליכות המעשה. ואוי לו לעם ההולך חשכים במנה אבותיו אשר בידו, ומאטים אזניו לעל אשר ידברו לו סופריו וחכמיו. ממוצא הדברים האלה יבין כל קורא, כי חובת מה"ע היא: לעין ולהורות, וחובת – הקהל לשמוע ולעשות. מה"ע השומרים תפקידם רוח חיים המה באף עמם, המה ירוממו את קוראיהם תמיד למעלה למשכיל והמה עיני העם אשר למענו נוצרו. העם אשר אין לו מ"ע המביא במשפט כל שאלה הנוגעת לחייו, על עמדו יעמוד תמיד, ובהיות הזמן והחיים מתרוממים תמיד, נעים בלתי עומדים, יתרחקו הזמן והחיים מעל העם העומד תחתיו יום יום והיה העם ההוא נסוג אחור לא יצלח אל החיים. מה"ע אך המה המקשרים את העם אל החיים המלאים תנועה ותמורות, אך המה נותנים לפני העם את החיים אשר הוא צריך לחיות; מה"ע חייבים להציע את מחקרי העיון, הבאים מהליכות המעשה אשר קדמו להמחקרים ההם, לפעול בם על המעשה הבא, והקוראים לקבל את הדעות הברורות והמועילות, ילידי העיון, ולהתנהל על פיהם בדרך המעשה. מצבנו הרע, הנודע עתה בשפלותו גם לכל בני הדור הישן ולרגלי העניות אשר פרצה עתה בקרבנו, אם גם לא יאבו עוד לקבל עליהם את הדברים אשר יוכלו עוד לתקן אותו,– נסבתו אך דבר אחד, והוא, היות העיון והמעשה שני דברים שונים בנו. העיון הוא דבר בפני עצמו והמעשה דבר בפני עצמו. העיון יוכיח מומי איש ואיש, חסרוני דור ודור ומזהיר את העם להישמר מכל דרך משחת ולשנות את הליכות המעשה, והמעשה יאחז דרכו ונוהג במנהגו, כמו לא ידע שיש בעולם איזה "עיון". כל השאלות אשר זכרתי נתבררו כבר פעמים מספר במה"ע, אם מעט ואם הרבה, ואך מעטים מאד היו השומעים לפתרון השאלות והקובעים אותו להלכה ולמעשה בארח חייהם, והמה באמת שמחים היום בגורלם, ויתר האנשים, אשר בשאט נפשם או בהיותם כחולמים או בהאמינם באמונה שלמה, כי הדברים שהם שומעים לאחרים נאמרו ולא להם – הנם היום ברעתם. אך עוד יותר ידוה לב כל אוהב עמו קראות, כי מלבד שאין הקהל שלנו שם לב לעשות כדברי מכה"ע, עוד יתרה הוא עושה: אינו קורא ואינו יודע מה מכל אשר יציעו לפניו. שני מכתבי-עתים יוצאים בארצנו, "הכרמל" ו"המליץ", שניהם עמלים לטובת העם, מעינים בשאלות החיים, ומצעים את עיונם לפני הקהל להביא את העיון לידי מעשה, אבל מעטים מאד חותמי המכה"ע האלה, בעוד המה החותמים על מה"ע היוצאים בחוץ-לארץ, שאין בהם עצה עיונית לטובת העם; מ"ע שאינם מציעים כל דבר עיון לארחות המעשה. עד מתי נהיה כאבותינו בימי הבית הראשון, אשר פנו ערף לכל אלה אשר הטיפו להם מוסרם הטוב, ויטו אזנם אך לדברי האנשים אשר רפאו את שבר עמם על נקלה לאמור "שלום שלום"? מאד השתוממתי לקרוא דברים אלה, מאד השתוממתי לשמוע דברים כאלה יוצאים מפי מו"ל, אשר התפאר כמה פעמים בתשובותיו שהוא משיב להאנשים אשר לא ישאלו אותו, כי יודע הוא הלכות הרעקדאציאן, ובכח הרשות הנתון לכל סופר להגיד דעתו במ"ע כאשר עם לבבו, כאשר הוכיח זה כבר הרב המו"ל את הכרמל במאמרו היקר "תשובה מאהבה" (שנה שביעית גליון 13), הנני מפרסם את תמיהתי: האמנם דבר יתר הוא העיון, ועצות ותוכחות לא נחשבו במאומה? האמנם לא בעצות ותוכחות עשו סופרי כל עם ועם פעולתם, ולא בדבר שפתותיהם הועילו לשומעי לקחם? האם אספת כסף לעניים הוא מטרת מו"ל מ"ע? אמנם כן האוסף כסף לצרכי עניים הגועים ברעב איש נכבד הוא, וראוי לתהלה אם בינתו טהורה בלי פניה עצמית, אך לא בזה הוא יוצא ידי חובת מו"ל מכתב-עתי, ולא זאת התועלת הדרושה ממכתבי-עת, שאך בזאת יתהלל, תכלית מטרתו לרומם את קוראיו, להניעם עם תנועת החיים ולהשכילם ולהיות להם לעינים על דרכם, והמו"ל מכתב-עתי המבקש להרבות חותמיו בזכותו בעצמו, בעבור היותו מאסף כסף וכדומה, מעיד על עצמו שאיננו יודע ואינו מבין תכלית מכתבי-העת בימים האלה. אין אני חושד את המו"ל, שהוא חפץ לבוא על שכרו בעבור היותו מקבץ נדבות, או שנעשה מקבץ נדבות למען יוכל בזה להתגדר במלאכתו ולהפיץ את עליו עוד יותר, שהרי הוא בעצמו אומר תמיד אחרת, ועוד בהגיוניו בגליון ההוא יאמר: "רק טובת ותועלת הכלל היא מטרתנו". אך מדוע זה ילעג לעצות ותוכחות, מדוע לא ישים לב שהעיון הוא קודם למעשה ובאין עיון אין מעשה, וכמו שאמרו חז"ל: "גדול התלמוד שמביא לידי מעשה"? אם כל תועלתו הוא בקבוץ כסף על ידי קולותיו שהוא קורא במה"ע שלו, הנה מלבד שאין אנחנו קלי הדעת להאמין כי אחינו באשכנז, בצרפת, באנגליה ובאמעריקא, שרק מתי מספר בהם הקוראים במ"ע הכתובים עברית, התעוררו לקול קריאת "המגיד" ומלבד שלפ"ז הנה ראוי לבני הארצות ההם להחזיק את המה"ע ההוא ולא ליושבי רוססיא שהם יודעים בעצמם את מצבם הרע ואין לאל ידם להושיע בכסף, – מלבד זה מה הועיל המ"ע ההוא עד בוא שנת הרעב, ומה יועיל עתה בכלות עבודת קבוץ הנדבות? אך רב לי לדבר במתהללים בשוא, באנשים אשר לא יבינו מטרת מ"ע ולועגים לעצות ותוכחות לעם, ומוצאים מקראות לבטל בהם מאמר יקר ערך כהמאמר "תקות עניים". רב לי לדבר באנשים אשר אין רוח עצה בהגיוניהם ואשר בהגידם תוכחות ובשאלם את הרבנים: "איך יכלו לראות זה שנים רבות ברעה המוצאת את עמם" – שכחו כי השאלה הזאת תסב גם עליהם. גם המה ראו יתר משתים-עשרה שנים באסון העם ולא התבוננו. רב לי לדבר בהם, כי לא עמהם מטרתי לדבר; אך אל אחינו יושבי רוססיא. עליהם לדעת, כי באה העת כי ישימו עינם באמת ובתמים על הטוב להם. באה העת להכיר את טובת העיון והכרחו אל המעשה, לוא רבו החותמים על שני מה"ע העברים היוצאים בארצנו מיום צאתם לאור, לוא נשמעו דבריהם לאזני קוראיהם, לוא לקחו הקוראים את עצתם ותוכחתם לנר לרגלם בהליכות החיים והמעשה, כי אז בלי ספק נשתנו מאז דברים רבים בחיינו לטובה והרעה אשר נתכה עלינו לא היתה גדולה באיכותה ובכמותה כמו שהיא עתה; ולא נצרכנו לעזר נדבות אחינו בארצות אחרות ולא כשלנו כיום הזה! עת המעברה לנו העת הזאת, עת השנויים בחיי העיון ובחיי המעשה, עת התמורות ברוח העם, בספרותיו ובהליכות חייו. שנים רבות היינו כחולמים ונתרחקנו מחיי העולם. עתה התעוררו כל הכחות שהיו טמונים בקרבנו לרגלי החיים הבלתי נעים ובלתי בעלי תמורות שחיינו עד עתה ומתרוצצים לצאת לפעלם בחזקת היד. ההרגשות, הכחות והמחסורים יוצאים דחופים, ואיש את רעהו ידחקו. צרכי החיים מניעים את כחות ההתפתחות, וכחות ההתפתחות מעירים את ההרגשות. ההרגשות נופחות בעם רוח חיים של מדינה וחיי אזרחים, החיים ההווים דוחקים את מנהגי הימים שעברו והמנהגים הישנים נצבים לשטן אל חיי הזמן הזה. הפרנסה דוחקת את החינוך, והחינוך לא ידע דרכו איך ילך לבלתי הכשל בדרך הדת, הרוח הלאומי וחפץ החיים הצריך לעם, ועל סופרי מכה"ע לפלס כל השאלות האלה, למען יבוא איש על מקומו בשלום, למען לא יבוא לנו נזק מהשנויים הגדולים הבאים בעת הזאת לדתנו, לרוחנו הלאומי, ולחיינו המדיניים; עליהם להציע עיונם לפני דעת הקהל, ועל העם החובה מוטלת לקחת את המ"ע לקרוא בם, לשים דבריהם על לבם, ואת החוב לקבל ולשים אותו נר לרגליהם לנתיבותיהם. כבר אמרתי "בהכרמל" (שנה ששית גליון 29), כי בני ישראל יושבי-ארצנו לא יוכלו לחיות על פי מ"ע הדוגל בשם "האמת והשלום" לבד, כי בנוה שלום לא תפרח אמת בין בני עמנו בארצנו ומחרבות אמת ירחק שלום. עתה הנני מוסיף, כי בעת המעברה הזאת אין כל מקום לאחינו בארצנו לאמת ושלום. האמת לא נתבררה עוד, והשלום בין המפלגות השונות והסופרים שאין דעותיהם שוות, שלום שאיננו יליד סבלנות, אך יליד חפץ השתיקה והעצלות, מזיק מאד, מעכב בעד התפתחות הדעות ועמה התאחדות הלבבות. ע"כ מכ"ע הדוגל בשם האמת הבלתי ברורה והשלום המזיק לא יוכל להביא התועלת הדרושה לנו. מה הועיל המ"ע הזה, אשר רבו החתומים עליו ברוססיא, ואשר נקרא גם אצל חובשי בית-המדרש בשמחת-לב? האם פעל פעולתו עליה במשך שלש-עשרה שנה למען ימצאו להם נתיבות לחייהם, ולא יצטרכו לנדבות אחיהם בארצות אחרות?… התעוררו אחינו! דרשו את העיון אשר תמצאוהו במכתבי-העתים אשר ידגלו בשמו, דרשו את המחקר אשר יהיה לכם להועיל, ואספו אליכם את מכתבי-העתים אשר במחקרי החיים יסודם, ואז גם הם ירחיבו את גבול עיונם למען לא נוסיף עוד ללכת באפלה, למען נדע את הדרך אשר נלך בה, דרך הסלולה לפנינו על פני העיון והמחקר, ואז נמצא נתיבותינו גם בעולם המעשה ולא נלך עוד תועה, והיו העיון והמעשה לאחדים בידנו ולא יהיו עוד נפרדים, לטוב לנו בחיינו הרוחנים והמדיניים. המנגינה – ש. רוזובסקי בשנת 1894 הוציא ה' גאגזען בפטרבורג לאור את הספור הנפלא הזה בעשרים ושתים לשונות המתהלכות בארופה בתרגומם של סופרים נודעים. על פי בקשת המו"ל תרגמתי גם אנכי את הספור הזה עברית. האם ישבה על יד ערש בנה החולה. מה אבלה עליה נפשה ומה פחד לבבה, פן ילקח ממנה מחמד נפשה. פניו חורו מאד, אשמורות עיניו סוגרו, נשמת אפו כמעט לא נשמעה ורק לעתים רחוקות שאף הילד את הרוח עמוק עמוק אל קרבו, כמו נאנח משברון מתנים. ונפש האם השתוחחה עוד יותר, כמעט העיפה עין על היצור הקטן הזה. ופתאום נשמע קול דופק על הדלת, והנה איש זקן ועני בא הביתה. הזקן היה עטוף שמיכה עבה, כאדרת השער אשר יכסו בה את הסוסים ביום צנה ושלג; שמיכה כזאת תחם מאד, והימים הלא היו ימי חורף עזים וקרים. שכבת שלג וקרח כסתה את כל פני האדמה, ורוח סגריר נשב כחזקה בפני כל עובר בחוץ. בראות האשה, כי הזקן ירעד מקור, וכי נרדם הילד כרגע, ותקם ממושבה על ידי ערש בנה ותלך ותמלא צנצנת אחת שכר ותשפתהו אל התנור להחם אותו. ובעוד היא עושה הנה והנה, וישב הזקן על יד הערש ויחל לנענע את הילד. אחרי כלותה את מלאכתה, באה האם ותשב אצלו על הכסא, ותבט בחמלה אל בנה החולה ותקשיב לנשמת אפו, אשר כבדה עליו מאד, ותאחז בידו הקטנה והצנומה ותאמר: – האמנם לא תחשוב, אדוני, כי אתי ישאר הנער? אלהי החסד הן לא יקחהו ממני? הזקן – הוא הוא המות, אשר התחפש בדמות זקן – הניע ראשו באופן מוזר מאד, עד כי לא יכלה האשה לדעת, מה ענה אותה הזקן: "הן" או "לאו", האם הורידה את ראשה ארצה, וזרם דמעותיה נזל על לחייה, עוד מעט ותכבד עליה ראשה – כי שלשה ימים לילות לא סגרה האשה את עפעפי עיניה, – ותרדם כמעט קט, אפס כי בעוד התנערה האשה ותתחלחל מקור. – מה זאת! קראה האשה ותביט אל כל סביבה: הזקן איננו, וגם הילד איננו, האמנם לקח הזקן את מחמד נפשה? שם בפנת הבית נשמע קול נחרת מורה־שעות ישן נושן מאד. אנך העופרת כמעט הגיע לארץ… בום! נשמע קול האנך בנפלו ארצה, ומורה השעות נאלם דומיה. ותרץ האם האומללה החוצה ותקרא בקול גדול: בני, בני על השלג ישבה אשה עוטפת מעיל שחור וארוך מאד. ותאמר האשה אל אם הילד: המות בא אל ביתך, ואני ראיתיו בלכתו מזה וילדך על זרועותיו. הוא ימהר ללכת מאד, כי קלו מאילות רגליו, ואת אשר לקח לא ישיב לעולם. – הגידי נא לי, איזה הדרך הלך המות? התחננה האם: הראיני רק את הדרך, ואני אמצאהו. – יודעת אני את דרך המות, ענתה האשה עטופת השחורים: אפס כי לא אגיד לך, עד אם תשירי לי את כל שירותיך, אשר שרת על יד ערש בנך. מה אהבתי את שירותיך אלה! אנכי – הלא בת־הליל הנני, ואבוא יום יום בערב לשמוע שירותיך, גם ראיתי את בכיך, אשר תבכי, כאשר תשירי. – אנכי אשירה לך את כל שירותי, את כלן, את כלן אשירה לך, אבל אל נא תעצריני כיום, כי אצה אנכי מאד לרדוף אחר המות ולמצוא את בני. בת־הליל לא ענתה דבר, כמו נאלמה דומיה. אז ספקה האם את כפיה ותרם את קולה ותשיר ותבך, ותשיר ותבך. רבות היו שירותיה, אולם עוד רבות מהנה היו דמעות עיניה. ותאמר בת־הליל: – לכי הימינה אל יער האלונים המכוסה בערפל, כי שמה הלך המות ובנך על זרועותיו. ובבוא האשה אל פרשת דרכים בתוך היער, ותעמוד מלכת, כי לא ידעה עוד איזה הדרך תלך. על פרשת עמד עץ אטד אחד, אשר נצל החורף את כל עדיו מעליו; אין עלה ואין פרח, כי היה החורף עז מאד; כפור ושלג כסו את ענפיו, ואץ האטד היה כמעט לנציב קרח. – העבר פה המות עם בני? – האמנם כי עבר המות דרך הנה, ענה עץ האטד: אבל אנכי לא אגיד לך, אנה הלך מזה, עד אם תחבקיני בזרועותיך ותחממי אותי על יד לבך, כי גוע אנכי מקור ועוד מעט ואהיה לנציב קרח. ותחבק האשה את האטד בזרועותיה ותלחצהו בחזקה אל לבם להחם אותו, וחוחיו החדים עלו בבשרה עד זוב דמה, – נטפי דם גדולים מאד. אפס כי תחת זה התכסה האטד בענפים דשנים ורעננים ויציץ ציץ ויגמול פרחים בליל החורף הקר, כי גדול החום מאד בלב אם אוהבת וקשת רוח! והאטד הראה לה את הדרך, ותלך האשה ותבוא אל ים גדול ורחב ידים. על שפת הים אין אניה ואין סירת דוגה. פני הים היו מכוסים בקרח דק; לעבור עליו ברגל לא יכלה האשה, פן ישבר הקרח, ותפול המימה; אבל גם לשחות בידיים לא נתנה הקרח, ובכל זאת רק דרך אחת היתה לפניה למצוא את בנה – לעבור את הים הגדול הזה, ותכרע האשה על ברכיה ותט ראשה לשתות מן הים ולהגיח את כל מימיו אל קרבה. הן לא יוכל בן אדם לעשות כדבר הזה, אבל האם האומללה קותה לנפלאות. – לא! היה לא תהיה כדבר הזה, אמר הים אל האשה: הבי נא ונראה, אולי נוכל לכרות ברית בינותינו. הנה אוהב אנכי מאד לאסוף פנינים יקרים בבית גנזי, ופנינים זכים וטהורים כעיניך לא ראיתי מעודי. הזילי איפוא אלי את פניני עיניך עם דמעותיך יחד, ובגלל הדבר הזה אשאך מהר אל עבר הים השני, אל המקום אשר שם נטע המות את גנו – גן עצים וגן פרחים, אשר על כל צמח וכל פרח בו – הם חיי בן תמותה פה על הארץ. – הוי! את כל אשר לי אתן בעד נפש בני, לו רק יכולתי למצאהו, קראה בקול בוכים, ותוסף לבכות עוד, עד כי נגרו עיניה מחוריהן ותפולנה אל תוך הים, ותהיינה שם עמוק עמוק בנבכי התהום לשני פנינים יקרים מאד. והים קרב אל האשה וירימה מן הארץ וישא אותה על מרומי גליו כמו על כנפי רוח, ובמעוף אחד הציגה על עבר הים השני, באשר עמד בית גדול ונפלא מאד. מה זאת, אם הר נשא מכוסה בחורש מצל ומערות כפים עוברות בין בתריו, או גנת ביתן – זאת לא יכול להגיד איש; אבל האשה הן לא ראתה מאומה, כי כבר הזילה את עיניה אל הים עם דמעותיה יחד. – איה איפה אמצא את המות, אשר חטף את ילדי ממני? – עוד לא שב המות הנה, ענתה אשה זקנה, אשר היתה נוטרת הכרמים בגן המות; אבל איככה איפוא באת הנה, ומי היה בעוזרך? – האלהים בשמים! ענתה האם: כי אל רחום וחנון הוא, רחמי נא איפוא עלי והגידי לי, איה אמצא את בני מחמד נפשי? – אנכי הן לא ידעתיו, ענתה האשה הזקנה: ואת, הלא עורת עינים הנך ולא תוכלי לראות, עצים רבים וצמחים רבים נבלו בלילה הזה, עוד מעט ויבוא המות לטעת אותם בגן אחר. הלא תדעי, כי כל בן תמותה, אשר יולד בחלד, יש לו עץ־חיים או פרח־חיים, לאיש ואיש לפי תכונתו, פה בגן הזה, למראה עינים הם ככל שאר הצמחים, אשר על פני האדמה, אבל לב דופק בקרבם… ואחרי אשר יש לב דופק גם לילד, על כן הואילי נא לעבור על פני כל הצמחים האלה, אולי תכירי את דפיקת לב בנך; אבל מה תתני לי, אם אגיד לך, מה לעשות אחרי כן? – מאומה אין בידי לתת לך, ענתה האם מרת הנפש: אבל נכונה אנכי ללכת למענך עד קצוי הארץ. – מה לי ולקצוי הארץ? אמרה האשה נוטרת הכרמים; אבל את הלא תוכלי לתת לי את שערות ראשך הארוכות והשחורות כעורב, הלא ידעת כי יפות הן מאד ועל כן מצאו חן גם בעיני. אנכי אתן לך תחתיהן את שערותי, אשר הלבינו מזוקן; הלא טוב שער לבן מקרחת! – רק את זאת לבד תבקשי ממני? ענתה האם – בשמחת לבב אתנה אותן לך! ותתן האם להזקנה את שערותיה היפות והשחורות כעורב ותקח ממנה תחתן את שערה הלבן כשלג. ואחרי כן באו שתי הנשים אל גנת ביתן המות, באשר צמחו עצים ופרחים צפופים איש על יד רעהו. פה נראו חבצלות רכות וענוגות תחת כובעות של זכוכית, ועל ידן פרחי שושן חכלילי־עין גדולים ובריאים, גם צמחי מים רבים גדלו שם. יש אשר עליהם לחים ורטובים, ויש אשר עלים נובלים ויבשים כי אכלתם התולעת, או סרטן שחור, אשר מלקחים חדים לו, עלה בהם וילחץ את גבעולם. גם עצי תמר דשנים ורעננים גדלו שם, גם עצי אלה ואלון רבי־צאלים, גם עשבי בושם שונים: כמון וקצח, נרד וקנמון. וכל עץ ועץ וכל פרח ופרח נקראו איש איש בשמו, כי כל עץ וכל פרח – רק חיי בני אדם הם, המפוזרים ומפורדים על פני כל האדמה למקצה הארץ ועד קצה! זה בארץ הסינים, וזה בגרנלדיה וזה בארץ לא נודעה. בין הצמחים האלה נראו גם עצים גדולים, שנטעו בעציצים קטנים, אשר לא יכלו להכיל את שרשיהם הרבים, ואשר כמעט נבקעו לרסיסים; תחת זה נמצאו גם צמחים קטנים ואומללים נטעים בעציצים רחבי ידים, מלאים אדמה שמנה ופוריה ומכוסים באזוב רך להגן עליהם משרב וקור. – אות הוא כי יד דואגת ונפש אוהבת טפחה ורבתה אותם. האם האומללה הטתה את ראשה אל כל פרח ופרח, ותשמע ותקשיב אל קול דפיקת לבו, ובין רבבות הצמחים הכירה את לבב ילדה מחמד נפשה. – הנה הנהו! קראה האם, ותושט את ידה אל פרח קטן אחד, אשר עין תכלת לו, ואשר הוריד את ראש נצנו ביגון ארצה. – אל תגעי בפרח! קראה האשה הזקנה: אל תגעי בפרח, פן יבולע לו, אבל עמדי על ידו, וכאשר יבוא המות – הנני מחכה אל בואו מרגע לרגע, – אל תתני לו לעקר אותו מעציצו. גערי בו והעידי בו, כי אם לא ירף מבנך, אז תשחית הצמחים אשר בגן, דבריך אלה יביאו פחד בלבו, כי ערב יערב המות מעם האלהים את נפש כל חי, ומבלעדי רצונו לא יעקר כל פרח בגן הזה. ופתאום נשב רוח קור וקפאון מסביב, ותדע האשה עורת העינים, כי בא המות. – איככה זה מצאת את הדרך – אני… אם אנכי! ענתה האשה. והמות הושיט את ידו הארוכה אל פרח התכלת הענוג והרך… אולם האם מהרה לכסותו בשתי ידיה, אך נזהרה לבלתי נגוע בעליו הרכים, למען אשר לא יבולע להם. והמות נשב מפיו את רוחו על ידי האם, ותרגיש האם, כי נשמת המות קרה היא מרוח צפון, ותרפינה ידיה, ותפולנה באין אונים. – מי הקשה אלי וישלם – אמת המות; ואת תחפצי להתחרות אתי! האלהים בשמים הלא חזק הוא ממך. – אנכי רק את פקודתו אשמורה! שומר גנו הנני, ואקח יום יום את הפרחים ואת הצמחים, אשר בגן הזה, ואטעם שמה בפרדס בעדן גן אלהים בארץ לא נודעה… אבל איככה יוסיפו שם לצמוח, ומה יהי שם משפטם, זאת לא אוכל להגיד לך. – השיבה לי את ילדי! קראה האם ותבך ותתחנן אליו. ופתאום הושיטה את שתי ידיה ותאחז בשני פרחים יפים מאד ותקרא בקול גדול: שרש אשרש את כל פרחיך, אם לא תרף מבני, כי אשה מרת נפש אני! אל תגעי במו – אמר אליה המות; הנה זה אמרת, כי אמללה ושכלה את, החפץ תחפצי, כי עוד אם אחת תהיה אמללה ושכלה כמוך? – עוד אם אחת! שנתה אחרי דבריו האשה במר נפשה ותסיר את ידיה מן הפרחים. – הא לך את עיניך – הוסיף המות ויאמר: הנה העליתי אותן בחרמי מן הים, יען מצאו חן בעיני בברק זהרן, רק אז, בעשותי זאת, לא ידעתי עוד, כי עיניך הן, קחי אותן לך – הלא זכות ויפות הן עתה מאשר לפנים – והביטי פה אל באר המים העמוק הזה, הנה אנכי קורא בשם את הפרחים אשר חפצת להשחית, ואת תראי בבאר המים כבמחזה את כל חייהם פה על הארץ. הביטי איפוא וראי, את אשר חפצת להשחית! והאם הביטה אל באר המים; נעים היה לראות את הטוב ואת החסד, אשר הביאו חיי הפרח האחד לכל יושבי תבל, אושר אין קץ ושמחה בלי מצרים שפך הפרח הזה על כל סביביו, האם הביטה גם על חיי הפרח השני – הוי! רק עוני ומחסור, רק צרה ויגון באין כל תוחלת ותקוה… – גורל האחד, אמר המות, וגורל השני – שניהם מאת האלהים המה! – אבל מי משני הפרחים האלה הוא פרח האושר ומי מהם פרח היגון? שאלה האם. – זאת לא אגידה לך, ענה המות: אבל דעי איפוא, כי בגורל האחד משני הפרחים האלה ראית את גורל בנך, את כל ימי חייו העתידים לבוא. ותצעק האשה בקול פחדים נורא מאד ותאמר: – אבל מה גורל בני מחמד נפשי, הוי הגידה לי; אנא הצילה את הילד נקי הלבב, הצילה את בני מכל הרעות והנוראות האלה, אנא קחהו, שאהו אל עדן גן האלהים, אל נא תזכור את דמעותי ואת תחנוני, אל נע תזכור, את כל אשר דברתי ואת כל אשר עשיתי! – אני לא אבין לדבריך הפעם, אמר המות אל האשה: התחפצי, כי אשיב לך את הילד או כי אשאהו אל ארץ לא נודעה? והאם פרשה את כפיה ותפול על ברכיה ותתחנן אל האלהים: אנא אל אלהי הרוחות לכל בשר! אל נא תשמע לקולי ולתחנוני בשאלי ממך את הרע בעיניך, רב החסד, אל נא תשמע לקולי, אל נא תשמע לקולי! ותורד האשה את ראשה ארצה… והמות נשא את הילד אל ארץ לא נודעה… גורל מאמרי "נוספות לארחות התלמוד" לא היה כגורל שאר מאמרים בשאלות החיים, אשר לא נודע כי באו במה"ע באין משים לב להם, ודברי אשר דברתי בו לא היה כדברים אשר אין פונה אליהם; להפך, המאמר ההוא ירד חדרי בטן רבים, אשר התעוררו עלי למלחמה, ומלבד התלאות הרבות והפחדים אשר עברו עלי בעיר ווילקאמיר, בעדו, שבגללם הרחקתי נדוד, ומלבד אשר בגללו הייתי לשיחה בפי בטלנים צבועים וחסרי לב במ"ע "הלבנון" ש"ז, ובמגלה חדשה במאסף חדש הנוסד בווילנא בשם "מלחמה בשלום", – מלבד כל אלה באה שאלתי, כי גאוני הדור שמו אל לבם, כי לא עת לחשות היא, ויתעוררו להשיב על דברי במה"ע "המליץ והלבנון". הרב הגאון מ' גימפל יפה והרב החכם מ' יחיאל מיכל פינס השיבו על דברי בשני מה"ע האלה; והרב הגאון מ' יוסף זכריה שטערן והרה"ג מ' אלכסנדר משה לפידות ועליהם נלוה עוד מגיד אחד מכפר גירטעגאלי במחוז זאמוט השיבו על דברי בהלבנון, תשובות בלולות בחרפות וגידופים. אם יש לכנות את דבריהם בשם תשובה על שאלותי ע"ז ישפוט כל קורא דבריהם, אך על כל פנים לדעתם הם הלא השיבו. האמנם, נודע לכל הוגה בספרותנו הדתית, כי מימות ראשוני חכמי המשנה, הנקראים בשם "סופרים", עד בעל "פרחי תשובה" והבאים אחריו – לא באמונת חכמים נקבעה ההלכה בדור שחיו בו בעלי המחלוקת, רק על פי משא ומתן והצעת דברי הטענות והמענות בשני חלקי הסותר. אין דתנו כדת האפיפיורית, אשר כל פרטיה ועניניה מסורים אך לאבי הכנסיה, לגרוע ולהוסיף, להתיר ולאסור כרצונו; ואין טעמי תורתנו כסתרי חרטומי מצרים, הנסתרים מכל איש זולתם. תורת אמת וחקים צדיקים נתן לנו ה' אלהינו לטוב כל הימים, ורוחם יהיה למנהל לנו בכל דור ודור, בחליפות העתים ותמורות המקומות, וברוח זה נשפוט על כל ענין דתי וצרך האומה ותקנתה, ביחוסם אל רוח דור דור וזמנו, דור דור ומקומו, מבלי אשר נגרע אחת מכל מצות ה'; ורשות נתונה לכלנו לחקור, להעיר ולהציע דעותינו לפני חכמי הדור, מבלי להאמין בעינים עצומות ובלב טפש באיזה אויטאריטעט; – ובכח הרשות הזה הנני להשיב דברי דין להמשיבים על דברי. ובטרם אחל תשובתי הנני מודיע, כי ספרים רבים מספרות התלמודית, ובתוכם גם מסכתות רבות וחלקי ש"ע וספרי שו"ת הנצרכים לי למלאכתי זאת חסרים לי בשבתי באדעססא, וכי הגיעו לידי בימים האלה, בפעם הראשונה, מחברות "החלוץ", אשר מתוכן אקח לפעמים דברי גאוני דור ודור המובאים שם במקום שהמה דרושים לי לרגל מלאכתי. הגאון יפה, אחרי אשר חשדני, כי נטיתי במאמרי "נוספות" לדעת יש"ר ב"בחינת הקבלה", שסתרתי במאמרי "ארחות התלמוד", ואחרי אשר כתב עלי, שנהגתי "מנהג אוהבי הנצוח לבחור מתלמוד מאמרים יחידים, המתעים מארחות התלמוד בכלל" והבטלים באלפי אחרים, מלבד מה שאין עדותי מכוונת למתבונן במאמרים ההם במקומם, ביחוסם להקודם והמאוחר – מבלי הביא כל מופת לדבריו בענין כזה שבו הוא נותן אותי למתעה בזדון לב, – (המליץ ש"ע נו' 23) אחרי כל אלה יבוא לתשובותיו העקריות. על אשר שאלתי על הפוסקים הלכה מדברי אגדה, שאין למדים ממנה, לפי הכלל הנודע – ישיב, הגאון יפה, שתי תשובות: א) הלא ראינו כי בעלי אגדה מקשים מאגדה להלכה; ב) כי בירושלמי דפיאה חשב שלשה דברים, שאין למדים מהם: הלכות, אגדות ותוספתות; וכמו שאין להחליט, שאין למדים מן ההלכות והתוספות כי אם במקום שהן נגד התלמוד, כן הוא בלי ספק גם באגדות, שנזכרו יחד עם הראשונות, והוא תומך דבריו אלה בדברי הגאון חיות. אך שתי התשובות האלה אין בכחן להטות שכמנו גם לעול האגדות. התשובה הראשונה בטלה מדברי על אדות הפלפול שבתלמוד, שאין מביאים ממנו כל ראיה וכמו שהוכחתי במאמרי "נוספות" ועוד אוסיף לזה ראיות במרוצת דברי במאמר זה; ותשובתו השנית גם היא אין לה יסוד, כי מלבד שהפוסקים מן ההלכות והתוספתות היו אחרי חתימת התלמוד, שהם אויטאריטאטים שאין אנחנו משעבדים להם – מלבד זה עוד לא נודע לנו, אם באמת פוסקים הלכה מן ההלכות והתוספות. לדברי הרשב"ם במס' בבא בתרא ק"ל: מלת "הלכה" באורה, שאם נאמר במשנה על איזה תנא: "והלכה כדבריו" שאין סומכים על פסק זה, ולדברי הר"ש מקינון (הובאו בשל"ה במאמר "תורה שבע"פ" ובקצור כללי הגמרא שסביב "מבוא התלמוד" לר"ש הנגיד) הנקרא בתלמוד בשם "תוספתא" אין זה מה שאנחנו קוראים בשם "תוספתא". ודברי הגאון חיות אינם מספיקים, כי נודע לנו דרך הגאון הזה, אשר פחד מקנאים שנפל עליו וחופש בעלי האסיפות בברוינשווייג שבימיו הסבו לו לדבר דברים, שבעבורם חשדהו הגאון שי"ר (כרם חמד חלק ששי) בתככים והתחסדות, וסמך יותר מדאי על אויטאריטאטים אחרונים (וכמ"ש גם במגלה עפה) שעל האמונה בם אנחנו דנים. ובלעדי זה אשאל את הגאון יפה ויורני, במה כח האגדות גדול לפסוק מהן? הלא אין בהן לא מהמדות שהתורה נדרשת בהן להלכה, לא סייג וגדר, לא תקנה וגזרה, ולא דבר הנאסר במנין ודרך אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא?! על שאלתי על המפלפלים לתרץ דעת הרמב"ם, שלא פסק לטהר בספק אם קדמה בהרת לשער לבן, כדברי הקב"ה ורבה בר נחמני, יאמר הגאון עלי: "לא התבונן בארחות התלמוד ושבילי ההגדה בינה הגיונית כאחד הפוסקים אשר התעולל בהם, ולא ירד לסוף דעתם". ויבאר דבריו אלה, כי בכל משלי עם ועם, מלבד המוסר הנלמד מתוכם, שהוא מטרתם, מלבד זה נכיר בם טבע הברואים, שהם המדברים במשל; וא"כ גם בציור אגדה זאת, מלבד הכונה הנודעת להם בספורם זה נכיר, כי היה דעת החכמים ממשלי המשל הזה, בשומם הוראת ההלכה לטהר בפי הקב"ה, שלו יתייחסו כל תכלית האמיתיות שנוכל לצייר, ובפי רבה, היחיד בנגעים – שבאמת היתה שומה בפיהם, שההלכה בספק זה הוא טהור באין כל ספק. ואם אמנם דבריו אלה מושכלות הם, אך הרמב"ם לא חשב כזאת, כאשר תעיד הוראתו, וגם המקשים על דבריו, שבפיהם ישים הגאון את ההתנצלות הזאת, לא כן ידמו, כי לפ"ז אין מקום לתשובתם אשר השיבו בעצמם על שאלתם. ובאמת נוכל לאמר, כי לא מצד היות הלכה בספק הזה לטהר יחסו דין הטהרה להקב"ה, כי אם מאשר לא אבו ליחס לו ית"ש הוראת הלכה לטמא. מה שנוגע לדברי הגאון שי"ר, ודברי לתרץ דבריו, שלא קבלם הגאון, לא אתוכח עמו, מאין לי ראיה ברורה המכרחת אמתת דברי שי"ר. ומה שהתאמץ לדחות דברי שאמרתי: "התלמוד הוא אספת דעות שונות כו' על כן נמצאו בו דעות מתנגדות גם באמונת הלב כמו בהלכה" – לא אדע מה בצע להגאון בדחית דעה אמתית כזאת? האם יאמין, כי כל חכמי התלמוד היו שוים בדעותיהם, שהוא נמנע בטבע אנשים שונים? האם יכחיש הגאון במחלוקת שמואל ור' יוחנן באיכות ימי המשיח (ברכות ל"ד) ובמחלוקת החכמים, אם היושב בתענית נקרא קדוש או חוטא? (תענית י"א) האם לא נאמר לר' חנינא בן תרדיון: אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר מן השמים ירחמו? (ע"ז י"ח) האם לא אמר ר' אבהו: שכינה במערב (א"כ האל נמצא מחוץ לעולם) ודעת רב ששת, שהשכינה בכל מקום (כדעת האומרים שהאל מלא כל העולם, ואין מקום ריק ממנו) (בבא בתרא כ"ה) וכאלה נמצא למאות? ומה שאמר, כי הוספתי במוסגר תיבת "טבעית" שלא נמצאה בגמרא, הנה לא מלבי הוספתי זאת, אך מפירש"י בשבת (ס"ז) שם, ומדברי "המורה" ח"ז פל"ז, שהביא בעצמו. על מה שנלחם הגאון בעד בעל שה"ג ושאר הפוסקים מחלומות – אין כדאי לדבר בזה… עוד יאמר הגאון: "גם מהלומת האגרוף אשר העבירו בחלקת לשונו בלעג, מוזכר במדרש "קהלת" ומנהג קדום ומפורש טעמו" – והנה אין חפצי להתנצל על לעגי זה, – אך זאת אבקש מכל אשר יאבו להשיב על דברי, כי לא יבואו עלי בנשק מדרשים ומנהגים קדומים. באה העת לשפוט על כל דבר ביסודו, ברוחו ובטעמו, לא להקדיש כל הבל בעבור זקנתו. לא יאות לנו להקדיש כל מורשת קדומים באשר עתיקה היא, כאשר לא נוכל לבטל את הדת בשם המאה התשע עשרה; לא כל הנעשה והנחשב במאה התשע עשרה יסודתו ברוח השכלה ודעת ולא כל מורשת קדומים נקדשת בקדושת הדת!… על אדות טלטול ס"ת לחבושים, כבר השיבותי במאמרי "מגלה עפה", מה שיש בו די, לענין לא-רם כזה. "ובכלל הנני מגיד לו, יוסיף הגאון, כי דברי המאמר הזה בעיני כמביא בירור מאמתת הדבר על סותרו ומצדקת העדים על שקרם, כי ממאמרים אחדים בודדים ומקוטעים שמצא לו וקרא להם בשם "ארחות התלמוד" ירצה לברר, שכל דברי התלמוד דחויין ורק ע"ד החידוד והפלפול, וגם סוגית הגמרא שחקרו להלכה וקבעום רבנן סבוראי והגאונים, שהיו סמוכים להם, כמו השאלתות ובעה"ג ודומיהם הרי"ף והרמב"ם, ומאז דרכם זה נמסר לנו לדור דורים, ועם כל זה יאמר בפה מלא, כי הוא רק לחדד ולא לקבוע הלכה ובכן יתפלא הגאון עלי, איך ע"פ דברים כאלה קראתי מלא רועים לתקן את הדת ולהקל על השו"ע? אם אמנם רבים כזבים דברו עלי רוגנים ע"ד מאמרי "נוספות", וחושבי שקר בווילקאמיר הוציאו עלי דבה, כי בו כתבתי להתיר תרנגולת צלויה בחמאה ולעקור שבעה נקיים, והסוחר הזקן רא"ק, אשר עמד לפנים לימיני, כאשר הודעתי בהכרמל (שנה ששית גליון 20), ואשר נהפך לרודף לי, לבקשת חתנו החריף הצבוע (ששניהם קראו ההוא, וימצאו בו דברי הנו"ב על אדות דם טוהר ויאמתו על כן גם את הדבה האחרונה) הוציא פסק הלכה, כי בני פסולים הם וחשש נדות חלה עליהם – הנה ראוים הדברים למי שאמרם, כי נאוים דברי שקר חדלי אישים; אך לשמוע עלילות כאלה מפי הגאון ר' גימפל יפה – לא קויתי מעודי! יואל נא הגאון להראות המקום, שבו כתבתי שכל דברי התלמוד דחויים ולא נאמרו רק ע"ד הפלפול, ואם לא – הלא יתן תודה כי מכלל כעסו בא לידי טעות, וממנה – לחשוד חשד של חנם! לא על התלמוד אמרתי שאיננו רק לחדד, כי אם על הפלפול שבתלמוד, ודברי חזקתי שם במופתים; ובהיות הדבר הזה לא לרצון לפני רבים, ויסוד גדול להתקונים שעל אודותם אדבר, הנני להוסיף מופתים מספר על אמתת המשפט הזה. חלק גדול מהלכות שהיו נהוגות בישראל וממעשי יום יום באו אל תוך התלמוד, הנן מהלכות מדינה, כאשר כניתי אותן במאמרי "מדרש סופרים". הלכות מספר מהן אזכיר עתה, כמו: איסור מקח וממכר בשבת, קידושין בשטר וביאה וכו', דיני שליחות, פרטי עניני עבד ואמה, קניתם ומכירתם, תולדות הנזיקין לארבעה האבות הנזכרים בתורה, חזקה בשלש שנים, ורוב דיני ממונות. בהמיר עם את מצבו בתקופות מאות שנים ובשנותו את דרכיו לפי חליפות העתים ותמורות המקומות שהוא חי בהם – בהכרח יתרבו צרכיו, פרטי מחסורי חייו ומפעליו; ובהיות העם ההוא שומר תורת אלוהיו ונוצר משפט האדם, בהכרח יתרבו והחכמים המנהלים את העם, בבוא לפניהם שאלות כאלה, מחויבים לשפוט עליהם ברוח התורה וברוח המשפט המגין על כל איש לבל יהיה כרמש לא מושל בו. אם תבוא לפניהם שאלה, אם המסחר והוצאת המשא מבית לרשות הרבים למכרו אסור בשבת כעשית מלאכה, אם לא? הנה המה יענו, כי בהיות מטרת הדת לתת מנוחה ביום השבת לעם, אין הבדל בין עבודת מלאכה ועבודת מסחר. אם ישאל איש את השופט, אם חייב הגנב לשלם תשלומי כפל בעד הגנבה שנמצאה בחצרו? הנה יענה, מבלי אשר יצטרך לדרשת "המצא תמצא" (ב"ק ס"ה), כי אחרי שמה התורה ענש על הגנב לשלם תשלומי כפל, איך יפטרהו החצר? הלכות כאלה ישימו ראשי העם וחכמיו לפני עמם ברוח דת וברוח משפט; יתקנו להם אופנים לקדש על ידם אשה, בלי ג"ש "קיחה קיחה משדה עפרון" או "אין כסף לאדון זה, אבל יש כסף לאדון אחר, ויצתה והיתה איתקש הויה ליציאה" (קידושין פ"ק) כי אין הקידושין בעצמם, וכ"ש אופני עשיתם, תכלית הברית שבין איש לאשתו; הקידושין הם דברי הברית וההסכמה של שני הצדדים, ובאופן שיהיו לא יצאו מכלל הסכמת שניהם; ורק להשוות את כל אנשי האומה בדבר הנכבד הזה מצאו החכמים נכון לפניהם לתת לאופן מעשה הקידושין אך שלשה דרכים. הדרך הראשון היה נהוג גם בימי הושע הנביא (הושע ג') אך גם בזמן התורה קנו אשה בכסף. מהיות אז הבת כמקנת כסף לאביה – היה הרשות בידו, למכרה לאמה ולתתה לאשה לכל אשר יחפוץ בו, כעדות המקראות "וכי ימכור איש את בתו לאמה, (שמות כ"א) "את בתי נתתי לאיש הזה" (דברים כ"ב), לא שכן היה חפץ התורה, רק לא אסרה הדבר, ותניח את המנהג הזר הזה לנוהגים בו. בהיותם תחת ממשלת הפרסים, שבהם משל האב אך על הבת הקטנה, לא על הבוגרת, כי היא, הבוגרת, קבלה בעצמה קידושיה (כעדות הרב החכם יה"ש בהחלוץ ח"ז צד 42), חדלו גם חכמי ישראל לשלול הרשות והחופש מאת הבוגרת, ושלטון האב על הנערה, שנהג בין הפרסיים, נשאר בתקפו גם בעמנו; וכן באו לנו עוד דינים בענין זה ממבט שפל זה, לא ממקראות התורה, לא בא להם דין אפשרות השליחות, שאי אפשר לחיות בלעדיו – מאות הח' שבמלת "ושלחה" שאיננה יתירה… הדרך השלישי כנראה נהג גם בזמן התורה (ע"י דברים כ"ב י"ג, כ"ב א') והשטר הלא היא תעודת ההסכם בכל דבר. וכן עניני קנית עבד, שפחה ואמה ומכירתם ושאר ההלכות אשר זכרתי, אשר כל מבין דבר לאשורו יאמר, כי הם תולדות הזמן, הצרכים ושנוי המצב לתקון העולם; לא תולדות המקראות ע"פ דרשות ואסמכתות רחוקות, שנאמרו לסבה אשר כתבתי במאמרי "מדרש סופרים". הלא נראה כמה עמלו האמוראים בדחוקים רבים, למצוא מלאכת העברת ד' אמות בר"ה במשכן (שבת צ"ז), וחזקה שלש שנים – במקרא (בבא בתרא), ואך אחרי אשר היה כל עמלם לריק, תלו את הראשונה בהלכתא, והאחרונה – בסברא. מכל אלה נבין, כי הפלפולים הרבים והארוכים, שנאמרו בתלמוד במקומות שונים על דינים כאלה, לפי דרשת האסמכתא שעליה נתלו – אינם רק על דרך החדוד! האמנם המאמינים בפלפול לא ישובו מאמונתם הבלתי נכונה הזאת ע"פ דברי אלה; ולהפך, מפלפולי התלמוד יוכיחו להכחיש דברי; על כן הנני לפניהם פלפולים שונים במקומות שונים בתלמוד, אשר כל מבין יכירם כי למותר הם ואינם רק פלפולים. הפלפול הראשון שבתלמוד יציג לפנינו משא ומתן זה: "ממאי דהאי "ובא השמש" – ביאת השמש והאי "וטהר" – טהר יומא, – דילמא ביאת אורו הוא, ומאי "וטהר"? טהר גברא? אמר רבה ב"ר שילא: אם כן לימא קרא "ויטהר"; מאי "וטהר"? – טהר יומא; מגמת פני הפלפול הזה לפרש את הבריתא הנזכרת שם (ברכות ב'), וזה צורתה: "ובא השמש וטהר" – ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה, ואין כפרתו מעכבתו לאכול בתרומה". הבריתא הזאת מפרשת את המקרא כפשוטו, שמלת "וטהר" היא לתשובת התנאי, ומוסבת על האדם הטובל (לא על היום שאיננו נזכר במקרא, מלבד שאין הפעל "טהר" נרדף בשום אופן עם פעל "עבר") ומאשר בסוף המקרא ההוא נאמר "ואחר יאכל מן הקדשים" (ויקרא כ"ב) שלדעת התנא הכונה בזה על תרומה, יצא לו הדין שזכר. עתה יאמר נא כל בעל שכל ישר, מה טיבו של פלפול זה? "הפת שעפשה כיון שרבתה מצה, מותרת" (פסחים ז') והקשו ע"ז בתלמוד, ממשנת "מעות שנמצאו" והשיבו תשובה שאיננה נכונה לפי ההגיון; אך באמת אין שני דינים אלה דומים, כי הפת לא תוקח בכל יום מן התבה עד תומה, ותוכל להשאר בתבה גם מהיום הראשון עד היום האחרון, ע"כ הולכים בזה אחר הרוב, אך שוקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יום, ע"כ נאמר "קמאי אזלי והני אחריני נינהו". "הכא במאי עסקינן כו' חסורי מחסרא והכי קתני" (שם ל"ז) כל זה למותר הוא, כי בעמוד השני נזכר תנא מסייע לריש לקיש. במחלוקת ר"א ורבנן בעירוב חמץ בדרשת "כל" (שם מ"ג) נודע כי יש דורשים מלת כל על כלל הדבר, ויש דורשים אותו על כל שהוא ממנו (סנהדרין ע"ח), ומאשר נאמר "כל מחמצת ידרשהו ר"א גם על כל שהוא, כלומר, בתערובות, ומאשר אין במקרא זה ענש כרת, יאמר ר"א שהאוכל תערובת חמץ עובר בלאו; והחכמים ידרשהו על כלל המחמצת, ואין להם מקור לאיסור לאו בתערובות, אך המקרא "כי כל אוכל מחמצת" לא יוכל גם ר"א לדרוש מקצת אוכל, וע"כ ידרשהו גם הוא לרבות את הנשים; והדרשות לנתחמץ מאליו ולחלב חולין, אינן רק אסמכתות שאין צורך להן. ובזה תבוא נכון מחלוקת ר"א ורבנן, מבלי אשר נצטרך אל הפלפול הארוך שבתלמוד, שהניח מקום לבעלי התוספות להוסיף עוד פלפול. "שנים אוחזין בטלית, זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כלה שלי וזה אומר כלה שלי" (ב"מ ב'). ברור הוא, באין כל ספק, שבאור משנה זו הוא כמו שבארה הרב החכם יה"ש (החלוץ ח"א במאמר "שגגת התלמוד" סי' ח') שהרישא כלל, והשאר – פרט המבאר את הכלל הקודם לו, וזה שיעור המשנה: שנים האוחזים אם זה לזה אומרים "כלה שלי" אז נשבעים שניהם וחולקים; ואם זה אומר "כלה שלי" וזה אומר "חציה שלי" אז נשבעים ואחד נוטל ג' חלקים, ואחד – רביע. וכל איש ישר הולך בשכלו ובהגיונו, ודה כי כן הוא באמת כונת המשנה, והתלמוד הלך בזה בדרך פלפול. במס' סנהדרין (נ"ט) הקשו על האומר שאדה"ר נאסר באכילת בשר, מבריתא האומרת, שהנחש קנא באדם, בראותו כי מלאכי השרת צלו בעדו בשר, והשיבו: התם בבשר היורד מן השמים; וחזרו ושאלו: ומי איכא בשר היורד מן השמים? והשיבו: "אין, כי הא דר"ש בן חלפתא כו'". מה יאמר ע"ז כל נבון, האין זה רק לחדד ולפלפל? "ודילמא תרי גברא דהוו שמיהו עורבים? כו' א"ל: איתרמאי מילתא דתרווייהו הוי שמייהו עורבים?" (חולין ה') גם תינוקות של בית רבן יודעים, כי שמות עצם פרטים, לא יבואו בה' הידיעה ובלשון רבים, האין זה אך פלפול? רוב פלפולי התלמוד נשענים רק על הדרשות, ובאמור הדורש, כי תנא פלוני למד הלכה פלונית מאות או ממלה יתרה (אם גם איננה יתרה מאומה), הנה יסובבהו המקשה בפלפולים: "ואידך? והאי לכא הוא דאתא? ואידך הא מנא ליה?" וכדומה, והמשיב ימצא לו מקראות אחרים והלכות חדשות להביא דעת כל אחד מבעלי המחלוקת על מקומה בשלום; ובהיות שכבר הודו כל חכמי לב וגדולי ישראל, שרוב הדרשות אינן רק אסמכתות – בהכרח יודו, כי גם הפלפולים הנשענים עליהן אינם רק לחדד את התלמידים. ומלבד כל אלה, הנה כל אשר קרא גברי הרב החכם יה"ש במאמרו "שגגת התלמוד" בהחלוץ, ודברי הרצמ"פ בספרו "דרכה של תורה", אשר השכילו לבאר את דברי התנאים בבאורים נחמדים, אם על פי בירושלמי ובתוספתא, במקום שחכמי התלמוד הבבלי עמלו לפרשם באורח רחוק ובהכנסת פיל בנקב המחט, – האיש ההוא, אם גם לא יודה רק על העשירית מדבריהם, שאין מקום לנטות מהם, יודה, שדברי האמוראים הבבלים לא נאמרו רק לחדד, ולא לאמתה של תורה. וכל איש המכבד בלבבו את התלמוד וחכמת חכמיו כמוני יאמר, שהפלפול לא נאמר רק לחדד את התלמידים, שהקשו על כל משמע אזנם, ורבותיהם הסתירו את האמת תחת לשונם, לסבה ידועה להם, וישיבו להם לפי שיטתם, בבטחם כי ימים יבואו ורבתה חכמת התלמידים, והבינו בעצמם את האמת –, אם גם יורה על ידי זה, כי לא בצדק פסקו האחרונים להלכה מתוך הפלפול – מאשר יאמר, בחפצו להצדיק את הפוסקים, כי באמת חשבו האמוראים את הפלפול לדבר אמת, מבלי שים ע ללב, כי בזה יכסה קלון עליהם, בהאמינו כי מבלי דעת את האמת התמכרו לפלפולים מעוקלים… ודעה זו לא חדשה היא, וכבר אמר הרי"ף: "האמוראים מתרצים לפעמים עקרים של פסקי הלכות, ואין לסמוך עליהם, שאינן אלא חדודין ואוקימתות בעלמא" (סוף פ"ה דיבמות, וע' ריש פ"ג דשבת), ור' טוביה בר"א אמר: "והלכה זו שאמרו חז"ל אינה עיקר וגם הפירושים כדעת התלמוד אינם עיקר ואין בזה כלום" (פסיקתא זוטרתא פ' צו) והרמב"ם בפסקיו נטה פעמים רבות מן הפלפול, וכמ"ש ב"נוספות". – ואדמה, שהדברים והמופתים האלה דים להוכיח, כי אין להורות הלכה מן הפלפול. במרוצת דבריו יתפלא הגאון עלי על אמרי, כי אם לא נמהר להקדים פני הרעה, יוכל להיות כי יצלח ידי שואפי אך דרור להרוס כל קדש, – לאמר: "ומלבד תמהון מאמר האומר פן יסתרו אז אחרים היהדות נסתור אנחנו בעצמנו עתה, מלבד זה, הנה הוראת השו"ע שהיא ע"פ התלמוד (על זה אנו דנין!) נמשכת לנו יותר מאלף שנים, ומזמן שקמו המשנים בפפד"מ ובברונשווייג עוד לא עברו שלשים שנה וכבר זקנה הוראתם בעיניהם". ואני לא אבין דבריו, הן אם יצלח ביד שואפי דרור חפצם הלא לא ישאירו לנו שרש וענף בדתנו, ואם אנחנו נסתור בעצמנו עתה, נסתור רק החומרות והסייגים שכבר בטל טעמם ובדת קדשנו לא נגע לרעה; ומה בכך אם נצטרך באמת לתקן בכל שלשים שנה תקנות חדשות בדברים שהם חוץ לדת קדשנו עצמה? הן דרכי תורתנו דרכי נעם הם ואין בה דבר אשר יעיק על העם כלו ועל איש פרטי, שאיננו חפץ ללכת בשרירות לבו, – מבלי אשר נוכל למצוא תקנה לזה ברוחה ועל פי דרכה, כפרוזבול והדומה לו. דורות יעבורו, מאות שנים יחלופו ותורתנו תשאר בתקפה ובטהרתה, אם אך נתאמץ להסיר מקרבנו כל דבר הבל, המכסה אור זהרה ומועיל להותה; אך הסייגים והמשמרות מדוע לא ישתנו בחליפות ועת? גם חז"ל תקנו תמיד תקנות חדשות ובטלו פעמים רבות את הישנות, ומימות ראשוני הסופרים עד זמן קרוב לרבינו הקדוש הננו רואים רעפארם תמידי, אשר פשט צורה וקבל צורה, מבלי אשר הביא מאומה נזק גם לאחת ממצות תורתנו! ומה ענין שינויי המשנים בברוינשווייג ובפפד"מ, המשנים בסדרי התפלה ובנוסחאותיה, שאין דברים כאלה מוכרחים בתגרת מחסורי החיים והזמן, ויושבים במקום שאיננו דורש תקונים נכרים לעין, בהיות רוב יושביו שובבים משובה נצחת, מחללים שבת בפרהסיא ומאכלות וביאות אסורות נעשו להם כהיתר – להתקונים אשר על אדותם אדבר, תקונים אשר יהיו ברוח התלמוד לטובת עמנו בדרך חייהם ולמשמרת לדת קדשנו? האמנם, יודע הגאון הזה, כי לא יצא ידי חובת משיב במאמרו זה, עוד לא ענה על שאלותי ביסוד התקונים, הבנויים על חלוקי בטולי הגזרות אשר זכרת, במאמרי "ארחות התלמוד", ועל היות חומרות וסייגים רבים שלא נגזרו במנין, ומנהגים שחסידות יתירה הולידתם, שכל אלה הדברים מותרים בהיתר ב"ד אם גם קטן, אם במנין, ואם שלא במנין; לא השיב על דברי אלה מאומה, ורק בהערה, ישען על דברי התלמוד בפסחים בענין דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, והעלים עינו, לתמהון לבבי, מדברי בגליון שהזכירו בהערתו, ששם הוכחתי מדברי התלמוד והתוס' שם, שאין מסוגיא ההיא כל ראיה לאסור לעשות תקונים דרושים – יודע זאת הגאון הזה, ועל כן בקש מאת הרב החכם ה' פינס למלאות דבריו, ולשאול אותי שתי שאלות: א) מה ראיתי על ככה, אשר לא חפצתי להטות דעתי אל האמת, כי אם הטיתי את האמת לדעתי? ב) איך איש כמוני, שאיננו מורה הוראה, מגיס דעתו בגזרת משפט הצעה לבוא במחתרת על הבתים אשר כל בית ישראל שומרים אותם ולקחת למגן בעדו נשק הלעג והצחוק? ואם אמנם ה' פינס לא שאל אותי את השאלות האלה, הנני לענות עליהן: א) האמת הברורה נסתרת מעיני כל בשר, וכל דעה דתית המתהלכת באמצע, מבלי לנטות אל הקצוות, אין מופת ברור עליה, אם ההרגל והאמונה באויטאריטאט עודם פועלים עליה ומקיימים אותה, או באהבת החופש יסודה, וכמו שהגאון חושב את דעתו לאמתית, כן אנכי עמדי גם אני, ומי יחשוב זאת לעון לי? ב) מה בכך אם אינני מורה בעניני הדת, כמו בכל דבר חכמה ולמודים, ואני לא הוריתי הלכה למעשה, אך בקשתי מאת הרבנים להשיב על דברי, ומלבד זה ברור בעיני שהשו"ע איננו לפי רוח התלמוד ולפי צרכי החיים ההוים, וכי הדת, או היהדות איננה שלמה, כמו שהודה גם ה' פינס בתשובתו על דברי בהמליץ ובהלבנון (גליון 13 ש"ז), ולא בלעג וצחוק באתי על דיני השו"ע, רק במופתים ובראיות לקוחות מן התלמוד, ורק על דברים מעוררים צחוק, כלחשים ואמירת ויהי נעם, וגם זה לא בשפת התולים ומחפץ בלצון, רק מסבות אשר העבירוני בחזקה את הגבול שהייתי צריך להגביל לי בסגנוני. נרדף אנכי מיום נפקחו עיני, וקנאים עריצים מררו חיי על לא חמס בכפי וכחש בלבבי, והרב האב"ד מווילקאמיר, אשר פלפל עמדי פעמים מספר ויכבדני בתחלה שמני אחרי כן לשמצה, הפריד ממני כל אוהב ורע, שמני לשחוק ולמנגינות בפי כל בני בוז ובלי שם. ועל מה? התמהו כל ישרי לב: על מצאו עמדי ס' "שירי תפארת" ושני חלקי "כרם חמד" האחרונים אשר שרפם באש, ועל יסדי בית לאסוף שם ספרי תורה וחכמה, כאשר הודעתי בהמגיד (שנה י' גליון 22), וכאשר היו באמת בבית ההוא גם רבים ספרי שו"ת ושיטות הקדמונים! רבים באו בשנת תרכ"ח להכתב בספרי הזכרונות בערים רבות – והנה שקט, פרץ ואין צוחה בבואי אני לעיר מולדתי להכתב שם – ויהי ריב ומדון, מהומה ומבוכה שלשת ימים בבית הקהל; ועל מה? האם על דברים העומדים ברומו של עולם? לא, רק על חפץ ראשי העיר לשנות שם חניכתי! תלאות רבות נשאתי מכאובים חדשים לבקרים, אשר לא פה המקום להזכירם לפני הקוראים, אשר לא באו לשמוע קורותי,–על לא חמס בכפי! יעידו נא כל אויבי בווילקאמיר, כל דוברי אמת בם, יקומו נא ויאמרו כל אבירי הלב אשר אמרו להצמית חיי בימי הקיץ שעברו ובאפם הארור הסבו בנדודי אשר אשבע עתה, – יקומו נא כל אויבי אבירי לב אלה ויענו בי, אם פרצתי גדר לעבור גם על איזה איסור קל מעודי? אם הרשיתי לעצמי לעבור גם על איזה חומרא מבעלי השו"ע ונושאי כליהם גם בעת אשר כל בני העיר והסביבות לה החזיקו אותי לאפיקורוס גמור? ואחרי הדברים האלה אשאלך אישי הגאון, אשר אכבדך בלבבי, אם גם הרשית לעצמך לקרוא אותי בשם "נבל" בטרם ידעתני, – אשאלך לשים יד אל לב ובאהבתך את האמת ובאהבתך את כל האדם תשפוט, אם בצדק מררו את חיי גם טרם נדפס המאמר וישימוני כמו דוה ורואי נדדו ממני? אם בצדק ובישר הסבו לי פעמים רבות חסר וכפי אשר חמתם שתתה רוחי גם בעת כתבי את המאמר "נוספות"? ואחרי כן תשים אשם נפשי, על אשר יצאתי מרוח הסבלנות, ומרוב שיחי וכעסי התמלטו ממני דברים חדים ולעג על דברים שהם דברי הבל באמת!… המשיבים עלי בהלבנון, מלבד הרה"ג מראסיין, קראו דרור לעטם ומבלי שים לב אל חקי המוסר שפכו עלי בוז, השביעוני חרפות אין חקר, וישימו עלי עלילות דברים לא ידעתי שחרם. האמנם יש לאל ידי להשיב להם חרפתם שבעתים אל חיקם; אך מה אעשה, ואני אינני רב ולא גאון, ודברי חכמים אשר אמרו (יבמות י"ג) על ב"ש וב"ה: "אעפ"י שאלו אוסרין ואלו מתירין, אלו פוסלין ואלו מכשירין לא נמנעו כו' שאהבה וריעות נוהגין זה בזה, לקיים מה שנאמר: "האמת והשלום אהבו" – יקרו בעיני. אין אני לא צורבא מרבנן, אשר אורייתא קמרתחא ליה, ולא ת"ח הנוקם ונוטר. יודע בצרת עמנו אנכי ולבי נשבר בקרבי לראות את המצב השפל אשר רבנינו עומדים עליו במוסר ודרך ארץ ואינם יודעים כי האמת איננה נקנית בחרפות וגדופים, והויכוח לא ישובח בהבוז והקלון אשר יתערבו בו. ובבנותם בחומת הדת לא שמו לב לדברי רז"ל: גדולה הונאת דברים יותר מהונאת ממון, כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים ואין לו חלק לעוה"ב (ב"מ נ"ח), החושד בכשרים לוקה בגופו (שבת צ"ז) ואלפי מאמרים כאלה; – אך חלילה לי לשית לב לדברים כאלה, והנני לפנות אל יסודי טענותיהם. הרב הגאון משאוועל, אחרי הרבותו חרפות וגדופים, כנהוג, ואחרי שימו עלי עלילות, כי אחשוב בלבבי להכות את התלמוד לרסיסים, ואחרי שהוא מבטל רצונו מפני רצון אחרים לענות לי ומעורר גם את שאר הגאונים, אשר לא אבו בראשונה לענות לי, מדעתם אותי ואת שיחי (שאין לי יד ושם בין המשכילים אוהבי החפש, כאשר באר בעצמו, מדעתו כי אין בי מגרעת אחרת) שיבטלו גם הם את רצונם, לענות ולהשיב על חלומותי ודברי, למען ישימו גם השונים בדעותיהם אל לבם לבלי שמוע לדברי רוח, וראו בני עולה כי אין שומע להם, ולא יוסיפו להוציא את רוחם כו' והתורה והחכמה לא תצורנה אשה את אחותה (מליצה שגורה בפי כל בעלי הקצוות) וכמאמרם ז"ל, – אחרי כל אלה, יאמר ההפך מדברי הרב ר"נ קראחמאל בזיוף האגדות שהבאתי, ולהפך ממה שהוכחתי שיש אגדות בתלמוד, שגם אז לא האמינו בם כל שומעיהם (כבוד הלבנון גליון ל"א ש"ע), ויחשדני ששניתי בהעתקת דברי הרב זקש בהתחיה, עלי שנסמכתי עליו כעור על מנהלו להטעות אחרים (ושני הדברים האלה ללא אמת הם, כאשר נוכח אח"כ בעצמו, וכמ"ש בגליון ל"ה שם) וישיג גם על ה' זקש (כבוד הלבנון ל"ב). ואני אין את נפשי לבוא במלחמת הלהפך, גם אין עלי אחריות הרב זקש, שכל דברי בענין ר' יוחנן וריב"ל לקחתי ממנו, – כי הרב ההוא יוכל בעצמו להשיג מעליו השגות חלושות כאלה, אם אך יאבה; כן למותר אחשוב לדבר עוד הפעם על דברי הגרצ"ח אדות הלחשים שלא מצאו מקום בירושלמי, שהגאון הזה ישער (כה"ל גליון ל"ג) שלא היתה כונת רצ"ח כי אם על היותם בירושלמי, בעוד שהרצ"ח בעצמו אמר בספרו שם, שלא נזכרו הלחשים כלל בירושלמי, וכמ"ש במאמרי "מגלה עפה", כאשר למותר אחשוב לענות על דבריו (כבה"ל ל"ד) אשר אמר שם, כי דברי ריב"ז "והכינו כסא לחזקיה מלך יהודה שבא" כפשוטם הם, הוא כמה ספורים נפלאים ממין זה, לא כאשר כתבתי אני, כי ריב"ז דבר זאת בחומו בהגיעו עד שערי מות! כן לא אוסיף עוד להתוכח ע"ד שאלת הכ"מ על פסק הרמב"ם בספק אם קדמה מהרת לשער לבן, אשר הגאון המשיב הזה לא הוסיף דברים ברורים בזה יתר על דברי חותנו הג', אשר כבר השיבותי עליהם במאמרי זה, – אך זאת אודיע, כי הגאון המשיב הזה המחשדני בזיוף בדברי הר"ש זקש, שנה את דברי בהעתקתו למען יוכל ללעוג עלי. הן הוא יאמר: "והנה באמת כבר העלה בעל הנוספות בשם מונה"ז, "כי אגדות רבות באו בתלמוד מיד מעתיקים בימי הגאונים שונאי חכמי התלמוד וכתבוהו בגליוני התלמוד כמ"ש בכ"ח הששי שיש בב"מ הוספות רבות מאוחרות כמו שאמר הריטב"א בב"מ ג' ולפ"ד כל העמוד הראשון בב"מ פ"ד והספור ממיתת רבה שם פ"ו נוספות מאוחרות הן; פתח באגדות ומסיים בראיתו כדרכו (?) גם מהלכות". אך לו העתיק דברי באמונה, לבלי ערב דברי הרנ"ק עם דברי שי"ר, לא היה מוצא מקום ללעוג עלי; הלא כה דברי: "…וכתבום בגליוני התלמוד– ומאשר לא למדו אז בימי הגאונים הראשונים את האגדות, באו האגדות הנזכרות בתלמוד מבלי משים על לב. (פה כליתי להעתיק יסוד דברי הרנ"ק, והפסקתי בנקודה מפסקת) וככה כתב גם הגאון ה' ראפאפורט בכ"ח הששי (צד 276) והביא בשם הריטב"א שיש במס' ב"מ הוספות מאוחרות רבות (ריטב"א ב"מ ג') ולפי דבריו כל העמוד הראשון בב"מ פ"ד מראשו ועד סופו, והספור המבהיל ממיתת רבה בר נחמני (ב"מ פ"ו) נוספות מאוחרות הן, וברב כחו הראה רבות כאלה בתלמוד, ויתן אותות לדבריו". עתה על מה ילעג הגאון? הן אני לא ערבתי הלכות ואגדות יחד, רק הגאון שי"ר בדבריו שם, ואותם העתקתי, אולם במה שדחה הגאון המשיב ראית ראפאפורט מדברי הריטב"א עוד לא מלא חובתו, כי הרבה שם ראפאפורט ראיותיו מבלי לסמוך על ריטב"א לבדו. הנני פוסח על דברי הגאון בגליון ל"ה, על "אין למדין הלכה מאגדה", כי על דבריו בעצמם הנני קורא "אין למדין מאגדה!" – ועל דבריו בגליון ל"ו, שבו יכין את נפשו למלחמתו הכבדה, באמרו: "עד הנה דברי תשובתי על מה שהתוכח עמנו בעל הנוספות בענין האגדות, ומכאן אקהה את שיני המתחכם, אשר הוא אמת אינו יודע לשאול (ואישתמיטתיה לפי שעה, שהאינו יודע לשאול אינו נידון בהקהת השינים, רק הרשע, ואולי על כן עוד שיני שלמות ת"ל!) כו' באמרו, כי השו"ע לא נעשה ברוח התלמוד". כן אפסח על דבריו בגליון ל"ט בענין טלטול ס"ת, שאין הענין בעצמו שוה להאריך בו, וכאשר כתבתי במאמר זה, ואבוא לגליון מ', שבו דבר הגאון על אדות תרנגלת שקראה גברית. אך טרם אבוא ליסוד דבריו, הנני להעתיק דברים אחדים מהם. בהגיעו אל הרמ"ך, שעליו סמך ההמון לשחוט תרנגלת קוראת גברית, לדעת הש"ך והגר"א, יאמר במוסגר "ולא כמו שהעתיק בעל התוספות "מהרמ"ק", באשר שונא הוא לו מתמול שלשום". צחוק עשה לי בדבריו אלה, על מה אשנא את הרמ"ך? האם עשה לי רעה? האם קרא עלי אספה להרע לי? או שפך עלי בוז וקלון, חרפות וגדופים מרבה להכיל בהקירכענצייטונג העברי "הלבנון", בעת אשר באמת איננו שונא ואויב גם לאנשי האספה וגם להחורפים, ומדוע אשנא להרמ"ך? אך טעות הדפוס נפלה בזה, ונתחלף האות ך' באות ק', הדומים בכתב הנהוג, כאשר נדפס שם במאמרי בגליון ההוא גם "הש"ק" תמורת הש"ך. והנה בעקר הענין כבר בררתי שאלתי (גליון 4 ש"ז), כי לא היתה על דברי הרמ"א והנוהגים כדבריו, רק על הש"ך והגר"א, אשר סמכו על נוסחת הרמ"ך, להקל כנגד נוסחת רש"י ורמב"ם באיסור דאורייתא; אך מה שכתב הגאון המשיב, כי דבר זה יוצא מתורת ספק, בהיות הלכה כבתראי, לא אבין דבריו. הן הכלל הלכה כבתראי, לא יתכן רק במקום ששיקול הדעת מכריע ועל כן נסמוך על האחרון, שראה דברי הראשון ולא ישרו בעיניו, אך לא בשנויי נוסחאות בענין שהוא למעלה משיקול הדעת, כענין דרכי האמורי שהיו בימי חז"ל, אשר אך מפי הנוסחאות נדעם, ולא תועיל בזה הכרעת השכל! הגאון המשיב הזה, אשר שם מטרתו, לבלי השאיר לי שרש וענף (כמליצת כותב הפאסקוויל בלבנון ש"ז, 5, 4) מכל דברי, היה למליץ יושר גם למנהג התשליך, ומאשר לא אובה להשחית דיו ונייר להתוכח על דברים העומדים בתכלית השפלות – אחרת אשאל: הן כלנו מודים, כחפץ כל היראים, כי התשליך והכפרות וכאלה, מנהגים יפים ונאוים הם וגדול הוא התשליך יותר ממצות תקיעת שופר, ושקולה הבאת כפרות כנגד התענית ביום הכפורים; כלנו מודים, שיש למנהגים אלה רמזים וטעמים יקרים בנגלה ונסתר, והם חכמתנו ובינתנו, ובהם נתפאר; אך מדוע יהי' מקום למנהגים אלה בשו"ע, הכולל חובות כל איש ישראל, כדברי הגר"א המפורסמים? מדוע לא נבור כל המנהגים היפים והטובים, כתשליך וכפרות, לשים להם מקום במשנת חסידים לבד, והיו לנו כשתי זוגות תפילין לרש"י ולר"ת, אשר אין זאת חובת כל איש פרטי, רק חפץ המהדרים; ואם יאבה איש חסיד ללכת לקיים תשליך, להכות כפרות ולהכות גם את המן שלש פעמים בכל יום, מר"ה ועד יוה"כ ומיום כפורים עד ר"ה, לא ימחה איש בידו, – אך מדוע נעמיס דברים כאלה על כל העם, להיות חובת כל איש? הטרם נדע, כי בעיני ההמון יחשב לאפיקורוס האיש הממאן להתנהג בכמו אלה? הטרם נדע, כי הקדושה הנתונה למנהגי הבל כאלה גורמת מחלוקת ופירוד לבבות על בלי דבר? הטרם נדע, כי רבי הדקדוקים במנהגים טפלים ובחסידות יתירה מגבירים יותר מדאי את הדמיון, ומחלישים בזה את ההרגשה, בבוא האדם לחובות הלב?!… בגליון מ"א יאמר הגאון המשיב: "עוד כתב: "דעת לבנון נקל עפ"ז גם על דברי אגדה שאינם נוגעים לדין כו' ועניני אליהו, אשר נאמרו מאז בתלמוד, שקר וכזב הם ואך חרשי משחית בדום בלבם, כי מאן סליק לעילא ואתא ואמר עכ"ל, אם כי לא העתקתי כל החרופים והגדופים הנאותים אליו, וכל רוחו הוציא כסיל, אבל גם מהמעט הזה תראו ותכירו את המלגלג הזה, ואולתו תקרא בקול, כי לא ידע בתלמוד אף לא כאחד מהתינוקות באמרו "שאינם נוגעים בדין" וכמה הלכות למדו מאליהו, כמו בעירובין מ"ב. אלה דברי המשיב בהעתקה נאמנה אות באות. אך לא כצעקתו הבאה עלי כן היא, כי הגאון העתיק בזיוף את דברי, למען יוכל לתת שמי לשמצה, כי יאמינו אלה אשר יקראו דבריו, כי כתבתי על חכמי התלמוד שהם חרשי משחית ובדו שקר וכזב מלבם; אך לא כן כתבתי אני, וזה דברי בהערתי: "עפ"י הדברים האלה, אשר נאמרו גם על דברי אגדה שאינם נוגעים בדין, דעת לבנון נקל, כי כל הסופרים אשר בשמים יסודם כו' ועניני גילוי אליהו, אשר נאמרו מאז מעולם ועד עתה – הנה הנאמרים בתלמוד מאגדות דמיונות הנה; ואשר בפי אוהבי נפלאות – שקר וכזב הם ואך חרשי משחית בדום מלבם, כי מאן סליק לעילא ואתא ואמר?" יראו נא הקוראים הישרים, איכה כתבתי אני, ואיך העתיק הג' המשיב את דברי – וישפטו; אך מה שנוגע ליסוד דבריו, באמרו "כמה הלכות למדו מאליהו, כמו בעירובין מ"ב" אגב חורפיה לא דק, כי שם בעירובין לא למדו להלכה גם דין אחד מאליהו ואך המפלפל רצה לשפוט בפלפוליו? שם שאלת השואל, אם יש תחומים למעלה מעשרה (עירובין מ"ג) אם לא, מאיזה מעשה נסים שחפץ לתלות באליהו, ולא עלתה בידו, ומה שנוגע לעיקר גילוי אליהו, הנני מודיע למהבילים שהרמב"ם באחד ממכתביו, הנדפסים בקובץ תשובותיו, כתב, שאליהו הנביא מת, והוכיח זאת מאשר נאמר: הידעת כי היום ה' לוקח את אדונך מעל ראשך (מלכים ב' ב' ושלון לקיחה באורה מיתה, כמו שנאמר: הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה (יחזקאל כ"ד). לא אדבר על דברי שי"ר בטעות גוי, כי מלבד שאין אחריותו עלי, הנה אין בזה כל תועלת, אחרי כי גם הגאון המשיב "מגלה סוד (?) כי טעות גוי אסור בזמן הזה לכ"ע" ומי יתן והיה כן גם בהלכה למעשה… כן לא ארבה דברים על אדות שנאת הדת, שהגאון ברוב אהבתו לחז"ל, הכחיש טציאותה בתלמוד (כה"ל גליון מ"ג) אחרי שלדעתו (גליון מ"ד) הטעה באמת שמואל את הנכרי. האמנם נודע שהלשון היא קולמוס הלב, ובכן יוכל להעיד החזיון במס' ע"ז (ב') בדרשתם ז"ל אדות הסוכה שיעשו אוה"ע לעתיד לבוא ואחריתם בה, ודברי האומר: ולא היא אלא איכא יומא דמעלי בה שמשא כו' וסבר לא איגלי ליה (שבת קכ"ט) וכאלה – על אמתת דברי. מלבד זה, הנה דבר זה הוא בטבע האדם לשנוא את מציקיהם ורודפיהם מבלי לתת להם מנוח; ושנאתם אל המינים, יהיו מי שיהיו, נכרת במס' שבת (קט"ו) ואיש לא יכחיש בה, ומי יאמר שהשנאה אל המינים איננה שנאת הדת? ותשובתו זאת, המלאה חרפות וגדופים עלי ועל כל זעומי נפשו אשר הוא חפץ בקלונם, וקריאותיו לי בגליון ההוא בשם "המן הצורר", "אויב ישראל" – האם אינן כתובות בשנאת הדת (לדעתו שאני ממהרסי הדת), שהוא מכחיש מציאותה בחכמי עמנו? האיש הדובר שלום לכל עם בפיו ובלבבו, הוא איש אשר הסבלנות לו למנה, ובכן לא יצרור גם את אחיו בני עמו, אשר לבבם פונה מדעותיו; והאיש אשר יאבה כי כל בני עמו יאמינו כמוהו, ויבזה ויחרף את השונים ממנו, אין לו סבלנות ובאין סבלנות הלא יש גם שנאת הדת. בענין דעות מתנגדות הנמצאות בתלמוד, שהשיב ע"ז הגאון (בגליון מ"ד) כבר דברתי במאמר זה. ומה ששאל הגאון, מדוע שמתי מאמר רז"ל "המינים לא מורידים ולא מעלים" לסותר לדרך ר"מ וריב"ל, אשר לא אבו גם לקלל את המינים, ולא ישרו בעיני דברי התוס' (ברבות י')15 שהבדילו בין עושה מעשה לעצמו ובין מטריח את הקב"ה כביכול? – אענהו, כי המביט על צורת הדבר ולא על חומרו לא יקבל מענה זה, ואשר התפלא על אמרי, כי נמצא בתלמוד דברים נוטים להגשמה, הלא יודע הוא מספור ר"י, שהקב"ה נענע לו בראשו (ברכות ז'), ושתי הדמעות שהקב"ה מוריד לים (שם נ"ט); תפיסת הקב"ה לירבעם בבגדו (סנהדרין), תגלחתו של סנחריב (שם), משחק הקב"ה עם לויתן (ע"ז) וכאלה, הנוטים להגשמה. גם נודע שרבני צרפת היו מגשימים גמורים, כמו שהעיד הרמב"ם ושיער הרמב"ן והביא הבדרש"י במכתביהם המפורסמים, ורבים מהם חשבו את מי שאיננו מאמין בהגשמה למין, ובלי ספק באה להם דעה כוזבת זאת מפשטי איזה אגדות בתלמוד, הנוטות להגשמה. בגליון מ"ו הכחיש הגאון מציאות הלכות לקוחות מן החלומות בשו"ע, ולא שם לבו לשני הדינים אשר ציינתים במאמרי, והם: מקום ברכת המוציא (או"ח סי' קס"ז א') ואופן החזקת הלולב ביחוס אל האתרוג (שם סי' תרנ"א י"א), אשר בעל הב"י סמך בזה עם חלום הרקנטי, מבלי אשר למד דין זה מדברי הגמרא כהר"מ בן חביב, בספרו "כפות תמרים". – אך רב לי לדבר בענינים כאלה, כי מלבד שלא לכבוד יחשב לכל איש אשר נפקחו עיניו מעט להוכיח שפלות החלומות וכיוצא בהם, מלבד זה, הנני דואג לבלי יהיו דברי למשא על קוראיהם, על כן לא אדבר גם על אדות הטענות אשר טען הגאון הזה (בגליון מ"ז) להציל כבוד הלחשים וההבלים, אשר זכרתי במאמרי ורק טענה אחת אציג לנס. "ובנידון המניעה ממאכלי בשר בשמונה ימים באב, שלא נזכר בתלמוד, יוסיף הגאון בגליון מ"ח, באמת אמרו מפורש כו' דמשחרב ביהמ"ק דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין כו' אלא משום דהוי גזרה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה כו' ראוי מהדין (?) לאסור בזמן מועט כזה משנכנס חדש אב, שמפורש שממעטין בשמחה מדינא דגמ' וכדאמרינן בעלמא אין שמחה אלא בבשר". אך אין מענה כזה מסוגל לענות בו נפשותינו, אחרי אשר בפירוש התירו זאת בתלמוד! על שאלתי מדוע לא נסמוך על חכמי הטבע במקום שאין אנו בקיאים בבדיקה, הודה הגאון, שבאמת סומכים על חכמי הטבע גם בעניני כרת ויגיד כי המורה בענינים כאלה יתאמץ למצוא אופני היתר מבלי שיתנגד למה שקבלו על להחמיר; אך לבלי לתת לי צדק יאמר, כי "מצד שאין הכל בקיאים לשער וקרוב לבוא למכשולים, על כן קבלו על עצמם חומרא, והניחו על עיקר הדין". אך אנכי לא אדע עוד מדוע לא נסמוך על חכמי הטבע, במקום שיש בידם לברר את הנעלם מאתנו? והנה יודע הגאון הזה, כי אחרי כל פלפוליו הנאמרים בשבעה עשר גליונות (מלבד מה שהוסיף עליהם בהלבנון ש"ז), עוד שאלותי עומדות בתקפן, עוד לא נודע מדוע לא יוכלו הרבנים להתאסף ולבטל במנין כל חומרא שלא נזכרה בש"ס המכבדת עלינו? מדוע לא יועיל מנין הרבנים לבטל איזה חומרא מחומרות חז"ל שבטל טעמו? הלא נודע לנו כי רשות נתנה לב"ד לשנות אחרי ב"ד הקודם לו בתנאים ידועים, ומדוע לא יעשו המה תקנות ושנוים בהש"ע עפ"י התנאים ההם? יודע הוא כי עוד יסוד דברי עומד בחזקתו, ולמען הסר מעליו אחריות תשובה על השאלות ההן יאמר, כי נכר לכל כי דברי אלה מלאים שגיאות (יואיל נא בטובו להראות לי, למצער, שתי שגיאות!) והנהו סומך על דברי חותנו הגאון בהערתו למכתבו (המליץ 23), שכל משענתה הוא אך בדברי התלמוד בענין דברים המותרים כו', שכבר הוכחתי במקום ההוא, שאין מדברי התלמוד האלה כל משען למחזיקי נושנות; ובכן ביסוד התקונים נשארה תשובת הגאון מעל, ועל כן אראה אולי אמצא מענה נכון על שאלותי, לסתור בו יסוד דברי בדברי הרה"ג מראסיין. בהלבנון שנה ששית גליון 41, בא מאמר בשם "תוכחה מגולה" להרה"ג מ' אלכסנדר משה לפידות מראסיין למענה על דברי. הרה"ג הזה, לא ברעש ידבר ולא בחרפות וגדופים ישמיע קולו; לא יתהדר בפלפולי הבל ארוכים, ולא יצוה להקורא לעיין באלפי מקומות וביחוד בספרו, רק ברוח טהור ובתם לבב ידבר דבריו זולתי אשר השתמש פעם אחת במבטא זר, לדבר עמדי כמו עם איש החפץ להיות מורד במלכות (בגליון 42), ועל כן חלילה גם לי עתה להדאיב את רוחו הטהור בדברים חדים. בראשית דבריו יבקש הרה"ג ממני להראות גלוי איזה מנהג לא נמצא שרשו (בתורה) הלא כל מנהג שנמצא בש"ע הרי נמצא בתורה כי הש"ע הוא התורה כו' וא"כ מה המה המנהגים אשר אחפוץ בבטולם, בהשעני על דברי מס' סופרים שכל מנהג שאין לו ראיה מן התורה הרי הוא כטועה בשיקול הדעת? אך הלא התורה פרושה לפנינו, והתלמוד גם הוא נודע לנו, ויכלת בידנו להכיר כל מנהג אם כתוב הוא בתורה ושנוי בתלמוד, או נזכר רק באחד מהם, או אין לו זכר בשניהם? כמדומה לי כי כל המנהגים שזכר הרמ"א בכל ארבעת חלקי הש"ע אין להם ראיה מן התורה כי אם היה להם ראיה מן התורה לא היו נקראים בפיו בשם מנהגים, – ואין בם ממנהג הבאת המן ואיסור שתית מים אחר המנחה בשבת מפני גזל המתים (או"ח רצ"א ס"ב) וכאלה, ורובם ככלם הנם או מנהיגי תפל, או מכבידים על העם, ומדוע לא נדין אותם כטעות בשיקול הדעת, אחרי שאין להם כל יסוד בתורה ובדעת צלולה?! חלילה לנו לתת כבוד תורת קדשנו אשר כל חקיה ומשפטיה מפי ה' נאמרו – להש"ע אשר הוכן ע"י תוצאות פלפולים, אגדות, קבלה ומנהגים טפלים, ולאמר: "כל מנהג שנמצא בש"ע הרי נמצא בתורה, כי הש"ע הוא התורה" חלילה לנו לחלל כבוד התורה בדברים כאלה! על תלונתי על הסגולות הנמצאות בהפוסקים ישיב הרה"ג, כי בתורה פעולת הברכה והקללה ונמצא בנביאים פעולת הכשוף וסגולת ירית החצים, ומלא בש"ס פעולות הלחשים, הקמיעות והסגולות. הנה מה שנוגע לתשובתו לא אדע איה מפורשת בתורה פעולת הברכה והקללה? אם ברכות העומדים על הר גריזים וקללות העומדים על הר עיבל תהיינה לו למופת, הלא היו ה' על דברים שהיו בני ישראל מושבעים ועומדים מהר סיני, וכאשר לא נאמין ביכלת איש לבקע את בחפץ לבו, אם גם מפורש כתוב כי משה בקע ים בדבר ה', – כן לא נאמין בפעולת ברכות וקללות היוצאות מפי איש, מאשר מצאנו כי ה' צוה לברך שומרי דתו ולקלל מחלליה! ואם קללות בלעם וברכותיו תהיינה לו למופת – הנה ברכותיו לישראל גם הן היו בדבר ה', כמפורש בתורה. וקללותיו וברכותיו אשר אמר מלבו מהבל המה יחד! ואם אמנם בלק אמר לו: "כי אשר תברך מברך ואשר תאר יואר" (במדבר כ"ב), הלא אך בלק אמר כן, ומה שידע בלק בברור איננו מספיק לאיש כמוני, כי אני בעניי עודני מסופק הרבה אם ידיעתו תוכל להקרא בשם "ידיעה"; ואם אמנם ה' עצר בעד בלעם מקלל את ישראל, היה זה רק בעבור היות דור המדבר עם תועי לב אשר לא ידעו דרכיו (תהלים צ"ה) והם בסכלותם האמינו בכח בלעם וקללותיו ויפחדו ממנו, ולוא עמדו במלחמה עם בלק רפו ידיהם ממגור, על כן, כאשר הסב אותם ה' מדרך ארץ פלשתים, להצילם מפחד מלחמה (שמות י"ג י"ז) כן עצר גם בעד בלעם, לבלי ידעו ישראל מחתה; ואיה איפוא רמז בתורה לפעולת ברכות וקללות היוצאות מקרב לב אדם? ובדבר פעולת הכשפים הנמצאת בנביאים, – הנה ידענו, שכשפו אז בימי הנביאים אך לא נודע אם הועילו במעשיהם? ואם יוכיח הרה"ג ממעשה בעלת האוב שהעלתה את שמואל – הלא יודע הוא בלא ספק דברי רב שמואל בן חפני גאון (הובאו ברד"ק שמואל א' כ"ה) שבבעלת האוב הונתה את שאול בתרמיתה, ואיש חי העמידה לו מאחרי המסך להגיד לו עתידות בשם שמואל; ובאמת לא היה מעולם כל כח ופעולה למכשפים לעשות מאומה; וירית החצים (מלכים ב' י"ג) לא היתה רק סימן בעלמא, כדברי הרמב"ן בפירושו על התורה (פ' לך לך), ומה שמלא בש"ס פעולת הלחשים, הקמיעות והסגולות – הנה על זה אנחנו דנים, והפילוסופים המודים בתועלתם שהזכיר הרה"ג, לא נודע עוד אם פילוסופים המה או בעלי הזיות… ואשר ישאל הרב המשיב: "ומי מהמלגלגים אשר עלה שמים וירד לדעת שלשלת סתרי הטבע לסמוך עליו להכחיש מה שלא יאמין? הנה בכח שאלה זאת נוכל להטות את אמונת לבנו גם לכל מעשי בני קדר והנשים הזקנות, אך כבר נודע, כי בדברים כאלה, אין חובת המכחיש להביא ראיה שוללת, אך חובת המאמין להביא ראיה מחיבת לא מן החוש הנתעה לרוח הדמיון, כי אם מן השכל ומחקי הטבע! על תלונתי על איסור אכילת בשר ושתית יין בשמונה ימים הראשונים בחדש אב, השיב הרה"ג, כי "כל מה שמתארך הגלות ראוי להוסיף אבל על פרצת החדשות" אך אם לגדור הפרץ הרחב אומר הרב המשיב, הלא ידע, כי גם אם יחדלו כל העם לאכול בשר בכל השנה, יגדרו בזה מאומה! ראשי חכמי המשנה, אשר ראו את רוח העם משתנה לפי מקומו וזמנו השכילו להטות את הדת אל רוח החיים המתהלך בעם, על כן השכילו ויצליחו בדרכם, ותהי אחרית לפעלם, ויתמכו את הדת ויועילו גם לעם עמה, ויביאו ברכה לנו ולדתנו; ורבנינו רואים, כי רוח יפרוץ בימינו עתה, למרות כל מעצור ושטן, לא יוכל להכנע תחת מנהגי תפל וחומרות מעיקות, ועם החפץ חיים לא יוכל, גם מבלי כל מינות ואפיקורסות, לחיות על פי שו"ע אשר נתנו לפנינו אלה אשר לא ידעו חיים, – ומה המה עושים? – מקללים, מחרפים, רודפים על צואר, משביעים תלאות אין מספר ומדיחים בשתי ידים… ומה אחרית כל אלה? הנה רוח החיים השליט על כל עושה פעולתו בחזקת היד, והדת המעוטפת בהבלים הולכת ומתדלדלת, אזלא ומנוולא, מתמוטטת ויורדת פלאים, ואין דורש ואין מבקש, אין רואה ואין שומע, אין משתדל להיטיב ולתקן ואין שם על לב! הבענות נפשותינו בראשית ימי החדש אב נועיל לעמנו ולדתנו? אוי לו לחולה, אשר אך אמירת תהילים נשארה לו לתרופה האחרונה, ואוי לעם ולדת, אשר במניעת אכילת בשר מיוחדים תבוא להם תשועה! בדבר שחיטת תרנגולת שקראה גברית, יאמר הרב המשיב בגליון 42, כי טובה ונכונה היא מכמה טעמים: להוציא מלב המתחכמים על סדר הבריאה, שבעיניהם נכון וישר היה שגם תרנגולת תקרא כתרנגול, – ולהראות כי טבע הבריאה נכון בעינינו מבלי יכלת לסבול שנוי ממנו למען ההמון המפחד מקריאת תרנגולת כזאת; למען לא נבוא לידי תקלה להאמין, כי תרנגולת זאת תרנגול היא, שיש בזה ג"מ לאיסור מוקצה בביצה הנמצאה בשחרית יו"ט (ע' ביצה ז') ולזמן קריאת שמע. והנה כבוד הרב הגאון המשיב היקר בעיני בעבור דברו בתום לבב ודבריו כי ממקור לבו יצאו, – כבודו זה יעצרני מהתלוצץ על הדברים האלה, שאין עליהם מענה אחר, על כן אבוא ליתר דבריו. במאמרי "נוספות": "מרבית בני עמנו יעמלו בכל עז ללכת בארח בני אירופא, ידמו להם הליכות ביתם, בלבושיהם, במעונתם ובמוסרם; ומדוע תצררו אותנו בכנפי רוח אזיא, והיא לא תצלח, כי נוע ינוע רוח אזיא, אשר אך כצל יהלוך, מפני רוח אירופא, אשר בסופה ושערה דרכו". ע"ז ענה הרה"ג לאמר: אבל בתוה"ק, שערש ילדותה באזיא, אין לנו לאחוז רק בדרך המקובל לנו. והלא רוצה להדמות ליושבי הארץ, ולמה יכשר בעיניו דרום (?) אירופא (מאין הוא יודע כי כשר בעיני דרום אירופא?) המתנהגת עפ"י דעת הקהל, שרבים חותרים עול הדת ועול מלכות, מוטב לאחוז במנהגי רוסיא (מה ענין לארצנו רוסיא אצל תיקונים בדת ישראל? ועוד, האם רוסיא ארצנו איננה באירופא?) שעל ברכיה נולדנו, הנאמנים בכל לבבם לדתם ולמלכם", ויוסיף לאמר, כי לדברי המבקש התורה לפי הזמן, מאשר אבי התורה הוא גם אבי הזמן, הלא נחוץ לשנות את התורה גם לפי התאוה, שגם היא בריאה מאת ה' (אם גם רב ההבדל בין הזמן להתאוה, כי הזמן כולל ומוכרח בטבע, והוא אך בידי שמים, אך התאוה תלויה בבחירת האדם!) וכי בתורת ה' ומעשי ידיו כל מה שמתישן מתיפה יותר, והוסיף עוד כי הזמן לא הביא לנו כי אם גלוי הנעלם, וכן הוא בתורה, כי לא היו בהפוסקים מתקנים ומשנים, רק על פי יגיעתם בתלמוד (איזה נעלם יש בתלמוד? הלא הדינים שנאמרו להלכה גלוים הם, ואם מרמזי המלות, מי לידנו יתקע, כי הצפינו דינים בסתר מלותיהם? ומדוע הצפינום ולא דברום ברור, הלא נחוץ לאיש ישראל לדעת כל דין אם אסור או מותר? הגם המסתרים האלה באו לידי גאוני דור ודור בקבלה איש מפי כאשר באה הקבלה לדעת רבים, על דינים בטומאות השרץ הצפונים בוי"ו דגחון?) ויעמיק שאלה, הלא כמה נכבדים זה כמה מאות שנים שמרו תורתם ולא היה להם שום עכוב בשבילה? ואנכי לא אדע עוד מה ענה לי הרה"ג? הן מרבית בני עמנו יעמלו בכל עז ללכת בארח בני אירופא, מבלי לשאל את פי ופי הרב המשיב; רוח אירופא חי בקרבנו, וחפץ החיים ואהבת הענג יגדלו מיום ליום בין אנשי עולם המעשה, האם לאיש אירופא החפץ חיים ומדקדק בחקי היופי, יאמרו, כי יחגור מטפחתו על מתניו כאזור ביום השבת, כי לא ישתה מן החמים שהוחמו בשבת, כי ימתין שש שעות בין אכילת בשר ותבשיל של בשר לגבינה? האם לפניו ישימו כל דקדוקי העניות שבהלכות פסח? אם לו יאמרו, קול באשה ערוה? האם לאשה אירופית יאמרו, כי אסור לה לצאת בשערותיה, אם אין לה קלתה מנוולת ופאה נכרית מזוהמת עליהן? האם לה יצוו שבעה נקיים אשר לא תדע שחרם, חפיפה רבה וחציצה, ודקדוקים כאלה? הן עברו הימים שבם לא מצא איש ישראל ענג כי אם בשבתו בימי החרף אצל התנור החם בביהמ"ד לפני מסכת הדפוס פרופס בעלת גליונות גדולים, ובידו נר שעוה (שטאציק), אשר נתנו לו נשים צדקניות ללמוד לאורו; ימים אחרים עתה לנו, לא אומר כי טובים הם, אך רב לנו בדעתנו כי אחרים הם. עתה, בהתחבר מדינות שונות ובפרוץ המסחר באו גם בלב בני עמנו רוח חיים, וחפץ החיים והענג מצא קן לו בלב אדם רב, כחוקר, כסוחר, כפועל; גם הסנדלרים והחייטים שבדור החדש לא יחפצו ללכת ביום השבת לשמוע דרשת המגיד וגזרות המורה הלומד "חיי אדם", או לצעוק בקול כחולה "אשרי תמימי דרך", רק ילכו לשוח. העמלים למצוא לחמם חפצים לבוא על שכר פעולתם בעוה"ז: לחיות, ולהתענג על החיים; אך החומרות היתרות וההבלים נצבים לרבים לשטן להם, ולדאבון לב כל אוהב דתו, מקור חיי עמנו וקיומו בין העמים – הנה חפצי החיים, בפרצם את החומרות היתרות, יהיו בעיניהם גם דברים העומדים ברומה של הדת כהיתר, ורבים, בשמרם את החומרות ואת הסייגים, יעברו על מצות התורה! לו תגרעו מספר הימים הנוספים למותר על ימי אשה דוה כי אז יגרע מספר הנותנים לזרות חילם; לו תמעיטו את מספר הטרפות, כי אז ימעטו אוכלי מרק פגולים! דרכי הדור החדש ופעולתו גלויה לנו למדי, ולעמתם יהיו המון העם אשר לא ידעו חיים ומטים שכמם לעול החומרות הרבות, המון העם וחובשי ביהמ"ד הרבים היום, כאין המה לעמת הדור החדש הרחוק בדעותיו, בהליכותיו ובחפץ חייו, – קצוי ארץ מהדור הישן; האם לפני הדור החי הזה תשימו את השלחן הערוך, עם כל ממתקיו ומעדניו? הלא לזרא יהיה לו ולפח ולמוקש לדתנו, לפני כל יודעי חיים ותמימי לב אשר לא ידעו להבדיל בין קדש לחול! אבותינו חולמים היו, המה לא ידעו רגש, לא ראו חיים, על כן לא הרגישו בכבד עול החומרות והסייגים, וישמרו תורת הפוסקים בכל לב; אך הדור החדש חי ברגשותיו, ער הוא לקראת חייו, – רק החומרות נצבות לשטן לו על דרכו, פה יעצרהו שבות, ופה, – טלטול מוקצה, פה ישוך הסייג דרכו, פה תענק עליו חומרא, ופה יהיה לשחוק בעד מנהג ישראל תורה – ובאין אתנו, תודות לאל, אינקוויזיטארים מחרימים ומנדים, עונשים ומכים, יעשה מה שלבו חפץ, וישליך אחרי כן גם מצות התורה אחרי גוו; על כן תפוג תורה, הלבבות נפרדים והחדשים, שהם בעצמם כרשעים בעיניהם, ירחקו מעל ומה תהי אחרית כל אלה? עד אנה תתבצרו בהעיקר מנצחיות התורה? הן מי חפץ לעקור את התורה, או מה תכביד התורה עלינו? ומה הוא הדבר בתורה אשר נאבה לבטלהו ברוח הזמן הזה? האם את התלמוד תתנו לנו לתורה נצחית? הלא אם אלפי שנים תיגעו לריק בפלפוליכם, דרשותיכם ורמזיכם, לא יצלח חפצכם בידכם לפתות אותנו להאמין כי התלמוד כולו נתן למשה בסיני, שחכמי התלמוד בעצמם אמרו על דרשות רבות שהן אסמכתות, וחוקי הלשון וההגיון יעידו בכח על דברים רבים שחדשו יותר ממה שגלו לנו המה ז"ל, ותקנותיהם וגזרותיהם נודעים לכל, כי המה בראום, הם יצרום, ואיה איפוא נצחיות התורה, שאתם מבטלים בכחה את דברינו? מי נתן לנו את הגזרות והתקנות והסייגים לחוקת עולם? הלא הרשות נתונה לנו, ובצדק, מיד חז"ל בעצמם, להתירן ולהמירן אם בטל טעמן, או לא נגזרו במנין, וכדומה, ומדוע נלאה בהם את העם, ונביא נזק גם לתורתנו? מדוע לא תשימו אל לב, כי מלבד שנלאה העם לשאת מעמסת חומרות וסייגים כאלה על שכמו, מלבד זה גם שכר לא יהיה לו על זה מיד אל גמולות, אחרי שכל הדברים אשר בטל טעמם, או לא היה בהם טעם מעולם, אין בם כל חפץ עתה, ואין בם כל שמץ מצוה והפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, ואיך ישלם ה' שכר טוב להדיוט העושה, את אשר לא יבקש ממנו? לא טובתי והנאתי, כאשר יחשדני הרה"ג המשיב, מגמת פני בדברי אלה, כי לוא אובה ללכת בשרירות הלב, הלא לא ימחה איש בידי… ואם העדר הסכמת הרבנים על התקונים, שעל אדותם אדבר, יעצור בעדי לבלי אפיר חק שהוא בחזקת איסור לכל ישראל, – הלא אינני עוד הולך בשרירות הלב, רק איש מושל ברוחו שאיננו חפץ להיות בעוברי תורות; – לא למעני אדרוש, כי אם למען המון העם ההולכים בחשך, הרובצים תחת משא הבלים וסבל חומרות, ולמען אלה, אשר כרחם של הרבנים ועל כרחי, יפירו חק מרב דינים כצנינים, ולמען הלעג אשר נשבע על מנהגים רבים! האמנם בכל דת נמצאים מנהגים שונים, כדברי הרה"ג המשיב, אך הלבעבור זאת מוכרחת גם דת קדשנו להכיל בקרבה הבלים? ומה ענין היקש דת לדת? הלא כל בן דת יאמין באמונה שלמה, כי אך דתו היא האמתית, ומה לו להביט על דת אחרת? ידענו כי דת קדשנו נעלה היא מכל לעג, והתולי רודפי קדים ופורקי עול, המלעיבים בכל דת עם ועם וקדשיהם, לא יחללו תפארתה; אך הנה בעבור זה חלילה לנו לבטל איסור שעטנז ומצות ציצית וכדומה, מפני הלעג, אך מדוע לא נבטל נענועי הלולב וחבוט ערבה, שאין זה רק מנהג נביאים, לדעת אמורא אחד, ואין בו משום לא תסור? (רש"י סוכה מ"ד). מדוע נהיה כחמור למשא חומרות וסייגים יתרים המררים חיינו? מדוע נהיה כשוטה שאיננו מרגיש בין טוב לרע, ובין נאה למגונה? נסו נא יום אחד, רבנינו! וקראו בו דרור לנפשכם ממשפטים קדומים, שהורגלתם בם מערש ילדותכם שלא בטובתכם וחפצכם, אך פעם אחת, לפרוק מעליכם עול האמונה בבני אדם קרוצי חומר כמוכם, שלא נצטויתם עליה, והביטו במבט חפשי בעת ההיא על התלמוד, כעל מעשה אנשים רבים חכמים וישרים, ועל הפוסקים – כעל אנשים שכחי חיים ובעלי אמונת חכמים במדה נפרזה; – נסו נא זאת אך פעם אחת, אם לא תודו לכל דברי, אם לא תמצאו אתם עוד דברים רבים יתר הרבה מהדברים שזכרתי; אם לא תשאלו את נפשכם אז: מה היה לנו ומה העבודה הכבדה הזאת לעמנו? באחרית תשובתו יאמר הרה"ג המשיב: "ואתה ה' ליליענבלום תן תודה אם בעל נפש אתה ויתקדש שם שמים על ידך להורות תשובה ליחיד ולרבים, תן כבוד לה' אשר חננך בעט סופר לפרסם תשובתך לזכר עולם לשמחת לבב עדתך, ממך ילמדו רבים להשכיל להיטיב, מה מאושר יהיה חלקך לקנות עולמך בשעה אחת כו', תן פאר להוריך כו', תנה ידך לתורה ולתעודה ויהי שמך מבורך וקורא לך משובב נתיבות כו' כי אנשים אחים אנחנו בני עם אחד!" כן הוא, אישי הרב הגדול! אנשים אחים אנחנו, בני עם אחד, שומרי תורת אל אחד, ומה יקרו אלה, לאות המה על לבך הטהור. לוא רבו כמותך בישראל, כי אז מעטו בקרבנו קנאים עריצים. כי אז לא שבעתי תלאות אין קץ בעבור הציעי שאלות מבלי כל שרירות לב, כי אז לא נועצו עלי אבירי לב להצמיתני, כי אז לא נלחץ אחד עשירי העיר אשר גרתי בה, להזהירני מחסידיה החפצים לקיים בי הדין הפסוק "מורידין ולא מעלין" בסמי מרפא, כי אז לא נשבר לי מטה לחמי, ולא נלחצתי לנדוד בארץ נכריה לי… כי אז לא שפכו קנאים עריצים חמתם גם על אבי התמים, ולא עצרו בעדו מהגיד שיעורו באגדה בביהמ"ד בקיידאן – יקרו דבריך אלה, אישי הרב הגדול! אך מה אתן תודה? הן בכל דבריך לא הוכחת כי אין רשות לאספת רבנים לבטל חומרות הפוסקים, אשר אך זאת הצעתי לפני הרבנים, ואיך אתהפך כחומר חותם להגיד כי אסור לנו לעמוד במנין ולהתיר דברים שלא נגזרו במנין, או בטל טעמם, בעוד מופתי אשר שמתי לדברי אלה עומדים בתוקפם? ומה אעשה תשובה בטרם חטאתי? הן אם גם שגיתי בעיון, הלא טועה בעיון איננו נקרא כופר (כדברי בעל העקרים); עברי אנכי, את דתי אשמור, ובצרת עמי הנני מיצר, ודברי אשר דברתי ואשר אדבר ממקור לבי המה יוצאים, ועל פי שיטתי ודעתי, לא מחפצי לקנתר, להיות נרדף, נודד, ושבע רגז… מי יתן והיו דבריך אשר דברת לאמר: "אנשים אחים אנחנו בני עם אחד" כחותם על לב כל הרבנים, וחדלו מרדוף על צואר את כל השונים מדעותיהם בידיעה פנימית, והושיטו יד אהבה איש לאחיו, והיה שלום בין הרבנים והמשכילים, ושתו שניהם עצות בנפשם להיטיב מצב עמנו השפל, ולהרים קרנו וקרן דתו, למען ייטב לו ולזרעו אחריו! על דברי בעל הפאסקוויל "תשובות באנשי און" (הלבנון 46, 45) אינני רואה שום צורך להשיב, כי חלילה לי להשיב דבר לכותבי פאסקווילים, אשר התשובה להם תחלל כבודי יתר הרבה ממה שיחשבו בעלי הפאסקווילים לחללהו, מלבד מה שאין לי הצדקה לגזול גליון ממה"ע "המליץ" וזמן – מאת הקוראים לבלות אותם בדברים הנוגעים רק בי ובכבודי. על כן לא אענה את בעל הפאסקוויל ההוא על כל חרפותיו כמו: "פליט, מכין מטבח בראש חוצות לטבוח ישרי אמונה ולשפוך דם נפשות אביונים נקיים, תאות נפשו להיות בזוללי בשר ובסובאי יין בתשעה ימים שבין ר"ח אב לתשעה באב. חפץ הוא בכל אות נפשו לנשק את אהובותיו בראש כל חוצות כמו נשק יעקב לרחל וללכת הוא ואשתו ערומים כמו הלכו אדם וחוה, איש ריק מתורה וחכמה, ממוסר ודרך ארץ, לו שיח ושיג עם הבתולות היפות ותובע עלבונן בראש כל חוצות, לא משכיל ולא בן משכיל והבור ריק מתורה ממוסר ודרך ארץ אבל יש בו ארס נחשים ועקרבים" ועוד כאלה. כן לא אענה גם על מכתב הגאון ר' גימפל יפה (הנספח לפאסקוויל זה) אשר שמח על הפאסקוויל הזה, מבלי הבט, כי מחרפי זה, האומר שהוא יודע אותי, לא יאמר רק שהוא יודע אותי לאיש שאיננו משכיל ולא בן משכיל, וכדומה, לא לאיש משחת, רע מעללים ופורק עול, וכל מה שכתב מהנוגע לתאותי, בדה מלבו כל הדברים האלה, כי הנני קל שבקלים כו', זה כל ענין לעצם דברי. הנה אני איש נקלה בו' כו' ופסול לשדוך הגון עם בת ת"ח, אך השלחן ערוך בכל זאת לא נעשה ברוח התלמוד, – לא אענה על כל אלה, ולהפך, הנני סולח להגאון ר' גימפל יפה על כל דבריו אשר הוסיף על הפאסקוויל ההוא, אם גם מבלי דעת אותי הוציא עלי שם רע, ויקראני "נבל", ויתנני לאיש בעל פחיתות ופחזות וכדומה, אם גם אינני לא פורק עול ולא משחת המדות, לא עז פנים ולא הולך בשרירות הלב! אמנם תשובות אחדות נמצאות בפאסקוויל ההוא. ולבל יהי המגיד הנירטעגאלי חכם בעיניו, הנני להגיד, כי התשובות ההן כתב או מאשר לא הבין דברי, באשר יראה כל אשר קרא דברי במקומם, ודבריו אשר כתב: "השואל שלא מדעת להתיר לו איסורים גמורים, מהא דרשב"י טהר מקום מוחזק לטומאה בטעות" וכל הקורא דברי באחרית מאמרי "ארחות התלמוד" יראה שלא הבאתי מופת ממעשה ההיתר, כי אם מחפץ ר"ש לתקן דבר מועיל ולהקל, אשר זה האות כי ר"ש אבה להקל; – או ישים עלי עלילות דברים בזדון, כמו: "שואל שלא כענין מסגולות על הלכות ברורות (שקר גמור!) ומתפלא כו' ובאמת ראוי לכל משכיל להשתומם על עזות הנבל ההוא איך שם כזב מחסהו ובשקר משגבו; שהרי לא דבר המג"א דבר זה (מה?) מעולם, יראה כל מעיין בראש סי' צ"ד אם לא כתב בהיפך שאין ראוי להפסיק תפלתו בשביל כך (בשביל הלחש "פי פי פי") וזה דרך חדשה בבקרת לטפל על המבוקר דברים אשר לא דמה ולא עלו על לבו ולהשיב עליהם, כדי להאריך המאמר!" אשר כל הדברים והחרפות והגדופים האלה על עצמו אמרם, בהיותם ראוים לו, כי כל מעיין בדברי בסוף מאמרי "נוספות" יראה כי לא אמרתי מעולם שדעת המג"א להפסיק בתפלה בשביל הלחש ההוא. בהתימי תשובתי על דברי הרבנים עלי, נלחץ אנכי לשנות עוד הפעם דבר אשר זכרתיו כבר ביסודו: הנני מודה שאסור לטלטל ס"ת לחבושים, הנני מודה שתרנגלת שקראה גברית חייבת מיתה ושהלחש "פי פי פי" בדוק ומנוסה לטוב ומועיל לכ תתק"ג מיני מיתות; הנני מודה שכל החרפות והגדופים שנאמרו עלי בפאסקווילים שונים, בין שזכו לראות אור הדפוס, ובין שלא זכו לצאת אור, צדקו יחדו; הנני מודה, כי אני מלשין כהמן הצורר ואויב ישראל, הנני מודה, כי חפץ אני לנשק את אהובותי בראש כל חוצות כמו נשק יעקב לרחל, וכי חפץ אני ללכת עם אשתי כפי המאדע של המגיד הנירטעגאלי, וכי אינני לא משכיל ולא בן משכיל רק בור ריק מתורה, חכמה, מוסר וד"א כו' כו'; הנני מודה כי מימי לא הגיתי בתלמוד ובשו"ע, כעדות בעל המאמר "מלחמה בשלום" (היא חוברת שלישית להמאסף היו"ל בלעמבערג שזכרתי במאמרי "קול ענות" ונדפסה חוברת זו בווילנא) צד 7, וכי יש באמת להפוך את שמי "ליליענבלום" לשם "מולין-בליעל") וחפצי שיהיו כל הגאונים ליליענסטען, וכי הנני סכל ורשע (אם גם כל סכל איננו רשע, כי איננו יודע לעשות רע) כמו שהוכיח על זה בעל "מלחמה בשלום" שם, בטוב טעם ודעת; – אך איפוא הוכחתם, כי כל דיני השו"ע והגזרות שבתלמוד שבטל טעמן, צריכים להיות לחקת עולם מבלי אשר יוכלו להשתנות לפי הזמן? איפה הוכחתם כי אין רשות לב"ד שבימינו לשנות אחרי דברי קודמיהם, במקום שטעו, או בטלו דבריהם בהשתנות המקום והזמן? איה המקרא בתורה או המאמר בתלמוד הגוזר, שכל דברי איזה איש (יהיה רב או גאון) אשר כתב בזוית ביתו ועל פי איזה סבה נמסרו להפועלים העוסקים בבית הדפוס, ונקבעו באותיות מרובעות או אותיות רש"י, מחויבים כל בית ישראל להאמין בהם ולשמרם? או מי הורה להם, שדברי איש אחד, או אנשים רבים, אם גם גדולי הדור המה, יש בידם הכח לאסור דבר לדורות עולם? ומי הגיד לכם, כי אין רשות לחכמי דור ודור, לבטל דעות קודמיהם, ולהתיר איסוריהם? גזרות רבות מצאנו בתלמוד, רבות מהן נגזרו במנין, ובכל זאת, אך טעמן הוא המעמיד אותן, ובטל טעם בטלה גזרה, ורק למען כבוד הגוזרים ולמען לא יתעו ההמון לאמר "הותרה הרצועה" בראותם דבר אסור הותר באפס יד, וכל איש יאמר בלבבו על כל גזרה שלא תמצא חן בעיניו, שבטל טעמה, אך ע"כ צריך מנין אחר להתירו; אך היות דברי ב"ד אחד קיימים בלי טעם המקיים אותם לדורות – לא היה גם לא יהיה! גם י"ח גזרות, שעליהן אמרו (ע"ז ל"ו) שגם ב"ד גדול מב"ש וב"ה אינו יכול לבטל, גם הן אין כחן כי אם בטעמן, ובסור הטעם יהיו גם הן לאין, וזה לכם האות, כי המון בית ישראל קורים עתה לאור הנר בשבת, אם גם איסור הקריאה הזאת הוא מי"ח גזרות! מדוע בהשיבכם על דברי חפצי בתקונים תניעו על הררי נשף בפלפולים וחרפות, שאין להם כל ענין עם הדברים אשר הושמו לפניכם, בעיקר היתר התיקונים ובצרכם? האמנם לא התירו חז"ל מאומה? האמנם אין אנחנו מוצאים דברים אשר אסרום חז"ל והאחרונים התירום? אם מעט לכם הראיות אשר זכרתי במאמרי הקודמים הנני להוסיף לכם: יתר על מאה פעמים מצאנו במשנה וברייתא: בראשונה היו אומרים כו' התקינו כו'; ר' אמי התיר חלוט שלהן (ע"ז ירושלמי); א"ר אבא ב"ר ממל אלו היה לי מי שימנה עמי התרתי בשר בכור להשקל בליטרין והתרתי שיהו עושין מלאכה בחוש"מ (ירושלמי מ"ק פ"ב); היכא דנראה טעם קצת יש כח לב"ד לעקור אף דבר מדאורייתא (תוס' ע"ז י"ג ד"ה אמר אביי); נמצא שדור דור פרנסיו, דור דור וחכמיו, כשהוברר להם הדבר באיסורין שאין לחוש לסבת האסור, שבעבורו אסרוהו רז"ל, מתירין אותו (כפתור ופרח פ"ה); לא עשו תקנה לתקלה, וע"כ במקום שתקלה יוצאת ממנה יש לבטלה (שם פ"י). גם בזמן הזה אם יסכימו חכמי ישראל להתיר את הפת (של עכו"ם) הרי הוא מותר (שו"ת הר"ש דוראן סימן ל"ב בשם הרמב"ן) אין השלמות נמצאת בנבראים ואפילו במובחרים שבהם עד שלא יהיו האחרונים רשאים לחלוק עמהם (המאירי בהקדמתו לאבות); הרשות נתונה לותיקים שבכל דור ודור להתיר ולהקל במה שגזרו ותקנו להם רבנן קמאי ומנהג ותיקין מבטל הלכה אפילו באסור דרבנן ואע"ג דרמיזא באורייתא (שו"ת דברי יוסף לר"י אירגס ס' כ"ז והובא בהחלוץ ח"ג צד 161); ומדוע לא תענו מאומה על טענות כוללות כאלה, טענות המוכיחות כשמש בצהרים, שגזרות התלמוד אינן רק לפי המקום והזמן וכי רשות נתונה לחכמי דור ודור לשנות ולתקן?! האמנם אחדים מהרבנים ראו לסתום גם טענותי אלה; הגאון מ' גימפל יפה כתב, כי אם אשים דברי בחוברת מיוחדת, לא במ"ע, ודברי יהיו כתובים בנחת ושפלות רוח, אז אולי ישיב לי דבר (כבוד הלבנון 24 ש"ע); אך מה אעשה אם אין בידי כסף לפזר לריק להדפיס חוברת תלמודית כתובה ברוח רעפארם, אשר חוברת כזאת לא יקנו בעלי שתי הקצוות יחד?! המגיד הגיראטעגאלי חפץ גם הוא ברעפארמאציאן קלה, אך לא יחפוץ למלא חפצי אני, כאשר הגיד בפאסקוויל שלו "תשובות באנשי און"; הגאון רי"ז שטערין משאוועל כתב, כי לו היה לבו בטוח, כי החפצים בתקונים לא יוסיפו סרה לבקש מאת הרבנים להפיר גם מצות התורה כו', כי אז נרצה הוא ורעיו אל איזה רעפארם (הלבנון ש"ז נומ' 3); אך הטרם ידע כי אין כל מקום לפחדו, כי הפורקים עול התורה שבכתב אינם מאלה המיחלים למוצא פי הרבנים. אשר על כן, אם בלב תמים יאמרו רבנינו, כי נכונים הם להזדקק מעט אל התקונים, מדוע יעמדו מנגד? מדוע בעלות על לבם לאסור דבר שנהגו אבותנו בו היתר מימי דור המדבר עד זמנם ימהרו יחישו מעשיהם, ובהביא הצורך להתיר איסור, שכבר עלה עליו חלודה, אין משים על לב… היש הבדל בין בל תוסיף ובין בל תגרע? האין כחא דהיתרא עדיף? האמנם עוד משען אחד להרבנים ביום שידובר בם על אדות התקונים, והוא: דעת הרב החכם פינס בתשובתו על דברי, שאם גם לא אסר את התקונים, בכל זאת דחה אותם בשתי ידים, אך נעבור נא על דבריו ונראה עד מכה צדוקים הם ועד כמה לא קלעו אל המטרה. ה' פינס אשר אותו בקש הגאון יפה למלא את דבריו, לא להגיד דעתו העצמית על אדות התקונים, הוא כאיש חכם לאסור התקונים; יודע הוא כי אם נקח לנו למוסדות אך דברי התלמוד בזה לא נבוא לעולם אל המטרה, כי החריפים, אשר לא יבצר מהם לטהר את השרץ, הנם עומדים הכן להפוך משרש כל ראיה ברורה שאיננה מסכמת לחפצם ולסכסך דעות בדעות ומאמרים ברורים בפלפולים מעקלים ובהויות של מה בכך; על כן עזב את המחקר התלמודי בזה, לדרוש מקור התקונים, מוצאם והתגלותם – ברוח עמנו וצרכיהם, אשר הדרישה הזאת, שאין להפלפול כל שליטה עליה, תהיה לנו לעינים בהתרת השאלה שאנו עוסקים בה. אחרי אשר הודה ה' פינס על אמתת דברי הגאון יפה, באמרו כי השכיל לסתור בם יסודותי עד שכמעט לא הניח לו מקום להתגדר בו, ואחרי אשר אמר עלי, כי שאבתי דברי ממקור דברי הגאון חיות, אם גם לפני פתוחים ספרי התלמוד כמו לפני הגאון חיות, – בא אל יסוד דבריו, שהתקונים אינם רק הסכמת החכמים על ההיתר שכבש לו דרך בטרם התירהו העיון ונתפשט בין העם לפני הוראת החכמים עליו, ומעולם לא קדמו התקונים את המעשה. דעתו זאת באה לו מכח שלש שאלות: א) מדוע לא התאוננו העם בימי הבינים, בשרור רוח הגזירות בעולם, על המקילים? הלא דרך עמנו להרהר אחרי רבותיהם! ב) מדוע אלה הנחשבים למתקנים, כהרמ"א בתשובתו בענין סתם יינם, היו גם מן המחמירים פעמים רבות? ג) אחרי שאין לנו אות נאמן להבדיל על ידו בין צורך החיים האמיתי ובין צורך החיים המדומה, אם כן איך לא פחדו החכמים להתיר איסורים ולכלות קוצים מכרם ה' צבאות, בטרם גלה לנו רצונו ע"י אות בטוח, לדעת להבדיל בין קוצים ונטעי נעמנים? להתיר שלש השאלות האלה חדש ה' פינס דבר מושכל, כי בהיות התורה והטבע שתיהן בנות החכמה העליונה, היתה הטבע אות נאמן להמתקנים על קיום איזה ממשפטי התורה ובטולם, וכל דבר אשר אבד ערכו בעיני העם בחיי המעשה, מפני צורך החיים הטבעי הנראה לעין כל, ראו כי יבש מקורו, לא חפץ בו ה'. על פי הדברים האלה, לא התירו חז"ל בעיונם הדבר שעודנו אסור בעיני העם וערכו לא אבד במעשה, ולא שאלו בתרפים של העתיד, ולא הביטו אל הנולד, ורק העבר היה להם אבן בחן, לדעת בו את התקנות והגזרות אשר עודן רעננות ורטובות, ואשר נס ליחן. חכמי הדורות האחרונים, אם גם לא כלם שמו לב ליסוד זה, בכל זאת כמכריח עליון ומבלי תת להם חשבון ברור לנפשם התנהלו גם הם לרגל הזה. מעודם לא קדמה הוראת ההיתר למעשה, אך המעשה קדם להוראתם: נמנעו העם להלוות – התקינו פרוזבול, נתפרצו בשמן כותים – התירו להם, סחרו בסתם יינם – אשרו הרבנים את מעשיהם. ובכן גם אנו אין לנו רשות לשנות גם עתה כי אם את הדבר שהחיים והצרכים הנאמנים התירוהו במעשה בטרם התירתהו ההוראה. זו היא שיטת ה' פינס בענין התקונים בכלל. האמנם דבר מושכל דבר ה' פינס, אך שאלותיו אין להן יסוד נאמן גם בלי תשובתיו, ושיטתו איננה מקפת, לדעתי, את שלשלת התקונים הארוכה המשתרעת מחיי העם מימות עזרא עד אחרוני הפוסקים, בהיות הרעפארם הארוך הזה בעל תמונות שונות ותמורותיו רבות ברוחו, לפי השגות התקופות הרבות, דעות עמנו וקשי ערפם, בשני קצות הזמן הגדול שבו נראה תנועת הרעפארם ברב או במעט. נודע הוא כי בזמן חכמי המשנה והתלמוד לא היו כל הדינים ידועים וגלויים לכל המון העם, והדינים שחדשו להקל או להחמיר, לרוב מצאו להם מקור מן התורה בדרשותיהם, ועל כן לא יפלא אם לא התלוננו העם על חכמיהם המקילים. גם אחרי התלמוד, בהיות דינים רבים, או כלם, נודעים וגלוים, אין כל תמהון אם לא התלוננו העם על המקילים, כי עם כל אהבתם להרהר אחרי רבותיהם החיים, הנם כבוד אלהים לרבותיהם המתים, ובהיות רוב ספרי הפוסקים נדפסים ומתפרסמים בין העם אחרי מות מחבריהם, לא יפלא בעינינו אם לא הניאו בידי המקילים. המתקנים האחרונים בעצמם לא חדשו קולותיהם רעפארם, כי אם עפ"י הכרעת הפלפול, ואל הרוח אשר הוליכם הוא שמה הלכו, אם להקל או להחמיר. הלא נראה את הגאון ר"ש קלוגער, אוסר למילדת לבוא ביום השבת לצרכי פקוח נפש עם עגלון נכרי, משום יחוד, – באותה תשובה, שבה הוא מתיר להעמיד נכרית ערומה לפני איש שהעלה לבו עליה טינא (שני הפסקים האלה הובאו בהחלוץ ח"ג צד 59,11 ועל שניהם נסמן: טוב טעם, סי' קצ"ב). ע"כ לא יפלא בעינינו, אם נראם במבטנו אנחנו פוסחים על שתי הסעיפים, במקום שהם בעצמם לא הרגישו בזה. מעולם לא עקרו חז"ל לגמרי איסור מן התורה, כי בכל מקום שהתירו דבר מן התורה, מצאו למו אופנים להמלט מעקירת מצוה מה"ת, בהשאירם פרטים ותנאים לאיסור ההוא שישאר בחזקתו, וכמו שיבואר. ואם גם החליפו עונשים גופניים בעונשי ממון בדברים שבין אדם לחברו שלא ענשה התורה מיתה עליהם, הנה לא עקרו בזה האיסור, ובכן, מעולם לא עקרו חז"ל מאומה מכרם ה' צבאות, ובצדק לא פחדו פן תחת קוצים יעלו בידם נטעי נעמנים. הנה כי כן אין מקום לשאלת ה' פינס. הרעפארם בעצמו אין לו רוח אחד בכל התקופות שנראהו. הרעפארם הוא יליד החיים השתנות חיי העם כן ישתנה הרעפארם גם באיכותו גם בכמותו. מימי עזרא עד זמן תלמידי שמאי והלל, בהיות העם חי ככל העמים, חי בתבל וחי במדינה, ויהיו צרכיו מורגשים בהרגשה חזקה, ואנשי העיון העומדים בראש העם בחכמתם הדתית ובדעתם צרכי החיים היו עוד מעטים, ושינויי הדעות והמחלוקת לא עשו עוד רשמים נכרים מפני מעוטם, בקל יכלו החכמים המעטים למצוא פשר לכל דבר; ובהיות התורה חתומה אז לפני המון העם, ומעינותיה לא נפוצו חוצה, – הננו רואים רעפארם גדול וחזק, רעפארם בעונשי התורה, רעפארם בענין הסנהדרין, תקנות טובות ומועילות לחיי העם ולתיקון העולם. אסרו כלים מפני מוקצה, – והתירו, חזרו והתירו וחזרו והתירו, שנו דברים רבים מאשר היו בראשונה, חפשו תקונים כפרוזבול, היתר נדרים, והדומה להם, באופן שדברי התורה לא נעקרו מאומה, כי אם, למשל, לא יכתוב המלוה פרוזבול הלא תשמט שביעית את המלוה; אם לא ישאל איש להתיר את נדרו הלא לא יוכל חלל את דברו. כל הדברים האלה, לא המעשה פרץ ופנה דרך להרעפארם לבוא אחריו להיות לו הסכמה לבד, כי אם הצורך קרא את הרעפארם, שהוא היה היועץ למצוא הדרך. ולא בצדק חשב ה' פינס את הפרוזבול בין מעשי הרעפארם, שהוא לדעתו אך הסכמת החכמים אל מעשי העם הקודמים לה, כי מה ענין הסכמת חכמים להמציא איזה שטר, למעשה מניעת ההלואה? מזמן תלמידי שמאי והלל, בהיות רוח העם וביחוד הפרושים זרה למלכי בית הורדוס, ולא יכלו להמיש צוארם מעולם ויואשו על כן מחיי מדינה וחיי אזרחים (זולתי הקנאים בימי החורבן, שלא השלימו הפרושים להם) עד שהמה חסרים עוד חיים אלה גם עתה; ובהתגבר עליהם צרותיהם מידי הרומאים, וחפץ החיים אבד כחו מעט מעט, והצרכים לא הורגשו באותה הרגשה שהרגישום בימי שלותם, – וברפות הקשר המדיני המאחד את העם, התגבר לתכלית האחדות הזאת הקשר הדתי, וברפות חפץ החיים על הארץ, התגבר חפץ החיים בשמים, אשר שני הרפיונות האלה בצרוף שתי התגבורות שכנגדן, הסבו ברבוי הישיבות והתלמידים, ועמהם בהכרח – שינויי הדעות במדה נפרזה: קנאה ואהבת הנצוח (כמו שרמזתי ע"ז במאמרי "מדרש סופרים"), הנה נחלש בזמן ההוא הרעפארם חלישות נכרת עד זמן חתימת המשנה. דעות יחידות רבות, היו להלכות פסוקות, הלכות מדינה – להלכות מסיני, והתקונים החלו להתמעט והרעפארם נגבל בתנאים שונים, באיכות המתקנים ובכמותם, ולא בצרכי החיים, באיכותם ובכמותם. האמנם, עם כל חולשת הרעפארם בתקופה ההיא, עוד נראהו חי ברוח החכמים, ומלבד דברים רבים הנזכרים בסוף סוטה, שבטלו הם לשעתם ובטלו אח"כ לדורות, – נראה תקונים רבים: ביטול תקנות קודמות כתקנות עזרא, ביטול דברי רבותיהם אם גם נתקבלו להלכה (שבת ס"ד, עירובין מ"א) וכאלה. גם הרעפארם של התקופה הזו לא היה דוקא הסכמה אל המעשה הקודם לה, כי אם מוביל אל המעשה הנחוץ, כי לולא זאת אין מקום לתת גדרים לו, להבדיל בין ב"ד גדול בחכמה ובמנין ובין ב"ד קטן, בין דבר שבמנין ובין דבר שלא נגזר במנין, ולהזהיר לב"ד אחד שלא יעיז להתיר שלשה דברים, אחרי שאין דבר העומד בפני המעשה וצרכי החיים שכבר פנו להם דרך ברעפארם מאליהם בלי שאלת חכם; ומה בצע במניעת ההיתר? הלא המעשה אשר הטבע בת אלהים ואחות התורה (כדברי ה' פינס) הולידתו, לא יוכל להכנע תחת חפץ החכמים, ובפרצו גדר הדת אות הוא כי יבש מקור האיסור, לא חפץ בו ה', וסוף סוף מה בצע במניעת ההיתר? חתימת המשנה אשר הצמיחה חדשה לישראל: תורה חתומה כתבנית תורת משה, בשם "תושבע"פ", רבוי הברייתות והתוספות, הפלפול בלי מצרים, התרחקות העם עוד יותר מחיי מדינה, התרחקות בזמן והתרחקות בפועל, וצרות חדשות שבאו עליו, – כל אלה הוסיפו להעתיק את המון העם מחיי ארץ אל חיי שמים, להשקיע את החכמים במצולות הפלפול, עד שנחלקו אביי ורבא כל שנות חייהם בלחי שעמד מאליו בבית בר חבו (עירובין ט"ו), כמו לא היה באפשרות לעשות לחי אחר הכשר לכל הדעות… ולהחליש את הרעפארם חלישות גמורה עד זמן חתימת התלמוד, שאז אבד הרעפארם כחו, עד שנוכל לומר כי מת אז לגמרי. במשך התקופה הזו וקודם לה באו דברים רבים מספרי דתי הפרסיים, בקרב עמנו, ומלבד דברים הנוגעים בדעות ואמונות הלב, כמו: מדת הדין ומדת הרחמים, עניני נחש הקדמוני וסבותיו, תכונת השדים המחבלים וזמני שליטתם וההתמלטות מהם בקריאת שמע, רוח רעה, עונשי גיהנם אכזרים מאד, נבואות שונות לימות המשיח, כהדבר שעתיד להיות אז, ואבוד היצה"ר לעתיד לבוא, האמונה שכל בני אמונה אחת ערבים זה לזה, ברא מזכא אבא, רוב אגדותיהם על אדם הראשון, להנות ת"ח מנכסיו, מספר ע"ב שמות לקב"ה, – מלבד זה באו לנו מיד הפרסיים גם דברים הנוגעים במעשה ונקדשים בתוכנו בקדושת הדת, כמו נענועי הלולב לבטל רוחות רעות, איסור זריקת צפרנים, איסור ההליכה בגלוי הראש, איסור הנאה בדברים שנגעו במת, שבעה נקיים לנדה, האזהרות הרבות להשיא בת שבגרה, דין מורדת, פרטים בעניני קידושין, פרטים בטומאה, דיני ביהכ"ס, ברכות שונות כברכת השחר וראית ימים, נהרות וקברות, איסור ההתעסקות בפורש מדרכי צבור שמת, – שכל הדברים האלה כתובים בפירוש בספרי הצענדאוועסטא שקדמו לחכמי המשנה והתלמוד, כמו שהעיד הרב החכם יה"ש בהחלוץ חלק ז'. הרעפארם הדל והרזה שנעשה במשך התקופה ההיא לוטה בשמלת הפלפול, בחילוקי "לא שנו, חסורא מחסרא, הכא במאי עסקינן" וכאלה, ואך בראשית ימי התקופה ההיא נראה דברים מספר נעשים ברוח רעפארם לפי צרכי החיים בגלוי, כדברים שהתיר ר"י נשיאה (ע"ז ל"ו, גיטין ב'), לוי (שבת נ"ט) וכדומה, אם גם לעמת הרעפארם ההוא עקרו גם דיני המשנה שנאמרו להיתר, מבלי היות סבה לאסרם בהשנות רוח העם, אך ברבוי הדינים. למשל בימי התנאים, בהיות הלכות שחיטה מעטים מאד, אמרו: הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחש"ו, ואח"כ בהתרבות הלכות השחיטה בשהייה כו' ועוד כאלה, אמר שמואל (שם ט') כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה (אם גם איננו חש"ו אסור (גם בדיעבד) לאכול משחיטתו ורב נחמן אמר (שם י"ב) ראה אחד ששחט אם ראהו מתחילה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו אסור לאכול משחיטתו, אם גם במשנה הראשונה במסכת זו, לא הצריך ראיה רק בחש"ו. סבת הדברים החדשים הוא, כי נתרבו עוד על איש שלא ידע ההלכות האלה. גם הרעפארם שבזמן קודם למעשה ההיתר, כאשר נראה מדברי התלמוד: דרש לוי בנהרדעא כלילא שרי נפק (אחרי דרשתו) כ"ד בלילא מכולה נהרדעא; דרש רבה ב"א כלילא שרי, ונפקו (אחרי כן) י"ח כלילא מחדא מבואה (שם נ"ט) ור"ח היה נאות להתיר סנדל המסומר, ורק מפחד הבבלים חדל מעשהו, אשר בכל אלה לא קדם המעשה את ההוראה. עם חתימת התלמוד מת הרעפארם, לא שחכמי הדור ההוא המיתוהו, אך מת בעצמו ברוח העם. בזמן הגאונים, שבו לא נתפשט עוד התלמוד בכל אותו קנין רוחני להעם, לארוג חיי העם עם התלמוד בחמרו ורוחו, ובהיות החיים בימים ההם וצרכיהם לא רחוקים מחיי העם וצרכיהם בימי תקופת התלמוד, לא נראה כי אם תקנות מספר, שאין ראוי לכנותם בשום אופן בשם רעפארם. חכמי צרפת, אשר חיו בימי מסע הצלב, אשר חייהם תלו להם מנגד והיו רחוקים גם מכל חכמה, היו חולמים גמורים, לא ידעו עד מה מצרכי החיים, התמכרו בכל לבם לכל דעה קדומה ואמונה הבלית, עד שחשבו (כעדות הרמב"ם באגרותיו, דברי הראב"ד בה' תשובה ודברי הרמב"ן במכתבו לחכמי צרפת על אדות הרמב"ם) את המכחיש בהגשמה למין. לא ידעו להבדיל בתלמוד בין הלכה לפלפול. לא הבינו כי לא כל דעה הנמצאת בו דעה כוללת היא, ועל כן בהתפלאם על סתירות רבות, על העדר איזה תירוצים שמצאו הם לקושית התלמוד במקום שהתלמוד נדחק להשיב באופנים אחרים, אשר אולי – בראו לנו פלפול חדש ושיטה חדשה, שאינה צודקת, בתלמוד. חסרון דעתם את החיים הסב להם להביט על התלמוד, כעל תורה שנתנה למשה בסיני בעל פה, לא כעל דבר יליד החיים בתולדה מכרחת, עד שלא הרשו לעצמם להטיל ספק גם באמתת איזה אגדה שהעלתה חלודה; ואם אמנם הרהיבו לאמר, כי פעמים שלא היו האמוראים בקיאים במקרא (תוס' ב"ב קט"ו) הנה אמרו זאת מבלי תת לעצמם הבנה בדבריהם, כאשר לא נתנו להם הבנה נאמנה במאמרם שדוד ויואב ידעו פסוקי ירמיה (שם כ"ג). כל המדות האלה שמניתי בחכמי צרפת, כלן נתקיימו גם בתלמידיהם עתה ועוד במדות נוספות. דרך חכמי צרפת נשמרה בלב העם ורב חכמיו עד המאה הרביעית לאלף הששי. בכל הזמן הזה, בהיות כל מעיני העם אך בתלמוד (כי גם את הפילוסופיא שעבדו אל התלמוד, זולתי מתי מספר) ובהתרחק העם עוד יותר מחייו המדיניים התרחקות זמנית והתרחקות טבעית וכל חיי העם כלו היו אך בד' אמות של הלכה גברו הדינים מיום ליום. מצאו מחלוקת בין שני רבנים – ויטו להחמיר, ראו איזה מנהג של הבל, – וימהרו לעשות לו סמוכין ולהחזיק בו בשתי ידים, וידמו להעשיר את הקב"ה בהבליהם ובדקדוקי עניות שלהם; ואם גם הקילו באיזה דבר לא מפני צרך עשו זאת, רק מפני כי כן הורה להם הפלפול. מזמן אמצע המאה הרביעית לאלף הששי, נשחתו חיי העם ודעותיהם עוד יותר, ר' יעקב פאלאק החשיך עיני ישראל בפלפוליו הנפתלים מעבר מזה, ור' יצחק לוריא – באוצרות החשך אשר גלה משה די-ליאון. שני הנתעים האלה השפילו את העם עד עפר, שללו ממנו את כח השופט, את רוח הבקרת, את השכל הישר וההגיון הצודק; והאחרון בדמיונותיו עשה את רוב חכמי העם למשוגעים חוזי חזיונות וחולמי חלומות בהקיץ, עד שכל החיים והעולם כאין בעיניהם כנגד שכרם של צדיקים על איזה מצוה ריקה הפורחת באויר, שאדם דש בעקביו, וכל העונשים הנוראים והאכזרים אשר לא יכלו לעלות על רוחם החובלה, מעטים לאיש שלא כון פעם אחת בתפלה, או הביט על בתולה, ואלפי הבלים כמו אלה. ועד כה אבדו חכמי הדורות ההם, וביחוד האחרונים, את הטעם, ההגיון, והד"א, עד שמצאנו לדאבון לבב בספריהם דברים שלא יאמנו שיצאו מפי אנשים בעלי דעה ישרה. הר"ר דוראן התיר אשה שהפילה נפל שבכה – אחרי ארבעה חדשים לשוב בעלה לביתו מדרכו שעשה בה קרוב לשנה – להבעל, על פי סברא זו: ידוע שיולדת לשבעה יולדת למקוטעים, ויולדת לט' אינה יולדת למקוטעים, הרי חדש ה' לבן שבעה כחדש ז' לבן תשעה, ומכיון שאין ספק שנפל בן ח' בוכה, ויולדת לחמשה דין הנפל שלה כבן ח' ליולדת לתשעה, א"כ דכשם שבן ח' יכול לבכות, הכי נמי בן ד' חדשים ויום אחד יכול לבכות (מהר"י בן לב ח"ד סי' י"ט). מהרי"א בעל תה"ד חקר אם "אשתו של אליהו הנביא או ריב"ל, וכל מי שיזכה לעלות לשמים, מותרת להנשא" (דרכי משה אהע"ז ס' י"ז), החכם כמהר"י גזר על איש שנדר בנזירות שמשון שאין לה התרה עולמית, שלא ישמש עם אשתו – בגזרות נדוי, שאותו הלילה ישמש עמה, מטעם שאמר, דבנדרים ושבועות אמרינן האדם בשבועה שיהא ברשות עצמו, ובשעת חלות הנדר דהיינו כשישמש כו' אז לא קרי ביה האדם לשבועה, דהרי אינו ברשות עצמו דאנוס הוא מכח הנדוי א"כ הנדר אינו חל (חדושי דינים לרבני ירושלים ס' ע"ז). הגאון ר' משה סופר אסר ביצים לבני נח משום אבר מן החי, שלא הותר להם דבר זה, בשעה שהותרו ישראל באכילת ביצים (חתם סופר יו"ד), ובבוא לפניו שאלה, אם מותר יאכל שם מאכלות אסורות, הנה אחרי שהעלה להתר גמור, ביסוד קיים שאין השוטה חייב במצות, מצא מציאה גדולה, שמאכלות אסורות מטמטמין לבו של אדם, ובכן יגרמו המאכלות האסורות של השוטה להשחית דרכו אחרי הרפאותו, ועל כן יעץ עצה טובה להשואל, כי מוטב שיהיה שוטה כל ימיו, ואל יהיה רשע שעה אחת לפני המקום (חתם סופר או"ח). חיות חקר אם מי רגלים של בהמה וחיה נחשבו כאבר מן החי או כבשר מן החי (שו"ת מהר"ץ ס' ע"ד). הגאון ר"ש קלוגער שאל, למה לא נימא שהגיורת שנתגיירה (שהיא כקטינה שנולדה) בתוליה חוזרין? (מי נידה דף צ"ו) והעלה דין חדש, כי אחרי שנודע לו טעם איסור העמידה ערומה לפני מי שהעלה לבו טינא, שהוא רק משום שליחות, בכן, אם העלה לבו טינא על נכרית, שאינה בדין שליחות, שוב מותר להעמידה לפניו ערומה (טוב טעם ס' קצ"ב). חקר אם מותר לנסות עצמו להוציא זרע והודיע שבחבורו מי נידה סי' ק"צ טייל בזה ארוכות בע"ה, ובסוף העלה להיתר (שירי טהרה סי' י') והבדיל בין קטן לנכרי לאמר: שאני קטן מנכרי כו' דקטן אתי לכלל ביאה משא"כ בנכרי כו' דלא אתי כלל לכלל ביאה כו', דרחמנא אפקריה לזרעיה כו' והיה כמיא בעלמא (שירי טהרה ח"ד דף קכ"ד). הבלים המביאים לידי הקאה כאלה, אשוב לדברי. בכל הזמן הארוך הזה, מראשית רבני צרפת עד עתה, אין אנו רואים כל רושם קל של רעפארם, אחרי שאין רעפארם בלי תנועה ואין תנועה בלי חיים, ועם ישראל אין לו חלק בחיים, ומה לרעפארם בבית הקברות? מיכולת ב"ד לא ידעו בעצמם, עד שכל תקנות רגמ"ה וגזרת הרשב"א על למודי הפילוסופיא, בחרם נעשו בשעתם ולא בכח ב"ד: וכל כך התמכרו לאמונה עורת ולההרגל עד שקבעו לאמר "משיב הרוח" בימות הגשמים גם לנו, ולא בימות החמה, בזמן שהמטר דרוש לנו לפי מקומנו; – ולהפך, בחשבם את למוד התורה והזהירות היתירה בדקדוקי מצות ומנהגים, לתכלית נרצה עצמית, לא כדברים אמצעים המובילים לתכלית אחרת ובהיותם רחוקים מן החיים תכלית ריחוק ונבדלים ונרדפים מכל עם, – הוסיפו חומרות עד אין קץ. האמנם, גם העם החסר חפץ החיים מרגיש הוא ברעב, עוני ומכאוב, ובכן אם גם עמנו חסר חפץ החיים בכל זאת לא יחפוץ למות ברעב, ונחוץ לו להתעסק גם בעולם המעשה למצוא לחמו. אך עוד יתרה נראה בעמנו, הוא, (זולתי חובשי ביהמ"ד שבו היושבים כבטלנים מנעוריהם עד זקנה ושיבה) למרות חיי המות שהוא חי ולמרות חסרון חפץ החיים אשר לו חסרה לו, מזמן התמכרותו אל המסחר, מדת ההסתפקות. אין עלי אחריות החקירה מתי ובאיזה אופן, אם באשמתו ואם באשמת אחרים באה לו המדה הגרועה הזאת, – אך זאת רואים אנחנו, כי היהודי חסר חפץ החיים ומדת ההסתפקות יחד! הכסף היה להיהודי כלי חפץ ואבן חן, ממנו נתן שחד למעוללי עליו עלילות ברשע, הוא היה המטה אליו לב שרי ימי הבינים להיות משגב לו, והוא היה משען לו בנדודיו בגלותו מארץ אל ארץ. על פי הדברים האלה ועוד מסבות שונות, בא היהודי ביד המסחר, והמסחר – ביד היהודי, ויהי אך רוח המסחר חי בקרב עמנו. המסחר, או הכסף, בהיותו רב כח, פרץ גבול איסורים רבים, ובעל כרחו של העם המת והמאמין אמונה עורת בכל דברי אויטאריטאטיו ואשר התמכר לצמיתות אל ההרגל – פרץ בו רעפארם במה שנוגע להשתכרות הכסף. כל התיקונים אשר נעשו במשך תקופה ארוכה כשש מאות שנה אך המסחר הולידם, מאשר צר היה לו המקום בלעדיהם. הנודעים לי ברגע זה: תקנת שו"מ בענין ירושת הבעל, לקדש אשה כשהיא קטנה (התר זה בכסף יסודו, כמבואר בתוס' קידושין מ"א ד"ה אסור), לסחור אתם בימי חגיהם, לסחור בסתר יינם (אך לא לשתות, כי מה חפץ ליהודי בזאת?), לסחור באיזה מאכלות אסורות ע"פ אופנים שונים, לקחת נשך, למכור חמץ, למכור בכור בהמה בטרם נולד, ולפדות בכור אדם במתנה ע"מ להחזיר, ובעל נוב"י התיר לישא קטלנית עשירה. האלה, מלבד צאת הנשים בתכשיטיהן (או"ח סי' ש"ג סעיף י"ח) וההיתר לספק ולרקד בשבת (שם של"ט סעיף ג') שהן לא הותרו, אך אין מוחין ביד הנוהגות כן, מטעם שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, (וגם מזה תשובה לה' פינס, כי הלא בטלו האיסורים בחיים ולמה לא באה עליהם אחרי כן ההסכמה?) המסחר הולידם, ובהם צדקה דעת ה' פינס, כי הרעפארם בהם לא היה רק הסכמה אל המעשה שפרץ לו דרך מקודם, אם גם בעצמם לא עשו זאת האמינו בלי ספק, כי גם בימי משה רבינו מותר היה לקחת נשך באופן שהתירו הם. הארכתי בזה, להוכיח כי דעת ה' פינס צדקה רק בצד מן הצדדים, לא בכלה, – אך מאשר הענין עצמו נכבד, לברר השגות רוח בני עמנו וחכמיו בכלל בארבע תקופות ובמשך יותר משני אלפי שנה, לא מהיות הדבר נוגע ביסוד הענין שאני מדבר עליו, יסוד דברי ה' פינס, שאי אפשר לחכמים לעקור מאומה מכרם ה' צבאות, כל עוד שלא קדם המעשה לעקור אותו על פי הטבע אחות התורה, אשר זה אות נאמן, כי יבש מקור הדבר ההוא, לא חפץ בו ה', – איננו סותר דברי מאומה. התקונים שעל אודותם אדבר אני, אינם הרעפארם שנראה באשכנז ובאמעריקא, אין דברי מוסבים על רעפארם של מחשבה, כעקירת תקות עמנו לעתיד בביאת המשיח ושיבת ציון וכדומה, אשר מלבד שאין מופת ברור להכחיש בו אמונת העם, שעוד יהיה לעם מדיני במדינה מיוחדת בזמן מן הזמנים, מלבד זה הנה דברים כאלה, הנם אך דברים העומדים בעולם העיון והחקירה, לא בעולם המעשה, ואין רעפארם בעיון ובמחקר; ואין חפצי להטות דעת הרבנים להתיר ארגעל וסדרים חדשים בביהכנ"ס ועבודת התפלה ובגדי השרד כו' כאשר עשו ועושים באשכנז, – מדעתי, כי עיקר התפלה איננו רק מדברי סופרים, ותפלה בצבור איננה חובת גברא, כי גם המתפלל יחיד תפלתו נשמעת, וכל חפץ המתאמצים בזה, איננו רק הדמות אל שכניהם… ואם אמנם יתנצלו, כי למען המשיך לב העם לתפלה יעשו זאת, אך מי לא יבין כי האיש אשר כבר נכבה בלבבו רגש התפלה, עד שנחוצים לו עבותות למשוך אותו לה, הוא לא יתפלל גם בבואו אל ההיכל, וכל בואו אך לשמוע זמרת המקהלה ולראות בהדרת הכבוד החופפת שם; ומדעתי שהתפלה נתקנה במקום קרבנות, והקרבנות עצמן לא מצאו חן בעיני הנביאים, שעל כל אלה רעפארם במנהגי בית הכנסת, התפלה וקריאת התורה איננו שוה בעיני לדבר בו… יתפלל כל איש כחפץ לבו, יתפלל תמיד בביתו, יאמר בכל יום מעמדות, קינות, סליחות לשובבים ת"ת ופיוטי המחזור למועדים, וכל נוסחות "יהי רצון" החדשים, מכמו אלה לא יגיע כל נזק להדת והיהדות ברוחן ובחמרן, ובהיות התפלה בעצמה מצוה שלא נזכרה בתורה, ואין לה מקור בשכל האדם, ואיננה מגבלת מיוחד, ובשיעור מיוחד, רצוני: שגם המתפלל תפלת "הביננו" בביתו בלי צבור ובלי כונות שונות, יצא ידי חובתו לכל הדעות. ומה מקום לרעפארם כזה? כן אין מטרת התקונים שאני מדבר עליהם לבטל שבת, לדחותו ליום ראשון, לבטל מילה, עריות, וכאלה ממצות התורה ולהשגב במשגב של הבל ולאמר: שאחרי שמלאו ישראל את תעודתם הנשאה להפיץ אמונת האחדות כבר בטלו כל המצות השמעיות שנתנו להם לתכלית זאת, – בעוד שאנכי מסופק מאד בדבר הבדוי הזה, שחדשו איזה מחכמי אשכנז האחרונים לנקר בו עיני ההמון ולהסב לבם מן המצות השמעיות, ועוד לא נתברר לי, אם יש איזה תעודה מיוחדת לישראל לפעול בה על העמים, בעוד שעינינו רואות שהיה חפץ נותן התורה ית"ש, שיהיה ישראל עם שוכן לבדד, עם שומר ארצו ועובד אדמתו, מבלי שתהיה לו התחברות עם שכניו; – ואיך יעיז אנוש להפיר ולעקור מלבו מצות ה'? התקונים שאני מדבר בהם, מטרתם אך לבטל גזרות קדומות שבטל טעמן, או דברים מעיקים שלא נגזרו במנין ולתקן את השגיאות ששגו הפוסקים בחסרון דעתם את רוח התלמוד ושיטתו הברורים באמונתם הנפרזה ובהתמכרם לפלפוליהם מטרת מאמרי להביא תקון מדיני ותקון ספרותי, כמו שהשכיל ה' פינס למצוא אותם בדברי, תקונים שאין פה המקום להביא דוגמאות להם, ואשר אולי אזכירם במ"א. האמנם, צדקו דברי ה' פינס, כי מעולם לא חששו חז"ל אל העתיד ואך ההוה היה לנגד עיניהם; אך על איזו שאלה משאלותי תכון תשובה זאת? הדברים אשר התיקון הנחוץ להם הוא תיקון ספרותי, הלא טוב היה שלא נבראו יותר משנבראו, כי מעולם לא היה להם כל יסוד, ובטלים המה מאליהם, ובטולם אינו תלוי בזמן כי אם בשכל ישר והגיון נכון החסרים לדאבון נפשנו לרוב מורינו ומאשרינו; והדברים אשר התיקון בם הנהו בכלל תיקון מדיני, הלא העת הזאת וצרכי החיים ההוים לא העתידים, הצרכים המיוסדים על החיים והטבע, אשר אינם דמיונים, כאשר האמת הנוסדת על החוש והטבע, איננה דמיונית, – דורשים תקונם; ואם זכרתי במאמרי "נוספות" את העתיד, הנה זכרתיו להעלות זכרו המעציב על לב הרבנים, לעוררם מתרדמתם אשר נשקעו בה ולהעיד בם כי אם יוסיפו לחבק את ידיהם, מבלי עשות תקונים בדברים הנחוצים בזמן ההוה ויניחו את החיים והדת להיות נפרדים ורחוקים תכלית ריחוק ולא יתאמצו לחברם, כי אז תשאר הדת על עמדתה המתה והחיים ירחיקו לכת בתנועתם הלאה הלאה… ואם לא ישימו לב לאחד את רוח בני הנעורים עם רוח היהדות להסיר כל אבן נגף המפריד ביניהם עתה, כי אז נהיה גם אנחנו בארצנו בתקופת שנים מספר כאחינו בני ארצות אחרות אשר בשפלות ידי רבניהם, בעוד היתה היכלת למצוא עזרה למחלתם להשמיד את הפירוד בראשית הגלותו, – כשלה הדת עתה שם, לדאבון לב כל אוהב דתו ואוהב עמו באמת, ומי יודע אם תוסיף קום?! ואם אמנם מצא ה' פינס לנכון להסכים לדברי האומרים, כי אם יעזוב איש את חומרות האחרונים ואחז רק בדיני הש"ס, לא נקרא פושע בגופו, – בכל זאת אין כל מרפא בעצה זו, כי מלבד שיש דברים רבים שאי אפשר לכל מי שלא יאבה להמנות בקהל עוזבי הדת ופורקי עולה לעשותם, רבים בעניני טרפות, שבעיני העם שוה האוכל מבהמה שאסרה המורה עפ"י חומרה מוזרה שחדש בעל פרי מגדים בחכמתו ובהיותו מיראי, הוראה – לאוכל נבלה גמורה; או דברים בהלכות פסח, תערובות, נדה, וכדומה; ומלבד שיש דברים רבים התלוים לא בדעת יחיד ובחפצו, כי אם בדעת ב"ד, בענינים נחוצים לתקן בעניני גיטין וחליצה ולהעמיד דיני מיאון הקטנה על מכונם, כמו שהם בש"ס; ומלבד שלפ"ז תתפוצץ הדת לרסיסים, ומהדרים מן המהדרים והמקילים על עצמם יביטו זה על זה במבט בוז וקלון נורא מאד; – מלבד כל אלה הנה הסכמת ה' פינס איננה מספקת עוד, כל עוד שלא הסכימו ככה כל המון העם! מה יענה המון העם בראותו אחד פורץ גדר? הלא ישנאוהו ויבוזוהו, גם ירעו לו אם יוכלו! אם יתיר לו איש אחד, למשל, לעשות מטעמים בחמאה של נכרי הלא יחדלו להשאיל לו ולשאול ממנו כלי בישול וכלי מאכל בעיני ההמון כאוכל בשר השקץ והעכבר! לא אכחד כי אי אפשר לתת ש"ע כולל לכל בני ישראל, לא לבד במדינות שונות, כי גם במדינה אחת! אך מה שנוגע למדינות שונות, אין לנו לדאוג על זה; כלנו שומרי דת קדשנו, תורת משה, התורה העצמית, אנחנו, אך הסייגים והמשמרות משתנים ומתחלפים בהכרח בכל עת וזמן לפי רוח המדינות וצרכיהן. גם בימי חכמי התלמוד היו שונים בין בני מדינות שונות, כמבואר בפרק רביעי מפסחים. פעמים רבות מצאנו: "הא לן והא להו" וכבר אמרו (פ"ק דיבמות) שאין בשתי ערים משום "לא תתגודדו". ומה שנוגע לשינוי הצרכים במדינה אחת, – הנה העולם נדון אחרי רובו, ומה שהוא צורך נראה לרוב העם החפץ חיים, הוא הצורך הנאמן; הלא גם הפרצות, שלדעת פינס הקדימו את הרעפארם, לא כל העם נתפרצו בהם, בהיות דבר זה למעלה מן האפשרות, ובכל זאת התירום חז"ל, בלכתם אחרי הרוב; ואם עוד יאבו אחדים להתיר להם בשר החזיר, או חמץ גמור בפסח ואכילה ביוה"כ וכדומה, הנה מלבד שאין לשעות אליהם ולהשגיח עליהם, – מלבד זה, מי יוכל להושיעם, ולמי היכלת להתיר להם איסורי התורה? אך האם בעבור זה לא נתיר לרבים דברים הצריכים להם, ויש היכלת להתירם?? ומה שנוגע להמנהגים הנבערים – אם גם באמת אין כדאי לעמוד עליהם ולבטלם, כדברי ה' פינס, אך למצער נחוץ גלוי דעת מאת הרבנים לבטל חשיבותם. לפנים לא חפפה על המנהגים קדושת הדת, ותכריכי המתים שהוחלפו להיות תכריכי פשתן פשטים בימי ר"ג באפס יד עמל – לעדים; לא כן עתה, מסורת בידנו מאבותינו, לדאבון נפשנו, כי מנהג ישראל תורה הוא, והקבלה, מקור כל חשך, הפיחה רוח קטב בהמנהגים, ובעלי הסוד דורשים תלי תלים דרשות של הבל על כל קוץ מכאיב בחיי האומה על פי הסוד; ולו נמצא גם עתה בקרבנו מנהגי מחולות הכרמים, היו מוצאים לו סודות נשגבים בעולמות עליונים עפ"י רזין דרזין, ולא בטלוהו בכל מאמצי כח, מבלי הבט, כי מנהג כזה מתנגד הוא לדרך החיים ההוים, מרבה בישראל ריב ומפיר שלום חיי המשפחה ומרבה נשים עגונות, שנבחרו ברגע אחד לבעליהן, בטרם ידע הבוחר תכונת בחירתו, ולהפך. כן גורמים המנהגים הזרים רעות רבות לעם: מחזיקים כח הצביעות ומחלישים כח המצות השכליות בכל פנות שהמתחסד פונה הוא זוכה לחבילות חבילות של מצות ובונה עולמות לרבבות, והוא בעיניו כקדוש המעשיר את הקב"ה בצדקתו וחסידותו ומדמה בשגעונו שכל העולם לא נברא רק למענו, ובמה נחשב האדם בעיניו? הסייגים היתרים והמנהגים הרבים הגבירו את הדמיון וההרגשה בתגבורת נפרזה ומרוממותם אבד השכל, המתדלדל תמיד בהתגברם, ומתגבר ומתרומם בחלישותם, – את ערכו, ויהי העם לבעל דמיון לוהט, חולם בהקיץ והשכל נרדם ויעף… זה פרי רבוי הסייגים והמנהגים! אם נאבה להעיר בקרב העם את השכל הנרדם עלינו להחליש במדה ראויה את הדמיון ולהט ההרגשה, אשר לא נוכל לעשות עוד לא יוסרו מוסיפי כחם, המנהגים, על ידי גילוי דעת הרבנים בחסרון קדושתם ובהעדר מטרתם. בסוף דבריו יאמר ה' פינס: "אין מקום לרעפארם במדינתנו בעוד אשר העם נושא סבל עולו באין תלונה". ואני לא אדע, איך יהי חסרון התלונה לעד ה' פינס על דעתו? מי יתלונן על ריבוי הסייגים והגדרים וכבד החומרות? האם חובשי ביהמ"ד, אשר כל פה בהם דובר הלכה, החריפים משתגעים בפלפוליהם ואוהבי הבל נדף שומעים ושמחים, כי עמי אהבו כן, – ואוהבי מפטיר ועלית שלישי, החסרים חפץ החיים, ונתח אחד משור הבר ומנה אחת מלויתן יקרו בעיניהם מכל חיי העולם הזה; או אלה הפורקים עול הדת מעל צוארם שארלאטאניזם והפקר, בשרירות הלב ובשאט בנפש, מבלי כל חפץ בתקונים כוללים? אינקוויזיטארים אין בנו ועד נצח לא יתלונן איש (זולת סופרים מספר) על ריבוי הגדרים, כי נמוכים הם בעיני פורקי עול ובפסיעה אחת יפסעו עליהם, וגם כרם ה' צבאות יהי מרמס להם… האמנם יאמין ה' פינס, כי בהתפתח עמנו יהי שאון בנו על אדות התקונים בכל פנות שנפנה, כמו שהיה בין הגערמאנים בימי לוטהער? חלילה! יום התלונה לא יבוא לעולם, כי איש כל הישר בעיניו יעשה, אם אך לא יהיה פחד קנאים לנגדו, כאשר אנחנו רואים בערים הגדולות שהותרה הרצועה שם לגמרי גם בין רבים מאלה המדקדקים בתרנגל לבן לכפרות… יום התלונה לא יבוא לעולם, ואין עת מוכשרת אל הרעפארם יותר מן העת הזאת, אחרי שתתברר השאלה די צרכה, בהיות עתה עת המעברה, והכפירה עוד לא גברה בקרבנו במדה נפרזת, והשארלאטאניזם לא התערה עוד בקרבנו כאזרח רענן. עוד דמי אבותינו נוזלים בעורקינו, עוד רוב העם אוהב דתו בכלל ושומר מצוה בחפץ לב, ובני הנעורים גם עתה לא ירחיקו עוד ללכת אם לא ידיחום אבותיהם; לא כן העת הבאה בדור הבא, אז יגדל פרוד הלבבות וכבוד הדת ידל, וכאשר לא יקובל עתה רעפארם תלמודי השו"ע באשכנז ובאמעריקא, במקום שלא תשלוט שם רוח הדת, בן לא יקובל בדור יבוא, לפי הנראה, רעפארם בארצנו, כי פורקי העול לא יבקשו רעפארם, גם לא יקבלוהו אם ינתן להם! נבונים ונכונים דברי ה' פינס, כי לא נוכל להיות פוחזים בתקנותינו, גם אנכי ידעתי זאת; ידעתי כי תקונים בארבעה חלקי ש"ע עבים והמון ספרי שו"ת מלאכה גדולה וכבדה היא, ולא בשנות מספר תכלה מלאכה רבה כזאת, שהיא גם מלאכת שמים, וע"כ קראתי לרבנינו (גליון 12 ש"ע) כי ישימו להם מ"ע אשר יהיה להם לפה, לברר דעותיהם; – אך חלילה לנו להאמין בדברי ה' פינס בהבטיחהו לנו כי מאליהם יתפתחו בני ישראל. זאת היה לא תהיה, כי אין דבר מתוקן נעשה מאליו, ודבר הנעשה מאליו איננו מתוקן… בזאת לא נוכל להאמין, כאשר לא נוכל להאמין, שקיום המנהגים זמן ארוך אצלנו יהי לעד ולמופת על כח רוחני המקיים אותם, – בעוד שיש סבות חיצוניות גם לקיום הזה, והן: חסרון ההרגשה וההגיון וקשיות הערף… את הדברים האלה מצאתי לנכון לשים לפני הרבנים והקוראים. לוא ישכילו הרבנים, כי אז ידעו כי לא עת לחשות העת הזאת, גם לא עת כתוב פאסקווילים; הן דברי נתפרסמו ברבים, ועליהם החובה לשפוט עליהם, כי לא דבר ריק הוא, כי אם דבר דתי, דבר העומד ברומו של עולם; אך מה אנחנו רואים? אנשים נסוכי מסכה משחקים לפנינו כעל במת משחק, זה יכתוב "תולדות שקצים ורמשים" וזה יכתוב "פרקי הדעת" וזה אל זה יראה דבריו בכתובים וזה יעתיק צוף לשון אמרי נעם של זה, פראזען ריקות, להג הרבה והבל נדף, ומעירים רבים יבואו לעשות הערות, ובין כה וכה יצא לנו חאאס מאמרים והערות שאין בהם טעם וריח, כי אם מלשינות שקר, שהנחשבים למינים מנתקים מוסרות חוקי המלוכה ("מלחמה בשלום", במאמר "הדרת מלך"), דרשה ארוכה ושיחה שהיתה בין אורח אחד מעדת החרדים ובין החזירים, מכתב צעיר, (שם) וכדומה הבלים אשר בושה וכלמה רבה ינחילו לכל עוסק בכמו אלה, – אשר כל המשחקים ההם, התכסו בטלית של רבנים וגאונים! אך מי ישגיח על כמו אלה? ידגלו המה בשם המלשינות והלצון ואנחנו בשם העיון וחקירת האמת נדגול. את הדברים האלה שמתי לפני הרבנים; אם יביאו דברי איזה תועלת במה שנוגע לחקירת הדבר שאנחנו עוסקים בו, או אם יסבו אך בריבוי פאסקווילים עלי בהלבנון והמאסף החדש שהעתיק אהלו מלעמבערג לווילנא, מאלה אשר בשחוק קר מלבם האבן ובתנועת ראש יעברו על דברי ובשפתותיהם ישרקו: הרשע הזה חפץ לעקור מצוה פלונית ופלונית, – ימים יודיעו; ואני את חובתי מלאתי. רוחות סביב, סביב. יום ד' דחוה"מ פסח, תרמ"ה. ראדושקאוויץ. א. מאחרי חורבן יהודה עד חגי, זכריה ומלאכי אין ספק בדבר, כי גם קודם החורבן הזה, יצאו הרבה מבני יהודה לארצות הנכר, מפני סבות מתחלפות, וכבר התאוננו על זה הנביאים שלפני החורבן 2, אך זו התפוצה שלפני החורבן, גם בכמותה וגם באיכותה, לא היתה חשובה ביותר. כמותם של היוצאים מהארץ על כל פנים היתה מעטה לעומת מספר של העם כולו, ואיכותם היתה בודאי גרועה, בהיותם בודאי רק מדלת העם. וההפך מזה היתה התפוצה שלאחרי החורבן. היא היתה גדולה גם בכמות, ועוד יותר מזה היתה רבה באיכות. בגולה רק חלק קטן מן העם, לכל היותר כארבעים אלף איש, אבל גם זה הוא מספר מסוים בערך למספר העם בזמן ההוא. אך העיקר, כי כל אלה היו ראשי העם, שריו, גבוריו, החרש והמסגר, ומה שנשאר בארץ לא היה, כמו שהעיד הכתוב בעצמו, אלא דלת העם. הגוף של האומה נחלק עתה לשנים. החלק הגדול של זה הגוף נשאר עוד אמנם בארץ, אבל זה היה גוף בלי ראש, בלי נפש. גם כחם החמרי של אלה דלת העם לא היה גדול, ועל אחת כמה וכמה כחם הרוחני. והחלק השני, פחות בכמות, אבל גדול ורב האיכות, ורבי המלכות, רובו בבלה ומקצתו למצרים. ואם רוצים אנו לדעת באיזו לשון דברו עתה היהודים, עלינו להתבונן לשני חלקי האומה, להשארית מה היתה לשון השארית על אדמת אבות? שום עדות לא נשארה ולא נשמרה לנו מהזמן ההוא, כמו בכלל אודות חיי שארית זו כך גם אודות לשונם. כל מה שנוכל להגיד בענין זה הוא רק על פי אומד הדעת, אך יש שאומד הדעת הוא יותר ודאי מעדות מפורשת היותר כשרה. ברית כרותה לאדם שיהא דבק בלשון שהוא מדבר מרוך ימי ילדותו ושהוא חי בה רוב ימיו. זה הרגש טבעי וקבוע הוא אצל כל אדם וכל צבור אנשים, אף כי מדת חזקו שונה היא, והנסיון של דברי הימים כמו גם הנסיון היומי מעידים ששום צבור, יהיה איזה שיהיה, אינו עוזב את לשונו בבת אחת ועל נקלה, אפילו בתנאים היותר קשים ורעים לזו הלשון. ולכן אין ספק בדבר, כי זה הצבור הקטן, הדל, שנשאר בארץ ישראל אחרי השבר המדיני הגדול התמיד לדבר את לשונו, אותה הלשון העברית שדבר קודם החורבן, אותה הלשון ששמע מפי ירמיהו ומפי חנניה בן עזור אבל, גם בזה אין ספק, כי גם על אדמת קודש זו של לשון הנביאים קמה צרה לזו הלשון, והיא הלשון הארמית, ומעט מעט התחזקה צרתה של הלשון העברית והחלה להצר מצפון נפתחה הרעה. הנכרים שהושיב סנחריב בגליל אחרי חורבן ממלכת יהודה היו רובם ארמיים ודברו ארמית, והלשון הארמית היתה גם לשון השררה, ששלטה שם בשם מלכות בבל. הצבור היהודי נתמעט ברבות הימים בחלק הזה של הארץ שהיה לפנים ממלכת ישראל, והשארית שנשארה פה התערבה מעט-מעט עם הנכרים יושבי הארץ ולשונם גם היא מעט וגם צורות דקדוקיות של הלשון הארמית. אך כל זמן שממלכת יהודה עמדה בתקפה היתה היא חומת ברזל להלשון העברית בפני הלשון הארמית. ולא עוד, אלא שכח החיים של הלשון העברית ביהודה חזק גם את הלשון העברית בפי הצבור היהודי בגליל, שתוכל לעמוד על נפשה בפני צרתה. ואולם, עם נפילת חומת ירושלים נפלה גם חומת לשונה של ירושלים והלשון הארמית התחילה לסול לה מסילה גם אל תוך יהודה. גם מדרום התחילו נכרים להדחק לתוך נחלת ישראל, כמו שנאמר: הנני אליך הר-שעיר ונטיתי ידי עליך ונתתיך שממה ומשמה, יען היות לך איבת עולם ותגר את בני ישראל על ידי חרב בעת אידם… יען אמרך את שני הגוים ואת שתי הארצות לי תהיינה וירשנוה (יחזקאל ל"ה, ג'-י'). כה אמר ה' אלהים אם לא באש קנאתי דברתי על שארית הגוים ועל אדום כלא אשר נתנו את ארצי להם למורשה בשמחת כל לבב בשאט נפש (שם ל"ו, ה'). אבל, אפשר שהאדומים לא הזיקו הרבה להלשון ומכל מקום אולי גם לשונם של האדומים גרמה קצת קלקול להלשון העברית, מפני שאפשר שגם היא בעצמה כבר נתקלקלה בזמן הזה. אך סכנה יותר גדולה מזו התחילה מרחפת על הלשון העברית ביהודה מצד השררה הבבלית ששלטה עתה גם ביהודה, וכל בזמן שיבת גלות בבל. במעמד זה ובתנאים אלה בודאי לא היה בלשון העברית די כח לעמוד בפני צרתה הארמית שלא תגע בנפשה ועל כרחה היה עליה לוותר קצת על עצמיותה, גם באוצר המלים ואפילו בקצת צורות דקדוקיות, אבל כל זה לא יכול להעשות בבת אחת, בזמן גם אודות לשון הדבור של הגולה היהודית בבבל אין לנו עדות מפורשת, אבל גם פה אנו יכולים לדון במדרגה גדולה של ודאות על פי אומד הדעת, ואם אין לנו ראיות ברורות חיוביות על כל פנים יש קצת ראיות שליליות, שהן יחד עם אומד הדעת עושות את הדבר לודאות גמורה. הגולים היהודים בארץ ארמית, באויר ארמי. ואף-על-פי שהלשון האשורית היתה לשונם של המושלים, של חצר המלכות ורבי הממשלה, בכל זאת רוב המון העם דבר ארמית. וגם הממשלה השתמשה בלשון זו בענין הרשות, אולי ביחוד מפני שהכתב האשורי היה קשה לשמוש של עניני יום-יום. ובהיות שהלשון הארמית היא קרובה ודומה הרבה להלשון העברית, ובהיות ששרי המלכות בירושלים ידעו ארמית, כמו שאנו רואים מדברי אליקים ושבנא ויואח עם רבשקה, ורגלים לדבר כי הגולים מיהודה מצאו בבבל מספר מה מאחיהם הגולים מעשרת השבטים, שהיו כבר בארץ גלותם בשני דורות ובודאי קצתם דברו כבר ארמית, לכן במהרה נכבש הדרך במדה מן המדות להלשון הארמית אל תוך מחנה הגולה מיהודה. ואף-על-פי-כן, כאן יותר מביהודה היתה בכחה של הלשון העברית לעמוד על נפשה. בניה, כולם האמינו וקוו כי גלותם אינה אלא זמנית היתה תקוה זו חזקה בלב הגולים הראשונים, אשר הגלה נבוכדנצר מירושלים, אנו רואים ממכתביו של שמעיהו הנחלמי אשר שלח מבבל ירושלימה דברים ומרים על ירמיהו אשר כתב להגולים: ארוכה היא, בנו בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פריהן. ואפילו אחרי החורבן השלם של הממלכה לא רפתה התקוה בלבות הגולים מיד, כי הלא גם ירמיהו בעצמו נבא להם כי עוד ישמע במקום הזה אשר אתם אומרים חרב הוא מאין אדם ומאין בהמה, בערי יהודה ובחוצות ירושלים הנשמות קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה, – ועוד דברי נחמה כאלה. הגולים לא היו מפוזרים בתוך עם הארץ, אלא ישבו צבורים צבורים יחד במקומות מיוחדים, כי כך היה הדבר נהוג בפרט לפנים בכל הארצות וכך אנו שומעים בפרוש מיחזקאל, שבני הגולה ישבו יחד בתל אביב. ובתוך הצבור הזה היו נביאים גדולים כיחזקאל וחבריו שבכל התוכחות שלהם להעם על חטאותיהם לא חדלו מלנחם את העם ולדבר לו דברים טובים, דברי נחומים, כי אלהי ישראל ישוב וירחמם ויקבץ נפוצותיהם מארבע כנפות הארץ וישיבם לגבולם כבראשונה. רק אחרי זמן רק נזדעזעה האמונה והתחילו לאמר "יבשו עצמותינו, אבדה תקותנו". ואם בכלל כל צבור, על פי הטבע המונח באדם, אינו עלול לעזוב על נקלה את לשונו, אפילו בתנאים היותר רעים, כמו שכבר הזכרתי זאת קודם, על אחת כמה וכמה צבור כצבור גולי יהודה בתנאים שנמצאו בהם הגולה לא עזבו את לשונם, אנו מוצאים גם בדברי הנביאים שקמו בגולה, ואם לא סעד חיובי מפורש, על כל פנים סעד שלילי, וסעד שלילי יחזקאל הוא אחד המוכיחים היותר קשים בנביאים המוכיחים. הוא הוכיח את הצבור על כל עון ופשע שאפשר למצא בצבור היותר רע, היותר נשחת ונתעב, ואין ספק בדבר, כי מרוב חבה להעם הוכיחו גם על עונות ופשעים שבודאי לא היו כלל אצלם. הוכח הוכיח את בני עמו המדברים בו הקירות ובפתחי הבתים, עגבים בפיהם ואחרי בצעם לבם הולך, וכיוצא בזה, ובשום מקום לא נמלטה מפיו תוכחה כי עזבו לשונם, וכמו כן בכל דברי הנחמה כי ישובו לאדמתם ויהיו לגוי אחד ודוד יהיה למלך עליהם בשלום בארצם וילכו בחוקות התורה, בכל דברי התנחומים האלה לא נמלטה מפיו הבשורה כי ישובו לדבר לשונם. וכן שאר נביאי הגולה, גם אותם שהוכיחו את היושבים בקברים ובנצורים ילינו, האוכלים בשר החזיר, וכיוצא בזה, שום אחד מהם לא הזכיר אף פעם אפילו ברמז קל, כי בני הגולה עזבו לשון אבותיהם. רק תשובה אחת אפשר להשיב על זה, והיא, כי בעיני כל אלה הנביאים לא היתה ללשון האבות שום מעלה ועזיבתה לא היתה נחשבת בעיניהם לשום עון, אפילו לא כמו הישיבה בקברים ולינה בנצורים. אך רגש כזה הוא נגד הטבע האנושי ואין משלו בדברי הימים של שום עם מעולם ועד היום הזה, ושום דבר במהותם של הנביאים אינו נותן לנו יסוד ורשות להוציא עליהם לעז לא טבעי כזה. כמו על אדמת ישראל, הדבר הלך כמנהגו של עולם. צבור הגולים בכללו התמיד לדבר את לשון האבות, אך האויר הארמי, רוב המדברים ארמית מסביב, ושמוש הממשלה בלשון הארמית בעניני הרשות, פעלו מעט מעט על הלשון העברית של צבור הגולים, ומעט מעט נתרבו בה מלים מהלשון הארמית, ובודאי גם קצת צורות דקדוקיות התגברו מעט מעט בתוך הלשון העברית של הגולים, ומקצת הגולים שהתערבו יותר עם הגוי שבתוכו ישבו, הם מעט מעט עזבו את לשון האבות ויותר ויותר דברו ארמית. ואין ספק הגולים לארץ האבות. כאשר התחילה השעה הגדולה ממשמשת ובאה, כשנשמע קול עקבות מי שנקרא להשקות את בבל את כוס התרעלה, אשר ממרום על יחידי סגולה בבני הגולה ויקומו נביאים נלהבים מנחמי ציון ויתנבאו על הגאולה בדברים כאש ובלשון עברית כל כך נשגבה, כל כך עשירה, רבת מלים ורבת שאזניך שומעות שוב את ישעיהו בן אמוץ בכל עוז תפארת מליצתו. בלשון זו, בפרט בלשונו של אותו מנחם ציון המכונה עתה בפי החכמים בשם ישעיהו השני, אינך מרגיש כמעט שום שנוי לשוני מהלשון העברית של ירמיהו, ואפילו בעצם הפרשיות שמהן כמו נודף ריח הלשון העברית שעתידה להגלות לעינינו בקרוב, עוד הלשון העברית שמלפני החורבן כמעט בעינה עומדת. אין זה מעיד, כי כך היתה הלשון גם בפי כל העם, או לפחות בפי הקודש אשר שרתה על הנביאים האלה על ידי חזיון הגאולה הקרובה הניפה טל של חיים על לשונם. אך אתה מרגיש, כי אין זו לשון מלאכותית, מדברים לשון אחרת, וכי אין אלה דברים שנכתבו בתחילה על מגילת ספר, אלא דברים נבעים מהפה ואמורים על פה באזני אנשים, שהמה לא בלבד שומעים ומבינים זו הלשון, אלא שמדברים גם הם זו הלשון בעצמה, אולי בקצת שנויים קלים באוצר המלים ובצורות דקדוקיות. אבל גזרה שגזרו דברי הימים אין לקרוע. אפילו נביאים גדולים כהמנחם ציון, בכל רוח קדשם, בכל עוז התלהבותם, אינם יכולים לרפא שבר, שהביאו דברי הימים על לשון מהלשונות, רפואה שלמה ולהשיבה לקדמותה. זו הלשון העברית של המנחם ציון היא בת קול האחרונה מלשונם של ישעיהו, הושע וחבריהם, ויותר לא נשמעה עד עולם. הלשון שנשמעה מעתה היא גם היא אמנם לשון עברית, גם היא היתה עלולה לתת פרי הלולים אלמלא היו דברי הימים של הדורות הבאים לקראתנו עלולים לזה, אבל זו לשון עברית אחרת וימי חייה השלמים היו מעטים ורעים. גולי יהודה זכו לראות בעיניהם מפלתה של מחרבת ארצם. בת בבל השדודה נפלה בידי הפרסים, נפלה לבלתי קום עוד. ומחריבה של בבל, כרש הפרסי, הרשה להגולים היהודים לשוב ליהודה ולהקים בירושלים מקדש אלהי ישראל שהחריבו הבבלים. ולקול הקריאה הנלהבה, שקראו הנביאים מבשרי הגאולה לאמר: צאו מבבל, ברחו מכשדים בקול רנה, הגידו, השמיעו זאת, הוציאוה עד קצה הארץ, אמרו גאל ה' עבדי יעקב, שמעו כחמשים אלף איש ויצאו בודאי לא כל גולי יהודה יצאו עתה מארץ גלותם, לא כולם רצו, לא כולם יכלו, ולא כולם מצאו עוז בלבבם לעשות זאת. אלמלא לא היתה לנו שום עדות לזה, אומד הדעת מחייב אותנו להחליט כזאת, יען זה בטבע האנושי. בכל צבור יש אנשים שמעמדם החמרי יקר עליהם מרגשות רוחניים, ויש שבכל רצונם להקריב קרבן על מזבח הדבר הרוחני אינם יכולים לעשות זאת, אינם מוצאים בנפשם די כח רוחני הנצרך. מעטים מהגולים עשו מה שיעץ ירמיהו לעשות ובנו בתים ונטעו גנים ולקחו נשים והולידו בנים ובנות ולקחו לבניהם נשים ואת בנותיהם נתנו לאנשים וילדו בנים ובנות, ורבו שם ודרשו את שלום העיר, אשר הגלו שמה והתפללו בעדה והרגישו כי בשלומה יהיה להם שלום. ומה שאנו צריכים להניח על פי אומד הדעת אנו לומדים גם מדברים מסיחים לפי תומם בספר עזרא ונחמיה, כי הנשארים בכל המקומות אשר גרו שם חזקו את ידי היוצאים ברכוש, בבהמה ובמגדנות, וכך היתה המסורה חיה בקרב העם בדורות הבאים כי רוב הגולה נשאר בארץ גלותם. כך מעיד יוסף בן מתתיהו כי החלק הגדול של עם ישראל נשאר בארץ בבל. וכך הוכיח אחד מחכמי הדורות הבאים, הוא ריש לקיש, בדברים קשים את בני גלות בבל על זה ואמר: "אם עשיתם את עצמיכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין הרקב שולט בו, עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בו" (יומא, ט:). רבי שמעון בן לקיש הם אמתים מבחינה המדינית של האומה. בודאי, אילו עשו כל הגולים בבבל את עצמם כחומה אחת ועלו כולם לארץ ישראל היה עתידו המדיני של הצבור היהודי בודאי הרבה יותר טוב ממה שהיה אחרי עליה חלקית זו. כי רגלים לדבר, שהנשארים בגלות היו היותר עשירים, היותר חזקים במעמדם החמרי, כי כך הוא עולם, כי אלה הם האנשים הנוטים יותר להשאר במקום מושבם ולא לנדוד למקום אחר. האבות, היה הצבור היהודי שם יותר רב המספר ויותר חזק המעמד, והיה בו יותר כח לעבוד בפני הנכרים מסביב, שהיו כספחת להצבור היהודי מן הרגע הראשון. אבל מבחינת הלשון, אפשר להחליט בודאות כי גם זו לטובה. זה המעל האבות ובחרו להשאר בנכר, הוא היה לטובה להצבור החדש מבחינת לשון האבות. כי כשם שאין ספק בדבר, שהנשארים בגולה היו היותר עשירים, כך ברור הוא שהם היו היותר ארמיים בלשונם. כבר העיר על זה הרצפלד בחבורו על גלות בבל, והדבר הוא כל כך בטבע האנושי שאין צורך לזה בראיות מיוחדות. אלמלי באו כל הארמיים האלה לארץ ישראל, אלה רבי הכמות ורבי האיכות, לפחות במעמדם החמרי, עם נשותיהם, שקצתן היו בודאי ארמיות גמורות, ועם ילדיהם, שבודאי קצתם כבר לא ידעו דבר עברית כלל, כי אז אולי לא היה כח להלשון העברית להרים שוב ראשה. אך אלה נשארו בגולה. ועולי בבל, שהם היו מעטי הכמות ובודאי גם מעטי האיכות במעמדם החמרי, היו בודאי גדולי האיכות ברוח. הם היו בודאי היותר לאומיים, כמו שאומרים עתה, היותר דבקים בארץ האבות ובודאי גם בלשון האבות. ואפילו אם אמת נכון הדבר, שאומרים קצת החוקרים החדשים, שגם השארית שנשארה ביהודה אחרי החורבן הספיקה להתחזק קצת ולרפא את המכות הנוראות של החורבן, וכשבאו עולי בבל מצאו על אדמת האבות צבור חשוב, בכל זאת אין ספק שהגולים השבים, בכחם הרוחני, בהתלהבותם הלאומית, פעלו על הצבור שמצאו בארץ פעולה עזה וחזקו את רוחו והעירוהו לחיים חדשים. ושוב אנו שומעים את קול הלשון העברית מפי נביאים. חגי, זכריה ומלאכי מוכיחים את העם שמתרשל בבנין בית המקדש, מפארים אל יהושע הכהן הגדול ובפרט את זרבבל פחת יהודה, ומנבאים מאורעות גדולים ומוכיחים את הכהנים והעם, וכל זה בלשון עברית דומה כמעט דמיון גמור להלשון העברית שלפני החורבן ושל הנביאים הגדולים של הגולה. בדקדוק הלשון אין שום הבדל בין לשונם של אלה השלשה ובין הלשון שלפני החורבן, וגם באוצר המלים אין הרבה חדשות, רק בהברת קצת אותיות גרוניות אנו שומעים כבר קצת רפיון, לפחות בקצת מלים. מי היו אלה שלשה הנביאים המדברים אלינו שוב עברית צחה זו? ההיו בני הצבור היהודי של יהודה או המה היו מעולי בבל? אין לנו שום סמך להשיב על שאלה זו תשובה פחות או יותר ודאית, וכמו כן אי אפשר לברר עד כמה היתה זה הלשון רחוקה מהלשון שדבר אז הצבור היהודי בירושלים. רגלים לדבר, כי הלשון של המון העם בפרט היה כבר מגוון יותר בגוון ארמי, אבל זה אפשר לאמר בהחלט, אף על פי שאין לזה ראיות מפורשות ורק על פי הרשם שעושים דברי אלה הנביאים, כי לא בלבד שזו היתה באמת לשונם הם, רצוני לאמר לשון הדבור שלהם, אלא שגם הצבור שאליו דברו, שמעו והבינו את זו הלשון, מפני שהלשון של זה הצבור היתה אמנם קצת משונה מהלשון של הנביאים האלה, אבל בעצם הדבר היתה זו הלשון בעצמה, ולכן גם אלה הנביאים, שהם הוכיחו את הצבור על אשר בעלו בת אל נכר, ועל גרשם נשותיהם וכיוצא בזה, לא הוכיחום כי עזבו את לשון אבותיהם. כפי הנראה, הכהנים שהיו אז בבית המקדש לא היו אנשי מעלה ביותר, לא בתורה ולא במדות. חגי שאלם תורה והם ענו לו, וכבר נחלקו חכמי התלמוד בדבר אם השתבשו הכהנים או לא השתבשו הכהנים. אבל, אפילו אם בתורה זו ששאלם חגי בהלכות טומאה וטהרה לא טעו הכהנים, על כל פנים בכלל אנשים חשובים ביותר לא היו, כמו שהעיד עליהם מלאכי בפירוש לאמר: וגם אני נתתי ספק בדבר, שהם דברו עברית, כי אלמלא כן לא היו אלה הנביאים נמנעים בין שאר התוכחות להכהנים להזכיר גם את זאת, שאינם יודעים לדבר בלשון האבות. לשמחת פורים א: סיר ג'ון פילבי שתי התעודות שנתפרסמו אתמול – מאמרי פילבי ומגנס – עלולות להרים במקצת את המסך מעל המשא-ומתן הפוליטי שהתנהל לפני כמה שבועות על ידי נגיד האוניברסיטה העברית. אך "במקצת" כי התעודות נתפרסמו לכאורה לשם ויכוח פומבי בלבד, אולם למעשה שימשו יסוד להצעה פוליטית מסוימת, אשר טרם הוצאה לרשות הרבים. אילו גם לא ידענו, כי המחבר של התעודה הראשונה הנהו מתנגד חריף לציונות, לא מתמול ולא משלשום, כי אם מאז התנקשה הציונות בחלומותיו על השלטון הבריטי בארצות ערב, לא היה קשה כלל לעמוד על כך על-פי התעודה הזאת בלבד. "סוף-סוף – נאמר בה – נפתח השדה לפעולה "סוף-סוף", זמן רב כנראה, חיכה פילבי להזדמנות זו להתערב בעניניה ולשבור את התנועה הציונית. והנה גרם לו מזלו הטוב שכנופית מנהיגים ערבים אירגנה פרעות ביהודים ועל כן "נפתח לו השדה לפעולה". בשעה שפילבי כתב את מאמרו טרם התחילה ועדת החקירה את עבודתה, בכל זאת היה כבר פסק-הדין על מאורעות אב מוכן בעיניו – כתוב וחתום. "האמביציות הפוליטיות של העולים הציוניים החדשים" גרמו למאורעות. מה הן האמביציות האלה, זאת יודע פילבי היטב מאד, הוא מציין אותן מתוך אמיתיות נאמנה: הציונים הפוליטיים הללו אינם רוצים אלא ב"השתלטות גמורה על הארץ הקדושה" ופירוש ההשתלטות הזאת בפיו הוא: "נישול הרוב הערבי". עתה, אחרי הפרעות, "הגיעה השעה לשים מעצור לתנועה שיכולה להביא בכנפיה רק אסון". כך ניגש פילבי לשאלה הארצישראלית: מאורעות הדמים היו מעין מהפכה לאומית, צודקת ביסודה, מפני שהציונות לדעתו, שואפת לנשל את תושבי הארץ מעל אדמתם. מתוך גישה זו אין לכל השאלה הארצישראלית אלא פתרון אחד ויחיד: ל"נשל" את הציונות. ואמנם, לפני כמה שנים היה לפילבי העוז ויושר-הלב להביע את דעתו זאת בגלוי. עברו שנים, ומה שנראה לו פעם לחלום מזיק, הספיק להפוך למציאות מזיקה. הציונות לא חדלה מלהתקיים, על אף המכשולים ששמו על דרכה תלמידיו של פילבי. להיפך, היא התחזקה והתבססה, בארץ ובתפוצות הגולה. ופילבי איננו רק מתנגד לציונות, הוא גם פוליטיקאי פיקח ובעל כשרון. איש כמוהו לא ינפץ את ראשו אלי קיר. הוא ינסה לחדור לתוך המבצר פנימה ולפורר אותו שם, אבן אחרי אבן. וההצעה הזאת אשר הביא לפני הד"ר מגנס, צריכה היתה לשמש לו פתח. אחרי שהוא נזכר ב"הבטחת" מק-הון (אף על פי שלו הן ודאי ברור ערכה האמיתי), הוא מבטיח ליהודים קודם כל וראשית כל, לשמור על הצהרת בלפור. במלאכת הפוליטיקה אין ליהודים נסיון רב. ועד עכשיו הן לא שיחקה להם השעה וגם עכשיו עוד רע מצבם בעולם. על כן יהיו ודאי אסירי תודה בעד כל מלה טובה, ומתוך אי בגרותם הפוליטית ודאי יקבלו מלה טובה כמעשה וכמטבע בעל ערך מלא. על כן, נקח נא, בתור יסוד לפתרון השאלה הארצישראלית, את הצהרת בלפור. מה יהיה אתה למעשה, מה תתן הצהרה זו ליהודים? תקותו של פילבי היתה ודאי, כי אלה לא ישאלו כלל את השאלה הפשוטה הזאת. אולם גם אם ימצא מי שלא יסתפק במלה נאה וישאל למעשים לו הכין פלבי מראש גם תוספת-מה: "חופש העליה בתחומי יכולת הקליטה של הארץ", אמנם הוא שכח להגיד למי הוא מבטיח את "חופש העליה" – ליהודים או לערבים או אולי לכל איש שירצה לעלות ארצה (יש יסוד להניח, כי לא מתוך שכחה תפס פילבי לשון סתומה ולא הוסיף ל"עליה" את התואר "העברית"). ומלבד ההוספה הקונסטיטוציונית הזאת, הרי אפשר לפתוח לפני היהודים עוד אפקים רחבים. הם יוכלו לבוא הנה "ללמוד וללמד באוניברסיטה". לא די? "יבואו לפתח את תרבותם מולדתם הנושנה" לא די גם בזה? הם "יבואו להתישב על הקרקע ולעבדה". עכשיו ודאי כבר די והותר, האם מישהו ירצה להפריע להם? אל יתנו למחשבה הזרה הזאת להשתלט על רוחם – הלא "הערבים חיו עם היהודים בשלום וברעות זה מאות בשנים, כידוע מדברי-הימים של ארם-נהריים, של סוריה ושל תימן". ומכיון שכך, יכולים "טובי היהדות" לשקוט לבטח, על דברי-הימים האלה ישענו. ומה יהיה על הערבים? כיצד לקנות את לבם לתכנית זו "הבלפורית"? גם לכך יש לו לפילבי אמצעי בדוק: אנו ניתן (מה יפה המלה הזאת!), אנו ניתן להם "ממשלה לאומית". מי יכול לדרוש יותר? מי ערבי ויהיה כה כפוי-תודה שגם אחרי קבלת המתנה הגדולה הזאת לא יסכים משפט אחד או שנים בקונסטיטוציה הארצישראלית שאינם מחייבים אותו לשום דבר רציני מסוים? על כן יסודר הענין גם עם הערבים. והצד השלישי – אנגליה? לאנגליה לא נחוץ כלום. לה פילבי גם אינו דואג כלל, הן עיניו נשואות רק להשכין שלום ב"ארץ הקדושה" ורק לשם כך כיתת את רגליו למצרים ואחר-כך לארץ-ישראל, נכנס כאן לתוך משא-ומתן עם אנשים שונים ועם גופים שונים, וכתב את אשר כתב. הן הנחתו היא "שאין לממשלה הבריטית כל רצון להשתלט על ארץ-ישראל לטובת עניניה האימפריאליים" ועל כן אין לה כל צורך בשום דבר. אולי רק פרט קטן יש בכל זאת להכניס לקונסטיטוציה הארצישראלית וגם פרט זה לא בא אלא לשם שלום, כדי ליצור התאמה בין הממשלה הלאומית הערבית ובין הכרזת בלפור. הפרט הזה הוא: הנציב העליון האנגלי, אשר "ישמור בידו את ההנהלה של כוחות הצבא ואת האחריות המלאה לשמירת הבטחון הציבורי". ומלבד זה תהא לו, דרך אגב, "זכות ויטו לגבי כל חוק או פעולה ממשלתית" וזה הכל. אילו היתה באה תעודה זו לאו דוקא לפני ד"ר מגנס, בעל השקפות ציוניות מיוחדות במינן, כי אם לפני ציוני סתם, היה ודאי משיב לפילבי בערך דברים אלו: הגישה היסודית לפרובלימה הארצישראלית שנתבטאה בתעודה הזאת איננה נכונה. לא היה בארץ כל נסיון של אמביציות ציוניות. הערכת הציונות הפוליטית שניתנה בתעודה הזאת עלילה זדונית, באשר מעולם לא רצו הציונים "לנשל את הרוב הערבי" ואין הם חולמים "להשתלט על הארץ הקדושה", אלא לחיות חיים עצמאיים בארץ הזאת. אמנם חובה היא לציונות לחפש דרך של פשרה עם הערבים, ואולם רגע זה שלמחרת הפרעות (ובעצם – בימי המשך הפרעות), איננו הרגע המתאים ביותר לחיפוש הפשרה הזאת, ומארגני הפרעות האלה אינם האנשים המתאימים ביותר להנהלת המשא-ומתן. ואשר להצעה המעשית של פילבי, הרי היהודים אמנם אינם מנוסים כל כך בעניני הפוליטיקה, ואולם לא במידה כזאת שיסכימו להסתפק במשפטים ערטילאיים אחדים בקונסטיטוציה. ודאי ירצו בערבויות מעשיות וממשיות יותר למפעלם הקשה. וגם הסיכויים אשר פילבי פותח בפני היהודים – אוניברסיטה וכו' – לא יוכלו לספק אותם, באשר תפקיד אחר עומד לפניהם, הלא הוא – הצלת עם ישראל, על המוניו, מחרפת הגלות ומכלית הנכר. והעצה הזאת אשר בפיו – "ללמוד וללמד באוניברסיטה" – אין בכוחה לתת תשובה כל שהיא על צרכי העם העברי שהולידו את התנועה הציונית. ובמידה שאין תשובה לצרכים חיוניים אלו – צרכים חיוניים מאד, לפי תפיסת הציונים: צרכי חיים או מות – של העם העברי, בה במידה אין גם ענין מיוחד ב"שלום בארץ הקדושה". בהצעת פילבי אין שום ערובה מעשית, כי לציונות תינתן האפשרות למצוא בארץ-ישראל את הפתרון לשאלה, אשר היא, היא בלבד, מענינת אותה: לשאלה היהודית. "העליה החפשית בתחומי יכולת הקליטה של הארץ היא אמנם דבר חשוב, אבל לא ברור למי תינתן זכות העליה הזאת. ומי יקבע את תחומי-היכולת האלה? ומלבד זה: לא על העליה בלבד מדובר בין התנועה הציונית ובין ממשלת בריטניה, אלא גם על הסיוע האקטיבי, בכל שטחי החיים, ובהתישבות קודם כל, להקמת הבית הלאומי לעם העברי. מה יהיה על הסיוע הזה, אשר לפי אותותיו של המנדט ולפי רוחו היו צריכים היהודים להרגיש בו על כל צעד ושעל? דברים כאלה שפילבי מציע, יכולים היהודים למצוא בכל ארץ וארץ. איזו מדינה ואיזה עם יאסרו על היהודים לאסוף מיליונים ולהכניסם ארצה, לבנות אוניברסיטה, כדי "ללמוד וללמד בה" ולהגר ארצה "בתחומי יכולת קליטתה"? ואשר לידידות הערבית, שהיא צריכה לשמש ליהודים מעין ערובה, כי עבודתם לא תופרע, הרי חלילה לנו להוציא פסק-דין קשה על העם הערבי בכללו, ואולם אותם דברי-הימים של היהודים הערביות אשר עליהן נסתמך פילבי, מצוים עלינו להתיחס בזהירות מרובה לשליטים הערביים. ואילו ידע פילבי מה הוא סח, או אילו היה מקצת מן היושר בדבריו, הרי היה את תימן, את תימן המעונה והדויה על כל פנים, מוציא מרשימתו. אמנם בדבר אחד צדק פילבי: מחלה נתגלתה במשטר הפוליטי של הארץ הקדושה, אולם הדיאגנוזה שקבע לה פילבי איננה קולעת לגמרי, המחלה היא באי-מילוי המנדט על ידי ועל ידי האדמיניסטרציה הארצי-ישראלית שלה. וריפוי המחלה הוא במלוי המנדט, כלומר בעזרה פעילה היהודים, כדי שבנין הבית הלאומי המובטח לעם העברי יוכל לקום בארץ הזאת. כאשר תעלה ממשלת אנגליה על הדרך הזאת, אז יהיה מוטל על התנועה הציונית לחפש, יחד אתה ובעזרתה, את הדרכים לשלום עם העם הערבי היושב בארץ. ביהודים לא תהיינה יסוד למשא-ומתן. מעולם לא נסכים שהרוצח יהיה רשאי לדרוש ולקבל פיוס פוליטי בעד מעשי-הרצח שלו. היסוד היהודי והאמיתי למשא-ומתן הוא: הבית הלאומי לעם העברי והצרכים האמיתיים של הישוב העברי. הציוני הפשוט, אשר עליו היה מוטל להעיר הערות לתעודת פילבי, היה אולי מפסיק כאן ואולם אילו רצה, היה יכול גם לעבור לניתוח הצד הערבי והאנגלי של ההצעה, ואז היה מגלה, שאין ההצעה נותנת כלום גם לערבי ארץ-ישראל – כל זמן שהכוח הממשי (עניני צבא ובטחון ציבורי) נמצא בידי הנציב האנגלי, אשר לו גם זכות ויטו על מה שתחליט "הממשלה הלאומית". לשוא דוחה פילבי כל רעיון על הנהלת ארץ-ישראל "כמושבת במשטר אשר הוא הציע יהיה תפקידה של הממשלה הלאומית לא יותר חשוב ולא יותר מכריע מתפקידה של הכרזת בלפור בקונסטיטוציה הארצישראלית. ההכרעה, השלטון ממש, בידי הנציב, המפקח על הצבא ואשר לו זכות הויטו. על כן: אין ההצעה הזאת נותנת ליהודים כלום, ואין היא נותנת לערבים כלום, כי אם היא מבטיחה את כל השלטון לבריטניה. ולא עוד אלא היא משחררת אותה מכל המעמסה של ההתחיבויות אשר הוטלה עליה בתוקף המנדט. ההצעה איננה כלל נסיון להשכין שלום בארץ – לשם אהבת השלום בלבד – או השאלה היהודית הערבית בארץ-ישראל, אלא נסיון לספח את ארץ-ישראל לאימפריה הבריטית, במחיר זול עד למאד. במלים אחרות: אין התעודה הזאת אלא נסיון של רמאות פוליטית. ואם יש בה מלה ישרה וגלויה אחת, הרי היא המלה הקטנה שפלט עטו של פילבי, ודאי במקרה, באמרו: "אין כל אפשרות להזניח סתם את המנדט". "סתם" אי אפשר להזניח, על כן צריך לחפש דרך כיצד להזניח אותו "לא סתם", כי אם בעזרת כל מיני עלי-תאנה של הצעות-שלום. כאלה או דומים לאלה הן ודאי ההערות שהיה הציוני מן השורה מעיר על תעודת פילבי. ואולם קרה הדבר (ובודאי לא מקרה הוא), שההצעה נמסרה לד"ר מגנס, בעל השקפות ציוניות מיוחדות במינן. ב: תשובתו של ד"ר י.ל. מגנס את כל דברי התעודה המזויפת שהוגשה לו על ידי רמאי אימפריאליסטי מובהק, קיבל ד"ר י.ל. מגנס כתומם, כמטבע של זהב טהור, שכח מגנס מי הוא האיש אשר לפניו, ולא חש מה כתוב בתעודה אשר לפניו והסכים מיד לכל. ואפילו שכח לשאול את עצמו מהו הערך המעשי של כל ההצעה הזאת. לא בירר לעצמו בשם מי מדבר פילבי את דבריו ומה ענין לנו להתעסק בתכניותיו של אינטריגן, שעלה על דעתו להתערב בענינינו. אמנם ד"ר מגנס משוה את הצעת פילבי לדעות שהובעו על-ידי מנהיגי הערבים בשנת 1922 וקובע, מתוך ספוק רב, את "ההתקדמות הרבה". אולם האם דיבר פלבי בשם הועד הפועל הערבי? האם הלך אליהם עם הצעתו זאת, על כל הדברים הטובים שבה – הכרת הכרזת בלפור וכו'? ואם הלך והציע – במה שב? הקיבלו את הצעת השלום הזאת? ד"ר מגנס לא בירר ולא חקר, והסכים לאשר הוצע לו מיד. הוא הסכים, שהודות לפרעות תועמד לדיון שאלת המשטר בארץ וכי עכשיו היא השעה של משא-ומתן עם מארגני הפרעות האלה. הוא הסכים, שאנחנו הציונים, נשב כאילו על ספסל הנאשמים, כאילו אנחנו החוטאים, ועל כן עלינו לעשות את הויתורים הפוליטיים ולעשות אותם "ביד רחבה" דוקא. הוא הסכים לכל העלילות על הציונות הפוליטית והוסיף עוד עליהן כהנה וכהנה. גם הכרזת בלפור איננה טובה בעיניו ולא רק משום שאיננה בהירה למדי, אלא גם משום שהיא "הדגישה יתר על המידה את קשר היהודים לארץ-ישראל" ולא הדגישה את חשיבותה של בתור ארץ קדושה בין-לאומית" ועל ידי כך היא עלולה לעורר רושם כאילו רק יהודים קשורים בארץ הזאת. יש, איפוא, הכרח "לשפוט מעל הצהרת בלפור את פירושה המופרז", ואשר ל"זכויות המוסריות והחוקיות של הערבים, שאינן מוטלות בשאלה", שוב "צודק פילבי", הוא צודק בכל. אם יש לו לד"ר מגנס לתקן, הרי זה רק התיקון היחידי: שהנציב האנגלי יאושר על ידי חבר-הלאומים. אם זאת יעשה ויבוא הכל על מקומו, אמנם לא הכל. הצעת פילבי היא צרת-עין יותר מדי. לא כלפי אלא כלפי האנושות. הן הארץ הקדושה היא לא רק ליהודים, היא קדושה לשלוש הדתות ועל כן היא שייכת לשלוש הדתות. אין צורך לא בממשלה לאומית, ערבית או יהודית, ולא בממשלה דו-לאומית. נחוצה לנו ממשלה ארצי-ישראלית, שתפקידה יהיה לשמור על קדושת הארץ. ארץ-ישראל צריכה להיות מדינה בין-לאומית, בין-דתית, בין-גזעית, אליבא דאמת אסור גם להגיד שהארץ שייכת ליהודים, למוסלמים ולנוצרים, כי הרי היא שייכת לכל בן-אדם שמטרתו היא שלום עלי אדמות ורצון טוב בין אנשים. מה גדול רוחב-לבו של ד"ר מגנס! מה נעלות השקפותיו! התמונה הנישאה הזאת היא מזהירה כל כך, שאין איש יכול להביט בפניה, כי מסנורת היא בזיוה העילאי כל עין. מעוורת במידה כזאת שאין אתה תופס בה כלום ואין אתה מבין כלום. מה כאן תפקידו של אחד-העם? האם על זה חלם ולחם? מה ענין כאן לציונות, בין מדינית ובין רוחנית ובין תרבותית, תהי איזו שתהי? מה אנחנו כולנו עושים כאן? אחרי אלפי שנות נדודים וסבל לא נשאר לנו במלוא העולם הגדול אלא רכוש קטן – כשאחינו עומדים על עברי פי פחת שם, ברוסיה ובתימן, ובפולין וברומניה – מאירה לנו כתקוה האחת, כמגדלור יחידי ובודד, זו, כברת-ארץ קטנה זו שבקצה המזרח, בה תקות דורות שהלכו לעולמם. בה תקות דורות שיבואו, ופה עומד איש, והוא קנצלר האוניברסיטה העברית הראשונה אשר בה הצופים, לאומי וציוני ותיק, אשר רבים מטים אוזן לדבריו, והוא מחלק בשתי ידים את הרכוש הקטן את הירושה האחרונה של האומה, מחלק אותה על ימין ועל שמאל, לכל דכפין, תושבי הארץ, מוסלמי כל העולם, נוצרי כל העולם, כל מי שלבו לשלום – לכולם הארץ הזאת, בית היא ליהודים, לנוצרים, למוסלמים, לאנושות כולה. עשיר ופזרן מאד. אם תהא הארץ הזאת לנו – הרי זאת "מדינת בלקן זעירה" בעיניו, כאילו היתה הקרקע מוצקת מאד מתחת לרגליו, וצרכים חיוניים לא היו לו וה"שמירה על קדושת הארץ" מספקת לגמרי את נפשו – ואולם לעם, לעם כולו, ברוסיה ובתימן, ובכל מלוא העולם מה לעשות? והקרקע מתמוטטת תחת הרגלים והעניות מנולת כאשר לא ניולה כל העם? במה אשמים אנו, שארצנו קדושה גם לאחרים – והן אחרים אלה הם כולם עשירים ומסודרים בביתם ובארצם ולכל אחד מהם אין כל צורך רציני ואמיתי בארץ הזאת? מדוע אנו צריכים לשלם בקיומנו בעד הקדושה הזאת? כלום נחלל את קדושתה של הארץ על ידי כך שנשב בה ונעבוד אותה? וכלום הארץ הזאת היא היחידה הקדושה "השייכת לאנושות כולה?" כלום אתונה איננה קדושה – ומי יעיז לדרוש אותה מידי היונים, כדי למסור אותה ל"אנושות כולה"? וכלום רומא איננה קדושה לכנסיה הקתולית האוניברסלית – ובכל זאת האם ידרוש העולם, כי עם איטליה יותר עליה? מדוע, איפוא, נגזרה גזירה זו עלינו דוקא, כשיש לאל הארץ השוממה הזאת להציל את המוני עמנו ולהבטיח את תקומתם? כי הן רק עלינו בלבד גזר מגנס את גזירתו. רק אותנו מחייבת קדושה זו למסור את הארץ לאנושות כולה, באשר קדושה היא לאנושות כולה. ואולם על ערבי הארץ אין חובה כזאת מוטלת. אם הם לא יסכימו – הלא כן מסיים ד"ר מגנס את מאמרו – אין לעשות נגדם ולא כלום. אז לא תצטרך הארץ להיות לא בין-לאומית ולא בין-דתית ולא בין-גזעית ולא יהיה כל צורך בשמירה מעולה על קדושתה. היא תוכל אז להישאר ארץ ערבית בלבד באין מפריע. רק עלינו הוטלה הגזירה הזאת. מדוע? משום שעם בן חמישה-עשר מיליונים עומד מאחורי גבינו ואין לו ולא כלום? משום שעם חלש ועני ורב-יסורים הוא? משום שהבאנו הנה, במשך דורות, רבבות צעירים טהורי נפש ועזי רוח? משום שהפכנו חלקי הארץ השוממה הזאת לנאות-תרבות ועוד ידנו נטויה להוסיף בעבודת-יצירה זו? או משום שלא אחזנו ברובים, כדי ל"העיד" על זכותנו על הארץ הזאת? אל נחכה לתשובות. אינן. ד"ר י.ל. מגנס איננו חדש בתנועה הציונית. הוא עובד זה שנים רבות עבודה מסורה ופוריה בשדה הארצישראלי. חלילה לנו לפסוק דין על השקפותיו ועל התנהגותו של האיש על יסוד המאמר הזה בלבד, ועל יסוד קשרים בני-חלוף עם פילבי. מאז נכתבה תשובתו ל"רודף שלום" מזויף זה, פירסם ד"ר מגנס תעודות אחרות – את נאומו בפתיחת האוניברסיטה, את הטלגרמות ל"טאג" הניו-יורקי, גם הדוקומנטים החדשים האלה רחוקים עדיין מלהיות תעודות של ציונות עממית החרדה לגאולת המוני עמנו, ואולם ניב אחר מורגש בהם, מכמה וכמה בחינות, השעה הזאת, המצוה עלינו בהירות העמדות והגנה מאומצת על זכויותינו למפעל חיינו, מצוה עלינו גם זהירות רבה כלפי אנשים וכלפי זרמים בקרבנו, למען לא נרחיב את ההבדלים, הקיימים כבר בתוכנו יותר מדי, ולא הנפוך את מחננו לקיבוץ פרוע של כיתות הרבות אחת בחברתה, אולם האמת צריכה להיאמר: תשובה זו שהשיב ד"ר מגנס לפילבי, היתה התעלמות מוחלטת מצרכי העם העברי ומן התוכן החי של הרעיון הציוני, לכל צורותיו ולכל פירושיו. התבטלות גמורה, עד יסוד אידיאולוגי נבוב וערטילאי, אשר אין כל יחס בינו ובין המציאות הכלכלית, הרוחנית והנפשית של המוני העם העברי, של המוני הישוב הערבי ושל האנושות כולה. פח מוקשים טמן לו פילבי וד"ר מגנס נלכד ברשתותיו. כ"ו – כ"ח חשבון תר"ץ בני-ישראל לא היו להוטים מעולם אחרי תאוות המלחמות וחשק הכבוש. ואם היה מנהג העולם לתת אות כבוד לאותם העמים, אשר פחות מאחרים עשו שמות בארצות לא-להם, כי אז היה עמנו נוטל בזה את הפרס מן המדרגה הראשונה. אפשר, כי המדה הטובה הזו היתה גם הסבה הראשית לאסון עמנו, הנמשך והולך מדור לדור, אבל אשרי ילדותנו שלא בישה את זקנתנו, אשרינו – כי אין חלקנו בין אלה, אשר דרך גלי נהרי נחלי דם עברו אל מנוחתם. אבל עוד יותר התרחק עמנו לגמרי ממלחמות אמונה, כלומר ממלחמה במטרה להטיל על אחרים את אמונתו. מלחמה כזו לא תפסה מקום מלחמת הורקנוס הראשון בהאדומים לא היתה ממין זה. ואפילו אם תתאמת הדעה, כי האדומים אחרי מלחמת הורקנוס קבלו לא רק את ברית אברהם, כי גם את דת ישראל, גם אז היתה זאת תולדת המלחמה ההיא, ולא סבתה. ואם בכתבי-הקדש נקראות מלחמותינו "מלחמות ה'", אין זה שנלחמנו בעד ה', אלא שה' נלחם לישראל. ופה יפסיקני הקורא וישאל: בזמן שהיו בני-ישראל עם המוכשר למלחמות לא היה בעולם מלחמות לשם האמונה כלל? ובכן, מה מקום לשבח זה? על זה אשיב: אצל עמים אחרים לא היתה אז סבה למלחמות אמונה, ובדבר זה לא נמשלו ישראל אליהם. ואותה הסבה שגרמה אחרי כן לעמים אחרים לשפוך דמים רבים לשם האמונה, היתה לה מקום אצל בני-ישראל גם בהיותם עם המוכשר למלחמה. כבר באר סופר מפורסם שלא מבני עמנו, כי בין עובדי-האלילים אין מקום למלחמת אמונה. בהיות אלהיהם רבים הנם מתפשרים אלהי העמים האחרים, ורק מאמיני האחדות אינם מותרים ואינם מתפשרים עם אמונות אחרות, כל זמן שכל מעינם אך בעסקי אמונה. ואם יביאו לי ראיה לסתור מן היונים בימי אנטיוכוס אפיפנוס, אשיב, שהיוצא מן הכלל מחזק את הכלל. על כן בהיות בני-ישראל מאמיני האחדות מאז מעולם היתה להם סבה להלחם גם מלחמות אמונה, גם בעת שלא עלתה על דעת עמים אחרים בימי קדם לערוך קרבות כאלה. הסבלנות הזאת לאמונות עמים אחרים, שלא נשמעה כמוה בכל הגוים מאמיני האחדות, ראויה להרשם בתור מעלה יתירה לישראל. ראה מחוקקנו, כי אמונת האחדות בטבעה אינה יכולה להתפשר עם אמונות ובהכרח היא מולידה גם קנאות ומלחמות – עמד והקדים תרופה למכה: "ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח… והשתחוית אלהי ישראל בכבודו ובעצמו חלק את יציריו, צבא השמים, לכל העמים, על כן אין לישראל להפר עצתו ולהטיל את אמונתו על אחרים. ומזלו של העם הסבלן הזה גרם, שיצטרך אלפי שנים להלחם מלחמת האמונה, לא להטילה על אחרים, אלא כנגד אותם העמלים להטיל את אמונתם עליו. הראשון שהכריח את ישראל למלחמה זו היה אנטיוכוס אפיפנוס. אחריו היתה הפסקה לאיזו מאות שנים. כי יוצא מן הכלל לא יוכל להתמיד. ומאז קבלו עמים אחרים את אמונת האחדות הננו נלחמים בעל-כרחנו מלחמת האמונה, לא מלחמת תגרה, אלא מלחמת מגן, זה כשש-עשרה מאות שנים… וגם עתה, אחרי שמלחמת אמונה בין עמים אחרים כבר תמה מן הארץ, הננו אנחנו העם היחיד, אשר עוד לא נצלנו ממנה ועודנו נושאים את כל מגפותיה. אבל מה רב ההבדל בין מלחמת האמונה שנלחמנו בימי אנטיוכוס ומלחמת האמונה שאנו נלחמים זה שש-עשרה מאות שנים! בימי אנטיוכוס נלחמנו כעם לקול הדברים: "זכרו את החרפה, מי לה' אלי!" יצאנו חמושים לקראת האויב. מחנה במחנה נפגשו, החרבות צלצלו, השלטים נמלאו, הקשתות הדרכו, החצים עפו וסוף הנצחון היה לנו. והנצחון הזה נתן לנו מנוחה ושלוה לזמן ידוע, אשר לולא בית האדומי שנספח אלינו אולי ארכו ימיהן עד עתה. ומה היתה מלחמתנו בשש-עשרה מאות השנה האחרונות? חרבנו – קריאת "שמע ישראל" לפני השרפה והשחיטה, שלטנו – מיתה משונה על קידוש-השם, קשתנו – מנוסה, וחצנו – דמעות, תפלות ובקשות… די לו לעמלק להרים את ידו – והנה קרבנות עד אין שיעור, מנוסת-בגד אל מחנה האויב, גרוש וארבע מיתות בית-דין. ונצחוננו – השנות המלחמה בכל עת מקרה קל, נדודים, גלות, עוני וכל מחסור. וארבעת הפגעים האלה לא חדלו גם בעשרות השנים האחרונות, בעת שחדלו להלחם בנו בשם האמונה בגלוי. ואם אחרי מאות שנים, אשר הבינו העמים כי משפט האמונה לאלהים הוא וכי כל אדם זכאי להיות מאושר לעולם-הבא כפי אשר יורנו לבו, ויחדלו לגמרי מלחמות אמונה בין עם לעם, אנו עודנו מנוגעים במגפות המלחמה הזאת כמו בדורות הקודמים – אות היא לנו, כי הסדרים הטובים שנקבעו כבר להלכה פסוקה לכל עם ועם אינם נוגעים לנו… הסדרים הטובים נקבעו בשביל העמים שיש להם ארצות, ואנו אין לנו ארץ! ואחרי אשר עיפה נפשנו מכובד ולנגדנו הופיע חלום שיבת שבותנו לקדמות נעורינו, לשוב אל מקלטנו כדי להנצל מן המלחמה הארוכה הזו שאין קץ לה – קטן רצוננו וצר כחנו להפוך את החלום הזה לפעולה מוחשית. החלום בא ברוב ענין. בדברים חוצבים להבות אש אין מחסור, יש גם דרשות, גם אספות, גם שירים על לב רע, אבל פעולה – אין! הנהרסות לא הוקמו, הנשמות לא נבנו, כלי-הגולה ומקל הנודדים לא סרו והעם עודנו תועה בישימון דרך. ותחת להוכיח את העם על עמדו מנגד לישועתו, תחת לעורר אותו לפעולה לרוחתו, באו הפטפטנים, אלה בזדונם ואלה בסכלותם, לשים את עון העם על הארץ. ציון היא "ארץ הקברים", "ארץ חשך וצלמות של בשי-בוזיקים, של פראים, של אכזריות, של בקשיש, של אמונות שוא, של רבנים חשכים ותורת הבל". ובכן, נתנה ראש ונלכה מעבר לנהרי-כוש! והפה המפיק מרגליות כנגד "הבטלנים השונים ובעלי-הנפשות הרפות והמוחות הקטנים", שעודם נאמנים לארץ אבותיהם, זה האומר לאחרים, שהם באים בשם החוצפה, - "משליך את פניניו לפני החזירים ". ופניניו – "אני קץ בכם ובהמונכם, בכל השקר והחוצפה שבכם, בכל ההבל והריקניות שבכם, הקטנות והאפסות שבכם, בכל האינטריגות הקטנות שלכם וחשבונות הפרוטה שלכם, ואני מסיר מלבי בשאט-נפש את זכרון כל אותם הדברים הרעים והמגונים אשר תעשו ואת כל דברי ההבל והשוא והשקר אשר תדברו ואני משקיע את עצמי בעולמות אחרים, אשר רגלכם לא תדלח שם את המים הטהורים והבל פיכם לא יטמא את האויר הזך וחשככם לא יעיב את השמים הטהורים…"2. אפשר, כי אנשים כשלמה מימון, אשר בחרפות חותנתו וקללותיה מצא פואזיה נשגבה, יצטערו כשמעם מפי חתן דנן, כי הוא משקיע עצמו בעולמות אחרים, שאין שם מקום לפניני פואיזיה כאלה. בכל אופן חושב אני, כי פנינים כאלה יש להם באמת שייכות גדולה עם הבהמה שקרא בעל-המאמר בשם. אבל לא ידעו ולא יבינו בעלי-פנינים כאלה, כי אם "במשך עשרים שנה לא עשינו דבר בארץ-ישראל" היא מפני כי לא רק עשרים שנה, אך גם מאות שנים בלי עבודה הגונה אינן כלום. יכולני להפוך שאלתו אל חיקו ולאמר לו: אם במשך אלף ושמונה מאות שנה לא הצליח לנו לתקוע יתד נאמן מעבר לנהרי-כוש, מה תועיל לזה עבודתנו עתה? גם החסידים שנחבאו במערות במלחמת אנטיוכוס ונשרפו שם מפני שלא יצאו לעמוד על נפשם, לא עשו כלום. ודברים גדולים ונשגבים עשו אלה, אשר בכחות נאחדים ובחרף-נפש יצאו לישע עמם וארצם. כל הימים אשר העם ברוב בנינו ורוב מנינו יעמוד מרחוק לא יועילו כל אספות קטני-הכח וכל שקלי העניים ותרומותיהם הפעוטות, ושום דבר לא יהיה לא רק בארץ הקברים, כי אם גם בארץ החמדה של פטפטנינו. כי גם לארץ החמדה ההיא דרושים מיליונים רבים ועבודה תכופה ונמרצה. אם יבין העם את מזורו, אם יתן את המיליונים הדרושים ויעבוד את העבודה הדרושה, – אז לא נצטרך לבקש לנו ארצות חדשות. אז גם ארץ הקברים תהפך לארץ חיים, ארץ זבת חלב ודבש, וארץ הפראים – לארץ מלאה דעת ותבונה. ואם כל כחה של התנועה תהיה, כאשר עד עתה, רק בשירים לאומיים, באספות רפי-הכח ובשקלי עניים יחידים, - אז כל ארץ שבעולם לא תוסיף תת כחה לנו. על שלשה דברים העולם עומד: על הרצון, על הכסף ועל העבודה. אם הם כאן – הכל כאן. ולא ארץ-ישראל אשמה אם עד עתה אינה לנו. להקדים את השלטון להישוב. הם אומרים: תנו לנו מקום למשול בו ואחרי כן ליסד שם מדינה. ודברי-הימים אומרים: בתחלה עושים ישוב ואחר-כך מסדרים את עניני השלטון. וגם לקח זה אנו לומדים מפעולות המכביים. זרובבל, ואחריו עזרא ונחמיה עלו הם וחבריהם לארץ מלאה חשך וצלמות, ארץ צרי יהודה ובנימין, ארץ זדון הפחות ועבדות פרס. מעט-מעט התרחב הישוב, התרבה העם ובמשך הימים הביאוהו המכביים אל המנוחה השלמה. ומעשי אבות סימן לבנים. (איוב כ"ה, י"ג, י"ד.) מיום אשר עלה בגורלי להיות מבקר, הנני מקנא בחלקם של הטבע. חוקרי הטבע יש להם עסק עם דוממים, צמחים וגופים, אשר הרכבתם וסגולותיהם ניתנו להחקר בעזרתם של נסיונות ובחינות, בעזרתם של מכשירים וכלים מדויקים בתכלית הדיוק. עוד זאת: חוקר הטבע אינו עומד בשום יחס של קרבה אל העצם שהוא מבקש לדעת את חוקיו הפנימיים והנצחיים, את מהותו ותכונתו. על כן אין הוא מרגיש צורך כל צורך לבקש סליחה גם מאת השושנה היותר יפה והיותר עדינה בשעה שהוא מנתחה וחודר בשכינו החד אל בדי גזעה, את המקומות היותר צנועים שבה. מעולם לא ראינו חוקר – גם אם רגיל הוא בנמוסים דקים ויפים, – שיתפלל אל החבצלת שהוא בודקה ומגלה את סוד פריחתה וריחה הנעים: יהי רצון מלפנייך, מלכת-הבשמים, שלא תבושי ולא תכלמי במשפטי הקשה, שאני חורץ עליך. וגם החבצלת בעצמה אינה נוחה להעלב. ואם גם ישמיע לה החוקר את שלשלת יחוסה, כי על משפחת הבצלים תחשב, לא יחורו פניה, לא תוריד ראשה הענוג ולא תרגיש את עצמה, חלילה, נזופה. ואם יאמר הרופא אל החולה, יהיה מי שיהיה, שהוא ממשמש בגופו: ריאתך מקולקלה והיא צריכה תיקון, או: תבלול בעינך ועלי להרחיקו על ידי נתוח, – לא יחשוד החולה את יועצו בקנאה, בשנאה, או בנטיה ל"בטול-היש". חלקו של המבקר. כלים, מכשירים, קני-מידה ומאזני-משקל מן המוכן, כאלה של חוקרי הטבע הנעשים לאלפים בבתי-מלאכה, אין לנו המבקרים; ומי מאיתנו שיש לו כאלה באוצרו מזומנים מתמול שלשום, הרי הוא חוטא אל נפש היוצר והמשורר שהוא מבקר. טבע יצירתנו מחייב אותנו, המבקרים להשתמש במאזנים ומאזנים, במדה ומדה. עלינו להמציא בכל פעם ופעם כלים שונים וחדשים, למען נוכל לבחון על ידם כראוי את מהותו של הכשרון הספרותי, את טיבה של היצירה הפיוטית שאנו מטפלים בה באותה שעה. על יצירה דורשת קנה-מידה אחר, הכל לפי טיב הכשרון והיוצר. קרני המישוש של הבקורת – אם הורשה להשתמש בבטוי כזה – כל כמה שתהיינה דקות וחדות, גסות הן יותר מדי בבואן לחדור אל סתרי היצירה הפיוטית ומחבואיה. הזכוכית-מגדלת של החוקר עורת היא לגבי אותה האספקלריה הדרושה להמבקר להזדיין בה, בבואו להתבונן אל הרקמה הדקה של קורי דמיון המשורר. חוקי הנשימה, העיכול וחילוף הסודות דומים בכל בני אדם. גופו של מלך החזיונות וגופו של וגועים על-פי אותם החוקים עצמם השוים לשניהם. אולם מקורות המחשבה ואפני ההרגשה של בני האדם אינם שוים. אולם מקורות המחשבה ואפני ההרגשה של בני אדם אינם שוים. ואם שונים ומשונים הם זה מזה בקרב בני-תמותה מצויים ושכיחים, על אחת כמה וכמה בקרב היוצרים, החושבים והמשוררים. כל אחד מעדת האלה הוא באמת עולם מלא בפני עצמו. ולא רק שני אמנים-יוצרים רחוקים ושונים זה מזה בכל הנוגע לאפני יצירתם הרוחנית ולהמניעים הנסתרים שבהם, כי-אם גם כל אחד ואחד מהם כשהוא לעצמו, בריאה חדשה הוא בכל יום ובכל שעה. ועל המבקר הראוי לשם זה, לעמוד על טיבם של כל השנויים הדקים האלה, ולמצוא בהם את חוט העצמיות המבריח את כולם. במלכות היצירה הפיוטית אין יסודות מוצקים. פה הכל נוזל ושוטף, הכל הולך ומשתנה, הולך וגדול ומתפתח, צומח ונובל, נובל וצומח. בממשלת האמנות היפה אין נקודה קבועה. פה הכל מתנועע, כל רגע מלא חליפות ותמורות, עליות וירידות, זריחות ושקיעות. אותו ניוטון של תכונת שמי השירה והדמיון עוד לא נולד. על כן כל אחד מן המבקרים, הנאמן לתעודתו, מבקש לגלות בעצמו, ובדרכים המיוחדים לו לבדו, את חוקי הכובד, המשיכה והדחיפה של עולם היצירה הרוחנית. מה היא גופרית ומה הוא מלח, מה גחלת ומה אבן-שוהם – בזה אבל מי מן המבקרים יש בידו להראות ולהוכיח במופתים ונסיונות מכריחים, כי ביצירה פלונית יש אמנות, או יש שירה וגם מה מדתן ומדרגתן, ובזו – אין כל אמנות, או: אין גם ריח של שירה. פה הכל תלוי בטעם, בהרגשה, בהרגל, בחינוך טעם היופי, במדרגת השלמות של המבקר, במדת ההשפעה ורוחו של הנהנה. חוקר הטבע, בשעה שהוא עובד עבודתו, אינו ירא כלל שמא יקלקל את טיב החומר, שהוא מטפל בו, על-ידי משפטו אשר הוא מוציא עליו ל"שבט או לחסד". לבו לא יחרד פן תתגאה יותר מדי אם ירבה לה תהלה, או פו יתעצב ויעלב היתוש המסכן אם יעמידו על מדרגה נמוכה בסולם לא כן המבקר. משפטו יכול להכריע וגם להשפיע על המבוקר לטוב או לרע. המבקר יש לו עסק עם נפש-יוצר חיה ומרגישה בכל עצביה הדקים, הנוחים להזדעזע עד היסוד. המבקר איננו יכול וגם איננו רשאי להתיחס אל המבוקר, יהיה מי שיהיה, באותו שויון-הנפש, באותה קרירות הרוח, שהחוקר מתיחס אל החומר המת או אל העצם החי, יש שדעותיו ורגשותיו של המבוקר אהובות או שנואות להמבקר, ואז חושב הוא לחובה מוסרית לו ללחום נגדן או להגן עליהן בכל תוקף שכלו ונטיותיו הפנימיות. אז לוחם הוא נגדן, או מגין עליהן, גם שלא מדעתו ושלא במתכוין. יחד עם זאת יודע הוא המבקר, שהמשוררים והסופרים, אשר את פרי יצירתם הוא בוחן ובודק, נוחים להעלב גם מהרמיזה היותר דקה שהמה מוצאים או מרגישים בה הטחה כלפי כשרונם, או גאוניותם. כל יוצר ויוצר מפריז בלבו על מדת כחותיו, כשרונותיו ויתרונותיו. וכל מבקר ש"אינו בעדם הוא נגדם", ואם הוא מראה באצבע על אחד מחסרונותיהם או פגימותיהם, הרי הוא בעיניהם כמורד במלכותם. המבקר שואף על-פי טבעו, ככל חוקר, אל גילוי האמת, והוא מתאמץ בכל כחות-רוחו לקרוע את הצעיף אשר יכסה את פניה. אולם יחד עם זה יודע המבקר, החפץ בהתפתחותו המלאה והרחבה של כל כשרון פורה, כי האמת הוא שואף להביע בטהרתה, מזקת לפעמים קרובות ליצירתם של האמנים והמשוררים החיים. השאור של כל יצירה רוחנית היא אונאת-עצמם של האמן והמשורר, המפריזים בדמיונם על מדת יכולתם. ומה כבדה היא מלאכת הבקורת האמיתית! עליה לחבר שני הפכים בנושא אחד. המבקר צריך להיות מצד אחד בעל הרגשה דקה, חוזה ומשורר בעצמו, כי לא בעזרתם של כללים הנדסיים ולא בעזרתם של חוקי ההגיון היבש והקר מנתח הוא את פרי הדמיון החי, כי אם בעזרת תכונתו השירית המכשרת אותו לספוד אל קרבו, את כל הנועם, העוז וההוד העליון השפוכים על פני כל יצירה רוחנית ומלאכת מחשבת, וגם להתנגד אל כל כיעור, אל כל שרטוט גס, אל כל מלאכת-אליל ומקסם כזב. אולם מצד השני: החוזה והמשורר, המספר והיוצר, שאין להן כשרון הנתוח הדק ושחסרים הם סגולת האוביקטיביות, לו גם במדה ידועה, – אינם מוכשרים כלל וכלל להיות מבקרים. כל אמן וכל משורר חושב: אילו ניתן החומר אשר בידי חברי לידי אני, הייתי יוצרו כך וכך. ואחרי אשר חברי יצר מחומר זה יצירה אחרת לגמרה – בודאי השחיתו וקלקלו. כל אמן, כשהוא רק אמן, מלא כל כך מרוח יצירתו הוא, עד כי לא ישאר בלבו מקום פנוי להרגשת יצירותיהם של אחרים. אולם המבקר האמתי שופט על כל יצירה ויצירה על פי מזגו הפיוטי המיוחד של על פי תכונתו המיוחדת ומהותו פנימית. המבקר, במובן העליון של מלה זו, צריך להיות מסוגל ליהנות מכל היצירות היפות, אם גם רחוקות הן זו מזו ונראות כאילו סותרות, מכחישות ומבטלות זו את זו. המבקר צריך להיות מוכשר לחוש ולהבין את העצמיות המיוחדה של כל אמן ומשורר, ואת המעלות וגם החסרונות הנובעים ממנה. ואם המבקר הוא גם מספר, או המספר הוא גם מבקר, אז חזיון-נפשי מיוחד במינו מתגלה לעינינו. ומבשרי חזיתי זאת. המבקר שבי עבר בעין בקורת על הספורים והציורים אשר בקובץ זה 1, ואמצא בהם חסרונות ופגימות לאין מספר. המבקר שבי מתח חוט של בקורת קשה על הצייר והמספר שבי. ואם, בכל זאת, לא דנתי את ציורי ורשימותי, שנכנסו לכרך זה, בגניזה, הוא מפני שכבר יצאו מרשותי, כשנדפסו בפעם הראשונה בעתונים, שבועונים, ירחונים ומאספים שונים. וילדי הרוח, שכבר יצאו מרשותם של יוצרם והיו לקנין הקהל, שוב אין לעקרם ולהכחידם מן העולם, כי חיים הם חייהם המיוחדים, לו גם רק שאיזו קרן זוית, ולכל אחד מהם יש גורלו ומזלו המיוחד. ואם קבצתי חלק קטן, היותר קטן, מילדי רוחי, האובדים והנדחים האלה, בכרך זה המונח לפני הקורא, לא היתה כונתי אלא לתקנם מעט או הרבה. אמנם לא נגעתי בנשמתם. לא שניתי תכונתם ומגמתם, אך לטשתי את שפתם ואתקן את סגנונם. התאמצתי לעשותם יותר נוחים לבריות ויותר שוים לכל נפש. מחקתי את הביטויים הקשים, או המחודשים ביותר; החלפתי את המלים שהשתמשתי בהן שלא כהוראתן הנכונה במלים יותר מכוונות אל הענין ויותר מדויקות על פי משמעתן האמתית. ברשימות וציורים אחדים, שנכנסו בכרך זה, עשיתי רק תקונים קלים ומעטים. השארתי את הנוסחה הראשונה כמעט כמו שהיא, למרות הרגשתי הלשונית כיום, בראותי כי אם אבוא להרבות בתקונים ובשנויים, בנוגע לשפה ולההרצאה, אז אהיה אנוס גם לשנות ממטבע שטבעתי לראשונה. ובזה לא חפצתי, כי אין הדבר נקי מקצת זיוף. אם ממצרף רוחי יצאו גם סיגים, לא היה עתה ברצוני לצפותם כסף או זהב. הצפוי רק מעור את העינים, אבל אינו משנה את הערך האמתי. בציורי "גסיסת הסופר", פרי רוחי הראשון, השארתי את הסגנון, ההרצאה והלשון כמו שיצאו מעטי לפני שלשים שנה. אילו הייתי בא לעשות בציורי זה, בכורי עטי, מחיקות, הייתי מוחקו מראשו ועד סופו, ולא הייתי משאיר בו אף שורה אחת. ואם לא עשיתי כזאת הוא לא רק מפני שיש לו לכל אב חולשה של חבה יתירה דוקא לאותם מילדיו, ילדי בשרו או רוחו, שהמה לקוים במומים, אלא גם מפני שציורי הנזכר יהיה לי לעד ולציון נאמן עד כמה נשתנה טעמי והרגשתי הספרותית במשך של שלשים שנה. בעלי ה"אסף" הפצירו בי לכתוב את תולדותי בשביל הכרך הראשון של כתבי, שהם מוציאים לאור. בשביל מי או מה דרוש להם דבר זה? רק אל אלוהים יודע. עניה היא ספרותנו בתולדותיהם של סופרים הכתובות בידי עצמם 2, ובכן חפצו בעלי "אסף" להעשירה בעוד אבטוביוגרפיה אחת. כך אני משער כונתם. ועלי נפל הגורל. והיו לי אמנם רגעים של רפיון רוח, שכמעט נפתיתי בהם להמולי"ם ונכון הייתי למלא חפצם זה. חושב הייתי שתולדות חיי, העשירים במאורעות חיצוניים ופנימיים, הנסיונות הרבים שנתנסיתי בהם, תולדות התפתחותי ועבודתי הספרותית והתרבותית, נדודי בארצות שונות והיחוסים, – יחוסים במדרגות ובחינות שונות, – שהיו ביני ובין רוב חכמי עמנו וסופריו בדור הזה, כי כל הדברים האלה היו יכולים לתת ציור שלם מהתקופה האחרונה בחיי האומה, מאותה התקופה העשירה ומרובת התנועות החברתיות והתסיסות הרוחניות, שנחתמה עם שחרור אחינו ברוסיה. וכך אמנם עלתה במחשבתי תחלה. הן לא את תולדותי הייתי מספר, כי אם את תולדות הדור. אולם בבואי לאסוף את כל החומר הרב שנצבר באוצרי, בתבנית של רשימות וציונים בספר-זכרונותיו, כדי לעשות חטיבה אחת שלמה, אבטוביוגרפיה כהלכתה, הראויה לשם זה, נוכחתי כי קשה עלי דבר זה בשעה זו. לא עתה היא השעה, ולא פה, בשער הספורים, המקום. לזה דרוש ספר מיוחד, שיכיל חלקים אחדים. ולא זו בלבד אלא אף זו: בכל אבטוביוגרפיה יש מעין סתימת הגולל והספד על אדם חי, ואין אדם חי מקבר ומספיד את עצמו בלי הכרח מיוחד, חיצוני או פנימי. והכרח כזה, הודות לאל עדיין לא בא. לעשות "סך-הכל" לעבודתי הספרותית? ואני טרוד ושקוע בעבודות ספרותיות חדשות. וכמדומה לי שכל מה שהדפסתי עד עתה אינה אלא עוד יבוא – אם לא נגזר על חוט חיתי להפסק בעוד שידי מלאות ולבי – שאיפות לכתוב תולדותי? כלומר: להעלות גרה את חיי עד עתה, להזכיר נשכחות ולעורר רפאים מקברם, – ואני עיני נשואות אל ימים באים, אל חיים חדשים, שלא תהיה בהם עבדות וגלות, אל חיי בן עם יושב על אדמתו, אדמת אבותיו, וגורלו וממשלתו ותרבותו בידו. מה שהיה כבר עבר ואין עוד לתקנו; אין עוד להגיה את השבושים והטעיות שנפלו בספר חיי עד עתה. יש רק להכירם ולא להסירם. הטעות לעולם עומדת ונשארת. וכמדומה לי, שכל מה שהיה בחיינו, בחיי הפרט הוא האתמול לעומת ה"מחר" הגדול! הן אופקים חדשים ורחבים נפתחים עתה להמחשבה העברית ולהיצירה הלאומית… תולדותי? טוב לי לכתוב תולדותיהם של אחרים, ותולדותי אני? אמנם קרוב אדם לעצמו, אבל דוקא משום שהוא קרוב, קרוב ביותר, חסר לו המרחק הדרוש להסתכלות חפשית ולהערכה בלתי משוחדה באהבת-עצמו. איקלידוס היוני, היה אומר: "תנו לי נקודת-משענה אחת מבחוץ ואעתיק את כדור-הארץ ממקומו". נקודת-המשענה מבחוץ חסרה גם להאיש הכותב את תולדותיו הוא. לכתוב תולדותי? – הירים האיש את עצמו עם הכסא שהוא יושב עליו? הישיג האיש את עצמו ברדפו אחרי עצמו? ממשורריהם קרא: "לא אהפוך את מציאותי לחלום, כי אם את חלומי למציאות". ורבים מחלומותיו בימי נעורי כבר היו למציאות, ומה לכם, קוראים, עוד תולדות חלומותי-הזיותי? על אדם הוא המחבר של חייו הפנימיים ושל מזלו הרוחני. כל המפתחות נמסרו אמנם להסביבה, לתנאי המקום והזמן, לתנאי הכלכלה והמדינה וכדומה. אולם המפתח לנשמת נשמתנו נמסר רק לנו, לנו בעצמנו. כשלשים שנה שאבתי ממקור רוחי, הוקעתי נפשי נגד השמש, הצגתי, ככל סופר, את נפשי עירום ועריה ב"שער בת רבים"; כשלשים שנה פצלתי את רוחי, קלפתי קרום מעל גבי קרום. הכל, הכל ניתן לכם, קוראים קרירים, קוראים אחת קטנה נשארה בנשמת נשמתי, ושם צפון סוד סודותי, ואותו לא אגלה לכם. את ה"אני" הפנימי, היותר פנימי, אותו לא אוציא גם הפעם החוצה. והנני קורא להקורא: הנשמה שלך (וכבודי פעלך), אולם נשמת נשמתי שלי היא; כל חלומותי שחלמתי עליך ספרתי לך, אבל חלום חלומותי אתי ימות. יש גם לסופר קודש קדשים בנפשו פנימה, וזר לא יקרב אליו. הכותב את תולדותיו, בהטובים והמעולים שבהם הכתוב מדבר, קורע מעל פניו מסוה אחרי מסוה, ואתם, הקוראים, חושבים או מאמינים, שכבר הנכם רואים את צורתו של הסופר כמו שהיא, שכבר חדרתם לתוך רקמת הויתו הפנימית. חלילה! את המסוה האחרון הניח… וסוף-סוף עיקר הדבר הוא המסוה האחרון, המחיצה הדקה, היותר דקה, אשר בנה הסופר לחיץ בינו וביניכם. אולי עלתה לפעמים בידי לקרוע מעל פני איש זר, שאני מספר תולדותיו, גם את המסוה האחרון. אולם לא נעים, וגם לא נקל, לקרוע בידינו את המסוה האחרון מעל פנינו אנו. לא משום שאנו יראים פן נהיה לצלם בלהות ולמפלצת בעיני הרואים את צורתנו כמו שהיא, כי אם משום שאנו חוששים – ודוקא חשש זה הוא העכוב – שמא יסתכלו הרואים בעין חצופה בצורתנו היותר נדיבה, בפנינו היותר טהורים וזכים, אשר עשינו עליהם מסוה, לבל יפול עליהם אבק הרחוב ומבט השוק. אם נראה להסקרנים פנים מגואלים – יאמינו לנו כי פנינו הם, ואולי גם ימצאו חן בעיניהם וישמחו בהם. המה יראו את צלמנו, הצלם אשר בראו להם בדמיונם הם. יראה אחד מאתנו את פניו הנדיבים, אם יפתח להקהל סדק, אף כחודו של מחט, בקודש הקדשים אשר בנפשו, אז יהיו הסקרנים נעלבים, מבוישים וגם נואשים מתקותם הנסתרה לראות מחזה מעורר זועה או שחוק מזוהם. אם יראה הסופר לקהל קוראיו את פניו כמו שהם, והפנים פני נדיב הרוח, פני בחיר-יה, לא יאמינו בו. יכעסו, או, יאמרו: רק מתחפש הוא, רק מזייף הוא את קלסתר פניו, רק מתהדר הוא לפנינו, רק מבקש הוא למצוא חן בעינינו. הסופרים והנשים מתגנדרים תמיד. וגם ודויי נפשם אינם אלא התפארות-שוא, אינם אלא מין עגבנות-הרוח, בבחינת "מגלה טפח ומכסה טפחים". ותאוה נסתרת חיה בלבות רוב הקוראים: צמאים הם לשמוע מפי הסופר הכותב את תולדותיו עונות ופשעים וודוים גלויים על חטאים נסתרים, לו גם על חטאים שלא היו ולא נבראו; שואפים הם הקוראים לראות פנים מכוערים, פני הסופר דוקא בשעת קלקלתו, או בשעה שהוא מתודה ומספר דברים נוראים, או מאוסים ובזויים. מכל הודוי הארוך, והמצוין בתכנו, של הסופר הצרפתי הגדול ז'ן ז'ק רוסא זוכר ההמון רק את הספור על-דבר כפות הכסף, שגנב אותו הסופר בימי נעוריו, ואולי גם ספר רק למען יהתל בקוראיו התמימים או הנכלים, המתענגים לשמוע ודויים כאלה. האספר לכם, קוראים, על-דבר ספרי ומאמרי, ציורי וסקירותי ותולדותיהם? אולם היותר מצוין מספרי הוא זה שלא כתבתיו עוד, ורק רוצה אני לכתוב אותו. תחת זה הרשוני נא למסור לכם את אשר כתבתי בספר-הזכרונות שלי בימי המהפכה ברוסיה בשנת 1905. מן הדברים הבאים תלמדו לדעת, את יחוסי אל החדשה ואל הקוראים, והיה לכם גם זאת לאחד מודויי הנפש של סופר עברי בימינו: "אני וחברי לעט הננו עומדים בשנים היותר אחרונות כמו מ"חוץ למחנה". מה זאת? במי או במה האשם? האם דורנו – דור תחית הספרות העברית – כבר נסע ונגלה ממנו? האם קוראינו היו רק בני הדור העבר, זקני המשכילים האם באמת קוראינו, חובבינו, הולכים ונשמטים אחד אחד לעולם האמת? האם באמת, כי עוד מעט, ולא יהיה לנו, הסופרים העברים, קוראים כלל? האם תחיה זו, התחדשות זו של השפה העברית ושל הספרות העברית, לא היתה אלא חלום בוקר, של משכים והולך, ענן כלה ועובר? האם בנינו את מקדש ספרותנו על אדמת חול ובאה שאיננה מצויה ועקרתו והפכתו על פניו והפילה אותו למשאות? האם באמת בגדו כל בנינו בשפת אבותם, בירושת העם היותר קדומה והיותר יקרה, שבה צרר את נשמתו, נשמת דורות לאין מספר? או, אולי, דורנו עוד לא נולד וקוראינו, אשר להם נתפלל, לא ראו עדיין את אור החיים? ומה אנו, הסופרים העברים של היום, אלה מאתנו שלא הניחו עדיין את העט העברי מידם למרות סערות הזמן, למרות שונאינו בנפש, מנדינו ובוזינו, – מה אנו, אחרונים או ראשונים? הננו מן הנחשלים, מן המאחרים לבוא, או, אולי, מן המקדימים לבוא? אתנו תמות תקופת התחיה העברית, או, אולי, הננו מן המבשרים תחיה עברית בכל הוד נצחיותה? העברים הגדולים, אם המה כבר יורדים מעל בימת החיים, מעל בימת ספרותנו, או, אולי, עוד לא עלו עליה? "החיים המה נגדכם!" כך קוראים לנו הבריות, ממין ידוע, אלה בשמחה, ואלה – בצער. אבל האם טוב להיות עבדים כפותים להחיים, להחיים של היום, של השעה האחרונה? החיים המה נגדנו – ומה בכך! נהיה נא נגד החיים המנוולים וזרמתם, נהיה נא נגד המציאות השפלה ותביעותיה השפלות. בני אדם בראו את החיים של היום, נברא נא את החיים והמציאות של מחר. ואם אנו, הסופרים העברים, שארית הפליטה, לא נאמץ ולא נגביר את כל כחות רוחנו – הרוח הנובע ממקור הנביאים – לעשות זאת, יעשו זאת אחרים, מתנגדינו, אויבינו, אויבי רוח העם העברי ויוצריו. השפה העברית היא שפה של שלשום ושל מחרתים – וזה יתרונה, על כן לא ידבק בה סחי החיים המרופשים של היום. הז'רגון סופג אל קרבו בצמאון נורא את כל אדי השוק, את כל חלאת חיינו המכוערים והמזוהמים של שעת-ההוה. על כן תהיה נא הספרות העברית למצודה לאצילי הרוח, להגאון הלאומי, להתחיה העברית. בני השוק, ההמון הגדול לא יקרא את פרי רוחנו. טוב. רעיון של עונג הוא להסופר העברי לדעת, כי אותם הקוראים הקופצים על ספורים וציורים, המלאים נבול-פה וזמה, או דברים של מה בכך ומעשיות של הבלים סתם, – כי אותם הקוראים לא יקחו את ספריו בידיהם ולא יגעו בהם. יש ספרים שהמה מטמאים את הידים, ויש ידים שהנה מטמאות את הספרים 3. לא כמותם של הקוראים כי אם איכותם הוא העיקר. ומי יודע אם לא אותה הספרות העברית המנוצחת של היום, אם לא תהיה המנצחת של מחר? אני מאמין, עוד יותר: אני יודע כי כן יהיה, יען כי כן מוכרח להיות. בכל אופן: אחרי הקוראים לא נרדוף, בכנף בגדם לא נסחב אותם אל בית מקדשנו. אלה הצריכים לבוא, – יבואו מעצמם. ניו-יורק, ר"ח סיון תרע"ז הוא היה כהן… אין אני אומר כלל לתאר כאן איזו דרמה קורעת-נפש על דבר כהן שאהב גרושה דוקא, או איזו טרגי-קומדיה על דבר כהן ממין אחר, כהן בתור כנוי-משפחה, המזכיר יותר מדי פרט ידוע, אי-נעים מאד במקרים ידועים… מי יודע, אולי תקרינה בחיים גם דרמות, גם טרגי-קומדיות כאלה? – אולם בסדר-החיים ההוא, שאני עומד בו באותה שעה, אין בכל אפן מקום למאורעות ממין כזה… כן, הוא היה כהן, וכהונתו לא היתה לו כלל לאסון ומכשול, אך להפך – במדה ידועה לעזר, לאשר רב. בעקרו של דבר יש להוסיף, כי היה חנוני, או – יותר מדויק – בעלה של חנונית, והודות להפרט האחרון הזה היה מכונה במשך שנים רבות בשם חיקל קרינה גיטל'ס. לזאת גרמה אולי במקצת גם אותה הסבה, שקרינה-גיטל היתה דוקא ילידת-דורנישק, בת ברוך-זלמן האופה, בשעה שחיקל "הובא מן החוץ" בתור חתן – ואחרי שהוא עצמו לא הצטין בשום דבר היוצא מהכלל, היה טבע הענין מחיב, שבראשונה יהיה נקרא על שם חותנו ואחר – על שם אשתו… בזאת אפוא אין כל פלא; להפך נפלאה היא דוקא זאת, שבאחרית הימים נשתנה הדבר ואשתו התחילה להקרא מעט מעט על שמו, גם לשמו בעצמו נוסף תאר חדש, שלא היה נודע מקודם – התאר: "כהן!" וראשית הדבר הזה היתה באחת השנים הראשונות לשנות השמונים, באחד הימים האחרונים לחדש אלול – אמנם כן הוא, מאותו פרק-הזמן עברו כמעט שתי עשרות שנים, אשר הביאו שנויים לא מעטים ופחותים גם בעולם הגדול, ובהרבה עולמות קטנים התחוללו בינתים שנויים גדולים וחשובים מאד; אך עוד גם עתה נדמה לי, כאלו לפני עיני ממש עוברות אותן התמונות המיוחדות, שהיו שונות זו מזו בפרטיהן, ואשר בכללן היו יוצרות תמנה אחת שלמה ומצוינה במינה, תמונת דורנישק ב"ימים הנוראים". עוד יום אחד לפני ערב ראש-השנה למועד הצהרים היו נראות ברחובות עירנו הקטנה עגלות אכרים, המתנהגות בכבדות והעמוסות מיני כלי-בית שונים, ביחוד – מטות-עץ, שלחנות, ספסלים ארוכים וחבילות כרים וכסתות גדולות – ומתוך החבילות האלה היו מבצבצים ונראים לפעמים גם מיני ראשים קטנים שונים, מעוטפים ופרועים, בעלי שער שחור ומסולסל, או בעלי שער חלק ממראה פשתה… הראשים האלה היו נגלים ומתעלמים חליפות, ובשעה שהיה נגלה אחד הראשים, מיד היה זוג עינים פקוחות באופן בלתי-מצוי מביט במין תמהון ותשוקה מיוחדה אל כל אשר מסביב, כאלו היו רחובות דורנישק מלאים באמת דברים מפליאים הרבה… והעגלות מהמין הזה היו הולכות ומתרבות במדה שהיה הערב הולך וקרוב. בין עגלות האכרים הקטנות, הרתומות כל אחת לסוס אחד קטן ודל, היו נראות גם עגלות ממין אחר, עגלות-חצרונים גדולות ומרכבות מגוהצות, הרתומות לצמדי סוסים אבירים ובריאים – אולם גם אלה גם האחרות היו טעונות במדה שוה כלי-בית שונים, היו מלאות נפשות אדם ומשמשות לצרך אחד: להביא דורנישקה לה"ימים הנוראים" את ה"ישוביים" של אותה ה"סביבה". שטף האורחים החדשים לא היה נפסק גם במשך כל הלילה, והלילה ההוא לא היה דומה כלל לשאר הלילות: השקט הרגיל ודומית-המנוחה השלמה הפרעו פעם בפעם על ידי רעש אופנים, קול דברים ושאון דפיקות; בבתים רבים לא כבה האור עד הבקר, ורבים מהשכנים הקרובים התהפכו מצד אל צד ויקללו בלבם את האורחים הטרחנים האלה, המעוררים שאון דוקא בשעה בלתי-מכשרה כזו ואינם מניחים לאחרים לישן… אולם לעומת אלה, שלא היו שבעים רצון ביותר, היו רבים אחרים שמחים מאד לבוא האורחים הכפריים. מלבד כל המון הקבצנים הפשוטים וה"יורדים" המיוחסים, מלבד כל המון הגבאים, הגבאיות ושאר "כלי הקדש", בין שהיו סובבים בעצמם ומאספים ובין שהיו יושבים בביתם ומקבלים – מלבד כל אלה ה"מאספים" וה"מקבלים" השונים למיניהם, עוד היו נהנים מה"ישוביים" הרבה "בעלי-בתים" בינונים, אשר היו אמנם מכרחים לותר על רוחתם במשך ימים אחדים, אחרי אספם אל מעונם משפחה כפרית, אך תחת אי-הרוחה הזמנית הזאת היו מקבלים בחלקם שקי תפוחי-אדמה, תרנגולות, ביצים, חמאה ומיני זרעוני וירקות שונים – באחת: כל אותם הדברים, שמזוי ה"ישוביים" עשירים בהם והעירונים צריכים לקנות אותם בכסף… כן הוא, רבים היו שמחים בזמן ההוא, ביחוד – ה"ישוביים" עצמם!… מי יודע, אולי היתה מעורבה בשמחת האנשים הגסים והמגושמים האלה גם מדה ידועה של אותה ההנאה-הפנימית, שהנותן מרגיש בשעת נתינתו!… בכל אופן היו מרגישים מין הרחבת-דעת מיוחדה, בראותם את עצמם, לפחות, פעם אחת בשנה "בין יהודים", ב"ימים הנוראים", לפחות – זוכים להתפלל בבית-כנסת, בתוך עדה גדולה, יחד עם אנשים, היודעים יותר מהם לכון בתפלתם ולעורר רחמי שמים ביום-הדין הנורא… וכן היה הדבר נוהג שנה שנה, עד השנה ההיא, בראשית שנות השמונים. איש לא ידע בברור את הדבר, אך השמועה פשטה יותר ויותר, כי גם על הכפריים, העוזבים את מקומם למועד ה"ימים הנוראים", יהיו חלים ה"חקים הזמניים", והרשות תחשב גם את אלה למתישבים מחדש – – אכן, ראויים הם לענש זה – נדברו אז רבים מבני-עירנו – הם שמחו על החק הזה, אשר עשה אותם לבטוחים הרבים!… אינני יכול להחליט, עד כמה היתה צודקת הטענה המתקבלת אמנם מאד על הדעת. מי יודע, אולי ראו הכפריים מתחלה גם בפועל רק את צדו הטוב של האסיר החדש, וההנאה-הפרטית הכריעה אצלם את הצרה-הכללית בודאי, כי הרעה הלא היתה נוגעת להם ביחוד… הם חשבו הרבה, נועצו בינם לבין עצמם, נמלכו באחרים, וסוף סוף החליטו, לכונן "מנינים" בכפרים. לכאורה, לא היה דבר נקל מזה; אך בפעל נגלו מעצורים רבים ושונים. יותר מכל הורגש המחסור ב"בעלי-תפלה", אשר נדרשו פתאם במספר הגון, והדבר הזה נתן למיסדי ה"מנינים" ענין קשה לענות בו במשך שבועות אחדים – – ומה? – שאל באחד הימים ההם חיקל קרינה-גיטל'ס את בנימין-זליג ההינציביטשי, אשר סר במקרה אל הגותו של הראשון לקנות דבר-מה – היש כבר ל"מנינכם כל המכשירים?… הזאת נערכה בלי כל כונה מיוחדה: אותה רגילים להצי בעת ההיא רבים מבני-עירנו לפני מכירהם מה"ישוביים" ובה – לנו יש, ברוך השם, כמעט הכל – השיב בינתים הנשאל ויפרט את מי שכרו ל"בעל-שחרית", ל"בעל מוסף", ל"קורא" ו"תוקע", גם את סכומי הכסף, שכל אחד מאלה מקבל, נקב הכפרי בשיחתו לפי-תמו. – עתה חסר לנו עוד רק כהן, – סים הספר – אולי יודע רבי חיקל כהן כזה?… בשעה ששמע חיקל סכומי הכסף, הנקובים כשכר ל"בעלי-התפלה" והאחרים, הזדעזע בקרב נפשו רגש מעין קנאה להמאשרים האלה, המכשרים למצא בלי עמל רב הכנסה גדולה בערך כזו – בא לידו עצמו מקרה טוב כזה, החל פתאם לפקפק… לו נדמה כמוזר ואי-טבעי מאד, שיעזוב איש יהודי את העיר ובית-הכנסת דוקא למועד ה"ימים הנוראים": הלא בזמן שהיו השנים כתקונן ה"ישוביים" עצמם מתכנסים העירה למועד הזה – ואיך זה יעשה הוא דוקא את ההפך?!… ובכל זאת לא יכול להתאפק משאל: כמה יקבל כהן כזה? – מחמשה עשר עד עשרים רובל, אם רק ימצא אדם הגון! ולשמע הסכום הזה נפגשו פתאם עיני חיקל ועיני קרינה-גיטל. מי יודע, אולי גרמה פגישת-העינים זו לבעל-החנונית, שיזכור פתאם את "בעלי-התפלה" הרבים, את ה"קוראים" ו"תוקעים" השונים, שכלם יהודים כשרים, ובכל זאת אינם נמנעים מעזוב את העיר!… יהיה איך שיהיה והדבר נגמר באותו לשמחתו הבה של בנימין-זליג ההינציביטשי, אשר לא חסרה לו עוד כל מאומה ל"מנינו"… חיקל גם הוא היה שמה בדיעבד מאד, כי מלבד השכר הטוב, אשר קבל בלי כל טרחה, ומלבד הצרורות השונים, אשר העניקה לו הכפרית בתור מתנה לאשתו – מלבד כל ההנאה החמרית הזאת, עוד היתה לו הנאה מוסרית רבה במצבו החדש. בהעיר לא היתה מגיעה לחלקו אף "עליה" אחת בה"ימים הנוראים", ובכפר היו לו יום יום שתי ה"עליות" הראשונות ("לוי" לא היה שם). היה עולה לדוכן כמעט בשורה האחרונה וקולו הדק היה נבלע בקולם העב של הכהנים המיוחסים; לא כן בכפר, ששם תפס בכלל מקום חשוב מאד והכל נהנו בו כבוד רב – הצד הזה לבב אותו בשנה הראשונה יותר מכל; אך בשנים הבאות נגלה עוד צד טוב אחר, החשוב בערכו הרבה יותר מהראשון. אל ה"מנין" ההינציביטשי היו נאספים כל היהודים, היושבים בכפרים הסמוכים, וכל אלה חשבו לעצמם לחובה לסור פעם בפעם במשך השנה אל חנות "כהנם". מעט מעט גם להתאכסן בביתו, מדי בואם העירה – דבר שכל החנונים הקטנים מבקשים אותו, אך לא רבים זוכים לו… ואז נעשה גם שנוי-השם הזה! הראשונים היו בלי ספק אותם ה"ישוביים" עצמם, אשר הוסיפו לחיקל את התאר "כהן", כי כן היה מחיב טבע היחס המיוחד, שבינו וביניהם; אולם מעט מעט הורגל הכוני הזה גם בפי החנונים והחנוניות, כעין באור אירוני לסבת "הצלחתו" המיוחדת, ומאלה התפשט השם החדש בכל עירנו… וחנות חיקל הכהן היתה מבורכה ב"פדיון", אם גם בכלל לא היתה הברכה מצויה בפרנסת דורנישק, אשר היתה הולכת ופוחתת משנה לשנה. משנה לשנה ירד מסחר הבר והעצים, שני מקורות הפרנסה, אשר היו לפנים מהיותר-טובים, גם ה"סביבה", אשר התפרנסו ממנה רבים מבני עירנו באופנים שונים, הלכה ודלה, בהיות חוכרי-האחוזות היהודים אנוסים לעזוב את חכירותיהם, ורבים מאלה, שהיו לפנים משפיעי פרנסה, נדחקו אחרי כן בעצמם לגבול בעלי-הפרנסה הקודמים ויגדילו בעל-כרחם את הלחץ – כן הוא, הכל היו מתאוננים על רוע-העת, רבים היו מכרחים גם להרחיק נדוד; רק חיקל הכהן היה יוצא מהכלל, כי פרנסתו נמצאה לו ברוחה ועוד עלה בידו לחשוך סכומי כסף מפרק לפרק. אמת הדבר, כי גם לו היו השנים הראשונות טובות מהבאות אחריהן: ההגבלות הידועות בנתינת תעודות מזיגה נגעו, כמובן, גם באלה הכפריים, אשר התיחסו לה"מנין" ההינציביטשי, ורוע מצבם של המשפיעים היה מרגש במדה ידועה להמשפע – אולם להתאונן לא היתה לו כל סבה, כי מה שנפחת מצד אחד נוסף מצד אחר!… דחקם של ה"ישוביים" ההולך וגדול גרם אמנם לזאת, ששכר הכהן היה הולך ופוחת משנה לשנה, ותחת זאת היה נוסף לו בכל פעם תפקיד חדש: בשנה האחת תפקיד של "קורא", בשנה האחרת – גם תפקיד של "תוקע" – אולם גם באותה השנה, ששלשה אלה ביחד לא המציאו עוד שכר בה"מנין" ההינציביטשי, לא נפסק בכל זאת הקשר, אשר היה קים במשך שנים רבות: הכהן היה למלוה והכפריים הרחוקים – ללוים, המשלמים רבית ונחשבים לקונים מחיבים… עלה על דעת איש לשנות עוד הפעם את שמו: הלא כל הדברים האלה נסתבכו באופן כזה, יען כי הוא היה כהן! "כשאדם נער אומר דברי זמר". כאשר ראה הירח את העלם הנעצב עומד בלילה על שפת הים – אמר: זה האיש – אוהב וכסיל גם יחד, ובלעדי זאת הנהו – משורר… (משירי היינע, הפרדס ח"ג 202). לי, שאם היה הירח קורא איזו שירים בשפתנו מן הזמן האחרון, היה אומר על כותביהם בלי ספק: "האנשים האלה משוררים וכסילים גם יחד, ובלעדי זאת – מתחפשים לאוהבים". אבל אם היה הירח מעמיק אל תוך הסל של העורכים בזמן האחרון והיה רואה את המון שירי-האהבה המתגוללים בו, היה אומר בלי שום ספק: "האנשים האלה אינם לא משוררים, לא אוהבים, אך כסילים"… האהבה היא רגש בלב האדם, רגש טבעי, והיא מתגלה לנו בפנים שונות, והפנים היותר מצויות ופשוטות הן: אהבה שבינו לבינה ואהבת הורים לבנים. ואם אמנם לא ראי זה כראי זה, ויש בראשונה, הבוערת כאש והמרתחת את הדם, מה שאין באחרונה, השקטה כרוח צח; ויש באחרונה, אשר קיומה מתמיד ברובא דרובא, מה שאין בראשונה, שהיא עלולה להשתנות, אבל שתיהן רגשות טבעיים וחזקים, – בין כה לא עלתה מעולם על לב משוררינו לשיר שירים לאהבת הורים לבניהם. עוד יותר, כשם שיש דוד, עיני התכלת שלה, כך היא מתאנחת על עיני התכלת (או העינים השחורות) שלו, ולמה בחרו משוררינו, אשר ברובם אין מכאובי האהבה מתריעים מתוך גרונם, והם כותבים מחמדה לכתוב שירים, – למה בחרו דוקא לשורר על אנחות הדוד ולא על אנחות הרעיה? תשובת משוררינו על השאלות האלה תהיה, כי כן מצאו בספרי-העמים. אבל האם באמת עלינו לקחת מאת אחרים כל דבר כמו שהוא, מבלי להתבונן איך נולד הדבר ההוא בין אחרים, איך התפתח אצלם עד עתה, ואם יש לו מקום גם אצלנו? המחקים מעשי אחרים מצאו פתגם נכון לפניהם: "אנוש אנכי וכל דבר אנושי אינו זר לי". ועל פי הפתגם הזה הם נכונים להביא אל תוכנו כל מה שהם רואים אצל אחרים. אבל יש עוד פתגם נכון, אשר אם איננו סותר את הפתגם הראשון יכול הוא לברר אותו. הפתגם הזה הוא: "אל תלמוד לעשות, אבל למד אתה להבין ולהורות". אמת הוא, שכל דבר אנושי אינו זר לנו, ועלינו להתבונן אליו וללמוד אותו, אבל מזה אינו יוצא עוד, שכל מה שפלוני עושה צריך גם אני היו ימים בצרפת, אשר סדרי רומי הקדמונית והנהגותיה מצאו חן רב בעיני איזו בעלי-יכולת, וישימו על לבם כי טוב להם להקים לתחיה את הסדרים וההנהגות ההם ולהנהיגם בצרפת. נטפל להם חכם אחד, פיסטול די-קולאנוש שמו, ויוכיח בספר מיוחד ("העדה העתיקה") כי סדרי רומי העתיקה היו תולדה ישרה של נימוסי המשפחה של הרומיים היותר קדמונים ויתר עמי יפת שבזמנים הראשונים, והיו אחוזים ודבוקים זה בזה סבות ומסובבים, ואחרי שבזמן הזה נתרחקה החברה האנושית מרחק רב מכל הנימוסים והסדרים האלה – אי-אפשר עוד לסגת לאחור, להחזיר את העטרה שנשברה ליושנה ולהחיות את סדרי רומי. הדברים המושכלים האלה עשו פעולתם, ומאז חדלו לחלום על אדות תחית סדרי רומי. כן עושים אחרים. אם רואים הם איזה דבר אצל איזה עם, הרי הם מתבוננים עליו, חוקרים לדעת את סבתו, ועד כמה הוא מתאים אל חייהם עצמם בכלל, ומה גם עתה בזמן הזה, האלה ישפטו, אם ראוי או לא. אנחנו אין אנו עושים כן. די לנו לראות בין הפנינים הרבים של היינע או בכתבי אחרים איזו שירי הבל שתוכם רצוף אהבה, והננו נכונים להציף מבול של "דברי זמר", שירי אהבה ריקים, על כל המאספים והקובצים. אבל אין דעת ואין תבונה לנו להבין, כי שירים כאלה של היינע ואחרים בשפות העמים אינם אלא המשך של חלק משירת העמים בימי הבינים, שירה שנבנתה על יסוד נכון בחייהם והיתה תולדת החיים ההם, ואנחנו, שלא היה בחיינו יסוד כזה, אין לנו גם יתד לתלות עליה שירים כאלה. ידוע, כי אחת ממדות האבירים או הפרשים של ימי-הבינים היתה הכנעה לנשים, וההכנעה הזאת היתה אצלם כעין עבודת-הקדש או "קולטוס". אצלנו לא היה מעולם קולטוס של נשים, גם אבירים ופרשים לא היו לנו. להאהבה, אם גם היא רגש טבעי, לא חלקנו כבוד יותר מאשר לשאר רגשי האדם, כמו רגש הרעב וכיוצא בו, או רגש האהבה לבנים. על כן שירים על האהבה הפשוטה הזו, על עיני התכלת, על האנחות, אינם אלא ענינים פרטיים, הנוגעים לאיש אחד ואין להם מקום בספרות הכללית. להמשורר אד"ם הכהן ז"ל מתה ילדה אהובה ויקונן עליה את קינתו "מספד מר" (שש"ק ח"א); נכדותיו חלו ותשובנה לאיתנן וישר שירי-תודה (שם: "מכתב לאדם לתודה", ושש"ק ח"ג: "שיר וקול תודה"). אין ספק כי רוב הקוראים ראו כן תמהו: ואת מי אין כמו אלה? הד קול דעת קוראים כאלה היו, כמדומה לי, דברי המשורר יל"ג ז"ל: (כל שירי יל"ג ח"א, צד 123). אבל אם יש להצדיק את אד"ם הכהן, כי הוא הדפיס את כל מה שיצא מעטו כדי ללמד מליצת הלשון (כדבריו בהקדמתו), וגם בזה שהדפיס קינתו ותודותיו בחוברות כל שיריו – ששם המנהג להכניס את הכל, במה נוכל להצדיק את אלה "הנאנחים והנאנקים" הבאים לרשות שאינה שלהם ומטילים את משא מליצות הבליהם על קוראי המאספים והקובצים? מה היו אומרים אם היה משורר פלוני מדפיס באיזה מאסף את קינתו על מות בנו יחידו, אשר מכאוביו בכל אופן אינם נוחים ממכאובי אוהב שלא היה ולא נברא, ואולי אפילו ממכאובי איזה "נאנח ונאנק"? – הלא היו אומרים לו בצדק: "מאמינים אנו לך כי כאבך גדול מאד, אבל מה נעשה לך? עולם כמנהגו נוהג, ואנחותינו דרושות יודע אני שבעלי השירים האלה ישיבו לי מספר "שיר השירים", אבל אחר ההתבוננות אין ממנו שום תשובה לדברי. השרים ההם, כאשר נראה מתוכנם, היו שירי רועים ורועות, החיים חיי הטבע, שירי ההמון. בתחלתם היו שירים שונים ומפוזרים, – שיר אחד לרועים אשר בסביבות הלבנון, לא הרחק מאמנה, שניר וחרמון, שיר אחד מן הרועה האוהב לאהובתו, שיר שני מן הרעיה האוהבת לאהובה, שר שלישי מן הרועה לאהובתו אחרי שנארשה לו, והוא קורא לה "כלה", שיר רביעי מרעי הדודים ורעותיהם (אנה הלך דודך, שובי שובי השולמית ונחזה בך, אחות לנו קטנה), תשובות מן הרעיה אל הרעים והרעות (אל תראוני שאני שחרחורת, השבעתי אתכם בנות ירושלים, אני חומה ועוד כאלה), מזמן מאוחר (שלחיך "פרדס" רמונים, שהמלה "פרדס" אינה עברית ובאה לישראל בזמן מאוחר) וכן הלאה. כנראה, היה מנהגם לשיר את השירים האלה גם במשתה החתונה, אחרי שנפוצו בעם והיו לשירי ההמון. בזמן מן הזמנים נאספו כל השירים האלה אל ספר אחד, בלי סדר נכון ובלי חבור וקשר בין השירים, ככל קבוצת השירים", כלומר, שיר המאוסף משירים שונים או הכולל שירים שונים. צריך להעיר, כי אבותינו, אשר רגש האהבה לא היה אצלם לקולטוס, רק רגש טבעי, התאימו את שיריהם אל טבע הרגשות, ובהיות האשה בעלת-רגש בטבעה יותר מן האיש, באו על חלקה שירים רבים, והננו מוצאים בספר זה את שירי הרעיה לדודה לא פחות מאשר שירי הדוד לרעיתו, לא כהשירים המצמצמים את רוחם על האיש לבדו. אבל אם בני ההמון בימי קדם מצאו קורת-רוח בשירים פשוטים, שאין שום למוד להועיל יוצא מהם,הנה כאשר נזדככו הדעות לא מצאו טובי העם חפץ בשירים כאלה. בראות הנביא שהעם מתקבץ לנגן בנבל וכנור, תחת לדבר איזה דבר שיוכל להועיל לו, הרעים בקולו: "והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם ואת פעל ה' לא יביטו ומעשי ידיו לא ראו, לכן גלה עמי מבלי דעת" (ישעיה ה' יב-יג). בימי יחזקאל נתפשטה הדעה הזו עוד יותר, ושיר עגבים היה למשל לדברים שאינם מורידים ואינם מעלים (יחזקאל ל"ג לב). על יסוד הדברים האלה לא נחה דעת טובי העם בספר "שיר השירים" כפשוטו, אשר בצדק יכלו לומר עליו כמליצת ר"י הלוי "אשר אין לו פרי כי אם פרחים", כי באמת מה התועלת היוצאת לנו משירים כאלה? כי לא כיוני היהודי; היהודי דורש רעיון פנימי, מוסרי, מדעי בדבר שהוא משעבד לו את מחשבתו, ורוצה הוא שהרעיון יביא לו פרי, אבל פרחים, צעצועים, תמונות יפות – טובים רק לשעשועי ילדים… אז נקבע בלבם, שהספר הזה, שנתיחס לשלמה, אינו פשוט, אינו מעשה ברועה ורועה פרטיים הנוגעים לשני הדודים ואין לזר אתם, אבל כלו מוקדש לרעיונות רמים ונאצלים, שהלבוש להם היא ורמזיו מגיעים השמימה, "שאין כל העולם כלו כדאי כיום שנתן בו שיר-השירים לישראל, שכל הכתובים קדש ושיר השירים קדש קדשים" (ידים פ"ג מ"ד). את הדברים האלה אמר לא איש מגושם וגס, אשר טפש כחלב לבו מהבין את ערך האהבה, אבל ר' עקיבא; זה ר' עקיבא אשר הרגיש את תענוגי האהבה ומכאוביה, ואשר בשביל אהבתו לבת כלבא-שבוע נרצה ללכת ללמוד תורה (כתובות ס"ב), למרות שנאתו הגדולה ששנא את כל אשר בשם תלמיד-חכם יכונה (פסחים מ"ט:). אבל דעתו את האהבה לא החשיכה את שכלו, הוא ידע כי האוהב אינו עושה גדולות לעמו ולהאדם באהבתו, כי כל מכאוביו ותענוגיו אינם אלא ענינים פרטיים שאין להעלותם על נס ולקבוע להם זכר בספרים. דעתו זאת נתקבלה לחכמי זמנו, ויהי כאשר ראו כי עוד העם מזמר פסוקי שיר-השירים במשתה החתונות, הקפידו ואמרו: "הקורא פסוק שיר השירים ועושה אותו זמר (לכבוד האהבה וכמו שאמרו: כשאדם נער אומר דברי זמר) מביא רעה לעולם" (סנהדרין ק"א). כמדומה לי, שאנחנו, בני הדור האומר כי צעד הרבה לפנים מזמן הדורות הקדמונים והמתפאר בדעתו את צרכי החיים והתועלת הדרושה לאדם מכל מה שהוא לומד ועושה, תהיה התועלת רוחנית או חמרית, אבל תועלת – צריכים אנחנו לדרוש תועלת גם משירינו: לדרוש מהם איזה רעיון שיוכל להביא תועלת להעם, ולא להיות כהרועים הפשוטים שבזמן כתבי-הקדש, לשיר על האהבה לבדה. עוד הפעם אשנה את הכותבים על הגליון מה שיהגה לבם. האהבה היא רגש טבעי, ורשות לכל אדם להקל משא לבו ולשפוך שיחו; יכתבו להם את שירותיהם כאות נפשם, כאשר עשו לפעמים משוררי עמנו בימי הבינים, אך יקראו אותם באזני אהובותיהם ורעיהם ולא יפיצום בקהל. אל ישכחו כי לקהל הקוראים אין שום דבר עם אנחותיהם וגעגועיהם, ואל ישלחו אותם להדפיסם במאספים וקובצים שיש להם מטרות יותר נכבדות מהפצת געגועיהם של פלוני ופלוני 1 חושב אני לא למותר כי הזמן האחרון זכה אותנו לא רק בשירי הבל שתוכנם אהבה, כי גם בספורי הבל רצופים אהבה. המספרים הקודמים בספרותנו קבעו גם הם את האהבה ליסוד בספוריהם, אבל אצלם היתה האהבה במקום המכונה המניעה את הכחות הפועלים ועל ידי הכחות האלה היינו רואים את פני הדור כמו שהוא, יכולנו להתבונן על מחסוריו וקלקלותיו, והספורים ההם היו לנו לפשט את העקמומיות שבלב ולישר את חיינו. הרעיון היה עיקר והאהבה היתה תבלין, כמלח להתבשיל. אבל מספרים ידועים מזמן האחרון חושבים כל זה למותר. בספוריהם – האהבה העיקר, והרעיון אינו אפילו תפל, ודי להם להודיע כי פלוני אהב את פלונית ואחרי שעברו עליו ועליה איזו הרפתקאות נשאו למז"ט זה את זו או נפרדו זה מזו לנצח. האהבה לבדה תופסת אצלם מקום חשוב כל כך, עד שהם חושבים עצמם לפטורים מלתאר לנו שום דבר מלבד האהבה הכללית הזו, כאילו היא לבדה, האהבה בפני עצמה, הרי היא פעולה כבירה לטובת המין האנושי. הלאה רעיון מוסרי, הלאה דעות ידועות; תועלת ולא דברים הצריכים למוד, רק אהבה לבדה. אפשר שגם שירי האהבה ההבליים גם ספורי האהבה הריקים, ששניהם חדשים לנו, סבה אחת להם, והיא: התרחבות הספרות בכמותה. אבל התרחבות בכמות על חשבון האיכות הוא סימן ירידה בהרבה ענינים וביחוד בספרות… (לאוהב דבק מאח ש. ציז הי"ו) ה' מנחם אב, תרמ"ג. ווארשא. למען יהיו דברי בפרק זה ברורים ומדויקים, הנני מוצא לחובה לענות קודם לכל על השאלות: מה היא הגאוניות? מה הוא הכשרון? התשובה הרגילה על השאלות הללו מורכבת היא משמות עצם שהוראתן – התפלאות והשתוממות, ומשמות-תאר שפירושם – תהלה וכבוד. אנחנו לא נאמר די בזה. לא מליצות וחלקות הננו רוצים לתת להקורא, אם באורים נוסדים על המחקר והבינה. הנני מאמין, כי קרובים אנחנו להאמת אם נאמר: בעל כשרון הוא מרובה, באופן יותר טוב ובחריצות יותר נעלה מרוב בני מינו, אשר גם הם בקשו להשתלם בעשיתן. הגאון הוא איש הממציא פעולות חדשות מעקרן, אשר לפניו לא היו, או הוא משתמש בהרגילות הישנה על פי דרכו המקורי המיוחד לו לבדו. במתכון קראתי את בעל-הכשרון בשם עצם ואת הגאון בשם איש. הכשרון כמדומה לי איננו סגולה המיוחדת רק לבני האדם. הסגולה הזאת נפגשת גם בקרב החיות. הכלב-המסולסל, שהוא מסוגל יותר משאר הכלבים ללמוד מלאכות ושליחיות שונות, הרי הוא בעל כשרון; כן הוא גם חכלילי-הגרון המצטין בשירתו בין יתר עופות המזמרים; אולי גם זאב-המים הממהר לצוד ציד, תולעת-יוחנא המתנוצצת יותר מהאחרות הרי הם בעלי-כשרון. הגאוניות היא רק בקרב האנשים, וגם זאת רק בקרב איש אחד. הגאון סולל דרכים חדשים, אשר לפניו לא הלך בהם איש. כזאת לא תעשה, עד כמה שההסתכלות האנושית מגעת, אחת החיות. הגאוניות יכולה להמצא רק בקרב כל המין של בעלי החיים. ומהלך ההתפתחות מתא-החי עד האדם מוכיח על זה. רשאים אנחנו לאמר, כי העולם האורגני בכלליותו הוא גאון. ההתפתחות והגאוניות הן שמות נרדפים, ותורת השתלשלות המינים לא באה אלא ללמד ולהודיע כי הגאונויות שוררת בעולם האורגני. אין כל ספק כי גם חיות ידועות חפשיות הנה במדה ידועה בדרך התפתחותן והנה משתוקקות לנטות מהטפוס הקבוע של המין, כי אותם השנויים שאנו רואים אחרי תקופות ארוכות בבנין גופם ובארחות חייהם של המינים, הלא נתהוו מתחלה בבעלי-חיים יחידים. אולם ההתרחקות מהטפוס הישן והשאיפה להחדש שבקרב בעלי החיים היחידים הן כל כך מצערות וקלות, עד כי אין אנחנו יכולים אותן בחושינו. לו ראינו אחת צלעות, כי אם רבועים או בעלי שמונה צלעות, לו ראינו אחת הצפורים שהיא עושה את קנה על פי תבנית חדשה, או שור אשר יתן את צוארו להורגים ולא יתנו בעל, כי אז היינו רואים ומודים שהמה גאונים. אבל העולם עוד לא ראה כזאת, בעוד אשר בקרב האנשים יראו נטיות כאלה מהדרכים והמעשים הנהוגים והמקובלים מדור דורות. מזה אנו רואים כי ההבדל בין הגאון ובין בעל הכשרון הוא לא כמותי, כי אם איכותי. לא נעלם מנגד עיני שאם נחקור עמוק עמוק את הדבר, אז נראה ונוכח שההבדל הוא אמנם לא בעצם ולא במהותם הפנימית, כי אם במספר המדרגות והמעלות שהמה נבדלים זה מזה. נביא נא רק דוגמה אחת. להאיש הרוצה להיות פרופיסור לתורת דברי הימים באחד בתי מדרש המדעים הגבוהים, דרושות שלש סגלות: כח-הזכרון, כח-השופט וכח הרצון, הכל במדה ידועה ובשעור לא גדול יותר מדי. אבל כל הסגלות האלה כשהן מצורפות יחד עושות את בעליהן רק לאיש בינוני מוצלח, ולכל היותר לבעל כשרון הראוי להתכבד. אבל אם כל הסגלות האלה הן במדה עצומה מאד ובשעור רב, אז יוכל בעליהן להיות לחכם-מדינה גדול, למנהיג האומה, למושל בבני האדם, והוא נותן אולי מהלך חדש לקורות הדורות ואנחנו צריכים להודות כי גאון הוא. אמנם כל ההבדל בין האחרון ובין הראשון הוא רק כמותי: להפרופיסור הבינוני נתנו הסגלות רק במדה ידועה ולחכם-המדינה העליון נתנו אותן הסגלות עצמן במדה מרובה, אבל ההבדל הכמותי הוא פה כל כך גדול, עד כי שני האנשים האלה יראו כאלו הם נבדלים זה מזה על פי איכותם, עצמותם ומהותם הפנימית ואין כל קרבה ביניהם. ההבדל שבין המונבלן ובין גרגיר החל הוא רק במדת כמותם ולא עצמותם. ובכל זאת מספיק ההבדל העצום שבמדת גדלם לעשות משניהם, שבעצם הדבר אחר המה, חזיונות שונים ונפרדים זה מזה – הר-ההרים מונבלן וגרגיר חל. בהפרק "הרבים והמעטים" כבר בקשתי להוכיח, כי לא כל הגופים האורגניים מסוגלים לענות על הרשמים הבאים מן החוץ בפעולה חוזרת מקורית וחדשה, שאיננה בת-ההרגל מדורות קדם, של מערכת העצבים והשרירים, כלומר: במעשים ובמחשבות מקוריים. זאת יוכל לעשות רק הגוף האורגני שהוא משוכלל בבנינו שכלול מיוחד וכחות החיים האצורים בו הם עצומים מאד. הגאון, אשר סגולתו העקרית היא, לפי דעתי, לעבד בדרך מיוחד לו את הרשמים שהוא מקבל מן החוץ, הוא אפוא בעל גוף אורגני שהגיע למדרגת התפתחות גבוהה מאד. "שאר הרוח" ו"הנשמה היתרה" אשר המה דברים שאינם נקנים על ידי יגיעה ועבודה, שקידה וחנוך. הסגלות האלה הן מתנת הטבע לבחירי יצוריה. גתה שם בפי אחד מיצורי שירתו את החרוז הזה: "חדרו נא לתוך חיי האדם המלאים!" הדברים האלה נשמעים לכאורה כתמימות יתרה, אבל באמת המה יוצאים מלב אדם המכיר את כל גדלותו הפנימית. המשורר דורש מאתנו רק דבר קטן וקל: לצלול בנבכי ים החיים ולדלות משם את כל האוצרות הטמונים והשפונים, - לא יותר. אבל לזה דרוש להיות גאון. האדם המצוי וגם בעל הכשרון לא ידע כלל איך יחדור אל החיים המלאים, איך יתחיל, איך יגש אל העבודה הזאת; ואם ישלח ידו אל מעמקי החיים והשיבה ריקם מבלי אשר יתפוש מאומה. האדם הבינוני, וגם את בעל הכשרון הנני חושב לסוג זה, איננו רואה כלל את העולם, כי אם את ציורו הנשקף מעיני הגאון. הוא רואה את "חיי האדם המלאים" לא בצורתם הממשית ולא כהויתם, כי אם בצורת צללים הנופלים על הקיר המצוי לתפוש את הצללים המפזזים והמנומרים האלה ככל אשר יחפוץ, - מאומה לא ישאר בידו. חזיונות החיים המה כחמר בלתי מעובד; האדם הבינוני לא ידע מה יעשה בו, ורק הגאון יברא ממנו דבר-מה, ואז ידע גם הראשון למצוא בו תועלת. אם האדם הבינוני רואה את העולם והחיים שאין להם סוף בצורת תמונות ידועות, הוא יען כי הגאון חבר את כל הקוים המפוזרים ברחבי האין-קץ לתבנית אחת ויעשה לה מסגרת. האדם המצוי מרגיש, חושב ועושה ככל אשר הרגיש, חשב ועשה לפניו הגאון בפעם הראשונה. האדם הבינוני עובר על מחזות עבוד אורגני, מבלי אשר יראם, מבלי אשר ירגישם ומבלי אשר יחשוב כלל על אדותם. הגאוניות היא אפוא פרי הגבוהה של הגוף האורגני, והכשרון הוא פרי החנוך וההתמדה של ההכנה הטבעית, אשר לרוב בני השבט הבריאים והנורמלים. ואחרי אשר אני מחליט כי הגאון שונה בבנין גופו משאר בני האדם, הנה יש להקורא המשפט לשאול אותי, איזו רקמה היא המפותחה ביותר בגוף הגאון? אלו היו הגאוניות והכשרון חזיונות פשוטים, אז אולי לא היה קשה כלל לענות על שאלה זו; אז היו יכולים לפתור את הדבר הקשה הזה באופן פשוט מאד: הכשרון הוא פרי זכרון חזק מאד, הגאוניות היא פרי רצון כביר מאד; ובכן בעל הכשרון הוא האיש אשר מרכזי –מוחו הממונים על הזכרון מפותחים מאד, והגאון הוא האיש אשר מרכזי-מוחו הממונים על הרצון מפותחים מאד. איזה המה המרכזים האלה ואיה מקומם, לא ידעו עוד כיום בדיוק; אבל בודאי ימצאו אותם כעבור איזה זמן וכבר נגלו עקבותיהם של איזה מהם. כן היינו יכולים השאלה הזאת, והבאור של חזיונות הרוח המיוחדים היה קל כשחוק ילדים. אבל אין הדברים פשוטים כל כך, ואין הבאור קל כל כך. הגאוניות והכשרון המה חזיונות מורכבים מאד; רק לעתים רחוקות הננו יכולים לבאר אותם על ידי יתרון רוחני אחד שהוא בולט ומצטין ביותר, אם גם על פי רוב הוא הוא המכריע בקרב מוחו של הגאון או בעל הכשרון, כאשר הוכיחו החקירות המדויקות. ביצירת הגאוניות או הכשרון משתתפים כמעט תמיד יתרונות וסגלות שונים, אף אם לא במדה אחת. על ידי אופני ההרכבות והצרופים והקשורים השונים של התלכדות אותן היתרונות והסגלות באיש אחד, תהיינה גם שונות, עד כי קשה מאד למצוא את סבתן בחלקי המוח. היוצא מזה, כי הרוצה לחקור את נפש הגאון או בעל הכשרון ולעמוד על עקר מהותם, עליו לנתח בנתוח דק את כל אותם חזיונות הרוח אשר יראו בעינינו כשלמים ומאוחדים לחלקיהם היסודיים ולמצוא את מקורם בגוף. האורגנים הפרטיים האלה של המוח ושל חוט השדרה יקראו בשם מרכזים ויחלקו לעליונים ותחתונים. מקומם על סולם החשיבות הוא לפי ערך תפקידם שהמה ממונים עליו. אולם את ערך תפקידם חשבו לא לפי חשיבותו להחזקת החיים, כי אם לפי מדת השתתפותו ביצירת עצמיותו המיוחדה של האיש. יש סגלות נפשויות שהן רק קנינו של האדם, למשל, המחשבה המופשטה או השפה; ויש בסגלות שהן משותפות לו ולהחיות, למשל, כח-הזכרון והרצון. ויש עוד סגלות אחרות שהן משותפות להאדם ולכל בעלי החיים, למשל, הכלכלה והפריה-ורביה. חשיבותו של התפקיד, וממילא גם המרכז הממונה עליו, הוא בערך-המהופך להרחבתו בעולם האורגני ולנחיצותו לקיום החיים. בלי פעלות-הכלכלה הגסות והדקות, כלומר: בלי עבודת העכול, הנשימה ומרוץ-הדם אין הגוף יכול להתקיים אפילו כהרף עין; ובכל זאת המרכזים הממונים על עכול המזון והמרכזים, אשר מקומם בהמוח המאורך, הממונים על עבודת שרירי-החזה והלב יחשבו להיותר שפלים. תנועות הידים והרגלים, כלומר: הסדור הנכון של התנועות האלה, אשר בלעדו אי-אפשר ללכת או לתפוש דבר-מה ביד, גם הן חשובות מאד להאדם, אבל הוא יכול להתקיים ולחיות גם בלעדן, ובכל זאת נחשבים המרכזים הממונים על תנועות השרירים ועל צרופן הנכון ליותר גבוהים. הזכרון, כח-השופט וכח הדמיון אינם דברים הכרחיים לקיומו של גוף האדם, כי אם מותרות נעימים, והאדם יוכל לחיות בתענוגים ימים ושנים גם בלי "סרח העודף" ובכל זאת המרכזים הממונים על הכחות האלה, אשר בקרום המוח האמוץ, נחשבים להיותר גבוהים. סדר המעלות הזה איננו מקריי, כי אם מיוסד היטב. כל אשר התפקיד הוא יותר כללי ויותר הכרחי לקיום הגוף, כן הכלי המיועד לזה הוא יותר פשוט ויותר גס; ובאותה מדה אשר התפקיד הוא יותר מקורי ויותר מפורט, במדה ההיא עצמה הנה גם הכלי, אשר בו יעשה, הוא יותר מורכב ויותר דק ועל כן יותר מעונג. המחרשה הוא כלי יותר הכרחי ויותר כללי משעון-הכיס, וזה האחרון הוא יותר הכרחי ויותר מנפרץ בקרב האנשים מכלי-מדידה מדויקת. המחרשה היא על כן יותר פשוטה ויותר גסה משעון-הכיס וזה האחרון הוא יותר פשוט וגס מכלי-מדידה מדויק. לא נקל הוא לשבור את המחרשה אבל השעון אם ישליכוהו הנה והנה ינופץ לרסיסים ולכן הוא דורש זהירות ידועה מידי המשתמש בו; וכלי המדידה המדויק יקולקל גם מנגיעה קלה שבקלות. כלכלת הגוף היא עבודה גסה. היא היתה יכולה להעשות גם בלי אברים מיוחדים לזה, כאשר יוכלו לעשות חריץ באדמה בלי מחרשת, כי אם בעזרת המקל, האבן וגם בידים ערומות, אם גם עבודה (פראטאפלאזמא) גם בצורת גוש פשוט שבפשוטים יש ביכלתו לפרנס את עצמו, במובן היותר רחב של המלה הזאת, על ידי שהוא קולט וסופג לתוכו חמרים מוצקים, נוזלים ואויריים, ובכן הוא מוכשר לעבודת העכול והנשימה גם אם אין לו סימן הדרושים לזה. ואם האדם דורש לעבודה זו כלים מורכבים מאד, כמו מערכות כלי מרוץ-הדם, כלי העכול והנשימה, הוא יען כי תפקידי גופנו וצרכיו המה יותר מרכבים והוא מוכרח אפוא לחלק את עבודתו לאברים שונים. אין העת מספקת למזכיר-הממשלה לעשות עבודתו המדינית, לבשל את ארוחתו, לנקות ולטלות את בגדיו. המלאכות האחרונות יעשו המשרתים שעתותיהם בידיהם. גם פרנסת גופנו, אף כי הוא מורכב והתחלקות עבודתו עולה למדרגה גבוהה, היא מלאכה שפלה ופשוטה ומרכזי המוח הממונים עליה המה כל כך גסים, עד כי אין המחלות שולטות בהן באותה מדה שהן שולטות ביתר מרכזי המוח ובאמת ימותו לאחרונה. גם מרכזי התנועה המה שפלים במדה ידועה ועל כן גם הם אינם עלולים כל כך לכל מחלה ופגע. הגוף דורש מהמרכזים האלה, שמקומם בחוט-השדרה, רק מלאכה קלה ומועטה. כאשר יודע להם על ידי עצבי-ההרגשה, כי איזה כח זר פועל על חלק ידוע מהגוף, אם נגיעה קלה היא או כאב עצום, אז מוטל עליהם להביא מערכי שרירים ידועים לידי התכוצות או למנוע אותם מזה ולעורר על ידי זה תנועה מכונת לתכליתה המגנת על הגוף מפני הכח הזר. תנועה כזו באה מאליה, בלי פקודה וגם שלא מדעתנו. תנועה כזאת עושה גם הצפרדע כרותת-המוח. מרכזי –התנועה המה הדיוטים, אם לא נאמר שוטים. המה בעצמם אין ביכלתם להכיר ולהבדיל את סבות ההרגשות המובאות להם. אם אין כל סכנה נשקפה להגוף מהכוח הזה, אז יצוה עליהם מרכז-גבוה לנוח. ולהפך, אם על הגוף לרוץ או לדלג למען הנצל מפגע רע, גם אז יבוא המרכז הגבוה ויצוה עליהם להניע את מערכי-השרירים הדרושים להתכוץ בשעת הריצה והדלוג. ולסוף מרכזי המוח המחוללים את הרצון והידיעה הפנימית ואת כל תוכנה, המה היותר גבוהים, יען כי עבודתם היא מורכבת ומרובת הפנים ורק אנושית, והיא דורשת עזרתם של יסודות רבים ודקים מאד, עד כי הפעולות היותר חלשות וקלות יכולות לקלקל את הכלי דק-ההרגשה הזה ולהשביתו מעבודתו, או, להפך, לעוררו לעבודה. וכל מה שמעלתו של המרכז היא יותר גבוהה, כן תמשך יותר התפתחותו, כן יאחר זמן בשולו וכן יקדים להתמעך ולההרס. מזה אנו רואים כי סדר- המעלות של מרכזי- המוח הוא קבוע ביד הטבע עצמה. אם נתבונן אל המחזות העוברים בקרב גוף האדם, אז יראה לפנינו חזיון נפלא: מלחמה תמידית בין החלקים והיסודות, ורשאים אנחנו לקרוא את המלחמה הזאת בשם מלחמת ממשלת-העם לנגד השפלים אינם נוחים כל כך לקבל עליהם את מרותם של הגבוהים ולסור למשמעתם, והמרכזים הגבוהים מתאמצים לשוא להסיר מעליהם את העול האכזרי של השפלים מהם. מרכזי-המוח אינם יכולים להשבית את מלאכת מרכזי-הכלכלה, או, לכל הפחות, לעכבה או למהרה. תפקידי שקדי-הלח וגופיפי-הדם אינם תלויים כלל בידיעתנו וברצוננו, ואינם מושפעים מהם כל עקר. רק בדרך לא-ישר יכולים מרכזי-המוח להוכיח כי הם התקיפים. הם לעצור את הבאת המזון אל הקבה והאויר אל הריאה ולעכב על ידי זה את עבודת שקדי-העכול וכדורי-הדם ידועה בעבודת המרכזים השפלים. כי הראשונים עושים את תפקידם וחובתם באופן היותר טוב, רק אם אלה האחרונים עובדים את עבודתם בלי כל מעצור, באופן מסודר וטוב. הנטיות העממיות שוררות לא רק בקרב המפלגות התחתונות של הכנסיה אשר בגוף, כי אם כל הממשלה טבועה בחותם הדימוקרטי. אין לנו אף מרכז אחד אשר ימשול ממשלה בלתי מוגבלת על כל מרכזי הגוף. ישנם מרכזים רבים שערכם במדינת הגוף שוה ומעלתם אחת. ומהם, לכל הפחות, שלשה מרכזים שהמה המושלים על יתר אברי הגוף. המרכזים האלה הם של הידיעה הפנימית, של הזכרון ושל הרצון. (בעצמו של דבר רק השערתי היא, כי יש מרכזים הממונים על כל הפעולות הנפשיות האלה; אולם השערתי זאת לא הובררה עוד ולא נתאמתה על ידי הנסיונות והבחינות, ויוכל היות כי על ידי חקירה יותר עמוקה נבוא לידי ההכרה, כי הידיעה הפנימית, הזכרון והרצון המה לא חזיונות פשוטים, כי אם תפקידים מורכבים מיסודות שונים). שלשה המרכזים האלה פועלים ומשפיעים זה על זה, אבל אינם תלויים זה בזה וכל אחד מהם עומד ברשות עצמו. תהי פעולתם מועילה לגוף, צריכים המה להתאים את פעולתם ולעבוד שכם אחד. אך ההתאמה הזאת תחסר במקרי מחלות-המוח וגם אם למראית עין הרוח בריאה ושלמה. לפעמים יאבד הזכרון, אבל הידיעה הפנימית קימת ונשמרת. כן יאבד, במקרים ידועים, הרצון בעוד אש הידיעה לא חדלה ולא פסקה את עבודתה. ולפעמים הזכרון והרצון קימים ונשמרים והידיעה הפנימית נעדרת. את החזיון האחרון הננו רואים בקרב הסהרורים ובמקרים ידועים של ההשפעה (היפנאטיזמוס). וגם בשעה שכל שלשה המרכזים האלה עובדים כראוי וכתקונם דרכיהם נפרדים ונבדלים. הדרכים האלה יכולים אמנם להיות מקבילים איש לרעהו, - יכולים, אבל לא בכל עת יהיה כדבר הזה. יודעים אנחנו כי כח הזכרון איננו תלוי ברצון והוא עומד ברשותו המיוחד. הזכרון מעביר לפני ידיעתנו ציורים שונים ומעורר בקרבנו תמונות שונות, אשר לא בקשנום ולא חפצנו בהם. ולהפך, לפעמים הננו מיגעים את מוחנו להעביר לפני עיני רוחנו ציורים ידועים השמורים באוצר זכרוננו, וזה האחרון מונע אותם מאתנו וכובש אותם במצפוניו כמו להכעיסנו. כן גם הרצון עומד ברשותו ואיננו תלוי בידיעתנו וכל תוכנה. הננו משתמשים בכל כחות שכלנו ומחשבתנו להוכיח לעצמנו כי איזו פעולה ידועה דרושה לנו ואנחנו צריכים, אנחנו חיבים לעשותה ורק לטובתנו היא, ובכל זאת אין אנחנו עושים כלל את הפעולה הזאת. אנחנו יודעים ומכירים היטב את נחיצות הפעולה, אך הרצון לא יזוז ממקומו יתעורר לדבר זה, ולהפך, הננו מראים ומסבירים לנפשנו בראיות נצחות ובמופתים חזקים שאין להכריעם, כי עלינו להעצר מעשות איזו פעולה ידועה. והרצון שומע ומאזין את כל טענותיו של השכל ובכל זאת הוא עושה את הדבר, אשר ידיעתנו הפנימית מתנגדת ומתקוממת לו. המרכזים הגבוהים שבמוח האדם עומדים אפוא כל אחד ברשות עצמו, לפעמים יתחברו זה עם זה והשלום שורר ביניהם, ולפעמים המה מתנגשים איש באחיו ודוחפים מתאמץ בכל ימי החיים שדוקא ידו הוא תהיה על העליונה בממשלת הגוף, והאחרים יסורו למשמעתו. כבר ראינו בהפרק "הרבים והמועטים", כי המרכזים הגבוהים רק כשהמה מפותחים במדרגה גבוהה ומצוינים בשפעת כחות החיים, - רק אז המה מוכשרים לצרופי רעיונות חדשים, כלומר: לענות על הרשמים הבאים מן החוץ במחשבות ומעשים שלא הורגלו בהם ושלא היתה לפניהם כל דוגמה. אולם אם המרכזים האלה לא התפתחו במדרגה גבוהה אז יעבדו באופן המסור ומקובל מדור דורים. כל פעולה אשר יעשוה ויחזרו ויעשוה פעמים רבות לתהיה לקשורה ואחוזה באברי הגוף; כלומר: היחס אשר צריך להיות בין תאי-העצבים למען יוכלו להוליד את הפעולה הזאת, - היחס הזה יהיה לקבוע ומוקשה והפעולה הולכת ונעשית כמו מאליה. יש דורות, תקופות, עמים שלמים אשר הרגשות הכהים שולטים בהם יותר מהמחשבות הבהירות, ויד הראשונים תמיד על העליונה. הנשים, אשר מרכזי-מוחם הגבוהים לא יתפתחו לעולם באותה מדה שהמה מתפתחים ע"פ רוב בקרב הגברים, הנה יותר רגשניות מהגברים. הילד, אשר מוחו עדין רופס ומרכזיו עוד לא התפתחו, ובזקן, אשר מרכזי-מוחו הולכים ונהרסים, יש להם כמעט רק רגשות-כהים ולא מחשבות ברורות. בשעה שאדם הוא חולה או בשעה שהוא הולך ומתרפא, בעוד אשר הגוף, וכל מערכת העצבים המרכזית עמו, עדין חלשים, הוא רק מתרגש ואינו מסוגל למחשבות ברורות. הסמנים הראשונים של מחלות המוח הם חליפות רוחו של הנגוע: פעם ישחק, פעם ירגז ופעם יבכה ובקלות מיוחדה הוא עובר ממעמד נפשי זה לאחר, כלומר: הרגשות-הכהים שולטים בו שליטה מיוחדה. הסינים והרומנים של העת-החדשה המה עמים רגשניים, מרכזי-מוחם עובדים עבודה גלמית באופן המסור ומקובל מדור דורים ומעטים מאד המה האנשים ביניהם, אשר מחשבותיהם מקוריות וחפשיות מכבלי הירושה. תקופת-הבינים טבועה בחותם הרגשות הכהים והגעגועים הערפליים. והמסורה משלו ממשל רב, האדם הפרטי נתבטל ונתמזג בקרב המשפחה, האגודה והמפלגה. כמעט חצי אלף שנה עברו, מבלי אשר היה איש מסוגל למחשבות ברורות ומדויקות, לכן היתה כל התקופה ההיא רגשנית, דתית וסודית. הבאורים שנתתי עד כה נתרחבו יתר מדי, אולם דרושים המה להקורא שאיננו בקי בחכמת-הנפש. רק כעת יבין הקורא מה היתה כונתי באמרי, כי הגאוניות והכשרון הם פרי מעלת ההתפתחות של מרכזי המוח. אולם באיזה מחלקי המוח המרכזים, אשר התפתחותו המיוחדת הוא סבת אחד הכשרונות והסגולות הנפשיות, - את זאת לא נדע עוד כיום ברוב המקרים, אבל אין מן הנמנע, ואדרבה יש להאמין, כי על ידי החקירות הבחינות והנסיונות בחלקי המוח, אשר חכמים גדולים יטפלו בזה, יגלו בדיוק את מקום המרכזים השונים. מה שנוגע לבאור הכשרון אין לנו להתעכב בענין זה הרבה. הכשרון איננו פרי התפתחות המיוחדה של מרכזי-המוח. בעל-הכשרון איננו מצטין בין האנשים שאין להם כל כשרון לא באיכותו ולא בכמות-ערכיו. אני עוד מרחיק ללכת ואומר: בכלל אין כל כשרון (טאלענט). ועל כל פנים, זאת מה שאנו קוראים בשם כשרון איננו סגולה מיוחדת, כי אם פרי הלמוד והשקידה של בעליו. כל איש נורמלי, כלומר: מי שאיננו חולה, בעל מום שכלי, מי שאיננו הולך ומתנונה ואיננו מן הנחשלים העומדים במדרגה יתר נמוכה על סולם ההתפתחות מהטפוס הבינוני של האנושות הלבנה, יש בו כל הסגולות הדרושות לכל כשרונית. עליו רק להקדיש את כל או את רובי עתותיו וכחותיו לעבודה זו. כל ילד-בינוני, שהוא בריא בכל כחותיו, מסוגל להיות משכיל ובעל כשרון בכל דרכיו, אם רק יחנכוהו, ילמדוהו ויגדלוהו שנים רבות באופן מסודר ובשטה מחוכמה. לא כבד הדבר לחנך ולגדל צבאות של אמנים, סופרים, דברנים ומלומדים מקרב כל האנשים מבלי לבחור ולהבדיל ביניהם, וכל איש מהם יכול להגיע למעלת בעל כשרון במקצוע שלו. על היסוד הזה נשענת כל שטת-הלמוד בימינו. את כל התלמידים שבבתי-הספרים מלמדים על פי שטה אחת ועל פי סדר אחד, וגם חמר-הלמוד שוה לכלם. ואם בכל זאת הננו מוצאים תלמידים שבבתי-הספרים מלמדים על פי שטה אחת ועל פי סדר אחד, וגם חמר-הלמוד שוה לכלם. ואם בכל זאת הננו מוצאים תלמידים טובים ורעים, אז ההבדל ביניהם (אם לא קבלו לבית-הספר תלמידים חולים ובעלי מומים שכליים העומדים למטה מן הטפוס-הבינוני) מונח לא בעצם כשרונותיהם, כי אם במדת שקידתם התמדתם או במדת יכלתם להקדיש את עצמם יותר או פחות ללמודי בית-הספר. כמובן, לא יבראו ולא ימציאו צבאות המלומדים, הדברנים, המשוררים, הצירים וכדומה ממין הזה בריאות והמצאות חדשות; לעולם לא ירחיבו את גבולות המקצוע שהמה עסוקים בו ולא יגביהו את מטרתו. אולם כל הבריאות וההמצאות שבראו ושהמציאו לפניהם המה מחקים בחריצות רבה ובאופן היותר טוב, וכל המוכשר לזה הלא יקרא בשם בעל כשרון. הננו יכולים להביא, לדוגמה, מספר רב של שמות אנשים אשר הצטינו באמת במקצעות רבים ושונים כבעלי כשרון. הנני רוצה להעלות על לב הקורא את בעלי הכשרונות הכוללים של תקפת-התחיה, והנני קורא בשם, למשל, את אורבינא באלדי. הוא היה בלשן ציר, מהנדס, רופא, משורר, מלומד בשש עשרה לשונות ומורה לחכמת הרפואה בהאוניברסיטה הפדואית, ובכל המקצועות האלה עשה חיל. בשנות המאות הקודמות היו בעלי כשרונות כוללים כאלה נפרץ, וגם כיום היו יכולים לגדלם במספר רב בכל אות הנפש, לולא חמר המדע שנתרבה בימינו במדה כל כך מרובה. עתה דרוש זמן יתר רב להרוצה לחקות כראוי את כל הדברים שכבר נבראו ונעשו לפניו. אולם זאת היא שאלת-הזמן ולא שאלת הכשרון הטבעי. לו יחיו האנשים מאתים שנה, כי אז היו יכולים אנשים ידועים להצטין גם בימינו, כבימי התחיה, במקצעות מדעיים רבים ושונים זה מזה ולהחשב כבעלי כשרונות ומומחים בכל אחד מהם. ואם ישאלוני, הלא רואים אנחנו בעינינו כי יש לבני האדם מילדותם נטיות ידועות לעבודות ידועות? ילד זה חפץ, למשל, משנות חייו הראשונות להיות איש צבא, הילד השני – מנגן, והילד השלישי שואף להיות חוקר-הטבע, והרביעי – בנאי. והלא הדבר הזה יעיד, כי בכל ילד וילד יש כשרון מיוחד לאיזו עבודה, מה שיחסר לגמרי, או רק במדה ידועה, ליתר הילדים. אולם אני חושב, כי בכל המקרים האלה אין בקרב הילדים נטיה אמתית להעבודות האמורות, כי אם מדומית. על פי רוב שואף הילד לאיזו עבודה לא על נטיה טבעית ופנימית המיוחדת לו, כי אם מפני שדברים חיצוניים פעלו עליו להביא את האהבה בלבו לעבודה זו ולא לאחרת. לבו של הילד נוהה אחרי איזו עבודה ידועה, אם מפני שהאנשים הקרובים אליו מחבבים אותה עליו במתכון או גם שלא במתכון על ידי שיחותיהם לתומם, אם מפני שספרים ידועים, אשר באו לידו במקרה, הרימו את ערך העבודה ההיא וישימו עטרת-זהר בראשה, או חזיונות ידועים על הבמה פעלו על נפשו. ודוקא מפני שאין להילד שמוכשר הוא מטבעו לכל העבודות במדה אחת, לכן דיה לו הערה קלה הבאה מחוץ, למען יבחר באחת מהן וידבק בה לאהבה. ובהמקרים המועטים שאין אנחנו יכולים לבאר את נטיתו של הילד לאיזו עבודה מיוחדת על פי האמורות, אז נצדק אם נאמר כי הנטיה של ילדים כאלה לאיזו עבודה מיוחדת לא על עצמה יצאה ללמד, כי אם עדות נאמנה היא שהילדים האלה מתעבים ומואסים בכל עבודה אחרת, ואין המה מסוגלים רק לעבודה אחת ולא לכל יתר העבודות האחרות, יען כי מרכזים ידועים במוחם לא התפתחו כל צרכם. ובמקרים האלה הלא יש לנו עסק עם אנשים שהם עומדים באמרי כי הכשרון אינו אלא למוד וחנוך, שקידה והתמדה במקצוע ידוע, לא היתה כונתי אלא על אנשים בריאים ושלמים, על הטפוס הבינוני והנורמלי. התבוננו נא היטב ותראו, כי בכל עת אשר התלמיד עוזב את בית הגימנזיום, או בכל עת אשר הצעיר לימים בורח מעבודתו באחד בתי-המסחר והמה בוחרים להיות אמנים או אנשי-צבא, אז המה עושים את הדבר הזה, לא מפני, כאשר יאמינו אחרי כן בעצמם, שיש להם תשוקה טבעית אל עבודת הצבא או לחכמת חרשים, כי אם מפני יראתם את חכמת-השעורים, או את הדברים-הקשים בבית-המסחר ומפני שהמה מקוים בסתר לבבם, כי העבודות החדשות תהיינה יותר קלות ויותר נעימות. איש כזה, אין לו נטיה מיוחדה להאמנות או למלאכת-הנשק, אבל חסר הוא את הכשרון ללמוד בשטח וסדר דברים המוגיעים את המוח, או חסר הוא את הסבלנות והמשמעת הדרושות להעובד בבית-מסחר. ואחרי אשר הכשרון איננו, לפי דעתי, פרי התפתחותם המיוחדה של איזה ממרכזי-המוח, לכן אין אני יכול להעלות על הדעת, כי הכשרון הוא דבר הנמסר בירושה מאבות לבנים. את אשר יקראו בשם דברים הנראים בחוש, המעידים ירושת הכשרון, וכן ספרו המהולל של גלטון, הנקרא שלא בדיוק בשם "ירושת הגאוניות", לא יתעוני מני ארחי ולא ישנו את השקפתי בנידון זה. אם יראו לי כי הכשרון באיזה מקצוע ידוע הולך וחוזר בקרב אחת המשפחות, לא יוכיח לי הדבר הזה מאומה. היש דבר יותר טבעי, אם הילד, אשר אביו או דודו וכדומה יהיו לו למופת, יתן מהלך ידוע למחשבותיו. בנו של הרופא, למשל, רואה ושומע מילדותו כל הימים דברים הנוגעים לחכמות הרפואה והטבע. אם הילד איננו בעד, אז אין כל ספק כי הדברים יעסקו את מוחו ויעוררוהו לבחור בחכמת אביו או בחכמה הקרובה לו, ואם איש נורמלי הוא אז בודאי יעשה חיל במקצוע שהוא עוסק בו, כלומר: יהיה לבעל כשרון. אבל האם יכולים אנחנו לאמר, כי ירש כשרון ידוע מאביו? לא. כשרונו של הילד ללמוד ולהשתלם בכל העבודות של האדם התעורר, על ידי הדברים האמורים, ללמוד את עבודתו של אביו. וכן הוא הדבר בנוגע לבנו של שר הצבא, או לבנו של הציר, אשר גם הם יבחרו במלאכת אביהם וגם הם יצטינו בה, אולם בכל המקרים האלה יגיעו האנשים בכשרונם רק עד מדה ידועה, אבל גדולות לא יעשו. וזאת שאנו רואים במשפחה אחת בעלי כשרונות במספר רב שכלם מצטינים במקצוע אחד, הנה לא לבד שאין הדבר הזה מוכיח את ירושת הכשרון, כי דוקא להפך, מזה אנו לומדים כי כל ילד שהתפתחותו היתה טבעית מסוגל הוא, בכל עבודה וחכמה אשר יאחז בהן, להגיע עד מעלת בעל כשרון, מבלי כל הכנה טבעית, כי אם על ידי פעולת הדברים והמעשים שהוא רואה ושהוא שומע בקרב האנשים הקרובים לו. בשם גאוניות הננו קוראים רק את התפתחותו השלמה של אחד ממרכזי המוח היותר גבוהים שישנם רק באדם ואינם כלל ביתר בעלי-החיים. הסגלות הדרושות אפוא להמנגן בפסנתר, למען יהיה מצוין בין בני אומנתו, הנה: מערכת-עצבים בעלת הרגשה דקה, המוכשרת לקבל ולמסור במהירות ובדיוק את הדחיות המנגיניות; מרכז-הרגשת הקול המתעורר בנקל, על ידי נגיעה קלה הפועלת על חוש-השמע או על יתר החושים, להוציא מקרבו דחיות שונות בעצמן ובמהירותן ומרכז מפקד ומאחד שהוא מפותח במדה גבוהה מאד, מרכז שהוא מוכשר לצרף במהירות עצומה את תנועות שרירי-היד היותר דקות, היותר מדויקות והיותר מורכבות. היסוד השני שהוא חשוב מאד בבואנו לשפוט על אדות איזו תמונה, היא התבנית. הציר מבקש לתאר לפנינו את הצורה החיצונית של הדברים, להתעות את עינינו כאלו אנחנו רואים את עצמם ולא את ציורם. האמצעים אשר הציר משתמש בהם להשגת תכלית זו המה: הציור (צייכנונג) והצבעים. במציאות הננו רואים את כל דבר ודבר פעם בצורה זו ופעם בצורה אחרת, פעם במדה זו ופעם במדה אחרת, פעם כשהוא מואר באופן זה ופעם כשהוא מואר באופן אחר, הכל לפי מקומו, הכל לפי המרחק אשר בינו ובינינו ובין יתר הדברים, הכל לפי מצבו ביחוסו אלינו אם הוא למעלה או למטה או מן הצד. הכדור, למשל, יראה בעינינו לגדול, אם הוא קרוב לעינינו, ואותו הכדור עצמו יראה לקטן אם הוא רחוק מאתנו; פעם, כשהוא מואר היטב, נראה את מלוא חציו, וכשהוא במצב אחר נראה רק חלק ממנו גדול או קטן. את עגולו של הכדור הננו מכירים ישר, כי אם על ידי שאנו רואים שהחלק הגבנוני הבולט ממנו ביותר ואשר הוא יותר קרוב לעינינו, הוא מואר באופן אחר וצבעו שונה מאותם החלקים הנסתרים מנגד מבטנו. לראות את הדברים כמו להשיג את צורתם האמתית, כלומר: לבאר לנו את רשמי עור-הרשת, הורה אותנו רק הנסיון בעזרתם של יתר החושים ושל כח-השופט. במציאות הננו רואים רק ציורים שטחיים, המשתרעים על מישור אחד, אשר חלקיהם שונים זה מזה במדת גדלם, בצבעיהם ובמעלת האור השפוך עליהם. כי השנויים האלה בגדל הדברים, בצבעיהם ובמדת האור השפוך עליהם מתאימים לשנויי של אותם הדברים, כי הדברים הנראים לנו כאלו המה מונחים במישור אחד מפרדים המה באמת במישורים שונים, - את כל זאת אנחנו יודעים רק על פי הנסיון. הנני שב אל משלי הראשון: כשהציר רואה לפניו עלי העץ, אז עליו לנתח את ציור-הדמיוני ולהכיר, כי בעיניו לא יראה את העלים הבודדים, כי אם שטח ירוק לא-ישר, המואר באופן מיוחד ורק על ידי זכרונו הוא מפריד ומבדיל בתמונה זו עלים בודדים; לכן אין לו, להציר, למסור במצבעו על הבד עלים בודדים, שלא יראם בעיניו, כי אם יצירם בעזרת הזכרון בדמיונו, אבל עליו למסור את השטח הירוק המואר באופן מיוחד, אשר עינו מרגשת באמת. האדם הפשוט אינו יודע מה שונה הוא אותו הדבר, שעינו רואה באמת מהדבר שהוא מצייר בדמיונו, בשעה שהוא מקבל רושם-ראיה ידוע; אבל הציר צריך אפוא לשים לבו במלאכתו רק אל הרושם שקבלה עינו ולא אל הציור שנולד מזה בדמיונו. וההבדל הזה יעשה בקרבו מאליו, כי הוא נוסד על כשרון האדם להביא חיים בשריריו, הבאים לידי תנועה בשעת הציור והרשום, על ידי מרכזו הממונה על קבלת רשמי האור, בלי עזרת מרכזי-מוחו הגבוהים, הממונים על כח הזכרון והשופט. היד יכולה אפוא לציר ולמשוח בצבע רק את כלומר: את אותם הדברים, שעינו רואה באמת, ולא את אותם הדברים שמרכזי-מוחו משלימים או משנים בהם. הקשר הישר, אשר בין מרכז הממונה על שרירי התנועה, - אותו הקשר, שהוא היסוד האורגני של כשרון הצירים איננו מוציא לגמרי את השתתפותם של מרכזי המוח הגבוהים. אלה האחרונים בוררים מתוך לחלקי מאחד הדברים, ואוצרים בקרבם רק את העקריים והראשיים שבהם. אשר אותם ימסרו על הבד או על הגליון. בעוד אשר יתרשלו לקלוט אל קרבם את יתר החלקים. הציר מעורר בקרבנו, במקרים ידועים, את ציור הדבר על ידי אחד הסמנים, על ידי קו-התבנית, על ידי פעולת-האור ועל ידי זה מתרוממת עבודתו מעבודת החושים והשרירים לעבודת הרוח. והדבר הזה הוא הנותן את היתרון לתמונת הציר על פני תמונת הצלם. ובכל זאת עומדת העבודה הזאת על מדרגה נמוכה; רק מקצתה, חלקה הקטן והדל הוא פרי עבודת מרכזי המוח הגבהים וגם לא עליהם היא פועלת ולא אותם היא מעוררת. תוצאות העבודה הזאת ופריה הוא מעשה-אמן, אשר כל מעלתו היא האמת; אבל האמת זה שזאת איננה מעוררת בשום אופן את המחשבה ואיננה צורה את הנפש. האיש שיש לו כשרון את רשמי-הראות שלו כמו שהם בלי הוספותיו ומלואיו של כח הזכרון וכח-השופט יש לאל ידו להגיע למדרגת ציר אמן, המוסר בדיוק את תבניתם או תמונתם של צנון, אבטיח, אספרגוס, דודי נחשת או מיני שבלולים. למדרגה גבוהה מזו לא יגיע לעולם. והנה עתה הגענו אל היסוד השלישי, אשר עלינו לשים אליו את לבנו בהתבוננו אל התמונות של הציר. היסוד הזה הוא התכן הרוחני, כלומר: המחשבה והרעיון של התמונה. אותו כשרון האנליזה, שנתן את האפשרות להציר להפריד בין חזיון הדבר האמתי ובין ציורו הדמיוני ולתפוס מהחזיון את חלקיו, קויו ושרטוטיו העקריים ולמסור אותם אחרי כן בעט או במצבוע, - אותו הכשרון עצמו, אם מפותח הוא במדרגה גבוהה, נותן את האפשרות להציר לתאר את הדברים אשר נשמרו בזכרונו, מבלי אשר יראה אותם בשעת עבודתו לנגד עיניו. וכמו שאין אנו רואים בעינינו את כל עגולו של הכדור, כן לא נראה בעינינו את התנועה או את מעלות הרוח ורגשות הלב. באופן הראשון הננו רואים באמת רק עגול שטחי מואר, ובאופן השני הננו רואים שורת תמונות הבאות תכופות זו אחר זו או את שרירי הפנים, הגוף, הידים והרגלים במצב ידוע. אבל הנסיון הורה אותנו לדעת, כי העגול השטחי, כשהוא מואר באופן ידוע, כדור הוא, וכן יודעים אנחנו מהנסיון, כי שורת תמונות שוות, הנראות תכופות זו אחר זו על עור-הרשת של עינינו ולמען תראינה כמו הן דורשות את תנועות שרירי עינינו וצוארנו, - כי התמונות האלה הן תנועות של הדבר הנראה, וגבות-העינים הקמוטים וכפות היד הקפוצות אות הנה לקצפו של האיש. הציר תופס רק את האותות הנראים לעינים, המסמנים, למשל, את החמה, את השמחה, את היגון, ואם הוא מוסר לנו את האותות האלה בצבעים נאמנים, אז הוא מעורר בקרבנו את ציורי רגשות הלב ותנועות הנפש המובעות בהן. מהדברים האמורים למעלה הננו רואים את גבולותיה של אמנות הציר. האמנות הזאת היא ראשית לכל היסטורית, כלומר: ביכלתה לתאר רק את הדברים, המאורעות אשר כבר ראינו כמוהם או דומה להם, דברים אשר סמניהם הנראים לעין כבר ידועים לנו. אלו היה הציר מתאר דברים ומאורעות, אשר זרים המה לנו לגמרי ולא ראינו מעולם אף כדוגמתם, אז היינו עומדים לפני תמונה אשר לא נדע פתרונה כלל; עור הרשת של עינינו היה אמנם מקבל רשמים ידועים, אבל כח הזכרון וכח השופט שבנו לא היו יכולים להוסיף עליהם משלהם מאומה; והתמונה האמורה היתה יכולה לפעול רק על החושים, אבל לא להוליד בקרבנו ציורים דמיוניים, אשר אין ביד הציר לחוללם בתחבולות אמנותו, כי אם להעירם ולעוררם בקרבנו. עוד זאת, חכמת-הציור איננה מסוגלה לתאר את מעלות רוחנו לפרטיהן, כי אם בכלליותן. אין בידה להביע, למשל, את הרעיון הזה: "אין רוחי נוחה מדרכי חיי במשך עשר השנים האחרונות וביחוד מפרנסתי אשר בחרתי בה", לכל היותר יש בידה להביע את הרגש:" אין רוחי נוחה"; מדוע? יען כי אי-הרצון בכלליותו יש לו סמנים חיצוניים שהמה נראים כלומר: תנועות הפנים והגוף, בעוד אשר ההתאוננות על הפרנסה או על תקופה ידועה מהחיים איננה מובעת בסמנים חיצוניים שהם נבדלים מסמני ההתאוננות בכלל. ועקב הגבולות האלה יש ביד חכמת-הציור לפעול רק על הרגש ולא על המחשבה. על כן קצר כחה של האמנות הזאת לתת לנו דברים חדשים לגמרי, דברים שאין להם כל יחס קשר עם הידועים לנו מכבר. גאוניותו של הציר הוא כזה, שהוא מוצא גם בדברים היותר מסוכסכים ומורכבים את סמניהם החיצוניים, שהם מיוחדים רק להם לבדם ולא לאחרים, סמנים שהם נעלמים גם מהעין היותר בהירה וחדה ואת הסמנים המובהקים האלה הוא מוסר בדיוק רב ומלבד זה הוא בוחר לתאר מאורעות וענינים חשובים. כשרון ההסתכלות והחקוי העשוי בדעת מספיקים להמשחק, כי יתרומם רק עד המדרגה השניה ולא גבוה מזה. ולהפך דוקא המצוינים שבהמשחקים, העורכים על הבמה צורות של אמת ופעולתם על קהל הרואים עצומה, - דוקא עורכי החזיונות האלה צריכים להיות בעלי כשרונות ממדרגה יתר פחותה, בעלי דעת ריקה ובעלי אישיות חלשה ומרכזי מוחם צריכים להיות מסוגלים לעבור במהירות מיוחדה אל העבודה האוטומטית. הלא יודעים אנו, כי יופי הגוף, קול נעים וטוב ופרק נאה, סגלות אורגניות שפלות, המה מהתנאים הדרושים להמשחק אשר יפעול על לבות הרואים! המשחק המצוין למה הוא דומה, על פי תכונתו אינה משפיעה בו על העבודה האויטומטית של המרכזים הממונים על התנועה. תעודתו של החנוך אצל האדם התרבותי הוא דוקא לפתח ולחזק את העבודה-העוצרת הזאת. מלמדים אותנו לבל נתן תוצאות לסערות רוחנו ולהתרגשות נפשנו ולבל נגלה על ידי דחיות-תנועיות, צעקות, העויות-הפנים, נדנוד אברי-הגוף, את כל הנעשה בקרבנו פנימה. זאת תורת התרבות. ואנחנו עושים בה חיל, אנחנו מגיעים, ע"י החנוך, באמת למדרגה כזו שיכולים אנחנו לעכב עכוב שלם את העבודה האויטומטית של המרכזים ואין אנחנו מגלים את העובר בנפשנו והנעשה בקרב לבבנו על ידי איזה אות חצוני שיהיה, אף גלוי כל שהוא. המשחק אשר יגיע למדרגת-חנוך כזו יהיה עליו לרדת מעל הבמה, כי כבר פסקה באופן זה אומנתו. וככה הוא הסדר: מרכזי-ההרגשה מקבלים את רשמי-החושים, השכל מבארם, הזכרון אוצרם ושומרם, וכח-השופט יובא ויעבדם, על פי חקים קבועים, חקי ההגיון, והפכם למושגים ולציורי –מחשבה חדשים, שאינם נשענים על הרגשות-החושים עצמן. על ידי משל שפוט מאד אסביר את הדבר גם להקורא שלא למד מעולם את חכמת-הנפש. חושי, רגשי פני עשו עלי פעם רושם כזה: נטפי מים נופלים עלי והשמים לובשים קדרות. שכלי קשר את רשמי-חושי השונים האלה ויבארם באופן זה: "הגשמים יורדים מהעבים". זכרוני שומר את הרשמים ואת באורם. והנה פעם אחרת אני רואה העבים עולים ומתקבצים ושאר התנאים, הקודמים לירידת הגשמים, כמו מזג האויר, נטית הרוחות וכדומה לזה, הולכים ונשנים. אז יבוא הכח-השופט שבי ויברא מציורי מחשבתי אשר קבל מזכרוני ע"ד ירידת-הגשמים, שתנאיה הקודמים כבר קבע שכלי, על פי חקי ההגיון אשר הורהו הנסיון, כלומר: כי סבות שוות בתנאים שוים מולידות פעולות שוות, - אז יבוא הכח-השופט שבי ויברא ציור חדש: "מהרה ירדו גשמים", ציור שאיננו פרי רושם-החושים, כי החזיון אשר עליו עוד לבוא אינו יכול לעשות רושם על החושים בהוה. כי גם הכח-השופט נוסד על פעולת אחד האורגנים על פעולת אחד מרכזי המוח, ואיננו חזיון העומד מחוץ לגבול החמר, כאשר יניח החוקר הגדול והעמוק וואונדט, יוכיח לנו דבר זה כי גם היא, עבודת הכח-השופט, ככל עבודת מרכזי המוח וחוט השדרה, על ידי השנותה פעמים רבות תהיה בהפרט, ועל ידי ההתנחלות בכל המין, לעבודה מאורגנת, כלומר: לעבודה אויטומטית. אם נשוב למשלי הפשוט, אז נמצא, כי גם בעלי החיים העומדים על מדרגה נמוכה מאד בסולם ההתפתחות, למשל התולעים, מסוגלים לעבודת כח-השופט הרואה מראש. כי הגשמים מתרגשים לבוא, אם יבואו האותות המבשרים זאת, כי גם בעלי החיים העומדים על מדרגה נמוכה מאד בסולם ההתפתחות, למשל התולעים, מסוגלים לעבודת כח-השופט מראש, כי הגשמים מתרגשים לבוא, אם יבואו האותות המבשרים זאת, כי במקרים כאלה מתחבאים הם בעפר, מסתתרים וכדומה. וכל מה שמרכז-השופט יותר שלם, פן יותר נקל לו לברוא ציורים חדשים מהחמר אשר יתנו לו החושים, הזכרון והשכל, וכן יתרחקו יותר המושגים והציורים החדשים האלה בבחינת הזמן, המקום והמין מרשמי-החושים אשר הם היו הסבה הראשונה לבריאתם. יכולים אנחנו להסביר את היחס, אשר בין רשמי-החושים ובין הכח-השופט על ידי תבנית זו: עבודתו של כח-השופט באיש בינוני דומה לפירמידה, אשר הבסיס שלה הוא רושם החושים וראשה – הכח-השופט; אולם אצל הגאון נמשלה עבודה זו לפירמידה מהופכת, העומדת על ראשה של רושם-החושים והולכת ומתרחבת לבסיס של כח-שופט חזק מוכשר הוא להבין את קשור הדברים והיחס היותר מסובך של חלקיהם על פי רושם יחיד, על פי סקירה אחת, על פי הברה אחת ולראות את הנולד, על פי אותות הזמן, ולפעמים גם את העתיד הרחוק, להכיר על פי חזיון בודד את החוק השולט בו ולדעת מראש את תוצאות פעולת החזיונות זה על זה עוד בטרם תבאנה. כח-שופט כזה עושה את האדם מוכשר להכיר בבריות, לראות ללב האדם, להחזיק מעמד בחיים גם בקרב סופה וסער, להיות שולט ברוחו וגם ברוח אחרים, חכמה, עצה ומזמה וגם כח-ההמצאה. כח-השופט, לפי הגבלתי עד עתה, נוסד על ההנחה של הסביות, כלומר: על ההנחה, כי לכל חזיון יש סבה, כי סבות שוות בתנאים שוים מולידות פעולות שוות וגדל הסבה עומד ביחוס ישר אל גדל הפעולה. רק נשען על ההנחה הזאת ימצא כח-השופט חפץ בהחמר, אשר יתן לו הזכרון, ורק אז יוכל לברוא מציוריו של זה האחרון מושגים חדשים ורק אז יכול ללמוד מהעבר על העתיד, מהקרוב על הרחוק, מהמורגש בחוש על הדברים אשר מעבר לגבולו. ההתפתחות המיוחדה והגבוהה מרכז-המחשבה עושה את האדם, גם כשהיא לבדה, לגאון, אבל תכונתו מקבלת בכל פעם צורה אחרת, הכל לפי מדת חזק הרצון כאיש כזה, אם היא פחותה או מרובה. מי שהוא גאון-המחשבה בלי רצון כביר הוא יוכל היות חושב מצוין, פלוסוף, מהנדס ואולי גם חוקר-הטבע. הוא יוכל היות אחד מאלה, יען כי עבודתם של האמורים בזה דורשת רק התאמצות קלה מאד להתגבר על המעצורים הדינמיים, ודחיות חלשות דין לתכלית זו; מחשבתם לא תדרוש לעבד ציורי –תנועה גסים, כי היא מראה את גדלה ותקפה באופן אחר ובמקצוע אחר: היא גוזרת ציורים מפשטים, חדשים, אין-סופיים מרשמי-החושים, מהתבוננות במספרים פשוטים – את מנפילת תפוח – את חק כח-המושך; מתוכן ההרגשה של הידיעה הפנימית – את תורת-ההכרה אין אני יכול להסכים לדעת בן הנותן להפלוסוף-הגאון מקום בראש סדר–המעלות (ראנגארדנונג) של הגאונים. התיאוריה שלי מכרחת אותי לתת להחושב ולהחוקר העיוני המקום היותר נמוך בסדר-המעלות הזה, יען כי גדלם נוסד רק על מחשבתם לבד, והמחשבה כשהיא לעצמה, בלי עזרת הרצון, אין ביכלתה לעשות את הציורים אשר עבדה, יהיו גם מצוינים ונפלאים, לחזיונות מוחשיים וממשיים. להביע את הציורים האלה בדבור או בכתב, לזה דרושה עבודת השרירים, כלומר: דחית הרצון. אם יבצר מרצונו של גאון-המחשבה להביע את ציוריו הפנימיים בדבור או בכתב, אז ישארו בתוך נפשו כמעמדים של הכרתו-הפנימית, ואיש זולתו לא ידעם לעולם. אם גאון המחשבה הוא גם בעל רצון מפותח במדה בינונית, אז יש בידו לעלות למדרגתו של אחד חכמי הטבע הגדולים המעשירים את אוצר החכמה בידיעות הנוסדות על הנסיונות, או של אחד הממציאים. כשרונותיהם של שניהם דומים בעצם הדבר זה לזה. חכם-הטבע הבוחן כהממציא גוזרים חקים מהחזיונות וממציאים תנאים חמריים, אשר בהם יוכל להביא את החקים הנמצאים על ידו לידי פעולה כרצונו. ההבדל אשר ביניהם הוא לא תיאורי, כי אם מעשי. הראשון, הבוחן, מצרף ומחבר את הנסיונות והתנאים באופן כזה, שיראו לו ב"אותות ומופתים" אם מתאימים רשמי-חושיו לציורי מחשבתו, אם החק אשר מצא במוחו מתאמת ומתקים בעולם-החזיונות החיצוני. והמטרה היחידית של השני, הממציא, כלומר: של נסיונותיו ובחינותיו – היא להגדיל את הרוחה ולהעצים את טובם במובן היותר רחב. אבל עלינו להזהר ולהמנע בדבר זה מהלכד בטעות. ההמצאה, התגלית (ענטדעקונג) אינה צריכה להיות תמיד דוקא פרי זווגם של המחשבה הגאונית עם הרצון שהוא מפותח במדה הראויה והמספקת. ההמצאה, או התגלית, היא לפעמים בת המקרה העור. הנזיר שורץ לא בקש את אבק-השרפה בשעה שהתפוצצה בהמכתשת תערובת הגפרית, הסלפטר והפחם, ועל דעת הפרופסור גלבני לא עלה כלל הרעיון, אף לא צל של רעיון, לבקש כח נעלם בטבע בשעה שתלה את שוק הצפרדע על וו נחושת. אבל בכלל הנני חושב, כי שותפותו של המקרה בהמצאות ותגליות גדולות היא קלה. בכל אופן שיהיה דרושה מחשבה כבירה, כח-שופט חזק, להתבונן כראוי וכמשפט אל חזיון בלתי נודע ולהכיר מיד, כי אי אפשר לבארו בעזרת הידיעות השוררות בעת ההיא באור מספיק, וגם למצוא את סבותיו ותנאיו של אותו החזיון ולגזור מהם ציורי-מחשבה חדשים. המקרה יכול להוליד רעיון חדש רק בלב החושב מחשבות, האדם הבינוני, אשר מוחו עובד עבודה אויטומטית עומד כעור וכגולם בלי רוח רעיון לפני החזיונות, שאין הוא מוצא להם באור בציורי-מחשבתו שבאו לו בירושה מאבות אבותיו. אלו היתה המכתשת של שורץ מתפוצצת לנגד עיני איש מצוי, אז, בלי ספק, היה עושה אות הצלב על חזהו, והיה מאמין, כי יד השטן בזה והלקח שהיה מוציא מהסתכלותו זאת, כי חלילה לו לנער ולנענע במדוכה שיש בה גפרית וסלפטר. את אבק-השרפה לא היה ממציא. אם מרכז הרצון מפותח גם הוא במדרגה בלתי מצויה כמו המחשבה, כלומר: אם יש לנו עסק בגאון המחשבה והרצון אז איש כזה מוכשר לשנות את מהלך קורות הדורות של האנושות. גאוניות המחשבה וגאוניות הרצון כשהן קשורות ומאורגנות כאיש אחד אז הנה מתגלות לא ברעיונות ודברים, כי אם במעשים. מחשבתו מחוללת ציורים חדשים ומקוריים ורצונו מלא התעוררות ויש לו די אמץ להוציאם לפעולה מוחשת ולמעשים ממשיים, למרות כל המכשולים והמעצורים הנצבים על דרכם. גאון כפול כזה בוזה את האופנים הקלים של הגשמת ציורי-המחשבה, כלומר: על ידי אותיות וקולות, והוא שואף לאותם האופנים הדורשים נצחון העכובים והנגודים היותר גדולים. איש כזה אינו מסתפק בנאומים ודרשות, בכתיבת ספרים ומאמריים, כי אם הוא עושה מעשים, כלומר: הוא שולט באנשים אחרים ובכחות-הטבע והוא נוטם לפי הדרוש ארצות חדשות, הוא כובש מדינות, הוא חולש על בארחות של אלכסנדר מוקדון, של מחמד, קרומביל, או נפוליון. האנשים לא יוכלו לעשות מעצור למעשיו וגבול לשלטונו, כי אם מי שהוא גדול כמהו או עוד גדול ממנו בכח המחשבה ובכח הרצון. רק כחות-הטבע האדירים וכבירים מכח רצונו הוא יכולים להכריעהו, או להרוס אשר יבנה הוא. סערה גדולה היתה יכולה להטביע את קולומבוס בלב ים; המחלה שתה קציר לאלכסנדר מוקדון; החרף הרוסי שם לאל את מזמותיו של נפוליון. מרכז המחשבה יכול לנצח בציוריו את הטבע בעצמה, אבל מרכז הרצון יכול להתגבר רק על אותם הכחות, שהם חלשים מכחו הוא. האורגניזציה המיוחדת של גאון המחשבה והרצון גורמת, כי לבו של איש כזה ריק במדה יתר או פחות גדולה, ובמקרים ידועים הוא ריק לגמרי, מאותו הרגש, אשר יקראהו בשם חוש-אמנותי, צרך-היופי והאהבה. מרכזי-מוחו הכבירים מהפכים את כל הרשמים לציורי-מחשבה בהירים וגוזרים מהם רעיונות ברורים כל צרכם. עבודה אויטומטית מוצאת בהם מקום לכל מרכזי הסדור (צענטרען דער קאארדינאציאן) והמזון; אבל מרכזיהם הגבוהים עובדים עבודה חפשית ומקורית, ולא על פי תבנית קבועה. את הרגשות, ההתעוררות הכהות והערפליות כמעט לא יכירן ולא ידען הגאון וחפשי הוא מהן. הוא איננו רגשני (סענטימענטאל) כלל, וזרה היא מדה זאת לרוחו לגמרי. פירושן האמתי של המלים האלה: בעל מחשבות ולא בעל התפעלות. האורגניזציה המיוחדה והנפלאה של הגאון מחיבת, כי קשה לו לסגל מחשבותיהם של מוחות זרים ולעשותן לקנין נפשו הוא. מרכזי מוחו מסוגלים, ע"פ בנינם ויצריתם, לעבודה מקורית ולא לחקויית. פה מתעוררת לפני השאלה נוראה. אם הגאוניות היא פרי ההתמזגות של המחשבה עם הרצון שהתפתחו במדה היותר גבוהה והבלתי מצויה, אם עבודתו של הגאון היא לחולל ציורי-מחשבה מפשטים ובהוצאתם אל הפועל והמציאות, אז מה יהיה משפטי על אדות גאוני-הרגש המשוררים והאמנים? האם יש לי אז בכלל המשפט להסכים, כי גם המשוררים והאמנים יכולים להיות גאונים? המשפט הזה הוא, באמת, דבר המוטל בספק. נזכור נא מה הרגשות בעצמו של דבר. רשמי החושים מובאים אל מרכזי-החושים המותאמים להם, ואלה האחרונים מביאים לידי פעולה את מרכזי-החושים האחרים, כלומר: את אותם שהמה מקבלים רשמים ביחד עם הראשונים; המה מעוררים את מרכזי-הרצון והסדור ומסבבים ע"י זה תנועה ידועה, איזו שתהיה, בגוף כמו, למשל, איזה שנוי באותות הפנים, איזה שנוי בדפיקות הלב, קול צעקה וכדומה. הרגש מעורר בגוף את העבודה האויטומטית, שבאה בירושה מדור דורים והיתה להרגל מאורגן העושה תפקידו בלי עזרת המחשבה וההכרה הפנימית. זאת תורת הרגש, או כמו שיקרא בשפת-החכמה: אימוצין. הפיוט, הזמרה, הציור והפסול אין להם מטרה אחרת, כי אם לחולל בלבות בני האדם רגשות. את אותן הפעולות עצמן הנולדות בקרבנו על ידי שורה שלמה של רשמי-חושים, ואשר אנחנו חשים אותן בתור רגשות. המשורר הלירי בדבריו, המנגן בקולותיו, הציר בצבעיו – כלם שואפים לעורר במרכזי-מוחנו את אותה העבודה, שהמה עסוקים בה, בשעה שהחושים מביאים להם את הרשמים המתקבלים, למשל, מהיפי והנעם של פני גבר או אשה, מסער מתחולל בטבע, מצערו של אומלל, מאחת מתקופות השנה וכדומה. וכל מה שהאמניות האלה מתארות ומחקות באופן יותר אמתי את הסמנים הרוחניים של החזיונות, את סמניהם הפועלים על העין או על האזן, כן יותר קרובות הנה הרגשות המתעוררות בנו על ידן אל הרגשות אשר יעוררו בנו החזיונות עצמם. השירים, וכדומה, אשר לא יעוררו בנו רגשות, אין אנחנו חושבים אותם ליצירות פיוטיות, למעשה ידי אמן, אם גם שכלנו יכיר ויודה, כי השירים והציורים האלה כתובים ומצוירים בדעה ובינה, ביגיעה רבה ובחריצות יתרה, ועל המשורר או הציר היה להתגבר על מכשולים ומעצורים עצומים. הרושם אשר היצירה הפיוטית עושה עלינו נוסד על העבודה האוטומטית של מרכזי-מוחנו; ואלה אחרונים מתעוררים רק על ידי רשמים שהאורגניזמים ושורה שלמה של אבותיו היו רגילים לקבלם. ומטעם זה אין היצירה האמנותית סובלת, ע"פ טבעה ומהותה, כל חדוש אמתי; למען עשות פעולה בלבות אחרים צריכה האמנות לבחור לעצם תוכנה רשמים ישנים, מצויים, מאורגנים. ואחרי אשר ראינו, כי הסגולה המיוחדה של הגאון הוא לברוא ציורי-מחשבה חדשים, שהמה רחוקים מהציורים הנודעים מכבר, ולהלבישם בחזיונות מוחשים, לכן מתעוררת השאלה מאליה איך מזדוגת הגאוניות, השואפת מטבעה לחדשות, אל האמניות החוזרת על הרשמים הישינים שהם קנין כל המין? התשובה על שאלה זו מביאה אותי כמעט במבוכה, יען כי היא מכרחת אותי להתנגד אל ההשקפות השוררות בנוגע לדבר זה. אמת הדבר, כי גאון-הרגש איננו, בעצמו של הענין, גאון; אמנם הוא איננו בורא חדשות, הוא איננו נותן לההכרה הפנימית של האנושות תכן יותר עשיר, איננו מוצא אמתיות בלתי-נודעות ואין לו כל השפעה על עולם המעשים, אבל בכל זאת יש לו סגולות נפשיות-גופניות המבדילות אותו מהאדם הבינוני ועושות אותו למין "בריה בפני עצמו" בקרב האנשים. המרכזים הממונים על עבודת הרגש צריכים להיות מפותחים בו במדה יותר עצומה מבקרב האנשים המצויים. התולדה היוצאת מזה היא, כי רשמי-החשים מעוררים בו לא רק את המרכזים העובדים עבודה אוטומטית לעבוד ביתר עז, כי אם גם את הכרתו הפנימית שתהיה מרגשת ביתר שאת את העבודה הזאת העוברת בו, כביכול, ביתר רעש ושאון. גם גאון-הרגש הוא ככלי-שיר מיכני, ולא כמנגן המנגן את כל העולה על רוחו החפשי. זה הוא אמנם אמת; אבל כלי שיר ויש כלי שיר; יש תיבת-שיר קטנה המוציאה קול רזה ונחר, אשר כמעט לא תשמע האזן, ויש עוגב מיכני המנגן מאליו, אשר ממיתריו יתמלטו קולות אדירים וכבירים. והתולדה היוצאת מהמיכניזמוס הכביר והעצום של גאון הרגש, כי הכרתו הפנימית לוקחת חלק יותר גדול בעבודת-מרכזיו המיכנית, מאשר בקרב שאר האדם. הכרתו הפנימית איננה משפיעה אמנם השפעה יצירית על העבודה הזאת, אבל היא מרגשת אותה. כח-השופט שבו איננו יכול לשנות לעשות שנויים, הגהות ותקונים בהעבודה האוטומטית של מרכזי-מוחו, אבל הוא יכול לראות ולהתבונן אל מהלך העבודה הזאת. בהמובן הצר הזה יהיה גם גאון-הרגש מחדש חדושים ידועים ועובד עבודה מקורית במדרגה ידועה, דברים שאני דורש מהגאוניות. הוא מחולל אמנם רק רגשות העוברות בירושה מדור לדור ו"שכבר אבד עליהן כלח", אבל הוא מעורר אותן במדה יותר מאשר יכלו לעשות זאת שאר בני האדם. עבודתו חדשה היא אפוא במעלתה, אם גם לא במינה. היוצא מזה, כי על המעלה היותר גבוהה עומדים אותם הגאונים המאחדים בקרבם את גאוניות המחשבה עם גאוניות הרצון. אלה המה אנשי-המעשה היוצרים את קורות בני האדם אלה המה האנשים, אשר העמים, בשרם ורוחם, בידים כחומר ביד היוצר ועתידותיהם בידים נתנו, אלה המה המחוקקים הגדולים יוצר-המדינות, מתקני החכרה האנושית, שמטרתם ברורה לעיניהם והמה משיגים אותה, גם לוכדי-ארצות, אם המה עושים את מעשיהם על פי ציורים ברורים ומוגבלים של מחשבתם המה, ולא ע"פ רגשותיהם הכהות מגיעות בשלמותן אל הדעת וההכרה, או ע"פ השפעתם של אחרים. גאונים מהמדרגה הגבוהה הזאת משעבדים לרצונם ומחשבתם את מחשבתם ורצונם של עמים שלמים, או גם של כל האנושות. השניה עומדים גאוני-המחשבה שיש להם רצון מפותח כראוי, אבל לא גאוני. אלה המה החוקרים הגדולים, חכמי-הטבע הבוחנים ועושים נסיונות ומגלים חדשות והממציאים. המה עומדים על מדרגה יתר נמוכה מהגאונים ממין הראשון, יען שאין ביכלתם להפוך את האנשים החיים לחמר, שעל ידו יגשימו את ציורי מחשבתם במעשים קימים. המה מסוגלים להוציא אל הפועל רק ציורי-מחשבה שתכנם לקוח מהחמר שאין בו רוח חיים. רצונם הוא חזק במדה שיש בכחו להתגבר על מעצורים מתים, אבל לא חיים. על המדרגה השלישית עומדים גאוני-המחשבה שאין להם רצון מפותח במדה מספקת. אלה המה החשובים, הפלוסופים. על ידי כשרונם וחכמתם לראות את הנולד ולהכיר את החזיונות שאינם מורגשים בחוש, הרחוקים במקום או בזמן יש להם הזכות להמנות על משפחת הגאונים, יחסני מין האנושי, אשר ממנה יצאו מיסדי המדינות והממציאים הגדולים. אבל נופלים המה מהאחרונים אשר עבדו בתפארת השלמות, ישארו במוחם ובאופן היותר טוב יגשימו אותם בדבור או בכתב. פעולה ישרה והשפעה בלתי ממוצעת על האנשים, או על הדברים שאין בהם רוח חיים – אין להם. בהעולם החיצוני לא יסבבו כל תנועה. למען יצאו ציורי מחשבתם לפעל בעולם החזיונות הממשיים. צריכים המה לעורר רצון זר למעשים ופעולות. למטה משלשה סוגי גאוני-המחשבה, כובשי-האנשים, כובשי-החמר עומדים גאוני-הרגש המצוינים בקרב המון האנשים הבינונים על ידי החזק המיוחד המיוחדה. גאוני הרגש יכולים לתת להמון רק רגשות כהים, רק צל רעיונות, אבל לא ציורי-מחשבה ברורים וחדשים ולא גם דחיות-תנועיות. בין גאוני-הרגש עומדים המשוררים על המעלה העליונה, יען כי המחשבה לוקחת חלק גדול בעבודתם ושנית יפעלו על לבות האנשים על ידי אמצעי, אשר הוא היותר מסוגל בין כל האמצעים להגשים את מעמדי ההכרה-הפנימית זה התוכן היותר נעלה של כל אמנות, כלומר: הדבור. בעוד אשר הציר או המנגן צריך להסתפק בתפישתם ובמסירתם של סמנים מוחשיים כולליים, שבהם יצינו את מעמדי ההכרה-הפנימית, מבלי סמן את הקוים הפרטיים והתוים המיוחדים להמעמדים הדקים האלה, הנה יש ביכלתו של המשורר לצין אותם להגבילם בשרטוטים חדים ומדויקים וליחדם בפרטיות כזו, שכמעט קשה להחליפם במעמדי-הכרה אחרים הקרובים להם. רק המשורר הלירי יכול לותר על עזרת המחשבה, מפני שהרשמים מעוררים את מרכזי-הדבור שלו לעבודה באופן אויטומטי, מבלי אשר יעברו תחלה דרך הכרתו הפנימית. אולם בכל מיני היצירות הפיוטיות האחרות צריך המשורר לברוא במחשבתו ציורים ברורים, אשר יבדלו מציורי המחשבה של הפלוסוף רק בזה, שנושאיהם המה הגשמת הרגשות הנמסרות בירושה מדור לדור, ולא חקירות והשערות ע"ד היחוסים הבלתי מוחשיים שבין החזיונות. פעולתו של האיש על זולתו איננה יכולה אפוא להיות לקנה-המדה של גדלו וחשיבותו, כי הפעולה הזאת הולכת ומשתנית הכל לפי השתנות תכונת האנשים אשר עליהם היא נופלת, אם המה מפותחים, או חושבים מחשבות במדה מרובה או מועטה. גדלו האמתי של האיש הוא לפי מדת התפתחותהם של מרכזי-מוחו, שהם הנם היסוד לחזיונות נפשו. ואחרי אשר מרכז-המוח היותר גבוה והיותר אנושי, כלומר: המיוחד רק להאדם, הוא מרכז המחשבה, או כמו שיקרואוהו: מרכז כח-השופט, לכן רק ההתפתחות הגבוהה של המחשבה יכולה להוליד את הגאוניות האמתית, הדורשת גם את התפתחותו של הרצון במדה ראויה ומתאמת לזה, למען יוכל הגאון תת את האפשרות לאחרים ליהנות מפרי מחשבתו. גאון-המחשבה הוא עד היום המדרגה האחרונה של ההתפתחות וההשתלמות האנושית. אם תעבור ההתפתחות האורגנית של האדם את גבולה היום, אם תוסיף ההשתלמות האנושית הזאת ללכת הלאה ואיזה דרך יבחרו להן? – על השאלה ומהקרוב אליו ישפוט על הרחוק ממנו במקום ובזמן. הרשוני נא, קוראים נכבדים, לפתוח במשל פי. מעשה בבתולה בוגרת אחת יתומה ועניה שהגיעה לפרקה, ונוסף על זה היה כל גופה צריך בדיקה, אבל לא היה לה נמצא לה חתן. פתאם נמצא לה בן-זוגה על ידי דוד עשיר. הדוד הזה לא היה דודה של הכלה הבוגרת, אבל דודו של החתן, שישב (היינו החתן) בעיר אחרת ומעולם לא שמע שם הכלה, ותחתיה נשא עיניו לכלה אחרת גם כן עניה, שנודעה לו מימי נעוריו, אך מכיון שבא לו דודו העשיר ונותן לו נדוניא הרבה, מהר לו את הבוגרת העניה הנ"ל בלא כל בדיקה. התבינו את המשל הזה? מובטחני בכם, כי כלכם תתפלאו ותאמרו: מה ענין דודו של החתן להכלה הבוגרת הזרה לו, ומדוע לא היתה אפשרות להחתן לארש לו בהנדוניא שקבל מאת דודו את הכלה השניה, שנשא כבר עיניו אליה? הנני מודה לפניכם, כי גם אני איני מבין זאת, רק ה' יוסף ראזענטהאל, בעל-המאמר "על דבר ארגנטינא" ("המליץ תרנ"ב, נו' 43), מבין אותו היטב. מה נפלא ההגיון הזה! ראה הבארון-הירש כי ארץ-ישראל צריכה לעזרה מעשירי חוץ-לארץ, על כן הקדיש סך עצום לישוב ארגנטינא! הוא אשר דברתי, כי אך ה' ראזענטהאל מבין את המשל שהצגתי בראש מאמרי זה. והנה לכאורה היה מקום להתפלא על ה' ראזענטהאל, האומר בפשיטות כי מתחלה דמו כי נקל יהיה למצוא מנוחות שאננות בארץ-קדשנו ויחוס ארץ-ישראל להעם הוא כמו יחוס המושיע להנושע, ופרקליטי הרעיון דמו כי איננו חסר כי אם למלאות הרי ישראל השוממים אדם, - ולשאל אותו: מנא הני מילי? כפי שאני זוכר היו כל דברי הסופרים בענין זה אך אל העשירים שבעם, שהם יישרו את הדרך לפנינו. עוד בשנת תרמ"א, בראשית צמיחת הרעיון, אמרתי במאמרי "על ישראל ועל ארצו" ("השחר" שנה י', חוברת שמינית): "עלינו להשתדל לקנות אחוזות בארץ אבותינו". אבל על שאלה זו יש תשובה, והיא, כי ה' ראזענטהאל, כפי הנראה, לא היה קורא את הדברים הנאמרים בענין הישוב. אלא אי קשיא הא קשיא, שה' ראזענטהאל, שקרא הרבה ושנה הרבה, תולה את קלקלת גדולי עמנו בארץ-ישראל ומהפך את המסובב לסבה ואומר, שארץ-ישראל בעת הזאת אינה מסוגלת לישיבת יחידים אף עניים ולישיבת המון גדול אף עשירים. אמת היא, שאין לעני עתה מה לעשות בארץ-ישראל, וגם אם יבואו עשירים רבים תכבד עליהם הכניסה, ואם יכנסו ישיגו בקושי גדול אדמה עם שטרי-מכירה ורשות לבנינים. אבל מי אשם בזה אם לא הדודים העשירים? זה איזו שנים נוסעים צירי דודנו העשיר מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר בבקשה לקחת מידם אוצרות זהב וליסד אלפי בתי-ספר בעד המון בני-ישראל. ואיש לא פנה אל מנחתם, עד שבאו לקצה הארץ, לארגנטינא, והחליפו בתי-הספר בעד אחוזות אדמה. ומדוע לא באו צירי הדוד העשיר ההוא, או דוד עשיר אחר, לממשלת תוגרמה לקנות מידה אחוזות גדולות בארץ-ישראל, בעבר הירדן ובסוריא? הלא אז היו כל המכשולים מורמים מן הדרך מעיקרם, וארץ-ישראל היתה מסוגלת גם לעניים גם לעשירים? האם לא היתה ממשלת תוגרמה מוכרת אחוזותיה, כמו שממשלת ארגנטינא עושה? לפחות, היתה לנסות דבר אל ממשלת תוגרמה בזה ולשאול את פיה, ואיזו נחיצות היתה לשאת עין לקצה הארץ, לארגנטינא? האמנם נתברר הדבר, כי ארץ-ישראל אינה מוכשרת לישוב? אפשר שכן היא באמת דעת קארל עמיל פראנצאז, הד"ר לאווענטהאל ויוסף ראזענטהאל, אך נשמע נא מה בפי יותר בקיאים מהם, שתרו את הארץ לארכה ולרחבה. שובערט (תר את הארץ בשנת 1837) אומר: איזו אדמה יכולה להיות על-פי הטבע יותר פוריה ויותר מוכשרת לעבודה מפלשתינא? מי שראה את עושר צמח הארץ על הכרמל, על והרי תבור, חופי ימי טבריא ומרום, אשר תחסר להם רק יד עובדת, הוא יאמר כי אין על פני חצי כדור זה ארץ יותר מוכשרת לתחיה מפלשתינא. וואן דע וועלר (תר את הארץ בשנת 1851) אומר: יש לאדמת פלשתינא כל התנאים הנחוצים לארץ להוציא את הצמחים היותר טובים, גערגארד פאן ראטה (תר את הארץ בשנת 1881) אומר: החטה והשעורה היותר טובה צומחת על שטח הארץ המכוסה באבנים. נוסע אחר יאמר: פלשתינא וביחוד שפלת פלשתים אין בהן אף החלק העשירי מן העם שהיה יכול לשבת בהן. עציה הפוריים צריכים בעצמם לדאוג על נפשם, ומימיה, מאין דואג להם, מפכים מתחת לארץ תחת להשקות את פני האדמה (כל המקורים האלה לקוחים מן זו בפטרבורג, צד 41, 42 ). דברי אליפהאנט על ארץ הגלעד וטוב אדמת עבר הירדן ידועים. שדמות "עקרון" וכרמי "ראשון-לציון" ו"גדרה" הראו למדי, כי יש שכר גם לעובדי אדמת ארץ-הקדש גם במחסור ותחת עול קשה. אם כן הדרא קושיא לדוכתה, מדוע לא נסה עוד שום בעל בעמנו לפנות ישר לממשלת תוגרמה על-דבר אחוזות בארץ-ישראל כמו שפנו לארגנטינא? אם הדוד העשיר, או ממשפט קדום ביחס לארץ-הקדם, או מפני שנפתה לבו אחרי השדכנים המקיפים אותו, כלאווענטהאל שיצא עתה טבעו בעולם לכבוד ותהלה, או מפני שחפץ לשים קץ לההיסטוריה של ישראל למען תאלם לנצח, או מסבות אחרות הגלויות רק לו – חשקה נפשו בארץ בני השפאנים והיעזואיטים, אם עשירי עמנו בלונדון, פאריז, ברלין, וויען ופטרבורג, שכלם ביחד יכולים לעשות יותר ממה שעושה הבארון הירש, יושבים בחבוק-ידים ומוחאים כף מרחוק לדרשות קארל עמיל פראנצאז, אשר אהבתו לישראל ואהבתי אני לבני טיבעט במאזנים ישאו יחד – אל תבוש ארץ-ישראל ע"י זאת… אבל לא במהרה יבוא קץ להיסטוריה של ישראל, על אף שואפיה, והיא, הגדולה והנכבדה מכל הדודים יחדיו, תתן לאיש כמפעלו… בלכתו לדרוש באשת בעלת-אוב מבחר צעירינו הולכים למלחמה. רבים ממנו יפלו חללים. יעבור זעם, ידום רעם-תותחים, ומלחמה חדשה צפויה להתפרץ בקרב הימים, מלחמה בעד הלאמת-הקרקע. בלי מלחמה לא תתגשם בחיים הלאמת-הקרקע בצורתה הרצויה לנו. אלמנטים בעלי-ביתיים לא יותרו על האפשרויות לשאת שם בעל, ואנחנו הפועלים לא נרצה, לא נוכל לרצות, כי ארצנו תשודד ע"י חברות פרטיות, ולא נתן לזרם הזה להכנס ולשטוף את נצני הארץ. אם נביט על כל תנועה לאומית אמתית כמו על הבעת שאיפה ידועה, נבין, כי הריבולוציה שלנו הציונית אינה תשוקה למקלט בטוח בלבד, כי אם רצון לגשם בחיים את השאיפה של האומה המונחה ביסודה, והשאיפה הזאת עומדת קודם-כל להתגלות ביחסנו לאדמה. כי הן הכל מתחיל מן האדמה, ממנה אנו יונקים את לשד-החיים. האמנם לא נקדיש לה את מחשבתנו הראשונה? התנועה הציונית, אשר קראה כחות צעירים לעבודה וליצירה, מתחילה לגלות את תוכה האמתי. ההתנדבות היא התחלת תנועה ריבולוציונית בקרב עמנו. ועל המחנה ההולך עתה אל שדה-הקרב יפול הגורל להכריז גם את המלחמה הזאת. דרישת העובד תשמע מקצה העולם ועד קצהו. המלחמה צריכה להתפרץ תיכף על סף הארץ ולא בתוכה. או הנשב ונחכה עד אשר הקפיטל יכה שרשים פה, ויקרע לגזרים לעינינו את ארצנו, ארץ-העובד? הלאמת-הקרקע היא, אפוא, התנאי הראשון וההכרחי שעלינו לגשם בחיים, בשלמותו ולא באופן חלקי, ושבלעדיו לא נוכל לצעוד הלאה. יען כי כמו שמן-האדמה פורח ומשגשג כל חי, ככה קשורות כל שאלות-חיינו בשאלת-האדמה. שאלת האשה והמשפחה, הרליגיה והכלכלה. פה, על בסיס האדמה, הן נראות לפנינו בצביונן הנכון. הלאמת-הקרקע מבשרת לנו שנוי יסודי ביחס שבין האדם אל האדמה. האדמה איננה יותר אמצעי עסק ונצול, פרנסה וחיים טובים. היא בעצמה ובכבודה המטרה. היא בעצמה אותו הסוד הנשגב אשר לא יד-אנוש עשתהו. משוחררה – היא בעצמה משחררת את בעליה, כביכול, מן הפסיכולוגיה של בעלים, ושוב מעלה נר קדוש בקרבנו, זיק-אלהים, שבלעדיו אין כדאי לחיות בעולם הזה. שוב נברא וצומח בנו אותו היחס הרליגיוזי שדעך כמעט ברחוק מהטבע וברעש-הכרכים. מושחתים אנו. צחוק ציני על שפתותינו תועה. אלהים – מת, המשפחה נהרסה, ובמקומם יאוש, חלול כל קודש, ואפס, פסיכולוגיה של אדון ועבד, בעל ושפחה, הדורשת בכל בצע ותועלת, הרואה בכל אך כלי-שמוש לפרנסה ותענוג, הממלאה שחוק פיה על כל מה שצפון עוד וסוער בנשמה. אלה הם הסימנים העיקריים, סימני הדור המטריאליסטי שלנו. ועם כל זה לא מתה עדיין בנפש האדם התביעה הרליגיוזית והצורך בסביבה משפחתית. התוכן ישנו והצורה ההולמת אותו – תברא. במקום משפחה על יסוד של קרבת-דם, באה הקבוצה על יסוד של קרבת-נפש. ובמקום דת – אמנות חדשה, המקרבת לחיים ומתקרבת אליהם, השופכת ממשלתה לא רק על יחידי סגולה, כי על כל בן-אדם הקרוב לטבע, שהרגש הרליגיוזי פועם בקרבו. ולא עוד יגש בן-האדם אל אדמתו אשר הוא מעבד, כבעל אל מקנת-כספו, כי אם ביראת קודש. ופירות יפים שלא היו עוד תצמיח האדמה החפשיה. "והארץ לא תמכר לצמיתות, כי לי הארץ", אמר ה'. ואיככה זה אהב אותך כיום, אדמה, אם עבדים זוחלים על פניך, אם מוציאים אותך אל השוק וקונים ומוכרים אותך על פסגותיך ועל עמקיך, ובחוצפה יאמר: אני – בעלך. מי הוא הבעל האמתי? האדם העובד או המכה בשבט עליון את כל חי ומצוה לו – צמח? האכר הזורע שדהו, או הרוח נושא הזרע והפרפר המפרה בבלי יודעים בהתענגו על מתק-הדבש? כוכבי-ליל, גבוה נתן אתכם ה' בשמים, וקצרה יד-אנוש מלהשיגכם. חפשיה וטהורה אהבת בני-אדם אליכם. אות הנכם, מופת ורמז לבני-אדם! כזאת צריכה להיות לנו גם האדמה! אחרי אלפיים שנה הננו עומדים שוב על הקרקע, ודאגתנו הראשונה היא, שהקרקע תהיה לנו ולא לאלה שיבואו הנה לשם עסק ונצול. אדמה ושמים הם המזינים את גופנו ונשמתנו, לכולנו הם, אסמינו לא יוכלו להכיל את כל הפרי, אם רק כולנו נעבוד, אם נתנגד נגוד נמרץ המונופוליות של בעלי-רוח על השמים ובעלי-הכיס על האדמה. הכל צריכים והכל יכולים לעבוד וליצור. ואת זה אנו צריכים להניח ביסוד תנועת-התחיה. האהבה חיה בנפש האדם בכל טהרתה, ולא אשמתה היא כי לא הוציאוה לאור-השמש עדיין. כי ביגיע-כפים ישיג האדם את לחמו. הוא קשור אל האדמה בהכרח ותלוי בה. וקללה רובצת על שניהם יחד. מדי יום ביומו תאים עליו האדמה באמרה: אם לא תצא מחר לעבוד לא תוכל להתקים. דאגת-הלחם היא העול המעיק כבר אלפי-שנים על הנשמה ואינה נותנת לה לאהוב בלי גבולים. את עול-הכלכלה צריך להסיר עד כמה שאפשר מן הפרט ולהעמיסו על הצבור. אז תהיה לאדם אפשרות להתפתח. אז לא יהיו עוד עבדים משועבדים לאדמה, אשר מוסרים כל כחותיהם האינטלקטואליים רק לכלכלה. אז יחדל טשטוש האני העליון, השואף להיות גא ואדיר עלי אדמות, אף על פי שהוא עובד ומפני שהוא עובד – עובד את האדמה לא רק מפני שהוא אנוס לכך, אלא מפני שהוא רוצה לאהוב ולהיות אהוב עליה. זו היא הלשון אשר בה ידבר בן-האדם עם האדמה. זה הוא הצורך הנפשי העמוק אשר מלואו יספק אותו. אז, רק אז, יתגשם שחרור הפרט בעבודה. כמה פעמים אהבתי, נאהבתי אחר כך בחיי, אך רגש מעין זה, שהרגשתי באותה פעם, אל נחמ'קה זו, לא הרגשתי שוב לשום אשה אחרת… אני הייתי אז עלם כבן-עשרה או שמונה-עשרה שנה, והיא – צעירה ממני כשנתים, שנינו – תמימים למדי, רחוקים מכל הרהורים לא-טהורים – ותמימות זו הטביעה חותמה המיוחד על כל יחסנו, שהיה דומה יותר ליחס של אח ואחות אוהבים ואהובים… להתעלם, להסתיר רגש חבתנו מאחרים – לא היה לנו גם כן שום צרך. הורי שנינו, שגרו בשכונה אחת והתחשבו כקרובי-משפחה קצת, היו מתיחסים אלה לאלה בידידות רבה ומביטים בעין יפה על זאת, ש"ילדיהם" מחבבים כל כך זה את זו… כשהיינו צעירים יותר, היו רגילים גם לכנות אותנו בדרך-הלצה בשם חתן-כלה", וכשחדלו אחר כך מהלצה זו – לא חדלו אלא משום שלא חשבו עוד, כפי הנראה, דבר זה להלצה גרידא… וכך הלך והתפתח רגש חבתנו בלי שום שטן ומפריע. נעימים ביחוד היו לנו ערבי האביב והקיץ, שבהם היינו מטילים הרבה ויושבים אחר כך יחד בשמך שעות שלמות על הספסל הקטן שהיתה אצל בית אביה… בשעות כאלה, כשהיינו יושבים סמוכים זה לזו, אוהב הייתי להחליק בידי את שערות הזהב שלה, שהיו רכות כמשי ונופלות מעל ערפה בשפע, כמחלפה ארוכה, – אוהב הייתי להרגיש תחת ידי את רכותן ועדנותן של גבי ידיה, שהיו נחשפות עד פרקי-הזרוע מבעד לשרוולים הרחבים של שמלת-הקיץ הקלה, להחזיק בתוך כפי את כפיה הקטנות והענוגות עם האצבעות הדקות והמארכות… כל זה היה באפל הערב, בצל העב של עצי הדובדבן – אך כשהיינו נפגשים ביום, אוהב הייתי יותר מכל להסתכל בעיניה הכחולות-כהות, שהיתה להן גזרת שקדים, – במצחה הלבן עם השריגים של גידים דקים וכחלחלים, בחטמה הנראה כמהוקצע, בורדי לחייה, באלגומי שפתיה. ביחוד – כשהיו שוחקות, כשהיתה מתהוה יחד עם זאת גומת-חן נפלאה בשפולי סנטרה הקטן…. מזין הייתי עיני ביפי-עלומים רענן זה, והעין לא היתה שבעה מראות: עיני היתה נהנית הרבה מיופי חביב זה גם באותו יום-הבציר המעונן, כשבאה אמה בבקר לביתנו וספרה לנו בפנים עגומים, שנחמ'קה חולה קצת. אמת הדבר, ברגעים הראשונים הרגשתי מין כאב, מין לחץ מיוחד בלבי; אך כשבאתי אחרי זמן מועט לביתה וראיתי אותה בעיני, נחה דעתי עלי. רק עיניה היו מועבות קצת ועל פניה נכר חיורון-לאות קל. אך בשאר הפרטים לא נראה אצלה שום שנוי נכר…. ובעצם הדבר כמעט שהייתי שמח על מחלה קלה זו, שלא הייתי חושש כלל לאיזה תוצאות רעות ממנה, כי באותה שעה הזמינה לנו מקרה טוב לבלות יחד כל אותו היום והערב באופן חדש, כשהיא שוכבת על מטתה, מרגשת את עצמה רפויה קצת ומתחטאת, מתפנקת לפני במין התפנקות מיוחדת של ילד חולה, המכיר בזכויותיו היתרות, שנותן לו מצבו המיוחד; ואני מצדי חוזר עליה בשימת-לב מיוחדה, ממלא כל תביעותיה ומשתדל לפזר את דעתה. כך היה הדבר נוהג עוד ימים אחדים אף על פי שבינתים נעשתה מחלתה כבדה יותר, חומה הלך וגבר והרופא נקרא אליה פעם ושתים. באותם הימים, כשהייתי קם בבקר, היה לבי אמנם דואג וחרד קצת בכל פעם, אך בשעות הארוכות, שהייתי יושב אצל מטתה של נחמ'קה ושומר עליה ומפטפט עמה בלי-הפסק היתה דאגתי מתמזמזת מעצמה ואני הייתי שוכח כמעט, שחולה מוטלת לפני, שיש לחשוש לאיזה דבר… אני התחלתי חושש ודואג רק ביום החמישי, או הששי, כשהתחילה החולה מדברת בערב דברי-הבאי מתוך חומה, ולמחר הכיר בה הרופא סמני טיפוס… יודע הייתי כבר שלטפוס יכולות להיות תוצאות רעות. האפטימיות של הנער אמנם עשתה את שלה, לא נתנה לי כל כך להשתקע במחשבות של יאוש – אלא שבכל זאת הייתי מכיר בסכנה, וסכנה זו, כשהיא לעצמה, מבלי חשב כלל על אפשרותן של איזו תוצאות רעות, – היתה גורמת ללחץ-לב נורא, דכדוך-נפש קשה ומר מאד…. ביחוד היתה מצערת אותי ההכרה, שנחמ'קה סובלת יסורים קשים, שענוייה גדולים כל כך. יקרה למדי היתה לי גם קודם לכן, ומשחלתה נעשתה לי משום מה, שלא הוחור לי לעצמי כל צרכו, – יקרה וחביבה עוד הרבה יותר… מי יודע, אולי גרמה לזאת במקצת אותה החבה היתרה, שהראתה היא מצדה ביחס אלי?… אפילו לאבי ולאמה לא היתה נשמעת בשעת מחלתה, כמו שהיתה נשמעת לי. ובאותן השעות, כשהיה יורד קצת חום גופה, והיא היתה חוזרת ומכרת מה שנעשה מסביב לה, – היתה דורשת ברגזנות הרגילה אצל חולים, שדוקא אני אשב אצלה וכמעט רק מידי היתה גומעת את סמי-הרפואה, את כפות החלב… יושב הייתי אצל מטתה רוב שעות היום והלילה, – יושב ומסתכל בחבה מיוחדת בפניה הקודחים, בזרוע ידה, המופשלת בלי-כח על השמיכה, בכתפיה ובחלק העליון של חזה, כפי שהיה נחשף בחומה מבעד לשמיכתה. לפעמים היתה צונחת השמיכה למרגלותיה וחושפת קצה כף-רגל קטנה ועדינה עם אצבועת ורדיות, קטנות, דקות, מעוגלות וכפופות קצת, עם צפרנים זעירות חורורות – ורדיות… כשהייתי נוגע בה, כדי לתקן משכבה, כדי למשוך עליה את השמיכה, – היה החם הרך והעדין של גופה הצעיר מעיר חם נעים בכל איברי. לא אש של תאוה מרתחת, מרעישה, מגרה היתה זאת… זו היתה הרגשה נעימה של חבת-אחים טהורה, – נעימה ויחד עם זאת – מרגעת, מעדנת, מרככת… וכך לא הרגשתי בעצמי, איך עברו עשרה ימים בלי-מנוחה, עשרה לילות בלי שנה, – לא איך הלך המצב ונעשה מסוכן מיום ליום, עד שהתרגש לבסוף המאורע הנורא… באותו הלילה דוקא גברה עלי לאותי והוכרחתי ללכת לביתי לישון שעות אחדות – וכשמצאתי את נחמה'קה למחר בבקר שטוחה על הקרקע ונרות דולקים למראשותיה ונשים סובבות אותה ומקוננות עליה בקול יללה נוראה, – עמדתי רגע קטן כהלום רעם, ואחר קפצתי אליה, גחנתי והפשלתי את השמיכה, שהיתה מכסה אותה כלה, מעל פניה… באותו רגע נרתעתי לאחורי. לא… זאת לא היתה כלל אותה נחמ'קה, שהיתה חביבה עלי כל כך תמיד, שנעשתה חביבה עלי עוד הרבה יותר באותו רגע. מסתכל הייתי בזו, שהיתה שטוחה לפני על הקרקע, ועיני כאלו היו מחפשות את האחרת, אותה שהייתי מכיר מקודם… זו לא היתה דומה כלל לאותה האחרת. זרה היתה לי זו לגמרי… כדוחים נראו לי אותם הפנים המשוכים, השפתים השחומות-כהות, החוטם המחודד ושמורות-הדונג הסגורות במקום עיני-השקדים הכחולות… גם אותו הצואר הדק עם הגרגרת הבולטת והגומא העמוקה כחולה-כהה בשפוליה, הכתפים המהודרות של עצם זו באמצעיתה, כנגד הצואר, וכפות-היד הקמוצות קצת עם אצבעותיהן הכפופות ומעוקמות, – כל אלה נראו לי זרים לגמרי, ויחד עם זאת – לא מלבבים כל עקר. מזדעזע הייתי כלי בכל פעם, כשהיתה חוזרת ומצטירת בדמיוני אותה הקרה האי-נעימה, שהרגשתי במגעי הארעי… ובמדה שהסתכלתי יותר בזו, שהיתה שטוחה לפני הוקבע יותר בלבי הדמיון, שלא אותה נחמ'קה, החביבה עלי כל כך, מוטלת לפני… אותה נחמ'קה, נדמה לי, איננה הוה עוד כלל… מה, מתה?… אחת היא, ובלבד שאיננה… איננה עוד כלל – ובשעה "שטהרו" את זו, בשעה שקוננו עליה, שהוציאוה מהבית, הניחוה על "המטה", נשאוה לבית-העלמין והורידוה אל הקבר, – לא הייתי מיצר כלל, לא הייתי חש כל עקר בזאת… באותה שעה כאלו היו עיני מחפשות אותה האחרת – איה?… האמנם איננה עוד?!… איננה?! והלב הצעיר היה שותה דם מפצעו העמוק, מתכוץ וחוזר ומתכוץ מכאבו האנוש, הנורא… העם ויישוב הארץ אינה דומה בכיה לבכיה. רבן גמליאל שמע קול בכית אם אמללה בלילות על בנה מחמד נפשה, אשר נגזר מארץ חיים, והיה בוכה עמה עד שנשרו ריסי עיניו, הסניגור, אשר בהמליצו לפני השופטים המושבעים על בן סורר ומורה שהרג את אביו ואת אמו ונידון על פשעו זה, נתן קול בוכים ואמר: חוסו נא על האמלל הזה, אשר נשאר יתום נעזב מבלי אב ומבלי אם – היה למשל… אם אבותינו בימי עזרא נאנחו בלב מר: "והארץ אשר נתת לאבותינו… הנה עבדים אנחנו עליה" – הנה באמת שומעים אנו ברור את "הסערה שהתחוללה" בלבם אז "ואת היללה שהקיפה את כל הקהל מסביב" בעת ההיא. עם אוהב שלום ועבודה ישב בשלוה בארץ אבותיו ובאו עריצי גוים אשר לא ידעו שבעה ויגלום מארצם; ימים רבים ישבו בגולה על אדמת נכר, וגם אחרי כן, בקום מלך חסד ויקרא לשבוים דרור לשוב לארץ אבותיהם – עודם עבדים עליה! אך אם אנחנו, בני-בניהם, נכפיל את הדברים האלה, הלא ראויים אנו לשנינה לא רק לפני עמים אחרים, אשר אם היו להם הדברים האלה היו נדים לנו בחרפה, כי גם לפני עצמנו. מה עשינו במשך קרוב לאלף ושמונה מאות שנה לבנות את הריסות עמנו וארצנו, שנהיה רשאים להתאונן על מצבה הנוכחי? ומה עשינו בעשרים השנים האחרונות מיום אשר נולדה התנועה, אשר לתפארת המליצה נקרא אותה בשם "תנועה לאומית?" ואם יש עתה איזה בארץ-ישראל – הנה כלו נוסד לא על ידנו, רק על-ידי איש אחד, על-ידי הבארון רוטהשילד מפאריז. לא על שוא התהלל הנדיב הזה, באמרו: "ישוב ארץ-ישראל אני עשיתיו, אני לבדי", כי באמת לולא הוא לא היה עתה שום ישוב חדש בארץ-ישראל. "ראשון-לציון" היתה קרובה להריסה כבר בשנת תרמ"ד, אחרי שהשקיעו מיסדיה את כל כספם באדמתה, בבנינים מרווחים, בזריעת שתי שנים על אדמת חול, ועל-ידי זה – בפרנסה בזמן ההוא מן המוכן; ל"זכרון-יעקב" לא היתה פליטה אחרי מות האיש שעל שמו נקנתה בלי בנים, וממשלת תוגרמה, על-פי חקיה, ירשה את אדמתו, מבלי לדבר על היותה כקומץ לפני הארי: שלשת אלפים דונם בעד שמונים משפחות, היינו פחות מארבעים דונם למשפחה; "ראש-פנה" היתה מלאה אבנים, ורק בכסף הנדיב, בסכום שאפשר היה ליסד בו קולוניה שלמה חדשה, טהרו את אבניה; בני "יסוד המעלה" ישבו בשבע משפחות שש שנים בצפת (כי גם בתים לדירה לא היו להם) עד שסוף-סוף באו תחת חסות הנדיב; על "עקרון" ואחיות "זכרון יעקב" אין לדבר, כי הן מתחלתן נוסדו על-ידי הנדיב; בני "פתח-תקוה" היו נפוצים כבר לכל רוח, אם לא היו עובדים על אחוזות הנדיב שבה; ל"גדרה", "וואדי חאנין" ו"רחובות" לא היה למי למכור את ענביהם מבלעדי הנדיב וכבר היו מתפזרים לכל רוח; גם "קיסטיני" לא היתה לנו מבלעדי הנדיב, כי אדמתה לו היא. גם על "חדרה" ו"משמר הירדן", שאינן עוד קולוניות, היתה השפעת הנדיב לטובה: על הראשונה הוציא כסף רב ליבושת הבצות, והיא ו"משמר הירדן", כמו "וואדי-חאנין" ו"רחובות", קבלו הלואה בסכום גדול מחברת יק"א, אשר אך הנדיב לה לעינים. אם נוסיף על זה, כי הנדיב הרחיב גבולות "ראשון-לציון", "עקרון", "זכרון-יעקב", "ראש-פנה" ו"יסוד המעלה" וקנה עוד אחוזות רבות בעבר הירדן ובשאר מקומות בארץ-ישראל, - אז נראה ברור, כי אם לא היה בא הנדיב לעזרת הישוב, היתה כל התנועה כנפל אשת בל חזה שמש; היתה מארכת ימים כצל ולא זכתה להביא גם את הציוניות אשר בדרך אגב ראוי להעיר, כי עם כל שאונה והמונה לא עשתה עד עתה בארץ-ישראל שום דבר. ובכן אם הנדיב אמר דברים מרים אבל אמתים, כי לו הישוב – לא בו האשם, אך בנו. הוא אמר דברים כהויתם, ולנו בשת-הפנים בזה, ומה יש לנו צדקה להתאונן: "עבדים אנחנו עליה!"? אך יותר נפלאה דרישת אחד מחברי המלאכות לתת לו רשות מראש לדרוש לפני הנדיב דרשה נאה: "בני עמנו אם כסף אין להם – שטר יש להם על הארץ הזאת, בני אברהם, יצחק ויעקב הם, שלהם ולבניהם נתנה הארץ למורשה עד סוף כל הדורות, ובכח זכותו הלאומית של העם, באים אנו, שלוחיו, ומצווים אנו (?) לאמר לך", כי אם לך הכסף הנה לנו פטפוטי מלים עוד יותר מאשר לך כסף, ואם לא תאמין לנו – בוא לאספותינו הרבות והתמידיות שכמעט בכל עיר ותוכח בזה; אם כן, ר' יהודי, בהיותך בן אברהם, יצחק ויעקב כמונו, ובהיות לנו שטר על הארץ וגם דרשות ומליצות בשבחה, עליך לתת רק את הכסף, ואת הדעה נחוה אנו, ואם לאו – "שקילי טיבותיך ושדי אחיזרי", "לא מעוקצך ולא מדובשך, פזר ממונך לבטלה בכל מקום אשר תחפוץ, כמו שעושים שאר עשירי ישראל ואת ארץ-ישראל הנח!" ("השלח", חוברת תמוז, שנת תרס"א). אמנם אפשר, כי איזה פקח היה עונה על הטענה הזו לאמר: איפה היו שלוחי בני אברהם, יצחק ויעקב במשך אלף ושמונה מאות שנה? מה עושים השלוחים האלה עתה, בשעה שכנסיות דתיות שונות תוקעות להן יתדות נאמנים בכל פנה בארץ הזאת, בשעה שאדוני הארץ בפועל מחלקים את כפריה לפליטי ארצות אחרות מבני אמונתם, בשעה שהגרמנים ואחרים כובשים להם אחוזות גדולות, בשעה שפקידי המקום אינם נותנים לבני-ישראל גם לבוא אל הארץ? מדוע בראותם כל זאת אינם באים בטענת ירושה, ובבוא איש נדיב, אשר השקיע בהישוב עשרות מיליונים, כונתו היתה רצויה בכל האופנים, רק בתומת-לבו הגדולה נכשל בבני-אדם שאינם מהוגנים, ולמרות כל המעצורים עסק הרבה בגאולת הארץ, בנה בה בתים רבים, יצר כרמי-חמד גם הביא לנו נסיונות מועילים ועוד ועוד – הנם באים בתור יורשים לגרש אותו מעל פני הארץ, כאילו הגרמנים ואחרים יש להם יותר זכות על הארץ ממנו, שגם הוא אחד היורשים?? אבל אפשר גם כן, כי אותו הפקח היה מונע את עצמו משאלות כאלה מסבה פשוטה: ידוע הוא, כי בני עמנו רגילים לדבר בהכנעה גדולה עם "פריצים", אך אם מתברר להם שאיזה "פריץ" הוא משלנו, מיד מדברים עמו בלשון אחרת לגמרי. לפי זה, כל האחרים הלא הם פריצים, יעשו מה שיעשו בארץ-ישראל, אבל הנדיב היהודי – שאני, עליו אסור לבנות לטובתנו בלי הוראתנו, בעת שאחרים בונים ובונים שלא לטובתנו. אלא אי קשיא – הא קשיא: איזו שלוחי העם יש כאן? מעשרת מיליונים בני-ישראל יש כשמונה אלפים חברים לחברת התמיכה, שמהם באו להאספה באודיסה כשמונים או כמאה איש, אשר בני עריהם לא ידעו כלל את ההצעות שתבאנה על האספה ולא מסרו על כן לציריהם שום החלטות עליהן, ורק בהיות הצירים על האספה באו הרוב מהם, היינו הפחות-מתונים, אחרי ששמעו דרשות יפות על-דבר "שחרור הישוב" ונתפעלו מאד מן המליצות הרמות, והסכימו רגע לדרוש מאת הנדיב וחברת יק"א לחלק את העבודה בין העובדים, באופן שהנדיב והחברה יתנו שלשה-עשר מיליון פר' (שבעה לשכלול הפועלים וששה לשכלול הקולוניסטים) ואת הדעה יחוו אחרים. איני מסופק אפילו רגע אחד, כי כל אחד מן הנאספים ההם אם היה יושב בביתו והיה בא אליו איש להציע לו דברים כאלה בינו לבין עצמו, היה משתומם למשמע אזניו, כי כבר נודע המשל דאמרי אינשי: "מי שאינו משלם סכום אינו מחוה את דעתו", אבל על אספה כללית הכל אפשר… אבל סוף-סוף לא היתה זאת רק הסכמת יחידים ולא דעת העם. עוד זאת, גם היחידים האלה, בגזרם מרחוק גזרות על הנדיב וחברת יק"א לתת כסף ולשתוק, לא עלתה מעולם על דעתם, כי אם לא יקבלו הנדיב והחברה את גזרתם זאת אז תאמר המלאכות להם: "שקילי טיבותיך ושדי אחיזרי ". ודבר זה לא מכללא איתמר, שאין בהחלטות האספה שום רמז לזה, אלא בפירוש איתמר, הדרשות היפות לחוד, וההחלטות – לחוד. יכולים היו הנאספים "לדבר נשגבות ולבקש גדולות בשעה שהם עומדים על הבמה", אבל כשעמדו למנין החליטו להטיל על המלאכות להשתדל, שלא יודח איש מן הקולוניסטים ומן הפועלים, כי גם לזמן קצר לא יהיה שום שנוי לרעה במצב וכי התנאי שתהיה דעת הקומיסיה לחובה על החברה לא יהיה לעיקר (אם כן ותרו על שחרור הישוב!), ואיך היתה המלאכות רשאית לעבור על דברי שולחיה ולדרוש מאת הנדיב שיסלק את ידו מן הישוב, באופן שיצטרכו כל הקולוניסטים לעזוב את הארץ? עוד יותר יפלא, כי הדורש הזה גם עתה לא יוכל לסלוח להמלאכות את פשעה, כי קימה את החלטת שולחיה ולא שמעה לעצת יחיד החולק על האספה, אשר דרש "לבעוט בחסד", "להעמיד בסכנה את הפרט בשביל הכלל" (איזה כלל? וכי אם יבואו מעתה אחרים וייסדו קולוניות חדשות על יסוד השחרור יעכבו בידם?) – לא בטלה את החלטות בשביל דרשה יפה שערך, ולא דחו "חיי שעה (של הקולוניסטים) מפני חיי עולם (של מי?)", בעת אשר גם צירי הקולוניסטים שבשבילם דאגו האספה והמלאכות, התנגדו בכל כחם לעצת היחיד הזה, בדעתם כי בלא הנדיב אין להם תקוה ("המליץ" נומר 130 שנת תרס"א). אם כמרי הקתולים, בהיות כחם בידם, דאגו לנשמות קרבנותיהם בשעה שהעלו את גופם על המוקד, האם יכלה המלאכות להשתמש ב"הרגע ההיסטורי" ולשרוף את חומר הישוב נשמתו על פי תביעת איזה אידיאל מדומה? עוד זאת, בפאריז נתברר להמלאכות, כי אי-אפשר לדבר עתה על בטול דבר שאינו עוד בעולם, על בטול האפיטרופסות. אמת הוא, כי האפיטרופסות השיידית השחיתה את כל הישוב מיום הוסדה, אמת, כי ראוי שייד מצבת-קלון לדורות ולהגיד לדור את כל השערוריות עשה בעניני הישוב; אבל אחרי שאין צועקים על שעבר, ועיקר השאלה הוא: מה לעשות עתה? הלא יודעים אנו, כי עתה אין שום אפיטרופסות על הקולוניסטים, והנדיב אמר בפירוש, כי נכון הוא למסור את היקב להקולוניסטים ובלבד שיפטרוהו מקנית הענבים, שהוא מפסיד בהם סכום גדול מדי שנה בשנה. ואם אין להקולוניסטים קונים על הענבים מבלעדיו, היש איזה מובן לדרוש ממנו, שאחרי שהוא קונה מהם את הענבים והוא מכין מהם יין – ימסור עוד את היין הזה, קנין כספו, להקולוניסטים? מודים אנו, וצריכים אנו להודות, כי מיליוני הנדיב לא היו להקולוניסטים לתועלת גדולה, ובחסדי שייד הנם בלתי בטוחים במצבם כמו בשעה הראשונה, אבל היש לנו צדקה לדרוש מיד הנדיב עוד עשרות מיליונים בשביל שנכשל בשייד? בכלל עלינו להודות, כי לא על הפקידות בכללה צריך להתאונן, רק דוקא על הפקידות בשיטת שייד, שחבלה בזדון כל חלקה טובה בהישוב, כי באמת אין לך דבר צבורי שלא תהיה בו פקידות בתמונה זו או אחרת, ועוד יותר נחוצה פקידות בענין הישוב, שהחזיקו בו אנשים שלא ידעו בעניני עבודת-האדמה בכלל ובתנאי ארץ-ישראל בפרט. להיפך, עלינו להתאונן, כי לא היתה פקידות מומחית, ישרה ועם זה גם תקיפה לכל עניני הישוב מתחלה ועד עתה. אילו היתה פקידות כמו זו האחרונה לא היו קונים אדמת-חול של "ראשון-לציון", לא היו קונים את "גדרה" ואת "רחובות", שגם בהן החול מרובה הרבה על אדמת הזרע, לא היו מיעצים לשכלל קולוניות של עבודת גפנים על יסוד דברי איזה מדרש: "כשאתם נכנסים לארץ-ישראל לא תתעסקו אלא במטע תחלה, שנאמר: וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל", כי מלבד שאין למדים הלכות עבודת-אדמה מן המדרשות, הנה אין להשוות את זמננו זה לזמן המדרש, שאז לא היו בארץ בעלי האסורים בשתית יין; לא היו מניחים לרשים ולדלים לקנות להם כשלשים או ארבעים דונם ב"פתח תקוה", ב"וואדי חאנין" וב"משמר הירדן", מדת אדמה שאינה יכולה בשום אופן לתת אפילו לחם צר לבעליה, רק נותנת לו זכות לפשוט יד לתמיכה באשר שם קולוניסט נקרא עליו; לא היו מושיבים שמונים משפחות על שלשת אלפים דונם ב"זכרון יעקב", לא היו קונים את "ראש פנה" המלאה אבנים, לא היו קונים את "עין זיתים" המלאה סיד; לא היו קונים את "חדרה" עם בצותיה וקדחתה; לא היו מיסדים קולוניות קטנות שלעולם לא תוכלנה לשאת את הוצאות הצבור; לא היו מאבידים עשרות אלפי פר' דמי עניים ע"י סרסורים רמאים… כללו של דבר, אילו היתה פקידות טובה באמת, אשר להנדיב, גם לחברת יק"א לא כבד היה להשיגנה, - אז היה כל הישוב לשם ולתהלה. אמנם "נביאים" לא היו עוד בארץ-ישראל… אבל היו בה קולוניסטים עובדי-אדמה הבטוחים במצבם וקולניות מלאות כל טוב. לאסוננו, אין לנו פקידות כזו גם עתה. אבל אם לא נוכל לדרוש עתה מאת מנהיגי הישוב בפאריז דבר שהוא למעלה מכחם, שיביטו על הישוב כעל ענין לאומי, הנה יכולים אנו לדרוש מהם שיביטו עליו כעל ענין מעשי, מסחרי, שמעמידים בראשו רק אנשים מומחים ומוכשרים לכך. אין ספק, כי ראשי חברת יק"א, אם היו מיסדים איזה בית-חרשת המעשה, אם בכסף עצמם לטובתם, או בכסף החברה לתועלת הכלל, היו מעמידים בראשו מיכאניקים, אינזשנרים הבקיאים בעניני המסחר, למען לא יצא כספם לריק. בהישוב אינם עושים כך: על מקום שייד נתמנה המורה פאריענטי. מודה אני, כי הוא איש ישר ובעל מדות מוסריות, אם גם אינו מכיר את מקומו; אבל גם אני, אכבדה נא להתיצב לפניכם, לא חטפתי מעולם ככרות-לחם מן השוק ולא שלחתי את ידי בצלחת בגדו של חברי, האם זה יכשיר אותי לעמוד בראש ישוב? מה למלמד-תינוקות צריך להעמיד אגרונום מומחה בעל-כשרון מאנשי המעשה, אשר יוכל להכיר ולדעת את כל השגיאות שנעשו ע"י שיטת שייד, להסיר את המכשולים, ולתקן את כל העונות והפשעים שנעשו עד היום בהישוב; הוא יוכל להושיב קולוניסטים רבים מן הישנים על אחוזות חדשות להרבות בהקולוניות לישר בכסף שמסר הנדיב להחברה יק"א את כל ההדורים. באין איש כזה ראוי מאד לחשוש, שמא יתם הכסף לריק, כאשר לא הועילו כל מיליוני הנדיב עד עתה. וקרוב לודאי, כי בקשה כזו היתה מתקבלת ברצון מאת חברת יק"א, כי לה הלא אחת היא, אם יהיה מורה בראש הישוב, או מומחה לזה, ואז היינו יכולים לקוות, כי לפי טבע הדברים היה מצב הקולוניסטים בא מעט-מעט עד שכלולו הגמור. אבל גם בזה אשמים אנו בעצמנו. מראש נקל היה לדעת, כי המלאכות לא תביא כל פרי, כי הנלהבים שהיו באספה הכללית הציגוה מתחלה במצב שאין לו שחר. הנה הקומיסיה שנמנתה באודיסה לשאת-ולתת ע"ד שאלת הפועלים ראתה תיכף כי היא במשעול צר מאד. מצד אחד נמצאים בארץ-ישראל כארבע מאות פועלים תלויים באויר, אשר לשכלולם דרוש כשבעה מיליון פר' וגם זמן רב עד שתהיה אדמה לכך; מצד השני יכלה לקוות לכל היותר על סך מיליון פר', ורק בתקוה בעלמא, מבלי שום בטוחות בזה, סך שלא יספיק גם לשכלול מאה משפחות ופרנסתם עד השכלול. על כן החליטה הקומיסיה לבקש מחברת יק"א ליסד קולוניה בעד ששים או שבעים פועלים ולכונן מיני עבודה אחרים בעד שאר הפועלים. כמדומה, כי גם חכם כדניאל לא היה מוצא דרך יותר נכונה לפתרון שאלת הפועלים, - והנה באו הנלהבים וערבבו את המוחות, עד שהחליטו באספה הכללית בחדא-מחתא לשכלל את הפועלים רק על הקרקע (כלם במשמע, שהרי העירו כי חברת יק"א לא תאבה לפתור את השאלה לחצאין) ושתהיינה עבודות החרושת רק כסניף לעבודת-האדמה! הנה בקולוניה אחת בגליל יש אנשים אשר לא יכשרו לשום עבודה. אפשר, כי בבואם להקולוניה, בהיותם עוד בחצי ימיהם, היו יכולים להתרגל בעבודת-אדמה, אבל שמונה-עשרה שנה היו אוכלים ואינם עושים מאומה ונתפרנסו מחלוקה שנתן להם שייד, מלבד מה ששכר להם פועלים לעבוד בכרמיהם, שאיזו מהם לא ידעו גם את מקומם בהקולוניה… ועל כן עתה בזקנותם אינם מוכשרים עוד בשום אופן לשום עבודה גופנית. לכאורה ראוי היה לתת לאנשים כאלה איזה סכום שיעזבו את הארץ ויתפרנסו בתור חנונים וסרסורים במקום שדרושים אנשים כאלה, ולהושיב על מקומם אנשים מוכשרים לעבודה, כי לפרנס בדרך "חלוקה" קולוניסטים הוא דבר שאין לו תפיסה בשום מוח. אבל גוזרי גזרות על החליטו אחרת: לבלי יודח מן הקולוניות שום איש! הנלהבים נמשכו בכל כחם אחרי דרשה יפה אחת, כי צריך לפאריז לא רק לתפלה, כי גם למלחמה, ולמטרה זו החליטו שיהיו בהמלאכות עשרים צירים, שיכנסו בתוכם גם מנעימי-מלל, דוהרי-דולקים, שהמלאכות תשא עליה "חותם דימונסטרטיבי", שתערוך "מחאות בפומבי", תקרא קונגרס למלחמה על יק"א וכאלה. אם היו ראשי חברת יק"א נבהלים מקול הקורא לא אדע, אבל גם תינוק דלא חכים ולא טפש צריך היה להבין, כי החלטות כאלה צריכות להשאר בסוד עד שתבוא המלאכות כשואה על פאריז ותלכוד אותה במחאותיה. אבל כתבנינו חשבו זאת למותר, ואולי גם למחסור, ותיכף תקעו והריעו במכתבי-העת העברים וגם היוצאים לאור בשפת רוסיה בתוכם, כי פני המלאכות מועדות למלחמה. כל איש יבין, כי על-ידי זה הגיעו הדברים האלה גם לראשי חברת יק"א עוד כשני חדשים לפני בוא המלאכות (ובאמת כן היה, עי',המליץ" נומר 45 בהידיעה מפאריז), ונקל לנו לשער, איך הביטה החברה הזו מראש על מלאכות כזו עוד לפני בואה!… היפלא, אם החברה הזו לא נזקקה כלל להמלאכות?… לחנם יזעף לבנו על אחרים בשעה שאנו בעצמנו סלפנו את דרכנו: דרשנו יותר מדאי, באנו בהצעות ששום איש לא ישמע להן, ועוד לפני בוא המלאכות לפאריז הבאשנו את ריחה בעיני אותם בעלי-היכולת, שלעזרתם היינו זקוקים. "עבדות!" – הנני שומע קול גבורי המליצה שבנו. – כן הוא! אענה – יאי עניותא שונא אותו. אם אנו בעצמנו אין אנו עושים כמעט מאומה, עלינו להרכין את ראשנו לפני אחרים העושים יותר ממנו… יאמר לו אותו "תנא ברא" כי להעם שהוליד את הנביאים לא יתכן להתרפס לפני איתני-ארץ להשיב לו את ארץ אבותיו; ישב לו ויחכה במנוחת גאותו עד שיבוא החולה הנגוע מפתחי-רומי ויגאלנו, או עד שיבואו איתני-הארץ ויתרפסו לפנינו, שני תנאים שבאפשרותם דומים הם איש לחברו, - אבל עלינו להחזיק בדעת מאן-דאמר אחר: "תמה זכות אבות", סברה שנתקבלה כהלכה למעשה גם במשלי הילדים. אם כבוד הנביאים עודנו חופף עלינו הלא לא נמחתה גם חרפתנו, שמסרנו בידינו בלי שום סבה את ארצנו לפומפיוס נגיד רומא; כבוד הנביאים עודנו חדש עמם, – אל נשכח כי לפניהם לא התרפסנו כלל, והיו גם מקרים שהרגנו אותם, אבל לפני הורדוס התרפסנו והתרפסנו… כדי לכפר את הפשעים האלה עלינו להתרפס ולהתרפס עד אין קץ גם לפני איתני-ארץ, גם לפני בעלי-היכולת שבקרבנו. אך למה לי לעורר רפאים מדברי-הימים, די לנו ההוה. עשרת מיליונים לרפא כחמש מאות קולוניסטים מן ההריסות שהביא עליהם שייד ואינם יכולים לשכלל על הקרקע אפילו חמשים פועלים. ואם עם כזה, שאינו עושה מאומה לישוב ארץ אבותיו, עודנו בא בכח שטר על ארץ האבות ומגיס לבו כלפי אחרים, שבכל אופן עושים ויכולים לעשות איזה דבר – הנה גם אמץ-רוח כזה ראוי "להכתב לזכרון לדורות במגלת-תענית של הגלות". אל יחשוב הקורא כי במאמרנו הנכחי נעמיק חקר בבנין העין לכל משפטי וחקי חכמת־הנתוח (אנאטאמיע) והטבע (פהיזיק), לדרוש אחרי מהות ומזג כל עצבי העין ועורקיה ותעודותיהם, לגלות מפלאות כח הראות השוכן בקרבה, השונה אצל כל איש ואיש, ונחוצות רק ללומדי חכמת הנתוח והטבע, ואינן דברים השוים לכל נפש. ויחידה סגולה השואפים לשתות לרויה ממעיני הדעת ולחשוף תעלומות הבריאה בבנין גויתנו, ימצאו חפץ בספרי הטבע וחכמת הנתוח להרוות צמאונם. מטרת מאמרנו עתה רק להראות לעין כל יפי העינים ויקר תפארתן, להוכיח בעליל כי אמנה הנה ראי מלוטש לנפשותינו, לחזות בהן כל רגשותינו ומזג רוחנו. והדעת הזאת תהי נעימה בלי ספק לכל אדם באשר הוא אדם, ממנה ידע מה לקרב ומה לרחק ויכיר איך להבדיל בין דופי ליופי. יפי העינים. בדברנו על דבר העין ויפיה לא נשים הבדל מעט, אבל הוא כמעט לא נראה לעין החוקר. בכל ימות עולם ובכל עמי הארץ שרו המשוררים ויהללו יפי העינים. מכל יצורי גויתנו האבריה אין גם אחד המהולל ברוב התשבחות כהעינים, אשר להודן ויפין העירו המשוררים קוי כנוריהם המליצים הרבה לדבר עליהן גבוהה גבוהה, וכל לב יגיל ברעדה וירחש להן כבוד ותהלה בכל דור ודור. מדוע כה רב ורם ערך יפי העינים? מה הוא הקסם הנפלא המושך אבירים בכחו, הנשקף מהספירים האלה? השאלה, במה זכו העינים לכבוד כזה, התעורר בלב כל משכיל האוהב להתחקות על שרשי סבת כל הנעשה סביביו ויודע חק ומשפט לרגשותיו. ולמען תהי לאל ידנו לחשוף חין ערך העינים ולגלות כל שכיות חמודותיהן, עלינו לדעת כי היופי הזה תלוי: 1) בתמונת העין וציורה החיצוני, 2) בצבע בבות העין, 3) באור העין וזיו נגהה אשר תפיץ סביביה. ובעת אשר תמונת העין, צבעה וזיוה יתאימו בד בבד עם רגשי היופי אשר בנו, אז נקרא לעינים כאלה "יפות", ורב כחן למשול על לב אנוש, ולשפוך סביביהן רוח חן ויופי. 1) תמונת העין וציורה החיצוני, תמונת העין אשר זכרנו איננה תמונת תפוח־העין הממלא כל רחב ועמק חור העינים. התפוח הזה איננו שונה אצל איש ואיש, ותמונת כדוריותו לא תעלה ולא תוריד ביפי העינים. אנחנו רק אל תארה החיצוני ואל ציורה ודמותה הנראים לעינים נשים פנינו במאמרנו, ולכן בשם תמונת העין נכנה חלק מן התפוח, הגלוי בעת אשר העפעפים פתוחים; ובכלל ציור העין יבואו גם העפעפים וגבות העינים הסובבים אותן ומוסיפים להן הוד ויופי ולוית חן, אם רק יפיקו רצון מאת רגשותינו, היודעים להבדיל בין טוב לרע ובין יופי לדופי. כל עין ועין תשיג תמונתה החיצונית ע"י הסדק והחתך בין העפעפים, אשר בהפתחם יגלו לנו חלק מן תפוח־העין ויתנו לו תמונה ידועה. לפי גודל הפתח הזה נקרא את העינים גדולות או קטנות, ולפי צורות תמונת העין החיצונית בין העפעפים, השונות מאד אצל כל אדם, נאמר כי העינים האלה עגולות, ואלה ארוכות, אלה כמראה־שקדים ואלה כמראה סדק וכדומה תמונות מתמונות שונות. יפי העינים תלוי ראשית כל בגדלן. אם הסדק והפתח בין העפעפים הוא רחב וגדול, אז העינים הן גדולות ויפות ומהן יציץ מבט־כבוד והדר. אך בכל זאת אם תעלינה בגדלן יתר על המדה הדרושה, או כי תהיינה עגולות מאד, אז תאבדנה חנן והודן, ועינים כאלה נודעות בשם "עיני־העגל". והנה כאשר רבו תמונות העין וצורותיהן, כן רבו גם טעמי האנשים, ואת אשר יבחר האחד ירחיק השני ולפעמים לא רחוקות נראה שנים נחלקים בדעותיהם בבואם לחרוץ משפטם על איזה דבר, היפה הוא אם אין. אמנם בכל זאת יש יופי גמור, יופי שלם בלי כל מגרעת, ככל חקי היופי אשר שמו בעלי המליצה והשיר והחרשים והצירים מימות עולם. את היופי הזה נתאר תמיד ברוח הדמיון, ורק לפעמים רחוקות נמצאהו בארצות החיים, ואז נשיש עליו כעל כל הון, ועלי הגיון בכנור או על כנפי המליצה נביע לו רגשי כבוד ותהלה. בכל המון תמונות העינים רק על שתים מהן שפוך רוח חן ויופי. עינים כאלה נראה בפסילי־שיש מעשי ידי יוצרי־פסל משנים קדמוניות. התמונה האחת היא: העפעף העליון עגול כקשת ושני קצותיו יפרדו מעט לימין ולשמאל אחרי התאחדם עם העפעף התחתון. כן הנה עיני האלילים יופיטער, יונא ואפאללא לפי הפסילים הקדמונים ארוכות ופתוחות לרוחה וקצות עפעפיהן כפופות לצדדים. המשורר האמער היוני יעיר סיתרי כנורו וישיר שירי תהלה לכבוד עינים כאלה, וכל העמים הקדמונים נתנו היתרון והשבח לעינים גדולות ולפיהן ערכו הוד הפנים. הסופר פליניוס יספר גם כן כי המשוררים הרבו להלל עינים גדולות ויחלקו התולים וכלמות לעינים קטנות. עינים גדולות העידו, לפי דעת הקדמונים, גם על יתרון הכשר דעת בעליהן ורוב חכמתם. פאלעמאן יספר כי עיני סאקראטעס הצטינו בגדלן, וזאת היא התמונה אשר מצאה חן בעיני משוררי כל דור ודור. אך ביותר מוקטר, מוגש לעינים כאלה שיר ושבחה מאת המשוררים הערביאים, אשר המשילו אותן לעיני אילת אהבים ויעלת חן. ואמנם עיני החיות, הנעימות האלה, הגדולות, הפקוחות והעגולות, במאזנים תשאנה יחד עם רגשי החן והיופי אשר בטעם בני־שם, ולכן יהללו בשירי אהבים גם עיני הצבאות ואילות השדה. ולא רק יוצרי פסל, כי אם גם הצירים המהוללים הקדמונים בחרו בעינים כאלה לפאר בהן פני יצורי כפיהם. התמונה השניה, היפה גם היא כראשונה, היא תמונת־השקדים. העפעפים אינם פתוחים כל כך לרוחה, וארוכים יותר מבראשונה, ושטח תפוח העין הנראה ביניהם הוא בדמות שקד. התמונה הזאת מלאה חן ונעם, וקוי צורתה מתפשטים כגלים לכל עבר. ווינקעלמאן יראה לנו עינים כאלה בפני אלילת היופי "ווענוס". כן נמצאן בפני ניאבע. העזיאד יתן להן תשואות חן בשיריו הנעימים. הצירים בימינו יתנו לפעמים היתרון לעינים כאלה על העינים אשר בתמונה הראשונה. בהציור הנודע בשם "היוצאת במחול" תאר הציר המהולל ריכטער עינים כאלה בכל יפין ותפארתן. עיני עמי איטליא וספרד מצוינות ביפי התמונה הזאת. משוררי ההודים הנעימו זמירות ויעלו על אברות מליצתם הוד עינים כאלה עד לשחקים, ואחרים באו ויוסיפו להפליג בשבח עינים ארוכות, המגיעות גם עד האזנים!! המצרים הקדמונים נתנו גם הם יתר שאת ותהלה לעינים ארוכות, ובכל ציוריהם הרבים בבתי מעונותיהם ובקברות מתיהם, נראה תמונות עינים כאלה, וכן גם במצבות זכרון באשור נראה תמונת העינים ארוכות מאד ומגיעות כמעט עד האזנים. עינים ארוכות כשקדים יפות רק בעת אשר הזוית החיצונה שלהן והזוית הפנימית נמצאות במישור ואין אחת גבוהה מחברתה. אמנם אם הזוית החיצונה גבוהה מהפנימית, וכל הסדק אז בשפוע, אז תאבד העין חנה, ובין עינים שאינן יפות תמנה. ועינים כאלה, ארוכות ומשופעות, בהנשא הזוית החיצונה על הפנימית נפגש אצל הטטרים, החינים, והקלמיקים. וכן אם הזוית הפנימית תרום למעלה והסדק ילך בשפוע, אז יתקלקל הוד העינים ולא יהיה להן עוד כל הדר. שתי תמונות העינים היפות אשר זכרנו, תדרשנה כי שטח הפנים סביבותיהן יהיה מלא ודשן, ורק אז יפעלו עורקי העפעפים פעולותיהם מבלי מתלאה ורפיון, והעינים אז יושבות על מלאת. גם בשיר השירים לא תשכח האהובה להלל יפי דודה, כי עיניו "יושבות על מלאת". אכן אם סביבן שולח רזון אז ידוד גם תפארתן מהן, ומראיהן עמוק משטח הפנים, גם עורקיהן ועצביהן יחלשו וכחם ירף; התוגה והצער, הריש והעוני הם הם יאריכו למעניהם ויחרשו סביב העינים שוחות עמוקות, ימוצו לשדן ויגזלו יפין, גם יכבו זיו נגהן מצב גבות העינים ונטיותיהן יחליפו תאר הפנים ויראו לעין כל את רגשות הלב. למשל, בהנשא קצות הגבות הפנימיות למעלה אז נראה על הפנים עקבות רגשי כאב ומצוקה; ובהנשא קצות הגבות החיצונות למעלה אז נראה גלוי רגשי ששון ושמחה. תנועות גבות העינים תלויות הן ברגשי האיש, ורק כאשר ישארו במצב אחד אז נוכל לשפוט על מצב האיש וטבעו. היפפאקראטעס אמר עם הספר: בגבות עינינו ישכון חלק מנפשנו, אנחנו נשאל ונתן מענה, מסכימים או ממאנים בגבות העינים. הגאוה תשים קנה בחדרי הלב, אך בהביטנו על גבות העינים נכירה כרגע. אצל אנשים טובי הלב ורכי המזג, שמחים בחלקם ואוהבי אדם, נראה גבות עינים ישרות ושאננות מתעגלים כעין הקשת. אצל מעמיקי הגיון יושפלו גבות העינים וישתרעו במישור וקצותיהם בגבה אחד. אצל נוגים ועצובים ירומו קצות הגבות הפנימיות למעלה, ואצל אנשי מדון ותגרה, מחרחרי ריב ומצה, ילכו גבות העינים ארחות עקלקלות, פעם ירומו ופעם ישפלו, ויראו 2) צבע העין. עינים שחורות או עיני תכלת הרקיע, נחשבו מאז מעולם ליפות ונעימות, ורוח חן וחיים הוצק בהן; יען כי הצבעים האלה הם נקיים בלי ערבוב, לא כן יתר צבעי בת־עין המעורבים מצבעים ולא נדע לכנותם בשם ואינם מתאימים עם רגש היופי. עינים ירוקות או צהובות, אמוצות או צבועות בצבע אפר לא תפקנה רצון מאתנו, וביותר עינים צהובות היו כבר למשל ולשחוק בפי כל מוכיח לרעהו מומו. עיני תכלת הנה כמעט תמיד עדים נאמנים על מזג רך וענוג, על נפש טהורה ונאמנה. צבע התכלת נחשב מאז מעולם לסמל דמות האמת והאמון. פרחי תכלת היו תמיד לאות על טהר רגשות הלב ועל התמדת האהבה. עיני תכלת תפקנה זיו נעים ורך ולא תחצבנה להכות אש כעינים שחורות, ולכן נראה בהן רך הנפש, ועינים שחורות מעידות על מזג חם וסוער, על רגשות לוהטים הנוחים להתפעל; אך שתיהן נחשבו ליפי־פיות בפי כל משוררי דור ודור, ואין יתרון מצד היופי לאשה על רעותה. ובכלל נוכל לאמר כי העמים האוהבים צבעי זהר ואור יתנו היתרון לעינים שחורות, והאוהבים צבעי זיו־רך ימצאו עיני תכלת מתאימות עם רגשותיהם; ולכן אצל העמים היושבים בארצות הדרום נראה עינים שחורות יורשות זר התהלה מפי כל לשון ועט, ואצל העמים השוכנים בארצות צפון תמצאנה עיני תכלת כבוד כזה. משוררי אשכנז המהוללים העירו כנורם לכבוד עיני תכלת, וכה דברי היינה המשוררים הסכינו מכבר לדמות עיני תכלת להפרחים מצבע זה, וכן להפך יכנו פטורי ציצים ופרחים בשם עינים ורסיסי טל אורות בשם דמעות. המשורר דערשזאווין הרוסי יהלל בשיריו ג"כ עיני תכלת, והמנצח בנגינות המהולל גלינקי יקרא: אך המשורר וועלטמאן יהלל לעמת זאת עינים שחורות, וכה דבריו: וכן גם קאלצאוו יאמר: נקל להבין כי דעות איש פרטי ע"ד היופי לא לעולם ישאו בד בבד עם דעות העם אשר יצא מקרבו; ולכן לא נתפלא לראות את ביראן נותן היתרון לעינים שחורות, וכמהו גם המשורר האשכנזי פלאטען ישורר לכבוד עינים שחורות, אך יהלל גם עיני תכלת, וכה דבריו: משוררנו י"ל גארדאן יהלל עיני תכלת לפי רוח משוררי צפון: "עיניו ספירים" (אסנת בת פוטיפרע); אך המנוח סמאלענסקין יהלל תמיד עינים שחורות בדברו מבנות ישראל, ויזכיר עיני תכלת לתהלה רק בתארו פני אחת מבנות העמים, ובזה נראה כי ידע להבדיל רגש היופי בין בני שם מעמים אחרים. ובכלל עינים שחורות מצויות יותר בין בני ישראל מעיני תכלת, כטבע כל עמי ארץ הקדם. בשירי עמי רומא נמצא תהלת עינים שחורות. הערביאים יתנו כבוד ויופי לעינים שחורות, עד כי נביאם מחמד בתורתו האלקוראן, אחרי תארו עונש הרשעים בגיהנם יאמר: "אך מושב תמימים בגנות נעימים (י"ח, י"ט, כ') שם ישבו סרוחים על מטות שן, ובתולות שחורות־עינים תהיינה להם למנה". וגם החינים יהללו עינים שחורות, ובאספת שירי־אהבים שי־קאג ידבר: 3) אור העין וזיו נגהה. יפי העינים תלוי ג"כ בקרני האור היוצאים מן העין אחרי קבלתה אור השמש או האש, והם כמו הקרנים הנזרקים לאחור מראי מלוטש הבולט באמצעיתו. ואף כי רגשות נפשותינו לא יוכלו להמעיט או להרבות אור הקרנים האלה, המשועבדות לחקי הטבע ועושות פעולותיהן מבלי דעת וחשבון; בכל זאת מקרי יום יום יוכיחו לנו כי רבה פעולת רוחנו ורגשנו על האור היוצא מן העינים, להגדילו או לכבות נגהו. אור העינים תלוי בתמונתן החיצונית בין העפעפים, ולעמת שתגדל התמונה הזאת כן ירב גם אורן וקרנים להן המפיקות נגה וחיים סביבן, ולכן עינים גדולות מצוינות בשביבי אור חיים. כל מקרי החיים המעוררים בלבננו ששון ושמחה והמחממים רגשותינו באש החיים, יאלצונו לפקוח לרוחה את העפעפים, ואז תפיצנה אור יקרות; ולהפך, המקרים השוכנים כאבן מעמסה על חושינו, התוגה והעמל, יקטינו תמונת העין, יכבו אורה ויפרשו עליה צל הענן למסך. תנועת העפעפים הגוללים אור מפני חושך וחושך מפני אור חליפות, תוסיף חיים ורגש בהעינים, ובצדק נקרא תמיד, כי העינים הן ראי מלוטש ובעדן תציץ הנפש בכל רגשותיה. העינים הנעשות בידי אמן בפסילי שעוה, אף כי נתפלא לראות בהן חכמת האמן, לעשות בשעוה עינים כעיני איש חי מבלי החטיא השערה, בכל זאת תקוץ נפשנו להביט עליהן זמן חיים ורגש, כי תמיד הן פקוחות ועפעפיהן ישבתו מבלי כל תנועת חיים; לא כן עינים מעשה־אמן היושבות בחור העין של האיש אשר אבד עינו ע"י איזה סבה, הנה לא נוכל כמעט להבדילן מעינים חיות וקימות. העין המתה הזאת תמצא חיים ורגש ע"י תנועת עפעפיה, וע"י חלוף האור והצל עליה. והאמן לא נוכל כי יש בידי האיש הזה להוציא עינו ממושבה בלילה ולהשיבה למקומה בבקר בבקר! צבע העין יועיל ג"כ להוסיף או לגרוע ברק העינים; ועינים שחורות תחצבנה זיקי אש חיים רב יתר מעיני תכלת וצבעים העין גם בצבע חלבון העין, ואם צח ולבן הוא אז יפיק רצון מאתנו; ואם עכור וירוק הוא או אדמדם ע"י כאב או נדוד שנה, אז ישחית הוד העינים; ולכן תהלל האהובה עיני דודה לאמר: "עיניו כיונים על אפיקי מים רוחצות בחלב". והנה אף כי עיני בנות ישראל מצוינות יותר בשחרותן ובזהר מבטן; בכל זאת עוד הוסיפו לצבוע אותן או להוסיף נגהן, או לתת להן מבט רך וענוג כעיני יונים המהוללות, לא רק בנשים כ"א גם באנשים (שה"ש). עננים קשים, הרי סערה, הצטברו על שמי הישוב. הסכנות אינן ישוביות בלבד, – והן כשלעצמן מלאות אימה – אלא גם מדיניות. ימים אלה אשר אמרנו כי הם יהיו לנו ראשית פעולה ישובית מחודשת, הפכו לימי אבל. ואבל זה עלול עוד לגדול, אם לא יקום בנו הכוח להגיד די. אנו נתונים בתוך סבך איום. פקידות מחוסרת כל חכמה של הנהלת המדינה ונעדרת כשרון לפתור שאלות פשוטות ביותר, שאלות הסדר הציבורי; והיא מזניחה שימוש בכוח במקום שזו חובתה להשתמש בו, ולעומת זאת היא משתמשת בכל כוחה, ללא מעצור, באכזריות ובגסות, במקום שאסור לה להשתמש בו. ומעבר מזה – קבוצת אנשים בקרב הישוב העברי, אשר כאילו העמידה לה למטרה לערער את יסודותיו הארגוניים של הישוב ולהפיל אותו לתוך תהום דמים. לא נחדל להאשים את הפקידות הארצישראלית על גסותה ואכזריותה לאדמיניסטרציה שלה בארץ. על-ידי יחס של הפקר לדם אזרחים – לא יקום שקט בארץ, ומשטרה קטלנית, המכה הכה ופצוע ללא הבחנה וללא דין, היא האחראית אם מעשיה יתפרשו כקריאה לבני עולה. האשמים במעשי-פשע אלה מוכרחים להתגלות ולשאת את עוונם. אולם חובתו של הישוב להשתחרר גם משלטון קבוצת האנשים ההיא, הממלאה תפקיד פרובוקציוני לטובת צרכיהם של צוררי התנועה הציונית ואויבי הישוב. על-ידי הסתה גסה, קריאות בלתי פוסקות לנוער "למרוד" ו"לפעול", על-ידי הפרזה והגזמה צעקניות, תוך קלות-ראש מדינית מבהילה, אשר בעזרתן חשבה לפתור אחת השאלות המסובכות והכואבות ביותר אשר לפנינו בארץ, הביאה הקבוצה הזאת, המתרכזת סביב העתון "דואר היום", חלק מן הישוב להתרגזות ולהתרגשות העוברות כל מידה. האנשים האלה החליטו לנהל על אחריותם הם ולפי תפיסתם הם את הפוליטיקה של האומה כולה.כל הישוב הביע את התמרמרותו על הפרעת ה"סטטוס קוו" על-יד הכותל, ואילו הפוליטיקנים האלה לא הסתפקו בכך ויצרו ועדים מיוחדים,בכונה ברורה להפחית מסמכותם של המוסדות הלאומיים. עשרות אלפים יהודים, מכל הארץ, נהרו בערב תשעה באב ירושלימה והיה זה ביטוי נאמן לכבוד אשר היהודים השבים לארצם רוחשים לשריד זה של עצמאותם. ולמחרת היום התארגנה "הפגנת רחוב" – וכמה עשרות צעירים שיצאו החוצה, אך השפילו במספרם הפעוט ובהתנהגותם העלובה את כבוד האומה ואת כבוד הכותל. הפגנה זאת היתה הראשונה של יהודים המכריזים על ציונותם, שעברה ברחובות הבירה מתוך קריאות-איבה לממשלת הארץ, כאילו למרות כל חטאי פקידיה – היא איננה הממשלה של הצהרת בלפור; מתוך קריאות-בוז להנהלה הציונית, כאילו אין ההנהלה הזאת למרות כל שגיאותיה – ממשלתנו, הממשלה אשר העם הציוני שם לעצמו. על-ידי ההפגנה העלובה הזאת ניתנה לפקידות הארצישראלית אמתלא מזויפת, אולם נוחה מדי, להרשות הפגנה אחרת אשר גרמה ליהודים עלבון קשה נוסף. לאחר שתי ההפגנות האלה רבתה המתיחות בעיר ותעמולת ההסתה לא פסקה לשם הפגנה פוליטית, שהביאה להפרעת ההסכם על כיוון ההלויה ללא צורך. וכה גדולה ההעזה, כה רב טמטום לבם של האנשים האלה, שהם הכריזו על אשמת המוסדות הלאומיים במותו האכזרי של מזרחי ועל ראשי המנהיגים הציוניים שמו את דם הצעיר הזה. מן הסבך הזה שנוצר בישוב לא נצא לחיי שלום, לא נוציא מהלבבות את הרעל וההרס שחדרו ביחסינו עם העם הערבי היושב בארץ, כל עוד נמשכת ההפקרות הבזויה הזאת, כל עוד קבוצות קטנות של אנשים מחוסרי-אחריות לא יכנעו לפני הישוב ולפני התנועה. כי יש בארץ ישוב מאורגן. יש לעם העברי תנועה ציונית עולמית. לאלה, לאלה בלבד, השלטון על האומה וההנהלה הפוליטית של האומה. הועד העלוב ההוא שקרא לעצמו "ועד הגנת הכותל", צריך התפזר ולהסתלק מן הענין שאינו שלו. על הנוער לעמוד לפקודת הנהלת האומה בלבד. בל יעיז איש לקרוא עתה להפגנות-רחוב או לארגן אסיפה פומבית לשם מחאה בענין הכותל – בלי ידיעת המוסדות הלאומיים ובלי הסכמתם. תיפסק תעמולת ההסתה. ימצא נא הישוב הזה, אשר עיני האומה כולה נשואות אליו ובו היא רואה ראשית ואחרית תקותה, ימצא נא הישוב הזה, המשולל כל אמצעי כפיה, – כוח פנימי להכריז על "מצב החמור בקרבו. ישלוט נא על עצמו מתוך התגברות ומשמעת. אז יתפזרו העננים, דם לא יוסיף להישפך, ותיעלם השנאה בין היהודי והערבי הגרים בארץ הזאת. ואז רק אז, נוכל ללחום, בדרכים ובאמצעים אשר הם לכבוד הישוב והתנועה הציונית, בעד זכויותינו ונגד מתנגדינו בכל מקום שהם. ט"ז אב תרפ"ט (22.8.1929) אוי, אוי, אוי משבר. אוי, אוי, אוי משבר! בארץ רחוקה ומרחקה, מעבר לנהר גוזן וערי מדי, מעבר להרי חשך ונחל סמבטיון, היה היה עם בודד וקטן, ואולם נפלא מאד בדרכיו. את כל ברכותיו הריק האלהים לעם הנפלא ההוא. ארץ ברוכה ומבורכה נפלה לו לחבל: ארץ דשנה ופוריה, ארץ גבעות ועמקים מרהיבי עין ומשמחי לב. ומסביב לארץ ההיא השתרעו הרים גבנונים, אשר שיאם לעב הגיע, ואשר כחומה בצורה לא נתנו לכל צר ואויב לבוא בשעריה, ולא במתנות מן הטבע בלבד כי רוח דעת ותושיה, רוח צדקה ומשפט, רוח שלום וידידות היתה נסוכה על פני כל העם מקצה. שלום דבר אל שכניו מסביב ועל שלום התענג בקרב ארצו פנימה, ביד חרוצים עבד את אדמתו הפוריה ולא ידע כל מחסור. ובכל זאת לא היה העם ההוא מאשר בארץ. אמונה ודת אלהים חסרו לעם ההוא, ומבלעדיהן הלא אין אושר ואין חרות הנפש. אמנם היתה בימי קדם גם לעם הזה דת־אל ככל העמים, אשר על פני האדמה. גם חבר כהנים היה לו, גם היכל רם ונשא התנוסס בהדרו בעיר הממלכה, ואל ההיכל ההוא התאסף העם בימי צום ועצרה לשמוע אל הרנה ואל התפלה. אפס כי ברבות הימים שחתו הכהנים את דרכם, ובהיות עינם ולבם רק אל בצעם, לא ידעו למשוך את לב העם אל בית מקדשם. ובבוא העם לדרוש את האלהים ויטיפו לו הכהנים דברי שוא ותפל מרבה להכיל, עד כי קצה נפש העם במוסר הבליהם, מעט מעט הוקיר העם את רגליו מבית אלהיו, וברבות הימים חדל להראות שמה גם אחת בשנה. מעט מעט חדל העם לפלס את אורח חייו על פי התורה, אשר הורוהו כהניו, עד כי נשכחה כמעט כלה מקרב לבו, ואלה השרידים, אשר האמונה באלהים לא נכחדה כלה מלבם, שפכו את שיחם לפני האלהים איש איש בחדר משכיתו או על ערש משכבו, אך אל ההיכל לא באו עוד. והכהנים, בראותם כי יבש מקור מחיתם, נפזרו גם הם לכל רוח – לסחור את הארץ או לעשות בכל מלאכה. ורק ראש הכהנים לבדו, איש תם וישר, ורק חדל־אונים להשיב אליו את לבות העם, רק הוא לבדו לא יצא מן המקדש, ואיש כל זה קרה ויהיה עוד לפני מאות רבות בשנים, ועתה אין זכר עוד לכל הדברים האלה. הדת וכהניה כבר נשכחו מלב העם, ורק באחד הרחובות, אשר בקצה עיר הממלכה, תראה עוד חרבה בודדה ושוממה, אשר תעיר פחד וזועה בלב כל הקרב אליה. איש לא ידע עוד, מה היה משפט הבית הזה ותעודתו בימי קדם, אך אמור אמרו, כי בחרבה הזו יקננו שדים ורוחות רעות, העם הזה, אשר כמעט חדל להאמין באלהים, האמין בשדים לא־אלוה ויירא מפניהם מאד. עזבו בני העם את דתם ואת אמונתם באלהים, בכל זאת שמרו עוד תום ויושר בכל דרכיהם, ויהיו נזהרים לבלתי עשוק ולבלתי הכלים איש את אחיו גם בדבר שפתים. אפס כי חכמי העם חשבו את התום ואת היושר לא אלהים כי אם למצות אנשים בלבד, באמרם, כי לולי התום והיושר, כי עתה איש את אחיו חיים בלעו. והם לא ידעו ולא הבינו, כי הדת, אשר גדל העם על ברכיה בימים מקדם, היא היא, אשר נתנה בלבו את התום ואת היושר, היא היא, אשר זרעה בו את זרע האמת והצדק. ואם לא תוסיף הדת ימים רבים להראות את פעולתה על העם, מי יודע, אם לא יכחד האמת והצדק מפני זרע העמל והאון, אשר יבואו לרשת את מקומם. הן יצר לב האדם רק רע מנעוריו. ומאשר לא היתה למרבית העם ההוא כל דת־אלהים, על כן לא ידע גם חג ומועד. יום מימים לא נבדל בעיני עם הארץ. בשבוע ושלש מאות ששים וחמשה ימים בשנה היו לבני הארץ לימי עבודה ומעשה. ימי מנוחה ושעשועים, ימי חג והתרוממות הנפש לא ידעו האנשים, גם אל ערגו רוח כהה ועצבת על כל הליכותיהם וגם על חזות פניהם. בעצבון עבדו האנשים ההם את עבודתם, ובעצבון אכלו גם את לחמם כל הימים. וימים רבים עברו על העם הזה ושנים חלפו באין פרץ ובאין צוחה, ופתאם והנה הוה נשמעה בארץ וזעקת שבר מקצה הממלכה ועד קצה. בבקר לא־עבות אחד, והכרוזים, אשר בארץ ההיא, העבירו את השמועה הלא טובה, כי אחד מגדולי הממלכה אבד את עצמו לדעת. הכרוזים – אלה המה הרצים רוכבי הרכש, אשר היו עוברים בבקר בבקר בכל חוצות קריה להכריז באזני העם את דתי המלך ומצותיו, וגם את כל החדשות, אשר תקרינה בארץ דבר יום מיומו, וגם את המחשבות החדשות, אשר הורו והוגו חכמי המדינה ונבוניה. עד מהרה הקיפה השמועה הרעה את כל העיר ותהי לשיחה בפי כל. איש את רעהו שאל בתמהון: הלא בורך האיש גם בעושר גם בכבוד, הלא אשה יפת־תואר לו ומצניעה לכת, גם ילדים נחמדים כשתילי זית סביב לשלחנו, ומה הגיע אפוא לאיש הזה, ומה ראה על ככה לטרוף את נפשו בכפו? לעת ערב שככה סערת העם, ובעלות איש ואיש לנוח על משכבו התנחם בלבו לאמר: מה טוב, כי את הסכלות הזאת עשה הוא ולא אני. אולם מה גדלה מבוכת העם למחרת היום ההוא בבקר, כאשר הכריזו הרצים רוכבי הרכש בשורה רעה מן הראשונה: כי עשרה אנשים ממרום עם הארץ, אשר נקבו כלם בשמות, אבדו את עצמם לדעת בלילה ההוא. ערפל כסה כל ובפגוש איש את רעהו בחוץ, לא שאל לשלומו, כי אם קרא אליו מרחוק: השמעת, אדוני? שמעתי, שמעתי, ענה השני במנוד ראש; ובהביטם רגעים אחדים כנדהמים איש בפני רעהו, נפרדו איש לדרכו מבלי לדבר דבר. ולמן היום ההוא הלך מספר המתים הלך ורב מיום ליום. אחרי ימים אחדים הביאו הכרוזים את השמועה המעציבה כי החל הנגף גם בערי המדינה. אימה חשכה כסתה כל פנים, ובפגוש איש את רעהו בחוץ, לא שאל בשלומו גם לא דבר אליו דבר, כי אם הביט אליו בעינים מלאות פחד וחמלה גם יחד. איש לא האמין עוד בחייו, אף כי ידע כי חייו בידיו הם. ואנשים, אשר עוד אתמול בערב הוציאו את כל רוחם על הטורפים את נפשם בכפם לאמר, כי אולת ונבלה היא מאין כמוה, להשאיר את בניו אחריו יתומים ואת אשתו אלמנה, והיום – הנה נאחזו גם הם כדגים במצודה הפרושה על פני כל הארץ. ומלך הארץ ההיא היה מושל מקשיב על דבר אמת ואת עמו אהב כנפשו. ובראותו את עבדיו הנאמנים וגועים מיום אך יום, התעצב אל לבו, ויקרא אל שריו ואל חכמיו לטכס עצה אתם, איך ובמה לעצור בעד הרעה. ליום הכסא נקהלו זקני העם וחכמיו אל לשכת המועצה אשר בארמון המלך. האולם הגדול הבנוי אבן שיש טהור, שדרת עמודיו עם כותרותיהם וגולותיהם, מעשה ידי חכמי חרשים, פסילי האבן הנפלאים, הנשענים על קירות האולם מזה ומזה, כל שכיות החמדה וכל סגולות המלכים, כל ההוד והיופי, כל החן והקסם, אשר מלאו את הבית מפה אל פה – כל אלה לא משכו הפעם את עיני הקרואים אליהם. לא אחרי עונג ושעשועים הלך הפעם לבם המלא יגון ואבל. ומלבד זאת הנה עמדו העמודים היפים ופסילי־האבן מכוסים כלם ביום ההוא בצעיפים שחורים לאות אבל. גם כסא המלכות, הכלול בהדרו, היה מכסה בצעיף. המלך ממרום כסאו פתח את האספה, ויבאר לפני הקרואים את פרשת הרעה, אשר התרגשה על העם, ובדברו זלגו עיניו דמעות, ואתו יחד בכו כל הנאספים. אז יקום אחד מצעירי היועצים מכסאו וישתחו לפני המלך ויאמר: – "המלך לעולם יחיה! "אם נתבונן אל מחלת הרוח, אשר דבקה בימים האלה בעמנו, אז נחזה בה כל סימני מגפה, כל סימני מחלה מתדבקת. כמגפת הדבר וכנגע הצרעת, כן ידבר מאיש לאיש הרעיון הזר לקצץ בידים את פתיל חיתו. אולם בזאת תבדל מחלת הרוח ממחלת הגו, כי היא תדבק באיש גם מבלי אשר יגע בחולה, גם מבלי אשר יקרב אליו. אבל איזה הדרך יעבור הרוח הרע מאיש אל רעהו הרחוק ממנו מאד? כאשר אחזה לי אני רק יד הכרוזים רוכבי הרכש בדבר הזה, הם, רק הם לבדם ישאו את רעל המות מרחוב לרחוב, מעיר לעיר וממדינה למדינה אל כל קצוי הארץ. בשמוע איש, כי רעהו טרף את נפשו בכפו, ועשה גם הוא כמוהו. לולא שמע כזאת מפי הכרוזים, כי עתה לא עלתה מחשבה זרה כזאת על לבו… ועל כן, אם על המלך טוב, תנתן דת להכחיד את הכרוזים מן הארץ, ואז תעצר המגפה. הן גם מבלעדי זאת ירעו הכרוזים להעם מאד: המה יזרעו את זרע הדעת בקרב הארץ – ויוסיף דעת הלא יוסיף מכאוב", כאשר יאמר משל הקדמוני. יכחדו אפוא הכרוזים מן הארץ, העם יחדל לבקש חשבונות רבים ויתענג על רב שלום כימי עולם וכשנים קדמוניות". האיש כלה את דבריו ויבט על סביביו בגאון כמנצח. משתאים ונדהמים הביטו הקרואים כלם איש בפני רעהו. דברים כמו הראשונים ורק המלך לבדו לא נבוך מדבריו, ובלעג קל על שפתיו ענה ממרום כסאו ויאמר: – לא טובה, בני, עצתך, אשר יעצת הפעם! מר הוא המות, אכן עוד מרה ממנו הסכלות. הן אמנם תרבה המגפה חללים בקרב העם, אך חלליה מתי מספר, והסכלות תאבד את העם כלו, כי באין דעת אין חיים. לא, בני, לא לכבוד גם לא לתפארת יהיה לי למשול בעם אשר בחשכה יתהלך. האמנם אפסה כל עצה לעצור בעד המגפה מבלי להכחיד את נביאי העם – את הכרוזים מן הארץ? ואיש זקן, אשר הדרת תבונה חופפת עליו, קם מעל כסאו וישתחו לפני המלך ויאמר: "המלך לעולם יחיה! אמנם עם נבון וחרוץ הגוי, אשר אתה, אדוני המלך, מושל בו, אפס כי נבון הוא אך די צרכו, וחרוץ הוא יותר מדי צרכו. והדבר הזה לא לתהלה יחשב לו. בשבוע ושלש מאות ששים וחמשה ימים בשנה היו לו לימי עבודה ומעשה. מנוחה ושעשועים לא ידע בכל חיי ימי הבלו, כל עמלו אך לפיהו ונפשו ריקה אין כל. אבל הן לא על הלחם לבדו יחיה האדם. לכל העמים, אשר על פני האדמה, ימי שבת ומועד, ימים, אשר בהם ינפש האדם מעבודתו, ונפשו תתרומם מעל לצרכי גוו הקטנים והנבזים ותבקש לה שעשועי רוח ולא בשר. לבני עמנו אין כמו אלה, ומה יפלא אפוא אם תקוץ נפשם בחיי עמל ותוהו כאלה ויבחרו במות!… הנה כי כן, למען חבב את החיים על בני עמנו אך דרך אחת לפנינו – לתת לו ימי חג ומועד, ימי מנוחה ורוממות הנפש, ועל כן, אם על המלך טוב, יצא דבר מלכות מלפניו, אשר יחוג העם כלו את יום הולדת המלך אחת בשנה, ומלבד זאת תנתן הרשות להעם לחוג את חגי היובלים לגדולי הממלכה, לגבוריה, חכמיה וסופריה, ולעשות את הימים האלה לימי משתה ושמחה, לימי זכרון ותשלום גמול. כי מה גמול ישולם לאדם, אשר הקריב את עתותיו ואת כשרונותיו על מזבח אם לא הדעת, אשר ידע, כי אזרחי הארץ יכירו את מפעליו ויברכו את שמו על כל הטוב, אשר עשה אתם?". ככה דבר הזקן, ומדי דברו לא גרע המלך ממנו גם רגע אחת את עיניו המפיקות עונג ורצון. וכאשר כלה לדבר, נשמע קול הידד וקול מחיאת כפים מכל פנות האולם. גם אויבי הזקן, אשר היו בין הקרואים, השלמו לו בדבר הזה. כי מי מזקני העם ויועציו לא ערג לכבוד ויקר במלאת יובל שנים לעבודתו, ומי מהם לא קוה, כי יכיר העם את מפעליו הכבירים לאושר עמו ומולדתו? המגפה נעצרה. לו בא שמה איש, אשר ידע את יושבי הארץ מתמול שלשום, כי עתה לא הכיר אותם. כל פנים צהלו וכל עין הפיקה גיל וחדות החיים. בבקר בבקר, כאשר נראו הרצים רוכבי הרכש בחוצות קריה, התאסף העם בהמון רב מסביב להם – לא לקנות דעת ומזמה ולא לשמוע תוכחת מוסר, כי אם לדעת, מי חיוג היום את חג יובלו ומי ומי הם אשר יכינו משתה לכבודו. רק עתה נודע להעם ההוא, כי אנשים גדולים רבים בקרבו, וכי יש לו במה להתפאר– וישמח על הדבר הזה מאד. הנה איש, אשר עד היום ההוא עברו עליו בני עירו בלי משים ואשר לא ידעו עד הנה את צאתו ואת בואו; ופתאם והנה נודע לכל, כי עשה גדולות בארץ, וכי חג יובלו קרוב לבוא. איש לא שאל ואיש לא דרש: מה הגדולות, אשר עשה, ומה הטוב, אשר הנחיל לאחיו בני עמו? הן הוא יחוג את חג יובלו, וגם ימצאון אנשים, אשר ישתתפו בשמחתו – האין זה אות, כי גדול האיש וכי גדולות עשה? ועל כן הבו כבוד לשמו, כי בכבודו הלא יגדל גם כבודנו אנחנו. הנה כן היו היובלים למטרת החיים בעיני כל העם, ולא לחינם קראו לו שכניו למן היום ההוא בשם "עם היובלים". בערב בערב, ככלותם את מלאכתם ואת עבודתם, לא שבו הביתה לנוח ולהתענג איש איש בחברת אשר בריתו וילדיו, כאשר הסכינו לעשות מימות עולם, כי אם התגודדו בבתי מועד ובבתי מרזח, אגודה אגודה ואחד מחתני היובל בראשה; ובברכם על כוס מלא יין את חתן היובל, השכילו לתנות בלשון למודים את פרשת גדולתו ואת אדיר מפעליו לטובת עמו. הכשרון לדבר צחות ולשאת משא במליצות רמות ונשגבות נכבד היה בעיני עם היובלים מכל חכמה ומדע ומכל מלאכת מחשבת; ובכשרון הזה התחרו איש את רעהו. גם את הילדים בבתי הספר לא למדו עוד דעת וחשבון, גם לא קרוא וכתוב, כי אם לנאום נאומים יפים ונשגבים, לבעבור לא יכשלו בלשונם בבואם באנשים, כאשר יקרה מקרהם לדבר קהל ועדה לכבוד חתני היובלים. "תפארת המליצה" היתה כל שיחם והגיגם, כל חמדת לבבם וכל משאת נפשם. אהה! תפארת המליצה היתה גם בעוכרי העם הזה, מתפארת המליצה יצאה הרעה אל כל יושבי הארץ להשחית את ישרם ואת תמתם, אשר נחלו מאבותיהם. כי אנשים גדולים הן לא יום יום יולדו בארץ, וגם בקרב עם היובלים לא רב היה מספרם. ולו רק לפי מעלליו יהולל איש, כי עתה היו חגי היובלים חזון לא נפרץ מאד. ומה יעשו אפוא האנשים הקטנים, אשר לא חננו מאת הטבע בנפש נדיבה ובלב הוגה דעות? האמנם בחושך יחיו ובחושך ימותו, מבלי אשר יוחג חג יובלם גם פעם אחת בימי חייהם? לא אכזר היה עם היובלים לקפח את נפשות האנשים הקטנים ולהורידם ביגון שאולה. הלא אין איש בארץ, אשר לא נמצא בו גם דבר טוב. ואם מעט הוא, ותביא "תפארת המליצה" ותוסיף עליו מעלות טובות כהנה וכהנה. הנה התנדב אחד העם אגורת כסף אחת לצרכי העדה, והנה הגיע תור יובלו. אוהביו ומרעיו יקבצו לשוש אתו משוש ויחלו לתנות את צדקת פזרונו. תפארת המליצה תהפוך את האגורה לשקל, את השקל – לאלף כסף, את האלף לרבבה, את הרבבה לרבוא רבבות. האמנם שקר ישקרו האנשים האלה קבל עם? האמנם התל התלו בחתן יובלם? חלילה! הלא כל זה הוא רק לתפארת המליצה. או חרז חרז איש שנים שלשה חרוזים בימי חייו, והנה הגיע חג יובלו. המשאת החלה: היין יתאדם בגביעים, ומפי החוגגים יתפרצו הנאומים כשטף מים כבירים. אז יהיה החורז חרוזים לנעים זמירות בפי האחד, למשורר נשגב בפי השני, לגאון המשוררים בפי השלישי, לבן־אלים בפי הרביעי. האמנם באמת ובתמים יאמינו החוגגים, כי חתן יובלם הוא משורר נשגב, גאון המשוררים, בן־אלים? חלילה! הם יודעים, כי כל הדברים הטובים האלה נאמרים רק לתפארת המליצה. וגם חתן היובל יודע זאת. ובכל זאת, ומה טוב ומה יפה ומה נעים לשמוע דברים טובים כאלה! ואכן יש, אשר יתגנב הספק רגע אחד אל לבו לחשוב: מי יודע, אולי באמת משורר נשגב, גאון ובן־אלים אנכי, ואנכי לא ידעתי, מי יודע? כן למד העם את לשונו לשקר מדי יום ביומו לתפארת המליצה. מעט מעט נעשה ההרגל לטבע, ויחלו לשקר גם לא לתפארת המליצה. מעט מעט חדלו בני העם להאמין איש ברעהו. גם בכרוזיו, רוכבי הרכש, גם בספריו העתיקים חדל להאמין. כי בכל אשר ראה ובכל אשר שמע דמה לראות ולשמוע רק תפארת המליצה. אפסה האמונה ונכרתה מן הארץ. ומלך הארץ ההיא, אשר היה מושל מקשיב על דבר אמת ואשר אהב את עמו כנפשו, בראותו את פרי חוק היובלים, התעצב אל לבו מאד. ואיככה אפוא לא יתעצב? העם התמים הזה, אשר מעודו לא ידע לשקר ואשר כל חנופה וכל תהלת שוא היה לזרא לו – העם התמים הזה לשקר ולתפארת המליצה, ולא ידע ולא יבין כי בנפשו הוא. רע ומר היה גורל העם אז, כאשר דבקה בו התאוה המוזרה – לטרוף איש את נפשו בכפו, אבל רע ומר ממנו גורל העם, שאבדה האמונה מקרבו. היאסוף עוד הפעם את חכמיו ואת יועציו לבטל מטעם המלך ושריו את חוק היובלים? אבל רעל החנופה, רעל תפארת המליצה כבר בא כשמן בעצמות העם, כבר הסכין העם בדברי שקר וכזב, עד כי לא יוכל לחיות בלעדיהם, כאשר לא יוכל הסובא לחיות, אם לא ירעיל יום יום את דמו בתרעלת היין. ואם יצא דבר מלכות לבטל את חוק היובלים, מי יודע אם יאבה העם שמוע לו, מי יודע אם העם הזה, שהיה תמיד נאמן למלכו, אם לא יתקומם עתה עליו, ואם לא ידרוש ביד חזקה את הרעל המתוק אשר הרגל בו לא באשמתו, כי אם באשמת המלך ושריו? והמלך לא ידע, כי העם כלו כבר בחלה נפשו ביובלים ובכל תפארת מליצותיהם. כי העק העיקו היובלים על העם כנטל אבן, בקחתם ממנו גם את כספו, גם את עתות מנוחתו. כי מספר חתני היובל הלך הלוך וגדול מיום ליום, ויש, אשר החזיקו שבעה חתנים בכנף איש אחד לאמר: – אלי תבוא, אדוני, היום בערב, האף אין זאת, ידידי! – לא, לא, מחמד נפשי! אלי תבוא היום בערב, הלא אלופי ומיודעי אתה משכבר הימים, האף אין זאת? – ואנכי לא אפונה, רעי כאח לי, כי כי מי כמוך יודע את כל הגדולות אשר עשיתי. – אבל אנכי הן לא ידעתיך, אדוני, מתמול שלשום! יענה האמלל בתמהון. ידעתיך מאד, וכבר הכינותי נאום יפה ונשגב ליום חג יובלך, אשר תחוג כעת חיה לתקופת השנה. – אבל אנכי לא עשיתי דבר, ומי אנכי, כי אחוג את חג יובלי? – אה! כרוב גדולתך, ידידי, כן תרב ענותך. אמנם אתה לא תחוג את חג יובלך ואולם אנחנו נחוג אותו, אנחנו אוהביך ומכבדיך. – אבל אשתי חולה היום, גם ילדי כולם אחוזי דלקת, ועלי לשבת בית ולכלכל את מחלתם. – אשתך חולה, ילדיך חולים! צר לי מאד עליך, ידידי האמלל. חי נפשי, כי לולא ידעתי, אשר רק לתפארת המליצה תדבר את דבריך, כי עתה דחה דחיתי את חג יובלי ליום אחר. אבל המשתה כבר נעשה, והקרואים כבר נקראו ועל כן אל נא תפריעך מחלת אשתך וילדיך מבוא אלי היום בערב; ובאמונתי נשבעתי, כי כאשר תחוג כעת חיה את חג יובלך, לא יחלו אשתי וילדי. אשר עצרו כח לכבוש את יצרם ואת תקותם, כי עקב, אשר יחוגו היום את חגי רעיהם, יחוגו גם רעיהם מחר את חגי יובליהם הם. לאושר העם נכרו חתני היובל על פני חוצות גם בחזות פניהם, גם בהליכותיהם. ובראותך איש מתהלך ברחוב שפי, לאטו, כאיש אשר יאמר: ראו, אנכי מלאתי כבר את כל חובותי לעמי ולמולדתי, ועל כן אין לי עוד צורך ללכת בחפזון כיתר האדם; בראותך איש מהלך קוממיות, שחוק קל מרחף על שפתיו ועיניו מפיקות גאון וענוה, עזות ותחנונים גם יחד – בראותך מרחוק איש כזה, וידעת כי חתן היובל הוא. שטה מעליו ועבור, כי בנפשך הוא! אולם אם נתפשת בכף ולא תוכל עוד להחבא, מהר והכין במחשבתך נאום יפה ונשגב מתובל בתפארת המליצה, וגם את עשרת הכסף בל תשכח להכין בכיסך – לשלם את חלקך בעד המשתה, אשר יעשו לכבודו. היה בארץ היובלים ושמו… אך שמו, אשר נקרא לו ביום הולדו לא נשאר לזכרון בדברי הימים. בני עמו קראו לו בשם "קרן היובל" וכן נקרא אותו גם אנו. ובכן: איש היה בארץ היובלים ושמו "קרן־היובל", ויהי האיש ההוא תם וישר ומצניע לכת, עד כי לא נשמע גם שמו מרחוב מושבו וחוצה. ופתאום והנה נעלם האיש מן העיר, ואיש לא ידע אנה הוא בא. וכשובו מקץ שלשה ירחים אל ביתו, ותעבור הרנה בעיר, כי הערה קרן־היובל למות את נפשו, למען חלץ את עמו מצרה גדולה ונוראה. אמור אמרו כי הכה בתער הגלבים, אשר בידו (כי גלב היה האיש) תנין גדול ונורא מאד, אשר אמר לבלוע את כל ממלכת עם היובלים עם כל היקום, אשר בתוכה. איש לא ראה בהכות קרן־היובל את התנין, גם את התנין לא ראה איש. ובכל זאת האמינו כלם לנפלאות, אשר ספר להם קרן־היובל, ורק תמוה תמהו איש אל רעהו לאמר: – הנה האיש הגדול הזה מתהלך בתוכנו זה כארבעים שנה ואנחנו לא ידענו, ונחשבהו לנבזה וחדל אישים. האם לא קצרי־עין אנחנו? – קצרי־עין, קצרי־עין, החליטו כלם פה אחד. עברו ימי מספר והכרוזים רוכבי הרכש העבירו את הבשורה הטובה בעיר, כי יובל חג הארבעים ליום הולדת קרן־היובל קרב לבוא. (יובלים רבים היו לעם היובלים: יובל שנת החמשים, יובל שנת הארבעים, יובל שנת העשרים וחמש וגם יובל שנת החמש). אין קצה לתכונה, אשר הכין העם למשתה היובל, למען הרבות כבוד ויקר לאשר יאה לו. כל העם מקצה, נער וזקן, טף ונשים התאספו ברחוב, אשר לפני אולם בית המרזח, לראות עין בעין את האיש, אשר שם נפשו בכפו להלחם עם התנין, אשר אמר לבלוע את כל ממלכת עם היובלים. הנאומים הנשגבים, אשר נשאו הנואמים לכבוד חתן היובל, היו בפעם הזאת בלי כל תפארת המליצה. כי האין די בדברים כהויתם להעיר בלב הקרואים רגשי כבוד ויראת הרוממות אל האיש, אשר פדה את העם כלו מרדת שחת? על קיר האולם מאחורי חתן היובל ולנגד עיני כל הקרואים היתה מתוחה יריעה רחבת ידים, מעשה ידי ציר חכם חרשים נפלא מאד. בצבעים חיים ומזהירים תאר הציר על היריעה תמונת תנין־ענק כנחש עקלתון, כלו מכוסה קשקשים, ועינים רבות לו, והעינים מפיקות שואה וזועה, ולועו הנורא פתוח כקבר לבלוע את תמונת עיר הממלכה, אשר לפניו, עם בתיה וגניה, היכליה ומגדליה יחד. ועל יד ראש התנין נראה איש קטן, גומד אחד קומתו, מכה בתער הגלבים, אשר בידו בצוארי הענק; וזרם דם כנחל שוטף ישפך על פני כל תחתית היריעה. נורא ואיום היה מראה התמונה הזאת, ובכל זאת לא יכלו הקרואים להסב עינם ממנה גם רגע אחד; ולולא היין הרב, אשר שתו לרויה, כי עתה נמוגו כולם מפחד, בהביטם עליה. עוד לא עבר ירח ימים למן הערב ההוא, עוד לא הפיגו הקרואים הין אשר שתו אז, והנה בשורה חדשה בפי הכרוזים רוכבי הרכש: חג היובל למכה התנין קרב לבוא. – חג היובל למכה־התנין? שאלו האנשים את הכרוזים – אבל הלא זה כירח ימים, אשר חגונו את חג יובלו. – אז חגונו את יובל שנת הארבעים ליום הולדת אותו, עתה נחוג את יובל שנת ליום הגמל אותו משדי אמו. קטן היה מספר החוגגים בפעם הזאת לעומת מספרם בפעם הראשונה, ובכל זאת חגגו גם את החגיגה הזאת ברב פאר והדר. על קיר האולם נמתחה עוד הפעם היריעה עם תמונת התנין ועם זרם הדם השוטף כנחל. שתו עוד הפעם יין רב להפיג את פחדם. כמשלש חדשים עברו עוד, והכרוזים רוכבי הרכש הביאו את הבשורה החדשה לאמר: חג היובל למכה־התנין קרב לבוא. – אבל הלא זה מעט חגונו את חג יובלו פעמים, שאלו האנשים ברחוב, ויובל חדש זה מה עושה? – יובל שנת השלשים וחמש ליום לבשו מכנסים בפעם הראשונה לימי חייו, ענו הכרוזים רוכבי הרכש במנוחה, ויחכו הלאה. מצער מאד היה מספר החוגגים בפעם הזאת. את היריעה עם תמונת התנין מתחו עוד הפעם על קיר האולם, ואולם התנין חדל לתת את פחדו על הרבו גם לשתות יין. ששה ירחים עברו עוד, והכרוזים רוכבי הרכש הביאו בשורה חדשה לאמר: חג חיל אחז את הנאספים ברחוב, איש לא שאל עוד את הכרוזים, מה משפט היובל החדש הזה, כי אם מהרו לברוח ולהחבא איש איש באשר ימצא. יום היובל לקרן־היובל הנה בא, יום שואה ומשואה, יום מהומה ומבוכה לכל עם היובלים. כי שכר שכר לו קרן־היובל גבורי־ציד, לא ציד ולא ציד חיה ועוף, כי אם ציד אנשים. גבורי־הציד פשטו בעיר לתפוש בחזקה את כל הנפגשים על דרכם ולהובילם את המשתה, אשר עשה קרן־היובל. הנתפשים נאבקו בכל מאמצי כחם, ויחתרו להמלט על נפשם. כל עמל גבורי הציד להרגיע את רוחם עלה בתהו. – אל תיראו ואל תחתו, קראו להם גבורי־הציד, אל תיראו ואל תחתו! הן כסף לא ידרש מכם, כי בעד המשתה ישלם קרן־היובל במיטב כספו. גם נאומים נשגבים, גם תפארת המליצה לא ידרוש איש מאתכם. רק לשבת דומם ולאכול ולשתות ולשמוע אל התהלות ואל התשבחות, אשר יפזר קרן־היובל לנפשו – זולת זאת אין דבר. הלא תדעו, הלא תבינו, כי ברב עם הדרת יובל, ובאפס עם שמחה זו מה עושה. כל אשר רגלים לו נס להביט אחריו, נס כמפני חרב היונה. – אבל אנא ננוסה ואיפה נמלט, וגבורי הציד פשטו בכל חוצות העיר? קרא אחד הנסים אל רעהו. – נמלטה־נא אל החרבה השוממה, אשר בקצה העיר, ענה השני בחפזון וירץ הלאה. – אל החרבה? אבל שם הלא שדי־תפתה יקננו! – טוב אשר נפול בידי שדי־תפתה, מאשר נפול בידי חתן היובל הלזה. וההמון לפני שער החרבה הלך הלוך ורב. אל הנמלטים מפחד היובל נלוו אנשים רבים, בטלים ושואפי חדשות. דלתות ההיכל החרב לא היו סגורות על מסגר, ובכל זאת לא נועז איש לפתוח אותן, אף כי בלב כל הנאספים קדחה תשוקה עזה לדעת את הנעשה שם. הלא בפעם הראשונה לימי חייהם באו האנשים הלום, וגם שדים לא ראו עין בעין מעודם. אחדים מן העם הרהיבו בנפשם עוז להרכין את אזניהם אל החורים, אשר בדלתות השער, אולי ישמעו את המית השעירים אשר על דברת האנשים ירקדו שם כל היום מן הבקר עד הערב. אך אין קול ואין קשב. דממת קבר שוררת בתוך ההיכל. ובעוד העם נדון איש עם רעהו על אדות ההיכל החרב: מה היה תעודתו בימי קדם ומדוע נעזב מיושביו, ובעוד הם מתוכחים יחד: זה אומר בכה, וזה אומר בכה – והאחד נשא את עיניו וירא, והנה על המשקוף ממעל לשער ההיכל נמצאה כתובת חרותה על האבן, וימהר ויגיד את הדבר אל כל הנצבים עליו. כל הנקהלים הבינו כי בכתובת הזאת הפתרון לחידת ההיכל. אולם, אהה! איש לא ידע קרוא אותה. אכן נפלא הדבר. המכתב דומה כמעט להמכתב, אשר ישתמשו בו בני עם היובלים גם היום בספריהם, ובכל זאת לא ידע איש קרוא אותה. כי היתה שפת הכתיבה שפה עתיקה מאד, שפה אשר חדל להיות לה אורח בחיים. – שמעו נא אחי, קרא איש מן העם, טוב אשר נודיע את דבר ההיכל ואת דבר הכתבת למלכנו, הלא אוהב דעת הוא, ומי יודע אולי ימצא בין יועציו וחכמיו איש דורש קדמוניות, אשר יגיד לנו את פתרון החידה הזאת. – טוב מאד, ענו הנקהלים פה אחד: נבחרה נא אפוא שלשה אנשים מקרבנו ללכת אל ולמלך הוגד לאמר: קשר העם עליך קשר וכבר נאסף המון גדול לפני ההיכל החרב, אשר בקצה העיר. אין זאת, כי אם כלי נשק שמורים לקושרים שם, והנם נכונים ללכת משם חמושים ללכוד את ארמון המלך. ענה המלך בלב שוקט ובוטח: עמי הנאמן לא יקשור עלי קשר, הוא יאהבני, כאשר אוהבהו אנכי; מהרו וחבשו לי את סוסי וארכב שמה. לשוא העתירו עבדי המלך וסריסיו את דבריהם על המלך, כי לא ישליך את נפשו מנגד. המלך שחק לפחדם ויצו גם עליהם לחבוש איש את סוסו וללות אותו אל החרבה. וכאשר נראה המלך עם בני לויתו הנהדרה ברחוב, אשר לפני שער ההיכל, ויריע העם לקראתו בקול אדיר וחזק: יחי המלך! בענות חן וחסד השיב המלך שלום לעמו, וישאל את פי הנצבים עליו: מה זה ועל מה זה נקהל העם במקום הזה? ושלשת הנבחרים ללכת אל המלך יצאו מקרב ההמון, ובכרעם על ברכיהם ספרו להמלך את כל הנעשה. ואחרי כן הוסיפו ויאמרו: – זה מעט נבחרנו שלשתנו מקרב העם ללכת אל אדוננו המלך ולבקשו בשם העם, כי יואיל בחסדו לדרוש מאת חכמי הממלכה, כי יגידו לנו את פתרון הכתובת ואת תעודת ההיכל בימי קדם. – היטבתם לשאול, בני, ענה המלך בחן וחסד: תאב גם אני לדעת את פתרון החידה הזאת. ובפנותו אל השליש, אשר הוא נשען על ידו, הוסיף ויאמר: מהרה אפוא וקרא אלי הנה את כל חכמי הממלכה, הנה הם נעצרים כעת לא הרחק מזה בבית ועדם. הנני מחכה להם. וחכמי הממלכה עטופי שמלות שחורות וארוכות, ששוליהן סרוחים על הארץ, עמדו לפני המלך. מכם חכמי, יודעי כל דעת ומביני כל מדע, ואשר כל רז לא נצפן מכם, מי מכם יגיד לי את פשר דבר הכתובת, אשר על ההיכל השמם הזה? משתאים ונדהמים התבוננו חכמי הממלכה אל הכתובת, בושים ונכלמים הביטו איש בפני רעהו, ויורידו את ראשיהם מיראתם להביט בפני המלך. ואחד החכמים התאושש עד מהרה ויגש לפני המלך וישתחו ויאמר: – המלך לעולם יחיה! בחסדך, אדוננו המלך, הנה נחקור בכל חכמה ומדע לאושר העם, אשר אתה מושל בו, ולתועלתו בחיים; אך מה בצע לו בשפה עתיקה ונשכחה, אשר חדל להיות לה אורח בחיים, ומה בצע לו בחרבה הזאת, הנשכחה מרגל אנוש? היש לנו הצדקה להשחית את עתותינו על דברים לא־יואילו כאלה? – כעננה קלה עברה על פני המלך, אך הוא התאפק ויאמר: לא כן אחשוב. השפה העתיקה הלא נפש העם היא בימי נעוריו, האמנם לא שוה נפש העם, כי נחקור לדעת אותה? וההיכל השמם הזה, העומד כחידה סתומה לפנינו, לא אפונה, כי זכרונות רבים ויקרים מאד צפונים בו, כי רוח עמנו וסגולות נפשו קשורים בכל אבן מאבניו, בכל כפיס מכפיסיו. האמנם אין תועלת בכל אלה? ובהפנותו את פניו אל העם, הוסיף המלך וישאל: – האין ביניכם גם איש אחד, אשר ידע קרוא את הכתובת? איש זקן וכפוף, כמו ילך שחוח תחת משא שנותיו הרבות, נפרד מן ההמון וישתחו לפני המלך ויאמר: – המלך לעולם יחי! משרידי הדור העבר, עבדך, אדוני המלך, בימי נעורי עוד למדו קרוא את שפתנו העתיקה, אף כי כבר חדלו לדבר בה. רק חמש מלים בכתובת זו: בעינים מפיקות קנאה ומשטמה הביטו חכמי הממלכה על הזקן פותר הכתובת. ואחד מקצותם, והוא ראש החוזים בכוכבים, נגש אל המלך וישתחו ויאמר: – המלך לעולם יחי! בי אדוני, ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני המלך. – אחת משתי אלה: אם הכתובת תכזב, או הזקן הזה לא ידע קרוא אותה. הן אולת היא מאין לאמר כי שער ההיכל הזה הוא שער השמים. אמנם לא רב כחי בשפות עתיקות, אך חוזה בכוכבים אני, אדוני המלך, ואת השמים ידעתי. לא על פני האדמה ימצא שער השמים! הן ידענו היום, כי השמים, אשר למראה עין יראו כאהל נטוי על ראשינו – לא מוצקים הם, כאשר יחשוב המון העם, כי עצם השמים הוא רק אויר דק וטהור מאד המשתפך למרחבי אין קץ, ואיזה הדרך יובילנו השער הזה למרחבי אין קץ?… הזקן החריש ולא ענה על תוכחת איש ריבו דבר. אמנן ידע, כי מלבד השמים הגשמים, יש עוד שמים רוחנים, אשר גם להם אין קץ ותכלית, ואשר יוכל האדם לראותם לא בעיני בשר, כי אם בעיני רוח. הוא ידע, כי התפלה, אשר יתפלל בן האדם לפני האלהים, היא אשר תוביל את נשמתו אל השמים הנשגבים האלה להתאחד עם אל אלהי הרוחות לכל בשר, וכי על כן יקרא בית תפלה בשם שער השמים. אולם הוא ידע, כי לא על נקלה יוכיח את אמתת הדברים האלה לאנשים, אשר לא שמעו אותם מעודם, ואשר לא ינקו אותם יחד עם חלב אמם. הוא ידע, כי לא אומר ודברים, כי אם מעשים נשגבים ומרעישים יוכלו להעיר את האמונה הנרדמה עמוק עמוק בלבם. ועל כן החריש ויור באצבעו אל מול פתח השער, לאמר: לא בכתובת פתרון החידה, כי אם בהיכל פנימה. בפני המלך נראה, כי מלחמת מחשבות עזה התלקחה בקרב נפשו פנימה. פתאום ירד מעל סוסו, ויגש אל שער ההיכל ויפתחהו בחזקה. אחרי המלך חרדו אל ההיכל כל בני לויתו הנהדרה ואחריהם נמשך כל אדם. אולם גדול ורחב ידים. שמשות החלונות, המכוסות באבק ועבטיט, האירו את חלל ההיכל באור כהה ודל מאד. על הרצפה, אבני גיר מנפצות, ועליהן שכבת אבק עבה מאד; ובדרוך עליהן רגלי העם ויתנשא האבק כערפל וימלא את כל הבית. אבק ואבק בכל אשר תרא העין. אבק על העמודים, אשר הבית נשען עליהם, אבק על המנורות, התלויות ויורדות מתקרת ההיכל, אבק על השלחן האחד הסמוך אל הקיר אשר ממול הפתח, ואבק על הספר הפתוח, המונח על השלחן. ובזוית מימין לביאה יראה כסא, אשר לו משענת גבוהה מאד, ועל הכסא כתמונת גבר עתיק־יומין. המצנפת אשר על ראשו, זקנו הלבן היורד על פי מדותיו, ושמלותיו הרחבות הסרוחות על הרצפה – כלם מכוסים בשכבת אבק, אשר תעיד, כי זה ימים רבים מאד, אשר לא קמה ולא זעה התמונה הזאת. ועל משענת הכסא עומד עורב לבן עתיק־יומין גם הוא, מרפרף בכנפיו הלבנות ומרכין את ראשו אל אזני הזקן כמו דבר לאט עמו ולחש ילחש באזניו. ונפעמים עמדו המלך והשרים וכל העם לפני התמונה הנפלאה הזאת. החי הזקן הזה, ורק תרדמת קפאון נסוכה עליו? או ישן הוא שנת־המות לנצח? מבעד לצללי הליל, אשר מלאו את האולם מפה אל פה, לא יכול איש להגיד פתאום, והנה מקיר ותתפוצץ, בעד הפרץ הקטן, אשר נבעה בקיר, התפרצה אלומת־אור מקרני השמש ותאר את פני הזקן, המלאים לח ועדנה, ואת האורב הלבן, אשר ממעל לראשו. קסם היופי, אשר הפיקה התמונה הזאת, הרעיש את לבות כל העומדים מסביב, ורול ענות תמהון הרעים את כל מוסדי ההיכל. הזקן התעורר, ויפקח את עיניו; רגעים אחדים התבונן אל אשר לפניו, אחרי כן הרים את קולו, המלא כח עלומים והחודר כליות ולב, ויען ויאמר: – הנה שבתם, בני, הנה שבתם אל בית אלהיכם, אשר לא ידעתם מעודכם, ואשר לא תדעוהו גם עתה; בלי דעת ובלי חפץ שבתם אליו, ובכל זאת מה טוב כי שבתם! אמותה הפעם, אחרי ראותי אתכם במקום הזה. – הוי, עם היובלים! גם אתה גדלת בימי נעוריך על ברכי אמונה ודת אל. דעת אלהים טפחה ורבתה אותך ותזריע בלבך זרע התום והיושר, זרע החסד והאמת, והסגולות האלה שמרו עליך מכל רע גם ימים רבים אחרי הפכך עורף לאמונתך באלהים ולבית מקדשו. – ימים רבים שמרו עליך הסגולות האלה, אך מעט מעט נפונו מלבך. והשקר והחנופה שמו בך את משטרם. – לא בך, עמי, האשם. אנחנו, אנחנו הכהנים היינו בעוכריך. אנחנו במוסר הבלינו גרשנו אותך מבית אלהיך, אנחנו באהבתנו לבצע חמסנו ממך את האמונה התמה ואת אושר הנפש הכרוך בעקבה. אכן יסר יסרנו ככל חטאותינו. – באשמתנו אבדו הכהנים ונכרתו מן הארץ. רק אנכי לבדי נותרתי לדראון וקללת אלהים על ראשי. כי קלל קללני לבלתי אמות לשחת, למען אראה ברעה, אשר תמצא את עמי באשמתי. תרדמת קפאון נסך עלי לבלתי איקץ, עד אשר ישוב עמי הלום. ואת העורב הלבן הזה הפקיד עלי ללחש באזני, את כל אשר יעשה שם בעיר. הוי, מה איומה ומה נוראה התרדמה זאת! לחוש ולדעת את כל הרעה, אשר מצאה את עמי, ולבלתי יכולת להניע יד ורגל ללכת החוצה ולקרוא באזני העם: אוי מה היה לך! – אוי מה היה לך, עמי! יחד עם האמונה התמה אבדה לך גם חדות החיים, ותחת חגי־אל בדית לך חגי בני־אדם; אך תחת חדות החיים ורוממות הנפש, אשר קוית למצוא בהם, מצאת רק שקר וחנופה, גועל נפש וכעש, עד כי היו החיים עוד הפעם עליך למעמסה. – חדל־לך עמי, אפוא, מן האדם כל עוד נשמה באפו, כל עוד ימצא עונג בשקר ובחנופה. כבד את זכרון גדוליך אחרי מותם, כי הכבוד אשר תנחילם, נקי יהיה משקר וחנופה; חדל לך מן האדם ושובה אל אלהים, כי רק בו לבדו תמצא את חדות החיים, אשר חסרת. – מה טוב, עמי, כי שבת הלום, למען אגיד לך את כל הדברים האלה, עתה הנה סר הקסם מעלי… עתה הנני ואמותה. אשמורות עיני הזקן סגרו, ולא הוסיף לדבר עוד. והמלך והשרים וכל העם העומדים מסביב כרעו על ברכיהם, וגם האנשים העומדים בחוץ, בראותם זאת, ויכרעו גם הם על ברכיהם. אחרי שנים רבות נפגשו עוד הפעם בארץ תימן ארבעת הרעים מנעוריהם: אליפז התימני, בלדד השוחי, צופר הנעמתי ואליהו הבוזי. הרעים שאלו איש לשלום רעהו, ואליפז דבר להם לאמר: – הידעתם, כי כל שיחותינו עם איוב רענו נכתבו על ספר? – האמנם באו דברי רענו זה, כאשר אמר: "מי יתן איפוא ויכתבון מלי"? – שאל בלדד השוחי בתמהון – ומי כתב אותם? – איש אחד מבני ישראל – ענה אליפז. – ומה שמו ושם אביו כי תדע? – שאל צופר הנעמתי. – שמעתי, כי שם האיש הוא משה בן עמרם הלוי – ענה אליפז. – הזה משה בן עמרם, אשר הוציא את ישראל עמו מתחת סבלות עוזרי רהב, הרים תהומות מלב ים ורפאים התחוללו? – שאל בלדד. – ואשר בעט ברזל חרת דבריו לעמו ויעש גדולות אין חקר? – הוסיף צופר. – לא אדע נכונה – ענה אליפז – ואולי כדבריכם כן הוא, כי גם הספר כתוב בשפת בני ישראל. ואתם רעי, הידעתם את האיש הזה, האם היה איש מלחמה? 1 – לשמע אזן שמעתיהו ועיני לא ראתהו – ענה צופר – דרכיו גבהו עד מרומי שמים… – מליצי רעי – ענה אליפז – אל תרבו תדברו גבוהה-גבוהה, כאשר דברנו לפנים בבית איוב רענו. לא עולי-ימים עוד אנחנו להתהדר במליצות רמות; נקח נא דברים פשוטים ונשיחה. כדבריך כן יהי – ענה בלדד – גם אנכי שמעתי את שם משה, את עמו הוציא ממצרים לא במלחמה, ונכון הדבר שהיה מחוקק. – כפי שאמרתי – ענה צופר – גם אני לא ידעתיו, אך את תורתו אשר נתן לעמו קראתי בשים לב, ועל פי הדברים הכתובים בספר התורה הנני שופט על רוחו. הנני חושב, כי לא היה גבור מלחמה, כי בספרו "אין שום רמז לגבורת הזרוע, ואין אנו מוצאים אתו אף פעם אחת מלחמות. גם מחוקק איננו, כמחשבת רענו בלדד, כי המחוקק נותן תורתו לבני דורו, בהסכם לצרכי חייו באותו זמן ובאותו מקום, שהוא והם חיים בו, אבל משה יוצר חקים לעתיד לבא, לדור שעדיין לא בא ולארץ שעדיין לא נכבשה". – לא כמוכם אדברה – ענה אליהוא – גם אנכי קראתי את כל דברי התורה אשר כתב משה, וגם אנכי רק על פי דבריה אשפוט. בה הננו רואים אותו נצב על ראש הציר ונוהג את המלחמה בעמלק… – ואני חושב – הפסיקו צופר – כי הוא רק "השפיע אז על גבורי ישראל בכחו המוסרי ". – לא כן – ענה אליהוא – כחו המוסרי לא היה נגרע כאשר הניח את ידו, אבל הוא בתנופות ידו הורה לגבורי עמו את אשר עליהם לעשות ובהניחו את ידו נשארו בלי מנהל וגבר עמלק. כן תספר התורה, כי בידו נתן האל את סיחון ואת עוג, אות הוא כי הוא נהג את המלחמה בהם. אך דעו נא, כי לפי מחשבת בני ישראל רק האלהים הוא איש מלחמה, רק לו הגבורה והנצחון, על כן לא תחשוב התורה גם את משה לגבור מלחמה; אבל לפי לשון בני האדם עלינו לחשבהו לאיש מלחמה. אך לא בזה לבד היתה חקים רבים לעמו בעד בני דורו, אשר, בהיותם מתאימים לרוח עמו, נשמרו גם בדורות הבאים. וגם החקים שנתן לעתיד לבא לבד נוסדו על היסודות שהניח הוא. חקי היובל יסודם במאמרו בשם האלהים "כי לי כל הארץ!" לקט שכחה ופאה – הם מיסוד "וחי אחיך עמך"; וכן אין הבדל גדול בין "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי תשבות", ובין "שש שנים תזרע זרעך ובשנה השביעית שבתון". אבל עוד יתר שאת לו בזה, שהיה גם נביא, ולא נביא ככל הנביאים, אך נביא שאין דוגמתו. – הבינוני נא, מה זה נביא? – שאל בלדד. – נביא – ענה צופר – הוא גם "איש האמת, גם איש הקצוות, שאינו יכול להסכים לשום פשרה", ומתוך שתי התכונות האלה יוצאת תכונה שלישית, "שלטון הצדק המוחלט". "בהיות הנביא "איש הקצוות" אינו יכול לשעבד את הצדק, כמו שאינו יכול לשעבד את האמת, לשום תכלית צדדית ולותר עליו במקום שהשעה צריכה לכך, או במקום שרגש האהבה או רגש החמלה מתקומם לו". משה, כאשר אחזה לי, היה "טופסה האידאלי של הנבואה במובנה היותר צרוף והיותר נעלה". – אין אנו תמימי-דעים – ענה אליהוא – וכמו בימי תלאות רענו איוב הנני גם עתה לריב אתכם. שמעו, ואחוה דעי אף אני. להורות לכם ברור את רוח הנביא לא אוכל. הוא מדבר לנו בשם האלהים. כאיש האמת בתכלית – לא יכזב, אבל איך הוא מתאחד עם קול האלהים – נפלא גם ממנו; "אילו ידעתיו – הייתיו". גם את משה לא אדע, וכפי שאמרתי לכם אדון עליו רק על פי ספר התורה, ועל פיה לא היה טופסה האידיאלי של הנבואה, שהרי לא קם עוד כמוהו, וטופס אידיאלי הוא רק צביון לדברים שיש כמותו. – הנה הגדת לנו – אמר אליפז – כי משה היה גם מחוקק, גם נביא; הגידה נא לי, האם מחוקק ונביא הם שני דברים? – כן הוא – ענה אליהוא – המחוקק הוא איש שאינו תלוי ברגש לבו, אינו משועבד לחרדת פתאם, חושב בהגיון, מדבר בלי התרגשות, ובכל ימי עבודתו הוא במצב נפשי אחד. הנביא בכלל אינו כן. בעת אשר יתקפהו רגש ידוע, אז יעוררהו רוח האלהים, אבל יש אשר יעברו ימים רבים, שאין השכינה שורה עליו, והוא אז כאחד בני האדם הישרים. על כן ישנם נביאים, אשר נבואותיהם מעטות מאד, יען כי רוח אלהים נחה עליהם אך לעתים רחוקות. אבל בעת שהשכינה שורה על הנביא הוא נהפך לאיש אחר: הנבואה בלבו כאש בוערת, ידבר רמות ונשגבות, יטיף לצדק ומישרים, יתעורר על עול, יגול לפנינו את תוצאותיו המוכרחות, וכל אמרותיו – להבות אש לוהט. ובהטיף הנביא לצדק לא לצדק המוחלט יטיף, אך לצדק הכולל, ופעמים גם להצדק החברתי. – ומה הם צדק מוחלט, צדק כולל וצדק חברתי? – שאל אליפז. – צדק מוחלט – ענה אליהוא – הוא מבטא שאין לו תפיסה בשכל, אחרי שאין צדק למחצה או לשליש, יש או צדק או עול, אין כאן לא פשרה ולא קיצוניות. אבל עם זה יש צדק כולל, שהוא אחד לכל הזמנים, ויש צדק חברתי, התלוי רק במבט מיוחד של בני זמן ידוע. יהודה, באמרו על תמר כלתו: "הוציאוה ותשרף", היה בטוח שהוא שופט בצדק, וגם לא היה מסופק שיש לאבי המשפחה, זכות להמית את כלתו, לפי מבט החברה בזמנו. לפי תורת משה אין עוד הצדק להאב להמית את בנו, ומשפט בן סורר ומורה מסור להשופטים, ומי יודע, אם לא יבואו ימים וגם להשופטים לא יהיה רשות להמית נער קטן בשביל שהוא זולל וסובא ואינו שומע בקול הוריו. גם שמעון ולוי היו בצדק הם הורגים את כל בני שכם, וגם זה היה צדק חברתי, לפי מבטי הדור ההוא. גם משפט גואל הדם נשען על הצדק החברתי, והממית את הרוצח השוגג אינו נידון "כי יחם לבבו". אבל יש גם צדק משוחד, שעושהו בטוח בלבו כי צדק במפעלו, יען כי כן נדמה לו. הלא תראו לפעמים שני אנשים ישרים באים בריב, וכל אחד שהצדק עמו, בעת שבאמת רק אחד מהם צודק. ומי יודע, אם גם קרח ועדתו לא חשבו כי הצדק עמם, בקראם "כל העדה כלם קדושים". על כן סכנה היא להטיף להעם לאחוז בצדק המוחלט, מבלי כל ותורים ופשרות, מבלי להתחשב עם החמלה, אחרי שהאנשים רגילים למשוך את הצדק אל רצונם… הנביא, – עיניו אל הצדק הכולל, וצדק משוחד לא ידע, אבל לפעמים גם הוא אינו מתרומם מעל הצדק החברתי, ולא עוד אלא שלפעמים הוא מעלים עין מן הצדק מפני צורך השעה, לא כדברי רענו צופר. הנה משה אומר לפרעה, "דרך שלשת ימים נלך במדבר", ואומר עוד "בנערינו ובזקנינו נלך… כי חג ה' לנו", כאילו מחשבתו לחזור. יודע הוא, שאינו מן הצדק לדבר בלב ולב, אבל צורך השעה מביאו לידי כך. הוא אומר עוד לבני עמו, כי ישאלו מאת שכניהם כלי כסף וכלי זהב ונצלו את מצרים. הוא מטביע את חיל מצרים הגדול בים, כדי לקרוא דרור לעמו, שלא החיל הגדול הזה אשם בעבדותו. ואפילו אם הוא אשם בזה, לא מן הצדק המוחלט הוא להרוג את זה בשביל חירותו של זה; כל אלה הם או על יסוד המבט של הצדק החברתי של זמן ידוע, הנמוך מן הצדק הכולל, או יותר נכון – מפני צורך השעה. כי אין רחמים בדין, אבל הנביא שבמחוקק מצוה להשיב את העבוט, כי – לא נכונו דבריך – ענה צופר – הוא אומר: "ודל לא תהדר בריבו", וזהו תגבורת הצדק על החמלה. – חק כזה – ענה אליהוא – יתן המחוקק גם בלי הנביא, וגם מחוקקים שלא היו צדיקים כמשה לא התירו להטות משפט מפני החמלה, ואחרים, היו נביאים כלל, אמרו: יאבד העולם ובלבד שיקום המשפט. אך גם הנביא לא יסכים לעשות עול במשפט מפני החמלה. – ומה תענה על זה – ענה צופר – שבעת שנתעורר משה "מרגע הנפילה, שבה נבואתו מסתלקת", הפריע אותו הצדק המוחלט "לקנות את הלבבות בלהטי החרטומים" ועשה אותם על ידי אהרן אחיו? – גם בזה שגית – ענה אליהוא – שלוחו של אדם כמותו, והרע לא יחדל להיות רע בזה שאעשנו על-ידי אחר, ואם התורה תספר, כי נרצה משה לעשות מופתיו על-ידי אחיו, אות הוא כי לא חשבה אותם ללהטי החרטומים, גם רגעי נפילה לא היו יכולים להיות למשה. הנה אמרתי, כי משה היה מחוקק ונביא כאחד, כח ההגיון של המחוקק ורוח-הקדש של הנביא התלכדו בו יחדו ולא עזבוהו אף רגע. התחומים, שבין המחוקק ובין הנביא התערבו בו מבלי להגבילם. השכינה היתה שורה עליו תמיד ולא בחרדת פתאום היתה באה עליו. מיום מחזה הסנה ועד רגע מותו "לא כהתה עינו ולא נס לחה", לא כשאר הנביאים אשר רק ברגעים ידועים יתודע אליהם אלהים, או בחלום ידבר בם. משה היה כנאמן ביתו, ובכל רגע יכול היה לומר: "עמדו ואשמעה מה יצוה ה'". בזה גדול כחו מכל כמוהו נביא. ובכן, צופר רעי, אם לשאר נביאים יכולים לבא רגעי נפילה, בשעה שאין השכינה שורה עליהם, לא היתה כזאת למשה. הוא היה באמת אותו הנביא "שאינו יכול לבלתי היות כך", ולא הוא היה האיש "שהבשר והדם מושכהו לבצת החיים". – מליצי רעי– אמר אליפז – נעזוב נא את הנביאים, אשר לעולם לא נהיה כמוהם. צופר רענו, אשר גם בריבו עם איוב רענו הישר היה קיצוני וישם עליו און ועולה, רוצה להוכיח, כי גם הנביאים הם קיצוניים; אבל לנו, שאין אנו נביאים וגם בנינו לא יהיו נביאים, הריב הזה למותר. יותר אובה לדעת, מה היתה אחרית העם שהוציא משה ממצרים? הן להוציא עם מעבדותו בארץ זרים אינו עוד קץ המעשה, ונחוץ עוד להביא אותו אל המנוחה ואל הנחלה. – עוד בשנה השנית אחרי כן – ענה צופר – נסה משה להביא את עמו לארץ כנען, ותקותו נחמתהו, "כי לא יארכו הימים וחנוכו יעשה פרי ובעיניו עוד יראה את עמו מגיע לסוף תעודתו בארץ נחלתו" – והנה המרגלים הניאו את לב העם! "עם הולך לברוא לו ברוחו חיים לאומיים, חיים שיהיו למופת לכל שאר העמים – ושמועה אחת רעה מרפה את ידיו עד ליאוש ומביאתהו לפנות ערף לכל העתיד הגדול"! עתה נוכח משה, "כי גם תקותו האחרונה אין לה יסוד, כי גם החנוך לא יועיל להמון שפל כזה לעשותו לנושא תעודה גדולה, ומיד גוזר הנביא כליה על דורו ומחליט להשאר במדבר ארבעים שנה", עד יקום דור חדש שיהא מוכשר להתעודה הגדולה ההיא. – גם בזאת לא צדקת – ענה אליהוא – לא אשאלך, האמנם לא הבין הנביא הגדול הזה, כי לא בדור אחד יברא לו עם חיים לאומיים, שיהיו למופת לכל עמי תבל, ואין להתיאש אם לא יולד הגוי בפעם אחת; לא אשאלך גם כן, מדוע לא החליט כזאת במעשה העגל, שהיה יותר מפריע אל התעודה ממעשי המרגלים, – אך זאת אשאלך: אם סוף-סוף הוצרך משה להמתין לתעודת עמו עוד דור אחד עד יקום דור חדש, הלא יכול היה לבלי להשאר במדבר, להביא את עמו אל הנחלה ולהמתין שם אותן ארבעים השנה, עד שיקום הדור החדש הראוי לתעודתו? – סוחרים מדינים הגידו לי – אמר בלדד – כי אחרי אשר נגף החלוץ לפני עמלקי והכנעני היושבים בעמק "ויכום ויכתום עד החרמה", לא נועז עוד העם להאריך את מלחמתו, ולא בשביל התעודה. – לא כן – ענה אליהוא – אחר אשר המסו המרגלים את לב העם נוכח הנביא, כי שנים רבות דרושות להלהיב את האהבה לארץ אבות נשכחה עד למסירת-נפש, ולא יכול גם המחוקק שבנביא, אשר צוה להרחיק מעל אנשי המלחמה את כל הירא ורך הלבב, להוביל עם נמוג וחרד להלחם בשבעה עמים, ורק אחרי תום כל הדור ההוא הביא יהושע משרת משה את העם לארץ נחלתו. – האם יהושע, ולא משה עצמו? – שאל אליפז. – "כשהגיעה השעה – ענה צופר – להגשים את האידיאל במעשה, אין הנביא יכול עוד לעמוד בראש העם ומוכרח לפנות מקומו לאחר, לפי שמאותה השעה מתחלת תקופה חדשה, תקופה של סלוק נבואה, המונחות בטבע מלחמת החיים". – לפי דבריך – ענה אליהוא – האידיאל של הנבואה עצמו אינו אלא שעשועים לבעלי-דמיונות, הלכה ואין מורין כן, שגם הנביא מודה שאין לה מקום בחיים, ואם כן מה צורך יש בו? ואיך נאות הביא למסור בכונה את האידיאל שלו לאחרים, בשעה שהוא יודע שהם ישביתו מטהרו? זה הנביא, שהצדק המוחלט, לפי דבריך, נעלה בעיניו על כל, צריך היה לומר גם עתה: יקוב הדין את ההר, ומוטב שישאר עמי במדבר, מאשר יבא לותורים ופשרות! ומה היה עושה, אם לא המסו המרגלים את לב העם, ומחשבתו הראשונה להביא חיש את עמו אל ארץ נחלתו היתה מתקימת? האם גם אז היה מפנה את מקומו לאחר, מבלי תת לעמו את החנוך הרצוי לו? אנכי – ענה בלדד – אינני מבין כלל את שאלת אליפז רענו, הלא גם הנביא לא לעולם יחיה, ומה לנו לחקור, מדוע לא ארכו ימי משה עד אשר יבצע את מעשהו! הוא הוביל את עמו בדרך לארצו, מת בהגיעו אל גבול הנחלה שאליה נשא את נפשו, ובהכרח בא אחר על מקומו. אך נעזוב נא את הוכוחים האלה, כי נכספה נפשי לקרוא את הספר, שבו באו דברינו. יש לי מלים להשיב לך – ענה אליהוא – אך אחשוך אותם, אחרי אשר נחפז לקרוא את הספר; אך איך תקרא בו, אם אינך יודע שפת ישראל? – קרא נא אתה וצופר רענו – ענה אליפז – הלא קראתם גם את תורת ישראל. ובדברו הגיש אליפז להם את הספר, וצופר ואליהוא קראו בו חליפות ויתרגמו את דבריו מלה במלה לפני רעיהם. ורוחו שב אל אלהים לפ"ק נפתלי זאב ב"ר יעקב יהודה טור. נוכל עתה לחזור לשאלת הלשון בבית-המקדש. מכל האמור למעלה מוכח בודאות גמורה, כי מה שבא כך באמת נאמר בארמית ומה שבא בעברית כך יצא מפי אומרו. ולכן, כשם שאין ספק שהדברים בארמית שהובאו במקורות התלמודיים מבית המקדש, והם דברי יוסי בן יועזר, ודברי הבת-קול, באמת כך נאמרו בארמית, וזה מעיד, כי באמת דבר דברו בבית המקדש גם בארמית, כך כל הדבורים בעברית שהובאו במשנה מתוך בית המקדש, שהובאו למעלה, כך היו באמת בעברית. וכך מסופר במקום אחד גם בגמרא על שיחה בין כהנים בבית המקדש, והיא מעידה, כי היתה השיחה באמת בעברית. הגיעני כפול וחד אמר הגיעני כזית וחד אמר הגיעני כזנב הלטאה (פסח' ג:). גם כאן ארמית ועברית משמשות חליפות בסירוגים, הספור בארמית ועצם השיחה בעברית, ואין ספק איפוא, כי באמת בעברית סחו. אין איפוא לפקפק בדבר, כי המקורות התלמודיים מעידים על שמוש הלשון העברית בבית המקדש בזמן ההוא. כבר דחיתי דעתו של ד"ר ביכלר שלשון ארמית היתה מושלת בבית המקדש עד זמן נצחון הפרושים על הצדוקים ושמו במקומה את הלשון העברית, ולמן אז היתה הלשון העברית מושלת במקדש עד זמן החורבן, שהוא כשש או לכל היותר כעשר שנים, וכל מה שיש בעברית במשנה מהמקדש הוא משש שנים אלה. שאלמלא היתה זו פעולת הפרושים לא היו הפרושים נמנעים מהכריז זאת ומלעשות לדבר זה פרסום גדול ולחוג אותו, על כל פנים לא פחות ממה שעשו לשמחת בית השואבה. דבר ברור הוא, שבשעת נצחון זה מצאו הפרושים את הלשון העברית בבית המקדש ולא היה מקום לעשות בענין זה שום תיקון, ולכן לא אבל, אימתי נעשה מעשה השנוי הזה בלשון בבית המקדש? אימתי נדחתה הלשון הארמית משם, והלשון מזמן ההוא, לא מספרי החשמונאים ולא מספרי יוסף בן מתתיה ואף לא מהמקורות התלמודיים אין לנו שום רמז למעשה של שנוי חשוב זה, ולכן בודאי לא נעשה כלל מעשה כזה בבית המקדש, מעשה של דחוי הלשון הארמית והשבת הלשון העברית על כנה, ובודאי מעולם לא היתה הלשון הארמית מושלת בבית המקדש בדרך רשמי, אם אפשר להשתמש בלשון של זמננו לעניני הזמן ההוא. אלא, שבודאי מן זמן שיבת הגולה מבבל ועד החורבן היו זמנים שבבית המקדש דברו ארמית פחות או יותר, וזה היה תלוי לפי מספר הכהנים הבבלים ולפי טיבם ואיכותם. כי אין ספק בדבר, כי למן שיבת הגולה והלאה תפס תפסו הכהנים מקום חשוב בבית המקדש. עזרא היה בעצמו כהן ומהודו הגדול נאצל מאליו על הכהנים הקרובים לו שעלו אתו, ויש לחשוב, כי בתחילה לפחות היו הכהנים שעלו מבבל חכמים ויודעי תורה במדה כמו שהיה הדבר גם בכלל, שעולי בבל תפסו בתחילה על-פי מעמד הענינים מקום בראש הצבור היהודי המחודש. עד כמה היה כבוד עולי בבל חשוב עוד אצל הדורות הבאים נראה מזה, ששתי המלים האלה "עולי בבל" נהיו כעין שם מיוחד להמושג של הצבור היהודי, של האומה כולה בלשון דיני צבור. כך אמרו בדורות הבאים: בור שבאמצע הדרך הרי זה של עולי בבל (תוספתא ב"ק ה'). וטבע הדבר מחייבת, שמעט מעט התחילו אלה עולי בבל בכלל, והכהנים הבבלים בפרט, לנהג סלסול בעצמם היה מקובל אחר כך, כי "לא עלה עזרא מבבל עד שעשה כסולת נקיה ועלה" (בבלי קדוש' ע"א:), וכמו שכל הארצות הן בענין היחוס וטהרת המשפחה עיסה לארץ-ישראל כך ארץ-ישראל הדבר הזה היה רע בעיני בני ארץ-ישראל בדורות הבאים, וכמה פעמים רצו לבטלו, אבל כל כך החזיקו זה, שאפילו רבנו הקדוש מאן לוותר עליו, וכשרצו לעשות בימיו בבל עיסה נתרגז וקרא: קוצים אתם משימים לי בעיני. וכדי להשקיט תרעומות בני ארץ-ישראל היה צריך רבי להסתיע בעדות חנינא בר חמא שהעיד, שהוא מקובל מר' ישמעאל בר' יוסי בשם אביו כך. ארץ-ישראל, ועוד פעם רצו לעשות את בבל עיסה לארץ-ישראל הדבר לידי סכנה. ועד מה הגיעה היוהרה של הבבליים בענין זה אפשר לראות ממה שקרה אחר כך לר' יוחנן בעצמו, שהוא רצה להשיא את בתו לתלמידו זעירי שבא מבבל, אך זעירי השתמט מזה, מפני שמשפחת ר' יוחנן, שהיה מקור מחצבה מארץ-ישראל, לא היתה די בחזקת כשרות אצל הבבלי זעירי עד שלא יכול ר' יוחנן יותר להתאפק וגער בו ואמר: תורתנו כשרה לכם ובנותינו אינן כשרות וסימן ליחוסו הבבלי של אדם היתה לשונו: מי שסח בבלית, הרי זה מיוחס, עד שאחד מחכמי בבל קבע זה להלכה ואמר, וז"ל: כל שסיחתו כבבל משיאין לו אשה (שם), אך הוסיפו שם שעכשיו של הבבליים הפשוטים, הזרים, בגלל יחוסם הבבלית, על אחת כמה וכמה שהכהנים הבבליים כבר ראינו, כי למן תחילת הסתדרותו של הצבור היהודי, אחרי שיבת הגולה מבבל, הביא מעמד הענינים לידי כך, שהכהנים הבבליים היו היותר חשובים במקדש, וטבע הדבר מחייבת שברבות הימים נהיו הם קצת כעין כתה בפני עצמה, ועדות מסיחה לפי תומה מהמקורות התלמודיים מקיימת לנו, כי המעמד הזה נמשך באמת בדורות הבאים. המשנה (מנח' י"א ז') אומרת: שעיר של יום הכפורים נאכל לערב והבבליים אוכלין אותו חי מפני שדעתן יפה. והנה כאן העיד גם ר' יוסי: לא בבליים הם (האוכלים אותו חי) אלא אלכסנדריים הם ומתוך ששונאים את הבבליים קוראין אותן על שמן, ובשביל זה הכיר לו ר' יהודה טובה ואמר לו: תנוח את דעתך שהנחת את דעתי. אבל, גם אם כך היה הדבר, שאלה הכהנים שהיו אוכלים את השעיר חי היו אלכסנדריים, אין ספק, כי היו באמת במקדש כהנים בבליים והם היו מכונים סתם הבבליים, שנואים לבני ישראל, ולכן אחר כך כנו אנשי ארץ-ישראל בבליים גם כהנים מארצות אחרות שעשו איזה דבר שלא כהוגן. ורגלים לדבר, כי באמת גם הכהנים מארצות אחרות, בפרט באלכסנדריה, שהיו במקדש היו מתקרבים יותר להבבליים, כטבע הדבר שהנכרים במקום אחד מתקרבים יחד זה לזה, ובפרט שגם הלשון היה מקרבתם. והנה כבר ראינו, כי להבבלים סתם היתה לשון בבלית, שיחה בבלית סימן ליחוסם הבבלי, ואין ספק, כי הכהנים הבבליים היו מחזיקים בקנאה גדולה בסימן היחוס הזה. כי אמנם הכהנים הבבליים הראשונים שעלו עם עזרא דברו עברית, מפני שעוד רב הגולה הבבלית דברה עברית, אבל, ברבות הימים, שהנשארים בבבל, שהם היו רובם מדברים בארמית, כמו שבארתי למעלה, היו שם רוב היהודים והמגע ומשא בין בבל לארץ-ישראל נהיה לא כל כך תדיר, נהיתה הגולה הבבלית יותר ויותר ארמית בלשונה, והכהנים שהיו באים מבבל לירושלים ושומרים על לשונם הארמית בקנאה. וכבר ראינו למעלה, כי לשון היהודים במצרים היתה ארמית, וכשהיה כהן מאלכסנדריה בא לבית היה בדרך הטבע נספח אל הבבליים שם, וכך נקבע השם בבליים כנוי לכל הכהנים הנכרים לא בני ארץ-ישראל, אפילו בזמן שמספר הכהנים הבבליים באמת לא היה רב ביותר. מכל המשא והמתן הזה יוצאת לנו מסקנה ברורה, והיא: אין ספק, כי הפרז הפריז ביכלר הרבה על המדה בהחלטתו, כי עד זמן נצחון הפרושים על הצדוקים היתה הלשון הארמית הלשון הכללית, הרשמית, בבית המקדש בכלל וגם בכל עניני העבודה. ורגלים לדבר, כי השיחות בעברית שבאו בהמשנה מעניני העבודה במקדש כך נמסרו מפה לפה לשמשי בית אבל גם בזה אין ספק, כי הכהנים הבבליים היו מדברים ביניהם לבין עצמם לשון בבלית ומהם שמע יוסי בן יועזר מה שהעיד בענין המשקים בבית המטבחים שבמקדש, ועם אלה הכהנים הבבלים סח יוחנן כהן גדול על ארסטובלוס והורקנוס, שהלכו לערוך מלחמה ושמע אחר כך הבת קול על אדות נצחונם, כמו כן בארמית, באותה הלשון שהוא סח עם הכהנים על זאת, ודבר טבעי הוא, כי אלה הכהנים חזק, במה זהם דברו ארמית אפילו בבית המקדש גרמו נזק רב להלשון העברית, כי חזק חזקו בזה את הלשון הארמית בכלל בקרב הצבור היהודי, שגם בלעדם היו לה עוזרים רבים מתוך שאר הבבליים שהיו מוסיפים לבוא מבבל ליהודה וגם מתוך היהודים שהיו באים ליהודה מהגליל. כך היה המעמד הלשוני בארץ-ישראל בימים שלפני הסערה הגדולה שהתחוללה מיד על-ידי המרד של החשמונאים. בהמליץ גליון 4 לשנה זו נאמר: "כן יוצע לפניהם (לפני אספת הרבנים בס"ט פ"ב) לחוות משפטם בדבר נשיאת נשים יותר מאחת, אף אם על פי דת המלכות אסור לקדש שתי נשים ויותר, ונודע להממשלה, כי גם בישראל נאסר זה כבר ריבוי נשים, בכל זאת לא פורש עוד ברוח היהדות עונש אלה, אשר יעברו חק זה". במאמרי "פתח תקוה" (הקול שנה עברה) נגעתי בענין זה, והבאתי מעשה שהיה באודיסא בשנת 1871, שהשופטים המושבעים פטרו מעונש איש יהודי שלקח שתי נשים, מפני שאיזה מליץ-יושר הגיד דת ישראל. ואמרתי, כי נכון היה שיושם עונש גם על בני ישראל עוברי עבירה זו, מפני שלבשתנו מצויה התועבה הזו אצלנו יותר מאשר אצל שאר העמים. אין צריך לומר, שכל היודע רוח דת ישראל יבין, שאין לדברי המליץ-יושר הנ"ל שחר. אמת הוא, שבזמן התנ"ך ובזמן התלמוד מותר היה לאיש מישראל לקחת שתי נשים ויותר; אבל במאה הי"א לספירת הנוצרים נאסר דבר זה במנין על ידי הרבה רבנים ורבינו גרשום מאור הגולה בראשם, כידוע; ואיזה הבדל יש, אם היו בית-הלל ובית-שמאי אוסרים דבר זה או רבינו גרשום וחבריו? כבר ידוע, כי יפתח בדורו כשמואל בדורו, ומה שנאסר במנין אסור הוא, מבלי הבט באיזה זמן נאסר. הגע בעצמך, אם היה אחד הסניגורים מהפך בזכות איש אחד שנאשם על ידי שעבר חק המדינה, שנתקן, למשל, בימי ממלכת הקיסר ניקולי, והיה אומר, למשל, שעבירת חק זה אינה חשובה לעבירה מפני שעד ימי הקיסר אלכסנדר הראשון היה איסור זה היתר גמור, האם לא היה המליץ ההוא נחשב לאיש שנטרפה דעתו עליו? העיז סניגור אחד פניו לאמר ממש דבר כזה לפני השופטים המושבעים, והם, מבלי שים על לב, שמעו לדבריו. ונמה שנוגע להעדר העונש על עבירה כזו ברוח היהדות אין בכך כלום. אילו היה הדבר מותר לנו, כי אז לא היו חקי המדינה חוטאים כנגד רוח הסבלנות לכל דת, ולא היו כוללים אותנו באיסור לקיחת שתי נשים; אבל הדבר הזה אסור לנו עתה על פי דתנו, ואם כן שוים אנחנו בעונש זה עם שאר בני המדינה. הן גם להנוצרים, שדבר זה אסור להם על פי רוח דת הנוצרית, לא נתן מחוקק הנוצרים שום עונש על מי שיעבור עבירה זו, ואף-על פי כן כל ממלכה עונשת את העובר על זה, לא לבד מפני שהוא עובר על דתו, אך גם מפני שהוא חוטא לחקי המוסר הנהוגים באירופא, ואם כן גם היהודים העוברים על זה ראוים לאותו עונש, מפני שעל פי רוח דתם לקיחת שתי נשים אסורה להם 1, והם עוברים בזה על חקי המוסר הנהוגים באירופא. מלבד זה, אין לחקי המדינה עסק כלל אם איסור פלוני יש לו עונש על פי רוח היהדות, או לא. הנה, למשל, על פי רוח היהדות אין שום עונש להמפיץ לימודי האטעאיזמוס בישראל (כי רק המסית לעבוד ע"ז נידון במיתה) ואף-על-פי-כן, אם יפיץ איש מישראל לימודי האטעאיזמוס בין בני עמו, בלי ספק יענש על פי חקי המדינה הכוללים; ומדוע לא יענש גם כן בחקי המדינה הכוללים העובר על איסור לקיחת שתי נשים? מיחם-הנחושת הגדול, המוצב על השלחן בחדר-האכל, לא העלה עוד תמרות קיטור, לא הרתיח עוד את מימיו בשאון, אך מתוכו פנימה עלה עוד רחש קל של מים מתבעבעים ונשמע לחש דק של גחלים מועמות. זולתי המשק הרפה הזה לא הפריע דבר את הדומיה העמוקה, אשר שררה בחדר מסביב, אף על פי שאל השלחן היו מסובים כמעט כל בני-הבית. אבי המשפחה, אפרים ברויטמן, היה שקוע בקריאתו מתוך גליון העתון, הפרוש לפניו על השלחן, בשעה שבלומה אשתו, אשר ישבה ממולו ותעסק בתקון איזו שמלת-ילד, הפסיקה זה רגעים אחדים את מלאכתה, כי נשתקעה מבלי-משים במחשבות ועיניה הביטו נכחן בבלי-דעת. על יד האם ישבה הבת הבכירה, אניוטה, עלמה כבת עשרים ושתים שנה אשר עשתה בעיון רב מלאכת-רקמה; ומעבר השלחן השני, לפני כוס טהא שהצטננה כבר, ישב נער כבן במרחק מעט מהשלחן, בפנה שבין ארון-המזון והספה, התעסקה ילדה כבת עשר שנים בצעצועתה. היא הקריבה שני כסאות זה אל זה, ערכה שם משכב מרוח, וכשהשכיבה בזהירות ותלט היטב את "ילדתה" בשמיכה החמה, התחילה מדברת אליה בלחש, אך ברצינות רבה, "שאסור לצעק עתה", ש"צריך לשכב במנוחה, לישן תיכף כשמשכיבים אותה"… ודברי-המוסר הנכוחים האלה אף על פי שלא פעלו, זמן רב היתה האם-הילדה מטפת מוסרה; – אולם תחת זאת פעלו כראוי על שני הילדים, בן שלש ובן חמש שנים, אשר ישבו על כסאות-ילדים גבוהים אצל קצה השלחן. הם כבר כלו לשתות הכוס, ונשענים על ידות כסאותיהם השגיחו בשימת-לב רבה אל כל תנועות אחותם, עד שתקפתם שנה מעט מעט… בינתיים נפתחה דלת החדר ועלם כבן שמונה-עשרה שנה נכנס. זה היה גרישה, אחי אניוטה הצעיר. בידו נשא חוברת חדשה ובלתי-מכורכה של ירחון רוסי; אך בשבתו אל השלחן לא אץ לפתוח את הספר, ובשעה שאחותו מלאה למענו כוס טה, לקח בידו את מעשה-הרקמה אשר הניחה היא מידה… כשנפנתה אניוטה אחרי רגע ותשב למלאכת רקמתה, הוחלה בין האח והאחות שיחה בלחש והפסקות תכופות; והשיחה הזאת ענינה, כנראה, גם את האב, אשר התראה עוד אמנם כשקוע בקריאתו, אך הכר היה בו, שמשגיח הוא בסתר אל בניו ומטה אזן להקשיב לדבריהם… כחצי שעה אחרי כן נוסף אל המסובים אורח, צעיר כבן חמש ועשרים שנה, ונכר היה מהסקירה הראשונה, כי גם הוא עצמו, גם האחרים אינם חושבים אותו כזר פה. הוא בא, ובאותו רגע פסקה הדומיה, התעוררה תנועה, מלא החדר שאון דברים. האב סלק אל הצד את גליון העתון ויכנס עם האורח בדברים על חדשות פוליטיות שונות ושמועות מעולם-המסחר והרחוק. האם התבוננה בתוך כך לשני ילדיה הקטנים, כי נרדמים הם על כסאותיהם, וכשקרבה אליהם לפשטם ולהעבירם אל חדרם, התעוררו שניהם, ובשעה שהאחד מתרגז ובוכה – התחיל השני, להפך, צוחק ומשתובב… ובתוך שאון הילדים הזה הוחלה שיחה עליזה. התעורר, מבלי אשר התבונן איש איך ועל פי מה – וכוח חם וסוער בין אניוטה, גרישה והאורח, – וכוח על איזה ענין מפשט, אחד מאלה, שהיו מתעוררים בחבורה זו בכל פעם והיו נמשכים כפעם בפעם שעה ושתים, עד שנחר גרון המתוכחים ועד שנלאו להתוכח… במשך כרבע שעה הקשיב אפרים ברויטמן אל השיחה הזאת בשימת-לב רבה. נכר היה בו, כי מאמץ הוא את מחו לתפוס את מהות הדברים, שעליהם דנים הצעירים; אך בכל חפצו הטוב לא עלתה זאת בידו. לו נדמה, שכלם מדברים אחת, רק פי מקרה במלים אחרות, ומה תמוה הדבר, שהמתוכחים מקפידים דוקא על המלים השונות האלה, ובהן הם נחלקים יותר מכל!… מעט מעט נשמט ממנו חוט הוכוח, הדברים הסתבכו יותר ויותר, צרוף הענינים זה לזה נעשה פחות ופחות מחור, ולבסוף היה שומע עוד רק קול דברים, פרזות בודדות, בלי יחס הגיוני וקשר ביניהן… ובמדה שנעשתה לו שיחת הצעירים פחות ופחות מובנה, – בה במדה הוקל לו לשמעה ובה במדה גדלה אותה הרחבת-הדעת המיוחדת, אותה הנאת-ההורים השלוה, הממלאה את נפשו בכל פעם, כשהוא שומע מסביב לו את השאון העלז הזה ומרגיש בו שפע חיים בריאים, שפע כחות-עלומים, קולחים בעז ופורצים חוצה… קולות לא הרגיזו מנוחתו, לא הפריעוהו ממחשבותיו, אך להפך, פעלו עליו כזמרה נפלאה, המרגעת ומסגלת את הנפש יותר להתרכז בקרבה פנימה. עיניו כסו עד החצי בשמורותיהן, ראשו נח מבלי משים על כף ימינו, הסמוכה בארבתה על השלחן, ובמצב הקופא הזה שקע יותר ויותר המחשבות – דמיונות… הוא איננו מביט לאותו הצד, אך לו אין צרך כלל במראה-עינים, כי יודע הוא גם בלי זאת את היחס, שבין אניוטה והצעיר האורח, – יחס שלא תמול הוא ושלא היה עוד סוד לשום איש, אף על פי שבאופן רשמי לא החלט עוד כל דבר… הכל יודעים והאב המאושר מרגיש זאת בענג מיוחד, שה"בנים" – באותה שעה נכון כל אחד לותר בפעל על הרבה… הרבה מאד, בשביל צחוק-רצון של השני, ושניהם יחדו היו חושבים את עצמם לאמללים מאד, לו היה האחד מסוגל להפגע באמת מדברי השני… – זוג מתאים ומכון כל כך זה לזה קשה למצא!… המסקנה הזו, שהוא בא אליה לא זאת הפעם הראשונה, מביאה לנפשו ענג רב; אולם מתעוררת בקרבו כמו מאליה מחשבה אחרת; מתי יזכה לראות את הזוג הנעים הזה יחדו? – והמחשבה החדשה מטה בבת אחת את כל מהלך-מחשבותיו לעבר אחר, – דוקא לאותו העבר, שבחפץ לב היה מסיח את דעתו ממנו ברגעי הנחת האלה… אפרים ברויטמן קם בחשאי ממקומו. הקסם, אשר היה נסוך עליו זה מעט, חלף מהמגע הקל הזה בלי-רצון אל המציאות, אל הפרוזה היבשה של החיים, ושיחת הצעירים העליזה לא הרחיבה עוד את דעתו, אך הפריעה אותו ממחשבותיו, לא נתנתו להתרכז כראוי במערכי-לבו… אמנם, כל המחשבות האלה, כל מערכי-הלב לא יתנו, לא יוסיפו לו מאומה; אך מכיון שהתעוררו, שוב אינו יכול להסתלק מהם, ונגד רצונו הולך הוא ונשקע בהם יותר ויותר… הוא איננו כלל מאותם הזקנים, תמיד על הצעירים, מפני שאלה אינם מביטים על החיים כמותם. מבין הוא היטב, שכך הוא סדר-העולם, שלכל תקופת-חיים יש בדין זכיות מיוחדות, ובדין הוא שיהיו הצעירים מסתפקים יותר ברגעי ההוה, מבלי הטריד את מוחם כל כך במחשבות על דבר העתיד… ליבש את מוחם ונפשם במחשבות עול החיים, כשיגיע תורם לדאג בעד הדור, אשר הקימו… הנקלה היא: לגדל בנים. לעשותם לאנשים, לכונן להם מצב בטוח בחיים! עיניו נמשכו בבלי-דעת אל בניו, היושבים ליד השלחן, ואל הצעיר האורח, הנחשב לו גם הוא כבן. הוא הביט ובזכרונו חלפה שורה ארוכה של טרדות שונות, שהיו לו בבניו אלה, שהוות עוד גם עתה… אחרי כל היגיעות, שיגע במשך שנים אחדות, לא עלתה בידו להכניס את גרישה לאיזה בית-ספר בינוני, וכמה רגז, צער וחרדה גורמת העמידה-למבחן זו שנה שנה בתור לומד מחוץ לבית-הספר!… ואם היה מאושר יותר בנוגע לבנו השני, כי נכנס זה לבסוף אל בית-הספר למסחר; אך בכמה עמל והשתדלות עלתה לו כניסה זו!… קלה בערך היתה לו רק כניסת אניוטה אל הגימנזיה; אולם תחת זאת… אמת הדבר, גם פה עמדה לה הצלחתה. הדברים נסתבכו באופן רצוי מאד. אניוטה לא הספיקה עוד להסיר את תלבשת הגימנזיה, וסולומן (הצעיר האורח) נקרה לפניה, מתחלה – רק בתור מורהו של גרישה, אך אחרי זמן מועט כבר נכר היה, שהיחס הזה הולך ומשתנה משני הצדדים… מצד זה היה הכל טוב ומתוקן. אך עוד תנאים אחדים, חשובים מאד, היו חסרים. סולומן בעל כשרונות טובים מאד ובו כמה מעלות משובחות, המסגלות אותו לעתידות נכבדים, להצלחה בחיים; אך כרוב בני-הנעורים עודנו כרוך הרבה יותר מכפי הראוי אחרי האידיאליות המפשטה, המסתירה מעיניו כמה צדדים חשובים של המציאות הפשוטה, של חיי-המעשה, כמו שהם בפעל… הוא לא הבין זאת, וצריך היה להוכיח לו, שאומנות ההוראה, אשר הוא אוחז בה, עניה יותר מדי, מנולה מאד ואיננה בטוחה כלל; צריך היה להבינו, שהאיש הנוטל על עצמו הספקת משפחה, לכונן לו מקודם מצב בטוח בחיים, ורק אחרי כל אלה אפשר היה לבאר לו תכנית-הפעולה, המכונה לתכלית הרצויה… והתכנית הזאת היתה מחושבה היטב לכל פרטיה, מפולסה כראוי מכל הצדדים. לא היה כל ספק שסולומן, על פי אפיו מסוגל יותר מכל לעסק הסוכנות, ומה גם שבמקצוע זה יכולים לסיע לו אנשים חורשי טובתו, אם בפרוטקציה כשיהיה צורך בה, ואם בעצה טובה, התלויה בידיעת תנאי-המקום, בבקיאות תגרנית, או באיזה מקרה אחר… ומעשה נעשה. ההתחלה היתה טובה, מצליחה מאד. הצעדים הראשונים הוכיחו, כי לא מוטעים היו החשבונות המוקדמים, כי אמנם תקוה טובה נשקפה לעתיד; אולם… פני אפרים ברויטמן מתקדרים מאד; נפשו נמלאה שפע מחשבות לא נעימות, שפע דמיונות, שאינם משמחים את הלב כלל… "שנים רעות… שנים רעות"… לוחשות שפתיו, ובדמיונו חולפת שורה ארכה של פגעים שונים, צרות ומכאובים… לא רק מערכי-לבו בנוגע לסולומן הבלו, – וגם ההבל הזה מרגש לו עתה מאד, – כי גם מצבו שלו התמוטט הרבה בשלש השנים האחרונות. הון, פחות או יותר הגון, לא היה לו מעולם. כל מה שהיה מכניס, היה מוציא תדיר להספקת הבית, הבולעת שנה שנה מבלי-משים סכומים הגונים; וכשבאו השנים הרעות, כשנצערה המשכרת, לא נתמעטו בכל זאת הצרכים, שרובם הכרחיים… ובמה נחשבה העזרה הפחותה, שגרישה ואניוטה משתדלים להמציא לו!… לפני שנים אחדות לא היה מרשה להם בשום אופן לעסוק בעבודת ההוראה בשכר… עוד פחות מזאת היה מרשה לעצמו ליהנות משכרם, לקחת מזה לצרכי הבית… ואחרי כל אלה עוד הולך הלחץ וגדול. מצד אחד הולכים החובות ומתרבים, ומצד אחר גורם רע-העת להמעיט את מדת האמונה של המלוים, להכביד יותר ויותר את ההקפה. …ה"בנים" כבר נלאו להתוכח וישתתקו לזמן מה, אחר שבו לשוחח, ושיחתם היתה הפעם מבודחה יותר, מתובלה בהתול קל ומעורבה בשחוק תכוף; אך האב, השקוע כלו במחשבותיו, לא הרגיש בכל זאת. הוא ישב בלי תנועה על כסאו ליד החלון ועיניו היו נטויות אל חשכת-הלילה שבחוץ, כאלו בקשו שם נקודת-נגה מזערה, קרן-אורה קטנה, מבשרת קץ קרוב השנים הרעות… מכתב עתי אחד בשפת-עבר זכר עתה את צדקותיו שעשה בגלגול ראשון, ומתוך שהצדקות ההן נחשבו גם אז בעיני רבים לזדונות, הנה הוא שמח עתה להראות במופת חותך, כי היה אז צדיק בריבו; והמופת הוא, כי עתה, אחרי שעברו ארבע שנים מן העת ההיא, נמצא שהמו"ל מכתב-עתי "נאוו. וור." דורש באותה הלכה שדרשו בה אז מתנגדי מכתב-העתי המנוח ההוא, ומזה יוצא לנו, שהמתנגדים ההם היו מאותם הנקראים "צד המן", ושמע מינה שהוא, מכתב-עתי הנ"ל, זכותו יגן עלינו, היה מבני "צד מרדכי". "בימים ההם (היינו בזמן הפרעות), אומר מכתב-עתי שבשפת-עבר הנ"ל, עלתה השאלה הזאת (שאלת היציאה לחוץ-לארץ) על שלחן הסופרים וכו'. רוב הסופרים במכתבי-העת נטו אחרי היציאה וכו', ורק נחלקו בדבר המקומות וכו' מזה שלחו (?) את הנוסעים לאמעריקא, ואלה מזה אמרו: אל הר ציון נעלה וכו', ואחרי אשר כאלה כן אלה לא ראו מימיהם לא חופי אמעריקא ולא ערי ארץ הקדושה ורק מפי הסברה ועל דרך השיר חתרו לפתור את השאלה הנכבדה וכו', לכן לא ידע העם על מה נצים הסופרים וכו' ויעמדו מרחוק. ופלפולי מכתבי-העת החלו להראות פעולתם גם בחיי המעשה וכו' אז באמת החל העם לצאת המונים-המונים וכו'. "אין סדרים ואין שיטה להיציאה", קראו הסופרים כל היום, על כן רחקה ישועה מן היוצאים, הבה איפוא וניסד לנו ועדים לתכלית היציאה מן הארץ אז תעלה ארוכה לנו וכו' וכו'. עתה (היינו אחרי שגם מכתב-העתי "נאוו. וו." מציע להגביר את היציאה) ידעו נא סופרינו בעקבות מי הלכו בימים ההם ולמי קראו: אוהבינו מליצינו. אולי יראו ויהיו נזהרים בדרכיהם ובמעשיהם לימים הבאים. לב מבין ורוח חזקה – זה הוא הדרוש לנו על כל צרה שלא תבוא עלינו, ואלהים ירחם שארית עמו ולא יתן למוט רגלינו". אלה דברי מכתב-העתי ההוא. מתוך שיש רבים מן הקוראים שאפשר שלא קראו לפני איזו שנים את מכתבי-העת ליהודים שהיו לנו בשפת רוסיה, צריך אני להודיע, שכונת בעל-המאמר היא על המחלוקת שנפלה בשנת תרמ"ב בין ה"ראזסוועט" וה"רוסקי יעווריי". הראשון היה מדורשי היציאה, והשני מתנגד לה. דרש ליסד ועדים לתכלית היציאה, והשני צעק ככרוכיא על הצעה זו, שריח מינות נודף הימנה. כי כבר כשל כח העם בסבת הפרעות, שביתת המסחר, גירוש הכפרים וכו', והנה הוא בורח אל אשר ישאהו רוחו; ועל השני נחה רוח-הקודש אשר האצילו עליו שנים-שלשה שלוי עולם מעמנו, אשר לפי מצבם היה נאה להם להתראות כפטריוטים. בשעה שאלפי אנשים מן היוצאים מרוסיה לאמריקה התגוללו בברודי בעירום ובחוסר כל, יד החברה "כי"ח" קצרה מהושיע לכלם, ועשירי אחינו בחו"ל התלוננו על עשירי אחינו בארצנו שסלקו ידיהם לגמרי מאחיהם הנודדים ועזבו טרחם ומשאם רק על יושבי חוץ-לארץ – אמר ה"ראזסוועט" לה"רוס. יעוו.": זו חטאתך וזה פריה! ה"רוס. יעוו.", תחת להשיב, שאפילו אם היה הוא מתאחד עם ה"ראזסוועט" בדעותיו, בכל זאת לא היו עשירינו בארצנו עושים כלום לטובת היציאה, - מחה את פיו, ואמר: לא פעלתי און, ואדרבה אני הצדיק ואתה הרשע, שאלמלא דרשת בשבח היציאה לא היו בני עמנו נוסעים לאמריקה. המחלוקת הזו ארכה עד שפרחה נשמתו של ה"ראזסוועט". אחרי מותו של ה"ראזסוועט" בעצם מלחמתו לטובת ישוב ארץ-ישראל, החל ה"רוס. יעווריי" להסביר פנים גם לישוב ארץ-ישראל, אם גם נשאר בדעתו על-דבר היציאה, וכפי הנראה היה חפץ, שיקים ה' בנים לאברהם אבינו מן האבנים המתגוללות ארץ-ישראל, והבנים ההם יושיבו את הארץ אשר נשבע ה' לאברהם לתת לו ולזרעו, אך לא חלילה אותם בני אברהם היושבים באירופה. אך יתר שאת עשה מכתב-העתי ההוא להפלשתינים,כי בהביאו ידיעות מארץ-ישראל הציב בראשן השם שנקראה בו הארץ הזאת בימי שלותה: "יודעא" (כלומר: ארץ יהודה) אף-על-פי שמזמן חורבנה איננה נקראת עוד בשם זה… אך קץ כל בשר בא גם על ה"רוס. יעווריי", ורק בזה נבדל מן ה"ראזסוועט", שהאחרון מת לגמרי ועבר ובטל מן העולם, והוא, ה"רוס. יעווריי", נתגלגל לאחר מיתתו בבריה חדשה, בריה בפני עצמה, ותחת שהיה בגלגול ראשון מכתב-עתי עברי בשפת רוסיה, הנהו עתה בגלגול שני מכתב-עתי רוסי בשפת-עבר, וכל הדברים שהבאתי למעלה על-דבר היציאה ועל דבר הסופרים, הם דבריו אות באות. האמנם יותר ממה שקריתי כאן לפני הקוראים בשם אותו מכתב-העתי כתוב שם, אך אנכי פסחתי על כל המהתלות אשר חלק "אוהב עמו באמת" "מן הנבונים בעם" הזה באפו ל"חובשי בית-המדרש", אשר הרגיזו א ת העם ונבוניו ואוהביו יחד בקולם על-דבר היציאה. מי שלבו טוב עליו "ורוחו חזקה כפי הדרוש" יוכל ללגלג ככל העולה על רוחו. אך האמנם לא חסר לנו עתה אלא מהתלות? אעזבה נא דברי מהתלותיו ונראה מה ידבר לנו. אם אלה שדרשו בשאלת היציאה "לא ראו מימיהם לא חופי אמעריקא ולא ערי הארץ הקדושה" אין בכל כלום. יש הרבה ערים גדוולת וקטנות שלא ראיתין מעולם, ואף-על-פי-כן מאמין אני באמונה שלמה שיש בהן בתים, שמצוי בהן מסחר, שיש בסביבותיהן קרקעות הראויות לזריעה או לנטיעה, ומאמין אני גם כן באמונה שלמה, שלא ימצא בעולם מתחכם שבגלל אמונתי זאת יקרא עלי את המקרא: "פתי יאמין לכל דבר". אך האם היה המלגלג הזה במקום הפרעות? האם ראה אז בעיניו את פחד העם בעת הזאת, את רעבונו ואת צרותיו, ואת תנועת היציאה שהתעוררה בקרבו אז? הוא אומר, שבתחלה, כאשר נטשה המלחמה במחנה הסופרים על אדות היציאה, לא ידע העם על מה הסופרים נצים וישתאה ניתי ספר ונחזה. השמועה על-דבר המשסה הראשונה שהיתה מיום 23 אפריל לשנת 1881. לא בנומר ההוא ולא בנומר 18 שלאחריו לא נזכר דבר אדות היציאה. הסבה מובנת: הסופרים היו כנדהמים, הבהלה הראשונה עוד לא עברה עליהם ויהיו אובדי עצות. מעריצי המאה התשע-עשרה חשבו שהפרעות הם מעשי המהרסים, ושההמון התנפל ביחוד על היהודים מפני שהם נחשבים כגרים בארץ, ולפיכך היו בטוחים שעתה תהיה חדשה בארץ, ולמען דעת כל עמי הארץ כי אין גרים ואין פרעות בהמאה התשע-עשרה יהפכו הגרים בן-לילה לאזרחים גמורים, ואז "דע, חם, את אשר לפניך, וקרב אליך ואל תגש בי". עוד בנומר 19 לשנה ההיא הביא סופר ה"ראזסוועט" ג. ב. ג. את דברי מכתב-העתי "נאוו. וור.", שנחוץ להרחיק את היהודים מארץ רוסיה, ועל זה ענהו ברוח המאה התשע-עשרה לאמר: "היהודים ישארו ברוסיה, יפרו וירבו בה וכו' ואפילו עד שמונים מיליון נפש, כי רוסיה היא ארץ מולדתם, ארץ רוסיה ארצם, שמיה- שמיהם ושאלת היהודים היא שאלת רוסיה". בנומר ההוא בא עוד מאמר מן הרידאקציה בשם "דעות הדפוס והצעותיו" ובו אומר: "ובאמת הלא אי-אפשר לנו לכבוש את פאליסטינא ולהושיב שם שני מיליון אנשים, הקשורים על-ידי משלח ידיהם בקשר אמיץ עם הממשלה שהם נחשבים עבדיה". אך ההמון הגס, המונה שנותיו למספר היצירה, שכח, כפי הנראה, כי חי הוא בסוף המאה התשע-עשרה, ולמרות טענות המשכילים עשה את שלו, ובטרם עלה על לב הסופרים לחקור, אם מותר לברוח ממהלומות, מרעב ומחוקים מעיקים ולצאת לחוץ-לארץ, אם לא – באה פתאום בנומר 26 ממכתב-עתי ההוא מיום 16 מאי, היינו כחדש ימים אחרי המשסה הראשונה, הצבא אשר בלבוב שלחה חיל-רגלי לעיר פאדוואלאטשיסק (גבול אוסטריה וקרוב למקום הפרעות), במקום שכל יום ויום מתרבים יהודים בורחים מרוסיה". בנומר 21 דבר סופר ה"ראזסוועט" בפעם הראשונה ברחבה על אדות ספרו של ה' ל. אליפהאנט על ארץ הגלעד, ואמר בפירוש, כי מפני הצעתו של מכתב-העתי "נאוו. וור." (על-דבר יציאת היהודים) הוא מוצא לנכון להודיע תוכן הספר ההוא. ממילא מובן, שגם באותו מאמר לא נזכר דבר על אדות היציאה, כי על-פי הצעת אליפהאנט צריך היה לשכלל תחלה את ארץ הגלעד ולהוציא עליה סך מיליון ל"ש (עשרת מיליון רו"כ) ואחר-כך להושיב שם יהודים. בנומר 24 באה ידיעה מוויען, כי כחמשת אלפים בורחים עברו קטנים, ומספר הבורחים 1500 איש. באותו נומר באה ידיעה ממכתב-עתי "קאלנישע צייטונג", כי איש עברי אחד ביקש מאת הציר הספרדי היושב בקונסטנטינופול להשתדל, שתקבל ממשלת ספרד ששים אלף יהודים לארצה וגם באה תשובה ממלך ספרד, שהוא נכון לקבל את כל מי שיבוא לארצו. אם אמת בפי השמועה הזאת או לא (ראה גם בנומרים 27, 29, ואם לא יתעני זכרוני זכרו גדולי עמנו את החסד הזה להמלך ההוא, בספרם בשבחו אחרי מותו) – אחת היא. רב לנו לדעת, כי שאלת היציאה התעוררה מעצמה ובה עסקו מכתבי-עת גדולים באירופה, לא חובשי בית-המדרש ולא בעלי-שירים ופוסקי פסוקים מישעיה ומחבקוק. בנומר 25 באה ידיעה ממכתב-עתי שבלונדון, כי בשיקאגא (באמריקה) נכונים לכונן קולוניה בעד עשרים משפחות יהודיות מרוסיה הדרומית. בנומר 26 באה ידיעה ממכתב-עתי "איזראעליטישע וואכענשריפט" לאמר: "מבאמבערג מודיעים מיום 16 יוני (היינו יום 4 יוני לחשבון רוסיה, כחודש ומחצה אחרי המשסה הראשונה), כי ביום אתמול עברו דרך העיר הזאת יהודים רבים. ממקורים נאמנים נודע, כי הם יהודים רוסים שעזבו את ארץ מולדתם ונוסעים דרך האמבורג לאמריקה". האחרונים באו שמה יהודים רבים מרוסיה במספר שלא היה עוד כמוהו. בכל העת הזאת עמדו הסופרים מרחוק ולא דרשו לא בשבח אמריקה ולא בחבת ערי יהודה, ואך בנומר 30 מיום 26 יולי נדפס המאמר הראשון המדבר בשאלת היציאה. במאמר ההוא מדבר מחברו על היציאה, כמו על מעשה יום-יום הנראה לעינים, כמו שהיה באמת, ואומר: "לא אנחנו קראנו לאמיגראציה כזאת, לא אנחנו חפצנו בה; היא נמצאת עתה בפועל ועלינו להכנע ולמצוא עצה". את מאמרו זה יחתום מחברו בדברים האלה: "מטרת המאמר הזה לפקוח עיני אלה, אשר אינם רואים או מפחדים מראות את המעשה הנראה לעינים, ואשר כפי צורתו עתה הנהו קרוב להפסד ורחוק מתועלת לעמנו". הנה יראה הקורא, שסופרי ה"ראזסוועט" לא הקדימו פה לאזן, ודברו על היציאה אך כעשרה שבועות אחרי שבאו עליה ידיעות ממכתבי-עת שונים, ואחרי רואם מראש, שכל זמן שלא יובאו סדרים בערבוביא זו (על-ידי ועדים מיוחדים) יהיה הפסדה מרובה משכרה. סופרי "המליץ" גם הם לא דברו על היציאה בטרם בואה לפעולה. עד נומר 20 מן השנה ההיא לא בא על השאלה ההיא לא דבר ולא חצי דבר. בנומר 20, שנדפס ביום 26 מאי, כארבעים יום אחרי המשסה הראשונה, יאמר המו"ל במאמרו הראשי: "והנה זה מקרוב השגנו מכתבים ועליהם מספר חותמים מהמקומות אשר היו לשמה, כי אחרי אשר תם הונם ואינם יודעים אל מה לפנות לחיות נפש ולבם נפל בקרבם לשוב לעבוד וליגע ולהותיר ליום עברה (הוספה במוסגר: ולדברי מכ"ע האשכנזים ליהודים כבר באו שמה גדודים גדודים כמה מאות נפש לעבור ארחות לאמעריקא) אי לזאת יש עם לבבם וכו' לעזוב את הארץ וכו ללכת אל אמעריקא או אל אשר ישאמו רוחם". את "הצפירה" לא קראתי, אך בטוח אני בהצדקנית הזאת, שחלילה לא חטאה בשפתיה ולא העירה את אזן העם לבקש לו עצות בצר לו. יאמר נא ישראל: באיזה שם ראוי לכנות את העקיפין, שבהם בא מכתב-העתי בשפת-עבר הנ"ל על הסופרים שדרשו בשבח היציאה! אם חפץ הוא להצדיק את שיטתו בגלגול ראשון, למה לו לאחוז במעשיו בימים ההם ולהכחיש את הידוע אך בכח עצימת עינים לבד, בעוד שהיה יכול לומר באופן פשוט: "אחי הסופרים! הנכם חפצים להביא סדרים בהיציאה, לכונן ועדים וכו', דעו לכם כי קולכם יהיה כקול הקורא במדבר, כי לתכלית זאת נחוץ כסף, ועשירי עמנו לא ימנעו מכם כל פטומי מלים שבעולם, אך כסף לא יתנו, כל זמן שלא יהיו בטוחים שיקבלו אותות כבוד". בכלל אין עתה צורך להצדיק את שיטת מכתב-העתי "רוס. יעוו.", כי מיתה מכפרת אמרו חז"ל, ואין לאיש עתה עסק בו. אם חפץ הוא להצדיק את שיטתו עצמו בגלגול הנוכחי, הנה אין דורש מידו להיות במעוררי ישוב ארץ-ישראל, כי, כמו שאמרתי, אינו אלא מכתב-עתי רוסי בשפת-עבר, והנה הוא ממלא כרסו בטלגראמות שאין לאיש עברי בתחום מושבנו עסק בהן, כמו הידיעות על האזכרות שנעשו לנפש אקסאקאוו, על הקרח שבוואלגה שנע ממקומו, על הישיבות שהיו לבעלי-הנכסים בפנים ערי רוסיה, על תעלות המים בקאלונה, וידיעות על אדות המשחקים והמחוללות, וכיוצא בזה. הנה הוא מפחיד את התמימים בדברי מכתב-העתי "נאוו. וור." ואומר: "ראו, הנה דורשי היציאה חברים הם לאויבינו זה". אך מה בכך אם גם ה"נאוו. וור" מבקש עצות להרבות את מספר היהודים היוצאים? ידוע, כי יש אשר יבואו שני מתנגדים לדעה אחת מטעמים שונים, ואין שום חיוב לצד אחד לומר לחברו: הואיל ואתה, מתנגדי, אומר כך, לפיכך יעלו עשבים בלחייך, ואני צריך לומר להפך. ידוע, כי גם צדיקי החסידים מתנגדים להיציאה, גם הם אומרים: "אלהים ירחם שארית עמו ולא יתן למוט רגלנו", ואף-על-פי-כן לא אמר איש להנאורים המתנגדים לה: "ראו, הנכם בעצה אחת עם הצדיקים", כי סוף-סוף טעמיהם שונים זה מזה, ואחרי כונת הלב הן-הן הדברים. צדיקי החסידים מתנגדים להיציאה מפחד פן ימעט גז צאנם, והנאורים מתנגדים להיציאה – זה מפני שהוא ירא פן יבקשו ממנו סך כסף לעשות סדרים בענין זה, זה מפני שהוא חס על הציוויליזאציה הקדושה המאירה לארץ ולדרים עליה, "חוץ מן העברים", ויש שהוא ירא שלא יאמרו עלינו, כי חסרי פטריוטיזם אנחנו. כן הוא גם בדבר שאלת היציאה. מכתב-העתי "נאוו. וור" מציע לתמוך את היציאה, כדי שעל-ידי זה ייטב, לפי דעתו, להרוסים, ואנחנו מציעים לתמוך אותה, מפני שבזה ייטב לנו, ומה לנו ולה"נאוו. וור."? לפי דעת מאמיני הגלגול צריכה הנפש המגולגלת לתקן בגלגול שני את עותתה שבגלגול ראשון; מכתב-העתי שעליו אני מדבר חולק, כפי הנראה, על הדעה הזאת… תקופות שונות ומשונות מאד זו מזו עברו עלינו במאת השנים האחרונות, שהן שני חיי ספרותנו החדשה. לרגלי שנוי התקופות משונים היו גם הצרכים ועל פיהם היו צריכות להשתנות גם תביעות הספרות. אבל לא כן היה באמת. לא תמיד שמרה הספרות את צעדי החיים, להגיש על פיהם את תביעותיה למלא את צרכי ההוה. הספרות החדשה נולדה באשכנז ונצניה הראשונים היו שירי רנה"ו ז"ל, באוריו, מכתביו ומאמריו, והמאספים, אשר שיטתם ידועה להבקיאים מעט בספרותנו. שיטתם ההיא היתה מוכרחה בזמנה על פי טבע הדברים, ולא ברצונם הטוב ובכונה מיוחדת בחרו בה, כי באופן אחר בזמן ההוא היו כמעט כל בני ישראל, מן התלמודיים ועד ההמוניים, חיים בשמים, כל מעינם הספרותי היה בחיי-עולם, במזון לנפש. אמנם גם הם דאגו לחייהם הגשמיים, עבדו עבודתם ועשו כל מלאכה להספיק צרכי ביתם, אך כל זה היה בעולם המעשה והמפעל, אבל לא בגשתם אל הספר. בשבת איש יהודי אל הספר התפשטה מעליו הגשמיות ויכנס לעולם שכלו רוחניות, עולם עליון ונאצל. הספרות בעצמה היתה קדש-קדשים, וכל חייה היו הרוח והנפש. בהיות ספרות האנשים ההם רוחנית, ספרות שמים, אי אפשר היה בפעם אחת להפוך אותה לספרות גשמית, ספרות של חיי ארץ. ועל כן, אילו לא היו בוני הספרות החדשה בעצמם בני-דורם, לא היה חפצם מצליח בידם. אך הבונים ההם, שנולדו ונתחנכו בעצמם, ככל בני-דורם, בעולם רוחני, לא הרחיקו ללכת מבני-דורם גם אחרי אשר חדשה ההשכלה את רוחם, ובבנותם את הספרות החדשה בנו אותה בעל-כורחם ומבלי משים בתבנית הספרות הישנה. מלאו אותה מליצות ע"ד יפי הטבע, שבח החכמה והמדות הטובות, ויתבלו אותה בתבלין של ביאורי מקראות ופרושי מאמרי חז"ל בדרך יותר קרובה אל השכל, שרו על מפלאות אל, – והספרות נשארה ספרות שמים על ארץ. הבונים ההם לא שנו את הספרות, לא בראוה חדשה, אך הורידוה משמים ארץ, ועל ידי זה היה דורם מוכשר לקבל אותה. בני-הדור ההוא, אשר תענוגם הרוחני, הקריאה בספר, דרש לו גם תמונה רוחנית וגם מטרה רוחנית, ואשר בשום אופן לא יכלו להסכים כי ידברו בספרים על דברים בלתי נאצלים, על צרכים גשמיים, – נמשכו על פי תכונת הספרות החדשה ההיא מן הספרות הישנה אל החדשה, ממזון הנפש הישן אל מזון הנפש החדש, מדמיונות שמים אל דמיונות ארץ. בדרך הזה הלכה הספרות בתחלתה גם בגאליציא ואחרי כן ברוסיא. בוני הספרות החדשה או יוצרי ההשכלה בארצנו, אד"ם ז"ל, בחפצם לתת מהלכים בין בני-דורם להמליצה וההשכלה, שהיו אז דבר אחד בשני שמות נרדפים, לא מצאו בתחילת מעשיהם (שנות תק"פ) דרך יותר טובה לתכליתם כי אם דרשות ועם זה שירי מספד על מות הגאונים ר"ש ז"ל (נחל דמעה). רק הרי"ב לעווינזאהן פרץ יותר את הגדר והתיר "ביעתא בכותחא" או "שרא לן יונה" ויוכיח בראיות ברורות מן התורה והתלמוד וספרי הרבנים, כי אין איסור לאדם מישראל ללמוד שפת-עבר ולשון-המדינה ולעסוק בעבודת-האדמה. ההשכלה בזמן ההוא בארצנו היתה שירית ובאיזה צד גם הגיונית, כלומר: מאהבת ההגיון. ההתעוררות אליה היתה יותר מקרית מאשר מסובבה על פי ההיסטוריא ומצב חיינו. חיי בני-ישראל בארצנו בעת ההיא לא נשתנו בשנוי ניכר מחייהם שהיו עשרים שנה ויותר לפני זה, באופן שנוכל לומר כי מצב בני ישראל במדינה בשנות תק"פ גרם להם להתעורר לספרות חדשה ומחשבות חדשות, ואולי על כן לא כבשה ההשכלה החדשה לפניה את הדרך בין המון-העם בעת ההיא, ונקלטה רק במוח יחידי-סגולה. הנה צוה הגאון מווילנא ז"ל ללמד את כתבי-הקדש על פי הפשט, ועל יסוד זה למד המלמד ר' משה הכהן לתלמידו אד"ם הכהן את כתבי הקדש בלי סלסולים, אך בדרך ישר, פשוטו כמשמעו (תורת האדם), ואלי הגיעו במקרה לאד"ם הכהן גם איזו ספרי מדע, כספר אקלידס, שנעתק ברצון הגאון הנ"ל וספרי המאספים – ויהי האד"ם ליוצר ההשכלה במדינתנו. הרי"ב לעווינזאהן חלה במחלת קדחת-העצבים ויעזוב את ארץ-מולדתו ויסע לגליציא ושם התודע אל חכמי ישראל במדינה ההיא (ספר הזכרונות לחיי ריב"ל), ויהי המקרה הזה לאבן-פנה במדינה בהשכלת הריב"ל. עלי להעיר בדרך-אגב, כי דברי שאמרתי למעלה, אד"ם הכהן וחבריו ותלמידיהם, מאשר בנוגע להשכלת ריב"ל. בדבר הזה היה המקום גורם. בני ליטא, שמצבם החמרי היה תמיד, בסבות מקומיות, גרוע ממצב בני-הדרום, שעל-כן היו יותר רחוקים מהנאת החיים, והחיים היו כמעט כולם שקועים בספרות הישנה: המפולפל בפלפוליו וההמוני בספרי מוסר ואגדה ובדרשות המגידים – היתה להם ההשכלה החדשה יותר לשעשועים, למזון הנפש נעים, אחרי הפלפולים המיגעים והספרות היבשה והצנומה שברחו מהם בהריחם את ההשכלה, כאדם היוצא ראשונה מתוך אויר עיר צפופה ודלה ושאונה המיגע בשר ורוח – אל שדה חמד ויער נהדר ביום צח בחדש כטפל, שם פניו יותר אל התועלת החמרית, אם גם אחרים מבני-מדינתו בהיותם למשכילים היו אפיקורסים שוחרי ענג. – כמדומה לי שלא אשגה אם אומר: כי הסופרים אשר עוררו את שאלות החיים ושאלות תקון הספרות היו רובם בני ליטא שבאו לארצות הדרום, אנשים אשר הכבוד להספרות ודעת צרכי החיים התאחדו אצלם על ידי מדינותיהם השונות, וראו עין בעין את החסר לעם עד עתה. אשוב לדברי. השכלת אד"ם הכהן וחבריו היתה שירית ובאיזה צד גם הגיונית, וכה הלכה לה בדרך זו שנים רבות. אחרי איזה זמן נתעורר רוח ההשכלה האזרחית, השכלת בתי-הספר של הממשלה. אם נתעורר הרוח הזה אך מחוץ, ע"י פקודת הממשלה, או גם בזה היתה תחלה בסתר יד הגבירים והסוחרים, שהיו לפעמים לרגלי מסחרם בחו"ל וראו שם את ההשכלה האזרחית ורצו לנטע אותה גם פה – איני יודע. בכל אופן עזרו אז המשכילים על יד ההשכלה האזרחית בכל כוחם, וכנראה נראתה להם גם האזרחות, שהשתוקקו לה, בתמונה שירית, ולא הביטו עליה כהנבונים ממינסק, שאמרו: "אדם מישראל הרחוק מן ההשכלה אינו מקפיד אם לחמו בא ע"י סרסרות ונשך, ובמצאו נחומים לנפשו בתורתו ובאמונתו בה' הוא מסתפק בקב חרובין; אך גם אם יעלה במעלות ההשכלה ולא יתעלה עם זה בזכיות האזרחים, אז יתגבר יאושו עליו ויסור מעל עמו, בעוד אשר כל אב ישר מישראל לא יוכל להסכים לתת את בנו ללכת בדרך כזו" ("צייטונג דעס יודענטהומס" שנת 1842 גליון 41). – אך ראוי לשים לב, כי ההשכלה האזרחית או "הקאזיונית" הזאת, שעשתה רושם גדול על חיי עמנו בארצנו ועל הספרות העברית הרוסית, לא עשתה אז כמעט שום רושם על הספרות העברית. הספרות הזו הלכה בדרכה הכבושה לה: מליצות, שירים, ביאורי מקראות ודברי חז"ל בענינים שאין להם יחס עם תורת ישראל וחכמתו, ולפעמים גם מאמרים או ספרים מיוחדים באיזו מקצועות של המדעים; אבל לא דברים להעם עצמו לחייו החמריים והרוחניים. נפלא לראות, כי על אודות נאפאלעאן הראשון כתבו רמ"א גינזבורג (הצרפתים ברוסיא ועוד), פייביל שיפער (תולדות נאפאלעאן) ומענדיל מאהר (דגול מרבבה), ואיש לא זכר להעתיק איזו מספרי יאסט וסאלוואדאר או אחרים, הנוגעים בקורות ישראל ואור תורתו! בשנות העשרים למאה השביעית הזאת למניננו נראתה חדשה בספרותנו. סופרים אחדים נתעוררו על ריקנותה של הספרות ועל שאינה נוגעת לצרכי החיים אפילו כמלוא נימא; החלו הפלפולים ע"ד מטרת הספרות, התקונים בדת, שאלות החיים,נראו שירי המנוח יל"ג בתמונתה החדשה ועוד כאלה. התקופה הזו, אשר כותב דברים אלה לקח איזה חלק בה, ושהוא זוכר אותה, לא נבראה גם היא בכח איזה צרכים חדשים, שנגלו לסופרים על-פי מצב חדש בחיי ההיסטוריא של העם, רק עוד הפעם כמו במקרה. סופרים חדשים, שידעו שפת המדינה, הושפעו מספרותה ובחרו להם דרך חדשה, שלא נודעה להקודמים להם. וכה הלכה לה הספרות בדרכה זו עד שנת תרמ"א, שאז באמת על פי מצב חיינו נתעוררה שאלת ישוב א"י ורעיון הלאומיות. אין את נפשי לדבר עתה על התקופה האחרונה הזאת, כי כמעט כל הסופרים והקוראים זוכרים אותה והיא נצבת עוד לנגד עינינו. בזמן האחרון נתעוררה, עוד הפעם כמו במקרה, מבלי שום מכריח חיצוני, שאלה חדשה, והיא: שאלת הספרות המדעית. בעיקר הענין אין הדבר הזה חדש עמנו, כי איזו ספרי מדעים נעתקו לשפתנו גם לפני הספרות החדשה. ובמשך מאת השנים האחרונות לספרותנו החדשה היו בנו רבים שהעתיקו וחברו ספרי-מדע בשפתנו. אך נפלא הדבר לראות, כי בעת שבאמת היה צורך בספרים כאלה לא היה הדבר הזה לשאלה בספרותנו, ורק כל איש מומחה או אפילו בלתי מומחה שנדבו לבו העתיק או חבר ספרים ממין זה בלי שום שאלות; ועתה שהצורך בספרים כאלה נתמעט הרבה, החלו להעיר עליו בחזקה, מציגים אותו כענין שאי אפשר להספרות בלעדו ומשתדלים הרבה גם בפועל. כמדומה לי, שגם לזה הסבה מה שאמרתי, כי תביעות ספרותנו משתנות לא לפי צרכינו על פי תקופות חיינו, רק בלי סבות מכריחות. אם נשים לב למצבנו בערך לפני שלושים שנה ומצבנו היום, נראה כי חיינו הפנימיים (מבלי לדבר על המצב האקונומי) נשתנו הרבה מאד. מצד האחד היו אז כמעט כל בני עמנו, מלבד המשכילים מתי מספר, רחוקים בתכלית מכל עיון באיזה ספר מן "הספרים החיצונים" וכל-שכן מדעת איזו שפה אירופית ואפילו שפת המדינה, וגם קריאה מ"ע עברי היתה נחשבת למינות. בעת ההיא ספר מדעי היה יכול להביא איזו תועלת לפחות לצעירי ישראל שלא הבינו שום שפה, להעיר לבם על העולם והטבע, כמו שבאמת היו ספרי המדע, וביחוד בחכמת החשבון, השעורים והתכונה, ליחידים מצעירים כאלה כמעברה לעבור על ידיהם אל ההשכלה בכלל והמדעים בפרט, וליחידי-סגולה מהם– גם להשתלם במדעים בבתי-ספר הגבוהים. אמרתי "ליחידים", כי בנוגע להמון הקוראים, המעטים אז, לא השיגה הספרות המדעית בשפת-עבר את מטרתה הגמורה, כי גם אחרי שקראו ספרי הז"ס והמנוח ר"צ ראבינאוויץ וכיוצא בהם נשארו "בטלנים" כבתחלה, אם בטלנים חובשי בית המדרש, או בטלנים משכילים. – מצד השני, היה כל איש מישראל גם המשכילים שבהם, "יהודי גמור", בלי שום חשבונות דתיים, לאומיים או היסטוריים. הוא נולד יהודי, נתחנך יהודי, בלה את עולמו בין בני עמו, ועולם אחר לא ידע, ואפילו אם ידע אותו –לא הרחיב את לבו. אז צריך היה להתיר גם "ביעתא בכותהא", היינו לדבר אל העם השכם ודבר כי צריך לדעת שפת-עבר, שפת-המדינה, ואין איסור אבל יש תועלת גם בידיעת לשונות אחרות; וגם ספרי המדעים הביאו איזו ברכה להמון הקוראים שלא ידעו שפה אחרת מלבד שפת-עבר. עתה נשתנה לגמרי מצב הענינים. ידיעת שפת-עבר והקריאה בספריה ובמה"ע העברים נתפשטה בין העם למדי ואפילו הרבנים בארצנו מתירים לעצמם לא לבד לקרוא במ"ע, כי אם גם לכתוב בהם. ידיעת שפת המדינה גם נתפשטה בין הצעירים יודעי ספר, ורחוק למצוא איש החושב עצמו למשכיל שלא ידע קרוא בשפת המדינה. תחת זה הלכו רבים מן המשכילים בדרך רחוקה מאד. לא לבד אשר רבים בהם אין להם דבר עם הספרות יודעי הספרות העברית נמצאו רבים אשר אינם חושבים את עצמם לבני עמם, לא ידעו את ערכו, לא ידאגו לעתידותיו כלאום מיוחד ויהדותם עליהם כמשא כבד. עתה בעד מי איפוא נשתדל להרחיב את הספרות המדעית בשפת-עבר? האם בעד רוב בני הנעורים שבנו, שהם מבינים גם שפת-המדינה ויכולים לדעת כל הענינים הדרושים להם מעל ספרותה? אם למשל, לשפת רוסיא מעתיקים ספרי מדעים הרבה מלשונות אחרות, הנה יש כמו רוב הלומדים בבתי-ספר הבינונים (מלבד בני האצילים והעשירים) וכל-שכן הלומדים בבתי-ספר הנמוכים, שהם למאות אלפים, ונחוצים להם איזו ספרי מדע. אבל אנו, שרחוק למצוא בנו איש "משכיל" שאינו יודע שפת-המדינה, הלא יכול הוא למצוא בשפה הזו כל הצריך לו לעולם המדעים. על מאמרי מדע במה"ע, כי מצד אחד אי-אפשר להדפיס בהם כי אם ידיעות כלליות או מקוטעות וראשי-פרקים. ומצד השני רבוי הגונים של מאמרי מ"ע זהו שבחו. אבל לאיזה צורך נכתוב בשפת-עבר ספרים מיוחדים במדעים, אם כל החפץ בהם ימצאם בשפת-המדינה? שמא נאמר למשוך על ידם את אלה שאינם חושבים את עצמם לבני-עמם, הלא טוב יהיה אם תחת ספרי מדע נתן להם ספרים אשר יבררו להם את היהדות, מקומה בסולם האנושית, ערכה המוסרי וההיסטורי, במלה אחת: להעיר בלב העם את הכרת ערך עצמו! הן רבו בהלשונות האירופיות הספרים אשא נכתבו ע"ד היהדות ורבים מהם נכתבו ע"י חכמי ישראל באמת, ולמה לא נעתיק (אם אין בכחנו לחבר ספרים כאלה) את הספרים ההם תחת ספרי מדע שלא יועילו לנו, סוף-סוף על ידי קריאת ספרים לבד, בלי בתי-ספר מיוחדים ושמוש תלמידי-חכמים, לא יהיה איש לא אסטרונום, לא כימיק ולא פילולוג וכיוצא בזה; למה נהיה כדור העבר, אשר הרבה להתייגע על תולדות נאפאלעאן והעלים עינו מספרי יאסט, סאלוואדאר וחבריהם הנוגעים בבני-ישראל? ספרות מדעית באים הם דורשים אותה לא מפני התועלת הכרוכה בה, אך כדי שלא תהא הספרות העברית חסרה, מקצוע גדול. אך מלבד שטענה כזו, שכל עיקרה אינו אלא כמלאכה שאינה צריכה לגופה, אינה מכרעת, – הנה כמדומה לי, שחסרון ספרים בענין דעת היהדות בשפתנו הוא חסרון יותר גדול, יותר מגונה ויותר מורגש מחסרון ספרי מדע. עם הרחוק מהכרת עצמו אין לו לדאוג על חסרון ספרי-מדע, כי ראשית הידיעה, כפי שאמרו הקדמונים, היא: "דע את עצמך", ומי שחסר את הדעת הזו לא קנה כלום. אפשר, כי רבים יראו בדברי אלה, שאמרתי שעמנו רחוק מהכרת עצמו, הפרזה גדולה; אבל כשאני לעצמי חושב אני שלא הפרזתי על המדה. איש מישראל היודע את ערך עמו לא יאמר שהוא צרפתי או פולני בן-דת-משה אבל כמה צרפתים, אשכנזים, פולנים, משיכים, רומינים וכו' יש בקרבנו? האם לא יגיע מספרם למאום אלפים? כמה בנו סופרים, אשר כל הדובר בשם לאומיות ישראל הרי הוא בעינהם כמשוגע? כמה בנו כאלה החושבים לשוביניסטים את האומרים שעל ישראל להשתדל לבלי להשאר לנצח – בחור עני בין העמים… אוכל בית איש יומו, מטל ברפש… עבד עבדים, גוי אבד ובזה נפש. (יל"ג "שני יוסף בן שמעון"). האם משוררנו הגדול הזה, שאמר: "במה יפיצו אהב"י אהבה וכו' ובמה האירו לבני תבל המאורות הגדולים והגאונים האמתים וכו' למה נתהלל במתת שקר והיא לא תצלח וכו' גדולה היתה "בחירת" ישראל לשעתו כשהיו כל האומות עובדים לאלילים וכו' (אגרות יל"ג, אגדת ע"ו – האם היתה לו הכרת עצמו עממית? האם שם לב להבין את ההבדל הגדול שבין חיי המשורר העברי גארדאן וחיי משוררים אחרים כפושקין ולערמאנטאוו, הבדל שהיה גדול כהבדל שבין מיתתו למיתתם של אלה? (כי עוד יותר גדול ההבדל שבין חיי טודרוס הפשוט וחיי בן-גילו טהעאדאר או פערקא גם בתמונתם המוסרית, גם בחלק הרוחני שבהם? ולא לבד שהכרת עצמנו העממית חסרה לנו, אלא שאם יאמר איש למלא את חסרונה ירימו קול צעקה מכל עברים. הנה בשנה נדבר נדיב וסופר להוציא "אוצר היהדות"– ותהום "כל המחנה". זה אמר כי טוב לנו לחדש את "האשכול", זה אמר כי טוב לתת את כסף ההוצאות לעניים, כאלו אם נחלק איזו אלפים רו"כ לעניים יחדל אביון מקרב הארץ ורעבים עוד אינם, והמזוהמים הידועים ממפלגת "מוקצה מחמת מיאוס" הציפו על קרובים ורחוקים מבול של פאסקווילים. בשעה שנתפרסמה בעמנו הפילוסופיא היונית וטובי העם ראו שהיא יכולה להזיק לישראל, קמו חכמים שונים להרחיק את הנזק הזה עד שחבר הרמב"ם ז"ל את ספרו "מורה נבוכים", אשר היה בו כח להשתיק את סערת לב הנבוכים למאות שנים. קרב לזמננו נסה הרב ר' נחמן הכהן קראכמאל ז"ל לחבר ספר כזה בעד "נבוכי הזמן" ולא עלתה בידו. אם מפני שהשתדל לרפא את הנבוכים על דרך הפילוסופיא, אשר לא תצלח עתה, או מפני שראה את המבוכה אך בראשיתה, בהיותה רק בעיון– אחת היא. עתה רבו בנו הנבוכים למאות ולאלפים, ומה עשינו בעדם להשתיק סערת לבם ולדבק אותם אל עמם בקשר של קיימא? הנני נותן בזה מכתב שקבלתי מאחד ממיודעי מן הנבוכים האלה, הדורשים תשובות על שאלות ארורות ואין מענה. הנה המכתב בהעתקתו משפת רוסיא: "9/21 אקטאבר תרנ"ה. "מה היא היהדות שלי?" ואיני מוצא מענה. נסיתי לחשוב כי רעיון הלאומית ממלא את כל עצמותי, אך גם זה אונאת עצמי. ובכן מצד אחד הנני דבוק בכל נפשי ולבבי ליהדות (איני יודע לאיזו?). ומצד שני אבדה מלבי מכבר כל אמונה דוגמטית. אמת היא, כי הנני מאמין, או יותר נכון: מודה באלהי שפינוזה, אך הלא אין זו אמונה, ולאיש עברי השגה כזו אינה אלא התכחשות לעצמו. סלח נא לי על הוידוים התמימים האלה, אך השאלות האלה לא יתנו לי מנוח. ומה אגיד לבני? בין כה הנני חפץ כי ישארו נאמנים לעמם. מדוע? לא אדע. במאמרך הנך אומר: "אם לא נוכל לתחוב אמונה בלב ריק ממנה – הנה להביא הבנה (!) וללמד יכולים אנו. יהינו אחינו את המאור שבתורה, ישמרו את אשר יעשה האדם וחי בהם – וטוב לנו ולהם". אך איה המאור הזה? אם התורה היא עפאס לאומי, אם רחקה אמונה מלבנו, איך נוכל להדביק את בנינו אליה? הנך אומר:"להבינם את המאור שבתורה בכל גדלו והדרו, את המדות המצוינות שבישראל שהן אחוזות ודבוקות ברוח הלאומי ובתורה". האם בזה אפשר באמת להדביק את בנינו ולהשאירם ביהדות הנוכחית? הנני יכול להתגאות מעט בזה, כי רוח עמנו עשה לנו את אברהם ואת משה ולא את אלעשא פאפאוויטש ואיליא מוראמעץ, ולא יותר זה "לחם אבירים" הנחוץ לבנינו… חפץ הייתי למצוא יסוד לאורח חיי, לשנות אותו אם תהיה לזה סבה מושכלת ומוכרחת. הראה נא לי את היסוד הזה אם תדע…הנני מקוה כי תברר לי הרבה ממבוכותי, המציגות אותי תמיד במצב בלתי אמתי…ועתה שלום וכל טוב". לא אכחד כי לא עניתי על המכתב הזה, כי להשיב צריך היה לדעתי לחבר חוברת שלמה. צריך היה מתחלה להכנס בדרך המחלוקת שבין אנשי-הרוח ובעלי-המעשה: אם ישראל החוטא ישראל הוא או לא, ואם ראוי לפסוק הלכה כר' יוחנן,שאמר "כל הכופר בע"ו נקרא יהודי" (מגלה י"ג,), ומובן שהוא מדבר רק על בני-ישראל ולא על אנשים כבלעם ונעמן שר-צבא מלך ארם. צריך היה גם כן לברר, כי לכל עם יש זכרונות לאומיים ומנהגים לאומיים, היקרים לכל הלאום, כמו שיקר לאדם קנינו, ועל כן זכרונות הלאום שלנו, כמו אכילת מצה וישיבה בסוכה וכאלה, ואפילו ענינים כציצית וכיוצא בזה הרבה, יקרים הם במאד מאד, ואם הפלוסופים או המתפלספים בזמננו רגילים להביט מגבוה על ענינים דתיים, הנה הזכרונות ההם וכיוצא בהם לא אבדו את ערכם הלאומי על ידי שאבותינו הוסיפו עליהם גם קדושת הדת וחז"ל תקהו עליהם ברכות; כי התורה עפאס כי אם תורת חיים להעם. תורה, אשר המאור שבה יאיר גם עתה בהדרו; ואלה אשר יבינו את המאור הגדול הזה ישמרו גם עתה את אשר יעשה האדם וה' בהם. צריך היה לברר עוד, כי הנאמן לעמו, המבין עמקות המאמר "קוב"ה דאוריתא וישראל חד הוא" –נושא עיניו אל קדוש ישראל, אל תורת ישראל ובהיותו דבוק אל היסודות הלאומיים והמעשיים של עמו ותורתו– אינו מערב כלל שאלה בשאלה, לתלות את שאלת הדת המעשית בשאלה ע"ד החקירה, מי הכיר יותר את האמת: שפינוזה, או הרמב"ם, או המגשימים שבחכמי צרפת בזמנו,– שאלה פילוסופית שאינה נוגעת כלל להדת מורשת הלאום. כי לא על היחוס אנחנו מדברים, להתגאות כי רוח עמנו עשה את משה ולא את איליא מוראמעץ, כי אם לדעת את רוח העם. רוח העם, הממלא אותנו גם היום, מעריץ כל מרום וקדוש, ולא כל חוק ואמיץ-כח. צריך היה לבאר עוד, כי היודע ומבין את התלמוד, מלבד שלא יהיה למודו למשא עליו, כמו שאין החכם מרגיש משא בלמדו חקי עם ועם, אורח חייו ומנהגיו, דעותיו ומוסרו וכיוצא בזה, – כי גם יועיל לו יותר הרבה לדעת את ישראל מאשר יועילו לזה דרשותיו ומליצותיו של רינאן, שהיה יותר דרשן ומליץ מאשר יודע את ישראל, רוחו וספרותו, ושפט על ישראל ועל היהדות רק מנקודת-הראות של האוניברסאליזם הרומי וההתרגשות הצרפתית, בעת שהיהדות אינה מודה לא בהאוניברסאליזם ולא בהתרגשות של ילדים. כאלה וכאלה רבות היה צריך לברר לבעל המכתב, שהוא אחד מאלפי הנבוכים שבזמננו. לדאבון לב, אין הנבוכים האלה מוצאים בספרותנו תשובות על שאלות כאלה וכיוצא בהן, והנם נבוכים, מתנודדים לכל רוח, ושאלותיהם לא יתנו להם מנוח. אם נזכור את הנבוכים ההם תגדל עוד יותר השאלה: מדוע יחסר בספרותנו החלק היותר נחוץ לה? מדוע נעורר אבל על חסרון ספרי-מדע, אין איש מרגיש שחסרה לנו בספרותנו ידיעת העם וכל הנוגע בו! אבל לא אריב בחזקה עם "בעלי המדעים". אין עיני רעה בשל אחרים, ואם מוצאים הם לטוב לפניהם לעסוק אך במדעים– יגדילו תורה זו ויאדירוה, כי גם אני איני יכול לומר אלא שאינה מועלת, או שתועלתה מועטת, אבל לא שהיא מביאה איזה נזק. אבל חסרון ספרים בדעת היהדות מביאה לנו נזק גדול, ואת החסרון הזה עלינו למלא. סגולות עמנו הנוצצות כפנינים מעל דברי כתבי-הקדש, מאגדות חז"ל וגם מהרבה הלכות, רוח לאומנו הצפון בהמאור שבתורה, כל כבוד עמנו בחייו המאירים המעטים ובחייו החשכים הארוכים, כל אלה וגם רבים מן הספרים הטובים שנכתבו בזה בלשונות אחרות, – כספר החתום לרובא דרובא מבני עמנו. נגלה נא את הצפונות הגלויות האלה, כל יודעי ספר בנו את נשמת עמם, וחדלו הנבוכים מקרבנו, והיו בנים נאמנים לעמם, אשר בשם ישראל יתפארו. הראשונים אל ליטא החשכה והקפואה במסורות-קדומים שלה. בין יהודי-ליטא החלו להראות פה ושם אנשים בודדים, וגם קבוצות שלמות של צעירים, אשר שאפו לרכוש להם באופנים שונים, בגלוי או בסתר – דבר זה היה תלוי בתנאי-חייהם – השכלה אירופית, כמו שפות וידיעות אחרות, כדי להיות לחברים מועילים בחברת בני-האדם. האנשים הללו צמאי-ההשכלה, או, כמו שנקראו בעת ההיא: "משכילים", עמדו כלם בשתי רגליהם בתחום היהדות הטראדיציונית; הם לבשו בגדים ארוכים, התפללו שלש פעמים ביום תפלה בצבור ונזהרו במצוה קלה כבחמורה, ועם זה ידעו על בורין שתים, שלש שפות חיות ותהי להם ידיעה הגונה במושכלות המודרניים וגם במחקר ובפלוסופיה. מרכז ההשכלה בליטא היתה אז העיר וילנה. בעת ההיא נמצאו בין יהודי-וילנה משפחות אחדות מן היותר חשובות שבעיר, אשר חנכו את ילדיהם חנוך עברי – חילוני כאחד, בהשתמשם לכך לפעמים במורים מבני עם-הארץ. בין בני המשפחות הללו היו גם כאלה, שדאגו להפיץ השכלה בקרב היהודים בכלל והצטיינו בזה ביחוד. מפורסמות ביותר היו אז המשפחות רוזנטאל, נאטאנסון וקליאטשקא, שמסביב להן התרכזו כל אלה, שלא הסתפקו בלמודי בתי-המדרשות והאולפנא ונפשם חשקה גם במדעי-חול. בתחלת המאה התשע-עשרה נתפרסם ביחוד בליטא שמו של ר' הרשיל קליאטשקא, שהיה יליד-פולין. ר' הרשיל זה היה מגדולי-היחש, למדן מופלג, מדקדק ובעל-תנ"ך. הוא התפרנס מן המסחר ויהיו לו עסקים רבים וגדולים גם מחוץ-לארץ. לרגל מסחרו היה נוסע פעמים אחדות בשנה לגרמניה, ומבלה עת ידועה בקניגסברג ובברלין. שם התודע בהזדמנויות שונות אל אחדים מגדולי-ישראל, וביניהם גם להמלומד המפורסם ר' יום-טוב ליפמאן צונץ, ואל אחד מראשוני הלוחמים על זכוי היהודים בפרוסיה, ידידו ותלמידו הנודע של הפלוסוף הגדול בן-מנחם – ר' דוד פרידלנדר. ההיכרות עם האנשים רמי-המעלה האלה עשתה על ר' הרשיל רושם חזק מאד, ובכל פעם היה שב מנסיעותיו לחוץ-לארץ נפעם מתשוקה נמרצה להכניס אור גם אל המבואות האפלים של היהודים בליטא. אף כי לא נטה ר' הרשיל אפילו כמלוא שערה מארחות חיי-החרדים, היה ביתו בכל זה קן של השכלה וחכמה. בית-העקד הגדול של ר' הרשיל שנמצאו בו ספרים בכל הלשונות האירופיות, נודע לשם למרחוק. אליו היו מזדמנים לפרקים גדולי הסופרים העברים של אותו זמן כמו: אהרן גינצבורג, אדם הכהן לבנסון, שמואל יוסף פין ואחרים, ושם היו נדברים יחד על ספרות ואמנות ופלוסופיה, וגם על שאלות מדיניות וצבוריות. לעתים היו מבקרים את טרקלינו של ר' הרשיל קליאטשקא גם סופרים ומלומדים פולנים, מתושבי-המקום ועוברי-ארח. זה היה בעת, אשר הפולנים בחבל הצפוני-מערבי עשו במחשך את ההכנות הראשונות לפרוק מעליהם את עול-רוסיה הקשה. אז הבליטו שאיפה מיוחדה להטות את היהודים על צדם, ובית כביתו של רק הרשיל קליאטשקא, שבו היתה להם ההזדמנות להפגש עם מעולי האינטליגנטים היהודים, נחשב בעיניהם לאוצר יקר. מפורסמת היתה גם אשתו של ר' הרשיל קליאטשקא, טויבה לאה, שנולדה אף היא בפולין ובנעוריה בית-אביה נתחנכה חנוך-חילוני למחצה. היא היתה עסקנית ואשת-חיל ותעזור לאישה לנהל את מסחריו הגדולים ותהי לו יועצת גם בעבודתו הצבורית. בוילנה יצא לה שם כאשה פקחית, טובת-לב ובעלת-צדקה מצינת. כאישה הקפידה גם היא לנהל את ביתה ברוח החרדים, אבל עם זה התעניינה תמיד בספרות הפולנית, שהיתה בקיאה בה, ובעתות הפנאי שלה היו רואים אותה יושבת וקוראה בספר פולני. בחוגי הפולנים המקומיים ידעו אותה יפה והתיחסו אליה יחס של כבוד והערצה. ולר' הרשיל קליאטשקא זה נולד ביום הששי לנובמבר שנת 1825 בן, שנקרא שמו בישראל: יהודה. הוא ילד לר' הרשיל בשנה העשירית לאחר חתונתו, ולכן שמח עליו שמחה מיוחדת. לפני שנים אחדות ספר לכותב הטורם האלה אחד הזקנים הוילנאים, כשם אייזיק מאיר דיק, כי מיום שהיתה וילנה לעיר, לא ראתה מימיה חג ברית-מילה, שהוחג ברב פאר והדר מזה, שערך ר' הרשיל בהולד לו יודהלי בנו בכורו. שמונת ימים רצופים נמשך החג; נעשו משתאות על משתאות "לגבירים" לבד, לבעלי-בתים לבד ולעניים לבד. סנדק היה המגיד דמתא רק פייוול, ויתר הכבודים נתחלקו רק בין רבנים, אשר שטפו ממש, את הבית בדברי-תורה. לעמתם ישבו מסביב לשלחן מיוחד משכילי-וילנה, שהתפלפלו בעניניהם הם: בתנ"ך ובדקדוק לשון עבר, והסעודות היו כסעודות שלמה בשעתו! אחרי הלדת יודה'לי הסתלקה טויבה לאה מכל עניני-הבית והמסחר ותתמכר כלה רק לחנוכו. מן היום הראשון ואילך לא גרעה עיניה ממנו; תמיד נמצאה אצלו. היא לא פסקה מהורות למינקת הפולנית כיצד להתנהג עם העולל, ופעמים אחדות בלילה היתה יורדת מעל מטתה ונגשת אל ערישתו לראות אם ישן הוא שנת-מנוחה, וכאלה הסתפקה אם נמצא הילד בידים אמונות, לא זזה ידה מתוך ידו והשתדלה להיות בכל עת בקרבתו. כמלאת ליודה'לי ארבע שנים היה לפלא בדבורו הפולני המהיר. לר' הרשיל לא היה הדבר לרצון מרובה, אבל אמו שבעה ממנו נחת. בחפצה לפצות את אישה, הפתיעה אותו יום אחד בתתה ליודה'לי מעל סדור-תפלה, והוא התחיל תיכף לקרוא קריאה כל-כך שוטפת, עד כי נרעש ר' הרשיל מאד. נתברר, כי אך זה לפני יומיים שננה האם לבנה את האלפא-ביתא, ובמשך שני הימים האלה עשה חיל רב כזה! אז חפץ ר' הרשיל למסור את יודה'לי למלמד דרדקי, אבל טויבה לאה עצרה בדבר באמרה, כי עוד לא הגיעה העת, וכי קודם שיביאו את הילד בעל, צריך שיתפתח קצת בגופו. יודה'לי נשאר יושב בבית, ואמו השתמשה בזה ותלמדהו לקרוא פולנית, ומעת לעת היתה מספרת לו מעשיות ואגדות שונות, שמצאה אותן מתאימות להשגותיו הילדותיות, והוא היה מקשיב את הדברים בתשומת-לב מרובה, ושאלותיו אשר שאל באמצע והערותיו אשר העיר, הפליאו את השומעים. אבל ר' הרשיל כמו התקנא באשתו והזדרז והתחיל אף הוא מצדו משנן לבנו יחידו ראשית למודי-קדש, עד כי בהכנסו בשנתו הששית ל"חדר", כבר היה קצת למדן. את דברי ימי ישראל, עד כמה שהם מסופרים בחומש, ידע על-פה לכל פרטיהם. לא ארכו הימים ויודה'לי העביר בלמודיו את כל חבריו, ור' הרשיל נתן אותו על יד מלמד יותר נעלה. במלאת ליודה'לי כבר היה בקי בכל התנ"ך, ויהי שגור לו על פיו. מלבד זאת היתה לו ידיעה הגונה גם ברש"י, ידע פרק בדקדוק ולפרקים נסה לכתוב עברית, ולתמהון הכל כתב לא דברי-פרוזה, כי אם שירים. פעם אחת – זה היה, במקרה, באחד מימי-החנכה – מצא ר' הרשיל את יודה'לי כשהוא יושב וכותב שיר בשם "אל המכבים ". כקרוא ר' הרשיל את השיר, לא האמין למראה-עיניו, ומבלי דבר דבר מהר וילך אל גדל המשוררים העברים בימים ההם בריל מיחאלישקער (אדם הכהן לבנסון). גם לבנסון התפעל מאד למקרא השיר והביע את בטחונו, כי יודה'לי זה הקטן יהיה ברבות הימים למשורר גדול. אז הוציא ר' הרשיל את יודה'לי מן החדר ויחנכהו בביתו. הוא לקח לו למורה את המשורר המפורסם באותו זמן, מרדכי טריוואש, שמת בעלומיו. טריוואש זה, שהיה בעצמו אדם בעל-כשרונות, הכיר תיכף, כי דבר לו הפעם עם תלמיד, שישנם בו הרבה ניצוצות של גאוניות, ויתמכר לחנוכו בלב ונפש. בראותו כי תופש מחו של יודה'לי על נקלה את הרעיונות היותר חריפים, התיחס אליו כאל תלמיד-עלם ויבאר ויסביר לו את הכל, כמו שמסבירים לאיש גדול בשנים. הוא שב ושנן לו את כתבי-הקדש מתחלתם ועד סופם על פי באורי המבארים המודרנים, למד אותו לדעת את השירה העברית של ימי-הבינים, ויאר לפניו את תולדות עם ישראל לתקופותיה השונות, ועל פי חפץ ר' הרשיל הורה לו גם תלמוד. בכל הלמודים האלה הראה יודה'לי חריפות גאונית, ובכלם הרבה להתעמק עד כי חתר ובא בעצמו למקורות ראשונים, שהתנפל עליהם בכל אש הנוער. בוילנה היו אומרים, כי יודה'לי הקטן יודע על פה את כל הספרים הנמצאים בבית-העקד אשר לאביו. מיום ליום נתעשר אוצר ידיעותיו בלמודים העברים יותר ויותר, עד כי יכל לא רק להשתתף בשיחות הגדולים בכל ענין דעתו המיוחדת לו, שהצטיינה ובעז-ההגיון. ובאותה עת עשתה טויבה-לאה את שלה ותטפל טפול מעולה בחנוכו החילוני של יודה'לי. היא נתנה אותו על ידי טובי המורים הנוצרים המקומיים, אשר למדוהו לשונות גרמנית, פולנית וצרפתית ומדעים כלליים שונים. גם בלמודים האלה נראו לעין כשרונותיו המצוינים של יודה'לי. במשך עת קצרה בערך ידע לעומקן את שלש הלשונות הנזכרות בדבור ובכתב. בחבה יתרה התיחס אל הספרות הפולנית. עד מהרה ידע על פה את שירי מבחר המשוררים הפולנים, וכעבור איזה זמן התחיל בעצמו כותב שירים פולניים, אשר נמסרו מיד ליד, ויעוררו אצל רבים תמהון והתפעלות עצומה. הכל ראו עין בעין, כי הוא נער נפלא במינו, חד בדרא ממש, אשר היה יהיה ברבות הימים עטרת תפארת לעם העברי. בעת ההיא עוד לא מלאו ליודה'לי שלוש-עשרה שנה… היום שנעשה בו יודה'לי "בר-מצוה", היה יום-חג לכל תושבי-וילנה. במשך שנים הרבה היה החג הזה לשיחת-הבריות, ובעם התפשטו על אודותיו הגדות שונות. משתה-החגיגה – כך מספרים – היה לכל תכונתו כיד המלך… העשות יודה'לי "בר-מצוה" היה במקרה יום השבת, וזה אצל עליו חגיגיות מיוחדת. בבית-הכנסת הגדול, שר' הרשיל היה אחד מגבאיו, התפלל לכבוד היום החזן דמתא עם מקהלת-משורריו. בשעת קריאת-התורה ברכו גדולי-העיר את חתן-החג ונדבו על שמו סכומים גדולים למעשי-צדקה שונים. יודה'לי נקרא לעלות ל"מפטיר", ובקראו את ההפטרה הפליא את כל הקהל בנעם אמריו. ככלות התפלה הזמין ר' הרשיל אליו אל ביתו את טובי אנשי העיר ובראשם הרבנים ומורי-ההוראה. לפני הסעודה דרש יודה'לי דרשה שחבר בעצמו ושהיתה מיוסדת על מאמרי חז"ל מענין היום. דרשתו, שמתחלתה ועד סופה היתה פלפול חריף, התמיהה מאד את הלומדים, שנמצאו באותו מעמד. אחדים מהם בקשו לסתור את דבריו ולהביאו במצר, אבל הוא הרס את טענותיהם אחת, אחת וגבר את כולם. אחרי-כן נשא יודה'לי נאום בעברית צחה ונמלצה על ערך יום ה"בר-מצוה" בחיי היהודי, וישמיע רעיונות מקוריים נעלים, אשר לא חכה איש לשמעם מפי נער בן שלש-עשרה שנים. במוצאי השבת ערכה טויבה נשף חגיגי מיוחד לבאי-ביתה המשכילים והנאורים היהודים והנוצרים אשר בעיר. בערב זה קרא יודה'לי לפני הנאספים שיר בלשון הפולנית על-דבר ילדותו שחלפה. השיר, שהיה כתוב בסגנון יפה מאד ושנמצא בו הרבה מן הנעם הלירי, עשה על השומעים רושם כביר מאד, ושני הסופרים, שנמצאו בין הקרואים, אמרו, כי אם יתפתח הנער התפתחות מסודרת, אז עלול להיות לאחד מגדולי משוררי פולין. מאותה עת התחיל פרוד-דעות חשאי בין הורי יודה'לי על-דבר חנוכו לימים הבאים. האם חשבה, כי כבר הגיעה העת להסיח קצת את הדעת מחנוכו העברי של יודה'לי ולטפל יותר בהשכלתו החילונית. יותר נוח היה לה, כי את העת שמבלה הנער בלמודים העברים, יקדיש להספרות הפולנית ולההיסטוריה הפולנית. אבל ר' הרשיל התנגד לזה ולא הניח בשום אופן כי יוותר יודה'לי על הלמוד העברי אפילו וויתור קל. למחרת חג ה"בר-מצוה" לקח לו למורה את שמואל יוסף פין, שנתפרסם בהמשך הזמן בתור סופר ומלומד, אשר בקש להעשיר את ידיעותיו של יודה'לי במקצוע התיאולוגיה הישראלית. אבל יודה'לי השביע רצון את שניהם, את אביו ואת אמו; באותה ההתמדה ששקד על הלמודים העברים, התמכר גם אל הפולנים, ובכלם עשה חיל רב עד להפליא ויהי לנס. כדי להלהיב את תשוקת הנער ללמודים העברים, הגיש לו אביו ביום בקר אחד לתמהון לבבו את השיר, אשר חבר ליום ה"בר-מצוה" מודפס במחברת מיוחדת). יודה'לי, אשר שעשע זה כבר את עצמו בדמיונו הילדותי, כי הוא עתיד להיות סופר גדול, שמח מאד על המחברת, ומתוך נפשו נפל על צוארי אביו ויקרא: "לא רק ספרים כאלה אחבר, כי אם ספרים עוד יותר גדולים ונכבדים!" אופיים ביחוד לתולדות יודה'לי בעתיד הנם דברי-מחברתו אלה: ולהלן קצת מוסיף יודה'לי ואומר: כן החליט אז יודה'לי: להחזיק בכל תוקף באמונת-ישראל ולמלא את מצוות תורה מורשה. השיר הזה עשה ליודה'לי הקטן שם גדול בחוגי הפולנים אשר בוילנה. מאז התפשטו שיריו הפולנים בהעתקים רבים בכל העיר ונקראו בהתפעלות עצומה בטרקליני הפולנים האינטליגנטים והאצילים. הגיעו הדברים לידי-כך עד שנמצאו סופרים פולנים, אשר מקנאתם בקליאטשקא הצעיר שמו לאל בפומבי את כשרונו הפיוטי. בחריפות מיוחדת יצא נגד הנער הפייטן סופר אחד, סקימבורוביץ שמו, בעתון הווארשאי "גאזטא פאראנא". המאמר הנזכר או, כיותר נכון, כתב-הפלסתר, שבו התנפל המבקר החריף כנמר על המשורר בן השלש עשרה שנים, הטיל בכל מקום סערת-רוח גדולה, אשר מצאה לה את בטויה במאמר-תהלה על-דבר קליאטשקא, שנדפס ביום י"א באוקטובר שנת 1839 בגליון 76 של השבועון הפולני "טיגאדניק פעטערבורגסקי". תחת המאמר היה חתום: לודוויק מפאקיעוו (עילום שמו של הכהן יוצוויטש). מעניינים מאד הפרטים האלה, שמוסר הסופר הפולני הנזכר על-דבר קליאטשקא: "היתה שעה, שבה לא נדברו בכל הטרקלינים הוילנאים על שום ענין אחר מלבד על קליאטשקא הקטן. אלה דברו בהתפעלות על יצירותיו הפיוטיות של הנער הזה והרימו את כשרונו עד לשמים, ואחרים, להפך, לא נתנו להם שום ערך. היו גם כאלה שהחליטו בודאות גמורה, כי השירים לא ילדי-רוחו הם… לאחר ששמעתי על אודותיו משפט רבים בחיוב ובשלילה, חפצתי לדעת עם מי הצדק ואלך בעצמי לקליאטשקא. הלכתי אליו בלי שום משפט קדום, ואני מוכרח להודות, כי מצאתי בו הרבה יתר מאשר יכלתי לחכות. הנער הזה בן שלש-עשרה השנים הוא באמת מופלא במינו, אשר לא היה משלו עד כה!… "כשנכנסתי אל בית קליאטשקא, שנמצא ברחוב האשכנזי – מוסיף לספר הכהן יוצוויטש – נפגשתי ראשונה עם אם המשורר. כשאמרתי לה בשביל מה באתי, קבלה אותי במאור-פנים ותביאני אל טרקלין מרהט יפה ותשלח תיכף לקרוא לבנה, שישב בעת ההיא בחדרו ולמד. בחכותי לבאו באתי בין-כך בדברים עם אמו, שמצאתי בה אשה אינטליגנטית מאד ומחנכת יפה, והוגה דעות, שמעטות כמותה בימינו. אחרי-כן נכנסנו בשיחה על דבר הספריות הפולנית והצרפתית. קליאטשקא הוא אוצר בלום של ידיעות. הוא זוכר על פה אתכל הקטעים היותר יפים משירי משוררינו. הוא שופט את יצירות-הספרות כזקן ורגיל, ומה שמפליא ביותר הוא, כי יש לו בכל ענין דעה מיוחדת לעצמו. למצוא ארודיציה כזו אצל נער בן שלש-עשרה, – זה דבר בלתי-מובן, וביחוד בשים לב אל ידיעותיהם של בנינו בדור זה… מאמרו זה של הכהן לודוויק אדאם יוצוויטש על-דבר קליאטשקא תרגם בזמנו בתור סנסאציה באחדים מן העתונים האירופיים; תיר גרמאני אחד תרגם אותו בספרו "מזרח ומערב", והסופר העברי הגאליצאי אברהם מנדיל מאהר העתיקהו משם אל הקובץ שלו "ירושלים", שהוציא בלבוב: כך נתפרסם שם קליאטשקא, בהיותו עוד נער בן שלש-עשרה, בכל העולם. לאושר אמו לא היה קץ, גם האב התגאה בבנו המצין, אבל עם זה התחיל מאז מתיחס אל חנוכו העברי מתוך טפול יותר מעולה. בעת ההיא התחילה הממשלה הרוסית בפקודת-הקיסר ניקולאי הראשון נתן יפוי-הכח אשר בתחום-המושב ועדים בהשתתפות באי-כח מאת היהודים, שידאגו לחנוכם של ילדי-העברים. ועד כזה נוסד אז גם בווילנה, ובתור בא-כח מאת היהודים נכנס אליו ר' הרשיל קליאטשקא. ר' הרשיל התמכר אל העבודה במרץ מרובה, ובהשתדלותו נפתח בווילנה בית-ספר עברי למופת, שעבדו בו בתור מורים הסופרים המפורסמים מרדכי אהרן גינצבורג ושלמה זלמן זאלקינד. החרדים, מוסתים לכך מאת המלמדים, שראו לעצמם בבית-הספר החדש תחרות מסוכנת, יצאו למלחמה כבדה על ר' הרשיל ורעיו המחזיקים בו. בבית ר' הרשיל היתה התחנה הראשית, שבה ערכו "המצביאים" מצד המשכילים את כל תכניותיהם והתיעצו יחד על התכסיסים הראוים המלחמה הזאת, אשר התנהלה לפרקים במרירות מרובה, בלעה את כל עתותיו של ר' הרשיל, והביאה, ממילא, גם לידי זה, שהסיר את השגחתו מחנוך בנו. עד כה לא עבר יום, שבו לא נכנס ר' הרשיל לחדרו של יודה'לי ולא חקר ודרש אותו מה הוא לומד ומה הוא כותב ועל מה הוא חושב. אבל מן היום שהתחילה המלחמה היו עוברים שבועות שלמים, שבהם לא התעניין ביודה'לי כלל. במצב זה השתמשה האם לצרך מחשבותיה המיוחדות על עתידותיו של יודה'לי. היא החליטה בנפשה להוציאו מתוך הסמטה היהודית הצרה אל העולם הגדול, שבו ימצא להתפתחותו הרוחנית בסיס יותר רצוי. היא חפצה מאד, כי ישתלם יודה'לי בהשכלתו לא בליטא, כי אם בפולין. גם ביודה'לי עצמו התעוררה תשוקה נמרצה להמצא במרכז הספרות הפולנית, אשר כל מעיניו בה. היחיד והמיוחד אשר לא נחה דעתו מכל המחשבות האלה, היה ר' הרשיל, אשר טען, כי אין איש בעולם, אשר יפקיד בידו מתוך אמון את חנוכו של יודה'לי, ולפיכך לא יתן לו לעזוב את ביתו. אחרי פרוץ "המלחמה" נשתנה המצב קצת. התנפליותיהם התכופות של היראים היו בולעות את רבי עתותיו של ר' הרשיל, קרה לעתים קרובות גם זה, כי קבוצות שלמות של מלמדים ונשיהם ואנשי-הרחוב הנלוים אליהם היו מתפרצים בעצם היום אל ביתו בצעקות וביללות ועושים שם מעשי-אלמות. בדעתם, כי יקר יודה'לי להוריו "כבבת עינם", היו עושי-הפרעות מכוונים את חציהם אליו ומקללים אותו קללות נמרצות. לא פעם אחת אירע, כי רדפו אחרי יודה'לי הקטן ברחוב ויתגרו בו והוא שב לביתו בעינים רטובות מבכי… דבר זה לא יכלה עוד האם נשוא וביום אחד לא חדלה מהציק בדבריה לר' הרשיל כי יסכים לחפצה ויתן לה לנסוע עם יודה'לי למשך זמן קצר, עד אשר תשקוט המלחמה, אל אחד מקרוביה העשירים היושב בעיר פלאצק. בלב נשבר נתן ר' הרשיל את הסכמתו לאשתו. ביום נסיעתם נסגר עם יודה'לי למשך שעות אחדות בחדרו ויתן לו הוראות שונות כיצד להתנהג בכל העת אשר יבלה בנכר. עם זה צוה עליו להרבות קרוא ספרים עברים וכתוב עברית, והעיקר להיות יהודי נאמן ותמים עם אלהיו ועם תורתו. הוראות מיוחדות על-דבר למודיו והנהגתו נתן לו גם מורו שמואל יוסף פין. בדרך לפלאצק התעכבה טויבה לאה לימים אחדים בווארשה. מטרפולין של פולין הקסימה ממש את יודה'לי ולכל מראה עיניו נתמלא התלהבות. ביום שוטט ברחובות, ובלילה העלה את רשמיו על גב הניר. אנשים יודעי-דבר, שקראו במאוחר את רשמיו אלה – הם היו כתובים עברית – התפלאו מאד על הליריות, אשר השתפכה בעז מתוך שורות פרוזת-המרגלית שלו. רושם כביר עשתה על קליאטשקא גם מראה העיר פלאצק, וביחוד מורדות ההרים אל הוויכסל, שהיה אוהב לטיל שם ויש אשר גם להשתטח על שפת הנהר ולהזות ולחלום… קשה הדבר היום לעמוד עמידה נכונה על מהות ביתו של הקרוב העשיר, שאליו הביאה טויבה לאה את בנה ותשאירהו שם. עובדה היא רק זאת, כי אם קותה האם, כי בהמצא הנער בלב פולין, יגרום זה להשריש בו את הרוח הפולני במדה יותר מרובה, לא היתה אלא טועה. אי אפשר לדעת אם גרמו לדבר הוראותיו ודברי מוסרו של אביו, או שפעלה האינטואיציה בזה – אבל דוקא בפלאצק התמכר יודה'לי כלו אל הלשון העברית הספרות העברית. הוא יצר שם הרבה בפרוזה ובשירה. בתוך שאר דברים תרגם שם מגרמאנית את אחד מספורי פיליפסון "הבורח ", ציור מימי חורבן בית-שני. בשים לב אל הסגנון המליצי הנפוח של הסופרים העברים בעת ההיא, ואפילו של המעולים שבהם, צריך להתפלא בראותנו, כי יודה'לי בן חמש-העשרה כבר סגל לו אז – זה היה לפני שמונים שנה – את הסגנון המודרני. רושם נמרץ מיוחד עושות ביפין ובעזן השתפכויותיו הליריות על הקאטאסטרופה הלאומית. כמעט מכל שורה עולה ובוקעת ההרגשה אשר תקפה את המתרגם הצעיר ברב תוקף. בין היצירות העבריות אשר יצר בימי שבתו בפלאצק נמצא גם ספור מקורי בשם "הדיג ", שבו שלם הנובליסטן בן חמש-העשרה את מסו להרומאנטיות הביבלאית, שהיתה היסוד והשורש של הספרות העברית בעת ההיא. באותו רוח כתב אז גם אלגיה בשם "שולמית על הררי-ירושלים ". הפייטן מבכה את חורבן עיר הקדש וההיכל, את מפלת גבורי-ישראל, את הריסות ארץ-החמדה ואבדן העמידה החפשית המדינית היהודית. הפואמה כלה מחודרת געגועים נמרצים על החרות הלאומית המדינית שאבדה ואהבה עזה אל ארץ-ישראל ולהקנינים ההיסטוריים שנהרסו. אני רואה לנכון להביא כאן חרוזים אחדים מן הפואמה והפייטן מתעורר לחומלה על עמו האמלל ובפאתוס עז הוא קורא: אבל אין המשורר רוצה עדיין להתיאש והוא מנחם בתקות גאולת-ישראל. הוא אומר: את כל היצירות הספרותיות שיצר קליאטשקא בשבתו בבית קרובו העשיר בפלאצק, היה שולח לאביו וילנאה, ושם היו נמסרות בין המשכילים מיד ליד ונתפרסמו באופן זה בכל העיר. שמואל-יוסף פין נתפעל כל-כך מספורו של קליאטשקא "הדיג ", עד שפנה לו תיכף מקום בקובץ שלו "פרחי-צפון", שהוציא אז בהשתתפות גדולי הסופרים העברים של אותו זמן. מעניין מאד מה שהעיר פין על ספורו של קליאטשקא: "מחבר מליצה הסיפורית הזאת הוא עלם בן חמש-עשרה שנה אשר הצטיין בעודו באבו בפאר דעת והשכל ביתר שאת והתעטר בנזר תהלת משורר ומליץ בלשון עבר ופולניא. נדמה, כי המליצה היקרה הזאת תהי לעדה ולאות לכל בני ישראל, למען יעוררו את לבבם לקחת חכמה ודעת ולמען יהיו גם המה לברכה לאבותיהם ולאחיהם כמוהו". עברו ירחים אחדים. במשך העת הזאת נרגעו המלמדים הוילנאים והמלחמה נגד בית-הספר החדש שקטה כל-כך, עד כי מצאו המשכילים מבעלי-בריתו של ר' הרשיל לאפשר לפתוח בית-ספר מודרני שני. מאז נפלה כמו אבן-מעמסה מעל ר' הרשיל. שעתו נעשתה לו יותר פנויה, הוא לא היה עוד מובלע כלו מן הדאגה האחת לקיום בית-הספר ויוכל מעתה לשוב אל עסקיו הרגילים. אז ראה ראשית לו להביא את יודה'לי מפלאצק לביתו וילנאה וישב לטפל בחנוכו כקודם. לפי נוסחה אחרת, שנזדמן לי לשמוע מפי זקן וילנאי, גרם אז לשיבתו של קליאטשקא מפלאצק לוילנה המאורע הזה: בפלאצק ראה קליאטשקא ביום אחד תהלוכה קאטולית חגיגית, שהלהיבה את רוחו כל כך, עד שישב תיכף ונתן בטוי לרגשותיו בשיר פולני, וישלח אותו להוריו וילנאה. תוכן השיר לא הפיק רצון מר' הרשיל ומבלי חשוב הרבה מהר ויסע לפלאצק ויקח אתו משם את יודה'לי לביתו. שם אסף ר' הרשיל את כל מה שיצר יודה'לי במשך ימי שבתו בפלאצק בפרוזה ובשיר ויפרסם את יצירותיו אלה בספר מיוחד בשם "דודאים " 2. את ספרו זה הקדיש יודה'לי לאביו בדברים הללו: "אל כבוד אבי היקר הורי ומורי, מדריכי בדרך טובים, ישעי ואורי, דורש תורה וחכמה, שוחר דעת ותבונה, אזור נפשו צדק, אזור לבו אמונה". "ה"ה הגביר המפורסם, החכם השלם, שלשלת היוחסין, כמהור"ר צבי הירש קלאצקא, נ"י, הדודאים הראשונים האלה אשר לקטתי על שדה לשון עבר, למנחת-אזכרה לו שלוחים מאת בנו המחבר". בחוג-המשכילים היה ה"דודאים" כעין סנסאציה, כלם אמרו כי דרך ככב גדול וחדש על שמי השירה העברית. גדל הסופרים העברים של אותו זמן מרדכי אהרן גינצבורג כבד את קליאטשקא במכתב, שבו הוא כותב לו בתוך שאר דברים: "ראיתי את כתביך היקרים וששתי למצוא בהם יתר קותה נפשי, כי על-פי ערך הימים אשר אתה עומד בהם, שערתי למצוא פרחים נחמדים לעין לבדה, והנה המה מלאים פרי חמד, אשר גם הנפש תמלא מהם, עד כי עמדתי משתאה על מפלאות הטבע אשר יצקה פי שנים מרוחה על עץ יקר מני אלף לבכר פריו לפני עתו. בשם לשוננו הקדושה, אשר עבד נאמן אני לה מעודי ונושא דגלה בארץ הזאת בשם לשוננו הקדושה הנני מברך אותך על אשר לא גרעת את חקה, ולא דחית את הזקנה הזאת לפני אחיותיה הצעירות, אשר אתה מתעלס באהבתן. באמונתי ידידי! כי כנחמה רבה נחשבו לי דבריך הנעימים. עתה ידעתי, כי ייטיב השם ללשוננו הקדושה בארץ ליטא ולא בלב רגז אניח את עט הסופרים מבין אצבעותי, אחרי אשר זכיתי לראות את הבא אחרי, אשר יגדיל תורת לשון עבר ויאדירה כיד השם הטובה עליו". בתוך המכתב הזה יש לראות איזו תקוות יפות תלו גדולי ישראל בעת ההיא בנער יודה'לי קליאטשקא. עברו שתי שנים. במשך העת הזאת השפיק יודה'לי לרכוש לו בביתו ידיעות כלליות בשעור של בית-ספר בינוני, לאן? האם הציעה, כי יסע יודה'לי להכנס אל אחד מבתי-הספר הגבוהים שבפולין; אבל ר' הרשיל לא הסכים לדבר. הוא היה, אמנם, יליד-פולין בעצמו, ובכל זאת לא חפץ, כי ישתלם בנו בהשכלתו בפולין, כמו רחש לבו דבר מר… והנה היתה הזדמנות בדבר, כי בעת ההיא בא לוילנה הד"ר לילינטאל המפורסם, שנשלח מאת ממשלת-רוסיה לעבור בערי-התחום ולעשות תעמולה בין היהודים להשכלה. בהיותו יוצא ונכנס בבית קליאטשקא התיעץ ר' הרשיל אתו בדבר חנוכו של יודה'לי לימים יבאו. בעצת לילינטאל החליט ר' הרשיל לשלוח את יודה'לי ללמוד באחת האוניברסיטאות שבגרמאניה, והוא בחר בקניגסברג, מפני שהיא קרובה לוילנה. בערב היום שנועד לנסיעת יודה'לי לקניגסברג, ערכו הוריו נשף-פרידה, שהוזמנו אליו גדולי נכבדי-וילנה. בשעת המשתה נשא יודה'לי נאומים ויקרא את שיריו בלשונות שונות. הסופרים העברים, שנמצאו בין הקרואים, נשאו כוסות של ברכה, וכל אחד הביע את חפצו ותקותו, כי גם בשבתו בנכר יוסף יודה'לי לעבוד בספרות העברית. יודה'לי ענה לכל אחד, ובתשובותיו הבטיח הבטחת-אמונים, כי החפץ הזה קדש יהיה לו וימלא אותו באמונה. בדברו הלך ויוצא מארגזו כתב-יד עברי של עשרים וחמשה גליונות-דפוס בשם "פרי נעורים " ויגש אותו למי שהיה מורו שמואל יוסף פין. הספר הזה הכיל את כל מה שכתב בעברית אחרי "הדודאים", ועין לא ראתה אותו עד זו היתה הפתעה ממש, אשר עוררה התפעלות עצומה בין ההורים והקרואים. לקנגסברג בא קליאטשקא בלוית אביו ר' הרשיל. שם שכר לו אביו מעון וארוחת-תמיד בבית רב-העדה הד"ר זאלשיטץ. ד"ר זאלשיטץ היה מעדת וברוח זה בקש, לפי בקשת ר' הרשיל, להשפיע גם על חניכו הצעיר. באוניברסיטה הקניגסברגית נכנס קליאטשקה אל המצינים והשתלמותו בלמודים תחת הנהגת הפרופסורים ראזנקראנץ ולאבק, עמדו לו לעשות חיל באופן מופלא, וביחוד בלשונות העתיקות: יונית ורומאית, שגדלה אליהן תשוקתו כל-כך, עד שידע על פה את כל ה"איליאדה" של האמר במקורה. חמש שנים ישב קליאטשקא בקניגסברג, 18 במרץ שנת 1847 עמד במסות האחרונות ונכתר בתאר ד"ר לפלסופיה. עוד הרבה שנים אחרי כן נשאר שם קליאטשקא בזכרון האונברסיטה הקניגסברגית בתור אחד מתלמידיה המהללים. עם הוריו וגם עם אחדים ממשכילי-וילנה. לכלם כתב עברית ולאמו פולנית. שתי פעמים בא בירחי-הקיץ לוילנה. כאשר בקר את הוריו בפעם האחרונה ילדה אמו בת, היא אחותו היחידה. הוא כבר עמד אז לפני גמר למודיו באוניברסיטה, ולכן הזמין ר' הרשיל אליו את פין ואת המבקר לספרי-ישראל בוילנה בעת ההיא, טוגנדהאלד, ויתיעץ אתם על הדרך אשר יבחר לו יודה'לי בחייו, אחרי כי לא על הפלוסופיה בלבד יחיה האדם. בהסכם כלם הוחלט אז להשפיע על קליאטשקא, כי יכין את עצמו להיות לרב-מטיף ודוקטור. ר' הרשיל לא אחר מהכנס עם בנו בשיחה בענין זה ובדברו הציג לו למופת את הד"ר לילינטאל, שגדול כבודו בעולם. על זה ענהו קליאטשקא, כי עוד היום גדול וכי קודם שיגמור חק למודיו באניברסיטה יתישב בדבר ויודיע לו את החלטתו. את האוניברסיטה הקניגסברגית עזב קליאטשקא בהחלטה לבלתי חשוב על שום "קאריירות" לעתיד לבוא ולהקדיש את עצמו רק אל המדע. למטרה זו נסע להיידלברג, ושם נכנס אל האוניברסיטה. נטיה עצומה מיוחדת נראתה בקליאטשקא לספרות ולדברי ימי-עולם. את שני הענינים האלה בחר למקצוע שלו, ועל-כן משכו אותו אליהם שעוריו של הפרופסור גרוויניוס, שהיה מפורסם בתור וכמבאר שאין דוגמתו ליצירותיו של שקספיר. עיני המלומד הגדול הזה נמשכו מהר אל קליאטשקא בן העשרים-ושתים, אשר הפליא אותו בבקיאותו המדעית ויותר מכל בכשרונו הספרותי המצוין. לא ארכו הימים והפרופסור גרוויניוס אסף אליו את קליאטשקא הצעיר בתור עוזר ראשי בעתונו "דייטשע צייטונג". בעתון זה נהל קליאטשקא את המחלקה במשך חמש השנים, שבלה קליאטשקא באוניבסיטה הקניגסברגית, היה יוצא ונכנס רק בחוג הקטן של הסטודנטים הפולנים. גרם לכך ההרגל, שכבר נעשה אצלו לטבע שני, לדבר פולנית. בחוג זה היה קליאטשקא מקריא לעתים קרובות את שיריו הפולנים ומשתתף בויכוחים בעניני-ספרות, ולפיכך היה נכבד מאד בעיני חבריו הפולנים ותפש ביניהם את המקום הראשון. תחת זאת השפיעו גם החברים מצדם על קליאטשקא, כי הטו את לבו אחרי הפוליטיקה הפולנית, אשר עמד עד כה מרחוק לה. בעת ההיא, כשהיו הפולנים כמעט בכל הארצות נלחצים ונדכאים, נעשתה הפוליטיקה הפנימית שלהם ברבה במחשך, והיתה ידועה רק לאנשים מתי-מספר, יחידי-סגולה במקומותיהם. בוילנה, תחת המשטר הצארי האכזרי, התנהלה הפוליטיקה הפולנית כלה במסתרים, ולכן לא יכלה להיות שם לקליאטשקא שום הזדמנות לדעת על אודותיה, אך פה בקניגסברג, בחוג הצר חבריו הפולנים, נודעו לו ראשונה השאיפות הנסתרות הפאטריוטים הפולנים והתחבולות הנרקמות בסתר, כדי להוציא את האלה אל הפועל, וכל זה הלהיב את רוחו כל-כך, עד כי מאותה שעה ואילך התיצבה הפוליטיקה הפולנית במרכז כל מחשבותיו והגיונותיו ותסחפהו כלו בשטף זרמה. להיידלברג בא קליאטשקא כשכבר נעשה פאטריוט פולני נלהב. עוד באותו זמן כבר הורה והוגה בלבבו את הרעיון להקדיש את כשרונותיו ואת ידיעותיו לעבודת עם פולין. הוא חכה רק לשעת-הכשר. ושעה זו לא אחרה לבוא לקליאטשקא. זה היה בשנת 1848, כשפרצה הריבולוציה בברלין ובנסיכות פוזנא. קליאטשקא נסע מהר לפוזנא ושם נכנס תיכף ביחסים קרובים עם נכבדי הפוליטיקאים הפולנים, שנמצא ביניהם גם הפייטן הפולני הגדול יוליוס סלובאצקי. בין-כה התפשטו שמועות בברלין, כי קרוב הדבר שתמלא ממשלת גרמאניה את תביעותיהם של הפולנים בנוגע לזכויותיהם ותנהיג בנסיכות פוזנא סדר משפטי חדש. כל העתונים הגרמאנים וכל הנואמים הגרמאנים הרבו לכתוב ולנאום בענין זה, כל אחד מהרהורי-לבו פתאם, באופן בלתי-צפוי כלל, נשתנה המצב. חיל-פרוסיה קבל פקודה להפיר את הברית עם המתנדבים הפולנים, אשר נלחמו על החירות הפולנית בנסיכות פוזנא. התחילו לירות בהם, להושיבם בבתי-האסורים ולענות את נפשם באכזריות-רצח. בית נבחרי-העם הפראנקפורטי הודיע בצו מיוחד, כי פולין הגדולה נספחת לממלכת גרמאניה וכי מאחדים עם גרמאניה גם את רצועת-הגבול, שבהדילה עד כה בינה ובין פולין. כל העתונים הגרמאנים הרימו פה אחד על נס את "המפעל התרבותי הגדול הזה", נלוה אליהם גם עתונו של גרוויניוס "דייטשע צייטונג". אז הופיעה בחדש פברואר שנת 1849 מחברת קטנה בשם ההגמונים הגרמאנים, מכתב גלוי אל האדון גרוויניוס". מחבר המחברת הנזכרת חתם עליה בראשי-תיבות י. ק. מעניינת מאד חוות דעתו על-דבר המחברת הזאת: "עט כל-כך מתיז קרני-אור, מזג-רוח כל-כך לוהט, כח כל-כך איתן של חרון ובוז, כח כל-כך מהרס של חרוף וגדוף, ואירוניה כזו המוחצת כמדקרת-חרב, – כל אלה לא היו עד כה לשום אדם פולני, הכותב על ענינים פוליטיים. אם נעלה במחשבתנו אותם כלם, ממאדז'יבסקי ואורז'יחובסקי עד למאחנאצקי, אז עלינו לבוא לידי הוכחה והכרה, כי באיש מהם לא היתה לא אותה האש ולא אותה ההתלהבות וגם לא אותה אמנות הכתיבה! בחירת המבטאים היותר נמרצים, הניבים היותר יפים ומלאים עז, האנטיתיזות היותר נרהבות, הנושכות כנחשים ספוגי-רעל, גלו בו את הסופר הארטיסטן ואת בעל-הסגנון האמן, אשר לא היה ולא יוכל להיות כמהו בכל לשון שבעולם". את המחברת הזאת כתב קליאטשקה בברלין, שישב שם עד אחרי מאורעות-פוזנא ולא חדל כל העת לצאת ולבוא בין הגרמאנים. אבל בסתו של שנת 1849 נודע בקהל מי הוא מחבר המחברת על ההגמוניה הגמאנית, ובהיות קליאטשקא נתין ממלכה נכריה, נצטוה לעזוב את ברלין… במשך שתי השנים האחרונות, מן העת שנסחף קליאטשקא בזרם החיים הפוליטיים של הפולנים, התחיל מתרחק מעט, מעט ממשפחתו. מכתביו אליהם נתמעטו יותר ויותר. בתחלה נעשה הדבר מצדו שלא ברצונו. בהיותו עסוק מאד דחה את כתיבת המכתבים להוריו מיום ליום; הוא חשב: מחר, מחר אכתוב, ולא כתב כלל, עד שבאה באחרונה השעה, שבה נפסקו יחוסיו עם וילנה לגמרי. בינתים חזר הגלגל על ר' הרשיל. מצב עסקיו הורע והוא יצא נקי מנכסיו. אחרי עבור עת קצרה מת ר' הרשיל. בווילנה נדברו אז הבריות, כי נשבר לבו בקרבו בראותו, כי בחר לו יודה'לי ללכת בדרך אשר לא חפץ להוליכו בה, והוא מת מעגמת-נפשו. אחרי מות ר' הרשיל הוצרכה אמו האלמנה לדאוג בעצמה למחיתה ולמחית בתה היחידה, ולא יכלה עוד לשלוח לבנה לחוץ לארץ את הפרס החדשי, אשר קבל מאת ר' הרשיל עד יומו האחרון. כל הדברים האלה יחד גרמו, כי נקרעו החוטים האחרונים בין קליאטשקא ובין בני-משפחתו. בסוף שנת 1849 בא קליאטשקא לפאריז, שם הוכרח לסבול עת ידועה מחסור ועוני. אבל זה לא הפריע אותו מהתמכר כלו לעבודתו המדעית והספרותית. באחרונה עלתה לו אחרי השתדליות מרובות לקבל איזו משרה בהביבליאותיקה הקיסרית, הידועה היום בשם "הביבליאותיקה הלאומית". בהיותו עסוק הרבה בהביבליאותיקה, לא יכל קליאטשקא בעת הראשונה לעבוד כחפצו הפולנית. הוא רק הספיק לפרסם בירחון מאמר בקרתי-ספרותי כתוב באמנות יתרה, שבו הציג זה לעמת זה את הפייטן הגרמאני בירגר ואת מיצקעוויטש. על אדות המאמר הנזכר כתב אחד מגדולי סופרי-פולין את הדברים האלה: "המונוגרפיה הזאת, שחתומות עליה האותיות ק-א, אף כי יצאה מעט צעיר לימים, צריכה להחשב כאחת הפנינות היותר יפות בבקרת הספרות שלנו, ולהמאמרים היותר מוצלחים על שירתו וגאוניותו של מיצקוויטש". בפאריז נכנס קליאטשקא כעבור עת קצרה, הוא כבר נתפרסם אז בחוגים רחבים על-ידי עבודתו הספרותית, אל חברת גדולי האצילים מבין האמיגראנטים הפולנים, ששם התודע בין אחרים גם אל הנסיך הישיש אדאם צ'ארטאריזסקי, ואל גדל הפייטנים הפולניים של אותו זמן אדאם מיצקוויטש. לא ארכו הימים והוא התקרב קרבת ידידות לכלם, ועד מהרה תפס לו מקום גדול וחשוב מאד בתוך הקולוניה הפולנית בפאריז. בשנת 1854 כבר יצא לקליאטשקא שם בפאריז כאחד מגדולי נכבדי האמיגראנטים הפולנים. הוא נעשה מבקר קבוע ורצוי בטרקליני גדולי האריסטוקראטים הפולנים. הוא היה "בן-בית" אצל מיצקוויטש, יוצא ונכנס בביתו של באגדאן זאליעסקי ובבתי יתר בני מרומי עם פולין. עוד מעט והוא נהיה למרכז האינטילגנציה הפולנית הצעירה בפאריז, והשפיע עליה השפעה עזה ונמרצה. ערך גדול ומיוחד נתן לקליאטשקא בחוגי הפולנים לאחר שפרסם בירחונים צרפתים מאמרי-הבקרת שלו על כוכבי השירה הפולנית מיצקוויטש וקראסינסקי. עת ידועה לא חדלו במטרופולין של צרפת לדבר בהתפעלות מרובה על-דבר הנאומים הפומביים, שנשא קליאטשקא באותו מקצע באחד מגדולי האולמים הפאריזאים. בכל פעם היו באים לשמוע את הנאומים האלה חשובי המלומדים ואמני-הספרות הצרפתית וגדולי האינטליגנטים והאצילים הפולנים. בשנת 1870, כשפרצה מלחמת צרפת וגרמאניה, נשא קליאטשקא, בתחילה בצרפת ואחרי-כן בלבוב, נאום, אשר תבע בו את עלבונה של צרפת המנוצחת ודבר דברים קשים נגד אותן הממלכות, אשר נתעו ללכת אחרי הפוליטיקה של צביעות, שסמן ביסמארק לפניהן, והביאו בזה המלחמה האחרונה. הנאום הזה, אשר נשא אותו קליאטשקא בפולנית מזהרת בלבוב ובגרמנית מזהרת בווינה, עשה רושם כביר מאד בהספירות הפוליטיות של אירופה, אבל הוא את הגראף בייסט במבוכה גדולה. קליאטשקא, אשר לא חפץ להכביד את מצבו של הקאנצלר האוסטרי, הגיש בקשת-פטורין ויצא בדימוס. אבל לעומת זאת מצא הנאום הזה הד נמרץ ונלהב בצרפת. בפאריז, שבא קליאטשקא לשם לאחר התפטרו ממשמרתו האוסטרי, ערך לו העם קבלת-פנים נהדרת ונלבבת מאד, וגם הממשלה הכירה את פעולתו ותתן לו אות לגיון-הכבוד. בשנת 1875 יצא קליאטשקא שוב בשורה של מאמרים חריפים נגד הפוליטיקה של ביסמארק. במאמרים האלה, אשר נתבארו ושמשו ענין לענות בו לכל עתוני-אירופה, הטיל בגרמאניה סער גדול של התמרמרות. הגיעו לידי-כך, עד שלא חדל ביסמארק מדבר בהם בקצף על שפתיו מרוב כעס. גרם לדבר הרושם שעשו מאמריו הנזכרים של קליאטשקה על רוסיה והשפיעו עליה לבלתי תת לגרמאניה לעשות בצרפת חורבן שני, אשר כבר התחילה להכין את עצמה לכך. אלה כבר היו מאמריו האחרונים של קליאטשקה במקצוע הפוליטיקה והדיפלומאטיה. מאז התרחק קליאטשקה מן החיים הפומביים, חדל להתערב בענינים פוליטיים והתמכר כלו רק ליצירותיו בספרות ובאמנות. מאז התגורר קליאטשקא באיטליה, בפאריז ויש אשר גם בווינה. בשנת 1893 חגגה האינטליגנציה הפולנית חג מלאת חמשים שנה מיום שנכתר קליאטשקא בתואר ד"ר. לאותו יום שלחה לו האוניברסיטה הקיניגסברגית דיפלום חדש כתוב יפה. אל הדיפלום הזה צרף זקן-הפרופסורים מכתב פרטי, שבו כתב אליו בתוך שאר דברים: "הסופר הגדול אפשר שכבר שכח את הקניגסברגית, שלא נשאר בה גם אחד ממכיריו מלפנים, אבל האוניברסיטה שלנו לא יכלה לשכוח את תלמידה, אשר קנה לו בה שם כל-כך גדול בבחינותיו המזהירות". כעבור שנה הוחג ברוב פאר, בהצעת האוניברסיטה היאגלאנית בקראקוי, יום הולדת השבעים של קליאשקא. סגל-חבורה של פרופיסורים בידי הסופר הפולני, שהיה מפורסם בשעתו, קאזימיר מאראווסקי. באגרת זו הובעה לקליאטשקא תודה נלבבת על עבודתו הגדולה והמכובדת שעבד את העם, על אמריו היפים ומעשיו הנדיבים ועל נהלו את העם בדרך אל האידאל של כל מה שיפה וטוב". אל מרום פסגת תהלתו הגיע קליאטשקא על-ידי ספרו האחרון אודות הרנסאנס של איטליה. הבקורת הצרפתית הרימה אותו עד לשמים. נמצאו אף כאלה שחוו את דעתם, כי בחדוד הצרפתי – "עספרי" בלעז – הוא מצטיין גם מאיזו סופרים צרפתים מלידה. קליאטשקה – כך כתבה אז הבקורת על אודותיו – הוא אנאליטיקון כתן, בבהירות הציורים ובעושר הצבעים אינו עומד למטה מרנאן, בהאירוניה הקלה והעמוקה שלו הוא מזכיר את אנאתול פראנס. ובברירות הוא עולה על בורזשע". זקן בן שלש ושמונים שנה מת קליאטשקא. מותו היה אבל כבד לעם פולין. מכל עברים נשמעו קוראים: מת קליאטשקא שלנו! גם באחד מן ההספדים הרבים שנכתבו עליו לאחר מותו בעתונים, לא נזכר אף במלה אחת, כי קליאטשקא היה יהודי מלידה, וגם אחד מכותבי-תולדותיו לא מצא לנכון לספר, כי בגד קליאטשקא באמונת ישראל ובא בברית הקאטולית. מתי השתמד קליאטשקא? – אודות זה אין אנחנו מוצאים שום רשימה. כמו שיש לשער התנצר בפאריז לאחר התודעותו הראשונה אל הקולוניה של האמיגראנטים הפולנים. בהיותו שם יוצא ונכנס בטרקליני גדולי האריסטוקראטיה הפולנית, לא היה בו עוז הרוח להראות בסביבה הקאטולית הטהורה הזאת כיהודי. כן אי אפשר לדעת עד היום כיצד נתגשם אצלו מעבר זה אל הדת הקאטולית, אם קדמה לו מלחמה פנימית שבלב, אם אין. לעומת זאת ישנן ראיות הרבה, כי גם הוגה דעות חפשיות, נתבלטה בו נטיה חזקה מיוחדת אל הקאטוליות. גם אירע פעם אחת, שהודיע קליאטשקא בפומבי, כי על הקאטוליות גאותו. הסופר העברי הידוע אלעזר שולמאן מספר בספרו "ממקור ישראל ", כי בנאום שנשא קליאטשקא יום אחד בהסיים הלבובי, אמר בתוך שאר דברים, כי "השתי והערב (הצלם) חרותים עמוק בדמו ובבשרו". כך השמיע באזני העולם כלו – אומר שולמאן – אותו האיש ששר בנעוריו: קליאטשקא שייך אל טפוס-המשומדים היותר מצוי. מגדלים ומחנכים בנעוריהם בסביבה ספוגה כולה חבה והערצה אל היהדות ואל קניניה ההיסטוריים, הם מתרחקים כל-כך מן היהדות עד שמתחילים להתבייש בה ומשתמשים בכל האמצעים למחות כל זכר למוצאם היהודי. כל ששים השנה שעברו מן היום שהתנצר קליאטשקא עד מותו, לא התעניין אף פעם ביהודים וביהדות אפילו התעניינות כל שהיא. במשך העת הזאת אירעו בחיי חדשות בדברי-ימיו; במשך העת הזאת נעשו בין היהודים טביחות ושחיטות נוראות, הרס וחורבן, והוא, קליאטשקא, לא השתמש ברום מעמדו להגיד דבר בעתונות ובספרות לטובת מי שהיו אחיו לאמונה. הוא התבייש בהם… בוילנה לא ידעו זמן רב, כי יודה'לי קליאטשקא בגד בעם העברי. בשעה שכבר התרחק קליאטשקא מאת היהודים ולא אבה לדעתם ונחשב לקאטולי אדוק, לא חדלו עדין משכילי וילנה לקוות, כי היה יהיה לעטרת-תפארת לעמו. תמימותם גדלה כל-כך, עד כי לא שמו לב אל העובדה המתמיהה, כי כבר עברו שנים אחדות מן היום אשר הפסיק קליאטשקא את יחוסיו אליהם מבלי הודיע אותם על אודותיו דבר. הם לא נסו גם לחקור ולדרוש מה היה לו. האם אפשר ששערה בנפשה את הנעשה ליודה'לי שלה, אבל היא כסתה על השערתה בצעיף עב, ואיש, אפילו מגדולי מקורביה, לא יכל להרגיש בה כלום. אפשר היה להתבונן בה רק זאת, כי היא מתאמצת בכל כחותיה להמנע מכל שיחה על דבר יודה'לי. אם יש אשר דרש אותה איש לשלומו ולמעשהו, היתה עונה בקצרה: "הוא משתלם עדיין בלמודים", ותיכף הסבה את השיחה אל ענין אחר. אבל מי יודע את אשר נשאה האשה הזאת בלבה, לב-אם, באותה שעה?… כי לא רק בוילנה בלבד, כי אם גם בין יהודי העולם כלו לא ידעו עת ארוכה את האמת על-דבר קליאטשקא – את זה מוכיחה עובדה זו: האיש, אשר לו השיאה טויבה-לאה אחרי מות ר' הרשיל – בעת שנמצא קליאטשקא זה כבר בחוץ לארץ – את בתה היחידה, היה הגאון המפורסם, ר' גדליה טיקטין, רב לעדת-החרדים בברסלוי. בכלל נתנה בוילנה למשפחת קליאטשקא חשיבות יתרה בכל העתים והזמנים. מבני המשפחה הזאת בחרה קהלת-היהודים בוילנה כמה פעמים את עסקניה ופרנסי-הצבור שלה. עת ידועה שמש בן אחיו של ר' הרשיל קליאטשקא בכהונת רב-העדה בוילנה. אלו היו יהודי-וילנה משערים, כי במשפחת קליאטשקא נמצא האחד שהמיר את דתו, כי אז וודאי שהיו מונעים ממנה כל אות של כבוד. בפרט זה הצטיינה וילנה תמיד ביפי-נפש… רואה אני לנכון למסור כאן גם את העובדה הזאת: באמצע שנות התשעים מתה בתו היחידה של ר' הרשיל קליאטשקא, אלמנתו של הרב ר' גדליה טיקטין. אז פרסמה קהלת-היהודים בברסלוי הירחון הרוסי-עברי "וואסכאד" הודעה כי "על יסוד סימן ידוע של הצוואה, שכתבה אלמנת ר' גדליה טיקטין, ממשפחת קליאטשקא, לפני מותה, מתבקשים אנשים ונשים, שיש להם שייכות מאיזה צד שיהיה, מצד האב או האם אל משפחת קליאטשקא בוילנה. להאנשים, שיוכלו להוכיח על פי תעודות נאמנות, כי שייכים הם למשפחת קליאטשקא, יש זכות-הירושה בעזבון גדול, שהניחה אחריה רחל קליאטשקא". בוילנה התפשטה אז השמועה, כי ההון לא היה שלה, כי אם של אחיה המומר יוליאן קליאטשקא, אשר בימי-זקנתו נזכר בבני-משפחתו הוילנאים וישלח לאחותו בברסלוי מכסת-כסף גדולה לחלוקה לאחר מותו בין קרובים עניים. אבל האחות, אף שהיתה צעירה ממנו לימים, מתה בעודו בחיים, ובימיה האחרונים כתבה את הצוואה הנזכרת ותפקד לפי שעה את תחת יד קהלת-היהודים בברסלוי. כך נדברו אז בוילנה, אבל דבר זה לא נתאמת עד היום ע"י שום מקור בטוח. מאז מעולם מתיחסים היהודים אל המשומדים יחס של שנאה ובוז מגורל זה לא נקה גם קליאטשקא. העתונות והספרות היהודית עברו עליו בשתיקה בחייו (מן היום שנודע, כי בגד באמונת-אבות) ולא הזכירו אותו גם במלה אחת לאחר מותו, מבלי שים אל לב, כי ספריות-העולם, ועל כלן הספרות הפולנית, העמידו לו אצלן את מצבות-הזכרון היותר יפות. חברו על אודותיו מונוגראפיות, וגם ספרים שלמים, שמציעים אותם לקריאה עד היום לבני-הנעורים תלמידי בתי-הספר ולהעם כלו. אבל העם העברי מחה את קליאטשקא מרשימתו, ולמחיצת הספרות שלו לא נכנס ולא יכנס לעולם. כבוגד בברית-אחים נשפט קליאטשקא בכח הטראדיציה מאת עם ישראל לשכחה עולמית. אבל המלחמה העולמית האחרונה עם מאורעותיה המופלאים והפתעותיה המשונות, כמעט שהביאה לידי כך, כי על-פי הצעה ידועה – הצעת יהודי – קרוב היה הדבר, שלא יתנו לקליאטשקה להשכח, ולא עוד, אלא ישימו לו, להפך, זכרון-כבוד לדור ודור, ודוקא בוילנה. בשנת 1919 כשכבשו הפולנים בפעם הראשונה את וילנה, נתעוררה באחת מישיבותיה הראשונות של מועצת-הקריה, שנבחרה זה עתה, שאלה בדבר שנוי שמות רחובות-העיר. בשעת הויכוחים הוכנסה הצעה לקרוא רחובות אחדים על שמות אנשים ידועים חשובי-העם שקנו להם פרסום גדול בתולדות עם פולין כמו: מיצקוויטש, ללוול ואחרים. אז הציעו החברים היהודים מצדם, כי יכבדו באופן זה גם אחדים מגדולי-ישראל, וביחוד ילידי-וילנה כהגר"א, מתתיהו שטראשון, שמואל יוסף פין. – ויוליאן קליאטשקא הלא בוודאי ובוודאי! – קפץ ואמר אחד החברים היהודים. ההצעה היהודית עם כל הוספותיה נמסרה לחוות-דעת של ועדה, שנכנסו אליה, כמובן, רק פולנים טהורים. סוף דבר היה, כי הסכימה הועדה לקרוא רחובות ידועים על שם הגר"א ופין ומתתיהו שטראשון. היא דחתה רק אל יוליאן קליאטשקא. אופיי הוא הדבר, כי את קליאטשקא דחו דוקא אלה, אשר לעבודת עמם התמכר ועבד לו באמונה. כנראה אין כ"כ נח ורצוי למי-שהוא להקים מזכרת-עולם למומר… אז לא הורידה בכי, קול יליל אין, השפה היחידה, אשר בה תושר השירה הקלסית האמתית – הלא היא שפת העם העובד. בימי ילדות האנושיות, כשמשוררי-עם, כמו הומירוס, היו מהלכים ושרים לאזני עמם את שירתם, היתה שפתם גם שפת עמם; אז עוד לא היה כל הבדל בין שפת-העם ושפת-הספר. אך במשך הדורות היתה שפת-העם לחומר גס בידי אלה, אשר מצבם בחברה השתנה והרשה להם לחיות חיים אינטנסיביים יותר; הם יצרו להם בתור בטוי-חייהם את השפה השניה, שפה ספרותית. כך נוצר מרחק ידוע בין הספרות והעם, וחיי העם האמתיים, חיי העובד, נשארו בלי בטוי שירי-אמנותי. מכאן החלה וגדלה אותה אי-ההבנה, אשר רבצה כתהום עמוקה בין שכבת העם העובד ובין היוצר. כך נולד גרעין של קנאה ושנאה מעמדית, זו מחלת החברה הכרונית. הרפוי מהמחלות האלה לא יבוא אלא אם העם העובד יהיה גם העם היוצר. בעולמנו, לכאורה, אפשר היה להמנע מהמצב המחפיר הזה; הלא אנו אך זה אומרים לבנות את החברה שלנו, אומרים להניח את נדבכיה הראשונים, והנה התפלגות עמוקה עוד מזו אשר לגויים הולכת ונוצרת גם אצלנו. עובדה היא, כי שפת-העם בארץ איננה שפתנו הספרותית; הברת המלרע שונה תכלית שנוי מזו, אשר בה שרים משוררינו הגדולים את שירתם ואשר היא מלעיל. לעם העובד בארץ, לכל הדור החדש, הקם עתה לחיים, לא מובנת שירתם. בעמדנו לקבץ את פזורי-העם, לאחות את קרעיו, להרוס את כל המחיצות, אשר קמו בין שדרותיו השונות, ולברוא קרקע של הבנה עמוקה, אינטימית ותכליתית – עלינו להפנות תשומת-לב מיוחדת ליצירת שפה אחת והברה אחת. אל זו האחרונה לא הושם לב כראוי עד היום. עלינו להמנע קודם כל ממציאות של שתי שפות, שפת-עם ושפת-ספר. נזכרה, כי עמנו עם-הספר הנהו וכי גם פה בארץ, העובד המחזיק במחרשה מוסיף להיות אדם, עם רצון לוהט להיות אדם, וכי צרכיו במזון רוחני אינם פחותים ואולי גם עולים על צרכי איזה בטלן המשתרע על ספת-משי ויורק מאפס-מעשה לתקרה. ברוסיה המתחדשת, המתלבטת בחבלי-משיח, עתיד לקום דור חדש של עובד אינטלקטואלי – הוא פרי החנוך החדש, המרגיל את הכל, בלי יוצא מן הכלל, לעבודה גופנית מימי הילדות. דור של עובד אינטלקטואלי, אשר בידיו יעבוד וברוחו וייצור, יקום במקום המעמדות האויבים; בקרבו ישא את נר הקולטורה העתידה וכונן יכוננה. אותו טפוס של עובד הולך ונוצר מתוך תנועת החלוץ גם בארצנו; כי רצון-העבודה ורצון-החיים אינם סותרים זה את זה בלב הצעיר שלנו, ושני הרצונות האלה פלס יפלסו לו, סוף-סוף, נתיב לעולם מתוקן ויהגו מדרכם כל רצונות אחרים שיעמדו לשטן לו… כי הוא אינו עוד אותו אדם משועבד, אשר משמש רק כחומר לנצול ומניח לאחרים להנות משירה ומיופי על חשבון זמנו הגזול וצרכיו החנוקים. הנה על העובד האינטלקטואלי הזה, הנקלט פה ושם, הנבקע ונובט בארצנו, אשר הוא הוא גרעין העם העתיד – אין כל שירה סוככת עדיין. שפתו, השונה בהברה משפתנו הספרותית, עוד לא היתה חומר לשירה. חייו העצמיים והמלאים עוד טרם מצאו כל הד, כל בטוי מרנין, מנחם. בוקר-אור יתגבר כארי, בצאתו לשדה – אך שירתו לא תלוהו! יצא ככה, כמעבר לים. שירתו בגולה נשארה… את ביאליק, שניאור, טשרניחובסקי לא ישיר – כי לא יבין… ולא מסבת אותו הקרע, אשר בין חייו והגלות, גם לא מפאת אותו הצער החיוני, "הצער של תמול". נרשה-נא לו, לצער של תמול, להצל על פנינו ולהרעיד בלבנו קולות נוגים למדי. הסבה העיקרית, אשר איננה נותנת לשירה להקלט בנו, הוא המבטא הזר אשר לה; עם כל יפיה ועמקה הן לא תכה בהלמות על לבנו, כי לא מרגבי חיינו הגסים גולפה, ולא מצלילי-חיינו הקשים או העליזים, הרוטטים יום יום על שפתינו. ערכה – ככל דבר הכתוב לועזית. ואם ברצון טוב נאמר לקרבה לחיינו ונקראנה בשפתנו אנו, שנגינתה מלרע – לא נזכה להבינה ומה גם ליהנות ממנה. מגוחכה ועלובה תהיה, כאותה סונטת-בטהובן נפלאה, שכתבוה בשגגה בתוים מסורסים, ככלי-זמר משחת בידי שכור… שלמה תצא מאוצר-לב-האמן ובעלת-מום ופגומת-צורה תבוא לאזנינו. כי האידיאה הנעלה ביותר לא תתרחש בלתי אם בלבשה את בטויה היא, ההולמה, היחידי, ואם האחרון נפגם ומתנכר לנו, איך נחזה את נשמת היצירה בטהרתה הבלתי-נכתמת, כאשר צצה בנפש יוצרה? לא, לעובד בארץ אין שירה קלסית שתנחמנו ותחנכנו, כי זאת, המצויה, לא תעלה את חייו הקשים משפל-המדרגה, לא תאיר את לאות הערבים לאחר העבודה, ובהשכימו קום לא תרון בו, אף לא תעודדהו. היא לא תפיח בו לא את רוח-המרד ולא את האומץ לשאת את חייו לפניו, גם לא את שלות-האושר… היא לא תעשה את ההיסטוריה שלנו להבא… והוא, העובד, הלא כה מקשיב, כה צמא לאותה מנגינה! ואולי בשל התקוה הסתומה הזאת גם בא לארץ… ואיה? לא עניות-חיינו בעוכרינו! "אנו מדברים בארץ על אודות השפעה על הגולה ועל אודות רחשי יצירה בתוכנו. אף שיר עממי אחד מקורי, אף מנגינה אחת, לא נוצרו במרכז הזה, בארץ-ישראל, במשך כל השנים, ולא יכלו להוצר! ואין צורך בהם (?), אין צורך בפירות מוקדמים, המעידים רק על חולניותו של הנטע הרך. נפטר-נא את ארץ-ישראל מחובת-"יצירה", מחובת השפעה" וכו' וכו' ("הנחלת הלשון לעם", ש. יבנאלי, אך זוהי טעות עמוקה, חבר יבנאלי! כי השירה לא היתה מעולם בת-דורה או ראי-תקופתה, כשאר ענפי בני זמנם הנאמנים, כגון רומן ריאליסטי, מדע, פובליציסטיקה. השירה בתור שכזאת גם אינה יכולה להיות בת-דורה הנאמנה. כנבואה כן השירה מקדמת ומבשרת את הדור. היא הלא מבטאה את בפוטנציה, את הכמוס מן העין תגלה, את החלום המתוק, השופע והגנוז… השירה – היא בשם-העתיד, היא ריח ניחוח של קרבן הנפש המשתוקקת ועולה לאל-הנצחים; היא - הד רחוק מאותם הקולות, אשר אך נועדו להולד! השירה הרעננה ביותר, אשר רסיסי לילה עוד בקווצותיה, תזרח לעת תסיסת השאיפות ולא לעת התגשמותן בחיים. אכן, בעצם עשירים הם חיינו, צלולים, עמוקים ופועלים באין רואה… כי עוד אולי בשום דור לא רבו ככה "אמני השתיקה היפה" כבדורנו. לא, לא עניות-חיינו, לא חוסר-התוכן, אלא העדר הצורה, המסגרת, העדר הכלי ליש הנשפך לתוהו, חוסר כלי נגינה למנגן וידים פרושות "לקראת כל רחש-יופי ונדנוד-תפארת". טשרניחובסקי הרגיש בטרגדיה הנסתרת, אשר נוצרה על ידי "הנגוד בין הנגינה של הדבור לנגינת השיר בקלקלו את המוסיקליות ובגרמו לשיר העברי שלא ישתרש", אך הוא הרגיש רק את הצד האחד של הטרגדיה, את זו אשר לו, למשמיע. אך גדולה מזו היא הטרגדיה של אלה הרבים, אשר שמם לא יפורסם וראשם לא יוכתר זר בערגם לשמוע. כי בראשית היתה ההקשבה, הצורך הקדוש לקבל, והוא הוא שיצר גם את הצורך השני: לתת. אפשר למחוק ספרים, אך אי-אפשר לעכב במשהו את החיים במרוצתם…. והחיים בארץ כבר הותכו באופן אורגני עם המבטא שלנו, ואנו רוצים עתה לקבל את שלנו. עד היום אנו נאלצים לקרוא את שירתנו בהברה, אשר חיינו מחוצה לה. השיר הפלאי ביותר, על גבול ידוע פתע יעזבני – והנה חיי לא הושרו. הם לחוד והשירה לחוד. איך נשיר את חיינו? או איך נשיב את גלות-שירתנו? ואולי עצם גורל תחיתנו תלוי בשאלה זו? קלצ'קין כותב על אודותיה: "עדיין היא רק משחקת ברעיון הלאומי ומתבדחת בהסתר פנים מן המהפכה הכבושה באותו רעיון. אבל הגיעה השעה להוליך את מחשבת התחיה עד למסקנתה האחרונה ולגלותה בכל אכזריות אמתה". אמנם, הגיעה השעה, ומה שממשמשים באפלה שם בגולה – אנו רואים פה, בארץ, בעליל. הנה מתקרבת השעה הגדולה, שעת הפגישה של העם וקם לתחיה עם משורריו הגדולים, משוררי הגולה. מי בפני מי יכנע? על ספרותנו החדשה בארץ כותב שניאור ב"מקלט": "זרם של ברבריסמוס כזה התפרץ תמיד אל פרצי כל שפה ושפה בשעת מהפכות וימי מעבר אל מטרות תרבותיות חדשות, אל תחיות לאומיות והרחבות מדיניות, עד שבא של שפה זו או אחרת ובראשה משוררים גדולים, שחושם האמנותי היה ויהיה תמיד השופט היותר עליון ונאמן בכל וגרשו וטאטאו את הברבריסמוס אל אותו תוהו של הפקר ואל אותו הערפל ההמוני, אשר משם באו". – כן, הזכות למשוררים הגדולים לחוקק את חוקי הלשון… אך לא את חוקי החיים, כי יש אשר החיים עצמם עושים להם דרך, מבלי לשאול את פי משוררי הדור או מחוקקיו! ואין לזלזל ב"ערפל ההמוני". בשעה מכרעת זו, אני, אחד מקרב העם, עם-הארץ, מעז לפנות אליכם: מוטב שתטו אוזן לדופק-חיינו החלש. הנה ביאליק דורש את ה"חובה", הוא מרכין את ראשו ומבקש את עול-הברזל לצוארו. אכן, מוכן העול וברורה החובה: לעלות לארץ ומרגבי אדמתה השחורה לצור את אמת-החיים, את שירת-החיים! מי בעמל-כפיו ומי ברוחו המחוננת, כי רק שירת-החיים היא המנצחת. האם לא חידה היא (מחפירה בכל אופן) לתחיתנו, כי עמודי שירתנו עומדים עדיין מרחוק, מעבר לגבולות הארץ, ולא הרגישו עוד בחובתם הישרה ולא לארץ ולא קלטו עדיין לתוכם את קולות-החיים ולא השכינו אלהים חיים בקרבם ולא כוננו עוד את מיתרי נבלם מחדש?! איך תהיה הפגישה? עוד חזון למועד; אנו רוצים להשיב את גלות שירתנו, כי לא נוכל ולא נרצה לנתק את כל החוטים הקושרים אותנו עם הגולה, באשר גם עורקים חיים ביניהם, היונקים מאגמים סתומים אשר בלב האומה. לא נהיה פוחזים, באמרנו "מחדש", ולא נאמר נואש, בדחותנו את חזון-היצירה לעתיד מרוחק. אנו נקרא לגדולי העם: אל תניחונו להתחיל מא-ב; גשרו גשר ובואו אלינו ותאצילו על חיינו מאותו האושר הגנוז, אשר מקלח בהם! תנוהו לנו, "גם" לנו, אותו מיץ, חזון עתיק, ונמלא בו את כוס-גורלנו, נלבישו בצלילי-חיינו, נכהנו פאר, נחזירו מנדודי הגלות אל לבנו!! לא ל"טאטא" אלא להקשיב קשב רב וליצור תבואו אלינו. "אז שיר חדש ישיר משורר"… המבטא המשובש, ה"אשכנזי", זכה עד עתה בקיום מפני ששפתנו חיתה עדיין אך בספר, ואולם ימים אחרים הגיעו, השפה נקלטה בלב ומצאה ניב-שפתים, ולמבטא המשובש אין עוד כל מקום לא בחיי-יומנו ולא כל שכן בהיכל-השירה. גם לגויים יש הברות שונות, בשכבות שונות של העם ה"פשוט", אך לא בשפת היצירה. ברור, כי שפת-העם צריכה להיות לשפת-היצירה. בכדי לברוא שפה אחת כזאת, צריך לקרב את כל שלש הברותינו, כי רק אז יברא המבטא הלאומי. הוא יהיה חזק, צלול ופלסטי, כספרדי, לירי כאשכנזי ורב-קולות וגונים כתימני, אך הגוף, היסוד, המקבל אל תוכו זרמים אחרים, יהיה וצריך להיות המבטא הספרדי שלנו, אשר בו הוגה הדור העובד והיוצר. כי הן ממנו יצא הגוי. ומתי ומי יתחיל בבנין המבטא החדש הזה? אני עוד מאמין, כי משוררינו הגדולים, לאחר שיתערו בארץ – כי הוא הוא תפקידם, כי זוהי חובתם הלאומית – עתידים ליצור לנו את המבטא האחד, הלאומי, כאשר יצרו משפות שונות, שפת התנ"ך, האגדה וכו' שפה אחת, מובנת לכל. ואל נדחה את זה לדורות. בלהט ימינו נוצרים ערכין, אשר דורות לא היו מספיקים ליצירתם בתקופה אחרת. ובינתים מתאזרח השבוש בשפתנו. עבודה תרבותית רבה נעשית לעינינו. עצומים נדבו נדיבי העם; אנשים חרוצים ובעלי-כשרון עובדים בכל כח הקיטור. באמריקה מתרגמים את לונגפלו, את שלי, את קלסיקני השירה העולמית, ועצב עמוק גונב ללב: הרי כל זה לא בשבילנו. שלי, שכולו ועלג-לשון! הסנונית היחידה, שתעתה עד עתה אל רחובנו, הוא תרגומו של ז'בוטינסקי ל"לעולם לא" של אדגר פו. אך מאז כבר עברו שנים והסנונית השניה עוד טרם באה. תחת זה מוסיפים לתרגם בחריצות את גאוני השירה להברה המשובשת, ומה האחרית לכל העבודה הסיזיפית הזאת? מכל היצירות הללו, העשויות חומר, אשר בעוד מועד – ואין? ובשביל מי הן? האומנם מחונני הכשרון פטורים מדאגה זו? האומנם כדאי הוא עמל כזה בשביל הרוב המסופק, הזמני והעובר, של דוברי המבטא המשובש? אי, איפוא, חושם הבריא של אלה בגולה, ואף של אלה הפיטנים הצעירים הגדלים פה אתנו בארץ? גם הם לא למדו כלום ולא קלטו מאום, אף הם מוסיפים לכת באותו השביל הסלול!… להבראת נפש-העם, כדי שיתאחה הקרע, נחוצה לנו בכל ההתבצרות מבפנים, והוא הלוזונג שלנו כיום: רכוז כל ההולך ונוצר באומה בשפה אחת ובהברה אחת. לפיכך זקוקים אנו עתה לתרגומים מא. ריזין וממוריס רוזנפלד אולי הרבה יותר מאשר משלי ולונגפלו. ומי יתן ותורגמו גם שניאור, טשרניחובסקי וביאליק להברתנו אנו!… אבותינו, אשר אך זה גלו מן הארץ ובשמה וקדושתה עוד היו עמהם, היו יהירים יותר. מה עשו? "מיד עמדו כולם ונטלו עצה ותלו כנורותיהם בערבות שהיו שם ושלטו בנפשותם ונתנו אליוני-ידיהם לתוך פיהם ומרצצים ומקצצים אותן. זה הוא שנאמר: איך נשיר את שירת ה' על אדמת נכר". ואולם הדורות, אשר בוא אחריהם, לא קימו את שבועת אבותיהם; צער נדודי-נכר, זכרונות-העבר וגעגועי-המולדת דרשו את בטוים, אך לא יכלו עוד לפרוט על פי מיתרי הכנור העתיק, המתוחים איתן, בידיהם הרצוצות, באצבעותיהם הקצוצות. מה עשו? נטלו עצה והחלישום ויכוננום לפי מבנה הגלות… ועתה עלינו למתוח מחדש ולחזק את מיתרי הנבל כמקדם. כי חזקו ידינו בעבודה, עצום עצמו ושבו לאיתנן ידי העובד בארץ! עד כאן על החובה ואל היחידים, המחוננים. ומי, איפוא, יעשה את עבודת הבנין? אולם השלטת שפה אחת ומבטא נכון אחד דורשת עבודה רדיקלית, מרוכזת, של מוסד עליון אחד, נבחר על ידי קונגרס עולמי עברי, אשר יועד עוד במשך חיינו. לסנהדרין הזה, שמקומו כאן בארץ, יהיה גם אותו יפוי-כח ואותם אמצעים, שיעשו את חוקותיו ואת הוראותיו להכרחיות בכל בתי-הספר בגולה ובארץ. ספרי-למוד, מלונים ואנציקלופדיות, אשר יצאו על ידיו, ילמדו את העם לדבר. ובאשר ידבר – יביע. רפה, תשרי תר"ף. לא כך… אותו זוכרת היא מכבר, מכירה היתה אותו עוד כשהיו קוראים לה בביתם נדינקה, נדיושקה, ולו – האדון גרינגמוט, פיליפ בוריסוביטש. באותו זמן לא היתה שמה אליו לב ביותר, מפני שבביתם היו שכיחים הרבה אורחים כמותו, סוחרים שהיו באים אל אבא לשם עסק. שבגרינגמוט היו נוהגים כבוד קצת יותר מבאחרים, וכשהיה סועד לפרקים על שלחנם, היתה אמא מקפדת ביחוד, שתהא המפה לבנה ונקיה כל צרכה, ושלא כדרך שאר ימות-החול היו מונחות אצל כל פנכה מפות קטנות לקנוח הפה… שוב היתה מצטינת הסעודה בזאת, שעל השלחן היה עולה גרפין קטן מלא יין-שרף מבושם במשרת-קנמון, ובסוף היו מוגשים גם בקבוקי שכר אחדים… ומשום כך כאלו היתה מחזקת קצת טובה להאורח החשוב, שבזכותו מקבלת סעודת-חול פשוטה צורה של סעודת יום-טוב מהודרת. ילדות היתה בה, שנהנתה כל כך מהידור-סעודה… אך בינתים גדלה קצת יותר, הגיעה לשלוש-עשרה שנה. ופעם באותו פרק נזדמן, שהסתכלה תמהה כלה בגרינגמוט זה, כאלו לא הכירה אותו כלל. רגילה היתה לראות אותו כשהוא מבודח ומספר בשעת הסעודה בקלות-ראש, בבת-צחוק של התול על דבר ענינים מגוחכים שונים מהכרך שהוא יושב שם, או מהערים והעירות, שהוא עובר בהן לרגל עסקיו. ובאותה פעם היו דבריו מועטים, גם מה שדבר היה בכובד-ראש מיוחד, ואיזו עצבות מיוחדת היתה שורה על פניו, שנראו לה גם חורים קצת יותר מהרגיל… בביתם דברו הרבה על דבר ה"אסון", שקרה לגרינגמוט לפני חדשים מועטים, כשמתה עליו אשתו עוררה עצבותו הבלתי-רגילה בקרבה מין רגש רחמים, חבה, כבוד, שגברו עוד יותר בסוף הסעודה, כשהתחיל מדבר ב"אסונו", ב"יתומים" – האפרוחים העזובים, וקולו היה כל כך רך, רועד קצת ומרווה, כמו שנדמה לה, בדמעות כבושות… לא רק היא, אלא גם כל בני-ביתם הקשיבו לדבריו בשימת-לב רבה, בהשתתפות חמה… כמדומה, נשמעו באותם הרגעים איזו אנחות עמוקות, מתמלטות בבלי-דעת… ודוקא אותו הרושם הנעים והמלבב, שעשה עליה גרינגמוט בשעת הסעודה ההיא, גרם לה שתתרעם עליו יותר, כשבא שוב אליהם לאחר חדשים מועטים. מפני מה התרעמה עליו כל כך – לא הכירה מתחלה ברור גם בעצמה. באמת לא הבינה בימים הראשונים שום דבר. אלא שכך, בלי-דעת מדוע, לא נעים היה לה באותה שעה לראות אותו שוב מבודח, נוהג ומדבר במין קלות-ראש, שנראתה לה גם כאלו היתה גדולה קצת מכפי הרגיל… וכמו כן בבלי-דעת כלל, לא נעים היה לה לראות אותו חוזר כל כך הרבה על אחותה הבכירה, ליזה, – מספר, מטיל עמה ושוהה בחברתה הרבה יותר מכפי שהיה רגיל קודם לכן… על טעמו של הדבר לא עמדה באותה שעה. שבנפשה הרגישה היטב, כמה דברים אלו פוגמים את הרשם המלבב, שעשה עליה בפעם הקודמת באותה העצבות מתוך אבלות… וכשנודעה לה לאחר ימים מועטים מטרת בואו באמת, כבר נמחה הרשם הנעים הקודם מלבה לגמרי. בנפשה נשארה רק אותה התרעמות, שעורר בלבה על עצמו בימים האחרונים. ואל אלה נוספה עוד הקפדה חדשה, חזקה וגדולה הרבה יותר מהקודמת, אף על פי שהיא עצמה לא יכלה כלל לבאר באותה שעה מהותה של הקפדה זו בבירור. רואה היתה לכאורה, שאבא, אמא וליזה שמחים על הדבר… אלא משום מה נדמה לה, כאלו אין שמחה זו אמתית כלל… שוב נדמה לה, שהאחד השמח באמת – זה רק גרינגמוט… ודבר זה הרעימה יותר מכל. יותר שהיה נראה שמח – יותר ויותר התחילה שונאה אותו. יותר שהיה נעשה קרוב אצלם, שהיה מראה סימני קרבה אל כל בני-הבית, אליה עצמה – יותר ויותר היתה מתעבת אותו, מרגשת אותו יותר ויותר נכרי להם… ותמהה היתה, איך ליזה ואחרים בביתם קוראים לו פשוט פיליפ, אף הוא מדבר אל ליזה "את" ומנשק לה… תמהה היתה על שום מה כל אותה החגיגה, בשביל מה שכנים ושכנות, מיודעים ומיודעות באים תדיר לביתם ומברכים את אבא, אמא וליזה, ואלה מגישים להבאים יין ומאפה-סוקר, מפצירים הרבה בהאורחים שיטעמו, ובאותה שעה הכל מספרים רק בפיליפ ומונים מעלות מיחדות שיש בו… כל זה נראה לה תמוה מאד, מאד. ועוד יותר תמוה נראה לה מה שליזה עוזבת את ביתם, את אבא ואמא, שהיו תמיד כל כך טובים לה, ונוסעת עם פיליפ זה לאותו הכרך הזר והרחוק, שהוא דר בו… אמא בכתה אמנם כמה פעמים באותו יום, וכמה שבועות אחר כך היתה עגומה שלא כרגיל, נאנחה בכל פעם כשהיתה מזכירה שם ליזה… אלא שאבא היה מתרעם על כך, ובגערה מתוך חבה כדרכו היה אומר לאמא: – שטיה, שטיה, על שום מה את דואגת? הרי יודעת את שליזה שלנו מאושרה, ברוך השם, אינה חסרה שום דבר שם… נו, קראי נא בעצמך, שטיה שלי – היה אומר בכל פעם, כשהיה מתקבל מכתב משם. – כלום לא אמרתי לך מקודם, שתהיה, אם ירצה השם, מאושרה, מאושרה מאד?… הרי פיליפ שלנו כל כך טוב, כל כך מחבב אותה! וכשבאה ליזה לאחר חדשים מועטים להתראות עם אבא ואמא היתה כמו כן משבחת תדיר את פיליפ שלה ומספרת עליו, שהוא כל כך טוב, כל כך חביב. אלא שנדיה היתה שומעת כל זאת ומניעה רק ראשה הקטן בחשאי. – לא, לא כך הוא הדבר כלל! – היתה לוחשת בפני עצמה, כשעיניה הבוחנות היו נטויות בסקרנות ספקנית אל פני אחותה. – בדאית את, בדאית… – הוא אינו טוב כל עקר, אינו יכל כלל להיות טוב! דבר גדול עשתה "אגודת אוהבי שפת-עבר בסנט פטרבורג" בהוציאה לאור את כל שירי בחיר משוררינו, יהודה ליב גארדאן. המשורר הזה, העובד עבודתו לישראל זה קרוב לשלשים שנה, הפיץ את פרי רוחו הכביר במקומות שונים: במחברות בפני עצמן, ב"הכרמל", ב"המליץ" והוספותיו, ב"השחר", והפובליקה, שידעה להוקיר ערך משורר נעלה כה' גארדאן, לא היה לאל לידה לרכוש לה את כל שיריו הנחמדים בבת-אחת. את החסרון הזה השלימה האגודה הנכבדה הנ"ל, ואין ספק כי הפובליקה תשא לה תודה וברכה על פעלה הגדול הזה, אשר עטרתהו גם הוד והדר חיצוני מרהיב לב. ומשוררנו זה, לא לחנם אהוב הוא לקהל הקוראים. בשירי המשוררים שקדמוהו צריכים לחפש אחרי שיר טוב, ושיר ה' גארדאן כמעט כלם נחמדים. בין השירים מטרה מיוחדת, כמו שיריו "שלמוניות" (ה"א 39–35), "ודוי" (שם 42–39) וכיוצא בהם, ובין השירים שיש להם מטרה, כמו "קוצו של יוד" (ה"ד 43–5), "שני יוסף בן שמעון" (שם 140–69) וכיוצא בהם – נחמדים הם בסגנונם, בחדודם, בתבניתם, בתכניתם ובצביונם. הם מושכים אותנו בחבלי-קסם, מביאים אותנו לעולם שכלו רגש והתפעלות, מרוממים אותנו לשמי-שמים ומשליכים אותנו לתחתית ארץ – ברוח שירתו של המשורר. השמעה הפובליקה עד ימות גארדאן שיר כזה: "אך ברוך-השם הכל נעשה יפה – יינו יתאדם, מצותיו מעשי אופה, כל זויות הבית נקיות וטהורות, ילדיו לשלחן מסביב כשתילי-זית, אשתו טובת-לב עוסקת בירכתי-בית, לבוש בד, עוטה לבנים, יספר לילדיו נסי יציאת מצרים". "אשקא דריספק" (ה"ד 52) או את השיר: "את הלל בן עבדון זה מפרעתון הבהילו ביום החופה מבית-הכנסת, ויפתח החזן את פי האתון ותען אחריו: הרי את מקודשת… וככלות הרב את שבע הברכות נערו המשוררים כגורי אריות, ומכל פנה המטירו השפחות על ראש חתן וכלה כשות וקליות, וכלי-הזמר הרעימו בקולי-קולות והנשים מחאו כף ותצאנה במחולות". (שם 17). ועוד מאות חרוזים כאלה, אשר אם אעתיקם לא יספיקו לי עשרה גליונות. היתרון שיש למשוררנו זה על המשוררים שקדמוהו, הוא לסבה שכתב לי זה איזו שנים המשורר בעצמו על משורר אחד, שהוא משורר מן הלב, לא מן הראש. שירי ה' גארדאן יוצאים מעמק לבו, על כן יתפשו גם אותנו בלבנו, יכנסו בו עמוק-עמוק וישאונו על כנפי רוח לאשר יטנו המשורר. אם נקרא את שירי ה' גארדאן יתאמת בלבנו הדבר הזה יותר ויותר, עד שנתפלא לראות פעמים רבות אצל המשורר את רגש הלב מתחזק עד בלי מצרים ומסיג את גבול השכל והבקרת במדה מרובה. ואילו היה המשורר באותה שעה מביט על הענין שהוא מדבר עליו גם בעיני שכל ובקרת, היה משנה כמה מקומות בשיריו והיה נותן לאיזו מהם פנים אחרות לגמרי. אך המשורר, שהרגש מושל בו, לא שם לב לפלס מאזני משפט ונכשל שלא בטובתו בהטית דין. המשורר לב נשים לו, להתפעל אך מן היופי והמגונה. מכל הרע שהוא מוצא בחייהם של ישראל איננו רואה אלא אותו הצד שבו, שאינו מסכים עם היופי ותהלוכות המאה התשע-עשרה, והרגש הזה מלא את רוחו בכל שלש התקופות שעברו עלינו בימי המשורר. המקצוע הזה נכבד בעיני מאד, מפני שעליו הנני יוסד את כל דברי שאני נכון לדבר על שירי גארדאן, על כן הנני מוצא עלי לחובה לברר דברי אלה כפי האפשרות. שלש תקופות עברו עלינו בימי המשורר במצבנו המדיני: התקופה הראשונה – עד מלוך הקיסר החסיד אלכסנדר השני ע"ה, השניה (תרמ"א), השלישית – ימי הפרעות והאנטיסימיטיזם. התקופה הראשונה לא הסבירה לנו פנים צוהלות. הקאנטוניסטים, הילדים הקטנים שנתפשו לצבא, הלקוחים לצבא על שלא נמצא בידם מכתב-תעודה ועוד גזרות וחקים מעיקים, עודם שמורים בזכרון כלנו… בתקופה השניה התחילה גאולתם של ישראל לטפטף קימעא-קימעא, ואם גם אחרי כן נהפך הגלגל על הטפטוף הזה, ואחרי הצלה פורתא נשארנו על עמדנו, – הנה לא חדלנו בכל הימים ההם לחכות על קבלת זכיות אזרחים ככל תושבי המדינה. התקופה השלישית ממשסת יעליסאוועטגראד עד תבוסת הקומיסיות והחקים לפי שעה ופתרונם וכל אביזרייהו ידועים לכלנו יותר מדאי. שלש תקופות היו בימים ההם גם לספרות העברית בארצנו. התקופה הראשונה, מראשית צמיחת הספרות החדשה אצלנו (בערך בשנות תק"פ) עד שנות העשרים והלאה למאה השביעית הזאת (למנין בני-ישראל), היתה תקופה של מליצה ושירים בלי שום מטרה, ויקר היה לראות אז איזה ספר או מאמר, שמטרתו להביא ברכה חומרית, או אפילו מדעית, לקוראיו. התקופה השניה היתה תקופת בקרת וחקירה ודרישה בשאלות החיים. מטרת הספרות בכלל בימים ההם היתה להרוס ולא לבנות, לנתוש ולא לנטוע, להפשיט מעל ישראל את צלמו ההיסטורי ולתת לו פנים אירופאים בכל הענינים. אך התקופה הזאת היתה בת דו-פרצופין: בשעה שרוב הסופרים העברים, היינו כותבי עברית, עמדו על אדמת ישראל, ועם כל חפצם להביא תקונים וסדרים בחיי עמם, לא עלה על לבם להטיף לעמם לאבד את עצמו לדעת ולהטמע בין שכניהם, החלו סופרים אחרים מבני-ישראל לנתר על הארץ ויקראו בקול גדול: "הבה ונתבולל בין העמים שכנינו!" האנשים האלה הקדישו והעריצו כל מה שראו אצל שכניהם, העם המושל היה כלו גוי קדוש, כלו מתוקן בציוויליזאציא, ביופי, באהבת הטוב; רובי עצות הסופרים ההם לנו לא היו לאהוב מה שהוא טוב ובשביל שהוא טוב, אך קראו תמיד: "השתדלו למצוא חן בעיני העם שבקרבו אתם יושבים, וכזה ראו וקדשו!" התקופה השלישית החלה אחרי הפרעות. בימים האלה שבו הסופרים ויבינו, כי לא מהתבוללות ומיתה משונה תבוא תשועה לעמנו, וכי עוד יש לנו כח וגם זכות לחיות כשאר עמים, ולא למות מות נבלים ולהיות נבלעים בלי שום סבה בקרב עמים אחרים, רק בשביל זה שהם תקיפים ובעלי-אגרוף, ובינינו יש סופרים נעוי-לב שאין להם שום רגש כבוד לאומי ולא אפילו רגש כבוד אנושי, וחפצים להשפיל גום ורוחם לפני כל הנכון לדרוך עליהם ברגל גאוה, ובלבד שימלא איזו מתאוותיהם… ראו ויבינו, שאם הפאקטורים שהיו בנו ראוים לבוז וחרפה על שהשפילו את עצמם לפני כל רועה רוח בשביל שני זוזים, על אחת כמה וכמה שראוים להיות ללעג ולקלס אנשים בעלי-תרבות החפצים לעשות את השפלות הנמבזה הזו לעיקר וכלל גדול בחיי עם כלו, בחיי עם שיש לו היסטוריא רמה ונשאה, כעם ישראל… פרי התקופות האלה, כל אחת בשעתה, הראה מעט או הרבה בספרותנו, אך לא כל התקופות ההן עשו רושם על המשורר ה' גארדאן. המשורר, כפי שאמרתי, נותן עיניו אך ביופי. שיריו שנתחברו משנת תרי"א עד תרט"ו, זמן הקאנטוניסטים ושאר צרות, לא יגידו לנו מאומה ממה שראה המשורר בעיניו, אם גם יכול לקחת לו למופת את המו"ל ה"ראזסוועט" הראשון, ה' ראבינאוויטש, אשר שם דמעת עשוקים בספוריו "בן עונש" ו"מנורת הירושה". השירים "דוד וברזילי" או "אהבת דוד ומיכל" נכתבו בתקופה ההיא, אף-על-פי ששירים כאלה היו יכולים להיות נכתבים גם בימי המכביים, בשבת ישראל על אדמתו בהשקט ובטחה, אם אך היה אז משורר כגארדאן. אך אין אני חפץ לחשוב זאת לעון להמשורר, כי ככלל היתה לנו התקופה לתקופת מליצות ושירים רוחניים, לעוף בשמים, ולא ללכת על האדמה. ורק כיוצא מן הכלל נשמע הד אנחת בני-ישראל בשירים ומכתבים שנכתבו בווילנא בשנת תר"ו להשר מונטיפיורי ושנדפסו אח"כ בס' "האורח". יותר תמוה הוא בעיני, שגם בתקופה השניה, בשעה שנפקחו עיני המשורר לראות חשך סביבו, גם אז שם לב אך על היופי. מקור כל צרות ישראל, דלותו ושפלותו, עניו ומרי מצבו הוא, ממקומות רבים בשירי המחבר, אך בהמלמדים, בהרבנים, בהש"ע ובהתלמוד וכיוצא בזה דברים שאינם מסכימים עם יפיפותו של יפת, כאילו לא היו בעולם לא תחום מושב היהודים ולא הערה מיוחדת כמעט כוללת: "מלבד העברים" ושארי דברים שהם ממקור יפת. כל חפצו של המשורר הוא, להעיר את בני-ישראל על יפי הציוויליזאציא ולהכשירם להתאחד כפי היכלת עם שאר עמים, אשר אצלם, כפי שצריך לשער, אבל עוד יותר נפלא הוא, שגם התקופה היותר מעציבה, תקופת הפרעות והרעמים, לא עשתה רושם מבהיל על המשורר, ובמשך הזמן הזה לא כתב אלא שלושה שירים (מלבד המשל: אדני בזק) קטנים וקלים (בנערינו ובזקנינו נלך, אחותי רחמה, עדר אדני), שאינם נכנסים לא אל הלב ולא אל המוח, ומרחפים על פני מצבנו עתה "כעוף זה שהוא מרפרף בכנפיו ונוגעות ואינן נוגעות". כמדומה לי, שתקופה חשכה ומעציבה כזאת, וביחוד בשעה שלא עלה עוד על לב איש שתוכל לבוא עוד בזמן הזה, היתה יכולה לתת חומר למשורר כה' גארדאן לשירים יותר לוהטים ומעוררי-לב מן השירים הקלים ההם… לפיכך עלי להודות לדאבון לבי, כי עם כל הכבוד שאני הוגה לבחיר-משוררינו זה ועם כל הידידות הפרטית השוררת בינינו זה כשש-עשרה שנה, לא כל שירי גארדאן מוצאים חן בעיני. טענותי כנגד המשורר יתבררו ביותר בדברי באותם השירים, שבם יבא המשורר בבקרת על חיי עמנו שעברו וההוים. ובטרם אחל לדבר בפרטות על שירי ה' גארדאן – עלי להזכיר ספור אחר. האגדה מספרת כי אחרי מות ר' שמעון בן-לקיש התאבל עליו רבו וחברו ר' יוחנן זמן רב, ולנחמו הביאו לו חבר אחר, את ר' אלעזר בן פדת. החבר החדש הזה היה לעזר לר' יוחנן, ועל כל דבר שהיה האחרון אומר, היה ר' אלעזר עונה לו: "תניא דמסיעא לך!" אחרי שנלאה ר' יוחנן את הסיועות האלה נתן בבכי קולו ויאמר: לקיש, מי מביא לי תמורתך? אתה היית מקשה תמיד על דברי, ועל כן הייתי צריך לברר וללבן את דעתי, וזה יבוא תמיד בסיועות; הכי בלעדיו לא אדע כי אדבר נכונה?" (בבא מציעא פ"ד.). גם ה' גארדאן יודע בלעדי כי הוא מדבר לומר לו "תניא דמסיעא לך" ולהלל את שיריו בפרטות, אך במקום שדבריו לא ימצאו חן בעיני, שם אעיר עליהם. האמנם אין מקשים בדברי אגדה, ובכח הכלל הזה יש מקום לבעל-דין לומר, שאין מקשים גם כן בדברי שירים – אך אם נאמר שרשות למשורר לדבר בכל העולה על רוחו כמו לבעל אגדה, אז נציב את השירים במדרגה שהיא למטה מן הבקרת. הכלל הקדום "מיטב השיר כזבו" אבד את ערכו עכשיו, בשעה שאין לנו צורך במשוררים שידברו הם לנו כזבים, דורשים הקוראים עתה מאת המשוררים שידברו להם אמת, אמת בתמונות החיים, ואמת בהבנתן ובדרישת סבותיהן ותולדותיהן. עתה אעבור על פני השירים. בשיר "ברכת ישרים" יאמר המשורר: "הנה גם בנינו, מהם נואשנו, שבים אלינו: לגוע לא תמנו! לא תמנו חסדי אל, עוד לא רששנו, עוד נשוב נחיה, כי נפלנו קמנו. על כן לשארית הנחלה ירשנו, לשפת קדשנו, את לבנו שמנו. הבה נצור שיריך בחברת בנינו אשר מהם נואשנו ועתה הם שבים אלינו, הם בני-הנעורים אשר ידעו את עמם אך מעט מאד, ועתה לרגלי הפרעות והרעמים שבו לעמם והנם דורשים לדעת את רוחו ושפתו. אך היש בכח שירי ה' גארדאן למשוך את "גרי-האריות" האלה (כמו שמכנם ה' יהל"ל) לעמם באהבה? היש שיר אחד בכל שירי גארדאן, אשר בו ישיר על איזו מדה טובה שיש בישראל, וביחוד בהמון העם, על כח ישראל הפנימי, על הטוב שהביא להמין האנושי? או אולי באמת לא מצא ה' גארדאן שום דבר טוב בחיי ישראל בין בזמנים שעברו ובין בימים האלה לשיר עליו? או האין שירי גארדאן, וביחוד אותם שבאו בשני החלקים האחרונים, מוכשרים, להפך, להפיל פחד ורעדה על גרי-האריות ההם ולהדיחם מעל העם הסכל והפרא, אשר בכל פנות חייו אך צלמות ולא סדרים הבלים ותהפוכות, באשמת רועיו ומנהליו מקרבו' היינו באשמת עצמו? בשיר "חג לאדני": "שיר הכבוד זה גם אז ישמע בשופר הגדול עת יתקע וכו' אז יתגל כל גל ורפאים יעורו כו' אז נשוב נרא מחמדי לבנו" (שם 12). לא ידעתי לאיזה צורך הרקיע המשורר לשחקים בדמיונו זה? וכי אין אפשרות לשיר על האביב ועל תחית הטבע, מבלי לערבב בזה דברי אמונה בתחית-המתים? בשיר "בית מועד לכל חי": "מלשד איש שלום יינק זה הזית; פארה פארותיה גפן אדרת" (27). מסופקני אם ראה המשורר מימיו עצי-זית וגפנים ואפילו שאר עצי-פרי על קברות בני אדם. עצים כאלה ומי נוטע עצים כאלה על הקברים? "ומה בין הבדים וכו' נשמות המתים תמצאנה שם נוה!" (28). אין לזה שחר. בשיר "הקיצה עמי": "הקיצה עמי וכו' וזמנך ומקומך אנא הכירה. מיום אל כנפי הארץ יצאת? או שנים אלפים לא תמו ספו מאז ועד עתה דורות רבים ספו ימים וארצות משם יפרידונו וכו' הקיצה עמי וכו' וזמנך ומקומך אנא הכירה" (43). השיר הזה, כמו ששמו מוכיח עליו, נכתב להעיר את העם כלו על זמנו ומקומו ולעורר את לבו לאהבת השכלה. אבל עם כלו, כלומר: ההמון, אינו צריך להשכלה, כי אם להיות יודעי-ספר ולעסוק בעבודת-האדמה וכיוצא בזה. אם כן למה יחפוץ המשורר שיסיח המון-העם את דעתו ממצבו שהיה בו "לפני אלפים שנה בטרם תם חפשו"? ולמה ייעץ להעם לנתק את המוסרות המקשרות את ההוה שלו עם העבר? וכי אז לא היו בני-ישראל יודעי-ספר לפי צורך זמנם ולא התעסקו בעבודת האדמה ובמלאכות שונות? וכי לא יותר נכון היה שיעיר המשורר את לב העם על זה, שאין מצבו עתה דומה למצבו לפני מאה ומאתים שנה, בהיותם תחת יד פולין, בשעה שהיה גרוע יותר הרבה מאבותיו בימי הבית? מלבד זה עלי להעיר, כי הזמן והמקום אינם מוכיחים כלום, כי דבר התלוי ומקום אינו אמת אלא "מודה", שאמתותה ונחיצותה לא נתבררה עוד כל צרכה מצד עצמה; יותר טוב היה להוכיח נחיצות השכלה מצד עצמה ואמתותה, שאינה תלויה במקום ובזמן. "ארץ עדן (?) זאת הן לך תפתח, וכבר גם יסירו שכמך מכבל ימחו מלבם שנאת שוא והבל, יתנו לך ידם, לך שלום ישימו" (44). השיר הזה כפי שנרשם בראשו, נכתב בשנת תרכ"ג, וכפי השמור בזכרוננו מצב ישראל בעת ההיא בארצנו – המשורר מאד על המדה, וביחוד אחרי שבשנה הקודמת (תרכ"ב) כתב את שירו: "על דא קא בכינא" (צד 131), שבו יאמר: "הן מרדפים אנחנו מכל צד ופנה, תוך שבעים זאבים הצמאים אל דמנו ולכבודנו רעבים, כל הנעשה ראש, יבהלנו בחרונו" וכו' והנה במשך שנה אחת משנה המשורר את דברו מן הקצה אל הקצה. אך לראות חרוזים כאלה נדפסים בשנת תרמ"ד בלי שום שנוי – הוא שחוק מכאיב לב… "והיה עם משכיל ובלשונם שיחה" (שם). האמנם אי-אפשר להיות עם משכיל בלא התנאי הזה? האמנם צריכים אנו להשתמש בינינו לבין עצמנו בלשון עם ידוע, אך בשביל זה שהוא עם תקיף ומושל בארץ, ואנחנו חלשים, שגלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו? ארצנו מיושבת מעמים רבים ואין אחד מהם משתדל בפטריוטיזם כזה, בין שהוא עם נאור, כהפולנים, ובין שהוא עם בלתי נאור. זו הם קמים עליה, ואין ספק בעיני, כי אם היינו מדברים בשפת- עבר לא היו מונעים פאטריוטינו את עצמם מלקחם זה, ומלבד זה גם השפה המדוברת, שעל פי ההיסטוריא נעשית שפת בני עמנו יושבי ארצות שונות, יכולה לאחד אותנו, אם לא לגמרי כשפת-עבר, מכל-מקום יותר הרבה משפת עם מיוחד, שאינה מובנת ליושבי ארצות אחרות. "היה אדם בצאתך ויהודי באהלך" (45). לא המשורר הוא הראשון שנתן לנו לקח כזה. רבו הסופרים שיעצו לנו להסתיר את "היהודי" שלנו (כלומר: היותנו יהודים), את סחורת הקונטראבאנד הזו, בסתר אהלנו, כאילו חרפה היא לאיש מן המאה התשע-עשרה שידעו בו שהוא יהודי. רבים שמעו לקול הקריאה הזו ופריה נראה עתה על בנינו. ומה עושים הסופרים הנ"ל עם משוררנו עתה, בראותם את פרי הקריאה ההיא? הנם מתאוננים יחד עם משוררנו: "ובנינו, הדור הבא אחרינו? הם מנעוריהם יתנכרו אלינו וכו' אולי עד מקום – משם לא ישובו"… (שם, 103). ובעצמם ישאו עם המשורר על הבנים האלה את המשל "בנים זרים" (ח"ד 177). בשיר "דרך בת עמי": "ולכל חכם לב, לו נפש משכלת משטר ופקודות יתן בממשלת כו' ובני עם אחד גם אותו יאהבו" כו'. (שם 48). גוזמא קתני… וכל זה הוא תולדות רגש היופי, התפעלות הנפרזה מן הציוויליזאציא האירופית החיצונה. "חזקו עם יעקב, וידיכם אמצו וכו' כל עת חייכם לחכמה הקדישו" (49). ומה יאמר על זה המלך הטפש, צדקיהו מלך יהודה? הנה הוא יבוא בקינה ארוכה ויאמר: בעלי המלאכה יהיו נבזים ושפלים היהיה גוי כזה תחת שמים כו' מי יניר נרו, מי יוציא לו לחם וכו'. (ח"ג 163, 162). בשיר "בירה בלילה": "עזבתי דרך חול כו' ויבלבל הצדיק בטעות הקמיעות" וכו' (59). החדוד הזה הוא ישן נושן, ולפי דעתי היה השיר הזה יותר טוב בלי החרוז הזה, שבמקום הזה אין לו טעם. "ויחרדו אלי בתעופת עין כו' ואבין כי גם במרום יכבדו העשירים" (61). מה הכונה בחדוד הזה? דרכם של הסופרים לבקר את מעשי בני-אדם, להתל בהם, למען ייטיבו דרכם, אבל לכתוב בקרת על יושבי מרום ולירות בהם בדברי חדודים – הוא דבר חדש במינו, שאין לו טעם וריח. "וארא בתמונה היכל תפארת ובקיעים בו רבו פרץ על פרץ – טיחו נופל, קורתו מתפוררת ובשכבת אבקו ירמוש כל שרץ, וזקנים על משכבם בטח נרדמים, מפני המפולת לא יפחדו פחד, ואשאל: "מה זאת?" ואשמע תשובתו: זה בית-ישראל, זה היכל תורתו!" (64). החרוז הזה נחמד בסגנונו ובציורו, אך הרעיון העצור בו הוא רעיון שוא. הבאמת יאמין המשורר, שאילו לא היו הזקנים נרדמים בטוחים מפחד והיו מתקנים את הבקיעים, לא היה מקום לפחד ההפכה ולמנוסת עולי-הימים אחד-אחד? פליטת עולי-הימים איננה בשביל פחד המפולת מפני הבקיעים, אבל מפני שעולי-הימים, קטני-האמנה, מכחישים ביסוד ההיכל, מבלי הבט אם יש בקיעים בקירותיו, או שקירותיו מצופים זהב ומרהיבים עין… וכי יש לאל יד הזקנים, או גם למשורר עצמו, להוכיח במופת לעולי-הימים שהם טועים בעיקר הדין, בעת שהרגש הדתי, לדאבון לב, הולך ומתמוטט בכלל, לא אך אצל בני-ישראל לבדם? אילו היינו ככל העמים עם יושב על אדמתו וחי ברוחו הלאומי, אז לא היו עולי-הימים מתמלטים מהיכל ישראל, כי היכל ישראל היה אז אדמתו ורוח לאומו, שהוא היסוד האמתי גם להיכל תורתו, שנולדה ונתרקמה בחיי ישראל במשך מאות או אלפי שנים; אילו היינו ככל העמים, אשר רוח לאומו נכון בקרבו וחפשי מכל נשיבה חיצונית העוקרתו והופכתו על פניו לא רבו גם הבקיעים בהיכל תורת ישראל, כמו שלא רבו בו הבקיעים בשבת ישראל על אדמתו חפשי מלחץ הרומיים שהעבירם על דעתם, כמו שאבאר בקצרה בהמשך המאמר הזה. האם באשכנז, במקום שההיכל מחופה בכל מעשי צעצועים של חבל ורקמות המודה, שלקחום מתנה שלא על מנת להחזיר מאת שכניהם הנוצרים, עולי-הימים יותר חזקים באמונתם מעולי-הימים אצלנו?… בהזקנים ואפילו בעולי-הימים האשם שההיכל, הבנוי בטעם רוח ישראל בני שם, אינו יכול לעצור בתוך קירותיו את המתחנכים ברוח עמי אירופא בני יפת, שנעשה ברוח ישראל זר ונמאס להם, ואינם מאמינים גם במציאות יסוד לההיכל ההוא? ואם נאמר לבנות מחדש את ההיכל כלו בטעם בני אירופא (כי גם אם מעט מרוח ישראל נשאיר בו – לא נצליח במעשינו), כמו שמתאמרים לעשות איזו תעלולים חסרי תורה ודעת בנפת רוסיא החדשה – הנה ראשונה לא יהיה ההיכל ההוא היכל ישראל, ועוד לא עתה היא העת המוכשרת עוד לבנין היכלים כאלה, מלבד מה שהיכלים כאלה אינם נבנים על פי אנשים מיוחדים, אלא על ידי העם כלו במשך מאות שנים… הרפואה למחלה זו היא הרפואה הכוללת לכל תחלואי בני ישראל, היינו להשיב להם חיי עם, שיהיו ברוחם העצמי המסוגל ובסדרים פנימים ככל העמים, ולא לרקוד על החבל לפי מנגינות זרים, להפוך את רוחם ועורם לפי תנאי מקומות זרים להם, "להיות אדם בצאתם ויהודי באהליהם" ולהשתנות תמיד ככרום… אך המשורר אין לבו לרפואה כוללת זו, שנראה מהחרוז האחרון משירו זה, ומה הוא חפץ איפוא בחרוז שהבאתי? אם המחלה אין לה רפואה ומוכרחת בטבע הדברים, אז אין מקום לשיר עליה ולהתקצף בה, כמו שאין מתקצף עתה בימים האלה על "המות האכזר", שמשוררינו בדור החולף קצפו עליו קצף גדול, רבו בו בכל כחם וחרפו אותו לעיני כל קוראיהם, מבלי שהועילו בזה אפילו כמלא נימא. "ושחוטים ברוב סימנים, שחוטים עד הנפש, תורים ובני יונה במוטות תלוים, ראש המוט בערש, קצו בקבר, והאפרוחים תלוים למטה ראשמו "בית השוחט הוא ערב יום הכפורים?" "לא, חדר המלמדים שוחטי בני הנעורים!" (שם). הבאמת המלמדים הם שוחטי בני-הנעורים? עד מתי יהיו סופרינו בעלי פעטישיזם, כן… בכל הצרות שמצאו ושמוצאות את בני-ישראל ובכל חסרון הסדרים בחייהם, שמשוררנו משים לבו עליהם, הנה הוא מאשים כמעט תמיד או את בעלי המשנה והתלמוד, או את הרבנים ואת המלמדים. מי אשם בחורבן ירושלים והריסות האומה? – התנאים הראשונים (בין שני אריות); מי אשם ברוע מצב הנשים והיותן רחוקות מן ההשכלה? – איזו מאמרי התלמוד (קוצו של יוד בראשיתו); איה הרשעה ומקור דלות העם? – מאשריו המתעים ומורי-השקר (בעלות השחר); מי כלנו וישימנו לא עם? – רועי האפר (טפה זו מה תהא עליה); ומי אשם ברסוק אברים של בני-הנעורים? – המלמדים! הבאמת אין בכח משוררנו להתרומם מעל להמבט הרוטיני הזה – לתת הקולר של איזה מראה מעציב על צואר הסבה היותר קרובה, אם גם היא עצמה מקרית או מסובבת מסבה יותר תקיפה וכוללת? משוררנו יודע, כי המלמדים נחשבים לשוטים בעיני המון בני-ישראל, ובשעה שאחד רוצה לומר לחברו שהוא טפש ואינו מן הישוב, אומר לו בלשון נקיה: "הנך מלמד" – ובכל זאת הוא מאמין, כי המלמדים מושלים ממשלה בלתי מוגבלת זה מאות שנים בחיי בני-ישראל!… המלמדים בעצמם לא היו מעולם שוחטי בני-הנעורים. אם המלמדים עצרו ועוצרים את תלמידיהם כל היום (ובחרף גם איזו שעות בלילה) בבתי-חדריהם, הנה יבין כל איש, שאלמלא היו האבות דורשים כזאת מידיהם, בחפצם להתפטר מטפול הילדים בביתם וכיוצא בזה, היו המלמדים חפצים מאד לנוח מעט או הרבה מעמלם הרב ולעסוק באיזו שיחה עם חבריהם או ללמוד תורה בבית-המדרש; אם החדרים צרים ואין בהם אויר נקי וכו', הנה הסבה לזה מפני שכל המון בית-ישראל, לא רק העשירים, שולחים את בניהם להחדרים ללמוד, ואותם המלמדים שתלמידיהם בני-עניים, אין ידם מספקת לשכור להם חדרים יותר זכורני, שבשנת תרט"ז נתנני אבי למלמד טוב בעיר מולדתי הקטנה, ובזכות המלמד הטוב ההוא גבר אבי חילים, מה שלא עשה עד כה, וישלם בעדי שכר למוד שבעה רו"כ ומחצה לכל ימי החורף, היינו לששה חדשים, ובפירוש הותנה שלא יחזיק המלמד ההוא יותר מששה תלמידים. אין ספק, שכל שכרו של המלמד ההוא, שהיה אב למשפחה, לא היה יותר מששים רו"כ לכל ימי החורף, או עשרה רו"כ לחודש; האם היה בכח המלמד ההוא לשכור דירה הגונה לחדר למודיו? המלמדים מכים את תלמידיהם; אך ככה יעשו גם המורים המשכילים מחזיקי בתי-ספר פרטים, שגם הם, כהמלמדים, אינם יכולים להטיל אימה על תלמידיהם בהפחדת גירוש מבית-הספר. לבלי לשכוח, כי אך מקרוב חדלו להכות את התלמידים בבתי-הספר הנמוכים והאמצעים. – מה שרוב המלמדים הם חסרי-דעת בשפת-עבר, הוא גם שמהם רוב תלמידי המלמדים, מסתפקים בעל-כרחם גם במעוט ידיעותיו של המלמד, מסתפקים בזה שבעלי-האומנות שהם פונים אליהם במלאכות שונות גם הם אינם בקיאים היטב במלאכתם, כי העני מבקש בעל-כרחו מה שהוא בזול יותר, והצעת העבודה ושלמותה תלוי תמיד בטעם הדורשים אותה ובשכרם. בכל אופן היה המלמד ראוי לתלמידיו, שהרי האבות לא דרשו ממנו יותר. תדע, שהרי במקום שנדרשו מלמדים יודעי שפת-עבר ובעלי ידיעות אחרות – נמצאו תיכף אנשים כאלה במדה מרובה. אם בחדרי המלמדים לא למדו שפת-המדינה, הוא מפני שהאבות בעצמם לא ראו תועלת בלמוד שפת-המדינה לבניהם, מפני שבאמת לא היה בימים שלפני זה צורך לדעת אותה, כמו שלא היה להם צורך גם להרבות בעלי-אומנות, בעוד שלנגד עיניהם מתמוגגים בעלי-האומניות ברעב בתחום מושב היהודים, מפני הקאנקורנציא. כל רע שאנו מוצאים במלמדים, לא בהם הוא תלוי, אלא בתנאים המקיפים אותם, כמו שכל רע אינו תלוי באיזו יחידים, אלא בחיי החברה כלה. כמדומה לי, שגם המשורר יודה, שכל סופרי ישראל ומשורריו הם תלמידי המלמדים, אבל לא תלמידי בתי-ספר הרבנים וכ"ש בתי-הספר הנמוכים מהם. לדאבון לב אנו רואים, שהמורים החדשים מחזיקי בתי-הספר הפרטים, שבחרנו בהם תחת המלמדים, גרועים הרבה על-פי-רוב מן האחרונים גם במוסרם, גם בהשפעת הלמודים שהם משפיעים על תלמידיהם. יוצאי החדרים ידעו לפחות פרשה חומש וכו' ויוצאי "הפאנסיאגען" עפ"י רוב אינם יודעים מאומה… המשל אומר: "אם כה ואם כה תשכיבו את החולה – ירבו מכאוביו". עם שחייו אינם חיים, שהוא במצב מפרפר בין המות ובין החיים זה כאלף ושמונה מאות שנה, שהמדינות שהוא יושב בהן אינן משימות את לבן עליו אלא בנוגע לחובותיו שהוא חייב להן, ואינן דואגות כלל לחייו הפנימיים, כחיי עם היסטורי; עם שאי-אפשר לו שיהיה לו קצין מוכיח, המשים ידו על כל פנות העם לנהלו בדרך ידועה, – אי אפשר שלא יפגוש על כל צעד בחייו צלמות ולא סדרים, תהפוכות ופצעים רוחניים וגשמיים. "זה ישאל חמר, זה יושיט לו אבן, – דור הפלגה הוא ושפתו הבלולה? לא כי אנשי דורך המחישים הגאולה!" (66). המלאך "המגיד", שברא, לפי דברי ההמון, בעל ה"בית-יוסף", שכח משנה מפורשת. המלאך אמר להב"י לבלי לאכול בשר בראש-השנה, והמשנה אומרת, שבערב ראש-השנה משחיטין את הטבח בעל-כרחו (חולין פ"ג א'). דורשי רשומות (כמו הרד"ל מביהאוו) אמרו, שה"בית-יוסף" למד את המשנה הזו בלי כונה יתרה, ועל-כן לא האירה המשנה ההיא בהמלאך שנברא מלמוד המשנה. כפי הנראה, גם בזגזגאל המלאך שברא משוררנו, לא האירה משנת ישוב ארץ-ישראל, מפני שהמשורר בעצמו עסק במשנה זו בלא כונה יתירה. בעלי ברית ישוב ארץ-ישראל מבינים היטב איש שפת רעהו, ורחוק למצוא אגודות שונות המתנהגות בערים שונות בלי רוח אחד ובלא מרכז כללי, שתהיה ביניהן הסכמה אחת ודברים אחדים, כמו בין המכונים "חובבי ציון" או "פאליסטינים", והכל מודים, כי יסוד היסודות הוא עבודת האדמה לבני-ישראל בארץ-ישראל. גם הד"ר שפירא, האומר שנחוץ ליסד בית-מדרש לתורה ולמדעים בירושלים, גם הוא אינו אלא מוסיף על דברי חבריו ולא חולק עליהם, ובחוקות האגודה "ציון" שיסד הד"ר הזה בהידלברג נאמר בפירוש בסעיף א', שמטרת האגודה היא בין יתר הדברים: האחד היוצא מן הכלל היה המשורר בעצמו, שדרש קודם כל תקונים בדת, ואמר שבלא תקונים אין ידים לכל פעולה בישוב ארץ-ישראל, אך דעתו לא נתקבלה, ועל כן בטעות אמר זגזגאל מה שאמר. ואילו היה זגזגאל מתנגד להאסימיליאציא כמו שאינו מאמין בישוב ארץ-ישראל, היה אומר להפך, שבין מתנגדי ישוב ארץ-ישראל יש באמת בלבול שפתים ואיש לא יבין שפת רעהו. ה"רוס. יעוורעי " משתמט משאלת ישוב ארץ-ישראל בכל כחו, גם מעת שחדל להתנגד לה; "הצפירה" מתנגדת בחשאי לישוב ארץ-ישראל, אם גם בגלוי היא מראה לה לפעמים רחוקות פנים שוחקות; סופרי ה"וואסהאד" דורשים בשבח אמריקא, מפני ששם, במקום החופש, תהיה, לפי תקותם, ההתבוללות הגמורה, שהיא משאת-נפשם, ובני-ישראל יתאחדו ויתלכדו שם עם הנוצרים, שומרי תורת הנביאים והיהדות האמתית, לפי דעת המבקר של ה"וואסהאד" (חוברת סנטיאבר 1884), ואבד כל זכר לישראל וליהדות שנואת נפשם; התעלולים הבורים בעלי הכתות החדשות ברוסיא החדשה אומרים, כי אין צורך לא בארץ-ישראל ולא באמריקא, אך לאחד את היהדות עם הדת הנוצרית, היינו, לקבל את השניה ולבער אחרי הראשונה, וכן עוד הלאה.. "הנה לוח אחד מלא אבעבועות פורחות נבקעות כקצף על מים. – מה הנה אלה? – הן הנה הישועות להן בנעוריך נשאת עינים!" אהה! – קראתי – ואליט את פני, מכל חלומותי לא נשאר מאומה: ומגדל הכאב, מרב הקרץ נפלתי רגע משמים ארץ" (67) באמת, כל איש שאבדו לו אידיאליו הרי הוא כנופל משמים ארץ. האיש הרואה שכל חלומותיו ותקותיו על ההשכלה, על תועפות כחה של המאה הי"ט ועל חסד לאמים, היו להבל-הבלים ועם זה כבר עברו עליו רוב שנותיו בחלומות של הבל כאלה, – לא בנקל יוכל עוד לברוא לו אידיאלים חדשים, ועם כל ידיעתו שאידיאליו הישנים עברו ובטלו מן העולם, לא יוכל להסירם מלבו לגמרי ולהביא אחרים תחתיהם. האמנם, בין בעלי ברית ישוב ארץ-ישאל ישנם גם אנשים שלעת זקנותם נוכחו באמתת הרעיון הנשגב הזה ומה גדל כחו, שגם אנשים שבלו ימיהם באידיאלים אחרים השליכו האלילים ההם וישובו ללאומם ולבקש לו תשועת עולמים, לא תשועה של חרפה וכליון, אך תשועה של קיום ואריכת-ימים. אך משוררנו, שכפי שאמרתי, של היופי מושל בו יותר מדאי, רגש יפיפותו של יפת, – לא יוכל להשלים עם הרעיון, שישבו בני-ישראל בארץ מיוחדה בלא רעות בני יפת היפים בחיצוניותם, על כן לא הבקיע אליו האידיאל החדש, שנולד עתה בלבות רבים מבני-ישראל, ונשאר בלא אידיאלים. עתה אעיר איזו דברים על השיר הזה בכלל. בין יתר המעלות שיש לה' גארדאן על רוב משוררינו, יש לחשוב דבר אחד, שכפי שאני זוכר עוד לא שם איש לבו לזה. רוב משוררינו הם כאנשים המראים לילדים קטנים או גדולים תיבה בעלת תמונות שונות (פאנוראמא), שיש בה, למשל, ציורים מתבנית פאריז, לונדון וכו'. המסתכל רואה בחלון קטן ובעל-התבה מעביר לפניו את התמונות האלה במהירות ובלא סדרים. הנה עינינו רואות את פאריז וחפצים אנו להתענג על יפיה – והנה פאריז חלפה הלכה לה ותמונה אחרת לנגד עינינו, וקול בעל-התיבה נשמע אלינו: לונדון! וכן הלאה, עד שאם ראותנו ציורים רבים, אין אנו רואים אפילו תמונה אחת כל צרכה. רוב משוררינו גם הם עושים כך: מתחילים ענין, מקדישים לו חרוז שלם או יותר, ותיכף הם מדלגים מענין לענין, משמיטה להר סיני, מכד לחבית, ואין נחת. לא כן משוררנו: הוא אינו מדלג מענין לענין, אינו מתחיל בכד ומסיים בחבית, אבל נותן לנו תמונה שלמה, בכל פרטיה ודקדוקיה, בענין שהוא מדבר בו, אשר על כן שיריו נחמדים ונשגבים ביותר. אבל בשיר זה ובשיר "טפה זו מה תהי עליה" (112–109) יצא המשורר מגדרו ויכתוב לנו שירי פאנוראמא, לפיכך גרועים השירים האלה מיתר שירי המשורר. בשיר "למי אני עמל": "אך הה, כי גדלתן כשבויות חרב (?) כי "בת תלמד תורה – תפלות לומדת!" (103). המשורר אינו מניח שעת-הכושר לנגוע בדרך הלוכו באיזה ממאמרי התלמוד, כמו שהוא עושה כאן וביחוד בשירו "קוצו של יוד". אך הבאמת המאמר הנ"ל אשם במה שאין בנות-ישראל מבינות שפת-עבר? וכי לא היתה ברוריה, בת' ר' חנינא בן תרדיון ואשת ר' מאיר, בקיאה בתורה והלכות, עד שנאמרו משמה הלכות ודבריה ישרו בעיני איזו תנאים (תוספתא כלים פ"ד ופי"ב)? וכי אין ההמון מספר, שבתו של רש"י, אשת מחבר הסמ"ע, וכו' היו יודעות את התורה, שזהו אות, שלפי דעת ההמון אין איסור לאדם ללמד את בתו תורה?; מלבד זה, וכי אותם שאינם חרדים על דברי התלמוד והקראים בכלל למדו ומלמדים לבנותיהם, שפת-עבר? בני-ישראל בכל ימי החשכה בגלותם לא למדו גם את בניהם שפת-עבר כשפת עמם, אך מפני שבה כתובה התורה, ואילו התורה כתובה בשפת סנסקריט ולא בשפת-עבר, אז אין ספק שהיו רוב בני-ישראל יודעים שפת סנסקריט ולא שפת-עבר. אם בימים שעברו לא למדו להבנות תורה – הנה הוא מפני שבכלל לא שמו אז גם שאר עמים לב לחנוך הבנות, ובימים האלה – הנה בני הדור הישן רחוקים גם עתה מחנוך הבנות, ובני הדור החדש, ועמם גם סופרינו, שבלי ספק אינם חיים על-פי התלמוד, אינם מלמדים גם את בניהם שפת-עבר, כמו שאומר המשורר עצמו בשירו זה. עלי לכפול עוד הפעם, כי מעשי איזה עם וגם יחידים רבים תלויים בהחיים בכלל ולא באיזו מאמרים, ואפילו בהתלמוד כלו. בשיר "האמונה והדעת": "כרתו נא איפוא ברית שלום ביניכם ויהי שלום לי, ותהי זאת מנוחתי: כל עוד השלמתי חק עבודתי כו' מלאך הדעת בעצתו ינחני כו' ובבוא יומי, אלי, לשוב אליך כו' היה לי צור מעוז, מלאך האמונה" (107). המשורר מתפלל תפלת-שוא. כשם שהדעת אינה יכולה לענות אמן אחר כל דברי האמונה, כך אין האמונה יכולה לענות אמן אחר כל דברי הדעת, ואם היתה האמונה בוחרת אך בדברים שהדעת מסכמת עליהם, כי אז לא היתה אמונה. אך המשורר, כפי הנראה לא בשלום חפץ, אך באונאת עצמו: שתהיה הדעת אור לו בחייו, והאמונה – תבוא אליו אך לפני מותו. אך מה יעשה "כי יקרהו אסון מכאוב וצלע, ומעצר רעה נפשו נואשת"? או במות "רחל אהובתו בעלומיה וימאן להתנחם" וכיוצא בזה דברים שחשבם בשירו זה, שבלא האמונה לא ימצא נחומים, הכי בכל המקרים האלה, שיקרו לו בימי חייו, והאמונה תבא לנחמהו כדרכה, יאמר לה: לכי עתה לביתך ושובי אלי יום אחד לפני מיתתי? אעיר, שבהחרוז האחרון שהבאתי פונה המשורר לשני עצמים שונים כאחד, לאל ולמלאך האמונה, וכן לא יעשה בנשימה אחת. בשיר "בנערינו ובזקנינו נלך": "אל תירא יעקב, אל נפשך תשוה, רבבות אדם לטבח לא יכריעו" (116). תנחומין של הבל נחמנו המשורר. בימי חמילניצקי ואחרי כן בימי גונטא, וכל-שכן קודם להם, הכריעו רבבות בני-ישראל לטבח, ואילו היה איש אחד אומר לפני ארבע שנים, שיש לפחד פן יקומו הרוסים ויהרגו בצהרים במעמד אלפי אנשים ולעיני הפוליציי יותר מעשרה יהודים השומע עונה לו, שדבר כזה הוא עתה מן הנמנע, כמו שנמנע הוא שישובו אלינו ימי חמילניצקי… שנית, אם הכריעו עשרות אנשים לטבח וענו עשרות נשים – דיינו… שלישית, וכי אין לו לאדם שום אסון וצער בלי הכרעה לטבח? וכי טוב הוא לאלפי השדודים שנשארו בלא פת-לחם? וכי טוב הוא לאלפי יושבי-הכפרים, שנשלחו משם על-פי החקים לפי שעה, או על-פי החלטת האכרים, ושהם עתה נודדים ללחם, הם ועולליהם? הטוב הוא למאות אלפי בני-ישראל לפחד לילה ויומם, שמא יפלו עליהם היחפים ויציגום ככלי ריק? בשיר "אחותי רחמה": "טוב לי כי ענית: הן נפשי נשאה כל צרה ומצוקה כו' ארצי לא זנחתי, לטוב יחלתי, אך בשתך לשאת רוח בי לא קמה, קומי נלכה, אחותי רחמה!" (118). הנה המשורר מקבל באהבה את יסורי אחותו, ואומר: "טוב לי כי ענית"… לקבל באהבה יסורי איש אחר נקל מאד בכל אופן. אך אם בתקופת הקאנטוניסטים והראזריאדים לא ברחו בני-ישראל מארצם – הנה היה זה לא מרוב פאטריוטיזם, אלא מפני שכל הצרות האלה כתמן באו אך על עניי ישראל, אשר מקוצר רוח ומתלאות נוראות היו אובדי עצות ולא ידעו למצוא תשועה; מפני שהמשכילים שבימים ההם, שאחזום בולמוס הציוויליזאציא האירופית והאמונה בחסד לאומים בכל כחם, לא שמו לב כלל לצרות האובדים בעמם, "הנבערים מדעת ההשכלה", וימצאו יותר לנכון לכתוב שירי תהלה על חסדים שונים, שהביאו לנו איזו פקודות שיצאו לפעלן בימי ממשלת ניקולאי הראשון וכיוצא בזה… מפני שאז לא היתה עוד חברת "חברים כל ישראל", שעליה נשענו בתחלה כל פליטי הרעמים, על יסוד איזו מכתבים שקבלו איזו מתושבי יעליסאוועטגראד מן החברה ההיא – כי לעשירי עמנו בארצנו לא קוו לקוות, כאשר בושו משברם עליהם גם עתה; מפני שאמריקא וארץ-ישראל נחשבו אז כמעט לארצות הנמצאות מעבר לכדור הארץ. בכלל עלי להעיר, שהשיר הזה לעמת הענין המדובר בו, חלש מאד. לב מלא רגש, כלב משוררנו, למראה שערוריה נוראה כזאת, אשר יתפלץ עליה כל בן-אדם, ואשר נעשתה בשעת הרעמים כמעט למעשים בכל יום – הוא צריך להקיא להבות אש ורעם, ולא להגות איזו חרוזים חלשים וקרים. בשיר "עדר אדני": "מה אנו, תשאלו, ומה חיינו הבה אגלה לכם סוד זה בלחש, לא עם, לא עדה אנחנו, רק עדר" (119). כבר אמר חכם אחד: "על שאלות ארורות הבה לנו מענה נכון וישר!" המשורר מדבר בשאלה ארורה, שאלה שנתעוררה בבית-מדרשם של האסימילאטורים באשכנז, וטענו עליה שאין לנו זכות לבקש לנו מקום מיוחד מפני שאין אנו עם. והנה תחת להשיב שעל זה אנו דנין, שיהיה לנו מקום מיוחד ונהיה עם ככל העמים, שיש להם מקומות מיוחדים להם, בא המשורר ומתפטר באיזו דברי-חדודין, שאין להם שום ענין להשאלה עצמה. אם עדר אנחנו: "עדר עדר לבדו, צאן אובדות הננו, לא נצא חוצץ להושיע נפשנו – אין דואג, אין חולה בעמל אחיהו" (120). הלא משורר אתה לעמנו, ולא עוד אלא שהנך ראש משוררינו – הרם כשופר קולך, הרעם בקול גאונך על עמך הנפוץ כשה פזורה, היה לנו כישעיהו השני וקח עמך דברים לעורר בו את רוח האחדות, רגש כבוד ללאומו ולעצמו? וכי גרוע הדבר הזה מצרת "בת שוע", שהקדשת לה שיר שלם המפוצץ לבות כל קוראיו? בשיר "אתם עדי": "נשאתי מחסור, עד פת לחם באתי" (123). מעציב מאד אם ה' גארדאן יאמר כזאת. ה' גארדאן, ראש משוררינו, אשר ידיו רב לו גם בשפות אחרות ויושב בפטרבורג, במקום סמוך ונראה לראשי עשירי עמנו, בא לפעמים עד פת-לחם, זו תורה וזו שכרה, וזוהי דאגת עשירי עמנו לבחירי חכמיהם?! בשירו למונטיפיורי: "אך מנעורינו חסכנו אנחנו כי בצר לנו האל בו בטחנו יחיש לנו עזרה, יקים מושיע" (129). על לב המשורר עלה רעיון נפלא. השר מונטיפיורי בא לפטרבורג, והמשורר החליט מזה בצדק, כי עוד לא חדלו צרות ישראל, "כי לו לא עשקו לא רצו עמך, לא חרדת מים בגבורות ימיך". אך משוררנו מהיר הוא לקבל תנחומים, ועוד בחרוז השלישי ישליך יהבו על ה' ויסיח מלבו את צרות עמו. הבאמת לא נבראה שירת ראש משוררינו אלא לקונן על צרת שתי שעורים בפסח, על צרת קוצו של יוד, על ברבורים אבוסים, ולכל היותר – על הצרות שכבר עברו, כצרת פנינה בת אבי שעם (בשיר "במצולות ים"), ולא על צרות ישראל בזמן הזה? אך על הצרות יש להמשורר, כפי הנראה, מבט מיוחד. בשיר הבא "על דא קא בכינא" יאמר המשורר: "שם לצוד נפשות הכמרים יגילו ומעשה מורטארא לעשות הואילו, כבוד עברים שנים מורי בית-הספר, שם חרשו עלינו עלילת דמשק" (133). לחשוב בנשימה אחת מעשה מורטארא (כפי השמור בזכרוני הוא הענין הנודע אז בשם "ציפקע מענדאק") ועלילת דמשק (שקרתה אז בשאוולאן, מחוז קובנא) ולהזכיר בינתים את הצרה הגדולה הזו, שאיזה שוטר אוילי לא נהג כבוד בשני גדולי ישראל כמורי בתי-הספר – הוא דבר תמוה מאד. בשיר "הוי אח" הביא המשורר גם את משה רבינו בתוך הבאים לקבל את פני המשורר הצעיר לעבענזאהן ז"ל (172), אך, לדעתי הפרזה על המדה כזו עולה גם על מיטב השיר. משה הצטיין בעמו ובההיסטוריא האנושית לא כמשורר, אך כגואל ומחוקק, וחולין הוא לכבודו להרגיזו מקברו בשביל איזה משורר. מה שהמשורר הצעיר הנ"ל כתב שיר לכבוד משה – אין זה מספיק עוד להטריח המחוקקים, את גואל עמו, ולהעלותו מקברו. הגע בעצמך, שהמשורר הצעיר ז"ל היה כותב אדע לאלהים, כדערזשאווין וחבריו, האם היה אז משוררנו מוריד את האלהים מחביון עזו לקבל את פני לעבענזאהן? הספר השני משירי המשורר, "משלי יהודה", נחמד ונעלה מאד, וכבר הודיעו במ"ע, כי הונהג הספר הזה להיות כספר החנוך באיזו בתי-ספר לבני-ישראל בארצות הקדם. גם בס' "לרגל הילדים" (חריסטומאטיא לילדי הקראים) שנדפס לפני איזו שנים באודיסה, באו משלים הרבה מן הספר הזה. במשלי הספר הזה יש גם ארבעה-עשר משלים מקוריים, שאינם העתקות, אך המשלים ההם, מלבד המשל "החמור גבה הלב", חסרים את החדוד, שאנו פוגשים לרוב בשאר המשלים. מן החלק השלישי הוא השיר שכבר יצא לאור קרוב לשלשים שנה בשם "אהבת דוד ומיכל". שירים ממין זה, אף-על-פי שאין בהם תועלת לקוראיהם, ואינם גם הד איזה רגש חזק הנולד בלב משורר למראה או מקרה ידוע, נהוגים בכל הלשונות שיש להן ספרות, ואם השיר נערך כהוגן, לפי רוח נושאיו וזמנם, בדמיונות מושכים את הלב ובשפה נעימה – יצא המשורר ידי-חובתו כנגד הבקרת. גם השיר שלפנינו יש לו כל התנאים הדרושים לשיר הזה, וגם שפתו בכלל נעימה ונשגבה, ולא הזכרתיו אלא בשביל איזו הערות קלות שיש לי להעיר על איזו מקומות בו. בשיר השני: "וכבר זמות לבו גם הוא נתקו קולו נמר אף נכזב רעיונהו (ח"ג 30). אם בחופשיות המשורר אמר משוררנו דברים כאלה – אין בכך כלום; אבל לדין יש תשובה. מדברי הכתובים לא נודע עוד אם אהב גם דוד מצדו את מיכל, ומדברי המקראות "מי אנכי ומי חיי וגו' כי אהיה חתן למלך", "הנקלה בעיניכם התחתן במלך" (שמואל א', י"ח, יח, כג) נראה, נראה כי לא דמה לקחת את מיכל לאשה, ומאותה פרשה (פסוקי יז, יח) נראה, כי נכון היה לקחת גם את מירב, אם נתנוה לו. אם שם אחר כך נפשו בכפו להרוג מאתים פלשתים – היה יכול לעשות כן מחפץ להיות חתן המלך שהעירו בו אז, ולא מאהבתו למיכל. בכלל לא נאמר בשום מקום על דוד כי אהב איזו אשה וגם לא נאמר בו שאהב את יונתן, את העלם הנחמד והתם אשר התמכר לו, לדוד, בכל לבו ונפשו; כי, כפי הנראה, אהבתו למשרה ותאותו גברו אצלו על רגש האהבה גם לנשים, גם ליונתן, וגם קינתו על שאול ויונתן היתה, כאשר נראה מסגנונה, מן השפה ולחוץ. ואם דרש את מיכל מאבנר אחרי מות שאול, היה זה להראות להעם, כי גם איש-בשת השלים עמו, וכי בהיותו חתן המלך נאוה לו המלוכה. "שם בפס דמים הגבור לפלשת, ובהיכלו נמוג גם לב המלך בתו לו אשה – בשכרו הבטיח"… (37). מיכל בביתה לא יכלה לדעת מה שאמר שאול במחנה, שיתן את בתו לאיש ההורג את גלית, ועל דבר פקודת שר-הפלך אין זכר במקרא (שמואל א', יז). בכלל, אף אם נאמר שמעשה מנגינות דוד להבריח את הרוח הרעה מעל שאול ומעשה דוד עם גלית לא יצאו סופרים שונים שלא ידעו זה דברי זה, ושכל אחד הודיע את המסורה שהיתה בידו, להודיע באיזה אופן הגיע דוד הרועה עד שאול המלך (והפסוק ודוד הולך ושב וגו' (שם שם, טו) נוסף מסופר יותר מאוחר לישר הסתירה), כמו שנראה משאלת שאול ואבנר: "בן מי זה העלם?" (שם שם, נה, נו) ובכן לא ידעה מיכל את דוד לפני הרגו את גלית, – הנה נראה שבעת מלחמת הפלשתים וגלית בראשם לא היה דוד אצל שאול, אלא אצל אביו. בשיר החמישי: "ומלבב המלך לא נכחד כחד, כי אצבע האל הצילה שונאהו וירא מפניו ויפחד פחד ויאמר לעשות במחשך מעשהו" (53). האם במחשך לא תוכל אצבע האל להצילהו מידו? בשיר האחד-עשר: "מי יירש כסאו אחרי רדתו קבר ובטן מיכל שמים סגרו?!" (100). "אז גם נשים רבות לקח לקוח ובנים רבים על ברכיו ילדו" (101). את אחינעם היזרעאלית ואביגיל לקח לו דוד עוד בחיי שאול (שמואל א' ל' ה) וכפי הנראה (שמואל ב' ג) היו לו שש נשים במלכו בחברון, עוד בטרם הושבה לו מיכל מבית פלטי, ומכלן היו לו בנים,ולחובה מה זו עושה? וכי בהיות לו בנים מנשים אחרות, לא יכול לאהוב את מיכל יותר מהן, כמו שאהב יעקב את רחל מלאה, ואלקנה – את חנה מפנינה, גם בשעה שלא היו להן בנים? אך האמת כמו שאמרתי, שלב דוד היה מלא אהבת המשרה וחשק פשוט, ולאהבה טהורה, כאהבת ורחל, לא נשאר בו מקום. לההערות הקלות האלה אוסיף, כי המשורר יסיח דעתו לפעמים מתוכן הענין, ומדבר על דברים מפשטים שהיה יכול להשמיט ידו מהם לגמרי, או לפחות לקצר בהם, כמו על אצבע אלהים (בשיר השני), על האהבה (בשיר הרביעי) ועל הקנאה (בשיר החמישי). השיר על האשר (בשיר התשיעי), אם גם הוא מפשט, יכירהו מקומו, מלבד מה שהוא נעלה מאד. בהערות לשיר זה יתנצל המשורר על שבחר ליסוד דבריו איזו מזמורי תהלים, בעוד שלדעת המבקרים החדשים אין כמעט אפילו מזמור אחד בספר ההוא שנכתב בימי דוד; לפי דעתי, ההתנצלות הזו אך למותר. אם על פי המבקרים האלה וחבריהם העתידים להיות נחיה, אז עלינו לסלק ידינו מכל הבנה בתנ"ך כפשוטה. אין ספק בעיני, שבקרוב יבאו מבקרים שיאמרו שדוד ומיכל לא היו ולא נבראו, ודוד הוא השמש, ומיכל – הלבנה, וכיוצא שאיזו מזמורי תהלים נתחברו בשנות מסעי-הצלב, בימי חמילניצקי, בימי הפרעות עתה ובימי הפרעות העתידים עוד לבא. כל מי שעיניו בראשו יביט על מבקרים כאלה כמו על המפולפלים שבשיטת בעל "פרשת דרכים" ובעל "דורש לציון", וכשם שהם התפלפלו למען הפלפול, כן המבקרים האלה כותבים בקרת למען לכתוב בקרת ולהפליא את הקוראים בהמצאותיהם המתמיהות. בשיר "צדקיהו בבית הפקדות": "אך מה און פעלתי? מה פשעתי? איש רך הלב, בעל נפש נכנעת, אשר יעץ לנו בשת, עבדות, משמעת" (158). כבר העיר המשורר בהערותיו לשיר זה על דבר אחד ששכח צדקיהו (שמזה נשמע, שלא המשורר חבר שיר זה ברוח דמיונו בחפצו להתנפל על ירמיה, שהוא לדעתו אבי התלמוד, אבל כתובת אחת נושנה מעשי ידי צדקיהו מצא המשורר בקרבת המקום שבה נמצאה מצבת מישע מלך מואב, ובה שפך המלך האמלל את מרי שיחו), והנני להוסיף על דברי המשורר עוד איזו דברים ששכח המלך האמלל הזה. שכח כי היה טפש, מוג-לב ואסקופה הנדרסת לפני כל איש, כאשר אמר בעצמו: "כי אין המלך יוכל אתכם דבר" (ירמיה ל"ח ה). באו לפניו השרים ויבקשו ממנו להמית את ירמיה – ויאמר להם: "הנה הוא בידכם" (שם); בא עבד-מלך ויאמר לו: "הרעו האנשים האלה את כל אשר עשו לירמיהו" (שם, שם ט) – ויצוהו להעלותו מן הבור; כרב פלוני שאמרו עליו, שאמר לכל אחד משני בעלי-הדין שבאו לפניו זה שלא בפני זה: "זכאי אתה", ותאמר לו אשתו: בנוהג שבעולם – שני בעלי-דינין, אחד מהם חייב ואחד זכאי, ואתה אומר לכל אחד שהוא זכאי? ויען לה הרב: "הנך זכאית גם את!" – הוא עצמו היה ירא מפני עבדיו שרי העם ויבקש את ירמיה להסתיר מהם את אשר דבר אתו (שם שם, כד-כו). כאשר כרת צדקיהו ברית העם על דבר שחרור העבדים העברים, והעם שמע לקולו רגע, אחר נחם על מעשהו, לסבה שתתבאר בהמשך הדברים, וישב ויכבוש אותם לעבדות, – היה המלך הגבור הזה כבול-עץ, ולא חס גם על כבודו, שהפרו את הברית אשר כרת הוד מלכותו עמם; ואך ירמיהו, רך הלב ויועץ עבדות הזה, יצא ברעם ורעש כנגדם ויאמר: "אתם לא שמעתם אלי לקרוא דרור איש לאחיו ואיש לרעהו, הנני קורא לכם דרור, נאם ה': אל החרב, אל הדבר ואל הרעב!!" (שם ל"ד, יז). וכפי הנראה אף על כן המליך אותו נבוכדנצר תחת בן אחיו, מפני שקוה על שפלות רוחו ויחשוב כי, בהיותו בטבעו מוג-לב ואסקופה הנדרסת, יכנע תחתיו בכל נפשו ומאדו, והיה בידו ככלי-משחק. אך גם נבוכדנצר שכח, כי דרכו של שוטה ומוג-לב להכנע מפני כל אדם בפניו, ועל כן אין לבטוח בו כלל, כי איש כזה יהיה לכלי-משחק גם ביד כל שריו ועבדיו, כאשר כן היה באמת. הנה נראה, שלא היתה לצדקיהו שום שיטה בהליכות הממשלה, ההכנעה לכל איש אשר נתן עליו קול מושל ומצוה. אך לעמת זה שיטת ירמיהו היתה נכונה ואמתית, כמו שסופה הוכיח עליה. כבר הוכיח הפרופסור חוואלזאהן, כי הצרות שבאו על ארץ יהודה מימי ישעיה עד ירמיהו וגם אחריו, היתה סבתן מה שהממלכות התקיפות, אשר צוה ה' ליעקב סביביו צריו, בתחלה אשור ומצרים, ואחר כן בבל ומצרים, נלחמו תמיד זו בזו ושתיהן השתדלו תמיד לכבוש את ארץ יהודה הקטנה והחלושה, שהיתה נחוצה להן כמסלה על דרכן זו לזו. עיקר השאלה לבני ישראל היתה אז כמעט לא לכבוש להם חופש גמור, אך לבחור באיזו עבדות: אם להכנע תחת יד אשור (ואח"כ בבל) או תחת יד מצרים. יאשיהו המלך, אשר שלום עם מלך אשור, נלחם בפרעה נכה, בצאת האחרון דרך ארץ יהודה להלחם באשור, אך נהרג במלחמה וארץ יהודה נכבשה לפני פרעה נכה, אשר הסיר את המלך יהואחז מכסאו ויקם תחתיו את אליקים, וגם שנה את שמו לאות עבדות (מלכים ב' כ"ג, דה"ב ל"ו). אחרי שנים מועטות נלחם נבוכדנצר עם נכה בכרכמיש ויקח מידו את כל הארצות המשועבדות לו עד נחל מצרים (מלכים ב' כ"ד, ז) ובכלל זה גם את ארץ יהודה, ויהויקים היה לו עבד (שם שם א); מובן, שלא היה לירמיה בזה שום אשם. בימי ממלכת צדקיהו, בשעה שנשארו ביהודה אך בני דלת העם, וכל אילי הארץ והחרש והמסגר כבר הגלו בבלה עם יהויכין, נקל היה לכל בן-דעת להבין, כי אין תקוה ליהודה להתפרץ מפני נבוכדנצר ולחיות חיי-חופש, ולכל היותר היו יכולים להחליף אש בלהבה: להתפרץ מפני מלך בבל ולהביא צוארם בעול מלך מצרים. בעת ההיא הסית אואפראגעט מלך מצרים, הוא פרעה חפרע, את אתבעל מלך צור ואת צדקיהו מלך יהודה לכרות עמו ברית ולמרוד במלך בבל. צדקיהו, שהיה אסקופה הנדרסת לפני כל איש, נתן עצמו למדרס גם תחת כפות רגלי-חפרע, ויכרות עמו ברית וימרוד במלך בבל. אך ירמיהו, אם מפני שלא חפץ להחליף אש בלהבה, או מפני שידע היטב שיטת מצרים בפוליטיקה, כדרך הדיפלומטים: להבטיח בשעת הדחק ולבלי למלא את ההבטחה בעת הרוחה, כאשר יאמר עליהם גם (ל' ז'), או מפני שהיה חפץ יותר, ליתר בטחון, להתחבר אל הממשלה התקיפה – לבבל, מאשר להממשלה החלשה, למצרים, – לא הסכים לברית מצרים, וקורות הימים הוכיחו לנו, כי מבט ירמיהו היה יותר נאמן וצודק מתמהון לב של צדקיה, כי כבש נבוכדנצר גם את יהודה, גם את צור וגם את מצרים. על פי הדברים האלה נראה מי היה באמת איש רך הלב, בעל נפש נכנעת, אם צדקיהו, או ירמיהו? "אמרתי עתה אמיט עליהם הרעה כו' ואמר: אל ערבות הירדן ארחיקה כו' ואתנפל על הכשדים מאחריהם" (159). הגם במתת שקר יתהלל מוג הלב הזה? הכתוב אומר: ויברחו ל"ט ד), והוא אומר שיצא להלחם! "אל קנוא ונוקם אלהי ירמיהו!" (160). בכל הס' ירמיה לא נמצא התואר הזה לאלהים. אף-על-פי-כן הנני מודה שאלהי ירמיהו הוא אל קנוא ונוקם, ולא אך אלהי ירמיהו לבדו, כי גם אלהי כל מאמיני מעולם ועד עולם. אך אותם שיש להם אלהות הרבה יכולים ליחס הרע הנראה בתבל לאל אחד, והטוב – לאל אחר, שיכול להיות כלו רחמן מלא רחמים, אך מי שאין לו אלא אל אחד ועם זה הוא מאמין שהאל האחד ההוא מנהיג את העולם, אינו יכול לומר שהאל אינו נוקם בשום אופן, בעוד שהוא רואה מחזות מפוצצים לב, כרעידת הארץ, מחלות מסוכנות מתדבקות ומכות מדינה העושות שמות בארץ, שאפילו אם נאמר שבעקרם כרוך גם איזה טוב לאחרים, תשאר השאלה: "מאי חזית דדמא דהאי סומק טפי, דילמא דמא דאידך סומק טפי?" דברים כאלה נראים יום-יום בעמק-הבכא, והמאמין הרואה בהם השגחה פרטית לא יוכל לומר עליהם בשום אופן שהם חסד שבחסד. על כן, כשם שחוקר הטבע אומר בצדק, שהטבע המשפעת טוב וענג בכלל מענשת לעוברי על חקיה, כן יאמר המאמין בצדק, שהאל הוא רחום וחנון וגם קנוא ונוקם – היינו מעניש לעוברי עבירה. "ומה מבקש זה הכהן מענתות? לבלי ביום השבת משא ישאו? העת לנו אז לחגים ולשבתות צר סביב הארץ, ערי השדה שאו" כו' (161). מדברי ירמיהו פרשה י"ז, במקום שבו הזהיר על השבת, אין שום רמז שהיתה אז עת מלחמה, ומסוף דבריו שאמר: "והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלים" ולא אמר שיבא האויב אל העיר, נראה ברור כי לא היה אז שום פחד מלחמה. "איכה נצלנו ובמה נושענו, איכה ישבה העיר הזאת לעולם לו ביום השבת משא לא נשאנו?" (שם). אם צדקיהו, ועמו המבקר המשנה דבריו, כחוקרים חפשים אינם מאמינים בקדושת השבת, הנה ירמיה, שלא קבל השכלה אירופאית וחי בערך לפני אלפים וחמש מאות שנה, היתה לו רשות שלמה להאמין לא לבד בקדושת השבת, אבל גם בזה, שהשבת הוא אות ברית בין ה' ובין ישראל, והיה יכול להחליט מזה, שאם ישמרו את בריתם לה' ישמור גם הוא את בריתו להם, ואז תשב העיר הזאת לעולם. אך גם מלבד מבט האמונה היתה רשות לירמיה לראות איזה יחס בין שמירת השבת וישיבת העיר לזמן ארוך, שזהו פירושה האמתי של מלת "לעולם" – משני טעמים. אין ספק, שהברית אשר כרת צדקיהו עם השרים לשלח איש את עבדו, שכפי הנראה ממקומה היתה בעת המלחמה, היתה למטרה מדינית, כמו שעשו גם שאר עמים בזמנים שונים כן, כדי שישתדלו גם העבדים המשוחררים להלחם עם האויב בעד חופש העיר, שהרי כל זמן שהם בעבדותם אין להם צורך בהצלחת העם ובחופשו, עבדים הם. העם שמע לקול צדקיהו ויקרא דרור לעבדיו. אך אחרי איזה זמן קצר יצא חיל פרעה ממצרים לעזרת יהודה, והכשדים שמעו את שמעם ויעלו מעל ירושלים (ירמיה ל"ז, ה), והשרים והעם אשר האמינו כי כבר נושעו ואין להם עוד צורך בעזרת העבדים, שבו ויכבשום אז, כנראה מדברי ירמיהו, באמרו: "וביד חיל מלך בבל העולים מעליכם הנני מצוה נאם ה' והשיבותים אל העיר הזאת" (שם ל"ד כא, כב), שעל כן לא עשה צדקיהו מאומה בשעה שהפרו השרים והעם את בריתו, כי גם הוא לא אל החפש שם עיניו, כמו שהוא מתפאר בשיר זה, אך אל התועלת; ואך ירמיהו, המכונה בפי המבקר הנ"ל בשם "בוגד וחנף", נתן קולו לטובת העבדים אך בשביל החופש, ועם התנגדותו למלחמת עמו עם הכשדים לא נמנע מדבריו, אם גם שחרור העבדים היה יכול להגדיל תקות העם על כח ידיו ולעוררהו יותר למלחמה. – והנה אחת ממטרות השבת היא: למען ינוחו העבד והאמה וינפש בן האמה (שמות כ"ג, יב; דברים ה', טו); ממילא מובן, כי בזמן חלול השבת סבלו העבדים ביותר, כי לא היתה להם מנוחה אפילו ליום אחד, בשעה שאדוניהם הלכו בטל גם בימי החול. לפיכך שמירת השבת, היינו שיהיה לפחות יום אחד בשבוע, שבו יהיה כעבד כאדוניו, יכולה לעורר את לב העבדים הרבים להיות יותר נאמנים לארץ אדוניהם ולהלחם בעדה בעת הצורך, וזה יוכל להועיל, שתשב העיר לזמן ארוך. הנה יש בין שמירת השבת וישיבת העיר איזה יחס מצד אהבת הארץ, אך יש גם כן איזה יחס ביניהן מצד הכח הלאומי. בשעה שהעם נאמן לרוח לאומו, הנה יש בו בהכרח אותם הסדרים הנאותים לתכונתו והדרושים לקיום לאומיותו; העם הנאמן לרוח לאומו אי-אפשר שלא תהיה בו אחדות גמורה, שעל ידה מתחזק כחו, כמו שראינו בימי המכביים, שהעם שהיה נאמן לדתו ולרוח לאומו עשה גדולות במלחמתו עם היונים הסוריים, שהיו רבים ממנו. לפיכך בגידת העם ברוח לאומו היא ראשית הרקבון והכליון שלו, וכמו שפירש הרנ"'ק דברי המאמר: "אין הקב"ה נפרע מן האומה, עד שנפרע מאלהיה תחלה", שהכונה שבתחלה מתמוטט הרוח הלאומי והאידיאל של העם, הנקרא "אלהיה של האומה", ואחרי כן נופלת גם האומה עצמה שהיתה לרקב ברוחה. וכבר אמר זקן אחד היונים בשעה שאיזה צעיר התחיל לדבר בסוד אסיפת הזקנים, מה שהיה אז כנגד רוח היונים ונימוסם – שעתה הוא רואה מראש את מפלת עמו לבוא. אם כן היתה רשות לירמיהו להגיד, שאם ישמרו בני-ישראל את השבת, שהיא אחת מעמודי היהדות, ויהיו נאמנים לרוח עמם ואדוקים באידיאליו, אז יגדל כחם וישבה העיר הזאת לזמן ארוך. "עוד זאת, ברית חדשה ברא ליהודה; כל עם הארץ מקטנם ועד גדולם ילמדו דברי ספר תורה ותעודה וכו' ביום ההוא תחפשו את יהודה בנרות ולא תמצאו אכר, איש חי, רב פעלים!" (162). הראיות שהביא המשורר לזה מן המקרא "קול ברמה נשמע" וממה שהיה ירמיה בניות ברמה, חלושות יותר מדאי. ודברי המקרא "כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" (ירמיה ל"א לג) שהביא המשורר, אין כונתם שיהיו כלם פילוסופים וחוקרים במה שאחר הטבע לדעת את ה', או חריפים ומפלפלים לדעת את התורה, כי אם שיעשו טוב וחסד, שהיא-היא דעת אלהים הנזכרת בספרי הקדש, כמו שנאמר: "ובני עלי בני בליעל לא ידעו את ה' " (שמואל א' ב' יב), ונאמר: "אין אמת ואין חסד ואין דעת אלהים בארץ" (הושע ב' א), וירמיהו עצמו אמר בדברים ברורים: "דין נאם ה'" (כ"ב טז). אך אם באמת היה חפץ ירמיה שידעו כל העם לקרוא ספר, מה שבימינו משתדלים בזה בכל הארצות הנאורות, הנה דבר זה הוא כבוד גדול לירמיהו מאין כמוהו, ואך מלך טפש כצדקיהו היה יכול לראות בזה און ולפחד כי אז – "ישבת מארץ גרזן ומקבת כו' הגבורים יתפשטו מגנים וקשתות כו' ולא תמצאו אכר וכו' כו' (163, 162). הן הנסיון מראה לנו, כי בכל הארצות הנאורות, שרוב יושביהן או כלם יודעים קרוא וכתוב, לא היה עד עתה מזה שום נזק לכלכלת המדינה, ובפרט שכל אכר בימינו אלה יש לו ספרים בכמות יותר רבה מכמות ספר התורה, שאותה היה חפץ ירמיה, לדעת צדקיה, ללמד את כל העם כלו. ומרגלא בפי האשכנזים, שהמורה האשכנזי נצח את הצרפתים במלחמתם עם בני גרמניא בשנת תר"ל. האמנם, יש מקום לבעל-דין לומר, שהמשורר "מדבר בבת ומכוון אל הכלה", היינו, שחפץ לירות חצי התוליו בתקופת הרבנים, שבה התמכרו רוב העם ללמוד והתלמוד, ולא שמו לב לצרכי החיים – אך כל האומר כן מחליף את הסבה למסובב. לא מפני אהבת הלמוד עזבו בני-ישראל את המלאכה ודרישת החכמות, אך להפך, מפני שלא היה אפשר להם לעסוק במלאכות ולדרוש חכמות, לפיכך הרבו לעסוק בתורה ובפלפולים. "תמיד בקשו החזים הנבאים להיות המלכים תחתיהם נכנעים (164). אין זה אמת, כי רק שמואל היה חפץ בזאת, ושאר הנביאים לא התערבו כלל בעניני המלוכה, רק הוכיחו את המלכים על עבדם עבודה-זרה, או על שרצחו נפשות נקיות לתאותם או לבצעם, כתוכחת נתן לדוד ע"ד אוריה החתי, ותוכחת אליהו לאחאב ע"ד נבות היזרעאלי; וכמדומה לי, שלא ימצא איש שיאמר שלא טוב עשו הנביאים במה שלא נשאו פני המלכים בדברים אלה. אבל לשמואל היתה איזו צדקה בזה, כי הוא בעצמו היה מתחלה שופט, והוא מסר את המשרה לידי שאול, וממילא מובן שהניח לעצמו השררה בנוגע לו ולשיטתו, ולא על דעת שיתנגד לו מסר לשאול את כחו וממשלתו. ומשל שמואל ושאול דומה למשל השועל, שנתן עצה למור זקן ללבוש על גבו עור הארי, למען יטיל בזה אימה על בעלי-החיים, אך בבוא החמור ההוא להפיל חתיתו גם על אותו השועל, אמר לו האחרון: הגם אותי תאמר להפחיד בעור הארי? הלא ידעתי מי אתה, ומי נתן לך את התחבולה להפיל פחד על אחרים. אך באמת לא עלה ביד שמואל חפצו, כי גם אחרי אשר קרע את מלכות שאול מעליו עוד נשאר שאול מלך עד יום מותו. וכפי הנראה מלך שנים רבות, כי איש-בשת בנו, שהמלך על ישראל לא יותר אחרי מות אביו (הוא מלך שתי שנים ובמותו נסבה המלוכה לדוד, שמלך בחברון על יהודה שבע שנים), לא נולד עוד כפי הנראה בשעה שמלך שאול (עי' שמואל א' י"ד מט, שמואל ב' ב', י' יא). ואלמלא נהרג הוא ובניו במלחמתו עם הפלשתים, אפשר שלא היה דוד מגיע כלל למלוכה בני ישראל אחרי מות בנו החכם מתחלקים לשתי ממלכות. "את מצא את שאול מצא גם אותי מאת החוזה הזה הענתותי" (166). תם אני ולא אדע, מדוע יקצוף המלך הטפש הזה כל-כך על ירמיהו? איזו רעה עשה לו הנביא בפועל? וכי הנביא אשם בזה שגברו הכשדים בניו וינקר את עיניו? וכי היה מצב הדברים משתנה, אם גם ירמיה היה אסקופה הנדרסת לכל חסר-לב הבוטח בכחו נגד נבוכדנצר והיה מיעץ גם הוא להלחם בכשדים? הן ירמיה התרה מראש בצדקיהו כי מרה תהיה אחריתו, ואולתו של צדקיהו סלפה דרכו, לא שמע לו ויפול ברעה, ועוד על ירמיה יזעף לבו? "הוי, רואה אנכי באחרית הימים כו' הברית תקום, הממשלה נהרסת ומקום שבט מושלים תירש הקסת (שם)." מתי היתה כזאת? אם בימי הצדוקים בני החשמונאים, או בימי ההורדוסים? הן כאלה כן אלה, להפך, רדפו את הפרושים, ואם כונת המשורר על הזמן שאחר החורבן – הנה אין עוד מקום לממשלה! וכי יותר טוב היה לישראל בחפשו המדיני, אם בדרך משל אחר החרבן לא היה ר' יוחנן בן זכאי מיסד את בית-מדרשו ביבנה? וכי בית-המדרש ההוא והבאים אחריו היו לשטן לבר-כוכבא למרוד בהרומיים? וכי ר' עקיבא, בחיר תלמידי-תלמידיו של ר' יוחנן בן זכאי, לא היה רוח החיה במרידת בר-כוכבא? אין שיר בכל שירי משוררנו, אשר מראשו ועד סופו הוא בנוי על תהו, ואין מעמד הגיוני גם לחרוז אחד בו, כשיר הזה. אך זכות אחת יש להמשורר, היא – זמן כתיבת השיר הזה. השיר הזה עלה במחשבה לפניו בשבתו, כדבריו "במצודת ליטא", ונכתב בהיותו בגולה, בשעה שגם המשורר לא האמין כי ישוב לראות אור, אם גם ידע בנפשו כי חף הוא מכל עון. במצב נורא כזה, המזכיר במקצת את מצבו של צדקיהו, כלה המשורר את כל חמתו בירמיהו הנביא, שלא היה אשם כלל בצרות המשורר. יש רשות לאדם לכתוב כל העולה על רוחו, הנה אין אדם רשאי למסור לדפוס כל העולה על רוחו, ויותר טוב היה להשיר הזה אם היה נדון בגניזה. בשיר "בין שני אריות": "כמה מאות שנים מוריך אשרוך, כוננו בתי מדרש, ומה הורוך? כו' ובהקיץ לחלום ולדבר בחלומות" (176, 175). אם באמת מאמין המשורר שחכמי הדורות ההם בראו את בני-ישראל בריאה חדשה אך בחפצם, לא בהיותם מונהגים במעשיהם על פי רוח העם עצמו, וכמו שנראה גם מדבריו בהערתו לשיר "צדקיהו בבית הפקדות", שברוח שפתיו של ירמיה ואחר כך עזרא נבראה ברית חדשה לישראל, – הנה הוא שוגה הרבה. כבר הוכיחו יודעי העתים, כי לא הלך איזה עם כבהמה בבקעה אחרי רצונם של איזו יחידים, ומעולם לא הצליחו יחידים לעשות שינויים גדולים בחיי איזה עם, כל זמן שרוח העם לא היה מוכשר ומוכן מסבות שונות לקבל את השנוים ההם – אך להפך, היחידים, עם כל חכמתם וכשרונותיהם, נמשכו אחרי רוח העם ומצב החיים, ואלה שלא שמו לב לרוח העם נשארו בודדים, והעם לא שם להם לב. אם כן כל מה שעשו גדולי העם בכל זמן, ועלתה בידם – הנה יש להעם יותר הרבה חלק במעשיהם, מאשר להגדולים ההם. צר לי פה המקום לדבר ברחבה על החלק הנקרא בשם "תורה שבעל-פה", אך אין אני בן-חורין להבטל מהערה אחת קטנה. כשם שאצל כל העמים הקדמונים קדמה התורה שבעל-פה לתורתם שבכתב, וכל עם היו לו איזו נמוסים והנהגות גם בטרם נגלתה אצלו חכמת הכתיבה, כן גם אצל בני-ישראל קדמה התורה שבעל-פה לתורה שבכתב. עוד בטרם נתנה התורה הכתובה כבר אסרו בני-ישראל עליהם את גיד הנשה, בלי כל צווי מפי ה' ביד משה, וכבר נהג מנהג היבום אצל בני יהודה, שלקח אותו, כפי הנראה, מבני עם אחר, בשעה שירד מאת אחיו ויט עד איש עדלמי. עוד בעת ההיא האמינו שרה ורחל, כי העקרה הנותנת שפחתה לאישה להיות לו פלגש, היא נבנית ממנה וזוכה לבנים. איזו משפטים שבתורה, כמו "מעם מזבחי תקחנו למות" (שמות כ"א, יד), "ולא תקחו כפר לנפש רוצח" (במדבר ל"ה, לא) – מראים לנו שהתורה שנתה איזו משפטים שנהגו לפנים בישראל (עי' מלכים א' ב', כח–לא). כל מבין ידע, שהתורה שנתנה מגלות-מגלות (גיטין כ') נתנה לפי רוח עם ישראל; שבמשך תקופה ידועה נתרקמה בסתר חיי העם מעט-מעט, עד שקבלה אותה התמונה, שאנו רואים אותה בספר תורת ה'. מובן ממילא, כי גם אחרי שנכתבה התורה לא חדל רוח העם תת כחו, וחיי העם ביחד עם רוחו הלאומי הולידו דינים חדשים רבים, שלא ידענו להם ראשית. ואפשר מאד, שאלמלא פסקה הנבואה מישראל בסוף ימי הנביאים, היו באים הרבה מן הדינים החדשים ההם או כולם בספר אחד נוסף על חמשה הספרים, והיו גם הם כחלק התורה שבכתב, תחת שעתה הם ידועים לנו אך על-פי התורה שבעל-פה בשם הלכה למשה מסיני וכיוצא בזה. באופן כזה ברא לו העם דינים שונים ורבים, אשר החכמים המאוחרים השתוממו עליהם ולא ידעו סבתם. החכמים ההם, שלא ידעו כי הדינים החדשים ההם, יחד עם הדינים הישנים, נתנו מרועה אחד שהוא רוח העם, חקרו לדעת מקור וסבה לדינים האלה, שבאמת לא היתה להם שום סבה פרטית ושום מקור אחר, מלבד רוח עם ישראל וחייו. לפיכך, אם ראו, למשל, שהעם אסר לרכוב על גבי בהמה בשבת – שערו שהיא גזרה שמא יחתוך זמורה; ראו איזו מנהגים כניסוך המים ואיזו דקדוקים בענינים ידועים, ואמרו שהם הלכה למשה מסיני, או שלמדום מתוך אות יתרה, כמו האות ו' במלת "וזה" או אות ה' במלת "הטמא" במקרא "וזה לכם הטמא" (ויקרא י"א, כט; ועי' בראשית רבה פרשה כ': יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים כו'). אך אם אין רוח מבקרים אמתים יכולה להיות נוחה מטעמים ודרשות הנה לעיקר הענין אחת היא, כי לא הדרשה הרחוקה או החשש "שמא" וכו' בראו את הדין, אבל להפך, הדין הנהוג מקדם-קדמתה קרא לו לעזר את הדרשה או את החשש "שמא יעשה כך וכך". כללו של דבר, הדינים, הגזרות הסתמיות שלא נודע לנו מי אביהן, כמו שנודעו לנו אבות י"ח דבר, וכיוצא בהם – אינם מעשי חכמים ומורים, אבל מעשי העם כלו, והחכמים אך שמו לב עליהם, השתדלו להביא בהם איזו סדרים, למצוא להם טעמים ואסמכתות, להחליט דבר בפרטי כל ענין ולהראות על אותם שנולדו לא ברוח ישראל, אך נקלטו אצלם מחוץ, בלמדם אל דרך הגוים (עי' תוספתא שבת פ"ז ופ"ח) וכיוצא בזה. גם בימים היותר מאחרים לא חדל העם מברוא לו דינים ומנהגים, וכל חומרות הרמ"א אינן דעת עצמו אבל מנהג העם, כמו שאומר בעצמו, וכן ראינו מנהגים בנוגע ליולדת, סגולות "שיר המעלות" וכו', שאין להם זכר בשום פוסק. הדינים שנולדו בזמן הבית ובין הדינים המאוחרים אינו רק בזה, שהראשונים נולדו על-פי-רוב ברוח הלאומי שלנו, והאחרונים – מחוצה לו, שהרי מיום שגלינו מארצנו ולחץ הרומים ופלילינו אחריהם העבירנו על דעתנו – גמר רוח לאומנו ואבד את טעמו המקורי והעיקרי, וכל חיינו אינם אלא התכווצות תמידית מדחיקה חיצונית ואונס על גבי אונס, שאין להם עסק ברוח לאומנו… על פי הדברים האלה טענת המשורר על המורים אין בה ממש. בדרך אגב אעיר, כי גם לפי דעת המשורר אין לו על מה להשען, כי בכלל אך מעט נודע לנו בדת ודין מן התקופה שהיתה עד מלחמת הרומיים, שבימיה נפלגו בית-הלל ובית-שמאי, ויש מקום לבעל-דין לומר, שרוב "הגדרים והחומרות" שאנו רואים במשנה ותלמוד ושהמשורר מתאונן עליהם עוד לו נודעו למורי אותה העת, שעליה הוא מדבר. "הורוך לעלים עין מן התבונה – מעין כל מועיל, משגב בימי קרץ" (שם). "אך לא הורוך חרשת ומחשבת" (שם). נפלא הוא לראות את המשורר דורש מאת חכמי הדת ללמד את העם חרושת ומחשבת! תלונה כזאת היתה לה מקום על ההורדוסים המושלים, ולא על החכמים המורים. אך מלבד זה שתי תשובות בדבר: א) האם לשאר עמים היו אז בתי-ספר למלאכה ואינסטיטוטים לטכנולוגיא, שהמשורר דורש כזאת מחכמי הדת בישראל? ב) וכי לא היו בעלי-מלאכות בישראל בלי השתדלות הפרושים להורות לעם חרושת ומחשבת? והלא אלכסנדר המוקדוני לקח הרבה מבני ישראל לאלכסנדריא למען יורו שם מלאכות שונות להתושבים? והלא יוסף פלאוויוס בתשובתו לאפיון (ספר שני פרק ל"ט) אומר בפירוש: שהיונים ושאר עמים משתדלים לחקות את היהודים באהבת המלאכה? "בעלית בן גוריון נועדו ובאו – שם חרב ביד הלכות קבעו אין קורין… אין פולין… אין שותין יינם"… (שם). לדעת ה' גראטץ, כפי שהוכיח אותה מן התוספתא המובאת בירושלמי, היו י"ח גזרות שנגזרו בעלית בן-גוריון אך דברים הנוגעים בהרומיים (והגזרות אין פולין ואין קורין לא היו במספרן), ואם כן איזו מטרה מדינית, ואם גם דברים כאלה אינם מובילים אל המטרה, מכל-מקום אינם מעוררים תמהון אם נביט אל זמנם. האמנם בענין זה כבר עברו דברים בין ה' פינס ובין המשורר, כמו שאומר המשורר בהערתו לשיר זה, – אבל לדאבון לב לא הראה המשורר על השנה ועל הגומרים ב"המגיד" שבם באו דברי שניהם שכבר נשכחו מזכרוני בפרטותם. כשאני לעצמי גם דעתי נוטה אחרי דעת ה"ה גראטץ ופינס משני טעמים: א) מעולם לא מצינו בחכמי המשנה והתלמוד שיקומו אלו על אלו בחרבות וברמחים בשעת מחלוקתם, כמו שמצינו בי"ח דבר, וזה לבד מוכיח שהגזרות לא היו דתיות, אלא מדיניות, ושהגוזרים היו יותר צילוטים מאשר חכמים; ב) המשנה אינה מכנה בשום מקום את הגזרות בשם "הלכות", ומתוך שאמרה כאן: "ואלו מן ההלכות שאמרו בעלית חנניה בן חזקיה בן גוריון וכו' ושמונה עשר דבר גזרו בו ביום (שבת י"ג:) נשמע, שהמשנה תודיענו שני דברים: שההלכות השנויות במשנה הקודמת (י"א.) ובתוכם גם "אין פולין ואין קורין", נאמרו (היינו נשנו כהלכות ישנות ולא שנתחדשו) בעלית בן גוריון, ומלבד זה גזרו שם גם י"ח גזרות. בדרך אגב הנני להעיד, שדברי המשורר בהערתו, שהזכות שלמד ה' פינס על בעלי י"ח גזרות לא הועילה ולא הגינה עליו מחמת הקנאים בירושלים אשר נדו אותו ואת ספרו, – אינה ראויה לאיש נקי-הדעת כהמשורר… ידמה נא המשורר שהוא ישב בקיוב או באודיסה בשנת תרמ"א בעת הפרעות וגם ביתו והונו היה למשסה להיחפים ביחד עם בתי אלפי בני-ישראל, ואחד ממצדיקי הרבים היה אומר לו על זה: "ראה, כל קריאותיך לנו בשירך "הקיצה עמי" להדמות לשכנינו, כל הכבוד שאתה הוגה לנושאי כפתורים בספרך "עולם כמנהגו" ח"ב וכל דבריך הקדים על בעלי התלמוד וכו', לא הועילו ולא הגינו עליך מחמת להקת היחפים" – מה היה המשורר עונה על טענה כזו? "לא יסדו לנעריך בית הכנסת למדם טכסיסי מלחמה וקשת, לא גדלו שרי-צבא תופשי מלחמה" (177). הנה המשורר לועג לרש. הגע בעצמך, אם היה אחד אומר לפני עשר שנים להבולגארים: שוטים שבעולם, מדוע לא תיסדו בתי-ספר למלחמה ולא תגדלו שרי-צבא, להלחם עם הטורקים, – הלא היה לצחוק בעיני שומעיו, כי דברים כאלה יכול לעשות עם חפשי ולא עם משועבד. ידוע, כי פעם אחת התקבצו לטבריה אגריפס הראשון עם עוד איזו מלכים קטנים שהיו משועבדים לרומא, בתואנה לרחוץ שם, אך מרזוס, נציב סוריא, חשד אותם במחשבת מרידה ויבא לטבריא ויבריחם כגנבים (דברי ימי היהודים לגראטץ ח"ג פי"א), והמשורר מתלונן עד שלא יסדו בתי-ספר לטכסיסי מלחמה! "האל הזועם כו' על יד לפיד אש משלך בלי צדיה " (188). על דברי המשורר "לו לערוך מלחמה בשדה הכינו, ומכונות וכלי הקרב לו הכינו" (177), שהוא סומך בזה, כדבריו בהערתו, על דברי פלאוויוס, אמר הד"ר א. עהרליך באחד מגליוני "המגיד" לשנת תרכ"ח, שהוא אינו מאמין בעדותו של הבוגד והחנף יוסיפוס ומוכיח להפך, שהיהודים היו אז מלומדי מלחמה. אך המשורר, כפי הנראה, מאמין יותר מדאי בדברי הבוגד והחונף ההוא. בהמאסף הרוסי, שהוציאה לאור החברה "מפיצי השכלה", הביא הד"ר הרכבי חרוז אחד ממשורר רומי ששר לדומאטיאנוס אחי טיטוס, ובו הוא אומר, שאחיו טיטוס רץ בסערת חמה בלפיד אש במקדש היהודים. ההוא, אך טיטוס בעצמו הבעיר בו את המקדש, למרות הבטחתו לאהובתו נצורת הלב בירוניקה, שלא ישחית את המקדש, שעל כן אנס הסופר החנף פלאוויוס את האמת לכבוד טיטוס מגינו ומשגבו, ויאמר כי הלפיד השלך בלא צדיה. בכלל על עיקר דברי השיר יש מקום לבעל-דין לומר, שלא חכמי הדת היו אשמים במפלת ישראל, אך המשכילים האסימילאטורים אוהבי הרומיים ובקיאים בספרות היונים, כיוסף פלאוויוס, יהושע בן גמלא וחבריהם. אלמלא השתדלו הבוגדים ההם, באהבתם להרומיים וליפיפותו של יפת, לסכל את מועצות אנשי המלחמה מתחלת בגליל, אז "אולי על אויבינו גברו אבותינו, וכמוה עתה לא גדלה מפלתנו". בשיר "בעלות השחר": "שרתי נחמים תוחלת ועתידות" (חלק ד' 2). נחמים ותוחלת למי? אם לעם ישראל כלו – הנה אין חזון שירים כאלה נפרץ בארבעה החלקים המונחים לפנינו. בשיר "קוצו של יוד": בחשך באת ובחשך תלכי כו' הארץ ומלואה, כל טוב ונחת לבנות עם אחר לסגלה נתנה" (5). נטיתו של המשורר לראות אך עמל ואון בעמו ואורה ושמחה אצל אחרים עורה את עיניו עד להפליא. הבאמת נתנו כל טוב הארץ וכל נחת לבנות עם אחר? המעט להן צרותיהן גם הן משכרות בעליהן, ממכות חדרי בטן אצל בני ההמון, ומפלגשים גלויות אצל העשירים? כבר ידוע, כי חיי המשפחה אצל בני-ישראל יש להם יתרון גדול על אצל עמים אחרים, ולהחליט כי גורלה של אשה עבריה בכלל גרועה מגורלה של בת עם אחר – הוא חטא כנגד המציאות. "כל כשרון לך חסרון, דעת מגרעת, קולך ערוה ושער ראשך מפלצת" כו' (שם). המשורר הביא פה הרבה מאמרי התלמוד שלא לטובת האשה, והוא הולך בזה לשיטתו, שכל תמונות חייהם של וצרותיהם אינן אלא פרי התלמוד. אך הלא יש בתלמוד גם מאמרים המרוממים את האשה, כמו: "בינה יתירה נתן הקב"ה באשה יותר מבאיש" (גדה מ"ה:), "כל שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה" (יבמות ס"ב:), איתתך נוצא נחין ותלחוש לה" ( בבא מציעא נ"ט.), "לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו" (שם) וכיוצא בזה – ואיזה כח היה להמאמרים ההם, המובאים בשיר המשורר, על המאמרים הטובים שהבאתי בזה? אך באמת התלמוד לחוד, וחיי העם במאות השנים האחרונות לחוד, ואם האשה העברית "לא תצא מחנותה אנה ואנה" וכיוצא בזה, לא התלמוד אשם בכמו אלה. הכל יודעים, כי מצב הנשים והבנות אצל הקראים ואצל ההמון בעמים אחרים גם כן לא טוב הוא, אף-על-פי שאין להם תלמוד. "להם צרי עין תרי"ג מצות מנו ולך העלובה רק שלש נתנו" (7). פה המשורר אינו אלא מבקש תואנה: וכי איננו יודע, שבכל השס"ה לאוין ובכל המצות עשה שלא הזמן גרמא, שכלם במנין התרי"ג מצות, גם נשים חייבות בהן כמו האנשים? תם אני ולא אדע, למה ידבר המשורר דברים, שהוא עצמו יודע בם שאינם אמת? "חרבן העיר אלפי שנים נזכורה ולחרבן האמה נקשיח לבנו" (18). "מאז ועד עתה ימים וארצות משם יפרידונו" (ח"א 43). אך מדוע שכח המשורר, כי כל צרות בני-ישראל הכלליות והפרטיות, שהם משונים בהן מכל עם, אינן אלא תולדות חרבן העיר. לו נשאר ישראל על אדמתו והיה חי חיי עם ככל הגויים, כי אז לא היה הלל בן עבדון בטלן וחדל-אישים, ובת-שוע לא היתה אמללה; כי אז היתה סנהדרין בישראל, אשר חבריה יודעים את החיים, ולא היה מקום לשטותו של ר' ופסי; כי אז לא היה מקום כלל לדקדוקי עניות והבלים, שלא יוכלו להולד או להקלט במוחו של עם חי; כללו של דבר: כי אז לא היו בישראל לא "רועי אפר" ולא בודי חומרות, ולא היו גם שירים כ"קוצו של יוד", "אשקא חפר מת פתאום" וכו' (24). ומה היה מקרא חסר, אם היה חפר ממת כדרך כל הארץ, ולא מאחיזת השבץ לשמועה ע"ד מסלת-הברזל, שהוא כמעט דבר שאי-אפשר, ולכל-הפחות רחוק מאד? "אמתך אני, פאבי, ותשקהו" (32). אינני יודע, עד כמה היתה האמללה עורבת את לבה לנשק לאיש שחשכה אותו מרום ממנה גבהי שמים, אך בכל אופן למה ידבר המשורר בקלונה, ושמע ר' ופסי ושמח בלבו כי התאכזר על אשה פרוצה שנשקה לאיש זר לה בלא שבע ברכות. "כי בא סנחריב ובלבל האומות" (35). במהדורא ראשונה ב"השחר " היתה פה נוסחא אחרת, אך הנוסחא הנוכחית לא ישרה בעיני. התתרים הם מאוחרים מסנחריב ואפילו מטיטוס ומאטילא, וידועים הם עד היום. "שמע פאבי ויתעבר, שניו חרק אך החריש, כי ידע כי אין מושיע" (38). פאבי, כפי הנראה, לא היה בקי בענינים כאלה. בדברים כיוצא בזה נוהגים לפנות בשאלות לרבנים אחרים, ואילו היה פאבי משתדל להביא את הדבר לפני רבנים שונים, אז אין ספק כי התירו את הגט, כי מלבד שהשלחן-ערוך עצמו (אה"ע סי' קכ"ט) לא אמר אלא שיש לכתוב (משמע לכתחלה) שם הלל מלא, וגם זה אך לפי דעת יחיד, הנה הלבוש (הובא בבה"ט שם ה"ק מ') הכשיר בדיעבד, ובשאילת יעב"ץ הורה לכתחלה לכתוב כך (פתחי תשובה פ"ק נ"ז), וכן היא גם דעת הגר"א (הובאה בשלחן המערכת). והנה השיר הזה בכלל נשגב ונעלה מאד-מאד ואין ערוך ליפיפותו ויקרתו, ורושמו שהוא עושה על הקורא מבהיל מאד. המשורר ספר לנו את תולדות בת-שוע: גדולתה וחנוכה, אשרה ושלותה, אסונה בחופתה, צרתה בעגונה, שמחתה בתשועתה, וכל הנוגע בה, והננו כלנו חפצים ברוחתה ובישועתה, מברכים את המלאך הגואל פאבי שקם לעזרתה, הנה עוד רגע וישועתה יחד עם שמחתנו באה, – אך בא האכזרי השוטה ר' ופסי הכזרי, והחריב לעינינו עולם מלא ויהפוך ששוננו לאבל ולמפח נפש! לתקן את הפרצה הזאת יעץ סופר אחד לכתוב את הגטין בלשון רוסיא, אך עצה זו נבערה מאד. הן גם בשפת רוסיא נוכל לכתוב את השם הלל צרופים כיוצא באלה: ומה נעשה אם יגזור ר' ופסי ויאמר שהגט שנכתב בו פסול הוא? שמא יוכיח לו שכנגדו מן הדקדוק, שכתיבה כזאת אינה נכונה, אך גם הכתיבה הלל מלא גם הוא כנגד הדקדוק, ואף-על-פי-כן אין לר' ופסי עסק בזה. בכלל שינוי מלשון ללשון לא יועיל מאומה, כי גם בדברים הנכתבים בשפות לועז יש דייקנין כר' ופסי, וראינו לפעמים שמי שמקבל כסף על יד הפוסט ושמו נכתב על המכתב שלא בדיוק, שאין מוסרים לו את המכתב ההוא. עוד יותר מזה היה פה מעשה לפני איזו שנים בנער אחד ששמו מריינוס, שכלה את למודו בהפרוגימנאזיום ויקבל תעודה לבוא בלשכה החמישית בגימנאזיום, אך בשנותו את מקומו, דרשו ממנו את המיטריקא שלו, ושם נכתב שמו "מאריינוס", ובכן לא נתקבל בהגימנאזיום, שמא מריינוס לחוד ומאריינוס לחוד. בסוף שיר "שומרת יבם": "הן היא לא לעולם תהי יבמה שומרת, מי ישיב השקלים העשרת" (50). אינני יודע, אם החרוזים האלה גרמו לנו שלא יהי רושם השיר חזק עלינו, או מה שקצר המשורר בתולדות טויבע שומרת היבם, ולא נתן לנו תמונות שונות מחייה, כמו שנתן לנו מחיי בת-שוע. לדעתי, היה הרושם יותר חזק, אם היה האח הקטן של יונה מאלה הילדים האמללים שנלקחו לצבא בתקופת הקונטוניסטים, ונשלחו למקומות נשכחים מני רגל איש עברי ועקבותיהם לא נודעו לבני משפחתם עוד. בזה היה המשורר נותן לנו לפחות פעם אחת איזו תמונה של צרה גדולה ונוראה, אשר העיקה על בני ישראל שנים רבות. לדאבון לב, השמיט המשורר את עצמו לגמרי מפנה זו; הנהו זועק רק חמס, מעורר רק אבל "ממקצעות התורה, מפנות העם כל מוסר הבלים ירימה, כל ראש פתנים אכזר" (ח"ד 4–3), וישכח אבל יותר גדול: את מצב ישראל בלאומים, את הקונטוניסטים ואת הנלכדים שנלקחו תעודותיהם מידיהם בזרוע והם נמסרו אחרי כן לצבא בעד בני גונביהם, כאנשים שאין להם תעודה; את תחום מושב-היהודים ואת הפוגרומים, ואת כל צרותינו וענויינו, אשר עוד ימים רבים יעברו בטרם יהפכו לנו לששון ולשמחה… בשיר "אשקא דריספק": "זרים לא עוד ירדפונו כו' ידינו לא אסורות – בברזל נפשנו. על כן לחם עני נאכל כל ימות השנה ובעבדותנו נאבד" כו' (51). השיר הזה נכתב בשנת תרכ"ז. הבצדק היה יכול המשורר אז לומר, כי ידינו לא אסורות. כאילו היתה אז זכות אחת לישראל עם כל העמים יושבי אירופא? ואף-על-פי-כן אומר המשורר "על כן לחם עני נאכל כל השנה", כאילו כל עניות בני ישראל אין לה שום סבה חיצונית, ואינה פרי ההגבלות המקיפות את צעדינו, וכל מקורה אך בזה, שהרב אוסר תבשיל שנפלה בו שעורה בפסח וכיוצא בזה… בשיר "שני יוסף בן שמעון": "… כל באי עולם ביראה ופחד לך יכרעו ברך"(73). כל באי עולם – ואפילו אינם יהודים במשמע! אין זה אלא מיטב השיר. "חדר הקהל! כו' מתי תפקחנה לעברים העינים לראות ערותך, לסגור הדלתים?" (88). ומה יועיל פקוח העינים, אם "צוררי ישראל אותו כוננו למחתה ולפח לשארית עמנו" (למעלה צד 87)? אם כל עיקרו של הקהל לא נוסד להביא סדרים בעניני ישראל, אלא להביא את המס במלואו בכל אופן שיד הקהל מגעת, ובעת שבערכאות שונות הושם משטר וסדר, שלא יוכל איש לעשות כאדם העושה בתוך שלו, לא שם איש על לב לבצור את רוח חבריו של שמגר בן ענת, – אז כמעט מוכרח הוא שבכל החפץ לעשוק דלים ולרוצץ אביונים יעשה כחפץ לבו. לחברי שמגר בן ענת גם עתה הכח לדרוש מכל מבקש מכתב-תעודה כפי העולה על רוחם. חק עבודת-הצבא הכללית שם קץ לתעתועי שמגר בן ענת, בתתם לצבא בניהם היחידים של העניים תחת הבנים הרבים של העשירים, ותועבותיו בעניני מכתבי-התעודה יכלו אם יצא חק, שכל איש יוכל לקבל מכתב-תעודה מיד הפוליציי בכל מקום שהוא, בעד מחיר קצוב, שהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, אז יפול חדר-הקהל עיני העברים לראות ערותו, אם גם, כמדומה לי, תועבות חבריו של שמגר בן ענת ידועות כבר אפילו לתינוקות; אך מי יוכל לדין עם העלוקות האלה? "מדוע מכל העמים נפלינו שהם את הגבול ידעו ידוע כו' אם תורת אמת כזאת לנו תתנו אז חיי עולם תטעו בקרבנו, אז יקום ישראל ויהי עם אלמות" (100–97). יוסף טעה בשיקול הדעת. הסבה שבעבורה נפלינו מכל העמים בעניני הדת, היא מפני שנפלינו מכל העמים בעניני החיים. כל עם יש לו חיים פנימים ילידי רוחו וקורותיו וכו', רוחו וחייו הלכו מאז מעולם שלובים ותכופים זה בזה, עניניו החמרים יחד עם חיי רוחו מונהגים על פי עצמו וברצון עצמו, עד שהוא, רוחו וחייו דבר אחד, וכל מה שמתילד בו ויש לו קיום אצלו – מתילד על פי חייו הפנימים ורוחו, ואין סתירה אצלו בעיון ובמעשה. העם, שהוא חי חיים אמתים, חיי לאום מיוחד, מתנהג על פי גדוליו וחכמיו, אשר, בשימם לפני עמם סדרים ידועים, לא יוכלו לנטות יותר מדאי אל הקצה האחד, מפני שגם הענינים הרוחנים גם הענינים החמרים, שהם מתפעלים מהם, הנם על-פי-רוב מקוריים, חפשים ומיוחדים לעם ההוא, והחכמים בעצמם, גם שלא בטובתם, הנם בני עמם, החיים ברוח לאומם ובחייו החמרים. אך לא כן אנחנו: בכל מקומות מושבותינו הננו חיים חיים כפולים: חיי ישראל וחיי העמים אשר סביבותינו. הקול (היינו הרוח) – קול יעקב, והידים (היינו המפעל) – ידי עשו. אין אנו שליטים בחיינו להתאים אותם עם רוח לאומנו, חיינו אינם חפשים ללכת בדרכם, והעיון נאנס מכפית ההר כגיגית על חיינו בכלל. גדולינו וחכמינו צריכים להיות או בעלי דו-פרצופים, המרכיבים רוח ישראל בחיי האריים בני אירופא, או אנשים הנוטים לגמרי לצד אחד: לצד ישראל שאין לו חיים, או לצד בני יפת, שאין רוחם כרוחנו, ואין חייהם כחיינו. הראשונים מחברים שני דברים שלא יתחברו, השניים הם מלאכי-השרת; כאנשים הם טובים וישרים, אך כעומדים בראש אומה או אפילו עדה חיה לא יצליחו כלל, כי מה להם ולחיים? הם נכונים לחבר אלפי ספרים מעיקים על חיי האדם, ספרים המהפכים את האדם לצל נטוי, ואינם מרגישים כלל כי לא כל מה שיעלה הפלפול או הדרוש יוכל שיהיה לו מקום בחיים, מבלי לדבר עוד על ההגיון. השלישים – המה האינטילגנטים החדשים שלנו, שאין להם חלק בישראל ונחלה בעמם. ממילא מובן, שאין אחד מכל מיני הגדולים האלה יכול לתת לנו סדרים טובים, אשר על פיהם יתנהגו חיי המון ישראל גם בעניני הדת, גם בעניני החיים. נוסף לזה, או יותר נכון: על כן, אין לנו מנהיגים ראשים, כעין סנהדרין גדולה, אשר דבריהם יהיו לנתיב לכל העם כלו. כל התקונים בדת שנעשה לא ישיגו לעולם את המטרה, כמו שלא השיג הרמב"ם את מטרתו. כל עמל המאור הגדול היה לתהו, מפני שחפץ לאחד שני דברים נפרדים בעצמותם ורחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב: את תורת ישראל בני שם עם הפילוסופיא של היונים בני יפת, או את היהדות וההיליניסמוס, שמעולם לא התאחדו ולעולם לא יתאחדו. התקונים בדתנו שהוצעו עד היום הזה צריכים להיות בהכרח לפי חיי אירופא, כי באירופא אנו חיים, ועל כן לא יוכלו לעולם להתאים עם דת ישראל ורוחו, שקבלו תכונתן ותמונתן לא על שדה אירופא. ממילא מובן, שלא על המדעים המחלטים אני מדבר, שהם כאמתיות, שוים לכל עם ועם, אבל מדבר אני על הציוויליזאציאן החיצונית ועל דרכי חיי אירופא ומנהגיה, שאין להם שום יחס עם המדעים, ואינם אלא מודה, שאנו יכולים לסלק ידינו מהם בארץ-אבותינו, בשעה שנחיה חיי לאום, בלי שום הפסד לעצמנו ולאחרים, ואפשר שנמצא עוד איזו תועלת בזה… יוסף אומר להעמיד את התורה אך על מוסדות הדעת, אך תורה כזו אינה תורת דת, כללי המדע והפילוסופיא, שאין להם שום עסק עם עניני דת ואמונה. "מה עצמת, מה גברת תשוקת הדעת בלבב נערי ישראל, זה עם תולעת! וכו' עמדו על דרכי מיר, אישישוק, וולזון וכו' עלו לכרך גדול מקום בית מדעים וכו' ומה כלך ישראל כלך בלעדיך (?) אם לא בחור עני בין העמים הנך" (102–101). הנה מצא המשורר גם איזה דבר טוב בישראל!… אך, לדאבון לב, החרוזים האלה הם כמעט היחידים במינם בכל שירי המשורר. "לפסח התיר קטניות ועדשים וכו' הכשיר חרק, מי החטם ומי רגלים" כו' (107). אינני יודע אם המשורר בתם לב יזכיר את התקונים הגדולים האלה שעשה יוסף בחלומו, או התולים עמו? לדברים כמו אלה; באופן השני יפלא מאד, מדוע יתלוצץ המשורר ביוסף ויתנהו כחוקר חפשי מבית-המדרש שבאישישוק? "התיר סבוב כפרות ושחיטתן שלשה ימים קודם שבת שבתון, שלא יהיה דוחק בבית במטבחים" (שם). ומי אסר זאת, וביחוד במנהג שבעיקרו יש עליו עוררין החושבים אותו לדבר מדרכי האמורי? וידוע, שבימי הגאונים היו מסבבין כפרות (במיני זרעים) בערב ראש-השנה, ואם כן אין ערב יום-כפור מעכב. אך עיקר התקון לא היה מביא כל תועלת. כבר נהגו לאכול ולשתות בערב יום-הכפורים ולהרבות בו באכילת בשר (חולין פ"ג.), ונהגו ג"כ שלא לאכול ביום ההוא אלא מאכלים קלים להתעכל ושאינם מחממים את הגוף (ש"ע או"ח תר"ד ס"ד), ועל כן בחר לו העם לאכול בערב יום-כפור בשר עוף תחת בשר בהמה (עי' תוס' חולין שם וכתובות ה' א' ד"ה אלא), ומפני שהרבו לשחוט ביום ההוא עופות, החליפו את הכפרות של זרעים (שנהגו הגאונים) בכפרות של עופות, ששחטו גם בלא זה, וזוהי הסבה שהכה המנהג הנבער הזה שורש גדול בחיי האומה, מבלי הבט על זה שגדולי ישראל רבים קראו אחריו תגר. ואם כן, סוף-סוף ישאר הדוחק בבית-המטבחים גם בלא הכפרות. "אהה, צור ישראל, האמנם כל זה רק חלום בטל, תעתעי לב הוזה וכו' הכי נפלנו ותקומה אין לנו?" (112). "ובאמת היוכל כו' בית דין של מומחין לא של רועי בקר לשמוע כל מה שהטיילים משיחין?" (128). פה נשמע הד קול הספור "עולם כמנהגו" ח"ב, שבו כל נושאי משרה, כל בעלי כפתורים, המיופים ביפיפותו של יפת, כלם צדיקים, כלם ישרים, וכלם פועלים טוב וישועות בארץ, עד שהספר ההוא מלא אהבה פלאטונית וכבוד גדול שלב המחבר הוגה לאנשים כאלה (שכבר העיר על זה מבקר הס' ההוא במ"ע "יעוו. ביבליותיקא"). מכתב-המסע של יוסף הגיד ברור כי זה חמש שנים לא היה בארץ-מולדתו, ככה העיד גם הדיפלום שלו מבית-המדרש הגבוה בפאדובא, ואם כן לא יכול להרוג את הנפש לפני ששה חדשים בארץ-מולדתו, שלא היה אז בה, היו בו רשמי הפנים של האחרון (צד 119), אשר כפי חנוכו ופראותו בלי ספק לא היה דומה במראהו להנתפש, שהתורה והחכמה התישו את כחו הרבה, ובית-דין של מומחין זה, תחת להעניש קשה את האיש שחתם על מכתב-המסע – בעון שתי פתילות בנר אחד, היינו על שנתן מכתב-תעודה בשם אחד לשני אנשים, הענישו איש שלא היה כלל במקום הרשע, ועוד גבו עדות מן החטאים בפשע זה, מראשי הקהל. מעשי זה יזכירני מעשה אחר בדומה לו. אמרו עליו על אחד מחבריו של שמגר בן ענת, שנקרא להפקיד שבעירו לתת מענה על שמצא הפקיד בעירו שני יוסף בן שמעון כאחד. כל אנשי העיר חשבו כי שמגר בן ענת יושם תיכף באזיקים, אך לב שמגר לא נפל בקרבו ויען להפקיד עזות לאמר: "האמנם תחשבו, אדוני, כי מצנפות צוקער צומחות בשדה? כי ליטרות טה צפות על פני המים? או אולי אתם חושבים, כי מאהבה לכם ינתנו לכם כל אלה? אני מקבל שכר משני יוסף בן שמעון, ואתם – מקבלים שכר ממני, ואם אך כחק אעשה – גם לי גם לכם לא יהיה!" הפקידים שמעו את טענתו הצודקת ויפטירוהו לשלום. האם לא מן הפקידים ההם יצא אותו "בית-הדין של מומחין", שהענישו את יוסף תחת שמגר בן ענת חברם ורעם, אשר נתן על פיהם… ועוד יאמר המשורר בשיר הסמוך: "אם זנה ישראל אל יאשם יהודה (המשורר) (132). לא אישי ואהובי המשורר! עם ישראל חייב בכל התהפוכות שאתה חושב, כמו שהסער חייב בנפילת האהל אשר להפעטישיסט. במשל "יעלת סלע והנשר": "אם לא אתם בקשתם האלהים צונו" (145). כמה גרועה תשובה זו! וכי ההורים אינם יכולים גם כן להשיב תשובה כזו? וכי כל בימים שעברו עד פקידי החולים ברוסיא, שהכריחו בימי ממשלת ניקולאי את ילדי ישראל שנמכרו לצבא להמיר דתם, עם פיוס התשיעי במעשי כהן ומורטארא, לא אמרו ממש כדברים האלה? במשל "הסוס והסיס": "יש גם בני עם אחד כו' מחלק שפתים וריב לשונות: האפרתי מבלתי יכולת אמר סבלת ויאחזו בו וישחטוהו" (160). אם וואלטהער בקש תואנה ויראה און במעשי בני-ישראל, אשר שחטו את בני אפרים "על אשר לא יכלו לדבר שבלת", הנה ראוי הדבר הזה לו. הוא, וואלטהער, כאיש משחת המדות מכף רגלו ועד קדקדו, בקש אחרי מומי אחרים לכסות את מגרעותיו, וכשונא ישראל על שיהודי צורף כסף אחד לא חפץ להיות עשוק בתאות בצעו של וואלטהער – בקש תמיד תואנה להתנפל על בני-ישראל. אך אם משוררנו יאמר כדברים האלה יפלא מאד. כל תינוק של בית-רבו יודע כי בלתי יכולת בני אפרים לדבר שבלת לא היתה הסבה למיתתם בשחיטה על ידי אחיהם בני ישראל, אך סימן טוב להכיר בו את עזי-הפנים, שנועזו לפסוע על ראשי העם כלו ביחושם ובגאותם. בני אפרים חשבו את עצמם ליורשי בכורת יוסף, שנטלה מראובן ונתנה לו, וחפצו לעמוד בשביל יחושם זה בראש העם, אם גם מאומה לא עשו לטובתו. כאשר התנפלו המדינים על בני ישראל ישבו להם בני אפרים מנגד, ואך כאשר קם גדעון ויך את המדינים באו עליו המיוחסים בטענה "ויריבו אתו בחזקה" לאמר: "מה הדבר הזה עשית לנו לבלתי קראת לנו כי הלכת להלחם במדין" (שופטים ה', א). כן עשו במלחמת יפתח עם בני עמון. בתחלה לא עשו דבר להציל את עמם, ואך כאשר הכה יפתח את בני עמון עלו המיוחסים בני אפרים להלחם בו, מדוע לא קרא אותם (שם י"ב א–ג), כאילו כל גבור, החפץ להציל את עמו מיד שודדים, צריך תחלה ליטול רשות מהם. ממילא מובן, שנחוץ היה לשים קץ לגאות הסכלים ההם, לבל יוסיפו עוד להלחם עם בני עמם על דברי הבל כאלה, בעוד שהם יושבים שקטים במכונם בשעה שהמדינים ובני עמון וכו' לוחצים את ישראל. יפתח וחילו באמת הראו להגאים האלה עד כמה גדלה חשיבות בכורת אביהם, וישלמו להם כמפעליהם. אך למען דעת מי בן אפרים ומי בן שבט אחר השתמשו במבטאם, שלא יכלו לומר "שבלת". ומה מקום מצא פה המשורר לבקש תואנות? "ויען הדרומי: רצוני לקנות סוס טוב במנה או במאתים וכו' יש אתי סיס כזה תאוה לעינים וכו' ויאמין בן הקונה ויאות ויקנהו מאתו בלי ראות ויתן כספו שתי מאות" (151). ספורים כאלה צריכים שתהיה אפשרות בנוהג שבעולם שיקרו. אך מעולם לא שמעתי שיהיו בני ליטא ובני וואהלין מדברים בינם לבין עצמם בלשון-הקדש, ולעולם לא קרה, שיקנה איש איזה חפץ מיד איש זר לו שלא ידעהו מתמול שלשום וישלם לו תיכף, בטרם יראה את החפץ ההוא ויקבל אותו. "אך הרב פסק שאין זה אלא שטות ולפיכך (?) אין המקח מקח טעות" (152). וכי מתוך שהוא שטות אין המקח מקח טעות ואין הדמים חוזרים? גם מלבד דיני אונאה ובטול מקח הנה ידוע, שאין מטלטלין נקנין בכסף אלא במשיכה, והלוקח שנתאנה נבהל בלי ספק בראותו את העוף תחת סוס, ולא משך אותו. "מה כל המחלוקות שהיו ביהודה אם לא בשביל איזה אות או נקודה וכו' בשביל מה בשנים ראשונות לפרושים וצדוקים" וכו' (153–153).3 גם זה אמת, כמו שאמת הוא שבני אפרים נשחטו אך בעבור שלא יכלו לומר "שבלת". כל איש הבקי בדברי-ימינו ואינו מבקש תואנות יודע הוא, שעיקר מחלוקת הפרושים והצדוקים לא היתה בעיקרה ע"ד התורה שבעל-פה, אך מחלוקת האריסטוקראטים והדימוקראטים (שהארכתי בזה מעט בה"ראזסוועט" שנת 1881 נומר 27 ואיני חפץ לכפול הדברים). גם מחלוקת המתנגדים והחסידים אינה בעיקרה ע"ד "כתר" "ויצמח פורקניה" אלא אם יש להתנהג על פי ההלכה והפוסקים, האומרים שהמעשה בעניני-הדת עיקר והמחשבה והכונה במשל "השעיר המשתלח": "… ולדחותו לעיני יקירי ירושלים המלוים אותו" (174). יקירי ירושלים היו מלוים את האיש העתי אך עד הסוכה הראשונה (יומא ס"ו.) ולא עד הצוק, מפני תחום שבת. במשל "אדני בזק": "יקומו נא אנשים צדיקים כו' ובין נושכינו מי הנזוקים ומי המזיקים?!" (202). אולם צדיקים יאמרו כי גם המלכים גם הכלבים מזיקים ונוזקים, ולהרחיק את ההיזק נחוץ לקרוא דרור להמלכים ללכת באשר ילכו לבקש להם מחיה. הנמשל מובן מאליו. כל עבודה שיעשו בני ישראל יושבי אירופא, יקפחו בזה בהכרח את פרנסת התושבים ההיסטוריים, כי העניות גדולה מאד בכל הארץ ואלפי ידים מן התושבים מבקשות עבודה ולא תמצאנה, על כן צריכים רוב בני-ישראל או קרוב לרובם ללכת למקום פנוי, במקום שלא יגרמו נזק לאחרים, ולהיות שם. כי כשם שלא היו כלבי אדוני-בזק אשמים בזה שקצץ אדוני-בזק את בהונות מנוצחיו וכבש אותם תחת שלחנו, כן אין תושבי ארצות אחרות אשמים בזה שהגלה טיטוס – וביחוד מלכי הנוצרים שמלכו על ארץ-ישראל וחפצו להביא את בני ישראל תחת דתם – את ישראל מעל אדמתו. יודע אם התכוון המשורר להוציא היקש הזה ממשלו זה או לא, בכל אופן יקר המשל הזה מאד. כי בהציגו את שאלת היהודים על אפניה הנכונים יצא לנו הפתרון מעצמו. יקר המשל הזה עוד מפני סבה אחרת, היינו, מפני שבכללו מראה בלתי נפרץ הוא לראות את משוררנו הנשגב מדבר על מצב ישראל בלאומים. כל התחלות קשות, ויש תקוה כי השיר הזה, בחתמו את שירי המשורר, שנכתבו עד כה, יהיה גם פתיחה לשירי המשורר העתידים להתחבר. האמנם המשורר אומר בשירו האחרון "השארת הנפש", שכתב עליו: אלה דברי המשורר האחרונים, לאמר: "כבר אחוש כי הזקנה עלי קפצת – כחי ייבש, לחי ינוס, עיני תכהינה" (207). אך לא אנשים כבירי כח לב ומלאים רוח השירה כבחיר משוררינו ייעפו, ורוחם לא יחדל מעשות פרי. השיר "אדני-בזק", שנכתב, כפי הנראה, בימי הקומיסיות שהושיב הגראף איגנאטיעוו, יעיד לנו, כי לעת זקנת המשורר נתישבה דעתו עליו ויבחר מהלך חדש לשיריו: "לבכות ענותנו". על כן נקוה כי "כל שירי גארדאן" עוד לא נחתמו, וכי עוד יוסיף המשורר להעשיר את ספרותנו בשירים רבים ונחמדים, ולארבעה ספרי שיריו, שיצאו בשנה שעברה לאור, עוד יוסיף איזו ספרים, וגדול יהיה כבוד האחרונים מן הראשונים, שבהם ישתדל להשיב באמת לב הבנים שרחקו ממנו – על אבותם, לשובב לנו לב "בנינו אשר מהם נואשנו, שעתה שבים אלינו" – בעוררו את כנורו היחיד לנו על הצרות האחרונות שלנו המשכחות את הראשונות, על המדות הטובות שהצטיינו בני ישראל בהם עד ימות "הערבים בבבל", היינו התערובות וההתבוללות, ימות האסימילאציא וההתחקות הקופית אחרי יפיפותו של יפת. "ומעל הערבים על נהרות בבל, ששם כסו פניו שמיר ושית, יוריד ויכונן את מיתרי הנבל אף יתלהו ביתד מסד הבית; יגיש שיריו מנה אחת אפים ולקח עתה את כנורו "לחלום את שיבת שבותנו", והתאחדו בו רוח ישעיה השני עם שירת ר' יהודה הלוי, ואז נקרא לו בצדק "משורר לאומי". (ימים אחדים לפני מותו, בצאת אחיו לבוא במסורת ברית התנאים) יום קיץ. השמש לוהטת וכל הבריאה כמו מתעלפת. אני יושב סגור בחדרי ונושם בכבדות. מחשבותי זוחלות ורוחשות לאט לאט, מבלי אשר אין בהן כח להגביה עוף. מסביב לי דומיה מוזרה, דומיה ריקה ונוסכת תרדמה. רק הזבובים מזמזמים, מזעזעים ועוקצים עקיצות קלות, אבל תכופות ובלתי נעימות. מעט מעט הולך מחי העיף ונתרוקן ממחשבותיו המתנדפות מחום היום. רק מחשבה עצלה אחת עדיין מטרדת את כלי-הגיוני; הזבובים עזי-הפנים האלה למה הם נבראים בעולם? למה הם פרים ורבים האומלל? הלא כל חייהם אינם אלא יום אחד! שהגבילה את ישותי וצמצמה את הויתי הפנימית בנקודה קטנה אחת, ולא חשתי אשר מסביב לי. עיני נמשכו לתומן, מבלי אשר כוננה אותן מחשבה פועלת, אחרי עדת זבובים אשר עפו אל קופת-זכוכית מלאת דבש. והיה אם הגיע אל פיהם רסיס-מתוק אחד היה אשרם מלא, וירבו לבקש אהבה ולהתעלס בה. ובשבתי לבדי בחדרי מוקף ספרים וגליונות ואין איש אתי, הייתי בעיני כבן-אלים בתוך עדת הזבובים. וממרום אנושיותי שחקתי, בזיתי להיצורים המעופפים הקטנים האלה, אשר אין להם בעולמם אושר יותר גדול מטפת דבש, מנשיקת זבובה ובעוד אשר מחשבה-עקרה כזאת התרוצצה באין-אונים בחלל מחי הריק הזדווגו הזבובים החצופים על מצחי, על חטמי, על כפות ידי בלי חופה וקדושין. המה דאגו בלי חשך להאריך את קיום מין-הזבובים, לבל יתם, חלילה, מן חדרי, שהיה בעיניהם עולם ומלואו. מתחלה עוררו הזבובים האלה בקרבי רק שחוק ולעג, ומתוך זה עלה ערכי האנושי בעיני. זמזומם של מהירי התנועה ושכורי-החיים האלה ועקיצותיהם בחוטמי לא נתנו את מחי היגע להרדם. אולם כל מה שהרביתי להתבונן על הזבובים ועלילותיהם, כן יצאתי יותר מגדרי, גדר המנוחה, שחציה שלוה שאננה וחציה בדיחות-דעת, הנוטה לשינה. ראיתי כי "זבוב עליון" אחד מתכוון לעקוץ את ראש חוטמי בלי הרף ויש לו מזה הנאה משונה. ובהיותו עליז-נצחון, בשר בכל פעם להזבובים הבינונים, לזבובי-העדר, כי עשה נקמות בחוטמו של בן-אלים, כי עוד מעט ויאבדני ויכלני ויהיה הוא המושל היחידי בכל רחבי העולם: – חדרי. והזבובים ההוללים טנפו את התמונות היפות שבחדרי. התבוננתי ואראה כי בתשוקה יתירה המה מכסים בנקודות גלליהם השחורות והמזוהמות כל יופי וכל הוד, אשר מסביב לי, ולא נקו גם את ספרי חכמי דור ודור המונחים פתוחים על שלחני. ואקוץ בחיי מפני שרצי-העוף הקטנים האלה, אשר אם קצר כשהוא לבדו, הנה די-אונים היא עדתם הגדולה לכסות בשדרה של טנופת את התמונות והספרים, – פרי אמנותם ורוח גאוניותם של בחירי המין האנושי, – אשר בחדרי. אמנם מדת חייהם קצרה: בבוקר המה נולדים ובערב המה מתים, אבל מרגע לידתם עד רגע מיתתם הם פרים ורבים, על כן דור הולך ודור בא ודור-הזבובים לעולם עומד, לעולם מטנף ולעולם עוקץ… אז החלטתי בלבי להשמיד ולכלות את כל הזבובים אשר בחדרי. ידעו נא כל היתושים החלשים האלה כי רק בגודל-סבלנותי ועצלותי נתתי להם להתעולל מעט, ללקוק דבש מעט ולעסוק הרבה בפריה ורביה. עוד המה חוגגים בדיצה וחדוה את חג חייהם, – מבלי אשר היתה להם שום הרגשה קודמת, כי נגזרה עליהם כליון ואבדן, – הנחתי על קערות אחדות גליונות-מדפסים טבולים בסם-מות. לא עברו רגעים אחדים, ורבים מהזבובים נופלים פגרים מתים לא רחוק משפת הקערות. המות השיגם ברגע אהבתם, ברגע שכרון חושיהם וטיסתם ההוללה. ויש מהם ששבים מהקערות, שהאמינו למצוא בהן עסיס-מתוק, בכנפים רפות והמה מבולבלים ומטורפים, מתרוממים ונופלים, נופלים ועוד הפעם מתרוממים זרת אחת ועוד הפעם שוקעים ונופלים נפילה אחרונה, מבלי אשר יספיק להם הרגע לכלות את זמזומי אהבתם האחרונה. וחלליהם מוטלים ערמות, ערמות על המפה הלבנה כשלג. ויש מהם אשר יעופו בקושי רב עד אחד הכתלים ושם ישארו מודבקים בלי אות כאילו תקועים המה ביתד. פגריהם כאפר-מוקשה, אשר אך תגע בהם אצבע יתפורר ויתפזר. ואחרים מהם נאחזו בקורי-עכביש וישארו תלוים לעד… עד אשר יורם המטאטא של השפחה ויעשה בהם כלה, וגם שארית דלה לא תהיה להם. וכה מתו, כה תמו בשרירות רצוני כל הזבובים אשר בחדרי, – מתו בלי צוואה, בלי אשר הספיק הרגע בידם ליתושים, בלי אשר התוודו עוונותיהם, בלי אשר קראו ב"מעבור-יבוק" ובלי אשר כלו חמת עקיצותיהם ודקירותיהם בהיד, אשר עשתה בהם שמות. החצופים הקטנים, הפוחזים והריקים, ממשפחת היתושים, הללו נכרתו מקרב חדרי ושאריתם וזכרם המה – גלליהם שהניחו על הספרים ועל הציורים אשר בחדרי. למה רגשו זבובים? למה נולדו ולמה כה התהוללו ויתנהנו בקלות-ראש? האם לא היתה להם תכלית אחרת בחייהם, כי אם לזהם את כל אשר פגשו על דרך מעופם או מהלכם? הידעו כי קרובה אחריתם וסופם למיתה עולמית? מה ספרו ומה הגידו לדור בזמזומם? האם אהבו, פרו ורבו וקימו דורות זבובים רק למען אשים להם קץ-עולם בטפות אחדות של אחד הנוזלים החריפים? אין חקר לרוח הזבובים. שאלו את פילוסופיהם וחוקריהם ויגידו לכם! היום רד; השמש הולכת ושוקעת ואשה גועת. היבוא גם יומה? יבוא! עוד אלפי רבו רבבות שנה, וגם להשמש, מלכת-היום, לא תהיה שארית, כאשר לא היתה שארית לכל אלה הזבובים אשר בחדרי. שמשות נולדות ושמשות מתות. והחכמים כבר חשבו ומנו את קצו של שמשנו המאיר לכל כוכביו, הסובבים בתקופתו, ולדרים עליהם: לזבובים בני יום אחד ולכל אותם היצורים המתאמרים בלבם כי בני אל-מות המה. בני אל-מות! חא-חא-חא! כך וכך שנה יאיר ויחיה עוד השמש, – אומר חכם זה. עוד כך וכך שנה תעמוד הארץ, – יחליט חכם אחר. ואולי יקוץ אדון-העולם, מושל הבירה, ברקודי גרמי-השמים, במרוצתם השובבה והבלתי תכליתית ובהיצורים הרוחשים עליהם, – כאשר קצתי אני במשובתם של הזבובים החצופים, – ואז יטאטא בבוקר בהיר אחד במטאטא השמד את כל שמשות-הסחבות וכוכביהם וכל אשר עליהם, והיו כלא היו. חיי-זבוב וחיי שמש, – ההבדל לא גדול. סוף אחד להמה, אם קודם או אחר מעט. ורעיון אחד לוחש על מכת-לבבי האנושה: החומר הוא נצחי, בן אל-מות הנהו; הוא רק פושט צורה ולובש צורה. אבל למה ולאיזו תכלית איפוא הנה כל החליפות, כל הפשיטות והלבישות האלה?… ואני הייתי חפץ כי גם הפרח היפה, גם קרן האור הנותנת לו צבע וגם רסיס הטל המשקה את כוסו יהיו בני אלמות, כי ישמרו לנצח את עצמיותם המיוחדה… ויהי ערב. ערב סגריר. יצאתי החוצה. פנסי החשמל מאירים את הרחובות, את הרפש שעל המרצפת, את פני העוברים העיפים השבים לביתם ואת פני הנשים היוצאות למכור את כבודן וגופן במחלצות-פאר ותכשיטים של אבני-חן, או גם של אבנים מזויפות. העוברים והשבים, בני-הבירה גם אורחים ופורחים, יעצרו בלכתם רגעים אחדים לפני המודעות הגדולות המודבקות על העמודים העשויים לזה. המודעות מבשרות, באותיות גדולות ושמנות, ואומרות כי פלוני מנהיג המפלגה העממית ידרוש היום על אדות "מדינת-העתיד". ואל בית-המשתה הגדול והמרווח "הארי-האדום", אשר בשכונת בתי-העבודה, נוהרים רבים מן הפועלים ומן המשכילים משאו של ה"דברן הגדול". האולם הגדול, יציעותיו, לשכותיו וגם מסדרונותיו מלאים אנשים ונשים, היושבים צפופים ודחוקים מסביב לשלחנות ערומים או מכוסים מפות-צבעונין. משרתים לבושי-שחורים מגישים להאורחים בזריזות וחפזון כוסות שכר ויין ומאכלים מבושלים או קרים. צעירים לימים וגם זקנים עומדים על יד כל קערות בידיהם, למען ישליך אל תוכן כל עובר מטבע לצרכי המפלגה. על-יד הפתחים עומדים ומוכרים קונטרסים, מחברות ומגלות-עפות אשר על שעריהן מתנוססים שמות המטילים אימה ופחד על אנשים שאננים. על שלחנות ארוכים העומדים בבאה שטוחות אגרות מצוירות בתמונות ראשי המפלגה החיים והמתים, ובפנות הבית מתנוססים דגלים ונסים אדומים כדם. הנואם עולה על הבמה וקולו החזק, מבטאיו הנמרצים ומחאותיו העזות לנגד סדר-העולם הקים מתפרצים בכח אדיר מחזהו הרחב ומגרונו – השופר. קהל הנאספים אוכלים ושותים לתיאבון, רק עיניהם נשואות להמנהיג המנבא להם ליום שכולו טוב, ליום אשר ישוה קטן וגדול, ליום אשר ההמון, הרוב המכריע, ישפוך את ממשלתו על פני כל המדינות והרכסים יהיו לבקעה והארז ישפל כאזוב. המזלגות, הכפות והסכינים מקשקשים, המלתעות עובדות עבודתן בחשק רב והאוזן לא תמלא משמוע את ההבטחות הנעימות. וכאשר יגביר הנואם קולו, אז יחרש צלצול המזלגים, ינוחו הסכינים ותוצגנה הכוסות. רק כפות הידים, – ידי העובדים וידי הבטלנים מתמידי האספות, – מוחאות בכח, בהתפעלות ובהתלהבות, וגם כלי-הדבור הנחרים ירעישו את הבית בקריאות של הסכמה ורצון… ועוד הפעם ישתו ויאכלו הנאספים, ועוד הפעם ישוב קלוח הדברים היוצאים דחופים מפי הנואם לזרמתם המצויה, וחוזר הדבר חלילה. וככלות הכל: הדברים מפי הנואם, המאכלים מעל הקערות, השכר והיין מהכוסות והפרוטה מכיס הפועלים, נגמרה האספה והורק בית-המשתה הגדול. הנאספים מתפזרים לכל עבד וצד עיפים ויגעים: הניבים והמשקות החריפים בלבלו את המחשבות, טמטמו את צנורי ההגיון ויסכסכו את החושים. רוב השבים אל ביתם, אל מעמדם המצוי ואל חייהם הכהים, שמחים בחלקם לעתיד. ואני שואל את נפשי: היועילו כל הקונטרסים האדומים, כל הדרשות הלוהטות, היועילו כל מוסדות-הצבור של מדינת-העתיד לבני-אדם, שמח-זבוב להם. מי יודע אם לא ימציאו בעלי המחות-הגדולים טפות סם-מות, למען כלות ואבד את זבובי-האדם ביום אחד, אותם ואת גללי מחשבותיהם אשר זהמו בהם כל צבע, כל הוד ויופי… כמעט חפצתי לגלות את מחשבותי אלה להיוצאים אתי מבית-המשתה שטעמו בדמיונם ששים מגן עדנה של מדינת-העתיד, אבל ירא יראתי שירגמו אותי באבנים. וחפץ-החיים קרא באזני: הנח לזבובי-אדם אלה! יחלמו להם קערות מלאות דבש, נשיקות-זבובה ועקיצות חוטמם של ענקים! ואני חולם דור של חושבים ומשוררים, כי המחשבה והשירה לעולם קימות. ימוטו הרים וימושו שמשות, והמחשבה האנושית ושירת היופי יבלעו את המות לנצח… רבים מחובבי-ציון נבהלו לשמועה כי באה, כי עוד הפעם נסגרו שערי יפו לפני בני-ישראל. אך לעומתם אחרים, הנתונים בכל לב להרעיון הקדוש של ישוב ארץ-ישראל, ישאלו בצדק: מדוע ראיתי המה חתים נסוגים אחור? כבר אמרו קדמונינו: אי אתה יכול לעמוד על אופיא (תמונתה) של אומה זו", ואמתת הדברים האלה יראה כל איש אשר לבו נתון לאיזה רעיון לטובת עמו. ראובן בא אל שמעון ואומר לו: תנה נא, אחי, איזו נדבה לטובת בני ביל"ו, לעזרת הקולוניסטים באדמת הקדש; ושמעון תחת נדבה שואל אותו שאלה: היש רשיון לתת כסף? לוי בא אל יהודה ואומר לו: תנה נא, אחי, איזה סכום לטובת ישוב ארץ-ישראל; ויהודה משיב לו כמנצח: הלא ממשלת תוגרמה אסרה לבני-ישראל להתישב באדמת השומע הצדדי, שאינו יודע מאומה מחיי היהודים וקורותיהם, יחשוב בלי ספק, שאומה זו אמונה עלי תולע, ומשולה לבן-יחיד אצל הורים עשירים, שמעולם לא פגע מעצורים על דרכו ואינו יודע להלחם עם מונעים ומכשולים מבית ומחוץ. אבל מה יאמר על שאלות כאלה אותו היהודי, היודע כי דרך עמו זה כאלפים שנה מלאה סרבים וסלונים, וכי היהודי המלומד בנסים הקשה אל כל המעצורים וישלם? מה יאמר על שאלות כאלה אותו היהודי היודע את שמעון ויהודה הנ"ל שאין דרכם לשאול שאלות כאלה על גורלות לייפציג וברוינשווייג וכו', ושהם עצמם יושבים באותן ערי רוסיה, שאסור לבני-ישראל להתישב בהן?… "השד אינו נורא כל כך, כמו שמתארים אותו", והגזרה האוסרת לבני-ישראל להתישב בארץ-ישראל איננה יכולה להיות קשה כל כך כמו שמדמים כל מוגי הלב. אם אלפי פעמים יצעקו באזנינו, כי נפלה אימת מפגיע על ארי, היינו, כי שרי תוגרמה מפחדים פן יבואו היהודים לעתיד לבוא בטענת זכות אבות על ארץ-ישראל, - הנה אין כל בן דעת יכול להאמין לדברים כאלה. כלל גדול הוא בהלכות הפוליטיקה: "כל טענה שאין עמה יד חזקה אינה טענה", ובכן אם יטענו היהודים לעתיד לבוא טענת זכות אבות ואם לא יטענו – אחת היא להם ולתוגרמה, כי לדברים בעלמא לא ישים איש לב, ובכן הפחד אשר בלב שרי הוא, לא שמא יבואו בטענה, אך שמא יבואו היהודים עליהם ביד חזקה. אם גם לפי המקובל שרי ממשלת תוגרמה נופלים בחכמתם משרי ממשלות אירופה, הנה לא יכחיש איש, שגם שרי ממשלת תוגרמה אינם לא שפנים ולא תעלולים, אך עיניהם בראשיהם ויודעים את אשר לפניהם. לפיכך יודעים הם בלא ספק, שאם גם במשך מאה שנה יצלח להושיב בארץ-ישראל כשלשה מיליון נפש מבני-ישראל (דבר שעודנו מוטל בספק גדול), הנה גם אז לא יעלה על דעת היהודים גם בחלום להרים יד בממשלת תוגרמה. לא אדבר מזה, שגם בעוד מאה שנה יהיו בלי ספק שני חלקים יהודים בארץ-ישראל, שיאמינו בכל לב כי בטרם התגלות המשיח אסור ואי-אפשר יהיה לנסות איזה דבר להקמת מלכות ישראל, וכי השבועה שהשביע (כתובות קי"ב), לא תופר אלא על-ידי בעצמו, בעת שיעלה רצון מלפניו לשלוח את משיחו לישראל, - כי דברים כאלה אפשר שאינם ידועים לשרי תוגרמה,שלא למדו את ספרי ישראל, אך ידוע לשרי תוגרמה, כי העם הזה שנתנסה בימי עניו ומרודו באלפי נסיונות ידע היטב, כי עם כשלשת מיליון ואפילו כפלים כמוהו, הרי הוא כקליפת השום בפני עם גדול כעם התורקים ובני אמונתם המחמדים יושבי ארצם; ואם רוסיה, שיש לה כמאה מיליון תושבים, אבדה כח גדול עד שנצחה את תוגרמה, הנה היהודים עם לא עז בכל ענין לא יעיזו אפילו להרים אצבע על תוגרמה. נשאר הפחד אך בשני פנים: א) שמא יאמרו היהודים לקנות את ארץ אבותם וחופשם מיד ממשלת תוגרמה בכסף מלא, בשלום ובלי פגע רע; ב) שמא יהיה איזה עם מעמי אירופה לעזר להיהודים בשעה שירימו יד, כמו שהיו עוזרים לעמי הבאלקאנים. אך גם זה פחד הבל הוא. אם יבואו ימים שתאבה ממשלת תוגרמה למכור את ארץ-ישראל להיהודים, אין לה לפחד מזה כל עיקר, כי אין אדם מפחד, שמא ירצה בעצמו. עמים אחרים לא יהיו לעזר להיהודים לעולם, כי עמי אירופה, שאינם בני שם ולא בעלי תורת משה, אינם חושבים עצמם אחים להיהודים לא לפי קרבת משפחה ולא לפי קרבת אלהים, ועוד לא היה מופת בהיסטוריה שיכנס איזה עם בעובי הקורה לטובת היהודים. שמא יאמר בעל-דין, שיוכל להיות שאיזה עם לתועלתו ילחם עם תוגרמה ויבחר לו את שאלת היהודים לפתחון-פה ולאמתלא, - אך באופן זה לא תועיל לתוגרמה שום גזרה כנגד היהודים, כי פתחון-פה ואמתלא אפשר למצוא תמיד בכל פנות שאתה פונה, ואם יבקשו אותם ימצאום תמיד גם בלא שאלת היהודים. ידועים בלא ספק לשרי תוגרמה, ואם באמת הם מתחפשים עצמם כמפחדים שמא יבואו היהודים לעתיד לבוא בטענת זכות אבות על ארץ-ישראל, אין זה אלא אמתלא מצדם. אפשר, שהשולטן בעצמו אינו יודע מכל חששותיהם של השרים וגזרותיהם, ושאין להגזרות ההן אלא סבה זמנית, אשר בסורה, אם בהשתדלות ואם שלא בהשתדלות, תסור גם הגזרה. אך גם אם בפקודת השולטן היתה כל זאת, הנה צריך עוד להבדיל בין חק ובין גזרה. האיסור לבני-ישראל להתישב באדמת הקדש איננו מענין החקים, אך מענין הגזרות. אך ההבדל גדול מאד בין שני אלה: החק מתקיים ברוחו לאורך ימים, "וגזרתא עבידא דבטלה", מפני שהראשון יסודו בחיי העם, והשנית – בחששא רחוקה, אשר אך רוח תעבור עליה ותטהרה, והחשש לא יתמיד. מופתים לזה רבים מאד בהיסטוריה: החקים משנים תמיד תארם ואינם משנים את תכונתם הפנימית, והגזרות כחציר תחלופנה, ורחוק לראות גזרה שהאריכה ימים אפילו כימי דור אחד. אם אין אתנו יודע מראש את כח הגזרה להתישב בארץ-ישראל וסבתה, אם אין אנו יודעים עד כמה תתקים עתה, ועד כמה תעמוד לאורך ימים, הנה יכולים אנחנו לדעת ברור, כי סוף-סוף בעוד איזה זמן תבטל ככל גזרה. אך האם עבודת "חובבי-ציון" היא אך לשעתה? האם לא רוח אהבת עמנו יחיינו להשתדל למצוא לו חיים היסטוריים על ארצו ככל עמים? הן עבודתנו היא עבודה שהיא למעלה מן הזמן, עבודה היסטורית, שאינה מצומצמת בשעות, בחדשים ובשנים… אם גם יהיה לנו רשיון מכל צד הנה מסופקים אנחנו אם יצלח בידנו להושיב אפילו מאה אלף משפחות במשך שלשים שנה, ואף-על-פי-כן לא תרפינה ידינו, אם גם יודעים אנו, כי בזה עוד לא יושע ישראל. הוא אשר דברתי, עבודתנו – עבודה היסטורית. מאושרים היינו אם היו אבותינו לפני מאה ומאתים שנה מתחילים אותה… אך אם הם לא השכילו לזה מפני סבות שונות, אל נא נהיה כאבותינו! הבה נניח את היסוד לבנין בית ישראל, אשר עשר או עשרים שנה בקורות ימיו הם כאשמורה בלילה, והיו בנינו יותר מאושרים ממנו והשלימו הם את הבנין, אשר בכל אופן לא נשלימהו אנחנו. הבאמת דמינו בראשית עבודתנו, כי כל ממשלות אירופה ובתוכן גם תוגרמה תאמרנה אלינו: "בואו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם?" הבאמת חשבנו כי לא נפגע כל מעצור על הדרך הזה? או באמת הננו כבנים יחידים מעונגים, שאינם מוכשרים אלא לקרוא קינות? כמה מעצורים הננו פוגעים על כל צעד וצעד בחיינו, ואף-על-פי-כן אין אנו נסוגים אחור מפניהם, אבל נלחמים בהם עד שידנו מגעת. למה רפו ידינו בטרם עשינו מאומה? למה נבהל ממקרי-יום, בשעה שעבודתנו בעיקרה אינה אלא לימים הבאים? אין אנו בני-חורין להבטל מעבודתנו! עלינו להתחזק על כל המקרים העוברים וללכת רומם על הדרך אשר תביא תשועת עולם לעמנו. עלינו להשיג רשיון לעבוד עבודתנו בגלוי, ואז נוכל בקרוב לסול לנו דרך גם למחוז חפצנו. הלא כל הימים אשר יהיו חובבי-ציון כעדר נפוץ וכצאן בלי רועה לא תעשינה ידיהם תושיה גם פה, גם שם… האמנם, כפי הנשמע, קראו נכבדי עמנו לרב מפורסם אחד זה לא כביר להועץ על-דבר הרשיון; אך מסבה בלתי מובנה קראו לעצה גם למלומדים, לעשירים המאמינים בהם ולסופרים המכבדים את העשירים ההם מפני סבה מובנת… ואלה, הנודעים עוד מראשית התנועה הלאומית לשונאי ציון גמורים, - התנגדו גם עתה לדבר, העצה בטלה, והרב שב לביתו… אך מי חכם ויפתור לי: למה קראו הנכבדים את המתנגדים? זכורני, כי בשנת תרמ"ב, בהיות פה ה' ראזענפעלד (שהיה מו"ל ה"ראזסוועט"), נקהלו שמונה מנכבדי העיר להועץ על-דבר הרעיון הלאומי, וביניהם היו רופאים, יוריסטים וסופרים. נענה אחד הרופאים ואמר, כי להעדה הקטנה הזאת, שנקהלה בלילה ההוא, אין רשות לפתור שאלה גדולה כשאלת האמיגראציה, ועל כן נחוץ להוסיף עוד בעלי-עצות. אז אמרתי להרופא ההוא, כי אם חפץ הוא לפתור את שאלת האמיגראציה ביסודה אז לא יספיקו לו כל היהודים היושבים באודיסה,כי לא להם המשפט לפתור שאלה הנוגעת לכל ישראל, ולתכלית זו עליו לקבץ יחדיו את כל שלשת המיליון יהודים היושבים ברוסיה ולהחליט משפט על-פי רוב דעות. אך באמת אין איש מאתנו חפץ לכפות הר כגיגית על חברו ולפתור את השאלה בעיקרה, אך אנחנו, בני בעלי-שיטה ידועה בפתרון שאלת היהודים, חפצים לבקש רשיון וליסד חברה לטובת ישוב ארץ-ישראל, וכל מי שירצה יהיה חבר להחברה הזאת. אם כן שאלתי במקומה עומדת: למה קראו הנכבדים את המתנגדים? וכי אם היו המתנגדים ההם מסכימים להם על-פי איזה מקרה יוצא מן הכלל לא היו מתנגדים עוד לישוב ארץ-ישראל בתוכנו? הן רבו בני אסימילאטורים נתעבים, קמצנים וחנפים שיתנגדו תמיד לכל דבר לאומי, וכאלה יהיו תמיד, ומי יברא להם לב חדש ורוח נכון? ישתדלו "חובבי-ציון" להשיג הרשיון, וכל מי שלא יסכים עמהם לא ישתתף בכספו לזה, ותו לא מידי. האם ראשי חברת "מרבי השכלה בישראל" קראו את הרבנים וכל מתנגדי ההשכלה להתיעץ עמם בשעה שהחליטו לבקש רשיון הממשלה על חברתם? על כיוצא בזה נאמר: "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל". דברי הנני להעיר על דברי סופר ה"וואסחאד" השבועי בגליון בצרפת על דבר מצב איזו קולוניות באמריקה, שלדברי האליאנס טוב הוא מאד, ובהעריכו את הדברים האלה עם חשבון אחר של אותה האליאנס על מצב הקולוניות בארץ-ישראל, הוא נותן יתרון גמור בכל ענין להקולוניות שבאמריקה על הקולוניות הסופר ההוא בכלל אינו מדקדק להוציא משפטיו בהגיון. בגליונות הקודמים הוא מערב את מקבלי החלוקה בא"י עם הקולוניסטים, והוא מביא ראיה מזה שהפידלירים (רוכלים המחזירים על הפתחים) באמריקה הצליחו לשלוח כסף לשאריהם ברוסיה, מה שלא הצליח ביד הקולוניסטים בא"י, – כי טובה מא"י, כאילו חפץ הוא שיתעסקו האמיגראנטים בפידלריי ולא בעבודת-האדמה. גם משפטו בגליון האחרון אינו צודק. בכלל יש להטיל ספק בחשבונות האליאנס (עיין "יסוד המעלה" לבריל צד 141–149), שמראשית התנועה הלאומית היא מתנגדת לה בכל כחה, מסבה מובנת; יען יהודי צרפת בכלל, כצרפתים שומרי דת משה, הנם נוטים אחרי האסימילאציה, והעשירים שבהם, כעשירי ישראל בכל דור ובכל מקום על-פי-רוב, מתנגדים לכל דבר לאומי. לפי דברי המדרש לא רצו גם עשירי ישראל לצאת מכור הברזל ההוא; בבבל נשארו שם בימי זרובבל; עשירי ישראל בימי אנטיוכוס הרשע נתנו יד לצורר עמם ההוא למחות שם ישראל; עשירי ירושלים בימי המלחמה האחרונה עשו חונף להרומיים עד מקום שהיתה ידם מגעת; עשירי היהודים בשפניה קבלו עליהם את דת מציקיהם והתערבו באויבי עמם… אך מלבד כל אלה נראה מי הם המאושרים באמריקה והאומללים בארץ-ישראל. גולי אמריקה נסעו על חשבון קומיטטים שונים ממקום למקום עד בואם לניו-יורק, שם נתקבלו על חשבון קומיטט אחר נתקבלו מאת קומיטטים אחרים באירופה ונשארו שם להקל מאבותיהם, אדמה קבלו מאת ממשלת אמריקה, ומכשירי עבודת האדמה נתנו להם נדיבים שונים; כללו של דבר: מאומה לא היה להם משלהם והכל קבלו בנדבה. הקולוניסטים בארץ-ישראל נסעו על חשבון עצמם הם ובניהם וכל ביתם, אכלו חלק רב מכספם בטרם קנו איזה קרקע, שלמו אלפים פראנקים בעד הקרקע, בעד מכשירי עבודת האדמה, ויתר כספם אכלו עד עת הקציר הראשון. ממילא מובן, שאם נעריך מצב אביונים, שקבלו הכל בחנם, למצב אנשים שאבדו כספם, שרכשו להם בזעת אפם – ייטב מצב הראשונים. אבל היוכל ענין כזה לדבר הקולוניזציה עצמה? בשעה שהלאומים מדברים על ישוב ארץ-ישראל הם אומרים, שבני-ישראל צריכים להעמיד את ישוב ארץ-ישראל על בסיס-חזק, ואם יתכונן הבסיס הזה אז ייטב להעניים וכל-שכן להעשירים. סוף-כל-סוף עלינו לזכור בכל רגע, כי ישוב ארץ-ישראל נוגע לישראל כלו, וקולוניות באמריקה לא יביאו טוב רק לבעליהן, וגם זה לא בכל מקום ולא בכל זמן… על מות מלכנו החסיד אלכסנדר השני. תנצב"ה הוא רחום האזין קול דלים, קול רשים, רבים הם אשר שמו אל לבם לחקור את דברי התלמוד ושיטת החכמים מיסדיו – גם מזמן התקופה החדשה, אשר באה לספרות שפת עבר ותשנה פניה – מזמן מענדעלסאהן. רבים הם המבארים ענינים רבים בהתלמוד, ודבריהם נקראים לנו מעל ספריהם, או מפי מכה"ע לבני ישראל, וביחוד "הלבנון והמגיד". אך האם היו דבריהם להועיל? אם היה לאל יד חקירותיהם, ביאוריהם, דרשותיהם ופלפוליהם, להיטיב חיי עמנו הרוחנים והחומרים, אשר אך הדבר הזה הוא מטרת כל מאמר, אשר יהיה בספרות עם ועם? לדאבון לבנו הננו רואים, כי אך מתי מספר, ובראשם לעווינזאהן, בספריו "בית יהודה, זרבבל", הועילו לחיי עמנו בחקירותיהם בהתלמוד, ובשיחותיהם החדשות אשר גלו בו; – ויתרם – הוסיפו רק פלפולים וחקירות הבל, על פלפולי קודמיהם וחקירותיהם, אשר היו לנו כבר לזרא, – מבלי כל מטרה וכל תועלת. סבת הדבר הזה, לדעתי, היא: כי לא מצאו, או לא חפצו למצוא, את השיטה האמתית בתלמוד, ולא על פיה עבדו פעולתם. התלמוד, ככל דבר בתבל, הוא יליד הזמן והחיים בתולדה מוכרחת; לא מן השמים הורד אלינו, אך חיי הארץ הולידוהו; והם, רוב החוקרים בתלמוד, לא מנקודת הראות הזאת יביטו עליו… אך גם לפי שיטתם משגה אתם, כי לו גם כדבריהם יהי, שהתלמוד כלו נראה למשה בסיני, וכי הוא טמון בסתר מקראות התורה, ויסודו גם בקבלה עתיקה ובכן, משמים מוצאו – בכל זאת שכחו, כי גם התורה גם התלמוד, לא למלאכי השרת נתנו, רק לבני אדם החיים על הארץ, ואם לא מצד הנותן – הלא מצד המקבלים נחוץ לנו לבררן מדרכי החיים ומסבותיהם. חיי עמנו דבוקים ואחוזים בקשר אמיץ מאד – בהתלמוד, בקשר, אשר זה כאלפים שנה נתחזק יותר ויותר; – אם נרצה להניע תנועה חזקה את חיי עמנו ולרוממם משפלותם, לא נוכל כי אם בתתנו לפניהם, ברור ומפורש, את השיטה האמתית, שעליה נבנה כל התלמוד, שיטה, אשר תשנה הבנת העם בהתלמוד, ועמה – גם חייהם! אם כן, כל אלה, אשר לא ישימו אל לבם להראות ברור, כי התלמוד הוא יליד החיים, ובדמיונם ירימו אותו לשמים, ובחיים לא יגעו, – לא יוכלו להביא כל תועלת לעם בחקירותיהם. הבנת היהודים הבלתי מיושרה, בהתלמוד, מביאה אותם לכל רע: לאמונת הבל, לשנאת כל טוב ומועיל, אשר ברוח השכלה יסודתו, לקשי ערפם, לחייהם השפלים והמרודים, ולכל פרטי מצבם המשחת, – למרות רצון ראשי יוסדי התלמוד, אשר היו חכמי לב, אוהבי עמם, יודעי העתים ויודעי חיים; אשר חפצו להצליח את עמם, לחבר את הדת והחיים, למען ילכו שלובי זרוע, ואז ילכו בצעדי און למעלה למשכיל, ולא יכשלו, – לא להביא שואה על עמם, להכשילם על דרכם, כאשר כשלנו כיום הזה! דעת לנבון נקל, כי כל איש, אשר בדברי חקירתו על התלמוד, לא נמצא מחאה גלויה כנגד כל הדברים הרעים והמשחיתים, אשר באו לנו מהבנתנו הכוזבה בהתלמוד, – אות הוא, כי לא הלך לאור נוסד התלמוד, אשר מנגה נגדה ינוס כל חשך! אין חפצי עתה לדבר מהמון המאמרים התלמודיים, אשר באו ואשר יבואו אי"ה במ"ע "הלבנון והמגיד"; כי מלבד, שרוב המאמרים ההם בעצמם (הערות החכם ר' מסובאלק יוצאות מן הכלל הזה) אינם שוים לדבר עליהם, – מלבד זה לא נועיל מאומה. המפלפלים ההם אין מחשבתם להועיל לחיי העם, להביא דעות חדשות וישרות בלב בני עמם, וכל חפצם – אך בהתגלות לבם, להיות סופרים, להתפאר לפני הוריהם, או רעיהם ולראות את שמם נדפס, וכאלה. אין חפצי עתה לדבר רק על הספר החדש "אור בקר", להרב החכם ה' פלונגיאן, אשר יצא זה לא כביר לאור; אשר אם אמנם גלה בו מחברו החכם שיטות חדשות בתלמוד, לא על מאמרים בודדים, אשר לא נוכל לכנות את החקירות שעליהם גם בשם הכולל "חקירות קדמוניות" – רק בענינים נכבדים בתלמוד, ענינים, שהמה מפתחות כמעט לרוב התלמוד; בכל זאת, יסלח לנו המחבר החכם, אם נאמר, כי גם הוא לא הביא תועלת בו לחיינו, אשר זה האות, לדעתי, כי לא חקרו בשיטתו האמתית. שיטת הרב המחבר הזה, נודעה גם בספריו הקודמים, והיא: כי כל הדרשות, או רובן, אשר דרשו חז"ל בדברי התורה, לא אסמכתות הן, רק דרשות גמורות ובאורים נאמנים, ובדרכו זה הוא מחבר את התורה שבכתב והתורה שבע"פ, לאחדים. בדרך זה הלכו גם הגאון רי"ץ מעקלענבורג בספרו "הכתב והקבלה" והגאון רמ"ל מלבי"ם בספרו "התורה והמצוה", אשר היה ד' בעזרו למצוא רמ"ח כללים בשמוש הלשון, כמנין איבריו של אדם ומספר מצות עשה; ושס"ה כללים בהגבלת השמות, כמנין גידיו של אדם ומצות לא תעשה; העולים יחד למספר הנקדש והנערץ – תרי"ג, ועל פיהן הראה לדעת, כי חז"ל לא הוסיפו מאומה בדרשותיהם, רק מצאו מחשבת נותן התורה גלויה בדבריו. המה לא חדשו מאומה, וכל דבריהם כבר נאמרו למשה בסיני ונכתבו בספר התורה הגלויה למבין. השיטה הזאת מצאה חן בעיני הרב פלונגיאן, ובה הלך גם בספרו החדש "אור בקר", פיה באר שלשה ענינים נכבדים בתלמוד, שנים בהלכות: "מקרא ומסורת", "קרי ביה…" הנוגעים בדינים רבים, ואחד – באגדות: "אל תקרי… אלא…" בעיני לא ישרה השיטה הזאת בכלל, והסעיפים, הבאים ממנה בס' "אור בקר" בפרט. לדעתי, הדין והצדק עם לעווינזאהן וסיעתו, שהתלמוד כלו, מלבד הלכות מספר, רצוני: אופן מעשי המצות, כעשית ציצית וכדומה, ובאורים אחרים בדברי התורה – הוא יליד החיים והזמן, וכל הדרשות אינן רק אסמכתות. לא אחליט ברור, שכך היתה באמת דעת לעווינזאהן, כפי אשר בטאתי אותה בדברי אלה, מאשר לעווינזאהן כסה רבות פעמים אפל על דבריו, – אך זאת היא דעתי ושיטתי, הבנויה על דעת לעווינזאהן ושיטתו. עוד הפעם אומר, כי כלהדרשות אינן רק אסמכתות; חכמי המשנה והתלמוד עשו מדברי התורה מעילים ולבושים לדיניהם, אשר הזמן הולידם, אם יהיו הבגדים האלה כמדתם – מפני סבות אשר אזכירן עוד להלאה. וכבר בררתי זאת, במאמרי "ארחות התלמוד" וביתר דברי במאמרי "נוספות" למאמר זה, ב"המליץ" שנה שמינית ושנה תשיעית. ומאשר שיטת הרב המחבר ס' "אור בקר" סותרת את שיטתי במאמרי הנזכרים, ועמה – גם את מטרתם, היא: עשות התקונים בדת לפי צורך החיים, המקום והזמן, כי המחבר הזה בשיטתו סוגר בעדנו את דרך הרעפארם, כנודע לכל מבין, – הנני נלחץ להכנס בקהל המבקרים, למרות חפצי, ולסתור את שיטתו ועמה גם סעיפיה. לפי השיטה, שכל הדרשות באורים נאמנים הם, הלא יש מקום לשאול: א) אם כן אפוא, נבאר גם אנחנו את דברי התורה, בפנים אחרים ממה שבארום חכמי התלמוד? יען גם אתנו ישנם יודעי שפת עבר וחקי הלשון, ומי לידנו יתקע, שהבאורים אשר נחדש אנחנו, לא טובים הם מבאוריהם? ומדוע לא ראינו מיום שנחתם התלמוד, שיחדש איש דבר, אף אם לא יסתור דברי התלמוד – מדברי הכתובים? ועוד יותר, הנה מצאנו פעמים רבות, שדחו דברי האמוראים, בעבור היותם מתנגדים לדרשת אחד התנאים, – ומדוע מחו ביד האמוראים מלדרוש המקרא בפנים אחרות? ב) פעמים רבות הוכיחו חז"ל דרשותיהם, מאשר נאמר הכתוב בדברים שיש להם סגנון נאה, לפי צחות הלשון, ולא נאמר בסגנון אשר אין לו כל שחר; למשל: "לכתוב רחמנא "המצא המצא" או "תמצא תמצא" (ב"ק ס"ה), "לכתוב "זקני העדה ידיהם על ראש הפר" (סנהדרין י"ג). הבדרך כזה תתבאר התורה? ג) לפי דעת הרב המחבר החדשה בבאור מלות "מקרא ומסרת" וענינן, שהאומר "יש אם למסורת" תהי דעתו, לדרוש את המקרא כפי המשך הכתובים לפניהם ולאחריהם, ולהביט על מאסורת המאמרים בענין זה; והאומר "יש אם למקרא" דעתו, להביט על המקרא הנדרש כאשר הוא נצב לפנינו, בדד ונפרד מן הכתובים הבאים לפניו, ורק לפי הוראתו יתפרש ויבואר (אור בקר צד 5, 6). לא נדע מה היה להאומר "יש אם למקרא"? איך לא נתבונן על המשך הכתובים בפרשה אחת? איה השכל, הגוזר להביט על דברים, שהם חלק אחד ממאמר גדול, כאילו היו בעצמם ולבדם מטרת האומר; מי גזר כן, האם ההגיון, או השכל הישר? גם איך יתקיים הכלל הזה עם המדה מי"ג מדות, שאין חולק עליה – "דבר הלמד מענינו"? ד) הדחוקים הרבים הנראים לעיני כל, בבארו רוב המחלוקות של "מקרא ומסורת" ואשר נדחק לפרש הכרח הדרשות הנשענות על "קרי ביה, אל תקרי" – יעידו למדי על חולשת דבריו. הנה גליתי דעתי, מדוע לא ישרה בעיני שיטת הרב המחבר; ועתה אבוא לבאר הענינים, אשר בעבורם כתב ספרו, – לפי שיטתי. לא אשוב לברר שיטת התלמוד בכלל, והדרשות – בפרט, כי לא פה המקום לאלה; ואבאר רק את שלשת הענינים האלה: "מקרא ומסורת, קרי ביה, אל תקרי", ואקדים איזה כללים אמתים לדעתי. א) דינים רבים נתחדשו לישראל, אחרי אשר החליפו מצבם, אשר נצבו עליו בעת מתן התורה ואחריו, בהיותם עובדי אדמה ורועי מקנה, – להיות סוחרים, חיים חיי מדינה, ומפוזרים במקומות רבים. יש בדינים אלה דינים דתיים, למשל: התורה צותה שלא לעשות מלאכה בשבת, להיות העם ההוא עובדי עבודת מלאכה בשדה; – בימי ירמיהו, ואחריו בימי נחמיה, כאשר עסקו גם במסחר, נאסרו בהוצאת משא ובמקח וממכר, שאין בענינם מלאכה. על מה? יען כי עלינו להביט על רוח התורה, לא על חמרה, להתבונן, כי התורה, באסרה עלינו את המלאכה, חפצה כי נשב במנוחה ביום השבת, ולא אך לשבות ממלאכת האדמה; ובהיות העם סוחרים, עליהם לשבות ממסחרם ביום השבת, כאשר ישבתו האכרים ממלאכתם בשדה. ויש בדינים אלה דברים מדיניים, הנעשים בהסכם ראשי העם, או בני המדינה לטובת הכלל ולתיקון המדינה; למשל: קידושין בכסף ובשטר, עניני שליחות, שהאחד יוכל – על ידי רעהו; פרטי עניני עבד ואמה ומכירתם וכאלה, אשר אין להם כל רמז בתורה, ואינם נחשבים, כפי האמת, כענינים דתיים באמת, וקדושת הדת לא תחופף עליהם. דינים אלה נקראים אצלנו בשם "הלכות מדינה". ב) חכמי התלמוד חתרו בכל עז למצוא עזר להלכות מדינה ולתקנותיהם בדברי התורה; למען יקבלום העם, למען יזהרו בם. ראשי מיסדי התלמוד, היו באמת הרעפארם לעיני העם, כי עתה היה כל איש ואיש רעפארמאטאר בביתו, כפי שגיונו ושגעונו, ואין קץ להרעה, אשר באה אז להדת בגלל הדבר הזה, על כן הליטו את תקוניהם תמיד במעילי המקרא, והיהודי החי בשמי שמים, והאוהב לעשות אך רצון קונו, קבלם באהבה, ובזה השלימו חפצם בלי עמל לטובת העם, להדת ולהיהדות. בוא וראה, קורא יקר! עד כמה הצליחו להסתיר הרעפארעם אשר עשו, עד שנסתר אולי מהאמוראים האחרונים, ולא נודע ממנו מאומה, מזמן חתימת התלמוד, עד שנתגלה במאה הזאת לחכמי לב מעטים, והמון הלומדים עוד לא ידעוהו גם עתה. ג) שונות היו האסמכתות, אשר דרשו חז"ל לפי זמניהן. בזמן הסופרים הראשונים, בהיות מקרא מרובה והלכות מעטות, לא היתה הדרשה רחוקה מן הפשט וההגיון; ברבות הימים וברבות האסמכתות, חפשו מדות לדרוש בהן את התורה, למצוא בעזרתן מקור לדיניהם, ויהיו בימי הלל הזקן שבע מדות, בימי ר' ישמעאל – י"ג מדות; ר' עקיבא הוסיף לדרוש ווי"ן, ואחרים דרשו גם סמוכין, היקש וכדומה; ממין זה תהיינה גם המדות, או האסמכתות, אשר חדשו האמוראים למצוא סמך לדרשות רבות, כמו: גורעין ומוסיפין ודורשין; לאלה תחשבנה, לדעתי, גם המדות "מקרא ומסרת" "קרי ביה", אשר נתחדשו בפי האמוראים, למצוא בזה מקור למחלוקות התנאים הישנות. כל איש יבין, כי ענין השליחות לקדש אשה, לשחוט קרבן, לתרום תרומה, הוא ענין מדיני, כי מה יעשה האיש בהיות ארוסתו רחוקה ממנו? ומדוע לא יעשה שליח לדבר הזה, אשר הוא אך אמצעי ולא התכלית? ובכל זאת חז"ל מצאו לזה רמז מן התורה, וירבו אסמכתות על כל פרטי השליחות (קידושין מ"א), וכאלה רבות בתלמוד. בכלם לא הביטו אם יש מקום לדרשתם במקרא על פי דרכי ההגיון וסגנון השפה, אם לא? ד) אין להביא כל ראיה לבנות, או לסתור, מדברי הפלפול, שלא נאמר רק להגיע אל האמת ואל התכלית וכפי דעת התלמידים, טרם נודע להם האמת. וכבר הבאתי מופתים על אמתת דבר זה, במאמרי "ארחות התלמוד", ו"נוספות" למאמר זה. ה) הדרשות, בעניני אגדה, היו בידם כחומר ביד היוצר, להטות בהן את לב ההמון לטובה; ואין לאגדה כל קיום, כי לא נאמרה רק לשעתה ולמטרתה; וזה ברור. ו) אין דבר טוב בתבל, אשר לא יבוא לרגליו גם רע, מעט או הרבה; אין כתה בעולם, אשר אם גם שתה מוסדותיה על דברים נאמנים, וחפצה היה להיטיב – אשר לא יתערב בכל הטובות אשר תביא לעם, או למין האנושי, גם מעט נזק או הרבה. ברוב הימים, ירבו אנשי הכת, וברבות האנשים, תרב אהבת הכבוד, הנצחון וכדומה. רבות תפעל המריבה המצויה בין שתי כתות, ועוד יותר ישחיתו הקנאים, אשר בכל כתה… בפה מלא אוכל לאמר, כי גם על התלמוד פעלה מריבת הכתות פעולה עזה לרעה. השטן, אשר רקד בין הפרושים, הצדוקים, האסיאים והקנאים, הניע תנועה חזקה את שיטת יוסדי התלמוד הראשונים, ויביא עליהם גם רע לא מעט; ועל כן גם פעולת חכמי התלמוד, אשר יסודה טוב מאד – לא יצאה מן הכלל אשר לכל דבר טוב בתבל… מי לא ישתומם, על רבוי הסייגים והגדרים בעניני טומאה וטהרה, אשר כמעט אין יכלת לאיש החי חיי החברה לשמור גם מחציתם? מי לא יתפלא על ההליכות הזרות אשר התהלכו בעשותם פרה אדומה, אשר הובילו נשים הרות על פני השדה למלט שם ילדיהן, ואת הילדים ההם גדלו תחת רקיע השמים, בזרם מטר ובחרבוני קיץ, עד היותם בני שמונה שנים, ואחרי כן הובילום על שורים לעסוק במעשה הפרה; וכל זה היה, אך מאשר טמאו את הכהן השורף את הפרה, למרות דעת הצדוקים, שאמרו "במעורבי השמש הפרה נעשית"? (סוכה כ"ב), ולמרות הכלל הנודע "אלו ואלו דברי אלהים חיים" הנני אומר עם חז"ל: "משרבו זחוחי הלב, רבו מחלוקות בישראל"; משרבו לתמידי ב"ש וב"ה, שלא שמשו כל צרכן כו', ונעשית התורה כשתי תורות! (סוטה מ"א). ז) דינים רבים חדשו האחרונים במעשה הקרבנות, מדי למדם סדר קדשים, אחרי החורבן, משום "דרוש וקבל שכר, כל העוסק בתורת חטאת, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב חטאת" (סוף מנחות); ואין לנו עדים נאמנים, אם נהגו בם הכהנים בבית המקדש, אשר לא ידעו את החכמים אשר היו אחריהם, ולא את דיניהם אשר יחדשו. ח) בניני הפעלים מתחלפים לפעמים, אם בנין הקל בבנין הכבד, כמו: היוצאת אלף" (עמוס ה' ג') תמורת "המוציאה"; "כי אתה תבוא את העם" (דברים ל"א ז') תמורת "תביא"; או פועל בפעול, כמו "בת בבל השדודה" (תהלים קל"ז ה') תמורת "השודדה"; "המעושקה" (ישעיה כ"ג י"ב) תמורת "המעשקה"; כן יש בכל הבנינים פעלים, אשר הוראתם, כהוראת הקל, למשל: נשבע, מהר, דבר, השכים, התאבל, התפלל. עתה אבוא אל מטרת דברי. הפלוגתות הנמצאות בין התנאים, אשר פרשום האמוראים בדרשות "מקרא ומסורת", לא היתה סבתן באמת הבטת זה על המקרא והבטת משנהו – על המסורת, כי שם "מקרא ומסורת" לא נשמע על פי התנאים בשום מקום, – רק הסבה האמתית היתה: החיים, הזמן, השקפת כל אחד מחוג מבטו ושינוי הדעות, אשר הוא חק קיים בחברת האדם – ורק האמוראים המציאו יסוד זה, לפרש בו איזה מחלוקות, בחפצם לתמוך כל הדינים והדעות על דברי התורה, לסבה אשר זכרתי, ופלפלו בזה כדרכם, ומעולם לא רצו לשנות הקריאה המקובלת לפי המסורת, כאשר לא חפצו לשנות הקריאה המקובלת, באמרם: "גורעין ומוסיפין ודורשין". כל עניני "אל תקרי" יסודם באגדה, ומה לנו להרבות דברים על דרכי האגדה? הלא ידענו, כי נקל לבעל אגדה להוריד את הקב"ה ממרומי שמים, ארץ, ולהחטיאם; לחבר שמים וארץ יחד, וכאלה רבות מאד; וכל אלה עשו, למען מטרתם הטובה באגדותיהם, אשר זכרתי אותה, במאמרי "ארחות התלמוד"; ומה נתפלא אם נראה, כי במקום אשר לא השיגה ידם להקים בית ולתת משען לאגדותיהם, בחרו את ה"אל תקרי" למשען חזק? כל עניני "קרי ביה" נאמרו רק לתמוך דינים עתיקים, כי באמרם: "מנין לדבר פלוני, שדינו כך וכך?" נשמע, שהיה הדין ההוא נודע כבר, ורק אסמכתא בקשו לו בדרשת "קרי ביה"; או ללמוד דין חדש בעניני קדשים, וזה היה רק ע"ד דרוש וקבל שכר; אם עשו הכהנים בבית המקדש ככה, אם לא, מה איכפת להם? את הנקודות והקריאה לא שנו, רק הוראת הפעלים, מקל לכבד, ומפועל לפעול; דינים חדשים למעשה, לא למדו בכח דרשת "קרי ביה"; על כן לא יפלא, אם לא דרשו "ארחץ" כמו "ארחיץ", או "ישולם" תחת "ישלם" (כקושית הרב המחבר בצד 88), אחרי אשר לא היה בידם דין עתיק, הפך מן הכונה הפשוטה. ההבדל בין דרשת "אל תקרי" לדרשת "קרי ביה" הוא, שהראשון נוהג אך באגדה, ומשנה את המלה כחפץ לב הדורש; והשני נוהג אך בהלכה, ומהפך רק הוראת הפעלים. אחד נמצא אצל השני, יוצא מן הכלל, והוא במסכת ע"ז (ל"ה) "עלמות אהבוך, קרי ביה עלומות, כו' עלמות כו', עולמות"; אך אין אחריות האחד באגדה עלינו – ואולי מאשר הרבה לשנות בו בשלש פנים, לא השתמש ביסוד "אל תקרי", רק ביסוד – "קרי ביה". את אלה שמתי לפני הקוראים הנבונים, יראו המה וישפוטו. לכבוד ידיד נפשי, המשכיל היקר מוה' נטע הורוויץ, עם הבתולה היקרה מרת קונה, בת הרב החכם הכולל מוה' נחמן הכהן קראחמאל, ביום חתונתם ושמחת לבם. בת מי נצבה לימינך? בינה צולח! שמח על נעים חבלך גם את כלה גילי סוף סוף זכתה רח'קה לשמוע, שקרא הבוכהלטר מתוך הרשימה הארוכה בשמה, והגזבר מנה ומסר לידה את הרובל ושלשים הקופיקות – שכר עבודתה לשבוע. היא קמצה את הכסף בכף ידה השמאלית, מפני שבידה הימנית החזיקה חבילה קטנה – פת לחם, שהשאירה מסעודתה, ואיזה כלי-חרס שהביאה בו מביתה קשוא מלוח ומי-משרה של קשואים, – שני אלה כרוכים במטפחה – סמרטוט… להתעכב יותר, עד שתכרוך את הכסף בהסמרטוט המיוחד לכך שהיה מונח בכיס שמלתה,– לא רצתה, לא היתה לה שהות. וכשנכנסה לתוך הסוכה הצרה שאצל השער, והשומר התחיל ממשמש כמנהגו בבגדיה ובודק בחבילה שבידה, שמא מעלימה היא ומוציאה בהסתר מהפבריקה פפירוסים או סיגרות, – נראה לה, שבאותה פעם דוקא מאריך הוא בבדיקתו יותר מהרגיל, ומשום כך התרעמה עליו בלבה מאד. כמה רע בר-נש זה, שמעכב אותה דוקא בשעה שהיא נחפזת כל כך! החמה שוקעת כבר; עד שתעבור אותו המרחק הרב, מהפבריקה עד ביתה, ידליקו בודאי את הנרות, – והמלאכה המרובה, שהיא צריכה עוד לעשות עד סעודת-הערב, מתי תהא נעשית? היא היתה רצה כל הדרך, וכשנכנסה לביתה, מיד התחילה מתעסקת במלאכתה בזריזות מיוחדת. קודם כל היתה צריכה להביא דלי מים מהבאר הקרובה, כדי שלא לתת פתחון-פה "להדודה" לקבול עליה, ששופכת היא את כל המים, המוכנים לצרכי הבית – וכשהביאה את המים, התחילה מטפלת בקערת-החרס הגדולה. קערה זו משמשת בכל ימות השבוע לצרכי שופכין בבית, ובערבי שבתות וימים-טובים, כשרח'קה צריכה להשתמש בה לרחיצת הראש, מוכרחה היא בכל פעם להקדים ולשפשף הרבה את הקערה המזוהמה, כדי להכשירה לתשמיש חדש זה. וכל מלאכות אלו היו רק הכנות קודמות; הרחיצה, חפיפת הראש וההלבשה נטלו עוד ממנה זמן רב, וכשהשלימה כל אלה כבר היו כל בני-הבית מסובים אל השלחן ומזומנים לאכל את "הארוחה" השניה, בעוד שהיא לא טעמה עוד אפילו את פרוסת "המוציא"… אכילתה היתה איכלה חטופה, ולסוף הסעודה, בשעת ההפסקה בין הבשר והלפתן, היתה לה כבר שהות להפסיק גם כן קצת באכילתה. באמת, מוחלת היתה בשמחה על חלקה בלפתן, אלמלא יראה מפני הערתה העוקצת של "הדודה" –, ואחרי שצריכה היתה להמתין על כרחה עד סף הסעודה, קרבה בינתיים אל החלון הקטן והציצה בעדו לחוץ… וכשחזרה אחרי רגע קטן אל מקומה, לא היתה לה עוד מנוחת נפשה הקודמת. נכר היה בה, שהיא דואגת, חוששת לאיזה דבר, שאינו נעים לה כל עיקר. מבטיה נפנו בכל רגע שלא מדעתה לצד החלון, ותיכף אחרי הסעודה מהרה ויצאה לחוץ.. עומדת היתה ומסתכלת בהעננה הכבדה, ומתעבה, ונפתוליהם המשונים של הברקים הדקים והארוכים, שהתחילו משתלשלים לרגעים בקצה האופק – רוצה היתה לקוות, שהעננה תעבור מעל להעיר ותשתפך רחוק, רחוק מזה, שם בשדה… אך הברקים הרחוקים נעשו קרובים יותר ויותר… וברק אחד, גדול ורחב, האיר תיכף אחר זה עף כחץ שלוח בחצי השמים ברק דק ועקלקל, וכמעט בעונה אחת עמו נשמע רעם אדיר וחזק. רח'קה הזדעזעה, חזרה צעדים אחדים לאחוריה. באותו רגע התחילו נופלות טפות גשם גדולות ובודדות, שהכריחו אותה לחזור עוד צעדים אחדים לאחוריה, עד הפתח… – מעשה שטן… ערב חפשי יחידי זה – כמה מחכה היא לו!… וטפות הגשם הולכות ונעשות תכופות יותר ויותר: מטר סוחף נתך ארצה ברעש… בני-ישראל באישיותם העצומה הוקירו את מאורעותיהם ההיסטוריים המיוחדים להם לבדם יותר הרבה מן המאורעות והמחזות הטבעיים, המשותפים לכל העולם כלו. וגם בעצם או במאורע המשותף בהכרח לכל העולם כלו הוקירו הם ביותר אותו הצביון שבו, הקשור עם המאורע הלאומי. ואם אברהם, שאלהיו לא היה אלהי אבותיו, הוכרח להשבע בהאל הכללי "קונה שמים וארץ" וקרא "בשם ה' אל עולם", נשבע יעקב "בפחד אביו יצחק", הזכיר בשם אלהי אביו "אלהי אברהם ופחד יצחק", ועשה מזבח "לאל העונה אותו ביום צרתו". ומשה אמר: "ה' אלהי אבותיכם, אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם". ואם אברהם טען: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט", טען משה: "זכור לאברהם, ליצחק ולישראל עבדיך". ובהגלות אלהי ישראל על הר סיני לתת לעמו חקים ומשפטים צדיקים – לא נאמר להם: אנכי ה' אלהיך בורא השמים ונוטיהם יוצר הארץ ועושה, אבל: "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". גם העם אשר נשבע ליהושע לעבוד את ה' אמר: "חלילה לנו מעזוב את ה'… כי ה' אלהינו הוא המעלה אותנו ואת אבותינו מארץ מצרים… וישמרנו בכל הדרך… ויגרש ה' את כל העמים ואת האמורי יושב הארץ מפנינו". המאורעות ההיסטוריים הלאומיים האלה דים היו להעם להוכיח בהם לפני יהושע את דבקותם באלהי אבותיהם, מבלי אשר הוצרכו להראות על בריאת העולם וכיוצא בזה. על כן גם החגים, שחגגו אחרים בימים ההם בסבת מאורעות טבעיים, היו לבני-ישראל חגי-זכרון למאורעות לאומיים. כבר נודע, כי שלש הרגלים שאנו חוגגים בשנה קשורות עם מאורעות הטבע וחיי השדה: "מועד האביב, חג הקציר וחג האסיף". ובשתי הרגלים האחרונות דברה זאת התורה בפירוש: "וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה". אבל לא המאורעות הטבעיים משכו את לב בני-ישראל. אישיות העם דרשה, שהחגים הטבעיים האלה יהיו חגים לאומיים, וקבועים לזכרונות היסטוריים. ירבעם, אשר למד אל דרך הגוים ויסיר את ישראל מעל רוחו הלאומי, עשה חג בחדש השמיני. הוא רצה לקבוע חג טבעי, חג הזריעה. אבל חג כזה, שאין לו שום מאורע היסטורי, נשאר "חג אשר בדה מלבו". ולחג לאומי לישראל היה לא רק חג האביב, חג המצות, שיש לו יחס ישר ואמיץ להמאורע ההיסטורי היותר חשוב, יציאת מצרים, אך גם חג הקציר וחג האסיף. חג הקציר, הוא חג השבועות, שאין לו יחס אל מאורע היסטורי נקבע חמשים יום אחר חג הפסח, וקשור עמו במועד קביעתו. וגם באין לו יחס ישר ליציאת מצרים נאמר בו: "ועשית חג שבועות לה' אלהיך… ושמחת לפני ה' אלהיך… וזכרת כי עבד היית במצרים". עבד היית, מבלי היות לך נחלת שדה, זרעת וקצרת בעד אחרים, ועתה, אחר צאתך ממצרים, הנך בעצמך אדון לקצירך. וחג האסיף היה לחג הסוכות: "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני-ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים". עוד הפעם מאורע היסטורי. ופה מקום להתבונן – איזו חשיבות היתה להמאורע הזה, שבצאת ישראל ממצרים ישבו בסוכות? דבר זה יתבאר לנו, אם נזכור, כי יש בעמים נודדים רועי-צאן ומקנה מה שאין בעמים אזרחים, ויש בעמים אזרחים מה שאין בעמים נודדים. העמים הנודדים, בהיותם קרובים לחיי הטבע, הרי הם בענינים רבים יותר תמימים, יותר צנועים. האחדות והשלום בינם לבין עצמם אינם פגומים ביותר, רחוקים מהשחתת המדות, המצויה בין עמים אזרחים; ועוד מעלות טובות כאלה. לעומת זה העמים האזרחים, החיים חיי הקולטורה, יתרים על העמים הנודדים בסדרים פנימיים, במדע, בשעבוד כחות הטבע ובהשלמה כללית. על כן טוב לעם נודד, שנהפך לעם אזרח, לשמור בטהרתן אותן המדות הטובות, שהן לנחלה לעם נודד. טוב לו לזכור את ימי-ילדותו, בהיותו קרוב לחיי הטבע, מלא תום, אוהב צניעות ושלום ושאר מדות טובות, ולאחד אותו עם חיי הקולטורה החדשים שלו. טוב לו לבחור משתי תקופות חייו אלה את הטוב שבכל אחת מהן. גם אבותינו הראשונים היו נודדים, גם בצאתנו ממצרים נדדנו במדבר, ובתקופה ידועה נהפכנו לעם אזרח. באנו לאותו הגבול שבו משתנה מצב העם, ארחות חייו, ומוביל בהכרח לאבדן מדות טובות רבות. צותה לנו תורתנו: "בסכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסכות, למען ידעו דורותיכם, כי בסכות הושבתי את בני-ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים". יזכרו את ימי התקופה ראשונה וטהרתה וישמרו את הטוב אשר היה בה. יזכרו כי בהיותם נודדים וקרובים אל חיי הטבע, היו להם גם מדות נעלות הקשורות בחיים ההם, ועליהם להדבק בהן גם בהיותם לעם אזרח. וכתולדה מסכה זו הטעימה התורה ואמרה:"האזרח בישראל ישבו בסכות". כל שהוא עתה אזרח, ואיננו עוד נודד ותועה, זקוק לזכרון מיוחד לימי נדודיו הראשונים. ובחרה התורה לקבוע חג בזמן האסיף, באספנו מגרנינו ויקבינו, ברבות הטובה, למען לא ירום לבנו בעשרנו ולא ישבת מטהרו מרוב טוב. אבל גם חיי עם אזרח יש לו צד טוב, כאמור למעלה. על כן ביחד עם הסכות, סימני הנדודים, צותה התורה לקחת פרי עץ הדר, כפות תמרים, ענף עץ עבות וערבי-נחל, סימני החיים האזרחיים. להגיד, כי ברצותנו לשמור שבחיי העמים הנודדים – עלינו עם זה גם לקבל את הטוב שבחיי האזרחים. ובראות הנביא, כי השחית ישראל דרכו באזרחיותו וילמד על דרך הכנעני, להיות כמוהו: "בידו מאזני מרמה, לעשוק אהב, ויאמר אך עשרתי מצאתי און לי"- אמר לעמו: "עוד אושיבך באהלים כימי מועד". נתתי לך מרגלית טובה – חיי אזרחים ולא ידעת לשמרה בטהרה, שוב אין אתה ראוי לה. על כן תשוב לימי נדודיך, תבקש את ארח חייך שהורגלת בו באזרחיותיך – ולא תשיגם! נודד תהיה כבתחלה ובאהלים תשב. דברי הנביא באו. הננו עוד הפעם עם נודד, יושב בסכות ובאהלים, היום כאן – מחר שם, וביום השלישי – בקצה ארץ. בית נאמן אין לנו, והננו יוצאים לא מדירת קבע לדירת ארעי, אלא מדירת ארעי לדירת ארעי, עד אין סוף. ולא שבעת ימים – אך זה קרוב לשני אלפים שנה! וכל כך הורגלנו לחיי הסכות והאהלים, עד שאין אנו רוצים לזכור, כי היו ימים והיינו עם אזרח… ובזכרנו בימי נדודינו היום את ימי נדודינו מלפנים – אין אנו רוצים לזכור, כי היינו גם עם אזרח על ארצו… הננו נוטלים את ארבעת המינים, אלה הסימנים של העם האזרח, ואין אנו חושבים מחשבות להשיב לנו את החיים האזרחיים. הננו מתאוננים: "ומפני חטאינו גלינו מארצנו", ובהולד בנו תנועה קטנה להשיב ארץ-האבות – רבים בנו המתאמצים בכל כחם להרוס אותה. הננו קוראים לתנועה זו "תנועה לאומית", והלאום עצמו עומד מרחוק ושותק… אבל מקוים אנחנו, כי סוף-סוף יבין העם, כי עם שלם לא יוכל לשבת לנצח בסכות. כי טוב בית קטן מסוכה רחבה. ואז יחגור את שארית כחותיו לקומם את הריסות ביתו. ושב אל ארץ אבותיו, אל שדותיו ואל כרמיו ולחייו האזרחיים. ובשמחה וברב טוב יזכור את ימי נדודיו מלפנים, ועשה להם מזכרת עולם בסכות. ובצאתו בכל שנה בימי האסיף לשבת בסכות – יזכור את הסכות אשר הושיבו אותו אויביו בהם באלפי שנות גלותו. וגם אלה אשר מררו את חייו בגלות ישמחו עמו וגם הם ישתתפו בזכרונותיו. "והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלים ועלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צבאות ולחוג את חג הסכות". אשר הקימו עדת המתפללים בבית־אך אשר לבית מחסה ליתומים בפעטערבורג בשנת תרמ"א. החזיון יוצא לפעלו בערב יום ראשון של חג הסכות. תשרי, תרמ"א, פעטערבורג עולים ללב צמא. מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי? ישאל כל המצר בצרת עמו ישראל, הן אלפי תוכחות ועצות נאמרו ונשנו מכה"ע ובספרים שונים. איך להביא סדרים בחיינו הפנימים, לתקן מצבו המשחת, להפיח בנו רוח חיים חדשים, חיי מדינה וחיי עולם המעשה, ולברוא בריאה חדשה עשרות אלפי אנשים בקרבנו שהם עתה במצב חרש שוטה וקטן בכל דבר הנוגע בעולם העשיה ובידיעת החיים. – מדוע כה רבה העזובה בקרבנו? מדוע ידל ישראל מיום ליום? מדוע יפוצו בני עמנו יושבי רוסיא לארבע רוחות העולם בעד ככר לחם? מדוע כה רב מספר העגונות בנו? מדוע..? במלה אחת: "מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי?" השאלה הזו, המדכאת לב החפצים בטובת עמם באמת, נוחה היא להפתר בתשובה קלה בת שלשת מלות: "אין פובליקום לישראל". כן הוא, סופרי ישראל, אין פובליקום לנו, על כן לא תשיגנו ישועה. הננו הוגים, כותבים ומדפיסים – אך האם יכנסו דברינו באזני אותם האנשים, שאך הם צריכים לקרוא אותם? היה לא תהיה! דברינו נקראים אך בפי אנשים כאלה, היודעים מעט או הרבה גם בלעדינו מה שיש לעשות לטובת עמנו ומה שצריך לתקן, אך כמונו אין כחם אלא בפיהם ובמחשבותיהם ולא יותר… שוא נכתוב סמי-תרופה, החולים לא יביטו עליהם, כי מובטחים הם בעצמם שאינם חולים כלל, ואם על פי איזו מקרה יוכחו איזה חולים לדעת כי חולים הם וכי מכתם אנושה – הנה יראו לאסונם הגדול, כי מחלתם שלא ידעו הימנה, מחלה נושנה ולא בנקל ימצאו מרפא, וכי דרושים לה תרופות יקרות, שאין יד עצמם משגת לקנותן להם, ואם אל נדיבי לב יפנו לבקש מהם משען כסף להציל בו חייהם – הנה יבקשו ולא ימצאו ובחרפה ישובו ויאמרו: "איה בית נדיב?" או במלות יותר ברורות: ההילמים שבקרבנו, שאין עיניהם נשואות אלא אל חיי הדמיון, אינם קוראים כלל את דברינו, וגם אם יקראום לא יבינום, כי אין בכח שכלם, המלא חלומות והבלים להבין ערך דבר הנוגע בעולם המעשה, עולם שאיננו לא חלום ולא הבל. ואם על פי סבה יקראו איזה מהם ויבינו כי רחקו מדרך החיים – יראו, כי הם עצמם אי אפשר להם לתקן מצבם המשחת הולדם, מפני רוב צרכיהם וגודל עניותם, כל זמן שלא ישתתפו בצערם עשירי עמנו מכל מקומות מושבותיהם ויתחברו כאיש אחד לצאת לישע אחיהם האמללים בכסף וביגיע, אך עשירינו עצמם אינם קוראים כלל וכלל את דברינו, אינם יודעים ואינם חפצים לדעת מאומה מתיקון מצב עמם, ואינם מפנים את לבם לצרכינו אפילו שעה אחת; ומאין יבא עזר עמנו? כבר אמר היינע, שתכונת היהודי היא לשעבד כל כחותיו, נטיותיו ורדיפותיו לדבר אחד, לא כתכונת רוחו של ההעלעני (יוני), שהוא מוצא ענג בדברים שונים ודורש ומבקש אותם. המשפט הזה יקר מאד ועל פיו נבין הסבה, מדוע לא עשו ישראל מעולם חיל בכל חכמה ומלאכת-מחשבת כשאר העמים? אין דרכו של היהודי להתעסק בענינים שונים, והואיל והיהודים הקדמונים התמכרו להאידעע של אחדות האל, הפרושים התלמודיים אחריהם – לד' אמות הלכה, שבלעדיהן אין לו להקב"ה בעולמו כלום לפי דעתם, חכמי ספרד התמכרו לפילוסופיא, חכמי צרפת – ללימוד התלמוד ולהפוך בו ולהפוך בו, והמקובלים – לחלומות ולחזיונות בעולם האצילות – לפיכך לא הניח כל אחד את עסקו שבחר בו להתעסק גם בדבר זולתו; ומכיון שבחר לו ענין אחד שוב ל זז ממנו כל ימיו. מניח אני להדרשנים לבאר על פי משפט זה את דברי התלמוד: "מה תמר זה אין לו אלא לב אחד אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים (סוכה מה:) ולהמתיק בזה דברי המדרש שאמר: "אין מלאך אחד עושה שתי שליחות", אם אך לא יחשב לחילול כבוד לבעלי התלמוד, לבאר דבריהם על פי דבריו של המין היינע שכתב בלשון לעז… אך יהיה איך שיהיה, דברי היינע אמתים הם: אין דרכו של היהודי להתעסק שונים, ובשעה שבן עם אחר נותן חלק לעיון גם למעשה ומשים לנו לשאלות העומדות ברומו של עולם והפורחות באויר – הנה היהודי מתמכר על פי רוב לדבר אחד: התלמודי – ללמוד הלכות בכל יום, אף-על-פי שהוא יודע כבר אותן ההלכות בעל-פה ויודע גם כן שלא תבאנה לעולם לידו לקיים אותן במעשה; החסיד – לברוא עולמות בשמים, אף-על-פי שאינו יודע כלל איזה צורך יש לאבינו שבשמים ולאחינו שבארץ באותן העולמות; המכונה משכיל – לבאורי מקראות ולכל הדברים הנכנסים בכלל "חקירת קדמוניות" או "חכמת ישראל", אף-על-פי שהוא עצמו אינו מאמין כלל באותם הדברים שהוא משתדל לפרשם, והסוחר – להשתכר כסף. עולם העיון ועולם המעשה אצלנו הם כשני עולמות שונים, שאין מלכות של אחת נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא, עד שאי אפשר בשום אופן להכיר מתוך ספרותנו, שעם ישראל הנהו עם העוסק במסחר כמעט מקטנם ועד גדולם. על מה? יען אין הספרות והחיים נוגעים זה בזה כלל: האיש מעולם העיון איננו יודע כלל מעולם המעשה והאיש מעולם המעשה איננו יודע כלל מעולם העיון. ובעלי-הידיעה ובעלי-היכולת, שבשבילם חבר היחידי בדורו ר' מנשה מאיליא את ספרו "אלפי מנשה" כדי לחברם יחד לתועלת עמנו, – לא יתחברו אצלנו בשום אופן כאשר לא יתחברו אש ומים יחדו. ואיה איפה תקותנו? הסופר עולה על הבמה ודורש לפני העם מעל מכתבי-העתים או מעל ספרו, בוכה על צרת עמו, נותן עצות להיטיב מצבם ומתברך בלבבו כי ידיו תעשינה תושיה, – אך מי ישים לב לדבריו? הנה הרב ר' חאצקעלע מתנועע על איזה פוסק, החריף ר' העשיל ראש-הברזל (אייזערנער קאפ) המציא בשכלו פלפול חדש בסוגית "צמר ופלשתים" או "צרת הבת" והגביר גאלדרייך אינו מפנה כלל את לבו לכל דבר שאיננו נכנס כלל במסחריו ותענוגותיו: הצד השווה שבהם, שאינם יודעים ואינם חפצים לדעת כלל, שהמצב החמרי והרוחני של בני עמנו נשחת הרבה, שאנחנו הצרה גדולה ושיש סופר או סופרים בעולם הבוכים על שבר עמם, מבררים את מחלתם, מראים את רפואותיהם ואומרים שהחוב מוטל על בעלי היכולת לתקן מצבם!… שאלות הספרים בחיי עמנו עלתה כבר על שפת סופרים רבים במה"ע היוצאים לאור בארצנו ובארץ אויסטריא, ואף-על-פי שכל סופרינו (ואני בכללם) הועילו בדבריהם כמו שהועיל הטבח במוסרו להחתול במשלי קרילאוו בכל זאת עוד לא נערו כפיהם מתמוך בשבט סופר ועודם מתעסקים בפתרון שאלות שונות. כולנו נתחנכנו בנעורינו ליגע לרוח, ללמוד משום "דרוש וקבל שכר", אף-על-פי שידענו שאין לדרשותינו כל מקום בעולם החיים וגם שכרנו אינו שכר גשמי אלא רוחני. ההרגל הזה נעשה כטבע לנו והננו חוקרים ודורשים בשאלות החיים אף-על-פי שאנו יודעים ברור שדברינו יהיו לרוח, והננו ומקבלים שכר, לא שכר מאת המו"ל העניים, שאין שכרם מספיק גם להם עצמם לפרנסתם ופרנסת ביתם, אלא שכר מאת הפובליקא, שעל פי רוב אינה קוראת דברינו: בוז, שנאה ולפעמים גם רדיפות ותלאות נוראות. הדרישה בשאלות החיים מצאה מקום לה בשנים האחרונות גם במ"ע "המגיד" וזה לא כבר נדפס באותו מ"ע מאמר ארוך בענין הזה בשם "חקר דבר" מאת איש פלאי. אנכי לא מצאתי חפץ לקרוא כל דבריו אחרי ראותי שהוא נוטה הרבה מאד להאורטודוקסיא שלנו, שהמהפך בזכותה מאבד, לפי דעתי, הרבה נפשות מישראל; אך בקץ דבריו במאמרו נגע בענין המושך אליו התבוננות. בגליון 20 להמגיד שנה זו יאמר ה' פלאי כדברים האלה:"כאשר יראה איש בכל קהלות ישראל בארצות איראפא בתיכונות והמערביות איך מעשה הצדקה תציץ ותפרח (צ"ל יציץ ויפרח) לתפארה, איך בתי-ספר יעמדו לתלפיות, בתי-מחסה ליתומים, בתי-מקלט לזקנים, בתי-מרפא לידועי חולי, בתי-ספר לחינוך הילדים כלם נכונים על יסוד נאמן וחזק ומתנהגים בסדר נכון וכן לכל דבר טוב ומועיל ימצאון חברות נכבדות העומדות לנס, ובעדת העברים בארץ רוסלאנד אין אחת מכל אלה (אך זעיר שם זעיר שם בהערים היותר גדולות) אין משכיל אל דל, אין דואג על חנוך הנערים; כל דבר טוב המתעורר פה ושם אין לו מעמד ויסוד מוסר, אך יתנועע אל כל רוח בלתי (בלי צ"ל) משטר וסדר נכון, עד אשר רוח אחרת נשבה בו ואיננו – הלא ישתומם ויתפלא ובדאבון לב ישאל: מה נשתנו אלה מאלה? כו' ומדוע ישימו אלה ידיהם בחיק, אשר ידי אחיהם בארצות אחרת מלאות עבודת הצדקה והחסד?" השאלה הזו שאלה גדולה היא בראשית ההשקפה, אך התבוננות מועטת נקל מאד לפתור אותה. שם בארצות אירופא המערביות יש רבנים משכילים, רבנים שאין ידיהם מלוכלכות בשפיר ובשליא או בריאה ובמוגלא וכדומה, ועתותיהם החפשים נתונים לצרכי הצבור, שם גמורים היודעים ערך חיי אירופא והציווליזאציאן הזמנית, ועל כן מכובדים הם בעיני בני עדתם והם, הרבנים האלה, משגיחים היטב על בתי החסד השונים, מכוננים חברות מועילות ומאספים כסף לצרכיהם ועושים כל אשר ביכלתם וכל אשר בחובתם לבתי חסד כאלה לא כן אצלנו: רבנינו מורי ההוראה טרודים תמיד בלמוד התלמוד והפוסקים, בחבור ספרים, בכתיבת שאלות ותשובות, בהוראת הלכה לשואלים ובהכנת פלפולים ודרשות לעתים מזומנים ושאינם מזומנים, ועל כן אין להם אפשרות לשים לב גם לדברים אחרים העומדים באמת ברומו של עולם, ואפילו היה להם פנאי לא היו יכולים כלל להבין ערך כאלה והסדרים הנדרשים שם, ולא היה אפשר להם לעשות מאומה בענין זה: יצאו להיות רבנים ובכל מקום שהולכים חיי בית-המדרש עמם. בין רבנינו המשכילים, כלומר: הרבנים הממונים מטעם-הממשלה ישנם איזה באמת לעשות סדרים בענינים רבים, אחדים – מאהבת הטוב, אחדים – מאהבת הכבוד, ואחדים – מאין להם מה לעשות ומחפץ לגרש את הבטלה המכבדת עליהם; יהיה איך שיהיה, המפעל בעצמו יוכל להביא תועלת גדולה. אך הם, הרבנים החדשים, אינם מכובדים בעיני העם, יען כי אינם בעלי תורה כראוי, יען שהם יודעים גם לשונות לעז ואי אפשר שלא תהי מקצת מינות נזרקת בהם, ועוד הרבה "יען" כאלה, ורוב אנשי העם מביטים על הרבנים האלה כמו על משלחת-רעה ועל כן אין הרבנים החדשים יכולים לעשות מאומה; ומי אפוא יעשה תקנות טובות וסדרים? האם הפועל העני או הסוחר הטרוד במסחרו וראשו מלא דאגות ומחשבות? הוא כאן ונשמתו בעיר הרוכלת ומצב "פזור-הנפש" לא ימוש תמיד ממנו, בתי-חסד אינם מכתבי-עתים וספרים שאין הסוחר מרגיש את חשיבותם ונחיצותם; ואם יבוא איש נכבד לאיזה סוחר ויאמר לו: "הרי אנו חפצים לכונן איזה בית-חסד ועתה תן גם אתה נדבתך לדבר הגדול הזה", אין ספק שהסוחר לא ישיב פני המבקש הנכבד ריקם: אך מה עשה הסוחר ואצלנו אין דורש ואין מבקש כזה? האם יפנה הסוחר את לבו מדאגותיו על אדות מסחרו להיות עוסק בצרכי צבור? תשובה כזו היה משיב איש פשוט – שאינו חשיבות יתירה בהאורתודוקסיא שלנו והמביט על כל ענין כמו שהוא באמת – על שאלתו של ה' פלאי, אך ה' פלאי מצא סבה אחרת לחסרון בתי-החסד בקרבנו: שאין הממשלה נותנת לנו רשות לעשות לנו מקור נפתח לההוצאות הדרישות להבתים האלה, והוא הולך ומבאר דבריו. מוצא אחר יש לכסף בכל עדה (יאמר ה' פלאי) הוא "מכס הבשר", שנעשה בעיקרו לעזר עניי העדה, שאין לאל ידם לשלם את מס המדינה, והנותר ממנו לפי החשבון שייך לצרכי הקהלה. המותר הזה המונח בבית מועצת-העיר ינתן להעדה על-פי חקי הממשלה, אם העדה שולחת מכתב-בקשה אל בית המועצה בחתימתם של כל בני העדה, איך שבעצה אחת הסכימו לקחת מן הכסף הזה סך כך וכך לצורך דבר פלוני ומכתב הבקשה הזה ישולח מבית-המועצה של הפלך אם למלא בקשת העדה אם לא. אך מפני שהממשלה מחזקת אותנו ליתומים קטנים, אשר אין בהם דעת לשלוט ברכוש עצמם, על כן יקרה איננו משיב להעדה את כספה, וכמעשה שהיה. זוהי הסבה לדעת ה' פלאי שאין בנו בתי-חסד: מפני שאין לנו כסף אחר זולת מכס-הבשר ואותו הכסף המגיע לנו לפי חקי הממשלה איננו מושב לנו לפעמים, שהרי כך עשה פלוני אין את נפשי להפך בזכותו ידוע לי, שיכול היות שהתנהג בזה באמת שלא כרצון הממשלה, כן אין את נפשי לחקור בדברי ה' פלאי, בזה שהוא אומר שהממשלה מחזקת אותנו ליתומים קטנים, מפני שהדבר הזה איננו אלא סעיף קטן משאלת היהודים הגדולה והרחבה בפרטיה, שאין תועלת לדבר בענין זה במ"ע בשפת עבר. והלואי שנזכה בשפטנו בשפת המדינה. צריך אני להעיר אזנו של ה' פלאי, שאנכי בעניות דעתי עודני מסופק הרבה אם היו בני ישראל עושים דבר טוב אם גם היו משיגים את מותר הכסף ממכס-הבשר. מרובים צרכי עמנו ויש להם לישראל ענינים הנכבדים יותר מבתי-חסד, וקרוב להאמין שהכסף המושג ממכס –הבשר היה נתון לענינים ההם ולא לצרך בתי-חסד עדת שלקאוו, למשל, צריכה לכפר על עונה, שסגרה אשה אחת שלשה ימים רצופים בעזרת-הנשים בשביל שיצא עליה שם רע; 1 עדת האמעל צריכה למלאות כחו של אב אחד לנסוע לבעריסלאוו ולהביא משם את בנו בחבלי ברזל להאמעל ולמסרו לעבודת-הצבא, מפני ששמעו עליו שהוא מעשן ציגארים בשבת; עדת קאוונא ועדת ויילנא צריכות כסף להחזיק בידי "מצדיקי הרבים",:הלבנון וחבריהם; עדת ווילקאמיר צריכה לגרש מקרבה איזה אפיקורס, המסיר את נערי בני ישראל מדרך הישר, ולעסוק במחלוקת על אדות מינוי רב מורה הוראות; עדת שאוועל צריכה לריב עם השוחטים, להביא רבני ערים אחרות ולתת בפלילים; עדת חסידי "מ'-" צריכה כסף לסמות את העיניים ולשלוח לארץ גזרה את פלוני הסטודענט בשביל שערב את לבו לפתות את בתו של רבם הקדוש… ועדת חסידי עיר פלונית צריכה לנקות את עצמה מעונש חמור של שפיכת דמים הצפוי לה בשביל שהרגו בניה, אם גם שלא בכונה להמית, בבית-התפלה איש אחד על שאמר "ויקרב משיחיה" ולא אמר "ויקרב קץ משיחיה", ועוד הרבה צרכים נכבדים, שיש להרבה קהלות, צרכים, שאי אפשר לי לדעת את כלם וגלוים וידועים הם לכל קהלה וקהלה בפני עצמה, ומי יודע אם ישאר ממותר הכסף של מכס-הבשר לצורך בתי-החסד אחרי שיוקח ממנו להצרכים הנכבדים שחשבתי?… אך דברי ה' פלאי בעיקרם אינם נכונים. הוא אומר, שאין מוצא לכסף לנו בלתי אם על ידי מכס-הבשר, ובאמת אין הדבר כך. הרבה חברות יש בנו שכל אחת ואחת בונה במה לעצמה, יש לה בית-תפלה מיוחד עם כלי-הקדש והבטלנים השייכים לבית-התפלה, וברוב הערים נמצא בית-התפלה לחייטים לבד, לסנדלרים לבד, לבעלי-עגלות לבד וכן הלאה; וכל חברה וחברה יש לה ספרי תורות, מגילות, שסי"ם, פוסקים, מפרשים, ספרי פלפול, דרוש ומוסר ויש לה מגיד לעצמה. מלבד חברות אנשי המלאכה יש עוד חברות שונות: חברה תורה, חברה מקרא, חברה תהלים, חברה משניות, חברה ש"ס, חברה מדרש, חברה עין-יעקב, חברה מנורת המאור, חברה חיי אדם, חברה משמורים וכיוצא בזה, וכל חברה וחברה יש לה הוצאות שונות, אעפ"י שבאמת אין כל צורך לא באותן החברות ולא בההוצאות שהן מוציאות שכבר נהגו ברוב הערים להחזיק רבנים ומגידים וכל הרוצה ללמוד יבא וילמוד, ומה טיבה של חברה פרטית? הרבה כסף יוצא מאתנו לשמו של הנקרא "ר' מאיר בעל הנס", הרבה כסף נשלח ומתחלק לבטלנים ולמחרחרי ריב המטמאים את הארץ הקדושה בתעתועיהם, הרבה כסף נשלח לישיבת וואלאזין, ישיבה שאינה מגדלת מורי הוראה בישראל; ולא עוד אלא שרוב הכסף הנשלח לצרכה בא בידי המשולחים המסבבים בערים לקבץ את הכסף ועושים כל על חשבון כסף הצדקה, ולא דעת ולא תבונה בלב המנדרים ההם בכל הערים לקבץ בעצמם את הכסף ההוא ולשלחהו ביד הפאסט כדי שלא יצטרכו למשולחים, המפנקים נפשם מכסף הצבור, והרבה כסף יוצא על "כסף-לא יחרץ" ועל קטטות ומריבות שאינן לא לשם שמים ולא לטובת ישראל שאין פה המקום לזכרם… עתה יאמר נא כל מבין דבר לאשורו, האם אי אפשר להחזיק בכל האלה בתי-חסד שונים בפלכים שונים בלי מותר הכסף ממכס-הבשר? ומה היא הסבה לחסרון הבתים האלה, אם לא הקרירות הנוראה השוררת בלבות כל בני ישראל יושבי רוסיא במה שנוגע לכל דבר שאיננו נכנס לא בהענינים שהם מכנים בשם "אמונה" ולא בהענינים שהם עצמם נהנים מהם הנאה קרובה, גופנית או רוחנית? בדבר יכול להפך בזכות ישראל, שהם "רחמנים בני רחמנים", ולאמר שמתוך שעניים הם על כן אינם לוקחים חלק בדברים נכבדים הדורשים כסף הרבה. אמת הוא, שמספר עניי בני ישראל ברוסיא רב הוא אך גם אילו היה כולם עשירים גם אז לא היו עושים מאומה לטובת הכלל. יהודי אדעססא הם רבואות עדים כשרים ונאמנים על אמתת דברי אלה. באדעססא נמצאו יהודים מיליאנערים, יהודים "עשירים אדירים" והרבה הרבה מאד יהודים בינונים המתפרנסים בכבוד גדול ובריוח שלא נשמע כמוהו באחת מערי רוסיא הקרובות והרחובות. אמת הוא, שיש גם באודעסא אלפי עניים וחסרי לחם, אך כל מי שיש בידו מלאכה או ידיעה מומחית הרי פרנסתו מזומנת לפניו באופן הגון. אין רו"כ נחשב באודעסא 2ואין לך שעה שלא יפזרו בה אלפי יהודים כסף באודעסא: בכל מקום אשר נבוא, אם בהטהעאטער הגדול, בהטהעאטער שבבית הצירק, אם בהצירק, אם בהערמיטאוש, אם במקומות הטיול בנאות הקיץ, אם בגן המלך, אם בגן הבאטאניקי, אם בהבולוואר אם בהקלוב, אם בכל בתי הרעסטוראציות, בתי-משתה השכר, בתי-משה הטהע והקאפע ומרתפי היין או במחולות העלמות השומרות נשף, – נמצא בכל יום יהודים למכביר. ממילא מובן, שבעיר גדולה ורבת מסחר כזו, שיש בה קרוב לששים אלף יהודים ורובם מתפרנסים בריוח ויש בהם גם מיליאנרים, בעיר רבת הפזרון כזו, שאין רו"כ החשב בה מאומה – היו יכולים לכונן חברות נכבדות, בתי-חסד, בתי-למודים ובתי-עבודה לאלפי בני ישראל הבאים הנה כמעט בכל יום ויום מכל ערי רוסיא, מגאליציא ומרומיניא. בעיר גדולה ועשירה כזו היו יכולים לעשות חברה הנותנת משען לבני-אדם מהוגנים החפצים לעבוד ולהתפרנס מגיעי כפם, בשעה שאין עבודה מצויה להם, כדרך שעשו משרתי המסחר היהודים לבני אומנותם, חברה הנותנת משען לצעירי ימים בעלי כשרונות יקרים החפצים להכין את עצמם לבתי-הספר ולהקדיש ימיהם לאיזה חכמה; באדעסא היו יכולים לכונן בתי-ספר למלאכה, ללמוד לצעירי בני ישראל בין קטנים בין בחורים איזה מלאכות הגונות להתפרנס מהן כדי שלא יוכרחו לעתיד לחיות על חשבון אחרים. אם על ידי קבלת משען ואונאה; באדעסא היו יכולים לעשות בתי-חסד שונים הנצרכים לכל עם ועם; באדעסא היו יכולים לעשות חברה "משען סופרים" להיות לעזר למחברי ספרים מועילים בין שפת רוסיא בין בשפת עבר ובין בשפה המדוברת; באדעסא היו יכולים לצאת מכתבי-עתים עברים שבועיים וחדשיים שהיו יכולים להאיר הדרך לבני ישראל בכל מקומות מחשכיהם; במלה אחת: יכולה היא אדעססא להניח אבן פנה לאשרם של אלפי בני ישראל העתידים להיות נדכאים ומעונים ברעב ובצרות שונות. הם, נשיהם ובניהם. אך מה עשתה אדעססא? הנה לפניך, הקורא! איזה פעולות ממה שפעלה העיר הגדולה והעשירה אדעסא תהיינה לך למופת על שאר פעולותיה. בשנת תרל"א בימי האביב אחרי שהתנפלו הגריכים והמוני הרוססים על היהודים, כנודע, ותהי אדעסא לחרדת אליהם, לא הסתפקו עוד איזה כתבנים רוססים בהמכות אשר הכו אחיהם את היהודים וירימו גם שבאמת אם ישנה בעולם איננה עקספלואטאציאן עברית אך עקספלואטאציאן מסחרית, בראש הכתבנים האלה עמדו המכה"ע "גאלאס, סאוורעמענגיא איזוועסטיא, אדעסקי וועסטניק" ואחריהם נמשך הזנב לשועלים המ"ע שכבר עבר ובטל מן העולם (תהי מיתתו כפר על כל עונותיו) וכלם יחד קמו נגד היהודים האומללים. ממילא מובן, שהכתבנים האלה לא האשימו בעקספלואטאציא אלא את הסוחרים, ולא את המו"ל העברים שבתוכם היה גם ה' ארנשטיין מו"ל המ'ע "דען", אך ה' ארנשטיין, כמו"ל העומד להיות לפה לעמו, נלחם בכל מאמצי כחו נגד כל השקרים והעלילות שבדו הכתבנים האלה, ובטענות הנוסדות על הנסיון ובמופתים שאי אפשר להשיב עליהם, הוכיח, כי היהודים, להפך, הכחידו את המונופולין, שהיתה מקודם, בהיות המסחר בידי הגריכים, המסחרית, העושקת גם את הקונים גם את הפועלים, בזה שהרבו את ההתחרות ברוב מסחריהם והרבו את העבודה בפאבריקותיהם, ועוד תשובות אמתות כאלה, הנוסדות על האמת ועל ידיעת חיי המעשה. אך עוד בטרם כלה ה' ארנשטיין להצדיק את בני בריתו סוחרי אדעסא הנחשדים את פי משטיננו – והנה פתאם הוצאת המ"ע שלו. היאומן כי יסופר לרחוקים, כי אותו המ'ע כאשר נפל אז כן לא הוסיף לקום, וכי מיליאנערי אודיסא, באנקיריה, גביריה ועשיריה היהודים הנחשדים הדן את דינם והרב את ריבם ויניחוהו לנפול בטרם כלה להפוך בזכותן!… מה רבה תועבה כזאת! אך עוד יותר תגדל התועבה בשימנו אל לבי כי להחזיק בידי מו"ל מ"ע עברי לא ידרשו תרפ"ט אלפים, ושמונה מאות חתומים באדעססא (שכמה אלפים יהודים בה מבינים היטב שפת רוסיא) דים להעמיד את המו"ל על רגליו! זאת היא פעולת עשירי אודיסא היהודים לטובתם ולטובת הכלל, וחסדם זה הראו גם לה' יוסף ראבינאוויטץ מו"ל מע"ע "ראזסוועט" גם להמו"ל מ"ע "ציון" וגם לה' צעדערבוים מו"ל "המליץ והקול מבשר" באדעסא, אך לא רבים הם כבירי כח לב ובעלי ענערגיא נפלאה כה' צעדערבוים ולא כל איש מוכשר בטבעו להקריב את אשרו ואושר בני-ביתו על מזבח איזה אידעע או דמיון שקבע לו מקום במוחו, כה' צעדערבוים, ואילו היה איש אחר מוציא לאור מכתב-עתי בשפת עבר באדעסא העיר הגדולה והעשירה מן הדבר הקטן הזה יוכל הקורא לשפוט עד כמה יש לחכות לעשירי אודיסא שיעשו איזה דבר לתועלת הכלל, דבר הדורש באמת הוצאות הרבה, כאותן הדברים שחשבתי במאמרי זה. אם אין המופת הזה מספיק להוכיח אמתת דברי, מפני שבעצמו אמרתי שאין בית-חסד דומה למכתב-עתי, שאין סוחר מרגיש נחיצותו, הנה תהיה שליחת הרעפוטאציא מופת על דברי כי נאמנים הם. גלוי וידוע לכל יושבי אדעסא, כמה שבועות עברו מזמן הריסות היהודים בפסח תרל"א עד הזמן, שבו הסכימו נכבדי אדעססא לשלוח רעפוטאציא לפטרבורג בקובולנא, כל כך נמשכה השעה עד שעבר המועד, כנודע, גם הרעפוטאציא עצמה לא נשלחה בעיקרה כמלאכה הצריכה לגופה, אלא כדי להפיס את דעת הקהל ולהטותה לדעת אוהביו של הדר. שוואבאכער, שהיתה אז שעת בחירתו, ולולא שהיה אז זמן אותה הבחירה, או שהיה הקהל חפץ בשוואבאכער לא ע"י שוחד כזה, אז לא היתה הרעפוטאציא נשלחת כלל. אמת הוא, שכסף הרבה חלקו גבירי אדעסא אחרי אותו הפסח לאלפי בזויים ושדודים, אך חלוקת כסף כזאת אינה דורשת כלל, וכי חסד הוא שפלוני הגביר, שיש באוצרו איזה מיליאן או אפילו מאות אלפים רו"כ, חלק איזה עשרות או אפילו מאות רו"כ לאלפי עניים רעבים ואמללים שהוצגו ככלי ריק ביום אחד על לא חמס בכפיהם, בשעה שהם ונשיהם וטפם במצב מורה מאד, מצב המעורר גם לב אבן?! אם באמת עשו כן מאהבת אדם ומהכרה פנימית ולא על ידי התפעלות זמנית ממקרה נורא היוצא מן הכלל, מדוע אפוא לא שלחו כל משען לעניי עמנו בפרס, אשר שועת חלליהם נשמעה בכל העולם כלו וכל בני ישראל מכל מקומות מושבותיהם התאמצו להחיש עזרה להם עדה עדה כפי יכלתה?… אין לי עסק בצרכי הצבור באדעסא, בבתי-כנסיותיה ובתי-מדרשיה השוממים. לא נקרה לי עוד לשכב בבית-החולים העברי שבאדעסא ואינני יודע על כן עד כמה טובו הסדרים בבתי-הכנסיות, בבתי הלמודים העברים, בבית החולים וכיוצא בהם; אך פעמים רבות שמעתי הרבה מתאוננים על סדרי הבתים האלה, והיודע את רוח בני אדעסא, שאין דרכם לשים עין לדבר צדדי שאינו נוגע לעצמם ולבשרם, יש לי הצדקה להאמין, כי צדקו המתאוננים מאד, באדעסא יש בית-חנוך פרטי הנקרא "טרוד", שמטרתו ללמד לילדי עניי בני ישראל שפת המדינה ומלאכה, וכפי שהגידו לי אנשי אמת שורר בבית ההוא תהו ובהו, תלמידיו מתי מספר, הם הולכים ערום ויחף 4ואינם רואים סמן ברכה בלמודיהם! הלא בשת וכלימה היא: גבירי ליטא מחזיקים על הוצאות עצמם בתי-מדרשים עם הפרושים והבחורים הלומדים שם ואוכלים לחם העצבים, כמו שנודע שיש בקאוונא, בווילנא, במינסק, ועוד ערי ליטא גבירים, שכל אחד ואחד יש לו בית-מדרש מיוחד באופן שזכרתי, ובאדעסא לא זו בלבד, שלא נמצא בה מיליאנער יחיד המחזיק על הוצאות עצמו איזה בית-חנוך למלאכה, אלא שגם כל מיליאנעריה ועשיריה ביחד אינם חפצים לכלכל בית-חנוך כזה ודבר כיוצא בו! אם כך היא דרכה של עדת ישראל באדעסא העיר הגדולה ורבות המסחר, במקום שרוב בני ישראל יודעים ומכירים את החיים ומתנהגים על פי רוח הציווליזאציא – מה יש לחכות עוד משאר קהלות ישראל, שתעשינה הן איזה דבר לטובת הכלל, בעוד שרובם אינם יודעים כלל מה היא טוב הכלל, ואינם יודעים טובת ישראל אחרת אלא אותו חסד של חטאת, שהם עושים לגדל הולכי בטל ולהרבות אביונים בישראל – לשלוח כסף לישיבות מדולדלות שונות או לקבץ כסף בעד איזה מקדושי החסידים!… כללו של דבר: אין כל תקוה שהדור החי עתה יעשה איזה דבר נכבד לטובת ישראל כלו, ואילו ידע זאת ה' פלאי לא היה חותם את מאמרו בעצתו הנבערה המעוררת שחוק. ה' פלאי בחתימת מאמרו (גליון 21) אומר להביא תרופה למכתנו על ידי שימלאו קהלות ישראל שברוסיא את המו"ל "המגיד" להיות להם לפה ממשלתנו באיזה ענינים, והמו"ל "המגיד" מצדו הוסיף הערה, שהוא מקבלת על עצמו השליחות הזו, בתנאי שימלאו כל קהלות ישראל את ידו בספר כתוב וחתום כו'. אחרי הוידוי על עוני, הנודע במה"ע "הכרמל" ובספרי "קהל רפאים", שאינני ממכבדיו של "המגיד", הנני מעיז פני להבטיח את הקוראים, שגם מכבדיו של אותו המו"ל, היודעים ערכו של איזה מליץ לפני ממשלה אדירה בתבל, מלאו פיהם שחוק על העצה הנבערה הזו, אילו היה ה' פלאי נותן עיניו באנשים מגדולי עולם המעשה וידועים לממשלות אירופה כה' קרעמיע, מונטיפיור ודומיהם, או לכל הפחות בהד"ר לאסער, אז היה מקום לחקור אם מוכשרים הם בני ישראל יושבי רוסיא, הקרים ככפור וכאויר ארצן לכל דבר הנוגע לטובת הכלל, להתאסף יחדו ולבחור להם מליץ יושר, אם לא תהיה אחרית אסיפתם כאחרית כל אסיפותינו ואם בחירה זו תוכל להביא איזה תועלת? אבל עכשו, שהוא בוחר בהמו"ל "המגיד" – מי יכניס את ראשו של אותו המו"ל בין הרים גדולים? באתרא דוקוקין דנורא ובעורין דאשא מאן מעייל מו"ל עברי מחוץ לתמן? ה' זילבערמאן הוא מו"ל מ"ע עביר בעיר קטנה בפרוסיא, שפת רוסיא אינו יודע ובלי כל ספק אין שמו נודע כלל לשר ממשלתנו, ובבוא בקשתו של אותו מו"ל לפניהם יגיעו ראש ואיש אל רעהו ושאלו: "מי הוא זה אותו איש?" ה' פלאי מאהבתו היתרה למ"ע "המגיד", שהוא אחד מסופריו, מאמין הוא, שכל העולם קורא את "המגיד" ויודע ומכבד שמו של המו"ל אותו מכ"ע; אך לא כל אדם זוכה לדמיונות הבל כאלה! הנני כופל: אין כל תקוה שהדור החי עתה יעשה איזה דבר לטובת הכלל, הוא לא יוכל אלא לגדל רבואות עניים ואביונים, שחייהם יהיו עליהם למשא, אך לא לדאוג בעדם ללמד ידיהם למלאכה או לחכמה המחיה את בעליה בעוד מועד. על כן לא באה עזרה מרוסיא גם להחברה "קאנקארדיאה" שבבערלין, שרצתה לזכות את ישראל בעולם הזה, והחברה ההיא, כפי שהוגד לי, כשל כחה וכבר עברה ובטלה מן העולם בטרם שעשתה פרי. הרבה נפשות נשקעו בצרה ועוד יותר מהן מוכנות ועומדות להשתקע בצרות רבות ורעות!… "ומה אפוא עצתך אתה?" ישאלוני בני הנעורים האומללים, העומדים ומחכים לתשועה כי תבוא להם. עצתי להם לבלי קחת אשה בטרם יוכלו לפרנסה, ולאחוז באיזו ידיעה או מלאכה מומחית. מי שיוכל להשיג זאת והיתה לו נפשו לשלל; והנשארים ימקו בעון אבותם הם ועולליהם, ועתידים ישראל כאלה וביחוד יושבי ליטא להתפשט על כל העולם כלו ולנדוד ללחם… אך לשוא יפרשו כפיהם לחמלה, כי מי יוכל להושיע לאלפי בטלנים אשר לא יצלחו למאומה!… אנושה מכתנו, כי היא מכה שאין לא רפואה! (משלי כ"א ו'.) באיזה אופן הגעתי עד המקום ההוא. איך נדחקתי בתוך המון צפוף כזה – איני יכול להגיד בעצמי בבירור… דומה הוא, כאילו לא רגלי נשאוני, אך נחשול, נחשול של בני-אדם חיים, תקפני פתאום, הרימני בכח אדיר ונשאני הלאה, הלאה – שלא בידיעתי… נשארתי עומד רק אז, כשהשתפך הנחשול עצמו והתערב בתוך הים של בני-אדם, שרתה וסער מסביב. כאן היתה לי שהות להסתכל במה שנעשה מסביב. זה היה באמת ים סוער של בני-אדם, אשר על פניו התגודדו והתנופפו כדמות גלים מגבעות, מצנפות ומטפחות מכל מיני גונים וצורות… והים הזה הציף את כל הרחוב הרחב משורת הבתים האחת עד השניה, מהקצה האחד עד השני, לכל מראה עיני. באויר הורגש כעין זמזום שלל נחיל דבורים גדול ועצום מאד, ובזמזום שאינו-פוסק זה נבלעו, אבדו קריאות רמות בודדות: נכרה מרחוק רק זאת האחת, איך איזה בן-אדם פוער וסוגר פיו, מתנועע ומניע ידיו בחזקה… פתאום משתתק קצת הרעש, ובאותה שעה נעשה הדחק יותר גדול. נדחקים יותר כאן, כדי לעשות ריוח קצת שם, להלן. בתוך הדממה כל העינים נפנות לנקודה אחת, שפלי-הקומה מתנשאים על בהונות רגליהם, מותחים צואריהם, כדי לסכות מעל לכתפי חבריהם. קצה אחד של ארון עטוף שחורים נראה לאטו מבעד למזוזת הפתח; לאטו זוחל ונגלה הקצה האחר. – אחד, – מונה אני בפני עצמי במין שלוה משונה של דכדוך-נפש מיוחד. מאחרי אני שומע קול קורא בשם. – שנים, – מוסיף אני למנות בפני עצמי; אחרים בקרבתי קוראים את השם. – שלשה… ארבעה… חמשה. עוד ועוד – האין קץ לאלה? עוד ארון אחר עטוף שחורים זוחל ויוצא לאטו. עובר רגע, עוברים עוד רגעי צפיה קשים אחרים… לא, לא נראה עוד!… אך בחוץ נמשכת השורה הארוכה של הארונות, העטופים שחורים וים-האנשים הגדול והנורא הולך ומתנועע גם הוא לאטו, לאט, לאט מאד, וכמעט שלא נכרה תנועתו… שוב נסחף אני ונשא בתוך הנחשול העצום של בני-אדם חיים. הים הרחב, אשר זה לא כבר השתפך על פני כל סביביו וגליו העצומים והרחבים קולעו והתנועעו אנה ואנה, – הולך ומשנה צורתו מעט מעט, הולך ונהפך ליאור איתן, הזורם ברעש לעבר אחד בתוך התעלה, אשר התוו לו משני עבריו גדותיו התלולות – שני הטורים החסומים של הבתים והחומות… ויש שנדמה, כאילו לא האנשים מתנועעים והולכים לפנים, אך הבתים משני עברי הרחוב הולכים ונסוגים אט, אט לאחור… וכשמשתפך זרם-היאור מהרחובות הרחבים אל הסמטות הצרות יותר, הולך הוא ומתמתח כדמות רצועה שחורה ארוכה. ארוכה מאד, בלי ראשית ובלי סוף… הרצועה השחורה הולכת ונמתחת בלי סוף. היא נעתקה כבר מתוך רחובות-העיר הצרים, וקצה הקדום מתפתל על פני הנתיב הנפתל בין גבעות-החול הגבוהות, – על פני הנתיב הצר, המתפתל ועולה מעלה מעלה ומגיע עד השערים הקודרים של בית הקברות שם בקצה גובה הגבעה… בשפולי ההר מלמטה משתרעים כבר צללי-נשף רחבים והאופל הולך ועב, אך שם מלמעלה מבהיק עוד הנוגה החכלילי של יום-החורף הקצר, ולאור הנוגה החכלילי והגוע על פני הנתיב עם נפתוליו המשונים בצלע הגבעה, מקבלת שורת הארונות השחורים, שעליה מלמעלה מרפרפות הרצועות המגוונות, – צורה פנטסטית נפלאה, המרהבת את העין במראה המשונה. בלי משים נצמדים המבטים אל הארונות עטופי-השחורים, המתגודדים שם לאטם, ואל הרצועות הארוכות, המרפרפות ממעל לראשי המלוים בכתבותיהם השונות… ויחד עם צללי-הנשף הקודרים, הזוחלים מאחרי כל תל, מאחרי כל שיח, והולכים ומשתרעים על פני כל מסביב, – יחד עם הצללים העגומים הולכת ומשתפכת מסביב איזו תוגה חשאית ועמוקה – חשאית ואלמת כצללי-הנשף גופם… זה כבר עומד אני בדד. פתאם קצה נפשי בכל הנחיל הטורד הזה של דבורים – בני-אדם, המזמזם ומזמזם מסביב בלי-הפסקה. מה לי ולכל אלה? מה לכל אלה ולי? מה לכולנו ולאלה שם, אשר נאלמו לנצח וכוסו שחורים בתוך הארונות הצרים?… ואם אולי קרובים היו היום ללבבנו, האם לא ישובו מחר להיות זרים לנו, זרים בהחלט?! גם היום אין אנו מרגישים, שהם חסרים לנו, שבמותם נשאר מקום פנוי בלבנו, שחלק מנשמתנו נקטע יחד עמם… ואלה המעטים?… זו?… זרים רבים אחרים יפים מזה, מקושטים בפרחים מרהיבי עין יותר, ברצועות רחבות עם כתבות נמלצות יותר, – האפילו כמעט לגמרי, עשו לבלתי-נכר כמעט אותו הזר הפשוט והדל עם כתבתו וגם עתה איננו מש מנגד עיני. "לאהוב לב…" – על רצועה צרה אחת, על השנית – שם-אשה ענינתי, בלתי מפורסם כלל. על פי מקרה מכיר אני את שני השמות הללו ויודע את המעשה הקצר והפשוט. זהו מעשה פשוט ומצוי בשני לבבות, שהתחילו דופקים זה בעד זה בעז יותר ויותר, מעשה רגיל בשתי נשמות מקורבות, שנחלצו לפרקים ממחשכי העוני, מענויי המחסור, והתענגו שעות מעטות על אור ואושר… אמנם לא לעתים קרובות מאד זכו לכך; לא בכל עת תמיד היו יכולים ליהנות מאשרם הפרטי… כשהיה האחד מתהלך חפשי, היתה האחרת כלואה בבור, וכשהזדמנו עתים, שהיו שניהם מתהלכים חפשי, לא היתה שעתם פנויה בכל פעם בעד עצמם… כן, באותם הרגעים המעטים והיקרים, שהיו מזדמנים יחדו, היו שנות-העלומים עושות את שלהן. לבות שניהם דפקו בעוז, בתוקף יותר, ושתי הנשמות התקרבו, התלהבו יותר ויותר. תקוות, חזיונות, חלומות נעימים – מי לא טעם אותם בתקופת-חיים זו? ופתאום… מה כחו של זר דל, כחן של מלים פשוטות היורדות על רצועה שחורה – להביע אותם הרגשות הטמונים עמוק עמוק, החבויים בסתרי מסביב שלוה, דממת-תוגה עמוקה, רק מרחוק, מבית-הקברות שם בקצה גובה הגבעה כאילו נשמע הד יללה עצורה, יבבה חרישית… מי יודע, אולי דמיוני מתעה אותי. אם נבא לחקר רוח אבותינו ונדרוש לדעת, אם היתה הלאומיות סגולת עמנו מעולם אם לא – נמצא בתחלת ההשקפה פנים לכאן ולכאן. מצד אחד נראה, כי בני-עמנו חשבו את עצמם לסגולה מכל העמים, השתדלו להתרחק ממנהגי שאר אומות. ממזר, אשר לפי הבאור הפשוט הוא בן-עם-זר, לא יכול לחוות דעתו בעסקי קהל-ה', ואך בני-לוט ובני-עשו לא נכללו בשם מפני קורבת משפחה, אם גם להראשונים מפני חטאם לא הועילה גם קורבת המשפחה, והמצרים יצאו מכלל זה מפני זכות אכסניא; מנוח התרגז בראותו כי בנו לא מצא לו אשה בבנות עמו וילך לנוע על בנות "הפלשתים הערלים". הנשים הנכריות נבדלו בחזקה הן וילדיהן, אם גם רבות מהן בלי ספק לא התנגדו לקבלת דת משה וישראל, לפחות מאהבתן לבעליהן. השומרונים לא התקבלו לשותפות לבנות בית לה', למרות דברי החוזה שאמר "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים", וגרים נספחו בקושי גדול. מצד השני נראה כי העם לא שמר מעולם את הסימנים שהלאומיות מצטיינת בהם. לא נזהר שיהיו שמותיו עצמיים לו ובלתי מושאלים מעם אחר: אלעזר בן אהרן הכהן קרא בשם "פנחס", שם שאין לו יחס אל שום שרש מלשון עברית וחזותו מוכיחה עליו שהוא מצרי (ולדעת קצת באורו בלשון מצרי: "שחור, כושי"); חנניה מישאל ועזריה אך בפעם הראשונה נקראים בס' דניאל בשמם וביתר המקומות נקראים בלי שום צורך בשמות הכשדים שקרא להם נבוכדנצר, והרבה שמות מזמן הגולה, החשמונאים ואחריהם בזמן התנאים והאמוראים, וגם מאז ועד היום, מפליאים אותנו בתמונתם הזרה לנו. מתמונת בגדינו לא נשאר לנו שום זכרון, והחפץ לתאר לנו את בגדי ישראל מזמנים הקודמים משתמש במדת "מה מצינו", ולוקח לו למשל את בגדי העמים שהיו סמוכים להם. שפתנו לא נתחבבה אצלנו מעולם, ועוד בימי הבית השני דברו רבים מאבותינו בארץ-ישראל בלשון ארמית, ואחרי-כן – מספר ארצות גלותנו היה מספר שפותינו. כללו של דבר: המאמר השגור בפי רבים, שישראל נגאלו ממצרים בזכות שלא שנו את שמותם, לשונם ובגדיהם, מתנגד בכל פרטיו לדברי-ימינו. גם בקינותינו הננו מבכים יותר את חרבן בית-המקדש מאבדן הארץ, ועוד בימי הבית השני לא נמנענו מהזרות על פני ארצות רבות, בעוד שאין ספק, כי ארץ מיוחדת גם היא מתנאי הלאומיות. אבל לא כל הנראה בתחלת ההשקפה ראוי לסמוך עליו. הלאומיות יש לה גם סמנים פנימים, גם סמנים חיצונים. הראשונים יסודם ברוח העם, בתכונתו ונטיותיו, במבטו על התבל, במשפטיו ובנמוסי חייו; האחרונים הם דברים מתחלפים, כמו השמות, השפה, הבגדים וכיוצא בהם תמונות חיצוניות. עם ישראל מעולם שם לבו אך אל הרוח הפנימי העצור באיזה דבר ולא אל חיצוניותו ותמונתו. הפתגם "שקר החן והבל היופי" – הוא מחשבת העם בכל עניניו, ואך טהרת המדות, המועיל והמטרה הטובה מגמת פניו. בני-ישראל לא דרשו מנביאיהם שיהיו יפי-תואר כמו שדרשו היונים ממליציהם, וגם האגדות האחרונות לא ספרו עליהם כאלה; מליצותיהם וחזיונותיהם גם הם לא אצל כלם מצטיינים ביפיפותם. התמונה החיצונה אינה מעכבת גם בדברים היותר נעלים בהיהדות: תמונת בנין שלמה לא היתה כתמונת משכן משה, בנין עולי בבל לא היה דומה לבנין שלמה, ותמונת בנין יחזקאל, שלפי דעת רבים הוא הבנין השלישי לעתיד-לבא, שונה מהנ"ל. זכרונות הלאום נקבעו לדורות, כמו שאמרתי במקום אחר, לא בעמודי-פאר ובנינים המפליאים בתמונתם, אך במצות ומרורים, בסוכות, בנר חנוכה וכיוצא בהם, והאלהים שהוא ראשית וסוף האידאל של הרוח הלאומי, אין לו כל תמונה, ואם היתה לו, מקור כל קדש וכל טוב, איזו תמונה, הנה בזה עצמו היתה התמונה בכלל קונה לה חשיבות גדולה. על כן בני-ישראל, אשר תורתם לאומית, ארצם לאומית וגם לאלהיהם, אלהי כל הארץ, היו עם סגולה, – התאמצו תמיד לשמור על התוך והפנימיות של הרוח הלאומי, ועל התמונות החיצוניות לא שמו לב. רוח הלאומי הגנוז בהמאור שבתורה נשמר תמיד בטהרתו, את המשפטים והחקים נצרו מכל משמר וגם בחקותם לפעמים מנהגי זרים נזהרו בכל מאמצי-כחם לבלי לבלע את רוחם הלאומי. שד"ל אומר, כמדומה לי בספר "בתולת בת יהודה": "בוא וראה קדושת עם זה, שבכל טלטוליו ונודו בגולה מארץ אל ארץ לקח עמו את ספרי הדינים המכבידים על חייו ועזב לכליון את השירים המשמחים לב" – זהו לשונו בקירוב. אבל לפי האמור אין בזה שום דבר יוצא מן הרגיל. ספרי הדינים קשורים אצלנו בקשר אמיץ עם רוח הלאום, והעם אשר אמונתו לרוח לאומו היתה סבת טלטוליו, לא היה יכול לעזוב בטלטוליו ההם את פרי רוח לאומו אשר בעבורו נלחם, ועל תולדותיו אמר בצדק בכל יום "כי הם חיינו ואורך ימינו". מה שאין כן הדברים החיצונים כמו שירים, שעם היותם משמחי לב ונפש לא היו אלא דברים העומדים מחוץ להרוח הלאומי. לפיכך לא שם לב לשמור את שפתו, לקרוא שמות לבניו על טהרת לשונו ולא הקפיד על בגדיו, דברים שאינם אך סימנים חיצונים, תמונות ולא יותר. לפיכך השח נפשו לכל מצוק ועושק ויסבול בדומיה את עולו ואת מכאוביו. אך מכיון שנגעו מציקיו בתורתו, מבחר התמצית של הרוח הלאומי שלו, התעוררה גבורתו וילחם עד טפת דמו האחרונה, או עזב מקומו וילך לו אל ארבע רוחות השמים. זהו שאמרו חכמים: ישראל ואורייתא חד היא. אין צריך לומר, כי אחינו הפרוגרסיסטים בארצות שונות אשר העמידו את היהדות על תמונות חיצוניות, כמו סדרים מיוחדים בעניני התפלה (שאינה מן התורה) עם מקהלה ועוגב, דרשות מטיפים, קונפירמאציון וכיוצא בזה, וישליכו אחר גום גופי תורה כמאכלות אסורות, קדושת השבתות והחגים הלאומיים, איסור החיתון בעם נכר וסעיפים רבים מהלכות אישות וכו', אשר מקורם ברוח העם פנימה, שהיא-היא היהדות האמתית שנשמרה לנו בתורתנו – אין יהדותם אלא מזויפת; כי אחינו ההם, אשר בהנהגותיהם בענינים רבים ובאהבתם לכל מיני משחק והוללות וכיוצא בזה לא יכירם כל רואיהם שאינם מגזע בני-יפת; אשר מימי משחקי האלימפ ביון והקריאות הנתעבות של להקת היחפים: "הבו לחם וקרקסאות!" ברומי עד הביליארדים, הקארטים ושחוק "הנשר" וכל מיני מחזות שבזמן הזה, להוטים הם אחרי המשחקים, ואשר מימי מצבות האלילים, ההיכלות והמשכיות מימי קדם עד תפארת הציוויליזאציא בזמן הזה, הם מבכרים את החיצון על פני התוך, וכמעט כל מעשיהם אינם אלא למען ראות העינים, – אחינו ההם רחוקים בתכלית מן היהדות בכלל, ואך זכות אחת יש ללמד עליהם, שבשבתם בארצות לא להם, באין ארץ מיוחדת, היינו – באין גהעטא, כמו שיש לכל עם ועם על כדור הארץ, אי-אפשר להם, כמו לכל איש גר, לשמור את רוח לאומם בטהרתו. בימים האחרונים נתעוררה בקצות עמנו איזו תנועה לאומית, ועמה – גם התאמצות לחזק את הרוח הלאומי. מובן, כי שמירת הרוח הלאומי אי-אפשר מבלי להיות נאמן להרוח ההוא, ואם נאבה לחדש בנו את רוח לאומנו עלינו לדעת תחלה את הליכות הרוח ההוא ולהתנהג על פיהן. על פי האמור עלינו לדעת, כי לא ענינים חיצונים, כדקדוקים בשמות וכיוצא בזה, הם העיקר ברוח לאומנו. אמת היא, שהמקפיד לקרוא את שם בנו וולאדימיר, על שם אביו המנוח וועלוויל, או המדבר בשפה זרה במקום שיכול לדבר בנקל בשפת חנוכו, – הרי הוא בתמונה הזרה לעמו; אבל הקורא לבנו וועלוויל בפשיטות מפני שכך נקרא אביו, והמדבר לתומו בשפה שבה נתחנך אינו חוטא לרוח לאומו כלום, ועל כגון זה נוכל לאמר: "מאן דקפיד – קפדינן בהדיה". העיקר ברוח הלאומי הוא להיות נאמן לו ולהתנהג על פיו ולהתרחק מכל דבר המתנגד לו. רוח עמנו בטהרתו שמור אצלנו בכתבי-הקדש וגם במשנה ואגדה, ביחוד בדברי קדמונינו שנאמרו עד תגבורת ההיליניזמוס ובואם בעול הרומיים וההורדוסים, בעת שלא צפה לו כל אסון מחוץ, ושומריו לא נלחצו לנטות הצדה ולבא לידי הפרזה כדי לשמור עליו. מעל הספרים ההם נדרוש ונדע את אשר לנו לעשות, אם נאבה לחדש את רוח לאומנו בקרבנו. ביחוד חייבים לעשות כן החלוצים שבנו, אשר הלכו לפנינו לעבוד את אדמת הקדש. הם, האומרים לקומם הנהרסות ולבנות את בית-ישראל על ארץ-אבותיו (כי באין ארץ אין בית לעם ואין כלי מחזיק ברכה לרוח לאומו), חייבים לקומם מה שנהרס ולבנות מה שנקרא בשם בית-ישראל ולחנך לנו גם דור ישראל ברוחו הלאומי, ועלינו פה לגלות את המאור שבתורה לאומנו ולהאיר בו את הדרך להם ולנו. בסוף ימי הקיץ, תר"ם, ווילנא. (מחברות עמנואל, מחב' א') כשאני מסיים בקריאתו של אחד ממשוררינו ה"ספרדים", הריני תמיד עצב. עוצם אני את עיני, ורוצה לתאר לי: מהיכן בא המשורר? מתי חי? באיזו סביבה בלה את חייו? ומי היו העפרות, הצביות החשוקות שעליהן שר? – ואין אני יכול לתאר לי מאומה. קול דברים אני שומע, מליצה דולקת מליצה, גוזמא באה בעקב גוזמא, מלים יפות, ניבים חריפים – ואולם אין תואר ואין הדר ואין מראה. תלושים, עומדים מעל למקומות וזמנים, נראים הם לי. תאמר, שחיו בזמן זה או זה – אין סמן לזמנים. נקדים מאתים שנה, מאחר שלש מאות – אחת היא. הקורא הרגיל, שאין לו אלא מה שעיניו רואות, ודקדוקי חוקרים אינו יודע, ובהשערות דקות כשערה אינו תולה עצמו – מעולם לא יבחין הן במקום הן בזמן: כך אפשר היה לאמר בסלמנקה, וכך אפשר היה לכתוב בדמשק. ומי המה בני הדור? שירי ידידות וקינות על מותם ארוכים כאורך הגלות לפניך, וכל הנפשות אינן נפשות סתם בני אדם – אלא אריות וכפירים… העמוד הימיני… הפטיש החזק… רכב ישראל ופרשיו… אדירי איומה… שרים… לא שערום ראשונים… וככלות הכל – אינני יודע, מה עשו, מה גדולתם ובמה זכו לאותם תיאורים? ואולם אם אקח איזו אנצקלופדיה ואמצא שם חמש שש שורות מכוונות כלפי איזה פרופסור, לא מן הגדולים שבגדולים, איזה מלמד בינוני במקצוע שלו – ומחסר את אשר עשה הוא מתוך המדע, מתוך הספרות או התרבות האברופית – ואני רואה קרע בתמונה הגדולה, אני רואה בעיני ממש את גדולתו ואת מעשיו של האיש. והיה בצאתנו מארץ מחוסרת קרקע זו ושמים אין לה, ואנשיה ללא כל גון וצבע, מה נגול רגע קט "לשירות הים" של יהודה הלוי. שומעים אנחנו את קולו: "הפשט הזמן בגדי חרדות ולבש בגדיו החמודות". וגם אנחנו רוצים לקרא קריאתם של בני לויתו של קולומבוס בשעתו: ארץ! ארץ! המשורר האומלל מתבוסס בדמיו. שבע ביום ימות מאהבה, אהובתו אין על עפר משלה. "תתגל בתוך אהלי והנה אור – תתכס ותתעלף היום רד". מה יפים עיניה! נודעה זה כבר חבתם של ישראל לעינים יפות: כלה שעיניה נאות אינה צריכה בדיקה. ועיניה של העפרה? "אל יעלת החן שתי עינים הקורעים לב חושקים לשנים". ובכלל מה יש להוסיף על יפיה של יעלה, אם – "ראו יעלה אשר שמש וההר שחוח הולכות נגדה וקודרות". אבל יבאו נא המון גדולי צירים, אם ימצאו ידיהם ורגליהם לתאר "עפרה" זו ע"פ מליצות אלה ולו גם להעביר קו אחד. אנקריאון אינו אומר כי יפתו נאה; מבקש הוא את הציר לתאר אותה – והוא נותן בהן סמנים: אסתפק בעיניה… וגבותיה – ובתוך אותו טשטוש-הגונים, ומפלצת הגוזמה הערבית, חסרת כל רגש בלתי מזויף, בתוך אותה הריטוריקה הנפוחה והמליצה הקרה, שריח של זיעה נודף ממנה – נבלעת אישיותו של המשורר עד בלי להכיר בה כלל: דברים אחדים ומליצות אחדות ופרצוף אחד לכלם. כיוצא מן הכלל בתוך הערב רב האפור הזה, מוצא אני את עמנואל הרומי. אישיותו בולטת מתוך שירתו, למרות כל סבל הירושה, שקבל מבית מדרשו הספרדי, אישיות בולטת ורבת גונים, טפוסית בכל פרטיה לאותה התקופה שחי בה, לארץ אשר גר בה; כל חיי זמנו משתקפים בה כבראי נאמן. ואילו באנו ללמד על זמנו רק מתוך מחברותיו, היינו יכולים לתת תמונה יפה מאד. בכלל ראוי הוא עמנואל הרומי לתשומת לב מרובה. הרי לפנינו אחד ממשוררינו הגדולים בכלל, והמשורר היותר גדול שהקימה לנו כנסת ישראל באטליה, כלומר אותה היהדות, שהיתה נתונה בתחום הנצרות; כי יתר משוררינו הספרדים כלם על קרקע ספרד המשלמית גדלו, והתפתחו תחת השפעת הערבים, השפעה בלתי אמצעית. והוא הוא גם המשורר היחידי שלנו מתקופת הרינסנס, ולו רק מבראשיתה – ועמד תחת השפעתו של אחד מגדולי משוררי העולם, גם כן מיוצרי התקופה, אפשר שהקיפוהו כבר יהודים לוקחי חלק באותה התסיסה הגדולה, שעבודתם הנכרת והבולטת התגלתה אך אחרי מותו של עמנואל. "פעולתם יהודי-איטליה היתה רבה ביותר, והשפעה יתרה היתה לה על האיטלקים – ואין לזלזל בה", אמר בורקרט, עבודתם זו מצאה את הערכתה בכמה ספרים, ביחוד במאמריו של מ. שטינשניידר. אפשר מאד שהשפעתם התחילה עוד כמה דורות, טרום שהתגלתה תקופת התחיה; והם העבירו לאטליה את ירושת יון ושמרוה באטליה התחתונה בימי הבינים, כי סגלו להם את שפת יון, ואף לכתובות על גבי מצבותיהם בבתי הקברות השתמשו ביונית ורומית ולא בעברית; התרבות היונית היתה השלטת באטליה התחתונה בכלל עד שכבושה המשלמים. יש לשער שאת ידיעת השפה היונית הביאו היהודים מארץ ישראל עוד בבואם לאטליה אחרי חרבן הבית, וכנראה עוד השתמשו בה גם לצרכי המדע – כי מלומדים רבים היו ביניהם אז, ומשום זה אפשר מאד שהיו גם למורים באוניברסיטאות. ועמנואל חי את חיי תקופתו – חיי תקופה סוערת ומענינת מאד. תולדותיו של עמנואל – כמעט שאין אנו יודעים אותן; ידוע לנו ששם אביו שלמה ושם אמו יוסטה. בן דודו היה חכם מפורסם בזמנו, יהודה הרומי. הוא מזכיר ב"תופת ועדן" את שם אחיו ואת שם חותנתו. משערים שנולד בשנת 1270, ואולם כנראה טעות היא (עיין פרק "תופת ועדן"), והוא נולד בשנת 1260 ומת בשנת 1330. ובאמת אי אפשר להוסיף דבר על תולדותיו כמו שהם נתנו ב"מחברותיו", הוצאת פראנקפורט. עמנואל מעיד על עצמו, שידע את חכמת הדקדוק, ויד היתה לו בכל "הארבעה ועשרים", חבר ספרים ועשה פרושים. הבין את "חכמת המליצות והחרוזים", "בחכמת הכוכבים והמזלות", "חכמת הניגון", חכמת המספר והתשבורת" ובא "בסוד החשבון מולדות ותקופות". כל זה הוא טפוסי ואופיי לתקופתו: רב גוניות של אישיות תקיפה בדעתה, תפיסת מקום בחברה, מאורעות בלתי רגילים, נדודים, השר המגין על המשורר והמקבל ממנו אורו, יראת שמים, נבול פה, התענינות בחכמה (מתמטיקה, אסטרולוגיה), בלשנות, ידיעה עמוקה בספרות הקדש, ליצנות שאיננה יודעת גבול, חבור פירושים לתורה, שירי זמה, – יודע חכמת האצטגנינות ומשורר כותב שירים בשתי שפות. אם לא היו רבים כמותו בספרותנו, רבים היו כמותו אז באטליה, והם הם היו בניה האופיים לה ביותר בזמן ההוא. כי מה היתה אז אטליה? רומא השלטת זה כבר עברה ובטלה מן העולם, ואולם תרבותה עוד טרם בטלה, תרבות עתיקה זו – כמה וכמה ממוסדותיה וכמה מצורות השכלתה עברו בירושה להדורות האחרונים, ומקרן הקימת להשכלתה עוד היה הרבה בידי היורשים, בני בניהם של הרומאים מנצחי העולם לשעבר, ונשארו לפליטה. והנה התחילה תקופה ארוכה של השרשת יסודות חדשים וזרים, שהכניסו עמהם אותם העמים הצעירים ששטפו ועברו קרקעה של רומא. זה אחרי זה נהרו ונכנסו אל הארץ ההרולים, הגותים, הלונגוברדים, פראנקים וגרמנים, וכל עם ועם הביא והכניס משלו בחזקת היד את צורות חייו החברותיים והפוליטיים, וגם במאה הי"ג עוד לא פסקו אותם הזרמים הזרים. באו נורמאנים, באו שרצינים והתנחלו בנגבה של אטליה, באפוליה וסיציליאה; אחרי כן נכנסו הצרפתים ובני פרובינציה; השפעה ידועה היתה בודאי גם לאשכנזים, כי קיסר אשכנז המושל העליון. והתסיסה גדולה מאד. יש להכיר בכלל סמנים שהעם האטלקי רוצה להתגבר על היסודות הזרים ולפולטם, הן אלה שהכבידו עליו בעל כרחו הן אלו שקבל עליו מרצונו. ועוד: רצון לפתח את כל הכשרונות הלאומיים שאי אפשר היה להם להתפתח עד כאן, והם הם תכנן האמתי של כל המלחמות והמהומות הממלאות רובה של ההסטוריה של המאה הי"ג, לפי דעתו של וגלה. כל הארץ התפוררה לכמה מדינות קטנות צוררות זו את זו ומתחרות זו בזו: ערים בבחינת מלכיות קטנות עומדות ברשות עצמן, רספובליקות, ממשלות עריצים, מדינת האפפיור. באטליה היה כבר הכל מוכן למלחמת האזרחים שתפרץ, והנגודים שבין הקיסר והאפפיור הים אך שמשו דחיפה, והשמות גבלפים ובלינים שמשו ססמה לכחות צוררים זה לזה מכבר, וצורה להגלותה, כשפרצה המלחמה בין הגבלפים והגבלינים והארץ נמלאה מעשי אלמות איומים, אכזריות איומה, כנופיות של שודדים ופריצים. אטליה היתה מעין קלחת רותחת, מעלה בועות בועות. כל שבטי האדם הרבים, שהספיקו לה מדמיהם, כבר באו לידי התמזגות, לידי התגבשות. אולם מסורבלים היו באנרגיה עודפת מתוך התגבשות הגזע, והצורות הפוליטיות שבסדרי החיים עוד היו בעצם רתיחתן, ואופי מוצק לא היה להן. בתוך סביבה כזו הלכה והתפתחה צורת האישיות החזקה, זו שלא היה לה בעולמה אלא היא לבדה על כל תאוותיה הסוערות והעזות. אישיות זו השתחררה מן החברה מנמוסיה ומוסרה, מבלי שום לב לכל דין ודין. "בסוף המאה הי"ג מלאה ארץ אטליה בעלי עצמיות לאין במספר. הכבלים שבהם היתה האישיות נתונה נשברו כולם, בעלי עצמיות לאלפים הולכים ומתבלטים בלי מעצור וגבול… אטליה אינה יודעת הרבה שקר וצביעות; אין איש מתירא להראות לפחת ולהופיע לא כאחרים". הפוליטי, כלומר המהומות והמלחמות התכופות, היה רצוי מאד גם לשודד עלי אורח, גם לעריץ התקיף, גם לאזרח העיר השואף לגדולות, גם לפקיד הרודף אחרי השררה, גם לקונדוטירי השואף לבצע, לאמן וגם למשורר שאליו היו זקוקים כל אוהבי הפרסום ובכלל בני דורו אוהבי ההדור החיצוני. המשורר היה אהוב על העריץ, שרצה בשירי תהלה והערצה, בשם נודע למרחקים, וחביב היה לעירונים בתהלוכות הפאר בקרנולים. הוא חבר את לבנינים המפוארים, לשערי הנצחון למנצחים, שירים לכל מאורע חשוב. הסוחר הפלורנטי הוא גם סוחר גם חכם, איש מדינה, יודע שתי השפות הקלאסיות, וטובי ההומאניסטים מטיפים לו ולבניו את האטיקה והפוליטיקה של אריסטו. גם בנותיו מקבלות חנוך נעלה. ההומאניסטן אנוס להיות בבת אחת גם בלשן, גם קוסמוגראף, הסטוריון, מנצח על המשחקים ונוסף לזה שופט, יועץ סתרים, דיפלומאט. עת הרת ענקים ואישיות כבירה! הרי ליאון ביטוסטו אלברטי ראשון בכל מימי ילדותו, (1472 – 1404). בכח וגבורה, בולם פראי סוסים, ראש וראשון בהליכה, רכיבה ודבור, מחבר נגינות אף כי את המוסיקה למד בלי עזרת מורה. המקצוע שלו היתה האמנות וערכו גדול בתולדות הארכיטקטורה. הוא למד את תורת המשפט, את הפיסיקה ואת המתמטיקה, וכל מני מלאכה שבעולם עד שירד לעומקי אמנוטם גם של סנדלרים. וכן היה חכם, אמן ובעל מלאכה מושלם. יד לו בציור ובהכנת טופסים, המציא ארגז נפלא שהיו יכולים לראות בו מראות ככבים וירח עולה וצי מפליג בים. כתב שירים, נובילות חדודים, נאומים, אלגיות; מאמרים בפילוסופיה מוסרית והסטוריה , וגם את כתב הסתרים שבו השתמשו האפפורים המציא הוא, ועוד יש ויש לספר בשבחו. האמינו כי יודע הוא את חכמת הפרצוף, ונבא כמה וכמה דברים ונבואתו נתקימה. הרי ליאנרדו דה וינצי (1519 – 1452), שלפי דברי בוקרט, ההבדל לבינו ובין אלברטי הנ"ל, הוא זה שבין האמן ובין החובב, בין הגומר ובין המתחיל". הוא בבת אחת ציר פסל. ארדכל, אינג'נר, בונה מבצרים. כתביו שהשאיר אחריו מראים כי היה כחו גדול בארכיטקטורה, אנטומיה, אסטרונומיה, גיאוגראפיה פיסיקאלית, מיכניקה ועוד. וגם מן הספרות היפה לא הניח את ידיו; בין כתביו נשארו משלים, "נבואות" הומוריסטיות ועוד, ובמסקנותיו במדע הקדים בכמה מרגליות את בני דורנו אנו. אי אפשר לנו כאן לתאר עד כמה היו חיי היהודים דומים אז לחיי שכניהם האטלקים. אך מכמה וכמה סמנים ותמונות חטופות בתוך מחברותיו של עמנואל יש לשפוט, כי היה דמיון גדול מאד בין שני אלה, עד כמה שהגיעה האפשרות למרות ההבדל שבדת ובמוסר. כנראה לא היה גם הרוח השורר בחיים הרוחניים מוזר ביותר לבני עמנו, כי הלא רואים אנו שאפשר היה לו ליהודי שביהודים, אדוק ותמים עד כדי כתוב פירושים לתורה, לחיות בתוך אטמוספירה זו של בני ארצו הרומנים, ולחיות את חייהם שלהם על פי דרכו הוא, אם אפשר לומר כך, לחיות חיים פרלליליים. הוא ידע את שאיפות המתוקנים שבהם, והעמיד תחת נושא עניניהם נושא ענינים משלו; נשא את מכאוביהם כדי לרפא מכאובו שלו; כיון לחלומותיהם להגשימם על שדה חייו שלו – ובקסם תקוותיהם הליט תקות נפשו הוא. בגאוה היה פונה האטלקי את פניו כלפי אחור, כלפי עברו המזהיר שלו הרחוק ממנו עתה, בהיות ארצו פרועה לשמצה, תחת שבט זרים, כי גם האפפיור – זה הסמל האחרון והיחיד שנשאר לו מממשלת עולם שהיתה לו – היה בגלות, שבוי באבניון. ימי גדלו של עם עמנואל גם כן היו בעבר הרחוק, ועל אלה הימים היתה גאותו, והם היו נחמתו בעת צרה. רומא שרתי בגויים לפנים, היתה תל חרבות, ושרידי מחמדיה מלפנים נתצו ביחד עם מצודות אצילי הגבלינים האחרונים. עליה קוננו קינות, עליה חלמו חופשי מטמונות, היתה חומר לחוזי חזיונות העולים לראות חרבותיה, ולמאמינים באמנות הבל. מפלתה היתה כל כך גדולה, עד כי לא העירה כל צער ואיבה בלב היהודי, ששער נצחונו של טיטוס היה מזכיר לו בכל יום ויום את אשר עוללה לו רומי בשעתה. ואולם גם לו "לתלמיד החרזנים" "המתפאר שעמו הם הרומנים", היו חרבות קדש על אדמת קדש. וגם הוא ידע הרבה קינות על חרבן העיר, וגם היתה לו תפלה "והשיבנו לציון עירך ולירושלים בית מקדשך". לאחר שהשתחררה השכלת אטליה מעולם הפנטסיה של ימי הבינים, צריכה היתה, לדעת בורקרט, למורה דרך, כי לא יכלה הלבקיע אל הכרת העולם הנפשני והרוחני על ידי האמפריה; "ואותו מורה דרך שמשו לה השנים הקדמוניות הקלאסיות בכל מקצועותיה של הרוח… ברגש כבוד ויקר לקחו לעצמם חומר וצורה מימים עברו, וירושת העבר היתה לפי שעה עיקר תכנה של כל השכלה". וכי לא זו היתה גם תעודתה של כל הספרות העברית, החל מכתבי הקדש ועד גמירא ואח"כ? מורה דרך בחיים, בדת, במוסר, בנימוס, ממנה שאב היהודי כחו ואונו, בה מצא נחמתו, מזונו הרוחני, יסודות חזיונותיו וחומר לצורתו בשירה. ובאותה רומי, בגיטו אשר ליד הטיברוס, חכה יום יום לבא משיחו גם החולם היהודי. יום יום צפה לביאת גואל ציון, אשר ישיב לה כל חמודותיה מקדם, יבנה העיר וימלוך על כל הגויים. ובקוצר אפים, ובסערת יצרו לא יכול להסתפק בתפלתו יום יום וקרא מנהמת לבו. שם בשערי רומי צריך המשיח להולד… אבל ידע המשורר את באי שער רומי, הוא ראה את ענים ואת לחצם, את עניותם המנולת אותם, ולא צרה לראות את משיחו בתבנית "עני ורוכב על חמור". הוא אשר עמו הרומנים הסכינו לראות את עריציהם בכל הדרת תפארתם וצבי תהלוכות, לו אי אפשר היה אחרת: אך שורות מספר מספרות לנו תולדותיו של הרומי, אבל יש להכיר מתוכם את כל חיי התהלוכות של בני דורו. כשרונות מצוינים ומרובי גונים, אישיות חזקה בארץ חסרת כל שלטון קים, בארץ "שרובן של השררות שהיה להן תוקף באמת נוסדו בכח הזרוע " (בורקט). כל דאלים גבר, והגבר התקיף הוציא מזה את כל מסקנותיו לעשות כישר בעיניו, להתיר לעצמו הרצועה. וכמה מהם, אלו שתאוותיהם סערו ביותר היו נתונים בכף הקלע, בין שרירות לבם ליראת שמים, בין תפלה זכה לנבול פה; בין יראת שמים ופריצות "בין תופת לעדן". אחד מאלה היה כנראה גם עמנואל. כמה שהסכנו כבר לאותה "ההפרטרופיה", אם מותר לאמר כך, בשירתם של קדמונינו, הן שבאה להם מחמת השימוש במליצה, הן מחמת שעמדו תחת השפעתם של המזרחים, שאינם חוששים כלל לקצת הגזמה אם הניב היפה בצדה, בכל זאת אי אפשר לנו שלא יעבור שחוק קל על שפתינו, כשאנו נתקלים באותן ההפרזות בכח מליצתו של עמנואל, שהוא בעצמו מספר עליה, או כשהוא בא לספר על גודל ההתפעלות של אחרים בשמעם מליצתו, ועל הכבוד והרחש שהם מביעים לדברי שירה בכלל. ואולם גם פה צריך קודם כל להתבונן אל אותו המעמד שתפס הפיטן בחברה ועל עמידתה של השירה בימים ההם. צריך לזכור אותו יחס הכבוד שרחשו לכל סופרי הספרות הקלאסית של רומא בכלל, לורגיל ולקיקרו בפרט. ככל חושיו של בן דורו שהיו מפותחים עד קצה הגבול האפשר, היה מפותח גם חוש הכבוד, הרצון ליצירת איזה דבר מפליא ומסמא עיני בני דורו ובני הדור הבא, להעיר תשומת לב, להיות חי בזכרונם עד כמה שאפשר ולבלי רדת לתהום נשיה. ובתוך אותה קלחת סוערת שקראוה אטליה, אי אפשר היה לשום איש לקוות, שיהיה פעלו וזכרו קים לדורות, אם לא יעלה זכרונו איש תופש בקסת סופרים ובמצבת-עד, מצבת עולמים. בארץ מלאה עולמים על חרבות עולמות חלפו, אי אפשר היה להאמין בעץ, באבן וגם במתכת, ואולם הספר נשאר לפליטה לדורות. באטליה, ודוקא באטליה אפשר עד כמה צדק המשורר הרומי שאמר: אחרי דורות של שכחה, שוב קמו לתחיה והיו נזכרים אלה שמשכו בקסת סופרים וכל אלה שאת שמם הזכירו הם ובזכותם ידעום גם דורות אחרונים. הם האצילו מחנם והודם על בני דורם ובידיהם של האלמות. הם המחלקים את השם ואת התהלה בארץ, וגם הם בעצמם נוחלים את הכבוד ואת התהלה מאת בני דורם. ועד היכן היו הדברים מגיעים? דנטי יודע כבר לספר גם על אי-הנעימות הכרוכה בעקב הפרסום הגדול. אחד מבני דורו של דנטי – אלברטינו מוסטו בפדובה – נכתר בתור משורר, ופרסומו גדל כל כך עד שהיו מעריצים אותו כהעריץ את אלהים. הוא זכה להערצה המגיעה כמעט עד לידי האלהה, אומר בורקסט. מדי שנה בשנה, "ביום ניטל", היו מתכנסים הדוקטורים והאסכולרים (כלומר החכמים והתלמדים) של האוניברסיטא בבגדי פאר ובחצוצרות ונרות דולקים בידיהם לפני ביתו בפדובה לקבל פניו ולהביא לו תשורות. גם פטררקה בשעתו היה נהנה מן הכבוד והלבונה שקודם לכך היתה מקוטרת אך לשם הגבורים והקדושים. וכשהלך בשנת 1370 לארץ מולדתו, הובילוהו ידידיו לביתו אשר בנולד ובקשו אותו שישאר הבית כמו שהוא. ממש מה שעשו קודם אך לבתים שבהם נולדו הקדושים אשר בארץ, כגון תומס מאקוינה או פראנציסקוס היו הערים מתגאות שבהן יש קברים של המפורסמים בעולם, הן שמבני דורם והן של הקדמונים. נפולי היתה מתפארת בקברו של ורגיל, פדובה בעצמותיו של אנטנור איש טריה, מיסדה לפי דבר המסורה, ובעצמותיו של טיטוס ליויוס ההיסטוריון, פרמא שמחה כי קסיוס "ישן בחומותיה", במנטובה יצקו מוניטין עם תמונתו של ורגיל (1257). והיו גם מעמידים מצבות תבנית איקונין עוד בחייהם של בני הדור על מרומי שוקים ורחבות. ואין להתפלא כלל וכלל אם הפיטן של אותה תקופה ידע את כחו "להנחיל אויביו יש", את הכבוד ואת הקלון. כמה וכמה מהם אמרו, אם בנוסח זה או בנוסח אחר: פטררקה מביע באחת מסונטותיו, כי חיי אלמות נכונים לו וללאורה האהובה שבשיריו. בוקציה אומר, שיפה אחת תקשה אליו לבה, אך בכדי שיוסיף וכתוב שירים עליה, ומתוך זה תזכה לפרסום בארץ. אנגלו פוליציאנו כותב ליוחנן מלך פורטוגאל אחרי התגליות הגדולות באפריקה, שיוטל על המלך לדאוג בעוד מועד לתהלה ואלמות שלא יאבד שמו במשאון, ולכן ישלח לו לפיטן חומר בשביל שירתו. והמלך (או מזכירו) הבטיח למשורר שישלח לו לפירנצו את החומר בתרגום רומי. כך עשו אלה שהיה ביכלתם להגשים בחיים את רצונם לחיות חיי אלמות לדורות, ומה יעשו בני עמנו? כלום לא דבקה גם בהם אז מדה זו? היהודים חבבו מאז ומעולם כל דבר שבכתב, קדשו את כל היוצא מתחת הקולמוס. אם אלה שאפשר היה להם לבנות ציונים והעמיד להם מצבות היו יותר בטוחים במצבות כתובות בדיו על ניר מבציונים חרותים על גבי ברונזה, נדיבינו ושועינו אלה שנשאו נפשם לפרסום על אחת כמה וכמה. תהלות בן אטליה נשארו בארצו שלו, ותהלות כתבות בידי פיטן עברי להן היו מהלכים בכל קצוי ארץ, בכל אתר ואתר יהודי היה שם. על כן אפשר ואפשר מאד שלא הפריז עמנואל על מדת החבה למליצה, ועל כל הכבוד הרב שפזרו לו בשעתו. ואם לא פזרו אותה לו, היתה הכרתו הפנימית, כי כדאי וכדאי הוא לאותו כבוד, וידע והכיר שהוא הוא הגדול בדורו, כיהודה הלוי בדורו ואלחריזי בדורו – אלה השנים שהיו לו לעינים. והיתה לו הרשות לאמר על נפשו ושירתו: לא רק הוא האמין בדבריו כשהוא אומר: אוריד כי בזה האמינו כל בני דורו ואין בה כל התפארות כלל. אולם איזו בת קול עגומה נשמעת כנגד זה מתוך שני הטורים הבאים אחריהם: כמוהו מאומות העולם היו נכתרים בכליל דפנים ברב פאר והדר – למשל אלברטינו מוסטו, שהכתר על ידי הביסקוף והריקטור שבאוניברסיטא בפדובה, פטררקה שהכתר בקפטוליום הרומאי, זנולי דלה סטרדה שנעטר על-ידי המלך קרל השביעי בפיזה – הרי את המשורר העברי לא עטר איש, והוא בעצמו צריך היה לשים על ראשו את עלי הדפני שלו: (מן השיר: "לי הוד השיר לי המשרה") במחברות עמנואל. לפי דבריו, לא נתעורר לאסוף את שיריו עד שעוררהו השר הנדיב לכך: "עשה לך שם תפארת אסוף שיריך אלה מחברת, למען יהיה הגונב מהם כגנב נמצא במחתרת". אך בין כך ובין כך לא שכח השר גם הנאתו שלו. רוצה הוא שיעשה עמנואל כדרך שעשה החריזי "שעלה בשיריו שהוא מחבבם, על שם חבר הקיני ואיתן האזרחי חברם". על כן יעשה גם המשורר עמנואל גם הוא: "שים אותו לחברתך בשירים, ויחש אלי קצת ממשליך ושיריך, ואף כי תפארתי בשירים ובמעשים, אשר יהיו על שמי מתיחשים, בחרתי היות לך לריע ולעמית, ולהיות שמי חרות על לוח ספרך עולמית ". היה משוררנו "כצפור נודדת מן קנה" "בפורי'מא העיר אשר במרקוא המדינה", וכנראה שם היה ביתו של השר. מסביב לשר הנדיב נקבצו אנשים רבים תמיד, ביחוד בימי חג, עמנואל מזכיר פעמים רבות את ימי הפורים; האנשים היו "אנשי חסד ואנשי אמונה, היושבים ראשונה, במלכות הדעת והתבונה". כלומר היה שם מעין מרכז רוחני, ואנשים שאהבו דברי ספרות, שהיו נכונים לדבר גם "מאודות השירים והמליצות", היו מתאספים לשם; במקרים ידועים היו נכנסים לשם גם "חברת משוררים באו מארץ מרחק, ולבם לכל מבצר ישחק". מתוך סגנונו המליצי של עמנואל אפשר ואפשר לעשות לנו תמונה של החיים, אף כי הרמזים המליציים מכבידים על הדבר. "היו לנו ימי צהלה ושמחה, ונסו יגון ואנחה, היינו חשר ואנו רוכבים צמדים, ולנו שני פרדים". יש שכל החבורה היתה יוצאת את העיר "הלכנו בכח האכילה והיין והצפרים, ונאספנו לחיה (?) בכר נרחב ויאריכו הספורים". כנראה היו אלה דברים בעלמא, "היינו פעם בדבר חכמות נדבר, לחילים נגבר, ופעם על ריב לא לנו נתעבר, נדבר דור ודור, משפחה ומשפחה כפי הרצון, פעם בדברים אחדים, ופעם בדברי לצון, ונחשוב גדולים ממנו לרועי צאן"; "פעם נדבר דברי אהבות, ופעם בשירים נחמדים ובמליצות ערבות, ופעם נקומה נשתובבה בעיר בשוקים וברחובות, ופעם נדרוש ארמוני המלכים הראשונים, חדשים וגם ישנים". כך היו עמנואל ו"השר המערבי" כשהיו בינם לבין עצמם. אולם כשהיו עמהם "עדת נכבדים ושרים", "זקנים וקצינים", תמיד היו מתחילים זה בשירים. ולמרות מה שהשר אומר על עצמו: "עולם שירים לא חברתי, ומליצה בשרד השכל לא תארתי", יש שגם הוא לוקח חלק, מתלבש אצטלא של "חרזנים", יוצא "לעשות לו שם" ומתחרה עם המשורר, כך הוא יוצא לעמתו, זה ל"הלל היפה וזה לגנות הכעורה" (מחברת ב'). או ביום פורים כשיצאו, על פי הצעתו של השר, לדבר "פעם בענין העצל ופעם בענין השיכור, ופעם בענין בעל הקרנים, ופעם בענין הקדשה בעינים, פעם בענין האורך ופעם בענין הצורך וכו' וכו", "בענינים שונים – זה מדבר בנחלה ודברי זה לדבריו עונים" (מחברת החמישית). לפעמים השר בעצמו נותן לו תימה, מציע לו איזה "ענין", בין שהוא מעוררהו לזה באופן אמצעי ובין באופן בלתי אמצעי, "ויהי היום לי השר שמעתי אומרים כי ר' שלמה גבירול חבר שיר ממאתים טורים" (מחברת השמינית). או, למשל מספר עמנואל: "שאלני השר ירום הודו, אם ראיתי שירי יהודה חריזי ונגלה לו סודו, ואם לא נאצל עלי מהודו" (מחברת תשיעית). בהכנסם לארמון נוצרים ובראותם כתבות על גבי הקברים מעוררהו השר: "מה מאד נחטא אנחנו קהל העברים אשר לא נכתוב קינות ומוסרים ויש שהוא אומר מפורש: "ראיתי בין שירי הנוצרים, שיר לא ראיתי לאחד מן כמהו בלשון עברית" (מחברת ט'). יש שהשר ה"מאושר" לבו "כתנור בוערה" בהמון רשפיה, רשפי האהבה של איזו "גבירה", והוא רוצה לקחת שבי את לבה שלה, ואין לו דרך אחרת להגיע אליה אלא על ידי השיר, שהוא כידוע "סולם" בין האוהב והחשוקה. אז יפנה אל המשורר בבקשה לכתוב בשבילו שירים, "ולחבר שיר על אהבתו אלי ישא פניו". (מחברת י"ז). אינו מכסה מרעו יסורי אהבתו, אינו מכסה ממנו דבר, הוא מציע גם לו "ללכת אל בית הגבירה שניהם", והמשורר הולך לעזור לו במלחמת השירים שהם נלחמים על האשה היפה עם בעלה. אמנם, גם השר מתענין בנגעי לב המשורר הפצוע מאהבה ומדבר אתו על דבר אהבתו, "כשנלכד הלז במצודותיה" (מחברת ג', מגלת החש"ק). והוא מורה לו אחרת, מהיות כי זו אינה משיבה לו אהבה, הוא מספר לו על דבר "נערה טובה, ואיש לא ידעה, נחמדה להשכל ולעינים תאוה – – קצה בחושקים ובבני הבליעל, ולה הברכים אשר לא כרעו לבעל, והפה אשר לו נשק לו, ותשכון באהלה מבלי לו". לפעמים רוח רעה שורה על הנדיב וכל הנצבים אליו אין ביכלתם לגרשה עד בא המשורר "אל השר החדרה לנהלהו על מי מנוחות, את היגונים חונים עליו אשר על דגלו באותות". בא המשורר ומספר לו מעשה יפה, ומבדח את דעתו במעשה באיש אחד ברומא, "ושם אשתו רושוליו, אשר עליה ירד אבל שאולה". והשר פוער פיו בצחוק (מחברת י"ד). ובשכר זה נהיה השר לאותו הגשם המשקה את המשורר הנמשל לערגת הבושם. ההיה שר כזה באמת ובמציאות, או אך משל היה בפי עמנואל? כמובן, "לצפור נודדת מן קנה", או "אחרי אשר לקח האל יתברך ממנו ההון אשר בידו הפקיד" אי אפשר היה לו בלי נדיב. אלמלא כן, האם יכול היה אז המשורר הבלשן והתורני לחיות על תורתו? מחוץ לרחוב היהודים היה אותו השר במציאות, אי אפשר הוא שלא יהיה לכל משורר, לכל בלשן, לכל חכם אותו "הענן" המשקהו והמורה לו את הדרך בחיים. מתוך שרטוטיו של עמנואל אנו רואים את פני הדור ההוא. את חיי אטליא הנוצרית והיהודית גם יחד. לא רק מאהבתם את הכבוד, משאיפתם אל זכרון "עולמית" קמו למשוררים תומכים בידיהם, מצנטים. היו ביניהם גם כאלה, אבל היו גם אנשים שבאמת מתוך אהבה לספרות עשו מה שעשו. ולולא הם לא היתה להומניסטים כל יכולת לעולל את אשר עוללו. ביחוד גדל מספרם כמאה שנה אחרי עמנואל, אך שכמובן היו גם בימיו. בין דורשי החכמה וחובביה קודמים בזמן ותופסים מקום בראש אחדים מאזרחי פלורנץ, מהם היו אנשים מלומדים בעצמם, מהם אך חובבים. כמאה שנה אחרי מותו של עמנואל היו לנגידים בפלורנץ בית מדיצי, והם עמדו גם בראש ההשכלה שבימיהם, האירו פניהם למלומדים. סוד חכמי פלורנץ היה מהולל ונודע לשם בימי לורנצו המפואר. ולא רק בעיר זו, כי גם בהרבה ערים אחרות נמצאו גואלים יחידים ואגודות תומכות בימין החכמים. חצרות האפיפיורים – גם הן נעשו מקום מחסה למשוררים ולומניסטים, והיו ימים שרומא נעשית למרכז הרינסנס. יוליוס השני עטר אחדים מן המשוררים בכלילים, משוררים ובלשנים התאספה סביב לליאו העשירי שלא קפח כלל וכלל את חלקם. אלפונסו הגדול מארגון מלך נפולי, חובב קדמוניות, לו עלו חכמיו ומשורריו שהיו במסבו בעשרים אלף דוקאט מדי שנה בשנה. פדריגו מאורבינו – בשבילו ובשביל ניקלאוס החמשי נעשו רובם של התרגומים מיונית ומפרשיהם. בית ספורצה גם הוא יחשב על המצנטים. ואולם גם המושלים הקטנים וגם הקטנים שבעריצים אי אפשר היה להם ולחצריהם בלי חכמים ומשוררים, אחד המרבה אחד הממעיט, אבל איש לא חסר. וגם עליהם שרו המשוררים, וגם בשבילם כתבו סונטות ששגרו הם ליפותיהם. סיגיזמונדו מלטסטה היה בעצמו מחבר שירים מסוג זה לגבירות ברימיני, סביב לו היו כמה משוררים ובלשנים מאוכלי שלחנו ומשכירי כספו. לעתים היו הפילולוגים מנצחים זה את זה בפניו בארמונו; וכלם פארוהו בשיריהם אתו ואת אהבתו לאיזוטה היפה. ובכל דור ודור קמו נדיבים לישראל, וספרות ישראל יודעת גם היא שמות אחדים מהם שתמכו בידי הסופרים והמשוררים. ודאי שבימיו של עמנואל היו – ובודאי היה האחד מהם גם "הענן להשקות את ערגת הבושם" הזו בנוגע לשפתו ולסגנונו – הרי עמנואל הרומי משורר טפוסי לזמנו, לאמר משורר-בלשן, לא פיטן-ציר, לא משורר יוצר. ובהסכם לכך צריך לשפוט על כל סגנונו וגם על רבים מנושאי שיריו, משום שלא נבראו כלל בשביל משורר- ציר; אבל משורר בלשן בא ויוצרם – כדי להראות בם כל כחו בשפה ובסלסולה. החומר הבלשני שהיה ביד עמנואל, שאול מכל כתבי-הקודש. על כן הקפו אי אפשר שיהיה גדול משל אחרים "בעלי זכרון" טוב כמותו. אך יש תחום אחד, שבו כחו גדול מכח יתר כל המשוררים בני אסכלתו, הלא הוא: עקימת הכתוב וסרוסו, הכנסת כונות זרות וחדשות לתוך הכתובים, צרופי-פסוקים מפתיעים, – ומשום כך נראה כאילו אוצר שפתו עשיר מאוצרם של אחרים. המשורר-הבלשן, שסלסול השפה אצלו עיקר, ובו הוא רואה גולת כותרת אמנותו – אינו חושש לכמה וכמה דברים שבטעם וציור, ומשום זה גם כמה מדרכי השירה והמליצה חביבים עליו ביותר, כגון החדוד, ההתול, האנטיתזה, וכדומה. לא לעומק רגשו הוא דואג – אך לצורת הבטוי. על כשרונו של עמנואל באותם אפני הבטוי שהזכרתי לעיל אין מן הצורך לדבר הרבה. מוניטין אלה יצאו לו כבר בעולם, מחברותיו מלאות דוגמאות אין מספר. לעתים קרובות ערמומיותיו אלה ומעשי חריצותו עוברים גבול המותר: "לפלוני שכן שוכן באהלו, וקרנים מידיו לו". "פלוני בן חמשים ולא יעבוד, ואשתו דרשה קרנו תרים בכבוד". "פלונית מדושתי ובן גרני, ובעלה גנב משירת חנה רמה קרני". מספר המלים והפסוקים שהשאיל לו עמנואל מן הספרות המאוחרה איננו גדול בערך למליצות התנ"כיות, ואפשר לאמר עליו, שהוא היה ה"מליץ" בין יתר המשוררים העבריים מאותה התקופה. ידע גם את הספרות המאוחרת לא פחות משידע זו העתיקה, ולגבי אופן הבטוי החביב עליו, הלא יכול להשתמש גם בה לצרעו זה. ומשום מה לא עשה כך? למרות היותו נתון בתוך תרבות איברופית, נשאר שקוע בתרבות האסיטית, המזרחית, כמו כן נשאר נאמן בתאוריו גם לאסכולה הערבית. בזה היה גורלו כגורל משוררינו הספרדיים. שירתו של עמנואל טבועה בסימני ההשפעה של השירה העברית הספרדית. מדבריו עצמו די לנו להוכח, כמה פעלו עליו ביחוד יהודה הלוי, אלחריזי ובן גבירול. בכמה מקומות הוא עצמו אומר, כי שירו של זה או של זה הוא שהעירו לכתוב כמתכנתו. עיין המחב' השמינית: "ויהי היום ויאמר לי שמעתי אומרים, כי ר' שלמה בן גבירול חבר שיר ממאתים טורים… ואען ואומר: חייך, השר, ראיתי ועשיתי כתבניתם וכמתכונתם". המחברת התשיעית: "אמר המחבר, שאלני השר ירום הודו, אם ראיתי שירי יהודה חריזי ונגלה לי סודו, ואם לא נאצל עלי מהודו… אם ראית שירותיו אשר חבר על חדשי השנה, ואומר דע איש שלומי, כי ראיתים וכהנה רבות עמי". מרובה עליו השפעתם בטכניקה שבשיר, למרות כל התקרבותו הגדולה אל התרבות האטלקית. ואותו התאור והשמוש בגוזמא, בציור הערפלי והמטושטש הערבי חסר הנצוץ הראלי, העומד בנגוד גמור אל היסוד היוני הפלאסטי ביותר, ההרמוני והציורי בטבעו, דבק גם בו. האמנם זו היא שאלת הגזע? האמנם המזרחי מטבע ברייתו אנוס להיות נוטה כלפי משוררים בלשנים, או אולי במדרגת התפתחות ידועה הדבר תלוי? על שאלה זו קשה לענות. אבל עובדא היא, שרבים מן המשוררים האטלקים בעת ההיא היו בו בזמן גם צירים, פסלים, או שאיזו אמנות מצירת היתה בידם. וכן להפך. כמה מן האמנים, אמני הציור והפסול, כתבו גם שירים. היה גם ציר, מיכאל אנגילו שירים, והרבה כיוצא בהם. ואם לא היו המשוררים צירים הם בעצמם, נמצא תמיד בצדם גואל לשירתם להגשימה הן במכחול-צירים, הן בפטיש-פסלים. גם האלגוריות, שהיו כל כך חביבות על המושלים ועל שלטונות הערים, גם היותר מרכבות והיותר עזמיות שבהן, אי אפשר היה להן לעבור גבול ידוע. שאלמלי כן לא היו נתונות להתפס ביד להעשות בידי חרש אמן. מכיון שלא עמדה האוזן לכון אם ישנה הרמוניה במה שיצא מן הפה, באה העין ועושה בדיקה היא. שאמונתו אוסרת עליו את הציור ואת הפסול, והרי הוא הולך ונמשך אחרי הצלצול והפרזה וצרופי המילים, שאינם חוששים לערפליות וחוסר ההרמוניה בתמונה. ואם אמנם שונה מזה קצת דרך השירה הפרסית, שהיא יותר נוטה אל הציור ואל הפלאסטיקה, אפשר שאין זה אלא משום שיש לה קורטוב כל-שהוא מן האמנות המצירת, כגון המיניאטורה המפורסמת. כמובן, אין זה אומר שבכלל לא היה הדבר תלוי גם במשורר עצמו, שחוש הציור וחוש הגונים שלו לא התפתח בו במדה שהתפתח חוש-השמיעה המוסיקאלי. על כן כל שיריו שקולים וחרוזים, החרוזים רובם חרוזים חדשים ורעננים, לא מאלה שכבר דשו בהם עד כדי הקאה. ותמונות שיריו גם כן עשירות, ולפעמים מרכבות מאד. ומחמת חוש המוסיקה שבו אחז גם בסונט האטלקי. צא וראה, עד כמה "מליצי" היה עמנואל, הוא הרודה בשפה במדה שרק מעטים היו כמותו. אפשר שאיש מן המשוררים לפניו ואחריו לא היה כל כך מרבה במליצות מן המוכן, "בפסוק". בכמה שירים ניכר גם לעין בלתי מבחנת, שעיקרם לא בא אלא כדי לתת מקום להשתמש בפסוק ידוע. אולם הוא הרבה להשתמש במליצה עוד מטעם אחד, שאותו לא ידעו משוררי ספרד כלל. אחד מסימניה של תקופת הרינסנס, היא התשובה אל הספרות הקלאסית של היונים והרומים, שעד אז היו אך לנחלה למלומדים: לחכמים, לבלשנים ופילוסופים. והנה אם פטררקה ובוקציו שבו והכניסו אל הספרות האטלקית את הספרות היונית, וגם הכריזו על זה, היתה פעולתו הצנועה של דנטי מכוונת כלפי הספרות הרומית. ורגיל היה לו לעינים בהרבה, ולא לחנם קורא הוא לו: מורי ורבי. הד"ר פריץ כס. וגלה מראה על כמה וכמה מקומות, משלים ורעיונות מן האנאידה, שעברו ונכנסו אל הקומדיה האלוהית אך בשינוי מעט. ואם לא במדה זו נהג גם כן לגבי לוקאנוס סטאטיוס, יובנאל, קיקרו, הוראץ ואוביד. אותה תשובה אל הקדמונים, אל ספרות ימי גדולתם, שהיתה אז למודה אצל האטלקים, היתה מדה ידועה מכבר שאחזו בה משוררינו, אלא שבעיניו של עמנואל צריכה היתה לקבל ערך אחר וחשיבות מיוחדה. בגלל "הספרות הקלאסית", "ספרות כתבי הקדש", ותר על שפת הספרות המאוחרה בשירתו. נתן היה בין שני עולמות, רגלו האחת בתחום תרבות גדולה, תרבות אטליה, ורגלו השניה שקועה בתוך תרבות רחוב היהודים הצר. לא רצה לותר על עולמו שרכש לו מחוץ לחומות, ובכדי שיהיה כולו שלו הלך ובנהו משלו: אריחים כשרים בתכלית הכשרות, אמנם שכרו יצא בהפסדו: גרמה מסגרתו הצרה, שיהיה קולו נשמע אך לעמו. את נטיתו זו אין עמנואל מסתיר כלל. הנה דבריו במחברת השמינית: "ויאמר אלי השר, ראיתי בין שירי הנוצרים, שיר לא ראיתי לאחד מן העברים… וחפצתי לראות כמוהו בלשון עברית…" וכן אנו מוצאים במחברת האחד ועשרים: "ויהי היום נכנסנו בהיכל הגדול אשר לנוצרים, וסביב להיכל היו קברות המלכים האדירים, מהם מליצות צחות וקינות ערבות, מצור השכל חצובות… הדברים מאודות בעליהם מוסרות לב רואיהם ומחרידות שומעיהם… מה מאד נחטא אנחנו קהל העברים, אשר לא נכתוב קינות ומוסרים, בבית תפלתינו או במקומות הקברים…" מטעם זה הלך עמנואל וסגל לו את הסונט, את שיר הזהב, שלא יחסר מין זה גם בספרות העברית. מטעם זה הלך וחבר כדוגמת דנטי את ה"תופת והעדן". מדה זו, כמדומני, יש למצא גם אצל המשכילים הראשונים, שנתעוררו לא רק לעשות מה שעשו בספרות כדי להראות את העמים את יפיה של שפתם, שאינה נופלת מיתר השפות. ובאשר הלך לבם אחרי החדש, לא חפצו להבטל בפניו אלא הכניסוהו אליהם, עשוהו לשלהם. דנטי הכניס לתוך שירו הנשגב את כל ההיסטוריה הקדומה ואת המתולוגיה כלה. ובנוגע לאנאידה אפשר לאמר, שאין לך בה אדם או שם שלא הכניס אותה ל"קומדיה האלוהית" ולא שמשו לו חומר לשירה, – "והרוצה להבין את דבריו עד תכליתם צריך לדעת את אלה", מוסיף ואומר וגלה. מה שהיה לדנטי ורגיל ויתר משוררי רומא, היו לעמנואל הנביאים. רק מי שיודע את כתבי הקדש על בורים, יוכל לרדת לעומק כל דבריו ולהתענג עליהם ועל יפים המוזר לנו. ואולם בזה נבדלו דרכיו של משורר עברי מדרכיהם של משוררי תקופתו וארצו. הללו כשפנו כלפי ירושת הדמוניהם, הרומים והיונים, השתחררו בה בעת משעבוד הנצרות של ימי הבינים, מעול האמונה השלטת ומכל חשכת התקופה שבה חיו. וכשהכניסו אל ספרותם את המתולוגיה, את הקדמוניות, הן בציור, הן בפסול, הן בבנין, הן בשירה – נתוספו אלה על היסודות ההוים, והעשירו את החיים בתוספת גונים חדשים. לא כן עמנואל הרומי. קדמוניותיו שלו היו כתבי הקדש, כל מה שנשאר לנו לפלטה מן "הימים ההם"; על כן בבואו לציר איזה ענין מעניני החיים, הוא הולך ומחפש לו איזה סמך, דוגמא מאותו העבר המזהיר הקלאסי שלו, ואינו נותן לנו מה שרצה באמת לתת. אלא מעין המאורע, מעין התאור, מעין מה שרצה באמת לאמר. לא דברים, כי אם צל דברים הוא נותן. וזה גורלם של כל "המליצים". בימי עמנואל בראו להם האטלקים גם ניב שפתים חדש – את השפה האטלקית הלאומית והכתירוה כתר מלכות שלטת. דנטי היה ראש בוניה. לעשות כמעשיהם אי אפשר היה לו לעמנואל, שהרי "בכבלי" השפה נלכד. אמנם הוא הטה אותה לכל אשר חפץ, אבל משעבודה של המליצה אי אפשר היה לו להשתחרר. יין חדש הכניס, אך קנקניו היו ישנים. הללו בנו בנינים חדשים וחדש חדש לקחו להם; ועמנואל לא בנה בנין חדש. אבני גזית, אבני קודש מהוקצעות זה כבר היו, והם שמשו לו לבנינו והיה עושה בהם כעושה בתוך שלו: מעקם כתובים, מסרסם, מכניס לתוכם כונות זרות ומגמות חדשות, משנה צורה, מצרף פסוקים – אבל לקח מן המוכן, וזה פעל לרעה על הציורים לטשטש אותם, למרות כל ערמתו ואמנותו לא תמיד נמצאו לו דקי הגונים שהיו נצרכים לו. חולשה גדולה נודעת לו כשהוא בא ומשתמש אך בסממנים אלה – סממנים מן הנמצא, שאולים. צאו וראו מה כהה התמונה, מה עניים צבעיה, ואינה מוכיחה כלום, למרות או אולי דוקא משום זה, שאנו יודעים מאין כלם באים. היא גן נעול אין אנו יכולים להאמין לו אף רגע! יודעים אנו למי היתה יפיפיה זו. שמא מצא עמנואל אחותה בת-תאומים? הלא גם אז היינו רוצים לשמוע איזה דבר מקורי ולא להסתפק במה שכבר שמענו – ואנו יודעים איפה למצא את התמונה. דבר מקורי! רק ממי שיש לו בידיו סממנים משלו אפשר לדרוש זאת. דוקא באותו השיר, אנו מוצאים פנינים: בשיר אחר הוא אומר: כמה רוך, כמה אהבה והתלהבות! ואותן פנינים אנו מוצאים לרוב בכל מקום שעמנואל מופיע בתור יוצר על דעת עצמו. מה גדול אז כשרונו, ומה יפה מליצתו! כאן אתם מוצאים תאורים נחמדים בקצור-הקצור, המתרוממים עד לידי שלמות של תמונה נהדרה; מעוף-דמיון עז, הקש קולע, מפתיע. למרות כבלי המשקל הערבי, ברצונו ישעבדהו עד כדי להביע על ידו את הטמפו המהיר והנחפז במקביל לדבריו: כחו גדול בכל תחבולותיהם של הקדמונים, בצרופי הקולות לפי טעמם. עולה הוא עליהם בעשרו ויכלתו. הרי דוגמאות אחדות: דרכי שירתו הבטוי החיצוני אשר לשירתו של עמנואל הוא כח הבטוי הקלאסי שבימים ההם, הן לשבח והן לגנאי. היה "תלמיד החרזנים" הספרדים, תלמיד מובהק, מהם למד וכן עשה, הצורה הערבית היתה השלטת. וכל יצירותיו – מקאמות, גזלים וקאסידות, וכן גם המכתמים – צורת השירה הערבית ואם כי פנה גם אל השירה האטלקית לקבל ממנה אחת מצורותיה היפות, לאמר את "שירת הזהב", נשאר נאמן לאסכולה הספרדית גם בסונט, במשקל השיר המיוסד על היתד ועל התנועה. כן נשאר נאמן ל"חרזנים" באפני היצירה ובמנהגי החרוז. אי אפשר לומר שהמציא הוא בעצמו איזה אופנים חדשים מקוריים ביותר, שהיה משתמש בהם; אבל עלינו להודות כי קבל מאת הקודמים לו כל מה שהמציאו הם, יש שהיו חביבות עליו ביותר צורות-בטוי מיוחדות, ובהן הרבה להשתמש. אבל בעיקר השתמש בכל כלי בית-נשקם, שבאו לו בירושה. אהובות לו הקבלות מעין: אף בבנין החרוז הריהו תלמידם הנאמן של הספרדים. מדיק הוא מאד בלטוש חרוזיו, ואת הרשלנות אינו יודע. אפס אך לעתים רחוקות מאד יבא משום זה לאנס את השפה או לקלקלאת המלה הן בצורתה הדקדוקית, הן ברשומה הקורע אותה לשנים. צרופי חרוזיו אינם מרובים כל כך, חבריו עולים עליו ברבוי צירופיהם. אצלם יש למצא כמה תמונות יותר מרכבות ויותר מסלסלות, אבל עמנואל נותן משפט הבכורה למליצות המצלצלות ביותר ולצרופים מרובי הנגינה ואם גם יותר פשוטים. בכלל סגנונו שקוף ובהיר, שפתו שוטפת ומובנת בנקל וביחוד בצורות השיר הערביות. לפעמים רחוקות יאפילוה העדיים הדברניים בגדר הבלשנות ואותם אמצעי הציוריות השניים במעלה, בשעה שהוא משתמש בהם. בסונטות סגנונו בכלל יותר קשה כי אותם (כמובן לא תמיד) נהג במדה ידועה בכבדות, כמו שיאמר עליו חכם איטלקי אחד. ביחוד חביבים על עמנואל החרוזים הפנימיים. אם אך באה לידו הזדמנות להשתמש בהם לא יחמיצנה. (מתוך השיר: "קומי שירתי"). (מן השיר "דר") (מן השיר "הוא בן פורת"). (מן השיר "יאמר יין"). ויש אשר שירים שלמים: גזל וקסידה בנויים כלם בדלת, כלומר הטור שאינו מחורז יש לו חרוז פנימי. כן למשל השירים: "הוי השוכב על מטת שן" (אני הייתי מציע לקררא: "הוי הישן על מטת הזה למשקל השיר, שכלו חרוזים פנימיים, ויוצא מן הכלל הטור הראשון), "יהודה את חשקי" (בו שלושה טורים חרוז אחד להם), ובכלל יש לומר על עמנואל, שהרבה מסודותיה הנפלאים של שפתנו היפה נגולו לפניו ובשירתו נתגלתה בהדרה ובתקפה, וכדאי הוא עמנואל שישמש למורה למשוררים גם עתה. המשורר הלצן אין לנו בספרותנו משורר, שיהא דומה לעמנואל הרומי במדת הליצנות, ואין זו ליצנות סתם, אלא מעין מובע של חדודים, הלצות, דברי הוללות והתול, גדופים וחרפות ואף נבול פה בכלל. יש שהם דקים מאד ואינם מעוררים אלא חיוך קל, ויש שהם גסים ביותר. ומה שמפליאנו ביותר, שתלמיד חכם הכותב פירושים לכתבי הקדש, אינו חושש להשמיענו דברים כאלה. ומה רב כחו במקצוע זה, מה רבו הדרכים שאחז בהן, האמצעים שהשתמש בהם כדי להגיע למטרתו. הפיטן-הציר הכניס לתוך שירתו כל מה שקלט מאותם החיים מרובי הגונים, תאר את כל המגוחך שבהם, והעיז להכריז על כל מה שהעיר בלבו התקוממות כלפי המציאות. בא הפיטן-הבלשן והראה כל כחו בעקימת הפסוקים, בסרוסיהם, בהכנסת כונות זרות ובהטעמת ההיפוך שבהם. בא הפיטן-התלמיד חכם והוכיח עד כמה הוא בקי בכל ספרי הקדש, בספרות הקדמונים, כדי להרכיב פסוק על גבי פסוק, והראה כמה חומר גנוז בזכרונו ומוזמן לשמש הקבלה בכל שעת הצורך; ואף כשהיא כולה מסופקת הרי היא נאה להיותה באה בהסח הדעת. וכשהיה צורך בכך היה משתמש גם בשפת נכר כדי להגיע אל מטרתו, אל החדוד המפתיע. משוררי אומות העולם כשתפסו דרך החדוד, לא היה בידיהם אלא איזמל חד, ועמנואל, כשתפס דרך החדוד מתובל בדברי תורה, חרב פיפיות היתה בידו. וקשה היה לו לעצור ברוחו כשבא לידו החדוד הכרוך בעקב הפסוק אם רק שמש זה לצרכיו, – ולא הרגיש כלל שהוא מחלל את הקדש. החדוד נעשה נשק חד בידי התיאולוגים כשהיו מנצחים זה את זה בהלכה. הסטירה שפשטה בחיים זה כבר לא היתה תחלה מכוונת אלא כלפי החברה ומעמדותיה, ועדיין לא למדה לזרוק מרה ביחיד. אמנם סמוך לימיו של עמנואל ביחד עם התפתחות האישיות היה נעשה גם מטרה לחציה של הסטירה, כאילו באה בתור סם-שכנגד לאותו הכבוד הנפרז שזכו לו כמה מבני דורו. ואולם עד ימיו של דנטי לא חדר החדוד אל הנובילות, ובאותן "מאת הנובילות העתיקות" המפורסמות, שלפי דעתו של בורקרט נתחברו לפני סוף המאה הי"ג, אין זכר לחדוד; ובכלל לא באה הנובילה אלא לגלות לנו דברי חכמה, משל או מוסר השכל, בהרצאה נאה. דנטי הוא שפתח בחדוד ופטררקה זכה את דורו במאספים של חדודים. אך בנובילות של עמנואל תופס החדוד מקום חשוב ביותר, יש שכל הספור לא נברא אלא לשם החדוד שבו. והמחברות החמשית והששית, שהן מעין מאספים של חדודים, לא נערכו אלא בשביל יהודים תלמידי חכמים, שיהיו נהנים הנאה משונה גם מן החדוד כשהוא בפני עצמו, גם בדברי תורה הנשמעים לכמה וכמה פנים. נדיבות פלונית על כל נדיבות עדפה, כי תתנדב לכל בנפשה ובגופה. פלונית אספה כל מדה מגונה – ואחר יהלא זונה. איך פלונית מחשק תתיאש – ותחתיה נהפך כמו אש. פלוני לו היה מנגח בקרניו – כל חיות לא יעמדו לפניו. פלוני ידענוהו מתמל שלשם שור נגח – וקרני ראם קרניו בהם עמי ינגח. הפרודיה, שעקבותיה אנו מוצאים בכמה וכמה משיריו של עמנואל, וביחוד בשנויי פסוקים הבאים להכניס כונות זרות, גם היא פרחה מאד בימיו ודבר לא היה קדוש לה. החדוד מצא לו גואלים בין בעלי העיון, שהעמידו אותו על אפיו הראוי והעמיקו לחדור אל אפני שמושו בחיים ובחברה, והגיעו הדברים לבסוף שנעשית איטליה "מושב לצים", אסכולה של תהלה, דוגמתה בעולם עד ימי ולטר ועד בכלל, כדברי בורקרט: לאמתו של דבר היתה אז איטליה אסכולה של תפלות שלא היתה כמוה אף בצרפת". ואולם סמניה המובהקים התגלו כבר בימיו של עמנואל; ואם הקדים קצת בדבר את שאר סופרי דורו, הרי אין זה אלא בעטיו של מזגו הלוהט. ובמקצת גרמה לכך גם השתמשותו בשפה שאינה מדוברת, שמטעם זה היו חדודיו היותר גסים מאבדים הרבה את עוקצם. אין ספק מחדודיו היו מכוונים כלפי אנשים ידועים, ומובנים היו לבני דורו, אבל אנחנו אין לנו אותה הנאה יתרה, שנהנו מהם הללו. ואין אנו רשאים להתרעם על כמה וכמה מבטואיו החריפים של עמנואל, הכל היה ברוח זמנו, שלא היה איסטניס לגבי כמה דברים שאנחנו נפגעים בהם היום. ובנידון זה אופית גם שירתו הבאה למטה עם כל נבול הפה האיום שבה: שירי אהבה לא הרבה איש ממשוררינו הקדמונים בשירי אהבה כעמנואל. שירי האהבה שלו עולים על שלהם באש היוקדת בהם, בתוקף המליצה ובטוי התאוה. והפסוק השאול, שהוא מאפיל פעמים על הגלוי, אינו בא אלא כדי להוסיף משהו מן הפקנטיות. אי אפשר היה לה לשירתו של עמנואל בלי שירי אהבה, בין שאהב באמת ומיסורי נפשו ודכדוכי לבו הוא ניזון, בין שהיה "כותב" שירי אהבה להראות כח בלשנותו גם בתחום זה, שהרי תפסה אז האהבה מקום כל כך חשוב בשירת בני ארצו ודורו. לאיטליה חרדה אלה שקדמו בכך לאיטלקים – וידוע הוא הדבר כמה היתה ניזונה שירתם של אלה מאהבה; ואולי קבל עמנואל יסוד-שירה גם זה ממוריו הספרדים. ואולם דים היו רגעים אלה להמציא לו ניב שפתים לוהט, ברק הבטוי ותפארת המליצה, מעוף דמיון נעלה. ובשטף התלהבותו הוא מפיק מרגליות מפיו. בציור היופי, בתיאור החושים, כשהוא לוקח מן ה"יפה המסכם", מן ה"מוכן" – כמה חלש כחו וחסר כל סימן של אישיות! אין עצם כחו מתגלה אלא באותם נצוצות-חשקו שלו, השם בפיו את הבטוי המתאים, ההכרחי. הלא שירה קטנה זו – תמונה שלמה ונהדרת היא מאין כמוה, שיר נאה להינריך הינה. איננו יודע כל מעצור ללשונו ולדמיונו בבואו לציר יפי ה"עפרה". הוא מאזין לרטט לבו בחשקו, הוא שומע ומבחין בכל הזעזועים הדקים שבו. "שם ראית עפרה ברה ומקוטרת מור ולבונה" אלה בצד אלה: בשירתנו, העניה בסונטות ובשירי אהבה, שירי האהבה הללו של עמנואל הם הברקות היותר נאות. נאים הם בין שיש להם צורת הסונט – למשל, השיר הבא להלן ("מי האמין עפרה אשר עמים") – בין צורת הגזל הערבי האופי (כגון, "לא יאמרו שוא עמלו בוניך") או איזו צורה שתהיה. לא לעולם שיר! ועתים אף עמנואל נפשו עגומה עליו ולבו מלא צער. לפי טבעו הוא הולך ומטלטל מן הקצה האחד אל הקצה השני. אחרי שכרון התאוה באה החרטה, יפוג היין, – האמונה גוברת, והמשורר בא ועושה חשבון נפשו. וגם לא לעולם חוסן ונוער. הזקנה מתקרבים, ימים שאין בהם חפץ, ואף מקרי הזמן יש מהם שפגיעתם רעה – וכלם נותנים חומר לקינה. המחברת עשרים ואחת היא מחברת הקינות. עמנואל והשר שלו נכנסים "בהיכל הגדול אשר לנוצרים, וסביב להיכל היו קברות המלכים האדירים – – – כתוב על אודותיהם מליצות צחות וקינות עמנואל לדברי השר האומר "כי חטאים אנו העברים". ומראה לו שתי קינות שחבר "כמו עשרים שנה". נראה הדבר שאלה היו משיריו הראשונים שכתב, שהרי אין בהם כמה וכמה מסמניה של שירת עמנואל. מעין קינה זו – או יותר נכון "הספד" גם הבאה אחריהן – כתובת שכתב על עצמו דרך כאילו איש קרוב או גבר עמיתו – אמרם על דרך הפלגה אחר מותו". זה הוא דוקומנט מיוחד במינו, קינה טפוסית לאותו זמן, קינת "אחרי מות": "אמרת מעלות נכבדות – יותר על מה שיש בי עשר ידות – כי כן דרך המשוררים בכל האמונות – להפליג בשבח וגנות". ממנה ומדבריו על עצמו ב"תפת ועדן" – וגם מהמחברת העשירית – אנו למדים קצת על אישיותו של עמנואל ועל המעלות שבהן היה מתפאר. "אי שירך הנערב – הנחמד מזהב ומפז רב – אמור קהל רומי מי יאיר ככב נשפך – אי ים השכל מי ישכון בחפיך – אי עדן גן אלהים מי יארה מורך וצופך – אי חכמת הנגון מי יבין מלאת נקביך ותופיך – אי ספר דברי הימים מי יפריש דבריך החתומים – אי ספר משלי מי יקשור פסוקיך הנעימים, אי ספר איוב מי יבאר סודותיך הסתומים – אי ספר תהלות מי יגלה סודותיך הנעלמים – אי דניאל מי יגלה סוד אגרותיך אל האיים חכמת הדקדוק והפעולה ועתים הקינה מלאה מליצות "נערצות" "מפניני המאמרים מקובצות", שאין ביניהם כל יחס ישר – בלתי החרוז. מעין: "הניח אריסטו את הפילוסופיה – ותמר אחות הניח שלמה הבית אשר את האפיריון – ואת בית חורון תחתון ואת בית חורון עליון – הניח יונה הקקיון – וגליאנוס חכמת הרפואה וההגיון – הניחו ערפה ורות את מחלון ואת כליון"–, – – "ומי יענה אל מליצות חכמי ספרד – מי ישיב לשירי פרובינצא המפוארים – ושבת דגן שמים ולחם אבירים – אפס הרועים ומורה המורים – היה לו יד בכל ארבעה ועשרים – ומי ישיב דבר דבור על אופניו לחכמי אשכנז עולות על הקינות הללו הקינות על הזקנה. באחדות מהן אין עדיין מן הטראגיקה הגדולה שבזקנה. כנראה נכתבו הללו עם ראשית הגלותה של זו, כשנראו "הלבנים עלות יאפילו". ואם גם "זקנו מזהב כסף אפשר לו עדיין להתאונן על מה שעשה הזמן באחרים, או יותר נכון לאמר – ב"צביות". כחו עוד אתו ועלאחת כמה וכמה כחות הנפש, והלעג השנון וההתול לספר בגנות "החשוקות – ישבו מיד הזוקן עשוקות" אותן העפרות היפות אשר "יזכור חשקו בבחורותיו יום קנאיתי אל פרעושן". אין צער-זקנה זה גדול עליו ביותר, אם אפשר לו לפתוח בקריאה מרה: "הה לזמני כתב שטנה – עלי, לא השאיר לי עדנה!" וללכת ולספר ספור מתובל בכל סממניה של השירה העמנואלית, בסגנון מלא חיים והתול, גם בקורטוב של נבול פה, כדרכו. הוא מספר, שבבחרותו בהיותו בדרך – נכנס לגן ונפגש ב"עפרה", אשר "יום ציר חונן הצורות – אותה מכל עסק פנה", לא צריך היה להרבות בדברים רבים: "אמרתי: מה יפית עפרה – יפי הודך מה זה מנה – ואם עדניך לי תמחצנה – ידיך תרפאנה – חוסי עלי ותני נא לי – מדודאי חשקך יונה. כשמוע עפרה שש לבה – אמרה בשחוק, תתחתן בו היום נזר הבינה – אחלוק גופי לשני מנות – ובחר לך אחת מהנה – האזור הוא יגביל אותם בין העליונה לתחתונה – העמק שאלה או הגבה – כי מנות לא לך אתנה". ומשוררנו "נזר הבינה" נצב ממש כחמורו של בורידאן בין שתי הערמות, אך הן לא לשוא קראה לו החשוקה נזר הבינה. חשב ויגזור אומר: "לכבוד עפרה אקח לי המנה העליונה". אך נבונה היתה גם העפרה, – היא מצאה את המוצא הנכון ותשבע: "יען היתה זאת עם לבך כי לנדיבות לבך פנה – חי אני: האזור תחת כפות רגלי לך אכינה – ומשלת בכל ושתי הממלכות לך תהיינה". לא כל הקינות עליזות כקינות הללו: גם דנטי הכיר "את מרירות לחם זרים ומה תלולים סולמי נכרים", כנראה ידע זאת גם עמנואל. מתוך הקינות, שבהן הוא קובל על פגעי הזמן אנו למדים כי קודם תפס מקום נכבד בעדתו, אך "האופן לו התנכר" – ואחרי כן נשאר "בתבל נכאב ואין לו אב ואם, אין אח ואין חומל ואין רע". דבריו נובעים מן הלב, מתוך רגש שנעלב. השירים האלה הם מן היפים ביותר ואין דוגמתם רבים לבטוי הרגש הלירי ולעומק הצער, המפעפע בהם. שורה שלמה של ציורים, ציור מציור יפה, באים זה אחר זה, משלים ודמויות שאולים מכל המקצועות: השירים מעין "הברכת זמן אחת" או "אראה זמני יום ליום נוסע", הם תפארת שירתנו מימי הבינים. אין אח ואין חומל ואין לי רע… עמוקים מהם הם השירים בקינות, שבהם אנו רואים אותו והוא משוקע בתוגה עמוקה, עושה חשבון נפשו, רואה את העולם מסביבו, והנה סופו המות, אימת המות, אימת הכליון תופסת אותו בכל מוראותיה. אימת המות נוסכת עליו מיגונה להשבית ששונו וגילו (עיין הסונט: "מי בזמן ישלו"). מסוג זה הוא גם השיר: "ידי זוקן ושיבה עצבוני" – זה האחרון נתן במסגרת הצורה הערבית (עיין 47). ויש שהוא נכנע לגורל: סוף כל החיים – המות, ולנגד עיניו עוברים ימי חייו והוא נבעת מאימת הדין הבא. כל חטאיו לפניו ואינו מוצא לו כל זכות שתעמד לו בדין. הרגשות אלו בטא בצורת לסוג השירים הללו יש לצרף גם את השיר הקטן והיפה הפותח "הוי השוכב על מטת שן, הקיצה אם אתה ישן!", שהוא פרח בכליל שירי עמנואל ושירתנו מימי הבינים בכלל, על פי הטכניקה הנהדרה: ההתחלה קדרה ומלאה אנרגיה – "הוי השוכבים על מטת שן" – ואין אנו צריכים לכל ביאורם, בכדי לדעת כלפי מי מכוונים הדברים; השורות קצרות בנות ב' בתים, ואף שסדר השיר במחברת הוא שיר בן ד' בתים – אין השיר בעיקרו אלא גזל טפוסי. החרוזים הפנימים שבו מוסיפים עליו לוית חן בצלצולם החדש, המשכיחים את צלצולו המונוטוני הטבוע בטבע הגזל. והסוף הנחמד, הקדר, שהולכים ונשנים בו צלצולי הטור השני שכבר שמענו אותם, אולם כאן באו אחוזים זה בזה ובהם תמצית כל השיר: "הקיצה אם אתה ישן!" ויש שהמשורר נכנע לגורלו, רואה כל מרירותו ואינו מוצא כל מפלט לנפשו, והאמונה באה ומשפיעה עליו תנחומים, הוא מאמין בתחית המתים, הוא מאמין כי "נכון לעם קדשו מנוחה בגן-עדן". הוא מצפה בלב בטוח לקראת המות הנכון לו, עתידו אינו מאיים עליו "ולא אדאג לקורות הזמנים, ולא אחוש בהבוז בית נכותו" ואז תפלה זכה נובעת מפיו, תפלה מלאה התמכרות לקונה ואמונה רבה בצדקתו. סרה ממנו כל אימת הדין. אדני לא יעזבנו ועליו ישליך יהבו בתפלה: בכמה ממחברותיו של עמנואל מצויות נובילות קצרות, כתובות בנוסחה המקובלת בזמנו. נובילה זו אינה אלא ספור קצר, הבא לבדח דעתו של הקורא. רבים הם גלגוליה של הנובילה. ראשיתה ספור עובר מפה לפה עד שנתגלגלה ובאה לתוך הספר, קבלה צורה נאה ומשוכללת, אבל נושאה ותעודתה לא נשתנו כלל. מן המאה הי"א לערך באו "מאת הנובילות העתיקית" ולידי צורתה השלמה הגיעה בסיפור בוקציו: ספרו ה"דיקמרון" עשה רושם כביר, ורבים יצאו בעקבותיו. מה שמש חמר לנובילות אלה? מעשי קונדס, ספורי עגבים ואהבים, מעשה בשודדים, לפעמים מעשים-שהיו; ועתים לא באה הנובילה אלא לשם חדודה. הנובילה במחברות עמנואל עודה בראשית התפתחותה, תמימה בעיקרה. קשה הוא למצא בה "מוסר-השכל" או פסיכולוגית. נובילה כזו אתה מוצא במחברת ג' ("מגלת החשק"). ראה השר את המשורר וזה נלכד במצודת "גבורה", אך דבר הגבורה "מך מערכו", ומספר הוא לו על דבר נערה אחת "יפה כשמש וכלבנה בהירה, ובמלאכת השיר והמליצה מהירה, נערה צנועה –נזירה, ולא לקחה מהזמן מחוט ועד שרוך נעל, רק לחם לאכל ובגד ללבוש, ותשם בלבה את רסן התאוה לכבוש". די היה לו למשורר לשמוע זאת ולבו בוער ביקוד אש, הוא נלכד במצודת אהבה חדשה "ונהפך ששונו לאנחה". אומר לו השר, שאי אפשר להגיע אליה, "חדל לך ממנה פן נתבזה". עונה הלה, שהוא מאמין בכח שיריו והוא מובטח, "כי אם תשים ממעל לכוכבים כסאה, משם תורידנה ידו" – כי לו השיר ומליצות נערצות: יצא המשורר למקום בית תפלתה וראה יללתה, והנה – לא הוגד לו גם החצי מ"עדניה". ויהי משוגע ממראה עיניו; אולם הנערה הנזירה בזתה לו בלבה. הלך המשורר וחבר שיר ושלח לה "ביד נעיר צעיר לימים, מזרע המלוכה הפרתמים– ותגיד לה, כי ראש משוררי הזמן חבר את המגלה על אהבתה – הוא שר צבא החושקים – עמנואל בן שלמה". שלח לה מגלה ושיר זהב – ככה יעשה בימים ההם. הגבירה קצפה עליו ועל אגרתו, אבל ענתה לו גם היא באגרת, לא "מאשר בעיני יקרת אשיבך מלים, רק פן תתפאר עלי לאמור חזקתיה פתיתיה גם יכלתיה, ובעבור תדע גם לי חן תבונה". וסוף דבריה: "לכן מבינתך חדל, כי היא לא תצלח". ושלח לה שוב "והגבירה" משיבה מעין תשובה זו: שלח לה המשורר שוב אגרת ושיר, "ונשבע לה בחי החושקים כלם, כי לא תשקוט חילים אגבר, דלתות נחושה אשבר, תמות שם אקבר, כי פי ה' דבר". כשקראה הגבירה אגרתו האחרונה, "לא קם עוד רוח ותבער אש החשק בקרבה", ובסער חשקה היא כותבת לו אגרת. היא נכנעת, וקוראת אליו: "אני תמה בינותי בספרים, שלוחים אלי מאת בני הנעורים, שמעתי את שועתם. ראיתי את דמעתם, אם אחריש יחשב אלי לאשמה; אשמור אותם ותהי לי לנחמה, ולו הואלתי ודברים כאלה ערכתי, בטרם דמים רבים שפכתי. חושו ובאו כל החושקים מסביב, וכבו מלבי אש ושביב, כי הסערה אביב. חנוני, חנוני כי מנשא נלאיתי, ותנו לי צרי אהבתכם כי החליתי, מהרו והראוני נפלאות החשק אשר אמרתם, והחמודות אשר בעדן ספרתם, כי לבי בוער באור אשכם ובזיקות בערתם, ואם לא חי פרעה כי מרגלים אתם. מי נתן ימי לבוזזים ממני למשסה, אעצום עיני מראות חשק וראשי החמה כסה, ויואל ללכת כי לא אנסה. פנו ימי בעברת הזמן, ולא טעמתי טעם מן, מי ישובב גבולות הימים, מי ישלם לי ניחומים, מאין אבקש לי מנחמים בעד ימי חשק ואותו הודעתני באוני ניצוצי השבעתיו, הכרע הכרעתני בכל ימי צבאי בשמך אתברך, ורעיוני מי הורני גאוה וגאון, לתת החשק לדראון, מי יובילני בבית, העפרים, מי ינחני בין בני הנזירים, לא ידעו דרך אהבה, ולא יצילו את נפשם מיד להבה, ישכבון למעצבה. זה לי ביניהם עשרים שנה, לא לקטו מלחיי לוקט. הבשילו אשכלות עדני ואין סוחט, הנצו רימוני, ואין ולב חומל ורחמן, טמן חשקך בחובו, ולהבת אהבתך בקרבו, ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו, יבוא דודי לגנו יאכל פרי מגדי, שם אתן לך את דודי. לא אשאל ולא אנסה, כטוב וכישר בעיניך לעשות עשה, וחיתה נפשי בגללך, ותגזור אמר ויקום לך וכל דרכיך יגיה אור בנפש חולה אהבתך, צמאה אל מי ידידותך, תיקוד ותשאף ותהמה ותסער, עד יצא כנוגה צדקה ותשועתה כלפיד יבער". המשורר המאושר מהר אל השר להראות לו את המכתב ולספר לו אשרו. והנה אהה "יהמה השר כאשר יהגה הארי והכפיר על טרפו." הנזירה הייתה בת אביו אבל לא בת אמו, והוא דורש במפגיע מאת המשורר שיכתוב לה, כי אך "לבעבור נסותה באו זמירותיו." וכן כתב. והגבורה "לחם לא אכלה ומים לא שתתה עד אשר כוח ספתה. ארור אפה כי עז ועברתה כי קשתה". הנה לפנינו נובילה איטלקית טיפוסית: ספור באהבתה של נערה שעד כה היתה נזירה והתרחקה מן "החושקים". האוהב מתאהב "בגבורה" אך לשמע אזניו, ואותה לא ראה. הוא מושך אותה אחריו בכח שירתו. שתגדל הפיקנטיות שבדבר היא נזירה, ואף היא מושכת בשבט סופרים. קבלה זו שנים, שלשה מכתבים ושירים, וסער החשק מכה גלים גם בלבה. את כל סער התשוקה בת אותה התקופה מוצאים אנו בספור הקטן הזה: המזג האיטלקי ומליצת המזרח מוסיפים עליו לוית חן. הגבורה הצעירה אינה שמה עליה את מסוה הצניעות, ואינה עושה עצמה כאילו אינה מבינה מה החושק מבקש ממנה, וכשנעורו האהבה והחשק גם בה, אינה בושה מלהגיד בלב מלא שהיא אוהבת אותו, והיא כותבת מכתב מליצותיה ושיר "עליצותה". האשה נשתחררה במדה זו, שאינה בושה להיות לעיני כל מה שהיא באהלה אם ירבו ימי שבתה בבתוליה, אין אנו תמהים לשמוע מפיה דברים ברורים – קינה על מצבה: "שדי נכונים, שערי בושת". ומה גם אם היא נשואה "ואין לה נועם". בכלל משקיף עמנואל על האשה מגבוה; הרבה אינו דורש ממנה. חובתה של האשה – להיות יפה. יתר המעלות הן מסגרת זהב לאבן-חן. ישנן מדות נאות לגבר והן מכוערות לאשה, ישנן נאות לאשה ומכוערות לגבר: מוסרה של האשה – בנובילה – שונה ממוסר המקובל בכלל. עומדת זו ברשות עצמה בכל, ומה גם אם אישה "בהמה עם צורת איש", או "לא יעבוד" או "מלך אל קום עמו". לעומת זה גדלה שנאתו של עמנואל למכוערה; אין לך בטוי קשה וחריף, שלא ישתמש בו כדי לגנותה, כאלו אין כיעורה אלא כיעור להכעיס. "בריעה (הכעורה) תהרג האפעה בעיניה, ולו ראה אותה השטן ברח מפניה; בריעה לו היו כמוה כל הצביות, לא הוצרך להצטוות על העריות. בריעה חרפת כל אומתה, ותמיה אם יזכרו השם לעומתה. חי אני לא נולדה בריעה מאישה ואשה, כי מפרעוש וצנחה באושה, בריעה היא מקום שבר, ושניה מצבות אבן עלי קבר. בריעה רואה ילך נמוג והלום, מפחד לבבו פן יראנה בחלום." מה שאין כן היפות… דעתו של עמנואל היא כדעתו של השר. "תמיה אני אם תמלט אשה מן היפות, אשר שפתותיה שושנים מור נוטפות, שלא תהיינה רוח החושקים שואפות…" והוא הולך ומונה כמה סוגים בנשים. אומר הוא כי "קצת היפות תהיינה בטבע נואפות", וכראיה לדבריו הוא מספר לשר מעשה שהיה: אכן הפעם "נמלט הצייד", כי "בעלה היה הולך עמה מיד ליד". מעשה באויל מרודך "המדקדק הגדול מארץ חדרך", אשר "דקדק" בשיריו של המשורר, יצא להתוכח עמו, הרבה בפלפוליו, היה מקשה ומפרק ומרחיב פיו, לא השתדל הרבה המשורר להיות המנצח בריב, כי אשתו של המדקדק, שהיה בבחינת "בהמה עם צורת איש" – יפת מראה ויפת תואר, והיו דיניו נשואות בחיק העפרה. המדקדק לא השגיח בכך עד שלא אמר, כי בדניאל לבדו נמצא "שדרך". ועל כך השיב לו המשורר, אשר "מסערת תשוקתו לבו מאד הורך: דוק ותשכח, "והצביה?" בהיותו רץ אל ביתו, שמע אחריו איך תקרא: הידד, ודמה אך נשא עיניו וראה לגודל ששונו, והנה ידה אל תוך חיקה "תתנדב לו בשד רך אשר שבח". (מחברת ז') מלחמת-בינים והפרס – אשה. פרס יפה מאד, המעיד על עצמו: ובחשך יתעלם, ויצוריו כצל כלם, חלפו עם אניות אבה, ולחשק לא ישמע ולא יאבה, ולי סחרות יפות ונמרצות, צבי הם לכל הארצות, גולות עיליות וגולות תחתיות, עברו משכיות" למרות הדבורים שנפלו בין אישה ובין השר, אין הללו מרפים ממנה. אז בראותו, כי היא בעצמה תתנדב להם בגופה, קורא הוא להם למלחמה: "יחבר כל אחד ממנו שירה, על אודות הגבירה, והיה האיש אשר במלאכת השיר תגבר ידו, נניח הגבירה לו לבדו". והם מתחילים לחבר זה אחר זה שירים לשבחה של הנאה. ולא עמדה לשר שריתו ושירת עמנואל, גבר עליהם האיש וירע עליהם תרועה גדולה. נקהלו עליהם קהלה, ותהי הצרה כפולה, כי אמרו השכנים לרגום אותם באבנים, והגבורה אשר היתה בחלון נשקפה, "כסופות בנגב חלפה" (מחברת י"ז). ויש שתוכן הספור מעשה קונדס סתם, וריח ההתול מרחף על כל הספור הנאיבי ביותר. עמנואל, שהיה מוחזר לרופא מצוין, והיו באים אליו חולים רבים להתרפא, מספר, שפעם קראוהו אל נערה יפה "צביה חלתה". רצה למשש בדפקה, ולא נתנה לו את זרועה, כי שמה עליה סות, כדי להיות עצמה צנועה. אז התחיל הרופא מהתל בה. מצוה הוא להניח לה לבנה, שתהיה חוצצת בינו ובין הצביה, והוא ממשש בדפקה במחתה. דיאגנוזה המקבילה למישוש זה גוררת אחריה רפואה נאה: מקרני הזאבים משקולת, ומחלב התרנגולת, ומיץ השמש וזוהר הלבנה, ומצל הבור, וריח הלבונה, והזנב מן הצפרדע –. ודאי. רפואה בדוקה ומנוסה כזו קבל האבות" (מחברת י"א). ושוב מעשה בטעם הזמן ההוא. "היה בארץ רומא איש ומשה שמו, ושם אשתו רושולה, אשר ירד עליה אבל שאולה, ושם בנו דניאל אויל שפתים, חמור גרם רובץ בין המשפתים". וילך האיש מפני אשתו ובנו ויהי יושב ביון. ויהי שם כעשרים שנה, ויגדל ויעש עושר גדול ועצום. ויהי כי קרבו ימיו למות, אליו מאנשי המקום ויספר להם כי ברומא יש לו בן ושמו דניאל, ויפקוד בידיהם את כל הונו, וצוה להם שיודיעו לבנו את מיתתו באגרת, כדי שיבא לרשת את נחלתו. וכן עשו אחרי מותו. כאשר באה הידיעה לרומא, נמצא שם איש אחד "אפרים רועה רוח ורועה קדים ולבו חורש און ומרמה" וילך מרומא ויבא לעיר אשר בה מת האיש. עשה את עצמו מתאבל. שלח לקרא לעשרה איש מחשובי העיר, וילך אתם ויעורר תאניה ואניה על הקבר, מרט את שערות ראשו וזקנו, קרע בגדו להראות גודל כאבו, "וישלח ויזבח צאן ובקר, לעשות לעניי האמללים כסף שלושה שקלים". קרא לחרשים ובונים להעמיד מצבה יקרה על הקבר. ועל ירושת אביו לא שאל, אך הרבה להתפלל בציצית ותפילין עד שבטחו בו ולא דרשו ממנו כל תעודה, שלחו וקראו לו, ומסרו לידו את כל אשר השאיר אחריו והאיש אפרים מוסיף ומתחסד, מבקש הוא כי ישלחו לקרא לכל אשר אביו נתחייב לו ממון, או טפל בו במחלתו או התעסק בקבורתו, – יבא על שכרו. "ואחרי כן רתם פרדי הפרידה, ויקח הנסיעה לו לצידה". מקץ שנתיים נזכר היורש האמתי בירושתו, ויבא גם הוא ובידיו תעודות וחתומים עליהן כל זקני רומא. וכשבא שאל תכף ומיד ביד מי מונח הונו, לאביו לא שאל "אם נקבר בקבר ישראל או באשפה, ואם עשו לו כבוד במותו או חרפה, לא בכה ולא התאבל". כמובן, למרות תעודותיו, שהיו בידו, שב דניאל הבן בידיים ריקות, ותהי נחמתו כי התאבל על אביו במותו, ו"אמו הסירה מעליה בגדי אלמנותה". זה המאורע, הוא ענין רע". גם אפרים "נשאר במקלו ותרמילו, והון זרים לא הועיל לו. (מחברת י"ד). בן דורו של עמנואל נעים היה לו לשמוע איך נענש בן מביש, ואפשר שהיה גם כן נהנה מחכמת הערום. חוץ מזה היה נהנה גם מן החדוד, מן המענה המחכם המוצלח. נובילות מסוג זה ישנן גם אצל בוקציו. יפה ונחמדה היא המחברת החמש עשרה. בה נערמו הרבה תמונות קטנות, ציורים פעוטים מחיי הזמן, מלאה הסתכלות-חיים מרובה וגם אבק של פילוסופיה אינו חסר בהם. הגבורים הם אנשים ונשים מכל ה"מעמדות", יהודים ונוצרים. ויהי היום ויאמר לו השר: "השמת לבך כל אחד עם חסרונו משתפק, ובמה שגזר עליו מסתפק, ולא תמצא איש בזמן, ולו היה הדל באלפו, יחליף ברצונו כל מעמדו לאיש מכל אשר נשמת רוח חיה באפו". והוא שואל את המשורר אם רוצה הוא להחליף את מעמדו במעמדו של השר, והוא אינו רוצה. והם מחליטים לצאת לרחוב העיר לשאל את הנפגש בדרכם וה"נסיון יוכיח ביניהם". פגשים הם בסבל, ועליו משא צמד פרדים והוא לבוש בגדי עדים, שואל אותו השר, במעמדו של מי היא רוצה? וזה עונה לו: במעמדו של פשחור הסוחר. אומר לו השר: "הידעת כי תטחון לאחר, ואתה התחליף אשתך לאשתו, ותמיר כבודך בבשתו, ובניך בממזרות בניו, ועניותך בקרן חזות בין עיניו"… והסבל אינו רוצה בחילוף המעמדות. וכך איש פרוץ, יחף ערום, המצפה כל הימים לנדיב שיעניק לו, – אינו רוצה במעמד השר חלקיה, כי הלז "ישא מכתו חלושה, לא ישתה יין חדש ימים, וכל שבוע יעשה הקזה שני פעמים, ולא יאכל כי אם פעם אחת ביום"… גם הכסיל אינו רוצה להחליף מעמדו, כמו כן לא רצו בחילוף זה חרש ברזל מסכן, עור ועוד עור "אשר שופטי הארץ עורוהו." מענינים ביותר הם דברי הזונה, שאינה רוצה להחליף מעמדה ל"אחת מן המלכות או לאחת השרות": "ותאמר האשה הנני נשבעת באשר בראני, ועד הלום הביאני, כי המעוגנה בכלם אני, כי אין שרית ואין מלכה, ולא גבירה ולא נסיכה, תשיג תאותיה כמוני לעת צרכה, כי היא תרעב ותצמא ותחריש החשק בלבה ותשבע ריש, והעצב בלבה יפריש, תשכון בחדרי חדרים, ולה שומרים מכל עברים, ולמען ענותה ישימו לה שרי מסים, שנים שלושה סריסים, וצרות כמים לים מכסים, ואני אוכלת בכל אות נפשי, ואשת ואשכח רישי, והחושקים מכל עברים, יבואו אלי כאיש אחד חברים, עדרים יעלו אבר כנשרים, יתענגו בי על רוב שלום, ובמתג ורסן חשקם אבלום, יחשקוני ואחשקם, אמצאם בחוץ ולא יבוזו לי." "והנה בשמים עדי, ובמרומים סהדי, כי לא ראיתי אשה מעודי, אחליף לה ברצוני את מעמדי…" כפי שידוע, היה בימים ההם מספר הזונות רב ומבהיל ביותר. כנראה, היה מצבן נאה, כמו שספרה הזונה לשר, היו שרות לעצמן. לבסוף נעשו כמה מבן מעין היטירות אתונה. היו ביניהן מפורסמות, ששמן נשאר לזכרון, והיו ביניהן ממשפחות מיוחסות. על מצבן בחברה של אותן העתידות ל"להבה" יש לשפוט למשל ממה שאנרי מלך צרפת ופוליי בקר את בירוניקה פראנקו, שהיתה גם משוררת, ולכמה וכמה מכתמים חביבה הייתה על בני דורו של עמנואל, וגם על אלה שבאו אחריו, האפיגרמה בצורת "דיסטיכון", שיר קצר בן שני טורים. לאותה מסגרת קטנה אפשר היה להכניס רעיון חשוב, חדוד, שיר תודה, חלקות ל"צביה", עקיצה ממארת, מחמאות לנגידים, לעג לשונאים, מכוונים כלפי מאורע שבדמיון. ומצבות הזכרון; אלה שלא הוחקו בשיש ומתכת נכתבו על הניר, היו נמסרים מפה לפה והיו מתפשטים במדינה. עד כמה העריצו את האפיגרמה, יש לראות מתוך עובדה זו: העיר ונציה שלמה לסאנאצארו בעד שלשה דיסטיכונים מספרים בשבחה – שש מאות דוקטים. ואפשר היה למכתם גם להיות לכלי-זין מסכן. כנראה רבים היו המתחרים במקצוע זה. עמנואל קבל את האפיגרמה מידי הספרדים, ובאמת הרי זו כאלו נבראה אך ורק בשביל עמנואל. הוא משתמש במכתם לצרכי מדריגל: בו יבטא לפרקים רעיון מבריק: זה טוב בשירים?" וכשהוא רוצה להשליך שקוצים על מי שהוא, הוא שר: שיר זה הבא להלן, לא נברא אלא לסלסול השפה, כח המשורר הבלשן – את כחו של החרזן: וסוד חיות ואופנים, וסוד (מחברת ט'). שיר זה נכתב, לדברי עמנואל, כדי להראות לשר, שאפשר לכתוב גם עברית שיר מעין זה שהוא מצוי אצל הנוצרים, "והוא שיר יזמרו ערוכות." כדי שיוכל להזכיר את כל החכמות, ואת כל הארצות ואת כל הממלכות, הוא אומר שרוצה היה "בתחבולות זמן סוער" "להשאיר לדור אחרון את שמו לז". שיר זה, שאין לו מאומה עם עולמו הפנימי של המשורר, ושלא בא אלא להראות לנו על כחו הרב בשיר ובמליצה, – אין אנו צריכים לדרוש ממנו בלתי חדוד, הקבלה מפתיעה, העושה אותו חטיבה אחת והמאחה את כל גלי האבן הצבורים. – המליצה, ההתול, הידענות המרובה, הנמסרת בקלות נחמדה ועושר השפה – עושים שירו זה נחמד ביותר. שירים בגנות האשה איטליה קדמה לכל הארצות בשחרורה של האשה. על פי רב היו הבנות אף הן מקבלות אותו החינוך שקבלו הבנים, ולאחר נשואיה היתה האשה משתתפת בחיים כבעלה. לא כן הבנות, שהיו מרחיקים אותן מעל חיי החברה, שאמנם לא תמיד היו דבריה והנהגותיה יאים והוגנים. דורשים היו באותם הימים מן הנשים, שיהיה רוחן עז, רוח גברים; ובמחצית השניה של ימי הריניסנס הצטינו כמה וכמה נשים; וביחד עם זה היה הדבר שנוי במחלקת, אם יש להעמיד את האשה במעלה אחת עם הגבר. דעות קדומות, השפעת הדת וכיוצא בהן גרמו לכך, וקמה אותה מחיצה מבדילה בין שני המינים מאז ומעולם. חדודים, מימרות וספורים, המדברים בגנותה של האשה, היו חיים בפי העם, בדרשות המטיפים, בבטויי פילוסופים, בחבורי אבות הכנסיה ובפי מחברים ופיטנים סתם. זה מהלל וזה מחלל. וספרות שמה עמדה לנו במאה ט"ו וט"ז בעניין זה 5. חדשות לא גלו המאספים והסופרים הללו ורוב תורתם היה ידוע, ולא היה זה אלא בחינת קמח טחון. שונאי נשים היו בכל אומה ולשון, ומה גם באומה זו, שגבריה מברכים יום יום: "שלא עשני אשה". בכמה משיריו אנו רואים את עמנואל והוא מתנגדן של נשים בדרך כלל, וכך הוא מעיד על עצמו, שלא מתוך שהוא נוגע בדבר, ונכשל באשה שאינה הגונה בא הוא לדבר בגנותן. ועמנואל לא הודה הרבה בצניעותן. עיין הסונטה: ועיין הפתגם הקצר והחריף למדי: או השיר הקטן המתחיל: "לי יאמרו איך תהיי את בת שבע, צועה על כל הר ועלי כל גבע". אף שיר אחד גדול הקדיש לענין זה. שיר טפוסי לכל השירים המדברים בגנות האשה בכלל, טפוסי הוא גם לשירתו של עמנואל. נושא ענינו הוא אנושי כללי, אך על ידו שמש יסוד לשיר עברי "על טהרת הקדש, מגבולות התורה", הוא יוצא אף שעל, כאלו רצה לכפר על שבחר בנושא, שאינו על טהרת הקדש. המשורר חושש, שמא יחשדו בו, כי מן הנסיון הוא מספר בגנות הנשים, על כן הוא בא ומוסיף: ודבר זה בא לו בקבלה. וכמה מן השנאה לנשים אנו רואים אף בשירו השני, והוא כתוב בתמונת גזל. מחברת ה"מזלות" האמונה "בחכמת האצטגנינות" באה לאברופה מן המזרח. ממצרים ורומא התפשטה במלכות רומא ואחרי כן בשאר הארצות. היהדות והנצרות שתיהן היו מתנגדות לחכמה זו מכמה וכמה טעמים. "מאותות השמים אל תחתו" גזרה היהדות. וכל אבות הכנסיה החדשה התמרמרו על חכמה מדומה זו, וביחוד אבגוסטינוס. אולם לבו של אדם היה תמיד נוטה לדעת את הכמוס ממנו, ובמשך הזמן התפתחה חכמה שלמה, שהחזיקו בה רבים. על פי מעמדם של הכוכבים, כוכבי הלכת ביחסם זה לזה ומתוך מהלך המזלות, בקשה חכמה זו, האסטרולוגיה, לדעת את הבאות מראש. לתכלית זו היו מחלקים את הקו המשוה לשנים עשר חלקים קרויים בתים: בית אחד – "בית החיים", בית שני – "בית האושר" או העושר, בית שלישי – "בית אחים", הבית הרביעי קרוי גם: "קרקע שמים", "בית הקרובים", בית חמשי – "בית הילדים", בית ששי – "בית בריות גופא" וכן להלן. ובימיו של עמנואל לא היה דבר, שלא נמצא תחת השפעת אמונה זו. גם בהתהוות אמונה ראו ידם של הכוכבים וכך חשבו ומצאו, שצרופם של צדק ושבתי הביא את היהדות, זה של צדק ומאדים – את דת הכשדים, צדק ושמש – את דת המצרים, צדק ונוגה – את דת מחמד, צדק וכוכב את דת הנצרות. וצרופם של צדק ולבנה עומדים להביא את ימי האנטיכריסטוס. ולפיכך אין לנו להתפלא, שאנו מוצאים רשומים לחכמה זו גם בשיריו של עמנואל, ואם אמת הדבר שעסק באסטרונומיה, ודאי שידע מה שהוא אף בחכמת האסטרולוגיה. המחברת העשרים ושמונה היא גם "מחברת המזלות" ובה אנו מוצאים אף את המקום שבו נכתבה. "אמר המחבר בהיותו עם השר בעיר ווירונה משוטט ברחובותיה, מתבונן בחברת אישים מתנבאים ולא יספו, ויקרב אליהם ויאמר להם: לא עת לספר חלומות והבלים… נדבר מן החכמות המהוללות, ונזכור שם שבע מזלות ומסודות האל… ואומר אל השר משכני אחריך, פתח פיך ויאירו דבריך". לאחר פתיחה זו הוא מתחיל לספר ראשי פרקים בחכמת האיצגנינות, כלומר, מתאר הוא בדרך קצרה ובפסוקים לקוחים מן המקרא, ועל פי דרכו את טבע המזלות, כמות שהאמינו בהם בני דורו. כל כוכב מכוכבי הלכת היה ממונה על הופעה מיוחדת בחיים. "מי כשבתי אל החכמה האלהיה, ומי כצדק שלחיה, ומי כמאדים על התנועה והנטיה, ומי כשמש על המלכות וחיליה, ומי כנוגה על היופי והרויה, ומי ככוכב על הכתב והמכתב ידו הויה, ומי כלבנה זבת חלב ודבש היא וזה פריה." כל מה שנמצא בעולם יש לו אפיטרופוס במרום. "מי כשבתי על החמורים, ומי כצדק על הגמלים והכרים, מי כמאדים על העזים והשעירים, ומי כשמש על הסוסים והאבירים, ומי כלבנה על הפרדים האיומים, ומי ככוכב על הצאן והעדרים, ומי כלבנה על השוורים". כל צבא השמים הם מעין מלכות אחת. היררכיה נהוגה גם שם, ובראשה – השמש. "השמש המלך והלבנה גבירתו, פילגשו ואומנתו, וכוכב סופר מהיר במלאכתו, ושבתי יודע בינה לעתים, וצדק דן דין אמת לאמתו, ומאדים שר הטבחים והמזלות שרי צבאות מלכותו, וכל צבא השמים עמו ונחלתו"– והפסוק דורש שנמלאנו בחרוז – "יושבים תחת גפנו ותחת תאנתו". אף הרופא היה זקוק בימים ההם לחכמה זו. כל אבר ואבר מאברי האדם היה נמצא תחת השפעת הכוכבים, ולפיכך חייב היה הרופא לכון את השעה הראויה לרפואה וזמן הקזת דם ושלשול מעים, כי יש שעה לטובה ויש זמן לרעה. "ואתן לו הרפואה תוך צלחת, ואבחר לו מן השעות המשבחת, בהיות המעלה בעקרב במעלה צומחת" (המחברת הי"ג). ואם באמת עסק עמנואל אף ברפואה, הרי מובן מאליו הוא, מדוע היה מתענין בדבר לדעת, כי "טלה על ראש משלו, ושור על הצואר על סבלו, ותאומים ידיו רב לו, וסרטן החזה גבולו, ואריה האיסטומכא בגורלו, והבתולה הטבור כלו, ולמאזנים הבטן וחילו, ולעקרב האשכים ומחי קבלו, ולקשת ירכתי אהלו, גדי הברכים ישכנו בצלו, דלי השוקים לחבלו, ודגים הרגלים יחנו באותות על דגלו." פתח עמנואל (במחברת זו) בחכמה אלוהית, אולם מסוף דבריו אין להכריע בדבר מפני מה פתח בה: אם משום שהאמין בחכמה זו, או מפני שעל ידי כך מצא לו מקום להראות בבאור מקראות וישובם. הרי לדוגמה מהתלה נאיבית זו: "לא ידעתי איך העבים ימצאו גשם ויריקו מים, עד ראותי מזל דלי בשמים." "יאמרו בקדרות השמש דברי חלומות והבלים, ולא ידעו כי פני הצבאות אורו גוזלים". "אחשב היות כוכבי שמים זקנים או סריסים, אם בתולה עמהם ולא עשו לה כתנת פסים". "אין לתמה אם יש בארץ כסילים למיניהם, אחרי ראותי שוכני שמים וכסיליהם". נתן למצא כאן רמזים כלפי אריות שבארץ: "כי אחשוב כי הכלב בשמים יהיה לשומר טלה וגדי מפני אריה". הוא פוגע שוב בנשים ואומר: "לא היה אריה אצל בתולה, רק מדאגה פן תעשה נבלה". לא טובים מהן גם הגברים. "אלו איש על הנשים נאמן יהיה, היה אצל בתולה תאומים ולא אריה". רבה של המחברת אין לו עם האסטרולוגיה ולא כלום. באו בני אדם ובקשו את המשורר שיחבר להם שיר, אלו "על שדי עלמה לבושם קרעו" וזה על "שכן ושמו שלמה ומדי דברי בו אזכור מומו…. ואחת דתו להמית, ואשתו שלומית – – –". שירים על יין אי אפשר היה לו לקובץ שירים בימי הבינים בלי שירים על היין, הללו היו מן השירים שבחובה. גם המשוררים המושלמים, שנביאם גזר על השתיה, שרו שירים על כדי ענבים. וכך שרו שירים על היין משוררי ספרד העברית – ועמנואל בתוכם. כל מה שכתב זה "מאודות היין" נכנס לתוך מחברת אחת (מחברת עשרים וחמש) ובפתיחתה של המחברת אנו מוצאים ציור הרחוב ל"אחרי סעודת פורים", ציור מלא חיים ותנועה, וכך נהגו בימי הקרנול וקרמס. מחברת זו אינה אלא מאסף של שירים והלצות שנושא עניינם הוא היין. הימים של פורים ו"שמחת תורה – ושמונים איש הזקנים נאספו בבית נשיא ארצם וינקו משדי הזמורה" – ואיש איש מהם נשא משפטו על היין, בא המשורר אף הוא בדבריו. התול קל מרחף על פני שיר זה. פעמים אין להכריע אם בשבחו של היין או בגנותו הוא מספר. אכן ב"שירו על החדשים", מזכיר עמנואל כמה פעמים את היין. בתשרי: "ואשתה עסיס רמון ואשכור דם ענבים". ובמרחשון: "מכל חי ילוד אשה אברך אחונן עפרו בתוך קברו וארצה את אבניו". "על אחת כמה וכמה אהיה באדר יושב ודורש, ואזכור חסדי המן וזרש – והיין מבשם את ימיני בקול קורא וברבור יפרש". וגם באלול "ואשית גפני סביב צוארוני לענק ואינק שדי הזמורה". אבל כאן בסעודת מצוה הכתוב מדבר. על יחוסו של עמנואל אל היין יש לעמוד מתוך השיר: "שמעו הרים, שיר השירים, חבר על ראש השכורים", שבו משלבים כמה חדודים, שהיו חיים בפי העם, ובו אתה מוצא כמה מיסודות שיריהם של הסטודנטים על היין הבינים ועד היום. בשיר מחודד זה בא כשרונו של עמנואל לידי בטוי שלם, ולפיכך מן הראוי להעתיק כאן מקצתו: סוניטות עמנואל שפה שפה ומשקל שירה שלה. אין האדם זוכר כיצד בא לידי שירה, כלומר לידי דבור שקול ומוסיקלי; אולם דרך התפתחותו של המשקל ברור לנו למדי. הספרות כנסה לתוכה את מיטב חזון האדם ועל ידה אנו יכולים לעמוד על הדרכים שבהם הגענו למדרגה זו שאנו נמצאים בה כעת. לאחר כמה נסיונות הלכה וסגלה לה שפה ספרותית את הדרך הנאה לה ביותר למשקל שיריה. זו ראשיתה במשקל היסודי, השמור בפי העם ובשיריו, ושיש לקרא לו המשקל העממי, המשקל הפרימיטיבי, שהוא אחד האדם, והוא הוא ששמש יסוד להתפתחותו של המשקל המקובל בכל שפה ושפה. שפה תרבותית אי אפשר שתהיה כרוכה אחרי הפרימיטיב, כי דרך השיר בימינו אינה זו שבימי בריתו. מתחילת בריתו לא היה השיר אלא "שירה", שבאה בלוית מנגינה על גבי כלי זמר, תמיד היו מלוים אותו קולו של אדם או נגון כלי. עקרו של השיר, הרתמוס או המשקל שלו (סדור הארסיס והתסיס), עמד על הדגשה זו שהיו מדגישים ביותר ערכן של מלים ידועות, על פי רוב שם ופועל, כי הם הם נושאי המחשבה שמצאה בטויה בחרוז, ולפרקים הדגישו גם את תואר הפועל וכדומה. בימי קדם היטיב האדם להבחין ולדיק ברוחים שבין הקולות המדגשים. ואם בצירופי המלים ומספר הברותיהן לא כל הרוחים דומים זה לזה, היה ממלא את החסר בסלסולי קולו או כלי זמרו. ומשום כך לא היה חושש להעדר הברות או לחוסר בתים בשיר. וערך אחד מוסיקלי היה לחרוזים מעין: אמר אויב ארדף אשיג אחלק שלל תמלאמו נפשי מרכבות-פרעה וחילו ומבחר שלשיו טבעו בים סוף דורש שיהיו שנים מדגשים בחרוז אחד. בחרוז "אמר אויב" אלה הן שתי מלים קצרות שהן נושאי המשפט ונשואו, סכום הברותיו של חרוז זה ארבע, שהן שתי רגלים, וכאן יסודות המשפט הדקדוקי ויסודות המשפט ההגיוני נושאים בד בבד. לא כן בחרוז "ומבחר שלשיו טבעו בים-סוף". נושא המשפט ההגיוני (שהוא עיקר למשורר השיר) הוא "מבחר שלשיו " הדורש הדגשה אחת; ו"טבעו בים-סוף " – היסוד הלוגי השני שבמשפט, ויש לכל שלש המלים ערך שירי והגיוני אחד. אולם אפשר הוא שיהיה ל"אמר אויב " וגם ל"מבחר שלשיו טבעו בים-סוף" אותו אורך-המשפט המוסיקאלי, כי את החסר בהברות בחרוז הראשון ימלא הזמר או השר בסלסוליו, בקול ובכלי זמר. לא כן כשיצא השיר מגדר חומר לשיר או לזמרה והתחיל משמש חומר קריאה או דקלום, שבו היו צורמים את אזנו של השומע החסר והיתיר, ומשהתחילו המשוררים הולכים וקובעים את שיריהם בספר, אנוסים היו לחבר מכאן ואילך שירים "מלאים", כלומר, הרתמוס נקבע לכתחלה על פי צירופי הברות בהתאם עם המשקל היסודי הטבוע בשיר. ובכל מקום וכלל. מקריאי השירה הפינית – קלולה, ומקריאי הבילינות ברוסית, שהם שרים את השירים הללו, שבו להם בירושה יכולים אף בימינו לשמור על המשקל הקדמוני. והוא הדין, בכל השירים המושרים בפי העם (בשירים העממיים באמת, שלא מתחתהעט יצאו אנו מדברים). אולם אם באים אנו לכתוב את שיריהם על הספר ולקרא אותם כדרך קריאתם של שירים בכלל, הרי הם לקויים וחסרי משקל. אותו המשקל הפרימיטיבי נשאר גם בשירים, שאנו מוצאים בכתבי הקדש, אולם הטעמים הם הם עיקר "שירתם". כל שפה ספרותית יכלה למצוא תמורה לפרימיטיב. יש והיא מוצאת אותו לאחר גלגולים רבים. למשל השפה הרוסית יצאה ראשונה בעקבות השפה הפולנית ודבקה במשקל הסילבי (המיוחד לכל השפות שהנגינה בהן קבועה) וקנטמיר מצא דרך אחרת, ולא עלה להם דבר זה עד שהחזיקו במשקל הטוני-לוגי (הנהוג גם בגרמנית). והוא הוא המשקל היחידי ההולם את שפתנו, שהרי אין לנו נגינה קבועה, יש לנו מלעיל ומלרע, במשקל זה חיבים היינו לזכות סוף סוף, והיינו זוכים בו אלמלא נפסק חוט התפתחותה הטבעי של שפתנו. תנאים היסטוריים גרמו בדבר וספרותנו גדלה כמה ימים על אדמת-ערב, באתמוספירה שמית קרובה לנו בבחינת-מה. וכן אחזו משוררינו במשקל הערבי, שלאמתו של דבר זר הוא לרוח שפתנו ביותר. כיחסם של הערבים אל הקוראן היה גם יחסם של סופרינו אל התנ"ך. הנוסח המוסאפי שהיה לערבים לא היה לנו רשות אלא חובה. זה הטיל על הערבי חובה של מדת-בקיאות יתרה בכתבי-קדשו, וליהודי היה דבר זה טבעי ביותר, שהרי הוא קנה את לשון הקדש מתוך ספרים. רגש האחריות לגבי השפה, הטבעית ליהודי והנטועה בלבו, הוא שאלצהו לשמור על טהרתה, בפרט בשירה, והוא שהמריצהו להיות מחזיק בעל-כרחו בנוסח המוסאפי. דבר זה שהספרדים סגלו להם את המשקל הערבי ואת הצורות הערביות, גרר אחריו התקדמות מרובה; ואלמלא הוא היינו משועבדים לצורות הפרימיטיביות שבכתבי הקדש. לפיכך באו ונחזיק להם טובה על הכניסם את המשקל ואת החרוז לתוך ספרותנו, כי הם הם הביאו את חומר שפתנו לידי תסיסה, שהיה בה משום הפראה רבה. ברכה מרובה היתה אף בדבר זה, שכל הסופרים ידעו את השפה ולמדו אותה מתוך אותו מקור. כולם ידעו את הספרות העברית במקורה, שלשלת הקבלה לא נפסקה וההערצה היתרה לספרות הדורות שמרה הרבה על טהרת השפה. אולם בעקב הברכה היתה גם הקללה. לא היה הסופר אמן חפשי. הכל נטל מן המוכן, שפה מלוטשה ומעובדה קבל משל אחרים, ומקורות השפה היו משותפים לכל משפחת הסופרים. ומטעם זה רוח מונוטונית נוראה שורה על כל יצירותיהם, בעמל רב נמלטו מרשתה "האריות שבחבורה". ורובם של הסופרים, כשאתה מעיין במחצית הפסוק הראשון, אתה יודע למפרע איזה שבר פסוק יגרר זה אחריו. מי שקורא הדלת יודע את הסוגר. אני יודע למפרע, מה יאמר המחבר בכל מצוא שהיא. בבקר – "נבקעו עפעפי שחר", אם אני ישן הלא "לבי ער", חיה אוכלת – ולא "נודע כי באו אל קרבנה". כלומר, לפנינו כל סגולותיו של הנוסח המליצי וכל הזיוף הכרוך בו; זיוף המחשבה וזיוף הרגש. אדם מבטא רגשותיו ואין אני יודע למי הוא רגש זה, משלו או משל חברו; המלים אינן אלא מסוה שאול, שהוא בא להאפיל על עוני שפתו ועל דלות רגשותיו. האישיות מטושטשת, אין להכיר בה, שהרי מכוסה היא אבק רגשי זרים ודורות קדומים. ריח עבשה ורקבון נודף מכל היצירות הללו ואף זכר אין בהם לחיים כמות שהם. לא הוסיפו הללו ולא כלום על רכושם של הדורות שקדמו להם. ואף הצורות החדשות הולכות ונפסלות זמן מה לאחר חדושן. הכל שואבים ממקור אחד, המשורר הולך וחוזר על חרוזיו והכל חוזרים על אותם החרוזים. ומלבד כל אלה, נתעכבה התפתחותה של הלשון העברית על ידי קדושתה היתרה. קדושה זו וחוסר הדבור החי הם הביאו לידי השלטת המסורה והערצת העבר באופן מבהיל, שאין למצא דוגמתו בשום ספרות אחרת. הכל היו נתונים בידי העבר. שלטון המות בחיים גדול בישראל ביותר, ובספרותנו סבל הירושה הגדול מוטל על כל יוצרינו ומדלדל את כחם ביותר. כמה יצירות גאוניות מן המוכן לפנינו, והללו שמשו ומשמשות לנו סמל יופי, קנה מדה. ואף כיום אנו באים ומשקיעים עצמנו בספרות העבר. מכאן באה הלמדנות והספרותיות, שהיא היא הקללה הרובצת על ספרותנו; ואין להבדיל אצלנו בין המשורר היוצר "בחסד עליון" ובין המשורר הלמדן הגדול "בחסד הזכרון". המליצה התנ"כית אבדה חנה, באה המליצה התלמודית במקומה. ואותה למדנות שולטת בכל ספרות ימי הבינים, ואף בשירתו של עמנואל, אם כי לא במדה המצויה. ויש שמוצאים אנו בשיריו כמה חרוזים סתומים שהם בבחינת חידות, ולאחר שאנו זוכים ועומדים על כונתו של המשורר, אנו נהנים אותה הנאה משונה, שנהנה כל הפותר שאלה חמורה באלגברה. מסופקני אם זו היא ההנאה, ליהנות מיצירה פיוטית. מסקנות חוקרים, דקדוקי מדקדקים, עקימת פסוקים וכיוצא בהם, משחיתים כל חלקה טובה וכל בטוי של רגש אמתי ולא מזויף. זקוקה היתה ספרותנו לכחות מחדשים, שיהיו הולכים ומשחררים אותה מהלמדנות, החרזנות וכיוצא בהן. בתעודה זו זכתה איטליה: אותנו הכניס לתחום אברופה רמח"ל, ואת הפרץ הראשון בחומת הספרדים פרץ הרומי, הראשון שהתחיל מכניס לספרותנו צורות ספרותיות משל אברופה. וראה זה פלא! זה, שלא ידע בשיריו מדה ולא היה מעצור לשטף אמרותיו, הכניס לספרותנו את הצורה היותר מדויקה ומעובדה שישנה באברופה – הסוניטה. 6 צאו וראו מה בין הפרוזה של עמנואל שיריו, ומה בין שיריו החרוזיים בצורות הערביות ובין "שירי הזהב" שלו. רק הצורה המשוכללת, שכלה סיגים שאין לעבור עליהם, יכלה היתה להציל את רגשותיו של המשורר העברי מהמון גוזמות והפרזות של אנשי המזרח בכלל והערבי בפרט. ואלו נשארה ספרותנו עומדת תחת השפעתה של הספרות הערבית, לא היינו זוכים ליצור ספרות ראויה לשמה. במחברותיו של עמנואל אנו מוצאים ל"ד (עיין הערה עמוד 79) שירי זהב, מהם במחברת הרביעית – ששה, במחברת החמש עשרה – חמשה. מכאן אנו למדים כמה חביבה עליו צורה זו. ב"מחברות עמנואל" שהיו תחת ידי (ברלין, 1796), נדפסו הסוניטות בהרבה שנויי צורות עד שאי אפשר להבחין בהן את צורתן האמתית. קבל עליו עמנואל כל חומרי החוקים, הן בחתוך אברי השיר, הן בסדור החרוזים, מספרם וחלופיהם, וגם ברתמוס הפנימי במהלך רעיונותיו – כשרים הם השירים הללו בתכלית הכשרות וחרוזיהם "משולבים". המשקל נשאר נאמן למשקל הערבי, רוב הסוניטות שלו נכתבו ב' תנועות ויתד וב' תנועות ויתד וג' תנועות "בדלת וכן בסוגר", אלה הם כל השירים שחרוזיהם מלעיל. השירים שחרוזיהם מלרע משקלם: ב' תנועות ויתר וב' תנועות ויתר וב' תנועות "בדלת וכן בסוגר". ההברות שבראשונות הן י"א ובאחרונות י"ב. החרוזים שבכל שיר הם או כלם מלעיל או כלם מלרע. משוררי איטליה שבאו אחרי עמנואל הכירו בדבר, כי עמנואל הכניס את הסוניטה לספרות העברית, אלא שמצאו, כי "נהג את שיריו בכבדות"; וכל הרוצה לדעת בטיבם של שירי זהב יקרא "שירי אדום". כמובן, הבאים אחריו הטיבו להביע את רעיונותיהם בבהירות יתרה, אך לא כל שיריו "נהג עמנואל בכבדות". רבים מהם יפים, יש בהם מכל הסימנים שמנינו בשירתו בכלל. הסוניטה "נפשי בקרבי חשבה מחשבת" אופית מאד לרוח יצירותיו של עמנואל: אותו ההתול הקל בכל הקדוש, והמוזר כל כך בנפשו של מי שכתב פירושים לספרי קודש, מרחף עליו. דיו לו לעמנואל שיהא מצוי בין זקנות שחורות משחור או זפת, ועדן יהפך לו לתפת; ואיפכא לו, למתאר את כל ענוייו של התופת, כאין וכאפס כלם יהיה במושב צביות חן. סגנון הסוניטות על פי רוב שוטף. דבריו מלאים מרץ, רעיונותיו מרוכזים; בטויים חריפים, קוי מספר נותנים תמונה שלמה ומבריקה, ובמקצת אתה מוצא בהם אף אותו ברק "הפסוק מן המוכן", הקולע בידי אמן שכמותו אל השערה. צרוף היופי האברופי והרוח העברי-הערבי מוסיפים להם לוית חן מיוחדה. השורה האחרונה, המסימת, היא תדיר מלאת כח, ולמרות מקצת הקושי, שישנו באחדים משיריו אלה, הרי הם יצירות נעלות שבספרות העולם בכלל. הללו משמשים ספירים בנזרו של המשורר. ואלו לא כתב אלא אותן שלשים וארבע סוניטות בלבד, היה תופס אותה עמדה חשובה שזכה לה בתוך אחיו המשוררים הספרדים. מספרן הרב של הסוניטות 8מוכיח עד כמה נתחבבה עליו צורה זו. כאן רואים אנו את האמן האמתי שבו, והוא נהנה מנצחונו על חומר יצירתו; וככל שיגדל הקושי כן תגדל הנאתו בנצחונו. עמנואל חבב וחבב את שיר הזהב על האיטלקים, שכן אנחנו מוצאים כמה ממשוררינו מחזיקים לאחר כך בצורה זו: עמנואל פראנשיס, ואחיו יעקב, טוביה הרופא והבאים אחריהם: רחל מורפורגו וכו'. והשערתי ששערתי "במחברת הסוניטות", שישנן עוד כמה סוניטות נעלמות בגנזי ביבליותיקאות, נתקימה. בידיו של המשורר יוסף פטאי, הכותב הונגרית, נמצאות ט"ז סוניטות מאת דוד עונקירא (דמשק וערב), שטרם נתפרסמו. ואותן העתיק מכתב יד בגנזי אוכספורד. שני "שירי זהב" של עמנואל פותחים בחושה משיח אל והן נראות כעין וריציה לנושא אחד, אולם הנה הראשון בא "לרמוז אל יהודה גור אריה, אשר אמנו בצלו נחיה" ואינו אלא אודה קטנה בתמונת סוניטה. לא כן השני שיש בו כמה מן ההתמרמרות כנגד אותה השפלות, שהיו נתונים בה יושבי הגיטו, עד כי גם גואלם אי אפשר לו שלא יבא בתבנית עני ורוכב על חמור. שירה זו אופית מאד לגבי איש, שהיה רגיל לראות את מושליו וחשמניו בהדרת עם ובכל ברקו החיצוני של זמנו. כשתסתכל היטב במחברת השניה אל השיר המתחיל "שכל מציר יום", שיר בן ד' טורים, ואל השיר השני הבא אחריו המתחיל "הגד כרוב ממשח", שאינו אלא בן ג' טורים, נמצא כעין מלואים לראשון, ואם נקרא תחת הכלמה – הכלמת, נראה, שיש לנו כאן סונט באותה צורה, שנתן לנו כמה וכמה פעמים מדפיס הספר. כל הלך הרעיונות, ההקש אל מאורות שמים, המקום ששני השירים נפרדו, הוא מקום המשבר שבסונט; כל הסונטה אינה אלא מחזה מול מחזה לשיר הקודם המתחיל: "כל היעלות מן הרקק נבראו" ומדבר בפאר היפה, ושגם הוא אינו אלא סונט מסורס על ידי המסדר. אין בכל שיריו של עמנואל צורה שירית מתאימה לצורת השירה: "הגד כרוב ממשח" ואין בכלל צורה כזו בצורות הספרות הספרדית. ואולם בסדור שתי הטרצטות בכמה וכמה סוניטות העולות על כל ספק, אנו מוצאים צורה זו. השיר "כל היעלות מן הרקק נבראו" גם הוא סוניט, אלא שמשונה צורתו מאד: תחת כל היעלות מן הרקק נבראו – בין השמשות על ידי הדחק – על כן כמר מדלי וכשחק הם – המה במחתרת זמן נמצאו – אך מעשה עפרה – אמת יצא אור – עם כל צבא מרום ואלי שחק – מכתם אלהים הוא ולא על מחק – על כן פליאות יעלה נפלאו – אני מציע לקרא: כי מעלתה מאנוש היא רמה. והסוניט הקודם, כלומר אם נאחה את שני השירים הנ"ל: ואז יצא לנו עוד נוספים על ל"ד הסוניטות. תופת ועדן את מחברתו העשרים ושמונה והיא מחברת "התופת והעדן" מתחיל עמנואל בזו הלשון: "אמר המחבר עמנואל ב"ר שלמה ז"ל אחרי אשר עברו שנותי ששים, וצירי התמותה היו באים לקראתי חשים, והנה פתע פתאם סגר את יומו איש חי רב פעלים זרע קדושים, והיה צעיר ממני לימים, ובראותי נפלו עלי אימים, ואומרה אוי לי הסכל המתעלם, איך לא אבוש ולא אכלם, ואנכי רשעתי וחטאתי". קשה לנו מאד לעמוד על אפין של מחברות עמנואל ולדעת מתי חבר מחברת זו או מחברת זו, וכן גם לדעת מה היתה הסבה האמתית שגרמה לחבורן, ומה הוא החומר האבטוביאוגראפי הטמון בחיקם נסתר מעין קורא, או לברר את הזמן מתי נכתבו. אי אפשר כעת להבין מה הן הסבות החיצוניות שהביאוהו לידי כך, או להכיר בהן עקבות התנאים שהכשירו את יצירתן. כיוצאת מן הכלל מחברת כ"ח, שבה נתן המחבר גם את הסבה, שהביאה אותו לידי כתיבה, וגם את הזמן, שנכתבה בו. והדברים נמסרו באופן פשוט מאד, בשתים שלש שורות, בלי כל כחל מליצי, שהיה יכול להוסיף עליהם מחן הספרותיות, ושלא לגרוע מן האמת ולא כלום. אופן כתיבתו של עמנואל הרומי הלא נתן לו אפשרות מרובה כל כך להפריז ולא להבדיל בין תחומי חזון ואמת, ומצד שני, כל מה שהיה מרשה לעצמו "לתפארת המליצה", לא נגע הפעם לרעה בעבודתו. ויכולים אנו להוציא כמה דברי אמת מתוך שתים השורות הללו שנתנו בראש המחברת. והנה הוא אומר בפירוש, כי את המחברת כתב אחר שעברו משנותיו ששים. והפעם לא לתפארת הלשון אמר. אי אפשר היה לו לכתוב את מחברתו זו טרם שעברו עליו הששים. דנטי מת בשנת 1321 (י"ד ספטמבר), ובכן יכול היה שירו כלו להתפרסם אך בשנת 1322 ולא קודם, ואז רק אז היה יכול עמנואל לגשת אל העבודה, או לכל הפחות לגמרה, אם הסתפק תחלה אך "בתופת". עמנואל נולד בשנת 1260 ובכן לאחר 1320 עברו עליו משנותיו ששים. פרסום שירו של דנטי היה גדול מאד עוד בימי חייו, והשיר עשה רושם כביר על בני דורו. מספרים עליו, שכשהיה עובר בחוצות, היו מראים עליו ואומרים: הנה האיש שראה בחייו את התופת. ואפשר לנו לשער את הרושם העז, שעשתה השמועה על דבר מותו בעיר רבנה. אותו האיש שהכניס כמה אנשים בחייהם למדורי גיהנום שונים, הנה נתק חוט חיתו, והוא בעצמו הלך לעולמו, ועתיד לראות כל מה שתאר בכשרון נמרץ ואמונה רבה. רושם כזה צריך היה לפעול גם על אחיו הקטן ממנו בכשרון והקרוב אליו קרבת רוח משוררים. ואפשר מאד שעל שמועה זו מוסבים דברי עמנואל "והנה פתע פתאם סגר את יומו איש חי רב פעלים זרע קדושים והוא צעיר ממני לימים", כי אמנם דנטי היה צעיר לימים ממנו, הוא נולד בשנת 1265. לעמנואל אי אפשר היה להזכירו מלא, אף כי לדידו אחיו המשורר מחסידי אומות העולם היה, אבל לבני דורו זה היה יותר מדי, די להם במה שהוא נותן מקום לחסידי אומות העולם סתם מימים קדמונים, אך לתת מקום כזה לבן דורם, או לקרא להם זרע קדושים – לא היו מרשים לו מעולם. וגם זה אפשר, כי אותו האיש שעליו התגעגע אז עמנואל אותו דניאל איש חמודות – איננו אחר, אלא דנטי אליגירי. לעשותו למלוהו לא היה יכול אז, כדי שלא יהיה למורת רוח לבני דורו. משורר ממשוררי עכו"ם מלוה את דנטי, מדוע לא יהיה למורה דרך לעמנואל משורר נוצרי? לפי דרכי המליצה, שהיו אהובים על בני דורו וטעמם, די היה לו לעמנואל שישתמש בשם דניאל ברמיזה דנטי, ודי היה לו בדלית ונון שבשני השמות. רבים משערים כי "התפת והעדן" אינו אלא חקוי של "הקומדיה האלהית", וממילא מובן שמענין מאד לדעת את היחס שבין זה ובין זה; ולכן אני מרשה לעצמי לדבר קצת על שירו של דנטי. התופת, כמו שמציר אותו דנטי, הוא בנין ענק, בנוי בארכיטקטוניקה מדויקת ובמחשבה תחלה כל כך מסוימת, עד כי המשורר אפשר היה לו לתת קצב ומדה, ולהגיד כמה ימים עשה בדרכו באותו בנין, שאך אדריכל מומחה אפשר לו לבנותו. כי אמנם בנין אמן הוא. התופת – מקומו בעמקי האדמה ותבנית משפך לו וראשו במרכזו של הארץ. כתליו מתרוממים כעין מדרגה על גבי מדרגה וביניהן מעלות בנויות. קלפת הארץ סוגרת על כל החלל הגדול ובאמצע בנין זה ירושלים או "הר ציון", מאונך על גבי לוציפר, היושב, כנאמר לעיל, במרכזו של כדור הארץ, בנקודה היותר עמוקה שבתופת. נפשות החוטאים הן על אותן המדרגות ההולכות וצרות, וכשם שתגדל חטאתן כן תעמקנה לשבת. המדור הראשון – שוכניו כל אלה שחיו על אדמות ולא ידעו בושת וכבוד. נהר אכירון שוטף ומפריד בין העזרה ועגולי התופת. בעגול הראשון שם גם הומירוס, וירגיל, הורציוס, אובידיוס, וכל אלה שלא הזו עליהם מי קדש לנצרות, כל גדולי אמות העולם משנות קדם. עגול שני – שומר שערו מינוס, ושם נמצאים כל אלה שהיו שקועים בתאות בשרים, כגון המלכה דידונה מקרת חדשה, קליאופטרה, שמירמית, הלני, פריס וכו'. עגול שלישי מדור לזוללים וסובאים, ושם שלג וברד. עגול רביעי נועד בשביל כילאים ופזרנים. עגול חמשי מדור לכל אלה שעברם חרון אפם, והם חצי גופם טובע בבצה, ומתחת במים כל נוקם ונוטר. בעגול הששי אפיקורסים, מינים וכופרים נתונים בתוך ארונות יוקדים, ביניהם גם פרידריך השני לבית הוהנשטופן. משם יש לעבור דרך תהום נורא, ושומר אותו מנותברוס, אל העגול השביעי, שהוא בפני עצמו שלשה עגולים. אחד ללסטים, גזלנים, מכי נפש ועריצים, כגון נירון קיסר, אטילה מלך הונים – כלם נידונים בדמים רותחים. עגול ב' – יער עב, ועציו סוגרים על נפשות אלה שטרפו נפשם בכפם, מהם ניזונות ההרפיות. עגול ג' – מדבר חול ובו תועות ערמות הנפשות שברכו אל – ואלה שמעשי סדום בידיהן, והללו שלקחו נשך שוכנות בו, וגשם אש לא תכבה יורד עליהן. עגול שמיני בן עשרה עמקים. עמק ראשון מדור לרמאים, מדיחים ומתעים, שדים בעלי קרנים דולקים אחריהם ומלקים אותם בשבטים, עמק ב' – מחניפים, מתפלשים בצואת אדם. עמק ד' מקום הקוסמים, והחרטומים וראשיהם מסבים כלפי ערפם; עמק ה' משמש מדור, למשתמשים בתגא להנאתם. עמק ו' – צבועים וחנפים. עמק ז' מקום של פורענויות לגזלנים וגנבים, הן בתמונת אדם, הן בתמונת נחשים ושאר מפלצות, עמק ח' ליועצים עצות שקר, אש עוטפת אותם. ביניהם גם אודיסיוס שבעצתו נלכדה טרויה. עמק ט' – שם כל מיסדי כתות ומחרחרי ריב ומחלוקת (עלי ומחמד גם הם שם). עמק י' מדור לזיפנים ושם גם אשת פוטיפרע. עגול תשיעי ערוך לבוגדים, ובו כמה מדורים, מדור לבוגדים באחיהם, מדור לבוגדים בארצם, ברעיהם וכו". במרכזו של עגול תשיעי – לוציפר ולו שלשה פנים, כנגד השלוש שבנצרות, ובכל אחד מפיותיו בוגד אחד: יהודה איש קריות, ברוטוס וקסיוס. וההר לו שבע מרפסות, זו על גבי זו. במעלות עולים ממרפסת אחת לחברתה, ומלאך שומר להן. מרפסת ראשונה – רמי עין כפופים תחת סבלם. מרפסת שניה – אלה שעיניהם היתה צרה באחיהם, והם בכתנות שער, עיניהם תפורות בחוטי ברזל, ומלקים אותם בשבטים. שלישית – קפדנים נתונים בתוך עשן כבד. מרפסת ה' – כילאים ופזרנים. מרפסת ששית – זוללים, עצים כבדים בפירות ועינות מים סמוכים להם, והם נושאים חרפת רעב וצמאים. מרפסת שביעית – לשטופים בזמה הנידונים באש. ועל ראש ההר – העדן התחתון. ממעל לו שבעה רקיעי כוכבי הלכת. רקיע א – רקיע הלבנה, ששם כל הנפשות ששאפו לחיים רוחניים, אלא לא הגיעו לשלימות. רקיע ב' – זה של כוכב מרקוליס – מדור לצדיקים, שהיה בהם פגם כי שאפו לתהלה בארץ. רקיע ד' – רקיע השמש, ששם כל מורי הכנסיה. רקיע ח' – רקיע הכוכבים הנחים. בחצי ימיו, מתחיל דנטי את ספורו, תעה ביער, ובבקר כשקרב עד הר גבוה (כלומר האמת) עכבו בידיו פנתר (סמל החושיות) ארי (סמל הגאוה) וזאבה (סמל אהבת הבצע), ובהיותו תועה ביער (כלומר שקוע בתאוות ושגגות) פגע בו צלו של ורגיל (סמל השכל – או השלטון החלוני). המשורר עוזר לו ומלוה אותו על דרכו בכל מדורי התופת והמצרף. מכאן ואילך אי אפשר לו לורגיל לארח לו לחברה, ולעזרתו של דנטי באה באטריצי (החכמה האלוהית, או שלטון הכנסיה). כל התיאור מלא הוד נעלה, יופי פלסטי ושפה נערצה. בכל מקום שדנטי בא, הוא פוגע באנשים מגדולי הדור ונכנס עמם בשיחה ומשוחח עמהם, והם נוגעים בשאלות עמוקות וחשובות, העומדות ברומו של עולם הפילוסופיה והתיאולוגיה, במעמד המוסר או בעניני המדינה והכנסיה. כל התמונה רוממה ומושכת את הלב וכוללת בתוכה כל חיי הדור, והשיחות יש שהן מעוררות אימה, ויש שהן מעוררות תוגה עמוקה או גועל נפש. ולעמת זה ה"תופת והעדן" של עמנואל עני ודל, המחברת הכ"ח היא החלשה שבכל המחברות, אפשר מאד כי סיים בה את ולאחר ששים קפצה עליו זקנה… בכלל יש בה סמני ירידה והתרשלות מרובה. גם השפה אינה עשירה כמקודם וחסרה כמה מסמניה מלפנים, אף שורה אחת חרוזה אין בה. כלה פרוזה חרוזה. והציור חסר כל צבעים, התמונות הולכות על פי רוב אחרי החרוז, אחרי המליצה השגורה בפיו. חוגו צר ידים. העולם היהודי גם הוא אינו העולם היהודי הגדול, כי אם הגיטו היהודי. העולם היהודי אי אפשר היה לו אז להתקים אם לא היה שקוע בארבע אמותיו שלו. אי אפשר היה לו אז שתהיה לו שירה לאומית במלא רוחב המלה, אנוס היה להסתפק בשירה עמית, בכדי שלא יחדל בן פלורנציה הקטנה וצירו של מושל פעוט מעין גוידו דה פולינטה, לו אפשר היה להיות חש עצמו בן איטליה הגדולה, בן כל העולם הגדול, להתרומם למדרגת שופט כל הארץ. ואולם בן הגיטו שברומי אנוס היה להשאר בן גיטו, ובעולמו שלו לא ראה דבר מלבד אחיו בני עמו. המבוא לשיר ה"תופת והעדן" הוא פשוט, ויש בו מן האמת הפנימית. אדם בן ששים, ש"צירי המות באים לקראתו חשים", אין לו נחת רוח כשהוא שומע איך בני דורו מסתלקים מן העולם אחד אחד. והנה באה בשורה פתאם, כי נפטר איש צעיר ממנו לימים, איש שהיה מוסמך אצלו ל"חי רב פעלים זרע קדושים – ונפלו עליו אימים" והוא עושה חשבון נפשו – ו"חזון נראה" אליו. תכונת נפשו של עמנואל, שהיתה לירית, ואולי גם החומר הלשוני הביאוהו לידי כך, שבמקום שדנטי מרבה בצבעים בתאוריו – הוא מרבה בקולות. "והנה רוח גדולה וחזק, מרחף ומתגבר, מפרק הרים וסלעים משבר, ואחר הרוח רעש לקולו צללו שבעתים כאור החמה – – –", ואילך בציור מרבה צבעים לערך – – "והדרך לא סלולה, מעוף צוקה ואפלה, וארחות עקלקלות, לא ראינו שם אך ברקים וקולות, ולא שמענו רק קול כחולות, וצרות כמכבירות" – – – ושוב קולות: "והנה כסופות, בנגב חלפות, עוטיות ונכלמות ושוממות, וכיונות הגיאיות כלן הומות, ודמעותיהן על לחייהן, ומהגות כקול יונים מתופפות על לבותיהן – – –" לקול תחנוניו של עמנואל בא דניאל איש חמודות, והולך להראותו את התופת ואת העדן. הם הולכים. – ו"באחרית הגענו אל גשר רעוע, ותחתיו נחל שוטף, וכאילו רואיו גוזל וחוטף – – –". אנו נזכרים בנהר התופת אכירון. "ובראש הגשר שער ושם להט החרב המתהפכת". זה נקרא שער שלכת – – – וכל אשר נפרדו מן העולם ובתופת יהיה מחניהם, דרך הנה פניהם – – –". והקולות מרבים על הצבעים. "והנה קול כחולה שמענו והבהילנו, קול אומרים אבדה תקותנו נגזרנו לנו, הנכנס נכנס והיוצא אל יצא". אין לדעת מפי עמואל איך נבנה התופת, יש בו אמנם איזה מקומות שיש להם שם, אבל על פי רוב הוא הולך עד שמגיע ממקום למקום סתם. לראשונה הוא נמצא בעמק הפגרים, אחרי כן יבא למדור קרוי שחת בלי, ויש עוד מדור מכונה ארץ נשיה או שאול תחתיה. נראה, כאילו התופת אינו אלא מדבר ישימון אחד גדול. מראות תופת מעין אלה שהיו לקתולים ולנוצרים בכלל, כגון חזיונו של הנזיר אלבריקוס, לא היו לעמנואל. דנטי קבל כבר כמה אריחים מן המוכן, ואולם בחוצות הגיטו לא היו. לשאול את כל תכנית ה"תופת" ולהכניסה ליהדות לא רצה עמנואל; בין היה בורא לו תכנית שלו, בין היה נשאר נאמן לזו של דנטי – הרי נשארת חקוי. לכן הסתפק בזה שסגל לו את רעיונו של דנטי, כמו שסגל לו זה את רעיונו של אלבריקוס 10, וברא ממנו תופת שלו – של יהודי. וגם אין אצלו כל חלוקת חוטאים למחלקות, כנופיות מדויקות כמו בתופת של דנטי. אך לעתים אנו רואים מעין מדור בפני עצמו לבעלי עבירה אחת, למשל "בארץ נשיה" – "והוא שוחה עמוקה, בוקה ומבוקה ומבולקה, והיא מקום האנשים המשחקים בקוביא". 11 וכן גם המדור השני, שבו נכנס ומצא "והנה סיר נפוח מקצה בחוברת, ובתוכה נחשת ברזל בדיל ועופרת, וקול אומר שפות הסיר שפות, והעמידנה על הגחלים השרפות, הגענו, ראינו אנשים עבריים בלשונותיהם תלויים, וסובו עליהם אנשים אלה האנשים לא היו כאבותם מטות שן וסרוחים על ערשותם." – – וכן יש כנופיה וענויים אחרים לה, לאלה "אשר שקדו בפתחי בתי טבילה, לראות הנשים המתקדשות מטומאתן, בבואן ובצאתן." – – ואולם כאשר נסעו משם וראו: רואיהם מראות עוד טוב יתיאש, – – ולא תראה שם רק לב אמל, ולא תשמע שם רק קול בכי ויללה, וצרה כמכבירה, וקול כחולה, וקול נאקת חללים, ולב גווע, ונפש חללים תשוע, צועקים מכאב לב ומשבר רוח יילילו, ומספד מר יגדילו, לקולם צללו האזנים". ויהי כששאל אותו עמנואל מי המה אלה, עונה לו דניאל איש חמודות, והולך ומונה לערך דף שלם כל מיני חטאים שבעולם "מהם קצתם לקחו מן החכמות והתורות, לא רצו שיחכם אחר בעולמם – – – וקצתם כוונו להנעים קול בתפלות, להכנס בלב היעלות ותבטנה בו ואולם כמה וכמה מהם נמצאים במדור אחד לא משום שהחטא גרם, אלא החרוז גרם שימצא בקרבתם זה ולא אחר, ובין חטאיהם אין כל צד שוה. וגם יש שכל ענשם שלהם בא מסבת אותו החרוז הארור. "משם נסענו והנה שוחה עמוקה, בוקה ומבוקה ומבולקה, לא ישמע בה רק קול בכי וקול צעקה, ובתוכה אריות ונמרים, ועקרבים חברבורים, ויאמר אלי האיש זאת נקראת ארץ נשיה, ובשם אחר שאול תחתיה, והיא מקום האנשים המשחקים בקוביה, אשר אמרו לא יראה יה, ודמן טעון הזיה, ולכן יד ה' הויה, בהם בנפש ובגויה, יען אשר פנו למעלה בשחקם, וברכו אלהים בפיהם ובלבבם כאשר שבו כליהם ריקם, ולכן ימודו פעולתם אל חיקם, ולא יחמלו ביום נקם". 12 למשל: "שם חפני ופנחס בני עלי נתונים למחראות, יען אשר שכבו עם הנשים הצבאות ". "שם כנען הארור, צפונה חטאתו ועונו צרור, יטחנוהו בריחים ודכו במדוכה ובשלו בפרור ". סמיכות שכנים שלא לפי חטאיהם נגזרה על אלה למטה: "שם סיחון מלך האמורי, שם בני שעיר החורי ". "שם עוזיהו מלך יהודה והצרעת במצחו, ושם חיאל בן האלי אשר בנה את יריחו ". "שם עוג מלך הבשן, יעלה עשנו כעשן הכבשן ". "שם פנינה אשר הכעיסה חנה, ושם שכם בן חמור אשר ענה את דינה. בן רפובליקה קטנה הרהיב בנפשו עוז להניף שוט על כל גדולי ארץ, בין חיים ובין מתים; להפריד גורלם מי לתופת מי לעדן, לא נשא פנים לאפפיור, לא הדר פני קיסרים, ולדראון עולם שפט חשמנים נסיכים ופני דורו, ובן העם המפוזר והמפורד על פני כל הארץ לא הרהיב בלבו לנגוע במי שהוא, לא קרא בכל שם מושל או עריץ מבני דורו להתנקם בו על דמי בני עמו השפוכים בארצות מחמד ובצל הצלב. ודאי שהיו והיו לזה טעמים, כי גם בשמותם של בני קהלתו לא הזכיר בפירוש, אלא רמזים רמז. הזיק היפה שבחזיונו של אלבריקוס היה למאור עולם בשירתו של דנטי, ואולם המאור של דנטי היה שוב לניצוץ קטן כשהגיע לחומת הגיטו הרומי. אם שפך עמנואל את חמתו על פרעה נכו ועל פרעה חפרע, הלא היה לו לזה היתר מן הקתולים, ואם הזכיר לגנאי את טיטוס, הלא גם ברומא עצמה היו סולחים לו לזה. לעמת זאת היתה גם ליהודי לבעוט בה – בעט. "שם אריסטוטלס בוש ונאלם, על אשר האמין קדמות עולם, שם גליאנוס ראש הרפאים, על אשר שלח יד לשונו לדבר אפלטון ראש למבינים, יען אשר אמר כי ליחשים ולמינים יש חוץ לשכל מציאות, וחשב דבריו דברי נביאות, שם אפוקרט יען אשר היה כילי מחכמתו, והעלים ספרי רפואתו, שם אבן סינא היה ללעג ושחוק, יען אשר אמר כי הולד אדם לא מאדם איפשר לזמן רחוק, ואמר כי לידת ההרים היה דרך "נשות הזימה" וכושר רשעתים ומישא – במדורה אחת גדולה, בארץ מאפליה, רשפיה רשפי אש (כמובן) שלהבת יה, מדורת אש ועצים הרבה, לילה ויום לא תכבה" (ככתוב.). על פי הרמזים הרבים במחברת כ"א אפשר לומר, כי היה לו לעמנואל הרבה להגיד ולהטיח דברים כלפי "ראשי הקהילה" ו"ראשי אלפי ישראל" ו"תושבי אפרתים" ועוד "אנשים אשר בשכבר הימים חשבתים קדושים". לא לחנם דן אותם לכף הקלע וברותחים, אותם ואת "גדולי הדור". וכשם ששימשה פואימה זו לדנטי גם בחינת פמפלט וכלי זין בפוליטיקה, כן שמשה במקצת גם לעמנואל. בני דורו או בני קהילתו בודאי ידעו למי התכון בספורו על אודות "חיאל בן האלי" אותו "בן מנבל אם", ומי הוא אותו ה"חזן" – חנף ומרע, גחזי המצורע, המתפלל לפני אל, איש סובא וזולל, אשר קדש יי חלל, ובהיותו עומד בתפלה בעינו קורץ וברגליו מולל". עמודים שלמים הקדיש (רנ"ב – רנ"ג) לאיש "שהיה לראש בני דורו עטרת יהלום" ושהיה לו בית באנקונא. בכלל יש ללמוד מתוך התופת על כמה פרטים מענינים בענין החיים בגיטו הרומי או האיטלקי. אהבת השררות שלא מצאה ספוקה בחיים מחוץ, הלכה וקבלה צורה משונה אופית לגיטאות להתבטא במנויי חזנים מאנשי שלומה, בסכסוכי קהילה, ריב על עליות, עסקי הגבהה וגלילה, וכדומה. אלה סמנים לחיי קטנות בתוך חומת גיטו. האם לא אופית היא התמונה הקטנה הזאת? "אך בשבתות ובחדשים, ובמועדי ה' המקודשים אמרו נחנו נחלץ חושים, כי מי כמונו ומי יועידנו, ומי יעורנו, ומי זה רואה אשר יעמוד לפנינו, ובשלש פעמים בשנה, יקומו לחטאת ראשונה וביום הכפורים באשמורת הבקר יקומו, ולריב ומצה יצומו, יאמרו יודע שושן עמק אימה כהם, והיא ירושה להם מאבותיהם, יריבו על המקומות ויקראו בגרון, ואמרו כי הם ראויים לשבת אצל הארון, זה אומר אני אתפלל ביום הכפורים, וזה אומר אני אקרא המגלה בפורים, כי מי ישלים חומש ביום שמחת תורה, רק ראשי העדה והשררה, מי יאמר חזון ישעיהו בן אמוץ – – –". ציור חי ומלא תנועה, מספר קוים בודדים, אך חדים נתן לנו מדרכי הצבועים בדורו: "אלה האנשים הארורים, וכאשר התפללו בפני אנשים אחרים, היתה תפלתם כתפלת וכריעותיהם והשתחויותיהם היו מאה ועשרים, והם ראו הכונה בכל המלות, והכניעה והרתת מהחל ועד כלות, והכריעה הגמורה, עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה, יש בורות ושיחין מלאים נחשים ושרפים מעופפים למנחשים ולכושפים. מזכיר הוא בענויי פורעי מוסר "שוקדים בפתחי בתי טבילה לראות הנשים המתקדשות מטמאתן בבואן ובצאתן, והלכו אחרי ההבל ויהבלו, ואיש אל אשת רעהו יצהלו, ינבלו פיהם ועל אודותיהן ענקתם, וכמה מן הנשים הצנועות בסיבתם מלטבול היו נמנעות." אין ספק שכל אלה "היחידים", הנידונים ביחידות שלא עם כל כנופיות החטאים כחטאותם, הם היו לא סמל חוטאים בכלל, פושעים סתם, כי אם תמונות אנשים חיים ידועים לבני דורם ולא רק עמנואל הרומי לבדו הכירם. נפחד ונרעד מכל אשר ראה ומכל אשר שמע, קלל המשורר את יום הולדו; מובטח היה כי גם לו נכונים כל יסורי גיהנום אלה. ואולם דניאל איש חמודות מהר לבא בדברי נחומים, כי לא לו ללבוש חרדות, כי בו "ידובר נכבדות", והוא הולך ואומר לו מקצת שבחו בפניו, הולך ומונה אחת אחת כל מדות טובות שישנן בו; ואולם מבטחו ישים בפירושים שכתב, והם הם יעמדו לו בצר. כנראה היה מתגאה עמנואל בפירושיו אלה, ואחת משמינית שבשמינית גאוה מתגלית בו בבואו להזכירם. וגם כמה מן התמימות, ואולי מן האמונה יש בדבריו: אומר לו דניאל איש חמודות: "כמה שמח ישעיהו הנביא אשר פירשת ספרו, חי אני בראותו פירוש על מה תוכו נשבע ביוצרו, כי כאשר פירשת ידעת כמה עלז שלמה מלך ישראל, כאשר אמר לו וכשהגיעו אל ראש סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה "ועלו במעלותיו הגבוהים שם נגלו אליהם האלהים", ושם חרד לקראת משוררנו גם יחזקאל הנביא – "שאגה לו ירמיהו ויושט אלי ידו ויאמר באריכות יתירה עומד המשורר ומספר את כל הכבוד הגדול, אשר נחל מאת שלמה המלך, ישעיהו הנביא, משה רבנו ואסף הצדיק. בתאור העדן שוב אנו נפגשים באפיסת כחו הדסקריפטיבי של עמנואל, ואולי גם באותה ההתרשלות, שבה מצוינת כל המחברת האחרונה. ויוכל היות שכל המחברת אינה אלא אטוד, ראשי פרקים, שצריך היה לשמש לשם יצירה יותר גדולה ונאותה לעמנואל. מתולוגיה יפה יש גם לנו, פזורה זעיר שם זעיר שם, והפנטסיה היהודית עשירה במדה מספקת כדי לתת חומר משלה לציורו של עולם האמת, ציור אדיר גונים ורב-מרץ, לבנין עולמות נהדרים ורוממים, גרנדיוזים מזה שנתנה הכנסיה הקתולית. ואולם עמנואל מבליע תוך כדי דבור – "מעלות תחתיים, שניים ושלישיים" "וכסאות רמות ונישאות" גם "עשר חופות בגלומי תכלת וארגמן מחופות" לעשרה הרוגי מלכות. ונקל מראש לדעת את מי הוא מוצא ואת מי הוא מושיב בעדן: את האבות, ואת הנביאים ואת התנאים, ואת כל מי שנזכר בכתבי הקדש, אם אך לא נזכר שם בפירוש לגנאי. ובתוך עדת הקדושים אנחנו מוצאים גם ספק-צדיק, תמימים למחצה, ישרים על תנאי, וכל אלה שזכות חרוזים עמדה להם להכנס לעדן או להיות סמוכים אצל זה או אצל זה: "שם אשכל וענר ואבנר בן-נר". "אליהו אשר עלה בסערה השמים, ושם תמר אשר ישבה בפתח עינים". "עמוס אשר היה בנוקדים מתקוע, ושם יהונתן בהר הגלבוע." "שם רעואל חובב ויתרו, ושם גדעון ופורה נערו". משדה הספרות העברית הביא לשם את החביבים עליו ביותר: "את שני יהודה: רבי יהודה הלוי ורבי יהודה חריזי." ועוד כמה מידידיו ומכיריו ומבני משפחתו. בתמימות יתירה ומתוך אהבה הוא מביא לעדן את אחיו, דניאל, את אמו "הצדקת יושטה", ואת "מרת ברוניטה חמותי החסידה". ויש כמה שאין אנו יודעים מי הם, ונכנסו בהעלם שם: "המשכיל ר' פלוני מעיר פלונית", "והשלם פלוני מעיר פירוש'א וכו". ולא צריך לשכח עוד חבורה אחת קטנה, אשר עליה עמדו כבר כל המספרים בשבחו של עמנואל הרומי, והיא נותנת כבוד ולוית חן על כל מהלך רוחו וגדולת נפשו של משורר עברי במאה י"ג למספרם. ואלה הם דבריו: מלאים הוד והדר, וליפים שמש וירח קדר, נתנו להם מהלכים בעולם המלאכים, ולא הכרתי איש מהם, ואשאלה האיש הדובר בי לדעת אודותיהם, ויאמר אלי "אלה הם חסידי אומות העולם אשר גברו בחכמתם ושכלם – – –". ואך הפעם התעורר משורר הגיטו עד למעלתו של דנטי אחד מאבירי המשוררים בעולם, גם "למעלה מזה". שש מאות שנה עברו מעת נכתבו "המחברות." כמה וכמה תלאות עברו מאז על ישראל, כמה וכמה פעמים חשבה אנית האומה להשבר במים הזידונים ובסערות הזמן. הרבה מאוצרותיה אבדו לה במשך הזמן הזה, אך לא אבדו שיריו של עמנואל ולא נגנזו גניזה, ואף כי העירו עליהם חמתו של בעל השלחן ערוך. העם העברי הכיר במרגליות שהיו בידיו, ושמרן לימים טובים מאלה. מנגינה עממית עודני נער קטן בחלה נפשי בתורה ודעת. ארבעים שנה עברו מן העת ההיא, להתודות לפניכם, אוהבי הצעירים, את חטאות נעורי. בבקר בבקר, כאשר העירתני אמי, זכרה לברכה, משנתי ללכת אל החדר, התגוללתי כשעה תמימה על משכבי, ואבדה יום יום מלבי תואנות חדשות לבקרים: פעם אמרתי, כי יכאב עלי ראשי, ופעם התאוננתי, כי לבי דוי או כי אירא ממלמדי, אשר יכביד עלי אכפו מאד; ולפעמים לא אמרתי מאומה, כי אם התגוללתי על משכבי בלי אומר ודברים. ואמי, אשר כל משאת נפשה היתה, כי אהיה לתלמיד חכם, התעצבה אל לבה מאד ותבך במסתרים, אבל כל עמלה לשנות את דרכי לא עשה כל פרי. ויהי היום ויתארח אבי אמי בביתנו, ותתאונן אמי עלי באזניו. הזקן קמט את מצחו הרחב וירם את שתי גבות עיניו, אשר הלבינו מזוקן, ויבט עלי רגעים אחדים בשתי עיניו הגדולות, אשר הפיקו חמלה אין־קץ. אהה! לו תקע שתי חרבות בלבי תחת להביט עלי בשתי עיניו הטובות האלה! אחרי כן קרא אלי ויעמידני בין שתי ברכיו, וישאלני: התאהב בני לשמוע ספורי מעשים? – אהבתי מאד, עניתיו בקול רועד מבכי. אז יספר לי הזקן את המעשה הנורא הזה, אשר קרה לפני שמונים שנה. בשרי סמר מפחד בשמעי אותו. כל אומר וכל הגה, אשר יצא מפי הזקן, נפל עמוק עמוק אל תוך נפשי, עד כי גם היום עודם חרותים על לוח לבי כביום שמעי אותם. כי הייתי למן היום ההוא לבן מקשיב – זאת תבינו גם בלעדי אגיד לכם. אולם אם אוהבים גם אתם, ידידי הצעירים, לשמוע ספורי מעשים, הנני לספר לכם את המעשה הנורא ההוא, ישמעו חכמים ויוסיפו לקח! איש יהודי היה בטעהעראן בירת פרס ושמו אבול סעיד דבר היהודים במקומות האל להקרא בשמות יושבי הארץ; וה' נתן את חן האיש בעיני שרי פרס ומדי, ויהי יוצא ובא בבתי האחשדרפנים והפחות, ויפרץ עשרו מאד ויגדל מכל בני קדם. ואורחות גמלים היו לו נושאי כל טוב ארץ פרס עד הודו ועד כוש, ועד ארץ הסינים ומונגוליא. ויסחר בארץ ויאסוף הון רב מאד. וגם בעיני אחיו היהודים גדל כבוד אבול־סעיד מאד, כי רבים היו, אשר מצאו את מחית ביתם בבתי מסחרו הרבים בכל ערי המדינה; וגם אלה אשר לא היה להם כל שיח וכל שיג עמו כבדוהו גם הם – בגלל עשרו. כי קסם בידי העושר למשוך אליו בני האדם בחזקת היד, להנחיל לבעליו למראית עין ולבזותו בסתר לבם. וסעיד אלסאלאמי נחל גם הוא מלוא חפנים כבוד מבני עמו, ויהי הוא המוציא והמציא בכל עניני העדה והשליט בכל דבר צדקה וגמילות חסדים. ואמנם גם נדיב לב היה האיש. ויש אשר נתן מלחמו לדל, ואף כי גדולות לא עשה בעמו, אבל גם רעה לא עשה לאיש מעודו, ומדוע זה לא יכבדוהו? דבר אחד חסר להאיש, חסרון לא יוכל להמנות, ולו גם יגדל עשרו שבעתים. בנעוריו לא למד לשון וספר, כי בחלה נפשו בתורה ודעת ויתגולל יום יום על משכבו עד מועד הצהרים. וכאשר גדל ויהי לאיש, ויבן כי איש לא ידע ספר לא יכבד על פני העם. אז חפץ לתקן את המעות, אך לתוגת לבבו נוכח לדעת כי אחר מן המועד, כי אשר לא זרע בימי האביב לא יקצור בימי הקיץ, ואשר יואל לזרוע בימי הקיץ יזרע עמל ויקצר רוח. אומרים אמור כי החכמים יקנאו בהעשירים, יען כי יבינו החכמים את תועלת העושר; אולם העשירים לא יקנאו בחכמים, יען כי לא יבינו העשירים את תועלת החכמה. שקר הדבר! גם העשירים יקנאו בחכמים, כי להעשירים רק נשמה אחת, ולהחכמים נתנו מאת האלהים שתי נשמות, ומי לא יקנא באיש, אשר נשמה יתירה לו? לאיש ואיש, אשר יולד על פני האדמה, תנתן רק נשמה אחת, וזה חלקו חלק אלוה ממעל. הנשמה הזאת תלוהו בכל ימי נדודיו עלי ארץ, תשמח בעשותו טוב ותתאבל בעשותו רע; וכאשר יבוא יומו להאסף אל אבותיו, אז תשוב אל האלהים, אשר נתנה, להתענג בחיק הנצח, שם במרומי שחקים, על מעט הטוב, אשר עשה האיש בימי חיי הבלו על הארץ מטה. אולם האיש, אשר למד הרבה חכמה ודעת, ומחפצו להיטיב לאנשים כערכו כתב את רעיוני רוחו על הספר ללמד תועים בינה – לאיש כזה תנתן עוד נשמה אחת, ובמותו לא תשוב השמימה, כי אם תשאר לנצח פה על הארץ, גנוזה בספרים, אשר כתב האיש. ובבוא נער מבין ומקשיב לקרוא בספר, אז תבוא הנשמה הגנוזה בו אל לבו להחיותו ולהרים את נפשו מעלה מעלה… ויש אשר תולד בלב הנער הקורא עוד נשמה אחת בדמותה ובצלמה… כן תרבינה הנשמות האלה וכן תפרינה עד בלי קץ ותכלית לאושר בני האדם. נקל להבין, כי לא כל הנשמות היתירות האלה שות הן. יש נשמה גדולה, ויש נשמה קטנה, לאיש ואיש לפי ערך הטוב והברכה, אשר הביא בספרו לבני האדם. אולם אם כה ואם כה, הנה יתגאו החכמים על נשמתם זאת השניה יותר מאשר יתגאו על נשמתם הראשונה. כי הנשמה הראשונה תוכל לעשות טוב וחסד רק כל ימי היותה פה על הארץ, אולם כאשר תשוב השמימה להתלונן בצל שדי ולחזות בנועם הנצח, אז יבצר ממנה לעשות טוב וחסד, אם מעט ואם הרבה, עד עולמי עד, עד נצח נצחים. אפס כי גם העשירים, אשר השם אלהים חכמה וכשרון סופרים, יוכלו גם הם לרכוש להם נשמה יתירה, אשר תשחק למית פה על הארץ. כי יקדיש איש עשיר את כספו להקים בית ספר ללמד תורה וחכמה לבני העניים, אשר יד אביהם איננה משגת לתת להם חינוך ותורה, וקרא האיש העשיר את שמו על הבית ההוא, אז תנתן לו נשמה שניה מאת האלהים, והנשמה ההיא תשכון בבית הספר, ותרחף מעל לראשי הלומדים שמה; ויש אשר תבוא בלבם להחיות את נפשותיהם ולהרימן מעלה מעלה… ככה יהיה גם לאיש, אשר יקדיש את כספו להקים בית חולים לאנשים עניים, אשר בחלותם לא תשיג ידם לכלכל את נפשם, לשאול ברופאים ולקנות להם שקויי מרפא. אולם, אהה! מחשבות כאלה לא באו אל לבב אבול־סעיד, ואיש לא נמצא אתו ליעץ לו כזאת, ובקנאתו בחכמים וסופרים וישא להכחיד את החכמה ואת הספרות מקרב היהודים, ועל כן… את החכמה לא הכחיד מן הארץ, אך על נפשו הביא שואה, אשר לא ידע להחלץ ממנה כל ימי צבאו. ויהי היום ויבוא אבול סעיד הביתה בערב, אחרי כלותו את מלאכתו, ויקרא לאיש אשר על ביתו, ויבוא האיש ויעמוד לפניו לשמוע את מצות אדוניו כפעם בפעם. ושם האיש ההוא עבדול־ספרן, והאיש יודע לשון וספר, ויהי לו לכסות עינים לכתוב את מכתביו, ולדבר בשם אדוניו אל כל אשר יצוהו. – הגידה לי, עבדול, אם ידעת: הרבים הם הספרים אשר נכתבו ואשר נדפסו מאת היהודים על פני האדמה? – רבים מאד, אדוני, ככוכבי השמים לרוב. – התוכל לקרוא להם בשמות אחד לא נעדר? – לא, אדוני, נשגב הדבר הזה ממני, לא אוכל לו. אולם, אדוני, איש נפלא אחד קם זה מעט על פני האדמה, חיים יוסף דוד אזולאי שמו, אשר כתב על ספר את שמות כל הספרים, אשר נכתבו בשפת עבר, מאז החל איש למשוך בעט סופרים בישראל ועד היום הזה. – ומאין ידע האיש ההוא את שמות כל הספרים? – נע ונד היה אזולאי כל ימי חייו, וילך מעיר לעיר ומממלכה לממלכה, ובכל מקום בואו דרש אחרי ספרי היהודים אשר בעיר, וירשום על ספר את שמות כל הספרים, אשר ראה בעיניו ואשר שמע על אדותם. – הנמצא הספר הזה בטעהעראן לקנותו? – כאשר ידעת, אדוני, בית מסחר לספרי עברים אין בעיר הזאת, אך לשמחתי נמצא הספר הזה בביתי ואוכל לשרתך בו, אדוני. – טוב הדבר! מהרה והביאה לי את הספר הזה, ואשימה עיני עליו. – אזולאי, אזולאי… אך איש נפלא היה האיש אזולאי הזה… לחש אבול־סעיד בין שניו בהפכו את עלי הספר "שם הגדולים" אשר הביא לו עבדול ספרן; הגידה לי, עבדול, היכול נוכל לקנות לנו את כל הספרים הכתובים בזה? – הכסף יענה את הכל, ענה עבדול: אבל כסף רב מאד ידרש לדבר הזה. – כסף לא נחשב בעיני למאומה, ענה אבול־סעיד, רק להוציא את מחשבתי לפעולת אדם, כי בנפשי הוא. ממחרת היום ההוא נשלחו ספרים אל כל האנשים, אשר היו בקשרי המסחר עם אבול־סעיד אלסלאמי, כי יקנו לו איש איש את כל ספרי העברים הנמצאים בעירו, מבלי אשר תחוס עינם על כסף עם מעט ואם רב, ומלאכים שלח סעיד אל כל הארצות והמדינות, באשר היהודים נפוצים שם; אל ארץ ערב ותוגרמה, יון ואיטליא ועד קצות ארצות המערב בואך צרפת ובריטניה, ובכל אשר יבואו המלאכים ההם מרבים העם להביא להם ספרים נדפסים רבים, ישנים גם חדשים, וגם כתבי יד יקרי המחיר. והמלאכים על כסף לא יחוסו ועל זהב לא יחמולו, וישלמו לאיש ואיש כיד אדוניהם הטובה עליהם. וכל אשר שמעו את שמע אבול סעיד, כאשר ראו כן תמהו, וישאלו איש את רעהו לאמר: מה זה היה לאבול סעיד, שככה חשקה נפשו בספרים? הן לא ידע האיש ספר. אין זאת, כי אם חפץ האיש ליסד אוצר ספרים בביתו, אשר יהיה פתוח לרוחה לפני חכמים וסופרים החוקרים אל כל תכלית. אך דבר גדול יעשה האיש בעמו, דבר גדול מאד! וגם נשמה יתירה ירכש אהה! לא כן יעץ סעיד בלבו! אחרי שלשת שנות עמל ועבודה רבה נאספו אל ארמון סעיד, אשר ברחוב היהודים בטעהעראן ידי רבים ממשרתיו להביא סדרים באוצר כל חמדה זה. ויוציאו המטות והכסאות, אשר באולמי הארמון הגבוהים ורחבי הידים, ויעמידו אל קירות האולמים ארוני עץ יפים וגבוהים מאד מן המסד עד הטפחות, ועל היציעות מסביב העמידו את הספרים כצבאות חיל במערכה, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, כלם מכורכים בתכריכי עור מעשה ידי אמן, ושמות על גביהם מפותחים זהב מרהיבי עין, אשר שתו הוד והדר על סגולות הרוח האלה. שלשה ימים היה ארמון סעיד פתוח לרוחה לפני יושבי העיר, אשר נהרו המונים המונים לראות בתפארת האוצר הזה. רגש קודש, רגש יראת הכבוד מלא את לבב כל יהודי, אשר בא אל ההיכל פנימה להתענג על הדר סגולותיו; הן הורה והוגה רוח עם ישראל, מאז היה לגוי, נאסף יחד אל האוצר הזה. הוי מי יגלה עפר מעיניך, חיים יוסף דוד אזולאי! מה פחד ומה רחב לבבך, לו יכולת לראות את כל החמודות האלה. הן ספרים רבים, אשר לא חלמת, ואשר גם שמותיהם לא עלו על לבבך, נקבצו בבית הזה. מפתח הזהב פתח מטמני חושך וגנזי נסתרות, אשר לא נפתחו לפני תשוקתך העזה לדעת! – התאמין, עבדול־ספרן, כי כבר אספנו את כל ספרי היהודים? – כמעט את כלם, אדוני. – ואם נשרוף את אוצר הספרים, מלבד החומשים וסדורי התפלה? התאמין, כי תכחד החכמה מישראל? – אם נשרפם? אבל מדוע זה נשרוף אותם? שאל עבדול־ספרן בתמהון. – למען אשר לא יוסיפו עוד חכמים וסופרים לקום בישראל, אלה העניים והאביונים, אשר ינחלו מאת העם כבוד, כמו היו בתיהם מלאים זהב וכל סגולות מלכים, התאמין איפוא, כי תכחד החכמה מישראל? – תכלית שנאה שנאתי כל "אבל"; התכחד החכמה מישראל? אבול־סעיד אלסלאמי היה נורא על כל סביביו, ומשרתיו עושי רצונו לא העיזו פנים לשנות אחרי דבריו. – כלה תכחד, אדוני, כלה תכחד, אם אך מבית הספר, אשר יאמרו ליסד בבגדד, לא יקומו סופרים חדשים לעשות ספרים חדשים. – לדבר הזה נדאג אחרי כן! – ובכל זאת, אדוני, הוסיף עבדול בשפת חנף: כאשר אבינה למחשבתך, הנה תחפוץ לעשות דבר, אשר לא נראה ולא נשמע כמוהו למיום ברוא אלהים שמים וארץ, למען עשות לך שם עולם לא יכרת? – איש חכם אתה, עבדול, ותבין לרעי! – אם כן, סלח לי, אדוני, אם אומר לך, כי לא תהיה תפארתך על הדרך הזאת. הדבר הזה לא חדש הוא, כי אם כבר היה לעולמים. – האמנם? ומתי היתה כזאת? – לפני אלף ומאת שנה. כאשר לכד עמרו שר צבא המחמדים את העיר הגדולה אלכסנדריא של מצרים, מצא שם בית אוצר ספרים גדול מאד, אשר כמוהו לא היה עוד ואחריו לא יהיה. וישאל עמרו את פי הכליף עמר, מה לעשות בספרים ההם? ויענהו הכליף לאמר: אם כתוב בספרים ההם, מה שכתוב באלקראן, כי עתה הלא גם יזיקו, הנה אם כה ואם כה שרוף ישרפו באש. לו אדוני שומע לי, כי עתה יעצתי לקבור את אוצר ספריך בארץ, ואז גם את ספריך, אשר קנית במיטב כספך, לא תשחית, וגם את החכמה השנואה לך לא יפיצו… – איש חכם אתה עבדול וטוב יעצת. אולם למען אשר לא יבואו בני עמי ברבות הימים במחתרת אל מערת קברם ולקחת משם אחד הספרים לקרוא בו – אל יבואו ספרי אל קבר ישראל ברחוב היהודים, כי אם אקנה לי אחוזת קבר מחוץ לתחום מושבם. הלא יד ושם לי בבתי הפחות והאחשדרפנים, ועל כן אקוה, כי יגדילו את חסדם אתי, ולא יכלאו ממני את מבחר קבריהם לקבור את ספרי מלפני. כאשר דבר אבול־סעיד כן עשה. אחרי שלשת ימים שמו את כל הספרים בארון גדול מאד להובילם אל בית מועדם. שלש מאות אחשתרנים בני רמכים נשאו את הארון ההוא בכבוד והדר אל בית עולמו אל המערה, אשר חצבו לו הרחק מרחוב היהודים. ובבוא המסע עד קצה גבול רחוב היהודים, וירימו כלם את קולם ויבכו ויספדו לו: הוי ארון והוי הודו, וישובו לביתם, כי לא יוכלון היהודים לדרוך על אדמת פרס ומדי מחוץ לגבול מושבם. ואבול־סעיד ואנשיו הלכו עם הארון לשלחו, עד בואם אל המקום הנועד לו. שם הורידו את הארון ברוב פאר והדר אל המערה, ויעמידו עליה מצבת אבן שיש גדולה מעשה ידי חרשים, ועל האבן היו חרותים הדברים האלה: נטמן רוח ישראל". סר וזעף שב סעיד הביתה. מדוע היה עצוב רוח – זאת לא יכול איש להגיד, וזאת גם סעיד בנפשו. ערוג ערגה נפשו לראות את אולמו הגדול, אשר נשאר עתה ריק ושמם, אך לבו לא נתנו לפתוח את דלת האולם, מדוע? גם מזאת לא ידע סעיד לתת דין וחשבון לנפשו. בערב הזה לא השתעשע עם בני ביתו כדרכו תמיד. וכמעט קרב הלילה, וימהר ללכת אל חדר משכבו, אך שנתו ממנו. אחרי התגוללו כשעה תמימה על מטתו, קם האיש וישב אל השולחן לחשוב את חשבונותיו ולסדר את עסקיו, אשר החלו ללכת בימים האחרונים ארחות עקלקלות. אך גם שם לא הונח לו; מחשבות יגון לא ידע שחרן מלאו את נתנו לו גם לסדר את חשבונותיו גם לנום שנתו. בין כה וכה והפעמון על ראש מגדל טעהעראן השמיע את השעה השתים עשרה. ופתאום התעורר בלבו חשק נמרץ אולם הספרים הגדול, ומבלי לחשוב מחשבות לקח את הנר אשר על השלחן בידו, ויפתח את הדלת… אך כמעט צעד צעדים שתים, ורוח קר נשב בעד אחד החלונות, אשר שכחו לסגור ביום, ויגע בשלהבת הנר ויכבהו. אור ירח כהה הגיה בעד החלונות הגבוהים את חשכת הליל בהאולם רחב הידים. אבל, הוי שואה ומשואה! כמעט נשא סעיד את עיניו והנה האולם ילך הלוך והתרחב עד למרחבי אין קץ, וגם הספון מלמעלה ילך הלוך והתנשא עד עבי שחקים. ומסביב לקורות האולם יתנשאו כמקדם ארוני עץ גבוהים ונשאים, ועל יציעות הארון, שם באשר עמדו הספרים במערכה, נצבות עתה אנשים בקומת איש, כלן עטופות תכריכי מתים לבנים כשלג, ורק אזור עור על מתניהן, ועל האזור כתובים בתוי אש־זהב שמות הספרים, אשר עמדו לפנים על מקום כל תמונה ותמונה. והתמונות עומדות בלי נוע, פניהן מגולות ומביטות נוכחן; יש אשר תתנוססנה בהוד עלומים, ויש אשר הדרת שיבה חופפת עליהן, אך כאלה כן אלה חותם המזמה הנשגבה להן על המצח… אפס כי את חזות פניהן הן לא יכול אבול־סעיד לראות לאור הירח הכהה. הוא לא יכול לראות גם את התוגה הנוראה, אשר היתה שפוכה על כל יצורי פניהן. בדממת הליל שמע אבול־סעיד רק אנחה חרישית ויללת־בכי עצורה מרחפות ברוח למקצה האולם ועד קצהו… ואבול סעיד?… לו ראה אותו איש בעת ההיא, כי עתה לא הפליא בינו ובין צללי הרפאים העומדים שם בארון על היציעות. כמוהם כסתה חורת מות את פניו, כמוהם עמד בלי כל תנועת חיים, וכמוהם היה עטוף אדרת־ליל לבנה, רק אזור עור, אהה, לא היה במתניו… ופתאום והנה תמונה אחת רעדה בארון על אחת היציעות ותצנח לאט, לאט ארצה ותלך הלוך וטפוף, הלוך וקרב אל המקום אשר עמד שם סעיד. וכאשר תקרב התמונה אליו כן תגדל וכן תתנשא, עד אשר היתה לתמונת ענק נורא מאד. – הלא תדעני, סעיד? שאל הענק בקול דממה דקה, אך הד האולם והספון שנה אחרי דבריו בקול רעש נורא מאד כקול הרעם בגלגל: הלא תדעני, סעיד? לב סעיד מת בקרבו, כי גדול הפחד מאד, ולא ענה מאומה, רק הניע לאמר: לא, אדוני! – חיים יוסף דוד אזולאי אנכי! הלא תכירני? – אזולאי, אזולאי… לחש סעיד באנקת דום, והד האולם ענה לעומת לחש שפתיו כקול הרעם אשר בגלגל. – אני הוא. אשר ספרי "שם הגדולים" היה לך לענים באספך את כל הספרים האלה, אשר את צלליהם אתה רואה בזה מסביב. ועל כן שמו כלם את עיניהם בי לדבר משפטים אתך, על הרעה הגדולה אשר הסבות לנו. – מה עשיתי לכם רע? – המעט לנו, כי ככל בני תמותה עלי חלד סבלנו חבוט הקבר, בקבור אנשים טובים את גויותינו, והנה קברת קבור גם את נשמותינו! – את נשמותיכם? – הלא תדע, אם לא ידעת, כי נשמה אחת לאיש ואיש יולד בארץ, ושתי נשמות לאיש סופר ספרים מחוכם. והנשמות העודפות האלה, הגנוזות בספרים, אשר עשינו בחיינו, קברת היום שם במערה… מי יודע כמה שנים תעבורנה עתה עליהן לנוח שם חבושות בטמון, מבלי לשמח לבב אנוש, מבלי להאיר את מחשכי רוחו, מבלי לשפוך על כל בשר את הטוב ואת האושר, אשר בחיק החכמה והדעת. הוי סעיד, סעיד! לו ידעת ספר, לו ידעת את העונג ואת גיל הנפש, אשר תריק הנשמה היתירה, המרחפת מעל לשורות הספר, אל לבב האיש הקורא בו, כי עתה גם ידעת, מה עכרתנו היום הזה! סעיד לא ענה דבר, ורק אגלי זיעה קרה כקרח כסו את מצחו ויזלו משם על לחייו יחד עם דמעות עיניו הרותחות כקדוח אש המסים. ונשמת אזולאי הוסיפה ותאמר: – הנך רואה, סעיד, שם על היציע מלמעלה את התמונות הגדולות, אשר פניהן מכוסות בצעיף. אתה הלא ידעת מי הנה! אלו הן הנשמות של היד, אשר לא ראו עדנה את אור הדפוס. "הכל תלוי במזל" יאמר משל הקדמוני: "וגם הספרים במזל הם תלוים", רק לעתים רחוקות מאד נפל לנשמות האלה חבל בנעימים להריק את ברכתן ללבב אוהב דעת. ימים על שנה קוו לאור ואין. אפס כי כל עוד נמצאו פה עלי אדמות, לא חדלו מקוות, כי יקום להן גואל מקרב היהודים להסיר את הצעיף מעל פניהן… עתה הנה זה באת לקנות את הנשמות האלה בכסף, גם הרבית במחירן, ותגזול את אחרית תקותן לראות באור החיים… הוי, סעיד סעיד, שמעה נא והקשיבה לקול בכין, כל עוד אזנים לך לשמוע! ומקצה האולם ועד קצהו עברה שנית אנחה גדולה ומרה מאד, וקול יללת בכי, כקול ילל הרוח בליל סופה וסער, נשמע מסביב. – האמנם גדול עוני מנשוא, האמנם לא יכופר לנצח? קרא סעיד מרה, ובשמעו את הד קולו עונה ברעש מספון האולם וקירותיו "לא יכופר לנצח!" התנפל מלא קומתו ארצה ויבך ויתחנן: אנא, חמולנה עלי אתן, הנשמות הטהורות, שומנה עלי כופר! הן עוד לא מתי, הן עוד לא ננעלו לפני שערי תשובה! אנא הגדנה, במה אוכל לכפר את עותתי? והענק לבוש הבדים שלח את ידו הגדולה וירם את אבול־סעיד מן הארץ ויעמידהו על רגליו, ויאמר: – מעות עשית, לא תוכל עוד לתקון. כי את אשר תבלע האדמה אותו לא תקיא לעולם. אולם שמע נא סעיד את המשפט, אשר חרצנו עליך לפני בואך הנה: בלילה בלילה בשעה השתים עשרה בוא תבוא הנה לשמוע אל יללת הנשמות האלה ואל אנקתן. כן תעשה כל ימי חייך, כן תעשה גם נשמתך אחרי מותך ימים ושנים, עד אשר יערה רוח ממרום על ארץ פרס ומדי, והגבול רחוב היהודים יהרס, ובני עמך יוכלו לבוא אל המערה לקרוא בספרים, אשר טמנת שם. אך יען נכנע לבבך, סעיד, ותנחם על הרעה, אשר עשית, הנה איעצך אני את אשר תעשה, למען אשר תפדה מהעונש הנורא הזה, אשר שתו עליך: שתים אנכי נוטל עליך ואתה סעיד הטה אזן לדברי, אם אך תיקר מנוחת נפשך בעיניך: כל עוד כסף לך, סעיד, הרב קנה ספרים מועילים לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל, שחד מכספך לסופרים עניים, אשר יבצר מהם להוציא את ספריהם לאור, ואל ישיאוך אנשים לאמר, כי רק הספרים העתיקים יהיו לרצון לה', והספרים החדשים פגול המה לא ירצו. לא, סעיד, דור דור ודורשיו דור דור וסופריו, ולא לך לשפוט על דברים כאלה, כי המשפט לאלהים הוא. רק אלה, אשר יעשו ספרים בצוע בצע ולעשות חונף, רק הם לא יכונו, ונשמתם היתרה תמות עם גויתם יחד. אך אלה אשר האמת אור לנתיבתם, אלה אשר יבקשו את האמת בכל לבבם ובכל נפשם, גם אם ישגו ויתעו מן הדרך, אל אלהי הרוחות לכל בשר לא יקצוף עליהם, כי יקרה האמת בעיני ה', ויקרים בעיניו גם מבקשי האמת. וזאת שנית: מקנאתך בחכמים וסופרים הנה היה עם לבבך לעשות את כל אשר לאל ידך למען הרס את בית הספר, אשר כונן בבגדד עיר העתיקה. לא טוב הדבר הזה, אשר אמרת לעשות. שחד מכספך את בית הספר על מכונו, למען אשר יהיה למקור תורה ודעת, ובאו נערים צמאים לדבר ה' ורוו בו צמאונם, והיה אם ברבות הימים יצאו מן הבית הזה סופרי ספרים מחוכמים מרבי נשמות בארץ, "אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח". אבול־סעיד הקשיב לדברים האלה בהביטו ארצה, כי לא הרהיב בנפשו עוז להרים ראש. וככלות הענק לדבר, נשא סעיד את עיניו וירא, והנה השחר נשקף מחלונות האולם. תמונת הענק חמקה עברה ותתיצב על מקומה ביציע הארון. עוד מעט והנה היו התמונות כלן כמו לוטות בערפל. השחר הלך הלוך ואור, צללי הערפל על יציעות הארון נמוגו וימסו; עוד רגע אחד – ואינם. דומם ונכא־רוח שב אבול־סעיד אל משכבו, וישן שנת נדודים. למן היום ההוא נהפך אבול־סעיד לאיש אחר. (מכתב אל עורך ה"קשת"). הזמנת אותי, אדוני, להשתתף בעבודתך לספרותנו. מפעולתך עד עתה רואה אני שאתה מתאמץ למלא אחר דבריך, כפי התכנית שערכת, ועם זה מרגיש אני בנפשי שאיני מוכשר להיות שותף במעשיך. הלא ידעת, אדוני, את פתגם ביסמארק: "סוס זקן לא יסכון לפרש צעיר". כן, אדוני, חניך בית-המדרש אנכי, בית-המדרש של "מתנגדים", ובשיטתי הישנה, הזרה לכל "התפשטות הגשמיות", כבר זקנתי, ולא אצלח עוד לרדוף אחרי הזרמים החדשים של דורנו הצעיר. חנוכי והתפתחות דעותי באו לי מתחלה מן הגמרא, מספרי הרמב"ם, על ידי ר' אליהו דילמדינא, איזו מסופרינו מן המאה שעברה, אחרי כן מספרי הסופר הרוסי פיסארעוו, ולבסוף – מהסתכלותי במצב עמנו בלאומים; אבל מעודי לא לקחתי תורה מפי בעלי "חובת הלבבות, הזהר, הפרדס או עץ החיים ופריו, התניא", ואחריהם – איבסן, מאטערלינק, ניצשע וסיעתם. מכל מלמדי הנזכרים למדתי ללכת בדרך ההגיון הפשוט והבריא, לבלי להמריא במרום, לבלי לתור אחרי הדמיון, אחרי מלים יפות ומצלצלות, שאין שכלי תופס אותן, לברוח מכל אצילות של אין-סוף, מפני שאין לה גם תחלה, ומרוחניות ונסתרות, – ובדרך הזו הלכתי בכל ימי עבודתי הספרותית, ולא אוכל עתה לעת זקנה להמירה באחרת. ובשאלת תחית עמנו, שאני עסוק בה זה יותר מעשרים שנה, שיטתי, כידוע לרבים היא: תחית הגוף, תחיה מעשית, על הקרקע בארץ-אבות. תחית-הרוח במובנה החדש היא בעיני שאלה של העתיד, וגם בזה אני מנקר, שאין כונתי אל "החסידות החדשה" שאיזו מסופרינו החדשים רוצים לזכות אותנו בה, ושתגרום לנו נזק רב בכל זמן, רק אל אותה תחית הרוח הדרושה באמת לעמנו. הדבר הנקרא בימינו אלה "תקומה והתעוררות אל החיים", לא חדש הוא לנו הזקנים; עוד לפני שלשים שנה ויותר קראתי מנהמת לבי: "הבו לנו חיים, העירו בנו את החפץ בחיים"; הראשון בקריאה זו. החפץ בחיים, רוממות הדר-הטבע וכל המרומם את הרוח מורגשים היטב לכלנו. האם נזירינו אינם יוצאים לשוח לפנות-ערב מחוץ לעיר אל הקמה אשר בשדה? מי מאתנו לא התפעל למראה היער הנהדר בצאת השמש בבקר בימי הקיץ להאיר על הארץ אחרי גשם-נדבות? מי מאתנו לא התפעל בשבתו על שפת הים למראה שוא גליו והמיתם? אבל לכל זה דרוש אך תנאי אחד, שהוא שנים: שהבטן לא תהיה ריקה והמוח לא יתפוצץ מדאגת יום מחר! מה יתן ומה יוסיף הדר הטבע וציוריו לצעירינו האומללים, שהם כלואים בבית-המדרש הישן בארצנו וחייהם תלואים להם מנגד, בין שהם לומדים בבתי-הספר הגבוהים בחוץ-לארץ בבטן ריקה, ובין שהם עובדים עבודת-פרך בבתי-המלאכה והמסחר לאדוניהם נותני לחמם ברזון? זכורני, כי בילדותי התאוננתי בשיחת רעים על קרת-רוח בני עירי לכל דבר הנוגע למקרי התבל ואפילו לאחיהם בארצות אחרות, מבלי לקרוא גם מכתבי-העתים לבני ישראל. מרחוק ישב אז איש אחד גדול הרבה ממני בשנים, תלמידו של המנוח שניאור זכס (ואם כן לא היה מן "החשוכים" שבבית-המדרש) וענה לי בלעג: היודע אתה, מה איש ישראל חושב לחדשה נכבדה – אם יש לו לחם לארוחת-הערב! כן הוא, לא לעם אומלל כמונו אור שמש, לא לו הדר-הטבע! היו ימים אשר הדר-הטבע בלכתי קודר בלחץ לבי עשה עלי רושם של לעג-לרש או שמחה-לאיד! לפיכך אני אומר: תחית-הגוף קודמת גם בזמן וגם במעשה לתחית-הרוח. נודע הפתגם, כי לאיש חולה יש רק תשוקה אחת: להתרפא מחליו, ולאיש בריא – יש הרבה תשוקות. אם צעירינו "מרובי התשוקות" – שאין אני כולל אותך עמהם – המלאים תשוקות ושאיפות לאצילות רוחנית, לצדק עולמי, לחסידות חדשה, לאמנות, ליופי ולכל הזרמים החדשים, בין שיש להם סמיכה כל-שהיא בחיים ובין שהם פורחים באויר הדמיון, חושבים עצמם לבריאים – יחזק ה' את כחם להיות דשנים ורעננים עד זקנה ושיבה; אבל עמנו כלו הוא חולה, ולו דרושה אך תשוקה אחת: להתרפא. אם נרפא את גוף עמנו, אם ישוב ברובו לחיים טבעיים על אדמת-אבותיו, אז תחיה גם רוחו, ובבינתו הישרה ידע לתעב את החסידות החדשה ודמיונות-ההבל, ועם זה גם לערוך את החיים, הטבע וכל הדרו כראוי להם. לקוי רוחנו בא לנו מלקוי גופנו, ובטרם נסיר את מקור המחלה לא תעלה ארוכה למכתנו. עוד זאת: גם בבוא תחית הגוף לעמנו, עוד דרושים יהיו ימים רבים עד שיחזק לגמרי את חמרו ויהיה מוכשר לתחית-הרוח במובן שאני, ואולי גם אתה, רוצה בו. רואים אנו, כי כאשר חלה גוף עמנו בגלות בבל ועבדות פרס ויון, ועל ידי זה חלה גם רוחו, לא הספיק הזמן הקצר של תקומת החשמונאים לרפא את רוחו: הרוח נשאר במחלתו גם אז, ומן העת ההיא מחלתו מתגברת יותר ויותר בתלאות-הגלות. ואולי גם אז היתה הסבה העיקרית לזה, שהחלו לדאוג לתחית הרוח קודם ויותר ממה שדאגו לתחית גוף האומה באמת… מצב חיינו הרחיק אותנו בזרוע מן הטבע והדרו, ואנחנו אמורים למלא את החסרון הגדול הזה בעט-סופרים וציורי-אמנות. אמנם חז"ל הבטיחו לנו, כי העוסק בפרשת-עולה הרי הוא כאילו הקריב עולה בפועל, אבל מסופקני, אם סגולה כזו תועיל גם לעניננו. כשם שטובה תורה עם דרך-ארץ כן טובה האמנות עם הטבע, ובלתה היא באופן היותר טוב פירוש קצר ובלתי-מספיק על "פנים" שנאבד. זוהי דעתי, דעת זקן, בענין זה. אבל "דור דור ודורשיו". אם אתם, בני הדור החדש, מאמינים לעשות חיל – לכו בכחכם זה והושיעו את ישראל! א' דחוה"מ פסח תרמ"ה. ראדושקאוויץ. מעשה החשמונאים הראשונים, שהוא היה נזכר לעולם בדברי הימים שלנו כאחד המעשים היותר גדולים והיותר מפוארים של עמנו, העלה את הצבור היהודי שוב למעלת אומה מדינית. ומה היתה לשונה של אומה זו? מה לשון דבר מתתיה עם בניו ועם ההולכים אחריו? מה לשון דבר יהודה המכבי לחיילותיו? מה לשון דברו אחיו אחר כך כשנהיו נשיאי ישראל, מלכי ישראל? גם כאן אין לנו שום עדות מפרשת בנוגע לשאלה זו. רק על-פי אומד הדעת נוכל לדון ולהחליט, כי לא בלבד שהצבור היהודי כולו התמיד לדבר בלשון העברית שדבר בה לפני המרד, כמו שנתברר למעלה, וכך דברו גם החשמונאים, אלא שהמהפכה הגדולה, שעשתה את הצבור היהודי לאומה יהודית, חזקה גם את הלשון של האומה במדה מרובה. המטבעות של החשמונאים הראשונים טבועות בלשון עברית, אך זה האחדים מזמן התשועה הזאת שנשמרו בתספר תהלים גם הם אינם ראיה ללשון הדבור, כי דבר טבעי הוא שבעלי המזמורים האלה חקו את לשון הנביאים של הימים הקדומים. קצת יותר אפשר להסתיע בענין זה בפועל ספרותי אחד מהזמן ההוא, הוא ספר דברי הימים של הזמן שלפני מרד החשמונאים ושל המרד בעצמו ושל הנצחון והימים יהודי לאומי, אם נדבר על אדות הימים ההם בלשון של זמננו, כתב עברית אף על פי שהצבור דבר ארמית, אך מעצם הספר יש להוכיח, כי לא היה כך, כי אלמלא היה באמת כך הדבר, שהוא כתב עברית אף על פי שהצבור לא דבר עברית, רק מפני הקנאה להלשון העברית, אי אפשר שלא היה פוקד עון זה של עזיבת הלשון העברית על הצבור היהודי. ובהיות שבכל הספר אין שום תוכחה, אפילו היותר קלה, על זה, מכרח הוא, שהוא היה כתוב בלשון שכל הצבור, או לפחות רובו הגדול רק מעשה אחד של החשמונאים, שנשארה לנו על אדותיו עדות, נוגע גם בלשון, וממנו נוכל להסתיע קצת בשאלה זו. ר' אבהו, שבידו היו שמורות קצת מסורות של דברי הימים מזמן ההוא, העיד, כי החשמונאים שנו שם אחת מערי ישראל וקראו לה בשם חדש, וזה השם יוכל להיות לנו בענין הלשון שדברו החשמונאים. וז"ל של ר' אבהו: א"ר אבהו עקרון תעקר זו קיסרי בת אדום שהיא יושבת בין החולות והיא היתה יתד תקועה לישראל בימי יונים וכשגברה מלכות בית החשמונאים ונצחום היו קורין לה אחידת מגדל שיר (מגי' ו'). והנה בעצם מעשה זה של שנוי השם של קסריה אין לפקפק, יען כי זו עדות מסיחה לפי תומה והשם וכל סגנון המאמר מעידים על אמתותו, אלא על-ידי הורדוס. והתשובה היותר פשוטה היא לכאורה, כי המעשה נעשה אחר כך ובטעות יחס אותה ר' אבהו להחשמונאים, אך הענינים בארץ-ישראל למן זמן הורדוס ואילך אינו מרשה להניח הנחה זו, כי בכל הימים שלאחרי מלכות הורדוס רגע אחד עלול למעשה שנוי שם כזה אלא בימי המרד ברומאים, והמסורה של ר' אבהו מדברת ביונים. ומלבד זה, המרד האחרון היה יותר מדי קרוב לזמנם של חכמי התלמוד וזכרונות מעשי קנאי המרד ההוא היו יותר מדי קבועים בדעתם, ואי אפשר שיחסו מעשה שלהם להחשמונאים. אבל התירוץ האמתי לקושיה זו הוא, כי המסורה שהיתה בידי ר' אבהו לא נתכונה לאמר שהחשמונאים שנו את השם "קיסריה" להשם החדש, אלא שהם שנו את שם העיר הזאת. כי אין ספק בדבר, שהורדוס בנה את העיר שקרא לה קיסריה לא במקום שלא היה שם שום ישוב מעולם. ובודאי היונים הרגישו כבר בטיב המקום ההוא והתישבו שמה, וכשפשטה מלכות היונים בארץ-ישראל קבעה לה המלכות בעיר זו, שבודאי היו רוב יושביה יונים, יתד נאמן לשלטונה, של ר' אבהו בלשונה העזה כל כך: שהיא היתה יתד תקועה היונים, וכמו שפירש רש"י: יתד תקועה לרעה, ובודאי קראו היונים למקום זה שם ביונית, ואחר כך כשגברו החשמונאים קראו לו שם חדש. ובימי ר' אבהו כבר נשכח השם שהיה למקום זה קודם החשמונאים, רק היה ידוע המעשה, כי העיר הזאת, שהיתה מפורסמת בשמה החדש קיסריה, היתה נקראת לפנים בשם אחר, והמסורה של ר' אבהו אמרה, כי השם ההוא קראו לה החשמונאים. ובכן, אין ספק בדבר, כי החשמונאים מעשה לשוני חשוב, נאה להם ומסכים לכל מה שאנו יודעים ממעשיהם ברוח הלאומי, ויש לחשוב, כי לא שם המקום הזה בלבד שנו, אלא גם מקומות אחרים שקראו להם היונים שמות בלשון וכדי שנוכל לדון מה היתה זו הלשון שבה קראו שמות להמקומות שנקראו קודם בלשון נכרית צריך לבדוק בטבעו של זה השם שקראו להמקום שקרא לה הורדוס קיסריה. המסורה של ר' אבהו, בנוסחה שהיא לפנינו בגמרא בבלית, אומרת, כי היו קוראין לה אחידת מגדל שיר. והנה במלה השלישית של זה השם אין גרסאות מתחלפות בגמרא בבלית בעצמה: הערוך שר, והשני שד, ובספר עין יעקב הגרסה היא צור. אבל בשתי המלים הראשונות של השם אין גרסאות מתחלפות בגמרא בבלית, ואת המלה הראשונה אחידת פרש הערוך במשמעות כבוש ולכידה: ערוך: אחזנו מגדל, וכך רש"י במשמעות כבישת מגדל. והנה אחידת במקום אחיזה במשמעות וכבוש ולכידה זו לשון ארמית, כמו שכבר הביא ר' בנימין מוספיא בהגהותיו על הערוך תרגום ולכוד לא ילכוד ומיחד לא אחיד, ותרגום אחוזת נחלה אחידת אחסנתא, שהיא היא המלה שבמסורת ר' אבהו. הרי לנו ראיה, כי החשמונאים בשם חדש שקראו לעיר מערי ארץ-ישראל אחרי נצחונם השתמשו בלשון ארמית, וזו עדות כמעט מפורשת שהם דברו ארמית. ואולם זו המלה אחידת שבמסורת ר' אבהו בנסחת הגמרא חשודה מאד גם מצד עצמה וגם מצד שתי המלים האחרות של השם הזה. כי עצם המלה אחידת אינה טבעית לשם מקום, כי זה שם פעולה ולא שם דבר, וכמו שבאמת הערוך תרגם בעברית בפעל: אחזנו, וגם רש"י שתרגם כבישת הוא על כל פנים פעול, ואין זה נאות לשם מקום. ומצד שתי המלים שקודם המלה אחידת, זו המלה אחידת עוד חשודה ביותר. כי אם באמת השתמש השתמשו החשמונאים האחרות בצורה עברית? הלא בטבע הדברים היה להשתמש גם בחלק השני השם בצורה ארמית ולקרוא אחידת מגדלא דשירא, או דצורה, כמו אחידת אחסנתא. חוש הלשוני של האדם, אפילו בלי שום כונה, מכריחו בכח טבעי לתת להשם צורה לשונית אחת ולא הרכבה בשם אחד בשתי לשונות יחד. על-פי עצם נסחת גמרא בבלית, בלי שום עדות אחרת, חלק הראשון של השם שבמסורת ר' אבהו חשוד. אבל, יש עדות מפרשת כשרה, החלק הראשון של השם הוא באמת משובש. כי השם הקדום הזה של קיסריה נמצא עוד בשני מקומות תלמודיים אחרים, ויותר קדומים מתלמוד בבלי, והם: תוספתה ותלמוד ירושלמי. ואפילו אם נאמר, כי המקור שבתלמוד ירושלמי הוא הוא המקור שבתוספתה, על כל פנים זה מקור אחד שנשמר בשני מקומות מתחלפים בצורה אחת. והנה בזה המקור, חלק הראשון של השם איננו אחידת אלא חומת. וזה לשון התוספתה: תחום ארץ-ישראל פרשת אשקלון חומת מגדל שרשן דקיסריה ושרא דרור ושורא דעכו כבריתא וכו' (תוספתה שבי"ד, מהדו' צו"מ). פרשת חומת מגדול שיר ושינא דרור ושירא דעכו וכו' (שם פרק ט'). בשני המקורות האלה (שכמעט בכל שאר השמות יש שנויי נסחאות בין זה לזה, וגם בעצם שם זה בחלק השלישי אינם מסכימים, שבהתוספתה הוא משונה מהנסחה שבגמרא בבלית ובירושלמי הוא כמו בנסחה הבבלית), – בחלק הראשון של השם שמהם מסכימים ובשניהם הוא לא אחידת, אלא: חומת. וזו המלה חומת, גם במהותה וגם בצורתה נאותה ומכונת לשתי פעולה, וצורתה צורה עברית גמורה, וזה בהסכמה גמורה לצורת שאר שתי המלים של השם הזה. ואם נוסיף זו העדות הכשרה למה שכבר ראינו, כי גם בלי זה חלק הראשון של השם כמו שהוא בנסחה גמרא בבלית הוא חשוד כל כך, לא ישאר יותר מקום לשום פקפוק בדבר שהחלק הזה של השם שבנסחה הבבלית הוא משובש. והנה עלי להודות, כי גם הגרסה חומת אינה נקיה אצלי מכל חשד, כי קצת קשה בעיני שיקראו לכל העיר חומה, שאינה אלא שם לכותל המקיף את העיר. ואולי יש לראות רמז להגרסה האמתית של חלק הזה של השם בעצם דברי המסורה של ר' אבהו: "שהיא יושבת בין החולות ", ולכן אפשר שהשם האמתי שקראו החשמונאים היתה לא חומת מגדל וכו' אלא חולת מגדל וכו', ובאמת אנו מוצאים מלה זו בצירף אחרים במקורות התלמודיים: חולת של מחוזא, חולת של יבנה (תוספתה ערכ'), ובמשנה (שם ג' ב') בחולת המחוז, וכן חולת אנטיוכיא (ירוש' דמא' ב'), בפירוש מלה זו נחלקו המפרשים הקדמונים. רגמ"ה ורש"י פרשו סביבות העיר, מלשון מחול הכרם, והערוך פרש מקום של חול. ויותר נראה הפרוש הראשון, עיין המלון ערך חולת. זה השם חולת בא עוד בצורה אחרת, ביו"ד במקום ו"ו: חילת: אין מלמדין את הפרה אלא בחילת בלוד (תוספתה שבי' ג'), המצמיח על גבי ביצים ועל גבי חילת חייב (שם בלא א). ואין זו פשוט שבוש, חילת במקום חולת, ואחר כן נמחק ראשה של הלמ"ד וטען הסופר וחשב שזו דלי"ת, וכתב חידת, ואחר כן הוסיף סופר אחר אל"ף בראש המלה אם בכונה שחשב באמת שזו היא מלת אחידת אם בטעות, מפני שהיה בין לה והמלה חידת בבואה של איזו אות שנכתבה בטעות ונמחקה ונדמה לו שזו אות אל"ף. על כל פנים יהי איך שיהיה בענין השתבשות השם במסורת ר' אבהו, הדבר הוא למעלה מכל ספק, כי החלק הראשון של השם שקראו להעיר שנקראה אחר על ידי יש לנו איפוא בזה עדות מפרשת למעשה לשוני חשוב מאד מצד החשמונאים. עיר שהיתה נקראת בשם יוני, קראו הם בשם עברי. ובהיות בעיר זו בלבד עשו כזאת, לכן יש להחליט בודאות לאומי כללי, שכל מקום ומקום, עיר או כפר, שנקרא בזמן היונים בשם יוני, שנו הם את שמו וקראו לו שם עברי, אלא שמקומות כאלה בודאי לא היו רבים, ולכן לא עשה רושם מיוחד בקהל. והנה יש מקום לטוען לטעון, כי אפילו אם נניח, כי כל זה אמת, שהחשמונאים קראו למקום זה בעברית ולא בארמית, אין זו עדיין ראיה, שהם גם דברו עברית, כי הלא אפשר שאף על פי שדבר לא דברו עברית, מקנאה להלשון הלאומית, קראו להערים שכבשו שמות עברים. ואני מודה, כי אין זה אומד הדעת הטבעית אינו יכול לקבל הנחה זאת. כי מה נפשך: מה היו העברית או לא קנאים? אם לא היו קנאים להלשון למה קראו שמות בעברית? מדוע לא קראו בארמית, בלשון שדברו הם והעם כולו? ואם הם היו קנאים, ובמה שקראו בעברית ולא בארמית עשו מעשה של קנאה להלשון העברית, איך אפשר שהם בעצמם לא עזבו את הלשון איך לא עשו איזה מעשה בענין הדבור בלשון העברית לכל העם? ואם עשו מעשה כזה, לעזוב הלשון שגם אחרים יעשו כך, איך לא הודיעו שני ספרי המכבים? וגדולה מזו: אם גם עצם שנוי שם זה היה מעשה של קנאה להעברית, נגד הלשון שדבר כל העם, איך לא הזכירו גם זאת מחברי ספרי המכבים? ואין להשיב על זה, כי בעיני מחברי שני הספרים האלה לא היתה הלשון העברית חשובה, כי הלא הם היו בדעה אחת בכל דבר עם החשמונאים, ואם בעיני בעצמם היה הדבר הזה חשוב, אי אפשר שגם בעיניהם לא היה הדבר הזה חשוב. ובאמת, באותו מקום שנזכר השם העברי של קיסריה נזכרו גם שמות מקומות בלשון ארמית. קצת אלה השמות בודאי נשתבשו, כך תרנגולתא, אבל השאר באמת כך היה שמם בצורה הארמית. קצתם שמות מקומות בגליל, ששם כבר שלטה הלשון הארמית, וקצתם גם ביהודה, אך זה אינו ראיה, כי כל העם ביהודה דברו ארמית, אלא שבמקומות האלה ישבו אנשים מדברים ארמית, אולי שנתאחזו שם בזמן שהיתה הארץ שממה, כמו שכבר הזכיר זאת יחזקאל, או שנתאחזו שם אנשי גליל. והנה אנו רואים, כי אותם לא שנו החשמונאים בשמות עברים. מזה אנו לומדים, כי בכל קנאת החשמונאים ללשון האומה נגד היונית, לא קנאו ביותר נגד לשון הארמית, ולכן אלמלא דברו הם ארמית בודאי היו קוראים גם את המקומות שהיו להם שמות יונים בשמות בצורה ארמית. אומד הדעת ועל סמך קריאת השם בעברית להעיר שקראוה היונים ביונית, מתקיים כמו כן במה שנראה בזמן הקרוב לזה. כי אנו מתקרבים עתה לזמן שיש לנו עליו עדיות רבות מפורשות אדות לשון הדבור של הצבור היהודי, כי נשמרו לנו עצם דבריהם של ולא בלבד מה שדברו בעניני תורה ומשפט ודין, אלא גם מה שסחו שיחות חולין בכל עניני החיים. מבעד לערפל הדורות אזנינו שומעות כמעט את עצם קולם מדבר לנו ואנו יודעים בודאות גמורה מה לשון דברו. ובין אלה הקולות של שיחה היה קול אחד בא לנו מתוך חצר המלכות של דור השני של החשמונאים בעצמם. אדות ינאי המלך מסופר לנו בגמרא בבלית (סוטה כ"ב:) לאמר: אמר לה ינאי לדביתהו: אל פרושים אלא מן הצבועים שדומין לפרושים שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס. מקום את דברי האנשים בלשון אומרם, גם בענין השפה, אם נאמרו בעברית הדברים מובאים בעברית ואם בארמית – בארמית. והדבר הזה הוא ברור בפרט במקום שהמספר מספר מעשה בארמית, וכשהוא מגיע לעצם דברי האומר הוא פוסק ועוזב את הלשון הארמית ומביא הדברים בעברית. שם אין ספק ספקה שהדברים המובאים בעברית באמת כך בעברית. וכך הדבר כאן. המספר מעשה השיחה בין ינאי ואשתו מספר בארמית, אבל עצם דברי ינאי הוא מוסר בעברית. אין ספק איפוא, כי אלה הדברים אמר ינאי לאשתו באמת בזו הלשון שהם כתובים עתה לפנינו. והנה כבר ראה רש"י, כי הדברים האלה של ינאי הם דברי צואתו לאשתו לפני מותו, וכך גם דעת החוקרים החדשים. אנו רואים איפוא, כי ינאי המלך ברגעים האחרונים של חייו, בשעה שאין בטבע האדם לדבר אלא בלשון שהוא רגיל בה, סח עם אשתו עברית. עוד הובאו דברים בעברית מינאי המלך, כעין מנאם קטן של סעודה שנאם להחכמים שהזמין אליו אחרי שובו ממערכות מלחמה בנצחון גדול: כרכים והיה שמח שמחה גדולה וקרא לכל חכמי ישראל אמר להם אבותינו אכלו בבנין בית המקדש אף אנו נאכל מלוחים זכר לאבותינו. אבל כל ספור מעשה זה נראה שהוא קטע מן ספר דברי הימים של החשמונאים, ולכן אפשר לחשד, כי הדברים נאמרו בלשון אחרת והסופר כתבם בעברית. מזה הזמן, וזה הקול אם איננו מעצם חצר המלכות, על מאחי המלכה אשת ינאי המלך, הוא שמעון בן שטח. ממנו נשמר מאמר במסכת אבות, בעברו, ומלבד זה שיחה עם רוצח ברגעים של התרגשות עזה וקצף אותו למיתה, ושיחה ארוכה בעברית עם חוני המעגל וכן שיחה עם חברו יהודי בן טבאי (עי' כל זה בשיחות שמעון בן שטח בספר "אבות העברית"). כל אלה שיחות שעצם טבע שלהן מעיד עליהן, שכך יצאו מפיו של שמעון בן שטח. אבל, גם דברים בארמית הובאו משמו של ינאי המלך ואשתו ושמעון בן שטח במקורות התלמודיים. במקום אחד מספר, כי פעם אחת ישב שמעון בן שטח בסעודה עם ינאי המלך וסחו יחד ארמית. מעשה זה מסופר בשני מקורות, בתלמוד ירושלמי ובתלמוד בבלי, בשניהם בלשון ארמית, מתחלפות זו מזו. בירושלמי נאמר, כי היה מעשה שנצרכו הרבה מאות קרבנות ובקש ר' שמעון בן שטח מינאי המלך שיתן הוא החצי משלו ואחר כך נודע לינאי המלך שרבי שמעון בן שטח לא נתן כלום, ויקצוף המלך עליו בשביל זה ויברח רבי שמעון בן שטח. לימים באו גדולי מלכות פרס לינאי המלך ובשבתם במסבת ינאי בסעודה שעשה המלך אומר לנו דברי חכמה, וכשספר ינאי מה שקרה לו עם שמעון בן שטח בקשו ממנו שיביאהו בחזרה וישלח ינאי המלך אחרי רבי שמעון ויבטיח לו כי לא יגע בו ויבוא ר' שמעון וישיחו יחד בארמית. ובבבלי נאמר, כי הסבה שבשבילה ברח ר' שמעון בן שטח היתה הריגת ינאי את חכמי ישראל והסבה שהביאו ינאי בחזרה היתה מפני שלא היה לו לינאי המלך אדם שיברך בסעודה. אבל כל ספור מעשה זה חשוד לפחות בצורה שהוא מסופר לנו. ההבדלים העיקריים וסבות הבאתו בחזרה מספיקות לתת מקום לחשד, וגם טבע עצם הדברים שמספר שסחו בשעת הסעודה עושה קצת קשה שנחשבם לאמתים, כי כמעט אינו מתקבל על הדעת שבחצר המלכות בסעודה יתוכחו באופן כזה בדברים כאלה, אף על פי שאין זה מן הנמנעות אצל השליטים בארצות המזרח, כי שיחות קצת דומות בטבען יש רבות אצל הערבים בין האמירים והחליפים המקורות אינו עושה רושם של מאורע אמתי של דברי הימים. אפשר שכולו יהיה בדוי ונרצה לקבל את עצם המעשה המקורות ולאמר, כי סבת הבריחה היתה מה שמספרת גמרא בבלית וסבת הבאתו חזרה מה שמספרת גמרא ירושלמי, שהדבר נעשה לא היתה כבר בעולם בזמן ההוא, צריך לאמר, כי הכונה בהמלים "מלכותא דפרס" היתה לאחת מהארצות שהיתה לפנים תחת מלכות פרס, ואולי התכונה בזה לארץ הדייב, שהיא גובלת בארץ מדי שטח נמלט שמה בעת הריגת הפרושים, כמו שהיתה ארץ הדייב מקום מנוס ומפלט לבני בית החשמונאים גם אחר כן בזמן הורדוס, ואחר כן באו אולי אנשים גדולים מחצר המלכות של הדייב שהיו בודאי בידידות עם ינאי ועל-פי השתדלותם נעתר להם והבטיח להם שלא יגע בו, וכששב שמעון בן שטח עשתה המלכה אחותו סעודה להאורחים ושמעון אחיה יחד. ואם כך היה הדבר, לא תמוה הוא, כי המלך ינאי ושמעון סחו בסעודה זו בארמית, כי הלא האורחים לא היו כלל יהודים, כי רק אחר כך, בזמן הילני המלכה, נתיהד בית המלכות של הדייב, והם לא ידעו כלל עברית, ובהיות שהלשון הארמית היתה עוד גם בזמן ההוא קצת משותפת לכל עמי המזרח, לכן בסעודה שהיו מסובים בה גם שרים נכרים סחו כלם בלשון ארמית. אבל מעשה אחד של שמעון בן שטח מוכיח לכאורה שלשון הדבור של המון העם של הצבור היהודי בימיו היה באמת ארמית. ברייתא מוסכמת מעידה, כי שמעון בן שטח תקן לאשה (שבת י"ד:), והנה דבר ידוע הוא, שנוסח כתובת האשה הנהוג בכל ישראל, יצאו הקראים, עד היום הזה הוא בלשון ארמית, ואין ספק בדבר, כי זה הנוסח הוא קדום, כי הוא נמצא בעינו במקורות התלמודיים הקדומים (תוספתא כתוב' ג', משנה שם ד' ועוד), ולכאורה אומד הדעת נותן, כי לא נתנסחה הכתובה בארמית אלא כדי שיבינו האיש והאשה במה הם מתחייבים זה לזו, ועל כרחינו עלינו לאמר, לכאורה, כי זו ראיה נצחת שבזמנו של שמעון בן שטח דבר רוב העם היהודי בארמית. ובאמת, הנוסח הארמי של הכתובה הלא אחת מהראיות שבהן מסתייעים ביותר כל אותם החכמים שהחליטו, כי בזמן ההוא היה כבר הצבור היהודי גם ביהודה ארמי בלשונו. ולא בלבד כתובת האשה, אלא גם שאר נוסחאות מעשי בית-דין ושטרות של משא-ומתן שבאו במקורות התלמודיים הקדומים, המוסמכים, רובם הם בארמית. כך שטר קבלת שדה (תוספתא ב"מ ט'), שטר מלוה (משנה ב"ב י"ב), ועוד. ללשון הדבור של הצבור היהודי בנוי על יסוד רעוע מעיקרו. כי ההנחה, שבשביל זה נתנסחו כל אלה השטרות בארמית מפני שהיא היתה לשון רוב הצבור היהודי, אינה עומדת בפני מנהג ישראל למן אז נהוג הנוסח הארמי של הכתובה ושל הגט גם עתה, אף על-פי שרובו ככלו של הצבור היהודי אינו מבין אפילו באותן הארצות שהלשון העברית היא עודנה נחלת רוב הצבור. הסבה לזה היא, שכך הוא הצבור היהודי לא לנגוע ולא לעשות שום שנוי בדבר מקובל מדורות קדומים. רק הקראים בראשיתם, שהרימו יד בהקבלה בכלל, דחו גם את הנוסח הארמי של הכתובה עומדים בו. מכל המקורות התלמודיים אנו רואים, כי כל אלה הנוסחאות הארמיות הן נוסחאות קדומות באמת, ורגלים לדבר, כמו שכבר בארתי למעלה, כי אלה הנוסחאות נתנסחו עוד בתוך הגולה הבבלית על-פי עזרא וחבריו, שהם היו הרשות המשפטית של הצבור היהודי שם, ונתנסחו בארמית, מפני שזו היתה הלשון הרשמית של המלכות, והיה צריך שכל מעשי בית-דין בעניני נשואים ובעניני מקח-וממכר ואריסות וכיוצא באלה יהיו כתובים בלשון שמבינים פקידי המלכות, כדי שיהיה להם כח חוקי. אלה הנוסחאות הרשמיות הובאו על-ידי עזרא ובית-דינו אחר כך גם ליהודה, וכך נקבעו גם שם, וכך היו נהוגים אחר-כך דור אחר דור, מפני שכבר נקבעה אצלם הנטיה לא לנגוע בדבר מקובל. וראיה ברורה לזה היא, כי נוסח שטר אחד שנתקן השטר הזה תקן הלל, והמשנה בעצמה מסרה לנו את גוף נוסחתו, וז"ל: זה אחד מהדברים שהתקין הלל וכו' וזה גופו של פרוזבול ופלוני הדיינים שבמקום פלוני ופלוני, שכל חוב שיש לי אגבנו כל-זמן שארצה (שבי' ג'), הרי נוסח שטר שנולד בארץ-ישראל והוא נתנסח לא בארמית, אלא בעברית, אף על פי שמי שהתקין אותו ונסח אותו היה בעצמו בבלי ולא היה נזהר לא להשתמש בלשון שהיתה על כל פנים לשון הדבור שלו עד בואו לארץ-ישראל ונשמרו ממנו דבורים בארמית גם מימי שבתו בארץ-ישראל. אך אותם השטרות שארץ מולדתם היתה בבל נתנסחו שם בלשון המלכות של הארץ שם ובנוסחה זו הובאו לארץ-ישראל על-ידי עזרא ובית-דינו, ובנוסחה מקובלה זו נשמרו גם אחר-כך בלי שנוי בשפת הנוסחה. וגם נוסח הכתובה הוא, בלי ספק, נוסח קדום עוד מימי הגולה בבבל, שנעשה בעיקרו בבית-דינו של עזרא, ומה שנאמר במקורות התלמודיים, שהובאו למעלה, כי שמעון בן שטח תקן כתובה לאשה, אין הכונה בזה שקודם שמעון בן שטח לא היתה כל כתובה נהוגה בישראל, אלא, שבהכתובה הנהוגה מקודם תקן הוא דבר חדש, ולתיקון זה נסח גם הנוסחה. והדבר מבואר בפרוש בתוספתא (כתוב' י"ב), וז"ל: בראשונה שהיתה כתובתה בעיניו להוציאה התקין שמעון בן שטח שתהא כתובתה אצל בעלה והיה כותב לה כל נכסיי דאית לי אחראין וכך בגמ' שם (פ"ב:), וז"ל: בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים וכו' ועדיין כשהוא כועס עליה אומר לה טלי כתובתיך וצאי, עד שבא שטח ותיקן שיהא כותב לה כל נכסיי אחראין לכתובתה. שני המקומות התלמודיים האלה מעידים עדות שאין לפקפק באמתותה, שגם קודם שמעון בן שטח היתה כתובה נהוגה בישראל, ושמעון בן שטח תקן בה, בזו הכתובה, תקון חשוב, שלא תהא האשה קלה בעיני בעלה לגרשה, ודבר טבעי הוא, שהמלים שהוסיף שמעון בן שטח לתוך נוסח הכתובה הנהוג מזמן קדום נתנסחו גם הן באותה הלשון שכל הכתובה היתה מנוסחת בה, – אביו, מי שהיה קאנטוניסט, נולד בעיירה קטנה בפלך וויטבסק. בלכתו בליל-חורף אחד מן החדר, נפל פתאם בידי "החוטפים", ומאז לא יספו עוד הוריו לראותו. עם קבוצה של ילדים עברים אחרים אמללים כמותו, נסחב הפנימית, ושם הובא אל אחד הכפרים ונמסר בידי אכר לגדלו בביתו שתים, שלש שנים עד אשר יוכשר לעבודת-הצבא. האכר עשה אותו לרועה וישלחהו לרעות ובזויות. הנער שכח תלמודו ואת ידיעותיו המועטות ביהדות, אשר רכש לו בבית-אבותיו ונעשה גס ומגושם. אבה בשום אופן לקבל עליו את מרות החנוך הנכרי והתקומם במרץ מרובה נגד כל הנסיונות שנעשו מצד האכר ואחרים להטות את לבו אחרי דת נצרת. כשגדל נתקבל לגדוד צבא, שחנה בעיר קאזאן. שם באו להחיל הצעיר ימים של ענוים נוראים. יחד עם נערים עברים אחרים הופקד ביד "דוד", איש רוסי אכזר מחבל הוואלגה, אשר הניע אותם בתחלה בדברי-רצון ואחרי-כן באמצעי-כפיה לבוא בברית הדת הפראבוסלאבית. אחרים מהם, שהרגשתם המוסרית היתה רפויה יותר, לא יכלו סוף סוף לעמוד בנסיון ונתרצו. הוא היה מן המועטים, אשר החליטו בכל תוקף להאריך נפשם ולסבול, והם נשאו וסבלו אמנם בדומיה את היסורים היותר קשים ולא בגדו באמונת-אבות. כמו שהיה מספר במאוחר היו בחייו רגעים כאלה, שכדי להחלץ מיסוריו הנוראים כבר היה מוכן לצעוד את הצעד האחרון; אבל בכל פעם היתה אמו באה אליו בחלום-הלילה ומתחננת אליו מתוך דמעות רותחות, כי לא ישיא עליה חרפה… אבל אפשר לשבור גם אלון חסון. בא יום, שהרגיש בנפשו, כי קצר כחו לשאת את יסוריו, ובבקר אחד השתמד. מאותו יום ואילך הוטב מצבו בגדוד. בהיותו בעל כשרונות מצוינים, הכניסו אותו כעבור עת קצרה אל בית-הספר לצבא, ואחרי שתי שנים יצא ממנו במעלת סגן-אופיציר. בגלל הצטיינותו בעבודת-הצבא קבל בהזדמניות שונות אותו של כבוד. חמש ועשרים שנה עבד בצבא, ונספח אל חיל-המלואים במדרגת אופיציר. אז התישב בסאראטוב, ושם נתנה לו משרת מזכיר בבית-דין. היהודים והיהדות כבר נשתכחו מלבו לגמרי. הוא לא נעשה שונא ישראל כהרבה מן הקאנטוניסטים שהתנצרו, אבל גם לא התעניין בבני-אמונתו לפנים כלל והתיחס אליהם בשויון-נפש גמור. אירע בסאראטוב מאורע של עלילת-דם, שזעזע את הרוחות בין יהודי-רוסיה. נמסרו לדין הרבה מנכבדי היהודים בסאראטוב. המשפט הזה משך אליו גם את תשומת לבו של הקיסר ניקולאי הראשון. על-פי פקודתו באה אז מפטרבורג לסאראטוב ועדה מיוחדת לחקור את הדבר. מסביב למשפט הזה נוצרה ברוסיה אטמוספירה אנטישמית מחנקת. מצדדים שונים נתעוררו האשמות נגד היהודים, כי שונאי-מות הם כלם להנוצרים. נמצאו גם כאלה, שביררו בקהל, כי לא רק היהודים מומרים מוכרחים להיות עד הדור העשירי שונאים בנפש לפני עם הארץ. בבית-דין כיחיד מובדל מן הרבים, שחשבו את המשפט הזה למציאה יקרה, שנפלה לידם פתאם בלבו של המומר נימה חבויה וכאלו נפתח בו פצע עמק משכבר הימים… הוא הרגיש מבלי-משים את עצמו לא יפה. נדמה לו, כאלו מורים עליו מכל צד באצבע ודוקרים אותו במבטי-עין, מאותה שעה ואילך התחיל מכרסם כתולעת נוחם נורא, התעוררו בו רגשי-חרטה עוקצים ומוחצים, והרגשת הללו לוו אותו כצל ויפריעו את מנוחת-נפשו. ביום אחד בבקר קפץ ממשכבו בהחלטה נמרצה לשוב ולהיות ליהודי. הוא הגיש בקשה אל הקונסיסטוריה הפראבוסלאבית, כי ירשו לו לשוב לאמונת אבותיו, שהרחיקו אותו ממנה היד בהיותו ילד קטן. אבל הקונסיסטוריה דחתה את בקשתו ולא עוד אלא שגם תבעה אותו לדין. שלש שנים נמשך המשפט וקרוב היה הדבר כי יגלה לסיביריה. אבל במאוחר נשתנה מצב-ענינים, וסוף דבר היה, כי קבל את הרשיון לשוב לאמונת-ישראל. אז עזב את סאראטוב ויבא לגור בעיר סאמארה, ושם חזר ונעשה יהודי. כעבור עת קצרה נשא לו לאשה את בתו של השוחט אשר בעיר, שלמד אותו קודם להתפלל וגם שנן לו קצת חומש עם רש"י. מהזווג הזה נולד כעבור שנה זה שעשה לו במאוחר איליא ציאן. חתנו של השו"ב הסאמארי, פינחס ציאן, אשר לא יכל לסלוח לעצמו את החטא שחטא לעם העברי, בקש להטהר מעונו על-ידי החנוך העברי ברוח מסורות-קדומים, שהחליט לתת לבנו. עד מלאת לו שמונה שנים הפקיד אותו בידי חותנו השוחט, שהיה למדן גדול. בעודו בילדותו כבר נכרו בנער סימני כשרונות מופלאים, ואביו הזקן מוכרח היה להודות, כי צריך לבקש ולמצוא מלמד יותר טוב ממנו. אבל מלמד כזה אי אפשר היה למצוא בסאמארה, שהיתה אז עדיין עיר שרובה נכרים. היהודים המועטים שישבו שם, לא הקפידו כל כך על החנוך העברי של ילדיהם; די היה להם מעט התורה שלמדו הילדים מפי השמש דמתא, איש מחיל-המלואים, שעסק קצת במלמדות. אבל פינחס לא הסתפק במלמד כזה ויהי אובד עצות מבלי לעשות. והנה קרה המקרה, כי בשוב חותנו יום אחד בבקר מבית-הכנסת, ספר לו, כי שמע שם את שיחת המתפללים על דבר איש צעיר מרוסיה הלבנה, אשר נכשל בעירו חטא ועל פי פסק בית-דין הוגלה למשך שנים אחדות לסאמארה. אומרים עליו על הצעיר הזה כי הוא בן-תורה וישר-דרך, ונענש לא בחטאתו, כי אם בגלל עלילה. דברי השוחט נכנסו את לב פינחס. הוא הבין, כי בהיות הצעיר הזה גולה, וודאי שהוא זקוק לפרנסה, ועל כן הלא ישבע רצון מכל אפשרות הבאה לידו למצוא לחמו. לא ארכה העת ופינחס עשה חוזה עם עוד שנים, שלשה מתושבי סאמארה, וכולם יחד לקחו את האברך הגולה למלמד לבניהם. על-פי החוזה הזה אסף פינחס את האברך אל ביתו. הצעיר, שהיה מאחת העירות הסמוכות לבוריסוב פלך מינסק הצטיין באמת לא רק כבר-אורין, כי אם גם כמשכיל בעל ידיעות חילוניות הרבה. הוא היה על פי אומנתו אומן בבית משרפות-י"ש של אחד העשירים. העשיר הזה נמסר לדין על הברחת מכס הי"ש, ועל-ידי שגיאה שיצאה מפי העדים צרף חוקר-הדין אל המשפט גם את האומן הנקי מעון, וכן הגלה לסאמארה. פינחס מצא באברך הגולה עוד יותר מאשר בקש. הנער עשה אצלו חיל בלמודו עד להפליא. האברך השפיע על פינחס שיסכים להצעתו, כי ילמד את בנו גם את הלמודים החילוניים. כולם התפלאו על רחב בינתו של הנער ועל עושר ידיעותיו. הכל ראו בעליל כי הוא עתיד להיות לאדם גדול. אז השתדל המלמד לפעול על לב פנחס, כי יכניס את הנער אל הגימנאזיה המקומית. בתחלה לא חפץ אביו לעשות את הדבר, כי יותר נוח היה לו לראות את בנו כמופלג בתורה, אשר יגן עליו בזכותו. פנחס עוד היה בעיני עצמו כחוטא ופושע ועל כן חפץ, כי יהיה בנו למליץ טוב על נשמתו החוטאת. אבל לבסוף חזקו עליו דברי האברך, אשר הוכיח לו בראיות, כי בהשאר בנו יושב במקום רחוק ממרכז היהדות כסאמארה, לא יוכל בשום אופן להכין את עצמו לקאריירה רבנית. הדברים עשו רושם, ופינחס הסכים כי יכנס בנו אל הגימנאזיה אבל רק בתנאי, כי ימשיך את למודיו העבריים גם מכאן ואילך, ועוד ביותר התמדה. בהיותו בן שבע עשרה שנה גמר אלינ'קה את חוק למודו בהגימנאסיה וקבל מדאליה של זהב. באותו זמן כבר הרצה מורו האברך את עונו ושב לביתו, לרוסיה הלבנה. במשך העת שישב בסאמארה נקשר בעבותות ידידות לכל בני בית פנחס, וביחוד לאלינקה. מרחוק החליף אתו אגרות ובקש להשפיע עליו, כי בשים לב לעברו המעציב של אביו ולאדיר חפצו למחות כל זכר לעברו זה, יזהר מגרום לו צער ויחזק במעוז היהודים והיהדות בכל תוקף, כי לא יניח מידו את התנך ואת הגמרא וישים לפרקים עינו "בשלחן ערוך"… ביתר ענין בירר לאלינקה אותם הדברים לאחר שקבל ממנו מכתב בידיעה, כי הוא כבר כלה חוק למודו בגימנאסיה ועושה הכנות לנסוע לפטרבורג על מנת להכנס שם אל האונברסיטה. באונברסיטה הפטרבורגית עליו ציאן משנה ראשונה ואילך את עיני הפרופיסורים. כולם עמדו תיכף על כשרונותיו המזהירים ושאר-רוחו וראו בו ככב חדש עולה על שמי-המדע. הפרופיסור של המחלקה לתורת המדיצינה, שלמד בה, הראו לו חבה מיוחדת ובהשתדלותם קצבה לו הממשלה פרס חדשי. אחד הפרופיסורים, פיזיאולוג איש בא בימים, שאהב להכנס עם ציאן בשיחות ארוכות על ענינים מדעיים, הציע לפניו פעם אחת לתת לקח לבניו הנערים ולבתו, נערה כבת חמש עשרה שנה. ציאן קבל ברצון את הצעתו זאת ומאז נעשה יוצא ונכנס בבית הפרופיסור. תלמידיו, אשר עשו אצלו חיל רב בלמודם, נמשכו אליו באהבה וחשבו אותו לאחד מבני-משפחתם, גם ציאן נמשך אחרי הפרופיסור ובני-ביתו, אבל בהמצאו עדיין תחת השפעת השיחות הנלבבות, שהיו לו עם אביו טרם צאתו לפטרבורג, השתדל כפי האפשר לבלתי התקרב אליהם יותר מדי ותמיד בקש להדגיש, כי הוא יהודי נאמן ומסור לאמונתו וכזה ישאר כל הימים. דבר זה היה משמיע לעתים קרובות גם לחבריו הנוצרים. שמע ציאן הגיע גם לאזני האנטליגנטים היהודים בפטרבורג. מי שהיה בעת ההיא רב-העדה שם, אברהם ניימאן, שמע על אודותיו ראשונה מפי פרופיסור ממכיריו ויזמינהו לבוא היו מתאספים בביתו לשיחות-רעים טובי האינטליגנציה היהודית וגם הרוסית. שם התודע ציאן אל גדולי נכבדי היהודים בפטרבורג וביניהם הבארון יוזיל גינצבורג עם בניו, האחים מלכיאל, הפוליאקובים, משה ברלין ואחרים כיוצא בהם. מאז מצא לו ציאן מהלכים בבתי אחדים משועי היהודים בעיר הבירה, ונחשב אצלם לאורח רצוי וחביב. עוד בהיות ציאן במחלקה האחרונה של האונברסיטה פרסם באחד מגדולי הז'ורנאלים לחכמת הרפואה בגרמאניה מאמרים בשאלת הפיזיאולוגיה של הלב, אשר הפליאו בחדושיהם את לבות המומחים לאותו דבר. החדושים האלה חוללו במאוחר מהפכה נמרצת מאד בהדיאגנוסטיקה של מחלות-הלב השונות. אז נתעורר הרעיון לשלוח את ציאן על חשבון הממשלה לחוץ לארץ להשתלם שם במקצע שלו. הצעה זו נתבררה במועצת הפרופיסורים ונתקבלה מהם כמעט פה אחד. אבל ממשלת אלכסנדר השני, אף-על-פי שהיתה מפורסמת אז עדיין לליבראלית, פקפקה בדבר בתחלה, אם מפני שקשה היה לה לתת כבוד כזה ליהודי, או מטעם אחר. יש אומרים, כי הפריע אז בדבר קצת הפרופיסור הידוע חוואלסון, שלא סבל מטבעו, כי תתן הממשלה איזו הצטיינות ליהודים בלתי-מומרים. אולם הפרופיסור הזקן, שהיה ציאן לפנים מורה בביתו, התערב בדבר והרבה להשתדל לטובתו לפני שנתנה לבסוף הממשלה את הסכמתה לנסיעתו בהוצאותיה לחוץ לארץ. קודם שעשה ציאן את דרכו לחוץ לארץ, מצא לנחוץ לבקר את הוריו בסאמארה. בהזדמנות זו השתמש אביו וישביעהו מתוך דמעות רותחות, כי בכל מה שיעשה אתו הזמן ועל כל מדרגה רמה שיהא עומד, ישאר נאמן תמיד לעם ישראל ויפעול לטובתו כאשר תמצא ידו. בלילה האחרון לפני נסיעתו הביא אותו אביו אל חדרו, שם חשף לפניו את גוו ויאמר: – הרואה אתה את הסימנים הכחולים האלה על בשרי? האותות האלה נשארו לי אחרי המכות הנמרצות, אשר הכיתי יום יום מאלה, שחפצו להכריחני לפנות עורף לאמונת-אבותי. נתתי את גוי למכים ולחיי למורטים, קבלתי באהבה את כל יסורי ומן היהדות לא הסתלקתי. הבה אהיה אני מופתך, בני, ותן נא לי ולאמך לנוח בשלום בקברינו לאחר מאה ועשרים שנה… בחוץ-לארץ, שבלה שם ציאן שלש שנים, בקר שלש אונברסיטאות ולמד את תורת הפיזיאולוגיה מפי גדולי המלומדים. גם שם נתפרסם כמומחה גדול למקצוע שלו, ובשובו בשנת 1870 לרוסיה נמנה תיכף לפרופיסור מן המנין באוניברסיטה הפטרבורגית, שקרא בה שעורים בחכמת הפיזיאולוגיה. כעבור שתי שם. לא ארכו הימים וציאן נתפרסם כלקטור מצוין, והיא שעמדה לו למשוך לשעוריו המון שומעים. הסטודנטים העריצו אותו ונשאוהו ממש על כפים. באותה עת התחיל ציאן קונה לו פרסום גם בחוץ-לארץ, וביחוד בצרפת, שקבל שם מאת האקאדמיה הפאריזאית את הפרס הראשון בעד המונוגראפיה שכתב בלשון הגרמנית על-דבר מערכת העצבים. אין פלא בדבר, אם התחילו מכל צד מדברים נכבדות בפרופיסור הצעיר. הציעו לפניו שדוכים עם בנות מליונרים גדולים, ולבסוף בחר לו את בתו הצעירה של הקבלן המפורסם מלכיאל, עלמה כבת שמונה-עשרה, משכלת מהללת ויפת-תאר. אחרי חתונתו כונן לו חותנו מעמד-בית כאחד השועים עם מרכבות מרקדות ושוערי-סף ועבדים לבושי-שרד ועם נשפי משתאות ותזמרת וחגיגות-פאר, שהיו משתתפים בהן רק בני מרומי עם הארץ אשר בעיר-המלוכה. זה גרם שהתחיל ציאן מתרחק מעט, מעט מן החוגים, שהתגורר בהם עד כה, ומתבדל גם ממי שהיו לו רעים וחברים. הדברים הגיעו לידי כך, שהיה מקבל בביתו אפילו פרופיסורים ממכיריו רק בשעות מיוחדות הקבועות לראיון. זה הביא כעבור עת קצרה לידי כך, שבחוגי פרופיסורים ידועים התחילו מביטים עליו מתוך קנאה, שנהפכה בהמשך הזמן לשנאה עצומה מאד. נמצאו פרופיסורים כאלה, שהשתמשו בתחבולות שונות לעורר עליו את חמת הסטודנטים. באותה עת, בתחלת שנות השבעים, כבר נגררו הרבה מן הסטודנטים הרוסים אחרי למלחמה על הבורזואזיה השבעה. בין הסטודנטים האלה התחילה תעמולה נגד ציאן המרשה לעצמו למכור בכסף גם את המדע. ביום אחד, כשבא ציאן אל האקאדמיה לקרוא את שעורו, קבלה קבוצת סטודנטים את פניו ב"מוסיקה של חתולים", ובעלותו על הקתדרה נשמעו מכל עברים שריקות וקולות כחלילים ולא יכול לפצות פה. החזיון הזה נשנה ימים אחדים רצופים. בחוגי הממשלה עשתה התנהגותם זו של הסטודנטים ביחס לציאן רושם קשה מאד. בחוגים הללו ידעו היטב, כי אין אלו אלא נסיונות של סוציאליסטים, וחפצו לדכא אותם תיכף. כאשר באה אחרי-כן אל המיניסטר דלגאציה של סטודנטים לבקש ממנו להדוף את ציאן ממשמרתו בהאקאדמיה, לא נאות להם בשום אופן. אחדים מן הסטודנטים, ראשי מנהלי התעמולה, נאסרו אז. אבל בזה עוד לא נגמר הדבר. כבא ציאן כעבור ימים אחדים בפקודת המיניסטר אל האקאדמיה, קדמה האודיטוריה כלה את פניו בשריקות-בוז, והוא מהר ויתפוש את תיק-הניירות אשר לו וינס. בסוד המיניסטרים היו בענין זה מועצות אחדות, שנשמעו בהן דעות שונות בעד וכנגד. אחרים טענו, כי אם ימלא את רצון הסטודנטים, אז ישמש הדבר דוגמה להתאנות לכל פרופיסור, אשר לא ימצא מסבה זו או אחרת חן בעיני הסטודנטים. היו כאלה שאמרו, כי אין כדאי להמרות את רוח הסטודנטים וכי בכלל אין התלמידים יכולים לקבל תורה ממורה, שאין דעתם נוחה הימנו. ציאן עצמו, שקבל ידיעות מדויקות על כל מיני המלצות של גדולי בעלי המשרה ממכיריו בני השדרות העליונות בפטרבורג, וההמלצות הללו הביאו לידי כך, כי לזמן ידוע נשאר הדבר תלוי ועומד באויר. בין כך באו ימי הקיץ, ובכל בתי-הספר העליונים נפסקו הלמודים בלאו הכי. בין-כך אירע, כי חותנו של ציאן, מלכיאל, הסתבך בעסקי-קבלנות שלא עלו יפה והוא פשט את הרגל לנושיו. זה פעל ממילא לרעה על מצבו החמרי של ציאן. הרעיון כי הוא עלול להעשות "יורד" וגם להגרש מן האקדמיה, דכא את רוחו בו. מוצא דבר היה, כי התחיל שוב מתקרב אל יתר הפרופיסורים, מי שהיו חבריו. הוא שב לבקר לעתים קרובות את איש-חסדו לפנים, את הפיזיאולוג המלומד. בהכנסו אתו פעם אחת בשיחה על-דבר מצבו הרופף בהאקאדמיה, חוה לו הפרופיסור הזקן פה גם יד האנטישמיות באמצע, זאת אומרת, כי אלמלא היה יהודי, לא קרה לו מה שקרה. הדעה הזאת לא הרעישה את ציאן. גם הוא עצמו כבר הקדים לעמוד על הדבר מטעמים ונימוקים שונים, כי אם מרשים הסטודנטים לעצמם לצאת נגדו בעזות כזו, אין זאת אלא רק בשביל מוצאו העברי, ואם אין סוד-המיניסטרים מתעורר ללחום במרץ הראוי בכרכוריהם של הסטודנטים, גם זה אינו אלא מטעם הנזכר. בשמעו הפעם את הדעה הזאת מפי ידידו הפרופיסור, האמין אמונה שלמה, כי כך הוא הדבר באמת. לא ארכו הימים וציאן נתן ספר כריתות לאשתו, וכעבור עת קצרה בא דת לותר. פרטי התנצרותו לא נודעו. לא נודע אם עשה את הדבר בקלות-לב או אחרי מלחמות פנימיות. ידוע רק זה, כי תיכף לאחר שהתנצר נשא לו לאשה את בתו של הפיזיאלוג, מי שהיתה תלמידתו לפנים. הוא קוה, כנראה, כי הצעד הזה אשר צעד, ישנה את מצבו לטוב, ישכך את חמת הסטודנטים וישיבהו אל הקתדרה הפרופיסורית שלו. אבל לא היתה זו אלא טעות. השמד לא הועיל לו כלום. בשנת 1875 נהדף 2ציאן בפקודת הממשלה ממשמרתו בהאקאדמיה בתור פרופיסור. לציאן היתה זו מהלומת-מות ממש. הוא לא יכל בשום אופן לצייר לעצמו, כי כפית-טובה כזו תהיה שכרו על שהעשיר את המדע הרוסי והנחיל לו כבוד גדול כזה בעולם. הוא העמיק חשוב בדבר ולבסוף התעכב על הרעיון, כי מקור הרעה אינו אלא הניהיליזם, שהרעיל את רוח בני-הנעורים, ושממשלה מתיראת כל כך להעלות את חמתם עליה. בשים-לב לזה החליט לצאת למלחמה לעתונים ולז'ורנאלים הרוסים הימנים, וביחוד "ברוסקי וועסטניק" של קאטקוב, שנחשב באותו זמן למבצר הראקציה. ציאן הצטין משעה ראשונה ואילך כז'ורנאליסט בעל רוח יתרה. מאמריו וקונטרסיו המיוחדים על הסוציאליזם עשו רשם נמרץ מאד ונקראו בחוגים היותר רחבים. מי שהיה עוד אתמול ליבראל והוגה דעות חפשיות, נעשה היום ראקציונר קיצוני. בכל העתונים הפרוגרסיביים במאמרים חריפים מאד. הצעירים הראדיקאלים פרסמו נגדו שורה שלמה של כתבי-פלסתר כתובים בעילום-שם, שבהם עשו אותו "ללעג ולקלס". אבל זה עוד הגביר את חשקו להשיב מלחמה. על כל מאמר ענה בעשרה מאמרות, וכלם היו ספוגי-רעל. הפולמוס שלו נגד הראדיקאליות הביא לידי-כך, כי נעשה האיש היותר שנוא על הצעירים הרוסים שבזמנו. אבל לעמת זאת התחיל ציאן מאז נושא חן "בחלונות העליונים". באותה עת עוד העמידה ממשלת אלכסנדר השני פנים כליבראלית קיצונית, נהנתה בלבה הנאה גדולה מהתנפליותיו של ציאן על והיא חזקה את ידיו במסתרים להמשיך את המלחמה הזאת לטובת המשטר השורר. עברה עת ידועה "וממעלה" התחילו מרמזים "לציאן", כי נכונים לפצות אותו, לשלומים בעד העול אשר נעשה לו בגלל המהומות, שהקימו נגדו הסטודנטים. עם זה שאלו אותו באיזה מקצע הוא עלול להביא תועלת לממלכה מלבד המקצע הפדגוגי, שאי אפשר עוד להשיבו אליו. ציאן, שלא מצא נוח לעצמו לשאת מעתה משרה בממשלה ברוסיה, השתדל כי ימנו אותו למשמרת-כהונה בחוץ לארץ. אז שלחו אותו בתור סוכן בעניני הממונות של ממשלת רוסיה לפאריז. את המשרה הזאת קבל על-פי האיניציאטיבה שלו עצמו, יען כי במשך העת שהיה חתנו של מלכיאל עלו לו יפה עסקים ממונאיים אחדים, ולפיכך חשב את עצמו למומחה בעניני-כספים. ובאמת נראה כפינאנסאי מצוין, ובספירות הממשלה הרוסית תלו בו תקוות גדולות לעתיד לבוא. העתונות הרוסית הליבראלית, אשר נבאש ציון בעיניה, קבלה את הידיעה הרשמית על-דבר כהונתו החדשה באי-רצון. עם זה השתמשה נגד ציאן בחדודים אנטישמיים. טפלו עליו את עון חותנו, שפשט את הרגל לנושיו ושהספיק בקבלנות מכלת גרועה להמחנה הרוסי בשעת מלחמת רוסיה וטורקיה, ועוד עונות כאלה בעסקי-כספים שמקורם במוצאו היהודי. בחוגי האינטליגנציה היהודית בפטרבורג אמרו אז, כי רק בשביל ציאן התחילו העתונים הרוסים נוטים לאנטישמיות, ונמצאו גם כאלה, שחוו את דעתם, כי הצבור העברי צריך בפומבי לסלק את עצמו מן המומר הזה, שאין ליהודים כל עסק עמו. אבל הצעה זו לא נתקבלה מאימת הממשלה, שהיה ציאן כל-כך תקיף אצלה. אך לשעה קלה נתעוררה פעם אחת בציאן הנקודה היהודית. זה היה אחרי הפוגרומים הראשונים שנעשו ביהודי נגב רוסיה בתחלת שנות השמונים. הפוגרומים האלה עוררו אז מחאה עצומה מצד כל העולם הנאור באירופה ובאמיריקה. רושם מיוחד עשו באנגליה, שם נתנו את ידם אל המחאה גדולי הפוליטיקאים וכהני-האמונה, על-פי האיניציאטיבה שלהם נתעוררה אז הצעה, כי אנשים גדולים ידועים מכל הארצות יפנו אל הקיסר אלכסנדר השלישי בדרישה, שיאחז בכל האמצעים הראוים נגד הפוגרומים. המעוררים דבר באנגליה מלאו את ידי אחד מחשובי העסקנים הפוליטיים בפאריז, דיפלומאט מפורסם, לאסוף חתימות תחת המכתב הנזכר גם בין אנשי-השם אשר שם. הדיפלומאט הזה נכנס לבקש חתימה גם מאת ציאן, שכבר נמנה בעת ההיא על נכבדי המטרפולין הצרפתית. ציאן סלק את עצמו מחתום על המכתב באמרו, כי בתור נושא משרה בממלכת רוסיה אין הוא רשאי להשתתף במחאה, שנתיני מדינות נכריות שולחים לקיסר רוסיה, ואם יעשה זאת, עלול הדבר לגרור אחריו בשבילו תוצאות מעציבות. תחת זאת קבל על עצמו לעשות בפאריז מעשה-צדקה גדול לטובת היהודים השדודים. לפי הידיעות שפרסמו אז העתונים הישראליים, נערך המפעל הזה באופן גראנדיוזי רק בהשתדלותו של ציאן, שעסק בדבר במרץ מרובה ובשקידה גדולה. הוא השתמש אז בהיכרותיו עם גדולי בעלי-הממון הצרפתיים היהודים והנוצרים, והמשיך אותם להשתתף בקבוץ-הכספים בסכומים עצומים. מלבד זאת פרסם בלשון הרוסית שני קונטרסים אנונימיים, שבהם דן ברותחין את עושי-הפרעות וגם את אלה המתיחסים אליהם בסבלנות. כמו שספרו אז היה ציאן הראשון, שהביע את ההשערה, אשר גם נתאשרה אחרי-כן, כי המסיתים אל הפוגרומים היו אגיטאטורים ציאן השפיע אז גם על קאטקוב, שהיה בזמנו "מקורב למלכות", כי יביע את דעתו בירחונו נגד רדיפות היהודים. אבל, כאמור, לא היה זה אלא מעמד-רוח בן-רגע, ניצוץ קטן, שכבה תיכף. מאז היו מחשבותיו רחוקות מן היהודים לגמרי. אבל תחת זאת גרם ליהודים, אם לא בדרך ישרה, עגמת-נפש הרבה. ציאן לא היה מן האנשים, העובדים במקצע שלהם בשקט חדרי-עבודתם. כל ימיו הסכין להקים שאון ולצלצל למען ישמע העולם; בתחלה בתור מלומד גדול, במאוחר בתור לוחם נמרץ נגד האידיאות הראדיקאליות, ועתה כמומחה לעסקי-כספים. כדי להתגאות לפני הממשלה הרוסית בידיעותיו הפינאנסיות, התחיל לבקש ולמצא לקוים בהנהגת עניני-הכספים הממלכתיים, שנמצאה אז בידי המיניסטר ווישנגראדסקי. בהרצאות ובתזכירים מיוחדים הוכיח, כי הפוליטיקה הממונאית של ווישנגראדסקי היא רקובה כולה וגורמת נזק לממשלה. ובזה לא הסתפק עדיין והוא פרסם נגד ווישנגראדסקי כתבי-פלסתר מיוחדים. בכתבי-הפלסתר האלה העביר תחת בקרת קשה את פעולתו ברבים את כל חסרונותיה ולקוייה. עם זה הראה על האמצעים השונים, שצריך להשתמש בהם כדי למנות ולתקן את החסרונות הללו. הספירות העליונות הביטו על ציאן כעל פינאנסאי גאון, והתיחסו אל תזכיריו מתוך תשומת-לב מרובה. אחרי כל תזכיר, שהמציא ציאן אל הממשלה, הוצרכו ווישנגראדסקי ועוזריו, שנמצא ביניהם גם זה שנתפרסם כל-כך במאוחר, וויטה, להגן על עצמם ולהרבות בדברי הצטדקות והתנצלות. כמובן העלה זה על ציאן את חמתם הם ואת חמת בעלי-בריתם, הנוהים אחריהם, ובעתונים שונים התחילו עושים נגדו תעמולה. התערבו בדבר גם מתנגדיו לפנים ממחנה הסוציאליסטים והראדיקאלים, והמלחמה עליו התפשטה על החזית כולה. ברוסיה כבר התגברה אז האנטישמיות, והיא הביאה לידי כך, שהמלחמה נגד ציאן נהפכה למלחמה על היהודים בכלל. בכל המאמרים, שנכתבו על אדות ציאן הובלט קודם כל מוצאו העברי, ואחרי כן חפצו להסיק מזה, כי אדם שכמותו וודאי שהוא משוחד בכסף מאויבי הממלכה הרוסית כדי להשפיל את כבודה ולהכרית את אמונת העולם בה. עם זה המטירו אש וגפרית על כל העם העברי המגדל גדולים כציאן. אחרים עוד הרחיקו ללכת ורמזו, כי לעם המעמיד ציאנים כאלה אין די בפוגרומים… הפולמוס נגד ציאן, שנמשך חדשים אחדים, גרם ליהודי-רוסיה הרבה צער ויגון. כמעט כל יום הביא אתו עלילות חדשות על היהודים. בקוצר רוח חכו היהודים לסופו של דבר. וסוף דבר היה, כי הזמינה הממשלה הרוסית את ציאן לבוא לפטרבורג כדי לברר על-פה את כל ציאן סלק את עצמו מבוא לפטרבורג, ועל כן הודיעה 3 הממשלה הרוסית על אודותיו הודעה רשמית, כי הוא נחשב כמגורש מן הארץ. בסוף שנת 1912 מת ציאן בעוני וחסר כל בפאריז. עד כמה נשתרשה השנאה לציאן בלב אחדים מגדולי הביורוקראטים הרוסים – את זאת מוכיחה העובדה האופינית הזאת: "הליבראל", כביכול, גראף ווויטה בכל פעם שהוא מזכיר את ציאן בזכרונותיו, שפרסם זה לא כביר, הוא מקדים לשמו דברי-לואי של חרפות וגדופים המתחילים תמיד "בז'יד "… הוא… את שמו האמתי לא ידעתי. הנני מסופק אם גם הוא בעצמו ידע שמו, אשר נקרא בישראל ביום אשר הכניסוהו בבריתו של אברהם אבינו. הוריו קראו שמו "זולל וסובא"; מלמדיו – "גולם"; חבריו – "חמור". אשתו קראה שמו בשעת רצון: "אתה" ובקצפה – "שלומיאל". בני עירו לא קראוהו בשם עצם פרטי, כי אם בכנוים שונים ומשונים. עליה לתורה לא נתנו לו מעודו, כי הוא היה אחת מאותן הבריות המתכנסות באיזו זוית בבית הכנסת ואינן תופסות שם מקום כלל. ושוטר העיר קרא שמו "יהודי" סתם. פניו… אתם חושבים כי לכל איש ואיש צריכים להיות פנים, צורה, דמות ותואר – לאו דוקא. ל"נושא" זה לא היה אף אחד מאלה. שטח מלא קמטים, יבלות ואבעבועות זרועות שערות, אשר מראה אפר להן, זעיר שם זעיר שם; ספחת גבנונית משמיעה קול שריקות ונחרה; מתחת להספחת לרחבה חריץ ארוך; שני חורים נוזלים, רמז לעינים; סרח העודף, כעין אפרכסת, מעבר מזה, וסרח העודף מזה – הלהם תקראו פנים? שנותיו… אך גם את שנותיו לא אדע. יום הלדתו לא חגג מעולם. גם פניו, כביכול, לא העידו על שנותיו. אנשים כאלה זקנים הם גם בילדותם, והמה עושים ציונים לחייהם לא על פי שנותיהם, כי אם על פי צרותיהם, יסוריהם ופגעיהם אשר אין מספר להם. בן בלי שם, בלי פנים ובלי שנים זה היה רש, ולרש הזה, אשר היה מטופל בבנות רבות, אין כל, כי אם אשה שחורה והינדה שמה ופרה אחת אדומה, מפתו אכלה ומקדרותיו שתתה ובמסדרון ביתו תשכב ותהי לו כבת; ובעת שפרנסותיו הוא או פרנסות אשתו לא היו מצויות, היתה בהמתו מכלכלת את בני ביתו. חיבה יתירה נודעת לפרתו, כי אותה הקדיש החלבן – זה שמו השגור בפי הבריות – לנדוניה למרים בתו הבכירה. החלבן והינדה ובנותיהם הסכינו לחיי עני ומחסור אלהים. אך דבר אחד העציב מאד את רוח ההורים – בן לא היה להם. שבע בנות נתן להם אלהים, אך "יורש" מנע מהם. – מה המה חיי האדם אם לא ישאיר אחריו במותו "קדיש"? הבנות תשכחנה גם את יום הזכרת נשמת הוריהן – היתה אומרת הינדה באנחה. – זכני נא אלהים בבן אשר ילמוד תורה. אינני מקנא במי שיש לו אוצרות, אבל מקנא אנכי, אל יחשב לי זאת לחטא, במי שיש לו בנים זכרים, – היה אומר "החלבן". שיחות מעציבות כאלה היו נשמעות בביתם בכל שבת ומועד. אך לא לנצח ישכח אביון. בשוב פעם אחת החלבן מקוניו אל ביתו, קדמה המילדת את פניו בשמחה ותקרא: ילד יולד לך לזקוניך, בן נתן לך, מזל טוב, מזל-טוב! – ואנכי לא ידעתי, כי צירי יולדה אחזו היום את אשתי… – "אתה", בוא נא הנה! – קראה אשתו, אשר הסתירה בבוקר חבלי לידתה מעיני אישה לבל תפריעהו מעבודתו – הביטה וראה-נא את בננו אשר ילדתי לך. החלבן שחה ראשו אל הילד, אשר לא רוחץ עוד, ויתבונן אליו. – מה יפה הוא, פשוט השכינה שורה עליו! – אמר החלבן בשמחה רבה ודמעות נראו בין ריסי עיניו. קולו, אשר יצא תמיד מנחיריו – והאותיות לא נחתכו בפיו כי אם יצאו מאפו, – קולו זה היה עתה צלול ורך. קמטי פניו כמעט שנעשו חלקים. בשני חוריו מתחת למצחו הבריק דבר-מה. גם הבנות עמדו מסביב לכר הילד ותתבוננה בו ותשוחחנה אתו בשריקות שפתים; כל אחת מהן הגידה שבחה בפניו אשר היו אדומים כבשר חי. – מה זה אחרת להביא היום את כד החלב? – התנפלה אשת הגביר קרח על החלבן – הנה גם הוא "פריץ", יושב לו על תנורו בחבוק ידים ומתנמנם. ובבית המבשלות שלי דרוש חלב – ואין, יען כי "השררה" לא הקיץ עוד משנתו. – הינדה, תחיה, ילדה לי למזל בן… קצת חולה היא היום… לכן התמהמהתי מעט… כי… – כל פעם הוא בודה לו "יום-טוב". חג גדול היום: החלבנית ילדה בן! – מילתא זוטרתא! ומחר יהיה "יום-טוב" אחר, אולם אלה הצאן – ילדי, מה חטאו. בעד כספי המזומן אמצא חלב גם מפרתו של רבי אלעזר הנושך. – הנה הוא פה – אמרה הגבירה חזירה – ברוך הבא! כבר אמרתי לך כי חלבך לא יצלח לשום דבר, יען כי פגול הוא, אולם גם סחורה יקרה זו הנך מאחר להביא! החפץ אתה כי אשלח אחריך, עז-פנים, שלוחים או רצים מיוחדים? – אשתי… הינדה… גמגם החלבן לשונו. – מה לי ולאשתך? האם עמדת לשרת לפני גבירתך זאת או התעלסת אתה באהבים, חא, חא, חא! – היא ילדה בן… בן ילדה. – ראה נא את שמחת החלבן, בריאה ועשירה עקרה היא וחלבנית זו, אשר כל עוד נפשה בה, – הסחורה הזאת יולדת בכל שנה, כאלו מעטים המה הקבצנים בעולם בלי ילדיה… – החלבן זוחל – אמרה הקצינה דינה – פנו מקום! לסוף נכמרו רחמיו אלינו ואחרי אשר צמנו היום בגללו, – כי תה בלי חלב לצום יחשב לנו, – הביא חלבו. היש לך עסק ומסחר אחר, כי תזלזל כה בפרנסתך זו? – הינדה… – כמדומה לי שפרתך ולא הינדה היא הנותנת את החלב, הלא? – היא ילדה בן… בן… – הינדה ילדה… "רחמנות גדולה"… בודאי שאין לה מזון מבריא, בודאי טעמה עוד חתיכת תרנגולת צלויה… עוד ילד… מה תעשה האומללה… רחמנות… – הינדה מאושרה, הלא בן ילדה ומה דרוש לה עוד! – שמע נא, חלבן, אשתך לא תשבע בבנה הנולד לה והיא צריכה כעת למעט תפנוקים ופרנסתך הלא דלה היא… – זו אמת, הינדה צריכה אמנם כעת לשמור מעט על בריאותה, אבל ברוך השם, היא לא תגוע ברעב… שבעה היא נחת מבנה… – אבל אנכי כבר דאגתי להינדה שלך. יודעת אנכי כי אשתך היא בריאה בעצמותיה ואיננה רגילה בדאגות, על כן חלבה טוב ודשן מחלב פרתך, ומאשר אחוס עליה, אקחנה למינקת לילדה של בתי וגם את שכרה לא אקפח. – ובני, הלא בן ילדה לי הינדה, מה יעשה הוא? – התפרצו המלים מגרונו בנשימה אחת, כאילו מחנק הושם לו. – בנך, גם זה דבר, הנך שוטה גמור… שאל את פי ואגד לך: פעם יאכילוהו במים חמים מהולים בחלב, פעם ישקוהו חלב מהול במים מתוקים ופעם ב…. ב… אחת היא במה, וכאשר יגדל מעט, יאכל מה שאתם בעצמכם אוכלים. החלבן היה נבוך. מכונת מחו, אשר לא הוגיעה מעולם בעבודה יתירה, החלה הפעם לעבוד מעט ותוצאות עבודתה היתה מחשבה כזאת: פרה יש לי, אני מאכילה, משקה, מגדלה, מטפחה ומפנקה ובני ביתי יטעמו מחלבה אף טפה אחת, כי מכור אמכרנו. הינדה הרה, חלתה, ילדה בן יחיד, הגם את האם תקחו מעל בנה? המעט מכם חלב פרתי, כי גם חלב אשתי תחפצו לעשות לקנין כספכם!… היה לא תהיה כדבר הזה… לא! השמיע החלבן סוף מחשבתו, לא אוכל לעשות כדבר הזה… – אם אינך חפץ בזה אז אמצא לי מינקת אחרת וגם פרה אחרת. אל תוסיף להביא לי גם את חלבך. – מדוע זה הבאת היום רק חצי לוג חלב? – שאלה דבורה הגבאית את החלבן. – הינדה שלי היא הפעם יולדת ואותיר לה צנצנת חלב – התנצל החלבן. – בעל טוב ומטיב הוא – צעקה – על חשבון אחרים… אשתו ילדה – שמחה במעונו… – הייתי רוצה לבקש מעט כסף בעד חלבי, – חנן החלבן קולו בעמדו כעני בפתח לפני הגבירה צירה. – הנך, כפי הנראה, חושש פן אפשיט לך את הרגל… היה בטוח, כי לא תקצר ידי משלם לך נשיך. – יודע אנכי, כי הגבירה צירה "בטוחה" היא, אבל הינדה ילדה לי בן, ומעט "מזומן" דרוש לי… – מזל-טוב, מזל-טוב! שמע נא – קראה צירה לחתנה, אשר ישב בחדר הסמוך – שמע נא, החלבנית ילדה בן. – מזל-טוב! – קרא האברך בגשתו אל החלבן. – במזל תחיה. – נהם החלבן. אין לך כסף, – פנה – לדבר הזה ימצא, – ענה החלבן – הן לא בכל שנה תוליד לי הינדה בן. – ובכל זאת לא יזיקו לך שקלים אחדים אם אתנם לצרכי הברית. – תהלה לאל, אינני צריך למתנת-יד, – השיב החלבן ופניו אדמו מבושת או מקצף. – אבל לא נדבה אתן לך, חמור, כי אם אשלם לך בכספי, אם תתן לי את בנך למול בשר ערלתו, כי מרגיל אנכי את ידי לאומנות זו, ואף כי עוד לא נסיתי למול, אך מובטחני כי לא יצא מתחת ידי דבר שאיננו מתוקן. – בעד אלף אלפים שקל לא אשים נפש בני בכף… חלילה!… הבוקר היה סגריר והערפל כסה את פני הארץ. החלבן לקח תחת אצילות ידיו את תיק-הטלית וילך להתפלל תפלת ותיקין. עוד לא הרחיק ללכת מביתו, והנה מרים בתו הבכירה נראתה בפתח ביתו. – אבי, אבי! – קראה בקול רועד. – מה לך כי נזעקת? – שאל החלבן ברוגז – מה אכפת לך אם אתפלל בצבור עם דמדומי חמה? – ויפן שכמו ללכת הלאה. – אבי, אבי, הפרה… מה הפרה? – שאל החלבן בבהלה ויפעם לבו בקרבו. – מהרה, חושה, אבי, שוב לביתך, כי פרתנו חולה, אין שלום בעצמותיה, היא לא תקום ולא תזוע ממקומה. באשר כרעה שם נפלה כאבן דומם. הדפתיה ברגלי, הכיתיה בשוטים והיא לא תניע אבר, אין זאת כי חולה היא. – אויה! – נאנח החלבן – לבי מנבא לי רעות, וגם בחלומי ראיתי הלילה… – יהיו חלומותיך עלינו בהמתנו לטובה! – אמרה הבת אשר פניה הלבינו כשיד. החלבן הניח את הטלית ותפלין ויתר תשמישי הקדושה, אשר נשאם בתיק גדול, בביתו, ויצא לאט על בהונות רגליו, לבל יעיר את הינדה אשתו משנתה, וילך אחרי בתו למבוא-ביתו, הנקרא בפיו בשם "רפת", שהיה מלא אויר חם ורטוב, ריח עז וחריף, ריח הדומן המתנדף. הפרה שכבה על מצע דשאים לחים ובאושים, ירכיה הגסות והלבנות הורמו והושפלו כמפוח, קול נשימתה נשמע כקול המסור המנסר בעצים. החלבן שח ראשו אל פרתו ויתבונן בה בעינים מפיקות רחמים ודאגה; בזהירות גדולה משש את כל אבריה וירים עפעפיה, אשר מתחתם נשקפו עינים נוצצות, כמו אש הקדחת בוערת בהן, וקמות כעיני המשוגע. – פרתי האדומה, חיתי, פרנסתי! – קרא החלבן בקול רך וענוג – החלית, יפתי? מה זה יכאב לך? אויה!… החלבן לקח מעל הספסל שעמד אצל התנור בביתו לפת וכרוב צלוים באש, שהכינה בתו לשבת-קודש, ויושיטם לפרתו הנאנקת, אך היא לא טעמה את המעדנים האלה. – מה לך, בהמתי, מה עצמו מכאוביך! – חנן החלבן קולו ויושיט לה עשבים רעננים, אשר הוציא משק לא גדול, אך הבהמה האומללה לא נגעה בהם. החלבן הריח בהעשבים, ויתבונן אליהם בעין בקרת חדה, כאלו חפץ לחדור לתוך הרכבתם הפנימית. – העשב פסול לאכילת בהמה, רע הוא, משחתו בו, לא יצלח לכל! – גער החלבן בבתו הנדהמה. – עשב הוא ככל העשבים, – ענתה מרים. – עשב, עשב! יקחך אופל! רואה אנכי, חכמה, גם בלעדיך, כי עשב ולא קמוש בידי. – אמנם כן, עשב בידך, ומה זה יהיה אם לא עשב, הזהב או פנינים אאכילנה? – הנך עוד חומדת לצון, הלא אם תפול הפרה פגר מי זה יקחך לאשה? גם פחות שבפחותים לא יבחר בך, כי מה זה אתן לך לנדוניה, האם את נפשי היבשה, או את צרות לבבי? – פתיה! – פנה החלבן אל פרתו אכלי נא, רחמי, חוסי, את משענתי בחיי וכל נחמתי בעניי! הבהמה געתה כמתחננת על נפשה, במקום תשובה לבעליה. פני החלבן כסו חושך, קמטיהם התעמקו, וכאיש אשר רוחו נבוך גרד אחורי בדל אזנו, בלי דעת מה לעשות. רגש יגון כבד כנטיל עופרת לחץ את לבבו. בתו הבכירה עמדה בזוית הרפת עצובה ושוממה ותבט בעינים דולפות אל הנדוניה שלה, אשר תמס תהלך לפניה. החלבן כרע על ברכיו ויט אזנו לחזה פרתו ויעצום עיניו, למען ישמע ברור היטב את קול נחירתה. – אוי לי! קול כחלילים תוציא ממעיה! – צעק החלבן מנהמת לבו בקומו מעל הקרקע – הרוח הומה ושורק בריאתה כבתוך ארובה. חלתה מינקתנו, חולה היא, מסוכנה, פשוט כמשמעו. מרים, איך?… – מה לך, אבי? – ענתה מרים, אשר עמדה והתפללה בסתר לבבה בשלומה של פרתה. – לכי, בתי, והביאי את השקים השוכבים על התנור, גם את המחצלת של קנה תקחי. התדעי את מקומה? היא מונחת במטתי מתחת להמצע. מרים נעה כשכורה בלכתה לקחת את החפצים האלה. החלבן הוסיף לטפל בפרתו, אשר ירכיה התרוממו עוד יותר ויותר, ברוח נכאה ובנפש מדוכאה. הרעיון הנורא, אשר עלה על לבו – אולי תפול בהמתו פגר, הפחיד את עצמותיו. פרתו הטובה והיפה בכל העדר, הפרה אשר עטיניה מלאו תמיד חלב כמעין המתגבר; הפרה אשר פלטה כל שנה עגל רך וטוב; הפרה אשר היא כעת מקור כלכלת ביתו ואשר אותה הזמין לנדוניה לבתו הבכירה, שכבר הגיעה פרקה לנשואים, – הפרה הזאת תמות בלא עתה! – רע מכל אלה, – חשב החלבן בלבבו – כי מי יודע הכנסתו התמידית? האם כלכלנה, חס וחלילה, לא כראוי? הלא הוא החסיר לחמו מבטנו ויתנהו לה. העשב הנתן לה מידי יום ביומו היה רטוב ורענן, גם הלפת והירקות היו דשנים ומתוקים, ומה לה עוד? את השקים והמחצלת. אז חתלו את הבהמה, כסוה ויעטפוה בזהירות מיוחדה, כאלו אחת מבנות הבית שכבה לפניהם בחליה. מרים הורידה ראשה לארץ ותספוק כפיה מבלי אומר ודברים, כי יבש מקור מחשבותיה, אשר גם בימים כתקונם לא היה נובע יותר מדי, ואביה עמד אצל ה"חולה המסוכנה" בפנים זועפים, מבלי הסיר עין מעליה ויחזור כנואש על המלים: צער-בעלי-חיים! צער-בעלי-חיים! מרים אחרי דברי אביה ופניה הפיקו יאוש נורא. ברגע ההוא שכחה הבת את הנדוניה שלה והאב – את מקור פרנסתו, ושניהם השתתפו בצערה של בהמתם המפרכסת ברגליה. ברגע ההוא היתה הפרה בעיניהם נפש חיה ובמכאובה גם להם כאב. זרה אמנם להעברי שיחתן של בהמות, חיות ועופות; גם נעדר הוא הכשרון לשמוח בשמחתם ולהתרועע בחברתם; אך אין היהודי חסר מיתרים דקים ורכים בנפשו לחוש ולהרגיש בצערם. – האם תשים מחסום לפיך, ילד בליעל? – קראה הינדה לבנה יחידה הקטן, בעת אשר הכינה סובין ומים לבהמתה, – אני אראך, נבל, את ידי כי קשתה, ואת קולי כי חזק עוד מקולך! הילד הקטן השוכב בעריסה הוסיף לצעוק מר בקול צרוד, כאילו לא אתו דברה אמו קשות ולא עליו שפכה חמתה; מהרה נהפכה יללתו האיומה לנחרה מוזרה ולאנקת דום, כמו נסתם גרונו. – בן משחית, מנוול, התשים קץ לבכיתך! – קראה אמו ברוגז. אחת הילדות שכבה על קרקע הבית בפישוט ידים ורגלים ותתבונן אל האודים העשנים בתנור, ומפיה התמלטו, שלא במתכוין, המלים: "תורה צוה לנו משה…" אחת לאחת בגמגום נעים ומלא חן. לפי הנראה, הסכינה הילדה למחזות זעם כאלה, כי גם עליה עברה כוס חמת אמה לא אחת ושתים. החתול השחור, אשר צנף צנפה ככדור על הספסל, לא התעורר מתנומתו הנעימה; להפך, צוחת בעלת-הבית היתה סגולה בדוקה ומנוסה לישנהו. הינדה נערה כפיה מהסובין ותגש אל העריסה, אשר בה שכב ילדה המתיפח. פניו החורים והרזים קומטו, סדק עיניו אשר נמקו בחוריהן היה כמכה טריה זבת דם ועורו צפד על עצמו. שאגותיו התפרצו מגרונו שהתכווץ ומפיו הפתוח בקושי גדול, כפטורי בפי וושט, גוו הדל התעות, התפתל והתהפך מצד אל צד על מצעו המגואל והרקוב. – בן סורר ומורה, מתי תדבק לשונך לחכך וקול שאגתך לא ישמע עוד? מתי תאלם, סחי נמאס? – צעקה הינדה בהטותה את ראשה אל העריסה אשר חרגה ממסגרותיה, ותוציא מתוכה בחרון אף את הבריה הקטנה והאומללה, ותחבוט את שק התבן ותציע בלואי הסחבות ותשכיב את ילדה עליהן. ובהתבוננה בפניו שככה חמתה ותקרא ברחמים רבים: "נום שנתך וירוח לך, מחמדי. הה, בר בטני, בן-אוני, מקוצר-רוח ומעבודה קשה אין איש מאתנו שם לבו אליך, אומלל! פיות רבים, בל אחטא לאלהים, בביתנו ועל בהמתנו, תחיה לאורך ימים, לכלכל את כולנו, ואם לא נשמרה כבבת עיננו, אז נגוע כלנו ברעב, כי תגרנותי בשוק הולכת ומתדלדלת ומתמעטת, וגם אביך אינו משתכר כלום… אוי ואבוי לי!…" ותעזוב את בנה יחידה שהשפיל את קול-תחנוניו הקורע נפש, אחרי אשר שפכה לפניו נפשה המרה, ותשב אצל התנור לפחת באש אשר לא נאחזה היטב בגזרי העצים הלחים. צרה בלב איש מבני המוני אומות-העולם ישיחנה לפני סוסו, פרתו, תרנגלתו או כלבו, – והעברי או העבריה, יספר צרותיו ויגלה נגעי לבו לפני ילדיו, בעודם שוכבים בחתוליהם. קול מפוח נחר נשמע בבית, – לא נקל היה לריאת הינדה הבלה להעלות להב בתנור, וברגע זה באו החלבן עם בתו החדרה. – בהמתנו… אוי לי, – אמר החלבן במנוד ראש. – מה בהמתנו? – שאלה הינדה אשר היתה עוד תפושה במחשבותיה הנוגות. – בהמתנו חלתה, – ענה החלבן בקול עצוב – וכמדמה לי שהיא חולה מסוכנת. הינדה הפכה חיש את פניה לבעלה. – מה זה אמרת? דבר נא דברים ברורים. – אני אומר כי פרתנו חולה… – אויה, שוד ושבר, מה זה היה לה? – קראה הינדה ותרעד בכל גופה. – לא אדע מאומה… אולם זה אנכי רואה, כי בהמתנו לא תגע בכל אוכל ומלאה היא כנאד נפוח… – מעיה יהמו וגרונה נחר – שתה מרים, אשר כמו הזקינה בבוקר הזה, נוספות לדברי אביה, אשר בשעה זו נתקטן, מרוב צרותיו, נתכווץ ונצטמק. – כן, חולה היא, מכאוביה ויקח את ספר "תהלים" בידו ויבט בו בעינים קמות, אך לשונו לא התהפכה בפיו. הינדה נרעשה ונפעמה, עד כי לא עצרה כח לבטא בשפתיה אף מלה אחת. פרתה, מקור חיי ביתה; פרתה, הנדוניה של בתה הבכירה, – פרתה זאת חלתה פתאום. לבה נשבר בקרבה ותעמוד על מקומה כהלומת רעם או כאיש שנטרפה פתאום דעתו עליו, זרועותיה נטויות, פיה פתוח ועיניה תועות. אך מהרה שבה רוחה אליה, ובהביטה אל אישה בעינים מזרות זועה נתנה עליו בקולה: שלומיאל, פרתנו חולה, פרתנו צבה ונחרתה אימה, ואתה, הוי נרפה, עומד במנוחה על מקומך כגולם, כאילו אין הדבר נוגע אל עצמך ובשרך! מדוע החרשת עד כה ולא נקפת אפילו באצבעך הקטנה? בהמתנו תפול כפגר ואתה תפהק ותתנמנם! האם רפדת תחתיה חציר רענן? הוי, לך, רוץ אל פועה המכשפה, להצועני הזקן, להמלמד החרש והביאם הנה, אולי יעלו ארוכה לבהמתנו, אולי יצילוה בעוד מועד… חושה, למה תעמוד, גזלן… – נסיתי בעצמי כל תחבולה… – גמגם החלבן בלשונו. הילד הרים עוד הפעם את קולו ועריסתו חרגה ממסגרותיה, כי הבריה הקטנה והדלה המוטלת בה נלחמה עם מכאוביה בכל שארית כחותיה הדלים. פעם השפיל הילד קולו כאוב מארץ ופעם השמיע קול ענות חבלי מות, ויטולטל טלטלה, כאילו התאמץ להתבקע ולהתפוצץ כשבר נבל יוצרים, ועוד הפעם השפיל קולו, שהיה מלא תחנונים ובקשה, בקול נגוע ומוכה שאפסו כחותיו. הילד השמיע אנקות דום תכופות זו אחר זו ונחרת יציר חלש המתאבק עם מר המות. האב והאם הכינו שקוים וסמים לפרתם החולה, ולא הטו אזן קשבת להבכיה והיללה, ואחר כן להאנחה הדקה והממושכה של בנם יחידם, אשר אליו התפללו זה שנים רבות, הקורא אליהם לעזרה. שניהם לא חדלו מהתוכח ומבוא בריב זה עם זו, כמו אין כל צעקה ואנחה בבית. – אתה תדמה, – קראה הינדה לבעלה – כי בהמתנו תקום מחליה, אם גם לא נקרא לה את המכשפה, היה לא תהיה! – אחרי כן פנתה למרים בשצף קצף: רק בך, מכוערת, האשם! עליך היה לשמור את בהמתנו ולהשגיח עליה לבל תאונה אליה כל רעה, ואת, נאלמה, ישבת בחבוק ידים ואת מינקתנו – הנדוניה שלך, עזבת לנפשה; כעת לבשי שק, קחי תרמיל וחזורי על הפתחים. בעלת הבית התנפלה על הספסל ותכס פניה בסינורה, וקול ברמה נשמע, – הינדה מבכה על בהמתה. – את "אדומתי" אכלה עין-הרע, ינטה הארורה נתנה בה עיניה… הוי, קויתי לראות את מרים נשואה לאיש, ועתה, הה, שוד ושבר… חיי פרתי, אשר טפחתיה, פנקתיה ורביתיה, תלוים בשערה. אבדנו, אבדנו! – היושב בשמים, אבינו זה עודנו חי! – קרא החלבן בקול עז. השעול שם מחנק לגרון הילד; רגעיו האחרונים קרבו, הגסיסה החלה. גוו, קומץ-עצמות, התפרפר… החלבן נשא עיניו אל העריסה, אשר שתי ידים קטנות וצנומות מתכוצות ומתפשטות מתוכה. – מה זה יצעק הילד? – שאל החלבן ורעדה אחזתהו. – אין דבר, – ענתה אשתו – שניו צומחות… בהמתי האומללה, הוי, הוי… – מדוע זה תקראי, חוטאת, לבכי ולמספד, התמו רחמי אל?… – הוי, פרתי, יחידתי, – הוסיפה הינדה לבכות – מי זה יתן לנו תמורתך? התאלם, בן משחית! – קראה אל ילדה – הנני אליך, זולל-וסובא, וידעת את תנואתי! מרים לקחה את הילד על זרועותיה ותנס להלעיט את ה"זולל- וסובא" בכף עץ גדולה נזיד ריפות גסות. הילד חגר שארית כחותיו להתחמק מכפיה, התפרץ להקיא ויוסף להתפרפר. החלבן טפל במבוא-ביתו בבהמתו, ולא האמין בסתר נפשו, כי שחת אל רחמיו ולא יראה בעניו. אמי, אמי! – קראה מרים – בואי וראי, הירשלה קורץ בעיניו ומולל ברגליו, אוי, מה היה לו… – אויה לי! – קראה הינדה כנואשת, ותעזוב את השקים אשר הכינה לבהמתה. – בני, בני – צעקה הינדה בקול בכי תמרורים ותגהר על הילד ותחלוץ לו שדיה הצומקות. הילד הסב פניו הירוקים בגועל נפש. – מרים, מרים! – צעקה האם – רוצי אל הרופא, בכי והתנפלי לפניו כי ימהר לבוא. אל תתמהמהי, חושי! אוי, הירשלה, בני יחידי, תנא, חכם, נשמתי! איך שכחתיך, עזבתיך ולא שמתי לבי אליך, אומלל. אם אכזריה הייתי, אבל שהדי במרומים, כי צרותי העבירוני על דעתי; הוכיתי בעורון, בינתי סרה מעלי ולא ראיתי את מכאוביך, לא ראיתי ולא התבוננתי כי יבשת, בני יחידי, כשחיף עץ, כי מעיך חמרמרו, כחותיך אפסו ורוח אין בך. הה, מה אומללה אנכי… הירשלה בני – הוא גוסס… למה לי חיים? אנכי אשמה… מידי זאת לו! – הבאתי את פועה המכשפה, – אמר החלבן לאשתו בבואו הביתה עם אשה זקנה, חציה עורת וחציה חגרת. – למה לי בהמה, למה לי חיים!… הירשלה בננו הוא חולה מסוכן, השם ירחם… מה נואלנו ומה חטאנו, דאגנו לבהמתנו – הנבלה הסרוחה – ולא פקחנו עינינו לראות, כי בננו יחידנו, נשמת חיינו, הוא חולה… – אהה, מה תדברי, מה תאמרי? – נהם האב נהימה מוזרה ולא קראת לרופאים, למגידי-תהלים. חיש נשלח לעיר-המחוז אחרי הרופא הגדול… גם את נפשי וכל אשר לי אתן כופר נפש הירשלה, מאור חיי ואישון עיני. הירשלה בני, פקח עיניך, הושיטה לי ידך הצחה, רחם על אביך… חוסה עליו… הה, אלי, צורי ומשגבי, יסרני, קח את נפש בהמתי, את נפשי אני, ולו רק הירשלה בננו יחיה ולא ימות… הילד שכב אין אונים ונחרתו אימה. – איפה הוא החולה? – שאל הרופא אשר בא הביתה בלוית מרים. – הצילה נא את בננו, – התחננה הינדה אל הרופא – מחנק הושם לגרונו, נשימתו נעצרה, גוסס הוא, הושיעה נא! כל אלה גם בלעדיך, אשה פתיה – ענה הרופא בקרת-רוח וימשש את דופק הילד. החלבן ואשתו התבוננו בפני הרופא ויתאמצו לקרוא מעליהם את "גזר דינו" על בנם הנוטה למות… אך פני הרופא היה כנייר חלק וכל רושם ותנועה לא נראו כפיס עץ אחז בידו ולא נפש חיה המפרפרת בין החיים והמות. – היש תקוה לבננו כי יחיה? – שאלו הורים בקול רועד – כל אשר בביתנו ואשר על גויותינו נתן לאדוננו, רק את נפש ילדנו יציל נא ממות. הניע ראשו, כאיש היודע ומבין הכל, ויטמון בכיס בגדו את המטבע, אשר הושיטה לו מרים בידים רועדות, ויחליק את שפמו ויצא במנוחה מן הבית. – קרעו, בני, את קברות אבותינו, התפללו לאלהי מרום וישלח לנו עזרתו מקודש, – קראו ההורים בקול מר צורח – הירשלה הוא גוסס… מרים התיפחה ותוריד דמעות כמים… שפתותיה נעות וקולה לא ישמע. שקט ודממה בבית; כל העינים נטויות אל עריסת הילד אשר התפלצה מטלטולי הגוסס. – פרתכם האדומה מתה… – הודיעה המכשפה הזקנה, אשר טפלה עד כה אצל הבהמה ותלחוש על מחלתה. – תהי מיתתה כפרה להירשלה החולה, – ענו ואמרו ההורים והבנות פה אחד… – אויה… הירשלה פשט את רגליו… סגר את עיניו… פסקה נשימתו… גוו קר כקרח… מת הוא! – נשמעה יללה בבית. בראשית שנות השמונים של המאה שעברה התגברה מאד האנטישמיות באוסטריה. אגיטאטורים עברו בארץ ועוררו בקרב המוני-העם שנאה עצומה אל היהודים. כמעט בכל עיר ועיירה קרו מקרים של עלילות-דם, שאך בקושי גדול נחלצו היהודים מהם. רעש מיוחד הטיל העולם המשפט בדבר עלילת-הדם, שהעלילו תושבי העיירה האונגארית הקטנה טיסא – אסלאר. שם עלתה בידי שונאי-ישראל להשפיע על נער עברי מטורף למחצה, כי יכה בלשון-רמיה את אביו, שהשתמש לחג הפסח בדמי ילד נוצרי. כדי לתת תוקף להאשמה זו בא אז אל בירור המשפט ד"ר רולינג, אנטישמי מפורסם, שהיה פרופיסור ללשונות-הקדם בהאוניברסיטה קגה לו בין שונאי-ישראל שבאוסטריה שם של מלומד גדול ובר-סמכא בהתאולוגיה הישראלית. בהשתדלות הצוררים האלה הוזמן רולינג להשתתף במשפט הטיסא-אסלארי בתור ידען גדול ומומחה לכל הנוגע וביחוד אל התלמוד והשלחן-ערוך. הנאום שנשא רולינג בשעת בירור המשפט כדי להוכיח, שספרי חקי-היהודים הם והשחתת-המדות, היה מיוסד כלו מימרות מזיפות מן התלמוד והמדרש ומפרשים שונים. הוא הרבה להביא רשימות-דברים מספר נקוב בשם "ראי-היהודים (דער יודענשפיגל) מאת איזה ד"ר יוסטוס, שאמר עליו, כי הוא גאון עברי נעלם בעל נשמה גבוה ואצילית, שאינו יכול לשאת במנוחה את העוונות הכבדים של עמו ומנהיגיו, וישם לו לתעודת-חייו לפרסם אותם בקהל, הרושם הנמרץ, שעשה נאומו של רולינג נתן עז ותעצמות לכתב-האשמה, וכבר היה קרוב הדבר, כי עשרת הנאשמים, שהיו מחשובי יהודי-הקהלה, יענשו לעבודת-פרך עולמית. אולם במקרה נודע בהוגי עסקני היהודים בווינה, כי רולינג זה הנחשב לבקי גדול בספרות הישראלית העתיקה, הנהו באמת הדיוט ובור שאינו יודע גם צורת אות עברית. הראשון, אשר עמד על הדבר, היה חבר בית-הנבחרים האוסטרי באותו זמן, ד"ר יוסף שמואל בלאך, שנתפרסם לעסקן צבורי בעל-מרץ ושנלחם תמיד עם האנטישמיות בכל כל גלוייה. אותו ד"ר בלאך הרבה כל-כך להעמיק חקר במהותו של הפרופיסור הפראגי ולתהות על עברו, עד שנוכח לדעת, כי רולינג, שהאנטישמיים מרימים אותו למעלת למדן מופלג, אינו אלא רמאי פשוט, שבעצמו אין לו שום מושג לא מן התנ"ך ולא מן התלמוד ואת כל תורתו הוא שואב מבורו של אותו ד"ר יוסטוס, מחבר "ראי-היהודים", שהזכיר את שמו בסלודים. תיכף פרסם בלאך בעתונים מכתב גלוי לרולינג, שבו הוא מציע לתת ללו סכום של שלשת אלפים זהובים אם יוכל לקרוא אפילו רק שורה אחת בתלמוד. אחריו יצא גם עורך העתון הברליני "יודישע פרעסע" ויבטיח לשקול על ידי רולינג עשרת אלפים מארק אם יראה היהודים לפסחם בדמי-נוצרים. זה הביא לידי כך, כי הפרקליט שהמליץ על יהודי טיסא-אסלאר דרש מאת שופטי בית-הדין, כי ישאלו את רולינג, אם נכון מאמריו של ד"ר בלאך ואחרים יש להטיל ספק גדול במומחיות שלו בספרי-היהודים. רולינג כבר היה מוכן ומזומן להשבע, אבל זה היה בעוכריו. יותר מדי התבלט לקויו המוסרי. המשפט נגמר אז בזכוים הגמור של יהודי טיסא-אסלאר. אבל האש והגפרית, שהמטיר רולינג על היהודים בבית-דין, עשו את שלהם ולא עלו בתהו. העתונים האנטישמיים הפיצו אותם בכל הארץ, ובאיזו מקומות הכשירו את הבסיס למעשה-פוגרום. הדבר גרר אחריו תוצאות מעציבות ליהודים גם מצד אחר. בנאומיו עשה רולינג פרסום גדול "לראי-היהודים", והוא התחיל לצאת מהדורה אחר מהדורה ונפוץ בעשרות אלפי אקזמפלארים בין בני השדרות השונות של הצבור הנוצרי. מכל עברים קפצו על ספרו של "הגאון היהודי הנעלם" בהתלהבות מרובה יש שעשו זאת רק מתוך סקרנות ועל פי הרב משנאת-היהודים, וכך נעשה עד מהרה לספר-עם, ששמש לאנטישמים אנציקלופדיה מלאה ומקפת לכל עניני-היהודים. מי, אפוא, היה אותו "הגאון היהודי", אשר בגללו צרות רבות ורעות? על-ידי משפט, שהיה עומד להתברר כעבור עת ידועה בבית-דין בדבר סכסוך שנפל בין הד"ר בלאך ובין הפרופיסור רולינג כהד ענין טיסא-אסלאר, נתגלה בפומבי כמעט באופן בלתי-צפוי כלל פרצופו האמתי של מחבר "ראי-היהודים", שקרא לעצמו ד"ר יוסטוס, ושבאמת היה שמו: אהרן ישראל ברימאן. ואהרן ישראל ברימאן זה היה באמת בתחלתו רב בישראל ובסופו מומר-משנה: בראשונה פרוטסטאנטי ואחרי-כן קאתולי… ברימאן נולד בביתו של מלמד עני, מטופל בילדים, בעיירה גאליצאית קטנה על גבול רומניה. מילדותו למד בחדר אביו. בהיותו בן עשר כבר נכרו בו סימני "עלוי", ואז שלח אותו אביו אל העיר הקרובה בוטשאטש ומכתב בידו אל הרב דמתא, שהיה קרוב לו ממשפחתו מצד אשתו. הרב הכניס את הנער אל הישיבה העירונית, שלמד בה שלש שנים והצטיין שם כל כך, עד שיצא לו שם כלמדן מופלג. ביחוד הפליא לב רבים בחריפותו היתרה ובכחו העצום בחדושי-תורה ובהמצאות פלפוליות. בהמצאו תמיד בבית-הרב בין לומדים, שהיו יושבים ומשוחחים בדברי-תורה ומשתפים לפעמים גם אותו לשיחות שלהם, התפתחה אצלו נטיה עזה ונמרצה לחדושים ולהמצאות של פלפול, עד שלבסוף נכנס ראשו ורבו למקצע זה והראה בו גדולות. יום יום היה בא אל הישיבה וחדושו בידו, וחדושיו היו מביאים בכל פעם את הלומדים לידי התפעלות והתרגשות עצומה ומעוררים קנאה בין התלמידים. האברכים, המוסמכים למחצה, צרה עינם בהבחור הצעיר, שהחדושים נושרים לו מחיקו ממש, כאלו היה "חתם סופר" שני או ר' עקיבא איגר… ואחד מהם הביע פעם לחברו את הרעיון, כי לא יצויר הדבר, שכל החדושים משלו הם וכי אפשר מאד, שהוא לוקח אותם מתוך איזו ספרים. מאז התחילו שני החברים להתחקות אחרי הבחור בחשאי, עד שנתפש מהם בגנבה… נתברר, כי חדוש אחד, שהכל מצאו בו סימני גאונות, גנוב הוא אתו מספר "שיטה מקובצת". הבחור נסה לכחש, אבל הדבר לא עלה בידו, כי נקרו חבריו את עיניו בדברי "השיטה מקובצת". כעבור איזה זמן נתפש שוב ברמאות. נתגלה, כי טובי חדושיו, שהתפאר בהם, אינם שלו, כי אם של אחרים. הרב אשר מצא את הדבר לא לפי כבודו, התאמץ לשימו כמהו כאין; אבל הבחור עזב ביום בקר אחד את בוטשאטש. ברימאן הלך אז לעיר פרסבורג ונכנס אל הישיבה המקומית המפורסמת. גם שם הכר עד מהרה לאחד מבחירי התלמידים, העתיד להיות רב בישראל. בפרסבורג לא נטה עוד אחרי החדושים, כי אם התעסק במקצוע אחר. הוא התחיל לכתוב "שאלות ותשובות" ולשלחן לרבנים בערים שונות. לא ארכו הימים ורבנים הרבה נכנסו אתו בחליפת אגרות על-דבר שאלות תורניות שונות בעניני דת ודין. הוא התקשט אמנם גם ב"שאלות ותשובות" שלו בנוצות זרים, אבל איש לא עמד על הדבר והכל ראו בתלמיד הצעיר החדש של הישיבה הפרסבורגית "כוכב חדש" דורך על שמי הרבנות. כבאו פעם אחת לימי חג אל בית הוריו – ואז לא מלאו לו עדיין שבע עשרה שנה שלמות – הרבו שדכנים לדפוק על דלתותיו ולהציע לו נכבדות. הבחור עצמו לא חפץ, כמנהג הימים ההם, להתערב בדבר והניח לאביו לדבר בשמו. לא ארכו הימים והמלמד הסכים לקחת לבנו לאשה את בתו של בעל-אחזות עשיר, בירקהאלץ שמו, בקרבת סטאניסלאוו. בירקהאלץ זה היה יחודי חרד אשר בקש לבתו היחידה חתן, שיהא למדן מופלא עם "היתר-הוראה" בכיסו, וכשמעו על דבר מעלותיו של בן המלמד, הכותב "שאלות ותשובות" לגדולי-הרבנים, קפץ עליו כעל מציאה יקרה. עוד באותו חול-המועד כתבו "תנאים" והחליטו לחג את חג החתונה אחרי עבור חצי שנה, כאשר ישוב החתן מפרסבורג כשהוא מוסמך להוראה. וכן היה. ברימאן קבל סמיכה בא לביתו. כעבור שני חדשים בא בברית-הנישואין והתישב באחוזת-חותנו. לאחר חתונתו שב בתשוקה רבה "לשאלות ותשובות" שלו. כל דואר היה מביא לו חבילות שלמות של מכתבים, וכולם מאנשי-שם. חותנו וחמותו ראו כן שמחו כי זכו לגדולה כזו. אבל בשמחתם היתה מהולה גם טיפה מרה: תמיד פחדו פן תשלוט בהם עין רעה חלילה; הלא אין הבריות יכולים לראות באשרם של אחרים… ופחדם לא היה, אמנם, פחד שוא. לא נתברר הדבר אם היתה פה באמת עין רעה, או סבה אחרת, אבל עובדה היא, כי כעבור שתי שנים לאחר חתונתו, בעת שכבר היה אב לשני ילדים, נהפך לבו לשנוא את אשתו הצעירה, ובלילה אחד עזב אותה ואת הילדים ואת חותנו וחמותו ויעלם ועקבותיו לא נודעו. זמן רב לא נודע לאן נעלם ברימאן. חתנו הרבה לחקור ולדרוש אחריו, אבל לשוא, כי לא נמצא, לא הועילו המודעות, שפרסמה העגונה בעתונים שונים. ברימאן כמו ירד במצולות ואיננו. כמו שנתברר אחרי-כן הלך ברימאן מגאליציה להולאנדיה, בהאג תעודות מזיפות, ואתן נסע לאמשטרדם. שם אסף אותו אליו אל ביתו אחד העשירים החרדים בתור מלמד גמרא לשני בניו. באותה עת עוד היו בהולאנדיה הרבה יהודים יראים ולומדי-תורה, וביניהם עשה לו ברימאן שם כלמדן מופלג. בעת ההיא כבר פרק ברימאן מעליו, מקלות-דעת, את עול וחרד על דת. בפסח, למשל, נזהר מקחת אל פיו מצה, שהיתה שרויה במים, ואכל רק מתוך כלים מיוחדים, שהוכנו בשבילו. על-ידי מעשיו אלה נתחבב בחוגי היהודים באמשטרדם. למכיריו אמר אז, להתפרסם קודם בעולם כמחבר קונקורדאנציה תלמודית חדשה, שכבר מונחת אצלו בכתב-יד, ואינו מפרסם אותה ברבים מאפס כסף להוצאות-הדפוס. אז נמצאו אנשים, שהאמינו כמה מאות זהובים ונתנו לו על מנת שיסע לברלין וידפיס שם את ספרו. עם חבילה שלמה של המלצות מאת נכבדי יהודי אמשטרדם בא ברימאן לברלין. שם נכנס אל הגאון והעסקן הצבורי המפורסם, הרב ר' עזריאל הילדסהיימר, ויספר לו, כי הוא בא זה עתה מווינה, במקום שנבחר לרב; אולם לרגל ענין נכבד מאד לו לנסוע להאג ואין לו הכסף הדרוש להוצאות-המסע. הילדסהיימר הלוה אותו סכום כסף מסוים וישלחהו בשלום. אבל ברימאן נשאר יושב בברלין. בלי חשוב כלל על-דבר רבנות, בחר לו דרך אחרת לגמרי. הוא התחבר "לחברים טובים", אשר נסחף אתם בזרם הדמוראליזאציה של חיי-הכרך. בזמן קצר פזר להוללות ולתענגי-בשרים את כל הזהובים הרבים, שנתנו לו באמשטרדם להדפסת ספרו יחד עם הכסף, שקבל בתור הלואה מאת הרב הילדסהיימר, והוא נשאר בלי פרוטה בכיס. בעת ההיא נפגשו אתו המיסיונרים הברלינים ומשכוהו אל בית-מדרשם. הם תהו על קנקנו וראו, כי יש להם עסק עם עסה רכה, שאפשר ללוש ממנה כל מה שהלב רוצה. ואמנם הרבו "ללוש" אותו, עד אשר הביאהו יום אחד אל מטיף פרוטסטאנטי, דע ראא שמו, אשר הכניס אותו בברית אמונת-הנוצרים. אחרי-כן שחדו אותו בסכום כמה מאות מארק, ובשחד זה הטו את לבבו להשתמש בידיעותיו התאולוגיות המרובות להביא צעירים יהודים לידי שמד. אבל הזדמנות היתה בדבר, כי באותה על קבל הגאון ר' עזריאל הילדסהיימר מכתב-בקשה מאת אחדים מרבני גאליציה, כי יחוס על בת-ישראל, שנשארה עגונה אמללה עם שני ילדים קטנים, ויחפש אחרי בעלה, המתגורר, על פי הידיעות האחרונות שנתקבלו, בברלין. אל הבקשה היתה צרופה התמונה הפוטוגראפית של הבעל המעגן, אשר הכיר בו הילדסהיימר תיכף את ברימאן. הילדסהיימר התחיל מיד חוקר ודורש אחריו, עד אשר נודע לו, כי בשים לב לידיעותיו בהתאולוגית הישראלית, שלחה אותו הקונסיסטוריה הפרוטסטאנטית הברלינית למטרות מיסיונריות לסאקסוניה. אבל ככל שהרבה הילדסהיימר לחפש אחר ברימאן בערי סאקסוניה השונות, לא יכל בשום אופן למצוא אותו. כמו שנודע אחרי-כן הספיק ברימאן במשך עת קצרה מאד לעשות בסאקסוניה מעשי-נבלה כל-כך גדולים. עד כי גרש והגלה מן הארץ. מאז שבו ונעלמו עקבות ברימאן לשתי שנים. איש לא ידע את מקום מגורין. אבל פתאום נשמע על אודותיו, כי עזב את הדת הפרוטסטאנטית ונעשה קאתולי, הוא ישב אז בעיר בוניפאציוס, שנלחמה אז נגד האמונות הפרוטסטאנטית והיהודית. בפאדבורן פרסם ברימאן בעילום שמו ד"ר אויגוסט יוסטוס את ספרו "ראי-היהודים", אשר להיה כמהו לשנאת-ישראל ולרע-לב בספרות האנטישמית שבכל העולם. מתחלתו ועד סופו היה ספוג חמת-פתנים. "ראי-היהודים" עלה בזיופיו גם על ספרי האנטישמיים המפורסמים אייזנמנגר ופפרקורן בשעתם, ונוסד כלו על סירוסים גסים ועקום הכתובים מן הספרות אנטישמיים בורים והדיוטים נעשו בין-לילה בעזרת "ראי-היהודים" מלומדים גדולים בתלמוד ו"בשלחן-ערוך". ממנו שאבו כל מיני בלבולים על היהודים ועל אמונתם, ואת העלילות האלה הדפיסו יום יום בעתונים ובקונטרסים מיוחדים, כדי להעלות את חמת המוני-העם. בין אלה שהלעיטו את ההמונים הנוצרים בתורתו של ברימאן, היו גם פרופיסורים מפורסמים כרולינג, עקר והילד-מייסטר. להם היה "ראי-היהודים" כמציאה יקרה, שנפלה להם מן השמים בהיסח הדעת. אחד מהם, עקר, פרופיסור ללשונות השמיות באוניברסיטה אשר במינסטר, עוד יתרה עשה: הוא פרסם פירוש על "ראי-היהודים", אשר נפוץ על-ידי האנטישמיים בין ההמון הגס ברבבות אקזמפלרים. לכל אקזמפלאר של הפירוש הזה צרפו קונטרס מיוחד, יצירת אותו ברימאן בשם "מאת דיני היהודים" עם קול הקורא האופיי הזה על גב השער: "אל בעלת הבית הנוצרית! אנחנו נותנים על ידך את הספר הזה, שבו רשומים דיני אותו העם, שאת קונה ממנו את כל הנחוץ לך. הספר יראה לך, כי ככבשה את נחשבת בעיניהם, אשר על פי אמונתם הם מחויבים לגזוז את צמרך ולגזול ממך את כל מה שיש לך מן המובחר. אבל לא רק לבעלת הבית הנוצרית לבעל-הבית הנוצרי, כדי שיבוא לידי הוכחה, כי חובה דתית מוטלת על היהודים להונות אותו ולסובבו בכחש על ידי רבית ונשך ושאר תחבולות-ערמה. מבקשים אנחנו מאת להפיץ את הקונטרס עד כמה שאפשר בין ידידים ורעים". כעבור עת קצרה אירע, כי אחד מגדולי העסקנים הצבוריים שבווינה נמסר לדין מאת איש יהודי על עון העלבת אמונת-ישראל. בטענותיו סמך האנטישמי את עצמו על פירושו של הפרופיסור עקר "לראי-היהודים". אבל באופן בלתי-צפוי נתברר, כי הפרופיסור עקר אינו יודע אף מלה עברית אחת וכי את הפירוש "לראי-היהודים" כתב ברימאן עצמו! דבר זה הטיל סער בעתונות, ועסקני היהודים בווינה הבינו שבאה לידם נגד "הגדולים" האנטישמיים. אבל לברימאן לא הסב הדבר שום נזק, ולא עוד, אלא שבחוגי האנטישמיים נעשה מאז עוד יותר מפורסם. מכל עברים התחילו פונים אליו בהצעות, כי ישתדל לגלות את סודות אמונת היהודים לכל היותר, והוא לא סרב לדבר ובשכר המטיר על היהודים ועל היהדות כתבי פלסתר נתעבים ונאלחים, שהתפשטו לרבבות. לנחת-רוחו של ברימאן לא היה קץ כאשר הביא אותו פרופיסור רולינג אליו לפראג בהבטחה, שישתדל עבורו, כי יקבל בתור מורה התאולוגיה הישראלית בהסימינאריון העליון לכהני-הדת שם. באמת לא התכוון רולינג אלא רק לקחת ממנו לקח בתלמוד ובשלחן-ערוך. בשכר השעורים האלה קבל אז ברימאן מרולינג מאה זהובים לחודש. בין-כך השתמש רולינג בבאוריו המזיפים של ברימאן למימרות לקוחות מן התלמוד ומשאר ספרי רבנים, ונסמך עליהם פרסם בעתונים אנטישמיים שורה שלמה של מאמרים ארסיים נגד הספרות העברית העתיקה. מאמרו בירחון פראגי ע"ד פסרו של ר' חיים וויטאל "פרי עץ חיים", שחפץ להוכיח על פיו, כי לאלהי-ישראל ינעם מאד כשמביאים לו היהודים לקרבן דמי נוצרים. בחוגי היהודים בפראג הטיל כתב-הפלסטר הזה סער גדול של התמרמרות והוחלט לדרוש על-ידי בית-דין מרולינג, כי יוכיח בראיות נכונות את אמתת ההאשמה הזאת. כשקבל רולינד מבית-דין הזמנה בענין זה, הודיע תיכף את ברימאן, כי אין לו עצה אחרת בלתי אם להעמיד אותו בבית-דין בתור עד ומומחה. זה היה בעת, שנשא ברימאן בלבו טינא על רולינג בגלל שהוא דוחה מיום ליום את מלוי הבטחתו שהבטיחהו על-דבר משרת-המורה בהסימינאריון לכהנים. כשמעו את בקשת רולינג, ענהו ברימאן על זה בפה מלא, כי לא יעשה את הדבר כל זמן, של יקיים את הבטחתו. על זה אמר לו רולינג, כי הוא לא יוכל לקבל את המשרה מחוסר תעודת-בגרות. כעבור ימים אחדים הביא ברימאן לרולינג תעודה, המעידה עליו, כי בשנת 1878 גמר חוק למודו בגימנאזיה שבעיר יאסי. אבל רולינג הכיר תיכף, כי העודה מזויפת ויתנפל עליו בחמה בגלל שהרשה לעצמו לבקש ממנו, כי הוא, הנושא משרה בממלכה, יסובב בכחש מוסד ממלכתי. אבל ברימאן לא נתפעל מדבריו כלל ונשאר עומד בדעתו ברב תוקף, כי אם לא ישיג רולינג בשבילו את המשרה, אז לא יטעון לטובתו בבית-דין בשום אופן. עקשנותו של ברימאן הכעיסה את רולינג כל-כך, עד כי אים עליו, שיכה אותו בלשון לפני מי שצריך, כי הוא משתמש בתעודה מזויפת. מבלי שים לב לאיומיו ענהו ברימאן בקרת-רוח, כאם כזאת יעשה, אז יפרסם תיכף בעתונים, כי לא רק שהוא בור גמור בידיעות התאולוגיה יודע אף צורת אות עברית, וכי כל אשר כתב והדפיס עד כה על היהודים והיהדות, גנב מספרי מחברים אחרים, דבר – שהוא יוכל להוכיחו בעשרות ראיות. כך נעשו הרבי והתלמיד שונאים האחד את השני, וזה הביא לידי-כך, כי סלק רולינג את עצמו מעמוד בבית-דין, מה שגרם לו עלבונות הרבה, וברימאן נעלם פתאום מפראג, ולבסוף היתה לשניהם אחרית מרה מאוד. מפראג הלך ברימאן לאינסבורק, ששם קוה לקבל בעזרת רעים וידידים משרת לקטור לכתבי-הקדש ולתלמוד באוניברסיטה. שם הזמין אצלו מוכר-ספרים אנטישמי ידוע, שומאכר, תרגום מלא ומקיף של כל מסכתות הש"ס בשכר עשרים אלף זהובים. באותו מעמד נתן לו שלשת אלפים זהובים בתור דמי-קדימה בתנאי, שיגמור את מלאכת התרגום במשך שנת 1884. ההודעה הראשונה, שפרסם מוכר-הספרים האינסברוקי בעתונים על-דבר תרגום התלמוד, הנעשה בידי מלומד גדול כברימאן, מחבר בהתלהבות מרובה. מכל עברים קבל ברימאן ברכות עם הבטחות, לתמכו תמיכה חמרית, כדי שתהא לו האפשרות לשבת בנוחה ולעסוק בעבודתו. הוא התאהב אז בעלמה אחת מאינברוק, יתומה מאביה, אחד הכהנים הגדולים, שעבדה בבית-מסחר למודה. על פי החוזה, שנעשה ביניהם צריך היה לבוא אתה בברית-הנשואין תיכף לאחר שיצא בדפוס תרגום-התלמוד שלו והוא יקבל מאת מוכר-הספרים את מותר הכסף. אבל ברימאן לא האריך שבתו באינסבורק. לאחר שהוציא במרמה מידי היתומה העניה את שארית כספה, שקבצה על יד בכל כך הרבה עמל ויגיעה, נכנס ביום בקר אחד אחד אל מוכר-הספרים ויודיע לו, כי פה באינסברוק אינו יכול להמשיך את עבודתו מחוסר החמר הנחוץ, הנמצא רק בהביבליאותיקה הקיסרית אשר במטרפולין ובכן עליו להעתיק מושבו לווינה. בווינה השכיל ברימאן לעניין בתרגום-התלמוד שלו לא רק דבר מעולם עם האנטישמיות, אבל הם גם חפצו להכיר לדעת את המקור הזה של המדע התאולוגי הישראלי. על אלה האחרונים נמנה אחד מחשובי הפרופיסורים בווינה, הטה לברימאן רצון מיוחד ויאספוהו אליו אל ביתו וירשה לו להשתמש בהביבליאותיקה שלו, שנמצאו בה ספרים עתיקים יקרי-המציאות. הפרופיסור הזה גם השתדל הווינאית, אשר קצבה לו תמיכת-כסף בסכום של אלפים זהובים, בהשתדלותם של פרופיסורים אחרים קבל ברימאן מממשלת אוסטריה חמש מאות זהובים בכל רבע שנה ברימאן, אשר הרגיש יפה, כי תרגום התלמוד אינו לפי כחותיו, ושהיה מלבד זה מטבעו גם רשלן גדול והסכין לקבל תמיד שכר בטלה ולחיות חיי-הוללות, שכר לו סטודנטים עניים תלמידי האוניברסיטה, להעתיק בשבילו מספרים עתיקים רשימות-דברים שונות, הנחוצות לו לעבודתו. את הכתבים האלה, שתורגמו כמעט כלם מספר שחבר מאת מלומד גמאני במאה השבע-עשרה, היה ברימאן ממציא על הסדר למוכר-הספרים האינסברוקי בתור פרקים מתרגום-התלמוד ומקבל ממנו בכל פעם סכום-כסף ידוע עד לחשבון. באותה עת ארש לו ברימאן שתי עלמות ווינאיות. לפני האחת התפאר, כי הוא עשיר גדול מאד, ולשניה אמר, כי אביו הוא אחד מגדולי בעלי-ההון בעולם ובעיני שתיהן נתן את עצמו לדוקטור ומלומד, ובין כך הוציא מידיהן בערמומיות שונות כמה מאות זהובים. בפזרו את כספו לחיי-הוללות, נמצא ברימאן תמיד במצב דחוק, אבל כמעט בכל פעם ידע לחלץ את עצמו מן המצר בהשתמשו לכך בכל מיני תחבולות-ערמה, שהצטיין בהן. אבל לכל קץ… במקרה נמצא מי שהעיר את מוכר-הספרים האינסברוקי, כי הגליונות הכתובים שהוא מקבל מברימאן, אינם שאין להם שום שייכות אל התרגום. מוכר-הספרים, שקבל אז דמי-קדימה מכמה מאות חותמים על תרגום-התלמוד, הפסיק תיכף את כל יחוסיו עם ברימאן. אבל הוא לא פרסם עדיין את ברימאן ברבים, כדי שלא חרפה על ידידו ומגיניו האנטישמיים. במצאו את עצמו במצב קשה מאד, מהר ברימאן וימכור את מעט חפציו ביחד עם הספרים שלוה מאת מכיריו הפרופיסורים הפרד מעל שתי ארוסותיו… למשך עת קצרה התישב ברימאן בלבוב, שהיו לו שם בין האנטישמיים המקומיים מכירים משכבר הימים, אשר קוה עתה להושע על ידם. שם הציע לפני חבר הסיים הגאליצאי, מרונוביטש, שונא-ישראל מפורסם, לתרגם ללשון הגרמאנית את "השלחן-ערוך". מרונוביטש קבל את הצעתו של ברימאן ברצון מרובה ובאותו מעמד נתן לו דמי-קדימה, גם הבטיחהו להשיג בשבילו תמיכה בסכום עשרת אלפים זהובים מאת האקאדמיה הגאליצאית. ברימאן, שירא להמצא קרוב לווינה, הוליך את מרונוביטש שולל באמרו לו, כי תנאי עבודתו דורשים, שיעיין בכתבי-יד אחדים הנמצאים בהביבליאותיקה שבהוואתיקאן, ולפיכך עליו לנסוע לעת ידועה לרומי. בין-כך התחילה הפוליציה הווינאית לחפש את ברימאן. גרמו לכך תלונותיהן של שתי ארוסותיו המרומות ושל שאר בעלי-חובותיו. לא ארכו הימים וברימאן נתפש ונאסר אך בא לגראץ, כדי להתגנב משם לאיטליה. הוא הובא אסור באזיקים לווינה והושם בבית-האסורים, מבית-האסורים פנה ברימאן בבקשות לאחדים מגדולי בעלי המשרה שבין האנטישמיים ידידיו מלפנים, כי יעמדו לו בשעת דחקו ויחלצוהו מצרתו. בבקשה כזו פנה ברימאן גם להפרופיסור רולינג בפראג. אבל רולינג לא ענהו דבר. זה הרגיז את ברימאן מאד, עד כי החליט לקחת ממנו נקם. בלי חשוב הרבה פרסם ברימאן מכתב באחד העתונאים הווינאים, שבו הוא מגלה סוד ברבים, כי הפרופיסור רולינג הוא הדיוט גמור בלמודי-היהודים וכי כל מה שכתב עד כה על היהודים והיהדות, נכתב בידי אחרים, והוא לקח מהם ושם בכליו. באותו מכתב ספר ברימאן, כי היה מורו של רולינג בשכר, אבל התלמיד לא הראה סימן ברכה בלמודו ונשאר אותו בור שהיה. במכתבו זה של ברימאן אודות רולינג, שעשו על הקוראים רשם נמרץ מאד, השתמש תיכף ד"ר בלאך, אשר תבע את הפרופיסור הפראגי לבית-דין על עון שבועת-שוא. רולינג לא בא לבית-דין, וזה גרם לחלול כבוד שמו, מה שהכריח אותו להסתלק מן הקתדרה שלו באוניברסיטה ולעזוב לבסוף את פראג עולמית. להאנטישמיים האוסטריים היה זה מהלומת-מות ממש. ברימאן נמסר לדין בעון מעשי-רמאות שונים. בתור תובעים באו אל המשפט: ארבע העלמות ארוסותיו, אשר סובב און בכחש וינצל את כספן, עם סטודנטים עניים אחדים, שלקח מהם דמי-קדימה לערבון, כי ישמרו לבוא אליו במועדם להעתיק אל הנקי את כתבי-היד הנחוצים לו לעבודתו. תביעות-ממון הגישו אל ברימאן גם מוכר-הספרים האינסברוקי, האגודה הגאליצאית. מלבד זה נאשם גם בהשתמשות בתעודת-בגרות מזויפת, כדי שתהא לו זכות הכניסה אל בית-ספר עליון. בשעת בירור המשפט נתגלו עובדות ומעשים מעניינים מעברו של ברימאן. בין שאר דברים נודעה העובדה האופינית הזאת: בשנת 1880, קודם שנשתמד, הדפיס באמשטרדם קונטרס קטן בשם "קונטרס מערכת השלחן", שבו הבליט בקיאות גדולה מאד בספרות התלמודית. בפנים הספר נמצאו הסכמות שני רבנים מפורסמים, אשר פזרו להמחבר תהלות מרובות וענדו לו עטרת "גאון". המחבר עצמו, אהרן ישראל ברימאן, חתם אף הוא על השער "רב בהאג". אבל נתברר, כי הספר כלו גנוב הוא אתו אות באות "מקונטרס מחזה אברהם", הצרוף אל הספר "שערי-ציון", בסופו, שיצא בווילנה בשנת 1877 בדפוסו של קאצנלנבויגן. כן נתגלה, כי ברימאן הביא להכהן, שהכניס אותו בברית הדת הנוצרית, מכתבים מזיפים מרבני האג וברלין, המרימים אותו עד לשמים ורואים בו צפירת תפארה להיהדות. נסמך על המכתבים האלה הודיע הכהן לראשי הקונסיסטוריה, כי עלתה בידו "לצוד לויתן", שהוא ראוי בגללו לתודה מרובה…. ביום השני לברור המשפט העמיד אב בית-דין את ברימאן עין עם אמו הזקנה, שבא להתראות עם "בן זקונים" שלה לפני מותה… הקהל הגדול שנמצא באותו מעמד, נרעש מאד למראה החזיון הזה. אבל ברימאן לא חת ולא זע, צבע פניו לא נשתנה, כאלו אין הדבר נוגע אליו כלל… בשעת החקירה והדרישה פנה היושב-ראש לברימאן בשאלה: – היש לך איזה רכוש? – לא; אבל מקוה אני לקבל ירושה מאבותי. – ואמך הלא אומרת, כי עניה היא ואין לה כל. – בני משפחתי רגילים מטבעם להעמיד פנים בעיני אחרים כעניים. – כמה שנים ראית חיים עם אשתך? – לא יותר מחצי שנה. – כמה ילדים יש לך? – שנים. – אם ילדה לך אשתך שני ילדים, איך, אפוא יצויר הדבר, כי ראית אתה חיים לא יותר מחצי שנה? מדוע עזבת אותה? – יען כי שנאתיה. הביאוני בברית-הנישואין על כרחי. – כיצד אמרת לשאת לך אשר – לאחר שפרקתי מעלי את על אמונתי הראשונה, כבר נשתחררתי ממילא גם מאשתי הראשונה. – מדוע החלפת תמיד את מקומות מושבותיך? – יען כי בכל מקום חפצו היהודים להמיתני על אשר התנצרתי. – במה תוכל להוכיח, כי למדת את הלשונות העתיקות? – ידעתי על פה רב שירי ווירגיל וששה כרכים משירי הומר. – זה לא יצויר בשום אופן. אפשר שחפצת לאמר ששה שירים, אבל לא כרכים. – מתוך "השלחן ערוך" אני יודע באמת על פה ששה כרכים. מפני שהודה ברימאן בבית-דין על כל עונותיו, נחרץ משפטו לישיבת-מאסר במשך שני ירחים מבלי לנכות מזה את העת שבלה בכלא עד כה, ולהגלותו מעבר לגבולות אוסטריה. כעבור עשרים שנה מאז עברו על יהודי רוסיה ופולין ימי חרדה גדולה בעטיו של אותו ברימאן. זה היה בשנת 1903. בעת ההיא תרגם הפרקליט האנטישמיי הרוסי שמאקוב, שמלא באוחר תפקיד כל-כך מעציב בשעת בירור משפטו של בייליס, את ספרו של ברימאן "ראי-היהודים" ללשון רוסיה, והעתון הצורר לישראל "נובויה וורמיה" עשה לו פרסום גדול בין המוני קוראיו בשורה שלמה של מאמרים ארסיים. כעבור עת קצרה, כשנתברר בבית-דין המשפט בדבר הפוגרום הקישינובי, הרבו הפרקליטים העומדים מצד הסניגוריה להשתמש בנמוקיו של מחבר "ראי-היהודים" על פי תרגומו של שמאקוב. ובמאוחר, בשעה שירה הסטודנט הציוני פינחס דאשעווסקי בגבור הראשי של הפוגרום הקישינובי, פאבולאקי קרושבאן, והוא נמסר לדין, נמסך אותו כתולה באילן גדול רק על "ראי-היהודים" של ברימאן, והתאמץ לתת למשפט אופי של עלילת-דם… מכלל יופי מציון לפני איזו שנים הציעו לפני המנוח ליוואנדא לכתוב איזה ספור בנוגע לרעיון ישוב ארץ-ישראל, ותהי תשובתו, כי ספור כזה עתה יהיה קודם זמנו. אמתות הדברים האלה נראית מתוך איזו ספורים שנכתבו בענין זה, שאינם מפיקים רצון קוראיהם. ספורים כאלה מתחילים בנאורים ונאורות מבני-הנעורים, אשר פתאם נצנצה בהם רוח לאומית ויסעו לארץ-הקדש ויהיו לעובדי-אדמה ומורי דרך להבאים אחריהם. הנאורים והנאורות ההם היו בתחלה שונאי עמם, לפחות לא דרשו שלומו וטובתו, עסקו בשאלות תקון עולם לפי דעה משובשת וכיוצא בזה, ועתה הנם יושבים תחת גפנם ותאנתם, עובדים בזעת אפם את אדמת-הקדש ומהם פנה להרעיון הלאומי. אם נעים לנו לקרוא ספורים כאלה, הנה אם נבוא לארץ-הקדש ונחפשה אחרי הגבורים ההם, לא נמצא אותם. אמנם יש בארץ-הקדש סטודנטים וגם כאלה שגמרו חק למודם בבתי-ספר גבוהים, אך מעולם לא נודעו לשונאי עמם וגם עתה אינם עוסקים בעבודת-האדמה. יותר מסכים עם האמת היה, אם היו בעלי הספורים ההם מספרים לנו, איך נסעו הגברים ההם לקונסטנטינופול, בדמיון, כי אסמאן פאשא, אשר היה בתור שבוי בעיר שישבו בה, יקבלם בכל רגשי אהבה, ובלב שמח על נצחון גדול כזה, שבני אותה העיר, שישב בה כשבוי, מתרפסים עתה לפניו, ישתדל לפני השולטן לתת להם אחוזה רחבת ידים כאות נפשם; איך ישבו שם הגבורים ההם חדשים ושנים בדמיון של הבל זה והוציאו כסף רב לבלי הועיל – נסעו אחרי כן לארץ החדשה והנם מוציאים עתה לאור מכתבי-עת לא להפיץ רעיון הלאומי, אך לתקן את העולם כלו לפי הדעה המשובשת. אם יטיל הקורא ספק בדברי אלה, הנני להגיד לו, כי דברים אלה אינם משל, וגבור כזה היה ונברא, והרעיש את מכתבי-העת העברים בתרועתו בשנת תרמ"ב, ושמו מינץ. אבל דבר שאי-אפשר ליושבי חוץ-לארץ אינו אי-אפשר לבעלי-כשרונות מיושבי הארץ. בספר "הארץ" לה' יעבץ יושב ירושלים, הדפיס המוציא לאור ספור בשם "שוט בארץ", ובו הוא נוגע מעט בחיי הקולוניסטים החדשים. מה נעים הספור הזה בתמונותיו הדלות ומה נעלה הוא באמתותו הפשוטה! (טיפים) שלמות אין בספור זה, אף אינן באפשרות בספור המקיף יום או יומים ואנשים אינם באים בו כבעלי שיטות שונות הנאבקים בעד שיטתם, אף-על-פי-כן רואים אנו בו את חיי אחינו בהקולוניות, דרך עבודתם, מצבם, שרירות לב הרודים בהם, שהרכבו להיות אלופים לראשם, דרך חינוך ילדיהם, מצב הפועלים ומעמד הקולוניות אשר סביבות יפו. תוכן הספור הוא מסע איזו קולוניסטים ואנשים אחרים בהמושבות אשר בנגב יהודה. יום המסע הוא כ"ב ניסן, שהוא אסרו-חג בארץ-הקדש ואחרון של פסח בגליות. בנוהג שבעולם, קשה הוא להקולוניסטים לבחור יום למסע קולוניסטים רבים ממקום למקום, כי בימי החול לא יוכלו הרבה לבטל ממלאכתם, וביום קדש אסור לנסוע. יוצאים מן הכלל הם שלשה ימים בשנה, אסרו-חג של פסח, אסרו-חג של שבועות ואסרו-חג של סוכות, שהם ימים טובים בגליות וימי חול בארץ-הקדש. דרכו של אדם מישראל לחיות לא על-פי מצב הדברים כמו שהם, אך בכח "מיגו" שלמד בילדותו או שמע מפי אחרים, והוא אומר "מיגו דאי הוי כך הוי כך וכך, השתא נמי…"או בלשון ההמון "לאז מיר דאכטען, אז…" בכח המיגו הזה יכולים הקולוניסטים גם לטייל במסעות ולבטל ממלאכתם ביום אסרו-חג, שהרי "מיגו דאי יתבינא בחוץ לארץ לא עסקינן האי יומא במלאכה, השתא נמי…" ובאמת, האם הוגרע כחו להיות חייב במלאכה בימים ההם מפני שהוא יושב בארץ-ישראל? ישער בנפשו, שהוא יושב גם עתב בווילנא או בברדיטשוב והוא שובת ביום-טוב שני של גליות! נמצא שבכח המיגו הזה הוא פטור ממלאכה, אבל עם זה מותר לו לשבת בקרון ולנסוע חוץ לתחום, שהרי בארץ-ישראל הוא יושב, במקום שיום זה הוא חול. על כן אין לך יום הראוי לטייל ולמסע יותר מיו"ט שני של גליות. בין העגלונים נמצאים יהושע ונחמן. יהושע הוא איש תופש תורה ויודע ספר בלשון אשכנז, אנגלית והונגרית, ובכל זאת לא יחשוב לחרפה לו לנהוג בסוסים, כי קולוניסט עברי הוא, האומר: "הארץ הקדושה הזאת ארץ פדות נפשנו היא", להטהר מן המדות הרעות שדבקו בנו בגלותנו. "הנאת יגיע כפנו היא תפארתנו פה, והבטלה והעצלות תועבת נפשנו" (צד 1). נחמן הוא איש פשוט, אוהב חידודים, בעל מרה לבנה, וגירסא דינקותא שלו עודנו בתוך מעיו, והוא כהבחורים הרוכבים (צד 3), אשר לבם רחוק מדאבה, גופם – מעונג ורוך, עבודתם חיי רוחם, ונפשם מלאה מצהלות החיים הפשוטים, החיים הטבעיים, שאין בערי השדה בחול דוגמתם. אחרי התמונות המרהיבות בצד 7, 8, הננו פוגשים על הדרך את זקן הערביים, במדת הכנסת-האורחים שבני הקדם מצטיינים בה ובחניפותו. אך חניפותו אינה חניפה בעלמא, חניפה אירופאית, אך מילתא בטעמא. הוא אוהב את היהודים, כי מים בואם נתעשרו הערביים, והאוואדזשא כעביר (האדון הגדול, הוא הנדיב) העשיר את הארץ, ויש אשר יצאו כשמונה מאות איש מאת הערביים לעבוד כפועלים ומקבלים יותר מפראנק ליום. אין לנו לדון על דברים שבלב, אם דבר זאת הערבי מרגשי הכרת תודה, או מאהבת החניפה, אבל דבריו נאמרו באמת. עד התיסדות "ראשון-לציון" היו כל יושבי הכפרים הסמוכים עניים ואביונים ולא היה להם גם לשלם מס הקרקע, ועתה יש להם כל טוב וגם פה ישאל השואל: מדוע יעלימו בני ראשון-לציון עיניהם מאת אחיהם העברים ולא יתנו להם עבודה? האמנם גרועה עבודת עברי מעבודת ערבי? לא! בני פתח-תקוה משלמים לפועל יהודי שמונה גרוש ולפועל ערבי חמש גרוש (צד 9), אות הוא כי טובה עבודת פועל עברי. אילו אחר המספר לכתוב את ספורו עד הוסד "רחובות", היה יכול להביא גם ממנה ראיה גמורה, כי כדאי לשלם יותר לפועל עברי מאשר לתת פחות לפועל ערבי, ואם כן תשוב השאלה למקומה. אך על השאלה הזו יש תשובה בצדה: הפועלים הערביים הם מן הכפרים הסמוכים, ביום הם עובדים עבודתם ובלילה שבים לבתיהם, אוכלים שם ולנים ושבים בבוקר לעבודתם; אבל לפועלים עברים שבאו ממרחק אין מקום ללון ואין בית-תמחוי לאכול, וכל כספם שהם מקבלים אין שוה להם (שם 8, 9). ועל כן גם עתה, אחרי שנהגו לקבל בראשון-לציון גם פועלים עברים, הם כאורחים נטו ללון. אין ספק בעיני, כי פה ימצאו בעלי-דין מקום להתגדר ולשאול: מדוע איפוא לא ימלא הועד לחברת התמיכה את החסרון הזה? דבר זה היה לתמיה גם בעיני רבים מקרוב ומרחוק, ולהסיר את התמיה הזאת, הנני להעתיק איזו דברים ממכתב שקבלתי מקרוב מארץ-הקדש וזו לשונו: "י"ד מרחשון. הפועלים מראשון-לציון ערכו בקשה להועד הפועל לקנות להם את הכלים הנחוצים לבית התמחוי (כמו שעשה הועד להפועלים אשר ברחובות) אשר בעמל רב נעתר בלאך (הפקיד משם) לתת להם מקום כזה. וישאל הועד הפועל את בלאך אם יסכים לזה? ויענה קשות במכתבו, ותוכנו: כי אין חפצו שיתערבו חו"צ בעניני הפקידות". הנוסעים יושבים על המחצלות וסועדים את לבם, מדברים על אדות העבודה ופעולתה הטובה על העוסקים בה, כי אנשים אחדים אשר בהיותם סוחרים בחוץ-לארץ היו בעלי-ערמומיות, ועתה בהיותם עובדי-אדמה הנם תמימי לב (שם 10), והילדים נטושים על פני השדה, הבנות מלקטות פרחים והבנים משתוללים בסוסים. הגדולים כלו לאכול והנם קוראים להילדים להאסף אל העגלה ולנסוע הלאה. – חכה נא כמעט רגע – ענתה ילדה אחת – עד כלותי את מקלעת הפרחים. העגלון מאיים על הילדים, שאם לא ימהרו לשבת על העגלה יעזבם על פני השדה. – רגלינו הן מרכבותינו – עונה ילד אחר – ובלעדיך נבוא עד "ראשון-לציון", כי ידענו הדרך אליה. – ואם יפגע בך ערבי ופשט את מעילך מעליך? – ופשטתי אני את אדרתו מעליו – ענה הנער. נער אחר נושא צרור כפות תמרים וקורא: "מקרא מלא הוא, אסרו חג בעבותים". הילדים מתאספים אל העגלה, הילדות שמו את מקלעותיהן בראשיהן, העגלות זזו ממקומן, וקול אדיר ונעים נשמע עליהן: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים, אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה" וגו', וגו' (שם 11, 10). מה נעים המחזה הטהור הזה! הנה הם עוברים על פני "מקוה-ישראל", ולנגד עיניהם גדרות מוצקות, גנות רחבי-ידים מציצים ועולים מבין טורי עצים רעננים משמחי-לב. הנה הם יורדים לפני בית גדול ומוצק (אשר במקוה-ישראל) ועוברים אל השער ורואים בין שני טורי עצים רמים ונשאים, הערוכים מערכה מול מערכה, מימינם שדה זרע, משמאלם פרדס נחמד מאד, אשר יד נוצרת תפקדנו לרגעים ובאר שופעת מים תשקה אותו. הנה הגן עם מטעי חמד, בנינים רחבי-ידים וברכות זכות כעין הבדולח לכל תשמישי עבודת-האדמה והתלמידים לבושי בד כחול וחבושי מצנפת טורקית עובדים בחפץ כפים, הנם שבים על המסלה ובעוד איזה רגעים האורחים בראשון-לציון. הקולוניסטים מראשון-לציון מתחרים זה עם זה בהכנסת-אורחים, ויפן איש-איש אל בית אוהבו ומשפחה-משפחה אל בית מיודעה. המספר לא ערך לפנינו את הקולוניה הזאת בכל הדרה, אולי מפני שדבר זה הוא מן המפורסמות, ויסתפק במלים קצרות:"אך בכל החמד הזה אין פני כפר למקום הזה, לא ידעתי מה יחסר פה? גם הנדיב בהיותו פה התאונן על דבר זה, ענה יהושע" (15). אך המלים הקצרות האלה יעצבונו. הנדיב התאונן על שאין פני כפר למקום הזה! יודעים אנו כי הקולוניסטים מ"זכרון-יעקב" צריכים לקנות מאת הפלחים מיני ירקות לצרכי מאכלם, והם עצמם אינם זורעים אותם, או שאין להם כל צרכם. אם גם ב"ראשון-לציון" המנהג כן בענין זה או בענינים אחרים, נבין כי באמת חסרון גדול הוא, אם אנשים החיים מעבודת-האדמה יצטרכו לקנות מאחרים פרי אדמתם. מאמין אנכי באמונה שלמה שאם כן הוא באמת – לא הקולוניסטים מ"ראשון-לציון " אשמים בזה, כמו שאינם אשמים בזה שאין להם חלב לכל השנה. אבל איך שיהיה יש להתאונן על זה. אמרתי שאין לבני "ראשון-לציון" חלב לכל השנה, גם זה למדנו מפי הספור הנ"ל לא מכללא אלא בפירוש. "בימי הקיץ יחסר החלב מאין מרעה לבהמה ומאין מחסה לה כמעט". – האין תקנה לדבר הזה? פקידי האחוזות האשכנזיות וכו' נתנו את לבם להשביח בהרבעה טובה את הבקר וכו', לבנות רפתים מרווחות וכו' ולזרוע שעורים ולקצור לשחת על כן ימצאו הם משען רב בחמאה ובחלב אשר הם מוכרים ביפו כל ימי השנה, תחת אשר אנחנו אין אנו יכולים לחלוב בהמותינו כי אם בחמשת חדשי היות העשב בארץ. – ומדוע לא יתקנו פה התקונים האלה? והנה המון נערים קטנים רצים לפני הבית מבוהלים לאמר: "יצחק הקטן נפל מעל הסוס" (שם 17). השכיל מאד המחבר להשיא את קוראיו לדבר אחר. שאלה גדולה נשאלה בשיחה זו. "מדוע לא יתקנו פה תקונים כאלה" להיטיב את עסק החלב, אשר בלעדו לא יוכלו עובדי-אדמה להתקיים? על השאלה הזו יש אך תירוץ אחד, כי הקולוניסטים אינם ברשות עצמם, והפקידים אינם יודעים כלל בטיב עבודת-האדמה וכלכלת הכפרים, וגם ללמוד את שאינו ידוע להם אינם חפצים, מפני גאותם ורום לבם ומפני שאין עיניהם ולבם כלל אל טובת הענין שהפקדו בראשו בדרך מקרה, אם גם הנדיב עצמו בטהרת לבו סומך עליהם בכל הענינים ומאמין באמונה שלמה, כי יעשו את כל היותר מועיל להפרחת הקולוניות. הוא, לפי מצבו הרם והנשא, לא יוכל לדעת את כל צרכי האכרים ולחדור אל כל הפרטים, ואין לפניו דרך אחרת כי אם לסמוך על האנשים, שמלא את ידם לדאוג לטובת הנתמכים ממנו ולתועלת הענין הקדוש כלו. אך הם… הם ממיתים את אוזי הקולוניסטים כדי שלא יהיה נזק להפרחים הנטועים על פתחי בתיהם, שהם מוציאים עליהם חמשה-עשר פראנק ליום מכסף הנדיב, ולכסות על נבלותם הם אומרים, כי האוזים מזיקים להכרמים, אם גם הכרמים רחוקים מאד מן הקולוניה (שם 29). אם כל כך דואגים הפקידים לטובת הקולוניסטים, לא יפלא אם לא ידאגו לזבל את האדמה, בעוד שאדמה מזובלת מוציאה אחד ועשרים שערים ובלתי מזובלת – שבעה שערים (שם 30); אם מעשרת אלפי שתילי זיתים מובחרים ותותים וקליפטוס, ששלח הנדיב לנטעם, הרקיבו הזיתים והתותים, והקליפטוס לא נקלטו, בעוד שהפלחים ולא למדו בתורת הנטיעה, נוטעים ומצליחים (שם 33); אם בעקרון לא יזרעו כרשינים למאכל בהמה (שם 35); אם אין משתדל להתעסק בגדול הדבש בקולוניות העבריות, בעוד שהגרמנים בזה הרבה (שם); אם אין שם לב לנטיעות זיתים (שם 36), דברים עוד גרועים מאלה, הבאים אלינו תמיד מזדון לב הפקידים, מוצאים מקום בענין קדוש כזה למרות רצון בחיר עמנו הנדיב. אפשר שאיזו אנשים יטילו ספק בהמעשים האלה ויאמרו, שהמחבר הפריז על המדה. אך אנשים כאלה טועים מאד. המעשה היותר גרוע, הריגת האוזים בשביל הפרחים, כנראה, ב"זכרון-יעקב", במקום שישב המחבר, ובלי ספק ידוע לו הענין היטב. המחבר מלבד שהוא איש נעלה ובעל מדות תרומיות, אשר לא ישקר, הנה כבוד הנדיב יקר בעיניו מכל יקר, וכמו שצריך להיות באמת. על זה יעיד מעשה שהיה. המחבר היה לו כרם ב"ראשון-לציון", שקנהו בעודו בחוץ-לארץ, ואחרי שהעתיק מקומו לארץ-הקדש התישב ב"ראשון-לציון". ואז נקרא מטעם ראש הפקידים להיות לרב הקולוניה ומורה בבית-הספר ב"זכרון-יעקב", ומובן שקבל ברצון הצעה זו. אחרי-כן הציעו לפניו למכור את כרמו להנדיב, ומובן גם-כן, כי בהיות לחמו נתן ומימיו נאמנים ביד הנדיב, לא היה יכול לסרב כנגד איש-חסדו וימלא בקשתו. פתאם הפקדה על מקומו בתור מורה בית-הספר נערה אחת, שמצאה חן יותר ממנו בעיני ראש הפקידים, והוא נדח משאתו בלי שום סבה. ועתה אין לו לא כרם ולא משרה, ומוכרח להתפרנס מפרי עטו בירושלים, פרנסה שאינה מן המובחרות. אם נזכיר את הרעש שהרים הד"ר גאלדענברג בשעה שנתגרש מ"זכרון-יעקב" ואת השאון שקם אז, ונשים לב כי יציאת המחבר מן הקולוניה ההיא, להפך, לא נזכרה גם ברמז במכתבי-העת, - נראה את רוחו הגדולה של המחבר ואת הכבוד הגדול, שהוא הוגה לבחיר עמנו הנדיב. גם את המרורות הנ"ל, שקבצתי במקום אחד, מפוזרות הן אצל המחבר במקומות שונים, כדי להחליש את כחן, וכל זה הוא להסיר צל הרהור מאחרי הנדיב, שבאמת אינו אשם כלל בכל אלה. יגע המחבר להחליש את האלה ולהשתמט מבאורים שונים, כדי שלא להסיר המסכה החשכה הנסוכה עליהם! על השאלה הקשה: "מדוע לא יתקנו פה את התקונים האלה", להמציא מספוא לבהמות לכל השנה – השיא את קוראיו לדבר אחר, בהפילו פתאם את יצחק הקטן מעל הסוס ובזה נפסקה השיחה. והריגת האוזים ויתר המרורות באו בדרך אגב ונבלעים בתוך הספור בנעימות, עד שכמעט שלא ישתאה עליהן הקורא, ועל השאלה: מדוע הרכיבו אלה ואלה לא קלטו? – ענה יחיאל בצחוק, כי מעשה נסים או מעשה שטן יש בזה ולא יותר. אך לדעתי לא יפול אור פני הנדיב בשביל עונות פקידיו. הוא, כאיש המורם מן העם, לא יכול לתת לבו להפרטים, ואם הוא נכשל בעושי דברו – הנה כבר קלל את עושי הצדקה בעמנו, שיכשלו באנשים שאינם מהוגנים (ב"ק ט"ז:). כנראה, היה חפץ האוהב עמו היותר גדול, ירמיהו הנביא, שיקומו לעמו גואלים ולא עושי צדקה, ובני עמנו, אשר קראו למטיבם שם "נדיב", העמידוהו במחיצת עושי-צדקה, שלא מצאו חן בעיני הנביא… האורחה עוברת על-פי וואדי-חאנין ובאה אל "גדרה" בלוית אחד מן הגדרים, שלפי מראהו החיצוני הוא ערבי גמור, ומשם תבא ל"עקרון". עם המחזות המרהיבים, שאנו רואים בהקולוניות האלה, הננו מתענגים לשמוע את התחרות ילד וילדה בידיעת דברי-הימים לבני-ישראל (22), והננו צוחקים מטוב לב על סכלות האורח, אשר התחמץ לבבו בשמעו, כי קוראים לסוס בשם קדוש "יקטן". כנראה, היה האורח בן-מקומו של ר' יונה בעל-הדרשה הנבערה על הפסוק "ועקרון כיבוסי" (30), במקום שמקפידים, כפי הנודע, על המברכים איש את רעהו בשבת בשפת-עבר ולא בהזשארגון "גוט שבת". כל המחזות נחמדים ומרהיבים לב. למסרם בקצור אי-אפשר, והחפץ להתענג עליהם צריך לקרוא אותם בתוך הספור. המחבר ערך את נסיעתו מ"פתח-תקוה" עד "עקרון", ובכן השתמט עצמו מלדבר דבר על אדות "פתח-תקוה". אם בכונה או במקרה עשה כן – על כגון זה אומרים: ברוך היודע! אך גם בלא הקולוניה ההיא כל הספור הוא כליל יופי. לך בכוחך זה, מחבר נכבד, והביאה לנו פרחים נחמדים מהרי ישראל! יראה העם השקוע במסחרו, ידעו קצרי-הראות, האומרים כי אין חיים ואין הדר מחוץ לאירופה, כי יש מקוה לישראל לחיות חיי-נעם, חיי-עבודה, חיים של שלוה וכל טוב בארץ אבותיהם. יונה הומיה השיר הזה עשה לו שם כמעט בכל תפוצות ישראל, רב מאשר קויתי. ובקצת קהלות עשה רושם גדול ושוררהו בשיר ונגון במקהלות עם שרים ושרות לעורר לב כל אוהב עמו ודתו. קובנר נולד בווילנה בשנת 1842. אביו היה מלמד עני ומטופל בילדים. משנתו הששית ואילך בלה קובנר בכפר בבית דודו המוזג. אחרי-כן שב לווילנה ונכנס אל בית-מדרש הרבנים. אבל לא ארכו ימי שבתו על חלה מחלה ממושכה, אשר אסרתהו לפאת-מטה. כשהבריא שלח אותו אביו אל העיירה מיר, ששם למד בישיבה, וארוחתו היתה בבתי חשובי-המקום בית איש יומו. בלמדו בישיבת-מיר התחיל קובנר, והוא אז נער בן עשר שנה, קורא בחשאי ספרים עברים. פעם אחת תפש אותו המשגיח בהגותו באחד הספרים החיצונים, ומאז רדף אותו בלי-חשך, ולבסוף הוכרח לעזוב את מיר ולבקש לו מנוח בעיירה הסמוכה סטויבץ. הרדיפות שנרדף קובנר במיר השרישו בלבו שנאת-נצח לכל הישיבות בכלל, ושנאה זו מצאה לה בהמשך הזמן בטוי בכתבי-הפלסתר, אשר פרסם בעתונים הרוסים על סדרי העברי בחבל הצפוני-מערבי. גם בסטויבץ למד קובנר בבית-המדרש ואכל "ימים" וקרא בסתר ספרי-מינות וכתב שירים בלשון העברית. משם שב אל אבותיו וישב בביתם עד מלאת לו שש-עשרה שנה. כדי שלא יהיה עליהם למשא, שלחו אותו אבותיו לקרוביהם היושבים בקובנה. אבל הוא ישב שם רק עת קצרה ועבר למרטש, וממרטש שב לווילנה. בשנת 1860 השיאו לו אבותיו אשה. קובנר, שכבר היה אז הוגה דעות חפשיות וצמא להשכלה, לא מצא משעה ראשונה ואילך ספוק לנפשו בחייו החדשים. אשתו הצעירה, שישבה כל היום בחנות-המכלת אשר לאמה, לא היתה לפי רוחו. היא אהבה אותו אהבת-נפש, אבל לא הבינה לרעו ולא עמדה על הרהורי-לבו. בעת ההיא היה לקובנר אח גדול ממנו בשנים, שישב בקיוב ולמד שם באוניברסיטה. לפני אחיו זה שפך את מרי-שיחו ובקש ממנו עצה מה לעשות כדי להחלץ ממצבו הקשה. על-פי עצת אחיו עזב קובנר את אשתו ואת ילדו היחיד ויברח לקיוב. ברשימות זכרונותיו, שפרסם קובנר אחרי עבור מאז שנים רבות בירחון הרוסי צייר בפרוטרוט את המלחמה הפנימית הקשה, אשר עברה עליו עד שהחליט בנפשו לעזוב את אשתו, שלא היתה לו בלבו שום טינא עליה, ולהפרד מעל ילדו הראשון, אשר אהב אותו מאד. בקיוב השתלם קובנר בעזרת אחיו הבכור במשך שנה אחת בלמודים הכלליים באופן כל כך מזהיר, עד שעמד יפה בנסיון כדי שעור של בית-ספר בינוני שלם, ואחרי-כן נתקבל אל האוניברסיטה. בשבתו על ספסל האוניברסיטה שקד קובנר בהתמדה מיוחד על הספרות הרוסית. רושם עמוק עשו עליו מאמרי-הבקורת של פיסארב. מושפע מהם פרסם אז קובנר ב"המליץ" בקורת חריפה מאד כלפי הספרות העברית. בהיותו מטבעו בעל מזג חם עם כשרונות ז'רנאליסטיים הבין להפיל מעל רום מדרגתם גם סופרים כאלה, שנחשבו בעת ההיא לברי-סמכא. כעבור איזה זמן הוציא קובנר קונטרסי-בקרת מיוחדים, אשר עוררו עליהם התמרמרות מרובה מצד הסופרים העברים. נעלבים מאד על-ידי מאמרי קובנר הרגישו את עצמם ביחוד שלום יעקב אבראמוביץ (מנדלי מוכר ספרים שבמאוחר) והמשורר גוטלובר, – שני האריות של הספרות העברית שבאותו זמן. אז התחילו בעתונים ובחוברות נלחמים בקובנר מלחמה חזקה, שלא הצליחה. בני-הנעורים בלעו את מאמרי קובנר כ"בכורה טרם קיץ" ממש. עברה עת ידועה וקובנר שם לב גם אל השאלות הצבוריות של חיי-היהודים. אז החל לכתוב בעתונים העברים וגם בהם הבליט כשרון-סופרים גדול. הוא טפל ביחוד בשאלות-החנוך. הוא מחה מחאה נמרצת נגד שיטת-החנוך הטראדיציונית, נגד המלמדים החדרים והישיבות. דרך אגב השמיע דעות חריפות מאד גם אל התלמוד. בזה השתמשו שונאיו הספרותיים של קובנר ויחדשו עליו את המלחמה הנושנה, שכבר שקטה קצת, ביתר עז. עם זה אירע מאורע, שיצק שמן על המדורה ויעש את המלחמה נגד קובנר יותר ארוכה ויותר מרה. זה היה בעת אשר העמידה הממשלה הרוסית פנים, כי ראוים לזכיות-אזרחים. הקיובי לאחדים מן הסופרים העברים ועסקני-הצבור בשורה של שאלות: איך ועל-ידי איזו אמצעים אפשר להפיץ השכלה בין היהודים. קובנר היה אז אחד הראשונים, שהשיב על השאלות האלה. ביחוד התעכב על שתי שאלות אלו: א) איזו ספרים יכשרו ביותר להפיץ על ידם השכלה בין היהודים: אם עבריים או יהודיים? ב) מהו התלמוד, ואם נחוץ לאסור על היהודים להגות בו? בהשיבו על השאלות הללו, מצא קובנר לנכון לברר את אפיה הכללי של הספרות העברית. מסקנתו הארוכה היתה, כי אין הספרות העברית ראויה לשם ספרות, כי הסופרים העברים אינם סופרים במובן האירופיאי המודרני. ולא עוד, אלא שנתן את הלשון העברית ללשון שאין לה עתיד ושנדונה לכליה למפרע, ולפיכך אך למותר הוא ללמדה ולכתוב בה ולאבד עליה זמן בכלל. דעותיו אלה, אשר הציע קובנר בתזכיר, שהגיש אל ושנתפרסמו אז בעתון הרשמי "קיוב-ליאנין", עוררו נגדו סער של כעס והתמרמרות לא רק בעתונות העברית, כי אם גם בחוגים הצבוריים היהודיים. מכל עברים התחילו ממטירים על קובנר אש וגפרית. זה לא היה עוד פולמוס של קולמוס ספרותי, כי אם מלחמה לחיים ולמות. התנפלו לא על קובנר הסופר, כי אם על קובנר האדם. טפלו עליו עוון ניהיליות (מה שהיה באותה עת מסוכן מאד) ושבע חטאות-שאול. הדברים הגיעו לידי כך, שנעשה שם קובנר סמל לכל מה שנתעב ונאלח במובן המוסרי. זה גרם, כי העשירים הנדבנים האחדים, שהיו נותנים לקובנר פרס חדשי, קפצו את ידם ממנו וגם לא נתנו לו לדרוך על סף ביתם. הדבר הזה העציב את קובנר מאד והפיל את רוחו עליו. הוא נסה לשפוך את זעמו במאמרי-ארס, אבל איש לא חפץ לפרסם אותם בדפוס. אחרי-כן חבר את מאמריו לספר מיוחד, ונסע לאודיסה כדי להדפיסו. אבל שם לא נתנה לו הצנזורה את רשיון-ההדפסה. רק אחרי עבור זמן ידוע עלתה בידו להביא את ספרו זה בקהל ברשיון הצנזורה הקיובית. זו היתה מלתו האחרונה העברית. מאז אבד לקובנר כל חשק לכתוב עברית. אחרי שנים רבות ספר קובנר לאחד הסופרים העברים של אותו זמן, שהיה אף הוא מבקר, אבל מתון ממנו, כדברים האלה: "הזלזולים והגדופים הגסים, אשר בהם קדמה הספרות העברית את פני, עוררו בי שאט-נפש ושנאה לה ולהעומדים בראשה… לאחר שרכשתי לי על בורין לשונות-אירופה, נוכחתי לדעת עד כמה שפלה היא הספרות העברית במעמדה הרוחני. נתברר לי, כי הטפול בה אינו אלא אבוד זמן וכחות לבטלה, יען כי היא נדונה למות בלאו הכי. פניתי לה עורף והקדשתי את כל כחותי לספרות הרוסית". קובנר עזב את האוניברסיטה והתחיל מתעסק בדברי-ספרות. הוא נעשה עוזר לעתונים הרוסים היוצאים בנגב, ופרסם בהם מאמרים שונים בעניני-היהודים. הוא כתב על אדות ראשוני הסופרים הרוסים-העברים, על-דבר החיים בישיבות מיר ווואלוזין וכיוצא בענינים כאלה. לאחר שנתפרסם קובנר בתור פובליציסטן בעל-כשרונות, עבר לגור בפטרבורג. שם נהיה עוזר תמידי בגדל העתונים הרוסים, כלי-מבטאם של הליבראלים, ב"גולוס", שהדפיס בו מאמרים ופיליטונים בשאלות הצבור הרוסי. בפיליטוניו, שנלחם בהם ביחוד עם הסופרים הקונסרבאטורים והסתבך בפולמוס-סופרים גם עם דוסטויובסקי הגדול הבליט קובנר הרבה הומר בריא, שעשה בחוגי-הקוראים רושם נמרץ מאד. כעבור איזה זמן התחיל קובנר להתנפל במאמריו ובפליטוניו על בעלי מסלות-הברזל, על חברות-המניות ואדוני-הבאנקים, המנצלים במעשי-תרמית את כיסי הקהל התמים. על גדולי אצילי-הזהב ואילי-הכסף שבפטרבורג, וביחוד על היהודים שבהם, אשר לא הרגישו את עצמם מעולם בטוחים במעמדם, ושחפצו תמיד, כי לא ירבו לדבר בהם בשער, הפילו מאמרי-קובנר אימה גדולה. קובנר ידע את הדבר יפה וראה בו את נקמתו הראשונה בגבירים היהודים, שנטר להם בלבו משטמה עזה, מקצתה בתוקף השפעת הדעות שהיתה הספרות הרוסית הראדיקאלית של אותו זמן מחודרת מהן ברובה המכריע, ומקצתה בגלל שמנעו ממנו עשירי היהודים בקיוב לפנים את תמיכתם וגרמו בזה, שלא יכול עוד להמשיך את למודו באוניברסיטה. בשנאתו העצומה הזאת של בכלל ואל עשירי-היהודים בפרט, צריך לבקש את המפתח לאותו המאורע שאירע כעבור עת קצרה בחיי קובנר ושהשפיע על כל מהלך חייו העתידים. בראש הבאנק למלוה ולדיסקונטה בפטרבורג עמד אז העשיר היהודי, העסקן הצבורי הידוע אברהם זאק. אותו זאק, שהיה על-פי חנוכו מן ה"משכילים" הישנים, נתפרסם בזמנו לנדבן גדול, שהראה התקרבות גדולה מיוחדת לסופרי-ישראל. לפני הסופרים והאמנים מבני-ישראל היו פתוחים תמיד גם ביתו גם כיסו. לאחרים מהם נתן גם משרות בעסקיו הגדולים. כן, למשל, אסף אל הבאנק שלו את הרומאניסטן הרוסי-עברי המפורסם בשעתו בהרב. על-פי המלצתו של בהרב נתנה לקובנר באותו באנק כהונת קורספונדנט. לא עברו ימים מועטים והיחוסים שבין קובנר ובין אדוניו נעשו קשים. קובנר, שחשב את עצמו לגדול, לא חפץ בגודל לבבו להכנע לתנאי המשמעת החמורה, שכהונתו בבאנק נתונה בהם, וזאק מאן לוותר על המנהגים הקבועים ולהוציאו מן הכלל. מעט, מעט החל הבאנקיר העשיר מביט מגבוה על הסופר הגאה, והלה התחיל להתיחס בבוז ובאיבה אל הגביר חטר-הגאוה. קובנר חכה מיום ליום כי יהדפהו זאק ממצבו, וחששה זו גזלה את מנוחת-נפשו, יען כי בעת ההיא כבר בא בברית האירוסין עם עלמה חולנית בת עשרים ושלש, שהיתה זקוקה לכלכלה מעולה. קובנר הגיד לה כמה פעמים, כי יקחנה לו לאשה רק לאחר שיהיה מצבו החמרי איתן ופרנסתו מצויה. הסכסוך שנפל בינו ובין זאק שם לאל וזה העלה את חמתו עד להשחית על אדוניו, אשר היה בעיניו לגוזל אשרו ומשבית מנוחתו. מאותה שעה ואילך התחיל קובנר חושב מחשבות ומבקש תחבולות להגות מעל דרכו את "המכשול הגדול" הזה. ביום אחד הופיע במחו רעיון פלילי, אשר לקח את לבבו. הוא החליט לעשות דבר, שיהיה קודם כל מעשה-נקמה בראש הבאנק השנוא עליו כל-כך, ושעם זה גם יתן לו את היכולת להמציא מזור למחלת אהובתו ולמלא את מחסוריה. הוא עשה חוזה עם דודו הרץ בויארין היושב בווילנה ויזייף המחאה של הבאנק הפטרבורגי למלוה ולדיסקונטה מיום 25 באפריל שנת 1875 אל הבאנק המסחרי שבמוסקבה על סכום של מאת אלף וששים ושמונת באמנות כל-כך מרובה, עד שאי-אפשר היה בשום אופן להכיר בין החתימה המזויפת שעל ההמחאה ובין החתימה הנכונה. עם ההמחאה המזויפת ביד נסע בויארין למוסקבה, ויקבל שם תיכף את סכום-הכסף במלאו. לאהובתו לא ספר קובנר דבר על הנעשה; הוא הגיד לה רק זאת, כי בקרוב ירכש לו הון גדול ואז יבוא אתה בברית-הנשואין; אפס כי לצורך זה יהיה אנוס לברוח עמה לחוץ-לארץ. על-זה ענתה לו, כי למענו היא נכונה לא רק לברוח לחוץ-לארץ, כי אם גם לעבוד עבודת-פרך. קובנר בא עם ארושתו למוסקבה; שם נתן לדודו ארבעים וחמשה אלפים רובל, אשר ברח אתם אל מעבר לגבול. קודם למנוסתו השתדל הדוד הנזכר והשיג בשביל קובנר תעודת-מסע על שמו של איזה ברוך סולובייצ'יק. אז מהר קובנר ויסע עם אהובתו ממוסקבה למוהליב. טרם צאתו ממוסקבה ערך קובנר אל זאק מכתב עולב מאד. בהיות המכתב אפיני מאד לקובנר "האדם", אני מוסר אותו כאן מלה במלה: "נקמתי! לא חפצתי לרושש אותך, להמיט עליך אסון. אפס כי חפצתי מאד לעשותך לחרפה ולכלימה, להשפילך ולגרום לך צער, וזה עלה בידי. יכול הייתי להכריח סכום-הכסף אשר חמסתי: הלא היית חותם על כל מה שהייתי מגיש לפניך, כמו שנהגת לעשות תמיד. אבל הרגע נא ולבך אל ירך – בכיסך לא נגעתי. בחטאתי גרמתי נזק לאחרים, ולך אין הדבר נוגע כלל, לא אתה חתמת על התעודה… אולם – הכבר הקל לך בזה? מסופקני! עתה הריני לבאר לך מה ראיתי על ככה לעשות את מעשי-העול הזה. האשמה תחל רק עליך, ולע על אחר! בטבעי הריני איש ישר – מעולם לא עשיתי דבר דומה לדבר-פשע. בהשפילי את עצמי כל-כך לבקש ממך משרה, דמיתי, כי תבין להבדיל בין פקיד פשוט, היודע רק את שלחן-עבודתו וזולתו אין לו מושג משום דבר, ובין אדם כמוני, העומד על רום ההשכלה האירופית. אבל אתה לא שמת לבך אל הדבר, ומשום כך נעשיתי אויבך בנפש. לא יכולתי לסלוח לך על אשר נקבת לי משכרת דלה כזו, בשעה שידעת יפה, כי יש לי משפחה והורים עניים; לא יכלתי למחול לך על אשר גמלתני כגמול נערים קטנים בוערים והדיוטים ולא השגחת בי ובערכי, ומאז החלותי לחשוב מחשבות-נקם… החלטתי להנקם ממך, ונקמתי! עתה תהיה ללעג ולקלס, ואני מרגיש את עצמי מאושר מאד, יען מדי ראותי כי אגואיסט נבזה, אביר-לב, צמא לכבוד ונעור מדעת, תלוש מעמו ומן האנושות, יהודון אחוז-שגעון שכמותך נעשה לחרפה והשלך ממרום עזו המדומה, – אני חושב את המראה הזה כחג גדול לאנשים רבים הוגי-נכוחות. יכל הייתי להפוך את נשמתך הקטנה על צדה השניה ולגלות מערומיה לעיניך; יכול הייתי לצייר לך ציור בהיר את מהותך המגוחכת עם כל יצרי-לבך הנתעבים והנשחתים, אבל אין הדבר שוה בעמלי. רוצה אני רק להוסיף, כי כל בני-סביבתך הנם אנשי שקר; כולם בזים לך כמוני ומהתלים בך מאחוריך; הם מאלצים אותך לצאת במחולות לקול חלילם, הם משטים בך ויודעים את ערכך הנכון… ולבסוף עוד מלה אחת: אל תקוה, כי אלכד בחטאתי; אם יעלה הדבר בידי לבוא לאמריקה, או לא יעלה, אבל לעולם לא אסגיר את עצמי חיים בידי מבקשי. על כל פנים לא תבואך טובה. הבז לך א. קובנר. בדרכו למוהילוב קדש קובנר את אהובתו כדין וכדת. הקדושין סודרו באופן זר קצת. כבא המסע אל התחנה "קראסנאיא", יצא קובנר ממרכבת-הברזל, ויאסף מבין הנוסעים ומתוך הקהל שנמצא בבית-הנתיבות, מנין של יהודים ועל הרחבה קדש את ארושתו. אחרי-כן שבו שניהם אל המרכבה ויסעו לדרכם הלאה. במוהילוב קנה לו קובנר שטרות-המלוכה בסכום עשרת אלפים רובל ויתן אותם על ידי אשתו ויאמר: "הא לך למשמרת; מי יודע את אשר יקרה לי". וכמו הגיד לו לבו המיטה קניה זו אסון על קובנר. שר הבולשת הפטרבורגית קבל באותו יום ידיעה, כי במוהילוב קנה איש בלתי-נודע, הקורא לעצמו "ברוך סולובייצ'יק", שטרות-המלוכה בסכום-גדול ואחרי-כן נסע לקיוב. תיכף הודיעו את הדבר אל השלטון הקיובי, וביום השמיני לחדש באו פקידי-הרשות אל בית-המלון, אשר התאכסן בו קובנר. בתחלה כחש, אבל אחרי-כן הודה, כי שמו קובנר וכי נמצא הכסף אצלו. שעה קלה נגש אל המטה וישח ובמעוף-עין תפש אקדח ויור אליו עצמו שלש פעמים, אחת היריות פצע את ראשו. בשעה שהשכיבו את קובנר במטה וישלחו לרופא, אמר: – חוסו נא עליה; היא אינה אשמה כלל. אני המטתי עליה אסון, רק בי לבדי האשם… מה גדול הצער! שלש יריות, ואף האחת מהן לא הצליחה. אין אני חפץ בחיים ואין אני יכול לחיות! חוסו נא, אפוא, עליה!… מאורע זה, שאירע לקובנר, היה בזמנו סנסאציה גדולה, ששמשה להתגדר בו ולהוציא משפט, כי אפילו המלומדים שבין היהודים נוכלים הם ורמאים ומכאן ראיה, כי לא בעזרת ההשכלה כמו שחושבים אחרים, אפשר יהיה להשריש מקרב העם העברי את נטיותיו המשחתות. עורך העתון הפרוגרסיבי "גולוס", שקובנר נמנה כל העת על עוזריו התמידיים, העמיד פנים כאלו אין הוא יודע אותו כלל ולא היה לו דבר אתו מעולם. העתונות העברית לא יכלה, או שלא חפצה מלכתחלה, להסתיר את שמחתה למפלת קובנר, ותשתדל להוכיח, כי במאמרי-הבקורת הראשונים שלו כבר נראו באופן בולט סימנים של נטיות לדברי-עבירה. ביום הרביעי בספטמבר שנת 1875 נתברר בבית-דין הגליל שבמוסקבה משפטו של קובנר. לבירור המשפט באו כמעט כל חשובי היהודים שבמוסקבה. סניגורם של קובנר ואשתו היה עורך-דין המושבע ליאוב קופרניק; בתור קטיגור יצא סגן-הפרוקורור מוראביוב, שנתמנה בהמשך קובנר טען לעצמו בבית-דין בנימוס ובנפש שוקטת. הוא ספר על-דבר הצרות, אשר עברו עליו בנעוריו ובכמה עמל ויגיעה רכש לו את השכלתו האירופית. אחרי-כן אמר, כי החליט לעשות את מעשה-האון א) מפני שחפץ בעמידה עצמית וחפשית, מה שאפשר לפי דעתו, להשיג רק באמצעות הכסף; ב) מפני שרצה להנקם בראש-הבאנק זאק על שהתיחס אליו יחס גס ומתוך שנאה עמוקה וגלויה; ג) מאהבתו שאהב את העלמה העניה, החולנית והישרה סופיה קאנגיסר, ומרצונו להצליחה, לברוא בשבילה תנאי חיים של רחבות יתרה ולתת לה את היכולת להתרפא בחוץ-לארץ; ד) בחפצו לתמוך לעת זקנתם את הוריו העניים ולכלכל את בנו מאשתו הראשונה, ששלחה מעל פניו. ה) מפני שחפץ להשתמש בכסף, שקבל במרמה, לתכלית יותר רצויה מתכליותיה של הבאנק המסחרי שבמוסקבה, הלוקחת בעד כספה רבית מופרזת, ושלפי דעתו אין לסכום-כסף שכזה שום ערך בעיניה. הקטיגור מוראביוב ראה לנחוץ לעמוד קודם על טיב עבודתו הספרותית של קובנר, ובשביל כך דרש רום מדרגת השכלתו של הנאשם וכשרונו הספרותי הגדול מעמיקים ביותר את פשעו ומגדילים את ערכו, ולכן ראוי הוא לעונש היותר חמור. – שימו נא אל לב, אדוני השופטים המושבעים – קרא מוראביוב – כי האיש הזה למד אותנו במאמריו, שנתפרסמו בעתונים ובירחונים, דרישות המוסר הצבורי, שהוא עצמו רמס אותן ברגליו בזדון-לבו. מה עלובה את, המלה המודפסת! על-פי פסק-הדין של השופטים המושבעים הוכרה אשת קובנר לנקיה מעון, וקובנר עצמו, שנמצא אשם בכל סעיפי כתב-הקטיגוריא, אבל ראוי לחנינה קטנה, נדון להמסר לארבע שנים לגדוד-האסירים ולשלול ממנו את כל זכיותיו האישיות. לאחר שהרצה קובנר את עונו בגדוד-האסירים, הוזקק, כדי שתהיה לו היכולת לבחור בחירה חפשית מקום להתישב בו, לקבל מאת קהלת-היהודים במאליאט, עיירה בפלך ווילנה, שנכתב בפנקס עירוניה, את ההסכם לשוב ולצרפו אליה. אבל הקהלה מנעה את הסכמתה ממנו, ולפיכך הגלה לסיביריה. דחיה זו, שדחתה אותו הקהלה המאליאטית, וכל ההרפתקאות הקשות שעברו עליו קודם, הצמיחו בלב קובנר שנאה עצומה אל היהודים והיהדות. הוא חשב את עצמו לנרדף על לא עול בכפו מעמו, אשר לא עשה לו רעה מעודו, אשר עבד את ספרותו ואשר עמל כל ימיו להדריכו בדרך החיים האירופיאיים. התחילו החוטים, המקשרים אותו לעם העברי, ללכת הלוך והתרופף. לא ארכו הימים והחוטים נקרעו לגמרי ולנצח. בסיביריה באו לקובנר ימים רעים מאד. הוא לא מצא לו עבודה להתפרנס ממנה. עם היהודים לא היה לו דבר והתרחק מהם. מצבו נעשה עליו קשה יותר ויותר, עד כי קצה נפשו בחייו. ביום אחד עלה על לבו זכר הקטיגור שלו מלפנים, מוראביוב, שהרבה כל-כך להלל את כשרונו הספרותי, ויפן אליו בבקשת-עזרה. מוראביוב נענה לבקשתו ושלח לו סכום-כסף מסוים. עם זה רמז לו במכתב, כי אין טוב לפניו בלתי אם להמיר את דתו. עצתו של מוראביוב עשתה רושם וקובנר מהר ויתנצר. אז השתדל מוראביוב והשיג בשביל קובנר את הרשיון לשוב לרוסיה, וגם שם הראה לו מצדו התקרבות מרובה, ולא חדל מתמוך בו. ברוסיה שב קובנר אל עבודתו הספרותית שנפסקה, אבל לא באותה ההצלחה, שלותה אותו לפנים. בתור פובליציסטן ומבקר לא הצטיין עוד. הוא התחיל לפרסם בעתונים פחות מפורסמים ובעילום-שם רומאנים, נובילות וציורים קטנים. הרומאנים שלו, שקרא לו "מסביב לעגל הזהב", צייר בצבעים שחורים מאד את ראש-הבאנק השנוא עליו כל-כך, את זאק. אבל עבודתו הספרותית לא הביאה לו כדי מחיתו. הוא לא חפץ עוד לפנות למוראביוב בבקשת משרה ויחליט לעזוב את עיר-המלוכה ולהתישב באחת מערי-השדה. הוא נסע לקיוב, ולאחר שלא עלתה בידו לכונן לו שם איזה מעמד, עבר לאודיסה. בקיוב התחיל קובנר שוב להתקרב אל היהודים. הוא התודע שם גם אל הסופר העברי אלעזר שולמאן, והלה נתן לו מכתב-המלצה לאחד-העם, שישב באודיסה. במכתב פרטי לידיד מסר אחד-העם, כעבור זמן "כנראה בא קובנר אלי לא כאל סופר עברי, כי אם אל תושב אודיסאי בתקוה, כי אוכל לתת לו מכתב-המלצה… הוא ישב אצלי כשעה קלה. שוחחנו בעניני-ספרות, ואם לא אטעה, בקש קובנר ממני, כי אתן לו אחת מחוברות "השלח". אבל גם באודיסה לא מצא קובנר את אשר בקש, וזה הכריח אותו לשוב ולפנות לעזרה למוראביוב. מוראביוב מלא את שאלתו גם הפעם. הוא השתדל והשיג בשביל קובנר משרת פקיד בלומז'ה, במקום שחי חיי-רחבות ונפגש עם יהודים על כל צעד ושעל, חזר והוצת בלב קובנר, בתחלה שלא מתוך הכרה, אותו הזיק הישראלי, שכבר נדעך בו. הוא התחיל להתעניין ביהודים ובמצבם. באותה עת פרסם בירחון הרוסי וועסטניק" מאמר בשם "זאפיסקי יברייא" (כתבי איש עברי), שהוא מספר בו את תולדות-עצמו. בקראנו את המאמר הזה לא נחפוץ להאמין, כי יצא מעטו של מומר, שעוד זה לא כבר המטיר ב"גולוס" אשר וגפרית על היהודי והיהדות. המאמר מלא אהבה עמוקה אל העם העברי וכולו אומר כבוד לסדרי החיים הפאטריארכאליים של ימים עברו. הוא נשאר רק אותו המתנגד הגדול אל התלמוד, שהיה לפנים. בנסעו לעתים קרובות בעסקי משרתו אל העיר פלוצק, נודע פעם אחת לקובנר, כי יושב שם חברו משכבר הימים, הסופר העברי אברהם יעקב פאפירנא, וילך אליו לבקרו. על-דבר הבקור הזה מספר פאפירנא בזכרונותיו את הפרטים המעניינים האלה, שהם אופיים מאד ליסורי נשמתו של קובנר באותו זמן: "ראיתי לפני – מספר פאפירנא – "פקיד" כמו שנאמר על-פי מעיל-השרד שלו ומראהו, על-פי דבריו ותנועותיו. לא נראה בו שום סימן של פרצוף יהודי. "אמרתי לו, כי מכבד אני מאד את עבודתו מלפנים בספרות העברית. לאות הראיתי לו את מכתביו, השמורים תחת ידי. הוא התבונן אליהם ויאמר: – לצערי אין אני יכול עוד לקחתם; אבל השאילם נא לי, אני אקחם אתי לביתי, ושם אשתדל למצוא מפתח להם. אפשר שתוכל להלוות אותי גם את שני ספרי העברים? חשוב לי מאד לדעת את הגות-לבי בימי נעורי. "התפלאתי מאד – מוסיף פאפירנא לספר – ואמרתי לו מה ששמעתי בנעורי על-אדות איש אחד, אהרן וואלפסון שמו, שהיה מפורסם בשעתו על-ידי באוריו לכתבי-הקודש, שנדפסו בווילנה ובחוץ-לארץ, כי לעת זקנתו שכח כל-כך את תלמודו, עד כי לא יכול לקרוא את ספריו. אז לא האמנתי כי אמת הדבר; עכשו אני רואה זאת בעיני. – אין בכך שום פלא – ענני קובנר – זה שתים ושלשים שנה, שלא ראיתי בעיני אות עברית. לכל גבול, וגם לכח-הזכרון. "אין אני מדבר כאן על-דבר גבולותיו של כח-הזכרון. אולם אין אני מבין כיצד אפשר הדבר, כי איש כמוך לא יראה עת כל-כך ארוכה אות עברית? איך יכלת להתרחק מרחק כל-כך רב מן הספרות, שהרבית כל-כך לעסוק בה ושעמלת כל-כך לתקנה ולשפרה ולהעמידה על הגובה הראוי, ושרבות נשאת וסבלת ונלחמת בגללה? – בכל חלה יד הזמן, המקרה והסביבה. בית-אבותי ומשפחתי השאירו בי רשמים לא-טובים כלל. את האשה, אשר השיאו לי אבותי, שנאתי; שנאתי גם את הבן, אשר ילדה לי. אוהבים לא רכשתי לי לא בווילנה, לא בקיוב ולא באודיסה ואפילו בין חברי-לדעה. מטבעי לא הייתי איש, המבקש לו ידידים. הזלזולים והחרפות, אשר המטירו עלי בספרות העברית, העירו בי איבה ובוז אליה ולהעומדים בראשה. מלבד זאת נוכחתי לדעת, לאחר שרכשתי לי ידיעת לשונות-אירופה, כי מצבה של הספרות העברית שפל מאד; ראיתי ונתון אל לבי, כי הטפול בעברית אינו אלא אבוד זמן וכחות ללא-תועלת, כי בכל אופן אין סופה של לשון זו אלא לכליה. אז הסתלקתי ממנה והתמכרתי כולי רק אל הספרות הרוסית, שלא אחרה מהביא לי פרי. קבלתי עבודה בגדל העתונים הרוסים של אותו זמן, ב"גולוס". הקראת את מאמרי ב"גולוס"? – קראתי, וצריך אני להגיד לך את האמת, כי מאז נואשתי ממך. לחרפתי נוכחתי, כי חוש-הריח אשר לגוטלובר ולחבריו, היה יותר חריף מאותו שלי. – אל נא נדבר על זה; רוצה אני רק להגיד, כי מאז חשבתי את עצמי לנדח ותלוש מאת הכלל הישראלי. על-ידי עבודתי הספרותית של אותו זמן הרסתי בעצמי את כל הגשרים… אחרי-כן נתברר משפטי… השמעת דבר-מה על אודותיו? – שמעתי; את הכל קראתי. – הרבה סבלתי בימי-גלותי, וצרותי היו, בוודאי, הולכות ונמשכות עד יומי האחרון, אלמלא הופיע לי "מלאך הגואל", ו"מלאך הגואל" היה במקרה אותו האיש, שחשבתיו ל"מלאך-המות" שלי. התאמין? המיניסטר מוראביוב בעצמו – אותו מוראביוב, שבימי בירור משפטי הסב לי בתור פרוקורור צרות רבות ורעות; אותו צורר-היהודים! ומעשה שהיה כך היה: כדי לעמוד על טבעי ותכונתי עמידה פסיכולוגית, קרא, וכנראה מתוך תשומת-לב מרובה, את כל מאמרי הרוסים, שבו דן אותי ברותחין, הראה על כשרונותי המצוינים, על התפתחותי הרוחנית וידיעותי הרבות, כדי להגדיל על-ידי מעלותי אלה את ערך פשעי וממילא גם את ענשי. אני עזבתי את בית-הדין בלב-דוי… יצאתי בגלות… רק רגש נעים אחד נשאר בי אז. ראיתי ונוכחתי, כי האדם הגדול הזה, מוראביוב, נותן ערך רב לכשרון-הסופרים אשר לי וכי מאמרי ישרו בעיניו מאד… – אפשר מפני שבולטת מהם שנאה גדול ליהודים? – שאלתיו. – גם זה אפשר – ענני אחרי דומיה קטנה – איך שיהיה, אבל הכרתי זו היתה נחמתי היחידה בעניי. כשהורע מצבי בגלותי, פניתי אליו לעזרה, והוא נענה לי תיכף ויהי לי לישועה. מעט, מעט הקל את מצבי, והפחית את ימי-ענשי. אחר-כך, כשהתנצרתי, שחרר אותי לגמרי. כעבור שעה ידועה קבלתי בהשתדלותו משרה רמה, שאני נושא אותה עד היום. אם תשים אל לב, כי הייתי אדם מחוסר צנז ידוע של השכלה ובעל שם מנאץ, אז תבין כמה הגדיל האיש לעשות עמדי. דבר כזה אפשר היה רק למוראביוב. מוראביוב – זהו כח! – והכח הזה – אמרתי אני – חבר הוא ליתר הכחות, הלוחצים את אחינו עד למחנק. היודע אתה את הדבר? היודע אתה בכלל מה שאירע לעמנו בעשרות השנים האחרונות, לאחר שיצאת ממנו? האם התעניינת בדבר? – יודע אני, ויפה אני יודע! – קרא באנחה – האם אפשר לבלתי דעת ולבלתי התעניין בדבר? שערתי בנפשי, כי תפנה אלי בשאלה זו, ולמענה על שאלתך זו הבאתי לך את התזכיר, אשר הגשתי השתא למוראביוב בדברו הוציא קובנר ממעילו חוברת של ארבעה גליונות-דפוס כתובה במכונת-כתיבה ויבקש ממני את הרשיון לקרוא אותה לפני. הקריאה ארכה כשעה שלמה. התזכיר היה כתוב בכשרון גדול, מבוסס בסוס הגיוני ומבליט בקיאות עצומה במצב-היהודים. הוא קרא את התזכיר ברגש נמרץ. חשתי, כי דבריו יוצאים מלב חם, אוהב ודוה. בשעת הקריאה רם ונשא בעיני, וכמעט ששכחתי באותם הרגעים כי יושב לפני מומר, מלשין ובוגד בעמו. הבעתי לו עד כמה אני שבע רצון מתזכירו ומהרגשותיו העדינות, שהוא מרגיש ביחס לעמנו. ספרתי לו על-דבר הצעדים הגדולים, אשר צעדו היהודים בשנים האחרונות בהשכלה ועל אודות התנועות הנמרצות, אשר התעוררו אצלנו. דברתי באזניו על הלאומיות והציונות וביחוד על הספרות העברית. אמרתי, כי החסרונות והלקויים, שמצאנו בה לפנים, חלפו ואינם, וכי נשתפרה גם בתכנה גם בצורתה; הלשון נתעשרה במלים ובמבטאים חדשים ונעשתה שפה חיה. יוצאים אצלנו עתונים יומיים וירחונים, שאינם נופלים בערכם מעתוני הגוים. קובנר הביט כל העת הצדה, על השעון, על התמונות. נראה, כי אינו מקשיב כלל לדברים, שאני מספר באזניו. אחרי-כן קם ממקומו ויאמר: – חבל על הכחות, על הכשרונות והמרץ, שמוציאים לבטלה. ספרות זו כבר נדונה למות ולכליון, ואין לה שום תקנה. כל דבר לא יועיל לה… בלכתו אמרתי לו, כי אף שעזב את הספרות העברית וישכחנה, אבל אחינו היהודים לא שכחו אותו, ובא האות על זה, כי עוד זה לא כבר הזכיר אותו מבקר עברי מפורסם לטוב בספרו "תולדות הספרות העברית". הדברים האלה עשו עליו רושם טוב ויחייך חיוך עליז. הוא רשם בפנקסו את שמות הספר והמחבר ויאמר, כי ישתדל להשיג את החבור ולקרוא אותו. כבוא קובנר לפלוצק אחרי עבור שנה בקר אותי בביתי וישב לי את מכתביו, אשר השאלתי לו. המכתבים ושני ספריו העבריים הראשונים, שקנה אותם וקראם, הביאו לו עונג רב. עם זה אמר לי, כי אלו היה צריך עתה לכתבם שנית, לא היה משנה בהם אפילו מלה אחת. אז אמרתי; – שמח אני מאד, כי עלתה בידך לעשות חיל רב כזה בעברית, עד כי יכלת לקרוא את ספריך ולהבין את הכתוב בהם. – לצורך זה מצאתי אמצעי טוב: קניתי לי את ספר התנ"ך והתחלתי קורא בו. וראה זה פלא! מעט, מעט התחדש הכל וישב לתחיה בזכרוני. בשנה זו קראתי גם הרבה ספרים עבריים אחרים, והבנתי גם אותם, אם כי בקושי גדול. זהו כחו של התנ"ך העתיק, וזה כחה של גירסא דינקותא! כמו שנוכחתי – כך מסיים פאפירנא את זכרונותיו על קובנר – העסיקו אותו מכל הספרות העברית רק ספריו עצמו והיחס אליו מצד הסופרים העברים. אפילו בבית-העלמין של הספרות המתה חפץ לראות בחייו מצבה יפה על קברו! על-פי מקרה, שלא חכה לו מעולם, נזדמן לקובנר בשנותיו האחרונות להשתמש בעטו העברי. מפי פאפירנא נודע לקובנר, כי בשנת 1904 כתב הסופר ראובן בריינין על אודותיו ב"הצופה" מאמרי-בקורת אחדים. קובנר התעניין מאד במאמרים האלה וישתדל וישיגם ויקראם. המאמרים הנזכרים, שנתבקר בהם קובנר בקורת חריפה (אגב; בריינין האמין אז, כי קובנר כבר מת) נגעו עמוק באהבת-עצמו ויעשו עליו רושם קשה מאד. הוא לא יכול להתאפק ויערך לבריינין מכתב פרטי, שנסה בו לערער על טענותיו. קובנר התחיל כותב את המכתב רוסית, אבל באמצע נמלך ויכתבהו עברית, וכמו שנראה ידע למשול עד היום בסגנון הפובליציסטי העברי, מה שהרנין את לבו מאד. מאז חי קובנר עוד חמש שנים. במשך העת הזאת לא נשמע עוד קולו בפומבי. עבודתו בעתונות ובספרות הרוסית התחילה הולכת ופוחתת, עד שפסקה לגמרי. מעט הזיר את עצמו מן הצבור, והתחיל מתעמק בתוך נפשו. לפי הידיעות השונות, שנתפרסמו לאחר מותו, בלה את חמש השנים האלה בחשבון-הנפש. לאיזו תוצאות ומסקנות בא על-ידי חשבון-נפשו – דבר זה לא נודע. כמו שצריך לשער, שב קובנר בשנים האחרונות שיבה פנימית אל העם העברי. היה קובנר טפוס מעניין, שנשאר לכל כחידה פסיכולוגית עד היום הזה. קובנר מת אחרי מחלה ממושכה בודד וגלמוד באביב שנת 1909. דבר מותו נודע בקהל מתוך "הנובויה וורמיה", שהספידה בדברים קצרים את הזורנאליסטן הידוע, שהיה עוזר לעתונים אלה ואלה ומחבר ספרים אלו ואלו. לא שכחה את קובנר רק אותה הספרות, שנדונה על-ידו למות ולכליון. בעתונות העברית נתפרסמו על אודותיו לאחר מותו מאמרים אחדים ורשימות של זכרונות מעניינים. וזה שכבר כתב וזה שעתיד עדיין לכתוב את תולדות הספרות העברית החדשה, – שניהם לא יעברו על קובנר בשתיקה. בעקרו של דבר אין שום ספק, שרק במקרה, בלי שום כונה, יותר על פי שגור-הלשון נזרקה אותה אמרה מפיה של חוה-בתיה.. ערב-חרף, ארוך כגלות, הלך ונמשך בלי-סוף; – שלהבת כתומה וחטופה מתוך זכוכית פקועה של מנורת-נפט קטנה הפיצה אור מועט והרבה עשן, סרחון. איזו צנה לחה הלכה ומלאה יותר ויותר את החדר הצר. ויבבה בלתי-פוסקת, בנגינה אחת, פעם משלשה פיות כאחד, פעם מפה אחד, משנים, – הלכה ונשמעה מתוך גל הסחבות שעל המטה היחידה בחדר… סוף סוף לא יכלה עוד לסבל יותר אותה יבבה. פקעה סבלנותה, והיא קפצה ממקומה, קראה מתוך כעס, מתוך התמרמרות קשה: – מה אתם תובעים ממני, פגעים רעים שלי! ואם אין לי מה לתת לכם, האלך ואחטוף בשבילכם מהעריבות?! ודוקא צריך היה להזדמן, שתוציא מפיה ב"שעה רעה" דבר כזה! נשתתקה פתאום היבבה. דממה עמוקה, דממה של מרה-שחורה נוראה היתה מסביב. ולחוה-בתיה נדמה היה באותו רגע, כאלו איזו "קלפה" נכנסה פתאם לתוך נשמתה, דבקה בה, נכרכה עליה כנחש ושוב לא רצתה בשום אופן להרפות ממנה… איזו שעה היתה, – לא ידעה ולא היה לה שום צורך לדעת. את המנורה אפשר לכבות בכל אופן: גם כשהיא דולקת, עשנה, וסרחונה מרובים מאורה… וזה כמה חוה-בתיה רגילה, שלא להתפשט כלל בלילות, מפני שבחדר לא חם ביותר… היא חלצה רק את נעליה, התירה את קשרי שמלתה, השכיבה באופן רגיל את שלשת הגופים הקטנים, שאחרי הפסק היבבה נשארו מוטלים כמו שהיו במקרה באותו רגע. הגופים הקטנים הזדעזעו, בשעה שנגעה בהם, אף על פי שמגעה היה בזהירות-אם מיוחדה. היא הרגישה עוד פעמים אחדות את הזדעזעותם המיוחדה והתכופה של הגופים האלה, כששכבה ביניהם. ועד כמה שהספיק גל הסחבות, משכה אותו מתחתיה, מעליה, כדי לכסות אותם יותר, להליט אותם מכל צד… אך היא עצמה כמעט שלא הרגישה בתנועותיה אלה. יודעת היתה, ובאותה שעה – כמעט אינה יודעת, שהזדעזעות זו באה לא רק מחמת צנה גרידא… וה"קלפה" הרעה, שנכנסה בה, לא הניחה לה לישון. חוה-בתיה התכונה להקשיב, איך הומה הרוח בחוץ, איך עכבר מגרד שם באחת הפנות בקיר. בכונה התחילה מצירת בדמיונה, שמחר יבוא מכתב ממנו… היה עתה… איה?… נו, בפולטבה… לא, באודיסה… כן, באודיסה… הוא שם… כמה?… אחת היא. שלשה, ארבעה שבועות. לא כתב מפני שלא מצא עבודה תיכף… המשכורת טובה מאד… רק לעת עתה מעט כסף… בקרוב ישלח יותר… וכשראתה, שכל האמצעים האלה אינם מועילים ביותר, התחילה מאנסת את עצמה, שלא לחשב כלל, לישון במהרה ולהסתלק על ידי כך מכל אותם ההרהורים המשונים, שהתעוררו פתאום בקרבה נגד רצונה. דומה היה, כאלו היא ישנה באמת. אלא שגם מתוך שנתה ראתה רק מהרהורי לבה בהקיץ… שנה זו היתה חטופה, נפסקת על ידי יקיצות תכופות. ובינתים, בין יקיצה ליקיצה, היו נמשכים והולכים מיני חלומות משונים, כבדים ומענים. חלומות, שקצתם זרים ותמוהים מאד, שלא כדרך הטבע כלל. וקצתם, להפך, ממש מעין המציאות, משתלשלים באופן טבעי כל כך, עד שבשעת יקיצה היתה חוה-בתיה עצמה מסופקה איזה זמן, אם היה זה חלום, או עובדא ממשית בפעל… על פי רב לא היתה מספיקה גם לברר אותו הדבר כל צרכו, מפני שהיתה חוזרת ושוקעת מהרה בחצי-שנה זו, ושוב היו חוזרים ונמשכים אותם מיני החלומות המשונים, הכבדים ומענים כל כך… ומאלה היה חלום אחד תכוף ביותר. חוזר היה ונשנה בכל פעם בתמונות שונות, באפנים שונים זה מזה. אלא שבעקר היה אחד, מיוחד בתכנו הכללי. חוה-בתיה היתה רואה את עצמה שטוחה על הקרקע, נופלת מתוך ריצה, ועליה מתנפלים – פעם עדת כלבים, שאינה יודעת כלל, מאין באו פתאם, פעם – קהל אנשים גדול, שאין היא מכרת אותם כלל, מי הם ומה הם חפצים, ופעם – חבילה גדולה של חפצים משונים, ובעוד שהיא מפרכסת תחתיהם בכל כחה, מתאמצת להטילם מעליה, הם נופלים, וחוזרים ונופלים בלי הפסק… הם לוחצים, מחנקים אותה. איזה שאון נורא הולך וגדל. הכל צועקים, קוראים בקול גדול… ורוצה היא לצעק גם היא, אלא שאינה יכולה בשום אופן… דומה, שפיה פעור, שהיא צועקת בכל מלוא ריאתה, אלא שאין שום קול נשמע… רק איזה אד יוצא מפיה בלחש נמוך, נמוך כל כך, עד שאינו נשמע גם לאזנה… וכשנעורה פעם מתוך חלום גזה וראתה אור-בקר קלוש, דמדומי-שחרית כהים מבעד לשמשות, שהלבינו כשלג מהכפור העב המכסה אותן, – לא שכבה שוב, אף על פי שמאד – מאד היתה רוצה עוד לישון. דומה היה, שכל איבריה רעוצים. מרוסקים. הראש כבד מאד, כאלו היה מלא כלו עופרת. אך איזה דבר, שהיא עצמה לא ידעה ברור מה הוא, – הרים אותה בלי-רצונה מעל משכבה, דחפה לרדת על הקרקע, להזדרז בלבישה, בנטילת-ידים… ואף על פי, שבאותה שעה היה עוד איזה דבר, שלא ידעה גם אותו ברור, מה הוא, – ואותו הדבר, להפך, היה מעכב בה יותר, מונע אותה מהזדרז, מושכה לאחור; אך הכח הדוחף היה חזק, כפי הנראה, מהכח המעכב. נגד רצונה נשמעה יותר לזה, שהיה חזק מהשני. נשמעה – והזדרזה יותר ויותר. אלא שעוד רגע אחד פקפקה. ואת המטפחת הגדולה… בעקרו של דבר נוח היה לה יותר, שהם ישנים עוד. רק שחבל היה לטול מהם בשעת שנתם את אדרת-המוך החמה ואת המטפחה הגדולה… ורגעים אחדים הסתכלה בלי רצונה בגופיהם המכונסים של הישנים,– הסתכלה והתחילה מפקפקת פתאם… הסתכלה עוד ונזכרה ביבבה עצורה וממושכה… נדמה לה, שהיא שומעת כבר יבבה זו מחדש… ויותר לא פקפקה עוד. אך גם כשהיתה מהלכת כבר ברחוב, לא יכלה עוד להודות אפילו בפני עצמה על האמת… בעמקי נפשה פנימה כבר מכירה היתה בנצחונה הגמור של ה"קלפה" הארורה, שנכנסה בה אתמול באותו הרגע, שנזרקה מפיה בלי-רצונה אותה האמרה; עוד להונות את עצמה. יודעת היתה, שנסים אינם כן היתה משדלת את עצמה, שמציאות מזדמנות לפרקים… הרי יום-שוק היה אתמול. מקרה מצוי הוא, שאכר שכור אינו משגיח בסמרטוט, שהכסף צרור בו, והסמרטוט נשמט מידו, נופל ומונח על הארץ, מפני שאין איש משגיח סמרטוט מתגולל… ושוב מזדמן לפרקים, שאיזה תגרני, או תגרנית, בשעה שהם עסוקים בתגרנותם, אינם משגיחים כלל, שכיסם קרוע, והמטבעות נופלות ומתגוללות על הארץ… ובשעת הליכתה היו עיניה סוקרות באמת את הדרך לכל הצדדים, סוקרות ובודקות בלי-רצונה כל סמרטוט מתגולל, כל שבר זכוכית, שבר פחים, או חרס לבן… בחפוש זה הסיחה אגב-אורחא את דעתה מאיזה ענין, שלא היה לה נעים כלל לחשב עליו. זה היה גם כעין תשובה על השאלה: אנה היא הולכת ולאיזו תכלית? אלא שתשובה זו לא היתה מספקת כל צרכה, וחוה-בתיה מצאה בבלי דעת עוד תשובה אחרת. הרי הולכת היא באמת אל מרתפו של רבי יצחק סוחר הביצים. רבי יצחק זה – יהודי כשר, יאריך ד' שנותיו, – נותן לה לפרקים מקום להרויח על ידו. כשמביאים לו סחורה מהעירות, נותן הוא לה לפרקים את הביצים הפקועות והטרופות, שתמכרן לאופים, והיא מרויחה מזה זהובים אחדים. והאם אי-אפשר הוא, שיזדמן לה היום רוח כזה? כן, כן, בודאי יזדמן היום! והיא הולכת ושונה בפני עצמה הבטחה זו, אף על פי שהיא יודעת בנפשה ברור, שמחמת הקר החזק אין מביאים כלל ביצים מהעירות בימים האלה; יודעת היא כמו כן מראש, שתמצא את מרתפו של רבי ליב סגור עתה; אלא שנצרכה לה איזו תשובה להונות בה את עצמה… היא מוסיפה עוד להונות כך את עצמה גם ברגעים האחרונים, כשהיא מהלכת כבר בשוק בין שורות הספסלים, השולחנות והעריבות, בתוך הדחק הרב של התגרנים והתגרניות, הקונים והקונות… יודעת היא היטב, מה יקרה בעוד כמה רגעים. והיא מתעקשת עוד, אינה רוצה להודות בשום אופן על האמת… רק שלבה דופק בה בחזקה ונשימתה נעשית כבדה יותר ויותר. גופה רועד, ברכיה כושלות. עיניה משפילות לארץ, ידיה מתכנסות נגד רצונה יותר ויותר מתחת להמטפחת הכרוכה עליה… רוצה היא להתעכב, לעמוד סוף סוף אצל אחת העריבות. אלא שאיזה כח נעלם הולך ודוחפה בלי-רצונה הלאה, הלאה. ואותו הרגע עצמו אין היא זוכרת כלל.. איך נסתבב הכל, – גם זאת אין היא יודעת. דומה היה, שהיא שוכבת עוד הפעם על מטתה, והחלום הרע והמענה חוזר ונראה מחדש… איזה קהל אנשים גדול, שאין היא מכרת אותם כלל, סובבים אותה, צועקים, קוראים בקול גדול… ובתוך המהומה דבר-מה לח ורחב סוטר פתאום על פניה… ממש כמו בחלומה מתחילים נופלים עליה איזו דברים קשים. הולמים הם כתפיה, שכמה, חזה, זרועותיה. והיא כמעט שאינה מרגישה שום כאב. אינה מרגישה כאב גם כשהדבר הלח והרחב סוטר וחוזר וסוטר על פניה – מכל השאון, מכל ההמולה – רק קריאה אחת נחרתה במוחה, נקרה בו כמסמר… – אהא, זאת היא… היא כבר ידועה לנו… לא הפעם הראשונה זאת לה… והיא לא ידעה, מי קרא את הדברים האלה… בשאון הגדול נטרף הכל, התבלבל. הכל צועקים, קוראים בקול גדול. ורוצה היא לצעק גם היא, לקרא בכל מלוא ריאתה: – לא, לא ידועה!… זאת רק הפעם הראשונה!… הראשונה, הראשונה!!!… אלא שממש כמו בחלומה רק פיה פעור וקולה איננו נשמע כלל… בשנים האחרונות של המאה השמונה-עשרה נתפרסם בעיירה ניסוויזש, פלך מינסק, השייכת להנסיך הפולני ראדזיוויל, עלם עילוי, שישב ולמד שם בבית-המדרש. על אודות העילוי הזה, שבא לניסוויזש מאיזו פנה נדחת בליטא, ספרו ממש נפלאות. אמרו עליו, כי הוא בקי בש"ס ופוסקים, כי ידיו רב לו ב"שאלות ותשובות" כאחד מגדולי הרבנים וכי מורה-ההוראה הניסוויזשי מובטח בו, שהיה יהיה בקרב הימים לגאון וילנאי שני. לפיכך אין פלא בדבר אם נמצאו קופצים הרבה על הזה, שחפצו לקחתו לחתן לבתם. אבל העלוי, שלא זרו לו גם הויות-העולם, דחה את כל הנכבדות שדברו בו והסכים לבסוף לבוא במסרת ברית האירושין עם בתו היחידה של חיט "החצר", אשר היה ידוע בכל החבל לעשיר גדול. אחרי "התנאים" אסף החיט את העלוי, שמואל קושלווסקי שמו, אליו אל ביתו וילבישהו וינעילהו וישלחהו למשך שנתים ימים אל הישיבה המפורסמת אשר בוואלוזין. החתונה נועדה להיות בעת אשר יתן לו הגאון ר' איטצה'לי, מי שהיה בעת ההיא ראש ישיבת וואלוזין, היתר הוראה, והוא יוכל לבקש לו עיר לשמש בה ברבנות. גם בוואלוזין משך אליו "העלוי הניסוויזשי" מהר את עיני כל הלומדים. חריפותו הפליאה את הבריות. ר' איטצ'לי אהב להתפלפל אתו בדברי-תורה ובכל עת מצוא היה אומר לבני-סביבתו, כי הוא חושב את עצמו מאושר בהיות לו בישיבתו תלמיד שכזה, המעורר תקוות כל כך גדולות וכל-כך מרובות לימים הבאים. אבל בלבו צר לו מאד, כי מרגלית כזו נפלה בחלקו של "נחות דרגא". עם "סמיכה" ועם הסכמות הרבה מאת ר' איטצה'לי ורבנים אחרים, שבקרו במשך העת הזאת את וואלוזין, שב קושלווסקי מקץ שתי שנים לניסוויזש. לא ארכו הימים וחג חתונתו הוחג בפאר והדר, שעוד לא ראתה ניסוויזש כמותם מימיה. למחר אחר החתונה הוליך החיט את הזוג הצעיר אל חצר האחוזה, ששם הציג אותם לפני הנסיך. באותו מעמד הגישה לו הכלה, כמנהג פולני ישן נושן, עגת-דבש. הנסיך נכנס בדברים עם האברך הצעיר, שישר בעיניו משעה ראשונה מאד. בסוף השיחה הציע ראדזיוויל לפניו להסתלק מן הקאריירה הרבנית שלו ולנסוע תיכף על חשבונו לוילנה ולהכנס שם אל האוניברסיטה. לפצות פה ולטעון דבר נגד הצעה, שיצאה פעם מפי הנסיך ראדזיוויל התקיף, – זה לא היה מן האפשר לפי תנאי הימים ההם. החיט, ואחריו גם חתנו, נתנו מיד את הסכמתם. כעבור שני שבועות נסע קושלווסקי לוילנה ובידו מכתבי-המלצה מאת הנסיך ראדזיוויל אל אצילים פולנים שונים רמי-המעלה. מספרים, כי בדרכו סר קושלווסקי לוואלוזין ושם ספר מתוך דמעות לר' איטצה'לי, כי הוא ממלא את רצונו של ראדזיוויל בלב דוי, מפני שחשקה נפשו לשמש ברבנות ולהיות יהודי ירא-שמים. ר' איטצה'לי נחם אותו ויאמר, כי גם הדוקטור יוכל להיות שומר תורה ומצוה כאחד היהודים הכשרים, וזה תלוי רק בדרך, אשר יבחר לו האדם. העיקר הוא, כי יהא זהיר בחנוך בניו… בוילנה הזמין ראדזיוויל את טובי הפדגוגים, שעזרו לו להתכונן בכל הלמודים הנחוצים כדי להכנס אל האוניברסיטה. קושלווסקי היה הסטודנט היהודי הראשון באוניברסיטה הוילנאית ואחד משלשת הדוקטורים היהודים הראשונים ברוסיה. בשנת 1824 גמר קושלווסקי את חוק למודו באונברסיטה בתור דוקטור למדיצינה, ואז התישב בניסוויזש. במשך זמן קצר קנה לו שם כדוקטור מצוין, ורבים מן הרוזנים הפולנים מכל הסביבה היו פונים אליו לדרוש בעצתו במקרי-מחלה שונים. בין היהודים נחשב לבעל-מופת, ובקרב המון-העם התפשטו על אודותיו הגדות שונות. הוא התנהג כאחד היהודים החרדים והיה נזהר במצוה קלה כבחמורה. הוא היה חסיד ממכבדי האדמו"ר מליובאוויטש. היהודים היו קוראים לו: "רבי". הדברים הגיעו לידי כך, עד שהתירו לו גדולי הרבנים לנסוע במרכבה לבקר את חוליו ביום השבת. הסופר העברי הידוע אברהם יעקב פאפירנא מוסר בזכרונותיו על קושלווסקי את הפרטים המעניינים האלה: "ראיתי אותו בימי-ילדותי בשנת 1848 על יד מטת הסבא שלי בשעת גסיסתו, ועד היום לא שכחתי את מראהו המשונה: הוא היה דק כשחיף עץ ובעל בטן עבה, מגולח, לבוש מעיל קצר, אשר השתקפו מתחתיו טלית קטנה עם ציציות ארוכות. "לעתים קרובות היו מזמינים את קושלווסקי לחולים מסוכנים בעיירתי קאפוליה. על-פי הרב היו החולים מתים עוד לפני באו, כי מרב עבודה היה מאחר לבוא. אבל בואו אל העיירה בכל פעם למאורע חשוב. אך נראה בחוץ, היו זקנים ונערים, אנשים ונשים, והאחרונות עם ילדיהן על זרועותיהן, ממהרים לרוץ חבורות חבורות להשתמש בהזדמנות יקרה זו שבאה לידם להתיעץ בדוקטור המרומם בדבר מחלותיהם שלהם ושל בניהם ובנותיהם. הם עשו את הדבר מתוך שביעת-רצון מיוחדת בדעתם את מנהגו הקבוע של קושלווסקי קחת שכר מיהודים. כשהיה קושלווסקי רואה את הקהל הגדול, היה מתמלא חמה, מעמיד קול זועות, מחרף ומגדף ומצוה את רכבו להפוך את ידו לרחוב אחר. אבל לשוא. הקהל לא היה מניח להרכב למלא את מצות אדוניו, ויש שהיה מפתח את הסוסים, וקושלווסקי היה מוכרח להכנע… אז היה מקבל את החולים והחולות, ממשש את דפקם, חוקר ודורש למחלתם וכותב לכל אחד עלה לתרופה ועוזב את העיירה. קרו בעיירה מקרים כאלה, שהחולים לא היו מביאים את "הרצפטים" לבית-האפתיקה, אלא הסתירו אותם אצלם כעין קמיעות. עד כמה טרוד היה קושלווסקי באומנתו – מעידה עובדה זו: בהיותו סטודנט באוניברסיטה הוילנאית, התודע שם אל אחדים ממשכיליה, וביחוד התרועע אל הסופר העברי מרדכי אהרן גינצבורג. כעבור שנים אחדות, לאחר שיצא קושלווסקי מן האוניברסיטה בתור דוקטור, הזמין פעם את גינצבורג לבוא אליו לניסוויזש. גינצבורג שהתאוה מאד לראות את קושלווסקי, מהר לבא אליו ניסוויזשה. אבל במשך עשרת הימים אשר בלה בביתו, ראה את פניו רק פעם אחת, כי היה קושלווסקי מחזיר תמיד על אחוזות הרוזנים הפולנים והעיירות הסמוכות 1 פאפירנא מספר, כי ראה פעם בימי נעוריו מחברת קטנה, שפרסם קושלווסקי בוילנה, ושנמצא בה שיר כתוב עברית, רוסית, צרפתית ופולנית לכבוד חתונתו של רוזן פולני נודע לשם. בראש המחברת הזאת נדפסה הסכמה מאת מרדכי אהרן גינצבורג 2 קושלווסקי בלה את שנותיו בעושר ובכבוד. הוא מת בניסוויזש בהיותו למעלה משבעים. אבל באחרית ימיו עלה בגורלו לשבוע צער ויגון מבן-זקוניו משה'לי. במשה'לי זה כבר נכרו בעודו ילד סימני כשרונות מצינים ושאר-רוח ואביו תלה בו תקוות מרובות. אבל הוא נתעה ויט מן הדרך, אשר התוה לפניו קושלווסקי הזקן. עוד בנעוריו התרחק לגמרי מן היהודים והיהדות ויעזוב את בית-אבותיו ובהתלהבות של נוער התנפל אל תוך העולם הזר, אשר במאוחר שב אמנם ונחלץ 3 ממנו, אבל עיני אביו כבר לא ראו את הדבר. קרא קריאה שוטפת עברית, פולנית ורוסית. אביו לא לתתו על ידי מלמדי ניסוויזש, וככל שהיה עסוק באומנתו, האציל מזמנו רגעים ספורים ושנן לו את למודו בעצמו. אבל מפני נסיעותיו התכופות לא יכל להמשיך את למודו אתו, ולפיכך הביא מוילנה צעיר אחד, אשר מכיריו המשכילים שם הציגוהו לפניו במכתביהם בתור מורה מומחה. אולם אף כי מצא קושלווסקי את הוילנאי למורה מצוין באמת, לא הסתפק בו בלבד, ואך נזדמנה לו שעה פנויה, אצל אותה לבנו. לפעמים, וביחוד בימי-הקיץ, היה קושלווסקי לוקח אתו את משה'לי במרכבתו בנסיעותיו אל החצר, וגם שם עמדו מהר על כשרונותיו המזהירים. פעם אחת – משה'לי כבר היה אז בן ארבע-עשרה – הציעה הנסיכה ראדזיוויל לפני קושלווסקי בשיחה, כי ישאר משה'לי בחצר וילמוד יחד עם בנה העלם אצל המורה, שהביאה מפאריז, מי שהיה פרופיסור. בתחלה לא נעם אמנם הדבר לקושלווסקי הזקן; קשה היה לו להפרד מעל בנו וביחוד להשאירו בסביבה בלתי-יהודית. אבל אחרי-כן נמלך והסכים אל הדבר לאחר ששכר בשביל משה'לי מעון וארוחה בבית החלבן היהודי, שגר במרחק חצי ווירסטה מן החצר. קודם שהביא קושלווסקי את משה'לי אל האחוזה, נכנס אתו בשיחה ארוכה, שבה נתן לו הוראות שונות על-דבר הנהגתו בחצר בכלל ובעת שבתו בארמון הנסיך בפרט, וביחוד במה שנוגע למאכל ומשתה. ליתר בטחון שלח אתו אביו את הצעיר הוילנאי להמשיך אתו את למודיו העבריים. כשנה שלמה בלה משה'לי בחצר, וילמוד שם עם חברו בן הנסיך אצל הפרופיסור הפאריזאי, אשר נמשכו עיניו אף הוא אל כשרונותיו המזהירים של קושלווסקי הצעיר. יחד אתם למדה אצל פרופיסור זה גם בתו של מנהל החצר, שהיה קרוב לראדזיוויל ממשפחתו, עלמה כבת שבע-עשרה, יפה מאד. את שעות-המנוחה שלהם בלו הצעירים יחד. בימי הקיץ טילו שלשתם בשדות וביערים, ובימי החורף השתעשעו באולמים הגדולים והיפים של הארמון. בארמון אהבו מאד את משה'לי, שהיה גם יפה ונחמד בתארו, ונחשב שם ל"בן-בית". אולם הוא מלא באמונה את הוראות אביו, וככל שהפצירו בו לא נפתה מעודו לטעום שם דבר-מה, ויש אשר לא יכל לסרב והרשה לעצמו לשתות בארמון כוס תה. כשהיו אנשי-הבית יושבים אל השלחן, היה משה'לי מתחמק תיכף ויוצא אל הביבליאותיקה של הנסיך ונשאר יושב שם כל העת והוגה בספר. במשך השנה, שישב משה'לי בארמון, רכש לו את כל הידיעות הנחוצות בשעור של בית-ספר בינוני. ביחוד הצטיין במאתימאתיקה. אז התחיל נושא את נפשו לאוניברסיטה, ובזה בא הדבר לידי חלוקי-דעות בינו ובין אביו הזקן. בתחלה לא חפץ אביו להסיר השגחתו מעליו עד אשר יגדל ויעשה מיושב יותר בדעתו, והעיקר, עד אשר יהיה מזין כראוי בלמודים העברים. אבל משה'לי טען כנגד וגם הרבה רעים על אביו מן הצד, וביחוד את הנסיכה ראדזיוויל, אשר השפיעו על אביו, כי ירשה לו אוניברסיטאית. אז החליט קושלווסקי לשלוח את בנו לאיטליה להכנס אל האוניברסיטה אשר בפאדוא, שכבר למדו בה צעירים אחדים בני חסידים. קושלווסקי עצמו הביא את בנו לפאדוא ושם הכניס אותו אל בית המלומד העברי המפורסם שמואל דוד לוצאטו (שד"ל), שכבר כרת אתו ברית-ידידות זה כמה שלא שלא בפניו ומעת לעת היה מחליף אתו אגרות בעניני חכמה ומדע. פאפירנא ספר לי פעם אחת, כי בשבתו בבוברויסק נזדמן לו לראות מכתבים אחדים בלשון העברית, שכתב קושלווסקי למשה'לי בימים שלמד בפאדוא. כל מכתב היה כפרק לקוח מתוך ספר "מסלת-ישרים" או "חובת הלבבות" וכולם למטרה אחת נתכוונו – לטעת בלב משה'לי רגשי אהבה וכבוד ליהודים וליהדות. באמצע הקיץ בא משה'לי לנוח מעמל למודיו בבית-אביו בניסוויזש. למחר בקר את מכיריו בארמון הנסיך ראדזיוויל ונתקבל מכולם בחבה יתרה. בעת ההיא חכו שם מיום ליום לבוא הנסיך הצעיר מפאריז. קבלת-פנים נלהבת ערכה לו חברתו, בת מנהל החצר, אשר הזמינה אותו לבקר אותה תכופות. הזמנות כאלה קבל שם מכל צד, כי לכלם נעמה חברתו של קושלווסקי הצעיר, אשר ידע למשוך אליו את לב כל אנשי "החצר". מן היום אשר שב הנסיך ראדזיוויל העלם מפאריז, בלה משה'לי כל העת בחצר, ואך היה בא ללון בביתו. פתחון-פה להתנצלות לפני אבותיו מצא בזה, שאביו עסוק תמיד בעבודתו מחוץ לעיר ונמצא בביתו אך לעתים רחוקות מאד, ובין יהודי-העיירה אין לו איש להכנס אתו בדברים. אבל הנהגתו בחצר היתה שונה עתה מכפי שהיתה לפנים. כבר הרשה לעצמו לעתים קרובות לאכול ולשתות שם. והנה קרה המקרה, כי יהודים מנסוויזש, שבאו אל החצר לרגל עסקיהם, ראו בעברם על פני האמון את משה'לי יושב עם בני בית הנסיך על היציע ואוכל אתם ארוחת-הבקר. למחר כבר נתפשטה השמועה בכל העיר, כי משה'לי קושלווסקי "נתחמץ" "ואינו מתרשל לאכול בשר חזיר…" לא ארכה העת והגיעה השמועה לאזני אביו ועשתה עליו, כמובן, רושם קשה מאד. התחילו מריבות וקטטות בין האב והבן. הזקן דרש, כי יחדל לבקר את החצר, והצעיר לא נענה לו. בעת היא לא יכל עוד להענות לו, כי כבר נמשך לבו אל החצר… בסוף הקיץ הודיע משה'לי יום אחד את אביו, כי לא יסע עוד לפאדוא, כי אם לפטרבורג; שם הוא רוצה להכנס אל האקאדמיה. הדבר הזה הרגיז מאד את לב הזקן. הוא עוד הוסיף להאמין ולקוות, כי בהמצא בנו בבית כבית לוצאטו, ישאר תחת השפעתו בן נאמן להעם העברי. בלב דוי ראה כי משה'לי הולך ומשתמט יותר ויותר מהשפעתו, וכי כל אמצעי החנוך והפדגוגיה שהשתמש בהם כדי לשמור עליו מרוחות זרות, עלו בתהו. לשוא הרבה לדבר על לבו, להטיף לו דברי-מוסר, לבקש ולהתחנן. משה'לי נשאר עומד בדעתו, ואביו הוכרח לתת לו הסכמתו ולתתו לנסוע לפטרבורג. פעם אחת – זה היה ביום-חורף בבקר – כשהתכונן קושלווסקי לנסוע לבקור חוליו, נכנס אליו מנהל חצר-הנסיך, ופניו לא היו כתמול שלשום, כי אם סרים וזועפים ומעידים על סערת-נפש. קושלווסקי, אשר הבין תיכף, כי דבר לאט עמו, הביא אותו על חדר-עבודתו ויגש לו כסא לשבת וישאלהו לחפצו. – באתי לדרוש ממך – ענהו המנהל קשה – כי תכתוב תיכף לבנך בפקודה, כי ירף מבתי ויעזבה לנפשה… הזקן נשאר יושב על מקומו בלי תנועה ונעץ במנהל שתי עינים תמהות. – אני מאמין לך, כי אינך יודע את הנעשה. ילדי-העברים אינם מגלים את לבם לאביהם; אבל בתי גלתה לי את לבה ולא העלימה ממני דבר. – אמר נא לי, בבקשה, פשר דבר – כמו התחנן קושלווסקי אל המנהל – אל נא תענה את נפשי. – כידוע לך היה משה בנך מנעוריו כ"בן-בית" אצלנו בחצר. בכל מקום, החל מן הארמון, היו כל הדלתות פתוחות לפניו. אבל הוא השתמש בזה לרעה… – מה, אפוא, עולל בני? קרא קושלווסקי בקול רועד מסערת-רוח. – הוא גנב את לב בתי. היא התאהבה בו, ועתה הוא קורא לה לבוא אליו לפטרבורג. – כל זמן שאני חי היה לא תהיה כזאת! – נתן קושלווסקי בקולו. – דבריך משמשים לי ערבה, ואם אין… – הפולני לא כלה את דבריו ויפן את שכמו ויצא. באותו יום לא הלך עוד קושלווסקי לבקר את החולים. הוא נסגר בחדר-עבודתו וישב לערוך למשה'לי בנו. אבל לא היה זה מכתב במובן הרגיל, כי ספר בן כמה גליונות על יסודות אמונת ישראל ומוסר-היהדות ועל רב ערכה של מצות "כבוד-אב"… ובסופו דברי בקשה ותחנונים, כי יחוס על אביו הזקן "ולא יוריד את שיבתו ביגון שאולה"… משה'לי הניח את מכתב אביו בלי תשובה. הדבר הזה נגע מאד אל לב הזקן וירגיזהו עד היסוד. לא עברו ימים מועטים והחולים המתרפאים אצלו התחילו להרגיש את זעזועי-רוחו, כי היה מתנפל עליהם בדברי חרפות וגדופים ותוך כדי דבור מתרצה ומתפיס ומבקש סליחה מאיש ואיש. ביום אחד נודע בניסווויזש, כי הד"ר קושלווסקי כבר איננו בעיר זה יותר משני שבועות. בתחלה חשבו, כי נטרד לרגל אומנתו באיזו אחוזה או עיירה. אבל כבר עבר כחדש ימים וקושלווסקי עדיין איננו. אז התחילו חוקרים ודורשים עד שנודע, כי הוא נמצא בפטרבורג, שנסע לשם לבקר את בנו, לאחר שלא קבל ממנו שום ידיעה זה שבועות וירחים. מה שנפל בפטרבורג בין הזקן ובנו – לא נודע זמן רב לאיש. ראו רק זה, כי בשובו מפטרבורג שנה מראהו כל-כך, עד כי אי-אפשר היה להכירו. הוא התחיל הולך ודועך מיום ליום כנר, ואחרי עת קצרה מת. רק בהמשך הזמן נודעו הפרטים האלה: מנהל חצר ראדזיוויל לא יכל סוף, סוף לראות בצרת נפש בתו, שהיתה יחידה לו, ויתן את הסכמתו כי תנשא לבנו של קושלווסקי רק בתנאי קודם למעשה, שיבא בברית האמונה הקאטולית. משה'לי לא חשב הרבה ונתרצה. זה היה בעת שבא קושלווסקי הזקן לפטרבורג. תיכף, בשיחתו הראשונה אתו, גלה משה'לי לאביו את האמת כלה. כמה שהפציר בו אביו, כי לא יעטה עליו לעת זקנתו חרפה כזו ולא יגרום לו כל-כך הרבה צער ועגמת-נפש, לא מצאו דבריו בלב משה'לי אף הד חלוש. הוא אטם את אזניו גם משמוע לקול בכי אביו ולא חזר בו מהחלטתו אף לאחר שהודיע אותו אחיו הגדול, כי אביהם חלה מרב צער והוא נוטה למות. כעבור שני ירחים לאחר מות קושלווסקי בא בנו לנסוויזש ויסר החצרה אל בית הורי אהובתו. בשבוע השני הובא בברית דת נצרת על-ידי כהן החצר במעמד בני בית הנסיך. החתונה נועדה להיות בימי-החופש לתלמידי בתי-הספר העליונים. על-פי רצון קושלווסקי הצעיר נערכה הצרמוניה הדתית של התנצרותו בחשאי, כדי שלא להרעיש את לב יהודי-נסוויזש. אבל הדבר נודע בנסוויזש למחרתו ויעש על היהודים רושם מדכא מאד. איש לא חפץ להאמין, כי במשפחתו של הד"ר קושלווסקי הירא והחרד לדבר-ה' יארע מאורע שכזה. זמן רב היה הדבר בנסוויזש לשיחת הבריות והיגון בין היהודים גדל מאד. עברו ירחים אחדים וביום בקר אחד התחילו בנסוויזש מתפשטות שמועות שונות וכל אחת מופלאת מחברתה. ספרו, כי בשעה שנועדה להיות בה חתונת קושלווסקי הצעיר עם בתו של מנהל החצר, נתקבל פתאום ממנו מכתב בדרישה לדחות את החגיגה, באשר עליו לנסוע בענין השכלתו לזמן ידוע לחוץ לארץ, אבל מאז לא הוסיף עוד להודיע על אודותיו דבר. כן מסרו מפה לאזן, כי מוסר-כליות נורא התחיל מבלי-משים מכרסם את משה'לי והנחם לוה אותו כצל וידריכהו מנוחה. תמיד רחפו לנגד עיניו פני אביו הזקן בהתחננו אליו בדמעות שליש, כי לא יבגוד בעם ישראל ולא ישיא חרפה וכלימת-נצח על משפחת קושלווסקי. לבסוף לא יכל להתאפק עוד ויזניח את השכלתו ויצא לחוץ לארץ והתישב בפדוא, ושם שב לאמונת-אבותיו. אבל בזה לא הסתפק עדיין, והוא נעשה חרד קיצוני. כל היום ישב על התורה ועל העבודה, הרבה להתפלל מתוך נחלי בכי וחזר לשקוד על הגמרא בהתמדה מרובה, וקבל על עצמו עוד מיני תשובות כאלה. ואחרים עוד הוסיפו על זה, כי בהיות כבר משה'לי קושלווסקי בדמי ימיו, גמר באונברסיטה הקניגסברגית את חק למודו בתור דוקטור למדיצינה, ואז היה לו אביו למופת ואף הוא רפא את חולי ישראל בלי שכר. הוא מת רוק זקן ושבע-ימים. "באו בנים עד משבר". גרושים מן הערים ומן הכפרים, מוסדות מסחר לנשל את היהודים מן המקצוע הראשי שהוקצה לפרנסתם בגולה, המסחר הפעוט, שנאה ובוז בכל מדינות אירופה, הגבלות בבתי-הספר ברוסיה ובכניסה לאמריקה, עוני נורא ורעב, ופרים – נדידה בהמון אל אשר יהיה הרוח ללכת בעד ככר לחם, ואין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו. זהו מן הצד האחד. מן הצד השני – קריאה של חבה מאת ראשי הטורקים הצעירים לשוב לארץ אבותינו, במקום שבו נוכל לחיות חיים טבעיים ומסודרים ולהיות חפשים ממצוקות הגלות, – "וכח אין ללידה": שבו אלינו ימים, אשר לא היו לנו מזמן חורבן ארצנו, ימים המזכירים לנו את פקודת כורש: "מי בכם מכל עמו ה' אלוהיו עמו ויעל", אבל אין מזכיר את זרובבל ו"ראשי האבות ליהודה ובנימין… לעלות לבנות". החכם-באשי זמננו לראשי מוסדותינו, מחכה לתשובה… "היתעורר המת"? אפילו אם יקום לנו ישעיה שלישי, לא ישאר לו כי אם לצעוק מכאב לב: "על מי אדברה ואעידה"… ישעיה השני דבר לעמו האחד בשפתו האחת, אבל ישעיה שלישי ימצא לא עם אחד, כי אם ערב-רב של "צרפתים, אנגלים, אשכנזים, מאדיארים, פולנים בני (או בני בלי) דת משה", חלק לבם כחלוק לשונותיהם יותר מארצות גלותם, ורובם גם לא יקראו מאומה על כל הנוגע לאחיהם אפילו בשפה שהם יודעים אותה. אז קמו זרובבל וראשי האבות. העם הוא בכל מקום עדר: "איש ירעה ידו, כל עמלו לפיהו, אין דואג, אין חולה בעמל אחיהו", אך ראשיו ומנהיגיו יובילוהו לדרך הצלחת הכלל, כפי שהם מבינים אותה. אבל איה הם ראשינו ומנהיגינו אנו? עד ימי האימאנסיפאציה ואפילו עד ימי ההשתדלות להשיגה, היינו יהודים. אמנם לא מגוהצים, לא מוכתרים במיליונים, בדיפלומים ובנימוסי הציוויליזאציה, אבל יהודים בלב ונפש. מימות האימאנסיפאציה – כל בחור וטוב, כל בעל בעמו, בין שהוא עשיר מופלג, בין שהוא חכם מלומד, בין שהוא בעל פעולות מצוין – מתרחקים מאתנו… ו"נתונים לעם אחר", או רק לעצמם לבד. נשארנו בלי אחדות, בלי אנשים אויטוריטטים לכל העם, ובשביל זה – גם בלי ראשים ומנהיגים. כהתול מר מצלצל הפתגם: "העם צריך להושיע את עצמו", אך מי הוא אשר יעשה את העדר לעם? "כד רגיז רעיא על ענא עביד לנגידא סמיותא", ואנחנו אין לנו אפילו נגידא סמיותא – והננו תועים ונפוצים לכל עבר… היפלא, כי לקול המהפכה בטורקיה התעוררו רק יחידים? בתעות העדר נבדלו ממנו איזו צאן קדשים, גם לפני המהפכה, גם לאחריה, למצוא מרעה בארץ-האבות, אבל העדר בכללו נשאר כשהיה. לא בצדק נקרא למחזה כזה בשם "תנועה". תנועה שמחירה שקל כסף לשנה ואיזו פרוטות להקרן הקיימת, ופריה – אספות המסיימות בקריאות "הידד" ושיר "התקוה", איננה תנועה של עם המתעורר לתחיה!… מצוקת הגלות נראתה עתה בכל כחה, "יסורים של אהבה" לעבדות. לאסוננו, לא על-ידי יסורים כאלה תנתן לנו ארץ-ישראל. "אם רואה אדם יסורים באים עליו יפשפש במעשיו, פשפש ולא מצא – יתלה בבטול תורה". דעה כזו, התולה את היסורים ההם בבטול תורה, מביא ה' גולדברג במאמרו "לשאלות הרגע" ("העולם" שנת תרס"ט, גליון כ"ג): "כל המעשים המלאכותיים יעלו בתהו, כי קודם-כל צריך להתעסק בעבודה החנוכית, להכשיר את העם, לטפח בו רצון עממי חזק ואהבה עמוקה אל צרכיו וקניניו הלאומיים, לשפתו, למולדתו ההיסטורית, לברוא דור אמיץ ברוחו, בעל הכרה לאומית חזקה ורצון כביר אל החיים הלאומיים". על התשובות שכבר נשמעו כנגד טענה זו הוסיף ה' גולדברג בצדק, כי טענות כאלה נשמעות תמיד בשעה שכל תיקון גדול בחיי איזו מדינה עומד להעשות. ה' גולדברג מוסיף עוד, כי בעמקי נשמת האומה הישראלית צפונה השאיפה להחלץ מחיי נודד חסר-בית ועבד-עולם, והחפץ להשתחרר מחיי רצוצי משפט וכלבים מספיק הוא לעורר את השאיפה, המונחת בטבע כל בני-האדם לחיים נורמליים. זה הוא אמת במדה ידועה. אבל שמא יבוא איזה מקשן וישאל: אם כן מדוע דלות כל-כך התוצאות של העבודה לישוב ארץ-ישראל? - הוא מקדים לו תשובה פשוטה: "בכל זמן הישוב לא עשינו בלתי (?) אם זה, שעכבנו בעד היציאה לפלשתינה, ובכל פעם שהתחיל זרם הנדידה לארץ-ישראל להתגבר, כמו שהיה הדבר, למשל, בשנת 1891 ובשנת 1904, מיד התחילו בעתונות העברית מרעישים עולמות על זה. די לזכור את המאמרים שכתב בענין זה מר מ.ל. ליליענבלום ב"המליץ". אם נאבה לפשפש במעשינו ולחפש חטאים, כמדומה לי שאפשר היה מקום למצוא אותם בגזרת הקונגרס הראשון, שנתקיימה איזו שנים, שלא להתיישב בארץ-ישראל קודם קבלת הטשארטר, בהלעג על ה"התגנבות" לארץ-ישראל שלא ברשות, על הקולוניזאציה הקטנה, ובההחלטה המחוכמה לעשות את אחוזות הקרן הקיימת לנכסי הקדש, אשר לא ימכרו ולא יגאלו לעולם וינתנו רק בחכירה לזמן, דבר שאין קופצים עליו. ומה שנוגע למאמרי על-אדות עכוב היציאה, ראוי היה לה' גולדברג לבלי לשכוח, כי הנדידה החזקה שנתעוררה בשנת 1891 לרגל גרוש מוסקבה והביאה לארץ-ישראל עניים, שכמעט כולם שבו בפחי-נפש – היתה רק נדידה של בהלה, שאי-אפשר היה לבלי להתריע עליה. בעת ההיא, בשעה שלא היו עוד יק"א וחוכרי אדמתה, בשעה שלא היתה עוד נטיעת פרדסים, ורק נטיעת כרמים, שכולם, מלבד כרמי "רחובות" ו"גדרה" המעטים, היו פקידות הנדיב, שלא התיחסה ברצון לפועלים מבני-ישראל, בשעה הנודדים שאפו רק להאחז בתור קולוניסטים ולא להשאר פועלים לשם מצות אי-אפשר היה להביט בקרת-רוח על המון עניים ואביונים, שבאודיסה קבלו מאת המנוח מ. פישירוביץ טה וסוכר שחסרו להם על האניה, ובבואם ליפו הביאו איזו מהם עמם אהלי-בד, שפרשו אותם על חוצות יפו ובאו לדרוש מאת הועד-הפועל לתת להם אדמה, עד שהוכרח ה' פינס לדרוש בטלגרמה לעכב בעד יציאתם בכל האפשרות. ה' גולדברג זוכר בלי-ספק גם-כן, כי כל פרי הנדידה הזו, בין של העניים ובין של צירי האגודות בעלי-הון, היו: המשבר הנורא, שהוריד לטמיון קרוב לשמונים אלף רובלים, "חדרה", עם קרבנותיה האומללים וחדוש איסור הכניסה אחרי שנתבטל. חטא מאמרי בעת ההיא הנני נושא בלב שוקט, ובנוגע לשנת 1904 – הנה אז לא התגבר ביותר זרם הנדידה. "המליץ" כבר חדל לצאת, ולא היתה לי יכולת לכתוב ב"המליץ" ולא צורך לעכב אותה במאמרים בכלל. עם זה צריך לדעת, כי גם עתה אולי רבים הם השבים מן הנשארים, ואם לבעלי הון-מועט כדאי הדבר שיראו בעיניהם את הארץ ופרי הישוב החדש, הלא העניים אינם רשאים להעשיר את מסלות-הברזל והאניות בשביל תענוג רוחני כזה… "הפועל הצעיר" מדבר על-דבר היציאה של אלפי אנשים – אומר ה' גולדברג. אבל יודעים אנו, כי רק פועל רוק יכול להתפרנס משכרו בקולוניות ולא בעל-משפחה. אם-כן, הלא אחת משתי אלה, או שבשעה שיהיו לבעלי-משפחה יצטרכו לעזוב את הארץ, - או שישארו רוקים כל ימיהם, ואז יתמעט בבוא פקודתם. עוד אסון צופה להפועלים בארץ-ישראל. השנה הבאה היא שנת השמטה, והרב מיפו לא נרצה להתיר את העבודה כי אם על-ידי נכרים. על שאלתי לו, מפני מה הוא מחמיר יותר מהגאונים ר' ישראל יהושע מקוטנא, ר' שמואל מוהיליבר ור' מרדכי אליאשברג מבויסק ז"ל, שהתירו את העבודה על-ידי ישראל, כמו שהבאתי ב"המליץ" בחיי הגרש"מ ז"ל משמו, שכדי להתיר לעבוד על-ידי ישראל רק העבודות דמדרבנן לא היה צורך במכירת הקרקע לנכרי? וכי אפשר הוא שבכל שבע שנים יצטרכו הפועלים היהודים לעזוב את הארץ? – ענה לי במכתבו ש"אינני נוטה לדעת המתירים הקיצונים, ואיני מסכים כלל לדעת הגרש"מ הנ"ל, כי כשם שאנו צריכים לארץ כך אנו צריכים לדת, ובפועל אין הענין נוגע לסדרי הפועלים, כי ארבע המלאכות האסורות על-ידי ישראל מן התורה: זריעה, בצירה, זמירה וקצירה – בזריעה עסוקים עד כה כמעט רק פועלים נכרים, ולא יחרב הישוב אם תהיה שבת הארץ ניכרת על-ידי איזה שנוי במקצת מקומות, ועל הבצירה, הזמירה והקצירה, במקום שיהיה הענין דורש, כבר תקנתי דרכי היתר, שאינם נתנים להנתן ביד כל אחד, כי אם אחר שאלת חכם". ומי יודע מראש את דרכי ההיתר הזה הכמוסים ביד הרב, ואם לא יתחלקו לשבעה דרכים להפועלים לנוס מן הארץ? ובאמת אין תקוה להרבות את הישוב כל הימים, אשר לא יהיה לנו מוסד איתן, שתהיינה בידו אחוזות מוכנות לממכר בתשלומים לזמן ארוך. הבאנק הקרקעי, אם גם יוסד, יביא רק הצלה פורתא. אפילו אם יצבור במשך איזו שנים עשרת מיליון רובל – לא יוכל לתת יותר מאלף רובל לאיש לעשרת אלפים קולוניסטים חדשים, בעוד שאנו יודעים, כי מצד אחד מעט הסכום הזה לבעל הון-קטן, ומצד השני – עשרת אלפים קולוניסטים חדשים לא יביאו שנוי ניכר בחיינו הלאומיים בארץ-ישראל. אמנם לא על השדה והכרם יחיה האדם, ועוד יש עבודה רחבה לסוחרים, לבעלי חרושת-המעשה ולבעלי-מלאכות וחכמות שונות, אבל לכל אלה אין מקום בלא אוכלוסים מרובים, שעיקר פרנסתם היא עבודת-האדמה; אבל בה יוכלו וירצו לעסוק רק אנשים בלתי-עשירים, ועם-זה בריאים ורגילים בעבודת הגוף, והעשירים, שלא יוכלו ולא ירצו להיות אכרים פשוטים, יבואו אחרי-כן ובכן "חזר הדין", כי יסוד כל היסודות לנו הוא רק הכנת אדמה במדה מרובה למכרה בתשלומים לזמן ארוך. אז לא נצטרך לחכות עד שיקום לנו באלף השביעי "דור שכלו זכאי" על-ידי החנוך הלאומי, כי התועלת הפרטית של אלה, אשר שונאינו שוברים להם מטה לחמם, החופש מצרות הגלות ומצוקת ישראל ימשכו את לבות המוני בני-ישראל יותר הרבה מקנינינו הלאומיים הרוחנים, ורק אז, בין דור חפשי מצרות הגלות ושנאת העמים, במקום שכל איש ישראל לא לבד שלא יתכחש למולדתו, אבל עוד יתפאר בשם ישראל, - יוכלו להתפתח ולהתרחב הקנינים האלה. בלי אפשרות להמוני-העם לרכוש להם אדמה לא יועילו גם החנוך היותר טוב והקנינים הלאומיים היותר חשובים, כי רק את חובת הסעודה השלישית בשבת אפשר לצאת על-ידי דברי הסעודות שבימי החול. ה' גולדברג אומר, כי עבודתנו הראשונה צריכה להיות לאחד את המוסדות הישראליים, העזרה" בגרמניה, "אגודת-אחים" ואפילו את יט"א בדבר היציאה ההמונית לטורקיה. ה' גולדברג סתם את דבריו ולא פירש, אם כונתו בזה רק לארץ-ישראל, או כל מדינות טורקיה שוות לפניו. רוצה אני להאמין, כי כונתו רק לארץ-ישראל, שהרי ישוב מקידוניה, אזיה-הקטנה ואפילו קפריסין וארם-נהרים אין לו ענין עם אבל, אם-כן, – לא אוכל, לצערי, לקוות לפעולה פוריה. יק"א אינה חברה בפני עצמה, אלא "קדרא דבי שותפי" וכבר ידענו את היחס של ראשי החברות ההן מתנגדת להישוב מראשית צמיחתו, וגם אז נלחם בה בשביל זה המנוח סמולנסקין. עודנו זוכרים את מכתבו של קארל ניטיר, שליחה של חברה זו בברודי, בעת ששלחה את הנודדים דוקא לאמריקה ולא לארץ-ישראל. במכתבו ההוא אמר, כי סכנה מרחפת על ראשם של יהודי אירופה, אם ינסו להושיב את חרבות ארץ-ישראל, ועד מהרה נחזה מחזה אשר לא הרגיש ישראל כמוהו זה אלפים שנה ("המליץ" תרמ"ב, גליון י"א). אם נזכור, כי קארל ניטיר זה הציע בשנת תרכ"ט, היינו י"ג שנה לפני זה, ליסד בארץ-ישראל מקום -מפלט לאחינו, אשר היום או מחר יברחו עם רב מהם ממקומות מושבותיהם (הוא יכול לראות זאת מראש על-פי הנדידה שהיתה מליטה בשנת תרכ"ט), ולכבוש מעט-מעט את הארץ הקדושה, וכי דבריו אלה הלהיבו כל-כך את המנוח כרמיה, עד שנשא את משאו הנפלא על עתידות ישראל בארץ-הקדש בעת הצעתו על-דבר יסוד "מקוה ישראל" (כל זה בלוח "אחיאסף" תרנ"ה 276), והוא עצמו, ניטיר, היה המיסד והמנהל את בית-הספר הזה, הנועד למטרה רמה ונשאה זו, - נבין, כי קארל ניטיר היה אנוס על-פי הדבור לצאת כנגד ישוב ארץ-ישראל אחרי מות כרמיה. את יחוסה של חברת הישוב בזמן הזה רואים אנו מן העלילות של גולדברגיר גליון כ'). כן אין תקוה לנו מחברת "אגודת-אחים", אשר ראשי המדברים בה, קלוד מונטיפיורי ולוסאדה, הביעו מחאתם למעשי חברי יק"א מפאריז, שנרצו לקבל את סכומי רוטשילד לגמור את מעשיו בהקולוניות בארץ-ישראל. זאנגביל יהיה אוגאנדי, קירינייקי, כשדי ועוד, אבל לא ציוני, כדי שלא לחקות את הציונים. לולא-זאת לא היה חולם על-דבר מיסופוטאמיה, שגם לה לא יתנו עתה אוטונומיה, כמו שלא יתנו אותה לארץ-ישראל. הוא אוחז בדרך המנוח הבארון-הירש. גם הוא מתחלה לא היה כנגד הישוב בארץ-ישראל ושלח את סופרו וויניציאני לקבל תחת חסותו את הקולוניות שבארץ-ישראל, ורק אחרי שקדמו הבארון רוטשילד חשב לא לכבוד לעצמו לחקות אותו וישם את עיניו בקצה הארץ, בארגנטינה, כדי להיות ממציא מקורי. כמוהו עושה גם זאנגביל. באופן אחר לא יובן, איך לא ירגיש פקח כמוהו, כי טובה לנו ארץ-ישראל בלי אוטונומיה ממיסופוטאמיה עם אוטונומיה גם מפני סבות מדיניות? שהרי אין אנו בטוחים, שלא תפול בזמן-מן-הזמנים מיסופוטאמיה ביד איזו ממשלה אירופאית, אם על-ידי המסלה הבגדדית, או דרך פרס שאין עתידותיה בטוחים, בעוד ששום ממלכה אירופאית לא תתן לחברתה לכבוש לה את ארץ-ישראל, הקדושה לכל הנוצרים. כן הוא, התאחדות החברות לא תביא פרי, והעצה האחת, לדעתי, לפנות לעשירי ישראל, לברר להם, כי לטובת עמם ולטובת עצמם, למען לא יצטרכו שנים אין-קץ להטפל במדוכאי הפוגרומים, בהנדידה הרחוקה לאמריקה שאין לה סוף, לראות בני עמם נוספים עליהם בארצות מגוריהם, מה שמגביר את האנטישמיות בכל מקום, – טוב להם לגבר חילים ביותר בזמן ידוע לעשות את ארץ-ישראל מוכשרת לקבל את הנודדים, אשר יוכלו אחרי-כן לצאת לארץ-ישראל בלי עזרתם ומבלי לעבור דרך עריהם, בהיות מצד אחד הארץ מוכשרת לקבל אותם, ומצד השני הוצאות הנסיעה מועטות הרבה וגם הנסיעה עצמה ממקומות הנדידה לארץ-ישראל איננה דרך מערב אירופה. עם זה יכולים הם צדקה, שיש בה חסרון-כיס, אלא בדרך ישוב, שסוף-סוף ישיב להם את הקרן, ואולי גם איזה ריוח. ומי יודע, אולי יוכלו לשתף לעבודה זו גם איזו מיליארדירים מעמים אחרים, אשר בטוב לבם ומבלי דעת מה לעשות בהונם הרב ירצו לקחת חלק בהעבודה ההיסטורית הגדולה הזאת, אשר תציב להם יד ושם-עולם בדברי-הימים. אמנם גם העצה הזאת אינה בטוחה, אבל באין טובה ממנה – "אל תהי מפליג לכל דבר". אבל לזה דרוש תנאי מוכרח, שיסירו הציונים מעליהם את הקמיע היקרה להם הנקראת "אוטונומיה", כי בלא זה לא ישמע איש מעשירינו להם, ובשביל זה וגם מפני להסיר כל חשד מלב הציוניות, נחוץ להודיע גלויות בהקונגרס הבא, כי עתה, אחרי המהפכה בטורקיה, אין עוד צורך לא במשפט גלוי ולא באוטונומיה וישראל יוכל לשכון לבטח בלעדיהם. אמנם אין זה מתאים לנוסח הפרוגרמה הבאזילאית, אבל להנוסח הזה אין שום קדושה, ודברים יותר קדושים בטלו לפעמים משום "עת-לעשות". אפשר, כי ה' ז'אגורסקי מן ה"ראזסוועט" יראה בזה בגידה, אבל יגדל נא כחו ויושיט לנו את "קערת-השמים". ובאין לאל-ידו להושיט לנו את "קערת-השמים" הוא דורש מאתנו להרים את עינינו אליה ולכונן על-פיה את פעולותינו. למרות דברי נורדוי שאמר, כי אילו היה הד"ר הירצל חי עתה, אחרי המהפכה בטורקיה, היה אומר לנו: "הנה לכם הטשארטר!" – הוא בא להזכיר לנו את האמתיות, אשר לדאבון לבו שכחנו אותן, כלומר, בשעה שאנו מדברים על העבודה בארץ-ישראל, שכחנו לאמר: "לשם יחוד פלשתינה והאוטונומיה". הציוניות, הוא אומר, היא הכרה פוליטית, שיש לה נקודה עיקרית ומטרה אחרונה: הנקודה העיקרית היא, ששאלת היהודים גם בצד בחמרי, גם בצד הרוחני, לא תפתר לעולם בגולה, והמטרה האחרונה היא אקונומיים לישראל בארץ-ישראל. לפי-זה – לא כל עבודה בארץ-ישראל תוכל להיות עבודה ממשית. אבל בעת האחרונה רבו "פלשתינים" ואפילו גם אנטי-ציונים, שאינם מכונים את לבם להמטרה האחרונה. בעד איזו מהם ארץ-ישראל עצמה היא המטרה, על ידיה הם מרגיעים את רוחם הלאומי הסוער מצרת הגלות, ובעד אחרים יקר "כל שעל אדמה, כל עץ של ארצנו", ואחת היא להם, אם יהיה בה לעתיד מרכז ישראלי, העומד ברשות עצמו, או לא ("ראזסוועט", גליון 25). אילו היה ה' ז'אגורסקי מדבר על העבודה כעבודת בעלי-החלוקה, הנוסעים לארץ-ישראל כדי להנצל מגלגול מחלות ומתולעי הגלות אחרי מותם, היה צודק בטענותיו, אבל הוא מדבר על אלה, שבכל אופן הם מרחיבים את הישוב, ועל-כן אין לדבריו שחר. האם הקונה אדמה בארץ-ישראל לעבדה, או המיסד שם בית-חרושת, שפועלים יהודים מוצאים בו פרנסתם ומוסיף על תושביה, אין עבודתו עבודה ממשית? מי יוכל להכחיש, שאם בעתיד הקרוב יבואו לארץ-ישראל איזו מאות אלפים משפחות "להרגיע את רוחם" או בהיות "יקר להם כל שעל אדמה וכל עץ", באמרם: "בהדי כבשי דרחמנא למה לן? מאי דמפקידינן איבעי לן למיעבד ואין לנו עסק באוטונומיה" – האם זה עצמו לא יהיה התחלה גדולה להתחיה? העיקר הוא, שלא נעשה מעשה, אשר יעשה את המטרה האחרונה לדבר שאי-אפשר, היינו שלא נפזר את ישראל במרכזים שונים, ובזה הלא נעלים חובבי-ציון, שלא דברו מעולם על אוטונומיה, מהרבה ציונים, שגם האי קפריסין, גם מיסופוטאמיה הרחבה הרבה מהכיל את כל ישראל, הם להם מקומות ישוב טובים! עלילות העתיד תועלתם גם בלי כוונות של "לשם יחוד". אומות-העולם פרים-ורבים מבלי שיאמרו מקודם את תפלת הרמב"ן הידועה בלילה ידוע, ואפילו לא כדי לקיים מצות פריה-ורביה שנאמרה בתורה, ואף-על-פי-כן הם בריאים וחזקים ועתידותיהם בטוחים. עוד זאת, המטרה האחרונה לא לנו היא, כי אם לדורות הבאים: אם הם לא ירצו בה לא תועיל כוונתנו, ואם הם, אשר בלי-ספק יחכמו כמונו לדעת מה טוב להם, ישתדלו להשיגה – אין להם צורך בכוונתנו. הוא דורש תכנית ציונית קבועה בהעבודה, שתוביל להמטרה האחרונה. אבל מה היא התכנית הזו? אמנם בהילסינגפורס החליטו, שתהיה העבודה בבריאת תנאים טובים לנדידה טבעית, אבל האם פעולות חובבי-ציון ובראשם הנדיב, שאין שיטתם מוצאת חן בעיניו, אינן בריאת תנאים טבעיים? הלא אם לרגל איזו אלפים קולוניסטים שהושיבו נמצאו עתה בארץ-ישראל ברור הוא, כי הראשונים הכינו תנאים טבעיים טובים בעד האחרונים. ומה עשו הציונים לברוא תנאים טבעיים? האם נטיעת איזה יער ואפילו גאולת הארץ על-מנת לתת אותה דוקא רק בחכירה לזמן – הן בריאת תנאים טבעיים? ואת צרכי מי היו מספיקים המוסדות הציוניים בארץ-ישראל, כמו מקודם מתישבים על-ידי חובבי-ציון? האם את צרכי ובעלי-החלוקה? יודע אני, שלא בצדקה יושע עם, ואת ה"אמריקה" הזאת כבר גיליתי לפני לדת "הציוניות" עוד בשנת תרמ"ה ("המליץ" תרמ"ה, גליון 103), אבל אי-אפשר היה לעשות את ההתחלה באופן אחר, וההתחלה הזאת, כמה שלא ילעגו חכמינו על הישוב הקטן והמלאכותי, עוד לא יצאה לפעולתה לגמרי, ועוד צריך לעסוק בישוב קטן ומלאכותי, כי באין אלה אין ישוב גדול וטבעי, ודוקא הם-הם התנאים המכשירים את האחרון. ואיזו תנאים יותר טובים נבראו לנו אחרי אספת הילסינגפורס? אמנם בעל-המאמר תולה העון בהפוליציה, שלא נתנה להציונים לעבוד. אבל אם בהילסינגפורס עשו פסיעה גסה והעמידו רגל אחת בתוך התחום ורגל אחת מחוץ לתחום, ואיזו מגבוריה כמעט ששכחו את החוץ-לתחום מפני תוך התחום, - הלא להפוליציה אין עסק עם מה שחוץ-לתחום? גם "גאולת הארץ" אינה חשובה בעיני ה' ז'אגורסקי. הלא אם נירא פן יכבשו אחרים את הארץ, אז אין נקנה אדמה במדה מרובה, אז עוד תשאר אדמה במדה יותר מרובה שיוכלו אחרים לקנותה, באין לנו אפשרות לקנות בזמן קצר את כל אדמת ארץ-ישראל. אבל הוא מתנחם בזה, כי, לאשרנו, אין לעמים אחרים שום שאיפה לא לקנות אדמה בארץ-ישראל ולא ליסד שם שום ישוב של עבודת-אדמה או מקום לאמיגראציה ("ראזסוועט", גליון 25). הגיון נפלא! מפני שאין אנו יכולים לתפוס מרובה, אין אנו צריכים גם לתפוש מועט, ולעזוב את ווילהילמינה הסמוכה ל"פתח-תקוה" (שהציעו בני הקולוניה הזאת לפני יק"א לקנותה, והאחרונה לא רצתה בזה, מפני שהמומחה שלה, הצרפתי בארביה, מצא את הדבר למותר) ואת כפר מגדול - לאשכנזים, וחלק טוב מעמק יזרעאל לצרפתים. כמדומה לי, שדוקא מפני שאין אנו יכולים לקנות את כל אדמת ארץ-ישראל ועתה אין שאיפה לעמים אחרים לקנות אותה, צריכים אנו לקנות מעט-מעט כפי האפשר בטרם תולד השאיפה בלב אחרים לקנותה. ומדוע הוא שוכח, כי גם הערביים יכולים להרחיב נחלותיהם ולהוסיף על האדמה, שכבר יש להם? הוא אומר, כי קנית אדמה טובה רק בעת שאפשר להושיב עליה עובדים מבני-ישראל, אבל לא להחכירה לערביים ואפילו לבני-ישראל, אשר הישוב לא ירויח מזה הרבה (ולמה איפוא התעקשו הציונים וגזרו, שאדמת הקרן הקיימת תנתן דוקא בחכירה?) ולקנות אדמה סתם, היינו בלי לעבדה בידי ישראל, ורק שתהיה אחוזה פלונית כתובה על שם פלוני היהודי היושב ברוסיה או באשכנז – לא נשיג על-ידי זה מאומה. אבל כמה מאחינו, שנסעו בארבע השנים האחרונות, שבו כלעומת שבאו רק מפני שלא מצאו אדמה מוכנה לקניה ולחכות וחדשים לא יכלו? כמדומה לי, שאם היתה אפשרות לקנות את כל האחוזות שבארץ-ישראל שבעליהן יאתו למכרן לבני-ישראל, היושבים בכל הארצות, רק כדי שלא יבואו אחרי-כן לידי אחרים, ואילו היה באפשר לקנות בזול חלק גדול אדמה במיסופוטאמיה, כדי להמיר את אחוזותיו עם הערביים בארץ-ישראל – היינו מניחים היסוד היותר נאמן לתחיתנו; כי עובדים יבואו לנו, אם לא עכשיו – לימים הבאים, והעיקר שיהיה מקום להושיבם בו, והדקדוקים עם הממשלה על-דבר אדמה שאינה נעבדת אפשר יהיה לפשר בלי עמל. נפלאה גם-כן החלטתו, כי לקנות אדמה על-יד הקולוניות הנמצאות איננה הרחבת הישוב אלא השבחת נכסי הקולוניסטים הישנים, כדי שיוכלו להוסיף את מספר הפועלים הערביים ולשלוח את בניהם לחוץ-לארץ להשאר שם, מבלי להבין, כי רק מפני שהקולוניות אינן מתרחבות מוכרחים בני הקולוניסטים לעזוב את הארץ, כי מה תספיק אחוזה קטנה אחת של קולוניסט בלתי עשיר לשנים או שלשה ויותר יורשים אחריו? ואף-על-פי שהוא מבטל את כל הענין של גאולת הארץ, הוא מוצא טובה בהמועצה המוסקבאית, שהוא השתתף בה, וטובתה היא – שבה מונח רעיון. אבל תוך-כדי-דבור הוא חוזר בו ואומר, כי רפה כח הרעיון בעסקי עבודת-האדמה, והראיה, שגם בעת תגבורת הרעיון אחרי המהפכה בטורקיה לא נוסדה אפילו קולוניה אחת. עם זה אינו רואה, כי הוא מחליף המסובב בסבה. לא נוסדה אפילו קולוניה אחת, מפני שלא היתה אדמה טובה מוכנת למכירה! הוא אומר, כי לא רק התחלת עבודה אין אנו רואים, כי גם גרעין של תנועת ישוב, היכול להתפתח בדרך טבעי מבלי להשען על כח הרעיון, אין לנו. דבר זה אמת, אבל איך תהיה התפתחות טבעית, בעת שבעלי-ההון אינם מוכשרים לעבודת הגוף, והמוכשרים לעבודת הגוף אין להם הון לשכלול? עלינו לא להרפות את הידים במאמרים על אפיסת כחותינו, אבל לעורר ולהגביר את הכחות בפה ובכתב, למען תבוא ההתחלה. על הציונים לעזוב את החלומות על-דבר המטרות האחרונות, אשר לעת כזאת לא יתנו לנו כלום, ולדעת, כי עתה ההבדל בין ובין הציונים הוא רק בזה, שבראש חובבי-ציון עומדים פלוני ופלוני ובראש הציונים – פלוני ופלוני, ושחובבי-ציון עושים מעט ומדברים מעט, והציונים עושים מעט ומדברים הרבה, אבל בפועל אין עתה דגל ציונית מדינית, רק דגל חבת-ציון מעשית. כל חוט וחוט מצטרף לבגד שלם, וממעשים רבים קטנים יוצא מעשה גדול, והעיקר שלא להניח יום אחד בלי עבודה. ומבין אני סערת-רוחם של אלה, אשר ה' ז'אבוטינסקי לועג לה ("ראזסוועט", גליון 25) ומנחם אותנו, כי אין הסכנה קרובה אם גם לא נמהר לכבוש את הישוב. אמנם אין הסכנה קרובה עתה, אבל הלא גם במהירות היותר גדולה מצדנו לא נוכל לכבוש את הישוב בכל רחבו, ובאופן היותר טוב נוכל לעשות רק התחלה הגונה, אבל אם גם בהתחלה נמתין, מי יודע מה תביאנה לנו השנים הבאות? לעת-עתה אנו רואים, כי הקיטור והחשמל באים לארץ-ישראל על-ידי זרים, ועם זה יכבשו הזרים ההם גם את כח המים, וגם יכוננו שם בנינים של חשמל-חימיים (שם, "ידיעות שונות"), כי הזרים ההם נכונים להכין מקום טעינה ופריקה על חוף יפו, כי אינז'יניר איטלקי קבל רשיון לחפש בעומק ים המלח חמרים דוממים (שם, גליון 26, "מחשבונות הקונסולים") ועוד כאלה, ואין בעל-יכולת אחד מהמון עשירינו, אשר יאנח עם הנביא: "אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה" בעת אשר לא קצרה ידם מהושיע. בתחלת שנות השבעים קנתה לעצמה פרסום גדול במינסק משפחה יהודית אינטלגנטית שבאה מקרוב לגור בה, היא משפחת וונגרוב. על אדות וונגרוב הזקן, ששמש שם בכהונת דירקטור בבית-הבאנק המסחרי, ספרו אז את הפרטים האלה: הוא נולד בעיירה ליטאית קטנה בבית מלמד דרדקי, נתחנך בחדרים והתגורר בישיבות שונות, קטנות וגדולות, עד שנתגלגל באחרונה לבוברויסק, ששם נתפרסם כגדול בתורה וכמושלם בלשון העברית. בבוברויסק התודע אל הגביר הלמדן והמשכיל המפורסם בכל החבל ר' יודל אפשטיין ונעשה אצלו "בן-בית". בהמשך הזמן מלא ר' יודל את ידו לנהל בשמו את חליפת המכתבים בלשון העברית עם סוחרים ועסקנים צבוריים, והוא הבליט בדבר כשרונות מיוחדים עם חוש מעשי מפותח יפה. תחת השפעת הסביבה וונגרוב נושא את נפשו אל ההשכלה החילונית. את הדחיפה הראשונה אל החילוניות נתנה לו בתו המשכלת של ר' יודל, פוילינה, שהיתה מבלה אתו לפעמים בשיחה והשתמשה בהזדמנות זו להשפיע עליו, כי יחדל "ללחוץ את הספסל" וכי יהיה "לאיש", ופעם אחת הציעה לפניו בשיחה להיות לו מורה להועיל. וונגרוב נעשה לה תלמיד מקשיב, מיום ליום קנה שלימות לעצמו יותר ויותר, והוא הגיע לידי כך, שהתחיל ר' יודל להשתמש בו לעסקיו, ויש אשר שלח אותו בתור בא כחו לנהל והיה סומך עליו בענינים היותר חשובים. וסוף דבר היה, כי בבא עת דודים לפוילינה, לא מצא בשבילה חתן יותר נאה מוונגרוב. כך נעשה וונגרוב חתנו של ר' יודל אפשתיין ומנהל עסקיו הגדולים והמרובים. כעבור שתי שנים אסף ר' יודל אפשתיין אל ביתו חתן לבתו השניה, ואף הוא נמנה על חובשי בית-המדרש לפנים, ובהמשך הזמן נתפרסם בתור גאון הפינאנסיסטים ברוסיה. זה היה המיליונר והנדבן המפורסם במאוחר, זאק ביחד עם פינאנסיסטים אחרים פתחו בתי-אוצר בכמה מערי-השדה, וביניהן גם במינסק, ששם מנה את וונגרוב גיסו לראש ולמנהל-הענינים. פוילינה וונגרוב, אשר בימי זקנותה פרסמה בלשון הגרמאנית ספר בשם "זכרונות סבתא", שבו היא מדברת מתוך התלהבות מרובה על החיים הישראליים הפאטריארכאליים שמלפנים, הגתה בנעוריה דעות אחרות לגמרי. הנהגת ביתה היתה ברוח האסימילאציה הקיצונית. זה נראה ביחוד בעת שגדלו בניה והגיעו לשנות חנוך. מאז לא נשאר בביתה שום סימן מן הטראדיציות הנושנות של ר' יודל אפשטיין. משעה ראשונה ואילך השתדלה להרחיק את ילדיה ככל האפשר מן היהודים והיהדות. היא לא הראתה להם אף צורת אות עברית, הפקידה את חנוכם בידי אומנות ומורים נוצרים, והכריחה אותם להתרועע רק עם חברי מבני עם הארץ. בהיותה בעצמה בעלת השכלה גבוהה, יודעת כמעט את כל הלשונות האירופיות וספריותיהן, הבינה לעשות אלמלא היה הדבר תלוי בה, כי אז לא נתנה מימיה לאיש יהודי לדרוך על סף ביתה; אבל היא לא עשתה זאת כדי שלא לגרום צער לאישה, שהיתה היהדות קרובה עדיין אל לבו. הוא אהב עדיין לקרוא בספר עברי או בעתון עברי, ויש שהיה לוקח בידו גם גמרא. עם זה היתה לו חולשה אל העסקנות הצבורית, התעניין בעניני-הקהל והיה שבע-רצון כשנבחר לגבאי במוסד זה או אחר. הוא חוה את דעתו בשעת בחירות חברים לאינסטיטוציות צבוריות שונות, וגם בשעת בחירות רבנים ויתר כלי-הקדש. לפיכך היו מבקרים אותו תמיד עסקנים מכל המינים, גבאי בתי-כנסיות, מחברי-ספרים ומורי-הוראה. בשעה שעבר פעם עורך הירחון העברי "השחר" הסופר המפורסם סמולנסקין, דרך מינסק, היה אורחו של וונגרוב. בשעת בקורים כאלה היתה פוילינה משתדלת לבל יודע חלילה לילדיה שם האורח ומעלת ערכו. בספירה כזו נתחנך בנו הבכור של וונגרוב, סמיאן. בהיותו בן שבע-עשרה שנה גמר חוק למודיו בגימנאזיה וקבל מדאליה של זהב. עוד בשבתו על ספסל הגימנאזיה הצטיין מאד בידיעת הלשון הרוסית וספרותה. ההרצאה אשר כתב בשעת הבחינות במחלקה האחרונה, הפליאה את המורים בתכנה ובסגנונה, וכלם ראו בו ככב חדש עולה על שמי הספרות הרוסית. בראשונה נכנס וונגרוב אל האקאדמיה לרופאי-הצבא בפטרבורג. אבל חכמת-הרפואה לא לקחה את לבו, ולכן עבר כעבור שנתים ימים אל המחלקה היורידית, שכלה בה את חק למודו בהצטיינות כל-כך מרובה, עד כי נתקבל תיכף בתור לקטור של הספרות הרוסית באונברסיטה הפטרבורגית. מחונך ברוח האסימילאציה הגמורה והרחק מן היהודים, נסחף וונגרוב, עוד בהיותו סטודנט, בזרם הפאטריוטיות הרוסית השובינית של אותו זמן. זה היה באמצע שנות השבעים בעת פרוץ המלחמה בין סרביה וטורקיה. בין הסטודנטים הרוסים התעוררה אז תנועה נמרצה לצאת לעזרת האחים הסלאבים במלחמתם על חירותם. הרבה סטודנטים, תלמידי בתי-הספר הגבוהים השונים, יצאו תחת פקודת הגנראל צ'רנייאוו אל שדה-המלחמה אשר על הרי-הבאלקאן. היו גם סטודנטים יהודים כאלה, שנלוו אל התנועה הזאת בזמנה לא מרגש הפאטריוטיות הרוסית, כי אם בתקוה, שיגרום הדבר להטבת מצב היהודים ברוסיה. אבל הדבר נגמר אז באופן מהופך לגמרי. דוקא אחרי הפאטריוטיות הנלהבת, שנראתה בשעת המלחמה מצד הרבה מן הסטודנטים היהודים, נשתנה מצב היהודים ברוסיה שנוי גדול לרעה. אל הפוליטיקה הליבראלית, ששררה עד כה בימי ממשלתו של אלכסנדר השני, חדרו פתאום רוחות רעות תחת השפעת העתונות האנטישמית, אשר הרימה אז ראש. התחילו מתפשטות שמועות, כי החליט סוד-המיניסטרים לשוב ולבטל את הזכיות שנהנו מהן עד עכשו סוגים ידועים של יהודים בעלי השכלה גבוהה, כי אינז'נרים יהודים לא יקבלו למשרות במסלות-הברזל של הממשלה, ועוד ועוד. ביחוד התעוררה מהומה גדולה לאחר שנתפרסמה ידיעה בעתונים שונים, כי שלחה הממשלה פקודה אל קהלות היהודים לבחור חברים אל ועדת-הרבנים העומדת להקרא בפטרבורג. כל הידיעות האלה יחד הביאו את יהודי רוסיה קשים ממשמשים ובאים לעם ישראל ברוסיה. מצב-הרוח המדוכא הזה, שתקף אז את היהודים ברוסיה, עורר בלב רבים מבני-הנעורים בעלי-השכלה את הרגש הלאומי הנרדם. בהרגישם את עצמם פתאם נואשים מתקוותיהם, שתלו בהליבראליות הרוסית, התעורר אצלם נוחם נמרץ על התיחסם עד כה לעמם יחס כל-כך קר, והחליטו לתקון מעות. החלטה זו מצאה לה את בטויה הראשון בימי החנכה של שנת 1879, כשנועדו יחד קבוצת צעירים עברים, תלמידי האינסטיטוט הטכנולוגי בפטרבורג, וערכו לכבוד נצחון החשמונאים נשף-תזמרת, שנתנו לו אופי עברי-לאומי טהור. החזיון הזה נשנה גם ביום הפורים, כשבאו הרבה סטודנטים וקורסיסטיות מבני-ישראל אל בית-הכנסת הגדול בשעת קריאת-המגלה ואחרי כן נאספו באולם מיוחד ובלו כל הלילה במחולות ובשירים יהודיים. לא נשמעה אף מלה רוסית אחת, כי אם רק יהודית! מעמד-הרוח העברי-הלאומי של הצעירים היהודים, שהיו עד כה שואפי-טמיעה, הגיע לנקודת-הגובה שלו ביום שושן-פורים, בשעת המשתה הגראנדיוזי, שעשתה האינטליגנציה היהודית הפטרבורגית לכבוד חברי הועדה הרבנית. במשתה זה, שהיה בהרסטוראן העברי היותר גדול שבעיר-המלוכה, השתתפו יוריסטים, רופאים, אינז'נרים, אמנים, ז'ורנאליסטים, אנשים נושאי משרות גבוהות בממשלה יחד עם גדולי המיליונרים ורבנים וגאונים מפורסמים. באותו ערב עשו הצעירים תלמידי בתי-הספר העליונים זו הפעם הראשונה מאניפסטאציה פומבית כל-כך נלהבת להרעיון העברי-הלאומי. אחד מראשוני חלוצי-ההשכלה ברוסיה, הנודע מיכאל קולישר, קרא בקול: "עברים היינו ועברים נהיה"! וכל הקהל שנה אחריו את הקריאה הזאת מתוך התפעלות כבירה. מתוך אותו הקהל יצאה במאוחר האגודה הסטודנטית הראשונה של "חובבי-ציון" בפטרבורג. בין "החוזרים בתשובה" המדופלמים והחצי-מדופלמים נמצא גם סמיאן וונגרוב. כששב מסרביה שכור תקוות-אורה לעתיד לבוא וירא את מאמרי-ההסתה נגד היהודים, ההולכים ונדפסים נגד היהודים בעתונים הרוסים, נפל לבו עליו. כמו שבירר במאוחר בעצמו בפומבי היה לבו דוה עליו ביחוד על ירידתו של הפרוגרס הרוסי, שתלה בו תקוות כל-כך יפות. לא נגע אל לבו כלל. בזה השפיעו עליו החנוך, אשר נתנה לו אמו, והדעות אבל כמעט למרות רצונו נסחף מזרם הרעיון העברי הלאומי, אשר משך אחריו בכח הרבה מחבריו. לאחר שהשתתף בחגיגות עבריות-לאומיות אחדות, התלקח גם בו איזה ניצוץ סמוי של יהדות, שהתגלגל אליו במקרה, כירושה מאביו, והיו רגעים, שהאמין בהם כי נחלץ לגמרי מהשפעות אמו וכי לרבים מחבריו נהפך ויהי לעברי-לאומי אדוק. מאותה שעה ואילך התחילה בחיי סמיאן וונגרוב כתקופה חדשה. הוא התאמץ להמנע מבוא בחברת חבריו הנוצרים ולהתרועע רק אל סטודנטים יהודים וביחוד לאלה מהם, המחזיקים במעוז הרעיון הלאומי. כעבור עת קצרה כבר היה וונגרוב אחד מאלה, שלא יכלו להסתפק רק באהבה אפלטונית אל העם העברי והחליטו לעשות לטובתו איזה מעשה ממשי. לא ארכו הימים והחלטה זו נתגשמה בפועל על-ידי יסוד השבועון " (השחר), ששמש כלי-מבטא ונלחם במרץ מיוחד נגד כל טנדנציה של טמיעה. ה"ראזסווט" הקדיש מלחמה קשה גם על היהודים הגבירים "אילי-הכסף", אשר האשים אותם בפומבי ביחס של שויון-רוח לצרכיו ולמחסוריו של העם העברי, והגיד להם בכל עת-מצוא. מסביב "להראזסווט" התרכזו באותו זמן אחדים מגדולי בעלי-הכשרון שבין הסטודנטים היהודים, שעוררו תקוות מזהירות לעתיד לבוא, כמו המשורר הרוסי המפורסם שבמאוחר ווילנקין (ידוע בעילום שמו: "מינסקי "), העורך השני של "וויסטניק ייוורופי" לודוויג סלונימסקי (בנו של חיים זליג סלונימסקי), סמיאן וונגרוב ועוד אחדים כיוצא בהם. כלם יחד נשאו ברמה את דגל הלאומיות הישראלית ויעירו ויעוררו את הצבור להתיחס יחס של חבה בעתידות המזהירים שנכונו לו. עבודה לאומית מיוחדת גדולה ורבת-המרץ עבדו הצעירים הללו, שהתרכזו מסביב לראזסווט, אחרי הפוגרומים של שנות השמונים הראשונות, אשר זעזעו את היהדות הרוסית כולה. אז התעוררה תנועה גדולה ורחבה של אמיגראציה, וביחוד בערי-השדה, שבהן פחדו המוני היהודים מפני פרעות חדשות. התנועה הזאת, שנתמכה במדה מרובה מאת העסקנים הצבוריים הפרובינציאליים, עוררה בשעתה קצף ומרירות בחוגי האריסטוקראטיה הממונאית היהודית שבעיר-המלוכה, שיראו פן תשמש המנוסה מן הארץ אמתלה להאנטישמיים להאשים את היהודים בחוסר אמון ובהתנכרות אל ארץ-מולדתם. זה הביא לידי-כך, כי בעת שעשה "הראזסווט" תעמולה ליסוד ועדים לתמיכת המהגרים, התיחסו המיליונרים היהודים שבעיר הבירה אל הדבר יחס קר וגם בקשו להפריע בעד כל נסיון, ושנעשה במקצע זה על-ידי אחרים. אז הזמין וונגרוב בערב אחד אליו אל מעונו אחדים מחבריו, ולאחר שבררו יחד ביניהם את המצב ברב ענין באו לידי הכרה, כי במלחמה גרידא מעל עמודי "הראזסווט" בעסקנים הצבוריים לא יפעלו עליהם כלום, ולפיכך צריך לאחז נגדם אמצעים יותר נמרצים. באחרונה החליטו להשתמש בתחבולה זו: להפיל אימה על הגבירים במכתבים אנונימיים כתובים בשם "חברה מסותרת להגנת היהודים מפני פוגרומים". וונגרוב ערך נוסחה למכתב כזה, ותיכף נכתב על ידי הקטוגראף ונשלח אל העסקנים הצבוריים המפורסמים שבפטרבורג. "מחר, ביום השביעי למאי שנת 1881 – כן נאמר במכתב – עליך לבוא אל האספה, אשר תהיה במעונו של הבארון הוראץ גינצבורג. מי אשר ישתמט מבוא אל האספה, יענש מאתנו קשה". במכתב מיוחד הודיעה "החברה" את הבארון גינצבורג, כי מחר תהיה בביתו אספת העסקנים היהודים שבפטרבורג, וכי "חברי-ההגנה" גוזרים עליו שילך אל הגראף איגנאטיוב, מי שהיה אז מיניסטר-הפנים ברוסיה, וישתדל לפניו, כי יתן את רשיונו לקרוא בפטרבורג ועידה של מורשי הקהלות הישראליות, שתהיה לה יפוי-הכח הגבירים לנדב סכומי-כסף לטובת היהודים השדודים נגועי-הפרעות, שגורלם מאלצם לנדוד מרוסיה. על הדברים האלה נוסף עוד, כי אם יתיחס הבארון אל הדבר לא מתוך תשומת-הלב הראויה, יעשו בו נקמות. של החברה הנעלמה עשתה על הגבירים הפטרבורגיים רושם כביר. אחרים מהם מצאו דמיון בין החברה הזאת אשר התקיימו בעת ההיא והפילו חתיתן על הבורז'ואזיה. אל העת היעודה נאספו כולם אל בית הבארון גינצבורג, וברצון ושלא ברצון קבלו וקיימו את כל ההחלטות, ששמו לפניהם הכותבים המסתתרים. לא ארכו הימים וועידת הקהילות על-דבר אל הפועל. כל זה נעשה אז על-פי האיניציאטיבה של סמיאן וונגרוב. והזדמנות היתה בדבר, כי בעת ההיא בא לפטרבורג פרץ סמולנסקין, עורך הירחון העברי "השחר", שהיה מפורסם בין הרבה מצעירי-היהודים בתור יוצר הרעיון העברי-הלאומי המודרני. בהזדמנות זו השתמש וונגרוב לאיניציאטיבה שניה: לערוך לכבוד הסופר העברי הגדול מאניפסטאציה נהדרה, כדי לעשות על-ידי זה פומבי לעיני השמש החדשה. הצעתו זו של וונגרוב נתקבלה תיכף מאת חבריו, והמאניפסטאציה לכבודו של כל-כך גראנדיוזית, לפי האובאציות הסוערות והמספר הגדול של האנשים המשתתפים בהן, עד שאפשר היה לשפוט על פיה, כי הצעירים היהודים האינטליגנטים כבר סלקו את עצמם מן השאיפות האסימילאציוניות לגמרי והנצחון הגמור נפל על צד האידאולוגיה של התחיה כעבור איזה זמן השתמש סמולנסקין עצמו בשנוי-ערכין זה, שנעשה בין הצעירים שואפי-טמיעה במוקדם – בתור תימה לספור קטן משם "נקם-ברית ". גבור הספור הזה, בן-הגרי, הוא דמות דיוקנו של סמיאן וונגרוב, שהכיר אותו סמולנסקין לדעת והאמין לראות בו את סמל העברי החדש, המזניח את הטנדנציות האסימילאציונות, שנתחנך בהן, ושואף לתחיה לאומית. אבל אמונתו של סמולנסקין לא נתקיימה. עבר זמן ידוע, קצר מאד בערך, ותפקידו של ה"עברי החדש" נפל על וונגרוב למשא. החנוך שנתנה לו אמו, עשה את שלו, והוא שגרם, כי ירגיש את עצמו לא יפה בתפקיד זה. וזה נעשה דוקא בעת, שאחדים מחבריו ב"ראזסווט" עוד הרחיקו ללכת בשאיפותיהם הלאומיות והתחילו עושים תעמולה לרעיון "חבת-ציון". אז עזב וונגרוב את מערכת ה"ראזסווט", ולא זה בלבד, אלא שגם נהפך לו לאויב. ביום בקר אחד פרסם בשבועון הרוסי "ניעדעליא" מאמר חריף מאד נגד הרעיון העברי-הלאומי. תקנה אלא בטמיעה גמורה ואפילו אם תהא מגעת אל הצעד האחרון. לא ארכו הימים ווונגרוב קיים את הדבר בפועל. הוא צעד את הצעד האחרון והתנצר. במאוחר נסתה פוילינה אמו להצדיק פעלו ובדבריה בזכרונותיה על-דבר מעשה-השמד שלו היא אומרת, כי הוא מוכרח היה לעשות את הדבר, יען לא היתה לו זכות-הישיבה בפטרבורג, ויהדותו הפריעה בעדו מהשיג את המטרה שנשא את נפשו אליה. אבל אין זה נכון. וונגרוב השתמד בעת שכבר גמר חוק למודו באונברסיטה, וממילא כבר לא יכלה אז להתעורר כל שאלה על-דבר זכות-הישיבה שלו. יחד עם וונגרוב התנצרו אז גם שנים מחבריו, שעבדו אתו יחד ב"ראזסווט": מי שנעשה גיסו במאוחר לודוויג סלונימסקי והמשורר מינסקי, הם ונשיהם היהודיות מבית אבותיהן. בתחלה נתקבל וונגרוב מאת הצבור הרוסי בזרועות פתוחות, ממשרת לקטור הספרות הרוסית באונברסיטה נתעלה בהמשך הזמן למעלת פרופיסור, ונראה היה, כי נכונה לו קאריירה מזהרת בתור מלומד. אבל באו עתים אחרות, ובארץ נשבו רוחות חדשות, רוחות של ראקציה. למשרות היותר גדולות בממלכה נמנו משמרים קיצונים. כן נתמנה, למשל, למיניסטר ההשכלה הראקציונר המפורסם בוגוליפוב, שנרצח במאוחר על-ידי רבולוציונר. אותו בוגליפוב התחיל משעה ראשונה ואילך מניע כאשר ינוע בכברה את בתי-הספר העליונים ולטהר אותם, קודם כל, מאלה שמוצאם יהודי. וונגרוב היה מן הקרבנות הראשונים… מאז התמכר כלו אל עבודת-הספרות, וגם במקצע זה הגיע למדרגה גבוהה ונתפרסם בתור מבקר והיסטוריוגראף של הספרות הרוסית. וונגרוב התגעגע תמיד אל מוצאו העברי. הוא לא מעולם מן הצבור הישראלי. לפעמים קרובות היה משתמש בשיחותיו עם יהודים בלשון היהודית ויש אשר גם במבטאים עבריים. עת ארוכה לאחר התנצרו נמנה על אותם המומרים הפטרבורגיים, שהיו בשני לילות-הפסח הראשונים מתאספים יחד אל מקום אחד לערוך את ה"סדרים" ומבקרים בליל "כל נדרי" את בית-הכנסת. בשנותיו האחרונות התעניין בספרות היהודית ממשלת ה"בולשוויקים" חי חיי מחסור ועוני. באמצע החורף של שנת 1921 חלה את מחלת טיפוס-הרעב וימת. תר"ף' רפה מאמרו של ה' ראזענפעלד ב"המליץ" נו' 29, 30 "עלילות שוא" – כשמו כן הוא. שתי עלילות הוא משים לי: א) כי בכונתי בררתי מתוך דבריו חצאי פסוקים ושברי רעיונות, כמו הדברים: "איננו יכולים להבטיח כי התחיה בעתיד לא תיגע בענף זה או עיקר אחר בדת; איננו יכולים להבטיח שנשתדל להגן על כל אותן המצוות המקובלות בידי העם" וכו' ("הרבנות והציוניות" בלוח "אחיאסף" לשנת תר"ס צד 64), ולא הבאתי דבריו באותו מאמר: "אם יאמרו לך אין ההתעוררות לתחיה באה אלא לעקר דבר או כמה דברים מתוך הדת – אל תאמין" (שם צד 58). כן לא הבאתי את דבריו: "הרואה את ישראל נגוע על ידי שאינו יכול לקיים את אלפי המצוות וכו' יכול להאמין כי עם תחית האומה תחיה התורה עמה" וכו'. כן לא הזכרתי את דבריו שבהם סיים את דבריו בצד 64: "אנחנו נוכל לומר בברור רק אחת, כי כשישתנו פני חיינו באמצעות תנועת התחיה, אז תקבל גם הדת בלי ספק פנים אחרות מן הראשונות וגם מן האחרונות", שבזה הקדים ואמר "ממש כדברים הללו" שאמרתי אני: "גם אנכי מאמין, כי כאשר יהיה אלהים עמנו וכו', אז ישתנו הרבה דברים בחיינו ובתמונותיהם לטובה". ב) אמרתי, כי הנלהבים (ה' ראזענפעלד הוסיף בשמי "הנערים הנלהבים" שלא אמרתי על הסופרים, רק על "הילדים" בעלי המכתב לאביהם הזקן שנדפס ב"הצפירה") רוצים שתהיה הציוניות רק לפי הגון הרצוי להם, ואם תהיה בעלת גון אחר אין להם חפץ בה, וזוהי עלילת שוא, כי ה' אחד-העם אומר בפירוש להפך (מלבד שלא הזכרתי את ה' אחד-העם במאמרי, וגם לא הבאתי שום דבר ממאמריו, הנה דיה היתה מלתי האחת "נלהבים" להגיד ברור, כי לא בו אני מדבר, יודעים שהוא איננו נלהב) וגם ה' קלוזנר והוא עצמו, ה' ראזענפעלד, סוברים כן. טענתו הראשונה מעוררת צחוק. הדברים שהבאתי אני ממאמרו (איננו יכולים להבטיח וכו') הם בצד 64, ודבריו שהביא הוא (אם יאמרו לך וכו') הם בצד 58, ועם זה הוא אומר, כי הבאתי מדבריו "חצאי פסוקים".האמנם יש לו עוד מקום לטעון, שלא הייתי צריך להעלים עין מדבריו אלה, אף-על-פי שנאמרו במקום אחר; אבל הוא בעצמו הביא פה "חצאי פסוקים" מדבריו, שהרי תוך כדי דבור הוא מבאר שם, שכונתו רק שאין צריך להאמין, שאין ההתעוררות באה אלא לעקור גם לנטוע. הלא כה הוא מסיים דבריו ההם: "אבל אם יאמר לך אדם: התעוררות התחיה באה גם לעקור נטוע וגם לנטוע; גם לשרש אחרי שרשים וגם להגן על שרשים ידועים – האמן והאמן! וכך היא מדת התחיה באמת…" (שם 58). אם כן הפה שאסר הוא הפה שהתיר, וסוף-סוף הוא מכניס אל הציוניות הנחות היכולות להרחיק ממנה לב רבים מאחינו, אשר על זה היתה טענתי. אם דברי אני: "גם אנכי מאמין כי כאשר יהיה אלהים עמנו וכו' אז ישתנו הרבה דברים בחיינו ובתמונותיהם לטובה " הם "ממש כדברים הללו" שאמר הוא: "אנחנו נוכל לומר בברור, כי כשישתנו פני חיינו וכו' אז תקבל גם הדת בלי ספק פנים אחרות" – וביחוד אם דברי ההם יכולים להדיח רבים מאחרי הציוניות כמו דבריו הוא, ישפטו הקוראים המבינים עברית. אחרי ההנחה הברורה הזו, שהדת תקבל אז בלי ספק פנים אחרות, הרי הוא שולל בעצמו מאת "הרואה את ישראל נגוע על ידי שאינו יכול לקיים את אלפי המצוות" , את היכולת להאמין, כי "עם תחית היה לי צורך להביא את הדברים שהוא בעצמו הורס אותם. כן אין יסוד גם לעלילתו השנית. אנכי אמרתי: "אלה האנשים (הנלהבים שזכרתי שם) אשר כנראה אין הציוניות חשובה בעיניהם כשהיא לעצמה וכו', ורק מפני שהם רואים בה אמצעי טוב להביא על ידה בקרב העם את התקונים הרוחנים שהם שואפים אליהם עוד קודם שהיו לציונים וכו', אינם דואגים כמובן להציוניות עצמה וכו', הציוניות חביבה להם רק אם תהיה לפי רצונם וכו', אם תהיה הציוניות בעלת גון אחר – אז אין להם בה כל חפץ ואיש לאהליך ישראל!" (במאמרי הקודם צד 277). אם כן אמרתי דברי לא בהחלט כי אם בדרך השערה, "כנראה". חושב אני, כי רשות לשער כך, היינו שיש ציונים כאלה, ובתוכם גם ה' ראזענפעלד בכבודו ובעצמו, אם גם בפיו אומר הוא אחרת. ואלה יסודות השערתי זו: א. הד"ר אהרנפרייז הוציא לפני הקונגרס השני חוברת בשם "רעיונות ע"ד הקונגרס הציוני השני", ובה הוא אומר על-דבר הקולטורה: "ענין הקולטורה הלאומית הוא עצם מעצמנו וממנו אין אנו יכולים לותר אף כחוט השערה" (צד 13). אם נזכור כי הד"ר אהרנפרייז ידע היטב, כי מעולם לא עלתה ולא תעלה על דעת שום איש לדרוש ממנו ומאחרים להזמין את "פורה שר של שכחה" ולהשביע אותו כי יסיר לב קולטורי מהם וישליך אותו "על טורא רמתא", והדברים אמורים רק על קביעת הפצת הקולטורה ברבים, כחפץ הד"ר אהרנפרייז, ליסוד בשיטת הציוניות, וגם בזה, בעת שאין איש דורש ממנו קרבנות רוחניים, אינו יכול לותר אף כחוט השערה, אם גם תהיה אחרית הקפדנות הזו מה שתהיה, - יכול אני להוציא מזה, כי הציוניות בלי הגון שלו אינה חשובה בעיניו. ב. ה' ראזענפעלד בעצמו מתאונן במרי-שיחו על עסקנינו שבערי-השדה, שאינם יודעים שאין להם הרשות לותר גם על שלהם (בשאלת הקולטורה) יען אין ותור בפרינציפים ובהחלטות פנימיות ("הקונגרס הבזילאי השלישי" צד 32). הנה גם הוא, כהד"ר אהרנפרייז, אינו רוצה לותר על דעותיו. עוד יאמר, כי "בדרך זו (בהחלטתם שלא תעסוק בקולטורה) המה מביאים את הציוניות כלה למדרגת שרפת נשמה וגוף קים, ולא קים באמת, כי אם הולך ויבש, הולך וכלה ונפסד". בעיני אין ספק כי איש נאור ומצדיק לרבים כה' ראזענפעלד לא יחפוץ בדבר שהוא כלה ונפסד. ג. למרות דברי פלוני שאמר "אל תלמדו ממעשי רק מדברי פי" נמנו וגמרו, שהמעשה מוכיח יותר מדברים בעלמא. מטרת מאמרו של ה' ראזענפעלד "הרבנות והציוניות", כפי שאני מבין אותה, היא לברר שהרבנות והציוניות אינן יכולות לדור במחיצה אחת, כי הרבנות היא "העמידה וההתכוצות בתוך ארבע אמותיה, והציוניות היא ההליכה התפתחות והתחדשות" (לוח הנ"ל צד 57). "הפשרה ביניהן אי אפשרית" (שם צד 58). עוד יותר – בהרבנות "הפסד ורקבון", ובהיות הציוניות תנועה של תחיה הלא מובן, כי התחיה והרקב הם שני הפכים שלא יכונו בנושא אחד. זהו המוסר היוצא לנו מן המאמר הזה, ובאמור ה' ראזענפעלד, כי בשם "רבנות" הוא "מכוין לכלול בתוכה את היהדות הדתית בכללה ובפרטיה ובדקדוקיה, כמו שהיא חתומה ונתונה לפנינו בספרים ובחיים, באמונות ובדעות מימות רב אשי ורבינא עד החופ"ק "הקטן" בתורה ובדברי הלכה שבזמננו" (שם צד 57) – הלא כונתו גלויה, שהיהדות שבזמננו אינה יכולה להתאים עם הציוניות, והאחרונה על כן צריכה לדחות מפניה את הראשונה. אבל יודעים אנו, ויודע גם ה' ראזענפעלד, כי רוב מנין של העם לא יוכל, על-פי אמונת לבו ורעיונותיו הקבועים בו, להמיר את "ההפסד והרקבון", את "העמידה וההתכוצות" שירש מרבינא ורב אשי, בהתחיה וההתחדשות אשר בהציוניות, וכל האומר להמשיך את העם אל הציוניות לא יוכל לבוא לפניו בשם תחיה כזו, אשר לפי שיטתו של העם תזכיר לו את המאמר הנודע: "מה יעביר אינש וימות? יחיה את עצמו". דברים כאלה, הצריכים בהכרח להרחיק את הרבנים והחרדים מעל הציוניות, יכולים לצאת אך מפי איש, שכל ציוניות שבעולם, מלבד ציוניות על-פי הגון שלו, אין בה חפץ לפי דעתו. ה' ראזענפעלד אומר, כי בהיות המושג "עם" כולל אנשים בעלי השקפות שונות ובעם יש גם אריסטוקרטים, חסידים וכו', צריכה הציוניות להיות גם אריסטוקרטית, חסידית וכו', והוא תומך דבריו במה שאמרתי, "תלך לה כל מפלגה בחייה ובספרותה כטוב בעיניה". אבל הוא לא הבין את דברי וגם פילוסופיותו בעצמה תמוהה. אם אל הציוניות יתחברו גם קראים, כמו שיש ציונים בין הנוצרים, תצטרך, לפי דבריו, הציוניות להיות גם קראית, גם מחמדית, גם אלילית, אם יחפוץ בזה ה' ראזענפעלד. אבל האריסטוקרטית או החסידות לא על הציוניות נוסדה, רק על שיטת בעליה הפנימית, איש לפי דרכו. הציונים, מי שהם, יכולים להיות אריסטוקרטים, דימוקרטים, חסידים, פילוסופים, חרדים, חפשים, פורקי-עול, וגם בני דתות אחרות יכולים להיות ציונים, כפי שאנו רואים באמת; אבל כל אלה אין להם דבר עם הציוניות עצמה ולא היא המקור והסבה להם. האור, המים והאויר אין להם עצמם צבע מיוחד או טעם וריח מיוחד, ובאופן אחר לא היו הדברים האלה, שאי-אפשר לשום אדם לחיות בלעדיהם, טובים לכל אדם, אשר לרבים מהם צבע פלוני או טעם וריח פלוני אינו חביב כל-כך. גם להציוניות, הנחוצה לכל בני עמנו, אין צריך להיות שום גון ורעיון של איזו מפלגה מיוחדת. על הציוניות רק להשיב לעמנו את החיים שאבדו לו בצאתו מציון, והחיים ההם רק הם חיי עם על ארצו, כי יתר הדברים לא אבדו לנו בצאתנו מציון, וגם התורה, גם הפילוסופיה, גם ההשכלה וכל מיני שיטות המפלגות השונות ישנן לנו גם בימי הגלות, ולא על הציוניות להחזיר אותן לנו. אמת, כי הגהיטא והגלות קלקלו הרבה מאד בחיינו ורוחנו, אבל לא על ידי דרשות הציונים תסירנה הקלקלות הלאה, כי אם בסוד סבתן, ואת אשר עותו החיים יוכלו לתקן רק החיים בעצמם. גם אני כשאני לעצמי הנני חובב את ההשכלה והחקירה החפשית כמו בימי חרפי, גם אנכי חפץ שיהיה עמנו מלא קולטורה; אבל חבתי זו וחפצי זה אין להם דבר עם הציוניות, ולא ממקורה הם נובעים, רק ממקור השקפתי הפרטית ושיטתי הפנימית. את הדברים האלה אמרתי גם במאמרי "סמל הקנאה והמשטמה": "לא רק חפץ אני, כי גם בטוח אני שהמחשכים ההם (שבהם הקיפו רבני אשכנז ופולין את עצמם ואת עמם במשך מאות שנים) ינוסו סוף-סוף כצללים עוברים… אבל חפץ אני, כי אלה אשר יבואו להפיץ את המחשכים האלה יקחו את כלי-מפצם לא מאוצר הציוניות". את הדברים האלה אמרתי לא לפני הרבה שנים אך לפני איזו חדשים, וה' ראזענפעלד בלי ספק עודנו זוכר אותם, אם גם גבוריו אשר קרא לאפו, הם המלאכים היוצאים מן השופר מעיזים פניהם לומר עלי כי הנני מיעץ לבקש הסכמת הרבנים על קריאת ספרים כמו "מורה נבוכי הזמן" ו"דור דור ודורשיו", ואילו הייתי אני מבקר ספרותנו לפני ההדפסה היו הסופרים צריכים להדפיס מאמרים רק על אדות מקוה כשרה וכיוצא בזה. העזות הזו נתעבה ביותר, אחרי שגם במאמרי האחרון דברתי המכניסים את דעותיהם החפשיות אל הציוניות, ולא על הסופרים סתם. אשוב לדברי. "מטרת הציוניות צריכה להיות רק להשיב לעמנו את החיים שאבדו לו בצאתו מציון", כי כל השאלות הגדולות האחרות אשר הצלחת עמנו תלויה בהן, אינן קשורות בהציוניות. הנה בעלי הקולטורה מרעישים עולמות על-דבר הפצת שפת-עבר, ידיעת חבה להעם, עבודת הגוף, השקפות נכונות על החיים וכו' וכו'. אך האם לא כל אלה דרשו ריב"ל, אדם הכהן, מאפו, וכל משכילי הסופרים העברים אשר מעולם לא הטיפו להתבוללות, בטרם היה לנו מושג מחבת-ציון במובנה עתה, או מן הציוניות? מי חבר דברי-ימי-ישראל אם לא הפרופיסור גראטץ, אשר לא היה לא ציוני ולא חובב-ציון במובן הלאומי? מי עוסק גם עתה ביותר בדברי-ימינו אם לא רבים ממלומדי אחינו בחוץ-לארץ, שאינם לא ציונים, לא לאומיים, אבל אשכנזים בני דת משה? מי הוא מחבר הספר היותר מצוין בהקולטורה הדתית שלנו, אם לא ה' א. ה. ווייס, המתנגד הגמור לישוב ארץ-ישראל ולהרעיון הלאומי? האם רבים ממתנגדי הציוניות לא יחתמו בשתי ידיהם על אמנם יש מהם אשר לא יתרצו אולי להקולטורה של ה' אחד-העם; אבל גם הציונים עוד לא באו לכלל הסכמה אחת, והקולטורה של ה' אחד-העם, הדורשת שמירת הקנינים הלאומים הרוחניים מתוקנים על-פי תורה שבלב, אינה הקולטורה של המו"ל "הצפירה", הדורש קולטורה אירופית בהעתקה עברית (אין כונתי רק להעתקה בשפת עבר ), וקולטורות שניהם אינן דומות להקולטורה של ה' יהודי הדורש תרבות עברית על טהרת הקדש ברוח הרמב"ן והרשב"א, וקולטורת שלשתם בלי-ספק אינה דומה להקולטורה שדורש הד"ר גאסטער, שכפי שצריך לשער היא קרובה לרוח מטיפי עמנו באשכנז. עם זה חושב אני, כי ה' דובנאוו, המתנגד הגדול להציוניות ומדמה את הציונים לעובדי-הבעל, באמרו שהם רוצים באליל מוחשי, יסכים לגמרי להקולטורה של ה' אחד-העם כשהיא בפני עצמה. אם כן מה ענין הקולטורה להציוניות, או יותר נכון, למה נכניס אל הציוניות, הדרושה להיות קנין כל העם, שיטות מיוחדות שאינן דעות כל העם כלו ולהרוס על ידי זה את השלום והאחדות, אשר בלעדיהם לא תתקיים הציוניות עצמה? יכול אני להיות ציוני ולהתרצות שיהיה עמנו רחוק מהשכלה וקולטורה במובנן היותר רחב, כמו הבורים בנגב אפריקה (אשר אם גם ינוצחו במלחמתם עם האנגלים תהיה הסבה לא במעוט השכלתם רק במעוט אוכלוסיהם), ויכול אני להיות מתנגד גמור לציוניות ולחפוץ שיהיו בני עמנו יודעי שפתנו, מוקירי קנינינו הרוחניים, אוהבי אחיהם, רחוקים מדעות קדומות, חוקרים בהשכל על כל מראה עיניהם, מוכשרים לעבודת הגוף ומושלמים בכל מלאכה וחרושת-המעשה וכו'. אם הציונים חפצים בכל מדה טובה – טוב מאד, אך אל יערבבו מין בשאינו מינו לעשות את הציוניות עצמה בעיני החרדים למינות. אם כאוהבי עמם ובאמונתם להציוניות בכל לב ישתדלו להרבות בישראל אנשים המוכשרים לעבודת הגוף וביחוד לעבודת-האדמה על ידי יסוד בתי עבודת-האדמה לנערי ישראל, - אז יודה להם כל איש, בין שהוא ציוני ובין שאיננו ציוני; אם הזקוקים לכך ישתלמו בינם לבין עצמם בידיעת שפת-עבר עליהם. אבל אין להציונים הנאורים רשות לדרוש שהמון-העם יתן את בניוביד משכילי הציונים לחנך אותם, ושהחרדים יביטו על זה בעין יפה; אין להם רשות לדרוש משליחי הציונים של כל ישראל, החרדים והחפשים יחד, היינו הועד הציוני, שהוא יקבל את הקולטורה כסעיף בפעולת הציוניות, כל זמן שיש בהקולטורה איזה צד רוחני שאין החרדים מסכימים עליו, כי הועד הציוני הוא גם שליחם של החרדים, כמו שאין החרדים יכולים לדרוש להעמיד ועד רבני על יד הועד ההוא, שהוא גם שליחם של החפשים; אין להם רשות לדרוש, כי מכסף השקלים שיש בהם חלק גדול של כסף החרדים, יוציאו הוצאות לצרכי הקולטורה הפסולה בעיניהם. אין איש דורש מן הציונים הנאורים לותר על דעתם ופרינציפיהם; הם כעצמם יכולים לעשות כטוב בעיניהם, אבל אל ידרשו מאת אחרים שישתתפו באופן ישר או עקלתון במעשים כאלה. אם יתקבצו עשרה ראזענפעלדים יחד ויעשו להם שעור קבוע לקרוא מדי יום ביומו ספרים כטוב בעיניהם, יהיו אפילו מן היותר גרועים בעיני החרדים, אז לא ישית איש אליהם לב, כי גם בלא זה כבר הוציאו החרדים אותם מכלל ערבותם; אבל אם יאמר איזה מהם להיות מפיץ קולטורה בעל-פה בין המון-העם או להיות מחנך לבניהם הקטנים בעצמו או על-ידי ספרי-למוד שלו שיטיל עליהם, הלא יש רשות להחרדים להתנגד לזה וגם להרים קול צוחה. טענות המלאכים היוצאים מן שופרו של ה' ראזענפעלד: "למה לנו כל ההבטחות הללו להרבנים והחרדים? אינהו בדידהו ואנן בדידן" – אין להן שום מקום בשעה שאנו נכנסים לרשותם. עוד זאת, עלינו לדעת, כי מסוכן מאד למסור בפועל ענינים רוחניים לכל הרוצה ליטול את השם, וכל-שכן בשעה שהרוצים ליטול שם כזה רבים הם, וקל-וחומר בן-בנו של קל-וחומר להוציא ענינים רוחניים אל השוק לפני ההמון. ענינים רוחניים דקים הם מאד, ואם ידים גסות ממשמשות בהם הרי הן מחבלות אותם. מופתים הרבה יש לזה בדברי-ימי מפלגות שונות בכל העמים וגם בדברי-ימינו. ותמוהה היא עצת ה' קלוזנר שהביא ה' ראזענפעלד, באמרו: "רק על הצעירים מוטלת החובה להשתדל כי המתישבים בבואם לארץ (ישראל) ימצאו לפניהם "ספירה" עברית אמתית, מלאה רוח יהדות אירופית ומקורית כאחת" (לוח "אחיאסף" 112). הן דברים כאלה אינם אלא צירופי "שמות קדושים" וכל אחד יכול לפרשם כאות נפשו, ויכולים אנו לשער בנפשנו את הערבוביא והמהומה שתהיינה אם כל צעיר החושב עצמו לבר-סמכא (ומי הוא הצעיר החושב עצמו לאחד מן "הצעירים" שאינו בר-סמכא בעיני עצמו?) יישר דרך לפני המתישבים בארץ-הקדש לפי דרכו! עוד זאת שכח ה' קלוזנר, כי יתרון הצעירים הוא רק בעוז רוחם ובטוהר רגשותיהם; אך לא באלה לבד יהיה איש מורה דרך לעם, כי לזה דרושות גם חכמה ודעת יתירה, גם מתינות והתבוננות עמוקה, שעל-פי-רוב אין הדברים האלה מסגולות הצעירים. לא אכחד, אציע למסור גם להזקנים "בריאת "ספירה" עברית אמתית מלאה רוח יהדות אירופית ומקורית כאחד" בארץ-הקדש, כי בכלל אינני רוצה בבריאות הנעשות בכונה ובהשתדלות, תהיינה על-ידי זקנים או צעירים, כי סוף-סוף בריאות כאלה אינן חפשיות מעצמיות בוראיהן וטנדנציות שלהם, ועל כן בהכרח הן מביאות נזק. לדעתי, עלינו רק לעמוד על המשמר לבלי יתגבר בארץ-הקדש רוח צרפתי או אמריקני וכו', ואז נוכל להיות בטוחים, כי בתוך בני-ישראל בארץ מולדת ישראל ימצא הרוח את דרכו הנכון מעצמו, כי רוח בני-ישראל לא יוכל להיות אחר ממה שהוא, אם לא יטוהו לצדדים בכח. והרוח הזה, אשר מלבד תתו לבני ישראל את כתבי-הקדש, מלא גם את לבם רוח חכמה עוד בימי קדם, כאשר העיד עליהם הסופר היוני טעאפראסט, שחי כמאתים שנה לפני החשמונאים, שביום הם משיחים על אדות האלהות ובלילה הם מתבוננים אל הכוכבים; והסופר היוני מענאסטהען, שחי יותר ממאה שנים לפני החשמונאים, בעת שלא היו עוד האליניסטים, אומר, שכל חקי הטבע שנודעו להקדמונים נודעו גם להיהודים בסוריה ("וואסחאד" חוברת ט' לשנת 1896 במאמרו של הזה יקלוט גם עתה אל תוכו את כל הטוב שבכל החכמות והמדעים גם בלי קנאת הצעירים. אבל אין ספק, שאם יקבלו הצעירים שבימים האלה על עצמם את האפיטרופסות על העם אז יביאו לו רעה רבה. בדאבון לב עלי להזכיר את המאמר הידוע: "הראשונים שנתגלה עונם נתגלה קצם, והאחרונים שלא נתגלה עונם לא נתגלה קצם". גם לפני שלשים שנה ויותר היו צעירים בעמנו, גם הם היו לוחמים, ועוד יותר בחרף-נפש מגבורינו היום, ואת מלחמתם הזו זוכרים עתה סופרים הרבה בגעגועים. אבל הם גלו את מחשבותיהם ברור: דרשו למוד שפת-עבר, לשונות העמים וידיעות, דרשו לעבודת-האדמה ומלאכה, דרשו תקונים בהשלחן-ערוך, הפיצו הבנה ישרה בהתלמוד, נלחמו כנגד דעות נפסדות; סמולינסקי נלחם עם האומרים כי אין אנו רק מפלגה דתית, וכלנו, גם הצעירים הלוחמים אז, גם קוראי דבריהם, ידעו מה הם מבקשים וקץ דרישותיהם. בזמן האחרון, כשנתגברה החסידות בישראל על-ידי הצרות האחרונות, באה רוח חסידות גם בההשכלה, והננו שומעים כל היום: "שאיפות, זרמים, מגמות, יצירות, אצילות, אידיאות, פרינציפים, מחשבות זכות, תחיות" וכאלה, שבכללם הם ברורים לשומעיהם לא יותר מן "זעיר אנפין, שבירת הכלים, ניצוצות וקליפות". אוי לנו, אם צעירים כאלה, אשר בעצמם אינם יכולים לברר מה הם רוצים, יהיו האפיטרופסים לעמנו לברוא לו דרך ישרה בארץ-הקדש. הנה לפנינו דוגמא מן השאיפות של אחד הצעירים החדשים, אשר לשמחת לבי איננו מן הציונים, רק "גדול הדור" סתם, ואשר שאיפותיו אינן מכוסות כל-כך בחשכת ערפל, ונודעות לנו באיזו תמונות ברורות מתוך מאמריו וחוברותיו. ושאיפותיו – כלליות בנוגע להספרות, ופרטיות בנוגע לו לעצמו. שאיפותיו הספרותיות – להביא בה בכלל מהפכה, למשל, כמהפכת סדום ועמורה, ובפרט – לבער מן העולם את ספרותנו, ואולי גם התנ"ך בכלל (אין כלל בלי יוצא, ובלי-ספק ברוגז רחם יזכור וישאיר לנו את המזמור "ברכי נפשי", פסוקים מ"שיר השירים" שאין בהם מליצות משונות לפי המהלך החדש, פסוקים מ"קהלת" וכיוצא בזה), ולהביא תחתיה את נגוני החסידים ורקודיהם ולמלא את כל חלל עולמנו רנת כוכבי-בוקר ושירי-זמרה על האהבה, החליקה על הקרח, על רקודים וכיוצא בזה. ושאיפותיו לעצמו (דבר קטן!) – למצוא את סוד ההויה הכללית, סבתה ומטרתה. אף יש לו שאיפות גבוריו. גבורו החביב לו, אשר מאהבתו שאהב אותו ומשמחתו ששמח בו קרא את שמו כשם עצמו, שואף לישא לו לאשה אשכנזית נוצרית, אשר יובילנה מברלין עד אומאן אשר בפלך קיוב לטייל עמה בגן המלך ולהציגה לפני אביו שהוא רב ומו"ץ בעיר קטנה בפלך פודוליה. אלה הן שאיפותיו בחדשים האחרונים, ויש תקוה, כי בעוד שנים-שלשה חדשים תהיינה לבר חלפתא זה שאיפות אחרות לגמרי, עד עבור עוד איזו חדשים אחרים ותהיינה עוד שאיפות חדשות… וכן הלאה. אינני אומר כי שאיפות כמו אלה הן גם שאיפות רוב הצעירים החדשים; אבל בכל אופן שאיפותיהם, כמו שאמרתי, מכוסות בערפל, ורשות לנו לומר, שבעצמם אין הצעירים ההם יודעים בברור ובחיוב מה הם רוצים, ולא מאנשים כאלה נוכל לקחת מורים להעם ובוראים לו "ספירות" עבריות. לא, עבודת הקולטורה אינה יכולה להמסר לכל הרוצה להיות מחנך ומפיץ קולטורה; היא עבודת הסופרים, אשר אם גם הם עלולים לשגיאות ולפעמים, לדאבון לב, גם לזדונות, הנה פעולתם גלויה לכל, ובזה עצמו אינה מסוכנה. אך גם הפעולה הזאת אינה צריכה להיות בשם הציוניות,הצריכה להיות קנין כל העם מבלי יוצא מן הכלל, אך בשמה עצמה. לעינינו שבו לתחיה עמי איטליה ובולגריה, ולא שמענו כי בעת העבודה להשגת התחיה ההיא רעמו בשם התחיה ההיא וביחס קניניהם הרוחניים, "פרינציפיהם" ושאיפותיהם הספרותיות והדומה לזה. כל איש שהוא מן הישוב נחוצה גם לעם העומד ברשות עצמו, גם להעם התלוי בדעת אחרים, וגם לעם מפוזר ומפורד כמונו, וכל הנאמן להישוב המעשי ולהציוניות במטרתה החמרית ואינו חפץ להשתמש בהציוניות כדי להפיץ בעם את השקפותיו ודעותיו – אינו מערב שאלה בשאלה. עוד לי איזו דברים על טענות המלאכים היוצאים מן השופר של ה' ראזענפעלד, ולא בשבילם אלא בשביל הקוראים שאינם יודעים אותם ואת תנואותיהם. לא אדבר על העקיצות שהם אומרים לשלוח לי בתור "בעל תשובה ושב ממערכות המלחמה", כי חושב אני למותר להשיב על דברים כאלה. אינני מאלה השונים פרקם מאה ואחת, ובמשך יותר משלשים שנות עבודתי בספרותנו כבר דברתי הרבה על שאלת הרבנים, ההשכלה, העבודה ועוד, ואם עתה בעתי המצומצמת לי אני מוצא יותר לנכון לכתוב מאמרים כאלה שכתבתי ב"הפרדס" חוברת ג' ובשלשת שנות "השלח", מאמרים שאין בהם סימני תשובה, מאשר להכפיל דברי שכבר אמרתי בעיקרם על-דבר הרבנים, ההשכלה והעבודה וכו', ביחוד בעת הזאת, עת העוני המדכא והשפלות הנוראה ועת הגבלת כל פעולה על-ידי סבות מחוץ, שאין בידנו לעשות כל פעולה נכרת בענינים האלה – הנה אינני רואה לחוב לי לתת דין-וחשבון על פעולותי לפניהם. אבל רואה אני לנחוץ להעיר את הקוראים, כי דברי בעל המאמר "הסופרים והעם" כנגדי בנומר 35 הם סמיות עינים מצד איש היודע את האמת ומתכוון למרוד בה. שמעו ושפוטו: בבאזיל נתנו לפלוני עטרה שאינה הולמתו, ויבוא פלוני ההוא ויברר במכתב-חוזר להציונים כי אין הציוניות נוגעת חלילה בסעיף אחד מן הפרוגרס. אם הרבנים כותבים היתרים על חבת-ציון והציוניות ומוכיחים כי אינן מתנגדות להדת – מהתלים בהם כלום חבת-ציון צריכה להכשר הרבנים כמו מקוה ויין? אבל מן הפרוגרס הגדול, הגבור והנורא בודאי צריך לקבל היתר, ואילו היתה הציוניות מתנגדת חלילה לסעיף אחד מהלכות הפרוגרס הרי אנו ובנינו ובני-בנינו חייבים להיות משועבדים לכל פרעה ולכל המן עד סוף כל הדורות. אמת הוא, כי האנטיסמיטים אינם חוקרים ודורשים כלל, אם האנטיסמיטיזם מתאים אל הפרוגרס או לא; אבל הלא עם חכם ונבון אנחנו, ואם חדלנו לשאול את פי הרבנים אם הציוניות מותרת על-פי דת, הנה עלינו לשאול אם הציוניות מותרת על-פי השלחן-ערוך של הפרוגרס. והנה פלוני דנן מצא היתר להציוניות על-פי הפרוגרס (יגעתי ומצאתי – תאמין!), וההיתר הזה מלבד שנשלח להציונים, עוד נדפס גם במכתב-עתי הזשארגוני "דער יוד", למען ידעו כל בעלי-המלאכה הפשוטים, כל נשי "צאינה וראינה" וכל השפחות, תלמידותיו של שמ"ר, כי הציוניות של הפרוגרס, "ויאכלו ענוים וישבעו". בהיתר הזה דרש המחבר דרשה של פלסתר, ובתוך יתר דבריו אמר, כי "זרם החיים שהכניסה לעולם האלילים תורת ישראל, תורת המוסר של היהדות, זאת התורה הכלולה בציוניות שבימינו אלה, הזרם הזה השפיע וכו'". בדעתי כי התורה הזאת אינה תורת ישראל, שאמרה לא יחדל וגו', רק תורת האיסיים, אשר חז"ל חשבו אותה למדת "עם הארץ", כי היא יכולה להביא רעל על הציוניות, וכי הציוניים האמתים, כהד"ר מאנדילשטאם, חושבים אותה לפגול להציוניות, שאלתי: "מי הרשה להאיש הזה לשפוט על תורת ישראל? ומי הרשה לו לחוות דע, כי בהציוניות של ימינו כלולה איזו תורה מיוחדת!" (במאמרי הקודם צד 278). ובאמת מי הרשה לאיש שאינו יודע מלה אחת עברית, ושרוב ימיו הקדיש לחכמת הרפואה ולחכמת הכלכלה, הלא לאיש כזה היו אומרים תמיד: מה לך אצל דברי תורה, כלך לך אצל נגעים ותחלואי חדרי בטן! אחרי כל אלה עוד מוצא איש ריבי עוז בנפשו להשיב: "היו ימים עצמו כשוכח, כי הדרשנים ההם היו לפחות בקיאים מעט או הרבה במקרא ובאגדות), ולהוסיף עוד, כי "גם על האומר שהציוניות של עתה כוללת בתוכה את תורת ישראל (מפוזר גם אצל איש ריבי, היודע יותר מפלוני את תורת ישראל) לעמוד לדין לפני שופטי הבקורת הקדושה". על דברים כאלה אין נוהגים להשיב. הומה באישון לילה הצפור ולודקה לוקח את הספר, המונח פתוח לפניו על השלחן, ומניח אותו על ברכיו באופן שגב הספר נסמך על מסגרת השלחן. לפי האופן החדש הזה הוא מכון גם את גופו: נוטה לאחוריו, סומך הכסא ועוצם את עיניו למחצה. כן, באופן הזה נוח לו יותר לשנן את השעור; במצבו הקודם גבר עליו השממון, פהוק אחר פהוק יצא מפיו נגד רצונו, ובמקרים כאלה שנוי אופן הישיבה היא תחבולה בדוקה ומנוסה. רגעים מעטים הוא מביט נכחו ומתאמץ לצמצם את מחשבותיו בדברי הספר, אך הדבר הזה איננו עולה בידו: סמיכת הראש על גבו של הכסא הקשה גורמת לו מהרה כאב-לחץ. הוא מנסה להשען פעם כך ופעם כך, וסוף סוף אנוס הוא להזדקף… בין כך וכך ומלאכתו אינה נעשית, והוא איננו משנן עוד את שעורו, מפני שמוחו עסוק בינתים בענין אחר, בחפוש אופן-ישיבה חדש. פתאום הבריקו עיניו ופניו האירו: הוא מוצא מה שהוא מבקש. בלי שום דחוי לוקח הוא את הספר בידו, הולך לו ישר אל החלון מסיע קצת ממקומו את הכסא הסמוך, נותן עליו את רגליו ויושב לו מסבה על סף החלון הרחב… כך נוח לו יותר מכל, הכל מכון לתכלית הרצוי, – ומעתה ישנן את שעורו בלי כל מפריע… אמת היא: כל מפריע אין יכול לשנן את שעורו. בהיסח-דעת גמור נמשכות עיניו לעבר החלון ומשם – הלאה אל החצר, אל אגף הבית האחרון, אל הרפתים והמזוים שבקצה החצר. לכאורה אין הוא רואה שם שום דבר חדש: כל הפרטים היותר קטנים ידועים לו מכבר, כאלו נגררים מעצמם אחרי ענינים שונים: רגע מענין אותו צנור-המרזב המקולקל בקצהו, והוא נזכר בדבר, שבורינקה יגרישה עשו קלקול זה כשהיו מנצחים שלשתם זה את זה בזריקת אבנים ממעל לגג המזרים… רגע מסתכל הוא בזוג צפרים שמקפצות קפיצות משונות זו כנגד זו ומנקרות בינתים בין אבני המרצפה וחוטפות בחרטומיהן איזה דבר שאין הוא מכיר בו מרחוק. נפנה לבו לאותה השפחה המהלכת שם לרחבה של החצר ונושאת צרור עצים: נדמה לו כאלו שני הגזרים התחתונים נשמטים ונכונים לנפול ארצה – – איך זה? וכי אפשר הדבר שכבר הגיעה השעה הראשונה? האפשר שהמורה זה בא?… הוא מקפץ מעל סף החלון, עומד דומם בלי תנועה ומקשיב. צלצול הפעמון איננו נשמע עוד, אלא שבלי שום ספק נשמע לפני רגע. קול צעדים נשמע לצד הפרוזדור, בריח הדלת נעתק, הדלת נפתחה ונסגרת… לא! האיש הבא שואל, השפחה עונה, הדלת נפתחת ונסגרת שוב: איזה איש שאל בלי ספק לאבא… ולודקה שואף רוח ברוחה ודעתו מתישבת עליו קצת, אלא שלבו מהסס עוד; הרי אין הוא יודע כלל כמה זמן עבר בינתים וכמה עוד נשאר… זוכר הוא אפילו היטב שאבא אסר עליו לרוץ בכל רגע כדי להסתכל בשעון; אך בבית אין איש מלבד השפחות, ולדעת את השעה בדיוק נחוץ לו מאד – הוא פותח בזהירות את דלת חדרו, עובר בחפזון את החדר הסמוך ואינו מתעכב אפילו רגע בחדר האוכל… "עוד רק חצי שעה – חושב הוא בחזירתו ומניע בראשו – וכי יש ספוק עוד להכין את כל השעור?! "יהי החצי – משדל הוא את עצמו – יהי לפחות מקצתו של השעור!" אלא שגם מקצתו של השעור אינו יכול עוד לשנן. אותה הפרזה עצמה, שהוא רגיל לשמוע תדיר מפי אחר, מעוררת במוחו בלי רצונו מערכה שלמה של דמיונות חדשים שנאחזים זה בזה ונגררים זה אחר זה עד לבלי תכלית – נדמה לו כאלו רואה הוא עתה בעיניו את חזות-פניו של המורה באותו הרגע, שהוא משמיע פרזה זו. כמה עלובה, מדכאה ומעוררת חמלה חזות-פנים זו… כמה מרירות ותחנונים בקול הרועד והעצור הזה!… כן הוא. ולודקה מרגיש את עצמו חוטא מאד, כשהוא רואה זאת, הוא מכיר את אשמתו, ומתחרט עליה בלב נשבר, מתרעם על עצמו מאד ונכון כמעט לבכות מצער וחמלה. – אלא שבאותו רגע מוכרח הוא להוריד את עיניו ארצה ולהמנע מהסתכל בפנים האלה. מרגיש הוא בעצמו היטב שסקירה אחת דיה להביא אותו לידי צחוק. והוא איננו נושא את כן אנוש הוא להתאפק בכל כחו, אנוס לנשוך את שפתו התחתונה. נגד רצונו מצטירים בדמיונו אותם הפרטים המגוחכים, שגורמים לו לשכוח ברגע אחר את כל מוסר כליותיו, חרטתו והתרעמותו… כל אלה נשכחים מלבו, והוא רואה רק מצח מקומט ומכוסה טפות זיעה גדולות זקן דק ופרוע, הנראה כמזדעזע ורועד, חוטם ושפתים מתכוצים ומתקמטים כמו אצל מי שמתחיל בוכה בעוד רגע. כן הוא, אפילו בגערה זו, שאותו המורה גוער, אין כל איום, כל תקף ועוז, רק תחנונים ובקשת רחמים, כמעט – גם דמעות, הוא איננו יודע כלל להשמיע גערה נמרצה, תוכחה עזה, נוקבת ומכאיבה… מפיו יוצא גם דבור קשה רך כל כך, שאינו מכאיב כלל… עצמו איננו יודע מדוע, אך מכיר הוא היטב, שנגדו מסוגל הוא להעיז-פנים ולענות בחוצפה יתירה, מה שאין כך ביחס לאחרים. על האחרים כשהם מוכיחים אותו הוא כועס אפילו, אך יחד עם זאת מרגיש הוא גם יראת-כבוד להם, ועליו – להפך – אין הוא כועס כלל, רק מתעב הוא אותו מאד, מבזהו בלבו ונהנה מאד, כשהוא מרעים אותו יותר… – וכי אני אשם, שהוא בזוי ומתועב כל כך?! – מתאמץ ולודקה להתנצל בעיני עצמו על עול זה – מדוע איננו דומה גם הוא לאחרים ואיננו נוהג כמוהם?!… – וכי רק אני בז לו כל כך? – מוצא ולודקה פתאום טעם חדש להצדיק את עצמו, והוא נזכר, שכמה פעמים ראה צחוק-לעג וקלסה על שפתי בני-הבית, כשאותו המורה היה עובר עליהם… כמה מבטי-בוז פוגעים בו, מלוים אותו בכל פעם כשהוא נכנס לביתם?… ובאמת הרי מגוחך הוא מאד באותה שעה! כשהוא נכנס צריך הוא לעבור את חדר האוכל. בשעה שאין שם איש הוא נכנס בשלום ויוצא בשלום, בלי שום תקלה; אך כשיש מי, ביחוד איזה אורח בחדר, הוא מתכוץ באופן מוזר, נוטה בהליכתו לצד אחד, הולך ונתקל, הולך ופוגע בחפצים שונים כמוכה בסנורים – באחת מגוחך, מגוחך הוא אז מאד. מגוחך מאד הוא גם באותו יום, כשהוא מתכון לבקש כסף מאבא. בכל פעם יודע ולודקה ומכיר בדבר זה על פי השאלה, שהוא שואל אותו בסוף שעת הלמוד: "הבביתו הוא אבא"?… והוא ולודקה מתגנב ויוצא אחריו בחשאי מסתכל בו ורואה אך הוא צועד בזהירות יתרה על הרצפה החלקלה של אולם האורחים, איך הוא נכנס ברטט, בראש מיטה אל חדר העבודה ויוצא משם אחרי רגעים אחדים בפנים מאדמים ומזיעים – – גם בנידון זה – חושב ולודקה – נבדל הוא משאר המורים, הם אינם צריכים להזכיר, שכרם מקבלים הם תמיד מאמו; רק הוא מקבל מיד אבא… – ומפני מה הוא כך? – שאלה זו עולה על דעתו של ולודקה לא בפעם הראשונה; אך תשובה ברורה עליה איננו יכול למצוא. משער הוא רק, שלענין זה יש איזו שיכות למה שהכיר מכבר, היינו – שמורו זה איננו קובל עליו מעולם לפני אמא, אלא לפני אבא דוקא… – וטעמו של דבר זה גלוי וידוע היטב לולודקה. כמה פעמים שמע בפירוש מפי אמא שהלמודים האלה מיותרים לגמרי – ובלי ספק יודע גם הוא המורה, שרק אבא רוצה בכך – – אלא משום מה אבא רוצה דוקא בכך?… משום מה אין אבותיהם של גרישא, בורינקה, מושקא ושאר חבריו דורשים כלל דבר כזה?… ואבא גם כן הרי אינו דורשו כזאת כלל מטניושקה ומרוסיה?… שאלות אלה מתעוררות בקרבו בכל פעם, כשהוא חושב באותו ענין, ולפרקים מזדמן שהוא מתחיל מתרעם על אבא בשביל כך. נוטה הוא להאמין, שאבא עושה לו זאת בכונה, רק כדי לקפחו ולצערו, ומשום כך מתרעם הוא מאד, רואה את עצמו עלוב ומחליט בדעתו, שלא יכין להבא את שעוריו בשום אופן… יעשה לו אבא מה שלבו חפץ, והוא יעמוד במריו, לא ילמד שוב עברית! החלטה זו יפה בעיניו של ולודקה כשהיא לעצמה. אמת הדבר, גם למוד השעורים האחרים איננו נעים ומענין ביותר; אך השעורים הללו קשים לו ומצערים אותו. ביחוד מפני, שאנוס הוא, אנוס הוא ליגע את מוחו בקריאת דברים, שאינם מובנים לו כלל, לכתוב ולחזור ולכתוב מיני משפטים משונים ולזכור מיני כללים זרים וחוקים שונים, שאינם נקלטים בשום אופן במוחו – כמו שהוא מחליט, לא מפני שהוא ירא מאבא, מפחד מענש אלא מאיזו סבה אחרת, שאין הוא עצמו מבין אותה כל צרכה… דבר בלתי מובן לו מעוררהו על התרשלותו, אל אי-חשקו, ואותו הדבר גורם לו אחר כך מוסר כליות וחרטה בכל פעם כשהתרשלותו ואי-חשקו גוברים על כונתו הטובה… בכל פעם מתחרט הוא בלבו על שעבר ומקבל על עצמו לבלי התרשל עוד להבא – אלא שבכל פעם… פתאום קופץ הוא ממקומו ומתעורר ממחשבותיו; בהפרוזדור נשמע קול צלצול הפעמון… עכשו אין שום ספק עוד, שהמורה בא – והשעורים שוב אינם מוכנים… שמו היהודי היה: צבי הירש גרינבוים. הוא נולד בשנת 1815 בערך בעיירה קוטרבורג, בפלך וואהלין, לאבות עניים מן החרדים, אשר מתו עליו בילדותו. מאז גדל בבית דודו המלמד, שמסר אותו אל בית התלמוד-תורה שבעירו. עוד בילדותו נגלו בו כשרונותיו המצוינים. במלאת לו שתים-עשרה שנה כבר נתפרסם לעילוי. אז שלח אותו דודו לדובנה, שהיתה מפורסמת באותה לעיר של תורה וחכמה. שם נכנס אל הישיבה ונעשה מתמיד. בעת ההיא ישב בדובנה למדן מופלג ובעל השכלה מרובה, שהיה מפורסם לתהלה בכל רוסיה הדרומית – ואלף אדלסון שמו. ביתו של אדלסון זה היה בית-ועד למשכילים שבכל הסביבה. לשם היו מתכנסים כל תופשי-התורה, שצמאו בחשאי מקבל בחבה יתרה וממציא להם תמיכה מוסרית. בעיר נחשב לאפיקורס והיראים מנעו את בניהם מהיות לו אתו שום מגע ומשא, ובכל זה נהגו בו כולם מנהג דרך-ארץ. על-פי עצת אחד מחבריו נכנס גרינבוים בליל-חורף אחד לבית-אדלסון ומצא שם קבוצה של צעירים שישבו עסוקים בשיחה בעניני-השכלה. שיחת-הצעירים משכה אליה את לב גרינבוים. מפיהם נודע לו זה עתה לראשונה, כי מלבד הגמרא עוד ישנם גם עניני-למוד אחרים, שנחוץ לאדם לדעתם. אדלסון עצמו עשה על גרינבוים רושם כביר מאד, ומאז נעשה מבאי ביתו התמידיים – בשעה מאוחרת בלילה, כמובן, כדי שלא ירגישו בו היראים. מושפע מבקוריו אלה התחיל גרינבוים עוד בלמדו בישיבה קורא בספרי-השכלה, ובאותו זמן למד בעצמו גם ידיעות כלליות. אדלסון המציא לו מורה בחנם וגם את ספרי-הלמוד הנחוצים, ואשמורה אחרי חצות הלילה, בשעה שכל תושבי דובנה כבר היו שקועים בשנה, עוד התנועע גרינבוים לפני ה"עמוד" שבבית-הישיבה על פני ספר-השכלה או ספר-למוד. הישיבה כבר נעשתה צרה לגרינבוים, ואף-על-פי-כן לא עזב אותה עדיין. בעת ההיא – והוא היה אז רק בן שמונה-עשרה שנה – כבר נתפרסם בין הלומדים לבקי בש"ס ופוסקים ויחכה להסמך בקרוב לרבנות. באותו זמן טפח בלבו את הרעיון, שנעשה לו אידיאל, אשר הסכים עליו גם אדלסון, להשתדל ולקבל באחת הערים משרת רב ולהשפיע בכח האבטוריטט שלו על העם, שיטה אוזן לדרישות הזמן ולא ידחה מפניו את ההשכלה החילונית. לפיכך הוסיף ללמוד בישיבה מתוך התמדה מרובה, עד שסמך אותו הרב הדובנאי להוראה. אז התחילו לדבר בו נכבדות, וכעבור עת קצרה נמצא אדם עשיר בעל-אחוזה בסביבת המקום, שלקח אותו לחתן לבתו. אחרי חתונתו התישב גרינבוים עם אשתו הצעירה בדובנה, ומשם צפה לכהונת-הרבנות באשר ימצא. בין כה ישב בבית-המדרש ועסק בתורה, ובביתו הגה בספרות של ימי-הבינים וגם במדע ובפיוט העברי משנים קדמוניות עד העת החדשה. עם זה שקד גם על למודי-חול. עברו שתי שנים. גרינבוים נעשה אב לשני ילדים, ומשרת-רבנות לא מצא עדיין לפניו. בתחלה הצטער על הדבר מאד; אבל מעט, מעט הסתלק שנואש ממנה לגמרי. אז החליט בנפשו לכונן לו מעמד בחיים בעזרת השכלת-חוץ. ושם נכנס אל המחלקה השביעית של הגימנאזיה. עוד בשבתו על ספסל הגימנאזיה בקאמניץ החליף גרינבוים מכתבים בעניני המדע העברי עם גדולי המלומדים היהודים ברוסיה הדרומית ובגאליציה הקרובה לה, וביחוד עם ר' יצחק בער לווינזון (ריב"ל) ועם המשורר העברי גוטלובר. באותה עת נתעורר בספירות הממשלה קטרוג גדול על התלמוד. גרם לכך מומר ידוע, שהיה מגדולי שונאי ישראל, אשר טמקין שמו, מחבר הספר סלולה", שמצא חן בעיני הקיסר ניקולאי הראשון. קרוב היה אז הדבר, שיאסרו להדפיס את התלמוד. כדי להגן על התלמוד תרגם גרינבוים – כשהוא לומד עדיין בגימנאזיה – ללשון רוסיה את המסכת סנהדרין מתחלתה ועד סופה ויכתוב לתרגומו הקדמה גדולה על-דבר ערכה ומהותה של הגמרא. גדולי המלומדים העברים מצאו את התרגום למעשה ידי אמן, אף נמצאו אנשים נדבנים בעלי-ממון, שחפצו לפרסם אותו בדפוס בהוצאותיהם. אבל הצנזורה לא נתנה אז את רשיונה להדפסת הספר, ומסכת "סנהדרין" בתרגומו של גרינבוים נשארה בלתי-מודפסת עד שנות השבעים התיכונות. באותו זמן תרגם גרינבוים לעברית את ספרו של מנדלסון "ירושלים" שנדפס בקצה שנות השבעים בהוצאתו של סמולנסקין בעל "השחר". אבל גרינבוים קרא את עצמו על תרגומו בעילום שמו "שוחר טוב לישראל". אל הגימנאזיה הקאמניצית נכנס גרינבוים במחשבה תחלה, כי לאחר גמרו בה את חוק למודו, ישתדל לקבל משרת מורה באחד מבתי-הספר החדשים, שפתחה אז הממשלה לילדי-העברים. בעת ההיא עוד נמצאה הנהגת עניני בתי-הספר ליהודים מיסודה של הממשלה בידי הד"ר לילינתאל המפורסם, אשר עבר אז למסעיו בערי-התחום כדי לעשות תעמולה להשכלה בין אוכלסי-היהודים. כשיצא גרינבוים מאת הגימנאזיה הקאמניצית פנה ללילינתאל זה במכתב-בקשה, כי יקבלוהו למורה באחד מבתי-הספר. מסבות, שלא נתבררו עד כה, לא מלא לילינתאל את בקשתו זו של גרינבוים, ולא עוד, אלא שגם עבר בשתיקה על מכתבו. זה הביא את גרינבוים במבוכה גדולה, כי נעשו לאל כל תקותיו יום אחד, והוא היה עלול להשאר בלי כל מעמד בחיים. סוף דבר היה, כי אחרי מלחמה פנימית קשה וארכה החליט להמיר את דתו כדי להתקבל לאוניברסיטה. גרינבוים, שנקרא לאחר שנשתמד בשם: וולאדימיר וואסיליוביץ פיאודורוב, נכנס אל המחלקה הפילוסופית של האוניברסיטה הקיובית. משעה ראשונה ואילך היה לו השמד רק אמצעי להשיג בו את מטרת-חייו: להיות להועיל לעניני-ההשכלה של העם העברי. ולמטרתו זו נשאר פיאודורוב נאמן ומסור בכל ימי חייו. בכל תנאי מצבו, שנשתנו חליפות, עמד תמיד על המשמר והגין על עניני-היהודים, והיא שעמדה גם לאחר שנעשה מומר, לא הפסיקו כל אוהביו וידידיו מקרב המלומדים העברים את יחוסיהם אליו, וכאלו לא אירע דבר בינתים הוסיפו לבוא אתו בדברי תורה וחכמה. עוד בהיותו תלמיד האוניברסיטה בפיאודורוב כשרון-סופרים מצוין. הוא נעשה אז עוזר במערכת העתון החצי-רשמי "קיובלאנין". את כל מאמריו כתב רק בעניני-היהודים, וביחוד בשאלת בתי-הספר. הוא הציע הצעות ותכניות שונות איך להעמיד את השכלת היהודים בבתי-הספר על הגובה הראוי. הוא התעניין הרבה בשני בתי-המדרש לרבנים, שהתקיימו אז בווילנה ובז'יטומיר. מאמריו של פיאודורוב עשו תמיד רושם נמרץ, ובהספירות הביורוקראטיות הגבוהות אשר בקיוב היו מתחשבים אתם בכל פעם. בגמרו את חוק למודו באוניברסיטה הקיובית בתור פקיד לענינים מיוחדים. גם ממשרתו זו הפיק פיאודורוב תועלת לצרכי-היהודים. הוא, פיאודורוב, היה המעורר לעריכת מכתב-החוזר המפורסם, אשר הוואהליני בשנות הששים לשורה שלמה של יהודים אנשי-שם עסקנים צבוריים, מלומדים וסופרים, בהצעה, שיחוו את דעתם בשאלות אחדות, הנוגעות לחיי-העברים. פיאודורוב היה גם מחבר גליון-השאלות שנספח אל מכתב-החוזר הנזכר. בהיותו חובב הלשון העברית וספרותה, בקש ביחוד להטיב עם סופרים כשלום יעקב אבראמוביץ, גוטלובר, צווייפל, יעקב אייכנבוים ואחרים, שהיו בעת ההיא נושאי-משרה בתור מורים בבתי-הספר ליהודים מיסודה של הממשלה. עשה פיאודורוב טובות הרבה עם האדמורי"ים ו"יהודים הטובים" אשר באוקראאינה, שבעת ההיא, בתקופת ממשלתו של אלכסנדר השני, היו מתעוררים על אודותם לפעמים אצל הרשות שאלות וספיקות שונים. האדמורי"ים היו משבחים ומקלסים את פיאודורוב ומבטיחים לו חלק גדול לעולם הבא, ויש שעל סמך הבטחה זו היה מקבל מהם בינתים עד לחשבון מנה יפה במזומנים… פיאודורוב עצמו היה מספר, כי בעת הראשונה היתה לו האמונה הפראבוסלאבית כאגוז שקשה לפצחו. עשר שנים התאבק עם גועל נפשו למאכלי-טרפה, וחמש-עשרה שנה עברו קודם שלמד לבטא כהלכה את ה"ריש" הרוסית. "עתה – כך היה אומר – כמדומני, שאני גוי גמור, אבל עדיין אינני מגיע בבחינה זו אפילו לקרסוליו של "הסאחאר מאראזעני" (מוכר נופת של קרח) שבשוק". ופיאודורוב כבר היה באותו זמן "יועץ הממשלה בפועל"… בראשית שנות השבעים נתמנה פיאודורוב למבקר ספרי-ישראל בווארשה. מבאי-ביתו התמידיים בעת ההיא היו: חיים זליג סלונימסקי, יצחק גאלדמאן, אליעזר צווייפל בדברי-תורה ובמילי-דעלמא ולספר להם מזכרונות ימי-חייו. בכלל היה פיאודורוב צנזור מחמיר מאד, אבל כיוצא מן הכלל נהג תמיד להקל בנוגע להעתון "הצפירה", שיצא אז על-ידי חיים זליג סלונימסקי, יש אשר נמצאה ב"הצפירה" "סירכא" זו או אחרת, ומהרו לבוא לפיאודורוב העורך חז"ס מצד אחד והמדפיס יצחק גאלדמאן מצד השני, והיו מתאוננים לפניו על הקושי ועל ה"הוצאות שהתקון גורם, ואז היה מותר על דעתו ואומר: מילא, אם מתעקשים אתם להעמיד על דעתכם, אתן רשות, אבל דעו, שאתם אחראים לפני פטרבורג, ושהרשות, שאני נותן, עדיין איננה פוטרת אתכם מעונש, וסופכם יהיה בסיביר! אבל מניח אני דבר זה לפטרבורג; ידי בל תהי בכם, הלא אנשים אחים אנחנו! נחום סוקולוב מספר על-דבר פיאודורוב מבקר "הצפירה" את העובדות הללו: "פעם אחת עכב פיאודורוב אחד ממאמרי. עדיין לא הייתי אז עוזר קבוע במערכת "הצפירה". אך שלחתי לעתים מאמרים ממקום מושבי אז ממאקוב. המאמר נגע אל הכתות הדתיות שברוסיה. ועיקרו נעתק, מקצתו מאנציקלופדיה ומקצתו ממה"ע "ספ"ב וויעדומוסטי". באתי לעתים קרובות לווארשה, ואז הלכתי לפיאודורוב לשאול אותו ע"ד גורל מאמרי. הוא הקפיד עלי מאד: כיצד אתה יכול לכתוב דברים כאלה? בתור תשובה הראיתי לו את המקור. אמר בצחוק – צריך לשלוח את הכותב הזה לסיביר. אני יכול לאסור, אף-על-פי שפלוני התיר, מפני שאין מביאין ראיה מן ההיתר. אבל מכיון שהמאמר כבר נדפס, אתיר להדפיס את מקצתו. את רוב המאמר מחק, ואת מקצתו התיר לדפוס. – אם רוצה אתה לדעת את ענין הכתות כהלכתו – הוסיף לאחר – שב ואבאר לך. ואז התחיל לספר דברים מלבבים מאד על אדות הסובוטניקים והגרים, וגם על שאר הכתות, במה הן מסכימות עם הפראבוסלאביה, ובמה הן חולקות עליה, והיה מתבל את דבריו במילי דבדיחותא, וסיים: דברים אלה הם חשובים, אבל – לא ניתנו להכתב. כתבו "ידיעות העולם והטבע!" – פעם אחרת – ואני כבר הייתי אז כמעט בקביעות בווארשה – נקראתי לבוא אליו. כתבתי אז איזו דברים מדיניים, אחרי מלחמת רוסיה ותוגרמה, והוא רצה לדון עמי ע"ד הסגנון. הוא ערך עמי אז כמו בחינה, מפני שהיה מתאונן על קלקול השפה במכה"ע. הוא רצה, שהכל יהי כתוב כסגנונו בהעתקת "ירושלים". – כיצד תכתוב בעברית: מיניסטער-יום"? – שאל. – מיניסטריום העתיד ליתן דין וחשבון! – לא נועזתי עוד אז לתרגם במלה אחת: אחראי. – טוב; וכיצד – ממשלה מוגבלת! – טוב, וכיצד – שאלת קיום המיניסטריום. – לא – מחה – דבר זה איננו מובן. צריך כך: אם רצון רוב הנבחרים, שהמיניסטריום (הקאבינט) יסור מפקודתו או לא, ואז תפתר השאלה, אם יוותרו הנבחרים על דעתם ויבטלו רצונם מפני רצון המיניסטריום, המיניסטריום על כנו, ואם לא – יתנו הנבחרים למיניסטריום חופשה על-ידי גלוי אי-אמון. – אבל – אמרתי – הלא זה הוא מאמר שלם! – כך צריך – גזר – כל זמן שאין לנו עוד מלים קצרות. "לא יכלתי להמשיך את הוכוח עם האדון הצנזור. אבשטיממונג, אולטימאטום, אפפענסיווע, דעפענסיווע, דעמאקראטישע רעגיערונג, סטאטוס-קווא, סטאטוס קווא אנטע, רונדשרייבען, רעכט, בונדעס-ראטה, גענעראלשטאב, אידענטישע נאטע? "ואני השיבותי: עמידה למנין, התראת-מלחמה, מצב-הבינים, ראשי-פרקים, מלחמת-תנופה, מלחמת-מגן, ממשלת מקודם, מכתב סובב, גלוי דעת ע"י מעשה, תנאי בני גד ובני ראובן, משא ומתן ע"ד הוצאות והכנסות, הנימוס שבין מלכות לחברתה, סוד מועצות הברית, ראשי-המטות, כתב-הנשתון! "הזקן נתפעל ונשק לי על ראשי. ביחוד שמח על "ראשי המטות" ועל "כתב-הנשתון". ראיתי כמו דמעות נוצצות בעיניו. אם כן, אפשר באמת לכתוב הכל בעברית: נפלא! נפלא! "מני אז הקל מעט. העברי שבו נצח את הצנזור שבו, אבל לכתוב על-דבר חיי-היהודים לא פתח פתח אפילו כחודו של מחט. תיכף נעשה סניגור קטיגור. חירות נתן רק לפוליטיקה ולידיעות העולם והטבע. זוכרני, שפעם אחת שלח אלינו המשכיל הזקן אברהם קופרניק מקיוב מכתב ארוך על-דבר עניני עמנו בעיר ובמחוז עם הרבה ידיעות ותוכחות-מוסר כנגד קלקולים וכו'' – מחק הכל, וכתב על הגליון: הדין עמו, אבל אין לטפל בדברים כאלה בדפוס. – אוהב אני – היה אומר – מאמרים כ"ממלכת סיאם ויושביה". – אבל מה ליהודים שלנו ולממלכת סיאם? – שאלהו סוקולוב. על זה ענה פיאודורוב: – את אשר בביתם, בברדיטשוב, הם יודעים, וצריך להודיע להם רק דברים שמחוץ להם, שאינם יודעים. היה מעציב מאד. בהרגישו, כי רגעיו ספורים, שלח לקרוא אליו את סלונימסקי. על-דבר בקורו האחרון הזה אצל פיאודורוב, מסר סלונימסקי – הרגשתי, שהוא חש את עצמו אז בלא אשה ובלא בנים, הבנים יצאוהו מכבר. כנראה הציקה לו המחשבה על-דבר כל אותם סדרי-ההלויה וכל אותו הפולחן, שיהיה לפני מותו ואחריו. בכל יום קרא אלי לבוא אליו, כאילו רצה למסור לי איזו דברים, או למצוא מחסה ומקלט… פעם אחת אמר לי, כי כשיבואו בניו ולא ימצאוהו עוד בחיים, הוא מבקש למסור להם, לבל יעשו תכונה גדולה בהלויתו, ולבל יבנו מצבות גבוהות, אך ישימו אות על קברו. ביום אחד באה השמועה שמת. הלכתי שמה, וכבר לא יכולתי להכנס מפני הפולחן. נפתחה הדלת, וארא את צבי גרינבוים מוטל מת, ועל לבו צלב גדול, והפאפים מקיפים אותו. – לאחר איזה זמן – כך סיים סלונימסקי – בא בנו, ואז אנוס הייתי ללכת עמו לחצר-הקברות ולכתת שם את רגלי בין להראות לו איה קבור אביו. אלה היו לי יסורי-גיהנום. להרחבת השפה לפי רבות התפתחות חייו של איזה עם, כן יתפתחו גם מושגיו, ועמם תתפתח גם שפתו. העם אשר חדל מלכת הלאה, ואין מושגיו מתפתחים, אין לו צורך גם להרחיב את שפתו מעל להגבולות שגבלו אבותיו, כי שפתו הישנה מספקת לו למושגיו הישנים. אבל העם הולך ומתפתח ומושגיו מתרבים ומתחדשים מזמן לזמן, צריך בהכרח לברוא לו מלים חדשות לסמן בהן את המושגים החדשים. וכשם שיש בעם והתפתחות חיצונית, הראשונה על ידי התרבות ידיעותיו במושכלות והתרחבות לו מעצמו, והשנית על ידי בואו בברית עם עמים אחרים והכרתו את ידיעותיהם והמצאותיהם, שהיו זרות לו, – כן גם התפתחות שפתו היא משני מינים: התפתחות פנימית, המרחבת את הדבור על ידי יצירת תמונות חדשות ממלות ישנות שבשפת העם עצמו, על ידי הוספת איזו אותיות השמוש לאיזה שורש ישן;והתפתחות חיצונית, על ידי מלות לקוחות מלשונות עמים אחרים. האחרונות האלה, יש מהן הבאות משפת עם הקרוב בגזע, ואז אין רשומן ניכר ובהשקפה ראשונה אפשר לחשבן למלות מקוריות, ויש מהן הבאות משפת עם לועז הרחוק במשפחה, ואז זרותן בולטת, וניכר תיכף כי ילדי נכרים הם. בכתבי-הקדש מוצאים אנו דוגמאות מכל המינים האלה. משרשים ישנים נגזרו בזמן מאוחר המלות: שתיה, עבדות, סבלות (וגם בלי הוספה: סבל), שלטון, יתרון ועוד כאלה, שאנו מוצאים רק בספרים האחרונים שבכתבי-הקדש. כן מצאנו גם פעל: "מתיהדים", שנגזר משם-עצם "יהודי". וכמו כן אנו מוצאים בכה"ק גם מלות משפות אחרות שנתקבלו לעברית: חטר, חסיל, יחסלנו, כונס, סוחר, כשר, ועוד מלות מלשונות בני-שם, שתמונתן היא תמונה עברית והיו לאזרחים בשפת-עבר. ומלבד אלה אנו מוצאים גם מלות אשר חזותן מוכיחה עליהן שמקורן בשפות לועזיות שאינן קרובות בגזע לשפת-עבר: טפסר, תכי, פחה, פרדס, פתשגן, אחשתרנים, ועוד מלות בודדות כאלה. ראוי להתבונן, כי סופרי כה"ק, בהכניסם מלה זרה אל הפעלים, נזהרו מאד לשמור את תמונת הבנין של הפעלים העברים וליהד את הפעל הזר. עדים לזה הן המלות: יכרסמנה, מתרגם ועוד, המתאימים לבניני-הפעל העברים. בזמן הבית השני נתרחבו בלי ספק יותר הרבה מושגי העם והורגש הכרח גדול להרחבת הלשון במדה מרובה. ההרחבה ההיא נטתה באיזה פנים מן הדרך שסללה לה בזמן כתבי-הקדש. שפת העם, לפי דעת רבים, היתה אז כבר השפה הארמית, ועל זה יעידו גם איזו שרידים מפתגמי גדולי העם, כיוסי בן יועזר והלל (איל קמצא דכן וכו', נגיד שמא אבד שמא וכו', על דאטפת אטפוך, ועוד), וכנראה היה השמוש בשפת-עבר מוגבל אז גם אצל הגדולים אך בדברים שבקדושה, כמו ההלכות, מדרשי הכתובים, ובכלל – דברים שלמדו לתלמידים. חוקי הדקדוק וידיעות הלשון לא נחקרו אז, וכל-שכן שלא נכתבו בספרים, ועל כן אי-אפשר היה להשפה, שנכרתה מפי העם והיתה לקנין יחידים בבתי-המדרשות, להשתמר על פי חקיה הישנים. היחידים ההם, שהיו טרודים בגופי תורה ולא יכלו על כן להקדיש זמנם לבקשת פרטי חקי השפה על פי התמונות הנפגשות בכתבי-הקדש למחלוקתיהן, יכולים היו להשוות, למשל, את השם "תרומה" אל השם "פעולה", ולהוציא מזה, כי כמו שאפשר לומר: "חמשה לא יפעלו ", כן אפשר גם לומר: "חמשה לא יתרומו ", ואם אפשר לומר: "כל המקלקלין פטורים", למה לא יאמרו: "ממשכנין לדבר שבצדקה"? כי נטו גם בתמונות הפעלים הנהים, ואמרו "לקרות" כמו "לבנות", הרכיבו את הנפעל וההתפעל, וכיוצא בזה. אבל בהיות השפה כלי-מבטא של העם, הנה עלינו לקבל את המבטא הזה בכל אופן שיהיה;העם הוא אדוני השפה, ואם הוא מדבר כך או כך – הנה זוהי שפת העם, ואפילו אם תהיה בשבושים. על כן, קדמונינו, אשר שפת-עבר לא חדלה מפיהם, לפחות בבתי-המדרשות, היתה להם רשות שלמה לברוא פעל חדש "תרם", כמו שהיתה רשות לאבותיהם לברוא את הפעל "רום", או היתה להם הרשות לברוא התמונה המשובשת "וישתחו", ועוד כיוצא בזה, ועלינו לקבל את הבריאות החדשות של העם בזמן מאוחר, כמו שאנו מקבלים את בריאותיו מזמן המוקדם, ועל כן אנו אומרים, כי גם שפת המשנה היא שפת-עבר, שפת אבותינו. הרחבה יותר גדולה ורבה הננו מוצאים בזמן ההוא בנוגע לשמות. מלבד הרבה שמות שהוסיפו להם נו"ן בסופם לאות שם תאר, כמו: רחמן, גזלן, חזן, והרבה כאלה, אשר יש להם דוגמא גם במקרא ("ידי נשים רחמניות") ומלבד הרבה מלות שלקחו מלשונות בני-שם אחרים, כמו: מומחה, מובהק, תספורת, ועוד, או שחדשו ממלות עבריות, כמו חיט, מחט (ממלת "חוט"), – הננו מוצאים הרבה (ביחוד של כלים) שלקחו על-פי-רוב מלשונות היונים והרומיים. גם על דרך ההרחבה הזאת אין לנו רשות להקפיד, כי מלבד שכן נהנו בכל השפות, הנה אם בעלי כתבי-הקדש קבלו אל השפה את המלות: כרפס, גזבר, פתבג ועוד, למה לא יקבלו הם את המלות: טרסקל, אפיקומן ועוד מאות כאלה? אבל עוד הפעם ראוי להתבונן, כי אם בשמות קבלו מלות יוניות ורומיות מכל לידם בחירות גמורה, הנה בפעלים היו מדקדקים הרבה ואם הכניסו פעלים חדשים – הכניסו אותם על הרוב מן בהשמות הזרות לא ראו בלבול השפה, כי גם בשפת כתבי-הקדש נמצאו שמות שאין צלצולם עברי, כי מה בין "צפרדע, דוכיפת, כרפס, תכי", ובין "טרסקל ואפיקומן"? אבל בפעלים הוכחו להשוות אותם לתמונות הפעלים שבשפת-עבר, אם לא ע"פ ידיעה עמוקה בכל הבנינים והגזרות, לפחות על פי "חוש הטעם" שהיה בלבם מרוב שמושם בשפת-עבר, ודבר זה יכלו לעשות בפעלים לקוחים מלשונות בני-שם, אבל לא מלשונות יון ורומי. רק כיוצאים מן הכלל הננו מוצאים "מלסטם", "מקנתר", ועוד איזו פעלים בודדים, שאולי באו להם באמצעות השפה הסורית אחרי שנתערבו בה הרבה מלות יוניות. אשר על כן גם בתקופת האמוראים בבבל ובעלי המדרשים בא"י, וגם בזמן הגאונים, שאז כבר נכרתה שפת-עבר לגמרי מפיהם ודברו אך ב"זרגון" כלול מכמה לשונות, – נשארו על-פי-רוב הפעלים אך מלשונות בני-שם. נתחלקה הספרות לשלשה חלקים: ספרות הפלפול, ספרות בעלי השיר וספרות הפילוסופיא. המפולפלים בצרפת ואשכנז, שראו חלומות בנהרדעא ופומבדיתא, לא נזקקו לשום הרחבה בשפה;להם הספיקה שפת נהרדעא ופומבדיתא לכל צרכיהם. בעלי השיר גם הם לא הוצרכו להרחבת השפה: המשוררים האמתים שבהם, כבן גבירול, הלוי, בני עזרא ועוד, בין בשירי הקדש שלהם ובין בשירי החול לא נגעו בחיים, ועל כן הספיקו אם כי רבים מהם יצאו מגבולות השפה הישנה, עשו זאת לא מן ההכרח לבטא מושגים חדשים, שלא נמצא אצלם, אך כדי להקל את המבטא ואת החרוז, ומפני שלא היתה להם שום השגת ברוח השפה ודקדוקה, כתבו כפי שעלה על רוחם. המלות: נם, פץ, אהב, ערץ, אההו, נתרזים, ועוד הרבה כאלה – לא נוצרו על ידי מושגים חדשים, ואפשר היה בנקל להחליפן במלות עבריות, כמו: נאם, פצה, אהבה וכו'. ובאמת רואים אנו, כי הלהג הכבד הזה של הפייטנים לא נתקבל כלל אצל העם. אך בעלי הספרות הוכרחו באמת לברוא מלות חדשות על פי המושגים החדשים שמצאו בספרים מן המין הזה. את המלות החדשות השתדלו לגזור ממלות עבריות ישנות, ולא נמנעו להשתמש לזה גם במלות שאין תמונתן משתנות, כמו: איך, כמה, מה, שיצרו מהן מלות המקרה: איכות, כמות, מהות, ועוד. אבל לפעמים לא מצאו בכל אוצר שפת-עבר מלים שיוכשרו לברוא מהן בריאות חדשות למושגים הצריכים להם, ואז לקחו את השמות כמו שהם מלשון ערבית וגם מלשונות אחרות, כמו: אופק, אקלים, מרכז, קוטב, קוטר ועוד. אין ספק, כי בחירתם במלות ערביות היתה לא מפני שהשפה ההיא מוכשרת יותר משפות אחרות להשפיע על העברית, אך מפני שהעתיקו ספריהם מן השפה ההיא, שבה נכתבו אז ספרי המדע, ואילו היו מעתיקים ספריהם מלשון יונית, היו מכניסים בהם מלות יוניות, כמו שעשו בעלי-המשנה, וכאשר באמת הכניסו את המילה "היולי", שאינה ערבית, ואת השם היוני "פילוסוף" (שכבר בא אמנם בתלמוד) עם הפעל "התפלסף", ועוד. אבל עד כמה היו הסופרים בכלל זהירים בקבלת חדושים כאלה, נראה מזה, שהפעלים "מאויך", "יתאיך", שבנו איזו מתמיהים מן המלה "איך", לא נתקבלו בספרותנו כלל, ולולא הזכירם אבן-תבון בסוף הערותיו לס' "מורה נבוכים", לא היו נודעים לנו. הסופרים הרגישו, כי מאחר שהמלה "איכות" בעצמה אינה אלא חדוש, אין מן הראוי לגבב עליה עוד חדושים אחרים. עברו מאות שנים, הפילוסופיא כבר נשכחה מפני עמנו, וגם אלה שלא שכחוה החזיקו בפילוסופיא של הרמב"ם כתורה חתומה שאין להוסיף עליה או לשנות אותה;קול השירים נחבא, והספרות, שנתרחבה מיום ליום עד בלי מצרים, צמצה עצמה אך בפלפולים, הלכות, מוסר ואגדה. ספרות כזו, בכל רחבה, לא יכלה להרחיב את השפה אפילו כמלא נימא, וביחוד בעת ההיא שהשפה עצמה היתה נלעגנה ואיש לא דאג לה להביאנה לידי איזו שלמות, לתת לה איזה הדור חיצוני. מזמן המאספים, משעה שהחלו לשים לב אל הוד השפה, נולד גם הצורך להרחיב אותה באיזו אופנים. אמרתי "באיזו אופנים", כי בעת ההיא, בשעה שלא עלתה על לבם לברוא על ידי השפה ספרות חיה הנוגעת בכל מקצועות החיים ושופטת עליהם, ודי היה לכתוב מליצות צחות ושירים, לא יכלו להרגיש צורך גדול בהרחבת השפה כראוי. אבל ברבות הימים נרגש הצורך בזה היטב, והננו רואים באמת שנתרחבה השפה בפנים שונים: באוצר מלות תלמודיות רבות, אשר בעלי הצחות מאסו בהן, במלים אירופיות אשר הכניסו אל השפה, כמו שהכניסו בעלי כתבי-הקדש מלות כשדיות ופרסיות, ובעלי המשנה – מלות יוניות ורומיות, ובמלים עבריות מחודשות. גם מתמיהים שחברו מלות עבריות לאחדים כדי לסמן בהן מושגים ידועים על פי הצלצול שיש להמושגים ההם בלשונות אירופא, כמו דע-פתע, דלוג-רב;אך רוב הסופרים ידעו להבדיל בין להתקבל ובין הבלתי ראוי;המלים שיש להן טעם, בין בלשון עבר, בין בשפות אירופא – נתקבלו, ולהג המתמיהים נשכח מלב. את המלות האירופיות כתבו בסימנים שנתקבלו להזרגון ולא השתדלו לתת להן תמונה עברית, בלי ספק כדי להבדיל בין האורחים החדשים האלה ובין המלות האירופיות שכבר קנו זכות אזרח בספרי קדמונינו, שאם גם לא נתקדשו בקדושת השפה, יש להן לפחות זכות תשמישי קדושה;ואם היו כותבים, למשל, "ליברל", "דירקטור" וכו' בתמונה עברית, היה יכול הקורא לדמות, כי זכות המלות האלה שוה לזכות מלות "לבלר" (סופר), "דילטור" (מלשין) וכו', שכבר נתאזרחו במשנה ובתלמוד. את המלות המחודשות העבריות בנו על פי חקי הלשון, כמו: ספרות, בקרת, עגלון (ראוי היה "עגלן", בתמונת רצען, אך עגלון מלך מואב הסב את לבם לכתוב שלא כהלכה), המחאה ועוד. ראוי להגיד להמרחיבים ההם את ישרם, כי לא לקחו להם את הרחבת הלשון לאומנות מיוחדת, וכל מקום שיכלו להוציא מחשבות לבם בלא המצאת מלים חדשות, השתדלו לעשות כן. גם השליט בשפת-עבר וסגנונה אשר לא רבים כמוהו, המשורר יל"ג, בכל אשר הרחיק ללכת מדרך בעלי הצחות בשיריו האחרונים, לא היה להוט לחדש מלים. בזמן האחרון הורגש יותר הצורך בהרחבת השפה מפני שני טעמים: א) מפני שהתחילו לעסוק בהספרות בענינים הנוגעים בחיי הקולטורא בכלל. ב) מפני שהקולוניסטים באה"ק מתחילים לדבר עברית והם חסרים מבטאים רבים. שתי הסבות האלה דורשות את ההרחבה במדה יותר מרובה מאשר עד עתה, והורגש צורך לברוא חלק גדול של השפה. אבל פה תבא שאלה גדולה: מי ומי יהיו הבוראים? הכל יודעים, כי שום שפה לא נבראה בכונה וברצון. לא אמר אדם לחברו: רצונך לסמן מקום שבני-אדם יושבים בו – אמור: עיר;רצונך לסמן מקום שבני משפחה ידועה יושבים בו – אמור: בית;רצונך לקרוא בשם את הדבר שהאדם מתכסה בו – אמור: בגד, וכן הלאה. כל שפה התפתחה אצל כל עם מעצמה ועדיין היא מתפתחת, אם חיה היא בפי עמה. השפה "שפה" היא, מפני שאיזה עם מדבר בה, או במלות אחרות: השפה היא אורח המבטא של איזה עם. השפה מתפתחת על כן בכל עם ברוח השיטה המסוימת שלה, על פי משקלים ובנינים קבועים, שעל פיהם נוצרה אותה השפה, וכאשר יחדש איזה עם מלות חדשות בשפתו, הרי הוא מחדש אותן בכח חוש הטעם שלו בדרך הסלולה לשפתו מאז. אבל שפתנו העברית אינה מדוברת עתה, ואם כן מלותיה החדשות אינן מבטא העם, וגם הקולוניסטים שהתחילו עתה לדבר עברית אין להם חוש הטעם הזה, למען יוכלו לחדש בשפתנו מלים כפי רוח שפתנו וטעמה, בסגנונה, משקליה ובניניה, ומי איפוא יחדש לנו עתה בשפתנו את החלק הגדול החסר לה? על השאלה הזאת יש אך תשובה אחת: הסופרים. אבל מובן מאליו, כי בשם זה לא נכללו כל המון הכותבים עברית;מובן גם כן, כי דבר נכבד ורב ערך, כבריאת חלק גדול של שפה לעם ידוע, דורש מתינות יתרה והשתתפות כללית של כל הראוים לעסוק בזה. דרוש קודם כל, כי חכמים מובהקים, אשר קנו להם ידיעה עמוקה בשפת כתבי-הקדש ובשפת המשנה וגם שאר לשונות בני שם לא זרו להם, יחברו פרוגרמה, איך לברוא מלות חדשות מן השרשים הישנים על פי בנינים שונים המיוחדים לשפת-עבר, איזו מלות אירופיות טוב להכניס בשפתנו, וכיוצא בזה. ואחרי שתבוא הסכמת המומחים על הפרוגרמה, יגשו אל המלאכה, יחברו ויכניסו מלים חדשות. ואחרי שתסכים להם דעת הקהל, יערכו ספר-מלים להעם. אמת הוא, כי העבודה הזאת דורשת זמן רב. אך אין רע, אם עד העת ההיא ישתמשו הסופרים הזקוקים למלות חדשות במלות ארופיות ידועות לכל, והקולוניסטים באה"ק ידברו חצי עברית וחצי זרגון. אם זה מאות בשנים לא היתה שפת-עבר חיה בפינו, אין רע אם עוד עשרים או שלשים שנה לא תהיה משוכללת בפי הקולוניסטים באה"ק, והפסדנו הקטן בשכרנו, כי במשך הזמן תהיה לנו שפה, אשר נוכל לכנותה בשם "עברית". בדבר רב ערך כזה אין מקום ליהירות יחידים, – הקופצים בראש לעשות להם שם "מחדשים ובוראי שפה". אך, לדאבון לב, לא עשינו ככה, וסופרים לאומנות להם, להיות בוראים ומחדשים על דעת עצמם. כאומנים, הם משתדלים להתהדר ולהתגדר באומנותם זו גם במקום שאין צורך בה. ולא עוד אלא שהדרכים שבחרו בהן להשיג מטרתם גם הן חדשות הן. איזו מהם, ביחוד היושבים במקום ששפת ערב שולטת, ממלאים לשונם מלות ערביות. הם מתחזקים בדברי המשורר יל"ג, שאמר כי "בארץ אבותינו יוכלו חכמי לב להרחיב את שפתנו במלות לקוחות משפת הערבים אשר במקורן ושרשן הן משותפות לשתי השפות האחיות, ערבית ועברית, אפס כי בשפת ערבית הוראתן ושמושן מבוררים ומסוימים יותר" (המליץ תרמ"ג גליון 27). אבל כונתו ברורה, כי חפץ רק למצוא בשפת ערב הוראות מיוחדות לשרשים עברים ישנים. אם, למשל, המלה "עזמה" בשפת ערב הוראתה על המושג הידוע בלשון העמים בשם "אינרגיא", נוכל להוציא מזה, כי גם המלה העברית "עצמה" הוראתה כן לפעמים, ויכולים אנו להשתמש בשם זה למושג אינרגיא, אבל מעולם לא עלתה על דעתו של יל"ג, שנקח את המלה הערבית כמו שהיא. ואולם איך שתהיה דעת יל"ג בזה, הגה יותר מומחה ממנו בלשונות בני שם, שד"ל, היתה לו בזה השקפה אחרת. הוא אומר: "הלמוד והעסק בלשון ערבי רק מעט יוכל להועיל והרבה יוכל להזיק להבנת ספרי קדמונינו. כי עם היות שתי הלשונות קרובות זו לזו מאד, מכל מקום שתי האומות רחוקות זו מזו מאד ודרכי מחשבותיהן ודבורן מתחלפים הרבה; מלבד כי שרשי לשון ערבית יש להם הוראות שונות הרבה יותר מלה"ק וכו' ומלבד כי לפעמים השרש הערבי אין לו כלל ההוראה שיש לו בלה"ק, או הוראתו בזו הפך הוראתו בזו וכו', כי העסק בהם (בספרי הערביים) יוכל להפסיד העברית " (פניני שד"ל אגרת מ"ח). והנה רואים אנו, כי איש היודע שפת-עבר במדה בינונית מבין על פיה מעט גם השפה הארמית, ולעמת זה, השפה הערבית היא כספר החתום גם לפני הבקיאים היטב בשפת-עבר. כל זה יוכיח לנו, כי החושב ששפת-עבר יכולה להבנות משפת ערב במדה מספקת אינו אלא טועה. איזו מן המחדשים מעקמים מלות עבריות או תלמודיות כדי לתת להן על פי צורתן המשונה איזה מושג מיוחד. בהשקפה ראשונה אפשר לחשוב, כי מתוך שהעקימה נעשתה על פי רוח הלשון, יכולים אנו באמת לסמן על ידה את המושג הדרוש. אבל אחרי העיון נראה, כי על פי חקי השפה אין העקימה הזו כוללת את ההוראה שהם נותנים לה. הנה, למשל, המלות החדשות: שעון, עתון, ירחון וכו', שנבנו מן השמות: שעה, עת, ירח. הוספת אותיות כאלה מצויה לרוב בשפת-עבר, אך תמיד אינן משנות את ההוראה העקרית של השם המקורי. השמות: עליון, אביון, פדיון, רצון, הרון, פקדון, כשלון, זכרון, יתרון, כשרון וכו' – יש להם ממש אותה ההוראה של המלות שמהן נגזרו, רק בשנוי פעל לשם או במשמעות צדדית לחזק או להחליש את המושג הכלול בהם. אם כן, המלות שעון, עתון, ירחון – אינן יכולות להורות על כלי המורה את השעות, על ספר היוצא לעתים ולירחים, כי אין לכלי ולספר שום ענין עם המושגים המפשטים: שעה, עת, ירח ויותר נכון להשתמש במלת שעון להוראת "שעה קטנה" (כמו "אישון", שלדעת איזו חכמים פירושו איש קטן), או להוראת הפנית הלב לאיזה ענין, מפעל "שעה" שבכתבי-הקודש, כמו: חרון, רצון, מן חרה, רצה. כן המציאו כפל חצי המלה לסימן הקטנה או חבה: כלבלב, חתלתול, גופיפים וכו'. אם גם נניח, כי המלות אדמדם, ירקרק, שחרחורת, יש להן באמת הוראת ההקטנה, הלא משום שלש מלות המיוחדות דוקא לצבעים אין עוד ראיה כי כן היא רוח השפה בנוגע לכל השמות; ומי יודע, אולי ההקטנה הרמוזה בכפל המלות ההן אינה מורה על הקטנה גופנית, רק על חלישות מפשטת, ויהיה אדמדם אודם חלוש. איך שיהיה, הכתוב אומר: "וילד זקונים קטן", ואינו אומר: "וילדלד זקונים"; גם בשיר-השירים קוראים הרעים זה לזה בכל מיני שמות של חבה, ומעולם לא נסו להתשמש בכפל אותיות השם; אות הוא, שהשמוש הזה אינו מסוגל לשפתנו. ומה בכך אם אין בשפתנו תמונות ההקטנה והחבה? הנה בשפות רבות אין מספר זוגי, שישנו בשפת-עבר על הרוב לענינים זוגיים בטבע ובמלאכה (עינים, ידים, מלקחים, מאזנים), ובשפת יון המספר הזוגי רגיל בהרבה שמות, ולא ראינו שישתדלו עמים אחרים לחקות בזה את השפות האלה. כיוצא בזה אין בשפתנו שני מיני עבר, נשלם ובלתי נשלם, ושני מיני עתיד כאלה, – מושגים הנמצאים בשפות רבות. ומה בכך? "אין לי" – היא הטענה היותר טובה. ומה תהיה שפתנו חסרה אם לא יהיו בה לא כלבלב, לא גופיפים ולא קטיטינה?) כן בראו פעל חדש: "מענין" (מושך את הלב) מן השם "ענין". אבל מה תמוהה הבריאה הזו! השם "ענין" שרשו "ענה" והנו"ן נוספת להוראת השם, כמו: בנין, קנין, והאם לא לשחוק יהיה האומר: מבנין, מקנין? אם קדמונינו אמרו "ממשכן" והכניסו אל הפעל את המ"ם הנוספת בראש, הנה הם, כמו שאמרתי למעלה, לא עסקו בחקי השפה ובהלכות הדקדוק, והננו מקבלים את השבוש הזה, כמו שנתקבל, למשל, השבוש "אירראציאנאל" בלשון בעלי-החשבון או "וויסאקאס" ברוסית לשנה מעוברת, כי "שבשתא כיון דעל על", אבל לבדות לכתחלה שבושים כאלה – אין זה אלא שחוק. כן המציאו את המלה "גחכנות" ועשו ממנה גם תאר וכותבים: "דעה גחכנית". החדוש הזה מביא לידי גיחוך. המאמר האחד בתלמוד; "אלהיכם גחכן הוא" – ענינו מהתל באחרים. ומה טעם ל"דעה גחכנית", שהמובן בה צריך על פי זאת להיות: דעה מהתלת באחרים, בעוד שכונתם לומר: דעה או סברא המעוררת צחוק? ולמה לנו בנין חדש "גחכנות" בשעה שיש לנו השם "גיחוך"? ולמה לנו המלה התלמודית "גיחוך" בשעה שיש לנו מלות עבריות: שחוק, צחוק והתול? עם המלות החדשות בראו לנו גם סגנון משונה, שלא נשמע מעולם כמוהו. הפעלים, התוארים, חבור המלות – הכל זר ומשונה: "בנתון להם בתים", "הארץ המסכנה", "עשו צעקה", "לכן ועברתי בסערות נגב", "אני והפרתים נאום ה'" (!) "עפעף עיינו רפרפה – זה היה למען הסתיר דמעה", "השאול לא שאל אחד הפוסקים קושיה עצומה", "ואיך כל כך יחידים ובודדים בקרבנו האנשים", וכאלה הרבה. הסגנון מסורס, מלת השלילה "לא" לפני בינוני פועל, – קול דברים עברים אנו שומעים ותמונה עברית אין אנו רואים, והדברים עושים עלינו את הרושם של "נכרי מדבר יהודי". עד כמה להוטים המחדשים האלה אחרי חרושים מפליאים, יורה לנו המקרה הזה. אחד מהם, המחדש בטובו בכל יום מלים עד אין קץ, מצא בספר של אחד הקראים מלת "אפד". המלה הזאת אין לה שום זכר בשפת-עבר (כי שורש "אפד" שבמקרא יש לו מובן אחר לגמרי) וגם בשפת התלמודים והמדרשים, וכנראה אינה גם בשפת עבר, שהרי בעל-המציאה לא נסתייע ממנה ביחס למלה זו. פשוט, בלתי להוט אחרי חדושים, היה אומר, שהקראי הזה שאינו מאמין במסורה שבעל-פה איש מפי איש עד משה רבינו, בלי ספק לא נמסרה לו המלה הזו בקבלה מפי הנביאים, ואחר שאין לה זכר בספרותנו, בודאי היא משובשת בדפוס, או שהיא לועזית מאיזו שפה בלתי ידועה לנו, ואם כן אין לנו עסק בה. אבל המחדש שלנו דן אחרת: מלה נדפסת באותיות עבריות ובנויה על דרך לשון עברית בודאי היא עברית, שנמסרה מפה לאזן ליחידי-סגולה עד שבאה להקראי הנ"ל, ואם כן ההא לכם מלה חדשה! ומאז הנה הוא שב על המלה הזאת פעם בפעם, אף-על-פי שבעצמו אינו יודע לא את שרשה ולא את באורה. על פי הדרך הזה נוכל להרחיב את שפתנו עד אין קץ. יש בשפתנו שרשים, אשר על ידי הפוך הסדר באותיות יורו על מושגים שונים, כמו: רחץ, חרץ, חצר, צרח, צחר, אם כן נבחר גם אנו באותיות כאות נפשנו ונסדרם באופן חדש שלא בא עוד כמוהו בשפתנו ונפסוק הלכה, כי צמד שלש אותיות פלוניות בסדר כזה מורה על מושג או שם פלוני, וצמד בסדר אחר – על מושג אחר. נקח את השרשים שבכה"ק ונהפכם בכל מיני הצירופים ונעשה מהם פעלים ושמות כחפצנו, לא יהיה לנו שום מחסור במבטא כל המושגים ונוכל לגרש גם את כל המלות האירופיות משפתנו. או ננסה ללכת בדרך יותר בטוחה. הנה בתלמוד נזכרו המלות טכסיס (יונית), דפוס (רומית) וכאלה. והנה אף-על-פי שקדמונינו, כמו שהזכרתי למעלה, נזהרו הרבו מלבנות פעלים משמות אירופיות, בכל זאת נמצאו פייטנים שאמרו: "יטכסו בקול", בזמן מאוחר נתפשט הפעל "הדפיס" (מבלי שים על לב כי הס' שבמלת דפוס אינה שרשית, כי אם נוספת כמנהג רומי), ובזמננו אומרים מן המלה הרומית בסיס – לבסס. אם כן אף אנו נאמר: דפשון – טעלעגראף, דפש – עובד בבית הטעלעגראף, לדפש – לשלוח דעפעשא, וכן הלאה, עד אין סוף. חדוש מלים רואים אנו אצל כל עם גם עתה, לא לבד מלות שאלות מלשונות אחרות, אך גם מקוריות. אבל כמו שבימי קדם, בשעה שהתפתחו השפות בין העמים, יצר לו כל עם את מלותיו, כמו שאמרתי למעלה, במשקלים, בנינים וגזרות ידועים על פי איזו שיטה מסוימת, אף-על-פי שלא ידע עוד את כללי דקדוק שפתו, מפני שחוש הטעם שבו נתן שלא בכונה לכל מלותיו רוח מיוחד לפי שיטת שפתו, – כן גם עתה, המלות המקוריות הנבראות אצל כל עם מתאימות לרוח שפתו, על פי חוש הטעם. אבל הטעם מקום רק בעם אשר עמד טעמו בו ושפתו היא לנחלה לכל אישיו מאת אבותיהם, והם מדברים בה מיום החלם לקרוא: "אבי ואמי". אחינו באה"ק, כמו שאמרתי למעלה, אין להם עוד חוש הטעם הזה, כי רק עתה החלו להתרגל לדבר עברית, אשר לא שמעוה בדבור מעולם, ועל-פי-רוב אינם בקיאים גם כן בדרכי הלשון והתפתחותה. על כן אין בכחם לבור את האוכל מתוך הפסולת והם מקבלים את כל השבושים וכל מיני מלות שמושיטים להם מחדשינו. היום תאמרו להם "חנוכיה" למנורה של שמונה נרות ויקבלו (אם גם אין שום ענין למנורה עם השרש "חנך", ובשם זה נוכל לקרוא גם את "הסובבת" שהילדים משחקים בה בחנוכה);מחר תאמרו להם "פורימיה" להעוגה המשולשת שאוכלים בפורים, וביום השלישי תאמרו להם "שבעותיות" לתפיני החלב והגבינה של חג השבועות; תאמרו "אפד", "ארידים", "גופיפים" וכו' – והם מקבלים את הכל כספוג, בלי כל בקרת, אם מטרדותם בעובדת-הגוף או גם מחסרון ידיעה. אם באמת במשך הזמן תתקבל השפה הבזויה הזאת, המבולבלת והנלעגה, ותהיה לשפה חיה בפי אחינו באה"ק, אז מסופקני מאד אם יודעי ואנשי הטעם ישמחו על "התחיה" הזאת ויכירו טובה לבעליה על חסדם עם שפתנו. ההשכלה והחכמות היפות תרדופנה אחרי מטרה ותכלית. תכלית ההשכלה – האמת, תכלית החכמות היפות – היופי. – ההשכלה אם לא תוביל אל האמת אך כאפס וכאין הנה. הלמודים בעצמם אין להם על מה שיסמוכו, ואם יסודתם שקר, אף אם יחדדו השכל ויצרפו הרעיון, בכל זאת כל העוסק בהם הוא ממבלי אז אין עוד מקום להשאלה: מה תכלית הלמודים? כי האמת היא תכלית בפני עצמה, וכל ימי חיינו אנחנו רודפים אחריה לדעתה, ורק שתום עינים ישאל כזאת. וכן החכמות היפות: חכמת השיר והמליצה (פאעזיא), חכמת הנגון (מוזיק) וחכמת הציור וחרשת המעשה (דיא קונסט), אם לא יובילונו אל היופי אז המה מהבל יחד, ומוטב להם שלא נבראו. ואם רק נעיף עין על פרי כבירי הרוח בהחכמות היפות, אז נראה ברור את המטרה אשר שמו להם לקו ולמשקלת, וכי רק היופי הוא מטרתם ותכליתם. הפאעזיא בתארה חיי בני אדם ועלילות מצעדי גבר בשירי חזיון (דראמא טישע געדיכטע) תתן בפי כל איש ניבים נאוים ונאומים נעימים או נמלצים ונשגבים, הבנוים על מוסדות החרוז והמשקל, ולפעמים תבוא גם המוזיק לפארם בנגוני כלי שיר לפי חקי הזמרה; וכל זה בדברי אחד האדם, אשר גם צל מזה לא נראה בהחיים ועלילותיהם, אשר ממנו העתיק המליץ את הציור הזה. ומי נתן לו רשות להוסיף משלו ולפאר דברי האדם בשיר וחרוז? האם אין מקום להתאונן עליו כי רחוק שיר־חזיון מהחיים כרחוק מזרח ממערב? והן חפץ המשורר היה לתאר את החיים בשירו! אך גם המתאונן יודה, כי לו עזב המשורר את החרוז והמשקל, את המליצה והשיר, ויתאר דברי בני האדם וחייהם כמו שהם, אז לגעל נפש היה לנו לשבת בבית־המשחק (טהעאטער) שעות אחדות ולהאזין דברי אנשים, אשר נוכל כל זאת לשמוע בכל עת ובכל שעה בשוקים וברחובות עד כי יצא מאפינו. ורגש היופי והנעם אשר בנו (אסטהעטישעס געפיהל) יאלצנו להבין ולהודות, כי רק היופי הוא תכלית כל שירי חזיון והפאעזיא בכלל, וזולתה מותר להם אין מניב שפתים אשר כל רוח פאעזיא אין בו. כן גם המוזיק בנויה על מוסדות היופי. כל החוקרים יוכיחו כי המוזיק לקחה ראשיתה מקולות האדם לפי רגשותיו ומצבי נפשו השונים לרגעים, ולכן בלי ספק השיר בפה הוא קודם לכלי שיר. ואחרי כי קולותינו בעת שאנחנו מרגישים רגשות עדינות, כמו האהבה, הנעם או תוגה חרישית וכדומה, המה נעימים ושאננים, ומתקרבים יותר אל קולות ההברה (וואקאל) בלי אמר ודברים. לכן מצאו מקום גם לכלי שיר, אשר יביעו רגשות נפש האדם בלי אמר ודברים, ורק אחרי אשר נתרחבה חכמת המוזיק, השכילו להוציא גם כל יתר רחשי הנפש על ידי כלי שיר. ואחרי אשר חכמת הזמרה והשיר תכליתה רק להוציא חוצה רגשות האדם (או רבים) ועלילותיו בעברו ממצב אחד למצב שני; לכן גם פה נוכל לשאול: האם אמנם נראה בהחיים ובקולותינו ודברינו יופי רב ונשגב כאשר נראה בהמוזיק, אשר גם קולות וצעקות, כמו בעת מלחמה או כעס ורצח וכדומה, ימצאו יופי והרמוניא בהמוזיק, אשר לא נראה כזאת בהחיים? אך הן כל איש יורה, כי לו לא בהקולות והצעקות האלה, כי אז צללו אזנים לשמוע אותן, ונאטם אזנינו ונתרחקנו מן המהומה הזאת. הן יספרו על בעטהאווען, כי פתגמו היה "לו יכולתי להביא את השאון בחוצות, רעש אופנים ודהרות סוסים, קול המון אנשים וכדומה, במשטר וסדרים, כי אז בראתי מוזיק נפלאה ונעימה!" לא אדע עד כמה יש נכונה בהפתגם הזה, אך זה הוא בלי ספק כי מטרת הקאמפאזיטאר הוא לגלות היופי בקולות רגשות האדם, להביאם בסדרים והרמוניא ולהפליאנו ביפים, הפאעזיא והמוזיק מטרה אחת להם, לגלות ולחשוף את היופי בדברים ובקולות. ולכן נראה אותן על כל צעד הולכות שלובי זרוע כשתי אחיות תאומות, ובהתלכדן יחדו אז עוד תוסיפנה לרומם נפשנו בהדר חין ערכן. 1 – והנה האיש אשר עיניו פקוחות יודה כי בכל זאת לא יחטאו הפאעזיא והמוזיק נגד החיים, ולא יבראו חדשה; כי אם את אשר כבר היה יביאו בכור המחשבה ויוציאוהו מזוקק שבעתים, ורק אז תפקחנה עינינו לראות את היופי השורר בהדברים והקולות בהחיים אם יערה עליהם רוח המליצה וההרמוניא ואם בפאעזיע ובמוזיק כך, על אחת כמה וכמה בחכמת הציור ויצירת־פסל, אשר ההוד והיופי הם תכליתם ומטרתם, וכל האומר כי תעודתם רק להעתיק צלמי האנשים ומפעלות החיים כמו שהם מבלי הוסיף להם שום חן ויופי, אינו אלא טועה; והוא כאומר וחדש מן הפאעזיא לדבר בלשון ההמון, או מן המוזיק לצרוח בקולות מקולות שונים בלי משטר וערך, כאשר תקשבנה אזנינו יום יום. גם בחכמת הציור ויצירת־פסל יש הרמוניא וחרוז (ריטמוס, כדברי היונים הקדמונים) ותעודת החרשים והצירים, כהמשוררים והמנצחים בנגינות, לקלות הלוט הלוט על פני היופי ולהציגו לעין השמש; ואחת היא אם יחצוב תמונה משיש, או יציר הציר בצבעים או בעט עופרת: תמיד עליו להוסיף לוית חן ויופי עד מקום שידו מגעת, ולגלות ההרמוניא והפאעזיע השוררים ביצורי הבריאה הנפלאה, הנסתרים מעיני אנשים אחרים והנגלות רק להם. ובזה לא יחטאו נגד החיים והטבע, כי אם עוד יגיעו למרום תעודתם. אם נוכח לדעת כי תעודת החכמות־היפות: הפאעזיע, המוזיק, והקונסט היא היופי, אז עוד לא נשאל: מה תכלית החכמות האלה? כי היופי הוא תכלית בפני עצמה, כאשר האמת בההשכלה היא תכלית בפני עצמה. אמנם אם נאמר כי היופי אך למותר, ותעודת כל החרשים והצירים להעתיק יצורי החיים כמו שהם, אז הן נשאל בצדק: מה תכליתם ומטרתם ומי בקש זאת מהם לעמול ללא הועיל? אם נתבונן על כל האנטיקים הנשארים לנו מהחרשים והצירים הנפלאים הקדמונים, אז נראה כי רק היופי היה מטרתם ותכליתם; ובכל זאת לא חטאו אף כמלא השערה נגד הטבע, רק שפכו עליה רוח חן ויופי, המושך לב ונפש כל רואיהם. וגם החן והיופי הזה לא בראו מלבם כי אם אמנם מצאוהו בהטבע, המלאה חזיונות וציורים נפלאים. המטרה הזאת היתה גלויה וידועה לחרשי צירים של היונים הקדמונים, ולא עלה על לב איש לפון בה. עד כמה היה רגש היופי נכבד ויקר בעיני היונים הקדמונים לא נוכל גם לשער בנפשנו. הדר הטבע הנפלאה בעללאדע הרוממה, אשר הים יסוב אותה מכל אפסיה, ורוח צח שורר בה מראשית השנה ועד אחרית השנה, הוד בנין גו אנשיה אשר הצטיינו מעולם ביפים, העירו ויעוררו בקרבם רגש היופי עד למאוד; והארץ הנפלאה ההיא הוציאה מקרבה משוררים נשגבים, מנצחי בנגינות וצירים וחרשים, אשר עד היום יתפלא כל מבין על יצירי כפיהם. רגש היופי נתעורר בהם עוד יותר על ידי החרשים והצירים הנפלאים, כמו יוצרי־הפסל פהיריאס, פאליקלעטוס ועוד ועוד, אשר לפי עדות ציצערא לא היה אז ערוך להם בכל ארצות תבל. אפלטון יאמר, כי להיוני היו ארבע תאוות אשר אליהן כלתה נפשו בימי חייו: להיות בריא אולם, להיות יפה ואף נעים, להיות עשיר בצדק ומשפט, ולהיות טוב לב ומשתה תמיד בחברת מרעים וידידים. היופי היה יקר בעיניהם עד מאד, עד כי הובילו שי (פריז) לאנשים או נשים אשר הצטינו ביפי הגו, בעיר עפעס הקימו מצבת־זכרון לאיש אחד פהיליפפ, אשר עלה ביפיו על רבים מאחיו ובני עמו, וגם הביאו קרבנות לשמו, ויקדישו את המקום לתת שמה מנחות להאנשים היפים. עלמות עדינות ויפהפיות יצאו במחול משחקים, ערומות כיום הולדן מבלי כל לבוש, לפני המונים המונים, ולא רק כי לא בושו ולא נכלמו, כי אם הראו לעין כל את יפין המלא כח עלומים, וישאו מתנות מאת הממשלה על יפין. השופטים אשר נתנו היתרון לאחת על רעותה היו הצירים ויוצרי־פסל. יפהפיה אחת נגזר דינה למיתה, ורק בעבור יפיה נשארה בחיים. בבתי האצילים והעשירים נמצאו פסלי שיש או ציורים אשר חותמם היה יופי למען הוליד בנים יפים כדמותם וכצלמם. הממשלה אסרה אסר על כל החרשים והצירים, לבל יהינו להוציא מתחת ידם תמונה משחתת המראה, אף אם העתיקו מפני איש רע המראה, וכענש קשה רדפה את כל העובר על דברה. ואם חפץ הציר לתאר איש אשר מום בו, אז התאמץ להסתיר המום מעין רואה ולהוסיף יופי בהתמונה. מכל אלה נוכל להבין עד כמה היה רגש היופי נכבד, ונוכל גם לומר, קדוש להיונים הקדמונים, ורק הם ידעו אל נכון תעודת חכמת הציור ויצירת פסל, תעודת החכמות היפות, עד אשר לא שאלו: מה תכלית הציור וכדומה. ועתה לא יהין כל איש לומר כי תכלית הציר, רק להעתיק מה שעיניו רואות מבלי חשבון ודעת, כי אם תכלית חכמת הציור היא היופי. והיופי יועל מאד לנפשותינו להגביה אותן משפל הארץ למעוני שחקים, מקור כל יופי ונשגב, ולהמתיק חיינו ולהטעימנו מענג שמים בימי החיים! – אוי, זה חטא לא מעט הוא; ב עד עולם לא אשכח את יום שובי אל עמי ואל אלהי. התזכרו עוד, קוראי היקרים, התזכרו עוד את הרוח, אשר שרר בין בני הנעורים בעמנו לפני עשרת בשנים? רק עשרת בשנים עברו למן העת ההיא, הוי, ומה נשתנו העתים! הימים הראשונים לא היו טובים מאלה, כי אם רק יפים מהם, טובי עמנו ראו וידעו את הסכנה המרחפת על אומתנו ועל עתידותיה, אבל שמו עפר בפיהם, כי שומע לא היה להם מאתנו. הרוח, אשר החיה את בני נעורינו בדור ההוא, לא מקרבנו יצא כי אם רוח העמים, אשר אנחנו יושבים בתוכם, הוא צרר גם אותנו בכנפיו וינשאנו וינטלנו הלאה, הלאה מצור מחצבתנו;וכיד הדמיון הטובה עלינו בראנו לנו שמים חדשים וארץ חדשה, ונושב בתוכה אנשים חדשים, אשר היו לנו לאחים, ובשם אלהים חדשים מקרוב באו נשבענו, ונאמר בלבבנו: זאת המנוחה וזאת הנחלה לנו, לא נוסיף ועד לרגוז בגוים. אז, בעבור עלינו הרוח הזה, מה קטן ומה דל היה בעינינו העם, אשר מקרבו יצאנו;העם האומלל הזה עם כל צרותיו ותקותיו, עם כל זכרונותיו ומשאות נפשו גם יחד! ומה לנו ולהעם הבודד הזה, אשר באשפתות שפלותו עוד יתברך בלבו, כי בו בחר אלהים להיות סגולה מכל העמים? הנהו נרדף על צואר… כן, מה לנו ולצרותיו הקטנות, אם שבר בני האדם בכלל נגע עד לבנו? היתכן דרכנו, כי נקדיש לו את כוחותינו לחלצהו מן המצר, אשר בא בו באשמתו, בעת אשר תבל ומלואה יחכו לעזרתנו? ומדוע יתבודד העם הזה במועדיו? מדוע לא יראה את ידי האחים הפרושות אליו מכל עברים? מדוע לא ישמע קולם, הקורא אליו יום יום: בוא להתערב בנו, לקחת חלק במלחמותינו ושלותנו, במטרותינו ותקותינו? רק אהבתו למורשת אבותיו היא תעמוד לשטן לו. שם יתגודדו עמים רבים תחת דגל אחד, עוד מעט יכרתו ברית אחים, עוד מעט ותהפך לכולם שפה אחת לקרוא בשם האחוה והדרור, ורק הוא לבדו יעמוד מנגד ובאהבתו למורשת קדומים יעכב את גאולת בני האדם. "הלאה, הלאה! אל תביט אחריך!" היה לפתגם על שפת צעירי הדור ההוא, וכן דברתי גם אנכי בחפזי… כן דברתי וכן עשיתי. ובין כותלי בית מדרש החכמות, אשר ישבתי בו כחמש שנים, הרחק מושב היהודים, לא היה דבר, אשר היה יכול להזכירני את עמי ואת צרותיו, ועל כן גם נשכח כמת מלבי. לפני תשע שנים נקריתי לבא עם חיל צבא הרוסים אל אחת מערי בולגריה הצפונית, לא הרחק מפלעוונה העיר. בערב יום אחד יצאתי החוצה עיף ויגע מעבודתי לשאוף רוח ולהחליף כח. יום ענן וערפל, יום חושך וצלמות היה היום הוא. השמים לבשו קדרות, כמו התאבלו על הארץ העלובה, אשר היתה כגן עדן מלפנים, ותהי עתה לארץ אוכלת יושביה ואורחיה, אשר נקבצו באו אליה מצפון ומתימן. לא קלה ולא מתוקה היא עבודת רופא על שדי קטל. נפצעים ונגפים, חללי חרב וחללי דבר, מנוצחים ולקוחי שבי למאות ולאלפים נקבצו יחד ומתגוללים ברפש ודומן לפניך, כלם מיחלים לעזרתך, ובידך אין להושיע, ושאון נאקתם באזניך תמיד מן הבוקר עד הערב ויורד חדרי בטנך וידכא את רוחך… החמלה לא תפליא בין אוהב לאויב, בין מנצחים למנוצחים, אבל גם המות לא יפליא ביניהם;ואלה הגבורים, אשר מאהבתם למלכם ולארץ מולדתם שחקו למות על שדה המערכה וישמחו אלי גיל לשפוך דמם כמים ולמות מות גבורים, פה נשתה גבורתם, כי גדל הכאב מאד. שפות לא ידעת תשמע מסביב, אנקת רוסים ונאקת תורגמים, קול ילל עברים ונהמת רומינים… אבל שפה אחת ודברים אחדים להמות ולמשלחת כל מלאכיו הרעים. סר וזעף התהלכתי ברחוב שמם ובודד מאנוש. זה מעט פרש הלילה את כנפיו על פני הארץ, ודממת מות שררה בפינת העיר הזאת. ורק קול רעם תותח מעבר פלעוונה החריד לרגעים את הרוח מסביב, והד הרי הבלקנים, העונה לעומתו בקול איום, מעורר זועה וחרדת אלהים… אבל כבר הסכינה אזני לשמוע את הקולות הנעימים האלה, עד כי לא הפריעו את דממת המות, השוררת ברחוב העיר, כאשר לא יפריע צלצל מורה השעות את דממת הליל בחדרנו. הוי מה עזה היא יד ההרגל על רוח האדם! הלא בכל פעם ופעם, אשר יתנו כלי התותח קולם ברעם, כמה נפשות אדם תקמוטנה בלי עת, כמה זכרונות נעימים, כמה תקוות טובות תעלינה בתוהו ותאבדנה?… הלנצח תאכל חרב? שאלתי בנהמת לבי – אי שמים! הלא אב אחד לכלנו, הלא אל אחד בראנו, ומדוע נבגד איש באחיו?… מעבר לפלעוונה נשמע עוד הפעם כלי תותח, ורוכסי הרי הבלקנים עונים לעומתו בהד קולם, אבל השמים התכסו בערפל, ואנכי לא מצאתי מענה… כמבקש נוחם נשאתי את עיני אל ההרים השאננים העוטרים את העיר מסביב. שם לפאת תימן יתנשאו הבלקנים המכוסים בשלג עולמים ובלבן ברק ראשיהם יאירו מעט את חשכת הליל. דומית נצח שוכנת על סלעי איתן אלה, אבל רק למראה עין. האדם בעים רוחו מצא לו מסלה גם בין האיתנים האלה, ובכל אשר יבוא, לרגליו ילך קטב, ודם אחים ישפך כמים… כנטל אבן הכביד את אכפו על לבי, הוי מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה, כי עתה אולי בכיתי ורוח לי… בוכים כקול ענות חלושה נגע פתאום עד אזני מאחר הבתים, אשר בירכתי הרחוב. וייראוך כל המעשים וישתחוו לפניך כל הברואים ויעשו כולם אגודה אחת… מה זאת? האמנם ראש השנה או יום הכפורים היום, ואנכי לא ידעתי? זכרתי את יום הכפורים, ואלפי זכרונות נעימים ונוגים התעוררו בקרב לבי;זכרתי את ימי ילדותי, זכרתי את עמי, אשר זה ימים רבים גורשתי מהסתפח בנחלתו;וכמו יד מסותרת משכתני בחזקה לקול הבוכים, ובעוד רגעים אחדים עמדתי על מפתן בית התפילה הפתוח לרוחה. בחדר קטן וצר עמדו צפופים ושחוחים כעשרים איש באי בימים ומגודלי זקן, ומלבד הטף אשר לרגליהם, כולם עטופים בטליתיהם ועוטים מעיל לבן מעל לבגדיהם. ראיתי את האנשים והנה אנשי מדות כלם, אשר לא ראיתי כמוהם בין בני עמי בארץ מולדתי;אולם גם בהוד פניהם והדרת הכבוד השוכנת על מצחם נבדלו מהם: הכרת פניהם ענתה בהם, כי מגולי ספרד אשר בתורגמה הם. אף כי מוזרים הם לי האנשים האלה, אף כי לא נשמע גם איש את שפת רעהו, בכל זאת ידעה נפשי כי בקרב אחי אנכי עומד, וכן הייתי בעיניהם. כי רק כרגע התפלאו אל לבושי השרד, אשר לבשתי כאחד מבני הצבא, וימהרו לשוב את תפלתם ואל בכיתם. אבל מדוע אתם בוכים, אחי? מבעד הפתח נשמע עוד הפעם רעם כלי תותח, וחלוני הבית ענו לעומתו בחיל ורעד… שם על יד פלעוונה שני גוים גדולים ועצומים עומדים במערכה זה מול זה, ובלשון מדברת גדולות ישיחו איש את רעהו;מלועי כלי תותחם ירעימו איש על רעהו והמות הוא המליץ בינותם. ופה עם קטן ודל ישפך שיחו לפני אלהי החיים: ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם… ולא חטאתיו לבד יבכה ישראל ביום דין זה לפני יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי;גם לא על צרכיו המרובים יתחנן העברי היום לפני אביו שבשמים;כי מה ליום הנשגב הזה ולצרכי איש פרטי?… כי אם על עמו המפוזר והמפורד מקצה תבל ועד קצהו, יבקש רחמים כי ישיבהו אלהים אל כבודו ואל מנוחתו: ובכן תן כבוד ה' לעמך… ותקוה טובה לדורשיך ופתחון פה למיחלים לך; שמחה לארצך… והעם הקטן והדל הזה, אשר מראש ימי עולם לא חדלו בני עולה לענותו, לא יצעק חמס על מעניו ולא ישאף לנקם בעושי רשע, כי כל ישעו וכל חפצו הוא רק, כי עולתה תקפץ פיה, והרשעה כלה כעשן תכלה, מדוע יבכו האנשים האלה? תפלה נשגבה וטהורה כזאת – לבכי מה זו עושה? כשעה שלמה עמדתי משמים בין הבוכים האלה, מעט מעט התרכך לבבי, רגשות, אשר זה ימים רבים לא ידעתי שחרן, החלו להתעורר בקרבי. הוי עד מתי עוד לא תקפץ עולה את פיה, עד מתי תשלוט הרשעה שלטת בבני האדם ותעורר מדנים בין אחים, עד מתי ה', עד מתי? פתאום שמעתי קול חודר כליות ולב. עשה למען יונקי שדים שלא חטאו! עשה למען גמולי חלב שלא פשעו! עשה למען תינוקות של בית רבן!… הרפו הרפו, אחי! מנעו קולכם מבכי, פן עוד מעט ויקרע לבי לגזרים. – פליטי קאזאנליק אנחנו – ספר לי זקן העדה הנודדת הזאת, אחרי "כל נדרי", בשפת עבר צחה וברורה. ידיעת בית רבי בשפה הזאת היא שעמדה לי להתודע אל אחי הרחוקים האלה. ובלילה ההוא נדרתי את נדרי לשום את השפה העבריה כחותם על לבי כל הימים. "פליטי קאזאנליק אנחנו, אשר נסנו מעיר מולדתנו לפני ירחים שנים. כמאה וחמישים משפחות גרנו בעיר הזאת מאות בשנים. מרבית אחינו היו חרשי ברזל ונחושת, אבל גם בעלי הון ורכוש רב נמצא בתוכנו, אשר שלחו את ידם בבשול שמן־שושנים. הלא ידעת אם לא שמעת על דבר בקעת קאזאנליק, אשר בשם עמק־שושן תקרא בפי כל;הלא כגן ה' הארץ הפוריה הזאת מלפנים וגם היום. עם אחינו הטורקים והבולגרים חיינו בשלום ושלוה כשבת אחים גם יחד. אבל אין משפחה בלי פגם, יאמר משל הקדמוני, ובין צעירי הבולגרים נמצאו אנשים, אשר היו עוינים אותנו על דבר אשר לא התערבנו בריבם עם הטורקים. ועל כן כמעט נראה החלוץ לצבא הרוסים תחת פקודת שר הצבא גורקא במורד הבלקנים תימנה, ויקומו אנשים רקים ופוחזים מצעירי הבולגרים ויתנפלו עלינו בחרבות שלופות לשלול שלל ולבוז בז… רבים מאחינו נפלו בחרב לפני בני עולה ואנחנו הנשארים הרה נסנו לקראת צבא הרוסים, כי אמרנו אך אנשי חסד הם האנשים האלה, אולי ירחמו עלינו ונשארנו בחיים… תקותנו לא נכזבה. הרוסים, בראותם, כי אין בלבנו כל רע, הטו אלינו חסד ויתנו לנו רשיון להמלט דרך הבלקנים אל ארץ בולגריה הצפונית. ימים רבים תעינו רעבים וצמאים עם הנשים והטף, אשר ברגלינו, בין רוכסי ההרים ונקיקי הסלעים. וכמעט תמנו לגוע ברעב לולי הציציות האלה שהיו לנו, כלה הזקן את דבריו באספו את ארבע ציציותיו מתחת למדו ובנשקו אותן למו פיו. – ואיככה איפוא? – פעם אחת שם אחד מאנשי הצבא, אשר עבר עלינו, את עיניו על הציציות התלויות מתחת למדי, כרגעים אחדים הביט עלי בתמהון, כי על פי בגדינו כטורקים נחשבנו בעיני הרוסים. פתאום אחז איש הצבא ההוא את ידי באהבה, ויען כי לא ידע ספר, על כן לא מצא דרך אחר לפניו להתודע אלי כי אם בקראו בקול רם: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד". – "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד!" ענינו אחריו כולנו כאיש אחד. שמחה נצחת נראתה על פני האיש ההוא, כהרף עין הוציא מילקוטו את שארית הלחם הנמצא אתו ויחלק אותו לילדינו, אשר מרעב ומכפן צפד עורם על עצמותם, וכחץ מקשת עף האיש ההוא אל רעיו היהודים, אשר מהרו אלינו ויתנו לנו מלחמם איש איש כפי מתנת ידו… וכה הלכנו מחיל אל חיל, עד בואנו עירה גאבראווה, אשר לרגלי הבלקנים צפונה, ומשם נפזרנו לכל רוח… – ומה בלבבכם לעשות כיום? ואנה תלכו מפה? – אל אלהים הוא יודע, מחר ירא ה' וישפוט "מי יחיה ומי ימות, מי במים ומי באש, מי בחרב ומי ברעב, מי ינוח ומי יגוע". הרפו הרפו, אחי, פן עוד מעט ויקרע לבי לגזרים. ט' תשרי תרמ"ז. הדמיון העז ורוגז-העצבים קרובים זה לזה באיזו מדה בפעולתם על נפש האדם ורחוקים זה מזה בשרשם. עוז הדמיון הוא סגולה טבעית לאנשים ידועים במזגם וגם לעמים ידועים ע"י מצבם הגיאוגראפי, ורוגז-העצבים הוא מחלה הבאה לאדם על ידי נדודים, פחד ממושך, תקוות נכזבות וכיוצא בהם והנמסרת לפעמים במדה יותר גדולה אצל הבנים הנולדים בעת מחלת האבות. אמנם, גם רוגז-העצבים מחולל דמיון, אבל לא דמיון עז, אלא דמיון לקוי, מעין טירוף-הדעת. דמיון עז הוא אבי השירה, ודמיון לקוי הוא אבי ההויה והמסתורין המשונים. אם נתבונן בדברי-ימינו נראה, כי בשעה שבני-ישראל היו חיים בדרכם לא משל בהם הדמיון העז ממשלה בלתי מוגבלת. חיי-מתושלח אינם כלום לעומת חיי מלכי-בבל לפי דמיונם העז של הבבלים, עשרות אלפי שנים; גבורותיהם של שמשון הגבור וגבורי דוד אינן כלום לעומת גבורותיו של הירקולס גבור היונים, וחזיונותיהם של מיכיהו בן ימלה וישעיה, ואפילו מרכבת יחזקאל, יכולים להחשב לספורים פשוטים לעומת דמיונות המיתולוגיה של הבבלים והיונים. אין אני מתכוון לומר, שחסר לישראל כח הדמיון לגמרי, שהרי הנחה כזו מוכחשת בתכלית על ידי השירה הנשגבה של התנ"ך; אבל רוצה אני לומר, שיחד עם הדמיון משל בישראל גם השכל, אשר שם גבול להדמיון ולא נתן לו להתפשט עד בלי מצרים. אחרת היא לגמרי פעולת רוגז-העצבים על ישראל. בילדותו של העם הזה, כשעדיין היה חי חיים כדרכם על אדמתו, היה בריא בגופו ובנפשו ולא ידע שום רוגז-עצבים. אבל מזמן נבוכדנאצר ועד עתה, מלבד הפסקה קטנה מתקופת שמעון החשמונאי עד הורקנוס השני, הוא חי חיים שלא כדרכם, ואי-אפשר שלא יתרגזו עצביו ושרוגז-העצבים הזה לא ישפיע עליו במדה מרובה, וביחוד בזמנים שהצרות תוקפות ומתגברות עליו ביותר. הרבה חזיונות בקורות ישראל בזמן ארוך מאד אפשר היה, לדעתי, לברר על ידי הנחה זו, וראוי היה, שרופא, בקי בתולדות ישראל ומומחה בכל סעיפי מחלת רוגז-העצבים ופעולתה על הנפש, בין הנפש היחידית ובין הנפש הצבורית, – יקח על עצמו את העבודה הזו. במאמרי זה רוצה אני רק לתת ראשי-פרקים בזה. וקודם שאבוא אל עיקר מאמרי אקדים הקדמה קטנה: מדרגות שונות יש במחלת-העצבים והגדולה שבהן היא – השגעון. פעולת השגעון על הנפש אינה אחת בכל אדם, שחלה במחלה זו, ושונה היא לפי תכונת החולה, מזגו, סביבתו וכיוצא בזה. יש משוגעים אוהבי-בדידות ויש משוגעים שמחים; יש שקטים ושלוים ויש רתחנים, שכל הפוגש אותם לא ינקה; יש משוגע לדבר אחד, שאם נשיח עמו יום תמים בלי לנגוע במקצוע שגעונו, נאמר עליו, שאדם בריא הוא, ויש משוגע לדברים הרבה; יש משוגע, המדמה עצמו שהוא אליהו הנביא או מלך-המשיח, ויש משוגע, המדמה עצמו שהוא ישו הנוצרי, אבל גם בפרט זה תלוי הדבר באישיותו של החולה ואף בלאומיותו: אדם מישראל לא יחלום, שהוא ישו הנוצרי, כמו שנוצרי לא יחלום, שהוא משיחם של ישראל. ולפיכך, כשם שמחלת –העצבים במדרגתה היותר גדולה, כהשגעון, מתחלקת לפרטיה לפי תכונת החולים, מזגם וכיוצא בזה, כך גם במדרגותיה הנמוכות מתחלקת היא לפרטים שונים בפעולתה על נפשו של המושפע ממנה, בין שיהיה המושפע יחיד ובין שיהיה צבור שלם. ועל כן אין השפעת המחלה על חולה של צבור זה אחת עם השפעת המחלה על חולה אחר מאותו הצבור, או השפעתה בדור זה אינה אחת עם השפעתה בדור אחר. הכל לפי תכונות חלקי-הצבור, הלאום או הדורות, לפי החנוך והסביבה וכיוצא בזה. ובצבור הישראלי מתגלית השפעתו של רוגז-העצבים על-פי-רוב במשיחיות, כלומר, באמונה בתשועה קרובה בדרך שלמעלה מהטבע ומסדרי העולם. וגם בזה אין כל חלקי-הצבור שוים: השקטים יושבים בשלוה באפס מעשה ובטוחים, שהישועה קרובה, והרתחנים, איש לפי מדרגת רתחנותו, עושים מעשים להחיש את הגאולה הבלתי-טבעית באמצעים דמיוניים שאין בהם מועיל. למותר הוא להעיר, שגם המשיחיות הזו עצמה אינה אחת לכל צבור ולכל דור. עוד זאת: לפעמים מתגלה דמיוני שלא בסבת רוגז-העצבים של הצבור וגם קודם לו, אלא שרוגז-העצבים של הצבור מסגל אותו לקבל באהבה וברצון את הרעיון הדמיוני, שכבר נתגלה במוחו של איזה יחיד לרגלי איזו סבות ושצבור בריא לא היה שם אליו לב. עתה נבוא לחקר הדורות. התקופה הראשונה, שהיתה צריכה להרגיז את עצבי עם ישראל, היא, בלי ספק, תקופת הריסות הממלכה בימי צדקיהו: חורבן הבית הראשון וגלות בבל, לצערנו, לא נשארו לנו כמעט שום רשמים מן הזמן ההוא, חוץ מפסוקים אחרים בספר יחזקאל, שמובאה בהם דברת בני ישראל:" יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו, נגזרנו לנו" ושמהם אנו רואים, שהיתה בתוך הגולה תשוקה להושע על ידי התבוללות: להיות "כגוים, כמשפחות הארצות". ואולי מצבם הטוב במדה ידועה בארץ בבל, שאחר כך לא רצו לעזוב אותה מצד אחד – והכרתם, שגלותם לא תמשך יותר משבעים שנה, כמו שהבטיח להם ירמיה, וגם תנחומות יחזקאל, שהיה עמהם בגולה, מצד שני, – כל אלו הצילו אותם מרוגז-עצבים במדה מרובה. יותר נראה פעולת רוגז-העצבים בימי השמד של אנטיוכוס אפיפנס. בספר דניאל, שנתחבר באותה תקופה, כבר נמצאו דברים, שלא נשמעו כמוהם עד זמנו. הוא רואה בחזון "עתיק יומין", אשר "שער ראשה כעמר נקא", "עם ענני שמיא כבר אנש אתה וגו' ולה יהב שלטן ויקר ומלכו וכל עממיא, אמיא ולשניא לה יפלחון, שלטנה שלטן עלם" וגו'. ומלכותא ושלטנא ורבותא די מלכות תחות כל שמיא יהיבת לעם קדישי עליונין וגו'; "ובעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול". והימים הטובים האלה יבואו בקרוב בעוד "ימים אלף שלש מאות שלושים וחמשה", שהם פחות מחמש שנים. כאן לפנינו המשיחיות בתמונה, שלא נראתה להנביאים הקודמים. שמצד אחד נגלו לפנינו בתקופה זו מחשבות חדשות, נראו לנו בה או זמן מועט אחריה,מצד אחר, גם מעשים שלא שערום אבותינו. נולדה בישראל כת האיסיים, שהתבודדו במדבריות, קבלו עליהם פרישות דרך-ארץ, התעמקו בסודות שם המפורש, ואחרי זמן ידוע, בימי הורדוס, קראו לתשובה ולהכנה לקראת מלכות-השמים, שקרבה לבוא, לדעתם. אין ספק, שגם הספר "חנוך" הושפע הרבה מן המצב, שנמצאו בו ישראל בזמנו, במובן האמור עוד יותר נגלה רוגז-העצבים בישראל בכל תקפו קרוב לזמן החורבן השני. רציחותיהם של הורדוס ובניו ותועבות הרומיים עשו רושם עצום על העם ועוררו אותו למרד. מרד ורוגז-העצבים פועלים תמיד זה יל זה ומחזקים זה את זה. אך בעת ההיא עלה רוגז-העצבים למדרגה נוראה ונתעבה, שלא היתה כמוה בישראל. סיקריים "שטו בכל הארץ ובכל אשר פנו הרשיעו. במקהלות עם, בעת ריבוי אוכלוסין בימי הפסח וחג הסוכות, ובים האולמים והעזרה, שוטטו הסיקריים, חפשו ומצאו איש עברתם וידקרוהו קבל עם ויעלמו בתעופת עין, וכדבר באופל התהלכו ויפילו פחדם על כל בני העם. איש לא האמין בחייו, וישמר מרעהו, אוהב נשמר מאוהב ועל אח לא בטחו". גם הכהנים משרתי-המקדש לא נקו מעון רצח, עד שאמרו עליהם: "קשה עליהם טהרת-כלים יותר משפיכות דמים". ולא יפלא הדבר, אם בעת הגזרות על "שמנה עשר דבר", שהיו בזמן ההוא, קמו תלמידי בית-שמאי על תלמידי בית-הלל בחרבות וברמחים. זאת היתה פעולת הרתחנים שבחולי עמנו, אלה, שכל הפוגש אותם לא ינקה. השקטים שבהם נתעו אחרי משיחי-שקר, שנגלו אז והתעו את ישראל, כי יגאלום "באותות ובמופתים יוצאים מגדר-הטבע". הרתחנים נכחדו במלחמה ובקרקסאות של הרומיים, הלכו בשבי ונמכרו לעבדים. נשארו רק השקטים. אלה מן השקטים שדמיונם היה יותר חזק, התמכרו ללימודי "מעשה-מרכבה". ואלה מהם, שדמיונם לא היה חזק כל כך, יצאו לדרוש הלכות על כל קוץ וקוץ שבתורה, והמצב הזה נמשך עשרות שנים על מרידת בר-כוכבא ואחריה. מאות שנים עברו בלי מהפכות גדולות בחיי ישראל. העם הורגל מעט-מעט במצבו השפל, ובכח האינרציה המשיך את עבודת הדורות שקדמה לו. את תוצאות הרושם שעשו על בני ישראל מסעי-הצלב וההריגות הנוראות הכרוכות בהן, קשה להגדיר. אבל קרוב לשער, כי תגבורת הפלפול, שיש בו מן הרתחנות, מצד אחד, ותגבורת ההזיה שבאו הבלית ב"ספר חסידים", היקר כשהוא לעצמו, וגם תחלת תעתועי הקבלה, מצד שני, היו פרי רוגז-העצבים, שהיה מוכרח להתגלות בתקופה נוראה זו. אך בכל אופן לא גדלו תוצאות הרושם הזה, מפני "שאין בשר המת מרגיש באיזמל". הצרות, שבאו על ישראל בראשית האלף הששי, היו גדולות ועצומות מאד. "בממלכת אשכנז נפלו אלפי יהודים חללים בכל שנות המהומה בין מלכא למלכא". גם "בכל שנות מלחמת שערים, אשר נלחמו הגהיביליגים והגוולפים בחרון-אף ושצף קצף, רותה ארץ אשכנז מדמי יהודים נהרגים על קדוש השם". ובעת ההיא "חזרו ויסדו שנית בכל תוקף ועוז את גזרותיו של האפיפיור איגוקינטיוס השלישי והבאים אחריו לתת את היהודים לדראון עולם". בצרפת ישב על כסאו לודוויג התשיעי ש"כל זמן שהיה מזקין היה מוסיף שנאה ליהודים". ובשנת ה"א ס"ו (שנה אחת אחרי מותו של משה די ליאון) נגרשו כל היהודים מצרפת בעוני ובחסר-כל. בספרד "בקשה הכהונה תנואות עליהם להשפיל כבודם ולהרוס עמדתם, וחברי הנזירים מררו חייהם בויכוחים ודרשות"; ועל ידי העלילה, שהיהודים גנבו עוגה קדושה, "נחרבו מאה וארבעים קהלות ונהרגו יותר ממאה אלף יהודים", כל הרדיפות הנוראות הללו, ביחד עם עוד גירושים ורציחות, שהיו בזמן ההוא במדה גדושה מאד (למשל, גזרת הרועים והמצורעים, חמש-עשרה שנה אחרי מותו של משה די ליאון), הרגיזו את עצבי ישראל במדה מרובה ופעלו עליהם לקבל את התורה החדשה, שנתן להם משה דיליאון בצורת "ספר הזוהר", ולהפיץ ספר זה ואת הקבלה בכללה בתוך המון של הבל להביא את המשיח בחוזק-יד. השמדות, שהיו במשך יותר מעשר שנים, ושנת ת"ח, בשעה שנהרגו קרוב לשלש מאות אלף יהודים והמונים-המונים ברחו לאשר ישאם הרוח, הרגיזו את עצבי ישראל במדה, שלא היתה כמותה אולי מזמן החורבן השני. ופרי המצב הזה היתה המשיחיות בצורתה היותר פראית, בצורת האמונה הגדולה בשבתי-צבי, שהתפשטה בישראל כמעט במדרגת שגעון לדבר אחד. שבתי-צבי עצמו, כאדם פרטי, יכול היה לבוא לידי אמונתו המשונה, שהוא משיח-ישראל, (ובמובן זה היה משוגע לדבר אחד), מסבה פרטית; אך אמונת העם בכחו ובתשועת-ישראל על ידו היתה יכולה להיות רק תוצאות של רוגז-עצבים נורא, כזה שהביאה גזרת ת"ח לישראל. כיוצא בזה ראוי לשער, שיש יחס ידוע בין טבח אוקריינה, שבכל רוגזו התגלה בשנת תקכ"ח, אבל כבר התחיל בשנת תצ"ד, – ובין תעתועי הנוכל יעקב פראנק ותלמידיו מצד אחד, והתפשטות החסידות החדשה מצד שני. כאלו ההוא וכאלו כן אלו (למרות ההבדל הרב והעצום שביניהם) היו תוצאותיו של רוגז-העצבים. התורה והגלות מתישות כחו של אדם. על כן, בכל הזמן הארוך, שעבר מן החורבן ואילך, לא היו עוד בין בני ישראל נרגזי-עצבים רתחניים כהסקריים, שהיו אנסים ושופכי-דמים, ולעומת זאת רבו בימי הגלות הרתחנים, שכל כחם אינו אלא בפה: מצד אחד – המפולפלים העצומים, ומן הצד השני – בעלי הזיה, שחברו להזיותיהם גם "פעולות", כאברהם אבולעפיא ותלמידיו, שלמה מולכו, יוסף די-לא-ריינה ועוד, ואולי גם תלמידי פראנק. אחרי זמן בלתי-ארוך, שבו כאילו נחו בני ישראל מעקת הגלות ועצביהם הספיקו למצוא איזה מרגוע, נתחדשו עלינו משנת תרמ"א ואילך הפרעות, הגרושים, הטלטולים והחוקים המעיקים, זמן קרוב לשלשים שנה של פחד יום-יום מפני פרעות ותקופה של נדודים וצער, ביחוד אחרי שהעם חדל להיות כבשר המת שאינו מרגיש באיזמל, ולהפך, בא לידי הכרה, שיש לו זכות לחיות בשלוה ככל האדם, – עוררו בקרב רבים מבני ישראל רוגז-עצבים במדה מרובה מאד. והשפעתו של רוגז-עצבים זה גדלה עוד יותר על הבנים הנולדים שירשו אותו מאבותיהם, להרבה מן הצעירים, בני האבות חולי-העצבים, בא גם גורם חדש, נוסף על הירושה שנחלו מאבותיהם: יגיעה גדולה במשך שנים לבא אל בתי-הספר הבינוניים והגבוהים ומפח-נפש כשראו, שהדלת נעולה בפניהם. בתקופה כזו, בשעה שהתורה, שהונחה בקרן-זוית, שוב אינה מתשת כח-ההתמרמרות של האדם וחיי הגלות לא נחשבו עוד לגזל משפט, התגלה רוגז-העצבים בכל כוחו. המשיחיות, כלומר: השאיפה לגאולה, שצריכה לבוא בדרכים שהם למעלה מסדרי העולם ועל ידי קפיצות בתקופות הקודמות, אלא שאז חשבו להביא את הגאולה על ידי השבעות וצירופי-שמות, ועתה– על ידי דמיונות אחרים. אבל אף כאן נראתה לנו המשיחיות החדשה בשתי צורות שונות: השקטים חלמו לבנות את ארץ- אבותינו על ידי איזו אסיפות וע"י נסיעותיו של אדם יחידי לערי-מלוכה שונות, והרתחנים נלוו אל הריבולוציה. אבל בעוד שהשקטים כבר הכירו ברובם את טעותם והבינו, שכל חזון הסטורי מתפתח רק לאט-לאט, בלי קפיצות, ועל כן שמו פניהם לעבודה ממשית ומודרגת, – עדיין חולמים הרתחנים על נפלאות שלמעלה מחוקי ההיסטוריה, ולצערנו, בעוד שלפני שנים אחדות השתתפו בהריבולוציה רק יחידים, תלמידים וצעירים משכילים, ששכחו את עמם ודאגו רק לשלום האכר הרוסי, ומבני-ההמון לא נלוה איש עליהם, נסחפו עתה אל הריבולוציה גם הרבה מצעירי ההמון, ביחוד אלה שלא קבלו שום חנוך עברי. ולא עוד, אלא שיש בינהם גם כאלה, שאחזו בזמן האחרון במעשי הסיקריים, וקלה עליהם שפיכות דמי-אדם כהריגת עכביש, – שערוריה, שלא נראתה בישראל כמוה זה יותר מאלף ושמונה מאות שנה!… לאסוננו, אין בידנו תרופה למחלה זו; כי להמציא מנוחה להעצבים הנרגזים לא בכחנו הוא. "אחד העם" אומר: " אנו מוצאים בכל מחנות ה"משיחיים" גם בדור הזה, לא פחות מבדורות שעברו, משטמה עזה לכל נסיון של בקורת בקרב מבפנים וחוצפה בלי גבול ביחס להעומדים בחוץ", אבל מדה זו הלא היא כמעט טבעית לבעלי רוגז-העצבים, ומשיחיות וחוצפה הם ילידי אב אחד. סופר אחר אמר, שהסוציאליסמוס הישראלי הוא תנועה של כתה ישראלית, ההולכת ומתדלדלת, היא שנה את ההלכה בתור מעשה קיים; אבל סבת הדבר יש בזה, שהתנועה הזו בישראל היא אך פרי רוגז-העצבים. בחדש האביב, תרמ"ו (1886), ראדושקאוויץ. תוצאה מיוחדת מה"השקפה", שנה שביעית, בהוצאות מו"ל ה"השקפה", שלמה ישראל שיריזלי, בירושלם. בשנת אלף תתל"ז מה היא התכלית האחרונה, אשר אליה ישאפו בתי-הספר, הלמוד והחנוך? גלוי הדבר, כי תכליתם של כל אלה הוא אך להנעים את החיים על ידי העמקתם, העשרתם ויפוים. רק דעה אחת יכולה להיות בדבר זה. הפדגוגים האומרים כי יש תעודה אחרת לבתי-הספר עומדים בחצי הדרך, מבלי בוא עד המטרה הקיצונה. אם יאמרו, למשל, כי חובת בתי-הספר היא לתאר את אפים של הלומדים, אז נשאל פירושן של המלות האלה. מה כונתם בזה? הן תאור האופי של התלמידים איננו תכלית בפני עצמה, ולא למען שמח ביפיו את עיני המבינים ייגעו המורים, המדריכים והמחנכים, כאשר ישמחו, למשל, את העין על ידי טביעת פרוטומיות של בדיל-נחשתן, כי אם תכלית מועילה אחרת יש בזה. אופי מתואר, כלומר: מגמות קבועות, סבלנות בכל תקף הדעות, רוח נאמן ועשוי לבלי-חת, – זהו כלי-זין מנוסה במלחמת הקיום. אופי מתואר נותן לבעליו את היתרון לנצח את המתחרים אתו ואת אויביו הקמים כנגדו, ואם נגזר מן השמים כי ינצח הרע את הטוב, אז ימצא תנחומים בזה, שדוקא מעלותיו הטובות היו סבת מפלתו ויתגאה בה. ויש אומרים כי תעודת בית-הספר הוא לתאר את הרוח, לחזק את הרצון ולהגביר את חוש הטוב והיופי. ולמה על אלה? את הרוח יתארו למען ישיג את חזיונות הטבע והחברה, למען ירגיש את הענג להבין, לכל הפחות עד נקודה ידועה, את עצמותם וסבתם של דברים רבים, למען ימנע את עצמו מן הסכנה ולמען ידע להפיק תועלת מכל. את הרצון יחזקו ויאמצו למען ירחיק את בעליו מפני כל הדברים המזיקים לו. מגבירים את חוש הטוב והיופי שבאדם, למען ירחיבו ויעמיקו את חוג-רשמיו הנעימים. ותכליתם של כל הדברים האלה, הוא – להנעים את קיומו של אדם. האם נאמנים המה בתי-הספר של בני דורנו עם סדריהם ושטות-למודיהם לתעודתם זאת? אני כופר בזה. כמעט כל בני האדם שואפים אך למטרה אחת בתבל, והיא – ההצלחה החיצונית. בלי הצלחה (ערפאלג) אין החיים יכולים להיות נעימים להם. אם יאמרו לבני האדם, כי ימתיקו את חייהם, אז יבינו את כונת הדברים שיקלו מעליהם את השגת ההצלחה. ואם תקותם זאת לא תבוא, אז יאמינו כי הוליכום שולל. כן יחשבו וכן ישפטו תשע מאות ותשעים ותשעה איש מאלף. ויוכל היות כי מהספר האמתי של האנשים הדורשים מחייהם דבר אחר שהוא שונה לגמרי מההצלחה החיצונית, הוא עוד יתר פחות מאשר שערתי פה. אבל בתי-ספרנו מעתדים את תלמידיהם לכל דבר שבעולם, אך לא לההצלחה, למקור האשר היחידי של רוב בני לגמרי, ועוד זאת כי יתנגדו להאידיאלים של החיים. אנשים, אשר בבואם אל שוק החיים ולאזניהם תגיע ההמולה הבלולה ישנאו ויבזו בלבם את העולם ובני האדם, וינוסו מתוך המון המתגוששים בשביל המרעה השמן בחברה ובמדינה להמלט על נפשם בקרן חשכה ולחלום את חלומותיהם. ובלי כל מלחמה יניחו את מקומם לאחרים, להדיוטים, על סעודת-החיים. זה הוא העיקר. הדבר יראה, כאלו כל בתי-הספר הם המצאת אנשים ערומים,למען קלקל בעצם וראשונה את הקיבות הבריאות של בני הנעורים, אשר תיאבונם לאכילה יוכל להיות ברבות הימים למפגע להם ולכל הכנופיה. הדבר יראה, כאלו המורים רואים בתלמידיהם את אויביהם העתידים ללחום אתם על כל נתח טוב, לכן יכרתו את צפרניהם, יקהו את שניהם וישימו משקפים כחולות על עיניהם. בתי-הספר מכינים את תלמידיהם למלחמת-הקיום באופן כזה שיכינו את אנשי הצבא לשדה-קטל, אם ילמדום וישננו להם, כי כלי-זינם נתונים להם למען ישאירום בשעת המלחמה בביתם, כי חלילה להם לירות על ראשי אויביהם, אם גם אלה ימטירו עליהם כדורי-מות, כי את עמדתם הטובה יניחו לצורריהם הצרים עליהם, ובכלל טוב להיות מוכים ומנוצחים מלהיות מנצחים. ההצלחה, אשר אני מדבר עליה בפרקי זה, פירושה קצר: למצוא חן וכבוד בעיני רוב הבריות…. את המטרה הזאת יכולים להשיג בדרכים ואופנים שונים. רוב הבריות מכבדים את העשירים או המתעשרים, את הנושאים על חזיהם פתילי משי מכל הצבעים ועליהם אותות-כבוד מכל המינים, את בעלי הכנויים הארוכים, את בעלי המשרה והשלטון, את האנשים אשר קנו להם שם ופרסום כגדולים, כחכמים, כמלומדים, או כנדיבים ובעלי-צדקה. הכבוד מביא לבעליו פרי ותועלת, ופעולתו החוזרת היא באופנים שונים: לפעמים היא חמרית ולפעמים היא רוחנית או גם מעורבה מזו ומזו בשעורים שונים. מדה טובה יש לו להמון להביע את ערך האנשים שהוא מכבד באותות ומספרים ממשיים. הרופא "הנודע בשערים", חולים רבים דופקים על פתחו ומשלמים לו ביד רחבה. הסופר שהוא מפורסם, ספריו הולכים ונדפסים במהדורות רבות ומביאים לו ריוח טוב; מי שהוא מכובד על ההמון וחשוב בעיני רוב הבריות, יש לו אפוא לקנותם בעמק-הבכא, בעד ממון. אלה מבעלי ההצלחה רואים את מרום תענוגיהם באכילה טובה, אחרים מהם – בכוס רויה. אלה מהם – במחוללות, ואחרים, המשונים והמוזרים שבהם, רואים, אולי, את מרום אשרם בתמיכת עניים מהוגנים. אך מי ימנה את נטיות בני האדם! הזכיות הבלתי-חמריות של ההצלחה (ערפאלג) הן ממין אחר, ואף כי לפי דברת ההמון אי אפשר לסלק בהן חובות או לקנות במחירן דבר מה בשוק, בכל זאת יש להן בעיני רוב הבירות ערך גדול. אין חקר לרוח האדם! החנוני, אשר לא יתן בהקפה לבעלי הזכיות האלה אף קמץ פלפלים, אם גם מעורבים המה בגרעיני זית, – אותו החנוני עצמו נכון לקנות את הזכיות הבלתי ממשיות האלה בכל מחיר, ולהקריב להן את עתו, סבלנותו, תאוותיו וגם את ממונו החביב עליו מגופו. והזכיות הבלתי חמריות האלה הן: כשהנך הולך בחוץ ירימו מעט לפניך את המגבעת לאות שאילת-שלום, או העתונים מזכירים לעתים קרובות את שמך ולפעמים יוסיפו עליו גם כנויי-חנף. הזכיות האלה מקבלות בקרב מפלגות-החברה צורות שונות: אלה מהן זוכים במשתה-החצר איזו מלה או דבור מפי המלך או אחד הנסיכים, ואלה מהן זוכים כי יציגו את תמונותיהם לעין רואים באחד החלונות או ידפיסום באחד העתונים המצוירים; אלה מהן זוכים, כי הנוסעים לשם טיול וענג, הבאים מארצות וממדינות זרות, חושבים לחוב להם לבקר אותם בביתם ולראות את פניהם מדי עברם בעירם, ואלה מהם – מכתבי תפלה, מיופים בצעצועים ובסלסולים של כתב ולשון, מבני עירם או מבני ערים אחרות; אלה מהם זוכים כי המשרתים של בית המשתה שהמה ממבקריו הקבועים, יראו להם אותות-כבוד מיוחדים, ואחרים – כי יפנו אליהם בבקשה שיתנו גם הם את נדבתם להקמת מצבת-זכרון למבשל-ברית מהולל, או המה זוכים כי יזמינום לארוחת הצהרים או הערב באחד הבתים החשובים. הרי לכם דוגמאות אחדות מהזכיות הבלתי-חמריות, כלומר: הרבית מקרן-ההצלחה. אמנם בשוק אין להן מחיר ממשי, אבל בני האדם מתגאים ומתקשטים בהן עד מאד. לא בטעות מניתי את ההזמנה לסעודה בין הזכיות הבלתי חמריות, כי אם בכונה עשיתי זאת. כי לא המאכלים הטובים המובאים אל שלחן הקרואים הם העיקר בזה, כי אם הכבוד בעצמו. עתה נראה, אם יתנו בתי-הספר לחניכיהם ותלמידיהם את כלי הנשק הדרושים להשגת ההצלחה, ואם יורו להם את ראשי יסודות החכמה לרכוש את הקנינים החמריים והרוחניים המנויים למעלה. ראשית לכל עלינו להודות, כי אין אנו יכולים לערער הרבה על בתי-ספרי-העם (פאלקסשולע). את התינוקות הלומדים בבתים האלה אי אפשר להורותם את חכמת-החיים, ואת הדרך אשר יבחרו להשגת ההצלחה, כי הלמודים האלה דורשים במדה ידועה התפתחות-שכלית ובגרות רוחנית. הילדים לומדים בבתי-ספרי-העם את הקריאה, מלאכת הכתב והחשבון והדברים האלה, ביחוד צרופי המספרים, יכולים רק להביא תועלת בחיים. חכמת החשבון הוא דבר גדול להנותן, אם כי ערכה פחות חשוב בעיני המקבל. גם הכתב והלשון הם סגולה יקרה בידי האנשים שלא בהם לרעה. גם האוניברסיטה איננה מביאה רעה כל כך גדולה לבני הנעורים, יען כי החברות והאגדות של התלמידים נותנות להם את האפשרות לפתח או לרכוש כשרונות אחדים שהמה נכבדים מאד בחיים כמו, למשל, להסב עליהם את דעת הגבוהים והגדולים על ידי נאומים ודבורים מפוצצים וע"י עסקנות של הבל, או לכון אל הדעות השולטות בארץ ולדבר בשמן, גם להחליפן לפי הצרך ולפי השעה, או להתרפס לפני רבי-השלטון בעיניהם חן ושכל טוב. ההתבוננות בשים לב אל היחס השורר בין המורים מן המנין ושלא מן המנין, בין הדוצנטים והעוזרים של הקתדרות מעשרת את בעלי הכשרון בידיעות שיש להן ערך גדול בחיים. אולם ידי חובתם לתלמידיהם בלקח הטוב, אשר יטיפו להם בקרב האגדות ולא יסתפקו לפעול על נפשות הצעירים, רק בהראותם להם את דרך המורים השואפים לעלות מעלה מעלה במשרתם ואשר ישתמשו לצרך זו בכל התחבולות, ולאו דוקא הכשרות והישרות, כי אם עוד יעמיסו על צוארי הבחורים את משא השעורים והחנוכים והעבודות בבתי-הנתוח, ההרכבה וההפרדה וכדומה. ואני מסופק מאד אם כל הדברים האחרונים האלה, מיגעי הנפש ומבלבלי המוח, מביאים תועלת ממשית להצלחת התלמידים בחיים. ובתי הגימנזיון אינם שוים אף קליפת השום. המה מקלקלים ומשחיתים דוקא את אותם כשרונות תלמידיהם הדרושים למלחמת-הקיום. כל הלומד בהם מבלה את שנות נעוריו לריק ולבהלה. הנני שואל, מה היא התועלת הממשית אשר יוציא הנער מקריאתו בספרי הורץ והומיר? האם יהיו לו אחרי כן לעזר להבין על ידם יותר את לו הקריאה והלמוד בספרי גתה ושילר? האם ימצא בהם חמר להלצות ולחדודים על דבר "התלמיד-העני"? בקצור: אין הנער לומד להגימנזיון דברים אשר ימצא בהם אחרי כן צרך בחיים, והדברים אשר הוא לומד שם יהיו לו אחרי כן למותר וגם למשא. אכן בתי-ספרנו מלאים מגרעות וחסרונות, ואין דבר זה יכול וגם צריך להמשך ימים רבים. ובחזון רוחי הנני רואה, כי עוד מעט ויקימו אשר תכלית אחת תהיה להם: להכין את בני הנעורים להצלחת-החיים. רק זאת תהיה מטרתם, ואחרי אידיאלים מפשטים לא ירדפו עוד. אמנם גם בימינו ישנם אנשים אשר ישיגו את ההצלחה, מבלי אשר למדו והכינו את עצמם בבתי-אולפנא כאלה. אבל אין הדבר הזה סותר את אמתת רעיוני. בימי החשך והבערות היו אמנם גם בארצות, שלא היה שם כל זכר לבתי-ספר, מלומדים וחכמים, בתור פרטים היוצאים מן הכלל, אשר קנו את ידיעותיהם רק בשקידתם על הלמודים וביגיעת נפשם בלי מורים ומדריכים, ובלי כל עזרה מן צד. אבל כמה עמל, כמה עבודה דורש למוד בודד כזה! כמה זמן יאבדו מבלי כל הכרח ומבלי כל תועלת! כמה מכשולים ומעצורים, כמה שגיאות וטעיות ימצא הלומד מעצמו על דרכו! וגם באופן היותר טוב תורתו, שהוא ממית את עצמו עליה, בלתי שלמה ובלתי נקיה מחרולים וקוצים. אבל המורה ישים את המעקשים בדרך הלמוד למישור; המסורה אשר בבתי הספר ודרכי התורה המעובדים וסלולים ישמרו את התלמידים מאבני נגף וצורי מכשול, מפח השגיאות ומרשת הפלפולים העקומים. האנשים אשר השיגו את ההצלחה בלי עזרת מורים ובתי ספר, אם ישובו להביט על הדרך אשר עברו עד בואם למטרתם, יודו בעגמת הנפש, כי אלו נמצא להם בימי נודם מנהל ומורה, או אלו ידעו את המקום, אשר בו ידעו, לכל הפחות, ידיעה שטחית, כי אז לא התנגפו רגליהם, לא נוקשו ונלכדו, לא נכשלו ולא נפלו פעמים לאין ספרות. הנני מודיע מראש: בבית-ספר ההצלחה, אשר בניתי בחזון רוחי, לא תהיינה מחלקות לנערות. אין האשה צריכה למורים ושטות במה שנוגע לחכמת החיים וההצלחה. מטבעה היא מזוינה בכל הידיעות הדרושות לתכלית זו. והערמומיות הקטנות החסרות לה במקצוע זה היא לומדת בזמן קצר מעצמה. רוב הנשים שבחברתנו האנושית שואפות כיום אך אל מטרה אחת: למצוא חן בעיני הגבר. ולמען הגיע אל מטרתן זו, דרוש להן רק להיות יפות או להתיפות ולהתקשט. רק בעלי רוח הפכפך האומלל ליסד בתי-ספר גבוהים לבנות, אשר שם ילמדו את הבריאות האמללות האלה לרשום (צייכנען), לפרט על הפסנתר, להגריס שניהן בבטוי שפות זרות ולהטעים את המלים בהטעמה משונה המביאה לידי שחוק ולהחליף הזמנים ולסכסך את המאורעות של דברי ימי העולם. תכנית בתי-ספר כאלה היתה יכולה להולד רק במוח הבתולות הזקנות, הרגזניות והכעסניות, או במוח הגברים האמללים, מומי-הנשואים, אשר "ארורותיהן" מניפות עליהם יד ושוט. בני המזרח המה יותר פקחים בנוגע לחנוך הבנות. בחכמתם המתנחלת מדור לדור המה מביטים על זה ביתר בינה ודעת. בנותיהן אינן לומדות כי אם לשיר שירים, לחול במחולות ולנגן בכנור, לספר אגדות, לצבוע את צפרניהן ולקרוע בפוך את עיניהן. היוצא מזה כי בנות הקדם לומדות רק את אותם הדברים המחבבים אותן על הגברים, רק את אותן הידיעות המטעימות את מחמדיהן וקסם יפין וחנן ומושכות אחריהן את לב אלוף נעוריהן בחבלי נעם. אולם בנות-המערב המסכנות משועבדות לשטת-החנוך השוררת המעכבת אותן להשען על נטיתן הטבעית, אותה הנטיה המגדת לנשים את תועלתן והעוזרת להן בהצלחתן הרבה יתר מכל המורים, בין שיש להם משקפים על עיניהם ובין שאין להם, של מכון-למודיהן. רק אחרי אשר השליכו אחרי גון את כל אשר רכשו בבתי-ספריהן, רק אחרי אשר שכחו את תורת מוריהן ומורותיהן ישמעו לקולן הפנימי ויפתחו על פי נטיתן הטבעית. אז תלמדנה מעצמן את החכמה להשתמש בכחל ובשרק ואת כל הסודות שבתורת התמרוקים והתלבשת; אז תלמדנה מעצמן איך לשבת, איך לעמוד ואיך ללכת באופן שיבליטו בשמלותיהן את כל התובע את העין; אז הנה משיגות בלי כל מורה את המנות להשתעשע במניפן (פאכער) בחן מיוחד, להעיף את מבטן המלא געגועים הנה והנה, לעשות העויות ותנועות בפניהן שהן רמז לאהבה וחבה, לתשוקה והמית הנפש ולצפצף ולפטפט כילדות תמימות, לחקות בקולן את הוללות הנערות ואת הנעימות העוקצת שבצניעות הטהורה. וכשהעלמות מזוינות בכל התחבולות האלה בטוחות הנה, כי בכל מקום בואן תמצאנה עדר מאהבים, מחוללים, אנשים שואפים לצלן בהזיה רבה וגם בעל הגון וראוי להן וכל יתר הדברים המיפים והמנעימים את החיים. הנשים הנשואות תעקמנה, כמובן, את חטמיהן למראה פני הבתולות האלה, אשר גם בלבות הגברים הישרים והנבונים תעוררנה געל-נפש. אלה האחרונים חושבים, כי חלב, כתמי-צבעים, אבק-קמח וכל מיני טיח נאים ויאים לפני האשה כאשר הם נאים ויאים, לשמלת-משי, כי כסתות הכתפים ומרדעת שמאחורי השמלה נותנות להאשה צורת גבנת ונגועות שחפת או צורת הוטנטוטית, והעגבנות וההתקשטות משחיתות את הוד צלמן גם של היפהפיות באמת. אבל מה לה להאשה ולבקרת קשה זו? היא איננה מבקשת למצוא חן בעיני בנות מינה, ואיזו תועלת תמצא בזה! ומה שנוגע להבקרת של הגברים לא תשים את לבה לאחד הבטלנים שלא יתן עליה את הסכמתו ויהפוך לה ערף, אם אך הצעירים והמהודרים מכלוב חובבי-סוסים יביטו עליה בעיני חמדה. אין האשה יכולה בשום אופן להסתגל, במה שנוגע לתלבשתה ולהליכותיה ונמוסיה, לתביעותיו של איש-הטעם באמת. איש כזה הוא יקר המציאות, והאשה בחכמתה הטבעית מבקשת למצוא חן בעיני ההמון, בעיני הרוב הגדול, ולא בעיני האנשים שמעטים כמותם. לא כן הגבר. לו דרוש ללמוד את חכמת ההצלחה. למען יגיע אל מטרתו, דרוש לו למצוא חן בעיני בני מינו הוא, ודבר כזה לא כך נקל. אמנם יש פרנסות ידועות, אשר על הגבר רק למצוא חן בעיני הנשים ודיו, כמו בתור "האוהב הצעיר", בתור משורר על הבמה או בתור משרת בית-רכולת כלי נשים. אנשים מבעלי אומניות זו קרובים הם להצלחתם, אם גם לא קראו ולא שנו. אם הטבע היתה להם כאם רחמניה ותפזר להם את מתנות הגויה ביד רחבה, אז ירוצו ארחם, כאלו כח-הקיטור דוחפם, ומהר ישיגו את מטרתם, אם גם לא התקינו את עצמם בבתי-ספר. התורה והעבודה לא יתנו להצעיר שפם דק ומסולסל המלא חן ולא גם קוצות יפות, אשר חכמת-הגלב עושה בהן "נפלאות גדולות". מי שהוא בחור כארזים, יפה עינים וטוב תאר, הנה אין לו לדאוג על דבר הצלחתו בתבל. בחור כזה ילך מעלה מעלה וירום ממדרגה למדרגה. אם נער הוא בבית אדוניו ומקומו בבית המבשלות, יפתחו לפניו את הדלתות וסופו להיות הסוכן אשר על הבית. אם שרת הוא בבית-מלון, אז יביא אשר לו ולבעליו. הבנות, ואולי גם האמות הכבודות, תהיינה לו תמיד למליצות-ישר ותסוככנה עליו בכנפיהן הרקות והדקות. "ילד-שעשועים" כזה יזיק רק לנפשו, אם יחפוץ להוסיף על יתרונות גויתו גם את מעלות הרוח. אם ירבה לקרוא בספרים, אז רק ישחית את זיו עיניו וזהרן. אם יקנה חכמה ודעת, אז יבעת את הבנות ולא תהיינה עוד חפשיות ופרוצות בפניו, שכלו ישים רק מתג בפיהן הקטן ואסורים על תנועותיהן הטבעיות. מי שהוא יפה כאליל יוני ושוטה כדג בנהר, יורש את גן-העדן של מחמד בארץ. אנשים מהמין הזה אין להם צרך בבתי-ספר, כאשר לא יצרך להם גם גאון הרוח. אולם הגאון הוא פרט היוצא מן הכלל, והעולם נוהג כמנהג הבינונים והכל ערוך ומסודר ומנוסח בתבל לפי רוח האנשים המצויים ושכיחים לרוב. ביטהובן יהיה למה שהוא צריך להיות על פי טבעו, אם גם לא ילמוד בבית-ספר לשירה וזמרה, אולם בהרבה גלגולים יתגלגל בן-החזן, בעל הכשרון המצוי, עד אשר יזכה להיות למנצח בנגינות. אלילי-היופי, הרוזנים אשר הכנסותיהם לשנה היא "חתיכה הראויה להתכבד" ובני העשירים האדירים אין להם לרדוף אחרי ההצלחה, כי ההצלחה רודפת אחריהם. בתי-ספרי להצלחה נועד רק לבני המון האומלל, אשר יולדו ערמים מכנוי-כבוד ומכנסות שנתיות, ובכל זאת יחלמו האשר והעשר. והנה הבינונים בודאי צרכים ללמוד בבתי-ספר את חכמת-האגרוף ותורת החטיפה ולהתקין כראוי למלחמת-הקיום, למען לא יהיו בין הנחשלים והנופלים בחיים. היה בית-ספר ללמודי ההצלחה קים ועומד, היה מנהלו חיב להגיד גלוי לכל אב המוסר את בנו על ידו כדברים האלה: "אדוני היקר, קודם לכל עליך לדעת ברור היטב מה אתה חפץ. אם רצונך שבנך יחיה אידיאלי, אשר רק הצדקה, הטוב והיופי שולטים בו ועקבות האולת, הרשעה והגאוה לא נודעו שם, או אם תאמין כי בנך יעשה הכל בישר לבבו וכחובתו הפנימית, מבלי שים לב אל דעת ההמון ואל הסכמת אספסוף-השוק, אז אין לו מה לבקש בבית-ספרי. הוא לא ימצא בו את הדרוש לו. אז יקרא את שירי המשוררים הישנים והחדשים, אז יתענג על ספרי חכמה ומדע וישים לבו לתורת מוריו. אבל אם חפצך כי בנך יהיה הכל משתחוים לפניו בחוץ, אשר יש לו מרכבות וסוסים והוא נוסע בקרונות של המחלקה הראשונה ומתאכסן בבתי-מלון מהמדרגה היותר עליונה, בקצור, אם הנך חפץ כי בנך יהיה לאיש עשיר, אשר דבריו נשמעים והוא בז להרעבתנים העניים ולבני בלי שם, אז תנהו על ידי למען ילמוד ויחכם בבית-ספרי". ללמודי ההצלחה צריך, כמובן, להיות בעל מחלקות תחתונות ועליונות ככל שאר בתי הספרים ללמודי חכמה ומדע, כאשר לא כל הרודף אחר הכבוד שואף להיות מיניסטר או לרשת מיליארדים. יש אשר יסתפקו במועט, והם צריכים רק לראשי יסודות הלמוד. על פי זה יש אפוא מן ההכרח לחלק את בתי-הספר ללמודי ההצלחה לשלשה סוגים: לנמוכים, לבינונים ולגבוהים. הראשונים יהיו נועדים בעד אלה מהתלמידים הבוחרים להיות בעלי מלאכות, או סוחרים וכדומה. לתלמידים האלה דרוש לשנן רק פסוק אחד, אשר חכמת-ההמון כבר חברה אותו, והוא: "הישר היא הערמומיות היותר מחוכמה". הסנדלר אשר יתפור נעלים חזקים ויפים ולא ירבה במחיר עבודתו, החנוני אשר ימכור להקונה המבקש סוקר את הסחורה הזאת ולא חול תחתה הוא ימצא את דרכו בחיים, אם נפשו לא תלך בגדולות והוא מסתפק בארוחת בשר וירק בכל יום. ואף כי הבריות אומרים, כי הרחבת-הפה וקשקוש הלשון הוא אחד מחלקי האומנות והמסחר, אבל מי שיתבונן בדבר יוכח, כי עליו להזהר מכלל זה. השקרים, הגוזמאות ורבוי-הדברים לא יכסו את המגרעות שבמלאכה ואת החסרונות שבסחורה, וגם הפקח שבאומנים והחרוץ שבחנונים לא יעורו את עיני הקונה, יהיה גם שוטה ופתי, פעמים רבות. לכן מה שנוגע להפרנסות האלה הננו יכולים לשפוט את טיבם של ושכר עמלם שהמה רואים בחייהם, יען כי כל אחד בקי בדברים כאלה. אם הבגד הוא רחב או צר, זאת יראה כל איש; אם חזקה היא המטה, או חוליותיה חורגות במסגרותיהן, זאת ירגיש כל איש, גם אם לבו לא ראה חכמה הרבה, וגם הרקחות והטבחות יודעות להבדיל בין דג מסריח לדג חי, בין חלב מזויף לחלב טבעי. לא כן הדבר בנוגע להפרנסות מהמדרגה העליונה. מי שבוחר באחת מהן צריך הוא להכון את עצמו כראוי בבית-הספר התיכוני ובבית-המדרש הגבוה, למען יהיה בטוח בהצלחתו העתידה. פה צריך לשנן להתלמיד כללים ופרקים אחדים, המתרחקים ומתנגדים לגמרי לאותם של שטת-החנוך המצויה. פתגמי-ההמון כוללים לפעמים בקרבם גרעיני אמת. הא לכם, למשל, אחד מהם: "הענוה תפארת היא לבעליה, אבל הצלח יצליחו בלעדיה". זהו כלל גדול בחיים. ובאמת הענוה הוא המכשול היותר גדול והיותר מסוכן על דרך ההצלחה בתבל. היה משופר במעשים טובים וגדולים, היה מלא כשרונות ויתרונות כרמון, מסור את נפשך על כל דבר נעלה ונשגב, אך אם להותך ענו הנך, אז לעולם לא תבוא על שכר עמלך ולעולם יהיה מקופח. אולי יקימו מצבה על קברך, אחרי אשר כבר יעלו עשבים בלחייך ורמה תאכלך; אבל גם דבר זה איננו יכול להבטיחך לנכון. בחייך בודאי לא תראה את עולמך: לא כסף ולא כבוד יתנו לך חלף עבודתך הקשה. הידעת את פירושה ופשוטה של המלה ענוה? אני אגיד לך. זאת אומרת: להשאר על יד הפתח ולהניח לאחרים את "המקומות הראשונים"; להתמהמה ולגשת במרך-לב אל השלחן, אחרי אשר האחרים כבר אכלו ושבעו והותירו רק שירים ופרורים; לחכות עד אשר יביאו ויתנו על פה פת-לחם, תחת לתבוע ולדרוש, אם לא לבקש ולהתחנן, להתקוטט, להתנגח ולהתגושש על מנה יפה, חתיכה הראויה להתכבד, מסעודת הכלל. האיש הרוצה ובוחר להיות ענו, עליו לדעת מראש כי יכולים לשכוח שהוא עומד אצל הפתח ועיניו נשואות אל חלקו הדל, כי יכולים לבער על השלחן את כל המאכלים עד תומם, מבלי הותיר שריד כמעט, מבלי שיר אף עצם קטנה ללקק. "יהללוך זרים ולא פיך"; חלילה! ההפך מזה אמת: לעולם תדבר על אדותך ומעלותיך, רק על אדותך, דבר ואל תחדל! אל תשים לבך, אם השומעים לא ימצאו חפץ בדבריך. ראשית לכל דבריך מוצאים חן בעיניך אתה. ומלבד זאת, כל זמן שאתה מרבה לספר שבחיך ומעשיך, גבורותיך ונפלאותיך הנך מעכב לדבר על אדות אחרים, ואולי גם על אדות שונאיך. וסוף סוף ידבק דבר מה מדבריך בזכרון האנשים, גם אם נוח הוא לאבד את כל מה שאוצרים בו. כמובן תזהר מאש, לבל יכשילך פיך לספר אף שמץ דבר שיש לדרוש או למצוא בו רמז שהוא לגנאי לך. אל תציב גבולות לדבריך ואל תתנם לשעורים. שבח, קלס והלל את עצמך, ובדברך יתרונותיך תהיה כמעין המתגבר וכל דבריך יהיו בהתפעלות והתלהבות. את מעשיך תרים עד לשמי שמים ואור רב תשפוך עליהם מכל צד ועבר. את נקיפת אצבעך הקטנה תרומם עד למעלת אחד המפעלים הכבירים שלתקופתנו, הבטח תבטיח לשומעיך כי העולם מתפלא ומשתומם על זה, ואם השעה צריכה לכך, אז חזור נא על התהלות אשר השמיעו באזניך, או אשר בדית מלבך. אם תחזק בשטה זו ותלך בדרך זו תגבה ותרום מאד. החכמים אמנם ישחקו לך, או יתרגזו לשמע דבריך. אבל מה לך ולהם? החכמים המה מתי מספר ובטלים ומבוטלים הם בקרב ההמון הגדול ולא המה חולקים את הפרסים בחיים. גם שונאיך והמתחרים אתך יתנו בך דפי. אבל זו רק לטובתך! הקדם להם ואמור, כי רק הקנאה מדברת מגרונם, וזאת תהיה לך למופת חדש על גדלך. אולם הרוב הגדול, דוקא ההמון היוצר את ההצלחה, יאמין בדבריך ויחזור בפיו על התהלות שפזרת ביד רחבה לנפשך, גם יפנה לך מקום אשר אליו שאפת. מרך-לבבם ועצלות מחשבתם של בני ההמון הם הם מקור ברכתך והצלחתך; המה לא ירהבו עז בנפשם להתנגד. אם יזמינו אותך למשתה, אז תאמר גברת הבית "האיש הזה יש לו תביעות גדולות. כל הכבוד אשר יחלקו לו, מעט הוא בעיניו. מה לעשות? אין ברירה אחרת, כי אם להושיבו על יד ימיני, כי אם לא אעשה כדבר הזה יחשוב לו זאת לעלבון ויקום וילך מזה". ואם בין הקרואים ימצא איש שהוא ראוי באמת למקום זה, אז אם ענו הוא יאמרו לו בנחת: "הן לא תשים לבך לקטנות כמו אלה, כי גבוה אתה מעליהם, ובודאי תסלח לי על אשר נתתי את היתרון להלז". וכן תרגיל את האנשים לפנות לך את "המקום הראשון", ואחרי עבור זמן-מה לא יעלה עוד על מחשבת איש, כי היה יכול להיות אחרת. עצלות-המחשבה של ההמון היא למגן לך. מעטים מאד המה האנשים אשר יש ביכלתם או שהמה מורגלים לברוא להם איזו דעה או השקפה מהעובדות הבלתי מעובדות, כלומר: לקבל את הרשמים, להתבונן בדיוק אל הנסיונות, להשוותם זה לזה, לבארם, לעבדם ולהוציא מהם משפט קבוע; אבל כל האנשים יכולים להעלות גרה את המלים אשר שמעו מפי אחרים ולהיות להם כהד הרים. ההמון מקבל בנפש חפצה ובשמחת לבב דעות מוכנות ומזומנות; לא איכפת לו, אם הדעות האלה אינן מיוסדות ואם המעשים מטפחים על פניהן ומכחישים אותן. למען ראות את הנגוד הצועק הזה, צריך ההמון לבחון בעצמו את המעשים האלה ולשפוט עליהם בהגיון ובדעה צלולה, דבר שאיננו מסוגל לו כלל. בדידי הוה עובדה מצינה כזאת. בתור רופא הייתי קרוא אל ילד חולה. רשמתי לו מי-דבש, כף קטנה מעת לעת. כעבור חצי שעה התפרצה אם החולה הקטן אל חדרי ברעש גדול ותקרא בקול: "הוי, אדוני הרופא, ילדי קרוב למות! אך בלע האמלל טפות אחדות מהסמים הארורים, ויקדרו פניו ויחל להשתעל כאלו הושם מחנק לצוארו הקטן. אוי לי, מה חריפים המה הסמים אשר נתן אדוני לילד!" לי היה ברור הדבר, בי בבלוע הילד את נטפי מי-הדבש הקדים הקנה לושט, "ותו לא מידי", בכל זאת השיבותי בפנים עצובים: "ואמנם אין כל פלא בזה. אם יתנו סמים ארסיים כמי-דבש, אז גם הפעולה חזקה ונמרצה". האשה ספקה כפיה ותוסיף לקרוא בקול מלא יאוש: " איך יכולים לתת סמים ארסיי לילד קטן…." – התדעי, גברתי, – שאלתיה, – מאיזו יסודות מורכבים המה מי-דבש" – מי-דבש מורכבים מדבש וממים. פני האשה התכוצו מרוב אימה, כאלו שמעה מפי שמי-דבש הם בליל "מחמצת-גפרית וארס-העכברים". ואני הוספתי לדבר: "אם יתנו להילד סמים חריפים ונוראים כמים ודבש"… "כן, זה הוא אמת", נאנחה האם ופניה הפיקו צער ויגון ועיניה הביטו אלי בכעס, על אשר סממתי את ינק שדיה. וכאשה הזאת, כן הוא כל ההמון מבין את כל הדברים אשר יאמרו לו כפשוטם והוא חוזר עליהם באמונה, מבלי אשר יבדיל בין אמת לשקר, בין דברים הנאמרים בלב תמים ובין דברים הנאמרים בשחוק ולעג. וכן המה גם עמים שלמים. באמת המה בעלי חסרונות ומגרעות, אבל הבטח יבטיחו לאחרים, כי אין בהם אלא מעלות ומדות טובות. צרי עין המה, ובכל זאת יתאמרו לנדיבים ורחבי-נפש; באמת המה רודפי בצע ויקראו לנפשם שונאי-בצע; מה שונאים ובוזים בלבם ת כל העמים הזרים ומתגאים לעין כל התבל באהבתם ובאחותם לכל בני האדם; המה מתנגדים לכל קדמה, לכל צעד לפנים, ובכל זאת יקראו בקול כי על ברכם יולדו כל החדשים; המה נחשלים בכל מקצעות המדע ובכל זאת יאמרו תמיד, כי עומדים המה על מרום פסגת ההשכלה והולכים בראש העמים; בידיהם יכניעו וישעבדו עמים חלשים, יעשקו את חפשם וברגליהם רמסו את זכויותיהם, אך בפיהם ידברו רמות על משפט וצדק. אולם בני האדם לא ייגעו לראות את המעשים כמו שהם וכהויתם, כי אם ישמעו לקול הדברים ועל כל אשר ישמעו יחזרו בפיהם באמונה רבה. בתומתם לא יתבוננו כי ידי העמים מתנגדים לשפתיהם, כי המה רק נאה דורשים ולא נאה מקימים. ובכן, נערי חביבי, חלילה לך מהיות ענו, אם רוצה אתה להיות מוצלח בחייך! אם תכנע לפני אחרים, אז יכניעוך וישפילוך. פנה דרך לרעך בראש, והרואים יאמרו כי אמנם ראוי הוא לזה. אם תמעיט דמותך, אם תקטין את ערך מעשיך וכשרונותיך, ימהרו השומעים לענות אמן. את דבריך הקשים שהטחת בעצמך כלפי כבודך ירחיבו ברבים, מבלי אשר יודע מקורם. אולם דע לך, יקירי, כי יש אשר גם הענוה העלובה חמדה גנוזה היא לבעליה. יש שעה, אשר לא לבד שהיא איננה מזקת, אבל גם מועילה. והשעה הזאת בוא תבוא, אם כבר הגעת אל מטרתך. אם עמדתך כבר בצורה, אם הכל מודים כי מקומך ראוי לך וכל הכבוד והיקר אשר יחלקו לך מכל עבר נאה ויאה לך, ואין איש אשר יטיל בזה ספק, אז שים אפר הענוה על פניך. אז תוכל לעמוד על יד הפתח: על כפים ישאוך אל הבמה. כאשר ידברו לך חלקות, אטום אזניך! כי אז ככל אשר תמאן לקבל דברי תהלה, כן יוסיפו להשמיעם באזניך עוד ביתר התפעלות ויתר התלהבות. אז תוכל לדבר בלב בטוח: "מי ומה אנכי", – אותות-הכבוד אשר יגישו יכחישו את דבריך. אתה לא תרע אז לנפשך וצניעותך תהיה רוממה על כל לשון. הא למדת כי לא להיות הוא העיקר, כי אם להראות. שתה יין ככל אשר תאוה נפשך, אבל לאחרים תטיף כי ישתו רק מים. לא יגרע מרעך מוסרך, אם גם חטמך יהיה אדום כלפיד אש ורגליך יכשילוך. הכלל השני אשר אליו תשים לבך: אל תהיה מושך חסד לרעיך או למכיריך ואת טובתם אל תדרוש! בדרך זה לא תשיג מאומה. המתחרים אתך יבוזו לך, שונאיך ילעגו לך והתומכים בימינך יחשבוך לאיש שאיננו כל כך חכם. יועצים קצרי-ראות ואוילים אולי יאמרו לך: "הערמומיות היותר מחוכמה היא לדבר טובות על כי על ידי זה תפרוק מעל מתנגדיך את כלי זינם". שקר הדבר! אם הבריות ידעו כי לא תגע באיש לרעה, אז יורו בך חצים מכל עבר בנפש חפצה. תהיה נא לשונך כתער מלוטש ולחישתך לחישת עקרב. יהיה נא פיך מלא זפת וגפרית בוערה, והאיש אשר תעלה על שפתיך יראה אחרי כן, כאלו היה שבוע ימים כבוש ושלוק בקנקנתום. הטל אימתך על סביביך, ואל תירא פן ישנאוך. מוגי-הלב, שהמה הרוב היותר גדול, ישתחוו לפניך, כאשר ישתחוו העמים הפראים להאלילים היוצרים רע; המה יתרפסו לפניך ויקטירו לך קטרת., למען לא יחרה אפך. אולי ימצאו אנשים, אשר יבקשו להשיב את גמולך בראשך, אבל כור נא מה רב יתרונך, אם תוכל לענות על דברי מגדפיך: "המסכן הזה מתאמץ לנקום בי את נקמתו. הלא יודעים אתם, רבותי, את אשר חשבתי ואת אשר דברתי תמיד על אדות האומלל הזה". רק משפט-קדום הוא, כי עלינו להוקיר ביחוד את דעת חברינו על אדותנו. חלילה לך להאמין באמתת הדברים האלה! חבריך המה צורריך. רובם שואפים כמוך אל ההצלחה ורק אל ההצלחה, והמה דוחקים את רגליך. אל תבקש מהם לא צדק ולא חסד. על חסרונותיך יפריזו וישמיעום ברבים, אולם על מעלותיך ויתרונותיך יעברו בשתיקה של ערמה. בקש נא למצוא חן רק בעיני ההמון הגדול ובעיני התקיפים והאיתנים, אשר בידם אוצרות הכבוד והמשרה והם יכולים להעלותך על. עליך להסתגל אל חקי הראיה-הכפולה: אם יביטו עליך מתחת תראה כגדול, כענק וכאחד הנפילים, ואם יתבוננו אליך ממעל תראה כגמד, כננס וכאיש שאינו תופס כלל מקום. לא נקל הוא דבר זה, אבל מי שיש לו הכנה טבעית והוא מרגיל את עצמו לזה ישיג חריצות זו. המון צריך להאמין כי הנך גאון שבגאונים, גדול שבגדולים, אולם הפקידים מעליך במשרתם או הכהנים הגדולים של המקדש שאתה מכהן בו יראו בך אדם בינוני ומצוי, מתמיד ושוקד על עבודתו, איש שאיננו שואף לגדולות ובנפשו יכנע מפני הגבוהים מעליו ויקבל מרותם, איש אשר ישבע בשם מוריו וראשיו, ואת כבודם ותהלתם ירחיב בקנאה רבה ומוטב לו למות מאשר להעיבם על ידי הוא. ואם תשכיל להראות לפני הגדולים והקטנים ממך ממרכז-הראיה הנכון לזה, אז אין עליך לשים לב אל דעת חבריך, אנשים שכמותך. אתה תלך לפנים ועלית מעלה מעלה, וזהו העיקר. ואם העברת את חבריך ותרקב אל המטרה, ויש לאל ידך להועיל או להזיק להם, או אז תראה ותתפלא, איך נהפכו בין רגע גבותיהם לשבחים, תהלותיהם לתהלות, הדפי ליופי, האיבה לאהבה, הקלון ליראת-הכבוד. אלה המה בקרוב היסודות הראשיים של הלמודים אשר להתלמידים שהגיעו לשנות בגרות יכולים לגלות את סוד ההשקפה אשר עליה בנויה חכמת החנוך של מכון-הלמודים הזה. וזאת היא תמציתה. ההצלחה בחיים נקנית בשני דרכים: אם ביתרונות עצמו, או בעזרת חסרונותיהם של האחרים. הדרך הראשון הוא קשה ביותר ואיננו בטוח כל כך, יען כי לא לכל אדם יש כשרונות הדברים האלה לא יועילו לו, אם לא יכירום ולא יוקירום כראוי בעוד מועד, דבר שלא יקרה כמעט לעולם כאשר הורה הנסיון. אולם טובה מאד היא התחבולה להבנות מחורבנם של החברים. והמורה היה יכול להטיף לתלמידו כדברים האלה: אל תיגע לעשות גדולות, ואל תאמר באולתך כי מעשיך יקרבוך ופעולתך תדבר בעדה; קולה חלש ושאון הבינוניות ההומיה יחרישה; שפתה נכריה ועמי-הארץ וההדיוטים לא ישמעוה; אבל גם הם לא ינקפו לתועלתך באצבע קטנה, אם לא תהיה תמיד לנגד עיניהם. ותחת לבלות את זמנך בעבודה ישרה ופוריה המפרכת את הגוף והנפש, טוב תעשה אם תקדיש את זמנך ללמוד ולחקור את חסרונותיו של ההמון ולהפיק מזה תועלת. לבני ההמון אין כל דעה, לכן כופין אותם עד שיקבלו את דעתנו אנו. ההמון הוא שטחי וראשו ריק, אין בו מחשבות, לכן הזהר נא להיות עמוק ולהוגיע את מוחו בעבודה רוחנית קשה. בני ההמון הם בעלי רגש קהה, לכן בקולות וברקים תגלה אליהם, למען ישמעו באזניהם האטומות ולמען יראו בעיניהם אשר הכו בסנורים. בני ההמון לא יבינו רמזים דקים ומליצות חידות, לכן דבר אתם בשפה ברורה ומובנה על אדות מעלותיך ויתרונותיך אתה ועל אדות חסרונותיהם ומגרעותיהם של המתחרים אתך. ההמון הוא בעל זכרון חלוש, לכן השתמש נא בכל הדרכים, למען תגיע אל מטרתך. ואם הגעת אליה, אז לא יזכור איש איך ובאיזה אופן השגת מה שהשגת. אם תשמור את הכללים האלה, אז תעשר ותאשר בארץ. ואם יעלה על דעת התלמיד, סודות ההצלחה, לשאול אותי בעזות פניו: "אם רבי ומורי יודע היטב את כל התחבולות והסגולות של ההצלחה, האם השיג בעצמו את הבוגדה החצופה הזו?" יביאני במבוכה. על שאלה כזו אוכל רק להשיב: ראיתי איך אחרים משיגים את ההצלחה ותשבע נפשי. אם יעמדו בחדר המבשלות ויתבוננו אל הכנת התבשיל, יאבד התאבון לאכילה על הספרות הציונית עברו כבר עשרים שנה ומפוזרת היא בהרבה חוברות וכתבי-עתים. עוד בראשית צאתה לאויר עולמנו בשפתנו ובארץ מושבנו תפסה מקום גדול ב"המליץ", ב"המגיד", ב"השחר" של המנוח סמולינסקי וב"השחר" הרוסי של המנוח ראזענפעלד. על כן גם הסופרים הציונים הראשונים החיים עדנה יוכלו לזכור את כל הדברים שנאמרו בזה, ואפילו מה כל מה שיצא מעטם עצמם במשך הזמן הרב הזה, ואין ספק גם כן, כי רובי הציונים הצעירים שלא קראו את הדברים ההם במועדם אינם יודעים את כל הדברים ההם וחושבים בלב תמים, כי הספרות הציונית נולדה רק ציונים צעירים כאלה, כאשר יקראו את דברי ה' סוקולוב, במאמרו ב"ספר השנה" לשנת תרס"ב, יצטרכו לחשוב, כי חובבי-ציון הראשונים, היינו אלה אשר באמת יסדו את הספרות הציונית, היו אנשים נמהרים ועם זה גם גסים וחמריים, חסרי כל מחשבה רוחנית ורגש לאומי במובן נאצל. במאמרו ההוא מברר ה' סוקולוב לפני קוראיו את הסבה, מפני מה היה בשנים הראשונות מתנגד אל הרעיון הלאומי וחבת-ציון, ועתה נלוה אל הציונים. הרעיון העולה מדבריו הוא, כי הוא לא שנה בזה את דעתו, אך חבת-ציון הראשונה היתה פחזנית להסכים עליה, אך החדשה היא מתונה, עושה מעשיה בהשכל ודעת וכוללת גם רעיונות רוחניים ועבודה שכלית, ועל כן הוא רוצה בה. היא שבה אליו ולא הוא לה. אין אני רוצה לזכור "מים עברו", או כהמליצה הרוסית: את השלג של להפיח את גל האפר הישן, את מאמרי ה' סוקולוב ב"הצפירה" מן הזמן הראשון, ולראות אם באמת היתה דעתו אז רק כנגד אותם הפרטים, שבהם הוא עושה מחיצה בין הציונים הראשונים והאחרונים. דומה אני, כי אין להקוראים חפץ לחקור עתה, אם באמת חשב סופר פלוני לפני עשרים שנה כך או אחרת, בשעה שאנו רואים שחזר מדבריו הראשונים. מטרתי בדברי אלה אך להראות, כי הדעות שה' סוקולוב מיחס להציונים הראשונים לא עלו על לבם, לפחות על לב אלה, שהיה קולם יותר נשמע אז בהספרות מן הזמן ההוא. הנני מנקד על הדברים האחרונים האלה, כי כמו שאמרתי אי-אפשר לזכור את כל הדברים בזה, ואפשר כי איזו בעלי-מליצות הפריזו על המדה בשעה שהתרוממו במליצותיהם, אשר כאלה הננו פוגשים גם עתה. אני מדבר רק על אלה שהיה קולם יותר נשמע. ה' סוקולוב מזכיר לפנינו את התנגדותו אז למחברתו של הד"ר פינסקער, והוא מבאר אותה עתה בזה, כי "לא מעשה יום זכיות לנפשו, לא מעשה יום אחד ולא מעשה דור אחד. יהודים יעשו אגודה אחת וכו', נעלה כולנו בהמון לאחת הארצות הריקות ויסדנו לנו שמה מדינה וממשלה וכו', כמעט היא ארץ-ישראל או ארץ אחרת ובלבד שיעלו היהודים בהמון ובמהרה" ("ספר השנה" הנ"ל צד 7). "החזיון אשר חזה פינסקער היה בעיניו עתיד רחוק מאד וכו' וסכנה (?) היתה אז לסופר לעמוד בשער ולהודיע, כי לפי דעתו עתיד זה הוא רחוק מאד (האמנם עד כה רבו אז חובבי-ציון שהיתה סכנה לאמר דבר שלא כרצונם?). נקל לו לעשות רושם נפלא אם יעמוד ויבשר, כי בעוד חמש שנים יהיה קולנו נשמע מסוף העולם ועד סופו בתור עם צולח" וכו' (שם צד 9). מי שלא קרא את מחברתו של הד"ר פינסקער יחשוב, כי המנוח המחבר העביר בה קול במחנה ישראל לאמר: "בית יעקב, קומו, קחו ילקוטיכם על שכמכם ומקלכם בידכם, לכו ונלכה!" אבל מה ישתומם אם יקרא אותה ויראה, כי לא מינה ולא מקצתה. הד"ר פינסקער הוכיח בדברים כאש ובמופתים נפלאים את נחיצות מדינה מיוחדת לישראל, וכדי להשיג מטרה זו הציע לקרא קונגרס כללי מכל גדולי ישראל בכל הארצות, שימנה מוסד צבורי והמוסד הזה יבחר במדינה ידועה, יבוא בדברים עם הממשלות, יסדר את כל הענינים הנחוצים, יישר את כל ההדורים ויסדר את היציאה אליה. עם זה הוא אומר בפירוש: "רחוק, רחוק מאד החוף אשר אליו אנו נושאים את נפשנו; אך לנודד זה אלפי שנים גם דרך כזו לא תתחשב לדרך רחוקה" אנכי אמרתי: "לנו הצדקה לדרוש מאירופה ומנהיגיה לאמר: אמנם זרים אנחנו לכם, אך לא מרצוננו באנו לארצותיכם וכו', תנו לנו פנה כזו, אשר מעט מעט, במשך איזה עשרות שנים נוכל להתישב בה ולחיות בתור בעלים, ולא כזרים וכו', אך אם גם אירופה המצירה לנו תקשיח לבה מתביעתנו הצודקת, הנה אנו בעצמנו לא נוכל בשום אופן להעלים עין ממצבנו בהוה ולעתיד וכו'; עלינו לשאוף לישוב ארץ-ישראל ולהושיב בה את אחינו, באופן שבמשך מאה שנים יוכלו בני-ישראל לעזוב כמעט לגמרי את אירופה וכו' ("השחר" הרוסי נומר 42 לשנת 1881, ובמאמרי "על תחית ישראל על אדמת אבותיו" צד 30). הנה גם אני, שלא אמרתי כהד"ר פינסקער, כי רחוק רחוק מאד החוף אשר אליו בחפזון, במהרה, במהרה, בימינו בקרוב, כמו שאנו אומרים בלילי-פסח. התויתי בזה שתי דרכים: אם הממשלות יתנו לנו את הארץ ותהיה מדינה עומדת ברשותנו, אז חשבתי כי די יהיה בזמן איזו עשרות שנים לבוא למטרתנו; אם לא – ועלינו יהיה רק להתישב בתור קולוניסטים וסוחרים וכו' בלי עמידה ברשות עצמנו, אז יצטרך לזה זמן של מאה שנים. עלי להוסיף, כי בשעה שכתבתי את הדברים ההם עוד לא היתה בשום מקום באירופה ובאמריקה הגבלה לכניסת זרים, גם הכניסה לארץ-הקדש היתה חפשית לגמרי, ולא עלתה גם על דעת איש שתאסור ממשלת תוגרמה דוקא על יהודי רוסיה ורומיניה להאחז בארץ, בעת שעד עתה אין איסור כזה על אחרים. האמנם יש מקום לבעל-דין לחלוק ולומר, כי גם באופן הראשון גם באופן יספיק הזמן שאמרתי, אבל בכל אופן לא חשבנו כי די לזה משך איזו שנים. לשנת תרמ"ב) הזהרתי בדברים נמרצים מן היציאה בהמון; במאמרי "היסוד השנים-עשר" (צד 85) אמרתי: "עלינו במאמרי "החיים והמות" (צד 103) אמרתי: "אינני אומר חלילה "נעלה ביהודה ונקיצנה ונבקיענה אלינו ונמליך מלך בתוכה", כמו שמעלילים כל העבדים נעוי-הלב, כל האסימילאטורים, ומיחסים הבלים כאלה להפלשתינים, כי, כפי שאני חושב, עוד לא נטרפה דעתי עלי. הן זה דברי מאז וגם עתה, כי המלאכה מרובה, ומי יתן והביאה איזה פרי לישראל כלו בעוד מאה שנים" וכו', ובמאמרי "לחזק ידים רפות" (צד 108) הוספתי אמרתי: "עבודתנו היא עבודה קדושה, שהיא למעלה מן הזמן, עבודה היסטורית, שאינה מצומצמת בשעות, בחדשים ובשנים וכו', אם גם יהיה לנו רשיון מכל צד הנה מסופקים אנחנו אם יצלח בידנו להושיב אפילו מאה אלף משפחות במשך עשרים או שלשים שנה, ואף-על-פי-כן לא תרפינה ידינו, אם גם יודעים אנו שבזה לא יושע ישראל וכו'. הבה נניח את היסוד לבנין בית-ישראל סבא והיו בנינו יותר מאושרים ממנו אשר בכל אופן לא נשלימהו אנחנו". המנוח ל. ליוואנדא, אשר בכל כחו כשרונו הרב נלוה בעת ההיא אל הציונים, אמר, כי לעת-עתה עלינו אך להפיץ את הרעיון, ובנוגע למעשה – יעץ "לשבת על חוף הים ולחכות לאור השמש" ("השחר" הרוסי נומר 33 לשנת 1882). המנוח סמולינסקי יעץ לכונן אגודות לישוב ארץ-ישראל והוסיף: "הראשית הזו מצער היא מאד וכו' הבו איפוא ונעשה את המוטל עלינו וכו' למצער נפנה דרך לבנינו" וכו' ("השחר" שנה עשירית חוברת ו'), ואמר עוד: "אך חזיון שוא ומקסם כזב היה לוא אמרנו כי לא רבה המלאכה להקים את עם ישראל על רגליו, כי בקרב ימים יצא הפעל הזה לאור" ("השחר" שנה י"א, תרמ"ג חוברת א'). הנה לפנינו חבל סופרים מן הציונים הראשונים, מאלה אשר ביותר התעסקו ברעיון הישוב, וכלם אומרים כי העבודה ארוכה, עבודה לדורות. הלאה יאמר ה' סוקולוב: "בפתגמי הלאום הראשונים שהחלו להשמע בראשית שנות השמונים היה העיקר חסר מן הספר: לרעיון, לרוח, להרגשת צורך עבודה שכלית לא היה מקום, להפך, כמו מחאה (?) נשמעה כנגד עבודת הרוח, כנגד התורה (איזו תורה?) והתפתחותה וכו', לא ראוי היה להציג את הגוף הזה (של עם ישראל) בתור גוש כביר וגולם ענק כגופו של עוג מלך הבשן ולהכחיש לגמרי את מציאות נשמתו" ("ספר השנה" הנ"ל צד 21); "וקרוב יהיה לשער שלפי סברת הלאומיים הראשונים ההם אין ליהודים שום נחלה רוחנית, שום סגולה מיוחדת, שום דבר שכלי מיוחד שעליהם לשכללו כי אם גופם הלאומי וכו', רק אחרי עשר שנים החלו הלאומיים בעצמם, ג"כ ע"י התפתחות הדעות לבא לידי הכרה, כי מלבד הגוף הלאומי, הצריך שמירה וחנוך וחזוק, יש גם רוח לאומי והיא התורה או הקולטורא העברית" (שם צד 22). "אם יאמר אדם שאין לך אומה ישראלית אין כל קנין רוחני וכו' אך אל"ף ותי"ו של כל העבודה כזו הוא אך התלם אך שעל האדמה בארץ-ישראל וכו' גוזמא וכו' היא מסוכנת וכו' כלאומיים אמתים חייבים היינו וכו' לערוך מחאות כנגד הראדיקאליות הקרקעית והתכנסות בגבול "אידיליא" של שדה" (שם צד 23), "לא יכולתי להיות לקרקעי פלשתיני מוחלט, ואיש ישוב ארץ-ישראל שאין לו בעולמו כלום זולת זה" (שם צד 27). אם כן היו הציונים הראשונים גסים וחמרים בלי כל מחשבה רוחנית, אם גם הקריאה עצמה לציון כבר היה בה רעיון רוחני, כי בלעדיו אין יתרון לציון על ארצות אחרות. אם כן, אני שבמחברתי, שלא נקרא שמי עליה ונדפסה עוד לפני התנועה הלאומית, דברתי פעמים הרבה על הרוח הלאומי שלנו, והמנוח סמולינסקי, שגם כן בעת ההיא דבר רבות על אדות הרוח הלאומי לישראל, - נבקה ממנו פתאם הרוח הזו בלי שום סבה; אם כן המו"ל "השחר" ו"המגיד", שהפיצו בכל כחם את הרעיון הציוני בראשית התנועה, חדלו מלעסוק לגמרי בענינים רוחניים, ומלבד מאמרים לישוב ארץ-ישראל לא הדפיסו דבר? האמנם נתגשמו כל-כך הציונים הראשונים לחשוב, כי מעתה תבטל אצלנו כל עבודה רוחנית והכל צריך להצטמצם בעבודת השדה והתלם? אך נראה, מה אמרו הציונים הראשונים במאמריהם וחוברותיהם, שבהם דברו גם על הציוניות. ובנוגע לההשכלה והעבודה הרוחנית בכלל, בכל מקומות מושבותינו עתה, אמרתי: "דרשנו אחרי ההשכלה – מפני שהיא אמתית, הצעתי לעשות תקונים בדת – מפני שהלכות הפוסקים אינן מסכימות לא עם צרכי חיינו ולא עם רוח התורה והתלמוד. האמת הזו לא תשתנה בשביל שהחלו לפרוע פרעות בישראל, ובשעה שאנו מבקשים מפלט לנו בארץ-הקדש אין אנו רשאים לבגוד בהאמת ולומר, שההשכלה וכל אביזרייה שקר הם" ("המליץ" נו' 22); ובמאמרי "שתי בכיות הללו למה" (כרך שלישי צד 5) אמרתי: "עלינו עתה לכונן בתי-ספר לעברים: בתי-ספר לחכמה ובתי-ספר למלאכה וכו'. בבתי-הספר הראשונים ילמדו חכמת ישראל על בוריה עם לשונות ומדעים וכו' והיו יוצאיהם סוחרים, חכמים ומשכילים ובני-ישראל אמתים, בני היהדות וכו'. בתי-החנוך למלאכה ילמדו תורה וחכמת ישראל במדה ממוצעה, לשון-המדינה ושפה נכרית אחת וכו', אז יתאחדו הנאורים עם עמם ושבו לנו אנשי-מופת בעמנו – יהודים חכמים, כאשר היו לאבותינו בארצות ספרד ואיטליה". הנה יראה הקורא, הראשונים לגרש את העבודה הרוחנית ולהצטמצם בהשדה והתלם, הם לא רק רדפו אחרי שמות חדשים: מה שקראו האחרונים בשם "הקנינים הרוחניים הלאומיים" קראו הם במאמריהם בשם "המאור שבתורה ורוח הלאום", ומה שקראו האחרונים מליצי "אדם באהל" קראו הם בשם הישן – "השכלה". הציונים הראשונים לא ראו כל צורך לנקד על הקולטורה העברית, כי הם חשבו וחושבים גם עתה את כל ללאומית, לא רק ספרות הקדמונים, כי גם הספרות החדשה הם חושבים לספרות לאומית. אנכי איני מוצא שם אחר לשירי הרנה"ו, לעבודת קראכמאל האב והבן, לספרי שד"ל, שי"ר, יש"ר, למאמרי יה"ש, לספרי אד"ם הכהן, ריב"ל, פראנקעל, מאפו, מיכ"ל, שולמאן, פין, צוויפעל, סמולינסקי, יל"ג, ווייס ועוד ועוד. הספרות הזו לא חדלה גם בימי הציונים הראשונים ולא היו צריכים לשוב ולהזהיר עליה בשעה שקראו לציון. אמנם המלה "השכלה" אינה מגבלת דוקא לספרות לאומית ויכולה היא שתכלול גם ספרים המטיפים לקוסמופוליטיזם, אבל הרוצים בזו האחרונה יכולים גם עתה להטיף למשאת-נפשם זו, ואין מי שיעכב בידם, לפי דרכם לא היו יכולים להתכוון בשום אופן להשכלה כזו. ראוי להעיר, כי העבודה החשובה באמת, להפיץ את ידיעת הלאום על-ידי קריאת שהציונים האחרונים מתגדרים בה, לא היתה לה מקום בראשית התנועה, מאין בימים ההם דברי-ימי-ישראל לא בשפת-עבר ולא בשפת רוסיה, וליעץ לקרוא לפני ההמון את ספרו של גראטץ, שנכתב בשפת אשכנז והיה אחד בעיר אצלנו – לא היה באפשרות. ראוי להעיר עם זה, כי גם את דברי-ימי-ישראל בשפת-עבר נתנו לנו הציונים הראשונים, שפ"ר ויעבץ. הראשונים אמרו: עולם ספרות כמנהגו נוהג, הספרות לנו השכלה לאומית, שהיא הולכת ומתפתחת; תלך לה בדרכה ותחזק את רוח הלאום, ואנחנו נעבוד בה כבתחלה איש לפי כחו, אך לא נעשה אותה בצביונה החדש שקבלה במאת השנים האחרונות לחלק מעבודת הישוב, כי מלבד שאין זה ביכלתנו, הנה נרחיק מעבודתנו הלאומית המעשית כחות רבים של אלה החיים עוד לפי מושגי הדורות שעברו. אצל הציונים הראשונים לא פסקה כלל העבודה הרוחנית, אך לא נתנו לה מקום בראש, הם הרימו על נס את העבודה המעשית, שבהיותה חדשה ורבו מתנגדיה צריך היה ביותר לתקוע ולהריע על נחיצותה, דבר שלא נזקקה לו העבודה הרוחנית, שכבר כבשה לה דרך בעמנו. אלה אשר "רק אחר עשר שנים באו לידי הכרה שיש גם רוח לאומי" היו ביותר מן האופוזיציה, מאלה אשר העבודה בחבת-ציון אז וגם המדינית בהציוניות עתה אינה תופסת אצלם מקום נכבד; מאלה אשר מרוב אצילות ורוחניות לא יקשרו סבה במסובב, לא תגיע לאזניהם שועת אנשים הקוראים: הבו לנו עבודה ונחיה. במצוקת ישראל הם רואים רק את "גלות השכינה" (מובן, לא במושג בעלי הקבלה והחסידים). והיהדות, שעוד לא בררו את מהותה, קודמת אצלם לישראל כלו. אם יסכימו עמדי הרבה ציונים או לא, אני מדעתי לא אזוז, ששתי העבודות, המעשית (ובכללה גם המדינית) והרוחנית, צריכות להיות נפרדות זו מזו. ראשית, מפני שהעבודה הרוחנית צריכה להיות מסורה רק ליחידי סגולה, ובעבודה המעשית חייב כל איש מישראל לפי כחו ושכלו. שנית, בהכניסנו את העבודה הרוחנית בתחום העבודה המעשית יצא שכרנו בהפסדנו. כל עבודה תוכל להצליח אך בהתאחדות הכחות; על ועומד על גבם, כאשר עשו הציונים המדינים בפומבי גדול וחובבי-ציון בזעיר-אנפין. על-פי הדברים האלה יכולים כל בני-ישראל אין נקי להתאחד לאגודה אחת, זה יפיץ את הרעיון, זה יקבץ כסף, זה יתן את נדבתו וזה יכבוש את הדרך לפני הפעולה הנחוצה. אבל אם נאמר לחבר את העבודה הרוחנית אל העבודה המעשית, הלא יצטרך בהכרח, שכל הציונים יתאחדו גם כן בהעבודה הרוחנית וגם בצביונה המיוחד, שיתנו לה ראשי הפועלים, ולפחות – יסכימו עליה באותו הצביון. עם זה לא יסתפק שום איש, כי אך אז נבוא למטרתנו, פנות העם יתנו יד להציוניות. אבל איך נאחד לאחת את בני עמנו בעבודה הרוחנית? הצדיק מטשורטקוב יראה העבודה הרוחנית בהפצת החסידות; גאוני ליטא – בהרבות ישיבות כאותן של וואלאזין ומיר, המשכילים – כל אחד שיטתו בידו: זה מעמיד את כל היהדות על רוח הלאום העצמי, חפשי מכל כפיה של שעבוד לרוח אחרים, כפי שהוא מתראה לפנינו בכתבי-הקדש ומקומות רבים בספרות התורה שבעל-פה; זה – על התורה שבלב, שאי-אפשר לא לסמנה ולא להתאים את פרטיה עם כללותה; זה אומר לצבור את העבודה הרוחנית מכל העולם כלו, וכורך שפת-עבר, קולטורה אירופית עם מלאכת-מחשבת ואמנות וכוללן יחד; התלמידים שמשו כל צרכן שנכנסו לפרקציה אומרים לקחת מן התורה רק כל מה שמסכים להמדעים ולההיגיאנה בזמן הזה ואיזו מועדים שיש להם ערך לאומי, ובקושי (ברוב דעות – י"ט כנגד י"ח) התירו לבלי לחלל את השבת בפומבי, וזה האומר לההיסטוריה אי-אפשי בך ואת ההתפתחות ורוח הלאום לא יכיר, מבקש להפוך את הקערה על פיה, להכחיד את העבר ולהיות יהודים בלי יהדות. כמדומה לי, כי שתוף העבודה הרוחנית עם המעשית יכולים לדרוש רק שלשה אלה: א) אלה שהציוניות אינה אלא אמתלא בפיהם להשכלה לאומית או כללית; ב) אלה שמפני צעירותם או בשבתם בחוץ-לארץ אינם יודעים את רוח בני עמנו ברוסיה וגליציה; ג) אלה אשר מרוב אצילות ורוחניות אינם מרגישים שהם מתרוממים על העולם כמנהגו, אין להם בעולמם אלא ד' אמות של איזו דעה נאצלה הנוצצת להם מרחוק, ורעיון הציוניות חשוב להם יותר מן הציוניות עצמה, ואולי לא אשגה אם אוסיף, כי בעלי האצילות האלה שלא בטובתם חשים איזה פחד לפני התגלמות הרעיון הציוני בפועל, כי כל רעיון אחרי התגלמו במעשה אובד את הקסם שלו. האחד המיוחד שבין המבכרים את העבודה הרוחנית על המעשית באר זה מקרוב את שיטתו ואמר: "קודם כל זקוקים אנו לתחית היהדות, וגם "המדינה" צריכה להיוסד לשם תחית היהדות ובדרכים המובילים למטרה זו", וכנגד אלה המשיבים ואומרים, כי ולא היהודים בשביל היהדות, הוא עונה: "מכיון היהודים, ולא רק בשביל היהודים, כי אם על-ידי היהודים עצמם וכו' הרי ניכר שבודאי צריכים הם לה, ואי-אפשר להם בלעדה". אבל דוקא מפני שאי-אפשר להיהודים בלעדי היהדות אני מוצא, שהעבודה המעשית והמדינית עיקר, ואם רק יהיו יהודים אז בהכרח תהיה גם יהדות. השאלה, אם היהדות נבראה בשביל היהודים או היהודים בשביל היהדות הרי היא בעיני כהשאלה, אם האדם נברא בעד הנפש או הנפש בעד האדם. אנכי לא אוכל לתאר לי איש בלי אישיות, מין אנושי בלי אנושיות ויהודים בלי יהדות. בשעה שאנו נוטעים גפן אין אנו צריכים להשתדל שיצמחו עליה דוקא ענבים ולא תמרים, ובשעה שאנו נוטעים תומר אין אנו צריכים להשתדל שיצמחו עליו דוקא ענבים תמרים; כך אין לנו להשתדל שליהודים במדינתם תהיה יהדות כי ממילא יהיה כך. לא על היהדות עלינו לדאוג, אך לגוף היהודים, שלא יתהפך לגוף אחר על-ידי תערובת גשמית גדולה, שאז, בהתחלף הגשם יתחלף גם הרוח. אם יבוא איש ויאמר לי, שאם ישארו היהודים בגולה אז במשך זמן ידוע סוף-סוף תבוק יהדותם על-ידי החיים לא אוכל לסתור את דבריו, אבל שיהיו יהודים במציאות בלי יהדות הוא דבר שאפשר כמו מציאות חומר בלי צורה או אש בלי חום. אולי ישיב בעל-דיננו, כי גם בארץ-הקדש אין אנו בטוחים שלא נתערב עם יושבי הארץ הערביים, היונים והארמינים וכו' על-ידי נשואים, ועל כן צריך להגביר את העבודה הרוחנית כדי לקדם את פני הרעה – הנה הרבה תשובות בדבר: ראשונה, בשביל זה בלבד אין אנו צריכים להתחיל עתה מן העבודה הרוחנית, כי לעת-עתה רחוקה מאד-מאד הסכנה הזו; שנית, חשש כזה רק רוחני, ואם כן – בקבוץ קטן, ויכולים על כן לרבות עליו יושבי הארץ, אבל לא לפי שיטת בעלי המרכז המדיני, הרוצים ליסד בארץ קבוץ גדול כפי האפשר; שלישית, מעולם לא שאיש צרפתי או אשכנזי ימנע עצמו מלשאת לאשה בת עם אחר רק בשביל זה שקולטורתו הלאומית שהוא מתגאה בה תהיה פגומה בזרעו, שיתערב בו על-ידי הנשואים האלה גם חלק קולטורה זרה, ואיך נוכל לקוות, כי על-ידי הרמת רוח הלאום אפשר יהיה לקדם נשואי-תערובות? כן הוא, מי שמת אין לו צורך עוד לא בחכמתו ולא במעלות רוחו. אם חלילה יבוא יום וישבות ישראל מעל פני האדמה, אז אין לו צורך בהיהדות, ואם, כאשר נאמין ונקוה, יחיה ישראל ויהיו יהודים, אז בהכרח תהיה גם היהדות. הרבה צרים קמו לה להיהדות מימות ירבעם בן נבט עד אדרינוס בשבתנו בארצנו, ומימות קונסטנטין הגדול עד המהפכה בצרפת בהיותנו בהגהיטא, רחוקים מחיי והיהדות בעיקרה נשארה, אם גם קבלה פעמים רבות באונס שרטוטים וקוים זרים לה. עוד זאת, יש מקום לשער, כי אצל גדולי הרוח שבעמנו יתגבר יותר רוח היהדות גם בלי השתדלות יתרה. הד"ר ברדיצבסקי מתאונן,כי מעבודת שפינוזה, מיימון, הלוי, היינה וברנה, רובינשטיין ואנטוקולסקי, לאסאל ומארקס אין לנו בעד עצמנו אפילו מאומה מזה; היחידים האלה לא יצטרפו אצלנו לחשבון גדול לאומי עברי, בהיות כלם עובדים בכרמים אחרים ואנוסים לעבודה מבחוץ ("ספר השנה" הנ"ל צד 162). עמו אנכי בצרה, על שאין אנו עם בן ארבעים או חמשים מיליון נפש יושב על ארצו ואדון לספרות מלאה פני תבל, לטיאטראות, אופרות וכו', כהצרפתים או האשכנזים, כי אז היו יכולים כל הגדולים הנ"ל לכתוב את פרי רוחם בשפת-עבר ובספרותה ולא היו צריכים לעבוד בכרמים אחרים, מפני שנסתחפה שדנו. אבל אני מתנחם מעט בזה, שאם גם פעולת כל אלה היתה בשדות אחרים, הנה על עבודתם טבוע חותם רוח היהדות במקצועות שונים. לא לבד שפינוזה, אשר שאב את דעותיו ממקור ישראל, ושיטת האחדות שלו היא מולדת האחדות הגמורה של היהדות, כמליצת הנביא: "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה'", אך גם אלה אשר לא קבלו חנוך ורובינשטיין, מבלי לדבר עוד על מאירבאר והלוי והשאר, - נשארו יהודים, אלה במוזיקה שלהם ואלה ביתר מקצעות עבודתם. על גדולי הזמרה הנ"ל התרגז ריכארד וואגנער, כי יהדו את המוזיקה האשכנזית; בספרי היינה וברנה בולט למדי רוח יהודי, אנטוקולסקי הכניס רוח יהודי בעבודת פסליו, לתאר לא רק הרוח, וספק גדול הוא אם היו לאסאל ומארקס כמו שהם, אם לא היו בני העם אשר ראשון יצא לריב ריב דלים ועשוקים. על אלה יש להוסיף גם את איוואן בליאך, אשר ברוחו היהודי התקומם בכל עוז בעת האחרונה כנגד המלחמות. כבר אמרו קדמונינו: מה שמן אינו מתערב בשאר משקים, כך ישראל אינם מתערבים באומות-העולם. יצאתי מענין לענין, כי ראיתי לנחוץ לדבר דברים אחדים על השאלה הרוחנית המטרדת בעת האחרונה מוחות רבים, ואשוב לדברי ה' סוקולוב. הוא טופל עוד אשמה על הציונים הראשונים, שלא השתדלו תחלה בהשגת הרשיון. "הרגשתי – אומר הוא ש"החשבון עשוי בלי בעל-הבית" ושאין מתחילים במה שצריך להתחיל:במשא ומתן הגון עם תוגרמא בדרך המלך ובאורח כל ארעא" ("ספר השנה" הנ"ל צד 24). אבל בהרגשה זו וגם במליצה זו עצמה קדמו לו גם הד"ר פינסקער במחברתו גם ליוואנדא במאמרו שהבאתי למעלה, ואין איש אשר חשב, כי אפשר לעשות איזו פעולה גדולה בלי הסמכת ממשלת תוגרמה. עוד בשנת תרמ"ב שלחה אגודת חובבי-ציון במוסקבה את המנוח המו"ל "השחר" הרוסי, ראזענפעלד, לקונסטנטינופול, והוא לקח בזה דברים עם שר-הפנים בתוגרמה, והתראה אז עם ה' אלכסנדר, עושה-דברו של האנגלי קאזאלעט, אשר השתדל בזה. הד"ר פינסקער במחברתו (צד 30) לא שכח את הנחיצות להשתדל לפני הממשלות; במחברתי הרוסית הנ"ל (צד 58) אמרתי, כי נחוץ לשלם בעד הכניסה לארץ-הקדש, היינו לקנות מאת ממשלת תוגרמה אדמה רחבת-ידים, ונחוץ לזכור עם זה כי אנכי לא דברתי על-דבר מדינה ואויטונומיה, אך על ישוב במדה מרובה. במאמרי "החיים והמות" (צד 104) אמרתי, "כי אין לשבת בחבוק-ידים עד שתדרשנה הממשלות מעצמן בטרם נקרא אליהן לתת לנו את הרשיון הנחוץ לנו, כי עלינו לדרוש ולבקש את הרשיון הזה", וגם באספת קאטוביץ לא שכחו את העיקר הנכבד הזה. מובן, כי הדברים לא נאמרו על השתדלות ליסד איזו קולוניה של שלשה או ארבעה אלפים דונם; לזה די לקבל שטר-מכירה ורשיון לבנינים, ותנאים אלה נתמלאו באמת. ההשתדלות צריכה היתה להיות ליסוד מדינה או לפחות לישוב מרובה, ולא הציונים הראשונים אשמים בזה; כי בראותם שאין לעת-עתה ביניהם איש אשר לפני מלכים יתיצב, קוו כי סוף מקרים חשובים להמציא אנשים חשובים, ובוא יבוא האדון אשר הם מבקשים. אל נא ישכח ה' סוקולוב, כי גם להציונים האחרונים עברו ארבעה קונגרסים בטרם הצליח ביד הד"ר הירצל להתיצב לפני השולטן, וגם עתה אין לנו הסכמת הממשלות בכלל והסכמת תוגרמה בפרט, ואף-על-פי-כן לא נמנעו מלקרוא קונגרסים, מליסד משטר ואוצר לאומי ולהפיץ את הרעיון כפי היכלת. אם כן לא טובו בזה האחרונים מן הראשונים. קרוב מאד, כי אך על יסוד פעולות הציונים הראשונים בארץ-הקדש עצמה עם כל הערבוביה שהיתה בהן אפשר היה להציוניות החדשה לקבל אותה התמונה שיש לה עתה, ואם היו מחכים לרשיונות מבלי עשות דבר בפועל, והקריאה לציון היתה נשארת כקול קורא במדבר לפני עשרים שנה מבלי שום מעשה, כי אז כבר השתקע הדבר וגם הציוניות החדשה לא היתה בעולם, ואם היתה מתחדשת – היתה נטיתה כלפי קצות הארץ ואיים רחוקים, כאשר עלתה במחשבת הבארון-הירש (אשר אולי גם הוא נעור לפעולתו אחרי ראותו את הישוב בארץ-הקדש) והד"ר הירצל בספרו "מדינת היהודים". אל תבוז כי זקנה אמך. הלוך הלכנו למצוא שדה מרעה והנה אין לנו מה לרעות. בקשנו צורה לתוכן, תיק לאבנים היקרות, התקוטטנו ובאנו בריב על דבר הלשונות, שספרותנו היפה, צריכה להכתב בהן, חפשנו מרחב לכשרונותינו הרעננים – והנה יצאה בת קול ואמרה: חדלו! אל תרגזו! כשרונותינו אינם כשרונות, ספרותנו היא ספרות של ננסים, ספרות משועממת, של בריות מצורעות, העומדות מחוץ למחנה. אלו יצאו הדברים מפי איש, שאיננו רגיל בספרותנו מחשבות, מבקר שקרא ושנה בספרותנו החדשה, שגדל וטפח אותה, שתמך ועודדה והחזיק בה! הספרות שלנו לפנים, אומר ה' בעל מחשבות, עסקה וטפלה בכנסת ישראל, ב"כלל הישראלי", הכלל – זהו חומר חשוב ליצירה, בתור מושג נעלה, חומר " אשר גם אמן ממדרגה שניה יוכל לברוא על ידו יצירות אמנותיות חשובות". לא כן ספרותנו עכשיו, העוסקת ביהודים, באישיות הפרטית של היהודי. "ואותה האישיות ממין זה, שבה מטפלים הנומברגים, השופמנים והאנכי'ם, אינה ראויה בשום אופן להיות חומר ליצירה אמנותית מחמת גמדותה". "אלמלי צירו סופרינו את גבוריהם באותו הצחוק ההתולי של גוגול, צ'יחוב ומופסן, אפשר שהיה לתמונותיהם איזה ערך אמנותי: אבל עכשו, בשעה שהם מתארים אותם בתמימות כזו של צייר העומד בקומה אחת עם הגבורים הקטנים שלהם – אז מעוררות בנו יצירותיהם רק גועל נפש אמנותי". "מתוך גבוריהם של אלו נושבת דלות רוחנית נוראה, אין להם שום התקשרות אל העברי . "גבוריהם של אלו נראים בעינינו כמצורעים, שהגורל הקשה גרש אותם מחוץ למחנה". ומכאן: "מיום שחדל הכלל העברי להיות הגבור הראשי בספרות העברית, והסופרים העברים התחילו לטפל יותר בפרט ובנשמת הפרט, באישיות המובדלת שביהודי, נעשתה ספרותנו משעממת קצת. דוקא אותו המקצוע, שעורר בספרויות אחרות ליצירת אמנות חדשה ויצירות חדשות, גרם לזה, שספרותנו הנוכחית עומדת מחוץ למחנה". אמנם נכון הדבר, שלפנים עסקה ספרותנו ב"כלל" היהודי ועכשיו – בפרט: נכון הוא גם זה, שהכלל הוא תמיד חומר חשוב ליצירה, והאישיות יכולה לשמש חומר רק בה במדה, שהיא ממלאת את כל דרישות האמנות. אבל הרי אין מזה אמור, שבמספרים היהודים צריכם ללכת ולנוע על העבר, לעורר בתוך נפשם מצב רוח, שלא חיו בו, שזכרוהו, שמעוהו איש מפי איש, - ולא לעסוק בעניני ההוה, המכאיב, הדוקר, התובע, ההוה, שהם חשים ומרגישים אותו בכל כח יצירתם, בכל דכדוכי נפשם ועומק נשמתם? דומני, שהמהלך הנוכחי, או הזרם החדש, איננו עומד בנגוד למהלך הקודם. הוא הנהו רק המשך לו. אין לחשוב, לגבוריהם של המספרים החדשים שלנו "שום התקשרות עם העבר העברי". גם הטפוסים האישיים הפרטיים, אלו האנשים הקטנטנים, המבכים את הגלות של שכינתם הפנימית, המתאוננים תמיד על גורלם: אלה היצורים, שאינם מסוגלים ואינם מוכשרים אפילו לאהוב כהוגן – גם אלו חוט מתוח מנשמתם עד סוף כל הדורות הקדומים. הם קשורים וסבוקים כפתילה בשלהבת באותו העבר ששמש חומר ליצירותיהם של שלום עליכם ואברמוביץ. אם יצאה צורתו של האדם-היהודי החדש פגומה, אם יצאה נשמתו לקויה, אם ככה הצטלמה צורתו גם בספרות הספורית – לא במספרים האשם. הם, הסופרים הריאליים, אלא מה שעיניהם רואות. דור של אנשים בריאים יוצר גם ספרות של גבורים, ודור של חולי נפש ולקויי-נשמה – בהכרח שיצטלמו גם בתוך הספרות צלמוני-אדם כאלו. פני הספרות כפני הדור. לא חשיבות החומר עוררה את אברמוביץ, את שלום עליכם ואת יתר סופרי "כנסת ישראל" לקחת את ה"כלל" לחומר היצירה, אלא אפסיותה של האישיות היהודית. אם ננסית היא האישיות היהודית עכשיו – היתה בימים ההם אפס גמור. הננס הרי גם הוא יצור חי, מרגיש במדה ידועה, שואף בעל רצון רפה או חזק, אבל יש לו "אני" ידוע. בעוד שבימים ההם לא הובלטה לגמרי האישיות היהודית. היהדות כלה היתה כחטיבה אחת, קבצנסק היתה לגלופסק ושתיהן ליהופיץ ומזיפובקה: ראובן היה דומה לשמעון ושניהם – ללוי. היהודי הפרטי היה לו – כמבטאו של ר' מנדלי – פספורט, ו"אף היתה יהדות אחת אריכתא, שנמשכה מקבצנסק עד נהר סמבטיון, הרי החשך והיהודים האדומים. אי-אפשר היה להוציא מתוך השרשרת את החוליה הקטנה, את היהודי הפרטי, מבלי נגוע בכל השרשרת. והרשלי, פישקה וה"ממזר האדום", ר' אלטר ור' מנדלי עצמו, מנחם מנדיל וטוביה החולב, חיה-טריינה ושיינה-שיינדל, – אלו הן בעקרן בריות כלליות, סימבוליות, מטושטשה ואי ברורה לא לה ולא לאחרים. זה היה פקח וזה טפש, זה חכם וזה שוטה, זה עשיר וזה עני, זה חצוף וזה ענו, אבל בכל פקח היתה "פקחות יהודית", בכל שוטה – "טפשות יהודית" – "והוא לא היה הוא" בעל עצמיות מיוחדת, אישית, פרטית. היהודי חשב מה שחשבו אחרים בסביבתו, חי על פי צו. מנדלי עצמו מלגלג במקומות רבים לשבלוניות, השוררת ברחוב "הראיתם מימיכם עם שלם אוכל בכל ערב שבת לוקשין וצימס, ובשבת הוא גורס דיסא ואוכל חמין"? הדיסא זהו הסמל של היהדות בעלת הצורה הקבועה מששת ימי בראשית, היהדות שאין לה כל תמורה ושנוי, החנוטה והקפואה, בלי תנועה ובלי כל רוח חיים. ולפיכך לא יכלו סופרי הדור ההוא להתיחס אל יצוריהם – במדה שהובלטו ביצירותיהם – בלי בת צחוק. בריות עלובות אלו, שנפשט מעליהם מלבושם הכללי, נשארו ערומות ומגוחכות, נשמות ערטילאות, שאין להן בעולמן כלום, מלבד הירושה וסבל הירושה. ו"כלל ישראל" כזה, שהפרט בו הוא אפס: כלל הבנוי והמרכב מפרטים כאלו – איננו יכול להיות אידיאל לספרות, חומר קבוע ליצירות בנות נצח. ואמנם הספרות שלנו בתקופה הקדומה הטעימה וחזרה והטעימה, שהחיים אינם צריכים להיות כך. זו היתה מחאה נגד "כלל ישראל" זה, המבטל את ישותו של היהודי, מחאה נגד ההתאבנות, החנוטיות, נגד היהדות המסירה מעל האדם את צלמו, ועושה אותו לעבד כפות אל הסביבה. ספרות זו התכונה לעודד ולהחיות את האישיות היהודית, לשחררה מכבליה. לא לחנם לעג ר' מנדלי ל"סוסה" ל"כנסת ישראל" זו,הנותנת את גבה לרכיבה. הוא ידע היטב, כי האדם הפרטי המשוחרר לא ירכיב יתר "הבריות היפות" ממין זה. כך לגלג גם שלום עליכם בזכרו את מנחם מנדיל שלו. כלם התכונו לעורר לתחיה את ה"אני" היהודי. אברמוביץ ושלום עליכם וחבריהם היו, איפוא, מבשרי התקופה החדשה, תקופת שחרור האישיות היהודית. בתוך הספרות של "כלל ישראל" ממין זה היו מונחים הגרעינים של הספרות האינדיבידואלית החדשה. מחאתם של הסופרים נגד היהדות ובעד היהודים הצטרפה למחאה החשאית, שהיתה תוססת בקרב לבות בני האומה – והתחיל הפרוצס של הריבולוציה הפנימית, ההתקוממות של היחיד נגד הרבים, שנתבטא ומצא לו הד גם בספרותנו. יפים ועזים, מלאים הוד ושירה, נראים לנו עכשו "אהלי יעקב" בצורתם הקדושה והקדומה. היהדות הקודמת – חוט של חסד וחן מתוח עליה. אנחנו, ילדי החול, מתגעגעים אל רוח השבת, רוח החגיגה, אל התמימות, הילדותיות, שבתקופה ההיא, הרחוקה כל כך והקרובה כל כך, שהרי לנו אין כבר מצב רוח של חג ויש רק שבת ממושך עד אין סוף, רק "המבדיל" בחי נרות של שבת. של הסביבה ההיא בלבנו הרי נודה על האמת, שהיו רגעים שחיים אלו ששמו מועקה עלינו, כי יש וראינו את עצמנו כמתחת הר כגיגית, שרצינו להשתחרר מעול הסביבה המחניקה הזאת.שאפנו לצאת לאור ולמרחב, להשתחרר, שברנו את הכבלים, נתקנו את החבלים – אבל מטרתנו לא הושגה. העולמות הרחוקים, החדשים, שהבהיקו מרחוק בפני חמה – הועבו בגשתנו אליהם. העולמות הישנים חרבו, וחדשים לא נבנו תחתיהם. האישיות היהודית יצאה משוחררת, עם זאת קצוצה ורצוצה, כשהיא חציה שפחה וחציה בת חורין, כשהיא מלאה סתירות ונגודים פנימיים, כשהיא מגששת ומחפשת דרכים. היינו לננסים בעל כרחנו. מהעבר ירשנו את הננסיות, מאותו העבר, שאליו קוראים המבקרים את יוצרינו. הרינו חללי הסביבה, אותם החללים, שלאסונם נתלשו מהסביבה נישנה, מבלי מצוא אחרת נאה הימנה. כלנו מצטינים, כיצחק טויבקוף (של נומברג), ב"גויה כפופה ודלה, בחורת בקוצר רוח, במוח מלא מהומות ושאיפות ומחשבות אי-ברורות". "הגויות הכפופות והדלות שלנו לא יכלו לנתק את המיתרים, לא יכלו לחתוך את קשר הגרדי ונשארו תלויות באויר, כשטבוריהן מחוברים אל הסביבה הישנה וידיהן שלוחות אל הסביבה החדשה, שאין איש יודע איה מקומה. וכי אין הטרגדיה הפנימית של הבריות האלו חומר ליצירה? האם אין בננסים האלו יותר תוכן מאשר יש בטפוסים אחרים? הרי הם הנם "בשר לתותחים", הקרבנות של תקופת המעבר, של המעבר מדור לדור, מה"כלל" לה"פרט". הם בעצמם "בריות עלובות ועניות, שאין להן בעולמן שום דבר, שיהיו קשורים אליו באמת". בני אדם אלו נראים להם "כל מעשיהם, כל שנות נדודיהם, כשלשלת ארוכה של חקרנות, התפלספות ועקמומיות, כדבר אי-טבעי המעורר רק גועל-נפש וצחוק" (נומברג: "מכתבים": "טויבקוף") – ואפשר שהם מכינים ומפנים דרך בעד הדור העתיד. הם מוכרחים לעבור דרך מדורי גיהנום של ההוה, לפי שאין קפיצות בחיים, לפי שאחרי חרבן עולמות דרושה עת רבה עד בנין עולמות חד/שים, ובין עולמות לעולמות נשאר מצב של תהו ובהו. ותהו ובהו זה מצא לו הד בספרותנו החדשה, והיה מוכרח למצוא לו הד, אלמלא כן לא היתה ספרותנו בבואת החיים. אין בה אלא מה שיש בחיים עצמם. אין היא מקוננת על צרת הרבים – היא מבליטה את צרת היחיד, הרוצה להשתחרר מכבליו ואינו יכול, הרוצה לחיות ואינו יכול. אין הנשים האלה יודעים "איך לחיות בלי אל" ואל אין להם. "היש אלהים או אין"? שואלים "חיים ווילטרמן" ושטיין ב"גבריאל" של אנכי, וזוהי להם שאלת חיים. "הם רואים לפניהם מציאות גדולה ורחבה, איומה, מרה וחשוכה, המחניקה את נשמתם. הם צריכים לדעת מה הם החיים? מה הם אנשים? הם אנשים, שעולם מלא חרב בלבם, והאל שלהם נשבר". ככה המה האנשים החיים וככה המה גם הגבורים. הם מרגישים "את החופש הפראי הפרוש על פני התולדה, החופש הזה צוד צדם וימשכם אחריו". "הם האמינו, כי באש לבם שרוף ישרפו את העולם המצוי ואת החיים ההווים, וישימו בחיקם את עמנו האמלל – והנה אין להם כח לברא ("הינוקא", אנכי). חוסר כח היצירה – זהו הסוד של הננסות בחיינו. ואם הם מצורעים, הרינו כלנו מצורעים: אם הם מחוץ למחנה, עומדים גם אנחנו מחוץ למחנה, שהרי עצם מעצמנו הם ובשר מבשרנו. כלנו הננו מחוסרי נתיב ומחוסרי כח.. אין אנשים מחוסרי כח "גבורים" במלוא המובן. אין הם יכולים לקרוא מתוך אופק פתוח כמתוך הכתב. גם הם תועים כמונו, אבל בראותנו את צורתם על הבד הרינו מזדעזעים, עושים חשבון הנפש, ומשתדלים להשלים ולשכלל את אישיותנו. מן העבר אנו הולכים דרך ההוה אל העתיד. העבר קרא אותנו להשתחרר מתוך כבלי "הכלל" לבלי ההוה שם בנאד הספרותי את את האישיות הפרטית של היהודי בעתיד. ואם נמצאו צבעים – לו יהיו כהים, ערפליים, בינונים – לתאר ולצייר בהם את האישיות היהודית בתקופתה הקשה ביותר, בתקופת התהוותה, בשעת חבלי לידתה, כשהיא עדיין מעומעמת, אי ברורה וערפלית – על אחת כמה וכמה שימצאו צבעים ואמנים ויוצרים לצייר את האישיות הגדולה, השלמה, כשיבוא תור הזהב שלה, כשיזקפו הננסים את קומתם… ווילנה, תרס"ח ד"ר פרידריך לאווענבערג ישב תפוש ברוב שרעפיו בתוגה עמוקה אצל שלחן־השיש העגול בבית המשתה אשר הסכן הסכין מכבר לבקר בו. בית המשתה ההוא היה בית משתה וויני ישן ברחוב אלזערגרונד, והוא היה יוצא ובא בבית המשתה הזה שנים רבות, מאז היותו תלמיד בית מדרש המדעים. כפקיד מדקדק בשעותיו היה שב ובא יום יום בשעה החמישית אחרי הצהרים. המלצר החולה לבן־הפנים קדם את פניו לאווענבערג ברך מדי עברו בקידת־ראש את הגזברית חורת הפנים, בלי דבר עמה דבר. אז ישב אצל שלחן־הקריאה העגול, וישת את הקופי שלו, ויקרא במה"ע, שהמלצר שקד בחריצות גדולה להגיש אליו. ואחרי אשר כלה לקרוא את מה"ע ולשבועות, למהתלות, ולמדעים מיוחדים, קריאה שארכה תמיד שעה ומחצה, החל לשוחח עם אוהביו, או לחלום בהקיץ. זאת אומרת: לפנים היו אלה שיחות, ואולם עתה היו אך לדברי חלומות, כי שני החברים הטובים, שהיו מבלים עמו יחד במשך ימים ושנים ערבים אין־מעשה ורב־ענג, בבית המשתה של בירקענקרייז, מתו בירחים האחרונים. שניהם היו בכירים ממנו לימים, ולפי אשר כתב אחד מהם, היינריך, במכתבו האחרון הערוך אליו, בטרם ירה כדור מות לגלגלתו, היה הדבר מתאים ומקביל אל סדר הזמנים, שהם היו דרושים לצאת לפניו ולעזוב את ארץ החיים. השני, אסוואלד, נסע לבראזיליא, למען עסוק שם בישוב יהודים, וזה מקרוב הכריעתהו שם הקדחת הצהובה, וימת. הנה כן קרה ויאת הדבר, שפרידריך לאווענבערג ישב לבדו זה ירחים אחדים אצל השלחן הישן, ואחרי אשר חדל לטפל בגליונות מה"ע רבים, העמיק מחשבות ויחלום לבדו, בלי בוא בדברים עם איש. הוא היה עיף, ולא בקש מכירים חדשים, כמו כבר חלפו ימי נעוריו ויהי לשב וישיש, שכבר באה עתו להפטר מחברת בני האדם. הוא ישב, ועיניו היו נשואות אל האר הקל, שהיה פרוש כצעיף על ירכתי האולם. מסביב לשלחן הקוביא עמדו צעירים אחדים, ומקלות ארוכים בידיהם, וכל עצמותיהם אומרות תנועות־דחיפה. הם לא היו נעדרי ענג, אף כי מצבם לא נבדל ממצבו שלו: הם לחכמת המשפטים, אשר זה עתה קבלו תעודותיהם, מלומדי־טחניק, אשר זה עתה מספסלי ביהמ"ד. הם השלימו את הלמודים הגבוהים, אך עוד לא היה להם כל מעשה לעשות את תורתם אומנותם. רובם היו יהודים, ובשעות, שאז לא שחקו בקלפים, או בקוביא, היו מתאוננים תמיד על "העת הזאת", אשר בה קשה לאדם למצוא חית ידו. אך עד כה ועד כה היו מבלים את "העת הזאת" בשחוק אין קץ. לאווענבערג היה מתעצב על חדלי־מחשבות אלה, ובאותה שעה היה גם מתקנא בהם. הם היו באמת ככל האביונים בלי כל מטה לחם, ונבדלו רק בזאת שהם היו אביונים עם תעודות בתי מדרש גבוהים. הם היו חללי התקופה אשר אז נחה הרוח על המפלגה התיכונה בין היהודים לחנך את בניהם לחכמה ולמדעים גבוהים. גזרה נגזרה, כי הבנים היה יהיו לאנשים אחרים. הלאה מן המסחר, מן העסקים! אז החלה תנועת המונים המונים של הדור הצעיר אל התעודות הגבוהות, אל בתי מדרש המדעים, ואחרית דבר היתה, כי מספר הצעירים שהשלימו חק למודם עלה עד לבלי די, והם לא מצאו אחרי כן כל ענין לענות בו, ולחיות חיים דלים לא יכלו. כן גם נבצרה מהם מזמה להסתפח על הכהונות ועל הפקודות כחבריהם הנוצרים, ויהיו אפוא כמו מוטלים בשוק. ולהגדיל את איפת ענים היה בקרבם רגש־כבוד והכרת־עצמם, ויהיו מתגאים ומתרברבים בתארי חכמה שהיו נותנים להם את תור המעלה, בלי כל משען לחיים. אלה שהיה מעט הון בידם יכלו לאכלו לאט, או היו הולכים ומכלכלים את נפשותיהם מכיס הוריהם. אחרים היו אורבים ל"שדוך הגון", בתקוה משחקת לפניהם, להיות לסמוכים על שלחן חותניהם, ועוד אחרים יצאו חוצץ למלחמת תחרות עזה מאד ולא תמיד נקיה מסיגים, במקצעות עבודה אשר בהם קוו להשיג ארחות חיים ענוגים. וכן הגיעו הדברים עדי הראות המחזה המוזר והמעציב, כי אלה אשר לא חפצו להיות סוחרים ככל הסוחרים, כאשר היו ל"אקאדימיים", עשו עסקים שונים: עסקים במחלות נעלמות או במשפטים אסורים. מהם גם היו לסופרי מכ"ע ויסחרו בדעת הקהל. עוד אחרים התגוללו באספות עם, סבבו, כחנונים, בפתגמים כוללים חסרי ערך, למען עשות להם שם, ולמען חתור לתוך עניני כתות מדינה, למצוא בהם תועלת. ולאווענבערג לא אבה ללכת באחד הדרכים האלה. "אתה גבר לא יצלח לחיים" אמר לו אסוואלד האמלל בטרם נסע לברזיליא, והמלים האלה התמלטו מפתחי פיו בחימה וביגון – "יען כי נפשך מואסת דברים רבים. אדם צריך לבלוע הרבה, כמו, למשל, תולעים, חלאה. זה משמין ומחזק את האדם, והוא אז מגיע לאיזו מטרה. אבל אתה הלא חמור ענוג אתה. "לכי לבית המקלט, עופליה!"… כי אדם הגון אתה, לא יאמן לך איש, יען כי אתה יהודי… ומה אפוא? האגורות האחדות של ירושתך תלכנה להן בטרם תתם עבודתך על שרה המשפטים, ואז יהיה עליך לנסות עוד דבר־מה שאתה מואס בו – או להתלות. אבקשך, קנה לך חבל, תשלך את יהבך. אחת, יען כי לא אהיה פה, ושנית, יען כי ידידך אני". אסוואלד נסה לפתותו לארוח עמו לחברה לברזיליא. אך פרידריך לאווענבערג לא יכול לגמור בדעתו ללכת. הוא לא גלה לחבריו את סבת מאונו הנעלמה. הסבה היתה סבה יפה: קוסמת עם תלתלי זהב ככתם פז, בריאה נחמדה ונפלאה מאד. הוא לא נועז להזכיר את שם ארנסתינה אף באזני שני רעיו אנשי סודו. הוא ירא פן יהתלו בו, והכאיבו את לבו הרך והענוג והרגש אל הדבר הזה. ועתה הנה שני הרעים הטובים האלה אינם עוד, ולוא גם חפץ להמלך בהם, לבקש את עצתם ואת עזרתם, לא יכול לעשות זאת. ועצה ועזרה היו דרושות לו מאד, כי הענין רע וקשה. הוא חפץ לשער בדמיונו, מה היו השנים האלה אומרים, לוא לא הלכו להם, אך היו יושבים עוד איש על מקומו אצל השלחן העגול. הוא עצם מעט את עיניו ויחלום את השיחה. "ידידי, נפשי קשורה בנפש אחת –, הנני אוהב…" "נער אמלל!" יאמר היינריך. ואסוואלד יאמר: "אולת כזאת נאה לך ואתה נאה לה, פרידריך אהוב". "זאת היא יתר מאולת, ידידי האהובים, זה כבר הוא שגעון שנתבכר יתר מצרכו, כי ה' לאפפלער, אביה, הלא ימלא פיו שחוק עלי, כאשר אבוא אליו לשחר את פניו לתת לי את בתו לאשה. הנני אך עוזר לעורך דין ומשכרתי ארבעים פלארין לחדש. אין לי דבר, זולתי זאת. הירחים האחרונים השלימו את תבוסתי. יודע אני, כי זאת היתה סכלות להראות כה גלוי בפני כל אדם. אך חפצתי להיות בקרבתה, לראות את חן הודה, לשמוע את קולה הנאוה. המאות האחרונות שנותרו לי מירושתי אזלו. עלי היה לבקר בימי הקיץ במקום הרחצה, מקום שם היא ישבה, וגם את בתי התיאטראות ומקהלות הנוגנים. גם היה עלי ללבוש יפה, למען חדור אל המקומות, ששם היתה היא יוצאת ובאה, ועתה כבר הוצגתי כלי ריק, והנני אוהב אותה כאהבתי אז, ועוד ביתר עז". "ומה אתה אומר לעשות?" ישאל היינריך. "הנני חפץ לאמר לה, כי אני אוהב אותה, ולבקשה, לחכות לי שנים אחדות, עד אשר אכונן אשרי בחיים". ובחלומו בהקיץ הוא שומע צחוק לעג אסוואלד: "כן, חכות! אין ארנסתינה לאפלער כה סכלה לחכות לאיש נפוח כפן, עד אשר יבול ציץ יפיה. הלא הצחוק הוא!". ובאמת נשמע קול צחוק בקרבת פרידריך לאווענבערג, ויבהל ויפקח את עיניו. ה' שיפמאן, פקיד־שלחן צעיר, שהתודע אל פרידריך בבית לאפפלער, עמד לפניו, ויצחק מקירות לבו: – "הנני רואה, כי אחרת, אדוני הדקטור, ללכת לשכוב אמש, ועתה כבר חטפתך שינה". – "לא ישנתי", השיב פרידריך במבוכה. – "אך גם היום נאריך שבת. הלא תלך היום לבית לאפלער!" – ובלי שאול ישב שיפמאן לצד פרידריך אצל שלחן הקריאה. פרידריך לא אהב את הנער, אך נשא וסבל את חברתו, יען כי יכול לדבר עמו על אדות ארנסתינה, ויש אשר יכול לדעת מפיו, לאיזה תיאטרון ארנסתינה הולכת, כי היו לה' שיפמאן דברים שבצנעה עם הגזבריות בבתי התיאטראות, ויכול היה לקבל כרטיסין גם בעת אשר רבו הקופצים מאד, ואיש זולתו לשוא בקש לקנות כרטיס. ופרידריך ענה: "כן, נקראתי גם היום לבוא לבית לאפפלער" וה' שיפמאן אחז מכ"ע בידו ויקרא: "ראה זה חדש הוא!". – "מה חדש?". – "ההודעה הזאת!". – "האמנם אתה קורא גם את ההודעות?" אמר פרידריך ושפתיו סלסל צחוק קל. – "האמנם? ראשית, אני קורא את ההודעות. זה הוא הדבר הנכבד מכל – חוץ מלוח מחירי השטרות". – "כן? ומעודי לא קראתי את רשימת מקח השטרות!". – "כן… אתה אדוני… אבל אני! די לי להעיף עין קלה על רשימת השטרות, ואודיעך את כל מצב המדינות באירופא כולה… וסמוך במדרגה לשער זה שער ההודעות. לא תוכל לשער כמה יש במחלקה ההיא. הפוך בה והפוך בה דכולא בה. הרי זה כמו שאני יוצא לשוק. שם יש המון ענינים ואנשים עומדים למכירה. רצוני לאמר: – למכירה, באמת, הכל עומד, כל מה שנמצא בעולם, ורק המחיר הוא לפעמים גבוה, ואין להעפיל לעלות אליו… כשאני מתבונן בין ההודעות, מהר יודע לי, מה יש לעשות ולקנות. טוב שידע אדם הכל ושלא יצטרך לדבר־מאומה. אבל פה אני רואה זה ימים אחדים הודעה, אשר לא אבין בה דבר". – "ההיא כתובה בשפה זרה?" – "ראה, ראה נא פה, אדוני הדקטור!" –שיפמאן הראהו את העלה וירמוז לו על הודעה קטנה, וזה היה תוכנה: – "הדין עמך, השיב פרידריך, זו היא הודעה נפלאה. איש משכיל ונואש! אולי יש למצוא כאלה, אבל הפתגם האחרון עושה את הדבר קשה מאד. עד כמה יהיה אדם נואש, למען עשות את הבחינה האחרונה בחייו!". – "אין זה איש". – "מה פירושם של דבריך: אין זה איש?" – "כן! כן! ולא עלה על דעתי לשער כי זאת היא אנגלית. טוב שידע אדם הכל, ולא יהיה צריך לדבר… אבל השעה עוברת. ועלינו למהר, לבל נאחר לבוא לבית לאפפלער. היום עלינו לכוון את השעה". – "מה יום מיומים?" – שאל לאווענבערג. – "צר לי מאד! לא אוכל לגלות לך. אני איש סוד… אבל תוכל לדעת מראש, כי דבר מה יבוא שם בהיסח הדעת. מלצר! אחפץ לשלם!" "דבר עתיד לבוא בהיסח הדעת?" – פרידריך חש פתאום מעין רגש פחד. בעזבו בחברת שיפמאן את בית המשתה ראה במגרעת הקיר אצל הדלת נער קטן כבן עשר שנים. הנער משך את כתפותיו למעלה בבגדו הדק ואת זרועותיו אמץ אל בשרו וברגליו בוסס את השלג, שהביא הרוח לזוית מכוסה זו. רקידת רגלי הילד עשתה כמעט רשם מצחיק. אך פרידריך ראה כי הילד האמלל קופא מקרח בנעליו הקרועים. הוא שלח ידו לצלחתו ולאור המנורה הבוערת הוציא מפרוטותיו שלש פרוטות וימסרן לנער, והנער קבלן וישב בלחש: חן! וירץ לו. – "מה? התומך אתה בידי הקבצנים בחוץ?" – שאל שיפמאן בזעם. – "לא אאמין, כי הקטן הזה מתגולל בשלג של טבת לשם תענוג… גם נראה לי, כי מילדי העברים זה". – "אם כן יפן אל הקהל, או אל חברת כל ישראל חברים, ואל יעמוד בקרנות בתי המשתה!". – "אל נא תרגז, אדוני שיפמאן, הן לא נתת לו דבר". – "אהובי הדקטור – השיב שיפמאן בעוז – הנני חבר לחברה כנגד העוני והקבצנות. קצבה לשנה זהוב אחד". לאפפלער ומשפחתו גרו במכפלה השניה של בית גדול ועשוי לדירים רבים ברחוב גונזאגא. בתחתיים היה בית המסחר הגדול לסחורת אריג, ועליו נקרא שם: "מאריץ לאפפלער ושותפו". בבוא פרידריך ושיפמאן אל המסדרון, ראו על פי המעילים ואדרות החרף הרבות שהיו תלוים שם, כי היום רב מספר הנאספים ממספרם בכל יום. – זה הוא כמו בית מסחר בגדים – העיר שיפמאן. בטרקלין היו אנשים אחדים, שכבר נודעו לפרידריך מתמול שלשום. אך זר היה לו האיש הקרח, שישב לימין ארנסתינה אצל הפסנתר, ויאר פניו אליה בצחוק חן, כאלו מודע היה לה מכבר. העלמה הצעירה הושיטה את ידה ברצון לארח הבא. – אדוני ד"ר לאווענבערג, הרשני נא להציגך! האדון ליאופולד וויינבערגער. – סגן הראש של בית המסחר: שמואל וויינבערגער ובניו בברין – השלים אביה אחריה, לא בלי הדר ותשואות חן. שני האנשים הושיטו את ידיהם איש אל אחיו עליזים ושמחים, ופרידריך ראה בעת הזאת שלא במתכוון, כי סגן הראש של בית המסחר בברין הוא זוגדס מעות הראות ו"רואה החדר והעליה כאחד", וכף ידו לחה ורטובה מאד. הדברים האלה לא היו רעים בעיני פרידריך, יען כי הם גרשו את הרעיון הראשון שהבריק בקרבו כחץ ברגע בואו. ארנסתינה ואיש כזה – לא, היה לא תהיה! בתמונתה שנראתה עתה, גבוהה, רבת חן, וראשה הנאוה נטוי מאד, הרהיבה את עיניו. אך הוא אלץ להנזר מעט לאחור, כי ארחים חדשים באו, וגם לקראתם יצאו בעלי הבית לקדם את פניהם בברכה. אך האדון ליאופולד וויינבערגער מברין החזיק מעמד בסרבנות לימין ארנסתינה. ופרידריך חקר את שיפמאן. – זה האדון וויינבערגער הוא, כנראה, מודע ובן־בית מאז. – לא! – השיב שיפמאן – הם יודעים אותו זה אך ארבעה עשר יום, אך זה הוא – בית מסחר יפה מאד לסחורת אריג. – מה הוא יפה מאד? בית המסחר, או האריג? – שאל פרידריך עלז ושקט בידעו, כי האיש, שהכירו אותו זה אך ארבעה עשר יום, הן עוד לא היה לחתן. – גם זה גם זה – השיב שיפמאן – שמואל וויינבערגער ובניו מקבלים בהלואה כמה שיחפצו בעד למאה… זה הוא לעילא ולעילא… בכלל, הכל יפה פה היום. הבט נא שמה: זה האיש דל הבשר, ועיניו כה זכוכיות, הוא ממלא מקומו של הבארון גאלדשטיין. הוא אדם רע־המראה, אבל הוא אהוב מאד. – מה מדוע? יען כי הוא ממלא מקומו של הבארון גאלדשטיין… היודע אתה את האיש עם זקן־הלחיים, ששיבה זרקה בו? גם את זה לא תדע! אבל אי מזה באת? זה הוא רב־סרסרים לאשנר, אחד מענקי הבירזא. זה מצחק באיזה אלפים שטרות כמו לאחר יד. עתה הוא, במקרה, עשיר גדול. מי יתנני כמהו! היהיה לו עוד דבר מה בשנה הבאה – לא אדע. היום מתנוססות על אשתו אבני השהם הגדולות בגדולות, והנשים האחרות מתקנאות בה. הגבירה לאשנר ישבה באחת זויות הטרקלין בחברת גבירות עדויות עדי רב, ותשוחחנה ברגש רב על דבר צניפים. שאר האגודות עוד היו קרות־רוח, כמו לפני משתה הערב. גם היו כאלה אשר כמו השתוממו מבשורת פתאום ומן החדשה אשר לא שערו שתמהר כה לבוא חיש קל, היא החדשה שעל אדותיה רמז שיפמאן בשיחתו בבית הקופי. הם התלחשו, ויעמידו פניהם כמסתירי סוד. פרידריך חש את נפשו והמקום אשר קבע לעצמו דל מאד, סמוך ודומה למקומו של שיפמאן. בימים אחרים לא עלה הרעיון הזה על לבו, יען כי בכל פעם היתה ארנסתינה קרובה אליו, ובה כל מעיניו, ולא עלה על לבו כל רעיון אחר. אך הפעם לא נשאה אליו עין ולא דברה אליו דבר. אין זאת כי אם האדון וויינבערגער איש ברין הוא בעל שיחה ערבה ומושכת את הלב. ועוד אחת חש פרידריך כדבר שדכא את רוחו. הוא ושיפמאן לבדם לא לבשו את הבגד קצוץ הכנפים או את ה"סמאקינג", אך באו עוטים בגדי בקור פשוטים. הדבר הזה הבדילם גם במראיהם החיצון כחלכאים אשר בחברה זו. האח, מה אותה נפשו לצאת, אך הוא לא מצא און לו לעשות כן. והטרקלין הגדול כבר היה מלא מפה אל פה, והנאספים כמו עוד חכו אל בוא פנים חדשות. אז פנה פרידריך אל אחיו לצרה ושאלה בפיו. ושיפמאן ידע להשיבו, כי אך זה עתה שמע את דבר הגבירה בעלת הבית שדברה בלחש. – מחכים אך לגרין ולבלוי. היה? – שאל פרידריך. – מה? האין אתה יודע את גרין ואת בלוי? שני הפקחים אשר בווין! הן אין אספה, אין חתונה, אין סעודה שלפני החתונה, או כל מה שיהיה, בלי גרין ובלוי. יש אומרים: גרין הוא הפקח, ויש אומרים: בלוי. גרין עושה את מהתלותיו יתר בלשון נופל על לשון; ובלוי אוהב יתר לצחק על האנשים, על כן קבל בלוי הרבה יתר מכות לחי, אבל זה אין מעכב. לו יש מששת ימי בראשית פנים עשויות לכך. אין לחייו מאדימות כאשר יכו עליהן… נכבדי היהודים חביבים שני האדונים האלה מאד. אך איש לא יוכל לדבר את רעהו לשלום, ולא נפלאת היא, כי הלא בני אומנות אחת המה. ותנועה קלה נראתה בטרקלין. האדון גרין בא: אדם רזה וארוך וזקנו אדמדם ואזניו סרוחות ובולטות מאד מן הראש. האדון גרין היה קורא להן: אזנים פגומות, יען כי הסחוסים לא היו משוקעים כצבט, אך שטוחים ומרוקעים לחוץ. ואמה של ארנסתינה נגשה לקראת הגחכן המפואר בתוכחת חן: – מדוע אך זה עתה באת, אדוני גרין? – לא יכולתי לאחר עוד יתר מאשר אחרתי – השיב בלעג. אלה אשר שמעו, צחקו כמכירים טובה. אך על פני הגחכן נפל צל: בלוי בא. האדון בלוי, בעל קומה ממוצעת, כבן שלשים, פניו גלוחים חלקים, ועל חוטמו הכפוף מאד משקפים־צובטים. – הייתי בתיאטרון הוויעדעני – אמר – בחזיון שנערך בפעם הראשונה, ואחרי המראה הראשון יצאתי. ספורו עשה רשם, נשים ואנשים התקבצו מסביב לבלוי, שהוסיף להודיע: – למראה הראשון לא היתה מפלה, וזאת הפליאה את לבות כל הרואים. והגבירה לאשנר קראה אל אישה באדנות: מאריץ, מחר אלך לראות. ובלוי הוסיף לאמר: אוהבי האנשים שכתבו את התורף התענגו מאד. – האם כה טובה היא האופיריטא? שאל שלעזינגער, ממלא מקומו של הברון גאלדשטיין. – לא! כה רעה היא! – באר בלוי – הן ידידי המחבר מתענגים אך אם החבור הוא רע. וילכו אל השלחן הערוך. לשכת האכל הגדולה היתה הפעם צרה מהכיל את הארחים הרבים, וישבו צפופים ורחוקים מאד, וארנסתינה ישבה אצל האדון וויינבערגער, ופרידריך ושיפמאן הצרכו לשבת בקצה השלחן. בתחלה רבו קשקושי הקערות וצלצלי כלי האכל מן השיחה והאדון בלוי קרא אל חברו מן העבר השני של השלחן: – גרין, אל נא כה תרים את קול אכילתך. אין אדם יכול לשמוע את קול דגו בשבתך עמו במסבה. – לא לך לאכול דג, כי אם ירך כבש (נייד -האממעלקיילע, לשון נופל על לשון בש"א מקנא: ניידהאממעל). אוהבי האדון גרין צחקו על המהתלה הזאת, ואוהבי האדון בלוי מצאוה תפלה. אך עיני הנאספים הוסרו מאת שני הבדחנים האלה בהשמיע איש בא בימים, שישב אצל הגבירה לאפלער, את דבריו – אצלנו, במיהרן, המצב משתנה לרעה. בערי השדה הקטנות חיי "האנשים שלנו" תלואים להם מנגד. אם האשכנזים זועפים, הם מנפצים את חלונות היהודים. אם הטשחים מרי נפש, הם פורצים יהודים. האמללים החלו לצאת מן הארץ, אך אין הם יודעים אנה יפנו. – מאריץ, צעקה ברגע ההוא מרת לאשנר, הנני חפצה ללכת מחר אל הבורגתיאטר. – הניחי לי עתה – ענה הבירזיאני – ד"ר ווייס מספר עתה איך הוא מצב הדברים במאהרין. בי נשבעתי, לא תאר ולא הדר. שמואל וויינבערגער, אביו של האדון ליאופולד וויינבערגער, התערב אף הוא בשיחה: אדוני הד"ר, אתה, בהיותך רב, הסכנת הדברים כהים מאד. – ווייס רואה תמיד שחור (לשון נופל על לשון) – קרא אחד הבדחנים, אך המהתלה היתה כקול קורא במדבר. ושמואל וויינבערגער הוסיף לאמר: – בבית חרשת המעשה אשר לי שלום לי מסביב, ואין מגור. שערורה כי תקרה, הנני קורא לשוטרים, או אני הולך אל המצביא הראשי. אשר אך יראה האספסוף את הרמח, מרדות תבוא בלבו. – אבל הלא זה מצב רע מאד, העיד הרב ווייס בנעימה. ועורך הדין ד"ר וואלטר, ששמו פייגעלשטאקק לפנים, העיר: – כבר לא אדע מי אמר זאת: הכל יש לעשות ברמחים, אך אל לשבת עליהם. – כבר רואה אני – אמר לאשנר – כי כולנו נצוה לשאת את הטלאי הכתום. – או לצאת מן הארץ – העיר הרב. – אבקשך לאמר לי לאן – שאל וואלטר – האם במקום אחר טוב המצב מפה? גם בצרפת החפשית יד האנטישמיים על העליונה. אך ד"ר ווייס, רב עני מעיר קטנה במאהרין, אשר באמת ידע, לאיזו חברה התגלגל ויפול עתה, נועז להעיר בענוה: זה איזה שנים יש תנועה. קוראים לה: ציונית. היא נכונה לפתור את שאלת היהודים על ידי ישוב אדיר. כל אלה, שכבר נלאו לסבול, יצאו לארץ הורינו העתיקה, לפלשתינא. הוא דבר במנוחה גדולה, ולא ראה כי פני האנשים אשר מסביב התעותו לצחוק, ויהי נפעם מאד, בשמעו כי בהוציאו מפיו את השם פלשתינא התפרץ מפיהם קול הצחוק. והקול היה בלול בכל טעמי הנגינה. הנשים כעכעו בלחש, הגברים נערו וינהמו וירעימו בצחוק. אך פרידריך לאווענבערג לבדו מצא את פרץ הלעג הזה עז ושובב מאד לנכח האיש הזקן. והאדון בלוי כון את רגע השביתה הראשון בצחוק־המקהלה להשמיע את הדבר הזה: לוא היתה באופיריטא החדשה אך מהתלה אחת כזאת, כי עתה נצלנו. וגרין צעק: אני אהיה לציר בווין. שאון צחוק חדש. אחדים צעקו: גם אני, גם אני! אז אמר בלוי בתום: אדוני, לא יתכן! ממשלת אוסטריא לא תקבל צירים יהודים רבים כאלה. לכו ובקשו לכם כהונות אחרות. אך הרב הזקן היה נבוך מאד, ולא נשא עיניו מן הקערה אשר לפניו, בעת אשר גרין ובלוי התנפלו על הענין ויכרסמוהו בנפשם שבעם, וידושו את הערוגה הזאת הלוך ודוש אותה עד אין קץ. הם חלקו את הממלכה החדשה, ויתארו את פני הענינים לעתיד לבוא. ביום השבת תהיה הבירזא סגורה. לאנשים שהביאו תועלת לארץ המולדת, או לבירזא, יתן המלך את "אות הכבוד של דוד", או את אות הכבוד של "חרב הבשר". אך מי ימלוך? – הבארון גאלדשטיין ולא זולתו – קרא הבדחן בלוי. והאדון שלעזינגער, ממלא מקומו של השלחני המפואר הזה, העיר ברוח מרה: אבקש לבלי הכנס את גופו של הבארון לבית גאלדשטיין אל המשא והמתן הזה – למצער, לא בפני. כמעט כל הנאספים נענעו לו בראשיהם. האדון בלוי המחודד היה פורץ לפעמים פרצים כאלה ועושה מעשים שלא כשורה. סחוב את הבארון גאלדשטיין הלום וטפל בו ברוח בדחנות – זאת היתה באמת יתרה מן המדה. אך האדון בלוי הוסיף לאמר: "לשר המשפטים יהיה האדון ד"ר וואלטר. אצילות תנתן לו עם התאר: לבית פייגעלשטאקק. וואלטר אציל לבית פייגעלשטאקק! קול צחוק נשמע. פני עורך הדין אדמו לשמע שם אביו, ויאמר אל הלץ: זה כמה לא היתה כף זרה בלחייך, אדון. וגרין, המומחה בלשון נופל על לשון, אך זהיר מחברו, לחש לשכנתו צרוף אותיות, שמהן יצאה (אהר־פייגע – מכת לחי בש"א). והגבירה לאשנר חקרה: היהיו בתי תיאטרות גם בפלשתינא – ולא, בל אלך שמה! – אין ספק, גבירה נכבדה, השיב גרין, בעת מערכות חג בתיאטרון של החצר בירושלם תהיה כל האיזראעליטע (לנע"ל: עליטע – מבחר החברה) נאספה. והרב ווייס העיר בהכנעה: במי אתם מצחקים, אדוני, הלא בנפשכם! – לא, אך בכובד ראש נדון על עצמנו, השיב בלוי. – הנני מתגאה במה שאני יהודי, השיב לאשנר, כי לוא גם לא התגאיתי, הלא אעפ"כ יהודי הייתי. לכן טוב לי שאתגאה. ברגע הזה יצאו שתי הנערות המשרתות להביא קערות חדשות ובעלת הבית העירה: – כשהמשרתים פה, טוב לבלי דבר על עניני היהודים. ובלוי השיב חיש קל: סלחי גבירה רבת החסד. לא ידעתי, שמשרתיך אינם יודעים, שאתם יהודים. אחדים צחקו. – ידעו או לא ידעו, העיר שלעזינגר ברגש גאון – אבל אין כל צרך לתלות את הדבר כפעמון גדול. ויין שאמפאניה הובא. שיפמאן דחף באמתו את שכנו פרידריך לאווענבערג: – עתה יפרוץ הדבר! – מה יפרוץ? – שאל פרידריך. – העוד לא גלית זאת? לא, פרידריך עוד טרם גלה זאת. אך ברגע משנהו כבר באה ההתגלות. האדון לאפלער הכה בסכינו אל זכוכית כוסו ויקם. דומיה מסביב. הנשים הפנו את שכמיהן אל מסעדות כסאיהן. החיכן בלוי הביא מהר עוד נתח אחד לתוך פיו וילעוס, בעת אשר אבא לאפלער דבר. – ידידי הנכבדים מאד! מה טוב חלקי ונעים גורלי, כי בשורה משמחת בפי. בתי ארנסתינה באה בברית האירושין עם האדון ליאופולד וויינבערגער מברין, סגן הראש של בית המסחר: שמואל וויינבערגער ובניו. יחי זוג הארושים, יחי! – יחיו! יחיו! יחיו! כל הנאספים קמו. הכוסות צלצלו. אז החלו ללכת מסביב לשלחן, אל ההורים, אל החתן והכלה, לברך. גם פרידריך לאווענבערג הלך בדרך הזה, אף כי ענן רבץ למול עיניו. רגע עמד לפני ארנסתינה, וביד רועדת הגיש את כוסו אל כוסה. היא הביטה אליו חיש קל, אך מהר הסבה את עינה. אז עלתה רוח הנאספים והמסובים. ברכה אחרי ברכה נשמעו. שלעזינגר נשא נאום נהדר. גרין ובלוי עלו לתכלית שלימות כשרונם; גרין צרף אותיות ויעקם מלים בברכתו עוד יתר מאשר הסכין, ובלוי עשה רמזים שונים שדוקרים את פלוני ואת אלמוני. החברה היתה עליזה מאד. פרידריך שמע ולא שמע את כל הדברים האלה, כמו מרחוק, ויחש את נפשו, כאלו היה נתון בתוך ערפל, שבו אין לראות דבר ואין לשאוף רוח. המשתה בא אל קצו. פרידריך הגה רעיון אחד: להמלט, הרחק הלאה מכל האנשים והנשים האלה. הוא היה בעיניו כמו למותר בבית הזה, בעיר הזאת, וגם, בתבל. אך כאשר חפץ להעלם בלחץ הקל שהיה שם אחרי המשתה ולצאת בהחבא, חסמה ארנסתינה את הדרך לפניו. וקולה היה נעים, בעצרה אותו: – עוד לא אמרת לי דבר, אדוני הדקטור! – מה אגיד לך, עלמה כבודה, ארנסתינה?… הנני מברכך… כן, כן – הנני מברכך ברכת אשר רב לברית האירושין הזאת. אך אז כבר חש החתן אליה, וישם את זרועו, כבוטח ברכושו, על מתניה, וימשכה אליו. ובת צחוק רחפה על פיה. בצאת פרידריך לאווענבערג לאויר ליל החרף, שם לפני נפשו את השאלה, מה היה נמאס יתר: הכרת פני האדון וויינבערגער מברין שענתה בו כי הוא יודע שארנסתינה היא לו ובוטח ברכושו זה אשר רכש, או הצחוק הקל על פני העלמה הצעירה, שנראה לו מכבר כה מלא חן. איך? זה רק ארבעה עשר יום ידע "סגן ראש בית המסחר" את היפה, וכבר יכול להניח את כף ידו המזיעה על מתניה. מה נתעב המסחר הזה! זאת היתה הריסת דמיון יפה. סגן הראש הוא, כנראה, בעל כסף, ולפרידריך אין כסף. בפמליא הזאת, מקום שם מבינים אך ערך תועלת ותענוג, הכסף הוא הכל. ובכל זאת עליו לשים פניו רק אל חברה זו, חברת בעלי בתים יהודים. עליו לחיות עם האנשים האלה, ובעונותיו הרבים! גם מיד האנשים האלה, כי אך הם יוכלו להמציא לו עבודה, כאשר יהיה לעורך דין, או אם יצליח איש, והיה ליועץ למשפטים לאיש כלאשנר, כי הנה אין להרקיע לשחקים ולחלום חלום, כי הבארון גאלדשטיין יקרא לאיש את המשרה על שכמו להיות ליועץ לו! הן החברה הנוצרית, או בעלי ברית נוצרים, שיבואו למסור את דיניהם, הן הן מטרות שאין להשיגן. ומה אפוא לעשות? או להתאים ולהקביל אל תכונת החברה של לאפלער, לחזות כמהו את חזון החיים השפלים, להגן על עסקי אנשי ממון, ואז, אחרי ימים ושנים: פתוח לשכת עורך דין ויכול לשאת עין לארש עלמה אשר אחרי עבור ארבעה עשר יום תתן ידה ולבה לאדם מן השוק ראשון ראשון שבא. או, אם כל אלה הם לזרא, אז אך טוב היות האדם לבדו, גלמוד ועני. צולל במחשבות כאלה בא שנית עד הקופי בירקענקרייז. כי מה יחל לעשות עתה בביתו ובחדרו הצר? השעה היתה העשירית. הישכב עתה? כן, לוא ידע, כי אין תקומה ואין יקיצה מן השנה… לפני פתח בית הקופי כמעט כשלו רגליו על גוף קטן. בפתח על המדרגות רבץ נער, ופרידריך הכירהו. זה היה הנער אשר לו נתן איזה אגורות לפני שעות מעטות. וידבר אליו קשה: מה? העוד הפעם באת לבקש נדבות? והנער השיב בקול רועד מקור: הנני מחכה לאבי. ויקם ויקפץ ויעמל את זרועותיו, למען התחמם. ופרידריך היה כה נדכה, עד כי נחומיו לא נכמרו לילד הקופא מקרח. הוא בא אל הלשכה המלאה עשן, וישב על מקומו הקבוע אצל שלחן הקריאה. בשעות ההן היה מספר הנאספים בבית הקופי אך מעט. אך בזויות היו משחקים מאחרים אחדים, שפרידתם איש מרעהו היתה קשה, וינסו לשוב ולצחק, ובכל פעם היו אומרים כי זאת היא הפעם האחרונה ולא יוסיפו עוד, ובכל פעם הוסיפו ישב מספר רגעים, ויבט לפניו בלי ראות דבר, ואז בא איש רב־דברים אשר ידעהו ויגש אל השלחן. ופרידריך בקש מנוס לו בגליון מכ"ע, ויעמד את פניו, כאלו אך כאשר שם עיניו אל וירא את ההודעה, שעל אדותיה דבר אליו שיפמאן לפני שעות אחדות: – מה נפלא הדבר! עתה מתאמת ההודעה הזאת אליו. האחרון! החיים היו עליו למשא גם בלעדי זאת. בטרם ישליכם אחרי גוו כידידו האמלל היינריך, הלא טוב טוב לו כי ינסה לעשות עמהם דבר. אז קרא למלצר וידרוש ממנו כרטיס־אגרת, ויכתוב עליה את המלים המעטות האלה: ובעת אשר סגר את הכרטיס נגש איש אליו מאחוריו ויקרא: משרקות לשנים, נושאי מכנסים, כפתורים לכתנות, אולי יואיל אדוני? ופרידריך הניס את הרוכל הסרבן במלה עזה. והרוכל נסוג אחור בהביטו בחרדה אל המלצר, ובפחדו, פן יציאהו זה החוצה. אז נחם פרידריך על אשר הפחיד את האיש העני ויקרא לו לשוב, וישלך מטבעות אחדים אל קופת הרוכלין שלו, והאיש הקריב אליו את סחורתו: – אין אני מבקש נדבות. עליך לקנות דבר מה, ואם לא – לא אוכל לקבל מתנת חנם. למען הפטר ממנו לקח פרידריך כפתר־כתנת מן הקופסא. אז הודה האיש לפרידריך חסדו וילך לו. ופרידריך הביט אחריו בקר רוח, בגשתו אל המלצר, ובתקעו לידו את המטבעות אשר אך זה קבל, והמלצר הוציא מסל ככרי לחם ישן, ויתנם לרוכל, והרוכל מלא בהם את צלחתו. ופרידריך קם ממקומו למען צאת. בעמדו לפני פתח בית הקפי ראה עוד הפעם את הנער הקודח מקרח, ואולם עתה נלוה עליו הרוכל ויתן לו ככר לחם יבש. הנה כן היה זה אבי הנער. – מה אתם עושים פה? שאל פרידריך. – הנני נותן לו את ככרות הלחם למען ישאם אל ביתי, אל אשתי. זה הוא "פדיוני" הראשון היום. – האמת נכון הדבר? חקר פרידריך. – מי יתן והיה לא־אמת, כמו שהוא אמת – השיב האיש באנחה – בכל מקום מגרשים אותי החוצה, בחפצי לסחור. אין לו ליהודי כי אם להשליך את גוו אל הדאנוי. ופרידריך אשר זה אך עתה מצה חשבונו עם החיים, ראה פה פתאום מקרה שהביא לידו לעשות להביא תועלת לאיש. זאת היתה פניה חדשה לרעיוני לבו: הוא זרק את מכתב־הכרטיס אל הקופסא למכתבים, ואז הוסיף ללכת עם שניהם, ויאזן לספורי הרוכל. – מגאליציא באנו הלום. בקראקא ישבתי אני ושלש משפחות עמי בחדר אחד. חיינו מן בלימה, ואומר בלבי: מצבי לא יוכל להיות רע מעתה, ואבוא הלום עם אשתי וילדי. פה לא רע המעמד משהוא שם, אך גם לא טיב משם. – כמה ילדים לך? והרוכל החל לאנוק דרך הלוכו: "חמשה היו לי, שלשה מתו עלי מאז אני יושב פה. ועתה אך זה לי, וגם ילדה קטנה שעוד לא נעתקה משדים… דוד, אל נא כה תמהר לרוץ! והנער הסב פניו אליו, ויאמר: אמא היתה כה רעבה, כאשר נתתי לה את שלשת הקרייצער מאת האדון הזה. – כן! האתה היית האדון הטוב? אמר הרוכל ויקד אל כף יד פרידריך לנשקה. ופרידריך משך חיש קל את ידו ממנו, ויאמר: אבל איזו מחשבה עלתה על לבך? הגד נא בני, מה עשתה אמך עם שלשת הקרייצער? – קנתה חלב בעד מרים – השיב דוד הקטן. – מרים היא ילדתנו השניה – באר הרוכל. – והאם הוסיפה לשאת רעב? – שאל פרידריך, נפעם מאד. אדון – השיב דוד. ולפרידריך היו עוד זהובים אחדים בצלחתו. אם יש לו איזה זהובים, או אין לו – אחת היא, כי אם כה ואם כה, הלא גמר את חשבונו עם החיים, ולאנשים האלה יכול להקל את העוני המר, לוא גם לעת קצרה. – איה מקום משכנכם? שאל את הרוכל. – ברחוב בריגיטענאויער. יש לנו חדר – אבל כבר העיד בנו בעל הבית, כי לא יוסיף לתת לנו מעון. – טוב הדבר, אך אבקש להוכח לדעת, אם כל זה אמת. הנני הולך עמכם לביתכם. – במטותא ממך, השיב הרוכל, התענג לא תתענג, אדוני רב החסד. הננו שוכבים על תבן… חפצתי לסור עוד לבתי קופי אחרים, אך אם אתה מבקש זאת, אלך לביתי. וילכו דרך גשר אוגארטען בואכה מגרש בריגיטטען, ודוד, אשר הלך עתה לימין אביו, שאל בלחש: – אבא, הרשות לי לאכול פת לחם? – אכול, השיב הזקן, וגם אני אקח פת קטנה, ועוד יותר בעד האם. ואז נשמע קול הלעיסה אשר לעסו האב והבן את המאפה הישן שהוציאו מכיסם. ויעמדו לפני בית גבוה וחדש. הבית נדף ריח בנין אשר זה מקרוב נגמר. הרוכל משך בפעמון. איש לא ענה. כעבור רגע משך שנית בכפתר הנחשת ויאמר: – השוער כבר ידע מי בא, ואיננו נחפז. יש שאני עומד פה שעה רצופה. בן אדם עז. יש שהנני מפחד לבוא, אם לא אוכל לתת לו חמשה קרייצער דמי נעילה. – ומה אתה עושה אז? שאל פרידריך. – אז אני מתהלך עד הבקר, עד שפותחים את השער. ופרידריך אחז את הכפתר וימשוך בעוז פעמים אחדות. אז נשמע שאין מאחורי השער. צעדים מתנהגים בכבדות, צלצלי מפתחות, ודרך הבקעים נראה אור. השער נפתח. השוער אחז מול פניהם את המנורה ויצעק: – מי זה כה קורע את הפעמונים, מי? חלאת היהודים? והרוכל הצטדק במרך לב: – לא אני עשיתי זאת, אך האדון הזה! והשוער גדף: עזות כזאת!… – כרגע דום! קרא אליו פרידריך בקול נגיד ומצוה, וישלך לרגליו מטבעת כסף. כשמוע השומר את צלצל הכסף נכנע, ויאמר: – לא כונתי אל כבוד מעלתך. אך היהודים האלה! – דום – שנה פרידריך – והאר לי דרך המדרגות! השוער השתחוה, וירם את מטבעת הכסף: כתר שלם. זה הוא, בל"ס, אדון גדול. – מעוני במכפלה החמישית, אדון רב החסד – אמר הרוכל – ואולי ישאילנו האדון השוער חתיכת נר. – לליטוואק לא אשאיל דבר, קרא זה, אך אם כבוד מעלתך חפץ בחתיכת נר… ויוצא את הנר מן המנורה ויתננה לפרידריך, ואז נעלם הלך ונהם. ופרידריך עלה עם ליטוואק ודוד במדרגות העולות אל המכפלה החמישית. ובאשרם כי לקחו נר, יען כי לילה הקיפם מסביב. גם בחדר בעל חלון אחד, אשר היה בו המעון, לא נראה אף נר, אף כי האשה, שהיה לה משכב ערוך על מצע תבן, ישבה ערה… פרידריך ראה באפלה הבהירה של אור הנר, כי לא היו כל כלי בית בחדר, לא כסא ולא שלחן ולא מלתחה. על קרש החלון עמד לנינים אחדים וקדרות שבורות. מראה העוני הנורא מכל מורא. האשה אחזה ילדה קטנה ומיללת על חזה הרפה, ותבט אל הבאים בחדרה: – מי זה, חיים? אנקה בפחד. – אדון טוב – הרגיע אותה אישה. ודוד נגש אליה: אם, הא לחם, ויתן לה לחם. ותשבור את הלחם ותבצע פרוסה ביגיעה ותגישנה אל פיו. היא היתה דלה ורזה ונחלאה מאד, אך על הפנים אשר עששו, עוד נכרו עקבות יופי שעבר. – פה אנו שוכנים, אמר חיים ליטוואק בצחוק מר – אבל אין אני יודע אם עוד מחרתים יהיה המעון הזה לנו. כבר הודיעו לנו, כי עלינו לצאת. והאשה נאנחה. דוד ישב אצלה על התבן וידבק אליה. – וכמה דרוש לך, למען תוכל להותר פה? – שאל פרידריך. – שלשה זהובים, באר ליטוואק – זהב וחצי שכר דירה, והשאר גברת הבית נושה בי. מאין אקח שלשה זהובים עד מחרתים? ואז נשכוב עם הילדים בשוק… – שלשה זהובים – יללה האשה בדומיה ובלי תוחלת. פרידריך שלח ידו אל צלחתו. שמנה זהובים היו בכיסו, ויתנם אל הרוכל. – אל צדיק! האפשר הדבר? – קרא חיים, ודמעות נזלו על לחייו – שמנה זהובים! רבקה! דוד! האל עזר לנו! יהי שמו מבורך! גם האשה רבקה היתה כמוכת שממון. היא קמה ותכרע על ברכיה ותזחל אל הפודה והמציל. בזרועה הימנית אחזה את העולל הישן בטפוחיו, ובשמאלה תפשה את כף יד פרידריך, למען נשקה. הוא נער את כפו מהנשיקה ויחלץ מקבל את הברכות: – אל נא תעשו מעשים זרים כאלה! לי הזהובים האחדים האלה הם לא־דבר – אם יש לי או אין לי. דוד יאיר נא לי ברדתי. האשה נפלה על משכבה ותגעה בבכיה מרוב שמחה. חיים ליטוואק החל ללחוש תפלת עברית. פרידריך יצא בלוית דוד. כאשר היו במכפלה השניה, עמד דוד, ובידו הרים את הנר, ויאמר: – האלהים יעשני לאיש חזק. אז אשלם לך. לב פרידריך פג מן הקול ומן המלים האלה ששמע פתאום מפי הנער הקטן. דבר־מה אמיץ ומבכר מאד היה בו. – כמה מספר שנותיך? שאלהו. – אדמה, כי עשר, ענה דוד. אתה חפץ להיות? – הנני חפץ ללמוד, ללמוד הרבה מאד. בלי משים התאנח פרידריך – ואם חושב אתה, כי זה מספיק? – כן! השיב דוד – שמעתי, כי מי שלמד, נעשה חזק וחפשי. האל יעזור לי, שאוכל ללמוד. אז אלך עם אבותי ועם מרים לארץ ישראל. – לפלשתינא? שאל פרידריך כשתומם – ומה תעשה שם? – זאת הוא ארצנו, שם נהיה מאושרים. הנער היהודי העני לא נראה בדמות מעירה צחוק אף במאומה, בהציעו את שטת עתידותיו בשתי מלים ברורות וחזקות. ופרידריך זכר את בלוי ואת גרין שהקדיחו את תבשילי בדיחותיהם על הציונות. ודוד הוסיף: – וכאשר יהיה לי לשלם לך, ושלמתי. – הן לא לך נתתי את הכסף, כי אם לאביך – העיר פרידריך בצחוק קל. – מה שנותנים לאבי, נותנים גם לי… אנכי אשלם, גם הטוב, גם הרע… דוד אמר זאת באמץ, ויעגל את אגרופו מול פתח חדר השוער, ששמה הגיעו עתה. ופרידריך שם את ידו על ראש הנער: – יושיעך אלהי אבותינו! וישתומם בעצמו על אחרי אשר יצאו מפיו. מימי ילדותו, מאז היה הולך עם אביו אל היכל התפלה, לא ידע פרידריך דבר על אדות "אלהי אבותינו". אך הפגישה הנפלאה הזאת עוררה בקרבו את הישן ואת הנשכח, ובמשך רגעים חש געגועים חזקים אל האמונה הנמרצה של ימי העלומים, אשר אז היו לו שיח ושיג בתפלות עם אלהי האבות. השוער בא בכבדות. ופרידריך אמר לו: – מהיום והלאה אל תעיז לנגוע לרעה באנשים עניים אלה – ואם לא, אז אני אדון עמך. ההבינות? ואחרי אשר למלים האלה נלותה עוד הפעם נדבה, הסתפק הגס ללחוש: "הנני מנשק את כף ידיך, אדון רב החסד!". ופרידריך הושיט לדוד את ידו ויצא החוצה. – האתה ד"ר לאווענברג? – קח לך כסא, דקטור. וישבו שניהם, ופרידריך התבונן בשים לב אל האיש הזר, ויחכה למוצא שפתיו. מר קינגסקורט היה כבן חמשים, זקנו גדול ומעט שיבה זרקה בו, ושערות ראשו צפופות ושחומות, וכמו חוטי כסף התבוללו בהן ועל יד רקותיו כבר הפך לבן. הוא העלה קטרת סיגרה בנחת. – המקטיר אתה, דקטור? – לא עתה – ענהו פרידריך. מר קינגסקורט השיב בזהירות קשת עשן מפיו, ויבט אחרי הקיים של העשן המתאבך, וכאשר נמוגו כלם, אמר, בלי הבט אל הארח: – מדוע אתה שבע חיים, אדוני? ופרידריך השיבהו במנוחה: על אדות הדבר הזה לא אוכל לענותך. אז הביט אליו מר קינגסקורט ויניע ראשו, ויסר את האפר מעל הסיגרה ויאמר: יקח זאת בכור שטן! הדין עמך. אין הדבר הזה נוגע אלי… כאשר נכרות ברית, אז – יש יום וספרת לי כל אשר עמך. לפי שעה אך אספר לך מי הנני. שמי קאניגסהאף. הנני אציל אשכנזי. בימי נעורי הייתי פקיד צבא, אך אדרת פקיד היתה צרה מהתכנסי בה. לא אוכל לסבול, כי ישלט בי רצון זר, לוא גם יהי טוב מאד. במשך שנים אחדות יכולתי שאת את המשמעת. אבל אחרי כן אלצתי לסור הלאה. לולא סרתי, כי אז התפוצצתי לרסיסים, ואעולל רעה לאחרים… יצאתי לאמריקא ואסב את שמי לקינגסקורט, ואעבוד עבודת פרך במשך עשרים שנה, ובזעת אפי ובדמי רכשתי רכוש, ואז לקחתי אשה… מה דעתך על זאת, דקטור? – אין דבר, מר קינגסקורט! – טוב אפוא! ואתה הנך רווק? מר קינגסקורט… אבל אמרתי בלבי, כי תודיעני מה הוא הנסיון האחרון אשר תאמר להציע לפני. בעוד רגע, דקטור… אם נשב יחד אספר לך דבר לאשורו, איך החלותי לעלות, עד אשר רכשתי לי את המיליונים. כי אמנם יש לי מליונים. ומה תאמר? – לא מאומה, מר קינגסקורט. – הכל תלוי בזריזות, דקטור!… כל מה שאיש יחפץ בכל אמץ לבו, אותו ישיג. רק שם באמריקא ראיתי, כי אנחנו, האירופיים, הננו אספסוף עצלים וחסרי רצון. יקחני השטן! קנצי למלין: הצלחתי. אבל אחרי אשר הצלחתי, החלותי לחוש בלבי, כי בודד הנני. והנה יד המקרה עשתה זאת, כי איש מבית קאניגסהאף הסכיל עשה דבר אולת – הוא בן אחי. ואקח אלי את הנער בעת אשר אמרתי לשאת אשה. כן, חפצתי לבנות לי בית, נוה, לקחת אשה, ולתלות עליה עדי למען דעת למי כה הרביתי עמל. אמרתי להחל בערמה גדולה ולשאת עלמה עניה. היא היתה בת אחד מפקידי. אני הרביתי מכבר להטיב לה ולאביה. היא לא השיבה פני ריקם. חשבתי כי זאת היתה אהבה. אך באמת היתה זאת רק הכרת־טובה, או מרך לב. היא לא נועזה להשיב פני ריקם. אז ערכתי לי בית, ובן אחי ישב עמנו. אתה תאמר, כי זאת היתה אולת – איש זקן בין שני צעירים, ונקל היה לראות מראש כי הם יפגשו. ואמנם במהרה אחרי ההתגלות קללתי את נפשי כקלל את החמור. אך לולא בא הוא, אזי בא איש אחר תחתיו. קצני למלין: רמוני. כאשר נודע לי הדבר היתה תנועת ידי הראשונה לאחוז בקנה הרובה. אז אמרתי אני עם לבי, כי אך אני אשמתי, ואז נתתים לברוח לנפשם. התועבה היא יצר לב האדם, וכל הזדמנות היא סרסרית לדבר עברה. כשאין איש רוצה להכשל בבני אדם, אז טוב שילך לו מנגד. ראה, זה היה שברי. אז התגנב אלי הרעיון לשים קץ לחיים הנאלחים על ידי כדור עופרת. אך רעיון נוסס בלבי, כי עוד היום גדול לשים קץ לחיים. אמנם לאולת חשבתי להוסיף לצבור זהב. לא חשתי בלבי כל תשוקה לרכוש עוד, וחיי המשפחה היו חלום. אז נשאר לי כנסיון אחרון רק לשבת בדד, אך לא לשבת בדד באפן דל ושגור, כי אם באפן גדול ויוצא מן הכלל – לבלי דעת עוד דבר על אדות בני האדם ועל אדות מלחמותיהם הנבערות ועל אדות טומאתם ושקרותם. נפשי אותה את הבדידות הגדולה, הנכונה והעמוקה, בלי רצון ובלי כל עמל, תשובה שלמה אל הטבע! הבדידות הזאת היא גן העדן, וממנו גורשו בני האדם בעונם, והנה מצאתי את המקום הגלמוד הזה. – פן אפוא מצאת? שאל פרידריך, בלי דעת עוד אל מה ירמזו דברי האמריקאני. – כן, דקטור! כליתי את עסקי, ואברח עוד הפעם מפני מיודעי. בניתי לי אניה טובה, ועמה יחד, כמו שאומרים, נתעלמתי מן העין. במשך ירחים רבים נדדתי הנה והנה על שבעה ימים. דע נא, כי אלה הם חיים נפלאים. האם לא תחפץ באלה? או כבר נסית? – לא נסיתי עוד, השיב פרידריך, אך נפשי אותה מאוד! – טוב אפוא, דקטור! החיים באניה הם החופש. אך עוד אין הם הבדידות. הן לא יסע איש בלי מלחים, כן גם אין להמלט מלסור פעם בפעם אל אחד חופי הים לאסוף שם פחמים. ואז עוד הפעם מגע ומשא עם בני אדם, וכל מגע ומשא מטמא. יודע אני אי אחד בים הדרומי, ששם יוכל אדם לחיות בדד. שם אחפץ לחיות. האי הוא אי־סלעים קטן בקבוצת האיים קוקס־ארחיפל. קניתי את האי ההוא, ואצו לאנשי ראראטונגא לבנות לי שם בית. הבנין הוא כה נעלם בין הסלעים, עד כי עוברי אניות בנסעם הלום והנה בקרבת החוף לא יראוהו. מראה האי הוא כמו מכבר – אי ריק מאדם… הנני יושב שם בחברת שני שכבר עבדני באמריקא, והשני הוא טאהיטי, שמשיתיו מן המים בחוף אווארוא ברצותו לשים קץ לחייו, כי היה חולה אהבה. עתה הנני נוסע במסעי לשארית ימי חיי, ספרים, כלי חקירת הטבע וכלי נשק. המזונות מובאים אלי בידי הטאהיטי מן האי הסמוך. הוא נוסע יום יום עם הכושי אשר לי בסירה איליקטרית; ואם עוד דבר מה דרוש לי, הכל יש לקנות בראראטונגא כמו בשאר ארצות תבל… התבין? – כן, מר קינגסקורט! אך לא אדע, מדוע תבאר לי זאת. – מדוע, דקטור? יען כי הנני חפץ לקחת עמי בן־לויה לבלי שכוח את הדבור, ולמען יהיה עמי איש אשר יסגור את שמורות עיני כאשר אמות. התחפץ? פרידריך החשה כחצי רגע, ואחרי כן אמר ברוח נכון: כן! וקינגסקורט הניע ראש כשבע רצון ויוסף לאמר: – אך עלי להעיר את אזנך, כי הנך מקבל עליך חובה לכל ימי חייך, ועל כל פנים לכל ימי חיי. בלכתך עמי לא תשוב עוד. עליך לנתק את כל החוטים. ופרידריך השיב: – אין דבר קושר אותי. הנני עומד לבדי, וכבר שבעתי חיים. – איש כזה דרוש לי, דקטור! באמת אתה עוזב את החיים בלכתך עמדי. לא תוסיף שמוע מטוב ועד רע בתבל. הנך מת בעד התבל, והתבל מתה בעדך. הימצא הדבר חן בעיניך? – הדבר הזה מוצא חן בעיני. – אם כן נחיה בשלום יחד. טעמך טוב בעיני. – אך דבר אחד עלי לאמר לך, מר קינגסקורט: הנני יהודי, האין זה דבר מעכב? וקינגסקורט צחק: – השאלה מעוררת צחוק. אתה בן אדם. עיני הרואות זאת, גם אדמה כי איש משכיל אתה. אף שבע חיים הנך, וזה אות, כי טעמך טוב. וכל שאר הדברים הם חסרי ערך במקום ההוא אשר שמה אנו הולכים… ואם כן אתה רוצה? וקינגסקורט פשט אליו את ידו, ופרידריך אחז בה ויניענה בחזקה. – ומתי תהיה נכון למסע, דקטור? – בכל שעה. – טוב אפוא, ובכן, נניח: מחר. מחר אנחנו נוסעים לטריסט. שם עומדת אניתי על העגן… אולי תחפץ עוד לקנות דבר פה? – לא אדע מה לקנות. הן אין זה מסע תענוג, אך פרידה מן החיים. – אבל בכל אופן, דקטור! אולי דרוש לך כסף לקנינים. דרוש ככל אשר תדרוש. – חן, חן! אין לי צרך, מר קינגסקורט! – האין חובות לך, דקטור? – אין לי דבר ואין אני חייב דבר. חשבוני חלק. – האין לך קרובים או ידידים, ואולי תחפץ להניח להם דבר מה? – אין איש! אפוא! ובכן נסע מחר!… אך אולי תסעד עמדי היום. וקינגסקורט צלצל בפעמון. העבדים ערכו את השלחן באולם ויביאו ארוחה טובה. במשך השיחה קרבו לבות שני האנשים איש אל רעהו, ואחרי אשר הראה קינגסקורט את פרידריך אמון־רוח בספרו לו כל אשר אתו, חש פרידריך את הצרך לספר לו גם הוא את קורותיו, ויספר בקצרה ובשפה ברורה, וכאשר כלה לספר אמר האמריקאני: – עתה הנני מאמין, כי לא תברח מפני אחרי אשר תבוא אל האי. אהבה נכזבה, צער־העולם ויגון־הנעורים – שלש אלה דים להטות לב איש צעיר לפרוש מן החיים, רצוני לאמר: מן החיים עם בני האדם. כי גם אם ייטיבו לעשות לבני אדם – הם סובבים בכחש את מיטיביהם ויענום. אנשי החסד הם סכלי הסכלים. האם לא תאמין? – הנני מאמין, כי העושה חסד נהנה בשעת מעשה… עולה דבר מה בזכרוני. הצעת לפני כסף, אם חפץ אני להניח דבר מה למיודעי, – והנה יודע אני משפחה אחת דלה מאד מאד. אם יהיה רצון לפניך, הנני חפץ לעזור לה. – זאת היא אולת, דקטור. אך לא אוכל למנוע אותה ממך. הן גם בלעדי זאת חפצתי לתת לך כסף לסדר את עניניך, ועשה בו אפוא כחפצך. היהיו לך חמשת אלפים זהובים די צרכך? – די והותר, השיב פרידריך, וגם רעיון יפה הוא לי, כי פרידתי מן החיים איננה בלתי בעלת תכלית. חדר משפחת ליטוואק נראה יומם יתר דל מבליל. בכל זאת מצא פרידריך לאווענבערג את העניים האלה צוהלים ושמחים בבואו אליהם. דוד ליטוואק עמד לפני קרש החלון, ועל הקרש היה ספר פתוח, והוא קרא בו בעת לעסו את לחמו המשוח בחמאה. האב והאם ישבו על התבן, ומרים הקטנה שעשעה בגבעולים. וחיים ליטוואק מהר לקום בראותו את פני איש חסדו. גם האשה חפצה לקום, אך פרידריך לא נתנה. הוא מהר לכרוע על ברכיו ויחלק בידיו על היונק, אשר צחק אליו מתוך בלואי הסחבות. – מה שלומך היום, מרת ליטוואק? שאל פרידריך. ולחנם חפצה העניה לתפוש את כף ידו ולנשקה. – טוב לי היום מאתמול – השיבה – יש לנו חלב בעד מרים וגם לחם בעדנו. וחיים הוסיף בגאון: גם שכר מעון שלמתי. ודוד הניח את לחמו מידו וישלב את זרועותיו ויעמוד ויתבונן אל פרידריך. – מדוע אתה מביט אלי בעינים חדרות, דוד הקטן? – לבל אשכחך לעולם, אדון! פעם אחת קראתי על דבר איש אשר עזר לאריה זקן. – אנדרוקלוס – לחש פרידריך בצחוק. – הוא הרבה לקרוא בספרים, דוד שלי – אמרה האם בקול רך. ופרידריך קם וינח את ידו על ראשו הסגלגל של הילד ויהתל: – האתה האריה? לפנים היה ליהודה אריה… ודוד השיב כמעט בעקשות: – מה שהיה ליהודה הוא שיהיה לו. עוד אלהינו הזקן חי. ומרת ליטוואק קראה ביליל: אף כסא אין לנו להושיבך עליו, אדון רב החסד! – אין צרך, אשה יקרה. חפצתי אך לראות מה שלומכם – וגם להביא לכם הברכה. אתם תפתחו את המכתב הזה רק אחרי אשר אצא מפה. יש בו מליצה טובה אשר תביא לכם תועלת בחיים. עליך לכלכל את נפשך היטב, למען חנך את הילדה היפה הזאת להיות לאשה ישרה כמוך. – מי יתן וייטב לה ממני – אמרה האשה באנחה. – ואת הנער הטוב הזה תתני ללמוד דבר מועיל. הבה לי ידך, הנער! הבטיחני כי תהיה לאיש. – כן, הנני מבטיחך. "מה נפלאות הן עיני הנער" – חשב פרידריך בלבו, בנענעו את הכף הקטנה. אז הניח את המכתב הגדול על קרש החלון ויאמר ללכת. – סלח נא אדון רב החסד – אמר אליו חיים ליטוואק בעמדם אצל הדלת – האם זה הוא מכתב מליצה אל ראשי הקהל? – כן הוא – השיב פרידריך – המכתב הזה יתן את חנך גם בעיני ראשי הקהל. וימהר לצאת, וירד בחפזה מהמדרגות כאלו רדפוהו. לפני השער עמדה המרכבה המיחלת לו, וימהר לבוא אליה ויקרא אל הרכב: מהר לנסוע! והסוסים משכו. זה היה המועד האחרון להמלט, כי אחרי רגע מהר דוד לרדת ולצאת מן השער החוצה, וכאשר לא ראה עוד את איש החסד געה בבכיה. פרידריך ראה זאת דרך החור אשר מאחורי מרכבתו, וישמח מאד על אשר הצליח להמלט מנסכי שלמי התודה. אין ספק, כי רוח והצלה עמדו למשפחה זו בחמשת האלפים. ובבית המלון חכה לו קינגסקורט בצחוק רחב: – העשית אפוא את המעשה הטוב, דקטור? – לך הצדקה לאמר כי זה – לא, לא! כנגד היחש הזה הנני מוחה בכל תקף. אני נתן לא נתתי אף פרוטה להיטיב לבני האדם. אין אני מתאונן עליך, כי הסכלת לעשות טוב – אני לא אסכיל עוד. הכסף היה נתון לך, ולך הצדקה לעשות בו כטוב בעיניך. – יהי כן, מר קינגסקורט. – כן! לוא אמרת לי, כי אתה חפץ להיטיב לכלבים, לסוסים, או לשאר בעלי חיים מהוגנים, כי עתה עמדתי לימינך. אך בני אדם, לאו! אל תציע לפני את המין הזה! זה הוא מין גרוע שבגרועים. כל חכמתו אך בזאת שהוא נבל שבנבלים… זה מקרוב קראתי במה"ע, כי עדינה זקנה הנחילה את הונה לחתולים, ותכתוב בספר צוואתה את רצונה האחרון, לחלק את ביתה לתאים ערוכים בעד החתולים, וגם להפקיד עליהן עבדים ומשרתים ועוד. והכותב במה"ע הוסיף אולת משלו: אין זאת, כי אם שוטה היתה האשה ההיא. בור כזה! לא שוטה היתה, כי אם פקחית גדולה. זה היה אות זעם למין ומה גם לקרוביה הבזוים, השפלים, הצמאים לירושתה. לבעלי חיים – כן! לבני אדם – לא! ראה, הנני יכול להשתתף ברעיונות הגבירה הזקנה ההיא, ה' יחונן עפרה! זה היה מחמד עניני שיחתו של קינגסקורט, ובענין הזה הגה ברוחו הקשה. לאווענברג סדר את עניניו קלי הערך. ביום המחרת כלה לסדר הכל. לבעלת בית המעון אמר, כי הוא יוצא את העיר לעלות על ההרים, ותתחלחל האשה מאד ותקרא: בימי החורף! האסונות כה רבו! – טוב מאד – ענה פרידריך בצחוק עצב על שפתיו – אם לא אשוב בעוד שמנה ימים הרשות בידך להודיע לשוטרים, כי אבדתי, יען כי אז בלי ספק אהיה טמון ושמור היטב בנקיק סלע, ומעט רכושי פה הנני מנחיל לך. – אל נא תדבר דברי עון כאלה, אדוני הדקטור! – הלא אך מתלוצץ אנכי! קרא. במסע הערב עזב את ווין בחברת קינגסקורט. הוא לא סר עוד לבית המשתה של בירקנרייז ולא ידע כי דוד הקטן חכה לו שם לפני הבית בערב בערב. בחוף טריסט התנודדה אניתו הנהדרה של מר קינגסקורט על פני המים. שני האנשים קנו עוד כמה דברים בעד נסיעתם הארוכה, ובאחד מימי דצמבר הבהירים הורמו העוגנים, והאניה הפליגה בים לפאת נגב ולפאת קדם. בעת אחרת היה חופש הים משפיע על נפשי אשר רב, אך עתה הביא לו המסע רק הרוחה קטנה למשא יגונו. אמנם קינגסקורט היה אדם המעלה, ומזגו היה טוב מאד אף כי אהב להתפאר כי שונא הוא את בני האדם. הוא היה איש רעים להתרועע ובעל לב רגש. מדי ראה ראה את פרידריך סר וזעף, היה עמל ויגע להחיות את רוחו ולשמחו ולנחמו, ויהי נוהג עמו כמי שנוהגים עם ילד חולה, ואז היה פרידריך אומר: – כאשר יראונו אנשי אניתנו, אז תהיה להם דעה כוזבת על אדותינו. הם יאמרו בלבם, כי אני האדון ואתה הארח, ואני קראתי לך למען אבלה את עתי בחברתך. הוי, מר קינגסקורט! יכל יכלת למצוא חבר עליז ממני! – אהובי! לא היתה לי ברירה! – היה קינגסקורט משיב בכובד ראש ובצל זעם – אני חפצתי באיש אשר ימאס בחיים, והאנשים עליזים. אך אני אעלה לך ארוכה. בעינים אחרות תחל להתבונן, כאשר אך נעזוב מאחורינו את כל המון האספסוף הזה. אז תהיה גם אתה לבן אדם צהל כמני, עד שנבוא אל המנוחה והנחלה על האי! יקחני בכור שטן אם אשקר! האניה היתה מרווחת מאד וערוכה בכל פלאי הוד האניות העשויות באמריקא. לפרידריך היה אולם־משכב, אשר לא נפל ביפיו מאולם־המשכב אשר לקינגסקורט. אולם־ארוחה אחד היה להם, והוא היה כלול בהדרו, ומדי ישבו בערב בערב אחרי ארוחתם לאור מנורת החשמל אשר על מכסה האניה וישוחחו, עברו השעות במהרה כעל כנפי רננים. קינגסקורט היה מתאמץ תמיד לשמח את לב פרידריך. גם אוצר ספרים נבחרים היה באניה, אך השעה לא היתה פנויה לקרוא בספרים, כי ימי המסע עברו בתמורות שונות. האניה עברה בשטף הגלים לפני האי כפתר, ואז הציע קינגסקורט פתאם את ההצעה הזאת: – הגד נא, דקטור, האין אתה חפץ לראות עוד הפעם את ארץ מולדתך בטרם נעזוב את הישוב? – ארץ מולדתי? – גמגם פרידריך – התאמר לשוב לנסוע טריסטה? – חס ושלום! קרא קינגסקורט – הלא ארץ מולדתך לפנינו, פלשתינא! – האם כן כונתך? אבל טועה אתה. אין לי כל יחס אל פלשתינא. מעודי לא הייתי שם. אין היא נוגעת אל לבי אף במעט. אבות אבותי כבר עזבוה זה אלף ושמנה מאות שנה. מה אלך לבקש שם? אדמה, כי אך לאנטישמיים יאתה לאמר, כי פלשתינא היא ארץ מולדת היהודים… אך בעת אשר דבר את הדברים האלה עלה זכר דוד ליטוואק על לבו, ואז הוסיף לאמר: מלבד האנטישמיים הגיד לי כזאת גם נער יהודי קטן, כי פלשתינא היא ארצנו. האמרת להתל בי, מר קינגסקורט? – יקחני בכור שטן אם עלה רעיון על לבי להתל בך. אני אך לתומי דברתי. באמת לא אבין לרעכם, יהודים. אני הייתי מתגאה מאד בדבר כזה, לוא הייתי יהודי, ואתם מתביישים. אם כן מדוע מתפלאים אתם, כי יבוזו האנשים לכם – ולא אני בכלל. – מר איש קאניגסהאף, אולי אנטישמיי אתה – שאל פרידריך בלב רגז. הראשונה אשר קרא לו בשמו האשכנזי בלי משים. אך קינגסקורט צחק ויאמר: תרגז בני! הן לא היתה לך, כמו שאומרים: שום נפקא־מינה מזה, שאני צורר־אדם בכלל. ואם כולל אני גם את בני ישראל בכלל זה – הנה על זאת תחרד. הנחם, דקטורוני, אין אני שונא את היהודים ברב או במעט משנאי את הנוצרים, את המושלמנים ואת עובדי האש. כלם יחד אינם שוים פרוטה. אבין לרע נירון קיסר הזקן הטוב: צואר אחד – וחתוך אחד. או לא: באופן אחר – טוב, כי תרבות הנבלים תשאר בחיים, ואיש את אחיו יענה עד מות. ופרידריך נתפייס מהר, אולת היתה בי. הן המופת הנאמן המעיד, שאין אתה אנטישמיי, הוא זה, כי קבלתני. וקינגסקורט אמר: – הנה זוכר אני מקרה אחד אשר קרני עם איש מבני אמונתך מבני ארצך או – יקחני אפל! – קנצי למלין: עם יהודי. המקרה הזה היה במחנה. היה לנו שם אחד המתנדבים. כהן היה שם הנבלה… סלח נא. כהן זה היה בעל רגלים עקומות, כאלו נברא בעד חיל הפרשים. מעשה – בבית למוד הרוכבים. צויתי את הנערים ההם לקפץ על פני הגדר, כלומר: אני חפצתי, אבל הם לא חפצו, או לא יכלו. אף היה הגדר גבוה מעט. והנה התנהגתי עמהם, כמו שנוהגים עם חזירים כאלה. אז ידעתי עוד לקלל, יקחני אפל! מני אז שכחתי… רמזתי להם בסגנון הפרשים, כי הם בעיני עדת נבלות. ובכהן התעללתי יתר מבכולם. אתה הנך בלי ספק רוכב־חליפות (בש"א: וועכסעלרייטער – וועכסעל – חליפות, וגם שטר חוב ). פני היהודי אדמו כדם, והוא הוסיף לרכוב, אך פתאם נפל מעל סוסו, וזרועו נשברה. הדבר הזה נשך את לבי רגע. למה היה רגש כבוד לנבלה ההיא? – החושב אתה, שאין רגש כבוד ליהודי? – לא! אבל אתה מעוות את המלים, עוד בטרם תתמלטנה מפי… ועוד, אם באמת יש רגש כבוד ליהודים, מדוע הם נותנים את האחרים להתקלס בהם? – ומה להם לעשות, מר קינגסקורט? – מה? זאת לא אדע. אבל עליהם לעשות דבר מה, כמו כהן שלי בבית הרוכבים. הן מאז והלאה נהגתי בו כבוד. – יען אשר שבר את זרועו? – לא! אך יען הראני את רצונו… אני, לוא היתה נפשי תחתיכם, הייתי מנסה לעשות דבר מה, גדול ועז, אנוסים יהיו גם הצוררים להשתומם. שונאים, אהובי, יעמדו לעד. המון בני האדם מכלכלים את נפשותיהם בשנאה, מן העריסה עד הקבר. ולכן, באשר כי אין יכלת לכלות את השונאים, חובה לכבש אותם… ככל מה שאני מוסיף לחקור בזה, מתחזקת בלבי הדעה, כי ענין גדול הוא בזמן הזה להיות יהודי, ודוקא בגלל אשר – הוי, אין אתה יודע את טעם הדבר. – אין הטעם ערב – זאת אני יכול לשער… ומה על דבר פלשתינא העתיקה? הראה נראה אותה, בטרם נפטר ממשפחות האדמה? – אחת היא לי, יהי כן, מר קינגסקורט. והאניה אחזה דרכה אל מול יפו. הם בלו ימים אחדים בארץ היהודים העתיקה. יפו עשתה בלבם רשם לא נעים. אמנם מקומה על ים־התכלת היה נהדר מאד, אך הכל היה כה מלא עזובה. היציאה מן האניה בחוף הדל היתה קשה מאד. הרחובות היו מלאות ריחות רעים, לא נקיות, לא סדורות, על כל צעד עוני מזרחי רב־הצבעים. תוגרים עניים, ערביאים מגואלים, יהודים מפחדים חנו הנה והנה, כולם עצלים, כמו פושטי יד, וגם אובדי עצות. ריח רקבון כריח העולה מן הקברים שם מחנק לנפש העובר. על כן מהרו קינגסקורט ופרידריך לנסע. ויסעו במסלת הברזל הרעה לירושלם. גם על הדרך הזה נראו לעיניהם תמונות מלאות עמל וצער עמוק. כל אדמת המישור היתה חול וטיט. השדמות הדלות נראו כאדמת חררים שנצרבה. כפרי הערביאים עטו קדרות, וליושביהם היו פנים של שודדים. הילדים שעשעו בעירום גופם ויתפלשו בעפר חוצות. וממרחק נראו הרי יהודה חשופי יער. אז נסעה הרכבת דרך עמקי הסלעים. מורדות הסלעים היו ערומים, ואך מעט עקבות ישוב אשר היה, או אשר הוא. – אם זו היא ארצנו – אמר פרידריך ברוח יגון – כי עתה נפלה גם היא כנפול עמנו. – אמנם היא כולה נמאסה – ענה קינגסקורט – ובכל זאת יש לעשות בה הרבה מאד. ראוי לטעת יערות. לארץ דרושים רק מים וצל, כי אז עוד נכונות לה עתידות גדולות. – אך מי יביא הלום את המים ואת הצל? – היהודים – אלף אלפי שדים! ולילה היה בבואם ירישלימה, ליל ירח נאוה מאד. – חזיז ורעם! מה יפה הוא! צעק קינגסקורט. העגלה שבה נסעו מבית הנתיבות אל בית המלון נעצרה בפקודתו. הוא קרא אל העבד: – שב אתה על מקומך, ואמור לרכב לנסוע אחרינו לאט. אנחנו נלך מעט ברגלינו. דקטור, התחפץ?… מה שם המקום הזה? העבד השיב בענוה: – עמק יהושפט, אדוני רב החסד. – יקחני השטן! אם כן זה נמצא באמת? עמק יהושפט! ואני אמרתי אך כן ספרו הקדמונים. פה התהלך אדוננו וגואלנו. מה אתה אומר על זה, דקטור? – אבל שכחתי! ובכל זאת הלא גם בלבך יעורר המקום הזה רגש, האין זאת? החומות הישנות האלה, העמק הזה… "ירושלם" לחש פרידריך בקול אט רועד כמדבר אל נפשו. הוא לא ידע לפתור לנפשו את החידה: מדוע כה נגע אל לבו מראה תחומי עיר לא־נודעה לו מתמול שלשום. האמנם אלה הם זכרונות מימי הילדות הראשונים? תפלות אשר הגה פה האב? קדושת הפסח אשר נשכח עלתה כזכרון רחוק על לבו. אחד מפתגמים עברים מעטים אשר ידע צלצל בקרב נפשו: וירא, והוא נער קטן מתהלך לימין אביו אל בית הכנסת. הוי תמה האמונה, תמו ימי הנוער, מת האב – ולפני עיניו מתנשאות חומות ירושלם, והירח שופך עליהן את קסם אורו. דמעות רתחו בעיניו. הוא לא לעצור בנפשו. הוא עמד מלכת, ופלגי דמעות ירדו עיניו. קינגסקורט חנק בגרונו הרבה קללות של שדים, אשר הסכין בהן, ויצו לרכב לעמוד, והוא בעצמו נסוג מעט אחור מפרידריך, לבלי הפריע את קדושת צערו. באנחה התעורר פרידריך מחלום הקסם. – סלח נא, אדוני קינגסקורט – אמר כמתבייש – סלח, כי עצרתיך. לבי היה, ועיד הוא כה נפלא עתה בהרגשתו, ואין אני יודע בעצמי מה זאת. אך קינגסקורט הושיט את זרועו לתמוך את האיש הצעיר, ויאמר אליו בקול רך: – אח, פרידריך לאווענבערג, אהב אהבתיך! וכן התהלכו בליל הירח הגדול נוצרי ויהודי חבוקי זרוע בעיר ירושלם הקדושה והעתיקה… לא כה נהדר היה מראה ירושלם יומם. צעקה, צחנה, מבוכת צבעים לא־ברורים, תערובת אנשים לבושי קרעים בחוצות הצרות, אביונים, חולים, ילדים רעבים, נשים מיללות, רוכלים צועקים. זו ירושלם המעטירה בימי קדם לא יכלה להעמיק לנפול משנפלה. קינגסקורט ופרידריך התבוננו אל המגרשים המפוארים, אל הבנינים ואל החרבות. הם באו גם אל רחוב הכותל המערבי הנוגה ביגון. מראה האביונים המתפללים בגלל השכר פעל בקרבם פעולה מרגיזה. – הרואה אתה, אדוני קינגסקורט, אנחנו באמת תמנו לגוע. מממלכת היהודים לא נשאר שריד בלתי אם רגב חומה. וגם אם אחתור בחדרי נפשי עמוק עמוק לא אמצא דבר אשר ישתפני עם הרוכלים הקטנים והדלים האלה, העושים סחורה באבל עם. הוא אמר זאת בקול רם, בלי שים לב, כי גם אחרים יכולים לשמוע את דבריו. מלבד האביונים המתפללים ומוליכי האורחים עמד שם עוד איש אחד בקרב המון העם, והוא לבוש בגדי אירופא. האיש הזה ענה אשכנזית צחה בהברה זרה: – אדוני, לפי דבריך הנך יהודי או מזרע היהודים. – כן, השיב פרידריך משתומם מעט. – אם כן שא נא לי – הוסיף האיש הזר לאמר – אם אנסה לתקן את שגיאתך. מן העם היהודי נשאר האבנים אשר בחומה הזאת ויותר מן קוטפי המלוח, המוצאים את חית ידם פה ממלאכה לא־יפה. חלילה לך לשפוט את משפט עם היהודים בימינו לפי האביונים, או לפי העשירים. – לא עשיר אנכי – השיב פרידריך. – רואה אני את אשר הנך. אתה זר לעמך. אם תבוא באחד הימים אלינו לרוסיא, וראית כי עוד יש עם יהודי. עוד יש לנו מסרת חיה, עוד מפעמת בקרבנו אהבה אל ימים עברו ואמונה לימים יוצרו. אצלנו נשארו הטובים והמשכילים נאמנים לדגל היהודים כתור עם. אין אנו חפצים להחשב לעם אחר, הננו כאבותינו. – זה דרך ישר – קרא קינגסקורט. משך מעט את כתפיו, וידבר עוד, מפני דרכי נמוס, דברים אחדים עם האיש הזר, ואחרי כן הלכו. בבואם אל קצה הרחוב ובנטותם הצדה הביטו עוד הפעם מאחריהם. היהודי הרוסי עוד עמד שם. הוא צלל בתהום תפלה בלי דברים על יד הכותל המערבי. בערב ראוהו שנית בבית המלון האנגלי ששם ישבו. הוא ישב אצל השלחן עם עלמה צעירה שהיתה, כנראה, בתו. אחרי הסעודה נפגשו באולם הגדול. השיחה שהחלה לפני הצהרים שבה נמשכה. הרוסי קרא את שמו: ד"ר אייכענשטאם. – אומנותי רופא עינים, וכן גם בתי. – איך? האם העלמה היא דקטור? שאל קינגסקורט. – כן, היא למדה מפי, ואחרי כן הוסיפה ללמוד בפאריז. עתה היא עוזרת על ידי. היא מלומדת מאד, סאשא שלי! פני העלמה הד"ר האדימו לשמע התהלה. – אבל אבי – אמרה כמוחה. ד"ר אייכענשטאם החליק בידו את זקנו הארוך, שכבר זרקה בו שיבה: – אמת נתנה להאמר, גם אנחנו לא באנו הלום לשם תענוג בלבד. הננו עוסקים ברפואת מחלות עינים. הוי, כי רבו המחלות האלה פה. הסחי והעזובה לא ינקו את הדבקים בהם. הכל פה עזוב ושומם, וכמה היה הכל יכול להיות יפה פה. הן הארץ היא ארץ סגולה. – הארץ הזאת – ענה פרידריך כמכחש – הן הספור הישן ע"ד החלה והדבש כבר עבר ובטל! – הוא לא עבר ולא בטל – קרא אייכענשטאם ברשפי רגש – אך האנשים דרושים להיות, ואז הכל – לא! לא! אין לקוות לאנשים כי יעשו זאת – חוה קינגסקורט את דעתו בכל תקף. דקטור סאשא פנתה אל אביה בדבריה: – הציעה נא לפני האדונים לבקר את המושבות. – איזה מושבות? – חקר פרידריך. – המושבות העבריות שלנו – השיב הזקן – הגם זאת אין אתה יודע, אדוני הדקטור? הלא זה מעשה נפלא בקורות היהודים בשנים האחרונות. בהרבה ערים באירופא ובאמריקא נוסדו חברות, והן נקראו בשם "חובבי ציון", ומטרתן לעשות פה את היהודים, בארצנו העתיקה, לעובדי אדמה. גם נדיבים שחדו מכספם. כבר יש איזה כפרים של יהודים. אדמתנו שבה לתת פריה. בקר נא את המושבות האלה בטרם תעזוב את ארץ ישראל. וקינגסקורט נהם: – זאת נוכל לעשות אם יש לך חפץ, לעווענבערג. פרידריך הניע את ראשו מהר. ביום המחרת הלכו בחברת אייכענשטאם וסאשא אל הר הזיתים. לפני עלותם עד במתי ההר עברו בקרבת בית נהדר, אשר בנתה לה גבירה אנגלית. – הרואה אתה, אמר הרוסי, כי יש לבנות ארמנות יפים על האדמה הישנה? זה היה רעיון נשגב – לשכון פה. זה הוא גם חלום מחמדי. – או למצער, לבנות פה בית מרפא לחולי עינים, הוסיפה סאשא לאמר בשחוק צח. ממרום הר הזיתים השתאו אל העיר רבת הגבעות ואל סלעי ההרים ההולכים ומשתרעים עד ים המלח. פרידריך צלל במחשבות. הדבר ברור, כי ירושלים היתה לפנים יפה מאד! אולי על כן לא יכלו אבותינו לשכוח את העיר הזאת! אולי על כן לא נכרתה התשוקה מלבם לשוב ולשוב. אייכענשטאם היה כחולם: – על לבי עולה זכר רומי. על גבעות יש לבנות עוד הפעם עיר התבל, עיר הוד. תאר נא בנפשך את המראה אשר יהיה אז פרוש לעיני העומד ומתבונן מן המקום הזה, מראה תפארת ויתר הדר מאשר על הדזאניקולו! אח, לוא זכיתי עוד לראות כזאת בימי! – אנחנו לא נזכה לראות – ענתה סאשא ביגון. וקינגסקורט התפלא חרש על הדמיונות האלה, וכאשר שב להיות לבדו עם פרידריך, אמר: זה הוא צמד נפלא, האב הדוקטור עם הבת הדוקטור. הנה אנשי מעשה, וכה מתעתעים! אני שויתי בנפשי את היהודים באפן אחר. ביום המחרת נפרדו שניהם, ויעשו כעצתם ויסעו אל המושבות, ויראו את המקומות: ראשון לציון, רחובות ואחרים, שנראו להם כנאות שדי במדבר. הרבה ידי חרוצים, כנראה, היו עסוקות, בטרם הושבו החיים לאדמת תלאובות זאת. הם ראו שדות עוטפי בר, כרמים מלאים גפנים וגנות צומחי תפוחי זהב. – כל זה נברא במשך עשר־חמש עשרה שנים האחרונות – באר להם ראש המושבה רחובות, אשר אליו יעץ אייכענשטאם לפנות. אחרי התלאות ברוסיא בראשית שנות השמנים החלה התנועה הזאת. אך יש מושבות שיושביהן הגדילו לעשות ממנו. כן למשל המושבה קטרה. היא נוסדה על ידי סטודנטים. הם עזבו את תלמודם וילכו לחרוש ולזרוע. אכרים כאלה אין בעולם זולתם, מלומדים חורשים וזורעים. – זו היא חתיכה יפה! קרא קינגסקורט. אך תמהונו גבר עוד יתר כאשר צוה ראש המושבה רחובות את הנערים הצעירים לעלות על הסוסים ולרכוב. מעין "פנטסיא" ערבית הוצגה לעיני הרואים. הנערים הרחיקו לעוף על סוסיהם אל השדה, ושם התפלשו עם סוסיהם, וישובו בתרועה וישליכו את כובעיהם או את כלי נשקם אל האויר ויחטפום בעת רכבם, ובאחרונה רכבו בשורה אחת וישירו שיר עברי. קינגסקורט היה נפעם. שוד ורעם! הלא רוכבים הנערים האלה כבני השטן! אך לפרידריך לא היה חשק לראות את התגלות רוח־החיים, ויהי שמח בעזבם את המושבות למען שוב ליפו. היתה נכונה לצאת. בימי כסליו האחרונים עזבו את חופי הים בארץ ישראל, והאניה הפליגה לפורט־סעיד. בחוף הזה ישבו שני ימים, ומשם נסעו הלאה דרך תעלת הזועץ. ביום האחרון לחדש דצמבר לש' 1899 באו אל ים סוף, הוא הים האדום. פרידריך היה עוד הפעם מדוכא מאד בנפשו. כל מחזה אשר מחוץ לא פעל בקרבו. אחרי בוא השמש קרא לו קינגסקורט לעלות על מכסה האניה. – היום, דוקטור, נבלה עתנו בנעימים. ראה נא את המני, גם צויתי לשום בקרח הרבה לגיני יין. – מה יום מיומים, אדוני קינגסקורט? שאל פרידריך. – האין אתה יודע זאת, בר־נש? היום האחרון של השנה! זה לא דבר קטן הוא בלוח השנים, אם, בכלל, יש איזה ערך ללוח השנים. – לנו אין כל ערך לדברים כאלה – השיב פרידריך בליאות – לנו תחל עתה תקופה בלי לוח השנים. בחצות ליל נשליכהו הימה, אל ים סוף, אל ים סוף שלכם. וכשתעבור השנה, שנענשנו לחיות כה, נחל לחשוב מחשבות ע"ד איזה ענין גדול!… גם אצוה למסוך לנו משקה זה הוא עוד הדבר הנכון שבנכונים בעמק הבכא הזה. וכן עשו. המבשל שבאניה הערה את כל כשרונו, גם היינות היו נבחרים. קינגסקורט גבור משקה לפני אלהים, שתה פי שלש מפרידריך, ובכל עת השתיה נשארה דעתו ברורה וצלולה, אך חברו הצעיר חש בקרבו כמו ערפל עולה וכבחלום שמע את הדברים בעת אשר מורה־השעות הכה שתים עשר: – חצות ליל – קרא קינגסקורט ברעם קולו – מותי מאה! הנני מריק כוסי למותך. מה היית? קלון, דם, נבלה והשכלה. הגע נא את כוסך בר־נש, גבר, בן דורי! – לא אוכל עוד – גמגם פרידריך בלשונו. – דור קטן!… הלא פה עליך להתיצב על בהונות רגליך. הנה מקום מופת. פה עשה משה הזקן שלכם אחד ממעשיו המצוינים… הם עברו ברגל. העת היתה עת רדת המים, והבהמה פרעה הלך לתוך השטף. אין קסמים! אבל זה דרך הטבע שבדבר הוא מפליא את לבי! כה קרוב הדבר וכה נשגב! אבל ראוי לראות את הדבר הקרוב וגם לאחוז בו. זכור נא מה דלה היתה העת ההיא ומה הגדיל משה הזקן שלכם לעשות. לוא בא זה עתה וירא את מסלות הברזל ואת הטלגרפים ואת הטלפונים ואת המכונות ואת האניה הזאת עם שרבובה ועם נברשת החשמל, כי עתה לא הבין דבר מכל אלה. שלשה ימים רצופים היה אז עלינו לבאר לו כל דבר, אבל אחרי שלשת ימים היה יודע ומבין הכל. ויודע אתה, מה היה עושה אז? הוא היה מצחק צחוק נורא, צחוק עברה וחימה שפוכה! יען כי אין האנשים יודעים עתה מה לעשות בכל המצאותיהם המפליאות. במצב כל יחיד לבדו יש לראות, כי האנשים הם רעים, אבל במצב האדם כולם יחד יגלה, שבני האדם הם רק סכלים, סכלים, סכלים, סכלים! מעולם לא היתה התבל כה עשירה, ומעולם לא היו בה אביונים כה גדולים. אנשים מתים ברעב, בעת אשר הדגן שאין צרך בו יעבש תחת מגרפותיו. כשאני לעצמי – אחת היא לי. ככל אשר יוסיפו למות, כן ימעט מספר המכזבים והבוגדים וכפויי הטובה. ופרידריך ענה בכבדות: – אל נא תאמין, אדוני קינגסקורט, כי ייטבו האנשים כאשר ייטב מצבם. – לא! לוא כן האמנתי, כי עתה לא נסעתי אל אי שומם, אך ישב ישבתי בקרבם. אז אמרתי להם איך עליהם להחל לעשות, למען ייטבו. אף לא היה עליהם לחכות אלף, או מאה, או גם חמשים שנה. בדעות, בהמצאות ובתקונים, הקיימים היום, ביום האחרון לירח דצמבר לש' 1899, היו בני האדם יכולים לעזור לנפשם. אין צרך באבן החכמים ואין גם צרך למצוא תחבלה לסדר את המגדל כל הדרוש כבר נמצא לתקן עולם. ויודע אתה, בר־נש, מי מסוגל להראות את הדרך? אך אתם, אתם היהודים! ויען כי מצבכם רע ממצב כל זולתכם. אין לכם מה לאבד. אתם יכולים לעשות ארץ נסיונות בעד כל בני האדם – שם, ממולנו, מקום שם בקרנו עתה. על האדמה העתיקה. עליכם לברוא ארץ חדשה. תל־אביב! זאת שמע פרידריך לאווענבערג אך כבחלום. הוא נרדם, ובחלומו נסע בים האדום אל העתיד. ספר שני: חיפה בשנת 1923. אנית קינגסקורט הפליגה שנית בים האדום, אך לאחור. שערות ראשו וזקנו של קינגסקורט הלבינו כשלג. גם פרידריך, מדי התבונן אל המראה בתא־אניתו יכול היה לראות את חוטי הכסף הראשונים על רקותיו. הזקן קרא לו לעלות אל המכסה: – הלום, פריטץ, בוא נא הלום! – מה חפצך, קינגסקורט? אומר ביצאו. – יקחני בכור שטן אם אבין זאת. מעת נסענו פה בים האדום, ראיתי אך מעט אניות קיטור לנוסעים, אך אניות משא רבות. האין אתה זוכר איך היתה זאת לפני עשרים שנה, בשנת 1902? הן אז היתה פה תנועה! הנוסעים להודו המזרחית, האניות החיניות! האניות הדלות אשר אנו פוגשים היום הולכות אך לגדות הים שבאפריקא ולמאדאגאסקאר. שאלתי את המלחים לשם כל אניה עוברת. אין עוד הודים־מזרחים, יאפאנים וחינים בים הזה, בלתי אם אניות משא. האמנם אבדו לאנגליא – חזיז ורעם – אחוזותיה בהודו? ומי לקחן מידה? – שאל נא את רבי החובלים, אם נוגע הדבר אל לבך! – לא אשאל דבר, אך נחכה עד בואנו לאירופא. אין אני תאב לדעת, ואולי אתה תאב לדעת, פריטץ הקטן. – לא קינגסקורט, לי אחת היא. במשך עשרים שנות שבתנו יחד באי ההוא נהפכו לי כל הדברים אשר מחוץ לאי לדברים אשר אין לי בהם חפץ. אין אוהב ואין מודע לי עוד. מה איפוא אחקור ואדרוש? וקינגסקורט ישב בהסבה על כסא רך ויעשן סיגרה האבאנית: – אמנם לא הרע לך האי אשר לנו, פריטץ! מדי אזכור איך שפו עצמותיך, עצמות נער יהודי ירקרק, ואיך צפד עורך על עצמותיך אז, ומדי אראך עתה – אשמח. עתה הנך קשה כארז. אדמה, כי בין הנשים תהיה עתה בחזקת סכנה להן. – יצאת מדעתך לגמרי, קינגסקורט! השיב פרידריך בצחוק. לכבודך אבקש לשער, כי אין אתה סוחב אותי לאירופא למען השיא לי שם אשה. קינגסקורט התגולל מרוב צחוק: בהמה בצורת אדם! להשיא אשה! הן לא תחשבני לתבנית־שור כזו! ומה אעשה עמך אחרי אשר תשא אשה? – אולי זו היא תחבלה דקה להפטר ממני, כי הלא כבר שבעה עינך מראות אותי – די והותר. – הנה פרש מכמרת לצוד את חנופתי! קרא הזקן, ויוציא את רוח עליצותו במלות גדופים כמנהגו. – הלא יודע אתה, פריטץ הקטן, שאין אני יכול לחיות עוד בלעדיך. הן כל מסעי היה רק לשמך, תסבלני עוד שנות מספר. – שמע נא, קינגסקורט, יודע אתה כי אין אני יכול לנוול את פי, ועל כל פנים אין אני יכול לנוול את פי כמוך. אבל זה הוא, גם אם אפנק שפתי, דבר… – דבר חמור? – מעין זה!… כי מתי הראיתיך אות לאי־סבלנות? מאושר הייתי על האי שלנו, מאושר בתכלית האושר. עשרים שנה אלה עברו לי כחלום. האם לא אתמול דרשת במקום הזה את דרשת הפטורין שלך אל הזמן? גם חשב לא חשבתי לעזוב את אי הברכה אשר לנו ועתה הנך חפץ להתעות אותי לחשוב, כי בגללי אתה נוסע לאירופא. בוש והכלם, איש זקן, להעלות תואנות כאלה על שפתיך. אתה תאב לדעת מה מצב הדברים שם עתה. אתה חפץ לבוא שמה – ולא אני. הטוב במופתים המעידים, כי כל העולם כקליפת השום בעיני, הנה הוא זה, כי זה עשרים שנה לא נגעה ידי בגליון מכ"ע. – הגם בזאת תתפאר? לא היה לנו מכ"ע על האי שלנו – הן זה היה לי כלל גדול לבריאות: אל מכ"ע! – האמנם? לפני שנים אחדות באה חבילה שלוחה מקאראטונגא. החפצים הארוזים בה היו כרוכים בגליונות מכ"ע אנגלים וצרפתים. אף כי כבר עברו עליהם ירחים, או שנים – לי היו חדשים. מספר השנה היה אז 1917. ואני זה חמש עשרה שנה לא שמעתי דבר על אדות התבל. אך אני לקטתי את הגליונות אחד לאחד ואשרפם יחד, ועוד אתה בחלומך, כי אני משתוקק לשוב. והזקן שרק בפיו דרך־חירות: – הנה אם אחזתני בשקרי אודה על פשע. כן, חפץ אני לדעת מה היה לתבל הזוללה, האם בני אדם נבלים וסכלים כאשר היו. – קינגסקורט אהובי, התערב עמי, כי נשמח בשובנו אל האי השקט. – עם מי תתערב? אנכי לא אתערב עמך, יען כי דעתי כדעתך. האניה עברה דרך תעלת הזועץ. בפורט־סעיד יצאו מהאניה. החוף מלא תשואות מסחר ומובילי משא, אך בשוקי העיר החרבים לא נראו עוד פני בני העמים השונים המטיילים בבגדיהם השונים והמדברים בשפות שונות, כמו לפנים. לפנים היתה פה פרשת דרכים לנוסעים מהמזרח אל המערב ומהמערב אל המזרח. פה נראו המהודרים בין תרי הארצות לשם תענוג, ועתה הציצו מבתי הקהוה המגואלים מלבד ילידי הארץ אך איזה מלחים חצים־שכורים. קינגסקורט ופרידריך נכנסו לחנות, לקנות סיגריות. הם דרשו מינים טובים, והרוכל היוני השיבם באנחה: – אין אתנו. אין קונים עוד, אין איש דורש מינים משובחים אך מלחים באים ומבקשים טבק־ללעיסה וציגאריטות גרועות. – היתכן – שאל קינגסקורט – ואיזה הנוסעים להודו, לאוסטרליא ולחינא? – הם תמו זה כבר. הם נוסעים עתה בדרך אחרת. – בדרך אחרת? – קרא פרידריך – אבל איה היא הדרך האחרת? הן אין הם נוסעים לצוק התקוה הטובה? והרוכל ענה בהקפדה: – מתלוצץ בי מר. הן כל ילד יודע, כי אין נוסעים עוד לאזיא דרך תעלת הזועץ. ושני האנשים תמהו איש אל אחיו. אז נהם קינגסקורט: – הלא יודע זאת כל ילד, ואתה אל תחשבנו לבוערים־בעם, שאינם יודעים את התעלה החדשה. אז הכה היוני בכפו על השלחן בכעס: – גשו הלאה! בתחלה אתם מתלוצצים בי בדרשכם סיגריות טובות, ואחרי כן אתם מתקלסים בי במהתלות אחרות. הלאה! וקינגסקורט רצה לפשוט את ידו ולכבד את היוני במכה אחת, אך פרידריך עצר בעד הזקן הנלהב. – אדמה, כי שלא בפנינו קרה דבר־מה שאין אנו יודעים, קינגסקורט. – יקחני בכור שטן, אם לא אחשוב כמוך, אך עלינו לחקור דבר. בחוף נודע להם הדבר מפי רב החובל של אניית מסחר אשכנזית. החבור בין אירופא ואזיא נעתק למקום חדש: לארץ ישראל. – היש שם חופי ים ומסלות ברזל? שאל פרידריך. ורב החובל מלא פיו צחוק: – אם יש חופי ים ומסלות ברזל בארץ ישראל? אדון, אי מזה תבוא? האם מעודך לא ראית מכ"ע, או רשימת מסעות? – לא אומר שלא ראיתי מעודי, אבל זה כמה שנים… וארץ ישראל ידועה לנו בתור ארץ חרבה. – ארץ חרבה!… טוב הדבר. אם לזו אתה קורא ארץ חרבה, לא אריב עמך, אבל עלי לאמר, כי הנך מפונק מאד. נא, רב חובל – קרא קינגסקורט – אנחנו נספר לך דברים כהויתם. הננו נערים בוערים והדיוטות. זה עשרים שנה היו עינינו אך אל תענוגותינו. ומה היה לפלשתינא הישנה? – לוא אומר לספר כל זאת, כי עתה ידרש לזה זמן ארוך מלמסע מפה לשם. אם לא נחוץ אתה לדרכך, סור נא שמה. גם תמצא בחיפה וביפו את המהירות שבאניות ההולכות לכל חופי הים שבאירופא ובאמריקא, לוא תאבה לצאת מאניתך ולנסוע בהן. – לא, כי את אניתנו לא נעזוב. אך סור נסור שמה, פריטץ! מה דעתך? הנבקר עוד הפעם את ארץ אבותיך, עליהם השלום? – הארץ הזאת איננה מושכת אותי יתר מאירופא. אחת היא לי! וישובו לחיפה. היום היה יום אביב בבקר, אחרי ליל הוד ורוך, בראותם את גדות הים בארץ ישראל. שניהם עמדו על גשר החובלים ויצפו כעשרה רגעים בשפופרותיהם אל הצד ההוא. – כמעט אוכל להשבע, כי זו היא לשון הים של עכו, אמר פרידריך. – גם להפך אשבע – ענה קינגסקורט – עוד תמונת לשון הים ההיא לפני עיני. לפני עשרים שנה היתה תהו ובהו. אך שם מימין הלא זה הוא הכרמל, ולפנות שמאל, ממולנו, עכו. – איזה חליפות! קרא פרידריך – נסים קרו במקום הזה. הם קרבו לבוא, ועתה כבר יכלו לראות היטב בזכוכיותיהם הטובות. במפרץ־הים בין עכו ובין מורד הכרמל עמדו אניות ענק על העוגן, כאניות שכבר ראו בקץ המאה התשע עשרה. מאחורי קבוצת האניות האלה ראו את תחום המפרץ המפיק חן. לפאת צפון – עכו בתפארת בניה מזרחית עתיקה, חומות מבצר אמיצות, כפות עבות ומגדלים דקים שנשקפו לאור תכלת הרקיע בבקר. התמונה הזאת לא נבדלה הרבה משהיתה. אך מפאת דרום לעיר התהלה המנוסה בנסיונות קשים וארוכים, על יד קשת גדות הים – הוד חדש. בתי קיץ לאלפים הזהירו בלבנוניתם בתוך ירקרק הגנות הצוללים בעתרת צמחים. מעכו עד כרמל השתרע גן גדול, וגם הר הכרמל היה נעטר בנינים יפים. כבואם מדרום כסה ההר מעיניהם את מראה העיר חיפה ואת מראה החוף, ועתה הנה גם היא השתרעה לעיניהם. אז החל קינגסקורט לקלל בחום לבו – עד אין קץ. עיר נהדרה שכונה לחוף ים התכלת. שכרי־אבן כבירים היו תלולים במים, ובסקירה ראשונה ראה כל מתבונן, כי זה הוא החוף המרווח, האיתן, הבטוח והיפה בכל חופי הים התיכון. אניות מכל המדות והתבניות, של כל העמים והארצות, חנו על העוגן ותצבאנה מסביב בחוף מבטחים זה. קינגסקורט ופרידריך היו כנדהמים. מעל מפת הים שלהם, שכבר עברו עליה עשרים שנה, לא נראו עקבות עיר החוף הזה, ועתה עלתה, כאוב מארץ. הנה כן לא על עמדה עמדה תבל במשך ימי שבתם באי. ואניתם קרבה אל החוף להעגן, ואז נסעו בסירה קטנה דרך מהומת אניות אל לשון הים, ורק מלים בודדות השמיעו איש לרעהו. אניתם קרבה אל שלבי האבן של נד הנמל, ויצאו, ובמרחק צעדים אחדים אמר איש אחד לרדת בשלבים ההם אל סירת החשמל שחכתה לו, ויהי בראותו אחד מהם ותתפעם רוחו, ויתבונן בעינים מלאות תמהון אל פרידריך. והזקן ראה זאת וינהם: – מה היה לאיש הזה? האם לא ראה עוד שני אנשים מן הישוב? ופרידריך צחק: – אין לשער זאת. האנשים בחוף הזה נראים כגדולים ממנו במעלת בני ישוב. אולי מראנו בעיניהם כמראה אנשים שאבד עליהם כלח. הבט נא למעלה! ראה נא את ההמיה ברחובות כתנועת עיר גדולה! ראה נא את המון האנשים הלבושים הדר. חושב אני, כי בגדינו אינם כדת היום. הם צוו לאיש האניה הקטנה לחכות להם במקום ששם עמד, ויעלו במדרגות אל הרחוב שקצה כבר ראו מתחת, ולא שמו לב אל האיש הזה אשר כה התבונן אליהם. אך הוא הלך אחריהם, ויקשב וישמע אולי יבין את השפה אשר בה הם מדברים. פעם נגש אליהם, פעם נגע בהם, ופעם נסוג אחור. – אדון! קרא קינגסקורט בכח – מה אתה דורש מאתנו? האיש הזה לא השיב דבר, אך פנה אל פרידריך, בקול מלא רגש וחום: – האתה ד"ר פרידריך לאווענברג? ופרידריך השתומם מאד לשמוע פתאום את שמו במקום הזה, ויען: – זה שמי. אז חש האיש הזר ויתנפל עליו ויאמצהו אל לבו וישקהו. ואחרי כן הרים את ידו וימח את הדמעות מעיניו. האיש הזה היה איש צעיר, חזק, גבוה, כבן שלשים שנה, פניו שזופי שמש, זקנו שחור וקצר. – ומי אתה? – שאל פרידריך, אחרי אשר שב למנוחתו מן התמהון הראשון. – אנכי! מי יודע אם עוד תזכרני? שמי דוד ליטוואק. – הנער הקטן מבית המשתה של ביקנרייז? – כן, אדוני הדקטור! הנער אשר הצלת אותו ממות ברעב, אותו ואת הוריו ואת אחותו. – אח, אל נא תעלה את הדבר על פיך – מחה פרידריך. – להיפך! ענה – הרבה נדבר על אדות הדבר הזה. עלי לשבח לך בעד כל אשר הנני ובעד כל אשר לי. ראשית, אורחי אתה ואם האדון הזה ידידך, אז עליו לסור גם הוא עמך יחד אל ביתי. – זה הוא ידידי הטוב והיחיד בתבל, האדון קינגסקורט. עוד טרם השיבו אל לבם מה קרה אותם נהלם דוד ליטוואק על שלבי השכר, ורק כאשר עלו ויתיצבו על רצפת מישור הרחוב החלו להתבונן אל מראה עיר הפלאות ואל תשואותיה ושאונה והמונה. לעיניהם השתרע כר נרחב ומסביב עטרוהו כפות בנינים רמים ונהדרים. בתוך התנוסס גן תמרים ושבכות גדרי ברשל מקיפים אותו עצי תמרים, שהם פה כעצי השדה, צמחו מימין ומשמאל בכל פנות הרחובות המגבילות את המגרש הזה. עין ראי הכירה במהרה, כי לעצי התמרים האלה היו כפלים לתושיה. יומם היה צלם פרוש למחסה, ובלילה זרעו אור יקרות, כי מנורות החשמל היו תלויות בהם, ונראו כפירות אור וזכוכית. זה היה הדבר הנאה הראשון שהרהיב את עיני קינגסקורט ושעל אדותיו העיר את אזן פרידריך. אחרי כן חקר לדעת מה הם הארמנות העוטרים חברת מסע אניות ומסחר חוץ אירופיות ובתי שלחן למושבות. לכן נקרא המגרש הזה בשם מגרש העמים. ואמנם כן היה לא רק בבניניו, כי גם במראה בני האדם אשר מלאוהו. הארחים השתאו וישתוממו בהביטם אל ראשי ההומיות. נראה היה לעינים, כי זה מקום מקוה כל העמים: בגדי הצבעונים של אנשי הקדם התבוללו אנשי המערב. חינים, פרסים וערביאים התהלכו בקרב ההמונים הטרודים. פני העיר הזאת יותר שהיה מזרחי היה מערבי אירופי. המראה היה כמראה עיר חוף איטלקית גדולה. תכלת השמים והים ובהירות הצבעים הריווירא. אפס כי הבנינים היו יפים וטהורים מבניני המקומות אשר בהריווירא, ותשואות הרחובות – אם כי היו מלאות רוח חיים, לא היו כה מלאות מהומה. סבת השנוי הזה – רוח המתינות של אנשי המזרח, ועוד סבה אחת – כי בהמות למשא לא נראו ברחובות האלה. לא נשמעו קול דהרת סוסים, ולא קול דפיקת השוט או גלגלים מתקשקשים. רצפת הרחובות בתוך היתה חלקה כרצפת המפשעות אשר בצדי הדרכים, והאוטומובילין רצו בלי רעש על אפניהם של שרף, ולא נשמע קולם בנסעם, בלתי אם קול תרועות קרני מסיעיהם המזהירים פעם בפעם את עוברי הארח. פתאום ראו האורחים מסעות רצוא ושוב מעל לראשיהם, ויביטו למעלה. – בני השטן, מה זאת? צעק קינגסקורט, ויור באצבעו אל מרכבת ברזל גדולה שעופפה מעל לעצי התמרים, ובעד חלונותיה נשקפו היושבים בה. המרכבה היתה תלויה ותרחף על פני רשת של גשר ברזל כביר. ודוד ליטוואק ענה: זאת היא מסלת הברזל החשמלית המעופפת. הלא ראית כמוה באירופא. – זה עשרים שנה לא היינו באירופא. – הן אין מסלת הברזל המרחפת המצאה חדשה. הלא היא כבר נמצאת בשנות התשעים למאה שעברה בין בארמן ובין אילברפילד וגם שמשו בה. אנחנו קבענוה בערינו תכף לישוב, יען כי תנועת ההמון והמשא בדרך הזה היא יותר קלה ופחותת סכנה. גם הבנין היה זול מבנין מסלות ברזל של רחובות או מעל לגגות. – שא נא, שא נא! קרא קינגסקורט. אתה מזכיר ערים! – האין אתם יודעים זאת, אדוני? – לא, ענה פרידריך, יודעים דבר. עשרים שנה היינו כמתים. – אמנם כמת חשבתיך, אדוני הדקטור האהוב! – אמר דוד ליטוואק, באחזו בכף יד פרידריך ובחבקו אותו עוד הפעם. – החקרת על אדותי? וגם איך נודע לך שמי? כי לא קראתי אז בשמי. – כאשר לא אבית לקבל תודה, דאב לבנו מאד. אז אמרתי בלבי אולי אתה ארח קבוע בבית המשתה של בירקנרייז. שם חכיתי לך הרבה לילות בביאה. גם אבי. – העוד אביך חי? – כן, יהי שם ה' מבורך! וגם אמי, וגם מרים אחותי, שראיתה בחתוליה… אז עלה רעיון על לבי לשאול את המלצר ולתאר לו את מראה פניך, וכאשר אך תארתיך הכירך ויזכרך היטב ויקרא לי את שמך, אך מה דוה לבי, באמור לי האיש, כי נספית ברעה בעלותך על הר, ומכתבי העתים כבר הודיעו כי מת… אמנם הרבה בכינו לך. נר הנשמה היינו מדליקים לזכרך מדי שנה בשנה ביום אשר בו הודיעו מכתבי העתים על דבר מותך. – נר נשמה? מה זאת? – שאל קינגסקורט. ופרידריך ענה: – מנהג היהודים. ביום שבו אדם מת, לתקופת כל שנה ושנה, מדליקים קרוביו נר לזכרו. – הוי, הרבה הרבה יש לי לספר לך, אדוני הדקטור האהוב! אמר דוד ליטוואק – אך פה לא נעמוד. ראשית, אובילך לביתי, שיהיה לך מהיום והלאה כביתך… בואו נא, אדוני! – וסירתנו, ואניתנו? אז פנה דוד ליטוואק אל איש כושי לבוש בגדי שרד, שהלך אחריו באיזה מרחק, וילחש לו פקודות אחדות, ואז חלף העבד, ודוד אמר אל ארחיו: – הכל נעשה, הסירה תשוב אל האניה, ובפרידריכסהיים יבואו לקבל את פקודותיך. – איה? – בפרידריכסהיים. זה שם ביתי. הלא תבין לכבוד מי, (הערת המעתיק: פרידריכסהיים – מעון פרידריך). בואו ונלכה, אדוני, זאת אומרת: בואו ונסע. בכל נעימותו היה גם מעין שלטון בדבריו ובמזגו. וקינגסקורט לחש, אך בלי תלונה: – פריצי, זה החל לפקד אותנו. הבה נראה! דוד ליטוואק רמז לאוטומוביל לבוא, ויבקש את הארחים להכנס. כאשר אמר להכנס אחריהם קרא אליו איש: – מר ליטוואק, מר ליטוואק! ויסב את פניו: – האתה זה? מה בקשתך? – במכתבי העתים כתוב, כי בעיר עכו תבוא היום לאספה. האין נכון הדבר? – זה עתה אמרתי לנסוע שמה, אך עלי לבקש סליחה מאת האספה. יש לי היום דבר נחוץ. אך עוד אדבר שמה על ידי הטיליפון. – או אולי תרשני לעשות זאת בעדך, מר ליטוואק? – כן! אם תרצה לעשות עמי אות לטובה! – אין זאת כי אם ארחים ראוים להתכבד באו אליך, מר ליטוואק? אמר האיש הזר ברמזו באצבעו אל האוטומוביל. צחוק קל סלסל את שפתי דוד, אך לא השיב דבר בלתי אם הניע ראשו. אז קרא אל המשיק היושב באחורי האוטומוביל: לפרידריכסהיים! – הפנים האלה כמו ידועים הם לי – אמר פרידריך בנסוע העגלה – ואין זאת כי אם ראיתים בדמות אחרת, בלי זקן השיבה ובלי משקפים על החוטם. גם הוא איש ווין, ואני המרצתיו פעמים רבות לספר על אדותיך. אפס כי עתה לא חפצתי לתתו לגשת אלינו. עתה לי לבדי הנך… גם הוא היה ארח בבית המשתה של בירקנרייז. ועתה מצא את החידה! וזכרון הבריק. – שיפמאן? – אמר פרידריך בצחוק. היתכן? הגם זה פה? – גם זה גם עוד יהודים רבים מארצות ומערים רבות באו. וקינגסקורט שהיה מתבונן עד עתה לימין ולשמאל שאל: – אולי תאבה לאמר לנו, מתי שבו היהודים לארץ ישראל. – אמנם זאת אגיד לכם. – רעם ולהבים! קרא הזקן. הגרש גרשוכם מאירופא? ודוד השיב בצחוק נעים: – אל לך לתאר בדמיונך את הדבר בימי הבינים. למצער, בארצות שאור ההשכלה הגה עליהן. לא זו הדרך. הנתוח היה על פי רוב בלי שפיכות דם. מקץ המאה שעברה ובראשית המאה הזאת נעשתה הישיבה קשה מאד במקומות מושבותיהם. – הא! הא! בתחבלות גרשו? – הרדיפות היו בסדרי הצבור ובארחות הכלכלה. החרם החרימום במסחר, הרעב הרעיבו את פועליהם, בוז בזו להם במקצועות האומניות החפשיות, ואין צריך לומר כי הנידום מן החיים המשוכללים. השנאה ליהודים נלחמה גם בכלי נשק ישנים גם בכלים חדשים. עלילת הדם התחדשה, ובעת ובעונה אחת האשם האשימו את היהודים, שהם מטילים רעל במכתבי העתים, כמו שהיו מעלילים עליהם בימי הבינים שהם מטילים סם המות בבורות המים אשר מהן ישאב העם. הפועלים שנאו את היהודים בתור יורדים לחייהם, מדי היו היהודים מהפכים עמהם בחררה, ובתור מוצצי ליחם, מדי היו קבלנים. שנא שנאו את היהודים כשהיו עניים, כשהיו עשירים, וגם כשהיו בינונים. קצף קצפו עליהם ברכשם כסף, וגם בהוציאם כסף. לא להם להיות עושים, לא להם להיות אוכלים. מכהונות המדינות נדחו, בבתי הדינים נצבה השנאה לשטן על דרכם בכל פעם שהיו למו שם דין ודברים. בכל מקום בחיי הצבור שבעו זדון וכלימות. במעמד הזה היו לפניהם אך שני לצוררי כל צבור מדיני עקוב מעול וממדחה כזה, או לבקש להם מקלט. והדבר האחרון נעשה, והננו פה. נמלטנו. ופרידריך לחש: תל אביב! (אלטניילאנד: תל – חרבה עתיקה, אביב – תחיה, דבר חדש פורח, והוא שם מקום). – אמנם כן! כונת היטב. זה היה תל עולם, תל חרבות נושנות, ועתה הוא תל אביב וחיים. על אדמתנו הישנה יסדנו מדינה חדשה. ראה תראו אותה, אדוני. – השטן! אבל זה היא פלא פלאים אימה! יש פה לראות הרבה כאשר עברנו על פניהם. – אראה לכם הכל. – שמע נא, אדם יקר ויהודי. ראשית, אתודה לפניך על דבר אחד, פן תנחם על סבר פניך היפות. הודוי הוא – שאין אני יהודי. ומה? הלא תגרשני, או, כמו בארצות ההשכלה – בתחבולות; מה? – אבל קינגסקורט! – מחה פרידריך. ודוד ליטוואק השיב במנוחה: – על פי אחת משאלותיך הקודמות כבר נודע לי שאין אתה יהודי. יודע נא לך כי אני וחברי לא נשים פדות בין בני האדם. אין אנו שואלים לדת איש ולמולדתו. אך יהי נא איש בין אנשים, וזה מספיק. – רבבות כדורי מות! וכל יושבי המדינה הזאת כן יחשבו? – לא – הודה דוד בלי העלם – זאת לא הגדתי. יש גם רוחות אחרות. – כן, זאת נבא לבי. אוהב־אדם ביקר! – לא ארבה להלאותכם כעת בדברי מפלגותינו שבמדינה. משפטן כמשפט הפלגות בכל הארצות. אך זאת אוכל לאמר לך: עיקרי האנושיות שמורים אתנו כבבת עין. ואשר לדתות, הנה אתה מוצא בארצנו על יד בתי מקדשנו בתי תפלות לנוצרים, לישמעאלים, למאמינים בבודא ולבראמינים. אמנם שתי הדתות האחרונות מצאו קן להם אך בערי החוף, כמו, למשל, בחיפה, בצור, בצידון, ובערים גדולות על יד מסלת הברזל, ההולכת לנהר פרת, כמו בדמשק ובתדמור. ופרידריך השתומם: – תדמור? החיתה העיר פאלמירא שנית? דוד נענע בראשו: הן. – אך את המראה הגדול בכל מראות השלום ועשתות שאנן בין בני הדתות תראו בירושלים. – ראשי, ראשי! אנק קינגסקורט, איך אקבל כל אלה בפעם אחת? הם הגיעו אל מקום פרשת רחובות, ששם היה מעצור עד ארגיעה לרגל הקבץ עגלות רבות, ויעצר האוטומוביל. אז ראו כמה מעלות למסלת הברזל המרחפת. תחת שבילי הברזל הכפולים והעבים עפו הארגזים הגדולים בגבה על פני הרחובות, בלי הפריע את ההולכים רגלי ובלי הכשל על ידיהם. מהנקודה הזאת ששם נעצרו רגע בעל כרחם התבוננו אל רחובות רבות. חליפות סגנון הבניה הרנינו את לבם. משם והלאה נמשך המסע הלך ונסוע דרך רחובות מלאות חיים. רוב בתי המעון היו קטנים ונאים, כנראה בית למשפחה בית למשפחה, כמנהג ארץ בלגיא. אך בתועפות הדרם התנשאו בתי המשתה ובתי הפומבי, וכל עין ראי הכירתם מהר. ודוד ליטוואק קרא אחדים מהם בעברו: בית פקידות הים, בית פקידות המסחר, בית ממציאי עבודה לדורשיה, בית החנוך, בית החשמל. ארמון גדול ומלא חן, ופניו מצוירים מעשה ידי אמן, משך את עיניהם. – זה בית פקודות הבנינים – אמר דוד. פה שוכן שטיינעק, אדריכלנו הראשון. הוא רשם את תבנית העיר בהבנותה. – דבר גדול היה מוטל ההוא – אמר פרידריך. – כן, דבר גדול – השיב דוד – אך גם נעים מאד. יכלת היתה בידו לשאוב ממקור שפע, וכן גם כולנו. מעולם לא נבנו ערים בעת קצרה ובהוד כמו בארצנו, יען כי מעולם לא נמצאו אמצעים מלאכותיים כאלה. הן גם באחרית המאה שעברה כבר הגיע כשרון המעשה למעלה רמה. לנו היה אך להביא אלינו את ההמצאות הידועות, ואיך עשינו זאת – עוד אוסיף לספר לך. אז באו אל מקום אחד בעיר, ששם בתי המעון הקלים והיפים. הדרך התחילה מגביהה והולכת. הם היו עתה על הכרמל. פה נראו היכלות נאים קטנים בתוך גנות נוזלי בשמים. אצל איזה בתים נוים לפי טעם המאורים ראו שבכות עץ קלועות על יד החלונות. ודוד הקדים לבאר להם בטרם ישאלו: – פה יושבים אנשי שם אחדים מהמרנים. הנה עיניכם רואות עתה את ידידי רשיד־בי. לפני שער הברזל של גן אחד, שעברו לפניו עתה, עמד איש יפה תאר, כבן חמש ושלשים. בגדיו היו שחורים, כמדת אירופא, ובראשו חבש פיץ אדום. הוא קדם בברכה את פני האנשים כדרך יושבי המזרח, בעשותו בימינו את הנענוע הרומז על הרמת האבק ונשיקתו. ודוד קרא אליו מלים אחדות בשפת תוגרמא, ורשיד השיב בהברה אשכנזית צפונית: – אברככם התענגו נא בחברה (איינע רעכט אנגענעמע וקינגסקורט שאל כמשתומם: – מה טיבו של עובר ישמעאלי זה? ודוד צחק: – הוא למד בברלין. אביו היה אחד מאלה שמהרו להבין את תועלת כניסות היהודים. הוא נטל חלקו בראש עסקינו ויעשר. רשיד הוא גם חבר בחברתנו החדשה. – חברה חדשה – קרא פרידריך – ומה היא? וקינגסקורט הוסיף: – אדם אהוב! עליך להורותינו דעת כאשר יורו לעגלים אשר זה נולדו. אין אנו יודעים לא ישן ולא חדש, לא חברה ישנה ולא חברה חדשה. – אבל, השיב דוד – הלא תדעו, או ידעתם את החברה הישנה, ואת החדשה שלנו אציג לפניכם, כאשר נקח מועד חפשי באין מעצור. עתה אין עתנו פנויה עוד. בעוד מעט נהיה במקום שם תהיו כמו בבתיכם. והמראה הלך והתפשט, רחב ונסב מסביב בדרך שהתעותה עקלתון הנה והנה. עתה נראתה עיר חיפה והנמל, לשון־הים עם זר הגנות, ובקצה השני עכו ומאחוריה רוכסי הרים. ועתה הנה היו בראש פסגת הכרמל. מימין ומשמאל, מצפון ומדרום השתרעו גדות־הים, תפארת ארץ ישראל, ולעיניהם פרוש היה שטח הים, שטח אין סוף, שטח תכלת וזהב. ומסרקות־קצף לבנים שטו כעופות המיוא הנה והנה על עבר הגדות אשר עין חום בהיר להן. ודוד צוה לעצור את המרכבה, למען ירוו הנוסעים מזיו המחזה. הוא יצא מן המרכבה, ושני הארחים אחריו, ויפן אל פרידריך: – ראה, אדוני הדקטור! זאת ארץ אבותינו! ופרידריך לא ידע מדוע חמו עיניו מדמעות למשמע המלים האחדות האלה שהשמיע האיש הצעיר. אכן זאת היתה רוח שונה מן הרוח אשר שלט בו אז זה עשרים שנה, בלילה, בירושלם. אז ראו עיניו את המות לאור הירח, ועתה ראה את החיים לאור השמש. ויבט אל דוד. איך שנה הנער היהודי אשר פשט יד לקבל נדבה! בן חורין, עליז, רענן, אמיץ, נצב איתן על אדמתו. עוד לא התמלטה אף מלה אחת מפי דוד על אדות עניניו שלו, אך, כנראה, לא היה מצבו דל, בישבו במקום נהדר כזה, מקום היכלות וארמנות. ואין זאת כי אזרח נכבד הנהו. הלא קדמו אנשים רבים את פניו בכבוד, מדי עברו. גם אנשים כבירים ממנו לימים הקדימו בשלומו. עתה עמד, ופניו מאירות, ועיניו מביטות מראש הכרמל על הארץ ועל הים. ואך עתה הכיר פרידריך את האיש החפשי הזה, כי הוא הנער הנפלא מרחוב הברגיטין בווין, אשר אמר, כי חפץ הוא לשוב לארץ ישראל. ופרידריכסהיים ארמון גבוה, בנוי בסגנון המאורים, ופרדסים סביב לו. שלבי המדרגות, ששם עולים אל הארמון, לבנים, ואריה חצוב באבן רובץ לפניהם. ועוד הפעם עלה על לב פרידריך זכר דברי הנער הקטן, בן הרוכל, כאשר דבר על אדות ארי יהודה: "אשר היה ליהודה, יוכל לשוב ולהיות. הן עוד אל עתיק חי!" כן דבר הנער אז, והחלום קם ויצא לפעולות… ויתן השוער אות בפעמון, בבוא דוד ליטוואק בחברת ארחיו בשער־השבכה, ויחכו שני עבדים על שלבי המדרגות לבואם. – אצוה לבקש את אשתי ואת אחותי לבוא אל האולם התחתון – אמר דוד לאחד העבדים האלה. והעבד מהר לעלות על המדרגות המכוסות יריעות אל המכפלה הראשונה, והעבד השני פתח לפני הבאים את דלתי האולם. ויבואו לתוך לשכה גבוהה, מכוסה כפות עגולות, וכלולה בהדר מפעלי אמן וחשב. הקירות היו מכוסים משי מראה־שושן, רהיטי הבית קלים, בנוים לפי טעם האנגלים, בתקרה תלויה מנורת חשמל גדולה, נוצצת מזהב ומבדלח. אור היום חודר דרך הדלת וארבעת החלונות וזכוכיותיהם הגדולות כזכוכיות מראה. דרך החלונות האלה נראו ערוגות דשאים וציצי חמד ומקלעות פרחים משתרעים הרחק הרחק עד גדרות השיש, ומאחורי הגדרות נשקפה תכלת הים. באולם עמדו משני צדי הדלת הראשית מנורות כסף בעלות שבעת קנים, גדולות כקומת איש. באחד הקירות תמונה גדולה, ועליה איש זקן ואשה זקנה, עטופים שחורים ופשוטים. – אבותי הם – העיר דוד, בראותו כי עיני פרידריך נטיו אל התמונה הזאת. – הכר לא הכרתים – אמר פרידריך בצחוק קל – וזו מה? שאל ברמזו באצבעו על התמונה המשוחה התלויה מעל למקום האח. זאת היתה תמונת אשה צעירה, גבוהה, בעלת תלתלים שחורים, כלילת יופי. – זאת היא תמונת אחותי מרים. כרגע תראה, הדמתה לה התמונה, או לא. וכעבור רגע באו העדינות: מרים ואשה צעירה פורחת בהדרה, היא אשת דוד. – שרה! מרים! קרא בעל הבית בקול רועד קל – הנה זכינו לבקור מכל יקר, לבקור אשר לא פללנו ולא יכלנו לקוות לו. הביא לי את השמחה הגדולה בכל שמחות חלדי. לא תוכלנה לפתור, ואף לא יעלה על לבבכן לשער את מי זכינו לקבל בביתנו – את האיש אשר חשבנוהו כמת, את איש חסדנו, את מצילנו! והעדינות הביטו בתמהון. – אך הלא אין זה פרידריך לאווענבערג? שאלה העלמה הצעירה. – הוא ולא אחר, מרים! הוא ולא אחר! הנה הוא עומד לפנינו. ותמהר לגשת אל הארח ותפשט לו את שתי ידיה, ותקדם את פניו בברכה, ועור פניה קרן מששון, כאשר יקדמו פני אוהב מאז. ופרידריך חש רגש פלאים וחדוה, בשמעו את קול המחמדים הזה קורא בשמו. הוא חש את נפשו כנלכד בחבלי קסם במקום ההוד הזה, בין האנשים הנהדרים האלה. – וזה הוא האדון קינגסקורט, ידיד הדוקטור, ועל כן גם ידידנו ואורחנו היקר! – ואז הודיע בקצרה איך פגש את האדונים בחוף ואיך הכיר כרגע את פרידריך. כי בהיותו נער קטן שנן ללבו היטב היטב את חזות פני המציל, ופני פרידריך שנו אך מעט. למותר להגיד, כי לא יתן את הארחים לסור לבית מלון, אך עליהם לשבת פה. האשה שרה אמרה לצוות לנהל את הארחים כרגע אל חדריהם, אך דוד קבל זאת על עצמו, ויבקש את האדונים ללכת אחריו. – הבה נעלה! חפצתי להציג לפניכם שם במעלה עוד איש צעיר אחד ששמו פרידריך, יען כי השם הזה לא חזון יקר הוא פה. עלו כלם בשלבי המדרגות אל המכפלה הראשונה. דוד עבר בראשם, ויעמוד לפני הדלת האחרונה אשר במסדרון. – פה שוכן האיש הזה – אמר במלאו צחוק גיל את פיו ויפתח. החדר היה לבן. בתוך החדר ישב כמלך בגדוד על כסא הילדים ילד בריא ויפה. הוא הסיר את הנעלים הקטנים מעל רגליו, ויאמר להסיר גם את נקניקיו על ידי חכוך הארכובות אל דפנות הכסא. לפניו עמדה אומנת באה בימים, וקערה מלאה ארוחת חלב בידיה, והילד הכה בכף על הארוחה, והשעשוע הזה, כנראה, השביעהו ענג יתר מן האכילה. – הטפש הזה הוא בני פרידריך – קרא דוד, ובקולו צלצלה בפעם הראשונה גאוה קלה. אך פרידריך־זוטר השליך את הכף. זאת הסב זקנו הלבן של קינגסקורט. הוא הריע, ויפשט את שתי זרועותיו אל הזקן. קינגסקורט הושיט את אצבעו, והקטן אמצהו בכל כחו. בני החבורה אמרו לצאת, אך קינגסקורט עמד, כנטוע במסמרות. ופרידריך הפנה את ערפו, בטרם יצא. – האם לא תלך עמנו, קינגסקורט? – אין בר־נש זה נותן אותי ללכת! השיב בחדוה. ואמנם הוא נשאר עוד כשעה רצופה אצל פרידריך הקטן. ברגע זה רוקם הקשר בין הזקן קינגסקורט צורר־האדם ובין צעיר בית ליטוואק. איש לא יכול לחקור את פרטי שיחותיהם, יען כי פריטץ הקטן עוד לא יכול לדבר, וקינגסקורט היה מכחיש, בקללות כסוטה, את דברי האומרים, שהוא אוהב את הילד. ואולם בכל זאת נתברר אחרי כן על פי הגדות המשרתים והמשרתות, כי קינגסקורט מתגנב בהחבא אל חדר הילדים, מדי יודע הוא, שאין שם איש, וכי הוא מתענג ומצחק שם כילד אין דעת. הוא היה מרכיב את הילד על כתפיו, או שוכב פרקדן על הרצפה, למען יטפס עליו הילד, והיה מדי יבכה פריטץ־זעירא, וכרכר ודהר קינגסקורט רקידות משונות. ושר באזניו שירים אשכנזים ישנים, והנעים ככל אשר יוכל את קולו העב. ביום הראשון להתודעו אל הקטן היה קינגסקורט נבוך מעט בעת ארוחת הצהרים. אך המסובין כה הרבו לספר ולשוחח, וכה היו טרודים בשיחותיהם, עד כי איש לא התבונן אל מבוכתו. הם ישבו באולם־האוכל הרצוף לוחות עץ מחוטב, ויסעדו היטב. היינות ערבו מאד לחיך קינגסקורט, ועל שאלותיו ענוהו, כי כולם יינות ארץ ישראל, ומקצתם גם יינות דוד מכרמו ומגתו. הן בנטיעות הכרמים כבר החל ישוב הארץ בשנות השמנים למאה שעברה. הטובות שבגפנות נטעו וגם צלחו. מרים קמה ממקומה לפני תום המשתה. ואחר צאתה, ענה דוד על שאלת לאווענבערג: – כן, מרים היא מורה. היא נותנת לקח בבית הספר התיכון לנערות. היא מורה שפות אנגליא וצרפת. – האמנם? האנוסה העלמה האמללה להתענות בהוראת־שעה? זאת היתה כתלונה קלה, ודוד ענה: – אין היא עושה זאת בגלל פרנסה. אודה לאלהים, אין צרך לי להרעיב את אחותי. אך עליה יש חובות, והיא עושה אותם, יען כי יש לה גם זכיות. בחברתנו החדשה משפט אחד לגברים ולנשים. – חזיז ורעם! – נקל להבין, כי זכות להן לבחור ולהבחר. הלא עזר עזרו להקים את מוסדותינו; רשפי רגשותיהן לבנין מפעלנו ולשכלולו החיו גם את הגברים, ולעון פלילי היה נחשב לנו, לוא אך בתור נדבה השלכנו להן את פרפראות סעודתנו, או לוא סגרנו אותן בבית ההרמון. – בדרך אמרת לנו, כי גם רשיד־בי הוא נמנה בחברתכם. והנה דבר בית ההרמון אשר זכרת מעורר בקרבי שאלה. – ואני פותר שאלה זו, אדוני הדקטור. אין איש אנוס לבוא בברית חברתנו. וכן גם אין כל נכנס חייב להשתמש בזכיותיו. הדבר הזה הוא מסור אל לבו. האם לא ידעת גם באירופא הישנה אנשים להם כל עסק בבחירות, ולא היו הולכים אל הקלפי, ובעד כל מחיר לא היו מקבלים עליהם כהונת משמרת במדינה? כן הוא הדבר גם בבחירת הנשים ובהבחרן בחברתנו החדשה. אל נא תדמה, כי הנשים חדלו להיות גבירות בית ומשפחה בינינו. הנה כן, למשל, אשתי איננה הולכת לעולם אל אספה. והאשה שרה אמרה בצחוק קל: – בזה אשם אך פריטץ הקטן. וקינגסקורט חלם רגע על דבר חדר הילדים וילחש, והוא נבוך מעט: – זאת אבינה. – כן – הוסיף דוד לאמר: היא היניקה את נערנו, ואז שכחה מעט את זכיותיה שאין לשלול אותן ממנה. בתחלה נמנתה במפלגת המתנגדים הקיצונים. כן גם הכרתיה, בתור מתנגדת. עתה היא עושה התנגדות רק לי, בביתי. אמנם התנגדות נכנעה (דיא וקינגסקורט הריע בצחוק: – זו היא תחבלה יפה להפטר מהתנגדות. דבר זה מישר מאד את הדורי המפלגות במדינה. ודוד הוסיף לבאר: – ועוד לי להגיד לכם, אדוני, כי הנשים בינינו הן פקחות כל צרכן ואינן בטלות מעסקיהן בגלל עניני הכלל. לא רק דרך נשים, כי גם דרך כל בני האדם הוא, לבלי דאוג הרבה לדברים שכבר הושגו. המעמד אשר אנחנו עומדים בו כבר הוכן במאה שעברה. כבר היו בכמה ארצות בתי ועד ובתי נבחרים למקומות או לענפי עבודה, ובהם נמנו גם נשים כבוחרות כנבחרות, ותראינה שם בעליל שהן פקחות וחרוצות. הן לא הרבו לבלות זמן ולא הרבו לפטפט יתר מן הגברים. ואמנם לא היתה כל סבה מוצאת לבלי העזר בנסיון הטוב ההוא. ועוד: הפוליטיקא בינינו איננה עסק או אומנות, לא לגברים ולא לנשים. ידענו להשמר היטב מן המגפה הזאת. אנשים שמנסים למצוא את לחמם מן הדעות שהם מודיעים, תחת אשר עליהם למצוא חית ידם מעבודתם, מתנכרים בינינו היטב, ובמהרה יוסר המסוה מעל פניהם, והם בזוים, ואין אתם להרע עוד. שופטים כבר חרצו משפט פעמים רבות בדינים על דבר עלבון כבוד, כי אם יאמר אדם לחבירו: "הפוליטיקא היא אומנתך", דינו כדין מגדף את חברו. – ואיך אתם קובעים מקום לפקידים? שאל פרידריך לעווענברג. הן הבנינים שהראית אותנו מדי עברנו מראים, כי יש גם כהונות בארצכם. יש כהונות בשכר ויש כהונות כבוד. כהונות של שכר נתונות לכל החכם מחברו והשוקד מחברו. אנשים של כתות, יהיו מי שיהיו, אינם רצוים אף לאיש מאתנו, ונהפוך הוא, לפקידים משמשים בכהונות אסור לקחת חלק במשא ומתן של צבור. אך לא כן משפט כהונות הכבוד. בבחירת פקידים לכהונות כאלה יש לנו כלל אחד. הרודפים אחר הכבוד – אנו מבריחים אותם מן הכבוד. אנו עמלים למצוא את הנחבאים אל הכלים, את הענותנים ושפלי הברך, איש איש בקרן זוית, ששם הוא מסתתר. זאת היא ערובתנו, שעניני כללנו לא יפלו בידי אנשים רודפים אחרי בצעם וכבודם. הנה כן נשיא חברתנו הוא רופא עינים זקן יליד רוסיא. הוא קבל את הכהונה בלי רצון, יען כי אנוס היה לעזוב את עבודתו. – המצא בה רב תבואות? – לא! רב שמושו היה בין העניים. עתה מסר את השמוש עומדת בראש בית מרפא גדול לחולי עינים. כפיה לטובת החולים האומללים. היא תוכל להיות למופת מאיר נתיב העלמות הבודדות אשר לא תחפצנה להיות לאנשים, כמה תוכלנה להיטיב ולעזור לעם. לפנים היו הבתולות הזקנות לבוז או למשא. אך בינינו הן עובדות לטובתן ולטובת העם כלו. כל מקצוע הצדקה הוא בידי העלמות האלה. גם בזאת לא יצרנו חדשות, רק הבאנו משטר במה שהיה. בתי מרפא, בתי החפשית לחולים שאין להם רפואה, גנות לחנוך הילדים, מושבות ונאות קיץ בעד בני העניים, בתי תמחוי לצבור, כל מוסדי החסד שכבר נודעו לכם מתמול שלשום באירופא היו לאחדים בארצנו ושלטון אחד נוהג בהם. משטר המרכז הזה נתן לנו היכלת להושיע לכל עני ולכל חולה. אמנם מספר המבקשים עזר בינינו הוא קטן ממספר מבקשי העזר לפנים בארצות אחרות, יען כי המעמד הוטב, אבל מבקשי עזר יש גם פה, כי אין אנו יכולים לשנות את טבע בני האדם. גם בינינו בני אדם נופלים על ידי רפיון, עצלות, אסונות בידי אדם ובידי שמים. הננו עוזרים לחולים בפקדנו אותם, לבריאים בתתנו למו עבודה, כל זאת מצאנו, אך קבענו ונתקן ונאסוף את הנמצא. הלא ידעתם לפנים את סדרי לשכות המודיעין, ששמה היו הפועלים המבקשים עבודה פונים. בינינו יש הרשות לכל איש לתבוע עבודה, ולרגליה גם לחם; אבל לעומת זה חובה על כל איש לעבוד. אין אנו סובלים את הפושטים יד לקבל נדבה. איש בריא מבקש נדבה – ענשו עבודת פרך, והחולה העני צריך אך לבוא לבית החסד, ואין איש יוצא ריקם. בתי המרפא המיוחדים כל אחד לבדו הנם מחוברים על ידי הטיליפון אל המרכז, והמרכז דואג לדבר לבל יחסר מקום. הלא לקלון יחשב, כי ידד החולה מבית מרפא לבית מרפא, כאשר היתה הקללה לפנים. כי ימלא בית מרפא, עגלות עומדות בחצר להוביל את החולים הבאים אל בית מרפא אחר. – אבל דמים מרובים דרושים לזאת – העיר פרידריך. – לא! שים נא לב, כי על ידי החלוקה המסודרת הכל נעשה ביתר היתה מלאה מבוכה. היא היתה כבית מסכנות מלא, שאין למצוא בו אף כף המרק לעת הצרך. האנשים לא היו סכלים ורשעים יתר ממנו – או, אוכל לאמר, אין אנו חכמים וטובים מהם. סבת הצלחת חברתנו אחרת היא. אנחנו יסדנו את חברתנו בלי סבל ירושה. אמנם גם אנו מחוברים אל מה שעבר, צריכים היינו להתחבר אל מה שעבר – האדמה העתיקה, העם העתיק – אבל חדשנו את נעורי כל המוסדות. העמים שקורותיהם לא פסקו אנוסים לנשא ולנטל משא שהרביצו עליהם קדמוניהם. עין בעין יכולים אתם לראות זאת בכל מדינה ומדינה אשר בקרתם. שם בראש ההוצאות – הנשך ושעורי הגביה של החובות המוטלים מכבר. שם היו אך שני דכים: או לפשוט הרגל בבוז, או להוסיף לשאת את העול הישן. לא כן החברה החדשה, היא התיצבה בפעם אחת על דרך טובה. עוד אבאר לכם את לפרטיהם. עתה אשיב אך על שאלתך בדבר ההוצאות למלא את מחסורי בתי החסד. אף כי בתי החסד האלה מספיקים בינינו לכל צרכינו, ועזרה נמצאה בהם לכל המדוכאים ולכל החולים, כלכלתם איננה קלה כמו לפנים. הבנינים ואשר בהם הם עשוים מכסף הצבור, עד כמה שאין ספק בנדבות־המקדש ובעזבונות הנהוגים בינינו היהודים. ולצרכי המשרתים דאגנו בהטילנו חובה על החברים. כל חברי החברה החדשה כאנשים כנשים חייבים להקדיש שתי שנים משנות חייהם לעבודת העם. על פי רוב חלה החובה הזאת על שתי השנים משנת השמנה עשרה עד שנת העשרים לימי אחרי תום למודיהם בבתי הספר. מדי דברי בלמודים, אעיר את אזנך, כי הלמוד בכל המדרגות, ובית המדרש הגבוה בכלל, הוא חנם לכל בני חברתנו. והנה בשתי שנות עבודה חובה לצבור יש לנו מעין־מתגבר של כחות דרושים לנו לכל מוסדותינו ומעשי צדקתנו ולכל צרכי החברה. ואולם בראש ההנהגה של הבתים עומדים פקידים שמקבלים שכר. – הנני מבין – אמר – בצבאותיכם יש פקידים בשכר ואנשי צבא מתנדבים. – מקבל אני את המשל, אבל אין זה יותר ממשל, יען כי צבא מלחמה אין בחברה החדשה. – אוי, אוי! – התלוצץ קינגסקורט. ופרידריך לאווענבערג צלל במחשבות, ויאמר: – בשמוע את דבריך ובראות כל הדברים שכבר הראיתנו, חושב אני, כי לא חזיון הוא, אך מעשה שהיה. החלותי לשער את גדל חברתכם החדשה ואת ערכה. בלי ספק עוד תשוב תבאר לנו את עניניה באר היטב. הדבר הזה איננו מביא אותי במבוכה, אבל דבר אחר יפעמני. אשער, כי תציג לפנינו דברים אשר לא יכונו בתמהון יתר מן ראינו אותם מצומצמים באחד, הלא, כדבריך, ראינום מפוזרים ומפורדים, זעיר שם זעיר שם, לפנים, בארצות אירופא. אבל גם כשאני רואה, שומע, ממשש בידים – הבן לא אוכל. איך נעשה הדבר הזה? באיזה מלים אביעה לך את רעיוני? – שמע! הבינותי את דבריך על אדות המעמד החדש לאשורם – אבל אין אני יודע איך נברא. המעבר מהמעמד הישן, שנודע לי היטב, אל המעמד החדש, הוא כחידה סתומה בעיני. לוא יצא יצאתי עתה לאויר העולם, כי עתה קבל קבלתי כל זה, כמו שקבלתי כדבר טבעי את אשר מצאתי נכון לפני. אמנם גם אז הייתי מוצא בכל אלה נפלאות רבות, לוא הבטתי בעיני איש אשר לא התבונן זה כעשרים שנה אל אשר לפניו. לוא, למשל, היינו רחוקים מן הישוב משנת 1880 עד שנת 1890, ובשובנו מצאנו פתאום את האור החשמלי ואת הטיליפון ואת העברת הכח על ידי חוט החשמל, אף אז התפלאנו הפלא ופלא, ונהי כנדהמים. ואתה הן לא דברי אומנות חדשים שמת לפנינו, ובכל זאת אני כחולם. אני חסר את המעבר. – אף את זה אראכם – אמר דוד. תולדותי אספר, תולדותי שאתה נטלת חלק בראשן. אך לא פה ולא עתה. הלא יגעים אתם מן המדע. ראשית, הנפשו! בערב, אם יהיה לכם חפץ, נלך לאחד בתי התיאטראות, לאופיר, או לתיאטרון אשכנזי, אנגלי, צרפתי, איטאלקי, ספרדי. – רעם ומחולות! צעק קינגסקורט – וכל זה נמצא פה? כמו באמריקא בימי? הן גם שם היו משחקים מכל הארצות. אבל כי יש לכם כאלה גם פה… – ומה פלא? הן קרוב הדרך הלום מאירופא משהוא לאמריקא, והאנשים היראים מפני מחלת הים, הלא טוב טוב להם לבוא לארץ ישראל. רשת מסלות הברזל של אסיה־הקטנה שהחלה להבנות במאה שעברה היא נכונה זה כביר. נוסעים מקונסטנטינופול במסלת הברזל בלי הפסקות לדמשק, לירושלם או לבגדד. לולא רגעי המספר הדרושים להעברה על הבאספארוס, הלא יכלו לנסוע גם בלי להחליף את העגלה מפטרבורג או מאדיסא, מברלין או מווין, מאמשטרדם, מקאלא, מפאריש, ממדריד או מלישבונה לירושלם. לכל מסלות־החפזון הגדולות שבאירופא יש חבור עם המסלה הירושלמית, ולירושלמית עם המסלה המצרית והמסלות של אפריקא הצפונית. מסלות צפונה ודרומה של אפריקא, שקיסר אשכנז הגה על אדותיהן כבר בשנות התשעים למאה שעברה, והמסלה הסיבירית עד גבול חינא משלימית את הרשת הזאת הפרושה על התבל הישנה. – יקח בכור שטן! זה מעשה נורא! – הן לא תשתומם על מסלות הטבע. המסלה מרוסיא לחינא כבר היתה נכונה במאה שעברה, והמסלה הבגדדית החלה להבנות. והמסלה מהנילוס עד הצוק של אפריקא הדרומית עלתה במחשבה. הלא אך זה היה פלא, כי ארץ ישראל, שמקומה בטבור העולם, בין אירופא ואסיה ואפריקא, צריכה היתה לחכות, ולוא נשארה בשוממותה, כי עתה זה היה פלא. – לא, בעל בית נכבד! על זה לא אתפלא. אך – כי אתם היהודים עשיתם זאת. הן לא תהיה בהקפדה עלי? ופרידריך העיר: – אודה ולא אבוש, כי גם אני מתפלא על זאת. בטח לא בטחתי באחינו היהודים, כי הם… ודוד ענה במנוחה: – אך ידנו, יד היהודים מצאה זאת. אך אנחנו לבדנו. אך אנחנו יכולנו ליסד את החברה החדשה הזאת ואת המוסדות האלה. אחד באחד התלכדו, ורק על ידינו יכול הדבר להעשות. צרות נפשנו היו דרושות לזה וגם נסיונותינו בכלכלה וגם הקוסמופוליטיזם (אזרחות התבל) שלנו. אך די לנו ליום הזה. הנפשו עתה, ואחר – תשיחו. מחר בטבריה אוסיף לספר לכם. לעת עתה לא עלה אף רעיון קל על לבות הארחים לשוב לאירופא. אמנם פרידריך לאווענבערג העיר, כי לפי הנמוס עליו להציע לפני ידידו את ההצעה הזאת, יען לקינגסקורט אין כל ענין שימשכהו אל העם היהודי והליכותיו, אך הזקן ענה בתקף, כי חפץ הוא לשבת שם, כל עוד יתנו אותם לשבת. מעשה נורא, מעשה אשר לא יעשה – הוא זה אשר קרה פה ליהודים, ואם הוא, הד"ר פרידריך לאווענבערג, חושב את נפשו כזרה לעמו, קינגסקורט איננו רוצח כזה. בקצרה, כשבא איש החבל מן האניה, הוגד לו, כי פה יהיה מקום המנוחה. צו נתן לו לשלוח בגדי לבן ותלבשת פרידריכסהיימה, ואנשי האניה יוכלו לראות מנוחה כי נעמה. חדרי הארחים, שאליהם הובאו, היו סמוכים זה לזה. קינגסקורט היה עומד בסרבלי כתנתו על מפתן דלת־החבור והיה עושה "הגהות על צדי הגליון" לכל אשר ראו ואשר שמעו עד היום, ופרידריך ישב בכסא המסעד והביט כחולם אל דלתי היציע הנשקפת מול פני הים. איש לא יכול לברוא לו אף בדמיון נוה נהדר מזה. ומה נפלאים היו האנשים אשר התהלכו פה בנחלת שפר שלהם. דוד היה עליז ואמיץ כח, בוטח בנפשו אך לא יהיר. אשתו לימינו סמל אם צעירה ומאושרת, והעלמה הנאוה והאצילה מרים, השמה מעיניה בעבודה נכבדה, לא כאשר נהגו בנות היהודים לפנים במשפחות עשירות. אחרי עבור שנים רבות זכר עוד הפעם את ארנסתינה לאפלר, שהיה אוהב לפנים ברוח עועים, וממנה היו תוצאות לפרידתו מן החיים, לפרידתו הקלה מאד. היכול תוכל מרים להנשא גם היא לאיש באופן אשר נשאה ארנסתינה לאיש? הוא לא ידע איך עלתה השאלה הנבערה הזאת על רוחו. אך היא עלתה על רוחו מאליה. ושעיפיו השיבוהו, גם כן בלי אשר נמלך בהם הרבה, לאמר: לא! זו היא עלמה אחרת, וכל בני האדם האלה הנם שונים ונבדלים מבני האדם שהיו יוצאים ובאים בבית לאפלר, אשר לזכרו זע פרידריך וירגז וישחק. ועוד מחשבה אחת עלתה על לבו: מי יודע אם תחת ברוח ממערכת החיים לא טוב ויפה ונבון היה לשאוף ולחתור ולהלחם למען הגיע אל מטרה. וכאשר היה תפוש במזמות האלה התאנח ויאמר: קינגסקורט! השאלה מתעוררת בלבי, אם לא דרך נלוזה אחזה אניתנו בהובילה אותנו אל אי האושר הרחוק. במה בליתי עשרים שנים יפות? בציד, בדיג, באוכל, בשתי, בשינה ובשחוק האישקוקי… – ובחמור זקן, מה? נהם קינגסקורט כנעלב. – את החמור הזקן אתה מוסיף לא באשמתי – ענה פרידריך בצחוק. – בלעדיך הן לא יכולתי אף לא חפצתי להתקיים עוד. בכל זאת חבל על שלא הובאה כל תועלת. הנה כה הרחיקו יושבי תבל ללכת, ואנחנו לא לקחנו חלק, ואין לנו כל זכות בדבר הזה. – לאו! השמעתם? עשרים שנה למד בר־נש זה בבית מדרשי ועוד רעיונות כאלה בלבו. אמור תכף, כי חפצך להיות חבר בחברה החדשה הזאת. – אין אני אומר זאת, יען כי עוד אין אני יודע אותה כל צרכי, אבל טובה היא בעיני מהחברה שהיתה. – טובה? טובה? געש הזקן, בבקשה ממך, הכנס נא בברית החברה החדשה. הן אני אוכל לשוט לי הלאה ולראות את אשר אבחר. נא תגעש, קינגסקורט! לא אותר פה לבדי בלעדיך. – זו היא הבטחה? – על דברתי… גם לא אכנס בחברתו החדשה של דוד, לוא רק…. ופרידריך צחק צחוק קל בהביעו את הרעיון הזה: – אכנס רק כשתכנס גם אתה. זה ימים רבים לא צחק קינגסקורט כצחקו עתה. – פריטצי, חא חא חא! איזה המצאות של שגעון יש לך. חא יא חא! הביטה נא עלי כמו על חבר בחברה יהודית. עלי, על אדאלברט לבית קאניגסהאף, אציל פרוסי ונוצרי. לא פריטצי, זה הוא פלא פלאים, זה פלא פלאים. – האצילות מדברת מתוך גרונך. – והנה תכף נדקר. הן בעיני הנך יוצא מן הכלל. – ומה יש לך לטעון על דוד ליטוואק? – לעת עתה לא מאומה. הוא נראה לי כבחור־כהלכה… הבית שבוא לשאול אותם מה הם מבקשים, הכבר גמרו בדעתם ללכת לתיאטרון, או לקונצרט, ובאיזה מהם יבחרו. למען בחור, שם לפניהם את רשימת התענוגות באחד ממה"ע. קינגסקורט הורה באצבעו על הגליון, בלי קרוא: – העוד כל כך שקרים גדלים בעולם? – לא יותר משמבקשים הקוראים – ענה דוד. – ובכן הרבה מאד – צפצף קינגסקורט. – זה הוא שונה מאד. בכלל, טובים וקרובים יתר אל האמת אלה מה"ע של החברות. – איזה מכ"ע? – אלה של החברות. בסדר הכלכלה הנהוג בינינו נזקקו גם מה"ע להכנס אל המשטר הזה. וקינגסקורט שסעהו בדברים: – עמוד, עמוד. אל נא כה תמהר לדבר! איזה סדר כלכלה נהוג ביניכם, כאשר אמרת? – סדר כלכלת שותפים. אך אל נא תתאר בדמיונך חוקי ברזל משפטים מוצקים. בכלל – אין דבר קשה, אכזרי, מוטל מראש, מן הסברות אשר הגו המוחות – אך מנהג שאנן, מוסכם, בלי תקף ובלי כפיה. היו חברות שונות לקנין ולכלכלה, וחברתנו החדשה הוסיפה משלה אך זאת, שהיא עזרה להצלחת כל החברות ההן על ידי אשר פתחה דלת בפני לוין, וגם האיר את עיני המון העם. בחקרי חכמי הכלכלה במאה שעברה כבר בארו את גדל תועלת החברות ממין זה. אך בעולם המעשה היה קיומן קשה ועבודתן עליהן למשא. על פי רוב היו החברים רפי כח, ולא יכלו לחכות מקצר רוח עד אשר חברותיהם תצלחנה. כן גם היתה לחברות האלה מלחמה מפנים ומאחור מאת בעלי עסקים, אשר חשבו, כי מהן יבולע למו, ויתקוממו עליהן בגלוי או בסתר. הנה כן כאשר קמו חברות לקנות בעד חבריהן צרכי אכל נפש, ראו החנונים של צרכי אכל נפש את החברות האלה כראות אנשים מסיגי גבולם ומהפכים בחררתם. או בראות הסוחרים מוכרי כלי בית, כי חרשי העץ העושים כלי בית אמרו לדבק טוב וייסדו חברה, היו הם מתעצבים וחותרים תחת מוסדי חברה כזאת. הנה כן פגשו החברות האלה מכשולים על דרכן מצד המנהג, מצד התחרות והסכסוכים. ואמנם דרך החברות האלה הוא דרך התוך בין קנין היחיד ובין קנין הכלל. האיש היחיד איננו נטול מחייו הפרטיים, ואיננו נעדר החשק והיכלת לעבוד בעד נפשו ורכושו, אך גם לו מגן וצנה להגן על עצמו מפני העשיר הבולע. אין עוד העני אנוס להשתכר מעט ולשלם הרבה בעד מחסוריו. הלחם לעניים איננו בינינו יקר מן הלחם לעשירים. אין עוד מיקרים את שער צרכי המכלת. לוא אמרנו לעשות את התקון הזה בחברה הישנה, כי עתה אבדו נכרתו רבבות אנשים מוצאים חית ידם מן המרכלת הממוצעת הזאת. אך אנחנו פה לא נתנו לרוכלים ממין זה להחל את מעשיהם, אך בכניסתנו יסדנו חברות. ועוד הפעם אתה רואה כי יתרוננו הוא בזה, שהננו חפשים מעול הקלקלות הישנות. אנחנו לא היינו אנוסים לחתור תחת מוסדי כלכלת איש יהיה מי שיהיה, למען היטיב להמון העם. – אך מה"ע? הוסיף פרידריך לשאול – הלא תחלת דברינו היתה על אדות מכ"ע. איך יש לנהל מכ"ע בדרך חברה? האם כולם קנין סופריהם, וכיצד? – פשוט מאד. מה"ע של החברה הוא קנין החתומים. דמי החתימה הם דמי השותפות של החברים, וככל אשר יגדל קהל הקוראים, כן תגדל ההכנסה מן ההודעות השונות, וההכנסה הזאת היא לקוראים, או לחתומים, ולקץ כל שנה תחולק להם, עד כי יש אשר החתומים מקבלים יתר משהכניסו, וכבר היו מקרים כאלה. – פלאים, פלאים! צעק קינגסקורט – ובכן אדם מקבל מנה יפה בעד שקדו לקרוא במכ"ע! – אמנם! האם לא שמעתם מעודכם באירופא ובאמריקא איזה הכנסות יש למכ"ע גדולים? אך הם הלכו הלך וזול, אף כי ההוצאות לטלגרמות ולשכר הסופרים עלו למעלה. מה"ע הגדולים הוזלו עד למטה מהוצאותיהם, ובכ"ז לא פסקה ההכנסה מעלות במדה מרובה מאד. הנה זאת היתה ראשית מנהג השבת ההכנסה לחתומים. כזאת אתם מוצאים גם בינינו. אך רוב ההכנסה יחולק לחברים. המערכת היא הועד המנהל את העסק, ויכולים אתם להיות בטוחים, כי טוב לעובדים האלה, הממלאים את גליונות מה"ע תנובת רוחם, עתה מאז. הלא מהם תוצאות לכל העסק ולכל ההכנסה, וזאת מבין כל חבר, ומעריכים את העבודה לפי ערכה. בעד המאמרים הטובים, היפים והמועילים, המאירים באמת את עיני העם, מחזיקים להם טובה רבה. מה"ע אשר לנו עוזרים הרבה להשכלת העם. מלמדים, מפיצים דעת, וגם מביאים ענג ושעשועים: הם עומדים לשרת בעניני חבור הדרכים, בעניני המסחר והאומנות לא פחות מלעניני המדעים ומלאכת המחשבת. וסופרי מה"ע עובדים ביתרון זריזות ובשובע שמחות ובנחת רוח, בידעם, כי מצבם איתן, והחברה יודעת להוקיר את פעליהם איש לפי עבודתו וכשרונו. הנה הם רואים את עבודתם כראות כהונה נכבדה, שהם עתידים גם ליתן עליה דין וחשבון. – זה נאה מאד – הפסיק פרידריך. אך חושב אנכי, כי מכ"ע כאלה הם נכנעים יתר לדרישות המון הקוראים. המערכת, אשר כל מעמדה תלוי ברצון הקוראים, אנוסה להתאמץ להחניף לקוראים, למען אסוף מחנה רב מהם. – לוא כן היה, ההיה זה דבר חדש? האם לא כן היה גם בשכבר הימים? היו עורכי מכ"ע שהיו מביטים ומשקיפים ברתת ובזיע אל דעת הצבור, והיו עוברים על דבר זה בשתיקה ומפליגים ומגזימים דבר שני, לפי אשר חשבו לעשות מטעמים לקוראיהם, וגם לא ידעו היקלעו אל השערה ולא יחטיאו. אך לא כן עתה. באספות הנאספות מדי שנה בשנה נותנים דין וחשבון, וקהל כל מכ"ע המסודר נותן קו ומשקלת למערכת לימים יבואו. – אימה! – קרא קינגסקורט – אספות של מאה אלף חתומים! – לאו דוקא, העיר דוד. החתומים בוחרים במאה או מאתים אנשי אמנה ומטילים עליהם חובה זו. הדבר הוא בתכלית הפשטות. במערכת מה"ע בעצמו עומדים אנשים על הפרק להבחר לזמן הקצר הזה. לשטר החתום יש תלוש, ככרטיס הבחירה. חמש מאות או אלף חתומים מוסרים את כרטיסי בחירתם לאיש אמנה אחד בעד האספה הכללית. איש אמנה כזה נוהג להודיע במה"ע בעצמו: אני אומר לעמוד באספה העתידה על נקודה זאת וזאת, וכל המסכים ימסור נא לי את כרטיסו. – נאה, אמר פרידריך – לקהל יושם לב היטב, אך עוד אין אני רואה בזה תועלת בעד העם. התנועות והרעיונות החדשים אינם עשוים להיות מובנים במהרה. משפט הקהל כמשפט הילדים. הילדים אינם חפצים, על פי רוב ללמוד, ואין לשים את הדבר תלוי בבחירתם, והקהל איננו חפץ לקבל דברים חדשים לתקן, לחדש או להעמיק את דעותיו. אם אין אנשים יחידים עומדים בראש, ואך העם ע"י תחבלות בחירה כאלה מנהל את דבר חנוכו, הוא משולל הנהגה שכלית אשר תצלח אך על ידי יחידים בעל כשרון. נתתני לכלות את דברי, אדוני הדקטור. אני לא אמרתי, כי מה"ע של חברות היא התבנית האחת. הם רק תחת מה"ע הגדולים ההם, אשר לרגל רוב קוראיהם והוצאותיהם והכנסותיהם לבשו צורת עסקי מסחר כבירים. אך יש לנו גם מכ"ע, שאנשים יחידים עושים ומנהלים. גם לי יש מכ"ע כזה, והנני משתמש בו לצרך המלחמה שאני נלחם כעת בקרב חברתנו החדשה. ראש מתנגדי הרב ד"ר גייער, מנהל גם הוא מכ"ע כזה, אך מה"ע שלי לא יאריך ימיו יתר מן המחלקת שבגללה נברא. לא כן גייער, כי לחמו נמצא מן המחלקת הזאת. כן יש עוד מכ"ע אחרים שעומדים ברשות יחידים ומשמשים למטרות כאלה. מדי תנצנץ שטה חדשה, הכל מוכן לפניה להגלות ולהתפרסם אל דעת הצבור. אמנם, כשתאמר להכריע את כף הנצחון לדעה חדשה, תזקק למלחמה עצומה, כמו לפנים. עליך יהיה להראות בעליל את אמץ רוחך, את כח נפשך ואת סבלך, ועל זה אין להתאונן. האמן נא לי, כי על יד שותפותנו לא ירד מספר היחידים המצוינים בקרבנו, ולהפך, הוא עלה מעלה. אין היחיד מדק בינינו בקרב פלחי הריחיים של המדהבה, ואין השווי של הצותנים כורת את ראשו מעליו. אנו מכירים ומוקירים את התפתחות היחידים במדה שאנו מכירים ומוקירים את יסוד הכלכלה ואת קנין היחיד. – נא, ברוך השם! אמר קינגסקורט. ואני אמרתי, כי בטלתם את דיני שלי ושלך. – לוא כן עשינו, כי עתה לא מצאתם פה את כל אשר כבר ראיתם ואת אשר אתם עתידים לראות עוד – אמר דוד. לא! משוגעים כאלה לא היינו. בטלנו את המסמר המעורר לעבודה, ליגיעה ולהמצאות. איש לפי פעלו, הגדול מחברו מתן שכרו גדול, היגיעה הגדולה מחברתה קציר פעלה יגדל. העושר נחוץ הוא לנו כתחבלת פתוי בעד השואפים וכמזון בעד האמנות היקרה. אני בעצמי הנני מאלה שרכושם רב. הנני בעל אניות. עסקי הוא ממין העסקים, אשר מן ההכרח רק יחידים, כמו לפנים, או חברות בעלי מניות, יכולים לעשות אותם. זה הוא יתרון שטת השותפות, שאיננה מבטלת את קיומן או את התיסדותן של תבניות אחרות. בביתי, למשל, תמצאו תערובה נפלאה. אני הנני בעל בית המסחר. לפועלי יש חברה, שנכנסת יתר ויתר, בעניניה שיש לה עמדי, ברשות עצמה, ולא כנגד רצוני, אך ברצוני ובתמיכתי. בתחלת מסחרי, ובראשית משאי ומתני עם הפועלים, היתה להם אך חברה אחת, והיא חברת קנין צרכי מכלת. החברה רחבה ותהי לאוצר חשכון, ועליך לדעת, כי הפועלים שלנו, גם בלעדי אוצרות החשכון, הם, בתקף היותם בני חברתנו החדשה, מובטחים בכלכלתם לכל צרה שלא תבוא, לחלי, לזקנה, ומשפחותיהם אחרי מותם. אני תמכתים ברצוני ואעזור להם ליסד את אוצר החשכון אשר יסדו, בתתי להם סכום מסוים. ואני לא עשיתי זאת מנדבה, אך מאהבת עצמי, למען אוכל למכור היטב את בית מסחרי כאשר אחפץ להנזר מכל עסקי ולמכרו לזולתי אז אמיר את בית מסחרי בחברה של מניות, ונקל יהיה לי להוציא את המניות. על כן פועליהם הטובים שבאוהבי. אין בינינו מחלקת על דבר השכר, ולא כל מחלקת אחרת. זה הוא יחש משפחה, אך על פי רוח העת הזאת, באפן ובסגנון חדש. לוא בא אל הפועלים איש מחרחר ריב, כי עתה לא הייתי אנוס לגרשו בכח, כי הפועלים היו כופים אותו בצחוק לצאת. הם יודעים את אשר לפניהם, וכן אין מקום עוד למחלקת בעה"ב והפועל. וקינגסקורט נהם בנחת רוח: – עודך איש צעיר, וכבר כה הרבית לעשות. – אני קדמתי להחל. אנחנו נמנינו בין הבאים בראשונה. לא בזכותי תלוי הדבר, או אך מעט תלוי הדבר בזכותי. ההצלחה העלתני, אך זאת אספר לכם בטבריא. – מדוע בטבריא? שאל פרידריך. – שם תודע לך הסבה, יען כי בלי ספק לא ישער לבך מה החג אשר אנו חוגגים… ועתה בחרו נא אדוני את תענוג הערב. או אולי תבקשו לשמוע את הפרוגרמא ממה"ע המדובר? ויקח שתי קליפות־שמע מן הקיר ששם היו תלויות, ויגישן אל ארחיו. – אדון רב החסד! בזאת לא תאים עלי. זאת אני יודע. מכ"ע טילפוני כזה כבר היה לפני חמש ועשרים שנה בבודאפשט. לא אמרתי להראותך דבר חדש. אך גם המה"ע המדובר בזה הוא של חברה. – אך בל"ס איננו מכניס, כי הודעות אין לו. – להיפך. שכר המודעות האלה גדול מכולן. ההודעות במה"ע הנדפסים אינן אונסות את הקורא לקראן, ויכול הוא לעבור על פניהן, אך בפני הקליפות של שמע האלה אין הוא יכול להגן על נפשו. שמע נא, אולי במקרה יש עתה הודעה כזאת. הם לקחו את קליפות השמע ויגישון לאזניהם. שמעו הודעה על דבר שרפת בית מלאכת אניות ביוקוהאמא, ואחרי כן הרצאה קצרה ע"ד חזיון חדש בתיאטרון פאריזי, והמקחים החדשים של צמר גפן בנויארק, ועתה הריע הקול, קול רם מבראשונה: – אצל שמואל כהן יש להשיג את הטובות שבאבני חפץ במקחים שפלים. אצל ש־מ-ו־א-ל כ־ה-ן. הגלריה הגדולה 47. ויצחקו בכל לבם. ודוד הוסיף לאמר: – יש שעושים זאת באפן מחודד מאד, עד שהשומע לא ידע כי הסוף הוא רקלמא. הכנסת המה"ע הזה היא גדולה עד להפליא. החתומים משלמים שקל לחודש ומקבלים יתר משהם משלמים. למה"ע הזה אין הוצאות, לא נייר, לא דפוס, לא משלוח. אך העיר חיפה והחברה החדשה שעבדו להן את העסק הזה. גם עומד הוא תחת השגחה מיוחדת. במרכז צופים פקידי החברה לבל יאונה כל דבר עון, לא שקר, לא ידיעות מרגיזות, ולא דברים של פריצות. מלה אחת הפליאה את לב פרידריך: – שעבדו? האמנם יכולה חברה או עיר לשעבד לה עסק כשהוא נושא פירות? – זה הוא מקרה מיוחד. המה"ע הטילפוני צריך היה להניח באחד המקומות את הכבלים שלו, והנה יש לנו ברחובותינו מקומות חלולים להביא שמה את כל צומות החוטים והקנים לגאז, למים, לצנורות. ותחת רצפת הרחובות מוליכות תעלות כל אלה לכל בית, ובכל בית יש כניסה וקבול מתחת האדמה לקנים ולחוטים האלה. אין צרך לנתוש את רצפת הרחוב כשחפצים מה במעבה האדמה. גם בזאת רואה אתה את ההבדל בינינו ובין כל אשר הערים הגדולות שהיו לפנים במקרה מבלי תבנית ערוכה מראש. בכל פעם אשר רצו לקבוע גאז למאור, או מים לעבור בצנורות, או חשמל, אנוסים היו לקרוע את מעי הרחובות. גם ידע לא ידעו איזה מצב נמצאים כל החוטים והקנים, והדבר נודע להם רק כאשר קרה מקרה התפוצצות. אך אנחנו כבר ידענו את תקוני הערים הגדולות, ונבן את הרחובות עם חלל בתוכן במעבה האדמה. ההוצאה היתה גדולה, אך השבח גדול מן ההפסד. כשתשים לפניך את קצבת חיפה לעומת קצבת פריז, או ווין, אז תראה כמה אנו משתכרים על ידי המקומות החלולים שיש לנו במעבה האדמה. שם מונחים גם החוטים של המכה"ע הטיליפוני, ועל כן חייב המה"ע ההוא לשלם – וההכנסה לעניני הכלל. וקינגסקורט הודה: – זה הוא הדבר הראשון המפליא את לבי –: שאתם משתמשים באבני היקר של שמואל כהן לרצפת הרחובות. הלא אתם עם פקח מחודד! על לבי לא עלה רעיון כזה. – טעם מר בתהלתך, אדוני קינגסקורט! – אמר דוד בסבר פנים. אך אולי עוד תשנה את משפטך לטובה, כאשר יארכו ימי שבתך פה. – נאה מאד! ואני נכון להסכים, בעיקר, שהנני חמור זקן, אבל מופתים אני מבקש!… ועתה, בשם השטן, הוליכני לתיאטרון. – לאיזה תיאטרון שתחפץ, ליטוואק אהובי – השלים פרידריך. – אחרי אשר לא תחפצו לבחור, אדמה כי טוב למסור את הדבר לבחירתן של הגבירות. נענעו בראשיהם. הגבירות כבר היו לבושות בגדי ערב, ומרת שרה אמרה: – אדמה, כי האדונים לא יאבו לראות בתיאטרון פה את אשר הם יכולים לראות בכל עת בלונדון, בפאריז או בברלין. אמנם יש לנו עתה בעיר להקת משחקים צרפתים טובה מאד, וגם להקת מנגנים איטלקים מן המובחרים שבהם, אדמה כי מערכות המשחקים היהודים תמשכנה את לבם יתר. – היש משחקים יהודים? שאל פרידריך בתמהון. וקינגסקורט התלוצץ: – האם לא קראת ולא שמעת מעודך, כי התיאטרון התיהד כולו? ומרת שרה הביטה בסקירה אחת על פני מכתב העתי: – בתיאטרון הלאומי עורכים היום משחק ביבלי: משה. ודוד הוסיף לאמר: זה הוא מפעל נשגב מאד. – אך הוא כבד ביותר. בבית הזמרה עורכים: שבתי צבי. בתיאטראות אחדים הן מלאות עליצות, אך לא טעם. אני מציע ללכת לבית הזמרה. וזאת היתה גם דעת מרים. החזיון הזה הוא הטוב בכל חזיונות הזמרה מתבואת השנים האחרונות, שהיתה רבה מאד. אבל טוב למהר, יען כי מסע חצי שעה לבית הזמרה. – הנמצא עוד מקומות? שאל קינגסקורט. ודוד השיב: – אצל הקופה לא נשיג עוד כעת, יען כי רוב החברים בלי ספק יבואו להשתמש בזכות חברותם. אך לי יש תא מיום הוסד הבית. – האמנם גם בית הזמרה הוא בית־חבר? – קרא לאווענבערג. – זו היא חתימה, פריטצי. לזאת קוראים פה חברה, והוא הדין כמו במה"ע של חברה. – הוא הדין – השיב דוד בצחוק – אל תתן לספר לך פלאים, מר קינגסקורט. אין כל חדש בינינו, אפס כי נראה כחדש. הוא הוציא מצלחתו זוג נעלי־יד לבנים ויחל לשים אותם על כפות ידו. נעלי יד! וגם לבנים. כאלה לא היו לא לקינגסקורט ולא לפרידריך. באי השקט אשר בים השקט היו פטורים עשרים שנה מצעצועים כאלה. אבל אחרי שהביא עוד הפעם המקרה לידם ללכת לתיאטרון בחברת עדינות, חפצו להראות כאנשים מן הישוב. קינגסקורט שאל, היעברו בנסעם אל התיאטרון לפני חנות של נעלי יד. לא! בכלל, אין חנויות כאלה. אז כמעט התקצף הזקן: – הלהתל בי אתה אומר? הלא בעצמך כבר משכת את קליפות העור האלה על בהונות ידיך. או העושה אתה נעלי כף בעצמך? אין זאת, כי גם בחברת עושי נעלי כף נמנית. זאת היתה שגגה. נעלי כף לא נמצאו לממכר בחנויות מיוחדות, יען כי נמכרות היו בכל חנות גדולה לממכר תלבשת. לפני סולם המדרגות של פרידריכסהיים עמדו שתי עגלות אוטומובילין, בקום החבורה לנסוע אל בית הזמרה. לעגלה הראשונה נכנסו מרת שרה, מרים ופרידריך, לשניה קינגסקורט ודוד. הערב היה ערב יפה, כערבים הנעימים שבארצות הדרום, דומה ברוך אוירו וצבעיו אל ערב נחמד בגלילות הריווירא. מתחת ראו את ים־האור של חיפה. בחוף ומסביב לו עד בואכה עכו נראו שפעת נקודות לוהטות במראה המים הנשקפים. אלה היו מנורות האניות הרבות. בעברם לפני בית רשיד־בי שמעו קול נפלא, קול אשה מזמרת. ומרים אמרה: – המזמרת שם היא אשת רשיד־בי. היא ידידתנו, בריאה מלומדת וחרוצה עד להפליא. אנו נפגשות יחד לעתים קרובות – רק בביתה. מנהגי המושלמנים אשר בהם מחזיק רשיד עוצרים בעדה מבוא לביתנו. – אך אל תחשוב, כי המנהגים האלה הם למשא על פטמה – הוסיפה שרה לאמר: הנשואים האלה הם נשואים של אושר שלם. יש להם ילדים מרהיבי עין. אך האשה איננה יוצאת מגדר חיי המשפחה הסגורים. גם זה הוא בלי ספק מין מיוחד של אושר. אני מבינה גם את הדבר הזה, אף כי אני חברה שלמה ובעלת זכיות בחברתנו החדשה. לוא זה היה רצון בעלי, כי עתה נהגתי גם אני מנהג פטמה. יכולה אני לקיים את הדברים האלה – השלימה אחריה מרים, בשימה בפנוק על כף יד אשת אחיה היושבת אצלה. ופרידריך צלל במחשבות, ויאמר: – הבינותי יפה. בחברתכם החדשה רשאי כל אדם לחיות ולתור את אשרו לפי דרכו. ושרה השיבה: – כן הוא, אדוני הדקטור! כל איש וכל אשה. הנה באו עוד הפעם אל רחובות העיר העוטות אור כשלמה. הם עמדו מנסוע לפני בית כביר. מחלונות הבית שטפו כמו פלגי אור. הזה הוא בית שונות, כדת פאריז. ודוד ענה בצחוק קל: – מה? האם את כל אלה המתם? את כל הגנבים הקטנים, הרוכלים הדקים השמדתם פעם אחת? – לא כן, מר קינגסקורט! לא היה לנו צרך להמיתם, אחרי כי לא נתנו אותם להולד. ופרידריך התבונן עם הגבירות אל אלפי סחורות הצבעונים והתכשיטין המונחים, ויתערב בשיחה: – מה? האסרתם את הדק? הזה הוא החופש שלכם? – בינינו כל אדם הוא חפשי, ורשות בידו לעשות או לחדל מעשות כל מה שלבו חפץ – השיב דוד. אנו מענישים רק בעד החטאים והעונות שבגללם היו מענישים גם בארצות הישוב הישן. אין דבר שלא נאסר שם אסור בינינו, ואין אנו חושבים את המסחר הדק לעון, כי אם לדבר שאין הכלכלה דורשתו. זו היתה אחת השאלות שחברתנו החדשה נזקקה לפתרן. זה היה דבר נכבד, ביחוד בתחלה, יען כי המונים המונים מאלה אשר באו היו מוצאים את חית ידם מהמסחר הקטן. גם אבי הטוב – הלא תזכור, אדוני הדקטור – היה מוצא לחם צר מן הרכולה הנמכרת סחור־סחור, וזה הוא המין הדל והקשה בכל מיני המסחר הקטן. הוא היה מהלך עם ילקוטו מבית משתה לבית משתה. – ואתה לא תבוש, כנראה, לספר תולדותיך? נהם קינגסקורט. – אני? חלילה לי מהכלם. הלא בעדי התענה ובעדי עבד. לוא בושתי, כי עתה חדל אישים הייתי. – הושיט לי את ידך! זה טוב בעיני! – וינענע בכל כחו את כף האיש הצעיר. ובלכתם אל המחלקה לנעלי כף הוסיף פרידריך לחקור: – ואיך נצחתם את דבר המסחר הקטן בלי חק ובלי איסור? – פשוט מאד. ע"י הדבר הסחורות הגדול. בימינו ימי מכונות הקיטור ומסלות הברזל מן הנמנע היה לעמוד ולהתקיים בלי שוקי הענק האלה ובתי המשלוח העצומים האלה עם ענפים וענפי ענפים בכל המקומות ששם יש צרך. זה לא היה רעיון מבריק במוחו של אחד הסוחרים, וגם לא מקרה אחד מילדי יום. זה היה אונס של ברזל, זו היתה תולדה מוכרחת ומחויבת מכל מסבות קורות העתים. גם הכנת הסחורות אינה דומה עתה לאשר היתה אז. גם היא נהפכה מהכנה מעט מעט להכנה בהמון, ובשביל ההכנה בהמון נחוצה היתה גם המכירה בהמון. נקל להבין כי הרוכלים הקטנים החלו ללכת הלך ודל במשך ההתפתחות הגדולה הזאת, ויהי דמיונם כעגלונים בשעה שנוסדו מסלות הברזל. אך העגלונים הבינו מהר את אשר לפניהם, והרוכלים הקטנים בפקחותם המדומה, לא מהרו להבין את מצבם לאשורו. גם קשה היה מצבם ממצב העגלונים, כי כל מסחרם היה רק הונם הקטן, וההון הקטן הזה נמוג ואיננו, כאשר אך החלו לשער את הרעה הנשקפת להם. הם לא חטאו, ובאין חמס בכפיהם נפלה עליהם הוה לא ידעו שחרה. לא כן בינינו – וזה הוא המפתח לכל החידות – פה אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה, מפני שלא היינו אנוסים לגדור פרצות, כי פרצות לא היו לנו, אחרי אשר כל מה שעשינו היה חדש, ונחל לעשות הכל על פי המשטר החדש, ואיש לא הסכיל ליסד אצל בית מסחר גדול, וגם לא הרהר איש לקחת צקלון מלא סחורה על שכמו ולחזר על הפתחים או לכתת את רגליו מכפר לכפר ומעיר לעיר, בידעו, כי יש בתי משלוח שמצודתם פרושה על כל המקומות, וקרנים מידם לשלוח רשימות המחירים ומכ"ע עם הודעות, ולכל מקום ששמה יבואו המה וצקלונם שכמם כבר קדמו אחרים לבוא ולקחת את ברכתם. המסחר הקטן ומרכלת סחור־סחור על הפתחים נהפכו למקור אכזב וסתום, ועל כן חדלו בני המון עמנו לשים אליו את פניהם ולהשליך עליו את יהבם בבואם הלום. לא כן באירופא הישנה. היא היתה אנוסה תמיד לצרף תקון לתקון, לסתום פרצות, לשים טלאי על גבי טלאי, מנהג חדש על גבי מנהג ישן, ויש אשר במנהג הישן היו תלוים חיי רבבות בני אדם, ותחשב זאת לאכזריות לשבור את מטה לחמם, על כן היו הדברים האלה דברים יגעים וסבוכים במאד מאד. כאשר החלו ליסד בתי ממכר כבירים צרו צעדי בני המפלגה התחתונה במפלגת הסוחרים. ומה היה לממשלה לעשות? היכל יכלה לסגור את בתי הממכר הגדולים? וכמה הוא שעור גדלם, אשר בהגיעם אליו יהיו טעונים סגירה? או יוטל עליהם משא מסים לענותם בסבלותם? לאוצר הממשלה יובא רק מעט, וגם הרוכלים הקטנים לא יחלצו מצרה לרגל המס הזה, הגדול, והוא עצמו חפץ בבתי הממכר הגדולים, כי נוח לו ללכת אל הבתים האלה ולמצוא במקום אחד את כל אשר יבקש במחיר קטן וגם בלי אבד זמן רב, והמחיר יוכל להיות בתכלית הקטנות בבתי הממכר הגדולים האלה, יען כי העבדן, בעל בית החרשת, המוכר בהמון לקונים־בהמון, מוריד בעדם את מחיר מעבדו. קנצי למלין: העושים גם האוכלים דרשו בתי ממכר גדולים כאלה. בינינו לא הסב נזק לאיש, יען כי החלונו לעשות ולמכור ולקנות ולסדר כל ענינינו בעת ובעונה אחת, ועל כן השתמשנו בשעת הכשר הטובה לבטל את המסחר הקטן ולהסב את כל בני עמנו העוסקים בו אל עבודה אחרת שיש בה תועלת. הגבירות הראו את קוצר־רוח בגלל אריכות דברי דוד, יען אשר חששו, פן יאחרו בני החבורה את מועד ראשית החזיון בבית התיאטרון, אך קינגסקורט שם כל מעיניו בדברי דוד ויוסף לחקור בעת אשר כפות ידיו הגדולות והאדומות היו פשוטות אל מוכרת נעלי הכף הלבנים להדקם אליהן: – שאלה אחת יש לי על דבר החשבון הזה, אדוני רב החסד! עתה, הנה עיני הרואות כי יש לכם בבתי הממכר תנועה רבה, אבל הן כה לא היה תכף! הן בנה לא בנו את ארמנות הסחורה האלה על קרקע, ופתאם נהרו אליהם המונים המונים! כזאת תוכל לספר לפריטצי הקטן שלכם, ולא לנודד־במדברות קשישא כמני. – לא! מר קינגסקורט. כן לא היה. אך הדברים הלכו הלך והתפתח לפי טבעם. כאשר החלה ביאת היהודים בהמון לארץ ישראל, הלכה דרישת הסחורה הלך וגדל. אז לא עשינו עוד שום סחורה כלל, וצריכים היינו לכל מיני סחורה. הדבר הזה ידוע לכל יושבי תבל, יען כי נסיעת היהודים לא היתה בסתר, כי אם בגלוי. ויהי כאשר נודע הדבר הזה מסביב, וימהרו בעלי בתי הממכר הכבירים בשאר הארצות ליסד סניפי בתיהם בארץ ישראל, לבעבור מלא את הצרך ההולך וגדול. לא היהודים לבדם אחזו במקרה הזה למכור את שארית סחורתם ואת "אבניהם שאין להן הופכין". בתי ממכר סחורה של אשכנזים, אנגלים, צרפתים ואמריקנים צצו ככמהין וכפטריות. בתחלה היו רק סוכות ארעי של ברזל. ואולם כאשר החלו הצרכים ללכת הלך והשתכלל הלך והסתעף למינים שונים, וכאשר לא היתה עוד השאלה רק בדבר הנודדים הראשונים שבאו ושהחלו להתישב, אז בטלו סוכות הברזל, ותחתיהן נבנו בתי חומה, והחברה זהירה מאד ולא בטלה ולא גזרה עליהם, ולהפך, החברה משכה עליהם חוט של חסד, יען כי הביאו את התועלת הזאת, שעל ידיהם נתפשטו מהר הסחורות ההכרחיות הנמכרות בזול, וגם על ידיהם נגדרה הדרך בפני בני המון עמנו לבלי פנות אל המסחר הקטן. לא חפצנו להיות עם רוכלים. – האמנם כן? שאל פרידריך – האמנם אין רוכלים, זולתי בתי הממכר הגדולים האלה? – אבל יש! – היתה התשובה. הן אין בני אדם אצלנו מוגשים לחרצבות. אין פה עריצות של מלכות, ולא עריצות של בעלי כיס אחד. איש עוסק במה שהוא רוצה. במכירת היקרה והזלה שבסחורות, התכשיטין והסחבות, עוסקים יחידים. ולא כולם יהודים. יונים, ארמינים, פרסים עוסקים באלה יתר מיהודים, ומה גם יתר מיהודים שהם חברי החברה החדשה. – איך? היש יהודים שאינם מנוים בחברתכם? – יש – אבל עתה בא מועד ללכת. ודוד פנה אל המוכרת, וישאל: – כמה מחיר נעלי הכף בעד שני האדונים? – ששה שקלים. וקינגסקורט הביט בתמהון. – בשם השטן! מה זאת? – זו היא פרשת הכסף שלנו. אנחנו חדשנו את מטבעותינו העתיקות. ערך השקל כערך הפראנק. אחרי כי שקלים אין לכם, הרשוני נא לשלם בעדכם. וישלך מטבעת זהב על שלחן הקופה, ויקבל הנותר איזה מטבעות כסף, ואז יצאו. וקינגסקורט אמר בענג ובהתול אל דוד בצבטו את זרועו: – אבל את הממון לא בטלתם בחברתכם החדשה! היכולתם לבטל את הממון? ודוד כבר היה רגיל בסגנון הזקן, וישיבהו בסגנונו: – לאו, מר קינגסקורט, לאו! לא יכולנו לבטל את הכסף. ראשית, יען כי אנו יודין נבהלים להון, ושנית, יען כי הממון המצאה נפלאה, ואלו לא היה, צריך היה לבראו. – בחור! מלבי אתה מוציא מלים! זאת אמרתי תמיד. הממון הוא דבר טוב ויפה, אך בני האדם קלקלוהו. בכניסתם אל התא בתיאטרון כבר היו כמעט אחרי תום נגינת הפתיחה. הגברות מהרו לשבת על מקומן. ואז כבר השקיפו שמה רבים ממטה. פרידריך וקינגסקורט היו כנפעמים למראה הוד בית הזמרה הזה. ואמנם מלאכת הבניה ארכה חמש שנים, והחברה החדשה נתנה משען כסף מאוצרה. תיאטרון פשוט נבנה במשך שנה אחת, אם רק יש חברה לו. בתא הסמוך ישבו שתי גבירות לבושות הדר ועדויות בעדי עדיים יתר מדי. אחת מהן באה בימים ואחת צעירה, וביניהן איש בא בימים. למראה בוא ליטוואק ומשפחתו ברכום ביראת הרוממות, ופרידריך דמה לראות כי הקידה שהשיבה משפחת ליטוואק יותר שהיתה מחיבה היתה מאונס. נראה לו, כי הוא כבר ראה זה ימים רבים את האשה הבאה בימים וגם את האיש. – מי אלה? – שאל את דוד בלחש. ודוד משך את כתפיו: – איש ששמו לאשנר עם אשתו ובתו. – לאשנר! עשיר הבירה מווין. ופתאם ראה פרידריך כמו חי את הערב בבית לאפלר, בבוא ארנסתינה בברית התנאים. הזכרון היה מעציב ומצחיק כאחד. – לאלה לא חכיתי פה! – הם באו אחרי אשר ביתנו נשלם – הוסיף דוד לבאר. הן יש למצוא פה את כל ההנאות שבערים הגדולות באירופא. אבל אם אדם נקרא בשם לאשנר, אז ימצא גם פה את הבוז אשר נחל שם. אנחנו לא בטלנו את הממון, מר קינגסקורט אהובי – אבל בינינו אין הממון הכל־יכול. חברי החברה החדשה הם בני חורין עומדים וההכנעה והקלוס שהיו נהוגים לפנים אל בעלי הכסף עברו ובטלו מאליהם. האדון לאשנר יכול לאסוף כסף ולהוציא כסף כמה שיחפץ – איש לא ירים את כובעו לפניו. כן, לוא היה אדם הגון, כי אז הנחלנוהו כבוד. הדבר אשר אנו דורשים מאת כל איש הוא, שיחוש את נפשו חבר לכל וערב בעד כל. והאדם הזה גם דאג לא דאג להיות לחבר החברה החדשה. על כן הוא נחשב כזר גם פה. הרשות בידו לנהוג מנהג חירות ככל איש זר, אך כבוד לא ינחל. נקל לך להבין זאת. – שאלה: אם אני מבין זאת! השיב קינגסקורט ויבט בזלזול אל תא הגאוותן. המסך הורם. אז נראו מראות־עם באזמיר והעתיד להיות נביא בחברת מעריציו. וקינגסקורט שאל את שכנתו מרים על דבר הנפשות המשחקות בגיא החזיון הזה. הצעירה השיבה בלחש: – שבתי צבי זה היה משיח שקר. הוא עשה מעשהו בראשית המאה השבע עשרה בתוגרמא. אז הצליח לחולל תנועה גדולה בין היהודים בארצות המזרח, אבל אחרי כן כחש ביהודים ואחריתו נכרתה. וקינגסקורט הסכים כמבין: – הוא היה אפוא בעל־דבר גרוע בערכו. אמנם זה ענין אשר יש לעשות ממנו חזיון זמרה. הבמה תארה את המקום שלפני בית הכנסת באזמיר. מפלגת הרבנים הכועסים על שבתי שרה שירי מקהלות של חמת נקם, אחרי אשר משיח השקר וידידיו יצאו. ועלמה צעירה חשה בנפשה געגועים אל שבתי, ותעז לצאת אל ההמון הנרעש, לשיר באזניו זמירה. אז נתכה חמת האנשים על מליצת היושר, ולולא שב הנביא ויחש לעזרתה כי עתה מרה היתה אחריתה מיד העם. גם בקרב צורריו פעלה דמות מסית העם פעולה גדולה. מרי הנפש נסוגו מפניו בזעם. אז התנפלה הנערה לרגליו, והוא הרימה ברחמים וישר עמה, כנהוג בחזיון שיר, זמרה של צמד. ואחרי אשר תמה הזמרה חותם המראה בכל הודו. הרבנים הטילו את להט החרם בשבתי, ובאחרונה הודיע הנביא את חפצו לעזוב בחברת אוהביו את אזמיר. ותתחנן אליו הנערה הצעירה לקחתה עמו: היא חפצה ללכת אחריו ולעבדו בכל מקום אשר שמה ילך, והמסך נפל. והחבורה הקטנה בתאו של ליטוואק הוסיפה לשוחח על דבר האביר הצבעוני של החזיון הזה. – הרמאי יצליח – אמר קינגסקורט – זאת אני יודע מראש. ומרת שרה העירה: הוא נראה ובראשונה כבעל דמיון, ורק כאשר נהרו אחריו המאמינים אחז בדרך נלוז. ומרים הזכירה, בצחוק קל על שפתותיה, את פתגם גתה: כל בעל דמיון צלבו נא בשנת השלשים לימי חייו, פן יהי הנתעה הזה למעול כאשר יבוא באנשים. – ורק זה דבר נפלא – העיר פרידריך – שעושי מעשים כאלה מוצאים תמיד המון מקשיבים. – הידד! נהם קינגסקורט. ברגע ההוא נשמע קול דופק על דלתי התא. לקול דוד אשר ענה "כנוס!" נכנס איש שיבה לובש בגד קצוץ הכנפים, וכולו משתחוה. הוא היה האיש אשר פרידריך כבר ראהו על גשר האניה, האדון שיפפמאן מבית המשתה של בירקנרייז. – הנני לוקח לי רשות, מר ליטוואק – אמר בהצטדקות. ראיתי ממטה פה מודע מימים עברו. לא אדע, היזכרני עוד האדון הדקטור. – בלי ספק, מר שיפפמאן! אמר פרידריך בצחוק קל ויושט לו יד. – פלאים! לוא כן אחיה! ובכן לא מת עד היום? – כנראה, לא. ואתה הכרתני כרגע? – על דברת כבודי, לא. אך איש עזר לי. ולא איש, כי אם אשה אשר ידעת מכבר. עתה פתר נא את החידה, איזו היא? – ועל שפתיו רחף צחוק מרמה. ופרידריך נבהל. הוא שער, אך לא נועז לקרוא בשמה. – נו, האם לא תוכל לפתור, אדוני הדקטור? השכחת את ידידיך, ואת ידידותיך מכבר? ופרידריך השיב ברוח קשה מעט: אין אני יודע ידידים במקום הזה, זולתי אלה פה. – ראש התיבה הוא ארנסתינא! שרק שיפפמאן בנחת. – איך? העלמה לאפלר? – לא! אך מרת וויינברגר, הלא תדע? הלא היית בעל התנאים. אמנם בפעם האחרונה ראיתיך אז, ולא הוספתי לראות אותך, אדוני הדקטור, כי מהר אבדו עקבותיך. כן. אני זוכר. והעלמה – מרת וויינברגר יושבת פה? – ודאי! הנה היא יושבת פה למטה, אצלי. הנני והראתיה לך – ויגש אל פרידריך ויט פיו אל אזנו וילחש לו: ביני ובינך ישאר הדבר הזה בסוד, שאין מצבה טוב מאד. בעלה, וויינברגר, הוא "שלומיאל" (גבר לא יצלח). בברין פשט את הרגל לנושים בו, ואחרי כן היה סוכן מסחר בווין, ובאחרונה בא גם הלום כאיש אשר לא יצלח לכל. לולא פרשתי כנפי עליהם, כי עתה מר להם מר. ואתה הלא תדע, כי הסכן הסכינו בשמלות משי, בתאי תיאטראות ובנשפי חשק. עתה, אלו לא שלחתי אליה לפעמים כרטיסי תיאטרון, היתה יושבת בביתה כעוטיה. כן הזמנים משתנים. לפרידריך נמאסה השיחה הזאת ויאמר לשים קץ לדברי שיפפמאן ויאמר: אמנם אובה לראות את מרת ארנסתינא. איה היא יושבת? – בשורה שלפני האחרונה בקצה. כאשר תכף ראשך מעט וראית אותה. ועתה הנני יורד. כשתראיני דע כי אצלי יושבת בתה, ואצל בתה היא יושבת… ענג מיוחד היה לי לפגוש אותך, אדוני הדקטור. הלא תשב פה אתנו, כאשר אקוה. הלא תשב פה ימים רבים? – לא אדע. דבר זה תלוי בענינים שונים, מר שיפפמאן. – טוב איפוא. אם תבקש לראות אותי, לך אך לקרוא לי על ידי הטיליפון… שלום לכם, שלום, גבירות ואדונים. וישמט מן הצד כלעמת שבא בעד הדלת שחציה פתוחה. – את זה לא אוכל לסבול – העיר קינגסקורט את פרידריך, ופרידריך משך את כתפיו. והחלק השני החל. שבתי נהג נשיאות בארץ מצרים. על הבמה הוצג מראה משתה מחמדים ברוב עושר וגדולה, בשירים ובמחולות. אך פרידריך ראה וישמע רק מעט מכל אלה. היא ישבה שם לימין שיפפמאן. בתחלה נלכד בחבלי מקסם נפלא. מראה ארנסתינה לאפלר נראה לו לכל פרטיו ושרטוטיו כמו לפני עשרים שנה. הכרת הפנים הרכים והצעירים, הקומה הדקה והרכה. האמנם לא שנו עשרים שנה את מראה אף כחוט השערה? אבל מהר הכיר את משוגתו. העלמה הצעירה הזאת לא היתה ארנסתינה, כי אם בתה. מרת וויינברגר היתה האשה הבריאה, הנובלת, הלבושה בגדים מגוננים יתר מדי, היושבת על המקום הסמוך. גם היא הביטה למעלה בסבר פנים מזמינות וקוראות לבוא, ותניע את ראשה כאשר נענע גם פרידריך את ראשו. ברגע זה נהפך דבר, שנתקיים עשרים שנה, לעפר ואפר. בעת שבת פרידריך גלמוד באי קינגסקורט היה מעלה על לבו פעם בפעם את זכר ארנסתינה בצער. קצפו הראשון פנה מקום להרגשות רכות, ובאחרונה צללה כל האהבה הזאת בצבעי־שושן שמחשיכים והולכים. אך מדי חלם על אדותיה היה רואה אותה בתבניתה אז והנה ראה עתה פתאם את פעולת הזמן, ויהי נדהם. הוא חש בנפשו רגש כלימה וגם הרוחה. בשל אשה זו היה לבו דוי. היתכן? ומעשתונותיו אלה העירהו קול חם וחביב. – המצא חן בעיניך? שאלה מרים. – ברוך השם, שכבר נגמר! השיב בפזור הנפש. – איך? המצאת את החלק השני כה גרוע הערך? הוא היה נבוך: לא! לא כונתי אל החלק השני, עלמה כבודה! זכרתי דבר ישן שחשבתיו חי עוד, ועתה נוכחתי לדעת: כי כבר מת. היא הביטה אליו בתמהון ולא הוסיפה לשאול. ואדון זר נכנס אל התא, ואלה מהחבורה שהכירוהו הציגוהו: האדון ד"ר ווערקין, מזכיר הנשיאות. הוא היה איש דק, זקנו הפך לבן מעט, ובעד זכוכיות משקפיו נראו עינים מבריקות ומפיקות חכמה. ד"ר ווערקין בא בברכה מאת הנשיא, ובבקשה אל האדונים קינגסקורט ולאווענבערג לבוא אל תאו. קינגסקורט היה נבוך. – אותנו? מה טיבו של נשיא זה? ואיך הוא מכיר נודדי מדבר כמנו? – נשיא חברתנו החדשה. הוא יושב שם ממולנו בתא הראשון. הנה האיש ההוא, בעל הזקן הלבן כשלג. ויביטו ממולם. – חזיז ורעם! בעיני נראה כאלו הכרתיו. אבל מאין? אמר קינגסקורט. ופרידריך נזכר: רופא העינים מירושלים – דקטור… – ד"ר אייכנשטאם! השלים דוד – זה הוא הנשיא אשר בחרנו. – והוא הכירנו אחרי עשרים שנה? הוסיף קינגסקורט לשאול כמשתומם. וד"ר ווערקין השיב: בתו הכירתכם אדוני, והיא העירה את אזן אביה. ודוד פנה אל המזכיר וישאלהו: – היש לי רשות לבוא עמהם יחד, אדוני הדקטור? – פשיטא, מר ליטוואק. הנשיא מבקש לשמוע מפיך דבר על מלחמתך עם גייער. ויארחו לחברה עם ד"ר ווערקין אל תא הנשיא. בטרקלין הקטן והמגוהץ שהיה נבדל על ידי מסך הדלת מן החלק הפתוח של התא חכה להם הזקן, והוא נשען על משענתו. – מה נפלא הדבר, כי אראה את פניכם, אדוני האהובים, האין זאת? אמר הזקן בקול רועד מעט, ויושט את ידו לראשון ואחריו לשני. – כן יקחני השטן, אדוני הנשיא, אם פללתי. אז הורה באצבע על העדינה שעמדה לימינו, שהיתה לבושה, בפשטות, בגדי משי שחור: בתי ד"ר סאשא הכירתכם ותזכור את יום הכותל המערבי. אח, זה ימים רבים, זה ימים רבים, אדוני האהובים!… כן, כן, הכותל המערבי! – האיננו עוד?… שאל פרידריך – האם גם השריד ההוא חלף? והנשיא הניע ראש ויבט אליו ויאמר: שאלתך מעידה בך, כי עוד לא היית בירושלם. ודוד נגש בענוה ויאמר: – לא, אדוני הנשיא, אך זה באו האדונים, ואך מעט ראו עד היום. והנשיא הניח בסבר פנים את ידו על זרוע דוד, ויאמר: שמח אני לראות אותך, ליטוואק אהוב. הנני שמח בך תמיד, ומה גם עתה, עמוד במלחמתך, חזק ואמץ! הדין עמך, ואין הדין עם גייער. מלתי האחרונה אל אחינו היהודים תהיה: ידע הגר כי טוב לו בינינו. ואתה ליטוואק, היה כאשר הנך, ואלהים יהי עמך! אך מעט קט ראיתם בארצנו, אדוני האהובים! אבל, הנה אתם יודעים אחד הטובים בנו. מתגאה אני בדוד ליטוואק זה… ופני דוד אדמו ויורד את עיניו כנער, ויגמגם: אדוני הנשיא… – אל תקצוף עלי שאני מגיד שבחך בפניך. הנני איש זקן, ואין אני מבקש להחניף לך. הנני אומר לכם, אדוני הנכבדים הבאים מרחוק, אני הנני הגל ההולך, והוא – הגל הבא… תן לי כוס תה, סאשא! התה הוגש לפי מנהג הרוסים. כאשר הזכירו האדונים במשך השיחה כי עשרים שנה היו רחוקים מן הישוב אמר ד"ר סאשא: – האם לא חבל לכם על העת אשר אחרתם? הלא יכולתם לעזור לדברים גדולים ולהיטיב לאנשים רבים. – לאו, לא חבל, עלמה דקטור – שנינו צוררי אדם גמורים. אין אנו חפצים להיטיב לאיש זולתנו – זו היא שטתנו הישנה. האין זאת פריטצי? – מתלוצץ אתה! – ענתה סאשא – מבינה אני את לצונך. עשות טוב הוא אושר מאין כמהו. ודוד אמר: העלמה סאשא מדברת מתוך נסיון, כי יודעת היא את האושר הזה. היא מנהלת את בית המרפא לחולי עינים הגדול בתבל. אם תתני רשות אוליכה את האדונים אל בית המרפא אשר לך נבוא ירושלימה. שם כבר הושב לאנשים רבים אור עיניהם. זה היה חסד גדול לארצות הקדם. חולים באים מכל אסיה ואפריקא הצפונית. הברכה היוצאת מבתי המרפא אשר לנו בארץ ישראל כנהר שאינו פוסק עורר אלינו אהבה בלבות עמים רבים, יתר מתקוני המכונות וחרשת המעשה. והעלמה סאשא נסתה להקטין את ערך התהלה: מר ליטוואק מפליג את ערך עבודתי הקטנה. לא עשיתי דבר חדש. אך יש לנו אדם גדול בארצנו, והוא חוקר הבקטריות (היצירים מחוללי המחלות) שטיינעק. עליך לבקר את מוסד שטיינעק, ואז תחרד מכבוד. – הכבר התויתם לכם רשימת מסע, אדוני האהובים? – שאל הזקן ד"ר אייכנשטאם. – ראשית, אבקש להוליך את ארחי לטבריא, אדוני הנשיא. מחר אנחנו נוסעים אל הורי. – לחג הפסח? האין זאת? אמר הנשיא. ברך נא בשמי את הוריך, ליטוואק! וכאשר יבואו האדונים ירושלימה, הביאם נא אל ביתי. הנני בוטח בך. ויושט את ידו לאיש ואיש, ויפרדו מעליו, כי הנה נשמע קול כלי הזמר, והחלק השלישי החל. ובעברם דרך המסדרונות הריקים קרא קינגסקורט: – נראה כאדם הגון, זה נשיאכם. אבל הוא זקן וחלש מעט. מדוע בקשתם אך את זה? – על זאת אוכל להשיב במלה אחת, מר קינגסקורט – השיב דוד – בחרנו בו, יען כי הוא לא חפץ. – אח, אח, זה נאה מאד. – כן, כבר הורונו חכמינו: כל הבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו. ספר שלישי: הארץ הפורחת הבקר היה בקר יום אביב מלא חדוה בצאת החבורה מפרידריכסהיים לנסוע לטבריא. לפני השער עמדה עגלת מסע כבירה עם מניע גדול. כשנים עשר איש יכלו למצוא מקום בעגלה. – דרך ארץ! צעק קינגסקורט, והוא טוב לב – הלא זו היא תיבת נח. כל בני האדם וכל המחנות יכולים למצוא מקום מרווח פה. – רק אחד עשר יהיה מספרנו – אמר דוד. – אחד עשר? ואני רואה רק תשעה – ספר קינגסקורט – כנראה אתה מונה את פריטץ הקטן כשלשה. ואמנם לא רע היה הרעיון להוליך עמנו את הילד. ופריטץ הקטן הנשוא על זרועות אמנתו כמו הבין שמדברים בו, ויריע וישלח את ידיו הקטנות אל זקנו הלבן של קינגסקורט. – בדרך ילוו עלינו עוד שני אנשים: רשיד־בי והאדריכל שטיינעק – בארה שרה. עד כה ועד כה הביאו המשרתים הרבה תשמישי דרך וילקוטי יד אל העגלה וישימום מאחוריה. אך סל של מזונות, ובו צלוחיות וחלב בעד פריטץ הקטן, ועוד מיני מזון, הוצב על מקום גבוה. לאחורי העגלה עלו המשיקים ועבד קינגסקורט בחר לשבת במחלקה מכוסה על ידי זכוכית, באמרו, כי הוא רוצה להגן על עצמו מפני הרוח המנשבת, ואולם באמת אך ציד היה בפיו, והוא בחר לשבת שם, יען כי שם נקבע גם מקום פריטץ הקטן. הוא היה הראשון שטפס ועלה, ויבקש שיתנו את הילד לחיקו, ואחרי אשר נמצא פריטץ הקטן בחיק קינגסקורט לא זז עוד ממנו ולא רצה לשוב אל האומנת. ודוד, שנכנס באחרונה, נסה להשפיע עליו בחומר גזרת אב, אך לשוא. וקינגסקורט היה זועף מאד, על כל פנים בדבר שפתים: פרחח לא־תרבות כזה! האם לא תלך לך מהר? ודוד בקש: תנה אותו לי! אם ייליל, או לא! באמת גם לא הרפה קינגסקורט להוציא את הילד מחיקו. הוא הושיב את הילד על ברכיו, וידגדג אותו בחזה ותחת סנטרו, עד שהרים הקטן קול צחוק. – בר נש כזה! אבל גם אם יהיה קינגסקורט הזקן ללעג ולקלס לכל יושבי חיפה אין בכך כלום. הן באשרי אין איש מכיר אותי פה. העגלה נסעה החוצה. העבד הכושי מאחורי העגלה תקע בקרן רקועי פחים נגינות מפיקות עליצות. ופריטץ הקטן היה שבע ענג וימחא את כפותיו הקטנות. – ראה נא! אמר קינגסקורט – הלא זה הוא כמעט כמו בימים אשר עברו – עגלות בית הדאר וחצוצרת הרכב. דוד העיר: הוא תוקע בקרנו למען הודיע לרשיד את בואנו, ולא נאלץ לחכות ולאבד זמן. ויסעו במסלת כרמל שכבר נוסעה להם וירדו לבקעה. ואמנם רשיד־בי כבר עמד לפני ביתו נכון למסע. הברכות היו מלאות חבה. מאחורי שבכות עץ של חלון אחד במכפלה הראשונה נראתה כף יד יפה ולבנה, כף יד אשה, ותנופף מטפחת. ומרת שרה רצה מהר ותעל אל המסתתרת: – יברכך אלהים, פטמה! השב נשיב לך את בעלך בשלום בלי פגע. היי בטוחה! ומרים קראה: – שקי נא לילדיך, פטמה! הובאו גם ילקוטי משאו הקטנים של רשיד לתוך העגלה. והבי ישב אצל דוד. עוד נענועי ברכה אל מול כף היד הלבנה בחלון, והמניע תפף, והעגלה נסעה. ופרידריך פנה אל שכנתו מרים, ויאמר: – האמללה אנוסה להותר בביתה. – היא אשה עליזה ושמחה בחלקה – השיבה מרים – בטוחה אני שהיא חפצה באמת כי יתענג בעלה במסע הטיול הזה. ואלו ידע, כי עלבון הוא לה, אז לא נסע עמנו. שניהם טובים וישרים מאד. – בכל זאת משתומם אני על האשה החפצה להשאר מאחורי השבכה בבקר יום אביב כזה, גבירותי. – האין זאת? אמרה שרה, ופניה נהרו מחדוה – ימי אביב כאלה יש אך בארצנו. נעימים החיים פה מבכל מקום אחר. גם פרידריך חש בנפשו, כי כל קרביו מלאים אושר, וגם לא ידע מדוע. עוד הפעם היה צעיר וגא, ויאמר להתלוצץ מעט בשכנתו. – ומה לבית ספרך, עלמה כבודה? כנראה, תלית על היתד היום את חובותיך… ומרים צחקה: – אין הוא יודע דבר, לחלוטין שום דבר על אדות היהדות!… יודע לך אדוני, כי היום החלו ימי החופש אשר לנו לפני הפסח. הלא בגלל זאת אנחנו נוסעים לטבריא אל אחינו, לחוג שם עמהם את הסדר. האם לא הגיד לך דוד דבר? – אחיך רמז פעמים אחדות, כי בטבריא יודע לנו דבר נדודי היהודים – האם זאת היתה כונתו? אבל את נדודי היהודים ממצרים הלא יודע אנכי מימי ילדותי. – אולי היתה לו עוד כונה אמרה מרים, והיא תפושה במזמותיה. העגלה באה עד מורד מסלת הכרמל, אך לא אחזה דרכה אל טבור העיר, כי אם נטתה לימין. הם באו אל מגרש על גדות הים צומח עצים. לפני ארמון קטן ונהדר עמדו מנסוע. שם עמד איש בעל תנועות עזות, ראשו מוטה אל מול פניו, ויתבונן בעד משקפי הצבט, הנשמטים תמיד מעל חוטמו, אל הבאים. – לוא היתה נפשי תחתיכם – צעק אליהם – כי עתה לא באתי. זה חצי שעה אני עומד, ורגלי כמסמרות. לעולם לא אכוון את השעה. תחת תשובה הורהו דוד את לוח מורה השעות. – אין זה מוכיח, רק כי מורה שעותיך הוא מאחר לנוע. בכלל, אין אני סומך על מורי שעות… הנה קחו נא את לוחות תבניותי! אך אל תמעכו. כן קחו, ועתה הנני נכון. – הוא הושיט לדוד ולמרים שלש מגלות גדולות אשר נשא תחת זרועו ויטפס, והוא נושף באפו, אל העגלה. אך כמעט נעה העגלה ממקומה צעק שטיינעק תמרורים: – עמוד, עמוד! לאחור! הלא שכחתי את צקלוני. – שלח ישלחוהו לך עם הכבודה – הרגיעהו דוד. הלא יודע אתה כי את המשא אשר לנו אני שולח לטבריא במסלת הברזל, יען כי אנו נוטים מן הדרך. – זה לא יתכן – נאק הארדיכל. הן דרשתי בצקלוני. עלינו לשוב. ואמנם אנוסים היו לשוב. הצקלון הובא ויוטל אל העגלה. שטיינעק שאף רוח, וברגע אחד נח מזעפו. אך שני צעקנים הראו את כחם אז ברוח הצר של העגלה: קינגסקורט ושטיינעק. כזקן ההוא, צורר בני האדם, היה גם מנהג שטיינעק לדבר ברעם ורעש על דברים של מה בכך. כמעט אך הוצגו איש לפני רעהו, נהמו זה באזן זה כדובים, ודוד ורשיד הקשיבו בשים לב. אך פתאם שם קינגסקורט את אצבעו על פיו וימרץ גם שת שטיינעק להחריש. – אדוני שטיינעק – לחש הזקן – הן אמנם קולך היה רם מאד, בכל זאת נרדם פריטץ הקטן – ובעת אשר בני החבורה צחקו הרים בזהירות גדולה את הילד שנרדם בחיקו, ויניחהו על זרוע האומנת היושבת מאחוריו. – מר קינגסקורט – השיב שטיינעק בלחש, והוא חש כמו עלבון – אדמה כי קולי לא היה רם מקולך. והמסלה אשר בה נסעו עתה נתנה לשני בני הנכר ענין לשאלות תמהון. התנועה לא היתה פה גדולה כבעיר, אבל היו גם שם אותות חיים למכביר. נוסעים על דו אופנים ואוטומובילים נחפזו ורצו לפניהם. על שביל רך בעד רוכבים לצדי מסלת המסע נראו הלום והנה רוכבים, מקצתם לבושים בגדי פסים כדת הערביאים ומקצתם עוטים שמלות אירופא. גם נראו גמלים בודדים וארחות, שרידים קדמונים ויפים של תקופה שכבר עברה. מסלת המסע היתה חלקה מאד, והנסיעה עליה היתה נעימה. מימין ומשמאל נראו בתים קטנים עם פרדסים, משם והלאה שדות נעבדים היטב עוטים ירקרק חדש. קינגסקורט השתאה בראותו, כי מן החוטים המתוחים על עמודים לארך המסלה סעיפים נמשכים לתוך הבתים השונים. – האלה הם חוטי טיליפון? – נמלך בנפשו – ומה טיבם של בני אדם היושבים פה? ורשיד־בי באר לו: פה על פי רוב יושבים בעלי מלאכות הכפר הזה הוא כפר רצענים. החוטים האלה מביאים אליהם את זרם החשמל בעד מכונותיהם הקטנות. האם חדש הוא בעיניך? – לא! זה כבר נודע בימי. אבל בעולם המעשה לא נתקיים אז דבר העברת הכח. ואי מזה יבוא הזרם? – יש חברות שונות של חשמל. היושבים פה מושכים את הזרם על פי רוב מפלגי ההרים חרמון ולבנון ומן התעלה של ים המלח. – לא! צעק קינגסקורט, והוא משתומם. – כן! שאג שטיינעק. ודוד אמר: – בעלי המלאכות האלה חצים אכרים, וגם לאומנותם האחת גם לשניה חברות להם. מעבד בתור בעלי אומנות הם מוכרים לבתי המסחר הגדולים, לבתי משלוח הסחורות, ולא איש איש לבדו, אך החברה מוכרת בעדם. והם גם אגודות לעבודת האדמה. ויש ביניהם סדרים שונים. בקרבת הערים פחותה אומנות הקרקע, ולעומת זה רבה אומנות המלאכה, ואומן כזה חורש וזורע לא יותר מן הדרוש למחסור ביתו, ויש גם שהוא זורע מיני זרועי גנה אשר עליהם רבו הקופצים בערים. במקומות גדות הים אתה מוצא רבים מגדלים מיני קשואין ועדשים וקטניות כמו בגלילות הריווירא. הננו שולחים צמחי גנה אלה במסלת הברזל לכל קצוי תבל, לפאריז, לברלין, למאסקוי, לס' פטרבורג. שוב אתה מוצא גלילות ששם אתה רואה את ההפך, שם עבודת האדמה עיקר והמלאכה טפל לה, ואמנם היא מזורזת ומזוינת בכל הכלים והתקונים שנתחדשו בזמן הזה, אבל איננה יתרה ממעלת מלאכת בית. אלה הם כפרינו הפזורים על פני כל הארץ הפורחת. למשל, שם, ממולנו בעמק יזרעאל. אמנם אל נא תקוה למצוא קני עוני נאלחים כאלה שהיו קוראים להם לפנים כפרים. עוד יביא המקרה לידינו היום לראות את הכפר החדש, הוא הטפוס של כפר ההולך ומתפשט עתה גם בארץ ישראל המערבית גם במזרחית. הם עברו על גשר הקישון, והעגלה מהרה לנסוע בין גנות עצי תפוחי זהב ולימונים כלילי הוד. הפירות האדומים והכתומים הצהירו מבין העפאים. – יקחני בכור שטן, הלא זאת היא איטליא! אמר קינגסקורט. – קולטורא היא הכל! שאג שטיינעק, כאלו רצה לשתק מתנגדים – אנחנו היהודים, קולטורא הבאנו הלום. רשיד־בי צחק בידידות ובנחת: – סלח נא ידידי, קולטורא זו היתה פה גם לפנים, על כל פנים זעיר שם וברמז. אבי אבי כבר נטע הרבה תפוחי זהב. – ויפן אל קינגסקורט ויור באצבעו אל פרדס מימין: זאת יודע אני יותר מידידי שטיינעק, כי פה גן אבי. ועתה הוא לי. מראה העצים הנטועים היה מראה הוד. על גזע הלימונים הפורחים תמיד נראו ציצים ופירות ירוקים וכתומים יחד. שטיינעק הרעים בקולו: לא אכחד, כי כבר קדמתם לטעת את הבאיאירין שלכם, אך רק עתה להבנות מהם כראוי. רשיד־בי נענע בראשו: זה נכון. הכנסותינו עלו. עזבון תפוחי הזהב מארצנו גדל פי עשרה בעת אשר זכינו לחבור על ידי מסלות מתוקנות עם כל הארצות. הן הכל עלה לרגל בואכם. – שאלה אחת, רשיד־בי! קרא קינגסקורט. אל נא יקצפו עלי האדונים, כי הלא פקחים הם. האם לא נהרסו יושבי ארץ ישראל לפנים על ידי הארחים הבאים? האם לא אלצו לנסוע? רצוני לאמר: בכלל, כי זאת אבין, שיחידים אולי נהנו. – איזו שאלה! השיב רשיד. לכולנו היתה זאת ברכה. נקל להבין, כי ראשית לבעלי הרכוש, אשר יכלו למכור את חלקותיהם לחברה היהודית, או לא מכרון כי אם הוסיפו להחזיק אותן. אני בחרתי למכור את קרקעותי לחברה החדשה, כי כן מצאתי טוב לפני. – האם לא הגדת לי, כי הגנות שעברנו לפניהם לך הם? – כן! אחרי אשר מכרתים לחברה, שבתי ואקחם בחכירה. – אבל הלא טוב היה לבלי הוציאם מרשותך. – אבל טוב טוב היה זה לי מאשר לא עשיתי כן. אחרי כי חפצתי להיות חבר לחברה החדשה, עלי היה לקבל עלי גם את עול חוקיה בדבר הקרקעות. לחברי החברה החדשה אין רשות היחיד בקרקעות. – ופרידריכסהיים לא לך היא, מר ליטוואק? – הקרקע לא לי הוא, כי לקחתיו בחכירה אך עד היובל הבא, כאשר עשה ידידי רשיד בקחתו בחכירה את הגנות. – היובל הבא? אבקשך לברר את דבריך. כנראה נשמט ממני הרבה מאד במשך שנות שבתי באי אשר לי. –שנת היובל – ענה דוד – איננה תקון חדש, כי אם תקון ישן נושן שיסד משה רבנו. אחרי שבע שמיטות, וכל שמיטה שבע שנים, נסבו הנכסים הנמכרים לבעלם הראשון. אנחנו שנינו מעט את החק הקדמון. בינינו יסבו הקרקעות לחברה החדשה. משה רבנו כבר הציב לו למטרה למנוע את הקבץ הרכוש במדה לא־שוה. אתה תראה, כי גם שטתנו קולעת אל השערה הזאת ולא תחטיא. ובעלות מחיר הקרקעות לא ילך השכר לכיס היחידים, כי אם לכיס הצבור. ושטיינעק מהר לבטל טענה אחת, אשר שער מראש, כי אותה יטעון קינגסקורט: אולי תאמר, כי אין חפץ לאיש לעבוד ולהשביח קרקע שאיננו לו לצמיתות, או לבנות עליו בנינים יפים. – זאת לא זאת אדוני! זאת לא אגיד. לבהמה כזאת אל לך לחשבני. יודע אני, כי בלונדון בונים האנשים את בתיהם על קרקע לא להם, שהם לוקחים בחכירה לזמן תשע ותשעים שנה. הלא הוא הדבר… אך חפצתי לשאול אותך בי אהובי, מה היה מצב התושבים הקודמים אשר לא היה להם רכוש, ואיך פעלה ביאת היהודים ביניהם? רצוני לאמר: בין המחמדנים הערביאים. – מר קינגסקורט, השאלה הזאת נפתרת מאליה, השיב רשיד. אלה שלא היה להם רכוש, זאת אומרת: אלה שלא היה להם מה לאבד, יכולים היו אך להרויח. ואמנם הרויחו: מקום לעבודה, מזונות, הצלחה. לא תוכל לשער בנפשך דלות שפלה מן הדלות שבכפר ערבי בארץ ישראל בקץ המאה שעברה. האכרים היו יושבים באהלי חמר קטנים, שלא היו ראוים גם למושב ויגדלו כאשר תגדלנה הבהמות. כל זה נשתנה האנשים נהנו מן המוסדות הגדולים העומדים וקיימים בעד טובת העם, אם אבו או מאנו, אם באו בברית החברה החדשה או לא. כאשר החלו הבאים להחריב את מקומות יון הרפש בארץ, לחפור תעלות, לטעת עצי התות, השתמשו בתחלה בפועלים מילידי הארץ, המוכשרים לעמוד בעבודה זו ואינם כה עלולים להלכד בפח המחלות, וישלמו להם שכר טוב. הביטה נא שמה אל השדה! זוכר אני בימי ילדותי היה כל זה יון מצולה. החברה החדשה קנתה את הקרקע הזה בזול ותהפכהו לעידית שבעידיות. השדות הם לבני הכפר הצח ההוא אשר אתה רואה שם על הגבעה, זה הוא כפר של ערביאים – אתה רואה את בית המסגוד הקטן. העניים האלה אשרו הרבה יתר, יכולים הם להחיות את נפשם בכבוד, ילדיהם בריאים משהיו וגם לומדים דבר מה. אף דבר אחד מאמונתם וממנהגיהם לא נעצר מהם, אך שלומם והצלחתם השגו חיל. – אמנם נפלאים אתם המחמדנים! האין אתם רואים את היהודים כראות אנשים זרים שפרצו אליכם? – נוצרי, מה זרים דבריך אלה! השיב רשיד בנחת. התחשוב לשודד את האיש שאיננו נוטל דבר כי אם מביא? היהודים העשירו אותנו, ולמה נקצוף עליהם? הם מתהלכים עמנו כאחים, ומדוע לא נאהבם? מעודי לא היה לי בין בני אמונתי אוהב טוב יותר מדוד ליטוואק זה. יכול הוא לבוא אלי ביום או בלילה ולדרוש ממני כל אשר ידרוש ולא אמנע ממנו. וגם יודע אני, כי הנני יכול לבטוח בו כבטוח איש באחיו. הוא מתפלל בבית אחר לאל העליון על כולנו, אך בתי אלהים אלה עומדים זה בצד זה, ואני מאמין תפלותינו בשעה שהן עולות הן מתחברות ממעל ואחרי כן הן מתנשאות עוד למעלה עד שהן מגיעות אל אבינו שבשמים. רשיד דבר בסגנון פשוט, והסגנון הזה נגע אל לב כל בני החבורה וגם אל לב קינגסקורט. אכן הוא עוד פקפק: – אמנם, אמנם. נכון מאד, יפה מאד. דברים ראויים להשמע. אבל אתה איש נאור. אתה למדת באירופא. אך לא כן העם היושב בערים ובכפרים, רוב העם. – הם עוד יותר ממנו, מר קינגסקורט. סלח נא לי אם אומר לך, כי הרבה למדתי בארצות המערב חוץ מן הסבלנות. אנחנו המחמדנים התנהגנו עם היהודים זה מכבר היטב מכם הנוצרים. נראו הקולוניסטים היהודים הראשונים בארצנו, בקץ המאה שעברה, כבר קרו מקרים, שערביאים מריבים היו בוחרים ביהודי לשופט, או שהיו פונים אל ועד אשר במושבה יהודית לבקש תהיה יד הד"ר גייער על העליונה במה שהוא אומר לעשות, תכון הצלחת ארצנו. – מה גייער זה שעל אדותיו כבר שמעתי פעמים ושלש? ופני שטיינעק אדמו פלדות, ויצעק: זה הוא כומר ארור, צבוע, מסית וגונב את דעת אבינו שבשמים. הוא אומר לקבוע בינינו את אי הסבלנות, זה הבליעל! אני ודאי הנני אדם שקט, אך מדי אראה בן אדם זה, כמעט לרצחו נפש אוכל. – ואתה אפוא הסבלן – צחק קינגסקורט. עתה אוכל לשער מה משפט לאי־סבלנים שלכם. ודוד התלוצץ ויאמר: הם מדברים ביתר נחת. והעגלה עזבה את המישור ותשקשק מזרחה לאדמת גבנונים. כתפות ההרים היו מכוסים נטעים בכל מקום. אף שעל אחד לא היה ריק ופנוי. במורדות הזקופים נראו שדרות כבימי ממשלת שלמה, פה צמחו ענבים, רמונים ותאנים. אגודות אגודות עצי יער היו לאות עד כמה נתנו יושבי הארץ את לבם להצמיח עצים על האדמה החשופה. על רכסי ההרים הקטנים נשקפו עצי תאשור ותדהר ממול תכלת הרקיע. עתה באה העגלה לתוך בקעה נחמדה, ומראה הבקעה הפליא את הנוסעים הפלא ופלא בעתרת פרחיה ותפארתם. כיריעה מאירה בצבעים לבנים וצהובים ואדומים וירוקים היתה הבקעה פרושה בהוד שפרירה לעיניהם. ופלגי הבשמים אשר נזלו מסביב העירו את המחשבה בקרבם, כי הם צוללים בים של ריחות נעימים. רוח מנשבת נשאה את גלי האויר הניחוח, ושני הארחים היו כנלכדים בחבלי קסם למראה שחרו. אך פשר דבר הוגד להם מהר, כי זה מקום מטעי פרחים למעשה נטפי בשמים וריח. כל מיני הפרחים היקרים גדלו פה בהמון. כל הבקעה הזאת היתה כגן אחד. לקצה הדרך נשמעו ברכות האכרים לליטוואק, לרשיד או לשטיינעק, וזה היה לאות, כי רבו מכיריהם מאד מאד בקרב העם הזה. כן באו אל המקום הנקרא בשם ספורית, ושם עמדה העגלה בפעם הראשונה. על המגרש אשר לפני בית התפלה היוני יצא דוד ויבקש את ידידיו לחכות לו רגע, כי עליו לבקר חיש קל בבית הכהן הנוצרי היוני. ויבוא לתוך הבית הנאוה והקטן ששם משכן הכהן. ובני החבורה עזבו גם הם את התיבה להתהלך צעדים אחדים עד קצה הגבעה, מקום שם חרבות בית תפלה הרוסי. משם נשקף מראה מלא יפעת חן על כל הבקעה הפוריה עד הכרמל. ומרים ספרה כי פה עמד לפנים בית תפלה נוצרי, ושמות יואכים ואננא נקראו עליו ובית התפלה היוני החדש הוא לנוצרים רוסים יושבי מושבה שנוסדה בקרבת ספורית, והכהן הוא ידיד דוד, ודוד קורא לו לבוא עמו אל הסדר אשר בטבריא. אז נראה דוד ביצאו, ואחריו יצא גם הכהן הנכבד, ויביע את דאבון לבו, כי לא יוכל לנסוע עם בני החבורה, אך בוא יבוא אחרי הצהרים במסע החשמל דרך נצרת לטבריא, ובלי ספק יקדים לבוא אל הורי ליטוואק עוד לפני החבורה. ויפרדו מעל הכהן, והעגלה נעה לפאת צפון. ויורידו את לוח הזכוכית המבדיל בין המחלקה הראשונה והתיכונה אשר בעגלה, לבעבור הקל את השיחה בין כל בני החבורה. ביצאם מספורית, אלצו לעמוד אצל גדר מסלת הברזל בהראות מסע אשר בא מרחוק. והנה עף המסע בחפזון לפאת נגבה. והארחים השתוממו בראותם, כי הרכבת היא חסרת ארובת עשן, ויוגד להם, אחרי עבור העגלה על פני השבילים, כי הכח השליט פה וברוב מקומות ארץ ישראל במסלות הברזל הוא כח החשמל, בזה היה יתרון לישוב בארץ הזאת מכל ארצות הישוב הישנות. דוקא, בגלל אשר הכל היה עזוב ומשמים פה עד קץ המאה התשע עשרה, על כן היתה יכלת ליסד פה את מבחר התקונים החדשים. כמשפט בנין הערים כן גם היה משפט כל הבנינים האחרים כמסלות כתעלות מים, כעבודת האדמה כחרשת המעשה. הן בוא באו היהודים מכל הארצות ויכל יכלו להביא ממיטב תבונת כל העמים, והנאורים אשר הלום מבתי מדרש המדעים הגבוהים ומבתי המדרש לאומניות שונות באו מזוינים ונאזרים בכל דבר חכמה ותושיה, ודוקא, אלה בני ההשכלה, העברים המלומדים הצעירים, אשר לריק יגעו למצוא דרכם בחיים בארצות ששם פשה מחץ השנאה, עד כי אלצו להיות לאנשים אובדי עצות ומשתוקקים ולחתור – אלה בני הנעורים המלומדים והנואשים היו לברכה גדולה לארץ ישראל, כי הם הביאו הלום את המדעים החדשים בכל תוצאותיהם לעולם המעשה. כן הודיע דוד. אז זכר פרידריך פתאם מלה אשר פעלה פעולה גדולה בקורות חייו, ויפן אל ידידו וישאלהו שאלה אשר איש זולתם לא הבינה: – איש צעיר ונואש! היודע אתה עוד, קינגסקורט? אין פלא, כי יהודי בא. בימים ההם גדלו בינינו רבים כאלה. כולנו כן היינו. אך יותר שזכרונות פרידריך משכו את לב קינגסקורט לבבוהו ספורי דוד: – אמנם עם ערום שבערומים אתם – לנו הנחתם את הברזל הישן, ואתם נוסעים במכונות ושטיינעק צעק: – ההיה לנו לקנות נושנים? ואנו יכולים לקנות בטבין ותקילין שלנו כלים חדשים! ועוד, כל אשר אתה רואה פה כבר נמצא בשנות התשעים של המאה שעברה באירופא ובאמריקא – במדה יתרה באמריקא. האמריקנים עלו על יושבי התבל הישנה והסכלה. אמנם למדנו מאת האמריקנים גם במסלות הברזל גם בשאר דברים. – לנו – השלים דוד – היה המעבר אל סדרי התנועה החדשה לא כה רב הוצאות, יען כי לא היתה עלינו חובה לסלק חובות ישנים. לא היינו אנוסים לסחוב חומר מתגלגל נמבזה ונמס עד שיסתאב ויפסל. בעגלותינו נקבעו כל ההרוחות, כניסת אויר צח, אור בהיר אין מכת עשן ואבק, ואין גם זעזועים, אף כי הנסיעה היא נמהרה מאד. יושבי העגלות למסע הפועלים אינם צפופים כמו לפנים. אנו מקפידים על משמרת בריאותו של העם בדרך. גם עליך לדעת, כי המסע הוא בזול גדול בינינו. בעד הנוסעים קבענו את שטת התעריף שנקבעה בארץ באדין בימי ממשלת הנסיך הטוב והחכם פרידריך. דאגנו מאד להמציא עבודה לפועלים. בינינו לא תמצא מקומות, שבאחד מהם דרושים פועלים בתכלית הדרישה, ובשני יש אנשים מבקשים עבודה ולא ימצאוה, ובין מקום זה לזה עוברות ושבות עגלות במסלת הברזל, והן ריקות, יען כי מחיר המסע הוא גבוה. מן הלבנון עד ים המלח ומגדות הים התיכון עד הגולן והבשן נמשכים שבילי הברזל כמו רשת צנורות להוליך כח אדם. אמנם גם הובלת המשאות בארץ ולחוץ לארץ היא גדולה מאד, יען כי יש לנו חופי ים ובתי מסכנות לתבואת השדה וחבור עם כל מסלות הברזל באסיה הקטנה ובאפריקא הצפונית… אך לא אדבר עתה על אדות כל תועלת מסלותינו לכלכלת המדינה. הן הדברים האלה ידועים לכם אדוני, אף כי זה עשרים שנה רחוקים מן הישוב. כל זאת ידעו בני האדם על פי נסיונותיהם גם לפני עשרים שנה. ודוד הוסיף לאמר: אך ידע לא ידעו את תפארת ארצנו היקרה. אמנם כביר מצאה ידנו בעבודה ובעמל ובחריצות, אך גם זולת מעשי היתה ארצנו מבורכת ורעננה ורב טוב היה צפון בה בידי שמים, אפס כי כל סגולותיה היו כעצמים בבטן המלאה במשך שנות מאות למכביר. איה ארץ כארצנו, אשר בכל תקופות השנה כה קרוב האביב אל יושביה? יש פה בארצנו אזור קר, אזור חם ואזור ממוצע, והאקלימים האלה הם סמוכים זה לזה. בעמק הירדן דרומה אתה רואה תמונת נוף כמשפט האקלים אשר בקרבת הקו המשוה; על גדות הים המלאות רוך תשבע נפשך ענג ודשן הריווירא הצרפתית והאיטלקית, ולא הרחק משם במתי הלבנון ומול־הלבנון והחרמון המכוסה שיבת שלג. ולכל אלה אתה בא במשך שעות מספר במסלת הברזל. אכן אדני ברך את ארצנו! ושטיינעק מחה בהחבא דמעה מעינו. – כן, אמר רשיד, הנסיעה היא תענוג גדול בארצנו. יש אשר אני יושב בעגלת האספקלריא ונוסע בלי מטרה הלום והנה אך למען השקיף בעד החלון. – בעל בית נכבד, העיר קינגסקורט, אדמה כי עליך היה להראותנו את מסלת הברזל. אך חלילה לי לפגוע בכבוד תיבתך. אמנם נוסעים היטב. ודוד הצטדק: מפני שתי סבות לא נתתיכם לנסוע היום במסלת הברזל. ראשית, יען כי בעגלת המניע אשר לי תיטיבו לראות את הארץ ואת יושביה. שנית, יען כי בימים שלפני אמנם גם התשואות ההן, גם הערבוביה ההיא של כל העמים, גם המסע ההוא של עולי רגל למקומות קדושים לנוצרים הן מלבבות ומושכות את העינים במאד מאד. אבל ראשית חפצתי להראותכם את חיי הצבור אשר בנו. – ואיך פתרתם את השאלה על דבר המקומות הקדושים? – שאל פרידריך. – זכר לורד אשר בהרי הפירינאים עולה על לב המבקר את בית לחם או את נצרת, אמר שטיינעק. גם שם כה רבה התנועה, כה עצום מספר בתי המלון החדשים ובתי המקלט וזבולי הנזירים. השיחה נמשכה בין הנוסעים עד בואם אל המישור. משם והלאה השתרעה שפלה ארוכה, צומחת בעתרת שפע חטה ושעורה, דוחן וכוסמת, שומשומין וטבק. פה ושם כפרים מזהירים כעצם השמים לטהר וחצרים בודדים בעמק ועל כתפות ההרים. כרים וגאיות הפיקו עליצות במראה דשן אדמתם, ועליהם מקנה וצאן רועים כדברם. הלום והנה נראה ברק ברזל המכונות הגדולות העשויות לעבודת השדה. תחת קרני שמש האביב עשתה כל תמונת הנוף הזה פעולה מלאה חדוה ושלוה בלב הרואה. ויעברו דרך מקומות קטנים אחדים, ויציצו לתוך חצרות נאים אשר לאכרים ויראו את האנשים ואת הנשים בעבדם עבודתם, ואת הילדים בשעשעם במצחקם, ואת הזקנים אשר שבעו צחצחות זיו השמש בשבתם לפני הבתים. הם התפלאו לראות כי מספר עוברי ארח הולך וגדול ככל אשר האריכו לנסוע. גלוי היה, כי כולם שואפים אל מטרה אחת, וכנראה, היתה המטרה הזאת אחוזה משתרעת שם על ההר לפאת נגב. הנוסעים מהרו להעביר את עוברי הארח, את האנשים ואת הנשים שקדמום בברכת שלום ובקריאות הידד. נמצאו גם אחדים שהביטו זועפים כמתאוננים. ומאחורי עגלת המניע גברה התנועה עוד יתר. מדי עברה העגלה יצאו מכל חצר אשר בחצרות האכרים אנשים שאחזו דרכם ללכת, ומקצתם רצו. יש גם אשר עלו על סוסים וימהרו לרכוב אחרי העגלה. כן גם היו אנשים אשר עלו על דו־אופנים ויחתרו להשיג את עגלת המכונה. ארחי דוד שערו, כי יש מחכים לכל הכבודה הזאת. ואמנם כן היה. האחוזה שאליה נהרו נקראה בשם "כפר חדש". היא התנוססה בתפארת עשרה, ביפי המקנה, בהוד הקמה ובמבחר הסדרים אשר בשדות. לפני בית הקהל הכלול בהדרו חכה חבר אנשים, ובהגיע עגלת המניע הריע קול אדיר וחזק מפיות אנשים למאות, קול קורא הידד! הם לא יכלו לבוא מהר אל הבית, כי להקת ילדי בית הספר יצאה לקראתם ותשר שיר בשפת עבר, שיר ברכה לקדם את פני הבאים בתודה ובקול זמרה, ועליהם היו לשמוע את השיר הזה מעומד. ופריטץ הקטן היה עוד הפעם עלז מאד וילוה בקול בלי מלים את שיר הילדים, בשכבו בחיק אומנתו. אז יצא ראש הקהל פרידמאן, אכר איתן כבן ארבעים שנה וישמיע דברי ברכה קצרים, וביתר אהבה קדם את פני ראש המפלגה ליטוואק ושטיינעק. הוא דבר במבטא שפת היהודים הרוסים המדוברת. – רעם ותמרות עשן! נהם קינגסקורט לאזן דוד העומד אצלו, לא ידעתי כי ראש מפלגה אתה. – רק דרך אגב, לשבועות אחדים, מר קינגסקורט. אין זאת אומנותי. ועוד אכר נגש, וגם הוא אדם כביר, ופניו שזופים משמש. הוא גלגל כנבוך את כובעו בין כפות ידיו הקשות ויאמר בקול לא־נכון: – מר ליטוואק ומר שטיינעק, הרשוני גם אותי להשמיע דבר. אגרופים אחדים נטו אל מול הנואם בהיסח הדעת להזיזו משם. רבים צעקו: – אל ידבר מענדיל! לא לו לדבר. אך מענדיל עמד עשוי לבלי חת, ועקשותו גדלה כאשר נסו להפריעהו. – אדבר! אז התחולל שאון. היה לא תהיה – צעקו הרבים. ורעי מענדיל זעקו: כן, כן, ידבר! ודוד השקיטם בתנועת כפו אשר הרים למעלה: – ידבר! ומענדיל אמר בלעג אל אנשי ריבו: אתם רואים! מר ליטוואק הוא חכם מכם החמורים. והנה הדבר אשר חפצתי לאמר הוא רק זה, כי לא בשם כל הקהל דבר פרידמאן. שאון חדש: – כן, כן! הוא ראש הקהל! ומענדיל הוסיף לאמר בלי שים לב אל הצועקים: – רשות לו לקבל את האורחים. כן, זו חובתו ויעשנה. בזאת דבר בשם כולנו יושבי כפר חדש. אין אנו גסי רוח כנגד ארחינו. אבל אין לו הרשות לקדם את פני הארחים כתור מנהלי מפלגה. אצלנו בכפר חדש יש עוד מפלגה אחת, שאיננה המפלגה של מר ליטוואק. זאת היא אשר חפצתי לאמר לכם, מר ליטוואק ומר שטיינעק. הסערה שככה בעת אשר דבר מענדיל את דבריו, גם קרוב היה לשער, כי רבים רצו את הדברים המבדילים בצדק בין הכנסת ארחים ובין דברי מפלגה. – האמנם כן – חקר קינגסקורט את שטיינעק – האמנם באנו הלום לארץ אויב? – כרסם לא יכרסמונו – השיב שטיינעק. הלא על כן באנו להחזירם למוטב. אני אני אתקן את גלגלותיהם הכפריות… למען השם, איה דרשתי? ויבדוק בצקלונו שהגיש לו משרתו: דרשתי איננה! מרת שרה צחקה: הלא בילקוטך היתה הדרשה. – אך עתה זכרתי, כי היא מונחת בקופסא. ומרים אמרה: דבר נא כאשר עם לבך בלי הכנות. אך שטיינעק העוה פניו כנואש. הוא לא צלח לדרוש דרשות בלי הכנות. ובהמון האכרים נפתחה מסלה, "רב שמואל בא" קראו רבים, ויפנו לו דרך בכבוד. רב שמואל היה איש זקן הולך שחוח ונעים המזג. הוא אחז בכף דוד ויחבקנה ויברכהו בכל לבו. גלוי היה, כי אין לבו הולך אחרי מענדיל והעקשים. ומרים ספרה לארחים בלט מי הוא הרב בעל הזקן הלבן הזה. הוא בא אל הארץ עם הנודדים הראשונים, בעת אשר המישור הרענן הזה היה עוד שומם כולו, והמישור אשר מאחורי גבעות הצפון היה מלא רפש וחלאה, ובדרום היה עמק יזרעאל בקלקלתו הישנה. רב שמואל היה רועה ומטיף לאנשי כפר חדש, שרובם באו מרוסיא ויחלו לעדור את הארץ בעמל כפים ובזעת אפים. הוא היה וגם נשאר רב הכפר, ויחזק את מעמדו בקהלתו, אף כי קהלות גדולות היו קוראות לו לבוא להסתפח על כהונותיהן, כי כבד כבדוהו כל העם בגלל מעשיו וחכמתו. החלק המזרחי של הכפר הזה, מקום שם ביתו הקטן של הרב, נקרא בשם גן שמואל, ובימי החג, מדי הטיף הרב שמואל בבית הכנסת שבכפר חדש, היו אנשים חרדים באים מרחוק לשמוע את מדברותיו. וראש הקהל פרידמאן צוה וגם לחם. במגרש מאחורי בית הקהל נטעו אהל גדול מאד. על עמודים גבוהים וענפי עצים מתחו יריעות בד הספנים לפרש צל, ושמה הלך העם. וסדן־עצים הוצג לשמש כבמת נואמים, ובקרבת הבמה הוכנו כסאות לרב שמואל ולארחים, ולנשארים היו ספסלים ומקצתם עמדו. ופרידמאן דבר בראשונה ויבקש את השומעים לבל יפריעו את הנואם, גם אם אין דעתם כדעתו. כבוד כפר־חדש דורש זאת מאת העם. אז נתן רשות לארדיכל שטיינעק לדבר, ושטיינעק עלה על הבמה, וישתעל פעמים אחדות, ויחל לדבר, ויהי בראשונה ככבד פה מעט, אך מדי הוסיף לדבר שטפו דבריו כזרם עוז: חברים יקרים! לי קרה אסון… בדרך… הנה אבדה לי… דרשתי. הכינותי לי דרשה בעדכם, היא היתה דרשה טובה ויפה, ועליכם להאמין לי, כי לדעת אותה לא תוכלו. אנשים אחדים צחקו, ושטיינעק הוסיף לאמר: בחברתנו החדשה הגענו עד מקום מולד תקופה נכבדה – תקופה נכבדה, לא אגיד לכם דבר זולתי זה: תקופה נכבדה. הנואם מחה את הזעה מעל פניו. – ומה התקופה הזאת, ידידי האהובים? אבל בטרם אפנה אל התקופה הזאת, אבקש לשוב אל זכר ימים עברו. מה היו ימים עברו שלכם, שלנו? מה? הגתו! קריאות: נכון מאד! – מי הוציאכם מן הגיתו? מי? ומענדיל קרא בקול חזק: אנחנו לבדנו! קריאות: מנוחה, מנוחה! אך שטיינעק הלך הלך והתלהב: – מי זה: אנחנו לבדנו? מה? המענדיל, או איש זולתו? ומענדיל הוסיף לצחוק: העם! – אבקש לבל הפריעני מה? יכול אני לקבל ולקיים את המלה שנזרקה מפי מענדיל. העם, כן! פשיטא, העם, אבל העם לבדו לא יכול לעשות זאת. עמנו היה מפזר בכל הארצות, אגודות אגודות קטנות ואובדות־עצות, בטרם היתה יכלת בידו לעזור לנפשו, נחוץ היה לקבצו. ומענדיל סאן עוד הפעם: – כן, כן, המנהלים. כבר אנו יודעים זאת! אז השמיע פרידמאן את רעם קולו: כרגע תדום מענדיל! – אבקשך מר שטיינעק, הוסיפה נא לדבר! – כן, כן, אוסיפה לדבר. מענדיל אומר: המנהלים. אדמה, כי כמתלוצץ דובבו שפתיו את המלה הזאת, אבל ומה היה אז גייער המסיתכם עתה? זאת אגיד לכם, דקטור גייער שלכם היה רב שונא ציון. אני אני ידעתיו. גם אז היה צורר לנו, אך הוא שם מסוה אחר על פניו, מסוה שונה ונבדל כולו. רק בדבר אחד לא שנה. אני אגיד לכם אשר יהיה. הוא הרב המבקש את התועלת הסמוכה שבסמוכות. כאשר גמרנו אמר להרים פעמינו לבקש את עמנו ואת ארצנו, קללנו הרב ד"ר גייער קללה נמרצת. כן, הוא שם אותנו לסכלים ולנוכלים. ואיש צעיר כבן חמש ועשרים שנה נגש אל הבמה, ויאמר בסבר פנים יפות: – סלח נא, מר שטיינעק! זה לא יתכן. הלא נודע תמיד, כי אנחנו היהודים הננו עם ככל העמים, ופלשתינא היא ארץ שרשנו, ואם כן לא יעלה על הדעת, כי ד"ר גייער היה מחליט את ההפך. – אבל כן עשה – צעק שטיינעק ומפיו יז קצף. הוא כחש בעמנו ובארצנו. הוא היה קורא בתפלות את השם ציון, ולשומעי דבריו באר בלשון תהפוכות, כי לא זאת ציון, אך השם הזה שאול הוא מאת ציון לענין אחר. הכל הכל נקרא בשם הזה, זולתי מה שהשם הזה הוא שלו. ציון בכל מקום, זולתי – בציון! אנשים אחדים צעקו: לא, לא! זאת לא אמר גייער, זה לא יתכן! אך רב שמואל קם וישען על משענתו בידו האחת ואת ידו השניה הרים. ותהי דומיה מסביב. – אמת הדבר, אמר הזקן. היו רבנים כאלה. אולי היה גם גייער אחד מהם. זאת לא אדע, בזאת עלי להאמין למר שטיינעק, אבל היו רבנים כאלה, היו כאלה… וישב עיף על מקומו. ושטיינעק הוסיף כסער מתחולל: הרבנים של התועלת הסמוכה מררו את חיינו, עושים זאת גם עתה. אז, בימים הקשים, לא חפץ כי ידובר על דבר ארץ ישראל, ועתה הוא חובב ארץ ישראל יתר ממני. הוא האוהב ארץ מולדתו, הוא בן עמו, ואנחנו אוהבי בני הנכר, ואולי גם בני הנכר בארץ ישראל. כן! הוא חפץ להפרידנו מן הצבור. הוא עורר שנאה ביניכם ובינינו. הוא סוקר בעיניו, אך לטש ילטשן אל התועלת הסמוכה. לפנים, בגתו, היו העשירים בעלי הזרוע בקהלה, אז היה מטיף לפי טעם העשירים. לעשירים היתה אז דעת הלאום וארץ ישראל לא לפי טובתם, וכן היה מטיף. אז היה אומר תמיד, כי חלילה לעם היהודים לשוב. אז היה הדבר הזה שואה ואיד ליועצי המסחר, לחלפנים. אז המציאו הוא וחבריו את האגדה על דבר המלאכות הנתונה על שכם היהודים למלאותה. היהדות נוצרה למען תת לקח לעמים. על כן חייבים אנו לחיות בנדודים. לוא לא שנאו ולא בזו אתנו העמים, בכלל, דים ללעג לנו בגלל החוצפה הזאת. וציון לא היתה ציון! אבל באמת לא אנחנו נתנו לקח, כי אם קבלנו לקח, יום יום, קבלנו וקבלנו, לקח דמים וכאב אנוש. עד אשר קמנו ועד אשר מצאנו דרך לעבור גאולים. אמנם אז בא גם האדון ד"ר גייער אחרינו, הוא וחוצפתו, הוא וצביעותו. ופנים אחרות עתה – לקהלות היהודים. לא העשירים לבדם מחוקקים את החוקים, אך כל העם. הנשיאות בקהלה עוד גמול בעד עסקים טובים, כמו לפנים. אין אנשים נבחרים לרגל עשרם, כי אם לרגל ישרם וחכמתם. ועל כן בא מועד לשית בחלקות להמון העם. עתה נחוץ למצוא דרך להורות להמון עם את התועלת הסמוכה, ועל כן משמיעים את הקול כנגד בני הנכר. אל יקובל לא־יהודי לחברה החדשה. ככל אשר ימעט מספר אנשים היושבים אל השלחן הערוך, כן תגדלנה המנות לאיש ואיש. המאמינים אתם, כי זאת תועלתכם הסמוכה? אבל שקר הדבר. הארץ תדל ותשם, אם תאחזו בדרך נבערה כזאת. אנחנו לא נזוז מן היסוד, כי כל איש אשר שמש שתי שנים בעבודת החברה החדשה כחק, אם היו דרכיו ישרים במשך שתי השנים, יקובל לחבר ויהי בן מי יהי ובעל איזו דת שתהיה. ועל כן אני אומר לכם, כי חובתכם להחזיק בדבר שעל ידו גדלנו: בחופש הדעה, בסבלנות, באהבה לכל בני האדם. אך אז ציון היא ציון! אתם תבחרו איש אל הקונגרס. בחרו באיש אשר לא יבקש את התועלת הסמוכה, כי אם את הקבועה. ואם תבחרו באיש מאנשי גייער, אין אתם ראוים שתזרח על ראשכם השמש היפה של ארצנו הקדושה. כליתי דברי. הדברים לא פעלו פעולה חזקה, אך פעמים אחדות עשו מלים אחדות רשם, ואולם הדברים האחרונים כמו הכעיסו. אך מאת איש אחד הפיקו רצון – מאת מר קינגסקורט – אבל הוא היה אך ארח בכפר חדש. – החפץ עוד איש לדבר? שאל פרידמאן היושב ראש. – אני אני, צעק מענדיל, ובתנועה אחת עלה על הבמה, הארדיכל שטיינעק דרש באזנינו דרשה. אפשר לומר, שהדרשה היתה נאה, גם אפשר לומר, שהדרשה לא היתה נאה. אני אומר, שלא היתה נאה. ופרידמאן שסעהו בדברים. – אתה מענדיל! אל תשלח את לשונך לגדף איש! היה לא תהיה כזאת. אך מענדיל השיב: לגדף? מי מגדף? הוא גדף אותנו. הוא אומר, שאין אנו ראוים שתזרח לנו החמה. למה זה אין אנו ראוים? בשביל שאין אנו חפצים לתת כל איש להכנס? מי התענה ומי חרש את הקרקע? אנחנו! מי סקל ויעזק? אנחנו! מי החריב את הרפש, חפר את התעלות, נטע את האילנות, מי הזיע וקפא בקרח, עד שכל זה נגמר? אנחנו, אנחנו, אנחנו. ועתה פתאם לא יהיה כל זה לנו? לא, אין אלה דברים כלל. אנו באנו, ואז לא היה פה כלום, כלום. עתה זה הוא מופת האחוזות. בזה יש זעת אפינו ודמנו ויגיע כפינו. כל מה שדבר ע"ד התועלת הסמוכה והקימת, לא אבין. אפשר שאתם מבינים יתר ממני? ואשר להד"ר גייער – הדבר מוקשה. גם מה שדבר מכבר, מוקשה אבל עתה הדין עמו, וזאת אני יודע. מה שעשינו לנו בידינו, צריך להיות שייך לנו, ולא נתן ליטול ממנו, ויבוא מי שיבוא. כן! ויותר אין לי להגיד. ואותות רצון קל נשמעו בהמון, אך כנראה עצרו האנשים ברוחם מהשמיע את תשואות החן בקול רם, מפני כבוד הארחים. אחרי רדת מענדיל צעד דוד ליטוואק אל במת המדברים. פניו הפיקו קשט תום וכובד ראש, בפתחו את פיו בקול טהור ונשמע עד למרחוק: ידידי! אתם תשמעו לי. יודעים אתם, כי עצמכם ובשרכם אנכי. כמכם עבדתי בשדה לימין אבי. הצלחתי לטפס ולעלות מעט למעלה, אבל יודע אני את דאגות איש השדה ואת ששונו. יודע אני את נפשכם, ובכל זאת לכם, שאין הדין עם מענדיל. ראשית, אין איש חורש מזמות לקחת מידכם דבר מכל אשר לכם. לוא נועז איש לשלוח ידו לקחת את אשר לכם, כי עתה עמדתי לימינכם ואלחם בעדכם עד הרגע האחרון ברגעי חיי. לא, אין כל מחשבה והגה קל לשלול מאתכם דבר, או להסיג את גבולכם אשר הצבתם לכם במשפט. פרי עבודתכם לכם יהיה וגם ינוב. השאלה היא שונה ונבדלת מן הדברים אשר הגידו לכם האנשים. כונת מענדיל רצויה, אבל הוא טועה. ראשית, טועה הוא בחשבו כי כל מה שאנו רואים פה מעשה ידיכם הוא. אמנם ידיכם עשו זאת, אך לא רוחכם הרה והגה את כל אלה. אמנם, ברוך אדני, כי אין אתם בוערים כאכרים שהיו לפנים בארצות אחרות. ואולם בכל זאת אין אתם יודעים את הצור אשר ממנו חצבה הצלחתכם. כי מה הוא כפר חדש? הרואה אותו בפעם הראשונה, ולא ידע את קורות הוסדו, ישתומם או יגיל על המראה, כי במסלה העתיקה אשר סללו ידי הרומאים הקדמונים לטבריא, במקום הנקרא ואדי רומאני נוסד הכפר היפה הזה הפורח כחבצלת. נסעתי היום עם שני אנשים אשר באו מארץ רחוקה, ואהי גא ושש באשר יכולתי להראותם את כל הודנו והדרנו, את שדותינו שעליהם פורחת עתה השעורה, את מקומות המרעה ואת עצי השדה, את פרדסינו הירקרקים, את בתינו היפים, את בקרנו ואת צאננו, את מכונותינו, את תעלותינו ואת האגמים והבצות אשר רכשנו. הנני מדבר בשם כלנו, אף כי לי אני אין אף צמד שדה במקום הזה. כל זה רכושכם וחילכם, אך אני חש את נפשי פה כבן בית, על כן אני מדבר בשם כולנו. ואם ישאלני איש: מי העלה את כל הכבודה הזאת כאוב מארץ במשך עשרים שנה? תשובתי ערוכה בפי כתשובת מענדיל, אין נגרע דבר: אנחנו, אנחנו, אנחנו! כן, אבל איככה היה כדבר הגדול הזה? הבוא באנו ונעבוד בידינו, כדבר מענדיל? בידינו הכבדות שלא הסכן הסכינו מתמול שלשום בעבודת חריש וקציר? איך יכולנו לעשות פה את כל החיל הגדול הזה אשר לא עשה איש לפנינו? הן לא השיג פה איש דבר בעמלו עד אשר באו האכרים האשכנזים הפרוטסטנטים באחרית המאה התשע עשרה וייסדו פה מושבות. וכחרוצים האלה עשינו גם אנו. אף עלינו עליהם על גפי מרומי כשרון המעשה, ואיככה היה כדבר הגדול הזה? אמת נכון הדבר: אתם עבדתם בכל רשפי נפשכם הלוהטת לארץ הורינו. לאחרים היתה האדמה הזאת ארץ תלאובות, לנו היתה פוריה, יען כי הפרינו אותה באהבתנו. זאת כבר הראו אנשי מושבותינו המפוארים לפני שלשים שנה, ובכל זאת היו המושבות ההן דלות וקלות בערך הכלכלה, יכן כי דרך מיסדיהן לא היתה נכונה. אלה שם ממולנו יכול יכלו בכל מכונותיהם החדשות לבנות אך את הכפר הישן, ולכם הכפר החדש. והדבר הזה לא מעשה ידיכם לבדו הוא, ידידי! ולמהתלה תחשבו זאת, כי תשמעו מפי, כי כפר חדש לא בארץ ישראל נבנה, אך במקום אחר. הוא נבנה באנגליא ובאמריקא, בצרפת ובאשכנז. הוא נבנה על מוסדי נסיונות, ספרים וחלומות. הנסיונות שלא עלו יפה ביד אנשי מעשה, או ביד בעלי דמיון, דרושים היו למען תת לכם לקח טוב, ואין אתם יודעים. היה היו לפנים אכרים לא נופלים מכם בחריצות כפים, ובכל זאת היה עמלם לריק. האכר אשר הזה לפנים לא ידע את אדמתו הנתונה לו, הוא לא ידע מה רב טוב צפון באדמתו, כי ולבחון את האדמה בחינה חימית, הוא אך עבד עבד בזעת אפים, הרבה לעבוד יתר מן הדרוש לתועלתו, או יש אשר היתה עבודתו שלא במקומה או שלא בכלים לה. האכר אשר היה לפנים לא יכול לעבוד לפי משפט החשכון, יען כי ערפל היה חתולתו, וראה לא ראה מהלך שלשה צעדים ממנו והלאה. מדי היה כסף דרוש לו להשביח את השדה, היה מתגלגל ונופל לידי נושכי נשך, עד כי שכר עבודתו לא לו צמח. הוא לא היה מובטח מן הברד ומן הערוב. לחנם חתר בכל מאמצי כחו להשקות את האדמה החרבה, או להחריב את האדמה הרטובה כי לא יצליח בעבודה הזאת אדם־לבדו. בשנת בצרת תקפהו העוני, וקציר ברכה לא העשירהו, יען כי לא ידע את העולה אל שוק התבל. יש אשר כח עבודתו היה מעט, ויש אשר היה עודף על הצורך. הוא לא יכול לתת את ילדיו הרעבים ללמוד, וכן גדלו בחשכה ובבערות כאבותיהם מדור דור. וכאשר נגמרו המסלות והחיבור הוקם, אז חשב כל איש, כי התקונים האלה יהרסו את האכר מעמדתו והעלו עליו קרץ. בארצות החדשות ששם יש קרקע בתולה נפלה עבודת האדמה ביד בעלי הנכסים הגדולים, המכונות העשירו את העשיר ואת הדל רוששו. עבדות חדשה קמה בארץ. האכר החפשי אלץ להתמכר לעבד, ובניו נדדו כעבדים לבית חרשת המעשה. סדרי הישוב הישנים התפוררו תחלה בעומק אשיותיהם במפלגת האכרים, ואנשים ישרים רבים התאוננו, חקרו, בחנו, בקשו דרכים לתקן את הקלקלה. כל תחבולות המדע והנסיון הוצאו חוצץ. דבר אחד היה ברור לכל איש. בתקופת המכונות חובה על כל איש לשום משטר אחר בעבודתו ולפלס אותה על פי חקי הטבע החדשים. המאה התשע עשרה היתה מאה צולעת. בראשית התקופה הנפלאה ההיא נחשבו בעלי הדמיון הנבוכים כאנשי מעשה והממציאים בעלי התקונים הגדולים כמשוגעים. נפוליון הגדול לא האמין, כי אניית הקיטור של פילאן היא ראויה לטפל בה. לעמת זה משך פוריה המבלבל המונים אחריו בהשמיעו את מזימותיו המוזרות לכונן מקום מעון ועבודה למאות משפחות. סטיפינזון, מיסד מסלת הברזל, וקאבה החולם על דבר ארץ דמיונו איקריה היו בני דור אחד. כן אוכל לקרוא לכם שמות אנשים רבים, ואולי תשמעו אותם בפעם ראשונה. וכל העם מסביב הקשיב רב קשב למלים האלה, אשר יותר שהיו נאום, היו פרק־במדע, עתה, ברגע ההפסקה, קם מענדיל ממקומו ויקרא בסבר פנים יפות, אך בקול רם: חזור אל הענין! מה לכל אלה ולכפר חדש שלנו? ודוד השיב במנוחה: – יש ויש לאלה ולכפר חדש שלנו הרבה מאד! על כל מכונה חדשה נלוה בתקופת המאה התשע עשרה חלום סוציאליסטי חדש. המאה ההיא נראתה לי תמיד כבית חרשת גדול, שיש בו כלים טובים ומתוקנים, ובני האדם אינם יודעים איך לשמש בהם כראוי. מארובות בית החרשת היו תמרות עשן עולות עולות אל שמי התכלת, והתמרות הנמוגות, המעופפות, המעורבות האלה היו מציגות לעינים את הבטחות הסוציאליסטים. הבט הביטו האנשים הנאנחים למרום, לא היו רואים את שמי התכלת אשר לפנים, אך את ענני העולם העתיד לקום, את העננים שנולדו מעשן בית החרשת. ומענדיל רגז ויצעק: – חזור אל הענין! חזור אל הענין! ודוד השיב בנחת: עוד מעט וכליתי, כי אך את ראשיתכם חפצתי להראות אתכם. לראשיתכם לא היה כל מקום וכל פתח־תקוה לולי עבודת הענקים שנעשתה במאה התשע עשרה. יהודים בודדים לקחו בה חבל, אך לא הם לבדם. הדבר אשר יצא ממוצא יגיעות כל בני אדם בל יחשב לקנין עם אחד, כי לכל העמים הוא. האיש המכיר טובה, או החפץ לדעת מקור כל דבר, אולי ישאל לנתיבות עולם לדעת את שמות מאירי הנתיב וסוללי המסלות החדשות בארחות עולם. לבני הגזע האנגלא־זאקסי, ידידי, נאוה תהלה ראשונה במעלה, כי בין האנגלים אנו מוצאים ראשונה את ראשית משטרי החברה אשר קבלנו ונשכלל. החכמה האשכנזית הביאה את תרומת מתנה אל האוצר הזה. מי בכם החפץ לדעת דבר לאשורו יקרא נא בספרים המדברים על דבר קורות אגודות הפועלים וכל אנשי המעשה באנגליא, באשכנז ובצרפת. ואכר צעיר הרים את ידו לאות, כי הוא חפץ לדבר. פרידמאן ראהו ויקרא בקול רם: – מה חפצך, יעקב? ופני האיש הצעיר האדימו, כי בוש מעוז רוחו שהתעורר בו רגע, ויען בענוה: – חפצתי אך לאמר למר ליטוואק, כי בבית עקד הספרים אשר לנו יש ספר קורות חלוצי רוטשדייל. – תן את הספר למר מענדיל לקרוא בו – השיב דוד. זה הוא ספר מודיע תושיה לרוב. חלוצי רוטשדייל הישרים הרבו לעבוד בעדכם, זאת אומרת: הם הרבו לעשות בעד כל בני האדם בעת אשר עיניהם היו אך לטובת נפשם. בלכתכם היום לחברות הקונים אשר לכם, לחלוצי רוטשדיל עליכם להודות. ובראותכם כי כפר חדש שלכם הוא עתה צבור של עובדי אדמה שותפים מצליח ועושה חיל, עליכם להודות למעונים האומללים בראהאליין באירלאנד. גם הם שער לא שערו, מה גדול המעשה שהם עושים בקנותם את הכפר החדש הראשון בתבל בעזרת בעל האחוזה מר ואנדאליר. כן, שנים רבות עברו, בטרם הבינו המלומדים שבמלומדים את ערך ראהאליין. רוטשדיל וחברת הקונים אשר בה קדמו להתקבל על הלב מראהאליין שהיתה בנויה על יסוד שותפות העבודה. ונקל להבין, כי ביסדנו את הכפר החדש, לא עשינו כמקולקלים שומרי נושנות, אך כמתוקנים עושי חדשות. אין דבר פה בכפר חדש אשר לא היה בראהאליין לפנים, ואך בזאת אתם נבדלים, כי שם מר ואנאליר בראש, ופה עומדת החברה החדשה בראש. עוד הפעם הרים האכר הצעיר את ידו, וכאשר עצר הנואם רגע בדברו, אמר הצעיר בענוה: – אולי תאבה לספר לנו קורות ואנדאליר וראהאליין, מר ליטוואק? – בכל לבי, ידידי!… בימים אירלאנד ארץ דלה, ויושביה אמללים. חוכרי הקרקעות היו המון חלכאים, ויש גם אשר נהפכו לגנבים ולמרצחים. ויהי שם בעל נכסים ושמו ואנדאליר, והיו לו חוכרים אנשים מרי נפש ומתגעשים, ובראשית שנת 1831 היה העוני גדול מאד, והאכרים עשו תועבות גדולות בצר להם, ולואנדאליר היה פקיד קשה לב, וישנאוהו החוכרים בגלל אכזריותו וירצחוהו נפש, ומה אפוא עשה ואנדאליר? הוא עשה דבר גדול! תחת אשר היה עליו להכביד את אכפו על החוכרים, התנוסס רעיון נפלא בלבו להיטיב להם, ויקרא לכל הפוחזים אשר ביניהם להתאסף לבא אליו וייסד להם חברה ויתן לחברה הזאת בחכירה את אחוזתו ראהאליין. מטרת החברה הזאת היה להשתמש בקרן קימת משותפת, לעזור איש לאחיו, לתקן את דרכי חייהם ולהיטיב לחנך את בניהם. כל הכלים והרכוש אשר באחוזה נכונו להשאר עוד קנין ואנדאליר עד אשר תשלם החברה את מחירם עד תומו. על כן היתה שומה על פי החברה לשים את שכרה למשמרת ולאגור ולקבוץ אותו על יד על יד. החברים בחרו ועד, ויהי מספר אנשי הועד תשעה, ולכל איש היתה מחלקה אשר בה שלט: לאחד עבודת האדמה, לשני חרשת המעשה, לשלישי המסחר, לרביעי חנוך וכו'. גם על עבודת יום יום השגיח הועד. כל איש חייב היה לעזור בעבודה לפי כוחו. השכר שהיתה החברה משלמת לחבריה בעד עבודתם יהיה קצוב כמדת השכר הנהוג במקומות ההם. חובה היתה עליהם לשלם גם משכרם זה מסים קלים לקופת החולים ועוד כאלה. הם היו למראה עינים שכירי יום של החוכר, אך הם היו החוכרים בעצמם. מר ואנדאליר החזיק לעצמו רק את זכות ההשגחה על כל המסה הזאת. והמסה צלחה עד להפליא. מר ואנדאליר קבל מראהאליין דמי חכירה ורוחים הרבה יתר מאשר לפנים. והפועלים שהיו יושבים מכבר אל עקרבים במחסור ובכפן, החלו פתאום לעלות ולהצליח, ויעבדו בחשק לב ובכשרון. הם ידעו, כי לנפשם הם עמלים, והדעת הזאת נתנה להם כח פלאות. האנשים שהמיתו לפנים את משגיחם, עבדו מן הוא והלאה בלי כל עין צופיה עליהם, כי איש איש מהם השגיח על חברו. כל עמל היחיד ומעשהו נכתב בספר, ולקץ כל שבוע קבל איש ואיש כמה שהשתכר בעבודתו. לא מדה אחת לשכרם. החרוץ הרבה, העצל המעט להשתכר! – – טוב מאד! צעק איש מקרב הקהל, והנאספים צחקו מעט. במהרה התברר הדבר, כי פועל ראהאליין עובד פי שנים מכל פועל זולתו בסביבות. וסדנא חד היה, והבריות שוות. אך הם מצאו את האפן הגואל: את שותפות עבודת האדמה! השכר לא נתן להם בכסף, כי אם בשטרות, ולשטרות היה ערך בחנויות ראהאליין, וגם החנויות היו לחברה ההיא. בחנויות היו אך סחורות משובחות במחיר לא רב, כמחיר אשר בעדו יקנו סחורה בהמון. כותבי קורות הדורות מספרים, כי מחיר הסחורות היה שם מחצית המחיר. לכל חבר היתה ערובה נאמנה כי לא יחסר עבודה וכלכלה בכל ימי השנה, החולים והזקנים מצאו מחסה ומסתור. במות איש, לא נעזבו יתומיו לנפשם… אך לא אובה לספר לכם בדברים ארוכים את אשר אתם יכולים לקרוא בספרים. טוב כי אשלח לכם את ספרי אופנהיימר, ייפרט, הובר ועוד – לבית עקד ספריכם. עוד הפעם השמיע הפועל הצעיר הענו את דבריו: ליטוואק! ואיך התגלגלו הדברים בראהאליין מן הוא והלאה? – במשך שתי שנים עלתה ראהאליין כפורחת. והרהיטים, הבגדים והכלים, המזונות וחנוך הילדים היו טבועים בחותם ההצלחה, ומעידים בבעליהם כי דרכם צלחה. העודף על דמי החכירה עלה משנה לשנה, וחברי החברה היו בלי כל ספק ברבות הימים לבעלי האחוזה, לולי משך מר ואנדאליר את ידו ממפעלו. ואנדאליר אבד את הונו בצחוק הקוביא בדובלין, ויברח אמריקה. והנושים באו וימכרו את ראהאליין, וחברי חברת החכירה גורשו, ואי האושר הזה טבע עוד הפעם בים עוני… אך התורה שיצאה מראהאליין לא אבדה, לוחות נשתברו ואותיות פורחות. זכר נשאר לה בספרי הקורות, וכאשר הולכנו את עמנו לאדמת הורינו החביבה יסדנו אלפי כפרים כראהאליין. איש כואנדאליר לא היה חזק ונכון כל צרכו. לדבר הזה דרוש היה קבוץ כביר, והקבוץ הזה הוא – חברתנו החדשה. היא בעלת הנכסים, היא נתנה לכם אדמה לעבודה, וממנה היו תוצאות להצלחתכם. אך גם החברה חדשה לא מאליה נולדה, ולא רק ממחות מנהליה יצאה, אף לא מכיסי מיסדיה. החברה החדשה מיוסדת על דעות שהן סגולות כל העמים מן הישוב. היודעים אתם כעת, ידידי היקרים, את אשר אני חושב? לעון פלילי אחשוב לגדור את הדרך בעד איש יהי מי יהי מבוא בברית חברתנו. כי עומדים אנחנו על כתפות עמים נאורים אחרים. כי יבא איש להסתפח עלינו, כי יכיר מעבדנו וקבל את החובות, כל הזכיות נתונות לו. כל אשר לנו אחרים עזרו והכינו, ועלינו לשלם את נשינו, ולזאת יש דרך אחת: הסבלנות השלמה בשלמות. הפתגם הראוי להיות מרגלא־בפינו תמיד הוא: אדם, אחי אתה! הזקן רב שמואל קם וימחא את כפיו הרועדות, וכן עשו אחריו הנאספים, ויריעו לקראת דוד ברדתו מעל הבמה, אך מענדיל צעק בקול גדול: – אז יאכלו זרים את יגיענו. אז שב דוד לעלות אל מדרגות הבמה, וירמוז אל הנאספים יתן אות, כי עוד מלים בפיו: – לא, מענדיל, שגיאה היא! הבאים אחריכם לא ירוששוכם, כי אם יעשירוכם. עושר כל ארץ – יושביה העובדים. הלא אתם עדים. ככל אשר ירב מספר הפועלים כן ירב הלחם, כשהמשטר הוא נכון וישר כמו בינינו. הן לא תתנו למאחרים־לבוא את שדותיכם הטובים ואת קניניכם אשר רכשתם במשפט. אך כמו שהדבר טוב לכפר חדש בהוסד אחוזות חדשות מסביב לו, כן טוב ומועיל הדבר גם לחברה החדשה. כל איש חיב לעשות את הרכוש אשר אותו יאכל. וכרבות הרכוש של היחידים, כן ירב רכוש החברה. הזקנים ביניכם אשר חזו מבשרם את קורות כפר חדש יודעים זאת היטב. בתחלה ישבו פה כעשרים משפחות. ושואל אני: הצרו צעדיהן בבוא עוד עשרים, עוד מאה משפחות? שואל אני, הרשו או העשירו התושבים הראשונים? וכסער נשמעה תשובת הנאספים, אשר זה אך עתה הבינו היטב את דבריו: – הדין עם ליטוואק! עתה נחלת שפרה עלינו מכבר! כן, שפרה עלינו! ודוד חתם את דבריו: הנה לכם המענה הנכון. מה שהיה הוא שיהיה. כרבות מספר הבאים לעבוד, כן תגדל הצלחתם. על כן לא רק מאהבת רעים, כמצוה עלינו, נקרא: אדם, אחינו אתה! גם לתועלתנו נקרא: אדם, אחינו אתה! הזקנים ביניכם זוכרים את מראה המקום הזה לפני עשרים שנה: תהו ובהו. התושבים הראשונים תקעו יתדם במבחר האדמה. הבאים אחריהם מצאו נחת באדמה נופלת מעט במעלתה, אך גם הם הצליחו. האדמה שעלתה בחלקם של הבאים אחריהם הלכה הלך ודל, והם הפרוה, ויסקלו אדמת צחיח ואבנים ויחריבו אגמי רפש, כי אצל כל אחוזה קימת גם האדמה הדלה היא כאבן שואבת למשוך אליה פועלים, ועתה כפר חדש הוא פרדס, פרדס נהדר, נחפה בירקרק חרוץ ונעימים החיים ליושבים בו. אך כל נטיעותיכם תבלינה אם לא יהיו ביניכם אהבה ואחוה, שלום ורעות. שמרו אותם כבבת עיניכם. זאת היא תקותי, ועל כן אני קורא שלש פעמים ברכה לחיי כפר חדש ולאשרו! עתה היתה רוח הנאספים כאש. הידד ליטוואק! הידד כפר חדש! קראו הגברים והנשים, וישאו על כפיהם את הנואם וישאוהו במעגלה, והוא עמל לריק להחלץ מידיהם. ביום ההוא נסבו לבות יושבי כפר חדש מאחרי ד"ר גייער. וחבורת הנוסעים הלכה להתבונן אל סדרי עבודת האדמה בכפר חדש. מר קינגסקורט השתעה ברב־ענין במלאכת תחנות־הנסיונות החימיים ובבנין המכונות שהן קנין הצבור כולו. ופרידריך לאווענבערג שהה בבית הספר לעם ובבית עקד הספרים של צבור, המלא ספרים מסבירים להמון העם את כל המדעים המועילים. ומרים, בהיותה מורה מומחה, ידעה לבאר לו כל דבר אשר לא ידע. בתחלה היה עלז ומשתאה, אך בהוסיפו להתחקות על הסדרים הנאים והמתוקנים אשר בהם נערך דבר חנוך הדור הצעיר נפלו פניו ויאנח במרירות. – מה לך, אדוני הדקטור? שאלה מרים בידידות. – לבי עלי דוי, עלמה כבודה! אך עתה אני רואה, כי אחרתי לעשות את חובתי. עלי היה לעזור להקים, וגם יכולתי לעזור להקים את בנין העם הזה. אני הייתי אחד מבעלי הדעת, וחובתי היתה לדעת מה ילד יום. אבל טרוד הייתי אך בדאגותי הדלות והבזויות. נמלטתי על נפשי, ואבלה עשרים שנה באפס מעשה. לא אוכל להביע לך כל אשר יעיק את נפשי. אני – אני – בושתי! והיא חפצה לנחמהו. – לא עלמה כבודה, אל נא תנסי לנחמני. את, העלמה החיה ורבת הפעלים, תוכלי להרגיעני רק מחמלה ולא מדעת. חרפה לי בראותי את עצלותי, את אהבתי לבשרי. יהודי בעל דעת בדורי כמני חיב היה להקדיש את חייו לעמו האמלל. מן המערכה הזאת ברחתי בקלון. האשימיני עלמה כבודה, אך בי גברתי, אל נא תבוזי לי. – מה תדבר? איך אוכל לבוז לך – השיבה בקול רם – ואתה מרים ראשי וראש כל בית אבי! – האם כבר עבר המועד? השיבה. הלא עוד תוכל לבוא בברית החברה החדשה. קבע יקבעו לך מקום, בו תוכל להראות כח מעשיך. אנחנו מקבלים ברצון כל כח חדש. הלא שמעת זאת מפי אחי. ומה ישמחו לקבל אותך! – האמנם כן תאמיני, עלמה יקרה? השיב בחדוה – האמנם עוד לא עבר המועד? האמנם אוכל להיות עוד לחבר נאמן ומועיל? – נכון הדבר – השיבה בצחוק חן. ובלבו התעוררו רגשי תקוה. הוא חש את נפשו, כאלו התחדשו עתה נעוריו, וירא כי חיים חדשים נגלו כספר לפניו. אך אז זכר ויתאנח. – לא, עלמה כבודה. זה הוא יפה יתר מדי. לא אוכל לעשות בכל תאות נפשי. לא אוכל לשבת פה. לא חפשי אנכי. אז חורו פניה מעט, ובקולה נשמע כמו רעד קל: – האמנם לא חפשי אתה? – לא, קשור אני לכל ימי חיי. והיא אמרה בקול חסר־צלצל: האוכל לדעת אל מי אתה קשור? – מר קינגסקורט! – ואז ספר לה את כל עניניו עם הזקן. הוא חיב את נפשו להעקד לקינגסקורט על דברתו־כבוד. על כן לא יוכל לשבת בארץ, רק ככל אשר יואיל ידידו זה לשבת שם, והוא לא יאבה להאריך עד מאד את ימי שבתו. ופני מרים נהרו, ותשאל: – ואם יתיר מר קינגסקורט את חרצובותיך? – הוא לא יעשה זאת, אם לא אבקשהו, אך אנכי לא אבקשהו, כי בקשה כזאת אני חושב כמרד ומעל בזקן הנעלה הזה. אין לי אוהב נאמן ממנו בתבל, ולו אין איש זולתי. מה אחריתו אם אעזבהו? – אבל גם עליו לשבת פה עמנו! חותה מרים את דעתה. אך פרידריך, לפי דעתו אשר ידע את הזקן, חשב יתכן באפן מן האפנים. לוא גם ימצא המקום חן בעיני הזקן, אז ישב פה עוד ימים, עוד שבועות, וסבב במדינה להתבונן אל הדברים הראוים להראות, אך אז יסע לאירופא באין מעצור. אשר הם נדברו יחד, כלו את תהלוכתם בסך. בבית ראש הקהל פרידמאן נערך השלחן לארחים כדת האכרים, בלי הדר ומותרות. שם ישבו כשעה אחת אל השלחן וידברו על דבר קורות כפר חדש ועל דבר עתידותיו. רוב הכפרים שבו אחרי האספה שהיתה לפני הצהרים איש לעבודתו ואיש אל המגרש אשר שם גר. אך מעטים, שמושבם היה בטבור הכפר, עמדו פה בנסוע עגלת המניע. הם הרימו את כובעותיהם וינופפו את מטפחותיהם, בנסוע דוד עם הארחה אשר לו הלאה. ומשמאל למסלת המסע שדות עבודים היטב, נטיעות גפנים וטבק, עצים ועצים. אין אף מלוא שעל אדמה שוממה. במרחק ידוע מן המסלה הראשית ראו מכונה קוצרת תבואת מספוא. פה ושם עברה על פניהם עגלה טעונה תבן ואספתא למאכל בהמה. ומדי עברם בארה מרים לפרידריך את דרכי עבודת האדמה ואת אפניה, דברים אשר נעלמו ממנו עד אז. זעיר שם זעיר שם הציצו מתוך האדמה נצני הקיץ, השומשמין והעדשים, הדוחן והארז. על שדות הבר פלחו מחרשות חשמליות את האדמה שהיתה עוד רטובה מגשמי החרף, למען התקינה בעד זרעי החרף הבא. הטבק זה עתה נטע נטיעה שניה מתוך ערוגותיו, והפועלים היו טרודים בנכוש ובברור. הכישות כבר היו בצמיחה שלמה, והאכרים היו מביאים ענפי תות לסמוך עליהם את דליותיהן. ויש אשר שמשו לתכלית זו בחוטי ברזל קלועים, אך אלה שהיו נוטלים ענפי תות הניחו את הדליות בלי זמור, למען יסתעפו גם ענפי התות היטב, ולמען יהיה לציציהם מגן מקרני השמש די צרכם. שם החל הארדיכל שטיינעק לדבר, ויגמור את ההלל הגדול על עץ העקולפטיס. זה עץ־אוסטרליא המפואר, שמביאים ממנו מינים למאות, טעונים באניות לפלשתינא, מאז החלה עבודת הישוב להעשות במדה גדולה. לולא העקולפטיס, החש לגדול, והמחריב את אגמי הבצה כמו בכח קסמים, וגם בלעדי זה רבה תועלתו ותפארתו – לולא העקולפטיס, נמנע וחדל היה להחל לעשות דבר, ומה גם להשיג ארחות חיים ותוצאות נהדרות כאלה. – כן, אמרה מרת שרה בלעג קל, ועל כן הפך מר שטיינעק את העקולפטוס הטוב לנו לאבן. קשוטי מחמדיו שהוא מקשט בהם את החומות הם כתבנית עלי העקולפטיס. כן נסעו להלאה, ולבם היה מלא חדוה ויופי כיפה נוף זה. אביב נחמד פרח מסביב למו. כל שולי הדרך וקצות השבילים מכוסים ציצי חמד, פרחי תכלת, נצני הוד ארגמן וארחידיאות נהדרות. במקומות אחדים היו בתוך השדות עצי שקדים ואפרסקין. עתה עברה המסלה דרך מנהרה מפליאת עין. שם היו סלעים נקובים ככברה. לפנים נלחמו פה גבורי יהודה ויעמדו על נפשם במלחמתם האחרונה. ודוד זכר את העת ההיא במלים אחדות שיצאו מן הלב. ועוד היה עליהם לנסוע כברת ארץ קטנה להלאה, ואז נטתה המסלה הצדה, ולפניהם השתרע עמק כנרת, ומאחוריו הים הנקרא בשם הזה, רוחצים בפלגי אור השמש של אחרי הצהרים. קול ששון תמהון התפרץ מפי פרידריך למראה ההוד הזה. על השטח הגדול של ים כנרת עברו אניות גדולות וקטנות, ומדי עברן נהרו אחריהן השבילים אשר פלחו במים, ומראיהם כשבילי נגה. מפרשי האניות נוצצו וחלקי ברזל־עשת של סירות החשמל הבריקו. על שפת הים בעבר השני, ובכל מקום בתוך ירקרק הגבעות, שעליהן יציץ נזרן נזר חרשה עבתה, נראתה לבנת נגה בתי הקיץ. ופה היתה מגדלא, עיר מצער חדשה, נוצצת, אבן חן, ובתיה כעדי עדיים. אך הנוסעים נסעו בלי מעצור הלאה לטבריא, על שפת הים נגבה. לעיניהם היה פרוש מחזה גילת החיים, כמחזה אשר יראה הרואה בהדר תקופת הארחים על הריווירא בין קאן ובין ניצא. כל מיני רכב קלים עברו, ועליהם בני אדם לבושי הדר. רובם עגלות מניעים, בעלות תבנית נאה, לשני נוסעים, לשלשה, וגם יותר. אך גם עגלות רתומות, בארח קדמון, לסוסים או לפרדים, נראו, וביניהם התערבו בעלי דו־אופנים, רוכבים על סוסים, וגם טיילים מתהלכים על הדרך החלקה הסלולה על שפת הים בעד העוברים ברגליהם. מראה העם היה כמראה קהל המון עמים אשר במקומות מעינות הישועה, ששמה יבואו מכל קצוי תבל לבקש מזור ותעלה למחלתם. עתה נודע לקינגסקורט ולפרידריך, כי טבריא היתה לעיר חפץ בגלל החמים אשר בה, ונהרו אליה מבקשי מרפא, וגם יבואו לימי מאירופא ומאמריקא להתענג בזיו אקלימה הנעים, תחת אשר הסכינו מאז לנסוע לסיציליא, או למצרים. כאשר אך נבנו בתי המלון הגדולים הראשונים בטבריא, החלו בני עמים שונים לנסוע שמה מכל עבר. אנשי שווייץ בקיאים בעסקי בתי המלון הכירו בראשונה את חן המקום ואת מעלותיו ויאחזו בו ויעשו חיל. והעגלה עברה עתה לפני בתי מלון אחדים מאלה. על הרובד ישבו עדינות ואלופים, ויתבוננו אל תשואות המסלה ואל התנועה אשר על הים. מאחורי החצרות היו מקומות מרווחים לצחוק הטיניס, ושם צחקו עלמות ובחורים לבושים לבנים בכדורים. על מעקות אחדים עמדו להקות מנגנים אונגארים, רומינים ואיטאלקים לבושים בגדי עמם. כל זאת ראו בני החבורה אך מדי עברם, כי המטרה היתה מהם והלאה. הם עברו דרך טבריא לארכה מצפון לדרום ויביטו במעוף עין אל הרחובות, ההולכות ומסתעפות כסעיפים מצמרת הרחוב הראשית, ויראו מגרשים, ועליהם בנוים ארמנות שאננים ונהדרים, וגם חוף קטן ומלא חיים, כתכונת חופי הים בארצות הקדם. הם ראו בתי מסגוד נהדרים, בתי תפלה לנוצרים קאתולים ולנוצרים יונים ובתי כנסיות ליהודים. אז באו עד קצה העיר הדרומי, ושם שבו ראו בתי קיץ ובתי מלון, וכרמים ופרדסים עוטרים אותם ומפרידים ביניהם, ומשם כמהלך חצי שעה עד צמת בנינים: שם חמי טבריא, בתי רחצה גדולים וכבירים. בחצי הדרך בין העיר ובין מקום החמים עמדה העגלה לפני שבכות גדר אחד מבתי הקיץ. – באנו! קרא דוד, בקומו ממקומו. הגדר נפתח, ואיש זקן יצא על המדרגות, וינופף בשמחה ובנחת את הכפא שעל ראשו, וישאל: – דוד, בני, איהו? ופרידריך לא ידע את אשר היה לו. גם פה, בבית ליטוואק הזקן, כבר חכו לו בכליון עינים, כי מפרידריכסהיים בשרו להם במהרה את הבשורה הזאת על ידי הטיליפון. והזקן הנאוה והחפשי הזה, המתהלך פה בהדרו כבן חורין, היה הרוכל הדל, אשר פרידריך רצה לתת לו נדבה בבית המשתה בווין. מה גדלה ומה נפלאה התמורה! והכל היה בלי נפלאות, אך בארח תבל, במנהגו של עולם. ליטוואק וביתו נמנו בין הראשונים אשר באו, ויקחו חלקם במעלות המושבות. אך גם מוסר שדי היה בבית ואל מוסר שדי זה הובל פרידריך, ראשית כל. פה שכבה אם דוד ומרים, והיא חולה. במכפלה הראשונה, על הרובד, מקום שם פרוש מחזה הוד על פני השדות והעמקים, ישבה, ויותר מאשר ישבה – שכבה הזקנה בנקליט. ותפרוש לקראת פרידריך את כפותיה הרזות והצהובות בקרבו אליה, ועיניה המפיקות כאב, הביטו באהבה ובתודה אין קץ אליו. – כן! אמרה אחרי הברכות הנהוגות בקול גונח – כן, אדוני הדקטור האהוב, טבריא היא יפה, וחמי טבריא הם טובים – אך צריכים לבוא הלום בעוד מועד. לי כבר עבר המועד, כבר עבר המועד! ומרים עמדה אצלה ותחלק בכפה על פניה: אמא, פניך טובים עתה מאד. מי המרפא הטיבו לך, ועוד תראי את פעולתם, כאשר תשובי הביתה. ומרת ליטוואק השיבה בצחוק צער: – בתי האהובה! הנני שמחה בחלקי. הלא הנני כמעט בגן עדן. שא נא עיניך, אדוני הדקטור! האין זה גן עדן? ופרידריך קרב אל מסעד הרובד וישקף החוצה. מרחוק נראה ים כנרת בזהר יפעתו. מאחוריו תבנית הגדות וההרים הגבוהים; משם והלאה הירדן; החרמון כענק שיבה סוכך על השפלים ממנו. ומגדלה וטבריא, ויערות ואלונים ופרדסים. עולם מלא נער וכח. – זה הוא גן עדן – לחשו שפתי פרידריך בלאט, ופתאם ראה ומרים עומדת אצלו, ויאחז בלי משים בכפה וילחצנה בנחת, כאלו חפץ להשיב לה תודה על אשר התבל עודנה כה יפה. זאת ראתה החולה בשבתה בנקליטה. נפשה עלצה בקרה ולבה הלם פעם. – בני! צפצפה בלי נשמע קולה, ותצלול בתהום חלומות. בבית הקטן אשר שכרו ליטוואק הזקן ואשתו לתקופת המרפא לא יכלו הארחים למצוא מקלט די צרכם. אך מרים ישבה בבית אבותיה. דוד הזמין לו ולידידיו חדרים בבית מלון אצל מעינות הרפואה. משא כל חפציהם כבר הובל שמה, ובנסעם אחרי קבלת הפנים אצל הורי ליטוואק אל מעונם הנכון בעדם להטהר מאבק הדרך, כבר היה הכל מוכן ומתוקן בעדם. באכסדרת בית המלון קבלו עדינה באה בימים ושני אנשים את פניהם בכבוד. דוד הציג את האנשים אשר לא הכירו איש לפני אחיו. העדינה היתה אשה יהודית אמריקאנית, מרת גוטלאנד. היא היתה בעלת מזג כה רך, עד כי כל איש אשר קרב אליה נלכד בחבלי קסמיה. תחת השערות שכבר זרקה בהן שיבה עוד הפיקו פניה, שעורן קרן נגה נפש טובה, תפארת אהבה. אחד משני האדונים, עוטה מעיל שחור, ושפת צואריו מהודקת ולא מקופלת, כמשפט כהני האנגליקאנים, היה הריווירינד אואיליאם ק. הופקינס, מטיף לבני הכנסיה האנגלית זקנו הלבן ירד על פי מדותיו, עיניו כען תכלת השמים לטהר, וישמח מאד, בשמעו כי קינגסקורט חשבהו ליהודי, וקינגסקורט השתומם על השמחה. והאיש השני בחברת מרת גוטלאנד היה אחי הארדיכל, חוקר היצירים המשחיתים הקטנים (הבאקטיריולוג). פרופ' שטיינעק, חכם עלז, פזיז וטרוד. הוא היה מדבר בקול כה רם, כאלו דבר מעל קתדרא אל קהל תלמידים חרשים. ריב בינו ובין אחיו התגלע תמיד אחרי שבתם חמשה רגעים יחד, אף כי איש איש מהם העריץ את אחיו. הארדיכל הציע לפני הארחים לבקר את מוסד שטיינעק, את בית מחקרי אחיו, הנודע לשם. הפרופיסור נלחם אל ההצעה הזאת בידיו וברגליו ויצעק: – נכון אנכי, התבין? אבל אין דבר לראות בביתי. אין הדבר כדאי. בית גדול ובו חדרים רבים, וארוות לחזירי הים הקטנים. בכל חדר עומד איש, וידיו מלאות עבודת הנסיונות. זה הכל. התבינו! אחי מביא אותי תמיד במבוכה. ומרת גוטלאנד אמרה בצחוק קל: – האנשים לא יאמינו לך. המוסד נודע כאחד הדברים הראוים להראות. אז השמיע הפרופ' שטיינעק קול רעם צחוק, עד כי רעשה כל האכסדרה. – לא נכון! מיקרובים תחפצו לראות? הסמן המובהק במובהקים למיקרובים הלא הוא זה שאין הם נראים בעין, כי אם בכלי מגדיל הראות. בכלל, הלא ידועה שטתי. אין אני מאמין במיקרובים. מצד אחד אני עוסק בגדולם, ומצד השני אני נלחם בהם. התבינו? – לא! נהם קינגסקורט עלז וטוב לב. – אין אני מבין אף מלה אחת. נראה, כי זה הוא כמו בית מבשלות חימי. מה אתה מבשל שם, אדוני הפרופיסור? וזה צפצף בנחת: – מגפה, חולי־רע, דיפתריה, שחפת, קדחת היולדות, רעל כלבים שוטים… – בני השטן! ומרת גוטלאנד אמרה: – כלומר סמי תרופה לכל צוררי האדם האלה. אך לא נוסיף לחקרהו, ובלעדיו נבקר את מוסדו. לארחים מצוינים לא נאסרה הכניסה. הלא מצא נמצא איש אשר יארח לחברה אתנו. – עמוד! קרא הפרופיסור. אם כן אובילכם, בשם ה', בעצמי, פן תפגשו את הטפש שבעוזרי, והוא יראכם את באצילוס הסטריפטוקוקין תחת באצילוס החלי־רע. התבינו? – אף לא מלה אחת – הודה קינגסקורט. והחבילה נתפרדה רגע. הארדיכל הביא עמו לוחות תבנית לבנין בית מרפא שאמרו האנגלים לבנות אצל ירושלם, וימסרם למר הופקינס, ושניהם נדברו על אדות הענין הזה. ומרת שרה אמרה, ראשית־כל, לקבוע מקום הגון לפריטץ הקטן. ודוד בקש חופשה קצרה, יען כי עליו ללכת לבית מקלט הפראנציסקאנים להביא משם את האב איגנאץ, אחד קרואי מועד הערב. בני החבורה אחרו לשוב לבית ליטוואק הזקן לארוחת הערב. מרת גוטלאנד קבלה על עצמה להוביל שמה את החבורה למועד הנכון, ואז נסעה בחברת קינגסקורט, פרידריך, רשיד־בי והפרופיסור למוסד שטיינעק, ויבואו שמה כעבור רבע שעה. הבית היה מפאת דרום על שפת הים, מאחורי כתף הר, בנין בלי הדר, ולא גדול מאד. הפרופיסור באר: – אין בית גדול דרוש למטרתנו. מיקרובים אינם נוטלים מקום גדול. ארוותי הן בבנינים הסמוכים, ואותם עוד תראו. דרושים לי סוסים רבים ובהמות אחרות. התבינו? – אח! אתה מרבה לרכוב על סוסים! אמר קינגסקורט – והנוף פה יפה לרכוב לשוח בו. – מה אתה טוען על הנוף? קרא הפרופיסור שטיינעק. הסוסים והחמורים והכלבים, בקצור כל תיבת נח שלי, דרושה לי למעשה נוזל הזרום. אני עושה סמי מרפא אלה הרבה מאד. ארוותי מגיעות עד להלאה שמה, מטה, מטה, מקום שם בית חרשת האויר. – מ… מ… מ…ה? צעק קינגסקורט – אדוני מרעיל־הסוסים הנכבד, הן לא תספר לי "מעשיות" שעושים פה אויר בבתי חרשת. הלא יש אויר למכביר, וגם לעילא ולעילא לנשימה. – מובן, כי כונתי: אויר נוזל, מר קינגסקורט. ההבינות? – אמנם, זאת הבינותי. זאת כבר למדתי באמריקא לפני פרישתי מן הישוב. ההבאתם אפוא הנה גם את חרשת המעשה הזאת? – זאת ועוד אחרות. הכל! אפילו יתרון ידוע יש לנו בהולדת הקור. יען כי יש לנו ארץ חמה, עכ"פ מפה ועד למטה לארך הירדן מסיקים פה כל ימות השנה את התנור כהוגן. ההבינות? כמו שיש בארצות הקרות הטובים שבתנורים, תחת אשר באיטליא קופאים מקור. כן גם ידענו להמסיך לנו קרח למדי לימי להט החום. כאשר תבוא, למשל, באחד מימי החום, לבית מעוננו, וחשת בבשרך קור נעים, ונשאת עיניך וראית גלד קרח מקרר בתוך החדר. הרוצה לשלם פרוטה קונה לו צרור בקרח ומעמידו על שלחנו הערוך. – זאת אני יודע – קינגסקורט – את הבדיחות של פרחים רעננים בגלד קרח כבר חזינא בתערוכה הפאריזית בש' 1900. – וגם לא רציתי לספר לך חדשות. לקחנו כל הנמצא. מחוללי הקור הם מן ההכרחיות, ולרגל התחרות הוזלו מאד. מי שאין לו הון רב איננו יכול כבעל ההון לנסוע הלבנונה לימי החום. הלא כן גם באירופא. אך המדעים אלפונו להבריא ולהנעים את החיים בכל מקום שאנו יושבים עליו בארץ. ההבינות? נטענו פה את כל מיני האומניות על ידי צעירינו המלומדים ועל ידי בעלי ההון שלנו הנוחים לתת הונם לכל תקון. הלא יודע אתה גם מימיך, כי חרשת המעשה ערבבה את כל העמים. כן היה גם פה. באדמתנו היו אוצרות גנוזים, וייחלו אך לידי עובדים. האומניות החימיות נראו פה בראשונה, יען כי הן קלות להטלטל. מר קינגסקורט, האם לא למדת, במקרה, חימיה בימיך באחת האוניורסיתאות? – לאו, במקרה לאו! דברו כבר אז בסוד חכמים על דבר ערך ארץ ישראל. רשיד־בי, שנסמך לדקטור חימיי באשכנז, יגיד לך זאת. ורשיד אמר בענוה: – אתה הפרופיסור מביא אותי במבוכה, בבקשך, כי אוציא בפניך את קט־ידיעותי. ועוד: כבר ידע זה עשרים שנה כל תלמיד החימיה כי אדמת ארץ ישראל צופנת עושר אשר אין חקר לו. עמק הירדן והככר אשר מסביב לים המלח הלא היו לדוגמא שהזכירוה לתלמידים בבתי הספר. חימיי אשכנזי כתב בסוף המאה שעברה על דבר ים המלח: "זה עמק המים העמוק מן שטח הים הוא רבץ חול של הרכבות נפלאות שאין על עפר משלן". כאשר תראו, אדוני, את משטר כחות המים שלנו, ונוכחתם לדעת כמה אנו משתמשים בחילוק־הרום בין הים התיכון ובין שטח ים המלח השפל והעמוק ממנו. אבל זה ענין אחר לענות בו עוד. חפץ אני אך לאמר לכם, כי מי ים המלח הם נוזל מלח מצומצם, וכמהו נמצא אך בשטאסספורט. הלא שמעת את דבר מכרה הקאלי במלחי השטאסספורטי השליט בכל שוקי העולם. עתה נצחנום על ים המלח… – פלאי פלאים! – צעק קינגסקורט. – אין כל פלא, השיב רשיד בצחוק קל. הלא היה הדבר כה קרוב וכה קל להעשות. הן מה שהיה אפשרי להעשות בשטאסספורט הוא אפשרי להעשות גם על ים המלח. אמנם מימינו אלה הם עשירים מכל מים זולתם. בלי משים זוכר אדם את ההגדות העתיקות על דבר האוצרות אשר צללו בנבכי מים. הילדים חושבים כי אוצרות כאלה הם רק טבעות זהב ומטבעות מצלצלות. אך גם מתכיות ים המלח הן זהב. אין נוזל רב הברום כמהם. הלא יודעים אתם מה יקר ערך הברום. וכמה אנו מצמיחים באזור הפורה ההוא בארצנו שהיה לפנים תהו וישימון! בעמק הירדן ובים המלח יש מיני שידים, אשר מהם עושים את המשובח שבאספאלטים שבעולם. החימי האשכנזי אילשנר כבר נבא בימיו, כי לפי תכונת האדמה בודאי יש בה גם נפט, ואמנם נמצא הנפט. גם גפרית ומיני פוספאטים יש לאין קץ, וערך הפוספאטים בתור זבל מלאכותי הלא נודע, ואמנם מתחרים הפוספאטים שלנו עם התוניסים והאלגירים, והשגתם קלה מאלה שבפלורידא באמיריקא, ועל כן השבחנו את עבודת אדמתנו, אבל ירא אני כי דברי הארוכים ילאו את מרת גוטלאנד… – לא ולא – השיבה הגבירה בנעימה. והפרופיסור הוסיף: בחיינו החדשים יש חבור בין חרשת המעשה ובין עבודת האדמה. ההבינות? כל זה מצטרף. נחוץ רק המדע וחפץ המעשה למען צרף. אני בעצמי, כמו שאתה רואה אותי, אף כי הנני רק חמור מלומד, בכל זאת אני עושה דבר מה גם לחרשת ולאדמה. – אם תוכל לבאר לי זאת, מגדל מיקרובים, נכבדי! – כבקשתך – השיב שטיינעק בנחת. דבר ידוע היה בתורת הבאקטיריות שריח הגבינות השונות ומיני הטבק השונים מקורם במיקרובים כאלה. לכן עמלנו במוסד הזה לחולל את הקטנים האלה ולהמציאם לעושי הגבינות והטבק. גבינות ארצנו מכריעות כעת את מבחר גבינות שווייץ וצרפת. ובעמק הירדן החם יצמחו ירקות קטרת שאינם נופלים מטבק האוואנא. וינהל את ארחיו דרך הלאבוראטוריות שהיו כתבנית מוסד פאסטייר בפאריז. עוזריו הרבים לא פסקו מעבודתם בבוא הארחים, ויעבדו איש וכלי מחזהו בידו, בקצרה ובנעימה. אך אחד השיב בקורטוב של גסות: – הנח לי, אדוני הפרופיסור, אין אני פנוי כעת לשאילתות כאלה, פן ישמט הבריון הזה מידי שנית. – הדין עמו. הבריון הזה הוא באציללוס. התבינו? אז הביאם לחדר עבודתו. החדר היה ערוך בפשטות כחדרי עוזריו. – זה מקום עבודתי. – ובמה אתה עוסק? חקר פרידריך. ועיני הפרופיסור הביטו כעיני בעל חלומות: – בגילוי אפריקא. הארחים חשבו, כי לא שמעו היטב, או כי החוקר הוא, עפ"י מקרה, מבשם־קצת. וקינגסקורט שנה אחרי פרידריך בצחוק של חשד: – אתה אומר: בגילוי אפריקא? – כן, מר קינגסקורט. אקוה למצוא רפואה למאלאריא. אמנם פה פטרנו מהר את המאלאריא ע"י תחבלות ההחרבה, ע"י התעלות, ע"י עצי התות. אך לא כן הדבר באפריקא. שם אין מקום לתקונים האלה, באין כניסת המונים. האדם הלבן, הנוטע, הולך שם לאבדון. אפריקא תפתח לישוב רק כשתבטל המאלאריא, אך אז יפתחו מקומות אין קץ לאנשי אירופא הצפופים, ואך אז יהיה מוצא להמונים עניים. ההבינותם? – התחפץ אפוא לטעת את האנשים הלבנים בארץ השחורה? אתה המכשף! אך שטיינעק השיב בכבד ראש: – לא רק את הלבנים, גם את השחורים. עוד יש צרת האדם, ורק איש יהודי יחושנה בכל עומקה, והיא שאלת הכושים. אל תצחק מר קינגסקורט! זכור נא את תועבות סחר העבדים. בני אדם, ולוא רק בני אדם שחורים, נחמסו, נשבו, נשכרו. צאצאיהם גדלו במרחקים, שנואים ובזוים, בגלל צבע עורם השחור. לא אבוש להגיד זאת, לוא גם יצחקו לי: אחרי שזכיתי לראות שיבת היהודים, אבקש להכין גם שיבת הכושים. – טועה אתה, אמר קינגסקורט, אין אני מצחק. גם נשגב הדבר בעיני, רעם יפוצצני! אתה מראה לי אופקים, שלא ראיתי גם בחלום. – על כן אני עוסק בגילוי אפריקא. נוה יהיה לכל בני אדם. ואז יהיו טובים איש לאחיהו. אז יאהבו וגם אחיו. ההבינותם? ומרת גוטלאנד הביעה בקול רך את אשר חשבו שלשת הנשארים: – אדוני, הפרופיסור שטיינעק – יברכך האלהים. מהדרת הכבוד אשר חשו האורחים בבקרם את מוסד שטיינעק שבו טובי לב. בעברם לפני מוסד הרחצה הציע לפניהם רשיד־בי לרדת מהעגלה ולסור אל גן המרפא לשמוע אל נגינת הלהקה. וירדו מעל העגלה ויבואו אל בין השדרות, ושם התהלך המון רב לשוח, התהלך והאזן למנגינות הלהקה. ומראה ההמון היה כהמון העם אשר יקהל במקומות הרחצה בכל הארצות: טיילים ועדינות לבושות הוד. יש מהם אשר ישבו תחת התמרים על כסאות רקועי פחים נכפפים, וישגיחו אל העוברים, וימחאו כף, וידברו חלקות איש אל אשה, כמנהגו של עולם. וקינגסקורט שמח על המציאה ויאמר בהתולי נעם: – סוף סוף, הנה הן: היהודיות עם אבני היקר! ואני כבר נכסף נכספתי לראות אותן. אמרתי כל זה מקסם כזב, ואולי אין אנו כלל במדינת היהודים. אך עתה הנני רואה כי נכון הדבר. הנה כובעי הנוצה המשוטטים, הנה בגדי משי צבעונים בהירי הגון, הנה בעיניך, מרת גוטלאנד. הן לא באלה חלקך. אך מרת גוטלאנד לא קצפה, והפרופיסור שטיינעק הרעים קול צחוק: – אין אנו נעלבים, מר קינגסקורט. לפנים יכולות היו הערות כאלה להרעימנו, ולא עתה. ההבינות? לפנים נחשבו הנערים המטיילים השחצנים המתקשטים והיהודיות נושאות אבני החן כנושאי דגל עמנו. אך עתה יודעים כי יש יהודים אחרים. עתה רשות בידך להתקלס בכנופיה הזאת כנפשך שבעך, נכרי יקר! כאשר יפנה יום, אמלא אחרי גדופיך. החבורה הקטנה והמצחקת עוררה תשומת לב בקרב הקהל, בעברה בין השדרות הראשיות. כנראה, ידע כל העם הפרופיסור, ועל כן רקעו את צואריהם לראות גם את הנכרים אשר בחברתו. למען המלט מסקירות התאוה האלה נטה שטיינעק עם חבריו אל משעול הצד, אך גם שם נלכדו בתוך חברה אחת, אשר אמרו להשמט ממנה. שם ישבו בתוך קשת סבכים המון עדינות וגברים תפושים בשיחה מלבבת. אחד מהם קפץ ויחש בשמחה גלויה אל פרידריך ויקרא אליו בקול רם: – אדוני הדקטור, אדוני הדקטור! היודע אתה במי אנו מדברים עתה? הלא בך, אך בך! הנני נוטל רשות ממך. האיש העלז הזה היה שיפפמאן. הוא משך את פרידריך לתוך העוגה שלו, ויציגהו לפני החבורה בשטף מלים, ויצג לו כסא, ויושיבהו כמעט בכח. כל זה נעשה כה חיש, עד כי לא היה ספק ביד פרידריך לעמוד על נפשו. ולמרבה בהלתו ראה לימינו את אהובת נפשו מנעוריו, את ארנסתינא לאפלר. היא ברכה אותו בשקירת עין ובמאור פנים עוד טרם החלה לדבר, והוא לא מצא מלים. עד כה ועד כה מהר שיפפמאן אל שטיינעק וגם אל שאר בני החבורה אשר ידע, ויאלצם לגשת, כחנוני המושך בכח קונים אל חנותו. כנראה, לא היה הפרופיסור חומד לקבל את ההזמנה, אך קינגסקורט אמר, כי אין לעזוב את פרידריך לבדו, וחובה לעמוד לו בשעת דחקו. ושיפפמאן צחק בחן על דברי החיבה האלה הנשמעים לכמה פנים, ואז הביא כסאות, ויקב את שמות בני החבורה שלו: מר, מרת והעלמה שליזינגער, מר ומרת ד"ר וואלטר, מרת וויינברגר, העלמה וויינברגר, מר גרין, מר בלוי, מר וויינברגר. ופרידריך ראה וישמע כל זאת כבעד הערפל. עתים עברו עלו לפניו. חזה את נפשו עוד הפעם בנשף־התנאים בבית לאפלר. הנה החברה הארורה אשר ממנה נמלט על נפשו. כלם זקנו ולא שנו. אך שתי הנערות הצעירות היו דור חדש. הרכה שהביטה אליו בעיני תמהון – צלם דמות ארנסתינה. מהשיחה מסביב שמע אך המולה רפה ובלולה. כה נפעם היה מהזכרונות. אך בהערך שאלה אחת אליו, התעורר. מר גרין, הלץ, דבר אליו: – אדוני הד"ר לאווענברג! האתה מוצא קורת רוח פה? האין מלים בפיך? או אולי רב יתר מדי מספר היהודים? בני החבורה צחקו. פרידריך השיב בנחת: – אודה, כי אתה הראשון שעורר בי את הרעיון הזה. – נאה, נאה מאד, ה ה ה ה! – נהק שיפפמאן, ושאר בני החבורה ענו אחריו בצחוק. אז שם פרידריך על לבו, כי דבריו נחשבו כאחת המהתלות שהיו שגורות בין בני החבורה. מר גרין היה רגיל בתשובות עזות יתר, ולא חשב את תשובת פרידריך לעלבון, ומר בלוי, הלץ השני, מלא אחרי דברי פרידריך לעשות שפטים בבן אומנותו: – גרין מסוגל היה להפוך גם פה את יושבי הארץ לאנטישמיים. – מהתלותיך מזקינות והולכות – אמר הד"ר וואלטער – הן, ב"ה, אין עוד אנטישמיים בעולם. – לוא ידעתי זאת ברור – השיב בלוי – כי עתה יסדתי לי את העסק הזה. קינגסקורט לחש לאזן שטיינעק היושב אצלו: – אהובי הפרופיסור, דומה אני, כי לא טוב לך לספר לאדונים האלה את רעיונך על דבר הכושים, פן יתקלסו בך! –אין זה מעשה לסתור את רעיוני – השיב שטיינעק אך פרידריך פתח במה שסים ד"ר וואלטער: – הנכון הדבר שהשנאה ליהודים רפתה? – מה פירוש: רפתה? קרא מר שליזינגער – אמור: בטלה! – בנידון זה – העיר בלוי בשחץ. – אין איש יכול להודיע לך פרטים כה ברורים כהד"ר פיינלשטוק. הוא עשה כרב חובל: עזב את האניה באחרונה. עורך הדין קצף. – אתה מר בלוי, אני אתפוש באזניך והגדתי לך את שמי. שמי וואלטער, זה שמי לעולם! שים לב! אף כי מעודי לא בושתי בשם אבי הישר, כנודע. לפנים אנוסים היינו להכנע לפני הצוררים, פן ירמסונו. – ועתה אין הדבר הזה נחוץ עוד? חקר פרידריך. – לא. וגם נכון הדבר שהשמיע מר בלוי בדברי חדודיו הקהים. זה מקרוב באתי הלום. אך זה אמת, כי לא באונס, אך ברצון באתי. – הכל הולך אחר הסוף, סוף יהודי תמיד יהודי – נער מר גרין, ומר בלוי לחש לאט: הוא בא לרגל חוסר מבקשי עצתו. אז החל ד"ר וואלטער לספר בדרך ארוכה מה פעלה יציאת היהודים מאירופא. הן הוא, הד"ר וואלטער, מראש ידע, כי התנועה הציונית תביא ברכה גם ליוצאים גם לנשארים. הוא היה אחד מהראשונים שהכירו את תועלת הרעיון הזה, ואף כי תנאיו ויחוסיו לא הרשוהו אז לעבוד בגלוי, מסייע היה בענוה ובהשקט לשגשג הרעיון הלאומי. לאות מעיד על זה ספר, כי בלשכתו ספח על אחת כהונות הסופרים צעיר יהודי, ולא גרשהו גם כאשר נודע לו שהוא הולך לאספות ציוניות. גם לקופה הלאומית נתן את נדבתו הקטנה, אחרי אשר כבר היו כמה מליוני לירא שטרלינג באוצר, וכבר היה ראוי לסמוך עליו. ומר בלוי המתלוצץ מצא מקום להנקם מעט בעד עלבונו. – נדבה קטנה? "שערפליין"? שא נא לי, אדוני הדקטור, כי אשאלך, אם זאת היה מטבע חדשה? האדון ד"ר וואלטר לא נתן את מפסיקהו להזיזו, וימשוך את כתפותיו ויבט על השואל הבטה של זלזול ויוסף לספר. היום הכל יודעים, כי אלה אשר באו לפלשתינא מצאו פה נוה גדול ובטוח. אך גם ליהודים שנשארו במקומות מגוריהם רוח. מעת אשר חדלה או רפתה התחרות מצד היהודים לא הוסיפו מנדיהם להתנפל עליהם. בארצות המלאות יהודים, או, כמו שהיו נוהגים לאמר, המיוהדות, הורגשה הקלה נכבדה בחיי הצבור. הן נגעה היציאה בתחלה אל פלגות העניים והחלכאים, אבל פעולתה השפיעה מהר על הפלגה התיכונה ועל העשירים. בתחלה נסעו אלה שלא היה להם מה לאבד. היציאה היתה ברצון, ויצא יצאו אך אלה שקוו להיטיב על ידיה את מצבם. חסרי עבודה, מתיאשים מתקותם במקומותיהם נסעו אל המקום ששם כר נרחב לעבודה ולתקוה. הדבר היה קרוב אל הדעת. הן בפלשתינא היה מקום למצוא לחם, ולוא תצלח כל העבודה אשר החלו האנשים לעבוד – לרכוש גם רכוש. והחפש המושך את הלב! אין גדר לרגל הדת או האומה. אלו לא היה כח מושך אחר כי אם זה לבד דיו. אבל הנה חבר חברו יחד גם כל חברות הצדקה אשר ליהודים מכבר. לחברות האלה היה עמל ויגון תמיד בטפלן בבני בריתן שהיו נודדים מארץ לארץ, דוויים וסחופים. לפנים היתה כל מכת מדינה שפגעה ביהודים בארץ אחת – למכת היהודים בכל התבל. מדי לא יכלו העניים שבעניים למצוא חית ידם ויצאו בדרך עצב להתגלגל תחת שואה היו משתפים בצערם ובצרתם את קהלות בני בריתם הרחוקות שברחוקות. נתן נתנו לעניים נודדים, ולא הספיקו. הון כביר נפזר בלי יכלת לבחון בכל נתינה ונתינה אם היא קולעת אל השערה או לא. וממוצא כל הנתינות האלה לא נושעו העניים ולא סר העוני, אך להפך, הנתינות האלה גדלו מפלגה של מחזרים על הפתחים ותפתחנה אומנות בזויה של קבצנות. הרעיון הציוני פנה מקום אשר עליו יכלו כל חברות הצדקה להתאחד. הקהלות בכל הארצות החלו לתמוך קהלה קהלה את בניה העניים שהלכו להאחז בארץ ישראל. כן נפטרו מן המקבלים המוטלים עליהן למשא, והדבר הזה לא עלה בדמים מרובים כשטת שלוח העניים למרחקים, שהיתה נהוגה לפנים, אף היתה בזה ערובה נכונה, כי רק למבקשי עבודה, להגונים, יצמח עזר. כל איש אשר רצה לעשות מעשה טוב מצא בפלשתינא מקום לעשותו. מי שהעיד על נפשו, כי גם בפלשתינא לא ימצא טרף לנפשו, העיד על נפשו שהוא עצל וגבר לא יצלח, ולאלה לא שמו הקהלות את לבן. היו בשנים הראשונות אנשים שחשבו, כי מושבות של דלים כאלה לא תצלחנה. אך מה נבערה היתה הדעה ההיא זאת ידע הוא, הד"ר וואלטר, וגם אחרים הרואים את הנולד, מראש. הן למיום הוסד תבל היו המושבות החדשות נוסדות אך על ידי נגועי כפן. לשבעים אין כל סבה להרחיב את גבולות הישוב. הפוריטאנים שנרדפו על דתם יסדו מושבות באמריקא. מבקשי המזל נאחזו בהודו ובאפריקא הדרומית. ואיה מושבה שבה נאחזו הפחותים שבבני אדם כאוסטראליא, זו אוסטראליא הגדולה, השתולה עתה בנוה, בגאון שלות השקט. בראשית המאה הי"ט גזרה למשלחת פושעים, ואחרי עבור עשיריות שנים היתה למדינה עצומה, ובאחרית המאה כבר נחשבה כאבן חן בעטרת ממלכת הבריטים. כאמור, צחקו ד"ר וואלטער ורעיו הנאורים על הטענה, שאין עניים יכולים ליסד ישוב. הדבר שעשו אסירי עני ופושעים, תרבות אנשים רעים וחטאים באוסטראליא, אינו דין שיצלח ביד חלוצי העם העברי, ההולכים להציל את פליטתם ואת כבודם, לגאולתם ולפדות נפשם. והמעשים אשרו את דעת וואלטר הוא מעיר עתה בלי התגאות. לעבודת הישור העצומה והאדירה נדרשו כחות כשרון רבים, פקידים, סוללים, מהנדסים, יודעי דת ודין ופקידי מסחר. ופתאם נפתח שם שדה עבודה בעד עודף הצעירים המלומדים היהודים, שדרכם ירט לנגדם בארצות האנטישמיות. תחת אשר לפנים הצעירים האלה, ביצאם מוסמכים מבתי מדרש גבוהים למדעים, לאומניות ולמסחר – כאובדי עצות, המון כהונות ופקודות נפתח לפניהם בשפעת העסקים והמלאכות של צבור ושל יחיד הנוצרים. היהודי חדל מהיות מתחרה מהפך בחררה ומוטל על חבריו למשא, ולאט לאט כבתה השנאה מחמת קנאה וכלכלה. ועוד: מעת אשר לא הרבו היהודים לדרוש עבודה על אחת שבע, החלו האחרים להכיר את מעלותיהם. כן הלכו הענינים הלך וטוב. בארצות ששם החלו למאן לתת את לצאת, נחה רוח חדשה על דעת העם. חקה אחת ומשפט אחד נתנו ליהודים לא רק בכתב החקים, כי גם בפעל, בדרך־ארץ. בחיים ובמנהג. גזרות לא היו יכולות להמריץ את היהודים לעזור כל צרכם בעבודת האמנות והמדעים, המסחר ותקון הדרכים ושאר ענפי חיי האדם. אך יד האהבה חוללה זאת. אך כאשר באו היהודים הנרדפים הנה והנה אל המנוחה ואל הנחלה בארצם, יצא שווי הזכיות לפעלו בכל מלואו בארץ וארץ. אלה אשר יכלו וגם חפצו להתמזג בגוף לאום זר – יכולים היו לעשות זאת באפן גלוי, בלי מרך לב וכזב. היו אנשים אשר חפצו לקבל את דתי העמים הסובבים אותם; עתה יכלו לעשות זאת, בלי עורר את החשד, כי רוחם מלא רמיה והם רודפים אחרי משרה או אחרי כבוד. ואלה אשר חשו את נפשם בכל דבר, זולתי בדבר הדת, חברים עם שאר האזרחים, יכולים היו לקוות כי ערכם יכר כמחזיקים בדת של המעטים. כי סבלנות מיוסדת היתה ותהיה תמיד אך על "שמור לי ואשמור לך", ורק כאשר הראו היהודים, בהיותם פה הרבים, שהם סבלנים ונוחים לאחרים, החלו גם האחרים למוד להם במדה זו בארצותיהם. – ועל כן – חתם ד"ר וואלטר את פרקו הקטן בסקירת חן הצדה אל הפרופיסור שטיינעק – על כן אני מעריץ את דעות מפלגת ומר בלוי הוסיף בחדודו: הפרופיסור, אל נא תשכח להודיע זאת לאחיך. אם הד"ר וואלטר עומד לימינכם, זה אות, כי הרבים עומדים לימינכם. ופני עורך הדין אדמו מחימה: – מה רצונך, אדון? מה? מה? – אין דבר – השיב הבדחן ויעמד פני תום. מעולם לא ראיתיך זולתי במחנה הרבים, ועל כן תשיש בך כל מפלגה. – אם רצונך בחדודיך הנבערים לאמר, כי אני מחליף את דעותי, אך צחוק הוא בעיני. כל איש נבון ברבות הימים יוסיף דעת. העיקר הוא: אחרי אשר נוכחתי לדעת דבר, אחזיק בו ולא ארפנו. – כן, כן – ענה מר גרין, בחככו את בדל אזנו בין אצבעו ואגודלו – כשיש דעה להד"ר וואלטר הוא מחזיק בה בכל עוז, לבלי חת. אבל כשאין לו עוד הדעה ההיא, או כשהמיר אותה באחרת, אז הן לא יסכיל להוסיף להחזיק בראשונה. מר שליזינגר, שהיה מכובד עוד בצבור זה, בשיעור ידוע, כבא כחו של הבארון גאלדשטיין, העיר כפוסק בין החולקים: – מה זאת, אדוני? האם באספת עם אנחנו פה? יודע אני אך שני דברים: עסק ותענוג. – שפיר! קרא קינגסקורט – וראשית: העסק. – הלא רואה אתה, כי כן חושב גם הזקן הזה – חתם שליזינגר. השעת עסקים עתה? לא! אם כן הניחו לנו! – אתה מכוון תמיד אל פיטם המסמר, מר שלזינגר! – החניף שיפמאן, ויפן אל קינגסקורט ואל פרידריך בהערה בלחש אשר נקל היה לשמעה: לא בכדי הוא זוכה לבטחון הבארונים לבית גולדשטיין. הוא בא כח האדונים האלה ביפו. – שטן ותפת! מה אתה אומר! – השיב קינגסקורט, ופניו הפיקו תמהון. ושליזינגר הביט על כל סביבותיו כגברא רבה, שמראים אותו לעם. ומרת ארנסתינה וויינברגר רמזה לפרידריך להקריב אליה את כסאו, ותשוחח בלחש: – כן! וזאת היא בתי! איך התחלפו הזמנים! ומה היא בעיניך? יפה או מכוערת? – כמוה כאמה – ענה בלי מחשבות. – אם כן מכוערת? אתה, רשע! וסקירת עין מלבבת עפה אליו. רוחו זעף מאד בראותו את האשה הנובלת והמבקשת חן. כן מראה סבות יסורינו הגדולים אחרי עשרים שנה. אין אדם מבין איך יכול היה להאנש. אוי על העת שעברה! והיא לא שערה מכל אשר אתו ותוסף לשרוק. מה דעתו עתה? הישב פה, או ישוב לאירופא? אם ישב פה, הלא יבקש גם לעשות לו בית, לקחת אשה. – אני? – אמר כמשתומם – אני, בשנותי? אחרתי לעשות את הדבר הזה, כאשר גם אחרתי עוד לעשות דברים נכבדים מזה. – עתה לא ישר הנך – השיבה מרת ארנסתינה וויינברגר. עוד לא הגעת לשנים כאלה… מראה פניך כמראה צעיר ממך. נשמרת לנפשך היטב על האי הבודד… חכה נא, אשאל ליניק כמה מספר שנותיך. פיפי, הגידי נא, כמה מספר שנות האדון ד"ר לאווענברג. והיניק, העלמה פיפי וויינברג, הביטה אליו רגע, ואחרי כן הורידה עיניה מטה ותצפצף: – תחלת השלשים, אמא. – אבל כן! השיבה בצפצוף. הלא ראיתי את אדוני זה מקרוב בבית הזמרה, בהיותך עם מרים ליטוואק. – דרך אגב – אמרה ארנסתינה – הטובה בעיניך מאריאננא ליטוואק? כונתי לא, הטובים בעיניך פניה. הן היא נאוה מאד. אך שיחה ועניניה. היא מתגאה מעט במלא חובותיה. היא כמו מורה. ופרידריך קצף: – גברתי רבת החסד, עד שאני יודע אין היא כמו מורה, אך היא מורה באמת. ברוח אמונים היא עושה את חובתה לשמה. – ראו נא, איך אתה מגין על העלמה ליטוואק! התלוצצה ארנסתינה. – ידידי נותן לי אות – אמר פרידריך בקומו – עלינו להפרד. ויברך את החבורה וילך עם ידידיו. וקינגסקורט חבק את זרועו ויאמר לו: – פריטץ, הגד נא את החידה, מה חשבתי בכל עת שבתי בחברה הנאה הזאת! – לא פתרון ולא חלום. – כי בא לנו מועד לנסוע. הן לא נאבה למצוא קצנו אצל בא כח הבארונים לבית גולדשטיין. או האומר אתה לעמוד על העוגן פה? – למה תשאל, מר קינגסקורט, ויודע אתה כי לך אני, ואלך עמך אל כל אשר תחפץ. ויעמד הזקן מלכת, וילחץ את כפו. ספר רביעי: פסח. וחג הפסח הוכן בבית הזקן ליטוואק. ויהי ערב, בשוב הארחים. הכהן הרוסי מעיר ספורית כבר בא זה שעה רצופה. והנה בא גם דוד בחברת האבא הפראנצישקאני איגנאץ. הפראנצישקאני היה איש בריא ודשן, בעל לחיים מאדמות, וזקנו הצהוב יורד על פי מדותיו. מוצאו היה מעיר קולוניא על נהר הרינוס, וזה כחמש ועשרים שנה ישב בטבריא. ועוד מבטאו הקולוניאי היה שמור בפיו. האבא הטוב מדבר אך אשכנזית, ועל כן היו הפאפ הרוסי והאנגליקאני מר הופקינס מתיגעים מאד לשוחח עמו בלשונו. שלחן הסדר נערך באולם־המזונות בקומה התחתונה. על מצע־הצחר המכסה את השלחן הוצגו כלי אכילה לעשרים ארחים. דוד הראה לכל ארח את המקום אשר נועד לו, והוא לקח את מקומו לקצה השלחן אצל אביו היושב ראש. אך הכסא לימין הזקן נשאר פנוי, כי הוא נועד בעד האם החולה, לא יכלה לבוא אל הסדר. לשמאל הזקן ישבה מרת גוטלאנד. וחזון־התערובות הנאוה, הסדר, החל. הכוס הראשונה נמזגה, ובעל הבית קרא את הקדוש, אשר בו יברך המקדש את האלהים על כל הטוב: "ותתן לנו ה' אלהינו באהבה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום חג הזה זמן חרותנו מקרא קודש זכר ליציאת מצרים". תום הקדוש, שתו את הכוס הראשונה. קינגסקורט היה אך מתבונן. אז נטתה אליו מרת גוטלאנד ותלחוש אליו אנגלית: – עשה כמו שעושים האחרים. כן הוא המנהג. וקינגסקורט חנק בקרבו שדים אחדים. אך הוא היה בעל דרך ארץ די צרכו לחקות את המנהגים הזרים לו, כמעשה כל המסובין. גם הכהנים הנוצרים לא הוציאו את עצמם מן הכלל. אז נטל בעל הבית את ידיו לתוך אגן כסף שהושיטה אליו מרים, ויקח מקערת הסדר הערוכה לפניו חתיכת פטרזיליא ויטבלנה במי מלח ויברך ויאכל. אז הוגשה הפטרזיליא לאיש ואיש מהמסובין, וכל איש נטל ואכל, וקינגסקורט עשה העויה מגחכת, שעוררה צחוק קל על פני מרת גוטלאנד. אז ניטלו הביצה והזרוע קערת הסדר, והקערה המכוסה הורמה: – הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים… גם פה היתה מרת גוטלאנד למאור לקינגסקורט הנבוך. בהראותה לו באצבע את ההעתקה האשכנזית בספר ההגדה אשר לפניו. אז נמזגה הכוס השניה, ודוד, הצעיר בגברים, קם וישאל את ארבע השאלות: אנו אוכלין חמץ ומצה – הלילה הזה כולו מצה. שבכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות – הלילה הזה כולו מרור… " ואז החלו המסובין להשיב: "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלהינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה". וכן הלכה החגיגה הלך והמשך, חציה תפלה וחציה שיחת מסבה ומשפחה, מעוררת הדרת כבוד בלב כל איש חש מה נכבד ומה נשגב. כי החגיגה הזאת היהודיה ביהודיות היא כבירה לימים בקורות עולם מכל שרידי מנהג וסדר שנשארו לפליטה מימי קדומים. כמו עתה כן היה הסדר נערך זה מאות רבות, רבות בשנים, ותבל שנתה מני אז, עמים שקעו, נבלו, אחרים נצצו, עלו על הבמה, תבל נושבת גדלה, חלקים חדשים נגלו בין הימים, כחות איתני טבע אשר איש לא שערם באו להנעים ולהאדיר את החיים – רק העם הזה עוד ישנו כמאז, ועודנו שומר את חוקיו, נאמן לעצמו וזוכר את צרות אבותיו. עוד הוא מתפלל לה' אלהיו במלים בת אלפי שנים, עם העבדות והחופש – ישראל! אחד היה בין המסובין, קורא את דברי ההגדה בכונה ובדבקות של בעל תשובה. הוא היה בעיניו כמוצא את נפשו שאבדה לו ולפעמים שמו תעצומות רגשותיו מחנק לו, עד כי היה עליו להבליג בכל עז לבל ישמיע קול נאקת נפש. כמעט שלשים שנה מעת אשר שאל כנער את שאלות מה נשתנה. אז באה "הדעת", הפרישה מכל אשר ליהודים, ואחריה הקפיצה לתוך החלל הריק, באין עוד כל אחיזה ותפיסה בחיים. בעת הסדר הזה היה בעיניו כבן שגלה מעל שלחן אביו. אחרי עבור החלק הראשון של החגיגה, והארוחות הובאו, קרא אליו קינגסקורט ממול השלחן: – פריטץ, לא ידעתי, כי אתה למדן כה בקי בלשון עברית. – אודה לך, כי גם לא ידעתי – היתה תשובתו – אך כנראה, אין שוכחים גרסא דינקותא. – עול גדול הוא שאין טשאה פה! אמר האדריכל בקול רם. – כן, מלא אחריו אחיו – אין החגיגה שלמה באין טשאה פה. ההבינותם? – לאו ולאו, השיב קינגסקורט – וזה כל זמן הסעודה אתם מעוררים כסף־הדעת בקרבי בדברכם על אדות איזה טשאה. – הוא איננו יודע את טשאה! צעק האדריכל ויחזק בצלעותיו מרוב צחוק. – זה הוא מקום חלק בהשכלתכם, אדוני! – אמר הפרופיסור. כל אדם חיב לדעת את טשאה. לולא טשאה לא אחד בנו לא היה יושב באשר הוא עתה. טשאה עשה את הדברים הגדולים שבגדולים על ידי תחבלות קלות מאד. טשאה הוא בריה מחוכמת. יש לו מעלה יקרה מזהב, יקרה מפלאטין, יקרה מאראן, יקרה מכל יקר. – בשם השטן! ומה היא המעלה הזאת? – השכל הישר והפשוט! ההבינותם? – החלותי להבין, אך אחפץ לראות את איש הפלאות הזה. והאדריכל קפל את כפותיו, ויקרא בעדן בעליצות: – טשאה, טשאה! אך מרת גוטלאנד רמזה אל הצעקן לשתוק, ואז אמרה: – ידיד אהוב, גם אתה בקולך הרם לא תוכל להרים קולך עד שיגיע אליו, אפס אם תטרח אל הטיליפון כן יהיה נקל לך. עליך אך לבקש שיחברוך עם מרשיליא. טשאה הטוב שלנו בא היום אחרי הצהרים למרשיליא. הוא מברך את כולכם בשלום. זה מעט דברתי עמו ע"י הטיליפון. – מה – מה? – צעק האדריכל – לפתע פתאום? ובלי הגד מלה? – כן, הוא גמר בדעתו פתאום זה ימים אחדים – הוסיפה מרת גוטלאנד להודיע – הלא יודע אתה את טשאה. נודע לו, כי עבדן בליאון המציא מכונה חדשה. – זאת אני צריך לראות – אמר ויסע עוד ביום ההוא לאירופא, ואחרי כי מה"ע שם קדמו לבשר ע"י הטיליגרף את בואו, מסתמא חונים עליו כדור המון עבדנים, סוכני מכונות וסוללים. כן משפטו תמיד בבואו לאירופא. רשיד־ביי העיר: בעלי ענפי אומניות שונים מחכים לו תמיד. עסקים לו עם אנגליא, אשכנז, צרפת, והרבה מכולן עם אמריקא. אם לא ישוב הלום ואם לא ילך לונדונה, ודאי יסע מחר לאמריקא. לגבי יוסף לוי אין לראות לעולם את הנולד. אך זה ידוע, כי הוא עושה תמיד את הראוי. הוא גומר עסק של חמשה מיליון דולאר ביתר מהירות משזולתו קונה בגד. האמריקאנים מעריצים אותו. הוא ממהר להזמין, משלם במיטב ואיננו טועה לעולם. – חזיז ורעם, אדון זה טוב בעיני! נהם קינגסקורט – ומה הוא פה? – המנהל הראשי לפקודות חרשת המעשה – אמר דוד – אמנם אין משרה שיוסף לוי לא יהיה ראוי לה. זה בר נש מבין כל מה שבן דעת ובעל רצון עז יכול להבין. שכלו שנון מאד, וכעין הבזק הוא משיג פשר כל דבר. ובקבל יוסף לוי דבר על עצמו, הוא מובטח שישיג מטרתו. שערתי בנפשי, כי האדם הגמור הזה יקח את לבכם, אדוני – עכ"פ תשמעו אותו מדבר אחרי הסעודה, באין גופו פה. – התאמר להגישנו אל הטיליפון? שאל קינגסקורט. צרך – השיב דוד בצחוק קל. הדבר יהיה קל יותר. ולא רק אתה, כי גם הדורות הבאים ישמעו את דבריו. אמרתי בלבי תמיד, כי טוב לקבוע את קולו של המצוה שסדר את היהודים. לכן בקשתי את יוסף לוי לדבר לתוך הפונוגרף את ההרצאה ע"ד ישוב ארצנו. הלא ידעתם, אדוני, זה עשרים שנה את ההמצאה הנאה הזאת. אני נתתי להרבות העתקות גלילי הדנג שעליהם דבר טשאה את הרצאתו. איזה מאות מהם נתתי לחג הפסח לבתי הספר, ואנחנו נתענג היום בפעם הראשונה במערכה הזאת. קינגסקורט מצא את הדבר חד וחלק: – פלאי פלאים! רעיון טוב היה בך, איש־עתיד, נכבדי! גם בלעדי זאת נמלכתי כל העת הזאת בנפשי, ואשאל: איך היתה ההעברה. הנגמר הוא לעינינו. אבל איך נעשה? זה עיקר. גם אנו האירופיים פחותי הדעת כבר ידענו עוד טרם הצגנו כף רגלנו על אדמת פלסתינא, שיש מסלות ברזל, חופי ים, אוטומובילים, נטעתם כל אלה פה? זאת חפצתי לדעת. – טשאה יספר לכם את הראשית, אחרי שאנחנו הראינו אתכם האחרית – השיב דוד – וליל הסדר הזה היה בעיני כשעת הכשר לזה. אנו קוראים היום בהגדתנו המעשה בחכמים שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת אנחנו צאצאי ר' אליעזר, ר' יהושע, ר' אלעזר בן עזריה, ר' עקיבא ור' טרפון. וזה ליל בני ברק שלנו. הישן חפץ ללבוש צורה חדשה. בתחלה נגמור את הסדר כחק אבותינו מעולם, ואחרי כן תופיע העת החדשה בתמונתה. עוד הפעם היתה מצרים ועוד הפעם יציאה טובה. אמנם היא בדרך אחרת, נאותה לרוח הדעת ולמצב האומניות במאה העשרים. העמים צריכים היו להתבגר בפוליטיק של יסוד מושבות. תחת אניות התרן צריכות היו אניות הקיטור הגדולות לבוא. בקצור: רכוש 1900! צריכים היינו להיות לבני אדם חדשים, ובכל זאת לבלי בגוד בגזענו העתיק. וגם משען העמים ומושליהם דרוש היה, כי בלעדי זה חדל ונמנע הדבר מלהעשות. – האל הושיע – אמר ליטוואק הזקן, ויצפצף מלים עבריות. ריווירינד הופקינס הזכיר את חבריו הכהנים את מחלקת חג הפסחא לנוצרים לפנים, בהעירו, כי הנה הושמו המעקשים למישור, ועתה יכולים הנוצרים להתאסף באחוה בבית יהודי לחג פסחו, ואין איש מכלים דבר, כי הנה האביב בא לבני האדם. – אמנם קם ויחי – אמר הכהן הנוצרי היוני הספוריתי. וברכת המזון נאמרה, ואחרי חסל הסדר כהלכתו, עברו הנאספים הטרקלינה, מקום שם נכון היה הפונוגראף עם ספור טשאה. הכלי היה נודע למר קינגסקורט, אך מתוקן על ידי מכונה אבתו־מאטית, מתנועעה מאליה, שגללה את גלילי הדנג זה אחרי זה. כן יכול היה כל הספור להאמר, בלי הפסקות. וכאשר חפצו השומעים לעשות הפסקה, או לשוב ולשמוע, היה דים לשים אצבע לעצור את המעגילה או להשיבה לאחור. כל בני החבורה ישבו על כסאות או על ספות, ודוד ישב אצל השלחן הקטן, ועמד את קנה־הקול אל מול השומעים, ויגע בכפתור קטן בכלי ויאמר: – הדבר עתה לידידנו טשאה לוי. בפונוגרף נשמעה רגע נחרה כל שהיא, ואחרי כן נשמע קול גבר, קול חזק: – נאספים נכבדים! עלי להודיע לכם ע"ד מסעות היהודים החדשים. הדבר היה פשוט מאד. אדמה, כי נותנים לזה חשיבות יתר מדי. בהכנה מדינית לא הייתי צריך לעסוק. המזל גרם. אין אני פוליטיקי, לא הייתי ולא אהיה לעולם. חובה הוטלה עלי ואמלאנה. חברתנו נוסדה בשם: חברה חדשה היא עשתה חוזה עם ממשלת תוגרמא ע"ד הישוב. תנאי החוזה ידועים לכל. כשנשאלתי לפני גמר הטשארטער, הנוכל לשלם לקץ כל שנה את הסכומים הגדולים שהתחייבנו לתוגרמא, אמרתי: הן, בלי פקפוק. בעת חתימת הטשארטר נצרכנו לסלק לממשלת תוגרמא במזומנים ב' מליון לירא שטערלינג. על זה נוסף המס השנתי חצי מליון לי"ש לשנה במשך שלשים שנים ורבע ההכנסה של חברתנו החדשה לאוצר תוגרמא. אחרי תום שלשים שנים הראשונות נחלק, כידוע, את הריוח הנשאר עם ממשלת תוגרמא, אם לא תבחר היא בהכנסה קבועה – הסך הבינוני מהכנסותינו השנתיות במשך עשר שנים האחרונות. ממשלת תורגמא חיבת להודיע לנו זאת בשנת לשער עתה, שממשלת תוגרמא תבחר עתה במחצית ההכנסה, שעי"ז תשתכר יתר. בעד המסים האלה קבלנו את רשות ההנהגה העצמית בגלילות הנועדים לישובנו, וממשלתו העליונה של השולטן סוככת עלינו. והנה נדרשו סכומים גדולים, וספקות התעוררו, התצליח החברה החדשה כן. הארץ היתה דלה מאד, והתושבים היו עתידים לבוא מקרב דלת העם אשר לנו בכל הארצות. אמנם היו כמה מוסדות גדולים לטובת הלאום העברי. הכנסותיהם עלו בש' 1900 עד שנים עשר מליון. אך הלא חוץ מהתשלומים לתוגרמא, עוד היו סכומים דרושים למקנה קרקעות, להושבת עניים, לעבוד הקרקע, לנטיעות, לתקון האדמה. ומאין מוצא לכסף? בועד שלנו היו רכי לב שפחדו פן יתפורר כל הבנין. אני וידידי נחלנו את הנצחון על הפחדים האלה. הצלחנו להוכיח, שיסדנו את חשבוננו לא על היש והנמצא לבדו, כי גם על המוכרח לבוא, לפי אשר יורה השכל. התוצאות המוכרחות לבוא עתידות לחזק את מפעלנו שפעלנו בעד העתיד. בעוד עשר שנים יהיו הנערים שנוביל שמה – לאנשים. כשיהיו לנו אנשים לא נחסר דבר. ואת האנשים נביא שמה בעצמנו, נחנכם כפי שאנו צריכים ונשתמש בהם כפי הנחוץ לנו ולהם, כלומר אל הקבוץ. כן עושים בארץ קטנה שבקטנות, בעם קטן שבקטנים. אך היהודים שכחו אלפ"א בית"א של עממות זו. ועוד דבר אחד נוסף, שלא ידעו היהודים שלנו, אף כי הראוהו יום יום במקצועות אחרים: חשק המעשים החדשים! אביא דוגמא אחת: כשנגלה הזהב באחרית המאה הי"ט בקלונדייק השוממה נהרו רבבות שואפי הון אל קרח אלסקא. אין אני מדבר ע"ד מחפשי הזהב, כי אם ע"ד הקבלנים שנלוו עליהם. פתאום הובלו שלחנות, כסאות, כתנות, בגדים, מזונות, יין, רופאים, מורים לקלונדייק; בקצור – כל מה שבני אדם צריכים ושאינם צריכים לו הובלו שמה, יען כי איזה בני אדם מצאו שם ממון בתבנית מצומצמת. הבאים אחריהם אך מקצתם היו מחפשי זהב. הם לא חתרו אל השכר הספון באדמה, כי אם אל זה שכבר יצא לאור. הם רצו ליהנות מן המוכן. הפרופיסור לא יכול להתאפק הפעם מקרוא: ההבינותם? אך אחיו שרק לו בעוז, עד כי נכלם וידם. והפוניגראף הוסיף לאמר: – בחרתי בדוגמא זרה זו, להראות איך כל הזדמנות־לעסק גוררת אחריה עוד הזדמניות אחרות כשיש חשק למעשים. כל איש מעשה יודע זאת מהנסיון, בלי הצטרך לתורת הפרופיסור לכלכלת המדינה. באמת נמנינו, אנו היהודים, מכבר בין בעלי חשק מעשה חרוצים. אך לעתידותינו לא שמנו לב. מדוע? יען כי לא היו ערובות בטוחות – אך משבאו הערובות, הלא אנוסים היינו להראות בארץ זו לכל הפחות כל כך חשק מעשה כבארצות אחרות. על כן לא דאגתי פן לא יאסף הכסף. כשהארץ נכונה והכניסה תפתח, יאסף כל סך נחוץ. וע"כ השיבותי הן על השאלה אם נוכל לקבל עלינו את התשלומין לתוגרמא, ולא פחדתי פן יגרע אוצרנו. זה לא היה נסיון, כי אם סמך על מעשים ישנים ונסיונות ידועים בכל העולם. הטשארטר נחתם. סלקנו את התשלומין. כשנמסרה לי מאז הנהגת הישוב התניתי לי תנאי, לבלי יתפרסם עוד הטשארטר. לא רציתי כניסת מהומה. כניסת מהומה היתה עלולה לחולל מבוכות. הדלים שבדלים היו מתנפלים, החולים והזקנים היו נסחבים ובאים. היה היו לנו רעב ומגפות. יש חזיון צרפתי עתיק, ושמו: פחד השמחה. גם אני פחדתי מפני שמחת היהודים העניים. צריך הייתי להכינם בזהירות. צריך הייתי להכין גם את עצמנו. נשיאות החברה החדשה נבעה. הנשיאות מינתני למנהל לחמש שנים. אז נתן לי להוצאות ראשונות א' מליון ל"ש. אחד מסוללי חשב, כי זה מעט… – מעט ממעט! קרא קינגסקורט וירמוז בעוז: סתום נא את הארגז הדופק! שם מעצור לפונוגראף. – אם רצונך לבאר לנודד־מדבר כמני כל שרש דבר, עליך לבאר לי כראוי, כי בלעדי זאת לא אבין את כל טשאה ואת הטילי־פונוגראף שלו… מה טיבה של חברה זו? ההיא החברה שבכפר חדש? ומה טיבה של נשיאות זו? ודוד הניע בראשו: – אני מבין את כל השאלות האלה. אמנם טשאה לא ידע שעליו לספר גם דברים שהילדים יודעים. החברה החדשה שהיתה אז, וזו הקימת עתה חברה אחת הן, ובכל זאת שונות הנה. בתחלה היתה חברת מניות, ועתה היא חברת שותפין. חברת השותפין היא יורשת חברת המניות. – ההבינות? קרא הפרופיסור. – לאו! הנתנו את כספם במתנה? אם כן זו היא אך אגדה. – מר קינגסקורט, מהר יוברר לך, כשתבחין בין החברות ותכונותיהן. יש לנו שלשה סוגים. המוסדות שבסוף 1900 היה להם הון של 12 מליון ל"ש, חברת המניות שנוסדה ע"י עשירי לונדון חובבי עניננו בקרן קימת של עשרה מליון לי"ש אחרי שהובטח הטשארטר וחברת התושבים השותפים. בראש האחרוים עמדו ציריהם בקונגרסים. המנהלים האלה הניעו את ההמונים רק אחרי אשר התפרו עם חברת המניות ע"ד שותפותם העתידה. – אתה מפליא אותי, בן־מלך מן האגדה. הירצו בעלי מניות נבהלים־להון בדבר כזה? – לא נבהלים להון היו, מר קינגסקורט – השיב דוד. הם היו סוחרים נאמנים, שהסתפקו בריוח הגון. הפשרה בין ההון והעבודה היתה ישרה. הכסף לבדו, העבודה לבדה לא יכלה לכבוש את המעשה הכביר. אנשי הכסף צריכים היו לבטחון כספם, ואנשי העבודה לבטחונם. לולא הותנה הדבר מראש, כי עתה באו מעקשים ברבות הימים. או היה העם מקפח את זכות בעלי המניות, או היה לעבדים להם. שתים אלה נמנעו ע"י ההתחיבות, שיש רשות לחברת השותפין לפדות את מניות החברה החדשה אחרי עבור עשר שנים. כסף הפדיון נקצב עפ"י ההכנסה הבינונית בתוספת חמשה למאה. וגם הותנה, שסכום הפדיון לא ימעט מסכום המניות עם הרבית. ופרידריך שאל: – אבל איך מצאו התושבים הדלים סכומים כאלה לפדיון המניות? – לא כן, בני – העיר קינגסקורט. עתה כבר ברור הדבר בעיני. כשהצליח הישוב, לא היתה עוד דאגה לתושבים בדבר כסף. יכולים היו לקבל גם בהקפה. – נכון מאד – אמר דוד – כשהחליטה חברת השותפין לפדות את המניות אספה את הכסף הנחוץ בתור מלוה בת 4%. בזה לבד כבר עשתה החברה עסק טוב. הריוח הגמור מהשנה החמישית עד העשירית היה בערך בינוני מליון לי"ש לשנה. עשרים מליון דרושים היו אפוא לפדיון המניות. בהתחיבות תשלומי רבית מתאימה אל הריוח אשר עד אז, יכלה לפי זה החברה לקבל בארבעה למאה מלווה של חמשה ועשרים מליון. הנה כן, נשאר לה אחרי פדיון המניות חמשה מליון ריוח. – בריות נפלאות! קרא קינגסקורט כמשתומם – אבל איך העשירה חברת המניות? – ע"פ רוב, ע"י הקרקעות שקנתה – ענה דוד. עלית מחיר הקרקעות באה לרגל העובדים, וע"פ יושר, הוסב גם הריוח להם. הנך רואה עתה איך יכולנו להעביר את נחלת הקרקעות אל השותפין. הכל היה לרכוש החברה שנקראה מני אז: החברה החדשה. והאדריכל שטיינעק קרא: – אולי לא נעים הדבר לארחינו שהשתמשנו – טועה אתה – השיב קינגסקורט – בחשבך אותי לשור־פר כזה. הלא באמריקא גרתי. חברת מניות היא כלי שיכולים לתת בו את הטוב ואת הרע. כן יוכל אדם לאמר שצלוחית היא רעה מפני שיכולים למלאה רעל או סחי נוזל. גם חברות ישוב כאלה היו למכביר לעולמים. היו פחותות מאד ומעולות מאד. החברה ההודית־המזרחית לא היתה גרועה. בחברתכם החדשה אני מוצא אפילו צד יושר. זה דבר השותפין… אבל הנני רוצה לדעת, מה היה להלאה. שוב נא ודפוק את הארגז! ודוד שב ויקבע את הפונוגרף, ומן הקנה נשמע עוד הפעם קול יוסף, בשנותו את המלים האחרונות: הנשיאות מינתני למנהל לחמש שנים. אז נתן לי להוצאות ראשונות א' מליון לי"ש. אחד מסוללי חשב, כי זה מעט… אבל זה הספיק בעד ההתחלה. אזנתי את התכנית. הימים היו ימי סתיו. אחרי ימות הגשמים חפצתי לפתוח את היציאה המסודרת. ארבעה ירחי עבודה היו לפני, ולא שעה אחת לאבד. ראשית כל, קבעתי את לשכת המרכז שלי בלונדון ואפקד בעד המחלקות הנכבדות ראשים שידעתי או שהוצגו לפני כתור מומחים. סמים למסע אדם, ריבנץ למשא הכבודה, שטיינעק לבנינים, ווארשאווסקי לבנין מכונות, אלאדינו לבנין קרקעות, כהן וברונסטון למזונות, הארבורג לזריעה ולנטיעות. לליאונקין נתתי את מחלקת החשבנות, ווועלנר היה מזכירי הראשי. הנני קורא שמותיהם כסדר עלותם בזכרוני. עוזר ראשון ומהנדס ראשי היה לי פישר, וחבל על שאבד לנו במותו. הוא היה אדם יקר, נהדר, מלא רוח. לעולם לא נוכל להספידהו די צרכו. הדבר הראשון היה, ששלחתי את אלאדינו לארץ ישראל לקנות קרקעות ככל אשר יוכל. הוא היה יהודי הישפניולי, יודע ערבית ויונית, איש אמונים פקח, ממשפחת האצילים שראשיהם מגיעים עד גרוש היהודים מספרד. לפני פרסום הטשארטר היו מחירי הקרקעות ממוצעים. יכול הייתי לבטוח, כי אלאדינו המחוכם לא ילכד בפח הסרסרים הערומים שבערומים. קנין הקרקעות נעשה, כמובן, על חשבון מיוחד של החברה החדשה. שני מליון לי"ש נקצבו לזה. חמשים מליון פראנק היו הון עתק בערך אל מקחי הקרקעות אז בפלשתינא. ואחרי כי בעת חתימת הטשארטר התניתי תנאי עם ממשלת תוגרמא שגזרות אסור הכניסה תעמדנה לע"ע עד עת מצוא, בטוח הייתי, כי לא יבוא שטף המונים לסחוף את כל אשר אטע. מחולקת לממדיה היתה שמורה בלשכתי, ואלאדינו לקח עמו את העתקתה המדויקת. על המפה היו רבעים רבעים רשומים במספרים, ואלאדינו הבטיח להודיע לי ע"י הטילגרף את סמני המספר של הרבעים שקנה. כה ידעתי בכל יום כמה ואיזה קרקעות כבר יש לנו, ויכולתי לתת פקודותי. בעת ההיא שלחתי את חכם הנוטעים הארבורגר לאוסטראליא לקנות עצי תות. גם מלאתי את ידו בלי סך מוגבל לקנות את כל נטיעות גדות הים התיכון שימצאן כשרות לתועלת ארץ ישראל וליפיה. אלאדינו והארבורגר נסעו יחד למרשיליא, ושם נפרדו. אלאדינו נסע באניה ראשונה לאלכסנדריא, והארבורגר נסע אט במורד הריווירא, ויזמן אצל הגננים ואצל סוחרי הצמחים הזמנות שונות לאביב הבא. בכל יום הודיע את מעשהו לריבנץ. כעבור שבוע בא הארבורגר באניה יוצאת מניאפול לפורט־סאיד, ואשמע דבר על אדותיו רק אחרי בואו מליבורנה. גם שלחתי מהר את בונה המכונות ווארשאווסקי לאמריקא לקנות כלי עבודת האדמה, מכונות, כל מיני מניעים מטלטלים, מעגילות לישר הדרכים, וכדומה. ככל עוזרי כן גם ווארשאווסקי קבל צו ממני לבלי דקדק בפרטי פקודותי, אך לעשות כאשר יורה הנסיון המעשי. לא דרשתי הודעות ארוכות. אך כל דבר חשוב צריכים היו להודיע לי תכף על ידי הטיליגרף. כל מי שראה איזה דבר מסוגל בעדנו, חייב היה להודיע לי מיד ע"י הטיליגרף. כן קבלתי במשך הזמן כמה הערות נפלאות. מפעלנו צלח יען כי הגיע יותר ויותר למרום קץ התקונים החדשים. לווארשאווסקי לפני נסעו אמרתי אך: אל תקנה ברזל ישן! ויבינני. לווארשאווסקי היתה עוד פקודה. עליו היה לסדר את שיבת הנודדים מאמריקא. ערך מיוחד נתתי למפלגה זו. אלה היו אנשים שכבר נתקו את עצמם פעם אחת בעוז רוח מהחיים הדלים וישלימו חקם בבית הספר הטוב של חיי אמריקא. נויארק היתה בסוף המאה הי"ט המרובה באוכלסי יהודים. אמנם פליטי אירופא המזרחית לא יכלו להתקיים יפה שם בהמונים כאלה. הם לחצו איש את אחיו, ויפלו אפוא מן הפחת אל הפח. גם שם היתה היציאה מעשה גאולה כבאירופא המזרחית. היציאה לפלשתינא צריכה היתה להסתדר גם כן באפן הזה. לווארשאווסקי נתן צו לקרוא לראשי האגודות המקומיות למשא ומתן בצנעה. למען מנוע פזיזות מוקדמת היה עליו לאמר להם: חברה בעלת הון נוסדה ותקבל זכיות בפלשתינא ליסד שם עבודת אדמה וחרשת מעשה. עובדים חרוצים וגם סתם עובדים יהיו דרושים בירח פברואר. הכינו לי רשימות מהמנוים באגודות מקומותיכם. הפרקים: שם, השנים, מקום המולדת, העבודה עד היום, מצב המשפחה, מצב הרכוש. בין הפועלים שאינם מלוכדים כל צרכם דין קדימה לרווקים, בין בעלי המלאכות לנשואים. כל אגודת מקום מקבלת על עצמה את האחריות המוסרית בעד מנויי רשימתה. האגודה שבניה נמצאו לא כשרים מאבדת את זכותה להוסיף לשלוח מנוים. חובת כבוד היא לכל אגודה לבחור את הכשרים באמת. עליכם מוטל למצא אותם: ע"י בחירה, או ע"י מינוי מטעם ראשיכם. צריכים אתם לדעת איש איש מבני מקומותיכם וחבריכם. כזאת, מלה במלה, צויתי להודיע גם לאגודות הציוניות המקומיות ברוסיא, ברומיניא, בגאליציא ובאלגיר. לתכלית זו שלחתי אל לעאנקין לרוסיא, את ברונסטון, שהוא בן־בית ביאססי, לרומיניא, את כהן לגאליציא ואת סמיט לאלגיר. ליאונקין שב אלי לונדונה כעבור שלשה שבועות, והנשארים קדמו לבוא כעבור שבועים ימים. הם קבעו בכל מקום אנשי אמנה שלהם לחליפות מכתבים. מובן, כי כל זה צריך היה להעשות בפשטות ובדיוק ועוז. הודעתי לכל הארצות שלשכתי תעסוק רק עם הסניפים המיוסדים. לולא זאת היינו טובעים בים של דיו. ראשי האגודות המקומיות בועד משותף לגלילות ורק עם המרכז הזה היתה לשכתי עוסקת. צריך הייתי רק לרשימת האגודות המקומיות לגלילותיהן, לארצותיהן. להקל לעצמי את ההשגחה התמידית תקנתי לי תקון קטן. צויתי להכין לי מחטים עם ראשים של זכוכית, בעלי צבעים שונים: תכלת־חום, תכלת בהירה, צהוב, אדום, שחור, לבן. על מפות גדולות המתוחות על קרשים, תקעתי את המחטים האלה. כל צבע הראה את מדרגת הכנתה של האגודה. פירוש הלבן, למשל, שיש שם אגודה נכונה, שעוסקת בחבור רשימת הפועלים; ירוק – עובדי אדמה; אדום – פועלי חרשת; צהוב – בעלי מלאכות לעצמם; תכלת בהירה – צעירים בעלי כסף ליסוד אחוזות; תכלת־חום – אגודות לעבודת אדמה שכבר נוסדו עם קרן קימת משותפת, ומבקשים רק חלקת קרקע בהקפה; שחור – האגודות המקומיות, שהשלוחים על ידיהן לא הוחזקו כשרים; כן גם היו צבעים במחטי ירוק־אדום, תכלת־צהוב, ועוד. אלה הם פרטים קטנים, אבל הם עזרו לפשטות העבודה. ע"י שירות ידיעותי ומפותי יכולתי לפקח במשך שנים בכל יום על מצב תנועתנו עד פרטי פרטיה. המפות והטיליגרמות האלה לווני לכל מקום. אח"כ נוספו גם מחטים עם סמני מספר לסמן את מסלות הברזל ואת האניות. ידעתי בכל שעה כמה הולכים בדרך, ואיה הם. כשהייתי בעצמי בדרך, שלח לי איש ימיני וועלנר מלונדון פעמים בכל יום את כל הטיליגרמות שבאו. רבים חשבו לפנים, כי תקות היציאה תשחית אנשים רבים. איש לא יאבה לעבוד או למלא את חובותיו, אם יקוה לנסוע. הנסיון הראה את ההפך אחרי כי האגודות קבלו רק את המובחרים שבמובחרים, נולדה בכל מקום תחרות להיות מן המעולים הרשימה היתה לספר הכבוד של הקהלות. מי שרצה להיות נבחר לנסוע לארץ הקדושה, חיב היה לעמול באמונה. כן באה עי"ז גם פעולה טובה מן הצד; מודה אני, שלא קויתי לזה גם בחלום. ובכ"ז הלא נקל היה לראות זאת מראש. לא אחד מהאנשים שאינם מהוגנים התיגע יתר מאשר עד אז, וירב חריצות. בתים רבים הוסיפו עי"ז אמץ, עצלים רבים נהפכו לחרוצים. וכמו שהתרוממו בפנימיותם, כן גם דקדקו בחובותיהם החיצוניות. בהודעה לאגודות נאמר בפירוש, כי רק אלה שיביאו תעודות יושר מאת בתי הפקודות של ממשלתם יקובלו. בעד ארחי ופרחי לא היה לנו מקום. הממשלות, שידעו היטב את כל הנעשה אתנו, תמכונו בעל כרחן. בשבועות הראשונים, אחרי שלחי את אלאדינו, את ווארשאווסקי ואת האחרים, עוד הייתי עם הסולל הראשי פישער עם שטיינעק ועם וועלנר בלונדון. אז הונחו היסודות לכל ההצעות הטחניות הגדולות. הרבה מהן כבר עתה. מקצתן הוכרחנו לבטל; עוד אחרות נתקיימו באפן גדול משקוינו. אין אני אומר שעשינו דברים שלא היו כמהם. הסוללים האמריקאנים, האנגלים, האשכנזים והצרפתים כבר קדמונו. אבל במזרח היינו החלוצים הראשונים של התרבות הזאת. את שטיינעק צויתי להכין תכניות בתי מעון לעובדים ובתי תחניות. תבניות אחדות שהוצאותיהן מועטות, צריכות היו להספיק בתחלה. העיקר היה למהר לעשות. מן הנמנע היה לשים בתחלה לב אל היופי. המעשים הגדולים של שטיינעק ביסוד המקומות החשובים באפן רצוי למטרתם ביופי, ולפעמים גם בהוד, באו אח"כ. בתחלה דאגנו רק למעונות. בהצעתו בצרפת חמש מאות בתי עץ עפ"י שטה חדשה. הבתים האלה נטועים כאהלים, ובמשך שעה הם בנוים וסתורים. הבאראקין האלה עתדו להיות מובאים בחצי פיברואר למרשיליא, ששם יקבלם ריבנץ. אחרי שהוכנו התכניות לתבנית הבתים, צויתי לשטיינעק להמציא את החמר לבנין ואת הבונים במהרה ובזול לפי ראות עיניו. שטיינעק נצטוה לכונן תכף את בית פקודות הבנינים, ואני מלאתי את ידו לעשות ככל חפצו. אמרתי לו: לך מהר שמה! הפליאתני בתחלה, הוא השיבני: קודם־כל, עלי ללכת לשווידין ולפינלאנד. עתה שתקה תרועת צחוק מפי שטיינעק את הפונוגראף. הזכרון כה פעמהו, עד כי לא עצר ברוחו מלצחק. ואחיו כהה בו: – עצור ברוחך! אתה מפריע אותנו! ודוד צריך היה לקבוע את המעגילה שנית, עד כי המלים האחרונות נשמעו עוד הפעם… הפליאתני בתחלה. הוא השיבני: קודם־כל, עלי ללכת לשווידין ולפינלאנד… הן לא זו הדרך לפלשתינא! אבל נמהר הייתי במשפטי. לשווידין נסע לקנות עצים; לשוויץ, לאוסטריא ולאשכנז לשכור צעירים שהשלימו למודם בבת"ס הטחניק. כעבור ששה שבועות היתה לו לשכת הבנין הראשונה פתוחה ביפו, עם מאה סוללי בנין וציירי בנין, וביניהם נמצאו גם מצוינים. השמועה ע"ד צרך אמני טחניק יהודים פשטה ע"י אגודות הסטודנטים בכל בתהמ"ד הגבוהים. גם הלום ראינו את לראות באגודות המקומיות. התקוה למצוא עבודה בארץ ישראל חזקה את חשק עבודת הצעירים. הם לא בלו זמנם בדברי הבאי מדיניים או בקלפים. אך דאגו להיות מהר לבעלי מעשה. העצים שקנה שטיינעק בשווידין והברזל מאשכנז ומאוסטריא מסר לריבניץ הממונה על הובלת המשאות. ריבנץ בא בדברים עם חברות מסלות הברזל ואניות הקיטור. הוא היה מומחה גדול בתעריף, ובמשך ירחים אחדים גמר את המוטל עליו. עתה אין זוכר את גודל מעשהו, מפני שעתה רבה תנועת האניות בין חופי ימנו ובין אירופא. אבל בשלש, ארבע השנים הראשונות, צריך היה לחדוד ולבון מיוחד למצוא דרך ההובלה בזול. ריבנץ השתמש בהזדמניות נפלאות, באניות ספרדיות, יוניות, בו תמיד, שהוא עוסק בהובלה כמו בספארט, בתענוג מיוחד. הוא היה מוביל ומעביר את מה שהיה מעביר בנסיעות נפלאות שבנפלאות ובקפנדריות. אבל למועד הנכון היו תמיד במקומם, ואז הוברר, כי בחר דרך ארוכה להפטר ממס הרבץ. בידו היתה האניה כבית מלאכה שט. גם לו היתה במחלקתו הרבה מפות עם מחטים מגוננים, שפירושם היה: תבואה, קמח, צוקר, פחמים, עצים, ברזל וכדומה. כשחפצתי לדעת את מצב החמר, צריך הייתי לבוא אך אל לשכתו, ובמשך רגעים אחדים ראיתי כל מה שיש לנו. הוא קמץ לנו עי"ז סכומים לאין חקר. אף זה היה רעיונו, לבוא בדברים עם בתי הממכר הגדולים באנגליא, בצרפת ובאשכנז עוד לפני ראשית היציאה. בבתי הממכר האלה היתה סחורה ישנה לרוב, ובעליהם שמחו למצוא קונים, ולנו היתה הקלה גדולה שלא לדאוג, איה ימצאו התושבים החדשים מטות, שלחנות, מלתחות, כרים וכסתות, קדרות, קערות בגדים ונעלים. הספוק הזה לעצמו הוא ענין קשה. בחרנו להניח זאת לבעלי הממכר הגדולים ההם להתחרות ולעשות עסקים. אמנם לא קונים עשירים מצאו בין הנודדים העניים. הם לא יכלו לקנות במזומנים, כי אם לשיעורים. אך ערובה היתה להם מאת החברה שתשלם בעדם בנכיון משכרם, אם לא ישלמו בעצמם. בדרך זה הוזלו הסחורות האלה עד תכלית הזול האפשרי. התחרות היתה חפשית, וגם נמנע הדבר שבעלי בתי הממכר יעשו יד אחת. תנאי התנינו מראש, כי באפן זה לא תשלם החברה. כן עשינו בשנים, שלשה ירחים הראשונים את השוק הראשון. בשעה שהאגודות המקומיות טרחו בבחירת המסוגלים שבמסוגלים פתחו סוחרים אנגלים, אשכנזים וצרפתים את סניפי בתי ממכרם בחיפה, ביפו, ביריחו ולפני שערי ירושלים. יושבי הארץ הביטו בתמהון בהראות חזיונות המערב האלה, ובתחלה לא ידעו פשר. במכתב שנון מתאר שטיינעק את תמהון בני המזרח. "כגמלים כבדי ראש הם עומדים ומסתכלים" כותב ידידנו. אך ילידי הארץ החלו מהר לקנות, וקוני בתי הממכר האלה באו מדמשק ומארם צובה, מבגדד ומלשון הים הפרסי. כן נראו עוד לפני ראשית עבודתנו עקבות תחית המסחר. אחרי העסקים הטובים בירחים הראשונים החלו בעלים אחדים לעשות את הסחורה בארץ ישראל עצמה, לקמץ את הוצאות המשלוח. זאת היתה ראשית חרשת מעשנו. אחרי כן נשמעה תלונה כנגדי, שעזרתי ליחידים להעשיר. גם במכ"ע נאצוני. אחת היא לי. מן הנמנע היה לעשות באפן אחר, ואי אפשר לעשות כרצון איש ואיש. צריך הייתי להשגיח רק איש מפקידי החברה החדשה לא ישתכר יתר מן הראוי לו. על זה שקדתי – זאת יודה כל איש. גם ידוע, כי לי אין הון. אבל כי השתכרו קבלנים חפשים שכר רב, זה היה אך רצוי לעניננו. כל מקום ששם מוציאים זהב מן האדמה, בני אדם רצים שמה. איך רוחצים את הזהב אחת היא. אין אני בז לתורת המוסר והרגש, אבל צריך לשים לב גם אל המצב החמרי. עוד הפעם אני מדלג אל קורות שבאו אחרי כן. אחרי נסוע שטיינעק, היה לי פנאי לבחון את הצעות פישער אהובי. הצעותיו לבנין רחובות, לתעלות מים, למסלות ברזל, לחופי ים, היו הצעות מופת. האדיר במפעליו, התעלה המחברת את הים התיכון עם ים המלח, עם ההשתמשות בהבדל רום השטח, כבר היה מוצע לפני אז. סולל שוויצי, נוצרי, שמרוב התלהבות לציונות נתגייר ונקרא בשם אברהם, עזר לו. פישר הענו היה קורא לעוזרו זה: אבי הרעיון ומחוללו. המפות הנפלאות של ראשי מטות הצבא האנגלים, וביחוד המפה הבולטת של ארמסטראנג, שיצאה לאור ע"י חברת האנגלים תרי פלשתינא, היו לנו לעינים. אז יעצתי ליסד החברה הראשונה למסלות ברזל. מובן, שהמסלה הדלה מיפו לירושלים לא הספיקה. ראשית נחלט לבנות מסלה מיפו דרומה לפורט־סעיד, וצפונה דרך קסריא, חיפה, צור, צידון לביירוט, עם חבור לדמשק. אח"כ – המסלה החדשה לירושלים, מסלת הברזל של עמק הירדן עם סעיפי מזרח ומערב על ים כנרת ומסלת הברזל הלבנונית. ההון נאסף ע"י ווארשאווסקי באמריקא וע"י ליאונקין ברוסיא. ריבות היו לי עם מנהלי המחלקות בדבר ערובות הנשך – אבל דעתי הכריעה. היום כל זה הוא מעשה ישן נושן, והמסלות הן קנין החברה החדשה. סמוכה לשאלת הובלת המשאות היתה שאלת הבהמות. הן חפצתי לכונן עבודת אדמה גדולה. צריך היה לא רק לקנות עדרי בקר וצאן, אך גם להביאם לא"י ולכלכלם שם. משא ומתן קשה היה לי בענין זה עם הממונה ברוהנסטון. הצעותיו לא ישרו בעיני. יראתי לקבל את עצתו לקנות עדרי אלפי שורים בארצות הדוניי ולהובילם בדרכים רחוקות בים וביבשה, וברוהנסטון האיץ בי, כי היום קצר. ואני אמרתי טוב לקנות במצרים, אך גם בזה מצאתי מכשולים. בירחים הראשונים לא יכולתי לזוז מלונדון. אך פעם אחת עשיתי טיסה קטנה לאשכנז, ואתבונן שם אל המחרשה החשמלית. הייתי כאיש נדהם למראה ההמצאה הנפלאה. המחרשה החשמלית היא בעיני הדבר הגדול בגדולים שנתנה לנו המאה הי"ט. עתה מתוקנת היא יתר משהיתה. אך גם אז כבר מצאתיה טובה מאד. מהר קניתי כל המוכן בבית חרשת המעשה ההוא ואעש הזמנות כמה שיוכלו להספיק לי עד פברואר, ואודיע ע"י הטיליגראף לווארשאווסקי לנויארק: קנה מחרשות חשמליות כמה שתוכל עד פברואר – ובשובי לונדונה קבלתי ממנו תשובה כי קנה שלש מאות. המציאה הזאת הקלה מעט את דאגותי. עוד אני זוכר את הרגע המבדח עם ברוהנסטון. אמרתי אליו: אהובי – מיותר אתה לי בדאגותיך ובטרדותיך – אין אנו צריכים עוד לשורים! – אך בצחק כל הסובבים אותנו הכרתי, כי נכשלתי שלא במתכוין בלשוני, ואמהר ואתקן את הטעות, וברוהנסטון התרונן, וכמהו כל אשר אתנו. אמנם ידידנו ברוהנסטון לא נעשה מיותר. עוד הרבה היה עליו לעשות, אף בהגרע מספר השורים. עוד להרבה סוסים, פרות חולבות, צאן, עופות, ומספוא כשעור הזה היינו צריכים. שלחתיו להולאנד, לשוייץ ולאונגארן לקנות את הדרוש. תחת שורים נצרכנו לפחמים בעד המחרשות. דבר זה נמסר לריבנץ. אז עוד לא היו פחמי אסיה מצוים כמו עתה. ריבנץ הצליח להשיג באנגליא במשך כ"ד שעות ע"י חליפות תלגרמות את כל מתכנת הפחמים. אז עוד לא היה לנו כח המים של תעלת ים המלח. עתה הן אין אנו צריכים לפחמי אנגליא, לחרוש אדמתנו, גם הלוקו־מוביל בצדי השדות היה לנו לדבר נושן. עתה אנו מוליכים את הכח ע"י החוטים מאשדות הירדן, מתעלת ים המלח או מיבלי הלבנון והחרמון על פני כל הארץ אל המחרשות. תחת הפחמים יש לנו מים. זה היה בעיקרו התקו… פה הפסיק הפרופ' שטיינעק פתאום, ודוד עצר את המעגילה. – עלי להעיר הערה אחת – אמר הפרופיסור – זו היא הערה כתובה בסגנון סופרים. אל נא תקצפו! היודעים אתם מה כל זה ששמענו עד עתה מאת טשאה הנעלם? חד גדיא החדש. ההבינותם? קינגסקורט, כמובן, לא ידע זאת. חד גדיא חד גדיא – הוא הספור האחרון בס' ההגדה, חציו לצון חציו רמז, ואתא שונרא ואכל לגדיא, ואתא כלבא ואכל לשונרא וכו' ואתא הקב"ה. – כן – העיר הפרופיסור – ואתא פחם ושרף לתורא, ואתא מים וכבה לפחם… וליטוואק הזקן אמר: ועל הכל – האלהים – עד הגדיא. השעה היתה מאוחרת, והשומעים יגעו. ועל כן נחלט לדחות ליום אחר את יתר דברי הפונוגרף. החבורה יצאה. הלילה היה ליל ירח בהיר בשחקים, והטיול ממעון הקיץ של ליטוואק לארך גדות הים עד בית המלון היה טיול מעדן ומשובב נפש. קינגסקורט הלך בראש עם הפרופ' שטיינעק, הלך ושאל הלך ושאל. לאט לאט התעורר בו הרגש לענין־היהודים הזה, אף כי מסר וחזר ומסר מודעות, כי רק בגלל הגאוניות של חרשת המעשה החדשה הוא שם לבו לזה. לבריות, יהיו יהודים או אינם יהודים, לא יוכל לשים לב. הוא יהיה צורר בני האדם, ואולת היא בעיניו לאהוב את הרע, שאיננו ראוי להיות נאהב. אבל כקבלנות ענקית טובה בעיניו יציאת היהודים הזאת, וגם יחפץ לשמוע את יתר דברי הפונוגראף. יתר ארחי הסדר התהלכו צמדים, או לשלשה, הלך ושוחח. באחרונה התהלכה מרת שרה עם פרידריך. הוא היה נמוג בדמעות, ולא הביע לחברת טיולו אף מלה אחת. כמעט כבר הגיעו אל מטרתם כאשר שננה לשונה לעקצו בגלל דומיתו. אז התעורר ויאמר: מה נפלא הליל! הירח על ים כנרת – וכל הנפלאות האלה, שהן כה טבעיות. גם אני חפצתי לשאול את שאלת הסדר: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? כבר אני משער: על ידי החירות. זו היא החירות הקדושה שעל ידיה נהיה לאנשים… אח, מרת שרה, אשרי מי שיוכל לחיות ולעזור פה. – האתה לא תוכל? – לא! קינגסקורט אומר לנסוע מהר. – מה? השיבה בצחוק – זה יתוקן. שניכם נתונים ברשותנו. אתה כמציל משפחתנו, כידידך. בקרוב אקבע פה את ישיבת האדון לאווענברג – בבקשה, אל תמחה! הן גם לי המשפט לדבר דבר. וגם את המנהם הזקן אדע לקשור בעבותות אהבה. ופרידריך קרא בקול עליז: – התחפצי להשיא לו אשה? – לוא חפצתי, כי עתה יכולתי. יכולתי, למשל, להשיא לו את מרת גוטלאנד, או את מרים אחות בעלי. – זו מהתלה אכזרית יתר מדי כנגד הזקן. – אין גבר – השיבה בכבד ראש – זקן מדי לקחת אשה. זה יתרון זכיותיכם לעולם, למרות זכיותינו עמכם. ועוד: עבותות אהבה אחרים לי לקשור את מר קינגסקורט שלך. הוא מתרפק באהבת פריטץ הקטן שלי. הלא זאת רואה כל איש, ואין פלא, כי אמנם אין ילד נחמד כפריטץ שלי. ופרידריך ענה אחרי קול־אם זה: – אמנם הוא יפה מאד. – ויותר שהוא יפה, הוא חכם, ויותר שהוא חכם, הוא טוב – אמרה ברגש – הנני אומרת לך, כי אחרי אשר כה הסכין להשתעשע עם הילד, לא ירפה ממנו. צחוק קל סלסל את שפתי פרידריך כשמעו את דברי התום מפי האשה הנבונה, ולא רצה לשלול ממנה את אמונתה, כי הזקן לא יוכל להפרד מן הילד. ואמנם – הוסיף פרידריך לחשוב בלבו – הילד הוא באמת נחמד מאד. באחד הימים ראה פרידריך את הזקן זוחל על ארבעתים, והילד רוכב עליו. הזקן נכלם מעט, ויקם ויאמר אל פרידריך: הנער הזה יהיה לפרש, ואל הילד פנה ויאמר: ועתה לך אל אומנתך, פן אכך. והילד ידע, כי אך התולים עם הזקן ויוסף להלחץ אליו, ולא עזבהו, וכאשר רצה הזקן להפרד ממנו צרח בקול מר, ואז העמיד הזקן את פניו כמתנדב, בגלל השלום, ויוסף לשעשע את הילד. כי הוא בא בימים, ולא ידע את העריצות ואת הקסם של ילד קטן. הוא לא שער, כי עולל כזה, שאדם חכלילי שפוך כזהר השמש על פניו הקטנים, רב כחו לצודד נפש איש. ויען כי לא שער דבר, וגם לא יכול לעמוד על נפשו היתה עבדותו מצחיקה מאד. פריטצי הקטן קרא לזקן את השם אטטא. הבלשנים שבחברה זו מצאו פשר, כי יסוד השם הזה הוא: "היה האטטא", הן ההברות הראשונות שהחליפו ביניהם אדאלברט לבית קאניגסהוף, המכונה קינגסקורט, ופריטצי ליטוואק. אם כה ואם כה, מר קינגסקורט היה לאטטא. כל עוד היה פריטץ הקטן בעולם המעשה, לא יכול אטטא לעסוק ולטפל באיש זולתו. רק אחרי אשר העריץ הרך, בעל הלחיים החכליליות, נרדם אחרי ארוחת הצהרים, יכול היה קינגסקורט לדרוש לשמוע את שאר ספור יוסף לוי. לא כל הנאספים אתמול באו גם היום. מרת גוטלאנד שעמדה בראש חברת נשים מבקרות חולים, טרודה היתה באחד מבתי המרפא. הפאפ שב לצפורי. גם האבא איגנאטיוס לא יכול לבוא. האחים שטיינעק הבטיחו לבוא מהר, אך הלא יוכל הפונוגראף לשנות ולשוב לשנות את הדברים. ועל כן יוכלו גם אלה אשר יאחרו לבוא – לשוב ולשמוע. דוד צוה להביא את הפונוגרף אל הטרקלין שבמכפלה הראשונה, הסמוך אל החדר אשר בו שכבה אמו החולה. מצבה היה טוב מעט מאתמול. אפשר היה להביאה על הכסא המגולל. היא ישבה, ועל פניה כעין הדנג שחוק־צער, ואזניה היו קשובות כאזני האחרים. לימינה ישבה מרים על הדום כסא, ופעם בפעם חבקה את כף אמה. הזקן ליטוואק הרויח לעצמו בנקליט גדול, וכן גם קינגסקורט. רשיד־בי עזר לדוד בתקון הכלי, ואחרי כן ישב על מקומו שאנן. מר הופקינס הטוב ישב עם פרידריך בקרן זוית. פרידריך יכול היה להשקיף מעל לראשי הנאספים בעד החלונות על פני הככר עד ההרים אשר מעבר לים. ובינו ובין תמונת הנוף תבנית מרים מופעת, והיא עוטה אור כולה. דוד קרע את המעגילה וקול לוי שב אל המלה האחרונה בספור מיום אתמול: זה היה בעיקרו התקון הראשון. ותהי רוח החיים באפנים. שמועות טובות באו מאת אלאדינו על דבר הקנינים הטובים שהצליח לקנות. שטיינעק הודיע, כי בחדש מארץ יפתח בחיפה בית משרפות לבנים ובית מלאכת שיד ע"פ תקונים חדשים. ווארשאווסקי וליאונקין בשרו, כי רוח טובה שוררת בכל האגודות המקומיות. ברונסטון וכהן כבר קבלו ערובות להשיג את המקנה לימי האביב הבאים. וחובתנו היתה לזכור לא רק את העניים הגמורים, כי גם את אלה שיש להם הון רב או מעט, והם חפצים לנסוע לארץ ישראל. לא נכון היה הדרך לעזור לאלה באפן שנעזרו העניים, אחר. החזקתי בדעתו של הכדיב ישמעאל המצרי. כל מי שהתחיב לבנות בהוצאות שלשים אלף פרנק לכל הפחות, היה מקבל מאת ישמעאל את הקרקע חנם. גם אני עשיתי כן, אך תנאי התניתי כי לשנת החמשים ישוב הקרקע אל החברה החדשה. הלא גמרנו בדעתנו לשוב לשים בארץ את היובל העברי העתיק. הכל יודעים איך הצליח הכדיב בעצתו הישרה לבנות את קאהירא בצבי תפארתה. גם בינינו דמתה פעולת החק לפעולתו שם. כמעט אך הודיעו אנשי האמנה אשר לנו את דבר ההנחה הזאת, ומהר באו מכל הארצות הודעות המונים המונים מאת החפצים לבנות. אז אזן המזכיר הראשי וועלנר עם הסולל הראשי פישר את התקנות בעד החפצים לבנות. תבניות חיפה, יפו, טבריא ועוד מקומות אחרים כבר היו נכונות בכלליהן לפני צאת שטיינעק. גם המציא ארדיכלנו טפוסים רבים לבתי אזרחים. העתקות התבניות האלה, ועל כל אחת מחיר העבודה, שלחו אל החפצים לבנות, וגם נאמר להם, כי אין הם חיבים לחקות אך את התבניות האלה. בראשית ירח האביב, נועדה החלוקה הראשונה של הקרקעות. בעת החלוקה הזאת נועדו לקבל קרקעות כל אלה שבקשותיהם נתקבלו עד היום ההוא, אך מראש הותנה, כי החפץ בקרקע לבנין יכנס בתור חבר לחברת התושבים, וסלק לאוצר החברה החדשה במזומנים או בשטרי ערך את שליש הכסף הדרוש לבנין, וגם יבא בעצמו או ע"י שליחו ליום החלוקה. כסף הפקדון הזה רשאי היה לתבוע שישיבו לו אחרי תום הבנין. אז צויתי לוועלנר לתקן תקנות בדבר חלוקת הקרקעות לבנין. ביום ראש חודש האביב נתנה הרשות ביד פקיד החברה החדשה לבחור בכל מקום ששם נמצאו חפצים לבנות – ועד של שלשה, של חמשה, או של שבעה אנשים, נבחרים מן הבאים. לחלוקת הקרקעות קדמו אלה שחפצו להקדים לבנות. וכשחפצו בעת אחת היה דין הקדימה לאגודות גדולות לפני הקטנות. באחרונה באו היחידים. וכשכל התנאים היו שוים, הכריע הגורל. לאגודות נתן משפט הבכורה, כדי לעזור לכונן היטב את יסוד הישוב ע"י אנשים שכבר היו חברים ויתלכדו. לרגל הדבר הזה התחברו גם היחידים לאגודות, והאגודות הקטנות התחרו יחד ותהיינה לגדולות לבל יגרע חלקן. כן נמנעו ריבות בתוך חירות גמורה. גם נקבעו תקנות לחלוקת המקומות בין חברי האגודה. המקבל עליו בשעור גדול את מסי המקום קבל גם כמדה זו קרקע יתר. מסי המקום נועדו לתקון המסלות, לתעלות, למאור, להספקת המים וכדומה. החקים הישרים האלה לא פגשו כל מכשול. על פקיד החברה היה לכתוב תעודה, והועד היה חותם. התעודה שלחה עוד ביום ההוא אל לשכת זכיות הקנין של הנהגתי הראשית בחיפה. אם היתה עשויה עפ"י החקים ולא נשמע שום ערעור היה לה תקף, וכעבור שבוע קבל מי שהתעודה כתובה על שמו שטר אפותיקו. כשהיה ערעור, בקרה נעשתה במקום ששם נכתבה התעודה. למטרה זו יסדתי בתי פקודות נוסעים, שהיו כסניפים להנהגתי הראשית בחיפה. בכל בית פקודות כזה היו שני פקידים יודעי דין ומזכיר אחד. לבית פקודות כזה נתנה רשימת המקומות שמשם באו הערעורים, וחובתו היתה לנסוע ממקום למקום ולחקור חקירותיו. התוצאות הוטלו ע אלה שנמצאו חייבים בעברת דין. בעד לשכת זכיות הקנין צויתי לוועלנר להביא לי חמשים יודעי דין מוסמכים וד"רים צעירים לחכמת המשפטים מארצות שונות. צריכים היינו ליודעי דין בעלי לשונות שונות. יען כי חליפות המכתבים היו גם כן בשפות שונות. רוב המכתבים היו הידיעות, שהוצרכנו לשלוח לשואלים אותנו בדבר עסקים שונים שיש לעשות. במקצוע זה עבדו יודעי הדין שתחת וועלנר שכם אחד עם המחלקה הטחנית שתחת פישר. הודענו במה"ע בכל הארצות כי מבקשי עסקים, החפצים ליסד איזו חרשת מעשה באחת מארצות גדות הים התיכון, והון בידם, יכולים ליהנות עצה ותושיה בדבר אפני העבודה, ולעת הצרך גם כסף בהקפה לצרכי מכונות. כל פוסתה הביאה לנו חבילי חבילין של מכתבים מאלה שהגיעו אל מערכות מה"ע שבהם הודענו את הודעתנו. התשובה היתה קלה, כי רוב השאלות נגעו אך אל הארץ: איזו היא. בעד השאלות השוות הספיקו תשובות שוות, שהכינותי לי בדפוס. הסופרים היה אך לכתוב את האדריסין. אך במהרה נמצאו בין רבבות כותבי המכתבים גם איזה מאות בעלי הצעות נכבדות. ולא רק מבין היהודים. בתחלה היו הרוב לא יהודים, וביניהם אשכנזים פרוטסטנטים ואנגלים, מפני שהם העסקנים החרוצים שבחרוצים בישובו של עולם. בעריכת התשובות לא שמנו לב אל העם ואל הדת. כל הרוצה לעבוד את אדמת ישראל היה רצוי לנו. לשכת הטחניק ולשכת המזכיר שלחו את תשובותיהן בתום ומישור. מובן, כי בטרם נכנסנו בעסקים עם איש, הקדמנו לחקור על אדותיו אם ראוי הוא לכך. לראוים עשינו את כל ההנחות האפשריות. דורשי העסקים שפנו אלינו לא נזקקו לשלם שכר למוד כאלה הפונים אל אחרים. מאתנו נודע להם איה כבר יש תחרות יתרה, ואיה איננה עוד. עסק החברה החדשה דרש, שכל העסקים הסמוכים אליה יצליחו. ע"כ שמשנו את בעלי העסקים החפשים כאלו היה זה עסקנו שלנו. מהשאלות והתשובות האלה של לשכת המזכיר הלונדוני התפתחה מעט מעט המחלקה אשר לנו לסטאטיסטיקת העבודה והעסקים. עלינו לשבח הרבה למחלקה זו בעד התועלת שהביאה לנו. מידה זאת לנו שעלינו למדרגה הנכחית: חירות בלי עודף עבודה בבהלה, סדר בלי לחיצת היחידים. אחרי אשר תקנתי דבר זה ועוד כמה דברים עסקתי בענין מצהיל… ברגע זה רמזה מרת ליטוואק החולה בידה לבנה, ודוד עצר מהר את המעגילה ויחש אל אמו. היא היתה יגעה ותבקש לשכוב במטה, ודוד ומרים הסיעוה על כסאה לאט אל החדר הסמוך. הכואבת האמללה קרצה בעיניה כמברכת ברכת פרידה את הנאספים. אז נסגרה ליטוואק הזקן התאנח, וגם יתר בני החבורה היו עצובים. אחרי רגעי מספר שב דוד, וישאל את ידידיו היבקשו לשמוע את יתר הדברים, ואחרי השיבם ברצון שב וינע את הפונוגראף, ויוסף לוי שאינו־נראה אמר: … עסקתי בענין מצהיל. בעיני רבים היה הדבר הזה בתחלה אך תענוג וטיול, וגם התלוצצו בי. וזה הדבר: אני בניתי את אניית החכמים, ואומר להשיב את היהודים השבים באניה הזאת. חפצתי שבהראות האניה הזאת על הים התיכון, יהיה זה לבדו אות מראה, כי עת אחרת באה. ההכנה לא היתה קשה. עשיתי חוזה עם הפקיד הראשון של לשכת מסעות אנגלית, ואודיעהו את מערכי לבי, וכעבור ארבעה עשר יום הציע לפני את רשימת ההוצאות, את תבנית הבנין ואת פתשגן כתב החוזה. אז שכרתי את האניה החדשה והמהודרת האיטאלקית "פוטורא" ההולכת בין ניאפול ובין אלכסנדריא. האניה נועדה להיות נכונה בגינוא ביום החמשה עשר לחדש מארץ ולהיות ערוכה בעדנו במשך ששה שבועות. אחרי כן צויתי על פי רב־המסעות שלי להכין צידת חמש מאות נוסעים במבחר בתי המלון האיטאלקים, המצרים, האסיים־הקטנים והיונים. לנוסעים היתה לבוא לאניה "פוטורא" בגינוא או בניאפול כרצונם. כרטיסיהם נתנו להם את זכות הנסיעה בכל מסלות הברזל האיטאלקיות והדירה בבתי המלון לכאורה היתה הארחה כאחת ארחות הנוסעים לשם תענוג לארצות המזרח, שכבר היו נהוגות אז. אבל היא היתה יתרה מזו. העדינות והגברים, שקראנו להם למסע־האביב לששה שבועות להיות לארחינו בארץ הקדם, נמנו בין אצילי הרוח שבארצות ההשכלה. ועד של סופרים ואמנים נוסד לחבר את רשימת ארחי הכבוד האלה. טובי העולם נקראו, כמובן, בלי הבדל אומה ודת. הבחירים נקראו, ויבואו ברצון לא רק לשם מסע האביב, אך גם לפגישה נעימה עם הדומים אליהם. על ה"פוטורא" נפגשו משוררים ופלוסופים, ממציאים ומגלים, חוקרים ואמנים מכל המקצועות, מדינה, דורשי תורת כלכלה, פוליטיקים וסופרי מכ"ע. הכנות מספיקות הוכנו בעד הגופים והנשמות – כיד המלך. רב המסעות המציא את כל המותרות שהיו מצוים במבחר מסעות הטיול שבימים ההם. נחלט שארחי ה"פוטורא" יתענגו במשך ששה שבועות ענג שאיננו פוסק ושאין כל פגימה עליו. מלהקת הנוגנים, שנגנה בעת הסעודות, עד מה"ע של האניה שהיה יוצא לבקרים – דבר שלא נשכח. והרכבת חבורת הנודעים היתה לערובה, כי המה"ע הזה לא יהיה חסר דברים מושכים את הלב. נסיעות ארוכות היו בקרבת גדות הים, ובכל חופי הים היו טיליגרמות חדשות מכל העולם מיחלות אל ה"פוטורא". כשעצרה האניה מהלכה באחד הנמלים, נדפסו התלגרמות האלה במה"ע של האניה ביום המחרת בבקר. אך מעולה מזה היה חלק־הספרות. מאורעות היום ועלילותיו תארו על ידי עטי סופרים שנונים שבשנונים. ביחוד נדפסו במה"ע ההוא שיחות הסעודה כצורתן, והן היו אחרי כן לתהלה. קרא קראו להן שיחות אפלטון החדשות. על כל השאלות הנשגבות נדברו הנבחרים בגאוני הרוח אשר בין בני האדם הביא איש איש את את רעיונותיו המעוררים. אזכיר רק ענינים אחדים מאלה שעלו שם על שלחן חכמים. דברו על דבר תקון צבור בני אדם לרוח חדשה, על דבר החנוך ע"י האמנות, על דבר תקון רכוש הקרקעות, על דבר סדור מעשי הצדקה, על דבר השגחה על פועלים, השפעת האשה על עניני העם, התפתחות הטחניק, ועוד דברים של תועלת קימת. שיחות "פוטורא" היו זה מכבר לסגולת ספרות העולם. אני בעצמי יודע אותן רק מפי הקריאה, כי לשמען לא זכיתי. הן לא הייתי פנוי לקחת חלק במסע־הטיול האחד הזה, כי טרוד הייתי. זה כבר הייתי בחיפה, כשעמדה האניה "פוטורא" על העגן בגינוא. אך קרא קראתי אל מה"ע של האניה ההיא בנחת ובתודה שאין כמהן. לא פילוסוף אנכי, ומה גם בימים ההם לא היתה דעתי פנויה לדברים נאצלים מעולם המעשה. אך יגעתי להחליף לרוח מעשה את מקצת השיחות מן ה"פוטורא". כי לי נראה, שמה"פוטורא" דבר הרוח האנושי אל העם העברי, בשעה שהעם הזה נגש אל עבודתו לכונן את חייו החדשים. ראוי היה לשים לב אל התורות ההן. ביחוד גדלו ותשגינה כאשר דרכו כפות רגלי ארחינו על אדמת פלשתינא. אניית החכמים נסעה לארך גדות הים. והחכמים נסעו, נדדו, אגודות אגודות קטנות בקרב המדינה, ורב־המסעות שלי דאג להם להכין את כל הדרוש גם למסעות האלה לשוט בארץ… לא כל החכמים עסקו במקצוע אחד. חוקרי האדמה לא רצו להתבונן במה שהתבוננו טחניקי־החשמל; חכמי הצמחים לבדם והארדיכלים לבדם, הציירים לבדם וחכמי הכלכלה לבדם. האגודות המיוחדות סרו אל ה"פוטורא" ותשובנה כחפצן. רוח הרעות המרוממת ומשובבת הנפשות שעל ה"פוטורא" השפיעה ענג כה נעלה, עד כי האנשים לא רצו לעזוב את האניה. קצתם ראו מכל הארץ אך את שטח מסלת הברזל לירושלים ואת העיר הזאת. על דבר סופר שנון אחד יסופר, כי הוא לא עזב את האניה. הוא היה אומר: האניה הזאת היא ציון! ואחרי כן כתב ספר על דבר הארץ ויושביה. אמנם הוא יכול לדלות את ידיעותיו ממקור נאמן, כי בני החבורה שנסעו לעברים שונים שבו הלוך ושוב אל ה"פוטורא" ויביאו מלוא חפנים תמונות נאמנות ודברים צרופים ומזוקקים ממראה עיניהם וממשמע אזניהם. אז נמצא חמר חדש בעד שיחות הסעודה, ודברי חפץ יקרים מאד נשמעו על אדות הארץ ועל כל אשר יש לעשות בה. הרבה פעמים קראתי וקראתי בהדרת כבוד את החלק הזה משיחות הסעודה. עוד היום אני יודע אותו כמעט מלה במלה בעל־פה. האדיר ברשמים עשו בי עצות האמנים, מסתמא בגלל אשר אינני אמן בעצמי. אשר לתקוני עולם המעשה – הלא די היה דעת כל שהיא, למען העתיק הלום את אשר כבר נבדק וינוסה במקומות אחרים. אך מאת האמנים של ה"פוטורא" למדתי את התורה הנשגבה כי ארצנו להיות מובנת ומפותחת ביפיה הטבעי. יפה צריכה היתה להיעשות, יפה בכל מקום, יפה קודם־כל, יען כי היופי ישמח לבב אנוש. אחד ממאורעותי המצוינים הוא, כי מעודי לא ראיתי את ה"פוטורא" כהוגן. הכינותי את מסעו, דאגתי לטובו, זכרתיו תמיד ואלך בעצת חכמיו, אך ראה לא ראיתיו, ועכ"פ לא בפרוטרוט, וכן היה הדבר. בבוא ה"פוטורא" אל גדותינו, טרוד הייתי בקרב הארץ. פישר, שטיינעק ואלאדינו קבלו את פני האניה בשם החברה החדשה, לחוף יפו. אני חפצתי לעמוד לפני ארחי, אחרי כלותי את מעשי הנחוצים. הימים ימי טרדות ועבודה, ואני הייתי אז יומם ולילה בדרך, הלך ונדוד ממחנה עובדים אחד למחנה עובדים משנהו. פעמים רבות לנתי בעגלת־המניע הגדולה שלי, שנשאתני ממקום למקום. מובן, כי אז עוד לא נודע נועם התקונים הנהוגים עתה. מדי ידעתי איפה אלין הלילה, צויתי לטעת לי אהל. אך לא תמיד נודע מראש, למען יעד את המקום. גם לתועלת היתה, כי אבוא הלום והנה בהיסח הדעת, לשים עין על עבודת המסלות, על חלוקת הקרקעות ועל עבודת האדמה. אמנם הצעות מפורטות ופקודות היו לכל דבר אבל חפצתי להוכח לדעת למראה עיני, אם הכל נוהג כשורה. חבור שאיננו פוסק היה לי עם המחנה הראשי בחיפה. משם באו ידיעות שהמריצוני לשוב ולערוך שמה שאלות תכופות זו אחר זו. עם כל דיוק האמצעיים והמטרה קרו כמה מקרים בפועלים או בצידתם, שלרגליהם נחוץ היה להתערב מהר, לשנות כמה שינוים, או לתת פקודות חדשות שלא עלו על הלב מתחלה. בחלוקת הקרקעות נסבכו לפעמים סירים סבוכים, אשר רק אני לבדי יכולתי לחתכם. בקרקעות החברה החדשה היתה אז עבודת השדה של אביב. אמנם יסדנו את חברות עובדי האדמה המשתתפים כתבנית ראהאליין, אך האנשים לא נסו עוד בזה, וצריכים היו לשלטון עליון, ולפעמים גם לפקודה מגבוה. הענינים לא היו כלל ענינים מורגלים ודרושה היתה להם תשומת לב מיוחדת. לא אמנות מיוחדת היא לזרוע חטים ושעורים ושבלת שועל ואורז ולפתין, אך פה נמצאו מכשולים רבים. אנוסים היינו להלחם עם הקרקע הקשה והממרה. האמצעים החדשים שבחדשים היו בידינו, והרצון הכביר בכבירים, וננצח את הקרקע, ויהי לאוהב לנו. העיקר היה ההסתדרות, והיא כבר היתה וגמורה לפני תנועת היציאה. יום עבודתם של האנשים שהיו תלוים בחברה החדשה היה שבע שעות. אבל השעות האלה מלאו עבודה מצומצמת. אלה סללו דרכים, אלה חפרו תעלות, אלה סקלו את השדות, בטרם תעבור עליהם המחרשה החשמלית. אלה בנו בתים, אלה נטעו עצים וכן הלאה. וכל איש ידע, כי הוא עובד בעד כל העם, וכל העם בעדו. ברנה הלכו לעבודתם וברנה שבו אל המחנה. אביב מהיר היה בהויה זו, כמו שרואים בטבע, עת יחלו העצים היבשים לעטות ירקרק, וכל יום הגדיל את מהירות ההתפתחות. אני החלותי, ראשית, להניח את רשת הטיליגראפים והטיליפונים. אמנם עוד לא יכלנו להשתמש בה לצרך הכלל, אך לצרכנו שלנו. מחיפה יצאו הקרנים לארך שטח עבודתנו. פקיד טיליגראפי היה נוסע תמיד אחרי באחת והחבור נוסד אפוא עם לשכתי בחיפה, ועל ידיה עם המרכז בלונדון. תמיד היה לי העיקר: שירות־ידיעות טובה. רק באפן זה יכולתי לפקד בני אדם וחמר בעין פקוחה על כלם. אז כבר באו יום יום אגודות של חמש מאות, של אלף, של אלפים נודדים לכל החופים מיפו עד ביירוט. ביום המחרת לבואם שלחו בלי התמהמה אל עבודתם. לעבודת המסלות לבדה היו רבבות פועלים דרושים. עוד רבבות לבנין בתי הצבור של חברתנו החדשה: בתי פקודות, בתי ספר, בתי מרפא ועוד. הוצאת הדברים האלה לפעולות לא היתה כה קשה, כאשר אך היו ההצעות קבועות היטב. בעד העבודה בדרכים, במסלות הברזל ובשאר בניני הצבור היו פועלינו מקבלים לא רק את שכרם, אחרי נכיון תשלומי השיעורים ששלמנו לבתי הממכר הגדולים בעד הסחורה שהיו פועלינו נוטלים משם לצרכיהם, כי גם קנו יחד עם זה זכיות להם, זכיות הקנין לישוב העתיד. האיש ששלח תכף לבואו מן החוף אל מיני העבודה השונים מובטח היה, כי לימי הסתיו, בשובו מן העבודה ימצא בית חדש בנוי בעדו, ואז יוכל לקרוא גם לבני משפחתו לבוא הלום. כאמור, היה הדבר פשוט מאד, אך נחוץ היה סוף מעשה במחשבה תחלה. לשלטוני הצבא בממלכות הגדולות היו דברים קשים מזה במאה הי"ט. עלינו היה להושיב עד ימי הסתיו אך חמש מאות אלף נפש אדם, ועד הימים ההם כבר יכלנו ליחל לקציר חדש. שלטוני הצבא במאה שעברה צריכים היו לפעמים לכלכל אלפים בני אדם בארץ אויב, בעת שבות המסחר והפסק החבור, ואנחנו היינו בארץ אוהב, ולא רק בארץ אוהב, כי גם על אדמת הורים, ואנחנו לא הברחנו איש ולא הלכנו אימים, אך להפך, משכנו הלום מסחר וחרשת מעשה. האנשים שכלכלנו תכף לבואם, במהרה בראו מיני מזונות ולזולתם הבאים אחריהם. בכל מקומות הארץ נבנו בתי חרשת שעתידים היו להגמר עד הטפחות לימי הסתו הבאים. באמת הלא יכול כל איש אשר מוח בקדקדו לראות, מה גדולה התקוה הנשקפה לכל בית חרשת בארץ הזאת. הן יכלו לראות מראש, כי הסחורה תמכר במקום העשותה להמונים המונים הבאים כמעין המתגבר, וגם נקל יהיה לשלחה בזול באניות השבות בלי מטען. גם יתר סגלות הארץ, ארך גדות הים, מקום המצאה על פרשת דרכים בין אירופא ואסיה – כל אלה יחד משכו את בעלי החרשת הלום בעבותות תאוות זהב. הקציר הראשון לא היה טוב, אך גם לא גרוע מאד, וכאשר שמתי עיני אחרי הקציר על כל הנעשה, יכולתי לגמור בדעתי לבלי הפסק את הכניסה גם בימי הסתיו. בתחלה אמרנו להפסיקה, אבל, הודות לה', לא נצרכנו. הודעתי זאת אז לכל מרכזי הארצות, ויהי ששון בכל האגודות המקומיות. מימי הקציר הראשון אני מונה את ימי נצחון חברתנו החדשה. אחרי כן הלך הקציר הלך וטוב, זהב היבול העתיק צמח בשפע מן האדמה, אך כל הימים לא הרבינו לקצור כימי הקציר הראשון. אז אספנו הגרנה לא רק את העמרים, כי גם את בטחון אחינו בכל הארצות. אך שנים עשר ירחים עברו מאז אספתי את ראשי המטות אשר לי לונדונה, וכבר יכולתי לאמר לידידי במחנה הראשי בחיפה, כי השנה הראשונה היתה טובה. בנין בית פקודותינו בחיפה כבר נגמר אז עד הגג, אך בתוכו לא היה עוד ערוך. אמרתי לקבוע את הישיבות בו בימי האביב הבאים. אבל כבר יכלתי לאמר אז לחברי הנלבבים: ביתנו נכון! כונתי היתה על כל החברה החדשה. עלינו היה אך להוסיף לשים לב, לבלי דחות שום דבר, אך לעשות כל חובותינו בדיוק נמרץ. המכונה העמדה ועלינו היה אך להחזיקה בתנועתה ובמהלכה הישר. הפעלים הטחנים הגדולים נעשו, והם: תעלות המים אשר לנו. תמכנו יתדותינו במסרת־עמנו, שהיא ישנה מאד. ברכות שלמה מעידות מה חרוצים היו אבותינו בעבודתם. אמנם עלינו היה ליסד ברכות אחרות, לא רק להמציא לירושלים ולשאר הערים מים יפים לשתיה, כי גם לכח ולאור. תעלת ים המלח ושאר הפעלים הטחנים מוכיחים, שסוללי החברה החדשה לא נחו. בראש כלם עמד תמיד המנהל הנהדר אשר להם, פישר, זכרונו לנצח. ועוד נהר אחד יצא מארצות תבל וישתפך על ארצנו להפרותה: קרן קימת ואמנה. עבודתנו המקבילה אל מטרתה, הצלחתנו הראשונה – עוררו את הבטחון. כקבענו על ידי חברות המשתתפים אכרים חדשים על הקרקע, כן גם קבענו סדרי הלואה לעבודת אדמה. בתחלה חשבו רבים, כי אוצרנו יורק, בתתנו לבאים להתישב בתי מעון וכלי עבודה, שדות ומכונות, סוסים, פרות, צאן ועופות, עגלות ומיני מזון, זריעה ומספוא. הפקחים שבמתנגדינו חשבו מראש ויגידו למתי תכלה הפרוטה מכיסנו. משפחה בינונית, בת חמש נפשות עולה בהוצאות הישוב לערך שש מאות לירא שטרלינג. לפי זה עולה אלף משפחות כאלה שש מאות אלף לי"ש, עשרת אלפים – ששה מליון לי"ש, והוא מאה ועשרים מליון מרק בעלי החשבון המובהקים האלה שכחו בשעת חשבונם רק דבר קטן אחד, שהמתישבים הם שוים הרבה יתר, וכי על כל דבר שוה־כסף נקל לקבל כסף בהקפה. לחברה החדשה נקל היה למלא ולהשלים את חסרון אוצרה ע"י הלואות חדשות, והשערים לא ננעלו לפניה, ולהפך, כל מלוה נתנה לה מיד ויתר משדרשה. בקצור: ככל שהרבינו את מספר המתישבים הבאים, כן נתרבה גם סך הכסף הבא לידינו. כן הוא בכל מקום בעולם, בכל מקום ששם יודעים לשלוט בנכסים כראוי – מדוע לא יהיה כן בינינו? גם זה היה פשוט ומובן, ככל דבר זולתי זה. אך רואה אני, כי סרתי מתקופת העת, שעל אדותיה אמרתי לספר. הימים ימי בקר ה "פוטורא" בארצנו. ולי היה לדחות מיום ליום את נסיעתי ליפו. שם עמדה על העגן אניית החכמים, שנפשי כה נכספה לראות אותה. ויהי היום, ורבים מאנשי ה "פוטורא" באו בעגלותיהם אל קרבת המקום ששם חניתי. אני רכבתי אז על סוסי בשדה, בעת אשר הם עברו במסלה החדשה, ויתבוננו אל המעגילה הגדולה המישרת את ההדורים בכח הקיטור. ויביטו רגע גם על אנשינו בשעת עבודתם. על כובעותיהן של העדינות עופפו צעיפי השמש של משי בהיר, והמראה הזה היה יפה מאד, אך לא קרבתי על סוסי אל העגלות, יען כי הייתי מכוסה אבק ומזיע כולי, ואירא פן יחשבוני לאיש רובץ עלי ארח. אמרתי בלבי, עוד אמצא שעת הכושר להתודע אל הבריות הנאות והנכבדות האלה ביפו. אך מסבות אחרות באו. ביום המחרת קראו לי ע"י הטיליגראף מקונסטנטינופול למהר לבוא שמה. עלי היה לסדר דבר נכבד עם ממשלת תוגרמא. הדבר היה נחוץ. במהרה צויתי להסיק את אניתי בחיפה, ואקרא לראשי המחלקות להתאסף. אז נתתי את השלטון הראשי לפישר, שידע כל אשר עמי, ואסע מהר עם מזכירי לקונסטנטינופול. לא יכולתי אפוא לבקר את ה "פוטורא", אך קויתי, כי אמצאהו עוד אחרי שובי מקונסטנטינופול. אמנם עלי היה למהר לשוב אל עבודתי, אבל חפצתי להרשות לעצמי לשבת כחצי יום בביירוט, למען התודע אל אנשי הסגולה ההם. אניתי הטובה אך שוט שטה על פני הגלים, בקשתי את רב החובל להחיש ככל יכלתו את הנסיעה. ואולם אחרנו את המועד. אצל האי קפריסין, ששם עברנו בבקר לא־עבות אחד, ראיתי מרחוק את האניה ההיא עוברת אל צד אחר. כברק עופף הרעיון במוחי: זה הוא ה "פוטורא"! רצתי ואעל על גשר החובל ואתבונן בקרן־החזית. אך ספן בקי יכול להכיר אניה במרחק כזה. לדאבון לבי, לא היה רב החובל על הגשר, כי אם בתאו. עד שהיה ספק להבהיל הלום את רב־החובל חלפה האניה ממלוא־עיני. מן הנמנע היה לרדוף אחריה על אסמכתא בעלמא. ראשית, מסופק היה הדבר אם נשיגנה, ושנית, אולי איננה ה "פוטורא", ובגללה נאחר מן המועד למצוא עוד את ה "פוטורא", אם עודנו בחוף ביירוט. על כן לא סרנו מן המסלה. אך בביירוט נודע לי, כי כונתי אל האמת. האניה שלפני קפריסין היתה ה "פוטורא". לבי דוה מעט על זה, ומני אז נכספה נפשי לראות את ה "פוטורא" בשובו עוד פעם. כי כעבור חמש ועשרים שנה למסעו הראשון, לו לשוב עוד. אמנם לא האניה הישנה, כי כבר עבר זמנה. אניה נהדרה אחרת עתידה להקרא בשם זה. וגם לא הנוסעים ההם, כי מקצתם כבר הלכו לעולמם. חפצים אנו לקרוא לא רק לאלה, מהראשונים שהם עוד בחיים, אך ליחידי סגולה אחרים מעולם הישוב. ולתקופת חמש ועשרים חמש ועשרים שנה נחפץ כנסיה כזאת ולשמוע את משפטה. לא נבנה "כפרי פוטמקין", מקסם כזב של תערוכה כללית. הארץ כולה ראויה להיות למראה, והכנסיה של ה "פוטורא" – שופטיה. ואם ישובו, ואלהים יעזור לי, כי הפעם לא אאחר את המועד, והם יוכחו לדעת כי יוסף לוי עשה את חובתו הפשוטה והקשה, אז אתפטר ממשמרתי. וכאשר אמות, קברוני נא אצל קבר ידידי פישר, שם במעלה הקברים על הר הכרמל הנשקף על פני ארצי היקרה ועמי היקר. ספור הפונוגראף נגמר. המלים האחרונות עשו רשם עמוק בלבות השומעים. קינגסקורט התנודד מאד ויאמר: – נראה שהוא בן אדם מעולה, בן אדם מעולה, זה טשאה שלכם. חבל שאיננו פה. חפצתי לחבוק את כף ימינו. אך אקוה, כי עוד נראה את פניו בטרם נלך… בדבר אחד העיר מאד את כסף־הדעת בקרבי: בדבר תעלת ים המלח. מתי נזכה להסתכל בה, בתעלה זו, הנראה לי כאגדה? דוד הבטיח, כי האות הזה יהיה אחרי חג הפסח, אך את העת הזאת בלו בעליצות ענג בטבריא. קינגסקורט היה אוכל מצה לתיאבון, ופעם בפעם גדף את המיהדים אותו, את האציל האשכנזי הנוצרי. בחימה מיוחדת היה מגדף את עריצות פריטץ הקטן, שסרבנותו גדלה ליום. כנראה, חשב הנבל הקטן הזה, שקינגסקורט הזקן אין לו כל ענין לענות בו לעת זקנתו, בלתי אם להיות לסוסו של הגרגר הזה לרכוב עליו, אך דוב־נוהם זה הרשה לעצמו את הטענות רק בשעה שפריטץ הקטן ישן, וכל תאוות המרד חלפו, מדי קרא הילד: אטטא! כשהתעתדו בני החבורה אחרי חג הפסח למסעם ליריחו דרך עמק הירדן היו לקינגסקורט טענות שונות. גם הילד צריך לראות מעט את הארץ, ודוד הוא אב־רוצח אם יעזוב את פריטץ־זוטר לבדו, ובשעת הדחק ימחול הוא, קינגסקורט, גם את תעלת ים המלח, אם לא יסע פריטץ הקטן עמהם יחד. סוף דבר: הוא כה הרבה להפציר, עד כי נדרשו ההורים לבקשתו לקחת את הילד עמהם. אז העמיד קינגסקורט את פניו, כאלו אין הדבר נוגע אליו; לו אחת היא, אך הוא התעבר על ריב הילד העזוב. עד כה וכה שבו הארדיכל שטיינעק ורשיד־ביי לחיפה. רשיד חפץ לפקוד את נוהו, אך הבטיח לפגוש אותם שנית יחד בירושלים. ולפני הארדיכל היתה המלאכה מרובה להכנות ימי הקונגרס החדש הממשמשים ובאים. לפי שהודיעו במה"ע ובמכתבים פרטיים עשתה מפלגת גייער יגיעות גדולות. על כן חייב היה שטיינעק לעמוד על משמרתו בחיפה, מקום שם נקבצו כל חוטי התנועה, ובכל שעה שלחו דברי הפקודות והרמזים ע"י הטיליפון או הטיליגראף אל הועדים אשר במקומות ולדוד היו עסקים לעסוק בהם בעבר הירדן בארץ הבשן, בטרם יצא למסעו ליריחו. הוא בקש את ידידיו לארוח אתו לחברה לארץ הבשן, כי גם שם יש ויש דברים ראוים להראות. פרידריך לאווענבערג נדרש לו ברצון, יען כי גם מרים והפרופיסור שטיינעק נלוו עליו. אך קינגסקורט נשאר עוד בטבריא, יען כי לא חפץ לתת את מרת שרה ואת מרת גוטלאנד לנסוע לבדן בעגלת־המניע. האנשים הבינו, כי זו היא אהבתו לפריטץ הקטן שהמריצתהו להשאר, ולא עקצוהו בעקיפין יתר מדי בגלל בחרו לשבת בטבריא. אחרי עבור שני ימים היה לבני החבורה להפגש יחד בעמק הירדן. קינגסקורט התעתד לנסוע שמה בעגלת המניע עם מרת שרה, מרת גוטלאנד, עם הילד והמינקת ולחכות שם בבית המלון עד שוב הבאים מבשן. אניה מהודרת, הולכת בכח החשמל, חכתה בים כנרת להעביר את ארבעת הנוסעים אל העבר השני. הנשארים לוו אותם עד האניה. פרידריך לאווענברג הושיט את ידו לברך את רעהו הזקן בהפרדו ממנו. – היודע אתה פריטץ – אמר קינגסקורט בהטעמה של כעס – שאנו עושים כעת דבר חדש. זה עשרים שנה לא עזבנו איש את אחיו אף ליום אחד. בר נש, אל נא תתע שם בתהו לא דרך! פן יקחוך רעם וחזיזים… ואת עלמה כבודה, אל נא תשתמשי בשעת הכושר הזאת לצוד את נפש הנער! הוא אך בן שלש וארבעים. המספר הזה הוא בחזקת סכנה. ועתה בשם ה'! להתראות בעמק הירדן! פני מרים וגם פני פרידריך אדמו לשמע בדיחת הזקן. שניהם היו נבוכים בעלותם על האניה. קינגסקורט סקר עיניו אל מרת גוטלאנד, וישמח על אשר עלתה בידו להביא את פרידריך ואת מרים במבוכה. היום ההוא היה אחד מימי האביב הצח, הנעימים מאד על פני ים כנרת. במהרה פלחה האניה את הגלים הנעים מרוח קלה מנשבת בהם. ארמנות טבריא הקטנים ובתי הקיץ אשר בה הלכו הלך וקטן, וגדות המזרח הזקופות הלכו כלך וקרב. נפלא היה מראה החרמון המכוסה שלג בצפון, והאניות מכל המינים ומכל המדות שעברו פה ושם מלאו את הים תשואות גיל ורוח חיים. כן עבר המסע אל העבר השני כחלום־יעוף. בגדות העבר השני עמדה האניה במפרץ קטן. לנוסעים היה רק צעדי מספר אל חצר המסלה החשמלית. גם לא היה עליהם לחכות הרבה לרכבת שם היו עסקים לדוד ליטוואק. המסלה הלכה הלך ועלה מעט, כי אל־קוניטרא היתה גבוהה אלף מתר מן הים. בעיר הזאת היתה צומת גידי מסלות הברזל בעבר הירדן, על כן היתה לתל תלפיות. בהיותה בנויה בדרך בין צפת ובין דמשק מקומה גרם שהיתה חשובה מאד. בצאת דוד ורעיו מעגלת הטרקלין ראו על מסלול אחד, מקום שם עמדה רכבת נכונה לנסוע לביירוט, עגלה, וממנה נערים. הנערים היו מבני ארבע עשרה עד בני שש עשרה. – הם מסתמא נוסעים לטיול – חקר פרידריך. – כן, לטיול קטן, מסביב לכדור הארץ – השיב הפרופיסור שטיינעק בצחוק נחת. ומרים בארה לשומעים המשתאים, מה משפט מסע הטיול הזה. הפדגוגים קבלו מנהג נאה ומתוקן שהנהיגו נזירי הבינידיקטינים. הבינידיקטינים הצרפתים כבר היו נוהגים במאה שעברה לשלוח לארצות נכריות שיירות של תלמידים תחת השגחת מוריהם. שם למדו הנערים את השפות הזרות וגם למדו לדעת את המנהגים הזרים. כן חברו להן יחד שנות הלמוד ושנות המסעות. הצעירים האלה למדו יתר מבשנים שעברו, ושכלולם היה לא רק מזוקק יתר, כי גם הוצאותיו היו מועטות משהיו מכבר. הצעירים הקדימו להתבכר כל צרכם, והכסף שהוציאה החברה החדשה לצרך זה הושב לה מהר בנשך ומרבית. בשיירות האלה נמנו רק טובי התלמידים מכל בתי הספר אשר בארץ, יען כי אין להוציא הוצאות לחנוך נערים עצלים או חסרי כשרון. זה היה גם זרוז טוב לתלמידים להוסיף שקידה. לא היתה לתלמידים תאות־נפש יתר חזקה מלזכות בפרס המסע. ידוע, כי בשנים האלה שלטת תאוות מסע בנערים, והתאוה הזאת לא נכבשה, אך רסן הושם לה, למען השתמש בה לתכלית מועילה. משטר הושם במסעות השיירות מאלה. במקומות רבים בארצות ששם עוברות השיירות, קבעה החברה החדשה בת"ס, עם כל הדרוש לכלכלת ערי מצער קטנות בקרבת ערי הבירה של הארצות נבחרו למקומות תחנות, כמו, למשל, אצל פאריס – ווערסאיל. זה היה יפה לגוף ולנפש מהישיבה בערים הגדולות. כל אחד מהבתים האלה היה נתון תחת השגחת מנהל, שישיבתו היתה קבועה שם, והשיירא עם מורי המחלקות שלה היתה נוסעת לדרכה אחרי עבר ירחים. דרך השיירה היתה מכוונת לפי פקודות מרכז השלטון של החנוך בירושלים. הנערים למדו לדעת את העולם, בלי אשר פסקו מלמודם. – והנערות? – שאל פרידריך בצחוק קל. – הנערות אינן הולכות למסעות כאלה. לפי דעתנו מקום הנערה בגדולה הוא סמוך לאמה, אף כי למדה כל ועליה לעשות חובותיה בחברה החדשה. בעת אשר דוד גמר עסקיו התהלכה מרים עם פרידריך ועם הפרופיסור שטיינעק לשוח בעיר העליזה, ויבקרו את השוקים. אך לא הרבה מתמונות ארץ הקדם נמצאו בהם. כי שם היו בתי הממכר שיסדו גדולי סוחרי אירופא. הארחים מצאו מקום מנוחה בבית מלון אנגלי טוב. פרידריך לא השתומם עוד על ההדר אשר ראה, כי הוא כבר מצא את הדבר נוהג כשורה, כי במקום שם יש סחר עמים, משתדלים להנעים ולעדן את החיים ולהרבות את ההנאות בעד נוסעים רגילים באלה. ארוחת הערב נערכה קודם זמנה, יען כי הארחים גמרו בדעתם להשכים קום בבקר לנסוע אל המקום הנקרא בשם בית מסכנות הדגן. הבקר היה צח הצבעים. הארחים נסעו בסעיף מסלה קטנה חשמלית אל נוף יפה ורב הקסמים. פרידריך חש במקום הזה את רגשי האביב של שנות עלומיו הראשונות. חיים חדשים נפתחו לו למראה כל העבודה המבורכת הזאת על השדות, וגם – כמעט נועז לחשוב זאת אף בסתר לבו – קרבת מרים היפהפיה לא חסרה השפעה על עליצות נפשו. מה ברוך טעמה, ומה נפלאים ונעימים דבריה, בבארה לו כל דבר שהיה סתום בעיניו. דוד ושטיינעק היו ממלאים אחריה, בכל פעם אשר היא לא ידעה פשר. הנוף הזה של עבר הירדן היה כעין נד נצב בין המים. פרידריך לא היה בקי בתקוני הטחניק, כי גם בימי נעוריו לא ראה דברים כאלה על האבנים, ויהי רחוק מהם, וטרוד אך בלמודי דת ודין שלו. הוא דמה אל רוב הנאורים הבינונים בימיו. עבודת בתי החרשת הסגורים וגם ה "פתוחים" היתה לו כספר החתום. בשם "בתי חרשת פתוחים" היה הפרופיסור שטיינעק בשיחותיו השנונות בעת המסע קורא לכל התקונים והאפנים הנפלאים של עבודת האדמה, שנראתה לעיניהם מדי עברם. והנוף הזה הוא נד בין מים, יען כי פה יקוו המים השוטפים מצפון ומדרום. פרידריך חשב בתחלה כי שיחת חולין זו של תלמיד חכם היא הלצה בעלמא. שטיינעק בודאי חפץ להתל בו, יען כי ידיעתו כה פחותה בענינים האלה. אך במהרה נמצא הפשר. אמנם המים לא שטפו ממטה למעלה, אך כח גליהם שטף. גם בארץ תל־אביב מן הנמנע היה לשנות את חקי הטבע, כמו גם את תכונות נפש האדם; אך לרגל התרבות הכללית נחקרו כחות הטבע יתר מאז. לא צריכים היו להעמיד את גלגלי הריחיים דוקא תחת המים היורדים במורד, כמנהג הזמנים של פתיות. פלג אשר שטף לעמק, הרחק מפה כחמש עשרה או כעשרים מיל, היה מניע את הגלגלים פה, כי כחו הובא הלום ע"י חוטים, כזרם החשמל. בסוף המאה הי"ט כבר היתה ההמצאה הזאת מתוקנת כל צרכה. באמריקא כבר נתבכרה אז. מהניאגארא היו מעבירים את הזרם החשמלי על מרחק 162 קילומתר. מהרי סאן־ברנארדינו היתה אז הולכת הכח לעיר לאס אנגילוס בקאליפורניא הדרומית על מרחק 133 קילומתר. תקונים קלים מאד להעשות גם פה. וכן מוליכים הלום את כחות הים מתעלת ים המלח הדרומית ומפלגי הלבנון והחרמון שבצפון. – המיסדים הראשים של תל־אביב – אמר דוד – היו טחניקי המים. הובשת אגמי הבוץ, השקאת השטחים החרבים ומשטר הולכת הכחות – זה היה הכל. אחרי מסע שעה וחצי באו אל אחוזת המופת העומדת תחת השגחת חברת צדקה בעלת מליונים, והחברה החדשה סוככת עליה. מנהל העסק הכביר הזה הראה לארחים כל הנמצא בנכסי ההוד. פרידריך השתומם ביתר על המרכז החשמלי שאצל בית מעון המנהל. שם היו הקירות מסביב מכוסים כפתורים, שקיעות, סמני מספר ולוחות קטנים. פקיד אחד ישב על שלחן הסופרים, והיה נוטל בכל רגע לאזנו את קנה השמיעה הטיליפוני, ושתי נשים לבושות בגדים פשוטים היו מגיעות ועושות פה ושם בלאט. למראה הסדר הזה זכר פרידריך, כי כזאת ראה לפנים גם בבית מרכז הטיליפונים. המנהל באר איך מוליכים ומעבירים מפה על החוטים את הכח לכל מקומות האחוזה, לפי מדת הצרך, ואף לא רגע אחד יתר מן הצרך. מפה משפיעים את הכח לא רק לעבודת השדה, כי גם לחרשת אשר לצוקר, לשכר, למשרפות היין, לבית הריחיים, למלאכת העמילן ועוד כאלה אשר באחוזה. בכל הבתים אשר בקרו היתה העבודה רבה והטהרה מאין כמוה. משטר גלגלי הענק של האחוזה הזאת לא חולל כל רעש. פרידריך ראה מדי עברו חבורות חבורות של פועלים וכליהם על שכמם עוברים לפניו. האנשים עברו, ועיניהם נטויות למטה, מקצתם כזועפים, מקצתם כמפחדים, ושני משגיחים הולכים אחריהם. המראה הזה היה זר מעט בעיני פרידריך, אך במהרה נודע לו, כי זו היא מושבה של ענש לפושעים. – האנשים שבים לאיתנם ברוחם ובגופם – באר המנהל – רובם מתרגלים בעבודת האדמה, ואינם זזים עוד ממנה, גם אחרי תום ימי ענשם, או יש שאנו מושיבים אותם על הקרקע לעבוד את האדמה על גבול הארץ. הכנסת הזאת היא לישוב זה. כעבור שנים אחדות, כבר התושבים האלה. אנו מחזירים אותם בדרך זה למוטב… כעבור ימים אחדים נפגשו הנוסעים האלה עם יתר בני החבורה בעמק הירדן, כאשר הותנה, ופרידריך ספר לקינגסקורט את מראה עיניו, ואז נהם הזקן: – מובן, כי במקום שם אינני שוטפים המים ממטה למעלה, ובתי המאסר מלאים חופש. עתה נסעה תיבת המניע נגבה בעמק הירדן. המסלה המתוקנה פעם קרבה פעם רחקה משפת הירדן. הירדן היה מלא על כל גדותיו כבימי האביב, הנוף מעבר מזה ומזה מלא לח וירקרק. מקומות קטנים ונאוים, ערים ומושבות הבריקו מעל הגבעות המזרחיות והמערביות. פעם בפעם סערו רכבות מסלת הברזל של עמק הירדן סעור ועבור על פני הנוסעים. גם הדרך למסע העגלות הפשוטות היתה הומיה. הימים ימי נסוע רוב בני הנכר מיריחו המהוללת בתור עיר מרפא לימי החרף. החום כבר היה עז יתר מדי בעד האירופאים המפונקים. נפגשו הרבה מרכבות כתיבת המניע של דוד ליטוואק. המרכבות נשאו נוסעים עליזים, עדינות ואדונים, מרימים פעמיהם צפונה הלבנונה, כי שם תחל התקופה עתה. בסוף אפריל היו רבים באים לביירוט לנסוע משם באניות לאירופא. אז נסעו במסלות הברזל של אסיה הקטנה לקונסטנטינופול בדרך היבשה. אך למרות צאת הענוגים האלה נשארו חיים מלאים ובריאים בעמק הירדן הזה. העמקים, שכבר היו מפוארים בימי קדם, משני עברי הנהר, היו דשנים מאד. הם היו מביאים קציר כביר. הארז וקנה הנפת, הטבק וצמר הגפן צלחו מאד. אמני הטחניק של מים עשו פה נפלאות. לא רק פלגו שטף הירדן ויסדרו את ארץ צפתו, כי גם עשו מסגרי רגבים בעמקים להשתמש בכח המים, וגם בכח מי הגשמים, אשר לפנים בעת השממה, היו הולכים לאבוד. כל נטף היה על ידי הברכות והגולות האלה לברכה, וכל גולה – בור סיד שאינו מאבד טפה. כן שבה היתה הארץ הזאת לארץ זבת חלב ודבש! וכל הברכה הזאת עלתה במעלתה על ידי היופי. מתוך עפאי הפרדסים הירוקים ומן השדרות שעל כתפות ההרים הכסיפו חומות לבנות. בתי שיש התנשאו. האבנים היו מובאות מסביבות ים המלח. לא היה קץ לתמהון פרידריך וקינגסקורט על כל ההוד והשפע, היופי והעושר, על כל עתרת נצני החמד ושדרות התמרים ותלפיות הבנינים ותועפות הערים. ובבואם ליריחו הכלולה בהדרה עשר ידות על כל הערים אשר קדמו לה – לא שבעו עיניהם מראות. קינגסקורט מאן לרדת מעל העגלה לבוא לבית המלון. הוא דרש במפגיע שיובילוהו מהר אל תעלת ים המלח. לאשרו נרדם אז פריטץ הקטן, כי לולא זאת לא היה אטטא יכול להרשות לעצמו דמיונות כאלה. הנה כן נשארו הנשים עם הילד בבית המלון, והגברים נסעו כברת ארץ קטנה לפאת העמק. לפניהם השתרע ראי התכלת של ים המלח. רעם משק ושאון כביר נשמע – מי התעלה המובאים בתעלה מן הים התיכון ונופלים במורד לעמק. באר דוד את תכנית המלאכה. נודע, כי ים המלח הוא המקום העמוק בכל מקומות כדור הארץ; שטחו שפל מים התיכון 194 מתר. רעיון פשוט היה להשתמש בהבדל הענקי הזה של שני השטחים לעשותו למקור הכח. לתעלה הזאת יש כח חמשים אלף וקינגסקורט לא נתן את התמהון לשלוט בו, ויערער כמו ברוח קרה: – אמנם לא נוכל להתחרות עם הניאגארא, אף כי הוא גבוה רק חמשים מתר. שם יש מים רבים. אך אדמה, כי יפה הוא מאד, שבתחניות־הכח השונות בעמק הירדן ובתעלת ים המלח אנו מחוללים כח חמש מאות אלף סוסים. – באמת הדין עמך, שר של מים – הודה הזקן – הדבר יפה מאד, אבל אחת לא אבינה. עתה באים אל כיור המים הזה הרבה יתר מים מאז. ואיה המוצא? ואם ההתנדפות היא שונה משהיתה? – השאלה איננה שאלת עם־הארץ – העיר הפרופיסור שטיינעק – אך לכם לדעת, רבותי, כי אנו מוציאים מים המלח שעור מים במדה שאנו מכניסים אליו. אנו משתמשים במים המתוקים. אנו מוציאים במשאבים את המים משם להשקות את השדות במקומות הצרך. ההבינותם? – אמנם אבין – צעק קינגסקורט, וצעקתו היתה נחוצה, כי כבר היה השאון גדול, מפני קרבת אשד המים – נערים ערומים אתם, אין להכחיש. ויחנו לפני תחנות הכח. מיריחו עד פה לא נשקף לעיניהם ים המלח כלו כמו עתה. עתה השתרע לפניהם רחב ורחוק, בעין התכלת, גדול כנחל גנף. על השפה הצפונית ששם עמדו, רצועת ארץ קטנה היתה לימינם. היא נמשכה מתחת לסלע שמשם נפלו מי התעלה במורד. למטה היו בתי השכר ולמעלה בניני בתי חרשת. מסביב לכל הים, מלוא העינים, בתי חרשת ובתי חרשת. למראה קני הברזל שבעדם נופלים המים על גלגלי השכר, זכר קינגסקורט את הבנינים שעל הניאגארא. פה על ים המלח היו כעשרים קני ברזל איתנים כאלה, שהיו בולטים מתוך הסלע במרחק קצוב זה מזה. זקופים עמדו הקנים על הנד, ומראיהם היו כמראה המחתות העשויות לעשן הארובות. אך הרעם מתוכם והקצף הלבן של המים הודיעו מה כביר נעשה בתוכם. הנוסעים נכנסו לאחד מבתי הנד פרידריך היה כמשמים למראה אימת הכחות, אך קינגסקורט, כנראה, חש את כבן בית על שדה המערכה של חרשת מעשה זו. בכל כחו צעק הערות שונות, אך מפני השאון לא שמע איש את דבריו. אך הכרת פניו ענתה בו, כי סוף סוף הוא שבע רצון. ואמנם זה היה מעשה אלים אדירים, עוז והדר בנפול המים מן היעות של ברזל אל גלגלי הנד להניעם תנועות איומות בכחן. ומשם העבירו את הכח הטבעי השובב והכבוש אל מחוללי הזרם החשמלי, והזרם נכנס לתוך החוטים ויעבור על פני הארץ, על פני הארץ העתיקה החדשה, ויפריחנה, ויעש אותה לפרדס ולנוה לאנשים אשר היו לפנים עניים, חלשים, אובדי עצות ותועים… לקץ מצא פרידריך מלים: – הנני חש את נפשי כנטחן מן הגודל הזה. – אותנו לא טחן הכח הגדול – אמר דוד – אותנו הרים. ספר חמישי: ירושלם. לפנים באו פרידריך וקינגסקורט ירושלימה לילה, מפאת מערב. הפעם באו ביום, ומפאת מזרח. לפנים ראו פה עיר נוגה משתרעת על הגבעות האלה. הפעם ראו עיר מלאה הוד ועוז עלומים. לפנים היתה ירושלים מתה, ועתה התנערה ותחי. הם באו מיריחו ויעמדו על הר הזיתים, על הר הפלאות העתיק, אשר משם פרוש המראה על פני הארץ מסביב. עוד היה זה זבול קד/ לבני האדם, עוד התנשאו כמו רמים סמלי הדתות השונות של עמים שונים ודורות שונים, אך על אלה נוסף דבר חדש, איתן ומשמח: החיים! ירושלם היתה לגו ענק, ותשאף חיים. העיר העתיקה בין החומות שעליהן חופפת הדרת שיבה, כפי אשר יכלו הרואים לראות מעל המצפה הזה, שנתה אך מעט. הם ראו את בית תפילת הקבר של הנוצרים. את בית המסגוד של אומר ועוד כפות וגגות שהיו מכבר. אך דברים נהדרים שונים נוספו. הנה למשל, בנין ההוד המבריק ביפעת תפארתו. הוא היכל השלום. שלות השקט היתה בעיר העתיקה. אך לא כן היה המראה מחוץ ומסביב. שם נבנו חלקי עיר חדשים, מלאים מסלות ברזל חשמליות, רחובות רחבות ועל שני טוריהן מזה ומזה שדרות עצים, המון בתים, ומפרידים ביניהם מגרשי ירקרק חרוץ, גנות גדולים, בלבארים, בתי ספר, כפות למסחר, בניני הדר ובתי משוש. דוד נקב בשם את כטעם המאה העשרים. אך העינים הצופיות שבי ישבו בלי הפוגה אל העיר העתיקה אשר במרכז התמונה. היא השתרעה לפניהם, מעבר לעמק הקדרון, עוטה אור השמש שאחרי הצהרים, ומעין רוח יום טוב היתה מרחפת עליה. קינגסקורט כבר שאל את כל השאלות שיש לשאול וכבר קבל את כל התשובות מאת דוד. עתה חקר לדעת שרש דבר על אודות בנין ענק מלא הוד, שהאיר בלבנת זהר ובכתם פז; גגו נשען על עמודי שיש, יער של עמודים, ועל כל עמוד כותרת זהב. ולב פרידריך נפעם בשמעו מפי דוד את המלים: זה בית המקדש. לקבלת שבת צעדו כפות רגלי פרידריך על קרקע בית המקדש בירושלים. דוד שכר בעד כל בני החבורה מעונות באחד מבתי המלון הנהדרים לפני שער יפו. לפנות היום קרא דוד לידידו ללכת עמו אל ההיכל. פרידריך לאווענברג הלך לראשונה עם מרים, ואחריהם הלכו דוד ושרה. הם הלכו דרך הרחובות הנהדרים שבעיר החדשה, לעת הצהרים היו הרחובות האלה מלאות תנועה ורוח חיים מפעמים בתעצומות עוזם. עתה פתאם החלה התנועה הזאת לחדל ולגוע. מספר העגלות הנוסעות נמעט מאד, והחנויות סוגרו בכל מקום. השבת השתרעה לאט ובהדרת כבוד על שהיתה עד עתה הומיה, ובשיירות שיירות נהרו החרדים אל בתי התפילה. כי חוץ מן ההיכל הגדול היו עוד בעיר העתיקה וגם בעיר החדשה בתים רבים מקודשים לאל כביר אשר לא תשורנו עין, ואשר את רוחו נשא ישראל בכל התבל במשך אלפי שנים. וכבר תקף את לבות העוברים בכך ההרהור הקודם לרגשי הרוממות, בבואם לתוך המנוחה השאננה שבעיר הקדושה. כי מה שראו עתה בין חומות ירושלים לא היה עוד הסחי, השאון, הריח הרע, שלפני עשרים שנה. אז אנוסים היו עולי הרגל של כל הארצות לחוש את נפשם נפגעים ונעלבים בפנימיותם, מדי ראו אחרי טלטולים ונדודים ארוכים את מטרת משא נפשם ומחוז חפצם. כה נאלח היה המראה שנראה להם ברחובות המלאות התרשלות. ועד שהגיע הנודד המאמין אל קדשי דתו אנוס היה לעבור דרך כל הנמאס והמגואל וחסר־הקדושה הזה. אך לא כן היה המראה עתה. הרחובות הגדולות והקטנות היו מרוצפות אבנים חדשות, שמורות היטב, חלקות ונקיות כנקיון רצפה בחדר טוב. בתי מעון לאנשים מקרב העם לא היה עוד בעיר העתיקה. כל הבנינים נועדו אך למעשים טובים או לתפילה. בתי מקלט לעולי רגל מבני כל הדתות היו שם. לנוצרים למושלמנים וליהודים היו בתי חסד שונים, בתי מרפא, בתי אסף לחולים שאין למו תקנה, והבתים האלה היו סמוכים זה לזה שורות שורות, אך מרובע כביר אחד לקח היכל השלום האדיר והנערץ, מקום היו שם אספות לאהבי השלום מכל הארצות, וגם למלומדים מכל ענפי המדעים. העיר העתיקה היתה בכללה תל תלפיות של כל העולם כלו, וכל העמים ראו פה איש איש את נוהו. כי פה קבוע היה הדבר אשר לכל בני האדם: הענות. ועל כן נקבצו פה כל אפני העזר אשר הורו והוגו מלבות מין האדם מהעולם ועד העולם כנגד הענות: אמונה, אהבה, חכמה. חרדת קדש חרד כל העובר ברחובות האלה, תהי דעתו מה שתהיה על דבר הדתות, האנשים אשר פגשו איש את רעהו ברכו זה את זה בלי מלים, בידידות, שבת היתה בלבבות. מרים ופרידריך עברו לפני איש זקן שהתהלך, נשען על משענתו, ותכף לו מרים, והוא נלוה אל הצמד ההולך מאחריהם, עם דוד ושרה, והם החלו להתהלך אט, בשימם לבם אל הזקן. ופרידריך אמר בצחוק קל, אם יבצע את מעשהו, אז ישיג את המטרה, כי יתאבלו עליו קרוביו באמת. ויעמדו לחכות מעט להולכים מאות לירא שטרלינג נתתי לבית תעלה של ים בעד ילדים עזובים בלונדון, סך הכל ביום מאה אלף פראנק. אין זה יום ביש – הא־הא־הא – לא יום ביש. לוא כבר בא קצי כי אז אולי אבד אחד מבני אחי במרוץ הסוסים כסך הזה… אך כן שבעתי, למצער, נחת – והם, בני אחי, יורשי – הא־הא־הא – יצחקו. או אולי אך אני אצחק. וגם הילדים הלונדונים הקטנים יצחקו, כשישאפו אויר צח – הילדים האומללים! ויגיעו עד בית המקדש. הוא שב ונבנה יען כי המועד בא. הוא נבנה כמאז אבני שיד מרובעות, שהובאו ממכרה האבנים הקרוב, והאויר הקשה את האבנים מאד. ועוד הפעם עמדו העמודים המוצקים לפני מקדש ישראל. העמוד השמאלי נקרא בשם בועז; והימני בשם יכין. באכסדרה החיצונית היה מזבח נחושת כביר מאד, וגם הכיור הגדול, שנקרא לפנים בשם ים של נחשת, אשר עשה שלמה. שרה ומרים הלכו אל עזרת הנשים, ופרידריך עמד לצד דוד באחת השורות האחרונות. כשנחלקו המקומות בבית המקדש – אמר דוד – בחרתי לי את האחרון ולא אמירהו באחר. ובעזרה הנהדרת החלו זמירות וכלי שיר להריע. הקולות האלה עוררו פלאים את לב פרידריך ויתקפוהו ויפעמוהו, הם נשאוהו עד למרחקי חייו, לעתים אחרות בישראל. המתפללים מסביב לחשו את התפילות הנהוגות, ועל לבי עלו חרוזים אשכנזים יפים: הנגינות העבריות של היינריך היינה. שם היתה בת המלכה שבת "אשר לה יקראו הנסיכה השאננה". משוררי ההיכל החלו לשיר את הזמירה הישנה, שהיתה מצלצלת במשך מאות בשנים לעם מפוזר ומפורר לעורר בקרבו געגועים לארץ הורים, בבתי כנסת לאין מספר על כל כדור הארץ, זמירת ר' שלמה הלוי: והאשר כתב היינה באשכנזית: קאמס געליבטער, דיינער האררעט שאן, דיא ברויט, דיא דיר ענטשלייערט איהר פערשאמטעס אנגעזיכט! כן, כמשורר באמת חש היינה את הרוח הפיוטית הצפונה במנת חיי עמו, וכשרונו לשיר את השירים האשכנזים הפנימים שבפנימים לא עכבוהו למצוא גם את יפי הנגינות העבריות. ופרידריך זכר עת הקלון אשר אז היו היהודים בושים בכל דבר יהודי. הם חשבו, כי מראיהם יהיה יפה יתר, אם לא יתנכרו כיהודים, אבל רק בזאת הראו רוח עבדים, או עבדים משוחררים. ואיך יכלו להשתומם על הבוז אשר נחלו, בהראותם בעליל, שאינם מכבדים את נפשם. זחל זחלו אחרי אחרים, ויזכו אל הענש הראוי להם; דחף דחפום, אך הם היו מוכים בסנורים, ולא לקחו מזה את הלקח הנכון, כי אם את הפכו. אלה שהצליחו בעסקיהם, או שהיו למצוינים באפן אחר, עזבו את ברית אבותיהם. הם התיגעו להעלים את מולדתם ואת צור מחצבתם ככתם נאצה. ואם אלה אשר מישראל מוצאם, וידעו אפוא מה שרש דבר נמצא בישראל, כחשו באביהם ובאמם, אך לבלי היות להם כל דבר משתף אותם – אין זאת, כי אם הדבר היה חרפה ועון ודראון. אמנם לא נמלטו גם הפליטים האלה, ויהי גורלם כגורל הבורחים ממקום מנוגע במגפה. הם נשארו חשודים, ועל כן נאחזו ונלכדו בהסגר והחלט של קאראנטין, בימי הבינים נקראו היהודים המומרים בשם מאראנים. והמאראניות היתה הקאראנטין של היהודים הנמלטים. ובכל אלה ירדה היהדות הלך וירד. היא היתה לדבר אשר אותו קראו האשכנזים הקדמונים בשם אלנד, לאמר: אויס־לאנד, ארץ הנכר, מקלט המנודים, כל מי שהיה ב"אלנד" היה אמלל, וכל אמלל בקש לו קרן זוית לשכוב בה למעצבה. כן העמיקו היהודים לרדת גם באשמתם שלהם גם באשמת אחרים. "אלנד", גלות, גיטו! מלים בלשונות שונות בעד דבר אחד, היות מנואץ, ואחרי כן נאץ את נפשו. והנה התנערו מן המפלה העמוקה הזאת, כל מה שהקיף את פרידריך הראהו איך היה הדבר. מראה היהדות היה עתה למראה אחר,אך בגלל חדלו להתבייש בה. לא רק הקבצנים מבקשי העזר, הכושלים הראוה בגלוי לרגלה השתתפות חשודה, שהיתה מפני יותר משנתנו, כי תמיד היו עוד בני האדם מהעמים האחרים מכירים טובה, מדי היו נותנים דבר־מה שיש לו ערך גדול. ועם היהודים לא דרש מהם דבר, בלתי אם להתיאש מנסיון־השוא שהמריצם להיות אך בית האב הוא מכיר טובה לבנו, גם אם איננו מביא דבר, בלתי אם את נפשו… פתאום תפוש ברעיונות האלה, שהיו נרעשים מן הנגינות העבריות, ראה ויבן פרידריך את ערך בית המקדש, לפנים, עת מלך שלמה, היה המקדש סמל עדוי זהב ואבני יקר לגאון ישראל ועוזו. בכותרות נחשת, בעצי זית, ארז ותאשור היה המקדש עדוי, כטעם העת ההיא, למען יהיה תאוה לעינים. אבל איך שהיה כל זה נהדר לפי דעות הימים ההם, בגלל הבנין הנראה והמוחש לא יכלו היהודים לבכות אלף ושמנה מאות שנה; על החרבות לא יכלו להתאבל על החומות ההרוסות – למשך זמן אלף ושמנה מאות שנה היה האבל הזה תמימות נפרזה. אך לא! הם התאבלו על דבר לא־נראה, שהמקדש היה רק מצבתו. ודבר לא־נראה זה חש פרידריך במקדש החדש לבו רחב ורוח. הנה עמדו הבנים השבים של עם אלהים העתיק וירוממו את נפשותיהם אל הלא־נראה. הם עמדו כאבותיהם לפנים על הר המוריה. דבר שלמה קם ונצב כמו חי: התפלל התפללו, בדבקות פחותה או יתרה, בבתי תפלה רבים על כל כדור הארץ, ביפים ובדלים, בכל לשונות של הגלות. אלהיהם הלא־נראה, הנמצא בכל מקום, היה קרוב אליהם או רחוק מהם בכל מקום. ועם כל זאת, אך זהו בית המקדש. מדוע? יען כי אך פה בכרו לעדה חפשית, אשר בה יכלו לפעול בעד המטרות הנשאות שבמטרות בני האדם. הם ידעו בשכבר הימים את העבדות, ברדיפות, בלחץ, בגיטו, אחרי כן ידעו את החופש, כאשר נתנו להם עמי הישוב את הזכיות השוות במתנה. אך ברחוב היהודים היו חסרי כבוד, נעדרי מגן, משוללי משפט, ובעזבם את הרחוב חדלו מהיות יהודים. ושתים אלה היו דרושות אחוה וחירות, אך פה יכלו לבנות בית לאל כביר לא נראה, שהילדים מתארים אותו בדמיונם בתאר אחר מן החכמים, ואולם הנהו בכל מקום בתור הרצון אל הטוב בכל יש ונמצא. באחד בשבת היו בחירות הצירים בכל הארץ. במוצאי שבת נסע דוד לחיפה לנהל שם את הבחירות במרכזן. כת נייער עשתה שתדלנות גדולה בכל מקום. מה"ע שלו הביאו בגליונות מיוחדים ידיעות ידיעות ערוכות לחזוק לבות בני הכת. גם התערבו שם עלילות. באחד מכתבי הפלסתר האלה נואץ המנהל הראשי יוסף לוי, דברי בלע נכתבו ע"ד שלטון האדם הכביר הזה בהון החברה החדשה. כותב המאמר הבטיח וחזר והבטיח שאיננו מאשים את אדון יוסף לוי, אפס כי טובת העם לנגד עיניו, וכחס הוא על פרוטות העניים ועל קיום החברה היקרה לכל. הכל נכתב בטעם מתוק ומתובל. ביראת שמים, במראות התנ"ך. עיני הפרופ' שטיינעק, שקבל את הגליון הזה לעיני קינסקורט אדמו מכעס, ואמרים בודדים התמלטו מפיו כבידודים; – הוי בהמה! הוי כלב החזירים! הוי אתה, אתה, גייער!… הנבל היודע היטב. כי משאה שלנו הוא התגשמות היושר, יודע הוא, כי משאה התענה ויסתגף למען רומם את קרן החברה החדשה. כי זאת יודע כל ילד, יודע כל העולם. והפוחז הזה מעיז פניו לטמא בפיו הכוזב את שם משאה. והכל בשביל הבחירות – הבוחרים, שיבחרו במתנגדים. ההבינותם? בכעס קרע את העלה, גוללהו לכדור וישליכהו בגעל נפש בעד החלון החוצה. וקינגסקורט צחק: גם זאת שאלה: האבין? אבי מיקרובים אהובי, הן גם אני בתבל הייתי, הלא אדע איזה מין חיות הם בני האדם החביבים. היודע אתה, באמת אומר, כי כמה מהדברים מהחברה החדשה שלכם לא האמנתי למרות מראה עיני. כל הענין היה לי יתר מדי מראה בהן, ויותר מדי דמיוני. אבל כשאני רואה שיש לכם גם בריות מנוולות בחנותכם, אז אני מתחיל להבין הכל. עתה, אני נודד־מדבר קשישא, צריך להודות, כי כל זה אמת. חוץ מזה לא רבו הדברים בחברה זו ע"ד הבחירות, אע"פ שקשה היה למנוע הדבור ממאורעות היום, שחדרו דרך כל החורין והסדקין. הם נדו לדוד ליטוואק, על כניסתו בעובי הקורה; אך הלא בעוד מעט ינוח לו. זה פעמים אחדות הודיע, כי מהר אחרי הבחירות ישוב לעבודתו. אמנם רצה להבחר לציר ולעשות חובתו, אך הלא הקונגרס ימשך רק שבועות אחדים בשנה. על פי הערת מרים כיון פרידריך וידידו את יום הבחירה הזה לתור להם מקום רחוק מעסקני המדינה – בית מלאכת אמן. נסעו עם הפרופיסור שטיינעק אל בית הצייר איזאקס. בית האמן היה במקום שקט במזרח העיר החדשה. שם היו אוצרות ממבחר האמנות. איזאקס אהב חברת חכמים, והסעודות שהיו עורך בארמנו הקטן נודעו לשם בזכוך טעמן והדרן. חומת בית האמן הפונה אל הרחוב, לא עוררה כל השערה ע"ד הגהוץ המשמח שבפנים. לכן היה הרשם מרנין מאד בכניסת הבאים אל החצר החיצונית. איזאקס כונן לו נוה מרהיב נפש. העזרה החיצונית, שגגה גג הזכוכית נשען על עמודי שיש דקים וגבוהים מכתרים בתמורות מזהבים, עטתה כולה יריעות גובילינין עתיקות – פה עמדו חקויי פסלים עתיקים, חקויי ידי אמן. הארחים הובלו על ידי עבד אל החצר הפנימית אשר בתוך הבית, זה היה טרקלין בלי תקרה. המכסה היה – תכלת הרקיע. משלשת עברים היתה החצר המרוצפת לוחות־אבן גדולים מוקפת שדרות של עמודים, ועל העבר השני היה גדר שבכה נשקף אל הגן, ועתה היה הגדר פתוח לרוחה. משם נראה הגן העמוק הרבה מן החצר. הוא א היה גדול מאד, אך על ידי מערכת הערוגות שערכו ידי אמן נראה כעמוק הרבה יותר משהיה באמת. מתוך ירקרק התמורות הבריק פה ושם השיש של תפארת פסל חן. בחצר, בתוך, היתה באר זורקת מים, עם כיור גדול, והמים השמיעו המולה קלה. נקלטים טובים, עשירים בתבניות וצעצועים שונים. עמדו בזויות שונות. שדרות העמודים הרחבות והגבוהות, שהקיפו את החצר, יכולות היו להתהפך לעזרות סגורות בהעלות קירות הזכוכית מן העומק. אך בימי החום היה הכל פתוח. החצר הזאת עם העמודים היו טרקלין גדול אחד. משדרות העמודים היו דלתות גבוהות וחטובות אל שאר הלשכות הבית. מקצתן היו פתוחות, ובעדן נראה הוד סדרי הלשכות. זה היה ארמון נסיך האמנות. והדלת ההיא שנפתחה עתה היתה הדלת המובילה אל לשכת המלאכה. אחרי שהודיעו לאיזאקס את שמות הבאים, יצא לקראתם בחברת זוג מבני המעלה, באשר היה נקל להכירם. שטיינעק הציג לפניו את פרידריך, ואיזאקס קרא את שם העדינה והאדון שהיו עמו; לורד סורבורג ולארי ליליאן אשתו. הם התגוררו בירושלים, יען כי איזאקס תאר את פני הלאדי ליליאן. האמן איזאקס היה איש בעל הדרת פנים, כבן ארבעים. תנועותיו ודבורו היה בכבוד ובעליצות; נכר היה, שהוא רגיל להתהלך עם אצילי המעלה כמו עם אנשים שוים לו, ובכל זאת היה לפנים נער יהודי עני, ורק בחסד כשרונו עלה למדרגה שהוא עומד עליה עתה. בנעם מדברו עורר איזאקס מהר רגש נחת וחדוה בין ארחיו.עבדים הביאו מטעמים לסעד לב, אז הדליקו האדונים סיגרות – ירקות בשמים נפלאים, שגדלו בפלשתינא, כאשר רמז אדוני הבית בצחוק קל, זה היה הדבר האחד אשר עליו הראה בגאוה גלוי. קוראים למן זה: פרח הירדן. נטיעות הטבק היו בעמק הירדן. בעת אשר האדונים קטרו וישוחחו, קרבה הלאדי הנאוה אל מרים הידועה לה מכבר, מן הבקורים בבית הזה, ותלחש לה דבר כמבקשת. מרים נראתה כמשיבה פניה ריקם, וכמו היא ממתקת תשובת־ריקם זאת על ידי צחוק קל, פרידריך חשב לראות, כי בעת אשר השיבה מרים את פני הלאדי ריקם, הביטה אליו. אחרי כן העיפה גם מרת ליליאן את עיניה עליו לרגע. העדינות עמדו עתה אצל השבכה המזהבת, שתי קומות יופי, חמדה לעינים. מרים, בעלת שערות שחורת ומעט שפלת הקומה מן האחרת, נלותה במראה היטב, וגם בתלבשתה הפשוטה. על ידי האנגלית הגבוהה, צהובת השער, שתלבשתה היתה מעשה ידי אמן חייט פאריזי. פרידריך חש מעין רגש נאוה לא־ברור, בראותו את העלמה היהודיה, את בת הרוכל, עומדת במעמד כה ענו, ובכל זאת כה יפה ונכון אצל הגבירה בגדולה האנגלית. ובסגנון ידידו קינגסקורט, שלא בפניו, הרהר בלבו: – בשם השטן,! הנה אנו נכנסים לטרקלינים לתוך החברה. אך הגבירה ומרים יצאו עתה מעדנות אל הגן, ופרידריך, אף כי נפשו אותה ללכת אחריהן, אנוס היה להשאר פה, יען כי השיחה היתה נטויה עתה עפ"י רוב אליו. באר בארו לו חלק האמנות והפילוסופיא בחברה החדשה. אך עתה, כאשר דבר בענין זה האמן איזאקס בקולו המצלצל יפה, זכר פרידריך, כי עד עתה חסר היה את פשר הדבר הזה. הוא ראה את המקדש ואת המכונות החשמליות, את העם העתיק, ואת הסדרים החדשים של השתתפות העבודה בארץ תל אביב. אך מה היה לתביעות הרוחות המצוחצחים ביחס אל האמנות והמדעים? הן זאת היתה בשכבר הימים טענה נכבדה של המתכנים בשם בני אדם חדשים שטענו על התנועה הציונית. הצג הציגו את הדעה על דבר תחית העם העברי כצעד־אחורנית, כבהלה, כמנוסה מן היופי ומן הדעת החדשה. והנה שמע פרידריך מפי הציר איזאקס, כי אך תהו טענו. בחברה החדשה לא היה מקום לסכלות, אף כי החפש היה נתון לכל איש לבקש את הטוב בעיניו. עניני האמונה הוצאו מן השלטון של רבים. החברה החדשה לא שמרה צעדי איש מחבריה, המתפלל הוא בבית התפילה לעברים, לנוצרים למושלמנים, או מבקש הוא "דבקות" לנפשו בלשכת האמנות או בקונצרת הפילהרמוניה, להתחבר עם הנצחי הטוב, כל זה היה מסור ללב איש ואיש. האמנות והפילוסופיא מצאו מעון ומשמרת כבודה באקאדימיא בדויה מלב, כי כבר קדמה לה האקאדימיא הצרפתית זה מאה שנים. ההון הדרוש להקמת האקאדימיא הזאת ניתן על ידי אמריקאני עשיר שנמנה בין הנוסעים באנית "פוטורא". רוח ה"פוטורא" תהיה מרחפת תמיד על האקאדימיא היהודית; כן כתוב היה בחוקי התקנות. מספר החברים היה ארבעים כבהיכל מאזארין, ובהפנות מקום על ידי מות חבר, בחרו החברים הנשארים באיש חדש שהעטרה הולמתו. החברים מקבלים שכר, להיות חפשים מדאגת פרנסה, ויכלו להגות איש בתורתו ואיש באמנתו, בלי דרוש תועלת לנפשו. על כן היו גם ארבעים היהודים שבאקאדימיא חפשים מכל שביניות (קנאה) לאומית. בהוסד המוסד הזה נקבצו חבריו מן התרביות השונות, הישובים השונים והשפות השונות הקבץ והתחבר אך על יסוד האנושיות. כן בראה התחברותם רוח, אשר מן הנמנע היה להסירה ממלוכה, יען כי הם בעצמם בחרו את חבריהם, החק הראשון אשר חקק המיסד היה: חובת האקאדימיא היהודית היא לבקש את הטוב שיעשו יחידים בעד מין האדם. נקל להבין, כי החובה הזאת לא היתה סגורה בגבולות הארץ. ארבעים חברי האקאדימיא היהודית היו גם בעלי חברת כבוד היהודים, שנוסדה במשפט "לגיון הכבוד" של הצרפתים. האות היה רביד צהוב בחור הכפתור. פרידריך כבר ראה את הרביד הקטן הזה על בגדי רבים. אך לא שם אליו לב. מסתמא – הרהר – זה הוא יצר הרע של אותות כבוד, שכבר שלט מכבר. בכל זאת עשו דברי האמן איזאקס רשם בקרבו (וגם האמן גם הפרופיסור שטיינעק היו נושאים את הרביד הצהוב) בבארו לו לאמר: – אל לך להאמין, כי מסכלות או מהאות כבוד קבענו זאת. גם הכבוד צריך למטבע עובר. זאת כבר הכירו חכמי המדינות בחברה הישנה. למה לנו לזלזל באמצעי זה, שאפשר להשיג על ידו טובה? אך התאמצנו מראש לרומם את ערכו, ע"י אשר הקשינו את השגתו. המדרגות הגבוהות הן יקרות המציאות במאד. ראש החברה הוא נשיא האקאדימיא, וכל מנהלי החברה הם אנשים שאין להם כל עסק פרטי, והם רחוקים ממפלגות המדינה וסכסוכיהן. אם איש מצליח בעסקיו, אין אנו מזכים אותו בשביל זה. הלא על כן היו אותות הכבוד בחברה הישנה ללעג ולקלס. הרביד הזה, שהיה בלאו הכי כה מגחך, פירושו אצלנו: כי נושאהו עשה דבר להרים את המעמד הכללי. והצבע עשוי הוא להזכירנו את הימים הרעים בקורותינו ולעורר בנו רוח ענוה. אנחנו הפכנו את הטלאי הצהוב, שהיו אבותינו אנוסים לשאת על בגדיהם, לאות הכבוד. – הבינות? קרא שטיינעק. פרידריך הניע ראשו, תפוש ברעיונות. ההוא הודיע העבד כי הרקטור מארקוס חפץ להכנס. ואיזאקס קם מהר ויחש לקראת האדון הזקן; – רוח נבואה נזרקה בך לכוון את השעה הזאת לבוא עתה, אדוני הרקטור! אמר איזאקס ויצג את הלורד ואת פרידריך – האדון ד"ר מארקוס הוא נשיא האקאדימיא היהודית… זה עתה ספרתי מעט לארחי האהובים ע"ד האקאדימיא. לורד סורבורג כבר ידע את רוב הדברים, אך לאדון הזה, אף כי הוא יהודי, הכל היה חדש. – היתכן? שאל ד"ר מארקוס. פרידריך הודיע במלים מעטות את קרותיו, נשיא האקאדימיא שמע בנענועי ראש קלים ובצחוק חן, ואז אמר: – לפני עשרים שנה. כן, כן, עתה אבין את תמהונך. ובכל זאת הכל כבר היה גם אז. התזכור את דברי הקהלת: מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה. יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא כבר היה לעולמים אשר היה מלפנים. – שא נא לי, אדוני הנשיא – צעק שטיינעק – אין זה כמשמעו. כל מי שהוא לא היה עוד, וכל מה שיבוא איננו עוד עתה לפנינו, לא אזכור עתה את קהלת, כי אם את סטוקטון דארלינגטון. ההבינותם? סורבורג – הכונתך על מסלת הברזל הראשונה בתבל אשר בנה גיאורג סטיפינסאן לפני מאה שנים? – כן, אדוני הלורד! – ענה הפרופיסור – הן החלטנו לפני ימים אחדים באקאדימיא להציע הצעה לפני כל עולם הישוב; לחוג בש' 1925 את חג סטיפינסאן באפן הגון – ברגע אשר בו תמלאינה מאה שנה תשמיענה כל מכונות מסלות הברזל על כדור הארץ שלש שריקות חליל ארוכות. זו היא חגיגת שאנו מציעים. בכל העולם אנוסים יהיו בני האדם הנוסעים במסה"ב לזכור את סטיפינסאן, העת החדשה… הלא תודה, נשיאי הטוב, כי חכמת הקהלת נמעדה מן המסלה בין וד"ר מארקוס השיב בנחת: – ברצון, אהובי, אורח, יען כי לא חלקתי כלל, אני דברת רק על הוית הדברים בעת אחת. זה רעיון מנוחתי, הרעיון המרגיע אותי. על כן נעימים לי השנים. הירחים או הימים אשר לי לבלות עוד לאור השמש. אין אני אומר כלל, שאינם טובים בעיני. נחמתי היא, שכל הדברים אשר היו – הנם, גם העתיד כבר נמצא עתה. ואני יודע אותו: הוא הטוב. על כן אני בא מן ההקדמות האלה אל החלטה נבדלת מזו שבא אליה קהלת, בן דוד, שהיה מלך בירושלם. ואולי לזאת כון גם הקהלת אף כי אמר כי הכל הבל ושאל מה יתרון מן העמל. אמת, הכל הבל, כשאנו מתבוננים אליו מנקודת גופנו, אבל לא הבל הוא, אם אנו יכולים לבטל את גופנו במחשבה, אז גם חלומותי נצחיים הם, יען כי אחרים יחלמו אותם, כאשר אלך ואינני. היופי והחכמה לא יאבדו גם במות מחולליהם. כמו שאין איש משכיל אשר לא ידע את חקי שמירת הכח, כן עלינו לשים לב, כי יש משמרת היופי והחכמה. המתה אמנות היונים העליזים? לא, כי בעתים אחרות היא קמה לתחיה. הכבו אמרות חכמינו? לא! הם הולכים ומאירים ככוכבי נגה, אף כי בימי האושר אין אורם נראה, כבימי הרעה. ומה הדבר הלמד מזה? כי עלינו להרבות את היופי ואת החכמה בארץ הזאת עד רגענו האחרון, כי אנחנו הארץ, ממנה אנחנו באים ואליה אנחנו שבים, הלא זאת כבר הגיד הקהלת, ועליו אין להוסיף: הארץ לעולם עומדת. אחרי דברי הד"ר מארקוס היתה דומיה קצרה. איש איש צלל בנבכי מחשבות. ובדומיה הזאת נשמע פתאום קול עלמה שרה, קול חודר דרך חומות ודלתים, ואיש איש עצר את נשימתו לבלי הפריע את השירה הזאת. – קול מי ישורר? שאל פרידריך בלחש. האין אתה יודע זאת? – ענה איזאקס – העלמה מרים! – והאמן קם וצעד אל בין שדרות העמודים, ויפתח בזהירות בלי רעש דלתי לשכת הנגינות, ששמה נכנסו שתי העדינות. עתה נשמעת השירה הנהדרת במלוא הקול. מרים לא שערה, כי יש מקשיבים אורבים, ותשר לפני מרת ליליאן שירי שומאן, רובינשטיין, ואגנר, ורדי, גונאר – נגינות כל העמים. הנגינות היו כמעין המתגבר, ורוח חדוה לבשה את פרידריך בחברת אצילי הרוח הנבחרים האלה, המעדנים והמזככים את החיים בעלוי אצילותם, ביופי ובחכמה. וכאשר החלה המשוררת לזמר את הזמירה, שהיתה לו מכבר, את שירת הגעגועים של מיניאן: "היודע אתה את הארץ מקום שם ינצו הלימונים…" אז ענה פרידריך לנפשו בחצי לחש: – זאת היא הארץ! כחלום עפו השעות בבית הצייר. לפנות היום נקרא הפרופ' שטיינעק אל הטיליפון. קינגסקורט קרא לו לשוב מהר. בעגלה, שבה נסעו עם הפרופ', אמר פרידריך: – מרים! תודות לך כי הכרתיך מתוך השיר, אך עתה אדע, מי את. פניה אדמו, ותדם. אך בבית המלון ששם חכתה כל החבורה הבהילתה חדשה מעציבה. לפני השער עמד קינגסקורט, ראשו גלוי, והוא צועק בכל כחו לקראת הפרופיסור: – חזיז ורעם! מדוע כה בעצלתים? – מה זה קרה? שאל הפרופיסור במנוחה. – מה קרה? הילד הקטן – פריטץ – חולה! אך חדל נא מלטפס הנה והנה, ובוא אל פריטץ! ויבואו בחיפזון את חדר הילד. פריטץ הקטן שכב במטתו לחייו היו חמות, הבריקו מקדחת. "אטטא!" צעק הילד אל קינסקורט הזקן. ואטטא נכנע מהר אל פריטץ הקטן, וישב למראשותיו על כסא, ומן הכסא הזה לא זז גם בימים הבאים. כי אם היה שלטון פריטץ הבריא גדול על מר שבעתים גדל ממנו שלטון פריטץ החולה. פרופ' שטיינעק בדק את הילד, ואחרי הבדיקה הניע את ראשו כחושש מאד. אמנם הרגיע את מרת שרה שהיתה קרובה ליאוש, אך מאת הזקן קינגסקורט לא כסה דבר. הילד היה חולה אנוש, דלקת גרון כבדה. קינגסקורט נבהל, אך התאמץ לכסות את בהלתו בחבו. ראשית כל קרא לפרידריך ויכנס עמו לחדר מיוחד ויקלל בנפשו שבעו. מחלת הילד מפירה את כל העצות. אין לעשות עתה כאשר חשב, ונחוץ הדבר לחרוץ אחרת. – הבינותי, קינגסקורט – ענה פרידריך, דואג – תחפץ לנסוע, הנני ונסעתי! – אבל איך? – צעק קינגסקורט, ופניו היו מתולעים בארגמן – הן לא תבין עוד מאומה, הן השיח והשיג עם עלמה זו כבר לקחו את בינתך כולה. הן זו היא השלימזל, כמו שאתם היהודים אומרים, שאין אפשר עתה לנסוע. אדם בעל לב יפה אני בעיניך. בתחלה אכל, שתה, התענג בתור ארח, ואחרי כן, כשצללים נטוים על הבית, לקח המקל והתרמיל והלאה! לא, אהובי ידידי, יכול אתה לעוף, אם אירופא מושכתך, אני אשב פה עד שיבריא פריטץ הקטן – מפני דרך ארץ גרידא. אבל גסותו של האדון הזקן היתה הפעם מעשה עוד יותר משהיתה תמיד. חרדתו לילד גדלה משחפץ היה להראות. הוא ישב כל הלילה בחדר הילד עם האם והאומנת. וכמו שער הילד את השנוי שבא בנפש צורר־האדם הזה, נטפל אל הזקן יתר מאשר לכל זולתו. שטיינעק השתדל לבאר דבר זה ע"ד הפשט: זקנו הארוך והלבן של קינגסקורט, או אולי התוליו וכרכוריו קנו את לב הילד. אבל איך שיהיה, הדבר היה נכון, כי הילד לא רצה לזוז מאת אהבו הכועס תמיד. במעלות הקדחת היה מאמץ בכפו הקטנה את אצבעו של הזקן היושב אצל המטה. אך מאת קינגסקורט קבל סמי רפואה; אך הוא יכול לישנהו. לקינגסקורט לא היה אוצר גדול של זמירות הערש, ביותר שגורה היתה בפיו: ווער רייסט מיט צוואנציג קנאפפען איין צו היידעלבערג אים הירשען? דאס איסט דער הערד פון ראהאדענשטיין, אויף רהיינוויין וויל ער בזמירה זו היה מצליח מכבר אצל פריטץ הקטן. והנה צריך היה הרהאדענשטייני לבוא על סוסו תמיד להיידלברג. זמירתו השניה של קינגסקורט היתה: דער גאסט דער אייזען וואקסען ליעסס דאר וואללטע קיינע קנעכטע. בשתי הזמירות האלה היה מישן את ידידו הקטן, החולה. לדוד ליטוואק לא הודיעו על דבר מחלת הילד, לא רצו להחרידו, כי הלא עליו היה לבוא גם בלי ידיעה זו לירושלם. הוא בא כמנצח ממלחמת הבחירות. מלגת נייער המגדפת הוכתה כמעט בכל הגלילות שמהם נועזה להעמיד את אנשיה על הפרק. ד"ר נייער בעצמו השיג רק בגליל אחד הכרעה קטנה, ועליו היה לגשת לבחירה מצומצמת באחד־בשבת הבא. לעמתו נבחר דוד ליטוואק בשלשים ואחד גלילות. הוא גמר בדעתו לקבל אך את ההרשאה מכפר חדש. אך בבואו בעליצות־רוח זו לירושלם, חכה לו הענן בחדר הילד. שרה נפלה על צוארו בבכי: – היינו מאושרים יותר מדי, דוד. עתה נסה אותנו האלהים מאד אולי גבה לבנו, או קבלנו את הטוב בלי תודה. הוא ענה בנחת ובכבד ראש: – איך שיהיה נתופף על לבנו ונקרא לנפשנו לתשובה ולענוה, ובמחלה נלחם בכל כחנו. וילחמו. בחירי הרופאים התאספו ערב ובקר להתיעץ. כל אמנות המרפא שננה למען הציל את חיי הילד הקטן. אך המחלה כמו לעגה לכל היגיעות האלה. היא הלכה הלך וכבד, הלך והסתבך. באחד הערבים עזבו הרופאים את הבית, ופניהם זועפים, במנוד ראש, אך הפרופ' שטיינעק נשאר שם. הוא וקינגסקורט לא זזו מחדר הילד החולה יחד עם האומנת. מרת שרה חלתה ותאנש משבר רוח, מעצמת היגון ומיגיעות הלינה. הרופאים אלצו לצאת עליה במפגיע לבל תעזוב את מטתה. מרים ומרת גוטלאנד העירו עליה. דוד ליטוואק קבע מושבו באחת הלשכות בין שני חדרי החולים, וילך פעם הלום ופעם הנה, לראות אם הכל יעשב כמשפט. אשר היה לעשות, ופרידריך שהיה אורח לחברה לאיש עמוס הדאגות הזה יחד עם רשיד בי, אלץ להשתומם למראה מנוחת רוחו. לקרובים שבאוהביו אשר באו לידע ולהודע, נתן דוד ברוח שאנן. אבל לקץ עלה הדבר גם למעלה מכחו. אז בקש אחד מידידיו לרדת ולקדם את פני הבאים באכסדרת בית המלון. רשיד בי קבל עליו את הדבר הזה. בין מכירי דוד נפוצה השמועה מהר, כי מעמד הילד החולה הוא קשה מאד, ומכל עבר באו אנשים לדרוש לשכנו ולחקור. נשיא החברה החדשה שלח דברו בכל שעה לשאול לשלום החולה. האהבה והכבוד אשר נחל דוד בין חבריו האזרחים נגלו עתה בכל הדר עוזם. לפני בית המלון נקבצו המונים המונים משתתפים בצערו. אך מעטים מהם ידעו את פריטץ הקטן, אבל דים היה לדעת כי הוא בן דוד ליטוואק. רבים התפללו להצלת חיי הילד, אשר אולי יגדל, והיה לברכה. ובמכפלה העליונה דבר דוד עם פרידריך, מדוכא, אך ברוח שאנן: – הרואה אתה, ד"ר לאווענברג אהובי, זאת לא יכולנו לשנות משהיה. כן היה לפני עשרים, וכן היה לפני אלפים שנה. בהגיע השעה לאיוב, שהיה מאושר, עליו להבליג על היגון ולאמור: אדני נתן ואדני לקח. ברגע ההוא יצא הפרופיסור שטיינעק מחדר פריטץ הקטן, וילחש: – עוד לא הגיעה השעה! – אך תקוה רפה עוד צלצלה במלים האלה. הפרופיסור הוסיף: לוא אך יוכל הילד להרדם. שינה טובה תהיה אושר, ואולי גם הצלה. – האין נהמת קינגסקורט מפריעה את מנוחת הילד? שאל פרידריך. – לא, השיב שטיינעק – על קינגסקורט להוסיף לזמזם נגינתו, אם יאבה או ימאן. בכל פעם שפריטץ מתעורר מתנומתו הקלה, אנוס הזקן לזמר. הדבר הוא מרגיז נפש לשמוע, איך הוא עושה זאת. – הוא אוהב את הילד אהבת נפש – אמר פרידריך. אז החל דוד לבכות. ומן החדר הסמוך נשמע קול קינסקורט: דער גאטט, דער אייזען וואקסען ליעסס, דער וואלטע קיינע קנעכטע. ואחרי כן עברה הזמירה אל רהארענשטיין "דער אייף רהיינוויין אך העצבות של רהארענשטיין הרוכב בהיידעלברג "צום הירשען" הלכה בקולו של קינגסקורט הלך וגדל. ובחדר הסמוך שמעו העומדים פה בחרדה אם לא תחדל הזמירה כולה. עתה – הפסקה. לא נשמע עוד קול. וברגע הסמוך נראה קינגסקורט בפתח. עיניו היו מאדמות מדם. ואת אצבעו שם בחשיבות, על פיו: הוא נרדם!… קול בל ישמע בבית! מי שישמיע שם מחוץ, במסדרון, הרג אהרגנו. הנני הולך לשבת במסדרון. כאשר יתעורר פריטץ, קראו לי! וכן עשה קינגסקורט. הוא לקח כסא, וישב במסדרון לפני חדר הילד, ויער. הוא הביט בהבטה כה מאימת על העבדים ועל הארחים העוברים, עד כי נבהלו מפניו, ובקול נחר נהם, כי להם ללכת למקום אחר; פה יש חולה. כן עברה שעה אחת, כן עברה השניה. אז יצא פרידריך אל קינגסקורט המסדרונה, והזקן קם בבהלה מעל כסאו: – הקרא לי הילד? – לא, לחש פרידריך. הוא עודנו ישן. ברגע ההוא חש, כי תופשים בראשו. קינגסקורט חבק את גלגלתו, וילחש לאזניו: – פריטצי, אם יחי התולע הזה מחליו, אשאר פה, לעד. הוני נודר בכל תקף. קרבן זה אני מביא לרפואתו. הנני נשבע בשמי אדאלברט לבית קאניגסהאף. שעה אחרי שעה עברה. פריטץ הקטן האריך לישון. הוא עבר בשנתו מן המחלה אל הבריאות, מן המות אל החיים. ובקר היה. והתקוה עלתה כעלות השמש, וכאשר נקרא קינגסקורט בבקר את מטת הילד, היו עיני הילד מבריקות, ויריע: אטטא, אטטא! – בר נש כזה – נהם קינגסברג, וינס להעמיד פנים כזועף, יען כי בוש בפני פרידריך על מרך לבו ופרידריך אמר לו: עתה לך שכב, קינגסקורט! המנוחה דרושה לך! ואשר לדבריך שדברת אלי במסדרון, הרי אני כאלו לא שמעתי. – לאו, אהובי ידידי! – השיב קינגסקורט בגאוה – אם כן אתה יודע רק את חציי. מה שנדרתי נדרתי… אבל ראשית כל, יש בדעתי לישן שינה ארוכה. אחרי כן נראה, איך נתקבל פה בחברה החדשה, כן, כן! ופרידריך עוד לא ידע אם בלצון, או בקשט ותום ידבר הזקן. הן כל תאות נפשו היתה להשאר פה, להיות לחבר מועיל לחברה החדשה. לעזור לכל המעשים הטובים אשר ראה – זה היה חלום מחמדו. ועוד דבר אחד, אשר לא נועז לגלותו אף עם לבו. אך קינגסקורט עמד בדבורו. תכף ביום הסמוך, באשר שב פריטץ־הקטן לאיתנו, וגם מרת שרה נרפאה מחרדת לבה, שהיתה מקור מחלתה, דרש קינגסקורט בעצמו להוציא את מחשבתו לפעולות. הידע את השמחה שנתן בלב חברו? רשות היתה לשער כי כן הוא. הן צורר־האדם המדומה הזה נלכד בקסם הילד. אמנם לבלי התכחש לעיקריו היה מתאמץ לתרץ את יחוסו לנער הקטן. אמנם נעים לו הקטן מאד. אבל בנעימות חיה קטנה ונקיה מעון. פריטץ הקטן איננו עוד – אני מוחל לך, קינגסקורט, את הנמוקים האלה – אמר פרידריך בצחוק – ודי לי הדבר בלי נמוקים. מתי נשתדל להמנות בחברה החדשה? ויחליטו מהר לעשות. הם אמרו ללכת אל הנשיא אייכנשטאם, שכבר הזמינם לביתו בחיפה. להמלך בו, מה עליהם לעשות למען הכנס. ויסעו לבית הנשיא. הבנין דמה אל ארמונות הפאטריציים שהיו בגינוא. סמוך לפניהם קרבה אל הארמון עגלת המניע וממנה יצאו שני אנשים באים בימים עם הפרופ' שטיינעק. הפרופ' כבר עמד על המדרגות בראותו את שני ידידיו שנכנסו בדברים עם השוער, וירמוז להם, וכראות זאת השוער נתנם להכנס, אך ברגע הסמוך חלף שטיינעק. קינגסקורט ודוד שאלו לד"ר וורקין, מזכיר הנשיא, ועבד הוליכם ללשכתו, ויבקשם לחכות. הם חכו רגע בלשכה היפה, ואחרי כן קצרה רוח קינגסקורט. – לא! זאת לא אעשה! שבע שנים לא אחכה בחדר החיצון. דבר נא עם אחד העבדים, פריטצי! לא הודיעו את שמותינו. – כנראה, אין פה עבדים כושים – השיב פרידריך בצחוק חן – אך סופר המכונה היושב שם יודיענו. וסופר המכונה הודיע: ד"ר וורקין שוהה זה שתי שעות אצל הנשיא, ואומרים, כי הנשיא חלה פתאום. – כן? כן? עתה נפקחו עיני. על כן כה נמוג שטיינעק לעינינו! ואולי יודע אתה, מוכניי הנכבד, מי שני האדונים שבאו עמו? – כן, הם שני פרופיסורים לחכמת הרפואה מהאוניורסיתה הציונית. – לפי דעתי, קינגסקורט – אמר פרידריך – אך טוב לנו לצאת. נניח בזה את כרטיסינו בעד ד"ר וורקין, ונשוב, כאשר ירפא הנשיא מחליו. כן עזבו את ארמון הנשיא בלי גמור את ענינם. בירושלם עוד טרם נודע דבר המחלה. התנועה בעיר החדשה סאנה כדרכה תמיד, קינגסקורט ופרידריך כבר ידעו אז את מוצאי העיר ואת מובאיה, ויסורו מן הבלבארים, ויבואו לתוך גן חדש, נטוע כטעם הגננות האנגלים. על השער ראו לוח גדול, ועליו כתוב: בית פקודות הבריאות לחברה החדשה. וקינגסקורט השמיע קול צחוק רם. – השטן! עוד הפעם עשו דבר יפה ממה שכבר נעשה! כנראה, זה הוא כבית פקודות הבריאות שהיה באשכנז. בנוגע לזה אין אני צריך לשאול שאלות את ילידי הארץ. כבר אני יודע לצאת ולבוא בתל אביב. זה הוא באמת מעשה תשבץ – מיזאיק, מוזאית. חדור טיב, מה? – ככל חדודיך, מר קינגסקורט, לא טוב מהם – השיב פרידריך – אך לי נראה, כי עוד לא נבין את תל אביב עד עמקה, אם אך נשים לב לזאת, שכל התקונים כבר היו פה או שם בעולם הישוב, לפני עשרים שנה, בטרם נפרדנו ממנו. אמת, הכל כבר היה. כחות הטבע נחקרו כל צרכם, רצוני לאמר: כל צרכם לפי המצב הנכחי האפשרויות הטחניות היו נתונות ונכונות. איש מנאורי שנת 1900 לא היה משתומם על הדברים אשר ראינו פה. כן, גם את מדת החסות על כלכלת העם יכול היה כל איש נאור מן העת ההיא לשער בלבו בלי תמהון. הדעה כבר הכתה אז שרש בלבות טובי בני האדם, כי החברה חייבת לשים גבול ומעצור ליצרי תאות היחיד ותועלתו. ואמנם הגבולות האלה פה אינם לוחצים, יען כי החברה משיבה ליחיד את אשר היא לוקחת ממנו. גם סדרי חברות המשתתפים לסחור או לקנות כבר היו, ובכל זאת היו כל הדברים הישנים האלה לדבר חדש. זה אות, כי תל אביב היא יותר, היא מוכרחת להיות יותר. מן חבור פשוט של כל התקונים בטחניק ובחיי הציבור. – מדוע? אני מוצא גם את החבור הזה לבדו נאה מאד – השיב קינסקורט. – בתור יודע דין, בתור איש אירופי מאחרית המאה הי"ט, הנני שואל את נפשי: איך חברה זו מצליחה להחזיק את הפלס, למען אשר מאזניה ישאו יחד. רואה אני סדר בתוך חירות, ובכל זאת אין אני רואה בשום מקום שלטון־מדינה מציץ מן החרכים. – כן, פריטצי, פה נטמנה הארנבת בתוך הפלפלין. ידיעת הדינים והאירופיות מכהות מאד את גלגל עיניכם לדברים רבים. אפשר להסתפק במועט השלטון המדיני. לו היית וגם אהבת כמוני שם באמריקא, כי עתה ידעת זאת. לא, אין זה מפליא אותי. היודע אתה, לפליאה מה זו עושה בעיני כל הימים? העצים האלה! בינך וביני הם, למצער, בני ארבעים, בני חמשים שנה, ואיך השיגום ויאספום הלום? הוא דבר בקול כה רם, עד כי איש שעבר אז במקרה שמע, צחק מעט, ויעמוד. וקינגסקורט פנה אליו: – רואה אני, שהנני מבדח את דעתך, עובר אורח נכבד! אולי יודע אתה פשר שאלתי? – ודאי, אדוני, – השיב האיש – משמרתי בבית פקודות הבריאות, והנני יודע מעט את הענינים שעליהם אתה דן. ידוע, כי אפשר לטעת גם עצים מגודלים. בקולוניא, למשל, מקום שם גרתי לפנים, היה גן־עם, ששם נטעו עצים בני ארבעים שנה. אמנם ההוצאה היא גדולה. אבל לבריאות הצבור אין חסים פה על ממון. אין דבר יקר בעד גני העם, הרבית משתלמת בדורות הבאים. גם לא בכל מקום נטענו עצים ישנים ויקרים. מאוסטרליא הובאו המון עצים רכים, וביחוד עצי התות. הכסף נאסף בתחילה ע"י חברת הנטיעות, שאספה ממון בכל העולם, כאשר היה עוד העם היהודי נפוץ. המתנדבים כבר דאגו אז לצל, שהם עתידים לשבת בו. – חן, חן – השיב קינגסקורט – זו היא הלכה מרווחת עתה בעיני, ואם תחפץ להשלים את מדת טובך, הואילה נא והודיעני מי כל הילדים האלה אשר על מצעי הדשא? עברו אז לפני מגרשי האחו, ששם שחקו המוני נערים במשחק האנגלים קריקט וכדור הרגל, והנערות – בטניס. והפקיד הציע את באוריו ברצון: – הילדים האלה הם מבית הספר אשר סביב הגן הזה. מביאים הלום את כל המחלקות והכתות מסח תועלתו מתועלת הלמוד. – אך, כנראה, אלה רק בני עשירים – שאל פרידריך – כי כלם לבושים יפה ונקי, כאשר עיני רואות. – לא, אדון – השיב הפקיד – אלה הם כל פלגות העם, בבית הספר אין הבדל לא בבגדים, לא בשום דבר – זולתי בכשרון, ובשקידה. אנו בחברתנו החדשה לא נעשה את מעשה ההשואה. איש לפי פעלו. לא בטלנו את תחרות העבודה. אך התנאים שוים הם לכל, כמו במלחמה לשם פרס, או במרוץ התחרות, בתחילה הכל רצים להיות שוים, בתחילה ולא בסוף. בחברה הישג יש אשר איש הצליח בעסק אחד, ומזה לבד היו תוצאות לילדיו ולצאצאי צאצאיו ליהנות מטוב החינוך הגבוה ולהיות כל ימיהם חסרי דאגה, ומן השני אנוסים היו הנודדים לסבול לא רק בגלל פשעי אבותיהם, אך גם בגלל עסקיהם הרעים. משפחה שנתדלדלה נפלה לתוך אספסוף העניים, ועוז ענקים היה דרוש להתנער משם… אך בינינו אין הילדים מפסידים ואינם נשכרים בעד עסקי אבותיהם. בעד כל דור חדש הכל מתחיל מבראשית. על כן כל בתי הספר מן הבתים למתחילים עד האוניורסיתה הציונית הם חנם אין כסף, וילדי בתי הספר עד תלמידי בה"ס התיכונים הגומרים את למודם חיבים ללבוש בגדים שוים. אנחנו חושבים לדבר פורע־מוסר, כי יורגש בבה"ס הבדל מצב הונם של אבות התלמידים. זה מקלקל הכל. ילדי העשירים מתגאים ומתעצלים, וילדי העניים מרי נפש קודם זמנם… אך שא נא לי, כי אעזבך, חובתי קוראת לי. ואחרי קידה של כבוד הלך לו. ופרידריך וקינגסקורט התבוננו עוד בששון אל צחוק הילדים העליזים ו החרוצים. קינגסקורט, שהיה רגיל מכבר בצחוק הקריקט וכדור הרגל, חש שהתאוה הישנה חזרה ונעורה בקרבו, ויעורר את רוח הנערים בהערותיו. הוא חפץ לקפוץ ולצחק עמהם, אך פרידריך משכו בזרוע. – נלך נא לראות את שלום פריטץ הקטן אתה אטטא אכזר! ואולי באו ידיעות מאת הנשיא אייכנשטאמם. וישובו לבית המלון. פריטץ היה בריא אולם ושמח, ויקדם את פני אוהבו בזמירה, שאותה הכיר קינגסקורט עפ"י ההברה הנמשכת י־א-י־א-י בזמירתו על דבר הראדענשטיינר. עוד מעט הזקן והילד נכנסו בשיחה סודית, אשר יתר בני החבורה לא הבינו. אך מאת אייכנשטאם לא באו ידיעות טובות. שטיינעק שלח אל דוד ידיעה קצרה: אין תקוה! בערב שב הפרופיסור, ורשמי פניו הודיעו מהר את אשר קרה. – גדול היה במותו – אמר הפרופיסור שטיינעק – ישבתי אצלו האחרון. הוא דבר על דבר המות. הוא אמר, כי אין יסורין במיתה, אם התרגל אדם לחשוב על אודותיה לפני זה. חש אני – אמר – איך הכרתי הולכת הלך וחשך. עוד אני שומע את דבורי. אבל גם שמיעה זו פוחתת והולכת. אולי עוד אחשוב מחשבות, כמו בערפל, כאשר לא אוכל עוד לדבר. כבר נפטרתי מעצמי – וחבל על שאין אני יכול להפטר מאחרים, שהיו כה טובים לי בימי חיי. אז ארכה שתיקתו, ועיניו כמו נטו למרחקים. ואחר כך נשא את עיניו אלי עוד הפעם. אוהבים היו לי – אמר – אוהבים רבים, אים?… אים?… הקץ הגיע. הוא לחש עוד מעט, ואחרי כן דמיתי, כי הבטתו, הבטה של צער, אומרת לי: רואה אתה, כי לא אוכל לדבר, אבל עוד אני חושב. וביגיעה אחרונה התאושש שנית, ויאמר את הפתגם שהיה שגור על פיו תמיד: ייטב נא לגר הגר בתוכנו… אז קפאו עיניו, ואסגור אותן. כה מת אייכנשטאם, נשיא החברה החדשה. ביום השמיני אחרי קבורת ההוד שנערכה לעצמות אייכנשטאם היתה אספת החברה החדשה לבחירת נשיא. הצירים, כארבע מאות, אנשים ונשים, כבר באו כמעט כולם בערב היום אשר קדם. בהרבה בתי מועדה ובתי מלון היו וכוחים עצומים. לפי מה שאפשר היה לשער לפי שעה, היתה כף המאזנים בבחירה מתנועעת בין הד"ר מרכוס, ראש האקאדימיה, ובין יוסף לוי, המנהל הראשי של החברה החדשה. תקות שניהם, היתה כמעט שוה. אם ימשכו אחריהם עוד בחירים אחדים מספר דעות, אז קרוב לשער, כי ההכרעה לא תהיה שלמה, ונחוץ יהיה לגשת לבחירה מצומצמת בין מרכוס ולוי. ויוסף לוי עוד טרם שב ממסעו באירופא. בכל שעה היו מחכים לו שיבוא. היו אנשים שאמרו, כי הוא לא יקבל את הנשיאות. אחרים אמרו, כי שמועה זו הוציאו בזדון מעריצי הד"ר מרכוס. בקיצור: התחוללה תנועה, כמו שנראה בכל מדינה בעת בחירה: תחבולות הכתות, שאין, ריב, דברי אך ביום הבחירה בבקר בא דוד ליטוואק לחדר פרידריך, ופניו הפיקו יגון עמוק. – עליכם ללכת לבדכם אל בית הקונגרס, אדוני. קבלתי טיליגרמא ההובאה לי לבוא לטבריא. אמי… ועיניו חשכו וקולו נשבר: מצב אמי הורע. הנני נוסע עם מרים לטבריא, ואשתי עם הילד יבואו אחרי. – אולי נסע גם אנחנו עמך – שאל פרידריך ברגש השתתפות בצערו. – הן לא תוכלו להושיע. כי אין איש יכול עוד להושיע… לכו פה במנוחה את הקונגרס – ראוי לכם לראותו. בנוגע לנפשי – כל זה לא יקח עתה את לבי. יבחרו כטוב בעיניהם. – אחרי כן נארח לחברה עם אשתך ועם פריטץ הקטן לטבריא. – חן! השיב דוד. רק בקשה אחת לי אליכם: אל תגידו לאיש דבר על אודות נסיעתי. יש רגעים, אשר אז גם האוהבים הם למשא. בוא יבואו לדרוש ממני ידיעות. הנני חפץ להיות לבדי… שלום! – אני מברך את אמך ברכת רפואה שלמה! אמר פרידריך. דוד משך את כתפיו ביגון. – הוי, יודע אני מה היא הרפואה השלמה. שלום! אחרי נסוע דוד ומרים נסעו בני החבורה הקונגרס. דגלי צחר תכלת וקצותיהם שחורים מפני האבל על מות אייכנשטאם רחפו, והמוני אדם נקבצו לפני הבנין האדיר. העזרה ששם נועדה הבחירה להעשות היתה – אולם של שיש, רחב ידים, גבוה מאד, והאור שוקע לתוכו דרך זכוכית בגג. היו עוד ריקים, כי הצירים התהלכו בפרוזדרין, במסדרונים, ובלשכות הועדים. בכל פעם בא איש אל היציע העליון להודיע חדשות, והחדשות העירו סערת דברים. היציע העליון כבר היה מלא. בתאים המיוחדים עלה מספר העדינות על מספר הגברים. צבעים כהים נראו לרוב בתלבושת הנשים, כי ימי האבל טרם תמו. אך בתא הסמוך לקינגסקורט ולפרידריך ישבו עדינות אחדות בבגדי צבעונים בהירים מאד ובכובעות צווחים־ככרוכיא. הן היו העדינות וויינברגר האם ובתה. לאשנר הזקנה והצעירה, האדון שלזינגר, אשתו ובתו, הד"ר וואלטר, שיפפמאן, אף לא נפקד מקום גרין ובלוי הליצנים. לוא היה מקום, כי עתה יצא פרידריך מפה אל תא אחר, אך מקום פנוי לא נמצא עוד. גם לא רצה קינגסקורט לעזוב את השכנות הזאת שהבדיחתהו מאד. הם שמעו כל מה שנדברו יושבי התא הסמוך. לפנים, סמוך למסעדה ישבו העדינות וגם מר שלזינגר, בא כחם של הבארונים גאלדשטיין. מר גרין המהודר אמר: – זה הוא איפוא הקאנגרעס? נראה לי יתר קאן מן גרעס. אע"פ כי גראססליך (נורא) הוא לאיש להיות קנדידט ולנפול בנופלים. – שמענו כי מרכוס יפול בנופלים – אמר מר שיפפמאן. – מאין אתה יודע זאת? שאל המורשה של הבארונים גולדשטיין. באמת לי אחת היא. שיפפמאן צחק כמסתיר סוד: – לי יש ידיעות. צריך אדם לדעת, אבל שלא יצטרך לשום דבר. בלוי העיר בקנאה: – שיפפמאן הכל יכול, והוא גם עושה עסקים בידיעות כאלה בבירזא. – חפצתי לדעת – העיר הד"ר וואלטר – אם תקובל בחירה זו בעלית השטרות או בירידתן. – זה פשוט – השיב שיפפמאן – לוי הוא מחדש חידושים, ותחת נשיאותו יגדלו העסקים, ע"כ תקובל בחירתו בעלית השטרות לעמת זה מארקוס הוא מתון יותר, ועסקים לא יהיו, ע"כ – ירידה. – הפלא ופלא, שופפמאן! – אמר בלוי – לו יהיה לו במשך ארבע ועשרים שעות לא יותר מוח בקדקדי, מאשר לך, או אז תהיינה לי דאגות פרנסה כל ימי חיי. ושיפפמאן לא מחל על כבודו, – טוב שיש בקדקדך מוח יותר מבקדקדי, כי לולא זאת לא יכלת להשמיע את בדיחותיך על החתונות. – ומי המה היושבים עם הצייר איזאקס? שאלה ארנסתינה ווינברגר את פרידריך היושב מעבר קיר התא, ראיתי, כי ברכת אותם. – הלורד סודבורג ואשתו. מרת לאשנר התערבה: – נכר, שהיא גבירה! המגבעת עשויה בל"ס בפאריס. הד"ר וואלטר לבש הוד: – ביאת ארזים כאלה מוכחה, כי סדרנו פה מושכים עליהם גם את עיני המפלגות הגבוהות. פרידריך נטה אל אזן קינגסקורט: – בשמעי את דברי אלה, מתעוררת בי התשוקה לשוב לאינו. – הא, הא, הרהור תשובה!… ואני הרחתי ללכת, אני יודע, כי אין גן־חיות בלי כלוב לקופים, וכן בגן־הבריות. עתה החל האולם למטה להמלא רוח חיים. צירים יחידים בקשו את מקומם; על המדרגות בין שורות הספסליים הערוכות בחצי גרן עגולה התקבצו אגודות אגודות. מימין, בסבך של נשים נבחרות, נראתה מרת גוטלאנד. כנראה השמיעה דרשה קטנה לחברותיה. נודע, כי מרת גוטלאנד נמנתה במפלגת ד"ר מארקוס. מתנועותיו של האדריכל שטיינעק שעמד לרגל במת הנואמים ומקולו החד המתגבר על כל השאון בקראו: טשאה, טשאה, נקל היה לשער, כי הוא מוסר נפשו על יוסף לוי. רשיד־בי בא אל קינגסקורט ואל פרידריך, ויבא את החדשות האחרונות מהמסדרונים: בחירת יוסף לוי היא בטוחה. הוא עומד להבחר תכף במנין־הדעות הראשון. הוא רצוי לכל יושבי הארץ, ורוב הצירים נותנים לבם לדעת הצבור. הוא מרוצה אך למפלגות בעלי הדעת. גם הודיע רשיד, כי יוסף לוי שב היום בבקר ממסעו, ומהר יבוא אל הקונגרס. – הראני נא, פחה אהוב, את תכף בכניסתו, כנראה בר נש חד. אחפץ לראות, איך יהיה מראה פניו בבאו למחנה הלוחמים האלה. בכלוב הקופים, כפי שהתלוצץ קינגסקורט, הוסיפו לדבר הדודים. ככל אשר הוסיפה תמונת האספה עוז וגודל, כן נפלה רוח היחידים בכלוב הקופים, כאלו היתה התכנסות האנשים החזקים והמשוחררים האלה לעלבון להם. מר שלעזינגר, מורשה הברונים גולדשטיין, השמיע קולו: להשיג משרה זו, והשני – אחרת. עתה הנה היא. עתה נפתרה הד"ר וואלטר כבר התבונן כל העת ההיא בתאוה למטה אל האולם, ששם, בעונותיו, לא היה מקום בעדו, וישב למורשה הבארונים גולדשטיין; – סלח לי, אדון נכבד, שאתנגד מעט. אין שום כעור בהשתדלות איש להבחר לציר אחיו. אמנם במקרים מיוחדים אפשר שיהיה כעור גם בזה, והנני מבין, כי איש כמוך ששמש בכהונה זה כשלשים שנה בבית גולדשטיין, הוא מחמיר בבחירת בני אדם הגונים. אבל סוף סוף, מדוע לא יהיה כדאי להשתדל בשביל כהונה בחברה החדשה? – כשהדבר מכניס קימעא! השלים מר בלוי, ויוסף לאמר בראותו את צחוק־ההסכמה על שפתי שלעזינגר: אבל חושב אני, אדוני הד"ר וואלטר, כי עליך היה להשכים קום, אם חפצת בכהונה. פני הד"ר וואלטר אדמו מכעס, ויקרא אל המלגלג: – זה כמה לא טעמת בלחייך טעם אגרוף זר. אך שיפפמאן רדף שלום, בהביעו את מחשבות כל בני החבורה במילים אלה: – חושב אני, כי כולנו אחרנו את המסע. עוד הפעם הננו עומדים ומביטים בעד השבכה אל המקום ששם עומדים בני אדם חפשים. זה היה גורלי מאז – בכל מקום ששמה באתי פגשתי אך את שלעזינגר ואת לאשנר, את גרין ואת בלוי. מזל ביש… קול פעמון נשמע לאות שהנשיאות תופיע. ביציע העליון השלך הס. גם כלוב הקופים נאלם דום. הצירים סערו מכל עבר אל האולם. – האיש העומד שם הוא יוסף לוי – אמר רשיד בי ויור באצבעו למטה – בעל השפמים והקרחה על ראשו. הוא מושיט עתה ימינו לאדריכל שטיינעק. ויראוהו, הוא היה איש דק הבשר, בעל קומה בינונית, פניו שזופים מאד, מהיר ואמיץ בתנועותיו. הוא הושיט ימינו לרבים, כי הצירים התרוצצו לגשת אליו לברכו בשובו. לרחוקים ממנו הניע ראשו בחן מרחוק וינופף את ימינו. מראהו היה פשוט מאד, גבר שלא היה נבוך כלל, וגם לא התהדר כמו לאיזה חגיגה. עוד צלצול־פעמון ארוך. כל הנאספים ישבו על מקומותיהם. מאחורי המקום הנשא של הנשיא נפתחו אגפי הדלת המזהבת, וראש הקונגרס בא עם כל פקידי הלשכה. בתחלה קשר מספד יפה לנשיא הקונגרס המנוח, וכל הנאספים שמעו המספד מעומד, אז הודיע: – נאספנו היום לבחור נשיא חדש. אז הריע, לתמהון הנאספים, קול יוסף לוי, שישב בשורה השלישית במרכז: – אבקש לדבר. היושב ראש אמר: – מר יוסף לוי ידבר. המולה קלה עלתה מן האולם בצעוד יוסף בקלות אל במת הנואמים. מה היה לו לדבר? הנה עלה: – חברי קונגרס נכבדים! עלי להודיע רק הודעה אחת. הואילו אחדים מידידי להציע אותי לנשיאות, טרם שאלו את פי, אן טוב הדבר בעיני. קטן בין שורות מפלגת מארכוס: האזינו! האזינו! האדריכל שטיינעק צעק: – אל תפריעו! טשאה לוי שנה את דברו: – עלי להודיע רק הודעה אחת. כבוד גדול הוא לי. אך לא אחפץ להטריח את הקונגרס בקריאת שמי, עפ"י סדר בחירת נשיא הקבוע בינינו חייב כל ציר, בהקרא שמו, לגשת אל הבמה ולמסור את כרטיסו. התהלוכה הזאת נמשכת ארבע שעות. אח"כ מונים את הכרטיסים, וזה נמשך עוד שתי שעות. ואז אולי תהיה עוד בחירה מצומצמת. לא אוכל לגרום אבוד זמן כזה. חבל על הזמן, כי גמרתי בדעתי שלא אקבל את הנשיאות אם תפול לי להבל. אז נעשו מעריציו: מדוע, מדוע? – הסבות, קונגרס נכבד, הן פשוטות. עוד אני חש בקרבי את הכח לעבוד, ואם רצוי אני לכם, תנוני נא להוסיף לעבוד. כשתבחרו בי תתנו לי חופשה, ואדמה, כי אע"פ שכבר זרקה בי שיבה, אינני עוד זקן די צרכי לעזוב את עבודתי. גם יגיד לכם ד"ר מארקוס את דעתי. הגדתי לו את דעתי היום בבקר, יען כי, כאשר שמעתי, הוא עומד כקנדידאט כנגדי. אמנם לא רחקנו איש מרעהו כידידינו… (בדיחות). האדון ד"ר מארקוס יגיד לכם את דעתו ואת דעתי באפן טוב ממני. אשר לי – דעתי קבועה. ידידי היקרים, חן בעד כונתכם! חברי קונגרס נכבדים. אל תבחרו בי. ומבוכה היתה באולם. קריאות רגז, תלונה, חרדה. לוי הוקף על ידי ידידיו שהסתערו אליו ברדתו מעל הבמה. על שפתיו רחב צחוק חן ואת כתפיו משך. – האיש הזה טוב בעיני – אמר קינגסקורט למעלה – אין הוא יכול לדרוש ולדרוש, אבל כנראה הוא בר נש מן המובחר. אך לא כן נתבאר המקרה בכלוב הקופים. – כנראה, הענבים הן חמוצות לו – שער בלוי. – הנאציאן שלו היא הרעזיגנאציאן (ההתיאשות) – העיר גרין בלשון נופל על לשון. אך שיפפמאן אומר: – ומה, מר שלעזינגער? הנה איש שאיננו חותר אל כהונה. מה דעתך עתה? – מה השאלה, מה דעתי? היודע אני, כמה מכניסה לו כהונתו הנכחית? מסתמא יכול הוא להתקיים. הן הוא איש מעשה. מי יודע, מה גמר עם מארקוס. גם זה ראוי לדעת. פרידריך שמע את ההערות האלה, ויהי נרעש, אף כי אך פעם אחת פגש את הד"ר ואת יוסף לוי ראה זה עתה. תאותו האחת היתה שקינגסקורט ורשיד בי לא ישמעו את התועבות האלה. באשרו, כי טרודים היו במאורעות האולם. היושב ראש צלצל בחזקה להקים את המנוחה בעד נשיא האקדימיה מארקוס החפץ לדבר. לא בלי יגיעה עלה הד"ר על המדרגות המעטות, ויחכה עד אשר נחה רוח האספה, ביראו פן לא ישמעו הנאספים את קולו הרפה. עתה היתה דומיה מסביב, ויפתח את פיו, ויאמר: – קונגרס נכבד! ידידי לוי דבר בסגנונו החרוץ ע"ד קמוץ הזמן. אדמה, כי נשתמש היטב בזמנה של החברה החדשה, אם, ראשית כל, נבין איש את אחיו. תחילה הבן, ואחרי כן החלט. אין אנו נאספים פה לבחור ראש אין אנו מדינה (שטאאט). צבור אנו, בסדרים חדשים, אך למטרה כה עתיקה, עד כי אנו מוצאים אותה בס' מלכים. שם נאמר, כי יהודה וישראל שכנו לבטח, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, מדן עד באר שבע. הננו, פשוט, צבור. צבור גדול. ובו הרבה חברות קטנות ממנו, למטרות שונות, וקונגרס זה, בעקרו, איננו אלא אספה כללית של הצבור הנקרא "חברה חדשה". בכל זאת אנו הענין שבגללו נאספנו הוא יותר נכבד מעסקי התועלת חברה לרכוש ולקנינים. אנו נוטעים גנות ומיסדים בתי ספר. אנו מתעסקים לא רק בתועלת המעשים, כי גם בחכמה וביופי אשר בהם. מבינים אנו, כי גם אלה תועלת הצבור. אנו מבינים, כי לצבור של בני אדם השאיפה אל השלמות (האידיאל) היא תועלת, שכר – נאמר בפירוש: דבר שאין להתקיים בלעדיו. השאיפה אל השלימות מושכת אותנו. גם זאת לא אנחנו גלינו. אמת זו עתיקה היא כימי העולם. מה שליחידים מים ולחם, זה הוא לקבוץ – האידיאל. וציונותנו שהביאתנו הלום ועתידה להעלותנו מפה מעלה במדרגות הישוב המשוכלל, גם אידיאל בלי קץ, בלי קץ. החושב איש, כי סרתי מהענין? לא, ידידים, הנני דן על הענין, על בחירתנו. האיש שנעמיד בראש חברתנו חיב להיות רק שומר האידיאל. החומריות איננה נוגעת אליו, אך מה שהוא אידיאלי. הוא צריך להיות איש מנוחה, צדיק וענו, רחוק ממחלקת הדעות ילידות הרגע. הן אנו בוחרים בו לשבע שנים. ידידנו לוי סרב בבחירה, בגלל האמינו, כי במשך שבע שנים יוכל להועיל לנו יתר בעבודתו, אך גם אם אני מסרב בבחירה. הנני זקן יותר מדי. לא אאמין, כי עוד אחיה שבע שנים. ובחירות דחופות ביותר לא טובות הן, מפני שהן מחרחרות את תאות הכבוד באפן לא רצוי, ומביאות לידי קנאה איש מרעהו. אל תבחרו בי, כי זקן אנכי. אין לי עוד קלות הגוף, ואולי גם קלות הרוח. אולי כבר אין אני מבין את שאיפות האנשים הצעירים, כי גם השאיפות חוזרות ומתחדשות, ויש החיות שאין איש כמני מבין עוד. אך לוי ואני – לא נסתפק באמרנו: לא. ההצעה היא מאת היודע לבחור, וזו מליצה נאה לה, ואני קבלתיה בכל לב. האיש שנציע לפניכם עודנו צעיר. הוא צעיר מלוי, הרבה צעיר ממני, הוא אחד מבני האדם החדשים שהפרו ושיפו את האדמה העתיקה הזאת. לימין אביו הלך אחרי המחרשה, וגם אל שלחן הספרים ישב. רוח נכון לו להבין את עניני הצבור, אף כי איננו נדחק לפנים. אין אני רואה אותו עתה באולם. אך אם הוא פה, אז יהיה הוא האחרון בין המבינים אל מי ירמזון מלי. כי גדולה מדת ענונותו. גם בעניניו שלו הוא חרוץ מאד. מעיני התרומם באמונה וביושר, ודוקא, בגלל אשר התנשא בכחו ובישרו משפל המדרגה, חביב הוא לנו. בבחרנו אותו, נכבד לא רק את האיש היקר, אך גם נעורר את כל בני הנעורים ליגיעות ישרות, ואנו עושים דבר גדול לעתידות חברתנו החדשה. כל בן ויניציא רשאי להיות לרוג'י (ראש העיר). כל חבר החברה החדשה צריך להיות רשאי לעלות לעליונה שבמדרגות. המית הרצון בבית גברה מאד. רבים קראו: השם. השם! מי הוא? ד"ר מארקוס הרים את ידו לאות, כי עוד לו להוסיף דבר. אז היתה דומיה, והוא הוסיף לאמור: "לא אחפוץ לקרוא את שם בחירנו מעל במת הנואמים, כי לא מן המדה היא זאת. וכן היה. הצירים קמו ממקומותיהם בתנועה רבה ובשאון. מארקוס ולוי הוקפו, וכנסו בדברים עם הסובבים אותם, וקראו את שם בחירם, ואלה קראו את השם לעומדים סמוך אליהם, והעומדים סמוך לאלה שהיו סמוכים להם, והקרובים אל הרחוקים, ובתוך התנועה וההמון עף השם מפה אל פה בכל האולם, ויעל ויעף אל היציע עליון, שם – דוד ליטוואק. – חזיז ורעם! – צעק קינגסקורט מלא רגש. ופרידריך היה נפעם, וילחץ את כף אוהבו: ועתה הוא יושב אצל מטת אמו הגועת… הנודיע לו ע"י הטיליגראף? – לא נערי, לא כן נעשה. לידידנו האמלל יש סערת רוח די צרכו אצל אמו, למה נענהו עוד בדבר בחירות? וסוף סוף לא יבחרו בו, טוב שנסע ברכבת הראשונה לטבריה. עד שאלה פה יגמרו את הבחירה, נהיה אנחנו שם. אז נכנס ונשאל, פשוט: הפה גר נשיא החברה החדשה, מר ליטוואק? ורשיד־בי הובא בסודם. עליו הוטל להודיע מהר לטבריא ע"י הטיליגראף את אחרית הבחירה. אבל עליו להעלים את מקום מושב דוד עד אחרי הבחירות. בכלוב הקופים נתקבלה ההצעה ע"ד בחירת דוד בהרגשות בלולות. גרין ובלוי עשו חדודים מבהילים. – גרין אמר בלשון המשחקים: מר ליטוואק – זוכה בגורל. בלוי הודיע: כשאולד שנית, אהיה גם אני לבן רוכל. גאלדשטיין, העיר בזעף: ועתה הנני שואל אתכם, האוכל להכנס בחברה כזאת? וזו מתכנה בשם: חברה חדשה. – היודע אתה מה אנחנו? קרא פתאום שיפפמאן, בהרהרו הרהור תשובה – אנחנו – חברה יפה. בבוא קינגסקורט ופרידריך לבית המלון להוליך עמהם למסע את מרת שרה ואת הילד, כבר לא מצאום שם. מרת שרה מהרה לנסוע אחרי אישה ברכבת הראשונה. אך מהר הלך מסע חפזון אחר לטבריא, ואליו חשו הידידים. בישבם ברכבת החשמלית הביטו אל הנוף אשר מחוץ, ויתבוננו ברוחם אל כל אשר חזו עד היום בתל אביב. קינגסקורט נפעם מאד, באמור פרידריך פתאום, במשך השיחה: – אחפץ לשוב לאירופא. – מה? בן מביש! הכבר היתה לך ארץ הוריך העברים הקדמונים לזרא? – לא, קינגסקורט אהובי. הנני שמח על חפצך להשאר פה ועל אשר אוכל לנסות להיות לחבר מועיל לחברה החדשה. אולי עוד תעמודנה לי ידיעותי בדת ודין מכבר להביא על ידיהן תועלת כל שהיא. או אולי אמצא עבודה באחד מענפי ההנהגה הפנימית. אך אחפץ לשוב לעת קצרה לאירופא לראות, איך השתנו שם פני המעמד. לא אוכל להאמין, כי במשך עשרים שנים לא חלו גם שם תמורות גדולות. בראותי את הסדרים החדשים פה, הנני משער, כי גם שם נוסדו סדרים חדשים. דברי האקאדימיי העירו בי את הרעיון הזה. הוא אמר: לא מדינה אנחנו, כי אם צבור גדול… – הצבור עם האידיאל בלי קץ – צפצף קינגסקורט. – וזה הדבר אשר אני שואל את נפשי – הוסיף פרידריך לאמר בכבד ראש – אנו אין לפנינו בזה תשובה על הרבה שאלות מימים עברו. אז דברו רבים על דבר המדינות לעתיד לבוא, אלה בערפלי דמיון, אלה בלצון, ואלה בחימה מסותרה. בעיני האנשים שהתחשבו כבעלי שכל מעשי היו תמונות העתיד – קלס ואולת. הם שכחו, כי אנו חיים תמיד במצב העתיד, יען כי היום הוא העתיד של אתמול. ראה ראו את המדינה העתידה והנמנעת רק של חרבות הסדרים השוררים. לפי זה – חורבן העולם, אשר בו יוכלו אך פתי להאמין. תחילה תהו, ואחרי כן דבר־מה, שעודנו מטל בספק, הייטב ממה שהיה, או לא. אבל מארקוס זה אמר לי מלה שאיננה זזה מתוך זכרוני: הוית כל הדברים בעת ובעונה אחת. אין הישן צריך לצלול בבת אחת, בשביל שהחדש יקום. לא כל בן הוא בן שנולד אחרי מות אביו (פאסטהומוס). עפ"י רוב חיים ההורים יחד עם בניהם, ואין עוד חברה ישנה בטלה מפני שחדשה באה. מעת אשר ראיתי פה איך בונים סדר חדש בחמר ישן אין אני מאמין עוד לא בחורבן גמור ולא בהתחדשות גמורה. מאמין אני בתקון החברה לאט. גם מאמין אני כי אין זה נעשה בכונה. אך במקרה, הצרך הוא באדריכל לחילוף רצפה, סולם, חומה, גג, צנור מים, מנורה. אין בני האדם נותנים את ידם כי אם כשהצרה דוחקתם, או כשההמצאה מנצחת, הבית בשלמותו נשאר כמו שהיה. כן אני יכול לתאר בדמיוני גם את המדינה שתתקיים, אע"פ שתתחדש. וזאת היא אשר אחפץ לתור גם באירופא… כשנפתרנו אז מעולם הישוב, ראינו בכל מקום נצני חיים חדשים נוצצים. מבין אני זאת היתה ראשית הכל. זאת חגיגת מולדת עת חדשה. אבל כמה היתה העת החדשה הזאת לצד העת הישנה, ממלאה אותה ומלאה אותה – והאנשים בעלי השכל המעשי לא חשו ולא ידעו. ועד היכן הגיעו בני האדם עם המכונות ועם מסלות הברזל; לא רק לידי חבור־ארצות אחרים, כי גם לסדרי כלכלה אחרים. הישן עוד היה חי, והחדש כבר נמצא. חברות השתתפות הקטנים, וקנונית (קארטל) העשירים – שני המשטרים האלה כבר היו. ומדוע לא תוכלנה גם החברות הקטנות להתאחד בהתאחדות בעלי בתי חרשת גדולים? גם בשכבר הימים כבר קרה, שקבלנים נבונים קבלו עליהם ברצון לפקח על צרכי פועליהם ומשפחותיהם. סמוכים לכל בית חרשת גדול היו בתי תועלת צבור לפועלים, וככל אשר גדלה החרשת, יכלו גם בתי תועלת צבור אלה ללכת הלך וגדל. וקשרי בעלי החרשת הגדולים, לוא אך רצו, הלא יכלו להיטיב את מצב פועליהם יתר מן בעל החרשת היחיד, יען כי הונם היה רב, ומשגבם מפני הסערות בעולם החרשת היה חזק. זאת אני יודע גם מסיפוריך, מר קינגסקורט. הן אתה הורית לי את ארחות הטרוסטים האמריקאנים. – זה נכון, אבל אנה פניך מועדות? – הנני חושב, כי בעל כרחם שנו בני האדם את דרכם בכלכלת המדינה, כשנתחברו אגודות המשתתפים הקטנים. בתחילה היה צד רפיונם, כי הון מעט היה להם, אבל אחרי כן נראה יתר עוזם בזה, כי כקונים, כאוכלים (קונסומנטים), יכלו גם כן לשים יד אחת. ובמדה שעלתה ההשכלה הכללית, עלה גם מספר החברות הקטנות האלה. ודומה אני, כי גם הטרוסטים הגדולים הביאו טובה. יען כי הראו דרך לחבר את העבודה, ובעקבותיהם הלכו גם החברות הקטנות להעשות אגודות. והנה כל החברה החדשה אשר ראינו פה היא רק קארטל של חברות קטנות, הצופיה על כל העבודה, על הצלחת כל העם, ומרוב תועלת היא מכלכלת גם את השאיפה אל השלימות. נפשי נכספה לראות, אם יש כאלה גם באירופא. – הרצונך להגיד, כי חברה חדשה כזאת היא אפשרים גם במקום אחר? – כן, זה רצוני לאמר: חברה חדשה בזו יכולה להתקיים בכל ארץ. בכל מקום ששם יש חברות קטנות, וכח בידן להעשות אגודה אחת. ועם זה אין המדינה צריכה להבטל; יכולה היא להתקיים ולהגן על החברה החדשה, המועילה לה, מעודדת ומקיימת אותה. זאת היא הוית כל הדברים בעת אחת אשר עליה דבר מארקוס. ובזאת אני מאמין… אז הגיעו לטבריא. הם חשו מחצר המסלה לבית הזקן ליטוואק. העבד אשר קבלם בביאה השיב במנוד ראש על שאלתם בדבר שלום אם דוד, ויושט לקינגסקורט טיליגרמא נחוצה, שבאה בעדו. קינגסקורט פתח את סגור הטיליגרמא. ברמזו בעינו לפרידריך, ואמנם בה היה כתוב: – דוד ליטוואק נבחר במספר 363 מן 395 דעות הקונגרס לנשיא החברה החדשה. רשיד. ויעלו במדרגות, ויבואו אל הטרקלין הסמוך לחדר החולה. בטרקלין ישב הזקן עם מרת שרה, הדלת היתה פתוחה, והם יכלו להביט אל חדר היסורים. הם ראו את אם דוד שוכבת במטה. פני הכואבת חורו בכר שעליו נשען ראשה, אך היא חיתה עוד. עיניה הענוגות היו נטויות ברוח אהבה אין קץ אל בניה שעמדו בקצה המטה וישוחחו עמה בלחש. הרופא ישב לצד המטה, ועיניו נטויות אליה בשים לב. בלי מלים מסר קינגסקורט את הטיליגרמא אשר קבל לליטוואק הזקן, ליטוואק לקח בלי רגש את הטיליגרמא, וידבק בה את עיניו, ואחרי כן זע מעט ממקומו, וימח בכף ידו דמעות מעיניו וישב לקרוא, ואז מסרה לכלתו, וקולו רעד: – שרה, קראי נא לי זאת! מרת שרה העיפה את עיניה על הטיליגרמא. פניה אדמו כאש, דמעות פרצו מעיניה. ואז קראה את הטיליגרמא לפני הזקן בקול חנוק. אחרי כן קפצה ממושבה. ותנופף את הגליון למעלה ותרמוז אל בעלה לבוא הלום. דוד נגש על בהונות רגליו, וירא את פרידריך ואת קינגסקורט עומדים ממול. ויקד להם חיש, ויפן אל שרה ויאמר כמו בהקפדה קלה: ואביו קם ויגש אליו בברכים כושלות: – דוד, בני – דוד, בני! האשה הושיטה לו את הטיליגרמא. הוא קרא אותה במנוחה. ויקמוט את מצחו. – לא. לא האמנתי כי רשיד יהתל בי בזה! אין לבי עתה להתולים. – לא התולים אלה! הודיע פרידריך, ויודיע את הדבר אשר ראה ואשר שמע. – לא, לא! אמר דוד – איך הגעתי לזאת? הן לא יתכן. הן לא השתדלתי כלל. – בשביל זה – אשר קינגסקורט. – אין אני ראוי לזה. מאה אנשים זולתי הם ראוים יותר. וגם לא אקבל. אבקשכם להודיע ע"י הטיליגראף למארקוס, כי לא אקבל. אז אמר אביו בעוז: – תקבל. דוד, אתה חיב לקבל בשביל אמך. זאת תהיה השמחה האחרונה שתשמחנה. ויכס דוד את עיניו. ומרים יצאה מחדר החולה. מה קרה פה? אמנו דואגת. היא חפצה לדעת, מה קרה פה. ויגשו אל מטת הגועת. – אמא! – אמר ליטוואק הזקן – האדון ד"ר לאווענברג הביא לנו בשורה טובה. – הכן? לחשה הכואבת, ופניה נהרו. איה הוא? הנני חפצה לראות אותו, הקימוני נא! הרופא הביא את פרידריך מן הטרקלין, בעת אשר מרים ודוד הקימו את אמם ויתמכו את ערפה הדק בכסתות. והנה עמד גם פרידריך אצל המטה. האם הביטה אליו באהבה גדולה ותצפצף: – כן – אני שערתי זאת – אז – כאשר הייתם על המעקה – שם… מחוץ… ילדי! ותשלח את כפות ידיה למשש את האויר: מרים לא… הגידה לי דבר… אבל – אם – רואה זאת… ילדי!… תקעו כף… ברכתי… ברכתי! וכן נתגלגל הדבר, כי תקעו פרידריך ומרים כף. אך הם עשו זאת בשהיות ובמבוכה, עד כי זאת הפליאה את לבה. אז הביטה בחרדה הלום והנה, ותצפצף! – או אולי לא… זאת… חשבתם? – האח. כן!… אמר פרידריך וילחץ באמץ את כף העלמה. כן- אמרה גם מרים בלחש. נכון הדבר, כי אם, גם אם היא רפת כח עד בלי תקוה, עוד רב כחה להביא אשר לילדיה. אחרי היגיעה הגדולה הזאת תמכה את ראשה על הכסת, ועיניה סגורות, ואך שאף שאפה כל עוד רוחה בה. אז פחד הזקן, פן תישן לנצח, בטרם תשמע מה גדול בנה. – אם! – צעק בקול רם, והיא פתחה עוד הפעם את שמורות עיניה, ובסקירת הבטתה נראה כמו תלונה על הפריעם את חלומה היפה, אשר חפצה לרקום עד מעבר לחיים… – אם! קרא הזקן – עלינו להגיד לך דבר גדול. היודעת את, מי היה לנשיא החברה החדשה?… דוד בננו היה לנשיא החברה החדשה! אמא! דוד בננו! אז כרע דוד כנער על ברכיו לפני אמו החולה, ויבך תמרורים על כף ידה החורת וההולכת ומצטננת. והיא החליקה בכף ידה השניה ברוך אם את שערותיו, כאלו רצתה לנחמו מראש. – אם! קרא הזקן עוד הפעם בחרדה – השמעת? – כן! נשבה הברה מפיה – בננו דוד– – ועיניה סגרו. היא הובלה לקברות. הקינות העבריות נאמרו, והרב הטוב שמואל מכפר חדש קרא את התפלות. מספד לא נקשר. דוד לא רצה בזאת. אך בשובו מחצר הקברות עם אוהביו, ובישבו בבית האבל, קשר לה מספד בעצמו: היא היתה אמי. היא היתה לי האהבה והכאב. האהבה והכאב נשמו בה, עד כי עיני מלאו דמעות, מדי הבטתי אליה. לא אשוב לראותה עוד, והיא היתה אמי. היא היתה ביתנו וארץ מולדתנו. בעת אשר לא היה לנו בית ולא היתה לנו ארץ מולדת. היא הקימתנו בהיותנו בצרה, כי היא היתה האהבה. היא למדתנו ענוה, כאשר שפרה נחלתנו, כי היא היתה הכאב. היא היתה בימים הטובים והרעים כבוד ביתנו וצבי עדיו. עת היינו דלים, ונשכב על מצע תבן, עשירים היינו, יען כי היא היתה לנו. היא זכרה תמיד אותנו ולא את נפשה. ביתנו היה רק חרך דל, ואוצר היה צפון בו. יש ארמנות שאין בהם אוצר כזה. כן היתה היא, האם. היא היתה כואבת ענוגה. הכאב לא השפילנה, אך הרים אותה. לא אחת הבטתי אליה כאל היהדות בימי הרעה. בה ראיתי את היהדות. היא היתה אמי, ולא אוסיף לראות אותה לעולם. לעולם – ידידי! לעולם, ועלי לסבול… ואוהביו התבוננו אל שבר נפשו, וידמו. לאט לאט באו רבים לבית האבל. כל הקרובים אל דוד ליטוואק ואל ביתו באו. ד"ר מארקוס החל להטות את השיחה לצד זה ולצד אחר. נכר היה שהוא חפץ לתת לרעיוני דוד נטיה אחרת – אל החיים. כל הדברים הפיקו רוממות ותום נעלה. אז ערך פרידריך לאווענברג את השאלה, שהנאספים השיבו עליה, זה אחר זה לפי רוחו. וזאת היתה השאלה: הננו רואים משטר חדש וטוב מאלה אשר היו לפניו בחיי בני האדם – בזכות מה היתה זאת? הזקן ליטוואק אמר: בזכות הצרות! הארדיכל שטיינעק אמר: בזכות העם ששב ויתחבר! קינגסקורט אמר: בזכות חבור הארצות ע"י תקון הדרכים! ד"ר מארקוס אמר: בזכות הדעת! יוסף לוי אמר: בזכות הרצון! פרופיסור שטיינעק אמר: בזכות כחות הטבע! המטיף האנגלי הופקינס אמר: בזכות הסבלנות! רשיד־בי אמר: בזכות בטחון האדם בכחו! דוד ליטוואק אמר: האהבה והכאב! והזקן רב שמואל קם בהוד, ויאמר: האל. חותם דברי המחבר. … ואם לא תרצו, אז הנה הדבר אשר ספרתי לכם הוא אגדה, ונשאר רק אגדה. שיר למודים אמרתי לחבר. יותר שיר מלמוד – יאמרו אלה; יותר למוד משיר – יאמרו אחרים. כי עתה, אחרי שלש שנות עבודה, עלינו להפרד, ומכאוביך יחלו כפרי האהוב, דרך שטנות וזיופים תסול לך ארח, כמו דרך יער אפלה. אך כי תבוא אל בני אדם טובים, ברך אותם בשם אביך. הוא חושב, כי גם חלום הוא מלא היטב את העת אשר נתנה לנו בארץ. אין החלום כה נבדל מן המעשה, כמו שיחשבו רבים. כל מעשה בני האדם היה לפנים חלום, ואחרי כן היה גם כן לחלום. ווין 2 מאי 1902. תוקף עלי שעמום מתוך בדידות, ואני נכנס לי לריסטורן. מסביב אותו הרעש, המצוי בריסטורנים, – אותה הערבוביה המיוחדה של קולות שונים, המתבוללים יחדו. ובגי-החבורה, שמסובים אל השולחן ממולי, משיחים וצוחקים בקול; ומתוך קטעי שיחתם, שמגיעים לאזני, מתוך צלצלי צחקים שומע אני בדיחות-דעת של קצת-מבוסמים… פתאום פוסקים הם משיחתם, מרימים כוסותיהם, משיקים אותן זו לזו. דברים אחדים בלשונות מתלבטות קצת, בקולות משתפכים של מבוסמים במקצת – וצלצלי נשיקות נשמעים… … רק אני יושב לי בדד בפנתי… מתוך שעמום של בדידות בורח אני לבית מי ממכרי. מכרי, איש-מעשה, יושב ודן עם חבירו, איש-מעשה שכמותו, בעסק של שותפות חדש. מערים האחד על השני, ומערים השני על חבירו עוד יותר; וכך הם מתגוששים בערמומיות, עד שהם מנצחים זה את זה ומתפשרים וגומרים את הענין. עומדים הם על רגליהם, מחבקים זה את זה ונושקים זה לזה… "בשעה מוצלחת!"… … ופורש לי אני לזוית מרוחקה… מטפס אני ועולה במעלות רעועות, צרות ואפלות, ונכנס לדירה דלה, צרה ושוממה. וילון עב מורד על החלון היחידי, בגי-החבורה נכנסים בחשאי ומדברים בחשאי… ולכל קול בחוץ, לכל זעזוע בחצר – הכל נפנים לצד הדלת. מטים אוזן להקשיב.. … הערב עבר בשלום. והלילה?… ויום המחרת?… הבלים, מי שם לב לקטנות כאלה! והם נפרדים זה מעל זה: כל אחד יוצא יחידי, כמו שנכנס יחידי. מספיקה היא לחיצת היד של חברים מסורים זה לזה, מסורים לענין אחד… … ואני עומד לי גם פה בדד!… בדד… בדד… זה איזו שנים, כמדומה לי על פי התחלתו של המו"ל מ"ע "הצבי" בירושלים, החלו איזו מן הקופצים בלי דעת על כל חדש, וביחוד מן המונים עצמם על דגל חו"צ, למנות את מספר השנים לחרבן-הבית. המתקנים האלה, שרצו לבטל את מנין היצירה, בלי ספק מפני שאינו מדוקדק, העלו חרס בידם, כי סוף-סוף צריכים אנו לשאול את השאלה ששאלו להאי גלילי שאמר בגמגום לשונו "אמר למאן?" (ולא הכירו אם עמר (צמר) אם חמר (חמור או יין) או אימר (שה)): "גלילי שוטה! חמר למירכב או חמר למישתי? עמר למילבש או אימר לאיכסא?" (עירובין נ"ג). גם את המתקנים האלה אנו צריכים לשאול תמיד: באיזו דעה אתם מחזיקים, אם בדעה הרגילה והישנה שהחרבן השני היה בשנת תתכ"ה לאלף הרביעי, או בדעת הפרופיסור גראטץ, שהיה החרבן בשנת תת"ל? והנה אם אנו מקבלים גליון חדש מה"ע היוצא בירושלים או מכתב חדש ע"י הפוסט עם הלפ"ק החדש הזה, אז יודעים אנו מעצמנו כי נדפס או נכתב בשנה שאנו עומדים בה; אך אם יזדמן לפנינו גליון ישן או מכתב ישן של אלה המתקנים ונצטרך לדעת את זמנו אז נבא במבוכה, עלינו אז לשוב לחשבון היצירה, שאין המתקנים החדשים האלה חפצים בו, או למנין הנוצרים, ולחשוב כמה שנים עברו משנת ג' תתכ"ח או תת"ל ליצירה, או משנת 68 למנין הרגיל או שנת 70 (מידי ספק לא נצא לעולם) עד שנת תתי"ט, למשל, לחרבן הבית, ואז נמצא כי הגליון נדפס או המכתב נכתב בשנת תרמ"ו לדעת הצמח-דוד וסיעתו, ובשנת תרמ"ח לדעת גראטץ וסיעתו. היש הבל מקולקל יותר מזה? עד כמה יצטרך לפעמים לדעת בדיוק זמן כתיבת איזה מכתב וכיוצא בו נראה מזה. אחד ממתנגדי ה' טעמקין הלשין עליו ואמר, שבהיותו ראש הועד הפועל ביפו הוציא שטרי-גורלות להפיצם ברוסיא, דבר האסור עפ"י חקי הממשלה, וכי שטר אחד מן הגורלות ההם, המתחיל: יפו, שנת תת"כ לחרבן הבית וכו', כבר נשלח לשר-הפלך בחערסאן. אם היו בעלי הגורלות הנ"ל מונים לשנת והיו אומרים: יפו, שנת תרמ"ט (היא היתה שנת תת"כ לחרבן לפי דעת מו"ל "הצבי"), כי אז לא היה שום מקום למלשינות על ה' טעמקין, כי הכל יודעים שהחברה לתמיכת ב"י עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריא ואה"ק נוסדה בחדש אייר תר"נ, ובחדש תמוז לשנה ההיא נבחר ה' טעמקין לראש הועד הפועל ביפו, ואחרי שנסע לשם בתור ראש הועד הפועל במרחשון תרנ"א, לא היה יכול להוציא גורלות ביפו בשנת תרמ"ט, היא שנת תת"כ לחרבן הבית, ואם נוסדו גורלות כאלה ביפו בשנה ההיא, הנה ה' טעמקין לא היה יכול לקחת חלק בם. אבל השוטים שקלקלו וכתבו שנת תת"כ לחרבן, מנין שאינו ידוע לרוב היהודים וכל-שכן לנוצרים – נתנו יד לפושעים לכתוב מלשינות שקר על ה' טעמקין. ראוי ונכון הוא, כי נעזוב את המנהג החדש הנבער הזה, הוא מנין השנים לחרבן הבית, שלדעת רובא דרובא של בני עמנו לא הביא טובה לישראל, ועל כן אינו ראוי לשמוח בו ולעשותו תחלה למנין השנים. יעשו כן אותם הרבנים שבאמריקא, שנהגו לומר בתשעה-באב הודאה קצרה בנוסח זה: "מודה אני לפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שהחרבת את ביתך ושרפת את היכלך והגליתנו לבין האומות כדי שנוכל ליהנות מאור הציוויליזאציון", – ישמחו המה בחרבן הבית, אבל אנחנו שאיננו שמחים בו כל-כך, אין אנו רואים שום סבה לקבוע קלקלה זו למנין שנים, כמו שקבעו אבותינו את מנינם שהיה באמת יסוד האומה – היא יציאת מצרים. אל תירא מפחד פתאום בני! אל יפת לבך אחרי כסילים משמרי הבלי שוא! ממשאות שוא ומדוחים, משמועות הבל כאלה ירך רק לב נבוב, אשר בקרבו גם אלהים אין, ואת מוראו לא יירא; אולם, נער ישר ונבון, משכיל על דבר, וירא אלהיו, לא יחת מפני כל, בלתי אם מגערת הוריו ומוריו לבדה! היאמן? ישני עפר אשר על כפים נשאו אל יצועם אשר רפד בחשך, וברגע מותם לא עצרו כח להניע ממקומה גם את הנוצה, אשר הושמה מתחת נחיריהם; רפאים אלה יגברו חילים פתאום, לגל מעליהם משא כבד כזה: הגל והמצבה? הם יעלו מתחתיות ארץ ובאו אל בית מקדשנו להתפלל? הוי תועי לבב! הן לא המתים בבואם אלי קבר, בטלית בעלת שלשה גדילים! השמעת בני?.. במלים אלה אשר ראשיתם אמרי יושר נמרצים, ואחריתם התולים, לעג וצחוק לילד תמים, השקיט רבי ידעיה הפניני שכן בית אבי, את המית רוחי וסערת נפשי הנבהלה. שמועה איומה התהלכה אז בנבאשת עיר מולדתי! כי יוכבד היפה והמשכלת אשר רבי מיכל בן שמעיה הגולם, או רבי מיכל התיש; אשר באחד מערבי החרף מצאוה הדיגים על יד מסגרות המים, משמאל לכנפי בית הרחים; ואשר מצאה לה קבר על יד גדר שדה הקברים; נודדת היא מקברה בעולם התהו, ולילה לילה תועה היא ברחובות נבאשת, בחרבות היכלי אלעזר די-ליאון, הוא די ליאון האדיר, אשר היה נכבד ואהוב בחצר המלכות, והכתר אלכסנדר המברך, הושיבהו לימנו במרכבתו, בעברו ברחובות קרית ממלכתו; ובלכתם רגלי הלכו יחד שלובי זרוע כרעים כאחים; והוא הבעיר תמיד אש במקטרתו, רק בשטר מדינה בן מאה שקל; ובעת הובילו את שתי בנותיו את רחל ואת לאה, אל חפתן, צוה לכסות מרצפת אבני הרחובות – מהיכל ארמונו עד שערי בית אלהים – ביריעות בד ושש, ועל היריעות חטובות אטין משי שעיר; והדוכס עמד לפניו בהכנעה וענוה, כעבדא קמי מאריה; אך לרגלי מצב השנויים בחצר המלכות, במות הכתר בעיר טגנרוג, ועל כסאו עלה אחיו הכתר האדיר והנאור ניקולי הראשון; נהרס מצבו, ויפול ממרום הר עמדתו בבור תחתיות במחשכים! אשרו ועשרו עשו להם כנפים, טירותיו היו לשמה, וכל בתיו היו למעי מפלה, וימת שבע רגז וכעס! ושתי בנותיו העדינות אשר משבצות זהב היה לבושן, והיכל תפארה; מכון לשבתן – ושרים ושרות שרתו לפניהן; בלו שארית ימי חייהן ביגון ואנחה, בבית מקלט העניים, בין עניים נדכאים, מכי שחין, חולי שחפת, ירקון, משגעים, נכפים, וכל נגעי בני אדם; וכפעם בפעם נכנסו אל החרבות יומם לשפוך שמה מרי שיחן; ומקום שמם ועזוב זה, חמדה האמללה הנטבעה, או בית המטבחים, או בית המקולין, או חצר בית המרחץ, ומשעול בית מקלט הנזירות. ויוכבד זאת – נשמע קול – לא תמנע רגלה גם מבית אלהים, אם כי בעת אשר חיה היתה על האדמה, דברו בה בנות עירה כי הלכה שובב בדרך לבה, ותמאס את אלוף נעוריה, את מיכל התיש אשר אם כי אל מראהו הוטל גבר כי היה גולם, ותיש, סכל פרא אדם, ונבזה וחדל אישים; בכל זאת, האל בעלה היה… – מדי לילה אחרי קריאת התרנגול באשמרה התיכונה, יראה אור גדול מבעד לחלונות בית הכנסת הגדול הסגור, אשר מפתחותיו נחו בחיק רבי גדי השמש; המנורות התלויות בספון הבית על שרשרות ארוכות, מפיצות אור נגה, כמו בליל שמחת תורה בעת "ההקפות", או כמו בליל יום הכפורים בזמן תפלת "כל נדרי"; וקול יוכבד ברמה ישמע, יחד את קול המתים אשר ידכא רוח ויביא חלחלה במתנים. מי בין הילדים והנערים הקטנים עם הגדולים, אשר לא ידע כי רפאים שוכני קבר יתפללו בבתי כנסיות באישון לילה ואפלה? וגם אנכי ידעתי כזאת! והשמועה על אדות יוכבד, גזלה שלותי: יומם בעתתני פלצות, ומפני חשך נצמתי. אך נטה שמש לערוב, והלילה פרש את כנפיו השחורות עלי חוצות, השיגוני כמים בלהות, עד כי גם לשבת בחיק אמי יגרתי! ואם גם חבשתי פני בטמון: בין לולאות אפודתה אשר על חזה, ואסגור שמורות עיני; בכל זאת, חדרו אליהן קרני אור מנורות בית הכנסת, ובאזני המה קול נורא, נגון איום: קריאת יום הכפורים: "אחרי מות שני בני אהרן" מעל הספר התורה הגדול, הכתוב על, קלף צבי, אשר רק פעם אחת בשנה – ביום הכפורים – יקראו בו. וכה הלכתי תמס מיום ליום, פני דלו, ושפו עצמותי, ולולא רבי ידעיה הפניני – בידי מלך בלהות עדי עד! רבי ידעיה הפניני נצב עוד כמו חי לנגד עיני! אם כי חמש ועשרים שנה חלפו, מאז חלף הלך לו אל עולם האמת! מצחו הרחב המלא תלמים וחריצים עמוקים, עיניו המפיקות רצון, פניו הצהלים, והצחוק הנעים המרחף על שפתיו הנשקפות מבעד לשפמו הרחב, כביום איד ונכר; כביום שמחה ומשתה; בשמעו ריבות שפתי אשתו אשר מחסור ביתה הסיתה לבלעהו, ולאכול את בשרו; ביום עמדו כמטרה לחצי פגעים שונים, אשר בעד חכמתו וישרו, כלו בו לעתים לא רחוקות כל בני אשפתם; בהתפללו תפלת הקדיש לנשמת בתו אשר קפדה באה עליה יום אחד לפני חופתה; וכן גם בשכבו על המטה אשר לא ירד עוד ממנה, ובהדליק שמש חברה קדישא נרות מראשותיו, והגבאי רבי מכיר בן מנשה הציע לפניו כי יתפלל תפלת "ודוי". האיש הזה לא הגה מעודו בספרי מדע מחקר והגיון, כי רק יודע ספר היה, ככל המון ישראל בנבאשת בימים ההם; בכל זאת הבין דבר לאשורו, ועיניו הטיבו לראות נכחות הרבה יתר ממשכילי הדור הזה; כי חונן מיד היוצר בשכל טוב והגיון ישר; ובני נבאשת האמינו בעצתו, כמו בדברי האורים: כי נצו אנשים יחדו על דבר עשק ותשומת יד, אונאה ותרמית; ריב כי פרץ בגבול בעל ואשתו; חתן וחותן כי התעשקו, כי קראו למהלמות, החותן הכה את החתן על לחייו – לא בחרפה – כי אם בכפות ידיו… והחתן שלח ידו בזקן חותנו ויעש בו שמות, ולא השאיר בו גם עוללות; כי התפרצה בין הטבחים ובעל הטכסה וכו', ויפנו אל רבי ידעיה הפניני, והוא בחכמתו שלום ביניהם, הוא עשה כל עקוב למישור הוא פשט כל עקמומיות שבלב; איש כי בנה בית חדש, ויפן אל רבי ידעיה, לתאר לו תכנית הבית ותבניתו, ולהציב גבולות לתאיו ויציעיו ואלמיו ואולמיו; ואיש כי בקש לאחוז בענף מסחר חדש, דרש בעצתו; וגם בהכות שר העיר צחנה בן זמורה נדיבים על יושר, ויעשוק וירוצץ ויגזור על ימין ועל שמאל, ובני נבאשת יעצו מזמות להדיחו משאתו, לא הניעו יד ורגל בלתי אם שאלו בעצת רבי ידיעה הפניני. אולם האיש החכם הזה, הטוב ומטיב לכל, כסיל אדם היה לנפשו! בהגיע חכמתו בגבולו; אז נסרחה, ועצתו התבלעה, ויהי כל ימיו עני וכאב! והאיש הזה בנעם מדברותיו חדש רוח נכון בקרבי, עד כי עזבתי את חיק הורתי בבשת הפנים, ואשקוד על דלתי בית מדרשי הקטן יום יום, השכמתי קום, אחרתי שבת ועמל נסתר מעיני! אבל אולת קשורה בלב נער לא על נקלה תמוש ממנו! שנית נפלתי ביד הדמיון! הלילה היה אחד מלילי טבת, הקור היה אז כאש אוכלה, פני נראו אז בעיני כיריעת משי במראה תכלת מעלפת ספירים ונקודות כסף, הירח שת לוית חן על השלג אשר הלבין פני ארץ וחוצות, ממגדל ארמון הדוכס ובית מקלט הנזירות, ההיה בימי קדם בית ועד להישועיים, השמיעו פעמוני השעון בבת אחת השעה התשיעית, שעת רחמים ועת רצון לילדי החדר בימים ההם, כי השעה הזאת קראה להם דרור מעבודתם הקשה. ואנכי שבתי אז מחדרי בחברת רעי אשר הלכו קוממיות, ויצעדו צעדי און על גבעות השלג, ויכרכרו וידלגו לנגה הירח אשר נלוה על דרכנו בשפרירי שמי תכלת, ויזמרו ויתהוללו, מבלי שים לב לחוטמיהם ובדל אזניהם, ואצבעות ידיהם ורגליהם אשר נפקאו מקור, ומבלי זכור בקר יום המחרת, אשר עליהם היה לשוב בדרך הזה בלב רגז ורוח נכאה, איש איש אל בית כלאו, ולהתענות תחת ידי עושקו כח. "בית כלאי ועשקי כח" הה מה נואלתי אז! לא הראה לי מתמרפוזה נפלאות להשיב לי ששון ישעי; ימי ילדותי, ימי טהרי, ימי ענגי ושלותי, אשר רק כעת אחרי בלותי, אחרי אשר הזקנה המרה והנמהרה הרימה על ימי עלומי חרמשה הנורא – אדע להוקיר ערכם; כי עתה אריוך דמעתי "בית כלאי"! רציתי את רצפתך ואשפתך חוננתי! ופניך עושקי כח ראיתי כפני אלהים, ואכרע על ברכי לפניך לשלפוך שיחי ומרי נפשי בחיקך, ולגלות לך נגעי לבבי הנסתרים מעין כל חי, וכל תלאותי המוצאות אותי, מאז השלכתי מזרועות הילדות כאשר נבאת לי מראש! ובנפש שוקקה שמעתי גערתך כזמרת יה, מבט עינך – כסוד שיח שרפי קדש, ושבט מוסרך – כחסד עליון כל היום!.. אך אעזבה נא הגיוני אלה! מכשול לב יעוררו בקרבי והועיל לא יועילו! ימי הילדות מכבר מתו, והמתים לא יחיו עוד! הילדות תקופה יקרה ונעימה היא בחיי האדם, והילדים לא יבינו ערכה! הילדים לא יקחו מוסר, הילדים ילכו בשרירות לבם עד זקנה ושיבה, ילכו מדחי אל דחי, מימי הילדות, אל ימי הנער, ומימי הנער אל ימי העלומים, מימי העלומים אל ימי העמידה, ומימי העמידה אל ימי הירידה; ומימי הירידה עד עברי פי פחת… רק כעבור המועד ישובו ויתנחמו כמוני, כל בני חלוף, מאז יצר אלהים את האדם עד סוף כל הדורות! - חדרי רחוק היה אז מתשואות קרת, כי רבנו חמד לו אז מעון לשבתו אצל הסוללות על יד הגשר הקטן, הנטוי על אגם מים, אשר יפריד בין נבאשת ובין הפרור מכאל-שוק, כי מחיר המעון לא יקר היה: חמשה שקלים ושש אגורות לשנה! תחת אשר במרומי העיר עלה מחיר מעון כזה פי חמש! הידעתם פשעו? הה נורא הוא בתבל ומי יכילנו! הריש. הריש הוא גם פשע עמי!.. ובכל זאת, נכבד היה רבינו בעיר מולדתו! רבים דפקו דלתיו ללחוש על "עין רעה", להתפלל בעד חולה נוטה למות, ולהורות בין טמא לטהור; כי מיושבי נבאשת – אם כי טפש היה כחלב לבם – לא נכחדה צדקתו, וכחו וגבורתו בתורה. ועל כן עלינו היה אז לעבור דרך בית המטבחים אשר קראנו בשם גיא ההרגה, וההקדש הוא בית מקלט העניים, אשר בשלשת ירחי החרף היה בית כלא, בור שבי לאסירי עני וברזל, אשר רבי מכיר בן מנשה עתדם לעבודת הצבא לא במשפט, כי אם במוקשי חמס והות בצע… ומשם עלינו היה לאחוז דרכנו לפני רחוב המות, ובית המרחץ השמם אשר שעירים ירקדו שם, ובתי המקולין אשר כלילה כיום, היו מרבץ כלבים משחרים לטרף; ובכל זאת עברנו "מקומות סכנה" אלה באמץ לב וגבורה נפלאה, אך בעברנו לפני בית הכנסת הגדול נשתה גבורתנו! חתת נפלה עלינו! אני ורעי נסנו כלנו מנוסת חרב; איש איש לעברו תעה, זעקת שבר הקיפה את כל הרחוב, ותהי מהומה ומבוכה; ולאנשי ונשי נבאשת נתן ענין לענות בו ימים מספר. שבועים חלפו! ואנכי ירדתי מעל מטתי אשר עליתי עליה אז בליל בלהות. וחם הדלקת סר מעלי, כל מכאוב עצמות לא חשתי עוד, וכל אכל לא תעבה עוד נפשי; ואכל מכל הבא בידי, לולא הניאה אותי אמי; תחת אשר בימי שלומי הייתי תמיד מפנק, ואבקש רק תואנות, ואמצא תנואות ומגרעות בכל אשר נתנה לי אמי; אם המבשלת הכינה לארוחת הצהרים, מרק ובשר; אותה נפשי נזיד גרש; ואם ביום המחרת הכינה גרש; אותה נפשי תפינים בלולים בשמן; ואם ביום המחרת, שמעה בקולי ותגש לי תפינים, בקשתי ארז ופול, ואהי למפגע לאמי, ואאנוק, ואצרח, ואמשוך בחזקה את סינרה ואקרא בקול אחד: – הבי ארוחת הצהרים! – מה חפצך בני מחמדי? עגת סלת משוחה בחמאת בקר וגבינה? – לא! – קראתי בקול גדול ואעוה את פני ואעצם את עיני, ואתגרד על שתי צלעותי, בשתי ארבות ידי. – רקיק חמאה ובצה מבשלה! – לא! הבי ארוחת הצהרים – צעקתי בזעם אפי, ואוסיף למשוך בחזקה את הסנר. – תלישות בצק בחלב! –לא! הבי ארוחה! – צרחתי מרה ואכרכר ואדלג ואשרוט בצפרני את ידיה. – לביבות חמאה ממלאות בומשמין וגבינה! – לא! – נתתי עליה בקולי ואגרד בשתי כפות ידי פאותי וארקע ברגל. – הידעת בני? מאכל חדש! חכה נא מעט! בתיה! מהרי קמח כסמת, קחי המרחשת, ועשי בלי-נס! – – אין חפץ לי בבלי-נסיך! – הא לך אגוזים בני! – קראה אמי בקומה ממקומה, ותפתח את אוצרה הטוב, ותתן לי אגוזים מלוא חפנים, ואנכי מעט היה בעיני, ותוסף לי כהנה וכהנה, ואמלא צלחת מכנסי ואשתק מזעפי… ההצלחה עמדה לי רק בעת אשר רבי ידעיה הפניני לא ראו את המחזה הזה; כי מפניו חתי ואסוג אחור! זכרתי כי פעם עשיתי כזה וכזה לעיניו, ויקם רבי ידעיה ממקומו, ויגש אל פנת הבית ויקח את המטאטא, ויוצא ממנו שני שבטים לחם אשר לא חרבו, ויתן עלי בקולו: –שקץ עז פנים! דום פן אפשוט את עורך מעל בשרך; אכול מאשר נתן אלהים! הראית את יובב בן ברוך המוזג? הוא רעב גם לפת לחם יבש, נס נא ותנה לו את ארוחתך וראית אם לא על פניך יברכך! אם לא ילחך, אם לא ילק בלשונו גם את הנותר מקערתך; נחמה רבקה! שמעי עצתי, אל תתני לו מאומה כיום תמים, וראית כי יבך ויתחנן לך, כי תתני לו אכל, ולא ישוב עוד לכסלה! ואנכי לטשתי עליו עין זעם, לו היתה אז חרב בידי, או כח במתני, כי אז הרגתיו, ואסוג אחור ואשוב אל החדר רעב ללחם ושבע רגז, ולא עברו חמשה רגעים, והנה אמי עומדת עלי, ותחת מטפחתה קערות וספות, וסירות וכפות ומזלגות, ותספר צרתה באזני הרבי, ותבך ותתחנן לי כי אמלא משאלות לבה, ואני הקשיתי ערפי, ואשוב אל ביתי בפחי נפש. אבל בשובי הביתה רעב ככלב; שכחתי את מריי וערפי הקשה, ואכל מכל אשר נתנה לי, ואמי הביטה אלי ונהרה, ותעלוזנה כליותיה בקרבה, כח אם!.. ובקומי מחליי, הציקני הרעב, והיא לא נתנה לשבור רעבוני מאהבה ומיראה פן יבלע לי, היא הגידה לי כי עודני קצת חולה, וגם הדוקטור הודה לדבריה, ויבוא בבקר בבקר, ויצו עלי להאריך לשון ממולו, וימשש את עורקי, ויעסה את בטני, ויקח שכר הליכה, ויפן ויצא… אבי הלך אז בדרך מרחוק, ליום השוק הגדול בעיר המולה, ורבי ידעיה הפניני בשובו בערב מבית המדרש, ישב בביתנו לכבודי; ובהודע ליתר שכנינו הקרובים כי רבי ידעיה בזה, ויבואו גם הם לכבודו, ויבואו האנשים על הנשים וישיחו בניהם, וביתנו היה אז בית חבר; וכל באי ביתנו הלאו אז את אמי בשאלתיהם על אדותי ועל אדות הלילה ההוא. ואמי נאלצה אז לענות לאיש איש כאולתו: כי בהמטה השחורה בעלת הבדים, אשר מקומה היה תמיד במסדרון בית הכנסת הגדול משמאל בביאה, היא המטה אשר בתוכה יובילו יושבי נבאשת עד היום שי למורא – למלאך דומה – ראו עיני מת עטוף בתכריכים לבנים, ופניו הרזים וזקנו הדק הפיצו בלהות מול נגה הירח. – ועתה רבי ידעיה? היש עוד מלים בפיך? הילד יספר כעת מאלפ"א עד ת"ו כי עיניו ראו ולא זר!.. – רבי ידעיה הוא קשה ערף! רבי ידעיה יען כמשפטו תמיד בראותו כי אזלת ידו: "שקר וכזב"! "הבל ותעתעים"! – איך יכחש? והילד יענה כחשו בפניו! – אל תתחכם הרבה רבי ידעיה, ראה הזהרתיך! פילוסופים כמוך ראיתי הרבה בימי חיי, אשר ביום מסה נסרחה חכמתם, ונפלו ונשברו ונוקשו ונלכדו!.. – פלא הדבר רבי ידעיה! הלא את אלהיך תירא, ובמצותיו הנך חפץ מאד, ואיך אבדה ונכרתה כה האמונה מקרב לבך? – רוח היא באנוש; כופר בכל כמוהו לא ראיתי עוד!.. תוכחות כאלה שמע רבי ידעיה בביתנו ברוח קרה וידום, עיניו הפיקו רצון, וצחוק קל רחף על שפתיו כמשפטו תמיד, ואשר על כן נסתר לעגו מנגד עיניהם, ולא ראו כי צחק ויבז לאולתם. – אין מלים בפיך רבי ידעיה! אות הוא כי בלבך הנך מודה על האמת! – גם בפי הנני מודה על האמת!.. – רבי ידעיה בחר לו לשון ערומים! התולים עמו, האינכם רואים? הוא ילעג לנו! – הוי רבי ידעיה!.. – לא, רבי ידעיה הוא "בעל תשובה" הוא! שב ונחם מדרכו! מדוע לא אאמין כי גם לו קרה מקרה בלתי טהור? האף אין זאת רבי ידעיה?.. – אכן, הפעם צדקת! אודה ולא אבוש, כי מצאת את חידתי – ענה רבי ידעיה אשר שכל לשים כסות למחשבות לבו. – האמנם רבי ידעיה? – שאלה אמי בתמת נפשה. – מה? מה? רבי ידעיה! – שאלה דודתי. – מי מי? – שאלה שכנתה גרת ביתה. – מתי רבי ידעיה? – שאלה רעותה. – איך רבי ידעיה? שאלה בתה. ועיני רבי ידעיה הפיקו רצון, ויקם ממקומו, וישם שתי כפות ידיו על ראשו ויזעק: –אזני תחרשנה! כדבורים סבוניי אחלי בנותי! אל תבהלנה ברוחכן, כי לא אחשך מכן ניד שפתי! וכרגע השלך הס בבית. מקרה נורא כזה – החל רבי ידעיה לספר – קרני גם כן בתקופת החרף, באחד ממוצאי שבתות, בשנת ברי"ת, היא שנת 1852 למספר האזרחים, אשר אז התחוללה בארצנו סערת מלחמת קרים! אדוני גבירי אין-יועץ, היו אז הקבלנים להספיק לחיל המצב החנה אז בכרכמיש, מזון ומכלת, תבן ומספוא, וישימוני לפקיד על השבר: לאסוף בר בגליל כרכמיש, אשר כל דרכיו הסכנתי, וכל מוצאיו ומבואיו ידעתי: הכפרים והחצרים, האצילים וסוכניהם, ועבדיהם האכרים, ובעלי בתי המלון והמרזח, ובעלי הרחים, והחולבים, המה היהודים אשר סחר האצילים היה בידיהם, בהיותי שמונה עשרה שנה סוכן יערות הגבירים האלה בסביבות כרכמיש. ביום הראשון לשבוע, עזבתי את אין-יועץ, צרור הכסף לקחתי בידי, ואשימהו לאזור על מתני ואחרי עמל דרך ששת ימים באתי כרכמישה; כי מסלת הברזל טרם היתה בארץ, ובמרכבה רתומה לשני סוסים, עשיתי דרכי, ואשבת שבתי בבית מיודעי מכבר, הוא רבי שלמה המוזג אשר בקצה גבול, העיר, ברחוב "הדרך הסלולה", יום השבת פנה, צללי ערב נטיו, ואך דרך ככב במרום, ופייבקי עגלוני מכבר הדליק נר ויט אצבעות ידיו, ויתבונן על צפרניהן, ושפתיו נעו רגע אחד; וימהר וירתום עגלות החרף, ויקח כלי זינו בידו, הוא שוטו הארוך, ויעמוד הכן, כי ידע אשר נחפז הייתי לדרכי, לעשות חוזה עם רבי צמח איש בריתי וגבר עמיתי, היושב במלון בני-יעקן, אשר זה שלש שנים מיום עזבי את היער לא ראיתי את פניו. – לא לא רבי ידעיה! – פנה אלי רבי שלמה בראותו כי לבשתי שמיכת הדרך ואתאזר – אץ ברגלים חוטא, ואץ בסוסיו חומס נפשו! התפשט, ושבה אל השלחן ושתינו כוס חמים, הידעת רבי ידעיה כי כוס חמים במוצאי שבת לא יסלה בכלם אופיר?.. שב נא רבי ידעיה לימיני ונשתעה יחד, ובזמירות נריע! – ובדברו אלי השמיע בקל זמרה: אליהו הנביא, אליהו התשבי אליהו ה-גל-עדי!.. – לא לא רבי שלמה! זמר, ושתה חמים כנפשך שבעך, ובי אל תפצר, הלא ידעת כי עבד הנני, ועלי למלאות חובתי באמונה!.. – בליל זה? במוצאי שבת? – קפץ רבי שלמה ממקומו ויבט בי בתמהון – לא פללתי כזאת רבי ידעיה! לעולם יצא אדם בכי טוב! –אין דבר רבי שלמה! – התחננתי אליו – שלש פרסאות מרחק שלש שעות, והדרך סלולה; עוד חזון למועד! כליל אתמול כי יעבור, אזכר עוד את הלילה ההוא! הרוח שקט במכונו כבליל אביב, מאורי אור בשחקים השקיפו על יריעות ארץ הלבנות; המסלה הפיקה נגה כראי מלטש, העגלה שטה בחלקלקות, ותלך מדחי אל דחי ימין ושמאל; פייבקי אחז המושכות בידיו, אבל לא ראה את אשר סביבותיו; כי לבו ונפשו הלכו שבי אחרי גרונו אשר מנגינות שונות מזמירות ישראל, עלו בו סבוכות ובלולות אשה ברעותה: "השומר שבת" "אדיר איום ונורא" "יעלה" "אנקת מסלדיך" "ויאתיו" "היום תאמצנו" "קרוץ מחמר" "מלך עליון" וכו', ויחקה קול רבי ברוקה החזן הישיש חסר השנים; ויחקה קול אשה מצרה איך תחיל תזעק בחבלה, ותשוע אל המילדת; ויללת הנשים העבריות, בהעשות לעיניהן פתילות נרות הדנג ליום הכפורים, ורננת רבי פפא הבדחן בהושיבו את הכלה, ונפשו דרכה עז וישחק ויצפצף, ויהמה בגרונו, ויתנשא מעל מושבו, וירקע ברגליו מרוב ששונו כיוצא במחול; היה אין כל, ומאומה לא היה לו בעמלו; אבל לא חסר לו מאומה!.. וישמח בחלקו, ובשמחתו לא התערב זר בלתי אם הירח בחוג ערפלי טהר, ורבבות ככבי אור השטים במרחבי אין קץ. אנכי רק בחלום צללו מנגינותיו באזני; כי בשבתי נשען בעגלה, כאחד מאורי הארץ עטוף באדרת עור דובים, היא האדרת אשר קניתי לפנים, מיד הדד עבד שראצר הסוכן על הארמון, אשר היתה מחסי עז שנים הרבה, מפני זעם החרף וקרתו, עד כי אם, גברה מאד מאד, והכסף החי ירד עד מעלת השלשים, גם אז צחקתי לעגתי לו – אחזה שנה שמורות עיני, ושנתי ערבה לי מאד; אך כאשר עמדה העגלה, ותדחף לאחוריה מעט הקיצותי. – בני יעקן? שאלתי בהעבירי ראשי אצבעותי על עפעפי. – בני יעקן! – קרא פייבקי במבוכת לב נשבר – הה בעל הבית הננו תועים! תועים הננו! פקחתי את עיני בחרדה, ואביט ימין ושמאל סביבותי, ובתוכי השתומם לבי: מה זאת? איה היער? היער איהו? יער הגרף כסלוחים אשר מימין הדרך העולה לבני יעקן? רק שדות יעטפו שלג, והלבנה תאציל עליהם מהודה!.. הבטתי על לוח השעון אשר בחיקי, והספק החל לבצר עמדתו בקרב לבבי! כשתי שעות ארכה לנו ועלינו מכבר היה לבוא למחוז חפצנו, ואקרא גם אנכי במבוכה: – אכן פייבקי תעינו מני אורח! הפוך ידך ונהג העירה!.. ופייבקי אחז המושכות וישכל את ידיו, ובמשך שעה אחת עמדנו על יד גבול כרכמיש, לפי-קרת. – איזה הדרך העולה לבני יעקן? – שאל פייבקי את השומר העמד בפתח סוכתו הצרה על יד הבריח הגדול. השומר פנה אליו ערף בחרי אף, אולם כאשר ירד פייבקי מעל העגלה, וישאלהו פעם ושתים ושלש, ענה השומר בזעם: – הכהתל במשגע תהתל בי יהודי? הלא שבת כעת מהדרך הזה! כמוני כפייבקי יחד באנו במבוכה שנית, ופייבקי עמד רגעים אחדים ושוטו האריך בידו, ויחשוב וישב וישב על העגלה, וינף שוט, וימשוך בחזקה את המושכות, וישרוק שריקה גדולה ונעף כעל כנפי נשרים עד כי הירח כמעט נלאה לרוץ אחרינו… ואנכי הבטתי סביבותי לראות את היער מימין הדרך, אך אי יער? מימין ומשמאל בקעה רחבה ועליה יתעלם שלג, ואקרא בתמהון: – מה תאמר פייבקי כעת? האיננו תועים שנית? ופייבקי עצר בסוסים, ויקפץ מעל העגלה, ויעמוד, ויבט גם הוא סביביו ויחשוב, ויתגרד תחת מצנפתו ויקרא באנחה: בצרה גדולה אנחנו בעל הבית! לא טובים יוליכונו שולל! רבי שלמה העד העיד בך ואתה מאנת לשמוע בקולו, ועתה מה נעשה?.. בדברו שב ויעל על העגלה ויהפוך ידו וינהג שנית העירה, ואנכי לא כהיתי בו, קבלתי עלי את הדין! אולם בהגיענו שנית אצל גבול העיר, צויתי עליו במפגיע לשוב לעמת שבאנו, כי יראתי פן נטה הצדה על יד הנהר, ויתע מני אורח… פייבקי חרק שן, ותלונה דקה התהלכה מפתחי פיו, ויער כל חמתו על הסוסים העיפים; ובין כה וכה, והירח הסתיר פניו ממנו, עננים שחורים כסו פני שמים, הרוח הגיח ממקומו ויגעש וירעש, וברעש ורגז הכה גלים בים השלג, והגלים כסו את פני המסלה, עד כי לא נודעו עוד עקבות המסלה, והסוסים רצו כאילות, וידלגו על הררי שלג; ופתאום התהוללו, וישמיעו קול נחרת אימה, ויתיצבו קוממיות על שתי רגליהם האחרונות ויהפכו את העגלה על פניה, ואנחנו מצאנו מנוחה נכונה תחתיה… פייבקי התנער מהשלג, ויבך, ויגעה כשור פר, ויקלל את יומו, וירב בי, ועלי היה לשמוע ולדום!.. כי אם אמיץ היה לבי תמיד, בכל זאת לא קמה בי רוח, ודמי נקפא בעורקי: כמאה פעמים עברתי בדרך זה, ואת הככר הזה ידעתי כעשר אצבעותי: היער הגדול מימין, ובית המלון, ובית הרצים משמאל; ועתה אין יער, אין מלון ואין בית הרצים! בפיק ברכים, עמדתי דומם מבלי דעת אם לשוב העירה? או לנסוע הלאה? הקור החל לחדור אל בשרי הרטוב ביזע, וגם אדרתי לא הגינה עלי; רעיוני תוגה ועצב, הוליכו עלי אימים, הכוני בתמהון לבב, ויעבירו לפני תמונות מתמונות שונות, רבוא רבבות לצים מזיקים, שדי שחת ורוחות רעות יחד עלי התמלאו, כאשר יתאר הרוסי: ואז החלו כליותי ליסרני בלי חמלה, על בלי שמעי לקול רבי שלמה, אשר יסרני מלכת בדרך, בליל מוצאי שבת, ואז ידעתי כי טובה ונאמנה היא העצה היעוצה להאדם באשר הוא אדם: "אל תתחכם הרבה"! דממת תהו שררה בבית, אך איש אל רעהו הבי ט ו, איש אל רעהו תמהו. – אל תביאנו לידי נסיון – דרך עצב זה נורא הוא ומי יכילנו! – ואיך נצלת אז רבי ידעיה? – אנכי נצלתי ומה אות כי חי חי הנני! אך עד אשר נצלתי!.. תלאות הלילה ההוא, עוד לא כלו כמו הנה! פייבקי עמד בפרץ לפני הסוסים, ויעבר ידו על חלקת צואריהם, ויסלסל בשערותיהם, וצמח ראשם, וידבר על לבם בשפת הסוסים המתהלכת בין העגלונים, והרכבים רחבי תבל; אבל לשוא שחת דבריו הנעימים! הסוסים עמדו במרדם, וישתובבו, ויבעטו ברגליהם, ויסתירו ראשיהם בין ברכיהם, ומפיהם יז קצף, ופייבקי חרק שן ויקלל את יומו כמשפטו. פתאום קפץ לאחוריו ויצרח מרה ליוצר נשמתו: – שמע ישראל! – – מה לך כי נזעקת פייבקי? – שאלתיו בחרדה. – אוי לי כי נדמיתי – ענה פייבקי וינוע כעלה – ראה בעל הבית בעיניך!.. ואתבונן אל המראה, והנה שה כבשים גדול, התגולל בשלג מעבר המסלה מימין, ויתהפך מצד אל צד, וינהם כאוחז טרף, וייבב ויאנח, ואנחותיו נדמו כאנחות גבר – להבדיל –, הכבש הזה נראה לזאב בעיני הסוסים… כח אבנים היה אז כחי, אם עצרתי כח לעמוד על רגלי האם לא ידעתי אם לא שמעתי את מעשי ההברה הלבנה הזאת?.. אנכי התאזרתי עז ואט את הסוסים הצדה, ואעל על העגלה, ואחז במושכות, ופייבקי אחרי, ואדפוק בסוסים, והסוסים השמיעו קול נחרה, ולא עברו עשרה רגעים והנה אור נר התנוצץ לנגד עינינו, מימין המסלה מבעד לאחד החלונות אשר לבנין עץ גדול, אשר גם בלילה הכרנו כי בית מלון, ובית מרזח לאכרים הוא! – הנה גאולתנו ופדות נפשנו - קראתי בשמחה – אל תערוץ ואל תחת פייבקי! רד מהר וצוה לפתוח שער ודלת! ואנכי – ענה פייבקי אשר תנחמותי לא שעשעו את נפשו – טרם אדע משפט בית המלון הזה, עוד מעט ושמעת קול שרים ושרות, קול תוף וחליל, קול מצהלות חתנים מחופתם, וראית טירות זהב וכסף, ושמעת איך יקראו – נלכדתי באמרי פיו, לא נאוה היה לי לגלות מבוכתי לפניו ואלך אחריו בלי חמדה. – לא בעל הבית, עבור לפני ואני אחריך! ועלי נטל אז לשמוע מצות עבדי, ואעבר לפניו בלב נרעש ונפחד, אבל מה נורא ואיום היה אז מצבי כאש נדעך הנר בגשתי אל החלון?.. ברטט וחלחלת מתנים נסוגותי אחור, אולם אך עשרים צעדים הרחקתי, והנה אור נר נשקף שנית בעד החלון. ואשוב על עקבותי, ואגש שנית אל החלון, והנה נדעך האור שנית!.. כעשר פעמים נגשתי אל החלון, ובכל פעם גשתי, חלף האור כברק באישון לילה, ובסורי – שבו קרני האור לחדור שנית בעד החלון! – אור מתעה הוא בעל הבית! – קרא פייבקי ויגרם פרקי אצבעותיו – לא טובים יוליכונו שולל, הם יתעללו בנו! אולם יש תקוה, כי בקרוא התרנגל תפקחנה עינינו לראות, כי רגלינו עומדות ביון מצולה בלב היער! אך באשרי - ראה נא הבית – שק הטלית והתפלין בידי!.. – אם כה חכמת? – עניתי – למה ירך לבבך? לכה ונלכה יחדו! שנינו עמדנו מאחורי החלון שלובי, זרוע כאהוב ואהובה, ונוחיל עד בוש, והנה פתאום הגיה אור! אך בזכרי את האור תחשכנה גם כעת עיני! תלא לשוני לתאר לפניכם מצוקותינו אז! מתנינו מלאו חלחלה, וחבלי מות אפפונו, עד כי גם בזכרי כעת את המחזה תבעתני פלצות! מת עטוף בתכריכים לבנים עמד על רגליו, ויתנענע אל הקיר, בידו הרזה האחת, ספר פתוח, ונר שעוה דולק: ולאור כהה זה הפיצו פניו הירוקים זועה; ובשנית הכה לרגעים על חזהו, כמו התפלל אז תפלת "על חטא" ועיניו הנמקות בחוריהן, נזלו דמע, וירטיבו את שתי לחייו הצנומות, כי שפם וזקן לא היה לו! – הה סמר בשרי מפחד! – קראה דודתי. – צירים אחזוני, אנא סמכוני, פן אפול! – צעקה שכנתה. תחתיך רבי ידעיה כי אז מתי מפחד פתאום – הוסיפה רעותה ותתנודד. – התראי? – קרא רבי ידעיה, על האדם להיות אדם!.. – בי רבי ידעיה! – התחננה אמי – אשביעך בכל קדש רבי ידעיה: חדל לך מספורי מעשים כאלה, הילד שומע ומקשיב, ורוח זלעפות תהי מנת כוסו!.. – והיא תפחד! הוי נחמה רבקה'לי! רבי ידעיה יהתל בנו! רבי ידעיה יספר לנו חזון לבו, למען יצחק למשבתנו! האף אין זאת רבי ידעיה? – חלילה לי מהתל בכם! – כי את אשר חזיתי אספרה, למען תת לכם לקח טוב! למען תדעו, למען תשכילו! – ספר נא רבי ידעיה כי נפשנו כלתה לשמוע אחרית דבר! – אספרה אספרה! – ענה רבי ידעיה בפנים צהלים – אך את נחמה רבקה אל תעזביני בעת צרה!.. ידוע תדעי כי נחר גרוני גם כחי עזבני! הבי בעלת הבית הנה, דבר מה על השלחן! פתחי לנו אוצרך הטוב, למען יעצרו אורחיך הנכבדים כח לשמוע אחרית דבר! במאור פנים מהרה אמי ותגש על השלחן, כל זני מרקחת, נקודי חלת סלת, ושמן האוז, ותצו על המשרתת להכין חיש מהר את מכונת הטהי. – אל יחסר המזג! – פנה רבי ידעיה אל אמי – כל אלה כאין בעיני! אם יי"ש יש כאן, הכל יש כאן! וכרגע מלאה אמי משאלות לבו לטובה, ויברך וישת כוס יי"ש, ויטעם מן המרקחת, וימח פיו ושפמו וזקנו, ויברך ברכה אחרונה, וכל המסבים למוצא פיו יחלו, וכל רגע ארך בעינים כשנה תמימה. כמעט הייתי בכל רע! – הוסיף רבי ידעיה לספר – כמעט נגזרתי מתגרת יד הפחד; אולם האלהים חנן את האדם דעה בינה והשכל למען יהיו מגן בעדו, למען יאירו מחשכי בתי נפשו, התבינו? – אנכי הבלגתי על פחדי, ואתעודד, ואעודד גם את פייבקי, ואמשכהו אחרי אל הדלת, וכאיש מלחמה אחרי אשר מכבר נואש מחייו וישלך את נפשו מנגד, ערבתי את לבי לדפוק ביד חזקה על כפות המנעול, לחלק מהלמות ולבעוט, פעם ברגלי הימנית, ופעם ברגלי השמאלית, כי אמרתי אל לבי: יעבור עלי מה: אראה נא את המת אנסה אליו דבר ושמעתי מה בפיו! הטא תם? חטא תם? תרפים? – נשמע מאחרי הדלת. הקול היה קול יעקב והשפתים שפתי עשו… ואנכי הכיתי שנית ברגל עד כי חשבה הדלת להשבר. זלדי טי! ההה! צי טי איסדוריל, צי שצא? – נשמע שנית הקול מאחרי הדלת. – מהר פתח דלתיך! – קראתי בחרי אף – כי לא אחד האכרים, כי אם אחיך העברי ידפוק דלתיך! – ובדברי הוספתי לדפוק על כפת המעול ופייבקי עזר על ידי! –לא ברעש חכה נא מעט רבי קרוב! ההה! – כרגע פתח דלתיך! ואם לא, ופתחתי בחזקה!.. – כתר לי זער ואטיל את ידי ואדליק ההה נר! ואשימה מכנסים על בשרי! – שמעתי ותחי רוחי. הדלת נפתחה, ולפני נצב איש קצר קומה ובעל כרס עב, אשר היה בעיני כחבית עגולה, על ראשו התנוססה כפה עגולה, על כתפיו טלית-קטנה וארוכה עד הברכים, בידו האחת נר דולק, ומסביב לו פסת ניר, ובשניה אחז שפתי מכנסיו לבל יפלו ארצה חלילה, ונגלה קלונו וראו כל בשר יחדו.. אשמורות עיניו פקוחות היו עד החצי, ובבואנו הביתה לטש לנו עיניו, ויעמוד רגעי מספר, ויתבונן פעם בפני, ופעם באדרתי ויקרא בשמחה ובצהלה: – רבי ידעיה ההה! הנה גם רבי פייבל! פתאום?.. לב פייבקי סחרחר ורוחו נבקה בקרבו, כי השפק היה כרוך כנחש על לבו, ויגש אלי וילחש בלט באזני: הבית! יראה ורעד יבא בקרבי! מהלצים המתנקשים בנפש האדם לא יפלא כל דבר: לקסום קסמים ולהתחפש… ואנכי עמדתי במבוכה ולא עניתי דבר עד כי הושיט ימינו לי ויקרא: שלום עליכם רבי ידעיה! ההה! - עניתי בשפה רפה, ואירא לנגוע בידו אשר הושיט לי. – מאין תבוא רבי ידעיה ידידי? – אם לא יתעני כח זכרוני, הנה שלש שנים חלפו מאז לא ראינו איש את רעהו! מה נשמע בנבאשת? הגם בתוכה תשמע תרועת מלחמה? בכרכמיש יחושו להם אחינו עתידות, כי המלחמה תביא להם בכנפיה שנות פרנסה וכלכלה! תנועת המסחר ההה! גברה מאד כעת! אך הגידה נא מה מעשיך פה ומה שלומך? – אין שלום בעצמותי רבי צמח ידידי! – עניתי ואשפיל את עיני כי יראתי מהביט אל פניו… – מה יחסר לך? אך בטרם כל הסר רבי ידעיה אדרתך מעליך! אדרתך טובה מאד ההה! ושבה על יד התנור, ואתה רבי פייבל, לכה נא ונלכה לפתח שער הארוה לפני הסוסים; בוטרימי עבדי נאמן ביתי, מכבר שתה לשכרה לכבוד יום המחרת, כי הוא תמיד מן הזריזין ומקדימין למצוות; ועלי בעצמי לעשות מלאכה בבית. בהותרי לבדי, התבוננתי סביבותי וארא כי לא לץ מתחפש ראו עיני! כי אמנם רבי צמח הוא, הוא ולא אחר! הכרתי את השלחן הגול ואת הספסלים הארוכים, ואת מנורת הנחשת התלויה בספון, ואת השעון העתיק לימים, העמד סגור בארונו, הצר והרם, ואת המזרח בעל האריות הנמרים, הצבאות ואילות השדה, והשרפים והאופנים וחיות הקדש "הכל באשר לכל"; ומה גם את שרה מלכה נות ביתו אשר לבשה בגדיה החמודות, אשר הפשיטה מעליה זה לא כבר, ותצא לקראתי, לשחר פני מכירה ומכבדה משנים קדמניות, אשר מלא פיו תהלתה ויהלל בשערים מטעמיה. רבי צמח בא הביתה ויקרא: ההה! הכל במשטר וסדר! הסוסים הובאו אל הארוה, תבן ומספוא נתן להם, ועתה רבי ידעיה מה תאוה נפשך אתה? הגידה ואל תבוש! כי הלא בבית צמח אוהבך הנך! אכול? או שתה? שרה מלכה אשתי! ערכי השלחן! הבי המטפחת! ורבי ידעיה ילוה מלכה! רק השעה השתים עשרה חלפה? – השעה השתים עשרה? – נאנחתי במרירות – אוי ואבוי! שבע שעות ארכה לי דרכי מכרכמיש לבני יעקן! – שבע שעות? התפלא רבי צמח – ההה בדרך סלולה אשר סלל האדרכל בשמי שמי קדם? וסוסיך? – גם אנכי לא אדע! חידה לי הלילה הזה, חידה סתומה אשר לא אמצא לה פתרונים! רבי צמח הניע כתפיו ויאמר: ההה! הגד נא לי חידתך! – הגידה נא רבי צמח, בדרך הזה מימין אזכור את יער הגרף כסלוחים!.. – היער? ההה! היער עבר מכבר גבול ארצנו! והאלונים הנם מכבר בדנציג, ויהודי כרכמיש וברקון עתקו גברו חיל! הוד כבד אדוננו הכתר בבקרו מצודת כרכמיש, צוה לכרות את היער במשך שנתים ימים, לבל יהי למוקש להמצודה, ולשלם להגרף מחירו; וכהיהודים, כהגרף, יודו להכתר חסדו, כי פי שנים לקח במחירו! ובכן פתר לי החידה הראשונה, ואוסיף לשאול: – בית מלונך הלא עמד על תלו משמאל הדרך אצל בית הרצים!.. – בית מלוני ההה! הוא היה למאכלת אש, ובמצות הגרף נבנה מעבר השני, כי פה חפר ומצא באר מים! אבל הגידה נא מדוע ארכה כה דרכך? – תעינו תעתנו!.. והתלאה הנוראה, הכשילה גם את כח הסוסים: לפני בית מלונך התהוללו מאד, רעדה אחזתם, כי שה כבשים התגלגל בשלג, העגלה נהפכה על פניה, ואנחנו תחתיה, וכמעט היינו בכל רע! – התזכור עוד את בוטרימי עבדי! ההה! זה משפטו תמיד כטוב לבו ביי"ש: ללבוש אדרת עור כבשים הפוכה על קרחתה, ולהתגולל על הדרך על פני שכבת השלג, להפיל חתתו על האכרים, ולעשות צחוק לנפשו, ובחכמתו זאת יתפאר. בהפתר לי גם שתי חידות אלה, נגלה מעמסה כבדה לאט לאט מלבי, ואפן אל פיבקי ואקרא: – התשמע כסיל אדם? הט אזנך למען תחכם באחריתך! – אנכי מראש ידעתי! – הצטדק פיבקי כנכלם – כי הכבש אשר ארבע אמות ארכו, לא כבש הוא כי אדם!.. – ומדוע זה רעדו עצמותיך, ושניך השתקשקו בפיך, ותקרא בקול גדול: שמע ישראל?.. – חי ראשי בעל הבית, כי רק המת הפיל עלי בלהות! – מת? ההה! – השתומם רבי צמח – איזה מת? ואספר לו מהחל ועד כלה. – צחק רבי צמח בקול גדול עד כי השעול אחזהו, – מעי מעי אוחילה! אנא סמכוני פן אפול! – הוסיף בקול גדול בעמדו בטבור הבית ושתי כפות ידיו שם על חלציו – השמעת שרה מלכה אשתי? בית מלוננו, ההה! עשה לו שם גדול גם בשאול מתחת, כי רפאים שוכני קבר יבקרוהו! אולי באו אשתי לשמע מטעמיך?.. – אנא רבי צמח אל תתלוצץ! – התחננתי אליו – הגידה נא פשר דבר כי נבהלו עצמי ונפשי נבהלה מאד!.. – אנכי ההה! אנכי אפתר לך ידידי רבי ידעיה גם החידה הזאת: אך אשאלך אם תזכור עוד את חותנתי הזקנה? – מדוע לא אזכר אותה? היא היתה כבת תשעים שנה! האם מתה? ברוך דין האמת! – ברכה לבטלה רבי ידעיה יקירי! חותנתי זאת ההה! חיה היא, וזה כבר נסעה העירה ותכן לה תכריכים בשארית הונה, או בגדי-החתונה, כאשר תקראם היא; ובגדי חתונה אלה הם משוש דרכה, ובם כל מעיניה! היא תשגיח עליהם בעין פקוחה, ותשטחם לעיני השמש לכל תאכלם עש… ומדי שבוע במוצאי שבתות תקום לראש אשמרת, אחרי אשר אנחנו כלנו הוזים שוכבים, ותלבשם על בשרה ותתפלל תפלת הודוי הגדול, והיא סבת החזיון הנורא! רגשי לבי עברו גבול, כי נפלתי על צוארי רבי צמח ואשקהו ואמר: – ארהמך רבי צמח כי פקחת את עיני! ליל מסה זה לא יסלה בשבעה ספרי מדע! מחוא כפים, קול הידד, קול שאון וצחוק גדול נשמע בביתנו, ככלות רבי ידעיה את דבריו; וגם אנכי צחקתי כנפשי שבעי, ואקרא בקול גדול: "הידד רבי ידעיה הפניני"! ואחרי נשמע שנית קול הידד וצחוק ומחוא כפים, עד כי נעו אמות הספים; ורבי ידעיה הביט על כל סביבותיו, כגבור מנצח בבואו אל שערי ארץ מולדת בעטרת נצחון, אחרי שובו ממערכות המלחמה; עיניו הפיקו רצון, וצחוק רחף על שפתיו כמשפטו תמיד, ובקום סערת רוחם לדממה, פנה אליהם רבי ידעיה ויאמר: – ומה תאמר נפשכם עתה? – מה נאמר ומה נדבר? תועי רוח הננו! משמרי הבלי שוא! ורבי ידעיה הוסיף לדבר: – לא אאלפכם כעת בינה לדעת סתרי הבריאה, ולהגיד לכם תעלמות נפש כל חי, וסתרי המתים, השדים, המזיקים והלצים, כי לא פילוסוף אני, ובסוד אלה לא באתי; אולם זאת ידעתי, גם אתכם אאלף לדעת; כי לו הביטו בני האדם בעינים פקוחות על דרכי החיים, ומעללי בני האדם, כי אז לא מלאו קדים בטנם, כי אז – היה בר לבבם, וזך לקחם; אבל מרביתם חשכים ילכו! שערו בנפשכם: לולא סרתי אז אל בית המלון, הלא ספרתי לדור דורים את אשר קרני, ואשר ראו עיני, ובכל קדש נשבעתי כי "לא טובים" הוליכוני שולל בדרך; כי ראיתי לץ מתחפש בתמונת כבש מתגולל בשלג; כי ראיתי מת עטוף בתכריכים, כאשר ראה הילד מת בהמטה אשר בבית הכנסת, המת יודע הנני אל נכון כי היה; עז או תיש העיר, וכמה הועלתי להות בני דורי, ולהות הדורות הבאים? – ואתה רבי ידעיה כה תחרץ משפט? כי אין מזיקים ושדים בתבל ארצה? היתכן? – לא אכחד – ענה רבי ידעיה – יש בתבל ארצה מזיקים שדים ולצים, אפס כי בעינינו, עיני בשר לא נראם!.. הם לא יפילו עלינו בלהות; הם לא יסתתרו בסתר היער, ולא יעשו במחשך מעשיהם באישון לילה ואפלה, ולא יתחפשו בדמות שה כבשים ושה עזים, גם לא בדמות מת עטוף בתכריכים! המזיקים השדים והלצים האלה, יאירו לנו פניהם, ויגלו כל בשוקים ברחובות, בבתי מסחר, בבית מועצות העיר, בבית הפקודות, בחדר הקהל, יש מהם יראים, וחרדים נהרגים ונטבחים על קדוש השם, ובגלל אהבתם לאלהים יבגדו באהבת האדם; ויש מהם אמיצי כח בני חורין, סוסים קלים, אשר חכמתם וכבודם לחלל כל קדש וכו' המה רק המה יכנו בשם מזיקים שדים ולצים אשר על כל שעל וצעד, יזיקו, ישדו יתלוצצו, ואוי לו לגבר אשר לא ידע להזהר מפניהם! – נאמנו דבריך רבי ידעיה! – קראו כלם פה אחד – לך נאוה תהלה! אנחנו נבין לרעיך! ואנכי אם כי ילד רך הייתי ולא בנתי לרעיו אז; בכל זאת קראתי גם אנכי ברגש: – לקח טוב נתת לי רבי ידעיה! תורתך לא אעזב! וידעתי היום והשיבותי אל לבבי, כי לשוא פחדתי פחד לא היה פחד! אין חזון! המתבונן בתקנותיו של ריב"ז יראה שיש מקום לשער, שעל רוב גזרותיו מרחף רוח מדיני, אבל באור דבר זה צריך להקדמה קטנה. ידוע, כי רבן שמעון בן גמליאל (הראשון) היה הנשיא האחרון בזמן שבית המקדש היה קיים (שבת ט"ו.) ונהרג לפי דעת התלמוד על ידי מלכות רומי (סנהדרין י"א), ואחריו היה לנשיא רבן יוחנן בן זכאי (ר"ה ל"א ע"ב ברש"י ד"ה ביבנה), אבל אין אנו מוצאים בתלמוד טעם ברור להבין על פיו: א) מדוע נהרג רשב"ג? ב) איזה הדרך עברה הנשיאות ממשפחת הלל הנשיא לרבן יוחנן בן זכאי, שלא היה מבני משפחתם? שתי השאלות האלה אפשר לתרץ בתולדותיו ועל פי דברי התלמוד בגיטין. הראשון אומר כי "שמעון בן גמליאל חטר מגזע משפחה רמה ונשאה מאד ממפלגת הפרושים, איש חכם לב ויודע מדע וכל מעשהו בשום שכל ובראות את הנולד, ובחכמת לבבו ובתבונות כפיו חזק כל בדק ויבן נהרסות בעיר הקדושה", היה עוין את יוסף בן מתתיהו כל ימי המבוכה, ועל פי שאלת ידיד נעוריו יוחנן בן לוי הפריץ התאמץ להסיר את יוסף מפקודתו, יען כי היה נחשד בעיניו, כי ידו עם הרומאים (תולדות יוסף צד 35) ואחרי אשר יוסף בעצמו ספר כי הוא בעצמו עשה אחרי כן עם טיטוס מצור על ירושלים, וילחם עם בני עמו (צד 74), נקל להבין כי יוסף היה באמת נאמן להרומאים (כאשר הוכיחו כל זה כבר חכמים רבים וביחוד הד"ר גראטץ) ור' שמעון בן גמליאל, בחפצו בטובת עמו ולא בטובת הרומאים השתדל בצדק להסירהו מפקודתו. הנה נראה, כי רבן שמעון בן גמליאל היה אחד מראשי המורדים כנגד הרומאים, ועל כן הרגוהו הרומאים אחרי כן, כאשר עלתה בידם לנצח את היהודים. בתלמוד מסופר, כי דעת החכמים לא נחה ממעשי המורדים (בריוני); וכי רבן יוחנן בן זכאי התמלט אל אספסיאנוס ובשביל זה מצא חן בעיניו של האחרון, וכפי הנראה היו דברים בין אספסיאנוס ובין רבן יוחנן בן זכאי גם על אדות רבן שמעון בן גמליאל, עד שמצא ריב"ז לנחוץ לבקש רחמים מלפניו, שלא יעשה כלה לשושילתא דרבן גמליאל (גיטין נ"ו), ועל כן הפקידה אותו מלכות רומי לנשיא תחת רבן שמעון בן גמליאל, שהיה מתנגד לה, ואפשר שגם בזה היתה יד יוסף בן מתתיהו, להנקם מרבן שמעון בן גמליאל איש חרמו ולהסב את הנשיאות לרבן יוחנן בן זכאי, אשר נכנע תחת עול מלכות הרומאים. והנה אין ספק, שאחרי החורבן לא נתיאשו היהודים תיכף מחירותם וקוו עוד להשיב בקרוב את הממלכה אליהם כבתחילה: ר' ישמעאל בן אלישע קרא והטה וכתב על פנקסו: "לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה" (שבת י"ב, לדברי ר' נתן) ור' עקיבא עם בני ביתר נלחמו עם הרומאים בעד חירותם עד רדתם של עצמם, כנודע. על כן השתדל רבן יוחנן בן זכאי לעשות איזה שינויים בחיי בני ישראל, למען ירגילו את עצמם להביט על חירותם לפחות בזמן ההוה, כמו על דבר האבד, אם מפני שהיה ירא, שמא על ידי מרידה שנית תאבד גם יבנה וחכמיה, או מפני סבה אחרת. ואלו הן תקנותיו: היו מחללין את השבתות על כל החדשים (מדין תורה, עי' רש"י ותוס' שם) וכפי הנראה היה עם לבבם שלא ישתנה הזה גם אחרי הבית, בתקותם שמהרה יבנה בית המקדש, אמר להם ר' יוחנן בן זכאי: וכי יש קרבן? התקינו שלא יהיו מחללין אלא על ניסן ועל תשרי (ראש השנה כ"א ע"ב). יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת היו תוקעין, אבל לא במדינה, משחרב בית המקדש התקין ר' יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין (שם כ"ט וע"ש באיזה אופן נצח את בני בתירה בענין זה). ובזה לקח את היתרון שהיה מיוחד למקדש ויתנהו לבית דין, לומר שהבית דין חשוב כבית המקדש. בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה ובגבולין יום אחד, משחרב בית המקדש התקין ר' יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש (שם ל') וידוע שאין עושין זכר אלא לדבר שנתיאשו הימנו. בראשונה היו מקבלין עדות החדש (בראש השנה) כל היום וכו' ונתקלקלו הלוים בשיר, התקינו שלא יהיו מקבלין אלא עד המנחה וכו' משחרב בית המקדש (ולא היה עוד קרבן ושיר) התקין ריב"ז שיהיו מקבלין עדות החדש כל היום (שם ל':) התקנה הזו דומה לתקנתו הראשונה, שלא יהיו מחללין אלא על ניסן ועל תשרי. גר שנתגייר בזמן הזה צריך שיפריש רובע לקנו. אמר ר"ש בן אלעזר כבר נמנה עליה ר' יוחנן בן זכאי ובטלה מפני התקלה (שם ל"א). הנה נראה שהם קוו לבנין בית המקדש בזמן קרוב ור' יוחנן בן זכאי בטל דין זה, התלוי בתקוה זו. כרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום לכל צד, וממילא מובן, שהתאספות העם ירושלים עם זכר מעשיהם בירושלים בימי מחמדיהם היה יכול לעורר בם רוח מרידה, ובא ריב"ז ובטל דבר זה (שם ל"א). מכלל תקנותיו של ריב"ז שנעשו ברוח מדיני זה יוצאות שלש תקנות: שיהא יום הנף כלו אסור (שם ל'), שלא יהיו העדים הולכים אלא למקום הועד (שם ל"א), שאין כהנים רשאין לעלות לדוכן בסנדליהם (שם). התקנה הראשונה, לפי הטעם הראשון המבואר בגמרא שם, סותרת ברוחה לאותו הרוח המדיני, המרחף על יתר תקנותיו של ריב"ז; אבל לפי הטעם השני, שאינו רחוק כהראשון, הורה ר' יוחנן בן זכאי בזה אך דין תורה לדעתו, והתקנה השלישית אפשר שיש לה איזה יחס עם שאר תקנותיו, והיא לעשות זכר למקדש, אחרי שבזמן הזה נשארה לכהנים אך עבודה אחת, והיא ברכת כהנים, ועל כן אסר בה נעילת הסנדל, שהיתה אסורה במקדש. אבל בסוטה (מ') נתנו בזה טעם אחר. ואפשר שהתמלטותו לאויבי עמו וקבלתו את הנשיאות ממשפחת הלל רבו היו הסבה לבכיתו קודם מותו (ברכות כ"ח:) מה שלא מצינו בשום תנא זולתו, כי פחד הדין לפני המות יש לו מקום אך בלב בעלי המוסר האחרונים, שאי אפשר להם בשום אופן לצאת ידי חובתם, לפי דעת עצמם, אבל לא בלב התנאים, שלא דרשו מן האדם מה שלא יוכל לקיים, ונאה קיימו מה שדרשו. ואפשר עוד שעל כן ברך את תלמידיו לפני מותו אז: שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. לחכם לבב ואמיץ כח בתבונתו, הד"ר יואל דייטש, ראש בית החנוך לילדי ישראל החרשים והאלמים בעיר וויען נ"י. "הכבש" שמו היה שלמה, או שלמ'קה; אך אנחנו, חבריו ילדי ה"חדר", הסכנו לקרא לו תמיד בכנויו: "הכבש". מי היה הראשון, אשר טפל לו את הכינוי הזה, אינני יודע; אך השם הזה היה עולה על השפה גם מבלי משים, רק למראה קלסתר הפנים האלה. לשלמקה היו עינים אמוצות – עכורות, מצח צר ושפל, חוטם קטן ושטוח, סנטר מארך ובולט קצת בקצהו, גם שער ראש מתקוץ ממראה פשתה כהה – וכל אלה נתנו לתארו דמיון רב לראש כבש; אך הדמיון הזה גדל עוד הרבה יותר, בהיות עיניו מביטות נכחן בלי תנועה ומפיקות מעין תמימות אוילית והכנעה פחדנית. בסכלותו ופחדנותו לא היינו מסופקים כלל, כי היו לנו סימנים מובהקים לזה: ותורו התמידי על שלו, הסתלקותו ממחלוקת והשתעבדותו לכל. מבלי כל כונה רעה רק משרירות הלב, המיוחדה לילדים, היינו מעליבים אותו תמיד ומרשים לעצמנו להתעולל בו בהתולים שונים, ויתר כל כן – מלמדנו לא נפרע ממנו מעולם בחומר דין קשה על תעלולינו אלה: מצד אחד היה ה"כבש" עצמו שונא קובלנות, ומצד אחר לא היה גם מלמדנו חושש יותר מדי לעלבון התלמיד העני הזה, אשר אביו נחמן הארוך היה משלם רק חצי השכר הרגיל, וגם זה לא בעתו… כל אלה היו מספיקים לעשות את מצבו ב"חדר" לבלתי נעים מאד, ולאסונו היו גם כשרונותיו גרועים מאד; תפיסתו היתה קשה והבנתו – מגבלה, ובאותה שעה לא היה חפץ – או לא היה יודע איך, כאשר לעגנו לו תמיד – להונות את מלמדנו ולהתראות בשעת הצורך כמבין. בהתעקשות מיוחדה היה שואל וחוזר ושואל את הדבר, אשר לא היה מבורר ומובן לו כל צרכו, אם גם הרגלו זה היה מביא לו פעם בפעם עונש מצד מלמדו וחרפה מצד חבריו. המצב הזה שונה הרבה לטובה, מעת שהתקרב אליו הירשלה… ההתקרבות המוזרה הזאת הפליאה בשעתה את כולנו, ועוד גם היום, בזכרי לפעמים את מסכות העת הרחוקה ההיא הנני מתפלא ושואל את נפשי: מה היה הדבר, אשר קשר יחדו את שני חברי אלה, אשר היו נבדלים כל כך באפיים וכשרונותיהם, באפני חייהם והרגליהם?… אבי הירשלה היה קרולעצקי החובש, אשר עמד בעיר מולדתו הקטנה דורנישק על מעלה יותר גבוהה מאחד הרופאים המלומדים; והירשלה עצמו הצטין מרוב חבריו לא רק בחליפת שמלותיו המגוהצה ויפי תארו – שני דברים, אשר הכירם היטב, גם התגאה בהם – אך גם בכשרונותיו הטובים והחריפים, ביחוד – בתפיסתו הקלה והבנתו הנפלאה… והתלמיד המצוין הזה אשר היה מתעלל לפני זה בה"כבש" יותר מאחרים, דבק פתאום בהאחרון ויסך עליו מאז והלאה לא רק מפני לשלמ'קה לא היה עוד צרך להלאות את מלמדנו בשאלותיו הנעתרות, כי הירשלה היה חוזר עמו על השעור ומבאר לו באורך רוח ומתינות נפלאים את כל המקומות הקשים, עד כי היה שלמ'קה יודע את שעור השבוע כאחד מאתנו. אולם בזאת עוד לא תמו חסדי הירשלה עם חברו, לא הרפה הירשלה מאביו, עד שהרשה לו לספח מורה לשפת רוסיה, לא הרפה הירשלה מאביו, עד שהרשה לו לספח גם את שלמ'קה אליו כחבר בלי שלומים. נפלא הדבר: ה"כבש" הזה, אשר בלמודי ה"חדר" היו כשרונותיו גרועים כל כך, נראה כמוכשר הרבה יותר להלמודים הכלליים, אשר היה משיגם בלי קושי מיוחד. והעובדה הזאת שנתה מעט מעט, מבלי אשר התכוננו אנחנו בעצמנו לזאת… את השקפתנו עליו. בימים ההם כבר עזבנו את ה"חדר", ואתו יחדו – גם את הגמרא; הלמודים הכלליים וספרי ההשכלה לקחו את לבנו, ובמקצוע הזה היה שלמ'קה חבר שוה לכולנו. עתה אינני יכול לזכור אמנם את תקופת החיים ההיא מבלי שחוק אירוניה, אך באותה שעה – גם מבלי געגועים. כן, הרבה, הרבה מאד היו בה מהתמימות הילדותית, מחוסר הדעת הבלתי מכר והאמונה העצמית הנפרזה; אולם באותה שעה היו שם גם חום נעורים אמתי, התמכרות לרעיון בלתי מזויפה, אידיאליות טהורה ובקשת טוב, הנשענה על אמונה שלמה באפשרותו של הטוב הכללי הזה!… ובנקודה הזאת הסתמן עוד הפעם שנוי אפיו של ה"כבש" מיתר חברינו. בשעה שכולנו היינו מתלהבים בעצמנו ומלהיבים את האחרים בדברים נלהבים ומשפטים סוערים, באותה שעה היה הוא שומע יותר משהיה מדבר, גם דבריו היו מתונים ומסוגלים יותר לצנן את החום וההתלהבות… ומדתו זאת היתה סבה למחלקת נפרצה בינו ובין הירשלה. הם היו דבקים עוד זה בזה, אך בלי שים לב לזאת, היו דעותיהם מחולקות ומתנגדות כמטע בכל הענינים. שלמ'קה לא היה מבקש אמנם כלל להעמיד על דעתו, ובתשובותיו אשר היו נשמעות במתינות ושפה רפה, היה נראה יותר כמפקפק ולא כבטוח בצדקת דעותיו – אולם אי-הבטחה זו והותור הזה היו מרעימים עוד יותר את מתנגדו הנלהב, ובחום נפשו לא היה הירשלה יכול להתאפק פעם בפעם מקריאת רגז: – רק "כבש" אתה ולא יותר! שש או שבע שנים עברו מיום עזבי את עיר מולדתי הורנישק, ובמשך כל הימים ההם לא שמעתי דבר על אדות ה"כבש", עד שנפגשתי בעיר הפלך נ. עם חבר ילדותי הירשלה. הוא עמד על משמרתו בתור פרוביזור באחד מבתי-המרקחת, ובמראהו היה צעיר כרכי מגוהץ; אולם אפיו לא שונה הרבה, גם דעותיו ושאיפותיו נשארו בעקרן כמו שהיו, אם גם צורתן החיצונית שונתה במדה ידועה ע"י השפעת חיי הכרך. כאשר שאלתיו על שלמ'קה, נודע לי, כי גם האחרון מתגורר בעיר נ. וכאשר הוספתי לשאול למעשהו, הניע הירשלה קרוליצקי בידו ויען באי-רצון גלוי: – רק "כבש" הוא, גבר לא יצלח לכל! ה"כבש" נסה לעבוד בבית-מסחר, אך עד מהרה נמאס בעיניו המקצוע הזה ויהי למורה. האומנות הזאת גם היא לא ישרה בעיניו וימצא עבודה בבית אחד הטוענים בתור מעתיק כתבים; אך גם בעבודתו החדשה מצא פסולים ויחדל ממנה. – איש ישר הוא מאד, – חתם חברי את ספורו הקצר – אך מוגבל יותר מדי. הוא איננו מבין כלל את החיים ואיננו משיג את הדבר הפשוט והברור הזה, כי כדי לפעול על החברה, תנאי הכרחי הוא לרכוש מקודם ערך ידוע בהחברה הזאת, יהיו מושגיה מוטעים כמו שיהיו, אך מבלי מלא במדה ידועה את תביעותיה, אין כל אפשרות להשפיע עליה ולתקנה. והירשלה, אשר היה כבר לגריגורי פאבלוביץ קרוליצקי, אחז מאד, כנראה, בשטת ההכנה הקודמת, ואין לכחד, כי עמלו "לרכש ערך ידוע בהחברה" לא עלה בתהו. גם לעת פגישתנו הראשונה כבר היה לו חוג מיודעים נכבד מאד; אך במשך הימים, כאשר התחתן כאחד העשירים הנאורים, ובנדה הכפול, מצד אביו ומצד חותנו, פתח לו בית מרקחת, אז עלה עוד "ערכו בחברה" מעלה מעלה. כן הוא, ה"הכנה הקודמת" היתה יכולה להחשב כנשלמה כבר; אולם העבודה והפעולה, אשר היו צריכות לבוא אחריה, לא הוחלו עוד מאותה סבה בלתי ידועה לי. פעם בפעם, מדי בקרי בבית קרולצקי, נדמה לי כאלו חבר ילדותי מרגיש את עצמו כנלאה במדה ידועה מהעפלתו הקודמת והוא זקוק עתה למנוחה, וביחוד – בהיות משמן גוו הולך ומתרבה, כרסו הולכת ומתעגלת והתנועה הולכת וכבדה עליו. ומבלי שיכולתי לתת גם לעצמי חשבון ברור על זאת, היה מראה קרוליצקי מעורר בקרבי את זכרון ה"כבש", ואני הייתי נכסף מאד לדעת, מה היתה אחרית ה"איש המוגבל" הזה; אולם הדבר הזה לא עלה בידי, כי גם קרוליצקי לא שמע ולא ידע כל מאומה על אחד רע ילדותו. – הוא היה בודאי לחנוני קטן – השמיעני את השערתו – והוא מוכר עתה באחת מערי-המצער פלפלין ועטרן בפרוטות. ההשערה הזאת נראתה גם בעיני קרובה מאד לאמת, ומעט מעט שכחתי את ה"כבש" ואחדל מהתענין בו. עוד שבע, שמונה שנים עברו, ולרגל אחד הענינים נזדמן לי להתארח שבועות אחדים בעיר המחוז צ. שם סופר לי הרבה על דבר גודר אחד, מצוין ונעלה במינו, אשר קבוצת ספריו הפרטית נודעה לתהלה בכל העיר, כי אין דומה לה, וכל איש מבקש דעת, החפץ לקרא בספרים חצונים, פונה אל הגודר ההוא, שאינו משיב פני איש ריקם בדבר כזה, אנכי אתענינתי כמובן, מאד, בחזון בלתי נפרץ כזה, ובלי קושי מיוחד נודעו לי עוד פרטים מלבבים הרבה על דבר הגודר הנפלא הזה. בתוך שאר הדברים סופר לי, כי הגודר הזה למד את אומנותו בשנת העשרים לימי חייו ועד העת ההיא עסק במה שמכונה "השכלה". העובדה הזאת כשהיא לעצמה היתה מלבבת למדי, אך עוד יותר הרבה היה מלבב הטעם, אשר עוררהו – כפי שספרו לי רבים על יסוד הודאת עצמו – לצעד כזה: הוא מצא את ידיעותיו בלתי מספיקות לאחת האומניות, המכונות "חפשיות", ועל כן החליט להשתמש בהן רק לצרכיו המוסריים… אולם "צרכיו המוסריים" היו, כנראה, לא מעטים וקטנים, כי במשך יותר מעשר שנים השקיע את כל עדף משכרתו בספרים ולהספרים האלה הקדיש את כל עתותיו הפנויות מעבודה. כן הוא, למרות היותו רק בעל מלאכה פשוט, היו כל משכילי העיר חושבים אותו לאחד "משלהם" ומבקשים קרבתו; אולם הוא, אם כי לא ברח מהכבוד הזה, אך גם לא רדף אחריו יותר מדי. הוא השתדל יותר להתקרב אל בני דלת העם החשוכים, אל בעלי-המלאכה אשר לא ידעו ספר כלל או ידעו רק מעט, ובקרב האנשים האלה אשר חשבוהו גם הם לאחר "משלהם", אמנם עלתה בידו לפעול הרבה… רבים מהצעירים בהם התעוררו על ידו ללמד ספר, רבים מהיודעים ספר במקצת התענינו בקריאת ספרים ועוד היו רבים, אשר נאספו אל ביתו בשבתות ובימי החג והוא קרא לפניהם שעורים שונים… הסוג האחרון הזה גדל וירב ביחוד, עד כי צר ביתו מהכיל את כל הבאים, והדבר הזה המריצהו להעביר את קריאת השעורים ממעונו הפרטי אל בית-המדרש של החיט ס. זקני בית-המדרש התנגדו אמנם בראשונה לה"חדשה" הזאת, אך שמו הטוב בקרב בעלי-המלאכה, אשר התימרו בכבוד "חברם", עמד לו לבצע חפצו, ואחר, כאשר נגלה הדבר, כי גם רבים שאינם בעלי-מלאכה מוצאים ענין בשעורים האלה, לא היה עוד פוצה פה נגדו… והשמועות המפליאות האלה ענינוני כל כך, שבשבת הראשונה החלטתי לסור ולראות בעיני את ה"פלא". מקום המועדה לא היה בבית-המדרש עצמו, כי אם בחדר סמוך לו, המכונה "בית שני", ובבואי כבר היה החדר מלא מפה לפה, אנכי נשארתי עומד בפתח. את פני המדבר לא יכולתי לראות, אך את דבריו שמעתי היטב, והדברים האלה הפליאוני לא בחדושם, כי אם באותה ההסברה המיוחדה, אשר נכרה בה הסתגלותו השלמה של המדבר אל השגת שומעיו.. הוא לא הטיף, לא קרא, כאשר פסקו הדברים והמדבר קם ממושבו, נראו לי פניו מודעים מאד, אם גם לא יכולתי לזכר, איפה ראיתים, ברגע הראשון לא שמתי לבי לזאת יותר מדי ואמר לעזוב את הבית, אך הדחק, אשר נהיה פתאם כאשר התפרץ כל קהל הנאספים לעבר בעד הפתח, עצרני עוד מעט על מקומי קרב הוא אלי ויעמוד במרחק שני צעדים ממני. אני הבטתי אליו עוד הפעם, גם הוא הביט בי פתאום: שנינו הכרנו זה את זה ובעמל התאפקתי מקריאת תמהון: – "הכבש"! במשך איזה זמן היתה הבקרת הזו לשיחה בפי המשורר המנוח וחסידיו, והשיחה הזו ראויה לתשומת-לב. עוד בטרם נדפסה הבקרת מהר המנוח ווייסבערג מקיוב ויודיע להמשורר, כי סכנה צופיה לו ויבקש אותו להקדים ולבקש תחבולות כנגדה (אגרות יל"ג רע"ג). מאין ידע המנוח ווייסבערג את זאת, ומדוע חרד כל-כך חרדה גדולה – לא אדע עד עתה. אחרי כן כאשר נדפסה הבקרת, בטל אותה המשורר כעפרא דארעא ויאמר עליה כי "כל השגותיה אינן אלא עקיפין וקושיותיה קושיות סתם מקשן" (שם רע"ו), ואף-על-פי-כן לא חדל במשך יותר משנה לדבר עליה במכתביו (רע"ז, רע"ט, ר"פ, רפ"א, רפ"ה, רפ"ו, רצ"ה, רצ"ו, שי"ג). וגם אחרי ששכח את חטאתי (שנ"ג) עוד לא נחה דעתו במכתבו להד"ר בערנפל (שצ"ב), שנכתב אחרי ששב לחדש עמי את ידידותנו במכתבו שנדפס בספרו "דרך לעבור גולים" (צד 105). בתחלה שמח המשורר בנצחונו, כי "בגליון האחרון של המליץ (גומר 18) נדפסה תשובה קצרה למבקרי לל"ב. דברי המשיב צודקים וכדי בזיון וקצף ללל"ב, כי יתקלסו בו ויוכיחו שגגותיו על פניו" (אגרת רע"ו), בעוד שהוא בעצמו שם את הדברים האלה בפי המשיב (אגרת רפ"א), כפי שכתב אותם לווייסבערג (רע"ו) תיכף בראותו את דברי. באותה אגרת (רפ"א) לא נמנה להוציא עלי דבה כי המו"ל "המליץ" (שהדפיס את בקרתי) שכר אותי עליו (המלה "שכר" השמיט המוציא האגרות לאור), בשעה שידע ברור כי אין כאן שום שכירות, שהרי בעצמו אמר אחרי-כן שכל כעסו עלי היה רק מפני שהכרזתי עליו כי משונאי (?) ציון הוא (שנ"ג), מה שאין אומרים על איש המקלל בשכר, ובאמת לא היה כאן מקום לשום שכירות. מו"ל "המליץ" כתב לי, ששלחו להמערכת שלו את "כל שירי גארדאן" בהצעה לכתוב עליהם את משפט המערכת, אבל הוא טרוד ועל כן הוא מבקש ממני לעשות את מלאכתו זו. אנכי עניתי לו, שאין בידי "שירי גארדאן" ולא אוכל לשפוט עליהם. אז שלח לי המו"ל "המליץ" את העקו. שקבל ואני כתבתי את בקרתי, ומבלי שום לב להיחס שבין המו"ל "המליץ" והמשורר הללתי את האחרון כפי הראוי למשורר כמוהו, ועם זה העירותי מה שמצאתי לנחוץ. לא אכחד, שקבלתי מן המו"ל "המליץ" שכר סופרים, אבל שכר זה הייתי מקבל אז ממנו גם בעד מאמרים אחרים, ואת השכר הזה הייתי מקבל אם גם כל בקרתי היתה מלאה רון שיר ושבח להמשורר, מבלי הראות על שום מגרעת בהשירים, כי המו"ל "המליץ" לא התנה עמי שום תנאים על תוכן הבקרת, וכל חפצו היה שאוציא אותו ידי-חובתו בזה, לשפוט על ספר חדש חשוב שיצא לאור. נפלא גם כן דרך הצטדקותו של המשורר. על דבריו בשירו "אתם עדי": "נשאתי מחסור, עד פת לחם באתי" העירותי לאמר: "מעציב מאד אם ה' גארדאן יאמר כזאת. ה' גארדאן, ראש משוררינו אשר ידו רב לו גם בשפות אחרות ויושב בפטרבורג, במקום סמוך ונראה לראשי עשירי עמנו, בא לפעמים עד פת-לחם, זו תורה וזו שכרה, וזוהי דאגת עשירי עמנו לבחירי חכמיהם!" על זה ענה: "התם הזה מדמה באמת… שכל זה באמת קרה לי בימי חיי, ולא ישיב אל לבו ולא דעת ולא תבונה שהמשורר יושב כאן ורואה חלום באספמיא, וכל זה לא היה ולא נברא אלא משל היה" (רפ"א). אבל המשורר לא הרגיש, כי בדרך כזה העמיד לו עדי-שקר על תמתו וישרו. הלא הוא אומר: "עטי, עט זהב, קום נא ופצה פיך, ענה בי גם אתה המכר מכרתיך? מחסור, עד פת לחם באתי ולבית הנשה אותך לא נשאתי. אתם עטי עדי נגד כל קמי כי כסופר בעמי מלאתי חובתי ומנוחה עד יום אחרון לא מצאתי". ואם דבריו נאמרו רק במשל, וכל זה לא היה ולא נברא – הרי העדות מוכחשת מעיקרה. עוד יאמר שם: "מה שלא כתבתי שירים וקינות על השעות הרעות שהתרגשו לבוא עלינו, הוא לפי שלא ראיתי תועלת בכתיבה תמה כזאת. החסר קינות ישראל? ומה יתנו ומה יוסיפו לנו שירים והספדים כאלה בלשון-הקדש? האם יפעלו על לבות אויבינו מחוץ אשר לא ידעו קרוא בלה"ק?" אבל דברים כאלה יוכל לומר רק חרזן בעל-מלאכה, אבל לא משורר איש הרוח, אשר בעת שיתפלץ לבו למראה הרע תפרוץ אנקתו מלבו מבלי לחשוב חשבונות, אם תביא אנקתו תועלת או לא. כן הוא אומר במקום אחר: "לל"ב שמע אותי אומר "לא עם לא עדה אנחנו רק עדר" ומחליט כי מכחיש אנכי בעיקר הוא (הם?) עם כשאר העמים" (רצ"א). אני מעולם לא יחסתי דעה כזו לו, להפך, אמרתי: "הלא משורר אתה לעמנו, ולא עוד אלא שהנך ראש משוררינו – הרם כשופר קולך, הרעם בקול גאונך על עמך הנפוץ כשה פזורה, היה לנו כישעיהו השני וקח עמך דברים לעורר בו את רוח האחדות, רגש כבוד ללאומו ולעצמו". מלבד המשורר יצאו אז כנגדי שני מבקרים: הד"ר שפירא ובעל "תהו ובהו". הראשון במ"ע "הבקר אור" (שממנו נבדל גם בחוברת מיוחדת) והשני ב"האסיף" תרמ"ו. על הראשון לא אדבר כלום, כי המשורר עצמו העיד עליו שאינו ראוי לדפוס (רפ"ה). אך על השני, שהמשורר סמך ידו עליו ואמר לו: "ברבי דבריך כונת לדעתי ובקראי אותם נדמה לי כאלו מלבי יוצאים הדברים" (רצ"ו) לנכון להעיר איזו דברים. האיש הזה שהוא אומן ממוחה בחרופים וגדופים, ושנהפך לסוף לרועץ להמשורר עצמו (אגרות יל"ג שצ"ב), היו לו עמי חשבונות ישנים, ומעשה שהיה כך היה: בשנת תרמ"ג הוציא האיש ההוא קונטרס "תהו ובהו", שבו התנפל בחמה עזה על סופרי "המליץ" בגלל מליצותיהם הנפוחות, וחרף וגדף גם את המו"ל "המליץ". מפני מה התנפל רק על סופרי "המליץ", בעת שסופרי שאר מה"ע העברים בזמן ההוא לא היו טובים מן הראשונים? דבר זה ידוע רק לו לבדו, אשר בקונטרסו ההוא לא נמנע בעצמו ממליצות נפוחות וחשבונות פרטיים מבצבצים ממנו. אפשר כי ידע, כי שאר מוציאי מכתבי-העתים לא ישימו כלל לב לדבריו ולא יתרגזו, ורק המו"ל "המליץ" לפי תכונתו יתרגז מאד מקונטרסו. ובאמת כך היה. המו"ל "המליץ" פנה אלי אז במכתב, שבו חשב לפני את כל ש"המליץ" עושה, וביחוד שהוא היחיד בין מה"ע בארצנו הדורש בשבח ושוב ארץ-ישראל (כי "הצפירה", ה"וואסחאד" וה"רוסק. יעווריי" אם שעמדו מרחוק לתנועה זו או שהיו כנגדה), ועל כן בקש ממני שאציע לפני נכבדי אדעסא (לא לפני הסופרים, אך לפני הנכבדים ) להגיש לו מכתב תודה בעד עמלו ב"המליץ", שיהיה למחאה כנגד הקונטרס הנ"ל. אנכי באתי במבוכה: לדפוק על דלתי נכבדי אדעסא לא הסכנתי, וגם על-ידי אחרים אי-אפשר היה למלא בקשתי, שהרי נכבדי אודיסא גם בעת ההיא היו רחוקים מעניני הספרות העברית, את "המליץ" לא קראו ומציאות הקונטרס "תהו ובהו" יחד עם מחברו לא היתה נודעה להם. אבל גם לפטור בלא כלום את המו"ל "המליץ" גם כן לא יכולתי, כי יראתי פן יסתום את שערי "המליץ" לפני הרוצים להפיץ את רעיון ישוב ארץ-ישראל. על כן פציתי את המו"ל "המליץ" בתשובה זעומה שכתבתי על הקונטרס הנ"ל, שנדפסה בהוספה לגליון 61 ל"המליץ" תרמ"ג. על כן כאשר נדפסה בקרתי על שירי גארדאן מצא בעל "תהו ובהו" מקום לגבות את חובו ויצא כנגדי בתשובה ארוכה מלאה חרופים וגדופים, ומתוך שלא היה יכול לחרף אותי בעד הדברים שכתבתי יחס לי דברים שלא אמרתי מעולם. הוא אומר עלי: "עתה הוא מספר בגנותו של המשורר על שום שערב את לבו לדרוש תקונים (בדת) בימים ההם ולא ידע אז כי מקץ חמש עשרה שנים תהיה עם ל"ב רוח אחרת" (צד בעוד שאין שום זכר בבקרתי לתלונה על שדרש המשורר תקונים בדת בעת שגם אני דרשתי אותם. כן מצא (שם ובדף הסמוך) סתירה בדברי, שבתחלה קראתי בעצמי תגר על הרבנים והמלמדים, דרשתי שילמדו צעירנו שפת-רוסיא ויסתגלו לאזרחות, כדי שיוכלו ליהנות משווי-הזכיות בעת שנזכה לו, ואחר כך אמרתי שלא בהרבנים והמלמדים מקור כל צרות ישראל, שפלותו ודלותו, למדתי זכות על הזשארגאן ואמרתי שאפשר להיות עם משכיל מבלי להשתמש בלשון עם אחר בינינו לבין עצמנו, – בעוד שאין כאן כל סתירה, כי בכל אשר אין דעתי נוחה מדרך הרבנים והמלמדים לא אוכל לומר שהם אשמים באסון ישראל, להפך, אם היו חיינו טבעיים ומסודרים לא היו לנו רבנים ומלמדים כאלה שיש לנו היום. כן מעולם לא אמרתי שעתה אין צורך לדעת שפת-רוסיא, רק אמרתי שנוכל להיות עם משכיל אם גם בינינו לבין עצמנו לא נדבר בשפת-המדינה. בתחלה אמרתי: "על ידי שווי-זכיות עתידים להפתח לנו שערי פרנסה רבים: הראוי לעבודת המלך יקבל משרה" ואחרי כן אמרתי על דברי גארדאן "ולכל חכם לב… משמר ופקודת יתן בממשלת" כי גוזמא קתני, ועל זה מעיר איש-ריבי כי דברי המשורר עולים בד בבד עם דברי הנזכרים. אבל אין זה אלא סמיות עינים. אנכי דברתי על הזמן שבו יהיה לנו שווי-זכיות, והמשורר מדבר על זמן ההוה, לפני שווי-הזכיות. על טענתי, כי שיריו של גארדאן אין בכחם למשוך לעמנו באהבה את לב בנינו אשר מהם נואשנו, כאשר הוא מקוה, מפני שאין בהם תאור המדות הטובות שיש בישראל וכחו הפנימי, ורק תאור צלמות ולא סדרים, הבלים ותהפוכות באשמת עצמו, – עונה איש-ריבי שגם הנביאים השליכו שקוצים על ראשי עמם, ולא ישים לב, כי הנביאים לא התפארו שדבריהם ימשכו את לב צעירינו לאהבה את עמם ושבזמנם לא היה צורך להעיר לאהבה זו, כי אז לא הי בני צעירים המתבישים בשם ישראל. הוא סותר את דברי, שאמרתי, כי לא נאמר שאהב דוד את יונתן, מן הכתוב "נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים", ולא הרגיש כי מוסבים על אהבת יהונתן לדוד. כן הוא מיחס לי שאמרתי שכל חומרות הרמ"א צודקות (צד 485), בשעה שאמרתי רק שלא הוא המציאן אך כן נהגו גם לפניו. הוא חושב לבלתי-אפשר שבימינו יוכל משכיל עברי להיות מסופק כמוני, אם הרומאים עמדו על מדרגה יותר גבוהה במדע ותבונה מן היהודים, אבל שוברו בצדו באותו "האסיף" (צד 420), ששם מובא שחכמי ישראל עלו הרפואה על היונים והרומיים. הוא אומר בשמי, כי לו בא"י היינו כי עתה לא היה מקום לשטותו של ר' ופסי הכוזרי, ועונה על זה כי לא בן-לילה ישונו מנהגי עם ודיניו ודקדוקיו, וכי חברים של סנהדרין בירושלים יהיו בלי-ספק גם הם מורי-הוראה כמורינו ורבותינו פה בחו"ל (צד 488), בעת שאנכי לא אמרתי שאם נשוב עתה לא"י יהיה תיכף הכל כהוגן, רק אמרתי: לו נשאר ישראל על אדמתו, היינו שלא היה גולה כלל ממקומו. מובן, שאין את נפשי לבוא בויכוח עם איש-ריבי בענינים התלויים בשקול הדעת ובדעות, ולא להשיב על דבריו כונתי בזה, רק להראות עד כמה יצא ידי חובת הצדק בבקורתו נגדי. (שלישיה) יוביל שי: כל קול נס, אלול, תר"ם, עיר מולדתי. עוד הפעם צוחה. מארת אלהים רובצת עלינו, אם אחרי שנות מאות שעברו עלינו בגליות מארץ לארץ, בעינוים נוראים, במדורות עצים ואש, ובכל בהלות ותלאות שהפה יכול לדבר ודמיון עריצים יכול להמציא; אם אחרי אשר כמעט הונח לנו שכחו רבים מבני עמנו את עצמותם ואת כל קדשי ישראל ויתכחשו לנו מרוב טוב מדומה; אם אחרי אשר נקרע עמנו לקרעים מאין לו תקוה לאחד את מפלגותיו; אם אחרי כל אלה, אשר לא נראו ולא נשמעו בכל העמים אשר על פני האדמה, עברה עלינו רוח עמנו מאז מעולם, ראינו את מזורנו, נשאנו עינינו לציון בתקוה להתרפא בה ועל-ידה מכל תחלואינו המיוחדים לנו וגם לאחדות מפלגותינו באיזו ענינים – באו כל מיני בעלי-מחשבות נאצלות, נלהבים ונערים מעבר מזה ומחרחרי-ריב וקנאים נבערים מעבר מזה לחבל את מעשינו, להאריך ולהכביד את חלי עמנו ולהרחיב הפרץ בין מפלגותינו, למען הרחיק כל תרופה מעמנו! הציוניות, או חבת-ציון, צריכים להיות משאת-נפש כל העם או רובו הגדול. לא לבד אשר בלי העם או רובו לא תעשינה ידינו תושיה, כי גם בשביל זה, שכל עיקרה לא נבראה רק בשביל העם ולא בשביל יחידים. אומרים, כי הציוניות או חבת-ציון, או במובנן הכולל: תחית העם, היא רעיון לאומי או הלאומיות עצמה, ורעיון של יחידים אינו יכול להיות רעיון הלאום. על כן צריכה הציוניות להיות רחוקה בתכלית מכל רעיון או שיטה שאינם אלא חלק איזו מפלגה, שהרי אז לא תהיה עוד רעיון לאומי כי אם רעיון מפלגה. הציוניות לא תוכל היות לא דימוקרטית, לא אריסטוקרטית, לא חסידית, לא מתנגדית, לא חרדית, לא קולטורית, לא פילוסופית, רק ציונית, לאומית, מפני שהעם התהפוכות האלה יחדו, וכן לא יוכל שיבחר כלו באחת מהן. תלך לה כל מפלגה בחייה החמריים והרוחניים ובספרותה בדרכה הטובה בעיניה, אך בעבודתנו הציונית היינו צריכים לכון לבנו ומעשינו אך להחיות את ציון ועמה גם להשיב לעמנו את החיים שאבדו לו בצאתו מציון. לאסון הציוניות השתדלו איזו מאנשי המפלגות להעמיד את הציוניות דוקא על השיטה החביבה לכל אחת מהן, מבלי לשוב תוצאותיה תהיינה אחת משתי אלה: או כפית הר כגיגית, או הרחקת רוב העם מן הרעיון. זה דרש "ועד רבני" לנהל את כל הציוניות על-פי תורת ה"חיי-אדם" וספרי המוסר, ואם לא יאבו המשכילים – אז אין לו חפץ בהם ובציוניות; לעומתו דרשו אחרים "קולטורה" בציוניות, וכל מי שאינו חפץ בה ילך וישוב לביתו, כי ציוניות בלי קולטורה שלהם אינה כלום. ומאז והלאה גדלה ונסתבכה הערבוביא ובלבול הלשונות עד לאין מרפא, וכל אחד חפץ שכל מאויי-לבו וחזון רוחו, חכמותיו והבליו, דמיונותיו ו"שאיפותיו" יהיו נשמת הציוניות לכל העם ולא לשנות. ואיש מהם לא תאחזהו רעדה בהניחו אבני נגף במקדש ישראל! תחלת צוחתם היתה הקולטורה, ואמרו שהם דורשים רק קולטורה כשרה וחסודה: להביא בלב העם את החבה לישראל; אחרים הוסיפו להראות גם על הקולטורה הכללית, שהרי אי-אפשר לעם בלי רופאים, מודדים, בנאים וכו'. בין כך ובין כך שכחו, או עשו עצמם כאילו שכחו, שהחרדים גם בלא הציונים מחנכים את בניהם בידיעות לאומיות ובחבה להעם, ואם הם, הציונים, יאבו ללמד שפת-עבר לתלמידי בתי-הספר הכוללים, הרחוקים בכלל מעניני עמם – לא ימחה איש מן החרדים בידם, וכי אם בעוד שנתים או שלש שנים כבר תהיה ציון מקוימה לישראל "על-פי משפט העמים" ויצטרכו לנו רופאים ומודדים וכו' מבני-ישראל – אז לא יהיה מחסור בהם כלל. אם היו האנשים ההם רוצים שתהיה הציוניות משאת-נפש כל העם, לא היו דורשים קולטורה מאת עם, אשר רובו עודנו הולך בדרך אבותיו החרדים. אנכי איני יכול לשער לעצמי קולטורה עברית בלי קריאת הספרים "דור דור ודורשיו", "מורי נבוכי הזמן" וכיוצא בהם, ספרים שהם גם עתה לצלם בלהות לרוב יודעי ספר מן העם. אנכי אינני מבין, איך נוכל להשלות את נפשנו בשקר ולהבטיח את הרבנים והחרדים כי יש קולטורה אחת כשרה וחסודה, בעוד שאנו יודעים היטב, כי כל איש מישראל שסגל לו את הקולטורה לא יוכל בשום אופן להתחשב בעיניהם ליהודי כשר, כי על-פי-רוב גם מעשי איש כזה, גם מחשבותיו אינם לפי הדרוש על-פי שיטתם, ולא יוכלו להיות כך. אבל בעוד שהמתונים והנבונים אוהבי השלום דברו שלום להחרדים, היינו לרוב העם, וידרשו קולטורה כשרה וחסודה – באו הנלהבים, הרוצים בהתגלות לבם ולהתפאר בחפשיותם, וידרשו לפני העם, החי באמונת אבותיו כפי תמונתה בשנות מאות, כי הציוניות, הצריכה להיות קנין כל העם ומשאת-נפשו, צריכה להפוך משרש את כל סדרי חייו. אלה האנשים, אשר, כנראה, אין הציוניות חשובה בעיניהם כשהיא לעצמה, היינו בשביל תחית העם על אדמתו במובנה הפשוט, ורק מפני שהם רואים בה אמצעי טוב להביא על ידה בקרב העם את התקונים הרוחניים, שהם שואפים אליהם עוד קודם שהיו לציוניים, והציוניות טפלה אצלם לאידיאלים אחרים, - אינם דואגים, כמובן, להציוניות עצמה, לעשותה מוכשרת להיות קנין כל העם, והם מכניסים בה בכח וביד חזקה את השקפותיהם הפרטיות, ולא ידאגו כלל אם על-ידי זה תצטמצם כל הציוניות בתוך מפלגתם הקטנה, לא תתרחב בגבול ישראל, והיתה כלא היתה. הציוניות חביבה להם רק אם תהיה לפי רצונם, על פי הגון שהם רוצים להכניס בה כל אחד לפי חלומותיו, אם תהיה הציוניות בעלת גון אחד – אז אין להם בה כל חפץ, ואיש לאהליך ישראל! הנה כל אחד בא ותלמודו בידו: "זה מדבר על-דבר הגאולה הרוחנית, גאולת התורה, גאולת הגוילים והספרים, שבהם רצופה נשמת האומה"; זה בא ואומר: "איננו יכולים להבטיח, כי התחיה בעתיד לא תגע בענף זה או עיקר אחר בדת; איננו יכולים להבטיח, שנשתדל להגן על כל אותן המצוות המעשיות המקובלות בידי העם" וכו', כאילו בא איזה שוטה ובקש מאתו הבטחות כאלה; כאילו עתה, לפני בוא התחיה העתידה, לא נגע שום איש מישראל באיזה ענף בדת, כאילו עתה הוא משתדל להגן על כל המצוות המעשיות… השלישי בא בהתגלות לב של נערים נלהבים, הכותבים מכתב מלא פראזות של הבל לאביהם הזקן ע"ד "שאיפותיהם למרחב אין קץ", מכתב, שלא אוכל עתה לדלות את פניניו מפני שאינו עתה לנגד עיני; הרביעי, במאמר בשפת המדינה, מצא, כי הציוניות חייבת לתפוש את כל חללו של עולמנו, מבלי להשאיר בו שום סעיף אשר לא תכבוש אותו תחתיה, ומונה והולך עד בואו לעצתו המחוכמת, להשתדל, שגם אותם הנמנים מטעם הפקידים לחברי בתי-המעוצות יהיו דוקא ציוניים. נשאר אך להצטער, כי שכח דבר יותר נכבד מזה, והוא, להשתדל, כי מן הפחות והסגנים היושבים בדמשק, ביירוטה, ירושלים, עכו ושכם, עד מלאה הספרות הציונית העתית הבלים ועצות, שאי-אפשר שלא יפוצצו את בית-ישראל לרסיסים. אך גרועות מכלם הן הידיעות, הבאות לאגודות בהמכתבים מק. הקוראים יודעים כבר את דברי הנאצה שבאו במכתב הרביעי "ע"ד האופורטוניזם ביחס לרבנינו ועשירינו וע"ד מחיאת-הכפים וקריאות הרצון שנשמעו מפי כמה מאות של "אפיקורסים" (!) לרגלי ההודעה הידועה מכבר כי הבאנק ישבות ביום השביעי", כי דברי הנאצה האלה העירו שאון ורוגז בין האגודות, כי בעל המכתבים התנצל במכתב ז' ואמר, כי גלו במכתבו פנים שלא כהלכה, בחשבם שהוא נוהג קלות-ראש בקדושת השבת, ומוסיף, כי "מפני הערך שנותנים (מי?) לגלוי דעתנו הנני מפרש, כי מוצא אני מעט יסודות בסדרי החברה ובתקון העולם אשר ישוו בערכם בכלל ובערכם החברתי בפרט ליסוד האחוז והקשור בשמירת השבת; אך מכחיש אני במצות השבת אם מקיימים אותה כמצות אנשים כמנהג חיצוני אשר פג טעמו ותוכו נחר, המקודש רק בתפלה מלאכותית ובאכילה ושתיה; אין אני מאמין (למי יש חפץ לדעת במה הוא מכחיש ובמה הוא מאמין?) אף במקצת ב"שבת של גליות" (?) אשר על פיו מותר (?) לאחינו העשירים להתענג ביום הזה על רוב שלום ומנוחה ולהנזר מכל הבלי ימי-המעשה ומדאגות החיים ולאנוס בעת ובעונה אחת לעבוד ולכתוב בבתי-מסחרם את אחיהם בני עם (עמם?), המכבדים ומעריצים לא פחות מהם את יום המנוחה הקדוש הזה" וכו' (אם כן הלא טוב עשו האפיקורסים מוחאי-הכפים, ששמחו שהבנאק יסגר ביום השבת ואז ינוחו גם העובדים בו). אם באמת האגודות דורשות ממנו לא רק ידיעות ברורות ע"ד מהלך הציוניות, כי גם נותנים ערך לגלוי דעותיו הפרטיות – איני יודע, אבל הוא בעצמו, כנראה, חושב, שנותנים ערך גדול לגלוי דעותיו, ועל כן בא ללמדנו במכתב התשיעי, כי "זרם החיים שהכניסה לעולם האלילים תורת ישראל, תורת של היהדות, זאת התורה הכלולה בציוניות שבימינו אלה, הזרם הזה השפיע" וכו'. מי הרשה להאיש הזה מה לנו ולעולם האלילים, לתורת היהדות של רינאן, ומי הרשה לו לחוות דע כי בהציוניות שבימינו בלולה איזו תורה מיוחדת? הציוניות היא רעיון לאומי, מפשט מכל תורה מיוחדת וכל-שכן מתורתו של בעל המכתבים… היפלא, אם לרגלי פרצות כאלה באה צוחה ברחובותינו? אך רבים מן הצוחנים תחת לצאת למלחמה כנגד הפורצים האלה בפרט, יצאו להלחם עם הציוניות עצמה. אין לך תורה או שיטה שבעולם שלא באו אחרים אשר בזדון או בשגגה גלו בה פנים שלא כהלכה, ובכל זאת לא יצא מעולם שום בן-דעת בשביל זה נגד השיטה עצמה. גם בתורת משה גלו פנים שלא כהלכה, ואף-על-פי-כן לא נשבתה מטהרתה; גם בהפילוסופיה גלו רבים מבני עמנו שלא כהלכה, ובכל זאת לא הרחיקוה בשביל זה חכמי עמנו בספרד, אך השתדלו לטהר אותה; גם המשא-ומתן התלמודי נשחת על-ידי הפלפול, גם שיטת החסידות נשחתה על-ידי האמונה בנפלאות הצדיקים, ובכל זאת נשארו גם טובי הרבנים והחסידים נאמנים להם. כל שיטה היוצאת לרשות-הרבים, אי-אפשר לה שלא יבואו תועים ויכניסו בה סיגים, אך חובת ישרי-הלב לצרף את השיטה מן הסיגים ההם. לדאבון לב, לא כן יעשו עתה איזו מן הרבנים ביחס אל עתה שני מכתבים כתובים על שם עשיר זקן אחד מקובנה, אשר פנה לאיזו רבנים בשאלה, אם הציוניות מותרת או אסורה. לכאורה לא היה בזה מקום שאלה, כי אחרי שהגאון ר"ש מאהילעווער ז"ל, הגאונים ר' יצחק יעקב ריינעס, ר' פנחס ראזאווסקי, ר' שמואל יעקב ראבינאוויטש נ"י ועוד הרבה רבנים גדולים וגאונים הם ציוניים, - הלא אין מקום כלל לשאלה של הבל כזו. אך הפליאה הזו כבר נתישבה, כי רוח החיה אשר ב"מצדיקי הרבים", בחפצו לחרחר ריב ולעורר מחלוקת, כדרכו, פתה את הזקן לפנות דוקא למתנגדי הציוניות, אשר ידע מראש את תשובתם ואז יפיצנה בין יתר הרבנים להבריחם מעל ציון. אשוב אל המכתבים. הראשון הוא מהגאון הישיש ר' ד. פ. הוא אומר בהסתר (מבלי להזכיר את הציוניות בשם): "דעתי בענין זה ידוע אשר אחשב שיטה זו כשיטת הש"ץ שר"י ורומסת ברגל כל קדש וכו' והשתיקה יפה מהדבור ויבוא בעל הכרם ויכלה הקוצים מן הכרם וכו' (אם כן למה ירגזו מצדיקי הרבים וירימו שאון ולא ישמעו למצות רבם לשתוק? ולמה יפרסמו מכתבו בעת שהוא חפץ לשתוק?), ונחזה בבושת אויבינו ומנדינו" (?). והנה אם "גבורתא למיקלא רביה" וגבורה יתירה היא לומר על גאוני ישראל שזכרתי למעלה, כי הם מחזיקים בשיטת שבתי-צבי, דברים אשר אילו אמרם איש פשוט על איזה רב בישראל היה מחויב לקבל נזיפה, עוד גבורה יותר גדולה הראה רב קנאי אחר, אשר אם איננו ישיש, זכות ישישים מסיעתו. הוא אומר במכתבו להזקן הנ"ל: "קראתי יתר דבריו (כלומר, דברי ראש "מצדיקי הרבים" המחרחר ריב הנ"ל) בנידן "כת (?) הציונים" שנתחברו ונתאגדו עתה בחזקה, ולא אבוש מלאמר כי לא אדע איך למצוא מסלות לצאת נגדם, אחר כי האנשים הלא נודעים כל אחד (???) במקומותם לרעה ומהם גם מפורסמים בזה ותכליתם כבר הודיעו ופרסמו, כי היא לעקור יסודי הדת וכו' וכאשר כבר הודיעו את כל אלו וגלו מחשבתם במכ"ע (האמנם קורא הוא מכ"ע? ומה יאמר על זה אביו בגן-עדן?) וכו' ועכ"ז מצאתי כי הצדק את מע"כ שי' כי ידברו יחד יראי ה' ויצעקו מרה וכו' להזהר בנפשותם לבלי להתחבר לענין שהוא הירוס הדת ומכשול לבית ישראל". מה תוכל להיות אחרית המחלוקת שלא לשם-שמים הזאת? כל בן-דעת יבין, כי אחריתה תוכל להיות מרה מאד לבית-שיראל. הנה לפני מכתב שלישי, שנשלח לי עם שני המכתבים הנ"ל, מאגודה ציונית, לאמר: "הנם (מצדיקי הרבים) משתדלים להוציא מכתבים מהד"ר אדלער מלונדון וכו' ומהרב צדוק כהן מפאריז. ממילא מובן, כי הנקל יהיה בידיהם להוציא עוד חתימות ויפרסמו ברבים קול קורא רבני נגד הציוניות. אין אנו מתיראים פן יעלה בידם לשרש את הציוניות משורש, יען אין בכח אישים פרטים, אף להכחיד רעיון שמקורו בלב ונפש, אפס הלב ידאב והעינים תרדנה דמעה למראה פרוד הלבבות והדעות שיתהוה מזה. הזייפנים משתמשים בכל האמצעים הפסולים והבזוים לנגדנו ומכריחים להיות לכתה. עתה אין כל הבדל חיצון בין ציוני למתנגד באמונות ודעות, והנה ע"י המחלוקת יצא הבדל בזה, כי לא המחלוקת נבראת ע"י ההבדל, כי אם ההבדל מתהוה על-ידי המחלוקת. ואף גם זאת יוכל להיות כי הרבנים הנותנים להם יד גורמים רעה גדולה לעצמם ולכבוד התורה, כי אם תצא מטרתם הבזויה אל הפועל, אם יצאו הרבנים לנגדנו במחאה, אז יבא פרוד בין הציונים ובין הרבנים העומדים בראש הדת, ותקותנו, "שהציוניות תהיה תשובה אל היהדות", תהיה לאכזב. האם אפשר להנאורים שבנו לכבד את מורי העם, צריכים לבא ולהתיצב בראש תנועתם, הם באים ועושים ההפך ומחבלים את מעשי ידינו? האם אפשר להם לאהב ולהוקיר את היהדות, אם נושאי דגלה מחללים אותה באופן מכוער כזה?" הדברים האלה מעציבים מאד ועל הרבנים החובה לשום אליהם לב בהבנה עמוקה. אם למרות דברי הגאונים הרמ"ל מלבים ורצ"ה קאלישער (מובאים בס' שיבת ציון) ולמרות פעולות הגאונים ריא"ס ז"ל מקובנה, הרמ"ע מבויסק ובנו ז"ל, הרנצי"ב מוואלאזין והגרש"מ מביאליסטאק ז"ל, שהשתתפו בחבה בפעולות חובבי-ציון, ולמרות פעולת גאוני זמננו שזכרתי, שנתנו לבם וידם להציוניות, עוד יש רבנים שלא שמשו כל צרכם, ולדעתם הקלושה יש בציוניות משום דחיקת הקץ – ישבו להם מנגד כי אין לנו צורך בהם; אך אל ישמיעו קולם אתנו, פן יהיו לשחוק, כי אם אמנם גדולים הם בעיני עצמם, הלא יודעים כלנו, כי ננסים הם לפחות לעומת הגאונים מלבי"ם וריא"ס ז"ל; אך כל הרבנים שאינם רואים בציוניות דחיקת הקץ, עליהם החובה להגן עליה בכל כחם ולהשתתף בפעולתה. עליהם לדעת, כי אך בכחות נאחדים של טובי הרבנים וטובי המשכילים יצלח ביד הציונים הנאמנים לטהר את הציוניות מכל דברי הבל ושטות ולהרימה כראוי לרעיון רם ונשא כזה. עליהם לדעת, כי לאסוננו בענינים שבינינו לעצמנו הננו כנמלה "אשר אין לה קצין ושוטר", וכל הימים אשר לא תהיה בנו אחדות בפעולות ואורגניזציה אי-אפשר לשום גבול למעשי כל הרוצה ליטול לו מטיף לאומי או מפיץ קולטורה. אך על-ידי אורגאניזציה שלמה ומושכלת יצלח בידי טובי הציונים מכל המפלגות להביא את התקונים הנחוצים במשלוח "המכתבים" ובעריכתם, לשמור על העם מכל הלוקח לו שם מטיף לאומי או נער נלהב, אשר בבואו בטענה כי הולך בטל הוא ואין לו מה לעשות אחרי אספת השקלים, הוא מקהיל קהלות ברבים ומורה דעת לעם, בעת שהוא עצמו עודנו צריך לשבת על ספסל בית-המדרש ללמוד דעת מפי אחרים טובים ממנו. אם אין מפלט מפני דברי איזו סופרים, הרוצים לכבוש את הציוניות לדעותיהם החפשיות, הנה דעות כאלה כבר נשמעו לפני שנים הרבה לפני לדת וקולות כאלה לא יחדלו לעולם, ואין הציוניות אשמה בזה. אם תעשו את הציוניות לרעיון לאומי כולל, אז בהכרח יסורו ממנו כל ההשקפות הפרטיות שאינן אך קנין מפלגות או דעות יחידים. אין לנו רמון בלי קליפה, ועמנו המנוסה כבר הורגל באלפי שנות ההיסטוריה שלו לאכול את הרמונים ולזרוק את הקליפות. עמנו לא יעזוב את הרעיון הציוני, והמתאמצים להרוס את הרעיון הזה הם – או אלה שאין להם דבר עם העם, או אלה שאינם יודעים את נפשו, והם תועים לחשוב, כי אפשר להעם לחיות בלעדיו. הרעיון הציוני מאז מעולם הוא נשמת עמנו, ואין לכל אוהב עמו רשות להתעלם ממנו, וכל-שכן לחתור תחתיו; ורק בשביל שהוא נשמת עמנו, בכללו הנהו רעיון שלם, ומופשט מכל שיטה מיוחדה של איזו מפלגה וכל-שכן מהשקפות יחידים. הדבר הזה ערובה לו, כי כל אלה המתאמצים להטותו לצדדין לפי דרכם הם ולא לפי רוח עמנו מאז מעולם – לא יצליחו, כאשר לא יצליחו גם הנחרים בו. גם אנכי מאמין, כי כאשר יהיה אלהים עמנו והציוניות תצא מכלל רעיון לפעולה ועמנו יתנחל בהמון רב בארץ אבותיו, אז ישתנו הרבה דברים בחיינו ובתמונותיהם לטובה, כי אם יהיה גוף עמנו בריא אז תהי גם נפשו בריאה, וכל המגרעות אשר הדביקו בנו הגלות והגהיטא יסורו מעצמם בסור סבותיהם. אבל כשם שיש לי רשות לחשוב שהשנוים לטובה יהיו בתמונות הרצויות לי, כן רשות לאחרים לחשוב שיהיו השנוים כפי חפצם הם ודעתם. על כמו אלה עלינו לזכור דברי חז"ל: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדית איבעי לך למיעבד ומאי דניחא קמיה קוב"ה לעביד" (ברכות י.). ורואים אנו כי צדקו דברי ישעיה אלה, שאם אמנם מנשה היה רשע, הנה אם לא היה בעולם מנשה אז לא היה גם יאשיהו, גם זרובבל, וגם לא היה מקום להמשיח שבני עמנו מקוים לו. את דברי חז"ל אלה עלינו לזכור תמיד ולשומם נגד עינינו. הציוניות היא נפש עמנו ותשועתו, עלינו לשמור עליה, לגדלה ולרוממה, ואם אנו רואים בה אנשים כמנשה – "מאי דניחא קמיה קוב"ה לעביד", ואם גם באיזה זמן יתן לנו אנשים כמנשה, לא יעזוב חסדו מאתנו ויתן לנו אחרי כן אנשים כיאשיהו וזרובבל וגם את משיח צדקו והיתה תשועתנו שלמה. אם אל כל אלה ישימו לב טובי רבנינו וחרדינו וטובי משכילינו, אז לא בלבד שכל איש נכבד לא יתן את ידו למחרחרי-ריב לעבוד לה בלב שלם, ובכחות נאחדים יביאו בה את האורגאניזציה הדרושה לה למען לא תהי ככלי-שעשועים ביד כל שוגה ופתי לעשות בה ובשמה ככל העולה על רוחו. יגדלוה ויטפחוה בדרך הרצויה העולה למעלה, אז ידומו בבושת כל הקנאים הנבערים וכל אוהבי מדנים, המתפרנסים בחומר וברוח מן המחלוקת, אז תחול ברכת ה', שלום והצלחה, על מעשי ידינו לתשועת עמנו, וישראל יעשה חיל. "רגש מיוחד אוחז את חוקר דברי הימים של היהודים כשהוא עוזב את הספרים של כתבי הקודש, הם ספרי עזרא ונחמיה, ורוצה לעקב אחרי חוט המסכת בספרי דברי הימים של יוסף בן מתתיהו. התהלך התהלך עד כה בעולם רב המעשים, המון שמות של אנשים סאנו מסביב לו, בעלי צורה חשובים יוצאים הרגיל העירו בכח התענינותו בהם, ולפתע שקט גמור שולט בחלל העולם הזה, ואזניו שומעות רק מעת ארוך של מאתים שנה הוא פוגש לפעמים אנשים יחידים, שאינם לא פועלים לפני עיניו ולא מדברים באזניו והם אינם נבדלים זה מזה אלא בשמותיהם בלבד". בעולם המדיני נהיו אחרי זמן קצר זעזועים גדולים מאד. השלטון בכיפה שהיה בידי מלכי פרס לוקח מידם בכחו של המרעיש ממלכות, אלכסנדר מוקדון, שבשנים מעטות כבש כמעט את כל העולם העתיק, שהיה ידוע בימים ההם, וגם ארץ ישראל באה תחת ידו. האגדה מספרת, כי אלכסנדר מוקדון, על דרכו צפונה, נטה גם ירושלימה והכהן הגדול, שהיה בימים ההם, יצא לקראתו לקבל ואלכסנדר האיר פנים לכהן הגדול ויט אליו חסד ויתן לו בקשתו לטובת הצבור היהודי ונגד השומרונים. אם אמת בפי שמועה זו או אין, על כל פנים אין ספק בדבר, כי ימי אלכסנדר מוקדון היו ימי מנוחה פחות או יותר להצבור היהודי, כמו שהם היו ימי מנוחה לרוב העמים בכל המדינות שכבש. וגם אחרי מותו, כשנחלקה מלכותו, וארץ ישראל נפלה בחבלם של מלכי מצרים, לא החמרי של הצבור היהודי, ואולי עוד הוטב יותר. מלכי מצרים מבית תלמי היו בכלל מלכי חסד, אוהבי שלום ואוהבי חכמה ודעת, ולחיל צבאם שכרו שכירים מעמי הנכר, ובתוכם גם מהיהודים. ומקצת היהודים האלה עזבו אחרי כן עבודת הצבא ועשו להם הון. ואליהם נוספו יהודים, שבאו מעט מעט מצרימה לעשות מסחר וקנין ורבים מהם עשו עושר והיו גם מקורבים לחצר המלכות, ועשו מה שיכלו לטובת הצבור היהודי שביהודה. ויש לחשוב, כי הצבור היהודי הזה חזק מעט מעט במעמד החמרי כל כך עד היה יכול לחכור את המכס של יהודה מתלמי המלך, וע"י זה קנה גם כח של שלטון בארץ, כנהוג בימים ההם, והצבור היהודי נשתחרר גם מנגישות של החוכרים מהגוים מסביב. ואם זהו כל מה שאנו יכולים להגיד על המעמד החמרי של הצבור היהודי של אז, עוד פחות מזה יש להגיד בודאות על המעמד הרוחני. קצת החוקרים החדשים בחכמי אומות העולם, שהם רואים בזמן הזה ימי התהוותה של כל היהדות של כל הדורות מיחסים לזמן זה פעולה שטאדה, וילהויזין, וחבריהם אומרים, כי בזמן הזה נתחבר חלק מהתורה, רוב התהלים, משלי, איוב ועוד ועוד. אלמלא היה זה אמת, כי אז היה זה הזמן היותר מפואר של ישראל בבחינת היצירה הרוחנית. אך כל דברי החוקרים האלה אינם אלא השערות בלי יסוד נכון, ואין כותב דברי הימים יכול לסמך עליהן. אבל אין חלום בלי גרגיר של אמת, והגרגיר של אמת בזה החלום של אלה החכמים הוא, כי זה היה זמן של הכנה למה שנתהוה בחיים הרוחניים של היהודים בדורות שלאחריו, והכל היה תולדה טבעית ממה שיסד עזרא וחבריו. הצבור היהודי, שאף על פי שנכרים משלו בארץ, בתחילה הפרסים ואחר כך מלכי בית תלמי, היתה לו חרות של הנהגה פנימית לא בלבד בענינים הדתיים, אלא גם בסדרי הצבור, כמו שהיה לפנים מנהג הכובשים בארצות שכבשו להסתפק בגביית מסים ובשלטון כללי עליון ולהניח להצבורים את חייהם כמו שהם. הצבור הזה לא יכול להתקיים בלי הלכות קבועות בכל עניני החיים, גם בענינים שבין אדם למקום ואף בענינים שבין אדם לחברו. אלה ההלכות היו צריכות להקבע וגם מקובל על הצבור היהודי. זה החבר היה, בלי שום ספק, אותה כנסת הגדולה שקרא עזרא גם בתחילה בדבר התקנה להבדיל זרע קודש מעמי הארצות, ושסמך עליה כל הקהל אז ושקיים אותה וכמו כל אותם הדיינים שמנה עזרא בכח המלכות שניתן בידו. זו הכנסת הגדולה היתה בודאי, ברוב בנינה ורוב מנינה, מעולי בבל, ורגלים לדבר שרובה, אם לא כולה, היתה מבני כהנים גדולים, כמו עזרא בעצמו, ועוד היה חי אצלם זכרון מנהגי בית המקדש מלפני החורבן ועניני טומאה וטהרה, וכמו כן חוקים ומשפטים בדברים לחברו שהיו נהוגים בישראל בעוד הממלכה על מכונה. זו הכנסת הלכות שתקן עזרא בהסכמת חבריו ושנתקנו גם אחריו ברוחו לפי צרכי השעה בתנאים החדשים של חיי הצבור היהודי. מה לשון דברו אלה אנשי כנסת הגדולה, ובאיזו לשון נסחו את ההלכות שקבעו? כל מי שאינו רוצה להתעקש, מפני נטיה מיוחדה, ולהניח הנחה שכדי לקיימה יהיה אנוס להכנס בתירוצים דחוקים על קשיות הרבה, מחויב להשיב על שאלה זו התשובה ההגיונית האחת: אלה האנשים התמידו לדבר אותה הלשון שדברו עזרא ונחמיה, ושאנו יודעים על פי מה שנשאר מהם בעצמם, ושכבר הכרחתי בדרך שאין לפקפק בו, שזו היתה לשונם באמת, ר"ל גם לשון הדבור שלהם, ושזו היהודי בזמן ההוא, ממילא מובן בקצת הבדל שיש לעולם בין לשון הדבור ולשון הספר. מאמר אחד שנאמר בפירוש שהם הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה. ואלמלא היינו יודעים בודאות גמורה שאנשי כנסת הגדולה אמרו את המאמר הזה באותה הלשון שהוא כתוב עתה, כי אז היתה לנו בו עדות, כי לפחות מאמריהם היו בעברית. אך בהיות שבזה יש מקום לטוען לטעון ולאמר, שאין זו עצם לשונם של אנשי כנסת הגדולה, אלא לשונו של מי שסדר את מסכת אבות, לכן אניח זה לפרק הבא. וגם דבר הצבור היהודי בזמן ההוא, הם נסחו את ההלכות שקבעו על פי המסורה החיה היו בודאי כותבים בלשון ארמית, והם כל נוסחאות של מעשי בית דין ושטרי אמנה בין אדם לחברו במשא ומתן וכיוצא בזה, שבלשון זו היו אלה הנוסחאות נהוגות אצלם כבר בשבתם בבבל, כמו שכבר בארתי זה למעלה. ומדוע לא שנו אנשי כנסת את לשון הנוסחאות האלה ולא נסחו גם אותן בעברית? על שאלה זו לא קשה לענות. בתחילה, בכל זמן שלטון הפרסים ביהודה, אולי מפני המלכות, ואחר כך, כשבאה יהודה ברשות מלכי בית תלמי, שהם בודאי לא היו קנאים ביותר ללשון היונית ובודאי הניחו להצבור היהודי, כמו לשאר הצבורים, לנסח המסמכים הצבוריים שלהם צבור צבור בלשונו, אז השעה אצל הצבור היהודי שהדבר המקובל היה קדוש, ואיש לא העיז לנגוע בו. כי אנשי כנסת הגדולה, לפי הרוח שנאצל עליהם מבתחילה, לא היו קנאים להלשון, בזה אין ספק. בענין הלשון אחזו מעשי אבותיהם בידיהם בלי כונה מיוחדה, בזה אין לפקפק. זו הלשון שהיתה נחלת אבות ועוד היתה להם לשון האם, רצויה להם וחביבה עליהם, כמנהג העולם, אבל הם לא היו זכות, שהם, לפי כל רוחם, לא הרגישו שאיזו סכנה מרחפת על זו הלשון, אך שהם לא היו קנאים לה ושלא עשו שום דבר לשמור עליה, שום תקנה שתהיה לה סייג, שעשו סייג לתורה בכונה רצויה, בזה אין שום ספק. זה העדר הקנאה ללשון האבות, זה העורון הלאומי בענין הלשון, היה צרה גדולה בשעתה, והיא שגרמה שיקרה מה שקרה אחר כך. אבל, לנו, בבקשנו לדעת מעמד הלשון העברית בזמן ההוא, אם עודנה היתה חיה בפי הצבור היהודי או כבר שבתה מפיו, זו האדישות של אנשי כנסת הגדולה ללשון האבות, זה העדר כל מעשה להגן עליה, הוא העושה לודאות גמורה מה שהכרחתי קודם בהקשים הגיוניים, שהלשון העברית היתה באמת לשונם של אנשי כנסת הגדולה, גם לשון הדבור שלה. כי אלמלא ראינו בהם איזו קנאה מיוחדת להלשון היינו יכולים לחשד שמה שנסחו בעברית היה מפני קנאה ללשון העברית, אף על פי שלא הצבור ולא הם דברו עברית. עכשיו, שאין אנו מוצאים אצלם שום סימן לקנאה להלשון, יכולים אנו להחליט בודאות, כי מה שנסחו בעברית היה מפני שזו היתה לא בלבד לשונם הם, אלא גם הלשון של הצבור. כל הפעולה הרוחנית הזאת של אנשי כנסת הגדולה היתה בעיקרה "הלכה למעשה", לצורך החיים המעשיים של הצבור יום יום. ואולם, גם מפעולה ספרותית טהורה לא היה הזמן הזה אלמן כולו, ואם, כמו שכבר אמרתי, הרבה ממה שיחסו חכמי אומות העולם לזמן זה אינו אלא השערות בלי יסוד נכון, אך ארבעה ספרים חשובים בלשון עברית הם בודאי פרי הזמן הזה, ובהם אנו רואים בפעם הראשונה את הלשון העברית הספרותית של הזמן ההוא, ותחלת דברי הימים, שסופו הוא ספרי עזרא ונחמיה, אודות ספר דברי הימים אמרו בתלמוד: והנה בעצם ספר דברי הימים אינו מן הנמנעות שעזרא כתבו, כי הוא באמת ברוחו של עזרא. אבל שלא עזרא כתב ספרו וספר נחמיה, בזה אי אפשר לפקפק. רק חלק מספר עזרא (ז', כ"ז; ט', ו') כתוב בלשון מדבר בעדו, ואין ספק כי אלה הדברים כתבם עזרא בעצמו, וכמו כן התפלה עד סוף פרשה ט' היא מעזרא בעצמו, ושאר הספר מדבר על עזרא בלשון נסתר, בודאי מפני שאחר כתבו, אולי אחד מתלמידיו. וכך גם בספר נחמיה, שבהחלקים שלא כתבם נחמיה בעצמו, שבהם הוא מדבר בלשון מדבר בעדו, מדובר גם על עזרא בלשון נסתר, מוכח שגם אלה החלקים כתבם לא עזרא, אלא מי שכתב את החלקים של עזרא שמדובר שם עליו בלשון נסתר. ובאמת, הלשון אחת והסגנון אחד. ובהיות שבאמת כל הלשון של דברי הימים, יצאו מפיהם בעצמם, הם ברוחם ובסגנונם דומים ממש, בודאי יד אחת כתבם, והיד הזאת בודאי אינה ידו של עזרא, כי אם אולי אחד מתלמידיו, על כל פנים קצת אחריו, והוא הכניס בתוך דבריו מה שמצא בארמית אולי בידי אחד שכתב זכרונות מהימים ההם. כתב את ספר קהלת אין צורך יותר להוכיח, כי אפילו היותר אדוק אם יש לו קצת רגש מדעי של דברי הימים, מוכרח להודות בזה. לא התוכן ומכל שכן שלא הלשון אינם מרשים לפקפק בזה הפקפוק היותר קל, אבל עלינו להכיר טובה למחבר הספר הזה, יהי מי שהיה, שבכונה רצויה קרא אותו על שם שלמה, כי רק זכותו של שלמה יכלה להציל ספר כזה מידי גמורה, כמו שהעיד עליו רב בפירוש, שרצו לגנוז ספר קהלת. ובענין זה באמת נתקיימו הדברים "גדולה עברה לשמה". זהו הזיוף לשם שמים שעשה מחבר קהלת, הציל לנו אחד מהספרים היותר יקרים של ספרותנו, ובאמת הספר הראשון אצלנו שנעשה לשמו של ספר. בפעם הראשונה אנו פוגשים אדם מישראל יושב ומחשב מחשבות סתם על העולם והנעשה תחת השמש, וכותב את מחשבותיו אלה על ספר לשם חבור ספר. ומה תמוהות המחשבות שלו. כמה הן משונות ממחשבות רוב העולם סביבו. אלה מחשבות פקח יהודי, שרואה הכל בעין פקוחה וחדה. אמנם יש בו בזה הספר הרבה דברים סותרים זה את זה, כמו שכבר העיר על זה רב, והיו קצת חכמים שאמרו כי זו היא תכונתו של קהלת, שהוא בעיקרו פקפקן, ששום דבר לא ברי לו, ומה שהוא מחליט רגע אחד, הוא חוזר בו ממנו מיד. אבל האמת היא מה שהעירו כבר קצת חכמי המפרשים, כי הדברים הסותרים לההנחות העיקריות של הספר הן הגהות שנעשו אולי בעלית חנניה בן חזקיהו בן גוריון, שדרש אותו והוסיף בו דברים בכונה רצויה כדי להצילו מגניזה. לנושא הספר הזה, שהיה כל כך משונה מנושאי כל הספרים שנעשו לפניו בישראל בלשון עברית, היה צורך בסגנון חדש, וגם במדה מן המדות בלשון חדשה, במלים חדשות. דבר כזה אינו נעשה בשום לשון על נקלה, ובכל לשון הפסיעות הראשונות במקצוע ספרותי חדש הן קצל שמאליות, קצת בזמן תחילת יצירת הספרות המחקרית שלנו. ולכן לא תמוה, אם אנו רואים גם את קהלת בקצת מקומות כאלו נפתל נפתולים קשים בעד מלה נכונה, בעד מבטא נכון, ואם בקצת מקומות לא עלה בידו להכריח את הלשון להשמע לו לכל דקות מחשבותיו, הנה בכלל לנסיון ראשון בשדה כל כך לא נעבד, יצא מהנפתולים הקשים וידו על העליונה. ופה אנו רואים את הלשון העברית כמעט בצורתה שנפגשנה בהדורות הקרובים. לתוך אוצר המלים של הלשון נכנסו קצת מלים שבודאי הן ארמיות בעיקרן, וגם הסגנון וקצת צורות דקדוקיות חתומים לשון המחבר, כי אם תרגום מלשון אחרת, וכמו כן אין כל יסוד להניח שהמחבר לא דבר זו הלשון שבו כתוב הספר. הרושם שעשה כל הספר הוא, שאתה שומע אדם שכתב בקהלת אנו רואים השמוש בהאות "ש" תחת המלה אשר בכל מקום, וגם השמוש בצרוף שתי האותיות כש…, ואלה המלים: ברם, דברת, יתרון, כבר, כנס, כשרון, מדינה, מדע, ענין, פרדס, פתגם, רעות, רעיון, שדה, שדות, שרים, שרות, שתי, תקן… רוב המלים האלה לברר כמה מן אלה המלים הן שאולות מהלשון הארמית על ידי המחבר בעצמו, וכמה מהן כבר נכנסו לתוך הלשון העברית של הזמן ההוא, והשאר אין לברר אם הן מלים לקוחות מהלשון הרגילה של היהודים בזמן ההוא, או הן יצירות המחבר בעצמו משרשים שהיו רגילים בלשון. הוא לא בלבד אחד מגדולי חכמי ישראל וגם מחכמי העולם כולו, לא בלבד אחד מאותם יחידי סגולה בכל אומה מבחינת הלשון העברית, הוא אחד שכבש לה דרך חדש, שהעשיר אותה בצורות וגם במלים. יותר קלה היתה המלאכה על בן סירא. בהנושא כבר קדמו ספר משלי, ובסגנון ובמלים – ספר קהלת. הלשון בכללה דומה ללשון קהלת, רק עוד פסיעה יותר לעומת הלשון של הדורות הבאים. גם בצורות דקדוקיות וגם במלים יש בו חדש. הצורות היו כבר בודאי מנהג הלשון בעת ההיא, ובנוגע להמלים אין לברר אם הן לקוחות מהלשון הרגילה, או קצתן הן יצירות של המחבר בעצמו. גם זה הספר חשוב לא בלבד מבחינת תכנו, בשביל הרעיונות והענינים שלו, אלא גם מבחינת הלשון, מה שהוסיף והעשיר אותה. לא עדות מדברת בפירוש, אלא עדות שותקת, אך שתיקה זו דומה כהודאה מפורשת. בן סירא היה גם מוכיח. בפרשות אחדות מספרו הוא מוכיח את בני עמו, לא בזעם של אש כמו הנביאים כמה וכמה קלקולים מוסריים בחיי הצבור היהודי, ובשום מקום לא נמלט מפיו שום רמז של תוכחה כי אינם מדברים לשון הוא בעצמו בודאי דבר עברית. בכל פרשה ופרשה של הספר אתה מרגיש שאתה שומע דברי איש כותב בלשון שהוא מדבר, ואלמלא כבר עזב הצבור היהודי או רובו, או חלק גדול ממנו את לשון אבותיו, אי אפשר שלא היה הוא מערער על הדבר ומגנה אותם ומיסר אותם בשוט לשונו. אחת הפרשיות היותר יפות בספרו אומת ישראל מראשיתה ועד ימיו של בן סירא. בין אלה גדולי האומה הוא מזכיר את עזרא, ובזה מסתייעים אותם החכמים הכופרים במציאותו של עזרא, ואומרים כי בימיו של בן סירא עוד לא היה השם הזה ידוע ומפורסם בקרב הצבור העברי, מפני שעוד לא נתחבר ספר דברי הימים, שמחברו בדא את עזרא. אבל, אף על פי שבאמת תמוה הוא, שבן סירא השמיט את עזרא מבין גדולי האומה בעצם מציאותו של עזרא, כמו שכבר העירותי על זה למעלה. מה שאפשר לומר כדי לתרץ קושיה זו, הוא או שבזמנו של בן סירא עוד לא גדלה חשיבותו של עזרא בעיני העם בכלל, וזה קצת דחוק, או שבעיניו של בן סירא לא גדלה חשיבותו, שהוא לא היה מרוצה אולי בדרך פעולתו שהיתה תורתית בלבד ולא מדינית, והרבה בשבחו של נחמיה שהיתה בעיקרית מדינית לאומית, מה שהיה יותר לפי רוחו של בן סירא, שהוא היה בודאי חכם עולמי יותר מחכם תורתי. שמעון, שבו הוא מפאר מעשיו הגדולים לטובת האומה ומתאר את הדר תפארתו בצאתו מבית המקדש ביום הכפורים במליצה שמגיעה עד מרום השירה היותר נשגבה. וחכמים בני סמך בדבר אומרים, כי זה הכהן הגדול שמעון הוא הוא אותו שמעון הצדיק המפואר כל כך במסורות הדורות הבאים, ושאמרו עליו אחר כך שהוא היה משיירי אנשי כנסת הגדולה. מזה שמעון הצדיק נשמר במקורות של דורות הבאים מאמר מוסרי אחד יפה בלשון עברית של הדורות הבאים ושיחה קצרה בלשון זו וספור מעשה אחד בלשון זו במליצה יפה מאד. וכמו שכבר אמרתי בענין המאמר, שנמסר לנו בשם אנשי כנסת הגדולה, אלמלי היינו יודעים בודאות, כי מסורים ממש בלשון שאמרם שמעון הצדיק, כי אז היתה לנו בהם עדות מפורשת כי שמעון הצדיק לא בלבד נסח מאמרים בעברית, אלא גם שבמקורות הדורות הבאים אשא ואתן בפרק שלקמן ולעת עתה עלי להניח שאלה זו לא מוכרעת. הספר השלישי של הזמן הזה, הוא ספר אסתר, מספר מאורע להצבור היהודי בימי המלך אחשורוש, ומכל דבריו נראה ברור, כי המחבר היה בקי מאד בכל מנהגי חצר המלכות של מלכי פרס כמו שהיו, ולכן אין ספק שהוא חי או בעצם מלכות פרס או לכל היותר בזמן קרוב אחר כך. לשונו של זה הספר דומה בכל ללשון שאר הספרים של הזמן הזה, ולפי טבע הדבר, יש בו קצת יותר מלים פרסיות, יכולים לדון כי בזמן המחבר היו ליהודים כתב ולשון להם לבדם, לא דומה לכתבם ולשונם של שאר העמים, כי הוא מספר שכתב הדת של מרדכי נכתב לכל מדינה ומדינה ככתבה ועם ועם כלשונו וליהודים ככתבם וכלשונם (ח', ט'). אנו רואים איפוא, כי למחבר "אסתר" היה זה דבר ידוע ומפורסם כי בשעת המאורע היו ליהודים כתבם ולשונם הם, ובהיות שהוא היה בעצמו קרוב לזמן של המאורע שהוא מספר, הנה אלו לא היו אז ליהודים כתבם ולשונם לא יכול לכתוב הדברים האלה בלי שום הערה שכך היה בזמן ההוא מה שאין כן עכשיו. ואין לאמר, כי כונתו היתה ללשון הארמית, שהלא הוא ידע כי זו אינו כתבם ולשונם של היהודים בלבד, שאלת ישוב ארץ-ישראל קראה לויכוחים שונים שלא עלו מראש על לב העוסקים בה. בשעה שכתבתי את מאמרי הראשון בשאלה זו, בה"ראזסוועט" שנת 1881 גליונות 41, 42 לא דברתי על לאומית ישראל, על התשוקה להאסימילאציה וכיוצא בזה, כי חשבתי אותם לדברים יתרים. השאלה ופתרונה היו פשוטות בעיני; בכל עת שבתנו בארצות גלותנו לא עברו עלינו ימי דור אחד במנוחה, תלאותינו בעיקרן במקומן עומדות, אם גם הן פושטות צורה ולובשות צורה. הסבה לזאת היא – מפני כי זרים אנחנו בארצות לא לנו, ואנחנו אין לנו אחוזת אדמה כל-שהיא. אם כן עלינו לחדול מהיות כלנו זרים, וזאת נוכל באחת משתי אלה: אם על-ידי יסוד קולוניות בארץ אבותינו, באופן שבמשך מאה שנה יתישב קהל גדול מאחינו בני-ישראל בארץ-ישראל, או אם נשתדל להכחיד שם ישראל לגמרי. האחרונה אי-אפשר למלאות, כי עם שלם לא יוכל לאבד עצמו לדעת, אם כן עלינו לבחור בראשונה. הנה רואה הקורא שדברים אלה פשוטים הם, אינם צריכים לתבלין של פלפולים בדבר הלאומית וכרכורים ריקים בדבר ההתבוללות. אך צלולה היתה החבית ועכרו אותה. בשעה עקשי-לב שבחוץ-לארץ ויתחילו להתפלפל בשאלת הלאומית ויחליטו, בני-ישראל אינם לא עם ולא לאום ואין להם זכות על ארץ מיוחדת. לעומתם בארצנו יצא אחד מסופרי ה"וואסחאד" וימצא רפואה אחרת לעמנו בתעלולי השארלאטאנים של "ישראל החדש", כתה שעד היום אין בה אלא מיסדה בלבד ואולי עוד אחד עמו – וידרוש לבטל מעט-מעט את התורה כלה למען יכחד שם ישראל בקרוב ויתבולל עם העמים. אז החלו הויכוחים בדבר לאומית ישראל ובדבר ההתבוללות. הנה אם כן הויכוחים האלה ישוב ארץ-ישראל, אלא בהבל פי מתנגדיהם. תמצית הדברים שעלו ממאמרי בעלי ברית ישוב ארץ-ישראל היא: שבני-ישראל הם לאום, ויש להם זכות לחיות חיי לאום בארץ מיוחדת, ההם קראו לעצמם "לאומיים", כלומר אנשים האומרים שאין תעודתו של ישראל להיות מפוזר ומפורד בין העמים, כי אם יש לו זכות, כמו לכל לאום, לחיות על אדמה מיוחדת, להתקיים לאורך ימים ולא למות מות נבל, מות התבוללות בעמים. בעלי ברית ישוב ארץ-ישראל רואים עוד טובה רוחנית לעמם, וזה הדבר: כמעט כל עם יש לו כשרונות מיוחדים, כמו שיש לו גם כן חסרונות מיוחדים. בין הכשרונות שנמצאו בבני-ישראל היותר מצוין הוא – עבודתם בטהרת המדות. שממנו יצא התנ"ך הנה הוא רם ונשא ברוחו כהתנ"ך עצמו… היינה אומר: "מה שפל הר סיני בשעה שמשה עומד עליו", אך מי הוא משה אם אלה שהפיצו אור ישראל בגוים, אך הלא המפיצים ההם גם הם בני-ישראל היו ומבחר משליהם ומדברותיהם נמצאו בתלמודים ובמדרשים, ועינינו הרואות, כי בהיות האור ההוא במקומו היה צח, ואך בא אל העמים ולא נכר נראהו עוד… בשעה שהצטיינו בני-ישראל בעבודתם הקדושה בטהרת המדות, עבדו העמים בני יפת את עבודתם בפילוסופיה, "שאין לה פרי כי אם פרחים" (לשון ר' יהודה הלוי), בתכסיסי מלחמה, בחרושת המעשה (קונסט) והתהדרות חיצונית. היהודים עמלו ליפות את פנימיותם, והעמים – את החיצוניות. ההבדל בין מדות היהודים ומדות הרומיים היה גדול מאד, ודיה סקירה אחת בפרק שלישי בספר "דור דור ודורשיו" חלק שני לראות עד כמה רמו היהודים במדות ומוסר על הרומיים. המאמר היקר "משפט ישראל בעמים" לה' לעווינזאהן ("מצפה" חוברת א') יוכיח לנו, כי גם בימים האחרונים לא הרבה נשתנה ההבדל ההוא… כל הימים אשר היינו רחוקים מן הציוויליזאציה האירופית נשמרו בנו כל המדות הטובות של אבותינו בטהרתן. על זה נוכל להעיד כלנו, אנחנו הזוכרים היטב חיי בני עמנו בערים הקטנות כשלשים שנה לפנים, ובפרטות דבר בזה מעט המרבה הסופר המפורסם ה' לעוואנדא במאמריו בה"וואסחאד" השבועי שנה תרמ"ו. עתה, כאשר טעמנו גם אנחנו מפרי הציוויליזאציה ההיא. בעיקרה נחלקה הציוויליזאציה לשני פנים: ללמודי החכמה ולאהבת היופי האירופי. החכמה היא חלק אך יחידי סגולה בכל דור ובכל מדינה, ובשעה שהתנפל המון העם וביחוד עשירינו על הציוויליזאציה, לא על החכמה והמדעים התנפלו, כי אם על אהבת היופי והתענוגים, גסות הרוח וכו'. אין ספק כי הציוויליזאציה הזאת הביאה לנו רעה רבה… הציגו, למשל, איש עשיר מדור העבר, שהיה על-פי-רוב למדן, בעל-צדקה, משתדל לטובת הכלל, עם איש עשיר בזמן הזה, הנותן אלפי רו"כ נדבה לדבר אשר יריעו עליו במכתבי-העת ואינו נותן פרוטה לעני מעמו, מפני שבשביל זה לא יקבל תהלות במכתבי-העת, איש, האומר כי רבה עבודתו (?) ולא יוכל לעסוק בעניני עמו וכו' – ותמצאו כי אך הציוויליזאציה, ההתהדרות החיצונית, חסרון הרגש הפנימי וכו' היתה הסבה לזאת. אם נביט עוד הלאה ונראה בני-ישראל מכינים אשרה ברוב כבוד והדר בחגים לא-להם, מבלים ימיהם בתיאטראות, במשחקי הקלפים, במשתה תמיד, נשארים רווקים כל ימיהם ונגועים במחלות מגונות וכו' וכו' – אז בצדק נצטער על המדות הטובות שהצטיינו בהן אבותינו ושהיו עתה לברות להתחקות הקופית למעשי בני יפת. את הדברים האלה קוראים הלאומיים בשם התבוללות, ובהצטערם על זה הנם מחכים, כי בשבת על-כל-פנים מקצת מבני עמנו בארץ-ישראל הרחק מן הציוויליזאציה המזויפת הזו, ישתמרו בקרבם המדות שהיו לאבותיהם. הנה הדברים פשוטים: בשם לאומיים הננו קוראים את האנשים האומרים, שגם בני ישראל יש להם זכות לחיות חיים מיוחדים על ארץ מיוחדת, ושאין בני ישראל צריכים לחקות אחרי מעשי אחרים, שאין בהם לא חכמה ולא תועלת; בשם מתבוללים הננו קוראים את אלה האומרים בדעת-נפש כי חובה מוטלת על בני-ישראל להתבולל בעמים ולהאביד זכר לעמם, ואת אלה בעלי התאוה אשר בבלי-דעת ישתדלו לחקות אחרי מעשי העמים, יזרו הלאה כל מדה טובה שבבני עמם ויתכחשו לישראל. לדאבון לב, השברים הפשוטים האלה נדרשים בכמה גונים בבתי-מדרשיהם של מתנגדינו. הלאה יאמר בעל הפיליטון הנ"ל: "אתם אומרים: לא כי בשומינו ובבצלינו נלך ונשובה למקומנו הראשון, שקר ההשכלה והבל היופי! בני אזיא אנחנו וכבני אזיא נחיה!" חפץ הייתי לדעת, מי הם אותם "אתם אומרים"? וכי הלאומיים בעיקרים ידועים שהוטלו על כל הכתה, ואחד מעיקריהם הוא שנאת ההשכלה? בין הלאומיים יש אפיקורסים גמורים, אפיקורסים לחצאין, מחברי אמונה עם ההשכלה, אורתודוכסים, רבנים גדולי ההוראה וכו', וכל אחד "אני מאמין" שלו, תלמודו ושיטתו בידו. אם בעלי המפלגות השונות האלה מסכימים יחדו בישוב ארץ-ישראל אין בכך כלום, כמו שבעלי שונות הסכימו לעצה אחת בשנים שעברו ליסד קולוניות לבני-ישראל ברוסיה, וכמו שבעלי שיטות שונות מתחברים לפעמים ובאים לדעה אחת כנגד מתנגדיהם בהפארלאמינטים, שהוא כמעט מעשים בכל יום. אין ספק, שהיראים והחרדים מן הלאומיים יתנגדו גם עתה להביא השכלה בארץ-ישראל, כמו שהתנגדו לההשכלה גם עד כה. אבל הלא הלאומיים רבים ושונים הם, ומי מהם הודיע במכתבי-העת שאין צורך כלל בהשכלה? מי מהם קם כנגד הד"ר שפירא מהידילברג, האומר ליסד אוניבירסיטט בארץ-ישראל? הן גם מתנגדיו לא יאמרו רק, שדבר זה הוא קודם זמנו ודרך-ארץ קדמה לתורה. וכי הלאומיים בוחרים מקרבם אנשים לשלחם לארץ-ישראל ושולחים דוקא אנשים הרחוקים מהשכלה? עד היום לא נשלח איש, וכל שהתישב בארץ-ישראל התישב מעצמו, בם יראים וחרדים, כבני "פתח-תקוה", בם משכילים כבני ביל"ו, בם גם רופאים ואגרונומים, וחובבי-ציון נותנים לכל הזקוק לכך את תמיכתו, מבלי הבדל בין משכיל ושאינו משכיל. יגדל נא כח בעל הפוליטון ויכין קולוניות אך למשכילים ותודה רבה יקבל מכל הלאומיים; אך בלי ספק לא יאמר גם הוא, שראוי להעמיד שוטרים כשוטרי הפוליטון שלו על חוף יפו לבלי תת לבוא לארץ-ישראל לאותם שאין להם תעודה על ההשכלה. אם ירחב גבול חובבי-ציון להספיק להקולוניסטים כל צרכיהם היותר גשמיים, אז ייסדו גם בתי-ספר לבני הקולוניסטים ללמדם תורה וחכמה, ואיש לא יתלונן עליהם בעד זה. ממילא מובן, שגם אם יבוא יום וישלחו חובבי-ציון אנשים לארץ-ישראל, כי יבחרו אנשים המוכשרים לעבודה, מבלי הבט אם משכילים הם או לא, כי העיקר היסודי הוא: עבודת הגוף לגדולים ובתי-ספר לקטנים. יותר נפלאים הם דברי בעל הפוליטון באמרו: "אתם (?) 1 אומרים, החובב עמו באמת וחפץ בקיומו עליו היהדות בכל פרטיה ודקדוקיה עם כל מנהגיה הישנים כמו שהם ואפילו הטפלים שבהם". ודברים אלה הוא מביא ממחברת "בת קול", שלא נודע מחברה. זכורני, שבשעה שעסקתי בשאלת התקונים בדת הייתי שומע לפעמים שאלה כזו: למה תחפוץ לבטל שבת, מילה וכו'? באותה שעה היה אוחז אותי גועל-נפש נורא מאד. אני כתבתי, שצריך לעבור על חומרות השלחן-ערוך ולצרף אותו, והלה בא בעקיפין ומדבר על ביטול שבת ומילה. בשעה שהייתי עונה לשואלי שאין לו כל צדקה ליחס לי ביטול שבת וכו', היה משיב לי תשובה קצרה: "והלא הריפורמאטורים באשכנז עושים כך!" אין ספק, שגם בעל הפוליטון שמע שאלות שלא כדרכן כאלה, והנה הוא שואל עתה ממש באופן כזה. מוציא לאור הס' "בת קול" הוא אורתודוכס גמור, וכפי השערתי הוא גם מחברו, בכל אופן מחברו הוא אורתודכס, ומי יפלא, אם איש כמוהו אומר שצריך לחבב גם את המנהגים הטפלים, אך האם אחריותו על אחרים? סוף דבר: ליהוי ידוע לבעל הפוליטון, להד"ר ברנפלד, שטען עלי ב"המגיד" ולכל אלה הכותבים לא כתלמידיו של בלעם הרשע (המקללים בשכר) ושאיני חפץ להשפיל את כבודי ולדבר בם, - אך מאהבת האמת, כי מעולם לא עלה על דעת הלאומיים להתיצב כנגד ההשכלה, אך כנגד היופי ההתחקות הקופית שנתגברה בימינו, ולא כנגד ההשכלה והלמודים. מלבד זה, עוד להאריך את בגדיו, לגדל את פאותיו, ללבוש יארמולקא וכו'. אם איזו מן הלאומיים חדלו עתה לדרוש בשבח ההשכלה הנה הוא אך מפני זה, שאינם חפצים לרדוף אחר שתי ארנבות, ושאלת ישוב ארץ-ישראל, כשאלה חמרית וכללית לכל הלאום, נכבדת יותר בעיניהם משאלות אחרות, מלבד מה שבערים הגדולות נתפשטה ההשכלה ואינה צריכה למעוררים, ובערים הקטנות אין להם בתי-ספר טובים ואי-אפשר להם להשכיל. כן הוא גם בדבר התקונים בדת. השאלה הזו בכלל חדלה מעל מכתבי-העת בשפת-עבר זה כחמש-עשרה שנה, ואיש לא זכר אותה, ולסבה בלתי מובנת זכר אותה פתאם הד"ר ברנפלד ויתפלא עלי כי עזבתי שאלה זו מפני שאלת ישוב ארץ-ישראל, כאילו כל ימי עסקתי בלי הרף אך בשאלה זו ופתאם עזבתיה. שאלת התקונים בדת הניאה לב חכם גדול מעמנו משאלת ישוב ארץ-ישראל, וידרוש תקונים קודם לכניסת הארץ. הדבר הזה היה לו מקום, אם היתה השאלה ההיא עומדת על הפרק להפתר, וכבר היו נעשות כל ההכנות ולא חסרה אלא ההסכמה להלכה למעשה – ופתאם נפוצו המתאספים לעשות תקונים ויחלו לדרוש בישוב ארץ-ישראל. אבל באמת כלנו יודעים שלא היה בזה לא דובים ולא יער, איש לא חשב לפתור את שאלת התקונים בדת, ועל כן לחכות ביסוד קולוניות בארץ-ישראל עד התקונים בדת היה ממש לחכות עד שיבוא אליהו. ישים נא בעל הפוליטון את לבו לדברים האלה, ואם מחסורי עמנו ורעבונו ללחם חשובים בעיניו, כאשר אקוה, מיפיפותו של יפת, שהוא חפץ להשכין באהלי שם, אז עליו לחדול מלערבב שאלה בשאלה. יתיישבו מבני עמנו בארץ-ישראל, ישבעו לחם, אז יהיה להם רוח אחד, והרוח הזה יתחדש בקרבם בלי ספק והיה להם לב טהור ורוח נכון לקבל עד ימות בית הלל ובית שמאי תתן עדיה, כי העם החי חיים עצמיים בארצו ילך רומם גם בדרך דתו, וההשכלה האמתית, שמימות הרמב"ם עד עתה קנתה לה זכות אזרח בתוכנו, תחזור על אכסניא שלה גם המכירים אתם אותי, ילדי החביבים? לא? אינכם מכירים אותי עוד? ואני דוד זקן, האוהב לספר מעשיות ומקרים, שהיו בחייו הוא, או שראו עיניו בחיי אחרים. המקרים האלה רבים, רבים מאד; כי זה ימים רבים, אשר אני חי על האדמה; והאיש אשר חי הרבה, הלא גם ראה הרבה בחיים – האין זאת, חביבי?… ובין המקרים האלה יש רבים המעוררים רק צחוק; ובשעה שאני זוכרם בפני עצמי, בשעה שאני מספרם לאחרים ובשעה שהאחרים שומעים אותם מפי – גם אני, גם הם צוחקים, צוחקים הרבה מאד. בין אלה יש עוד רבים, שאינם מעוררים צחוק כלל, ובשעה שאני מעלה אותם על זכרוני, בשעה שאני מתחיל מספר אותם לאחרים ובשעה שהאחרים יושבים ושומעים אותם מפי – כלנו נעשים עצובים, הלב מתחיל דואב מאד, ואנחנו נאנחים בדממה ומוחים בסתר דמעה קטנה מעל ריסי עינינו… ואני מציר בדמיוני את אזניכם הנטויות ואת עיניכם הפקוחות מאד בשעה שלבכם הקטן נסער מראשית הספור ונפשכם התמימה צמאה לשמוע אחרית הדברים… את אלה אני מציר בדמיוני, ונפשי נכספה מאד, כי תכירו אותי במהרה, במהרה, למען תשמעו בשים-לב את הספורים והמעשיות, אשר אני אומר לספר לכם מעתה. הבה, חביבי, נחל נא את הספור הראשון! הסיגרה של זקני כאשר קרה הדבר הזה, הייתי ילד בן ארבע, או חמש שנים. גם אני, ככל הילדים, הייתי מקנא אז בנהלים קנאה גדולה מאד, ותמיד הייתי מתאוה להדמות אליהם. יותר מכל לקחו את לבבי מנהגיו של זקני, אבי אמי, אשר ישב בבית הורי. הוא היה זקן זקן מאד, ומיום זכרי אותו, לא היה עוסק עוד בשום מסחר ולא היה יוצא לשום מקום; רק פעמיים ביום, בבקר ובערב, היה הולך אל הקרוב ובשאר שעות היום היה יושב בית, בחדרו המיוחד. ומה אהבתי את החדר הזה! פה אמנם היו עלי הרבה נדרים 1) קשים. אשר במקום אחר לא היו נעימים לי כלל. פה היה אסור להקים כל שאון, אסור לרוץ ולקפץ, כי הכל היו מחויבים להתנהג פה בנמוס, להזהר מאד מהפריע מנוחת הזקן. אולם כל אלה לא היו קשים עלי במקום הזה כלל; להפך, לו גם צוה לי איש להתנהג פה באפן אחר, מספקני מאד, אם יכלתי לעשות כזאת. כן הוא, חביבי! אף על פי שבילדותי לא הייתי שוקט כלל, ומאד מאד הייתי אוהב להתהולל; אולם בשעה שהייתי נכנס אל חדרו המיוחד של זקני, הייתי נהפך לילד אחר ממש, וחדרו של זקני היה שונה מכל חדרי ביתנו. פה היה האור מועט וכהה יותר, מאשר בשאר החדרים; הוילונים היו תמיד מורדים והחלונות המשנים – סגורים ומדבקים בניר כמעט במשך כל השנה. קודר, קודר מאד היה מראהו של ארון-הספרים הגדול, גם מראם של שאר הרהיטים, אשר היו כלם מצבע שחור; כהים היו גם קירות החדר, גם רפידה 1) הספה והכסאות, גם מפת השלחן ושמיכת הצמר, אשר על המטה; רק הכרים לבדם היו לבנים מאד בקרב כל הכהה והקודר הסובב אותם… הזה שררה תמיד דומיה מיוחדה. זקני היה מתהלך לפעמים בחדר, אך קול צעדיו לא נשמע כמעט; כי היו ברגליו נעלי-בית רכות. ברב העתים היה יושב על כסאו הגדול והרך, יושב ולומד בלחש מתוך ספר עבה וגדול, שהיה מונח פתוח לפניו על השלחן. ברגעים כאלה הייתי אוהב מאד להסתכל בזקני. הוא היה על פי רב עסוק בלמודו כל כך, עד שלא היה מרגיש בי כלל, ואני הייתי נכנס בחשאי, עומד לי בקרן ארון-הספרים ומסתכל דומם בפני זקני. הייתי רואה אותו עוזב את הדף שהוא עומד בו בלמודו, ומהפך בספר עד הדפים האחרונים. בדפים האחרונים האלה, אשר אותיותיהם היו קטנות ודקות מאד, היה מחפש זמן-מה, וכשהיה מוצא את המקום הנצרך לו ומתחיל מעין בו – היה קולו נפסק לגמרי ומצחו מתקמט מאד. ואחרי כן היה מרים את ראשו מתוך הספר, חוזר ומגלה את הדף, אשר עמד בו קדם לכן, ועל פי רב היה מפסיק לזמן-מה מלמודו, בשעת הפסקה כזאת היה לוקח את מטפחת-אפו הגדולה ופורש אותה על הספר עד החצי, אחר היה נוטה לאחריו, נסמך בגבו על גב הכסא, מסיר את משקפיו מעל עיניו ומבעיר לו סיגרה עבה. וברגעים כאלה, כשהיה שואף במנוחה את עשן הסיגרה וחוזר ומשיב אותו מפיו ונחיריו בדמות שלשלאות וטבעות, היה מתבונן מסביב ורואה אותי עומד בחדר. על שפתיו הראה אז בת-צחוק של רצון, ותכף רומז לי באצבעו, כי אגש אליו. אני הייתי נגש אליו בחפץ-לב, עומד לי בין ברכיו ועיני נשאות אל פניו, והוא היה מאמץ את גופי הקטן בין ברכיו ומתחיל מחליק דומם את שער ראשי בידו השמאלית… לפעמים היה גם שואלני, מתי זה נכנסתי אל החדר, ובשאלה הזאת לא היתה שום תוכחה נשמעת, רק להפך – מעין שבח לי על שקטתי ונמוסי היפה… ומה נעימים היו לי, חביבי, הרגעים האלה! בעדם הייתי נותן בחפץ לב הרבה שעות של הוללות סואנת, הרבה שעות של שעשועים צוהלים, של מרוצה ודלוגים… ועוד הרבה יותר הייתי נותן, לו יכלתי אני בעצמי לההפך לזקן כזה ולהיות יושב על מקומו… התשוקה הזאת מלאה אז את כל נפשי, ואני הגיתי בה פעם בפעם. פעמים אחדות נסיתי גם למלאותה; ובשעה שלא היה איש בחדר-הילדים שלנו, הייתי לוקח לי כסא ומקריבו אל השלחן, גם ספר הייתי פותח ופורש עליו מטפחת-אף. אולם גם הכסא, גם השלחן והספר לא היו כלל כאלה של זקני, גם כל מראה החדר לא היה דומה אף במעט למראה החדר ההוא, והעקר – כי חסרה לי הסיגרה, שהיתה צריכה להעלות עשן בדמות שלשלאות וטבעות. ועל זאת הייתי מצטער הרבה מאד. ועתה שערו נא, חביבי, מה גדולה היתה שמחתי, כאשר נכנסתי פעם בחשאי אל חדר זקני וארא כי הוא ישן לו במנוחה על הספה וכל מכשיריו, וכאלו מחכים רק לי, שאבא ואשתמש בהם. שעת-כשר כזאת מזדמנת בכל פעם ולי היה קשה לעמוד בנסיון גדול כזה. עוד רגע התבוננתי בפני זקני, הישן הוא באמת, אחר מהרתי אל הכסא הגדול והרך ואטפס עליו. לבי מקפץ משמחה, אך גם יראתי מאד, פן ייקץ זקני פתאם… וכשטפסתי כבר על הכסא, הייתי רגע אחד קרוב ליאוש, כי לא הגיע חטמי גם עד רף השלחן; אולם לצרה הזאת מצאתי לי עצה, כי לקחתי את הספסל הקטן, אשר היה הדום לרגלי זקני, ואעמידהו על הכסא; וכשישבתי באפן כזה, כבר היה קצה סנטרי למעלה מרף השלחן. עתה חסר לי עוד רק זקן לבן וארך, אשר אחליק אותו בידי, כמו שזקני עושה בשעת-למודו; אך במקום הזקן קשרתי לי מקצה סנטרי עד מעל למצחי את מטפחת-אפי הלבנה, וכשהעברתי ידי בנחת על המטפחת הזאת, צירתי לי בדמיוני, כאלו זקן ממש היא. וככה היה הכל טוב ומתקן, הכל כמו שצריך להיות. אני לא שכחתי גם להפך אחרי זמן-מה בספר עד הדפים האחרונים ולקמט את מצחי כפי האפשר; אולם אחרי שעשיתי את כל אלה עוד נשאר לי דבר אחד, חשוב מאד, והוא: להבעיר את הסיגרה. ואמנם היתה לפני חצי סיגרה, אשר הניח זקני מידו לפני שנתו; בכל זאת הייתי מפקפק רגעים אחדים בדבר, באותה שעה יראתי מפני סיגרה בוערת. אולם, מה אמר לכם, חביבי, ואתם הלא ידעתם, מה קשה הוא לפעמים לעמוד בנסיון! אני הרגשתי בנפשי, כי בלי הסיגרה, לא אוכל להדמות בשום אפן לזקני, וגם חפצתי מאד לטעם פעם אחת טעם סיגרה. הגפרור הדלק, ומקצה הסיגרה עלתה רצועת עשן דקה… ואותי תקף פתאום שעול חזק… ראשי התחיל סובב מאד… הספסל הקטן התנודד תחתי… דבר-מה נעתק ממקומו ברעש גדול… ידי אחזה בלי-רצוני בדבר-מה רך, אך אותו הדבר הלך ונמשך אחרי – – זאת היתה מפת-השלחן, אשר סחבתי אחרי בנפלי, ואתה התחילו נופלים כל החפצים, אשר עליה… ולקול הרעש הגדול הקיץ זקני משנתו ויקפץ בבהלה מעל הספה. חשבון מדויק בוש אני להודות בפניכם, חביבי, אך אמת היא, שבילדותי הייתי פחדן גדול מאד. איזו סבה גרמה לי, שאהיה פחדן כל כך, אינני יודע בברור, אך משער אני, שהרבה גרם לזאת המעשה בגנבים, שבאו פעם לביתנו בלילה. הגנבים נתפשו בטרם שהספיקו לשאת מביתנו דבר; אך הבהלה שהיתה בשעת מעשה, פניהם החורים של בני-ביתנו, שקפצו בחפזון מעל משכביהם והתהלכו פרועים, לבושים רק למחצה, בחדרי הבית,לראות ולהתבונן, מאין נכנסו הגנבים ומה התכונו לעשות, – כל אלה פעלו כפי הנראה, פעולה נמרצה על דמיון-הילד שלי, ונטעו בקרבי מדה מגנה זו של פחדנות. ביום לא היתה מדה זו נכרת בי כל כך; אך בלילה, מתוך החשך שמסביב, היה דמיוני מציר לי תמיד מחזות-בלהות משנים; ותמיד היה נדמה לי, כאלו מי מסתתר שם בפנה האפלה, מי שוכב ואורב בחשכה שתחת המטה, מי מציץ מחוץ בעד החלון הזה, בעד החלון האחר… ביחוד הייתי מפחד מפני חדר אפל, אם גם בחדרים הסמוכים לו היה אור רב ואנשים רבים היו יושבים שם. וכשהייתי שוכב לישון, הייתי דורש דוקא, שיהי נר דולק באותו חדר כל הלילה. הורי היו מסרבים למלא דרישתי זו, מפני שהיו חוששים לדליקה, אך אני מצדי הייתי מתעקש כל כך, עד שהיו מכרחים למלא רצוני… והנר, שהיו מניחים אצלי, צריך להיות דוקא גדול כדי שיהיה מספיק, על פי חשבוני, לכל הלילה. כך הייתי דורש, ובני-ביתנו שהיו מפנקים אותי ביותר, היו ממלאים על פי רב גם את תביעתי זו. אולם פעם נזדמן, שלא היה בביתנו נר שלם מן המוכן, ובאותו ערב נזדמן גם כך, שלא היה אבי בביתו. לאבי הייתי נשמע יותר, וכשהיה הוא גוזר עלי דבר לפרקים לא הייתי מתעקש שוב כל כך. ועכשו, שלא היה הוא בבית, לא היה מי שיוכל לפעל עלי, שלא אעמוד במריי. אמי השתדלה לפעל עלי בתחלה בפיוסים, אחר כך – באיומים; אך כל זה לא הועילו. לא הועילו גם כל האמצעים, שאחזו בהם אחי ואחיותי הגדולים לשדלני להוכיח לי, שצריך אני להסתלק מתביעתי, אחרי שהנני רואה בעצמי, שאין שום אפשרות למלאותה… סוף סוף פרשו הכל ממני, ואני נשארתי יושב לי חציי מפשט, וחצי לבוש על קצה מטתי הקטנה, – יושב ומיבב, במקצת מתוך רגז על שלא נעשה רצוני, במקצת – כדי להרעים את בני-ביתנו על שהם מסרבים לי כל כך, והעקר – כדי להכריח את אלה ביבבתי שאינה פוסקת למלא סוף סוף את תביעתי… ילד קטן הייתי אז, כבר מפי הנסיון, שאמצעי כזה מועיל על פי רב יותר מכל. ובאותה שעה בא אחי הבכור הביתה. אחי זה היה אז כבן שבע-עשר שנה, אך לפרקים אהב עוד להתהולל ממש כמונו, אחיו ואחיותיו הצעירים, ועל כן אהבתי אותו מאד, ופעמים רבות נשמעתי לו מרצון יותר מאשר לאחרים מתוך אונס… וכשנכנס הביתה ושמע את יבבתי, נגש מיד אלי ושאל אותי בקול, שנשמעו לי ממנו השתתפות גדולה בצערי ונתינת צדק גמורה לתביעתי, מי זה עלבני כך? – ראה נא, – קבלתי לפניו מתוך בכיה, – ראה, איזה חלק-נר קטן הם מניחים לי… אני מבקש מהם נר גדול, שיהי בו כדי לדלק כל הלילה, והם אינם רוצים… רוצים הם דוקא, שאהיה ישן כל הלילה בחשך… באותו רגע מתכון הייתי להגדיל את בכיתי יותר: במדה שערכתי את טענותי לפני אחי נוכחתי יותר ויותר בעצמי, כמה גדול העלבון מצד בני-ביתנו בנוגע לי. רק שמסתכל הייתי עוד בפני אחי וממתין לראות, איזו פעלה פעלו טענותי עליו. ושערו נא, חביבי,מה גדול היה תמהוני, כשראיתי את אחי תומה רגעים אחדים היתה דומיה שלמה: הוא הסתכל בפני ואני הסתכלתי בפניו; סוף סוף פתח: אח, שטיא, שטיא! וכי אינך רואה, שחלק-נר זה יהיה דולק לא רק כל הלילה, אלא גם כמה שעות למחר בבקר?!… השתוממתי, לא האמנתי למשמע אזני, והוא עומד לו על דעתו במנוחה שלמה ושוחק עוד עלי, שאינני יודע דבר פשוט כזה. אתה את הקו הזה הבהיר יותר? – אמר לי ויורני קו כרבע במדת רחב אצבע בקצה נר-הסטיארין הדולק, קו בהיר יותר במראהו מצבע כל הנר. הנני מודה על האמת, שעד אותו רגע לא התבוננתי כלל בקו הזה, ועל כן התענינתי מאד בדברי אחי והייתי נכסף מאד לדעת במהרה, מה מוכיח דבר זה, שאחי מראה עליו בבטחה גדולה כל כך. ואחי הוסיף בינתיים: – בכמה פעמים, לפי דעתך, גדול כל הנר מאותו הקו, שאני מראה לך?… מה, היגדל בשש או בשבע פעמים?… חשבתי, ערכתי, שערתי, ואחר רגע עניתי: – בשבע פעמים בודאי, ואולי עוד יותר. – טוב, נניח, שרק בשבע פעמים גדול כל הנר מהקו… וכמה זמן לפי דעתך, ידלק הנר עד שיכלה הקו הזה… הידלק כשתי שעות? שתי שעות? בשום אפן לא יכלתי להאמין בזאת. לכל היותר – רבע שעה, עשרים רגעים… יותר אי-אפשר בשום אפן! ואחי לא ענה דבר, רק הוציא מכיסו את שעונו, הניחו לפני על השלחן וצוני למנות את הרגעים. ובאמת, פלאי פלאים! רבע שעה עבר ומהקו הבהיר שבקצה הנר לא נפחת כמעט כלום… – ומה, – שאלני אז אחי, – התאמין עתה, כי בשתי שעות לא יכלה עוד הקו הזה?… עתה חשב: אם החלק הזה יהיה דולק כל הנר? נגד חשבון מדיק וברור כזה לא היה לי מה להשיב. הדבר אמנם נראה תמוה קצת; קשה היה להאמין, אך גם אי-אפשר היה… וכשהתפשטתי את בגדי ושכבי על מטתי, הסתכלתי עוד זמן רב באותו הקו הבהיר של הנר הדולק והייתי מתפלא, שאיני נפחת כמעט כלום… מעט מעט נסגרו שמורות עיני; אני ישנתי, והקו הבהיר לא נפחת כמעט כלום כל זמן שלא כבו את הנר. הנהג בהן מנהג דרך-ארץ שני דרכים לפנינו בשעה שאנו רוצים לדבר זרות וחפצים אנו כי דברינו יכנסו אל לב הקוראים, למרות ההגיון והשכל שיורו אותם כי הם דברים שאין להם שחר. הדרך האחד הוא לאחוז בפילוסופיה נאצלת, להיות מטפס ועולה ומטפס ויורד במרחבי חקירות מפשטות, "להפוך כל מושג פשוט להמון מושגים סבוכים ומסובכים", ואז כל הבנה פשוטה והגיונית מתעלמת מעיני הקורא ונקל להטותו לכל אשר נחפוץ. הדרך השני, והוא יותר קל, הוא לבחר "דברי חידודים", "מלות חזקות", לבדח בהן מעט את דעת הקוראים ולהלהיב את לבם, ואז במצב בדיחותם ותגבורת הרגשתם אפשר לאמר להם על ימין שהוא שמאל. בדך השני הזה בחר מיודענו החביב ה' א. ל. לוינסקי, בחפצו להטות את לב הקוראים לדבר שאין לו שחר, כי אין צורך לדאוג בעד בארץ-הקדש, ויסוד כל היסודות בהישוב הוא בית-הספר ביפו ("בית-ספר לישראל", "המליץ" תרנ"ו נומר 279–280). ה' לוינסקי הוא אחד מחובבי בית-הספר ביפו היותר נלהבים, וכבר אמר באחד ממאמריו, כי שקול בית-הספר ביפו נגד מאה קולוניות. אבל על לא נדון עמו, וגם אם יבא ויאמר, כי כל העולם כלו אינו כדאי כיום שנוסד בו בית-הספר ביפו, לא נוכל לבוא במשפט עמו, כי רשות לכל איש לחבב בלי מצרים מה שהוא רוצה בו, וכבר אמר אחד ממשכילי הדור שעבר, כי אי-אפשר לעמוד על אפים של בני-אדם: זה חביבה עליו גבינה קשה, וזה חביב עליו להאריך בתפלת שמונה-עשרה. אך ה' לוינסקי, כנראה, שכח מקרא מלא: "ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל". אם בית-הספר ביפו חביב לו מכל הישוב כלו – יתקע בשופר גדול להמטיר עליו גשם נדבות עד בלי די, אך למה צרה עינו בהנדבות לטובת הפועלים? ומה עשו לו הפועלים האומללים שבא להסיע את תקותם האחרונה? לב ה' לוינסקי התחמץ, "כי רוב המנדבים ינדבו לטובת הפועלים ומעוטא דמעוטא לטובת בית-הספר". אבל מה בכך? זהו רק אות, כי אין דעת רוב המנדבים מסכמת עם דעת ה' לוינסקי, כי בית-הספר ביפו שקול כנגד מאה קולוניות, ועל כן הם מוצאים, כי הכסף הדרוש לטובת הפועלים רב הוא הרבה יותר מן הכסף הדרוש לטובת בית-הספר, ובאמת כן הוא. הועד לחברת התמיכה נותן לטובת בית-הספר ארבעים אלפים פר' לשנה, החברה כי"ח גם היא עיניה לטובה על בית-הספר; ולטובת הפועלים, מלבד נדבת המנוח ר' אליעזר ברעגמאן ז"ל מגראדנא ונדבות בינוניות של איזו נכבדים שנה בשנה – מתקבלות רק אגורות. נוסף לזה, הנה בית-הספר קדם להנדבות, ואם כן היה לו איזה בסיס גם בלעדיהן, והנדבות רק מרחיבות את גבולו, ושכלול הפועלים החל אחר שלש שנים לקריאת הנדבות, וגם עתה עוד לא נשלמה המלאכה, ועוד פועלים הרבה בארץ-הקדש המקוים גם הם בענים ליום נחלה, לבוא אל המנוחה כאחיהם בקוסטיני. אם כן אין מקום לפליאה והכל כשורה. אך אהבתו הנלהבה של ה' לוינסקי לבית-הספר קלקלה את השורה, ולמען הטות את כל שפעת הנדבות דוקא לבית-הספר ואין לזר אתו, בקולי-קולות, בדברי חדודים ומלות חזקות, להטות את לב המנדבים לדעתו. אבל אם נפשיט מעל המאמר את חדודיו ותוקף מלותיו, ונתבונן אליו בישוב הדעת, נראה כי ה' לוינסקי הפריז על המדה. "כמה נשתנו העתים, כמה נתחלפו הזמנים!" – אומר ה' לוינסקי. "אז בצאת ר' יוחנן בן זכאי את העיר והתנפל לפני אספסינוס לבקש על עמו, בקש רק שירשה לו ליסד "ישיבה ביבנה". הישיבה ולומדי התורה היו בעיניו כהעצם שבחוט השדרה וכו'; כעת אמנם נשתנה מהלך מחשבותינו שנוי גמור וכו', ומקור חיינו לדעתנו המלאכה ועבודת האדמה וכו', ולא כמו שיצאנו מירושלים הננו שבים אליה. ב"ספר התורה" יצאנו ממנה וב"את" ו"קורנס" הננו שבים וכו', לא עם הספר כי אם עם הקורנס, עם ה"את" הננו, לכל הפחות חפצים אנחנו להיות וכו', ותהי ראשית מעשינו בשוב בנינו לארץ-הקדש עבודת אדמה ומלאכה". הדברים מחודדים והמלות חזקות, וההגיון רפה מאד. ר' יוחנן בן זכאי לא בקש מאת אספסינוס להרשות לו ישיבה, כי לא אספסינוס ולא הבאים אחריו עד אדרינוס לא גזרו על למוד התורה, ואחת היתה להם אם יעסקו ישראל בתורה או לא. ר' יוחנן בן זכאי בקש על הסנהדרין שביבנה שלא יבטל אותה אספסינוס, שבאמת היה לו פתחון-פה לבטל אותה, מפני שהרבה מן הסנהדרין בירושלים ור' שמעון בן גמליאל בראשם שתו ידם עם אנשי המלחמה; מפני שהסנהדרין, כמרכז, היתה יכולה להעיר את העם כנגד רומא, ומפני שהסנהדרין היתה לה צל ממשלה, אם גם דתית. הסבות האלה היו בכחן לעורר את אספסינוס לבטל את הסנהדרין לגמרי, ואז היתה מפלת ישראל שלמה לא רק במצבו המדיני והחמרי, כי גם במצבו הרוחני והדתי, כי בטרם שנסדרה המשנה על-ידי רבי יהודה הנשיא ובטרם שקבעו את המועדים על-פי החשבון, והתורה בכלל והמועדים בפרט היו תלוים במציאות הסנהדרין, אי-אפשר היה לדת ישראל להתקיים בלא סנהדרין. אמתות הדברים האלה בולטת מדברי ר' יוחנן בן זכאי, שלא בקש: "תן לי להושיב ישיבה ביבנה", אלא "תן לי יבנה וחכמיה" (גיטין נ"ו: ופירש"י, שלא תחריבנה ולא תהרוג חכמיה), היינו אותם החכמים שהיו שם כבר בעת ההיא, והם אותם החכמים מן הסנהדרין שלא חפצו במלחמה "וגלו מירושלים ליבנה" (ראש-השנה ל"א) לקבוע שם מקום הסנהדרין. "בספר התורה יצאנו מירושלים ובאת וקורנס הננו שבים אליה". כן הדבר צירך להיות. בספר התורה יצאנו מירושלים ואת הספר הזה לא עזבנו בכל מקומות גליותינו, ו"לכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם", וגם מירושלים עצמה לא גלה ספר התורה, ומאז ועד עתה עודנו שם, אם גם בפנים שונים. ואם היה רצוננו אך בתורה לבד לא היינו צריכים לשוב עתה לירושלים בשבילה, כי "פניה הולכים אתנו" תמיד בכל מקום. לא כן ה"את"! נלקח ממנו בזרוע ונתרחקנו ממנו בגלותנו, ועל כן בשוב בנינו לירושלים שבנו אל ה"את", אשר נגזל מהם בצאתם ממנה ואשר בלעדיו גם עתה אין תקומה לנו. האם כבני כושיים הננו, ללא תורה וללא חכמה שנה, כי ראשית מעשי השבים לארץ-הקדש היתה צריכה להיות יסוד בית-ספר? דרכו של אדם להשתדל למלא את החסר לו ולא מה שאינו חסר לו. האת חסר לנו, ועל כן היתה ראשית מעשי השבים לארץ-הקדש למלא את החסרון הזה ולאחוז בעבודת-האדמה, אבל הספר אינו חסר לנו, כי יש, תודה לאל, בישראל בעלי-תורה, חכמה והשכלה למדי, ובשביל זה לבד לא היה צורך להבנים להשיב לגבולם. "לפנים בישראל, אומר ה' לוינסקי, היה האידיאל שלנו: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", ועתה נשתנה האידיאל, עתה יאמר: "ואתם תהיו לי ממלכת אכרים וחרשי ברזל". אבל הלא גם ה' לוינסקי לא יאמר: לכו חובבי-ציון איש לביתו, גם אתם האכרים והפועלים עזבו את עבודת האדמה, את האת ואת הקורנס ושובו למקומכם הראשון, כי אין בכם חפץ לממלכת כהנים וגוי קדוש, וגם אבותינו לפנים, בהיותם באמת "ממלכת כהנים וגוי קדוש" בודאי לא עסקו בדברים גסים כאלה, רק צריך לכונן בכסף החלוקה או בנדבות אחרות, בית-ספר גבוה לאומי בירושלים, ביפו או בחברון, ללמוד בו כל שבעים הלשון ושבע החכמות בשפת "הדוברים החדשים" שבירושלים, כי אם "בית-הספר ביפו שקול כנגד מאה קולוניות", הלא בית-ספר גבוה לאומי כזה שקול כנגד אלף קולוניות, ולמען תשיגו את האידיאל האמתי (כל שירי יל"ג ח"ג 162–163). ה' לוינסקי בדרך הלוכו מלמד לנו גם פרק בהלכות פוליטיקה. "האנגלים והאשכנזים הקולוניזאטורים המנוסים וכו', וידם רב להם לקנות ארצות בכסף ובשטר ופשוט "במשיכה", המה ראשית מעשיהם בבואם לארץ חדשה ליסד בתי-ספר, ומבתים ההם תצא להם קולוניזציון (באיזה מובן?) ישרה ומסודרת, ואנחנו וכו' החלונו את ישובנו דוקא מן העבודה". היקש זה תמוה מאד. האנגלים אחרי שכבשו את מצרים או ארץ אחרת וקנו אותה כבר בחזקה ובמשיכה ובחפצם למוץ את מסחרה ומשלח-ידה, או שתהיה הארץ הזאת חומה לארצותיהם האחרות, ושתהיה הארץ הזו ארץ אנגלית ממש, חלק ממדינתה לגמרי, הם מושיבים שם "קולוניות אנגליות" (לא שיעבדו שם האנגלים את האדמה, אך שיסחרו את הארץ לארכה ולרחבה), מפיצים שם את לשונם, סדריהם, משפטיהם וכו' ומיסדים בה בתי-ספר, להפוך את המון העם הזר לבני ממשלתם. אבל אנחנו אין אנו כובשים לנו את הארץ, ואין לנו עסק עם יושביה מעם אחר ללמדם עברית וליסד בעדם בתי-ספר, וכל ביאת אחינו שמה לא היתה אלא להוציא לחם מן הארץ. "אתמול חפצנו להיות עם הספר, והיום – "עם אכרים", רק (?) אכרים". כן הוא, אבל רק במקצת. אתמול דמינו, כי רק על הספר נחיה, והיום, בראותנו כי אי-אפשר לעם כלו לחיות רק על הספר, הננו חפצים שיהיה חלק גדול מעמנו אכרים, כמו שנהוג בכל העמים. "את אידיאלינו נקח מן המוכן מן העמים וכו', ובראותנו אצלם "שאלת הפועלים" וכו', בראנו גם אנו לעצמנו שאלה כזו וכו', וכי ישנם ענינים אחרים נכבדים מאד, צרכים אחרים נחוצים מאד, ושאלות אחרות מלבד שאלת הפועלים – מי ישים לבו לזה?" אבל באמת שאלת הפועלים אצל העמים נוגעת בשאלת העבודה והשכר, ומתפשטת על כל מיני הפועלים שבעולם, לתקן את מצב כלם תקון עיקרי; ושאלת הפועלים בארץ-הקדש אינה נוגעת כלל בשאלת העבודה והשכר ומתפשטת אך על יחידים, פועלים מפרט אחד, פועלי עבודת-האדמה, ולא להוציאם מכלל עובדים עניים, אך להצילם מרעב מצוי מזמן לזמן ועם זה גם להרחיב את ישוב הארץ, משאת נפש כל חובבי-ציון. הנה בארץ החביבה לנו ביותר, ואשר אנו רוצים להרבות מספר עובדיה, לא על-ידי שיצטרכו תמיד למתנת בשר-ודם, כי אם שיוכלו להתפרנס בתמידות ולהיות גם קשורים אל הארץ החביבה לנו – נמצאו איזו עשרות עובדים חרוצים, אשר זמן רב בשנה אין להם עבודה והם תלוים באויר; ובהיות מספרם בכלל לא רב, ובחפצנו להרחיב את ישוב הארץ, ועם זה – לכונן קולוניות על-ידי בקיאים בעבודה, לא כהקולוניות הראשונות שבאו להן בלתי בקיאים, ובשביל כך רבו ההוצאות עליהן וארך זמן שכלולן, על כן אומרים אנו ליסד דבר אשר יועיל ויצלח מכל הצדדים: גם העובדים העניים לא יהיו תלויים באויר, גם הישוב יתרחב, וגם העבודה עצמה תצלח יותר, ומה זה ענין לשאלת הפועלים שבאירופה? ואיזו הם הצרכים האחרים הנחוצים יותר? איני חושב שידמה ה' לוינסקי, כי אחת מהם היא "התזמרה" הקדושה שיסדו הצעירים ב"ראשון-לציון", ואשר לכלה נאה וחסודה זו הקדישו מאמרי תהלה והתפעלות במכתב-עתי "הצבי" במשך איזו שבועות, כאילו לא היה העולם כדאי כיום שנתן בו זה, והנעימו זמירות ושירים ארגו "לשם יחוד התזמרה" (לשון "הצבי" ממש). אבל בלי ספק הצרכים האחרים הנחוצים יותר הם צרכי מאה קולוניות, הלא צרכי קולוניה אחת של הפועלים מה הם לעומת דבר השקול כנגד מאה קולוניות? אך לא אכחד, כי אם היו שואלים אותי: מה נחוץ יותר, אם שידעו בני הסוחרים שביפו את "המדרגות והשרשים, המנוחה והתנועה, קוסמוגרפיה" וכו', או שימצא הפועל העני לחמו תמיד על-ידי עבודתו ועם זה יתוסף אכר אחד בארץ-הקדש? – הייתי עונה: דרך-ארץ קדמה לתורה, וכל-שכן לקוסמוגרפיה, ואני לא אצטער כלל אם ישכרו סוחרי יפו בכספם מורים לבניהם ללמדם תורת הקוסמוגרפיה, האלגיברה, והמכונות הנופחות. ומה שנוגע לבני והפועלים - הנני אומר גלוי, כי הייתי יותר שבע-רצון, אם היו בני האכרים יודעי ספר פשוטים, לקרוא ולכתוב בשפת-עבר וערב ולדעת דברי-ימי-ישראל ויסודי החשבון וכאלה, מאשר הם יודעים "כח הדוחה של הקיטורים עם המטריאולוגיה וגיאוגרפיה של חינא ויאפאן", אשר הידיעות ההן וכיוצא בזה לפי תכנית בית-הספר יגיסו בלי ספק את לבם לבלי היות עוד אכרים כאבותיהם. ובעת הזאת, אשר מספר אכרינו מעט מאד וכל כברת ארץ באה לנו בעמל ויסורים אין קץ, טוב היה אם "תחת האבות יהיו הבנים", ולא שתסוב נחלה, אחרי תום הדור, כגלגל בעולם. בכל הכרתנו, כי כל בני העם שוים, ואין מקום בו למפלגות, הנה תועלת הישוב משאת נפשנו דורשת, כי לפחות במשך שני-שלשה דורות,עד שיתחזק הישוב ויתרחב, וירבו בארץ-הקדש עובדי-האדמה במספר הגון, תהיה בארץ-הקדש מפלגת אכרים יהודים קבועה, אשר "הנכנס יכנס והיוצא אל יצא", והבנים יהיו ממלאים מקום אבותיהם, ולא יהיו לאינזשינירים, אגרונומים, מורים. תחת לבלבל את מוחות בני-הנעורים בהקולוניות ולהטות לבם נתנחם, כי משלש מאות ושלשים ושלשה תלמידים ותלמידות בבית-הספר ביפו רק שבעה מהם בני אכרים, ובלי ספק מן האכרים "המיוחסים", העשירים, שעבודתם נעשית על-ידי אחרים, והם בהקולוניות ורואים חלומות בפאריז, כי האכרים העניים, שהם רובא דרובא, אין בכחם להחזיק את בניהם בעיר ולשכור להם מזון ודירה. "האם בפרוטות נפתור את שאלת הפועלים?" – שואל ה' לוינסקי, אבל עוד יותר יקשה: האם בפרוטות נפתור את שאלת הישוב? ואם כן עלינו להסתלק לגמרי ממעשינו. אבל הכל יודעים, כי טוב מעט מאפס, וגם בדבר שלא עלינו ולנו לגמור אותו אין אנו בני-חורין להבטל ממנו. הצעד הראשון נעשה, וגם הוא נעשה בפרוטות, ואם לא הפרוטות לא היו עתה לא "גדרה" ולא "וואדי חאנין", לא "פתח-תקוה" ולא "חדרה". אך אם אי-אפשר לפתור שלמים, הנה שאלת הפועלים בארץ-הקדש אפשר לפתור בפרוטות וכל-שכן בשקלים, כי סוף-סוף מספר הפועלים הנמצאים עתה בארץ-הקדש עולים לאיזו עשרות, ואותם אפשר לעזור ולשכלל "אם לא נקפוץ ידנו מאחינו האביונים". ובמה גרועים הפועלים משכבר מן הקולוניסטים אשר גם לעזרתם אנו באים בפרוטות? ואם אמנם אין אנו גדולות בפרוטות, הנה ראוי לנו לקרוא: "תחת הנחשת הביאו כסף" ולא להציע, כה' לוינסקי, לבלי תת בעד הפועלים מאומה, באמרו: "עשרים פועלים מה הם? טפה מן הים. בשוב ה' את שבות עמו כאשר נקוה ומספר האכרים העברים ימנה לאלפים (האמנם נחדל מהיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" להיות "עם אכרים?") מה הם עשרים המשפחות ההן? מה שאין כן לו הקדשנו את כחתינו אלה לטובת בית-הספר". אבל בשוב ה' את שבות עמו כאשר נקוה, ובא לציון גואל צדק, אז גם "בחורינו חזיונות יראו" "וגם על העבדים ועל השפחות ישפוך ה' את רוחו", ולמה לנו בית-ספר ביפו? ומה הם שלש מאות ושלשים ושלשה תלמידים ותלמידות שבימינו לעומת כל העבדים והשפחות שיהיו אז חוזים ומליצים, ולא בשפת "הדוברים" שבארץ-הקדש, אבל בשפת-עבר נכונה! לעומת זה עשרים משפחות פועלים הם כמאה נפשות, הצריכות ללחם לפחות שתי פעמים בכל יום, וליעץ להן לחכות עד שיבוא לציון גואל ויתן לכלן שדות וכרמים – היא עצה שאינה הוגנת. מלבד זה, הלא נוספו כעשרים אכרים בארץ אבותינו, ומספר כזה, בטרם יבוא לציון גואל, בעוד מספר האכרים עולה אך למאות, יש לו איזו חשיבות. ,הפועלים העברים סוף-סוף ימצאו להם גואלים, וכבר, כנודע, נמצא הנדיב הידוע מצד האחד וחברת יק"א מצד השני יתמכו בידיהם" הנדיב באמת יסד בעד הפועלים את הקולוניה "מתולה", ועל זאת יברכוהו חובבי-ציון. אבל הוא לא הבטיח כזאת מידו, כי סוף-סוף לא הוא "הרה את העם הזה ולא הוא ילדו", ואין לנו התחייבות עליו. אנו נספר לדור חסדו ונדבותיו, כי השפיע על הישוב הקדוש לנו אוצרות זהב, אבל האם נוכל אנו, "רבבות אלפי ישראל", להטיל את כל משא הישוב עליו האחד? ה' לוינסקי רואה, כי גם אחרי שנשתכללו כששים פועלים ב"מתולה" על-ידי הנדיב עוד נשארו פועלים גם בעד "קוסטיני", ועוד יותר שלא נמצא בעדם מקום לא ב"מתולה" ולא ב"קוסטיני". ומה שנוגע לחברת "יק"א" – מי הגיד לו, כי נכונה היא לפשט את פעולתה על פני רוחב ארץ-הקדש? לעת-עתה נתנה תמיכה רק לשתי קולוניות, והתמיכה ההיא אינה מספקת לשכלל לא את זו ולא את זו, ושוב הבטחות לעתיד לא שמענו מפי החברה ההיא. אמת הוא, שאם היתה החברה ההיא, העשירה במאד, נכונה לנטות את פעולתה על ארץ-הקדש, אז היו יכולים כל חובבי-ציון בכל מקום שהם לישון על מטותיהם ולומר שירה, מבלי לתת במשך עשרות שנים אפילו פרוטה אחת לא בעד הפועלים, לא בעד הקולוניסטים, ואולי גם לא בעד בית-הספר; אבל לעת-עתה נודע רק זה, כי מגמת פני החברה לנטות פעולתה על רחבי ארץ רוסיה, להפיץ בקרב בני-ישראל יושביה את המלאכה, וכפי האפשרות גם את עבודת-האדמה. "בית-הספר ביפו הוא כעת המקום האחד והמיוחד בכל כדור הארץ אשר בו שפת עבר חיה, שפת עבר מדוברת, שפת עבר הגבירה והשלטת". הנני מגלה את צערי ברבים, כי גם הדבר הזה לא ישמח את לבי. אילו הייתי יודע, כי מדברים שם שפת -עבר הייתי משתתף עם ה' לוינסקי בשמחתו; אבל כמדומה לי, ודבר זה הוא בעיני כמעט למעלה מכל ספק, כי בבית-הספר אין מדברים בשפת-עבר, רק בשפת "הדוברים" שבארץ-הקדש, שפה שאינה אפילו זשארגון, רק בדותא של איש אחד הרוצה לקנות לו שם על-ידי המצאות משונות, שנתקבלה אצל יחידים שלא למדו שפת-עבר במקורותיה רק מפי מכתב-עתי ואיזו ספרים, שפה שבכללה אינה חדשה, וכבר שדברו בה בני הנשים הנכריות בימי נחמיה, אך הוא, נחמיה, היה איש כביר כח לב, ויגרש את השפה ההיא מקרבנו "הדוברים" בארץ-הקדש ויסדוה. הא לכם דוגמא מן השפה היפה ההיא: אל "התערוכה", לשלחן שישבו אוהבי "קדמה", "ארידים", "וסירו גופיפים" קטנים "בסבל ואפד" והיו "מתענגים ברצינות נוקדנית" על "הרעיון הגאוני" של "העתונות", בקרבם "רעננות", והיו "לא הולכים" אחר "בנלות החיים" שעל "הארץ המסכנה" "גרירה, אה" – בוא באו שלשה "חרמים" "לומר להם בסימן טוב" ולקחו "חנכיה של זהב". "הטקסן" "עשה צעקה", והם – "תפו תפו על זה", אז בוא באו אנשים מן "התזמרה" ו"מבית ספר המלכי" "ומקשטים" בידיהם, ובלא "טקסים", אבל "באמנות" מלבבת הובילו אותם "בדרך רשמי" אל "סעדת" הפחה ובפקודתו עשו להם השכבה ואמרו להם בסימן טוב. "זה לא-הצלחה לגמרה". האמנם נשמח לקראת הזשארגון ה"אשדודי" הזה, הנתון לפנינו באותיות עבריות בשפת-עבר חדשה, לבשתנו ולבשת פליטת סופרינו הרואים והוללות כאלה ושותקים? ואני, שאינני חרד לכבוד האשדודים, מוצא בבית-הספר ביפו דברים טובים אחרים, שהרי לומדים שם ידיעות שהן נחוצות בכלל, וביחוד מפני שלומדים שם היטב גם שפת-עבר, היינו שפת כתבי-הקדש והמשנה, ושני הדברים הטובים האלה לבדם דים שיתנו בני-ישראל את נדבותיהם לטובת בית-הספר ההוא. אין לך קבוץ מתוקן באדם ובישראל, שלא יהיה שם בית-ספר, ועם הספר חייב ביותר להחזיק בידי בית-הספר ביפו, שהוא לעת-עתה ראשית הישוב הכללי ומרכז המושבות שביהודה, ובני עמנו מרגישים את החובה הזו ונותנים נדבותיהם לבית-הספר בנפש חפצה, אבל הם מרגישים גם כן, כי עוד יותר גדולה חובתם להפועלים האומללים ולהרחבת עבודת-האדמה בארץ-הקדש, ובצדק הם נותנים יותר בעד הפועלים מאשר לבית-הספר, "והנח להם לישראל – אם אין נביאים הם בני נביאים הם". – לא עליכם! שמונה עשר חדש אלה, מאז באתי להשתקע בורשו, הכשילו כחי! שמונה עשרה שנות ענש הם לי, כמו שלחתי ביד פשעי לרצות עוני בעיר מלאה מטה כזאת! טפו! עליה יאמר כי עיר ריכלת עמים היא; ואני אומר כי גרועה היא מאחת העירות הנשמות והנדחות בירכתי סיביר; היא פשוט עיר מקלט לפועלי און למרצחים!… במרירות נפש כזאת, ענה יחיאל יחזקאל למכיריו אשר שאלו לשלומו כביכול, אחרי המהפכה הבורסאית בורשו, בשנת 1896 למען הרעימו, לדרוך באכזריות וזדון מסתר על אצבעות רגליו המלאות יבלות. צריך לדעת: יחיאל יחזקאל זה היה לפני חדשים אחדים בטרם התערערה הבורסה – מטפל בק"ן אלף רובל. בצירוינסק עירת מולדתו היה קצין, נשוא פנים וגביר העיר; מעט עסקים והרבה ברכה: מלוה מעות היה להפריצים, לפקידי הצבא הגבוהים של גדוד ההוסרי ולנושאי משרה בבתי הערכאות. את דירתו עקר לורשו לפני שנה וחצי; לא בשביל שאיפתו לחיי כרך, לעליזות ותענוגות שאי אפשר להשיג בעירה קטנה, או בשביל חנוך בניו ובנותיו, כי אם בשביל החק של שנת 1894 האוסר על הלואה ברבית. צוררי היהודים אמרו, כי החק יצא רק כלפי היהודים; כי הנם מרבית הנושכים והם מלאו את הארץ חמס. אמרו כך וידעו בלבם אחרת, כי מרבית הנושכים, הנושכים באמת, הלוקחים נשך עשרה אחוזים למאה לחדש – הם הרסים הטהורים הבורלקים והיונים! הפרופיסור סזנוב, אשר הוכיח כזאת בספר מסעו הגדול על אדות הנשך, הוא רסי אמתי, ועליו יש לסמוך! ומאידך גיסא, היהודים הנוגעים בדבר, נרגנו, כי החק היתה רק להצר ולהציק להם ולטול ענף הפרנסה הנרקב והמזהם הזה אשר השאירו להם מחוקקי און. איך שיהיה, ראוי הוא החק הזה לתשומת לב מצד היהודים; כי היה להם בבחינת ברית, שהסיר כתם ישן נושן נתעב ומזהם מעל נפשם, כהמונופולין של משקאות הנשך והמזיגה קפחו פרנסת צוררי היהודים באופן רדיקלי, כי נמחקו לדאבון לבם מכתבי האשמה אשר ערכו על עם חרמם נסתם אז מקור פרנסתו של יחיאל יחזקאל. אך לא דאג לו מאומה: בדעבד היה שבע רצון, כי פטור הוא מהיום והלאה מהפרנסה הארורה והנתעבה הזאת, ומהמשא והמתן עם הוללים, שכורים, רודפי זמה ולוקחי שחד. גמר אומר לעזוב את עירתו אשר בלאו הכי געלה נפשו בה, בשביל שבשל פשוט כחו לשאת במשא העדה אשר הוא היה עשיר יחיד בקרבה: ההקדש, תלמוד התורה, המקוה, הערובין, קפת גמילות חסדים, גדר בית העלמין, ועוד צרות ופגעים כאלה; ומה גם על בני המשפחה מצדו ומצד אשתו, אשר כפרעושים זחלו עליו וימצו את דמו ויסבבו לו גם כאב וגם צחנה עד כי קץ מפניהם: היום, המליטה בן זכר, אחת מבנות משפחתו, עניה וקשת רוח; בעלה הלך למדינת הים. – מובן לא מרב תענוג – ואותו כבדו בסנדקאות. סנדק לילד עני אמלל – הבכור הזה אין צריך באור רחב!…והוא התמרמר בהעויות משונות בדרך העשירים: עוד קבצן זולל אחד בא לעולם, שבודאי יאריך ימים לרע לו ולהוריו ולכל קרוביו העשירים, ככל שרצי הקבצנים הנבלים, ויגדיל קפת השרצים התלויה לו מאחריו! ומי בקש זאת אביו ואמו? נבלה ורציחה! מדוע לא יבינו הקבצנים כי לא להם לפרות ולרבות? תאלתי להם! העוסקים במצוות מעוררים רחמים; "ישראל בני רחמנים, יולדת עניה, או,וי"! שמונה ושמונים שנים חשכות על ראשה! הקהל כפה אותה להיות יולדת!…טפו עליהם! פרים ורבים הם הקבצנים הנבלים על חשבון אחרים: תן להם! הספיק להם! הממשלה יודעת מה לאסור ומה להתיר – אוי ואבוי להשנים! לקחת רבית בעד כספי, בעד יגיעי, להעמיד את עצמי ואת ממוני בסכנה, היא אומרת לאסור, והנשואים לקבצנים אלה היא מתירה! סדרים יפים! וביום המחרת ישלח בו מלאך אכזרי בדמות דוד, נוסע לורשו לעשות נתוח תחתוניות – במחלה – וממחרת המחר מלאך חבלה אחר: קרובת אשתו מעירה דוברין מבקשת הלואה קטנה כביכול לפדות תעודת חנותה הקטנה שנחתמה בגושפנקא דמלכא. ודודה קבצנית בבלויי סחבותיה על סף המזינה והמבשל, ומתיפחת ומנגבת בסינרה את ריסי עיניה; בתה היא בת עשרים ושמונה, ואם החתן – מיתה משנה על ראשה – הכתה באגרוף על השלחן: "אם החמשים רבל נדוניתה יחסרון חמש קשיטות תקרע את התנאים". זוהי לא כלום; אבל רבי איצי מאיר, זהו פגע רע, צרעת ממארת, שריד מימי העפוש! אותו אי אפשר לפטור בנדבה אי הגונה; יהודי פרגמטוט, איש אמיד, וממונו נותן לו עז ותעצומות, ואוי למי שפגע בו עסקן במצוות וקשה ערף כמוהו. ראה אותו יחיאל יחזקאל בעד החלון ופרחה נשמתו. ידע והרגיש כי רעה נגד פניו. רבי איצי מאיר לחש לו באוזניו, כי בן אחי אביו הגבר "לא יצלח" היה חולה במחלת השחפת שבק חיים לכל חי; כאומר: עתה רבי חיל חצקיל הנך פטור לגמרי, לא יוסיף היות עליך למשא, איננו צריך עוד למעט מרק ולסמי מרפא, ממך דורשים רק החסד האחרון!… עיני יחיאל יחזקאל גלו סוד לבו, חשב אז: "כזאת היה צריך לעשות לפני שלש שנים"! רשם על פסת ניר מילים אחדות וימסרנה לרבי איצי מאיר, אשר הטה עינו הימנית אל פסת הניר – כי קצר ראי היה – ויקרא בתנועת חוכא; "ידידי רבי עפרים ליטן על כשבוני פישטן לטחריחים"! והלז הבינהו, כי העדה הצירוינסקית אינה יכולה להספיק לעניים לחם; אולם תכריכים תוכל להספיק ולהספיק אפילו לעשירים!…והוא מכון אל האלמנה והיתומים. יחיאל יחזקאל סנן מבין שניו כי האלמנה היא אשה בריאה ותוכל לעבוד עבודה… – בידים ריקות, תוכל רק לרקע מצות לפסח בבית המאפה ועוד מלאכות כאלה; ובכל ימות השנה עליה להחזיר על הפתחים, הן לה זכות אבות: בת כתריאל שמש בית דין. הוא שמש בכהנה גדולה זאת ארבעים שנה ולבסוף נעשה בר מינן פשוט מרעב וקרה…והיתומים הקטנים?… ויחיאל יחזקאל ענה ברגז: אי אפשר לעשות מאומה בעת אשר עשיר שכמותך הוא גואלם הקרוב אליהם! ואז חטט וחטט בכיסו ויוציא שטר כסף ויתקע ליד רבי איצי מאיר, אשר התרגש ויתאדם ויתחב את השטר תחת צוארונו של יחיאל יחזקאל: ההנך שוטה? או תשתטה? או משטה אתה בי? מה זאת עשרה רובל? תן אלף זהובים להאלמנה וקנתה לה שלש פרות חולבות, ותפרנס את יתומיה הקטנים! יחיאל יחזקאל שם שתי כפות ידיו על ראשו ויצעק כמו התנפלו עליו שודדים: אלף זהובים? הנשמעה רציחה כזאת? כופין אותי, בחזק יד רוצים לקחת ממני! רוצים לפשוט עורי מעל עצמותי!… וירגיעהו רבי איצי מאיר: מה זאת בחזק יד? הלסטים מזין אנכי, ואתה יושב ביער שמם? – ומה היא התקיפות? ויתפש רבי איצי מאיר שתי קצות זקנו של יחיאל יחזקאל בראשי אצבעותיו: שמעני רבי חיל חצקיל: היודע אתה מה זה עשיר?… – צריך ללמוד שבע חכמות לדעת זאת! – לא שבע, כי חכמה אחת צריך ללמוד: יראת ה'! דע, כי העשיר הוא רק גזברו של הקב"ה, שבידו הוא מוסר לזמן קצוב המפתח של אוצר כספו; ועל הגזבר לעשות כמצוה עליו מפי רבו; ואם הגזבר הוא כסיל, או זר המועל מעל באוצרו של הקב"ה ואומר "כלה שלי", אז יגאל מן הכהונה; יטול ממנו את המפתח, או גם יקראהו אליו לתת דין וחשבון על מעשיו… ויכנע לב יחיאל יחזקאל, הוא ירא את אלהיו, ירא את המות והרבה יותר את העניות! ובורשו, קוה כי לא יקיצו עוד מזעזעיו, ויהי פטור מהם; אבל תקותו זאת רמתהו! הן לא מעבר לים נמצא, או תחת הרי חשך; קרוביו מצאוהו בלי כל עמל גם בתהום רבה זה, ולא הרפו ממנו עד כי פתח להם את ידו; כי באמת היה חסר אונים להראות והמזווה, או חסר השכלה ודעות אירופיות. הוא ירא את אלהיו ויראתו זאת גברה תמיד על צרות עינו ויתן; אך תחת אשר בצירוינסק נתן כמה שנדבהו לבו – הנה פה ורשו נתן כמה שהיו כופין אותו, ועליו היה להוסיף להם גם הוצאות דרכם מהתם להכא, כמו לו קראם לטובתו – לבלי יצטרך לתת להם גם סעודת בקר וצהרים ולינת לילה. ומלבד משלחת מלאכי רעים אלה אשר ידע מכבר, ואשר מחיב היה לדעתם: גם חדשים מקרוב באו אליו, לא חלם ולא עלה על לבו כי בעיר אירופית גדולה כורשו יש עוסקים במצוות כרבי איצי מאיר הצירוינסקי, וקבצנים נבזים ורעים, הרבה יותר מקבצני צירוינסק. מצדו עשה את שלו כנהוג בורשו: צוה להחזיק דלת המבשל סגורה ונעולה תמיד; אפס כי המשחיתים השכילו לבוא דרך המבוא הראשי, רק עניים מרודים המבקשים פרוטה, פרורי לחם או שיורי קדרה, הם שבו כלעמת שבאו; ורמאים או עסקנים המבקשים רבלים ידעו דרך המבוא הראשי: נגעו באצבע קטנה על הכפתור הקטן אשר בצד המזוזה; והדלת נפתחה, פני שלשה השיב ריקם, והרביעי נטל שכר כלם. באמת איך אפשר למלא קלון פני שני עשירים המבקשים נדבה הגונה בעד סוחר יורד אחד? או איך אפשר להשתמט מידי בעד התמחוי? איך אפשר להפטר מהמכה שלא כתובה בתורה, ממחבר עברי? מובן, כי לא מחבר משכיל; בודאי לו בא לפניו מחבר כזה, כי אז ירק בפניו: הנם לקרקפתאות דלא מנחי תפלין, הכותבים ביום השבת ומקטירים סיגרים ביום השבת עליו לתת יגיעו? המחבר הזה הוא לבוש חלוקא דרבנן ולימינו הולך משמש, בראותו את הפנים הפטריאכלים וכובע השעיר, נכנע ויכבש כעסו: בקרבו יקד יקד אש, ובידיו נתן לו שני רובלים; אפס כי המחבר הסתכל בפניו בחצי צחוק ובחצי מחאה כאומר: "במחיר זה תקנה ספרי בבית מסחר של ספרים, ובעד השפלת כבודי לבוא לחזיר עשיר שכמותך, גם כן שלשה רבל, וגם את השמש אשר זכהו באורח הגון כזה אי אפשר היה לפטר בלי כלום. ולתלאותיו טרם בא קץ: בבקר והפעמון רועש; פקיד הרבע נכנס הדור בלבושי השרד ונעלי יד לבנים, הסיר את כובעו, בנימוס ונעימות, לקח תיק כתביו מתחת זרועו ויפתחהו ויחפש…ופני יחיאל יחזקאל נהפכו לשעוה, לבו דפק, והדפיקות דחפו אשה את רעותה: אל אלהים יודע מה זאת? אחד הפקידים שהוא חיב לו מעות ואינו רוצה לשלם, אים עליו מכבר כי אם יהי לו כנושה, והתאונן באזני הקטגור כי לקח ממנו רבית נפרזה, גם יעיד לו עדים. ידע יהודים אמללים אחדים אשר נשפטו לשבת במאמר ירחים בעד אשר נשו באדונים טובים וישרים כאלה. והפקיד הוציא שלשה כרטיסי תיאטר, שמחיר כל אחד שלשה רובל; ואחרי אשר פג פחדו וצבע פניו שב אליו לאט לאט, לא עקם גם את חטמו ויתן בעליצות נפש על הנצלו מאימת הדין וממאסר לחמשה ירחים, מטבע זהב בן עשרה רובל; ובפתוח הפקיד את כיסו וימשמש בו, הניע ידו ממולו כאומר: "העודף יהי לאדוני בעד טרחו"! בלחיצת יד נפטר מהפקיד, ורק כחצי שעה אחרי צאתו מביתו, זכר את אשר עשה ואשר נגזר עליו: הן לא יבוא לתיאטראות, לא הוא לא אשתו ובתו; ומאין ידע פקיד הרבע את שמו? אולם רק שליח הוא, אותו שלחו וילך; הוא איננו אשם, גם שולחיו אינם אשמים; אשמים הם רק אלה הקבצנים הזוללים ימח שמם וזכרם! אחרי ימים אחדים, והנה מתלאה חדשה! חמת שדי באש עליו נתכת: הוא קבל התראה משלטון העדה הישראלית לשלם מס הקהלה: רבונו דעלמא כולא! מי מכיר אותי, ואת מי אני מכיר פה? איזה מחתן אני עם שלטון העדה? צריך אני פשוט לצאת מדעתי, או לברוח מכאן: תן לעדת צירונסק, תן לעדת ורשו! שני עורות רוצים הם לפשוט מעגל אחד. הטענות הצדה! שלם את המס כאשר הושת עליו, ונשמתו היתה רתוקה בשלשלאות של ברזל אם לא פרחה מגופו: הא לך ורשו!… ועל כלם ישב תחתיו, ויחבק את ידיו ויאכל את בשרו! בקש עסקים, חשב לכונן אסם של מטוה צמר ומשי: או שש וקנבוס; או לכונן איזה בית חרשת או תעשיה וכדומה; אפס כי לא הסכין לעבוד, ולא הסכין עם הוצאה רבה; על עסק ההלואה לא הוציא גם קשיטה אחת לשנה, מתעודת מסחר היה פטור: בעוזרים ומשרתים ומנהל ספרי החשבון לא מצא חפץ: הכסף לא ימד ולא ישקל, וחשבונות לא היו לו: הלוה כסף ויקח שטרי חוב, השיב שטרי החוב ולקח כסף, רק רשם בפנקסו; ובחנויות ואמברים בודאי לא מצא חפץ: גנזך הברזל בחדר משכבו לא צר היה מהכיל את הונו לו גם עלה פי אלף; וליסד בית מרכלת עליו היה להוציא מאוצרו אלפים אחרים לעשות מהם "אש ומים": לשכור חנות ואמבר, להכין ארונות ותריסין ותעודת מסחר הגוררת אחריה עוד הרבה תעודות, ולעמוס על שכמו על משרתים, ואז יקח שלטון העדה הארור – ימח שמו- מם כפול, ומי לידו יתקע כי יצלח? וכה חלף יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע וחדש אחרי חדש ותלושי שטרותיו הולכים ופוחתים וכלכלת ביתו הלך הלכה וגדל מיום ליום ותהי פי שבע מאשר היתה בצירוינסק. שם לא שלם שכר מעון שש מאות רבל לשנה, כי ישב בבית אחזתו; שם חיה עגלת בקר, שתי פרות חולבות, גדל תרנגלות מטילות בצים, פטם אווזים קוקים וברברים, זרע על חלקת שדהו מאחורי ביתו, כרטפל, פול, קטניות, קשואים, דלועים ושאר ירקות, ויקח מידי הפריצים שלו במתנה או על חשבון רבית עשרים עגלות עצי שרפה להסקה, חמשה כרים דגן, ויטחנם גם כן על חשבון רבית; ופה ורשו משלם הוא בעד כל דבר נמבזה אשר בעירתו מאנו בני ביתו לנגוע בו – כסף מלא, וההלבשה הארורה? ורשו איננה צירוינסק: בורשו כל יום חל הוא שבת וחג; יום יום מדה חדשה; יום יום נזקקת אשתו ובתו לידויגה החיטית, שמלה אשר היתה אתמול קדם חן תהי היום סמרטוט משקץ; ולמלא תביעות ארורות כאלה הלא לא יספיקו גם אוצרות קרח! צפורה דבורה אשתו אם כי בת עירה קטנה היא היו שאיפותיה כשאיפות בנות כרך, ולהשיגן יכלה רק בצירוינסק בעת אשר הקירה הביר מימיה, היא שאבה, ותשב ותשאב, והבור הקירה כהנה וכהנה: מאה או מאתים רובל לקחה בשתיקה מגנזך הברזל, ומאות אחרות מלאו את מקום המאות הנעדרות; ופה ורשו נסתמה הבאר; כל שקל היה שקול, מפתח הגנזך לא היה עוד תדיר בידיה, הוא תלהו על צוארו, והיא היתה נזקקת לידו: כל רובל אשר הוציא מגנזכו היה כשן נעקרת מפיו ויגנח ויאנק כבעת פרידת הנשמה מהגוף והיא קבלה מרות לא התמרמרה, לה היה יום נקם ושלם, במצאה את ידיד נפשה מכבר אשר עגבה עליו בסתר, הוא מפתח הגנזך בשבחו אותו פעם בלילה תחת הכר מראשותיו. אז נתנה בו את נקמתה ותקצץ במספרים תלושים גדולים אחדים משטרי ערבון שונים, מבלי ירא מיום הוכחה ונאצה. – זהו עושר יהודי! – קרא כפעם בפעם ביאוש ומרירות – הנני עשיר בכסף וחסר לחם. ועתיד נורא, עתיד של פגעים, של עניות, חזה לו בדמיונו ועצה אחת היתה לפניו לשוב צירוינסקה. במשך השנה הספיק יחיאל יחזקאל לעשות לו שם גדול בתוכה; אך לא בין בעלי בתי חרשת ותעשיה, או בין הפרגמטוטים והשלחנים; גם לא בין הנדיבים בעם, המצטינים במעשה הצדקה; כי אם בין הסרסרים אשר מספרם בורשו רב ועצום ועולה כמעט במספר נושאי המשרה בבתי הערכאות במוסדות הצבור ובמסלות הברזל מקרב הפולנים, הרסים והאשכנזים. הסרסרות היא מין ענף פרנסה יהודית גלותית: יש בינה יהרה, יש חריצות וכשרונות וכח יצירה וחדוש, אפס כי העניות מצד אחד, ושלילת הזכיות והצפיפות מצד שני – מורידים לטמיון את אוצרות הרוח האלה; ובכן יש בקרב אלה הרוצים להשתמש בכשרונותיהם לתועלת אחרים בעד פת לחם, והם הנם הסרסרים. ובורשו אשר סחרה ואתננה גדול מאד, יש סרסרים לכל מקצוע: לתבואות שדי, לעזבון בתי החרשת הפנימים והחיצוניים; לסחורת האיים, למשרפות הסכר ויין שרף, להלואת כסף באפותיקאות, להבורסה, ואפילו לזוגים, במלה אחת: שמים וארץ וסרסרים! ואותם מצא מבלי חפש אחריהם; הם באו אליו ויציעו לפניו עסקים ומסחרים שונים, איש איש ממקצוע שלו, זה בכה וזה בכה: זה סרסר קנית אחזה, זה בית טחנה קטורית, זה יער גדול, זה עסק קבלנות, זה בית חרשת וזה בית חומה בעל ארבע קומות ברחוב "העולם החדש". וילכו ויסעו גם במסלות הברזל גם באניות הקטור המפליגות במימי הויסלה, גם בקרונות טעונות משא על דרכים מלאים חתחתים שעצמותיהם כמעט נתפרקו ומעיהם נשפכו, וידברו וישבעו בחיי נשיהם ובניהם ובחיי דכל בית ישראל, ועמלם עלה בתהו: הוא דרש מהם כי יזמינו לו מין עסק שאינו במציאות כלל: מין עסק שאינו דורש עמל ופזור נפש, והעיקר שאינו דורש הוצאה רבה, ואשר ידע מראש, כי עובר הוא על גשר ברזל; עסק נקי וקל, קרוב לשכר ורחוק מהפסד, אשר אם יעלה רצון לשית לו קציר, ישיג את כספו בחצות לילה. מוכן, כי הסרסרים נשמטו ממנו אחד אחד וישכחוהו. פתאם התקרבו אליו שני סרסרים חדשים, אשר בההתודעות הראשונה מצאו חן בעיניו, באשר לא היו ככל הקודמים: קבצנים רעבים אשר נועזו לבקש ממנו על פי רוב ביום הששי אחרי חצות, רובל אחד בתור הלואה על חשבון השכר אשר ימצאו אצלו; והוא אמר להם בהאי לשנא: "טרם ראיתי שימול הילד בטרם נתעברה האם"! השנים האלה תחת בקש ממנו נתנו לו: הם כבדוהו איש איש בסיגר יקר בן עשרים קפקה הנקרא בשם הבנה, ולא ידע מי שוה יותר בכל הכבוד להנות אותו בקבלת הסיגר מידו; קטרת טובה כזאת, לא טעם גם בבית שר האלף שלו בצירוינסק. הסרסרים השנים היו, מיכה הצהוב ואפרים כבד-פה הנודעים כאסימונים בספירות הבורסה הורשוית. השתפים השנים האלה היו על פי השקפה שטחית בבחינת כלאים: מיכה היה מקצץ זקן, מגדל בלורית, מתקשט, מזלזל בנטילת ידים, ולא היה מקפיד גדול על סעודה ארעית בהבר האמריקני, כלומר: על קעריתית כרוב כבוש מבשל בכרכשאות, שאוכלים מעמד בחפזון, ומדגדג בשעת הכשר, בחשאי, את הנערות המשרתות בבית המרזח "תחת הככב החדש"…ואפרים היה בעל מדים ארכים וזקן פרוע כמטאטא של נצרים שמכבדים בו את צנור הרחוב, כפוף ונדכה, ונוסע פעמים אחרות בשנה לרדזימין לראות פני רבו וקדושו; אוהב מאד מקוה חם, ונגון "יצוה צור חסדו" בשלש סעודות; אולם מי שהסתכל בהם בעין חודרת, ידע כי על פי תכונת נפשותיהם היו זוג מששת ימי בראשית, ולא יכלו לחיות איש בלי רעהו. הם הובילו את יחיאל יחזקאל אל הקונדיטוריה הנשענת אל הגן הזכסוני מימין ואל אולם הבורסה משמאל. שלשתם ישבו יחד אצל שלחן שיש עגל, וכרגע הובאו שלש כוסות משגרן עם שפופרות זכוכית מגונות וגם שנים שלשה גליונות גזטות. מיכה ענגהו בהצעות משעשעות את הנפש, ומפיחות תקוה ואמץ בלב נואש כמוהו, עתיק משדי הפרנסה זה ימים רבים; ואחרי כן מצץ את השפופרת. ובשעת הפסקה קרא בקול רם את הידיעות הבורסאיות, ויתרומם לרגעים בשמחה ובצהלה ממושבו, וגם אפרים קרא ויעלז לבו ויקרא: – מ-מ-מיכה, לא פ-פ-פללתי! עוד הפ-פ-פעם על-ל-עליה! ומיכה רץ בחדוה אל אחד המסבים אצל השלחן הגדול שבטבור הטרקלין, וגזטה בידו ויבשר לו הבשורה וירקד פשוט מרב גיל והאיש ההוא חבקהו ויבקשהו לשבת, ויקרא בקול רם: עתה יראו הרבה יהודים שכר טוב! יש אשר העליה הזאת תעשירם עושר רב! ויחיאל יחזקאל שלא ידע כיצד שותים משקה משגרן ולא ידע נימוסי בתי צבור כאלה – הגיח את המשגרן בלי השפופרת אל פיו, מבלי דעת כי תבשיל טרפה הוא, ומבלי ראות כי אפרים כבד פה לא נע בכוסו – ישב והשתומם למשמע אזניו, עד כי לא יכול התאפק וישאל פשר דבר השמחה וההתרגשות הזאת. והם אשר חכו להשאלה הזאת מצדו, החלו לספר לו ברגש, נפלאות גדולות, על אדות מקור העושר החדש שנפתח זה חדשים אחדים בהבורסה הורשוית, הנובע ברכה. ולראיה קרא מיכה שנית באזניו חדשות אחדות מעל עמודי הגזטות, עם באור רחב וקל והערות והארות מצדו. זקף יחיאל יחזקאל שתי אזניו, כסוס צבא גנוב ביום השוק בשמעו מנגינות הצבא, ויפער פיו ויבלע רקו, הן נצרך גדול הוא. מיכה הרכין ראשו לעמת יחיאל יחזקאל, וידבר בקרת רוח, כאיש שאינו נוגע בדבר, כי אם כמסיח לפי תמו, כמספר אמת כמו שהוא, וחתם את דבריו בחצי אנחה: אשרי האיש אשר ישכיל להוקיר ערך המקרה הנפלא הזה, ולא יתחכם רבה לא יבקש חשבונות הרבה, ולא יבהלוהו הרהורים רעים – האיש ההוא יצבר כעפר כסף, יום יום יפול מצדו אלף ורבבה מימינו! אפרים החליף עמו אמרים בסקור עין טמיר ונעלם. ומיכה בהסתכלו בפני יחיאל יחזקאל לראות את הרושם אשר פעלו עליו דבריו הוסיף: שא נא רבי חיל חצקיל – לא להכלימך אני מכון – בן עירה קטנה לא ישי בשכלו ענין מפלא, מקרה יקר שרק פעם ביובל יופיע. לכאורה קשה, תמוה, אבל הנסיון! נקח לדומא את אדירי התבל את בליכרדר הברליני את בילדרלינג האמריקני: האם בדרך הטבע עשו עשר רב כזה, אשר למנות את כספם אפילו במהירות היותר אפשרות: מאה רבל לרגע, צריכים לנו שלשת אלפים שנה? נולד! האינך מאמין? אדרבה, הא לך עט עפרת וניר, צא וחשוב כמה שנים צריכים, למנות ביליון רובל? והם, שמע רבי חיל חצקיל, עשו עשר רב כזה רק במקרים יוצאים מהכלל!… אפרים נתן לשתפו סיגנל בעיניו ויאמר: ל-ל-לך מ-מ-מיכה ת-ת-תשעה ק-ק-קבין ש-ש-שיחה כ-כ-כאשה! הלא צ-צ-צריך אתה וכשני שושבינים מובילים חתן אל החפה, הובילו את יחיאל יחזקאל אל הבורסה. עמד בין העמודים הבוהים והחטובים באולם הגדול המלא אצטבאות מסמנים להתכבקים כבהיכל ה' להבדיל. ביראת הכבוד והרוממות הביט סביביו על האדונים העוטים בגדי פאר: מעילי חור כרפס ותכלת בעלי כנפים רחבות ככנפי מעילי הכומרים הדומיניקנים, וחובשים צילינדראות גבוהות מפיקות נגה; אפרות לבנות, צוארונים מגוהצים זקופים כצוארוני חתנים ביום חפתם, שרשרות זהב עבתות, טבעות יקרות משבצות כל אבן יקרה אשר כברק יצא נגהן; שפמים ארכים מסלסלים אשר קצותיהם נשואות למעלה כזנבות כלבים או יורדות למטה לעמת הסנטר כקלשון שתי השנים; סנטרים ערמים, עבים ושמנים ומפליהם תלויים וסוככים על הגרון; כרסים מלאות, עגלות, ככרסי נשים הרות בחדש התשיעי להריונן; חטמים גבנונים נטויים למטה כחרטום הינשוף או נטויים למעלה כשופר הפוך; חטמים גסים וארכים או קצרים וחדים בעלי נחירים עמקות ורחבות, ועוד חטמים שונים מכל המינים שבעולם. והחוטם, ידע, הוא סימן לעשירות, לאצילות ושררה; גם לשר האלף שלו בצירוינסק חוטם טפוסי מקורי, גם לשר המחוז וזקן הכפר מיני חטמים כאלה רק בגון אחר במראה אדם תכלת, ובעבור אחד האדונים על פניו הזיל עליו ריח בשמיו משיב נפש. באזניו שמע מספרים של אלפים ורבבות ורבוא רבבות, במספרים של קשיטות נחשת היוצאים תדיר מפי התגרניות בשוק צירוינסק. כה עמד משמים זמן רב על מקומו, ולא נועז להוציא גם כיחו וניעו. ידידיו החדשים סבבו את האולם, הריחו פה ושם וישובו ויתיצבו עליו מימין ושמאל ממש כשושבינים. מיכה הצטדק לפניו: שא נא כי עזבניך לבדך, ידענו כי לא יאנה לך כל און, נשים אין כאן רק גברים… ויחיאל יחזקאל עוד היה תחת השפעת מראה עיניו, ויתענג ויתעצב בבת אחת, כי קטן אז ערכו בעיניו מאד, וידע מה חדל הוא! רבונו דעלמא כלא! - חשב בלבו אז – מה אני ומה חיי? הלא חגב אני לעמת ענקים האלה! רמש קטן נבזה! כאן יש עושר, כאן יש מכמני זהב ואוצרות קרח! נא נא, רבונו דעלמא כלא, את אשר תחן יוחן! השתפים ראו כבמכונת רנטגן את אשר הרה והגה לבו. – במטותא ממך רבי חיל חצקיל – פנה אליו מיכה – שור נא, האדונים האלה שאתה חושב בודאי: אל אלהים יודע, מי המה; היו לא כבר, פשוט לפני ירחי מספר, עבדים נקלים ונבזים, כלומר קבצנים דלפנים ה' ישמרנו ויצילנו; ומכבר נואשו מתקוה להחיות עצמותיהם היבשות, לבצר עמדתם בשנות רעה אלה אשר כל עסק עקב יעקב וכל משלח יד משלחת מלאכי רעים. האף אין זאת רבי חיל חצקיל? הלא פרגמטוט אתה! – כן, אמת אמרת! – הסכים יחיאל יחזקאל. וראה נא, אין מעצר לה': שטרי המנה של בית החרשת לקרונות של מסלות הברזל לילפפ, ובית התוך ברזל פוטילוב, ובית החרשת למטוה קנבוס ופשתן זוירצה, הביאו להם במשך ירחי מספר עושר וכבוד וחיים. ואולם, על כל הטוב חיבים הם להודות "ללא רחצתי את ידי", ואחרי כן לנו! אדרבה גש נא אל אשר תגש ושאל! לא כזב הפעם; באמת העשירו שטרי המנה האלה את הספסרים בירחי מספר. היו ם אשר בין לילה נהפכו מדלים וריקים לעשירים ושועים. ומעשה שהיה כך היה! ימים רבים היה המרק הפרסי ענין רב בהבורסאות בארצנו להשלחנים והספסרים; והבורסה הברלינית היתה כשליט עליון וידה בכל משלה. היא היתה חולשת על הרבל הרסי; קנוניות מסתרות ומסבכות היו בין ספסרי הבורסאות הפרסיות והרסיות אשר גרמו רעה רבה והפיננסים הרסיים וטובה רבה להבורסאים. האדון וישנינגרדסקי ההיה אז שר האוצרות ברסיה בשנות השמונים להמאה הי"ט, לא הצטין בחריצות פרגמטוטית, ולא בפעלים פיננסיים כבירים, וכל עמלו לשית קציר להקנוניות האלה עלה בתהו. אז פנה וישניגרדסקי אל היהודי אברהם זק, ההיה דירקטור של בית האוצר לחליפין הפטרבורגי, אשר ידע והכיר והודה בגאוניותו במקצוע הכספים, ויודה כי להיהודי הזה נאה כהנת שר האוצרות הרבה יותר מאשר לו – והוא בתחבלות חכמה ומרץ הכחיד את סחר הרבל הרסי והמרק הפרסי מן הארץ, והאמצעים אשר השתמש בהם אין כאן המקום לפורטם. וישארו השלחנים והספסרים, וממילא גם בסרסרים כדגים שאין להם מצולה, ואז מצאו ענין חדש לענות בו: העלו לתחיה מקברו את עסק שטרי המניות של בתי חרשת הארץ, אשר קבר בחרפה בשנת 1873, והמספד על קברו הרעיש אז תבל ומלואה. הבורסאים העלו בערמה את שער שטרי המנה, אשר לרבים מהם מכבר חדל להיות אורח בשוק השטרות. וגלגלים של מכונת כסף חדשה החלו להתנועע במהירות נפלאה. והבורסאים הורשוים, מובן, גם הם לא חבקו ידים: לידם אנה המקרה את שטרי המנה של בית החרשת למעשה הקרונות של מסלת הברזל של לילפפ, רוי ולוינשטין, אשר התגלגלו תחת שואה בשנים: מראשית שנות השמונים עד חצי שנות התשעים להמאה העברה. מחירם הקצוב על פי שר האוצרות היה אלף רובל: אולם לרגלי עסקי בית החרשת הזה אשר היו ברע מאד, ירדו וירדו מיום צאתם לאור עד כי נחתו, עד כי נכחד כמעט ערכם בשוק השטרות; ובעליהם מכרום במחיר ששים רבל; החלק השבעה עשר מכדי שוים! רק משנת 1891 ואילך, בעת אשר בית החרשת הזה התנער מעט מעפרו, ועסקיו הוטבו לרגלי הדרישות הרבות והתכופות לקרונות למסלה חדשות אשר נבנו אז – החלו השטרות לעלות ולראות בהבורסאות; ובמשך שנתים עלו למחיר חמש מאות רבל, והספסרים בערמתם הרבו עליהם קופצים עד כי עלום למחירם הקצוב לאלף רובל. ובתחלת שנות 1896 מכבר עלו לאלף וחמש מאות רבל! ואולם, קופצים על שטרי מנה אלה רבו לא במפלגת בעלי הון הרוצים ליהנות מרוחי בית החרשת, כי אם ממפלגת הספסרים, בשאיפתם הידועה: רק להרויח בקניתם ומכירתם. לקנותם לא נבצר גם מאיש שאיננו בעל הון: בדמי קדימה, עשרה רובל לכל שטר אפשרהיה לקנות אקציה כזאת, כלומר זכות אקציה, וכאשר עלה השער, הרויח הקונה את העודף, ואם ירד הפסיד רק דמי הקדימה. והיו מקרים אשר אחד קנה חמש מאות שטרות, החלק הרביעי מכל המניות, והשטרות עלו במשך שבוע או שבועים כדי מאה רובל, וירויח חמשים אלף רובל בבת אחת. הצריכים פרנסה, נפלו על המציאות האלה כארבה על יבול השדה; לא רק גברים כי גם נשים, מובן; כי לא בנות העניים – אלה מבקשות רק לחם ולא עושר, בנות עניים עובדות בזעת אפים בבתי המלאכה והחרשת ונובלו כחציר על יד מכונות התפירה, או עוסקות בתגרנות בשוקים וברחובות – כי אם בנות עשירים, עדינות רועות בגנים מבקרות קבועות של בתי המשוש, אשר כסף חקן הנתן להן מיד בעליהן לא מלא ספקן; גם הן נדחקו בפתח הבורסה לקנות שטרי המנה הלילפפים והפוטילובים על פי אשתדור הסרסרים. ואמנם מרבית הקונים לא נחמו על משאם ומתנם החדש הזה; כי השעה היתה משחקת אז ותאר פנים לכל הקונים, ויראו ברכה הרבה או מעט איש איש ככמות מקנתו אשר השיגה אבל יחיאל יחזקאל לא היה פתי מאמין לכל דבר! בטבעו היה חושד גדול ומבקר חד, ולא בנה עליות על הבל פי סרסרים. אמת, להוט היה אחרי הממון גם בשנים הטובות; ומה גם בשנת בצרת זאת; אפס כי הנסיון מכבר הורהו להיות קר רוח ונזהר בעניני ממונות ולבלי היות אץ להעשיר. הוא עמד על מקומו, ומוחו עבד עבודה עיונית רבה; במאזני שכלו פלס את משמע אזניו ומראה עיניו. ידע כי כשם ששטרי מנה יוכלו לעלות כן יוכלו לרדת; אליו דבר גנב משבר הבורסה הוינאית. מרים בתו קראה פעם ספר חזיון אחר בשם "מגפת הבורסה" באזניו בשפה פולנית, ותסמרנה אז שערות ראשו מפחד. והרשם אשר עשה עליו בור החזיון "הברון גולדשמיט" טרם נמחה מלבו עד היום. אפס כי לשון מיכה הצהוב ואפרים כבד פה נסרה גם לב חלמיש בלב יחיאל יחזקאל. – ראה נא רבי חיל חצקיל – גמר מיכה את שיחתו אחרי שקלא וטריא ארכה – הנך איש נבון בלי עין רעה, מי יכחיש זאת? עליך יאמר בעירנו: תורה וגדלה במקום אחד. אולם רק תורה ולא מעט שכל פרגמטוטי חד, וידיעה איך להשתמש במקרים נפלאים כאלה! אשר עם לבי לא אכחד: בן עירה קטנה הנך, ובני עירות הקטנות – נוקט אני כלל בידי – אינם מן הישוב! מוח בן עירה קטנה לא סביל דא! בן עירה קטנה הסכין מעודו לעשות עסק בבצלים ולהרויח על בצלים! יחיאל יחזקאל החל לגמגם בלשונו להגן על דעתו, אפס כי מיכה שסעהו: לו דרש העסק הזה אלפים ורבבות וקרוב היה לשכר מאות, למשל לקנות הבלים: יער, אחזה, בית חרשת וכדומה, כי עתה אולי צדקת; הנני יודע ברוך השם את העסקים הארורים בזמן הזה אשר שאול ואבדון הם, וכל באינם לא ישובון. אולם בנידן דידן, גזלן! העסק דורש כמה מאות, וקרוב לשכר של כמה וכמה אלפים ולמה זה תפחד ולא תבטח? ואפרים מלא אחרי שתפו כתנא דמסיע ליה: העס-ס-עסק הזה ב-ב-בעזרת הש-ש-שם יתב-ב-ברך עס-ס-סק ט-ט-טוב אש-ש-אשר ינח-ח-חיל אוהביו יש ואוצ-צ-צרותיהם ימ-מ-מלא! וינע יחיאל יחזקאל כתפיו: הדבר? רק כמה מאות צריך להשקיע בעסק גדול כזה? כמה מאות למשל? – כ-כ-כמה שת-ת-תרצה: מ-מ-מאתים, ש-ש-שלש מ-מ-מאות, ח-ח-חמש מ-מ-מאות עד ב-ב-בלי די! יחיאל יחזקאל בהה באפרים: האם לא מצאת רבי מיכה, ממי לעשות "חזק"? הלא רק מחיר שטר אחד עולה כעת לאלף תשע מאות וחמשים רבל! ויספר לו מיכה פרשת המסחר הזה, כי לכל שטר די רק עשרה רבל דמי קדימה; רק אם הקונה רוצה לקבל השטרות בשעת הקניה, אז מובן, צריך הוא לשלם בעדם כסף מזמן. בדבר מיכה את דבריו, נגש אליו אדון כרסן, חטמן וסנטרן, גלוח זקן ורחב שפם, ויתקע לידו צרור שטרי כסף בנות חמשה ושלשה רבל ויאמר: הנני נוסע כעת פטרבורגה לרגל מסחרי ודרכי נחוץ מאד, ואין לי כל פנאי לשהות פה בהבורסה; ועל כן קנה לי שלשים שטרי לילפפ; אך בזהירות ובמקח השוה, ואת שטר המקנה הואל לשלוח לביתי, ושכרך אשלם בשובי. בלכת איש בקש יחיאל יחזקאל בשתי עיניו, באור לדברי האיש. ומיכה ספר את הכסף ויכהה ביחיאל יחזקאל ברמז, כאומר: מה לך לדעת עסקי אחרים? נכלם יחיאל יחזקאל ויורד את עיניו וידם. ואפרים כהה במיכה: מ-מ-מה: ז-ז-זאת? לא ש-ש-שאל אותך ד-ד-דבר! אד-ד-דרבה, ס-ס-ספר ל-ל-למען ידע! ומיכה גער בשתפו: מה יש לספר? העלי להתפאר, להכות בתף כי עשיר כזה סומך עלי והאמין לי חמש מאות רבלים נמאסים? או עלי לראות כי יש קופצים על שטרי לילפפ? העלי להוכיח כי החמה זורחת כעת באפק השמים? מארי דעלמא, הצליחני נא רק בעשירית מההון שהרויחו אדונים אלה על ידי במשך ששת החדשים האחרונים! אפרים הודיע חדות נפשו למיכה בסקור עין מהיר וטמיר, כאומר: "רק את הערום נקל להונות"! כי באמת היה האדון הכרסן שנתן הכסף למיכה – אחד מהחבריא אשר בעד קסמיו אלה קבל חלק מהשלל. ומיכה פנה אל יחיאל יחזקאל בקרת רוח: חלילה לי מפתות אותך; לו גם אשה יפה היית לא ערבתי את לבי לפתותך! אין מלאכה בזויה בעולם כהפתוי. ועל כן נבזים ושנואים הם המיסיונרים השולחים מפתים לעולם. פה! חלשות! אם באמת רוצים הם בהצלחתם של בני האדם – יעזרום בממון, בהשכלה, בלמוד אומנות ולא לזכותם באמונה חדשה! גם האמונה הישנה כאופן חמישי לעגלה היא! הדתות בולעות לא רק את האמת, היושר והצדק, אהבת האדם, המנוחה והשלוה, ומביאות לעולם רק מהומות ומלחמות אכזריות ושפיכות דמי נקיים – כי גם את הממון, כמה בולעים מדי שנה הגלחים והרבנים – להבדיל – האוכלים ואינם עושים? כמה בולעים המיסיונים? כל נפש יהודי או סיני, עולה להם באלפי רבל, האם לא הטיבו לעשות לו עזרו בכסף זה ליתום, לאלמנה ולקשה-יום? – מ-מ-מיכה – גער בו אפרים – לא כ-כ-כאן המ-מ-מקום לדרוש ולהתפ-פ-פלסף! – אני אמרתי והוכחתי כי אין לפתות. אם רוצה רבי חיל חצקיל לקנות מעט שטרות מוטב, ואם לאו, אין צורך להכביר עליו מלים! בודאי עתה שעת הכשר! במחיר חמש מאות רבל אפשר לקנות חמשים שטרי לילפפ בעשרה רבל דמי קדימה לכל אחד; מה הם חמש מאות רבל? במשך ירחים אחדים אלה מצצו ממני הרופאים, החובשים והרוקחים, ימח שמם, יותר מחמש מאות רבל: הבן עם הבת חלו את הטיף הכרשי, ובקומם מחלים נפלה אשתי למשכב, ואחריה נכדתי היתומה; כי אם אתרע מזלא, אז אמרו לאלהים: דברו אל הכתל! ואחרי נסים מן השמים, שכלם קמו מחלים, נהייתי ונחליתי אני בעצמי לא עליך! מכבר התפללתי תפלת "ודוי". שתפי זה קרא "מעבר יבוק" מראשותי. לא נצטערתי כלום על מותי, היום או מחר, המות הוא הכרחי! אך צר היה לי על היתומים שהנחילה לי בתי במותה…והעיקר, לא הכינותי לי צדה לדרך!…העני, בעונותינו הרבים, טרוד הוא משני עולמות: מעולם הזה ומעולם הבא כאחד! יחיאל יחזקאל התבונן אל מיכה בתנועת צחוק. חשב כי מתלוצץ הוא, אחרי שמעו מפיו כי "האמונה היא כאופן חמישי לעגלה". אפרים הבין מחשבות יחיאל יחזקאל ויפן אל מיכה: הרהורי ת-ת-תשובה יפים מ-מ-מאד ב-ב-בית אלהים ולא ב-ב-בהבורסה. אין ל-ל-לנו פ-פ-פנאי! נ-נ-נסה רב-ב-רבי יחיאל יח-ח-חזקאל את מ-מ-מזלך הפ-פ-הפעם!… ויגער בו מיכה בנזיפה: הרוצה אתה לפתות אותו? ומה יש לפתות? אחת משתי אלה רבי חיל חצקיל, תפסיד ח"ו מאה רבל או תרויח כפלים! – כ-כ-כפלים?- סתר אפרים דברי שתפו בגערה מלאכתית או עזר אחריו כמשורר מצפצף בזמרת "מתי תמלוך בציון" – מ-מ-מה אתה ס-ס-סח? כ-כ-כפל כ-כ-כפלי כ-כ-פלים! הלא ת-ת-תראה ב-ב-בעזרת הש-ש-שם יתב-ב-ברך!… ויגער מיכה בשותפו: איך תוכל הבטיח דבר שאיננו כל אדם, כי אם ביד האלהים לבדו? אמור פשוט: אין כל סכנה; למשל כמה עולה לך לשנה רבי חיל חצקיל עטרת, צחוק שטרי הגורל הורשוים, הזכסונים והברוינשויגים ועוד כאלה, שדים יודעים את שמותיהם? בודאי קונה אתה אותם – מכיר אני בך כי רוצה אתה לזכות הזכיה הגדולה – והגורלות ההם הנם באמת כמניח את ממונו על זנב שועל, במחלת כבודך!… אפרים קרץ עין למיכה כי יתבונן אל יחיאל יחזקאל אשר עצם עינו השמאלית וישלח ידו בפלגות זקנו, הודיעהו כי נמלך וא בלבו. אחרי דממה קטנה קפל יחיאל יחזקאל מצחת כובעו למעלה וינגב רסיסי הזעה מבין קמטי מצחו ויאמר: יקושתם לי גם נלכדתי: יודע אני כי ת"ק רבל שלי לא ישובו לי עוד; אפס זאת נחמתי רק פעם אנסה ולא אוסיף!…והפעם לא אוכל להשיב פניכם!… – להשיב פנינו? – עצרהו מיכה בקלסה – באשרך כי אינך אשה!…רבי חיל חצקיל עטרת, חושב אתה כי חסד תעשה עמנו? לא, ריוח תרפ"ט אלפי דינרי זהב אינו עומד לנו להרויח מהעסק. במחלה גמורה! הירא ורך הלבב ישוב לביתו…מי יודע, אם באמת לא ירד המחיר בין לילה והייתי אני ושתפי חטאים! אתה תעשה מספד תמרורים וקול בכי אינו ערב לאזני. מוטב לי לשמוע חרפות וקללות אך לא בכי; הבכי הוא אפיסת הכח, מרך הלב, ממשלת הרגש והדמיון, פה! פו! – ו-ו-ואני אומר – סנן אפרים מבין שניו – ב-ב-בטחו ב-ב-בה' עדי עד. – בודאי! – ענה מיכה בניחותא, בלטשו עין אל טרפו אשר מכבר בא בין שניו – הבטחון וא אחד מיסודי החיים: אדם מפליג בספינה בים אוקינוס, ובוטח כי לא יטבע; אדם מלוה מעותיו לחברו ואינו ירא פן ימות מחר ואבד כספו; אדם קונה אלפי מאות פוד חציר לבהמה או פשתן, ואינו ירא פן יפול גץ לתוך החציר והפשתן, אלא שבוטחים הם! היראנים והפחדנים בודאי חובקים כל ימי חייהם! וטרם ראיתי עשיר פחדן, כאשר לא ראיתי עשיר רחמן ובישן! בין העשירים רק יש פחדנים כאלה: מפחדים הם פן יורשו ועל כן יקפצו ידיהם היטב היטב; ומפחדים הם מפני הרעם והברק בדעתם כי אין חוטאים כמוהם…העני בעונותיו הרבים אינו חוטא לעולם; העני צריך לחטא ומכרח לחטא. וכל עברה הכרחית איננו עברה! אפרים, שכחתי הענין, רציתי לומר? כן, כן! נזכרתי, הבטחון, הלא כה כתוב בפרשת עמלק: "ה' ילחם לכם ואתם ה' יתן לכם לחם ואתם צריכים לחרש את השדה!… צחק אפרים: ש-ש-שגית מ-מ-מיכה: ורש"י הק-ק-קדוש לא פ-פ-פרש כך! – הרבה פנים לתורה! – אמר מיכה, ויפן אל יחיאל יחזקאל: היוצא לנו מזה? דבר, התוכח, התנה תנאים; ומיכה בעצמו יעצהו כי יחדל מהעסק! ואפרים החזיק בכל כח שווי המשקל ביניהם. וסוף דבר היה כי יחיאל יחזקאל פתח צרורו ויתן על יד מיכה חמש מאות רבל, לקנות חמשים זטרי לילפפ. כאן הזכירוהו כי להם מגיע סרסרות רבע אחוז למאה. בודאי, בודאי מגיע לכם! – נענע להם יחיאל יחזקאל בראשו, בשומו צרור כספו בחבו ויוציא מכיס מכנסיו ארנקי קטן ויפתחהו ויחטט בתוכו ויוצא מטבעות כסף ונחשת אחדים ויושט ידו למיכה ויאמר: לכם מגיע על פי החשבון רבל אחד וחמש ועשרים קפקה, כ"ה קפקה לכל מאה. ויתבוננו השתפים איש בפני רעהו ויצחקו בבת אחת בקול צחוק גדול, ומיכה הגדיל עד כי התכעכע ועינו נגרה מים. ואיש שפל קומה עגול ורחב כחבית בעל ערף שמן ועבה, ועינים גדולות כעני העגל וזקן צפוף שחור, עמד אצלם במקלו הכפוף על שכמו ויתבונן…ומיכה אחז בכף ימין יחיאל יחזקאל אשר בתוכה נמצאו המעות הקטנות שרצה לתת לו ויגישנה אל פני ויאמר: בי אדוני, האיש הזה הנצב לפניך, רוצה לקנות חמשים שטרי לילפפ ויתן על ידי ת"ק רבל, וסרסרות תבעתי רבע אחוז למאה, ויתן לי רבל אחד וכ"ה קפקה. בהתול וחוכא הסתכל האיש בפני יחיאל יחזקאל ויאמר: מאין הוא רבי מיכה, מקדש ברנע או מפומפדיתא? ומיכה ואפרים צחקו שנית בקול גדול וכמעט רקדו מרב תענוג. נבוך ונכלם עמד עם המעות הקטנות בידו, ובין קמטי מצחו שטף זרם זעה: המתחרטים אתם? עשיתם ממני "חזק"? אדרבה, שבע רצון אני! זכו לימות המשיח! כאן פג הצחוק, בעיני מיכה נוצצו עוד רסיסי דמעה שבאו לו מרוב חדוה של התפעלות והתרגשות. הצטדק כי איננו מתקלס בבני אדם, יהיו מי שיהיו, ובפרט באיש מכבד. הבטיח כי כל היוצא מפיו קדוש. הרשהו לשאל על אדותיהם את כל הפרגמטוטים והבורסאים ויביע לו תרעומות מצדו על חשבו אותם למין תגרנים צירוינסקים, ואת הבורסה לשוק הירקות והבצלים והבצים בצירוינסק; שם אפשר, יש מקום לתעלולים כאלה… – ולמה זה צחקתם? – ואיך לא לצחוק? – הלא בעל חשבון אתה בעל מח, בלי עין רעה, חמשים שטרי מנה בני אלף תשע מאות וחמשים רבל, עולה מחירם הכולל לשבעה ותשעים אלף וחמש מאות; ורבע אחוז למאה עולה רמ"ה רבל; החשבון נכון, הא לך עט עפרת ופסת ניר; אדרבה, חשוב בעצמך אולי משגה הוא!… ידיו על שתי אזניו מזה ומזה: יה אלי! צ"ז אלף ות"ק רבל! לא, לא, בלעדי!… – מה תאמר אפרים הפעם? – צחק מיכה במגינת לב – מה היה לך רבי חיל חצקיל עטרת? הלא ת"ק רבל תשקיע בהעסק, אם תרויח מוטב ואם לאו, כמה תוכל להפסיד – לא יעלה ולא יבוא – מאה, מאתים, כל הת"ק רבל, ואיש לא יזמינך לדין אחרי כי אתה לא תחיב את עצמך חורו פני יחיאל יחזקאל בשמעו כי מיכה מדבר בגלוי, בהדיא על אדות מקרי הפסד. וימהר מיכה וישב לו את הכסף בחזרה: לך לך בשם אלהי ישראל, ואליהו הנביא יפגשך בדרך ושלחתו אלינו! לדבר עם איש כמוך צריכים בראשונה למלא את הכרש בסיר קטניות גדול! פשוט החליתי! אפרים חביבי, הנני חש כאב ראש אנוש במקום הזה (בדברו שם אצבעות שמאלו על לבו) מי הגיד לאיש הזה כי כספו לא ישוב אליו עוד? מי לידו יתקע אם לא ירויח בין לילה כפל כפלי כפלים? ואפרים העמיד גם כן פנים של "חש בראשו וכל אבריו" כביכול: כ-כ-כלך לך מ-מ-מיכה, מ-מ-מצור ח-ח-חלמיש ז-ז-זה לא רק ש-ש-שמן, כי ג-ג-גם מ-מ-מעט מ-מ-מים עכ-כ-עכורים לא ת-ת-תוציא! – אבל רמ"ה רובל דמי סרסרות! – הצטדק יחיאל יחזקאל – אינני משגע וחסר דעה כזה! רמ"ה רבל? זוהי רציחה! בעד מה? בעד מי? איזה עמל? הלא גם אצבע לא נקפתם!… ויחר בו אף מיכה: כן דבר! הנך בוכה הפעם על "מי יחיה". נא נו, זהו דבר אחר! מילא. לא רקדנו עם הדב! בין כה מלכים בשכרך. חושב אתה כי לשם מצוה אנו עמלים? אנחנו נתן עסק זהב בידך, והקב"ה ישלם שכרנו? לא רבי חיל חצקיל עטרת, מידו הפתוחה הקדושה קח נא אתה! אנחנו רוצים לקחת מיד בשר ודם כמונו! רואה אני, חטמך עונה בך, כי אינך פרגמטוט, כי אם שדים יודעים מה אתה! ולולא עשרך וקצר ידיעתך בהנקודות השחורות כפי שנוכחתי באמת, הוה קאמינא כי היית פשוט מלמד, כי באמת לך נאה להיות מלמד!… ויתחכם אפרים לעשות ח-ח-חצקיל החצי! ועצת אפרים קמה: יחיאל יחזקאל נתן מאתיים רבל קנות עשרים שטרות ומאה רבל דמי סרסרות! מיכה ואפרים התבוללו בין המון הפרגמטוטים, ובלבו התגנב ספק, כי שלש מאות רבל שלו נפלו בידי רמאים ולא יראה לא שטרות ולא כסף; ותפול עליו אימה ויחשב להתעלף; אולם בטרם התעלף, שבו וימסרו לידו תעודות הסרסר המשבע כתוב וחתום בגושפנקא דמלכא, על קנית עשרים שטרי לילפפ. במספר פלוני ופלוני, ויברכוהו בשעה טובה ומצלחת. ויחיאל יחזקאל נשא עיניו למעלה ויען אמן מקירות לבו. מבית יחיאל יחזקאל נאסף שלום! צפורה דבורה אשתו לא היתה אשה מלמדת כי אם אשה טובה; לא היתה טרקלינית מודרנית כי אם אשת חיל ביתית פשוטה וידעה והבינה את כל אשר נטל על אשה ישרה וטובה לדעת ולהבין. לא היתה נכנעת ומתרפסת, אך גם גאה וגאון לא אהבה. גם בשנה ראשונה אחרי חתונתה לא רצתה להשתמש לטובתה ולהנאתה בידיעתה כי יפה וחמודה היא ובעלה רתוק אליה בגופו ונשמתו, וחומד יפיה ולהוט אחריה. ולא רק אשר לא רצתה למשול, להשתרר ולשים מתגה ורסנה בפיו ולהטותו אל אשר תקפץ – כי גם נתנה לו כח טפי, בהכירה זכותו, המגיע לו כתר גבר; וגם בעת אשר ידעה ונוכחה כי זך וישר פעלה, שאלה עצתו ובקשה הסכמתו לבלי הטיל קנאה. ידעה כי היא ואישה הם שני שותפים בחיים. ולשותפים מבקשים שלום טוב לותר איש איש משלו לחברו. וגם הוא היה בטבעו איש מנוחה ואוהב שלום, ויותר הרבה לה משלו. אפס כי קמצנותו אשר הוליד משלח ידו הארור: ההלואה ברבית נטלה ממנו לפרקים מתינותו ותביאהו לכלל כעס: צרכי ביתו המרבים, הבלתי הכרחיים לדעתו, המותרות, הסבו לעתים רחוקות רגז בינו ובינה. שלובת זרוע עם העת, עם העולם. לא רצתה להקדימם לרוץ לפניהם, אבל לא רצתה לפגר מלכת ולהשאר אחריהם: אהבה כלי בית נאים ובגדים נאים, ומבשל נאה, ולהראות נדבת לבה לעני ולגר, ליתום ולאלמנה, למען הדמות לבריות. הבינה כי זה כל האדם, ותכלית היגיעה ועמל בעולם, ותכלית הממון איננו כנוסו כי אם פזורו. והוא לא נגע מעודו בחשבון צדק כזה; הוא ידע אחרת, כי תכלית הממון הוא הממון; וכלים נאים, בגדים נאים, צעצועים יקרים ומאכלים ערבים ויקרים הם רק שטרי הכסף בגנזך הברזל. לבן אדם, לפי דעתו הקבועה בלבו, צריך להיות רק יכלת את האדם כרצון וכמעשה; והעיקר הוא הממון שהוא מקור היכלת. ובלי ממון אין יכלת, אין חשיבות, אין מבטח עז בחיים, אין כח, אין ידידות ורעות ואין מאומה. והראיה כי בעל הון אחד הודך תחת רגליו אלפי עניים, וכלום ראה עריצים עניים. אפיסת הממון הוא אפיסת הכח, ואפיסת הכח הוא פרוד היסודות, ופרוד היסודות הוא המות. ובגלל חלוקי דעות אלה נפלה לפעמים תגרה בביתו, אך לא השאירה אחריה עקבות רוגז ומשטמה, ואפילו תרעומת כל שהיא. היא היתה רק כמטר בקיץ: העננים הריקו מים ויתפזרו, ותכלת השמים הופיעה שנית והשמש שב להאיר. פעם הביאה מורשו אספקלריה יפה, עד כי גם דעת שונא מותרות וצעצועים כיחיאל יחזקאל התרחבה: בודאי נתת במחירה שלשים רבל!… והיא התיצבה מול האספקלריה, הסתכלה בה, ושתי כפות ידיה תמכו שתי צלעותיה. התרגזה כביכול: הוי! הוי! הגברים, איני יודעת מה הם הגברים: אספקלריה, קומתה ארבע אמות, רחבה אמה וחצי, מסגרתה אלון שחור שהיה שרוי בנהר מאה שנה, מעשה פקעים, ועמודים מחטבים ועל ראשה כתרת ומלמטה כרכב אבן שיש צחורה כמעשה שלחן, וארגז בתוכו, ועבי הזכוכית אצבע. כה לא יכאב עלי ראשי כאשר לא תקננה גם במחיר חמשים רובל!… עורקי יחיאל יחזקאל רעדו, נחירי חטמו התרחבו, רצה לבלוע נחיריו אלה אותה ואת האספקלריה יחדו. אמרה כי שלמה במחירה ששים רובל. כחשה לו: כפלים נתנה: מאה ועשרים רובל, כי אהבה תמיד לקנות עדית. והוא נעוה משמוע: בכל העולם לא נשמעה רציחה כזאת: אספקלריה בת ששים רובל? שערוריה! שתי כפות ידיו שם על ראשו, כמנהגו בשעת כעסו. על הדרגש וישם וישאף ויהמה… עבר יום. חמתו שככה ולבו נגפהו על ההתנפלות, ויגש אליה וישלח שמאלו אל סנטרה וימינו אל שכמה. אך היא השתמטה ממנו בחרי אף כביכול: מה לך ולי? הלא רק שפחה אני בעיניך או פילגש שאין לי כל שליטה על רובלים אחדים נבזים האספקלריה? לך בת בלי עין רעה… עוד שנה, עוד שנתים, צריך אתה להיות מחתן. אנשים צריכים לכנס אל ביתך… האספקלריה איננה מותר כי אם הכרח קיצוני! גם פסנתר נחוץ! יש משלמים רבית ויחצו בחובות עד צואר, וקונים פסנתר ושוכרים מורי מוסיקה, ואתה, רק בגנזך הברזל כל מעיניך!… וסוף התגרה היתה התרפסות מצדו והתפיסות מצדה, וחבה ודבקות כפולה מצד שניהם. תגרות קטנות וקלי ערך כאלה היו כמין סגלה להתחדשות והתחזקות האהבה והשלום בביתם. והפעם באו ריבות וקטטות לביתם, לרגלי מרים בתם היחידה בראשונה, ולרגלי עסקי הבורסה באחרונה: הוא רצה בעוד מועד לקבל נחת מבתו, כלומר: לקבל הנאה ממנה, לנחול כבוד על ידה, להראות לבריות גדלו ותפארתו, כי הוא מחתנו של הגביר החשוב הקבלן של הגדוד הדרגוני בינוש מגדיל, אשר בפקידי צבא מתקלס וגינירלים משחק לו. ובנו הבחור, בן פורת, משי דק, נחנך בפרנקפורט דמין, מנמס בכל התגין. והיא, מרים בתו, לא פצתה פיה, לא הנידה שפה, רק במבט בוז אחד, בסקור זעם וקלסה הביעה לו מחאתה העזה והנמרצה וחובש מבטו. למי כח הלשון, למי כח ידים, ולה היה כח ענקי וגבורה נפלאה בשתי עיניה. והוא ידע כי מחאתה איננה עלולה להשתנות בשביל כל השתדלות שבעולם. ואם אין להכות את הסוס, מכים לשכך כעס את מוטות הקרון: הוא כלה חמתו בהאם. הוא אכל אותה בכל פה כחלודה את הברזל על בלי פעלה בדברים על בתה. והאם אמרה כך: במדות ודרך ארץ יש להורים זכות ומשפט לצוות על בניהם ובנותיהם: ובנוגע לנשואין, יוכלו רק להביא להם עצה, והני מילי, אם ישאלו אצה מפיהם… להאם הפשוטה הבלתי מלמדה היה הגיון בריא, השקפה ברורה, ושכל מקורי שלא לותה מאחרים. והוא אמר כי בתה השפיעה עליה. וינהם ויתמרמר וילטש לה איני נמר צמא לדם. כאש בערה בו תאותו להיות מחותנו של הגביר בינוש מגדיל הקבלן של הגדוד הדרגוני. וכאשר ענה בלהג שפתיו את נפשה קמה ממקומה בחרי אף: הלא אתה הנך אב, כמוני אם. דבר אתה עמה! היא אינה רוצה! ומה תפעל? ויתמרמר יותר: מה זאת אינה רוצה? הן לא ראתה איך אפשר למאס בדבר שלא נודע ולא נראה? מדוע רוצה הבחור בטרם ראה אותה? – יען כי הוא רוצה בה בטרם ראה אותה, אינה רוצה היא בטרם ראתה אותו! זהו טעם מספיק!… – לשוא חיל חצקיל עמלך: אשר ייטב בעינך לא ייטב בעיניה: לה עינים אחרות וטעם אחר! הסבה מספקת: אם הבחור ישר בעיניך יודעת היא כי אין כמוהו לרע! – בן הגביר בינוש מגדיל? הלא אין דגמתו בפלוצק: עושר וכבוד! – בעיניך הוא "מי יודע מה" ובעיניה הוא קבלן חולק עם נבים, נותן שוחד נבזה ומכסה חמס על ששה מליונים יהודים עשוקים ורצוצי משפט. דבר עמה ובארה לך!…אינה רוצה בן יחיד מפנק, בחור "משי", אם גם מודרני הוא! – ומי ימצא חן בעיניה? דוקטור? הנני מרצה: יהי דוקטור! בחמשה עשר אלף רובל אפשר לקנות סחורה יפה כזו!… אם כי גוי גדול כותב בשבת עובר במרכבה ביום השבת, ואינו מניח תפילין ואוכל טרפה שוה הרבה יותר!… – בתך מכבדת את הדוקטורים כאשר תכבד את בנו של בינוש מגדיל! – אולי יישר בעיניה שאר בשרך התכשיט מרקוס המסגר המוכנאי על הקטר במסלת הברזל?… – ומה הדמה? דבר רחוק הוא? אפשר! על פי טעמה ונימוקה יישר בעיניה איש עבודה ועמל, שאיננו מקהל הפרגמטוטים והאצילים העצלים, כמרקוס קרובי, הרבה יותר מבנו של בינוש מגדיל עם אשכנזיותו וקידותיו הנימוסיות ואפילו מהדוקטורים, שלפי דעתה הנם תגרנים רמאים ככל התגרנים… ויך בשתי כפות ידיו על כובעו מזה ומזה ויתרחץ בשעת גסיסה: שרה כזאת צריכה להיות בת יחידה! אלה המכות אשר הכוני ידי! זוהי תורת גריגורי אסטפוביץ, אשר ענית את נפשי לקרוא לו להיות מורה ומדריכה ואני שמעתי בקולך!… אך טרם נואש לקבל נחת מבתו: בעקרו דירתו לורשו, היתה ראשית דרכו לארשה לאיש. לו סרסרו חתן ורשוי: בחור עומד ברשות עצמו, סוכן לבית פרגמטוטי נירנברגי ויוצא ונכנס בהבורסה. מאביו ירש שלשים אלף רובל מזומנים וחלק רביעי בבית רם ונשא בעל חמש קומות, ששויו למצער חמשים אלף רובל. על דבר הנדוניה לא דבר, העיקר אם תמצא הנערה חן בעיניו, כי כסף יש לו בעצמו. ובגנבת דעתה ראה אותה, ויפיה להט כל קרביו, וישלח רץ אחרי רץ, להביא העסק לידי גמר. ומציאה כשרה כזאת שלמה לו נחומים תחת בנו של בינוש מגדיל. ותבוא הבת ותובישהו משברו גם הפעם, גמבט בוז וזעם אחד. וכאשר פתח שפתיו עמה העידה בו כי בל יוסיף לדאוג לעתידה, וכי מוחלת היא לו גם את חמשה עשר אלפיו נדוניה ושלחיו. והאם שקלה גם אז למטרפסה. והאם היתה אחראית גם בעד הדבר הזה: פתח בפתח גר איש צעיר, בעל בית תעשיה לכבוסים. פעם ראה יחיאל יחזקאל, איך הניע ראש למרים על מעקת מעונו קלוי ראש חגור סינר תכלת; והיא בעמדה על המעקה השיבה לו גם כן קידה של כבוד ורצון, ואחרי כן ישבו איש מול רעהו וירבו שיחה כשעה תמימה. וירתח דמו בקרבו וירב בצפורה דבורה: רגש הבושה פס מקרב לבה! להתרועע עם חיט נבזה! אחת משתי אלה: או אני אעזוב את המעון, או אכריח אותו לבקש מעון אחר: אוסיף מאה רובל לשנה על מעונו, יצוה עליו לפנות לו המעון. עזות כזאת! כשל כח צפורה דבורה לשמוע דבריו המלאים סכלות ומרירות ותירק שלש פעמים ותשט מעליו ותעבור. ירחים אחדים היה צולע שלום ביתו על ירכו, והפעם נפל ולא יסף לקום: בשמעה מפיו דבר מקנה השטרות בהבורסה, התחילה היא בריב: פוחז, בתתך דינר לכלכלת ביתך, שותה אתה דמי ותתרחץ בדמעותי; הנך רב ומתקוטט ומתמרמר, כמו לקחתי את הכסף לפזרו בסוד עליזים, בקונדיטראות או לתיטראות; ולהשליך שלש מאות רובל בטיט היון, למלא כיס רמאים נוכלים כאין היו בעיניך! לו קנית בהכסף זוג ארונות לבגדים, או מעט כלי בית אשר חסרונם מרגש בעיר גדולה ומודרנית; או למצער להחליף את הערשות אשר מכבר אכלן סס-בחדשות, או גם פסנתר שלא היה דבר שלא בעתו. כמה בנות יש לך? הלא רוצה אתה להתחתן בעשירים!… היא לא התקוטטה בו על הכסף, כי אם על העסק; הוא מחאה נגד מסחר השטרות, נגד העול והתרמית. החריש הפעם. הכיר צדקה, דבריה עברו רוחו, לא בשביל כי נואל וחטא לסכן את הונו בעסקים בורסאיים, ולבצע בצע בדרך נלוז כזה בלי כל עמל, הכסף אשר מכבר נואש ממנו, הצטער על היזק של שלש מאות רובל. מוסר כליות הציק לו ביום ובלילה, ואנחותיה ואנקותיה של צפורה דבורה, כל אוי, כל אבוי אשר יצא מחזה היו לו כדורי נפץ אשר רסקו אבריו, פוררו מגויתו אברים אברים. ותגרות בביתו היו תכופות כמעט בכל יום, וחטאו אשר הכיר הכניע מעט את כחו וגבורתו, וילחם רק מלחמת מגן. כשבוע ימים אחרי הוקשו בפח הסרסרים קדם אשמורת, כי חלילה היה לו ליל עמל ונדד שנה. תגרה גדולה היתה אז בינו ובין צפורה דבורה, מראהו היה כחולה קם מערש דותו: פניו היו כחושים ירוקים, עיניו מלאות טרי. נוגות וקבורות בחוריהן. התפלל בנפש דואבת, נשק את המזזה וישם פניו אל רחוב המלכים, אל הבורסה. והבורסה היתה סגורה, עליו היה לחכות עוד חמש שעות אך לא שב הביתה לאכול פת שחרית או לשתות למצער כוס חמים. מר נפש לא ישים לב לאכילה ושתיה; הוא נכנס אל הגן הזכסוני ויחכה על אחד התכתקים ולבו נדכה אז כלב אם שכולה בלכתה לבית החולים לראות את שלום בנה השריד הנוטה למות, ויראה הוא פן תמצא את יחידה מחמד נפשה שוכב מכבר על גבי קרקע באהל המתים, ותחתיו יצע שבלי תבן ונרות דולקים מראשותיו. שני שוטרים החליפו משמרתם על יד השער, והוא ישב על מקומו. חמש השעות היו לו חמש שנים. לא היה תאב כה לדעת אחרית שלש מאות רובליו כאשר שאף לראות את עוכרי נפשו, את הסרסרים ולהנקם בם למצער. לרוחתו הגיעה השעה העשירית ודלתות הבורסה נפתחו לפניו. הוא היה מעשרה ראשונים. בהביטו אל המקום אשר עמד לפני שבועים ימים, המקום אשר קרהו האסון וירגז ויתקוטט בנפשו: לו פזר מחצית הכסף להכין מלבוש למרים או לו הוסיף החלק העשירי פרנסה, והוא הקשיח את לבו, הוגהו: ידע כי כמה וכמה שיתן לו לא יעזבהו, קמצנותו השתיקה את תביעת היושר, הבטיח לו כביכול כי אם יהיה שבע רצון, אז יתן לו מתנה, ובשעת הבטחתו ידע כי יכזב בו. זהו מנהג כל העשירים לעשוק השכר ולהשליך אחרי כן החלק החמישי מהעשק בתור מתנה להראות כי נדיבים הם; או גם לעשוק את המתנה אשר הבטיחו…ואשתו היא סובלת…בעד כל רובל ישתה את דמה…ושלש מאות רובל נתן לרמאים! "רבונו דעלמא כלא, מה היה לי אז? איפה הייתי? חכו נא ממזרים, נקם ושלם!". ובחשבו איך להנקם מצריו – והנה יד שלוחה אליו מאחוריו על כתפו. הפך פניו וראה, והנה מלאך המות שלו, בזקנו הנחשתי וחטמו הגס והאדום ועיניו המאזרות זיקות, ואצלו עומד גם שותפו אפרים כבד פה, השטן הנורא אשר עמד על ימינו לשטנו, האשמדאי בעל הזקן המנוול והפנים המקמטים אשר בין כל קמט צפונה רמאות, ערמה ונבלה, עומד וחיך וחשף שניו הרקובות והנאלחות, וירתח דמו, אגרופיו התלכדו מאליהם. נכון היה להתנפל עליהם קבל עם ועדה, לשבור שניהם ולתלוש זקניהם, ויהיה מה שיהיה. ובהביטם עליו, ועיניו נפגשו בעיניהם חשב בלבו: ההנכם פה שנית נקלים, ממזרים, ימח שמכם וזכרכם? התנסו שנית דברי גנבתכם באזני? אדרבה, רוצה אני!…נסו נא וראיתם איך יהודי צירוינסקי מחלק חבלם באפו… אפס כי מחשבתו הזועמת הזאת נגוזה כאשר צהל מיכה הצהוב קולו בתקיעת ימינו: בקר טוב ונעים רבי חיל חצקיל! נא, הנאה הזאת הנהו ברוגז עמי! לו עוד מגיע עודף: לנו גרמת רבי חיל חצקיל הפסד של קמ"ה רובל, אולם לך ארבעים פעם קמ"ה רובל, הנך מלא רוגז! היינו דאמרי אינשי: "מי שיש לו שחין בראשו הוא מסלסל בשערו!". נדמה יחיאל יחזקאל מרב כעש ורצח, עיניו עופפו בחוריהן כעיני כפיר פצוע. אפרים הושיט לו סיגר הבנה וידלק לו מדלקה: כ-כ-כעת רבי ח-ח-חיל ח-ח-חצקיל, ת-ת-תשלם מ-מ-מעות הרבי!… – לא אפרים, עטרת, סתר מיכה את דבריו – רוח יהודיונים כאלה תכנתי! לא כה דברי הגמרא הקדושה: "אם תכתוש את האויל במכתש", אינני זוכר סיפא דגמרא! וידחפהו אפרים במקלו: מ-מ-מה היה לך מ-מ-מיכה? איזו ג-ג-גמרא? חדשה! פ-פ-פסוק הוא ב-ב-בתרי עשר! – אכן צדקת! – ענה צחכה בשימו אצבע ימינו על מצחו כרוצה לזכור נשכחות – התאמין רבי חיל חצקיל כי בימי בחורי הייתי אחד קוצק? ואם כן, הלא תבין כי שם התנ"ך היה לי לחגא. אני למדתי רק גמרא, עד כי ירקתי עליה ואכנס לבית מדרש הרבנים הורשוי. רבנים טובים הספיק בית המדרש הזה לישראל! אני אהיה לך לדוגמא… הבית סגר, ואני ככל התלמידים נשארנו: "לא דגים ולא סרטנים", ממטיף ורב עד סרסר בהבורסה… מה תאמר רבי חיל חצקיל? שנים טובות, אוי ואבוי! במוחי ערבוביה משונה: גמרא, תנ"ך, צ'וקה, מיצקביץ, רמב"ם וכדומה; והרפתקאות דעדו עלי, לא עליך, הקהו את זכרוני, ומה בכך? אי ידיעתי איזה מראה מקום בתנ"ך ותלמוד לא קלקל כלל את הענין, כי אם אתה בעצמך! כאשר עשית לנו כן שלם לך אלהים! כה תהי אחרית כל צרי עין הרוצים רק לחיות ולא להחיות, ואומרים כי כל העולם כלו לא נברא אלא בשבילם: רק עינם צריכה לישון, רק קבתם דורשת מזון, ודוקא מן המובחר: ברברים אבוסים, קוקים מטגנים, יין משומר וסיגר יקר, וכל תענוג ונעימות הכין הקב"ה רק בשבילם; ולזולתם מותר הוא גם צליל לחם שעורים וזנב מלוח! לאבד בידים ד' אלפים ות"ק רובל בשביל קמ"ה, יוכל רק יהודי צירוינסקי! "שישו בני מעי!" כמאמר הנביא. בכל כחו קרא אפרים תגר: איזה נ-נ-נביא? ב-ב-בקינות לתשעה ב-ב-באב!… לו יהי כדבריך! – ענה מיכה בלשון גנב משיב גנבה לבעליה בהתפשו ביד – אולם למאי נפקא מינה? הזוכר אתה אפרים? התחננו אז לפניו, פשוט כלפני גזלן, כי יקנה חמשים שטרות; והוא הקשה את ערפו כאבן. לעולם יהי אדם רך כקנה! אפרים בעל תנ"ך! איה מקום הפסוק? בנאמנות רבי חיל חצקיל, אני ירא לאמר פן אתפש בכפו!… ויחיאל יחזקאל הנבוך הרגיש דבר מה, אך לא ידע מה. לשאול לא רצה פן ישמע מענה לא טוב, ויזיע, וימח בלי הרף זעת מצחו וחטמו. ומיכה אמר: אין פנאי רבי חיל חצקיל! אמור מה רצונך: למכור זכות עשרים שטרותיך ולקבל מאתים רבליך אשר לבך היה חרד עליהם, בצירוף שלשת אלפים רוח, או לחכות עוד ימים אחדים? מבוכת יחיאל יחזקאל התבלטה יותר ויותר על פניו, במה שעמל להסתיר מבוכתו ולהראות במנוחה. – מה אתה חושב, עסק רע עשית? כן גרם מזלך ה"טרפה"! עליה כבירה כזאת: ק"ן רבל לכל שטר טרם קרה בהבורסה! לו חכמת אז לפני שבוע ימים, רבי חיל חצקיל, הוי, אפשר היה למלא פשוט חביות זהב ולהתקלס בתבל ויושבי בה! נאנח יחיאל יחזקאל: מדי שבוע הוא קוצץ תלושין משטרי הערבון, ובקחתו המספרים בידו דאבה נפשו כמו נגש להגיד לחרב את עוללי טפוחיו, למען יהיו לברות לו. מה לו חביות זהב? די לי תרקב דינרים! ויאץ בו מיכה: מה אתה חושב? על אדות החתוך אם יש לו קורקבן במעיו? אמור! אם יש את נפשך למכור, הבה תעודת המקנה, והשגת מזומנים טבין ותקילין!… מיכה ואפרים נעלמו עם תעודת המקנה, ויחיאל יחזקאל חשד אותם: הסרסרים הממזרים יתלוצצו; כי איך יוכל היות כדבר הזה? שלשת אלפים רבל הרויח במאתים רבל? ויהי את נפשו לדלק אחריהם ולשלם להם במעלליהם, אפס כי ראה בעיניו כי נאחזו בסבך משא ומתן נלהב את להקת בורסאים, ומניעים ידיהם וכתפיהם ומתמרמרים וצועקים ומתפלפלים והודפים ונהדפים, ועתר ענן הקטרת עולה מפיהם, ותוקעים יד ומדברים בחצי גערה וחצי צחוק ועושים תנועות משונות, פעם של תחנה ובקשה ופעם של תוכחה או תקיפות; ואחד הבורסאים שם זרועו על שכם מיכה וילחש לו באזניו; והאחרון התעורר, ויושט לו ימינו, ויחדו הפנו אל לשכת הסרסר המשבע, ואז נוכח כי דבר הוא ולא לצנות בעלמא. חצי השעה אשר שהו בלשכה, ארכה לו כיום תמים, עמד על מחטים או על גחלים לוחשות; עיניו שמרו על דלת הלשכה אבל לשוא, כי יצאו דרך הדלת השניה אל האולם, ובטיסה אחת עברו דרך ההמון הצפוף ויהדפו על ימין ועל שמאל; פני מיכה היו מכוסים ביזע, וחטמו ולחייו היו אדומים ככרבלת תרנגל, כמו יצא זה רגע מבי מסותא, וימינו נשואה למעלה וצרור שטרות בחפן. – בכל כחי – אמר מיכה בקפלו כרכב מגבעתו למעלה ממצחו המיזע – שריתי עם הגנבים האלה, מיתה משונה עליהם בעגלא ובזמן קריב – ואוכל! מכרתי כאשר רציתי אני! בדברו מנה על יד יחיאל יחזקאל שלשים ושנים שטרי כסף חדשים תאוה לעינים, במראה הקשת בענן. בידים רועדות ועינים תועות וראש סובב, חטף את הכסף ויחביאנו בסתר חבו. – ל-ל-לנו מ-מ-מגיע ש-ש-שנים אחוזים ל-ל-למאה. – ארבעה וששים רובל – מלא מיכה אחרי שותפו – ראה נא, איננו דורשים חלילה גם קשיטה אחת יתרה!… בגרון ניחר העיר יחיאל יחזקאל מצרו: הלא מצד הקונה לקחתם רבע אחוז למאה ממחיר הכולל ועולה יותר ממאתים רובל! חמת אפרים התלקחה: וב-ב-בכן, פ-פ-טור? – אינני פוטר את עצמי – אמר יחיאל יחזקאל במעט תקיפות – אבל גם שלשים רובל די לכם! כמה הרוחתם על עשרים השטרות האלה? לפני שבוע מאה רובל מידי, ומיד המוכר גם כן דבר מה, ומיד הקונה דהאידנא, הרי לכם קרוב למאתים וחמשים רובל או, טעיתי, קרוב לשלש מאות. – חיל חצקיל עטרת! – יעצהו מיכה בחמה מסתרת – מנה את שניך בפיך ולא את כספנו! – אינני מונה, רוצה אני לתת אחד אחוז למאה! איפה כתוב שנים אחוזים? בשלחן ערוך שלנו או שלהם? כמה צריך אדם להרויח בחצי שעה, או גם שעה, או אפילו שעותים? הלא די והותר שלשים רובל! כמדומה לי כי גם פרופיסור מנתח כוסיליוב לא יקח יותר! ומיכה הוריד את כרכב מגבעתו על מצחו וירב בו: עזות מצח עוברת כל גבול! איך תעיז פניך להיות כפוי טובה כזה? איך יעיז פרצופך ה"טרפה" להביט בפנינו? כמה עמלת אתה, עול לא ידע בשת, על שלשת האלפים? הלא צריך היית, לו היה מעט יושר ונדיבות בקרב לבך, להוציא מאה רובל ולתת לנו! פו !פו! לא לחנם אמר שלמה הע"ה: טב לבישא לא תעביד! וואפרים גם בהיות מוחו טרוד בעניני ממונות, לא יכול למשול ברוחו, בשמעו עם-הארציותו של שותפו ויקפץ ויקרא: איזה ש-ש-שלמה? מ-מ-מה שלמה? ח-ח-חלום ח-ח-חלמת? אג-ג-גדה היא ב-ב-בעין יעקב! ה"דבר אחר" הצירוינסקי בלבל את מוחי – הצטדק מיכה, בשימו אצבעו על מוחו. סוף כל סוף נתן יחיאל יחזקאל ס"ד רובל, וישכח גם להושיט ידו למטיביו, ויפלס לו דרך בתוך העומדים בעזרה, וימלט כנס מתוך הפכה, ויעל על מרכבה, ויצו לדפוק בסוס. דמיונו הפחידהו, כי הסרסרים ידלקו אחריו והדביקוהו ודרשו את הכסף בחזרה, ויספרו לכל עובר ושב כי התעללו בו בצחוק למען שעשע את נפשם מעט; או יעלילו עליו כי גנב את הכסף; ולראיה יודיעו להשוטרים של הבולשת את המספרים שבהם נסמנים ל"ב השטרות, אשר בצדיה מראש רשמום בפנקסאותיהם, ויסגירוהו בידי הבולשת; וסופו להאסר בגדוד האסירים; וביום קיץ ישלח בלוית שוטרים מזינים לטאטא צנורות הרחוב, ובימי הסתו – לפנות השלג ולנקר הקרח. דמיונות כאלה בלבלו את מוחו, עד כי פנה אליו הרכב ויצוהו לרדת. אז התעורר. ובבואו הביתה בשלום בלי פגע, התבודד בחדר משביתו, ויסגור הדלת בעדו ונעל, ויגע בכפת המנעול לראות אם הטיב לנעול, וינענעה פעם ושתים, ויסר כובעו מעל ראשו ויתלהו על המפתח לבלי יוכל איש להביט בעד החור, כי חשד חדש נכנס אל לבו, כי שטרות מזויפים נתנו לו למען התגולל עליו, ויקח זכוכית מגדלת העשויה לכך, ויבדוק את שטרי הכסף וירא כי טובים הם, ואז טלטלהו חשד חדש ומוזר כי הסרסרים נתנו לו באחיזת עינים נירות "אשר יצר" תחת שטרות. ובהוכחו באמתתם, וכי הרויח באמת שלשת אלפים רובל ויצא אל המזונה, וינענע באויר את כל השטרות כאומר: ראי אשתי, זהו הריוח של שבוע אחד! חכה להתרגשות עזה מצדה, כי תרקד מרב חדוה ונפלה על צואריו בחבה וקראה: עתה רואה אני אישי החביב כי גבר חכם הנך, הבה אשקך! אך מה נקטה נפשו בקראה בזעם אפה: פוחז! מה הראית לי? כסף אשר זכית בצחוק קלפים? יש זוכים בן לילה אחד הרבה יותר! כסף נמאס, טפו! גרוע מעבודה זרה, אסור ליהנות ממנו! אסור כחזיר! אבל חכה נא!… כן דרך הקלפנים, בפעם ראשונה נותנים הם להפוחזים הנבהלים להון צעצוע יפה, נותנים להם להרויח; ואחרי כן יציגום ערום ועריה בושת… אז הרגיש כי לבו נתק ממקומו. זרם תוגה ופחד שטף ועבר בכל עורקי גופו, פניו נהפכו למראה שעוה, וברכיו רעדו. ישב על כסא, רצה לענות לה דבר, אפס כי ראה כי לבדו הוא בחדרו. השעה הרביעית אחרי הצהרים. יחיאל יחזקאל ישב אז במזינה וילחם לחם הצהרים לבדו, לא בחברת בני ביתו; כי הם נשמטו ממנו מעט מעט אחד אחד: צפורה דבורה אשתו ברוגז עמו בשביל הכסף הנמאס שהביא הביתה, שהיה בעיניה אסור כחזיר, שזכה בצחוק הקלפים לפי דבריה; למרים בתו היו עמו חשבונות הרבה שלא באו לידי גובינא, או לידי פשרה למצער: חשבונות פרטיים, חשבונות לאומיים, חשבונות אנושיים וחשבונות תרבותיים, ובשביל כל החשבונות האלה לא היה לו כל חשיבות בעיני אם גם רחמתהו; כי לאיש אמת וישר אפשר לכבד שונאיו ושנואיו ולבזות אוהביו ואהוביו; ושלשת בניו, אשר הגדול היה קרוב לשבע עשרה, והצעיר – לשלש עשרה, גם להם היו טענות ותביעות עליו, מאז נפקחו עיניהם לראות ולהבין ואזניהם לשמוע דברי אחותם: הם שאפו ללמוד ולהשכיל ולהגיע למטרה, והוא פטם אותם ברוחניות: במסכת כתובות וקידושין וכדומה; ובחמריות – בגלוסקאות וחמאה וגבינה שויצרית וצלי קדרה; הם רצו לקנות ספרים מועילים ללמוד וקריאה – והוא קנה להם תפילין מעור אחד עם רצועות עגל עבות ורחבות; או הכין להם – להבדיל – מכנסים רחבות ונעלים חזקים לא יקרעו, וכאשר נסו להציע לפניו פעם תביעותיהם, ויסתם את פיהם באגרופו, ואסר עליהם את הדבר, כדרך כל אלה הרוצים לחנק את האמת והצדק. וכה רחב הפרץ בינו וביניהם עד כי חדלו מדבר עמו ולהפגש אתו, ולא עמדו יחד על קרש אחד; ומה גם לאכל לחם יחדיו; ולא רק ביום חול, כי גם ביום השבת. אולם גבר היה בפניו כי לא שם לב למצבו בקרב משפחת ביתו: הוא ישב וילחם את חצי אוז רך, וישר לו ויוכל, ולא השאיר לו שריד, וגם את עצמותיו גרם. וכאשר הציגה הבשלנית לפניו על השלחן קערת מרק, ועליו צפו שקדים מטגנים בשמן, נהפכה ליבשה בשתים שלש לעיטות; וגם לסף הלביבות הממלאות בשר ומטגנות בשומן אבד כל זכר ברגע אחד. ובהיותו טרוד במלחמתו זאת ולא הרגיש כי מיכה הצהוב ואפרים כבד פה נצבים עליו ומתבוננים אל כחו וגבורתו. – ב-ב-ברוכים היוש-ש-בים! – הפתיעהו אפרים. נבהל וישא את עיניו וירא והנה אנשי בריתו, ויען בשפה רפה: "ברוכים הבאים", ובלבו חשב: לכו לכם בשם ה'! מהיום והלאה דבר אין לי עמכם ועם הבורסה ושטרי המנה! – יהי שלמא רבה! – קרא מיכה גם הוא ויט ראשו הצדה על כתפו, ויסתכל בפניו בקלסה כאומר: הכן הוא. עול לא ידע בשת? חטפת נתח שמן, שלשת אלפים רבל, ותעש "ויברח"? הכה עושים אנשים פרגמטוטים אשר רגשי כבוד אדם להם? פה פו! בוש והכלם! – ההנך ברוגז עמי? – שאל מיכה בחוכא – או אינך שומע? בודאי רבי חיל חצקיל הנך שקוע ברמב"ם קשה? יהי שלמא רבא! יחזקאל הרגיש ב"יהי שלמא רבא" שלו תוכחה נמרצה זאת: מעשה נערות לחטוף בצחוק הקלפים זהובים אחדים ולעזוב את החבריא, ולברוח הביתה ולהתחבא תחת סינרה של האם! – דמינו כי חולה אתה ח"ו – אמר מיכה בסקור עין לשותפו – בנוה שבעולם אדם מפסיד מעותיו במקום פלוני, שוב אינו חוזר שם; מתירא הוא, אבל אתה הלא שבח לאל בורא עולם, לא הפסדת כלום, ומדוע התחמקת זה שבועים ימים? אם כן ידענו כי הדבר איננו חלק, ונבוא לקים מצות בקור חולים, אפס כי לא מסתיע מלתא: החולה יושב ואוכל כבן אדם ושותה כבן אדם, ובלי ספק גם פרה ורב כמה שנאמר… בלי תרעומת קבל יחיאל יחזקאל חדודי מיכה ועקיצותיו. ויבקשם לשבת, וישאלם: מה נשמע חדשות בעיר? הכל על מכונו! – ענה מיכה – העולם כמנהגו נוהג ושוטים שסרחו ראויים הם להשליכם לכלבים!…עתה אמור נא, מדוע הוקרת רגלך מהבורסה? – האחרתי את היריד? – אוי אוי אח-ח-חרת! – קפץ אפרים בחמה גלויה – אל-ל-לפים רב-ב-בות אב-ב-בדת מ-מ-ממש ב-ב-בידים!… ומיכה סיע לשותפו: אינך מאמין? רבי חיל חצקיל עטרת, יחנני רבון העולמים בהחלק העשירי מההון שהרויחו יהודאין בשבועים אלה בהבורסה, ואז לעגתי גם לגדולים וטובים ממך!… אות-ת-תיות מ-מ-מחכימות!- קרא אפרים, ויוציא בהתלהבות מחיקו גליון ציר הבקר, ויפרשהו על השלחן וירכב משקפיו על קצה חטמו ויראה באצבע על מקום הידיעות הבורסאיות – ק-ק-קרא וראה ודע כי מ-מ-מת כ-כ-כדאמרי אנשי… הר נפל על יחיאל יחזקאל בראותו כי באמת עלה שער השטרות, ומיום מכרו עשרים שטרותיו עד היום יש הבדל גדול! זהו פשוט היזק של כמה אלפים רובל. – עד מתי יעלו השטרות האלה? – שאל כדי להשלות את נפשו ולהרגיע רוחו הסוערת מקנאה. ויען מיכה כמתמם: האם נביא אנכי? אני יודע את אשר קרה, ואשר יקרה, אני חושד בהקב"ה בעצמו כי גם הוא אינו יודע! היוכל לדעת את אשר בחירי יצוריו יגרמו בעונותיהם ובזדון לבכם? נעלה מעל כל ספק כי שטרי לילפופ יעלו עד שלשת אלפים; הכל לפי ערך הדוידנד השנתי. – אבל, חוק הוא כי כל דבר שיש לו עליה יש לו ירידה; סוף כל סוף תבוא קפדה על השטרות ובעליהם! – סוף אדם למות, ואם כן יחדל מחיים בזכרו כי סופו למות? אולת! כל זמן שהנשמה בקרבי, פרש רש"י: אכול ושתה! עד אשר ירד שער השטרות אפשר למלא חביות זהב! לעת עתה הנם עסקי בית החרשת של לילפופ ושותפיו לעילא ולעילא! מארי דעלמא, רק החלק המאה חנני נא מרוחי הפבריקה, ואז עזבתי בכ"ף שעות את הבורסה וירקתי על ורשו ושאונה והמונה ואקח לי את הפלונית שלי, ואת בני ובנותי ונכדי היתומים בכל מכל כל ואעל ירושלימה, ואהי מהיושבים לפני ה'. – ואז בודאי גדלת זקנך פרע, רבי מיכה – דקרהו יחיאל יחזקאל בלשונו. – בודאי רבי חיל חצקיל עטרת: ארץ ישראל אינה חוץ לארץ; ואדם שכמותך, אינני מספק כי ברצות ה' דרכך, ועלה הכורת על זקנך!…כתב לזכרון דברי מיכה!… יחיאל יחזקאל שסעהו: גם סרסרי הבורסה הוינאית ספרו בשבח שטרי המנה ההם, בראשית שנות השבעים כמוך היום! ויצחק מיכה בצחוק מלאכתי: חי,חו, חא! חא, חו, חי! השומע אתה אפרים? הבורסה הוינאית, אינך יודע רבי חיל חצקיל עטרת מאי דקאמרי אחשתרנים!…איך לא תבוש לדבר הבלים כאלה? היודע אתה תולדות הקרח הוינאי ומסתריו? מסחר שטרי המנה ההם נוסד על אדני בהו, על רמאות ונבה וכל תועבה שבעולם, אשר גם אני בזכרי את התככים ואחז בשרי פלצות. גיולד! איך יכול היות כדבר הזה? שם לא היו ולא נבראו לא פבריקאות, לא בנין מסלות, לא חפירת תעלות ולא מכרה פחים או מתכת או מקורי נפט וכדומה; כי אם אבעבועות של בורית, אחיזת עינים! שרי מעלה: אשכנזים, פולנים ורותנים טהורים הדפיסו קנום ומכרום ליהודיונים פתאים ורעים אצים להעשיר כמוהם; ומה פלא כי נפלה הבורסה על באי שעריה, ואלפי אדם מצאו קברים להם תחת עיי מפלתה, ושטרי המנה נמכרו אחרי כן בחנויות חמאה, מליחים, או קשואים כבושים, או פשוט טחו בהם את קירות הבתים מבפנים לנוי בעלמא? ויחיאל יחזקאל הוריד את עיניו, ויחתה באצבעותיו את הפרורים מעל המטפחה הלבנה. – אם נחיה ונראה כזאת גם בורשו! – אמר יחיאל יחזקאל אחרי דממה קצרה. לא יכול עוד אפרים התאפק בשמעו איך הוא מוציא לעז על שטרות כשרים; ולא זכר כי יחיאל יחזקאל הוא אדון ויתן עליו בקולו! הנך פרמשתקא! גם מיכה התרגז; פניו אדמו, שערות שפמו הצהובות הקצוצות נצבו בקומה זקופה כשערות הקפוד: שפיפון! אתה מדמה קירה מק 1 להרוסי? לא, בארץ רוסיה אי אפשר לעסקים של תהו ובהו כבקירה; תרמית ענקית זעומה וארורה כחפירת תעלת פנמה בצרפת! בקירה קונסטיטוציה, בצרפת רפובליק, ואלה ואלה אינם שוים שפופרת של ביצה! אפוטרופסי עם והעם יחד, כלם הם גנבים, כלם רמאים, כלם נוכלים, מוכרים גם את אלהיהם גם את ארץ מולדתם בבצע כסף; ובארצנו, אם רק יש עול ותרמית איננו בקרב העם, כי אם בקרב שריו ונוגשיו! לעם אמנם אינם מניחים לחיות ביושר, אבל גם לחיות בעול אינם מניחים לו; אם יש עול ותרמית ומקום לבצוע בצע, הנהו ביד מאשרי העם!…שער בנפשך כמה רבבות ורבוא רבבות גונבים וחומסים שרי הגדוד? כמה גונבים ושמים בכליהם הגזברים? וכמה גונבים אפילו העוסקים במצות; קציני הצלב האדום, פשוט רבוא רבבות! והכסף הזה לא כסף מנדה בלו והלך, כי אם נדבות! נדבות של קפסאות הצדקה הנתנים לחולים ומכי אלהים. אמנם יבוא יומם אשר יגלה שוליהם על פניהם, אבל עד אשר יבוא היום ההוא הם עושים מה שעושים: גונבים וגוזלים וחומסים, ואת העם יורו חקים ומשפטים! אחדים נקראו כל הספסרים והסרסרים אל פקידות המשטר; האדונים ההם הריחו דבר מה, ויאמרו לטול חלקם כנהוג; אפס כי על אפם ועל חמתם נוכחו כי הכל על פי החוק: הכל כשר וישר ולא יכלו עשית מאומה, גם לקלל ולחרף לא יכלו, באשר כי דבר היה להם לא עם יהודיונים נכנעים ומתרפסים כי אם עם אינטליגנטים עשירים! רק זאת עשו לשם נקמה: הטילו עליהם לפדות תעודות-מסחר ממדרגה ראשונה, ותו לא מידי! יחיאל יחזקאל רצה לסתור את דבריו, אך מיכה לא נתנהו לדבר: הן לא טחו עיניך; הבה נשב בכרכרה ונטיל מעט וראית בעיניך את בית החרשת ואת השלט המתנוסס על כנף הבית, באותיות זהב גדולות: "חברת השותפים לילפופ". ואפרים אמר: מ-מ-מה ל-ל-לך כ-כ-כרכרה? עלה עמי הג-ג-גגה וראית את המ-מ-מעשנות הענק-ק-קיות הג-ג-גבוהות, אשר יומם ול-ל-לילה יעלה עש-ש-שנן!… ומיכה, אשר עצת שותפו לעלות הגנה לא ישרה בעיניו, הוסיף לדבר: בשנה דאשתקד קבלו בעלי השטרות ששה ושלשים אחוזים למאה דוידנד. השמעת דוידנד כזה בחצי העולם? הס, אם רוצה אתה והבאתי לך קונטרס החשבון השנתי שחור על גבי לבן! ובשנה הנוכחית, מקוים לארבעים דוידנד, לרגלי הטבת העסקים. אמנם צריך אדם לחשב בתחלה מה שהוא רוצה לעשות; גם דוד המלך ע"ה אמר: "אשרי אדם מפחד תמיד!" כאן הפסיק לו אפרים את הדרך: עמוד! פ-פ-פסוק כ-כ-כזה ל-ל-לא היה ולא נ-נברא! ז-ז-זה נמצא ב-ב-בגיטין, ב-ב-במעשה דק-קקמצא וב-ב-בר ק-ק-קמצא! ויגער בו מיכה: במטותא ממך אפרים, אל תנענע מוחי בבקיאותך! כן רבי חיל חצקיל, לחשוב, אבל לא לירוא מפני הצל אשר על הכותל. – הזהירות היא תריס בפני הפורענויות! – החזיק יחיאל יחזקאל בדעתו. – זהירות? – התלוצץ מיכה – אוי גיולד! ועל מה זה תפסע פסיעה גסה ולא תירא פן חלילה יתלש כבדרך מהריאה? כידוע תלויים הם זה בזו רק כחוט השערה; או מדוע תרקד "קדוש" בקדושה ו"כשם שאני רוקד" בקדוש הלבנה? הן גם ברקוד כזה יש חשש סכנה לנזהרים משנים כמוך!… – למה לך לצנות רבי מיכה? – אינני מתלוצץ, כי אם נד לאיש מפחד כמוך אשר גם בשלום שודד יבואנו! מארי דעלמא! איך ישליך האכר זרעו האדמה ולא יירא משנת בצורת, משטף מים רבים, מברד ואבני אלביש, מהחסיל והגזם המשחית יבול האדמה? כי חושב הוא. אפרים הודיע למיכה בסקור עין כי זרעם העלה נצה וכי עומדים הם על ה"דרך". פתאום הביא השטן את צפורה דבורה אל המזיגה! העיפה עין על מיכה, על ראשו וזקנו הצהוב ושפמו הרחב והצפוף המכסה את פיו, וחטמו האדום והגס, ועיניו האדמדמות הגדולות בעלות הגבות הארכות; ועל אפרים הרזה והיבש וחטמו החד והדק, ועיניו הקטנות המכדנות, הסגורות עד חצין כעיני חתול יושב במארב אצל הכירים; ואחר בחנו עפעפיה את בעלה המעסיק את חומו בהחליקו בכף ימינו את מצחו – ותבן מי המה, ומה מעשיהם בכאן…ותתצב לעמתו ותקרץ לו עין ותחרק שניה. ראה זאת מיכה אם גם האפילה עליו בשכמה ויפן אליה: אשת רבי חיל חצקיל! רואה אני פניך זועפים, האינך חלילה בקו הבריאות? והיא כלא שמעה לא חדלה מקרוץ עין לבעלה. והוא לא קבל מרות: להרעימה עשה את עצמו כלא ראה. ולא יכלה התאפק ותקרא בקול: חיל חצקיל, בוא נא! דבר לי אליך!… – כעת הניחי לי! – מניחה אני לך! חדל מעסקים נפתלים ומלכלכים כאלה! השומע אתה חיל חצקיל? חורו פני מיכה מכעס, עמד על רגליו, לקח מקלו בידו ויט ראשו הצדה לעמתה: ושלשת האלפים אשת רבי חיל חצקיל לא היו מלכלכים? צפורה דבורה תמכה בשתי ידיה את שתי צלעותיה כבשעת מחול הקזק! ותנע ראש על ימין ועל שמאל: אוי וי! מעודי לא ראיתי שלשת אלפים!… – וכמה פעמים שלשת אלפים הרויח אישך בורשו? – כלום הרויח! – צעקה צפורה דבורה – ושלשת האלפים האלה תועבה הם לי! אסור כחזיר! יורקת אני עליהם: טפו! קשיטה אחת כשרה – יקרה לי מאלפי זהב וכסף של זכית קלפים! לא אתן עוד את בעלי לטמא את ידיו ואת ביתו בכסף חמסים כזה!… הניע מיכה ראשו ויאנח: אוי לאיש אשר אשתו תשים רסן בלחייו; אשר יהי סמרטוט מקפל תחת כפות רגליה. "והוא ימשל בך" כתוב בתורתנו הקדושה. אבל מה כתוב להלן? "ודבק באשתו"! שמע מינה כי על לכבד את אשתו יותר מאביו ואמו! עתה אבין! – קרא מיכה בניחותא – עתה נודע הדבר: אשת רבי חיל חצקיל היא למדנית! סימן טוב! לא אקנא עוד באיש אשר אשה למדנית נפלה בגורלו! האיש ההוא לא יסבול עוד חבוט הקבר ודינה של גיהנום! הלא כה כתוב ב"שלחן ערוך" בהדיא: "המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות"! האמת אפרים? -מ-מ-משוגע הנך מ-מ-מיכה! איזה ש-ש-שלחן ערוך? ג-ג-גמרא היא ב-ב-בברכות! – למעני יהי ירושלמי!- התקצף מיכה כביכול – אני מדבר לאשת רבי חיל חצקיל: הנני קרוב לשישים, מכבר קברתי בעונותי הרבים שתי נשים: אחת במגפה ואחת בהקשותה בלדתה. צפורה דבורה נתרה ממקומה, ירקה שלש פעמים ותתנודד. ומיכה מדבר: מהלכים לי בבתי עשירים, שלחנים ובעלי בינינים, יהודים עושים עסקים, וכזאת טרם ראיתי: אשה תשים חח באף הבעל ותנהגהו פשוט כצועני את הדוב! פה פו! חרפה חשכה! חפצתי לדבר, אפס כי האלהים אני ירא, אין את נפשי להטיל שנאה – ישלם לך איש טוב פעלך! – אמרה צפורה דבורה בקידה של לצון. – הכן אשת רבי חיל חצקיל? גם אלה מלא פיך? מה עשיתי לך כי תקלליני? שלשת האלפים אשר נתתי לאישך, או עשרות האלפים אשר יש את נפשי לתת לו להבא, זהו פשעי? איש מתון אני ולא אפגע אדם, אם גם פוגע הוא בכבודי בגסות! למעני, קללי וגדפי עד בקר יום שני! מכבר לשמוע מדיני אשה! אבל את כתבי זאת לזכרון! יבוא יום ובעלך בעצמו ידרוש ממך דמי אשר שפכת!… – אישי יתן לי גט בלי כתובה! בעל כרחי יתלה גט על צוארי! יעשה מה שיעשה ולצחק בקלפים לא אתנהו! אין לך כל צדקה לזלזל בה באופן גס בכבודנו, לכנות אותנו בשם קלפנים! כנים אנחנו, אוהבים לבעלך! – אוהבים חדשים! במה קנה אישי את לבכם לאהבה אותו? לא קרוב, לא גואל ולא מודע מתמול שלשם; פתאם אוהבים! שקלו אהבתכם ושדיו אחיזרי! מיכה מחה נגדה בשתי ידיו: אבל אל תצעקי ואל תתגעשי! הן לא באנו למכור חפצים גנובים או סחורה בעלת חותמים מזויפים! מציעים אנו לעשות עסק, ולא בשוק מכנסים ישנים, או בשוק הדים והביצים בצירוינסק, כי אם בהבורסה הורשוית! היש לאשה כמוך השגה כל שהיא מהבורסה? – השגה! אוי וי, מה היא הבורסה? ממנהיוצאים רבנים או דוקטורים? – הכל צריכים להיות רבנים ודוקטורים? ומי יהיו החולים ואיה העירות? ומסחר שטרי המנה לא כלום בעיניך? – ומעות, לא כלום? אז אזר מיכה כגבר חלציו: בושה, חרפה! הבמעותיך אשר הבאת מצירוינסק עיר הרפש והחזירים, אני מציע לאישך לעשות עסק? הלא בכספנו, קדם אנחנו, ואחרי כן "לא רחצתי את ידי" בדמעות התחננו לפניו כי יקחהו ממנו והוא לא אבה שמוע כמוך היום! הנהו פה! רבי חיל חצקיל, אולי שקר בפי? – מ-מ-מיכה, ש-ש-שכחת להגיד כי ר-ר-רצינו לתת לו טפי כ-כ-כפלים. והוא ל-ל-לקח פ-פ-פחות מהחצי! – אמת! – צעק מיכה ויך במקלו על הרצפה – הוא יכול אז להרויח שבעת אלפים רובל ולא רצה! כעת על בעלך להניח בעסק אלף רובל דמי קדימה; דמי בנפשך כי הרוחת רק אלפים רובל; ההיה לך אז טענה על הרבונו של עולם? גיולד! יש אשר כל ימי חייהם עובדים הם פשוט כחמורים בלי מנוח, כיום כלילה, כאורה כחשכה, כי בעת ינוח גום עובד מוחם, ומוח הוא ברזל עשת אם לא יתפורר! לא חדש ולא שבת ולא מועדים לשמחה; בכלבים, פשוט ככלבים ירוצו וייגעו ושברון לב עד צואר…ואחרי ככלות הכל, יודו וישבחו לאל כי ישבעו לחם; ואישך כמשחיל ביניתא מחלבא, הרויח שלשת אלפים רבל, ואת הנך כפוית טובה! היודעת את מה הם שלשת אלפים רובל? שרי צבא, שרי פלך, קרובים למלכות פשוט, עובדים שנה תמימה, שנים עשר חדש, או שלש מאות חמשה וששים יום עובדים בעד שלשת אלפים רובל, והם אחראים גדולים לפני גבוהים מהם; ובעת מלחמה, עליהם לחרף נפשם קטל; לעמוד מול פיות כלי תותח, מול מטר שרפנלים, ולהתראות עם המות בכל רגע. וגם בעת שלום צריכים הם לשכב על פני השדה באהלים, בטחב, בצנה, בגשם וחרבוני קיץ ולאכל לחם נקודים ולשתות מים עכורים. והשרים האלה מי הם? בני אצילים! ילדי רוזנים! גיולד! שמונה שנים הוגיעו את מוחם בהאסכולות התיכוניות, ואחרי כן ארבע חמש שנים באסכולות גבוהות תכסיסיות, הרי לך שלש עשרה שנה; ואחרי כן עליהם לעבוד כאנשי צבא פשוטים בשורה: ללבוש מכנסים גסים וללון בקסרקטין בעפוש על מצעי תבן, ואחרי כן לסבול ולהתקרר הרבה שנים עד הגיעם למדרגה גבוהה ולהיות שר גדוד ולקבל של שלשת אלפי רובל לשנה! ויהודיון צירוינסקי שבאמת לא יוכל לקשור אפילו זנב חתול הרויח ג' אלפים רובל בן לילה, בלי עמל, בלי עצב, בלי כאב ראש ובטן, ואשתו לא די שאינה מכירה טובה כי גם תחרף ותקלל!… – במטותא מכם, קחו לכם שלשת האלפים רובל בחזרה ושאפתי רוח. כסף כזה תועבה הוא לי! – אד-ר-רבה! – קפץ אפרים ממקומו – ל-ל-למזל וב-ב-ברכה! הבע הכ-כ-כסף! – קחו לכם! יתן לכם! ואל תגודו על נפשי! יש הרבה סבלים ומשגעים ושונאי עבודה בלעדי אישי! ויצחק מיכה במרירות מלאכתית: כל באי עולם סכלים ומשגעים: הבורסאים הפטרבורגים, המוסקובים, הקיובים, החרקובים והאודיסים; ורק אשה צירוינסקית ילידת עירת החזירים, היא חכמה ובריאה! הואילי להטריח את כבודך להבורסה, הן לא מעבר לים היא – וראית בעיניך איך יהודים חוטפים את האקציות כ"מי מצה". האומר כי כל העולם הוא משגע הרי הוא משגע בעצמו!… נכלם מיכה מהצעתה: אטו בשכר סרסרות קמירינן? בשביל הרבע האחוז למאה נשפיל בה כבודנו לבוא לביתך ולהכוות ברותחין? הדבר פשוט: בשעת הכושר, מדוע לא ירויחו יהודים על ידינו איזו עשרות אלפים ואנחנו איזו עשרות רובל? – בכאן יש נצרכים גדולים יותר ממנו! הטיבו חסדכם עמהם! ולכו לכם בשם אלהי ישראל! אינני רוצה איזו עשרות אלפים רובל! ויתיצב מיכה לעמתה כנלחם על נפשו: מעט דרך ארץ אשת רבי חיל חצקיל! את רוצה לגרשנו? אולי תניפי גם יד בנו? אדרבה, רוצה אני לראות מה שיש ביכלת של יהודיונית צירוינסקית!… כאן התפקעה סבלנותו של יחיאל יחזקאל אשר החריש כל העת ההיא: מה היה לך היום? אלי באו האנשים! – בשלם בחומץ ודבש! – ענתה צפורה דבורה בלעג מר. יחיאל יחזקאל דפק באצבע על קצה חטמו: צפורה דבורה!… – אני יראה מפניך כמפני החתול האפרורי, הרובץ שם בפנה! זכר נא למך, כי תך באגרוף על החזה ותקרא: חטאתי! זכור כי שם אתה בידיך חבל על צוארך!… – את ת-ת-תקראי: ח-ח-חטאתי!- יצא אפרים לישע בעלה. ותגש אליו צפורה דבורה ותקרא בחמה גלויה: אני חיבת לך דבר מה? מה אתה רוצה בכאן? ויצעק מיכה: לא חוב באנו לגבות ממך, גם לא נדבה באנו לבקש! לו עסקנו במצוות, בודאי מצאנו נדיבי לב יותר גדולים ממך! החזירים הצירוינסקים הם נדיבים!… – חוצפה! צאו לכם מביתי! – צעקה צפורה דבורה ותעזב את המזיגה בחרי אף, ותצא על המעקה להשקיט המית לבה בהמית הרחוב. ויחיאל יחזקאל אשר הדר בלבו לחדול מעסק האקציות – שכח נדרו; לא מאשר פעלו עליו דברי הסרסרים, כי אם ברצונו העז לנצח את אשתו, בגלל דברי הסרסרים, כי אם ברצונו העז לנצח את אשתו, בגלל רצונה לנצח אותו, ויבטיח להם כי ביום מחר יתראה אתם בהבורסה. יקר ונכבד מאד במקרים כאלה: רגע אחד בורסאי יפיל גורל הרבה בני אדם לחיים או למות; ומה גם יום תמים, אפשר כי יעלה לו בדמים מרבים ולא ימצא אז גם במה להשקיט מכשל לבו. וצפורה דבורה, בראותה מעל המעקה את בעלה הולך שבי לפני שוביו הרשעים ותך כף אל כף ותבוא הביתה ותתנפל על כסא ותבך במרירות. הנשים השתים אשר ישבו לעת הצהרים על מעקת הבית מספר ל"ו ברחוב גיאורג הקדוש, מול גן קרסינסקי, אשר משכו עליהן עיני הגברים היושבים בגן על התכתקים הקרובים אל הגדר החוצץ בין הרחוב הזה – היו אם ובת: צפורה דבורה ומרים בתה. האם היא בריאה ומסבלה בבשר ועביה לא התאים אל קומתה, כאשר פניה העגלים ולחייה הצחות והאדמות והיפות, לא התאימו עם מספר שנותיה; הם העידו בה כי טרם עברה עליה שנת השלשים, ובאמת היתה קרובה לארבעים; מפלי בשר סנטרה מכסות את גרגרתה הצחה; חטמה קטן ויפה שקוע מעט בגבול המצח ונשוא מעט למעלה אצל השפה העליונה, דומה מעט אל חטם הגזע האריי; עיניה תכלתיות, שואפות ומתאוות, תובעות וחפצות חיים, מקשטות בגבות יפות ממראה צהוב כהה, כמו ידע יוצרה לכון מראש גון שערותיה בשעת יצירתה אל גון קדקד השער המלאכתי אשר יכסה את ראשה בהנשאה לאיש. וליפיה הטבעי הוסיפה לוית חן מלאכתית: חרוזי פנינים על צוארה, עגילים באזניה אשר כברק יצא נגהם, ועל אצבעותיה טבעות משבצות כל אבן יקרה; ועל גוה שמלה מגונה עדויה ברקמת ירקרק חרוץ בהסתכלות מענינת הביטה על הנשים העוברות על משעל הרחוב והנוסעות בקרונות הטרם, על תלבשתן: על שמלותיהן, מעטפותיהן ומגבעותיהן. ובתה מרים לא היתה דומה גם במשהו אליה לא בקלסתר פניה ולא ברוחה: פניה ארכרכים, חטמה ממוצע וממדד ועיניה שחורות כגדגדניות, חודרות מחכמות, ממללות ומבקרות ומבטלות ושאננות ועושות רושם. לבושה שמלת קנבוס דקה פשוטה בלי כל עדוי ופאר, ואפילו הסרקת ראשה, שאין בה משום בזבוז ממון, היתה גם כן פשוטה וטבעית, בלי כל סלסול וקשוט ובלי כל שאיפה להתהדרות, רק בטעם הנשים הכפריות: שערותיה הארכות והרכות אשר שחרותן מלאה זיו, שאפשר כמעט להסתכל בהן כבאספקלריה – נפרדו באמצע הקדקד מנתיב צח, ונפרדו לכאן ולכאן וסככו על בדלי אזניה ותקפלנה מאחוריה ממעל ארג ותרקם בחוטי משי, ולפניה על מסעד המעקה היה מונח ספר פתוח לפניה, ותבט חליפות פעם במעשה ידיה ופעם בספר. זרות החזיון שהאם היא מודרנית, מתקשטת ומתיפה, והבת היא כה פשוטה עד כי הסיחה דעתה מיפיה, יבארו דברי ימיהן: את האם חנכה האמונה; את מוחה לא בלבלו ספורי בדים וציורי עגבים, לא הפסידוהו דמיונות, חקירות והשקפות שונות סותרות זו את ומכחישות זו את זו; היא לא ידעהגם לקרוא בם. מזונה הרוחני היה ספר "מנורת המאור", "נפת צופים", "משלי המגיד מדובנה" וכדומה. ספרים כאלה אינם משכרים, מרתיחים את הדם ואינם מגרים עצבים, כי אם משיבים נפש עיפה ומפילים חבלי שנה על העינים כמשקה החלב המתוק…לא הרבתה לחשוב, לא העמיקה לחקור ולא הרחיקה להביט. כל ספריה היו כלם בעלי שיטה אחת מובנת לכל: להאמין, לכבד, לאהוב ולרחם. את כל העולם, ואפילו את עצמה – הכירה הכרה שטחית; ובשביל שטחיותה, היתה נהנה תמיד מהעולם במדה מרבה, לא היתה עליו כל טינא בלבה, כל טענה ותביעה או תרעומה, ותחי חיים פיוטיים שכדאי לאדם לסבול יסורים בשבילם. ובלבה היתה קבועה התורה הזאת: תכלית חיי האדם בעולם, להיטיב לנפשו ולהיטיב לזולתו במה שאפשר. ואת מרים בתה חנכה ההשכלה בדמות רוסי צעיר אחד גריגורי אסטפוביץ קוזמינקו שמו, יליד רוסיה הלבנה, אשר בעון מדיני כביכול, גורש מהאסכולה ההררית הפטרבורגית, ואחרי הענותו שנתים ימים במצודת פטר-פאול, שלח לזמן חמש שנים לנפות הויסלה לעמוד תחת השגחת המשטר; והוא אוה למושב לו את העירה הקטנה צירוינסק. תושבי העירה הפולנים לא הראו לו שום התקרבות ורעות; או למצער מאור פנים ארעי של הכנסת אורחים. הוא הרגיש זאת וחשב בלבו כי חשוד הוא בגלל עמדו תחת השגחת המשטר לפושע, לגנב ואיש חמסים, ובאמת הראו לו פנים נזעמים רק בגלל לאומיותו: החריץ אשר עשתה ההיסטוריה בין עמם ובין עמו, התרחב והתעמק יותר ויותר על ידי חקי עמל אשר חקקו העומדים בראש המשטר להפולנים, עד כי היה לתהום רבה. אולם היהודים, שאינם נוטרים שנאה להפרט בשביל הכלל, וגם להכלל: לרודפיהם ולרומסיהם הדכינו לשכוח ולסלוח – הם קרבוהו מאד גם בטרם ידעו מדרגת השכלתו, ויפרנסוהו ויתמכוהו בכל מה שאפשר: נתנו לו מקום להרויח אצלם: לכתוב מכתבי מסחר, כתבי התקשרות וכתבי בתי משפט, ומה גם להורות לבניהם ולבנותיהם. בין אלה ההורי – היה יחיאל יחזקאל מהראשונים אשר הספיק לו עבודה פדגוגית בביתו, להשכיל את מרים בתו היחידה ואת יעקב בנו. והרוסי הצעיר הזה, מלבד אשר מלא תפקידו הפדגוגי ביושר וכשרון, עמל להשכילם, להשפיע עליהם רוח צדק וחופש, אהבת האדם, אהבת העבודה ושנאת הרבנות והממון; נאם באזני תלמידיו ותלמידותיו ורעי ורעות תלמידיו ותלמידותיו נאומים כלכליים ומדיניים; ספר להם המון תעלומות ונסתרות מהחיים הרשמיים; מהערכאות של המשטר; מתאי הסופרים של השלטונים השונים; גם הזמין להם ספרי בחירי הסופרים בכל מקצעות הספרות. ובחמשת שנות שבתו בעירה נשכחה זאת הקים דור חדש אשר כנגדם צריכים היו להתביש צעירי הכרכים ואפילו צעירי ערי הבירה! ורבים מהם עבדו הרבה לטובת השחרור ועובדים גם היום. זהו פרי הענשים של אילי המשטר: תחת הכחיד את הדעות הנפסדות והמזיקות לדעתם למשטר המדינה – עוד עזרו להפיצן על ידי ענשי גלות כאלה. הם כבו וכבו ימים ושנים יער בוער באש בחבילות של קש ונעורת. גולים כאלה הפיצו דעות כאלה בכל מקומות גלותם; בנפות הבלטי והויסלה, בערבות סיביר, בחוגי האזרחים והצבא ועוד. מרים היתה תלמידתו המבהקת שקבלה תורתו להלכה ולמעשה; לבה היה מלא חבה וכבוד להעובדים והעבודה, ומשטמה ובוז לבעלי הממון וההון; חייה היו פרזיים יבשים, ראתה את העולם בנכלותו ובקלקלתו וידעה כי צריך הוא לתקונים. והדעה הזאת צרפה וזככה את נשמתה היהודית, בהתבוננה כי בין המעונים והנרדפים אין מעונים ונרדפים כבני עמה, ואין עשוקים ורצוצי משפט כמוהם, אשר להושיעם, להוציאם ממצוקותיהם, תקצר יד אדם; באשר כי ישועתם תלויה בהישועה האנושית הכללית; שתבוא בעת התגלות האמת והצדק; ועד העת ההיא קשה לחכות; וחשבה, כי יש אפשרות לא לשנות מצבם כי אם להיטיבו מעט על ידי הרמת רוח העם בראשית למודים, בלמוד מלאכה ועבודה; ולכל לראש בעבודת האדמה ובהתרחקות מפרנסות הרוח וכדומה. אך בהשקפתה זאת בא שנוי פתאומי: אז הופיע ספר "מדינת היהודים" לתיאודור הרצל אשר ברא את הציונות המדינית. והספר הקטן הזה לקח את נפשה ושבה את לבה; ויא היתה בין הנפשות הראשונות אשר עשתה לה הציונות. מובן, כי לחבלי הנשים הביתיות, הטרקליניות, לא היה שום מקום בלבה: בשעה שבנות העשירים חשבו איך לשכלל את תלבשתן לתקופת הקיץ בהגיע התור לנסיעות דמוסיות 2 או למקומות הטיול ולתאטראות וקרקסאות – חשבה היא להטיב מצב העובדים, לרומם ערך העבודה; ואיך לבסס את בית האוצר הישובי ולאחד את הדעות והכחות של העם, ולהעלות את מדרגות החום בלבות עשיריו וקציניו וכו'. נקל לשער, איך התיחסה לאביה בעל הנפש הריקה והלב הריק והמוח הריק והגנזך המלא, אשר משלח ידו היה תמיד מגואל ומזוהם ומכסה חמס על כלל ישראל; ואשר עתה נהפך לספסר בורסאי; ואיזו חשיבות היה לבן בינוש מנדל הקבלן בעיניה, או היורש העשיר הבחור אברמוביץ היוצא ונכנס בהבורסה? ולהפך, איך יכלה להתיחס אל שכנה הצעיר יעקבזון העובד החרוץ אשר המציא מחיה לשישם נפש ויותר ועבד בזעת אפים כמוהם בעטותו סינר התכלת ולא התבושש, אם כי היה מנומס ומשכיל אשר גמר חק למודים באסכולא תיכונית? אחרי התודעותם בפעם הראשונה באספה ציונית, בהטרקלין השויצרי, אשר נקראה בשם חג "סיום הספר", נחנו איש בעיני רעהו, כבני אגודה אחת, כאחים לדעה, לשאיפה ולתקוה, כי השאיפה תמלא לאט לאט לבות כל הדור הצעיר וכלחניכי ההשכלה והעבודה, והם יאצלו מרוחם גם על השרידים הכבירים מהם לימים: להגביל ממשלת ההון, לשחרר את העבודה ולהבטיחה מעשק וחמס, ולהחליש את התקיפות והאלמות, ולסעוד את החלשים והנדכאים במשפט ובצדקה. ולסתום את היא בין המשעבדים והמשועבדים; וכאים לשאיפה לאומית אחת: לשוב לחיים מדיניים. ולאט לאט נתגלה ביניהם הכח המושך המיני: איש איש התאזרח בלבו של רעהו… אך מה שבלבם לא גלו איש לרעהו: הוא משום כבוד נפשו: ירא, פן לא יקבל את המענה המבוקש, והיא – מתוך צניעות. ואפילו הרהורי לבה היו מתונים במסגרת מוסרית; רצתה לרמות את עצמה, כי היא נוהה אחריו בשביל שהוא עסקן צבורי חרוץ, מתון ונועץ וחזק בדעתו; ושניהם יוכלו לעזור איש לרעהו בעבודתם לטובת העבודה והציונות. הוא נמלך עם נפשו איך להתחיל בדבר; הבין לאן רוח יחיאל יחזקאל נוטה, וכי עבוד רבה וכבדה לפניו שאיננו מסוגל לה כלל. כאן צריך להיות מעשה אלמות: לחוג חג נשואין בלי הורי הכלה!…והיא המתינה רק למקרה אשר יגלה סודה לאביה ואמה. אמה, ידעה כי תעמוד לימינה; והסכמת אביה היתה דרושה לה רק לצאת ידי חובתה; באשר בטחה ברפיון רוחו, הרבה יותר מאשר בכחה. והמקרה המקוה בא, בשבתה בחברת אמה על המעקה: יעקבזון יצא גם הוא על מעקה מעונו והקולמס תחוב היה מאחורי אזנו. בנימוס ונעימות השתחוה מול הבת והאם, ואחרי רגעים אחדים השתחוה שנית, כאומר: פנאי כעת וישב פנימה. ואז הסתכלה האם בעין חודרת בפני בתה, ותשב רגעים אחדים ותבט נכחה אל נקודה אחת. – אמרי בתי, מה דעתך אדות יעקבזון? – הפסיקה צפורה דבורה את הדממה. משפטי אדותיו מענין אותך, מענין אותי גם משפטך את על אדותיו!… וצפורה דבורה הסתכלה שנית בעיני בתה ולחייה ותאמר: כלו מחמדים: ענג להביט בפניו, על פניו אור זרוע!… בכל כחה עמלה מרים לשים לה סתר פנים לבלי תכיר אמה עליצות נפשה, אך עמלה היה לשוא! וכדי להטעות את אמה, עינה בספר ותצחק, כמו מצאה בו שיחה מחודדה ושנונה, או מחזה מעורר צחוק. – דודתך חוה עליה השלום – אמרה צפורה דבורה ברוח נעכרה – את לא הכרת אותה, היא מתה בטרם נולדת; זהו קלסתר פניה בכל שרטוטיהם וקויהם בדיוק. לולי שפמו כי עתה חשבתי בהביטי עליו כי אחותי קמה מקברה ותתחפש בבגדי גבר. במותה השאירה יתום קטן, אשר עבר לרשות אביו. זה עשרים ושתים שנה אשר נסתם מהם כל חזון, אמרו כי באמריקה הם. רסיסי דמעה נשרו מעיניה בדברה. – יש בתי – פנתה צפורה דבורה למרים – אשר העניות היא עוכרת וגוזלת הצלחה, ויש אשר רק העשירות!… – על מה ומי אמא, את אומרת כזאת? – אינני שכורה או משגעה, בתי!… – במטותא ממך אמא, בארי לי דבריך! וצפורה דבורה כדי להשתמט מבתה אמרה: ראי נא בתי את מגבעת האשה הצעירה העוטה שמלה אמוצה, העוברת על המשעול השני. אח, מה יפה היא! ראי נא נוצת יענה שחורה ופרחי כרמיל על הכרכב הרחב לצד הפנים. היש לך חשק לקנות מגבעה כזאת? – והמעטפה, ראי נא בתי, מה נפלאה המלאכה! צוארון מרים שטוטארט, והכתפות מקשטות בפתילי זהב, פניני ביהם וכנפים מרוקמות. – מה לי להסתכל בהבלים אלה? – ענתה מרים במבט של בטול. – שנים טובות! צפורה דבורה כנכלמה – אני אשה זקנה מתרגשת מתלבושת מודרנית; ואת, בתי, טרם החילות לחיות, ומכבר אומרת את: הכל הכל! ההבלים האלה בתי הלא הם נעימות החיים ושעשועיהם! בשביל הבלים אלה עמלים הם בני אדם בעולם כל ימי חייהם עלי ארץ. ותען מרים בתוכחה: איש פי רוחו: את אמא קוראה מנעמי החיים למגבעה יפה ומעטפה יפה, ואני קוראה מנעמי החיים לעבודה וצדק, להשכלה וחפש!… נשתתקה האם. המענה הקצר והנמרץ הזה גרם לה דחיפה עיונית: מוחה הנרדם התעורר ברגע זה מתרדמתו ויחל לעבוד לחשוב מחשבות. ובהרכינה את ראשה על שבכת המעקה אחזה בזרוע בתה: ראי נא בתי, הנה פסנתר נשא על שכם ששה סבלים. הם נכנסים אל שער בית מעוננו. בודאי קנה איזה אב את הפסנתר לבתו או בעל לאשתו הצעירה. ימים על שנה התחננתי לאביך כי יקנה גם הוא פסנתר בשבילך! ומבט הנזיפה אשר התמלט מעיני הבת, חדר אל לב האם, ויהומה ויבלבלה. הורידה את ראשה כילדה קטנה בשמעה גערת הוריה בהוציאה מפיה דבר אולת. ורעש פעמון הדלת הקים אותה ממקומה. היא פתחה את הדלת. וששת הסבלים נושאי התדחקו הביתה, שנים מהרו ויעתיקו בריח חצי הדלת, והארבעה הובילו את הפסנתר בזהירות הביתה. ובטרם שאלה את פיהם דבר – נכנס גם יחיאל יחזקאל בגאוה וחדוה. הוא הרויח שנית אלפים וחמש מאות רובל, ויקן את הפסנתר כדי לפיס את צפורה דבורה. חשב כי השוחד הזה יסתום טענותיה… אבל שגה מאד: עיניה אשר נוצצו מרוב גיל – הועמו פתאום. בהודע לה הדבר הכתה כף אל כף ותלט פניה בשתי ידיה, כמו קרה אותה אסון ושבר גדול! – גזלן! רוצח! – צעקה במרירות – תועבה הבאת אל הבית: מחיר קלפים!… ובפנים חורים ונבוכים פנה אליה בחצי גערה ובחצי תחנונים: אל תצעקי ואל תפריעי שלום הבית! – ואתה רוצה להרוס את הבית ולהפכהו משרש! גזלן, מה היה לך? מה זאת לצחק בקלפים? – איזו קלפים? מה קלפים? ואפילו קלפים, מאי איכפת לך? אני זכיתי! – גם הזוכה גם המאבד שתי כפרות ביום אחד! חיל חצקיל, זכר עי מלאך המות שלך אתה בעצמך! התיצב בין קלעי החלון ופניו אל הרחוב, ואחרי דממה קצרה הניע כתפיו: נא נא, זוהי יהודיה! שלש שנים ענתה את נפשי: פסנתר, פסנתר, קנה לה פסנתר! לא יכלה להתחטט בלי פסנתר; וכאשר עשיתי רצונה, והנה טענה חדשה! – בכסף נמאס? במחיר קלפים? לא! הפסנתר לא ימצא בביתי! בגרזן אנפצהו! שבבים יהיה! אין צורך לי בחפצים קנויים במחיר קלפים! הוא סר מעל החלון ויתהלך בטרקלין הנה והנה ויעבר כף ידו על מצחו וזקנו: נא נא פורענות! היא בשאול לא תשבע; מפזרת כסף להבלים שונים, שדים יודעים אותם והיא מוכיחתני על אשר הרוחתי, למען יהיה לה מה לפזר! – הרוחת? עול לא ידע בשת! זהו ריוח בעיניך? זכית קלפים? בשבילי התמכרת לתועבה? חיל חצקיל, מהיום הזה והלאה אין חפץ לי במאומה! רציתי לקנות לי ולמרים מגבעות, כעת אני חוזרת מחפצי! בלחם צר אסתפק! גם הילדים יתענו באשר אתענה אני! נתן תתן רק ללחם וגרש ואל תאמר כי בשביל בני ביתך התמכרת לצחוק הקלפים! – צפורה דבורה'לי, יידע אני את לשונך המלוטשת ואת דמעותיך הגפריתיות! – חיל חצקיל, אם לא תחדל מהקלפים נברח כלנו אל אשר תשאינה אותנו עינינו! יעקב ומשה רוצים בין כך וכך ללכת באשר ילכו; כי איזו תכלית להם בביתך? המעט אשר הם יודעים; צריכים הם להודות לקוזמינקו אשר כמעט בחנם למדם, ולמרים אשר תבלה אתם הרבה שעות הם ילכו לעיר נכריה למקום שאין מכירים אותם, והבריות ירחמו עליהם, תחת אשר פה הם משוללים גם מצד אנשים טובים רחמים; ואני ומרים, אין דבר, לא נמות ברעב! מרים רוצה ללמוד מלאכה; יעקבזון ילמדנה גזרת כבוסים, לתפור היא יודעת, ולחם חקה תמצא גם אצלו בכבוד! ויחיאל יחזקאל הביט אליה במנוד ראש ועיניו הפיקו חמת רצח ודמו רתח במעיו: זהו חשבון! אוי ואבוי לך עם חשבון כזה! – בודאי, לקלפן, לרמאי, לעצל שאינו רוצה לעבוד ככל אדם כי אם לאכול ולשתות ולהתהדר בבגדיו ולטיל ולצחוק בקלפים ולהקרא בשם איש מכבד, מוזרים ובלתי מובנים דברים כאלה! וילא יחיאל יחזקאל לשמוע הנאצה הנמרצה הזאת. עורקי חטמו רעדו, פניו נהפכו לשעוה, ולא ידע במה לכלות חמתו, עיניו היו תועות ותועות עד כי נפשו את אגן פרחים יקר אשר עמד לנוי על עמוד וחרסי האגן עפו לכל רוח וקול נפץ הרעים מסביב. וברגע אחד סמכה חמתו גם על האגרטל המיליקי המלא כרטיסי ראיון, אשר מקומו היה על השלחן הקטן במקצוע, וישלך גם אותו ארצה; ובקול נפץ והמולה משנה עפו שבריו לכל רוח, קפצו על הכסאות והשלחן ורכרב התנור; ובדרך מעופם הזיקו וישליכו ארצה את הצעצועים והפסילים הקטנים, כמו התרגזו על משחיתם האכזר. מרים, יעקב, משה ושמואל הקטן, חרדו אל מקום ההפכה. פעם הביטו אל אב והאם, ופעם על הכלים האמללים אשר שבריהם כסו את היריעות והכסאות והשלחנות ויגיעו כתפותיהם, כשואלים: מה פה נהיתה? גם הבשלנית, גם המשרתת, באו בחרדה למקום המעשה; אך מרים רמזה להן כי תצאנה. היא תקעה ראשה ורבה בפתח הטרקלין ותשב אחור ותך כף את כף: על מעקת יעקבזון ראתה פועלות אחדות ופועלים אחדים אשר עמדו וכוננו מבטיהם אל חלונות מעונה; רצו לדעת מה זאת המהומה. בשתי ידיה אחזה שערות ראשה ותאנח במרירות. הבינה כי יעקבזון גם הוא שמע הכל, רק לא יצא על המעקהמפני הנימוס. העיפה עין זועמת על פני אביה הירקים כפני מת, ומעוף עינה נדקר בדקר חד ומרעל עמוק בלבו. הרגיש כי נפל הפעם ביד "גואל דם" תקיף כביר כזו, אשר כל מלה יוצאה מפיו – חרבוכידון, וכל הגה – שבט ברזל. הבת שמה בסד רגליו. היא רמזה לו באחת מעיניה כי יעמוד תחתיו ואל יעיז לזוז ממקומו; והרמז כמו יבש את ידיו ורגליו וישלול מהן חפש התנועה, כמו נהפכו לעופרת. ומוראה נפל גם על האם. התחילה להצטדק: הרואה את בתי? יסרתיו על צחוק הקלפים, והוא מנפץ את כלי הבית! המעשה הזה נאוה לחיטים וסנדלרים, לעגלונים וסבלים! ומרים רגזה, אך לא דברה דבר: עיניה מלאו מקום לשונה, מבט בוז, נורא ואיום, שלחה על אמה ואביה…ואחרי המבט – מנוד ראש משנה עד כי נרתעו שניהם לאחוריהם. נוח היה להם אז, כי במקום המבט ומנוד הראש תך אותם על הלחי!… שניהם עמדו בפיק ברכים ויחכו לשמוע דברים מרים מפי בתם. ומרים נעצה בהם שנית שתי עיניה: אל תטמאו בנאצותיכם את שם אנשים ישרים: החיטים והסנדלרים, העגלונים והסבלים! אינכם שוים לשאת את שמותם על שפתותיכם!… להאב והאם הוקל מאד ורוח, כאשר הפנתה מרים שכמה ותצא. אבל יעקב כלה את אשר החלה אחותו: אם יאמר לי צר ואויב, נושכים אתם! ספסרים! סוחרי שטרי מנה! בורסאים: אמרים הולכי בטל! וכדומה, ואחזתי בידו והובלתיו אל קרפף היהודים והראיתי לו סבלים, עגלונים, סנדלרים וחיטים ועושי כל מלאכה, ומשתי את חרפת עמי!…בודאי לו הייתי בן חיט או סנדלר, עגלון או סבל – לא בושתי להגיד מי אני; ולא הייתי צריך להתאדם בשעה ששואלים אותי: "במה עוסקים הוריך?". ויחיאל יחזקאל השתולל מרוב כעס וכאב. בנו לא דבר: כי אם הכה בקורנס מסמרים בראשו, בלבו ובבטנו. חטף אחד העמודים השחורים בשתי ידיו, הניפהו למעלה ויצעק: דם, ימח שמך! כרגע אשבר עצמותיך! אך הבן לא זע ולא חת ולא הניד גם עפעף בהניף עליו האב את עמוד האלון, רק צחק בבטול, בקלסה ומרירות: ובמה כחך גדול להראות אותות אהבה לבניך, או במה תסלק להם למצער את חובותיך המגיע להם בצדק מחלט אם לא בשבור עצמות? האב צעד צעד לפנים וינף שנית את העמוד, והבן עמד בלי חת; ניכר היה בעיניו המזרות אימה, כי חושב הוא להוציא את העמוד מידו ביד חזקה, אם גם בהתאבקות… – הכן? לא נעימה לך האמת, אבא? – אמר יעקב בתנועת חוכא על שפתיו. – דרך ארץ שקץ! – צעק האב ויעמד את העמוד על מקומו וירץ אליו באגרוף נטוי. – בי אבא. – ענה יעקב במנוחה מלאכתית – הרגע נא מעט! – אל תתן זכות חופש יותר מדי לידיך!… תובע אתה ממני דרך ארץ?… לבנים יש שטרי חוב על הוריהם; וכל זמן שהאחרונים לא החלו לפרוע אותם, אין להם כל זכות אבות, ואין להם כל צדקה להשתמש בזכות אבות, ולתבוע מהם דרך ארץ! אין פלא, כי בנים כאלה מבזים, או גם שונאים אותם, בחשבם אותם לסבת אסונם הנצחי. רק אבות עניים יכולים להצטדק, הם פטורים מחובותיהם! ויחיאל יחזקאל רקע ברגל ויצעק: דם! דם! דם! שקץ! בליעל! ויעקב הוסיף לדבר במתינות כמטיף מעל הבמה: העריצות מצוה לדם, רק לדם! ואם לא ישמעו לה! סותמת היא את הפה הדובר באגרופה; ומדוע לא תצוה לדבר? או מדוע לא תרשה למצער לדבר?… אלא, פשוט, לא נעים לה לשמוע האמת! האמת היא לה סם המות; ועל כן חונקת היא אותה וקוברת אותה!… אולם להאמת אין חניקה ואין קבורה! ויחיאל יחזקאל צעק כמשגע בקול אחד: דם בליעל! דם! דם! דם! ובצעקו הניף ידו ויכוננה אל פני בנו. ותעמוד האם בפרץ: יענקילי בני, אל תקצר שנותי! בי בני הנחמד, צא את הטרקלין! – לא – צעק הנער בעז משפט – אני הנני גואל הדם שלך! פעם בשבע עשרה שנות חיי, עליו לשמוע את אשר אני מדבר! הוא עשיר בעל אוצרות, בעל כלי כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות, כלי בית יקרים, אורלוגים, אספקלריות, דרגשי משי, קלעים, יריעות; והנה קנה גם פסנתר בחמש מאות רובל, ואנחנו מה? אנחנו בני עני, או גרועים מבני עני! להם יש מרחמים: חברות צדקה, ומי ירחם על בני עשירים, שבעצמם צריכים להיות מרחמים? לא תרבות אסכולית, לא פרגמטוטית ולא מלאכתית! איזה עתיד מחכה לנו? אסף אל ביתו מלמד כביכול; פרא, הדיוט, עקש, חשוך, צרעת ממארת, והוא גוזל את עתנו! השכלה הוא נותן לנו: השכלה יפה! שמואל הקטן צריך לדעת כי בשלשה דרכים האשה נקנית… בוז לכם! בושו והכלמו! דמן ואשפה צריך הדור הצעיר האמלל – אשר באולתכם ובנבלותכם הוא אמלל חסר דעה – לשפוך על קבריכם! מצבת קללה וחרפה, קלון ונאצה צריך הוא להקים לזכרכם!… חנוך יפה נתתם לאמתכם: בימי הנוער השפעתם עלינו הזיות והבלי שוא, רעיוני תהו ופלפולי תועה, עקשים ומסבכים ומשנים, ודברי נבלה ופריצות; ובימי העבודה: בימי הצהרים של החיים, היותר מוכשרים להביא תועלת לעצמו ולאחרים – הזמנתם עסקי הנשך, סרסרות, מכירת יין שרף! ועתה הנה גם נושכים ומוזגים לא נוכל להיות! קציני המשטר עושים אותנו לאנשים ישרים בעל כרחנו! לוקחים ממנו לחם ואויר הנשימה וחופש התנועה ונותנים לנו תמורתם יושר וצדק! וירקע יחיאל יחזקאל ברגל: גריגורי אסטפוביץ! משמד! חכה נא! אני אני אראה לך כי אב אני! ויעקב צחק בקלסה: אמא, שמעי נא: מעשה בשכור אחד שהתגולל כנבלה בצנור הרחוב, ויעבור במקרה בנו על פניו; והבן היה סופר העדה, נכבד ונשוא פנים, וכלמה כסתה פניו; רצה ללכת הלאה, אך בגלל חובת כבוד אב השח ארצה להרימו ולהובילהו במרכבה לביתו, ויוכיחהו על סבאו אשר היה לו לחרפה. ויך האב השכור את הבן הפכח על הלחי: "בן סורר! הלא אביך אני, ואתה חיב בכבודי ואיך העזת פניך להוכיחני?" – משל יפה! – קראה צפורה דבורה במנוד ראש ואנחה. ויחיאל יחזקאל גמר את הנמשל בבנו, במכת לחי גדולה, עד כי פרץ דם משניו וחטמו. היתה מהומה חדשה: צפורה דבורה צעקה, בכתה, התגעשה וכמעט התעלפה. עוד הפעם התאספו השפחות; עוד הפעם התקוששו הפועלים והפועלות של יעקבזון על המעקה ויביטו מן הצד אל החלונות. ומרים אשר מהרה למקום המעשה הניעה ראש לעמת האב ותקרא בקול נמוך ורועד: – הוי יוצרי האמלל! יש משפט כתוב לבן סורר ומורה, ומדוע אין משפט כתוב לאב סורר ומורה? מדוע אין עונש לאב גס חשוך ואכזר, לאב ערל לב, שונא עבודה ואוהב בצע? הוי בריה קלה! הוי בעל מום! לו המציא איש אספקלריה מוסרית לבריות יפות כאלה, למען תסתכלנה בהן, לראות איך משחת איך נבזה תארם! תחת מורים, אסכולות, ספרים, פנסיונים, מסעות וכדומה; תתן מכת לחי, תקהה שניהם, תפצע את חטמיהם! היש עונש לאמללים כמוך? יש ויש! – ענה יעקב בעמדו בקרן זוית וינגב את דם חטמו – השנאה והבוז אשר ירחש להם לב בניהם נורא הוא הרבה יותר מסקילה. רצה האב בחמתו להתנפל עליך שנית, אפס כי עיני מרים עצרוהו: אבא אומלל, המעט לך בוז ומשטמה מצד בניך במחשבה, כי עוד רוצה אתה בוז ומשטמה בפועל? רוצה אתה דוקא כי ירימו בך יד? הדבר הזה יהי תולדה מחיבת! חלפו שנות ההכאה! מתלא אמרא: "עגלון דפק באכזריות סוסיו, ויתהוללו ויהפכו הקרון על עמוסיו". היו ממשלות עריצות אשר עשקו וירוצצו את עמי הארץ, הכבידו עליהם על מסים, אסרום, הכום, שפטום למות, הכינו להם מטבח, סכסכו עם בעם ואיש ברעהו, למען הסב מהן את עיני נדכאיהם; ומה היתה אחרית דבר? השרים שכבו מדקרים בראש חוצות, המושלים העריצים הומתו על במת המטבח; ואם יש עוד ממשלות כאלה תחת השמים, בלי ספק תהי גם להן אחרית בזאת, קודם או אחרי כן! הגיעה העת להכיר את החופש האישי ולבלי השתמש עוד בזכיות חלודות ומעפשות, לרעה. אב אתה להשפיע טובה על בניך אשר הבאת לעולם, וליסרם בחמלה אם סרו הישר; אב אתה לעשותם לאנשים מועילים לנפשם ולהעולם, אבל לא להתנכר להם, לא לדאוג להם, כי אם להוגות אותם מהמסלה ולהשגותם ולהכותם! אוי ואבוי לממשלה אשר לה הרבה בתי אסור ומעט אסכולות!… החריש יחיאל יחזקאל; עמד קבור בחור החלון בין הקלעים; שתיקתו העידה כי דבריה היו לו שבטי ברזל… וצפורה דבורה נתנה שנית בבכי קולה: הגזלן הזה, מה הוא רוצה מבני ביתו? השכים והלך, צחק בקלפים ויזכה כסף, וישב בגאות המן ויפרע פרעות בבית, וינפץ וישבר כלי הבית ויך את בניו. רוצח! ידיך תיבשנה! וכצועני שכור שב הביתה ויתנפל על אשתו ובניו. הוא ידמה כי עולם הפקר הוא. כרגע אפתח דלתות הבית מכל עבריו, וקראתי בקול גדול לכל השכנים, כי יצילו אותי ואת ביתי מכף מעול וחומץ; אגלה להם את חרפתי! אוי ואבוי לבית בוער באש אשר משאת העשן לא יראה! ראה יחיאל יחזקאל כי המלחמה לו פנים ואחור וינופף ידו: חכו נא! אני אראה לכם! ובנס מהמערכה נמלט מהטרקלין. ומרים לותהו באנחה ומחאה: הבריות האלה אינן חסרות כלום: להם יש כל תענו, כל עדן, שלוה, זכיות אדם וכל מנעמי החיים, וכלום הם חסרים רק פסנתר! הבריות האלה מחקות מעשי ידי הפריצים,מנהגי שלוי עולם, אשר להם הגדולה והגבורה, אבל החקוי הזה אינו עולה יפה: לפסנתר דרוש עושר ונכסים והכנסות קבועות ובטוחות, השכלה אצילות, ולמצער זכיות אדם ובטחון הנפש והרכוש; ופסנתר עם עניות ושפלות, עם בערות ונפתולי הלב והמוח, עם שלילת זכיות כזרע מרעים וכמרצחים, עם עוות הדין, אי בטחון הנפש והרכוש וכדומה, אינם זוג בגדים שוה! לו חכמו השכילו הבריות היפות האלה להחליף את פסנתריהם במכונות עבודה ומלאכה, ואז אם יתנפלו עליהם שודדים בצהרים, או ישולחו בהם על ידי האוחזים בקרנות המשטר – למטרתם, לא ינפצו פסנתרים כי אם מכונות עבודה ומלאכה!… הקשיבה האם את כל דברי בתה, אשר כקלשונים חטטו ונקרו בגל האשפה הגדול שהיה צבור במוחה זה עשרות בשנים ואך מחנק עלה מתוכו; הרגישה אז רגשי בחילה עד להקיא… היא נגשה אל החלון הפתוח והרוח הנושבת השיבה מעט את נפשה. מרים צותה לטאטא את הרצפה. וצפורה דבורה התחננה אליה: עוצי נא בתי במה לקדם פני הרעה? התמכר לעסקי הבורסה, הקלפים; לנו מחכה עתיד נורא ואיום!… אולי בתי תשיביהו את מדרך פשעו? יעקב לחש באזני מרים דבר. מרים דחפתהו בידה: לך לך שוטה! ויפן לאמו: אני כך יעצתי: לקרוא למסגר ולכון מפתח לגנזך הברזל ולהוציא את כל ההון הגנוז בתוכו ולהפקידהו באחד מבתי האוצר, ולקחת תעודת פקדון על שמך ועל שמו יחדו, והיה ההון לפלטה! עיני האם אורו: טוב יעצת בני! ומרים כהתה בה: לא, אדרבה כל הונו, ואפילו את כל כלי הכסף והתכשיטים! הניחי לו! בבכי ותחנונים הוכיחה צפורה דבורה את בתה על מסקנתה האכזריה. ומרים הנדיבה והרחמניה, הקשיחה את לבה מאמה, לא השיבה אחור דבריה, ועוד השמיעתם שנית: אמא, אמללים אנחנו כולנו ואמלל גם האב ולא תהי לנו תקומה כל עוד יהי הון באוצר! יבוא רישנו, יתדלדל אוצרנו, והיינו מאשרים, או למצער לא נהיה אמללים נבזים שאין להם זכות על פי משפט לרמוס את עפר הארץ ולעפש את האויר. העשירים הם לא רק לבניהם, כי גם לכל חברת האדם… ועשירינו אנו הם אסון לעמנו: כל המכות והמהלומות שיכות באמת להם, רק כי נשלחו על שם העניים… אסון כזה יהיו לנו גם משכילינו: הרבה מגפות ומהלומות נשלחות על אדריסתנו יום יום בשביל המשכילים! בקיצור, אמא, על יחיתוך רעיונים רעים: בריאים בגופנו אנחנו כלנו. אי אפשר לנו להורש, אפשר לנו רק להתהפך לעובדים מועילים תחת היותנו בטלים, אוכלים ואינם עושים! צפורה דבורה הפכה והפכה בדברי בתה ימים ולילות. למצער פעלה התגרה הזאת על נפש יחיאל יחזקאל. לו שפט על אדותיה בדעה צלולה, כי אז ידע כי בינו ובין בנו ובתו לא היתה כל תגרה, כי אם התפרצות או מרד: בתו ובנו העטו עליו קלון; קראו באזניו כתב אשמה נורא, עשוהו ללא איש, למעול וחומץ, לנוהג בשגעון וכו'. ובתו הודיעתהו לא ברמז, כי אם בדברים ברורים, כי יבזוהו גם במעשה אם יוסיף להשתובב. ובתו מרים ובנו יעקב, אשר למופת הם לכל בני ובנות הנעורים, אשר זרים ימלאו פיהם תהלתם – כי באמת מנמסים, ישרים יקרי נפש וטובי מזג המה, אשר מעודם לא הקציפו גם זבוב על החלון; והם העיזו כה פנים נגדו וישכחו כי אב הוא!… אולם מנקודת השקפתו ראה אחרת: בתו ובנו הם טובים וישרים כיאות לבניו; וכעת החמיצו ככל הדור הצעיר; כעת נהפכו לשקצים ועזי פנים: הם רוצים השכלה וחפש! שני כחות מהרסים ומחריבים את העולם, משכיחים את התורה והמצוה בכל מכל כל. חפש והשכלה יתן להם? מחלה ומדוה יתן להם! כאב ומחלה בבטנם! השקץ הזה דואג לתכלית; לו ולאלפים כמהו נתנו האבות תכלית? התכלית היא ביד האלהים! לא דאג בימי ילדותו לתכלית וגם הוריו לא שמו לבם לתכלית; ובכל זאת, שבח לאל בורא עולם!… השקצים המחצפים האלה צריכים פשוט, למקל עבה ולכח ידים. והוא הכיר בעצמו כי חסר אונים הוא; וישאר את השאלה הזאת בלי פתרון לזמן בלתי מגבל. אולם בדבר אשתו, העמיד את עצמו נגד רצונו לפני שכלו, הגיונו וישר לבו. והשופטים האלה אין לפניהם לא משוא פנים ולא מקח שחד, חיבוהו בדין: חרצו עליו משפט, כי ריק ופוחז הוא, אוהב בטלה, מואס עבודה, רודף בצע ומצחק בקלפים, כאשר אמרה עליו אשתו, וכאשר שמע מפרש גם מפי בתו ובנו. ויבוא הזדון בלוית אהבת בצעו, וישיאונו לבלי קבל עליו את הדין, או לבטלו מעיקרא. כה החליקו אמריהם: מסחר שטרי המנה בהבורסה, הוא מין מסחר ככל המסחרים שבעולם: לקנות בזול ולמכר ביוקר. זוהי המטרה וזוהי השאיפה הפרגמטוטית; ומה בכך? היש במסחר השטרות תרמית? מאזני מרמה? גנבה, שבועת שוא, הפרת חוקי המדינה או הסגת גבול רע ושפלות כבוד? במסחר זה יש רק חשש סכנה; זהו הקוץ שבאליה! אבל איה הבינה? איה הזהירות? איה האטית וההדרגה? אם יתרעם הגלגל מעט – והשליך את המסחר הזה, ועשרות האלפים אשר ירויח עד העת ההיא שמטלת עוד בספק. הם יהיו עשרות אלפים ממשיים! עברו ימים אחדים ופניו נראו בהבורסה. הפעם לא עמד ביראת הכבוד, מאחורי העמודים כעגל הבמה בבית אלהים, כי אם התהלך הנה והנה, טיל כבן בית, ולא בוש גם לעלות אל כותל המזרח בין קציני הבית ובאי שעריו מקדם קדמתה. מכבר קבלוהו לחבר פועל בין אגודתם; ומיכה הצהוב ואפרים כבד פה, זכו לשמוע מפי כנהי הבורסה "יישר כח" בעד הקונה הצירוינסקי הזה. מיכה ואפרים שמחו לקראת בואו. מיכה אמר פולנית: ופטור בלי כלום אי אפשר, אם גם עשר פעמים ימאן לקנות, הנה סופו לקנות. מיכה כבדהו בסיגר הבנה וידלק מדלקה ויגש לו: נא רבי יחיאל יחזקאל עטרת: דוב מת היום ביער, אם בעצמך עלית הבורסאה בלי כל מעורר ומזרז. אולם השקלת הרמן ורשותא מהפלונית שלך? הה, הה, הה, זוהי סחורה יפה!… כאשר אחזה לי אני נותנת היא לך להריח כדבעי! מודה אני לפניך כי אני במקומך לא עצרתי כח לשאת בעל אשה ארסית וצעקנית כמוה! אולם הגברים – אלפי שרים יקחום! – הם בעלי תאוה גסים ומזוהמים. הם סובלים בשביל… הלא יודע אתה בשביל מה!… ומקבלים באהבה יסורים נוראים, למשל כשהאשה מקציעה בול עץ בגרזן על שטח הקדקד של בעלה, והבעל עומד שחוח וסובל יסוריו ושותק; והכל בשביל הענין הידוע… פו עליכם חברה "יצר הרע!" פה, אינני יכול היות סבלן כזה!… יחיאל יחזקאל לא נתנהו דבר! רבי מיכה רע, אל תרגל באשתי! אשתי היא פקחית, מחדדת, חכמנית! מה אומר? היא צדקה בריבה עמי! זה הכלל: כל יתר כנטול דמי, המסחר הזה הוא טוב יותר מדי! הלואי ונכזבתי, אבל לבי ינבא לי רעה… – ועל מה זה עלית הבורסאה? בי רבי חיל חצקיל עטרת, מהר ושוב הביתה, והתחבא תחת סינר אשתך, ושכב וחם לך וערבה לך שנתך! – איזו לצנות? הן נצרך לפרנסה אתה בלי עין רעה. פשיטא! ואם כן הוא, לך בקש עסקי קבלנות! הן בפינטשוב ופלונסק בונים כעת בתי אסור, והממשלה מבקשת קבלנים; מהר התיצב בשער ההתחרות! אך הכין בראשונה כמה אלפים לנקב את ידי השר הממונה על מסירת הקבלנות; ואחר, כמה אלפים לסתם פי האינג'יניר, הממונה על הבניה, וכמה מאות לעוזרו, וכמה וכמה עשרות לעוזרו של עוזרו ו"ליוצר משרתים ואשר משרתיו". העסק הזה אבטיחך איננו טוב יותר מדי!… לצנות! דבר רבי מיכה רע ברצינות! – רוצה אתה רצינות? טוב מאד! לו ידעתי, למשל, כי אם תקנה מדי חדש בחדשו אלפים כר חטה או שיפון במחיר חמשה רובל הכר, ובשעת המכירה יעלה תמיד השער, כי עתה יעצתיך ואמצתיך במו פי: רבי חיל חצקיל עטרת, כלך לך מהבורסה! אפס כי יודע אתה את העסקים הפרגמטוטים בזמן הזה: שאול ואבדון! סכנת מות פשוט! "אפשר לשכב ולישון בפשוט ידים ורגלים, ולקום – במחלת כבודך – בלי מכנסים", הנקל להכניס לאיזה עסק נו"ן או סמ"ך אלף רובל, ולבלי ראותם כאשר לא תראה את אזניך בלי אספקלריה? הביטה וראה, כל אלה הקופצים על שטרי המנה היו כלם בעלי עסקים: חנונים, סוכנים, קבלנים, - שדים יודעים את ראשם – והמסחר הארור אכלם, הממם; רשו ורעבו וישבו פשוט בתענית כהדוקטור טנר, מבלי התפלל בערב תפלת "עננו" ומבלי שמוע קריאת "ויחל", והשטרות האלה בנו הריסותיהם וחיים כעת "כאלהים בצרפת"! ואפרים סנן מבין שניו מלים אחדות וחדות: ג-ג-גם אני מ-מ-מודה כי לא עסק ת-ת-תמידי הוא, כי אם ארעי! צ-צ-צריך את-ת-אתה ל-ל-לחטף מ-מ-מנה יפ-פ-יפה! למ-מ-מצער מ-מ-מאת אל-ל-ל-אלף רובל, ול-ל-להראות להב-ב-בורסה אצ-צ-צבע מ-מ-משלשת!… אחרית השיחה והפלפולים והחדודים היתה, כי קנה פעם שלישית; והקניה היתה גדולה הפעם, ובעד שטרי פוטילוב שלם בכסף מזומן טבין ותקלין. מיכה ואפרים הרויחו אז חצי האלף, וגם הוא לאסונו הרויח פעם כארבעת אלפים רובל. אחרי אשר מצאה ידו תשעת אלפי רובל רוחים, החל להאמין בהצלחתו. האדם הוא מאמין תמיד בכל דבר אשר לרצון הוא לו; והאמונה הזאת הכתה שרש בלבו, השכיחתהו את זהירותו, מרך לבו ופחדו ואת הקרח הוינאי, וגם ריבות שפתי צפורה דבורה אשר לא יבשה בת עינה, ואנחותיה ותוכחותיה ותוכחות בנו ובתו ומשפט שכלו והגיונו – ויתמכר למסחר השטרות או לצחוק הקלפים בדברי אשתו – השלה את נפשו: הן לא בכספו הוא מצחק ומה בכך? מדוע זה יבעט בהצלחתו עת תטיב לו פנים? מי יודע אם לא אצבע ההשגחה היא? אם לא להצלחתו הנפלאה התעהו אלהים מעירתו מצירוינסק ויתן בלב המלכות לאסור את ההלואה ברבית, ויזמין לו את הסרסרים וכו'? ועוד, ההרויח את הכסף בעושק ונלוז? העשה עול לאיש? נהפך: על ידו הרויחו רבים מנה יפה כפעם בפעם. ויצחק, ויצחק, ובמשך חדש ימים הביא לגנזכו מלבד כלכלת ביתו, והפסנתר ושתי ערשות ברזל אנגליות מהתבנית החדשה שבחדשה, ואשר צפורה דבורה לא נגעה בהן ותישן בערשה הישנה ושלחן כתיבה יקר – שמונה עשר אלף רובל! נשתתקה אז צפורה דבורה. לא השלימה עמו, לא ידעה כמות הצלחתו, אך ראתה כי הוא עושה חיל לאסונו; חדלה רק מדבר עמו ומה גם מהתגרות בו. לא רצתה לעשות את ביתה לרבץ קללה ומארה ולעטות כלימה עליה ועל זרעה. ואמונת יחיאל יחזקאל בהצלחתו עלתה למרום קצה; הגיעה עד נקודת השגעון; האמין כי ימי עליתו ושגשוגו הימים האלה. ומיכה ואפרים היו בעיניו שני שליחי הצלחתו. פעם באשמורה בלילה, בעמדו לפני גנזך הברזל הפתוח וימנה כספו ויחשב חשבונותיו ודעתו התרחבה מאד, - שמע פתאם קול קורא אליו: "חיל חצקיל: זכור אכלת דבש דיך פן תשבענו והקאותו"! ויתנודד. חשב כי צפורה דבורה קמה ממשכבה להתגרות בו. ויפן מאחוריו וירא כי אין איש, רק את צלו הארוך ראה בפזזו על הכותל. ויקח הצהר בידו ויכנס אל חדר המשכב וירא והנה ישנה היא במנוחה וישתומם ויבהל: מי השמיע הקול באזניו? ובגשתו שנית אל הגנזך, ותחת השפעת דמיונו נגש אל ארון ספריו ויחטף בידו חומש "מקראות גדולות" וישבע בקדושת החומש, כי לא יוסיף בוא אל הבורסה. אך כעבור ימים אחדים פג פחדו, דמיונו גז ויעף. השמועה כי הספסרים מרויחים עשרות אלפים יום יום, הציתה אש תאוה בלבו לחטוף עוד איזו עשרות אלפים רובל, ואז רק אז יחדל מהבורסה וישכח כי ישנה בורסה בעולם… אפס כי פצה פיו אל ה'. מיכה הסיתהו לחלל שבועתו: פרמשתקא! אתה נשבעת כי לא תוסיף לבוא אל הבורסה, ולא לקנות שטרי מנה. ויחיאל יחזקאל הניע ראשו כממאן לשמוע. הן לפניו, לפני הקב"ה אין רמאות וערמומיות כאלה. ויתקצף מיכה: הניחה לי לדבר: עם הארץ הנך! בור דאוריתא! בספר מלכים כתוב בהויא על יפתח, כי עם הארץ היה, על בלי בקשו להתיר לו את נדרו. ואפרים פער פיו. רצה פשוט את שותפו: ב-ב-בור ד-ד-דאוריתא ג-ג-גדול אתה ג-ג-גם מ-מ-מיפתח, ג-ג-גם ג-ג-גם מרבי ח-ח-חיל ח-ח-חצקיל יחדו! ז-ז-זהו מ-מ-מאמר ח-ח-חז"ל! ויושט מיכה ימינו לאפרים: נא, הבה התערב עמי בשלשה רובל על בקור חולים! הא דוקא במלכים. אך למאי נפקא מינה? אנחנו נתיר לך את נדרך, ואם רוצה אתה דוקא בחכם מומחה, הבה נלכה לרבי איצילי הדין. פתוהו ויפת, נצחוהו! סוף דבר היה, כי קנה אז מחדש הרבה שטרי לילפפ, פוטילוב וזוירצה ותקוה שעשעתהו כי ירויח הון רב. אבל הפעם סרה הצלחתו מעליו, במשך עשרה ימים הקיא שמונה עשר האלף הריוח מכבר, בעודף מאתים רובת מכיסו. וישח וישפל ויקרע את בשרו מעליו. שלשה ימים שכב על מטתו ופניו אל הקיר, לא טעם מאומה ויגנח ויאנק, רק שכב והגה בנבואת צפורה דבורה ובנדרו אשר חלל. ומפלתו זאת כמעט עצרה כח להרחיקהו מהבורסה; אפס כי צפורה דבורה בעצמה גרמה כי ישוב לשקד על דלתותיה. ידעה כי איננו חולה, רק הבינה כי הכה מכה רבה בהבורסה ותהתל בו, אולי יקח מוסר: – חיל חצקיל, הסרסרים מחכים לך! ההתול הזה הקימהו על רגליו ויובילהו אל הבורסה. – וזאת לי בגלל חללי את נדרי! – חתם את דבריו בהתאוננו על אסונו באזני הסרסרים. – פרמשתקא! – לגלג עליו מיכה – הן גם אלה אשר לא נדרו, ולא נשבעו ולא חללו נדרם ושבועתם, גם הם הפסידו הון רב, הרבה יותר ממך! מדוע תעיר כל חמתך עלינו ועל הבורסה? ומסחר התבואה למשל לא צחוק שטרות הוא? התמיד הוא המסחר אם רחמניה חולצת שד להניק? הבטוח הוא תמיד ממקרי הפסד ואסון? לא היתה כזאת כי עתה היו כל באי עולם רק פרגמטוטים! הסתכל נא בהשכנים ההם העומדים שם יד החלון ומשוחחים חד את אחד: בעל הזקנקן 3המכדן א-לא מרז'וינסקי, סוחרי סכר הם שניהם. בשנה דאשתקד הרויחו כשלש מאות רובל; מלבד כלכלת בתיהם העולה לכל אחד עשרים אלף לשנה. שגיתי, יותר מעשרים וחמשה! הצחוק הוא? משרתים, משרתות, בשלניות, מורים ומורות לשפות ומוסיקה, ושכר גימנזיון ותיטראות וקרקסאות ומשתאות, וחגי ימי הולדת, ונסיעות קבועות לדימוסיות לחוץ לארץ. והם בעצמם איך תדמה? בערבי החרף הארכים צחוק הקלפים; טיול לשדרות אויזרוב; שם יש מקומות לבזבז שטר מאה… וזה איננו שונרא את אשר רבים אוהבים… לו רכשתי לי את "המעות הקטנות" אשר הוציא על מטרונא אחת במשך שלש שנים – כי עתה בודאי נתתי את נכדתי היתומה יכלתי היות בעל בית אמיד. להמטרוניתא היפה ההיא הספיק כמה שנים: שאר, כסות וענה כדבעי, כדין תורה… ובדבר השלישי החמיר עליו הרבה יותר מדברי תורה… אפרים דפק במרפקו בצד יחיאל יחזקאל השומע וחיך: הז-ז-הזקן מ-מ-מנול את פ-פ-פיו ב-ב-בזקנתו וק-ק-קל וח-ח-חומר ב-ב-בילדותו. ומיכה מדבר הלאה: זוכר אני את הפרעות בביתו פעם, בשמור אשתו עקביו בסתר, ותרא בעיניה לאן נכנס, ותרא בכל מכל כל!… שער בנפשך: לו בת נשואה לאיש, חתנו הוא מנהל בית מסחר גדול, ובנו הוא גימנזיוני, ואשתו בעצמה פרח יפה, להסתכל בה!… אפס כפי הנראה היא צעקנית וארסית מין סחורה יפה בצפורה דבורה שלך! נא, נא, נא! אל תשאל עוד! בביתו היה "חשך": מלחמת יד איש ברעהו! אחרי המלחמה האיומה היתה רצפת הטרקלין והמזיגה זרועה שברי כלי זכוכית ובדלח יקרים, וצנפת שער נשיו. רבי חיל חצקיל עטרת, מה זה חורו פניך ושנה מראיך? אולי נזכרת ממאורעות כאלה בביתך? מאמין אני, אם כי איני יודע, אבל עם סחורות כאלה, אי אפשר שלא יקרו מקרים כאלה!… ורעהו הגלוח אוהב הוא דבר שגם הוא אינו מרבה הון בעליו: אוהב הוא פשוט כוס יין. התדמה כוס יין מקרפף היהודים, מרחוב פרנצישקני? לא ולא! יין נסך ממגרש התיאטר, יין שמפניה! והשתיה, שתית הרבי ואכילת הסוס, עולים תמיד בדמים מרבים. ומסחר הסכר, הסבלן, סבל כל אלה, הספיק להם כל. ובשנה הנוכחית השתגע פתאם האדון קאניג בפטרבורג. הוא מלך בעלי משרפות הסכר, ולא כשלש מאות אלף רובל וישארו ריקם. ושם מימין על התכתק יושבים שנים: ראה נא, האחד לובש מלבוש נכרי, והשני מדים ארוכים: לפני שנתים מלאו חביות זהב – מסעי רפסודות המה לפרוסיה – ובשנה העברה – לא לנו – שבו מדנציג פשוט בלי מכנסים; באשתקד, התקפד הקב"ה – הלא זוכר אתה – והשלג שכב במנוחה מחדש חשון עד ניסן ככליף על מרבדו, הקפאון לא רפה גם יום אחד, הדרכים היו סלולים, וחוטבי היערות חטבו וחטבו, ויכוננו רפסודות כחול הים, וישלחו דנציגה; ופרוסיה לא מצאה צרך בשפעת עצים כזאת, אגב, "אשכנזי גנב" רצה ללקק עצם משעת הכשר. המחיר ירד יותר ממחצה – מאורעות כאלה עלולות הן בכל משלח יד! ובכל זאת, ראה, הנם פה בהבורסה, ולא יתנו דפי בהסכר ולא יקללו את עצי הגפר והאלון, כמוך את שטרי המנה יחד את הבורסה. הסכר הוא סכר, הקורות והקרשים הם קורות וקרשים כמו שהיו ולהם אין כל טענות ותביעות, כי אם להעת… הם לא השליכו את משלח ידם, לא יבכו כאשה מצרה, לא יואשו מטובה ולא ישבו לכתוב תפילין ומזוזות, ולא יבקשו תלמידים להיות מלמדי תינוקות! הם מבקשים את אבדתם במקום אשר אבדה להם; במקום אחר, בודאי אי אפשר למצוא אותה! המסחר הוא גלגל חוזר, זאת צריך לדעת כל סוחר, ואתה נסוגית ונדכית ותרפינה ידיך!… – מ-מ-מיכה ח-ח-חביב, והוא הפ-פ-פסיד רק מ-מ-מאתים רוב-ב-רובל!… המ-מ-מבין אתה? ומ-מ-מה יעשו א-ל-אלה אשר הפ-פ-הפסידו הרבה אל-ל-אלפים? על-ל-עליהם לאסוף ר-ר-רגליהם אל המ-מ-מטה ומיכה אמר ברצינות מלאכתית: רבי חיל חצקיל עטרת, אם על מאתים רובלים ידוה לבך ותמאן הנחם אחריהם, הנה אשיבם לך גם היום! יש עצה! אל תדמה כי בצירוינסק עיר החזירים אתה יושב ורשו! מארי דעלמא, רק החלק האלף חנני נא מכסף אשר תחלק עדת ורשו לדברים שבצדקה! מבלי סב בחוצות קריה,מבלי דפוק על דלתי עשירים, רק פה בהבורסה אקרא נדבות, וראית בעיניך, כי "אחד, שנים, שלשה" ואספתי מאתים רובל בעודף גדול אשר תמצא בו חפץ לימי חג הסוכות הבע"ל. ויתנודד יחיאל יחזקאל ויתעבר וירק על הארץ: פה רבי מיכה, גבר מקלל כאחת הנשים התגרניות!… ומיכה מדבר הלאה: גם הגלוחים המעפשים האלה הניחו תפלין ולא טעמו טעם בשר כשר זה יובל שנים, אשר צלם יהודי מכבר סר מעל פרצופם "הטרפה", גם הם יפתחו לי יד; אף על פי שחטאי יהודים הם, אשר זה דרכם לקפוץ ידם מאחיהם האביון, ולא יחזיקו בו לבלי יפול וישבר, ולפתוח ותר לו חיי רגע וחיי בושה וכלימה, ולהביא עליו קפדה עד זקנה ושיבה! גם אני נותן נדבתי הראשונה סך חמשה רובל, אם כי מה אני ומה חיי, הרבים; על השר איגנטיוב ופובידנוסצוב יאמר עשרי! בדברו הוציא מטפחת חטמו מחיק מעילו: נא, אפרים כמה אתה נותן? הבה ונלכה… חכה בכאן רבי חיל חצקיל עטרת!… – ח-ח-חמשה רובל כ-כ-כמוך! -התוליך אלה – חנן יחיאל יחזקאל קולו – לא בעתם הם; הם דוקרים את פצעי העמקים! – ודבריך אתה – ענה מיכה בסקור עיון לשתפו – מעוררים רק צחוק בקרבי! באמונתי, לא אוכל לראות ענויי גבר אומלל, מפחד כנשים כמוך! פו! הנה כל אלה אשר אתה רואה בכאן הוכו בשבטים ממתניהם ולמטה, עד כי אין בהם כח לשבת ולעמוד… כלם הפסידו ממון הרבה או מעט, ובכל זאת לא יעשו העויות משונות כאלה, ולא יתיפחו כמבכירה; הם קונים היום, ומחר ימכרו, ויוסיפו לקנות, ויהיו חוזרים חלילה, כי העולם הוא עולם! ואתה באמת לא הפסדת כלום!… – מה זאת כלום? – התעורר יחיאל יחזקאל כמו נחש הכישו – וי"ח אלף ומאתים? ויתאדם מיכה ושערות שפמו הצהובות נצבו בקומה זקופה כשערות הקפוד – פרמשתקא! שפיפון! י"ח אלף אינם שלך, והמאתים, הנה שני חדשים ויותר מפרנס אתה את ביתך, ופסנתר? וכלי בית וערשות אנגליות? רמאי! אני, אני אמציא לך חשבון ברור, כי עוד הרוחת קרוב לאלף! עשה עסק חדש! הירידה הזאת, עליך לדעת, היתה ירידה מלאכתית של קהל מרעים: ספסרים חשבו מזמה להוריד המחיר, למען תמצא ידם לקנות אחרי כן כמות גדולה של שטרות במחיר נמוך ולהתעשר. הנה היום החל המחיר לעלות למעלה מנקודת הקפאון, וזכור, כי פי מיכה המדבר אליך כי במשך השבוע ישובו למחירם הקודם! בעיני יחיאל יחזקאל נוצץ סימן השאלה, כאומר: ומה עלי לעשות? – מה לעשות? שוב לביתך רבי חיל חצקיל עטרת, עשה מספד, והתפלש בעפר! – בי רבי מיכה, אני מר נפש ואתה מתלוצץ? – מר נפש אתה! פרמשתקא! אפרים, השומע אתה? הוא הרויח מהשטרות רק כלכלת שני חדשים, פסנתר יקר, זוג ערשות אנגליות, שלחן כתיבה ועוד כלי בית שונים והוא מר נפש!… ויחיאל יחזקאל אשר היה כקנה רצוץ, הזדקף מעט מדברי מיכה, הם עודדוהו ויפיחו בקרבו אמץ וחיים, ראה אמנם, כי לא גדול שברו. מה? – ענה אפרים אל מיכה בראותו כי הנס על "הדרך" – נ-נ-נעשה כ-כ-כוס, כ-כ-כי ב-ב-בולמס אח-ח-אחזני!… – בודאי! – ענה מיכה – הלא כה אמרו חכמינו ז"ל: "ויין למרי נפש!" אפרים, למדן, אולי שגיתי גם הפעם? – ב-ב-בודאי! פ-פ-פסוק הוא ב-ב-בראשונים, ש-ש-שם ב-ב-בקינת ד-ד-דוד על מ-מ-מות ש-ש-שאול ואב-ב-אבנר… – ומי יכזיב אותך? אתה הנך הצדיק! מזלך הטרפה כי הליטאי מורה נכדי איננו בזה! לו, רבי חיל חצקיל עטרת, גבורה "שחורה"! הוא יודע את התנ"ך כעשר אצבעותיו. פעם הראה לי מליצה נשגבה שכתב על אדות די העזים ששלח יהודה לתמר על ידי חידה – והייתי נבהל ומשתומם! פשוט ללקק האצבעות! הוא מאסף ממון קרח מחידות לפורים ונוסחאות למצבות. לו היה בזה כי עתה נתן לך להריח…הוא בודאי נקם ממך נקמת כבודי!… – אוי וי! – לעג אפרים וינע ראשו על כתפיו ככף מאזנים – ב-ב-בלי ס-ס-ספק כ-ככל הל-ל-ליטאים ימ-ח-ימח ש-ש-שמם! – בזה צדק! – אמר מיכה בפנותו אל יחיאל יחזקאל – בעלי יכלת הם הממזרים; כלם בעלי מוחות חריפים, אבל גם פושעים מבטן ועוכרי ישראל מאין כמוהם, בעיני ראיתי ביום השבת למד ליטאי עשיר אחד דף גמרא בלי כובע ויעשן סיגר! הם רק הם השחיתו את עירנו ויטמאוה וינבלוה; בטרם באו הלום היתה עירנו מלאה חסידים ואנשי מעשה!… ויחיאל יחזקאל לא עצר עוד ברוחו ויאמר: ואותך רבי מיכה מי התעה מדרך האמונה? ומי החטיא את האשכנזים שלכם אשר בטרם באו הליטאים לורשו הובילו בידיהם את בניהם ובנותיהם ל"שמד"? והגנבים, והסרסרים לדבר עברה, ומחזיקי בתי הזמה ונשי הבשת, הלא הכל יודעים כי אין בקרבם גם עקבות ליטאים? פשוט זוהי משטמה נושנה, השנאה אל הגרים החלשים; המשטמה הזאת דומה היא בדיוק למשטמת הפולנים את היהודים. – יכו כלם את ראשם אל הכתל! – אמר מיכה בבואו בין המצרים – מה לנו ולהם? איננו פקידי הבולשת של הקב"ה! אפרים חביבי, נחזור לענין! הלא אמרת לעשות כוס, מי יצוה לתת? אולי נפיל גורל? הנה מטפחתי, עשה קשר!… – רב-ב-רבי ח-ח-חיל ח-ח-חצקיל יצ-צ-צוה לתת! – לא, אפרים, כהה בו מיכה בתנועת חוכא – רבי חיל חצקיל בלאו הכי הפסיד, לא עלינו, ממון הרבה!… לא יתכן! קרינא דאגרתא איהו ליהוי פרונקא! שלשתם נכנסו לבית המרזח בקרבת הבורסה, ואפרים צוה על הנערה המוזגת למסך שלש כוסות יין שרף. ומיכה בשמעו ההזמנה אמר: "הדיוט קופץ בראש"! ויחר אף אפרים – כביכול – במיכה וירב בו: ת-ת-תרתי ק-ק-קטלי ח-ח-חיבית, ראשית, לא פ-פ-פסוק הוא, כי אם מ-מ-מאמר ח-ח-חז"ל בב-בפ-בפתחתא ר-ר-ראיכה רבתי; שנית, מ-מ-מה ל-ל-לך כי ת-ת-תחרפני ב-ב-בשם הדיוט? וישא מיכה עיניו אל הספון ויצחק: חי,חו, חא! חא, חו חי! רבי חיל חצקיל עטרת: זהו הכסיל מכי-מסותא. ההדיוט הקופץ בראש! ראש עגל אתה אפרים! למדן אתה, ואינך יודע פרוש המלות האלה שבר כי רב דחד יומא יודע: הדיוט הוא פשוט, כלומר יין שרף פשוט, קופץ בראש, עולה אל המוח ומבלבל את הראש! ומה תאמר עתה?…בוז לך! נא, צוה על הערלית כי תמזג לנו שלש כוסות קוניק; אך לא קוניק אימפריל הנעשה בזיוף גדול בעירנו ברחוב חלקלקות, כי אם קוניק אמתי, צרפתי, של האדון מרטיל! השתפים קשקשו כוסותיהם בכוסו של יחיאל יחזקאל ויקרצו "לחיים" וישתו בלגימא אחת עד גמירא; ויחיאל יחזקאל שתה לא בבת אחת כסרסרים אשר להם משתא מעליא, כי אם כאשה בשלש פעמים; ובאחרונה, בהריקו את כוסו אל פיו עצם עיניו כתרנגל בעת קריאת השחר, ולא ראה בקרצם עין איש לרעהו וידברו בלשון אלמים, ברמז, ובמזוג הערלית עוד שלש כוסות. הם לקחו שנית את הכוסות ויקשקשון בכוסו של יחיאל יחזקאל. רבי חיל חצקיל עטרת – זרזהו מיכה – למה אתה מחשה? הפגרת מלכת אחרינו? יחיאל יחזקאל הניע ראשו ימין ושמאל ויבטיח כי פעם שתה ולא יוסיף. – הא לחוד והא לחוד! – אמר מיכה – המשקה הזה לא שתתה גם זקנתך בשבעת ימי לדתה! טועה הנך! זהו לא קוניק, כי אם בנדיקטין הצרפתי, משקה רוזנים ונסיכים. – רבי חיל חצקיל עטרת – הוסיף מיכה כאשר סרב לו יחיאל יחזקאל – כפי הנראה, הנך גם מתנגד לכל הצרות? פחדן אתה, קמצן, סמרטוט תחת רגלי אשתך, וגם מתנד הנך? המום הזה הוא הגרוע מכל המומים שבעולם! שכור יישן שנתו וסר יינו מעליו; וגם כסיל או חצי שוטה וחצי משגע, ואפילו נבל ובליעל יוכל להיע למדרגה רמה; והראיה, כי מרבית העשירים הם שוטים ומשגעים ולפעמים גם נבלים גדולים, נוכלים ובני בליעל. אך למתנגד אין שום תקוה ותקנה! זהו פשוט אסימון לא יצלח! אני סובל רק שתי כתות: חסידים ואשכנזים; ומתנגדים הם עם לא היה! בתוך; בעלי פשרה הם, כלומר: מתוכים הם בין האמת ובין השקר. והפשרה, זוהי אסון לעולם! אני אוהב אמת או שקר! לא נורא השקר הנקי מכל תערובת אמת. שקר כזה אינו מזיק, אותו נקל להכיר. נורא הוא השקר ה המערב והמתבל באמת. זהו טפוסם של המתנגדים, שדים יודעים אותם מה הם רוצים? נבלים! ממזרים! התראו בצביונכם האמתי… היו חסידים, התפללו בהתלהבות, בחפזון, האמינו בכל קדש ובכל קדוש, שתו יין שרף עלקהל, קוניק ובנדיקטין כמוני, כאפרים וככל יראי ה' וחושבי שמו; או היו אשכנזים: התגלחו, אכלו סרטנים וצפרדעים מטגנים בחמאה, התכחשו לעמכם וצעקו בקול גדול כי ערלים אתם; הא, או, אא! חזור בך רבי חיל חצקיל עטרת, אל תהי מתנגד! שתה ואל תסתרב! גם אנחנו איננו שכורים חלילה. שאל בורשו בכל י"ב רבעי המשטר והגידו לך, כי טרם אסרונו בהתגוללנו שבורים בראש חוצות בצנורות כבני גזעם ואמונתם, לחיים! לחיים! אחרי הכוס השניה לא יכול יחיאל יחזקאל השב רוחו רגעים אחדים. מחה שפמו ואדם חכלילי כסה את לחייו, ועל פניו הופיעה נהרה, כעל פני חסיד ביומא דפגרא, ויהי לאיש אחר, ועלז ושמח נכנס בלוית שושביניו אל הבורסה. תקופה חדשה בראה התגרה אשר התחוללה בין יחיאל יחזקאל ואשתו ובתו ובנו בחיי בני הבית, תקופת תקונים עקריים ועבודה. להתגרה היתה תעודת רעם בגלגל המטהר את האויר, או מטר סוחף המנקה את האבק והזוהמא מהרחובות וגורפם אל הביבין. ממחרת יום התגרה היתה אספה בחדר מרים; אספת סתרים בדלתים סגורות, בעת שאביה היה טרוד בעסקיו בהבורסה. חברי האספה היו מתי מספר: צפורה דבורה, מרים, יעקב, משה, שמואל הקטן והשכן יעקבזון שהתענין מאד במצב כל בני הבית בשביל מרים, אשר ידע כמעט בדיוק יחס המשפחה אל ראש המשפחה, וכל דבר נפל בבית זה, אם כי עמלה בכל מאודה להסתירם ממנו; גם בטרם שמע באשניו את המהומה ונפץ כלי הבית מאחורי כותל מעונו הכיר בחטם אביה כי לא רוח אחד לו ולבני ביתו; ואחרי התגרה הודיע לה ברמז כי יודע הוא כל, מבלי אשר הגידה לו – לטובתה, אולי תמצא תועלת בידיעתו זאת. וכן היה: היא בררה לו המצב, הסירה לגמרי מעליה צעיף הבושה ותקראהו להשתתף בהמועצה כאוהב טהר לב וחכם לב. יעקבזון נבחר לנשיא האספרה, אפס כי הוא ותר על כבודו, וימסור את הנשיאות למרים, בשביל כי לה ברור המצב יותר, ובשביל כי לה יתרון דעת. היה סדר: עט, קלמר וניר, חוב נטילת רשות לדבר, מזכיר לרשום פרטי-כל, המזכיר היה יעקבזון. האספה זערת אנפין זאת חסרה רק פעמון, בא כח הספרות העתית, וחסרה גם חלוקי דעות ומהומה וצוחה. מרים הנשיאה, פתחה את האספה בנאום נמרץ אשר עשה רשם עמוק על חברי האספה. הרשם נודע על ידי מחיאת כפים ארוכה אשר הפריעה את המנוחה והסדר ואשר הפסיקה את הנואמת. ואחד החברים התמו כפעם בפעם מבכי. סבת הבכי היו דברי הנואמת הנמרצים והאמתים אשר נגעו במיתרי לבו. החבר "בעל הבכי" היתה צפורה דבורה. הנה תלישא קטנה מנאומה: אמא, אינה צריכה לאפוטרופסותו של בעלה, אני ואחי איננו צריכים לאפוטרופסותו של אבא! אפוטרופסות שלו היא לנו כלנו, רק בבחינת מכה טריה לגויה, אשר כל זמן שלא תסור אין מרפא ושלום לגוף. בכלל הגיעה העת לאפוטרופסות להפטר מן העולם, תחתה צריך להיות מין שרות, מין משמרת עבודה; ובעלי המשמרת צריכים לדעת ולבלי שכח רגע, כי הם קימים בשביל אלה אשר ישרתום, תחת אשר האפוטרופסות חושבת ורוצה כי גם אחרים העומדים תחת השגחתה, יחשבו ויוכחו כי הם חיים וקימים בשבילה! הארורה הזאת מונחת כקורה ארכה לרחב דרך החיים ואינה מניחה ללכת הלאה לפנים, אינה מניחה לעבור ולכבוש מקום הגון ובטוח בחיים; ובשעת סכנה, למשל: במקרה תבערה, אינה מניחה להציל את הנפש ומה גם הרכוש!… אינה להתפתח, אינה מניחה לצמוח לעשות פרי!… האפוטרופסות - הלא צחוק מדאיב נפש הוא – מצוה לנבונים ממנה, לטובים וישרים ממנה, ואפשר גם לחזקים ממנה בשביל כמותם, מה לעשות, מה לקרב ומה לרחק, איך ללכת, איך לעמוד ולשבת, איך לשכב ואיך לקום, מה לקרוא ומה לשמוע, ואפילו מה לחשב, לא רק לדבר! הכל הם בעיניה תינוקות, עוללי טפוחים! ולא עוד, כי גם סותמת היא כל פה דובר מישרים, מנקרת כל עין רואה נכוחות, יורה זקים וחצים בלב כל הוגה וחושב משפט, אוהב חפש וצדק ומבקש השכלה ודעת! ובשעה שהיא עושה ומקפחת זכיות החיים, ועושה פרעות ושערוריות ושופכת דם חלשים בלתי מזוינים, קוראה היא, כי מפקחת היא ומינה על הנפש והרכוש! צריכים אנו להשליך מעלינו את העל הנבזה הזה, את אפוטרופסות אבינו… צפורה דבורה הפסיקה את הנואמת: אל תדברי כזאת בתי, איזה אב אינו רוצה טובת בניו?… – אפשר – ענתה הנואמת – אבל היודע הוא בקצר דעתו וגסותו מה זאת טובת בניו? אוי לבנים אשר השקפות הוריהם אינן מתאימות עם תביעותיהם של הבנים, גרועים הם מיתומים! כל אב נבון וישר עמל בכל כחו להשכיל את בניו, ללמדם, לחנכם ולשכללם ואפילו העני, חושך מאכילה, שתיה והלבשה ונותן למורים, לאסכולות, לספרים; ואבינו קונה פסנתר וכלי בית ויש לו במרתף הרב בקבוקי יין ישן וכדומה. אין אב אשר כה עז בנפשו להשתמש בכח האגרוף ולגזל החפש מבניו; כל אב נבון וישר יודע הוא כי השנה הזאת היא שנת 1896 ולא שנת 1796, ומבקש תקונים בחיי בני ביתו ועושה תקונים בכל האפשר; ובחיינו קלקלות על קלקלות, צלמות ולא סדרים, אין בית אשר תשמע בתוכו קללה ונאצה, משטמה ומריבה כבביתנו. אני בקשתי ממנו גם פגעתי בו על דבר עתידנו. רקע ברגל ויצו לדום. זהו משפטו תמיד: תחת שמוע מישרים הוא מצוה לדום, סותם הפה בכח האגרוף. הוא קורא כביכול מלמדים, אבל לא להועיל, כי אם לעור את העינים; מלמדים עצלים, נבזים, בני בלי תרבות, אכזרים ובני בליעל, אשר מכשרים הם רק להכביד את השעבוד, להכות ולהצר ולהציק ולא ללמד! כי בעצמם הם בורים פראים אשר צריכים היו לבוא לעולם לפני מאתים שנה, ועתה כבר עבר זמנם; עתה אין מקום ליצורים נבזים ומזהמים כאלה. הוא משלם להם זכר למוד בעין טובה, רק בגלל אשר יעבידו עולם ויטילו אימה! עתה כשל כח הסבל! צריכים אנו להלחם עם אפוטרופסותו הצבועה והמנולה, לא רק מלחמת מגן כי גם מלחמת תגרה, לבלי חוס על כל קרבן מצ—- 4 צריכים אנו להלחם עד רדתה! צריכים אנו לנצח ולא להכנע בשום אופן! אמת, חזק הוא ממנו, אבל סוף כל סוף ינוצח באשר הוא היחיד ואנחנו הרבים, ויחיד ורבים הלכה כרבים! יעקבזון מחא כף ברגשי התפעלות ואחריו מחאו כף שלשת האחים ועליצות נפשם עברה כל גבול. ומרים הוסיפה לדבר: חלילה לך אמא לזכור כי אשת עשיר את; חלילה לי ולאחי לזכר כי בני עשיר אנחנו! לא בעשרו נבטח! צריכים אנו לבטל את עשרו בתכלית הבטול. טוב היות עניים עובדים בחפש והשכלה, בצדק ומשפט, מהיות עשירים משעבדים! עניים אנחנו ועלינו לעבוד! תמו ימי השעבוד בעד הלחם אשר אנו אוכלים, תמו ימי ההתפנקות, ימי העצלות והבטלה! ושוב אין לנו באמת כל צדקה להנשא על כתפיו; יכולים אנו וצריכים אנו בעצמנו למצוא לחמנו ולדאג לעתידנו! צפורה דבורה נטלה רשות לדבר: – רוצה אני כי משה, לפחות, ילמוד עוד שנה אחת! – אמא חביבה, משה אינו נזקק לאפוטרופסותך, משה ידבר בעדו, אינו תינוק! לפני שנים הרבה, היו תינוקות כמשה מכבר בעלים לנשים ואבות לבנים; זהו האסון כי רוצים אתם רק לשפוך ממשלתכם על זולתכם! את אמא, דברי בנוגע לך, אך זכרי אמא, כי עליך לשכח הפעם מי את!… צפורה דבורה נכנעה. – נועצתי בלבי לפתוח לי חנות במרומי העיר, חנות של קשוטי נשים; על פי הנסיון יודעת אני, כי עסק נושא פרי הוא, ולא ימיש מעשות פרי. הנשים משלמות ביד רחבה, נשים, גם בעת רעה חושבות מכרסן ונותנות לגבן. – אמא חביבה, בפרוגרם שלנו יש עבודה ולא תגרנות! – בתי, ראשית לא למדתי כל מלאכה, ושנית אינני נערה בבתוליה… – אמא, העבודה היא קשה רק לתגרנים ולא לעובדים; רק דמיון התגרים הוא כי העבודה היא קשה! במבנה גו האדם נקל להכיר, כי יוצר הגדול הכשיר את האדם לעבודה; ולהפך בתכונות נפש האדם המשכלת, נקל להכיר, כי היוצר הגדול לא הכשיר אותו לתגרנות… לתגרנות מכשרים רק לקויים במדת הישר, האמת והצדק. תגרנים צריכים לרמות, לגנוב, להשבע לשקר, ללכוד את הקונה בפח ערמה, להבנות מתמימותו, ולהיות בעל רגשות קהים ולאהב את הממון; ולא לכל בני האדם מדות כאלה. את אמא חביבה הנך ישרה מקורית ובודאי לא תצליחי בחנוניות!… יעקבזון סיע אחרי מרים: בלעדי זאת בירתי, נבול תבולי: בלי עוזר ומשרת לא תוכלי עמוד; ולהיות מושלת בם טרם תדעי; ולכל לראש, כל פרגמטוטה דורשת ידיעה, בקיאות, הבנה בקניה יותר מאשר במכירה; כלומר צריכה את להיות ערומה ושנונה, להבין בערמת הפרגמטוט השואף רק לרמותך… ועד אשר תרכשי לך ידיעה ונסיון בתגרנות תוכלי ללמוד מלאכה. סכנה לסכום הכסף אשר תשקיעי בחנות, וחבל על העת. אם לא תצליחי ושפלו ידיך, ונפל רוחך, ושבת לחבק ידים. איעצך גבירתי: למדי מלאכת כבוסים אשר כל בעלת בית הגונה כמעט יודעת אותה פורתא. צפורה דבורה הביטה על בתה בעינים נמקות ודומעות: בתי חביבתי, רוצה את לעטות עלי כלמה בחצי ימי! מה יאמרו מכירי בכאן, וקרובי בוישיגרד, זקרטשין, דוברין ולפנא? – אם ישרים ונבונים הם – ענתה מרים ברגש – בודאי ישבחוך ויפארוך בעד המפעל הזה, והיית למופת; ואם סכלים ועקשים הם, אינם כדאים לשים לב להם. צפורה דבורה קרצה בעיניה אל מרים במנוד ראש. ומרים הבינה קריצתה, ותאמר: אמא חביבה, כבודי לא יגרע במאומה, והאיש אשר אמצא חן בעיניו להכירני ואשר ימצא חן בעיני לא ימאס בי בגלל אשר אמי תעסוק במלאכה. – גבירתי – נחם אותה יעקבזון – כי תלמדי מלאכת הגזרה ותרכשי לך בקיאות בכל פרטי המלאכה הזאת – אז אפשר לך לפתוח חנות של כבוסים. מלאכה ומסחר יחדו, דבר שאפשר הוא. דבורה נכנעה. הסכימה, בזכרה כי בל תצטרך עוד לבקש כסף מיד אישה. נטל יעקב רשות לדבר: אני רוצה לכנס לאסכולה תיכונית, באשר כי שאיפתי היא להשכלה גבוהה. כעת אוכל לכנס אל הלשכה החמישית בלי ספק. מרים פנתה אל יעקבזון: השמת לב מר יעקבזון להחזיון האי-נורמלי הזה? צעירינו, או מתיאשים הם ומתפקרים לגסות והדיוטות, או שואפים רק להשכלה גבוהה! – החזיון הזה הוא טבעי! – אנחנו שואפים להשכלה גבוהה בשביל שהיא אסורה לנו; והחזיון הזה הוא נפרץ גם בין עם הארץ, גם כן מטעם זה: בשביל שהיא יקרה במציאות. מספר האסכולות הגבוהות בארצנו אינו מתאים עם מספר העם ואפילו אם היה מספרן כפלים. – דע אחי – אמרה מרים – השואף להשכלה גבוהה בשביל השכלה גבוהה, בלי שום מטרה חמרית, לא ישיגנה לעולם אם גם מאה שנה יחיה, ומאה שנה ילמד; ושואף להשכלה גבוהה בשביל תעודה בחיים, במלים פשוטות: בשביל תרנגולת מפטמה, כוס יין, מכנסים יפות, מרכבה וסוסים ורכב לבוש צריך האיש ההוא להיות אחד משני אלה: גאון גדול במקצוע השכלתו, או נבל גדול!… ויען יעקב בתמימות: אינני רוצה השכלה בשביל השכלה, ואיני רוצה השכלה בשביל שמן ויין ומרכבה וסוסים; רוצה אני השכלה בשביל לחם. – אם רק לחם אחי אתה רוצה? פנה אל המלאכה! ראשית, לא תצטרך להוריד לטמיון כעשר שנים משני ימי חייך; ושנית, לא תתנשא על חברת האדם והיית כאחד מאתנו ולא תתביש בנו, ולא תביט עלינו מלמעלה למטה; בודאי, למלאכה דרושה השכלה, והשכלתך היא יותר מה שתדרש אפילו מלאכת מחשבת; כי תלמד מלאכה, תהי בעל מלאכה משכיל. באמת, לא עם בעל מלאכה מתבישים, כי אם את גסותו והדיוטותו; אם בעלי המלאכה ישכילו, אז, לא רק אשר לא יתבישו עמם, כי גם בכבודם יתימרו. – ואני יועץ – אמר יעקבזון – כי יעקב ילמד גם הוא מלאכת הכבוסים הזאת: פסים וצוארונים. – האין כאן חשש התחרות? – שאלה מרים – אני והאם והאח לכלנו תעשיה אחת? האם לא טוב היה לו בחר לו מקצוע אחר? – רק במקצוע אחד! – ענה יעקבזון – עבדו שלשתכם יחד, ולא תצטרכו לעזרת עובדים ראשים; זהו מקור הצלחה בכל עסק ובסיס נאמן. שלשה עובדים ראשים עולים לבית תעשיה הגון לשלשת או חמשת אלפים רובל לשנה. העזבון הזה כעת איננו ירא משום התחרות, הוא שלח פארותיו למרחוק: לרוסיה הפנימית, קוקז, פינלנד, סביר וגם למנטז'וריה. ואפילו אם אחרי עשר שנים, פחות או יותר, תשליך יפון הטרף מפי רסיה גם אז תהי חפשית לכל הממלכות; ובעזבון הכבוסים נוכל התחרות אפילו עם אמריקה. הריוח הנקי מהעזבון הזה הוא למצער ט"ו אחוזים למאה, אחרי כל ההוצאות; ואם גם ננכה שמטות חובות, גם אז יהי הריוח עשרה אחוזים למאה. לו הייתי בעל הון כי עתה יכלתי להכין ולמכר עזבון של שלש מאות אלף רובל לשנה והריוח שלי היה למצער שלשים אלף רובל לשנה! וכמה היה שוה אז טובת הנאה שלי, שמאות נפשות התפרנסו על ידי? – גם זאת תכלית – נאנחה צפורה דבורה – אני חשבתי אחרת לגמרי… ומרים אמרה בהתול שנון: אמא חביבה, לא די כי בנך ישחיר את פניך, כי גם סברה גדולה, כי חתנך אשר יקח את בתך יהיה גם כן יודע מלאכה ועוסק במלאכה… וכאשר יאריך ה' ימיך וראית שלשים ורבעים בעלי מלאכה, דור שלם; וכאשר התהללו לפנים המיחסים, היהודים החטמנים והכרסנים, כי אין בקרב משפחתם בעל מלאכה אחד – כן יתהללו העמלים הישרים, כי אין בקרב משפחתם גם סרסר והולך בטל אחד. משה נטל רשות לדבר: – אני רוצה לעבוד: העבודה היא כל חיי רוחי! נפשי חשקה במלאכת משבצת אבנים יקרות, המלאכה הזאת היא עברית מדור דור. יעקבזון הבינהו, כי קודם כל, עליו לרכוש לו למצער תעודת ארבע מחלקות של איזו אסכולה תיכונית, או תעודת שש מחלקות של אסכולה עירונית. – עצתי – פנה יעקבזון אל מרים – כי משה ושמואל יכנסו לאסכולה עירונית. משה יכנס אל המחלקה החמישית ואפשר להשישית, ושמואל אל המחלקה השלישית או הרביעית. מרים הסכימה, ותודיע כי האספה סגרה. יחיאל יחזקאל היה עצור בביתו אז כשבוע ימים אחרי האספה המסתרת בחדר מרים בשביל קטריטון 5אשר היתה לו למפגע פתאם. חטמו התנפח, התאדם, בלי הפוגה התעטש, עיניו זלגו וחטמו נגר. בכל רבע שעה החליף מטפחה נגבנית אחרת. ישב, שכב, קם, התהלך, הלך ושוב. ויגנח ויאנק. קשה היתה לו הקטריטין הארורה והנתעבה הזאת: הסבה לו כאב ראש, עיפות כל אברי הגוף, תעוב אכילה ושנוי הקול; וישיבה בבית אשר היתה לו קשה יותר מכל. היא היתה לו כעין מאסר כלא. רועי רוח ומרדפי ריקים לא יוכלו שבת ביתה, כאשר כל עובד חרוץ ועמל בזעה, לא יוכל לטיל בשוקים וברחובות. וצריך לדעת: הימים היו ימי תסיסה בהבורסה. צריך היה לדעת, לשמוע, לראות ולהכיר על החטם. עסק השטרות, ידוע, צריך זהירות וזריזות ככל העסקים שבעולם, והרגשה דקה ועשה יותר מכל העסקים, רגע אחד יטיל גורל לשבט או לחסד. אך מה לעשות? מוסר שדי! דוקא לעת כזאת! ואין לבוא אל הבורסה, בחטם צבה ונגר. גם על נפשו פעלה הישיבה בבית לרעה משום טעם אחר: אין לו אל מי לדבר, אל מי לפנות. אל עקרבים הוא יושב: כל בני ביתו "ברוגז" עמו ולא רק אשר רמסו בזדון את החבה והכבוד הראוי לבעל ואב וראש המשפחה, כי גם קטן ונקלה הוא בעיניהם וחדלו מירוא מפניו וישטו ממנו: צפורה דבורה ויעקב אינם נכנסים אל המזיגה בשעה שהוא יושב ואוכל או שותה; וביום השבת העבר ישב לבדו אל השלחן וכמעט נחנק בשעת הסעודה; הכל התחמק, הכל התחבא. הוא שאל את הבשלנית: "איפה הם"? והיא לא ענתה דבר. הגישה אל השלחן ותמהר לצאת, ותארך לשון ממולו מאחרי הדלת הפתוחה מעט. משה בורח מפניו כמפני הדב, רק שמואל הקטן עונה לו כביכול דברים מקטעים "תחת החטם" אם ישאלהו דבר. והיום נעלם גם שמואל הקטן. בודד עזוב ישב, פעם בחדר משכיתו, פעם במזיגה ופעם בטרקלין; ובכל מקום דממה גלמודית. מוחו איננו עובד עבודתו, כמו נרדם ויעף. קטעי רעיונים חלפו במוחו, כגזרי קרח אחרונים על שטף נהר בתחלת ימי האביב, ויעלמו ויעלו בתהו. בקש ענין לענות בו, לגרש את העת הממשכה ולא מצא. רצה לקלוט אתמוחו את ענין השטרות, אפס כי מוחו לא קלט מאומה! החל לחשוב על דבר התגרה, על אדות הכלים היקרים אשר שבר לארץ בחמתו, על קלונו אשר נגלה לעיני שפחתו ושכני הבית, ועל אדות המכה אשר הכה בלי חמלה את יעקב בנו השאנן והחרוץ והמזג הטוב, ועל אדות הדמעות והבכי והאנחות של צפורה דבורה, ויפל בעיני עצמו ויתבזה… וביותר נעכרה רוחו בזכרו את דברי מרים הנמרצים והמרים, ואת מבטי עיניה הנוראים יותר מחרפות וגדופים, ממכות ומהלומות. ויקם ממקומו ויפן אל חדר הילדים. השעה היתה השתים עשרה, שעת הלמוד: הוא ידבר מעט עם המלמד, בדברי תורה כביכול, או בשיחות חולין. על המלמד בודאי לא יהיה למשא, המלמד יחשב לו לכבוד וזכיה כל דבור ודבור, ואגב ישאל את משה ושמואל על אמם, אחותם ואחיהם. אבל מה השתומם בראותו, כי גם בחדר הילדים אין איש, מלבד המלמד! המלמד יושב על כסאו נשען במצחו על אגרוף שמאלו וישן ומנחר כדבעי. ויעזב את חדר הילדים ויעבר שנית את כל חמשת חדרי הבית, ובכלם דממה ריקנית. מטטלת האורלג הכתלי במזיגה, הסגור בארונו, מתנודד הנה והנה, ומשמיע פעמיו בקול אחד בלי כל שנוי. רעיון הפחידהו, כי אשתו ובתו ובניו ברחו ממנו, עזבוהו. וירגש מועקה נוראה בלבו, רקותיו דפקו בחזקה, וזעה קרה הרטיבה את בשרו. התאושש מעט ויש אל המבשל, וירא והנה הבשלנית והמשרתת עוסקות במלאכה: הראשונה הסיר; והאחרונ מורקת ושוטפת הקדרות והמחבתות; ויוכח כי פחד שוא פחד וישב שנית לחדר הילדים, ויתיצב אצל המלמד הישן והמנחר, ויתבונן אליו במנוד ראש, כאומר: "אוי ואבוי! עתה אני רואה איך כספי הולך לאבוד ויורד לטמיון"! הוא עמד ואמד, ועצביו החלו להתעורר ולהתרגש, וקרירות רוחו התלהבה, ולא עצר עוד ברוחו, וימשך בחזקה את פס ידי המלמד, ויתמוטט ראשו ויקץ בחרדה, וירא והנה אדוניו נצב לפניו. לקום על רגליו, וימעך שמורות עיניו ויישיר את כובעו על ראשו ויבט בפני אדוניו בבשת הפנים, כגנב נתפש בגנבתו, ולא מצא מלים במה להצטדק… עמד ברטט ובהכנעה כאומר: "חטאתי וסלח לי כרב חסדך"! יחיאל יחזקאל נעץ בו שתי עיניו ויגע כתפיו: טוב ויפה! התלמידים – שדים יודעים את ראשם – איפה הם רועים – איפה הם תועים, רצים בחוצות, מתהוללים ומשתובבים בגן או רוחצים בנהר, והרבי יושב וישן!… והמלמד כמו דבק לשונו לחכו. החריש, רק עיניו תעו ולבבו תעה. – הלא תאמר, רבי, פשר דבר: איה הנערים? מדוע לא ילמדו היום? שכר למוד אני משלם, כמדומה לי בעתו, לא אלין פעולתך, ואתה כה תעשה לי? הפקדתי בני בידיך, ואתה מועל הנך בפקדוני, אתה עושה אותם הפקר! לרוץ בחוצות צריך אני לשבור מלמדים ולשלם להם שכר למוד? אוי לכספי ההולך לאבוד! ואוי ואבוי לעתם ההולכת לאבוד!… וימגם המלמד ברעדה: רק תמול והיום לא למדו. – מה זאת לא למדו? איך לא למדו? גם תמול לא למדו? – הם הלכו מזה בבקר קודם השעה התשיעית. – ואתה הלא רבם הנך, מדוע נתתם ללכת? מה הנך, רבי, או מטאטא? ולשבר עצמותיהם לא תוכל? התאושש הרבי בשמעו כי אדונו נותן לו כח הרשאה כזה, ויאמר בבדיחות: איני רוצה לעבור על לאו: "לא תשברו בו עצם". ויחיאל יחזקאל הנכנע לפני סרסרי הבורסה ולפני פקיד וכדומה – לבש גאות בעמוד חלש, נדכה ונכה רוח: "הירא מפני זאבים איננו הולך היערה"! אם לא תעצר כח לנהג שררה בתלמידים ולזרוק בהם מרה, לך והיה אופה עגות וגלוסקאות! בריה גדולה אתה רבי! האין כח בידך לתת מכת לחי עד שפך דם, עד נפול הראש מעל הכתפים? והמלמד הנכנע והחרד כעלה הזדקף מעט ויתאזר עז ויען עזות: למכת לחי, ולהפיל הראש מעל הכתפים, אין צרך לקרוא למלמד; די יהיה תלין פשוט… מלמד אני, ללמד, להסביר ולהוכיח על עול ומשוגה, ולא להיות רוצח מכה וממית! הרך אז יחיאל יחזקאל קולו: בך האשם כי נתתם ללכת! – הלא בתך תחיה, היא שלחה אותם! – גם אתמול שלחתם! וילחץ יחיאל יחזקאל באצבע את כפתור הפעמון של המבשל, והמשרתת הערלית נצבה לפניו. – איה הגבירה מרים? – איה כל הנערים? – אינני יודעת! – לכי לך גולם, שלחי את הבשלנית הנה! הבשלנית נצבה לפניו. – איה הגבירה, מרים וכל הנעדרים? – הגבירה, מרים ויעקב הנם בבית יעקבזון, משה ושמואל נסעו בקרון לרחוב הזהב לעמוד על המבחן בהאסכולה העירונית. – מי הגיד לך כי עומדים הם למבחן באסכולה? – יודעת אני: הם לקחו קונטרסי כתיבה וקולמוסים עמם, גם נתתי להם, במצות הגבירה, משוחים בחמאה וגבינה שויצרית. צף דם יחיאל יחזקאל על עיניו, מדד ומדד את החדר לארכו ולרחבו, ויחטט באצבעותיו בפלגות זקנו וינהם כזאב במכמרת. – השמעת נבלה כזאת רבי? – פנה פתאם אל המלמד אשר עמד כל העת על רגליו כאיש צבא לפני פקידו – הנשמעה רציחה כזאת בחצי העולם? עולם הפקר: אין אב, אין אלהים, אין כל! אני אני אראה להם מה זאת אסכולה! הה רבי, לא אוכל הראות לך פצעי לבי; לא אוכל גלות קלוני! אלה המכות אשר הכוני ידי! רציתי כי בתי תהיה מלמדת… כל חוללה ידה! אשתי היא יהודיה פשוטה כמוני, ורק הבת היא דוחפת אותם לגיא צלמות!… אבל אין דבר!… לא ילכו עוד לאסכולה; אני אקצץ את רגליהם! מחר ישבו פה אצל השלחן! נחמהו, כי לא יחיד הנהו בדור הזה בענינים כאלה; בכל גבול ישראל נצחה האסכולה את החדר, וההשלכה הארורה והטמאה – את התורה הקדושה; אבל אין לעשות מאומה, כל המעמיד פניו בגל – הגל שוטפהו. ובשובו אל חדר משכיתו, החל לחשב על אדות צפורה דבורה, מרים ויעקב: איזו מחתנים הם עם החיט, עם יעקבזון? בקורים ביום חול, שדים יודעים אותם ואותו! השטן השיאהו לשכר דירה בבית זה. צריך הוא לשכור לו מעון אחר. אך איזו תועלת? מרחק המקום לא ירחיקם מביתו… הפלא הזה העסיק את מוחו עד השעה הרביעית, עד עת ארוחת הצהרים בשובם הביתה. ולעת ערב והנה מאורע חדש: פתאום הוארה הנברשת בטרקלין. האם והבת עסקו אצל ארון המכלת. על סלסלי כסף ובדלח שמו מגדנות, זני מרקחת, משרת גדגדניות: המשרתת התקשטה באפדה לבנה ודפוס החזה, ותגש אל השלחן את הסלסלות והאגנות, וכוסות התה על טס הכסף, ובבית "ליהודים"! אין לו את מי לשאל, אין דובר אליו דבר. גם המשרתת אינה נותנת לו מענה על שאלתו; כמו בטלה לגמרי ישותו ומציאותו. גם שמואל הקטן היה ערו הגלוי, בטעמו תנופת ידו בשובו היום, מהבחינה בצהרים וישט מעליו. ואז נגש אל דלת הטרקלין ויסתכל בחור המנעול לראות: מי הוא האורח המכבד אשר בשבילו כל החרדה? אפס כי לא ראה מאומה, ויכנס אל חדר ויפתח בזהירות את הדלת מעט, וירא לתמהון לבבו את החיט, את יעקבזון יושב לו ברחבה על כסא המשען, גלוי ראש ומעשן; ואצלו מרים. וצפורה דבורה אוחזת בימינה סלסלת פרות יבשים ולחים ומפנקתו ומפצירה בו לאכל, ובולעת אותו פשוט בשתי עיניה. גם יעקב, משה ושמואל יושבים אצל השלחן צוהלים ומדשני ענג. וכעסו נתגבר ויעלה עד נקודת הרתיחה, רצה להתפרץ אל הטרקלין, ולכבד בראשונה את שני ה"ממזרים" במכת לחי, ולהפוך את השלחן יחד עם הטס והכוסות והסלסלות והאגנות עם המגדים והממתקים ומשרת הגדגדניות, בכל מכל כל, ולכבות את הנברשת ולפנות אל החיט ולאמר לו בזו הלשון: "שמע נא חיט נבזה, איזה מחתן הנך פה? איזו העזה יש לך לדרוך על סף ביתי? האיש כערכך אני? צא כרגע מביתי"! ולבלי צאת ידי חובתו באמירה בעלמא, כי גם במעשה: לאחז בערפו ולהכותו על פרצופו הטרפה ולדחפהו מהטרקלין; ואם יסרב לו – לגלגלהו גם מהמעלות. אולם אצל אנשים מהירי חמה, רחוקות תמיד המחשבות מהמעשים: חסר אונים היה לבצע מחשבה כזאת; ומה גגם כי ידע כי מרים היא בטרקלין ומפניה נחת. ויצא אל המזיגה ויעמוד על המשמר ויארב לצפורה דבורה, ולהתנפל עליה בצאתה מהטרקלין ולכלות בה כל חמתו. והדלת נפתחה, וצפורה דבורה יצאה. ויקפץ אליה בטיסה אחת כחתול אל עכבר וינעץ בה שתי עיניו, כאומר: עתה הנך בידי! עתה אנקמה ממך!… אפס כי בטרם פתח את פיו, ראה כי גם מרים עומדת אצלה ויבהל ויתנודד, וימהר לשוב אל חדר משכבו, ומחדר המשכב התגנב בלאט אל האיתון, ומהאיתון נכנס אל חדר משכיתו ויתחבא, ויאסף רוחו אליו ויתאפק בכל כחו לבל יתעטש, כי ירא פן תכנס מרים ועשתה עמו כלה בשתי עיניה הבוערות ובלשונה החדה. כה ישב שעה תמימה, עד אשר שמע כי עוזבים הם את הטרקלין. אז פתח לאט את דלת חדר משכיתו וירא: והנה כלם מלוים את יעקבזון בכבוד גדול. ובצאתו נשק את יד מרים, ואחרי כן יד צפורה דבורה, אשר חבקתהו ותשק לו והוא השיב לה נשיקה על לחיה ויצא. אין לתאר ואין לשער מצבו של יחיאל יחזקאל ברגעים ההם! כרתוק ברתוקות על מקומו עמד בפתח מבלי נוע: רבונו דעלמא כלא! החולם אני בהקיץ? או באמת ישן אני וחולם כי הנני ער? או הכתי בשגעון? ובכל כחו עזב את מקומו ויגש ליעקב, משה ושמואל, אשר עמדו שלשתם במזיגה, לשאל אותם, למען הציל מפיהם פשר הדבר; אך בגשתו אליהם פנו איש איש לעברו ויעלמו מעיניו. וכל הלילה כמעט יצא מדעתו: הנשיקה אשר נשק יעקבזון את צפורה דבורה היתה כאש צרבת בעצמותיו: רואה אני כי שטתה מעלי…אם לבת בוגרת ולבנים מגדלים תנשק ותקבל נשיקות משרלטן הולל כזה! ומדוע נשקה אותו והוא – אותה בפני בתו ובניו? רבונו דעלמא כלא! בהבורסה הורשואית שררה שבוע תמים דממה פרגמטוטית: לא היתה כל תנועה. הספסרים למגדולם ועד קטנם החבאו, לא הראו את חטמם, ושער השטרות עמד במצב הבינים.פתאם עברה הרנה במחנה הבורסאים כי שטרי לילפופ ירדו שנית ירידה ענקית ומשנה כדי מאתים רובל. ותהי מהומה נוראה בהבורסה וירא כל העם ויפלו על פניהם. מקרי ירידות ועליות ענקיות כאלה אי אפשר לשטרי הערך והערבון השונים שלא דשה בהם הספסרות ה—— 6להם אפר לעלות כדי אחוזים אחדים למאה או לרדת לאחוזים אחדים למאה; ושטרי המנה האלה, כשם שעליתם היתה רק מלאכתית ולא תולדתית מחויבת או אפשרית, כך היתה גם ירידתם מלאכתית: גם הפעם היתה הירידיה הזאת תוצאות קנוניא של ספסרים, אשר חבלו מזמה להבנות מחורבנם של בעלי השטרות; ואחד מהחבריא הודיע גלוי בהבורסה כי מוכר הוא שטרי לילפופ פחות במאתים רובל ממחירם הקצוב; וכן עשו גם עם שטרי פוטילוב וזוירצה, ורבים מבעלי השטרות הרחוקים מספסרות מהרו למכור שטרותיהם, ביראתם פן יוסיפו לרדת, והקונים היו הספסרים בעצמם אשר גרמו לירידת השער, בהיותם בטוחים כי עד מהרה יתעלו שנית. וכן היה: לא עבר שבוע ימים, והשטרות האלה לא רק אשר שבו למחירם הקודם, כי גם החלו לעלות. בהבורסה נחפשו שטרי לילפופ כבנרות, הקונים חטפום מהידים. מובן כי גם העליה הזאת היתה תחבולת הספסרים. ויחיאל יחזקאל אשר נגלה לו רזא דנא על ידי מיכה ואפרים, הזדרז אז ויקן מיד איש פרטי אחד שלא ידע הקנוניא – ששה עשר שטרי לילפופ, לא זכות השטרות כי אם הטופסים; וישלם במחירם כסף מזומן כשלשים אלף רובל לערך. וכעבור ימים מספר הרויח מאתים רובל לכל שטר: שלשת אלפים ומאתים רובל! והמקרה הזה הרחיב את אופק השקפתו הספסרית של יחיאל יחזקאל. עולם חדש נברא במוחו, משגיו שנו מן הקצה אל הקצה: בעינים בוחנות וחושדות הביט תמיד על מיכה ואפרים;תמיד נוכח כי אינם נלוזים רק דורשים טובתו, מובן, בדרשם גם טובת עצמם, כי הא בהא תליא: כן הוא כל העולם בכל מקצועות החיים והכלכלה, ובכל זאת היה עוין אותם, ויבז להם בלבו; ופעמים אחדות קרה, מבלי דעתו הסבה, כי כאשר ראם מרחוק, הרגיש כי דבר מה נתלש בבטנו, חש מהפכה בבני מעיו, הרגיש צער נורא ומשנה שלא יכול לבטאהו בשפתיו, מין בחילה, מין פחד, מין התנודדות ורעד, וברב עמל שבה נפשו למנוחתה. ומהיום הזה והלאה היה מיכה בעיניו כנביא עוטה אדרת סרסרים ואפרים כפלא יועץ אשר דבר יוצא מפיו הוא מסקנא שאין עליה שום פרכא וסתירה. והסרסרים ידעו להשתמש בשעתא דרעוא זאת לתועלתם: יום יום סרסרו לו עסקי שטרות חדשים, והוא לא הסתרב: קנה וקנה שטרי מנה מכל המינים, בדמי קדימה ובמזומנים וימכר בריוח מרבה או מועט – הכל כפי המקרה – ויוסף ויקן וימכר, וחזר חלילה וישתכר. כי באמת היתה אז עדנא דרתחא כמבטא אפרים. היתה פשוטה: עסקי בתי החרשת האלה התעלו מעט, והעסקים הכללים בורשו היו אז במצב של משבר קטן, לרגלי הבצרת שהיתה בהרבה פלכים פנימים; כסף מזמן היה אז לרב בידי בעלי ההון בלי כל תנועה ומעשה ועשית פרי; ולכל אלה נלוו אז הרבה אשר המונופול של משקאות חריפים שלל פרנסת הרבה מאות אנשים אמידים, ופרנסת הרבה אלפים עניים בשנה ההוא; וכל אלה בקשו עסקים כל שהם ויאחזו על פי הכרח בעסקי הבורסה; ובמשך שבועים ימצא את אבדתו: את שמונה עשר האלף ומאתים וגם חמשה עשר אלף וחמש מאות מחדש. ויהי כסף הריוח אשר גנז בגנזכו ביחד: שלשה ושלשים אלף ושבע מאות רובל! ואז כבש לו מקום בין כל עתודי הבורסה, ושמו היה לתהלה בין הספסרים, בעד אמץ לבו אשר רבים ידעו כי לא טבעי הוא, כי אם מלאכתי, היה בבחינת "בעל תשובה", בבחינת פכח שהתמכר לשכרות. כסוס שוטף במרוצתו על הרים וגבעות, יערים וגאיות, כן היה בעסק השטרות, אז לא זכר עוד פן יפול באחת הפחתים ונפל ונשבר, ואם יפול אל לע התהם ונפזרו עצמיו. חיים או מות! מלונת כלבים או ארמון תפארה! בכל ענין בכל מעשה אנוש ותחבולותיו, גם טובים גם רעים, בין יחידים ובין עמים שלמים, בא הפרסום, התהלה ותשומת הלב, לא בשביל מעשים טובים ומחכמים – כאשר בשביל האמץ ההתפקרות התירים סטנליי וננסון, אשר במחיר שורה אחת של רשימותיהם, הראשון במסעו לפנים אפריקה, והאחרון – לציר הצפוני נתנו גזטונים מאות רובל, ובשובם ממסעם קדמו רוזנים ומושלים את פניהם ויוחקו בקורות ימי המדעים לזכרון עולם, הם זכו לשם, לתהלה ועשר רק בעד השלכת נפשם מנגד. בודאי לו אפשר היה לבוא לפנים אפריקה, או לגשת אל הציר הצפוני בלי תלאות ענקיות מבלי שום נפש בכף, כמו שאפשר לגשת אל הקו המשוה – בודאי לא שם איש לב להם. בקורות ימי העמים יתהללו לאמים קטנים אשר נלחמו בממלכות גדולות ועצומות וינצחון. והם לא נחלו תהלה בעד הנצחון; כי יש אשר גם עם מנצח, אם הגין על עצמו בעצה ותבונה, בתכסיס משכלל ובגבורה וחרף נפש ינחל תהלה כהמנצח – כי אם בגלל השליכו נפשו מנגד, בסכנו את עצמו לקרוא מלחמה על גדול וחזק ממנו. ובעד האמץ והפקרת החיים והשלכת הנפש מנגד, יהלל גם שודד גדול מפיל חתתו על רבבות אדם, בעת אשר נותנים פרס הגון בעד ראשו. יחיאל יחזקאל הכיר אז ישותו ועצמותו בשביל הרכוש והתהלה אשר רכש לו בהבורסה, ולא שם לב למחאות אשתו ובתו ובניו, המחאות השליליות, אשר לא עמדו בתוך ד' אמותיו כמחרם; לא רק אשר לא דברו עמו, נהפך הוא: הוא התרחק מהם! הוא לא רצה לעמוד בתוך ד' אמותיהם המה! באש קדחה חמתו על משה ושמואל אשר נכנסו לאסכולה העירונית, הן ראה את כובעיהם, ראה ביום השבת בשובו מבית התפלה סר וזעף, על כי לא ראה אותם אצלו בשעת התפלה – בשובם מהאסכולה בילקוטיהם על שכמם, בודאי כתבו שם הממזרים השקצים האלה – שמונה ושמונים שנים חשכות על ראשם, ויראה קברם בעגלא ובזמן קריב – הם גורמים לו בזיון וחרפת עולם; אז חשב בנפשו: תבוא עליהם מיתה משנה! אדמה בנפשי כי לא בני הם, הפקר הם! ומה גם לו ידע כי צפורה דבורה מרים ויעקב לומדים מלאכת הגזרה והתפירה של הכבוסים אצל יעקבזון – אז בודאי היה חשך!… אמנם היו רגעים, או גם שעות אשר הרהורי תשובה עלו על לבו; לא בהכרתו את האמת והצדק, או בהכרתו את השקר והנבלה; כי אם פשוט, בגעגועיו על על צפורה דבורה הנחמדה; גוית התרשיש אשר גם בשנת השלשים ושמונה לימי חייה, לא נס יפיה ורעננותה כבימי בתוליה, והיא מרתחת דמו בברק עיניה וספיר גזרתה. הוא התגעגע עליה עד כלות הנפש. עמד עליד נחל מים זכים וקרים והוא עיף ולשונו בצמא נשתה! לו יכול למצער להשקיט געגועיו אליה בשיחה קטנה, לו יכול לחבקה פעם בין זרועותיו רגע קטן! נכון היה להתרפס לפניה, להפתיעה בעדי יקר חדש, במחלצה מודרנית חדשה, הן בעלנית היא לדברים כאלה; אפס כי ידע ישרה וצדקה, אשה כמוה לא תתפיס בעזרת שחד! אוהבת היא קשוטים ומחלצות, אך ביושר וכבוד ולא בכסות על פשע!… כאן נפלה עליו קורה ותהמהו, כאן חש חלשות! זעת גסיסה מצחו וחטמו. הטפות מתגלגלות כקטניות ממרום מצחו על לחייו, ומלחייו על צוארו ועל כל גופו. שאף אל קרבו אויר בכבדות, הרגיש לחץ החזה, עיפות בלי הנשימה כמו נסתמו נחיריו ונסתם פיו, חזהו התרומם והשתקע, יבשת נוראה בפיו, בשקדי גרונו אין מעט לחלוחית, שפתיו היו כקליפת עץ יבש; אזניו צללו בהד הפעמון הגדול במגדל ההיכל הפרבוסלבי בערב יום חג. קול צפורה דבורה מכה גלים על תפי אזניו…צפורה דבורה משאת נפשו ותשוקתו! הוי, אינה מדברת במבטאים דוקרים כמרים אשר למדה מפי קוזמינקו, או קראה בספריה; צפורה דבורה שלו מדברת דברים פשוטים, דברי תבונה וטעם יוצאים מקירות לבה הטהור, החם, המלא תם, אהבה וישר… הרגעים והשעות האלה היו על פי רוב באשמורה תיכונה כלילה, בשכבו על ערשו נדוד שנה ועצביו היו רפויים מאד. ברגעים ההם היתה צפורה דבורה המנצחת! אז פעלה עליו לעזב את הבורסה ולנער כפיו מתמוך משטרי המנה. אולם בבקר, עת התגברו עצביו, התגבר גם יצרו הרע, הסכים במעט אל יצרו הטוב, ויעש פשרה כזאת: לאסף עוד ששה עשר אלף ושלש מאות רובל, היינו עד חמשים אלף, ורק אז יחדל. התאוה הזאת השכיחתהו את הרהוריו בלילה, ואת געגועיו על צפורה דבורה תאות נפשו ותרתקהו אל הבורסה כברתוקות ברזל שאי אפשר לנתקם! באחד הימים היה השוק בהבורסה אש אוכלה; שער השטרות אלה באופן מוזר. בעין שכלו ראה כי אחרי עליה כזאת מכרחת לבוא ירידה נוראה; ועל כן שבת ביום ההוא מכל עסק, עד כי גם מיכה ואפרים צללו במים אדירים ועלו חרס בידיהם. הם צעקו כי "היום הרת עולם" והוא אמר: צריך אני להעמיד את עצמי בסכנה ולא לקפץ לתוך האש. זהו מעשה משוגע, שאינו חס על נפשו! וביום השלישי התפקע לבו מרוב כעש, ומיכה ואפרים האריכו לשון ממולו ויתקלסו בו; "בע בע"! "מצוה עליך"! מחיר השטרות לא רק אשר לא ירד, כי גם הוסיף לעלות ועל פי חשבונו אבד בזהירותו כמעט הסכום החסר לחמשים אלף רובל! החריש, חרק שניו בסתר ידע כי משנה אין להשיב, אולם הלא אפשר להזהר ממשגה אחר דומה לזה! אז נוכח כי מיכה ואפרים פקחים הם; והוא סומא ממשש בצהרים; ועליו להתגלגל עוד בכמה גלגולים עד אשר יגיע למדרגת ספסר בורסאי, ויהי עלול על פי מעלת רוחו להיות מאשר שבמאשרים. הרגיע אז את רוחו, כי עוד נשאר לו מועד לתקן את אשר עות בזהירותו… וישקוד מהיום ההוא ואילך על דלתות הבורסה ויתר כל מסתריה, ובמשך שבוע אחד קנה שטרות הרבה על פי רב בכסף מזמן; כי על קניות בדמי קדימה לבד, יצאו לפעמים ערעורים וסכסוכים בימים האחרונים; ועל כן הכניס בהקניות החדשות האלה, מלבד שלשה ושלשים האלף ושבע מאות רובל אשר הרויח – עוד מאת אלף רובל מאוצרו. – עוד חמשים או ששים אלף רובל; ואז יהיו רוחיו למספר שלם: למאת אלף רובל. ואז אז ידע מה לעשות: אז יקרא לכל הבורסאים, לכל השלחנים, ולכל הספסרים וכל אביזריהו ולכל הפרגמטוטים ולכל באי עולם יחד, בקול גדול, את המלה הראשונה מהפסוק השני של "שיר השירים"… אז ישים כספו: שלשים ומאת האלף אשר הביא מצירוינסק בבית גנזכי המלכות; ובמאת האלף אשר ירויח, יקן לו אחזה במקום שאנן, במקום אשר לא רק בני משפחתו ומשפחת אשתו הקבצנים הנבזים, וכלי הקדש ומחברים ומחבלים שונים ושלטון העדה ואגדות צדקה וכדומה; כי גם השטן בעצמו לא ידע מקומו איהו!… שמה שמה, רחוק רחוק, על יד גבול פרוסיה או קירה 7 בתחום חמשים מיל מהגבול במקום אשר אחיו היהודים הנם כשבלים בעמק רפאים. או עצה אחרת טובה מזו: את כל כספו ר"ל אלף רובל, ילוה באפותיקאות מספר ראשון, ברבית שנתית עשרה אחזים למאה –הן יש פריצים כאלה המשלמים רבית גדולה כפלים, רק תן להם –ואז תעלה תבואת כספו לשנה שלשה ועשרים אלף רובל לשנה! בכ"ג אלף רובל לשנה אפשר לחיות!… ואיך לחיות?… הה הה הה! למה לו אחזות, למה לו עסקים עם טל ומטר, עם קר וחם, עם רוחות וזועות, עם שורים וסוסים ומכונות חרישה, זריעה ודישה ועם פרגמטוטים ותגרנים, ושער התבואה העולה ויורד וחליפות לו כקדחת? ובכלל, מה לו עסקים עם "הרבונו של עולם"? הוא בכ"ג אלף רובל לשנה יוכל לחיות כאלהים בצרפת, בלי עמל ודאגה, בלי ה טפל בעבדים ומשרתים, בקוצרים זורעים וחורשים; רק לאכל מרק תרנגלת וצלי ברבור מפטם, לשתות כוד יין הגר ולישון במנוחה ולטיל בצבים, ואפילו להעמיד אצל הפתח שומר סף, עם לביבת פורים הפוכה על ראשו, וכפתור ופרח ונצת תכי בצדה –כאשר ראה בעיתון בית וולבר ג. תלבשת כזאת מצד הסוחר, לכאורה רק מותרות; אבוד ממון או גם צחוק; אולם מצד הבונה היא נחוצה מאד; סגולה בדוקה ומנסה היא לגרש את הקבצנים העלוקות מוצצי הדם, ולירא כל מיני פגעים רעים שבעולם. ולא זו בלבד, כי גם ישובו לו זכיותיו אשר אבד בעת המהומה. הוא יקח בחזרה את כל הזכיות של בעל ואב: צפורה דבורה שלו, משאת נפשו זאת, תתרצה ותתפיס אחרי עזבו את הבורסה, ומה גם כי יעשה לה נחת רוח, בחלוף רהיטי הבית הישנים בחדשים מודרנים, ובחלוף עגילי אזניה בטובים ובחדשים וכדומה; ועוד יספיק בשלהי דקיטא זו, ללכת בחברתה לקרנץ או לקילברג להחליף כח ולהתענג. מרים תתרצה לתת את יד לאברמוב. שלשים אלף רובל יש לו במזמנים מלבד חלק ירושתו בבית הגדול אשר ברחוב הארך. ומשה ושמואל בודאי יחדלו מהאסכולה. במלה אחת כל העקממיות תתפשטנה, והכל יבוא כל מקומו בשלום. דמיון כזה צחק לפניו כלץ בקרקס: קפץ, דלג התנענע בגלגל במהירות; התהפך ראשו למטה ורגליו למעלה; התכוץ והתקפל כקפוד וישם רגליו על שכמו וראשו בין שוקיו ויתגלגל כגלגל ויצפצף ויעש תנועות ותעתעים שונים, עד להביא לידי צחוק והרחבה הדעת גם קשה יום בוכה בדמעות. ויבוא אליו גם בחלום גם בהקיץ ולא נתן לו להסיח ממנו דעתו אפילו בתפלת שמונה פעל עליו הדמיון, עד כי מכבר היתה מאת האלף ריוח שטרי המנה כמונחת בקופסתו. אפס כי מהדמיון אל המציאות, ומהתקוה אל המקוה מהלך רחוק! ויש אשר הוא רב יותר מכל חיי האדם עלי אדמות!… לא סכל ולא משגע היה יחיאל יחזקאל, כמו שאמרה בתו כי משגע הוא לאותו דבר! רק היצר הרע אשר מיכה הצהוב ואפרים כבד פה הביאוהו עמו בברית, הוא הוליכהו שולל, הקהה את מוחו, בלע את בינתו הישרה. האשר הגדול אשר חזה לו בדמיונו משלשים ומאתים אלף, הנקל היה לו למצוא משלשים ומאת אלף שהיו לו באמת במציאות; אפס כי משלשים ומאתים אלף יכל לקבל רבית לשנה כ"ג אלף רובל, וממאת אלף ושלשים אלף יכול לקבל רבית רק קרוב למחצה: שלשה עשר אלף רובל; כזה אי אפשר היה לו לחיות "כאלהים בצרפת". ועליו היה לעבד מעט, ואי אפשר היה לו לקנות רהיטי בית מודרנים ועגילים לצפורה דבורה וכו', נמצא כי כל אשרו המקוה היה רק בטלה מחלטת ועגילים ורהיטים מודרנים. כזאת לא השיב אל לבו. היצר הרע הוליד בקרבו את התקוה; התקוה נהפכה לאמונה, האמונה – לדמיון, והדמיון לשגעון, והשגעון הלא בכחו להדוף מפניו שכל יותר ישר והגיון יותר בריא משכלו והיגיונו של איש כיחיאל יחזקאל, אשר כל ימיו חלפו בבטלה ובעסק הלואה ברבית, ואשר לאהשיג בשכלו דבר מרום ונשגב יותר מהממון. וצפורה דבורה, מרים ויעקב הרגישו זאת וביותר צפורה דבורה, בהתבוננה בעין פקוחה על התנפלותו הפראית והגרגרנית על חלק שער השטרות בהגזטות ועל הרשם המעציב העמק שפעלה עליו הקריאה ערב ובקר; על מעוט שבתו בבית ושקידתו על דלתות הבורסה, ואי מנוחתו והחליקו את מצחו וזקנו ונדוד שנתו. ובשבתה מדכאה ונמוגה מפחד ויון ועינים נגרות, בשובה ממלאכתה מבית יעקבזון ולא אכלה ולא שתתה, אמרה אליה מרים אשר הבינה סבת יגונה ודמעותיה של אמה: אמא, לשוא תתיפחי: דעי כי אבא הוא משגע חלקי, משגע לאותו דבר! יש משגעים כוללים שכל מוחם נהפך, ויש משגעים שקצת מוחם נהפך: בענינים אחרים הם בריאים בשכלם, בהגיונם, בפעלותיהם ובשיחותיהם; ובדבר אחד הם משגעים עם כל התגין; ובין המשגעים החלקיים נמנה חלק גדול של האנושיות: יש אשר שגעונם הוא לקמץ בפרוטות, לבוא בריב וקטטה ולעשות שערריות בביתם, לחרף ולגדף. ולהרים יד בעד הדלקת נר בלילה לזמן חמשה רגעים יותר מהקצבה; יש אשר שגעונם הוא כי רודפים אותם, כי אורבים להם, כי מרגלים אותם ומשפילים את כבודם; יש אשר שגעונם הוא, כי נשיהם בוגדות בם ואוהבות אחרים; וכן גם בנשים! יש אשר שגעונם הוא, כי כל הנשים מסתכלות בהם וחומדות יפים וכו' ויש אשר שגעונם הוא הממון: מאמינים לזכות בגורל ומפזרים חלק גדול מיגיעם לשטרי הגורל, ומשגע כזה הוא אבא! לו, לא תועיל כל תוכחה, לא תעזר כל מחאה! את משגע כללי אוסרים בחבלים ושומרים עליו ולא יותר; אבל לא משגע חלקי! לאסור משעים חלקיים צריכים לאסור אלפי רבבות, וכל הארמונות והבנינים הגדולים בתבל ארצה, לא יספיקו לבתי חפשית בגללם. צפורה דבורה שאלה במר נפשה את בתה: מה לעשות? ומרים אמרה את אשר אמרה מכבר: יאבד אתכל הונו ואז ישוב והיה ככל האדם, אז, רק אז ירפא!… צפורה דבורה הכתה כף אל כף ותגרם פרקי אצבעותיה. – אמא, על תתעצבי: טוב בלעדי הכסף יותר מאשר עם הכסף! יעברו עוד חדשים אחדים אמא, ואז תתחילי להשתכר, וידעת מה מתקה היא קשיטה שמרויחים בעבודה ועמל! למה לך העושר? לאדם דרושה רק מחיה וכלכלה. ואותן נתן ה' לאדם ביום צאתו מרחם אמו: שתי ידים, שתי רגלים, לב ומוח. אם יש לך ממון הרבה תוכלי לאכל תרנגלות וברבורים; ואם תעבדי תוכלי לאכול בשר בקר; אם יש לך ממון הרבה תוכלי לקנות לך ארבע מגבעות בפעם אחת; ואם תעבדי, תוכלי לקנות רק מגבעת אחת. נמצא כי ההבדל בין הממון ובין העבודה, הוא רק בבשר תרנגלות וברבורים ושלש מגבעות וכדומה. אולם חלף אלה, הממון בלי עבודה הוא הולך ופוחת ועלול הוא למקרים רעים; והעבודה איננה פוחתת. לו היו בני האדם רק כנים וישרים, כי אז היתה העבודה נחם וישע לבני האדם בעולם. ומצד המוסר והדת, בודאי יתרון לעבודה על הממון. כל ימי חייך אכלת, אמא חביבה, לחם עצלות לחם חמסים; ועתה הכוני לאכל לחם אשר וכבוד, יאבד נא אבי את הונו! אולם אני יראה, כי ינוב חילו בעשק ונלוז זה!… חלף שבוע, שבועים, חדש ימים, ושער השטרות כמו נם שנתו. בהבורסה שררה דממת עצב, השלך הס כבשאול תחתית. סוחרי קמח, סכר, עצים ותבואות שדי, המו רעשו יומיום כנהוג, רתיחה כבקלחת, תנועה גדולה: הסוחרים אצו רצו נחפזו, קנו ומכרו, כתבו קראו, ובקרב הספסרים והסרסרים של השטרות היתה מנוחת יום שבתון; אולם המנוחה היתה, בבחינת מנוחת האויר במדבר סהרה לפני בוא רוח הזעם………. ותנועת הגמלים כשעה אחת לפני בוא רוח הזעם והחפירה הפתאומית העצומה בסנטריהם לתקוע בו את ראשיהם, נראתה פתאום בהבורסה: הספסרים והשלחנים החלו להרגיש כי צרה קרובה, כי המהפכה קרובה לבוא… וימהרו לברוח: החלו לבקש קונים לשטרותיהם, אך ספו תמו כמו שאול בלעם; אין דורש ואין מבקש, תן בחצי המחיר גם כן אין קונה! כה חלפו ימים מספר. ובבקר יום אחד רעם הרעם ויעף הברק באולם הבורסה, ויך את הכפתור וירעשו הספים, כמליצת עמוס התקועי החוזה, ויפלו עמודי התוך אשר הבורסה נשענת עליהם,ותהי מהומה ומבוסה. הכהנים והעם של היכל מרקור החלו לנוס; נדחקו יחד אל הפתח, איש איש רצה להציל את חייו, לו יהי בפצעים וחברות, בשבר יד או רגל, בגלגלת מרסקה, או במעים נשפכות לארץ – רק להנצל! וכה נדחקו ונדחקו עד כי נחנקו ונרמסו. ושועת הפצועים ואנקת החללים מלא את האויר הורשוי. ובין החללים והפצועים והנחנקים היה גם יחיאל יחזקאל. ביום ההפכה הובל במרכבה על ידי חובש ושני שוטרים לביתו במצב גסיסה. המהפכה הבורסאית היתה אז לא רק אפשרית, כי גם הכרחית. השקר, באמת אין לו רגלים; אין לו גם חפש התנועה; אלא שמקבל הוא תמיד דחיפה לתנועה. וכל פעם הוא מתנענע ומתנענע, עד כי כח הדחיפה הולך ופוחת הולך ופוחת, עד הגיעו למדרגת אפיסת הכח ונופל, אם לא יקבל שנית ושלישית וכו' דחיפות כאלה. זהו חק טבעי שלא ישנה! הבורסה העלתה השער של שטרי המנה, הלילפפים, הפוטילובים והזוירציים, על חשבונם של בתי החרשת האלה. הוציאו קול כי הם נותנים דוידנד גדול: ארבעים אחזים למאה, בעוד אשר גם לעשרה אחזים למאה לא עלה אז הדוידנד. כרגיל נתנו מחמשה עד ששה אחוזים למאה. ובשתי השנים הטובות ההן עלה הריוח עד שבע וחצי אחזים למאה. יצאו לאור קונטרסי החשבון השנתי של בתי החרשת האלה, וטפחו עלי פני שטרותיהם והורידום מגדולתם כדי שמונים אחזים למאה! וכל בעלי השטרות ומרביתם השלחנים הפסידו הון רב. והספסרים, הם דלו והמכו, ריקים נשארו על הגחלים! מהם אשר בגבור עליהם היאוש המר והנורא, ברחו עד שאול תחתית בסיעתא דשמיא: בשבץ או ביבשת הלב והמוח; נטלו בעצמם חייהם מן עולם. ומהם אשר הובאו לאכסניה שלא חלמו מעודם: אל בית מקלט המשגעים. השגעון בעת צרה מפלגת כזאת, הוא שביל הזהב, הדרך האמצעי: חיי עני חרפה ולחץ, אחרי חיי אצילים ופזור ממון לכל בתי תענוג ולכל בתי משוש וכו' מרים הם מאד, מרים ממות, והמות בעצמו, גם כן הוא כוס תרעלה, כוס מלאה מררות שלא נעים לשתותה ולמצותה עד גמירא, אולם, השגעון, הוא לא חיים ולא מות! ומהם עזבו את נויהם ומשפחתם וילכו למדינת הים. מובן לא לכבוש מקום שם בהבורסה, כי אם לעבוד עבודה, ועבודה במדינות הים באמריקה ואפריקה תקרא גם גריפת ביבין ונשיאת שקים בני עשרה פוד באמברים; או לאחוז מעשי אבותיהם בידיהם להיות תגרנים. אך לא תרנים כבארץ מולדתם, אך תגרנים נודדים מחזירים על הפתחים ועולים ויורדים הרבה אלפים מדרגות בצרורם על שכמם! בסוף כזה תם פרק השטרות גם בהבורסה הוינאית, בשנת 1873. הבורסה הורשויות היה אז כעין עמוד קלון לעם נרדף ונדבה אשר בימי חסנו הלאמי והמדיני בעת שבתו על אדמתו, ומלכי ארץ כרתו עמו ברית, חפצו קרבתו, או קרבות חפצו – היה עם חכם, עם עז, עם ענו וצנוע, פקח ופכח, עובד אדמתו, רועה צאנו, וישלו באהלי תם, וישמר על כבודו, ויעש משפט וצדקה. הבורסה הורשוית היתה אז כעין אהל ענקי על קבר מת! תחתיו קבר כבוד כל בית יעקב, תחתיו רקב שמנו ורמה אכל כבודנו! כתבו, אמרו: אסון כי יהיה במכראות פחים בארץ אנגל או פולין, או במכראות אבני השהם בארץ הצוק באפריקא הדרומית; כי תתפוצץ מכונת הקטור בבית חרשת, יהיו ההרוגים והפצועים השרופים והנחנקים בני עמים וגזעים שונים; ואסון כי יהיה בהרינג תאטר בוינא, או בהקרקוס בברדיצ'וב, או מהפכה כי תהי באחת הבורסאות, בהוינאית או הורשוית והיו כל הקרבנות רק ורק יהודים! שכחו אז להזכיר גם זאת: אסון כי יהיה באנית נודדים בורחים מחמת המציק, מאגרף רצח, מעשק משפט ומחנית וחרב ואכזריות פראית ומשנה ומחלול כבוד נשים ומנפוץ ילדים ומרסוק אברי זקנים, ומרטישת בטני הרות ומקריעת ספרי התורה וכו' לארצות החופש והצדק, והאניה תשבר, אז הנם הטבועים המוצאים קברים בין גלי הים, גם כן רק ורק יהודים… לפני אויב ומתנקם אין צרך ואין תועלת בהצטדקות ובברור הסבות והעלות. בלי כל ספק לו שללו ממנו, לו גזלו גם מהם את בלעם מפיהם כאשר יגזלו ממנו באופנים שונים, בחמס גלוי או תחת מסוה חק ומשפט כביכול; לולי נספחו גם הם כמונו לכל משרה, פקודה ועבודה במוסדות הממלכה והצבור כמונו; ומה ם לולי נתנו ם להם חפש התנועה, ללכת באשר טוב להם; לולי נתנו ם להם זכות לינת לילה אחד באחד הכפרים הנשכחים בליל חרף עת הקור המית ערבים; ומה גם לו שאפו הפקידים להצר ולהציק גם להם, למען יגינו על קיומם באמצעים יוצאים מגבול החקים, למען תמצא ידם לדכאם אחרי כן בתביעות לדין, בהחרמת רכושם, בלקיחת שוחד, בחרפות וגדופים, ובהסתת שודדים ומרצחים להשמידם ולאבדם כמו שעושים לעמנו; כי עתה בודאי, לא רק בצר להם לעסוק בעסקי הבורסה, כי גם מלאו הארץ שד וחמס ועפר הארץ התמוגגה בדם חללי ידיהם. והראיה, כי גם כשיש להם אפשרות לחיות בישר, יש בקרבם הרבה הרבה, עושים כל תועבה ונבלה, שמספרם עולה על פי חשבון סטטיסטי הרבה יותר מפושעי ישראל, הקטגורים והשופטים ובתי האסורים יוכיחו! ולהפך: כאשר ישיבו לנו זכיות אדם בזמן מן הזמנים, קדם, או אחרי עבור שנות מהומה הרבה – אין כל ספק כי עסקי תפל כאלה לא ימשכונו אליהם! בלתי אם מתי מספר נבהלים להון ושונאי עבודה, אשר בכל אמה ולשון לא יחסר מקומם, או חסרי רגש והכרה, לדעת מה הוא מגנה ומה הוא משבח. ויחיאל יחזקאל נתן אז בחזרה, את הריוח אשר הרויח: שלשה ושלשים אלף וגם מכיסו מאוצרו, אשר הביא עמו מצירוינסק מעיר החזירים – כמבטא מיכה הצהוב – מאת אלף רובל לערך! היזק ענקי כזה: קל"ג אלף רובל, רב כחו להכות בשבץ גם סוחר ישר עוסק באמונה אשר הפסיד בעסקים ישרים לרגלי סבות פרגמטוטיות שאי אפשר היה לראותם מראש; ומה גם איש מתאוה להון אשר אבד את כספו בצחוק קלפים, בספסרות מסכנה, אשר בעצמו ידע מראש אפשרות אסון כזה, ואשר אשתו ובתו ובנו הוכיחוהו והזהירוהו ויריבו בו וינבאו לו כי כה יקרהו. שבועים ימים שכב על ערש דוי. מרים, יעקבזון ועקב שמרו עליו מסח; לא פשטו כל העת את בגדיהם מעליהם ולא נתנו שנה לעיניהם ועשו הרבה יתר מאשר יש בכח אנוש לעשות; ומה גם צפורה דבורה, היא הרעישה עולמות: ותרה לו מחצית ימי חייה; התנפלה לפני ארונות הקדש בבתי כנסיות בבכיה; נדבה נרות לבתי התפלה; נתנה צדקה לעניים; הבהילה אליו כל בחירי הרופאים הורשוים ותפדה בשלום נפשו. ובשובו לאיתנו, לא רק אשר לא הזכירה לו מאורעות ימיו האחרונים; כי גם התאמצה בכל כחה להשכיחם, תחת אשר לפני אידו התקוטטה בו ותחרפהו ותדריכהו מנוחה. – טפו! – ירקה בבטול בשמעה אנחותיו ואנקותיו – כפרה יפה! יתן לך האלהים בריות גופא! הנדה אשר נתנו לנו הורינו לפני שלש ועשרים שנה, עוד נשאר לנו בעודף גדול. אנחנו איננו אשמים בהאסון ואיננו מאשימים גם אותך. כן רצה ה'! הן מרבית בני האדם חיים וקיימים גם בלי הון ועושר ומבלים ימיהם ברב שלום ונחת! והוא, אשר שלש ועשרים שנה, רק חמד יפיה, אהב אותה ויהי חרד לשלומה – הנה כעת, החל להכיר מעלות רוחה, יקרת נפשה ופקחותה. ובכל זאת לא שמע תנחמותיה כאשר לא שמע תוכחותיה; זכרון הונו אתא בזרם מים כבירים וישטפהו: קל"ז אלף רובל, הצלחת כ"ג שנה, מבחר שנות חייו! ומתי יוסיף יבקשנו עוד? לבו התפקע בקרבו, הודה, כי לעול וזד כמוהו, אין כל כפרה! ימים ולילות בכה במרירות אימה ומשנה, בכיה בלי דמעות, בכיה יבשה, כמו גדולות היו כל כך דמעותיו עד כי מרב גדלן לא יוכלו התפרץ דרך ארבות עיניו. מרט שערות ראשו, הכה באגרופיו על גלגלתו ויתופף על לבו. לו ידע כי יש מין חק בספר חקי העונשין: העונש קשה את המאבד ממונו בצחוק הקלפים ובספסרות, ואת הרוצה להתעשר בלי כל עמל ובוטח בתרמית ומצפה למקרים – כי עתה התיצב בעצמו לפני קטגור בית הדין בבקשה כי יתבעהו לדין וימתח עליו כל חומר הדין. אפס כי להותו אין חק כזה בכל ספרי החקים של כל אמה ולשון: על עברות כאלה נענשים בידי שמים: הטבע לבדו תובע עברינים נבלים כאלה לדין ונותן להם ריש וקלון, לב ותוגה נפש. ויקלל את היום הארוך ואת השעה הארורה אשר עזב את עירת מולדתו עירת השלוה והמנוחה, הישר וההסתפקות, הענוה והצניעות, וישתקע בעיר היונה הזאת המלאה מטה ותככים, זוללות, הוללות ופריצות בהמיות, מהומת תפתה, מבוכת אבדון ומלחמת הקיום; ודם חללי המלחמה הארורה הזאת שוטף בכל רחובותיה ואין שם על לב. גלל וגדף, ולא השיב אל לבו כי ורשו אשמה באסונו, באבדן הונו ויגיעו. היא לא הובילתהו בחזקה אל הבורסה, וגם מיכה הצהוב ואפרים כבד פה, הנוכלים השנונים האלה לא הובילוהו אליה בחזקת יד שוטרים מזינים, כי אם יצרו הרע, תאות בצעו, שנאתו את העבודה ושאיפתו להתעשר בלי כל עמל, בלי כאב ראש, והוקירו את הממון מכל דבר נעלה ונשב שבעולם וחשבו כי הממון הוא האשר האמתי! לא שם אל לבו, כי עשרים רבוא בני עמו יושבי ורשו אוכלים לחם ברגזה ודאגה, בעמל ויגיעה, ברדיפות אנשי חמס אכזרים ורעים מחוץ, והתחרות אחים בפנים, ומכל יגיעם, ויצאו, לא רק לחם בצמצום כי גם אויר הנשימה בצמצום, וכלם חיים ומסתפקים בחלקם ולא יבקשו נתיבות הבורסה ולא התאוו לחיות "כאלהים בצרפת". ובשבתו בדד בחדרו עבד מוחו בלי הפוגה: חשב, שפט, ויבקר, לא את עתידו שאפשר לדאג לו ולתקנו בעצה טובה; העתיד כמו נתק ממנו לגמרי, כמו הבדיל בינו הר גבוה, או כמו אין לו כל עתיד; רק טחן מחשבות על דבר עברו שאין לו עוד תקנה. ובין המון מחשבותיו אשר כחיתו היציקה המעופפות באויר ומתבוללות יחד ונרכאות כעמוד אלכסוני מול קרני השמש, כן התבוללו, הוצקו יחדו – נפרדה פזיזה ונוראה אחת אל מוחו, ותנקר ותנקר בתוכו ולא נתנה לו מנוחה, ותרזם לו אל וו הנברשת התקוע בטבור הספון; אל החבל הדק אשר לגליל מסך החלון; על השלחן הקטן העומד שם בירכתים, ועל השרפרף אשר תחת רגליו: מהשרפרף על השלחן, ומהשלחן על הכסא, תחרפהו רגל, ובשנים שלשה רגעים, קץ לכל העמל…תכלה לכל הענויים, לכל המוראים ולכל זכרוני עצב… וכאשר כבשה לה המחשבה הזאת מקום במוחו, שכח את צפורה דבורה משאת נפשו, את מרים ושלשת בניו, אשר שכח להם עון מרים, בהוכחו בימי חליו מה רבה אהבתם אליו, ותשכיחהו את עתידם, ותהדף כמץ את אמונתו בשכר ועונש והשארת הנפש, ותבטל שיחת הבריות. המחשבה פתתהו ויפת: בראשונה נגש לנתק את החבל הדק של מסך החלון; הסיר את צוארונו, ויעבר את הסכין על החבל, ויעמד את השרפרף אצל השלחן, ושם כסא על השלחן; ובהציגו רגלו האחת על השרפרף נרתע פתאם לאחוריו, עד כי כמעט נפל ארצה. הרגיש כי מושכים בערפו, ושמע קול משנה קהה, כהד קול חבית ריקה: "מה אתה עושה נבל? בעד כסף נמאס אשר אבדת בתועבותיך ופחזותך, אומר אתה לשלח יד בנפשך אשר לא לך הוא, כי אם לאשתך ובתך ובניך"? ויפן מאחריו ולראות: מי המדבר אליו, ולא ראה איש ויתנודד. נדמה לו אז, כי חדר משכיתו, כליו וכל הנמצא בתוכו סובבים סחור סחור כגלגל הטחנה הקטורית במהירות משנה, ויתחזק ויקרא לעזרה את שכלו, ויאחז בשתי ידיו בקצה השלחן לבל יפל, ואחרי אשר חדל חדרו מהתנועע, נגש לאט אל הדרש ויתנפל עליו, ויבחר לו זכרון אחר לענין בו את מוחו: שבועות אחדים לפני המהפכה, נגש אליו אינו יהודי אחד באיתון הבורסה, ויכנס עמו בדברים ויודיעהו ברמז, כי עליו ועל כל רעיו הספסרים לכפר פניו בסכום כסף, לבל יוקיעם לעיני השמש על עמודי הגזטות. האינצידנת הזה הגיה אור על הנאצה הכתובה אז בהציר הורשוי על קרבנות הבורסה אשר ביניהם נזכר גם שמו לגנאי; מובן לא בתור איש פרטי, כי אם בתור דמא יהודית. מי ישים לב ל"הציר הורשוי"? בבקר יקרא, ובערב יקרע לקרעי "אשר יצר", במחלה, הן סבת הנביחה ידע!… יהודי שם נפשו בכפו למען הרויח, הכסף נחוץ לו בעת אשר אין לו מבטח בחיים וצפוי הוא תמיד אלי אסון. אין לו אדמה, אין לו פקדה, אין לו גם זכות לינת לילה מהלאה לחטמו; ועל כל מדרך כף רגל תן שוחד, שלמונים! כמה מצץ את דמו שר המחוז? כמה – זקן הכפר? והשוטרים? בעד מה? בעד מי? והם היו ידידיו, אנשי בריתו כביכול, ובכל מקרה כונו הדבר כלפי כיסו. ושוב, מה לו ולכל ישראל? כלל ישראל לא ידאג לו, ועל מה ידאג לכלל ישראל? אדרבה, הימצא איש בקרב אחיו בני עמו אשר יעודדהו וישיב לו למצער עשירית נזקו!… וכה אכל יגונו והגיונו את שארית כחו וימץ לשד חיתו. גבר בריא ויפה היה, בעל קומה ושכם זקוף וישר – חזון יקר בין יהודיוני צירינסק – עיניו הפיצו עז וחדות בחרות, פניו היה צחים ורעננים, כל אבריו מוצקים חזקים; ועתה כפף גוו כעמוס משא כבד על שכמו, שביבי אש עיניו הועמו, לחייו שפו לא נשאר בהן טפת דם, ומראה שעוה להן, חטמו הורק, התמתח פי שנים ממדת ארכו וקולו רעד בדברו. יום בציר, רוח קריר נושב משפיעה חם צח, והאויר רענן ומשעשע, בחברת צפור דבורה טיל אז בשדרות אויזדוב על פי מצות הרופא. בימינו משענתו ובשמאלו נשען תחת זרועה. היא התנהלה לאטה בגללו, כי צעד ויפחד כילד קטן בתקופת הליכתו הראשונה, פן יפול, פן ינגף, הוא צעד בזהירות על העלים הנובלים הכתמים הנושרים מאלוני השדרה, והעלים נאנחים תחת רגליו ויתנודד כשכור ויתכעכע כפעם בפעם, וידבר אליה בעיפות וכובד הנשימה: שמעתי אומרים, כי והיא הרגישה רטט בכל אבריה, ותען לו בצחק מלאכתי למען הרגיעהו: בי חיל חצקיל, שננת לך אולת כי ריאה וכבד תלויים חטמך, רק שגעון! הפרופיסר שצרבקוב אמר לי בפרוש כי אינך חולה, רק קצת משגע שנואל להאמין כי חולה הוא. שכח את כל הבליך וחיית והיית כאחד האדם. עיניו אורו מעט ותחי רוחו רגע בשמעו דבריה. ואחרי הרגע שבו הועמו: צפורה דבורה'לי חביבה, אודך כי תנחמיני, אבל, למה לרמות את עצמי? המות, יראתי תמיד, אולם כעת חושב אני על אדותיו בשויון נפש, כי חיי אינם שוים כלום!… ותגער בו בצחוק של סתירה ובטול: חיל חצקיל, מה אתה סח? חייך אינם שוים כלום? אוי לי! אם אין בגנזך הברזל מאה ושלשים אלף רובל, רק שלשים אלף, אז החיים אינם שוים כלום? ירא את האלהים! בניך חוטאים כי מבקרים הם את האסכולה בשבת, ואתה נותן תפלה באלהים הנותן לך את החיים במתנה ותבעט בם, בגלל אשר אשר אין לך כסף נמאס הרבה, כמדמה לי, כי בקרב מאת אלף יהודים, לא ימצאו גם מאה יהודים אשר להם שלשים אלף רובל ומטלטלין ונכסים דלא נידי! פה, חיל חצקיל! אל תחטא לאלהיך, אכל ושתה ושוב לאיתנך! – להם מקור פרנסה ולי מה? – הם עובדים ואתה יושב תמיד בחבוק ידים; החל בעבודה ונפתח גם לך מקור!… פתאם הרגישה, כי רוצה הוא להשתמט מתחת ידה, מושך את עצמו לצד אחר. חשבה כי דבריה הרגיזוהו; העיפה עליו עין ותרא והנה פניו הירקים נהפכו למראה סיד, והוא מתמוטט ונופל וראשו מתקפל מאחוריו. מהרה להחזיק בו בשתי ידיה ולא יכלה, וימהר לעזרתה אחד המטילים ושניהם החזיקו בידיו מזה ומזה ויצעידוהו אל אחד התכתקים ויושיבוהו עליו. צפורה דבורה תמכתתו בימינה, ובשמאלה הוציאה מסלסלתה בקבוק קפיר ותתן מעט אל פיו ותקטף ענב מאשכול ענבים ותשם אל פיו, ויטעם ותפקחנה עיניו, ויבט עליה בהכנעה ותחנונים. וכאשר שאלתהו: מה היה לו? התעותו פניו חפני יונק בחתוליו, בהרגישו כי רעב הוא, ועל עינו השמאלית כסתה שדרת מים: האם לא ראית את אברמוב? בראותו אותי הפך פניו הצדה ויט מפני על המשעול השני; זה לא כבר נפש עמי ויאחז בכף ימיני לנשקה, כמו מכבר היה חתני. עתה רואה אני איך ירדתי פלאים… – ואני, מראשית כזאת ידעתי, כי נושא הוא עין אל חמשה עשר אלף רובל הנדוניה. והמגהץ הזה נשבע, כי אם לא תתן לו מרים את ידה וישב רוק עד יום מותו! עתה שמע את האסון והוא מתחרט. אך הסר כעס מלבך: מרים בין כה וכה גם לשמוע את שמו, מרים בישע תמצא את בן זוגה בקרוב. – הה צפורה דבורה'לי חביבה, —יך 8להקטין את סכום נדוניתה. והיא רק צחקה, אם גם לבה בכה בקרבה: בתנו רוצה להיות מאשרת ולא עשירה! עושר לא תתן לה אתה, כי אם האלהים! והירקון על פניו התפשט והתפשט, ועיניו נקברו עמק בחוריהן וכילד קטן התחנן לה כי תשוב עמו הביתה. ואחרי עבור שעה ישב בחדר משכיתו על כסאו הרך, וממתניו עד כפות רגליו הנשענות על שרפרף, עטה יריעת צמר רכה. זהרי חמה עממו, אפק השמים עטה יריעת עפרת, בחוץ טחב, גשם עצל מטפטף בלי הפגה ורוח מצויה קרה הודפת נטפי הגשם על שמשות החלונות המזיעים מבפנים, וזכרוני עצב הולכים, שטים ותועים במוחו, והודפים איש את רעהו; והמחשבה הידועה החלה שנית לנקר במוחו. היאוש התגבר עליו, פיוט החיים נהפך בנפשו למלה ריקה ויבשה; נגוזה מקרבו האמונה, יבשה התקוה, כבתה אהבתו לאשתו ובתו ובניו. נואש מכל העולם, מכל חמודותיו, משרידי שטרי הערך המונחים בגנזכו, העולים לשלשים אלף רובל לערך. הכל היה בעיניו לאפס! השתוקק למרגוע, רצה שלום אין קץ, שאף לעולם התהו, לעולם שאין בו שום צער ויסורי הנפש! – יפה עשה אלהים את האדם! – נחם את נפשו המלאה שעמום ותוה – כי נתן לו טובו בידו; כי בכל עת ובכל רגע יוכל להשתחרר משעבוד החיים; ולא עוד, אלא כי גם נתן הרבה הרבה אמצעים ודרים לקפד פתיל החיים. הנה החבל הדק אשר לגליל החלון, הוא יהי צורו וגואלו. נחרצה נעשתה: השליך מעל רגליו את השמיכה, נגש לאט אל החלון, קצץ בסכין את החבל, קפלהו לשנים, וידחף ברגליו את השרפרף לרגלי השלחן, וינף כסא במבוק קל ויעמידהו על השלחן, השליך מביט זועם ונואש על כל סביביו ויחל לטפס ולעלות עליו ולשים החבל על צואריו. וברגע זה נפתחה הדלת, וצפורה דבורה נכנסה ותשא קעריתית מרק ורבע תרנגלת ותופינים אחדים. בבית יחיאל יחזקאל הייתה שנית אספה. אך הפעם לא הייתה אספת סתרים אסורה, בדלתים סגורות, בהחבא, בחשאי כראשונה, כי אם בדלתים פתוחות בפהסיא. חברי האספה היו הקודמים: צפורה דבורה, מרים, יעקב, משה ושמואל ויעקבזון: נוסף עוד חבר אחד: הלא הוא יחיאל יחזקאל ראש המשפחה. הוא שב מעט מעט לאיתנו; מחץ מכת לבו החל להרפא, קרם עליו עוד, כאבו הלך הלך ורפה, שנתו לא נהיתה עליו עוד; חדל מהאנח ומהאנק לרגעים תכופים; ולעתים רחוקות נראתה גם תנועת צחוק על שפתיו. הרופא העלה לו ארוכה לא בסמי מרפא, לא באמבטאות ולא בתפנוקי אכילה ושתיה. שטה חדשה: בדברים טובים ונחומים, באמרי נעם ובגלוי אהבה! הרופא, היה – צפורה דבורה! צפורה דבורה ידעה את אשר יזם לעשות, אך עשתה את עצמה כלא ידעה; הבינה כי אם תוכיחהו על מזמתו הרעה והנוראה לא רק אשר לא תכחידנה מלבו, כי גם תוסיף לה און ועצמה, כקפיצת ברזל עשת, כל אשר תפגש כח מתנגד יותר, כן תוסיף לקפץ בחזקה אחור. רק במועצות ודעת וזהירות יתרה, לבלי אשר יבין וירגיש את מגמתה, הכחידה את המזמה הרעה מלבו; היא עודדה את רוחו, קוממה הריסות לבו, ותחבב עליו את החיים. ועל ידה עזרה גם בתה מרים, אשר בעיניה הפילה עליו אימה, וכעת תחדהו בעיניה: במבט אחד הניסה חשבת לבו וימלא אור. עזרו לרפואתו, בהתרפקותם עליו; ראה כי לא בודד ועזוב הוא… וכמעט כדאי היו בעיניו קל"ג אלף הרובל אשר הפסיד בשביל זאת, כי נוכח, כי יש לו אשה ובנים דואגים לנפשו; ובהיות קל"ז אלף הרובל בגנזכו, היה כאבן מאבני השדה, וביתו צר לו ואל עקרבים ישב. ומה גם יעקבזון אשר היה לו אוהב נאמן לעתות בצרה; מלבד אשר סעדהו על ערש דוי ולא נתן שנת לעיניו בימי חליו; כי גם כעת הקדיש לו מעתו היקרה לו שעות אחדות מדי יום ביומו, ובבואו אל חדר משכיהו הרגיש כי ן העדן הולך עמו; הוי, מה נעימה שיחתו! מה יקרו רעיו! כל מלה, כל הגה מתקה משיבת נפש. וכליותיו יסרוהו: הוא צררהו חנם, היה ערו, הביט עליו מלמעלה למטה בבוז וגעל, קראהו השם חיט נבזה, וכלמת נצח הייתה לו בדרשו לשלום בתו; ועתה החל להביט עליו מלמטה למעלה; נוכח מה רם הוא האיש, מה גדלה חכמתו, נדיבות נפשו, ענותו, ישר לבו, ומה צדקו השקפותיו על העולם והחיים ועל כל בני האדם! הרגיש כי הצעיר הזה שנה את רוחו ונפשו, הסיר סיגי לבו, פשוט, היה לו למורה מועיל ולקחו שוה הוא קל"ז אלף רובל אשר הפסיד. ואז כאשר הרגיש את עצמו כרע כאח ויעקבזון ויעקבזון לבן ביתו, בקש ממנו לפתור לו חידה קשה אחת, אשר לולא אמונתו בצפורה דבורה ודעתו את טהר לבה ותמת נפשה וגדל כבודה, כי אז בודאי הסבה לפרצים ובקיעים גדולים בקיר משפחתו… החידה, היתה הנשיקה אשר נשק את צפורה דבורה על הלחי, והיא גם היא נשקתהו אז בערב אשר, בקר בפעם הראשונה את ביתו. וחליפות הנשיקות לא היו בחשאי, כי אם לעיני בתו ובניו. או אולי התעהו דמיון או חלם חלום?… ויעקבזון אמר בצחוק: אין כל חידה, הדבר הוא פשוט: אני אוהב את אשתך כנפשי ואשתך גם היא אוהבת אותי!… וילטשלו יחיאל יחזקאל שתי עיניו ויגע כתפיו. נכר בפניו כי עצביו הרפים החלו להתעורר. – התהתל בי מר יעקבזון? – שאל במגינת לב. – אינני איש לצון, אני אוהב לדבר את אשר בלבי. קם מכסאו ויגש אל פתח החדר ויקרא לצפורה דבורה. צפורה דבורה נכנסה. – מה פה נהיתה? – שאלה בהתבוננה חליפות פעם באישה ופעם בפני יעקבזון. ויעקבזון נגש אל צפורה דבורה ויחבקנה וישק לה על הלחי פעם ושתים, וגם היא השיבה לו עתרת נשיקות. – אל תקנא אותי חיל חצקיל – צחקה צפורה דבורה בשימה ידה על שכם בעלה – ראשית, הוא בן אחותי חוה, עליה השלום, התכירהו? לא זה משה'לי!… ויתרגש יחיאל יחזקאל ויתקע לו כף ימינו לשלום ויחבקהו וינשקהו ויבך: בן שנתים היית בני, כאשר לקחך אביך מוישיגרד אחרי מות אמך; עשרים ואחת שנה חלפו מאז ועד היום, איך התודעת לדודתך? – על ידי שיחת חולין! – ענה יעקבזון, ויספר לו קורותיו בקצרה, כי היה אצל אביו בחרקוב ובגמרו חק למודיו באסכולה תיכונית, מת אביו ויבא לורשו, ויהי לסופר ומנהל ספרי החשבון בבית תעשית כבוסים. ואחרי עבור שנה אחת, אחרי אשר רכש לו בקיאות הגונה בעסק זה, יסד לו לבדו בית תעשיה. ויחיאל יחזקאל פנה לצפורה דבורה: את אומרת: "ראשית הוא בן אחותך", ושנית? – ושנית? – ענתה צפורה דבורה בהתרגשות – חכה נא מעט! לחצה את הכפתר האלקטרי, והמשרתת באה. – אמרי למרים כי תבוא הנה החדרה. מרים נכנסה. – ושנית – אמרה צפורה דבורה לבעלה – שנית, יכלתי לנשקהו כי בננו הוא, בחיר בתנו! בדברה לקחה את מרים בימינה ואת יעקבזון בשמאלה ותגישם לבעלה ותאמר: הבה להם אב מאשר ברכתך. יעקבזון חבק את יחיאל יחזקאל וישקהו. ויחיאל יחזקאל חבק אותו ואת מרים וישק להם חליפות ויברכם ויבך בכי גדול. ותבך גם צפורה דבורה. כל הדמעות אשר נקוו בלבה כל העת ירדו דרך ארבות עיניה כעת. ויחיאל יחזקאל אחרי בכיו נסו ממנו יגון ואנחה; הרגיש את עצמו שלם, שלו ומאשר. הדמעות האלה היו לו בבחינת טריה אחרונה שסוחטים מחברת פצע. ואז מצאה מרים שעת הכשר לעשות בנפשו הנתוח המוסרי, אשר זה כבר יחלה לו נפשה. ותקרא את האספה, ותקרא גם לו והוא קבל את הזמנתה ברצון. גם הפעם נבחר יעקבזון לנשיא האספה, אפס כי גם הפעם ותר על זכותו וימסר את הנשיאות למרים. אספה זערת אנפין זאת הייתה מסדרת כראוי. חסרה רק בא כח של הגזטונים. חסרה גם חלוקי דעות, סתירות, מחאות, מהומות והסכמות לאספה שניה; אולם לא חסרה פעמון, קריאת הידד ומחיאת כפים כבאספות עממיות ומדיניות. על לב יעקבזון ואמה ואחיה השפיע ענ ונעימות; ועל אביה עשה רשם נמרץ יותר מאשר קותה הנואמת, ויותר מאשר קוו חברי האספה. חתמה את נאומה בדברים אלה: "כל אסון יחשב רק אז לאסון, אם לא יביא לידי תוצאות טובות, כאשר כל אשר יקרא רק אז אשר, אם לא יביא לידי תוצאות רעות! האסון המביא את בעליו לידי התעוררות תשובה לידי פכחות משכרותו איננו אסון, כאשר האשר המביא את בעליו לידי עברה ואון, לידי הוללות ושכרות, זדון, ונבלה, איננו אשר כי אם אסון ושבר גדול! האסון הוא כתבערה בליל חשך, אשר בעצמו יאיר להציל ולכבות התבערה. האסון המביא לידי תשובה ותקון, איננו אסון, כי אם דחיפה פתאומית עצומה מעברי פי פחת אל עמדה בטוחה. היו הרבה אסונות, לא רק בחיי יחידים, כי גם בחיי עמים כבירים ועצומים, אשר את אסונותיהם ותלאותיהם המיטו עליהם בידיהם המה, אחרי אשר עדן ועדנים תעו מני אורח וחטאו להאמת והצדק, ועשו ההפך מכפי שהיו צריכים לעשות, מה שהטבע אינו יכול לעבור עליהם בשתיקה בלי ענש קשה – הטבע הוא מתון, מחכה הרבה, מחכה לתשובה, אבל לא ותרן! – ואסונותיהם או במבטא אחר ברור: ענשיהם אשר נענשו היו לסבות רבות הערך בחייהם, אשר מהן החלה תקופה חדשה בחייהם: תקופת ישר ומשפט, שלוה תהלה ותפארת. גם הארץ הידועה המלאה מטה, אשר שריה הם תלינים אכזרים, ואזרחיה שבויים לקוחים למות; האגרף שופך ממשלתו, ומשפט ברחוב כשל, הכח הודך תחת רגליו והיושר נדכה ונרמס, וטיט חוצותיה הוא אבק מערב בדם ודמעות; גם היא לא תשאר במצבה זה שהוא מתנגד לחקי הטבע. יבוא יום והחלה להתיצב על דרך טוב; אבל רק על אסונות. הרבה שלוחים להטבע וכל אשר ימהרו אסונותיה לבוא כן קרובה ישועתה לבוא!… ואסוננו, אבוד ההון הרב הזה, צריך להיות לנו מעברה מחיי שפלות ובטלה לחיי ערך ועבודה! רעש של מחיאת כפים וקריאת "ברעוא" נשמע בטרקלין, ויעקבזון היה הנומר באחרונה לקרוא ולמחוא כף. ויחיאל יחזקאל הרגיש אז גרירת עצבים חזקה ועליזה, מעין גרירת העצבים שגרמו לו כוסות הקוניק והבינדיקטין, שכבדוהו בהן פעם סרסוריו: מיכה הצהוב ואפרים כבד פה, אחרי הפסידו שמונה עשר האלף רובל שהרויח. אדם חכלילי הופיע על לחייו, ולבו היה מלא אז גם תקוה גם חדוה ואמץ. ומרים שאלתהו: השמעת בעיון? השמת לבך אל אשר אמרתי? – שמעתי! – ענה בהכנעה ורצון – תקוים בי נבואתך! הקב"ה יענה אחריך: "אמן"! – אבל – אמרה צפורה דבורה – לחובק ידיו ומפהק ושקוע בדמיונות ובזכרונות, גם האלהים חסר אונים להושיע! חיל חצקיל, לנו היתה בת חביבה, בת יפה עם כל המעלות; היא לקחה ממנו בשנה השביעית לימי חייה; נשארה לנו הבת הזאת מרים – תאריך ימים ושנים – מי יעסיק את מוחך, שרה'לי המתה – בגן עדן מנוחתה – או מרים החיה? אשה פתיות אני, ואני אומרת כי העבר הוא מת וההוה והעתיד הם חיים, ועלינו לשכח את המת ולשים לב אל החיים. ויעקבזון העיר מצדו: אין רע לזכר גם את העבר, לא לדאג לו, רק לזכרהו; כי לאיש שכל, הוא מורה מועיל ויועץ האמן. אל תצטער להעבר, אך אל תשכחהו דודי! הוא נתן לך לקח טוב כזה אשר ממורים ומוכיחים יבצר לקח כזה. העבר הגיד לך מה טוב! כי אין לבקש עשר ואין לבטח ברוח, בתרמית וספסרות, כי אם לבקש לחם, לבטח באלהים ובכח הידים, לתעב את הבצע, לאהוב ולכבד את הישר והאמת. – רוצה אני בני להתחיל לעשות דבר מה. ראשית, פרנסה; ושנית מרגיש אני כי שבת בחבוק ידים פועלת לרעה על בריות גופי, רוצה אני ליסד לי בית מרכלת קטן במרכז הפרגמטוטיה. – לא אבא, שכח! – קראה מרים בצווי – לך רק דרך אחד טבעי פשוט, סלול וישר שעליו תוכל ללכת בטח. הדרך הזה לא יצמיח שושנים, אך לא יעלה גם קמשונים וחרולים. אין דת בעולם אשר לא תשבחהו, אין אמה בעולם אשר לא תבחרהו. הדרך הזה הוא העבודה! עבודה, אבא! עבודה, מלאכה! מי שאינו עובד אינו יודע חיים ואינו שוה חיים! קמט אז מצח יחיאל יחזקאל, ובין קמטיו נקוו אגלי זעה: בתי, החושבת את כי בחור צעיר אני?… אצל גל קברו, גם בעת אשר הרופאים מיאשים אותו מחיים. אנשי אמרי: לישון שעה אחת במנוחה, כדאי לרפד היצוע כל הלילה. יחיאל יחזקאל הוריד את עיניו. ויעקבזון אמר לו: יודע אני כי ההרגל יאים עליך. אבל אין מדרבים לההכרח! לפני ההכרח צריך ההרגל להכנע. צריך לשכח את התפנוק והצעצוע, יחש המשפחה והמצב בחברה! "ההכרח יישר הדורים וישתה מים עכורים"! מרים סתרה דברי יעקבזון: חדל לך מהזכיר בשם הכרח. העבודה שוה היא לכל נפש, גם לאלה אשר לא באו ולא יבואו לידי הכרח! העבודה יאה היא הון; הון בלי עבודה אינו שוה כלום: לא רק אשר אין לו חשיבות מוסרית בעיני הצדק, כי גם אין לו כל חשיבות חמרית. הון בלי עבודה הוא אילן שענפיו מרהים ושרשיו מועטין, הרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו. בודאי, לו השכיל אבא לאחז בעבודה בהיות ק"ל אלף רובל שמורים בגנזכו, בודאי לא בא להמצב המעציב שהיה נמצא בו בימים – רוצה אתה – אמרה צפורה דבורה – וגליתי לך סוד: דע לך, כי גם אני לומדת מלאכה זה שלשה חדשים, ואעש חיל במלאכתי; אדוני רצה לנקב לי שכר שלשה רובל לשבוע, אני יושבת אצל מכונת התפירה יחד את נערות עניות ומזמרת אני כפעם בפעם במקהלתן… חיל חצקיל, ענג ושעשועים! הלואי והשכלתי לפני עשרים שנה! – וגם אני! – ענה יעקב – אגלה לך סוד כזה: גם אני גם מרים מלאכה: האדון יעקבזון הוא בעל מלאכתנו. שלשתנו: אמא, מרים, וגם אני לומדים כלנו גזרת ותפירת כבוסים. יחיאל יחזקאל עוה חטמו. ויעקב הבין ההעויה הזאת ויאמר לפשט עקמומיות שבלבו: אבא, הלא יודע אתה את יצחק, יצחק בן אברהם, הוא היה עשיר אביר נשוא פנים יותר ממך; שער בנפשך, כי אבימלך מלך פלשתים הלך אליו עם מיניסטריו וגינירליו לכרות עמו ברית ידידות, והוא בעצמו חרש, זרע, קצר, דש ויעש כל מלאכה בבית ובשדה, וגם בניו לא התפנקו על חשבונו: עשו צד ציד; ויעקב רעה צאן. בתואל חותנו גם כן לא היה קבצן, ורבקה בתו יצאה בעצמה לשאב מים; מובן, כי לא לבשה מחלצות ומגבעות והינומות… ולו היתה אז מלאכה אומנתית למקור מחיה, בודאי עסקו במלאכה, ובועז, השופט הישר, גבור החיל, בעל הנכסים, האדון לעבדים ושפחות עזב את חדר משכבו, את הערשות האנגליות, את המרבדים היקרים ויבוא לשכב בקצה הערמה, אחרי אשר זרה בעצמו גרן השערים! ושמואל הקטן הגיד גם הוא חלקו: הורקנוס היה "פריץ" גדול, בעל אחוזות גדולות במרומי הגליל, ובנו אליעזר הגדול, התנא החביב הזה, היה חורש את שדות אביו בטרם נהיה לגדול. מרים צחקה בקלסה: ובן בינוש מנדל הקבלן מפלוצק, אשר כל עשרו מץ נהדף מרוח, וקיומו – השחד שהוא נותן לפקידי הצבא, שולח את בנו פרנקפורטה להתרגל בקידות והשתחויות מנמסות, ואני צריכה לפסנתר… ויעקבזון אמר: הרבה דרכים למצוא לחם; הרבה דרכים גם לעשות עושר; אולם, האיש הרוצה להתרחק מעשק ונלוז, הרוצה לחיות בישר ולשבת בשלוה יבחר לו עבודה. הדודה, מרים ויעקב לומדים כעת אצלי מלאכה: הזרה והתפירה, בחר לך גם אתה דודי את המלאכה הזאת, לא למעשה כי אם להלכה: לקנות בקיאות בהתעשיה הזאת, וארבעתכם תוכלו להרויח מדי שבוע כמאה רובל, אם תפתחו בית תעשיה קטן בחמשים תופרות למצער. ארבעתכם בידיעתכם את המלאכה תקמצו בהוצאות ארבעת אלפים רובל לשנה; זה הבסיס היותר חזק בכל תעשיה ומשלח יד, לבלי הצטרך בעבודת זרים. אני החלותי לנהל בית תעשיתי כמעט בידים ריקות, ובשלש שנות עבודתי רכשתי לי – שבח לאל – ששת אלפי רובל; ולולא היתי שוחה במי ברכים, לו הייתי בעל הון, ולו עמד בית תעשיה על יסודות של איזו עשרות אלפי רובל, כי עתה עשרנו. התעשיה הזאת פורחת מיום ליום, שולחת פארותיה לקוקז, סין ומנטשוריה, תמיד חסר אני עזבון ולא קונים! כל חברי האספה הסכימו לעצת יעקבזון וגם יחיאל יחזקאל לא היה יוצא מהכלל. ועוד ביום המחרת החליף יחיאל יחזקאל את שטרי הערך והערבון שלו במעות מזמנות; וביום השלישי אשר וקים נוטריון אחד ברחוב הדבש כתב התקשרות בינו ובין יעקבזון בנוסח זה: "יחיאל יחזקאל דוידוביץ ומשה יעקבזון מיסדים בית תעשיה לכבוסים בשתפות". יחיאל יחזקאל דוידוביץ מניח קרן קימת בהעסק הזה סך עשרים אלף רובל במזמנים, והשתף השני, משה יעקבזון מניח בהעסק סך ששה עשר אלף רובל: ששת אלפים בעזבון בית תעשיתו, במכונות התפירה, כלי הבית והתריסים וכל המכשירים; ועשרת אלפים רובל במזמנים וכו'". עשרת אלפים היו נדוניתה של מרים. מיום העברות, מיום השברון אשר השבר יחיאל יחזקאל, יחד עם פרגמטוטי הבורסה וספסריה וכל באי שעריה – צללו בים העבר הגדול עוד עשר שנים! והעת השכיחה מלבו את אסונו אשר קרהו, או אשר בא לו, לא במקרה, כי אם בתולדה מחיבת. "העת היא כנהר איתן שוטף בכח נורא אחרי הפשרת השלגים: שם הוא עושה שמות: עוקר גשרים, הורס סוללות, ממוגג מסלות, גורף ברעש בנינים, סוחף ממגרות בר ומכלה יגיע אלפי רבבות ידים, עמל שנים הרבה ומביא כליון וקרץ פתאמי על אלפי נפשות; ופה הוא גורף חלאה וטמאה, רקבון וזוהמא ומנקה ומטהר, ומשקה שדה צחיח וארץ תלאבות והוליד והצמיח". כזאת חשבה בלבה מרים פעם בהסתכלה באביה. כי אמנם, העת השכיחה מלב יחיאל יחזקאל את מאורעות ימי חייו הראשונים והאחרונים עד תקופת מסחר השטרות הבורסאיים: בית התעשיה לכבוסים אשר יסד יעקובזון בן אחות אשתו, ההיה אחרי כן חתנו – התבסס על בסיס חזק אחרי אשר השתתפו יחד בו, ויהי מבתי התעשיה היותר גדולים והיותר מהללים. אל החריצות, הזריזות, הזהירות, שכלול המלאכה, הדיוק והישר – נלותה גם ההצלחה: במשך שמונת שנים לא פשט להם גם פרגמטוט אחד את הרגל; כל בעלי בריתם פרעו את שטרי החוב במועדם, במקומם כהלכתם; ובמשך שמונת השנים האלה, העדיף בית תעשיתם יותר ממאת אלף רובל. וגם אחרי שנת 1904, אשר בית תעשיתם פגש על דרכו מכשולים ומעצורים הרבה לרגלי אמורי הפועלים, אשר אם כי אצלם מכבר נפתרה שאלת הפועלים בטרם נערכה: יעקבזון הנהיג מכבר בבית תעשיתו יום של תשע שעות שכר משנה לימי החגים, בטול החפוש בחיק הפועלים והפועלות בשובם הביתה ואמבלטריום לחוליהם וסמי מרפא חנם; ומרים יסדה גם אסכולה שבתית, ובית עקד ספרים – אפס כי הפועלים נסחפו בזרם הפועלים של בתי החרשת האחרים ולמרות רוחם הכרחו לשבות כפעם בפעם מעבודתם – לא הלכו עסקיהם אחורנית, כי רק לא הלכו קדימה. ומרים התרגשה תמיד בזכרה כי נבואתה נתקימה ועוד יותר ממה שנבאה: מפלתו בהבורסה היא הקימתהו, עשתהו כבריאה חדשה, רחצתהו למשעי ותטהרהו מחלאתו וזוהמתו אשר דבקה בו מימי ילדותו, נהגה לו נשמה חדשה, רוח חדש ולב חדש והרגשות חדשות והסתכלות חדשה על החיים ושאיפות חדשות; ואי אפשר היה להכיר צורתו השכלית והמוסרית. ותענג רוחני ונועם אין קץ היה לה תמיד בזכרה את אביה הנושך, הספסר, צר העין, העצל המתפנק, קפוא הלב ולקוי הנשמה, הבוטח בכח הממון והמתנפח ביחוס משפחה, שהכל היה בעיניו אפע, עפר ואפר, ולא היה אצלו דבר מרום ונשגב יותר מהממון; אביה מוג הלב, הפחדן, הנכנע לפני כל תקיף, הכורע לפני כל בגד שרד וכפתור נחשת קלל, והרומס בגאות ובטול בוז כל חלש, היה כשכור, כמשלל רגשי אדם מרב טוב, מרב בטלה ושעמום, - אביה זה נהפך לבר לבב, לעובד חרוץ, למשחרר מעבדות הבערות, לעומד זקוף מול תקיפים, ולעומד בענוה לפני חלשים, ולבעל נטיה לנדיבות, ולכופר באלהי הממון. ובראותה אותו בבית התעשיה עוטה חלק תכלת קצר כאחד הפועלים ועובד עמהם יחד בלי כל רגשי שררה וגובה אף, חיכה בעליצות נפש מסתרה: זכרה קלסתר פניו בלבשו מעיל ארך, אפדת אטלס, וירמולקת סמוט וישב לעת הצהרים, - בעת אשר מכונת החיים עובדת בכל כח ועז וסואנת ברעש, וכל יד עובדת, וכל נפש טרודה וכל מצח מזיע מרב עמל ועבודה, - לפני "חק לישראל" פתוח ויקרא בו כביכול,ויפסיק לרגעים את הקריאה, וחשב חשבונות ברבית, ויפהק בתנועה משנה עד אחוז גועל נפש. וגם הוא בעצמו מדשן עונג, לא רק בגלל מצבו החמרי, כי גם בגלל מצבו המוסרי: מרגיש הוא כי בעל תשובה הוא, והתשובה אספה חרפת מצבו והנהגתו בימים עברו, ונפשו שלוה ושוקטה ומלאה חדוה ועז: הוא רואה חיים ונותן מחיה לאחרים, ומרגיש את עצמו כי הוא יוצא ידי חובתו לחייו, בזכרו כי מאתים נפש נזונות בבית תעשיתו, ומהנה ברצון את בני משפחתו ומשפחת אשתו העניים, ופותח יד לכל חברות הצדקה וכו'. ולכל לראש מאשר הוא בעיניו בזכרו כי לא גלמוד ועזוב הוא כבימי צירוינסק וימי הבורסה: לו יש אשה חביבה ובנים חביבים; כלם דבקים בו והוא דבק בהם. והחבה הזאת נעימה לו מאד ומזעזעת לפרקים את כל מיתרי נשמתו מרוב תענוג ונעימות. ותמיד התפלל לאלהיו כי יתן לו שכחה, למען ישכח את היסטוריה שלו הישנה. ותפלתו נתקבלה: הוא שכחה ולא עלה על לבו גם בחלום. רק מקרה אחד דפדף אותה וימציא לו את הדף של הפרק היותר מכער ועגום במאורעות ימי חייו: בערב חרף תרס"ו, הרעיש הפעמון, בעצמו פתח את הדלת של המבוא הראשי, שנים נכנסו לבקש נדבה. בשניהם זרקה שיבה; על שניהם פרשה העניות המנולת את דגלה השחור; רק האחד היה לבוש כביכול על פי המדה, ובזרוע שמאלו נשען על קב; והשני היה לבוש בטעם האדוקים,ומשקפי תכלת שחרחרת בעלי מסגרת חלודה ושבורה ישבו על קצה חטמו. יחיאל יחזקאל בקשם הלאה לבוא אל המזיגה. ובהסתכלו בפניהם לאור נברשת הקטור נרתע לאחריו ויתנודד ויעמד כבול עץ מבלי יכלת למוש ממקומו. השנים לא הכירוהו בשביל זקנו הקצוץ ושנוי בגדיו ולכתו גלוי ראש. אבל הוא הכירם כרגע, כי שני מיודעיו הם לפני עשר שנים: מיכה הצהוב ואפרים כבד פה. וכאשר נכנסה צפורה דבורה אל המזיגה, נסוג אחור מיכה הצהוב במגינה וחלחלת מתנים וזעה קרה על מצחו וימשך אחריו בכעס משנה את אפרים כבד פה. בסקירה אחת הבינה צפורה דבורה את מצב האמללים ותמהר ותגדר דרכם בעדם: רבי מיכה ורבי אפרים, אורחים טובים ומכבדים אתם לי ולאישי! במטותא מכם שבו מעט, אך הסירו את אדרותיכם! ישבו האמללים. אך לו מצאו להם קברים פתוחים לפניהם כי אז בודאי מהרו להטמן בתוכם. מיכה הרגיש כי זבובים יוצאים במחול על מצחו וחטמו. טפות זעה טפטפו וטפטפו מקדקדו החלק על מצחו וחטמו והוא מחה ומחה במטפחתו עד כי הייתה כמשויה ממים; אפרים היו תועות ומטשטשות, נדמה לו כי כל כלי הבית כסו באש שחרחרת ירקרקת, והם מפזזים ומכרכרים, ופניו היו דומים לפני שעוה, ושפתיו ולשונו יבשו כחרס: שקדי גרונו חדלו מהשפיע אל פיו ליח וריר. – הרבה יש לספר ואין מה לשמוע – ענה מיכה על שאלת בעלת הבית: "מה עמו"? ואיך בא למדרגה כזאת? – אז כאשר התרעם גלגל הבורסה היו גנוזים לי אלפי רובל אחרים, רצון אחד מלא את נפשי לחיות ככל האדם בעמל וישר, ולירק על הסרסרות הבזויה; רציתי קדם כל להשיא את נכדתי היתומה, ולפתח לי חנות מכלת, אבל לא מסתיע מלתא: אשתי גנבה את הכסף ותברח, – שדים יודעים אותה – עם מאהבה, או לבדה ותחל לבקש מאהבים; ואני מרב יגון וכעס החליתי: רגלי הימנית יבשה, ואשכב בבית האסורים חצי שנה ויותר, עד כי יצאתי לחפשי דל וריק, וחי כביכול חיים מרים ממות, ומחכה אני למות טוב מחיים. – מה עול עשית כי הובאת אל בית האסורים? – שאל – את בית החולים העברי אני בשם בית האסורים, אשר באמת אינו כדאי להקרא גם בשם זה: בבית האסורים אין חפש, אבל הלא בלחם ומים אין מחסור בתוכו, ושומרי האסורים הם רחמנים הרבה יותר משומרי החולים!… שסעה אותו צפורה דבורה אשר נכמרו חמיה עליו ושתי עיניה כסו בשדרת מים ותפן אל אפרים ותשאל: מה עמו. ג-ג-ג-ברתי: ש-ש-שדי ה-מ-מ-המר לי מ-מ-מאד! ומיכה אמר בתוכחה: שדי הרע לו, והוא בעצמו עזר על ידו: הקב"ה לקח ממנו את אשתו הזקנה, ובכן, לוקחים אחרת, צעירה טובה ויפה מהראשונה, כמו שעושים הבריות, והטפש הזה רצה דוקא להיות יתום! יתום וזקן אמלל הוא יותר מיתום קטן. את שתי בנותיו השיא, ובנו הבכור אספהו אל ביתו – לא בשביל כבוד אב, כי אם בשביל להוציא ממנו את האלף ומאתים רובל אשר גנז לו. פתהו הבן ויפת. וכחדש ימים אחרי הוציאו את הכסף מידו גרשתהו כלתו מביתה. גרשתהו, סלקא דעתך? אלא פשוט, הציקתהו מאד ותענהו עד כי ברח בעצמו. למשל: את היהודים מתחום המושב מגרשים? ובכל זאת הם מגרשים יום יום: מציקים להם, מענים אותם, שוללים את כבודם, נוטלים מהם את היכלת להתפרנס, ובכן הם בורחים מעצמם. הבן התקוטט כביכול באשתו למראית עין, אבל יודעים אנו את כבוד האב של היהודים; הכל גזלו ממנו בני עשו, ואפילו את מצות "כבוד אב". הבן הצטדק לפני, כי בשביל האב אי אפשר לו לגרש את אשתו, ומה גם כי יש לו עוד שני בנים ושלש בנות. והכסף, הנה יש לו על האב טענות. הבשלנית ערכה השלחן ותגש סעודת הערב. יחיאל יחזקאל כבד את אורחיו בכוסות קוניק כאשר אהב מיכה בשכבר הימים בהלו נר הבורסה על ראשו, והאורחים לא נועזו למוש ממקומם ולהניע יד. נא רבי מיכה ורבי אפרים! – פנתה אליהם צפורה דבורה ברגש – לכם שניכם אנו חייבים להודות ולשבח: אתם הבאתם עלינו כל הטובה הזאת. ולולי שניכם, היינו אמללים שבאמללים. שתו ואכלו, ומחר יודיע אתכם בעלי יחיה את אשר יעשה לכם. צריכים אנו לעזרתכם בדבר שיש בו ממש!… ואחרי דברים טובים ונחומים אלה, נועז מיכה לשאל את צפורה דבורה על אדות שלשת בניה ובתה, אם לא יתערבו חלילה בהמפלגות המדיניות, והיא אמרה: מרגלא בפי בתי: היהודים צריכים ומחיבים לקחת חלק במלחמת המשפט והשחרור, ללכת יחד עם כל הלוחמים בשורה אחת, ולהיות עשוים בלי חת; אולם, להיות חלוצים לצאת בראש, אולת היא ורעה רבה!… ומיכה התרגש: מלבי הוציאה מלים אלה: כדאי להעמיד את עצמנו בסכנה בשביל אחרים שחבתם אלינו מוטלת בספק גדול: כעת שכרים עלינו מחזיקי המשטר – אספסוף נורא מחיתו יער, להשמידנו, לא רק לשלל שלל, כי אם פשוט: לשחוט, לרצוח, בשביל השתתפות צעירנו בהמרידה, והם אמרים כי רק היהודים הם ראשי המורדים ומחוללי המרידה, וכאשר יקום משטר חדש בזמן מן הזמנים, מספק אני אם אנחנו היהודים, אשר העירונו למות נפשנו בעד שחרור כל יושבי רוסיה, נבוא על שכרנו?… וכן הוא גם ענין הפועלים: כל עוד שיש להפועלים הפולנים חפץ בנו, יקראונו בשם "אחים", ובהשיגם את מטרתם יתנכרו לנו, ואם לא – אז יתגוללו עלינו, כי אנחנו התעינום בתהו לא דרך, ואנחנו הסתנום לשביתה ופרעות, והם בעצמם יכונו בלי חמלה בעת יקרצו להם עין מגבוה. בתך היא חכמה, שופטת מישים. החנן אותה אלהים בפרי בטן? – בלי עין הרע! לה שני בנים ובת אחת. שלשתם מדברים עברית צחה במבטא "ת" תחת "ת". כי אומנת פלשתינית חונכת אותם. בתי משלמת לה שלש מאות איש רובל לשנה ודירה ומזונות וטיול ומתנות. ומיכה הניע כתפיו: במחיר זה הלא יכלה לאסוף אומנת צרפתית. תנועת חוכא עברה על שפתי צפורה דבורה ותוסף לדבר: בתי ואישה הם – שבח לאל – רואים ונראים, הם עובדים עבודה צבורית ונאמנים לדעותיהם כלפני עשר שנים: עובדים על שדה הציונות, בהפצת השכלה עברית, ועושים טוב וחסד. בני יעקב הוא אמרכל מבית תעשיתנו, ומשה שמואל עובדים פה, ומשדכים להם שדוכים נעלים והכל אצלנו על מכונו. ומיכה בשתותו כוס קוניק אחד ושני ושלישי ותחל רוח ההתול לפעמו כבימי קדם ויאמר: שמעי נא גבירתי, פעם אמרתי לאישך כי בהצליח ה' אותי כדבעי ועליתי לארץ הקדושה, ויתלוצץ בי, ויאמר, כי עלי לגדל את זקני לכבוד נסיעה כזאת, ואני – כמו נבואה נזרקה בפי – אמרתי לו כי בהצליח ה' את דרכו הוא ויקצץ את זקנו. ונבואתי נתקימה כדברי הנביא הקדוש ישעיה: "וישמן ישרון ויבעט"! כאן התעורר אפרים בחלחלה כמו נחש הכישו ויאמר בהתמרמרות: מ-מ-מה מ-מ-מה היה ל-ל-לך מ-מ-מיכה? פ-פ-פסוק זה הוא ל-ל-לא ב-ב-בישעיהו, כ-כ-כי אם ב-ב-ביחזקאל. ב-ב-בור היית ב-ב-במחלת כ-כ-כבודך ב-ב-בילדותך, ק-ק-קל ו-ו-וחמר ב-ב-בזקנתך! – אין שום נפקא מינה – יצא יחיאל יחזקאל לעזרת מיכה. הנעלב כביכול – רבי מיכה דבר אמת: קצצתי את זקני מפני שאשתי תחיה גזה את קדקד השער מעל ראשה. ועיני אפרים התגנבו אל ראש צפורה דבורה,ושפתיו דובבו בלאט: א-א-אמת, ו-ו-יש-ש-וישמן יש-ש-שרון ו-ו-ויבעט! וחוכא של חדוה עברה על שפתי בעל הבית ובעלת הבית. הא לך,קורא יקר! גם החלק השלישי ממסתרי פאריז, ואתה שית לבך אל ניב שפתו ולשונו ואל נאמו והגיונו, ותמצא בו מעדנים לנפשך. ואתה אל ראי המגביהי לשבת ומשפילי לראות ללבב, אתה בחנת לבי, בנתה לרעי, וידעת כי כל ישעי וחפצי בכל עמלי רק לרומם קרן שפתנו, להרים סכתה הנופלת ולעשות לה שם כשם השפות היפות המתהלכות בארץ החיים, חזקני נא ואמצני! חזק ידי לבצע מעבדי, ואמץ רוחי להחיות רוח שפת עברית העזובה והעלובה! תמוך אשרי במעגלותיה, אל תטשני ואל תעזבני אלהי ישעי, כי אתה מפלטי ומשגבי, צור עזי ומעזי! כג: החלום אד התכלת נהפך רגע קטן למראה שחור, אך עד ארגיעה שב ויהי שקוף 4 כבתחלה, ובעדו נשקף חזיון שני: השחר פרוש על ההרים, ועל פני הארץ שכבת ערפל, איש אשר לבוש כלבוש אחד הנוקדים 5, שוכב מת ארצה. סגור לבו קרוע, וחמשה פצעים זבי דם יראו מת מתגולל בדמיו, אך בכל זאת ישרוק לכלבו ויקרא לו כי יחיש לעזרתו שריקותיו וקול קריאתו, כי אם מחמשת פצעיו הגדולים אשר הם נעים כשפתים דובבות אחד מפיות חמשה פצעים ההם, איום ונורא הוא מאד תמיד ממעל להמורה, הניעה כנפיה שנית, ותשמיע קול אנקה כאנקת החלל לפני מותו, ואחרי כן הרימה קול שחוק מורה מאד, ותקרא חמש פעמים: "הלא זה הוא הנוקד אשר ומתחת-לארץ נשמע הד קול רעם דומה לקול שחוק התנשמת, ואחריו חרצו שני כלבים את לשונם על המורה, והכלבים גדולים ושחורים משחור, ועיניהם נוצצים כגחלי אש,-ובקול נורא הם נובחים וסובבים את המורה. הם נגעו כמעט אל עצמו ואל בשרו, ובכל זאת נדמה לו כי קולם ישמע ממרחקים, והרוח ישאהו ברחו כצל כל צלמי בלהות ההם, עד העולה למעלה. פני הים האדום כסו עוד הפעם באד גדול, אך כי בפעם הזאת הוא ירקרק ושקוף ודמיונו כאפיק נחלים 7, בתחלה נראה על פני אפיק נחלים ההוא עבטיט ויון מצולה, אשר בו תרמוש כל רמש וכל שקץ ורבבות חיות קטנות מאד, ואשר מרגע לרגע יגדלו כענקים ומראיהם מפיצים זועה נוראה, אחרי כן צפו מי מדמנה בתוך האפיק ההוא, ובמרוצתם ישטפו את הרפש והטיט, ואת נבלות החיות והבהמות אשר ישליכו יושבי העיר לתוכם. פתאם שמע המורה קול מפלת גוית אדם אשר השלכה בתוך המים ההם, וכרגע נראתה תמונת אשה הצוללת במצולה ומתאמצת להציל לילית אשר ימהרו וינוסו מהאפיק ההוא עם תבה שחורה מעלפת במטפחת אדמה. אפס כי גם ברחקו מהמקום ההוא, בכל זאת תראינה עיניו את האשה ההיא אשר הוא ולילית השליכו אותה במי האפיק, ואשר היא יורדת במצולה מבלתי יכולת למלט נפשה מהמים הזידונים, רדת האשה בפעם הראשונה במעמקי מים, ראה המורה והנה היא שבה ותעל מהמצולה ופורשת זרועותיה כאיש אשר לא למד לשחות. אחרי כן שמע קול צעקת שבר, ואחריו אנקת מות, והאשה נשקעה במים עזים. והתנשמת המרחפת תמיד ממעל לו, השמיעה קול כקול אנחת האשה לפני מותה, ואחרי כן שחקה בקול פחדים מרגיז נפש השומע, והד קול שחקה יכפל בתחתיות ארץ, והאשה הצוללת במצולה אמצה בפעם האחרונה את שארית אונה לשאוף רוח, אך תחת שאוף רוח שאפה רק מי נחל בליעל ותחנק. פניה צבו ובצקו ויהפכו למראה תכלת. ערפלי עלטה אפפוה, ורבבות תולעים נוראים סבוה גם סבבוה. נבלתה צפה על פני המים, אך לרגעים תסב פניה מול פני המורה ותבט בו בעינים חשכות ומפיצות זועה, ושפתיה המתות נעות נחלים ההוא, ובכל זאת תראינה עיניו את מראה האשה ההיא. והתנשמת תניע בכנפיה ותקרא: והד תחתיות ארץ יען בקול את דברי התנשמת האלה, והקול הולך וקרב אליו, והמורה האמין כי הקול הזה ישמע החזיון הנורא הזה נעלם מנגד עיני המורה. ים האדום אשר בעברו השני יראה המורה רודאלף, הים ההוא החתל בערפלי חשך ועלטה, ואחרי כן שב למראה אדום, ולאחרונה נהפך לים שלהבת ואש מתלקחת אשר גליו ינשאו עד שחקים הים בוער כתופת ומשבריו כאש המסים, והמורה נצב כנציב אבן וכעמוד ברזל, ומבלתי יכולת להסב מתהום להבת ומוקדי עולם ההם אשר ילהטו את עיניו על פני תהום להט זה יראה המורה את מכיו ונרצחיו נוסעים לאט לאט הנה והנה זה אחרי זה. "הוא מראה דמות בהניעה את כנפיה ובהרימה קול שחוק מרגיז לשוא התאמץ המורה להסב עיניו מהמראה הזה! כי יד החזקה ונסתרת הכבידה עליו תגרת אכפה להביט תמיד על רפאיו השוחים בים ענות נפשו בעת ההיא! עיני המורה הנטויות על ים שלהבת זה, ואשר הן רק נטפי דם, רתחו ולא דמו, קדחו וימסו ואז אפפה אותו עוד הפעם אפלה וחשכה נצחת כבראשונה. כאביו האנושים סרו ממנו פתע פתאם בארח פלא. רוח צח, נחמד אף נעים נגע עד חורי עיניו הבוערים עוד באש פלדות. הרוח ההוא בלול בריח ניחוח משובב נפש, כרוח האביב המנשב משדה פרחים רטובים מאגלי טל בוקר. קול המון ינשוף ויהום באזני המורה, כקול רוח חרישית בין טרפי עצי היער, ובקול מעין גנים כי יעבור על פני חדודי אבני חצץ. אלפי צפרים מצפצפות סביב סביב ומנעימות זמירות-נפלאות מאד. ואחריהן ישירו נערים קטנים שירי יועם ונגינות עדנים כסוד שירי שרפי קדש, אשר אין אמר ואין דברים בפי אדם לספר נועמם והוד חמדתם. רגשות עדינות התנוססו במשכיות לבב המורה, שמחת-עולם ונעימות נצח רחפו בבתי נפשו, וכרגע הועל על על, וירום עד לב השמים, ממעל לראש כוכבים, אחרי התענגו רגעים מעטים על רוב שלום ונעימות אין חקר הוא שב לאיתנו להיות שודד עור, ומרצח אין-עינים אשר קצר קצרה ידו לעשות שד ולהרבות רצח כאות נפשו. והנה קול פחדים באזניו, קול אדיר וחדר חדרי בטן, קול רודאלף הוא. המורה חרד ופחד במאד מאד, וקול רודאלף קורא אליו, אך לא ברוגז וקצף, כי אם ביגון וחמלה, לאמר: "הוי בן עוני וגבר לא-יצלח! עוד לא נרצה עונך, עוד לא נרפאה משובתך, עוד לא לקחת מיד ה' ככל פשעיך כי התגברו! נפשך ומה עצמו חבריך, חברי גנבים ומרצחים כמוך, הם הם המכים אותך מכת בלתי סרה, מוסר אכזרי תשמח לאידך, תגיל במפלתך, ותועיל להותך אונים, נוהג בך, ומציק לך עד מות. ואני בשפטי אותך משפט נורא כפי פשעיך הנוראים, אני הגדתי לך מראשית אחרית כי כה תהי אחריתך. התזכור עוד את הדברים אשר דברתי אליך אז? הלא כה היו דברי: "עד היום הזה רגזו גם גבורי כח מפני תנופת ידך, אך מהיום והלאה יסוב גם עליך האופן, וחרדת ופחדת מקול עלה נדף השלום אשר בס"ט מאנדע, מאנת לשבת שם ולהנחם על חמס ידך ולשוב אל ה' בכל לבבך ובכל נפשך לטוב לך, ועתה כלתה נפשך זה מעט להחסות במשכנות מבטחים ידי מעולים וחומסים תמשך לרדת בבור שאון ומערת פריצים אשר יוסיפו ליסרה נקר את עיניך לבל תרבה עוד חמס ושד, יקשת לו, אך צמא לדמי נקיים, בכל זאת הנך אסור באזיקים, ורגליך לדמי אשת נעוריך כל נשק ומגן, ובידך מאכלת חדה כתער הגלבים, ואין מעצר לרוח זוגתך לכלות בה את נקמתך ולהוריד לו הקשבת למצותי, ושמת לבך להחלום האיום הזה, ותמלט נפשך מרדת שאול ואבדון הזה, וסתרי המראות אשר הראת, מוסר תוכחה הם הם פניו נראו הנרצחים אשר רצחת בזדונך, הוא הוא תהם שלהבת אשר ראית תחת הים האדום ההוא, הוא מראה דמות הנחם אשר היה לך להנחם על רע מעלליך, ולענות נפשך בצום ובכי ומספד ולשוב אל ה', עד אשר יחנך וירחם עליך, ויראך את חסדיו אשר אין קץ למו בנשאו את עונך עמדך! מצחך נחושה, לבבך אבן, וגיד ברזל תוסיף עוד לטפול עונות תאוה עזה לשפוך דמים, וקצר תקצר ידך לבצע את עוז תאותך, כוסף נמרץ יציקך להשתרר על כל כאשר הסכן הסכנת לעשות עד כה, ותגרת יד קשי יומך תאכף עליך להכנע תחת ידי מתי רשע אשר עד כה היו חלשים ורפים ממך, ועתה הם תקיפים הוי בן עוני וגבר לא-יצלח!" רודאלף עצר במלים מעט קט, רגשי חמלה ורחמים מתנוססין בלבו על המורה האבד והאומלל. בשר המורה בהתבוננו כי חמת רודאלף מציקו נהפכה לחמלה ורחמים! כבד עון יתר הרבה מכל בני האדם אשר תחת כל השמים, גם אז לא היתה לך! עתה לך באור אשך, ובזיקות בערת, מידך היתה זאת לך…" ברגע ההוא נדמה להמורה כי אור עיניו צלמי זלעפה מרגיזי נפש ובלהות שחת ואבדון, עד כי אחזהו השבץ ויתחלחל ויצעק צעקה גדולה ומרה, ומקול צעקתו הקיץ מחלומו האיום והנורא. מורה השעות השמיע את השעה היא ישנה עוד, אך שנתה לא ערבה לה, וברגע בוא נעמי החדרה, הקיצה משנתה. "השלום לך, בתי!" אמרה נעמי ותשק למרים. "שלום גבירה!" ענתה הנערה. "טוב הדבר –, העור האומלל ובנו, הלכו מזה כעלות השחר, ויראתי פן נדדה שנתך מקול שאון השער בהפתחו." "מדוע מהרו העניים המרודים ההם וישכימו בבקר ללכת לדרכם?" ידעתי. אמש אחרי כי שבת מעט לאיתנך באתי בבית המבשלות ולא מצאתי שם עוד את העניים ההם, יען כי היו עיפים מאד וילכו לישון ולנוח בבית התחתון. הסוכן הודיעני כי העור הוא איש נדהם ורוח רעה תבעתהו, וכל אנשי הבית התפלאו על בנו הקטן אשר יחרף נפשו להיטיב לאביו האבד ולכלכל את שיבתו. ועתה, מרים, שבי נא היום בחדרך, ואל תצאי החוצה, כי אמש נודעו בך עקבות קדחת, ויראתי פן יבלע לך בלכתך אנה ואנה, והקור חזק שם בחוץ". "סלחי נא, גבירה! אנכי הבטחתי אמש בית הכהן היום בשעה החמישית, ולא אוכל שנות את מוצא שפתי." "לא בתי, אל תלכי היום, ומה גם כי פניך יתנו עדיהם כי שבעת נדודים "כן דברת, גבירה! הה שבעתי נדודים חתוני ויבעתוני! האשה לילית אשר מררה את חיי ילדותי, שבה השומע הלא ישחק לי." "ואנכי לא אשחק לרפיונך אשר יציק לך, בת עני!" אמרה נעמי ברגשי חמלה בראותה כי עיני מרים ממלאות בדמעות. ומרים התרפקה על נעמי ותבך על צוארה מנהמת לבה. "הה שמים! מה לך, בתי? הוי פלצות בעתתני!" "מה רבו חסדיך אשר תפליאי לי, גברתי, ולבבי יחרף על אשר אעלים ממך את את אשר דברתי …כי כבד ממני הדבר לשוב ולדבר-שנית "הרגעי נא, בתי; ונפשי יודעת מאד כי נאוה לך אך תהלה ולא נא תבכי נא, בתי! ואל תוסיפי להדאיב עוד את נפשי!" "סלחי נא לי, גברתי! הוי, גם אנכי לא ידעתי מה זה היה לי? זה יומים תתחולל רוח עצבת בקרבי, בלי רצוני נגרה עיני, ולבי ינבא לי כי נכונו לי ימי "מרים, מרים! נפשי ירעה לי מאד על אשר תבראי ברוח דמיונך מציקים ומחבלים להציק לך ולחבל את נפשך, המעט ממנו צרות לבבנו בתבל כי נוסיף עוד לטפול עליה צרות רבות אשר "כנים דבריך, גברתי! ואנכי לא אוסיף עוד לשוב לכסלה נעמי חפצה לנחם את מרים בדברים טובים כמשפטה תמיד, והנה שפחתה באה החדרה ותאמר: "זבדי בא הנה בעגלה ומכתב בידו אליך הגבירה דבורה." נעמי קראה את המכתב, וכתוב בו הדברים האלה: "אחלה פניך, גברתי, כי תעשי אתי אות לטובה ותבואי אלי מהרה קל בעגלה אשר שלחתי אליך. גם תקחי אתך את מרים, כי נכספה נפש אביגיל גם כלתה לשוב ולהתעלס אתה בידידות. והנני מיחלת עליך ועל מרים, אני רעותך הנאמנה דבורה." "מה זה ימריצה כי שלחה אלי עגלת צב?" אמרה נעמי אל מרים, "האסע גם אני אתך, גבירה?" שאלה מרים. "אם נפשך יודעת כי סרה מעליך הקדחת, אזי תסעי אתי בדרך הקרובה הזאת, ועד השעה הרביעית אחר הצהרים נשובה הנה." "ידעת… כי הדרך הזאת תועיל לי לגרש את עצבוני "לבשי נא בגדים חמים, כי הקור חזק כיום." אמרה נעמי אל מרים, ואחרי רגעים מעטים ישבו שתיהן בעגלה. נעמי ומרים הגיעו עד חצר בית האשה דבורה. הבית הזה גדול הוא ורחב ידים, ואותו נתן השר פאן נאירמונט שלוחים 8 לבתו צאזארינא בבואה במסורת הברית עם ההערצאג פאן לוצעניי. בעל האשה דבורה הוא הסוכן על הבית הזה, ודבורה צופיה גם היא הליכות הבית בחריצות כפיה, והיא כבת חמשים שנה, ופניה צוהלים ושמחים תמיד כפני אביגיל בתה. ובראותה את פני נעמי, שמחה שמחה גדולה ותקבל את פניה בכל אותות אהבה, ואביגיל נפלה על צוארי מרים ותחבק-ותנשק לה ברשפי אש ידידות. "מה זה חרדת את כל החרדה הזאת לשלוח אלי עגלה?" שאלה נעמי את פי דבורה, "ובמה אוכל עזור לך גבירה?" שמעי נא, גבירה!" ענתה דבורה, "את יודעת כי הבית הזה אשר אנכי ובעלי סוכנים עליו, הוא בית גבירה צאזארינא אשת ההערצאג פאן לוצעניי, אך אין שיח ואין שיג לנו עם ההערצאג רק עם אשתו הגבירה המפארה, אשר היא טובת לבב ויקרת רוח, ותגדל חסדיה הנאמנים לי ולבעלי מיום שבתנו בזה. והנה אתמול לעת ערב שלחה הגבירה העדינה הזאת מכתב אלי, וכתבו בו כדברים האלה: "הנני מחלה פניך כי תיפי את בית הגן בכל פאר ויופי, תמשחי את רצפתו בששר, גם תשימי בו כסאות ומטות, שלחנות ומנורות, מראות צובאות וכלי חמדה, עד כי יהיה הבית ההוא כלול בהדרו. כי ביום השלישי לפנות ערב, יבוא איש נכבד ונשוא פנים אל הבית ההוא לשבת בו ימים אחדים. ואת כבדי נא אותו כאשר תכבדי אותי בסורי אליך, ותני לו הוד ויקר כיאות לשר ונכבד כמוהו." הנה כי כן כתבה אלי הגבירה פאן לוצעניי בעלת הבית הזה, ואנכי לא אדע מה אעשה? כי בעלי הלך בדרך רחוקה, ומאין אקח כסאות ומטות יקרות, מראות צובאות וכלי חמדה? הן כל אשר לי בבית, לא יאותו רק לבני כפרים כמונו, אך לא לפני שר וגדול נעמי רעותי הנאמנה, ואבקשה פניך כי תביאי עצה, תעשי פלילה "הלא דבר קטן הוא." ענתה נעמי בפנים צוהלים, "ומדוע תהי נבוכה, דבורה ידידות נפשי? הן אנכי יודעת איש עשיר בפאריז אשר בחנותו ימצאו כל הכלים היקרים הדרושים לחפצך לימים אחדים, ואנכי אשלח את אחד הנערים אליו, והוא יתן לך כל שאלתך ואחרי אשר ילך לו השר ההוא מהבית אשר ישב בו, תשיבי את כל החפצים ההם ליד בעליהם עם "תשואות חן חן לך, גבירה, כי חלצת נפשי ממבוכה גדולה." ברגע ההוא באה שפחת דבורה ותשם לחם על השלחן, ותאמר אל "הוי אשה קשת רוח!" קראה דבורה באנחת לב. "מי האשה ההיא?" שאלה נעמי. ואת חלבן הובילה תמיד פאריזה, ובזה מצאה די מחסורה. בעלה היה חרש ברזל, ולפני ימים לא כבירים נרצח ברחובות עיר. וזה פשר הדבר: הוא נדבר עם אשתו כי תחכה עליו עד בואו אל הרחוב אשר היא מוכרת שם את החלב, ויהי בבואו שם וירא כי בני בליעל והלומי יין שפכו בזדון לבבם את כדי החלב, ועוד ידם נטויה להכות גם את אשתו, ויקם לגרש את הנבלים ההם, אך הם התקוממו גם לו, ויכו אותו באגרוף רשע מכות חדרי בטן, ובהתאמצו להבריחם מעל פניו, דקרהו אחד מהם בלהב חניתו וירצחהו." "שמה החזיקתני!" קראה נעמי. "ואיה הרצח? הנתפש בכף?" "הה, לא! כי הוא נמלט בתוך השאון והרעש אשר קם בעת ההיא. אך האלמנה העניה יודעת אותו מאד ותכירהו לראותו, כי היא ראתה אותו פעמים רבות, בטרם רצח את בעלה ברחוב ההוא אשר היא מכרה שם את מות בעלה, סבוה נושים רבים, עד כי מכרה את פרותיה ותשלם את נשיה, ועתה היא באפס תקוה ושלשה בניה עטופים ברעב. ואנכי בשמעי את עניה, ומדעתי כי אשה יקרה וישרה היא, ספחתי אותה אל אחת העבודות בביתי, ועתה היא האשה העניה היא אל הבית אשר יעדתי לה." "טוב הדבר" ענתה אביגיל, "וגם מרים תלך אתי." אביגיל ומרים הלכו שלובי זרוע ושפחה הולכת אחריהן. "איפה האשה ההיא?" שאלה אביגיל את השפחה. "בחצר השני על יד הפועלים," ענתה השפחה, "שם היא נצבת עם שלשה בניה ועם העגלה הקטנה אשר לה." "הוי מרים!" אמרה אביגיל, "לבי עלי דוי מדי אראה את פני האלמנה ההיא אשר קמטו בלי עת וחמרמרו מבכי, ועל עפעפיה צלמות! בפעם האחרונה אשר היתה בחדר הורתי, נגעה צרתה עד לבי. פלגי מים ירדו עיניה בדברה על דבר בעלה הנרצח, אך פתאם עצרה בעינות עיניה, ופניה פני להבים מרוב קצף וחמה בזכרה את הרוצח, אז צדקה נפשה בחרות אפה בהמרצח האומללה הזאת! ונפשי ירעה לי על מרירי יום כאלה…" מרים נאנחה בשברון מתנים, ובלי רצונה התפלצה מאד ותאמר: "הוי ואבוי לקשי דומם ושחוח עין הלכה מרים עד בואה להחצר ההוא, ופתאם לפתע הלבינו פניה והתפרדו כל עצמותיה, כי אשה מעלפת שחורים צעקה צעקת שבר בראותה את פני מרים, והיא היתה האשה אשר מכרה חלב בתוך הסיטע, והזמירה קנתה מאתה חלב בבוקר בבוקר בהיותה עצורה בבית האשה עלוקה, בבית הנקרא בשם "שפן החזון אשר תחזינה עיניך, קורא נעים, בפרק הזה, היה בחצר השני אשר לבית האשה דבורה, חצר אשר שם נקבצו באו בעלי המלאכה, גם נשים רבות אשר שבו מעבודתן לאכול שם את לחם הצהרים. בירכתי החצר תראה עגלה קטנה רתומה לחמור לבן, ובה צבורים כלי עץ וכל כלי בית האשה האלמנה המעלפת שחורים. נער כבן שתים עשרה שנה, עם שני אחיו הקטנים ממנו, החלו להוריד את כליהם מהעגלה. האלמנה אשר מכרה חלב בהסיטע, היא כבת ארבעים שנה, לחייה מסבלות בשר כאחת מבנות האכרים, פניה חזקים ומפיקים עז כפני גבר, ועיניה חכלילות מאד מבכי. וכראותה את פני מרים, צעקה צעקת שבר מנהמת לבה, אך עד מהרה התלקחה שלהבת נקם בקרבה, ואש זעם נשקה בה, ותתנפל על מרים ותחזיק אותה בידיה החזקות והגדולות, ותקרא אל העבדים ואל השפחות ואל הפועלים הרבים אשר בחצר, ותאמר: "זאת היא בת נעות המרדות היודעת את המרצח אשר רצח את נפש בעלי היקר; עיני ראו פעמים רבות כי היא נדברה עם המרצח ההוא, כי במכרי חלב בקצה הסיטע, באה בת בליעל הזאת בכל בקר לקנות חלב מני; והיא חברה לכל השודדים והמרצחים אשר בתוך הסיטע… הוי בת שובבה! אל תדמי בנפשך כי תמלטי מידי!" קראה האלמנה אל מרים הרועדת והבוכיה ומתאמצת לנוס. פחד פתאם נפל על אביגיל, ולשונה לחכה דבקה. אך כאשר הוסיפה האלמנה להרים במרום קולה ולקלל קללות נמרצות את מרים, פתחה אביגיל את פיה ותאמר אל האלמנה: "גשי הלאה, משגעה! "האנכי אשגה?" קראה "האנכי אשגה? לא, לא! לא שגיתי ברואה - הביטו נא וראו איך חורו פני בת בליעל זאת! ראו נא איך תצלצלנה שניה! - חכי נא, שובבה! אנכי אסגירך אל השופטים, והם יכבידו עליך אכפם להגיד להם מי הוא ואיפה הוא המרצח אשר רצח את בעלי היקר - ברגע זה אסחבך אל שר הפלך! - בואי, מכאובי, ובחזקת היד סחב אסחבך אל השר …" "הוי אשה מבישה!" קראה אביגיל בחמה שפוכה אל האלמנה, איכה תעיזי פניך לדבר דברי בלע על רעותי ואחותי מרים?" "רעותך ואחותך היא, גבירה!" אמרה האלמנה אל אביגיל, "מי יאמין כזאת? - אין זאת כי אם שנית את את טעמך, גבירה! הוי, נערה שובבה הסובבת בחוצות הסיטע עם עדת מרצחים, ההיא אחותך? אחותך? -." לדברים האלה השמיעו הפועלים קול תלונה דקה על מרים; כי לבם פונה אל האלמנה באשר גם היא מדלת העם כמוהם, גם רגשי חמלה התנוססו בם בראותם את פני האלמנה האומללה ההיא. ושלשה בניה צעקת-אמם, מהרו ויגשו אליה וישאו קול בוכים ויבכו בכי תמרורים בטרם ידעו עוד מה נהיתה. ומראה הילדים המעלפים בגדי אבל כהורתם, גם קול בכים ואנחות לבבם, עוד את רגשי לבות הפועלים והעבדים והשפחות, ורשפי חמה על מרים. ואביגיל אשר לבה חרד על מרים, צותה בקול גדול להעבדים לגרש את האשה ההיא עם ילדיה מהחצר ההוא, אך הם לא שמעו בקולה. ומרים נצבת דומם ובלי-נוע ובפנים זועפים במאד מאד, והיא אחוזה בידי האלמנה אשר החזיקה בה ולא רפתה ממנה. אך אביגיל האמינה כי רק מרוב פחד ובהלה, בושה וכלמה, נאלמה מרים ולבה סחרחר, ותוסף עוד לצות את העבדים לאמר: "גרשו נא את האשה הזאת מעל פני! האינכם שומעים? אנכי מצוה עליכם להבריח את האשה המבישה הזאת ובגלל עזות פניה וזדון לבה! -." אך העבדים והפועלים לא שמעו בקולה גם הפעם, ואחד מהם הרהיב בנפשו עוז ויאמר אליה: "גבירה! הלא הנערה הזאת בת בליעל היא ועם מרצחים חלקה, ומדוע לא נסגיר אותה אל שר הפלך עד כי תגיד לו מי הוא המרצח אשר רצח את בעל האשה האומללה הזאת?" עוד הפעם אצווה עליך", אמרה אביגיל אל האלמנה, "כי תעזבי כרגע את מרים ותחלי פניה לסלוח לך על משובתך. ואם תמאני, לא אתן לך מדרך כף רגל בבית הורתי-." "גרש תגרשי אותי, גבירה!" אמרה האלמנה, "טוב הדבר! - בואו נא בני האבדים והיתומים, בואו נא אלי ונלכה לבקש לנו פת לחם במקום אחר, וה' הטוב הוא אבי יתומים ודין אלמנות - אך בחזקת היד נסחוב את הנערה השובבה הזאת אל שר הפלך, והוא יוציא מלבה מלים להגיד לו מי הוא הרוצח נפש אביכם - ואת גבירה!" אמרה האלמנה אביגיל, "את הנך עשירה ובת נדיבים, ורעותך ואחותך היא בת מרצחת וילידת מערת כתנור נכמרו מפני זלעפות רעב -." "צדקה האשה הזאת!" אמר אחד מהפועלים כי נכמרו נחומיו. "הוי אלמנה אבדת!" אמר השני. "בעלה נרצח, ויש לה צדקה לדרוש את דמו!" אמר השלישי. "מי זה יעצור בעדה לבל תחפש את הרוצח?" אמר הרביעי. "עון פלילי הוא לגרש אותה מזה!" צעק החמישי. "ההיא אשמה כי אביגיל אוהבת את בת בליעל זאת?" קרא הששי. "מי שמע כזאת לגרש אשה אלמנה עם שלשה בנים יתומים רעבים בגלל בת רוצחת כהנערה ההיא?" נתן השביעי בקולו. קול ההמון הולך וחזק, ואביגיל קראה: "מהלל שם ה' כי אמי באה הנה!" וכרגע עצרו כל הפועלים במלים. "אביגיל ומרים קומנה לכנה לאכל לחם, כי בא מועד!" אמרה האשה דבורה בפנים צהלים. "אויה לי אמי!" קראה אביגיל בקול בוכים, "הנה האשה הזידונה הזאת תטפול גדפים וקללות נוראות על מרים -" ובדברה קרצה בעיניה על האלמנה - "בשם ה', גרשי נא אותה מזה! גרשי נא אותה, כי נגע עד שמים עונה וזדונה -." "אך מה נהיתה בזה?" שאלה דבורה בפנותה כה וכה ותרא כי האלמנה תופשת בידיה את מרים הרועדת והנפעמת. "גברתנו!" אמרו הפועלים אל דבורה, "ידענו נאמנה כי את תוציאי כאור משפט האלמנה הזאת בלי משוא פנים -." "הנה דבורה באה, והיא תשליכך מעל פניה" אמרה האלמנה אל מרים. "אך מה זאת?" קראה דבורה (אל) האלמנה בזעם, "איך תעיזי פניך לנגוע במרים? - הזה הוא גמולי? עזבי כרגע את הנערה, ואם אין אודיעך את ידי, הוי נבלה ועזת מצח!" "מאד נכבדת בעיני, גבירה כבודה!" אמרה האלמנה ותרף ממרים, "אך בטרם תרשיעיני בהשפטי ותגרשי אותי ואת ילדי היתומים, שאלי נא את פי הנערה השובבה הזאת אם היא יודעת אותי…" "השמעת מרים?" שאלה דבורה בשממון. "הגידי," אמרה האלמנה אל מרים, "הגידי ואל תכחדי אם שמך זמירה? אמרי אמורי!" "הוא שמי -" ענתה מרים ברעדה "הוא שמי לפנים -." "ראי נא, גבירה!" קראו הפועלים בשאון. "ראי נא, היא נתנה תודה - נתנה תודה! -." "היא נתנה תודה - אך מה עשתה? מה עשתה הנערה?" שאלה דבורה בחרדה. "שאלי נא, גבירה!" אמרה האלמנה אל דבורה, "שאלי נא את פי הנערה השובבה הזאת, והיא תתן עוד תודה כי היא היתה בבית מרזח ברחוב הפול אשר בהסיטע ובכל בקר קנתה ממני חלב; גם תודה עוד כי פעמים רבות ראו עיני כי היא ממתקת סוד עם המרצח אשר רצח את בעלי - היא יודעת אותו היטב - הוא צעיר עוד לימים, פניו כשיד יחורו, שערות ראשו ארוכות, וכלי המקטרת לא ימוש מפיו תמיד - היא יודעת גם את שמו - הדברתי דברי אמת? הגידי, הגידי!" שאלה האלמנה את פי מרים. "יוכל היות כי דברתי עם רוצח בעלך", השיבה מרים בפיק ברכים ובחלחלה, "כי מרצחים רבים עצורים בתוך הסיטע - אך לא אדע מי מהם הוא הרוצח אשר רצח את נפש בעלך." "אוי לי!" קראה האשה דבורה, "אהה עלי! מה זאת? היא דברה עם מרצחים…" ברגע ההוא החזיקה דבורה ביד אביגיל בתה, ותקרא: "מה רבה התועבה הזאת! - אביגיל, נוסי נא ואל תביטי פני הנערה הסוררה הזאת-. ועל הגבירה נעמי חרה אפי מאד כי ערבה את לבה להביא תועבה גדולה אל ביתי וכי נתנה את בתי להתרועע את בת בליעל הדבר! -. אך זאת אשיב אל לבי כי גם נעמי איננה יודעת מי היא הנבלה הלזו, ובהודע לה יהדפנה לאבדון…" מחשבות אביגיל נבוכו, וכל עצמותיה רחפו ממגור. כי היא בטהר לבבה לא יכלה לדעת את האשמה הגדולה העמוסה על נפש מרים אהובתה: רגשי יגון ועצב התרוצצו בקרבה, ואגלי דמעה נזלו עפעפיה בראותה כי מרים נצבת דומם ונפעמת גם נכלמת כנפש החוטאת לפני כסא המשפט. "קומי, קומי אביגיל ונלכה מזה," אמרה דבורה אל בתה, ואחרי כן פנתה אל מרים ותאמר: "ואותך בת לא-רחמה! ותך ירוע אל זועם בשבט עברתו על רוע מעלליך - ואיכה ערבת את לבבך להתערב בין אנשים ישרים, ומה גם להתרועע עם בתי תפארת בנות הצדק, עד כי גנבת את לבבה, והיא קראה לך אחותי את! אחותה - את - את חלאת כל מתי און, וזעומת ה' תחת השמש! הלא לך נכונו נחשתים ובית אסורים…" "לבית אסורים תובל תובל - כי היא יודעת את הרוצח!" "ומי יודע אם לא גם חברתו היא ברצח הזה?" קראו העבדים. "הראית כי יש אלהים שופטים בארץ!" קראה האלמנה ותנופף את אגרופה על פני מרים. ואת אשה יקרה!" אמרה דבורה אל האלמנה, "את תהי אצלי סוכנת בביתי ובשדמותי, ושכרך הרבה על אשר הודעתני מי היא השובבה הזאת-." "צדקה גברתנו בדבריה!" קראו כל הפועלים קול אחד. "נלכה, נלכה נא בתי!" דבורה אל אביגיל, "נלכה ונשאל את נעמי פשר דבר איך אספה אל ביתה מפלצת כזאת?-." "אהה אמי! אך הביטי את פני מרים האומללה -" "תלך היא לדראון עולם! תרד שאול חיים! אל תוסיפי להביטה - כי חרפה היא לך וכלמת נצח "אי שמים!" קראה אביגיל ותמאן לעזוב את מרים. "אי שמים! הן אנכי לא אדע מה עותה מרים - ולו גם פעלה עולה, הלא לך לחוס עליה, כי היא מתעלפת - יהמו נא רחמיך, אמי-" "סלחי לי אביגיל גברתי." אמרה מרים בהביטה פני העלמה היקרה הלזו בעינים מפיקות תודה, סלחי נא לי! - למרות רצוני שמתי מסוה על פני - וללבי יחרף תמיד על ככה -." "אמי, האין עוד רחמים בלבבך?" קראה אביגיל ותפרש בידיה. "רחמים! - עליה? על חרפת אדם ובזוית עם כמוה? לולי פני נעמי אני נושאת, כי עתה שלחתי את הסוררה הזאת ביד פשעה אל המהפכת ובור כלא!" ענתה דבורה באכזריות לבבה, ותמשוך אחריה את אביגיל. ואביגיל הביטה בפעם האחרונה את פני מרים ותאמר:,מרים, אחותי היקרה, נפשי יודעת מאד כי חפה את מפשע, ואהבתי עזה אליך כמאז …" "דומי, דומי!" אמרה דבורה אליה בשומה ידה על פיה, "דומי! ולבי יעלוץ כי כל הנצבים פה יתנו עדיהם כי לא התמהמהת אף רגע קטן עם הנערה החוטאת הלזו אחרי הודעך כי היא - האין זאת, פועלי צדק?" "כן, כן הדבר," ענה אחד מהפועלים, "אנחנו עדים כי אביגיל לא דברה דבר עם השובבה הזאת אשר שיח לה עם מרצחים-." דבורה משכה את אביגיל בתה ותביאה הביתה ומרים נשארה לבדה בין בני האספסוף אשר סבוה בקול פחדים. חיל אחז את מרים, קרסליה מעדו, ברכיה פקו, ותשען על השקת אשר על יד הבאר בחצר ההוא, ואימות מות נפלו עליה. על יד ימינה נצבה האשה האלמנה בפני להבים ובעינים מזרות קצף נורא ונקמה איומה, ועל שמאלה יעמדו שלשת היתומים ומתבוננים על הנערה היודעת את הורג אביהם חברתו וממתקת אתו סוד, וכל הפועלים והעבדים יחנו כדור עליה, יסובבוה בפנים נזעמים ובעינים חוצבות להבת אש נקם. אך יותר מכלם התמרמרו הנשים - האמהות - עליה, כי הוד יפי תארה ויפעת מראיה העירו בלבבן קנאה עזה ומשטמה בלי-מצרים. כים שקט אשר גם רוח קטן יעיר בו שאון ורעש, ועליו יתנשאו בשצף קצף ויבלעו את כל הקרב אליהם; כן לב ההמון בני בלי למוד האמונים בכפרים. כל רוח קטן יעיר בקרבם רוגז ורעש, ולבבם יסער בלי דומיה עד עשותם ועד הקימם את מזמותיהם אשר יחשבו אותן לצדק וישר. גם בני הכפרים אשר סבו את לא עצרו ברוח שאונם, וישאפו לבלעה ולהשחיתה כרגע. "נסחוב אותה אל שר הפלך" אמר האחד. "כן, כן הדבר, ואם תהי סרבה, נודיע אותה את ידנו-" קרא השני. "והיא ערבה את לבה ללבוש בגדים כבנות הכפרים," אמרה אחת השפחות אשר צלמה נבזה מאד. "והיא שמה מסוה צדק על פניה -" המו כל השפחות בקול שאון. "והיא ארחה לחברה עם בת נדיבים, ותבז אותנו - " קראו הטבחות. "הלא תגידי מי הוא הרוצח!" צעקה האלמנה בקול נורא מאד, "הלא את חברתו! - לשוא תבכי אחרי אשר נפלת בידי - אני אני אקרע את סגור לבך ואוציא משם מלים! - דברי, בת השחת! מי הוא רוצח בעלי! דברי!!" מרים כי ראתה כי היא בתוך עדת אבירי לב וחזקי מצח, ואין מושיע לה, נשאה עיניה למרום, ותאמר אל האלמנה בתחנונים: "אשה ישרה! זה שני חדשים אשר אני יושבת בכפר בוקעפאל בבית הגבירה נעמי, ובכן לא אדע מי הוא המרצח ההוא-." אך כל הנצבים עליה הרעימו בקולם עליה: "נסחוב אותה אל שר הפלך! אל שר הפלך! ושם תתן תודה-." "נסחבנה סחוב והשלך!" נתנו כל השפחות בקולן עליה. כראות מרים כי האנשים האכזרים ההם הולכים הלוך וקרב אליה, התיפחה ותפרש כפיה בלי רצונה, ותפן כה וכה כמבקשת עזרה. "הוי עליך!" דברה האלמנה אליה באפה, "אם תפני הנה והנה אין מושיע לך, כי הגבירה אביגיל איננה "הה אשה ישרה!" אמרה מרים אל האלמנה ברעדה, "אחן את נפשי לברוח או לבקש מעוז מצרי; ואני אשיבה לך דבר על כל אשר תשאלי ממני אם אך איטיבה לך בזה - אך מה עשיתי לכל האנשים האלה אשר ימיטו עלי פחדים ופלצות?" "את גנבת את לב גברתנו ותתגאי עלינו אף כי הרעות לעשות לנו!" קראו הטבחות. "ומדוע חפצת כי תגורש האלמנה העניה עם שלשה בניה מזה?" "אנכי לא חפצתי זאת כי אם הגבירה אביגיל-" ענתה מרים. "דומי!" שאגו קולות רבים, את לא חלית את פני אביגיל בעד האלמנה ובניה, ותיטב בעיניך להכרית אכל מפיהם-." "היא לא בקשה בעד האלמנה ובניה-" "היא רעת לב-." "נפש נחושה לה!" "אנכי נאלמתי מעוצם יד בלהות" השיבה מרים, "עד כי לא עצרתי כח לחלות פני אביגיל בעד האלמנה." "ומדוע לא נאלמת מדבר עם מרצחים?" מרגע לרגע השתובבו האנשים ההם, וחמתם התלקחה בם עד להשחית, ואלמנה הכתה בשגעון מעזוז נקמתה וחמתה. ומרים הנשענת על השקת אשר אצל הבאר, בראותה כי עדת מרעים ההם ירוצו אליה בעברתם, צעקה מנהמת לבה: "אהה! חוסו נא עלי! אל תטרפו נפשי-." אך בקרוב אליה האלמנה בשצף קצפה, יראה מרים על נפשה פן תהדוף אותה אל תוך הבאר, ותצעק מרה" "בשם ה'! אל תקרבי נא אלי, ואל תהדפני אל הבאר -." ודבריה אלה העירו מחשבה אכזריה בלבות האנשים ההם, ויחלו לשחק בה שחוק נורא מאד, כמשפט בני בלי בינה כהם אשר שחקם הוא כמתלהלה היורה זקים חצים ומות -. "נשליכה אותה המימה!" קרא אחד מהם. "כן, כן! נשליכנה אל הבאר," קרא השני. "הוי, אחי! שאוה והטילוה אל מצולת המים!" קרא השלישי. "נטבול אתה במי הבאר!" קראו כל ההמון בקול פחדים. מרים האמינה כי בא קצה, שם תמות ושם תקבר, ותמהר ותכרע על ברכיה, ובעשתות שאנן הפקידה רוחה ביד ה', ותפרוש כפיה השמימה, ושפתיה נעות. האנשים ההם בראותם איך התעתדה הנערה למות, איך היא כורעת על ברכיה, ושפתיה תבענה תפלה דומיה לאלהי הרוחות, נזרו אחור ולא נועזו לבצע את מחשבות אונם. אך הנשים הצובאות שם, שאגו בעברתן ותאמרנה: "שאוה והטילוה! למה תעמדו מרחוק? אז נגשו שני אכרים אכזרים אל מרים - אך בשלחם את ידם אליה, נשמע פתאם קול קורא בזעם: "הרפו!" וברגע ההוא נראתה הגבירה נעמי אשר בקעה בתוך ההמון ההוא ותתיצב על יד מרים ותאמר: "קומי בתי! קומי מכרוע על ברכיך, כי לא יעשה כן בלתי אם לפני ה'". פני נעמי התאדמו מרוב זעם, ובעינים מפיצות עברה וקצף הביטה על האנשים הקשים ההם, ותתן עליהם בקול עז ותאמר: "אוי לכם סכלים ופראים! איך נועזתם לשלוח ידכם אל הנערה האומללה הזאת? -." "הלא היא…" ענו האנשים, אך נעמי לא נתנה אותם לבצע את דבריהם, ותוסף לדבר בקול זעמה: "מה היא? היא בתי! והכהן הישר באדם אשר בכפר הזה, הוא מגן בעדה, הוא לו לבת ויוקיר אותה מאד, ומי זה יעוז לצרור את הנפש אשר הוא מכבד ומוקיר מפז? - ואף אם היתה הנערה הזאת בת שובבה ועזובה מכל, גם אז לא היה לכם המשפט להמיט עליה רעה! על מה חפצתם לשלוח בה יד? מי שמכם לשרים ושופטים בארץ? הלא עון פלילי הוא ועון חרב לעשות כדבר הרע הזה אשר עשיתם! ישלח בכם ה' חרון אפו, הוי בנים סוררים ומשחיתים! -. קומי מרים בתי! נלכה ונשובה אל ביתנו, כי שם יכבדוך כל אנשי לב כאשר יאות לנערה יקרה וישרה כמוך, בתי החמודה!" נעמי החזיקה ביד מרים ללכת משם, וכל בני האספסוף נסגו אחור בבושה וכלמה בהודע להם עותתם, אך האלמנה הרהיבה בנפשה עז ותגש אל נעמי ותאמר: "אנכי לא אתן את הנערה ללכת מזה, אך אתי היא תלך אל שר הפלך להגיד לו מי הוא הרוצח אשר רצח את בעלי! -." "שמעי נא" אמרה נעמי אליה ותטמון זעמה בחבה, "שמעי נא אלי! ודעי כי אין לך משפט וצדקה להביא את הנערה אל השופט, רק את לכי לך ואמרי אליו כי הוא ישלח לקרוא לה, ואז - אם יראה השופט כי נכון לעשות כן - אז אבוא גם אני עם הנערה לעמוד במשפט -. ואל תתברכי בלבבך כי הרעה הנוראה אשר באה עליך, היא תכסה אשר עשית לבתי היקרה הזאת לסכסך בה נחשים צפעונים כאלה, אשר עוד מעט כלוה בסכלותם ובפחזותם וזדון לבבם!! ועוד הפעם אודיעך כי העלמה הזאת יושבת בביתי אשר בכפר בוקעפאל, ואת הגידי זאת להשופט, ואם יכשר הדבר בעיניו לקרוא להנערה, אזי ישלח אלי, וכל אשר יצוני אעשה." דברי טעם כאלה השקיטו סערת חמת האלמנה, ותשב על יד הבאר ותשק לבניה אחרי רגעים מעטים באה עגלת צב, ונעמי ומרים ישבו בעגלה לשוב לביתן. בנסוע העגלה על פני בית דבורה, ראתה מרים כי אביגיל יושבת על יד החלון ועיניה יורדות דמעות, ובהביטה פני מרים הניעה אליה בראשה באהבה עזה. "הוי, גברתי, מה אל בית מושבן. "לפי ראות עיני רבת את ריב חרפתי עם האשה דבורה, ולמעני תהי משטמה בינך ובינה כל הימים! הה, את אשר יגורתי בא לי! יסר יסרני יה על אשר רמיתי את דבורה ובתה, ולא הגדתי להן דבר אמת -" "דבורה רעותי טובת מעללים היא, אך לא טובת שכל - וידעתי נאמנה כי היא תנחם מחר על הרעה אשר עשתה היום-." "לא יזעף לבי עליה - כבוד בתה יקר הוא בעיניה. והיטב חרה לה עד מות אחרי הודעה כי ידידת בתה היא בת…" נעמי לא מצאה מענה על קשט אמרי אמת כאלה, ותדם, ומרים הוסיפה דבר: "ביום מחר יגלה קלוני בכל הפלך הזה - אך לא למעני, כי אם למען אביגיל, לבי עלי דוי פן תהי חרפה וגדפה על היותה רעיה ואחות לנפש שפלה וזעומה כמוני…" "הרגעי נא, בתי!" אמרה נעמי אליה אחרי דומיה ממשכה, הרגעי נא, בתי האהובה! וזכרי נא כי את - את חפה מפשע, ורק מתי רשע ההם אשר הטביעו נפשך רודאלף יחשבך לבת, ינטלך וינשאך באהבתו ובחמלתו, ולא ינוח ולא ישקוט עד כי ישיבך על גפי מרומי האשר, הכהן הישר באדם, סתר לך, ישמרך: כאישון בת עין, ובצל צדקתו תמצאי מנוח וישע, וגם אנכי לא אתן שנת לעיני, ולעפעפי תנומה, עד כי תאשרי בארץ -. והיום אשלח ציר נאמן אל האדון רודאלף עם מכתב, ואודיעה לו את המקרה הרע אשר קרך בחצר האשה דבורה, גם אבקשהו כי יבוא הנה, והוא עם הכהן ימתיקו סוד וישימו עצה להיטיב לך ולשלם נחומים לנפשך האבלה והישרה-." כה נחמה הגבירה נעמי את מרים, ותחבק אותה בזרועות אהבה ותבך על צוארה. "עתה בתי!" הוסיפה נעמי לדבר, "עתה לכי נא אל הכהן כאשר הבטחתיהו אמש, ואמרי לו כי אני מחכה עליו פה בבית, וגם האדון רודאלף יבוא הנה, ויחדו נביאה עצה, נעשה פלילה - לכי לך בתי היקרה! אל תרגזי בדרך ואל תעצבי, כי חדות ה' היא מעזך." אחרי רגעים מעטים הרימה מרים את פעמיה ללכת אל בית הכהן, ותעבור על יד המשעול אשר שם הסתתרו המורה ולילי עם הפסח הקטן כאשר נדברו יחדו. השמש ירדה במורד הרקיע באפסי ים, ודממה דקה חונה על פני הבקעה. מרים קרבה אל המשעול אשר לה לעבור בו למען הגיע אל בית הכהן, והנה מתוך המשעול ההוא עלה נער קטן ופסח אשר פניו זועפים מאד, ובראותו את מרים מהר וירץ לקראתה, ויאמר לה בקול בכים: "חוסי נא, עלמה טובת לב! הוי, חוסי נא! -!" "מה לך? מה לך, בן עני?" שאלה מרים ברגשי חמלה. "הה, אמי העניה והזקנה כשלה נפלה פה בתוך המשעול - אוי לי, לבי חרד פן נשברה רגלה - ואנכי חלש ובאין אונים להקים אותה - ואם לא תחישי את גברתי לעזרתה, אויה, אז תמות אמי היקרה …" "הן גם אני רפת ידים, אך בכל זאת אלך אל מקום מפלת אמך, אולי אוכל הועיל לה," אמרה מרים. "ה' הטוב יגמלך טובה תחת טובת לבבך, גברתי!" אמר הפסח. "האינך מילדי הפלך הזה?" שאלה מרים את פי הפסח בלכתה אתו בחפזון. "לא, גבירה!" ענה הפסח, "מעיר רחוקה אנחנו, ופנינו מועדות לבקר את בית הכהן היושב בהר הזה אשר הוא נודע לאמי -." "גם אני הולכת אל הכהן הזה" אמרה מרים בלכתה הלאה. "אמי! אמי!" קרא הפסח בן חמוץ-זרוע, "חכי נא אמי כמעט הנה עלמה נדיבת לב הולכת אתי לעזור לך" ובדבריו אלה הודיע ללילית ולהמורה כי יחלצו חושים ויעמדו הכן לאחוז את טרפם. "איפה נפלה אמך?" שאלה מרים. "לא רחוק מזה, תחת אלה עבתה אשר שם במורד -." פתאם עמד הפסח מלכת, כי שעטות פרסות סוסים נשמעו בדרך ההיא. "עוד הפעם נכזבה תוחלתנו!" אמר הפסח בלבו, וברגע ההוא נגש פרש רוכב על סוס אביר ולבוש מחלצות כאחד השרים הגדולים, ואחריו בא עבדו הרוכב על סוס יקר גם הוא, ושניהם נצבו על יד מרים והפסח. הפסח התבונן בפני השר ההוא ויכירהו כי הוא השר פאן ס"ט רעמי אשר לפי דברת ההמון הוא אוהב את ההערצאגין פאן לוצעניי -. "בת נדיב", אמר השר פאן ס"ט רעמי אל מרים, "בת נדיב! היטיבי נא והראיני את הדרך אל בית האשה דבורה סכנת בית הגבירה פאן לוצעניי." מרים התפלצה לזכר שם האשה ההיא אשר בחצרה נפל עליה פחד פתאם, ותשפל עיניה ותען ברעדה: "פנה לך הימין עד בואכה ליער צומח עצים, תשמאיל ותלך מהלך רגעים מעטים, ועפעפיך יישירו את בית האשה ההיא." "אודך בכל לבב, היפה בעלמות! כי הודעתני את הדרך אשר אלך בה, לא כן האשה הזקנה השוכבת שם במורד תחת העץ, כי היא אך נאנחת ומיללת ולא השיבה לי דבר." "אמי הזקנה היא!" נאק הפסח בקול ילל. מרים זכרה את אשר צותה ההערצאגין פאן לוצעניי את דבורה סכנת ביתה לפנות בית מושב בעד שר גדול ונכבד, ולא פסחה על שתי הסעפים כי זה הוא השר הזה-. השר ועבדו רכבו לדרכם, והדממה שבה לקדמותה. אז צהלו פני הפסח ויקרא: "אמי! אמי! הנני, הנני! ואתי עלמה נדיבת לב להושיע לך-." כמעט אשר קרבה מרים אל מאורת המשעול, אמרה לילית אל המורה בלאט: "קרב הנה, אישי!" והיא מהרה ותתנער מעפר ותקפוץ ממקומה ותחזק בימינה את צוארי מרים, ואת שמאלה שמה על פיה, והפסח התיצב על כפות רגליה לבל תוכל למוש ממקומה. המעשה הזה נעשה בחפזון גדול מאד עוד לילית בפני מרים, ולא ידעה עוד מי היא. אך עד אשר הגיח המורה מן המארב ועד אשר משש בידיו ויקרב אל חברתו, הביטה לילית את פני מרים ותכר אותה כי היא הנערה אשר כלתה בה חצי זדונה לפנים. "החולדה היא!" קראה לילית בשמחת לבב, וזיקי רצח מעינה הירקרקת התמלטו, "את היא החולדה! השטן הסגירך עוד הפעם אלי; זה גורלך לנפול בידי תמיד! בפעם הזאת אכבס את פניך ברעל הפיטריאל אשר בצלחתי -. קום, אישי! החזיקי בה עד אשר נשליכנה אל העגלה. והשמר לך לבל תנשכך החולדה בשניה." המורה אחז בידיו הגדולות והחזקות את מרים, ובטרם יכלה עוד להרים קולה, השליכה לילית את אדרתה על ראשה ותצרור אותה כצרור כלי, עד כי לא עצרה כח להניע יד ורגל ולהשמיע קול. "עתה, אישי, קח נא את הצרור הזה", אמרה לילית, "שאהו והטילהו אל העגלה! ראי נא כי החולדה איננה כבדה כהאשה ההיא אשר נשאנוה והשלכנוה המימה באפיק הנחל, האין זאת?" לדבר הזה יחרד השודד חרדה גדולה. כי זכר את החלום הנורא אשר ראה בליל אתמול, ולילית הוסיפה דבר: "מה לך, אישי, כי תרעד? מאז הבוקר תפחדנה עצמותיך לרגעים ושניך תצלצלנה -. מהר נא, אישי! ושא שביך - כן! כן!", הוסיפה עוד דבר בראותה כי המורה לקח את מרים על זרועותיו כילדה ישנה. "מהרה ולך אל העגלה!". ינהלני?" שאל המורה. "מה עז כח זכרונו!" אמרה לילית "הוא יזכור כל דבר קטן -." ובדברה הורידה את צעיפה מעל ראשה, ותאמר אל המורה! פתח פיך וקח את קצה צעיפי בין שניך, הפסח יקח את קצהו השני בידו, ובכן ינהגך יביאך עד העגלה." הפסח לקח את קצה הצעיף בידו, ובשמחות וגיל נהל את המורה, ולילית מהרה ותרץ אל העגלון להגיד לו כי דרכם צלחה. ואנחנו לא ננסה לתאר בזה את בלהות צלמות וזלעפות שאול אשר כתרו את מרים בנפלה פתאם ביד לילית והמורה. נפשה התעלפה, רוחה התעטפה, וכל עוד נשמתה בה. אחרי רגעים מעטים הובאה מרים אל עגלת חצר-מות המחכה שם עליה, ולילית והמורה גם הפסח ישבו בעגלה, ויובילו את הנערה האבדת והמתעלפת ההיא יזכור נא הקורא כי יום אחד בטרם שדדה מרים על יד המורה ולילית - כאשר ספרנו בזה - מלט רודאלף את ימימה אשת השר פאן הארווילע, מפח יקוש אשר טמנה שרה לרגליה בקנאתה בה, ואשר גלתה את אזני בעלה השר כי אשת נעוריו בגדה בו ועשתה חוזה עם האיש קארל ראבערט - כאשר ידעת כבר קורא יקר -. ורודאלף שב מהבית אשר שכר לו ברחוב ההיכל, אל היכל כבודו, ויחשך את הליכתו אשר חשב ללכת אל בית מארעל, ליום המחרת, כי האמין כי הקל מעט את עני העני ההוא על יד צרור הכסף אשר נתן להגבירה הארווילע לחלק בביתו לבעבור יחשוב השר פאן הארווילע כי רק לתמוך ידי עניים שחרה אשת נעוריו את הבית ההוא-. ורודאלף שכח בעת ההיא כי הפסח בן חמוץ-זרוע גנב את צרור הכסף ההוא מיד הגבירה הארווילע - כמספר כבר בזה -. בשעה הרביעית אחר הצהרים הגיע מכתב ליד רודאלף וכתוב בו "אודך, הוד מלכות! אודך בכל לבב כי חלצת את נפשי ממות, גם הפכת את קלוני לכבוד - ונפשי אותה לצקת לפניך עוד היום את תודתי ואת ברכתי - כי אולי ביום המחרת תשית הבושה מחסום למו פי -. ואם תגדיל חסדך עמדי לראות פני היום לפנות ערב, אזי תגמור בעדו את היום הזה במעשה הצדקה כאשר החלות - ואני מצפה עליך, הוד מלכות! אני אמתך ימימה פאן הארווילע." לעת ערב בא רודאלף לבית הגבירה ימימה, ובמרוצת הדברים אמר רודאלף אליה: "הידעת, גבירה! כי שרה הסוררה בקנאתה בך הדיחה אותך בשפת חלקות ולשון רמיה לעשות חוזה עם קארל ראבערט האויל והבליעל? הידעת זאת, גבירה?" "הוי, כי כן נחשתי גם אני זה ימים אחדים, אך לא חפצתי ללכת לקראת נחשים עד - עד כי כמעט שכנה דומה נפשי! - אך איככה נגלה רז הלז להדר כבוד מלכותך?" "אמש בבית משתה הגבירה… בשבתי בגן בחורף במסתר, הטיתי אזני ושמעתי את דברי שרה אשר דברה באזני תם אחיה, ויודע לי כי היא כורה ללכדך בדבר החוזה הזה. ובשמעי את דברי בלע ההם, חשתי ולא התמהמהתי לבקשך ולגלות אזנך את מערכי לבב שרה, ולמורת רוחי לא מצאתיך אמש, והיום בבקר יראתי להודיעך זאת על ידי מכתב, מיראתי פן יפול המכתב ליד בעלך אשר כבר עברה עליו רוח קנאה - ובחרתי לחכות עליך בבית ההוא אשר ברחוב ההיכל להצילך מפח יקוש…" "במה אכף לאדני המלך, ואקדם להודך והדרך על החסד הגדול הזה, כי חלצת נפשי מעבור בשלח בחמת קנאת בעלי, גם הפכת קלוני לכבוד בעיניו, בתתך אמן בלבבו כי לתמוך ידי משפחה עניה עליתי על מדרגת העליה ההיא…" "אם יש את נפשך להשיב לי כל תגמולי עליך, הגד תגידי לי באמת ובתמים למה זה ועל מה זה רוח בעל נעוריך סרה כל הימים, ורוח רעה נוססה בו תמיד? ואת יודעת מה עזה אהבתי אליו מנוער, ומה עצמה תוגתי בהעלם ממני רוח יגונו מבלתי יכולת לבוא עד תכונתה ולגהות ממנו מזור…" "הוי! נאנחה ימימה במגנת לב, הוי אדוני המלך כי הקשית לשאול ממני - אך לעשות רצונך, אדוני, קדש הוא לי! אפס כי בטרם אגלה לך את דבר סתר זה, תואיל נא אדוני להטות אזנך ולשמוע את תולדות ימי חיי בימי ילדותי כי מהם היתה נסבה כי אסרתי במסורת ברית עולם עם בעלי השר. שמעני נא אדוני נשיא אלהים! "בהיותי כבת שש עשרה שנה, מתה עלי אמי שרתי בנשי הצדק וחותם כל בנות נדיבים, היא שעשועיה ונחמתה בימי יגונה ומרודיה, היא לא ישבה בסוד עליזים ככל רעותיה, כי לא היתה בריאה אולם, גם לא אותה בזה, וכל ישעה וחפצה היו רק ללמד אותי לשון וספר ולחשוב חשבונות ומחקרי ארץ ודברי ימות עולם כיד החכמה הטובה עליה. ויהי היום ויבוא אבי לחדר אמי ויגל את אזנה כי לוקח הוא לביתו אשה אלמנה צעירה לימים ובת נדיב, והיא תהי מורתי תחת אמי הורתי כי כשל כחה. נחתה כרעם מתחולל בלב אמי ובלבבי, כי לבותינו נבאו לנו כי נכונו לנו ימי חשך וצלמות לרגלי האשה הזרה ההיא, ונתחנן אל אבי לבל יביא את האשה לביתנו, ואנכי בכיתי והתנפלתי אליו לבל יבצע מזמתו, אך הוא לא שעה אלינו. ועוד ביום ההוא הביא לביתו את האשה רולאנד…" "רולאנד?" שאל רודאלף "הזאת היא האשה אשר לקחה אביך לו לאשה אחרי כי באת את במסורת החתונה עם השר הארווילע?" "כן, הוד מלכות! היא האשה רולאנד, אשה מבישה אשר גוה מבלי חמדה ויופי, ונפשה מלאה מומים ודופי, אשר שמה מסוה צדק על פניה, ושבע תועבות בלבה, ואשר בפיה צוף ונופת, ובקרבה שחת ותופת. האשה הזאת פרשה רשת האהבה לרגלי אבי, והוא נלכד בשחת רשתה. האשה הזאת היתה כעש בלבב אמי וכרקב בעצמותיה, ואין קץ לכל הרעות והתלאות הנוראות אשר המיטה עליה, עד כי מעט מעט בלתה את שארה וכלתה את לבה ותפול למשכב. בעת ההיא מת הרופא אשר האמינה בו אמי תמיד, ולהאשה רולאנד היה רופא ואוהב נאמן יליד איטאליע, ואבי לקחו לרפא אמי מחליה - אשר מתה בו -. הרופא ההוא היה שנוא נפשי בגלל האשה רולאנד בעלת סודו, אך הה ליום! כי אמי האמינה בחכמתו ובאמונתו, כי באמת רופא גדול היה הרופא פאלידארי ההוא…" לזכר שם פאלידארי שנו פני רודאלף, ויאמר בלבו: עתה נודע הדבר כי פאלידארי הוא בפאריז, והוא האיש צאזאר בראדאמנטי אשר ראיתי אתמול ואשר שנה את שמו -. אחרי כן שם רודאלף אל ימימה דברתו, ויאמר: "הגידי נא לי, גבירה! כמו היו אז ימי שני חיי הרופא פאלידארי?" "הוא היה אז כבן חמשים שנה., ענתה ימימה. "ומה תארו ומראהו?" "פניו זועפים תמיד ועל מצחו תשכון עננה - כל ימי חיי לא אשכח את צלם דמות תבניתו, את עיניו הלבנות והחדרות חדרי לבב, ואת חוטמו הארוך והמעקל…" קרא רודאלף "הוא ולא אחר!" - ואולי תדעי לך אם האיש הזה עודנו בפאריז? "לא ידעתי, בשנה הראשונה קחת אבי את האשה רולאנד, עזב הרופא ההוא את פאריז, ואחת מרעותי אשר הרופא ההוא היה רופאה לפנים, היא ההערצאגין פאן לוצעניי ספרה לי…" "ההערצאגין פאן לוצעניי?" שאל רודאלף בשממון "מה ספרה לך האשה הזאת על אדות הרופא ההוא?" "היא ספרה לי כי הוא הלך בדרך רחוקה, וכתב אליה מכתבים רבים מלאים דברים נפלאים אשר ראה ואשר שמע בארצות רבות ואיים רחוקים. וזה כחדש ימים שאלתי את פי ההערצאגין אם היא יודעת איה איפוא הרופא ההוא כעת, והיא השיבתני ברוח נבוכה כי אין איש יודע מקום שבתו, ורבים אומרים כי הוא כבר מת -." "נפלאת היא בעיני," אמר רודאלף בזכרו כי ההערצאגין פאן לוצעניי שחרה זה מעט את פאלידארי בביתו. "האתה יודע את האיש הזה?" שאלה ימימה את רודאלף. ,הה, מי יתן ולא ידעתיו! -. אך כלי נא את ספורך: ולאחרונה אגידה לך מי ומה הוא האיש פאלידארי הזה אשר הוא איש כבד עון ומשחית לחבל…" "איש כבד עון ומשחית לחבל הוא הרופא פאלידארי!" קראה ימימה בתמהון לבב ובנפש נבהלה, "והוא אוהב נאמן להאשה רולאנד, והוא היה רופא נפש אמי…הוי, אמי מתה תחת ידו מקץ שלשה ימים נבא לי לבי אז, ונאמן הוא הקול אשר קרא בקרבי כי הרופא הזה ישיא מות על אמי בעצת האשה רולאנד לבעבור תירש היא את גברתה… אויה נא לי כי כאשר דמיתי כן היתה! … כל הימים אשר חלתה אמי לא עזבתי את ערש דותה רגע קטן, ורק פעם אחת יצאתי החוצה לשאוף רוח צח, ובשובי הביתה שמעתי אחורי הדלת קול מלחשים, ואט אזני ואשמע והנה האשה רולאנד ממתקת סוד עם הרופא פאלידארי, והוא יעננה בקול: "וביום יהיה האות הזה -." וביום השלישי מתה אמי…" "נעויתי משמוע!" צעק רודאלף מנהמת לבו. "מני אז היה הרופא בעיני דמים, והאשה רולאנד כמארת ה', אך זמותי לא עברו נאלמה, וכאב נעכר המה בחבי, וסערת נקמתי עצורה בכליותי-. אחרי מות אמי, לקח אבי את האשה רולאנד להיות עינה צופיה הליכות ביתו תחת אמי, פלגי מים ירדו עיני, אנחות שברו את לבבי, ובאש עברתי מלאתי פי תוכחות חמה, והוכחתי את אבי על הביאו שנית אל ביתו את סמל הקנאה הזאת, ואמרתי כי אבחר במות משבת עם האשה המבישה ההיא בבית אשר ישבה בו הורתי היקרה והישרה בנשים, אך אבי ענני במנוחת לבב כי התולים תצמיד לשון נערה קטנה כמוני, וכלם ישא רוח, יקח הבל, ועל אפי הביא את האשה רולאנד אל חדר הורתי. מהיום ההוא הכעסתי את צרתי זאת גם כעס, אך כאשר הוספתי להכעיסה ולהרעימה, כן הוסיפה היא להראות אלי פנים שוחקים וכל אותות יקר וגדולה, ואבי בראותו כי היא משלמת לי אהבה תחת שנאה וטובה תחת רעה, האמין בה כי היא נעלבת ואינה עולבת, שומעת חרפתה ואינה משיבה, אהבת את איבתה ומברכת את מקלליה, ובגלל אלה הוסיף להטות אליה חנו וחסדו ואהבתו, ואותי היה עוין פעמים רבות נתן עלי אבי בקול זעמו על השליכי עליה שקצים בכל שאט בנפש, אך היא חלתה בכל פעם את פניו בשפת חלקות ובלשון רכה לבל יחר עלי אפו וישא לחטאות נעורים. אפס כי רק באזני אבי דברה בלשון רמיה כזאת, ובהיותי אתה לבדי בבית, הבריקה עלי עיני זעם ותפחידני תמיד כי תפיל עלי הוה לא אדע שחרה, ותביא עלי שואה ממרחק לא אדע כפרה. פעם אחת הריקה עלי מרירות רעל ותאמר: "השמרי בנפשך, בת לא רחמה! פן אכריעך תחתי ולא תוסיפי קום-." "כאשר הכרעת את אמי?" השיבותי אמרי לה, "אך הרופא פאלידארי איננו כעת פה להבטיחך כי ביום השלישי יהיה האות הזה." כחצים שנונים ירדו דברי אלה בלבה, אך היא נשאה בשרה בשניה, ותשמור לפיה מחסום, ויום נקם בלבה. ולבלתי הלאותך, הוד מלכות! בלהג הרבה אספר לך בדברים מעטים אחרית דבר, כי פעם אחת קרא אבי את שכניו הקרובים אליו לאכול אתו לחם, והאשה רולאנד שתה עליה את עדי אמי, את שביסיה ואת נטיפותיה, את טבעותיה ואת ותשב ראש על השלחן לימין אבי, ואני נשאתי את עיני על הקיר אשר עליו תלויות תמונות בני ביתנו המשוחות בששר על גליונות, ואראה כי תמונת אמי נעדרה ואיננה שם, ותחתיה תמונת האשה רולאנד. בחמת רוחי דברתי את אבי קשות, ואמרתי: "המעט ממך כי הושבת את צרת אמי בביתה בחייה, כי תוסיף עוד להושיב את תמונתה תחתיה במותה להאביד כל זכר לה!!" אבי היה כאיש אשר אין בפיו תוכחות וישם ידו למו פיו, אך האשה רולאנד העזה פניה ותען עזות ותאמר: "אנכי השלכתי את התמונה הזאת אל בית המבשלות." אז עלתה חמתי באין מעצור, וצעקתי מרה: "הוי מנכרת טובה! הזה הוא גמולך שגמלת לאמי גברתך אשר אספה אותך לביתה בתור אסופת רעב! - הוי שפחה כי תירש גברתה! !-." הדברים האלה שמו שמות בבית, אבי נבהל משמוע ויהי כהלום רעם, השכנים היושבים על השלחן הורידו לארץ ראשם, והאשה רולאנד הגיחה מקירות לבבה אנחה נוראה ותפול מעל כסאה אחורנית ותתעלף, ואנכי נסתי וחשתי מפלט לי בחדר המקרה …" "ביום השני בא אבי אל חדר משכני, ויאמר אלי: "עתה באתי לבשרך כי אחרי אשר ישלמו ימי אבלי על אמך, אקח לי את הגבירה רולאנד לאשה, לבל תוסיפי עוד להבזותה בשם שפחה - אך מטעם מוסד וכמוס עמדי אתנה אותך לאיש בטרם אבוא אני במסורת החתונה עם הגבירה רולאנד. הירושה אשר נפלה לך מהורתך, רבה היא, עד אלף אלפי שקלי פראנק, והיא לך לשלוחים -. ומהיום עד יום חתונתך לא תעזי פניך לבוא עוד אל הבית הגדול אשר אנכי והגבירה רולאנד יושבים בו - השמעת את פקדתי? …" כה דבר אתי אבי בזעם אפו, ויפן וילך לו. ומהיום ההוא ישבתי בדד, וחייתי חיי יגון וצער, עד כי אויתי גם קויתי את היום אשר בו אלקח לאיש - יהי מי יהי -. והאשה רולאנד חגרה חמות ותכעיסני כל הימים, ותמלא פני קלון מרבה להכיל, עד כי קצתי בחיי ושבחתי את המתים. ויהי היום בשבתי בגנת הביתן, הובא אלי מכתב חתום בחותם אליעזר הסופר שכננו ומודע לאבי, וכתוב בו כדברים האלה: "דעי נא, בת נדיב! כי אביך חפץ להביא אותך במסורת החתונה עם שר גדול ונכבד אשר שמו מארקיז פאן הארווילע. השר הזה הוא איש צעיר לימים, עשיר גדול ובעל נכסים רבים, גם יפה תואר ומשכיל. אפס כי בכל אלה מאנו שני אבות לתת לו את בנותיהם מקץ ימים מעטים אחרי אשר ארש אותן השר הזה, אשה אחר רעותה - ואנכי אינני יודע מה חסרון ומום מצאו בו כי רחקו מעליו - ואת, בת נדיב! ראי והתחקי על שרש הדבר -." דברי המכתב הזה הרעישו את מורשי לבבי, כי מעודי לא שמעתי את שמע השר הארווילע, גם אבי לא נשא מעולם את שמו על שפתיו, ויגדל עוד פחדי בראותי כי בפתע פתאום נסעה האשה רולאנד מבית אבי - בית הקיץ הרחוק מהלך שלשה ימים מפאריז - ואבי הודיעני כי רק למעני נסעה האשה ההיא פאריזה. נחשתי כי לבעבור קשר אותי במעדנות עם השר הארווילע מגמת פניה - ולא לטובתי! -. מקץ שמונת ימים שבה רולאנד מפאריז, ובעצם היום ההוא קראני אליו אבי החדרה, ויאמר אלי: " זה ימים רבים אני חושב מחשבות להצליחך ולהשגיא אחריתך. בעוד חדש ימים ישלמו ימי אבל אמך. מחר יבוא הנה השר מארקיז פאן הארווילע, איש צעיר לימים, יפה אף נעים, רב אוצרות וחכם לבב אשר יש לאל ידו להושיבך על גפי מרומי קרת. הוא ראה אותך בהיותך בסוד עלמות משחקות, ונפשו חשקה בך, ואם ימצא הוא חן בעיניך, אז תהי עזר כנגדו לתקופת ששה שבועות. אולם אף אם תמאני בו ותפריעי עצתי, ידוע תדעי כי בכל זאת אקח לי את הגבירה רולאנד לאשה כתם ימי אבלי, ואז תתני לה כבוד ויקר כיאות לאשת אביך - ואם גם אז תוסיפי סרה, מרה תהיה באחרונה -." אז דברתי במר נפשי: "חלילה לי להפריע עצתך, בדבר השר הארווילע, אך שמוע שמעתי כי שתי פעמים ארש לו השר הזה בנות נדיבים…" "ידעתי זאת" ענה אבי, "גם ידעתי נאמנה כי רק הוא לא אבה לקחת אותן בהודע לו כי יחבר להן כסף נדה, והן תלטשנה עיניהן רק על כספו כי רב הוא ועצום -." מהיום ההוא צהלו פני האשה רולאנד בראותה כי עצתה קמה ותתעודד כי היא במזמותיה הרבות פרשה את הרשת הזאת לרגלי, ובידעה את הנסבה הנכונה אשר בעבורה מאסו בו שתי העלמות אשר ארש לו תחלה, התאמצה בכל עוז להפילני בחבלו למען קחת ממני נקמה נוראה מאד -. סוף דבר כי השר הארווילע בא אל בית אבי, וימצא חן בעיני בגלל תמו וישרו ובגלל נעימות דרכו והליכותיו. אך נפלאתי מאד בהתבונני כי האיש העשיר והשר הנכבד הזה, הוא נעצב תמיד, ותוגה חרישית צפונה בחדרי לבבו כל הימים. ימים אחדים אחרי בואו לבית אבי, בא השר לחדרו ויסגור הדלת בעדו, ויוסף משרתו הניא את אבי מבוא אל אדונו לבקרו, באמרו כי כאב ראש אחזהו ולא יניח איש לגשת אליו. אחרי שני ימים שב השר וירא אלינו, אך לחייו הלבינו, ופניו נפלו עד מאד - פעמים רבות אותה נפשי לשאול את פיהו מדוע ככה דל ועצב כל הימים? גם מדוע לא אבה התחתן את שתי העלמות אשר בחר בהן בתחלה? אך בכל פעם בשתי גם לא ערבתי את לבי לשאול ממנו את הדברים האלה-. שלשה ימים לפני חתונתי, באו שני שושביני השר פאן הארווילע, הלא הם: ההערצאג פאן לוצעניי, והשר פאן ס"ט רעמי, כצאתי מחפתי נפל אבי על צוארי וישקני ויבך, וגם האשה רולאנד חבקתני ונשקה לי, ותדבר באזני לאמר: "זכרי נא אותי בימי אשרך: כי אנכי הסבתי בדבר חתונתך." דבריה ידעתי אז אל מה ירמזון, ירעמו כעת באזני כרעם מתחולל-. אחרי משתה הערב ישבנו במרכבה, אני ובעלי, ונדא כעל כנפי נשרים ונבוא פאריזה." פה עצרה הגבירה ימימה במלים, לחייה התאדמו, ועיניה נמלאו רסיסי דמעות ובכל זאת התחזקה ותוסף לספר: "בשת פני כסתני, וסגור לבי יקרע ויזוב דם - אך עצור במלים לא אוכל למען תדע ובחנת דרכי ותתן לי צדק -. בבואי אל בית בעלי השר הארווילע, נפלה עלי חרדת מות לא ידעתי שחרה - בנשף בערב יום הובאתי אל חדר משכבי - אחרי כן בא הארווילע החדרה, ואימה חשכה ופלצה נצחת אחזוני - ופתע פתאם …הוי מחתה וזועה!! פתע פתאם החזיקני בעלי בכל מאמצי כח ויאנק אנקת חלל וינהק נהקת מות - לשוא התאמצתי להמלט על נפשי! כי הוא מחזיק אותי בזרועותיו החזקות כמטילי ברזל, ואין מציל! וכרגע עוה את פניו, עיניו התהפכו בחוריהן כלפידי אש, ומפיו יז קצף מהול בדם - ויפל מלוא קומתו ארצה, ובנפלו הניח אותי חפשי, ואנכי נצבתי נפעמת ושוממה בעת אשר פרפרהו חולי הנכפה, ושד השחת אחז בערפו ויפצפצהו…הה! זה הוא נשף חשקי - וזאת היא נקמת האשה רולאנד!" "פלצות בעתני!" קרא רודאלף, "מארת ה' תחול על ראש המרשעת ההיא אשר ברשעתה וזדון לבה המיטה עליך הוה לא תדעי שחרה!" "הוה על הוה ושאה על שאה כתמן באוני ויבלעוני, כי בעלי הוריש את מחלתו הארורה גם לבתי היחידה, והרופאים החליטו פה אחד כי מחלתה זאת תמאן להרפא כל ימי חייה, יען כי מידי אביה מורשה היא לה - אויה, אויה נא לי!" צעקה ימימה במר נפשה ותספק כף ותבך בכי תמרורים מנהמת לבה עד כי לא עצרה כח לדבר עוד, וגם רודאלף נאלם דומיה ויורד לארץ ראשו. "עתה ידעתי," אמר רודאלף אחרי דומיה ממשכה, "עתה ידעתי למה זה יתנוסס יגון עז בלבב הארווילע תמיד, מדוע הוא ככה דל ועצוב רוח כל הימים…" "תן תודה, הוד מלכות! כי הארווילע חטא חטאה גדולה מאד במשכו אותי אחריו בחבלי אהבה - אי שמים! הלא עון חרב הוא אם איש כמוהו אשר מחלת הנכפה קננה בו, יחטוף במשכו ברשתו כלמה יתומה כמוני, ויוריש עוד את מחלתו הנמבזה והארורה גם לבתו אחריו!! - ובעיני מתים מחלד יכבד עוד איש כזה וינחל תהלה ותפארת! -." "לא אהדר גם פני ידיד נפשי כהארווילע, ואודה כי הוא חטא ואשם - אך חטאת האשה רולאנד כבדה שבעתים מחטאתו, כי הדיחה אותו לעשות כדבר הרע הזה למען קחת ממך נקם רצח כזה - ואנכי אשר עד כה הייתי מאשר לנקום בכל עת נקמת ה' מאנשי דמים ומרמה, אקוה כי יבוא יום אשר אשיב נקם גם להאשה הזידונה רולאנד אשר נגע עד שמים עונה ושאול חטאה! -. אולם את גברתי! אף כי לך הצדקה ולבעלך בשת הפנים כי הפילך למשואות נצח, בכל זאת יאות לעורר גם רחמים על מכה אלהים ומענה כמוהו, אשר מוקדי שאול יוקדים בחבו תמיד, וכל בלהות צלמות ידכאו לארץ חיתו - הלא תחוסי עליו גבירה בטובת לבבך, הלא תחמלי עליו ימימה, כי רוחך טובה ונפשך ענגה…" "הה נשיא אלהים! לו יכולת לשער בנפשך מה נורא המראה ההוא באחוז שד השחת בעורף האדם וינפצהו על עפר מות, והאדם יתנפל מלא קומתו ארצה, ילטוש עיניו, יעוה פניו, ויז קצף ודם מפתחי פיהו, ובחמה שפוכה יבעט ברגליו, יספוק בידיו, לא יראה ולא ישמע, לא יריח ולא ימיש - ואחרי עבור רוח העועים ורוח השגעון והתמהון האיום והנורא הזה, יעמוד החולה משומם ונקשה, נפעם ונדהם - הוי תסמר שערת ראשי! -. בכל פעם אשר החולי המר והנמהר הזה, את בתי יחידתי, ויפצפצה באכזריות חמתו, אז יאחזוני צירים וחבלים…ואז אקלל את אביה על אשר השיא מות כזה עליה…אך כשך חמת מחלתה, ורוחה תשוב אליה, אז תשך גם חמתי מעל בעלי, ורוח חמלה יתעורר בקרבי, ורגשי עצבים יתנוססו במסלות לבבי על בעל נעורי האבד בעניו. אך הלבעבור זאת אסרתי בעבותות החתונה בימי ילדותי? לבעבור ירעשו מורשי לבבי כל ימים ויסערו בסערות משטמה איבה וחמלה, שנאה וחנינה? ולבעבור הניד שנה מעיני כל הלילות על ערש בת עניה גועת מלדה אשר לרגעים אשור עקבות מותה? ואחרי כל אלה יזרה עוד מלא חפנים מלח על פצעי האנושים באמור אלי כל היום כי מאשרה אנכי בחלד וחבלים נפלו לי בנעימים תחת השמש - הה, דמיוני כהר שרפה אשר על כל עבריו יפרחו שושנים ונצנים מרהיבי עין, ובקרבו אש להט ומוקדי עולם…" "הוי! גדול כים שברך, גבירה! ובמה אנחמך ותנחמי? וחלילה לי להיות כאחד ממנחמי הבל ועמל…אולם גבירה! עוד יש בידי צרי לצרות לבבך, ורפאות תעלה לענות ואת אם תאבי ותשמעי בקולי לכל אשר איעצך, אז תשכחי עצבך ורגזך, תשבעי שמחות עולם ונעימות נצח, ושמך יעמוד לברכה לדור דורים…" "הוד מלכות! מה זה תשמענה אזני?" שאלה ימימה בבהלה בשמעה את דברי רודאלף ההם אשר דבר ברגש ובהוד קול עוז. "בשם ה'! עוץ נא לי…והיה מלאך מושיעי בצר לי!…" "גבירה! עצתי בחונה היא - ואני בחנתיה בימי נודי ומרודי, ומצאתי כי היא שקוי לעצמות יבשות, מרפא בשרים וחיי נפשות - עצתי תצהיל פנים משמן, תשמח לבב מיין, תציל - ועצתי זאת הלא היא: עשות צדק, החיות רוח שפלים, להיות מעוז לדל, מחסה לאביון, משען לחם לרעבים, עינים לעור, ורגלים לפסח. ואנכי סלותי לי מסלה חדשה במעשה הצדקה, ובמסלה הזאת הלכתי והצלחתי עד כה כי למן היום אשר החלותי לרדוף צדק, זה דרכי: להסיר מעל ראשי מצנפת הרוזנים ולהרים ממני עטרת הנסיכים, ולהתחפש בבגדים אחרים כאחד מבני העם, ללמד לשוני דבר כלשון בני ההמון וכניב שפתותיהם, ולחפש בנרות את מעון עניים מדכאים ובכורי דלים, רבץ ילדי עוני עשוקים ורצוצים, במו פי, לפחת בם רשפי נוחם, ולהזיל להם די זהב מכיסי עד כי יושעו תשועה נצחת -. ואם את גבירה, תואילי לכת כמוני במסלה דרך אלכה לי אני, והיית חברתי במעשה הצדקה, אז - חי ה' - אז תראי ונהרת ורחב ופחד ושמח לבבך כל הימים, אז תשמעי חדשות ונצורות לא שמעה אזנך מעודך, אז תבואנה אלפי ברכות לראשך, ברכות אבדים ומרי נפש, אז יסכו לך אלפי עינים דמעות תודה, ואז תתענג נפשך עונג בלי-מצרים, עונג אשר לא בעפר יסודו, ושפתי בשר לא תוכלנה להביע באמר ודברים -." "רב תודות לך, הוד מלכות! על עצתך הנפלאה הזאת - ואנכי יודעת כי אין שמחה לנפש כשמחת עשות צדק וחסד - אך במסלה החדשה אשר סלות לך אתה, הוד מלכות! לא נסיתי עוד הצג כף רגלי, ואתה בטובך הגדול משכני ואחריך ארוצה בשמחת כל לבב - וראשית דרכי תהיה לתמוך ידי חרש אבן ההוא היושב בעלית קיר הבית אשר ברחוב ההיכל…" "לא גברתי! בבית ההוא לא תוסיפי עוד לבוא - ואנכי אעזור להעני מארעל ההוא, כי שם גם בית שבתי על יד העליה ההיא-." "מה זה ידבר הוד מלכותו? המצחק אתה לי?" "עוד מעט ותדעי את סודי - ועתה אשובה נא לדבר דברים אחדים על אדות בעלך ובתך: דעי נא גבירה! כי אם תתמכי אשרך בדרכי חסד ומעגלי צדק, אז תרף שנאתך גם מבעל נעוריך ותסוב תנחמהו ממצוקותיו ותלאותיו הנוראות-. ואנכי אשלח לך רופא אמן ומפליא לעשות אשר הוא רופאי זה ימים רבים, והוא נסה פעמים רבות - בהיותו עוד באמעריקא - לרפאות עבדים כושים ממחלת הנכפה, ויצליח, ואולי יצלח לו לרפא גם את בעלך ובתך…" "מה שם הרופא הזה? הה מלאך מושיעי!" "דוד שמו והוא מבני הכושים, אך רופא גדול מאד." "הוד מלכות! החייתני בעצתך הטובה, ובתקותך הנעימה נפחת בי נשמת חיים - וכמו נבאתי בכתבי אליך "כי אם תגדיל חסדך עמדי לראות פני היום לפנות ערב, אזי תגמור בעדי את היום הזה במעשה הצדקה אשר החלות-." "שלום לך גברתי!" אמר רודאלף ויקם מעל הכסא "עתה אלכה ואשובה אל מקומי, וביום השלישי אוסיף לשחר את פניך ולהתיעץ על צפונותיו במעשה הצדקה - שלום לך גבירה! חיי בטוב!" אחרי הדברים האלה ישב רודאלף במרכבתו, ויסע לביתו, ונפשו צהלה ושמחה בזרעו זרע הצדק על לבב ימימה אשת הארווילע ידידו. יזכור נא הקורא את האיש מארעל חרש אבן היושב בעלית קיר הבית אשר ברחוב ההיכל, ואל העליה ההיא נוביל כעת את הקורא היקר. ראש האשמורה האחרונה בלילה, הנה זה בא, ועל פני החוץ ישלג החורף וישלך קרחו כפתים. נר קטן בעלית בית מארעל, ואין בו כח להאיר את החשכה הרובצת שמה. העליה ההיא קטנה וקצרת ידים גם שפלת קומה היא. רצפתה מלאה רכסים ומעקשים, מוץ ותבן, בלואי סחבות ובלואי מלחים, דומן, רפש וטיט. ספון העליה מחספס בכפור דק ועליו יתעלם שלג. קירותיה רטובים וירקרקים, וחלונה הקטן והצר נסתם ברגבי שלג. על שלחן מרבע אשר אפסו מסגרותיו, וצלעיו כמסוס נוסס מזוקן, על השלחן הדל ההוא מתנוצצים אבני שהם יקרות ונפלאות עד מאד, כי זה האיש מארעל ילטוש אבני יקר בעד מעט שלמים, ולאנשי ביתו גם לכל יבוא הגד יגיד כי אבנים אין חפץ בהן הוא לוטש למען היות להן ברק כאבני אש. כחש להם האיש היקר הזה למען לא ימשכו האבנים ההן עליהם את עיני רואיהן, ולבל יחמדו את יפין ואת חוסן יקרתן בלבבם-. הדבר הזה יעיד לנו מה גדלה אמונת מארעל בעיני העשירים עד כי האמינו באיש עני כמוהו לתת לו סגלות יקרות כאלה - ובכל זאת לא שתו העשירים ההם לתת את לבם לחמלה עליו ולהוציאו ממצוקותיו הנוראות!-. והאיש הישר מארעל יושב על כסא ישן בלי ידות, ומרוב עבודתו כל הלילה, נפלו חבלי שנה על עיניו, ויצנח מעל הכסא וישען על השלחן ושמורות עיניו נצמדו. על ראש העני הזה קרחת, וסביב לקרחתו יראו שערות לבנות מעטות. מעיל קרוע וטלוא, יכסה את בשרו,ונעלות בלות ומטלאות ברגליו. הקור חזק מאד בבית, עד כי - למרות השנה העזה אשר תתקפהו - תרעדנה עצמות הישן לרגעים. בכל הבית ישמע רק נחרת מארעל השקוע בשנתו, כי שבע הנפשות זולתו אשר בבית, לא יישנו ולא ינומו. אמנם כן כי שבע נפשות סגורות בבית הקטן והצר ההוא, הלא הן: שלש ילדות ושני ילדים - בני מארעל -; אם הבנים והבנות - היא אשת מארעל -; ואם אשתו - היא חותנתו אש היא כבת שמנים שנה והכתה בשגעון ובתמהון לבב. וכלם - זולת מארעל - לא יישנו, כי הקור העז והרעב הנורא גם ידי המחלה ינידו שנה מעיניהם העיפות. בירכתי העליה רובצת חותנת מארעל על מצע עור, ומכסה אדרת שער אשר בלתה מרוב ימים. על ידה מתגוללת ארצה על שק תבן ילדה קטנה בת ארבע שנים אשר מחלת השחפת דבקה בה ונגעה עד נפשה, על השק ההוא רובצות עוד שתי ילדות אחיותיה, ושני ילדים אחיה. פני כלם קבצו פארור, ועל עפעפיהם צלמות. עורם צפד על עצמם, ובדיהם ינועו ויזועו מפני זלעפות רעב וצנת קרח. ממולם תתהפך אם הבנים בצירים וחבלים על מצע בלואי המלחים, וכל עצמותיה תרעדנה מתגרת יד קדחת נמרצת אשר החזיקתה זה ימים רבים. סביבות עיניה כמראה תכלת, לחייה קמטו בלי עת ותארה חשך משחור. שפתותיה לבנות, מבקעות וזבות דם. דומית מות בעלית הבית, אין פוצה פה ואין מגיח אנחה מלבו מרוב מכאוביו, לבל יעירו את אבי הבית העיף והיגע אשר חבלי שנה אפפוהו. אם הבנים מתבוננת על בניה העטופים ברעב ומרעידים בקרה-. המשגעה הזקנה רובצת דומם ועיניה מפיצות אש זרה כעיני חיה רעבה - אך פתאם נשאה ראשה הגלוח ותשב על ראש המצע - עיניה נטויות על השלחן אשר עליו הנר ואבני השהם - אחרי כן קמה לאט לאט - ראשה ינוע כה וכה; שפתה התחתונה, העבה והשרועה, רועדת בלי הפוגה, ופניה הלבנים והנוראים, התעותו ויפיקו זועה וגועל נפש-. כגנב התחמקה המשגעה ותגש אל השלחן ותתיצב על יד אבני השהם. בעצלתים הרימה את ידיה הרועדות ודלות הבשר, בקרה, אך היא לא נזהרה עד כי נכוו ראשי אצבעותיה באש, ותוציא מקירות לבה המיה מוזרה לחרדת השומעים. לקול הנורא הזה, התעורר מארעל משנתו, וישא את עיניו וירא והנה חותנתו נצבת עליו. "מה לך, אם? מה חפצך פה?" שאל אותה מארעל; ובהאמינו כי בני ביתו ישנים, דבר אתה בקול דממה לבל יעירם משנתם, ויאמר: "שובי שכבי, אמי! ואל תעירי בקולך את רחל והילדים…" "אני ערה- אני מחממה את קציעה אחותי", אמרה הילדה הבכירה אשר היא כבת עשתי עשרה שנה. "גם אני ער," אמר אחד הילדים, "כי הרעב איננו מניח לי לישון." "הוי בני היקרים!" נאנח מארעל, "אני דמיתי כי הנכם ישנים…" "מארעל!" קראה רחל, "מארעל! תן נא לי מעט מים כי צמאתי מאד ואש הקדחת קודחת בעצמותי כל הלילה." "הנני רעיתי לעשות שאלתך," ענה מארעל את אשתו, "אך בתחלה אשיבה את אמך למנוחתה - אל תגעי באבנים האלה!" אמר אחרי כן אל הזקנה אשר הושיטה את ידה לקחת את בחיר כל אבני השהם אשר על השלחן. "שובי נא ושכבי על משכבך!" הוסיף לדבר אליה בקול רם. "זאת - זאת!" ענתה המשגעה ותור באצבעה על אבן השהם. "יראתי כי לא אבריחך מזה אם לא אראך קשה!" קרא מארעל בקול אל חותנתו להפחידה ולהרחיקה מעל השלחן. "הוי לי, מארעל!" יללה רחל אשתו, "אש צמאוני תאכלני, חוסה נא עלי ותן לי מעט מים." למוש מזה לבל תשלח אמך את ידה אל אבני שהם האלה ותוסיף להאביד אחת מהנה כבשנה העוברת - הה ה' הוא יודע מה רבו תלאותי בעבור השהם ההוא, ומי יודע מה זה יקרני עוד בעבורו?-." מארעל חשב מחשבות רגע קטן, ויאמר אל אחד הילדים: "שמעון, לך נא והביאה מים לאמך, כי הנך ער." "לא, לא ילך," אמרה רחל, "אני אחכה עליך, כי יגורתי פן יבלע להילד בקור הנורא הזה-." "גם בקומי לא יוכל הקור להציק לי יותר מבשכבי פה." אמר הילד ויקם ממשכבו. "גשי הלאה!" צעק מארעל אל הזקנה העומדת על השלחן ושולחת את ידה אל אבני השהם. "אמי, המים קפאו בתוך הכד." אמר שמעון אל אמו. "שבר נא איפוא את הקרח, בני!" השיבה רחל. "הקרח עב מאד - ולא אוכל לו," אמר הילד. "מארעל, שבור נא למצער את הקרח אשר בכד," אמרה רחל בקול בוכים "אם אין לי לשתות רק מים, תנה לי איפוא מעט מים, כי לשוני נשתה,." "אהה ה'! מה לי לעשות? הנה אמך כמשמר נטוע וממקומה לא תמוש," צעק מארעל מנהמת לב נשבר ובכל מאמצי כח לא יכול להמיש את המשגעה מעל השלחן, והיא התקצפה עליו ותוציא שאגת יללה ממעמקי לבבה. "קראי לה את!" אמר מארעל אל אשתו; "כי לפעמים היא שומעת בקולך." "אמי! שובי ושכבי! ואם תאבי ותשמעי, אשקך ספל קאפפע, כאשר אהבת תמיד." "זאת - זאת!" הוסיפה המשגעה דבר, ובפעם הזאת חגרה שארית כח לקחת בחזקה את אבן השהם, ואז הוציא מארעל מקל חובלים מתחת השלחן ויעופף אותו על פני המשגעת להבהילה ולהבריחה מפניו, אך לשוא! כי היא נסתה לנשך בשניה את ידיו, ומעיניה התמלטו זקי אש. "שובי שכבי!" צעק מארעל בקול פחדים ויך במקל על השלחן פעם אחר פעם עד כי ברחה המשגעה, והוא רודף אחריה בקול רעם וצועק "שכבי, שכבי על משכבך כרגע, ואם אין ודשתי את בשרך!!." המשגעה נבהלה נחפזה מקול מארעל ומקול מהלומות מקלו אשר הוא מכה על הרצפה, ותתנפל ותרבץ על מקומה הראשון ותיבב ותילל מבלי הפוגה. הילדים והילדות אשר דמו כי אביהם הכה מכות נוראות כאלה את אמם הזקנה, הרימו יחדו את קולם בבכי ויאמרו: "אל נא תכה את אמנו הזקנה, אל נא תכה אותה, אבינו!!" מראה עלית בית מארעל, עניו ומרודו, ענות אשת נעוריו אשר אש הקדחת תלהטה מבית, אסון ילדיו העטופים ברעב ונקשים בקרה, יללת חותנתו הזקנה והמשגעה המיללת כזאבה רעבה, ובכי הבנים המתחננים אל אביהם לבל יכה את אמם הזקנה, הן כל הדברים הנוראים האלה, יקרעו את לבב הקורא, וימלאו את כל בתי נפשו רתת ומחתה אשר תקצורנה גם שפתי נאמנים להביעם, וגם עט סופר מהיר ילא לתאר אותם בשרר המליצה. לב: החוב מארעל, חרש האבן, הסכין לראות מראות כאלה בתוך ביתו, אך בפעם הזאת נלאה נשוא עוד את כובד מצוקותיו, ויצעק מנהמת לבו: "אהה ה'! עד מה תמשוך אפך ותענני עד מאד? הרגני נא הרוג, כי טוב מותי מחיי מרים ומאררים כאלה! וחותנתי נוספה גם היא על צרותי העצומות!" "היש בי אשם כי אמי תשתגע עליך?" ענתה רחל אשתו בקול בוכים. "ומה אשמתי אני כי הפגיע בי ה' אסון כלכם?" צעק מארעל. "הוי, מה חיי? הלא חיי עבדות! לילה ויום אני עובד עבודת פרך למענכם ולא אתאונן גם לא אתלונן על ככה, כי כה נטל עלי קשה יומי; אך עתה כשל כח הסבל בהשתרג עלי תלאות רבות וצרות מצרות שונות - הוי, שדי המר לי מאד ועל לא חמס בכפי העמיס סבלות עני וחלי ומדוה על ראש גבר לא-יצלח כמוני, ועל כלם לשמור לרגעים את המשתגע לבל תרע ולבל תשחית - אי שמים!!." כה דבר מארעל במר רוחו ויתנפל על כסאו כאיש נפעם ויספוק כף ויאנק "מה אעשה אם פקידי בית אספי דלים ימאנו לאסוף את אמי אל הבית ההוא?" ענתה רחל בקול ילל, "ומה תועיל לך מהותך אם תזעק חמס על דבר אשר אין לאל ידך לשנותו?" הועיל לי," אמר מארעל וימח דמעתו מעל פניו, "צדקת רעיתי! אך כמוני לא יעצר כח לעצור ברוח יגונו ומרי שיחו בהשתער על ראשו צרות רבות ורעות מארבע רוחות השמים ובפעם אחת, אוי לי!" "הגמיאני נא מעט מים!" התחננה רחל, "אש צמאון תלהט ושלהבת הקדחת קדחה בלבי - חוסה נא וחושה להשקיט אשי…" "חכי נא רגע," ענה מארעל ויקם מכסאו ויקח את כד המים, וישבר בכח את הקרח המכסה את המים, ויצק מעט מים אל צלוחית ויגש לאשתו המושיטה זרועותיה היבשות לקראתו, אך כרגע נחם מארעל ממעשהו ויאמר: "המים קרים מאד, ויראתי פן יבלע לך - כי אחזת קדחת את -." "אם יבלע לי בזאת, טוב מאד!" השיבה רחל, "מהרה ותן לי את המים, הם יקריבו את קצי, ואתה תצא לחפשי מסבלותי, ולא יציקו לך כי אם אמי ובני האבדים -." "הה לי!" אמר מארעל באנחת לב, "אל נא תוסיפי יגון על יגוני בדברים יורדים חדרי לב כאלה - הוי, יגורתי פן תתקפני רוח עועים מעוצם יד מצוקותי - הכח אבנים כחי. אם לבבי מטיל ברזל? - אני חרד לרגעים פן כמקרה חותנתי יקרני גם אני…ואז, אז תשבר לכם גם משענת קנה רצוץ כמוני - ודעי נא רחל כי רק בגללכם אשא ואסבול נטל חיי התבל; ולו הייתי לבדי, כי עתה כבר השלכתי במצולות הנהר את נפשי ואת עניי ומרודי יחד -." "ידעתי עותתי!" אמרה רחל ברגש, "ומאד הסכלתי בהכאיבי את לבבך היקר באמרי פי - סלח נא לי, ידיד נפשי! כי לא להרעימך חשבתי, רק כי ידעתי נאמנה כי לא לעזר ולא להועיל אני לך ולבנינו הקטנים - זה חדשים אחדים אני מתהפכת בצירים וחבלים על ערש דוי - אהה ה'! לשוני לחכי דבקה; אחלי, השקני נא מעט מים!" "אני מחזיק הצלוחית להחם מעט את מימיה ביד -." "הנך איש טוב! ואנכי דברתי אתך קשות -." "הה, אשה קשת רוח את, גם החלית, ועל כן מלאת תלונה וזעף - אך דברי אתי מה תדברי, ואל תוסיפי לדבר כי את עלי לטורח." "סלח נא לי, אלוף נעורי!" "הא לך המים, אך שתי נא מעט מעט, כי המים קרים הם עדנה." "אודך בכל לבב, מארעל!" אמרה רחל ותשת בכל אות נפש. "הו, הו," הוסיפה רחל לדבר, "עתה קר לי מבתחלה - הנני כשוכבת בין רגבי קרח מבלתי יכולת להניע יד ורגל -." מארעל פשט את מעילו מעליו ויכס בו את רחל, ויותר ערום כי לא היתה לו גם כתונת על בשרו. "מה זאת עשית? הלא יקפיאך הקור!" "אם יתקפני הקור, אשוב ואלבש רגע קטן את מעילי." "הוי איש אבד! צדקת בדברך משפטים את אלהי המשפט - מה עוננו ומה חטאתנו כי ייסרנו מוסר אכזרי מאד, ועל עצת עשירים יופיע וימלא אסמיהם שבע וברכה עד בלי די אף כי הם …" "דעי לך כי גם עשירי עם מסבלים יגונות וכעס ומכאובים-." "אך הם לא יסבלו זלעפות רעב וצנת קרח - ראה נא, מארעל, מדי אחשבה כי האבנים הטובות אשר אתה לוטש, לא יתנו ולא יוסיפו לבעליהם העשירים כי אם ראות עיניהם, ירגז רוחי בקרבי, ועם לבבי אשיחה: הלא אך אבן אחת מהנה, היתה לנו למחיה גדולה להציל מעוני נפשנו ולחיות את עוללינו וטפנו ברעב, תחת אשר לבעליהן לא יועילו מאומה…" "אם תשאלי שאלות כאלה, שאלי נא מה יועיל לשר האלף בשכרו לו בית מדות במכפלה השניה ויפארהו בכל פאר, והוא לא יבוא לביתו רק לעתים רחוקות? מה יתנו ומה יוסיפו לו יריעותיו החטובות אטון דמשק, כסאותיו וגליונותיו המצפות זהב, אם הוא יגור בבית אחר רחוק מזה?" "גם זאת יפלא בעיני, ואשת פיפילעט תשיק עוד את ביתו לבל ירטבו כלי הבית - הלא החום ההוא העולה בתהו, היה לנו למשיב נפש בקרה הנוראה הזאת! הוי על עשירי עם! הם יבלו כספם לריק, וזהבם להבל, ומעניים מתעטפים ברעב יקשיחו את לבבם…" "העשירים אינם אבירי לב, רק אינם יודעים את ענות עני -. הם נולדו על ברכי ההצלחה, יחיו בצל הכסף, ויתענגו על רוב שלום, ומי זה יזכיר אותנו אליהם? גם איככה יוכלו לדמות בנפשם מצוקות הרעב והקור אשר יציקו לעניים מרודים כמוני? אם ירעבו לפעמים - אז ישמח לבם על ככה, יען כי אז ימתקו המטעמים לחכם ביתר שאת. אם יחזק הקור בחוץ, יתענגו ויאמרו כי בזה יטהרו פני השמים וישב רוח צח מבריא בשר איש. ואם יצאו לשוח אז ברחובות קריה, ימצאו בשובם הביתה חדרים מרוחים חמים ויפים, וכפי אשר יגדל הקור בחוצות, כן יגדל יוכלו העשירים לנוד לנו בגלל רעבון נפשנו וקור בתינו אחרי כי להם יערב הרעב, ינעם הקור, ויוסיף להם עונג ונועם - ולו היינו אנחנו עשירים מנעורינו כמוהם, כי אז לא היינו גם אנחנו טובים מהם." "אם כן הדבר טובים הם בני העניים מכל עשירי עם כי הם ככל אשר תמצא ידם-. העלמה יונת-צחוק תחץ את לחמה הצר עם ילדינו, תניד שנה מעיניה לתפור כתנות בד תחגור לתמוך ידינו." "הנך רואה כי העלמה הזאת טובת והיא יודעת את נפש העני - ולו יכלו העשירים לחוש זאת כמוה, כי אז לא הכבידו גם הם את לבבם, ולא האטימו אזניהם משמוע זעקת דל -. אמנם גם בבני העשירים ימצאו אנשי לב אשר יחושו את ענינו ואת לחצנו, והגבירה אשר היתה פה אתמול, תעיד לך כי כנים דברי, כי היא חרדה חרדה גדולה בראותה את ענינו -." "אך היא לא שבה עוד אלינו לתמכנו בימין צדקה." "אולי תבוא עוד הנה, כי עוד היום גדול." "לפי דבריך צדקו העשירים אבירי הלב ורחוקים מחמלה…" "לא אתן להם צדק, רק אגזור אמר כי אם ידעו את נפש העני, כי אז לא היו כבדי לב וחזקי רוח, ותחת אשר יחפשו תמיד למצוא עניים אשר אכף עליהם פיהם לשלוח בעולתה ידיהם, תחת זה התחקו על שרשי רגלי דלים ישרי לב עובדי כל מלאכת עבודה העמוסים בחבלי עוני ובבנים, ובביתם אין לחם ואין שמלה, ויד העוני והלחץ תכביד לפעמים את אכפה עליהם לבל יעמדו בנסיון ויעברו חוק -. אמת הדבר כי צדקו בני האדם ביסרם את החוטא על חטאת נפשו, אך עוד צדקו מזה אם היו תומכים את ידי האיש ההוא לבל יחטא למלאות נפשו כי ירעב. מה רבו האנשים אשר עד חצי ימיהם השיבו מעול ידם, עד כי חזקה עליהם יד הרעב ותמשכם בחזקה להתיצב על דרך לא טוב -. אך מה יסכנו לי רעיונות כאלה? בני האדם יאחזו דרכם מאז ועד עתה, ולא יסולו להם מסלה חדשה וישרה -. ואני יען כי עני אני וגוע ואין עוזר לי, על כן הנני מדבר צדקות, ולו הייתי גם אני איש עשיר, כי אז דברתי גם אני על דבר משתה ושמחה ותענוגות בני אדם -. ועתה, רעיתי, מה לך עתה? ההוטב לך מעט?" "לא טוב לי עתה מאז - רגלי נהפכו לרגבי קרח - אך אתה, אתה תחרד מתגרת יד הקרה, קח לך את מעילך ושוב לבש אותו, גם כבה את הנר כי אתא בוקר." שביב אור כהה הגיח משכבת השלג המכסה את חלון בית מארעל, ויאר את העוני והחוסר אשר בבית ואשר הסתירם החשך עד כה מעין רואי. "מתי תבוא האשה מתיה לקחת את האבנים אשר אתה לוטש בעבורה?" שאלה רחל את פי מארעל היושב על שק התבן עמוק במחשבותיו. "בבוקר הזה," ענה מארעל, "אך עלי ללטוש עוד אבן שוא אחת למען היות לה ברק ותופיע לעין כאבן שהם -." "אבן שוא?" אמרה רחל, "הטרם אדע כי אבני שהם אתה לוטש, ורק את בני ביתך תשלה ותאמר כי אבני חצץ הן? -." "בפעם הזאת אדבר דברי אמת - אפס כי את ישנת בפעם האחרונה בבוא מתיה הנה ותביא לי עשר אבני חצץ להחליקן עד היות להן זהר ודמות תבנית אבני השהם אשר הביאה אלי לפני ימים אחדים, ואשר הן היו באמת אבני חפץ יקרות מאד -." "ולמה זה לה אבני חצץ בדמות אבני שהם ההן?" שאלה רחל. "אשה גדולה, אשת הערצאג, בעלת אבני יקר ההן, צותה להאיש בודיון, הסוחר באבני חפץ, למכור את עדיה ולעשות תחתיו עדי שוא אשר ידמה לעינים כאבני שהם - והאשה מתיה סוכנת בית הסוחר בודיון, ספרה לי זאת בהביאה אלי את אבני השהם לבעבור עשות כדמותן וכמראיהן מאבני חצץ האלה המונחות על שלחני. ולא אנכי לבד, כי אם עוד ארבעה חרשי אבן, עושים כמעשה הזה, ועל כלנו לבצע את מעשינו היום בבקר, והאיש בודיון ישבץ אותן במשבצות זהב, האשה מתיה ספרה לי עוד כי נשים כבודות תמירינה פעמים רבות בסתר את אבניהן היקרות באבני שוא …" "הנך רואה כי גם אבני חצץ תעדינה את הנשים השאננות כאבני נזר, ובכל זאת צרה עינן מתת אף אבן אחת יקרה להושיע לעניי עם זלעפות רעב כמונו -." "אשה קשת יום את, ועל כן תצמיד לשונך דברים אשר לא כן - התאמיני כי הנשים העשירות יודעות ומכירות את ענות מארעל העני המתעטף ברעב עם אשה וילדים רבים?-." ענה האומלל ויורד לארץ ראשו, וידום. "הגידה נא לי מארעל מה משכרתך בעד העבודה הזאת?" "הלא ידעת כי כבר שלמה לי האשה מתיה בטרם החלותי עוד את מלאכתי זאת?" "אם כן הדבר לא אדע מה נעשה והלחם אזל מביתנו זה יומים?" "גם אנכי לא אדע מה אעשה!" ענה מארעל ויאנח. "אולי תלוה לך בריעה רבע שקל כסף?" "הה לא! כי חבול חבלנו לה כל בגדינו, וכל אשר היו לנו עבטנו כבר לבריעה, ערבון לא תחונן אותנו עד חצי אגורה…" "אבל מה נעשה לטפנו המבקשים לחם? אוי לי! ואתה הסבות בדבר כי מאנת לבוא אל בית גומלי חסדים בשנה הזאת…" "הלא תדעי לך כי גם שם לא יחן עני אם לא בתת ערבון - ועוד גם זאת כי אין מכיר לי, ואיך יתן כסף לעני מוזר כמוני?" "אך מה נעשה לעוללינו העטופים ברעב? הה! מה נעשה להם?" "אולי תבוא הנה האשה הכבודה אשר בקרה אותנו אתמול…" "אולי? הה תקות הבל! היא שכחה את ענינו ואת לחצנו-. אך נס נא לבקש מעט כסף מהאשה מתיה אשר תעבוד אותה זה כעשרים שנה, כי איככה תוכל לראות בגוע בעל מלאכתה עם בניו ברעב?" "לא אאמין כי תלוה מתיה אף קשיטה אחת - כי היא קדמה אותי במאה ועשרים פראנק לפני ימים רבים, והיא גם היא איננה עשירה, ורבות פעמים יציק החוסר גם לה -." "הלא תראה כי הסכלת עשות בעשותך עבודה בעד אשה עניה כמוה, ולא תשקוד על דלתות עשירים לקחת מביתם עבודת מלאכה, ורק אתה נסבה לכל הרעה הנוראה אשר מצאתנו-." "אנכי הנסבה?" קרא האבד במר רוחו, "אנכי? - הלא אמך, הוי, רק היא הביאה עלינו את כל מצוקותינו! כי לולי נטל עלי לשלם בעד אבן השהם אשר האבידה המשגעה הזאת, כי אז לא קדמוני ימי עוני כאלה, אז לא הייתי משתכר אל צרור נקוב, ואז לא אכף עלי זמני ללוות אלף ושלש מאות פראנק מיד יעקב פערראנד הסופר - תקלל חלקתו בארץ! -". "העוד יזעף לבך על הסופר הזה? העוד תמאן התרפס ורהב איש עשיר כמוהו אולי יחוס עליך ועל נפשות ילדיך? הן אמת כי צר כין וכלי הוא מאד, ובכל זאת נס נא לבקשהו…" "הממנו אבקש חסד? ממנו? טוב לי לבקש עזרה במעונות אריות והררי טרף … אל תשאי את שם האיש הזה על שפתיך, כי לשמו ולזכרו יאחזוני רוח עועים ורוח רעה!" לדברים האלה שנו פני מארעל המפיקים תמיד רצון ושקט, וירגז ויתקצף ויתר ממקומו וירץ בבית הנה והנה ויאמר: הלא ידעת, רחל, כי רוחי טובה, ומעודי לא התאויתי יום אנוש אף על שונאי ומנדי, אך את הסופר הזה 9 אקלל שבע ביום, ונפשי אותה להשיב גמולו בראשו ולעשות לו כאשר עשה לי -." אחרי כן הניח את כפות ידיו על מצחו ויאנק במרירות לב: "אהה ה' אלהים! מה פשעי ומה חטאתי כי הסגרת אותי ואת כל בני ביתי ביד עיט צבוע ורע מעללים כזה? ורשע עריץ כהסופר הלז, ותחריש בבלעו חית עניים נקיים למלאות תאות נפשו?-." "הס, הס! בחדר משכבך אל תקלל עשיר אשר חפשך בידו, ואשר יש בו כח לאסרך בבית האסורים עד כי תשלם לו 1300 פראנק אשר הוא נושה בך, וכבר העברת מועד השלומים זה כשלושה חדשים. הה, גם אנכי שנאתי מאסתי את הזד הארור הזה, אפס כי עתה אשר חיינו מסורים בידו, עתה יאות לנו להתרפס…" "ולהמיר בידו את כבוד בשמת בקלון? האין זאת?" קרא מארעל ברגז קולו. "אויה! הנה אנכי ובני ובנותי נתונים לצמיתות ביד אכזר ונפש נחושה! הה בשמת בשמת! הה בתי היפה והנעימה! יפה את כלבנה וברה כחמה, ועל כן באה עלינו הצרה הגדולה הזאת בתגרת יד הסופר העריץ ההוא - כי לולי היתה בשמת בתנו יפה-פיה וענגה, כי אז לא הלוה לי הסופר הנוכל הזה 1300 פראנק - אנכי איש ישר וחרוץ במלאכתי, וסוחר אבני החפץ לי כנושה, ויתן לי מועד עד אשר שלמתי לו בעד השהם אשר האבידה חותנתי, אך הסופר ההוא משכני בערמתו ומזמתו הרבה וילוני כסף לשלם להסוחר בעד השהם, לבעבור אהי לו עבד עולם, ולבעבור יחזיק בבשמת בתנו ולא ירפנה עד כי… ולולי עשה את התחבולה הזאת, כי אז לא נתתי את בשמת לשבת בביתו אף יום אחד - אהה עלי! נתנני ה' ביד לא אוכל קום - הנני ביד הסופר כצפור ביד יקוש ולא אפצה פי…" "אך מה תוכל עשות כעת? לא תוכל לקחת את בשמת מביתו, כי הוא אמר אליה לאמר: אם תעזבי את ביתי, אוריד את אביך בבור השבי בגלל כספי אשר אני נושה בו. ואם יבצע הסופר את אמרתו, והייתי אני ובנינו הקטנים מתי רעב. ואף אם תקח בשמת עשרים פראנק לחדש בבית איש אחר - בעזבה את בית הסופר - מה ישפוק הקומץ הזה להשביע רעבון שש נפשות גם בלחם עוני?" "אמנם הלמען חיינו נעזוב את כבוד בשמת להיות לכלמה?" "אתה רואה תמיד בעד זכוכית מגדלת; הן אמת כי הסופר יארוב לה במסתרים ועינו תשמור נשף - הן אמת נכון הדבר, ובשמת הגידה לנו זאת כמה פעמים - אך היא עלמה יקרה וישרה, ובעד כל כופר לא תאבה ולא תשמע לו -." "אמת תדברי כי בשמת עלמה יקרה היא, ישרה וברה וחרוצה במלאכתה - הלא אמרתי לך אז כי כנטל החול יכבד עלי להפרד מעליה, הלא אמרתי לך כן בעת אשר אבד השהם מביתנו והיא חפצה להיות אמה בבית איש עשיר לבל תהי גם היא עלינו למשא. ועתה - הוי, עתה היא אמה בבית אכזר ועריץ אשר יעבידנה בפרך, ויתעמר בה כבשפחה מקנת כספו, והיא היתה כבודה תמיד בבית אבותיה, אהובה ונעימה! - הה, היא היתה ששון לבי ואור עיני, גם עבודתי לא כבדה עלי מדי ראי את יפעת תום פניה, את הוד עיניה וענות חן שפתותיה, ומדי שמעי את הוד קולה בהרנינה מוצאי ערב ובוקר. בפנים מאירים ובלב שמח עשתה תמיד את מלאכת ביתנו. קסם על שפתיה! עד כי גם הורתך שמעה בקולה ותנח מזעפה וחמת רוחה הרעה. ומה עזה אהבתה אליך, רחל! איך כלכלה בנעימים את מחלתך! איך הפכה כל משכבך בחליך, ותשמח את לבבך בארשת שפתים וספורים ערבים. איך גדלה את אחיה ואחיותיה בטוב טעם ודעת… הה, היא היתה מלאך השלום בביתנו, ובצאתה מאתנו נאסף שמחה וגיל מלבבנו, ונדמו נאות השלום בתוכנו…" "הס, הה הס! אל תזכיר ראשונות, כי לבי יקרע לגזרים!" אמרה רחל ותשא קולה ותבך מנהמת לבה. "ובזכרי כי בתנו שמחת גילנו ומלאך שלומנו, נתונה בידי איש עריץ ובליעל, והוא מתנכל עוד לחלל את כבודה - הה בזכרי זאת יתעותו רעיוני לבבי, ורוח עועים יתנוסס בחבי - בחמת רוחי אבה לטרוף את נפשו הארורה בכפי, ולשום אחרי כן קץ גם לחיי המרים והמאררים -." "ומה תהי אחריתנו אז? -. עוד הפעם אני מגיד לך כי אתה מגדיל את איפת דאגתך - כי אולי שחק הסופר לבשמת באמרו אליה לשמוע לו… ואיך לא תאמין כן גם אתה? הלא ידעת כי הוא הולך תמיד לבית התפלה ברגש, ואנשי הרוח הם הם אנשי ביתו, ורבים אומרים כי איש אמונים הוא, וכסף יתומים יאצרו בביתו…" "מה תוכיחי בכל אלה? הלא רק כי הוא צבוע מתקדש ומתחסד -. ובשמת אף כי היא בעלת נפש יקרה ותצנע לכת, בכל זאת יגורתי כי הצבוע הזד ההוא יכביד עליה אכפו, בהפחידו אותה כי יאסור את אביה בבית האסורים, והיא יודעת כי אז יתעלפו כל בית אביה ברעב, ובכן תפתה… אוי! ראשי! ראשי! -." "ידיד לבי! חדל נא מברוא ברוח דמיונך מציקים ומחבלי נפש כאלה? המעט ממך ענינו ולחצנו באמת כי תוסיף עוד לטפול עליהם צרות רבות אשר לא נבראו… שובה למנוחתך… ועל מה זה תפחד תמיד? על מה?" "יען כי זה כשלושה החדשים אשר מדי תבוא בשמת לבקרנו ותשק לי, יתאדמו לחייה, ובשת פניה תכסה -." "מרוב שמחתה בראותה אותך יאדימו לחייה-" "ולבי יאמר לי כי בושה תכסה פניה - גם רוחה סרה כל הימים." "יען כי עיניה תראינה את ענות נפשנו ואת לחצנו -. ובדברי אתה על אדות הסופר, אמרה לי כי הוא חדל להפחידה עוד בדבר הכסף אשר הוא נושה בך, ולא יאמר עוד לאסרך בבית האסורים…" "אך מי יודע המחיר אשר בעבורו השיב ידו מבלעני? בשמת איננה מגדת לי מאומה, ופניה ילבשו בשת בכל פעם אשר תשקני - הוי, מי יודע אם לא שמעה לקול הנפש לבל ישך את אביה…" "ואיך תשוח עלי נפשי מדי אזכרה כי אבן אחת מאבני שלחנך, יכול תוכל להושיע לנו, לשלם להסופר את כספו ולקחת את בתנו לביתנו!" אמרה רחל ותאנח בשברון מתנים. "מה יסכון לנו אם נרדף אמרים ריקים כאלה? מי לא יבין זאת, כי לו היינו עשירים, לא היינו עניים?" ענה מארעל בפנים זועפים, וישרת לבבו וטוהר נפשו לא נתנוהו האמין כי אשתו תחשוב מחשבת פגול בדברים ההם, ויוסף לדבר: "נכוף נא כאגמון ראשנו מול שטף המים העובר עלינו-. אשרי האיש אשר ידו משגת לגדל את בניו בביתו ולשמרם מפח יקוש, ואוי לגבר אשר מעוני וחוסר ישלחם מביתו לעבוד זרים…" מהלומות על דלת הבית. מארעל קם בבהלה לפתוח את הדלת, והנה שני אנשים לקראתו, האחד גדל קומה ודק בשר, בעל פנים נזעמים, לחייו מלאות אבעבעות, שפמו יורה אימה, זקנו שחור ורק כה וכה זרקה בו השיבה שער לבן, צוארו ארוך ואדום כדם עם שערות קצרות. שם האיש הזה ברע. השני קטן ממנו, בריא ושמן, עיניו נוצצות ומתהפכות תמיד בחוריהן. וחזות פניו מפיקות עזות, ושמו אחירע. "צחנת עוני ודבר פה במעון הצר הזה!" אמר ברע בצעדו על המפתן. "כן הדבר, בשמים ראש לא יתנו בזה ריח" ענה אחירע בגועל נפש ויגש אל מארעל המתבונן בו בלי חמדה ובתמהון. "מבעד הדלת הפתוחה עד החצי, נשקפו פני הפסח בן חמוץ-זרוע, אשר התחמק בלאט ויצא בעקבות שני אנשים ההם לרגל ולהתחקות על שרשי רגליהם, ומה חפצם בבית מארעל. "מה לכם פה:" שאל מארעל בחרות אפו על הבוז אשר בזו לו. "האתה הוא האיש מארעל?" שאל אחירע. "אני הוא." "מארעל חרש האבן?" "אני, אני הוא." "היש בפיך נכונה?" "מה לי לשקר? - הגידה נא מה חפצך בביתי, או צא החוצה?" "ראה נא." אמר אחירע אל ברע "ראה נא איך העז הנבזה הזה את פניו! ועתה דע נא לך נבל כי אני שלוח אליך קשה - אך איש כמוהו יתאוה להאסר, יען כי שם לא ירעב ללחם, ולא יירא לבו מבית האסורים כאשר יירא השר פאן ס"ט רעמי אשר נס וימלט ולא נודע מקומו…" "אם לא ידעתי כי הלומי יין אתם, כי עתה חרה אפי בכם," אמר מארעל אליהם, "ועתה צאו מביתי כרגע שכורים!" "אי לך חדל אישים! התאמין כי נכסף נכספנו לשבת בביתך אשר הוא בית מחראות ושאר ימאסוהו גם כלבי עבדינו?-." "אהה ה'!" קראה רחל אשר עד כה דבקה לשונה לחכה מרוב פחד. "זעק נא חמס אישי! למען יאספו אנשי החצר להושיעך מכף העריצים האלה! ראש דבר הסתירה נא את אבני השהם הצבורים על השלחן…" ומארעל בראותו כי האנשים ההם קרבים אל שלחנו, ירא באמת פן גנבים ושודדי ליל הם, וימהר ויכס בשתי ידיו את אבני השהם אשר על השלחן. והפסח אשר שמע את דברי רחל, ואשר ראה את מעשה מארעל, אמר בלבו: "עתה ידעתי כי אבני חפץ ילטוש מארעל, ואך ערום באמרו כי אבני חצץ הנה - טוב, טוב לי כי נודע לי זאת - ואני אודיע הדבר ללילית, ללילית, …" "אם לא תצאו מזה כרגע, אקרא את אנשי המשמר," אמר מארעל. הילדים והילדות הרימו קול בוכים, והמשגעה ישבה על משכבה. "אנשי המשמר?" קרא אחירע "אנחנו נקראים הנה אם מאן תמאן ללכת אחרינו לבית האסורים -." " כן הדבר". אמר ברע, "אנחנו שלחנו אליך לסחוב אותך אל בית האסורים. השמעת, נבל! אל בית האסורים, אל בית האסורים!" "מה עשיתי? מה פשעי ומה חטאתי?" צעק מארעל בשממון. "מה עשית?" אמר אחירע, "מה עשית? העוד תשאל? לוה רשע ולא ישלם! ההבנת את דברי? ההבנת?" "מי זה נושה בי?" שאל מארעל. "יעקב פערראנד הסופר." יעקב פערראנד?" צעק מארעל. "אי שמים! פערראנד הסופר!" הוסיף מארעל לצעוק ויפול על הכסא אחורנית ופניו הלבינו כפני מת. "אנחנו שוטרי בית המשפט." אמרו שניהם, ושלחנו אליך להביאך אל בית האסור. ושמע נא את פתשגן דבר המשפט אשר נחרץ עליך." ברע הוציא מכיסו מגלת ספר ויקרא: "שופטי הצדק חרצו על האיש מארעל חרש אבנים להאסר בבית האסורים אם לא ישלם ליעקב פערראנד הסופר 1300 פראנק עם תרבית אשר הוא נושה בו." "אך בשמת? בשמת?" צעק מארעל כאיש נדהם, "איה בשמת? איה? העזבה את בית הסופר? העזבה את ביתו כי יש את נפשו להורידני בור שחת? אי שמים! מה היתה אחרית בשמת? -." "מי היא בשמת?" שאל אחירע. "הניחה לו לדבר," אמר ברע, "האינך רואה כי אין בראשו נכונה? לך אתנו מארעל! מהרה ולכה!" קרא ברע בקול ויקרב אל מארעל, "אל תעצרנו עוד בבור צחנה הזה; נפשי אותה לשאוף רוח צח, ופה אך רוח קטב ודבר!" "אל תלך אתם, מארעל!" צעקה רחל בשארית כחה "לחם את לוחמיך! הה, קבע את קובעיך נפש! אל תהי מוג לב, ואל תתן לשבי נפשך, וזכר נא כי אז נמות כלנו ברעב…" "דומי סכלה!" נתן עליה אחירע בקול פחדים. "אם ישלח בעלך אצבעו בי, אז אעשה אותו כלה!" ומארעל אשר כל מעיניו אך בבשמת בתו, לא שמע את הדברים האלה, ופתאם קרא בעליצות לב מר: "בשמת עזבה את בית הסופר - עתה אלך בשמחת לבב אל בית האסורים." אך בהביטו את אשתו וילדיו, נאנח במרירות ויזעק: "אפס מי יחיה אז את נפשות אביונים נקיים האלה? החפץ יחפוץ הסופר במות צאן אובדות ההן? אויה!" "שים קנצי למלים," אמר אחירע "מהרה ולכה אתנו!" "הה אדוני הטובים!" קראה רחל ממשכבה, "סלחו נא לי כי דברתי אתכם קשות - לא אאמין כי תקשיחו כה את לבבכם להוריד את מארעל לבור השבי; כי מה תהי אז אחריתי ואחרית חמשה ילדי ואמי האומללה אשר הכתה בשגעון? הביטו נא וראו את אמי העניה הרובצת שם ארצה ובבשרה תשרוט שרטת - חוסו נא אדוני! בשם אלהי הרחמים, חוסו נא!" הוסיפה רחל להתחנן ולבכות, ותפן אל בניה ותאמר אליהם: "כרעו נא ילדי האובדים! כרעו לרגלי האדונים הטובים האלה, ועפר רגליהם לחכו לבל יוליכו את אביכם לבית האסורים, את אביכם הנותן לכם לחם!" אך הילדים הערומים והיחפים לא נועזו לעזוב את רבצם, ויוסיפו לילל על משכבותם. והמשגעה בהאזינה את השאון והרעש אשר בבית, ובהביטה את פני האנשים המוזרים הגיחה אנקת ילל ישימון מקירות לבה ותלחץ אל הקיר בקול יללה איומה מאד, מארעל התפלץ, לבו מת בקרבו, והוא היה לאבן, כי הרעה הנשקפת עליו, נוראה היא עד אין קץ, עד כי לא יכול האמין אם הוא ער או ישן וחלום רע יבעתהו. מרגע לרגע עזבהו כחו, וישב על כסאו בראש כפוף, בידים רפות ובמתנים מלאות חלחלה. "אלפי רעמים יפוצצו את הנבל הזה!" הרעים ברע בקולו על מארעל, "התלך אתנו כרגע? ואם מאן אתה ולקחנו אותך בחזקה! התאמין כי באנו לשוח ולהתענג בבית מחראות זה? לך אתנו כרגע! ואם תאחר עוד מעט, וסחבנוך סחוב והשלך עד בור השבי - ." ובדברו החזיק את מארעל בחוזק יד ויניעהו וינידהו הנה והנה. המעשה הרע הזה, הפיל פחדי מות על ילדי מארעל, ובבהלה נחו הילדים הערומים ממשכבם ויתנפלו ארצה לרגלי השוטרים וירימו קול נהי ובכי תמרורים: "חוסו נא! אל נא תמיתו את אבינו!." למראה הילדים הערומים והמיללים אשר כל עצמותיהם תרעדנה מקרה ובלהות, המו מעט רגע רחמי אחירע, הברזל נע בקרבו, אך ברע האכזר בעט בילדים המחזיקים וחובקים את רגליו ברעדה ויללה, וירחיקם מעליו. ופתאם נהיתה עוד רעה נוראה בבית מארעל, רעה אשר אך לזכרה יתפוצץ גם לב האבן: כי בת מארעל הבכירה השוכבת על מצע תבן עם קציעה אחותה הצעירה והחולה, קראה בקול בוכים: "אמי אמי! - לא אדע מה היה לקציעה? - בשרה קר ככפור - עיניה נטויות עוד עלי, אך אין יש רוח בפיה -." הילדה הקטנה הזאת אשר חלתה מחלת השחפת, ישנה המות בחיק אחותה הבכירה מבלי האנק ומבלי הוציא הגה מפיה, ועיניה נטויות על מצרי שאול אשר מצאו את רחל אם הילדה לשמע הדבר הנורא הזה, לבה הגיד לה כי מתה עליה בתה העניה מחמל נפשה, וסערות אנחות התפרצו ממעמקי נפשה. "קציעה שוכבת כמתה, אתה אל רחום וחנון! יראה ורעד יבוא בי!" קראה הילדה הבכירה בגיחה משק התבן ותפול בזרועות הורתה. רחל שכחה כי אין בה כח לקום ממשכבה, ותתאמץ ותקם ללכת אל בתה, אך מאין אונים נפלה באנקת מות על רצפת הבית, והד אנקתה, כרעם מתחולל הרעים בחדרי לבב מארעל, עד כי התעורר מתרדמת רעיוניו וירץ כברק אל בתו הילדה, והנה היא - מתה. כי צנת הקרח הנורא וזלעפות רעב הקריבו את מותה, וכל יצוריה קפאו ככפור מתגרת יד המות. מארעל אשר מכובד תוגתו וחרדתו, סמרו שערות ראשו הלבנות, עמד דומם ובלי-נוע, ועל זרועותיו גוית בתו המתה ובעינים כהות ויבשות מדמעות הוא מתבונן בה. "מארעל! מארעל! תן לי את קציעה" קראה האם השכולה ותושט ידיה אל בעלה. "לא אאמין, לא אאמין כי מתה הילדה; ובעיניך תראה איך יחם בשרה בהשכיבי אותה בחיקי." המשגעה ראתה את הסער המתחולל בבית, ותקם ותט את ראשה אחורי שכם מארעל הנצב כנציב אבן עם הילדה המתה, ורגעים אחדים התבוננה בגוית נכדתה מבלי הוציא הגה מפיה, ואחרי כן פתחה את דלתות שפתיה ותשאג שאגה מרגזת נפש כחיה רעה רעבה, ותשב ותרבץ על משכבה, ולשונה תצמיד הדברים האלה: "רעבה, רעבה הילדה, רעבה!-." "ראו נא אדוני!" אמר מארעל אל השוטרים, "ראו נא את בתי המתה - בת ארבע שנים - אמש נשקתי עוד אותה, ועתה - היא מתה - חיי נא קציעה! חיי נא בתי! ואני ארד תחתיך דומה -." כה דבר האב האבד, ובינתו חשבה להסתתר. "מארעל! הבה נא לי את בתי, נפשי אותה לראותה עוד הפעם!" קראה רחל בשארית כחה. "היליכי את הילדה!" אמר מארעל וינח את בתו בזרועות אמה, והוא כסה פניו בכפות ידיו ויבך בכי תמרורים מנהמת לב נשבר. רחל השכיבה את גוית בתה על שק התבן ותשא קינים והגה והי, וכל הילדים כרעו על ברכיהם אצל אחותם המתה ויבכו ויזעקו מרה. השוטרים אשר רגע קטן נכמרו נחומיהם על מות הילדה העניה, שבו ויכבידו את לבבם כבראשונה. "שמע נא," אמר ברע אל מארעל, "בתך מתה עליך, הוי, מה עז מכאובך! אך הלא כלנו בני תמותה, ואין לאל ידנו להשיב אחור את ימין המות -. ועתה אתה לך אתנו ואל תעמוד, ועד מתי נשב בביתך?" מארעל לא הקשיב את דבריהם, ויעזוב עליו שיחו ויאמר: "מי מלל לי לפני רגעים אחדים כי יקטוף המות את השושנה הנעימה הזאת? ואני עני וגוע ואין ידי משגת לקנות לה ארון ותכריכים! - קציעה! קציעה! ערומה באת עלי תבל, וערומה תצאי ממנה - אוי לי! מי יתן מותי אני תחתיך, בתי, בתי! -. אך מאשר אנכי כי לא באה עוד קציעה בשנים, ובעד ילדה קטנה כמוה יתן חרש העצים ארון קטן בלי כסף על דברתי - ועגלה לשאת אותה למה לי? תחת זרועי אשא את ארונה עד בית מועד לכל חי - הא! הרעים האומלל בקול שחוק מכאיב לב, מורה מאד, כי בינתו התנודדה, וטעמו שנה. "בינת האיש הזה, נוע תנוע." אמר אחירע אל ברע. "ראה נא איך יעוה פניו כפני משתגע - והאשה המשגעה מיללת שם כזאבה רעבה - והזעקה הקיפה את כל פנות הבית - מה רב אסון הבית הזה! - אך בכל זאת נמהר נחישה מעשינו - ואם מתה בתו, היש בנו אשם? - איש עני כמוהו, למה זה יוליד בנים רבים?" "בוא, בוא אתנו! מהרה! חושה כרגע!" אמר ברע בהחזיקו ביד מארעל, "ועד מתי תעצרנו בחדר מות זה? אם אין לך לשלם את אשר לוית, תקח ענשך בבית האסורים-." "האדון מארעל - בבית האסורים?" נשמע קול מאחורי הדלת, וכרגע הופיעה עלמה יפה בבית. "הוי יונת-צחוק!" אמר אחד הילדים אל העלמה ההיא, "הצילי נא את אבי מיד האנשים האלה החפצים לסחוב אותו לבית האסורים, גם קציעה אחותי מתה." "קציעה מתה? אויה!" קראה העלמה יונת-צחוק בקול בוכים, "ואביך יאסר בבית האסורים? לא אאמין למשמע אזני!" ובדברה הביטה פעם על מארעל ואשתו ופעם על השוטרים, ואחירע נגש אליה ויאמר: "עלמה יפה! השיבי נא את האיש הזה לתבונתו, בתו אהה מתה עלו, אך אנחנו צוינו להביאו אל בית האסור בגלל אשר לוה ולא שלם - ואנחנו שוטרי בית המשפט." "אם כן אמת הדבר!" קראה העלמה ותפרש ידיה. "אמת נכון הדבר, והנושה שלח לקחת את האיש הזה לבור השבי." "אי שמים!" צעקה העלמה, "מה לעשות להצילו מדעתו?" "מה לעשות? אחת משתי אלה: לשלם או להאסר. ואת טובת לב! אולי תלוי לו אלפים שקלי כסף?" אמר ברע בלעג ובלזות שפתים, "ואם תעשי כזאת, אז נלכה לנו ברגע הזה." "אבוי!" יללה העלמה, "הלא גם נפש נחושה תדלוף פה מתוגה, ואתה תלעג עוד לאיד נורא כזה!" "ואנכי לא אלעג," אמר אחירע אליה, "ובאמת אשאלך אולי תוכלי לעשות תחבולה לבל תראינה עיני אם הבנים בקחתנו את בעלה מזה, ובזאת תסתירי עמל מעיניה גם מעיני אישה -." העלמה שמעה בקולו ותגש אל רבץ רחל אשר עששו עיניה מדאבון לבה עד כי לא ראתה את העלמה הנצבת עליה, רגעים אחדים. בינת מארעל שבה אליו לאט לאט, אך כל עצבותיו נערמו ויתיצבו כנד מול עיניו, ויתבונן כי רק הסופר חטא ואשם בהקשיחו את לבבו כיענים במדבר, והשוטרים אך כלי משחתו המה. "האין קץ ותכלה לשבתנו פה?" צעק ברע, "מהר, חיש ולך אתנו כרגע!" "לא אוכל לעזוב את אבני חפץ אשר על שלחני!" ענה מארעל, "אשתי שנתה את טעמה מעוצם צרותיה, ומי ישים עינו על אבנים יקרות כאלה?" "טוב, טוב הדבר," אמר הפסח בלבו, "אני אגיד זאת ללילית -." "הרפוני נא אך היום הזה," התחנן מארעל, "עד אשר אשיבה את האבנים ליד בעליהן, ומחר שובו הנה ועשו אתי כטוב בעיניכם." "זאת לא נוכל עשות, וברגע הזה נריצך אל בור השבי, ואת האבנים קח אתך - מהרה ובוא! כי עיני אשתך מוסבות כעת מנגדך ולא תראה בלכתך עמנו -." נא לי עד אשר אקבר את בתי!" חלה מארעל את פניהם בדמעות עין ואנחות לב. "לא, לא נרפך עד ארגיעה!" נתנו עליו השוטרים בקול פחדים. "מתי נחרץ משפטי זה?" "זה כארבעה חדשים, אך יעקב פערראנד הטה חסדו לך עד יום אתמול, כי רב חסד הוא, ועתה צוינו להביאך אך בית האסור." "ביום אתמול צוה הסופר לאסרני? ומדוע לא באה בשמת הנה? הה! איה? מה נעשה בה?" אמר מארעל בקחתו את האבנים מעל השלחן וישימן בארגז קטן, ויוסף לדבר: "אבל עוד העת גדולה לחשוב בבית האסור אל אדות בשמת-." "קח את בגדיך ולכה אתנו," דברו השוטרים אליו. "בגדים! ואין לי - ואתם הלא תבושו ללכת ברחובות קריה עם איש לבוש קרעים כמוני." "על יד המדרגה נצבת עגלת צב, אשר עליך לתת שכרה ובה נשב ונסעה עד מחוז חפצנו, ועין לא תשורנו." ענה ברע בלעג. "אבי!" קרא אחד הילדים אל מארעל, "האם קוראה לך," "שמעוני נא אדוני!" אמר מארעל בלחש אל השוטרים, "עשו נא עמדי חסד ואמרו נא בקול רם כי עתה תרפו ממני ותלכו לכם ומקץ שלשה או ארבעה ימים תשובו הנה, וצאו החוצה וחכו עלי על המדרגה, ובעוד שלשה או ארבעה רגעים אצאה אליכם - לבעבור לא תראינה עיני אשתי ובני בקחתכם אותי ויעוררו זעקת שבר …כי יגורתי פן אשתגע אז ממראה עיני ומשמע אזני." "אך אולי תשלה אותנו ותמלט כצבי מיד?" שאל ברע. "חי ה' ארדה אליכם בעוד רגעים אחדים!" "אין מנוס לו בלתי אם דרך המדרגה. ושם נתיצב אנחנו," אמר אחירע, "ועל כן נעשה את שאלתו." "שמענו בקולך," אמר ברע אל מארעל. "אנחנו נחכה עליך בחוץ, אך אל תאחר מרדת אלינו." "שמע נא," קרא אחירע אל מארעל בקול רם, "שמע נא אם באמת ובתמים תבטיח כי מקץ ארבעה ימים תשלם את אשר לוית, נלכה כעת מזה, אך אתה שמור נא מוצא שפתיך." וברע ההוא יצאו השוטרים מהבית, והפסח הקטן הסתתר בסתר המדרגה לבל תשורנו עין. "ראי נא רחל," אמרה יונת-צחוק, "השוטרים חלפו הלכו למו." "אמי!" אמר הילד הבכור, "השוטרים לא יקחו עוד את אבינו מזה." "מארעל, מארעל! קח לך אבן שהם ומכור אותה, ואיש לא ידע מזה" אמרה רחל ברוח חבלה, " ואז לא תרעב עוד קציעה ללחם, ולא תמות עוד." מארעל התבונן כי בני ביתו גרעו ממנו עיניהם, ויתגנב ויצא בלאט מביתו, ובראות ברע אותו, נתן עליו בקולו: "רד מהר, רד!" "חוסה נא עלי" התחנן עליו מארעל, "וחכה עוד רגע קטן." ובדברו כרע על ברכיו וישקף בעד חור הדלת על אשתו וילדיו, ויאמר: "חיו בשלום ילדי הנעימים! חיי בשלום רחל! ביד ה' אפקיד אתכם, מחמדי הטובים, והוא יכלכלכם!" "הקץ למעשה תעתועיך?" דבר ברע אליו באפו "רד מהר ואל תעמוד!" מארעל קם מכרוע על ברכיו, והנה קול קורא מתחתית המדרגה: "אבי! אבי!" "בשמת!" קרא מארעל במועל ידיו, "רב לי כי אראנה ואחבקנה בפעם האחרון." "מהלל שם ה'! עוד לא העברתי המועד." אמרה בשמת, ותמהר ותעל על שלבי המדרגה. "הרגעי נא!" נשמע עוד קול אחר מתחתית המדרגה, "הרגעי נא, אני ואלפערד נצבים פה ולא נטוש את האנשים ללכת מזה עד אשר תדברי אתם את דבריך." כה דברה אשת פיפילעט בקול גדול ותתיצב עם בעלה לרגלי המדרגה. אחרי רגעים אחדים נפלה בשמת בזרועות אביה, ומארעל קרא בגילה וחיל: "האת היא בשמת בתי, בת עיני? - אך מה לך כי כה חורו פניך? אהה ה'! מה לך, בתי?" "אין דבר, אין דבר - רק יגעתי במרוצתי - ועתה הא לך פרשת הכסף אשר עליך לשלם-." "מה זאת, בשמת?" שאל מארעל בתמהון. "הנך חפשי, אבי! הא לך פדיון נפשך." "מי הגיד לך את אשר נעשה לי?" "ידעתי הכל - ידעתי! קחו אדוני את הכסף," אמרה בשמת אל ברע בתתה לו צרור כסף. "אך מאין לך כסף, בתי? מאין?" שאל מארעל ברגזה ובדאגה. "עוד מעט ואגדך, אך עתה הרגע נא - גם לך והרגיע לבב אמי." "לא, לא תמושי מזה עד כי תגידי לי מאין לקחת את הכסף," אמר מארעל. "חכה נא מעט," אמר ברע אל מארעל ויספור את הכסף, הלא פה רק 1300 פראנק - ואיה היתרה?" הלא עליך לשלם רק 1300 פראנק, אבי?" שאלה בשמת בשממון. "כן הדבר," ענה מארעל. 1300 פראנק הוא רק הקרן", אמר ברע, "ואיה התרבית? הלא מעת קחתך הכסף עד הנה עליך לשלם עשתי עשרה מאות פראנק תרבית!" "אלי! אלי!" יללה בשמת, "אני האמנתי כי הוא לא נושה בך כי אם 1300 פראנק - אדוני הישר," אמרה בשמת אל ברע, "היתרה ישלם לך אחרי ימים אחדים-." "בעוד ימים אחדים? - טוב הדבר; הביאי את הכסף אל בית המשפט, והשופטים ישלחו את אביך לחפשי, כי להם המשפט לעשות ככה, אך לא לנו - עתה לכה אתנו!" דבר ברע אל מארעל , "לכה אתנו לבית האסור ואל תעמוד רגע קטן!" "התקחו את אבי בחזקה?" צעקה בשמת. "אם לא ישלם את התרבית נסחבהו סחוב והשלך אל בור השבי, אחירע! לך לראשונה…" "חסד! חסד!" בכתה בשמת ותחנן אל השוטרים, וברע התנפל בזעם על מארעל ויחזק בו בחוזק יד ויקרא: "אם תמאן ללכת ברגע הזה, אשים בסד רגליך ועם מצנים אקחך אל המהפכת…" "הוי אבי האבד! שוא דמיתי כי אצילך מירדי בור!" אמרה בשמת ותפרש בידיה. "אהה! אין צדק בשמים, ובמרומים אין חסד!" קרא מארעל במרירות. "צדק משמים נשקף!" קרא פתאם קול אדיר ונעים, וברגע ההוא נראה רודאלף על פתח בית מארעל - כי הוא עמד אחרי הכותל וישמע את כל הדברים הנזכרים בזה -. פני רודאלף הפיקו יגון ודאבה ועיניו מזרות חסד ורחמים גם רוגז וקצף, השוטרים נבהלו נחפזו ויסוגו אחור, מארעל ובתו השתוממו למראה עיניהם, ורודאלף הוציא מכיסו צרור שטרי כסף ויקח שלשה מנהם ויושיטם לברע ויאמר אליו: "הא לך 2500 פראנק; ואתה השיבה את הכסף אשר לקחת מיד העלמה הזאת." והשוטר אשר השתומם למראה עיניו, לקח את השטרות מיד רודאלף בהם פנים ואחרו ויסתירם בצלחתו, אחרי עבור רגעי התמהון, שב כובד לבב ברע אליו ויתבונן אל רודאלף מכף רגלו ועד ראשו, ויאמר: "בשטרות האלה לא חלו ידי מזיף, אך מאין לקחת מטמון כזה? - בגדיך לא יעידו על עשר רב כזה -." כי רודאלף היה לבוש אז כאחד מבני העם, ובגדיו מעפרים בעפר בהיותו בבית פיפילעט השוער. "הלא צויתיך! - היש לך צדקה לצות עלי?" קרא השוטר בנופפו אגרופו מול פני רודאלף. "השיבה לה את כספה!" דבר אליו רודאלף שנית ויחזק בזרוע ברע בחזקת היד עד כי כרע השוטר ויפול ארצה מתגרת היד החזקה הזאת, ויזעק: "הה אל תשבר נא אזרועי מקנה!" "השיבה את הכסף! הלא שלם לך עד קשיטה אחת, ומה לך עוד פה? השב להעלמה את כספה, וברח לך מזה, ואם תתמהמה עוד רגע, וגלגלתיך מן המדרגות." "הה! הוי! הא הכסף -." אמר ברע בהשיבו את הכסף ליד בשמת. "אך השמר לך מהתעמר בי עוד בגלל כי עצמת ממני, פן…" "מי שמך לשר ולמושל כי תעולל עלילות כאלה?" שאל אחירע בהסתרו תחת שכם ברע. "מי הוא האיש הזה כי יעוז לעשות כה? מי הוא?" שאל ברע. "מי הוא? הה סכל! הוא בחיר כל גרי החצר הזה," קראה אשת פיפילעט אשר באה אז לבית מארעל בחפזון, ובידה סיר מרק רותח אשר הביאה לבני מארעל. "מה להמכשפה הזקנה הזאת ולנו?" אמר אחירע. "אם תגעו בי ביד, אנקר את שתי עיניכם בצפרני אלה!" קראה אשת פיפילעט בזעם, "והאדון רודאלף יגלגלכם כרגע מן המדרגה, ואני אטאטא אתכם במטאטאי, ובערתי אחריכם כאשר יבער הגלל עד תמו!" "הזקנה הזאת תסער להפיצנו - כסף השלומים הלא קבלנו, גם בעד טרחנו שלם לנו, אם כן נמהר ונלך מזה." אמר ברע אל אחירע. "קח לך את ספר החוב," אמר ברע אל מארעל בהשליכו את הספר לרגליו. "הרימה את הספר מן הארץ! הלא שלם לך הכסף ולמה זה תשפוך בוז על האיש מארעל?" אמר רודאלף שנית בזרוע ברע. והשוטר העריץ הזה בראותו כי עוד רגע קטן ותקע אזרועו מקנה בחזקת יד מתקוממו, השח וירם את הספר מהארץ ויתנהו ליד מארעל העומד כאיש חולם חלום. "אף אם ידך מטיל ברזל, השמר לך פן תפול בידי וגדעתי את זרועך!" אמר ברע וירם ידו מול רודאלף וימהר הוא ורעהו וינוסו, ואשת פיפילעט נקמה את נקמת רודאלף, ותשפוך את מרק הסיר הנפוח אשר בידה על ראשי השוטרים, אשר לולי נסוגו אחור, נכוו במרק הרותח ההוא. "רבבות רעמים וברקים!" צעק ברע, "מי זה שפך מי אש עלינו?" "אלפערד!" קראה אשת פיפילעט אל בעלה, "אלפערד! זקן! תנה ממהלומות פטישך או באבן או באגרוף על ראשי השוטרים האכזרים ההם, כי הם נועזו לחרף גם אותי, את אשת נעוריך! הך, אלפערד! הך ואל תחוס!" ובחרות אפה זרקה על השוטרים גם את הסיר אשר בידה, והסיר נשבר לרגליהם בקול רעש גדול. בעת אשר הרעימה אשת פיפילעט אלפי קללות וגדופים על השוטרים, התנפל מארעל לרגלי רודאלף ארצה, ויאמר: "אתה הוא מלאך מושיעי! אתה חייתני מירדי בור, החיית את כל בני ביתי -." "לה' הישועה!" ענהו רודאלף, "ואתה ברך נא את שמו, וידעת היום כי הוא מושיע ישרי לב, עיניו אל חסידיו! ואזניו אל שועתם!" לה: יונת-צחוק בשמת בת מארעל היתה כבת שמונה עשרה שנה, יפי עלומים ותום ישרת לבבה, הופיעו על פניה, ויפעת חן וחסד שפוכה על כל בדי עורה. ואנחנו לא ניגע לריק לתאר בחרט אנוש את הרעיונות השונים אשר התרוצצו בלבב בעלמה הזאת, גם בלבב אביה ואמה וכל בני הבית בהתבוננם על רודאלף איש חסדם הגואל משחת חייהם. השמחה העזה אשר התגעשה פתאם בקרבם, השכיחה כמעט רגע את מות קציעה הילדה האהובה. ורודאלף אשר חפץ להודיע לבית מארעל כי לא יוסיפו עוד לסבול רעב וחוסר, גם להסתיר מהם כי הוא הפליא חסדו להם, שם פניו אל מארעל, ויאמר: "ההיתה אשה כבודה פה אתמול בבוקר?" "כן, אדוני, וחרדתה גם תוגתה העידו כי עניי ומרודי נגעו עד נפשה-." "אותה שלח ה' להיות לכם למושיע, ואני רק סוכן ביתה וסר אל משמעתה-." "הגבירה ההיא…" "הגבירה ההיא שלחה אותי הנה לחלץ אותך מעניך, כי אני גליתי שלשום את אזנה מה רבו צרותיך - כאשר ספרה לי אשת השער - והגבירה היתה אתמול בביתך, ועיניה ראו כי לא הגדתי לה אף החצי, והיום צותה עלי לעשות אתך חסד אלהים - וגם בימים הבאים לא תסתיר הנדיבה ההיא את פניה ממך עד אשר תשים לך מקום להשתכר שכר רב…" "מה יקר חסד הגבירה הזאת!" אמר מארעל, "הלא צדקתי באמרי כי לו ידעו העשירים את ענות עני, כי אז חמלו עליו." "השמעת, רחל, כי בעלך יצדק בדבריו!" אמר רודאלף. "מאין ידעת, אדוני, את שם אשתי? ומי הגיד לך את הדברים אשר נעשו אתי כיום?" שאל מארעל בתמהון. ממוצאי בקר נחבאתי בזה," אמר רודאלף, "כי חפצתי לראות את מעשיך ולשמוע את דבריך מבלי אשר תדע אתה כי רואה ושומע אני את כל הנעשה בביתך, ובכן מצאתי ראיתי כי הנך ישר באדם, בר לבב ונפש יקרה, וברגע אשר חפצתי לצאת ממחבואי ולהצילך מיד השוטרים, שמעתי את קול דברי בתך, והנחתי לה את השמחה לפדות את נפשך, אך בראותי כי השוטרים עזי הנפש מנעו ממנה את השמחה הזאת, קמתי אני להושיעך כמצוה עלי מפי הגבירה אשר היתה אתמול בביתך. כי ההיא הזילה את הזהב הזה מכיסה לחלצך מעניך, גם פקדה עלי לבשרך כי היא תעש לך בית נאמן, תפתח לך מקור חיים ומעיני ישועה כיאות לישר לב וצדיק תמים כמוך מארעל ידידי." "אך מה שם הגבירה היקרה ההיא?" שאל מארעל, "מי היא החשמלה הסוככת כנפי צדקתה על עני וגוע כמוני? הגידה נא לי!" "אם תבטיחני אתה גם אשת פיפילעט להסתיר את שמה, והגדתי לך." "אנחנו נשבע להעלים את שמה!" אמר מארעל ואשת פיפילעט כאחד. "שם הגבירה הלא הוא" ימימה אשת השר מארקיז פאן הארווילע", אמר רודאלף. "הה!" קרא מארעל במועל ידיו, "השם הנכבד הזה קדוש יהי לי! כי הוא שם המלאך הגואל מכל רע. ישכח שמי אם אשכחהו, אם לא אברכהו שבע ביום, ואתפלל בעדו לרגעים -. הגבירה ההיא חלצה נפשי ואת נפש אשתי וילדי ממות…הוי, ורק את קציעה בתי קדם המות!" ובדברו מחה רסיסי דמע מעל עיניו. "מאת ה' היתה זאת, ומי יאמר אליו מה תעשה?" אמר רודאלף בפנים זועפים. איש יקר? הנה לפניך חדרי ביתי אשר במכפלת החצר הזה, בוא נא אתה וכל אשר לך ושבו שמה עד אשר תקחכם הגבירה היא אל בתים טובים וחדרים מרוחים מהם. מהר נא אדוני לבוא אל חדרי מושבי, ואני אבקש את פיפילעט להכין ארון ותכריכים לקציעה ולהביאה אל בית מועד לכל חי." "חלילה לי אדוני!" ענה מארעל, "חלילה לי אדוני להניד את רגליך מבית מושבך - לא, לא אדוני! ומה גם עתה אשר לא אירא רע עוד, עתה יחשב לי מעוני הדל כהיכל עונג, ואם יחנני ה' להשיב את בשמת אלי, האח, אז תפאר היא את ביתי כבראשונה." "בשמת בתך לא תעזוב עוד את ביתך, ואתך יחד תאכל בטוב אשר ייטיב לך ה'", אמר רודאלף. "היאמנו דבריך, אדוני? היתכן הדבר הזה? רעיוני נבוכים, והנני כחולם חלום - התשועה הנפלאה הזאת תתן עדיה כי עיני ה' פקוחות על כל דרכי איש, ורחמיו על כל מעשיו." "בטח בה' תמיד, כי הבוטח בו חסד יסובבנו. ועתה ידידי! בוא נא אתה וכל בני ביתך אל חדרי משכני, ואני אשכור לי בית אחר לשבתי. גם הגידה נא לי אם האיש יעקב פערראנד הוא הסופר הגר ברחוב הנקרא רוע דו סענטיער?" "כן אדוני!" הידעת אותו? - הוי העריץ הצבוע הזה דכא לארץ חיתי, ומי יודע אם לא נגע גם בכבוד בשמת…?" ובדברו ספק כפיו וירקע ברגליו. "האכזריות אשר עשה לך הסופר, תעיד כי לא בצע את מזמתו, ולבעבור הנקם מבתך צוה להסגירך על מסגר - אך לולי זאת דמיתי אז גם אני כמוך, כי איש עושה מזמות הוא, ושבע תועבות בלבו - אך גם יומו יבוא וישלח ביד פשעו לחרפות ולדראון עולם!" "הון ועשר בביתו, גם הוא מתחפש בבגדי קדש ומי זה יגלה עונו?" אמר מארעל באנחת לב. "השמים יגלו עונו!" קרא רודאלף, "הלא ידעת כי למלאכי אל שדי אין מספר, אליך שלח מלאך השלום להצילך מרעתך, ובו ישלח מלאך אכזרי לשלם לו כרעתו -." ברגע ההוא ירדה העלמה יונת-צחוק מעלית בית מארעל ועיניה ממלאות בדמעות. "שמעי בת!" אמר רודאלף אליה, "נפשי אותה לפנות את חדרי מושבי להאדון מארעל ולבני ביתו עד אשר תבוא הגבירה - אשר על פיה אני עושה חסד למארעל - ותקחהו אל בתים גדולים וטובים מאלה." העלמה הביטה פני רודאלף בתמהון, ותאמר: "מה רב טובך, אדוני! חסד אלהים הוא זה!" "אולם את בתי," אמר רודאלף אליה, "את תרשיני לערוך את מכתבי חשבונותי בחדר מושבך עד אשר אמצא לי בית אחר לשבתי." "בכל לבבי אתנך אדוני שבת בחדרי עד שתחפץ!" "אם כן הדבר, יואל נא האדון מארעל לרדת עם כל בני ביתו ולשבת בחדרי ביתי." "אבי! האם קוראה לך, בוא, בוא נא אבי!" קרא אחד הילדים למארעל. "לך נא מארעל ידידי," אמר רודאלף אליו, "ואני אלך לי ופניתי את חדרי ביתי למענך, ואז אקראך…" "עתה שכנתי הנדיבה," אמר רודאלף אל העלמה יונת-צחוק, "עתה עוד שאלה אחת לי אליך, הנה נא ידעתי כי בת חיל את בהליכות בית, על כן הביאי נא לי עצה איפה אקנה בגדים בעד מארעל ובני ביתו, גם שלחנות, כסאות, מנורות, מטות וכרים וכסתות וכל המחסורים אשר יחסרו למארעל בשבתו בחדרי ביתי אשר אפנה למענו?" " הלא ידעת אדוני," ענתה העלמה, "הלא ידעת כי ברחוב הזה שוק המסחור הנקרא בשם היכל", שם ימכרו כל המחסורים אשר יחסרו לאנשים כמונו, ושם תמצא ידך לקנות כל כלי בית וכל מיני בגדים בעד מארעל וביתו. אפס איפה תקח כסף רב כזה? ." "דעי נא בתי כי הגבירה אשר צותני לשום עיני על מארעל לטובה, היא פקדה עלי לבל אחשוב כספה ולא אחוס על זהבה… ועתה בואי נא אתי אל ההיכל." "אלך אתך אדוני אף כי לא בידי עתותי…אמרה העלמה, "אך חכה נא מעט עד אשר אלבש את בגדי." "אם תואילי בתי אביא את כתבי חשבונותי אל הדרך בטרם תלבשי את בגדיך," אמר רודאלף אליה. "טוב מאד, אדוני! ואז תראינה עיניך את הליכות ביתי". ענתה העלמה ותרד אל חדר מושבה, ורודאלף בא אל ביתו לנקות את בגדיו אשר עפרו בעלית בית מארעל, ואחרי כן בא אל חדר יונת-צחוק. במרוצת דברינו נודיע את הקורא מדוע לא נודע אל רודאלף כי הזמירה נגזלה לפני היום ההוא בתגרת ידי שודדים ומרצחים. גם נזכיר פה את הקורא כי רק העלמה יונת-צחוק ידעה את מקום משכן זערמען בת הגבירה נעמי, ונפש רודאלף אותה לדעת זאת. הליכתו אל ההיכל עם העלמה, היתה לבעבור יתודע אליה עד כי תאמין בו ותגל לפניו את תעלומות זערמען, גם לבעבור גרש מלבבו את יגונו העז על דבר מות הילדה בת מארעל, אשר היתה כבת ארבע במותה, וכן היתה גם בתו כאשר מתה עליו. ובאמת היתה מרים (היא הזמירה) כבת ארבע שנה בעת אשר נתנה אותה סוכנת בית יעקב פערראנד אל לילית לגדלה בביתה. במשך הספור הזה נודיע להקורא למה זה ועל מה זה הסגירה הסוכנת ההיא את מרים ביד לילית. לו: תולדות יונת-צחוק העלמה יונת-צחוק היתה כבת שמנה עשרה שנה כהזמירה רעותה וחברתה לפנים בבית האסורים. שתי הנערות האלה נפלגו בתכונות נפשותיהן ובהליכות חייהן אשה מעל אחותה. הזמירה היתה עצובת רוח תמיד, ושעפי יגון התנוססו במשכיות לבבה כל הימים, דאגת ימים יצרו שברה לבה, ודמיונים שונים עוכרי שאר ונפש הציקו לה בלי הפוגה, ויונת-צחוק היתה צהלת ושמחה תמיד, צחוק נעים יופיע על פניה, פיה מלא שחוק ולשונה רנה, מחשבות שלום ואשר רחפו בבתי נפשה כל הימים, ודאגת מחר גם תמורות העתים וחליפותיהן לא עכרו את רוחה את רוחה הטוב רגע קטן, ורק בראותה ענות עני ובשמעה שועת נכאים וקשי יום, רק אז התקדרו רעיוני שמחתה בעבי יגון, ומטר דמעות מעפעפיה יזקו, אולם כהפנותה שכמה ממרירי יום ההם, שבה רוח ששונה ותטהר העננים, ונעים זהר יגה עליה כבתחלה. הזמירה בחלה תשואות קריה ושאון עליזיה, ונפשה נכספה גם כלתה לשוח בנאות דשא על מרבדי שושנים ונצנים חטבים אטון האביב, ויונת-צחוק אהבה המית עיר הומיה ורעש קול המונה ושאונה, ותבחר מרצפת אבני פאריז גם בעת רפש וטיט, מחמדת שדה זרע וכל יפעת נות התולדה. היא פארה את חדר מושבה בכל פאר ויופי ככל אשר השיגה ידה, וכל ששת ימי המעשה ישבה בביתה ותעש בחפץ כפיה, רק ביום השבת יצאה לשוח ברחובות קריה עליזה. יפי חן מראיה והדר יפעת חמדתה, הרהיבו עיני כל רואיה, אך תמתה וישרה כמלאכי שמים סככו בעדה וינצרוה מכל משגה ושגיון -. ציר נפלא אשר עשה לו שם בארץ כשם רפאל אבי כל חרשי צירים בדורו, ושמו קאבריאן, התרועע אליה ויחמוד יפיה בלבבו, אך לבה פנה ממנו ולא הטתה אזנה לו, וכל מעיניה היו בהעלם היקר זערמען בן נעמי - אשר רודאלף מבקש אותו, וכל ישעו וחפצו להשיבו אל אמו -. "מה טוב ומה נעים חדר משכנך!" אמר רודאלף אל העלמה בצעדו על מפתן ביתה, " לביתך נאוה תהלה -." "כן אהבתי, אדוני!" ענתה העלמה, "וזה כל משושי ותענוגתי." "מה נאוו יריעות חלונך - וארון עצי ארז הלז, מה יפה מראהו…" "על הארון הזה פזרתי כל כספי אשר אספתי בבית האסורים-." "בבית האסורים? מדוע אסרת, יונתי?" שאל רודאלף בתמהון. "על לא עול בכפי, כי אם בגלל עניי ומרודי." "בגלל עניך אסרת עוד בבית האסורים? האם יחשב עוני לעון?" "שמע נא אדוני ותדע פשר דבר. אחרי מגפת החלי-רע נשארתי עזובה וגלמודה בחלד - ואז הייתי כבת עשר שנים -" "אך מי כלכלך עד העת ההיא?" "אנשים יקרים וישרים - והם מתו במגפת החלי-רע" (ובדברה נמלאו עיניה אגלי דמעה) מעט רכושם אשר הניחו אחריהם, לקחו הנושים, לא שת איש את לבו לחמלה. בראותי כי אין עוזר לי, הלכתי לפני פתח בית המשמר אשר היה נוכח פתח ביתנו, ואמרתי אל העומד על המשמר::אדוני! אבותי מתו עלי, ואני לא אדע אנה אלך? אנה אפנה? ומה אעשה?" ואז בא שר בית המשמר ויצו להוליכני אל בית האסורים כמשפט נערה משלחה ועוטיה, ובכן הייתי כלואה בבית האסורים עד מלאת לי שש עשרה שנה, ושלחתי לחפשי." "אך מי היו אבותיך?" שאל רודאלף. "את אבי לא ידעתי, ואמי הביאתני אל בית אסף הילדים מקוצר יד להביא לחמי, ובהיותי כבת שש שנה לקחה אותי אל ביתה, אך אחרי ימים מעטים הלכה בדרך כל הארץ, והאנשים היקרים אשר הזכרתי לך ואשר גרו בבית אבותי, לקחוני להם לבת בראותם כי נשארתי יתומה עזובה ואין מושיע לי -." "ומה היתה מלאכת האנשים ההם?" "האיש גבריאל היה חרש עצים, והאשה חוה היתה ארגת, והוא גם היא היו שמחים וטובי לב תמיד, כל ימיהם כחגים ינקפו, פיהם מלא שחוק, ולשונם רנה. דאגת מחר לא לחצה לבותם, ועיניהם רק לנוכח הביטו. אותי אהבו אהבה טהורה ונאמנה, מפתם האכילוני, מכוסם השקוני, בחיקם נשאוני, ואהי שעשועיהם יום יום, כי לא היו להם בנים ובנות, דרכיהם והליכות חייהם שמתי גם אני לי לקו, וכמוהם הייתי שמחה וטובת לב, ופי מלא צחוק ושחוק בלי הפוגה, ועל כן קראו לי בשם "יונת-צחוק", וזה שמי עד היום הזה. ויתר תולדותי אספר לך בשובנו מההיכל, ועתה נבואה נא אל בית פיפילעט השער ונודיעהו כי בעוד שתי שעות יובאו אל חדרי ביתו בגדים וכלי בית בעד מארעל ובניו, ונבקשהו כי ישים עינו על החפצים ההם ויעלם אל חדריך." "צדקת, יונתי!" אמר רודאלף אליה, "נרדה נא אל בית פיפילעט." ופיפילעט יושב בפנת ביתו וכובעו על ראשו כפעם בפעם וכל מחשבותיו על המנעל אשר הוא תופר. "פיפילעט אדוני!" אמרה העלמה אליו, "חדשות אגידה לך - מארעל וכל אשר לו נושעו תשועה נצחת על פי האדון רודאלף שכני זה. ועתה אנחנו הולכים לקנות כל המחסורים אשר יחסרו למארעל וביתו, על כן יהי נא חסדך לשום עינך על החפצים אשר בעוד שתי יובאו הנה, גם להעלותם ולהביאם אל חדרי האדון רודאלף אשר פנה אותם בגלל מארעל ובניו לשבת בהם ברחבה ורוחה." "יהי אדוני רודאלף ברוך ומבורך בגלל חסדיו הנאמנים!" קרא פיפילעט בהניחו את המנעל מידיו ובנשאו מרום עיניו, "ואני אשימה עיני ולבי על החפצים אשר יובאו הנה, גם אביאם אל מקומם בשלום." ברגע ההוא בא איש עטוף באדרת שער אשר רק עיניו יראו החוצה, וישאל אם האשה בריעה בביתה. "הבאת מס"ט דעניש?" שאלהו פיפילעט. "מס'ט דעניש בשעה השניה בלילה," ענהו האיש. "אם כן הדבר, עלה! כי בריעה בביתה כעת." והאיש בעל האדרת נעלם כרגע ויעל על המדרגה לבית בריעה. "מה זאת?" שאל רודאלף את השער. "היום יעשה דבר גדול בבית בריעה, כי אנשים רבים עולים ויורדים תמיד לדבר עם בריעה. והיום בבוקר אמרה אלי: כל איש אשר יואיל לבוא אל ביתי, תשאלהו: הבאת מס'ט דעניש? ואם יענך: מס'ט דעניש בשעה השניה בלילה, אז תתנהו לבוא אל ביתי." "נפלאת היא בעיני!" קרא רודאלף. "גם בעיני יפלא הדבר, ועל כן אמרתי כי לא דבר ריק הוא, ומי יודע מה יעשה בבית-בריעה? ומה גם כי הפסח בן חמוץ-זרוע (ילד שובב ובן פריץ אשר הוא משרת את צאזאר בראדאמאנטי) הוא עם אשה זקנה עורת עין הנראת בשם לילית, באו הנה הלילה בשעה השניה אחר חצות. האשה לילית ישבה בבית בריעה עד השעה הרביעית, והעגלון חכה עליה. מה חפצה לילית בבית בריעה? ומאין היא באה בשעה השניה אחר חצי הלילה? שתי חידות הן, ולא אדע פתרונן!" אמר פיפילעט בתמהון. "והאשה לילית נסעה מזה אחר השעה הרביעית בלילה?" שאל רודאלף. "נסעה - אך אדמה כי עוד היום תבוא שנית הנה, יען כי בריעה אמרה אלי להניח את לילית לבוא אל ביתה מבלי שאול את פיה מאין היא באה." רודאלף האמין - גם לא שגה - כי לילית עשתה רעה חדשה בלילה ההוא, אך לא ידע ולא שער בנפשו כי הרעה ההיא נגעה אל עצמו ואל בשרו -. כצאתו עם העלמה מבית השוער, והנה אשת פיפילעט לקראתם, כי שבה מהשוק עם סל ירקות, וכראותה את רודאלף ואת העלמה, צהלה קולה ותקרא: "מה טוב ומה נעים לכת שכן ושכנה גם יחד - האח! האהבה היא גברת התענוגים -." וכרגע נעלמה הזקנה בחשכת אולם הבית, ותקרא: "אלפערד! הנה רעיתך באה!" ורודאלף עם יונת-צחוק יצאו החוצה שלובי זרוע, וילכו למו. לז: הליכות יונת-צחוק כפור וקרח פזר החורף העז על פני ארץ וחוצות, רודאלף ויונת-צחוק הלוך וקרב אל השוק הגדול המכונה בשם היכל. בעברם על פני חנות גדולה ורחבת ידים, אמרה העלמה אל רודאלף: "הראית שם את מורה השעות ואת כוס הפרחים? אותם אותה נפשי לקנות, ואקוה כי עוד מעט ואאסוף די כסף מקנתם." "הלא משכרתך מצער היא ואיככה תחשכי עוד כסף רב לקנות כלי יקר כזה?" שאל רודאלף. "מדי יום ביומו אחשך שלשים אגורות, כי מאכלי לא בריאה, ולצמאי אשתה רק מים, בסוד משחקים לא אשב, ותענוגות בשר זרו לי, ועל כן תמצא ידי לאסוף כסף. אפס כי זה כשבעים בראותי כי נקיון שנים וחוסר לחם בבית מארעל, הלויתי לו את כספי אשר קבצתי על יד -. באמרי כי הלויתי לו את הכסף, לא דמיתי כי ישיבנו לי בימים הבאים, רק לבל יחורו פניו ולבל יבוש לקחת נדבת לבי…" "עתה כאשר רוח לו, ישיב לך את כספך." אמר רודאלף. "ואני לא אהי סורבה מקחת את הכסף, לבעבור תשיג ידי לאסוף די כסף לקנות את מורה השעות וכוס הפרחים כי אויתים." "אך מדוע לא תשיתי לבך גם על ימים יצרו?" שאל רודאלף. "מדוע זה אשית לבי עליהם?" "פן - חלילה - תחלי ותפלי למשכב, ומה תעשי אז אם לא יהי לך כסף? -" "האנכי אחלה? - אנכי?" שאלה העלמה ותמלא שחוק פיה. "למה זה תצחקי?" שאל רודאלף, "על חלומותיך ועל דבריך!" ענתה הנערה ותוסף לצחוק. "העל כי אמרתי לך פן תאנה אליך צחקת?" "כן הדבר! האנכי אחלה? אנכי?" אמרה הנערה בקול שחקה. "הלא יתכן היות כדבר הזה?" הוסיף רודאלף לשאול בפנים זועפים. "לא אדוני, לא! האוכל בשר אבירים, ודם ענבים אשתה? הלא אנכי אכלת לחם חקי במדה ובעת אשר ארעב, ואשתה רק מים קרים במשורה ובעת אשר אצמא. קנאה, שנאה, תאוה וכבוד זרו לי, לבי שמח תמיד, וכליותי תעלוזנה כל הימים, פי מלא שחוק, ושפתי תרועה, דאגת הימים הבאים לא אדע, והנני שמחה ומאשרה בחלקי, ואיזה דרך תעבור עלי מחלה? איככה? ומדוע?." כה דברה העלמה ותוסף להרים קול שחוק בלי הפוגה. רודאלף התפלא על עוצם בטחונה הנעים, ויצר לו על אשר חפץ לרופף את עמודי הבטחון המאשר הזה. אמנם לא על תהו ורוח יסדה העלמה את בטחונה, על אדני אמונתה בטובת ה', בצדקתו וחמלתו ורחמיו על כל מעשיו, ותאמן אמונה אמן כי לא יעזוב ה' את יתומה עניה כמוה אשר בזעת אפיה תביא לחמה, ואשר היא באביב חלדה ועצמותיה מלאו עלומים-. התדאגנה צפרי שמים בעת הזמיר, עת תרחפנה על פני שושני האביב בקול רנה וצהלה, או עת תגבהנה עוף ברום תכלת הרקיע בשמחות וגיל; התדאגנה אז לימי הרעה, ימי החורף והקרח הנורא? -. "הלא תאבי ולא תחפצי כל דבר?" שאל רודאלף את פי הנערה. "לא אבה דבר תחת כל השמים, כי אם לקנות את מורה השעות וכוס הפרחים אשר ראינו בחנות ההיא, ואותם אקנה - מתי? לא אדע עוד, אך אקוה כי לא ימשכו הימים -." "וזולתם לא תאוי מאומה?" "לא - כי את אשר שאלתי לגור עם שכן טוב, נמלא לי כיום. ואתה שכני הטוב, הלא תלכי אתי לשוח בימי החופש והמנוחה?" "אלך - ובימי האביב נצא השדה לשוח בנאות דשא…" "לא, כי נאות שדה שנאתי, ורק את פאריז אהבתי, אך בכל זאת יצאתי לשוח פעמים אחדות במגרשי ס"ט גערמען, לעשות בזה את רצון רעותי אשר ישבה אתי בבית האסורים, ואשר נקראה בשם זמירה על אשר הנעימה זמירות תמיד -; היא היתה עלמה יקרה וישרת לב!" "ומה זה היתה לה מני אז ועד עתה?" "זאת לא אדע; היא הוציאה את כספה אשר אספה בבית האסור, מבלי שום לב על ימים העתידים, גם לא לבעבור השג שעשועים ושמחות; היא היתה עצובת רוח תמיד, אך עדינה ונעימה ובעלת נפש טובה -. בעת אשר הלכתי אתה לשוח, לא היתה לי עוד כל מלאכת עבודה; ומעת אשר השגתי עבודה, לא יצאתי מפתח ביתי; אני נתתי לה את כתובתי, אך היא לא שחרה את פני; ולפי ראות לבי תעשה גם היא את עבודתה ביד חרוצים -. ועתה אתה אדוני אם יש את נפשך להפיק ממני רצון, תנהגני ותביאני אל ראש הומיות אל רחובות קריה אשר תהימינה מאדם, וחדשות ונצורות תצמחנה שם לרגעים, כי כן אהבתי, אדוני! - גם שכני האחרון, זערמען, גם הוא הפיק זממי, ובימי המנוחה והמרגוע הוליכני אל אשר היה שם כוח ללכת…" "אך איה כעת זערמען שכנך הטוב?" "אדמה כי הוא בפאריז עדנה." "היבקר אותך לפעמים?" "מיום אשר העתיק את מושבו לא בא עוד אל ביתי." "ואיה מקום משכנו כעת? ומה מעשהו?" "מדוע תשאל למקום משכנו, אדוני שכני?" "יען כי יש לאל ידי להיטיב לו אם אך יודע לי איפה אמצאהו." "ידעתי גם ידעתי כי טוב ומטיב אתה, וכי יש את לבבך לעשות טובה עם זערמען, ובכל זאת לא אוכל לגלות לך מקום מושבו, כי הוא חלה את פני להעלים זאת מעיני כל חי מטעם הכמוס עמדו, וחלילה לי לשנות את הבטחתי אשר הבטחתי לו - ואתה אדוני אם גלית לי אתה את סודך, הלא אז לא חפצת גם אתה כי אלך ואגלה סודך -." "אך אם לטובה גדולה…" "חדל נא ממני, אדוני! ואל תוסף נא דבר על אדות הדבר כי בעד כל סגלות המדינות לא אודיע לך מקום משכן זערמען!" פני רודאלף נפלו בשמעו את דברי העלמה אשר דברה במשפט חרוץ כי לא תגלה את מקום משכן זערמען בעד כל הון, אך בכל זאת קוה כי בחכמתו גם בתחבולותיו יצלח לו עוד להוציא מלבה את אשר יאבה, וילך הלוך ודבר עד הגיעם אל השוק הנקרא בשם "היכל" אשר שם יקנו דלת העם את בגדיהם ואת כלי ביתם ואת כל המחסורים אשר יחסרו להם. לח: ההיכל רודאלף ויונת-צחוק באו אל אחת החנויות אשר בתוך ההיכל לקנות שם את המחסורים אשר יחסרו לבית מארעל. בעלת בית המסחור, אשר שמה איזבל, הראתה להעלמה את סחורת ידה, ורודאלף התבונן אז על ארון עצי שטים ספון בלוחות ארז, אשר מכסהו מפאר בפטורי צצים מעשה ידי אמן, ועל המכסה רשומות אות מ ואות ר, וממעל להן צפת יפה כחותם תכנית אשר לבני הרוזנים. תאות רודאלף לראות את הארון הזה פנימה, הרהיבתהו לפתוח את תבותיו וארגזיו, ובפתחו את הארגז האחרון, מצא שם אגרת כתובה בלשון צרפת, וכה דבריה: "דע נא אדוני כי רק הרעה הנוראה אשר מצאתני, רק היא תכביד עלי את ידה להפיל תחנתי לפניך, ואם לא נגעה הרעה כי אם אל עצמי ואל בשרי, כי עתה אחריש ואגוע, אך מה אעשה לבתי? אויה לי! כי גם נפשה ברעה תתמוגג, ועצור במלים לא אעצר כח. שמעני נא אדוני וישמע אליך אלהים! הלא ידעת אדוני את התלאות הנוראות אשר השתרגו עלו על צוארי אחי, כי מסחרו הלך ארחות עקלקלות, ובכל אשר פנה הבדילו ה' לרעה ולמארה ומגערת, עד אשר קץ בחייו המרים והמאררים וישלח יד בנפשו -, וזה כשמנה חדשים באני מכתב ממנו - והוא היה מכתבו האחרון - וכתוב בו קינים והגה והי, ובסופו המליט עטו את הדברים האלה: "בקראך את המכתב הזה, לא אהי עוד בארץ החיים, כי שבח אני את המתים, ובחרתי במות - ועתה דעי נא אחותי כי זה שנה וחצי מכרתי את נחלתך בשלש מאות אלף פראנקים, ומכסת הכסף הזה נתתי במרבית ליד הסופר יעקב פערראנד, ואמרתי לו כי כספך הוא, ובכל עת אשר תשאלי את הכסף מידו, ישיבנו לך בתרבית (תשע למאה). ועתה לכי לך פאריזה אל בית הסופר הזה, ותקחי את כספך מידו. ספר תעודה לא נתן אלי האיש פערראנד להעיד כי לקח את הכסף ממני, וכה משפטו תמיד לבלתי תת ספר תעודה להאנשים אשר יניחו כספם אצלו. יען כי איש צדיק וישר הוא, ודברתו טובה היא מכל ספרי תעודות. והיה בבואך לביתו ותגידי לו את שמך, השב ישיב לך כרגע את כספך בתרבית." "אחרי עבור ימי אבל אחי, באתי פאריזה, עיר אשר אין לי בה מכיר ומודע זולתך אדוני אשר ידעתיך בשם על פי הענינים אשר היו לך עם בעלי. ויהי בבואי לבית יעקב פערראנד והגדתי לו את שמי, דבר אתי קשות, ובאש עברתו טפל גדפים ונאצות על אחי באמרו כי אחי לוה ממנו אלפים פראנק ולא שלם לו, "אך למה יפלא זה בעיני?" הוסיף לדבר באפו, "כי לאיש משחית נפשו ומאבד עצמו לדעת, נקל הוא להיות גם רשע לוה ולא משלם." דבריו אלה הרגיזו את רוחי, כי צדקת אחי מודעת היא בכל גליל פאריז, וזולת אשר חטא לה' ולי בשלחו יד בנפשו, זולת זה היה איש ולא השאיר אחריו נושים בלתי אם את האיש יעקב פערראנד הזה אשר יאשימהו בשקר. בחמת רוחי אמרתי לו כי ינכה את האלפים פראנק ההם מן מכסת שלש מאות אלף פראנק אשר לי ואשר הניחם אחי בידו. אז הביט בי האיש הקשה הזה בתמהון לבב, וישאלני: "מה זה תדמי בדבריך אלה? הלנסני בחידות באת הנה?" "לא בהירות אדבר!" עניתיו, "הלא לפני שנה וחצי הפקיד אחי את כספי בידך, סך שלש מאות אלף פראנק, ועתה נכה נא מהם את אלפים פראנק ההמה אשר אתה נושה באחי." שחוק אכזרי נראה על שפתי האיש פערראנד, ובעינים מפיקות קלסה ורוגז הביט בי, ויאמר: "החלום חלמת, גברתי, או אם באת ללעוג לי? לא זאת כי אחיך לא נתן לי מעולם אף קשיטה אחת בפקדון, אך גם זאת כי הוא לקח ממני שני אלפים פראנק במלוה, ולא השיב לי מאומה." המענה הזאת מחצה וחלפה לבבי כחץ שנון, והדבר אין בי להביע לך אדוני תוגתי ומבוכתי ומצוקתי.,הוי!" צעקתי מרה, "מה היה לכספי? ואם תם הכסף ההוא לבהלה, תמה אני לגוע ברעב, עם בתי יחד! ומה תהיה אחריתי ואחרית בתי?" "זאת לא אדע", ענני הסופר בקר רוח, "אך זאת ידעתי כי אחיך לא הפקיד בידי מאומה, ובמרמה הבטיח אותך על ככה, והוא האביד גם את כספך במסחריו הרעים אשר סחר במסתרים -." "מוציא דבה אתה!" נתתי על הסופר בקולי, "לשונך תצמיד דברי בלע! אחי היה ישר לבב וישר דרך, ואותי נצר מכל משמר, ומי יעוז להרשיעהו כי עשה לי רעה גדולה כזאת - ." "אך מי זה יעוז להרשיע אותי כי מכחש בפקדון אנכי?" שאל יעקב הסופר בקול תלונה כאיש צדיק מנער הנוער כפיו מעול ואין ברוחו רמיה, "לא אוכל להרשיע אותך," עניתיו, "אפס כי חלילה לי מהרשיע גם את אחי ולחמוס מזמות כי הוא רמני ויפילני למשואות נצח!" "הראיני נא את ספר התעודה," אמר הסופר אלי פתאם, "ספר תעודה אין בידי," השיבותי לו אמרים, "אך אחי כתב אלי כי הוא הפקיד בידך את כספי…" "היש בידך המכתב ההוא או מכתב אחר המכלכל בתוכו את הדבר הזה?" הוסיף הסופר לשאול. "המכתבים ההם אבדו ממני! ואחי הבטיחני כי בהגידי לך את שמי, תשיב לי את כספי כרגע -". "אם כן הדבר גברתי לא אוכל הועיל לך ברב או במעט!" ענה הסופר בנחת. "אמנם אם את פוסחת עוד הסעפים ולא תדעי לך אם אני או אחיך הצדיק; לכי נא והגישי את משפטך אל שופטי העיר, והם ישפטו בין איש ישר הולך אשר זה כשלשים שנה כשמן תורק שמו, וזכרו לברכה, ובין איש בליעל אשר אבד הונו בענין רע ולאחרונה אבד גם את נפשו לדעת -. אך אדמה כי תבחרי לשאת ולסבול בדומיה את קשי יומך - אשר לא הסבותיו - מהגש את משפטך לפלילים לגלות בזה את חרפת אחיך לעיני השמש ולהניח את שמו לאלה וקללה לחרפות מבלי הועיל לך עד מה…" "אבל אדוני!" צעקתי מנהמת לבי, מה אעשה לבתי? הלא אם ינתק מבטחי זה ממני, אז תתעטף בתי בזלעפות רעב -." "איש נבל המיט עליך רעה, ומה אוכל עשות אני?" השיב הסופר בנחת, "ועוד הפעם אני מגיד לך כי אחיך רמה אותך, ואם לא תאמיני לי, הנה שערי בתי המשפט פתוחים לפניך, ויש לאל ידך להשפט אתי." "ברצח בעצמותי יצאתי מבית הסופר, השברתי משנה שברון, ולא ידעתי על מי אנוסה לעזרה? ומי יוציאני ממצוקותי? הן ספר תעודה אין בידי לשבר מתלעות עול ולהוציא בלעו מפיו, גם קצר קצרה ידי לשלם להמליצים לבעבור יוציאו כאור משפטי, ועל כן חשתי מפלט לי אליך אדוני. ונפשי בשאלתי, ובתי בבקשתי…" פה תם המכתב, כי לא השלימה אותו הכותבת קשת הרוח, גם את שמה ושם בתה ושם האיש אשר אליו ערכה דבריה, לא רשמה במכתב ההוא, ורק בשוליו כתובים הדברים האלה: "לכתוב אל הגבירה ההערצאגין פאן לוצעניי." רודאלף חשב מחשבות על אדות המכתב הזה, ולבו נבא לו כי אשה כבודה מבנות נדיבים אשר ירדה פלאים ואין עוזר לה, הכינה את המכתב הזה לשלחו אל איש עשיר וקצין עם, אך לא שלחה אותו מבשת פניה. ואף כי אין עדים לענות ביעקב פערראנד את רשעתו כי כחש בפקדון אשר הפקד בידו, בכל זאת האמין רודאלף בדבר הזה, יען כי איש חנף ואכזר אביר לב וחבר לאיש משחית הוא הסופר הזה, ובעשותו חמס ורצח למארעל ולבתו, לא יבצר ממנו לעשוק גם את הון האשה ההיא אשר אין בידה ספר תעודה להעיד בו כי הוא עשקה. רודאלף התעצב אל לבו כי נעלם ממנו ולא ידע איה בית אשה מרת הנפש ההיא להצילה מרעתה, וישם על לבו להודיע זאת להגבירה ימימה ההארווילית אשר היא רעיה אהובה לההערצאגין פאן לוצעניי, והיא תתאמץ למצוא אותה ולחלצה ממצוקותיה. "ידידי!" אמרה יונת-צחוק אל רודאלף, "הנה ברותי בזה את כל כלי הבית בעד מארעל, ואתה שלם נא את מחירם." "טוב הדבר," ענה רודאלף, "אך לכי נא גם אל חנות הבגדים וקני שם בגדי חרף למארעל ולאשתו ובניו ובנותיו, ואני אחכה עליך פה עד שובך." "שמעתי ידידי!" ענתה העלמה ותלך לה אל חנות הבגדים אשר שם מנגד, ורודאלף נשאר עם איזבל ויקח עמה דברים. לט: גלות זערמען "מה מחיר החפצים אשר קניתי מידך?" שאל רודאלף את פי איזבל. "שלש מאות פראנק," השיבה בעלת המסחר, ובה' אשבע כי לא אשתכר רק חמשה עשר פראנק, כי גם אנכי שלמתי כסף מלא בעד החפצים האלה לאשה אלמנה מבנות אצילים ואפרתים אשר קדמוה ימי עוני, ותמכור את כל אשר בביתה, להחיות ברעב נפשה ונפש בתה. "הגם את הארון הזה קנית מידה?" שאל רודאלף. "כן, אדוני. הה! לבי עלי דוי מדי אזכרה את ענות בת עוני ההיא ואת קשי יומה ומרת נפשה. שלשום באה האומללה ההיא הנה, ובבשת פנים שאלה אותי אם אקנה מידה כלי בית וכרים וכסתות, ואמרתי לה כי במכרי חפצים כאלה בחנותי, הלא עלי גם לקנות, והלכתי אחריה, והיא הביאתני בבית קטן ודל, שם התבוננתי בפני האשה, והנה היא עוד צעירה לימים, וכל הליכותיה יתנו עדיהן כי בת שוע היא מבנות עשירים ורוזנים, שם ראיתי גם את בתה הרכה והענגה, היפה והנעימה, והיא מעלפת בבגדי אבל כאמה. ככל אשר שאלה ממני האלמנה בעד כלי ביתה, נתתי לה, וגם את הארון הזה קניתי מידה. אמנם בתה העדינה חבקה בשתי ידיה את הארון ותבך מנהמת לבה. "פנינה!" אמרה הורתה אליה "פנינה! אל ירע הדבר בעיניך - כי מאת ה' היתה זאת - והוא יכאיב ויחבש -." ובדברה לא עצרה כח גם היא לעצור בדמעותיה, ואנכי לא יכולתי לראות ברעתן, ושלמתי להאלמנה מאה וחמשים פראנק, ואת החפצים הבאתי הנה בעגלה, ומאז לא ראיתיה עוד עד היום הזה." "מה שם האשה ההיא?" שאל רודאלף. "לא ידעתי, אדוני, כי לא נועזתי לשאול לשמה." "ואיה בית מגורה כעת?" "גם זאת לא ידעתי, כי בבואי עם העגלה לקחת את החפצים האלה מביתה, לא מצאתיה עוד והשער הגיד לי כי היא יצאה מהבית ההוא ולא הגידה לאיש אנה פניה מועדות, ובכן נסתרה דרכה ממני." רודאלף התעצב אל לבו על ככה, כי אין לאל ידו להושיע להאלמנה ההיא ובתה אשר גם עקבותיהן לא נודעו לו, ולא נשאר בידו רק המכתב אשר מצא בתוך הארון ואשר רשום בסופו כדבר הזה: "לכתוב לההערצאגין פאן לוצעניי," גם נודע לו כי שם בתה פנינה. ובכל זאת קוה כי ימימה תשאל את פי ההערצאגין רעותה, ואולי היא יודעת את בית האלמנה הזאת ובתה ותודיע זאת לימימה. "הא לך פרשת הכסף בעד החפצים." אמר רודאלף אל איזבל, "ואת תואילי נא להביא עגלה הנה ולהביא את החפצים לרחוב ההיכל מספר שבע עשרה, כי שם ביתי." "ברחוב ההיכל מספר שבע עשרה? בחצר ההוא הייתי פעמים רבות. פעם אחת קניתי שם כלי בית ובגדים מאשה אשר שמה בריעה ואשר תלוה כסף את עניי עם - ופעם שנית הייתי שם לפני ששה שבועות, וקניתי שם כלי בית מיד איש צעיר לימים אשר ישב במכפלה הרביעית והעתיק אחרי כן את מושבו מהחצר ההוא…" "אולי שם האיש ההוא יוסף זערמען?" שאל רודאלף. "זה שמו. הידעת אותו?" "הוא ידידי ומיודעי, ולמורת רוחי לא ידעתי כעת אנה אמצאהו?" "אני אגיד לך אנה תוכל למצוא אותו." "הגידי נא לי, גברתי!" "הוא עושה מלאכה בבית איש סופר ברחוב סענטיער…" "אולי שם הסופר ההוא יעקב פערראנד?" שאל רודאלף. "כן הדבר, אדוני. והסופר ההוא איש צדיק תמים, קדוש יאמר לו, גם הוא ממשכימי בוא וממאחרי צאת מבית התפלה…" "איך ידעת כי יוסף זערמען עושה מלאכה בבית הסופר הזה?" "זה כששה עשר יום בא זערמען הנה לקנות לו מטה וכסא ושלחן, ובשלחו ידו אל כיסו לשלם לי, מצא את הכיס ריק, כי שכח לקחת את כספו. אז אמרתי לו קח לך את אשר קנית, ומחר אבוא אל ביתך לקחת את כספי, אך הגידה לי אן אמצאך? ויענני ויאמר לי: "מקום שבתי הוא ברחוב סענטיער בבית יעקב פערראנד הסופר." וביום השני מצאתיו שם וישלם לי." לבב רודאלף רחב ופחד ושמח בהגלות נגלות לו מקום משכן זערמען, וכל עצמותיו גיל תחגורנה בשומו על לבו את השמחה העזה והעצומה אשר תשמח נעמי בהודע לה כי יוסף בנה יחידה חי, ועוד מעט ויציגהו הוא (רודאלף) לפניה. ברגע ההוא שבה העלמה יונת-צחוק, ותאמר: "עשיתי ככל מצותך, ידידי! וקניתי קנין טוב בעד מארעל ובני ביתו." רודאלף ויונת-צחוק באו אל אולם ביתם, והנה אשת פיפילעט השער לקראתם, והיא מיללת ונחפזת ומפרשת כפיה. "מה לך אשת פיפילעט?" שאלה יונת-צחוק את פיה, "ואנה תרוצי בבהלה?" "האת פה, בתי?" אמרה אשת השער, "אותך שלח ה' הנה; בואי נא עזרי לי להציל את נפש אלפערד ממות!" "אהה! מה זה היה לו?" "אישי האהוב התעלף פתאם! רוצי נא, בתי, וקני לו בעד שתי קשיטות יין צרוף - כי זו רפאותו מדי תציק לו קבתו - חוסי נא ולכי לך לקנות לו את היין, ואני אשובה אל אישי - הוי, ראשי סחרחר!" העלמה מהרה ותלך. "אך מה נהיתה, גבירה?" שאל רודאלף בבואו על סף בית פיפילעט. "גם אנכי לא ידעתי עוד, אדוני! אני הלכתי לעשות את עבודת אלפערד בעיר, ובשובי לביתי אהה מה ראיתי? ראיתי והנה אלפערד משתרע ארצה על ארבעת רבעותיו - הביטה נא וראה, אדוני!" הוסיפה דבר בפתחה את דלת ביתה: "הביטה נא וראה, היעמוד לב אדם למראה הנורא הזה?" מראה נורא! פיפילעט יושב לארץ, גבו ישען על המטה, וכובעו על ראשו כפעם בפעם, אך בפעם הזאת כובעו שקוע על פניו ומכסה את גבות עיניו גם ההתעלפות חלפה הלכה לה, והוא החל להניע מעט את ידיו כאיש אשר יחפוץ להדוף את משנאו מפניו, אחרי כן התאמץ להסיר את פני הלוט, הלוט על עיניו, ומסכת כובעו הנסוכה על פניו. "הנה רוחו שבה אליו!" קראה אשתו, ותשח ותזעק באזניו: "מה לך, אישי? ראה נא, הנה רעיתך נצבת עליך! אכן סר מר המות? עוד מעט ויוצק יין צרוף לתוך פיך, ותשוב לאיתנך." אחרי כן צהלה האשה קולה בחונף וחלקות ותוסף לדבר: "הנפל שודד עליך, ולקחת נפשך זמם? הגידה נא, ידיד לבי!" אלפערד הגיח אנקה איומה מקירות לבבו, ובאנחה משברת מתנים הוציא מפיו הגה: "קאבריאן!" ויושט שנית אזרועו כאיש החפץ להדוף מתקוממו מפניו. "קאבריאן!" צעקה אשתו, "הציר הארור הוסיף עוד סרה! - בחלום הלילה הזה הפחיד השד ההוא קאבריאן את אלפערד, עד כי צעק צעקה גדולה ומרה בשנתו. השעיר ההוא ימרר את חיי אלפערד בהקיץ, וגם בחלומות יבעתהו, הוי רודאלף אדוני! אלפערד הוא כחוטא אשר ירד שאול, וקאבריאן הוא המלאך האכזרי אשר ייסרהו מוסר אכזרי מאד." רודאלף שחק בקרבו בהודע לו כי הציר ההוא אשר היה שכן קרוב ליונת-צחוק, עשה שחוק חדש לאלפערד. "ענני נא אלפערד!" קראה האשה, "אל נא תאלם - שובה למנוחתך - ומדוע תחשוב כל הימים מחשבות על דבר הציר ההוא? הטרם תדע כי מדי תהגה בו, יאחזך חולי הקבה! -." "קאבריאן!" נהק אלפערד שנית בהתאמצו להרים את כובעו מעל פניו, ובעינים מלאות פחדים הביט כה וכה. באה יונת-צחוק עם צנצנת יין צרוף. "ברוכה את, יונתי! על חסדך זה", אמרה אשת השער ותוסף דבר: "הא לך, זקן! הא לך רפאות תעלה, שתה נא ותאורנה עיניך." ובדברה שמה את הצנצנת על שפתי בעלה ותאבה לשפוך את היין אל פיו בחוזק יד, והוא נאבק עמה בכל שארית כחו וימאן לשתות, אך לשוא! כי היא גברה ממנו בכחה ותחזק ראשו בידה האחת, ובידה השנית הושיטה את צואר הצנצנת בין שניו ותאלצהו ביד חזקה לשתות ולמצות את צנצנת היין, ותקרא אחרי כן בצהלה כגבור מנצח, ותאמר: "עתה תחזקנה רגליך ותתנער מעפר, זקן!" ובאמת התחזק אלפערד אחרי ויקם ויעמוד על רגליו, וישאל "הראית אותו?" "את מי?" שאלה האשה. "ההלך מזה?" "מי? מי?" "קאבריאן!" ענה אלפערד באנחת לב "הוא העיז פניו לבוא הנה?" שאלה האשה בתמהון. ואלפערד הניע בראשו לאות כי היא מצאה את חידתו, וידום. "ההיה קאבריאן בזה?" שאלה יונת-צחוק ובחזקה עצרה בשחוק. "לא-אדם הזה ירע וישחית לאלפערד תמיד", ענתה אשת השוער, "ומי יתן והייתי אני בזה עם מטאטאי! אך ספר נא אלפערד איך נהיתה הרעה הגדולה הזאת?" אלפערד הניע בידו לאות כי יש את נפשו לספר את אשר קרהו, וכל השומעים החשו ויאזינו בדממה את אמריו, והוא פתח את פיהו ויאמר: "זה מעט הלכה לה רעיתי לעשות את דרכי אשר לי ללכת -." "אישי האהוב שבע נדודים כל הלילה," אמרה אשתו פתאם, "כי חלומות רעים בהלוהו, ועל כן פרקתי את העול הזה מעל צוארו, ועשיתי את דרכו." "החלומות אשר חלמתי בלילה הזה, אצבע אלהים היו," הוסיף אלפערד לדבר ביראת הכבוד. "כל הלילה נבעתי בחלומי בתגרת יד קאבריאן, ומגורתי באה לי - כי בשבתי על הכסא לתפור את הנעל הזה, והנה קול צעדים באזני. הנבא לי לבי? או היה אות ממרום? כי זלעפה אחזתני לקול הזה, ונשקפתי בעד החלון, אהה! ומה ראיתי? ראיתי תמונת…" "תמונת קאבריאן!" קראה האשה ותספוק כפיה. "תמונת קאבריאן!" הוסיף אלפערד דבר בפיק ברכים וחלחלה. תמונתו הנמבזה נשקפה בעד החלון, והוא הביט בי בעיני חתול -. לא, לא! בעיני נמר הביט בי כמראה אשר הראיתי בחלום חזיון לילה. חפצתי לדבר, אך לשוני לחכי דבקה; חפצתי לקום, אך רתקתי כבאזיקים אל מושבי; הנעל נפל מידי, ואהי כאבן דומם וכמטיל ברזל. וכרגע שמעתי קול הדלת הסובבת על צירה - הדלת נפתחה, וקאבריאן - בא הביתה! -. לאט לאט הלך לו, ויעמוד ויור בי את חצי עיניו הטמאות, ויוסף לצעוד צעד אחד ויעמוד שנית, עמד דומם ויבט בי בעינים חודרות, ואחרי כן הניע עוד את רגליו ויעמוד שלישית ויתבונן בי בפנים איומים כפני שד משחת. ואנכי יושב עוד דומם כאבן על כסאי, והוא הולך הלוך וקרב אלי, ובעיניו אסרני כנחש את הצפור-; כל עצמותי רחפו ממחתה, ובאימות מות ראיתיו ולא יכולתי הסב עיני מנגדו -. ויהי בהיות אך כפשע בינו וביני, אז לא עצרתי כח לשאת עוד את רשפי אש עיניו, ועצמתי את שתי עיני - ואשמע כי הוא נגע בכובעי, ולאט לאט הרים את הכובע עד כי נותרתי בראש גלוי - אז אחזני השבץ, לא יכלתי שאוף רוח, קול שריקות וזועות באזני, ואנכי סגרתי עוד את עיני ביתר עז - והארור ההוא חבק את ראשי בשתי ידיו, ואת מצחי המלא זעה קרה, נשק מנשיקות פיהו -. אויבי בנפש זה, נשק לי בשפתיו הטמאות אחרי אשר ענני ימים רבים לבקש ממני קוצה אחת ממחלפות ראשי! הדבר הזה העיר בקרבי פלצות גם פליאה נשגבה - ובהיותו שולל ונפעם השיב קאבריאן את כובעי על ראשי כבתחלה, ובחזקת היד הכה בכובע עד אשר הורידו על עיני, כאשר ראיתם אתם בעיניכם. החרפה האחרונה הזאת הכריעתני ואפול על פני ארצה, וברגע ההוא אשר יצא הזד מביתי לאט לאט, ברגע ההוא התעלפתי -." ובדברו התנפל על כסאו אחורנית ועוה פניו מרוב פחדו. יונת-צחוק אשר לא יכלה עוד להתאפק משחוק, מהרה ותצא מהבית, גם רודאלף לא יכול לעצור בשחוק כי אם בחוזק יד. ופתאם נשמע קול רעש בחוץ, קול המולה כקול מחנה, ועד מהרה נשמע קול צלצלי חרבות בחצר ההוא. מא: האסור "אויה רודאלף אדוני!" קראה יונת-צחוק אשר שבה הביתה ברעד ופלצות, "בעל פקדות עם אנשי צבא נסבו את החצר הזה. "עין ה' פקוחה עלי!" קרא אלפערד בתם לבבו; "הם באו לאסור את קאבריאן - אך אהה כי הם אחרו לבוא!" בעל הפקודות בא אל בית אלפערד. על פני השר הזה ילין עוז גם חסד ורחמים, ומעיניו נשקף צדק וישר. "אדוני!" אמר אלפערד פיפילעט אל השר. "אדוני! אחרת לבוא; השודד נס וימלט, אך אנכי אתאר לך את תמונתו: שחוק אכזרי על שפתיו, מעיניו יתמלטו שביבי עזות…" "מי האיש ההוא?" שאל השר. "קאבריאן הוא! ואם תרדפהו מהר, תשיגהו עוד." אמר השער. "אינני מבקש את האיש ההוא!" ענה השר, "אך הגידה נא אם ישנו פה חרש אבן אשר שמו מארעל?" "ישנו פה, אדוני!" ענתה אשת השער. "הביאני נא אל ביתו!" אמר השר אליה. "אל ביתו?" אמרה האשה בשממון "הלא צדיק וישר הוא, ובכפו לא דבק מאום!" "הראיני את מבוא ביתו!" פקד השר עליה, והיא הלכה לפניו להראותו את בית מארעל, והשר אחריה, אך פתאם עמד השר בראותו כי רודאלף ויונת-צחוק הולכים אחריו, וישאל: "מי אתם? ומה לכם פה?" " הוא והיא גרים פה במכפלה הרביעית," אמרה אליו אשת השוער: "סלח נא לי, אדוני!" אמר השר אל רודאלף, "סלח נא לי! לא ידעתי כי אתה גר בבית הזה." ורודאלף בראותו את יקרת לבב השר, אמר אליו: "אדוני! עיניך תראינה בבית מארעל אב אבד ובנים מתעטפים ברעב, ובלילה הזה מתה לעיני מארעל בתו ברעב ובקרה -." "נכון הדבר," אמרה אשת השוער, "ולולי חש האדון הנצב פה עמנו, לפדות בכסף מלא את נפש מארעל לבל יאסר בבית האסורים, לולי זאת כי עתה כבר מתו כל בני בית מארעל ברעב ובקרה -." השר הביט פני רודאלף בתמהון לבב. "כנים דבריה," אמר רודאלף "כי איש עשיר אשר ספרתי לו איך האיש הצדיק מארעל אבד בצדקו, הוא הזיל זהב מכיסו לשלם לנושה מארעל את נשיו לבל יסגר על מסגר -." והשר אשר חזות פני רודאלף ודבריו מצאו חן בעיניו, ענה ואמר: "גם אנכי לא אפונה בצדקת מארעל, וצר לי מאד כי שלחתי אל ביתו לקחת את בשמת בתו לבית הכלא," רודאלף זכר את פרשת הכסף אשר הביאה בשמת לשלם לשוטרי בית המשפט ולהציל את אביה מידם -. וישאל: "מה פשעה ומה חטאתה אדוני?" "קו חשד מתוח עליה כי היא רצחה נפש עולל - ומאד יצר לי להכאיב את לבב אביה בדבר הרע הזה, אך מה אעשה ועלי למלאות את פקדת שולחי -." "אך קו חשד הוא?" שאל רודאלף, "ועוד לא נודע הדבר אל נכון?" "השופטים" ענהו השר, "השופטים יודעים עקבות הרצח הזה על פי דברי איש אמונים וישר באדם, אדון בשמת בת מארעל." "הלא הוא יעקב פערראנד סופר הקהל?" שאל רודאלף בחרי אף. "כן הדבר," ענהו השר, "אך למה זה יחרה כה אפך?" "יעקב פערראנד הוא איש דמים ומרמה!" קרא רודאלף בזעם אפו. "הנני רואה כי לא ידעת את האיש הזה והליכותיו. האדון יעקב פערראנד איש נכבד הוא ונשוא פנים, צדיק בכל דרכיו, וחסיד בכל מעשיו, ותמתו גם צדקתו נודע לכל יודעי שמו." "עוד הפעם אני מגיד לך כי הוא איש דמים ומרמה; הוא חפץ לאסור את מארעל באזיקים בגלל אשר מאנה בשמת בתו לשמוע לו ולמלא את תאות נפשו - ואם רק הוא הלשין על בשמת, ידעתי נאמנה כי שקר ענה בה, והיא חפה מפשע." "לא להוכח במלים באתי הנה," ענהו השר בנחת, רק לעשות את פקדת הממשלה ולהביא את בשמת לבית האסיר, ושופטי המלך ישפטוה כפי מעשיה." "שאני נא אדוני!" אמר רודאלף אל השר. "שאני נא כי בחפזי ובאש עברתי העתרתי עליך דברים אשר זה לא המקום ולא זו העת לדבר. ועתה אחת אשאלך אדוני לבל תאסור את בשמת לעיני אביה ואמה. כי רעמים אדירים הלמו מחצו את ראש אביה בלילה הזה, ואם תאסר עוד בתו לעיניו, יגורתי פן תדבקהו מחלת השגעון, אשר עקבותיה נודעו כבר על פניו מעת לעת אשר מתה בתו לעיניו ברעב ובקרה. גם אשתו, אם בשמת, שוכבת על ערש דוי, ומחלתה אנושה מאד, ואם תאסור עוד את בתה לעיניה, הלא אז תמות כרגע. ובשם ה' אשביעך כי תחוס נא ותרחם על האב האבד והאם האומללה, ותקרא אליך את בשמת אל החדר הזה אשר ממולנו, אשר הוא חדר העלמה הנצבת שם בסתר המדרגה עם אשת השוער…" "הנה נשאתי פניך לדבר הזה!" ענהו השר. נדברו רודאלף והשר, עמדה העלמה יונת-צחוק עם אשת השוער במורד המדרגה, ולא שמעו את דבריהם. ואז קרא רודאלף אל העלמה ויבקש את פניה: "עשי נא עמדי חסד והרשיני נא לשבת בחדר מושבך זמן לא כביר." "בכל לבבי, אדוני! והא לך מפתח החדר:" ענתה העלמה. "אך מה נהיתה למארעל?" "אני אספר לך הכל," אמר רודאלף, "אך עוד שאלה קטנה לי אליך כי תואילי נא לשוב אל ההיכל ולהגיד שם לבל יובאו הנה החפצים אשר קנינו שם, עד לעת ערב." "שמעתי, אדוני, אך הודיעני נא הבאה עוד רעה חדשה על מארעל?" "אויה, יונתי!" ענה רודאלף, "רעה נוראה מאד הדביקתהו, ועוד מעט ותדעי זאת." "אהה ה' הטוב!" צעקה הנערה, "עוד לא שלמו ימי אבל מארעל…" הנערה הלכה אל ההיכל, אשר שלח אותה רודאלף שם, למען הסתיר עמל ויגון מעיניה. "אדוני!" אמרה אשת השוער אל השר, "התתנני לשוב אל אלפערד? כי עוד לא השיב רוחו מחרדתו אשר החרידו קאבריאן הארור." "לכי לשלום,"אמר השר אליה, ויותר הוא עם רודאלף, ושניהם עברו על פני הבית אשר מארעל ובניו יושבים בתוכו, ופתאם נפתחה דלת הבית ההוא ובשמת התפרצה ותצא בחפזון מפתח הבית, ופניה כפני מת, "חיה בטוב, אבי!" קראה הנערה, "עוד מעט ואשובה הנה, אך עתה אלכה לי -." "בשמת, בתי, שמעי נא בקולי!" מארעל ההולך אחרי בתו ומתאמץ להשיבה אליו הביתה. ובראותם את פני רודאלף והשר, התיצבו כרגע ויעמדו דומם ובלי-נוע. אחרי רגע קטן אמר מארעל אל רודאלף: "הלא אתה הוא מושיענו ואיש חסדנו, ועתה עזר נא לי לשובב בתי אלי. הה! לא ידעתי מה זה היה לה כי היא מתאמצת לברוח מבית אביה. אפס כי חלילה לה לשוב אל בית אדוניה העריץ והאכזר, האין זאת? ואנה פניה מועדות? על מי תנוס לעזרה? ולמה זה? ועל מה זה?". לב רודאלף נשבר בקרבו, ולא היה בו כח להשיבו דבר, אך השר דבר בפנים נזעמים אל בשמת: "האת היא בשמת בת מארעל חרש האבן?" "אני היא", ענתה הנערה רתת, וברגע ההוא פתח רודאלף את חדר יונת-צחוק ויבוא שמה. "ואתה הוא מארעל אביה?" הוסיף השר לדבר בהביטו על מארעל. "אני הוא, אדוני, אבל…" "בוא נא אתה ובתך פה החדרה", אמר השר, וינופף ידו על חדר יונת-צחוק אשר רודאלף בא לתוכו. למראה פני רודאלף התנחמו מעט מארעל ובתו ויבואו החדרה. השר סגר את הדלת בעדם, ויאמר בפנים זועפים אל מארעל, "ידעתי את ישרך גם את קשי יומך, וצר לי מאד להודיעך כי באתי אליך בפקדת שופטי העיר לקחת את בשמת בתך אל בית הכלא." "אכן נודע הדבר!" צעקה בשמת "אויה לי! אבדתי, אבדתי!" הוסיפה לצעוק בחרדה גדולה מאד ותתנפל בזרועות אביה. ""מה זה תדברי?" שאל מארעל. "הנך משגעה! - מדוע אבדת? - לאסרך בבת האסורים בא השר הנה? מה צדקה יש לו לעשות כה?" "בשם שופטי העיר באתי לאסור את בשמת," אמר השר בעצבון. "אויה, אויה לי!!" צעקה בשמת מנהמת לבה ותכרע על ברכיה. "בשם שופטי העיר?" אמר מארעל אשר בינתו החלה להתנודד מתגרת יד הרעה החדשה הזאת, "מדוע תאבה לאסור את בתי בשם השופטים? אנכי אבוא באש ובמים אם יש בבשמת עין אשר חטא - אני ערב את בתי לטוב; אני אביה, והיא בתי, בתי הישרה והיקרה, האין זאת, בשמת? השופטים חפצים לנתקך מזרועותי אחרי אשר האל הטוב השיבך אלי לנחמני על קציעה בתי כי מתה עלי? לא, לא יתכן זאת! - ואתה השר, הבה גדל לבשמת, תן לבתי כבוד! רק רשעים בבית האסור ידמו, ובתי - חפה היא מפשע - ואולי שגית אדוני - כן, כן הוא, שגית אדוני - הבשמת אחת היא בכל פאריז? הלא עוד נערות רבות בעיר אשר תקראנה בשם הזה! שגית, שגית אדוני!…" "למורת רוחי לא שגיתי - בשמת לכי נא אחרי!" אמר השר. "האתה תשדד את בתי ממני?" צעק מארעל בקול פחדים מרוב מצוקתו, ויתנפל על השר בחמת רוחו, אך רודאלף השיב אחור את ימין מארעל, ויאמר אליו: "הרגע נא, אל תמרה את פי השר הישר הזה, ולבבך יהי סמוך ובטוח כי בתך תשוב אליך וצדקה יצא כאור, כי זכה וחפה היא מכל פשע." "זכה היא כשמש וחפה כמלאך שמים!" קרא מארעל, "ומי כמוני יודע את תמתה ואת צדקתה" - אך פתאם זכר מארעל את הכסף אשר הביאה לו בשמת לשלם את נשיו, ויקרא: "אך איפה לקחת את הכסף, בשמת? איפה לקחת את הכסף אשר הבאת היום בבקר?" ובדברו הבריק על בתו בעיני זעם. ובשמת הבינה הגיגו, ותאמר: "האנוכי אגנוב? אנכי? חלילה לי!" ולחייה התאדמו מרוגז. "הנך רואה אדוני" אמר מארעל אל השר, "כי היא לא שלחה בגנבה את ידה, יען כי היא תכחש בדבר, ומעודה לא הוציאה מפיה דבר שקר - ומה גם כי פה נצב האיש אשר שלם בעד נשיי - ובשמת השיבה את הכסף אל האיש האלמוני אשר השאיל לה את הכסף, האין זאת, בשמת? -." "לא על דבר גנבה תאסר בתך" ענהו השר. "אך, אהה ה'! על מה זה נחתך דין קשה כזה על בתי? אנכי אביה, אנכי אשבע לך כי זכה היא וחפה מכל חטא, ומעודי לא נשבעתי לשוא -." "מה ממך יהלוך אם תדעי את האשמה אשר טפל עליה זד ארור?" אמר רודאלף אל מארעל. "אך יהי לבך נכון ובטוח כי בתך תשוב אליך אחרי צאת לאור צדקתה - ועתה הרגע נא…" "אדוני!" אמר מארעל אל השר מבלי הטות אזנו לדברי רודאלף, "אדוני! לא יתכן הדבר לקחת בת מאביה מבלי הודע לו את אשמתה. אני חפץ לדעת מה עול מצאו בה השופטים כי יצמיתו בבור חייה?" "הקול נשמע כי בתך רצחה נפש עולל." אמר השר. "אני - אני לא אבינה - היא - היא -" אמר מארעל, ויוציא מפיו עוד דברים זרים בלעגי שפה ובלי סדרים. "מדוע לא תבין זאת?" אמר אליו השר ברוח עצבת, "אך הרגע נא כי עוד לא נודע אם היא רצחה את נפש עולה." "שקר, שקר הדבר", אמרה בשמת בהתאמצה להשיב את רוחה, אנכי אשבע כי הילד נולד מת - וחלילה לי להמית את בני! חלילה לי מעשות…" "את בנך, בת השובבה!" קרא מארעל וינופף זרועי ידיו להכות אותה. "את בנך - את בנך!!" "חוסה נא, אבי! הה, חוסה נא!" התחנה בשמת בקול בוכים. "שופט צדק!" קרא מארעל אל השר, "צו לאסור את בת בליעל זאת בכבלי ברזל! היא לא בתי! לא בתי -." וברגע ההוא הפנה שכמו ללכת, אך בשמת התנפלה לרגליו, ותחזק את ברכיו, ותבך בכי תמרורים, ותאמר:,אבי! אבי! שמע נא אמרי פי -" "אדוני השר! צו לאנשיך ויסחבו את הנבלה הזאת לבור כלא!" אמר מארעל בהתאמצו לגרש את בתו מעליו. "שמע נא לדברי בתך!" אמר רודאלף אליו לבל ילך משם "שמע נא אמריה, אולי צדקה היא - אל תקשה לבבך!" "היא! היא! אויה לי!" צעק מארעל בלב נשבר. "היא חללה את כבודה! היא המירה גם כבודי בקלון! היא…" "אך אולי עשתה זאת לבעבור הצל אותך וכל בני ביתך?" אמר רודאלף אליו בלחש. הדברים האלה הרעישו את מורשי לבב מארעל ובעינים מפיצות עברה וזעם חרק שן וישאל את פי בשמת: "הסופר יעקב פערראנד? ההוא…?" "חוסה נא, אבי! ואני אגיד לך הכל, ואז תדע ובחנת כי לא בי האשם -." התחננה בשמת אל אביה. "אל תקשיח את לבבך, ושמע אמריה" אמר רודאלף אל מארעל. "מה אשמע? נבלותה וזמתה? עוד מעט וישמעו בקהל רב -." "אדון נכבד!" אמרה בשמת אל השר"חוסה נא עלי ותן אותי לדבר דברים מעטים באזני אבי בטרם אפרד מעליו, ואולי לנצח! גם אתה אדוני רודאלף מושיענו ואיש חסדנו, גם אתה תשמע את דברי, אמנם רק אתה ולא אחר -." "הנני נותן לך רשיון לעשות כן." אמר השר אליה. "הלב ברזל לך ונפשך נחושה כי תמנע מבתך את הנוחם האחרון הזה?" אמר רודאלף אל מארעל. "ואם תאבה להשיב לי גמול על חסדי אשר הפלאתי לך, אזח תטה אזנך לדברי בתך." מעטים נדמה מארעל, ויאמר: "כדבריך כן יהי, אדוני!" "אך אנה נדבר דברינו?" שאל רודאלף. "אנה?" אמר מארעל, "אנה? בעלית קיר ביתי אשר שם שוכבת בתי המתה - המקום ההוא יאות לדברים כאלה - שם נראה אם תעוז בשמת להכחיד האמת תחת לשונה בפני אחותה המתה…" מארעל עלה בחפזה אל העליה פנות אל בשמת בתו. "אדוני!" אמר השר אל "ראה נא לבל ימשכו הדברים בין האב והבת, כי יראתי פן ישנה טעם האב האבד אשר גם עתה עקבות השגעון על עיניו נודעו -." "גם אני יראתי פן תתקפהו רוח עועים מרוב שיחו וצרתו, על כן אתאמץ להקציר את הדברים בין האב ובתו." רודאלף מהר ויעל גם הוא אחרי מארעל ובשמת על העליה. חזות קשה! מראה איום! בת מארעל המתה שוכבת ארצה על מצע תבן ומכסה בשמיכה שחורה. מארעל יושב על השלחן אשר הוא עובד עליו את עבודת מלאכתו, ראשו יורד לארץ, ידיו תרפינה, עיניו נוצצות כשביבי אש ומשוטטות על נבלת בתו המתה. רגשי זעמו נחו שקטו מעט בהתבוננו את פני מתו, ויהפכו לרגשי יגון ותוגה נוראה, ומורשי לבבו נמסו באש יגונו. פני בשמת חורו כפני מת, ונפשה מתעלפת גם מתעטפת בתוכה, וכל עצמותיה תרעדנה, ברגזה ובדאגה החזיקה את יד אביה, זרם דמעות התפרצו מעיניה, ומנשיקות פיה נשקה את יד אביה הרזה והדלה מאד, רוגז וקצף עפו מלבב מארעל, והדמעות העצורות בקרבו, פרצו ושטפו שטוף ועבור על לחייו אשר קמטו ממצוקה ומחתה. ורודאלף נשען על הקיר ומתבונן בלב נשבר את המראה הנורא הזה. דומיה איומה שוררת בעלית הבית, ואחרי כן פתחה בשמת את פיה " הוי אבי, אבי! לו ידעת בצרת נפשי!…",הה בתי!" ענה מארעל, "לבי ישבר בקרבי - את - הוי, את תאסרי בבית האסורים - את תמני את בנות בליעל אשר העוו את דרכן - אויה לי!!" הוסיף מארעל דבר וחמתו שבה ותבער בקרבו, "בחרתי לראותך מתה פה ארצה על יד אחותך, מראות …" "גם אני חפצתי במותי…!" ענתה בשמת. "החרישי, בת עוני!" אמר מארעל "הה נחמתי על דברי אלה - אך ספרי נא איך נהיתה הרעה הגדולה הזאת - ובשם ה' השבעתיך לבל תכזבי! - ספרי נא, כי הרגעים ספורים, ושם במורד מחכים אנשי חיל עליך, אח! מה נורא הרעיון הזה!" "אני אגיד לך את כל לבי, אבי היקר!" אמרה בשמת ברעדה "אך הבטיחני נא אתה גם האדון רודאלף לבל תגידו את דברי לאיש, כי אם יודע לאדוני כי אנכי גליתי סודו, אזי יבלע וישחית אותך ואת כל בני ביתך, ואתה לא ידעת מה רבה רעת האיש הזה ואיך רמה ידו…". האיש ההוא?" שאל מארעל. "יעקב פערראנד אדוני." ענתה בשמת ותתחלחל מאד. "הסופר? הסופר? ימחה שמו לדור דורים!" צעק מארעל. "האיש ההוא" אמר רודאלף, "האיש ההוא רע מעללים לבעל זרוע דמה, אך בישע אלהים תשבר זרועו בעוד ימים מעטים, ותגלה רעתו בקהל רב. ואם תספרי לי, בשמת, את כל אשר עולל לך הרשע ההוא, אזי אדע איך לריב את ריבך ולנקום את נקמתך-" "גם אחלה את פני אבי והאדון רודאלף לבל תגידו לאיש את שם עוד איש אחד צעיר לימים, אשר הרבה להיטיב עמנו, ואשר הוא משרת את יעקב פערראנד, כי אנכי נשבעתי לו לבל אגיד את מקום מגורו." "אם האיש הזה הוא יוסף זערמאן, אזי תהי בטוחה כי אנחנו לא נגלה את סודו," אמר רודאלף אליה. "הידעת אותו, אדוני?" שאלה בשמת בתמהון. "העלם היקר זערמאן אשר גר פה שלשה חדשים, הוא משרת את הסופר הארור ההוא?" שאל מארעל, "הלא בבואו הנה בפעם הראשונה, אמרת כי מוזר הוא לך!" "כן נדברנו בינינו, כי טעם כמוס עמדו לבל יודע לאיש איה מקום מושבו. ואני יעצתיו לגור פה בחצר, מדעתי כי הוא יהיה שכן טוב לבית אבי." "אך מי הביא את בתך לבית הסופר?" שאל רודאלף את מארעל. "מי? ימי עניי ומרודי גם מחלת אשתי - הוי, ארור היום אשר בו נמכרה בתי לעקר ויליד שחת כפערראנד!! -." "ספרי נא לי," אמר רודאלף אל בשמת, "ספרי נא לי את הליכות הסופר עמך מיום בואך אל ביתו, למען אדע במה להצדיק את נפשך בפלילים." "בימים הראשונים אשר הובאתי אל ביתו, עבד בי בפרך, אך אנכי לא התאוננתי גם לא התלוננתי והטיתי שכמי לסבול. מדי יום ביום השכים הסופר לכת לבית התפלה, ואנשי רוח הם אנשי ביתו תמיד ומתי סודו, ועל כן האמנתי כי איש צדיק וחסיד הוא. מדי עמדי לפניו, דבר אתי קשות, ולא הביט פני. חדר מושבי היה עלית קיר אשר אין לה מנעול ובריח, ואני יראתי לישון שם, ובקשתי את פני הסופר לעשות מנעול או בריח לחדר מושבי, אך הוא התפלא על החפץ, ויאמר אלי: "למה לך, סכלה?" ומני אז לא ערבתי עוד את לבי לבקש מאתו הדבר הזה, ומיום ליום הוסיף הסופר לרדות בי בפרך, וידבר אתי קשות ודברים יורדים חדרי לבב, ומה גם באזני אנשי הרוח וסוכנת ביתו. נאבד מבית אבי שהם יקר, וירע לו רעה גדולה מאד. ואנכי ספרתי הדבר להסוכנת, והיא אמרה אלי: "חלי נא את פני האדון פערראנד, אולי ילוה לאביך כסף." לעת ערב בשומי על השלחן לחם, אמר פערראנד אלי: "שמעתי את אסון אביך, וידעתי כי יחסר לו 1300 פראנק, לכי והגידי לו כי יבוא אלי למחר בבקר ואני אתן לו את מכסת הכסף." אז בכיתי מרוב שמחתי, ואמרתי: "במה אקדם לאדוני? אכף לגדל חסד כמוך אדון נכבד?" וביום מחר בבקר נתן לאבי את פרשת הכסף ההוא-" "ואנכי כתבתי לו שטר חוב," אמר מארעל. "ונטלתי עלי לשלם לו את הכסף מקץ שלשה חדשים - כאשר צוני אז - וגם אנכי איש חסדי ומלאך מושיעי -." "איך לא בנת לרעו הרע בתתו לך מועד קצר כזה לשלם לו את כספו אף כי נפשו יודעת מאד כי קצר תקצר ידך לעשות כן?" ענהו מארעל, "הסופר רמני ובחלקת לשונו הדיחני באמרו אלי כי רק לפנים הוא לוקח שטר חוב מידי, ועד עבור שתי שנים לא יהיה לי כנושה. אפס כי אחרי כן נוכחתי כי רק לשום חחו באפי מזמתו, ולבעבור תפוש את בשמת בתי במצודה רעה, עשה זאת… ספרי נא, בתי, ספרי אחרית דבר… הה, ראשי סחרחר… ורוח שגעון תפעם בי!" "מני אז," הוסיפה בשמת לספר, "מני אז אמצתי זרועותי לעבוד את אדוני עבודת משנה, וסוכנת ביתו אשר שנאתני תכלית שנאה, העמיסה עלי עבודות קשות מאד. ופערראנד הוסיף לדבר אתי קשות, ומה גם בכל עת אשר הסוכנת בבית, אפס כי לפעמים התגנב אלי מעיניו הנוצצות, מבט אשר יפיק אהבה - ובראותו כי התאדמו לחיי, שחק לי בלזות שפתים. פעם אחת הלכה סוכנת ביתו לפנות ערב - אשר לא הסכינה לעשות כן עד היום ההוא - גם כל משרתיו הלכו למו, ואת השוער שלח אדוני בדרך רחוקה להביא מכתב, ונשארתי רק אני לבדי בבית ועבדתי את עבודתי. ופתאם צלצל אדוני בפעמון לקרוא לי אליו אל חדר משכבו, ויהי בבואי החדרה, ויחבקני בזרועותיו, ופניו פני להבים, ועיניו נוצצות כשביבי אש, פלצות אחזתני עד כי לא יכולתי למוש ממקומי. אחרי רגע קטן התאוששתי ואאבק עמו בכל מאמצי כחי, עד כי הושיעה לי ידי להמלט ממנו, ואברח מפניו אל אולם הבית, ואת הדלת סגרתי בעדו לבל יצא מפתח ביתו. אפס כי הוא התדפק על הדלת בחזק יד, ויסע את כפות המנעול ממקומו, ואני חשתי וכביתי את הנר, והוא עמד בחשכה, פעמים רבות קרא בשמי, ואני לא עניתיו. אז הרעים עלי בקול פחדים: "הוי בשמת! אם תהיי סורבה - אצמית בבור כלא את חיי אביך על אשר לא שלם לי את כספי, שלש עשרה מאות פראנק!". וברגע ההוא שמעתי כי הוא נעל בעדי את דלת האולם אשר אני והוא בתוכו, ובכן אבד מנוס ממני. והוא הלך אל חדר משכבו, ויביא נר דולק בידו. הה! תקצורנה שפתי להביע את החרדה אשר נפלה עלי אז! בכל כחי נלחמתי אתו - מחדר לחדר נסתי מפניו, והוא רודף אחרי - מבתים התחתים אל השנים אל השלשים הרדיפני, עד כי נלאה נשוא עוד, באש עברתו ובחמה שפוכה החזיק בי ויכני מכות נוראות, באגרוף רשע הכה "אלי! אלי!" צעק מארעל בנשאו ידיו השמימה, "הזד הארור הזה עשה עון חרב, ובעיני מתי חלד צדיק וישר הוא, ומי זה ישלם לו כרעתו?-." "גם לו יעשה כגמול ידיו!" ענה רודאלף ויחשוב מחשבות רגע קטן, ויפן אל בשמת ויאמר: " ספרי נא אחרית דבר!" "זמן רב התאבקתי עם פערראנד, כחי עזבני וקרסלי מעדו, והנה השוער בא ויצלצל בפעמון השער, ובידו מכתב. פערראנד ירא פן יבוא השוער אליו עם המכתב, ויאמר אלי: "לכי והביאי את המכתב הנה, ואם תגידי דבר מכל אשר נהיתה פה, אז אבלע ואשחית את אביך ואת ביתו; אם תנוסי מביתי, גם אז אשפוך זעמי על אביך; ואם תבקשי לך שרות בבית אחר, אז אודיע לכל כי גנבת כסף וחפצים בביתי ועל כן גרשתיך מעל פני, ובכן לא יאספך איש אליו הביתה-." ביום השני באתי לבית אבי וחפצתי לספר לו כל אשר קרני - גם חפצתי לעזוב את בית הסופר, אך זכרתי את הרעה הנוראה אשר יביא אז הסופר על אבי וביתו. גם שמתי על לבי כי אז לא אמצא עבודה בבית איש אחר - כאשר דבר אלי הסופר - ומאין אוכל לתמוך ידי אבי ולסעוד את אמי החולה?." "הה!" נאנח מארעל בשברון מתנים, "אנחנו אשמים כי נתנו אותך לשוב לבית הבליעל ההוא - אביך ואמך הוציאוך אל הורג-." "בשובי אל אדוני," הוסיפה בשמת לספר, "רעם פניו אלי ודבר אלי קשות כפעם בפעם, וסוכנת ביתו יספה עוד לענותי בכל עבודת פרך, ולא נתנה לי גם לחם חקי. בלילה שבעתי נדודים, ושנתי נהיתה עלי, כי בכל רגע האמנתי כי פערראנד יבוא בחדר מושבי אשר אין לו מנעול ובריח, והוא צוה לקחת מחדרי את התבה אשר סגרתי בה את הדלת לבל יוכל לפתוח אותה, ולא נשאר בביתי רק כסא אחד, שלחן קטן וארגז, ובהם בעדי, וישנתי מלבשה בבגדי. ימים רבים הונח לי, כי פערראנד לא יסף עוד להרגיזני, ולא ראה את פני, עד כי דמיתי בנפשי כי הוא שכחני. פעם אחת נתנני לבוא אל בית אבי, ואני באתי אל בית אבותי, וכלנו היינו אז שמחים מאד. עד היום ההוא ספרתי לך, אבי יקירי, את כל התלאות אשר מצאוני. אך עתה אספר לך את הרעה הנוראה אשר באתני אחרי כן (ובדברה רעדה בשמת ותתחלחל מאד) את הרעה אשר עד כה הסתרתיה ממך -". "ידעתי גם ידעתי." אמר מארעל, "כי רעה נוראה באתך ואת תסתירי אותה מנגד עיני. חורת פניך, תוגת נפשך ואנחות לבבך נתנו עדיהן… ואני הגדתי מאה פעמים לאמך כי יגורתי פן אנה לך הסופר הארור רעה, אך היא שמתני לאיש חולם בהקיץ - ועתה, עתה הנה באה ונהיתה מגורתי אשר יגורתי! - אויה נא לנו!!" צעק מארעל כאיש נפעם, ועיניו התנוצצו כעיני משגע. "כמעט שקטה נפשי מרגזה." הוסיפה בשמת לספר, "והנה בלהות צלמות! פעם אחת הלך פערראנד מביתו לעת ערב, גם שפרה סוכנת הבית הלכה לה והשאירה לי ארחתי: פת לחם וכוס יין מהול במים. ככלותי את עבודתי, אכלתי את ארחתי ועליתי אל חדר משכבי, והנה פתאם לפתע עיפה נפשי, ותרדמה עזה נפלה עלי… הוי! זה לי שבעה חדשים אשר יחפש רוחי ויחשב לדעת ולהתחקות על שרשי התרדמה ההיא, ועד כה לא מצאתי עוד את פתרון החידה הזאת… עד מה ארכה תרדמתי, לא ידעתי, אך בהקיצי… והנה פערראנד לצלעי… וכבודי מחלל…" "שקר, שקר תרמיתך!" קרא מארעל בזעף אף, "תני תודה כי מיראת לבבך פן יסגירני אדוניך על מסגר, נפתה לבך… תני תודה…!" "אנכי אשבע בגופת אחותי המתה, כי אמת יהגה חכי…" "אל תכזבי! הגידי! מדוע חפץ אדוניך לאסרני אם את לא התקוממת לו ותעתרי אליו-?" "אנכי נעתרתי אליו? חלילה! רק כנפול עלי תרדמה… נפלאת היא בעיניך, אבי, גם בעיני יפלא זה…" "אך בעיני לא יפלא," אמר רודאלף, "ועתה אל תאשים נא את בתך, מארעל - אך הגידי לי, בשמת, ההיה טעם מוזר ביין ההוא אשר השאירה לך אז סוכנת בית פערראנד?" "כן, אדוני! טעם מרורים היה מהול בו, אך אני לא שמתי לבי לזה, יען כי פעמים רבות מסכה הסוכנת מי לענה בשקויי לבעבור הרעימני - כי שנאת מות שנאתני הסוכנת -." "ההיה לך כאב ראש בטרם נרדמת?" הוסיף רודאלף לשאול. "כן הוא, אדוני! גידי רקותי שרגו, ודמיהם בקרבם והלמו ומחצו ראשי, רוב עצמותי רעדו, ונפשי ירעה לי מאד." "ארור פערראנד העריץ והבליעל!" קרא רודאלף. "הידעת, מארעל, הידעת כי הארור פערראנד מסך שקוי שנה בכוס אשר שתתה אז בתך? ובלי תפונה היה בכוס יין חמר מלא מסך אפיום. השקוי ההוא הפיל מהומת מות על רגשות בשמת, ותרדמה עזה כמות זמן רב - ובהקיצה, ראתה כי טמא אותה פערראנד -." "עתה ידעתי פשר דבר אסוני - ואבי ראה נא כי לא בי האשם - אבי! אבי! הה, מה היה לך, אבי היקר?" מארעל שקע במצולות תוגה נוראה, עוה פניו, ועיניו יצאו מחוריהן, האיש הישר והתמים הזה לא יכול לדעת ולהבין איך יעשה בן אדם רצח ותועבה כזאת. בינתו כשלה ונפלה רגע קטן, וכל עשתונותיו טבעו בתהו ובהו - אות הוא כי השגעון קרוב לבוא. אך עד ארגיעה התנערה רוח בינתו, ויקרא בלב קרוע: "הוי נבל, נבל! נבלה כזאת - לא שמעה עוד אזן אדם!!" ואחרי דברו, העמיק שנית בנבכי מבוכות רעיונות תהו -. ולמען שים קנצי לדברי עצבת אלה, אמר רודאלף אל בשמת: "התחזקי, בתי! וספרי נא לי אחרית הדבר למען אדע איך לכלכל דברי במשפט -". "הוי אדוני! עוד לא הגדתי לך החצי. במצאי אז את לצלעי, צעקתי מרה מנהמת לבי, וחפצתי לנוס אך הוא החזיק בי בזרוע כח, ואני הייתי רפת ידים ובאין אונים ולא יהי בי כח להמלט מידו. "מה לך כי נזעקת?" שאלני הנבל, "לא ברצונך הטוב הבאתני עד הלום!" "הה אדוני!" עניתי במגנת לב, "מי ראה כזאת! מי שמע כאלה? אתה חללת יצועי בעת אשר נפלה עלי תרדמה, והבאת עלי חרפת עולם: אני אגיד זאת לאבי -" אך הוא נתן את קולו בשחוק, ויאמר: "מה תגידי לאביך? התגידי לו כי את הרחבת לי משכבך למשכב דודים? הלא אז יקללך ויכה אותך חרם! או אולי תעיזי פניך לדבר שקרים כי אנכי תקפתי אותך? - זכרי נא כי אביך הלא הוא בידי, ובחרוני אורידהו לבור כלא!" "הלא ידעת כי עניתני בשנתי?…" צעקתי בקול בוכים, "אנכי? עניתיך? אנכי? הוי מצח נחושה! הלא בלילה הזה עשה יוסף זערמען את מלאכת חשבונותי בחדר התחתון, ועתה שאלי נא את פיהו אם שמע אף הגה מפיך, ולו היה בזה אונס, איך לא שמע קול צעקתך" הבשדה מצאתיך כי צעקת ואין שומע ומושיע לך? -." "הוי, הוא עשה בתחבולותיו להיות נקי מכל עונש!" אמר רודאלף. "מצוקה עזה אחזתני, רעיוני נבוכו, ולשוני מדבק מלקוחי. ואז לא ידעתי כי הוא השקני שקוי כזה, והאמנתי כי רק ישנתי, על כן לא התאוננתי ולא ספרתי לאבי מאומה, מדעתי לא יאמין בדברי, ומה גם כי גם בעיני נפלאת היא איך לא הקיצותי אז משנתי -." "לא אפונה," אמר רודאלף אל בשמת להקל מעליה משא תודתה, "לא אפונה כי מני אז התרפסת רבות פעמים והרהבת את אדוניך מיראתך לבל יבלע את אביך אם תהי סורבה -?" בשמת השפילה עיניה ארצה ותתאדם. "ומני אז לא הראה לך עוד קשה ולא הונה אותך בדברים רעים?" "לא, אדוני רודאלף! כי למען הסר מעליו גם קו חשד, הוכיח אותי פעמים רבות בעת אשר היה כהן המשנה וסגנו בביתו, הכה אותי בשבט פיו, גם בקש את הכהן כי יוכיחני גם הוא, באמרו כי לבי נפתה ללכת אחרי הבחורים סופריו משרתיו, ומרה תהי אחריתי, ולולי חסה עינו על אבי הישר, כי אז גרש אותי מהסתפח בביתו. ככה ידבר פערראנד תמיד באזני הכהן, ובאזני כל האנשים הבאים אליו." "ובמה הצטדק, בהיותו אתך לבדך, על הדברים ההם?" "הוא נשבע לי כי אך מצחק הוא, אבל הכהן ושאר אנשי בריתו, האמינו בדבריו אשר דבר בי, והכהן אמר אלי כי משנה עון לי, בהיותי שובבה בבית איש צדיק וישר - ואנכי לא ידעתי מה אשיב על תוכחתו, רק השפלתי עיני, בשת פני כסתני, ונאלמתי דומיה, וכל אלה העידו כי אנכי ארשע. קצתי בחיי פעמים רבות חפצתי לשום קץ למו: אך בכל פעם זכרתי כי אם אבצע מזמתי, לא יהי עוד גם משענת קנה רצוץ לבית אבי, כי אנכי תומכת מעט את ידם במשכרתי, ובזכרי זאת נחמתי מאשר יזמתי ואט שכמי לשאת ולסבול את חיי המרים והמאררים. אפס כי כל צרותי הראשונות נשכחו פתאם בתגרת יד צרה האחרונה. כי חבלתי והריתי… ולבי אמר לי כי בהודע לאדוני דבר הריוני, אז תחת עורר עלי רחמיו, ימיט עוד עלי הוה על הוה, ולעפר מות ישפתני -." מארעל, אשר אסף את בינתו הצולעה אליו, הביט בשממון הנה והנה, ויאמר אל בתו: "מה זאת אמרת, בשמת?" "בהודע לפערראנד כי הרה אנכי…" מארעל התפלץ מאד, אך רודאלף הרגיעו ברמיזת עיניו. "כן - כן הוא," אמר מארעל, "אך הוסיפי נא לספר, בשמת!" "אז שאלתי את פיו במה אוכל להסתיר את חרפתי אשר הוא הסב אותה לי - אך הוא לא נתנני לדבר עוד, ויתבונן בי בתמהון כאיש לא שומע, וישאלני אם שניתי את טעמי, בנפש מרה השיבותי לו אמרי "אי אדוני! אם תקשיח לבבך מתת לי רחמים, רחם נא על עולי אשר הוא פריך. "הוי נבלה!" קרא פערראנד במועל ידיו. "איכה תעיזי כה פניך לתת אותי לפני בן מביש אשר ישכן לעפר כבודו להתרועע עם שפחה נמבזה כמוך? מצח אשה זונה לך! הלא אנכי העידותי בך מאה פעמים באזני אנשי שם ואמרתי לך כי משובותיך ומצהלותיך יהדפוך לבאר צרה - ועתה תטפלי עלי שקר נורא כזה - צאי, טמאת השם, צאי מביתי כרגע!" "הוי!" קרא רודאלף, "נבלה כזאת לא נשמעה עוד בארץ!-." מארעל לא דבר דבר, וירד מעל השלחן אשר ישב עליו, וימהר ויקח פצירה פים ארוכה וחדה, ויתפרץ וירץ החוצה. רודאלף הבין את מחשבתו, ויחזק בו ולא נתנו ללכת, ויאמר: "אנה תלך, מארעל?" "שמור את נפשך!" קרא מארעל בחמת נפשו ובשצף קצף בהאבקו עם רודאלף. "השמר לך לבל אעשה רצח משנה!" ובדברו הניף את הפצירה על רודאלף. "אבי! אבי! - הלא הוא מצילנו!" צעקה בשמת. "לא, לא - הוא חפץ להציל את מרצחנו!" ענה מארעל ברוח עועים בהאבקו עם רודאלף. אמנם רודאלף לקח ממנו את הפצירה וישליכהו החוצה, ובשמת חבקה את אביה ותאמר: "אבי! הלא האדון רודאלף איש חסדנו הוא, ואתה הניפות את ידך עליו; שובה למנוחתך!" הדברים האלה השיבו את רוח בינת מארעל אליו, ויך את פניו באגרופיו ויפול לרגלי רודאלף ארצה. "קומה נא, אב אבד!" אמר רודאלף אליו, "אני ידעתי את מכאובך ואת עצבך ורגזך, וכמוך אשנא את פערראנד גם אני, אך השבעתי אותך לבל תעיר ולבל תעורר את הנקמה בלי עת - ודע לך כי לא יארכו הימים וישפט פערראנד משפט חרוץ כדי רשעתו וחמסו." "אלי! אלי!" קרא מארעל בקומו מהארץ, "איך ישפט עני וגוע כמוני את איש עשיר ונשוא פנים כפערראנד אשר הוא גם מתקדש ומתחסד לעיני השמש? - ובלעדי זאת איה עדי? ומי יגיש עצומותי? גם מי יאמין לי? אחת היא על כן אמרתי!" קרא מארעל וחמת רוח שגעון החלה שנית לבעתו, "אחת היא אשר תשפוט את משפטי בלי משוא פנים, אחת היא הפצירה או המאכלת…" "החרישה נא, מארעל!" אמר רודאלף אליו ברוח נעצבת, והניחה לבתך לספר כי עלי לדעת הכל, למען אדע מה לדבר בשער -." ומארעל התנפל בלי כח על כסאו אחורנית, ובשמת יספה לספר. "דברי פערראנד הרעימוני וידכאוני, ואז היתה השעה העשירית בבקר, ופערראנד ידע כי כהן המשנה יבוא לסעוד אתו לחם, ובדברו אתו קשות, הופיע הכהן, ואז אמר פערראנד אליו: "הלא יסרתי רבות פעמים את הבת השובבה הזאת, והעידותי בה כי מרה תהיה אחריתה. עתה באה ונהיתה רעתה! וזה מעט נתנה לי תודה כי היא עשתה זמה, ותבקש אותי להצילה מרעתה - אוי לי כי אספתי אל ביתי בת לא שמעת בקול אדונך הישר והתמים, ותלכי במועצותיך ותתורי אחרי לבבך ואחרי עיניך! - ועתה לא יכפר לך עון משנה זה - ואתה פערראנד ידידי! אל תחוס ואל תחמול על בת לא רחמה זאת -." הנה כי כן דבר אלי הכהן אשר גם הוא האמין כי פערראנד צדיק הוא בכל דרכיו ותמים דעים. ואני נבהלתי מפניו, לבי סחרחר, ולשוני לחכי דבקה. אך כרגע התאמצתי וחפצתי להצטדק, אפס כי בהוציאי אך רגע מפי, נתן עלי פערראנד בקול זעמו:,דומי, נבלה! הלא שמעת את אשר צוני הכהן לבל אחוס ולבל אחמל עליך - בעוד שעה תצאי מביתי!!" ובלי תת אותי לדבר דבר, אחז ביד הכהן ויביאהו אל חדר אחר. ואז נסך יגוני העז רוח עועים בקרבי, והייתי כמשתגעת. עיני ראו כי גורש גורשתי מבית אדוני, ואדם אין אשר יאספני אל ביתו - גם דמיתי כי פערראנד צוה לקחת את אבי לבית האסורים - ועוד רעות רבות וצרות התיצבו נוכח פני בכל בלהות צלמות. אחרי שתי שעות, בא פערראנד אל בית מושבי, ויאמר: "העודך פה? צאי מביתי כרגע!" "רחמני נא, אדוני!" התחננתי אליו ואכרע לפניו על ברכי "אל תשליכני מלפניך בעת רעתי - הה! על מי אנוסה לעזרה? מי יחמול עלי? ומה תהי אחריתי?" "אחריתך עדי אבד!" אמר הזד העריץ אלי, "תיסרך רעתך, ושקריך יוכיחוך -." "איך לא תבוש לאמר כי דוברת שקרים אנכי?" עניתיו בזעם אפי, "הלא נפשך יודעת כי רק אתה הסבות בנפשי -." "צאי כרגע מביתי! צאי!" הרעים עלי בקול פחדים, "איככה תעיזי פניך להפיח ולדבר עלי שקר כזה? ולמען נקום את נקמת חרפתי, אצמית בבור חיי אביך, ומחר יהיה האות הזה -." "הוי אדוני!" דברתי בתחנונים, "אל תעשה נא כן, אל תאסור נא את אבי, ואל תגרשני מביתך, ואנכי אשבע לך לבל אוסיף עוד דבר כדברים האלה - ועד אשר אוכל להסתיר את מצבי מעיני רואים, עד ההיא אל תשלחני מביתך -." אחרי תחנונים רבים נעתר אלי אדוני, ואני חשבתי לו זאת לצדקה. אפס כי הוא הוסיף לרדות בי בפרך חמשה חדשים, ולעתים רחוקות כראותי את פני זערמען וישאלני מדוע נפלו פני, בושתי גם נכלמתי להגיד לו דבר אמת - ובעת ההיא יעצתיו לשום את משכנו בחצר הזה, וזה כשני חדשים העתיק את מעונו מזה, ויבקשני לבל אגיד לאיש איהו. חמשה חדשים עניתי ענות מורה מאד ושפתי תקצורנה להביע אף שמץ דבר מצרותי ותלאותי העצומות. וזה מעט הציקתני רוח יגוני ותאלצני עד מות, עד כי עלה על לבי לעשות עון פלילי - אך רוחי הטובה עצרתני מעשות את מזמתי - העלים ממך רודאלף אדוני כל דבר, אודיעך גם הדבר הזה: אשת פיפילעט ספרה לי כי בחצר הזה יגור רופא איטאליאני צאזאר בראדאמאנטי, אשר הוא…" בשמת לא יכלה לבצע את דבריה, ורודאלף זכר כי בהיותו בפעם הראשונה בבית פיפילעט, הביא איש עתי שני מכתבים שם, ואחד מהם כתוב בכתב מוזר ובדמעות עין אל הרופא צאזאר בראדאמאנטי, אל בשמת: "ואת, בת עוני, כתבת אל הרופא ההוא מכתב לפני שלשה ימים - ודמעותיך אשר נזלו על המכתב, מחו מעט את אותות כתובתו?…" בשמת הביטה פני רודאלף בשממון, ותאמר: "מאין ידעת זאת, אדוני? -." "הרגעי נא, בתי! אני הייתי אז לבדי בבית פיפילעט, ובלי רצוני התבוננתי במכתב ההוא, ולבי אמר לי כי אשה קשת רוח כתבתו -." "כן הוא, אדוני!" אמרה בשמת,"אני שלחתי אל הרופא ההוא מכתב בלי שם, ובקשתיו לבוא לעת ערב אל מקום פלוני אלמוני, כי דבר נחוץ לי אליו, ואני לא אוכל לבוא אל ביתו מטעם כמוס אשר יודע לו בדברו אתי-. ומגמת פני במכתב ההוא היתה לקחת מיד הרופא שקוי אשר יעביר מעלי את חרפתי-. אפס כי לעת ערב בלכתי מהלך עשרה רגעים לראות פני הרופא, נחמתי על מחשבת אוני, ושבתי לבית אדוני, וראיתי כי דלת גנת הביתן פתוחה, והמפתח בתוך המנעול מבחוץ. באתי לתוך הגן ונעלתי את הדלת המפתח לקחתי בידי והנחתיו על מקומו בחדר אשר לפני חדר משכב אדוני, ובחדר משכבו המתיק תמיד אדוני סוד עם מתי סודו במסתרים, ואיש לא יכול לבוא שם בעתים ההן, וגם שפרה לא באה שמה בלי רשיונו. ויהי בבואי אל החדר ההוא, והנה פערראנד לקראתי, וכראותו אותי נבעת ויבהל וימהר ויסגור את דלת חדר משכבו אשר ישב שם איש אחד, ובשצף קצף החזיק בגרגרותי, ויאמר אלי בזעם נורא וברעדה: "לרגל את הבית באת - להטות אזנך אחרי הדלת והמזוזה - מה שמעת פה? הגידי, הגידי מה שמעת פה? ואם אין אשים מחנק לנפשך!" אך כרגע נחם על דבריו, ויסחבני סחוב והשלך ויהדפני אל בית המבשלות, ואת הדלת סגר בעדי מבחוץ ונעל." "השמעת מה נדברו פערראנד ורעהו?" שאל רודאלף. "לא! ואם ידעתי כי הוא ממתיק שם סוד, כי אז לא באתי החדרה. אחרי שתי שעות פתחה לי שפרה את דלת בית כלאי ותשלחני לחפשי, ובערב ההוא לא ראיתי עוד את פני פערראנד. למחר בבקר פגשתיו, ודמיתי כי בקצפו יתר ידו ויבצעני, ומה מאד תמהתי בשמעי כי הוא דובר לאמר: "הלא צויתיך רבות פעמים לבל תבואי אל החדר ההוא בדברי עם אנשים, ומדוע לא שמעת בקולי? אך יען כי שבתך בביתי יהיה אך מעט, על כן לא אפקוד עליך את חטאתך עוד." דבריו אלה אשר דבר אלי בשובה ונחת, היו לפלא בעיני בזכרי את רעם מדברותיו אשר דבר אתי אמש, והלכתי לעשות סדרים בחדר משכבו. ואני הייתי רפת ידים וחסרת אונים, כי בלילה החליתי מאד, ויהי אך החל החלותי לתלות את בגדי אדוני על היתד, התעלפתי פתאם, ובנפלי ארצה אחזתי במעיל התולה על היתד, וקרעתי את ללאות המעיל מעל היתד, ויפול המעיל אתי יחד ויכסני, ובשוב רוחי אלי ראיתי והנה דלת החדר סגורה, ופערראנד דובר עם איש אחד. אז אספתי את רוחי ואת נשימתי אלי, לבל יודע לפערראנד כי אני תחת המעיל, ובלי רצוני שמעתי את אחרית הדברים אשר דבר פערראנד עם רעהו במסתרים." "עם מי דבר "גם אנכי לא ידעתי, כי קולו מוזר לאזני." "ומה נדברו איש אל רעהו?" "אנכי לא שמעתי את ראשית דבריהם, רק את הדברים האלה: "נקל הדבר מאד," אמר האיש המוזר, "כי איש אחד אשר יכנה בשם חמוץ-זרוע, הביאני בברית עם שודדי מים, היושבים על אי קטן בנהר זייגע על יד דרך אסניערעס, והם אנשי זרוע, שודדים ומרצחים אשר כשחוק להם להרוג נקי וצדיק בעד שקל כסף. אביהם גם אבי אביהם הומתו בפלילים על במת מטבח, שני אחיהם נשפטו להיות אסירי-אני כל ימי חייהם, אך הורתם עם שלשה בנים ושתי בנות, יגורו עוד על האי ההוא אצל אסניערעס. ואת הנערה ההיא אשר תאבה לשלחה לעזאזל, תביא אל האי ההוא לבית שודדי מים ההם המכנים בשם בני מארטיאל, והם יראו בעיניה כדיגים ישרי דרך ותחפוץ לשבת בתוכם, ואני אבוא שם במלאכותך לתת לה רפאות תעלה, ובכוס רפאותה אמסוך אגלי מות, ומקץ שמנת ימים תעש הנערה חוזה עם שאול -." "טובה עצתך, רעי!" אמר פערראנד, "וביום השני אשלח את הנערה אל בית מארטיאל, ואגיד לה כי אשלח אליה את הרופא ווינצענט -." "שם ווינצענט אשר תכנני בו, מצא חן בעיני," ענהו רעהו, "ואתה ידידי ראה נא כי פקדתך תשמור רוחי תמיד, את מכתבך קבלתי אמש בלילה בשעה העשירית, ובבקר הזה חשתי ואבוא אל ביתך. חיה בטוב! ואל תשכח את שם האי אסניערעס, את שמות בני מארטיאל ואת שם הרופא ווינצענט. השמות האלה יביאו את יפתך בתחתיות ארץ מקץ שמנת ימים-. הה, הדבר אין בי לספר ענות נפשי בהודע לי תעלומה איומה כזאת! וכצאת פערראנד עם איש סודו החוצה, אז חשתי גם אני לצאת, ובפיק ברכים וחלחלה עליתי אל חדר משכבי. מקץ שתי שעות, באה אלי שפרה ותאמר: "האדון דבר רדי אליו אל חדר מושבו, כי דבר לו אליך." בבואי אליו החדרה, רחפו פתאם כל עצמותי, והוא אמר אלי בנחת: "את נהיית ונחלית, כאשר תעיד חורת פניך. הרונך היא סבת מחלתך - ועצבונך יוסיף עוד להחלותך -. ואף כי את טפלת עלי שקר, ותחפאי עלי דברים אשר לא כן, בכל זאת אחמול עליך, רחם ארחמך, ואעשה עמך חסד ואמת…" "הה אדוני היקר!" קראתי ברגש, "דבריך הטובים האלה, ייטיבו לי את רעותיך…" "במה הרעותי לך?" שאלני ברגז קולו. "לא הרעות לי, אדוני! סלח נא לי!" אמרתי אליו מיראתי פן יחר עלי אפו וימנע מעזור לי. "שמעי, בשמת!" הוסיף אדוני לדבר, "לכי לך היום אל אביך והגידי לו כי אנכי אשלחך מזה אל שדה יער להיות שם שנים או שלשה חדשים ולשום עינך אל הבית והשדות אשר קניתי שם, ובמשך ימי שבתך בבית שדה ההוא, אתן את כסף משכרתך לאביך. וביום המחרת תסעי מפאריז אל בית שדי ההוא, ואני אתן בידך מכתב תעודה אל האשה היקרה מארטיאל - אשר לה בנים ישרים, דיגים וסוחרים - ומושבה על אי נחמד אצל אסניערעס, והיא תרבה להיטיב לך, כבת תחשבי לה, וכל מחסורך עליה. ואנכי אשלח אליך את רופאי ידידי אשר שמו ווינצענט, והוא יתן לך רפאות תעלה עד שובך לאיתנך, ראי נא מה גדול חסדי עליך!" כרעם מתחולל הלמו דבריו אלה את חדרי לבבי, ראשי סחרחר, עשתונותי אבדו, ולבי חלל בקרבי, ובתמהון הבטתי פני פערראנד ונאלמתי. ולו התמלטו מלשוני מלים כי בבקר שמעתי את אשר יעץ עלי, כי אז עשה העריץ הזה אתי כלה. "ההבנת את דברי?" שאלני ברגש, "הבנתי אדוני!" עניתיו ברעדה, "אך אין את נפשי אל בית שדך ההוא-." "מדוע תבעטי בחסדי?" שאלני באותות קצף, "הלא שם תמצאי מנוח וייטב לך-." "לא, לא, לא אלך שמה! כי לא אוכל לעזוב את בית אבי וללכת לנוע על העצים - טוב לי לתת ולהגיד עוני לאבי ולמות מחרפה ובושה -." "לכי לחרפות ולדראון עולם!!" הרעים עלי פערראנד בשצף קצף, ויהדפני בכל מאמצי כחו ונפלתי ארצה, "עד מחר אחטם לך," הוסיף לדבר. "וביום מחר תלכי לבית מארטיאל, או תגרשי מביתי, ואת אביך אשים בבית האסורים-." כשעה וחצי שכבתי לבדד ארצה להתנער ולקום מהארץ. אחרי כן באה שפרה ותנהלני ותביאני אל חדר משכבי. שם שכבתי נפעמת ובאין אונים עד עבור השעה הראשונה אחר חצות הלילה, ואז אחזוני צירים וחבלים נוראים, ואדע כי אלד נפל אשת בל יחזה שמש… ואני יראתי להרים קולי, רק חבשתי ראשי בכר מטתי ואאנק דום, כי לבי אמר לי כי אם יודע מצבי לפערראנד אז יקרא להרופא ווינצענט להשקני סף רעל, או בידיו יחנקני ויעביר קול כי הקשיתי ללדת ומתי. אך עתה נחמתי על הדבר הזה, כי לו היה נודע אז מצבי לפערראנד וימיתני, כי עתה לא שבעתי עוד קלון, ולא טפלו עלי שקר כי רצחתי את עולי… סוף דבר: אחרי סבלי צירים וחבלים, המלטתי וילדתי - מת. נפל טמון לא ראה אור וחיים-." בשמת לא יכלה עוד דבר, ותשא קולה ותבך. ומארעל אשר עד כה שמע את דבריה ברעיונים נבוכים ובשממון, הביט פניה בעינים נטויות בשמעו את קול בכיה, ויאמר: "היא בוכה - למה היא בוכה? מדוע? - כן, כן הדבר, ידעתי - פערראנד - ספרי נא עוד, בתי! - הוי בתי, בת עוני! גם עתה יקרה את בעיני - אך זה מעט לא הכרתיך, כי כהתה עיני מדמעה - הה, ראשי! ראשי!." "הנך רואה אבי!" אמרה בשמת אליו "הנך רואה כי לא בי האשם, האין זאת?" "לא בך האשם, בתי!" ענה מארעל. "הסלחת לי, אבי?" "סלחתי לך, בת עוני! עוד אני אוהב אותך אהבת אב, אף כי - הה, ראשי! ראשי!" בשמת הביטה פני רודאלף ברעדה, והוא אמר אליה: "הניחי נא לו עוד לנוח - וספרי אחרית הדבר." אחרי כי הביטה בשמת פעמים אחדים את אביה, הוסיפה לספר: "בזרועותי חבקתי את עולי, והנה הוא קר ככפור - שמתי פי על פיו, והנה אין רוח בפיו - נסיתי להחם את בשרו - אך לשוא! חכיתי עד אור הבקר, והתבוננתי בו, והנה הוא - מת. כעס וחמלה, רגז ועצב, התרוצצו בקרבי, ושפתי תקצורנה לתאר באמר ודברים את רגשות רוחי אז. אימות מות נפלו עלי לבל יתגוללו עלי להאשימני כי אנכי המתי את עולי, וכל ישעי וכל חפצי היה לקבור אותו ולהסתיר את קברו מעיני כל חי, כי אז תאפס יראתי ותאסף חרפתי, גם אז אוכל לעזוב את בית פערראנד ולהסתיר מאבי את כל אשר באתני. בטרם קמו אנשי הבית משנתם, חשתי ועלפתי את מתי במטפחתי, והלכתי אט עד ירכתי הגן לחצוב לבני קבר, אך בלילה היה כפור עז עד כי קפאה האדמה ולא יכולתי לחפור בה ביד, וטמנתיו במרתף רק אשר בחורף לא יבוא איש שמה, וכסיתיו בארגז, ושבתי לחדר משכבי. בשעה התשיעית בבקר, באה שפרה לבקרני, ואמרתי לה כי החליתי מאד, ובקשתיה כי תתנני לנוח על משכבי כל היום, ולמחר אלכה לי אל אשר יהיה רוחי ללכת כאשר פקד עלי אדוני. מקץ שלש שעות בא פערראנד אל חדרי, ויאמר: "אנושה מחלתך, ואת היית בעוכריך כי מאנת לקבל את הטוב ולנסוע לבית מארטיאל - ובכל זאת חלילה לי מהקשיח את לבבי ממך בעת רעתך, ולעת ערב אשלח אליך את הרופא ווינצענט, והוא יגהה ממך מזור." נפשי יצאה בדברו! ואמרתי אליו כי נואלתי במאני לשבת בבית מארטיאל, ועתה אחרי יום או יומים בהקל חליי, אסע שמה; אך גם עתה לא אנושה היא מחלתי, כי זה חלי ואשאנו, ועוד מעט ואשובה לאיתני, כן דברתי בערמה, וקויתי כי אחרי יום או יומים אעזוב את ביתו ואשובה אל בית אבי ואעלים ממנו כל הבא עלי -. פני פערראנד צהלו בשמעו את אמרי, ויצו לשפרה לכלכל את מחלתי ולשום עינה עלי, כל היום ההוא יגורתי וחרדתי לרגעים פן יודע לאיש קבר בני. בלילה בנפול תרדמה על אנשים, הלכתי אל בית אוצר העצים, ולקחתי משם קרדום, ובעמל רב חפרתי בור בארץ וקברתי בו את בני בדמעות שליש. אחרי כן שבתי אל חדרי, וקדחת נמרצה אחזתני. בבקר שלח פערראנד לבקרני ואמרתי כי הוקל חליי, וביום המחר יהי בי כח לנסוע לבית מארטיאל. גם ביום ההוא נחתי על משכבי, ולעת ערב קמתי וירדתי לבית המבשלות להחם בקרה. שם אחרתי בנשף, ובשובי לחדרי, פגשתי את יוסף זערמען אשר פניו כשיד יחורו, ויאמר אלי בחפזו ובהושיטו לי צרור כסף: " למחר בבקר יאסור פערראנד את אביך בבית האסורים בגלל שלש עשרה מאות פראנק אשר הוא נושה בו ואין לו לשלם, ועתה הא לך את פרשת הכסף, וכאור הבוקר רוצי ותני לו את הכסף כופר נפשו - עתה נודע לי כי פערראנד עיט צבוע הוא, מתקדש ומתחסד ושבע תועבות בלבו, אך אני אבלע את המסוה אשר שם על פניו. ואת בשמת אל תגידי נא לאיש כי אנכי נתתי לך את הכסף הזה -." כה דבר אלי זערמען ויתן לי את הכסף אשר פערראנד נושה באבי, והוא מהר וילך לו ויעלם. "בבקר הזה." הוסיפה בשמת לספר, "בבקר הזה בעוד כל אנשי בית פערראנד ישנים, התחמקתי ובאתי הנה עם צרור הכסף אשר נתן לי זערמען לפדות את נפש גאולתו, ולולי חשת אתה אדוני לעזרתו, כי עתה כבר שכנה נפש אבי בבור כלא. אחרי צאתי מבית פערראנד, באה שפרה לחדר משכבי - כן יאמר לי לבי - ותמצא בו עקבות דם - ובכן נודע לפערראנד את אשר היה לי-. ואת פניך אדוני רודאלף אחלה כי תואיל נא בטובך להשיב את צרור כסף הזה ליד יוסף זערמען - אשר ידעת איהו גם בלעדי-. ועתה אשבע לך עוד הפעם כי רק קשט אמרי אמת ספרתי, ועד בשחק כי ידי לא שפכו את דמי בני…" פתאם חרדה בשמת ותזעק: "אהה אדוני! ראה נא מה היה לאבי?" בנפש נבהלה התבונן רודאלף וירא כי רוח שגעון נוססה במארעל, הוא לא ידע מי עמו בבית, לא ישמע את אשר ידבר אליו, ואף כי אין בידו כלי מלאכתו, הנה הוא מניע בידיו, מולל ברגליו ומניד את גוו כאלו הוא לוטש אבנים, ולשונו צללה אל חכו וישמע קול כקול הגלגל בהתגלגלו ללטוש את האבנים. "הוי אדוני!" צעקה בשמת שנית, "הביטה נא וראה…" ואחרי כן נגשה אל אביה ותקרא: "אבי, אבי!" אך הוא התעיף עליה עין מפיצה פלצות כעיני המשוגעים, ומבלי שנות את תנועותיו, אמריו יאמר: "שלש עשרה מאות פראנק חבתי להסופר - ועלי לעבוד, לעבוד עבודתי עד כי תמצא ידי לשלם לו, ואני אשלם! אשלם אשלם! -." "אי שמים!" יללה בשמת, "הנה בינתו נסתרה, ויד השגעון עליו חזקה-." "מארעל, ידיד יקר!" אמר רודאלף אליו, "ראה נא הנה אני פה בבית, גם בשמת נצבת עמכה בזה. והיא חפה וזכה מכל חטא-." "שלש עשרה מאות פראנק-" אמר מארעל מבלי פנות אל רודאלף, ויתנועע הנה והנה כעושה מלאכתו. "אבי! אבי יקירי!" צעקה בשמת ותכרע לפניו על ברכיה ותחזק בידיו, אך הוא דחפה בחזקה, ויוסף לדבר: "שלש עשרה מאות פראנק - ואם אין, יוסר ראש בשמת מעליה -." "הוא הכה בשגעון!" זעקה בשמת מנהמת לבה, "אויה, אויה נא לי!-." "התחזקי נא, בת עוני!" אמר רודאלף אליה, "לפי ראות עיני לא ימשך שגעונו - מצוקות עצומות השתערו עליו בפעם אחת עד כי האבידו עשתונותיו, אך עוד מעט ותשוב רוח בינתו אליו -." "אבל," צעק בשמת, "אבל מה תהי אחרית אמי ואמה, אחי ואחיותי? הלא מעתה ימותו ברעב! -." "ואיה איפה אנכי?" אמר רודאלף, "התחזקי נא, בתי, והבליגי עלי יגונך. את הראיתיני לדעת כי אין בך אשם, ועוד מעט וידעו זאת גם כל באי שער פאריז-." "אהה אדוני! ראה נא, חרפה נצחת, שגעון ומות הביא פערראנד עלינו, ובעיני כל צדיק וישר הוא, ואין דורש דמינו מידו!-." "אני, אני אדרוש את דמכם מיד שופכם!" קרא רודאלף בהוד קול נורא "אני אגלה את עון הזד הארור ההוא, ואני אקח ממנו נקם - נקם נורא ואיום!!-." "יואל נא אלוה ויאמנו דבריך," אמרה בשמת בקול בוכים, ואני לא אבה לראות את נקמתי ממנו, רק את נקמת אבי על אשר נסך עליו רוח עועים, ואת נקמת בני אשר הוא הסב בנפשו להיות נפל טמון-." אחרי כן נסתה בשמת להרעיש את מורשי לבב אביה ולהעירו מתרדמת רעיוני מבוכתו, ותאמר:,חיה בטוב, אבי! אני הולכת להצמת בבור צלמות, ועיני לא תשוב לראותך עוד עד עולם - חיה בטוב, אבי! אבי! אבי!-." אך גם הדברים לא עצרו כח לשובב את בינת מארעל אליו, כח יד השגעון עליו פתאם נפתחה הדלת והשר בא הביתה, ויאמר אל רודאלף: מאד לשום קנצי לדבריכם, אך מה אעשה ורגעי ספורים-." "דברינו תמו," ענהו רודאלף בהראותו לו את מארעל, "אבי בשמת אינו שומע עוד את אשר ידבר אתו - כי הוא הכה בשגעון ובתמהון לבב." "הוי!" אמר השר "כאשר יראתי כן היתה - מה נורא הדבר! ואני אשר גם עד כה חפצתי להצדיק את הבת האומללה הזאת, אני אשבע כי מעתה אתאמץ בכל מאמצי כחי לעמוד לימין צדקה, ואספר לראשי השופטים את ישרת בית מארעל ואת ענים וקשי יומם, ומה גם את הרעה האחרונה אשר נתכה על ראש מארעל, והשופטים יוכחו כי פערראנד התעולל על בשמת עלילות ברשע -." "אם כה תעשה," אמר רודאלף אליו, "תעשה הטוב והישר, וה' ישלם לך כמעשיך, יאר פניו אליך וישם לך שלום. ועתה עשה נא אתי אות לטובה והודיעני איכה נגלתה עלילת בשמת?-." "בבקר הזה באה סוכנת בית פערראנד אלי, ותודיעני כי בבית אדוניה היתה אמה אשר שמה בשמת בת מארעל, והיא היתה הרה ללת, ועתה ברחה לה משם, ובחדר משכבה נמצאו רשמי לדה, ויבקש הדבר וימצאו עקבות צעדים בתוך השלג, ובעקבות ההן יצאו בני בית פערראנד, וימצאו ילד מת קבור בסעיף אדמה בתוך הגן-. ואני באתי ביתה פערראנד והנה הוא קוצף קצף גדול כי בביתו נמצא דבר בליעל כזה, וכהן משנה אשר היה אז בבית פערראנד הגיד לי כי בשמת נתנה לפניו תודה כי היא שחתה דרכה, גם שמע פעמים רבות כי פערראנד הוכיח אותה ויגד לה מראשית אחריתה -. ופערראנד גלה את אזני כי אני אמצא את בשמת בבית אביה - ובכן באתי הנה." "אודך אדוני היקר על יקרת רוחך!" אמר רודאלף אל השר. "אני אביא את מארעל לבית אספי דלים, אותו ואת חותנתו, ורפא ארפאם-." ואחרי כן פנה אל בשמת הכורעת עוד לפני אביה, ויאמר אליה: "ואת, בת עוני, לכי לך אחרי השר הישר הזה, ולאמך אל תגידי דבר-. אל תעצבי ואל תדאגי, כי אני אכלכל את כל בית אביך, ולא יחסר כל להם, גם לאביך אעלה ארוכה ורפאות תעלה - לכי לך, בתי, ודעי כי לא יארכו הימים ויצא כנוגה צדקך, כי זכה את וחפה מכל חטא-." אחרי שתי שעות הובא מארעל וחותנתו לבית אספי דלים על פי רודאלף בידי דוד הרופא. אבני היקר אשר בבית מארעל, נתנו לרחל אשתו למשמרת, וביום ההוא השיבה אותן ליד מתיה סוכנת בית מסחר… והפסח בן חמוץ-זרוע אשר ידע כי אבני חפץ לטש מארעל, לא נח ולא שקט עד אשר נודע לו כי הסוכנת מתיה יושבת על יד בקעת ס"ט דעניש במספר שנים עשר. יונת-צחוק הודיעה לאט לאט ובמועצות ודעת לאשת מארעל כי בשמת בתה לקחה לבית האסור, ובעלה ואמה אספו לבית אספי דלים. בתחלה בכתה רחל בכי תמרורים מנהמת לבה, ותמאן להנחם, אך אחרי עבור סערת התוגה הראשונה, התנחמה מעט מעט בראותה כי בבית גדול ורחב ידים היא יושבת עם בניה ובנותיה, לחמם נתן, ומלבושיהם וכל מחסוריהם ינתנו להם בכבוד ואהבה על פי רודאלף איש חסדם. בתא הסופרים אשר ליעקב פערראנד, יושבים סופריו ומזכיריו ועל פניהם אותות שממון ומבוכה, והם נדברים איש אל רעהו כדברים האלה: "לא אאמין," אמר אחד מהם, "לא אאמין כי יוסף זערמען גנב שבע עשרה אלף פראנק מאוצר פערראנד-." "גם אנכי לא אאמין בזה," אמר השני. "צר לי על זערמען," אמר השלישי, "ויגון עז התחקה על שרשי נפשי בראותי כי העלם היקר והישר הזה לקח לבית האסור -." "זה כחמשת רבעי שנה אשר הוא משק בית האוצר, ולא חסר עוד משם אף קשיטה אחת -." "רע עלי המעשה אשר עשה פערראנד להצמית בבור חיי זערמען, ומה גם כי זערמען נשבע לו בשם ה' כי לא לקח רק 1300 פראנק, ואת אשר לקח השיב לו בבקר הזה וברגע ההוא אשר שלח פערראנד השוטרים -." "נפלאת היא בעיני מדוע התגולל פערראנד על זערמען?" "אך איך שלח זערמען את ידו בבית האוצר לקחת 1300 פראנק מבלי שאל את פי בעליו? -." "הבעבור זאת יטפול עליו פערראנד עוד אשם להגיד כי גנב ממנו שבע עשרה אלף פראנק? ומה גם אחרי אשר השיב לו את אשר לקח ממנו! -." "כל הדברים יגעים, ואין אנחנו יכולים לדעת פשר דבר - אך הנה דניאל בא, ומאד יתפלא על החדשות אשר צמחו פה -." "מה הן החדשות?" שאל דניאל, "כי לקחה בשמת לבור האסור? זאת ידעתי מאז הבקר, וזולת זאת לא ידעתי -." "לולי התמהמהת עד כה, כי אז ידעת עוד חדשה אשר נהיתה בזה-." "כנפי נשרים אין לי," אמר דניאל, "ומזה עד רחוב שאילאט, מקום משכן השר פאן ס"ט רעמי, מהלך שלש שעות הוא -." "העוד לא בא השר הזה הנה? -." "לא," ענה דניאל, "אך הודיעני כי עוד היום יבוא הנה -." "להשמעות אזנים יש נושים רבים מאד להשר הזה, והם מיראים אותו להורידו אל בית הסהר-." "כן שמעתי גם אני." ענהו דניאל, "ואחד מנושיו פקד עליו לשקול אל בית אוצר פערראנד את שלשים וארבעה אלף השקלים אשר הוא נושה בו, ואנכי לא אדע מדוע פקדהו כדבר הזה-." "השר הזה שב אתמול מבית השדה אשר התחבא שם שלשה ימים מפחד שוטרי בית המשפט-." "אך מדוע לא ינקשו נושיו לכל אשר לו? מדוע לא יקחו ממנו את היכלו ואת כל כלי ביתו, וסוסיו ומרכבותיו בעד נשים?-." "השר פאן ס"ט רעמי ערום כנחש הוא, וכפי דבריו הוא גר בבית איש עשיר, כל כלי הבית לא לו המה, אך למשרתיו, והוא שכרם מידם, גם סוסיו ומרכבותיו שכר מיד רכבו, ומדי חדש בחדשו יתן לו שכרו - ומה מידו יקחו הנושים? - אך הגידו נא לי מה היא החדשה אשר צמחה פה מעת לכתי מזה?" שאל דניאל את פי הסופרים. לפני שתי שעות התרוצץ האדון פערראנד הנה, ובזעם נורא הודיענו כי יוסף זערמען גנב אמש שבעה עשר אלף פראנק מבית אוצרו, ויברח וימלט ואיננו. "הזערמען יעשה נבלה כזאת? אין זאת!" קראנו כלנו פה אחד. "אני אומר לכם כי הוא גנב ממני שבע עשרה אלף פראנק!" ענה פערראנד בשצף קצפו, "הוא גנב! הוא ולא אחר!" וברגע ההוא בא השוער ויודיעהו כי שר בית המשפט עם שוטרים באו הביתה. אחרי רבע שעה בא זערמאן הנה ויברך את האדון פערראנד בשלום, והוא ענהו שלום וישאלהו: "מדוע אחרת היום לבוא?" "שיח ושיג לי ודרך לי…" ענהו זערמען. "ההלכת להסתיר את כספי אשר גנבת ממני!" הרעים עליו פערראנד בקול פחדים. זערמען כפני מת הלבינו, ויען ויאמר: "בי אדוני! אל נא תרע לי…" "התתן לקחת את הכסף?" שאל פערראנד בזעם אפו. "אני נותן לך תודה, אדוני! והא לך הכסף אשר לקחתי - ואני האמנתי כי השב אשיב את הכסף לבית אוצרך בבקר הזה בטרם תקום משנתך - אך אחרתי לבוא בגלל הדרך אשר היה עלי ללכת - ואני משביעך בשם ה' לבל תדיח עלי רעה ולבל תפיל עלי הוה בגלל הדבר הזה, כי בקחתי את הכסף ידעתי נאמנה כי אשיבנו לך היום בבקר - והא לך שלש עשרה מאות פראנק אשר לקחתי אמש -." "הרק 1300 פראנק גנבת ממני?" נתן עליו פערראנד בקולו "הלא חמשה עשר אלף פראנק גנבת מהמלתחה הירוקה, ואלפים פראנק מהארגז האדום אשר בבית אוצרי! -." "לא, לא אדוני," ענה זערמען ברעדה "חי ה' כי לא לקחתי רק 1300 פראנק, ויותר מזה לא לקחתי מאומה, מלתחה ירוקה לא היתה בבית האוצר מעולם, ובאלפים פראנק אשר בהארגז לא נגעתי-." "דום שודד לילה!" גער בו פערראנד, "הלא בגנבך 1300 פראנק כפי דבריך, מי זה יואל להאמין לך כי לא גנבת יותר? שופטי צדק ישפטוך כרשעתך, ואני חלילה לי לתת לך רחמים, למען ישמעו כל אנשי ביתי וייראו-." "אחרי כן בא שר בית המשפט השוטרים ויאסרו את זערמען בעבותים כגנב ויסחבוהו לבית האסורים." "נפשי ירעה לי על זערמען!" אמר דניאל, "ומי מלל לו כי ימנה את גנבים שודדי לילה? זערמען הישר באדם, הנחמד אף נעים, ההוא יאסר בעבותים וירד אסור אל בור כלא? אמנם לבו אמר לו כל הימים כי איד נכון לצלעו, ועל כן היה סר וזעף תמיד, ולא התערב בסוד עליזים כל הימים." "אולי אהבתו לבשמת היתה נסבה לעצבונו ויגונו?-." "מה זה תבענה שפתיך, ידידי?" "רוח שפרה דוברת בו, כי היא אמרה לנו בבקר הזה כי זערמען אוהב את בשמת, והוא אבי הילד הנרצח-." "שקר, שקר, ענתה בו שפרה, וזה כארבעה עשר יום אשר הגיד לי זערמען את כל לבו, ויודיעני כי אוהב הוא אהבה עזה כמות את עלמה עניה תופרת בגדים אשר מושבה בחצר ההוא אשר גר בו בתחלה, ובדברו זאת התגלגלו אגלי דמעות מעיניו. אך את בשמת לא אהב מעודו ועד היום הזה, גם לא דבר אתה דבר מיום שבתו בזה -." ברגע ההוא בא אביר הסופרים הביתה ויאמר לדניאל: "המלאת את דבר שולחך?" "כן הדבר," ענהו דניאל, "הייתי בבית השר פאן ס"ט רעמי, והוא יבוא היום הנה לשלם את נשיו, גם הגבירה שרה אחות תם תשחר היום את פני אדונינו פערראנד-." "ומה ענתה הגבירה רולאנד אשת אבי ימימה ההרוילית?" "היא נתנה לי מכתב אל פערראנד, ותאמר כי אולי תבוא גם היא לבקר את אדונינו לפנות ערב." ברגע ההוא הביא השוער מכתב קטן אל אביר הסופרים, וכתוב בו כדברים האלה. "מורף הבריטאני יבוא בשעה אחר הצהרים לבית פערראנד, כי דבר נחוץ לו אליו-." "מי הוא האיש מורף הזה?" "לא ידענו אותו, גם לא שמענו את שמעו -." "עוד אחת לי להגיד לך," אמר דניאל אל אביר הסופרים, "כי באדינאט צוני להודיע להאדון פערראנד כי יעשה עם השטר הנודע לו, כטוב וכישר בעיניו. גם את קארעל ראבערט ראיתי, ויאמר לי כי יבוא היום הנה." "הנה עגלת צב באה - עגלה יפה-פיה מאד ורתומה לסוסים דוהרים, והרכב מלבש שני עם זרי זהב…, "עגלת השר פאן ס"ט רעמי היא!" קרא דניאל. אחרי רגעים אחדים ירד השר פאן ס"ט רעמי מהעגלה. מו: השר ס"ט רעמי כבר הודעתיך, קורא יקר, הליכות השר פאן ס"ט רעמי, יפי תארו וחמדת מראהו, גותו ואונו ושפעת תענוגותיו, והוא שב אמש מבית השדה אשר לההערצאגין פאן לוצעניי, אשר נחבא שם מפני ברע ואחירע שוטרי בית המשפט. השר הזה בא אל תא הסופרים אשר ליעקב פערראנד, פארו על ראשו ומטהו בידו, ובצואר עתק ובגאוה וגודל לבב שאל: "אי יעקב הסופר?" "האדון פערראנד עושה מלאכתו בחדרו," אמר אביר הסופרים, "ועתה חכה נא בזה מעט עד אשר יצוה לקרוא אותך אליו." "האנכי אחכה?" דבר השר בגאוה ובוז, "לך אמור לו כי השר פאן ס"ט רעמי הנה, ועד מהרה יבוא אלי!" "סורה נא אדוני אל החדר השני," אמר אביר הסופרים, "ואני אלך ואגידה להאדון פערראנד את אשר צויתני." השר פאן ס"ט רעמי רעם פנים ויבוא החדרה, וישב שם בדד כרבע שעה, ויחר לו מאד ויתקצף על פערראנד, ואחרי כן הובא אל חדר פערראנד. עוד לא צעד השר שני צעדים בחדר, עוד לא הוציא הגה מפיהו, ופערראנד שנא אותו שנאה עזה, יען מה? יען כי לפי משמע אזניו ערום הוא גם ממנו, ולפני ערמתו מי יעמוד? ויען כי פערראנד מאס מאד את תפארת רום אנשים, את יפעת הוד עלומים ואת גאון עוז פניהם ותהלוכותיהם אשר כלם יחדו נקבצו בהשר פאן ס"ט רעמי. והשר אשר עוד את פערראנד כי אם לשמע אזן, דמה כי האיש הזה הוא טוב לבב או בער וכסיל, כי כן היו כל ישרי דרך והולכי תום בעיני השר, כסילים ואוילים, וגם פערראנד כאחד מהם, כי גם הוא נודע לאיש צדיק תמים בכל פאריז. אך לא כאשר דמה כן היה! אמר השר פאן ס"ט רעמי בצעדו החדרה, "נפלאת היא בעיני כי הלאיתני לבוא הנה, היה לך לבוא אלי ולקחת מידי את הכסף בעד השטרות אשר נתתי לבאדינאט ואשר הוא הרדיפני בגללם-. ואם אמנם כי יש לך דבר אלי זולת דבר השלמים, לא היה לך להניחני שבת בחדר החיצון יותר מרבע שעה, וכן לא יעשה! -. פערראנד לא פנה אל השר עד כלותו את דברי חשבונותיו, ואחרי כן הניח לאט לאט את עטו מידו, ואת קסת הסופר והגליון פנה מהשלחן, ויסב את עיניו על השר ויבט בפניו בעינים נטויות זמן רב מבלי דבר דבר, ואחרי כן נתן עליו בקול עוז: "איה הכסף?" מנוחת לב פערראנד וקר רוחו ודברו הקשה, העירו עוד את חמת השר פאן ס"ט רעמי, כי הוא לא האמין עד כה אשר הסופר הנתעב והנאלח הזה בוז יבוז לו, ולא יחשוב את שר נכבד כמוהו רצוי כל חברת עליזים וסוד משחקים, כליל כל בחורי חמד ואהוב בנות נדיבים ועלמות שאננות. "אים השטרות?" דבר שר בקול מושל. הסופר לא ענהו דבר ויור באצבעו על מלתחת עור גדולה המונחת על השלחן, לאות כי השטרות צפונות בתוכה, והשר לא דבר גם הוא מאומה וישם ידו אל חיק ויוציא מלתחה יפה מעלפת פנינים, ויקח משם ארבעים אלף שטרי כסף פראנק, ויראם להסופר. "כמה תתן לי?" שאל הסופר. "ארבעים אלף פראנק!" ענהו השר. "הגישה אלי את הכסף" אמר הסופר. הא לך - והשיבה לי את שטרותי!" אמר השר בזרקו את שטרי הכסף על השלחן. והסופר לקח את השטרות ויתבונן בם לאור החלון, ויהפכם מצד אל צד פעמים רבות כאיש אשר לבו חרד פן יתן לו שטרי כסף מזיפים. לדבר הזה התקצף השר ביתר עז עד כי הלבינו פניו מרוב כעס. והסופר הניע והניד בראשו הנה והנה כאלו נגלו לו מחשבות השר, ויפן אליו מעט ויבטא בשפתים דולקים: "לא דבר חדש הוא בפאריז שטרות מזיפים-." ובדברו הוסיף עוד להפוך את השטרות מצד אל צד ולהתבונן בם. "למה תדבר באזני כדברים האלה?" שאל השר בזעם אפו, אך הסופר לא ענהו מאומה ויבט בפניו בעינים חודרות רגעים אחדים, ויוסף להתבונן ולהתחקות על שרשי השטרות. הנני מצוך להשיבני על שאלתי! השמעת?" הרעים השר בשצף קצפו ובקול נגיד ומצוה על הסופר. "השטרות האלה אינם מזיפים -" אמר הסופר בתתו אל השר את שטרי חובותיו גם 1300 פראנק, ויאמר: "הא לך הנותר מן כספך אשר נתת לי, כי גם בעד כל ההוצאות אנכי מנכה הפעם-." עיני השר כהו מכעס, ולא שעה אל הכסף הנותר, וידבר אל הסופר בזעם אפו: "הלא שאלתי מדוע דברת אלי כי ימצאו שטרות מזיפות בפאריז?-." "יען כי על אדות שטר מזיף קראתיך הנה!" ענה הסופר ויטביע את עיניו החודרות בעיני השר. "לא אבין פשר דבריך-" אמר השר. "שמע נא," נתן עליו הסופר בקולו "הידעת את משפט סופר הקהל? לפניו יגלו לפעמים עלילות רשע ומזמות אנשי און - לפנים תאלצהו פקדתו להתחבר עם בנים שובבים וילדי פשע - ולפעמים יש לו להתאמץ בכל עוז לבל יחלל שם איש נכבד בארץ-". "אך למה זה לי לדעת זאת?" שאל השר ברוגז קולו. "שם אביך הישר באדם נקרא עליך, ואתה חללת אותו-" "מה רבה עזות פניך!" קרא השר בגאותו וחמתו. "לולי חסתי על שם אביך הנכבד לבל יחלל בארץ על ידך, כי עתה, תחת קרוא אותך אלי, היית קרוא אל בית המשפט -" ענהו הסופר. "הלנסני בחידות קראתני הלום?" אמר השר בבהלה. "לפני שני חדשים זיפת שטר על שם אחיעזר וחירע היושבים בהאמבורג-" "שקר, שקר תדבר! אחיעזר וחירע כתבו וחתמו את השטר-." "אחיעזר וחירע לא היו ולא נבראו בהאמבורג מעולם, ורק אתה בדית את שמותיהם מלבך, והנך ברעתך-." "איך ערבת את לבבך לטפול עלי שקרים כאלה!" "עוד הפעם אני מגיד לך כי אתה, אתה עשית שטר מזיף, והאיש אשר השטר ההוא בידיו כעת, הוא יודע זאת ברור כשמש, והוא היה אמש בביתי ויבקשני לקרוא לך ולהודיעך כי אם אינך נותן לו כעת מחר מאה אלף פראנק, אז יודיע תרמיתך לשופטי המלך, ואני אמרתי לו כי אתה ירדת מטה מטה ותפול פלאים וקצר קצרה ידך לשלם גם את החוב אשר רדפת בעבורו, ואשר שלמת לי כעת - אך כי לא אדע מאין לקחת את הכסף -. כזאת וכזאת אמרתי להאיש ההוא, אך הוא ענני כי נפשו יודעת כי יש אשה גדולה, עשירה ורבת אוצרות אשר היא תוציאך ממבוכתך ומההפכה הזאת-. ואני לא אתערב עוד בעשק הנבזה והנמאס הזה - ראה נתתי לפניך שתי דרכים: אם לשלם עד מחר מאה אלף פראנק ליד האיש אשר השטר בידו, או להשפט משפט מזיפי שטרות על במת מטבח לעיני השמש-. שם האיש אשר השטר הארור הזה בידו, הלא הוא: פעטיט-זאן, וביתו על יד נהר זיינע במספר 16. לך אליו היום לפנות ערב, התרפס ורהב אותו, אולי יחנך - אך אני ידעתי כי לשוא כל עמלך, ואם לא תתן לו מאה אלף פראנק עד יום מחר כי אז אחריתך להכרית, ושמך לחרפות ולדראון עולם, ואני נקי אחרי אשר העידותי בך כיאות לאיש ישר ורודף צדק כמוני-." פני השר פאן ס"ט רעמי נפלו מאד בשמעו את הדברים הנוראים האלה, נשתה גאותו וחתתה עזותו, ברכיו פקו ולבו התעלף בו, ויורד לארץ ראשו וידום. אחרי דומיה ממשכה נסה להעיר חמלה בלב הסופר האכזר והעריץ, וידבר בתחנונים: "אדוני! נחמתי מאד כי דברתי אתך קשות, והנני נותן לך את תודתי ואת ברכתי על חמלתך אשר עוררת עלי-." "חלילה לי מחמול עליך!" ענה הסופר בקול עוז, רק על כבוד שם אביך הישר באדם, חסתי לבל יחלל על ידי בנו, בן מביש, וזולת זה אין דבר!" "הה אדוני!" הוסיף השר לדבר, "חי נפשי כי ידי לא חלו בשטר ההוא-." "דבר נא כזאת באזני פעטיט-זאן" אמר הסופר אליו. "אך בכל זאת, אדוני! לא אבה כי יגיש האיש ההוא את משפטי להשופטים, כי בטרם יגלה צדקי אהי לבוז ולקלסה-." "ומה אעשה לך אני? -." "תן את ארבעים אלף פראנק אשר נתתי לך כעת, אל האיש אשר השטר הארור בידו, והוא יתן לי מועד ואשלם לו גם יתר הכסף-." "הכסף אשר נתת אל ידי, לא לי המה, אך לבאדינאט בעל משאי ומתני, ואיככה אתן את הונו ליד איש אחר? -." "דע נא אדוני כי עוד לא רששתי…" "הלא הגדת כי ביתך וסוסיך ומרכבותיך לא לך המה - אשר מרמה כזאת לא תאות רק לעול ופועל און-." " אך עתה אודה עלי ערמתי, ואמכור כל אשר לי לשלם בעד השטר, ועל כן אחלה פניך כי תלוה לי אתה מאת אלף פראנק, כי עשיר גדול אתה. חוסה נא עלי בצר לי! -." "האנכי אלוה לך מאה אלף פראנק? המשגע אתה? -." "אני משביעך בשם אבי היקר מאד בעיניך, לבל תשיבני ריקם מלפניך-." "אני אינני משיב את פני אנשי כבוד ותמימי דרך" ענהו הסופר, "וכאיש ישר אני שונא מאד את כל המטים עקלקלותם ונלוזים בארחותיהם, ובשמחת לבב אראה אם נער שובב ועול יתלה על העץ לעיני ראים, למען יראו רבים וייראו-. אך אזני תשמענה קול נחרת סוסיך המחכים עליך - לך לשלום! כי לא בידי עתותי להכביר מלים אליך" אמר הסופר אליו בפנים שוחקים, וברגע ההוא בא משרתו ויאמר: "הגבירה רולאנד אשת השר ארביגני, באה הנה." "עתה אדוני!" אמר הסופר אל ס"ט רעמי, "עתה אדוני לך בשלום, כי שיח ושיג לי עם הגבירה רולאנד -." "אך אל תגיד את דברינו אלה!" דבר השר בפנים נזעמים אל הסופר.,השמים יגלו עונך, ולא אני-." ענהו הסופר, "וקח לך את השלש עשרה מאות פראנק הנשארים לך." בלב מלא עצב ותמהון יצא השר פאן ס"ט רעמי מאת פני יעקב פערראנד הסופר. אחרי חשבו מחשבות רגעים אחדים, אמר אל רכבו: "הפך את המרכבה ונהג אל בית הגבירה ההערצאגין פאן לוצעניי!" …גבירה!" אמר הסופר אל רולאנד אשת השר ארביגני (אם חורגת לימימה ההארווילית) "גבירה! את כתבת אלי כי יש את נפשך לשאול ממני עצה-" ,הלא איש עצתי אתה תמיד למן היום אשר נודעתי אליך על פי הרופא היקר פאלידארי? - אמנם בזכרי אותו אשאלך אולי תדע איה איפה הוא כעת?" "מיום נסעו מזה נסתרה דרכו ממני." ענה הסופר בנחת. אמנם גם הוא גם היא כחדו האמת תחת לשונם, כי הסופר ראה זה מעט את פאלידארי (אחד מאנשי חברתו הרעה) ויבקשהו לשנות את שמו לשם ווינצענט הרופא וללכת ביתה מארטיאל לבעבור השקות שם כוס מות את בשמת בת מארעל. והאשה רולאנד (אם חורגת לימימה ההארווילית) באה פאריזה להמתיק סוד בסתר עם פאלידארי אשר שנה שמו לשם צאזאר בראדאמאנטי. "אך לא לשאול לפאלידארי באתי הנה."אמרה האשה רולאנד, "במבוכה גדולה אני כעת. בעלי חלה פתאם, מיום ליום יגבר חליו, ויש את נפשו לצות את ביתו אחריו-." ובדברה נאנחה ותסתר פניה במטפחתה כבוכיה. "ה' יסעדנו על ערש דוי," אמר הסופר, "אך טוב לגבר כי ישים לבו על אחריתו - ומה הגיד לך בעלך? מה הם מערכי לבו?" "הה! ישבר לבי בקרבי מדי דברו אדות הדבר הזה - אך בעלי הגיד לי רבות פעמים כי חפץ הוא להניח לי רכוש גדול…" "ואיה בתו - בתו?" שאל הסופר בפנים נזעמים. "דעי נא גבירה, כי אם תגרע ימימה בתו מנחלתו, לא אבה ולא אשמע לעזור לך ברב או במעט, כי מעודי לא נטו אשרי ממסלות "גם אנכי ישרת לב, ועל כן אמרתי לבעלי: אף כי בתך היתה לך למורת רוח מנעוריה, בכל זאת לא תצדק במשפטך אם תעביר אותה מנחלתך-." "היטבת לדבר - ומה ענה בעלך?" "הוא ענני: אני לא אעבירנה מנחלתי, אפס כי לא אניח לה רק חמשה ועשרים אלף פראנק מתבואות נחלותי, יען כי היא עשירה מאד, כי אמה הניחה לה יותר מרבוא שקלים, גם בעלה עשיר גדול הוא מאד, אך לך רעיתי ונחמתי בימי שיבתי, לך אניח את כל אשר לי." כן דבר אלי בעלי פעמים רבות, ואנכי מאנתי בזה, כי לפי דעי לא יתכן לעשות ככה - וכראותו כי לשוא הוא מפציר בי לקחת את ברכתו, אמר אלי: "לכי ואשלחך אל איש צדיק וישר באדם, הלא היא יעקב פערראנד הסופר, וכאשר יגיד הוא לך, כן תשמעי ותעשי. ואם אמור יאמר לך כי על פי משפט צדק תוכלי לקחת את מנחתי, אז אשלח לו רשיון למכור את נחלותי ואת נכסי, וכסף מחירם בידו, ואחרי מותי יתן לך את פרשת הכסף." הנה כי כן צוני בעלי, ובכן באתי אליך יעקב איש תם! לשאול את פיך איכה אעשה? ואם תגיד לי כי בצדק אוכל לקבל את הטוב מאת בעלי, אז ישלח לך בעלי רשיון למכור את נחלותיו ולהצפין אתך את כסף מחירן-." הסופר חשב מחשבות רגעים מעטים, ויאמר: "ימימה אשת השר הארווילע, עשירה היא ורבת אוצרות, ואת עניה, גם טובה את לבעלך מעשר בנות, והוא מפציר בך לקחת את ברכתו בעד אמונתך ובעד ידידותך אליו, ועל כן תוכלי לקבל את הטוב מאתו על פי משפטי צדק וישר-." "כן משפטך, איש אמת!" אמרה האשה רולאנד אשר גם היא חשבה את הסופר לאיש צדיק תמים ככל יודעי שמו, ופאלידארי לא הודיע לה כי אך זאב מתחפש "כן משפטי אשר חרצתי!" ענה הסופר. פני הסופר גם פני האשה רולאנד צהלו ונהרו: היא שמחה כי על פי דברי איש צדיק וישר תקח את כל אשר לבעלה ותעביר את בתה חורגתה מנחלת אביה. והוא שמח כי בערמתו ותחבולותיו יותר כסף נחלת ארביגני בידו-. ברגע ההוא בא משרת פערראנד ויאמר: "הגבירה שרה אחות תם בבית החיצון." "חלי פניה לחכות רגע קטן." אמר הסופר. "עתה אלכה לי," אמרה האשה רולאנד, ואתה אדוני היקר תשלח ספר אל בעלי, והוא ישלח לך מחר את רשיונו-." "טוב הדבר, גבירה!" אמר הסופר, "חיי בטוב!." אחרי צאת האשה רולאנד, באה שרה לבית יעקב. מח: שרה אחות תם שרה באה לחדר יעקב פערראנד בהשקט ובטחה כמשפטה תמיד, הסופר לא ראה אותה מימיו, ולא ידע מה חפצה בביתו, וישאל: "מה תצוי, גבירה?" "דבר נחוץ מאד לי אליך" אמרה שרה, "ושמעתי עליך כי פועל צדק ודובר תמים אתה, ועל כן אקוה כי לא תשיב את פני, ומה גם בהודע לך כי בידך להחיות לב אם לא נחמה ולהשיב את רוח בינתה אליה! -." "ספרי נא שרש הדבר, ואדע מה אשיבך," אמר הסופר. "זה כארבע עשרה שנה", אמרה שרה "בחדש דעצעמבער 1824, בא אליך לבוש שחורים ויחל את פניך לקחת מידו מאה וחמשים אלף פראנק אשר התעתדו לגדל ילדה בת שלש שנים אשר אבותיה מאנו להודע לאיש ויאבו לכסות את שמם-. ואתה אדוני לקחת את הכסף מיד האיש ההוא ותבטיחהו לתת את הכסף במרבית מכסת שמנה אלף פראנק לשנה, חצי המרבית תאצר בעד הילדה ההיא עד אשר תגדל, וחציה תתן להאשה אשר תגדל ותהי אמנת את הילדה-. מקץ שלש שנים, בשמנה ועשרים לחדש נאוועמבער 1827, מתה הילדה ההיא-." "בטרם נוסיף עוד דבר," אמר הסופר אל שרה "אשאלך מה לך ולהילדה ההיא?-.",אם הילדה היא - אחותי אמרה שרה, "ועדי המה: ספר התעודה אשר שלח ממך להעיד כי מתה הילדה, והמכתב אשר שלחה האשה ההיא אשר גדלה את הילדה, גם האגרת אשר הריץ אחד ממתי סודך אשר בידו נתת את המאה וחמשים אלף פראנק במרבית-." "הראיני נא את הספרים ההם!" אמר הסופר אל שרה, והיא הוציאה מצלחתה הספרים ותפרשם על השלחן, והסופר התבונן בם בשום לב, ויאמר: " ומה תחפצי? ספר התעודה כי מתה הילדה, נכתב כדת, והמאה וחמשים אלף פראנק נפלו לחבל להאדון פעטיט-זאן איש סודי, אחרי מות הילדה, וכן נדברנו עם האיש אשר נתן את הכסף ההוא לידי. ואת המרבית שלמתי להאשה אשר היתה אמנת את הילדה עד יום מותה." "תשואות חן חן לך, אדוני, על אמונתך ותום לבבך, גם להאשה אשר גדלה את הילדה נאוה תהלה על כל הטוב אשר עשתה לבת אחותי ההיא." "כן הדבר, נאוה תהלה להאשה ההיא, ואני בראותי את יקרת רוחה, לקחתיה להיות סוכנת על ביתי אחרי מות הילדה ונכרת אכל מפיה, ועד עתה היא בביתי." "הגבירה שפרה היא בביתך?" "על פיה ישק כל ביתי, והיא אשה יראת ה', וכל מעשיה באמונה." "אם כן הדבר, תהי נא עזרתה לי בדבר אשר אשאל ממך, אדוני, דבר אשר בראשונה יראה בעיניך כדבר בליעל עד אשר תשים אליו לבך ותדע ובחנת כי אך ישר הוא-." "דבר בליעל - נפלאת היא בעיני איך תשאלי ממני כזאת!-." "על רחמיך, אדוני, נסמכתי כי לא תשיבני ריקם מלפניך, והנני לגלות אזנך את שאלתי, שמעני נא אדוני: האם השכולה אם הילדה ההיא, תמאן עוד להנחם על בתה כי איננה, וכמו לפני עשתי עשרה שנה, כן עד היום היא מתאבלת עליה לילה ויום. עד כי יירא לבי פן תאבד בינתה כאשר יראתי ימים רבים פן לא תחזיק חיתה." "הוי אם לא רחמה!" אמר הסופר באנחת לב. "כן אדוני, אם לא רחמה היא, כי בעת אשר מתה עליה בתה, כסתה כלמה פניה להגיד כי בתה היא, אך עתה בהמיר עתים ובהתהפך הסבות, עתה לו חיתה הילדה, כי עתה לקחה אותה אחותי לביתה והיתה לה לשעשועים ולמשיב נפש, תחת אשר עתה אחרד לרגעים לבל תנוח עליה רוח שגעון בתגרת יד תוגתה העזה." "אך מי יוכל הועיל לה?" "אתה אדוני!" "אנכי? ובמה?" "אם אמר תאמר אליה כי עוד בתה חיה, והאשה אשר גדלה אותה תעיד גם היא כי אמת נכון הדבר." "אבל מה נועיל לה כי נכזב ונשלה נפשה בתוחלת שוא כזאת?" גם אנכי לא אחפוץ בזה, רק כי תראנה לדעת כי בתה חיה עודנה." "התחת אלהים אנכי להחיות מתים?" "ידעתי כי לא תחיה הילדה אחרי נפלה, ובכל זאת יש לאל ידך להציל את נפש אחותי ממר המות בהציגך את בתה לפניה-." "בחידות תדברי בי, גברתי!" "עתה אבאר את דברי. שאלתי ובקשתי כי אתה בטובך הגדול תבקש ותמצא נערה יתומה עניה אשר היא כבת שבע עשרה שנה, ותעיד עליה כי היא בת אחותי אשר בגלל סבות מסבות שונות יצא עליה קול כי מתה בימי ילדותה, וגם האשה אשר גדלה אותה תתן עדיה כי אמת הדבר, ואבות הילדה שכחו כבר את צלם דמות בתם, יען כי עזבוה בהיותה עוד ילדה קטנה, ויאמינו כי הנערה ההיא בתם-." "רב לך דבר דברי בלע!" נתן הסופר בקול עוז על שרה, "איך ערבת את לבך לבקש ממני דבר בליעל כזה?" "סלח נא אדוני! לא דבר בליעל, אך דבר טוב הוא. יען כי בזה תפדה נפש אחותי מעבור בשחת, תשיב את בעל נעוריה אליה, אשר שלח אותה מעל פניו, ובהודע לו כי עוד בתו חיה, ישוב ויקחנה לו לאשה, גם תאשר בזה נערה יתומה עניה כי תהיה לבת לאבות עשירים ונכבדי עם-. זכר נא אלה, אדוני, והתאושש!" "נפלאת היא בעיני," קרא הסופר ברוגז "איך תעטי מעיל צדקה על נבלה כזאת!" "שימה נא על לבך-" "כדבר אחת הנבלות תדברי! וחרפה היא לאשה כבודה כמוך לחמוס מזמות כאלה -." "אבל אדוני-" "הסי ודומי, גבירה! כי אנכי אענך קשות-" שרה הביטה בעינים חדרות על הסופר, ותאמר בנחת: "המאן אתה?" "אל תוסיפי דבר עוד!" קרא הסופר בזעם אפו. "השמר לך מפני, כי מרה תהיה באחרונה!" "הלבהלני באת הנה?" "לבהלך - וזאת לך האות: ראש דבר אודיעך כי אין לי אחות-" "מה זאת, גבירה?" "ואני, אני אם הילדה ההיא-" "אנכי! - ואנכי בדיתי מלבי את דבר אחותי המטה למות, לבעבור עורר רחמים בלבבך, אך לב אבן לך, ועל כן הסירותי את המסוה מעל פני - ואתה תחפץ להלחם בי, הבה! נצא למלחמה!-." "למלחמה? בגלל אשר אין את נפשי לעשות נבלה ודבר בליעל? מה רבה עזות פניך!!" "שמע נא דברי -, כל יודעי שמך יאמינו בך כי צדיק תמים וישר באדם אתה." "בצדק יאמינו כן - ורק אויל ומשגע יבקש אותי לעשות תועבה כזאת אשר תבקשי את." "אני ידעתי כי כקצף על פני מים כן הוא השם היקר אשר לאיש מתחפש באדרת הצדק כמוך - וברגע הראשון אשר ראיתיך, אמר לי לבי כי נץ טורף בנוצות יונה תמימה הנה הנך, ומעודי לא השלה אותי לבי - ועתה אודיעה נא את אשר אעשה לך: אני אדרוש את בתי מידך בפלילים, ואף כי אני יודעת כי מתה הילדה, בכל זאת אזעק חמס ושד אקרא כי אתה עם איש סודך חלקתם את הכסף אשר התעתד לבתי, ואת בתי שלחת מעל פניך אל בית אספי ילדים אסופים, וכתבת בשקר כי היא מתה-." "לו חפצתי בבצע מעשקות, כי אז תחת שלחי את בתך לבית אספי ילדים, שלחתיה אל ארץ תחתית והורדתיה דומה-." שרה נבהלה ונחפזה רגע קטן, ותוסף דבר במר רוחה: "היאות לאיש כמוך להעלות מחשבת רצח כזאת על שפתיך? - עתה יאמר לבי כי אתה שפכת את דמי בתי באמת, רצחת וגם ירשת! ואת דמיה אבקש מידך בפלילים, ולא אנוח ולא אשקוט עד אשר אורידך בנחשתים לבור כלא, ומשם תעל על במת מטבח… ראה נתתי לפניך את דרך החיים ואת דרך המות! אם תאבה ושמעת בקולי, לא אדרוש את מאה וחמשים אלף פראנק ההם גם את דמי בתי מידך, ועוד אתן לך מתת כיד עשירה ורבת אוצרות כמוני, אבי הילדה ישמח מאד בהאזינו כי עוד בתו חיה, ואנכי אשבע לו כי לא אתה רק אנכי בדיתי מלבי כי מתה הילדה, לבעבור הרעימו ולבעבור קחת ממנו נקם בחרות אפי בו לפני עשתי עשרה שנה, ועתה כי שב אפי ממנו, עתה נכספתי לשוב ולקשר את מעדנות אהבת נעורינו ולהציג את בתו לפניו. ראה נא כי לא יקרך כל און בדבר הזה, ועוד ייטב לך ושכרך הרבה מאד, אפס אם תמאן ומרית את פי, ידוע תדע כי מרה תהיה אחריתך…" יעקב פערראנד שמע את הדברים המרים האלה ויתאפק ויתחפש במסוה המנוחה, אך לבו ראה כי רעה נשקפה עליו, ולמען היות לו רוח להתיעץ ולעשות תחבולות להמלט מפח יקוש, אמר אל שרה בנחת: "אני אשחק לנאצותיך ואלעג לכל דבריך, והנני נותן לך שלשה ימים לחשב מחשבות ולהנחם ממזמתך הרבה הזאת - ואם לא תשלח לי מכתב ביום השלישי להודיעני כי נחמת על רעתך אשר יזמת, אז אגישה משפטנו לפני שופטי צדק, והם ישפטו בינינו, ואז תראי כי השופטים יהיו לסתרה על איש הולך מישרים אשר ינער חצנו ממעשה רע ודבר בליעל…" "טוב הדבר! אני אחכה עד יום השלישי, אולי תחכם ותסתר מרעה - וביום השלישי אשובה אליך לשמוע אם תאבה לעשות שלום לי או להלחם בי - אך ידוע תדע כי המלחמה תהי חזקה מאד, ומאיתן קשתי אשלח בך זקים חצים ומות!." שרה יצאה מהבית, ויעקב פערראנד ישב משומם ותפוש ברעיונות שונות ונוראות. "חפצי בידי יצליח," אמרה שרה אל לבה-. "הנערה היפה אשר הטה אליה רודאלף חנו וחסדו, אהבתו וחמלתו, ויושיבנה בכפר בוקעפאל; הנערה ההיא לא תהי לי עוד לשטנה בדרך - כי האשה עורת העין הרימה את המכשלה הזאת מדרכי. ימימה אשר רודאלף מלט אותה בחכמתו, והציל את רגלה מדחי בבית אשר ברחוב ההיכל, היא לא תמלט עוד מהרשת המזורה כעת לרגלה, ואז לא תשוב עוד עין רודאלף לראותה עד עולם. ואז בהיות רודאלף נעזב מכל רעיה ואהובה, כי בתו עוד חיה, למצוא נוחם ושעשועים בעניו, ואני אעטף שית אמת על דבר שקר כזה, גם הסופר, אשר יחרד מפני תנופת ידי, יהי עוזר לי, עד כי לא יפסח רודאלף על שתי הסעפים ויאמין כי בתו עוד חיה. ואני אמצא בנקל יתומה עניה ויפת מראה אשר אלמד לשונה דבר שקר כי היא בת רודאלף, הבת אשר הוא מתאבל עליה כל הימים. והוא באותו להצליחה ולתת לה יקר וגדולה, ישוב ויקחני לו לאשה - ואז תאמן נבואת אמנתי, אז אפיק זממי - ועל מצחי יציץ נזר מלוכה." והיום ההוא יום רעה להסופר פערראנד! תלאות שונות השתרגו עלו על צוארו וילאוהו, כמעט אשר יצאה שרה מביתו והשאירה לו לב רגז ודאבון נפש, והנה קארל ראבערט (שר האלף בפי אשת פיפילעט) בא אליו הביתה, ואחרי דברו מהתלות ופתיות על אדות הקרב אשר ערך עם ההערצאג פאן לוצעניי על אשר הכלימו בפני ימימה ההרוילית, שאל ממנו להשיב לו את שלש מאות וחמשים אלף פראנק אשר הלוהו לבעבור קנות לו את משמרת פקדתו להיות סופר הקהל בפאריז. "אנכי," אמר קארל ראבערט אליו, "אנכי לא אאמין בקול מלשינים ומוציאי דבה אשר יעבירו קול בעיר כי צרורך נקוב ושלמים אין לנושיך הרבים הנושים בך - אנכי לא אאמין בדברי בלע ההם, אך בכל זאת אחלה פניך כי תשיב לי את כספי עם המרבית כאשר נדברנו, יען כי אחרי אשר נכזבה תוחלתי אשר הוחלתי לימימה ההרוילית, נכספה נפשי לקנות לי שדות וכרמים ובית מושב רחוק מתשואות חלד והמית עיר עליזה-." כשמוע הסופר את דבריו, הרע לו רעה גדולה, וימהר ויבא לו את כספו, ויאמר אליו בשחוק (מכאיב לב): "הא לך כספך, ואתה צא לך וספר באזני מלשיני איך קצר קצרה ידי לשלם לנושי-." ויהי אך יצא יצא קארעל ראבערט מביתו וישבר את לבבו משנה שברון, כי שלם לו את כספו אשר לא עלה מעולם על לבו לעשות כן (כמשפטו תמיד), גם נודע לו כי משנאיו כורים שוחה לרגליו להבאיש ריחו ביושבי פאריז, והנה שפרה סוכנת ביתו באה אל חדר מושבו, והיא תתיפח לאמר: "אויה אדוני! איך צדקו דבריך אשר דברת לפני עשתי עשרה שנה כי נכונים לנו ימי חשך אם לא נוריד דומה את הילדה הקטנה ההיא אשר נתנה בידינו לגדלה…" "אך מה כל החרדה הזאת כעת?" שאל הסופר את הסוכנת. עורת עין, אשר לא ראיתיה מעודי, ואשר בידה הסגיר טורגעמינא את הילדה ההיא לפני עשתי עשרה שנה אחרי אשר כתבנו אמנה כי מתה הילדה, האשה העורת ההיא באה זה מעט אל חדר מושבי, ותאמר אלי כי היא יודעת אל נכון כי אני נתתי לה את הילדה ההיא…" "הוי! מי הגיד זאת להאשה הארורה ההיא? הלא טורגעמינא אסור הוא באניה?" "אני כחשתי הכל ואמרתי אליה כי דוברת שקרים היא - אך היא הגידה לי כי היא מצאה שנית את הילדה ההיא, והגד תגיד האמת באזני השופטים להמיט עלינו און להביאנו במצודה…" "האם כרת עלי זה היום ברית את שאול?" צעק הסופר מנהמת לב נשבר. "אך אהה! מה אשיב להאשה עורת עין ההיא? ומה אבטיח לתת לה אם תכסה את סודנו זה? -." "ההיא יודעת נאמנה איפה הילדה הקטנה ההיא כעת?" שאל הסופר בנחת. "היא נשבעה לי כי היא יודעת את מקום שבתה," ענתה הסוכנת. "והילדה הלא היא בת שרה אחות תם." אמר הסופר בלבו, ושרה הורתה הבטיחה להרבות שכרי אם אמר אליה כי הילדה עודנה בחיים חיתה, ועתה נודע לו כי היא חיה ובידי להשיבה אליה ולהרבות במחירה - אך מה אעשה לכתב אמנה ההוא אשר בדיתיו מלבי להעיד כי מתה הילדה? הלא אם יבקש הדבר יתר שנותי לחרפות ולדראון עולם! כי העון הזה יוביל את השופטים אל כל דרכי הרעים אשר הלכתי בם מעודי…" ואחרי רגעים מעטים אמר אל שפרה: "מתי תשוב האשה העורת ההיא הנה?." "למחר" ענתה שפרה. "כתבי נא." אמר הסופר אליה, "כתבי נא אל פולידורי כי יבוא אלי היום לעת ערב בשעה התשיעית." "היש את נפשך," שאלה שפרה, "היש את נפשך להגות מן עליך הדבר-." "מה לך לשאול בדבר הזה?" אמר הסופר אליה, "כתבי נא אל פולידורי ותבקשהו לבוא אלי הנה בערב בשעה התשיעית." "לפנות היום ההוא" אמר רודאלף אל מורף, לא יכול לבוא ולדבר עם הסופר, "צו נא להשר פאן גרוין לשלח רץ ממהר ולהביא בעוד ששה ימים את צלה אשת דוד הרופא פאריזה. "אך למה זה תבוא האשה המבישה והשובבה ההיא הנה?" שאלהו מורף. "אחרי עבור חדש ימים, תשאל זאת את פי הסופר פערראנד!" ענהו רודאלף. ביום ההוא אשר גזל המורה ולילית את מרים, שלח רץ ממהר אל נעמי בשעה העשירית בערב, להגיד לה בשם רודאלף לבל תדאג ולבל תשית לבה אל מרים כי איננה, כי על פי רודאלף היתה שומה להביאה אליו, ובעוד יומים תשוב הנערה אליה, ומטעם כמוס צוה רודאלף לבל תשלח נעמי אגרת אל רודאלף פאריזה רק ביד הרץ ההוא, אחות תם, להרגיע בזה את לבב נעמי על דבר הנערה, ולבל יודע מאומה לרודאלף עד יום השלישי, ובין כה וכה חכתה שרה להמריץ את יעקב פערראנד הסופר לענות בהילדה כי עודה בחיים חיתה. גם עשתה שרה עוד מזמה רעה להכרית את ימימה ההרוילית מארץ החיים, או למצער לעשות שנאה וקנאה בין רודאלף ובין בעל ימימה עד אשר יאסור אסר על נפש אשתו לראות את פני רודאלף כל הימים, ואז ישוב לבב רודאלף אל שרה אהובת נעוריו כבימי קדם. כי ביום השני אחרי אשר דלק המארקיז פאן הארווילע את אשת נעוריו וישיגה בבית אשר ברחוב ההיכל, בא תם אל הבית ההוא, ובנקל הוציא מלב אשת פיפילעט מלים ותודיעהו כי אשה צעירה לימים רדפה בקנאת בעל נעוריה ואחד מגרי החצר אשר שמו רודאלף הציל אותה בחכמתו. ואחרי אשר נודע הדבר לשרה, שלחה אגרת בלי שם הכותב אל השר פאן הארווילע, וכתוב אליה כדברים האלה: "דע לך כי רעיתך סבבתך בכחש ובמרמה, כי בהודע לה כי דלקת אחריה ותשיגה בבית ההוא אשר ברחוב ההיכל, כחשה לך את מגמת לבה - והערימה להגיד לך כי לתמוך ידי עניים באה שמה, ובאמת הובילוה רגליה אל הבית ההוא לראות את פני שר גדול ונכבד אשר למען עשות את מזמתו שכר לו חדר בחצר ההוא במכפלה הרביעית ושמו רודאלף. ואם מאן אתה להאמין דבר מוזר כזה, בוא נא אל החצר ההוא אשר הוא במספר 17 ברחוב ההיכל ושם תוכח כי אך אמת יהגה חכי - ראה העידותי בך, פן יאמר עליך כי אהבת רודאלף עורה כה את עיניך עד כי לא תביט אם גם אשת נעוריך תפזר לו דרכיה." האלה שלחה שרה אל המארקיז פאן הארווילע על ידי הרצים אחרי דברה עם הסופר את דברי תרמית לבה. ובערב ביום ההוא הלך רודאלף לבית השר… ומשם ימימה ההרוילית להגיד לה כי המציא בעדה דבר צדק אשר לה לעשות במסתרים ובתחבולות, אך בטרם בוא רודאלף לביתה, ישבה היא עם בעלה השר פאן הארווילע ותדבר על לבו דברים טובים דברים נחומים, כי דברי רודאלף אשר דבר אתה על דבר בעל נעוריה, העירו בחדרי לבה רגשי חמלה וחנינה, ותחמול על מכה אלהים ואבד בתגרת יד מחלה אנושה. ובעלה השר התפלא מאד בהתבוננו איך נהפכו פתאם מחשבותיה לחמלה עליו ולנחמהו בצוף אמרי נועם, והוא לא ידע כי יד רודאלף עשתה זאת. רוחו דובר בימימה, ותורת חסדו על לשונה. וישמח השר שמחה גדולה, כליותיו תגלנה וכל עצמותיו גיל תחגורנה, והנה אחד העבדים בא הביתה ויאמר: "נשיא געראלשטיין שואל אם תרשהו הגבירה ימימה לדבר אתה דברים אחדים." "יבוא נא הביתה!" ענהו השר פאן הארווילע. וברגע ההוא הופיע רודאלף בבית ויאמר: "יעלוז לבי כי מצאתי את השר מארקיז בביתו," "ולבי יעלוז שבעתים בשובי לראות את פני הוד מלכותך אחרי אשר לא ראיתיך זה ימים רבים," ענהו השר הארווילע. והנה בשבתם יחד ומתעלסים בדברי ידידות, הובאה מבית הרצים האגרת ההיא אשר שלחה שרה אל השר הארווילע בלי שם כותבה. והשר חלה את פני רודאלף לסלוח לו אם יפנה הצדה רגעים מעטים לקרוא את דברי האגרת ההיא, אשר בה הלשינה שרה את רודאלף ואת ימימה, כאשר ספרנו בזה. נ: מועצות רודאלף וימימה נדברו יחד בעת אשר קרא השר פאן הארווילע את האגרת ההיא. פני השר לא שנו למראה עין, רק ידו האחזת המכתב רועדת מעט, הצפין את האגרת בצלחתו, ויאמר אל רודאלף: "שאני נא הוד מלכות ואנכי אלך לי לחדר מכתבי להשיב דבר על האגרת ההובאת לי, כי נחוץ לי הדבר עד מאד." ובדברו השתחוה מול רודאלף ויצא החוצה. ורודאלף אמר אל ימימה: "בעלך התחפש באפר כאיש מנוחות, אך מבטי עיני חדרו תוך חדרי לבבו ויראו כי מורשי לבבו רועשים…" "אולי מרוב שמחתו היתה זאת," השיבה ימימה אמריה לו, "כי זה מעט השמחתי את לבבו בהטיפי אליו דברים טובים ואמרים נעימים לנחמהו מיגונו ולרפא מחץ מכתו האנושה, כי שמרתי מוצא שפתיך, אדוני! ובה' נשבעתי להתאמץ עוד בכל מאמצי כחי למען הרגיע את לבב בעלי האבד ולהשקיט לו מימי רעתו וצרתו כאשר יעצתני אדוני-." "אל גמולות ישלם לך ויגמלך טוב על חסדך וטובך זה!" אמר רודאלף אליה, "ואת תדעי ובחנת איך תהי גם את נחמה בנחמך את בעלך הטוב והישר אשר יד ה' נגעה בו - אויה! אך עתה אודיעה נא אותך גברתי כי סלותי לפניך מסלת צדקה אשר תלכי בה מסתתרה ומתנכרה להחיות לב נערה ישרת דרך ואמללה, ולהרנין לבב אלמנה אם הנערה ההיא. ועתה שמעי נא פשר דבר: דעי נא גבירה כי אני שכרתי לי בית מושב בחצר ההוא אשר ברחוב ההיכל - ושם בעלית קיר קטנה מתגולל מארעל חרש האבן בעוני וחוסר כל עם בניו הקטנים (כאשר ידעת גם את גבירה). וביום אתמול הלכתי עם שכנתי יונת-צחוק (אשר אספר לך בעת אחרת את הליכות דרכה) אל השוק הנקרא בשם "היכל" לקנות שם כלי בית ובגדים בעד בית מארעל. ויהי בבואי אל אחת החנויות ראיתי שם ארון עץ, ובהתבונני בו מבית, מצאתי בתוכו אגרת כתובה בידי אשה, והאשה מתאוננת באגרת ההיא על איש נבל המכחש בכספה אשר הפקד בידו ואשר בגלל זאת היא מתעטפת ברעב עם בתה היחידה ואין עוזר לה. ובקראי את האגרת ההיא שאלתי את פי בעלת המסחור ההוא ממי קנתה את הארון, והיא השיבתני דבר כי קנתה אותו ועוד כלי בית מעטים מיד אשה מעלפת שחורים ורכה עוד בשנים, אשר היא ובתה תראינה כבנות נדיבים ושועים אשר ירדו פלאים-." "ואתה הוד מלכות לא ידעת איה מקום מושב האמללה ההיא ובתה?" "לא, וגם בעלת המסחור אשר קניתי בחנותה את הארון, גם היא איננה יודעת זאת, גם את שמה לא תדע. אך אקוה כי השר פאן גרוין יחקור וימצא את בית מגורה. אפס כי שכחתי לספר לך גבירה כי בשולי האגרת ההיא אשר מצאתי בתוך הארון, כתובים הדברים האלה: לכתוב לההערצאגין פאן לוצעניי." "אם כן הדבר," אמרה ימימה בשמחת לבב, "אם כן הדבר אלכה לי ואשאל את פי ההערצאגין פאן לוצעניי על אדות האשה ההיא -." ואחרי רגע קטן נאנחה ותוסף לדבר: "אך איך "שאלי נא אותה אם היא יודעת אשה אלמנה רכה בשנים אשר לה בת יחידה ושמה פנינה, ואשר אחיה שלח יד בנפשו לפני חדשים מעטים - כאשר הראיתי לדעת במכתבה אשר מצאתי בארון ההוא-." "אדמה כי על פי האותות האלה, תזכור ההערצאגין מי היא האלמנה-. הוי, נשבר לבי בקרבי על שבר בת לא-נחמה זאת אשר לפי דבריך, אדוני, היא בת נדיב ושוע ותרד פלאים בתגרת יד איש נבל…" "איש סופר עשיר גדול ורע מעללים מאד אשר שמו יעקב פערראנד." "יעקב פערראנד! הלא הוא סופר בעלי גם סופר אשת אבי - שגית אדוני, שגית, הסופר הזה ישר באדם הוא, וכל יודעי שמו קדוש יאמרו לו." "ואני יודע נאמנה כי מעול וחומס הוא, והוא כחש בפקדון האלמנה ההיא אשר הפקידו אחיה בידו - ועונו גדול מנשוא! כי איש עשיר הוא, וכל יודעיו יאמינו בו כי איש חסיד ואיש קדוש הוא, והוא ירבה חמס ושוד! אהבת בצעו לא תשבע כמות, ותאות נפשו לכסף וזהב לא תאמר הון. הוא יבלע חיל חלכאים, ישוד אלמנות, ירצץ יתומים, וימלא אוצרותיו, זהב חמסים, שוד אמללים וגזל נדכאים -. כי יקום איש על רעהו ורצחו נפש, הלא ירצחהו רק פעם אחת וברגע קטן, אך עיט צבוע זה ירצח מעט מעט ובימים כבירים את כל הנופלים בעצומיו, בשלחו בם כאב נצח, רשפי עוני וחצי מות ורעות רבות וצרות-. הוא באות נפשו הרחבה יכרית אכל מפי עולל, יגזול משענת מיד איש שיבה, ושאול יחטא - נשיבה על לב איך העמיק שחת בכחשו ובפקדון האלמנה הזאת: האלמנה השדודה תמות בעוצר יגון וברעב, ובתה היפה הרכה והענגה אשר לא נסתה לעבוד בלחם, תשאר יתומה עניה ועזובה בלי משען לחם, ואין מפלט לה בלתי אם להמיר כבודה בקלון בעד אגורת כסף, או למות ברעב - ואם תעש את דבר הנבלה ותחלל כבודה, הלא אז תשחית את נפשה לנצח, ומי הסב בכל אלה? הלא יעקב פערראנד! הוא הסב במות האלמנה ובקלון בתה, הוא רצח את גוית האם ואת נפש הבת, ולא בפעם אחת, גם לא ברגע קטן, רק בפעמים רבות ובימים כבירים ובאכזריות רצח!!-. ימימה לא שמעה עוד דברים נמרצים כאלה מפי רודאלף, לא ראתה עוד פנים נזעמים כהם מיום ראותה את פניו, ודבריו המפיצים עברה וזעם על עושי רשעה, התחקו כבצפורן שמיר על לוח לבבה, ותדום. "סלחי נא לי," אמר רודאלף אליה אחרי רגע קטן, "סלחי נא לי על זעמי וקצפי, כי לא יכולתי להתאפק בזכרי את הרעה הנשקפת על האלמנה ההיא ובתה, ומי ימלל את כל התלאות והרעות הנוראות אשר תולדנה מעוני וחוסר כל?-." "אודך אדוני על כי בדבריך הנערצים יספת עוד להעיר את רחמי ביתר עז על האלמנה ההיא ובתה. ובישע אלהים אושיעה אתהן מבלי אשר תדענה מאין בא עזרו-. הוי, מי יתן בוקר וארוצה אל ההערצאגין לחקור ולדעת מי היא האלמנה האמללה ההיא, ואז אשוטט בחוצות פאריז, ולא אנוח ולא אשקוט, גם אם אשים נפשי בכפי, עד אשר אמצאנה-." כה דברה ימימה ברגש ותדום מספר רגעים, ואחרי כן הוסיפה דבר: "נכספה גם כלתה נפשי לחוש את השמחה הגדולה אשר ישמח לב אדם בהחיותו לב נדכאים - אוי לי, כי נאספה שמחה וגיל מחדרי לבבי בעודי צעירה לימים, ובתי נפשי סגרים מבוא כל רגש ששון בם - ועתה אתה, אדוני המלך, הוריתני ללכת במעגלי צדק אשר כל הולך בם ישבע שמחות עולם, גילה נצחת וששון אין-קץ. כל אשר אוסיף להתבונן בדברות קדשך, אוסיפה למצוא בם ישר וחנינה, חסד ורחמים, צדק עולמים ומישרים, ומה גם בלמדך אותי לעזור מבלי אשר ידע מי מושיעו - הה, מאין ידעת אדוני המלך לחדור כה בחדרי לבב עניים מרודים? איככה תוכל לדעת ענות עני ולחצו בשבתך על גפי מרומי ההצלחה כל ימי חייך?-." "גם אנכי סבלתי ועודני מסבל עמל ותלאה, ועל כן ידעתי את נפש מצרה." "האתה, הוד מלכות, הנך קשה יום?" "אויה, כי כן הוא! קשה יומי הלאני תלאות רבות ושונות, עד כי לאחרונה השיא מות על בתי היחידה "בתך, האמנתי כי לא היתה לך בת-." "אל תשאלי נא מי היתה הורתה, אך דעי לך כי בתי מתה עלי בימי ילדותה, ומותה ימרר ימותי ושנותי, ברבות הימים ירב יגוני, ובספות השנים יוסיף לי מות בתי שנות רעה - אויה לי! כי לולי מתה הילדה, נמלאו לה כהיום שבע עשרה שנה… סלחי נא לי, גבירה, כי עזבתי עלי שיחי והתאוננתי במר רוחי, כי כה הטבע בלבב אנוש אנוש תת פוגה לתוגה עת ישיחנה-. אמנם לא אנחם על דברי אשר דברתי אתך, כי לבי סמוך ובטוח כי תאבי לעצתי, ותלכי במסלות הצדק אשר סלותי לפניך: להרנין לב אלמנה, להחיות רוח שפלים, להיות עינים לעור, מעוז לדל ומחסה לאביון, ובדברים האלה תמצאי מזור ושבר לשבר לבבך, רפאות וגהה לרוחך הכהה, ושמחה נצחת לנפשך הנאנחת. ואני אהי בעזרך לזרוע צדקות ולהפרות ישע - גם אתאמץ בכל מאמצי כחי להצמיח ישועות לך ולבעל נעוריך אשר נפשי קשורה בנפשי מנוער, ואשר כגדל טובו כן גדל מכאובו…" "אודך בכל לבב, אדוני!" ענתה ימימה ותמח דמעתה מעל עיניה, "כי לולי עצתך תשעשעני, כי עתה אבדתי בעניי. ובשם ה' אשבע להקים את דברך הטוב, לרדוף צדק ולנחם את בעל נעורי בר הלבב האבד בתגרת יד מחלתו האנושה…" לדברים האלה נרעש פתאם הבית, ודלת מסתרה נפתחה בחוזק יד. ימימה צעקה מנהמת לב, רודאלף התפלץ, והשר הארווילע התפרץ ויבוא הביתה בפנים לבנים כמת ובפיק ברכים ודמעות עינים. אמר השר הארווילע אל רודאלף בתתו לו את מכתב שרה: "הא לך, הוד מלכות, את המכתב הנתעב אשר אלי זה מעט - קראהו וקרעהו אחרי כן לגזרים!" ימימה הביטה פני בעלה בתמהון, ורודאלף קרא את המכתב ויקרא בזעם אפו: "מה רבה התועבה הזאת!." "ואנכי," אמר השר הארווילע, "ואנכי התעבתי עלילה גדולה גם מהתועבה הלזו, כי אנכי תחת הראותך את המכתב הארור ההוא, הסתרתיו אז מנגד עיניך, ושמתי מסוה מנוחה על פני בעת אשר שלהבת הקנאה בי מתלקחת, ואש זעמי הרתיחה את כל קרבי, ואצא מהבית ואחבא אחורי דלת מסתרה ואט אזני לשמוע את אשר תדבר עם ימימה. ומה שמעתי? אמרי ישר, דברי צדק ותורת חסד! - הוי, איך נואלתי וחטאתי כי לא האמנתי בצדקת נפשך וטהר רוחך! ראה נא, הוד מלכות! גם את ימימה! ראו הנני כורע לפניכם על ברכי, ואשביעכם בשמים ובארץ כי תסלחו לעוני ותכפרו משוגתי ועותתי-." "הוי אחי!" קרא רודאלף אל השר הארווילע בהרימו מהארץ, "קום נא יקירי! כי במה חטאת לי ובמה הרעות לי כי תתרפס ותבקשני לסלוח לך? ונהפוך הוא כי שמחתני בפעלך זה, יען כי על ידו הראית לדעת כי ימימה רעיתך בעלת נפש טובה היא השאפת אך צדק וחסד ומתאמצת לנחמך ולשמחך מיגונך…" "ואת ימימה!" קרא השר אל נעוריו, "הגם את תסלחי לעוני בפעם הזאת?" "סלחתי כדברך אם אך תהי עוזר לי להצליחך כל דרכיך-." "ראה נא ידידי!" אמר רודאלף אל השר הארווילע, "ראה נא כי אויבינו לא השכילו, ומחשבתם הרעה נהפכה לנו לטובה, כי אני ואתה יספנו לאהוב איש את אחיהו ביתר עז, וצדקת ימימה רעיתך התמימה יצאה כנוגה. בזה נקמנו מאויבינו בעת הזאת, אך בימים הבאים אשלם להם עוד על יתר כרוע מעלליהם - כי לבי רואה מאין יצא הנגף הזה - ואנכי שמתי לי לקו להיטיב לטובים ולישרים בלבותם, ולגמול לעושי רשע כרשעתם-. עתה אלכה לי כי בא מועד. שלום לך הארווילע אחי! חיי בטוב, ימימה!" כה דבר רודאלף ויצא מהבית, והשר הארווילע הלך לשלחו ולהודות לו עוד הפעם, ואחרי כן בא אל חדר מושבו ויסגור הדלת בעדו וישקע במחשבות עמוקות. אשר הסימטריה איננה יצירת הטבע ואיננה עושה עלינו רושם של יופי, הלא עלינו לשאול איך ובאיזה אופן בראה רוח האדם, ואיזו צרכים היא מספקת. את התשובה על שאלה זו נמצא בתכונתה המיוחדת והיסודית על ידי הרגלה של מחשבת האדם לבקש בכל חזיון סבה, או, נאמר, אב המולידו ומחוללו, באנו עד כה, שאנחנו נותנים ערך יתר גדול ויתר חשוב להיסוד הבלתי-מוחשי והבלתי-מורגש שבחזיון, כלומר: להסבה בת-דמיוננו או כח השערתנו, מאשר להחזיון עצמו. והדבר מובן. תבניתו של החזיון הוא פרי מוחנו, והיא מורגשת לידיעתנו גם בלי עזרת החושים. לא כן החזיון עצמו, הוא עובר מחוץ לידיעתנו ואיננו תלוי כלל בעבודתנו הפנימית, והוא מגיע להכרתנו רק בעזרת החושים; ואין כל פלא אם התבנית, יצירתנו אנו, אשר קמה ונהיתה מראשיתה לנגד עיני רוחנו,– אם תבניתו של החזיון תראה בעינינו יתר ממשית, יתר עקרית ויתר חיה מהחזיון עצמו, אשר ימצא מחוץ לגבול ה"אנכי" ואשר לעולם לא יושג באמצעות חושינו בכל מלואו. לכן אם החזיון, כמו שהרגישוהו חושינו וכמו שמסרוהו לידיעתנו, איננו מתאים בכל אל תכניתו או אל חקו, אשר יצר מוחנו, – אז הננו דוחים את החזיון מפני החק, הננו מזיפים את הראשון למען נציל את האחרון. הננו מאמינים בעבודתו הפנימית של מוחנו הרבה יתר מבחושינו והננו אונסים את הרגשותינו להסתגל אל משאת נפשנו. הננו רואים, למשל, רגב גביש, פשוט, מקבה. שלש מצלעותיו ישרות, שלש האחרות בלתי ישרות. והננו ממציאים להחזיון הזה תבנית במוחנו. התבנית הזאת היא בעלת ששה שטחים מרובעים בני מדה אחת, שתים עשרה מגבלות בנות ארך אחד ושמונה זויות נצבות בעלות שלשה שטחים. הגביש המונח לפנינו איננו מתאים אל התבנית הבדויה מלבנו. ובכל זאת אין אנו מפקפקים אף רגע אחד לתת את היתרון והצדק להאחרונה, והננו אומרים: "הגביש הזה היה עתיד להיות מתחלת בריאתו מעוקב, אולם החמר לא הספיק לצורה זו. ובכן הננו לעזור להחמר להתלבש בהצורה, אשר שאף אליה ולא השיגה", ובכן הננו רואים בתמונה שהיא רחוקה במציאות מצורה מעוקבת, כאלו היא באמת מעוקבת, והננו מרוצים מדמיון זה, עתה הגענו אל האבנים המסותרות, אשר הרעיון עושה עליהן את מלאכתו, והנני מבקש מאת הקורא מעט סבלנות, למען אשר נתבונן היטב אל המלאכה הדקה הזאת. התנאי הראשי של עבודת נפשנו הוא העיון. והעיון יצויר רק על ידי שטף דם רב אל נימי עצבים ותאים ידועים במוח האדם המביאם לידי עבודה יותר מהירה ועצומה, בעוד אשר הנימים והתאים האחרים, אשר לא יקבלו דם רב כל כך ואשר יזונו בצמצום, המה נחים מנוחה שלמה או עובדים בכבדות ובעצלתים. הרושם הבא מן החוץ על ידי אחד החושים, אם הוא יתר חזק, מגרה את נימי המוח ותאיו, המיועדים לקבל את הרושם הזה, גרוי יתר חזק ומרגיזם ומעירם ממנוחתם; אולם רושם יתר חלש מרשה להם להשאר בבטולם והתרשלותם. מזה אתה למד, שהרושם היותר חזק מעורר את עיוננו ושימת לבנו והוא מגיע לידיעתנו הפנימית, והחלש לא יגיע אליה. בפרק "הגאוניות והכשרון" נראה, כי אנחנו מרגישים בדעתנו רק של החזיונות, אשר יגרו ביותר את חושינו ובזה יעירו את עיוננו. המשל, אשר הבאתי שם, היא תמונה המצוירה בצבעי-שמן; בחזיון-המורכב הזה הננו מרגישים ביותר את יסוד האור, יען כי הוא מגרה את חוש הראות בגרוי היותר חזק ומעורר העיון בקרבנו; היסודות האחרים של החזיון הזה, למשל, ריח-השמן, הם יותר חלשים; הם אינם מעוררים את החושים, למשל, את חוש הריח, במדה מספקת, ועל ידי זה לא יגרו גם את מרכזי-ההרגשה המתאימים כל צרכם למען יתעוררו מתרדמתם לעיון, ובאופן הזה לא יחדר לידיעתנו הפנימית אף אחד מהיסודות האחרים של החזיון – "תמונת-השמן". וכאשר תציר לה ידיעתנו הפנימית ציור-דמיוני על דבר "תמונת-השמן", אז היא מבלטת ומצינת רק את רשמי-הראות והיא מטשטשת את רשמי יתר החושים אשר לא העירו את העיון במדה ראויה. וכן הוא הדבר בכל יתר היסודות המתגלים במדה חלשה מאד, ועל ידי זה יעוררו גם את העיון במדה יתר פחותה. ובכן הננו עושים את היסוד הגובר של החזיון לעקרו ואין אנו שמים לב ליתר יסודותיו. הגביש המעוקב במצבו הטבעי המעציב, למשל, מלח-האבן, גובר בו יסוד הצורה המעוקבת. שטחים אחדים, צלעות וזויות, פחות או יתר ישרים, אשר בגביש כזה מעוררים אותנו לשום לב אליהם ביותר, עד כי הננו מסיחים את עיוננו מהנטיות שהוא נוטה מהצורה המעוקבת, מהשטחים המעוקשים, מהמגבלות הבלתי שלמות ומהזויות החסרות. היוצא מזה, כי גביש-המלח חסר המדה והקצב מתרשם בדמיוננו לא כמו שהוא, בכל חלקיו ופרטיו, כי אם היסוד הגובר בו, צורתו הקרובה ותופס את מקומם. ובכל זאת הלא הדבר גלוי, כי גם יתר היסודות שבחזיון הגביש, נטיותיו ואי-שלמות בנינו, יש להם ערך וחשיבות בנוגע לאישיותו המיוחדה של גבי-המלח במדה לא פחותה מאותם החלקים המקרבים את צורתו לתבנית הרבוע. צריכים אנחנו להודות, כי מוחנו הוא כלי בלתי שלם ומתוקן. אין נימיו ותאיו יכולים, על פי טבע בנינו, לקבל כלם בבת אחת את שטף הדם במדה מספקת לפרנסתם, למען יוכלו להתעורר כלם בבת אחת ולהגיע למדרגת העבודה הדרושה לעיון ולשימת לב. רק חלק אחד ממוחנו עובד תמיד את עבודתו השלמה, בעוד אשר החלק השני ינוח פחות או יותר. התולדה המוכרחת היוצאת מחסרון-השלמות הזה הוא, כי אין אנחנו שמים את לבנו במדה אחת אל כל יסודותיו של איזה חזיון ואין אנחנו יכולים להרגישם כלם במדה אחת, כי אם נתבונן אל היותר שבהם, אשר יגרו את חושינו ביותר ואשר יוליכו את הדם המפרנס אל נימי המוח ותאיו המקושרים עם החושים הגרויים, ועל ידי זה יעוררו אותם לעיון. היסוד המגרה את חושינו ביותר יראה בעינינו כאלו הוא הוא כל החזיון בכלליותו. ולרגלי הדבר הזה הננו משנים את פני כל החזיון על פי התבנית אשר בראנו בדמיוננו לאחד מיסודותיו. ובזאת תבואר נטיתנו לתפוס את החזיונות במוחנו בתור תבנית מסומנה ומוגבלה וליסדה על הנחה פשוטה. כי מה היא התכנית? היא צורה נתונה מאתנו לאחד היסודות, שבחרנו כישר בעינינו, של החזיון, ולמסגרתה של הצורה הזאת הננו דוחקים את יתר יסודותיו על כרחם. הנטיה הזאת הוא חסרונה של המחשבה האנושית, אשר תבואר על ידי אי-שלמות-מוחנו הנזכרה. אם הורגלה מחשבתנו לבקש בכל את הסבה, אם בודים אנחנו מלבבנו לכל חזיון מורגש איזו הנחה בלתי מוחשית, אז הלא מחיב ההגיון כי עלינו לבדות את ההנחה הזאת, כלומר, הסבה, לא רק לחזיונות בודדים, שבחרנו כישר בעינינו, כי אם לכל החזיונות. אולם באמת אין חזיון אחד דומה בדיוק אל השני; ואם רק נניח כי הדמיון שבין שני חזיונות יש לו סבה, יש לו חק, הנה מחויבים אנחנו לבקש סבה וחק גם להשנויים וההבדלים שביניהם, ובכן הלא עלינו להציע לכל חזיון לא רק תבנית אחת, צורה אחת, כי אם מאה תבניות, מאה צורות, תבנית מיוחדה לכל אחד מיסודותיו, רק לו לבדו ולא לזולתו. נשוב להמשל שהבאתי ע"ד גביש-המלח. אם אנחנו רוצים לראות ברגב המונח לפנינו צורה מרובעה כפולה, אז הננו מפנים את דעתנו רק אל חלקיו הישרים והמהוקצעים והננו אומרים: "החלקים האלה קבלו צורה כזו, יען כי כל הרגב שאף להיות מעוקב. תבניתו של הגביש הזה היא אפוא מעוקבה". אבל אין לנו כל משפט להקל בערכם של החלקים המתרחקים מהתבנית; עלינו לבקש סבה גם להם. והסבה המכלה צלעות ושטחים אחדים בגביש, היא שונה, בלי ספק, מהסבה היוצרת צלעות ושטחים אחרים בצורה מעוקבת. ואמנם הגביש המונח לפנינו שאף להיות לא אבן מעוקבת לכל חקותיה ומשפטיה, כי אם להתלבש באיזו צורה אחרת. חדשה, שהיא שונה מהצורה המעוקבת. הגביש שאף מתחלת יצירתו להתגלם דוקא באותה הצורה המיוחדת, שהננו רואים עתה, ולא באחרת. ובכן אין התבנית המעוקבת מתאימה כלל להחזיון הזה, וטעות היא בידינו אם נאמין לראות בגביש זה צורת מרובע-כפול. ואם בכל זאת טועים אנחנו בדבר זה הוא, יען כי אין אנו מסוגלים, על פי טבע מוחנו, להסב את דעתנו בזמן אחד אל החלקים הישרים שבגביש וגם אל חלקיו המעוקשים שאינם בולטים ומצוינים כל כך, ולכן אין אנחנו מתעוררים להמציא לבאורם סבה דמיונית. עתה נשאר לנו להתבונן אל הסגולה האחרונה והמיוחדה של עבודת המחשבה האנושית. באיזו אופנים ותחבולות ישתמש רוח האדם להמציא את התבנית הדמיונית, אשר את הגשמתה יראה בהחזיון? שטתו אשר הוא אוחז בה בעבודתו זו פשוטה היא מאד: הוא חוזר ושונה את הרושם, אשר בתור מצוין הסב עליו את דעתו ונתרשם בזכרונו ובידיעתו הפנימית. רוח האדם בורא לו את תבנית המעוקב של גביש-המלח, על ידי שהוא חוזר ושונה את הצורות אשר עשו עליו רושם יותר נכר, כלומר: השטחים הישרים והמגבלות, עד אשר לתבנית שלמה ומוגבלה. באופן הזה משלים וממלא רוח האדם את השטחים השקועים והשקערורים, מישר את הקוים העקומים, מעגיל את החוגים, מתקן ומשלים את הצורות המעוכות והמרוחות של הגביש, של הפרחים ושל העלים וכדומה. מהלך העבודה הזאת במוחו של האדם הוא כזה: הננו מרגישים את באמצעות החושים, והוא מתרשם בזכרוננו; את הרושם היותר מצוין שבחזיון, או את רשמו שאיננו בולט ביותר אבל הוא חוזר ונשנה בו, הננו מרגישים בהרגשה יותר ברורה ועמוקה והמה נאצרים בזכרוננו ונשמרים בו, באותו האופן עצמו שרשמי הפנים נקבעים בתמונות-האור של משפחות שלמות העשויות על פי שטת גלטון. אותם הקוים, ההולכים ונשנים בצורות שונות של בני המשפחה, מצוינים על "התמונה האמצעית", תמונת-המשפחה, הרבה יתר מהקוים שהם מיוחדים לצורה אחת, ורק פעם אחת תראה לפני "הלוח-המרגיש" של מכונת כתב-האור. וכאשר יעלה הזכרון את אחד החזיונות לפני הידיעה הפנימית, אז יעלהו באותה צורה עצמה, אשר בה נשתמר בו: הזכרון מוסר לידיעתנו רק את הקו המצוין באותו החזיון, או את אותו הקו הנטבע בו יותר על ידי השנותו. אז יבוא הדמיון ויעשה מהקוים הבודדים המצוינים השמורים בזכרוננו חזיון שלם ומוגבל מכל עבריו, על ידי שהוא מרבה ומכפיל את אותם הקוים ומעצים את מספרם עד כי יהיו לצורה מלאה כמשפט. הנטיה הזאת של רוח האדם למלא ולהשלים את ציוריו הדמיוניים בלתי-השלמים על ידי השנות אותם החלקים הנשמרים בזכרונו, – הנטיה הזאת מובילה לא רק להערכיות, כי אם גם לחזיונות נפשיים אחרים. האגדות על דבר המלך הזקן-האדום ע"ד המלך מפורטוגל סבסטיאן נוסדות גם הנה על הנטיה האנושית להערכיות. חלק מחיי הגבורים האלה היה ידוע להעם ונחרת בזכרונו; את החלקים האחרים, הסוף, לא ידע העם מעיקרם, או שכחם מעט מעט; ויבוא דמיון העם וישלים וימלא את תמונות המלכים האלה, שהיו מלאות פגימות ומגרעות, השנות הדברים הידועים ויבדה המשך לעלילותיהם שהיו טבועות בחותם מעשיהם הראשונים, שהיו ידועים וגלויים להעם. האגדות האלה הן אפוא יצירות ערכיות (סימעטרישע). והנה מעידות נאמנה, כי האדם מבקש את שווי-הערך, מלאות ושלמות התמונה לא רק בדברים המסורים ללב ולדמיון. נחת רוח הוא לאיש כזה לראות בעיניו כי יצירות האמן הערכיות מאשרות ומקימות את הרגשתו השטחית, והוא מוצא בהן אות הסכמה ותהלה לקלות דעתו. ומפני טעם זה תהיה הערכיות לעולם תכנית-היופי בעיני ההמון, אשר עינים לו ולא יראה והוא מתעב את כל דבר המזעזע את מוחו ומרגיזו ממנוחתו. אולם האיש אשר רוחו ער ועיניו פקוחות הוא יראה בהערכיות כעין לעג ושנינה לההרגל הרע של מחשבתו והוא יחרימנה מממשלת הרגשותיו. הרבה זמנים היו להם לישראל בעת גלותם הארוכה, שבם היו יכולים מעט-מעט לשוב ולהתישב בארץ אבותיהם השוממה ולחיות בה כאזרחים על אדמתם, אם גם תחת שבט מלוכה זרה, כמו שחיים היום, למשל, הטשיכים באוסטריה וכיוצא בהם, להתדבק באופן כזה בגלגל ההיסטוריה החוזר בעולם, ככל העמים, ולהיות מסובבים על-ידי הגלגל הזה, המשפיל אף מרומם את שאין להם חלק בו ואינו נוגע בהם בישר, כמו עם ישראל. בין הרבה סבות שמנעו את ישראל לעשות צעד כזה לרוחתם ולישועתם, יש להראות על שתי סבות עקריות, האחת גשמית והשנית רוחנית. הגשמית – היא התרחקות היהודים מעבודת-האדמה והתדבקותם במסחר, שלא היה לו מקום בארץ-ישראל השוממה, והרוחנית – היא תקותם לביאת-המשיח והדמיון האחוז בתקוה זו, שהמשיח בעצמו, מבלי כל עזר צדדי, יקבץ גליות ויוליכם קוממיות לארצם, וכל החפץ לכבוש דרך למלך המשיח ולהושיב בארץ אבותינו נדחי ישראל קודם ביאתו, הרי הוא ממרה את פי ה' ואחרית לא תהיה לפעלו. בדרך אגב אעיר, כי הדמיון הזה חדש הוא אתנו, ולפחות על ביאת המשיח כבר נבאו ישעיה ונביאים אחרים קודם שיבת ציון מגלות בבל, ואף-על-פי-כן לא חכו עולי בבל על המשיח ההוא, ויצאו מעצמם על-ידי רשיון כורש מלך פרס, אשר בלי ספק השתדלו להשיגו. כן עורר ר' עקיבא את בר-כוכבא ואנשיו להלחם מלחמת ה' ולהשיב בנים לגבולם ולא חכה על נסים ונפלאות מצד איזה משיח. אם נתבונן בתנועה הלאומית, שנתעוררה בקצת אנשים נאמנים לעמם בימים האלה לטובת ישוב נראה, כי הסבה הראשונה, לאשרנו, סרה בזמן האחרון. המון בני-ישראל, אשר נלאה נשוא את עקת רעבונו, נוהה אחרי עבודת-האדמה, ומי יתן והיה עם לבב עשירינו לקנות אחוזות בארץ-ישראל ולהושיב עליהן עניי בני-ישראל בתנאים ידועים, כי אז ינהרו אל ארץ אבותינו השוממה עשרות אלפי ישראל מדלת העם, אשר כחם במתניהם ותומתם בלבם, לעבוד את האדמה ההיא. אך הסבה השנית, לדאבון לבנו ולאסוננו, עוד לא סרה. עוד העם מאמין, כי בבקר לא עבות אחד יקום איש אחד, כמו יפול משמים ארץ, בשם מנחם בן עמיאל, ובכח נעלה מעל הטבע ישא כעל כנפי נשרים את כל נדחי ישראל לארץ אבותיהם, ואז מלכי שבא וסבא אשכר יקריבו וכו' וכו', בית-המקדש ירד בנוי כמו רמים משמים לארץ וגר זאב עם כבש וגו', ומלאה הארץ דעה וגו', ועד הזמן ההוא, אשר לדעתם לא יאוחר משנת תת"ר לאלף הששי (ולדעת המתפלספים מהם, האוחזים בשטת הרמב"ם, שהעולם לא יחרב כלל גם אחרי ששת אלפים שנה, יוכל היום ההוא לבוא בעוד עשרות אלפי שנים), אין לנו לעשות מאומה לרוחתנו לישועתנו. קשה מאד להתוכח עם מתעקשים כאלה. האנשים אשר לא ישימו לב לדברי שמואל, האומר: "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד", ולדברי הרמב"ם, שהבטיח שהמשיח לא יעשה נסים ונפלאות, - לא ישימו לב לדברי איש כמוני כלל. אך בהיותי בטוח בכל לב, שכל הימים אשר נשב בארצות זרים נכונו לנו ימי חשך וצלמות עוד במדה ממה שהיה לנו בימי-הבינים, אם לא נאבה להתבולל בין העמים ולהטמע בהם, עד אשר יאבד זכר עמנו מתחת שמי ה', כמו שהוכחתי במאמרי "עתידות עמנו", - הנני רואה חובה לעצמי לברר יסוד האמונה בביאת המשיח, אשר אני מאמין בעיקר זה בכלל, שהוא דבר שיהיה, אם אך נשתדל להוציאהו לפעולה, אולי אועיל בדברי אלה לאחד מני אלף. הרמב"ם, כידוע, שם את האמונה בביאת המשיח לעיקר אחד מי"ג עיקרי האמונה, וממנו קבלו כל בית ישראל וקבעו את היסוד הזה בתפלתם בין העיקרים הנ"ל. על זה השיבו רבים וגדולים שאלות שונות. זה שאל: אם כן היה ר' הלל, האומר: "אין משיח לישראל", מין הכופר בתורה? אחרים שאלו שאלה מחודדת: הן אחד מעיקרי האמונה הוא, שהתורה לא תשתנה, ואם כן מספר עיקריה גם הם לא ישתנה; אך אחרי ביאת-המשיח לא יהי עוד באפשרות להאמין שיבוא המשיח, ואם כן יהיו אז רק י"ב עיקרים תחת הי"ג שבזמן הזה, והרי יהיה שינוי בתורה? אחרים שאלו: איה המקור בתורה לאמונה כזו? ואיך יהיה דבר שלא נזכר בתורה כלל לאחד מעיקרי התורה, אחרי "שהעיקר חסר מן הספר"? וה' ווייס, בעל "דור דור ודורשיו", הרחיב את מלכות אדם, אחרי שלפי חקת התורה ורצונה לא יהיה בישראל כי אם מלכות שמים ולא מלך אנושי?" ואחרי שהאריך מאד סיים: "והחידה הזאת (חידת המשיח) אחת היא עם הסוד הגדול והכמוס ממטרת השתלשלות ההשכלה וחיי החברה ומשפט הצדק, המוסר והאמונה לכל המון האדם יחד". הנה המבקר החפשי הזה, אשר לא יכול להרגיע את רוחו בכל פלפולי דרשנינו, שאמרו איש לפי דרכו, בחר לו דרך אחרת, דרך כל בעלי ההתבוללות בין העמים והקוסמופוליטים שבקרבנו, שהיא היתה גם דרך האסיים הקדמונים, שהמשיח יבוא לא לישראל בלבד, אך לכל בני-האדם יחד, היינו, שתמלא הארץ דעה, וגם הפראים, המתחדשים לפי דעת דרווין חדשים לבקרים ממשפחת בעלי-החיים, שהיו אתמול קופים, יולדו חכמים מחוכמים. ממילא מובן, שלא הציל ה' ווייס את היסוד הזה מן השאלה העיקרית: איה רמז בתורה, שיבוא יום כזה שבו תמלא הארץ דעה? ואיך נוכל לחפוש בתורה רמז להפצת הדעת בין כל בני-האדם, אחרי שלפי רוח התורה היא עצמה אינה אלא לאומית ואין לה שום עסק עם שאר העמים, אשר לפי דבריה חלק להם ה' את השמש והירח וכל צבא השמים להשתחוות להם (דברים ד', יט)? ה' ווייס צלל במים אדירים והעלה בידו חרס, ויהי מקרהו כאותם מן החקרנים, אשר בהיותם בלתי מאמינים במציאות השדים ואינם חפצים להקרא בשם "חולקים על התלמוד" המאמין במציאותם, הנם מגלים בו פנים שלא כהלכה ואומרים, שהתלמוד כוון לא אל השדים, אך אל הדעות הכוזבות וכו', ואין להם אמץ רוח לאמר בפומבי: התלמוד האמין במציאות השדים ואנחנו אין אנו מאמינים בה. לדעתי, כל אותם שדברו על אדות האמונה בביאת-המשיח ערבבו בה שני מושגים, האחד עיקרי והשני טפל לו; אך בשגגה שמו את הטפל לעיקר, ומתוך שבאו לכלל טעות זו באו אחרים גם לטעות יותר גדולה: שלא לעשות את העיקר גם לטפל. המושג העיקרי ביסוד הגדול הזה הוא: שלא ינתשו בני-ישראל מעל אדמתם לעולם, ואם בזמן מן הזמנים יחובו חובת גלות, הנה לא לעולם יזנח ה' והשב ישיב אותם לאדמתם. דבר זה כתוב בתורה: "כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם" (בראשית י"ג, טו), ואומר: "ואתכם אזרה בגוים וגו' אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה (מכאן שלא לעולם תהיה שוממה) וגו' ואז ירצו את עונם, וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור (שלכל אחד מהם נאמר: לזרעך אתן את הארץ הזאת, עי' בראשית (שם, כ"ד ז', כ"ו, ג', ד', כ"ח, יג) ונאמר עוד (שמות ו', ד') וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען והארץ אזכור" (ויקרא כ"ו, לג, מב). הנה גם פה הבטחה, שאחרי הגלות ישובו בני-ישראל לארצם. ונאמר עוד: "והפיץ ה' אתכם בעמים וגו' ובקשתם משם את ה' אלהיך וגו' ושבת עד ה' אלהיך (כלומר: לארץ-ישראל, בנגוד למה שאמר למעלה כי יפיצם בעמים ועבדו שם אלהים אחרים) וגו' ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם" (היינו, לתת לזרעם את ארץ-ישראל לעולם, כאמור למעלה) (דברים ד', כז, לא). ונאמר: ירשו אבותיך" (שם, ל', ד, ה). הננו רואים, כי הבטיח האל ארץ-ישראל לעם ישראל לעולם. אך דבר זה איננו דבר מדיני אם גם דבר שכל התורה תלויה בו. ממקומות רבים בכתבי-הקדש נראה, כי ארץ-ישראל אחוזה ודבוקה בקשר אמיץ בתורת משה ועבודת אלהי אמת. לא לבד שהרבה מצות תלויות בארץ, כידוע, לא לבד שהתורה, שיצאה מרוח העם, וחייו פנימה במשך שנים רבות על-ידי תנאי חייו ורוח האקלים שבארץ-ישראל (לפי הבקרת ולא לפי הספורים), יכולה להיות בטהרתה אך בהיות ישראל, לפחות ברובו, עם היושב על אדמתו, במקום שלא ירבו עליו זרים, כי חיים ואקלימים שונים מביאים קולטורות שונות, כידוע, ואי-אפשר לעם לשמור את רוחו וטהרת מדותיו המסוגלות לו בשבתו בארץ לא לו, בין עמים שונים – אלא שהכתוב מעלה בפירוש את ישיבת ישראל בגלותו כאילו הם עובדים לאלהים אחרים (דברים ד', כח, כ"ח, סד); וכן אמר דוד "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר: לך עבוד אלהים אחרים" (שמואל א' כ"ו, יט), עד שהוציאו מזה חז"ל: "כל הדר בחוץ-לארץ דומה כמי שאין לו אלוה וכאילו עובד עבודה-זרה" (כתובות ק"י). לפיכך שיבת ישראל לארצו מגלותו היא באמת אחד מיסודי התורה על-פי רוחה. והנה כל הימים אשר ישבו בני-ישראל על אדמתם בשלוה ולא עלה על לבם פחד הגלות – לא זכרו הנביאים את היסוד המדיני והדתי הזה, כי לא היה להם צורך לדבר בו. אך בימי חזקיהו מלך יהודה נשתנה מצב הדברים. בני ראובן ובני גד וחצי שבט מנשה הגלו לחלח וחבור (דהי"א ה', כו) גם יושבי שומרון הגלו (מלכים ב' י"ז, ו) במספר 28,700 איש (כן יעידו כתבי אשור העתיקים שנתגלו מקרוב, וטעות היא ביד החושבים, כי בכלל גלו ואבדו מן הארץ; אך הם נשארו על מקומם והתאחדו אחרי כן עם שבי הגולה מבבל, וע' ערכין ל"ג). והמרגיז ממלכות, סנחריב, הרגיז גם לבני יהודה (מלכים ב' י"ח, לב), עד שלא היו בטוחים עוד שישארו על אדמתם. בימים ההם זכרו הנביאים את הבטחת ה' לעמו ובריתו עם אברהם, יצחק ויעקב, ויהי ישעיה הראשון אשר דבר על אדות המשיח, כלומר על-דבר האיש אשר יושיע את עמו והניחם על אדמתם. ממילא מובן, שהאיש אשר בו ראה הנביא את תשועת עמו, היה המלך הצדיק אשר בימיו, הוא חזקיהו, וכמו שהסכימו מפרשים רבים. אך "צפור דרור אחת לא תביא את האביב בכנפיה", ומושל צדיק אחד לא יוכל לקום בפני המון עריצים, כסנחריב וחביריו. לפיכך לא יכול הנביא לבטוח על חזקיהו לבדו, כי הוא ישים שלום בארץ לימים רבים, להכין ממלכתו ולסעדה במשפט ובצדקה מעתה ועד עולם (ישעיה ט', ו), כהבטחת האל לעמו. על כן חזה לו הנביא, כי העריצים עצמם, כסנחריב ייטיבו מעשיהם על-ידי שתמלא הארץ דעה וגר זאב עם כבש וגו' (שם י"א, א-י). כיוצא בזה נבא גם בן דורו, מיכה המורשתי (מיכה ד', ב, ד, ח; ה', א-ח). הננו רואים, שהעיקר היה שישב ישראל על אדמתו, והמשיח היה רק טפל לו, כשליח הממלא דבר ה', כמו שהרופא מרפא את החולה אך ברצון ה', כי הרופא האמתי לדעת כל המאמינים הוא ה' ולא אחר, ושוא תשועת אדם, אם לא ישלח ה' עזרתו מקדש. ועוד טפל לטפל זה היתה ההבטחה, כי תמלא הארץ דעה. נבואת ישעיה לא נתקימה חזקיהו משיח" וכו' (סנהדרין צ"ד), ומצב ישראל המדיני ירד פלאים מיום אל יום. המלכים היו רבם ככלם או רשעים, כמנשה ואמון, או חסרי-כח וחסרי-לב, כבני יאשיהו; וממילא מובן, כי לא באחד מהם יכלו הנביאים לשים את מבטחם, כי יושיעו את ישראל תשועה זמנית וכל-שכן תשועת עולמים. אך זיק אחד של תקוה היה להם בימי יאשיהו, אשר מלבד שהיה מלך ישר, היה, כפי הנראה, מושל גם בערי שומרון ובבית אל (מלכים ב' כ"ג, טו, יט, וע' ערכין שם), בלי מפני שכרת ברית עם מלך אשור (כנראה מזה, שלא חפץ לתת את פרעה נכה ללכת דרך ארצו להלחם עם מלך אשור, שם כ"ג, כט), שבימים ההם כבר סר כחו. בימים ההם קוו לתשועת ישראל בדרך שלום, כי מעט-מעט תפשוט ממשלת יאשיהו על כל גבולות ונדחי ישראל ישובו מארצות גלותם לא בחיל ולא בכח, ולא בקולות וברקים, כמו שהוצרכו לקוות בימי חזקיהו, בזמן תקפה של ממלכת אשור. לפיכך צפניה, שהיה בימי יאשיהו, לא דבר כלום על אדות האיש, המלך, או המשיח, אשר יושיע את ישראל, והעיקר היה אצלו, שהתשועה הטבעית והפשוטה, שקוו עליה בימיו, תהיה שלמה, היינו, שתחדלנה המלחמות ולא ירעו ולא ישחיתו וגו' ורשעים לא יבלעו צדיקים מהם, כללו של דבר: שתמלא הארץ דעה, כמו שנבא גם ישעיהו, ואת התקוה הזאת הננו רואים באמת בנבואת צפניה: "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' וגו' מעבר לנהר כוש עתרי בת פוצי יובלון מנחתי" (צפניה ג,, ט,י). בני-ישראל לא נושעו גם בימי יאשיהו, ועל חרבות אשור נבנתה ממלכה תקיפה ונוראה, ממלכת בבל. התקוה שהיתה בימי צפניה אבדה ותהי למפח-נפש. אך מטיפים ליין ושכר, או משוגעים גמורים כנביאי השקר, היו יכולים לרפא את שבר העם על נקלה ולאמר: "שברתי את עול מלך בבל" (עי' ירמיה כ"ח, ב'); אבל נביאי האמת, אשר ראו את הנולד, ידעו והכירו, כי לא ליהודה השדודה עם מלכה החלש בראשה להכניע גוי עצום כבבל ומלכו נבוכדנאצר; להיפך, המה ראו כי כלתה הרעה אל ארצם ועמם. לפיכך נואשו מכל תקוה בימיהם ומתשועת מלך רב או משיח לימים הבאים, ויראו כי עברו הימים היה מושל אדיר בישראל יכול להושיע את עמו. אך שבועת ה' לא תמה; הוא נשבע לאברהם, כי יתן את הארץ הזאת לזרעו עד עולם, והקם יקים את דברו, אם לא על-ידי שליח – יקים על-ידי עצמו; אם לא בזמן ההוה – יקים בימים הבאים. נבואות כאלה הננו שומעים באמת מפי ירמיה:"לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקד אתכם וגו' ושבתי את שבותכם וקבצתי אתכם מכל הגוים" וגו' (שם כ"ט, י-יד); "מזרה ישראל יקבצנו (בעצמו לא על-ידי שליח) וגו' כי פדה ה' את יעקב וגו' הנה ימים באים נאם ה' וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה" וגו' (שם ל"א, ט-כו ועוד בכמה מקומות), הנה הנביא הזה לא ייחל לבן-אדם עמו, אך ה' אלהיהם יושיעם והקים להם מלך מבית דוד, מלך צדיק מושל ביראת אשר יעשה צדקה ומשפט בארץ (שם ג', טו; כ"ג, ה, ו; ל"ג, טו, טז) והיה שמו "צדקנו" (שם) לאמר: כי יעשה צדק בעמו. כן לא יקבע הנביא לתנאי בתשועת ישראל את התקוה כי תמלא הארץ דעה, כהנביאים שקדמו לו, כי אם ה' בעצמו יושיע את עמו, אז תהיה תשועתם שלמה אם גם לא תמלא הארץ דעה. כן היתה גם דעת יחזקאל בן דורו: "הנה אני פותח את קברותיכם" וגו', "הנה אני לוקח את בני-ישראל מבין הגוים וגו' ועבדי דוד מלך עליהם" (יחזקאל ל"ז, יב, כא-כה); ה' אלהיהם יושיעם ומלכם יהיה אך מלך עליהם, לא להביא להם תשועת עולמים, כמשיח, אך להיות להם מלך ככל כי התשועה היא אך ביד ה' עצמו. על כן לא יבטיח לנו גם הוא, כי בזמן מן הזמנים תמלא הארץ דעה. בשוב ישראל לארצו ברשות כורש מלך פרס ראו החוזים שבימים ההם את תשועת ישראל בתנועה הגדולה, שנולדה אז בישראל לשוב אל ארצם. החוזה הנעלם, אשר באו נבואותיו בסוף ספר ישעיה, לא ידבר על שום משיח או אפילו מלך פשוט. העיקר, שבני-ישראל ישבו על אדמתם נכון לבוא לכלל פעולה, ומה לו עוד? יהיה כורש המשיח המקווה (ישעיה מ"ה, א), יהיה הוא גם למלך לישראל, אחת היא. בשבועת ה' לאברהם, ליצחק וליעקב לא נזכר אפילו רמז קל, שיהיה להם גם מלך מקרבם לעולם, ולא זה הוא העיקר, אך יקים ה' את דברו להשיב ישראל על אדמתו ולא ינתשו ממנה לעולם. גם זכריה, אשר נבא "מלכך יבא לך וגו' עני ורוכב על חמור" (זכריה ט', ט), לא אמר שהמלך ההוא יושיע את ישראל, אך קוה שיצאו ישראל מעבדותם, מתחת יד מלכי פרס, וזרובבל, שהיה אז איש הדיוט, עני ורוכב חמור, יהיה למלך עליהם. והתשועה הזאת תהיה נס לגוים להכיר את אלהי האמת ולחלות פניו (ישעיה מ"ה, ו; נ"ב, י; זכריה ח', כא-כג), אך לא להמלא הארץ דעה. כן היה מובן המשיח בימי הנביאים. העיקר הוא, שישבו בני-ישראל בארצם ולא יותר. בימי שלותם דברו בזה כלל; כאשר החלו לפחד פן יגלום אויביהם מארצם, קוו כי מלכם הצדיק, חזקיהו, יושיע אותם, והעמים בעצמם יהפכו מחיות טורפות לבני-אדם; כאשר נראה להם שביב-אור אחד בימי יאשיהו חשבו, כי כבר החלה תשועתם לצמוח בדרך פשוטה; כאשר ראו כי כלתה אליהם הרעה מאת ממלכת בבל, המלוכה תסור מירושלים ואזלת יד איש להושיע להם – קוו לה' כי הוא יקבץ נדחי ישראל והשיבם על אדמתם, אף יקים להם מלך ככל הגוים, וכאשר באה תשועתם על-ידי כורש הסתפקו בה ולא בקשו להם גדולות ונפלאות. את כל הדברים האלה הבינו היטב ר' עקיבא ור' הלל, על כן לא נמנע הראשון בר-כוכבא למשיח ה', והאחרון אמר:"אין משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיה, (סנהדרין צ"ט), כלומר: אך בימי המלך חזקיהו היתה אפשרות לבן-אדם להושיע את ישראל ולהיות להם משיח, אבל אחרי-כן חדלו גם הנביאים ליחל לבן-אדם, כי דבר כזה, שיקום איש פשוט להושיע עם סגולתו, נעשה למעלה מן האפשרות, אך ה' לבדו יושיע את עמו (כפרש"י שם). אין צריך לומר, שבימי המכביים, עד הורקנוס השני, נשכח עוד הפעם כל ענין המשיח, כי בני-ישראל ישבו בשלוה ואין מחריד. אך בימי הורקנוס השני ועוד יותר בימי הורדוס, אשר לא האמינו עוד בחיי מנוחה, החזירו עטרה ליושנה. אך הנזירים שבימים ההם,שהיו קרובים במדרגתם למשוגעים, המה האסיים, אשר חפצו להיות מלאכי מעלה עלי-אדמות, לא מצאו קורת-רוח בעיקר ענין המשיח, היינו בשבת ישראל על אדמתו לעולם, כי מה ענין נזירים ומשוגעים לממלכה ארצית? ואיזה חפץ היה יכול להיות לאנשים יושבי יערות ומדברות, אוכלי עשבים וחגבים ודבר אין להם עם אדם, שתהיה להם ממלכה מסודרת וארץ בטוחה? אשר על כן זרקו את הרמון ויאכלו את קליפתו. הם בראו להם תקון עולם, לעשות את כל בני-האדם לנזירים, ובערבבם אמונות הפרסיים על עולם התקון עם איזו נבואות על-דבר המשיח והתמלא הארץ דעה, שהם טפלים לעיקר הענין, כנ"ל, שכחו את עם ישראל וארצו לגמרי. לא אאריך דברים על הזמן שאחרי בר-כוכבא עד עתה. דעת האסיים עם דעות שלומי אמוני ישראל על עיקר הענין, היינו על נצחיות ישראל על אדמתו, התבוללו ונתערבו אצל בעלי-האגדות ונסתבכו ונתגשמו עוד יותר אצל בעלי-ההזיה והמקובלים. אך חלום אחד להם, שעשו את העיקר – היינו שבת ישראל על אדמתו – לטפל, ואת הטפל – היינו התשועה על-ידי בן-אדם – לעיקר. המתפלספים והחקרנים בדורנו רואים ימות המשיח בהציוויליזאציה המדומית, והנם כמו האסיים, שאמרו, אין משיח לישראל, אבל לכל העולם כלו, ועיקר הענין חסר אצלם. באיזו דעה צריכים אנחנו לבחור? ממילא מובן שאנו צריכים להחזיק בעיקר הענין, היינו, שארץ-ישראל נתונה לנו עד עולם, ועלינו להתקבץ מעט-מעט, כפי האפשרות, ולהתישב בה. אם נשאר שם תחת עול זרים, או יצלח לנו גם להקים מלך מקרבנו, אשר נכנהו אז בשם "משיח"; אם תהיה שם ממלכת משיח, או שלטון מדיני חפשי, כמו שהיה עד המלך שאול; אם תמלא אז הארץ דעה, או לא, - אחת היא לנו. כל אלה הם דברים טפלים, שאין בכחם לשנות את העיקר היקר לנו, כי לנו נתנה הארץ למורשה ועלינו לשוב אליה, כי לא נופלים אנו מיתר הגוים וכי כל הימים אשר נהיה בארצות לא לנו, נהיה גרים, סחופים, דווים ומטולטלים. זהו, לדעתי, מובן העיקר השנים-עשר. … הלא אך מקרה היה זה בלי כל ספק – אולם לא הכל בנידן זה היה רק על פי מקרה; כמה וכמה דברים היו טבעיים מאין כמוהם, פשוט מטבע הענין… האם לא היה טבע העניין מחיב, שאני, יליד דורנישק, אהיה שומע כפעם בפעם עוד מקדמות ילדותי על דבר "הכוכב, אשר דרך" מעירנו הקטנה, על דבר העלוי המצוין, אשר על ידו זכתה עירנו להתפרסם כל כך, בהיות שמה הפחות לשם-לוי מכובד ומפורסם כזה?!… "העלוי הדורנישקי!". ואני זוכר עוד עתה באיזו חרדת-קדש, באיזו יראת-כבוד וחדות-גאון היה איש איש מבני עירנו נושא את השם הזה על שפתיו. לא אם אחת היתה מאמצת ברגע כזה את ילדה-יקירה אל לבה, ומקרב הלב החם היתה מתמלטת מבלי-משים אנחה כבושה ועמוקה, מעין תפלה מסתרה, שאין הפה מוצא די עז לו לבטאה… לא אב אחד, מדי שוחו חרש אל ערישת ילדו המנמנם, או בראותו את שביב-הבינה הראשון מבריק בעיני עוללו, – העלה באותו רגע על לבו מבלי-משים, כי היה בדורנישק אב מאושר כזה, אב, אשר זכה לגדולה כזאת.. העלוי – ובטרם עמדתי על דעתי, כבר למדתי להעריץ את השם הזה; עוד בטרם ידעתי את פרוש המלה הזאת, כבר הסכין לבי לחרוד רק לשמע צלצולה… ובמדה שגדלתי, במדה שהתפתחה בינתי והתרחב חוג מושגי, – – בה במדה גדל בקרבי רגש ההערצה זו, שכל סביבתי היתה אז מלאה ממנה… יותר מכל הצטין בנידן זה חדרו של רבי שמעיה מלמדי. רבי שמעיה, למדן מופלג בבקיאותו, אחד ממלמדי-הגמרא היותר מובהקים בעירנו, היה בן-גילו וחבר-ילדותו של העלוי, ובמשך עשרות שנים היה מספר וחוזר ומספר בחדוה שאינה פוחתת כלל את הנפלאות הגדולות, אשר זכה לראות בחברו לשמע ממנו ועל אדותיו… ממדי המצונן והמתון בטבעו, הבלתי-מחונן בכח-דבור מיוחד – כאלו היה נהפך ברגעים כאלה לאיש אחר: רוחו היתה מתלהבת ודבריו היו שוטפים כנחל בלי כל מעצור במשך שעה ושתים… הוא היה מספר, ואנחנו, תלמידי חדרו, היינו מקשיבים בשימת-לב רבה. עשרות פעמים כבר שמענו, ובכל פעם היינו שומעים בענג חדש את הספורים האלה, איך הצטין העלוי-שלעתיד עוד בהיותו כבן שלש שנים מכל הילדים אשר כגילו, איך התחיל ללמוד בהיותו בן ארבע שנים, וב"זמן" הראשון כבר עבר ל"חומש עם רש"… בן חמש נכנס לגמרא, ורבי שמואל-יוסף, רבה הזקן של עירנו, אשר בחנהו פעמים אחדות, נשתומם, "יצא, פשוט, מן החושים" למראה ה"כלי הנפלא" הזה… "כלי נפלא" הכירו בו רבי יוד'לה, ראש הישיבה הס-מי, רבי מרדכ'לה "חריף", ה"גדול הפ– ני" וכמה רבנים גדולים ולומדים מפורסמים אחרים, אשר נזדמן להם להיות, בימים ההם בדורנישק.. כלם ענו פה אח, כי עלוי כזה יקר למצוא, – נבאו לו עתידות גדולים… ורבי שמעיה מלמדנו היה מוסיף ומספר לנו, איך נתקימו בעתן הנבואות האלה, איך יצא שם העלוי הדורנישקי ב"כל העולם" ואיך רבו הקופצים עליו מקרוב ומרחוק, עשירים מופלגים, אשר בקשו לזכות בה"סחורה היקרה" הזאת… וכשהיה רבי שמעיה מגיע לנקודה זו, היה מסתלק בכל פעם קצת אל הצד והיה מתחיל מפליג בשבחיו של רבי שבתיל ליזר-ברכ'ס, אחד הגבירים האדירים מהדור הקודם, אשר אין עוד דוגמתם בדורנו: זקן מופלג בתורה ויראת-שמים, גדול בסתר ובגלוי… ורבי שבתיל זה בא "בעצמו ובכבודו" ורנישקה, עמד במרכבתו המפוארה על פתחו של הבית השפל והדל, אשר גר שם ליבל אופה הכעכים, אבי העלוי, אף גם נכנס לתוך הבית וישהה שם כשתי שעות בודאי. לאחר ימים מועטים נעשה ליבל, אופה-הכעכים העני, המטפל בשלש בנות בוגרות, למחותנו של הגביר האדיר רבי שבתיל, אשר התחיב מצדו לתת מנדוניא הגונה לשלש הבנות, ובזכות זאת נקנה לו העלוי, אשר היה אז בן שלש-עשרה שנה, בתור חתן לבתו היחידה… כאן פסקו הדברים, שהיה רבי שמעיה מסיחם לנו בתור עד ראיה. העלוי נלקח עוד שנים אחדות לפני חתונתו אל בית חדלו מהתענין בו גם אחרי כן, ובני עירנו קבלו בכל עת ידיעות מדויקות על כל פרטי חייו בבית הגביר האדיר רבי שבתיל ליזר-ברכ'ס.. "פלאי פלאים ממש" ספרו על דבר החתונה המפוארה, אשר לא רבים אמנם מבני דורנישק זכו לראותה בעיניהם, אך כלם ידעו להתברך בה, "שיהיה – ולו רק החלק האלף ממנה על כל חתונה יהודית… ככה ספרו, כי העלוי יושב ולומד יומם ולילה בבית-המדרש המיוחד, אשר בנה לו רבי שבתיל בחצרו, אליו כדי להכתירו בכתר הרבנות אך הוא, מרוב ענוה ועוד יותר – מפני שאינו חפץ לבטל מתורתו, – מסתלק מהכבוד הזה, כמו שהוא מסתלק גם מכבוד-מחברים ואיננו חפץ בשום אופן להדפיס את "חידושי-התורה" הנפלאים, אשר "אתו בכתובים".. והספורים האלה פעלו על נפש-הילד הרכה שבי פעולה נמרצה, רשמים חזקים, אשר לא נמחו כליל גם ברבות הימים. הרבה אמנם, הרבה מאד שוניתי במשך הזמן. שנוי מחלט בא בהשקפותי על החיים ועל ערך כל הדברים, אשר מסביב לי, והרבה הרבה מזה, שהיה קדוש, יקר ומרומם בעיני מקודם – נעשה אחרי כן חולין, פחות ושפל; אולם במעמקי-הנפש פנימה נשארו עוד, כנראה שרידים רבים מרשמי-הילדות, שגרמו לי להרגיש ביחס לכמה את ההפך ממש ממה שחיב ההגיון…. מה, לכאורה, היה לי ולהעלוי הדורנישקי? ובכל זאת, כאשר נתגלגלתי באחרית הימים לעיר-הפלך נ., שבו וחיו בנפשי לשמע השם הזה זכרונות רבים, אשר לא האמנתי כבר במציאותם, ויחד עם זאת התעוררה בקרבי תשוקה גדולה להתבונן מקרוב אל האיש ואל אורח חייו. הדבר הזה לא היה קשה ביותר. גם העלוי הורנישקי עצמו, גם משפחת אתו היו מפורסמים למדי בעיר, ובלי כל עמל נודע לי המשכם של הדברים, אשר שמעתי ראשיתם עוד בילדותי. בתוך שאר הדברים נודע לי, כי אבי-המשפחה הזקן, רבי שבתיל ליזר-ברכ'ס, כבר הלך לעולמו, ובמותו נפלגה גם משפחתו לשתים: רק בתו היחידה, היא העתיקות; אולם ולאחר זמן מועט נסתבכו הדברים, באופן כזה, שהייתי אני עצמי נכנס ויוצא בבית העלוי. אז גם התבוננתי, כי התהום הרבה, המפרדת כל כך – גם בקרב הבית פנימה, בין בנים והוריהם, רק שהעלוי עצמו, העוסק בלמודו, איננו רואה ואיננו מבין מאומה מכל הנעשה מסביב לו… – אבל איזה חפץ יש בלמוד הזה, שאינו מושא פרי לאיש? במה כלו חיי האיש אין השפעתו נכרת במאומה? על השאלות האלה, אשר היו עולות לפעמים לבי מבלי-משים, לא מצאתי תשובה. והשנים עברו כסדרן. מסבות חיי הגלוני מעיר-הפלך נ., טלטלוני מעיר לעיר, ובאחרונה – הטילוני אל חבל מכרות-הנפט מעבר לים-הכספי. שם בתוך הערבה הקודרה והשוממה, אשר תלאה את העין בגבעותיה החשופות והכהות, ביער צריחי-העץ, המתנשאים בראשיהם המחודדים ממעל לכל מכרה-נפט, ובשכבת החול החום, אשר לא יעלה בו כל צמח, – שם גם איננו מרחיב ומרומם את הנפש, ואדרבה מעיק הוא עליה ומדכא אותה במראה תמרות עשנו החומות, הנזרקות למעלה ברעש-שברים, כנשימות כבדות ומקטעות של ענק נורא, המתפרץ לעלות מתחתיות-ארץ, מעמקי-אול.. ובתוך תמרות-העשן החומות נזרקות בכח עצום גם אבנים כבדות, נתזים רסיסים רותחים למרחוק וגשם-נפט חם יותר ארצה, והוא משתפך וממלא כל חריץ בין הגבעות – – אך זה שפע ברכה! כמה אור, כמה חום יביא המעין-המקלח! והמראה בכל זאת מעיק ומדכא את הנפש… רק אז יהיה לנפלא, לנורא-הוד, אם יפול שביב-אש אל הקלוח, ובין-רגע אחד יהפכו תמרות-העשן החומות, הערפל הכהה והכבד – לשלהבת גדולה, ללהבות-אש הנזרקות בכח למעלה ואני זוכר עוד את הערב ההוא סירתנו התנענעה לאטה על פני הגלים הזעירים במי הים, אשר נראו במרחק רב מסביב כזהב מותך, הרוחש ונרתח באש לא גדולה. מראש גבעה תלולה על שפת הים נשקפה לנו לבת-אש גדולה, הצרה למטה והולכת ומתרחבת למעלה. לרגעים נראתה הלהבה כמשתברת בתחתיתה, אמצעיתה ורומה; וברגעים כאלההיתה אשה נעשית מבהיקה הרבה יותר, ומאות לשונות-אש, גדולות וקטנות, היו נזרקות לכל עברים, נתזות מסביב בדמות כדורים, רצועות וחצים אין מספר… מקוסם מהמראה הנפלא הזה, הנורא בהודו המיוחד, ישבתי כחולם ואדמה את נפשי בתוך עולם אחר, זר ואינו-דומה כלל לעולם המצוי והרגיל. רק על אזני רפרפו ואל מוחי לא נכנסו דברי מכרי, אשר ישב אתי יחדו בסירה: – אך זה שפע-עושר אובד! כמה אור, כמה חום הולך לאבוד בלי כל תועלת! והלא אך מקרה היה זה, כי דוקא באותו ערב נזכרתי על דבר העלוי הדורנישקי, ובמוחי נקרה בלי-הפסק השאלה הארורה: – על מה כלו חיי האיש המצוין הזה וכשרונותיו הבלתי-מצויים? כן, אך מקרה היה זה! מטעם הממשלה נכונה להיות גם בשנה הזאת אספת נבחרי ישראל בעיר המלוכה פעטערסבורג, להגיד דעתה על אדות אי אפשר לדעת מראש את השאלות אשר תציע הממשלה, אפשר שתהיינה נוגעות באיזה פרטים דתיים, אפשר שיהיה תוכנן בנוגע לחיי ישראל ולאיזה חטאים שהכלל והיחידים נאשמים בהם בצדק או בחנם או בהפרזה על המדה, ואפשר שהשאלות תסיבינה על שני הענינים יחדו: על דברים דתיים ודברים גשמיים. בין כך ובין כך האספה הזאת תוכל להביא תועלת לישראל, אם אך תמלא באמונה את משלחתה. "מרובים צרכי עמך, ודעתם קצרה", הננו אומרים כל שנה בתפלת יום הכפורים, כאילו גם אנחנו יודעים, שכל מי שדעתו קצרה אינו יכול להספיק לו את צרכיו. האמנם צרכי עמנו אינם מרובים מצרכי שאר עמים: כל הנדרש לאדם באשר הוא אדם שוים בו בני ישראל ואומות העולם; אך מחסורי עמנו מרובים יותר ממחסורי שאר העמים. כמעט כל אחד ואחד מעניי אומות העולם הרי פרנסתו קבועה לו, והוא או עובד אדמתו, או אומן היודע את או שכיר יום עובד בפרך, לראות איש אשר לא מבני ישראל שיתפרנס מן האויר וחייו יהיו תלואים לו מנגד, וכל מי שאינו מניח את כסף שכרו ביד מוכר היי"ש הרי הוא חי בהשקט, בנקיון, בלי דאגה ולפעמים גם בריוח ובהרחבת הלב; ובני ישראל אינם כן. שוטטו וראו בערי ליטא ופולין ובואו בעיר שיש בה חמשת אלפים יהודים, ותמצאו כאלף שהם חיים מן האויר ממש, ואין להם כל עבודה קבועה כלל, וכל יום ויום יש להם דאגות חדשות ופרנסות חדשות: יותר משלשת אלפים תמצאו בעלי מלאכה סובלי רעב, חנונים אביונים, שכירי יום ערומים ויחפים, קונים ומוכרים מיד ליד, מלמדים וכלי קדש מדולדלים, ואיזה מאות בעלי בתים ממוצעים, עשירים ועלוקות החיים על חשבון הצבור. הביטו וראו על מעונות העניים המרודים ההם: בבית עצים קטן (הנתמך לפעמים בקורות עץ מבית ומחוץ לבלי יפלו כתליו, ובחלונותיו ימלאו מקום האשנבים לפעמים חתיכות נייר, כרים קטנים ובלויי סחבות) הנחלק פנימה בכותלי קרשים לארבעה חדרים ארבע אמות לרחבו, ישבו ארבע משפחות (ולפעמים גם יותר), כל כלי ביתם: שלחן, ספסל, מטה ותיבה. מאכלם: לחם שחור וחצי דג מלוח או לפת חמיץ בעד קאפ' למשפחה לארוחת הבקר, ומאכלים לא טובים מאלה לשאר הארוחות. בשר יבא אל פיהם אך בימי השבתות והחגים, וגם זה אך ליטרא אחת או גם פחות מזה לכל היום לכל המשפחה, ואך לפעמים בימי החורף יקנו גם בימי החול ראש אוז וכנפיו להטעים בהם את תבשיל הערב. הביטו על בניהם ובנותיהם, ההולכים ערומים ויחפים (ופעמים בלי מנעלים לגמרי) גם בימות הגשמים, ונכונים לכל פגע רע. תחלואי ילדים ומיתתם במדה נפרזה, כאחרית מוכרחת מסבת חיי העוני, מצויה בינינו מאד; אין לך תקופה בשנה שלא נשמע בה, שתחלואי ילדים סובבים בעיר, עד שכבר נקבעה בנו תפלה ידועה בסליחות לתחלואי ילדים, שאנו אומרים אותה בכל ימי התעניות ובימי בה"ב. הביטו על בנינו, שרובם עד אחר החתונה הולכים בטל, או לגמרי או שהם מבלים ימיהם למראית עין בבתי המדרשות ובאמת אינם עושים כלום. על כל הצרות האלה נוספו בנו עגונות בלא מספר, שומרות יבם, צלמות ומה הסבה לכל הרע הזה? עמי הארץ ושונאי ישראל אומרים, כי דת ישראל והתלמוד אשמים בכל אלה, ומקור העניות היא שרוב בני ישראל מוקירים את למוד התלמוד על פני המלאכה ועל כן רבו בהם הבטלנים, המוכרחים להיות עניים. שקרות הדעה הזו גלויה לכל היודע את התלמוד וחיי ישראל במדינות אחרות. התלמוד בפני עצמו מזהיר פעמים רבות על המלאכה ומעורר על צרכי החיים. ובני ישראל ברוב ערי אירופא ובנפת רוסיא החדשה גם הם נשבעים לדגל התלמוד ואף על אין ביניהם אותה העניות המדכאת את בני ישראל בארצות ליטא ופולין. אבל סבת כל הרע הזה הוא בחיי בני ישראל עצמם. בני ישראל, כרוצחים שאין להם רשות לצאת מערי מקלטם, אינם יכולים לעזוב את ערי מושבותם ולהאחז בפנים ארץ רוסיא הרחבה, וארץ מושבם, וביחוד ליטא, רזה מאד ולא תוכל לשאת אותם. כל אנשי המלאכה, למן חרשי הברזל, בוני סנדלרים וחייטים עד מנקי הארובות ומבואות המטונפות ונושאי חבל ושומרי החנויות והבתים בלילות – יהודים הם; ברוב ערי ליטא ופולין ואולי בכלם, יש גם יהודים שליחים, ההולכים מהלך איזה פרסאות שנים ושלשה ימים להמציא מכתב או כסף למקום שאין שם פאסט, והם מקבלים בעד שליחותם בערך רו"כ או שנים ועושים דרכם לפעמים גם בימות החורף ובקור, והולכים בשלג עד הכרעים. היהודי מצדו בערים ההן נכון לכל עבודה קשה, ולבד שימצא פרנסה לאשתו ולעולליו. אך מה ימצא היהודי על ידי עבודתו? גם בעלי המלאכה עניים מרודים הם, כי רבים הם מאד: עיר הדורשת בערך חמשים סנדלרים יש לה יותר ממאה והדורשת עשרה חרשי ברזל יש לה יותר מעשרים, וכן הדבר גם בחנונים, במלמדים וכו'. האמנם יש רשות לבעלי המלאכה להשתקע בפנים רוסיה; אך, הרבה מהם, מפני שהם מצוים תמיד בין אחיהם ובין הפולנים אינם יודעים שפת רוסיה, הרבה מהם אין להם כסף, לקנות להם תעודות המלאכה, שבלעדם לא יניחו להם לגור בפנים רוסיא, וכמעט כלם אין להם כסף להניח לנשותיהם ולהיות להם עצמם למשען עד בואם למחוז חפצם. גם הרשות הזו עצמה לבעלי המלאכה מרובים בה הקוצים יותר מן האליה. בין כה וכה כמעט כל בעלי המלאכה אביונים וסובלי רעב הם. אילו היו בני ישראל רואים, שהמלאכה מחיה את בעליה, אז היו מוקירים אותה על למוד התלמוד, כי כלל גדול הוא בטבע האדם, שצרכי החיים דוחים בהכרח כל הצרכים שבעולם, וכבר אמר רב אחד " שבת!"; אבל המלאכה עצמה אינה נותנת אצלנו חיים לבעליה, ובכן ישפוט היהודי על פי רוב בלבו לאמר: "אם אלמד לבני אומנות – יהיה עני ונבער מדעת, הלא טוב לו ללמוד תורה ויהיה עני בן דעת, ומי יודע אולי יצלח בלמודו ויהיה רב דיין וכו', או שהוא שופט כך: חנוני – פעמים שהוא נשאר עני ופעמים שהוא מתעשר ובעל מלאכה נשאר תמיד עני; טוב לי לבני שיהיה חנוני, שאולי יצלח לעושר, מהיות בעל מלאכה הצפוי תמיד אל כל מחסור. גם בתי הספר אינם יכולים להועיל לנו. מי שהוא גומר למודי בית ספר המחוז אינו מוכשר לכלום, רק להיות כתבן באיזה קאנצעלאריע קטנה וכו' ולקבל בערך 15 רו"כ לחודש, וכבר ישנם בנו בעלי כשרונות כאלה יותר מדי. הגימנאזיום יכולה היתה אולי להועיל יותר, אך בכל בתי הגימנאזיום נמצאים מעט או הרבה בני ישראל, והעניות לא זזה עוד ממקומה. בכל פלך קאוונא, למשל, יש כמדומה לי אך שני בתי גימנאזיום וכשתי מאות בין יותר על מיליאן ומחצה תושבים; ממילא מובן שאך מעט מבני ישראל יוכלו לזכות לבוא בגימנאזיום שיש על חלקה שלשה רבעי מיליאן תושבים. נוסף לזה אין אפשרות להעני היושב בשאר ערי הפלך (בערך חמשים עירות) לשלוח את בנו לעיר אחרת. הן כל הימים שבנו יושב בביתו הנה הוא חולק עמו את לחמו הצר ואת מעונו הדל, אבל לשלוח לו כסף לעיר אחרת אי אפשר לו כלל וכלל. בתי ספר למלאכה היו מועילים הרבה לעניי ישראל. אך כמה הם, וביחוד בליטא ופולין? אילו היתה הממשלה פותחת לפנינו את שערי ארצה היו כל הדברים משתנים עלינו לטובה. אבל היא, אף על פי שאינה הולכת עוד בשיטת הקיסרית יעליזאבעטא שאמרה, שאיננה חפצה בריוח שיבא לה משונאי הנוצרי, אבל מקום לא מצאה לנכון לעשות זאת מפני טעמים וביחוד מפני עונות שונים שמגלגלים עלינו איזה סופרים מימות דערזשאווין ואילך. העונות ההם נחלקים לשני מינים: עונות שהם מיחסים להתלמוד ועונות שהם מיחסים לנו. העונות ממין הראשון אין להם שחר: התלמוד כמעט שלא ידע כלל את הנוצרים, מפני שרוב האמוראים ישבו בפרס, במקום שלא היו כלל, ועל כן בא זכר השם "נוצרים" (בלשון רבים) אך פעם אחת בכל הש"ס כלו (תענית כ"ז: ונשמט בדפוסים שלנו) וגם מקום זה אינו מדבר בנוצרים לא לטובה ולא לרעה, ואך באנשי המעמד, שמפני הנוצרים לא התענו ביום ראשון בשבוע, ואך על אדות ישוע עצמו ידבר התלמוד פעמים. וכמעט בכל מקום שהוא מדבר בו נראה ברור שלא ידע מאומה מכל הנוגע בו, ונסמך אך על איזה שיחות חולין עד שלפי דעת התלמוד היה ישוע של יהושע בן פרחיה, שחי בימי ינאי המלך ימים רבים לפני הלל הנשיא והורדוס האדומי, קרוב למאה שנה לפני זמן לידתו באמת, לפי חשבון הנוצרים, אשר בלי ספק דקדקו הרבה בדבר, לדעת את זמן לידתו. ואם נמצא בתלמוד איזה תקנות לא טובות בנוגע לעובדי עבודה זרה (שגם הם נעשו בעיקרם על פי סבות, שיסודם בחקי אותן עובדי עבודה זרה ובמעשיהם בנוגע לבני ישראל) הרי הלכה רוחת בישראל על פי התוספות ושאר רבני צרפת והפוסקים הבאים אחריהם, שאין הנוצרים עובדי עבודה זרה, ומה צריך עוד להוסיף על זה? העונות שהם מיחסים לנו, ואשר יסודם בתועלת החמרית שבעל החטא עצמו מקבל מהם, ישנם באמת בנו במדה מרובה או מועטת. האמנם, יש בנו פאטריאטים, אשר מאהבתם לעמם יאבו להכחיש את העונות ההם; אבל הפאטריאטים ההם אינם אלא טפשים. וכי בהכחשתם יסתמו את פיות מקטרגיהם, המוכיחים ברור את מציאות העונות ההם? הן עלילת הדם, שבאמת נוסדה כלה על שקר נתעב, לא היתה ולא תהיה בה אף מקצת מן המקצת של אמת, ושאנחנו מוכיחים את זיפנותה זה איזה מאות שנים, עוד לא נמחתה מלב הרבה מעם הארץ, ויש גם ממשכיליהם האומרים, שיש בנו כתה ידועה הרגילה בדם נוצרים לענינים ידועים, אף על פי שעד ימות שבתי צבי, שחי בסוף המאה הי"ז, לא היתה אצלנו שום כתה כלל (לבד מן הקראים, שלא אותם הם מאשימים בעון הדם) כידוע לכל מי שאינו עם הארץ, והעלילה הנתעבה הזו היתה ידועה כבר במאה הי"ג לספירת הנוצרים, – ואיך נזכה בהכחישנו דברים שבאמת נמצאו בנו? וכי אפשר להכחיש, שבני ישראל משמיטים עצמם מעבודת הצבא, אם לא יותר מן התתרים והקולוניסטים האשכנזים, אבל יותר מן הרוסים? האפשר להכחיש את חטאת הקהל, שנמנו ברחבה במגלה עפה שכתבו "אוהבי אמת" (כן חתמו את עצמם) אל המיניסטר שעל הענינים הפנימים ומשם נפוצו כמעט על פני כל המה"ע הרוסים לשנת 1874? כלמה כסתה את פני בני ישראל, שקראו אז את הדברים ההם, אבל עוד יותר שברה חרפה לב אותם הקוראים שידעו, כי הכותבים לא הפריזו על המדה! וכי אפשר להכחיש כי הרבה מבני ישראל מתושבי רוסיא החדשה משמיטים את עצמם מעבדות רוסיא ונעשים עבדי טורקיא ורומיניא? והלא בשנת 1875 נתפשו באדעססא איזה מאות אנשים כאלה במשך חדש ימים, והרבה מהם הודו באמת שהם בעצם עבדי רוסיא, אך לקחו להם כתבי מסע ממדינות אחרות. אבל אם נתבונן על כל עונות בני עמנו נשוב ונראה כי לא הם עצמם אשמים בהם, רק סבות התלויות בשכניהם, ותנאי חייהם הכריחום לבא לידי כך, ואי אפשר היה להם לבלי לנפול בעונות ההם. אבל מקור העונות, שאנו נאשמים בהם והם נמצאים באמת בנו, אינו אלא בחיי ישראל. נקח למשל את העון הגדול באמת, שבני ישראל משמיטים עצמם מעבודת הצבא יותר משאר תושבי הארץ ונתבונן על סבתו. בראשונה עלי להעיר, כי הסטאטיסטיק בענין זה אינה מדויקת, כי מלבד שגיאות בחלופי השמות של המתים עוד הרבה מבני העניים המתים בילדותם נשארו בחזקת חיים, מפני שהאב העני לא השתדל להביא את זכר בנו המת בספרי היחס, מסבת איזה הוצאות קטנות הדרושות לזה, ומפני שהוא עצמו לא ראה בזה באותה שעה שום צורך לתועלת עצמו. אבל באמת השתמטו בני ישראל מעבודת הצבא גם בימים שעברו גם בימים האלה. בימים שעברו – מפני שהיו רואים את אנשי הצבא מוכים שוט על ירך לעתים לא רחוקות על נקלה, ולפעמים רק בשגעון איזה מקטני שרי הצבא, דבר שהעברי לא הורגל בו עוד אחרי צאתו מן החדר בהיותו לאיש. האמנם המכות האלה לא נעימות היו גם לשאר תושבי רוסיא, אך רוב תושבי רוסיא, שהיו חייבים אז בעבודת הצבא, היו אז עבדי עולם, והיו מוכים שוט על ירך גם כן על כל דבר הבל בפקודת האדונים, ואחת היתה להם לקבל מכות מן האדונים הפראים או משרי הצבא. ראוי עוד להעיר, כי דרשו מבני ישראל אנשים לצבא במספר יותר גדול מאשר נדרש מאחרים. הממשלה ראתה שבני ישראל בורחים ונשמטים וגזרה לקחת ילדים קטנים לצבא, שלא יוכלו לברוח ועוד שלא יספיקו עוד לישא נשים. במקרה הזה השתמטו חסידי שרי הצבא, להביא את העברים הקטנים תחת כנפי דתם, כאילו עיקר לקיחתם לצבא לא היתה אלא להרבות מספר המאמינים. וכמה יסורים קשים סבלו קשי העורף שבנו שלא נרצו לשמוע לעצת החסידים שריהם: חסידות השרים מצדה עוד יותר להפיל פחדים נוראים על עבודת הצבא בעיני היהודים. עברו שנים והממשלה עשתה צעד קדימה. מלבד שאין עוד רשות לשרי הצבא להכות את אנשי החיל, וכל שכן להכריח את אנשי החיל היהודים שיעזבו את דתם, הנה עבודת הצבא נעשית כוללת, כל איש חייב בה וגם זמן העבודה נתמעט הרבה. בני ישראל אינם משתמטים כל כך ממנה כבימים עברו, אבל משתמטים יותר משאר התושבים. מה הסבה לזה? הסבה פשוטה מאד. רוב תושבי הארץ, שיש להם פרנסה בארץ מולדתם נשארים בה, ולפיכך בשעה שהם צריכים למלא חובתם לעבודת הצבא הנם מוכנים ועומדים, מיראת הענש, וסוף סוף טוב להם למלא חובתם מלברוח לארץ אחרת, במקום שלא ימצאו מחיה לנפשם; אבל נערי בני ישראל מתפשטים על כל העולם כלו למצוא לחמם גם קודם שיבא פרקם לעמוד בצבא: הרבה יתומים עניים מתחנכים בבתי הספר או אצל אומנים הגונים בחו"ל בהוצאות החברה "חברים כל ישראל". הרבה מהם לומדים בבתי הספר הגבוהים, ובבתי הספר לסוחרים בחוץ למדינה, מפני ששם בתי הספר רבים מאד, ואין המורים צריכים לדקדק שיבואו בהם אך היותר מוכשרים, כמו שעושים המורים בארצנו, מפני שרבו התלמידים יותר מדאי, ואין בתי הספר המעטים מחזיקים אותם; ועוד מפני ששם אחינו בני ישראל נמצאים במצב יותר הגון גם בעשר גם בדעת, מאחינו בארצנו, יודעים יותר את תועלת ההשכלה, ועל כן הנם תומכים את התלמידים יותר ממה שתומכים אותם אחינו בארצנו שלא זכו עוד להבין תועלת ההשכלה; והרבה מנערי בני ישראל נודדים ללחם לחו"ל מרוב עניותם, והנם עובדים שם עבודות שונות. אילו היה לנו רשות שתהיה לנו סעיף מחברת "חברים כל ישראל" פה בארצנו, היו כל היתומים העניים נשארים פה ומתחנכים פה; אילו לא היו בחורי בני ישראל מרגישים כבדות יתירה בחפצם לבא אל בתי הספר לאחר שנות הילדות (בשעה שהם מוצאים את עצמם ערומים מדעת, וחפצים לתקן מה שקלקלו אבותיהם בסכלותם) בארצנו – לא היו מכתתים רגליהם ללכת ללמוד בחו"ל, ואילו היו נערי בני ישראל, החפצים לעסוק בעבודה, מוצאים את ארץ מולדתם פתוחה לפניהם, לא היו צריכים לנדוד לארץ נכריה, והיו כלם יכולים ומוכרחים, כשאר תושבי הארץ, לעבוד בצבא בבוא זמנם. אבל תנאי חייהם מכריחים אותם להפרד מארץ מולדתם אז בימי הנער, ובעל כרחם הם נאחזים בארץ נכריה במדה מרובה או מועטת, ויראת העונש של ההשתמטות מעבודת הצבא אינה עוד על פניהם, ומה יכריחם לעזוב את פרנסתם ולשוב לארץ מולדתם, אשר לא יכלה לשאת אך אותם, ולשלם לה חובותיה? האמנם כל אדם חייב לבכר את תועלת המדינה על תועלת עצמו; אך חובות מוסריות כאלה, שאינן מסכימות עם תועלת עצמו, יוכלו למלא אך גדולי הנפש בשעה שאין מכריחים אותם, אך הם ברצונם הטוב מבטלים את תועלת עצמם מפני תועלת המדינה, אבל האנשים הפשוטים (שהם יותר מתשעים למאה) בין שהם מבני ישראל ובין שהם מאומות העולם מתנהגים תמיד בכל מעשיהם אך על פי תועלת עצמם, ובשעה שהאנשים הפשוטים צריכים לעזוב פרנסתם ועבודתם ולבא לצבא, הנם אומרים שמתוך שאין להם עצמם כל תועלת בזה, ואין להם תקוה להגיע אל איזה משרה בעבודתם, והנזק שהם גורמים לעצמם בעזיבת פרנסתם מורגש להם עתה ויהי מורגש גם לעתיד, טוב להם להשאר בארץ נכריה כמקדם. אין אני מצדיק את העון הזה, וכל איש יודה ויאמר, כי אותם הנודדים חוטאים בהשתמטותם מפני עבודת הצבא; אבל כונתי לומר, שאין חטאתם זו חטאת קהל ישראל, אבל חטאת המקרה, שהציגם בתנאים כאלה, שמוכרחים הם לחטוא, ואילו היה המקרה הזה מצוי בעם אחר מתושבי רוסיא, היה גם אותו העם משתמט מעבודת הצבא כבני ישראל, ואילו לא היה המקרה הזה מצוי בין בני ישראל, והיו יכולים למצוא פרנסתם בארץ מולדתם ולהגיע לאיזה משרה בעבודת הצבא, לא היו גם הם משתמטים ממנה יותר משאר תושבי רוסיא. חטאות הקהל, כפי שכתבתי למעלה, גם הם אמתים הם. אבל מי נתן את ממשלת הקהל עלינו? הן לא מעשי ידינו להתפאר הוא. על פי סבות שונות מצאה הממשלה בימים שעברו לנכון לעשות את בני ישראל כממלכה בתוך ממלכה, ומאז אנשי הקהל יושבים על קופה של כסף ואין תובע מהם לתת דין וחשבון צדק על כל מעשיהם ועל הכסף הבא לידיהם, כל זמן שהם משלמים המגיע מבני העיר, (וכל זמן שהיו נותנים את תוכן אנשי הצבא בימים שעברו) ומה יעשו שלא יחטאו? ידוע לכל כי "פרצה קוראה לגנב" ובלי ספק היו נמצאים תמיד הרבה אנשים, הנכונים העונש עליהם. ידוע לכל כי רוב פקידי הממשלה הקטנים, ואיזה מן הגדולים, בשעה שהיו מאזני המשפט נתונים בידיהם היו תמי לוקחי שחד ורודפי שלמונים, עד שיסדה הממשלה בתי משפט של פומבי, ומה יפלא אם רוב אנשי הקהל שאין להם כל עבודה וחפצים, כרוב בני האדם, לאסוף כסף גם לימים הבאים שלא יבא אחד בקובלנא עליהם (מה שיקרה לעתים רחוקות מאד, מפני שבני ישראל אומרים תמיד: "אין היחיד יכול לעמוד בפני הרבים", וסוף סוף אם גם יזכה היחיד בפעם הזאת במשפטו עם עושקיו ישתדלו לנקום נקמתם ממנו לימים הבאים ובאופן זה יצטרך העלוב להשפט תמיד עם נוגשיו) – אם אנשים כאלה עושים כל מה שביכלתם לטובת כיסם? הודות להחק החדש של עבודת הצבא ירדה ממשלת הקהל אחורנית במעלות הרבה אך עוד יש לה איזה פרטים, וביחוד בעניני כתבי תעודות המסע, שעודם עושים בזה כרצונם. אילו היה רשות לכל איש לשלם לאוצר המדינה מה שמגיע ממנו במקום שהוא שם, ולקחת כתב מסע בכל מקום שבתו על פי איזה תעודה שיציג שהוא מעבדי רוסיא ומעדה פלונית, כי אז היתה ממשלת הקהל כמעט עוברת ובטלה מן העולם. תועבות הקהל הן הן הסבה העקרית גם לחטא אחר גדול, והוא מה שהרבה מבני ישראל עבדי רוסיא, שבאו לערי הגבול שעל ארצות אויסטריה, מאלדאווא וטירקייא, נעשו עבדי הממשלות האחרונות. פעמים שעני מישראל (וביחוד אם היה מן הנעלמים, שגם הם היו בנו, עד ימי חק עבודת הצבא הכללית, מפני שבימים שעברו היו בני ישראל חייבים לשלם מסים ולתת אנשים לצבא במספר יותר רב משאר תושבי הארץ) היושב בערי הגבול, במקום שלפי דברי הטפשים שבערים הרחוקות, שואבים בו עפרות זהב, היה צריך לשלם בכל שנה בערך 25 רו"כ ויותר, לאנשי קהל עירו בעד תעודת מסע, ומתוך שלא כל אחד היה בכחו לשלם תמיד סך כזה, שהיה בא לכיס גובה המסים וחביריו, והרבה היו צריכים לשבת זמן רב בלי תעודת מסע, היו אנוסים לקחת להם תעודה כזו מחוץ למדינה, שהשיגוה בפעם הראשונה בעד סך ידוע, ואחרי כן היו חפשים כמעט מכל תשלומים. אין את נפשי לפרוט פה את כל החטאים, שבני ישראל נאשמים צריך אני לומר, שגם מריבות בני ישראל על אדות מפטיר וששי וכו' אין סבתם אלא בתנאי חייהם. אילו היה לבני ישראל אפשרות לקחת חלק בעניני הכלל ולהרגיש את פעולתם וחשיבותם בענינים נכבדים באמת, כי אז לא היו עליות מפטיר וששי חשובים בעיניהם כלום, ואילו היתה הממשלה מוצאת מקור להחזיק בו את בתי הכנסיות היהודים, כמו שהיא מחזקת את בתי הכנסיות האחרות וכמו שממשלת צרפת מחזקת גם את בתי הכנסיות של היהודים, כי אז לא היה באפשרות שבבתי הכנסיות יהיה נכר שוע לפני דל, והכל היו שוים. אבל עכשיו, שבתי הכנסיות מתפרנסים על ידי היהודים עצמם, צריכים הם למכור מקומות, עליות, לכבד את העשירים יותר להחזיק את בתי הכנסיות ועל ידי זה הם באים בהכרח גם למריבות שונות. דעת לנבון נקל, כי אם יהיה מצב ישראל במדינה שוה עם מצב שאר עמים, אז גם חטאתיהם יהיו בערך שוה עם חטאות שאר עמים, כי אין חטא בלא סבה חיצונית. זה איזה פעמים דרשה הממשלה אספת רבנים והציעה לפניהם שאלות שונות, שמטרת איזה מהם היתה להיטיב מצב בני ישראל בארצנו. אבל לאסון ישראל נבחרו תמיד אנשים כאלה, שלא היה בכחם כלל להשיב נכוחות על השאלות שהושמו לפניהם. נאפאלעאן הראשון קרא אספת הרבנים ובתוך שאר שאלותיו הציע לפניהם אם מותר לאיש ישראל להתחתן עם איש נוצרי? הרבנים ההם, אשר כפי הנראה, חפצו בטובת בני ישראל החיים ולא בכבוד הפוסקים שכבר מתו, לא חקרו לדעת אם מסכים הדבר עם הדין. הם באו לכלל החלטה, איש החפץ לשמור בזהירות את דתו לא ישא אשה נוצרית אם גם יתירו אותה לו מפני שלא יוכל להזהר במאכלות אסורות וכיוצא בזה, ואיש חפשי שיחשוק באשה נוצרית ולא יוכל לקחתה ימיר את דתו ויעשה מה שלבו חפץ, וכדי לצאת מן המבוכה בחרו בהכלל "הבא לטמא פותחין לו" שהרי נאפאלעאן לא בקש מהם להכריח את בני ישראל להתחתן עם הנוצרים, רק להגיד להם דעתם, והם הגידו לו את דעתם אף על פי שאינה מסכמת עם הדין, תואנה להם לשלול זכיותיהם, ובאמת הועילו אז בתשובתם לטובת זכיות ישראל במדינה, כנודע. גם אצלנו בארצנו היתה אספת הרבנים איזה פעמים, בשנת תרי"ב ובשנת תרכ"א. מטרת האספות ההן היתה לחקור ולדרוש על ביטול כח הנשואין, במקום שהרבנים יפגשו הוראה בלתי ברורה בדין, או כשתבוא קובלנא על הוראת הרב שאיננה נכונה, ובאיזה ענינים הנוגעים בסדרי חיי ישראל הפנימיים. בין יתר השאלות, שאיני מוצא חפץ להזכירן, הציעה הממשלה ליסד ועד תמידי עוד היתה אספה, אם לא כוללת, בווילנא בראשית שנת תר"ל, אספה הראויה להזכירה בשביל איזה שאלות חשובות ונכבדות שהוצעו לפניה. עניני האספה הזאת ותוצאותיה נודעים לנו יותר מעניני הקודמות, מפני שבזמן האספה ההיא היה בוילנא ה' צעדערבוים, אשר תאר אותה בפרטות במ"ע "המליץ" (שנה תשיעית נומר 45) ואלה דבריו: "הציר אשר עליו כונן הועד (של הגענעראל גובערנאטאר) בוילנא דבריו היו, (שמעו ושימו אל לב!) "לפתוח לכל איש יהודי שערי רוסיא לעבור לשבת ולסחור בכל אשר תאוה נפשו ולבטל את כל החקים המגבילים בין ישראל לעמים, והוא הדבר אשר הניעם (את בעלי הועד) לבקש עצה להרחיק כל מונע גם מצדנו, למען נוכל ליהנות מהזכיות ולא נשחית גם חלק הרוסים שכנינו; אך מועצותיהם (של בעלי הועד) לתקן כל מעות אשר הפריזו בהן על המדה לא ישרו בעיני הצירים (מבני ישראל), התקונים האלה (שעל פיהם היה הועד אומר, לפי דברי הכותב, לבטל את כל החקים המגבילים בין ישראל לעמים), נפלגו לשתי מערכות: 1) תקונים בעסקי הדת או בענינים שיש להם שייכות לאמונתנו, כגון להקל בגט פטורין אם יושלח הבעל אל ארץ גזרה וכדומה תקנת עגונות, וכן לבטל החליצה אם ימאן החלוץ למלאות אחרי תורה, להכין גיטין נדפסים; להעמיד רופא משגיח על המקוה לנקותה ולחממה, לבטל את הישיבות ות"ת חדרים ומלמדים ולהכין בתי ספר, להמעיט מספר המנינים ורק בבתי כנסיות כוללים ושניים להם, אם יהיו נחוצים למספר נפשות כו'; למחות ביד החברות הרבות הנהוגות בישראל, לכנות את היהודים בספרי מספר מפקד העם בשמות הנהוגים אצל הרוסים וכאלה; 2) תקונים ביחוסם האזרחי, וישיתו לאבן פנה לחבר יחד את היהודים עם הנוצרים שכניהם בערי הגליל והמחוז לעירונים ובערי מצער ובכפרים לאכרים, להיות לעדה אחת בכל ענין, לשלומי מס ולנתינת אנשים לצבא, רק בהגבלות שונות בהנהגת העדה לבלי תהי יד העברים נעבור נא על כל הענינים והשאלות האלה, נפרטם לאחת אחת ונשפוט על הנוגעות בדת – על פי דברי התלמוד, ועל השאר על פי ההגיון. א) לחקור על ביטול הנשואין, במקום שהרבנים יפגשו הוראה בלתי ברורה בדין, או כשתבא קובלנא על הוראת הרב שאינה נכונה. בכלל אין בדתנו הוראה בלתי ברורה בדין, כמו שכמעט אין גם הוראה ברורה אצלנו, כמעט בכל פרט ופרט יש דעות שונות ומחלוקת הפוסקים, ורשות לכל רב לסמוך על הדעה המוצאת חן בעיניו. ממילא מובן שהשואל אינו מחויב לשאת צער ומכאובים בשביל שאיזה דעה בלתי צלולה מצאה חן בעיני רב עדתנו, לפיכך נכבד מאד התנאי השני "או כשתבא קובלנא על הוראת הרב שאינה נכונה". כל רב יש לו רשות לסמוך על הדעה המוצאת חן בעיניו. ודבריו כדבר שלטון שאין להשיב. ופעמים שעל פי עקשנותו של איזה ר' ופסי הכוזרי, שברוב חריפותו בתלמוד הוא עם הארץ גמור בכתיבת שפת עבר, ואיננו יודע שהשם "הלל" בתנ"ך וגם בתלמוד (זולת בשם ר' הילל בנו של ר' יהודה נשיאה ושם ר' הילל בריה דר' ולס, ואולי גם השינוי הזה נעשה כבר ברצונו של איזה מעתיק או מסדר אותיות, להבדיל בין בעלי שם זה ובין הלל הנשיא) נכתב חסר הוא פוסל גט במקום עיגון, ואין דין ואין משפט עליו, וכמו שהתאונן על נגע זה ה' גארדאן בשירו היקר שאין דומה לו "קוצו של יו"ד" לאמר: "נגע צרעת כי תהיה באדם יש רופאים בארץ וקסמים בידם ופללו השופט מכדי רשעתו – וישנה דין הנשפט כי תבא צעקתו; אך דבר מפי הרב – מי ישנהו ולמי יפנו האובדים וישועו??" את ישראל ולהצילם מפסקי ר' ופסי הכוזרי, הסומך על פוסקים שאינם ראוים לסמוך עליהם אפילו שלא בשעת הדחק, וכל שכן בשעת הדחק, ואשר גם הוא עצמו פוסק הוא לכשירצה וגוזר גזרות חדשות, – לבלי יהיה עוד ר' ופסי, אשר לא מעטים כמוהו בנו, כאפיפיור בעירו, אשר כל מוצא פיו קדוש בעיני עצמו ובעיני מקשיבי לקחו, ובין יתר השאלות שהציעה הננו רואים גם שאלה מאד נכבדה: ב) ליסד קאנסיסטאריום לישראל, כלומר בית דין של מעלה, לקבול בו על קשיות ערפם ורוע לבם של חברי ר' ופסי הכוזרי. והנה בדבר הקאנסיסטאריום שתהיה יכולת בידו לשנות הוראות הרבנים שנעשו בטעות יבאו בלי ספק עקשי לב וחרדים על כבודם ויאמרו: "הנשאל לחכם ואסר לא ישאל לחכם ויתיר" (עבודה זרה ז') "חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר" (נדה כ') אבל שתי הטענות האלה נשענות על יסוד תהו. התוספות (בע"ז שם) כתבו: "דאינו אסור אלא לשואל אם לא יודיע לו כבר שאלתי לפלוני ואסר לי אבל אם אומר לו כבר שאלתי פלוני חכם מותר" ובנדה שם כתבו: "דקפידא לא הויא אשואל אלא אחכם אבל השואל ישאל כל מה שירצה, דמותך כך ידקדקו בדבר ופעמים שהראשון טועה הדבר לאורה". ומה שנוגע להטענה השניה נאמר בנדה שם, שבמקום שהחכם השני סומך על גמרתו מותר לו להתיר מה שאסר החכם הראשון, ולפי דעת איזה פוסקים (הוזכרו במפרשי השו"ע יו"ד סי' רמ"ב) אם החכם השני גדול בחכמה מן הראשון, יכול הוא להתיר את מה שאסר האוסר גם על פי סברתו (של השני) לבד. מלבד זה, הנה מפרשי הש"ע (שם) בארו טעם זה, מפני שעל ידי הוראת הראשון נעשה הדבר חתיכה דאיסורא, ועל כן אם היו שני חכמים בבית המדרש בשעה שנשאלה השאלה יש רשות לכל אחד להגיד דעתו עליה (תוספות ע"ז וחולין שם) מפני שהאיסור לא חל עוד על ידי הוראת האחד בשעה שגם השני יכול לחוות דעתו גם הוא, ואם כן, אם ידע כל רב שיש אפשרות לקבול והאשה הנאסרת לא תהיה עוד חתיכה דאיסורא, אף אם שבשם "חתיכה דאיסורא" אפשר לכנות גם אשה שנפסל גיטה, אם גם חתיכה דאיסורא אין לה היתר לעולם, והאשה יש לה היתר בגט אחר או במיתת הבעל. והנה אם עקשות לב ר' ופסי הכוזרי מוצאת חן בעיני חביריו, ולא בשבילה יאמרו כי צריך הוא שתהיה לנו קאנסיסטאריום, ואם גם הרבה תועבות שעושים הרבה מאחינו בני ישראל בנשאם שתי נשים לא יעוררו את לבם להסכים על התיסדות קאנסיסטאריום, אשר יקיים באיסור חמור את החרם דר"ג, ובני ישראל לוקחי שתי נשים לא יצאו עוד לחפשי מתחת יד המשפט בעשותם תועבה זו, כמו שקרה בשנת 1871 באדעססא, שאיש כזה יצא נקי בהשפטו על עון זה, מבית משפט המחוז בשביל שאיזה סניגור יהודי הוכיח לפני השופטים המושבעים, שהחק האוסר לקיחת שתי נשים אינו מתפשט על בני ישראל, שלפי דתם דבר זה מותר להם (דבר המשפט הזה ותשובות על דברי הסניגור ההוא באו במה"ע "וועסטניק רוססקיך יעוורייעוו" לאותה שנה) ובזה נתן הסניגור ההוא יד לפושעים כאלה מבני ישראל לעשות תועבות כאלה, בעת שעל פי היושר היה ראוי לחייב אותו אם גם היו נכונים דברי הסניגור, אם גם "לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך" (סנהדרין מ"ו), כי תועבות כאלה הם כמעט מעשים בכל יום בנפת רוסיא החדשה – אם כל זה לא יעיר את להם: שמעו, חברי ר' ופסי! מה שקרה בשנה זו באדעססא והתפלצו: איש אחד מאדעססא, הירש ליב ק… שמו, מת והניח אחים אשה ובנים שהיו לו ממנה, ואחד מן האחים חשקה נפשו באשת אחיו המת ונסע עמה בשנה זו לעיר יאססי, במקום שלא ידעו לא אותו ולא אותה ושם נשא אותה כדת משה וישראל והוא יושב עמה באדעססא! השמעתם, חברי ר' ופסי! באדעססא יושב איש אחד שנשא את אשת אחיו שיש לה הימנו בנים, ובלי ספק תלה גם לו בנים וירבו ממזרים בישראל, שהרי איסור זה מחייבי כריתות הוא והבנים ממזרים גמורים הם. אילו היתה בנו קאנסיסטאריום הלא היתה עליה החובה להפריד בין הזוג הזה ולהביאם בענש, ובלי ספק היתה עושה זאת; ועל מי איפוא להתעסק בכמו אלה, ולמי יש כח בזה אם לא ג) להקל בגט פטורים אם יושלח הבעל לארץ גזרה וכדומה תקנת עגונות. אילו היה התלמוד חשוב בעינינו כמו שהוא באמת, אילו היה הוא נר לרגלינו בהוראותינו, אילו היו חבריו של ר' ופסי הכוזרי משתתפים בצרות אלפי עגונות, (אין זה גוזמא: בשנה אחת של "המגיד" לבדו נקרא שועת עגונות, כמעט לא פחות משתים בכל גליון וגליון, ועוד חיות אתנו עגונות אשר בקשו את בעליהן במה"ע לפני עשר שנים ויותר, וכאלה אשר לא דרשו במה"ע אחרי בעליהן) אשר נשארו בלא משען לחם והן אלמנות חיות עד יום מותן, כי אז היה נקל לנו למצוא תרופה לאלפי האמללות ההן. כלל גדול הוא בתלמוד: "כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש", ועל פי היסוד הזה הפקיעו החכמים, והבעל והאשה ישבו איזה שנים יחדו, ובטלו את הקידושין למפרע (כתובות ג', גיטין ל"ג, ע"ג) ועל פי היסוד הזה הפקיעו רב ברונא ורב חננאל קידושין, בשביל שהמקדש לא עשה על דעת החכמים (יבמות ק"י וכיוצא בזה בבבא בתרא מ"ח: ועל פי זה יכולים להיות מופקעים גם אשה, שהרי גם הוא עושה שלא כהוגן בנשאו אשה שנית), ועתה ישפוט נא כל איש אשר דעת אדם ולב בשר בקרבו: אם האיש העובר על מצות התורה, שאמרה "שארה וכסותה ועונתה לא יגרע", העובר על תקנת החכמים, שאסרו לאיש לצאת מעירו שלא ברשות אשתו רק ימים מספר, ורק לתלמידים התירו עד שלש שנים (כתובות ס"ב: ) אם הכותב לאשתו בכתובתה ביום החתונה: "ואנא אפלח ואוקיר ואיזון יתיכי וכו' ואינו מקיים תנאי כתובה זה לשנים רבות ועוזב אותה לכל צרה ולגוע ברעב, האם הוא עושה בכל אלה כדת משה וישראל? האין כח להפקיע את קידושיו? ולמה לא יתקנו לפחות מכאן ולהבא, שיגידו לכל איש בשעת הקידושין, שהקידושין נעשים על תנאי, ולא יהיה להם כח אלא אם יתנהג עם אשתו כדת משה וישראל, אבל אם יעזבנה לשנים ידועות (כפי שיקצבו הרבנים) ודעת אשתו לא תנוח בזה אז קידושיו יהיו מופקעים למפרע ובטלים? או למה לא נתקן תנאי כזה בנוסח הקידושין עצמם, כאשר כתבתי ב"השחר" (שנה שניה חוברת ט') הלא גם רבני איטאליא נהגו לקדש על תנאי, ככתוב בס' "פחד יצחק"? (כן הגיד לי ה' צווייפעל, ואין אתי ס' פחד יצחק לעין בו ולרשום המקום) ולמה לא נמצא איזה עצה באופן כזה, למשל, באלה שכופין אותן להוציא (כתובות ע"ז) בעת אשר בידנו לכוף? או, בדרך משל, בשעה שהבעל כופה את אשתו לעבור על דת, דבר המצוי בימינו אלה? ואם כל זה מעט הוא לרבנינו, הנני להגיד להם, כי ידועות לי שתי עגונות באדעסא שחפצו לשכור להם ריקים ופוחזים מן השוק, שיבואו אתן אל איזה רב פה או בעיר אחרת לתת להן גט פטורין, להנשא בו לכל אדם, ואינני יודע אם מלאו חפצו ומי יודע אם לא הרבה עגונות תעשינה באמת כאלה? הלא דקדוקי עניות ויצרו של אדם מעבירין אותו על דעת דתו. ד) וכן לבטל החליצה, אם ימאן החלוץ למלאות אחרי התורה. יש בחליצה, לבד הפרט הנזכר בזה, עוד תוצאות יותר רעות. פעמים שאשה צעירה לימים צריכה להמתין שנים מספר על חלוץ קטן עד שיגדל ופעמים שהחלוץ נעלם ולא נודע מקומו איה, בין כך ובין כך האשה צריכה לעבוד כל עבודת פרך להחיות את נפשה ונשארת אמללה כל ימיה. האמנם בענין החליצה עזב התלמוד את שיטתו הכללית "דרכיה דרכי נעם" וגו' ולפי הוראתו צריכה אשה בת עשרים וחמש שנה להמתין לפעמים שנים מספר עד שתהיה למשל כבת ששים שנה והיבם בן חמש ושלשים שנה (אם הוא סריס, וסימני סריס לא נולדו בו) (יבמות צ"ז) ואז תוכל להנשא לכל מי שתרצה, או שאשה בת ארבעים ויותר צריכה להמתין תשע שנים על יבם בן יום אחד, (נדה מ"ג: ) ואחר שיהיה לה קרוב לחמשים שנה ויותר צריכה להנשא ליבמה ילד בן תשע שנים (שם מ"ד ויבמות צ"ו) וכל זה הוא מפני שפירש דברי הכתוב "כי ישבו אחים יחדו" שהיתה להם אחת בעולם (יבמות י"ז) ולא פירש דברי הכתוב כפשוטו שיהיו שני האחים יושבים יחדו במקום אחד (לאפוקי אם האחד יושב כאן והשני באספמיא כיוצא בזה) ושיהיו שוים יחדו בערך שנותיהם ולא שתפול אשה זקנה ליבום לפני נער. בלי ספק הלך התלמוד בזה בשיטת התוספות (שם ד"ה אשתי) שאמרו, שאם חמותה של היבמה מעוברת, הוי שפיר דרכי נעם, שהרי תוכל להמתין שמא תלד זכר ותהא זקוקה לו. כן לא הלך התלמוד בזה בשיטתו, שהוא אומר בצדק "יבום בנחלה תלה רחמנא" (שם) שעל פי זה היה ראוי שיהא היבום נוהג אך בזמן שהיובל נוהג אבל אין מטרתי עתה להשיב על התלמוד אבל לפתור את השאלות שהציעה הממשלה, על פי התלמוד וגם בענין החליצה מצאנו בו רפואה למכה זו. אמרו בבא קמא (ק"י) "אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה עצמה? – התם אנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהו (כלומר אפילו במוכה שחין) דאמר לקיש: טב למיתב טן מלמיתב ארמלו". נניח, שדברי ריש לקיש לא נוסדו על מצב הנשים שבזמנו אלא על טבע הנשים בכלל, ושהנשים גם בשמן הזה, בהשתנות מצבן, נכונות לנפול בזרועות כל איש, יהיה מי שיהיה, כי טב למיתב טן דו; אבל אין להכחיש כי לדעת התלמוד רק בשביל כך נתקדשה האשה לאחיו של מוכה שחין מפני שהיתה נאותה להנשא אפילו למוכה שחין (אחרי מות בעלה) ובלבד שלא תשב אלמנה במות עליה אשה; אבל כל זה אפשר רק בשעה שיש לפחות, מוכה שחין לפנינו, אבל מה נאמר בשעה שהיבם גרוע גם ממוכה שחין, ועודנו שוכב בערשו מעוטף בחתוליו או שלא נודע מקומו איה? הלא על פי תכונת הנשים "טב למיתב טן דו" עלינו להחליט שבודאי על דעת כן לא נתקדשה לבעלה המת שתצטרך למיתב ארמלו שנים רבות או לעולם? האמנם לפי השערת התוספות (בבא קמא שם) אין סברא זו אמורה אלא ביבמה מן האירוסין, אבל אין זה אלא סברת הכרס וידוע שהמרדכי בפרק "החולץ" הביא בשם הגאונים להתיר על פי יסוד זה יבמה שנפלה לפני מומר ובלי ספק היתה יבמה מן הנשואין; שהרי בימי הר"מ שהביא המרדכי, כמו בימינו עתה, היו האירוסין והנשואין באים ה) להכין גטים נדפסים. הזו היא קטנת הערך ואינה ראויה לדבר בה, כי מי שיכתוב את התורף (שמות המגרש והמגורשת, שם העיר והנהר וזמן הגירושין) הוא יכתוב גם את הטופס (נוסח הגט הכללי) ומה שנוגע לדין, הנה היה מקום להתיר, מפני שהגט יכול להיות נכתב שלא כסדרו, כלומר: בתחלה הטופס ואחר כך התורף (גטין כ"א) והכתיבה לשמה צריכה להיות רק במה ששייך להתורך ולא להטופס (גטין ט"ו ורש"י שם) וכבר הסכימו שהדפוס הרי הוא ככתיבה. ו) להעמיד רופא משגיח על המקוה לנקותה ולחממה, לבטל את הישיבות ות"ת וחדרים ולהכין בתי ספר, להמעיט מספר המנינים וכו', למחות ביד החברות הרבות וכו'. אין ספק, שכל הדברים הנחשבים בזה טובים ונכוחים הם, מלבד האחרון מפני שיש הרבה חברות שיש להן מטרה טובה מאד, כמו חברת הכנסת אורחים, בקור חולים, הכנסת גמילות חסדים, חברה סנדק לעזור לילדות עניות, וכיוצא בזה, מלבד שההצעה "למחות" אין לה מובן וכי יכולים הם ישראל בכלל למחות ביד איזה יחידים שלא יעשו אפילו חברה מועלת כחברת "נר תמיד" וכיוצא בה? ז) לכנות את היהודים בספרי מספר מפקד העם בשמות הנהוגים אצל הרוסים. גם שאלה זו איננה חשובה להתעסק בה, שלא השם הוא העיקר אלא המעשה, אבל כדי להשיב עליה על פי דת ישראל אומר שאף על פי שבעלי המדרש אומרים שישראל נגאלו ממצרים בזכות מכל מקום הם עצמם שנו את שמותם, ורובם היו להם שמות לקוחים מעמים אחרים; וידוע לכל כי גם הרבה תנאים נקראו בשמות יונים ורומים; ואמרו עוד (גיטין י"א) מפני שרוב ישראל שבחוץ לארץ שמותיהן כשמות נכרים, וגם עכשו יש בינינו הרבה שמות שלקחנום מאת העמים. וכי יותר טוב היא שמי שנקרא שמו ישראל או משה יקרא במספר מפקד וכי השמות ליב, טודרוס וכדומה אינם באמת השמות לעוו או טהעאדאר (פעאדאר במבטא הרוסי)? ח) תקונים ביחוסם האזרחי וישיתו לאבן פנה לחבר יחד את היהודים עם הנוצרים שכניהם בערי הגליל והמחוז לעירונים ובערי מצער ובכפרים לאכרים, להיות לעדה אחת בכל ענין, לשלומי המס ולנתינת אנשים לצבא רק בהגבלות שונות בהנהגת העדה לבל תהי יד העברים על העליונה. התנאי הראשון בהצעה זו, כלומר: לחבר את היהודים עם לעירונים היה מועיל לבני ישראל באיזה ענינים לקרוא להם דרור מממשלת הקהל, והיה בלתי מזיק אם היה אפשרות למצוא עצה שלא ישתמשו הנוצרים בידם העליונה להרע לישראל שלא בצדק, והתנאי השני, הנוגע לחבור היהודים והאכרים אין לו שחר, כמו שהוכיח באריכות המנוח הד"ר סאלאווייטשיק, נו' 21 – 18 במה"ע "דען" שנה ראשונה, במאמרו שהיה ערוך כנגד מאמרו של אחד מגדולי הועד בעצמו; על התנאי הזה שחקו גם המ"ע הרוססים בירזשעוויא וויעדאמאסטי, ופעטערבוג'סקיא וויעדאמאסטי וגם אחד מראשי הממשלה בוילנא אמר על העצה הזו שנולדה מתה (שם באותו מ"ע נו' 30). אשר על כן, יש לנו רשות לחשוב, שאם היו מתקבלים הצעות הועד (מלבד האחרונה, שגם איזה משרי הממשלה ומה"ע הודו שאין לה שחר) אצל השלוחים היהודים היו נעשים איזה תקונים בחיי בני ישראל המדינים. אך מה היתה אחרית האספות? אחרית האספות ההן מסכמת לגמרי עם ידיעת אותן האנשים שנבחרו ונשלחו אז בין בענינים הנוגעים בחיי ישראל פנימה, ובין ביחוסם לשאר תושבי רוסיא. ארץ ליטא בחרה על פי רוב ברבניה וצדיקיה וחבריהם, ונפת רוסיא החדשה – בעגלי הזהב אשר לה, והממשלה לא מצא חזון מהם. להאספה הראשונה בחרה ליטא באנשים כהרב ר' יצחק מוואלאזין והרב ר"מ מליובאוויטש, ואדעסא (בירת דרום רוסיא) באנשים כהסוחר ה' בערנשטיין. כבוד האנשים ההם במקומם מונח. אך השנים הראשונים היו ראוים להיות נשלחים, אם, בדרך משל, היתה באה תאותו של הרב ר' עקיבא איגר שנצטער עליה כל ימיו, והוא להקריב קרבן פסח בירושלים (על פי התרים שונים הנזכרים בשו"ת חתם סופר יו"ד) בזמן הזה, והיו, למשל, נקראים אנשי מעמד מכל עדת בני ישראל להוציא את כל ישראל ידי חובתן על ידי שלוחים; והנני אומר בפה מלא כי לא היו טובים מהם לבא בהר ד' בשם עדת ישראל יושבי רוסיא ולשחוט הפסח. והשלישי היה מכיר את מקומו ומקומו היה מכיר אותו, אם היו שואלים אותו, אם ראוי הוא שתהיה אודיסא פארטא פראנקא (חפשית מתשלומי המכס שעל סחורת חוץ למדינה) אם לא, וכיוצא בזה. אבל להגיד דעתם לפני הממשלה בדבר הנוגע לחיי ישראל וזכיותיהם ובידיעה אמתית את רוח דתם – הגידו מה שתגידו, בעיני הרי היא תערובות של סכלות ותועבה יחד. כל היודע את רוח רבנינו יודה, שהם אינם מוכשרים כלל להבין את טובת ישראל, אינם יודעים בצערם של בני עמם ובמה הם מתפרנסים, ומלה אחת של איזה סופר החשוב אצלם יקר בעיניהם מכל בית ישראל וטובתו. ברור הוא בעיני, שאם היתה הממשלה מצעת לפני רבנינו שאלה כזו: "חפצים אנו שיהיו בני ישראל שוים בזכיותיהם עם שאר תושבי המדינה, בלי שום הבדל כלל; אך אחת אנו מבקשים מכם: בהיות במקומות רבים בתפלותיכם הנכם מתאוננים על רוע גורלכם, ואתם אומרים: אל הביטה דל כבודנו וכו' הבט משמים וראה כי היינו לעג וקלס בגוים כו' וביחוד בפיוטי הסליחות, אשר עתה, בקבלכם את שיווי אין עוד מקום עוד לתלונות כאלה, ועל כן הבטיחו לנו על תמת לבכם, שתצוו על העם בגזרה חמורה שלא לומר עוד אותן התפלות, לא בשביל שאנו יראים מתפלותיכם, אבל מפני כבוד האמת וכבוד הקב"ה, משום שנאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני", אז אין כל ספק אצלי, שהרבנים היו נאותים שישארו בני ישראל בלא שיווי הזכיות ובלבד שלא יחסר קוצו של יו"ד בתפלות שנחלנו מאבותינו. ומה יש לדבר עוד במקום שהשאלה נוגעת בהוראת איזה פוסק! כל היודע את רוח האנשים ההם יודע, כי המלה "גלות" הוא בעיניהם ככלי שעשועים נחמד בעיני ילד קטן, והם עצמם לא היו נרצים בשום אופן שילקח מהם כלי שעשועים זה, כי באמת בני ישראל בלא גלות הרי זה כגוף בלא נשמה…. וכבר הודיעו כה"ע כי רבני ישראל באיזה מדינה באשכנז שלחו מכתב בקשה לממשלתם, שלא יתנו להם שיווי הזכיות. ומה שנוגע לאנשים כהסוחר בערנשטיין, לא למותר אחשוב להעתיק פה דבר נפלא ממאמרו של ה' מרגלית שזכרתי. באספה אחת, שאך ה' בערנשטיין היה המיוחד בה, המבין שפת רוסיא, שאלה הממשלה אם נכון למחוק איזה מקומות בתלמוד? ועל זה ענה ה' בערנשטיין כי זה שנים רבות לא למד את התלמוד, ובעיניו אחת היא אם ימחקו מהתלמוד דברים הרבה או מעט. ועם דעת הסוחר הזה הסכים גם הנבחר מקורלאנד. מה נתעב מענה כזה! "לי אחת היא" – אך לו אחת היתה אם גם יגרשו את היהודים כלה מאיזה מדינה באופן כזה שלא יזיק למסחרו! לו, כסוחר, אחת היא לו, אם יהפך מחציתו של עולם לתהו ובהו, ובלבד שישאר כיסו בשלמותו! ומה היתה אחרית האספה האחרונה, שהיתה בוילנא? עליה נאמר בצדק: ההר התחולל – ויוליד עכבר; הועד אשר להגענעראל גובערנאטור ישב זמן רב ועסק בעניני עצות להיטיב מעמדם, קרא מועד, הציע לפני שליחי ישראל את מועצותיו והם דחו בשתי ידים את כל העצות ההן, מעמד ישראל לא הוטב מאומה, והשליחים שמחו בנצחונם שלא היה בו כלום והעיר וילנא היתה צהלה ושמחה. "והנה בדבר התקונים בדת התמרמרו הצירים, יאמר ה' צעדערבוים במאמרו הנזכר, ולא אבו להכניס ראשם בשקלא וטריא, באמרם "כי אין זכות ויפוי כח לשפוט עליהם, וישענו בחקי "המדינה ורוח הסבלנות השוררת ברוסיא, לבלי התערב בדברים "הנוגעים כחוט השערה באמונה ודת של כל העמים החוסים בצלה" (אין זה אלא דברי חנופה שאין לה לא טעם ולא ריח. אילו היתה הממשלה נזהרת תמיד לבלי התערב בדברים הנוגעים כחוט השערה "באמונה ודת של בני ישראל, כי אז לא היתה יכולה להעביר מאתנו את הבגדים המשונים, את הפאות הארוכות, ולא לגזור על הנשים שלא להשחית את הדרן היינו שלא יגלחו את שער ראשן, שבכלל אין לך דבר בעולם שלא יאמר עליו היהודי, שבשביל כך הוא מתנהג בו באופן זה ולא באופן אחר, מפני שהוא עושה בזה רצון קונו, שהרי גם מנהג ישראל תורה היא! כן ידוע, שנשואין וגטין שנעשו כדת, אלא שלא נרשמו בספרי הרב מטעם, אין להם על פי החק שום יפוי כח. ויגד ראש הועד דבריהם להשר הנציב וימצאם נכונים, ויצו לבלי יוסיפו להגות בזה וכל הנכתב "בענין ההוא יחשב כלא היה ולא נשמע וישכח מלב בפנת הארכיווע", ובנוגע להתאחדות היהודים והנוצרים הסכימו ביסוד "לחבר את העירונים, אך לא במסים ובצבא (ובמה איפוא הסכימו לחברם? האם לכתוב את שמות אלו ואלו בפנקס אחד ולא בשני פנקסים?) ובכל יתר הענינים אשר הוכיחו כי תצא מהם תקלה לעברים ולנוצרים". אך נגד אחדות יושבי השרון, לעשות את היהודים בעירות הקטנות והכפרים לאכרים בלי נחלת שדה עמדו כצור חזק "וישבו דברים בנוים על הגיון ישר ושכל טוב ומאומתים בראיות ברורות נשענות על דתי המלך" (קרוב להאמין כי גם בזה טובתנו בל עליהם, כי, כפי שזכרתי, כבר בררה הזורנאליסטיקא את הפסד העצה זו. וגם איזה משרי הממשלה הכירו בה שנולדה בלא רוח ונשמה). אם באמת לא הפריז ה' צעדערבוים על המדה שהציר "אשר עליו כונן הועד דבריו היה – לפתוח לכל איש יהודי שערי רוסיא לעבור לשבת ולסחור ככל אשר תאוה נפשו, ולבטל כל החקים המגבילים בין ישראל לעמים". אז יגדל מאד חטא הצירים, אשר לא הסכימו להצעות הועד, למען נגיע על ידן אל הזכיות האנושיות החסרות לנו. ומי יודע אם לא היה כדאי בשביל זה להסכים גם להתאחדות יושבי הכפרים העברים עם האמנם לא יתכן, שהועד בוילנא היה יכול לבטל (אפילו על ידי השתדלות בפעטערבורג) את כל לעמים; אבל גם ה' פין אומר: "מלבד השאלות בעניני ספרי בתי הכנסיות, משמרות הרבנים ובענינים הנוגעים בהלכה ובדיני ישראל וכו' שמו לפני הדעפוטטים: הצעת פראיעקט לתת ליהודים דרור ולהאחז בכל ארצות ממשלת רוסיא, וכן נראה גם מן המאמר במה"ע "דען" שזכרתי ואם לפי דעת הועד (כפי הנראה מדברי ה' צעדערבוים) ישיבת ישראל בכל ערי רוסיא תלויה בגיטין נדפסים ובמקוואות בדוקות על ידי רופאים העומדים על גביהן, היה ראוי ונכון להדפיס בפעם אחת שלשת מיליאן עקזעמפלארים גיטין (למספר בני ישראל יושבי רוסיא) ולהעמיד רופא מומחה לכל מקוה, וגם להוסיף עליהם תלמידי חכמים שבטל יצרם או סומים, כדי שבנות ישראל בעלותן מן הרחצה לא תצטרכנה להביט בפני הרופאים, שהם עמי הארץ ואפקורסים, ותביטנה על הצדיקים, אשר יחשבו אותן "לקאקי חיורא", ובשכר זה יהיה להן "זרעא דשפירי כוותייהו". אבל רב לי להתלוצץ: הנה הועד חקר ומצא איזה פרטים הצריכים שינוי, וביד הועד היה גם להשתדל לפני הממשלה להרשות לכל בני ישראל לשבת בכל ערי רוסיא והציע דבריו לפני שליחי ישראל. אם כן, אם השליחים לא יכלו להודות לדעתו של הועד על כל הצעותיו, וביחוד להתאחדות יושבי הכפרים עם האכרים, הלא היו צריכים להודות לדעתו על שאר הצעותיו, למען יאחז הועד דרכו וישתדל לקבל רשות בעד בני ישראל לשבת בכל ערי רוסיא; אבל אם כל הצעותיו של הועד, שעבד בו זמן רב, נדחו על ידי השליחים בשתי ידים, והועד ראה כי כל עמלו עלה בתהו, בלי ספק חשבו בעלי הועד בלבם (כמו שהיו באמת צריכים לחשוב אחרי מפח נפש כזה): "לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך עוד דבר ממה שעלה אז במחשבת הועד לעשות. האמנם אחד מן השליחים במכתבו במה"ע "דען", שנה ראשונה נומר 30 נתן שני טעמים לזה שלא חפצו השליחים להתעסק בשאלות הדתיות, ואלה דבריו: ראשונה, מפני שהושמו ונתבארו בסגנון של אי-ידידות עד שנצטרך לומר עליהם: "לא מעוקצך ולא מדובשך", הצעירים (הדור החדש) הלכו הלאה, ובעצמם חתרו תחת יסוד הבנין שלהם, עד שנשאר היכל התלוי באויר, הנכון לנפול מנשיבת רוח קלה (?). הסבה הראשונה מספקת במדה ידועה. השליחים השיבו ריקם את פני הועד בכל הצעותיו, בשעה שהיינו צריכים להשתדלותו, כי אמרו: לא מעוקצך ולא מדובשך. ובעצמם לא חפצו שתבוא טובה הסבה השניה אין לה שחר: אילו היה הועד שיתירו השליחים ביצה שנולדה ביום טוב וכיוצא בזה היה מקום לאמר, כי הדור הישן לא יקבל היתר זה, והדור החדש אינו צריך לו; אבל הועד בקש למצוא עצות בעניני נשואין, ששוים בהם הישנים והחדשים, ואין עצה ואין תבונה לנגדם, וידוע הוא, כי לא כל השוחק על הכבלים אשר ברגליו בן חורין הוא. חפץ אני לדעת עד כמה היתה עומדת להם חכמתם של השליחים האלה, אם היתה אחת מבנותיהם נשארת עגונה או זקוקה ליבם קטן, להצילה מרעתה הדת? האם היו אומרים גם אז, שהבנין לא נשאר אלא היכל התלוי באויר, הנכון לנפול מנשיבת רוח קלה ואין שוה לשים אליו לב? כן אין סבה זו מספקת, לזה שלא קבלו הצעת הועד בנוגע לשנוי חנוך הבנים, מלבד מה שטובת ישראל החמרית דרשה שיקבלו איזה הצעות הועד, להפיס דעתו, למען לא יהיה הועד לקלס בעיני עצמו, ויאחז דרכו הלאה למצוא תחבולות להקל את צרותינו. אבל ה' צעדערבוים נתן טעם אחר לזה שלא קבלו השליחים את ההצעות הנוגעות בדת, כי "לא אבו להכניס ראשם בשקלא וטריא, באמרם כי אין להם זכות ויפוי כח לשפוט עליהם". פשט הדברים האלה כמשמעם: שהעם לא נתן להם רשות לשפוט על הדברים הדתיים, ואם יחליטו, למשל, למצוא עצה להתיר עגונה לא ישמע העם אליהם. אך בשביל זה לבד לא היה להם לבקש תואנה ולהשען על רוח הסבלנות, אבל היה להם להשיב, כי הדברים טובים ונכוחים, מועילים גם ליחידים גם להממשלה בכלל (כמו שהוכיח ה' מרגלית במאמרו בביבליותיקה העברית צד 335 בחוברת ג'), אבל, אין בכח השליחים לדון בזה, כי דבריהם לא יקובלו אל העם, אף על פי שמצד הדין יש להתיר הדבר (כמו שהוכחתי למעלה) ובשביל זה נחוץ ליסד קאנסיסטאריום, אשר כל פסקיו בזה יהיו מאשרים ומקוימים, ועם זה גם סעמינאריום לחכמת ישראל, שממנו יצאו אנשי הקאנסיסטאריום ורבנים, לא שתהיה הרבנות מורכבת משני מיני אנשים שונים יחד, שהאחד חגר בדרכי התורה והשני סומא, שלא ראה מאורות עולם מימיו; אבל לא היה להם לדחות את הדבר הגדול הזה בשתי ידים, להכלים את הועד, בהשיבם אחור את כל הצעותיו. עד שכל הנכתב בענין ההוא יחשב כלא היה ולא נשמע וישכח מלב בפנת הארכיון! אבל באמת לא היו להשליחים כל יפוי כח לשפוט בשאלות דתיות. מלבד מה שהאנשים, האומרים שדת ישראל לא נשארה אלא היכל התלוי באויר, הנכון לנפול מנשיבת רוח קלה, אינם מסוגלים להתעסק בפתרון שאלותיה, הנה השליחים יותר מפורסמים בשמותם בין בני ישראל ברוסיא היו שליחי ווילנא; אך מי היו השליחים ההם? זאת עיר ווילנא, הקוראת את עצמה בשם ירושלים דליטא ואין כמוה עיר ברוסיא שיש בה הרבה בני ישראל משכילים ומלומדים, ורבים מהם גם בחכמת ישראל, ואחד מהם ברוב ידיעותיו וכשרונותיו ובשכלו הישר והחודר יכול להתחשב כאחד המיוחד שבין חכמי ישראל, לא לבד ברוסיא אבל באירופא כלה, ורק קרת רוחו ורפיון כחו להוציא מפיו דבר שלא כרצון האורתודוקסים גרמו לו שלא יוכל להיות להועיל לעמו ולחכמת ישראל כפי רוחב ידיעתו, ועל כן גם מכתב עתו היה הולך וחסר עד שנעשה עתה כקלייזיל להמפולפלים, לפלפל בו על אדות נושאי ארונו של יוסף ואתרוגי קארפו וכו' וכו' – זאת העיר ווילנא לא מצאה בתוכה את מי לבחור מלבד מ"ץ אחד, הנודע על ידי איסורו שאסר שמן זית ויותר ממנו לא מצאה בתוכה אנשים הראוים להתיצב לפני הועד ותפרוש כפיה למרחק ותקרא לה מפעטערבורג את בחירה, שגם הוא לא נודע אלא על ידי משרה פרטית שהיתה לו אז, ועל ידי העתקתו את דקדוק שפת רוסיא לגרעטש מרוסית לעברית ופרקי אבות מעברית לרוסית! כפי הנראה, רק אחד מהם והוא המ"ץ, היה יכול לחוות דעתו בענינים הנוגעים בדת; אך היוכל איש אשר אסר שמן זית למצוא היתר לעגונות ושומרות יבם, שאיסורן חמור יותר משמן זית?? ומה היתה דעת "ירושלים דליטא" על תוצאות האספה הזאת? את זה יוסיף יגיד לנו ה' צעדערבוים שם: "תוצאות אספות הצירים (כלומר: שכל הדברים נשארו על מכונם כמקדם, בלי שום שינוי לטובה בחיי ישראל) נתנו שמחה בלב כל אחינו בגלילות אלה והעיר ווילנא צהלה ושמחה וכו' וכו' ישלם ד' פעל הצירים כי הגדילו לעשות וכו' ולה' עמנואל לעווין (הוא הנבחר שבא מפטרבורג) עשו אצילי העיר עוד יתרה בהכירם את עבודתו הרבה במשך שלשה שבועות ויגישו לו מנחה טהורה, ספר תורה זרת ארכו נחמד למראה". אם ישאל השואל: למה בחרו אך במנחה זו? אשיב לו מה ששמעתי מפיו של ה' צעדערבוים, אחרי כתבו את המאמר ההוא, כי בני ווילנא הגישו ספר תורה להשליח מפני שהוא הציל אותה על ידי עמלו שעמל להשיב אחור את הצעות הועד… מה רבה תמימותך, עם עני ואמלל! את עיניך הובלת שי לאלה, אשר על דעתך הצילו אותו מרעה, ואינך יודע כי מחמד עינך זה אך נבזה נמאס בעיניהם לדבר בו, כי הוא בעיניהם כהיכל התלוי באויר, הנכון לנפול מנשיבת רוח קלה! אך זאת רעתך, עם עני ואמלל, כי בכל דבר קל הנך רואה הריסות דתך!… רבצה בך האלה הכתובה במחמד עיניך, קול עלה נדף רודף אותך, הנך נס ואין רודף, וצל הרים אתה רואה כהרים!… אין חושב עתה מחשבות רעות לגזול את תורתך מידך, ואין לכל איש נבון חפץ בכמו אלה. תורתך תעמוד בתקפה כל הימים אשר תעמודנה על תלן תורות אחרות, ואם העגונה פעסיא בת ר' חייקיל כ"ץ, אשר זה חמש עשרה שנה לא שמעה מאומה מאישה אשר בלי ספק מת, טבע בנהר או נהרג בדרך ונרקב זה כעשר שנים, תנשא לאיש על ידי הפקעת קידושיה הראשונים – לא תהרס עוד דתך; אם בת שוע תנשא לפאבי, אחרי אשר קבלה גט מבעלה שנטבע בים, (קוצו של יו"ד) דתך תשאר בכחה ובכבודה, ואפילו אם יודפסו גיטין ויעמידו רופאים על גבי המקוה גם אז תשאר דתך בגבורתה ותפארתה. זה פרי האספות שהיו. ומה תהי אחרית האספה הבאה לקראתנו? אפשר, שהמיניסטעריום תציע את שאלותיה אך בענינים הנוגעים המדינה והעקאנאמיע; אפשר, שתהיינה אך שאלות דתיות פרטיות, כענין גטו של הסופר באגראוו שגרש את אשתו בעל כרחה וכיוצא בזה; אפשר, שתגענה השאלות בדברים דתיים נכבדים מאד, כעניני גטין וחליצה בכלל; אפשר, שתהיינה שאלות דתיות כלליות קטני הערך כקידוש לבנה ומקומות מספר בתלמוד וכיוצא בזה; ואפשר, שתהיינה השאלות ממין כל הדברים האלה או רובם. קרוב להאמין, שבין השאלות תהיה גם שאלת סעמינאריום לבני ישראל ברוסיא. החק אומר כי כל איש מחויב להיות בעל דת, ואם כן, בני ישראל, המחויבים גם כן להיות בעלי דת, צריכים שיהיו להם כהני הדת או רבנים; החק אומר כי רב יוכל להיות אך מי שגמר חק למודו בבית ספר הרבנים וכיוצא בזה, אך בתי ספר הרבנים בטלו, ומאין יקחו להם בני ישראל עתה רבנים? האמנם, בתי ספר הרבנים, כאמצעים לבא לגדל רבנים בישראל לא היו ראוים מעולם. מיום שנתן החק על דבר הרבנים החדשים היתה הרבנות מורכבת מחיגר וסומא כמו שכתבתי ורבנות ישראל לא אבדה מאומה בהסגר בתי ספר הרבנים; אך סוף סוף בני ישראל צריכים לרבנים, ונחוץ להם שתהיה הרבנות, לא כאשר היתה עד עכשו בעלת דו פרצופין, פרצוף של חגר ופרצוף של סומא, אבל שתהיה מחוברת באיש אחד, הנקרא בלשון התלמוד "אשכול" (איש שהכל בו). לפיכך נחוץ הוא שתהיה לבני ישראל סעמינאריום, לגדל בה רבנים מופלגים בתורה ובחכמה יחדו. לפי דעתי היה ראוי שיבואו אל הסעמינאריום נערים שהם לפחות בני (ולמעלה מזה עד אין שיעור), שידעו לפחות למודי ארבע או חמש לשכות של הגימנאזיום ויבינו שפת עבר על בוריה. הסעמינאריום תהי נחלקת לעשר לשכות (קלאססען) שמשך למודן יהיה לא פחות מעשר שנים, ובה יקנו להם התלמידים ידיעה עמוקה בתלמוד ובפוסקים, בחכמת ישראל ובדברי ימיו, וידיעה הגונה בשפות יון ורומי, שהן נחוצות מאד לידיעת התלמוד וכן גם ידיעה בשפת אשכנז, שהיא כיום כמפתח לחכמת ישראל. הגומר את למודו עליו להציג דרשה (דיססערטאציע) ואז יקבל סמיכות מראשי הסעמינאריום. משגיחי הסעמינאריום יהיו כלם מבני ישראל והראש עליו יהיה גאון מפורסם בתורה ויראת חטא, ולא כמו שהיה בבתי ספר הרבנים, שהמנהלים הנוצרים סייעו לפעמים את התלמידים שעברו על התורה בפרהסיא, ומעולם לא דרשו מן התלמידים ידיעת שפת עבר, שעל כן לא נמצא אף אחד מכל תלמידי בתי ספר הרבנים שיוכל לקרוא עברית כתיקונה, לבד מאלה אשר ידיעתם בשפת עבר קדמה לבואם אל בית הספר. אם ראשי הסעמינאריום יהיו נוצרים אז אין ספק, שהעתידים להיות רבנים בישראל לא ידעו לתרגם פסוק כצורתו, וכ"ש שלא יבינו איזה מלות בתלמוד, יאכלו טרפות ויחללו שבתות, כדרך שעשו איזה מתלמידי בתי ספר הרבנים. מי שיגמור את למודו בהסעמינאריום יוכל להיות רב בכל עדה מישראל על פי בחירת העדה עצמה, שלא יהיה הרב בעיני העדה כפקיד הבא מאת הממשלה, שלא הרי רב כהרי פקיד. ומה שנוגע לרבני העירות הקטנות ומורי הוראות, די הוא להם שיעמדו על המבחן בידיעת למודי בית הספר המחוזי ובידיעת דיני התורה, או בתעודת הסעמינאריום, או הקאנסיסטאריום, או בתעודת שלשה רבנים מפורסמים. סעמינאריום נחוץ מאד גם בענין הנוגע בחכמת ישראל. חכמת ישראל ודתו סתומה כל כך לפני הרוסים, עד שגם היום נמצאים מחברים, האומרים שבני ישראל צריכים לדם נוצרים בפסח, שדבר זה מצא ראש ישיבת ירושלים, רב אשי, בספר הרמב"ם, ככתוב במסכת זבחי לב, שהתלמוד מפקיר נכסי עכו"ם כמדבר ושהוא מצוה להרע לנוצרים בכל דרך שאפשר, מן הרוסים מאמינים, שאין התלמוד מתעסק אלא במה שנוגע לעמים אחרים ודתיהם. אילו היתה חכמת ישראל מתבררת כהוגן בשפת רוסיא, כי אז היו כל המשכילים הרוסים יודעים כי כל הדברים הנזכרים והרבה כיוצא בהם אינם אלא שקרים נתעבים. במלה אחת: תוכן השאלות לא נודע עוד. אם באמת תהיינה ביניהן גם דתיות נכבדות, או כאלה אשר בפתרונן הנכון תלויה הרחבת זכיות עמנו בארצנו, ועם זה גם הצלת אלפים נפשות מרעב, מקור, ממחלות ומכל הצרות הקשות – התהיה אז טובת העם, ולא כבוד איזה פוסק, עם פיפיות שלוחי בני ישראל, להורם מה שיאמרו ולהבינם מה שידברו? היהיו גם עתה בין השליחים אנשים אשר יכירם מקומם או בבית המדרש או בבית הבערזע ולא יותר? היאמרו גם הם, כי הדת היא היכל התלוי באויר הנכון לנפול מנשיבת רוח קלה ואין שוה כלל לדבר על אדותה, או שיראו גם הם הריסות הדת בכל שינוי קל בחיי העם? היאמרו גם הם, כהסוחר מאדעסא, שלהם הכל שוה, אם יהיה כך או כך?? את זה יורנו העתיד, והוא יגיד לנו, אם ראוים יהיו השליחים שיזכר שמם לשבח או לגנאי בדברי הימים לבני ישראל ברוסיא. "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו, ואם תמאנו ומריתם…" אז יצדק הפתגם "הנח להם לישראל" וכו' שהמו"ל "הקול" התלונן עליו (בגליון 36 שנה ראשונה). מי יתן ולא יצדק הפתגם הזה!… אשה אחת, שישבה עם בעלה ארבע עשרה שנה, עזבה חילה והונה לבעלה ותפתהו בערמה שיתן לה גט פטורין, והוא נפתה לדבריה ויסע עמה לתכלית זו לעיר קטנה ושם גרש אותה אצל הרב היושב שם כדת משה וישראל. הרבנים המודיעים זאת אומרים, כי השקו את הבעל לשכרה בשעת נתינת הגט, והם חושדים את הרב המסדר שלקח שחד מן האשה לסדר לה את הגט, ומוסיפים שהפטור שיש בידה מזויף הוא, ועל כן האשה הנ"ל אשת איש גמורה הוא. כל איש יבין, שאשה שישבה עם בעלה ארבע עשרה שנה ונרצתה לעזוב חילה והונה לבעלה אך כדי להתגרש ממנו – בלי ספק סבלה מידו מכאובים רבים, וזוהי עדות שאין טובה הימנה שאיננו איש הגון. אך כבר נודע, שאין להרבנים עסק עם היושר והמשפט, ואך אל דברי הפוסקים תלויות עיניהם. אבל נראה נא מה דין הגט הזה. על פי הדין שכור שלא הגיע לשכרותו של לוט מקחו וממכרו ממכר. ואם עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתין אותו, אבל אם הגיע לשכרותו של לוט אין במעשיו כלום (עירובין ס"ה) וכן הדין פסוק באה"ע סי' קכ"א, אלא שהוסיף שם, שאם לא הגיע לשכרותו של לוט הדבר מוטל בספק. אבל כל הרואה שם באה"ע יודה שאין דבריו אלה אמורים אלא על מה שאמר שלכתחילה יש לסדר גט לשכור, ועל כן התנה, שאם הוא שכור יותר מדאי אבל עוד לא הגיע לשכרותו של לוט, יש ספק בדבר אם לכתחילה כותבין לו גט; אבל הגט כשר בודאי, שהרי אם עבר עבירה שיש בה מיתה היו ממיתין אותו, ואם לא חששו לשפיכת דמים למה יחששו לגלוי עריות? והנה האשה הזו נתגרשה, ובחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נפסל גטה. ואם כן יגדל הפלא, מאין ידעו הרבנים האוסרים, שהבעל הגיע לשכרותו של לוט? האם העמידו אז בוחנים להבחין את ערך שכרותו? הלא רואים אנו שהוא לכתחילה נסע עמה ממינסק לעיר קטנה כדי לגרשנה (כדברי המודיע) ורב העיר הקטנה סדר לו גט, ואם כן, בלי ספק, אפילו אם היה אז שכור, לא הגיע לשכרותו של לוט, שבאופן אחר אין ספק שהרב לא היה מסדר לו גט. המודיע אומר שלא ידע המגרש בין המן לבין מרדכי, אבל גם מי שאינו יודע בין המן למרדכי עוד לא הגיע לשכרותו של לוט, שלא ידע להבחין בין בתו לאחרת, שהרי רבא לא היה אומר שחייב אדם להשתכר בפורים עד שיגיע לשכרותו שללוט, שיהא פטור מכל המצות והעונשין שבתורה (ע' מגילה ז': ) ואך רבה הגיע לשכרותו של לוט, ששחט את רבי זירא (שם), ובזה יתישב מה ששאלו איזה מפרשים שם, מדוע הביא מעשה לסתור, כי באמת אין המעשה סותר את דברי רבא, אך מוכיח את ערך השכרות שאדם חייב להשתכר בפורים, כשכרותו של לוט. האמנם הרבנים חושדים את הרב המסדר את הגט שלקח שחד – פה נסתתמו טענותי! כל קוראי מאמרי יודעים כי קטיגור קשה אני להרבנים לבי לחשבם לאוהבי בצע ולמקבלי שחד, וביחוד הנוגעים בדת ישראל, שהיא חשובה אצלם מכל חיי העולם הזה וחיי העולם הבא יחדו. ובכל לב הנני מאמין כי הרבנים הנם טהורי לב ואנשי צדק, רק אני אומר שחסרות להם ידיעות הרבה הנחוצות לכל רב. והנה באו רבנים וחושדים את אחד מחבריהם שהוא מקבל שחד, להתיר אשת איש! אך אם נניח שיש בין הרבנים מקבלי שחד, מי לידינו יתקע שלא קבלו הרבנים האוסרים שחד מן הבעל? ואם הם רבנים יותר גדולים מן המסדר את הגט, מה בכך? הן כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, וכל הפוסל וכו'. ועוד יותר יפלא לראות את גודל לב האוסרים, האומרים "שהאשה אשת איש גמורה היא", כאילו שהמגרש עשה אש מעשה לוט, ואין כל ספק בידם שהגיע לשכרותו שללוט! ומה בכך אם הפטור מזויף? הן הפטור אינו אלא לעדות על מעשה הגט, וכיון שמעשה הגט אינו מוכחש, הפטור אינו אלא למותר. זה פרי ממשלת הרבנים הבלתי מוגבלה! ביום הפרד מעלי אוהבי וידידי הנאמן דוד בניסינאוויץ עם ביתו לנסוע פאריזה. תרמ"ב. פ"ב עת חיים ויצירות ממקור אור נולדים, התרגום מקדש לזמרת רות לויאש המנגינה – יואל אנגל החוזה חזיונות בארבעה עולמות (שירים) חלק ראשון מאת יעקב צבי בן יצחק סאבעל, אדעססא תרל"ב. רבים בנו הסופרים ורבים עוד מהם – ספריהם ומאמריהם, שלא ימצא בעל שכל בריא מה לקרוא בספרותנו החדשה, המתרבה בכמותה משבוע לשבוע. אי אפשר לו לאדם לקרוא תמיד ספריהם ומאמריהם של לעווינזאהן, קראכמאל (האב והבן) פין וחבריהם, מאמריהם של יה"ש, רבין וכיוצא בהם, ספוריהם של מאפו וסמאלענסקי ושיריהם של לעבענזאהן, גארדאן כו', ומכיון שקרא אדם בן-דעת את דבריהם של החכמים האלה וכיוצא בהם שוב אין לו מה לקרוא. מבלי לדבר על אותם הכותבים דעותיהם החפשיות במתנה שלא על מנת להחזיר מאת חבריהם או רבותיהם, ומבלי לדבר כנגד המשחיתים, המעשנים ציגארים בשבת ואוכלים טרפות בסתר ומרעישים עולם בגלוי על חילול הדת ונלחמים בפיהם ובשפתם בעד התלמוד והפוסקים; הנה גם הסופרים המשכילים והתמימים גם הם אך לעתים רחוקות מאד יוציאו מלבם דברים הראוים להשמע, להורות דעת להולכי באפלה. אהבתם להבל פיהם של הקדמונים וקרירות רוחם לדעותיהם עצמם מפנות את לבם על פי רוב מן הדברים, הראוים להאמר בזמן הזה ומצרכיהם של ישראל. בין כך וכך הצרכים אינם מתבררים, השאלות אינן נפתרות, דעותיהם של הסופרים נשארות קבורות בלבבם ואין להן עסק במאמרי הסופרים עצמם, הסופר גם הוא אין לו התחברות פנימית עם דבריו שהוא מדפיס והספרות נשארת ריקה. וזו לא בלבד שאין להרבה סופרים התחברות פנימית עם דבריהם הנדפסים, אלא שהרבה פעמים סותרים את שיטתם של עצמם הקבועה בלבם פנימה. דברי אלה תמוהים – אך אמתים. הסופרים עצמם יודעים אמתת משפטי זה יותר ממני, וגם אלה אשר הביא להם המקרה לדבר עם איזה סופר נודע ולשמוע שיטתו ומהלך רעיוניו, יכולים הם להוכח באמתת משפטי, בשעה שיערכו דבריו של אותו הסופר ששמעו מפיו לדבריו הנדפסים שקראו בספריו ובמאמריו. הנזק הבא מחנופה כזאת מובן לכל איש; שהרי אם לא הסופרים – מי איפוא יוציא משפט אמת לאמתו, לבער את הדעות הכוזבות והדמיונות שנשתקענו בהם? אם מיודעי ה' איסר בער וואלף לא שם לבו לדברי עצמו ואמר: "ווילהעלם גבור מלחמה צריו הכריע, ימינו רוממה, קרן אשכנז רמה, (רננו צדיקים)! אך לא ינום ולא יישן גבור מושיע כו' (המגיד תרל"א נר. 35) אין בכל כלום; צרפת תציץ ותפרח אם גם איזה משוררים עברים ישמחו לאידה והגבור המושיע תמתק לו שנתו אף-על-פי שיעידו שלא ינום ולא יישן. אבל אם פלוני המשורר כתב שיר ארוך לנחם כל "צדיק ורע לו", בהבטיחו אותו שיבוא על שכרו בעולם שכלו טוב, אף-על-פי שהוא בכבודו ובעצמו אמר לי בטרם שאלתיו, בשעה שהראה לי את שירו זה, שאיננו מאמין כלל בהשארת הנפש; אם פלוני מתלהב כאחד החסידים בדברו על אדות בשעה שהוא עצמו מודה לכל דברי ה' ריג'יו ב"בחינת הקבלה", אם פלוני צועק מרה על עוברי תורה ומחללי הדת, בשעה שהוא עצמו עובר כמעט כל התורה כלה – הרי הם עושים תועבה גדולה… גם אלה הדורשים בשאלות החיים ונושאים ונותנים בהם בטוב טעם, בדעת הענין שהם עוסקים בו ובמבט ברור על עולם המעשה והחיים, גם הם על-פי-רוב אין בדבריהם כח להביא אותה התועלת שהם רוצים להביא, מתוך שדבריהם מלאים קרירות-קרח ואינם יכולים לבקוע בלבות שומעיהם. בשעה שהם מנתחים איזה שאלה לפרקיה כסבורים הם, שהם עוסקים באיזה הלכתא למשיחא וכאילו אין רצונם אלא להראות בסברא ושהם יודעים לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. בערנע אמר על עצמו שהוא כותב בדמי לבבו ובמוח עצמותיו, ופיסארעוו הוסיף, שבאופן אחר אי אפשר לכתוב. ובאמת כן הוא, וכי אפשר לי שלא ירותחו דמי, שלא יהמו מעי, ושלא תלקח לבי בקרבי בשעה שאני משים לב למצב מאות אלפי אנשים הסובלים רעב, קור, מחלה, עול הבלי שוא, חמת אדונים קשים, רדיפות מיד פאנאטיקים ואנשי רמיה, נדודים ותלאות אין מספר בסבת החנוך הרע, הסדרים המהופכים והסכלות הנוראה המקיפים אותנו, ובשעה שאני מחזר למצוא תרופה למכתם? אך רוב נציבי הקרח שוכחים, שהם עוסקים בנתוח גוף חי המרגיש מכאוביו, הקשים ועצומים, ומדמים הם בנפשם, שהם מנתחים פגר איזה מת. בשביל כך דבריהם מתנהגים בכבדות ובתנומה והקורא – תקוץ נפשו בם ומשליך הגליון או הספר מידו באמצע הקריאה או ששינה חוטפתו… וכל כך רחקה מלבם של רוב סופרינו ידיעת ערכם הגדול של דברים היוצאים מן הלב, עד שהם נותנים יתרון רב למליצות מהודרות על דברים לוהטים הבוקעים ממקור הלב. נאמנים לשיטה זו הרימו עד שחקים את ישעיהו בן אמוץ, שלשונו גדולות ומליצותיו מצלצלות באזן הקורא, והשפילו כבודו של ירמיהו בן חלקיהו, אשר כל מלה ומלה מדבריו אינה אלא אנחה השוברת כל הגוף, יוצאת ממקור הלב, כתובה בדם ובוקעת וחודרת לב כאנחת חלל לפני צאת נשמתו! זוהי הסבה הראשית לקרירות רוחה של הפובליקא לספרותנו, שקרירות הרוח הזו גורמת שלא תעלה ארוכה למכתנו הפנימית. אין לאדם פשוט כל עסק לא עם חקירות הרמב"ם, לא עם שירי ר' שלמה בן גבירול ולא עם ביאור מקרא, תרגום ואיזה אגדה. הוא חי בעולם העשיה וחפץ הוא שידברו עמו על הנעשה ועל הצריך להעשות באותו עולם שהוא חי בו, ולא שיבלבלו את מחו בדברים הפורחים באויר ושאין לו עסק בם; שהרי אחת היא לו אם דבריו של ר' פלוני זצ"ל פירושם כך או כך. הואיל ואין אנשי עולם העשיה מוצאים בספרותנו מה שהם צריכים וחפצים למצוא, שוב אינם קוראים בה, והם מתרחקים ממנה ובשביל כך נשארים גם הדברים המעטים הבאים שם הראוים להאמר ולהשמע, כקול הקורא במדבר, שהרי הפובליקא רחוקה מן הספרות ואינה יודעת, שאתמול או עתה יצא מאמר או ספר, שיש לו באמת עסק עם החיים. אילו היתה בנו בקורת, אפשר שהיה המצב הזה משתנה מעט או הרבה. אבל אנחנו אין לנו בקורת בספרותנו, ולא עוד אלא שהרבה מסופרינו אינם יודעים כלל מה היא בקורת? המו"ל "המגיד" בבשורתו על ספר "עין משפט" לה' אבראמאווויטש (לפני איזה שנים) התפלא על אבראמאויטש האומר, שאין בנו בקורת, וגזר להיפך, שיש בקורת יותר מדאי והביא ראיה מסופרי מה"ע, שהם מתאמצים תמיד לסתור דברי חבריהם, ומכיון שבא אדם והערתו בידו מיד מתכנסין חבריו ומקיפים אותו בחבילות חבילות של שאלות וכל אחד ואחד אומר להיפך מדברי חברו. הנה לפנינו מו"ל מ"ע, שאיננו יודע כלל מה היא בקורת ואינו מבין, שהתאמצות בעלי ההערות לסתור דברי חבריהם אינה אלא אהבת הנצוח והפלפול, שהביאו רוב סופרינו אתם מן התנור והכירים של בית המדרש ומהכלל הגדול, שיש בידם: "איפכא מסתברא", ואין לה כל ענין עם בקורת, שמטרתה לשפוט על הרוח העיקרי של הספר או המאמר, על מבטו של הסופר על אותו הענין, שהוא עוסק בו, ועל המטרה, ששם לו כדי להגיע אליה, להביא את התועלת שהוא חפץ בה. אם נבקר, למשל, ספר "זרובבל" של לעווינזאהן לא נוכל להסתפק בכתיבת איזה הערות פרטיות: מה שהיה המחבר יכול להביא חזוק לדבריו ומה ששגה באיזה מקום פרטי, שאין לו כל ענין עם שיטת הספר עצמה וכדומה. אבל עלינו לשום עין על הרוח העיקרי והשיטה הכללית, שהספר מלא מהם, והם: שהתלמוד בכלל נחוץ היה להיעשות וחיי הזמן הביאוהו לעולם, שהוא במטרתו ויסודו הביא טובה לישראל על ידי שהוא מלא תקונים בדת הנחוצים לעולם המעשה, ומטרת הספר "זרובבל" כפולה: לגול מעל התלמוד חרפת חנם, שעטה עליו הבור ועם-הארץ בעל "נתיבות עולם", ולפקוח עיני ישראל לראות, שהתלמוד לא ניתן למשה מסיני כתורה שבעל-פה. נחזור לעניננו: אין רוב סופרינו יודעים כלל מה היא בקורת, ועל כן הספרות הולכת בדרכה השוממה, הכבושה לה מאת בעלי החלומות. הרבה מאנשי הספרות נשקעים כל כך בעולם העיון והדמיון עד שאינם יודעים כלל מה שנעשה בעולם המעשה ומה שצריך להעשות בו, והרבה זכו, על פי איזה מקרה, למצב טוב ומאמינים הם, שגם מצבם של שאר אנשים טוב הוא ואינו דורש כל שינוי לטובה, וכמאמר ההמון: "אין השבע מאמין לרעב". הואיל ואין בנו הרבה אנשים שנחלו שני עולמות, עולם העיון ועולם המעשה ועם זה יהיו גם תמימי לב המוקירים את דעתם ומבטם יותר מדבריה של החברה המקפת אותם, לפיכך אין בנו ספרים הנושאים ונותנים בשאלות החיים במבט נכון, בדעת צלולה ובתמימות לב די צרכם, ורק מאד נראה ספרים נבחרים כאלה. זוהי דעתי ברוח התלמוד ורוח הקבלה ואין אני צריך להודיע שאין אחריות פירושי זה על המחבר, ואפשר שהוא לא יסכים עמי באיזה פרטים, אבל יהיה איך שיהיה, המחבר להראות, כי רוח הקבלה השחית אותנו עד לאין מרפא והוא הולך ומברר דבריו בחלק הראשון מספרו, אשר לנגד עינינו. אחרי שנכנס המחבר צעדים אחדים בספרו יתחיל להזכיר דעות המקובלים, כלומר: מנחילי חלומות ודמיונות לישראל והוא מספר לנו (בצד 12, 11) פרטים שונים, שאף-על-פי שאינם בכלל "חדשות" ראוים הם להיות נזכרים להגדיל שבחן של המקובלים. "שם, יאמר המחבר, תתיפח יולדת מיראתה את לילית, שם תפחד רכה וענוגה מרגלי תרנגלת, שם מת איש מפחד פתאם על ידי שנדמה לו, שראה תמונת איש עולה מקבר, שם נס איש מנוסת חרב מפני ששמע בדמיונו קול מתים המתפללים בבית-הכנסת, ושם ילך פלוני קודר ושחוח מפני שלא ראה את ראשו של צלו בהושענא-רבה". אחרי כן יוסיף המחבר, בשומו דבריו בפי המקובלים עצמם, כעין וידוי על עוונותיהם שאין קץ להם, ועל הרעה שהביאו לישראל, לאמר: איש ייקץ משנת בקר או צהרים, אך לא מהר לרחוץ ידיו במים; איש לא ידע איכה ינעול נעלים. (כלומר: איזה מנעל ינעול תחלה?) איש לא למד איכה יסך רגלים, איש לא יבין איך יביטו עינים על אלה הלא ירעשו השמים! איש יחד נפשו במחולת מחנים, איש יקשיב זמרת שרים ומצלתים כו' איש תמיד לא נאנח לשבור מתנים עליו הלא ירעם אל בשמים! (צד 17) אל לכם, אמרנו, נחלה וחבל בנעימות החיים תחת שמים, כי מכל מוצא עברי, כל הבל ילד מלאכים אלפי רבותים כו' שנאו החיים, נפשכם אל תאהבו, שנאו כל חכמה, כל מדע כל דעת, ובגללכם נוצרה תבל תרהבו, אך אל תדעו, כסו כל מגרעת (צד 18) האלה פשוטים הם ואמתים, וגלוים וידועים הם לכל היודע את רוח עמנו וספרות בעלי הדמיון שלנו. אדם מישראל, הרוצה לזכות את עצמו בעול-הזה ובעולם הבא חייב ללכת קודר של היום, סר וזעף ומלא עצב ואסור לו למלאות פיו שחוק בעולם-הזה, חייב הוא ללכת בכפיפת הראש ועיניו למטה, שהרי אסור לילך בקומה זקופה, וצריך הוא להזהר שלא יסתכל חוץ לד' אמות! אסור לו לשיר שיר שאינו מכלל הודאות ופיוטים ליוצר בראשית, חייב הוא לקדש עצמו במותר לו ולפרוש מתענוגי העולם-הזה, וכל מה שהוא נהנה לא יהנה אלא לשם-שמים. אם זלזל בנטילת ידים – נעקר מן העולם, אם עבר על דברי – חייב מיתה בידי-שמים, אם הפסיק ממשנתו רגע אחד ועסק בדברי שיחה הלוקחת לב האדם העמל בעיונו – לחדש כחו ולהסיר מעט רעיונו מן הענין היחידי שהם עוסקים בו ומיגע אותם ככל דבר בעל גון אחד – סופו שיאכילוהו גחלי רתמים; שינת הצהרים ושיחת הילדים מוציאים את האדם מן העולם ודבריו עם אשתו צריכים להיות שקולים ומדודים, שהרי אסור להרבות שיחה עם האשה ובאשתו אמרו – קל וחומר באשת חברו! על הדברים הנוראים האלה הוסיפו מקובלים עוד שגעונות יותר נוראים ובראו ברוח דמיונם אלפי מלאכי חבלה, נחשים ועקרבים ויסורים מבהילים, שלא ידעו אותם גם שופטי האינקוויזיציאן, והזמינו אותם ליסר בהם, שכלו טוב, את האומללים שלא כוונו היטב בתפלתם, שחדשו פירוש בתורה שלא כפי חפצם, שהביטו על בתולה ושעברו על איזה מצוה שאדם דש בעקביו. האחרונים שבהם הוסיפו עוד שאסור לו לאדם להסיח דעתו אפילו רגע אחד ממציאת אלהותו ואין לך רגע, שאין אדם מישראל חייב לזכור בו בלבו ובמחשבתו שיש אלהים 3 שוו נא לנגד עיניכם בריה כזו, שמימיה לא שחקה במלוא פיה, שלא זקפה קומתה, שלא נסתכלה חוץ לד' אמותיה מעולם, שלא שרה ולא זמרה שום שיר וזמר של חיים בעולם, שלא נהנתה מן העולם-הזה לשם תענוג עצמי, למלא החשק הקבוע באדם בטבעו, שלא שחקה עם ילדיה ושלא דברה אלא דברים שקולים ומדודים עם הנפשות ממין היפה היותר קרובות לה בעולם! מה דמות תערכו לבריה כזו? אדם חי הוא או אינו אלא גוש עפר מן המת שכבר נרקב? שמא קוף הוא או בול עץ? אך לא קוף הוא ולא בול עץ ולא גוש עפר, אלא אדם מישראל החי במצות פי בעלי הדמיון או בעלי רוב התעתועים, שכבש לו דרך גם בתוך התלמוד הטהור ביסודו העיקרי ובשיטתו הראשית! האיש הזה הוא שפל רוח, מלא אויר של מות ובחייו הוא קרוי מת, לא השתמש מעולם בכחו, בשכלו ובתאוותיו הטבעיות ולא נהנה מחייו, אור פני אשה לא הרחיבה דעתו, והאהבה, המחזקת את כחות הגוף, מאמצת את הידים, מזכרת את השכל, מאירה את העינים, משביעה את הרגשות וממלאת את לב האדם קורת-רוח ושמחה, לא נתעוררה בקרבו, ולא נודעה לו במתקה ובתענוגיה, ואינה באה לו בטבעו של האדם אלא בחובה ובזכירת מצוה, והרי היא לו כמצות אנשים מלומדה. היהודי הזה אינו אוהב אשה, אלא אוהב הוא את אשתו, מתוך שעל ידה הוא מקיים מצות עשה שבתורה. כאדם האוהב את תפיליו (כדברי הבעש"ט). אנשים כאלה אינם אנשים של העולם הזה כלל, אלא נשמות הפורחות בעולם האצילות, או יותר טוב: בעולם התהו. נשמות כאלה נמצאו בתוכנו לרבבות, בין בזקני הדור, העומדים מוכנים לעזוב את העולם הזה ולהסתלק לישיבה של מעלה שהם שואפים אליו, בין בצעירי הדור, שעולמם לא נתבלה עוד ועל כרחם הם חיים בעולם הזה, שאין בו כלום מן האצילות, אבל יש בו טרדות, צרות, מחסורים והרבה תקלות בכל פנות שהאדם פונה, ואוי אוי להם לצעירים האלה בשעה ששולחן אחרים ניטל מלפניהם וצרכיהם המרובים יקלעו אותם מעולם האצילות שנתגדלו בו אל עולם המעשה והחיים, שלא ידעו אותו כלל ולא הזמינו את עצמם להיות מוכשרים לו… המחבר הולך ומונה את כל חגינו ומועדינו ושאר ימות השנה בעתים מזומנים ומראה לנו איך שהמקובלים הפכו את הימים האלה, שהם ימי שמחה וחיים – לאבל ולעצבון. הריני מעתיק דברים אחדים בענין זה: מה שם אלה בלבנים יתעטפו וכמו מתים העולים מקבר ישבו על שלחן ופניהם יזעפו? ליל ראשון אל חג מצות לבני עבר, אף דל ישתה ארבעה כוסות יין, (טה"ד, וצ"ל: ארבע כוסות) אך לזמיר האביב לא ישא עין, כי לא חג האביב עתה יחגו או הודות לאל מוציאם מפרך, אך לקרוא הדרור למתים נסוגו שם בשבי מצרים, מספרם פר"ח כו' (צד 13) לא אל שמחת אביב יספרו לעמר, אך זכרון אנשים שכבר גועו כו' (צד 14) מי מלל תוגתם בימי הקיץ? עת תרנין רוח ילד ותחיה רוח שב, כו' לא למו יופיע שמש תמוז ואב. אז תתמוגג נפשם והיו למים, אז נזכירם היום בירושלים לא אמץ רוחם כו' לשוא יקרא שירות דוד המלך ושנת כל איש על מטתו נהיתה ותמונת בת-מחלת (שד נקבה) אליו נגלתה, כו'. כל הקהל כמתים יתעטפו, זה היום לא ישא יד, ראשו שחוח, זה יעמול לבכות, דמעות עיניו ספו, זה מאז על רגליו יעמוד מאין כח, ויבלו כן יום עצב עד הלילה ועיפים מתוגה יפנו למעלה. לא אל מושל הטבע אל ישראל, כי אל מדת הרחמים נפשם יהינו (פעל "יהינו" אינו פעל יוצא!) חלפו ארבעה ימים, חג אסיף בא, כו'. אך לא מחשבת המחוקק דמינו כו' לא אל גיל כעמים ישמחו ויגילו, כי למתים (לאושפיזון) את שלחנם נעריכה (9, 38) אמתות כל הדברים האלה ידועה לכל יודעי ספר ויודעי מנהגי ישראל. ואם עוד יש כאלה שלא זכו ולקרוא מה שכתוב בה במצוותיה על המועדים ולהוסיף על זה גם מה שהוסיפו בעלי התלמוד מדעתם, ולשוב ולהתבונן אחר כך בספרי האגדות, הקבלה והפוסקים עד ס' "שערי תשובה" לר' חיים מרדכי ור' זלמן מרגליות מבראדי ו"מגן האלף" לר' אריה ליב צונץ, ואז יבחינו בין פסח בעלי התלמוד, שלא נאסר בו אלא חמץ גמור ותערובות חמץ, ובין פסח זמננו, שנאסרו בו הרבה הרבה דברים שאין בהם אפילו תערובות חמץ, כקטניות, צוקער פשוט וטהעע פשוט, ציגאררים (לדעת בעל "חיי אדם"), שזופים יבשים וכל מיני פירות שנתיבשו בתנור, שום (בארץ רוססיא החדשה) דגים מלוחים (שם ובאיזה מקומות בליטא) והרבה כיוצא בזה; בין יום הזכרון של התורה, שהוא הוא ראש-השנה לשמיטין וליובלות לדעת התלמוד, ובין יום הדין הקדוש והנורא של בעלי האגדות והמקובלים, עד ספר "מטה אפרים" לר' זלמן מרגליות הנזכר, שכולם בטלו כעפר דברי ר' יוסי האומר: "אדם נידון בכל יום" (ראש השנה ט"ז), ואם כן אין בכל ימי השנה יום מיוחד לדין ומשפט כלל; בין יום הכפורים של התלמוד, שהוא יום מחילה וסליחה, יום שמחה ומחולות הכרמים, ובין יום הכפורים של זמננו, שאינו אלא יום בכי ומספד, יום פיוטים שאין להם שחר, יום סרחון הנרות והזיעה הרבה מן צפופים באויר מעופש ומתמוגגים בדמעות, יום שאין הפה יכול לדבר את נוראותיו ופחדו, שהוא מטיל על צאן קדשים… אך יותר נכבד ויקר הוא המחזה שהראה לנו המחבר כשעה 4שהוא מבאר את האמצעים המסוכנים והמגונים שהרבה מאחינו בוחרים בם לפרנסתם בעל-כרחם ושלא בטובתם על ידי שאין בידם לא חכמה ולא אומנות. פה איש מביא את עצמו בסכנה ומעביר את המכס! שם התחכמו בני העם הנבחר, המוכתרים בנימוסים וקוראים לעצמם "רחמנים בני רחמנים", וגנבו את אחיהם בני ערים אחרות, בין שהם צעירים ובין שהם זקנים, קרעו את מכתבי תעודותיהם שנמצאו בידיהם ומסרו אותם לעבודת-הצבא, אם כדי לפטור את בניהם של עצמם בנפשות קרבנותיהם שהקריבו או כדי לבוא על שכרם 5 בחורים צעירים ומלאי כח עלומים לבלות מבחר שנותיהם בבתי המדרשים כדי שיוכלו להיות בטלנים כל ימי חייהם; ושם הרבה אנשים בריאים מרמים את הבריות ועושים עצמם לחולים, לעורים, לגדמים ולפסחים כדי לחזור על הפתחים. את המחזה המעציב הזה מסים המחבר בחרוז מפלח לב: כי מיום הולדו עד רדתו קבר נשביע ישראל במרורים וכעס; עוני מכל צד, מחסור מכל עבר, מרמס להבל, מרמס כתולעת; כי מי אמלל במשמר שוא, רודף רוח? אובד, כנודד ללחם אל כל רוח? (צד 46) השמתם לב, קוראים, לדברים אלה? "עוני מכל צד, מחסור מכל עבר, מרמס להבל, מרמס כתולעת!!" העניות שבקרבנו גדלה עד כה, עד שרבואות אנשים מעמנו אינם יודעים את עניותם אלא בשלילה ולא בחיוב, כלומר, יודעים הם שאינם עשירים, שהרי אין להם בתים וכלים מהודרים וכיסם ריק אין בו כלום; אבל בחיוב אינם מרגישים כלל בחיי והדחק שלהם, מתוך שאין להם השגה אחרת כלל מחיים אחרים יותר טובים, ובשעה שהם אוכלים לחמם הצר ומעט גרש וכדומה, המבושל במים חמים, ולנים בלא כרים וכסתות, חמש משפחות בבית אחד שאין בו אלא שני חדרים, כסבורים הם, שכך הוא דרכם של בני האדם הפשוטים שאין בהם תענוגים יתירים, וכי האוכל בשר בכל יום ודר בדירה הגונה הוא הוא היוצא מן הכלל! מרמס כתולעת אנו לכל החפץ לדרוך עלינו: מרמס לבעלי אגרופין של עמינו, מרמס למוסרים ולמלשיני שקר, מרמס לאיזה שוטר, מרמס להבלי שוא ולמשפטים קדומים בין שחלמו אבותינו ובין שחלמו אבותיהם של אחרים עלינו, ומרמס לפובליציסטים רבים המשתדלים למעט זכיותינו ולהרבות את צרותינו ועינויינו, שיש לנו מעניותינו הנוראה! בין הפרקים יברר המחבר את דבריו ויראה לנו מקצת מן המרורים והכעס, שהשביעו ומשביעים המקובלים (לאו דוקא, וכל בעלי הדמיון ואוהב איסורים בכלל) את ישראל מימי עלומיהם. מציג הוא לפנינו גבר עול ימים המתעלס באהבים עם אשתו החדשה אשר לקח. פתאם ראתה טפת דם כחרדל ובלב נשבר נפרדה מבעלה אהובה (שהרי אסור להם לנגוע זה בזה ולשבת על ספסל אחד) ואחרי שספרה שבעה ימים ושבעה נקיים של רבי זירא וטבלה כדין, לא יצאה עוד ידי חובתה: פה לא כרתה חוט ופה צפרן, פה תפגוש חמור ופה – אחרת, כו' ובנשף אש חשקם בוער כרותם יתחלחלו האוהבים ממראה כתם. כה ינקפו ימים ירח על ירח, כו' עדי און אהבתם יקפא כקרח כו' ובעלה אונן או יאהב אחרת (צד 49). בפרק הבא יחזור המחבר לענינו, לעניות רוב בני עמנו ולחצם הנורא והממוגג לב. הפרק הזה נפלא הוא וראוי היה להעתיקו כאן, הואיל שהוא מחזה נאמן מחיי המעשה שלנו, אלא שמתוך שהוא ארוך וכל חרוזיו מחוברים יחד בענינם ובמהלך רוחם קשה הוא להעתיקו. אבל העניות הזו, שהיא נאה לישראל כרצועה אדומה לסוס לבן (חגיגה ט'), ידועה היא לרובא דרובא של בני עמנו מתורת הנסיון ואין אני צריך להשתדל ולהעתיק לפני הקוראים את הגלוי והידוע להם. בני עמנו מחזיקים בכל כחם בתכשיט של סוסים הזה, ודור דור מהם זוכה להדור הבא אחריו בדקדוקי עניות ובכל הצרות והמכאובים, שתפארת מהם לאוהבי תכשיט הסוסים. כל כלי השכל והמחשבה יעמדו כנדהמים וכאדם שנטלה ממנו הרגשתו וכשרון המחשבה שלו, אם נתבונן רגע על הפראות הנוראה והאיומה הזו, הנוהגת בקרב רובא דרובא של יהודי גאליציען, מאלדאווי, פאלען וביחוד בליטא. וכי שמעתם מימיכם, שעשרות אלפי אנשים, לא ילמדו את בניהם שום חכמה או מלאכה להתפרנס בה, ולא עוד, אלא שהם נושאים להם נשים ומכריחים אותם לפרות ולרבות ולהיות מטופלים בבנים בשעה שאי אפשר להם להשתכר ביגיע כפם ובידיעותיהם אפילו פרוטה אחת?? וכי אפשר להעלות על לב, שאותה אומה, שגזל ואונאה חשובות בעינה על פי דתה להעונות היותר גדולים, אינה דואגת, בהיתר ולא באסור?? מי הוא איש זר שיאמין לשמועה, שאותם היראים והחרדים, הנזהרים לקיים כל דקדוקי העניות, שעליהם אמרו הפוסקים "נכון ליזהר" כו', שאותם היראים והחרדים עצמם עוברים יום יום על דין מפורש בתלמוד, שהם מאמינים בו ומקדישים אותו כמעט יותר מספרי התנ"ך, – האומר בפירוש: חייב אדם ללמד את בנו אומנות" – "וכל שאינו מלמדו אומנות מלמדו ליסטות"? (קידושין כ"ט), מי האיש שיש לו מוח יבין את המחזה של שגעון הזה, שאנו רואים ברבואות אנשים, היודעים שהם עצמם סובלים הרבה דאגות הפרנסה ולפעמים גם רעב ודחקות ואינם דואגים כלל בעד בניהם, שהם אוהבים יותר מנפשם, לחלצם מן הדאגות המדכאות האלה ומן הרעב הצופה להם? וכי פראות כזאת אינה גדולה מפראותם של העמים היותר פראים, שעם כל שובבותם ולכתם ערומים ואורח חייהם המגונה והמלא אכזריות, הרי הם דואגים בעד בניהם ומלמדים אותם לצוד ציד חיה, עופות ודגים לפרנסתם? מי חכם ויבין את הדעת המטורפת הזו שסגלו להם הרבה מבניהם של העם החכם והנבון? איה שכלם? איה בינתם וחכמתם? ואיה חשבונם? קשה לו לאדם לסבל יום אחד דקדוקי עניות והם מזמינים את בניהם לחיי צער וצרות כל ימיהם!… אבל אם נצעק אפילו שמטה שלמה לא נועיל כלום ולא נשנה את סדרי עמנו אפילו כחוט השערה: הפראים שבקרבנו עושים את שלהם כאילו היה מן יורד על פתחי בתיהם; מונעים לחם ובר מבניהם, משיאים להם נשים ומפרים ומרבים אותם ואחרי שיאכילום שנה או שנתים יתנהגו אתם כאדם המציג את חבירו באמצע הים בלא אניה ובלא משוט… ומה אנו רואים? מחזות לאלפים, שכל אחד שונה מחבירו ומדכא לב רואהו אלמלא שהיה מדוכא כבר מצרות עצמו… פלוני נושא סבל ועובד בכל עבודת פרך, ואף-על-פי-כן הוא הולך בנקיון שנים הוא, אשתו ועולליו; פלוני חנוני, לוקח מעות ברבית וגוזר על ימין ועל שמאל וכל שכרו אינו מספיק לו אלא להוצאות הנשך ולהוצאות המסחר, אבל לא להוצאות עצמו, והרי הוא הולך וסוחר עד שבאים נושיו ואינם משאירים לו שריד, מבלי הבט על מה שהיה לפנים עילוי גדול ואכל כעשר שנים מזונות על שלחן חותנו; ופלוני יושב בפרישות עשר שנים וחי חיי צער, הוא בבית-המדרש ואשתו בעיר מולדתה, ועתה עלה לגדולה על ידי שוחד כסף ונעשה רב הקטנות ושכרו נתון לו שלשה רו"כ לשבוע, וגם המקום הפחות הזה אינו בטוח בידו מפני איזה עוררין מחלוקת; פלוני עובד אצל חברו בעד שכר, שאינו מספיק לו אלא ללחם ומים ומעון דל; פלוני מחזיק בית-משתה יי"ש וראשו עליו ככרמל מפני זעקת השכורים הממלאים את ביתו, והוא מקלל את יומו ורוע מזלו; פלוני בטלן נעשה שליח בית-דין, שמש בבית הכנסת, עד על גטין, אופה מצה שמורה, ובשעה שאחד מבני ביתו נופל למשכב הרי הוא מוכרח להכניסו בבית-החולים, – ועתה הוא בצרה גדולה מפני שבתו הגיעה לפרקה; פלוני הלך בנקיון שנים עד שמכר את עצמו לעבודת-הצבא; פלוני בעל שכל חרוץ עושה כל הפסלנות שבעולם וסוף גנב לתליה; פלוני נודד ללחם עם שאר עניי ישראל ילדי רוססיא בארץ אשכנז; נסע לקיעוו, לחארקאוו כו' וכבר נגרש משם עשר פעמים ונשלח לביתו, ואף-על-פי-כן הוא נוסע שם גם בפעם האחת-עשרה מפני שאינו מוצא פרנסתו בעיר אחרת; פלוני נסע לנפת רוססיא החדשה והוא שם בכל עבודת פרך, שלא הורגל בה בילדותו ושהיא מכלה את כחו ואוכלת שארו ובשרו, מתוך שנתפנק מנעוריו, ופלוני ברח לאמעריקא ועגן את אשתו ועזב את בניו לצרה ואנחות! הצד השוה שבהם, שכולם אמללים, חסרי לחם ושבעי צרות וכל ימיהם צרות ומכאובים! כל דמיון שבעולם, שאנו חפצים להבין אותו היטב ולהבינהו לאחרים על פי שיטה שלמה ומהלך ידוע שנכניס בו, צריך הוא שימשוך אחריו עוד דמיונות הרבה, שהרי השכל וההגיון לא יוכלו לברר לנו את אמתת הדמיון ההוא, לפיכך אין לך דמיון בעולם שהוא עומד בפני עצמו בודד ונבדל משאר דמיונות, וכל הדמיונות האלה ביחד מגינים על עצמם מפני מחאותיהם של השכל והדעת הצלולה, ודבר זה, כלומר: להוסיף דמיון על דמיון אינו קשה כלל, שהרי אין גבול לדמיון ואין קץ לדברי רוח. חכמי התלמוד, כשלומי אמוני ישראל, האמינו בחידוש העולם ובהשגחה פרטית, וכמו בלב כל החוקרים נתעוררו גם בלבותם השאלות הגדולות והמדכאות לב החפץ לחיות באמונתו: איך נברא העולם? אם מאין – הלא מאין יצא אין; ואם מיש – הלא יש כאן חומר קדמון ואיה חידוש העולם? אמת הוא, שבעשרה מאמרות נברא העולם, אך אין השכל יכול להבין עשית איזה דבר במאמר לבד. על השאלה הזו לא מצאו מענה והכריחו את שכלם לגרש מלפניו בחזקה את השאלה הזו, וכך אמרו: המסתכל בארבעה דברים: מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור, רתוי לו שלא בא לעולם (חגיגה פ"ב י"ג). עוד שאלה גדולה דכאה את לבם: מדוע צלמות ולא סדרים בעניני העולם, כל דאלים גבר ואיש זרוע לו הארץ וישרי לב וצדיקים מעונים ונדכאים? השאלה הזו היתה מפורסמת בבתי-מדרשיהם ונקראה אצלם לו". באופנים שונים עמלו לתרץ להם א תהשאלה הזו (ברכות ז'), שכבר נתחבר אצלנו ספר שלם בתנ"ך על אודותיה בשם "איוב", ומצאנו להם מאמר יקר, שיכול להיות כתשובה על שאלה זו, במסכת ע"ז (נ"ד (: אמרו: "הרי שגזל שדה וזרעה חטים דין הוא שלא תצמיח כו', הרי שבא על אשת חבירו דין הוא שלא תתעבר, אלא עולם כמנהגו נוהג" כו'. הדברים האלה מעידים עליהם, שגם הם הבינו, שאין היוצר משנה את הטבע כדי שלא יבוא רע מפעולת הפשע, ואם כן המדכא את הצדיק דין הוא שיסבול המדוכה, מפני שמנהגו של עולם כך הוא ואין רחמים ואין יושר בטבע. אך מדוע יראה היוצר הרחמן ומלא רחמים את כל האכזריות שבעולם ויעלים עיניו? מדוע לא יריב ריב עשוקים צדיקים ואמללים נקיים ולא ישלח מלאך לחבוט את העושקים בקרקע ולהציל את הנקיים? אילו לא היה היוצר משנה את הטבע מעולם בשביל עשוקים היינו יכולים לאמר, כי כשם שאינו משנה סדרי הטבע ומניח אשה להתעבר מאיש זר לה, כך אינו ממית או עושה חגר או סומא את האיש הבא לעשוק; אבל הלא כתוב בתנ"ך, שנגע את פרעה נגעים גדולים בשביל שרה ועצר את אבימלך מבוא עליה, עשה שפטים במצרים להוציא את ישראל והרג חולי של סנחריב והרבה נסים כאלה, ולא עוד אלא שנעשה נס לאחד מבני הנביאים שנפל קרדומו לתוך המים וכדי שלא יבוא לו הפסד צף הברזל על פני המים (מלכים ב', ו', ז'), אף-על-פי שההפסד בעצמו היה קל הערך, ומדוע אפוא לא יעשה נס ותיבש ידם או רגלם של הרוצחים, שהרגו אלפי אנשים צדיקים ותלמידי-חכמים בשעת החורבן, בביתר, וכדומה? על זה לא מצאו מענה והשקיטו את לבם בדרשה שדרשו בגטין (נ"ו): "מי כמוך באלים – מי כמוך באלמים, שאתה שומע חרפתך ושותק". בתשובות כאלה דחו התלמידים את שאלותיהם הפילוסופיות, ומתוך ששעבדו כל מחשבותיהם לשאלות דתיות הנוגעות בהלכה למעשה ופלפולים והויות, היו יכולים בלי כל עמל לגרש מלבם לגמרי את השאלות ההן, אף-על-פי שלא מצאו להן תשובות מספיקות. אך המקובלים, שלא שמו לב לשאלות דתיות ולא הצטערו כלל מזה, שמתניתין דלא כסומכוס ומזה שרישא ר' ישמעאל וסיפא ר' עקיבא, והפלפולים הנוגעים בהלכה למעשה לא לקחו את לבם, – היו מוכרחים להתענות תחת יד השאלות הפילוסופיות שזכרתי ובעל-כרחם הסתכלו בארבעת הדברים, שאסרו בעלי המשנה והתלמוד להסתכל בם, שהרי אי אפשר למשול על המחשבה ולגזור על הלב שלא יחשוב ושלא יהגה. קשה היה להמקובלים: איך נברא העולם? יגעו ומצאו, שהיוצר ברא את העולם מעצמותו; אך איך אפשר, שהעולם הגשמי יהיה נברא מעצמותו הרוחנית! צרפו עוד דמיון אחר וחשבו ארבעה עולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, שכל אחד גס ומגושם מחבירו, ודרך ארבע העולמות האלה השתלשלה עצמותו עד עולם העשיה. אך איך אפשר שיהיה גם כח הרע באותו עולם שנברא מעצמותו של היוצר? צרפו עוד דמיון הפרסיים על אדות סמאל, לילית, שדים, כחות הטומאה וסטרא אחרא. קשה היה להם, מדוע נתן האל את התורה לישראל? צרפו עוד דמיון ואמרו, שיש לו עולמות הרבה ועולם פלוני תלוי בקיום מצוה פלונית ועולם – במצוה פלונית. קשה היה להם: מדוע עושה היוצר את עצמו כאלם ומעלים עין מצרת עשוקים? אמת הוא שהן הן נוראותיו והן הן גבורותיו, שהוא עוברי רצונו מכעיסים אותו ושותק; אבל הא גופא קשיא: מדוע יהיה כאיש נדהם? יראה כבלע רשע צדיק ממנו? אם יראנו נוראותיו וגבורותיו, מדוע לא יראנו חמלתו ורחמיו? מדוע נולד פלוני סומא, אלם, קטע והוא עוד לא חטא כלל? צרפו לזה עוד דמיון ישן-נושן אחר, ואמרו, שכלנו גלגולי נשמות אנחנו ועלינו למרק ביסורינו ובצרותינו את העבירות שעברנו עליהן בגלגול ראשון. אבל מדוע לא יסלח להנשמות האמללות? הלא אחר המות לא תחטאנה עוד? וכי חשוב אדם לפני הקב"ה כל כך, שינקום הימנו? וכלום יש נקמה אלא בדומה לו? ומה הפסיד הקב"ה בזה, שפלוני לבש שעטנז או אכל חמץ בפסח, שיענישהו קשה לאחר המות, בשעה שאי אפשר עוד להחוטא לתקן עותתו? צרפו עוד דמיון ואמרו שהנשמה, שהיא חלק אלוה ממעל וזכה וטהורה כעצם השמים, מתלכלכת בכתמים על ידי עוונותיו של האדם, ומכל חטא וחטא נעשה כתם בה, וכל זמן שיש בה הכתמים ההם אינה יכולה להשיג את כוספה ולשוב אל מקורה, ולפיכך צריכה היא לנקות את עצמה מן הכתמים ההם על ידי עונשים קשים ומרים. כן קשרו דמיון בדמיון והבל בהבל כדי לקיום את דמיונם הראשון, וכן נבראה להם שיטה שלמה, שקראוה "קבלה", וכן נמשכו ומשכו אחריהם את כל המון צאן הקדשים והכבשים התמימים עד תחתיות ארץ. זוהי דעתי בדבר זה שלא כדעת המחבר. אחרי שכלה המחבר את וידוים של המקובלים הוא מצייר לפנינו מחזה דמיוני החדש במינו. משה המחוקק יורד מן עם יהושע בן נון ובא לבערלין (בחיי הרב ר' הירש, אביו של בעל "בשמים ראש" ובן דורו של מענדעלסזאהן) ביום ט' באב. משה בא לבית-המדרש ורואה את העם בוכה ומתמוגג בדמעות, והנה הוא שואל: – ומה שברכם? אולי ארפא המחץ. – בית גדול ונחמד (כלומר: בית המקדש) היה למאכולת אש – יענו כל הקהל. – ומה בכך? – שואל המחוקק, – הלא במרוצת העת גם חומת סינים (כינא) תפול? – לא על קירות הבית אנו בוכים, אלא על שאין לנו לא אישים ולא אשם, לא נסכים ולא אפר פרה כו' כו'. משה דבר להם איזה דברים כבושים ויצו אותם לאסוף אספה כדי שתקום להם עצה לטובתם ברוב יועצים ויודעי מחסוריהם. כך הוה: אספו אספה גדולה, הדיינים ותופשי התורה ישבו על כסאותם להתיעץ ולהקים דבר, ומן הצד ישבו להם איזה מן האמוראים, שירדו גם הם עם משה. פתאום באו מחפשי עוונות והגידו לפני האספה לאמר: זה אד טאבאק העלה היום (בט"ב) אל פיהו ובקדשו ירח ירקוד רק פעמים; אמנם אלה שבעתים הרשיעו ותמול לא אכלו ביצה בין ערבים (בסעודה המפסקת) ובחג מצות פת קטניות יאכלו. על כן מקהלם יחרמו יבדלו, עלמה זאת תתן יד לידיד חמדה, זה ממאכל שבת ישחית מעים, זה בא אל אשתו, אשר בת ילדה, אחרי באה במים לשבועים, זה מצנפת קדש על ראשו אין, ובבית נוצרי יאכל פת אף ישתה יין (צד 79–80). ובטרם נתנו עוברי עבירות אלה אל בית-האסורים באו שאלות אחדות לפני בעלי האספה: – פלוני יש לו חמץ בביתו בפסח מה דינו? (אין שאלה זו אלא להוראה ולא למעשה, שהרי בט"ב אנו עומדים!) – יתן את מפתח החדר, שהחמץ מונח בו לנכרי, ודיו, – ענו המורים. – פלוני חפץ ליבם את יבמתו, מהו? – אסור, שמא לא יתכון לשם מצוה. – ריאה זו של שור שחוט זה מה דינה? אם אוסרת היא את הבהמה כולה אם לא? – אוסרת, מפני שאין אנו בקיאין בבדיקה. עוד לא נמלאה סאת הדינים החדשים האלה, הסותרים את דבריו של משה בתורתו, והנה עני בא ונותן לבעל-חובו את כספו. – גם רבית תן! – אמר המלוה בהכותו (?) את הלוה על הלחי. – וכמה? שאל הלוה. – מאה כסף, לפי מספר סדרי הספר, – ענה המלוה. המחוקק אשר ראה את כל האלה הוכיחם על פניהם על פשעיהם ועל חטאתיהם ופתאום נפתחה הדלת ופושעים חדשים הובאו בנחושתים לפני האספה: זה העביר על הזקן מספרים, זה לשפוך שיחו לא יבא אל הקדש רק פעם בשבוע או מדי חדש (צד 86). האמוראים גערו בהרבנים, שאינם פוסקים לפי רוח התלמוד, ואחרוני הפוסקים ענו, שכבר הורו זקנים, שהלכה כבתראי בכל מקום ואין משגיחים עוד בהאמוראים. אז פרץ ריב והמחוקק צוה לבעלי ההוראה לעזוב ענינים אלה ולשים לב אל צרכי עמם ומחסוריהם, כי המלך הבטיח לתת להם זכות אזרחים. הזקנים נתקבצו במעון נפתלי הדין וזקן אחד אמר להם: עתה היא שעת-הכושר לבער כל רעה מקרבנו, שהרי מלכנו יתן לנו חופש ודרור, ולפיכך צריכים אנו לשפוט כל חייבי מיתות תחלה, כדי שיראו האפיקורסים את מלחמתנו, שאנחנו נלחמים כגבורים בעד הדת, ויחרקו שן, ואחר כך נבא עם הספר אל משה רבינו. אז הוכן בית-הסקילה גבוה שתי קומות, כדין, וסביב לו המון אדם רב ובתוכם גם שרי המלוכה שבבערלין, ופושע אחד הובא על מרכבת-הקלון להשפט משפט מות לעיני כל העם. הקטיגור נפתלי הדין על הבמה והתחיל להגדיל את עונו של הפושע בפה מדבר גדולות, אך את העון לא הודיע עוד וכל העם עומדים וממתינים לשמוע את העון הנורא שעשה הפושע. הקטיגור לא האריך להלאות אותם בתוחלת ממושכה ואמר: הן לעונו כל צירי השאול אין די, לשמועה זאת הה! תצלנה אזנים אוי! וביום שבת שפך דם פרעוש חי!! (צד 91) נענו המזכים ואמרו, שההרוג לא היה פרעוש, אלא ממין הלבנות (שמותר להרגן בשבת, כמפורש במס' שבת י"ב), אך המחייבים אמרו שהיתה שחורה הקופצת (שאדם נהרג עליה כמחלל שבת, כמו שפסקו בעלי התוספות שם), המחייבים רבו על המזכים וכבר לקחו אבן הגדולה מהר המוריה (מ"ם היתרון) ודת הפושע נחרצה למות! מה נאוו פניכם פה, אחי הבטלנים! כל המחזה כלו המתואר פה איננו אלא ציור קטן מפראותכם שאין לה מצרים! אספותיכם, דיניכם שאתם פוסקים והעוונות שאתם מחפשים, יש להם טעם וריח כאותו טעם וריח, שיש לחכמתכם החלודה, שאתם מתפארים בה לעיני בטלנים שכמותכם! גלוי וידוע לכם ולנו, שאילו היתה המשרה נתונה בידכם לדון דיני נפשות, הייתם הורגים בכם עצמכם וכל שכן בנו, כמו שעשו חבריכם בחכמה ובחמלה, האינקוויזיטארום הנודעים לדראון עולם… חיל המלך גרשו את השופטים ונפתלי הקטיגור וחביריו הלכו לשאל את פי משה, מדוע נגרשו ובאיזה אופן יוכלו להגן על הדת. עם המחזה הזה נשלם החלק הראשון מזה הספר. אין אנו לדעת מראש את החתימה שבה ישלים המחבר את ספרו, ולאיזה מסקנא של חיוב והחלט ירא אחרי השלילות, אך החלק הנוכחי, שאני עסוק בו, מטרתו יקרה מאד. הריני אומר "מטרתו" מפני שאיני מדבר אלא על מטרתו שהיא העיקר ולא על צורת הספר וסגנונו, שהיה צריך, לדעתי להיות באופן אחר. בצרה גדולה אנחנו: אויר מעופש ומלא ארס מחניק אותנו, שיטות כוזבות ומעשי שטות נארגו בחיינו כל-כך, עד שנקלטו בגופנו ובנפשנו, בדמנו ובגידינו, אך כל אלה אינם חשובים כלום כנגד הבטלה ורפיון-הידים המקיפים אותנו, והם הם המורידים את כבודנו והמדכאים ביסורים קשים ונוראים רבבות אלפי ישראל, איש איש לפי כחו, ערכו ומצבו. אילו לא היו בנו רבואות בטלנים, כלומר: אנשים שאינם מוכשרים להחיות את נפשם ונפשות ביתם על ידי אומנות הגונה או ידיעה מומחית, עוד לא היה מצבנו הרוחני גם הוא נשחת כל כך. האיש הטרוד במלאכתו או בחכמתו אינו יכול להתמכר כל-כך לדמיונות והבלים, והאיש החי בעל-כרחו בעולם המפעל והמעשה אי אפשר לו שיתן יתרון להדמיון ומעשי שטות על המעשה וצרכי החיים; ואילו לא היינו שקועים כל-כך בהבטלה, היינו מוכרחים לפעמים לסלק לצדדין את שיטותינו הכוזבות ותעתועינו מפני צורך החיים והמעשה, ואפילו היו בנו עוד יותר מאמיני הבלים ועבדי הדמיון, אלא שלא היו בנו כל-כך בטלנים לא היתה צרתנו גדולה כל-כך, שהרי כל בעל שכל בריא יודה, שהמאמין בשדים, במציאות סמאל וכדומה, אינו מזיק כל-כך לעצמו ולאחרים, כאותו בטלן, שאי אפשר לו לפרנס את עצמו והוא חי על חשבון אחרים או שהוא אובד בעניו, בנדודיו ובמכאוביו הנוראים והעצומים, כאלפי אמללים מבני ישראל!… יראה נא כל קורא למנות מספר אנשי עירו היהודים, כמה מהם מתפרנסים מעבודה מועלת כמו מלאכה, תוצאות חרושת או ממסחר מסודר כמסחריהם של בני אירופא, וכמה מהם מתפרנסים, ככמהין ופטריות, מן האויר ומתהו בהו, ולפיכך גם מעמדם פורח באויר ונשען על תהו ובהו, וחייהם תלואים להם מנגד? כמה מהם עלו וירדו בגלגל החוזר ומתהפך ברוח, כמה ילכו ערומים בלי לבוש, כמה משתמטים מפני נושיהם, כמה ממשכנים את כליהם, כמה – עיניהם רואות את עולליהם החולים ואי אפשר להם לקרוא רופא להם, רואות וכלות, כמה אוכלים לחם של חסד וקצבה, וכמה נדדו כבר ללחם בערים רחוקות בלי כל תקוה? יבואו נא רוב הקוראים אל חשבונו של עולמם עצמם וישאלו את נפשם במה מעמדם על ידי מלאכה, או על רוחב בינתם בחכמה מומחית כרפואה, מעכאניקה וכיוצא בהן, או על כספם הטמון באוצרותיהם, או על המקרה היומי הנע ונד תמיד, וגם רוח קלה ומצויה באה ועוקרתו והופכתו על פניו?? היכולים הם להיות שקטים ושלוים על ידי מאמר ההמון הנזכר בסנהדרין (כט): שב שני הוה כפנא ואבבא אומנא לא חליף" או יש גם להם הצדקה לפחד שמא יבואו ימים שגם הם יוכרחו, אחרי צרות רבות ורעות, לנדוד ללחם, לבא בתוך עם אשר לא ישמעו לשונו, לחיות באויר אשר לא הורגלו בו ושיהיה להם כקוץ מכאיב על לעבוד עבודות קשות פחותות ובזויות, שלא ידעו לא הם ולא אבותיהם, ואחרי כל יקוים בהם מקרא שכתוב: "ובגוים ההם לא תרגיע"? הם בוטחים בהזן מקרני ראמים עד ביצי כנים, שיזון גם אותם; אבל מה הבטחון הזה לחסרי כשרונות? אילו לא ראינו מימינו בני-אדם המתים ברעב אולי היה מקום לבטחון כזה; אבל עכשיו, שמעשים בכל יום, שהרבה בני-אדם גועים ברעב, – במה הם בטוחים שהם אהובים להזן ומפרנס את הכל יותר מחבריהם, בני-אדם כמותם שמתו ברעב לעיניהם? אם קרני ראמים וביצי כנים לא מתו עוד ברעב אין זה אלא מפני שהם חיים חיי הטבע, ואילו יכולנו גם אנו לחיות חיי הטבע: לאכול עשבים, ללון ערומים במחלות עפר וכיוצא בזה, היינו גם אנו יכולים להיות בטוחים שלא נמות ברעב; אבל אנו חיים חיי ההשכלה וחיי החברה ואי אפשר לאיש מהחברה להתקיים בלא כסף אפילו שבוע אחד, ואין כסף יורד מן השמים!… וכבר אמר אבא שאול (סוף קידושין) שטוב טוב מצבם של החיות והבהמות ממצבם של בני-אדם בענין השגת הפרנסה, ואם כן גם הוא מסכים, שאי אפשר ללמוד פרנסת בני-אדם בבנין-אב ובגזרה-שוה מפרנסתם של קרני ראמים וביצי כנים!… ישימו נא הקוראים את כל הדברים האלה אל לבם ואז יבינו באיזה מצב אנחנו ומה האחרית, שאנו רשאים לחכות עליה! ומה גרם לנו כל זאת אם לא הבטלה הפרועה, שאנו נשקעים בה בראשית ימי נעורינו שמאבדת את כל כשרונותינו?! בסוף מאמרי "מכה שאין לה רפואה" אמרתי: "עצתי (לבני הנעורים) שישימו בני הנעורים אל לבם, שבאמת אין להם על מי להשען ואין כל עצה, שיסיחו דעתם מן הענינים הדמיוניים והשיריים הלוקחים על פי רוב את לבות בני הנעורים, ושכל אחד מהם ישתדל בעצמו, בכחו ובעמלו לשנות תנאי חייו, כדי שימצא לו משען נאמן לצרכיו. העלם אשר כח בידו להתרומם על אולת השוטים המקיפים אותו, לבלי קחת אשה בטרם יוכל לפרנסה, כחפצם הם, ולאחוז באיזה ידיעה או מלאכה מומחית למרות רצונם – והיתה לו נפשו לשלל; והנשארים ימקו בעון אבותם הם ועולליהם" וכו'. אך כמה מבני הנעורים יכולים למלאות אחרי העצה הזאת? השוטים שבקרבנו רבו כל כך וכחם גדול עד כה, עד שאין כל מנוס מהם ואין עצה ואין תבונה לנגדם. ים-סוף, ואף-על-פי-כן אינם מניחים לבניהם ולאחיהם להקל להם מעט את עול פרנסתם הקשה. הפתגם "קשין מזונותיו של אדם" נעשה אצלם למושכל ראשון, וכסבורים הם, שכך הוא צריך להיות, והאדם הרוצה, שמזונותיו לא יהיו קשין כקריעת ים-סוף, נחשב בעיניהם כאילו אינו מן הישוב. ולא דים שהשחיתו את עצמם ואבדו את חייהם, אלא שהם משתדלים בכל כחם להשחית גם את אחיהם ובניהם ולאבד את חייהם לדעת; משתדלים הם – ולדאבון לב חפצם מצליח בידם! ואם גם יקרה איזה מקרה, שאחד מהם יתרצה להתיר לבנו, שיעבור על המאמר "קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים-סוף" ויבטל רצונו מפני רצון הבן ללמדהו אומנות הגונה או ידיעה מומחית, מיד מתכנסים חביריו ומקיפים אותו בחבילות חבילות של דברי שטות והבלים, עד שהפה שהתיר יחזור לסורו מהיתרו הראשון. דברי שטות והבלים כאלה לא לבד שהם נשמעים בכל בתי המדרשות והכנסיות, אלא שכבר נאמרו מעל במת מכתב-עת אחד לכל הפובליקא כולה. זה לא כביר דרש אחד העתודים הסומים, העומדים בראש צאן קדשים ומושכים אותם לטיט היון ולבור שאון, לאמר: "לא לבעבור זאת קבלנו תורת אל חי למען נשיג על ידה קרדום לחפור בה או עטרה להתגדל על ידה. רקכל אחד ואחד מישראל מחויב לחובב את דתו ולהגות בתורתו ככל אשר לאל ידו לבעבור תהיה יראת ה' על פנינו בריותיו הוא יכלכל גם את תופשי – "ואנחנו מאמינים עוד (חסד גדול הוא עושה לנו!) בדברי רז"ל, אשר אמרו: "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", ולא אמרו "שיללער וטשאקע בידו – בלתי תלמודא דרבינא ורב אשי!" – "ומה יתרון ללב (?) איש הישראלי אם יאסוף בחפניו אך געאגראפיע ומאטעמאטיק אחרי עזבו עולם התמותה בבאו להשביע בצחצחות נפשו, אם אין בידו תורה!" – "מגיד פילוסופיא ליעקב וגעאגראפיע לישראל לא בלתי מגיד דבריו ליעקב, חקיו ומשפטיו לישראל" (הלבנון, שנה שמינית, גליון 34, במאמר "רחשי לב"). הבלים נתעבים כאלה, שיצאו מפי השוטה המחטיא ומכשיל את הרבים הזה נשמעים אצלנו בכל יום ויום, אף-על-פי שהאומר כן אפיקורוס גמור הוא לפי הכלל המונח ביד שלומי אמוני ישראל, שכל החולק על התלמוד הרי הוא אפיקורוס. התלמוד אומר: "הרבה עשו כרשב"י (שעסקו בתורה יותר מדאי ולא שמו לב לפרנסתם) ולא עלתה בידם"; רבא אמר לתלמודיו 6: "במטותא מינייכו ביומי ניסן וביומי תשרי (זמן העבודה בשדה) לא תתחזו קמאי (לעסוק בדברי תורה), כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולי שתא" (ברכות ל"ה, ב'), והטפש הזה אומר, שכל אחד ואחד מישראל מחויב להגות בתורה והזן את בריותיו הוא יכלכל גם את תופשי התורה, והרי הוא בעל-בטחון יותר ממה שהיה רבא ודורש ברבים שלא כדברי התלמוד, האומר: "חייב אדם ללמד את בנו אומנות", כאילו בטוח הוא, שירד מן על פתח כל בני ישראל אם כלם יעסקו בתורה! אך את מי יורה דעה? אם הבור ועם-הארץ בעל "הלבנון" קבל את דברי הטפש והחולק על התלמוד הזה ככתבם, האם יוכל לנקר עיני האנשים התמימים והישרים, שאינם נופלים בידיעת התלמוד מן הטפש ההוא? כבר אמרו בעלי התלמוד: "קרא אדם קריאת-שמע שחרית וערבית יצא ידי חובתו" (מנחות צ"ט, ולגמרי משמע ולא כהאחרונים שאמרו, שלא יצא אלא ידי חובת מצות "והגית", אבל לא מצות "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", שאין מקום למצות בס' יהושע, ואין יציאה ידי חובה לחצאין, ויצא ידי חובתו משמע ידי חובת למוד התורה לגמרי), "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו שלמים" (ברכות ה'). אם כן גם אלה הלומדים מעט לשם למוד התורה אינם מפסידים כלום לפי דעת התלמוד, ומה בכך שלא נאמר: "אשרי מי שבא לכאן ושיללער וטשאקע בידו?" האם באמת אבדו שיללער וטשאקע (או ספרים אחרים, המועילים באמת לחיי האדם) את זכותם בזה, שלא נזכרו בתלמוד, שקדם להם יותר משלש-עשרה מאות שנה? ומדוע אין השוטה הזה מוכיח, שאין טוב ללמוד את ספר "הזהר", שהרי לא נאמר: "אשרי מי שבא לכאן והזהר בידו?" אך מלבד זה מדוע העלים הטפש הזה את עיניו מן המאמר הנודע לו בלי ספק: "גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים" (ברכות ח.), מפני שנאמר בו "אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא", אם כן גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מהבא לכאן ותלמודו בידו, שלא נשאר בו אלא "אשרי" ולא "וטוב לו"? בטוח הוא הטפש הזה, שמי שיש בידו געאגראפיע ומאטעמאטיק לא יוכל להשביע בצחצחות נפשו אחרי עזבו עולם התמותה אם אין בידו תורה (כלומר:כל הש"ס מ"ברכות" ועד "נדה", כמשמעות המאמר: אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, וקריאת-שמע שחרית וערבית אינה כלום) ומי שיש בידו תורה הרי הוא מוכן ומזומן לעולם שכולו צחצחות; אך לא כן למדונו בעלי התלמוד. הם אמרו: "בשעה שמכניסין אדם לדין שואלים אותו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה" (שבת ל"א), אם כן אין אדם מישראל מחויב ללמוד תדיר, אלא לקבוע עתים לתורה, (דבר הקל מאד גם לבעלי אומניות ולסוחרים) ותורה לבדה אינה מספקת עוד, וצריכה למשא ומתן באמונה. ואמרו עוד: "האומר אין לו אלא תורה אפילו תורה אין לו" (יבמות ק"ט), "העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה " (ע"ז יז (והעידו עוד בשם אליהו, ששני בדחנים בית-האסורים קנו להם עולם הבא על ידי מעשים טובים גם בלא תלמודא דרבינא ורב אשי (תענית כד). ומה יעשה הטפש שלנו, אם חלילה יפסוק בית-דין של מעלה כדעת הרמב"ם (בפירושו לאבות ובספרו משנה תורה), שכל שפרנסתו באה לו על ידי תורתו ולא על ידי חכמה או מלאכה או מסחר הרי הוא משתמש בתנא ואין לו חלק לעולם הבא? הלא למיחש מיבעיא, ומה תועיל אז דעתו המטורפת להוגי בתורה, ו"עולם הצחצחות" מה תהא עליו? נחזור לעניננו: הבטלה המקפת אותנו ושאנחנו נשקעים בה בעל כרחנו בראשית ימי נעורנו היא סבת דלותנו ועינויינו, ומי יודע כמה דכדוכי עניות ועינוים תביא עוד עלינו! לפיכך שאלת המעשה והפרנסה היא היא היותר נכבדת שבכל הענינים, שהסופרים העברים עוסקים בהם. אמת הוא שראוי והגון הוא, שידעו בני ישראל שפת עבר, שלא יאמינו בהבלים והזיות כמובן להם מחדות האגדות ופטפוטי להמקובלים. אמת הוא, שצריך אדם שתהיה לו ידיעה במדעים שונים ושיוכל לדבר באיזה לשונות חיות; אלא שכל הדברים האלה ראוים, הגונים וצריכים להיות; אבל חייב כל אדם שיוכל לדבר ולכתוב בלשון מדינתו ושישתדל שתהיה פרנסתו מזומנת לו בהיתר ולא באיסור, בנחת ולא בצער, על ידי עמלו ויגיע כפו ולא על ידי מתנת חנם ונדבות וקל – על ידי רמאות ואונאה! לדאבון לב אין החיוב הזה נודע כלל להרבה מן האבות והבנים ורוב סופרינו גם הם מצדם אינם משתדלים לברר להם את החוב הקדוש הזה מן התורה, מן התלמוד ועוד יותר מן הנסיון התמידי וממעשים בכל יום, שאי אפשר שלא יעשו איזה רושם על איזה הקוראים על ידי ציור התוצאות האיומות הבאות לנו מבטלתנו. לא כן עשה ה' סאבעל: הוא בנתחו את עולם העיון שלנו ואת שפעת ההבלים והצרות שהנחילנו רוח הקבלה לא העלים עיניו גם מעולם המעשה, ובצבעים נוראים ומדכאים נפש תאר לפנינו מחזות שונות מחיי הולכי בטלה שבעמנו, על כן יקר ספרו כפלים. ספר כזה, שבאמת הוא כתוב בדמעות ובדם ועם זה במבט נכון וישר על עולם העיון ועולם המעשה אי אפשר שלא יביא תועלת לאיזה קוראים, שזוהי המטרה הראשית של כל ספרות עם ועם, ולא נבראה הספרות אלא להועיל להקוראים, לתת לפתאים בינה ולהוסיף לקח לחכמים. מי יתן ורבו קוראי הספר היקר הזה וביחוד בליטא ופולין וראה המחבר שכר בעמלו היקר, והקוראים הצריכין לדבריו יראו וישימו אל לבם אולי ישובו ורפא להם מן הצרעת הנושנת, האוכלת שארנו ובשרנו ועתידה היא לכלות מנפש ועד בשר אם לא נמהר להתרפאות ממנה בעוד מועד!… בימי האביב, אייר, תרמ"ב. פ"ב. (אברהם-אורי בן צבי קובנר) ברשימה קטנה, כרוניקאית, בנקרולוג קצר ויבש, שנדפס על-יד רשימת מרוץ סוסים, בשרו בעתונים הרוסיים את הבשורה, כי מת הז'ורנליסטן הרוסי ארקדי גריגוריביץ קובנר, זה "האיש האנרגי, שמלבד שלא הלך בדרך היהודית המתבודדת, כי אם נכנס לעת זקנתו גם בברית הנוצרים, קבל משרה ממלכתית ונשא לו אשה רוסית" – המקסימום של משאלות המומרים הנפשיים. ניקרולוג זה – היה כל שכרו של קובנר בעולם חדש זה, המלא קסמים והוד, "בספרות החיה" שרק שם ראו היהודים אור בהיר: באותו העולם ובאותה הספרות, שבגללם עזב קובנר את עמו ואת ספרותו לנצח, ולא נחה דעתו, עד שקבל לעת זקנתו את הדת הנוצרית. זה היה כל שכרו של האיש, שעבד עבודה ספרותית רצופה בעשרה עתונים ובשלשה ירחונים רוסיים במשך ארבעים ושלש שנים! נבלעה טפה קטנה בתוך הים הגדול. בין מאות הז'ורנליסטים, החיים חיי רגע ונושאים על גבם את דעת הקהל, אלה הנעלמים, הרואים ואינם נראים, בעזרת טבעת המופת אשר על אצבעם, המחוללים סערות בצלוחית של מים, התוקעים לתוך הדות, המתרגזים ומתרגשים למראית עין, מניחים אריח על-גבי לבנה, מבלי שמרגיש איש בבנינם, - בתוך עדת הנמלים האלה זחל גם איזה יהודי, התערב בתוך המקהלה והשמיע לפרקים גם את קולו הצרוד, - ומי ינוד לו? מי יתאבל על מותו? מי ידעהו בחייו ומי יודעו במותו? רק פעם אחת נתכבד קובנר בפרסום: נפל עליו חשד של מעילה בממון הצבור, נידון והגלה לסיביר. אז זכרוהו העתונים וה"נאו וורימיה" הדגיש בעונג ניוחד: "קובנר היהודי, מי שהיה סופר עברי…". וכשעשה קובנר את הצעד האחרון, ועבר באופן פורמאלי דרך הגשר אל העבר ההוא, "שכולו טוב" – נשכח עונו של ארקאדי גריגוריביץ והוא הוסיף למשוך בקרון של הז'ורנליסטיקה הרוסית, עד אשר באה העת לאחרים לרשת את מקומו. הגלגול הראשון של ארקדי גריגוריביץ, – אברהם אורי בן צבי קובנר איש ווילנה – היה יותר מוצלח. אז, בתקופה, שהשם הנדפס בלבד היה מאורע, בתקופה, שכל קוריספונדינטן, המודיע על דבר שריפה בעירו, נכנס לחוג הסופרים, בשעה, שהסופרים המוסמכים נתכבדו בכבוד אלהים – טבעי היה הדבר, שהמחברת של א. א. קובנר הטילה סערה ועוררה למהפכה ברחוב היהודים. צעיר לימים, כבן עשרים שנה, שאיש לא ראהו ולא ידעהו, יוצא להלחם בכל האבטוריטטים הגדולים, מלגלג לזרמים המקובלים והמוסמכים, נלחם בעברית כנגד בעלי הלשון, שהשתדלו רק ליפות את הלשון ולצחצחה, מבלי לדאוג לתוכן – האם אין זו יוהרא, הראויה לפולסין דנורא? גוטלובר בעצמו "אוזר את חלציו" ב"אגרת צער בעלי חיים" "להשיב דברים נכוחים לשועלים הקטנים המחבלים את כרם ספרותנו, הלא הוא עז פנים שבדור, אשר בעזותו ובפחזותו הנמרצה לקח לו קרנים לנגח ולשון לנבח ויוציא עתק מפיו וידבר סרה על גדולי סופרינו מזמן העבר וההוה במכתב הפלסתר שלו, שקרא בשם "חקר דבר" וכולה וכולה" (זהו רק החלק הראשון של שער המחברת). ושלום יעקב אברמוביץ יצא ב"המליץ" (תרכ"ו 4–2 ) כנגד המחבר ההולך בעקבות טורגניוב, צ'ירנישובסקי ופיסרוב, ויוסף יהודה לרנר יוצא להגן על קובנר ומתריס כלפי גוטלובר ואומר לו בפניו: "במשך הארבעים שנה, שאתה עובד את הליטרטורה העברית, הרית תהו וילדת רוח". וארז מדפיס את כתבי-הפלסתר של קובנר בצורת "השקפה קטנה על מצב היהודים בליטא ובפולין" (המליץ תרכ"ו) עם תשובות ערוכות מאת העורך בכל גליון וגליון. באחת – אך קסם היה על שפתי קובנר: במחברת קטנה וצנומה עורר את תשומת לב הצבור העברי והקים ראשונה את האופוזיציה הצעירה נגד האבטוריטטים הזקנים. מהר רכש לו קובנר קהל חסידים. וגוטלובר לא על קובנר בלבד שפך את חמתו, כי אם על כל הצעירים יצא קצפו, על הצעירים המבטלים את האבטוריטטים, הכופרים במדעים ומפירים את קדושת הנשואין, בכדי לקיים את תורת הניהיליזמוס. קובנר הוא לו "כבה-נר" ו"לקו-נער" חסר-בינה, המוליך תועים בדרך המלאה חתחתים. וגוטלובר הזקן, העובד ארבעים שנה "על שדה הליטרטורה העברית" חרד ונבהל מאימת המפגיע, העומד ודורש: "סופרי העברים ישירו שירים בלי כל רעיון ודמיון טוב, ידברו על העצים ועל האבנים: המה יכתבו למען תאות כבודם, למען הראות גדלם ותפארתם בעיני הסופרים האחרים הבוערים כמוהם, ולא למען להביא תועלת העם". הוא מלגלג לתארים, שחכמי ישראל מכבדים בהם זה את זה" "בחנו וראו להעתיק את תארי גוטלובר לשפה חיה אם לא תשתוממו: "איש כלבבי, עז כלביא, אשר במאמרו חוצב להבי ובדברו מעריב ערבי ומסדר כוכבי, ברצונו בורא יום ולילה בקרבי, כי רוח חיים באופני מלצתו ולכל אשר יחפץ יטנו באהבתו, ואין נסתר מחמתו, ה"ה המליץ הנחמד והנעים, תאוה לעינים ולרוח החכם השלם, מוהר"א צוויפעל". ואברהם אורי קובנר ידע את נפש הקוראים. בהקדמתו למחברת כבר נבא: "מראש אראה את הסער הגדול, אשר יתחולל על ראשי בצאת מחברתי הקטנה הזאת לאור. מעבר מזה סוררי אור תרדפני ומעבר מזה קנאת המשכילים תאכלני: אולם לב טהור חנן לי ד', אשר לא ישא פני קול, ואך, אך מתי מספר (אשר, ת"ל, ישנם בתוכנו), אנשי אמת יהיו עמדי-אז ממי אפחד?" אולם האמנם לב טהור חנן לו ד'? הזאת יצאה מקרב ולב ואם יש לה יסוד. ולפקפוק הזה יש אמנם סמוכין. אני קורא את כל הספרות הפולמוסית של הימים ההם. בוחן ובודק בין השטין ומרגיש, כי כל הסער, שהקים קובנר בספרות העברית בא לא רק מפני חדושו, לא רק מפני שלא הסכינו לסגנון ספרותי בטוח זה, סגנון של אדם המכיר בערכו, בעל אומץ, המגלה את האמת בלי משוא פנים, המוריד אלילים מכסאם ומנפצם אל סלע הבקורת: לא ולא. אנכי רואה בכל המלחמה כנגדו מלחמת קיומה של הספרות העברית כנגד אויבה בנפש. בחושה הטבעי לשה הספרות, כי האיש הזה בא להרוס לא על מנת לבנות, אלא על מנת להרוס. ההריסה בעצמה היתה לו כמטרה. הוא נכנס אל הספרות העברית לא באהבה, אלא באיבה. הוא נכנס לפני-ולפנים של הספרות על מנת לפוצצה מתוכה, בכח המלה הנדפסה, בכח ההשפעה שתהיה לדבריו על צעירי הדור, הבולעים בצמאון כל מלה חיה, מלה חדשה. הוא נכנס בלא לב טהור, בלי כונה להיטיב את הספרות הזאת, אך להרע ולהזיק לה. פצעיו היו פצעי-אויב ולא פצעי-אוהב. כל זה בולט מתוך כל שורה. מתוך כל פראזה, אפילו מהלצותיו המכוונות כלפי מיצקון האומלל, וביחוד מתוך כתבי-הפלסתר שלו שנשלח "אל ידמו סופרינו, כי יבראו המה ליטרטורה חיה בשפת עבר לדורות עולמים, כי היה לא תהיה: אך יראו על ידי שפת עבר רק שפה במדוברת, להבעיר חשק העברי לחכמה ולמדעים, אשר ימצאו בשפות החיות, ואשר רק שם יוכלו לשבר צמאונם לחכמה ולדעת. "האנשים הגדולים באמת, אשר היה לאל ידם לעשות רבות לתועלת העברים, השחיתו את הזמן היקר מכל יקר בשפת עבר, בנו עליה שיח שוא ותפל, ובחלומם הכוזב הזה שגו כל ימי היותם עלי אדמות, ויחשבו בלבם, כי רבות עשו לטובת העם". "שפת עבר בימים האחרונים – הרעה מאד לעשות לעבריים, אם גם הביאה תועלת לא מעטה. לא נוכל לכחד תחת לשוננו, כי יש אתנו כשרונות טובים, אשר יכלו להתחרות עם כל גדולי וחכמי אירופה, אולם על מה אבדו הכשרונות האלה? על שירים מי"א של הבל בספורי התנ"ך, מחזורים, קדמונית, וכדומה, על חקר מלים ועוד. כך לא נוכל לשים עון על ראש הסופרים העברים, כי נרדמים המה במלאכתם, יציפו עלינו מבול ספרים: אולם אלו עבדו רבים וכן שלמים על שדה ליטרטורה אחרת, כי עתה אין קץ לתועלת, אשר הביאו למין האנושי בכלל ולעם העברים בפרט". "ואם כן לא בצדק יתלוננו האבטודידקטים על הצעירים, כי האחרונים נסוגו אחור מליטרטורה עברית. הניחו להם, לצעירים, כי ילכו בדרכם אשר בחרו למו, ותראו, כי ברבות הימים יביאו הרבה יותר תועלת לעצמם ולהכלל מהאבטודידקטים ". זקני הסופרים שבדור חשו בעמקי לבבם, כי לפניהם התיצב מיסיונר של ההשכלה הרוסית, שרצה לקעקע את בירת הספרות העברית ולמשוך את הצעירים אחריו. ועיניהם ראו, כי "ברבות הימים" הביאו, אמנם, הנדחים "הרבה יותר תועלת לעצמם", - לעצמם, אבל לא להכלל. גם להם, כמו לקובנר מורם, היו הלשונות היהודיות, ביחוד שפת עבר, "כבית חיצון, אשר דרכו יבואו העברים אל היכלי השפות החיות, שאך שם יראו אור בהיר" ("חקר דבר", 56). ובוני הספרות העברית, אלה המליצים העצובים, שפגעו בהם בליסטרותיו השנונות של קובנר, מורה החצים החרוץ: אלה המשכילים למחצה, אבל היהודים שעמדו עדיין על מפתן היהדות הישנה ושהיו קשורים אליה בלבם – חתו ונבהלו בראותם את האויב הפנימי, הבא לחתור חתירה תחת השפה העברית וספרותה מבית וגם מחוץ, הבא להורות לצעירים דרך מסוכנה, דרך המובילה לטמיעה הגמורה. הם ידעו היטב, כי "הליטרטורה העברית, הנכתבת רק בשפת המדינה" מביאה… בריפורמטור המסוכן, שהביא מן החוץ רפואות תעלה "לעם העברים", סגולות ישנות, שכבר נסו רבים להשתמש בהן, ונכשלו. הם ידעו והרגישו בכל חושיהם הפנימיים, כי "עם העברים" אינו רשאי לקנות לו חירות גופנית במחיר של עבדות פנימית, למכור את הנפש בעד הגוף: הם הרגישו באופן אינסטינקטיבי, כי שאלת יצירת ספרות עברית לעברים היא שאלת קיום האומה – ולא שגו. היה להם. קובנר בעצמו הביא מופת חותך לאמתות שטתם. בעל ה"חקר דבר" כנגד הכותבים עברית לעברים, בעל "צרור פרחים" כנגד הכותבים על היהדות והיהודים בלשון היהודים, בעל ה"השקפה הקטנה על מצב העברים בליטה ובפולין", הלוחם נגד החנוך העברי הלאומי – אליהם, מלא את כל מאוייו. הוא "שבר את צמאונו לחכמה ודעת" ב"שפות החיות": הוא לא "השחית את הזמן היקר מכל יקר בשפת עבר", כי אם הקדיש ארבעים ושלש שנה ל"שדה ליטרטורה אחרת" – ומהי התועלת שהביא לה"מין האנושי בכלל ולעם העברים בפרט"? האם בזה שנתוסף חבר חדש לכנסיה הפרבוסלבית? האם בזה, שבעט בעם העברים בן-חורין? או אולי ביצירותיו הספרותיות הבינוניות, שבטלו ברוב היצירות ממין זה, שאיש איננו מבכה את העדרן, ואיננו שמח עליהן בשעה שהן נוצרות? או אולי רכש לו קובנר "עולם הבא", זכרון נצח בספרות הרוסית? והרי גם בזכות של קורספונדנציות בעתון עברי במשך ארבעים ושלש שנה רצופות היה נספד אצלנו באופן יותר נלבב, משנספד בספרות הרוסית שהיה לה עבד נאמן עד יומו האחרון! כי הגידו מה שתגידו: אפשר אנו יכולים לכבד את סופרינו בחייהם, אבל במותם – הלואי שיהיה לסופרינו כבוד בחייהם כמו במותם! זבובים נופלים! אברהם אורי בן צבי קובנר היה גם הוא אחד הזבובים, שבמשך אחרי אור הנר, ובגשתו אל האש – נחרכו כנפיו ונפל, רבים היו הזבובים האלה בשנות הששים. הם נחנקו בתוך הסביבה הצרה והחשכה של קנאות לצביעות מצד אחד, ושל בטלנות ילידת בית המדרש הישן מצד אחר. ואותה הסביבה הרחבה והיפה אשר מחוץ, אותה הסביבה המגוהצה שהתחילה זה עכשיו ללבוש בגדי אירופה ולקבל קלסתר פנים יפים – משכה את לבם. אבל גם שם לא מצאו את אשר בקשו. אין המנוחה הפנימית והאושר הנפשי נקנים בשכר בגידה. וקובנר גם הוא הציץ ונפגע כרבים מחבריו. לעוף לא היה בכחו, כי כבר נחרכו כנפיו – ואז התחיל לזחול. הוא זחל על גחונו, התרפס, הלך מדחי אל דחי, השתמש באותן המדות המגונות הגלותיות שבשבילן ברח מעמו, והיה לעבד-עבדים, עבד לעצמו ולאחרים. הוא קבל לעת זקנותו את אמונת הנוצרים – והאמינו: אברהם אורי בן צבי קובנר בעל ה"חקר דבר", שהכחיש בכל האבטוריטטים שבעולם עוד בהיותו בן עשרים שנה, שלא האמין בשום אמונה – הוא ודאי לא חזר בתשובה באחרית ימיו, ולא מתוך אמונה עבר לדת החדשה. אבל אורי קובנר עשה סחורה באלהים, כשם שעשה מסחר בנפשו ובכשרונו הספרותי. הידע, ההרגיש אורי צבי קובנר, שכתב עברית יפה והשתתף ביצירת תקופה בספרות העברית, בכל אותם הימים הארוכים שנדח מאתנו, את הנעשה מסביב לחוג הזה שעזב? פפירנא המנוח ספר, שבהפגשו פעם עם קובנר התודה הסופר לפניו, כי איננו יודע לקרוא את מחברתו "חקר דבר" – במדה כזו שכח את הלשון העברית, שהגה וכתב וחשב בה, אבל ה"נאוו. וור.", המוסר את פרטי תולדותיו, יודע להעיד, כי "מצב היהודים הסב למנוח מכאובים רבים". אות הוא, שלא נתק לגמרי מעל עמו, שנפש נדחת זו אף היא, אחרי הבגידה, רק נכרתה מעמיה, אבל בנימים דקות היתה עוד קשורה אל העם הסובל. ויהיו ענוייו הנפשיים ויסורי חייו הנוראים כפרתו על החטא הגדול שחטא לעמו ולספרותו! אחיתופל ויואש בנו אישון לילה. הולכים שניהם יחדיו דומם בין סבכי היער. אחד ושני את האחד ידעתי לא מאתמול. יום יום, במשך שנים רבות, בהיותי עובר ברחוב, ראיתי אותו כפעם בפעם זוחל על המפשעה. שתי רגליו היו קטועות עד הארכובה; ובעברו ממקום למקום, היה מסיע את גופו בידיו, אשר שני דפי-עץ מרבעים היו קשורים אליהן ברצועות. מתחתיו היה כעין כר, מין אמתחת-בד, ממולאה מוך ומהודקה בחבלי-פשתן אל שוקיו הקטועות… ויום יום ראיתיו זוחל ככה, – זוחל ומוציא כפעם בפעם מגרונו הגה משונה, הדומה יותר לקול בהמה גועה מאשר לקול אדם. הדבר הזה הועיל לו לעורר רחמי העוברים, כי ישפילו להביט אל היצור המדוכה, הזוחל לרגליהם, וזרקו לו מטבע קטנה… חליפות קיץ וחרף, חום וצנה, גשם ושלג – כל אלה לא עצרוהו מזחול. פעם דומם, פעם בקול געיתו המיוחדה – היה זוחל וזוחל, זוחל וחוטף כל מטבע קטנה, אשר אנשי-חסד זורקים לו… ומראה הקטע האמלל עורר את לבי לחקור: איך בא לידי כך? … נכר היה הדבר, כי זה ימים רבים, אשר לא היתה ומובנים רק בכבדות רבה… ובכל זאת, על פי דברי ספורו המבולעים, נודעו לי פרטי כל המאורע אשר הפך את הפועל הבריא, הנהנה מיגיע כפיו, לקטע מדוכא, הזוחל ברפש לאסוף נדבות… הסכנה היתה גדולה, רק כפשע היה אז בינו ובין המות… ואחרי שנים רבות זכר עוד לטובה והודה מקרב לבו את האנשים הטובים אשר פדוהו מרדת שחת, ואת הרופא החכם אשר הציל את חייו בקטעו את רגליו… כן הוא, זה היה משפט האחד; והשני?… השני היה הטוב בידידי, חברי מנער, צעיר יפה תאר, בעל מוח חריף ולשון מלוטשה. הוא היה במבחר שנות עלומיו, כלו מלא כחות רעננים; החיים היו מפכים בו כמעין מי כבירים, ובכל תנועותיו נראו עליצות רבת-אונים, חדות-חיים בלי מצרים… לא רבים היו המצליחים כמוהו ההיתה זאת תוצאת אהבה נכזבה? האם פגע אחד מהמון פגעי-החיים הקשים הראה פה את פעולתו?… ואני זוכר, כי בערב ההוא היה צוהל ומתהולל עוד הרבה יותר מן הרגיל, ומחר בבקר… אנכי לא האמנתי לשמועה, עד אשר ראו עיני!… נפשי מאנה להאמין עוד ימים רבים אחרי כן… ועוד במשך שנים רבות, בהיותי עובר ברחוב, ראיתי יום יום את הקטע המדוכא זוחל בידיו על המפשעה וגועה למטבע קטנה, אשר יזרק לו איש-חסד… (דברים ל"ב ז'). רגילים הם המון בני ישראל לחשוב, כי עד זמן מתן תורה בהר סיני על ידי משה לא היו בישראל שום מצות ומנהגים (מלבד שבע מצות בני נח, מילה, פסח שנצטוו עליו במצרים, שבת וכבוד אב וכי רק בסיני נתנה להם בפעם אחת תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, תורה שלמה בכל הענינים (מלבד תקנות מאוחרות הנודעות על שם מתקניהן), כמעט כפי שהיא כלולה אצלנו בארבעת חלקי השלחן-ערוך. לעמת זה היו בנו מזמן הצדוקים עד עתה אנשים אשר החליטו כי מציאת תורה שבעל-פה היא דבר בדוי מלב, ורק התורה הכתובה נתנה בפעם אחת למשה בסיני וכמי שנתנה כן נשארה חתוכה או חתומה לדורות. אבל כל היודע כי כמו שאין דבר מוכן יורד מן השמים כך אין שלמות גמורה ומתוקנת בהיסטוריא, רק הכל הולך ומתפתח, הולך ומשתלם לאט לאט, מזמן לזמן, – לא יוכל בשום אופן לחשוב לא כדברי הראשונים ולא כדברי האחרונים. הדברים האלה, הגלוים לחוקרי דברי-הימים וכתבי-הקדש ומבוארים בספרים רבים העוסקים במקצועות אלה, נעלמים הם ממרבית בני עמנו, ועל כן רואה אני לא למותר לברר מעט את מהלך ההתפתחות הנימוסית בעמנו בזמן היותר קדום. המקצוע הזה דורש ספר שלם, כמו שבאמת כבר נכתבו בענינים אלה ספרים רבים, אבל מתוך שאין מטרתי אלא לתת בזה סקירה כוללת לפני הקוראים, צריך אני להסתפק רק בראשי פרקים, כי שאפשר במאמר קצר. לרגל מלאכתי זו, עלי לדבר על שני זמנים, הזמן האחד הוא עד התגלות הנבואה בישראל על יד משה והזמן השני – עד חתימת הנבואה. עד יציאת מצרים כל עם בטרם היותו לגוי מצוין בממלכתו, בשפתו ובנימוסיו, אינו אלא קבוץ משפחות שלמות, שאין מלכות של אחת נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא. במצב כזה היו כמעט כל העמים החיים אתנו ושכבר מתו, בטרם הגיעו למדרגת לאום. להמשפחות האלה היו חקים ומנהגים שונים. בין שהיו מיוחדים למשפחה ידועה, בין שהיו כוללים למשפחות שונות שישבו בארץ מיוחדת. חיי המשפחות האלה וחקותיהם נקראים בשם אין צורך לומר, שבני המשפחות ההן, שהיו במצב הילדות של האנושית, רחוקים היו מכל השכלה ומכל ציוויליזציא היו להם ספרים ואף לא ידיעת הכתיבה. נמצא שכל חקיהם היו אצלם בעל-פה ובמסורה, ואך אחרי בואם לכלל ישוב-עולם והשכלה החלו לכתוב את משפטיהם על ספר, כמו י"ב הלוחות להרומיים וכיוצא בהם. אומרים, שבארץ סינים גם עתה נהוג, שאין שום נימוס מובא בספר החקים בכתב, עד אחר זמן ידוע, אחרי שיצא מפי המושל ונתקבל בין העם להלכה למעשה. לפיכך ברור הוא באין כל ספק, כי תורה שבעל-פה קדמה תמיד לתורה שבכתב אצל כל העמים. בהיות נמוסי המשפחה שזכרתי מיוסדים (כי שהוכיח החוקר הצרפתי "העדה העתיקה") על האמונה, שהאבות שמתו הם אלים ומגינים לזרעם אחריהם ועל הקשר העצום שבין בני המשפחה בכללה, לפיכך צריך לחשוב, שבני ישראל המונים את זמן מציאותם לא קודם מאברהם, לא היו להם "נימוסי משפחה" באותו מובן שהיו אצל שאר עמים. אם גם נאמר שתרח אבי אברהם היה מן המשועבדים לנימוסי המשפחה שלו, הנה אברהם, שעזב את ארצו ומולדתו ובית אביו עם גלוליהם, לא יכול להשאר נאנן לנימוסי משפחתו שעזב לצמיתות והמיוסדים על עבודת אלהים אחרים; ובני ישראל מאמיני אל אחד, לא היו יכולים להאמין באלהות אבותיהם המתים. עוד בטרם היות ישראל לעם, בהיותו אך שבעים נפש יוצאי ירך יעקב, באו למצרים, ארץ שהיתה כבר לממלכה מתוקנת מזמן רב מאד, ונימוסי המשפחה כבר נדחו שם מפני נימוסי המדינה, כמו שהוא אצל כל המשפחות בהיותן לעמים. אם יכלו נימוסי להקלט היטב אצל בני ישראל גם בזמן ילדותם, בשבתם בארץ מצרים. לבני ישראל חקים ואמונות, מלבד מצות מילה וכיוצא בזה שנצטוו עליהן בצווי מיוחד, גם לפני יציאת מצרים ומתן תורה, באופן שגם אצל בני ישראל קדמה תורה שבעל-פה לתורה שבכתב. שימת עין קלה על התורה וספוריה דיה היא לראות את החקים והאמונות שמצאו מקום אצל האבות ובני ישראל עד זמן יציאת מצרים. בנו מזבחות והקריבו זבחים, כמו שעשה כבר לפניהם נח , והקדישו חלק המעשר לה' ולכהניו. הבכור נחשב לגדול הבית, כמו אצל כל המשפחות הקדמוניות, והבכורה עצמה נחשבה לכבוד . אופן כריתת הברית והשבועה היה בתמונה ידועה, לקיום הברית כרתו גזרים ועברו ביניהם (שעל כן נקרא הענין כריתת ברית), ולשבועה, כפי הנראה, העמידו שבעה בעלי חיים (שאולי נקראה ההתחייבות בשם שבועה והמתחייב בתואר נפעל "נשבע") וכן היה אופן מיוחד גם להשבעה, היינו הטלת חוב על אחד מן הצדדים, על ידי שימת היד תחת הירך . אבי הבית היה שליט להמית את בני המשפחה; כן חרץ יהודה את משפט תמר לשרפה , וכן אמר ראובן ליעקב: "את שני בני תמית", ונראה מזה, שדברי יעקב ללבן: "עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה" לא היו קללה בעלמא כדרך העולם, אלא חריצת (ואולי גם על כן אמר עשו: "יקרבו ימי אבל אבי", ואני הבכור אהיה תחתיו גדול הבית והשליט על המשפחה, "ואהרגה את יעקב אחי". בני הפלגשים נחשבו כבנים גמורים, לפחות מימי יעקב ואילך, ואולי גם אברהם לא היה משלח את בני הפלגשים מעל יצחק בנו אלמלא שנאמר לו: "כי ביצחק יקרא לך זרע" , ושעל כן נחשב גם עמלק בן הפלגש בין האלופים, נמנעה התורה לספר כי תמנע היתה פלגש לאליפז, ספור מיותר בהשקפה ראשונה, אשר ליצני הדור עוד בזמן התלמוד מצאו מקום להתגדר בו. כן ראינו אצלם מנהג הנדרים בעת צרה ולקרוא שמות הילדים על שם איזה מאורע, אם גם בלתי חשוב, בהשמות "יצחק" על שם "צחוק עשה לי אלהים" אברהם שהאמין באל אחד בשום אופן לא היה יכול לעבוד את אבותיו המתים; הוא, שכפי הנראה לא האמין שהחיים נמשכים גם בקבר (שאלמלי כן לא היה לו מקום לשאול: "מה תתן לי ואנכי הולך ערירי 23 שהרי ההבטחה "שכרך הרבה מאד" היתה יכולה להתפרש בשכר שאחרי גבול החיים על הארץ); הוא, אשר בחשבו שהוא הולך ערירי לא עלתה על לבו כי לוט בן אחיו יקים לו זרע, ואמר כי בן ביתו יירש אותו – זה האיש אברהם לא היה צריך שיעבדוהו בניו, כמו שבאמת לא עבדוהו לא יצחק ולא ישמעאל בניו, וכמו שגם יוצאי ירכם של האחרונים לא עבדו גם אותם אחרי מותם. לפיכך לא היה להיבום מקום במשפחת אברהם. בראשונה נמצא את היבום אצל יהודה. הוא, אשר באיזה זמן ירד מאת אחיו , עזב אותם ונבדל מהם ויט עד איש עדלמי ולקח לו בת איש כנעני, גם ישב עם הכנענים איזה זמן, קבל את מנהגי הכנענים, אשר בלי ספק גם ביניהם, כמו בין כל בעלי "נימוסי משפחה" היה היבום לחק. מני אז נתקבל, כפי הנראה, היבום אצל בני יהודה, כמו שאנו רואים אותו אצל בעז ורות, גם ביחס לקרובים שאינם אחים, ואך בתורה בא היבום בפנים אחרים ומטעם אחר, רצוני לומר: לא להקים זרע להאח המת (כדברי יהודה לאונן), אך לבנות את בית המת ולהקים את מקום פרץ וזרח לבני ער ואונן, אך לבני יהודה, כמו שהיא באמת, ורק בכל מקום שהם נזכרים בתורה בפקודי העם נזכרו גם ער ואונן לפניהם, להקים שמם בישראל, היינו להזכיר כי היו בישראל אנשים כאלה. וכמו שאנו רואים שהיו בישראל מנהגים קדומים שנשארו גם אחרי כן, אם כמו שהם ואם בשנוים, כן רואים אנו מנהג מזמן שקודם מתן תורה שנשתנה לגמרי אחרי כן. יעקב נתן את בכורת ראובן ליוסף 29 , שמזה נראה שהיה בזמנם רשות ביד האב לבכר את בנו מאשה אחת על פני בנו הבכור מאשה אחרת (דבר שלא יפלא כלל בראותנו שהיה ביד האב רשות גם להמית את בניו), אבל התורה אסרה אחרי כן לעשות כן . העברת הבכורה מראובן ליוסף לא היתה העברת שם ותואר בעלמא, כי מדברי המקרא נראה שגם אז היה הבכור מקבל פי שנים, שהרי על ידי שהיה יוסף לבכור קבל פי שנים ואפרים ומנשה נעשו לשני שבטים . גם דברי המקרא: "כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים" , בעוד שלא נזכר בתורה תחלה שהבכור בכלל מקבל פי שנים – יורו שנחלת פי שנים אינה חקה חדשה, ועיקר החק במקום הזה הוא שלא להעביר את הבכורה מבן לבן, אך לקיים את המנהג הישן של פי שנים להבכור הנולד ראשון אפילו מאשה שנואה, אשר לו משפט הבכורה. אין ספק כי עוד הרבה חקים ומנהגים נולדו בישראל לפני מתן תורה, אבל מתוך לנו שום מקור המראה לנו איזה פנים בבירור בענין זה, אי אפשר לדבר בזה רק בהשערה מורה למדי: שהתורה באיזה ענינים שנתה חק קדום או הוסיפה בו פרט חדש. נראה, שהיה זמן, שמי שנתחייב מיתה ונתמלט אל המזבח היה ניצול, כמו שראינו שיואב חשב להנצל ע"י קרנות המזבח 33, וכמו שהיה באמת גם בזמן מאוחר אצל היונים. להוציא את המנהג הזה אמרה תורה: "מעם מזבחי תקחנו למות". כן, ממה שאמרה תורה: "ולא תקחו כפר לנפש רוצח" נראה כי בזמן מן הזמנים הצילו הרוצחים את נפשם על ידי כופר, אבל התורה בטלה מנהג זה והשאירה אותו רק אם המית שור איש את האדם, כמו שנאמר: "אם כפר יושת עליו" 36. מן המקראות, "כי תקנה עבד עברי" "וכי ימכור איש את בתו לאמה" רואים אנו שכבר נהגו לקנות עבדים עברים, למכור את בנותיהם לאמהות, ולא באו הדינים האלה בתורה אלא בשביל חדושם: עבד עברי – מפני ההוספה "ובשביעית יצא חנם" ובשביל המרצע, ואמה עבריה – בשביל "שלש אלה" שהוא חייב לעשות כדי לקרוא דרור לה. מן הדברים "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" "כסף ישקול כמוהר הבתולות", רואים אנו חיוב שאר כסות ועונה לאשה ומוהר לבתולות היה מנהג קדום, והכתוב מזהיר, כי גם במקרים ההם שהוא מדבר בם חיוב המנהגים האלה במקומו עומד. סגנון דיני הגירושים ודין התלוי וכיוצא בזה יורה שכבר נהגו בגירושין ובתלית פושעים, ולא נשנו אלא בשביל דבר שנתחדש בהם: הגירושין (וכמו שהעירו כבר המבקרים) לאסור הגרושה, לבעלה הראשון משנשאת לאחר, והתליה – לאסור את ההלנה. כן אנו רואים אצלם קודם מתן תורה גם דברי אמונות. שרה ורחל האמינו כי בתתן את שפחותיהן לאישיהן תבנינה על ידיהן ללדת בנים 43, וכן כפי הנראה, האמינה גם לאה. כן האמינו גם בחלומות. בזמן מאוחר מזה רואים אנו אמונה בקרב העם, שהמספר מביא נגף, עד שהוצרך הכתוב למצוא עצה שאז "לא יהיה בהם נגף בפקד אותם".46 כל אלה, כמובן ממילא, אינם אלא דוגמאות להרבה ענינים, שאנו יכולים ללמוד אותם כסתום מן המפורש, שהיו בעם קודם מתן תורה. מזה נראה, כי ההתפתחות הדתית החלה בעם ישראל לפני מתן תורה. וממילא מובן כי ההתפתחות הזו הלכה לה בדרכה גם בתקופת הנבואה, וכאשר יתבאר בפרק הבא. בזמן התורה והנביאים. הואיל ואי אפשר לעם בינות לעמוד על עמדו תמיד, על כן הוא משנה במהלך התפתחותו את דעותיו, מנהגיו ומשפטיו, אם בלכתו לפנים או לאחור. גם בני ישראל, שנהיו לעם בינות על ידי חקים ומשפטים צדיקים, לא יכלו להשאר על עמדתם ומוכרחים היו לשנות מזמן לזמן את דעותיהם, מנהגיהם ומשפטיהם. על הדברים האלה כבר דברתי באחת ממאמרי בשפת רוסיא 47, ולרגל מלאכתי עתה במאמרי זה הנני רואה לנכון להכפיל הדברים פה בתוספות איזה באור. נתבונן בראשונה על שנוי הדעות. עניני הקרבנות היו חשובים מאד בזמן תורת משה, כידוע לכל קורא בתורה. כבר זכרתי, הקרבנות בכלל קדמו למתן תורה. וכפי הנראה עוד אז נתחלקו הקרבנות למינים שונים: קרבן עולה – מן הבקר, מן הצאן או מן העוף 48, קרבן מנחה, קרבן מנחה מאפה תנור, מנחה על מחבת, מנחה מרחשת , מנחת בכורים וזבח שלמים מן הבקר או מן הצאן כי בכל הענינים האלה אמרה תורה: אם יקריב איש קרבן כזה או יעשה אותו באופן זה וזה, שמזה נראה ברור שכבר הורגלו להביא מיני קרבנות כאלה "לרצונם", והתורה הוסיפה רק אופן המעשה לכל אחד מהם, על הקרבנות הקדומים האלה הוסיפה התורה עוד קרבנות חובה ליחידים 55 ולצבור, ולכל אחד מהם פרטים ודקדוקים שונים רבים מאד. רבוי הפרטים והדקדוקים ההם מורה ברור, עד כמה היה דבר הקרבנות חשוב בעיני העם. רוח עמנו מצטיין בדייקנות יתירה בעיני הדת, ומימות התלמוד ועד עתה רואים אנו קפידא גדולה בענינים קלים: "הלכך נימרינהו לתרווייהו", "התהדרות" במצוות, דקדוקים, חומרות וחששים עד לאין שיעור, ואם כל הדקדוקים הצטמצמו אז במעשה הקרבנות אות הוא שהם היו אצל העם בזמן ההוא עיקרה של הדת. שמואל הנביא הורה אחרי כן: "החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה'? הנה שמוע מזבח טוב" . נראה, כי אמנם יש חפץ לה' בעולות וזבחים, אך יש עוד דבר יותר נכבד מהם, לשמוע בקול ה'. בימים התחשטה יותר ידיעת התורה והזדכבו המושגים, הבינו טובי העם כי הקרבנות של נדבה לא לבד שאינם עיקר בדת, אך גם לא טפל בדת, כי אם מנהג בעלמא. מיכה אומר: "הירצה ד' באלפי אילים?"58 ישעיה אומר: "למה לי רוב זבחיכם? וגו' ודם פרים וגו' לא חפצתי" 59; ירמיהו קורא: "כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח" 60; והמשורר אסף מוכיח להחסידים: "הכורתים ברית ד' עלי זבח", כלומר החושבים כי כל "עיקר ברית ד' הוא הזבח – ואומר: לא על זבחיך אוכיחך ו(לא) עולותיך לנגדי תמיד לדרוש אותן ממך. לא שיצאו הנביאים ההם במחאה כנגד הקרבנות בכלל, בין שהם קרבנות חובה או קרבנות נדבה, כדברי איזה מבקרים, אך הם בררו להעם, כי העולות והזבחים (ועל כן לא נמצא בדברי הנביאים דבר כנגד החטאות והאשמות כיוצא בהם), היינו קרבנות נדבה שנזכרו בפרשת ויקרא, לא בא עליהם מעולם שום צווי, ומפני שכבר נהגו מקודם מתן תורה והיו נהוגים בעם עוד בעת ההיא, הוסיפה התורה רק את הפרטים והדקדוקים – ובזה דרשו לפני העם, שאין שום צורך בהם ואינם אפילו טפל בדת. פרטי הקרבנות ודקדוקיהם, הם כמו מצות שלוח הקן ומילה לגר החפץ לעשות פסח. המוצא קן צפור וחפץ לקחתו חייב לשלח את האם 62, הגר החפץ לעשות פסח צריך למול את זכריו, אבל אין איש חייב למצוא קן צפור, או לקחתו אם מוצא אותו, ואין גר תושב חייב בקרבן פסח, כל הרוצה להביא קרבן צריך לעשות באופן ידוע, אבל אין שום חיוב, ואפילו "חפץ לד'" בהבאת קרבן. לא למותר יהיה להביא בזה את הערתו המחוכמת של ה' ווייס בהראותו את ההבדל שבין המשכן ובין המקדש שבנה שלמה. מטרת הראשון היתה מיוחדת אך להבאת קרבנות, והשני היה גם "בית תפלה", על זה יש להוסיף, כי בימי משה לא התפללו בני ישראל בעצמם כלל, ועל כל צרה, אם גם היתה פשוטה מאד, כמו נפילת דליקה היה מתפלל משה בעד העם, והם עצמם לא נועזו לשפוך שיחם לפני אלהיהם, אך בקשו מאת משה להתפלל בעדם, ועל כך בהכרח לא יכול המשכן להיות בית תפילה לישראל, אך אחרי כן נזדכבו המושגים, והאשה העקרה, חנה, לא בקשה מאת עלי הכהן להתפלל בעדה רק היא בעצמה התפללה לה', וצריך לשער, כי בימים יותר מאוחרים, כמו זמן שלמה, הרגיש אחד מישראל (או לפחות רבים מהם) את עצמו לשפוך שיחו לפני ה'. בדרך אגב אעיר, כי אם השערה זו, כפי שיש לשפוט ממהלך התפתחות העם, נכונה, אז תהיה מזה כעין תשובה להשערת הד"ר ראבין (כמדומה לי ב"השחר" שנה ראשונה) שפרשת המשכן מאוחרת מזמן בנין שלמה. ממקומות רבים בכתבי הקדש נראה עד כמה גדלה מעלת ארון ברית ה' בזמנים הקודמים. במסעות העם בימי משה היה הארון נוסע לפניהם 69, בצאתם למלחמה נחוץ היה כי הארון ילך לפניהם, ואך כשהעפילו לעלות לארץ כנען למרות רצון משה נשאר הארון עם משה בתוך המחנה. בבואם לארץ כנען אמר להם יהושע: "שאו את ארון הברית ועברו לפני העם", בימי עלי לקחו את הארון במלחמה "למען יושיעם מכף אויביהם", וקשה היתה לעלי לקיחת הארון ממיתת שני בניו 72. דוד יצא ברוב פאר והדר להעלות את הארון "אשר נקרא שם ה' צבאות יושב הכרובים עליו" ואז נהרג עזה על כי אחז בארון האלוהים והוסב הארון אל בית עובד אדום הגתי. במשך שלושה חודשים שהיה הארון עובד נתברך ביתו "בעבור ארון האלוהים" ואז השיבהו דוד לעירו בהיותו "מכרכר בעל עז" והעלו את הארון "בתורה ובקול שופר" 73, מכל אלה נראה כי הארון היה בעיניהם כעין מלאך פניו של האל בתמונה מגושמת. אך לא כן ידבר עליו ירמיהו הנביא: "בימים ההמה נאם ה' לא יאמרו עוד ארון יזכרו בו ולא יפקדו ולא יעשה עוד " 74, ובאמת אחרי ירמיהו, כאשר נבנה הבית השני, לא עשו עוד ארון ונפקד מקומו לגמרי. יפתח העלה את בתו הזו על פי הנימוס. איני יודע אם ידע יפתח את התורה או לא, אבל מפשט הכתוב "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת" יש לשער, כי לקלי עולם כיפתח היה מקום לחשוב, כי אחרי שהחרים את בתו לה' אין לה עוד פדות. אבל אחרי כן לא לבד שאין אנו רואים בישראל תועבות כאלה לשם ה', אבל גם בשביל שהיו סבה למלך מואב להעלות את בנו הבכור לעולה היה קצף גדול על ישראל בתורה משה לא מצאנו דברים ברורים שיוכיחו כי בקשו בני ישראל שגם שאר אומות יכירו וידעו את אלהי האמת, ולא עוד אלא שבמקום אחד נאמר, שהאל חלק את צבא השמים לכל העמים תחת השמים לעבוד אותם 79, אך לא כן היה חפץ טובי העם בזמן מאוחר. הדברים המעטים "וימלא כבוד ד' את כל הארץ" היו למשאת נפש לגדולי האומה. דוד המלך או משורר אחר קורא לעמים רבים להשתחות לה', ושלמה בתפלתו הנשגבה מחלה את פני ה' כי ישמע גם את תפלת הנכרי אשר לא מישראל, "למען ידעון כל עמי הארץ את שמך ליראה אותך כעמך ישראל" 82 נכון להתבונן גם אל ספר יונה. מטרת הספר הזה שונה ממטרת שאר ספרי הנביאים, ונושא הענין שבו אינו נוגע בחיי ישראל כלום. עיקר ספורו הוא ששמעו אנשי נינוה לקול הקורא אליהם בשם ה', ומטרת כל הספר נכללה בדבריו האחרונים: "ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה?" וגו' 83. הנה גם פה, כמו בתפלת שלמה, מבט בני ישראל מתרחב מעבר לגבול הלאומית המצומצמת ומתפשט על כל האנושית, לאמר: אתם קרואים אדם והגוים קרואים אדם. מבט יותר רחב הננו רואים בספרי הנביאים האחרונים. צפניה מתנבא לאמר: "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד", ומיכה וישעיה אומרים: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים וגו', ונהרגו אליו כל הגוים, והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' וגו' לא ישא עוד מלחמה". ברור הוא, כי אידיאלים נשגבים כאלה, בין שהם מחודשים לגמרי במהלך התפתחות העם, או שהם ישנים על יסוד ההבטחה: "ונתתי שלום בארץ… וחרב לא תעבור בארצכם" ונאמרו בהפלגה שירית, כמו ששערתי במקום אחר, אין להם שום יחס עם האידיאלים הלאומיים והפשוטים מזמן המדבר, שלא התרוממו מצרכי האדם החמריים, כמו שבחי הארץ, ברכות כל טוב בארץ, ירידת יורה ומלקוש בעתם והרבה כיוצא בזה הדברים הקשים "פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים" 89 היו למשל בפי העם בימי ירמיה ויחזקאל לאמר: "אבות אכלו בסר ושני בניהם תקהינה". אך הנביאים ההם לא נחה דעתם מהבנה זו. ירמיה אומר: "איש בעונו ימות, כל האדם האכל הבסר תקהינה שניו" ויחזקאל עורך מלחמה כנגד המשפט הזה בנבואה ארוכה ומסיים אותה בקול חוצב להבה: "הנפש החוטאת היא תמות, בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן, צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו תהיה". בדבר הזה הרגישו כבר חז"ל ואמרו "ארבע גזרות גזר משה רבינו על ישראל באו ארבעה נביאים ובטלום, משה אמר וכו' פוקד עון אבות על בנים בא יחזקאל ובטלה, הנפש החוטאת היא תמות". כיוצא בזה לא מצאנו בארבעה ספרי התורה הראשונים שתשובה מועלת; בספר דברים נאמר שהתשובה מועלת לצבור, ומלאים מזה גם ספרי הנביאים, ויחזקאל מוסיף תשובה אפילו ליחיד ואומר: "החפץ אחפוץ מות רשע? נאם ה', הלא בשובו מדרכיו וחיה" כן אנו רואים בתקופה זו צעד גדול במושג הנבואה אצל העם. עד הנביא הראשון בארץ ישראל, שמואל הרמתי, בהיות דבר ה' יקר בימים ההם, אין חזון נפרץ" 96, אם היה איש בא להגיד לעם דבר בשם ה' היו קוראים לו "מלאך אלהים", "איש האלהים". בימי שמואל לא חשבו עוד את הנביא למלאך האלוהים, אך עם זה היה מושגם בענין הנביא גס מאד – "לנביא היום יקרא לפנים (בימי שמואל) "הרואה", ועליה היה לדעת ולראות כל סתום, ואפילו מקום אתונות אובדות, אשר בעד זה היה מקבל איזו תשורה. בימי אליהו ואלישע, אף על פי שבכלל לא נשתנה מושג זה הרבה, ולפי הבנת העם היה כמעט אי אפשר נביא בלי פלאות, או יותר נכון: לעושה פלאות קראו נביא, או "איש האלהים", בכל זאת לא נקראו הנביאים בשם "רואים", וכפי הנראה לא פנו אליהם בשאלות על אדות אתונות אובדות. מעט מעט התרחבה פעולת "בני הנביאים" שיסדו אליהו ואלישע, ובימי עמוס יצאו מטיפים לעם, אשר בקול חוצב להבות הרבו ליסר כל זדון וכל תועבה. מן העת ההיא והלאה נזדכך מושג העם בענין זה, ואין שום יחס בין נבואה ונפלאות. ראוי היה לי לדבר בזה ע"ד מושג "רעיון המשיח", כפי שהונח יסודו בתורה, וקבל אחרי כן פנים שונים, לפי מצב הענינים, בימי ישעיה, ירמיה ויחזקאל ובזמן עולי בבל, אבל מתוך שכבר הארכתי בזה במקום אחר 104 אני חפץ להכפיל הדברים. וכשם שנשתנו הדעות כך נשתנו גם המנהגים, רק ההבדל היה בזה, שהדעות שהן יוצאות תמיד מלב טובי העם, הלכו תמיד לפנים, עד שיכלו בעליהן לחזות להם את היום שבו יכתתו העמים את חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות, אך המנהגים, שהם תולדות חיי המון העם, לא תמיד הלכו לפנים. בכל התורה כלה לא מצאנו רמז שיהיה נסוך המים רצוי לפני האל, וכי על ידי הצום יתעוררו רחמיו להחיש תשועה ביום צרה, ובימי שמואל שפכו מים לפני ה' גם עשו צום 105, וגם דוד נסך מים לפני ה'; כן נראה צום גם בימי השופטים, גם בימי שאול, ואחרי כן בזמן גלות בבל ובימי אסתר יום ראש החדש אינו נחשב בתורת משה בין הימים האסורים למלאכה אך בימים שאחרי כן לא עשו מלאכה ביום החדש, כנראה מהרבה מקומות 111 בימי בעז נהגו לשלוף נעל לקיים כל דבר מקנה וקנין, כי בהיות הנעל סימן אדנות ושררה כידוע (שעל כן הנגש אל אדמת קדש היה נושל את נעליו, להראות בזה אות הכנעה), היתה נתינת הנעל להקונה אות שהמוכר מוסר לו את אדנותו ורשותו על החפץ כמו שהחלוצה, בחלצה את נעלו של היבם היא מסירה בזה ממנו את אדנותו עליה וקונה את עצמה מידו; אחרי כן, כאשר התפשטה מלאכת הכתיבה בעם המציאו אופן יותר טוב לקיים כל דבר, היינו שטרי מכירה, שנקראו "החתום והגלוי". בדרך אגב אעיר כי נעמי מכרה את השדה אשר לאבימלך אחרי מותו אם גם לא מצאנו לא בתורה ולא בתלמוד שהאשה יורשת את בעלה ובניה. כן נשתנו ונתחדשו גם איזו חקים ומשפטים. נפלא לראות כי בזמן התורה עצמה מצאנו שנוים כאלה. היה זמן שהיתה הלכה רוחת בישראל, שאין הבת יורשת את האב אפילו במקום שאין בנים, וכפי ששערתי במקום אחר 115 נקבע אז החק שמי שמת "ובן אין לו" זקוקה אשתו ליבם אפילו אם יש לו בת, מפני שאינה יורשת את אביה, עד שבאו בנות צלפחד וטענו "למה יגרע שם אבינו" ואז נתן החק שבמקום שאין בנים יורשת הבת את אביה, ונשתנה הדין גם לענין יבום. כן נפקע, משפט היובל, החק של "ועבדו לעולם" שנוי החק בתורה עצמה בעניני איסור והיתר. אם אמנם, כפי שאמרתי למעלה, לא נצטוו ישראל על קרבנות נדבה של עולה וזבח (שלמים), בכל זאת איש אשר שחט בהמה במחנה או מחוץ למחנה "ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה'" היה חייב כרת 119, ובכן כל בשר תאוה היה אסור לישראל בלי קרבן. החק הזה נתבטל אחרי כן על פי התורה עצמה עלת שהתרחב גבול העם ולא היתה להם אפשרות להביא כל בהמה לפני המזבח, רק נדרשה שחיטה, כמו שאמר "וזבחת… כאשר צויתיך" והוזהרו שנית על הדם שנוים עוד יותר מרובים רואים אנו בתקופת הנבואה. תורת משה אוסרת לכרות ברית עם הכנענים 121, ודוד ושלמה כרתו ברית עם חירם מלך צור הכנעני, והכתוב לא חשב זאת לעון להם. תורת משה אוסרת להגושה לבא לבית הלוה לקחת עבוטו , לחבול רחים ורכב "כי נפש הוא חובל", ואיש עברי לא היה יכול להמכר לעבד אלא ע"י בית דין בגנבתו, ובימי אלישע הנביא בא הנושא לקחת את ילדי הלוה המת לעבדים בחובו. האמנם יש מקום לבעל דין ולומר שהנושה ההוא עשה באמת שלא כדת, אך הלא אלישע הנביא היה נכבד בעיני מלך ישראל ושריו, ומדוע לא רב את ריב האשה העשוקה ובניה מיד הנושה הרשע בשעה שצעקה לפניו, כדרך שעשה נחמיה בזמנו, ובחר לעשות נס באסוך השמן, אשר מזה נראה שמעשה הנושה לא היה מתנגד למשפטי הזמן ההוא. – ירמיה אוסר הוצאת משא ביום השבת ונחמיה אוסר גם המקח והממכר ביום הזה, דברים שלא נאסרו בתורה. כן מצאנו ביחזקאל דבר חדש, שאיש ערל מן הכהנים פסול לעבודת המקדש, וכמו שאמרו חז"ל "דבר זה מתורתו של משה רבינו לא למדנו, מתורתו של יחזקאל למדנו" כן התחדשו מנהגי הבראה לאבל ועוד מנהגים באבלות, ובמות אבנר באו כל העם להברות את דוד 135, ונאמר ליחזקאל במות אשתו: "פארך חבוש עליך ונעליך תשים ברגליך ולא תעטה על שפם ולחם אנשים לא תאכל" (הבראה), שמזה נראה שהיה דרך האבלים לקבלת סעודת הבראה, לעטות על שפם ולהסיר פארם מעל ראשם (אולי היה מנהג קדמון לאבלים ללכת בגלוי ראש, ועל כן נאמר לאהרון ולבניו במות נדב ואביהוא "ראשיכם אל תפרעו (מלשון ופרע את ראש האשה) ובגדיכם אל תפרומו", וזכר לדבר – המצורע שהיה צריך לנהוג דיני אבלות, בגדיו יהיו פרומים, וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה, ופרימת הבגדים, כנראה, לא נהגה כבר בימי יחזקאל). – כן נתחדש איסור סתם יינם בימי דניאל, תפלה שלש פעמים ביום ומסירת נפש בשבילה ואיסור השתחויה לאדם. מדי דברי בזה אעיר כי לא בצדק דבר ריניו בספרו "המפתח למגלת אסתר" דברים קשים על מרדכי בשביל זה, באמרו שלא מצינו לא בתלמוד איסור השתחויה לאדם, כי שאלה כזו נוכל לשאל גם על דניאל שמסר נשפו על התפלה, אך האמת שאין מדמין זמן לזמן, ומה שהיה מותר בזמן זה היה אסור בזמן אחר וכן להפך. ומלבד חקים ומנהגים חדשים שנולדו בעם רואים אנו בתקופה זו גם תקנות שנתקנו על יד מחוקקים, כמו משמרות והלוים 143, שירה לקרבן במצלתים, נבלים וכנורות, תחת אשר בזמן התורה לא ידעו רק חצוצרות ימי הפורים וכל עניניהם ועוד. כן נשתנו בתקופה זו דברים מדיניים. בראשונה היו "שופטים" לישראל, לא שופטים כוללים לכל העם, כמו שהיו להצידונים, כי אם שופטים בודדים איש לשבטו או למחוזו. לשופטים נתמנו אלה, אשר השעה שחקה להם להושיע את שבטיהם מיד שכניהם, וממשלתם לא נתנה לבניהם אחריהם. בימי גדעון אמרו בני מקומו להקים מלך בן מלך, ואחרי כן, בימי שמואל, אשר קבץ את הכחות המפוזרים והשבטים הבודדים ויעש את ישראל לעם אחד, היה הוא, שמואל, הראשון אשר בעצמו הפקיד את בניו לשופטים תחתיו, אם גם קשה להחליט שלא מצא טובים מהם בכל ישראל, אחרי שכפי האמור היו לוקחי "משפט המלוכה", אשר לא נדע טיבו; אך מדברי שמואל לעם על דבר "משפט המלך": "את בניכם יקח… ואת בנותיכם יקח… ואת שדותיכם ואת כרמיכם.. ואת עבדיכם ואת שפחותיכם ואת בחוריכם הטובים ואת חמוריכם יקח… ואתם תהיו לו לעבדים" – יש לשער כי היה ענינו ברוח עריצות של מלכי ארץ הקדם בעת ההיא. מנהג דוד עם העם לא נודע בבירור, אך המרידות אשר היו בימיו היו בלי ספק לא בסבת "חסדי הנאמנים". מנהגי שלמה ורחבעם וחלוקת מלכות ישראל בימי האחרון – ידועים. כאשר עלה יואש למלוכה כרת יהוידע ברית הסתומות מעט יורו לדעתי, שהמלך מחל על איזו מזכיות אבותיו לטועת העם ובאיזו ענינים הגדיל את ממשלת העם. בהיותו הראשון ממלכי בית דוד אשר לא בכחו, כי בחסדי יהוידע וברצון העם עלה על כסא המלוכה, מוכרח היה להחליש את כחו הפרטי להפיס דעת העם, מלבד מה שהיה אז נער קטן וכל מה שנעשה אז לא על פיו נעשה, כי אם על פי יהוידע. אך אחרי מות יהוידע, בעת שמצד אחד יכול יואש לעשות כל מעשהו באין אפוטרופוס ומצד השני התחזק כבר על כסאו, השתדל, לדעתי, להחזיר את עטרת הדספוטיזמוס ליושנה, ושריו החנפים החזיקו על ידו, אשר זוהי לדעתי כונת הכתוב: "ואחרי מות יהוידע באו שרי יהודה וישתחוו למלך (כלומר נכנעו לפניו ומסרו בידו רסן הממשלה לנהוג בו כאות נפשו), אז שמע המלך אליהם" ויבטל את הזכיות שנתן להעם. ואין ספק, כי זכריה בן יהוידע הכהן היה בדבר זה ממתנגדי המלך אשר בטל את מעשי אביו יהוידע ועל כך כאשר הוכיח זכריה את העם על עבדם את האשרים ואת העצבים מצא יואש מקום לגבול את חובו ויצו להרגהו. ממילא מובן כי לא כל השרים היו בעצמה אחת עם יואש לבטל את זכיות העם, וכי איזו מהם לא נחה דעתם בהרחיבו כח ממשלתו, וזו סבת הקשר עליו. יש מקום לשער, כי מה שאירע ליואש אירע גם לאמציהו בנו, גם הוא לא בנקל עלה על כסאו, כמו שנאמר: "ויהי כאשר חזקה הממלכה בידו" מכלל שבתחלה לא חזקה הממלכה בידו, ואפשר שגם הוא עשה איזו הנחות לעם, אשר בטל אותן, שעל כן קשר עליו, כפי הנראה, כל העול, או רובו עד שנלחץ לנוס לכישה מפני הקושרם, וגם מנוסתו לא הועילה לו, וגם עזיהו בנו לא יכול לנקום את דמו, כמו שנקם אביו את דמי יואש, כי בכל העם כלו אי אפשר לעשות נקמות. כל החדשות והשנוים האלה, אשר אינם אלא לדוגמא להמון חקים ומנהגים רבים – נתחדשו מעט ברוח העם ובחייו, וגם הם קדמו להיות חקים שבעל-פה בטרם באו בספרי הנביאים, וכמו שאמרו חז"ל: הלכתא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכינהו אקרא 159 מה שאירע לאבות בתקופת התורה אירע לבנים בתקות הנביאים, וההיסטוריא הולכת במסלולה על פי חקיה הקבועים ואין חדש תחת השמש, ועל היסוד הזה הכל הולך ומתחדש תמיד על פי החקים הישנים, משתנה ומקבל פנים חדשות. מכל שכל מה שאמרתי בזה אינו אלא ראשי פרקים ממקצוע רחב ונכבד מאד, אבל גם הדברים הקצרים האלה מוכיחים למדי: א) כי התורה שבכתב הולכת לפעמים בעקב התורה שבעל פה, ובעינינים רבים האחרונה קודמת להראשונה; ב) כי אין דבר מוכן ונגמר נולד בעם בפעם אחת והכל הולך ומתפתח לאט לאט; ג) כי אותם המלינים על התורה שבעל-פה אין להם שום הבנה בהתפתחות חברת האדם על פי חקי ההיסטוריא בכלל ובהתפתחות עם בזמן התנ"ך בפרט; ד) כי המכחישים בקדמות התורה ואומרים כי חלקיה הכהן או עזרא הסופר המציא אותה – אינם שמים לב להבין עד כמה שונים מבטי העם וחייו כמו שהם בספר התורה ממבטי העם וחייו בזמן הנביאים, וכי אי אפשר לומר בשום אופן ששני אלה עם תמורותיהם והפכיהם הבולטים שלטו יחד בתקופה אחת. עלי להוסיף עודף, מה שרואה הקורא בלעדי, כי כמעט שלא חדשתי במאמרי זה דבר, וכי כ הדברים שהבאתי ידועים לאותם שקראו בעיון את כתבי-הקודש. אבל דברי תורה, שהם עניים במקום אחד, מתעשרים עושר גדול בהקבצם לאחד ממקומות רבים, דבר על סדרו, בטבעות של שלשלת. אנכי רק קבצתי את הדברים כמו שהם והחדשות נגלו מאליהן. ישמע חכם ויוסף לקח. באחד הכפרים הנאווים של שויציה שכרתי לי מעון בבית אחד האכרים. על-יד חלון חדרי הקטן נוזל פלג זך כבדולח ועל שפת הפלג צומח יער צעיר ורענן. בימים הראשונים לשבתי בכפר שלו ומאושר. כעדן גן אלהים היה קרן בן שקט זה בעיני. שמחתי על כל עץ, על כל עשב, על המית הפלג, על תכלת השמים, על עדרי הרחלים הרועים בשדה ועל האכרים הפשוטים ומלבושיהם הנכרים. ימים אחדים עברו עלי ואני לא קראתי בספרים ובעתונים; לא דברתי עם איש דבר; לא זכרתי ימים מקדם ולא דאגתי לימים באים. די היה לי רגע ההוה; די היה לי עולמי הקטן עם כפת שמי התכלת הנטויה על ראשי. מזונותי היו: חלב, חמאה, גבינה, דבש ופירות. יין, שכר ובשר לא באו אל פי. כל הימים הייתי או שוכב פרקדן על אחת הגבעות, לא רחוק מן הכפר תחת עץ מצל, או הייתי מסתכל שעות רבות בשמי התכלת מבלי לחשוב מאומה. לפעמים הייתי פונה עורף להשמים הגבוהים, מהפך פני כלפי קרקע ומתבונן אל אחד היתושים הזוחלים על אחד הגבעולים או על אחד העלים, ולפעמים הייתי מעצים עיני, מאזין ומקשיב לזמרות צפור או לשריקות חרגול ולא שבעה אזני משמוע את הקולות הנשנים אלפי פעמים. שמחתי על הויתי הצמחית, מבלי שאול וחקור מה תכלית ההויה, מה ראשיתה ומה תכליתה. על השאלות האלה נתנה לי הטבע בעצמה תשובה פשוטה. מה למעלה? שמים! שמים ובהירים, אשר לפעמים טסים עליהם בחפזון עננים קלים ושקופים, עננים בעלי צורות ותבניות שונות. מה למטה? – שדות עטופי בר; כרים לבושי ירק; יבלי מים; פרחים ושושנים; יתושים ונמלים זוחלים. מה לפנים? – הר גבוה ויער רענן! לאחור? – בתים קטנים, יפים וצנועים. בערב, בבוא השמש, הייתי עולה על מטתי היצועה לבנים זכים כשלג, וכהרף עין היתה השינה תוקפת אותי, שינה חזקה, נעימה ומבריאה, בלי חלומות ובלי הרהורים. עם השחר הייתי מתעורר משנתי ורץ אל היער הסמוך לראות ביקיצת הטבע. כעבור שבוע ימים לשבתי בכפר, עמדתי אחד על-יד חלון חדרי ורואה במשחק העבים על פני קערת-השמים. פתאום ראיתי אשה צעירה לימים עוברת על פני ביתי, וילד קטן מדלג אחריה דלוגי חבה. אנכי לא שמתי לב אליהם, יען כי עיני נלכדו בחבלי הקסם של העננים הרודפים איש את רעהו בגובה האופק, המטפסים זה על גבי זה ומיד המה הולכים ומתפזרים ושוב המה נצברים ונתללים, ובאותה שעה אשר נדמה לי, מתוך רשת קוי השמש, כי האשה מתבוננת אלי, היו עיני נטויות אל החוטים הדקים והלבנים הנארגים בחלל-האויר ולאחד זבובי הרקמה המתעלס באהבים. עוד יום אחד, עוד – שנים, שלשה, ואני מאושר בהויתי המלאה, – יען כי ריקה היתה. הימים היו בהירים; האויר רוה בשמים וריחות חריפים; הלילות חמים וענוגים. חושי כמו התחדדו; עיני הרחיקו והעמיקו לראות: אזני החלו להבחין הין הקולות הדקים והזמזומים השונים אשר מלאו את האויר. אפי הבדיל בין הריחות השונים ואצבעותי החלו להרגיש עונג מיוחד במשוש הפרחים. עברו עוד ימים אחדים. השעה היתה אחרי הצהרים; קוי השמש להטו כמו אש; כל הטבע היתה כמו מתעלפת. אנכי שכבתי בפישוט ידים ורגלים תחת אחד השיחים. והנה בתוך התנומה הקלה שהייתי שקוע בה הגיע אלי קול שירה בשפה היהודית: "לפנים היה מלך, להמלך היתה מלכה, להמלכה היה כרם, בתוך הכרם צמח עץ, על העץ היה ענף, על הענף היה קן, בקן היתה צפור; נומה, נומה, ילדי! המלכה מתה, הכרם נעזב, העץ נשבר, הצפור הקטנה והיפה נדדה מקנה; אוי ואבוי לי כי אבדו חיים יפים ונעימים כאלה. מי יספור את הכוכבים בשמים, ומי ימנה את הפצעים אשר בלבבי". הקול לא היה מוזר לי, והנה: אותה האשה הצעירה אשר עברה לפני ימים אחדים על-יד חלון חדרי. היא ישבה לא רחוק על גבעה לא גבוהה ועל-ידה משתעשע ומרקד ילדה. לתומי התבוננתי אליה, אולם היא לא ראתה אותי. נדמה לי כי כבר ראיתיה, כבר הכרתיה, אבל לא זכרתי באותו רגע וגם לא יגעתי לזכור איפה ומתי. אני יושב בחדרי. השמים התקדרו עבים; גשם מטפטף בחוץ; החושך כסה את ההרים ורק ערפל עב ועכור נשקף מתוך החלון, אין תואר ודמות. אז הרגשתי בפעם הראשונה כי חדרי צר מאוד; אז חשתי כעין מועקה בלבבי. חלפה מנוחתי ושלותי; נפשי נמלאה באותה שעה געגועים בלתי ברורים. ופתאום חלפה לפני עיני רוחי תמונת האשה אשר ראיתי בצהרים. האם באמת היא זאת? לבי הלם בי. פתאום חשתי את כל בלהותיה של הבדידות בכפר; נדמה לי באותו רגע כי אל אי-שמם השלכתי. ונפשי נמשכה אל האשה אשר שרה את השירה המעציבה. עברו שעה ושעתים ואני מתהלך בחדרי תפוש במחשבותי, והנה דפיקה קלה על דלת חדרי. רעד עבר בכל גוי. פתחתי את הדלת, והנה לפני נצבת אשה עטופת שחורים, חורת פנים ומאירת עינים. אור המנורה שעמדה על שלחני לא עצר כח להאיר את צלמה, ותראה בעיני כחזיון-ליל, כהרהור נחמד שלבש פתאום עור ובשר. רגע, אשר הגעגועים הכמוסים והמציאות כמות שהיא נפגשו בתבנית אחת. – שמואל?! קראה הבאה בקול נעים ורועד, בקול נוגה ומלא יאוש. הקול הזה נודע לי היטב. אמנם שושנה היא. – שושנה?! – ובצהרים לא הכרתני? – ומה שונית! לא הכרתיך, גם לא קויתי לפגוש אותך במקום הזה… התבוננתי אל פניה והנה עיניה גדלו לחייה רזו ונפלו. – ילדי נחלה היום בערב, לבדי בחדרי, אין איש איתי… אין אני יודעת מה לעשות… נורא הוא לשבת בודדה כל הלילה על יד מטת החולה… – אם תרשי לי לבוא לדירתך ולהיות בעזרתך – הנני. כמעט שמחתי בלבי על אשר נחלה הילד, אף כי עוד לא ידעתי מי אביו. באישון הלילה הלכתי אתה דרך רחוב הכפר הישן אל מעונה. אל שושנה התודעתי בהיותה תלמידה של האוניברסיטה בנ. במעמד מיוחד ראיתי את פניה בפעם הראשונה. ומאזין לתורת המורה על אדות וונוס ממילו. בדברים ממושכים וכמעט יבשים תאר את יפיה בהרבותו לחקור: כמה ארוך צווארה, כמה עביו של שוקה ומה היתה תבניתה של זרועה הימנית בטרם שנשברה, עד כי בא לידי מסקנה אחרונה: וונוס היא חותם תבנית היופי. באותה שעה הפניתי את ראשי שלא במתכון ואראה על-ידי יושבת תלמידה עבריה. זאת היתה שושנה. יפיה הממני כברק, הפתיעני כגלוי מעולם רחוק. כל דברי המורה המסולסלים צללו עתה באזני כפטפוטים ריקים על אדות מין יופי שנתאבן, יופי מת וחנוט. אז אמרתי בלבבי: וונוס וכל כת דילה – לעזאזל. עתה ראיתי בעיני, עתה הרגשתי בכל חושי קרבתו של יופי חי ונושם, יופי חושב ומרגיש – יפיה של שולמית עברית. ומני אז לא לקחו עוד את לבי דברי המורה בתורת האמנות היונית, כי בבואי אל שעוריו הייתי מסתכל מן הצד בפני שושנה, ויפיה נסך עלי רוח קסם. עיניה הגדולות היו מאירות כשתי אבני שוהם, צוארה עשת-שן היה מלא רוך ותנועה, חן ונועם. כולה היתה שירה חיה וצנועה, שושנת עמקים מלאת הוד וענוה. ואני התודעתי אליה. יחד היינו הולכים אל שעורי הפילוסופיה ואל שעורי האמנויות היפות. יחד היינו מבקרים בתי אוצרות התמונות והפסלים, בתי-זמרה ובתי-חזיון וגם את הסביבות היפות של העיר נ., מקום שבתנו. בחברתה ובקרבתה של שושנה הרגשתי יותר את יפים של הפסלים והציורים, של השירה ושל מראות הטבע. כל תנועות גוה, כל הגה שיצא מפיה, כל מבט שנמלט מעיניה היו מלאים חן ויופי מיוחדים. יחד חלמנו חלומותינו לעתיד. בדמיוננו ראינו כי עתידה מלכות-היופי להתפשט בכל העולם כולו ולקבוע את בירתה בירושלים, לפי תקותי אני, ובפטרבורג, לפי תקותה היא. כי אמנם דעותינו ותקותינו היו שונות. אני הייתי עברי אשר חפצו בתחית עמו, והיא עבריה ששאפה לתחית הרוסים. ימי האושר לא האריכו. באחד הימים התודע אל שושנה רופא רוסי, חציו שכור וחציו מלומד. מכוער היה עד לגועל-נפש, אך בריא כשור פר. ומיום ההוא החלה שושנה להתרחק ולהשתמט מעט מעט מחברתי, והכל שלא במתכוון. באשר הלכה שושנה הלך גם הרופא הרוסי. גם הוא החל לבוא יום יום אל שעורי הפילוסופיה והאמניות היפות, גם הוא החל לבקר את בתי אוסף-התמונות ובתי-החזיון, מקומות אשר בטרם שהכיר את שושנה לא דרכה בהם כף רגלו. ובראותי כי נקעה נפש שושנה מעלי, בראותי כי היא מתביישת או יראה להפגש איתי, ואם לא יכלה להמלט מפגישה כזו, אז היתה שיחתה אתי קצרה ומקוטעה ולא הביטה ישר לעיני, – בראותי כל אלה, נסעתי ואז החילותי לחוש שאני אוהב את שושנה, אף כי לא הגדתי זאת מעולם באזניה. עתה ישבתי בחדרה. החדר היה קטן ונמוך. מנורת-נפט ועליה גולת זכוכית ירוקה הפיצה אור חור על פני הכלים המעטים. הילד שכב במטתו וינשום בכבדות. על יד המטה עמדו שני כסאות, אשר ישבנו עליהם זה בצד זו, עד כי כמעט נגעו הברכים. התבוננתי אל פני הילד שהתאנח מתוך שנתו: – שערות ראשו שחורות ומסולסלות כשערותיה של אמו, שמורות עיניו ארוכות ודקות כמשי. את צבע עיניו לא ראיתי כי סגורות היו. חוטמו עב ושרוע בקצהו; שפתו התחתונה עבה וגסה. נגוד גדול היה בין חצי הפנים העליון והתחתון. עין בוחנת הכירה תיכף, כי ילד זה הוא בן-תערובת, בין שני גזעים. שני השותפים שהשתתפו ביצירתו לא התמזגו אחד ואחד מהם היה בולט היטב. לא נעים היה הרושם הראשון אשר עשה עלי הילד. ואף כי מתענג אנכי תמיד על מראה פני ילדים ישנים, כעל פני מלאכי שלום ומנוחה, אולם בפני הילד הישן שראיתי עתה הכרתי רשמי פני הרוסי והכרה זו מררה את רוחי; ברור היה עתה בעיני מי הוא אביו של הבר-נש הקטן הזה. רגעים רבים, מספרם לא אדע, עברו עלינו בשתיקה עמוקה. היא ישבה עצובה, עגומה, עטופה ופרופה. נכר היה כי קור פנימי מרעיד את כל גופה; עיניה ואזניה היו נטויות אל ילדה. כל נדנוד, כל פרפור קל של אחד מאבריו החריד את יצוריה כזרם החשמל. דומם ישבתי גם אני. לא שאלתיה דבר לא רק בפי, אלא גם במבטי. הסתכלתי בפני שושנה, ואשתומם על השנויים, ההגהות והמחיקות שעשו בהם אותן שש השנים שלא ראיתיה. חותם היסורים הפנימיים, עם זר-היופי הרוחני המלווה אותם, היה טבוע בכל רשמי פניה ותנועותיה. שושנה היתה עוד יפה, נעימה ומלאה חן, אך זה היה יופי של פרח-סתו, זה היתה נעימות שיש בה מרירות-נפש וחן שהוא מעורב ביגון השלכת. ויהי בנסותי לתקן את מראשותיו של הילד החולה נגעו אצבעותי באצבעותיה של האם. באותה שעה הרגשתי כי חוטי קסם דקים מן הדקים הולכים ונמשכים מן האשה היושבת כל כך קרובה אלי, והחוטים נארגו לרשת אשר בה נלכדה כל הויתי הפנימית. לא אמת הוא הדבר כי כל "מאן דאלים גבר". בבני האדם לא בעל השרירים, לא האדם-הפיל החזק, הוא המנצח והמכריע במלחמת-הקיום, כי אם הערום, היפה, החריף, המשוכלל והמושלם. ומה הוא גבורתו של הגבר לעומת חבלי-הקסם הדקים והענוגים של האשה, ומה הוא כח האגרוף והצפרנים לעומת מבטה של עיני אשה יפה. נצחונו של הגבר הגבור, שידיו כבדות יותר מדי, הוא גס ומכוער. לא כן האשה היפה, החריפה והמפונקה: – מבטה חודר לפני ולפנים אל סתרי הנפש ולמעמקי הלב. נצחונה דק ויפה והוא בא כמו אנחנו נכנעים לפניה בעצמנו, אנחנו חפצים להיות מנוצחים על ידה; אנחנו רודפים אחרי רשתותיה הדקות והרכות, על כן נצחונה הוא עמוק ויפה. פתאום הפסיקו ברקים ורעמים את הדומיה המעיקה; טפות גשם גסות החלו לטפטף ולדפוק על זכוכיות החלון. נשימתו של הילד הישן הוקלה ופניו הקטנים נתנו עתה אותות כי רוח לו. היא החלה ראשונה: …כפי הנראה אין אתה יודע מאומה מכל אשר עברו עלי במשך השנים שלא ראינו זו את זה. קולה היה קול אשה עלובה, שנשמע בו מעין תרעומת עלי על אשר שכחתיה כל אותן השנים, אשר נעלמה מעיני או התעלמתי מעיניה. – הן את לא הודעתיני דבר, כי מיום אשר בה הוא… – כן,כן… הפסיקה שושנה את התנצלותי. עוד הפעם הפסקה. שפתי הילד דובבו משנתו מלים בלתי ברורות. קצות שפתי שושנה רעדו. נכר היה הי היא מבליגה בשארית כחותיה על סערות נפשה. הגשם חדל ודומית החוץ היתה שאננה. פתאום כמו התעוררה מתרדמה, ותשאלני: – ואתה מה, אם צריכה אני לשאול, ההנך עוד… כלומר… – עוד רווק הנני. קשה לי לשכוח ראשונות… – ומי הוא המאושר, אם הורשה לי לשאול, אשר היית לו את לרעיה? פני שושנה הלבינו כפני מת, וידיה אשר טפלו בהשמיכה המכסה את הילד רעדו… – אנכי לא אשרתי ואיש לא אשר אותי. והילד לא פרי אהבתי ואשרי הוא, כי אם… אין אני יודעת איך לכנות את הדבר בשמו האמתי… נו, – פרי שכרון חושי, פרי חטאתי. הורדתי לארץ ראשי ולא יכולתי להסתכל עוד בפניה. – רואה אנכי כי דברי המה חידות לך, על כן הנני לספר לך הכל, הכל. ודויי יגולל אבן כבדה מעל לוח לבבי. בראותי את סערות לבה בקשתיה, כי תדחה את ודויה לשעה אחרת, אף כי צמאה נפשי לשמוע המכאיבים, הנוראים והמלאים חרפה, חרפת עלומיה. – לא, – ענתה שושנה בעקשנות מיוחדה, – דוקא עתה, רוצה אנכי לספר הכל… עתה, – או לעולם לא יפתח פי להתודות… נוכחתי כי קצר כחי לעצור את השתפכות נפשה, ואתן לה לדבר את דבריה אשר התפרצו מלבה מבלי להפסיקה אף בשאלה אחת. והיא החלה: – ימים טובים ומאושרים היו אלה הימים אשר הייתי, חייתי בחברתך. חברתך הרימה, זקקה את רוחי. אתה יודע זאת. והנה בא הוא: – מרטין. מתחלה בזיתי את צלמו, תעבתי את דבריו, אך הוא לא הרפה ממני, כצל הלך על יד ימיני. מתחלה דבר נשגבות באזני, גם הוא רצה להגלות לפני בראשונה כמלאך… כמלאך – חא-חא-חא! ואני הפתיה האמנתי לכל דבריו, בו אדם המעלה, אדם העליון… בלבבי הכרתי לו טובה על שהוא שוכח את מולדתי וגזעי וכאח את אחות יתהלך אתי, והאח הזה השקה אותי באחד הנשפים יין על כרחי. שמועה טובה באה אז להתלמידים בני ארצנו… כנופית-המורדים נצחה… פחד נפל על האויב האכזרי… בושתי לבלי לשתות, ואני שתיתי, שתיתי בפעם הראשונה בחיי, ו"המלאך" כמעט אנס אותי להוסיף לשתות עד אשר נתבלבלו חושי… ואני נפלתי ברשתו, אשר ארגה ימים רבים במזמת בליעל… אין אני חפצה להצדיק את נפשי… להפך: אני מאשימה את עצמי… בגועל-נפש, בבושת-פנים ובלב נשבר הנני זוכרת את המדחה שעשיתי… החטא שחטאתי בקלות-דעת להורי, לאבותי, לנפשי ולנפש פרי-בטני… החטא הזה לא ימח כעב, כי חיה יחיה ויוליד חטאים לאין-קץ… אולם חברותי קראו את היחוסים הקרובים אשר ביני ובין מרטין בשם "אהבה חפשית" וכאחת החלוצות בדרך המוביל לפתרון שאלת-המין הייתי בעיניהן… לא – עטרה הולמת אותי, לא אהבה חפשית שררה בינינו, כי אם שעבוד גס ושפל. משועבדת הייתי לו כשפחה חרופה; בטלה ומבוטלה הייתי בפניו באופן בלתי מובן לי כיום. את שם הורי זכר לי תמיד לגנאי, וכבת אומה שפלה הייתי בעיניו שאין נוהגים בה כל חובה ונמוס. הילד התעורר פתאום משנתו ויקרא: אמא, אמא! – מה לך, משה'לע יקירי, – קראה שושנה ברחמי אם, ותהפוך את משכבו. עיניה היו מלאות דמעה. הילד התהפך על צדו וירעד באש קדחתו. – הוא, – קראה שושנה בחימה עצורה, – הוא חופשי עתה מכל חובותיו, גם מחובת האב… בהיותי אתו היה עוד כועס עלי על שאין אני מכרת טובה לו, להאציל בן אצילים, על כל הכבוד והחסד אתי, את יהודיה בת סוחר ומוכר, בהשפילו את ערכו לחיות אתי במחיצה אחת ולכלות את גופי ורוחי… שושנה הפסיקה פתאום את דבריה; עצמותיה רעדו. היא לקחה מטפחת צמר ותכסה את חצי-גופה העליון. בראותי את ענות-נפשה התאמצתי להסיח את דעתה מוודויה ולהשיאה לשיחה אחרת, אך מאומה לא עלתה בידי. היא שבה לספר: – אך החילותי לחיות אתו במחיצה אחת, והנה כבר הרגשתי כי רחוקים אנחנו זה מזו ברוחנו כשני כוכבים ברקיע השמים, אך קשה וכמעט אי-אפשר היה לי בעת הראשונה להשתחרר מאזקיו, אשר שם עלי. – יותר נכון: אשר שמתי עלי בידי אני. איזה דבר לא ידעתי אכנה, אך בודאי לא החלק הטוב והטהור שבי, משך אותי אל מעני זה. הרגש הרגשתי כי הוא בולע אותי מעט מעט, כי הוא מוצץ טפה טפה את דמי נעורי, כי הוא מחניק וממית את כל חלקי הטוב, היפה והתום שבי, – ובכל זאת רפה-אונים הייתי להמלט מעול שעבוד זה. שפתי הילד דובבו בקדחתו; הוא הושיט ידיו הקטנות כמתחנן, כמתבקש על נפשו. שושנה התחלחלה ותקרא כנואשה: מה לעשות? מה לעשות? אם ימות הילד… לא, אז טוב מותי מחיי… בעמל רב הרגעתי את רוח האם הסוערת. דברתי על במחלת ילדה. אחרי אשר שב אליה רוחה הוסיפה: – ויהי כאשר נולד לי משה'לע מצאתי בו נחומים ותשלומים על כל צרות נפשי. ימים קשים ומרים היו לי בהולד הילד, אך גם נעימים מאד. אנכי עמדתי אז לפני הבחינות בחכמת-הרפואה ואהיה אנוסה לבקר יום יום את האוניברסיטה וגם את בתי החולים. להיות אם, מיניקה ותלמידה בעת ובעונה אחת – זאת היתה לא עבודה קלה. אולם אני, שכה קשים היו לי החיים בחברת מרטין, נשתנו רגשותי אליו לטובה אחרי אשר נעשיתי לאם. בגלל הילד כמעט שהחילותי לאהוב את אביו. עבודתי הקשה וחיי המחסור, כי בעוני ובמחסור חייתי אז, לא הכבידו עלי ולא הרגשתי את עולם, יען ידעתי בשביל מי אני לוחמת עתה בחיים, ונעים היה לי ללחום. בימים ההם הייתי נהנה ומתענגת בשעה שהייתי רואה כי מרטין מחזיק את ילדי על ברכיו, והילד מחטט בידיו הרכות בשערות זקנו. ומרטין בראותו, בהרגישו כי נהפך אליו לבבי לטוב, וכי קרבתו לא לבד שחדלה להיות לי למשא, כי אם עוד שאפתי אליה במדה ידועה, רצה להשתמש בשעות הפיוס והרצוי להנאתו: הוא רצה לעשות אותי עוד פעם לאם… אך הפעם שגה. הפעם משלתי ברוחי ובבשרי… אז החל להוקיר רגליו ממעוני… אז החל לדבר ראמות באזני אחת מחברותי… שושנה כמעט שנחנקה בדבריה. הלילה עבר. השחר החור נראה; ראשי ההרים בקצה האופק החלו להתרשם כחמרים ענקיים, החלו להתלבש בצורות וצבעים; זמרות הצפרים נשמעו בהשתפכותן וסלסוליהן. מעט, מעט היה שם, בחוץ, הכל בהיר, הכל מתעורר לחיים, לאור, הכל מבשר מרחב ועתיד… רק שושנת-האדם היתה עוד עגומה וחתולה ערפלי יגון נורא. היא ישבה מול ילד ולא הסירה את עיניה מעליו. – התראה, – קראה שושנה פתאום בהתעוררות, – כי רוח לילדי, כי הוטב לו, – אני רואה זאת, אני מרגישה זאת; משה'לע ישן עתה במנוחה… האח, מה מאושרה אנכי… – כן, רואה אנכי, נתתי תוקף לדבריה, כי סרה מחלתו מעליו. אז שבה לספר: – באחד הימים כאשר נמלאה סאת עלבוני, גרשתיו מעל פני, השלכתיו ככלב החוצה. כבשתי בלבי את רחמי לילדי. טוב היות לו, אמרתי בלבבי, בלי אב, מאשר היות לו אב כזה. החילותי להכיר את זכותו של הילד לבחור את הוריו בטרם שיולד, ואחרי שחטאתי לפרי בטני ובקלות-דעתי וחום מזגי נתתי לו אב שאיננו ראוי לזה, הנה היה ברצוני עתה להפסיק, לכל הפחות, את השפעתו על הילד ובלי הוסיף עוד לשגות ולחטוא… מתחלה לא חפץ מרטין האמין זאת היא החלטתי האחרונה: הוא נסה להתרפס לפני, להכנע, לפייס ולרצות אותי בדברי אהבה וחבה, אך אני לא נתתיו עוד לדרוך על סף חדרי, גם ראות פניו לא חפצתי עוד. מני אז אם אנכי לילדי ודי לי… אושר אחר אין אני מבקשת בחיים, וגם אם אבקש לא אמצאהו… – ואת חוק למודך גמרת? – האם אפשר היה במצב כזה ללמוד ולעבוד הרבה כראוי לפני הבחינות האחרונות? מעמדם החמרי של הורי שונה לרעה ולא היה ביכלתם לשלוח לי כסף… אנוסה הייתי לבקש לי עבודה, למען החיות נפש ילדי ונפשי אני. ואני מצאתי לי עבודה: מלאכת התרגום משפה לשפה. אמנם בקשי, אבל אני מכלכלת בשכרי המועט את נפש ילדי, ובשעות ידועות כאשר תנוח עלי הרוח הנני גם… – הנך כותבת שירים… – כן… יש רגעים שאני מרגשת שמשוררת אנכי… רק מלאכת התרגום, פרנסתי הקשה, ממיתה בי לאט לאט גם את רוח שירתי… עתה הנני מרגשת את עצמי כקמה לתחיה. מיום אשר פגשתיך פה התעוררה בי אותה השושנה שידעת השחר גוע והשמש התרומם על חוג השמים. שושנה היתה עיפה ויגעה… אך רוחה היה כמו ער, וכמו רוח לה אחרי אשר ספרה לי הכל, לא, – הכל עוד לא ספרה… – והוא יוותר על הילד? – שאלתיה פתאום. – אמנם לקחת את ילדי לא חפץ, כי הלא אז לא יהיה חפשי לנפשו, אבל רצונו היה לטבל את משה'לע ולהכניסו תחת כנפי הדת הנוצרית. הוא, הכופר בעיקר, הוא, המתנגד לכל אמונה ולאומיות, – הוא דרש מידי לעשות את הילד לרוסי ודוקא לנוצרי… – ואת, שושנה, חפצה כי בנך יהיה יהודי, כלומר, כי יהיה כל ימין זר בכל הארצות, כי יהיה נע ונד… – בודאי חפצה אנכי כי משה'לע שלי יהיה עברי, עברי גמור, כי יהיה נע ונד בכל הארצות כאבות אמו ואבות אבותיה עד אשר ימצא לו, לא – עד אשר ירכוש לו בחרף נפשו את ארץ אבותיו, אשר בה יהיה אזרח. ברצונו של מרטין היה לקשור על חזה הילד צלב, ואני אלבישו טלית קטן… חי נפשי, טלית-קטן עם ציצית… הילד התעור משנתו ויפקח את עיניו הגדולות ויבט סביבו מלא תמהון ופחד… – מי הוא הדוד הזה, אמא, אמא? – שאל הילד וכלו רועד מפחד. – הדוד העומד לפניך הוא דוד טוב, הוא אוהב אותך… אל תפחד ילדי, נשמתי, מפניו… – ואותו הדוד, הגדול, השעיר? לא, לא אלך אתו… – פטפט הילד ועיניו תועות. – אתי, נשמתי, אתי תשאר; לא אתנך לאיש. הילד תפש בזרועותיו הקטנות את אמו ויחבקנה ויאמצנה אל לבו. שלותי עברה. הטבע היפה של סביבות הכפר לא משכתני עוד אליה. רגשותי הישנים, רגשי האהבה, אשר כבר נרדמו בקרבי, התעוררו בי לתחיה. אך לחיות חיים מלאים לא יכלו. שושנה העירה עתה בקרבי מלבד רגשי אהבה גם רגש חמלה. בשתי ראיות ראיתיה עתה. בעיני בשרי ראיתי את שושנה של עכשיו: צורה עגומה, מעט נובלת ומעט מזדקנת! אולם בעיני דמיוני ראיתי את התלמידה היפה, התמה, כמו שהיתה לפני שש שנים. בדמיוני החלקתי את הקמטים הקלים שמתחת לעיניה, האדמתי את לחייה החורות והוספתי ברק על ברק עיניה, שהיו עוד יפות ונוצצות, אך לא כמקדם. בדמיוני החזרתי לצורתה, שהיתה עתה מטושטשה, את שרטוטיה הדקים והענוגים. מלחמה עזה התלקחה עתה בקרבי: מלחמה בין מושגי המוסר של העולם הישן, אשר למרות חשבי אתם למתים הגיחו חיים ממחבואי רוחי שהיו קבורים בהם בשנים האחרונות, ובין אהבתי שנתחדשה עתה בקרבי ביתר שאת, אהבה שלא ידעה ולא רצתה לדעת ולזכור ראשונות, אהבה שלא היה לה "אתמול", כי אם "מחר". בנשימה אחת סלחתי לשושנה את פרי קלות-דעתה וגם זכרתי לה עון נעוריה. בדמיוני השפלתיה ורוממתיה בבת אחת, האמנתי בה וגם חשדתי בה יחד, ונפשי היתה נבוכה, קרועה ופצועה. אני אוהב אותה – טיק! והילד… ואביו הרוסי… טק! יפה וברה היא – טיק! וזנותה… וקלות דעתה… טק! כבר חזרה בתשובה – טיק! שבה? אולי גם תשוב ותחטא? – טק! כן התנדנד לבי כמטוטלת בין שתי הקצוות. טיק – טק, טיק – טק, המח והלב לוחמים ואין אחד מהם גובר. ובחשבי מחשבות על אדות שושנה החילותי לפשפש גם במעשי: האמנם אנכי המאשים, אנכי המבקש מידי האשה צניעות ותמימות, לא חטאתי מעולם? האמנם הכרתי תמיד את כל האחריות המוטלת עלי בפני הדור הבא? גם לי, יכול היות, יד ילדים ולא רק אחד. ההבדל ביני ובין שושנה: – היא מכפרת בקרבנותיה יום יום, שעה שעה את המשגה שעשתה פעם אחת בקלות דעתה, היא מכרת היטב את אחריותה בפני ילדה והיא נזורה בגללו מכל העולם ומחמדיו, ואני גם את גורלם וצער גדולם של ילדי לא אדע; אין אני יודע איפה הם ואין אני יודע גם אם בחיים המה. אני יושב בחדרי ונשקף מבעד העננים על קערת השמים העיר בי עתה רגשי יגון: הכל עובר וחולף; כל צורה היא רק לרגע, כל צורה היא רק בדמיון הרואה. תחת ההרגשה הפשוטה והנעימה, ההרגשה הקלה והמשביעה רצון שהעירה בי הטבע בשבועות הראשונים, באה הפילוסופיה הארורה, באו נקורי המחשבה ואכלו בנפשי כל גרעין בריא ושלם שנשאר עוד שם לפליטה מידי הילדות והנוער, מימי התום והטוהר. החוט שארגו הפעם רעיונותי התארך, הסתבך יתר מדי. אך פתאום נפסק: שושנה באה אלי החדרה נפעמה ונדהמה. ברגעים הראשונים לא יכולתי להציל מפיה דבר ברור. אולם כשוך מעט שערת רוחה קראה: – שוה נא בנפשך את מבוכתי. קבלתי טלגרמה מאמי, כי היום בערב היא באה אלי לבקרני. מה לעשות… מה לעשות… עוץ עצה… פני שושנה היו חורים כסיד וקולה יה הפעם סדוק ויבש. קשה היה לי למצוא את פתרון מבוכתה ואשאלה: – הלא צריכה את לשמוח על ביאת אמך, אשר כה תאהבי אותה… – אבל מה אעשה עם הילד… מה יהא על הילד… איפה אסתירנו… היא איננה יודעת מאומה… היא חושבת אותי לנערה בתולה… מה ואיך אגיד לה – והיא חולה, והיא זקנה, אם יודע לה פתאום כי אם אנכי ומי הוא אבי ילדי, אם יודע לה איך נעשיתי לאם, אז מות תמות ברגע שמעה זאת… לא, היא איננה צריכה לדעת מאומה… מה לעשות… לא ידעתי ברגע הראשון איך לחלץ נפשה מן המיצר ואהיה נבוך גם אני… – אין היא צריכה לדעת מאומה. חולה היא, כל עוד נפשה בה… האם אקצר חייה, האם אקפח בידי את שארית ימיה… הוי, מה לעשות… והילד, אף כי שב לבריאותו, צריך הוא עדיין לטפוח, לשמירה, לכלכלה טובה; עוד חלש הוא… פתאום באה עצה בלבי: – שובי למנוחתך, – הרגעתי את שושנה – כי יש עצה… – ומה עצתך?… הלא עוד מעט ותבוא… – תני את ילדך על ידי ובחדרי יהיה ואני אכלכלהו ואטפחהו עד אשר תסע מזה אמך. כאב אהיה לו, אל תדאגי… – חי נפשי, עצה נפלאה ומחוכמה… במבוכתי נבקה רוחי בקרבי וכאובדת עצות הייתי… עתה נושעתי, אך מהר נא, ידידי, להיות בעזרי להביא הלום את הילד ועריסתו וכל כליו, צעצועיו ומלבושיו… אמנם קשה לי להפרד מעל ילדי אף לרגע אחד… אך מה אוכל עשות, ותחבולה אחרת אין. בעוד רגעים אחדים היה משה'לע ועריסתו בחדרי, ושושנה אחרי נשקה וחבקה אותו בחפזון רב מהרה ללכת לבית-הנתיבות לקבל פני אמה. בשעות הראשונות היה הילד עצוב, גם בכה מעט. הוא התגעגע אל אמו, ואני כמו זר הייתי לו. לרגעים רץ אל החלון ואל הדלת לבקש את אמו. למחרת התרועענו ונשחק יחד במשחק ילדים עליזים ושובבים, ושושנה באה בגנבה לבקרנו. בראותה אותנו, אותי וילדה, יושבים על הקרקע ומצחקים כאב את ילד שעשועיו, קראה בשמחה מהולה ביגון: – "אמנם זה דוד וזה רע… הנני חוששת כי בנסוע אמי מזה לא ירצה משה'לע להפרד מעליך, רואה אני כי כבר ידבק בך…" בערב השכבתי את הילד בעריסתו את האכרית, אשר בביתה גרתי, להשאר אתו שעה אחת בחדרי, ואלך לבקר את שושנה. היא הציגה אותי לפני אמה: אשה זקנה וחולנית, אך פקחית על פי דרכה ומלומדת נסיון. בראותה את יחס הידידות השורר ביני ובין בתה הרבתה להלל את מעלותיה, יתרונותיה וצניעותה… פני שושנה אדמו. ניכר היה, כי תהלותיה בפי אמה דקרו אותה כמחטים חדים. – אל תבושי, בתי, קראה האם הזקנה, הן רואה אנכי כי זה הוא בן-זוגך, אשר יעד לך אלהים… אמנם אביך יחיה חושב אחרת, הוא רוצה דוקא בלמדן, בירא אלהים… אבל יודעת אנכי כי את הנך מבנות הדור החדש, כי את הנך מלומדה, משכילה… וצריכה את לבחור גם כן במלומד: מהאנשים של היום… ומסתמא יודעת את במה הנך בוחרת… יודעת אנכי כי צנועה הנך גם אם הרבית להנות בספריהם ובלמודיהם… ובודאי גם חתנך הוא בחור חשוב והגון… – אבל, אמי, אמי, מה את מדברת, שמואל הוא ידידי ויחדיו למדנו באוניברסיטה אחת… – אל תבושי, בתי, גם אל תיראי, אביך יחיה בודאי יתן את הסכמתו לחתן נאה כזה, אף אם איננו כל כך מהודר, כרצונו הוא, – הן עולם חדש ומנהגים חדשים כיום… ואני מקוה כי את יום החתונה נוכל לקבוע לשבת נחמו… הן צריך לתפור לך בגדים כמנהג בעלי-בתים חשובים. אמנם העסקים רעים כיום והפרנסה איננה כל כך בשפע, אבל הלא בלי שמלת משי ובלי אדרת יקרה אי-אפשר כלל להוביל אל החופה, וכי שייך… אלא מה, הנדוניא… הנה אלהים יעזור, בנות רבות אין לי, ואת הלא הנך הצעירה… אלהים יעזור… – אבל אמי, מה את מדברת… הן… – אל תבושי בתי, הן בת-ישראל הנך וכבת-ישראל צריכה את להנשא, ודי יהיה לך ללמוד… ללמוד, ללמוד… בלי קץ ובלי סוף… די, הן את כל החכמות כבר למדת… די… – אבל אמי, מה את חפצה מאיש זר… – פתיה, אמך רואה ומבינה הכל, שוטה מעולם לא הייתי ולשוא את מסתירה הכל ממני… ברגע הראשון שראיתי את הבחור הזה ומבטי עיניו המכוונים אליך, הבינותי כי הוא החתן שלך, כן אזכה לראות ממך ילדים כשרים… אבל מי יודע אם אזכה לראות זאת בעיני, הן חיי תלוים בשערה… השעול, השעול… זכרתי כי עברה השעה ואני צריך לשוב אל הילד. נפטרתי מפני האם ובתה ואמהר לשוב אל חדרי. בפני המנורה הדולקת על שלחני התבוננתי אל פני הילד הישן: אמנם חוטמו העב ושפתו התחתונה הגסה – של הרוסי. – רבים מן הסופרים, אשר לא נחה דעתם במהלך ספרותנו בשנים האחרונות, החליטו ואמרו, כי ירדה הספרות ממעלתה ללכת אחורנית. חדלו שאלות החיים, שהיתה מלאה מהן בתקופה הקודמת, חדל המשא-ומתן בדברים העומדים ברומו של עולמנו הקטן. במקום אשר התנוסס רוח משפט ורוח בעד להשמיד את ההבל וגסות החיים, לזכות אותנו בהבנת החיים וצרכיהם, באור הדעת האמתית, – מנשב עתה רוח כהה, רוח שאיננו לא לזרות ולא להבר, רוח התכוצות בעולמנו הצר פנימה ועם זה נטיה עצומה לאותם הדברים שחלקנו עליהם. נפלא לראות, כי בעת שרבים מן הסופרים בערך לפני עשרים שנה התאוננו ואמרו שאין ספרות לישראל, אומרים סופרינו עתה, שאז היתה לנו ספרות בהירה וחמודה ועתה נשבת מטהרה. האין זה אות חדש, כי בכלל אין דעתנו נוחה מן המצב ההוה? באחד ממאמרי: "הלאומיים הראשונים במאה האחרונה" (לוח "אחיאסף", תרנ"ד) אמרתי, כי הספרות לא ירדה ממקומה, אך החליפה שיטתה, ורואה אני לחובה עלי עתה להרחיב מעט הדברים בזה. ספרים שלמים ומעולים בספרותנו החדשה היו תמיד שבלים בודדות לנו. רוב הספרים, אולי יותר מתשעים למאה, שנתחברו בספרותנו החדשה בשפתנו, הם יותר מעשי-נערות, שעשועים, דברים של מה-בכך, שאם אולי הביאו איזו תועלת בזמנם, אינם ראוים עוד לשים אליהם לב. אנשים כהחוקר הר"נ קראכמאל, כהחכם רש"י פין (אשר לדאבון לב פזר כחותיו יותר מדאי על דברים שהיו יכולים להיעשות ע"י אחרים, כמו ספרו "כנסת ישראל" וכיוצא בזה, וקצר בענינים שעפ"י עומק ידיעותיו היה יכול להביא בהם תועלת רבה), כבעלי האסופות הר"א צווייפעל ז"ל והד"ר שלמה רובין נ"י, כהמבקר העמוק הרא"ה וייס נ"י ומשוררים כמיכל וגארדאן, – הם אצלנו תמיד כיוצאים מן הכלל, שלא על פיהם נוכל למוד את שיעור ספרותנו. הראשונים הם מקרים מאושרים בין סופרי עמנו, שאין תורתם אומנתם להתפרנס בה ולהקדיש לה כל פרנסתו בדבר שאין לו שום שייכות עם הספרות, ובנוגע לראשי המשוררים הנ"ל הנה כשרונם המיוחד בא להם עם הולדם, במקרה, אשר לא ביד יוקח. סופרים כאלה היו תמיד יקרי-המציאות וספרים כספריהם נגלו לנו אחת לכמה שנים; ואם נשים על לב, כי עוד בשנת תרמ"ז ותרנ"א נדפסו שני החלקים האחרונים מספר "דור דור ודורשיו" – אז אין לנו הצדקה להתאונן על ירידת הספרות בפנה זו בכלל. אמרתי "בפנה זו", כי איני מדבר עתה אלא במקצוע הספרות הכוללת, היינו, ספרים שלמים ומיוחדים, ולא במקצוע הספרות העתית, כמכתבי-עתים והוצאות סדורות תקופיות. גם בחלק ההעתקות לא לבד שלא ירדה הספרות אחורנית, אבל עוד עשתה חיל, ותחת העתקות שונות מתקופה הקודמת, שלא היו שוות בנזק הדיו והנייר, רואים אנו עתה העתקת "דברי ימי ישראל" לגראטץ, העתקות "אחיאסף" ועוד כאלה. אבל, כפי הנראה, גם המתאוננים על ירידת הספרות מתכוונים ביחוד לא על הספרות הכוללת, אלא על הספרות העתית. נשימה נא מבטנו על חלק הספרות הזה. אם גם באמת היתה ירידה במקצוע זה – לא היה מקום לפלא וכל-שכן ליאוש. כל עבודה קשה גורמת חלישות זמנית, וביחוד אם העבודה הזו היא עמל לריק. במשך תקופה שלמה הגבירה הספרות את כחה במלחמה כבדה לזכות את ישראל, לתקנהו בתיקון אזרחי ואנושי במובן אירופי, נלחמה עם "כל מוסר הבלים, ראש פתנים, עם רועי אפר" (כדברי משוררנו) ופוסעי על ראשי עם קדש, וכמעט שהיתה בטוחה בנצחונה – והנה באה רוח סערה, או יותר טוב, לפי לשון קורות ימינו: רוח מצויה, והפכה לריק כל עמלה; היפלא אם מצב כזה יגרום חלישות זמנית? נוסף על זה באה בספרותנו העתית רוח תגרנות. אין כונתי לומר, שמתחלה עסקו המו"ל בזה אך לשם-שמים, ועתה החלו לעשות מעשיהם שלא לשמה – אך לומר, שאם גם מתחלה עבדו בזה לשם פרנסה, כמו שבאמת לא היה אפשר באופן אחר, הנה אם התחרו המו"ל איש ברעהו – התחרו כסופרים ולא כסוחרים, ואם, למשל, "המגיד" השתדל להיטיב דרכו בעיני החרדים, השתדל "המליץ" למצוא חן בעיני המשכילים. פתאום נולדה ההתחרות התגרנית, ויצא מ"ע עברי יומי… האמנם חיי עמנו נותנים חמר לגליון שלם מדי יום ביומו? אך מה בכך? סוחרים אינם מבדילים בין סחורה לסחורה. אם יש משי – טוב, אם יש שקים – טוב, אולי תחפוץ במחטים – הרי שלך לפניך. פה יש מכל המינים: יינות משובחים, לחם סלת, פת קיבר, תמרוקי מעשי פאריז, וגם פחמי-אבן להסקה… המו"ל החדש לקח מכל הבא בידו ושם אל כליו. לא הבחין בין בקור-חולים לעברים ובין אקטריסא רוסית, שהיתה בחארקאוו או בקאזאן. סוף דבר היה, כי יתר מה"ע נאנסו לעשות כמותו ולצאת בכל יום, והספרות היומית נשארה עד עתה. מאז הוחל פזור-הכחות להספרות העברית היומית וכשל כחה. היא חוזרת אחרי טלגרמות הסוכנות הצפונית, אחרי ענינים קלי-הערך בדברי אחרי מודעות, כדי שלא להוציא הנייר חלק. ומאמרים שיש להם איזה ערך בטלים ברוב של להג הרבה. אבל בכל זאת, לדעתי, הספרות בכללה, גם העתית, לא ירדה אחורנית, אך חליפות העתים החליפה את שיטתה. הספרות הפנימית או הלאומית (בהבדל מן המדעית) לא היתה מעולם אצלנו דמות דיוקנם של החיים בשלמות, כמו שהוא אצל שאר עמים. הסבה לזה היא, מפני ששאר עמים מבכרים את החיים על פני הרעיון ואת מלאכת-מחשבת והיופי החיצון על התוך, ועל כן היתה תכלית מעשיהם לשית לבם להחיים והיופי ולבנות להם בית נאמן בספרותם; ואנו, שהרעיון והתוך עיקר לנו ותענוגי החיים, וכל-שכן מלאכת-מחשבת, לא יותר מטפל, לא השתדלנו מעולם שתהיה ספרותנו ראי נאמן להחיים החמריים ותמונתם החיצונית, אך שתהיה לנו מורה דרך לרומם את הרוח ולפשט עקמומיות שבלב. כבר אמרתי במקום אחר, כי מתוך ספרותנו אי אפשר להכיר בשום אופן, כי ארח חיינו זה זמן רב נוסד ביחוד על המסחר והמלאכה. הספרות הרוחנית לא שמרה את צעדי החיים החמרים לשית אותם בנאדה, לעשות מהם כונים להיופי והנאה או להציב להם יד ושם לדורות הבאים. היא התעסקה הרבה יותר לתת לפנינו עצות בארח חיינו, מאשר להתוות אותם כמו שהם. בכל ספרותנו מימי קדם עד עתה נראה יותר למודי מוסר, תוכחות, הצעות והנהגות טובות, "צוואות חסידים", ובזמן האחרון מאמרי פובליציסטיקא ברעם ורעש או גם, לפעמים, בנחת – מאשר נראה תמונות מן החיים עם מעלותיהם וחסרונותיהם בצורה של מלאכת-מחשבת. האמנם, בעת האחרונה נראו בספרותנו גם ספרים ממין האחרון, אבל היה זה בחפצנו לחקות את ספרות העמים. ובהיות הדבר הזה חיקוי ולא מקורי, שיסודו ברוח עמנו, לא הצליח בידנו כראוי, ועוד אין לנו, לפחות בספרות שפתנו, אפילו ספור אחד הגון שיוכל להתחרות ביפיו, בהשלמת כל בכללו, בכוננו לחקר החיים כראוי וכיוצא בזה – עם הספורים הרבים של מחברי העמים, אפילו מן הבינונים שבהם. אם נתבונן היטב לבעלי הספורים אצלנו נראה, כי כמעט כלם אינם בנאים מומחים לבנות בנין שלם ונהדר ממסד ועד הטפחות, אך צירים, לעשות ציורים קטנים שונים, שעל-פי-רוב אין ענין לאחד מהם עם חברו. הננו רואים או תמונות קטנות באיכותן ובכמותן, תמונות בודדות ועומדות בפני עצמן ולא איזה דבר שלם, או שגם בשעה שהם מחברים דבר שלם כולל חלקים הרבה שכלם ביחד מציגים בנין שלם, יש לבעל-דין מקום לומר שהרבה פרקים ממנו אין להם ענין אחד עם חברו. למופת יהיה לנו הס' "התועה בדרכי החיים", שכלו אינו אלא קבוץ ציורים שונים, שהרבה מהם בפני עצמם טובים הם, אך היחס והקשר בין כלם אינם טבעיים כלל, ונעשו רק ברצון המחבר. כן נראה גם בספורים אחרים גדולים בכמות, שיצאו מעט המחבר ההוא. אם נראה את הספר "קבורת חמור" כדבר שלם, הנה הוא מפני שהיה זה מעשה בפועל; מעשה-שהיה ברא את המראה הזה ולא נדרש רק להוסיף בו ציורים שונים ליופי המלאכה. נשוב לדברינו. הספרות אצלנו אינה דמות-דיוקנה של החיים וראי נאמן להם; רק מורה דרך להחיים. היא יותר רוחנית ונאצלת מאשר חמרית. אין כונתי לומר, שאצלנו הספרות והחיים הם שני עולמות שונים שאין אחד מהם מתפרנס מחברו כלל – דבר כזה היה נגד המציאות. באמת גם בעמנו מצב הספרות ומצב החיים תלויים זה בזה, אך לא באותה מדה שאנו רואים בחיי העמים המתוקנים. אצל העמים ההם הספרות פועלת על החיים והחיים – על הספרות בערך ידוע, כפי הכח שיש להאחד לפעול על השני מפני שגם ספרותם גם חייהם עומדים ברשות עצמם. לא כן אצלנו: בהיות מצב חיינו זה אלפי שנים מתחלף על ידי כחות העומדים מחוצה לנו ושאין בידנו שום אפשרות לשנות פעולתם אפילו במקצת – מצב הספרות אצלנו תלוי יותר הרבה במצב החיים, נפעלת ומשתנית בעל-כרחנו על פיהם, מאשר יוכל מצב חיינו, שאין בכחנו לשנותו, להיות תלוי במצב הספרות. כן היה בזמן המשנה בימי רבי, בזמן חתימת התלמוד, בימי רב סעדיה, בספרד מצד אחד ובאשכנז וצרפת מצד השני, אחרי גלות ספרד, אחרי המהפכה בצרפת, הוא הזמן שבו באה התקופה החדשה לספרותנו, בימי בן-מנחם ורנ"ה ווייזיל, ומאז ועד עתה. כזאת ראינו גם בארצנו מסוף שנות החמשים עד סוף שנות השבעים להמאה הזאת לחשבון הנהוג. החיים החלו להראות לנו פנים שוחקות. המעון הצר החל להתרחב, האפלה שהקיפה אותנו החלה להתמוטט ומנגד לנו נראה אור כהה, אשר קוינו כי יהפך לנו לאור שבעתים. הגאון והעבדות, שהיו לנו יחד מכבר בסבת מצבנו החמרי ואצילותנו הרוחנית, החליפו מקומותיהם. בתחלה היה הגאון מבפנים בלבנו והעבדות על פנינו וחיצוניותנו, ועתה עבדים ברוחנו ובלבנו ובעלי גאון חיצוני. באה ההתהדרות, הרדיפה אחרי תענוגים מלאכותיים, אחרי היופי, במלה אחת: אחר חיי אירופא, והדת המעשית החלה להתמוטט: פה נשבר חלון בארמונה ופה נפל טיח מעל היסוד… בעקב החיים הלכה גם הספרות כדרכה בכל זמן. הזדככות השכל ובינה ישרה עיונית הועילה לנו לבחון את האוצר הרוחני שהשאיר לנו העבר הרחוק והעבר הקרוב; אהבת היופי והערב המתיקה לנו את החיים החדשים, והספרות, אשר זה דרכה מאז להורות לנו דרך, יצאה בעקב החיים החדשים והנעימים ותעזור אחריהם לפנות להם מקום בלב כל העם. נושאי הספרות, הסופרים, התעוררו לעבודה, למלחמה עם העבר. בעלי כשרונות קטנים ידו אבנים אל החלונות, וחזקים או יותר מזוינים מהם, נסו לבוא בכשיל וכילפות גם אל יסוד הארמון, אלה ואלה חפצו להשלים בעיון את אשר החלו החיים במעשה. אם באמת הצליח בידי הלוחמים ההם לשבור חלונות, אחרי שכבר נשברו ע"י החיים; אם באמת הצליח בידם לגעת אל היסוד אשר כבר נפל במקומות רבים הטיח אשר עליו – איני יודע. לדעתי היתה פעולת הספרות בזה לא חזקה אחרי שטף החיים החדשים, ופעולתה בזה היתה אך מעט יותר מפעולת אופן חמישי בעגלה… אך בכל אופן היתה העת נעימה – עת תרועת-מלחמה, עת קרבות עם מורדי-אור. פה נשמע קול ענות גבורה, ופה – קול ענות חלושה, הידים היו מלאות עבודה, הלב – תקוה. אבנים וכלי-משחת עפו ברוח, וכל אחד דמה בלבו כי גם הוא במהרסי הארמון, כלו או מקצתו. כן, עת נעימה היתה אז לאוהבי מרקחה ועבודה, אך ימי הנועם ההם לא ארכו. מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן, וימים אחרים באו לנו, ימי האנטיסמיטיזם. האויר רחב-הידים, אויר האזרחות, ששאפנו אל קרבנו ימים רבים בפועל או בדמיון – החל להצטמצם; אור שבעתים שהופיע לנו מרחוק התעלם מאתנו, וכאשר הוצגנו ככלי-ריק על ידי זדים בפועל ראינו כי הוצגנו ככלי ריק גם ברוח. הגאון הפנימי משכבר הימים, אשר נתן לנו תמיד כח הסבל, התרחק מאתנו, הגאון החיצוני החדש היה לשחוק בעיני העבדות הפנימית היתה לנו למשא ולבוז, ממקום מעמדנו הקודם הנתקנו בחזק-יד ואל החוף החדש לא נוכל לבוא, האניה סוערה ומלים אין בפינו לאמץ ברכים כושלות… אך המבוכה הזאת לא ארכה. תיכף כאשר נשבר הגאון החיצוני והעבדות הפנימית היתה לנו לזרא, שב הגאון הפנימי אל מקומו ויולד את רעיון הלאומית. הבטנו אל פעולתנו בעבר הקרוב ונרא, כי אם אמנם הרבה ממה שהיה ראוי להריסה נהרס באמת, אבל לא נבנה כלום על מקומו, ויותר הפסדנו ממה שהרוחנו. ראינו את משוגתנו מתקופה הקודמת והקרובה לנו, כי גם אלה חפצו להטמיע את עמנו בין שכניו לא שמו אל לב, כי הריסה בלא בנין תביא כליון לעמנו. האמנם כותב הדברים האלה ראה זאת שנים הרבה קודם לזה, ובאחד ממכתביו בשנת תרל"א כתב לאמר: "נפלה נפלה בתולת בת-ישראל! אין מנהל לה, אין תומך בידה, ואין דואג להקים על סלע רגלה ברוח דרור ורגש דתי יחד מסערת הזמן החדש ובכנפיו סמי-מות: שרלאטאניזמוס, כפירה נמהרה ושנאת הדת!" "בני הדור הישן ורבנינו עמהם נרדמים בכח וחולמים חלומות של הבל, ובני הדור החדש מלאים שכרון מחמדת החיים ואהבת התענוגות ושרירות-הלב… ובין כה וכה הזמן סוער ואין דואג ואין תומך… אין עמל להושיע ואין חפץ לדעת את הנזק הרב והכליון העתיד לבוא; עתה יכרעו רוח לאומנו וקיום עמנו לפני רוח ההפקר. החיים, האזרחות ושרירות הלב, ישאום על הררי-נשף והיתה אחריתם הריסות עולם!" (נדפס בשנת תרל"ו). – אך מאין אז חומר בידו לבנות בא לכלל יאוש. המנוח סמאלענסקי גם הוא ראה זאת, אך מאין בכחו לעשות דבר המביא להמטרה הדרושה התאמץ להסיע את גלגל הזמן אחורנית, התנפל על בן-מנחם והשכלת ברלין, כאילו השכלת פאריז או וויען טובה ממנה, כאילו באירופא יש מקום להשכלה אחרת. דרש מסופרי אחינו באשכנז לכתוב עברית, כאילו לא היו ספרי גראטץ והדומים לו נרקבים בבית מחבריהם אם היו כתובים עברית, כמו שנרקבו חוברות "השחר" וספרים אחרים שנכתבו עברית, כאילו בזה היו מכריחים את כל בני-ישראל באשכנז וצרפת להבין וכאילו לא הביאו ספרים כאלה ברכה מרובה לרובא דרובא של אחינו בחו"ל שאינם יודעים עברית. הוא קרא (גם עד שנות השמונים) לשוב לבצרון אך, כמדומה לי, בדברים בעלמא, מבלי להראות על המאור הגדול שבתורה, מבלי לברר אותו ומבלי לשית אל לב, כי באין מרכז לאומי לישראל אי-אפשר לו לבנות היכלות להשכלה מיוחדת לעמנו על יסוד הרוח בלבד 1 אך את אשר נבצר לעשות בהיות המון-העם שוקט על שמריו, לא היה קשה לעשות בעת שהתנודד ההמון והחלה מנוסתו בשבעה דרכים. כבר אמרתי, כי ספרותנו הולכת בעקב חיינו ונפעלת מהם, ועם זה תורה לנו דרך לרומם את רוחנו. ראו הסופרים את מנוסת העם וירימו נס לציון. בשבת העם בשלוה על מכונו אי-אפשר היה להציע לפנינו לבנות לו מרכז חדש. "מבית לבית (יאבד) חלוק ומאתר לאתר – נפש" (בראשית רבה ל"ט). קרבנות היציאה ממקום למקום גדולים מאד גם בעת שאין לזה מפריעים מבחוץ, ועל-כן אי-אפשר היה בשעת שקט לדבר ע"ד מרכז לאומי. אבל בעת שהמנוסה היתה למעשים והקרבנות התלויים בה יבואו בעל-כרחנו, הלא טוב יותר להטות את המנוסה למטרה לאומית, ליסד מרכז להעם הנודד זה אלפי הרמת הנס לציון היתה הצעד הראשון להלאומיות, ואחרי כן נגשה הספרות גם ליתר הצרכים, ובראשם להחל גם לבנות, מה שלא נעשה כלל בתחלה, אבל פה נשתה גבורתה. בנין איננו סתירה; כדי לשבור חלונות ולהרוס יסודות אינם נחוצים לא חכמה ולא כחות, די לירות באבנים וכלי-מפץ, זה קולע אל המטרה, וזה יחטיא אותה. אבל המלאכה נעשית. אך בנין הוא דבר אחר לגמרי, פה דרושה גם עצה גם גבורה ושתי אלה אין בידינו. הסופרים החדשים, הזוכרים את הימים הנעימים של ימי המלחמה והסתירה, בשעה שהם רואים את הדממה וחלישות הפעולה בזמן הזה, מחליטים כי שבה הספרות ללכת אחורנית. אך אין זה אלא טעות, שבאה להם על-ידי שאינם מבחינים בין סתירה לבנין. הננו גבורים, רבותי, לשבור חלונות ולהרוס, אך לבנות קצרה ידנו! הספרות לא ירדה אחורנית, רק החליפה את הסתירה בחפץ לבנות, ופה נראתה חלישותה לעין כל… כן, רבותי, זה שתים-עשרה שנה החלונו לבנות את מרכז לאומנו, ומעט מאד אשר עלתה בידנו. רוב העם וגדוליו, אשר להם הכח, חכמיו המעולים, אשר להם העצה, – עומדים מרחוק על כן פעולתנו, באין עצה ובאין כח, דלה וריקה. כיוצא בו בשאר שאלת החיים. הננו מדברים ע"ד החנוך – הרבה דברנו, הרבה פתרנו, אך בבוא עת הננו נבוכים מבלי דעת את הדרך הטובה להתוות לנו, באופן שתהי הדרך ישרה לנו, שתהיה תפארת לנו ותפארת לנו מן האדם כאחד. הננו מדברים ע"ד פרנסת בני עמנו, על המלוים-ברבית, על העלוקות, על בעלי-הטובות, על בתי-החסד וכו' וכו'. להראות את הקלקולים, להרוס, אנו יודעים, אך אין אנו יודעים איך לבנות, איזו פרנסות טובות לבחר לנו, איזו דרך חדשה וטובה יבחרו להם העלוקות והמלוים-ברבית, איך להביא סדרים טובים בחיינו; והספרות החדשה מה היא, כי תלינו עליה? אם עוד נחוצים לכם, רבותי, כלי-מפץ להריסה שאתם מוצאים אותה לנחוצה, הנה קחו מן המוכן לכם מהתקופה העוברת, עוד כל הכלים מוכנים לפניכם. כל הספרים והמאמרים ממין זה שנדפסו עודם קימים, גם שונים הם למטרותיהם, ומוכשרים הם גם לשבר חלונות, גם להרוס יסודות, ומה חפץ לכם בכלים חדשים? בחרו אתם לכם מן הכלים ההם להרוס מה שאתם חפצים בהריסתו ותנו לאחרים לבנות כפי שידם מגעת וכחם הדל נותן להם, – ולנוח מעבודתם לאלה היודעים כי בחכמת הבנין קצרה ידם. "תלמוד גדול שמביא לידי מעשה". התלמוד וספרותו יקרים הרבה להעם מן המשנה וההלכה הפסוקה. רבי יהודה הנשיא, הרמב"ם, ר' יעקב בעל-הטורים ור"י קארו השתדלו לתת לנו תורה חתומה, והרמב"ם הגיד בפירוש בהקדמתו למשנה התורה שכונתו לחבר חלק שני להתורה, שיהא "אדם קורא בתורה שבכתב תחלה ואחר-כך קורא בזה (בספר משנה תורה להרמב"ם) ויודע ממנו תורה שבעל-פה כלה ואינו צריך לקרות ספר אחר (מן התלמוד) ביניהם", – אך כלם לא עלתה בידם, ומלבד שלא המעיטו דמות הספרות הקודמת (מדרש והפלפול) עוד ספריהם עצמם שחברו נהפך כל אחד מהם לספרות שלמה על ידי מפרשים ומפרשי-מפרשים עד אין קץ. העם, כמו בחוש נסתר, הרגיש כי לקיומו והתפתחותו נחוצה לו תורה חיה, ספרות רחבה, לא הלכה יבשה ומתה, והיא שעמדה לו להחיותו בגלותו, לפתח את שכלו, כשרונותיו וספרותיו, שהקראים, שמצבם היה תמיד יותר טוב ממצב הרבנים, היו למתי-מספר חנוטים, באין להם ספרות חיה. האמנם לא כל הזמנים ולא כל המקומות שוים, גם לא כל האנשים שוים. מדרש ההלכה והפלפול התלמודי היה מרום מהמון העם ולא הספיק מזון רוחני גם להמשכילים בעם בזמנים ומקומות שונים; אבל "לחם אבירים" נחוץ היה מאד לכל המפלגות בפרט ולקיום האומה בכלל. אז נבראה הספרות האגדית והמוסרית להמון-העם, והפילוסופיא הדתית להמשכילים; ומה שהיה הפלפול התלמודי לראשי העם ותופשי התורה – היתה הפילוסופיא הזו להמשכילים ולנקיי-הדעת. בעת ההיא, תקופת האמונה בכלל, יכולה היתה הפילוסופיא להשתעבד אל התורה והאמונה, כי סוף-סוף אין הפילוסופיא אלא שיטה נאצלת מתובלה בפלפול, שאפשר להטותה לצדדים שונים, וקל היה לאחד אותה עם התורה, שגם לה נתנו ע"י הפלפול כמה פנים, ועל-כן היתה אפשרות לעשות פשרה משני הצדדים. אם לשיטת שפינוזא מצאו הרנ"ק והר"ש זכס סמוכים בתורה, והאחרון חבר אותה עם שיטת החב"דים, לא יפלא אם הפילוסופיא בימי הבינים היתה מוכשרת ללבוש חלוקא דרבנן ולהיות לספרות עברית. על כן, כמו שהיתה הספרות הרבנית לכח חיוני לתופשי התורה ולהמון-העם, כן הספרות הפילוסופית בתמונתה העברית לרוח חיים לכל המשכילים, וכל המפלגות נשארו אחוזות ודבוקות בעמם. עתה באו ימים אחרים. הדת, לפי תמונתה מאז מעולם עם כל המצות המעשיות ודקדוקיהן – מתמוטטת בלי שאלת פינו. הפילוסופיא ירדה מעל כסאה, ועל מקומה באו המדעים המחלטים, שאין לפניהם לא פלפול ולא פשרה, ואין שום אפשרות לברוא ספרות מדעית-עברית, כמו שנבראה בזמנה ספרות פילוסופית עברית. יכולים אנו לכתוב מאטהעמאטיק, רפואה, תכונה וגיאולוגיה וכו' גם בשפת-עבר; אך בשום אופן אי-אפשר לתת להמדעים ההם תמונה עברית להפילוסופיא, וגם אם יבוא איש ויוכיח לנו, כי מעשי המשכן או בנין שלמה נוסדו על הלכות גדולות של הגיאומיטריא – לא יחם ולא יקר לנו. בין כה ספרות עברית, לאומית, נחוצה לנו. המרכז הלאומי, שאליו אנו נושאים את עינינו לשמרנו מן הכליון, לא במהרה יבנה, החיים שונים מחיי אבותינו ומעט או הרבה קבלו פנים חדשות, צרכי עמנו מרובים והתורה משתכחת מן הרבה מבנינו. לאשרנו, המון-העם עודנו עומד במקומו, עוסק בתורה, בתלמוד ובספרות העברית כאבותינו. אך מן ההמון הזה נבדלים, ותמיד במדה יותר מרובה, רבים מבנינו, שעל-פי חנוכם וחייהם אין עוד בעדם שום ספרות לנו; ומה איפוא החומטון אשר נמצא בעדם לשמרם מן הכליון? בעדם נחוץ לנו לברוא ספרות עברית, בין בשפת-עבר ובין בשפות אחרות, להבינם את המאור שבתורה בכל גדלו והדרו, את המדות המצוינות שבישראל, שהן אחוזות ודבוקות ברוח הלאומי ובתורה, את מסבות ההיסטוריא שלנו וכיוצא בזה. אם לא נוכל לתקן את הפרץ שכבר הביאו החיים בחומתנו, אם לא נוכל לתקוע אמונה בלב ריק ממנה – הנה להביא הבנה וללמד יכולים אנו. יבינו אחינו את המאור שבתורה, ישמרו את "אשר יעשה האדם וחי בהם" – וטוב לנו ולהם. גם תאבי ההריסה יוכלו לעסוק במלאכתם; אך גם בנין, כי סתירה בלי בנין מביאה הפסד מרובה, "ולא ליסתור אינש בי-כנשתא עד דבני בי-כנשתא אחריתא". קציר הוא? בנסיון אחד היש עוד קצר-אפים ומהיר-חמה מעלם בן עשרים שנה בעצם תקופת "אהבתו הראשונה"?… לא לפלא הוא איפוא, כי גם אני במצב כזה הייתי נוח לכעוס מאד, וכל טענה כנגדי היתה מרתיחה את דמי. איש-סודי בפעם ההיא היה יוסף קלמנסון, כביר ממני לימים כשבע שנים, ומשפטיו הקרים והמתונים, אשר היו הנגוד המחלט להתפעלותי והתלהבותי באותה שעה, הרגיזוני כל כך, שלא יכולתי עוד למשול ברוחי ואקרא בחמי: – אבל אתה לא אהבת מעולם!.. לו נסית בזאת כמוני, כי עתה אחרת דברת! הייתי מסופק אף רגע, כי הוכחה נמרצה כזאת דיה לבטל את כל טענות מתנגדי; אולם גם בפרט הזה טעיתי, כאשר טעיתי אז בפרטים רבים אחרים, חשובים מזה. קלמנסון לא התפעל כלל מטענתי, רק בת-צחוק של קלסה מרה נגלתה על שפתיו. רגע קטן הביט אלי בעינים בוחנות, אחר ענה בנחת: – אבל מי הגיד לך, כי לא אהבתי מעולם ולא נסיתי במסה כמוך?… דע נא איפוא, כי אמנם אהבתי ונסיתי במסה, ובכל זאת לא אחרת אדבר!… עתה הגיעה שעתי להשתומם. מבלי שים לב לזאת, ש"אהבתי" שעבדה לה את כל חושי ורגשותי ואני הייתי אז במצב כזה, אשר האנכיות מתגברת באדם ונוטלת ממנו את היכלת לחוש ולהבין נפש זולתו – מבלי שים לב לכל זה, לא יכלתי להמנע מהשתוממות רבה, בשמעי את ההודאה הזרה והבלתי-צפויה הזאת. קלמנסון והאהבה! קלמנסון היה אוהב! אינני מספק כלל, כי כל אחד ממיודעינו השתומם לא פחות ממני לו שמע את אשר שמעתי אנכי. כלנו ידענו, כי קלמנסון הוא בכלל בעל טבע קר ומתון, ואל ה"מין היפה" בפרט הוא מתיחס בקרת-רוח מחלטה, הגם הוא היה מסוגל לאהב?! והוא ישב בינתים דומם. המרירות הקודמת לא נכרה עוד בבת-צחקו, אשר היתה עתה סרקסתית כלה. הוא הביט בי, וכנראה, התענג מאד על תמהוני ומבוכתי. – כאשר אראה, הנך מטיל ספק באמתת דברי – החל לדבר אחרי הפסקה ממושכה – אינך מאמין, כי הייתי מסוגל לאהוב; ובכל זאת אמת הדבר ונכון כנכון היום! בת-הצחוק חלפה לגמרי מעל שפתיו, רק בעיניו נשקפה כעין אירוניה ובקולו נשמעו לי צלצולים מיוחדים, אשר מהותם לא היתה ברורה לי באותה שעה… "אמנם אהבתי, – החל לספר – אהבתי רק פעם אחת, זאת היתה הפעם הראשונה וגם האחרונה בחיי, כי היא היתה לי ל"לקח" טוב מאין כמוהו: התורה, אשר ימצאו אחרים "נסיונות", מצאתי אנכי ב"נסיון" האחד והמיוחד הזה!… "הדבר היה לפני שש-שבע שנים. היא היתה בת להורים נכבדים, אשר היו לפנים גם עשירים, אך לעת התודעותנו חיו כבר בעוני. אנכי אהבתיה, אך גם בעצם תקופת אהבתי לא חשבתיה ל"בת-שמים" ולא ראיתי בדמות פניה את "סמל היופי". גם לא היתה כלילת-יופי באמת, עיניה לא היו "שמי-ספיר בליל-אביב צח", גם לא "חשרת ליל-בציר קודר", לא "תהום רבה" נשקפת בהן, אף לא "רחבי חלד"; שערותיה לא היו "תלתלי זהב", גם לא שחורות כ"כנף-עורב" – עיניה היו חומות-כהות, שערה – שטן-כהה, וכל אלה כיתר פרטי חיצוניותה היו יכולים להחשב באמת כבינונים וממוצעים…" "בינוניות וממוצעות היו גם תכונות-נפשה וידיעותיה, גם אהבתי אליה היתה בינונית וממוצעת. קרבתה לא הטילה "סערה" בנפשי וסרידתה לא שללה שנה מעיני בלילה ותאות-האכל ביום. אנכי אהבתי להיות בקרבתה, התענגתי בשיחתה וחברתה; אולם מעולם לא קנאתי ב"ענק צוארה", כי דבק הוא בה תמיד, אף לא נכספתי להיות "מטפחת-אפה" או "נעל רגלה", בשביל שאתה הן כל הימים…" "וכמו שהיתה אהבתי בינונית, כן היו גם מסבותיה והשתלשלותה בינוניות ומצויות. אנכי לא ראיתי תמונתה בחלום, לא חשתי אליה "געגועים שאין להעלימם," ובראותי אותה בפעם הראשונה לא היתה בעיני כ"נודעה" מאז… בפגישותנו הראשונות כמעט שלא הייתי מתענין בה כלל; רק מעט מעט נודענו, התקרבנו, היינו לידידים טובים ואחר – עוד מעט יותר… אז החלה ה"אהבה", ובאהבה הזאת לא היו כל סכסוכים: אני אהבתי אותה, היא אהבה אותי, אבותיה גם הם שמחו על זאת, כי באין ידם משגת לתת לבתם נדה "הגון", הלא הייתי אני בהכרח חתן "הגון" מאד…" "באהבתנו, אמרתי, לא היו כל סכסוכים; אך מעצורים אחדים היו בה בכל זאת. המעצור העיקרי היה, כי מצבי החמרי לא היה מכונן עוד, כראוי לראש בית-אב, וזאת היתה הסבה, כי כל מעשה רשמי לא נעשה ואנכי לא דברתי גם עם אבותיה מפורש… יחס אלי העיד אמנם, כי מבינים הם את כל, מבינים גם את הסבות המונעות; אך הם החרישו וגם אני החרשתי". "השתיקה הזאת, כמובן, היתה רק בני ובין אבותיה; אולם ביננו לעצמנו בעתידותינו. אנחנו לא שגינו אמנם בחלומות ולא בנינו "מגדלים פורחים באויר", להפך, מסקנות שיחותינו מהמין הזה היו מעציבות בכל פעם, כי אחרי כל מועצותינו היינו מוכרחים להודות באי-אפשרות הדבר לעת עתה; בכל זאת הייתי מתבונן בה תשוקה מיוחדת לדבר בעתידנו, אם גם רחוק הוא, ובכל פעם אחרי שיחה כזאת היו מתרבים געגועיה עלי, אהבתה – מתעוררת, וסמני-אהבתה – נכפלים…" קלמנסון הפסיק ספורו ואני הבטתי אליו ואשתומם לראות, כי רטבו עיניו ותזהרנה במין נוגה מוזר ובלתי-רגיל. הוא הביט נכחו ובפניו הסתמנו מעין עצב, כליון-נפש וגעגועים… נכר היה בו, כי איזו זכרונות מרים ונעימים כאחת התעוררו בקרב נפשו, ובדמיונו שבו לתחיה מחזות נשכחים למחצה מתקופת-אשר רחוקה… – האמנם עוד יקרים לו הזכרונות האלה כל כך? – שאלתי את נפשי – האמנם חם כל כך הלב, הדופק בקרב האיש הזה, הרצון והקשה למראית עין?!… אמנם, חידה סתומה היא נפש האדם, חידה בלי פתרון!… ועל רשמי-פני קלמנסון חלף פתאם כעין רטט קל: נראה היה, כאלו נגעו זכרונותיו בדבר-מה, מר מאד… הוא הזדעזע, ובאותו רגע שב לספורו הנפסק. "בימים ההם – הוסיף לספר – נזדמן לי המקרה לנסוע אל אחת הערים הרחוקות. בנסעי אמרתי לשהות בדרך רק כשבועים, על כן גם לא התניתי עמה להחליף מכתבים; אולם סבות שונות, בלתי-צפויות מראש, דחו את שובי מיום ליום, משבוע לשבוע במשך חדשים אחדים. סוף סוף שבתי, ואתה שער נא את תמהוני, מבוכתי וכעסי, כאשר נודע לי פתאם בשובי, כי היא נארשה בינתים לאלמן עשיר וצעיר בלי בנים!…" "כאבי היה גדול, לבי דאב מאד; אולם כשם שהיתה "אהבתי" מתונה ושוקטה, כן היה גם "יאושי" בלי "סופה וסערה"… הרעיון "לאבד את עצמי לדעת", להטבע או להחנק, להתנפל מתוך יאוש אל "זרם החיים הסוערים" או, להפך "להנזר כלה מעל החברה המשחתה" – "מי יודע, אולי יפלא הדבר בעיניך; אך אנכי נסיתי להתנחם בהרעיון, כי היא עשתה מה שעשתה מ"הכרח", בהיותה "אנוסה" למלא מצות הוריה… אנכי האמנתי בזאת, ובדמיוני אולם גם נחמתי זאת לקחה ממני: אנכי נוכחתי מהרה, כי היא שמחה מאד באשרה הבלתי-צפוי, והעדיים היקרים בהוה יחד עם התקוה לחיי-עושר ורוחה בעתיד – שני אלה ממלאים את כל נפשה ואינם משאירים בה מקום לכל רגש אחר…" "ההוכחה הזאת גרמה לי באמת צער רב, כי בה היתה גם פגיעה באהבת-עצמי, ופגיעה מעין זו בלתי-נעימה מאד; אולם גם פצעי זה נגלד ברבות הימים, אנכי שכחתי את כל המאורע הזה, רק לא את ה"תורה", היוצאת ממנו!…" "התורה הזאת, חה, חה, חה, היתה מועילה לי מאד: ע"י "נסיון" אחד נצלתי מעשרה "נסיונות" אחרים!…" קלמנסון הוסיף לשחוק עוד אחרי חתימת ספורו; אולם לי נראה שחקו זה מעושה ומזויף מאד, ועוד היום, בזכרי את שיחתנו ההיא, עולה מבלי משים על לבי השאלה: – הנה אנכי נסיתי אחרי הדברים האלה בעשרה "נסיונות" חדשים, ובכל נסיון ונסיון היתה היא בעיני "בת-שמים" ואני – "מאשר במאשרים" ו"אמלל באמללים"; באותה שעה הסתפק הוא רק ב"נסיון" אחד ויחידי, אשר גם בו לא היו כל הזועות האלה – ובכל זאת עוד שאלה היא: מי משנינו נפגע יותר?… אכן, חידה סתומה היא נפש האדם, חידה בלי פתרון! ברית כרותה לבאי-עולם שאין אחדות ביניהם, ולפיכך כמעט בכל עת שאיזו כתה נצחה את חברתה נתפלגה הכתה המנצחת בעצמה לפלגות. אם מנקודה זו נביט על מאמרים שונים שנדפסו ב"המליץ" בעלי-ברית ישוב ארץ-ישראל לברך את עצמם בברכת הנצחון. הפלשתינים נתחלקו לפלגות: אלה אומרים, שצריך לעשות תקונים בדת תחלה ואחרי כך לעלות לארץ אבותינו, ואלה אומרים: שאלת ישוב ארץ-ישראל לחוד, התקונים בדת לחוד, עלינו לקומם הריסות עמנו בלא תקונים בדת ומה שיעשה הזמן לא יעשה השכל; והרבנים אומרים: אלה ואלה דברי מינות הם, אלא גם בשובנו לארץ אבותינו "לא יפול מאומה ארצה מכל המבואר בשלחן-ערוך אף כחוט השערה". הנה נתפלגו הפלשתינים ואם כן שמע-מינה – שנצחו… אך, הבאמת נצחו הפלשתינים? זה שחוק מכאיב לב? קוראי "המליץ" בארצות נשכחות מני רגל, בראותם את כל הפלפולים הנ"ל, יאמינו בלי ספק, כי כבר נקנתה ארץ אבותינו, כי כבר נתחלקה לבני-ישראל, ואיש-איש מהם יושב תחת גפנו ותחת תאנתו, כי כבר הוכנו מסלות-הברזל לעשות העקוב למישור והרכסים לבקעה כדי להרבות את מסחר הארץ, וכלום אנו חסרים אלא תקונים בדת, - אבל במנוד ראש יביטו עלינו, אם ידעו את מצב הדברים כמו שהוא היום ויאמרו לנו: אחינו, למה נזעקתם? הן לעת-עתה אין לנו לא דובים ולא יער, לא ארץ-ישראל ולא שדות וכרמים, לא מסחר ולא מסלות-הברזל, ותחת לעסוק מפלפלים בשאלות דתיות ותשכחו כי "דרך-ארץ קדמה לתורה"! לא אכחד, כי באמת נשבר לבי למקרא הויכוחים הדתיים, שמשכו מסופרינו בכח לשאלת ישוב הן עוד לא עשינו מאומה לטובת הרעיון עצמו של קבוץ גליות, לא השתדלנו לפני ממשלת טורקיה לתת לנו רשות להאחז בארץ-ישראל עצמה, לא קנינו מאתה אפילו ד' אמות קרקע, לא השתדלנו לפני ממשלתנו להרשות לנו לקבץ כסף לתכלית זו, לא שלחנו אקספדיציה של אנשים מלומדים בידיעת טבע הארץ והצמחים, באוירה, במימיה וכו', וכו' למען יוכלו האנשים הבאים לארץ אבותינו לקנות שם קרקעות, לדעת מפיהם את המקומות אשר יבחרו להם, לא השתדלנו להושיב ביפו ועד של אנשים מהוגנים ובקיאים להיות לרוח עצה לכל הבאים שמה ולחברם לאחדים, עד שכמעט שכל הבאים שמה שבו ריקם מפני שאין איש מהם מכיר ויודע את חברו ואינו יכול להאמין בו לקחת אותו לשותף לאדמתו שהוא חפץ לקנותה, - לא עשינו אפילו אחת מאלה ונעורר ריב על-דבר התקונים בדת! אלמלא הייתי יודע את מסכסכי שאלת התקונים בשאלת ישוב ארץ-ישראל לאנשים אוהבים את עמם בכל לב הייתי אומר, כי בזדון עוררו את שאלת התקונים בדברם על-דבר ישוב ארץ-ישראל, כדי להעמיד צלם בלהות על דרך ישוב ארץ-ישראל, למען יראו כל הנוהים אחרי ארץ אבותיהם וחפצים בקבוץ-גליות ובאחדות ישראל אך השאלה, לדאבון לב, נתעוררה, ותקרא לריב. ובריב זה באו גם עלי שני יושבי קצוות במאמריהם שנדפסו ב"המליץ" 25 ובכעס עצור, והשני – לסופר מפורסם, הכותב במתינות, אם גם באריכות יתירה. הראשון ערך מכתב-מחאה כנגדי על שכתבתי, שהתקונים נחוצים לנו כאז כן עתה, אשר מזה ישפוט כי אך בערמה הנני מסתיר מזמותי למען תפוש את בני-ישראל בלבם לשוב לארץ אבותינו ואז אבוא עליהם בשלחן-ערוך חדש, ועל-כן מצא לחוב לו להגיד לי כי הבטלנים (כפי שהוא עצמו קורא את חבריו) לא ייראו ולא יפחדו לנפשם מפני בעלי-ברית התקונים, אנחנו נכתוב כאות נפשנו, והם יתחסדו כאות נפשם ואינהו בדידהו ואנן בדידן. השני יאמר כי "עלינו ועל כל ישראל לקרוא מראש עצרה ולכונן בארץ-ישראל לשכת פרהדרין מגאוני הרבנים וגדוליהם ומבחירי החכמים וטוביהם וכו' המה ישימו חק ומשפט, המה יקישו על כלי האגנות ועל כלי הנבלים מה לקרב ומה לרחק", וחלילה לנו לאמר, כי החיים המדיניים אשר נחיה יתקנו את הכל, כי דומה? לאומר: סוך שמן מפך ריקן. צריך אני לומר, כי לא מערמה ולא מבלי דעת את תכונת עמנו הנני אומר שאין לערב שאלת התקונים בשאלת ישוב ארץ-ישראל, "וכי קאי רבי בהאי מסכת לא תשייליה במסכת אחריתי". בעל-המאמר "על הגאולה ועל התמורה", אשר הוא בעצמו עורר במאמרו "על גאולתנו ועל פדות נפשנו" את שאלת התקונים ויקבעם לחובה בארץ-ישראל, אומר, שאין דבריו אמורים אלא בתקומת האומה כלה, אבל לא בזמן שמעט או הרבה יחידים יקנו להם שדות וכרמים כמדומה לי, שגם ה' ט"ף שפירא צריך להסכים לדבריו, כי באופן האחרון אי-אפשר לעשות תקונים כוללים בדת שיהיו כל יושבי ארץ-ישראל חייבים להתנהג על פיהם. הגע בעצמך, שבאו להאחז בארץ-ישראל חמשת אלפים חסידי סאדיגורא, עשרת אלפים חסידי טאלנא וכו', על-ידם עשרת אלפים בני-ליטא מן המתנגדים האדוקים, אחריהם איזו אלפים בני-פולין, בני-רומיניה, בני-מרוקא וכו' ואיזו אלפים מבני-הנעורים, בהם אינזשינירים, אגרונומים, סטודנטים, גימנזיסטים ועשירים מבני הדור החדש. כלם יעסקו בעבודת-האדמה, בחרושת-המעשה ובמסחר וכו' בארץ-ישראל תחת עול מלכות תוגרמה, ואין בין העולם הזה ברוסיה וברומיניה ובין ימות-המשיח האלה בארץ-ישראל כלום, ואפילו שעבוד מלכיות, - אז, מובן ממילא, ישית ידו על כל ההמון הרב הזה בנוגע לחייו הפנימיים והדתיים; התקונים אשר יעשו איזו גדולי האומה ישארו אותיות מתות בהכרח, כי מה שיעשו המתנגדים לא ייטב בעיני החסידים, ומה שיעשו שניהם לא ייטב בעיני בני-הנעורים וכן הלאה ודור ההפלגה לא יזוז ממקומו. לפיכך אי-אפשר לדבר על אדות התקונים אלא בשעה שאנו מדברים על תקומת-האומה. אבל איך תהיה תקומת-האומה? הדבר הזה יוכל להיות אך אם יתעוררו ראטהשילדינו בכל מקומות מושביהם, בארונינו, דעיסטוויטעלניע סטאטסקיע סאוועטניקינו וכו' לקנות בכסף מלא את כל ארץ-ישראל מיד ממשלת תוגרמה ויכוננו שם צל הנהגה פנימית כעין אויטונאמיה. באופן כזה נוכל להשתדל אצל הראטהשילדים והבארונים הנ"ל שיכפו את הר התקונים החדשים כגיגית על כל באי הארץ שהם מבני-ישראל. לא אדבר עתה עד כמה הדבר הזה מסכים עם היושר וכללי-החופש שבדורנו זה, שכבר חדלו לקבוע אפוטרופסים על עניני האמונה ודברים שבלב, לא אומר, שאם תהיה אצלנו איזו הנהגה אז אין שום צורך בתקונים דתיים, כי מכיון שתבצור יד הקנאים להרע לעוברי על דת (כמו שהוא עתה בכל מקום שיש הנהגה מדינית) וגם פורעי חק לא יוכלו לצרור את שומרי התורה, אז לא יהיו עוד מפריעי שלום בישראל, - לא אדבר על כל אלה, אך אשאל את התמורה" שאלה אחרת: האם באמת מאמין הוא, כי אילי הכסף בזמננו, שאין להם שום רגש לאומי, מוכשרים להתעסק בדבר הגדול הזה? כבר נודעה פעולתם של אילי הכסף מעמנו בין בארצנו ובין בחוץ-לארץ, והמחכה שעל ידם תבוא תשועת עמם בארץ אבותינו הרי הוא בעיני כמחכה "על מנחם בן עמיאל", שנולד בזמן החורבן השני ויושב "אפיתחא דרומי ביני עניי סובלי חלאים, שרי חד ואסיר חד" (סנהדרין צ"ח.), שיפול פתאום כמו משמים לארץ ועם שיבתו הנוראה וחלישות גופו יושיע את ישראל כהרף עין!… אך שני קצים יש: "זכו אחישנה, לא זכו בעתה" (שם). אילו זכינו שיהיו לנו עשירים החפצים לנחול כבוד בעיני עצמם, על ידי שידע לבם שעשו דבר טוב, ולא לנחול כבוד אך בעיני אחרים על ידי אותות-כבוד ותארי יחס וכו' וכו'; אילו זכינו שיהיו לנו עשירים בעלי רגש לאומי ועם זה רגש הכבוד הנאות לכל אדם בהיותו בן משפחה ידועה, אנשים שרגש הכבוד שלהם לא יתן אותם לאחוז במדתו של אותו זקן שבלה רוב ימיו ברדיפות ובעבדות, אשר בשעה שענה בן חמור את בתו נחה עליו רוח העבדות וכפטריוט מפטרבורג נתן קול: "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ ", אך היו מתרגשים עמוק בחדרי לבם כבני חופש: "הכזונה יעשה את אחותנו??!!" טענה אשר לפניה ידום כל פטריוטיזם וחשבון הכיס… אילו זכינו לעשירים כאלה, כי אז באמת נתקיים בנו הקץ הראשון "אחישנה", כי העשירים ההם היו משתדלים להביא את תקומת האומה. עכשיו שלא זכינו, צריכים אנו להשתדל שתבא תקומת האומה בעתה, אחרי עבור שנים הרבה, שבהן יתישבו בני ישראל בארץ אבותיהם מעט-מעט. הנה כי כן, שאלת ישוב ארץ-ישראל יש בה מעין תקומת האומה, בענין סוף מעשה במחשבה תחלה. נניח עתה, שכל המשכילים נמנו וגמרו שאי-אפשר לבנות את חרבות ארץ-ישראל בלי תקונים בדת, ונראה מה יצא מהחלטה כזו. תוצאות ההחלטה יכולות להיות בשני אופנים: או שהאורתודוכסים לבדם בלי עזרת המשכילים לא יוכלו לעלות לארץ אבותינו, או שיוכלו לעלות גם בלא עזרתם. האורתודוכסים, שחומרה אחת של איזה פוסק מאן דהו יקרה בעיניהם מכל חיי הלאום וישוב ארץ-ישראל יחדו, ואם, למשל, נניח לפניהם בכף אחת צרות רבות ומצרות, גירושים וענוי נשים, בז ומשסה ותתק"ג מיני מיתות עם השלחן-ערוך של הר"י קרא והרמ"א, ובכף השניה – ממשלה גמורה ושלות השקט עם שלחן-ערוך חדש ברוח בדת, שאני וחברי חפצים בהם, כי אז בלי כל חקירה וישוב הדעת יבחרו בראשונה… אם כן, באופן הראשון, היינו, אם האורתודוכסים לבדם לא יעלו לארץ-ישראל, כי אז נאביד תקוה עמנו או לפחות נעכב את הגאולה להרבה עשרות שנים, ומי יודע אם תהיה אז שעת הכושר לדבר גדול כזה, שבו תלויים כל חיי הלאום כלו; ובאופן השני נקלקל יתר הרבה, מאשר נחפוץ לתקן, כי אם לא תדרוך כף רגל איש ממשכילינו על אדמת ארץ אבותינו, ואך האורתודוכסים יעלו שמה, כי אז יהיו כל בני-ישראל יושבי ארץ-הקדש כערבים במדבר וכהבידואינים הפראים… מלבד כל זה אין כל אפשרות לעשות עתה איזו תקונים קיימים בדתנו לעולי הגולה. הכל יודעים שתקונים בדת צריכים להיות לפי רוח יושבי המקום, אך מי תכן כעת את רוח עמנו בעלותו לארץ-ישראל? הן מספר הקולוניות יהיה מספר הרוחות לכל בשר בבני-ישראל, כי לא הרי יושבי ווילנא כיושבי ברדיטשוב, ולא הרי הברדיטשובים כהרי בני אודיסה, ולא הרי אלה כהרי בני רומיניה, והאחרונים אינם דומים אפילו במקצת ליושבי מרוקא וכן הלאה, ועל כן נחוץ תחילה שיחיו עולי הגולה ממקומות שונים חיים אחדים במקום אחד במשך זמן ידוע, שאז יהיה בכלל גם רוח אחד ליושבי ארץ-ישראל. נדמה נא בנפשנו קולוניא גדולה מבני-ישראל, שאין בה אפילו גוי אחד. בא יום-השבת, ופרה אחת נתחככה בקורת הערוב והפילה אותו, ואין נכרי בקולוניא לתקן התבואנה כל המשפחות שטמנו את הטשאלנט בתנור אחד שבשכונה לאכול שם את מאכליהם? וכיוצא בזה: מה יעשו בקולוניא ההיא לחולים שאין בהם סכנה שיצטרכו לשתות כוס חמין וכיוצא בזה? מה תעשה הקולוניא ההיא בשחיטת בהמות גסות, אשר הרוב מהן תטרפנה עתה, הישליכון לכלבים? הבאמת יחדלו לאכול בישרא דתורא? או הרבנים יתרצו להמעיט מספר החומרות בבדיקות? שאלות כאלה יש לי הרבה לשאול, אך על כולן מענה אחד: מה שיעשה הזמן לא יעשה השכל. אך גם בלא תקונים בדת אין לנו לפחד עתה ממחלוקת ומדנים.הנאורים שבאו ושיבואו לארץ-ישראל לשם ישובה, ולא להתפטר מעבודת-הצבא, יקרים להם קדשי עמם ולא יחללו אותם בפומבי. אם הסטודנטים מחרקוב, שנסעו לארץ-ישראל לסבול שם כל מחסור, אמרו בפה מלא: "אנחנו בני-הנעורים חייבים חלוצים לפני עמנו לחיים ולמות", הנה לבם הנתון לעמם ערבון בטוח כי לא יכאיבו את לב בני-עמם, אשר בעדם הקריבו את כל עתידותיהם, במעשי חופש ובזיון הדת. בני ההמון יודעים לערוך הנאורים מתקרבים להם ומנהלים אותם בעצתם הטובה וכו' כי אז לא אחרי היזואיטים מחובשי בית-המדרש לרדוף את אוהביהם אשר לבם טוב להם. גם היזואיטים ההם עצמם אין דרכם לרדוף רק את האנשים שיצאו מקרבם ונעשו אפיקורסים בעיניהם, אך אין דרכם לרדוף את האיש הזר להם שבא לעירם בבגדים קצרים ומתנהג באיזו חפשיות, כל זמן שלא ישתדל להפיץ אפיקורסות ביניהם, ועל כן אין פחד ריב ומדנים לנגד עינינו. לפיכך אני מחזיק בדעתי, שאף-על-פי שהתקונים נחוצים לנו כאז כן עתה, אבל מתוך בזמן הזה לעשות תקונים אין אנו צריכים ואין אנו רשאים לעכב את תחית האומה עד שיהיה רצון מאת רבנינו לקבוע לנו חקים חדשים. עלינו לעשות את המוטל עלינו לטובת הגוי כלו בחייו החמריים והלאומיים ולהניח את שאלת התקונים, ומה שיעשה הזמן ילד בעל כשרון נפלא לחכמת הזמרה אדר, תר"ם, ווילנא. סורקין נולד ונתחנך במשפחת חרדים עשירים, שהתיחסו בסבלנות אל דרישות הזמן. בנעוריו ספג אל קרבו את היפה ואת המובחר שביהדות הטראדיציונית וישתלם גם בהשכלת-חוץ. במלאת לו שש-עשרה שנה כבר התחילו לדבר בו נכבדות, וקרוב היה הדבר שילקח לחתן לבתו היחידה של אחד הגבירים בביאליסטוק, שאמר לתת לו אלפים רובל דמי-נדה וארוחת-תמיד עד שלחנו. והנה קרה המקרה, כי באותו הפסח בא סורקין להתארח בבית-דודו, שהיה בעל-אחוזה באוקראאינה. בחוץ שרר אז אביב נעים וחם. ביום אחד לפנות ערב יצא סורקין בלוית העלם בן-דודו לטיל ביער, הרחוק ווירסטאות אחדות מן האחוזה. בלכתם נלאו מאד וישבו לנוח לרגלי הר גבוה על שפת נחל-איתן. בשבתם ראו סירה קטנה קשורה אל עץ אצל החוף ובה שני משוטים. ולא חשבו הרבה וירדו שניהם אל הסירה ויחלו לשוט על פני הנחל. פתאום התחולל רוח חזק, אשר טלטל את האניה בכה ובכה עד שנהפכה על פניה, והצעירים נפלו המימה. בן-דודו, שידע לשחות קצת, הציל בעמל גדול את נפשו, וסורקין התחיל טובע. שניהם הרימו קול צעקה גדולה. סורקין, שהתאבק עם הגלים בשארית כחו, החזיק באחרונה בסירה ההפוכה וישט אתה יחד… לשמע קול קול הצעקה מהרה לבוא אל מקום-האסון מן החוף שכנגד סירת-דוגה ובה שתי עלמות צעירות מבנות עם-הארץ. הבכירה שבהן אחזה את סורקין בציצית שער-ראשו ותעלהו אל הסירה, ובעזרת אחותה הביאתהו אל החוף, ושם נסו להשיב את רוחו אליו, ולא יכלו. בן-דודו, שרץ אל האחוזה כדי לקרוא אנשים לעזרה, התמהמה בדרכו ולא מהר לשוב. בין כה בא הלילה וימש חושך מסביב. סורקין שכב על הארץ חסר-אונים מבלי-יכולת להניד יד או רגל. אז הרימו אותו העלמות מעל הארץ ותולכנה אותו שלוב-זרוע מזה ומה אל הכפר הקרוב. שם הביאו את סורקין אל בית אביהן, שהיה במקרה חובש-הכפר, ותספרנה לו את דבר-המאורע. החובש השכיב את סורקין במטה וימרקהו בתמרוקי-מרפא כדי להחלימו. רק אחרי עבור שעות אחדות, בעת שבני-הבית כבר ישנו, פקח סורקין את עיניו ויחי, וכראותו לאור מנורה כהה את הסביבה הזרה שהוא נמצא בה, היה הדבר בעניו כחולם מוזר ומשונה. סורקין נסה להתנשא ממשכבו ולהתבונן מקרוב אל אשר מסביב לו, ובקומו הפליט פיו דברים אחדים לנפשו. מאוד השתומם כשנגשה אליו עלמה זרה לו מתמול שלשום ותשאלהו בלשון האוקראאינית לשלומו ולחפצו. מצבו נתברר לו רק למחר בבוקר, בשעה שאנשי בית-דודו, שחפשו אותו כל הלילה ולא מצאוהו, באו עד בית חובש-הכפר ויקחוהו משם ויביאוהו אל האחוזה. עוד באותו יום בצהרים בא סורקין בעצמו הכפרה אל החובש, ושם התודע אל העלמה מצילת-נפשו ויביע לה את תודתו הנלבבת. העלמה, שהיתה יפת-תואר ומלאת-חן, עשתה על סורקין רושם נמרץ מאד. מאז היה כל עת שבתו בבית-דודו מבקר את יום, יום ומבלה אתה בשיחה שעות ארוכות, ואף כי נפלה ממנו בהשכלה ותרבות, משכה את לבו אליה, וכבוא היום שנצטרך לשוב לבית אבותיו הרגיש פתאום, כי קשה עליו מאד להפרד מעלה. כשוב סורקין אל ביתו היתה לו מלחמה קטנה עם אבותיו. הללו חפצו להביאו בברית-הנשואין עם בת הגביר הביאליסטוקאי, והוא לא אבה בטענו, כי כל זמן שלא הכשיר את עצמו עדיין לבצר לו מעמד בחיים, אין לו הצדקה המוסרית לשים רחים על צוארו. עברה עת קצרה וביום בוקר אחד הודיע סורקין את אבותיו, כי גמר אמר לנסוע לווילנה ולהכנס אל בית מדרש-הרבנים אשר שם. אף כי היה הדבר קשה על אבותיו מאד, הוכרחו בכל זה באחרונה להסכים לו. סורקין התמכר אל למודו בהתמדה מרובה, ובמשך עת מועטת נעשה לאחד מטובי מדרש-הרבנים. בין חבריו באותו זמן נמצאו גם ליבאנדה ומינאר, שקנה לו במשך העת פרסום גדול בתור רב-העדה במינסק ואחרי-כן במוסקבה. אל השנים הללו התקרב סורקין ביחוד ונשאר ידידם ואיש-בריתם עד הזרם האסימילאציוני, שמצא לו בימים ההם מגינים נמרצים בבית מדרש-רבנים הווילנאי, סחף אתו גם את סורקין. בהיותו קוסמופוליטן על-פי דעותיו ורחוק מכל הרגשה דתית, התיחס אל היהדות יחס קר. זה הביא לידי כך, שהתחיל מתרחק מאבותיו. פסק לבוא אליהם לימי החגים והמועדים, והחליף אתם מכתבים אך לעיתים רחוקות מאד. זה היה מחליף אגרות בלי-הפסק עם בתו של אותו חובש-הכפר… ובצאתו מאת המחלקה השמינית של בית מדרש-הרבנים בתור מורה-פדגוג, נסע לאוקראאינה ושם נשא אותה לו לאישה. אחרי חתונתו התישב סורקין בקיוב. שם התחיל מבקר את האוניברסיטה בתור שומע חפשי, ופרנס את עצמו מן ההוראה. אבל משכרתו לא ספקה לו די צרכיו, וזה הוביש משברה את אשתו הנוצרית, אשר תאר לח לפני נשואיהם את עתידותיהם בצבעים יותר מזהירים. היא הביעה לו לפרקים את מורת רוחה על גורלה; אחר-כן התחילה מתקוטטת בו וממררת את חייו, וזה המריץ אותו לעזוב את האוניברסיטה ולבקש לו פרנסות אחרות מן הצד. כך עברו שנתים ימים, ובין-כך נולדו לו שני בנים. מעט, מעט נעשו החיים על סורקין קשים מאוד ויצר לו המקום בביתו, ואז עזב את קיוב ויצא ממנה לבקש לעצמו בפטרבורג. שם מצא באמת את האושר החמרי בקש. הוא קבל משרה אצל קבלן נוצרי עשיר, וימצא חן בעיניו וילך הלוך וגדל. במשך עת קצרה רכש לו סורקין הון רב, וזה נתן לו את היכולה לעסוק בקבלנות על חשבון-עצמו. מצבו התבצר מיום ליום, ובזמן שתים, שלוש שנים נעשה איש-אוצרות. את בני-ביתו אשר בקיוב כלכל ברחובות יתרה, אבל הוא לא הביא את משפחתו אליו פטרבורגה, לעיתים היה בא לקיוב ומבלה שם בחברות אשתו וילדיו רק ימים ספורים, וחוזר ושב לפטרבורג, במקום שישב בבדידות גמורה מצומצם בעסקי פרנסתו ורחוק מחברת בני-אדם. בעת ההיא כבר התחיל מתגנב אליו פנימה אותו הנחם, אשר לא פסק לכרסם את נפשו כתולעת עד הרגע האחרון. בפטרבורג קבל סורקין ידיעה מעיירתו הליטאית, כי מתו שם אביו ואמו מרוב מצוקת-לב על הפכו לעמו. השמועה הזאת הלמתהו כרעם-ברקים. הוא נעשה עצב ונכאה כאחוז מרה שחורה. ירחים אחדים רצופים הסיח את דעתו מעסקיו ויתהלך קודר כצל. "לבי – כך כתב סורקין בעת ההיא לליבאנדה – כוסה עופרת כולו וכמו הררי-אלף יכבידו עליו". ההוא היה נפעם ונדהם, ולא ידע נפשו. הוא חפץ לשפוך את שיחו אולי יקל לו, ולא נמצא לו איש קרוב, אשר יבין לרעהו, עד אשר התודע יום אחד אל המשורר העברי המפורסם קונסטאנטין שאפירא, שהיה אף הוא מומר מלא חרטה ואכול מוסר-כליות, פגישתם של שני המשומדים האלה השפיעה על שניהם לטוב; שניהם נעשו יהודים נלהבים, ושניהם החליטו להשתמש במצבם הזכיותי לטובת עמם. החלטה זו הרגיעה את רוח סורקין קצת, הוא רכש לו ביבליאותיקיה הגונה של ספרי-ישראל, והתחיל מעיין בהם לעתים תכופות, יש שהיה יושב והוגה בשעה מאוחרת בלילה בגמרא, או במדרש… ויש שהיה קורא ובוכה, קורא ושופך דמעות רותחות… הוא נדב בסתר סכומי-כסף מסוימים לצרכי היהודים, ובקש לעשות טובות ליהודים יחידים בכל אשר מצאה ידו. כר-עבודה גדול ונרחב לטובה היהודים נגלה לפני סורקין ביחוד בתחלת ממשלת הקיסר אלכסנדר השלישי, בשעה שגלי האנטישמיות הצבורית והפוליטית התחילו הולכים ומתחזקים מעת לעת, וקרוב היה הדבר שיעברו וישטפו את רוסיה כולה. שנאת-ישראל נעשתה לדבר שבמודה, שהולך הלוך והתפשט במהירות-הברק מן השדרות העליונות של העם הרוסי אל השדרות היותר נמוכות, שמן על המדורה יצקה העתונות האנטישמית, וה"נובויה וורמיה" בראשה, שעלתה בעת ההיא כפורחת. עתונות זו לא פסקה לשפוך על היהודים אש וגפרית; היא האשימה אותם לא רק באקספלואטאציה ובמציצת לשד-הארץ, ומעל. התעמולה האנטישמיית הזאת, שמצאה לה תומכים בין פקידי-הרשות הגבוהים, השיבה קודם כל לתחיה את עלילת-הדם. בבוקר, בבוקר היו העתונים הצוררים לישראל עושים מטעמים לקהל-הקוראים מכל מיני מעשיות ואגדות תפלות על יהודים אלה ואחרים, ששחטו ילדי-נוצרים כדי להשתמש בדמם לצורך הפסח. הגיעו הדברים לידי כך, שפה ושם נמסרו לדין יהודים שנאשמו בעלילת-הדם. הרעל האנטישמי נספג בעם יותר ויותר עד שהביא באחרונה אל הפוגרומים הנוראים בנגב רוסיה. כמו שנתברר אחר-כן השתתפו בפוגרומים הללו לא רק ההמונים החשוכים בלבד, כי אם גם הרבה מהאינטליגנטים הרוסים, מ"עשרת האלפים העליונים". המאורעות האלה עשו על סורקין רשום כביר מאד. הוא הרגיש את עצמו נשבר כולו. בשנת 1883 יצא סורקין ללמד סניגוריא על היהודים והיהדות בקהל. הוא קבל על עצמו לברר ולהוכיח לעם הרוסים את כל השקר, שעלילת-הדם מבוססת עליו. לצורך זה תרגם ללשון הרוסית את ספרו המפורסם של המלומד היהודי הגדול ר' יצחק בר לוינסון "אפס דמים", ויקרא לו בשם "חרב דאמוקלוס". את תרגומו זה הקדיש סורקין "לטובי האנשים הרוסים". ערך גדול מיוחד יש להקדמה, שכתב סורקין לספרו זה והמכילה כמעט שני גליונות שלמים. בהקדמתו הנזכרת שפך סורקין את כל הכעש והמרירות אשר נצברו בחבו למראה ההסתות האנטישמיות, ההולכות ונמשכות גם בעתונות גם בצבור והאנשים הנגררים אחריהן מתוך הכרה. אחי הנוצרים – כן קרא סורקין לנוצרים קוראי תרגומו. אבל הוא לא החליק לשון "להאחים" ולא שת חנף להם, כי אם דבר אליהם בגאון ובעוז,רוח, בהקדמתו מעידים, כי עד כמה שהורשה לא נשא גם את פני הממשלה הרוסית, התומכת תמיכת מוסרית את תנועת-השנאה ליהודים, מעניינים, למשל, דברי סורקין אלה על בראפמאן: "זה כעשר שנים ויתר הופיע בארצנו ספרו הידוע של בראכפמאן – "הקהל" שמו, אשר בו יחריף המחבר את כל מערכות ישראל. המון רוסים נאורים ומשכילים וכל יודעי ספר פרצו עליו. ברעש ובמהומה רבה התנפלו על הספר הזה וכמעט קרעוהו לגזרים מגודל תשוקתם לשמוע דברים חדשים מהמלשין הזה. אכן, אם במדה זאת היו מקשיבים לדברי בראפמאן – מדוע הטו דין ולא אבו גם שמוע להתנצלות הסופר שערעשעווסקי, אשר הוכיח במופתים חותכים ובראיות ברורות כשמש בצהרים, כי שוא ותפל הגיד המלשין הזה, וכל דבריו שקר ותרמית, וכי גם רוב התעודות הנמצאות בספר – מזויפות הנה ואין בהן נכונה?" על אודותיו הוא עצמו כותב סורקין בהקדמתו את הדברים הללו: "אני הגבר ראה עני! על ברכי דת משה נולדתי וגדלתי, מבחר ימי עלומי בליתי בעוני ולחץ. בתוך עמי ישבתי שומם, שתיתי ומציתי לרויה את קבעת כוס התרעלה, משדה אמי ינקתי עמל ותלאה; שבעתי מרורים רבים מתגרת יד שנאת-הלאום וקנאת-הדתות. כל אלה באתני ואבך ימים רבים על שבר בת עמי… הה! גם עתה אחרי עבור עלי ימים רבים במצב משונה, ברוחני וגשמי, גם עתה עוד לבי הומה, עוד רעיוני נבוכים ועשתנותי הומות, עוד נפשי עלי תשתפך בזכרי את אחי בני ישראל נרדפים הם על צואריהם, ואין מי ינוד להם… על כן, קוראים נכבדים, מצאתי את עצמי מחויב לעשות דבר מה לטובתם, כי אשרם והצלחתם יקרים הם מאוד בעיני, מבלי הבט כי דתיהם שונות מדתי…" וסורקין בא אל המסקנא החריפה הזאת: "בדרך כלל הנני אומר: כל עולם הנוצרי, כל האומה ולשון המאמינים בדת משיחנו, כולם יחד אשמים הם נגד היהודים אשמה רבה ועצומה אשר לא תכופר, עון גדול מנשוא לוחץ ומעיק את משכיות לבבם – משא כבד… אמנם כן! אשמה גדולה אשמו הנוצרים נגד עם היהודים, אשמה אשר רב כחה להעכיר את שלות-החיים ולכסות בערפל את אור חמדת הארץ ומלאה…" אותה הקדמה, בשנוים קטנים, כתב סורקין גם בעברית ובסגנון יפה מאוד לפי טעם העת ההיא. הקדמה עברית לספר, שנועד מבראשונה רק לנוצרים ושמדובר בה כמעט בכל עמוד על "אחי הנוצרים", הוא דבר מופלא, הצריך להחשב לחידה פסיכולוגית. סורקין פזר על ספרו זה כסף הרבה מאד. הוא הדפיס אותו על נייר משובח והפיצו חנם בין כהני-האמונה, בין שרי-הפלכים והמחוזות, ובכלל בין כל שרי הממשלה, שנמצא בידיהם גורל היהודים. הז'ורנאליסטן א. קויפמאן, שהיה בעת ההיא חבר מערכת העתון הרוסי הפטרבורגי "נובוסטי", מסר בזכרונותיו בענין זה "סורקין הראה לי עשרות מכתבי-תודה, שקבל על סיפרו, וביניהם משרי-פלך, משר-העיר בפטרבורג באראנוב ואחרים כיוצא בהם. על-פי תוכן מכתבי-התודה הנזכרים נראה, כי הספר "חרב דאמוקלוס" הסב מהפכה נמרצת במח הקוראים מרבי-השפעה האלה. סורקין היה בעיניו כרוכב-ערבות. ובגאון גבור מנצח הביא לי בכל יום חבילות של חוות-דעת חדשות על ספרו שהוציא נגד עלילת-דם. אבל לא עלתה בידו לאסף ולפרסם בדפוס את כל חוות-הדעת האלה, כאשר היה עם לבבו תחילה". אף כי עלתה לסורקין הדפסת "חרב דאמוקלוס" בהפסד ממון הרבה, אבל בשימו אל לב כי הצליח ספרו זה הצלחה מוסרית גדולה מאד, פרסם בשנת 1884 תרגום רוסי של האנקיטה, שערך הז'ורנאליסטן העברי-הגרמני זינגר בין גדולי חכמי אירופה על-דבר השאלה, אם משתמשים היהודים לחג פסחם בדם ילדים נוצרים. וגם את הספר הזה, שקרא לו בשם "קרן אור בשאלה חשכה", הפיץ ברבים בלא-מחיר. במשך עת מועטת תמו הספרים מביתו ואתם אזל גם רכושו. אבל סורקין נשאר עדיין עומד במרצו והוסיף אמץ בדרכו. בעצם ימי הרדיפות והפרעות שנעשו ביהודים, ערך סורקין מכתב כתוב דברים נלהבים אל הרומאניסטן הגדול אי-באן סרגייוביטש טורגניוב, ויבקש ממנו, כי יצא בקהל לריב את ריב הנרדפים. זה היה בשנת 1882, טורגניוב הבטיח לו לדבר משפטים עם צוררי-היהודים בצורה בלטריסטית. "בתור פובליציסטן – כך השיב דבר לסורקין – אין שום ערך ומאמר ערוך על-ידי אני מלבד שלא יועיל, גם ישמו עליו רבים או שיעורר צחוק של לעג. אנכי מצדי הייתי מסכים אמנם גם לזה, אבל הכרה זו שאני מכיר, כי עלול מאמרי להביא הפסד לתביעותיכם הצודקות, מרפה את ידו. תשובתו של טורגניוב לא הרגיעה את סורקין, הוא לא הניח את נשקו מידו. "אני אחזק דברי על אחרים ולא ארפה מהם" – כך הודיעה אז בלשון נמרצת את ידידיו ומכיריו. ביום אחד – כך מספר קויפמאן – נכנס אלי סורקין למערכת ה"נובוסטי" כשהוא נרעש כולו. – כמדומני – אמר – עשיתי הפעם עם היהודים "חסד של דוב"… – מה רצונך לאמר? – שאלתיו. – הלא תדע – ענני – כי על בקשתי שבקשתי מטורגניוב, כי יגן על היהודים, קיבלתי ממנו תשובה שלילית. אז פשפשתי בזכרוני את שמות גדולי הסופרים הרוסים, שהיו יכולים לעמוד לימין היהודים נגד עושקי זכיותיהם, והתעכבתי על הסאטיריקון המהולל שלנו שצדרין, ואלך אליו. הגדתי לו בשביל מה באתי אליו ועם זה תארתי לפניו את מצבם הנורא של היהודים. שצדרין נעץ בי עיניו הגדולות, ואני נרתעתי לאחור. "מי נתן לך הצדקה לפנות אלי? – נתן עלי בקול זעם – לך לקאטקוב, שהוא ידיד נאמן לפוליאקוב שלכם. פוליאקוב הלא גם הגיש לו במתנה בית – לליצייאום!"… "אבל מה להם להיהודים ולפוליאקוב? קראתי בקול – והיתכן, כי רק בעבור מתנות וברית-ידידות צריך למחות נגד מעשי-עול?" – אבל שצדרין הוסיף לצעוק עלי ויתפוש במשענת כסאו הרך. שלא מתוך הכרה עשיתי אף אני כמעשהו. אך כרגע שבה רוחי אלי ואלך. סורקין שגה ב רואה – כך מסיים קויפמאן – כעבור עת מועטת נתפרסמה בירחון "אוטיצ'סטווניא זאפיסקי" הסאטירה הידועה של שצדרין על-דבר "נחשי-בית ונחשי-חוץ". סא טירה זו עשתה רושם כביר, וסורקין הרגיש את עצמו מאושר מאוד. סורקין היה ממקורביו של גאון הספרות הרוסית ליאוב ניקולאיוביטש טולסטוי. לעיתים קרובות היה מבקר את טולסטוי באחוזתו יאסנאיא פוליא נא ומבלה אצלו בכל פעם ימים אחדים. בשעת הבקורים האלה היה סורקין נכנס בשיחות ארוכות עם טולסטוי על אודות היהודים והיהדות. סורקין הבין לחבב על טולסטוי את השפה העברית ועורר בו את התשוקה ללמוד לדעת את הלשון הזאת. אז הציג סורקין לפניו בתור מורה את רעו מנער זאלקינד מינאר, שהיה בעת ההיא רב-העדה במוסקבה. טולסטוי קבל את הצעתו של סורקין בחפץ-לב, ובירחי-החורף, שהיה מבלה בכל שנה במוסקבה, היה לומד שלוש שנים פעמים בשבוע אצל מינאר את הלשון העברית. כן ובדרך זו בקש סורקין לכפר על חטאתו. הוא נטרד מכל עסקיו, ולבסוף הזניח אותם לגמרי והשקיע את עצמו ראשו ורובו בעשית מעשי טוב וחסד ליהודים באופנים אלו ואחרים. כך רושש מעט, מעט עד שיצא נקי מנכסיו. הוא לא יכול עוד כלכל את מעמד ביתו בקיוב מתוך עשירות והוכרח להעביר את אשתו וילדיו לניז'ני-נובגורוד, שקנה לו שם בשנות-השובע בית-חומה לא גדול. מיראתו את סוכני-הסתרים, אשר התחקו בעת ההיא בשבע עינים על הליכות היהודים המומרים, היה בא פעמים בשנה אל משפחתו אשר בניז'ני-נובגורוד. אבל מן היום שחזר עליו הגלגל ועסקיו התחילו הולכים ומתמוטטים, היו אשתו וילדיו פוגשים אותו בכל פעם בפנים זעומות, ויש אשר נחרו בו והוכיחו לו את עוון מוצאו היהודי על פניו ויקראו לו: "ז'שיד!" בשעת אחד מבקורי סורקין בניז'ני-נובגורוד נעשו שם פרעות ביהודים תושבי הפרבר קונאווינה. אז התחברו בניו אל עדת-היחפים ואתם יחד הלכו להכות את היהודים ולבוז את רכושם. סורקין לא ידע, כמובן, את הדבר. לפנות ערב שבו בניו הביתה שותי-שכור והביאו אתם חבילות גדולות של חפצים שונים, אשר שדדו בבתי היהודים ובחנויותיהם. האם צהלה אליהם פנים ותפזר להם תהלה על "מעשי-הגבורה", אשר הפליאו לעשות. – מה זאת? והחבילות מאין הנה? – שאל אותם סורקין ולבו נתר בקרבו. – האח, אבא! – ענהו אחד מבניו – נקדשנו היום על-ידי עבודת-הקודש שעבדנו. – עשינו מה שכל נוצרי חרד על דת מחויב לעשות – מלא אחריו הבן השני – לקחנו נקם מאת היהודים, אשר צלבו את משיחנו. כשמוע סורקין את הדברים האלה קפאו דמי עורקיו בקרבו, אבל הוא לא פצה פה ושתק. הוא ידע, כי אם ימחה נגדם אפילו רק מחאה קלה, עד ארגיעה יאסר ויגלה לסיביריה, והמלשינים עליו יהיו בניו יוצאי-חלציו. אולם לשאת כל זאת לא יכול, ועוד בלילה ההוא התגנב מן העיר ויסע לווילנה. שם נכנס אל ידיד-נעוריו ליבאנדה, ובדמעות שליש שפך את מרי-שיחו לפניו. ליבאנדה נחם את סורקין מיגונו והשיא לו עצה, כי יעלה לארץ-ישראל וישב שם לאמונת-אבותיו. נחומי ליבאנדה הפיגו את עצבו קצת ובלב מלא תקוה, כי בארץ-אבות ימצא סוף, סוף את המנוחה השלמה, שהוא רוצה בה, שב בשעה מאוחרת בלילה אל בית-מלונו "מטרופול". אבל למחר נמצא סורקין בחדרו תלוי באלונטית במשקוף-הדלת… אז גם אבא, אוי, אוי, אוי! מנגינת ש. רוזובסקי הלאומיים ומתנגדיהם כבר אמרו החכמים, שהאדם אין דרכו להחליף את אורח חייו מוכרח לכך, ומעולם לא שנה אדם מקומו ואפילו דירתו, בשעה שאיננו צריך לשינוי זה, תהיה הסבה איזו שתהיה, אבל לא בלי שום סבה כלל, רק מאהבת השינויים. מעבר השני ראינו, שהאדם אוהב חדשות תמיד וממציא לו חליפות בחייו. אך באמת אין סתירה בין שני הכללים האלה, כי על-פי-רוב אהבת החדשות והמצאות החליפות, בשעה שהן באות מצד עצמן, אינן נוגעות אלא בדברים החיצונים שבחיים, היינו בדברים הנקראים אצלנו לפעמים בשם "מותרות", אבל לא בעניני החיים פנימה. כנגד זה הטבעה בלב רוב בני-האדם אהבת החקוי למעשי זרים, ואותם בני-האדם, אם מצד תגבורת האהבה הזו בלבם, או מחפצם להתרומם על חבריהם, מחליפים גם ארחות חייהם הפנימים בלי שום צורך אמתי, אך מאהבת החקוי לבד, שבשעה שהיא (אהבת החקוי) או החפץ להתרומם על אחרים, מתגברים על האדם, הרי הם מכריחים אותו לבגוד בעצמו ולהמיר דברים שנעשו לו כטבע. אמרתי "לבגוד בעצמו" מפני שכבר ידוע, שכל המאנס את תכונתו וטבעו, גורם רעה לעצמו. ויש אשר יחליף האדם איזה פרט מעניני חייו, בחשבו בלבו, כי צריך הוא לחלוף זה, שיביא לו טובה, אך אחרי כן, בראותו, כי לא מצא שכר לפעולתו, ישוב לארח חייו הראשון. כל מה שאמרתי פה בנוגע לרוחו של אדם פרטי, יש לו מקום בצדדים הרבה בחיי עם כלו. אין מטרתי לדבר פה על גוי ועל אדם יחד, אך להביט בסקירה קלה על שתי כתות נפרדות בין בני-ישראל מאז מעולם, אשר האחת הוקירה תמיד את נחלת אבותיה, והשנית בקשה לה תמיד חדשות באופנים שונים, במקום שהחדשות ההן היו כנגד רוח העם ולנזק לו. עוד בצאת ישראל ממצרים היו בו שתי הכתות האלה, האחת שמרה את נחלתה, את האל המיוחד אלהי אברהם, יצחק ויעקב, והשנית למדה אל דרך בני מצרים, להעריץ את גלוליהם. ותיכף בסור פחד משה רועם מעליהם "פרעה לשמצה בקמיהם" ויעשו להם עגל מסכה בתבנית שור אוכל עשב שהקדישו המצריים. האנשים ההם, כמו שהיו רחוקים מרגש לאומי בעניני הדת, כן היו רחוקים מרגש לאומי גם בעניני מדינה. העבדים ההם, שמעולם לא ידעו ערך החופש והעמידה ברשות עצמם, לא הרגישו שום צורך לעם במדינה מיוחדת, וכבניהם, החיים עתה במאה התשע-עשרה ומלאים רוח עבדות ושפלות ערך עצמם כרומסי חומר ולבנים בתחלת האלף השלישי, היתה להם לגועל-נפש כל פעולה עצמית, היינו לעשות איזה דבר מפני צורך הדבר עצמו, שלא בפקודת איזה נוגש, לקנות להם ארץ מיוחדה, לחיות בה ככל העמים. על כל צרה שלא תבוא נתנו קול: "נתנה ראש ונשובה מצרימה", שהיתה להם בה חלק גדול, ממש כמו שיש להאסימילאטורים שבקרבנו חלק גדול בארצות אירופה… הדור החדש שבמדבר היה באמת דור נבחר. הוא נתגדל בחפש מעבדות, וחנוכו היה חפשי גם מרושם עמים אחרים. במשך ארבעים שנה שכן בדד לשבטיו ואין עמו אל נכר, גם לא בני עם נכר. על כן לא יפלא בעינינו אם הלך הדור הזה באמץ-רוח ובגבורה אחרי שר-צבאו יהושע בן נון, לכבוש לו ארץ אבותיו. כבר קצה נפשו בתלאות המדבר ולחם הקלוקל ויאבה לשבת בארץ נושבת; אך לא עלה על לבו לתת ראש ולשוב מצרימה, כי לא במצרים נתגדל, ובדעה פנימית ידע בארץ ההיא, ובשום אופן לא רצה להיות רומס טיט כאבותיו העבדים. לא יפלא גם כן, כי בחפשיותם מרושם עם נכר נקלטה בלבם נחלת אבותיהם בטהרתה, וישארו נאמנים לאלהיהם עד יום מותם, וכל הימים אשר חיה יהושע והזקנים אשר ראו את מעשי ה', היינו אותם בני הדור החדש שבמדבר, שעליהם אני מדבר, לא פנה לבם אחרי אלהים אחרים. אך בניהם לא הלכו בדרכיהם. מסבות בלתי ידועות בבירור נשארו הרבה מבני הכנענים בערים רבות שלא כמצות משה, אז התערבו בגוים וילמדו ממעשיהם. בעת ההיא צמחה עוד הפעם אהבת החקוי, והרבה מבני-ישראל עבדו את אלהי הגוים אשר סביבותיהם. המחזה המעציב הזה נמשך, כפי הנראה, עד ימי שמואל, אשר ברוחו הכביר קבץ בזרוע את כל שבטי ישראל הנפרדים, ויראו את האחדות כי טובה היא להנצל משכניהם השודדים וישובו באחדותם לנחלת עמם, היינו לעבודת אל אמת, ובשעה שנתן שמואל את שני בניו לשופטים עליהם וייראו פן תמוט אחדותם עוד הפעם, בקשו ממנו מלך, לשפוט אותם ככל הגוים. הפעולה הטובה הזאת ארכה כמאה שנים אחרי מות שמואל, היינו כל ימי מלכות שאול ומלכות דוד ושלמה בנו. אל אחד היה לעם ברוחו הדתי, ומלך אחד ברוחו המדיני. העושר הגדול, שרכש לו שלמה, הביא בקרבו אהבת החקוי למעשי עמים אחרים, עד שלא נמנע גם למלא ארמונו נשים נכריות "מן הגוים אשר אמר ה' אל בני-ישראל לא תבואו בהם והם לא יבואו בכם" (מלכים א' י"א, ב) גם הלך "אחרי עשתרת אלהי צדונים ואחרי מלכם שקוץ עמונים" (שם, שם ה). הנה לפנינו אהבת החקוי במדרגתה היותר מזקת. מעשיו אלה, כמובן ממילא, לא מצאו חן בעיני אחיה השלוני ורבים מחבריו, ויחלו לחתור חתירה מתחת כסא מלכות בית דוד. אילו הפכו את המלכות ההיא על פיה לגמרי, כי אז היו עושים רעה רק לבית דוד, אך לא לבית ישראל כלו. לדאבון לב לא מצאו עוז בלבבם להרחיק את רחבעם לגמרי ממשלה, וישאירו את הבן לא-חכם ההוא, וגם מכה בצדה שמו לו, את ירבעם בן נבט. בית ישראל נחלק לשני בתים, אפרים צר את יהודה ויהודה את אפרים, עד שנפלו שניהם יחדיו מרוב תשות כח, ומן אז נתפרד בית ישראל ולא נתחבר גם בימי המכבים, בשעה שרבבות מבני-ישראל ישבו בבבל ובמצרים ורחוק שיתחברו עוד להיות לאחד, אם גם ישובו רוב בני-ישראל מארצות פזוריהם לארצם ותשוב הממלכה לבת ציון. בצדק נוכל לומר, כי הבנין הגדול והנערץ אשר הוקם ברוב עמל על-ידי שמואל הרמתי, נהרס ונטש לעולמי עולמים, בלי שום צורך השלוני! אין ספק כי בימי שלמה, אשר שם את הכסף כאבנים, נתעשרו יהודים הרבה עושר גדול, אם גם המון-העם נאנח תחת עולו הקשה, כמו שאמרו לרחבעם. המסחר החל הלתפתח (מלכים א' ט, כו; י', כב, כח), לרגליו באה העשירות ועמה אהבת החקוי למעשי אחרים, החפץ להתרומם ולהתהדר, לבלי היות כאדון כעבד, כמו שנוהגים כמעט כל עשירי עם ועם. ובשעה שבא רבם של האסימילאטורים, ירבעם בן נבט, באהבתו לתועבות מצרים שיצא משם מצא באותם העשירים שדה אסימילאציה מוכנת לזרוע בו ראש ולענה – שתי הכתות, בעלת-ברית אבות ובעלת החקוי, או הלאומיים ומתנגדיהם, נתחדשו עוד הפעם ויאריכו ימיהם עד גלות ישראל ויהודה. תמונות החקוים ההם היו שונות, יש אשר חקו למעשי זרים מאהבתם להתרומם, ויש אשר עשו מעשיהם מפני שהאמינו למצוא טוב בעבודת אליליהם (ירמיה מ"ד, יז, יח); אחרים שבו לנחלת אבותיהם, בראותם כי רעה נתכה עליהם ובהאמינם, כי באין אלהיהם בקרבם מצאום כל הרעות האלה וישובו אל אדונם הראשון. בכל אופן האריכה האסימילאציה ימיה עד שאבדו בני-ישראל ויהודה את ממשלתם. מצד אחד ראו אז חרון אל נוקם בגלותם, וישב העם אל המכהו, ומצד השני פעל, כפי הנראה, הרגש הפנימי (אינסטינקט) של שמירת עצמו, שיש לכל חי וגם לכל עם, על בני הגולה. כל עם היושב על אדמתו ישאר בלאומיותו בכל תמונה שיקבל. הגרמנים היו גרמנים בהיותם עובדי-אלילים, ונשארו גרמנים גם בהיותם קטולים, גם בהיותם אוחזים לוטהער, וישארו גרמנים גם בהיותם חפשים לגמרי מכל דת, כמו שאין אומר עתה על האפיקורסים שבהם, שאינם גרמנים. בשעה שישבו בני-ישראל על אדמתם היו בנים להלאום הישראלי גם בעבדם לכל תועבת סביבותיהם, ומכיון שיצאו מארצם הכריח אותם האינסטינקט של שמירת עצמם להנזר מתועבות הגוים ולשוב לעבודת אלהי אמת, כדי שלא יטמעו בגוים ולא יאבד זכרם. זאת הבינו היטב עולי הגולה שלא קבלו את השמרונים לבנות עמם בית לשם ה', אם גם החוזה אמר בפירוש "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים" (ישעיה נ"ז, ז), כי אין לצרכי הלאום ושמירת עצמותו עסק עם אידיאלי החוזים העומדים למעלה מהם… וגם בימי עזרא ונחמיה, בהיות העם על אדמתו, בשעה שהחל המון-העם לקחת לו נשים נכריות ולהתבולל עם שכניו, קמו ראשי הדור ויבדילו את הנשים הנכריות לגמרי, מבלי לדרוש מאתן לשוב לדת משה, מה שרבות מהן ואולי כלן היו עושות בלי ספק מאהבתן לבעליהן, וביחוד בנות הנכר, שהאמינו שיש לכל ארץ אל מיוחד, ואם כן בארץ-ישראל שפוכה ממשלת אלהי ישראל. אם המאמר "לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקיה" (קידושין ס"ט:) איננה התהללות הבבלים ביחוסם לעומת בני ארץ-ישראל, אבל מעשה שהיה, נמצא בזה ראיה לדברינו. עזרא, שלא חפץ שיתבוללו היהודים הנשארים בבבל עם עמי בבל, נקה את יחוסם ויצרף ויטהר אותם מכל סיג של תערובות, לשמרם מתערובות כזו גם לימים הבאים, כי תערובות כזו היתה מזקת יותר ליושבי בבל, במקום שהרבים הם גויי-הארץ והמעט בני-ישראל, ממה שהיתה יכולה להזיק בארץ-ישראל, במרכז היהדות. עברו מאות שנים ובני-ישראל היו נאמנים לרוח עמם. שירתם היתה שירה אלהית, עבודתם הרוחנית – עבודת המוסר ותקון המדות, התורה שבעל-פה בעיקריה ומוסדותיה התרקמה בסתר חיי העם, ואם קמה ביניהם בסוף הזמן הזה מחלוקת בין הצדוקים והפרושים, הנה היתה המחלוקת ההיא כוללת, היינו, שהיתה גם בין עמים אחרים, בין האריסטוקראטים והדימוקראטים. אך אחרי שנכבשה ארץ-ישראל לפני היונים ראו בני-ישראל לפניהם עולם חדש; תחת שהעמיקו אבותיהם באהבת האל, שמירת המצות ותקון המדות, ראו את העולם היוני, המלא יופי והגיון, מחקרים מפשטים התלוים באויר ושירי הבל המרגשים את הדמיון. אז החלה עוד הפעם אסימילאציה חזקה ומסוכנה, הידועה בשם "אהבת דרכי היונים", ואשר אחריתה היו רדיפות היונים וקשר החשמונאים. עד כמה זרו הבוגדים הרשעים ההם לעמם נראה ממעשי הרשע מנליוס המפורסמים ומתועבת הכהן הגדול אלקימוס, אשר קרא את היונים להלחם עם גואל הארץ ועמו, עם יהודה המכבי, שסוף המלחמה ההיא היתה מיתת יהודה המכבי. לא אדבר בזה על תקופת הורדוס ובניו שהיו אסימילאטורים לכל הלכותיהם, כי הנני מדבר אך בבני-ישראל ולא בגוים גמורים (אדומים); לא נשאר לי אך להראות בתקופה זו על שני אנשים אשר עשו רושם גדול על חיי בני-ישראל, על תלמידו של רבן גמליאל הזקן ועל יוסף הכהן. הראשון, איש בעל מליצות, דרשן אמן, קוסמופוליט גמור ובעל פעולות גדולות. בזמנו פרש הקוסמופוליטיזם את כנפיו על כל המדינות שנכבשו תחת יד רומי, ובחפצו הגדול שלא יהיה מעתה "לא יהודי ולא יוני" התאמץ להפיץ איזה צד אחדות אלהים בגוים, בטל את המצוות המעשיות ויצא הוא עם כל תלמידיו העברים מדת ישראל להיות לעם אחד עם כל באי תבל בעלי שיטתו. שונה ממנו השני, הוא הבוגד יוסף פלאוויוס. הוא היה אב ודפוס ראשון (פרוטוטיפ) לכל האסימילאטורים. לאומית ישראל לא נחשבה בעיניו כלום, כמו שאינה חשובה גם בעיני האסימילאטורים תלמידיו, וההבדל ביניהם הוא רק בזה, שהוא השתדל להמית אותה בפועל כפיו וימסור את עמו להורג, והם, צריכים לזה, אומרים שאינם בני לאום ישראל, אך בני לאום גרמניה וכו'. תחת זה נתן כבוד לתורת עמו ויצא להלחם עם אפיון במלחמת סופרים, גם כתב על ספר את קורות ישראל. אם שעשה כן לעשות זכר לעמו בטרם ימח זכרו ואיננו, להודיע לעמים הבאים, כי בזמן מן הזמנים היה עם בשם ישראל, שכך וכך היו קורותיו, או לסבה אחרת, אחת היא לעניננו. הוא השתדל שיהיו בני-ישראל רומיים שומרי דת משה, ועל כן הדך בכפיו את לאום ישראל וירומם בכתב את תורתו ודברי ימיו, כמו שעושים האסימילאטורים שבנו בגרמניה, שהם מרחיבים את גבול החקירות בספרות ישראל ודורשים דרשות לכבוד תורת ישראל, ומאטימים אזניהם בכח לכל ענין לאומי. אם שהוא והם עשה ועושים ככה על-פי שיטה פנימית והכרה בלתי משוחדת, או מפני הצלחתם העצמית, או, מה שיותר קרוב בעיני, מפני שסוף-כל-סוף הרגש הלאומי, שהוא כעין טבעי, עושה פעולתו במחשכים גם בשבתו בלב רע, ועם כל חפצם של פלאוויוס ותלמידיו להכחיד את לאום ישראל, נשאר בעל-כרחם הרגש הזה בלבם, ויכריחם לעבוד בספרות ישראל, - אחת היא לנו. בכל אופן שיהיה, פלאוויוס, לא ירבעם ולא מנליוס, הוא אבי האסימילאטורים בדורו. בני-ישראל בימי ירבעם ובימי מנליוס נשארו על אדמתם, ולעם היושב על אדמתו אין באסימילאציה סכנת מות להעם; אך בגידתו של יוסף ובגידת תלמידיו בדורנו מביאים לנו סכנה אמתית, כמו שיבואר. אם זה האיש פלאוויוס היה למופת לאותו שאמר לא כביר, שהלאומית זרה לישראל וכי ר' יהודה הלוי וכו' היו נרתעים לאחוריהם מפני השם לאומית, נשאר אך להתאונן כי יש בקרבנו סופרים כאלה. שומר אחד יש לישראל בגלותו, והוא שנאת העמים אליו ותולדתה – הגהיטא. עוד בהאחז בני-ישראל במצרים קבעו להם גהיטא או תחום מושב היהודים בארץ גשן. אפשר שבכונה קבע להם יוסף את הגהיטא הזו, כדי שלא יתבוללו עם המצרים, או, הקרוב בעיני יותר, שיוסף הוכרח לעשות כן מפני שהיתה תועבה להמצרים לגור יחד עם העברים, שעל שבטם נחשבו גם בני-ישראל, - יהיה איך שיהיה, בני-ישראל היו מצוינים במצרים ולא התבוללו עם עם הארץ. אופן מושבם בבבל לא נודע לי, אך לפחות במשך איזו עשרות שנים אחרי גלותם היתה להם, כפי הנראה, איזו הנהגה פנימית מעין אויטונומיה. על זה תעיד לנו שלשלת ראשי הגליות שעמדו לישראל, גם הרשות שנתנה לעזרא להקים דיינים יודעי דת-משה בארץ-ישראל, שגם היא היתה אז אחת ממדינות פרס, כמו בבל, ואם הרשה כזאת ארתחשסתא לעזרא בעד עבדיו יושבי יהודה, בלי ספק הרשה כזאת ארתחשסתא לעזרא בעד עבדיו יושבי יהודה, בלי ספק הרשה כזאת גם לעבדיו מישראל יושבי בבל (עזרא ח', כה). כן היתה גם ברומי גהיטא למושב היהודים. ותחומים קבועים כאלה להיהודים היו כמעט בכל מקום בכל שנות ימי-הבינים, עד שעמי הארץ בעצמם עשו את היהודים כעין ממלכה בתוך ממלכה, ובזה עצמו היה סבה לקיום האומה הישראלית, כי העם שהיה לו מושב מיוחד, הנהגה פנימית מיוחדת ובתי-דינין מיוחדים, הנה הוא באיזה צד מן הצדדים כעם היושב על אדמתו ויכול להתקיים לארך ימים, ולא רק יכול אבל גם מוכרח, לפי שאי-אפשר לו להתבולל בין עמי הארץ, כמו שאי-אפשר שיתבוללו היום בני איטליה היושבים באיטליה בבני אשכנז היושבים בגרמניה, וכיוצא בזה. לפיכך לא היתה תנועת האסימילאציה בישראל בכל ימי גלותם, וגם היהודים בני ספרד, שחיו לפעמים רבות מאד בתנאים יותר טובים מאחיהם בשאר ארצות, אך נתקרבו לעמי הארץ, ומעולם לא עלה על לבם להתבולל בהם, וגם אלה אשר בשעת השמד קבלו אמונת מציקיהם נשארו באמון רוחם לנחלת אבותיהם בסתר, עד שמצאו מקרה טוב לעזוב את ארץ הדמים ההיא, או עד שבמשך הימים הרבים שכחו בניהם את מחצבתם. המאה השמונה-עשרה נקראה "מאת ההומאניזם", כלומר המאה אשר ראשי חכמיה ופילוסופיה דרשו בשבח אהבת האדם בלי הבדל דת (על אדות הבדל לאום לא דברו אז) ובלי הבדל כבוד משפחות. פרי ההומאניזם הזה היה שווי-הזכיות ליהודים בצרפת בסוף המאה ההיא, תנועת ההשכלה בין היהודים בגרמניה בעת ההיא, שווי-הזכיות ליהודים בארצות אחרות במאה הנוכחית עם תנועת ההשכלה באותן הארצות בין היהודים, הרחבת הזכיות ליהודים בארצנו ותנועת ההשכלה אצלנו, ביחוד במחצית השנית של המאה התשע-עשרה, ועם זה רוח אסימילאציה כוללת ומסוכנת אשר ברוח האסימילאציה שאחזתם עזבו את עמם לגמרי, כי הם קימו מה שדרשו. הם נתקו ברוחם את המוסרות, שקשרו אותם עם לאומית ישראל, ועל כן חפצו להיות אשכנזים או רוסים גמורים לכל הליכותיהם, וידבקו בעם השורר ויטמעו בו. הדבר הזה מעציב מאד, אך מובן ופשוט. אנכי מדבר על אותם החנפים וקטני-הנפש, אשר בהכחשם לשם ישראל עוד יאחזו בקרנות מזבחו ויאבו להיות צרפתים, אשכנזים, אונגארים, פוליאקים, טשיכים וכו' שומרי דת משה. האין זה חנף, התול וחרוף וגדוף כאחד? ישים נא ראש האסימילאטורים בדורנו זה, הד"ר פהיליפזון, את ידו אל לבו, ויאמר בתם לבו, האם האמינו התלמיד הנאמן להנצרות הד"ר הולדהיים והחכם הנעלה הד"ר גייגער ז"ל ורבים מחבריהם החיים עתה, שלא אחפוץ להזכיר שמותם – בדת משה? האוכלים בשר החזיר ומרק פגולים, מחללי שבתות ביד רמה ומפירי בריתו של אברהם וכו', ולתורת משה? הלא זה שמם אשר יקרא להם: "צרפתים אשכנזים, פוליאקים וכו' בלתי נוצרים", אשר כמוהם רבים גם בין גויי הארצות, כאלכסנדר דומא וכיוצא בו, ודת משה מה טיבה לכאן? צריך אני להפסיק בדברי אלה ולענות להקורא, היודע הלך-רוחי ומחשבותי, אשר ישאלני ברגע זה: הגם אתה בעל-המחבר ספר פלוני במקנאי הדת? ידע נא הקורא, כי חלילה לי להיות כפלוני אשר העיז פניו לשאול את רשות להחליט מדבריו, שנדפסו בה"ראזסוועט" בשנת 1881 בזכות הריפורמאטורים שבעירו, שהוא עצמו אינו מניח תפילין. אך כבר ידוע מאמר ההמון: "טוב יהודי בלא זקן, מזקן בלא יהודי", ועל כן טוב לי ישראל גמור ברוחו ובתקותו בלי המצוות המעשיות, מאיש גרמני ההולך בשבת אל ההיכל, וכל-שכן מאיש גרמני שאינו הולך כלל אל ההיכל או הולך אליו ביום הראשון. הד"ר ס. מעיר ד. בחוץ-לארץ, אני וכל החפצים בקיום לאומית ישראל על אדמת אבותינו הננו ישראלים גמורים בלב ובמוח גם בלא הנחת תפילין; אך אלה האומרים כי אינם בני העם הישראלי אך שומרי דת משה, הלא צריכים הם לפחות לשמור את הדת ההיא, ומכיון שאינם שומרים אותה הרי הם חנפים ודוברי שקר. אני אינני אומר שאני רוסי שומר דת משה, ובגלוי אומר שאיני רוסי, כי אינני בן הסלאווים, אך בן ישראל עבד ממשלת רוסיה, והנני ישראלי על-פי מחצבתי ולאומיותי, נטית רוחי ותקותי, והם אומרים שהם אשכנזים, פוליאקים וכו' שומרי דת משה, מה שאינו כן באמת, ונשאר להם אך התכחשם לעמם וללאומם. יש לאדם חוש הנקרא הרגשה קודמת, המבשרת סכנה קרובה, או בכלל דבר העתיד לבוא עליו, ובאופן שאמרו חז"ל "אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי". הרגש הזה נראה גם אצלנו בראשית צמיחת האסימילאציה וגם עתה אצל החרדים. החרדים בימים שעברו וגם עתה (ביודעי תורה אני מדבר), שידעו שאין שום איסור בלבישת בתמונה חדשה, בלמוד הדקדוק ושפת-עבר וכיוצא בהם, ושאין שום מצוה ואפילו הידור מצוה בפאות ארוכות וביארמולקא וכו', התנגדו בכל כחם להחדשות ההן וכמעט שהבדילו מקהל ישראל את כל אלה שערבו את לבם להתלבש בבגדים חדשים, ללמוד דקדוק וכו', בשעה שלא היה עוד לעיניהם מופת אשר יורה להם, כי דקדוק מביא לידי חקירת הפשט, חקירת הפשט – לידי חקירה במופלא בכלל וכו', או שפאות קצרות מביאות לידי אהבת היופי, אהבת היופי מביאה לדברים אחרים וכן הלאה. אך אף-על-גב דאינהו לא חזו מזלם חזא, כי הדרכים החדשים האלה יביאו סוף-כל-סוף לאסימילאציה מסוכנת, ולא המה אשמים בדבר אם מצבנו המעציב במשך מאות רגש הלאומי בלב בני-ישראל מצד השני עשו דברים יפים וטובים בפני עצמם, כלבישת בגדים נאים, התהדרות חיצונית, למודי שפת-עבר, שפות אחרות וחכמות נחוצות לאדם – למעברה מגבול ישראל אל התבוללות בלי מצרים… לא אדבר על התפתחות האסימילאציה, איך ההתהדרות החיצונית ולמוד שפת-עבר הביאו לידי בתי-ספר הרבנים ובתי הגימנזיום, האחרונים – לשכחת שפת-עבר ולחרפה לרבים להקרא בשם ישראל ואצל אחינו במדינות אחרות. בתחלה לא היה אחד מבני-ישראל שלא היה יודע לקרוא בשפת-עבר ועכשיו יש לנו הרבה-הרבה מאד מבני-ישראל שאינם יודעים אפילו צורת אל"ף עברית. שמות ישראלים נעשו לחרפה, וכל בן ובת מבני-ישראל של הדור החדש צריך להקרא דוקא בשם אירופי. "מאיר, הלל, מתתיהו, אסתר, חנה" וכו' וכו' הם שמות מגונים, וחרפה היא לאדם נאור להקרא בהם במאה התשע-עשרה, תחת זה כבוד הוא להקרא בשמות "מאקס, איללאריאן, מאטוועי, דארא, אנאסטאסיא, אננעטא" וכו' וכו'. שחוק מכאיב לב בטיססא-עסלאר נקרא בשם "מאריץ", ואת העני המחזיר על הפתחים וואלנער – בשם "הערמאן" (אחד מן הנאשמים בעלילת-הדם הגדולות אינם מכירים לדבר בשפת הזשארגון, ואם גם בהשקפה ראשונה אין בכך כלום, אך כדי בזיון וקצף, אם בשעה שיהיו הגימנאזיסטים האלה לרופאים יהיו נקראים לחולים מבני-ישראל שלא יוכלו לדבר עמם רוסית, מבלי דעתם את השפה ההיא, ואז יצטרכו בני-ישראל יושבי ארץ אחת לדבר איש אל אחיו על-ידי מתורגמן… כבר זכינו שיהיו בנו דואלים, פנוים ופנויות זקנים באים בימים, בנים ובנות עוגבים על ילדי נכר, אנשים חוגגים בפאר והדר את חגי הנוצרים ומבטלים בשאט-נפש חגי ישראל. כבר זכינו לצעירים לימים היוצאים לחול במחולות בחתונות שאינן שלהם לגמרי, כמו מלחמות לאומים שונים בביהמיה ובגאליציה על-דבר הבכורה בארצות ההן, ושפת מי תהיה השלטת בהן, או, מה שרע עוד יותר, דמיון ומביא רעה לעולם, אין לנו שום עסק בו, כי מה לנו ולו? זרים אנחנו בעת ממשלת ההון, וזרים נהיה בעת ממשלת העבודה, ואם גם יונח שבעלי-ההון אשמים בעניות הינריך השכור, וארטור הבלתי שכור, מה לנו ולהם? כזה כן זה יבוזו את בתינו, ישברו כלי ביתנו, יקרעו כרינו וכסתותינו, יענו את בנותינו ויגרשו אותנו בקול "העפ, העפ!". כבר זכינו לראות כי שחוק הביליארד ושחוק הקארטי וכיוצא בהם קנו להם זכות אזרחים אצל בני עמנו, ובשעה שמתכנסים איזו בני-ישראל לאחד מאוהביהם לשמוח אתו שמחה של רשות ואפילו שמחת אירוסין או שמחת מילה, יקריבו תיכף לפניהם את "השלחן הירוק" עם לוחות המשחק… כבר זכינו לראות רבים חיים חיי הפקר וזמה, נגועים במחלות מגונות, מחזיקים סוכנות על נשיהן ועוד… כבר זכינו לראות, שהתמוטטה הצניעות גם אצל בנות ישראל, אם גם לא באותה מדה גדולה ונמבזה כמו אצל בני-ישראל… כבר זכינו, שיש לנו ישראלים בלתי נמולים, חתונות של תערובות (ביחוד בחוץ-לארץ), ותעלולים שארלאטאנים יאבו לקבוע את המנהגים האלה כעין חק בחבור-עצבים שעשו להם בשם "ישראל החדש". כללו של דבר, כמעט כל בהם בני-ישראל, כרחמנות, צניעות וכיוצא בהן, כלו בעשן; תקות ישראל להיות לגוי בפני עצמו על אדמתו היתה לזעוה, ושם ישראל לחרפה אצל האסימילאטורים הצרפתים, האשכנזים, האונגארים, הפוליאקים והרוסים, הקוראים את עצמם, בלי מוסר-כליות ובמצח נחושה בשם "שומרי דת משה"! זה פרי האסימילאציה בזמן הזה; עתה נראה פריה האסימילאטורים המתנגדים לכל ענין לאומי, ועל כן גם לקבוץ גליות לארץ אבותינו, מרפאים את שברנו על נקלה ומבטיחים לנו, כי שלום יהיה לנו; כי מעט יותר השכלה וחיים של אהבת עבודת-האדמה והמלאכה והתפתחות הציוויליזאציה באירופה – יביאו לנו שלום אמת ומנוחה שלמה לארך ימים. נניח כי כן הוא, אם גם אנכי איני מאמין בזה, מטעמים שהגדתי כבר במאמרי על אדות שאת קבוץ גליות ויסוד מרכז לאומי לישראל בארץ אבותיו. נדמה בנפשנו, כי בני-ישראל קבלו את זכיות האזרחים והציוויליזאציה עשתה את שלה, אין עוד זכר להגהיטא, ותחום מושב היהודים איננו עוד בכל הארץ, נשואי-תערובות יותרו לכל ותעודת הלידה יקבל כל איש מאת הפוליציי בלי הבדל דת, בחוץ ובכל כתבי הרשות לא יוכר עוד יהודי לפני איש מעם הארץ; היהודים מצדם ינהו אחרי ההשכלה והעבודה, לא יהיו עוד "חדרי המלמדים" למכשול לילדי ישראל, אך כל נער יקדיש כחותיו לדבר שיש בו ממש, אשר להשכלה ולמדעים – יבקר את בתי-הספר הכוללים, ואשר לעבודה ולמלאכה – יעסוק בעבודת-האדמה ישכח מלב ולשון עלגים תמהר לדבר צחות בשפת המדינה. הלא זה הוא האידיאל שלכם, אדוני האסימילאטורים, לכל בית ישראל בכלל ולבניכם עצמכם בפרט. אך נלך נא מעט הלאה. ברוסיה, במקום שבני-ישראל רבים במספרם על אחיהם בשאר מדינות, לא יגדל מספר בני-ישראל מארבע למאה 4% לעומת יתר עמי הארץ. בני-ישראל יפוצו על כל רחבי הארץ בערים וכפרים, במקום שבחיצוניותם לא יוכרו כלל. הגימנאזיסטים, שגם עתה בקושי יכולים לקרוא עברית, לא ידעו אפילו מן האלפא-ביתא העברית. בני אותם האבות, הקוראים עצמם בשם פוליאקים ורוסים שומרי דת משה ועם זה מחזיקים טבחות ורקחות נוצריות, קונים בשר בחנויות של נוצרים ואוכלים עופות משחיטת טבחותיהם, חוגגים חגי הנוצרים, אינם מאירים נר חנוכה לזכר גבורות המכבים ותשועת ישראל ומכינים עץ אורן מהודר בצעצועים בליל התקדש חג לידת משיחם, אוכלים חמץ בפסח ופתם הנקראת "פאסקא" בפסח של הנוצרים וכו' וכו', - אותם הבנים לא יזכרו שום מנהג ישראל, מלבד שלא יוכלו לקרוא עברית, ורוחם זר יהיה לכל ענין ישראלי לגמרי, עד שבטוח אני לימים יבואו ופראקוראר עברי בתם לבו יקרא כתב שטנה לאחיו בעסק עלילת-דם; כי פראקוראר כזה, שלא ידע מאומה מכל הנוגע לישראל ואין לו אלא העדאת העדים, יאמין גם הוא, שיש איזו פראים בבני-ישראל השותים דם אדם למצוה. אך אם הבנים ההם עוד יזכרו מפי השמועה שהם מזרע ישראל, הנה בניהם ישכחו גם את זאת ובתם לבבם יאמינו, כי המה מבני עם הארץ. אז חלק גדול מבני-ישראל בלי שום מעשה ופועל כפים, אך בשב ואל תעשה, יתבולל בין העמים לגמרי במשך חמשים שנה, חלק אחר וגדול עוד יותר ממנו יתבולל בין העמים לגמרי במשך חמשים שנה אחרי כן, וכן הלאה וכן הלאה, עד שימח שם ישראל מעל פני האדמה! ברור הוא בעיני, כי מעוט בני-ישראל בצרפת בא אך מסבה זו, היינו, שרבים שכחו את מחצבתם והנם מאמינים בעצמם, כי הם בני צרפת מגזע הגאלים יושבי הארץ. בטוח אני בכם, אדוני האסימילאטורים, שזהו האידיאל שלכם באמת, אף-על-פי שאין בכם אומץ לב להגיד זאת בגלוי, על כן הנכם מדפיסים רומאנים וספורים, הנאהבים מבני התערובות, היינו: האוהב עברי והנאהבת בת עם הארץ, או להפך, על כן הנכם מרוממים בספוריכם הנ"ל את חיי עמי הארץ ומוסר דתם על חיינו ומוסר דתנו אנחנו, למען יבואו דעותיכם הנשחתות כמים בלב הפובליקה העברית העורת, שקוראה ואינה יודעת מה היא קוראה, לבשתה ולחרפתה, ובשעה שהיא נכונה לזרוק לחוץ כל דרשות המיסיונרים, היא משלמת במיטה כספה בעד ספורים, שמטרה אחת להם ולהדרשות הנ"ל, על כן חיל ופלצות תאחז אתכם לשמע שם "ישוב ארץ-ישראל", במקום שרעיון הלאומית ינפץ אל הסלע את כל ילדי רוחכם, ילדי הנכרים, מטפחים לנו, והאסימילאציה משאת נפשכם תכלה בעשן. אך למה לכם כל הטורח הזה? הן בשם ישראל לא תקראו, כי הנכם צרפתים, אשכנזים, פוליאקים ורוסים וכו', את דת משה אינכם שומרים, כמו שיודעים אתם בעצמכם, ובכל לב תחפצו להתבולל בין שזהו האידיאל שלכם, טוב לכם, וביחוד לבניכם וגם לנו, שתקרבו את קץ גאולתכם… עשו את הצעד והייתם נקיים מה' ומישראל. אחרי שאמרתם ללאומי אירופה "עמך עמי" (רות א', ט"ז), אמרו להם גם את סוף הפסוק ההוא, כי סוף-סוף זרעכם לא יודע בגוים ובקיום ישראל לא תחפצו, וההבדל ביניכם ובין זרעכם הוא רק במשך איזו עשרות שנים, ולמה לכם להיות כאבר המדולדל בינינו לסבול תלאות בשם עמכם, שאינכם נקראים על שמו, ובשם דתכם שאינכם שומרים אותה? אם אנחנו נכונים לסבול תלאות אין קץ בעד שם עמנו וקיום לאומנו, אם האורתודוכסים נכונים לשאת אותן התלאות בעד תורתם, הנה התלאות ההן תחשבנה בצדק לכם למכה אשר לא כתובה, כי על מה תכו? ומה תענו ביום פקודה, אם ישאלוכם בניכם את השאלה, שכבר נשאלה לבשתכם איזו פעמים, אנחנו עברים?) – וגם לנו תיטיבו בזה, כי תחדלו להתעותנו בתהו לא דרך… אך כמה תשובות בדבר: א) מענדעלסזאהן לא ידע מראש את התולדות שתצאנה מפעולותיו, כמו שכתבתי למעלה, ואין ספק לדעתי, כי אם היה מענדעלסזאהן רואה, איך שהישיש הימים הד"ר פהיליפזאהן לא יבוש להיות מליץ יושר בעד אותו הרב הסכל, שהתעקש ללבוש דוקא טלית של כהני הנוצרים בעת הלוית מתים יהודים, - אז היתה לכמה מכסה פניו על תלמידיו אלה שגדל… ב) מענדעלסזאהן חי בתקופת הקוסמופוליטיזם, בשעה שלא היו בתבל אלא ממלכות ואמונות, וללאומים לא היה זכר, ואם עוד אחרי מותו של מענדעלסזאהן לא בוש מיטירניך לאמר: "איטליה אינה אלא שם גיאוגראפי", ויכחש לגמרי בלאומית איטליה, בעוד שעמה, ארצה, שפתה וספרותה היו חיים, - מה היה לדבר עוד על אדות בני-ישראל? ג) כמה עלוב אותו החלק של עם אשכנז, שנעשה לחלק מן העם ההוא אך על-ידי העתקת איזה ספר מספריו ללשון אשכנז!… כן לשחוק הוא לשמוע, שהלאומית תלויה בדברים חיצוניים ומקריים ממש, כמו חקים מעיקים וזכיות שונות. ד) עד כמה יאטימו הטפשים אזניהם מדברים הידועים גם לתינוקות של בית-רבן, שהלאומית אינה אלא חלק ממפלגה גדולה הנקראת משפחה, ומשפחה היא חלק ממפלגה גדולה הנקראת שבט, והאחרונה חלק ממפלגה יותר גדולה הנקראת גזע. למשל, הצרפתים הם בני לאום צרפת ממשפחת הרומאנים, משבט האריים (בני יפת), מגזע הקווקזים; הפוליאקים הם, בני לאום פולין, ממשפחת הסלאווים, משבט האריים. האונגרים הם בני לאום שאיננו גם הקווקזים, אך מגזע המונגולים. אך היהודים, שאינם אפילו משבט האריים, אך משבט בני שם, ממשפחת הכלדיים או בני עבר הנהר, איך יהיו הם בנים ללאום הצרפתי או האשכנזי בני האריים, וכל-שכן ללאום האונגרי? ה) למה נעשה חשבוננו בלא רשותו של בעל-הבית? הננו אומרים שאנחנו בני לאום אשכנז, פולין וכו', בשעה שהאשכנזים והפולנים עצמם בצדק יחשבו אותנו לבני משפחה אחרת, כמו שהוא באמת. ואם גם נאחז בעץ רקבון שנתן לנו רינאן, באמרו שאין אנו מזרע בני-ישראל הקדמונים, הנה מלבד שאין מן העמים שומע לדברי הבל-הבלים כאלה, שאינם אלא חלום דמיונו של הסופר הנ"ל, כמו שאני נכון לברר במקום אחר, הנה אין אסימילאציה לחצאין, וכל זמן שיהיה לנו שם-לואי, יהיה איזה שיהיה, לא נוכל להיות אשכנזים או צרפתים גמורים, כי סוף-סוף יש חציצה בינינו, והוא: השם שאנו בו בהבדל משאר יושבי הארץ. הנה העמדתי את השאלה במשעול צר, במקום שאין דרך לנטות ימין או שמאל בדברי חנופה ורפאות על נקלה, אך צריך לענות ישר על השאלה: "אם להיות או לחדול מהיות?" האם יהיה ישראל בתבל, או יאבד זכרו? אם בני-ישראל נשמרו מן הכליון עד עתה, מפני שהיו לו שומרים מבית ומחוץ: הדת והגהיטא. אך עתה כשל כח הדת בכלל בכל מקום, והיא מתמוטטת מיום ליום גם אצלנו, ואין ספק כי בהתפשט מושב היהודים במקומות רבים, בשעה שישבו אך מעטים מהם בכל ערי המדינה וכפריה, ידחקו החיים את רגלי הדת, עד שלא ישאר ממנה שורש וענף גם אצל ההמון, וכל-שכן אצל העשירים והנאורים, שכבר השליכו מעליהם מוסרותיה. והיה כשתהרס גם מבטיחים לנו, אז ישאר עמנו בלא שומרים – ושטף החיים ישטפהו, גלי ים התבל יבלעוהו והתבולל בגוים ואבד זכרו. כבר באה העת, כי יבינו בני-ישראל, מי הוא החפץ בקיומו ומי חפץ בהריסותו ובאבדן שמו. עליו להתבונן, כי החפצים בקבוץ גליות באים אליו בטענת ממה-נפשך: אם יאריכו תלאותינו עוד ימים רבים (דבר שאינני מסופק בו אפילו רגע אחד) עלינו להתמלט בעור שנינו בעוד מועד לארץ אבותינו, במקום שאך בו נוכל להכין מרכז לעמנו, יהיה תחת שבט איזו ממשלה שתהיה. ואם גם האסימילאטורים מפחידים אותנו, שכל ממשלות גורל העתיד טמון בחשך, הנה בכל אופן לא הממשלה עיקר, אך שנחיה על אדמתנו ככל העמים, וכלום חסרים הטשיכים היושבים על אדמתם תחת ממשלת אוסטריה וכיוצא בזה עמים אחרים, במקום שאין לאיש הצדקה לאמר להם: "זרים אתם, וצר לכם המקום לשבת פה, קומו ולכו, כי לא זאת המנוחה לכם!"; ישלטו בנו בארץ אבותינו עמים אחרים, ומה בכך? תקופת ממשלת רומי עם כליון חרוץ ושוד של חלוקת נכסי זרים ללורדים, כמו שהיה באירלאנד, כבר עברו ואינם, וכל בקדקדו יבין, כי מזרע שדותינו לנו יהיה, ובסחרנו ובמעשינו לא ישלטו זרים, אם גם בארץ-ישראל ימשלו לא הטורקים אך האנגלים, הצרפתים או אפילו האשכנזים. ואם תלאותינו יחדלו בקרוב, ומעתה נתענג על רוב שלום באירופה, אז יתבולל זרענו מעט-מעט בגוים וזכר לא יהיה לנו במשך מאה או מאתים שנה. כן עלינו להתבונן ולשים אל לב, כי כל המתנגדים לקבוץ גליותינו הם מהרסינו ומחריבינו, החפצים למחות את שמנו מתחת השמים. אם נאבה לפתור את השאלה הזאת, עלינו לפותרה אך במאמר: "או חברותא, או מיתותא", היינו, או שיתחבר ישראל לעם אחד על ארצו, או ימות, יתבולל בין העמים וימח זכרו. אין בכל ההיסטוריה מחזה כזה, שישב עם בארץ לא-לו ושמו ישאר עליו. כל עם הבא לשבת במשכנות זרים יחד עם אדוני הארץ עליו להתבולל עם המושל, זהו חק בהיסטוריה, וכן עושים כמעט כל בני עמים אחרים הבאים לגור ברוסיה: אם אינם שבים לארצם, הנם לוקחים להם נשים מבנות הרוסים ומעט-מעט מתבוללים בהם, כמו שיוכיחו לנו רוסים רבים, שנשארו להם שמות משפחתם מאבותיהם האשכנזים. האמנם הצוענים הנודדים יוצאים זה, אך הם אין להם היסטוריה כלל, ועל כן אין להם גם ארץ אבות; ומלבד זה, אם נאבה כמוהם, עלינו לקבל את הדין ולהיות מבוזים, עניים ורחוקים מדעת כמוהם, למען לא נרגיז את האוזים, כמו שהם אינם מרגיזים אותם, שעל כן אין מתקנא בהם ובגורלם. אם חיי עמנו וכבודו יקרו לנו, עלינו חובה קדושה שאין למעלה הימנה, לנער ידינו מכל שאלות צדדיות, אשר אך על נקלה ירפאו שברינו, ולהתעסק בפתרון שאלת קבוץ-גליות בפועל כפים בכל אופן שנוכל, כי אין לנו דבר גדול הימנו, גם לשלותנו הזמנית, גם לקיום לאומנו הנצחי. וכל מי שיתנגד לזה עליו להודות בפומבי, כי הוא אסימילאטור החפץ במות עמו. אך בכל אופן רב לנו להונות את עצמנו ואחרים בדברי חנופה ושקר. ידע כל איש בעצמו וידעו גם חבריו, אם חפץ הוא שישאר הוא וזרעו בישראל, או להתבולל בגוים לגמרי. יבדלו האסימילאטורים מן הלאומיים וילך איש-איש למטרתו שהוא נושא אליה את נפשו, ואז יקל לאלה ולאלה פתרון "שאלת היהודים" איש לפי דרכו… המחלקה הראשונה המחלקה השניה אהה גברתי! זעק אוריה המחלקה השלישית המחלקה הרביעית חשון תקפ"ד האהבה – הרגש היותר נכבד לקיום המין –, מה שנו פניה על ידי השפעת הספרות הפיוטית! אין לך תאוה-יסודית אחרת באדם, אשר כה קשטוה ושפרוה, אין לך חזיון-נפשי אחר, אשר כה זיפוהו וכה העיבוהו, כאשר עשו לאהבה. האהבה איננה "בת-השמים", כי אם בת "הבשר-והדם", אף אם האוהבים והאוהבות אינם חפצים להודות באמתת הדבר הזה. במוחו של האדם יש מרכז-גבוה לתאות-המין, יכנעו המרכזים השפלים אשר בחוט-השדרה, אשר גם המה מצדם משפיעים עליו, על המרכז הגבוה, מהתעוררותם הם. ובפרק החיים, אשר כלי-המין של האיש או האשה התבשלו כל צרכם, אז גם אשר במוחם נוח מאד לכל גרוי. והגרוי הזה שופך את ממשלתו על כל העולם הפנימי של בעלי התכונה הרגשנית ושל האנשים החיים חיי בטלה, והוא כובש לפניו את כח-השופט, את הדמיון והרצון. הגרוי הזה מטביע את חותמו המיוחד על כל עבודת המוח, וימלאנו תמונות וציורים מחיי המין. האיש או האשה הנמצאים במצב כזה יחושו התעוררות פנימית וירגישו געגועי-אהבה, ואם יפגשו זה את זו, אז תתן הפגישה הזאת עצם מוחשי לההתעוררות הכהה הזאת ולהגעגועים הערפליים האלה והיו לאהבה. ואז יהיה נושא האהבה לתכן כל עבודת המוח, עד בלי השאר בו מקום למחשבה אחרת, והמוח שופט על הנושא הזה לא כמו שהוא, כי אם כמו שהוא מתאים לצרכי הגוף המיוחדים של עצם האוהב. כל נפש אדם בריא, בין זכר ובין נקבה, מרגשת בהרגשה טבעית ובבלי-יודעים את אותן הסגולות הדרושות לנפש המין ההפוך, למען תתקימנה ותתעצמנה, על ידי הזדוגות זו, סגלותיה היא בזרעה אחריה. וכל מה שהנפש הזאת עומדת על מדרגת השכלה יותר גבוהה, וכל מה שהנפש הזה יותר מקורית ויותר מובדלה ומסומנה, כן תתרבינה ותתעלינה הסגולות אשר העניק תעניקן לנפש המין האחר, אשר היא חפצה בה ואשר היא שואפת אליה. אם נתנה הברירה לאדם לבחור לו נפש אחת מקרב רבות, אז יבחר לו בטח ובבלי-משגה את אותה הנפש שהיא קרובה ביותר אל האידיאל הגופני שלו, אשר יצר ברגע הגיעו לבגרותו. ואם אין ברירה בידו אז ידבק בכל נפש אדם, אם רק איננה רחוקה תכלית הרחוק ואם איננה שונה תכלית השנוי מהאידיאל שלו, עד כי אין ביכלתה לעורר את מרכז תאות-המין אשר במוחו, כאלו היתה מבני מינו הוא, או בהמה או דבר שאין בו רוח חיים. וכל מה שהנפשות יותר קרובות זו לזו על פי האידיאל אשר יצרו להן, כן תמהר האהבה יותר את עבודתה הטבעית לזוגן; ואם הנה מתאימות בכל אל האידיאל הזה, אז יברק הברק הידוע וכהרף עין יאהבו זו את זו. ברגע פגישתן תולד אהבתן. והאנשים האלה מרגישים בנפשם, כאלו כבר ידעו ואהבו זה את זו. ואם יש שנויים ידועים בין האידיאל ובין "נושא האהבה", אז יתאמץ האדם לעצום את עיניו ולבלי ראות את השנויים האלה, וככל האפשר יקרבם וישום, את האידיאל עם "נושא האהבה", ברוחו; במקרים כאלה עושה מלאך האהבה את שליחותו לאט לאט, מעט מעט, פחות או יותר מהרה, הכל לפי מדת היכלת לסגל, לחבר ולהתאים את נושא האהבה אל האידיאל הגופני, אשר יצר לו האיש מקודם. בעצמו של דבר אוהבים האנשים לא את זולתם, כי אם את האידיאל אשר יצרו בגופם הם. געגועי-אהבה היא השאיפה להגשים את האידיאל הפנימי, והאהבה היא אונאת-עצמו. בשעה שאנחנו אוהבים הננו מרמים את נפשנו, כי מצאנו את אותה ההגשמה שאנחנו מבקשים, והנפש האהובה לנו היא התבנית והסמל של האידיאל שלנו. חיי האהבה של האיש, אם זכר הוא או נקבה, מתחילים יחד עם בגרותו ונמשכים עד אשר תופר האביונה; בכל העת הזאת ישאר האידיאל הגופני חי וקים; אם ימצא לו האידיאל הזה את ההגשמה המתאימה לו, או לא – אחת היא; הוא, האידיאל, עומד ומחכה לשעת הכשר להתגשם; אם לא ימצאו בפעל את נושא-האהבה, איש אשר יאהבוהו, יאהבו בכח, במחשבה, יאהבו את האידיאל עצמו. וככל אשר האידיאל הזה הוא יותר פשוט ויותר שפל, כן יותר נקל להאיש להגשים אותו. לכן לא קשה לאנשים פשוטים ופחותים להתאהב ולהחליף את נושא-האהבה האחד באחר. היום יכולים המה לאהוב את זו, ומחר – אחרת. לא כן המה בעלי נפש יפה ועמוקה; להם קשה למצוא בחיים את האידיאל שלהם, או את הקרוב אליו, ואם מצאוהו ואחר כן אבד להם, לא נקל להם למצוא ממלא-מקומו. האהבה הבריאה והטבעית מטרתה תמיד ברורה לפניה. היא שואפת לאותה התאחדות הגופים, היכולה להביא אחריה דור חדש. האהבה נותנת להאנשים החזקים תקיפות הרצון לכבוש את כל רצון המתנגד להם ולהתגבר על כל המכשולים המונחים על דרכם. אולם לאנשים בעלי רצון חלש לא תתן את הכשרון הזה; תשוקתם איננה יוצאת לפועל. ובכן אין אנו רשאים למד את חזק האהבה של האיש על פי מאמצי-כחו להשיג את אהובת נפשו, כי גדל היגיעה תלוי בחזק רצונו ולא בעז אהבתו. אולם עלי להוסיף, כי האיש הבריא והחזק כל מרכזי-מוחו כמעט כלם מפותחים במדה אחת, והאנשים אשר רצונם חלש מי יודע אם יש להם במוחם מרכזים חזקים לתאות-המין. האנשים היכולים לאהוב בכל עז המה בכלל גם בעלי רצון חזק. זה הוא קצורן ותמציתן של תולדות האהבה הטבעית, כפי אשר יכולים להתבונן אל חזיונותיה בקרב אנשים בריאים ושכיחים, בני אדם ובנות חוה. אבל היש עוד מקום לאהבה פשוטה, אמתית ושואפת לתכליתה זו גם בקרב אותן הנני מסופק מאד בדבר הזה. אותו הדבר אשר יחשב בין בני המפלגות ההן לאהבה ואשר בשם זה יכנוה, אינו אלא חקוי של מעמדי-הנפש מן האמת ומן הטבע, אשר אותם יתארו כותביס ספורי אהבים וחזיונות הבמה. הספרות הפיוטית, ביחוד בימינו, מתארת תמיד, את האהבה בצורותיה הבלתי טבעיות. סבת החזיון הזה מבוארת בהפרק הקודם. או המה חיים בסביבה של כרך גדול והמה רואים, בכל אשר יפנו, רק אנשים אשר שויון-משקלם הגופני נהרס. ואם גם לא כל הנפשות המתוארות בהספרות-היפה חולות במחלת שגעון-האהבה, הנה על כל פנים כלן עומדות על הגבול אשר בין הבריאות השלמה ובין מחלת-הרוח, כאשר הרחבתי מעט את דברי את ציורי האהובים והאהובות, את הליכותיהם, מעשיהם ורגשותיהם יכיר בהם סמני מחלות-הרוח הידועות לו היטב. הסמנים המובהקים הם אמנם רק מרומזים, אבל אלו היו מבליטים אותם מעט יותר היינו יכולים למצוא בספרות-היפה מופתים מוחשים של המחלות הידועות לרופאים תעתועי האמונה ויתר מחלות המוח, שאין לפרטן בספר שאיננו כתוב בעד לומדי חכמת הרפואה. הקורא המבין, וביחוד אם קרא ושנה בספרי חכמת הרפואה, יאמין בשעה שהוא מטיל בספרות הפיוטית, כי רגליו עומדות בבית-חולים והוא רואה סביבו רק מנוגעים מכאובות. הנה לפניך איש אשר למראה אשה תטרף עליו דעתו, תאבד בינתו ויתנהג כמשוגע; ושם אתה רואה איש, אשר אם יגע בנעל-יד הנפש האהובה עליו או באחד מפרחיה יתפעל ויתרגש עד מאד, יצהיל קולו או יוריד דמעות חרישות; פה מעוררת האהבה לחטאים ולפשעים, ושם תעורר עצב ויגון; פעם אחת יראו לנו את המעבר המסופק מקרירות של שרירות הלב להתלקחות האהבה הפתאומית, מדברים קשים ומרים לפטפוטים רכים ונעימים, ובפעם אחרת – את התבטלות הרצון ואפיסת השכל מתגרת יד התאוות. ואת כל השגעונות והשגיונות, את כל הזרות והתהפוכות, את כל ההתפעליות וההזיות, התשוקות והתאוות חסרות-האונים וכל הנבלות והשערוריות האלה מתארת הספרות היפה בחזיונות האהבה הטבעית והבריאה, מבלי רמז וחצי רמז כי הציורים האלה לקוחים מבית החפשית או המשוגעים ולא משוק החיים. מזקת להתפתחות הטבעית של רגשות-האהבה בלב הקורא הצעיר לימים, וביחוד בלב הקוראה הצעירה. כלל הוא בטבע, כי בהתבשל הגוף יתבשל בו גם מרכז תאות–המין ואז יעורר במוחו הרהורי עגבים. אולם בקרב בני הנעורים של מפלגת המשכילים הננו רואים אחרת. הספורים והחזיונות מעוררים בקרבם באופן מלאכותי ובלתי טבעי את רגשות-העגבים, ומביאים על ידי זה את מרכז-המין והתולדות היוצאות מזה הנה, כי הגוף לא ישמע עוד לקולות הטבע המתחלשים בו בסתר, כי אם יקשיב לקול המשורר המפתה והמסית; הדמיון יקבל את ציוריו ע"ד הנפש המחושקת לא מחביון מעמקי "התאים" ורקמת העצבים, כי אם מגליונות הספורים. הקוראת ספורי-אהבה או המבקרת את בית-החזיון באביב שנותיה לא תדע, אם האיש המתקרב אליה הוא הראוי והיאות לה, כי אין לה אידיאל אשר התפתח לאט לאט בגופה, כי אם זכרונות ע"ד גבורי האהבה, אשר יצרו הסופרים והחוזים. היא מחלפת את הרהוריה וחלומותיה בצרכי גופה האמתים, חלוף אשר ימרר את חיי האשה כל ימיה. מה שיקראו בני מפלגות ותשעה ממאה מקרים, אהבה טבעית בת הגוף, כי אם פרי השפעת הסופרים. לולא קראו האוהבים והאוהבות ממפלגה זו ספורי אהבה ולולא ראו חזיונות מלאי רגש על הבמה, לא היו מרגישים וחשים בנפשם ורוחם את אשר המה חשים ומרגישים עתה, ואלו היו אוהבים באמת, כי אז היו רגשותיהם מתגלים במחשבות, בדברים ובמעשים אחרים לגמרי. האנשים האלה חוזרים ומשחקים בקנאה רבה בטרקליניהם ובחדרי אשר קראו בספורים או אשר ראו על במת התיאטרון ואשר תפשו את דמיונם. האיש אשר תאהבהו אשה שהיא בקיאה ספרות-הפיוטית, אל יתגאה ואל יתהלל באהבתה; כי באמת לא אותו בעצמו תאהב, ולא גם את האידיאל הנודע מעצמותה, ואשר האיש הזה קרוב אליו, היא אוהבת, כי אם איזה גבור בדוי מלב אחד המשוררים והיא רק מבקשת איש אשר ילביש אותו, את הגבור הדמיוני הזה, בשר ועצמות. נחקור נא, אם לא כבד עלינו הדבר לעשותו, את חזיונות האהבה בקרב מכירינו אשר סביבותינו. נתבונן נא אל ראשית צמיחתה, גדולה והתפתחותה, עד אשר תוביל את הנאהבים לחופה וקידושין או לאסונות נוראים המרגיזים את הלב ומרעישות את החברה. בכלל רואים אנו את סדר המקרים והשתלשלותם בצורה זו: הגבר מוצא את עצמו מחויב על פי נמוסי החברה להודיע חבה יתרה אל האשה, אשר הוא יושב על ידה אצל שלחן הקרואים, או היוצאת עמו במחול, וכמובן ידבר גם מעט חלקות באזניה. זאת האחרונה מרוצה מאד מהרושם אשר עשתה עליו, וכנהוג תפריז בדמיונה על הפעולה הזאת. הכחש והחנופה מרכים את לבה כדונג, מעדנים ומפנקים את רגשותיה והיא נוטה את חסדה להגבר המפטפט בנעימה, אשר באהבתו לעצמו יכניס כונות זרות בכל לחישותיה הערבות ובכל תנועותיה העיפות או המקרה העור ותחל מלאכת השפעת הספרות הפיוטית. "הוא" וגם "היא" התפעלו והתעוררו מעט; הדמיון מעצים וממשיך את ההתעוררות הזאת; הזכרון מעביר לפני עיני רוחם את תמונות כל זוגות הנאהבים המתוארים בספורים ובחזיונות, וכל שירי הרגש, מכתבי האהבה והודויים אשר קראו בספרים מתחילים להתנודד במוחם, והמה הומים ותוססים ומתפרצים לצאת החוצה בפה ובכתב. "הוא" ו"היא" יגביהו את רגשותיהם ויעמיקו לרדת בנבכי העגבים, אשר מתחלה רק השתעשעו בהם, וסוף סוף יכנסו לחופה ומעל ראשיהם ירימו להקת סופרים בלתי נראים את ידיהם לברך את הזווג, אשר רק המה ולא אחרים הביאום במסורת הברית. ואם הזווג הזה לא עלה יפה, כברוב המקרים, אז יעלו על במת החיים חזיון אחר, שגם הוא מושפע מאחד הסופרים, וכל אחד מהם משחק בו באופן אחר: יש אשר יחללו את ברית הנשואים ויבגדו איש ברעותו, ויש אשר יבחרו לנפשם אחת מארבע מיתות בית דין; יש אשר יבחרו בנזירות ופרישות, ויש אשר יחזיקו בכל מיני ערמומיות וישימו סתר פנים להם. אך בכל האופנים האלה יש לנו עסק רק עם אהבה פונוגרפית, אשר הזכר והנקבה חוזרים מלה במלה, כהמכונה של האמיריקני אדיסון, על אותם הדברים אשר ישימו הסופרים בפיהם. אתם הסופרים, מכשפי-האהבה, העוסקים במצוי התאוות ובנתוח תעתועי הלב, מה רבה חטאתכם לנו! ב"המליץ" נו' 122 העיר ה' ראטנער על מאמרי בדבר החשבון למנין החורבן ואמר, מנו זמן רב עפ"י החשבון ההוא, על פי ההוכחות שהביא שם. על זה אשיב: א) לא נעלמו ממני דברי ר' יוסי בסדר עולם פ' ל"ו, שהובאו בשינוי לשון במס' ע"ז ט', וכן לא נעלמו ממני שאר המקומות בזה, שהובאו בס' מאור עינים פרק כ"ה. אבל עד עתה נעלם ממני שמנו באמת לחורבן הבית, ועוד לא נודע לי שיאמרו שדבר פלוני היה כך וכך שנים אחרי החורבן, שמזה נראה שדעת ר' יוסי לא נתקבלה. מצאנו אך שאמרו כי חורבן ביתר היה כך וכך אחרי החורבן, אבל מזה אין ראיה, כי בזה היתה הכונה לחשוב את הזמן מחורבן אחד לחורבן שני, וכיוצא בזה חשב בסדר עולם שם: מפולמוס של אסוירוס עד פולמוס של אספסינוס, מפולמוס של אספסינוס עד פולמוס של טיטוס ומפולמוס של טיטוס עד מלחמות בן-כוזיבא. רק בעל סדר עולם זוטא (שהיה כנראה בבבל) חשב לפעמים לחורבן הבית, אך הוא מונה גם כן ליצירה; ב) אם גם היו מונים בימי ר' יוסי ואחריו לחורבן, לא היתה זאת שטות מצדם, כי הם לא היה להם ספק בשנת החורבן, אבל אנו שיש לנו ספק בדבר ואין אנו יודעים בברור אם היה החורבן בשנת תתכ"ח או בשנת תת"ל, הרי שטות גדולה מצדנו לתלות תניא בדלא תניא להביא במבוכה את עצמנו. אם נראה, למשל, איזה ספר שנדפס בשנת רנ"ג ליצירה, אז, אם גם יודעים אנו היטב כי חשבון היצירה בעצמו אינו מדוקדק, בכל ספק על שנת הדפסת הס' ההוא, ונדע ברור כי נדפס ארבע מאות שנה לפני השנה שאנו עומדים בה עתה; אבל אם נקרא מכתב שנכתב בשנת תתי"ח לחורבן אם מחברו חשב את שנת החורבן בשנת תתכ"ח או תת"ל, ועל כן – אם המכתב נכתב בשנת תרמ"ו, או בשנת תרמ"ז (כדעת גראטץ, ולחשוב את שנת החדשים מתשעה-באב עד ראש-השנה לשנה שלמה), והרי זה דומה לאיש העומד ברוסיא, במקום שנוהגים בו לחשוב לפי מנין היוליאני, ויכתוב מכתבו לפי חשבון הגריגאריאני, מבלי שיודיע כי הוא חושב למנין החדש. בכלל עלינו לדעת, כי בדברים כאלה דרושה הסמכה כוללת של כל העם, כי באופן אחר תהיה ערבוביא ואיש לא יבין שפת רעהו. בשעה שהתחילו למנות ליצירה, כנראה בימי הגאונים, היה מרכז אחד לישראל, והוא בבתי-הישיבות אשר בבבל, שמשם יצאה הוראה לכל ישראל. עתה, שאין לנו מרכז, לא יתכן לנו לבחור מנינים חדשים כפי העולה על רוחנו, ואם נתעקש בזה נגרום רק בלבול הדעות בינינו לבין עצמנו להיות כבני דור הפלגה. פרוז'אנסקי, מספר רוסי על - פי אומנתו, היה מאותם המומרים, אשר משעה ראשונה ואילך לאחר מעשה-הבגידה שלהם לא פסק מכרסם אותם כתולעת רגש של חרטה, שלא הסתירו אותו מאיש, ואף-על-פי-כן לא עשו מעולם גם את הנסיון היותר קל, אפילו כשהיתה להם האפשרות לכך, לתקון מעות. פרוז'אנסקי נולד בשנת 1844 באחד הכפרים בקרבת העיר פרוזשין, פלך גרודנה. אביו היה נפח, אבל יודע ספר. בנערותו, בעת שעוד היו הוריו אמידים, למד בחדרים ובישיבות ויתכונן להיות רב בישראל. אבל אבותיו מתו עליו בימי-עלומיו והוא נשאר יתום עזוב וחסר-חסות, ואז חמל עליו איש אחד הקרוב לו ממשפחתו וימסרהו לנפח ללמדו את מלאכתו. בתחלה לא היה לו הדבר לרצון, אולם באין ברירה נחם את עצמו ברעיון, כי לא טוב הוא מר' יצחק נפחא, אשר לא בשל באומנתו. אבל כמו נדר נדר, כי אם יהיה לו בן, אז ישתדל בכל האמצעים לגדלו רק לרבנות. לדאבונו היה זמן רב חשוך-בנים, ואת נחמן בנו (הוא ניקולאי במאוחר) ילדה לו אשתו כעבור למעלה מעשרים שנה לאחר חתונתם, בעת שכבר נואש מהיות אב באיזה מן הזמנים. נחמן נולד בשעה מוצלחת. בשעת לידתו אירע לאביו המאורע המופלא הזה: זה היה ביום קיץ אחר הצהרים. פרוז'אנסקי הזקן עמד אז, כדרכו, בחדר המפוח ויעסוק במלאכתו. פתאום בא רוכב על סוס אחד מגדולי שרי-הצבא ויזמינהו לבוא תיכף אל האחוזה הקרובה. כבואו אל האחוזה נודעו לו לגודל תמהונו הפרטים האלה: לפני שעה עבר במסלת-החצץ הקרובה הקיסר ניקולאי הראשון על דרכו לווארשה. פתאום נשבר אופן במרכבתו ואין איש יודע לתקנו. לכן נשלח לכאן, על-פי הצעתו של הרוזן. שסר אליו ניקולאי, לקרוא לו, אפשר שימצא עצה איך לתקן את האופן, כדי שיוכל הקיסר לעשות את דרכו הלאה. הנפח בקש ויראו לו את האופן, ובלי חשוב הרבה לקח אותו אל בית-החרשת שלו, וכעבור שתים, שלש שעות השיב אותה מתוקנת יפה אל האחוזה. אז יצא אל הנפח אחד משלישי הקיסר ויביע לו תודה על חריצותו, אף מסר לו חמשה אדרכמוני-זהב ויבטיחהו, כי אחרי שוב ניקולאי ממסעו לפטרבורג, יקבל מאת חצר-המלכות אשכר לאות הצטיינות מיוחדת. מקרה זה קרה ביום השלישי לאחר שילדה לו אשתו את נחמן בנו הבכור. ויהי הדבר בעיני הנפח לסימן טוב, כי בנו זה ינחמהו מעצבו ומרגזו וימתיק לו את חייו, ומרגע הראשן ואילך החליט להקדיש את כל כחותיו לחנוכו כדי לעשותו לאדם גדול, אשר יתברכו בו אלהים ואנשים. ואמנם נראו בנחמן הקטן כשרונות בלתי-מצוים. בהיותו בן-שלש למד אותו אביו את הקריאה העברית, ובעוד שנה הזמין אשר שנן לו את כתבי-הקודש. באותה עת כבר התנכר הנער בשאר-רוחו. בהיותו בן שבע הביא אותו אביו לפרוזשין, ושם נתנהו על-יד הטוב שבמלמדים. לא ארכו הימים והוא נתפרסם בעיר לעילוי. ביחוד השתוממו הבריות על כח זכרונו הנפלא. עוד קודם שנעשה "בר-מצוה" כבר ידע על-פה שנים מסדרי הש"ס. גדולי הלומדים הפרוזשינים היו מתפלפלים אתו בדברי-תורה, וכולם הביטו עליו כעל מי שעתיד להיות רב וגאון ועטרת לעמו. במלאת לנחמן שבע-עשרה שנה התחילו לדבר בו נכבדות, וכולם מגדולי היחש. בלי להשגיח באומנתו של אביו חפצו להשתדך חשובי בעלי-הבתים הפרוזשיניים. ביחוד נתן בו עיניו ראש-הקהל הפרוזשיני, שהיה אף הוא למדן גדול ורצה לקחתו לחתן לבתו. בעיני הנפח ישר הדבר: הוא חשב לו לכבוד גדול להתחתן בראש-הקהל הפרוזשיני. גם נחמן עצמו כבר היה מוכן ומזומן לאמר לדבק טוב. אבל בלי משים אירע מאורע, ששם את הדבר לא. בעת ההיא השיא אחד מגדולי עשירי פרוזשין את בתו לצעיר יליד ווילנה. הצעיר הזה היה למדן מופלג ומפורסם לעילוי. אבל בחשאי כבר הלך לבו אחרי רוח-ההשכלה, שחדר אך זה מעט לליטא. הוא כבר ידע את יצירות הספרות העברית החדשה, אשר קרא אותן בסתר, כבר שמע על אדות מרדכי אהרן גינצבורג ואדם הכהן לבנזון ויתר משכילי-ווילנה, והתחיל חולם על-דבר השתלמות בלמודים הכלליים. הוא ידע, כי בבית הוריו העניים לא יכול להשיג דבר ולפיכך ברך את המקרה, אשר הביאהו אל בית חותנו העשיר בפרוזשין. בבית חותנו החרד התחפש במסוה היראה, וכל היום ישב ולמד בבית-המדרש. שם התודע אל נחמן וביום אחד בשבתם שניהם אל הגמרא גלה לו את סודו. עברה עת מועטת ושניהם החליטו נחמן בחר לו את הווילנאי וחתן-העשיר – את הז'יטומירי. לפי-המדובר צריך היה נחמן להיות המתחיל בדבר. למחר הלך נחמן הכפרה אל אביו ויגד לו, כי הישיבות אשר בפרוזשין והלומדים שם אינם מספיקים להעשיר ולהעמיק את ידיעותיו בתורה, ולכן גמר אמר לנסוע לוואלוזין על מנת להכנס שם אל הישיבה הגדולה והמפורסמת, שיצאו ממנה גדולי-הרבנים. קשה מאד היה לאביו להפרד מעל בנו יחידו, אבל בשימו אל לב את העתידות הגדולות אשר נצפנו לו להיותו אב לבן גאון-עולם, נתן באחרונה את הסכמתו לדבר. אבל מבלי-משים נתקל נחמן במכשול, אשר לא חכה לו. בבאו כעבור שני ימים אל ראש-הקהל הפרוזשיני לבקש ממנו תעודת-מסע, השיב את פניו באמתלאות שונות. כמו שנתברר אחרי-כן מאן ראש-הקהל לתת לו תעודת-מסע, יען כי נשא אליו עין זה כבר לקחתו לחתן לבתו היחידה, והוא התירא, כי בהיות נחמן תלמיד בישיבה הוואלוזיאנית, יקפצו עליו אנשים אחרים המצוינים ממנו בעשרם, ובכלל מי יודע מה שיהיה כשאין פניו הולכים אתו. אך לשוא העתירו נחמן וגם אביו את דבריהם על ראש-הקהל בדבר התעודה, כי לא נענה להם. בעת ההיא עוד היתה יד ראשי-הקהל תקיפה ואי אפשר היה לעשות נגדם דבר. איש כי הקשה לראש הקהל, היתה אחריתו מרה מאד. דחית-הבקשה מצד ראש-הקהל העציבה את נחמן מאד ותדכא את רוחו בו, כי בימים ההם היה מסוכן מאד לצאת לדרך בלי תעודת-מסע, ולהשאר יושב במקומו לא יכול בשום לאחר המחשבות הגדולות והמזהירות, אשר חשב הוא וחברו חותן-הגביר על עתידותיהם בשבתם לפני הגמרא הפתוחה. מצב-נפשו נעשה מדוכא מיום ליום, ומרוב צערו התהלך קודר כצל. והנה בא לעזרתו מקרה בלתי-צפוי כלל. ביום אחד, בשבתו בית-המדרש, בא אליו אביו מן הכפר כשפניו לבנות כסיד ויספר לו, כי קבל הזמנה מאת פקיד-המחוז הפרוזשיני להתיצב לפני שר-הפלך הגרודנאי בעברו פה מחר. בספרו את הדברים לבנו רעד קולו מחרדת-נפש, כי לא יכל בשום אופן להבין מה לשר-הפלך הגרודנאי ולו, ובדמיונו נצטיירו לו תמונות, שכל אחת מרגזת מחברתה. גם נחמן נרעש בשמעו את הדבר. אחרי-כן הלכו שניהם להתיעץ בענין זה עם הרב הפרוזשיני. אף בעיני הרב נראה הדבר מתמיה מאד, הנפח אל הכפר ויתחלה ועל סמך זה יודיע את פקיד-המחוז, כי בעצמו לא יוכל לבוא בשום אופן, והוא שולח תחתיו את בנו היחיד. עצתו של הרב נתקבלה, וככל שהיה קשה לנחמן למלא את מקום אביו, יען כי מלבד שלא דבר מימיו עם פקיד רוסי, גם מעטה היתה ידיעתו בלשון הרוסית, בכל זאת החליט לעשות את הדבר כדי לשחרר את אביו מסבל משא קשה כזה, ולמחר בשעה העשירית בבקר נמצא עומד בלב נפעם מפחד בין האנשים האחדים, אשר נאספו בחדר-הקבלה של פקיד-המחוז להתיצב שם לפני שר-הפלך. בשעה השתים-עשרה יצא שר-הפלך אל האנשים הנאספים ושוחח שנים, שלשה רגעים עם כל אחד מהם. נחמן היה האחרון. שר-הפלך, אשר כבר הקדים פקיד-המחוז להודיע לו, כי הנפח השוכב עתה חולה שלח תחתיו את בנו, אמר אליו: – לפני תשע-עשרה שנה זכה אביך אל האושר לתקן אופן במרכבת הוד מלכותו הקיסר ניקולאי הראשון. לשכת-הסופרים הקיסרית מלאה את ידי להביע לאביך תודה מרובה. נחמן שעמד כל העת אחוז-חרדה, ששאף עתה רוח לרוחה. כראותו, כי אומר שר-הפלך להכנס אל החדרים הפנימיים, הבריק פתאום רעיון במחו וברוסית מגומגמת הפליט פיו: – יש לי בקשה אל רום מעלתך! אני… יותר לא יכל לדבר, כאלו דבקה לשונו לחכו. שר-הפלך נשאר עומד ויענהו: – דבר נא, הצעיר! מה שאלתך? – שאלתי: ללמוד, להשכיל. רוצה אני לנסוע מכאן, ואיני יכול. – מפני מה אינך יכול לנסוע? – שאלהו שר-הפלך – מי אינו מניחך? – אין נותנים לי תעודת-מסע – השיב נחמן – ראש הקהל אשר בעירנו אומר, כי אי אפשר. על זה אמר לו שר-הפלך: – לך, הצעיר, לביתך והרגע. מחר תקבל תעודת-מסע. וכך היה, ביום השני כבר היתה לנחמן תעודת-מסע, ותיכף התחיל מכין את עצמו לנסיעתו, ולא לוואלוזין. כי אם לווילנה. לפני נסעו, בשעת פרידתו, התחנן לו אביו בדמעות על עיניו, אף השביעהו, כי ילמוד מתוך התמדה מרובה, והעיקר כי יהיה ירא-שמים וכי ישוב לביתו עם כתב–רבנות בכיס. נחמן נפל על צוארי-אביו, ובלב נסער מאד נפרד מעליו פרידה אלמית, בלי אמר ודברים… מפרוזשין שלח האב את נחמן בעגלת-אכר לסלונים, ומשם צריך היה דודו, אחי-אמו, להשיג בשבילו עגלה לווילנה. אבל כבואו לסלונים נודע לו כי דודו מת עוד לפני שנים אחדות. באין לו לפי-שעה מקום חסות, נכנס אל בית-המדרש, וילן שם שני לילות. בין-כך התודע לצעיר אחד בן-גילו, שצריך היה אף הוא לנסוע לווילנה, ובהיות אז ימי-הקיץ החליטו לצאת יחד לדרך רגלי. ביום אחד לפנות בקר יצאו מסלונים. כל היום היו הולכים ולפנות-ערב היו סרים לכפר ולנים בבתי המוזגים היהודים. באמרם בכל מקום, כי בני-תורה הם ונוסעים ללמוד בישיבה, נתנו להם לאכול ולשתות ולפעמים גם דינרים אחדים במזומנים. ביום השבת להיות בבית כפרי עשיר. בשמעו מפיהם, כי הם הולכים ווילנאה, השיא להם עצה להשמר לנפשם ולבלתי נטות מדרך-המלך ולמנוע את רגלם, עד כמה שאפשר, ממקומות של יערות, מפני ששם מצוים ה"מורדים", כי היו הימים ימי המרד הפולני השני. בימים הראשונים עשו כעצת הכפרי וילכו בדרך-המלך. אבל ביום אחד שרר חום גדול, השמש בערה כתנור, שני הצעירים כסו זעה וכל-כך עיפו בלכתם, עד כי לא עצרו כח לשאת רגליהם הלאה. כדי להתעודד קצת נכנסו אל היער הקרוב, ושם קרה להם בלי משים המקרה הזה, אשר בהמשך הזמן ספר פרוז'אנסקי עצמו על אודותיו את הפרטים המעניינים "… הולכים אנחנו בתוך היער. היום צח ובהיר בשחקים, היער גדול, עציו העבתים פורשים צל עב מסביב, וכאלו ימש בו חשך: אימה נופלת עלינו. כדי להתעודד החלונו לשיר תפלת "כל נדרי". פתאם ראינו מרחוק והנה מאחורי השיחים יוצאים ארבעה "מורדים" מזוינים מכף רגלם ועד קדקדם (אנכי הכרתי אותם על-פי כובעיהם בעלי שלשת הצלעות) ונשארים עומדים על מקומם. גם אנחנו עמדנו מלכת. השטח, שהפריד בינינו, היה במדת שתים או שלשה מאות צעדים בערך. אנחנו עומדים והם עומדים. כך עברו שלש רגעים. פתאום ראינו, כי הם רומזים אלינו בידיהם, שנגש אליהם. אנחנו מפקפקים בדבר ומתיעצים מה לעשות: אם ללכת הלאה, או לסגת אחור ולהמלט מהם. ה"מורדים", אשר הבינו, כנראה, את מחשבות לבנו, התחילו לתת לנו אותות ברוביהם, כי אם לא נגש אליהם, אז יורו עלינו. לא נשארה לפנינו עצה אחרת ושלא ברצוננו נגשנו אליהם. רגעים אחדים בחנו אותנו בעיניהם מבלי דבר דבר, אחרי-כן שאל אותנו אחד מהם, כנראה, הגדול שבחבורה: – מי אתם? צריך אני להעיר כי בעת ההיא ידעתי לדבר קצת פולנית. אמרתי לו, כי בני-ישיבה אנחנו. אני עניתי לו. – לאן ולשום מה אתם הולכים? פתאום נצנץ רעיון במוחי, כי אם אמר לו את האמת, שהולכים אנחנו לווילנה, אפשר שיחשדו בנו, כי יש יחוסים עם השלטון הרוסי (בעת ההיא חשדו את הכל בכל) ואען: – הולכים אנחנו אל העיר היהודית הקרובה. – מה תעשו שם? – נלמוד. – מה תלמדו שם? – תלמוד. – מדוע לא נשארתם ללמוד בסלונים? באתי במבוכה ולא ידעתי מה לענות. אמנם היתה זו שאלה הגיונית. שתקתי. אבל שתיקתי לא ארכה יותר מדקים אחדים, אשר נראו לי כנצחיות. הבינותי יפה כי נמצאים אנחנו בסכנה, בסכנת תליה בחבל. – היודעים אתם מי אנחנו? – הפסיק הגדול שבמורדים את הדומיה. – ידענו! – עניתי. – מי אנחנו, לפי דעתכם? – מורדים. – היודעים אתם כיצד מורדים מתהלכים עם מרגלי-חרש? אנחנו – עניתי כמעט נפשי בי. – הם תולים אותם. – ובכן אתם מסכימים כי נתלה אתכם? – הוסיף הגדול לחקור אותי מתוך שקט-רוח. – אין כל נסבה לתלות אותנו – עניתי בהתאמצי בכל כחותי למשול ברוחי כדי שאראה בעיניהם שלו ועשוי לבלי חת – יען כי לא היינו מרגלים מימינו ולא נהיה לעולם. – מדוע תענה אתה והוא שותק? – שאל בהראותו על חברי. – יען כי איננו שומע פולנית. – ואיפה למדת אתה לדבר פולנית? – אני גדלתי בין פולנים. – איה נולדת? הגדתי. – את מי מפולני המקום אתה יודע? קראתי בשמות אחדים מבעלי-האחוזות. – עשו אצלם בקורת! – פקד בקצרה. – התחילו בודקים אותנו, וצריך להגיד את שבחם שלא בפניהם, כי היתה הבדיקה כדין וכדת: הפשיטו מעלינו את בגדינו ונשארנו כמעט ערומים, בדקו במפלי כל בגד, מששו כל חפץ קטן בצקלונינו,וכמובן לא מצאו אצלנו שום דבר המעורר חשד. אבל קשה היה מצב הבודקים אותנו בשעה שבאו לידם התפלין שלנו. הם יגעו את מוחם ולא יכלו להבין דבר זה מהו. מחוץ לא עוררו שום חשד, אבל אפשר שמונח דבר-מה בפנים, בתוך הבתים. הביאו את התפלין אל שר-הגדוד וישאלו ממנו מה לעשות? – גזרו – צוה השר. תיכף גזרו את התפלין שלנו, ואחרי שלא מצאו בהם מאומה, נטו ארבעת המורדים הצדה והתחילו מתלחשים יחד כמתיעצים מה לעשות אתנו. כשובם אחרי שעה קלה אל מקומם הראשון, שאל הגדול: – כיצד אין אתם יראים ללכת שניכם לבדכם בדרך? – מדוע? – אמרתי בחיוך – הלא השעה שעת-הצהרים, ומסביב אור. – ולא עלה על דעתכם כלל, כי אפשר שתזדמנו פה עם מורדים? – כן, הרעיון עלה על לבנו: אבל האם המורדים הם שודדים, העלולים לעשות רע לאנשים נקיים? רק "המוסקאלים" צריכים לפחוד מפני המורדים, ואנחנו אין לנו כל סבה להתירא מפניהם. כנראה ישרו דברי האחרונים באזני הגדול. על פניו החשכים קצת נראתה בת-צחוק, והוא אמר אלי: – כמו שאני רואה אותך אינך בחור טפש. אבל מתרה אני בך, כי אם יש את לבבך להוליך אותנו שולל – מרה תהיה אחריתך, מתחת לאדמה נוציא אותך ונכרות את ראשך מעליך. יכולים אתם ללכת, לכו לכם! השתחוינו לעמתם ונלך. – עמדו! – העמיד אותנו פתאם לאחר שכבר הרחקנו ללכת צעדים אחדים – אם תפגשו במורדים אחרים, תאמרו להם, כי "האדון" (הוא קרא בשמו) צוה, שלא יעשו לכם רעה… ואם תפגעו "מוסקאלים" בדרך, אל תגידו להם מאומה, אם אין… השמרו לכם, ועתה לכו, שובבים! יצאנו מאת היער לפנות ערב. היינו רעבים מאד וכמעט לא עצרנו כח לעמוד על רגלינו, יען כי לא הלכנו, כי אם נשאנו כעל כנפי-רוח. נשמנו לרוחה רק לאחר שנכנסנו אל בית-המלון, העומד בקצה-היער. עברה שעה ארוכה קודם ששבה רוחנו אלינו ויכלנו לספר לבעל בית-המלון את הקורות אותנו בדרך. – עליכם לברך בברכת "הגומל" – אמר בעל-המלון – נמצאתם אך שני צעדים מגן- העדן. אבל מי יכסל לעשות מה שעשיתם אתם? עתה הולכים ונוסעים בדרך זו רק אלה, שחייהם לא יקרו בעיניהם. מאותו יום ואילך יראו פרוז'אנסקי וחברו ללכת בדרך רגלי, והתחילו נוסעים מעיירה לעיירה בעגלות של אכרים וגם בקרונות של עגלונים יהודים, עד אשר באו סוף-סוף לווילנה. גלמוד ועזוב הרגיש פרוז'אנסקי את עצמו בווילנה בעת הראשונה. מחוסר מכתב-המלצה לאיזה מתושבי- ווילנה, שכר לו מקום ללון בביתו של חובש אחד, אשר התודע אליו במקרה. בביתו של חובש זה גר אחיו הקטן, נער כבן רבע-עשרה, שהיה תלמיד המחלקה השלישית של בית מדרש-הרבנים. כבואו אתו בדברים נוכח פרוז'אנסקי, כי לא כל-כך נקל יהיה לו להכנס מדרש-הרבנים. בעת ההיא לא ידע עוד פרוז'אנסקי כמעט אף מלה אחת רוסית, והדבר רפה את ידיו. הוא לא יכל לצייר לעצמו, כי עלם בן עשרים כמותו, שאינו יודע עדיין את האלפא- ביתא הרוסי, יוכל להכנס אל בית מדרש-הרבנים, שנערים בני ארבע-עשרה הנם כבר תלמידי המחלקה השלישית שלו. הוא כבר התחיל להתחרט על שהסתלק הקארירה הרבנית הוודאית בשביל מטרה, שראה בחלום. בראותו איך גיסו של החובש יושב יומם ולילה ומזיע על למוד הדקדוק הרוסי, תורת-החשבון וגיאוגראפיה, השיב אל לבו, כי טעה בכלל בעצם מהותו של בית מדרש-הרבנים. בשבתו בבית המדרש הפרוזשיני עם חברו, חותנו של הגביר, לפני מיועד להשכלה גבוהה, שבו יתנו להם תשובות על כל "השאלות הארורות", אשר נקרו במחם מיום שהתחילו מעיינים בספרי-ההשכלה והנה פתאם נודע לו, כי לומדים רק כללים, כללי-הדקדוק, כללי-החשבון ושאר למודים כיוצא בהם, הנאים רק לנערים בני עשר, אבל לא לאנשים שכבר יצאו משנות-הבחרות כמותו וכחברו. לאחר ששב והפך בדבר החליט להתיעץ עם נכבדי הסופרים העברים שבווילנה, אשר בלע תמיד את דבריהם "כבכורה טרם קיץ", ממש, ואשר היו בעיניו לגדולי חכמי-עולם. הראשון מהם, שנכנס אליו פרוז'אנסקי, היה קלמן שולמאן. על-דבר בקורו הראשון בבית שולמאן הרוחנית הכבירה שהשפיעו ראשוני הסופרים הווילנאים בזמנם על צעירי-ישראל בערי –השדה: "מלבד שחשבתי בעת ההיא את שולמאן ל"סופר גדול" – כך מספר פרוז'אנסקי בזכרונותיו – נצטייר תמיד בזכרוני כאישיות סימפאטית ומקסמת, ותשוקה עזה תקפתני לראותו פנים בפנים. אבל לא נועזתי לבקרו בביתו, כי חשבתי את הדבר למין חוצפה, וחצוף לא הייתי מעודי. מלבד זה לא הייתי באותו זמן בטוח, כי בהזדמני עם אדם אשר כזה לא יפול פתאום מוראו עלי ואוכל להכנס אתו בשיחה, לספר לו את מאורעות-חיי ואת כל אשר אתי, ולגלות לו את שאיפותי ואת פקפוקי. זה העלה על לבי את הרעיון, כי יותר טוב יהיה, אם אערוך לו קודם מכתב שלוח על פני: מכתב כזה יחלצני בשעת בקורי הראשון ממבוכה, וגם ישמש לי כעין המלצה, יען כי על פיו יכיר וידע עם מי יש לו עסק. תיכף קניתי לי נייר ועט ואשב בלול שלי לערוך את המכתב. תוכן המכתב כבר נשכח מלב פרוז'אנסקי. הוא זוכר רק, כי הכיל המכתב ארבעה גליונות גדולים כתובים פנים ואחור מכל עבריהם מבחר המליצות התנכיות וכולו אומר כבוד והערצה לגאוניותו של הסופר הגדול, אשר השיב לתחיה את הלשון העברית המתה ויאצל לה הוד-קסם, אשר תוכל להתחרות בו עם כל יתר אחיותיה החיות. לא קשה היה לפרוז'אנסקי להשיג את כתובתו של שולמאן, כי נודעה בכל בתי מסחר הספרים העבריים אשר בעיר, והמכתב נשלח לתעודתו. "נקל לצייר באיזה קוצר-רוח חכיתי לתוצאות המכתב הזה. בטוח אני, כי גם אוהב אחד לא צפה עדיין לאהובתו הכליון-נפש שצפיתי בו לתשובה מאת קלמן שולמאן. אפשר לתאר גם את התרגשות-נפשי שולמאן. במכתבו קרא לי שולמאן: "ידידי ו"אדם אשר נופת תטופנה שפתיו, ונפשו תערוג לשבוע נעימות את פניו". מאושר אשר כזה הייתי עלול לצאת על נקלה מדעתי ולחשוב כי יכול אני לשתות תה בלי סוכר, אבל אני לא נשתגעתי, תהלה לאל, ומחוסר סוכר לא שתיתי אז חמים לגמרי, וכרגע עפתי "כעל כנפי נשרים" לשולמאן. שעה ארוכה עמדתי אצל הדלת קודם שנועזתי למשוך בפעמון. אבל באחרונה אמצתי את לבבי ואמשוך בפעמון ובלב דופק נטיתי את אזני לשמוע את הנעשה מאחורי-הדלת. מאחורי הדלת נשמע קול צעדים קלים, וכרגע נפתחה ועל הסף נראתה נערה כבת עשר לבושה למשעי. על שאלתי, אפשר לראות את האדון שולמאן, ענתה לי, כי אבא בבית. בדברה הביאתני אל חדר נקי, שהיה מלא כמעט מן הרצפה עד התקרה ספרי שולמאן: "מסתרי-פריז" ואחרים. דלתות האולם המרוהט יפה היו פתוחות, ואני ראיתי כי בחדר יושב לפני שלחן-הכתיבה איש גבה-הקומה לבוש מעיל-בוקר וכותב. לא עבר אף רגע והאיש הזה הרים ראשו וישא עין אל עבר פני וינח את העט ויקם ממקומו, וברכסו את כפתורי-מעילו נגש אלי. החלותי לבלוע, ממש, בעיני את פני האיש הזה. הבנתי, כי הוא הוא, ואחפוץ לתפוש מעל הפנים הללו את "הגאון" שבו, אבל כמה שיגעתי את הראיה שלי, לא יכלתי לגלות בפני האיש הזה אף שמץ ממה שקוראים "רוח יתרה". ראיתי לפני אדם בעל חוטם עב מאד, סימפאטי בפשטותו ובהתגלות לבו, אבל לא מצאתי בפניו שום הבעת מיוחדת ושום תו עצמי המבדיל אותו מאחרים. צריך אני להודות, כי דבר זה הפליאני מאד. הא כיצד? קלמן שולמאן הוא איש ככל האנשים. ואני האמנתי עד כה, כי אנשים ידועים ומפורסמים אינם דומים לשאר בני-אדם, כי שאר-רוחם ויתרון הכשר דעתם מטביעים את חותמם על פניהם ועל כל עצמותם. לאחר ששמע שולמאן מפי כי אני האיש, שערך לו את המכתב, הראה לי אותות של ידידות וחביבות, ועוד לא עברו רגעים אדם המעלה, כי אם בחברת אדם פשוט שבפשוטים וטוב שבטובים, ומוזר היה לי לראות את הפשטות השפוכה פה על הכל". שולמאן התעניין מאד במצבו של פרוז'אנסקי והשיא לו עצה שימהר ויכין את עצמו להכנס את למודו מן האלפא ביתא הרוסי, אבל ההכרח לא יגונה. בדברו הבטיח לו שולמאן לעשות את כל מה שביכלתו להקל עליו את מצבו החמרי. שבע-רצון מבקורו הראשון בבית שולמאן שב פרוז'אנסקי בשעה מאוחרת אחרי חצות הלילה למעונו. כעבור ימים אחדים, כשבקר פרוז'אנסקי את שולמאן בפעם השניה, קדם אותו בבשורה הטובה, כי כבר דאג להשיג בשבילו דירת-חנם בבית-הכנסת לנאורים "טהרת-הקדש". בדברו ישב ויערוך מכתב המלצה, כתוב דברים חמים ונלבבים, לאחד מגבאי בית-התפלה הנזכר, משה רוזנסון, ויתננו על ידי פרוז'אנסקי למסרו תיכף לתעודתו. משה רוזנסון זה היה טפוס מופלא במינו, יהודי עשיר, בעל עשרת בתי-חומה גדולים בווילנה, אשר לעת זקנתו תקף אותו רעיון מוזר, כי נוצר להצליח את האנושות באמונה חדשה, שלפי מהותה היא תמצית כל הדתות שבעולם. את הרעיון הזה נסה רוזנסון להביע בספרות העברית. הוא חבר בענין זה מאות ספרים בלי גוזמא, אשר איש לא קנה אותם ולא לקחם בידו. אבל הוא לא שם לבאל הדבר. עוד תבוא העת – כך היה אומר – ובני-האדם יקפצו על ספרי לדעת את האמת הגדולה אשר גליתי. על סמך זה הוסיף לכתוב ולהדפיס בלי הפסק, וכך עד יומו האחרון. ואל האיש המופלא הזה בא פרוז'אנסקי עם מכתב משולמאן. אנו מביאים כאן את כרטי הבקור הזה, כמו שנמסרו מאת פרוז'אנסקי כמעט מלה במלה: "הביאו אותי אל חדר גדול ששם עמד בתוך, מלבד שלחן-כתיבה, גדול, שהיו מונחים עליו הרבה ספרים פתוחים, וכמעט כלם בעלי מדה אחת. שם נצב בעל-הבית, אשר מסרתי לו את מכתבו של שולמאן. הוא קרא את המכתב ומבלי דבר דבר שם אותו בצלחתו. – שולמאן כותב, כי אתה יודע יפה מאד את הלשון העברית, - אמר אלי באחרונה. – כן, אני יודע. – וטפש אינך? – דבר זה אין אני יודע באמת: כמדומני" לא. – נסה נא לקרוא בספר, - בדברו לקח מעל השלחן אחד הספרים הפתוחים ויגישנו לי. הסתכלתי בספר. זה היה "הברית החדשה". נעצתי בו מבט מפיק תמהון, בלי ענות דבר. אתה מה טיבו של ספר זה? – הקראת אותו מימיך? – קראתיו. – הישר בעיניך? – עברי אנכי – עניתי לו בחפצי להשתמט משיחה זו, שלא נעמה לי. – זאת אומרת שהוא ישר בעיניך, אלא שבתור יהודי לא יוכל למצוא חן בעיניך. יפה דברת. הראני נא את כתב-ידך, - אמר אלי פתאום. – בעברית, או ברוסית? – בעברית. הוצאתי מכיסי איזה כתב-יד שלי והגשתי לו. רגעים אחדים קרא בו: אחרי-כן – כן: אתה כותב באמת עברית יפה. כמה אתה רוצה בשכרך בכל יום אם תבוא אלי להתעסק אצלי שעה או שעתים בערך? – על דברתי שאיני יודע – עניתי לו כמפקפק – כמה תתן לי? – תקבל ממני עשרה רובל לחודש. התסכים? כמובן הסכמתי תיכף, ובכליון עינים חכיתי לשמוע מפיו מה העבודה אשר יתן לי בביתו. – עבודה קלה מאד – באר לי – אני עצמי יש שאין לי פנאי: לצורך מלאכתי דרוש לכתוב מעל ספרים שונים איזו רשימות דברים, ויש שזקוק אני למצוא איזה מאמר בספר זה או אחר. עתה, למשל – בדברו הראה על השלחן עם הספרים – צריך אני לדעת כמה פעמים נזכר שמו של ישו הנוצרי בספר האבנגליון. מובן הדבר שבכל לשון שונה המספר לגמרי. הבטתי בו מתוך תמהון מרובה, כי לא הבנתי לדבריו. – ועל כן – הוסיף – צריך לעבור על פני הספרים האלה ולחשב על פיהם את המספר הבינוני. – האם כל הספרים האלה הם ספרי אבנגליון – שאלתיו משתומם מאד. – ומה חשבת אתה? ראה נא איזו ספרים נמצאים פה. נגשתי אל השלחן והחלותי סוקר בעיני את הספרים. הללו היו באמת ספרי אבנגליון בכל הלשונות שבעולם. כמה מיני ספרי אבנגליון יש לי! מאתים ועשרים! – קרא מתוך התפעלות מרובה. – אבל אני הן לא אוכל לקרוא הרבות הללו? – שאלתיו בחרדה. – אל נא תצטער: עבודה תמצא תמיד בשבילך, אם לא זו, כי אז אחרת. אל כבר אדאג לך. יצאתי מעל פניו שמח מאד על הפרנסה, אשר באה לידי בהיסח-הדעת. אבל עם זה צר היה לי, כי לא ידעתי עם מי יש לי עסק ואת טיב העבודה, שהאיש המוזר הזה אומר לתת לי. פרוז'אנסקי נתבחן ונתקבל אל הלשכה הראשונה של בית מדרש-הרבנים. אבל כמעט משעה ראשונה ואילך לא היו לו לרצון גם בית מדרש הרבנים גם הסביבה כולה. קודם כל מצא לעצמו לפחיתות-הכבוד, כי עלם בן עשרים ושתים שנה, מופלג בתורה וידען גדול בלשון העברית שכמותו יושב על ספסל אחד עם נערים קטנים, שכל מעלתם הוא רק ידיעתם המעטה בלשון הרוסית, שהם מצטיינים בה ממנו. כן לא ישרו בעיניו הליכות המורה הרוסי, שהיה לפנים משחק בבמה, אשר אהב להתל בשעת השיעור בתלמידי בית מדרש-הרבנים, וביחוד באלה, המדברים רוסית מגומגמת כפרוז'אנסקי. את שעורו של המורה הזה, שהיה שונא-ישראל גלוי, לא יכול פרוז'אנסקי נשוא, והוא ישב תמיד בעודו לנוכח פניו כעל חדודי-חרש. פעם אחת, כשנשא המורה לפני התלמידים נאום ארוך ספוג כולו אנטישמיות גסה, ולא נמצא גם אחד בהם, שיעיז לענות לחורף זה דבר, לא יכל פרוז'אנסקי להתאפק ויתנשא ממקומו ויקרא בקול גדול באזני כל: – זה שקר גמור, אדוני! שני רגעים שררה בלשכה דומית מות. פתאום כמו נרתע המורה ממקומו וירעם בקולו הגס: – הנה כי כן! אתה?! קרב נא הלום, חכם ברדיטשובי! פרוז'אנסקי יצא ממקומו. המורה בחן אותו בגאון-מלכות מכף רגלו ועד קדקדו, ואחר שאל: – איה אתה? – בבית מדרש-הרבנים. – ולא בשוק? – לא, לא בשוק. – ואם לא בשוק, איך נועזת להתנשא ממקומך ולענות בעת אשר לא שאלך איש דבר? פרוז'אנסקי שתק. – היודע אתה, ר' ינקיל, - הוסיף המורה אחרי הפסקה קלה – כי יכול אני להעמידך בגלל זה על ברכיך? – לא, אדוני המורה, אינך יכול לעשות את הדבר, - השיב לו פרוז'אנסקי ברוח קרה. – ברגע זה נוח היה לו להגרש מבית מדרש-הרבנים ובלבד שלא למלא את מצות המורה האנטישמי. – מה? – קפץ המורה ממקומו – כרע כרגע על ברכך! פרוז'אנסקי עמד מבלי זוז ממקומו ועיניו הביטו נכחו. – הלא אמרתי: על ברכך?! – שנה המורה בגשתו אל פרוז'אנסקי – התשמע? – אמנם שומע אני יפה, אבל על ברכי לא אכרע, ראשית, יען כי לא חפצתי, ושנית, יען כי אסור לי הדבר על-פי אמונתי. – אמונתך? – קרא בקול זמרה – טוב ויפה. אם כן, השאר, אפוא, אתה באמונתך ואני אגרשך תיכף מבית מדרש-הרבנים. – למה לך, אדוני המורה, לגרשני? אם תוסיף לחרפני, אז אלך מעצמי. נכנסתי אל בית מדרש-הרבנים על מנת ללמוד, אבל לא לשמוע אותך מתלוצץ ביהודים… רגעים אחדים – כך מספר פרוז'אנסקי – הבטנו מחרישים האחד בפני השני. כנראה התחוללה מלחמה בחבו. הכרתי בו, כי כבר מוכן היה להתנפל עלי באגרופיו. אבל הוא נצח את עצמו. הוא מלא פיו צחוק וישב למקומו ויאמר: - לך, לא-יוצלח, לספסלך! לימים הבאים אל תתקע עוד את חטמך בשעה שאין שואלים אותך… אבל מאז לא שכח לו המורה הרוסי את הדבר, וישמור לו עברתו. אף שידע פרוז'אנסקי את הלשון הרוסית יותר מן השיעור הדרוש, כי שקד יום ולילה על ספרי-למודו, לא יכל בכל מזה במשך השנה כולה לקבל מאת המורה אפילו את הציון "שלש". הוא קבל על הסדר רק "אחת" ו"שתים"… פרוז'אנסקי הצטער מאד לראות, כי מנהלי בית מדרש-הרבנים, וגם התלמידים עצמם, מתיחסים אל הלמודים העברים מתוך התרשלות מרובה, וכי המורים העברים, שנמצאו ביניהם גדולי הספרים המשכילים כאדם הכהן לבנזון, פין, שלמה זאלקינד וכיוצא בהם, מתרפסים לפני הדירקטור הרוסי. בהיותו אז מתגאה עדיין במדעי-היהדות שלו ועם זה חם-המזג מטבעו, לא יכל לראות בקר-רוח איך האנשים הגדולים האלה, עמודי היהדות הליטאית, משימים את עצמם כאסקופה הנדרסת לפני השררה הרוסי… כל זה עשה עליו רושם קשה מאד ואש תשוקתו העצומה שמלפנים אל בית מדרש-הרבנים התחילה מצטננת. גם מעבודתו אצל רוזנסון לא שבע פר נחת. עסקו היה לחפש ולמצוא בספרים מימרה זו או אחרת ולרשום אותה בספר. כך עברו שנים, שלשה שבועות. אבל מעט מעט התחיל רוזנסון להלאות את פרוז'אנסקי בשאלות שונות, ורובן קשות-ההבנה, ולהכריחו לשמוע, ויש אשר שעות שלמות רצופות, לרעיונותיו ולדעותיו המוזרים והמשונים. היו רגעים, שלא יכל פרוז'אנסקי להתאפק והיה רוצה להעמיד את רוזנסון על המגוחך שבדעותיו: אבל כרגע היה שב ומתחרט, יען כי לא חפץ רוזנסון יותר מזה. אך הוציא פרוז'אנסקי מפיו את מלתו הראשונה, לא יכל עוד להחלץ מרוזנסון, ויש אשר הלך מאתו ברוח נסער ומדוכא. בזכרונותיו מצייר פרוז'אנסקי את הדבר האפיני הזה, שנפל פעם בינו ובין רוזנסון: פעם אחת – מספר פרוז'אנסקי – כשמסרתי לרוזנסון מימרה, שכתבתי מעל ספר ידוע, סקר בה את עיניו, ואחר פנה אלי וישאלני לדעתי על-דבר המימרה הזאת. – כלומר? – – כיצד צריך להבין את הדברים לפי דעתך? החלותי לבאר לו את הרעיון – כן, כן – הפסיק אותי בדבורי ויחיך – ידעתי, ידעתי, כי מבין אתה את פרוש המלות. אבל אמור נא לי את הפשט של הדברים. – איזה פשט אחר יכול להיות כאן? – שמע נא! – אמר והתחיל מברר לי את הרעיון. בירורו היה כל-כך משונה, עד כי לא התאים לא עם הרעיון היסודי של המחבר, לא עם ההגיון וגם לא עם הדקדוק. זה היה כעין פלפול מוזר, שהיה יכל, אפשר, להתקבל על דעתו של חסיד נלהב, בשמעו אותו מפי רבו. נעצתי בו את עיני מתוך תמהון מרובה. לענות אותו ולהוכיח לו את רפיונו של הבסיס שעמד עליו – בדרך זו היתה כרוכה לי סכנה גדולה, בהיותו עלול להשחית על-ידו את עץ לחמי ולהשאר בלי פרנסה. ולחשות – לא נתנני רגש היושר שבי. – למה תביט בי כמשתומם? – שאלני. – סלח נא לי אם אומר – החלותי לדבר מתוך זהירות – כי לפי דעתי לא… – בארה נא לי מפני מה כך דעתך, - הפסיק אותי בדבורי. ובמנוחת-לב עד כמה שאפשר התחלתי לבאר לו בלשון רכה, כי טעה בדבריו. הוא נסה לחלוק עלי, אבל אני לא ויתרתי על מה שאמרתי ולא זזתי מדעתי. שנינו החלנו מסתערים, ועוד לא עבר חצי שעה ובחדר גדלו כל-כך השאון וההמולה, עד כי חרדה בתו של רוזנסון לבוא לקולנו ותשאל לסבת המהומה. – הוא איננו מבין – אמר רוזנסון בחיוך ברמזו בראשו לעומתי – ורוצה בכל זאת להתווכח. – לא, סלחה נא – לא יכלתי להתאפק – מבין אני יותר מדי… הוא נעץ את עיניו בי ובבתו ויתן בצחוק קולו ויאמר: – מה דעתך עליו? נמצא, כי הוא מבין ואני אינני מבין. אבל טוב ויפה – פנה אלי – עוד נוסיף להשתעות בדבר, והיום נשים קץ לויכוח. אחרי ויכוחים אחדים כאלה החליט פרוז'אנסקי לסלק את עצמו מעבודתו אצל רוזנסון. אבל הוא ירא, כי על-ידי זה יאבדו לו בבית-הכנסת "טהרת-הקדש" וגם את ווילנה בכלל. ה"ימים הנוראים" היו ממשמשים ובאים. בעת ההיא שררה בווילנה מגפת הכולירה. בכל יום הפילה חללים למאות, ורובם מקרב היהודים. מובן מאליו, כי האמינו הכל, כי בשעת סכנה כזו יתירו הרבנים לעם משום פקוח-נפש לאכול ביום-הכפורים. בלב נסער מאד חכו אוכלוסי היהודים בווילנה מיום ליום לאותו היתר. נסערים ביחוד היו המשכילים. בשעת התפלה בשני ימי חג ראש-השנה ובשבת שלפני יום-הכפורים הביעו הכל את פליאתם הגדולה על שמרבים מור-ההוראה הווילנאיים לסרב כל-כך בנתינת ההיתר, שכבר הגיעה שעתו להתפרסם בכל העיר. גם בבית-הכנסת "טהרת-הקדש" הרבו באותה השבת שלפני יום-הכפורים לדבר מתוך כובד-ראש ע-דבר שאלת הצום הקרוב לבוא, וכל אחד מן המתפללים כמו מצא לו לחובה לגנות בדברים חריפים מורי-ההוראה הווילנאים. בפנה מיוחדת שוחחו באותו ענין אחדים ממשכילי ווילנה, שנמצאו ביניהם גם קלמן שולמאן ומשה רוזנסון. שיחתם זו הגיע לאזני פרוז'אנסקי, אשר עמד כל העת לא רחוק מהם. פתאום התערב בשיחה וישאל: – מה יהיה, אם אביא לידי-כך, כי ביום-כפורים זה יאכלו כל יהודי ווילנה? – כיצד תביא לידי-כך? – התעניין רוזנסון לדעת. – זה סודי שלי. – אם כדבריך כן הוא – קרא רוזנסון – אם תוכל לעשות מעשה-פלא כזה, אני מבטיחך בפני עדים לתת לך חמשים רובל. – אם כן, הכינה את חמשים הרובל – אמר פרוז'אנסקי בצחוק – הדבר יעש. – טוב, טוב: אני אכין, ואתה עשה את אשר לפניך. – רק בתנאים אלה – הוסיף פרוז'אנסקי -: קודם כל צריך הדבר להיות סוד כמוס מאיש זולתנו, והשנית: אם אצטרך אולי לעזרה, לא תעמדו, אדוני, – יכול אתה לבטוח בעזרתנו, ובלבד שתעשה את אשר דברת! – קראו בני-החבורה פרוז'אנסקי, שהיה שהיה בקי בהרבה "שאלות ותשובות וידע יפה את הסגנון הרבני ישב וערך בשם שלשת מורי-ההוראה הווילנאיים כרוז אל העם, וכתוב בו, כי מפני מגפת-הכולירה השוררת בעיר, מותר לאכול ולשתות ביום-הכפורים הבא, ולא עוד, אלא מי שלא יעשה את הדבר, הריהו עובר בזה על דין חמור שבתורה, שלפיו שקולים חיי האדם כנגד הכל. אין ב"שלחן-הערוך" אף דין אחד, שאינו נדחה משום פקוח-נפש. נוסחת הכרוז וסגנונו היו ברוח הרבנים וגם מתובל ברשימות-דברים ובמראי-מקומות ממאמרי חז"ל. כאשר הביא פרוז'אנסקי את הכרוז לרוזנסון והלה הראה אותו אחרי-כן לשולמאן, התפעלו שניהם מאד, כי היה ערוך באמנות כל-כך מרובה, עד כי לא יכול לעורר שום חשד, מאיזה צד שיהיה, שנמצא בו אף שמץ זיוף. – מה אתה חושב לעשות בזה? – שאל רוזנסון את פרוז'אנסקי. – הכי לא תבין את הדבר מאליך? קודם-כל צריכים אנחנו לעשות כחמשים העתקים ממנו. – ואחר-כך? – אחר כך צריך יהיה להשיג את חתימותיהם של הרבנים. – ומאין תקבלם? – בזה תוכל לסמוך עלי. אני אמציאן לך. הדבר היה שני ימים לפני ערב יום-הכפורים, ובערב יום-הכפורים כבר צריכים היו הכרוזים להתפשט בעיר. כדי שלא לאבד זמן נסגרו פרוז'אנסקי עם רוזנסון בלשכת-הסופרים אשר לו והתחילו במלאכה. לפנות ערב כבר היו מוכנים אצלם עשרים כרוזים. עתה צריך היה להשיג את חתימותיהם של הרבנים. כמובן היה צורך בדבר לזייף גם אותן כמו שנזדייף הכרוז עצמו. אבל איזו הדרך אפשר יהיה לקבל את החתימות האמתיות, הנכונות, כדי להכין על פיהן דוגמה? אבל גם לפרובלימה זו מצא פרוז'אנסקי פתרון מוצלח. כערב הלך אל חצר בתי-הכנסיות. עוד עד היום מכוסים תמיד כתלי חצר בתי-הכנסיות בווילנה המון הודעות יהודיות, וביניהן נמצאות תמיד שתים, שלש מודעות רבניות. שלש פעמים בא אל חצר בתי-הכנסיות על מנת לקרוע מעל הכותל מודעה רבנית, ולא יכל. בכל פעם מצא שם קהל גדול. רק בשעה בשניה אחרי חצות-הלילה עלתה לו לקרוע פיסת מודעה, שנמצאו עליה חתימותיהם של שלשת מורי-ההוראה הווילנאיים. למחר בבוקר השכם כבר היה פרוז'אנסקי אצל רוזנסון. הם בחנו את החתימות ומצאו, כי נקל מאד לזייפן. מורי-ההוראה הווילנאיים של אותו זמן היו גאונים וצדיקים גדולים, אבל כתבנים גרועים. לא עבר יותר מחצי שעה והחתימות נעשו באופן כל-כך מוצלח, עד כי גם הרבנים מוכרחים לאמר, כי נכתבו בעצם ידם. כח היום עמלו שניהם, פרוז'אנסקי ורוזנסון, ולעת-ערב כבר היו להם כחמשים כרוזים. הגיעה שעתה של העבודה היותר קשה: צריך היה להדביק את הכרוזים בפנות-הרחוב ובראשי-הומיות. צריך להעיר, כי היתה אותה העת כעין שעת-חירום. זה היה בימי שלטונו של מוראביוב. כל הלילה היו סובבות בעיר פלוגות של חילים, שהשגיחו היטב אם אין מדביקים אל הכתלים או מפזרים בחוצות קולות-קריאה שונות. במצב כזה היה מסוכן מאד להדביק חמשים מודעות ברחובות היותר גדולים וסואנים. בעל עבירה כזו עלול היה, לפי החוקים הנוהגים בימים ההם, להרקב בבית-האסורים. אבל פרוז'אנסקי אחת דבר ולא שנה ויקח על עצמו את המלאכות הזאת מבלי שים לב אל הסכנה הגדולה וכרוכה בה. לילה שלם טפל בדבר וימלא את מלאכתו באופן מזהיר. הוא הדביק שלש מודעות בחצר בתי-הכנסיות ומודעה רביעית בפתח ביתו של זקן מורי-ההוראה, אשר גר באותה חצר. למחר, ערב יום-הכפורים, היו שמחה וששון ליהודי-ווילנה. בבתי התפלה והכנסיות הכינו בעוד יום בהוצאות-הקהל יין-דגן, דובשניות ותופינים בשביל לסעוד בהם את לבם בשעת ההפסקות. כן עבר כל היום. היום רד ונטו צללי-ערב, ומן הרחובות המרכזיים אשר בקרבת חצר בתי-הכנסיות המיושבים מאוכלסים של יהודים, כבר התחילו הולכים אל בתי-המדרש לתפלת "כל נדרי". המשכילים כבר נאספו אחד, אחד בבית-הכנסת "טהרת-הקדש", אשר נמצא אז בסימטא קרובה אל חצר בתי-הכנסיות. בעת ההיא עמד פרוז'אנסקי עם אחדים מחבריו תלמידי בית מדרש-הרבנים בחוץ ויתבוננו אל המון האנשים השונים ההולכים מתוך מעמד-רוח נוגה אל בתי-התפלה. פתאום הגיע לאזנם קול קורע-לב: – יהודים! הודעת הרבנים מזויפת! אסור לעבור על התענית של מחר! כרגע ראו והנה יהודי נשא בכרכרה יוצאת מחצר בתי-הכנסיות על פני הרחוב האשכנזי, והוא הוא הצועק את הצעקות המשונות האלה. פרוז'אנסקי הבין תיכף פשר דבר. הוא הבין, כי נתגלה הזיוף, ואם יעלה בידי היהודי לעבור במרכבה אפילו לא יותר מחצי שעה, יסכל את הדבר כלו. כרגע הבריק רעיון במוחו לבלי תת ליהודי לעשות דרכו הלאה. בין חבריו נמצא שנים, שלשה, שידעו את הסוד, ואליהם פנה ויאמר: – אדוני! צריך לעצור בעד האישון הזה, ואם אין, נצטרך לרעוב מחר. הפיק רצון מכולם. הסימטא היתה צרה מאד, ויותר מכרכרה אחת לא יכלה לעבור בה. חבורת תלמידי בית מדרש-הרבנים התיצבו, כמבלי משים, באמצע הסימטא, הרכב, אשר דפק בכל כחו את סוסיו, התחיל, כראותו מרחוק את תלמידי בי מדרש-הרבנים, קורא אליהם בקול, כי יפנו הצדה. אבל הם העמידו פנים כאינם שומעים את קולו ולא זזו ממקומם, הוא גער בהם בחזקה ובאחרונה עצר את הסוס ברסנו וימשכו אותו ואת הכרכרה אל חצר "טהרת הקדש", זה נעשה במהירות-הברק וכל-כך בלתי-צפוי, עד כי היהודי האומלל, אשר כמו שנתברר אחרי-כן סגן של שמש באיזה בית-תפלה קטן בחצר בתי-הכנסיות, לא הבין בתחלה את אשר אתו. הוא נבהל מאד, כי נדמה לו, שנפל בידי חבורת-שודדים. אולם לאחר ששבה מעט רוחו אליו והבין, כי חייו אינם בסכנה, לא הצטער יותר מדי על המקרה אשר קרהו. הוא מחה, כמובן, נגד הצעירים בדברים נמרצים ואיים עליהם, כי בגלל אשר העמיקו חטוא, סופם להיות נדונים לגיהנם, אבל מכיון שהודיעו אותו התלמידים בלשון קשה, כי דברי החרפות והגדופים והאיומים לא יועילו לו וכי עד כלות התפלה "בטהרת –הקדש" לא ישלחו אותו לחפשי, - נרגע. הוא רק אמר: – שימו נא אל לב, כי העבירה תחול על ראשכם, ולא על ראשי. רק בשעה השלישית אחרי חצות לילה שלחו התלמידים את סגן השמש לנפשו. למחר בבקר לא יצא איש מביתו, וביחוד תושבי הרחובות הרחוקים, אליבא דריקנא, כי אם עשו כעצת-הרופאים אז וקודם לכתם להתפלל טעמו קצל אוכל. בצהרים, לאחר קריאת-התורה, הלכו כולם לבתיהם פת-שחרית. רק לפנות ערב, סמוך לתפלת,נעילה", נודע בכל העיר, כי יהודי ווילנה נפתו על-ידי פושעים אחדים לדבר-עבירה. לרבים מאלה, אשר אכלו מבלי דעת, היתה הידיעה כרעם-ברקים. באחד מבתי-המדרש התעלפו עשרה אנשים מרב צער. אפשר לשער את הרעש שהטיל הדבר בכל העיר ווילנה, שמעולם לא אירע בה מאורע אשר כזה. נמצאו הרבה אנשים סקרנים, שהתחילו מנקרים ומחטטים בענין זה כדי לגלות את עקבות האיש, הגבור הראשי של חזון-ההתולים המעציב הזה. ואחרי כי סוף סוד להגלות, נודע כעבור עת קצרה בווילנה כולה ידי מי היו במעשה-התרמית הזה. משכילי-ווילנה, וכל הנאורים בכלל, הביטו מאז על פרוז'אנסקי כעל גבור. אבל חמת החרדים עלתה עליו עד להשחית, ובלכתו בעיר הורו עליו באצבע: "הנה האפיקורס! הנה המין!" הדברים הגיעו לידי כך, שהתחיל פרוז'אנסקי מתירא מפני מכת-יד ונעשה זהיר לנפשו. מעניין הוא לראות כיצד שפרסם אותו בדפוס כעבור מאד איזו עשרות שנים, את הסבות שהניעו אותו אל המעשה הלא-טהור הזה. "המאורע – כך כתב פרוז'אנסקי – כבר נעשה קנין העבר, והיום לא אתגאה בו, כמובן. אולם אם יהיה הדבר בעיני הקורא לא כמעשה נער קונדס, כי אם כמעשה-פשע, אז אני מרשה לעצמי לאמר לו, כי אינו אלא טועה. ראשית, היה הדבר כלו לפי רוח הימים ההם. אז, במקום שהיו הדברים נוגעים "לקנאות ולחשך", לא נחשב לעול מיוחד לשקר קצת: מלבד זאת עוד הייתי בעת ההיא כמעט נער, והמעשה אשר הכינותי את עצמי לעשותו, היה ידוע לאנשים באים בשנים כקלמן שולמאן וכמשה רוזנסון, ואף-על-פי-כן לא ראו לנכון להניאני מזה, ולא עוד, אלא שגם חשבו לי את הדבר אשר עשיתי להמצאה של גאון". כדי להפיל פחד על החרדים הווילנאים למען אשר ישמרו לנפשם מעשות לו רעה גדולה או קטנה, פרסם פרוז'אנסקי ב"המליץ" מאמר חריף מאד נגד הרבנים בגלל מעשה-הצום ביום הכפורים. במאמרו זה, שבו הרשה אמנם פרוז'אנסקי לעצמו "לכזב" יותר מקצת, מסר את המאורע באופן זה, כי בתחלה הסכימו מורי-ההוראה להצעת הרופאים והדביקו בכל העיר קולות-קריאה אל העם, כי לא יענו בצום נפשם ביום-כפור זה, אבל לאחר שכבר נודעו ההודעות לכל, התחרטו פתאום והוציאו קול, כי ההודעות נזדייפו. מאמרו של פרוז'אנסקי הטיל רעש גדול בכל שדרות הצבור העברי בווילנה. התקצפו עליו בגללו לא רק כשהיא לעצמה נעמה להם אמנם, אבל לא יכלו נשוא את השקר שבעובדות המסורות. זה הביא לידי כך, שמצא פרוז'אנסקי את עצמו במצב לא-נעים וגם בלתי בטוח, וסוף דבר היה, כי ביום בקר אחד עזב את בית מדרש-הרבנים ויצא מווילנה. מווילנה נסע פרוז'אנסקי לאודיסה. הוא בחר לו את אודיסה, יען כי היתה מפורסמת אז למרכז של השכלה, וגם בשביל שקבל מצדרבוים מכתב כתוב דברי-ידידות, שבו תקוות מיוחדות, אבל הללו לא נתקיימו, כמו משה רוזנסון עמד בדבורו, וביום האחרון שלפני צאת פרוז'אנסקי מווילנה שלם לו את החמשים רובל, אשר הבטיח לתת לו אם יעלה בידו להביא לידי-כך, שהיהודים הווילנאיים יאכלו ביום-הכפורים. בכסף הזה קנה לו פרוז'אנסקי חליפות בגדים ואת המותר חשך להוצאת דרכו. בעזוב פרוז'אנסקי את ווילנה כבר היו ימי-הבציר האחרונים. ששה שבועות בערך עבר בקרונות של בעלי-עגלות בערים ובעיירות. לאודיסה בא בליל-חורף מעונן. העגלון סר לבית-אכסניה. אבל בכיסו של פרוז'אנסקי נשארה רק מטבע של חמש אגורות. הוא ידע, כי במחיר זה לא יתנו לו ללון בשום מקום, ולכן אך נכנסה העגלה אל החצר, לקח מתוכה את צרורו ויצא החוצה לדרוש אחרי אחד מתושבי העיר, שהביא לו מכתב מידיד. הלילה הראשון שבלה פרוז'אנסקי באודיסה ושנשאר חרות בזכרונו לכל ימי חייו, נצטייר אחר-כך על ידו ציור אפיני מאד לצרות-נפשם ולפגעי-חייהם של צעירי-ישראל בני-התורה, בימים ההם, שנדדו למרחקים בעירום ובחסר כל כדי לשבור את צמאונם בחשכת ליל-סגריר שוטט פרוז'אנסקי ברחובות הרבועות של אודיסה, שלא יכל למצא בהם לא תחלה ולא סוף. איש לא נראה בחוץ: נשמע רק שאון הכרכרות והמרכבות העוברות על פניו. שעה ארוכה התהלך פרוז'אנסקי בתוך חשכת-העננים. פעמים הרבה דרש אל הרחוב, שהצטרך ללכת בו, ופעמים הרבה הראו לו את מבוא הרחוב ההוא, והוא הלך והלך, ומדי לכתו כך גדלה יותר האפלה אשר מסביבו, וכך הלכו והתמעטו אשי הפנסים והחלונות המוארים. והוא הוסיף ללכת מבלי דעת לאן. הוא גם לא ידע, נמצא עדיין בעיר, או כבר יצא את העיר. יותר ויותר חתל אותו הערפל. באחרונה נוצצו לנגד עיניו איזו עצמים כהים מחוסרי-צורה. העצמים האלה ויפשט את ידו וימשש אותם. והנה ראה אבנים גדולות ומרובעות ומסותתות מסביב. היה גל שלם של אבנים כאלה. הוא נסה להרים אחת מהאבנים הללו והנה קלות הן מאד. בעמדו על מקומו נצנץ רעיון במוחו לבלתי הוסיף עוד ללכת בחשכה הזאת, כי את מי יוכל למצוא בלילה? ואולי יותר טוב יהיה לו אם יערוך לעצמו משכב בין האבנים האלה? לאחר ששב והפך בדבר מצא, כי אין שום עצה אחרת יכולה להיות טובה הימנה. עם זה עיף ויגע מאד מרב הדרך, ואגב כבר היתה אז בוודאי שעה מאוחרת מאד. ובידים ממששות התחיל פרוז'אנסקי בונה לו באבנים מקום למשכב. אמנות מיוחדת לא היתה דרושה לכך, כי היו האבנים, כאמור, מסותתות יפה בצורות מעוקבות, ובנקל ערך לו מהן כעין תבה גדולה, שאפשר להכנס לתוכה. פרוז'אנסקי נכנס אל התבה וינח את צרורו למראשותיו ותיכף נרדם ויישן שנה מתוקה כשוכב לא על גב אבנים, כי אם על מצע כסת רכה. כשהקיץ פרוז'אנסקי משנתו, כבר האיר הבקר. הענן רבץ עדיין, אבל כבר התחיל מתפזר. פרוז'אנסקי יצא ממערתו וישא את עיניו כה וכה לדעת היכן הוא. מעבר מזה השתרע לנגד עיניו ראי הים השקט, שהיה מצופה זהב אור-השמש, ומעבר מזה נראו מפוזרים במעלה-ההר בתים שונים עם חלונות נוצצים בנוגה פז ואבני-ספיר. כמו שנתברר אחרי-כן נמצא פרוז'אנסקי לא הרחק מן הנמל ולן בלילה בתוך בנין שלא נגמר עדיין. צדרבוים לא הראה לפרוז'אנסקי התקרבות מיוחדת. הוא הלל אמנם מאד את סגנונו העברי היפה, וירומם על לשונו את מאמרו אודות רבני-ווילנה. אבל עם זה אמר לו, כי הזמין אותו לעבוד ב"המליץ " מווילנה, אבל לא קרא לו לבוא בגלל זה לאודיסה, והשנית, וזהו העיקר, אין הוא משלם בכלל שכר-סופרים לאיש, ואת כל המאמרים הוא מקבל חנם. צדרבוים עצמו, אינו מוצא ב"המליץ" די מחיתו. פרוז'אנסקי הרגיש את עצמו מיואש מאד, אבל החריש. אולם טרם לכתו אמץ את לבו ויבקש מאת צדרבוים הלוואת-כסף בסכום של שלשה רובלים: אבל צדרבוים הוסיף עוד שני רובלים ויתן לו חמשה. כעבור איזה זמן הגיד צדרבוים למיודעיו בהזדמנות ידועה, כי לא קרב אליו את פרוז'אנסקי רק בשביל שכבר נכשל פעם על-ידי קובנר, שהביא אותו לאודיסה ויתן לו מהלכים בבתי גדולי עשירי-העיר, שתמכו בידו במשאת-כסף הגונה, ולבסוף שלם לו רעה תחת טובה, כי נהפך לו לשונא בנפש וישימהו ללעג ולקלס על-ידי כתבי-פלסתר מזוהמים. כמו נבא לו לצדרבוים, כי בהמשך הזמן היה יהיה פרוז'אנסקי לקובנר שני… עתה התחילה שאלה קשה מאד מנקרת במוחו של פרוז'אנסקי: מה יעשה, אפוא, באודיסה? במה יפרנס את עצמו? נמלך בדבר זה עם האיש אשר הביא לב את המכתב, והלה לא מצא לעת-עתה לפניו תכלית אחרת בלתי אם לעסוק בהוראת הלשון העברית. עם זה הבטיח לו להוליכהו מחר אל אחד ממכיריו, והוא מורה עברי מפורסם, שיש לו שעורים הרבה, ואפשר מאד, כי יש לו גם שעורים מיותרים, ויסכים, אולי, למסרם לאחר, שמוצא חפץ בהם. למחר הוליך האיש את פרוז'אנסקי אל אותו המורה העברי, שהיה זה שקנה לו בהמשך הזמן פרסום כל-כך גדול בתור סופר עברי ועורך הירחון "השחר" – פרץ בן משה סמולנסקין אחרי כי על סמולנסקין המורה לא נכתב עד כה אצלנו כמעט כלום, אני מרשה לעצמי לנטות קצת הצדה מעיקר רשימתי ולהביא כאן פרטים מעניינים אחדים באותו ענין כפי שהם מסורים בזכרונותיו של פרוז'אנסקי: "בהיות לי מושג על-דבר המורים העברים לפי הרושם, שעשו עלי בווילנה – כך מספר פרוז'אנסקי – אני צריך להגיד, כי המורה, אשר באנו אליו הפעם, הרעיש אותי ממש. ראשית היה החדר, אש גרו בו, ערוך יפה. זה היה חדר גדול ורחב-ידים ומלא אור, ובו רהיטים יקרים, ציצים ופרחים, על הרצפה לפני המטה פרוש מרבד פרסי – הכל לא כמנהג מורה. וגם המורה עצמו לא היה דומה כלל למורה עברי מן המצויים. הוא היה גבה-הקומה, מבנה גוו יפה, שחום עם פנים חורורים תלתלים על שכמו. החל מכתנתו העליונה הלבנה כשלג, העניבה, האפודה המזהרת בלבנונית שלה וכלה במנעליו המבריקים – כל תלבשתו התאימה לדרישות המלה האחרונה של המודה האירופית. "היתכן, כי מורה עברי הוא?" – שאלתי את עצמי. אבל לא יכל להיות בזה שום ספק אחרי שהוצגנו איש רעהו ונתברר, כי שם האיש המגוהץ הזה הוא: פרץ סמולנסקין. בתור אדם עשה סמולנסקין רושם מקסים. בלי שום התאמצות מיוחדת מצדו כמו תפש את כל בני סביבתו בלבם. בשום מקום ובשום דבר לא יכל לעמוד בצל. אפילו בהוראת הלשון העברית עלתה בידו להעמיד את עצמו על גובה מיוחד. אין אחד ממורי-אודיסה שיכל לקבל בעד שעוריו משכורת גדולה כזו שקבל סמולנסקין. והוא הורה את השפה העברית בבתים כאלה, שקודם שמעו בו אך מעט, או כי לא שמעו כלל, על מציאותה של לשון זו. המורה עצמו עשה פרסום ללמודו, וביחוד בבתים, שהתחשבו בהם עם דעותיהן של הנשים, אשר כמו הלכו אחריו שבי. לאחר ששמע סמולנסקין לשום מה באנו אליו, בחן אותי מכף רגלי ועד קדקדי, ואחרי הפסקה אמר בחיוך: – לא טוב! – הלא יודע אתה, בוודאי, את הפתגם "לפי בגדיו יפגש איש, ולפי שכלו ילוה". לענין קבלת שעור אין לך דבר יותר חשוב מזה. אולם עוד אראה, אני אשתדל". וסמולנסקין מלא את דבריו. כעבור שני ימים השיג בשביל פרוז'אנסקי שני שעורים במחיר חמשה עשר רובלים לחודש. גם הציע לו חדר קטן וכהה למחצה במחיר ארבעה רובלים לירח באותו הבית, שגר בו עצמו. כך התחיל פרוז'אנסקי מבצר לו מעט, מעט בעזרתו של סמולנסקין מעמד באודיסה בתור מורה עברית, ובעת הראשונה היה מצבו לא רע. ההוראה העברית לא הניאה בכל זאת את פרוז'אנסקי מהתרחק מעט, מעט מן הספרות העברית. בהרגישו בעצמו ובשמעו גם מפי אחרים, כי יש לו כשרונות ספרותיים, נסה להשתמש בהם לעבודת הספרות הרוסית, אשר נמשך אליה עוד בשבתו בווילנה. הוא כתב שני ספורים קטנים בלשון הרוסית, שנתקבלו, אף כי בלי פרס, בהעתון "נובורוסייסקי טלגרף" של אותו זמן. כעבור עוד איזה זמן פרסם בעתון הנזכר פליטונים אחדים בעילום שמו "דיוגנוס השני". אז הזמין אותו העורך לכתוב בעתונו פליטונים לכל יום ראשון בשבוע, והפעם נקב לו שכר בסכום קופיקה אחת ומחצה בעד השורה. פרוז'אנסקי היה כמאושר בעיניו. שני פליטוניו הראשונים של פרוז'אנסקי ישרו בעיני הקוראים מאד. על הפליטון השלישי יצא קטרוג מאת הצנזור, אשר עשה בו שמות נוראות בעפרון האדום אשר לו: בהגיע שעתו של הפליטון הרביעי להתפרסם, הורע המצב ביותר. השלטון התרגז עליו כל-כך, עד כי סגר בגללו את העתון לגמרי. פרוז'אנסקי, אשר הצלחת פליטוניו הראשונים נסכו עליו כמו רוח-שכרון והסתלק בינתים משעוריו, נשאר עתה בלי מזון ומחיה. לשוב לעבודת-ההוראה לאחר שהאמין, כי כבר נעשה לאחד מגדולי-הדור – לא יכול עוד בשום אופן. אז החליט לנסוע לניקולאיוב בתקוה, כי יעלה בידו למצוא לו עבודה במערכת העתון "ניקולאיובסקי וועסטניק". פרוז'אנסקי השיג, אמנם, תיכף עבודה במערכת ה"ניקולאיובסקי וועסטניק", וכעבור זמן נתפרסם שמו לתהלה בעיר והגיע גם לאזני גדולי הביורוקראטים. בעת ההיא שמש בניקולאייב בכהונת שר-הפלך ומפקד צי-המלחמה של הים השחור איש אחד ושמו בוגדאן בוגדאנוביץ גלאזנאפ, שנודע בתור ידיד ורע להקיסר אלכסנדר השני. גלאזנאפ שה היה משכיל גדול ובעל דעות נאורות, וכמותו היתה גם אשתו, גרמנית מלידה. כשמוע גלאזנאפ את שמע פרוז'אנסקי, הזמין אותו לבוא ויראה לו אותות של התקרבות מרובה. ביחוד מצא פרוז'אנסקי חן בעיני הגברת גלאזנאם, אשר הוקירה מאד את ערך ציוריו וספוריו הקטנים, שנדפסו מעת לעת "בהניקולאיובסקי וועסטניק". ברבות הימים נעשה אצלה פרוז'אנסקי בן-בית, וכעבור איזה זמן מסרה לו לחנך את בן-אחותה, האקאדמיה לצבא-הים, שגדל בביתה. בהכירה בפרוז'אנסקי, פדגוגיים, הפקידה אותו למשגיח על בתי-הספר העממיים בניקולאיוב, שנמצאו תחת חסותה. כך נכנס פרוז'אנסקי אל הספרות הרוסית, ובמשך נתפרסם לסופר בעל כשרונות גדולים בכל חבל הנגב. אז כבר נעשתה ניקולאיוב צרה לפרוז'אנסקי, ולבו נמשך בחזקה אל מרכז הרוסית, לפטרבורג. בלי לחשוב הרבה עזב פרוז'אנסקי ביום-קיץ אחד את ניקולאיוב ויסע לפטרבורג. באותה עת – זה היה בתחלת שנות השבעים, שרר עדיין בקרב הצבור הרוסי רוחו של הקיסר הנאור אלכסנדר השני. אז עוד נחשב היהודי לאיש הראוי לזכיות אנושיות כיתר בני-האדם. מעט, מעט התחילו מעמדות ידועים של יהודים, ביחוד בעלי השכלה גבוהה, סוחרים ואומנים נהנים מכל מיני זכיות והנחות, וליהודי-רוסיה נשקפו עתידות-אורה. לפיכך לא נפלא הדבר, אם בבא פרוז'אנסקי לפטרבורג בתור סופר רוסי, ועם מכתב-המלצה הניקולאיובי, נפתחו לפניו תיכף כעבור עת מועטת התחילו מאמריו להדפס בעתון הרוסי הפרוגרסיבי הליביראלי המפורסם קורש, ולא ארכו הימים ופרוז'אנסקי הוכר בחוגים הספרותיים שבפטרבורג לנובליסטן בעל-כשרונות וקנה לו פרסום גדול גם בין קהל הקוראים הרוסים. מלבד שכרו מעבודת-הספרות קבל פרוז'אנסקי כעבור זמן גלאזנאפ, משרת מנהל בבית-מחסה לילדים נוצרים עם משכרת גדולה לחודש. לאחר שנתבצר מצבו החמרי, התחיל ממלא את השתלמותו העצמית שנפסקה ונעשה שומע חפשי במחלקה לתורת-המשפטים באוניברסיטה הפטרבורגית. כל העת, אשר נדד פרוז'אנסקי מעיר לעיר, לא בא עם בכתובים. הוא הבין יפה, בזה שהוליך שולל את אבותיו ותחת לנסוע לוואלוזין על מנת להכנס שם לישיבה, שם דרכו לווילנה, שהתחבר לבעלי-עבירה, גרם להם הרבה צער ועגמת-נפש. אבל הוא נחם את עצמו בתקוה, כי לאחר שיכונן לו סוף-סוף מעמד בחיים על שדה-ההשכלה, אז ימחלו לו אבותיו, כמו שכבר אירע הרבה פעמים, זה עצר אותו עד כה מכתוב להם. עכשיו בפטרבורג נזדמן לו במקרה גליון של אחד העתונים ועיניו נמשכו לתמו למכתב מפרוזשין, שנמצאו בו בתוך שאר דברים, ידיעה על-דבר שני כפרים קרובים שעלו על המוקד, ואחד מהם היה הכפר בו ישבו אבותיו. הידיעה הזאת נגעה עמק, עמק, אל פרוז'אנסקי ובלי חשוב הרבה ערך מכתב אל הרב הפרוזשיני בבקשה, כי ימהר להודיע לו משלום אבותיו. עברה עת מועטת ופרוז'אנסקי קבל תשובה מאת הרב הפרוזשיני, כי מן היום אשר ברח מאבותיו, גדלה מצוקת לב אביו, ומעוצר ראה ויגון חלה ונפל למשכב שנתים ימים מת. לפני מותו בקש בצוואתו, כי אם חי בנו עדיין ונשאר ביהדותו, יתפלל לעלוי נשמתו תפלת "קדיש" ביום-מותו בכל שנה וגם ילמוד פרק במשניות. אמו מתה אך זה לפני שלש שנים. המכתב הזה חדש הרבה מפצעיו הישנים, שלא נרפאו עדיין. בחבו היה קשור תמיד בקשר של אהבה לאביו, ובכל פעם שעלה זכרונו לפניו, היה לבו שותת דם בשוותו לעיניו את היסורים הנוראים שעברו עליו לרגלי מנוסתו. בהודע לו עתה, כי קצר אמנם את שנות אביו, עשה עליו הדבר רושם מחריד מאד. כאבו היה כל-כך גדול, ער כי התהלך ימים אחדים רצופים נפעם ונדהם מבלתי יכולת לקחת את עטו בידו. הקלה קצת הרגיש רק לאחר שהחליט בנפשו, בכל חפשיותו בעניני-דת, למלא בדיוק את צוואת אביו, וביחוד – להשאר כל ימיו בן נאמן לעמו ישראל. באותה שעה לא ידע פרוז'אנסקי את הנשקף לו בעתיד. הוא גם לא שער אז את הנסיון הקשה, האורב לו ושלא יוכל לעמוד בפניו. בסוף שנות השבעים התחילה האנטישמות כמעט מבלי-משים מנסרת ברוסיה הליברלית שתחת ממשלת אלכסנדר השני. התחיל בדבר גדל העתונים הרוסים "גולוס", שהיה עד כה נוטה רצון ליהודים, ופתאום, כמו בן-לילה, שנה את טעמו לרע פרוגרסיבי קיצוני בכל דבר, נעשה ריאקציוני בנוגע לעניני-היהודים. מכל עברים החלו בעתון זה ממטירים על היהודים אש וגפרית, ומיום ליום חזקה השנאה אליהם יותר ויותר. נכר היה, כי העתון הזה מקבל השפעה משר גדול בממלכה: אבל במשך זמן רב לא יכלו לדעת מאין רוח תזזית זו מנשבת, יען כי מצד ה"ספירות" לא נראה שום אות לרעה, ולפי הידיעות שהיו העסקנים היהודיים שבפטרבורג מקבלים מאת "החצר", אפשר היה לקוות, להפך, כי חושבים לעשות הנחות חדשות ליהודים, בשביל להרחיק אותם מן הניהיליזם, שהתחיל אז מתפשט בין בני-הנעורים. רק לאחר עבור איזה זמן נודע, כי על ה"גולוס" משפיע מי שנמנה בהמשך העת למשרת פרוקורור של הסינוד הקדוש, פובידונוסצוב, שכבר היה אז שונא גדול לישראל ובקש לפעול ברוח זה באמצעות העתונות על דעת הקהל הרוסי וממילא גם על העומדים בראש הממלכה. לא ארכה העת ו"הגולוס" מצא לו מתחרה מסוכן בתעמולה האנטישמית שלו. זה היה העתון "נובויה וורמיה", סובורין, שהיה אף הוא ליבראל עד כה. עתונו של סובורין עוד הצטיין בשנאתו ליהודים מן "הגולוס", יום יום הגיש לקוראיו עלילות ובלבולים חדשים על היהודים והיהדות, דרש מאת הממשלה בפומבי להגביל אותם בזכיותיהם ולחשבם לזרים, ורק הסתותיו הן הן שגרמו לעורר בשנת יהודי-רוסיה על ספסל-הנאשמים. ותעמולת שני העתונים הצוררים לישראל האלה לא אחרה מעשות פרי. הצבור הרוסי ספג לתוכו מעט, מעט, את הרעל האנטישמיי במדה כל-כך מרובה, עד כי שכח לגמרי את מבחר הטראדיציות של שנות-הששים. היחס אל היהודים נעשה קשה ורע יותר ויותר: כעבור עת מועטת חדר הרעל גם אל החיים הפוליטיים. על מפת-התכלת של שולחנות דפארטאמנטים ידועים הועלו פתאום הצעות חדשות על-דבר היהודים וכלן מטרה אחת להן: לעשות את חיי היהודים קשים ומרים ככל האפשר. קודם כל התחילו מגבילים את זכיות-הישיבה היה הדבר כי הגבלה זו דוקא תבטל. נתנה פקודה אל רובעי-המשטרה אשר בפטרבורג להמציא למועד ידוע את רשימות היהודים, שאין להם זכות הישיבה בעיר-המלוכה. ולהודיע לכל אחד מהם בפני עצמו, כי עליו לצאת ולשוב אל המקום שבא משם. פקודה כזו קבל "בבקר יפה" גם פרוז'אנסקי. ראשי בית-המחסה לילדים נוצרים, שהיה שם מנהל, נסו להשתדל עבורו לפני שר-השוטרים, אבל לשוא. לא הועילה גם ההשתדלות מצד בהם. המליצו עליו גם אחדים מגדולי הסופרים הרוסים, שעמדו אז בראש "קרן הספרות", שהיתה לה בזמנה חשיבות כל-כך מרובה. השתדליות כולם נדחו, ולפני פרוז'אנסקי לא נשארה בלתי אם דרך אחת – להתנצר. המוצא הזה היה כמהלומת-מות לפרוז'אנסקי. יותר מדי היה קשור קשר פנימי עם העם העברי, כי ילך יום אחד ויהפוך לו עורף. אולם ככל שקרב היום, שנצטרך לעזוב בו את עיר-המלוכה, כן נקר בו יותר ויותר הרעיון, כי אם ישב מחוץ לפטרבורג, ישכח מהר שמו בתור סופר וז'רנאליסטאן רוסי, שהיה כל-כך יקר לו:. בערי השדה, הרחק ממרכז-הספרות, יעלו בתהו כשרונותיו, יחשך עולמו בעדו. פרוז'אנסקי התפטר ממשמרתו בבית-המחסה ונסה להשתמש בסגולות היהודיות הישנות: ללון בכל לילה במקום אחר, לשוטט ברחובות עד אור הבקר: שתי פעמים לא הצליח בסגולות הללו ונפל בידי הפוליציה, ופעם אחת כבר קרוב היה הדבר, שישלח עם גדוד-האסירים מפטרבורג,ורק בארח-פלא נצל. כחצי שנה התגולל בעירות שונות הסמוכות לפטרבורג, כי היה קשה עליו מאד להפרד מבירת-רוסיה, שכל-כך נמשך לבו אליה. אבל לא לאורך ימים יכל לחיות חיים כאלה. חרדתו שאינה פוסקת, כי עוד מעט ונתפש ויגרש, העיקה עליו מאד. זה השפיע לרעה על מצב בריאותו. הוא נעשה מזועזע-עצבים, עצוב-רוח ונכאה, ויתהלך קודר כצל. פעם אחת – זה היה באחד הלילות האחרונים לחדש מרף – כאשר התהלך פרוז'אנסקי שעות אחדות רצופות וייעף מאד, נכנס אל גנה קטנה וישב שם על ספסל, כעבור רגע בא לשם איש יהודי בדמי-ימיו וישב על ידו. כרגע נכנסו יחד בשיחה. נתברר, כי יהודי זה הוא מינסקאי, היושב בפטרבורג זה שנים אחדות ועוסק בתגרנות פעוטה. לפני איזה זמן קבל פקודה מרובע-המשטרה לעזוב תיכף את פטרבורג או להתנצר. עד כה לא יכל בשום אופן לעשות את הדבר. הוא גדל בבית אבות חרדים וגם בעצמו איננו מופקר. זה יותר משלשה חדשים, שהוא משוטט כל הלילות בחוצות פטרבורג, וביום אין בו די כח לעמוד על רגליו. אבל – עד כאן. עוד היום ילך וישם לדבר קץ… – מה אתה חושב לעשות היום? – שאל אותו פרוז'אנסקי. – אלך ואתנצר, - ענהו היהודי בקרת-רוח. – כל-כך נקל לך לאמר: אלך ואתנצר? האם לא תרגיש בנפשך מה גדול החטא, אשר תחטא בזה לעם העברי? – אני מרגיש את הדבר היטב, אבל אין לי שום עצה אחרת. פה בפטרבורג אני מוצא זה שנים אחדות את מחיתי. אם אעזוב את פטרבורג, אז צפויים אשתי וילדי למות ברעב. – אגב – הוסיף היהודי – אני מבטיחך בהן שלי, כי מה שאעשה לא תהיה אלא התנצרות מדומה. האם אהיה לפראבוסלאבי? – לא, באלף רבתי! בן-לילה אבוא לפינלאנדיה ובמחיר רובלים אחדים אקנה שם מידי אחד מכהני-הדת כרטיס של המרה בתור לותרי ותיכף אהיה לאזרח פטרבורגי כשר ואוכל לעשות כל מה שלבי חפץ: להתפלל וללמוד דף גמרא ולקיים את כל מצוות כיהודי ירא-שמים. כמובן צריך כל זה להעשות בחשאי, אבל הלא קראת בוודאי "האנוסים" שמלפנים? ברם אף אני "אנוס"! מומרים מדומים כאלה ישנם בפטרבורג למכביר, וביניהם נמצאים אחדים, שהם יהודים יותר יפים ממני, ואפשר שגם ממך, האל הטוב יודע אותך, כמו המשורר העברי קונסטאנטין שפירא, כמו סורקין הידוע, שהעולם חושב אותו ללמדן גדול, ואחרים כיוצא בהם. שיחה זו עם היהודי הזר עוררה בלב פרוז'אנסקי מחשבות חדשות. עוד באותו יום דרש פרוז'אנסקי למשכן הצלם המפורסם בפטרבורג קונסטאנטין שפירא ויצג את עצמו לפניו בתור סופר עוזר לעתונים וז'ורנאלים רוסים. שפירא, אשר שם פרוז'אנסקי לא היה מוזר לו, קבל אותו בסבר פנים יפות. אבל בשמעו מפיו, כי הוא יהודי שהתנצר אך זה מעט, ובשביל שתהיה לו זכות-הישיבה (פרוז'אנסקי מצא לו לנכון מאיזו סבה לבלתי ספר לשפירא, כי הוא לעת-עתה יהודי, החושב להמיר את דתו), העוה את פניו ויאמר אליו יהודית: – לא היה הדבר כדאי בנאמנות: היית יכול לכתוב את הרוסית שלך באחת מערי-השדה. אבל שפירא התחיל מדבר בלשון אחרת לאחר שספר לו פרוז'אנסקי בפרוטרוט את תולדותיו ומאורעות-חייו, בתור ה"עלוי הפרוזשיני", הווילנאי, ולבסוף היכרותו עם סופרים גדולים כקלמן שולמאן, צדרבוים וסמולנסקין. רושם מיוחד עשה פרוז'אנסקי על שפירא לאחר שהראה לו בכתב-יד את ספורו העברי בשם "לאחר עשר שנה". מתוך ידידות מרובה לחץ שפירא את ידו ויאמר: – אם כן, הלא אחינו אתה! יהודי תלמיד-חכם! ותלמיד-חכם שעבר עבירה אל תהרהר אחריו ביום, כי בוודאי כבר עשה תשובה. אבל צר לי, כי לא נועצת בי קודם, כי אז הייתי משיא לך עצה להמיר את דתך בדת קאלווין, ראשית, מפני שאין ריח של (הוא השתמש במבטא גס יותר מדי) נודף ממנה, ושנית, מפני שאז לא היה איש מתחקה אחריך ואחרי מעשיך וסופר את צעדיך, כמו שמתחקים, למשל, אחרי אנשים שכמותי… אחרי עבור שני ימים בא פרוז'אנסקי בברית האמונה הקאלווינית… אבל תיכף, בלילה הראשון, התחיל מענה אותו מוסר-כליות נורא, אשר טלטל אותו ממשכבו. תמונות מימי-ילדותו צפו בזכרונו, ודמויות שונות, האחת חשכה מחברתה, עברו על פניו והוא הרגיש את עצמו כאכול-צפעונים. לפנות בקר, כאשר נרדם קצת, נראו לו אבותיו בחלומו… כאשר הקיץ משנתו, נשם בכבדות. אותו הלילה, הלילה האשון של מומר, ציר פרוז'אנסקי בהמשך הזמן באמנות מרובה באחד מספוריו. למחר נכנס פרוז'אנסקי באין רואה אל בית-הכנסת לסוחרים ויתיצב בפנה ויתפלל – זו הפעם הראשונה מיום עזבו את בית-אבותיו… באותו השבוע חל חג-הפסח. עצבת נוראה לחצה את לב פרוז'אנסקי ולבו נתקף מגעגועים, אשר לא שערם עד כה, אף כי כבר נזדמן לו כמה פעמים לבלות את ימי הפסח לא בחברת יהודים. ביום ערב פסח בבקר בא במרוצה לשפירא וישפוך לפניו את מרי-שיחו. על זה ענהו שפירא: – מתגעגע פסח של יהודים? בואה אלי היום בערב, וחדלת להתגעגע. אך פנה היום לערוב מהר פרוז'אנסקי ללכת לשפירא. רק לאחר עבור שתי שעות הלך אתו שפירא לרחוב סאדובה: שם אל אחד-השערים, ויעלו אל עלית-גג בבית-חומה, שנמצא בקצה החצר. שפירא דפק בידו שלש פעמים על הדלת. כרגע נשמע מבפנים משק הסעת בריח-ברזל, והדלת נפתחה. הם נכנסו לחדר כהה למצחה, ומשם אל אולם גדול זרוע אור-יקרות. שם בתוך עמד שלחן ערוך בכל לסדר של פסח: במצות וביין ובמרור ובחרוסת וגם בהגדות… באולם נמצאו כעשרים איש, זקנים וצעירים, וביניהם גם נשים אחדות, שעמדו בחבורות מיוחדות וישוחחו יחד. בראותם את שפירא בא, הקיפו אותו כולם בשאלות: מדוע אחר לבוא ונתן להקהל לחכות אליו זמן כל-כך רב? הנאספים, כולם מומרים, היו מטובי האנטליגנציה הפטרבורגית. ביניהם היו: ביורוקראטים, ששמשו בכהונות בממלכה, אנשים, שהיה להם פרסום גדול בעולם הפינאנסי, סופרים, ז'ורנאליסטים, משחקים בבמה, אמנים, מנגנים, כולם אנשי-שם. כל אלה נקבצו לכאן דחופים מחפץ פנימי להחיות בזכרונם את רשמי ימי ילדותם בלילות-הסדר. לאחר שהציג שפירא לפני הנאספים את פרוז'אנסקי, ששמו נודע כמעט לכולם מתוך העתונים והירחונים, אש עבד בהם, ישבו אל השלחן, אחד מהם – זה היה סורקין – קדש על הכוס, ואחרי-כן התחיל הסדר. שאלו את הארבע-קשיות והתפלפלו בדברי-ההגדה. בשעת הארוחה התחילה בין המסובים שיחה נלבבת, הזכירו את אנוסי-ספרד שמלפנים, שמיראתם את האינקביזיציה, היו עורכים את הסדר במערות נסתרות שמתחת לאדמה. אחד המסובים ספר, כי בימי הקיסר ניקולאי הראשון היו פקידי-הפוליציה הפטרבורגית מחזירים בליל "כל נדרי" ובלילות שני ה"סדרים" של פסח על פתחי בתי המומרים היותר מפורסמים כדי לברר אם נמצאים הם במעונותיהם… אחרים ספרו זכרונות מימי חייהם, ובהגיעם אל דבר השמד שלהם, נתנו קולם בבכי-תמרורים כילדים קטנים… בשעה מאוחרת אחרי חצות-הלילה עמדו כולם כילדים מעם השלחן מעודדים ומאוששים ויהיה מליץ-יושר לעם ישראל ומגן לעתות בצרה. אותו ליל-הסדר, ואף זה שלמחרתו, שנשנה על פי אותה הצרימוניה, פעל על פרוז'אנסקי פעולה מרגעת קצת. הוא התחיל מתנחם ברעיון, כי ישתדל להפיק מכשרונו תועלת לעם העברי, כדי להטהר על-ידי זה מפשעו הלאומי. ובאה לידו ההזדמנות הראשונה לכך. בנגב רוסיה פרצו ביהודים הפוגרומים הראשונים, תחת הרושם המדכא של המאורעות האלה פרסם פרוז'אנסקי בדפוס שני הקונטרסים האלה: א) "הטוב נעשה בהכותנו את היהודים?" וב') האם אשם היהודי במה שהוא יהודי?" שני הקונטרסים האלה שנכתבו בהרבה ספרותי ובהתלהבות, עשו בשעתם רושם גדול מאד בחוגי הקוראים הרוסים. בשני העתונים הראדיקאליים היו הולכים ומודפסים על הסדר במשך עת מרובה "מכתבים מתוך העם", ששפטו קשה את הפרעות ואת המסיתים ביהודים. אחרי-כן הוציא פרוז'אנסקי שורה שלמה של ספורים גדולים וקטנים, שבהם הרים על נס את ארחות החיים היהודיים הפאטריארכאליים ובקר בקורת חריפה מאד את התפרדות המשפחה הישראלית, הנותנת אותותיה אותות בתוך הדור הצעיר. אבל פרוז'אנסקי לא בא עדיין אל מנוחת-הנפש השלמה. בהזדמניות ידועות היה לבו מזדעזע בו מרוב כאב בזכרו את עותתו… הזדמנות כזו באה לידו בפגשו יום אחד ברחוב את היהודי, שפר לו באותו ליל-החורף על הספסל בתוך הגנה, כי הוא הולך לבוא בברית האמונה הלותרית. היהודי, אשר הלך בלוית עלם צעיר, העמיד את פרוז'אנסקי וישאלהו בחיוך: מה שלומך? כיצד נחלצת מן המיצר? ואתה – שאל אותו פרוז'אנסקי. אני? – ענהו היהודי בגאון – אני הולכתי אותם שולל! האני אתנצר? יהי כן השלום אתם! יהודי הייתי ויהודי נשארתי עד היום. – ואיך מניחים לך לגור כאן? – אני יושב כאן כחוק וכמשפט: אומן אנכי: עושה דיו. בעת האחרונה הבאתי אלי הלום את בני-ביתי, וזה בני הבכור, תלמיד ישיבת וואלוזין. פרוז'אנסקי את הדברים האלה התכוץ לבו בקרבו. מבלתי יכולת להוציא מלה מפיו, נפרד פרידה אלמית מעל היהודי וילך לדרכו. בלכתו חשב כל העת מה מאושר הוא היהודי הזה שעמד בנסיון, ומה אומלל הוא, רפה-הרצון וקל-הדעת. בעברו בשנת 1885 דרך העיר ווילנה, ספר פרוז'אנסקי בשיחה עם הסופר הרוסי-עברי המפורסם ל. ליבאנדה, כי אין מעשה-השמד שלו פוסק מרדוף אותו כאות קין… בשנת 1903, אחרי הפוגרום הקישינובי, פרסם פרוז'אנסקי מחברת, אשר הרעישה את דעת-הקהל, ושקרובה היתה להעמיד אותו בסכנה. כידוע נערך הפוגרום הזה על-ידי תעמולה חשאית מצד הממשלה הצארית של אותו הזמן. אחד מן המסיתים במקומו היה האנטישמי המפורסם פאוואלאקי קרושבאן, ממקורביו של נשיא סוד-המיניסטרים אז, צורר-היהודי הידוע פון פליווה. מחברתו של פרוז'אנסקי נקראה "חלומו של קרושבאן", אבל על פי תכנה היתה סאטירה חריפה כלפי שרי-הממלכה הרוסים, וביחוד נגד פליווה. אך נודע על-ידי העתונים תוכן המחברת, הזמין פליווה אליו תיכף את פרוז'אנסקי ובלשון נמרצה דרש מאתו בירור-דבר. ברוב עמל עלה אז לפרוז'אנסקי להחלץ מצרה. בכל העתונות החוץ-לארצית נתפרסם פליווה לגנאי כמעורר הפוגרום הקישינובי, וכדי שלא להגדיל את השאון על אודותיו ביותר, מצא לפניו לטוב לטשטש את מעשה ולהשכיחו מן הלב. בשים לב לכל זאת, הביטו בחוגי היהודים בפטרבורג על פרוז'אנסקי לא כעל מומר מפיר ברית-אחים, והכל התיחסו אליו כאל יהודי נאמן ודבק בעמו. ביחס זה מצא לעצמו קצת נחמה, יען כי מנוחה שלמה לא ידע לבו מעולם. אבל בשנותיו האחרונות שבו נעורו פצעיו הישנים, שלא נגלדו עדיין, בשל המקרה הזה, אשר, לפי דברי מקורביו, גרם הרבה לקצר ימיו. זה היה בשנת 1912. פרוז'אנסקי כבר היה אז זקן וחלש ולא יכול לעבוד ונמצא במצב דחוק מאד. באותה עת חשבה "האגודה הספרותית היהודית שבפטרבורג" לערוך נשף של ספרות וזמרה לטובת שלום עליכם, שישב אז חולה באיטליה, ואחדים מן החברים השתדלו בדבר, כי חלק מן ההכנסה ינתן לפרוז'אנסקי היודע מחסור. אך נודע הדבר בקהל, פרסם מהר אחד הסופרים היהודים המפורסמים ב"ראזסווט" מחאה נמרצה נגד אלה הרוצים להעמיד במחיצה אחת את המומר פרוז'אנסקי על שלום עליכם. – כך נאה לי! – אמר אז פרוז'אנסקי לאחד ממקורביו – אבל מאורע זה גרם לו יסורים נוראים. – אחרי חיים ארוכים ורצוצים מת פרוז'אנסקי בשנות-המלחמה הראשונות מתוך בודדה ועזובה היתה בשנות חייה האחרונות, גם על ערש-דויה, בחלותה את חליה אשר מתה בו, לא סעדה איש מקרוביה; איש מהם לא יקרא על קברה את ה"קדיש" הראשון. רק אני ואשתי היינו מיודעיה היחידים באחרית ימיה; אנחנו שמרנו עליה בחליה ואנחנו לבדנו לוינו את ארונה עד בית-המועד לכל חי. דמעותינו היו הדמעות היחידות, אשר נפלו על קבר הזקנה השוממה הזאת, וקדישי היה הקדיש היחידי בעד נשמתה – אולם גם אנחנו הלא רק זרים היינו לה!… כן, אנחנו היינו זרים לה והיא – זרה לנו; רק שנים מעטות לפני מותה התודענו אליה. ממול מעוננו הראשון אחרי חתונתנו, במעון בעל שני חדרים קטנים גרה היא גלמודה ובודדה. איש לא היה מבקר מבקרת בכל בית, מלבד החנות אשר קנתה שם מכלת לה, ומלבד בית-המדרש הקרוב אשר הלכה שמה פעמים בכל יום להתפלל. היא היתה כבת ששים שנה, כפופת-קומה קצת ודקת-בשר מאד, אך בלי כבדות-התנועה, המצויה בשנותיה. פניה היו מצומקים ומקומטים ועיניה החומות-בהירות כמועבות, אך בשחוק-שפתיה הקל ובמבטה השוקט נכרו טוב-לב ונדיבות רבה. לבושה הפשוט והישן היה נקי תמיד, פאתה-הנכרית – עשויה בטעם, ומעונה עם כל כליו הצטינו בנקיונם המדויק וסדורם הנכון – וכל אלה לבבונו מהיום הראשון. עוד יותר לבבונו הצטמצמותה השוקטה והדאבה הקלה בחזות פניה, אשר העידו כי הרבה סבלה הנפש הנכאה הזאת בימי חייה. אנחנו בקשנו קרבתה והיא התקרבה אלינו בחפץ לב; והיא היתה לנו כאם או כדודה זקנה. אשתי היתה עוד "בעלת-בית" חדשה ובלתי-מנוסה ולה היתה מועילה מאד הוראת הזקנה, אשר הורתה בשחוק קל ונעים איך עושים דבר זה או אחר בכלכלת-הבית. כאשר נולד ושמירתו יותר מהאם הצעירה. נכר היה בה כי בשעה שהיא משעשעה את הילד בחיקה, היא מרגשת ענג גדול שאי-אפשר לתאר בדברים. ברגעים כאלה היו עיניה נוהרות וקמטי פניה מתפשטים, על שפתיה הנובלות היה נגלה מין שחוק-עדן נפלא ובקולה היו נשמעים צלצלי-צהלה מיוחדים… בסקירה הראשונה נראתה כתוצאה ישרה מנטית-הנשים הטבעית לגדול-בנים, נטיה אשר אולי היתה בה במדה מרבה מהרגיל; אולם בהתבוננות יותר דקה נקל היה להוכח בישות עוד סבה אחרת: הטפוח הזה, כנראה, היה מעורר בעמק נפשה פנימה זכרונות נעימים מהעבר הרחוק, עת היתה בעצמה אם צעירה מטפחת את עולליה; ומראה הילד הזר היה מוליד בקרבה רגשות געגועים וכליון-נפש לילדים, הקרובים יותר ללבה ורחוקים מעיניה, ילדים אשר אולי איננה מכירה אותם כלל ורק דמיונה מעבירם לפניה… ההשערות האלה התאמתו, כאשר נודעו לנו פרטי תולדות-חייה, תולדות-חיים פשוטות ומצויות, אך טרגיות מאד… מי יודע, אולי בפשטותן ומציותן של תולדות-חיים כאלה צפון ביחוד סוד טרגיותן הרבה! חיים טובים ושלוים ראתה עם אישה במשך כעשרים שנה אחרי חתונתם. עשר רב לא היה להם, אך ביתם היה "כוס מלאה", אשר לא חסר בו מכל טוב. משלח ידם היה חכירת אחוזות-שדה מהחצרונים הפולנים. בעסק הזה היו עתים שונות: שנים טובות ושנים רעות, שנות שבע ושנות רזון, שנות יוקר ושנות זול. אך בכלל היה עסק טוב ומביא רוח, והם התפרנסו ממנו בלי דחק וצער. מלבד זאת התרגלו באפני החיים החצרונים כל כך, שלא יכלו גם לשות בדמיונם אפשרות ארח-חיים אחר להם… אולם השנוי הזה, אשר לא יכלו לשות אפשרותו בדמיונם, נעשה בפעל בעל כרחם: בראשית שנות השמונים היו אנוסים לעזב את אחוזת-השדה, אשר היתה חכורה להם במשך עשר שנים, כי כלה זמן החכירה, ולחדש את האמנה היה המסבה החדשה הזאת היתה רעה להם מצדה החמרי, כי לוקחה מהם פרנסתם הקבועה בעצם העת כאשר גדלו בניהם וצרכיהם נעשו מרבים יותר; אולם בעת הראשונה לא הרגישו כל כך את הרעה מצד זה, כי הצד האחר, הצרה המוסרית דכאה אותם יותר מכל. לעת התודעותנו כבר עברו שנים רבות אחרי הדברים האלה והרבה הרבה צרות סבלה מודעתנו במשך הזמן הזה, ובכל זאת היה נשמע עוד טעם דמעות בקולה, כאשר היתה מספרת את פרטי המאורע הזה. יום "תשעה באב" מר היה להם היום ההוא, כאשר הוכרחו לעזב את הבית, את גנות הפרי והירק, את הגרנות, הרגילה הזאת, אשר בניהם כמעט שלא ידעו, אף הם עצמם כמו שכחו, כי לא קנינם היא… חיי העיר עשו להם את הרעה מורגשת עוד יותר. הם, ביחוד בניהם הגדולים, היו נוסעים אמנם פעם בפעם העירה, אך אלה היו מסעי טיול ושעשועים, אשר ארכו יום אחד או יומים; לשבת שם זמן יותר ארוך לא נסו, ובהיותם מורגלים לרחבת חיי-השדה כבדו להם מעד המצר והדחק אשר בעיר. עברו לגור בעיר היו בידם כעשרת אלפים רובל, אך אי-בקיאותם בעסקיהם החדשים גרמה להם הפסד, ומקרי אי-הצלחה אחדים השלימו את הרעה. הונם נצער משנה לשנה, מעסק לעסק גדל הלחץ, המחסור קרב יותר ויותר. בימים ההם נגלו סמני-מחלה באבי-הבית: בריאותו נהרסה מהשפעתם הרעה של תנאי-החיים העירונים ועוד יותר – ממפח-הנפש עקב העסקים הרעים. המחלה השפיעה לרעה על המצב החמרי, ורע המצב פעל פעולה מהרסת על בריאות החולה… מקץ שלש שנים לשבתם בעיר מת אישה, והיא נשארה אלמנה עם ששת בניה בלי כל מקור למחיה. עוד בחיי אישה החליפו את דירתם הראשונה בדירה אחרת, דלה וזלה יותר, ובמותו החליפו גם את דירתם השניה באחרת, וצרה ממנה, גם מכרו את רהיטיהם היקרים, אשר היו מיתרים בתנאי-חייהם החדשים; אולם כל האמצעים האלה לא היו מספיקים לפתר להם את שאלת-הלחם הקשה. בידם אמנם נמצא סכום כסף כשש מאות רובל, אך באין להם כל עסק נקל היה לראות מראש, כי הונם ילך וחסר מיום ליום וסוף סוף יתם כלו – מה יעשו אז? עוד כשנה לפני מות אישה עזב בנה הבכור יוסף, צעיר כבן אחת ועשרים שנה אז, את ביתם ויסע לבקש את אשרו בערים אחרות, אך מכתביו הראשונים לא בשרו טובה הרבה; עתה החליטו בנה השני אברהם, עלם כבן שמונה עשרה שנה, ובתה רחל, נערה כבת שש עשרה שנה, לנסע אמריקתה. היא התנגדה לזאת, התחננה אליהם בדמעות לשוב מחפצם, אך הם לא אבו שמוע לה. גם הפרידה העולמית מבניה כשהיא לעצמה היתה קשה לה, אך עוד יותר הציקה הרעיון, כי בניה, אשר גן בשנים האחרונות, הרעות והדחוקות, לא חס אישה על כסף ללמדם ולהשכילם, ישכחו עתה באמריקה ויהיו ל"גוים" גמורים. היא היתה בטוחה, כי המנוח לא היה מסכים בעד כל הון לפזור בניו באפן כזה, והדבר הזה המריצה להתנגד עוד יותר לחפץ בניה ותדבר על לבם לחכות עוד מעט, עד אשר יכונן אחיהם הבכור את להם לעזר… היא שעשעה את נפש בניה בתקוה הזאת, כי האמינה בכשרונות יוסף בנה בכורה, ובלבה היה חזק הבטחון כי בנה זה יהיה משענת ביתה בקרוב… לולא היו אברהם ורחל בניה קצרי-רוח כל כך,– כן היתה מתאוננת לפנינו פעם בפעם – כי עתה אולי נסתבבו כל הדברים באפן אחר: הם לא היו מודחים לקצוי ארץ והיא לא היתה עזובה באחרית ימיה; אך… כנראה, רצון אלהים היה כן… אברהם ורחל נעתרו לה לדחות מסעם, אך כאשר עברו חדשים אחדים ובנה יוסף היה נע ונד מעיר לעיר, מבלי מצא מנוחה, אז היתה אנוסה לבטל רצונה מפני רצון בניה. הם לקחו אתם כמאתים רובל ויסעו אמריקתה, והיא פתחה לה ביתר הכסף, כשלש מאות רובל, חנות קטנה. הוצאתה לא היתה מרבה כי נשארו עתה רק שלשת בניה הצעירים, אך גם ההוצאה המעטה הזאת היתה עודפת על הכנסת החנות; הסחורה היתה הולכת וחסרה מחדש לחדש, ומראש היה אפשר לחשב, כי מקץ זמן ידוע תורק החנות כלה. מצבה פה היה רע ומעציב מאד, אך עוד רעות ומעציבות יותר היו הידיעות שנתקבלו מבניה בפרק הזמן ההוא. הם אמנם לא התאוננו רעה, להפך, בכל עת תמיד הביעו בטחון ותקוה טובה לעתיד כי מצבם יוטב; אולם לב האם לא הושלה בכחש הזה וכמו ברגש אינסטינקטי חשה את האמת המרה, כי מצב בניה בהוה רע מאד, והעתיד… מי יודע, מה יהיה טיבו של העתיד הזה? באחד הימים ההם קבלה מכתב מיוסף, אשר הודיעה כי נוכח באי-האפשרות לכונן מצבו באחת ערי תחום-המושב, ועל כן החליט להשתמש במקרה הטוב אשר נזדמן לו, להתישב באחת הערים הרחוקות מחוץ לתחום… הידיעה הזאת העציבתה מאד והיא בכתה הרבה על רע מזלה, כי בנה הודח למרחקים והוכרח להתישב בעיר נכריה, אשר כמעט אין שם בני-ברית; אולם הידיעה, אשר קבלה באותו פרק זמן מאמריקה, העציבתה עוד יותר: אברהם ורחל נפרדו ולא ישבו עוד יחדו בעיר אחת… לב האם לא יכל נשוא את הרעיון, כי בתה הרכה מתגוררת לבדה בארץ נכריה, בעיר נכריה ובין אנשים נכרים; הרעיון הזה היה נורא לה עוד יותר, בהיות מושגיה על דבר הארץ החדשה מיוחדים במינם; ארח-החיים הזר והבלתי-מובן לה היה מעורר בקרבה מין פחד-טבעי, אשר לא יכלה לתת לעצמה דין וחשבון עליו… בעצם העת אשר הגיעה הרעה עד מרום קצה, החל מצב הדברים להשתנות לטובה. מיוסף באה בשורה כי קבל פקודה טובה בעיר-מגוריו החדשה, ואחרי שבעות אחדים בא גם אות ממשי על זאת: משלוח כסף. הידיעות המתקבלות מאמריקה היו גם כן יותר טובות ומשמחות-לב. אברהם מצא עבודה קבועה בשכר טוב, ואחר זמן קצר שלח כרטיס-מסע לאחיו הצעיר, גם סכום כסף מסוים להוצאות הדרך. לרחל שלחה כרטיס-מסע והוצאות הדרך לאחיה השני יחד עם מכתב אישה, אשר "באהבתו הרבה לקרוביו החדשים הוא מחכה בקצר-רוח לבוא האחד מהם – גיסו היקר"… כל החדשות האלה, אשר נעשו במשך זמן פחות משנה אחת, היו טובות ומשמחות-לב, אך לב האם נעצב עליהן יותר מאשר שמח בהן. שמחת האם לבשורה, כי בתה מצאה מנוחה בבית טוב ואהוב, לא היתה שלמה, כי התערבו בה מבלי-משים רגשות-עצב רבים. בדמיון האם הצטיר בגונים נפלאים ורבי-קסם פרק הזמן של נשואי בתה, והיא חשה מראש את הענג המיוחד, אשר תשוינה לה הטרדות הרבות וההכנות השונות לחגיגה הזאת – העדר כל אלה בפעל גורם בהכרח דאבון-לב רב ומפח-נפש של תקוה-נכזבה… רגשות העצב האלה גברו בה עוד יותר, כי בעצם העת ההיא היתה אנוסה להפרד עוד משני בנים. היא אמנם נסתה להתנגד לנסיעתם, אך הם עצמם היו שואפים שמה עוד מאז ושוגים תמיד בדמיונותיהם על דבר החיים בארץ החדשה; מכתבי אחיהם ואחותם בעת האחרונה הגדילו עוד את תשוקת הנערים לנסיעה. הם נסעו ואתה נשארה רק בתה הצעירה רבקה, נערה כבת שלש עשרה שנה אז. מצבן החמרי היה טוב, כי מבניה אשר באמריקה ומיוסף היו מתקבלים לעתים מזומנות סכומי כסף אשר היו מספיקים למחית נפשן ולא היה להן עוד כל צרך בחנותן הדלה – אך כל אלה לא היו מספקים את נפש האם, הנכספה לראות בעיניה את שלום בניה ואשרם. הבשורות הטובות, אשר היו מגיעות מהם פעם בפעם, היו מעוררות יחד עם השמחה גם רגשות עצב: היא נבדלה לרעה מכל האמות האחרות, אשר בניהן סובבים אותן ולא מפי שמועות רחוקות לבדן הן חיות… לנסוע אמריקתה אל בניה, – כדבר הזה לא עלה מעולם על דעתה או גם על דעתם; אולם יוסף, לו אשה בעיר-מגוריו החדשה ובזמן קצר אחרי חתונתו יצא לרשות עצמו ויצליח מאד בעסקיו, לא שכח בטוב לו את אמו ואחותו ויקראן אליו לשבת אתו יחדו. בעת הראשונה מאנה האם, מדאגה פן תהיה למשא על כלתה ושלום בית בנה יהרס על ידי זאת; אך גם אחרי כן, כאשר נוכחה כי כלתה טובת-לב ונדיבה מאד, וחששיה הראשונים משוללים אפוא כל יסוד, לא מצא בכל זאת את הדבר נכון לפניה, אם כי נכספה מאד לשבת יחדו עם בנה הבכור האהוב לה מכל בניה, ולראות בעיניה את כלתה ונכדיה. הדבר אשר הניאה מעשות את חפץ בנה, שהוא גם חפצה, לא היה ברור לה בעצמה; אך היא הרגישה מין יראה לא-ברורה מפני ארח-החיים הזר במקומות מושב בניה, ובסתר נפשה לא חדלה מקות לשובם אליה. התקוה הזאת גדלה ביחוד ביחס אל יוסף, אשר התאונן לפעמים במכתביו על אי-בטחת המצב, כי כל מסבה קלה עלולה לגרם גזרת גרוש… היא אמנם התבוננה כי בנה חושב מסבה כזאת לרעה מאד, אך דעת עצמה היתה שונה בנידן זה: גם פה חיים אנשים ומצליחים ובנה יוסף אינו נופל בכל אפן מכל אלה האחרים… כמשפט הזה עברו שש ושבע שנים; לבתה הצעירה רבקה כבר מלאו עשרים שנה והעת הגיעה לחשב על דבר שדוך לה. היא אמנם היתה בטוחה ביוסף, כי לא ימנע מאחותו סכום מסוים לנדה. בכל זאת מצאה, כי ראיון רבקה עם אחיה יועיל הרבה בנידן זה, ועל כן לא סרבה לבקשת יוסף, אשר קרא את אחותו אליו להתארח בביתו ירחים אחדים. רק כאשר נסעה רבקה, הרגישה האם, מה מאד קשה לה הפרידה מבתה הצעירה, אשר היתה לה יחידה בשנים האחרונות. היא כבר התחרטה כי לא נסעה יחד עם בתה, ותחכה בקצר-רוח לשוב האחרונה. פתאם הגיעתה בשורה, כי רבקה נשאה חן בעיני אחד הצעירים, בן סוחר עשיר ממכרי יוסף, והחתן ישר גם בעיניה ובעיני אחיה; התנאים כבר נכתבו ועתה מחכים רק לה, כי תבוא אל החתונה וישבה אתם תמיד. געגועיה על בתה גברו על כל פקפוקיה והיא החליטה לעזב את עיר-מושבה ולנסע אל בנה. היא החלה להכין את הכל למסעה, אך בהיותה כבר נכונה לדרך הגיעה פתאם מכתב מיוסף, כי מצב הדברים נשתנה פתאם באפן בלתי-צפוי וקרוב הדבר, כי יהיו אנוסים לעזב את עיר-מגוריהם… השמועה הפתאמית הזאת העציבתה ושמחתה בבת אחת. מצד אחד דאגה, אולי ישפיע הגרוש לרעה על מצב בנה, אך מצד אחר שמחה, כי סוף סוף ישוב יוסף אליה וגם פה לא יעזבהו ה': לאחרית הדבר, ובמשך חדשים אחדים סבלה את כל ענויי-הנפש של המצב הבלתי-ברור, עת התקוה והפחד מתחלפים… הצפיה כבדה עוד יותר, כי בפרק הזמן הזה לא היו מכתבי יוסף ורבקה מתקבלים בזמנם. סוף סוף באה הידיעה, כי הסכנה עברה והם נשארו על מקומם; אך מה שנוגע לה, מוטב שתשאר בעירה, כי בשנותיה קשים הטלטולים מאד ולא לה להסתכן בכמו אלה… הזקנה הצטערה מאד על בדידותה המחלטה לעת זקנתה וגעגועיה על בניה גברו עוד יותר, אחרי אשר היתה תקותה לראות פניהם קרובה מאד. את הסבה אשר שנתה פתאם את דעת יוסף בדבר בואה, לא הבינה כלל; אך פליאתה זאת לא הניעתה לחשד אף רגע את בניה בחסר אהבה לה מצדם. חשד כזה נראה גם לנו כרחוק מאד, אחרי קראנו אשר היתה שמורה אתה, את מכתבי יוסף ורבקה. מכל שורה ושורה במכתבים האלה היו מבצבצים אהבה וגעגועים על אמם הרחוקה מהם; במכתבים רבים נשמע גם טעם מרירות מיוחדה, איזו התאוננות על ההכרח… בכל זאת לא יכלנו להמלט מהחשד: "רחוק מעינים, קל ללבב", – כי טעם אחר מספיק לא נמצא לנו לבאר, מדוע צריכה האם להשאר בודדה במרחקים. כל המחשבות האלה עוררוני להתערב בענין הזה שלא מדעת הזקנה. היא ידעה רק קרא יהודית, אך לא כתב, ולפני התודעה אלינו היה מכירה החנוני כותב בשמה את המכתבים לבניה. מאז התודענו הייתי אני לסופרה הקבוע, ובמקרה הזה השתמשתי ואשים פעם אחת במכתב, הערוך אל יוסף בשמה, עוד מכתב בשם עצמי. בתור התנצלות מצדי על התערבותי בעניני-משפחה זרים, בארתי ליוסף את יחסנו לזקנה, אחר תארתי בדברים מעוררי-לב, מה מאד קשה לה הבדידות ומה רבו געגועיה על בניה ונכדיה, ואסים, כי חובתם היא לחשך את אמם מיסורי-נפש כאלה… על מכתבי המיוחד לא נתקבלה כל תשובה ישרה, רק במכתב הבן אל האם נמצא כעין רמז קל, כי יש דברים שאי אפשר לבארם, ואי-האפשרות הזאת גורמת לפעמים משפט-מעוקל… הרמז הזה, כמובן, לא באר לנו דבר והעדר התשובה חזק עוד את חשדנו הקודם. עד כה ועד כה ומודעתנו חלתה. היא הבינה עוד בראשית מחלתה כי קץ חייה קרוב. בין שאר הדברים, אשר בקשה ממני לעשות במותה וקבורתה, היתה בקשה מיוחדה, ששנתה פעמים רבות: להמציא חבילת ספרים עברים, אשר נשארו אחרי מות אישה, ליד בנה הבכור יוסף ולהודיעו את מותה בטלגרמה… בני האמריקנים – בארה לי את טעם בקשתה זאת באנחה – כבר שכחו בודאי את כל אשר למדו לפנים, שכחו את כל "יהדותם"; לא כן יוסף בני, בו אני בטוחה, כי יאמר אחרי קדיש, ילמד פרקי משנה לזכר נשמתי, ובניו עוד ימצאו חפץ בספרים הקדושים, אשר הנחילתם אמם-זקנתם… כאשר מלאתי את רצון-הזקנה האחרון הזה, אז נודע לי גם טעותה בכל הפרטים האלה. התשובה על מכתבי בחייה באה הפעם אחרי מותה. בניה הודו לנו ברגש חם על השתתפותנו הרבה באמם, גם בארו לנו את הטעם, מדוע נשארה רחוקה מהם – היא לא ידעה ונוח היה לה שלא ידעה, בכמה עלתה לבניה זכות הישיבה מחוץ לתחום: די לה שהיתה בודדה, – למה היה לה לדעת זאת, כי גם עזובה היא!… כבר הקיפה הזעקה את תחום מושב היהודים, את כל אוהבי עמם ונחלים על שברו מחוץ לתחום ומחוץ למדינה, לשמועה כי באה להם על-ידי הטלגרף, כי הד"ר יהודה ליב ב"ר שמחה הלוי פינסקער איננו! גדול המספד בישראל, אבל יתר ממנו גדול השבר, "ואילו לפי אידנו דמעינו יזולון כי אז לא דרכה רגל אנוש יבשת". הנה מת האחד המיוחד בעמו, אשר באהבתו ללאומו שמלאה את כל עצמותיו, בטהרת לבו מבלי שום פניה קלה, בסבלנותו היתירה, בדבריו החוצבים להבות אש הררי-שרפה בנשאו חזון על אסון עמו ובהתאמצותו להחזיק במעון השלום עם כל המפלגות בישראל, אך לאחד אותם למטרה אחת לטובת כלל האומה הישראלית, הגדול להועיל לאחיו בכל מאמצי-כח – לא הניח כמותו בישראל! עתה נעשה אבל יחיד להיחיד בעמנו, אשר אין לנו תמורתו! הד"ר פינסקער נולד ביום א' טבת תקפ"ב (25 דעצעמבער 1821; ב"כנסת ישראל" ח"ג נדפס בטעות תקפ"ד תחת תקפ"ב), בעיר טימאשעוו אשר בפולין, לאביו, מחבר הספר "ליקוטי קדמוניות ומבוא הנקוד הבבלי", הרה"ח ר' שמחה פינסקער בן הרב המו"ץ והמ"מ ר' שבח אלמוגין בטיסמעניץ. עם החנוך ההגון שנתן לו אביו החכם ז"ל אצל עליו גם רוח אהבת עמו אשר מלאה את לבו (כנראה מאנחותיו הסוערות על שבר עמו בספרו "הגזרה והבניה", שמטרתו ללמד לנערי ישראל דקדוק שפת-עבר) וכאשר שמעתי גם מפי בנו הד"ר המנוח. הד"ר במלחמתו לטובת אחיו בה"ראזסוועט" משנת תר"ך וביחוד במכתב-העתי הרוסי "ציון", שהוא עמד בראשו – ידועים לכל הבקיאים בהתפתחות ספרות עמנו בשפת רוסיה, ומקומם בביוגרפיה מיוחדה, אשר בלי ספק לא תאחר לבוא. אנכי ידעתי את הד"ר פינסקער מרחוק משנת תרל"ט, ומקרוב – משנת תרמ"ג. בשנת תרל"ט נתחדשה פה המחלקה ואנכי נקראתי לישיבותיה בתור חבר סופר והוא היה חבר הועד. לעתים רחוקות נקרה לי לדון עמו באיזו שאלה, וגם זה בשעה שהיתה מטרתי לסתור את דבריו, כי באופן אחר לא היה לי מה להוכיח לפניו, וביחוד בהיותי חבר סופר שאין דעתו מכרעת. ובצאתנו מישיבות הועד לא זכרנו איש את אחיו, כי איזה יחס יכול היה להיות בין רופא מפורסם מומחה לרבים ואחד העיר, ובין סופר עברי מורה לילדי ישראל. לאחת מישיבות הועד, שהיתה בקיץ תרמ"א, בא הד"ר פינסקער כדרכו וישב על מקומו. הועד החל לדון בשאלות העומדות על הפרק, והד"ר פינסקער קם על רגליו ויאמר בקול חוצב להבות אש: "ראו נא, כבודנו לכלמה, רכושנו לבוז, בתינו למשסה, עניי עמנו בעירום ובחוסר נסים אל אשר ישאם רוחם לבקש מפלט, ואתם משתעשעים בהפצת השכלה בישראל! עזבו פעולת תהו וצאו לישע אחיכם!" חברי הועד באו במבוכה, ואחד מהם השיב: "מה נעשה ואין חברה יכולה לצאת מחוג פעולתה". "ידעתי כי כן – ענה הד"ר – מדבר אני לא לחברי ועד ידוע, אך לאנשים כבני עמם, ומטרת בואי הלום היא להודיעכם, כי מעתה אינני חבר בועדכם וידי מסולקות מפעולתכם", ובדברו יצא בלב סוער ונרעש. בעת ההיא נסע לחוץ-לארץ ויקח דברים עם עשירי עמנו וגדוליו בוויען, בלונדון ועוד, להטותם להשתתף בתשועת עמם, ולא מצא אזנים קשובות. ובחודש תשרי תרמ"ג הדפיס בברלין את ספרו המלא אש הררי-שרפה ואשר לא קרא את שמו עליו גם ברמז. אחרי שבא הספר הזה לידו, בא אלי איש מוזר לי ויבא בפקודתו את הספר הנ"ל. בתחלה היה לי הדבר לפלא, כי שלח לי הד"ר את ספרו ואני אינני ממיודעיו, אך אחרי כן חשבתי למשפט, כי עשה זאת מפני שיודע הוא בלי ספק ממאמרי שנדפסו בה"ראזסוועט" בשנות תרמ"א ותרמ"ב, כי תמים-דעות אנכי עמו בעיקר השאלה, ביסוד מקלט לבני עמנו. מני אז החלותי לבקרהו בביתו לעתים מזומנים, דנתי לפניו כי אך ארץ-ישראל צריכה להיות מנוח לבני עמנו, מפני שלא ראינו עוד בדברי-הימים שתהיינה לעם היסטורי אחד שתי ארצות-מולדת שונות זו אחר זו ועוד טעמים אחרים, דברנו על אדות הישוב, גם בקשתיו כי יקח על עצמו הטורח ביחד עם גדולי אחינו פה, אשר דבריו נשמעים אצלם, להשתדל להשיג רשיון הממשלה ליסד חברה לטובת הישוב. בסוף השנה בא הלום הפרופיסור ד"ר ה. שפירא מהיידילברג, ובמושב שלשתנו ועוד שלשה או ארבעה מאוהבי המנוח הוחלט, להשתתף בתמיכת המתישבים בארץ-הקדש ולבוא בדברים עם בני ערים אחרות בענין זה. ומה השתוממתי ביום א' דראש-השנה תרמ"ד, בבוא הד"ר פינסקער אל מעוני הדל ויבקשני לבוא אליו ביום ההוא בערב להמועצה אשר תהיה בביתו על-דבר סדור עניני התמיכה להקולוניסטים בארץ-הקדש! הד"ר פינסקער, הנכבד על פני כל העיר, הולך בכבודו ובעצמו להזמין את קרואיו, כדי להמתיק סוד לטובת עובדי-האדמה בארץ-הקדש! בלילה ההוא נוסדה אגודת "חובבי-ציון" באודיסה. בחודש מרחשון תרמ"ה נסע לאספת קאטוביץ ושם נבחר לראש חובבי-ציון בארצנו, ומן העת ההיא עבד בכל לבו ונפשו לטובת הענין שלקח על שכמו. לא טרדותיו הרבות כרופא מומחה ומפורסם, לא עסקיו בענינים שונים בצרכי העדה שעמד בראשם ולא מחלתו ומכאוביו הרבים שלא הרפוהו – לא הניאו אותו מלקבל בסבר פנים יפות כל אדם שבא אליו בעניני הישוב, בין שהביא לו נדבה איזו רו"כ, בין שבא לשאול בעצתו, בין שהביא לו איזו ידיעות בשובו מארץ-הקדש ובין שבא לבקש עזרה ממנו לשוב לביתו, עם כלם הרבה שיחה ודבר כאשר ידבר איש עם בני-ביתו. לא היה דבר קטן בענין הישוב אשר לא משך את לבו לדעת אותו בכל פרטיו, למצוא את המחסורים הראוים להרחיקם ולחקור אחרי התחבולות שיוכלו להועיל לתקונו. וכמה עמל ויגע לאחד את המפלגות הרבות השונות בנו, להטותן לחפץ אחד במעשה ופעולה. הוא ראה כי לקול דבריו על שער ספרו "קריאת יהודי רוסי אל בני עמו" (תחת המבטא הרגיל אז בשפת לועז: "בני אמונה אחת") אחזה רעדה חנפים, ומלומדי אשכנז בני דת משה התנפלו עליו ויקראו בקול גדול: לא עם אנחנו, כי אם בני דת משה, "עם נבל" דמתרגמינן "דקבילו אורייתא", - על כן בהיותו בקאטוביץ ובחפצו למשוך אחריו את בני עמנו בחוץ-לארץ עזב את רעיון הלאומית במדברו הנאוה שנשא לפני הנאספים וידבר בשם צדקה ועזרה לאלה הנוהים אחרי עבודת-האדמה הכשרה והנקיה, ובזה הצליח לשעה להטות לדעתו איזו אנשי-שם בברלין ואת החכם המנוח פרופיסור ד"ר גראטץ ז"ל, אשר עם היותו מסדר ספר דברי-הימים לבני-ישראל לא יכול גם הוא לסלוח לאיש אשר אמר, כי בני-ישראל עודם עם ולא אך בני-אמונה, ובקראו אחרי איזו שבועות ב"המליץ", כי חובבי-ציון בפטרבורג ביום היובל להמו"ל "המליץ" במלאת לו שבעים שנה נשאו דברים בענין תחית האומה – הודיע תיכף להד"ר פינסקער כי עתה הוא מסלק את ידו מאת חובבי-ציון. וכמו שהשתדל למשוך אחריו את בני דת משה בחוץ-לארץ, כן החזיק תמיד במעוז השלום עם כל חובבי-ציון השונים בארצנו. נפלא היה לראות את סבלנותו, כחו העז ותשובותיו הרכות והלוקחות לב, בשעה שהיו באים לו המון מכתבים שונים ממקומות שונים בהצעות מתנגדות אחת לחברתה וברוח "ניע-זשעלאיעס" השגור בפי עמנו תמיד. הנה האחד מציע, כי ראוי לתת לבני גדרה איזו אלפים פראנק לנסוע אל אשר יכלו ולהושיב תחתם מאנשי ירושלים, או למנות בגדרה שו"ב, אשר מלבד עסקי השחיטה יהיה כאמצעי בין הקולוניסטים ובין אביהם שבשמים "ויפלפל עם ה' פינס בהלכה" (לשון אחד הגדולים), ולהושיב ביסוד המעלה (שהיו שם אז שבעה קולוניסטים) כהן, אשר בשכר המעשרות שיקבל ידרש לפניהם דבר ה' בימי השבתות (בשעה שישבו כלם בצפת מאין להם בתים ודבר ה' נפרץ שם). זה אמר, כי נחוץ לתת לצרכי התמיכה אך 25% מכסף הנאסף,והשאר יהיה למקנת קרקעות, וזה מודיע, כי חובבי-ציון בעירו החליטו לבלי לשלוח עוד לצרכי תמיכת הקולוניות שכבר נוסדו אפילו פרוטה אחת, רק לתמיכת קולוניסטים חדשים, והחלטתם זו הודיעו למקומות שונים. הקורא יוכל לשער את מבוכת לב החולה וטהר-הרוח הזה, בקבלו בפעם אחת הצעות מתנגדות כאלה, בשעה שמארץ-הקדש מתקבלים מכתבים קורעים לב על-דבר המחסור הנורא השורר בין הקולוניות, על-דבר חוסר לחם, חוסר מים וחוסר מעון, וקופת חובבי-ציון היתה תמיד כסעודה שאינה מספקת לבעלה, עד שפעמים רבות לוה הד"ר פינסקער אלפי פראנקים בפאריז על אחריותו. ובמצב כזה ענה תמיד לכל בעלי ההצעות המתנגדות בנחת ובמתינות, פעם בהגיון ופעם בתחנונים ובדברים מעוררים את הלב, עד שהצליח לו להשקיט את הסערות ולהשלים את כל המפלגות ולעמוד בראש חובבי-ציון בטרם נתאשרה החברה לתמיכת אחינו בני-ישראל בארץ-הקדש על-ידי הממשלה – במשך קרוב לשש שנים. לעמוד בראש איזה ענין בעמנו במשך זמן רב כזה, בשעה שהפעולות חפשיות ומסורות ביד כל הרוצה להשתתף בהן, בלי סדרים קבועים שאין לשנותם – יכול אך הד"ר פינסקער! הוא היה רחוק בתכלית הריחוק מכל פניה ואפילו יקח את הענין על שכמו, ובכל הנוגע לעניני הישוב לא אמר מעולם "קבלו דעתי", מחל על כבודו והתרפס פעמים הרבה לפני איזו קפדנים בארץ-הקדש ובקש סליחתם בעת שפגעו בכבודו באופן נורא מאד – רק בשביל שראה, כי מצב הענינים דורש לקרב את הקפדנים ההם מפני שידם תקיפה… נפלא עוד יותר, אם נתבונן, כי כל זה עשה לא לאומי אדוק, האומר: או ארץ-ישראל או לא כלום, אך לאומי אמתי וחפשי, שאמר כי אין נחיצות לבנות מקלט לעמנו דוקא בארץ-ישראל, וכל הארצות שלא נושבו עוד ומצבן ואקלימן מתאימים אל המטרה הדרושה כשרות לזה, ורק אם אפשר יהיה לעשות כזאת בארץ-ישראל, אז טוב יותר, והוא אחז בדעתו זו עד יומו האחרון. הוא החזיק בדעתו ברעיון, אך במעשה בטל אותה מפני דעת אחרים, ובראותו כי לב העם נוטה אחרי ארץ-הקדש, בטל ויתמכר במעשה בכל לבו. את הדברים האלה שם בפי לפני איזו שנים להשיב לחובבי-ציון במוסקבה על שאלתם: אם נכון הוא לעשות איזו שנוים במחברתו הנ"ל שרצו להדפיסנה בשפת רוסיה, בנוגע לשאלת הארץ, שהרי ממעשיו לטובת ישוב ארץ-הקדש נראה, כי חזר מדבריו במחברתו כי כל הארצות כשרות לזה. על השאלה הזו להשיב להם לאמר: "השאלה, איזו ארץ ראויה למקלט לעמנו, היא שאלת הכלל, ולא ביד יחיד כמוני ואפילו הרבה יחידים לפותרה, אנכי אך הצעתי את השאלה וחכיתי לתשובת העם. והנה אחינו בארצות המערב לא ענו כלום על שאלתי, על כן לא אוכל לצרוף את דעתם, ואחינו ברוסיה החליטו, כי ראוי לבחור בארץ-ישראל, ועל-כן הנני מקבל את דעתם לתשובה על הצעתי וכופף את ראשי לפניהם ועוסק בישוב ארץ-ישראל". לא יפלא, אם אחרי אשר בסבת מחלתו אנוס היה בסוף שנת תרמ"ט להתפטר מעבודתו לחובבי-ציון ולנסוע לחוץ-לארץ - שבו יודעי ערכו הרם לבחר בו פה אחד להיות ראש ועד החברה לתמיכת אחינו בני-ישראל עובדי-האדמה ובעלי-המלאכה בסוריא ובארץ-הקדש, שנתאשרה מאת הממשלה. ומה טובו לו הימים האחרונים האלה! בלי פחד עושי מחשך, בלי חרף-נפש, בסוד חכמים ונבונים ובעזרת קופה לא ריקה, כמו בימי עשה פעולתו. מה נעמו דבריו בסוד הועד, מה רבה ענותו לשאול דעת כל איש ואיש מן היושבים, לשמוע בשום לב את דברי כל אחד ולהשיב בנעם ושפתי חן על כל הצעה שתהיה! אך הימים הטובים האלה לא ארכו לו. הד"ר פינסקער היה ידוע חולי עוד מימי עלומיו (שעל כן לא נשא אשה מימיו, והיא שעמדה לו כי הגיע לימי שיבה), וביחוד גברה מחלתו בעשר שנים האחרונות. לפני שלשה חדשים הרגיש כי קרוב קצו, וכאשר אמרתי לו, כי בקרוב ימלאו לו שבעים שנה ונחוג את היום ההוא, פקד עלי לבלי לגלות מזה לשום איש לבלי להודיע במכתבי-העת. מאז התגברה מחלתו (מחלת-הלב ולבנת-הדם) ויתפטר מעבודתו בתור יושב-ראש לועד החברה ובתור יושב-ראש בועד מועצות התלמוד-תורה דפה, גם חדל לנסוע לרפא-חולים, רק חולים עניים קבל בביתו בחנם. זה כחודש ימים תקפה מחלתו ומכאוביו גברו, ובכל זאת פקד להודיע לו תמיד מכל הנעשה בעניני החברה, שאל ודרש אחרי כל חדש בזה, באמרו כי כל עוד נשמתו בו תאב לדעת כל דבר נפל בהחברה. ביום ב', ב' כסלו, 9 דיקאבר וברצון רעיו הרופאים, אשר גזרו אומר להלינו לכבודו שלשה ימים אחרי מותו, בא לקברות על יד קבר אביו המנוח ז"ל ביום כ"ג כסלו 12 דיקאבר. המנוח, כמו שאמרתי, נולד ביום 25 דיקאבר לחשבון חוץ-לארץ, שהוא יום 13 דיקאבר אצלנו. חבריו הרופאים, מבלי דעת את יום הולדתו ובלי בקש חשבונות יום הלידה ויום המיתה, החליטו להובילו לקברות ביום 12 דיקאבר. על-פי זה היו ימי הד"ר פינסקער עלי אדמות שבעים שנה (שנות החמה) מלאות מיום ליום. חלק גדול מהונו עזב לבתי-חסד ולחברות של צדקה שונות, ובראשן לחברת תומכי אחינו בני-ישראל עובדי האדמה ובעלי-מלאכה בסוריא וארץ-הקדש. איננו עוד!… מי יביא לנו תמורתו? תהי נפשו צרורה בצרור החיים! (תהילים פ"א י"ד) ראשי בית ויהי באלף שמונה מאות עשרים ואחת, לחרבן ירושלים עיר הקדש על ידי טיטוס, החדש העשירי, בעשור לחדש. ואני בתוך הגולה, על נהר "מיכה" נפתחו עיני, ואראה מראות אלהים. ואראה, ואשמע, עיני לא שבעה מראות, ואזני לא נמלאה משמוע, תנחומות אל שעשעו נפשי, ואנגש כל עצבותי, ואשכח דאגה. הדאגה! הארורה הזאת, אסופת חוץ היא, ולא מולדת ביתי; כי מימי נעורי עד היום הזה, עד זקנה ושיבה, לא עצבני מצבי, לא הריתי עמל ולא ילדתי דאגה; לא מאשר כי חנני אלהים וכי יש לו רב או כל; אודה ולא אבוש לאמר בקהל עם ועדה כי גבר רש הנני, ולרש אין כל! לעג השאננים הנני; לו אבו כל בכורי דלים לשים עליהם ראש, כי אז בחרו בי; כי גדול ונורא הנני על כלם! "חברך מת או עני חשוב כמת תאמין!" ומה גם בראותך אדוני הקורא, את דגל העוני והלחץ אשר עליו אחנה גם אסע! את קסת הסופר אשר במתני, לולא מנע ממני אלהי חסדי ריש וחסר ונקיון שנים, כי אז נכבדתי להמנות בחברת הסופרים העברים בארצנו… סופר עברי, קשה יום הרימני! מה לעשות עוד ולא עשיתי? עבדתי כל עבודות זרות שבעולם. גם אפוד נשאתי לשרת את פני אליל המסחר, אשר לפי דברי סופרי דברי הימים, הוא להעברים אליל המחסור כי הפכפך הוא… עוד אזכור כי מלאכו המקרה, אשר עיני ערומים, אליו נשואות: מתי יעלה ויבוא, נראה אלי במאור פנים, אחת ושתים, וילחש באזני: " עמוד על רגליך בו אדם, הנה עת רצון: שאוף רדוף חטוף טרוף אסוף לרוב, ואל יבהילוך שקלי זרים!" ואנכי כסיל אדם שכבתי אז למעצבה, ואישן שנתי; עצלותי או מורך לבי, נסך עלי רוח תרדמה. רק אחרי פקחי את עיני, ונפשי היתה ריקה, שוקקה, נחמתי מאד… אבל לשוא! המלאך הגואל, מכבר חלף הלך לו, ולא יספתי לראותו עוד!.. הה לו בנתי אז לרעו – מעיני, ולא היתה את אשר הנני עתה; כי אז עשיתי מצאתי און לי, ותחת עמוד בענוה והכנעה, על במת הסופרים, אשר במת מטבח היא לבעליה, לשמוע שריקות בוז מפי קוראים מפנקים, ומבקרים אכזרים – לא ירחמם עושם – עמדתי אז על במת התיתרון הגדול, לראות חזיוני תעתועים, לאחז עינים במקסם שוא וכזב, וחנפים וכסילים מחאו כף לקראתי בתרועת כבוד ויקר, וימלא כבודי את כל הארץ. בכל זאת לא ידעתי דרך עצב, ואשמח בחלקי אם גם רע הוא, בגלל עצלות הנפש, שפלות הידים, רפיון חשק החיים, ואפיסת כח ההרגשה אשר לכל חברי הסופרים העברים; הסופרים אשר זה דרכם כסל למו לקרוא בקול, כי בעלי רגש הם!הם ירגישו יחושו מכאובי זרים, מכאובי זולתם. ומכאוביהם המה לא ידעו…! אבל שונות הן דאגות בני האדם בתבל: יש דואג על רבבותיו, ורבוא רבבותיו, כי ישו פרי מצער, בצוק העיתים האלה, אשר אבל נבל המסחר, ופסו אמונים מבני אדם, לרגלי התנועה הפלשתית והארגנטינית; ויש דואג על כי קמו נושכיו, ויקיצו מזעזועיו, וירדו לנכסיו, ויחבלו גם שמלתו לעורו.– יש דואג על צמד סוסיו, סוסי מרכבתו, כי הזוג אינו עולה יפה, כי לא ראי זה כראי זה; ויש דואג לשתי רגליו, כי מחלת הפדגורה תקפתן, ויתהפך בציריו על משכבו. – יש דואג על סבאו כי מהול במים, צוחה על יין משתהו יין צרפת, שמפניה ומררה כי לא עמד טעמו בו…ויש דואג על כי מכבר פנה יום, יום קיץ, ותקותו להביא ככר לחם אל ביתו זו אשתו אחרי אשר מדד בשבלו שוקים ורחובות, נשארה מעל, ונפשו עליו תשוח, בזכרו, כי אשתו, וששת הנפשות החוטאות אשר הביא על ארץ רבה, עודם יושבים בצום, ועיניהם תכלינה. ואני הגבר ראה עני, לא לרבבותי ונכסי ומטלטלי, לא לסוסי, גם לא לאשתי וצאצאי אדאג, כי סופר הנני…רק על שבר בת עמי השברתי, הקדרתי! מצב עמי המעציב, הוא מקור עצבי ורגזי, הוא היה למפגע לי, יומם הרפה ידי מעשות תושיה, ולילה לא הניח לי לישון. ואולם לא מצבו בעמים יחתני! הן סמוך לבי בטוח, אשר אם עם הצדק חליפות וצבא, הלא גם מספר ימי הרשע חצצו,בשגם צורריו, אנוש המה סלה! בבית המשכית של בוצבבה, ראיתי בימים אלה, את פסל הכומר הדימנקני, את האב הקדוש והנורא, אב הרחמים והסליחות, "טרקב ב ימרה", אשר הרוה את עפר האי הפירניי, מדם אבותי, אליו אמרתי אל לבי: גם שטקר, גם דרימון, ואחוזת מרעיהם לא לנצח יחיו, גם בעצמותיהם יבוא רקב, גם שמם יהי לחרפות ודראון עולם; ויוצרי פסל יעמידו גם אותם בבתי המשכית לראוה בם, ובנינו אחרינו יראו בם ויתנודדו כמוני היום, גם שנאתם וקנאתם המה, יחד כעשן תכלינה מפני רוח העת אשר בוא תבוא!.. עד נאמן סלה, הוא ספר קורות חייו: פרק אחד כתוב בכתב מכוער מאד, בעט מלא מרורות, ופרק שני כתוב הדר. – פרק שלישי – באותיות דמע ודם, מכלות עיני הקורא, ופרק רביעי – באותיות זהב, מלאות זיו, ומפיקות נגה, וכן הלאה, עד תם הספר, עד סוף כל הדורות, עד אשר יכתב ספר עוד!– רק מצבו בביתו פנימה, ירבה אנחותי: בביתו רבה העזובה, נוראה המהפכה, בכל פינה צלמות ולא סדרים, הרס ונפץ ממסד ועד הטפחות, מבעד לחלונותיו המנפצים בידי בניו, יראו זרים קלונו, יתבוננו יצחקו למשבתו, יביטו איך בניו יגורו מלחמות, וקרבות יחפצו, ישתבבו משובה נצחת, יכו איש את רעהו בשוט לשון, בשוט נורא מאגרוף רשע! וכאשר יחלו יחלשו, ממלחמת איש ברעהו, אז ישברו באפס יד, אז תמצא יד אויב לדכאם על נקלה תחת רגליו, לפשוט על חלליהם, על חללי בת עמי!.. כי אזכרה את עמי ואהמיה, לבי יתפוצץ בקרבי: ידעתי כי לא מענג ורך ותפנוק מנער, יעשו מעשיהם זר מעשיהם; כי אם מרוב צרה ונפש מרה; רעבים הם אחי, קבתם נושה בם! מי כמוני יודע את הזוללה הזאת? היא, גם נפש יקרה תצוד!היא תעש את האדם, כזאב ערבות, כנמרי טרף; היא תשלח מדנים בין אחים, היא תחלל כל קדש, תפריע מוסר, תשבית כל רגש, כל רגש אדם!– צר לי עליכם אחי! מי יתן ויכלתי לפרוס לכם לחם! מי יתן ויכלתי לחלץ אתכם מן המצר, ולהעמיד רגליכם במרחב יה! באותי להושיע את עמי, את אחי האובדים ולא יכולתי לשחד בעדם מכספי, אמרתי אשחד מכחי בעדם! זו כוחי לאלהי! ואשב ימים רבים ספון בחדרי, לא אכלתי, לא שתיתי, ותדר שנתי מעיני, ואכתוב, וארשום, ואאסוף כל הגיוני רוחי, ומערכי לבי בספר גדול מאד, ואקרא שמו בישראל "חסן ישועות" לאמר: בו יושע יהודה, וישראל ישכן לבטח! אולת או שגעון! ימים שבועות גם ירחים בקשתי בורשו עיר מגורי, אשר היא מרכז הספרה העברית, ומעוז הסופרים העברים – מוציא לאור את ספרי, ולא מצאתי: מוכרי ספרי דת, דרוש מוסר וקבלה. עון פלילי בעיניהם, כעון ירבעם בן נבט להחטיא את הרבים בספרי השכלה; ומוכרי ספרי השכלה – לא עליכם – קצרי יד המה, להם היה רצון, רק רצון ולא יכלת! כגורל הסופרים, כן גורל הספרים, וכן גורל מוכריהם! ואז השיאני יצרי, יצר לב האדם הרע, להחזיר על פתחי נדיבי עם אלהי אברהם, לאסוף חותמים, כמשפט מחברי עמי מאז מעולם; אפס כי שמתי אל לבי כי בימי רעה אלה, אשר מקורי ה"פרנסה" דללו וחרבו, היוקר יאמיר, כל ראש לחלי וכל לבב דוי, מי זה יתאו למטעמותי? אם כי ידעתי כי בימי רעה אלה, יתאוו להתקשט, ולהתיפות, וכל יקר לא ייקר בעיניהם – ומה גם כי יראתי פן אעט כלימה על נפשי; כי עצמי לא נכחד ממני, כי אין לי מצח נחושה, ולשון חלקות, ותחת הושע, משנה שברון אשבר; ולו גם ידעתי, כי בכל מקום בואי, יקדמו בכבוד את פני, וטרם אקרא אענה, גם אז לא נתנני לבי, ללסטם את הבריות, כי לא הסכנתי באלה. ואחרי אשר נוחלה אבדה תקותי, יעצתי לי בשת: למכור את ביתי בכרכמיש, הוא הבית אשר עמלתי בו, כי ירושה הוא מחותני. ואם כי קירותיו מטו לנפול, וגגו, גג התבן מכבר היה טרף לשני העזים ועדר הרחלים, בשנת בצורת זאת כאשר אפס מרעה בשדה, יבש חציר נבל ציץ. – בכל זאת ידעתי כי שלש מאות שקל למצער, אקח את מחירו, ובכסף זה הלא על נקלה אגש למלאכת הקדש, להוציא לאור את ספרי ה"יקר", אשר יודעי חן, העידו והגידו, כי רב טוב צפון בקרבו, כמדומה לי, כי לא התלו בי!… אך גם עצתי זאת לעמת שבאה כן הלכה; כליותי יסרוני מעשות המזמתה, למכור ירושת הורים, אם גם מצאתי און לי להשלות את נפשי כי איש חי ורב פעלים, אשר יחוש בנפשו, כי בפעלו יצליח אדם רב, יאיר ל..רץ ולדרים. – לא ירך לבו, לא יפחד כנשים, והשליך גם את נפשו מנגד; ולמופת היו לי אנשי השם אשר מעולם, בעלי ההמצאות הגדולות, כשלמון – די-קו אשר בעד המצאתו, מת בבית האסורים, פרנקלין, שטיפינזון, פולטון, סטנליי, שניצר, וכו'. וכה הייתי כאיש אובד עצות, ימים רבים, בשאתי עלי את משא כל העם הזה!(?). זאת, התקוטטה בי חברתי לעתים לא רחוקות, עת לא יכלתי מלאות שפקה, (מתי יכלתי?) חברתי זאת דרך נשים לה, עיניה לא למרחוק הביטו, הלאה מחוג עולמה הקטן והשפל, המלא תעתועים, עונות ושגעונות, לא ראתה מאומה; רק לחמה ומימה, צמרה ופשתנה, שמנה ושקויה, נזמה וחליתה, הם הם היו משוש דרכה, כל זמן שהנשמה בקרבה, שעשועיה בעת ההוה, ותקותה לימים יצרו, חץ לשונה פלח כבדי וכבדי; כי כאיש אשר רוח עועים מסוך בקרבו לעת זקנה הייתי בעיניה – שיבה לא טובה לא עליכם! – כל העולם כולו בנחת, ובעלי בצער! – כעסתני צרתי בלילה הוא – השמעתם בית ישראל אסוני? הראיתם מכאוב כמכאובי? איש אובד עצות, איש אשר קצרה ידו מהושיע לנפשו, אולת קשורה בלבו להיות עוזר ומושיע ומגן לחמש מאות רבוא? אשאלך נא תרח זקן, והודיעני: מדוע לא יעמיסו על שכמם עול דאגת הכלל אנשים כרבי פגעיאל בן עכרן, רבי אחירע בן עינן, רבי און בן פלת, ורבי עיר בן אתונות, קציני כרכמיש עיר מולדתי אשר להם הגדולה הגבורה והתפארת? הם, הלא כל יכלו! מדוע ישקטו הם במכונם? ואתה קנה רצוץ, דך נכלם, מה לך כי נזעקת? – בי אשתי! – עניתי בלב נשבר – דברי ככל העולה על רוחך, אך את שמותיהם אל תעלי על שפתיך! כי לבי יתחמץ בקרבי, מבוגדי און אלה לא תצא תורה! נעוי לב אלה, רק את נפשם יאהבו, ומה להם ולעמם? הם הם מהרסינו ומחריבינו! – צדקו יחדו – צעקה אשתי בהמת רוחה ותרקע ברגל על הרצפה, עד כי נעו שברי זכוכית חלונות בית מעוני, וינע גם לבבי בקרבי – התחת אלהים המה? המה ידאגו לנשיהם ובניהם ובנותיהם, ואתה זקן וכסיל, מה לך אשתך ובניך ובנותיך! ישאו חרפת רעב, ילבשו קרעים, יאכל הקור בדי עורם, יחיו במצוק, יכלו ביגון חייהם, ומה ממך יהלוך? הוי רוצח! הבנים רק בני והבנות בנותי? הוי עול – יוצרך לא יחנך – ראו נא, כמו לא אליו שמתי דברתי, הנהו יושב במנוחה וכותב הבליו, ומקמט את מצחו, ודואג בעד הכלל! שפות הסיר במאמריך! הה גדול כים שברי! יחד יודעי, בתולותי ורעותי, בכו עמי כי רבות אנחותי! שא עיניך וראה הנפשות הרעבות, הגויות הערומות. החרף ישליך קרחו, השלג ישליג בצלמון, אין נחלת לחמם, ואין גם תפוח אדמה להשיב נפש, קירות הבית דולפים, כמו יבכיון עלי יחד, מר יבכיון לגורל אשה עצובה וקשת רוח כמוני!.. דבריה אלה נגעו עד נפשי, ואחנן קולי: –אל תתאונני רעיתי היקרה, כי למה יקצוף האלהים על קולך? השפילי לראות אשתי, וראית ונהרת. וידעת כי מאשרת בבנות את! –אשפיל לראות… את אשת פלטי בן ליש? –אכן גם אותה ראי וקחי מוסר! –מוסר שדי! – הרימה אשתי בצחוק לעג מר קולה – צדקת! האמללה תשא כל יד עמל! היא תאכל מעדנים, תלבש שני מחלצות חדשות חדשים לבקרים, בת חמשים כבת עשרים. היום עברה ברחוב עטופה באדרת עור שועלים, ותרגז ארץ תחתה! מפלי בשרה… בעליות מרוהות…רק עונג וששון, מוסר שדי! – ללבבה הביטי! בלבבה פצעים אנושים! מעון ביתה בור צרה. משמניה וממתקיה, יהפכו בבטנה למרורת פתנים, ותעבוה שלמותיה! כל אשר את רואה לא לה הוא! נושי בעלה עצמו משערות ראשו, בתכריכי זרים יבוא לא בכלח אלי קבר… ואנחנו, אשרנו וטוב חלקנו, כי אין נושה בנו, כל אשר בביתנו לנו הוא, בלעדי הנשמה, אשר אדון כל הנשמות עתיד לטלה ממנו, ולהחזירה בנו בעתיד לבוא! – אין נושה בנו! גם ברפאים שוכני קבר אין נושה! הוא יטיף לי מוסר. אל תטיף לי! התדאג לפלטי בן ליש? אל תירא ואל תחת! כי הוא לא ידע כל דאגה! פלטי יאמר:"ידאגו אחרים! ידאגו נושיו!" אל תדאג למענו, פני אשתו לא קמטו ולא עת כפני אשתך. אשתו לא ישבה כלואה ביום השבת בבית כמוני מבלי יכולת לצאת בלי כסות בקרה ונעלים לרגליה! לא אחטא בשפתי חלילה לאמר: לשאוף מעט רוח צח תחת שמי ה'!.. גם בשבת מברכין – אוי לנפשי החוטאת – לא יכלתי לבוא אל בית אלהים לשפוך שיחי, לברך את החדש ככל בנות ישראל, אשר חלק להם בדת מורשה! מי יגלה עפר מעיני אבי עליו השלום, אבי, אשר אדיר כל חפצו היה כי חתנו לוקח בתו היחידה, יהי ספרא רבה, מליץ אחד מני אלף, כל הונו פזר, עד אשר הצליח בידו הביא את ה"תכשיט" היקר הזה אל ביתו! בקראו את מכתביו אשר שלח אלי בימי כלולותי, משך שנתים ימים, סלסוליו ומליצותיו, אז לשחקים הרקיע; אמי – בגן עדן מנוחתה – התהללה בשערים, לבה עלץ באשר בתה; הה לו קמתם היום מקבריכם לראות שפלותי ודלותי, וצרות לבבי, לו ראיתם איך הטבעתם בבוץ רגלי, איך החשכתם את עולמי, ותתנוני בידי לא אוכל קום… כי עתה מתם שנית מרוב צרה ויגון. ובדברה דבריה אלה מעקת לבה, נשאה קולה ותבך רב בכי. בראשונה העירו בקרבי צחוק: מקץ ארבעים שנה מאז דבקה נפשה אחרי, אחרי אשר יולד דור שלישי על ברכיה, ועוד מעט והנה דור רביעי; החלה להכיר את משוגתה, ותאמר לדבק לא טוב; אך בשמעי קול בכיה נפיגיתי ונדכיתי עד מאד! חשבתי דרכי וארא, כי צדקה ממני: היא הגידה תמיד, כי לו נתנוה הוריה, לרוכל למוזג, לסרסור, לחיט, לסנדלר, או גם לנושא סבל בשוק, או מנקה ארובת העשן, כי אז היה גורלה לשובע ולא לרזון, ותדור נדר לתת את בתי ל"יהיה מי שיהיה" רק לא לסופר עברי; ואמנם נמרצו אמריה! ערכי הושפל בעיני עד מאד, ראיתי כי גבר לא יצלח הנני, ראשון ואין שני! אכן מאושר ממני החיט, הסנדלר, וכל בעל מלאכה למינהו, כלם יראו ברכה בעמלם, אם הרבה או מעט, ולמלאכת סופר עברי, אין דורש, אין מבקש, בהמצאה לא תדרוש, ובהפקדה, לא יפקד מקומה!..מי כמוני יודע גורל נשי הסופרים העברים? הה מגפה אחת לכלן: עני ולחץ, גם נגע וקלון!.. ואשתי מרת הנפש, בראותה, כי נחתי, גם נכנעתי בפניה, ומרך בא בלבי, הוסיפה אמץ להלחם בי, ותנף עלי חרב לשונה החדה, כקטגור אשר לא ידע רחם ביום הדין, קראה אשמתי באזני: –זה שנים הרבה, עברת חוק, הפרת ברית עולם, גם שודדים ומרצחים, ירחמו אשת חיקם, ופרי בטנם: הם ישימו נפשם בכפם, ישללו שלל, יבוזו בז, ואת שללם יביאו אל ביתם; ואתה, השלכתם אחרי גוך! אנכי הנני כאלמנה, בניך ובנותיך הנם כיתומים, יתומים חיים להם מרחמים ומנחמים! שגעון נורא התעך מדרך הישר! ספר גדול כתבת, ומה הושעת ללא עז? הצל לא הצלת את עמך, רק לבני ביתך הריעות, השימות כל עדתך! הה זכור נא והבט!.. כזפת וגפרית בוערה בא מוסרה הנורא בקרב לבי, מחשבות רבות חשבתי, סעפים שונים, ששתי עות בנפשי, ולא מצאתי לי עצה ישרה, בלתי אם למכור את ה"נחלה" ולהוציא לאור את ספרי! ספרי זה בטח לבי כי יחלצני מן המצר, כי יושיעני ממצוקותי! ספרי זה ידעתי, כי שאר רוח לו, כי ימצא לו מהלכים בקרב עמי; ולא רק אשר יושיע את עמי, וינחיליני שם תפארה, שם עולם אשר לא יכרת, כפלא יועץ: כי גם אמלא זהב חורי, כי עוד לא טח מהשכיל לב עמי, כאשר חרצו עליו צורריו משפט!.. עוד ידע לבחור בטוב!.. ואז… אז תראה אויבתי ותכסיה בושה! אז תדע כבוד סופר בישראל, סופר גוי קדוש! נחרצה, נעשתה! האשמורה התיכונה הגיעה, ועל עיני אשתי העיפה מרוב בכי וזעקה, נפלו חבלי שינה. אז לקחתי לי טליתי ותפלי, משניות, ספר חובות הלבבות, בגד שבתי, ובלט הוצאתי המפתחות מתחת כר מראשותיה, ואפתח את הארגז, ואקח לי חלוק לבן, ואשים במלתחתי, ואעזוב את הבית בצאתי על בהונות רגלי, בלב נשבר שמתי אל בית הנתיבות הכרכמישי פני, ולאור הבקר, הוא בקר יום ראשון, באתי שלום למחוז חפצי. מי הגיד להם בואי? מאין נודע להם בית מלוני? לא אדע! באו רבים לשחר פני, לא פרחי השכלה, אברכים בטלים, המרחפים בעולם התהו והדמיון, וחוזים משאות שוא ומדוחים; כי אם אנשי מעשה. קציני כרכמיש ונכבדי עשיריה. ביניהם הכי נכבדים: רבי פגעיאל בן עכרן, רבי אחידע בן עינן, רבי און בן פלת, ורבי עיר בן אתונות, אשר ביום אתמול העטיתי עליהם כלימה, בהכות אותי אשתי בשבט פיה. גם רבים ממפלגת הנאורים, נלוו אתם, הלא המה: צלמונע הרופא, הנושא משרת שר אלף במדינה, כאשר העידו בגדי השרד אשר לבש וקשורי כתפיו; המודד אלמודד, העורך דין בלטשצר, הרוקח שדרך, ואבטליון הסופר, המודיע חדשות מכרכמיש כפעם בפעם בהעתונים העברים, כלם לבשו בגדי שבת ויום טוב, כיאות לקדם פני אורח נכבד ומאד נעלה… כלם השתחוו לי ביראת הכבוד והרוממות, ויתקעו לי ימינם לשלום, באהבה רבה, הבכור כבכורתו, והצעיר כצעירותו. ומשתומם עמדתי על מקומי וזמותי נתקו: התבין אדוני הקורא מדוע? שפק נורא התגנב אל לבי אם לא חולם הנני!.. כי מי ומה אנכי, כי זכיתי לכבוד גדול כזה?קציני כרכמיש, יראיה ונאוריה, יבואו לשחר פני סופר עברי, אשר דל מאד חלקו בחיים? את דרך אחי בני עירי אלה מאז הסכנתי! לא רק אשר לא רחש לבם לשחר פני סופרים עברים בבית מלונם, כי גם בהשפיל הסופרים את כבודם, לבוא אל בתיהם המה, ידעתי כי סגרו הדלת ונעלו. ואם אחרי אשר כתתו רגליהם פעמים עשר,מצאו פתח פתוח, לא מצאו יד פתוחה, וטרם אספתי נפוצות מחשבותי, לדעה מה יעשה בי, פנה צלמונע הרופא, וידבר אלי עברית לאמר: – מדוע זה הנך מחריש ומשתאה אדוני הסופר? – פלא!– עניתי בהניעי את כתפי – רחוק מגבול שכלי, קטונתי מכל הכבוד אשר עשיתם לעבדכם! במה זכיתי לכבוד גדול כזה? איזו רוח עברה עליכם פתאום אדוני הנכבדים?.. – ה' עמך גבור חיל!– ענה צלמונע עברית – מה זה הדבר? הלא סופר עמנו אתה, סופר נודע למשגב בכל תפוצות ישראל; הן רבות כתבת, רבות פעלת, פעלת לחוסים בספרתנו הקדושה והרחבה, ועוד תשאל: "במה זכיתי"? זה לא כבר הופיע בעירנו הרב הצדיק הקדוש מעיר מול-סין, ויעלזו חסידיו בכבוד ויערכו משתה גדול לכבודו, ויבואו האנשים על הנשים, ויביאו מנחה לאיש האלהים, וקהל חסידיו מתי מספר הם, אשר השם אלה עושר, ואנחנו אשר בזקנינו ובנערינו, בנשינו ובטפנו, נאמנים אנחנו את שפתנו – לא נדע לחלק את הכבוד הראוי לסופרינו? האפס כל רגש מקרב לבנו? כעבד נקלה בהנתן לו פתאום כבוד רוזנים, כן הייתי אז בעיני בשמעי דברי צלמונע, במבוכה נעימה לא אדע שחרה, הבטתי אל פני הנאספים בחדר משכני ואומר: – האמנם? רוחכם נאמנה את שפתנו? ויגש אלי אבטליון, ויוציא מתחת למדיו, ספר גדול ועב, כרוך בעור זמר, וכתבת זהב על גבו ויפתחהו ויפרשהו כשמלה לפני ויאמר: – הנה הפנקס הזה יהי לך עד נאמן אדוני הסופר! ואשים עיני על הכתבת אשר על שעריו וארא שלש מלות אלה באותיות גדולות ומאירות "חובבי שפת קדש". – אתאנו לך סופר נכבד! – קרא אבטליון וילטוש עלי שתי עינים חודרות, כמו נסה את כוחו לדלות ממעמקי לבי, את משפטי על אדות החברה הזאת, אשר היתה שעשועיו יום יום – אתאנו לך סופר כי תתן את ידך לנו, והיית חבר נכבד בתוכנו לכבוד ולתפארת! – אם מצאה האגודה הזאת חן בעיני אדוני הסופר!– הגיד רבי פגעיאל חלקו בפנותו אל אבטליון. – טרם אדע משפט האגודה! – קרא נא אדוני מעל הספר! – כמה מספר החברים? – שאלתי בחשבי כי מספר הם, ונער יכתבם. – עשרת אלפים. – עשרת אלפים? המגזם אתה לי רבי אבטליון? – מספר ראשי בתי אבות בעירנו הלא כרכמישי הנך, וידעת היום, כי עשרת אלפים הם במספר! – ורשיון הרוממות?.. – איזה רשיון? אגודתנו לא אגודה היא, בתכונתה האפיציזית, כי אם קהל חותמים, או קהל קוראים עתונים, וספרים חזיונים, ספרתים, ומדעיים, בעירנו יש עשרת אלפים חותמים, וכל חותם ירים תרומה, מחצית השקל לשנה, או ארבע קשיטות לחדש, או קשיטה אחת לשבוע! סך מצער כזה, הלא גם יד העני משגת! – אכן עצה נפלאה, אבל מתי תאספו חצאי השקלים? אדמה כי לימות המשיח!.. – מדוע תרחיק את הקץ? – שאל צלמונע עברית. – באשר נפשי יודעת מאד, כי אין כסף לישראל! – אין כסף? בתמיה! – סתר רבי עיר בן אתונות דברי בנגון הגמרא – ההנך בוחן ובודק גנזי נסתרות? הנה רבי פגיעאל יוכיח! האף אין זאת רבי פגיעאל?.. רבי עיר?עלי לאמר עמך "עננו"… בית החומה בעל שלש הקומות יוכיח! – ענה רבי פגיעאל כנכלם מעט. – ושטרי האבליגציות? ושטרי המלוה הראשונה והשניה והשלישית?– קרא רבי עיר עלז ושמח, בקרצו עין לרבי פגיעאל. – רב לכם – ענה צלמונע בצחוק – כאשר ידעתם גם שניכם לא תדעו מחסור! לו שאל אל עליון בעצתי, כי אז יעצתיו לחלק כספכם לחמש מאות עניים, ואז השיג למצער איש איש חלקו חמש מאות שקל! – וכספך אתה אדוני הדוקטור? – ענה רבי עיר בצחוק – ויקרוץ אליו עיניו, וקמטים קמטים נקוו במרומי מצחו. לכם! – כהה בהם אבטליון, אשר לא אהב לשמוע לצון – שפתי סופרנו תבענה מישרים! יש כסף לישראל! ישכסף לעגל, ואין כסף למשכן! כמה יגיעות יגע רבנו עד כי עורר את עדתו להמפעל הקטן הזה: מחצית השקל לשנה! רבנו הנודע למשגב, בתורתו, חכמתו, וקדושתו, בכל ארצות תבל, קמו נגדו מרעים, להפר עצתו, ולקלקל מחשבתו, ויבקשו חשבונות הרבה, בעד מחצית השקל לשנה! ואם חיט הוציא הגה מפיו, בהלכות המחלצות, והמעטפות, והמטפחות והרדידים, אז מבלי בקש חשבונות הרבה, הקדימו "נעשה ונשמע!" ויזילו זהב מכיסם, וכל המרבה היה משובח ומפואר עדי עד. לבי יהי כמאכלת אש בזכרי את הלוקוס המכלה ממונם של ישראל, ואינו עומד להם בשעת צרתם!.. הדברים האלה דבר אבטליון בתום לב ובחימה שפוכה כאיש נצב לריב, כל הנאספים החרישו כמו הודו לדבריו, ורוח עצב רחפה על פניהם, רק אנכי – נגד רצוני – התפרץ קול צחוק מגרוני. – למה זה צחקת אדוני הסופר? – שאל אבטליון כנכלם – האם לא מישרים תבענה שפתי? היש בם נפתל ועקש? – חלילה, כלם צדקו יחדו! אולם מכבר היו לי לזרא! זעקת חברי הסופרים מכבר הקיפה את גבול ישראל, ובכל זאת לא יעזבו את גילוליהם, ותהי להפך: כל אשר יוסיפו להרים בכח קולם, לזעוק חמס על תעלולי המותרות, כן יעמיקו סרה! – הגד נא אתה רבי אבטליון אם ידעת! – אנכי אגיד בלי משוא פנים: כי יתומים היינו באין אב, מאשרינו ומדריכינו, אשר מרביתם נקנה לנו בכסף מלא, לא ילמדונו ארחות חיים, ותוכחת מוסר; ורק יואשו ממנו, ויעזבונו ללכת שובב, או מעשינו, זר מעשינו! בידינו, נאבד את עמלנו, את הקיום אשר ברגלינו, בצעצועי, ושעשועי, ותעעתועי הבל, ועיני העדה יעלימו את עיניהם. הה אדוני! יש בנו אוילים נמהרי לב, עזי פנים וקשי ערף, יש בנו בעלי תאוה! ועוד תשאל: מדוע? – הוי רבי אבטליון, הנה דרכת חצך דבר מה, לירות בלב נשיאי הדת!.. – גם לכם סופרים לא אשא פנים!.. – הה רבי אבטליון אין לנו שומע! – נסיתי להצטדק לפניו. – לו יצאו דבריכם מן הלב, כי אז מצאו מסילות בלב העם; אבל רבים מחבריך כבר עברו ובטלו מעולם המעשה, או לא ראו אור עולם באוצר חיים, ולא יבינו את אשר ידברו, רק יעלו גרה… האחד הוציא הגה מפיו, והנה כלם יחד עליו יתמלאו, זעקה: מדוע יחיו אחינו ברחבה? מדוע ילבשו בגדי חפש? מדוע יבואו בסוד עליזים? ועוד עונות כאלה. מאמין באמונה שלמה – שסע עיר בן אתונות דברי אבטליון – כי לו עתקו הסופרים המוכיחים האלה, גם גברו חיל; כי אז שכחו עד מהרה את לקחם הזך!.. ואבטליון מבלי שים לב לדברי רבי עיר, הוסיף לדבר: – אמנם עונות אלה נזכיר, אשר על שבכה יתהלכו, אשר יגביהו פתחם, ובאחריתם יהיו נבלים, ברדתם פלאים; אבל אלה הלא תיסרם רעתם, ולא ישובו עוד לכסלה, מבלי יכלת! אולם העשירים, מדוע זה לא יחיו ברחבה? מדוע זה יחסרו נפשם מטובה, בהיות לאל ידם להטיב לה? הצדקה לכל איש להתענג על חיל עמלו, ולראות חיים, כאשר יוכל, וכאשר אהב, אם רק לא יתנגדו לחוקי אלהים ומלך! ואם הצדקה לכל אדם, הלא גם בני עמנו, נבראים הם בצלם, ומדוע ישללו מהם זכויות אדם? הלא זה הוא רצון אויביהם! – הה רבי אבטליון, בארץ ספרד ופורטוגל נפתחה לנו הרעה בגלל תאותנו אל המותרות, בגלל תאותנו להיות דומים אל אזרחי הארץ! – ובהארצות אשר לבשו אבותינו בגדי עדים, וישימו חבל במתניהם, לא נרדפו באף? לו גם נואלו עשירינו לשמוע לקול מוכיחיהם, ולו גם הוסיפו משלהם, ללבוש קרעים, ולאכל לחם נקודים יבש, הישיבו אז הצוררים ידם מבלע? הימחו כעב פשעיהם, ויטו אליהם כנהר חסד? הבל ורעות רוח! הקנאה והשנאה לעם נכרי, בדרך אחד תצאנה, ובשבעה דרכים תשובנה, אם נחיה בצר ומצוק, אז תמצא ידם לטפול עלינו עונות אחרים, הידועים מימי הבינים: "היהודים מתאמצים בכל עוז למלא זהב חוריהם, היהודים הם נבלים, כלים, וכליהם רעים, הכסף יקר בעניהם מחייהם, ומה גם מחיי זולתם"! – אנחנו בני ישראל, בני אדם הננו, בשר ודם! ואם נרגנים צרי עין ורעי לב, אשר רקב יבוא בעצמותיהם בראותם כי אחיהם הגר יחי עמם, וייראו פן יטול חלקם, ועל כן ישימו פדות בינם ובינינו, ויאמרו כי רק הם קרויים אדם ולא אנחנו; הנה הטבע אשר צדק ומשפט מכון כסאו, לא ישים פדות, הוא שוה ומשוה, את העמים והמאושרים להתהדר ולהתיפות בחוץ, אשר תאכל את מבחר ימי החיים, והעמל תחת השמש, לא פסחה גם עלינו! בני אדם הננו ככל העמים! – ואנכי – ענה צלמונע – כרופא חולים אגלה את אזנך אדוני, כי המגפה הזאת באה לא רק בשביל אי נקיון בבתי הנפש, שרירות הלב, ורוח בהמה יורדת למטה לארץ; כי גם בשביל קיום העולם! אצבע אלהים הוא! המגפה הזאת, הגדילה והאדירה, את תנועת המחיה והכלכלה, בדור האחרון הזה, אשר ישוב העולם הלוך ילך וגדל, ומקורי הפרנסה הטבעיים, מעטים המה, וגם המעטים יצערו, יחרבו וייבשו; ולולא המגפה המוסרית הזאת, מי יודע אם לא באה לעולם מגפה גופנית. לרגלי הרעב ותוצאותיו. אמת כי נוצות היענה, פניני הזכוכית, מגבעות הקש, ועוד ועוד, הבל נדף הם ואין בם מועיל, תעתועי ילדים נמהרי לב, ורק תועבה יבחר בהם; והאיש אשר עיניו פקוחות על דרכי החיים, בוז יבוז להם, על כי נתעים הם בשוא, על כי טח מהשכיל לבותם; אבל מה הם החיים בעצמם, אם לא שרשרת שגעונות וסכלות ארוכה? שים נא אל לבך אדוני, כמה רבוא רבבות בני אדם ימצאו מחיתם על ידי השגעון הזה? לולא השגעון כי אז חתום היה כסף העשירים באוצרותיהם מבלי הביא כל תועלת לא להם, ולא לזולתם! – לו משך אבירים בכחו – אמר אבטליון לקול צוררינו, לשאון קמינו עולה תמיד, אבל הוא אכל עניים מארץ, ורמס וטרף את מדותינו הישרות והיקרות אשר הנחילונו אבותינו! ההדר החיצוני, לא יביא לנו ענג ונחת ושלות הנפש, כי אם יגון וכעס, ממרורים ונדודים, קנאה ושנאה, אכזריות ואי-אומן! אמת כשלה ברחוב, וקן אהבת האדם אשר בכבודה יתימרו בני הדור הזה, נהרס בלבנו; ואם לעתים רחוקות מאד, נעשה דבר מה לטובתה, גם אז רק ההדר החיצוני והכבוד המדומה מגמת פנינו! ואנחנו העמקנו סרה יותר מעמי הארץ: לכל העמים ללשונותיהם, למשפחותיהם, יש מפלגות: מפלגת אצילים ואפרתים, מפלגת סוחרים ושכירים, ומפלגת פועלים ואכרים; וכל מפלגה תלך לבטח דרכה, ולא תעבט ארחותיה, ולא תלך בגדולות ובנפלאות ממנה: לא יתחרה את האציל, והאכר לא יתחרה את הסוחר; האכר אם גם הון ועושר בביתו, וגם אם נתנה משרה על שכמו, לא ימלאהו לבו ללבוש בגדי חפש, ולא ישנה גם ערקתא דמסנא, בדעתו את ערכו ומצבו, ויודע הוא כי לא תהי תפארתו על דרכו; גם ראש עדת האכרים, אשר לו העוז והמשרה בחבל הכפרים, כשר המחוז בכל מחוז, בכל זאת לא יבוש בבגדי האכרים, ובכן יבוא הכל על ואנחנו בני אל חי זרע אברהם אוהבו, אם כי יש בקרבנו מפלגות מוסריות עד אין מספר: יראים, ותיקים, נאורים, משכילים, מתנגדים, חסידים, אדוקים, וגם החסידים יפרדו והיו להרבה ראשים; כדברי ירמיהו הנביא: (יב, יג.) "כי מספר עריך היו אלהיך יהודה"! בכל זאת הננו כלנו רק בעלי מפלגה אחת: מפלגת אצילים ואפרתים מלכים בני מלכים! איש איש יתברך בלבו, כי לו נאה כי לו יאה, בעל הרבבות יתחרה את בעל רבוא רבבות, ובעל האלפים את בעל הרבבות, ובעל המאות את בעל האלפים, ובעל העשרות את בעל המאות, ואביון בלה ורד את בעל העשרות, נמצא כי האביון יתחרה את בעל רבוא רבבות, ועל כן רבה המכשלה, וגדלו הפרעות בבית חיינו, ובצדק נשא עלינו אחד המושלים את משלו ויאמר: – המשל הזה הוא ערב, ואינו מועיל, העם באולתו ישגה, עצה הבו נא הלום! עצה ותחבולה! – עצה? בעירנו מכבר יעץ רבנו, ואנחנו עם מרעיתו, בקולו שמענו; עירנו תוכל להיות כעת למופת לכל קהילות יעקב בארצנו! בצאתך שער עלי קרת והתבוננת בבגדי הדור הצעיר, והכרת וראית! – מה יעץ? – שאלתי בנפש תאבה לדעת. – רבנו יעץ ליסד חברה ברשיון הממשלה בעירנו, בשם: "מתנגדי המהדרים מן המהדרים". ימים של שנה הטיף רבנו בכל בתי כנסיות, ובפום ממלל רברבן, בקול חוצב להבות אש, נשא מדברו על אודות מדת ההסתפקות, וצוררתה התאוה הארורה הזאת ותוצאותיה; התאוה הזאת המקברת את בעליה, המכלה את עיניו ומריבה את נפשו! – ואתם בקולו שמעתם?.. – בני הדור הצעיר לא הקדימו אז "נעשה לנשמע", ימים רבים היתה עירנו כמרקחה: והצעירות, המו וילונו ויסובבו עיר, ואחדים מבני בליעל אשר ראו בעיניהם רק את צל ההשכלה, העידו ברבנו, כי יכוהו בלשון לפני שר השוטרים… אבל רבנו צחק לעג להם, כי בטרם עוד הציע ההצעה הזאת, מכבר לקח דברים, לא רק את שר השוטרים, כי גם עם כבוד שר הפלך בעצמו! שר הפלך הטוב והישר הושיט לו את ימינו באהבה, ויודה לו על מחשבתו הטובה להטיב לעדתו, לנחותה במעגלי צדק. – – והצעתו יצאה לפעולות? – אם רבנו יעץ, ומי יפירנה? הן בני הדור הישן הופיעו כרגע על עצתו, וישישו לקראתה, כי להם חלק הלוקוס חבלים באפו, וישביעם כעס ומכאובים מרבה להכיל, עד כי קללו את יומם, ויבחרו מות מחיים! איש מאחינו כי שלח את בתו החוצה, בא ביון מצולה, ושבלת שטפתהו. בלויי הסחבות של משי, הכשילו את כחו, וישימו עליו עול כבד, אשר עד יום מותו לא יכול להמיש צוארו ממנו! רבים מהורים אלה אשר נאלצו לרדוף אחרי "ששת הסוסים" הומכו השפלו, ויבואו עד ככר לחם, בנפלם בידי הנושכים: ורבות בנות אשר לא אמרו הון, ירדו בדמי ימיהן שאולה, אבדו את עצמן לדעת, או נזרו לבשת… וכל העיר מלאה מטה… ועל כן רמה קרנם כעת בהוסד האגודה הזאת, כי גם הבנים והבנות אשר יתורו אחרי לבבם ואחרי עיניהם, עזבו דרכם כסל, ולא ישובו עוד לכסלה; הראית אדוני בבנינים עתיקים לימים ספון הלבנים העגול ככפה? הלבנים תלויות על בלימה, רק כי האחת תחזיק את רעותה, אבל אם תשמט האחת, אז תפולנה רעותיה, מקצה הספון עד קצהו באפס יד; רק אחד נתץ את הבעל ויהרוס את מזבחו, ואחריו החרו החזיקו, כל בני כרכמיש! – מי הוא האיש?– קראתי ברגש – הגד נא, מי הוא? ואבשר צדקתו בקהל רב בהעתוני הצפירה, המליץ או המגיד, להאיש ההוא נאוה תהלה, כי קדש שם שמים ברבים! – האיש ההוא – ענה אבטליון בהביטו אל פני רבי פגעיאל אשר נהרו אז בדברי את דברי – הוא רבי פגעיאל בן עכרן היושב לפניך בזה – לפני שמש ינון שמו! – הוא היה הראשון אשר נתן ידו להאגודה הזאת, ויכתוב את ידו בספר התקנות אשר לה, גם קיים זה מה שכתוב בזה! כחדש ימים אחרי אשר נוסדה האגודה, השיא אחת מבנותיו, וביום חופתה לבשה רק שמלת קנבוס, אשר מחיר האמה רק שלשים קשיטות ולא יותר! רבי פגעיאל הסיר את אלהי הנכר מביתו, הוא הסיר את תפארת העכסים, השביסים, והשהרונים, המגבעות, ונוצות בנות היענה, הנטיפות, ובתי לחצו את בנות ישראל שנים הרבה… וישימו מועקה במתניהן, ורבות בנות אשר נקטפו בלא עתן, וכמעשהו עשו כל בני עירנו! – גם ספר תקנות יש להאגודה הזאת? – יש ויש אדוני הסופר? – ומי תקן את התקנות? – אלופי עירנו, ועשיריה, למודי ה', והמשכילים! רבנו אשר נבחר לשבת ראש בהאספה, קבל האמת ממי שאמרו. פנקסי "ארבע ארצות" היו לרבנו לעינים. אבל מה יאמרו החנונים, סוחרי משי סמוט ואטלס? אדמה כי מעשי האגודה לא תתן קטורה באפם! – ומה לנו ולהם? – ענה רבי פגעיאל – אין טוב בלי רע! וכאשר ירד הגשם מן השמים והרוח את הארץ, ונתן זרע לזורע, ולחם לאוכל, לא ימצאו מתאוננים רע באזני ה'? ובכל זאת חסדי ה' לא תמנו! חסדי ה' נזכיר אשר יתן לנו הגשם בעתו; גם רבון העולמים לא ישחית את הכלל בעד הפרט! – ואנכי אקוה – הבטיח צלמונע – כי הימים לא ימשכו, ולהאגודה הזאת לא תולדנה אחיות בהרבה קהלות יעקב, זכרו כי פי המדבר אליכם! – מי יתן והיה!– עניתי ולבי עלץ בקרבי – עתה רבותי, הראיתי לדעת כי רק ביד נשיאי הדת לבצור רוח נגידים, לעצור בעד משובת ההמון, אודה ולא אכחד! הן כל דברי חברי הסופרים עלו בתהו, ורבכם באונו שרה את הלוקוס ויוכל! – ברוב ענין שכחחת רבי אבטליון לתת מענה לאורחנו הנכבד על שאלתו – העיר רבי עיר את אזן אבטליון. – אכן רבי עיר, נפשי אותה לדעת: מתי יאספו חצאי השקלים? מחוץ לי לדעת! אולי יצלח בידי ליסד אגודה רבת העליליה, גם בורשו עיר מגורי!.. – ביום אחד!– ענה אבטליון כמנצח – בערב יום הכפורים לעת תפלת המנחה; עת קערות הצדקה עומדות בשורה אחת על השלחנות בבתי כנסיות, אז לא יגרע גם חלקנו, אז יובאו חצאי השקלים, אחד לא נעדר! הממשלה הכירה פעלנו לטובה, ותתן לנו הרשיון בלי כל מעצור. רבים הם כיום בקרב בני עירנו, היודעים להוקיר ערך קערתנו, מקערת "הכנסת כלה" "עני הגון" "השמשים" "משרתי העדה" ועוד הרבה קערות כאלה, אשר בין כל אומה ולשון, לא נודע טבען, ותחת מחצית השקל, יתנו שקל, שנים שלשה, חמשה גם עשרה! ששת אלפי תרומת השנה הנוכחית, הנם לפקדון ביד האדון הדוקטור! – ומה תעשו בהכסף הרב? – אנחנו לא נדע מה נעשה? לשנת 1892 מכבר נתנו מחיר מאה ועשרים גליונות "המליץ", מאה ועשרים – "הצפירה", מאה ועשרים – "המגיד", מאה ועשרים – "השחר" בש"ר, מאה ועשרים – "ישראל וישרון", מאה ועשרים – המכבש העברי". – בעד עשרת אלפים חותמים מאה ועשרים, מאה ועשרים גליונות? – ואיך יחשוב לבך? לתת לכל חותם ששה עתונים. הלא רק מחיר עשרת אלפי גליונות המליץ עולה למאת שקל כסף! – ואיך תחלקו את הגליונות? – בגורל! – בגורל? כן כן בגורל! אל תמה על החפץ אדוני! אחד למאה יזכה בגורל! וכן גם יזכה אחד למאה ספרים וחוברות חדשים גם ישנים! כי הנוכל לתת לכל חותם ששה עתונים, וספרים שונים, במחיר מחצית השקל לשנה? ואם יתן כל חותם שלשים שקל, ומצא לנו? – ותשעים ותשעה חותמים? – הכל במשטר וסדר, בחשבון ודעת, אין פרץ ואין צוחה! הלא שמעת אדוני: אחד למאה יזכה בגורל, ועשרת אלפים יזכו מאה, ולנו מאה ועשרים… עשרים נחלק בעשרים בתי כנסיות ומדרשות אשר בכל פאתי עירנו! – עתונים וספרי השכלה בבתי מדרשות? – ומה זה תתפלא אדוני? לו יעצו כזאת המשכילים, כי אז אולי הופרה עצתם; אבל אם רבנו יעץ, מי יפירנה? עצת רבנו היא! כי לכונן בית מקרא ספרים, בלי רשיון הרוממות לא יתן רבנו! ולו גם נעתרה לנו הממשלה לתת הרשיון, אז ימצאו קנאים נרגנים ומפריעי שלום אשר לא יחסרו לנו, והם ימצאו תואנות להתגולל ולהתנפל עליו, ולעשות שערוריות, ועתה ישימו יד לפה! רבנו הבטיח כי אין שום מינות בהעתונים האלה. בבואך כיום אל אחד מבתי המדרש בעירנו, ומצאת בין ארונות ספרי התלמוד והפוסקים ושו"ת קבלה, מוסר וחקירה; גם ספרי חזיון, ספרי תולדה, וספרי מדע וספרה, וגליון גליון מששת העתונים אשר אמרתי! הרבה הרבה עזרו להתפתחות בני עירנו, אחשוב למשפט כי גם בעד מקרא ספרים שונים, ועתונים שונים, בשלש שפות, יתן כל איש מחצית השקל לשנה בנפש חפצה! – והעודף? אולי תוציאו לאור כתבי יד סופרים?– שאלתי בהתגנב פתאום תקוה אל לבי, כי מצאתי הפעם, גואלים נאמנים לספרי האומלל אשר במשאון יכסה שמו. – להוציא לאור כתבי ידי סופרים, לא נוכל אדוני עד אשר יוסד ועד חכמים, אשר יעבירם תחת שבט הבקרת! כי אם נאמר לעשות כרצון איש ואיש, אז תמלא ספרתנו, ספר הבל כמים לים מכסים. סלח לי אדוני אם אומר כי רבים הם אתנו כיום סופרי אליל, כסילים ומשגעים, אשר מקומם יכירם רק בבתי חולי הנפש, כסילים ומשגעים אשר נפשם אותה מאד, להראות לכל באי עולם את אולתם ושגעונם, רוחם תציקם, ובטנם כואבות חדשים יבקע! – ולמי כל העמל?– שאלתי, והיטב חרה לי על כי יצא עתק מפיו, וגדף כלפי הסופרים. – אנחנו נתמוך מדי שנה בשנה הסופרים, בכלל, וזקני הסופרים בפרט! לשנת 1892 קצבנו תמיכת אלף שקל למו"ל "האשכול" למען ישוה לפעלו ולעבודתו, להוציא לאור את החוברת השמינית והתשיעית. אלף שקל פרס למו"ל האסיף, למען לא יחדל לתת פריו בעתו. אלף שקל קצבנו פרס לסופר מהיר, אשר יערוך ספר חנוך שלם, מצין; כי לבשתנו, עניה היא ספרותנו בספרי חנוך; ספרי חנוך הם אבני הפנה באשיות בנין כל עם וספרותו. ואלף שקל קצבנו לארבעה מורי עברית, למען ילמדו שפת קדשנו חנם אין כסף לכל אשר ידבנו לבו ללמוד אותה. כעשיר כעני, כגברים כנשים, כיהודים כנוצרים! כי על דעת רבנו, יושע יהודה, אם שפת קדשנו, תמצא לה מהלכים בין גויי הארץ; כי אז תפקחנה עיניהם לראות נכוחות, אז ידעו סתרינו, אז יכירו וידעו, כי לא נצמא לדמם ביום חגנו, בחג המצות, אז יוכחו, כי דתנו לא תצונו לעשוק, להונות, לקחת נשך ותרבית, ולמאס בעבודה, ומה גם בעבודת האדמה, ועוד ועוד! התאמין אדוני, כי רבים מאזרחי עירנו אשר רכשו להם בשנות מספר אלה, אשר החילונו להפיץ ידיעת שפתנו, היתה רוח אחרת אתם? ולא רק אשר יסבלו אותנו, כי גם נתנו לנו את בריתם שלום? בבתי נאורינו הדפה שפתנו את הערלה, את הצרפתית, אשר עמדה לפנים, על השלבים העליונים בסולם המנהג, ותירש מקומה! – מי הם העוסקים והמנהלים? – לנו אין עוסקים ומנהלים, כי עוסקים ובעלי טובה שנאה נפשנו! רק שנים סוכנים: האדון והדוקטור, ורבי פגעיאל! והמזכיר והסופר. אני אני הוא, שלא על מנת לקבל פרס חלילה! – ישלח לכם משמים אלהים חסדו ואמתו! – קראתי ממעמקי לבי, וכליותי יסרוני על תתי דופי ברבי פגעיאל תמיד, הנה הראיתי לדעת כי איש יקר הנהו, יקר ונכבד ורב העליליה, רבות פעל למען אגודת "מתנגדי המהדרים מן המהדרים" רבות פעל לטובת שפתנו, וספרתנו, וסופרינו. – היו אחי היקרים למופת לכל אחיכם, בכל ערי ארצנו, ואז תפרח שפתנו כחבצלת, וצץ ופרח גם ישראל! מחצית השקל לשנה!.. הה לו חכמו לו השכילו רבנינו!רק מחצית השקל לשנה, ותמורתה אלף אלפי אלפים! ואבטליון בשמעו מפי תהלה וברכה, צהלו פניו, ורוח חיים רחפה עליהם כמו נפחתי נשמה באפיו, ועיניו הפיקו נגה יקר, ואור זרוע לצדיק ולישרי לב. וצלמונע הרופא עמד על רגליו ויאמר: – היו ימים לישראל בעירנו, אשר תעינו תעתענו, סרנו מספרותנו, ומסופרינו הטובים, איש איש רק אל בצעו פנה, אל הבלי הזמן, אל תעתועי היופי החיצוני, אל שעשועי הבל, אל רוח היוני! ומכל תושיה, מכל רגש לאומי רחק לבנו; ספרתנו היתה עלובה, ושפתנו גולה וסורה, ככלי אין חפץ בו לכל מפלגות עדתנו; היראים הביטו עליה ביראה ופחד, כעל זאב ערבות אשר ישים בעדר ה'; ובעיני אחי הנאורים, אשר גם אנכי הייתי אחד מהם, היתה כאבן נגף על דרך ההשכלה אשר חיים בימינה, ואלה ואלה הרחיקוה מעל גבולם; ורק מתי מספר, אנשים קצרי יד היו לה זרוע סלה, זער שם, זער שם; ובהיות השפה משפלת, השפלו גם נוטרי כרמה, הסופרים! הסופרים אשר כל העמים הנאורים, יעטרום כבוד, ולכבוד שמם יקר יתנו, כי תורה יקחו מפיהם; וגם לפנים בישראל, גדול היה כבודם; הם היו בני הנביאים המתנבאים במחנה! כי אזכור את הימים ההם, והחזיקני רטט, ובשת תכסה פני; בבתינו נקראו רק העתונים הצוררים לישראל בנכליהם, כמו התענגו לראות איך זדים יעפרו בעפר לעמתם, ויגולו על ראשם עוגות חרב, בעת אשר גם זרים אשר אלה בקרבם, התעוררו על הנבלה הזאת, כי בני אדם המתימרים בשם ההשכלה, ותקון המדות, יפרו כה ביד רמה חוקי אהבת האדם; והעתונים העברים נראו רק שנים שלשה בכל גבולנו, היש רגש כבוד לאנשים כאלה? הדור הצעיר רומם תחת לשונו את ספרי העמים ומשורריהם,מבלי דעת כי גם לעמו סופרים ומשוררים אשר לא נפלו מהראשונים לולי עמדו בשפל, לולא היה עוני ריש חלקם! אנחה מרה וכבדה, הגיחה ממעמקי לבי, בשמעי מפי הרופא על אודות חברי הסופרים, אשר תאר מצבם בשרד אמת. והרופא לטש לי עין חודרת, כמו ידע כי נגע במיתרי לבבי, ויוסף לדבר: – סופרי ישראל נאלצו להחזיר על פתחינו למכור את ספריהם אשר בשארית כחם הוציאום לאור, ובנינו המשכילים לא רק כי לא שמו על לב, כי חרפה לעם אשר את סופריו לא יכיר, כי עוד התאוננו עליהם כי קבצנים הם (שנוריר"ס בלעז), וישאלו בגובה אפס: מדוע לא יעשו כן סופרי העמים? ואמנם, גם שאלתים: מדוע לא יצטרכו סופרי העמים להחזיר על הפתחים? מדוע לא יהיו גם הם זריזים ומקדימים לקנות כבני העמים את ספרי סופריהם? כלימת נצח היא, כי בחירי סופרינו ישאו חרפת רעב! ואם התעוררו מוציאי העתונים העברים, להוכיח להם דרכם על פניהם, על כי יקשיחו לבם מפלטת סופריהם, המצאה תוכחתם מסלות בלבבם? כנאורים כיראים אטמו אזנם משמוע או לא שמעו באשר כי עברית דברו עליהם הצופים מעל החומה. והבינונים המשכילים, עשו את אשר נטל עליהם? הוי רודפי צדק, ורודפי שלמונים! כבוד בלי מצרים, תחת חסד של פרוטה!.. הינעם לאובד, לנקשה ורעב משען איש חסדו, אם איש חסדו ישתבח בעיר כי כן עשה? ומה גם אם יתפאר בכל קצוי תבל ע"י העתונים: "כזאת וכזאת עשיתי: "לפלוני הסופר הזקן אשר כל ימי חייו, הקדיש לחכמת ישראל, ויפץ מעינותיו חוצה. נתתי שלשים קשיטות נחשת כמתנה גמורה! ואתם בית-ישראל יראי ה' הקטנים עם הגדולים דעו וראו!" "כח מעשי הגדתי לעמי"! "פוקו גוברין יהודאין, אתיא ותמהיא, שפר קדמי להחויה"! – לא אשים אשם נפש מוציאי העתונים, הן מחשבתם היתה לטובה! הם יודעים את נפש בני עמם כי בעבור כבוד שמם הנדפס על הגליון יתנדבו קשיטותיהם!.. הלא בוש נבוש וכלימה תכסה פנינו! ואם נעיז פנינו ונקשה ערפנו לאמר: "צדיקים אנחנו ולא חטאנו"! הלא יבואו מעשינו אלה, ויטפחו על פנינו! היתכן כי יעזוב עם את סופריו, את עיניו אשר בראשו, את עיניו אשר בלעדן חשך עולמו בעדו? היתכן כי יעזוב עם את שפתו, את נשמת אפו, אשר אם תסוף אז יחלש ויגוע ויראה השחת? עוד אזכור את הסופר הזקן אשר עבר את עירנו, בנסעו למכור את ספרו המלא חכמה ודעת, ותורת חיים, ולא אסף מאומה בעירנו גם לשלם לבעל בית מלונו, בעד לינת הלילה. בני עירנו הצטדקו אז לאמר: "עת רעה היא! שכר האדם לא נהיה, והמשתכר, משתכר אל צרור ובמחרת היום ההוא אשר עזב הסופר את העיר בפחי נפש, באה לעירנו להקת משחקים על הבמה, אשכנזית, ובחזיונותיהם הציגו את היהודים עם חרמם מטרה לחיצי מהתלותיהם. ובלילות מספר אספה אלפי שקלי כסף, והרואים בצחוק היו כלם יהודים! מה תאמר אדני? – יחי לבבך לעד אדוני הדוקטור כי היית לנו מליץ אחד מני אלף. מי יתן והיה לב כל העם כלבך! – עניתי בהושיטי לו ידי, ואשתומם על צחות לשונו, איך תמהר לדבר עברית. וצלמונע הוסיף לדבר: אשר תלאותינו עברו ראשנו, וצרות לבבנו עברו גבול, ראינו, כי הרבה יתר, יעולל אדם לנפשו, מאשר יעוללו לו סביביו צריו; כאיש אחד, כעם, יחד נשתוו במקריהם, תמורותיהם וחליפותיהם, תלאותינו פקחו את עינינו לראות כי מעשינו לא יוליכונו אל דרך האשר, ועל כן נתנו יד איש לרעהו, בעצת רבנו לעשות סדרים טובים וישרים בבית חיינו, והם יהיו לנו מחסה ועוז מפני אויב סלה! – ישועתנו קרבה אדוני הדוקטור! תקופה נפלאה, ורבת העליליה, בוא תבוא בחיינו ולא תאחר! הברון הירש נשא נס לקבץ גליותינו, אם רק תופיע ממשלתנו על עצתו, הנה יושעו עניינו תשועת עולמים ולא יוסיפו לדאבה עוד! – אך אויל הוא האיש ומשגע, אשר ירעיב את נפשו בגלל תקותו להמנות בין הקרואים אל המשתה, אשר יעשה קרובו העשיר בעוד חדש ימים! עד אשר יבוא אלינו העתיד הנעים, עלינו להזהר מאד לבלי ימר לנו ההוה! ומה גם כי בצפיתנו נצפה, כי גם בארצנו יבואו לנו ימים טובים מאלה, בחסדי מלכנו האב הטוב והמטיב נבטח! עלינו לשאת בדומיה את גורלנו, עלינו לבצר עמדתנו בבית. ועל כן זכרנו גם את שפתנו לטובה, הלאה רוח קופים! הלאה בגד בוגדים, חניפה וצביעות, שמירת הבלי שוא, הלאה כל מדה לא נכונה! הלאה פרוד הלבבות, ורוח נרגנים! עושה שלום במרומיו עשה שלום לנו, רוח אחד קבצנו! על שפתי אבטליון הופיע צחוק קל, ויפן אלי ויאמר: –זה לך האות אדוני, כי שני הפכים היו לנושא אחד: רבי פגעיאל והדוקטור, היו יחד, כגחלים בוערות, וגלדי קרח! ועתה הנה יחד יעבדו בלב שלום לפתור שעלות קשות בחיינו, יחד יעבדו לטובת שפתנו! הדוקטור גם ביום חול, לא ידבר דברי חול, שפת קדשנו היא שעשועיו יום יום ומי מלל לנו אז?.. עיני נזלו מרוב שמחת גילי, ואביט סביבי ואניע כתפי בתמהון. יד השפק חזקה עלי אם לא חולם הנני… לא האמנתי כי רבי פגעיאל אשר ידעתיו מאז לעריץ ואיש חמסים, אשר נכון היה למכור את עמו בעד בצעו וכבודו, רבי פגעיאל אשר ידעתיו למורד אור, לקנאי נורא, רודף בלי חשך את משכילי עירו, והרופא צלמונע אשר מוזר היה לאחיו, ולא רק אשר לא דבר צחות בלשון הקדש, כי גם קרוא עברית לא ידע, ובמות עליו אמו, לא ידע גם להתפלל תפילת הקדיש על גל קברה, ובתת השמש על ידו את סדור התפלה, אחזהו הפוך:ראשו למטה, גם הודה ולא בוש לאמר: "גבר לא למד הנני"! ופתאם יתחלפו יחד כלבוש כלם? נפתחה הדלת, ומשרת בית המלון הביא סל בקבוקי יין, מפולשים בחול ועפר, ואדוניו הביא טס כסף, וגביעי כסף. רבי עיר בן אתונות מזג הכוסות, ויחדו שתו לחיי מלכנו, ולחיי יורש העצר יר"ה, ולחיי האורח הנכבד, ולחיי השפה העברית וסופריה, ולחיי אגודתם, וגם אנכי שתיתי לחייהם, ואקרא: "הידד"! – "הידד הידד"! – הרימו משחרי בכח קולם, בהרימם את גביעיהם למעלה, ויגירום בבת אחת אל פיהם; ורבי עיר שנה וישלש ולא נודע כי בא האדום אל קרבו ותהי עליו רוח ששון. וכטוב לב צלמונע ביין, הציע לפני כי אטיף על הבמה בבית הכנסת הגדול בעת אשר יעשו אזכרה לנשמת אחד הסופרים העברים, אשר היה חבר נכבד לאגודתם. הוא הנעדר?– שאלתי בבהלה. – דון פידרה קיסר ברזיליה! – הה גורל סופר עברי, הה גורלי!– נאנחתי מרה, וסביב בת עיני נקוו מים. אבטליון הגיש לפני את הפנקס ואכתוב את ידי בו, ואחתום בשמי ושם אבותי בסלסול נאה, מעשה כפתור ופרח, אחת למעלה ושבע למטה, כיד כשרוני הטוב עלי, ורבי און בן פלת אשר לא סופר מהיר היה, ובקריעת ים סוף קשה היה לו לחתום את שמו בכתב היתדות, אשר רק חרטומין גזרין יכלין לקרוא כתבא דנא; התפלא מאד על מעשה אצבעות איש זקן בא בימים כמוני, ופניו העידו בו, כי קנא בי מאד על כשרוני, ואחרי כן הודיתי לכלם חסדם ממעמקי לבי וגם הם הודו לי, ברכו שמי, ויושיטו לי איש איש ימינו, ויפנו ויצאו שמחים וטובי לב. –עתה ידעתי כי יהי אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה!– אמרתי אז כטוב לבי ביין; שבע תקוה ובטחה, עליתי על משכבי, וחלומות נעימים הרווני ענג כל הלילה. קוה קויתי, כי ספרי יצא לאור, להאיר נתיב לעמי, ולהאיר גם את עולמי אשרחשך בעדי; קיויתי כי אחי בני עירי הכרכמישים, בני האגודה יקנו מידי מאה ועשרים ספרים, וישלמו לי ביד נדיבה; ומי יודע אם לא יקצבו לי פרס הגון, בעד ספרי, אשר באמת, הוא ראשון ואין שני להמשיל לו… אבל כברק באישון לילה, אשר אחרי יאר תבל, יגדל החשך לכסות הארץ, כי גדלה אז חשכת היאוש בבתי נפשי, אחרי אשר האירה התקוה רגע קטן, ותדעך כפשתה כהה. הוא יום שני בבקר השכם, בצאתי על פני המסדרון הארוך, הכרתי את בוקיה הסרסור בצאתו מחדר אחד האורחים, אשר שיח ושיג היה לו עמו. את בוקיה זה ידעתי עוד מימי חרפי, בהיותי עוד סוחר עצי היער; הוא היה איש ימיני, כי איש מהיר במלאכתו הוא, אש אוכלה! בהריחו ריח זהב, או כסף או גם נחשת, ירוץ עד תלתין פרסי, ידוש הרים, ירוק גבעות, יוביש נהרות איתן, וארץ מלחה יהפוך לשדה תנובה, ואין כחו אלא בפיו; ואם כי רק פעם אחת בשנה יפיח כזבים: כפורים הבא עלינו לטובה, ויסבב בכחש וידו תמיד על העליונה; פעמים הרבה הוציא שקל מידי, בדרך כריעה, בהכנעת כלב, או ביד חזקה בזרוע הזאב, וערמת השועל, הכל לפי המקום והזמן. בכל זאת לא טפלתי עליו עון כי כלי הוא, וכליו רעים, להגדיל חילו, ולהרבות אוצרו! ומה אות כי אביון מדכא ביסורי עניות היה מעודו; וגם בעניו ידעתי כי פעמים הרבה יסרוהו כליותיו קשה, בנשאו את טרפו בשניו, כל קשיטה היתה בעיניו מזכרת עון, ותסבב לו מכשול לב נורא, אשר עצבהו יותר הרבה מאלפי קללות וחרפות בעל דינו. בבית אלהים, התבוננתי אליו פעם, בעמדו לפני קונו, וישפוך עליו נפשו בתפילת שמנה עשרה: "אתה הוא הזן ומפרנס לכל וכו', המציא לי ולכל בני ביתי וכו' בהתר ולא באסור"! ושתי המלות "בהתר ולא באסור", קרא פעמים הרבה בכונה גדולה, – היו שתי עיניו כשתי גולות מים, אנחותיו פלחו כליותי ולבי, הוא בכה והתחנן לאל טוב וסולח! כי יסלח לו… כי ידע פשעיו כי רבו מאד, עצמו משערות ראשו. ואולם האלהים הוא היודע ועד, כי רק מאהבתו את אשתו ובניו ובנותיו, השחית את נפשו, ויסגירנה ביד השטן… כאשר קרא על נפשו פעם בפעם, למען יטריפם לחם חוקם, למען ילבישם בגדי כבוד, לבלי יהיו לבוז; למען ישלם שכר למוד למלמד בניו במועדו, ולמען יוכל לתת ביום השבת מלחמו לדל, ויין לקדוש ולהבדלה, בבית תפילת "חברה לויה" כמשפטו זה שלשים ושש שנה. במשך העת ההיא, הרבה גלים ומשברים עברו על ראשו, כל יד עמל באתהו, כלי ביתו נתן בלחם, ויעש שבתו חול: פת קיבר מאפה תנורי אנשי הצבא, ודג מלוח; ויין לקדוש ולהבדלה לא החסיר! במרוצת השנים הרבות הן, רבים קמו עליו להסיג את גבולו, להוציא את ה"מצוה" מידו, והוא נלחם במתקוממיו, עד טפת דמו האחרונה, ויוכל להם! וביד מיודעי זה מסרתי את מכירת ביתי ולא בשתי משברי, כי הוא לא נח ולא שקט, ועוד ביום ההוא לפנות ערב, שב אלי בחברת איש לובש קרעים, בעל פנים נזעמים כפני רפאים עולים מן הארץ, בקסמי בעלי אוב, עד כי אל מראהו הוטלתי; ובגשתו אלי הכרתי כי הוא יוחנן הסנדלר, יוחנן אשר רבו הכין נעלים לרגלי ביום חופתי, ואז היה נער אדמוני וטוב רואי, ובגלל חריצותו, נשא בערב יום חתונתי משאות מאת פני: כוס יין דגן, רקיק שמן, ועוגת דבש, גם עשרים קשיטות נחשת! לבי זעק להאומלל: זה חלק בעל מלאכה! מלאכה המחיה את בעליה, אשר אנכי וכל חברי הסופרים, בשרנו בקול חסדה ואמתה! ידעתי כי לא מרוב תענוג ומעט עמל, נורא היה כה מראהו… בוקיה הציגהו לפני בתור קונה את ביתי, במחיר שלש מאות שקל, מאתים במזומנים, ומאה – לשלם במניות במשך שנתים ימים, רוח קנאה חרישית נשבה אז בירכתי לבי, ותך גלים בקרבי. הגלים המו ויגעשו, ויעברו פי, אנחה מרה הגיחה ממעמקי לבי. ועיני בוקיה אשר בכל משוטטות, התגנבו אז אל בתי נפשי, ויבן את אשר עצרה בקרבה אנחתי:"אני הסופר אמכור את נחלתי בצר לי. ויוחנן הסנדלר יקננה! אם כי רע הוא ומר גורל בעל מלאכה, הנה טוב הוא מגורל סופר בישראל!" ובוקיה אשר מכבר הסכין עם עולים ויורדים, לרגל המלאכה אשר לפניו, לא שם לב לעצבי, וימהר יוצא מחיקו מטפחת חוטמו הבלה, המלאה קיא צואה בלי מקום, וישלח את הזמורה אל אפו. וברגע ההוא, עוד יותר חבלה רוחי; זכרתי כי ברגע קטן אפקיד עתותי: נחלתי תהפך לזרים, ואשתי, האמללה לא תעצר כח לשאת יגונה ובלי יומה תמלא… ואביט אל המטפחת ככבש אלוף יובל לטבוח, על המאכלת.. ובוקיה לא חדל מלטוש לי עיניו, ויגע ראש ויאמר: "אל תבז כי זקנה מטפחתי! לפנים בישראל נשאה הזקנה הבלה הזאת, משרת נטריון על שכמה: עסקים בעלי רבבות נגמרו על ידה בכי טוב, היא היתה שטר המקנה, היא היתה חומת ברזל! הטובים ההם, ותתעטף עלי רוחי סלה! מוצא שפתי היהודי היה קדוש קדוש קדוש, ועתה הה! פסו אמונים מבני אדם, אין אמת ואין צדק, אין יושר ואין משפט! מבטא שפתים כנדר, ונדר בתקיעת כף, ותקיעת כף כשבועת שפתים, ושבועת שפתים, כנביחת הולך על ארבע במחילת כבודך! תקופת השטרות הביאה עלינו השאת, השוד והשבר! לפנים בישראל, לא ידעו שטרי חלוף, ושטרי העברה, נוטריונים ובתי משפט הכנענים, בכל זאת בא הכל על מקומו בשלום, ועתה, רק פרץ וצוחה ברחובותינו, צוחה על פשיטת הרגל! יללה על פלטת סוחרינו!" ואנכי שמעתי בשים לב, אמרותיו כי נעמו, ובקרב לבי התעוררו מחשבות רבות. – אל תחשוב הרבה!– גער בי בוקיה – מהר לקבל קנין אגב סודר, כי אין עתותי בידי, הן לא ממך לבדך אני חי וקים! עוד רבה הלילה העבודה לפני! באתי במשעול צר מאד, משעול אשר אין לנטות ממנו ימין ושמאל, קשה היה לי לשנות דברי, ומה גם כי יראתי את חמת בוקיה, ידעתי כי לא ינקני, לשונו ארוכה מארץ מדתה, ופיו היה טיט היון, כי יפול הנופל בו, אז אין תקוה לו להנצל עוד! על כן אחזתי בגעל נפש את ה"זקנה המנולת", ואניפנה תנופה, וכמוני עשה גם יוחנן הסנדלר, ופיו הפיקו רצון וגיל, בדעתו כי ברגע זה, הנה באה תקופה חדשה בחייו: הנהו בעל בית כרכמישי! שערי בית פקודות האמנים יפתחו לפניו, וגם בבית מועצות העיר, יעטרוהו כבוד, וישמיע ברמה קולו…יוחנן זה היה איש ישר ואיש מנוחות, גם מתנהג בחסידות, ביום השבת בלבשו בגד שבתו, ואזור צמר גמלים שחור במתניו, וכובע עגול על ראשו, היה כאחד מלמודי ה'; איש לא אבה האמין כי אוחז מרצע הוא. ואמנם מדי יום ביומו, בין מנחה למעריב, הקשיב לקח "בית יעקב", ומה גם ביום השבת, בבקר השכם, ואחרי שינת הצהרים, עסק בתורה, בנפשו שבעו, וילמוד פרשת השבוע, עם פרוש אלשיך הקדוש, משניות מדרש. ומעודו נהנה רק מיגיע כפיו, ובכל זאת הלא רק בשר ודם הוא, רוח ונפש! והכבוד הוא דבר שוה לכל נפש! ויגרד בשמחה משכמו ומעלה, יפתח כפתורי שמיכתו, וקרסי אפודתו המטלאה, ולולאות טליתו הקטנה, וכתנתו אשר חשך משחור תארה, ויוצא כיס עור התלוי בחבל פשתן רק על צוארו, ויפן ויט הצדה, כמו ירא נפשו לבל תשלוט בו עין רעה, ויפתחהו, ויוצא מתוכו, צרור בלוי סחבות, ויפתחהו, ויוצא מתוכו צרור שני, ויפתחהו, ויוצא צרור שלישי, ויפתח גם את הצרור השלישי, ויוצא צרור רביעי, עד אשר נראו פני שטרי המדינה. בידים רועדות מנה את השטרות, פעם ושתים, ושלש, ואחרי כן נתן על ידי צרור שטרות, ויאמר: הא לך בזה אדוני חמשים שקל, "דמי קדימה" ויתר כסף ושטר החוב, תקבל ברצון, בבוא שטר המקנה בלשכת בית המועצה, למען יאשר ויקים כדת וכהלכה, ואתה הואל בטובך לכתוב לי "שחור על גבי לבן", כי מכרת לי את ביתך ותקבל מידי חמשים שקל דמי קדימה. ובוקיה הניע כתפיו וירק על הארץ ויאמר: השטרות הם תועבת נפש!. – צדק מאד רבי יוחנן! – ענתי, ואכתוב שטר קבלה על פי הנוסח הידוע לנו ולכל בני ישראל מקדם קדמתה: "להיות לראיה ביד רבי יוחנן בן בורקה מק"ק כרכמיש, איך שאני הח"מ מכרתי להנ"ל את ביתי המסומן במספר כ"ד ברחוב ההקדש וכו' וכסף קדימה קבלתי סך חמשים רו"כ ומזומנים וכו'. ולראיה חתמתי אור ליום ג' שהוכפל בו כי טוב וכו', נאום וכו'. ויוחנן התבונן על הכתוב ויאמר: לא רבי קרוב! לא לא! כתוב בשפת המדינה! – הלא תבוש יוחנן! – כהה בו בוקיה – האם גם אתה סנדלר, תמנה בין יודעי דת ודין? האם עליך להגישו לבתי ערכאותיהם? – אנכי! חלילה? אך בנוהג בעולם הוא! ואנכי אף כי חרה אפי בו מאד, בכל זאת החרשתי אחרי אשר נפלתי מהמורה, הדבר אבד! ואקרע את השטר, ואכתוב שטר אחר בשפת המדינה, כיד "חכמת" הכתב חביבה עלי, ואתנהו על ידו, ובכן היה הכל שריר וקים! – מזל טוב יוחנן! – צהל בוקיה קולו, ויעביר כף אל כף, וישב אל השלחן ויאמר: ועתה תנו יין לעובד כמוני, ושתו גם אתם רעים! – זבין מצא וזבין אובד;– קראתי ואאנח מעצמת מכאובי. – האיש אשר לו הכסף הוא כל יוכל, ואנכי ערום נשארתי כאשר יצאתי מבטן אמי! – שניכם צדקתם או שניכם לא צדקתם!– קרא בוקיה – אך הגורל יוכיח ביניכם! בדברו סר רגעים אחדים בקרן זוית, ופניו אל הקיר, ואחרי כן נגש אלינו בזרוע נטויה, ובמלא קמצו, אחז מטפחתו אשר נשאה משרת נטריון על שכמה, ורק שתי קצות כנפיה, נצבו למעלה בקומה זקופה, כשתי אזני הארנבת, ויקרא: "הבה משכו וקחו לכם איש איש כנפהו "; ויגר יוחנן, ויחרד ויגוע ויעמוד מרחוק, ותפעם רוחו בקרבו פן ילכד חלילה ונגזר!.. ואנכי אחזתי בשתי אצבעותי את הכנף האחת, ויפח בוקיה את ידו, ויקרא בשמחה ובצהלה: "הנה הקשר בידך! יקושתי לך גם נלכדת"! התבוננתי במטפחתו, וארא והנה שתי קצותיה קשורות… אבל החרשתי, ואתן שקל כסף לבוקיה, ובוקיה שלח את בית המלון, וכרגע מלא את משלחתו. יוחנן שמח מאד כי בוקיה בערמתו הוציאו מרשת, ויחד התנפלו כזאבים רעבים, על הרקיקים והדגים המלוחים החנוטים, בחומץ ופלפלא חריפתא, ויעשו אתם כלה; ברגע קטן נבלעו, כמו נשרפו חיים, גם עצם לא הותירו בם, ויאכלו את הראש והזנב יחד ואת חוט השדרה וצלעותיו, ואת המרק לחכו, וינקו את הכף מחלאתו, ובהבקבוק בא חורב נורא, אחרי אשר שתו לחיי פעם אחת ואיש לחיי רעהו פעם שנית, ולחיי דכל בית ישראל פעם שלישית, וחזרו חלילה, עד כי נתרוקן הבקבוק, פניהם היו כגחלים לוחשות, וחוטמיהם, כאודים עשנים. אך ראו זה פלא: יוחנן הוא סנדלר, גבר לא למד, גם שתה ולעה, בכל זאת היתה דעתו צלולה מאד, ובצוות עליו בוקיה במפגיע לתת לו שכרו, מלא פיו צחוק, וידחפהו בשתי ידים, ואנכי סופר, גבר חכם, יודע יצרי מעללי איש ובוחן כליות ולב, ואת כוסי נגעתי רק על פי לצאת ידי חובתי בהפצירם בי לשתות "לחיים", לא ידעתי כלכל דבר במשפט, ואחת מגערת הסרסור, ואתן לו משכרתו, כאשר שת עלי: עשרת שקלים! וכרגע חשתי מועקה בלבי, זכרתי כי בחפזי שכחתי, כי הבית יקרא על שם אשתי, באשר הוא ירושת אביה, ובאין בידי כח הרשאה חתום בידה, אין לי כל צדקה למכרתו; מורא עלה על ראשי כי בבוא שטר המקנה בבית המועצה, ונתפשתי כאיש און ומרמה, והבאתי עלי אשם; אשתי לא תאות למכור את נחלת הוריה, ומה גם בגלל מטרה כזאת: להדפיס ספרי! ספרי אשר היה ראש מסביה, ודמי נקפא בעורקי; ואפן במבוכתי אל יוחנן ואומר: אהה רבי יוחנן צר ומצוק מצאוני! בחפזי שכחתי להביא עמדי כתב האמנה! – איזה כתב אמנה? – שאל יוחנן וענן כבד כסה את פניו אשר היו פני להבים. – כתב אמנה מאשתי תחיה, כי הבית יקרא על שמה! – מהר לערוך אליה מכתב, וביום השלישי תקבלהו!– יעץ בוקיה לתומו. אנחת יאוש היה מענה פי. ויוחנן שמע את אנחתי, ויבן, כי קוץ בהאליה הזאת, וישאלני: התנחם על המכירה? – האם ילד קטן הנני כי אנחם? הלא תהתל בי! חלילה לי מהתל בך רבי יוחנן! אך קשט אמרי אמת אגיד לך! הלא כל באי שער עירכם יודעים, כי לא איש תככים הנני! כה יעזרני אלהים לפנות בקר כי שכחתי… -ה' עמך! – ענה יוחנן בחמה מסתרה, וכמקבל תחנונים בזכרו, כי אכל לשובע רקיקים ודגים מלוחים חנוטים, וישת לרויה חצי הבקבוק "קב ונקי" חנם אין כסף – חמה אין אין לי רק השיבה את כספי, את חמשים השקל! אז באתי במבוכה נוראה, כי עשרת השקלים אשר נתתי לבוקיה, והשקל האחד אשר נתתי בעד הרקיקים והדגים המלוחים והיי"ש, כספו היה, כי כיסי היה ריק לא עליכם, עד כי מבית הנתיבות אל בית מלוני, עלי היה ללכת רגלי, ואעמוד בפיק ברכים כאסיר לפני שופטיו ואחריש. – למה זה הנך מחריש? – צעק יוחנן בחרות אפו, ויך באגרופו עד כי צללו הסכינים והמזלגות, והבקבוק הריק, והכוסות, רקדו כאילים, ונפלו ונשברו. ואנכי פחד קראני, ואתחנן אליו: הא לך כספך! יוחנן לקח את הכסף מידי, ויספור וימנה, והנה ארבעים חסר אחד! וישלך את הכסף על השלחן, והשטרות נפוצו אלכל רוח, ויאחז בית צוארי בכפת ימינו הגדולה והרחבה המגאלה בזפת ועטרן, ויטלטלני טלטלה כבולס שקמים, ויניעני לארבע רוחות כאשר ינענע רבי מררי בעל הטכסה את הלולב ביום הושענא רבה, בהפרדו מעליו שנה תמימה. – רבי יוחנן, רבי יוחנן, הה רבי יוחנן הרף נא!– חננתי קולי… – עוכר ישראל! את כספי! יהודים חוסו נא, הה שוד וחמס! – אל נא באפך רבי יוחנן!– התחננתי אליו ואחבקהו בין זרועותי, כי יראתי פן ישמעו שוכני הבית, והייתי לבוז, ואנה אוליך את חרפתי – ידיד נפש אב הרחמן, הא לך את כספך! חלילה לי מנגוע בכסף זרים, אך ישיב נא רבי בוקיה עשרת השקלים, אנא רבי יוחנן היה עוזר לי! – לא בעל דברים דידי הוא! מה אכפת לי.? ידעתי כי קנוניא עשיתם ביניכם לנצל את יוחנן! ידעתי שקר תרמיתכם! לו נפל ונשברו ידיו ורגליו בטרם בא אל ביתי למשכני ברשתו!… ובוקיה אשר גם בהתחנני אל יוחנן, לא גרעתי עיני ממנו, כי יראתי לבל יעשה לו כנפים, עמד במנוחה ויקטר את מקטרתו, ויבט אל יוחנן בבוז וקלסה וינד לו ויאמר: איעצך יוחנן לטוב לך כל הימים, שובה הביתה ותן שנה לעיניך, כי לא תוכל לעמוד על רגליך, כי שתית לשכרה, וסבאך היה לך כן תדבר זרות ותהפוכות. יוחנן לא יכול לשאת לעג השאנן, וישב חרפתו אל חיקו, ובוקיה התיצב כתרנגול ערוך לקרב מול יוחנן, ויוחנן לא זע ממנו, וינופף אגרופו מול בוקיה, ובוקיה אחז בידו האחת מקטרתו, ובשניה דפק באצבע צרדה על חוטם יוחנן, ואנכי אמלל בראותי כי סער נורא קרוב לבוא, ונבעו מצפוני, עמדתי בתוך להפריד בין הדבקים, ואקרא מנהמת לבי: – אנא רבי בוקיה, הרף מאף ועזוב חמה! – הסנדלר הנבל הזה, ידבר עזות, ואני אחריש אתאפק? – אין אדם נתפס על צערו, לבו דוי על עשרת השקלים, אנא רבי בוקיה עשה זאת למעני והושיעני! השיבה את הכסף! – תודה רבה לך!… – הכסף הזה הלא לא עמלת בו! אנא רבי בוקיה השב הכסף! – אני אשיב לכם: מכות בבטן! מכאוב בעצמות!– נהם בוקיה בקול עב, ומחוטמו האדום בערו גחלים – השמעתם? הוא ילמדני ארחות יושר! מי עות הישרה, אני או אתה? איזה שטן נשאך הלום? הכהתל באיש נבזה תהתל בי? התדמה כי עבדך מקנת כספך הנני? כי רגלי כלב לי? או לקח נשך ותרבית הנני כמוך? איך השיאך לבך למכור נחלה אשר לא לך היא? הידעת כי על מעשיך אלה אוכל הביאך במשפט? אולם את האלהים אני ירא! בוקיה הסרסור יודעים כל באי שער עירו, כי מעודו לא הביא איש עברי מאחיו עד שערי בית האסורים, ומה גם במקום שיש חלול השם! לעצתי הקשיבה, שכח נא את עשרת השקלים! – איש ישר! – ואתה הנך איש ישר! לבך לא יחרפך אם עמלי יהי לשוא! אם איש ישר אתה הואל בטובך, להשיב ליוחנן כספו, פתח כיסך ויאירו שקליך! מדברי בוקיה הכרתי משוגתו, כי ידמה אשר הנני כעת את אשר הייתי לפנים, בהיותי סוחר עצי היער, ושקלים לאלפים חלקתה ידי יום יום, וחרפה שברה לבי לגלות לפניו חרפת מצבי, אולם ההכרח, גם בריחי ברזל יגדע! אנכי גליתי לפניו נגעי לבי, כי בלחם אמכור את ביתי, וכי אם יקטלני לא ימצא בכיסי גם קשיטה, ואז נכמרו רחמיו, וישב לי חמשה שקלים, ואתנם ליוחנן, ובעד ששת השקלים, לקח לו לערבון את שטר הקבלה על חמשים השקל, ואבטיחיהו, כי בעוד ימים מספר, אשיבם לו בתודה. צר ומצוק מצאוני אז.המשא והמתן הארור, לא רק אשר בלע ששה שקלים; בששת שקלים, הלא יכולתי לנהל את ביתי בלחם שבוע ימים, והכסף הוא עמל יוחנן הסנדלר, האמלל לא אכל ולא שתה, ויקבץ על יד; ואנכי פחז כמים, אבדתים בשעה אחת, ועוד כפשע היה ביני ובין בית הסהר – כי גם חלל את כבודי, וישפך לארץ מררתי. ואנשי מצותי – אללי לי – היו יוחנן הסנדלר, ובוקיה הסרסור! בוקיה אשר בימי אשרי ושלותי, השתחוה אלי לאגורת כסף, ואקלל את יומי, כי גם לשוב לביתי נפלא היה ממני, באין קשיטה בידי! ואשתי, ובני ובנותי… בזכרי את הנפשות הנענות האלה נפלתי בתהום רבה, ותשטפני מצולה! במר נפשי נשאתי תלונה על נשיאי העדה הכרכמישית, אחרי כל הכבוד אשר חלקו לי יום אתמול, הנה לא השכילו אל דל, ולא עמדו לו בשעת דוחקו; תחת היין אשר השקוני, לו הושיטו לו פת לחם!… אך כרגע השיבותי אל לבי, כי אין לי כל צדקה להתאונן עליהם, כי האם הגדתי להם צרתי, והם השיבו דך נכלם? בראשונה השיאני יצרי להגיד לאבטליון דבר בואי הנה ונעזרתי; אבל, נחמתי ממחשבתי, ואבוש מעצתי, לי אמר לבי: חלילה לך מקבל חסד, ומה גם לבקשו! חשבתי דרכי, שתי עצות בנפשי, ולא מצאתי לי דרך אחר בלתי אם לנפול בידי בני עולה, בידי הנושכים! – בנשך ותרבית אקח לי מאה שקל, והכל על מקומו יבוא בשלום! ואז חלף עצבי, ורוגזי, בזכרי כי ספרי יצא לאור, מבלי אשר נהפכה לזרים נחלתי, ומבלי אשר הכאבתי את לב אשתי, ובעודני יושב וחושב עתידותי נפתחה דלת חדר משכני, ואבטליון בא. -טוב כי באת ידיד יקר! – אמרתי אליו בהגישי לו כסא לשבת – בעשר השנים אשר עזבתי את כרכמיש, נשכח זכר יושביה מקרב לבי, הלא תגיד לי מי ומי הם המלוים ברבית בזה? הגד לי שמותם לבית אבותם, ומי הם ישרי לב ונאמני רוח ביניהם? – לראות ערות עירנו באת? – ואם כן הוא?– עניתי, כי כאבי היה נעכר לגלות מסתרי מצבי, כי אמנם, היש לאדם חרפה בתבל כרישו? הריש, הוא חרפה, גם עון נורא לא יכפר! – לא תראה מאומה! כי לשמחת לב כל אוהב עמו ישראל, מכבר ספו תמו אבד זכרם המה! – השלחו ביד פשעם? – המתו כלם במגפה? – אל תפתח פה לשטן! הם חיים כלם בעירנו, כלם חיים וקיימים נאמנים ונחמדים! – התחמוד לך לצון, או בחרת לך לשון ערומים? – לא חמדתי לצון, ולא בחרתי לשון ערומים! באר הטב אגיד לך, כי תמו חטאים מעירנו ולא חוטאים! נושכינו לא חיכו עד אשר ישלחו את העיר, כאשר שלחו במצות שר הפלך, מהרבה ערים; נושכינו חדלו מעושק ידיהם, ברצונם סתמו מעין פרנסתם הנרפש, אשר מאות בשנים,העלה צחנה ובאשה, אדים רעים משחיתים, אשר הביאו עלינו כל מחלה וקטטה, דבר ומגפה, וכל מיני פרעניות שבעולם! – איך נהיה הדבר? איך נעשתה הטובה הזאת בישראל? – באונס, אדוני, ולא ברצון! כאשר גם עוינו ופשענו באונס ולא ברצון! תלאותינו הגדולות הביאונו לידי עברה ועון, לקחת נשך ותרבית, אחרי אשר אויבינו תוללינו בשנות הבינים, לא הותירו לנו מאומה על שלחן החיים, ויסירו ממנו כל משען לחם; ותלאותינו הגדולות אשר מצאנו בעשר השנים האחרונות, בכל ארצות תבל, הן פקחו את עינינו לראות כי משלח ידינו הארור, לא ינחילינו יום שכלו טוב, ולא יזכנו לימות המשיח! זעקת נושכינו רבה, וחטאתם כבדה מאד, תלאותינו פקחו את עינינו לראות כי מחוללים אנחנו גם מפשעינו, והן הן דרך תשובה הורונו. כדאמרי אנשי: "אם באישון לילה נשקה אש בביתך, הלא היא תאיר לך, גם לכבות את התבערה!" – חדל לך אבטליון! המעט לנו דבת צוררים, כי תשית גם אתה עליהן נוספות? מדוע נאדיב לב עמנו בדברי תוכחה ונאצה, בעת אשר כל לבב דוי? מדוע נרחיב פצעי לבבם? ובין האזרחים לא ימצאו נושכים אוכלי אדם? הלא גם סופריהם יעידו ויגידו רוע מצב האכרים ובני דלת העם, בפלכי ארצנו הפנימים, אשר גם רגל עברי לא תעבר בם! – כרצח בעצמותי לשמוע המענה הזאת מפי סופר גדול כמוך! המענה הזה נאוה הוא בפי מליץ יושר, ולא בפי הנאשם! גם אנכי נפשי קשורה בנפש עמי במוך, ובכבודו אתימר, בישועתו אגיל, ובצרתו לי צר. אבל להשלות את נפשי בשוא, לא אוכל ולא אובה! הן לא אעט כלימה עליו לעיני צורריו מבחוץ, רק נגדה נא לכל עמי בחצרות ביתו! מה בצע כי פי יגיד תהילתו? האם ישמעוה זרים, ודברי יפעלו על נפשם, כי ישובו וירחמוהו, יכבשו עונותיו? האם תרפא תהילת עצמי מחץ לבבי? מדוע זה אצא בעקבות נביאי השקר, אשר בעת הוכיח הנביא הענתותי את עמו על מעלליו הרעים, וינבא לו עתידות נוראות, קראו המה שלום שלום? ומה היתה אחריתו אז? הלא כה קונן אז נביא עליון זה: ( איכה ב. יד.) "נביאיך חזו לך שוא ותפל, ולא גלו על עונך להשיב שבותך, ויחזו לך משאות שוא ומדוחים"! האם לא הטיבו חבריך הסופרים לעשות, לו העירו את אזנינו על שגגותינו או זדונותינו, למען נטיב דרכנו ושבנו ורפא לנו? להצטדק בפשעי אחרים, אולת היא וכלימה! השופטים לא יצדיקו את הרשע בגלל אשר גם רעהו ירשע! ומה גם כי עלינו לזכור מצבנו, לבלי שכח רגע כי לא ילידי בית אנחנו, כי אם אסופי חוץ, אסופים בחסד וברחמים גדולים, אשר בגלל מזג אויר הארץ עוד בל שרש בארץ גזענו: אסופי חוץ כי יתהוללו, ויעשו מעשים אשר לא יעשו בבית איש חסדם, אחריתם נגע וקלון… ועל כן עלינו לזכות את ארחנו, להרבות לנו בורית. ורבנו אשר ראה און בעדתנו, כי הנושכים אוכלים גם את אחיהם בכל פה, קרא עצרה ימים על שנה, ויטיף מוסרו מעל במתי בתי כנסיות, ערב ובקר וצהרים, עד כי אבנים שחקו מים… הנושכים בעירנו באו באלה ובשבועה, בבית הכנסת הגדול מול ארון הקדש, נרות דונג האירו בכל המנורות, קול שופר הריע, רבנו עמד על הבמה עטוף בטליתו, דלתות ארון הקדש פתוחות היו, ויקרא דברי האלה: "ארור האיש אשר יתן בנשך כספו, לבן ברית, או לשאינו בן ברית. ארור האיש אשר לא יקים את דברי הברית הזאת, ורבצה בו האלה הכתובה בספר תורת משה איש האלהים"! הנושכים קראו מפיו מלה במלה, וכל העם ענה ואמר "אמן! אמן"! – איך תוכל עיר מרכלת ככרכמיש עמוד באין מלוים ברבית? המסחר באין מלוים כגנה אשר מים אין לה, אנכי יודע ארחות מסחר, וכל דרכיו הסכנתי בימי חיי הבלי! – הכל נעשה בחשבון ודעת! טרם מצאנו באר מים חיים, זכים ומתוקים, לא סתמנו את המעין הנרפש, בעירנו, בית מלוה כללי, בעל ארבע מחלקות, המחלקה הראשונה, בעד עניי הרוכלים ובעלי המלאכה, השנית בעד חנונים וסוחרים בינונים, השלישית בעד סוחרים גדולים, והרביעית לחלוף שטרות. – ורבית? – נעלה ומרומם הוא הרב על כל ברכה ותהלה! גדל העצה ורב העליליה הוא! – לו נחה רוח עצה, ורוח דעת, על כל רבנינו ופרנסינו, הלא ירוממונו, אז ישובו לבצרון אסירי התקוה, מצבנו בלאומים יקבל פנים חדשות! – שנית אבטליון, הן שנאת העמים אותנו, לא נולדה על ברכי פשעינו, רק פשעינו נולדו על ברכי השנאה, אם גם כאל נצדק, לא נקנה לב העמים לאהבה אותנו. – אחת היא לנו! אם על האדם לעשות הטוב והישר, רק למען קבל שכר, ואם לא ימצא שכרו בצדו, עליו לחגור לבשת? לא אדוני, גמול הצדק הוא הצדק, די שלומים לנו אם נשפר מעשינו, אם לעתות בצרה לא ייסרונו כליותינו כי בנפשנו, כי עונותינו מנעו הטוב ממנו! בבוא על האדם שואה, אז יחלה פני עליון, כי ישוב ירחמהו, ויקוה לישועה, אולם אוי לא לאיש אשר נפשו יודעת מאד, כי בעונותיו נלכד, להאמלל ההוא, אין כל תקוה, ישועה רחקה ממנו, תפלתו תהי לו לחטאה, וגם יד עליון קצרה מפדות! לא הקדשתי עליו מלחמת שפתים, באשר כי הדברים יגעים מאד, ועתיקים לימים, אשר חכמים גדולים וטובים ממנו לא חקרום, רק שאלתיו: מי הם אנשי החסד אשר יסדו את הבית? – אנשי חסד?– קרא אבטליון במנוד ראש – לו נוסד בית המלוה על אשיות החסד כי אז מכבר היה למעי מפלה, החסד הוא בעיני השטן הנורא, אשר כונן חציו להשחירנו. הנצב כצד לנגד כל מפעל רם ונשא, לולא החסד, כי אז לא נמצאו בקרבנו, נחשים ועלוקות, זבובי מות, עכברין רשעין וכל שרץ ועטלף למינהו, החסד אשר בו הסכננו מנעורינו, הביא עלינו השאת השוד והשבר, גם מקור דלותנו ושפלות כבודנו בארץ מאראקא, הוא החסד אשר נואלו אחינו לבקש מהשולטן מאז מצאו מחסה ומפלט בארצותיו, הוא נטל כבוד מבית חייהם כי אין שנוא ונבזה בתבל כמבקש חסד, ואין דבר בתבל אשר לו חליפות וצבא כהחסד; לו השכילו לבקש משפט מהשולטן כי אז לא עמדו על מעמדם כעת. על זאת יתפלל כל חסיד: "מתי יתמו חסדים מן הארץ"! מתי ישכילו בני האדם, להשגב בחומת המשפט? מתי ישכילו אחינו העצלים לחדול מקוות לאיש ויחל לבני אדם? – ואני יודע, כי עולם חסד יבנה, לולא החסד כי אז נפלו חללים ברחובות קריה, כעמיר מאחרי הקוצר! – לא אדוני רק עם ה' החסד, וחסדי אדם כציץ השדה! החסד הוא רק תוצאות הרשע והעריצות; לו ישב משפט לכסא, כי אז היה החסד כשמן קיק, לקבה בריאה, או כדאמרי אנשי: כאופן חמישי לעגלה! – וכי ימוך איש ומטה ידו, והחזיק בו רעהו, או כי יחלה ונפל למשכב, ובא איש טוב ויסעדנו על ערש דוי, ועוד כאלה, התשפיל ערך חסדים טובים כאלה? – החסד הזה משפט הוא לאלהי יעקב! אהבת האדם היא חובה. רק יהירים צרי עין, ורעי לבב, יקראו תמיד בשם החסד למען ינחלו תהלה ותפארת, או למען ימשכו את ידם מכל פעל צדק, אחרי כי החסד הוא רק רשות ולא חוב; או שפלים ונבזים ירוממו ערך למען עורר רחמים… ואמנם יש מפעלים רבים ונשגבים אשר יעטרו כבוד את עושיהם, וישימו חרפה על המשפעים: הנדיב רבי ישראל פוזננסקי בנה בית חולים גדול בעיר לודזי, והנדיב הינריקי לוי בנה בית מקלט ליוצאי בתי החולים בורשו, ברכות לראש צדיקים, חוננים ונותנים אלה, לפני שמש ינון שמם! ודור יבוא ויספר צדקתם. אך מה עלובות הן הקהלות האלה, אשר חכו לחסדי הנדיבים האלה, ותתנה להם מקום, להראות עליהן פעלם והדרם? ומה עשו לולא חשפו הנדיבים האלה זרוע צדקתם? או מה תעשינה הקהלות אשר לא חנן אותן אלהים, בשועים נדיבים כמוהם? האם עליהן להתעלם מבשרן? אתערב עמך אדוני, כי לו הואילו הקהלות השתים האלה לחשוך מתענוגיהן ומותרותיהן רק יומים בשנה, כי אז על נקלה הקימו בתים גדולים וטובים מאלה; לפני שנתים ימים כאשר קם שאון במחנה העברים בארצנו על אודות נדבת הנדיב הגדול הבארון הירש ליהודי גליציה, אז אמרתי:הוי עם לא יבין! הוי עם תועי לבב! הואילו נא והושעו בכח ימינכם! "חוטא חוטא מעלמא כסותא לערומא"!אלף אנשים בינונים, הם עשיר גדול אחד! לו הואלתם כי אז יכלתם ליסד בקהילותיכם באלפיכם את אשר יסד הבארון הירש בגליציה ברבבותיו:גם בתי ספר לחכמה, למלאכה, ועבודת האדמה, אז גם הממשלה תושיט לכם יד עזרה, ואז הלא יכלתם לקוות אל התכלית הנרצה יותר מאחיכם בני גליציה, אשר בטרם רדו הדבש אל פיהם, מכבר סבום הדבורים מכל עברים, ותשלחנה בהם עקיצותיהן, ותשכנה אותם לאין מרפא, הם משכו עליהם עיני מקנאים, עושי עט סופרים שקר, הצוררים לישראל בנכליהם. הבלעמים אשר בכסף נשכרו, לקלל את העם אשר לעתים ידועות יקום להם מושיע ורב: בימי קדם, איש ברוחו, ובימים האלה איש באוצרותיו! וישלחו רסן מעל פיהם לאמר: שנים עשר מילאין פראנק, אשר נדב הירש ליהודי גליציה, הנם שנים עשר מילאין מפתחות לבתי האוצר והחנויות של הנוצרים, למען יגנבו דים!..ומלבד אלה, גם לעבדים נמכרו אחינו הגליציאנים האלה בגלל החסד, אדונים זולתם בעלום!.. בעשר שנים האחרונות, בהמר ארץ, באה תמורה נוראה בחיי אחינו יושבי אוסטריה, אשר זכות אזרח להם, העלילה הטישא-אסלירית הנתעבה בשנת 1884: בן קם באביו, בן השוחט העיד באביו בבית המשפט העליון, כי עיניו ראו בשפוך אביו את דמי הנערה אסתא סלימוסי!ונבלות הצוררים נתגלתה בשנה הנוכחית מקץ שבע שנים! הנערה הנרצחת בידי השוחט היהודי, אסתר סלימוסי, נמצאה בנויורק, ובכן גדולים מעשי צוררינו! ומה גם הפרעות אשר התחוללו כעת בעת הבחירות במגרשי העיר ווינא, וקלימי: נפשות הרבה מישראל, נהרגו נטבעו, נחנקו. בתי תפלה נהרסו, שדי הקברות חרשו כשדה, המצבות נפצו וכו' ועוד תועבות ושערוריות כאלה, אשר כל השומע תצלנה שתי אזניו, וידעתי בארצנו לא נתנה ממשלתנו הרוממה מקום לשערוריות נוראות כאלה, ממשלתנו רבת החסד לא תעור עיני ממלכות הארץ, בשווי זכיות לעבדיה אבל גם לא תערצם ולא תרוצצם בסתר… כל אלה עדים נאמנים הם כי אבד מבטחם, כי שדד מעוזם ואשר יקרם באחרית הימים בעלות מושל חדש על כסא אויסטריה מי יודע?… ולו הואלתם, כי אז על נקלה הושבתם אכרים ויוגבים, על הרי ישראל. גם תוכלו לעזור הרבה להישוב בארץ ארגנטינא, בעת שתעלה רצון מאת ממשלתנו הרוממה, מבלי הנשא רק על שכם הבארון הירש. אשרי האיש הנהנה מיגיע כפיו, ואשרי העם שככה לו! אחינו בני ארצנו התמכרו מאז ומעולם, לקבצנות, לבקש נדבות ידי נדיבים מרחוק בעת אשר מקרוב יש להם אחים עשירים אדירים! – מוזרים אנחנו יקירי, לאחינו אלה! האחים העשירים יבושו באחיהם האומללים, גם דעת דרכיהם לא יחפצו! – הוא אשר דברתי! ענה אבטליון – לו נוסד בית המלוה בעירנו על אשיות החסד, כי אז מכבר היה למעי מפלה, כי כל צדקות עשירנו כבגד עדים, אם יעשו דבר מה לטובת אחיהם האביון, יעשו רק למען ישימו כבוד תהלתם, אבל רבנו בחכמתו, עמל ויגע הרבה, כי יוסר רק לשם עסק! רבים מעשירי עירנו, בשמעם הצעת רבנו על אודות בית המלוה, מהרו להרים תרומה, עשרה שקלים ועשרים וחמשה, גם מאה, אך רבנו לא קבל את כספם! רבנו הגיד להם, כי אדיר כל חפצו כי ייסדו בית מלוה לשם עסק, ולא לשם חסד! העסק הזה יביא פרי תנובה למכביר. וחבריו, אשר רבים מהם, הם הנושכים אשר חדלו מתת בנשך כספם, אוכלים פרותיו, והקרן קימת להם; על פי החשבון השנתי הנדפס בחוברת מיוחדה, נראה כי הנושכים ההם, ירבו לראות ברכה במעשי ידיהם, מאשר ראו בהיותם מלוים פרטיים, ויפשטו עור משנה משור אחד, כי אז הוכו לעתים לא מפחד רעה! ספרי החשבון ערוכים בטוב טעם בשפת הארץ, חתומים בגושפנקא לבקרם, אם אין בם נפתל ועקש, חסר ויתיר. מה אומר לך אדוני? עירנו החליפה כח, עור חדש קרם על בשר האובדים, אשר כל יגיעם אכל הארבה, הנשך, אשר בעליו רחם לא ידעו, אם כי באמת לא אכזרים, ורודפי בצע מעשקות הם, כאשר יתארום חבריך הסופרים. יודע אנכי כי יש ביניהם טובים וישרים, אפס כי משלח ידם הארור, ישלול מהם כל רגש יושר, ורחמים, הסוחר אשר יקצוב לו שכר טוב, עשרים למאה, חמשים למאה, או גם מאה למאה, אז אין רע, הלא סוחר הוא, ולו הצדקה למכור את סחורתו, כפי אשר יוכל, כאשר יעזרהו המקרה בעלות השער וכדומה, והמלוה ברבית, אם גם ימעיט הנשך, למחצה לשליש ולרביע, יקבוהו רבים, הכל הנושכים אשר ירשו חיל זרים, משכנות לא להם, בתים אשר בעליהם הומכו, ובצר להם, נפלו בידיהם. הנשך שגשג ויפרח, בלי טל ובלי מטר, עד כי גדל ממחיר בתיהם, אשר נתנום לערבון, הבתים נשארו לצמיתות ביד הנושכים, והנושכים עוד נושים, בהאובדים והנדחים מנחלתם, ועד עולם לא יוכלו נקיון, אבל אין רואה את הנושכים, אשר משלח ידם הארור, שרש בכל תבואתם ויציגם ככלי ריק, הנשך אשר לקחו, נשכם לאין מרפא. אנחנו הרגלנו בלי כל חשבון צדק, לקוב את המלוים, ולחמול על הלוים: הראשונים הנם בעינינו, התקיפים העושקים, והאחרונים החלשים העשוקים, והנסיון יראה לנו גם בין הלוים רעים וחטאים, נוכלים רשעים, אשר ימשכו את המלוים ברשתם. הלא שמעת את שיחת שני המחתנים המתהלכת בין ממשלי המשלים! – לא שמעתי מעודי! – כדאי הוא הדבר להשמע! שני עשירים גדולים התחתנו איש ברעהו, ויהי כטוב לבם ביין, במשתה הארושין, שאל אבי החתן את אבי הכלה: הגידה לי מחתני שאהבה נפשי: פיך ענה בך, כי הונך עולה, עד עשרים רבבה מלבד כלי כסף וזהב, ואבנים במה זכית לעושר גדול כזה בצוק העתים האלה, אשר כנעני ארץ רשו ורעבו? – מעולם לא שלחתי במסחר ידי!– ענה אבי הכלה – רק מלוה ברבית הנני.– ואנכי בדעתי, את נכלי מזמות הלוים שקר תרמיתם כי מרביתם, חוב ישיבו רק ובפעם השנית, יפשטו את הרגל, ועל כן ערום אערים להם תמיד, וזה משפטי להלוות רק בפעם הראשונה, וכה אנצל מכל צרה ויגון ונזק! ואתה מחתן יקר, במה זכית אתה לעושר וגדולה? גם עליך שמעתי, כי לך שני בתי מרכלת, ובית חומה גדול!.. – מעולם לא נתתי בנשך כספי! – ענה אבי החתן – כי סוחר, לוה ברבית הנני, וכאשר תדע נכלי מזימות הלוים, כי חוב ישיבו רק בפעם ראשונה, כן אדע נכלי מזמות המלוים, אשר רק בפעם הראשונה ילוו את כספם, ועל כן ערום אערים להם, וזה דרכי מעודי, ללוות, ולבלי שלם גם בפעם הראשונה! – הנה כי כן יברך גבר ירא ה'! – עניתי ואצחק. ואבטליון הוסיף לדבר: לא רק מצבנו הוטב, כי גם כבודנו שב אלינו. רבים,מפקידי הצבא החונים בהמצודה, והאצילים בעלי האחוזות, אשר שיח ושיג להם עמם, ולבשתנו לא התהלכנו עמם במדת הרחמים, וירעצום וירוצצום, כאשר הגדתי לך, כי משלח ידם הארור, הביאם לידי עברה ועון, כי כפעם בפעם, ירדה היד אחרי הכד, אשר נשבר על המבוע, וגם הראש והרבית עלו בתהו ויאבדו; ואחד מהם השחית התעיב עלילה, כי זיף שטרות, הוליך שולל צעירים לימים קלי דעת, וכאשר הלוה להם חמשים שקל, לקח מהם שטר חוב על אלף, והורי הבנים הסוררים, זעקו הילילו גזו שער ראשם, וישלמו הראש והרבית; ובגלל זד ארור כמוהו, רכשנו לנו אויבים חדשים, חדשים לבקרים; אויבים ישרי לב, ויקירי רוח, אשר כל נברא בצלם חביב עליהם, אשר לולא הנושכים הארורים האלה, בצדק יכונו למנות אותם במספר אוהבינו. זה לא כבר בחר אחד מפקידי הצבא, צעיר לימים, מות מחיים, ובחיקו נמצא מכתב: "היהודי הארור הנושך ש., אשם במותי, רק מתגרת ידו נגזרתי, עליו יזעקו הורי הזקנים, ועליו תייליל אהובת נפשי התמה, שופטי צדק אל יכסו דמי, וינקמו נקמת דמי מאת העם הארור"! מה תאמר אדוני?… הנה כעת היתה הרוחה גם לנו גם להם! שר המצודה הלל את מעשי רבנו, בעמדו במקום גדולים. – וכעת לא ימצא עוד בגבול כרכמיש, איש עברי נותן בנשך כספו? – גם אחד מהם לא נותר! כי אם אין לוים, אין מלוים; מי זה יבער ויכסל לתת רבית גדולה, אם ישיג כסף ברבית מצערה? – אשרי העם שככה לו!– קראתי ברגש – לו נקה איש איש לפני פתחו, ונקו ארץ וחוצות; לו יצאו כל קהילות ישראל בעקבות הקהלה הכרכמישית!… – עוד אבני נגף הרבה נשארו על מקומן, וכשלו בהן רבים; אבל רבנו, פקח גם עליהן את עינו, מכבר הונו מן המסילה! גם אם תחפש בנרות בכל גבול כרכמיש, לא תמצא חולק עם גנב, מעלים מכס, מונה במדה ובמשקל, ומה גם צוררי נפשות ומחזיקי בתי זמה! אנחנו בערנו הרע מקרבנו, ונצרוף כבוד סיגינו! – רק מתי מספר: הם זקני הגנבים, שלחו הלאה מעל הגבול בפקודת אדוננו שר הפלך – יאריך ה' ימיו – הגנבים האלה הפילו חתתם עלינו תמיד, ויהיו לנו לרועץ ימים הרבה, ויתנונו לשמצה בקמינו, ואלה חיים הם אתנו! – הלא אמרת כי הוגו מן המסלה? – הלא הגדתי לך, כי תמו חטאים מעירנו ולא חוטאים! מעת פקחנו עינינו על דרכינו, היו הרשעים האלה כקוף מנוד בעינינו. רבנו אשר כחו בפיו הטיף יום יום מוסרו בקול חוצב להבות אש, לא רק בבתי כנסיות, כי גם בשוקים וברחובות, ובראותו כי תוכחתו תשוה לה פרי, קרא אסיפה בבית הכנסת הגדול, ועל פי בקשתו הופיע בראש האספה גם ראש העיר, וסגן הקטגור, אשר לבו אך טוב לישראל עם שכניהם היהודים; הנאשמים נקראו גם הם, ואשר לא אבו לבוא, הובאו בחזקת יד… אשר לשונו תמהר לדבר צחות בשפת הארץ, נשא מדברותיו באזני השרים, על מצבנו, ביחוסנו אל הממשלה הרוממה, והאזרחים; ויפן אל הנאשמים ויעד בם כי אם לא ישובו מדרכיהם הרעים, אז ידו תהי בם בראשונה, למסור אותם בידי שופטי צדק, ותקומה לא תהי להם בקרב עדתם, כי במשך עשרים וארבע שעות, תערוך העדה כתב החלטה לשלחם את העיר; והשרים הטובים והישרים האלה, התענגו לשמוע אמרות טהורות מפי קדוש אלהים מכבד זה, ויוכחו כי שקר טפלו זרים עלינו: כי בני ישראל ערבים זה בזה, והקהל הוא הרוח החיה באופני הפשעים, והעונות; הלא ראו, כי מספר יהודי כרכמיש עולה הוא עד ששים אלף, ובני עולה אשר נכתם עונם, ימצאו רק אחד אחוז לאלף, ודעת הקהל איננה נוחה מהם! ואז הטיפו גם הם מוסרם להם, כי יתיצבו על דרך הטוב, ולא יבאישו ריח עמם בעיני הממשלה, וכלם נשבעו אז לעיני השרים, ולעיני כל העדה, ויכתבו ידם בספר, כי מהיום הזה והלאה, לא ימצא בם עון אשר חטא. ואחרי עבור שבועים ימים, קראתי במ"ע "ידיעות הפלך" מאמר נכבד ע"ד האספה ההיא, המהפך בזכותנו, ועל החתום בא: סגן הקטגור. –והם לא חללו שבועתם? – רבנו יביט עליהם בשבע עינים! כפעם בפעם תפגוש את רבנו סובב הולך בשוקים וברחובות, ויוצא המרכלת, החנויות והמקולין, ועל ידו אחד השוטרים היהודים, ומעשהו כל אבני כיס, ובודק בחורין ובסדקין, מקום אשר עושי מלאכה אסורה נחבאים שם; ואנחנו, הראינו לדעת כי כלם יכירו וידעו, כי במעלליהם הרעים, בעד ככר לחם, את נפש עמם הם חובלים. ורק אחד הפר אלה: איש נבל אשר מכבר נשא עונו, בהאסרו שנתים בכלא; הנבל ההוא, החזיק בית זמה בסתר, בקצה גבול העיר; ביתו היה רבץ לבנים סוררים, בית מקלט למשחיתים מאבדי הון, בזימה ושכר וצחוק הקלפים, ושולחים בעולתה ידיהם; ביום הכפורים בשבת, התאספו אל ביתו ריקים ופוחזים, ויכרו כרה, ויתהוללו, עד כי גם בני האזרחים, אשר עברו לפני הבית לתומם לרגל המלאכה אשר לפניהם, ויראו את עתר ענן הקטרת, ואת המחולות, התחמץ לבם בקרבם, לראות איך יהודים יחללו את קדושת היום הקדוש לכל עדת בני ישראל, ויניעו אחריהם ראש, ועל ידם נודע הדבר. ובמצות רבנו שלחו זקני העדה לקרוא לו, והבליעל דבר עזות ויקללם באלהיהם, ויחרף את כל מערכות ישראל, ואז ערכו בני עירנו כתב החלטה לגרש את הבליעל מקרב העיר, ולבל יטמאנה בתועבותיו, וכעת לא יכירנו עוד מקומו בעירנו! – על דעתי כי להתם פשע ולכלות חטאת, עלינו להסיר בראשונה את הדברים המביאים לידי עברה ועון! העניות מעברת את האדם על דעתו, ועל דעת קונו, ובעלי "פרנסות" נתעבות כאלה, גם הם, לו מצאו לחמם בהתר לא בקשוהו באסור! – שנית אדוני, הנבל ההוא עשה עושר! יש עניים נדכאים אשר כל יד עמל תבואם, ומדרך היושר והצדק לא יטו; ויש עשירים אשר מלאו בתיהם כל טוב, ויבגדו בהצדק, בעמם ואלהיהם! היוצר מסר את הבחירה ביד האדם אשר יצר; רק מרעים, בוגדי און, מאפס רצון לעזוב אורח רע, יתאוננו כי יכלת להם אין! הני דאמרי אנשי: סורי הגפן נוכריה, אם על פלגי שמן תטעם, וברביבי דבש תמוגג עפרם, יעשו פרי באושים! בשום לב שמעתי את דברי אבטליון, ואבטליון הוסיף לדבר: – עוד אבן נגף אחת הוסרה מן המסלה בעירנו, עוד קוץ אחד כלינו מכרמנו, סלון ממאיר, וקוץ מכאיב לבית ישראל! – עבודת הצבא אדוני! שנים הרבה שערוריות בתוכנו, שערוריות נוראות: מספר צעירנו, אשר יצאו מדי שנה בשנה לעבוד בצבא, עלה בערכו על מספר בני האזרחים, ובכל זאת היינו רק אנחנו חטאים! הועד הממנה על אסף הצבא, נשה בנו תמיד, כמו באמת לא שלמנו את נשיינו! אם אמנם נמצאו בקרבנו מתי מספר, אשר באולתם, או ממרך לבם, קבעו את נפש עמם, בבקשם תחבולות און להמלט מעבודת הצבא, ומרביתם היו בני העשירים, כי הון עשיר קרית עזו; אבל לעמת אלה, הנה ידעתי רבים אשר שבו הנה מעבר לים האטלנטי וים השקט, למלאות חובתם לארץ מולדתם, גם בטרם הוטל ענש שלש מאות שקל על משפחת הנשמט מעבודת הצבא; ובכל זאת נכתם עוננו! ומי אשם בדבר הזה? רק אנחנו לבדנו! אנחנו תרגלנו לשמוע מפי ההמון איך יתאונן על ה"גלות המרה". פתאום חסרי לב! ומי ימרר לכם את גלותכם אם לא אתם לבדכם? אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל! מעבר מזה קצינינו רודים בנו, והרבנים מטעם הממשלה אשר בידם ספרי החיים והמתים, ומעבר מזה אחינו בעלי הלשון! המלשינות, הצרעת הממארת הזאת, דבקה בנו מאד להותנו. בימים האחרונים, לרגלי האויר המשחת במעונותינו הצרים, ואי נקיון ברחובותינו; היא תשימנו סחי ומאוס בעמים; פקידי בית פקודות שר הפלך, נלאו נשוא הות לשוננו, ואיש אל רעהו יתמהו: בכל הפלך עולה מספר האזרחים, תשע מאות תשעים ושבעה אלף, שלש מאות שבעים ושנים. וגם כתב דלטוריא אחד לא הגיש אחד מהם בבית פקודת הפלך; ומספר היהודים הוא רק מאתים ועשרים ותשעה אלף, שלש מאות שבעים ושנים, והם ימטירו מכתבי דלטוריא יום יום, איש על רעהו, ויודיעו לא רק את העול הנעשה בתוכם, כי גם את העול הנכון להעשות! האם בין אחינו האזרחים לא נמצאו עושי עול ותרמית? מעלימי מכס הטבק ועשב הטהיי? או משתמטים מעבודת הצבא?.. הלא פלא הדבר: כי בני משפחה אחת, בני משפחה עניה גולה וסורה, מרדפת בלי חשך, אשר בארצות רבות, אין לה מקום להניח ראשה, אשר על בני להיות קשורים נפש בנפש, לבוא איש בעד רעהו באש ובמים; הנה יכרו איש על רעהו, איש איש מבקש את נפש רעהו לספותה, ולא ידעו כי איש בעון רעהו ימק… אין זאת כי מאת ה' זאת, כי יד אל זועם היתה בם להומם ולאבדם"! בעלות על לבי זכרוני עצב אלה, אתנודד! בודת הצבא היתה כתו קלון על מצח עדתנו! עון רבית, עושק, אונאה, העברת מכס, לא תפקוד עלינו הממשלה יותר מעל כל עבדיה החוסים בצלה, לא תשים לב לדבת צוררינו, לחק חקים קשים מיוחדים למעננו; אולם, בעון השתמטות מעבודת הצבא, הוחקו למעננו חקים מיוחדים, כי נחטא לאלהים ואדם ולממשלתו יחד! שער בנפשך! שנים אחדות, יצאו גם בנים יחידים לעבוד בצבא, בגלל אי-סדרים, ויהי היום ויעבור דרך עירנו, אחד משרי המלוכה הגדולים, ברחובות קריה, הגיש לו אב זקן אמלל, אשר בנו היחיד יצא לעבוד בצבא, מכתב בקשה, אשר בו יבקש ממנו לעשות משפטו ודינו. השר ציוה לרכבו, לעצור בעד הסוסים ויקרא את בקשתו, ויצחק בקול גדול ויאמר: "אל תירא ואל תחת זקן, אל תבקש משפטו, היה בטוח, כי בנך מכבר מלגיון הצבא ואיננו"! כה אדוני היינו ללעג וקלס בעמים בגלל אולתנו! אך ברוך הוא ומברך רבנו, אשר בשקידתו עצומה, להטיב לעדתו אשר אהב סלה, השכיל לגדור פרצים, ולקומם הריסות: שלשה ירחים, מדי שבת בשבתו, קרא אספה; אל האספה נקרא כעשיר כעני, כבעל בית כשכנו, ויקרא בגרון לא חשך, ואחרי כן קרא צום ועצרה, בצהרים סגרו החנויות, איש איש עזב את מלאכתו ומשלח ידו, וברוח פיו גלה את השמלה הפרושה על תועבות אנשי רשע, התועים מדרך היושר, ונותנים את עמם לחרפה וקללה, ויעד בם, כי לא תהיה להם אחרית שלום, אם לא יעזבו את אורחותיהם הנלוזים, ויקרא באזניהם את דברי השר המנוח יוזל גינצבורג, אשר התחנן על במתי כתבי העת לבני ישראל, בשנת 1874, בצאת לפעולות חק עבודת הצבא החדש, ויתאר בצבעים נוראים, את מצב אמונתנו ועמנו, ויקרע דלתות ארון הקדש ויקרא בכל בוכים:"קרעו לבבכם ואל בגדיכם"! "התודו לפני אלהי ישראל"! אז נגש החזן אל העמוד, ויקרא פיוטי יום כפור קטן, וכל העם יענה אחריו, ויתודו ויכו על חזיהם, וישפכו כמים לבם, וכמעט כלו בדמעות עיניהם, ואחרי תפלת יום כפור קטן, הטיף להם אמרי נחם וישע, ויבינם לדעת, כי עבודת מלכנו הוא עבודת מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ויקרא לפניהם את העצה היעוצה: להרים שנה בשנה, בערב יום הכפורים, כי ראש לבית אבות, מחצית השקל לשנה, תרומה לבני עוני, היוצאים לעבוד בצבא, להיות להם משען עוז בימי העבודה, ובכלות ימי עבודתם; והכסף יאצר ויחסן ברשיון של הפלך, והיה לפקדון בבית המועצה בקופת העדה. ויקרא דברי האלה הכתובה בספר קלף, באותיות אשוריות: "ארור האיש אשר יעשה מדחה, או יהיה זרוע לבני עולה, המבקשים תחבולות להמלט מעבודת הצבא, ורבצה בו האלה הכתובה בספר תורת משה איש האלהים, תולעתו לא תמות, ואשו לא תכבה, והיה דראון לכל בשר"! ומאז ועד היום, שם לו רבנו לחק, להשגיח בעינים פקוחות על ספרי החיים והמתים, אשר ביד הרב מטעם הממשלה, ועל ספרי הנכתבים, ומחלקת תעודות המסע, ויותר על צעירינו מבן שש עשרה שנה ומעלה, וכל תעודות ההנחה יאשר ויקים רבנו בחתימת ידו, ומאז לא ישמע עוד פרץ וצוחה ברחובותינו, ונסו יגון ואנחה מבתינו; הצעירים אשר מומם בם, או ידועי חולי, יכתבו בספרו, וביום הכסא יראה צדקתם, ולא ילנו עוד בבתי החולים כנהוג. שרי הועד יגידו במו: פיהם כי העדה הישראלית בכרכמיש תשביעם רצון. וכן יעיד עלינו גם מכ"ע "ידיעות הפלך", בחשבון אכף הצבא השנתי. – לו אצל הרב מהודו לכל הרבנים!– אמרתי באנחה. – מה יתאונן העור לו חזה אור שמש?– ענה אבטליון גם הוא באנחה – אם אמנם אין מרות להעם הזה: השכלת בוסר, או יד העת הנמהרה לבדה עשתה זאת: הנה יש בקרבנו עזי פנים וקשי ערף, כאשר אמרתי אתמול, פוחזים נרגנים, מפיחי קריה, אשר יקהלו על משה ועל אהרן; בכל זאת, לו חגרו רבנינו בעוז מתניהם, כי אז היתה יראתם על פניהם לבלי יחטאו. ובעירנו לא נמצאו עקשים ונלוזים, אשר נצבו כצר נגד רבנו? אבל הוא חשף זרוע עזו, ויך צריו אחור. כמה משברים עברו עליו, עד הקימו את בית הספר החדש, או כאשר יקרא בפי הכרכמישים: הפרוגימנזיום העברי? – פרוגימנזיום עברי? כיצד? – בעל ארבע לשכות, מלבד לשכת ההכנה, כל לשכה היא בעלת שתי מחלקות, עליונה ותחתונה, מחלקה לשנה, מחלקה לשנה, בו יבואו נערים, מבני שש עד ארבע עשרה, (עד ועד בכלל) זה שנות מספר אשר יתנוסס בתוכנו לכבוד ולתפארת. – וחדרי המלמדים צעדו קדימה? – חדרי המלמדים, הה, לא איש בשורה אנכי היום! – האם גם הם, חוטאים הנם, ואת פושעים נמנו? – חלילה! רק כי הנצוצים הנפרדים האלה, יתלכדו יחד, ויהיו לאבן גדולה, אשר היתה לראש פנה במקדש החנוך בעירנו! אגלי נטפי גשם, אשר נפלו בהצנורות הנאלחים, נקוו אל מקום אחד, והיו לפלג אלהים, לבאר גדולה, אשר ממנה ישקו כל העדרים, עדרי צאן קדשים!… אך מדוע זה פניך אדוני זועפים? – גם אני גם אתה חניכי החדרים הננו, תלמידי המלמדים! – הלא תלמוד קל וחמר בעצמך! ומה אם למדת בלי סדר כך, לו הקשבת לקח בבית ספר מתקן, מפי מורים נאורים, על אחת כמה וכמה! אבל דע לך, כי לא המשכילים הכחידו את החדרים, כי אם רבנו! בנין בית הספר, והריסת החדרים, הוא מעשה ידי רבנו להתפאר! 5 –מעשהו נפלא ונשגב ממני! לשבור למלמדים מטה לחם? ואיה חסדינו? –הם כי לא להזכיר בשם חסד! על פי שטתנו, החסד הוא חסד!בוא נא ואראך, אנשי חסד, לא רק מתי שוא, אשר חסדם הוא חמס מתחפש… כי גם טובי לב, חומלים על דל, והם נוהגים בשגעון, שמים כזב מחסם, לוים ואינם משלמים, עושקי שכר שכיר, ושולחים בעולתה ידיהם… ולמופת יהיו לך הקלפנים הנוסעים בכל רחבי תבל לעסוק במלאכתם הנקיה והקלה, או מחזיקי בתי זמה; הן אין אנשי חסד כמוהם הם יפתחו ידם לכל פושט יד, ומה גם בבית אלהים! חמשים שקל בעד פתיחת הארון קודם כל נדרי, ומאה בעד מפטיר יונה!– וכן יש בני אדם אשר רחם לא ידעו, בכל זאת הנם אנשים ישרים, טובי לב, הולכי תם, רועי אמונה, וגם את הזבוב על הקיר לא יקציפו! החסד והחמלה ילידי הרגש הם, הרגש הקרוץ מחומר; וצדק ומשפט ילידי השכל, השכל בן החכמה העליונה, ומי לא ידע כי יתרון גדול להשכל על הרגש? הראשון הוא פקח, והאחרון הוא עור! בנוהג שבעולם כי הפקח נוהג את העור, וכי יעזבהו רגע יתע ויוטל! מה עמקו מחשבות חכמינו ז"ל באמרם: "כל הנעשה רחמן על האכזרים, נעשה אכזר על הרחמנים"! לו היה החסד והחמלה הרוח החיה באופני ישוב העולם, כי אז עד נצח לא ראו אור ההמצאות הגדולות והנכבדות אשר הביאו בכנפיהן אשר וישע לתבל ויושבי בה: מסלות הברזל לא נבנו בגלל הרכבים והעגלונים, ומכונות הקטור והחשמל, בגלל הפועלים בבתי החרשת, וחכמת הנתוח בגלל צער החולים; ולו היה החסד והחמלה, מיסודי חיי אמונתנו, כי אז לא שרפו באש את עכן בן כרמי, אותו ואת כל אשר לו, בגלל מעלו אשר מעל בחרם.ולא רגמו באבנים, את צלפחד המקושש, בגלל שנים שלשה גזרי עצים, אשר קושש ביום השבת. ושאול המלך לא גדה משאתו בגלל אשר חמל על הצאן…ולו שמנו עין לחמלה על המלמדים, כי אז הקשחנו לבנו, מצאצאינו, וצאצאי צאצאינו, וצאצאי כל עמנו בית ישראל, אשר בחיקם יוטל גורל עמנו לימים יבואו לשבט או לחסד! –אבל מה עול מצאתם במלמדיכם? – עול? איזה עול? אך באשר כי מלאכת הקדש, דורשת מהעוסקים בה: א) תרבות. ב) רוממות. ג) לשון למודים. ד) ידיעה רחבה בלמודי קדש, בספרות ישראל, העתיקה והחדשה, וידעה מצמצמת למצער, בלמודי ושפות חול; ורק אנשים אשר אלה להם, ראוים הם להורות דת אלהים בארץ; ולהותנו, הנה מרבית מלמדי עירנו גם אח מאחד מאלה לא נמצא בם! בכל עמלנו, עד התקופה החדשה העכורה הזאת, לחקות מעשי העמים הנאורים, שבתם וקימם, ארחם ורבעם, גם שגעונם וסכלותם, לא שמנו לב, לשכלל גם את בנין החנוך כמוהם! היפקידו העמים הנאורים, את רוח בניהם ביד חונכים אשר עליהם נטל בראשונה להתחנך? האיש אשר לא הביא בחיקו תעודה מעידה על מדרגת השכלתו ומצבו המוסרי, פסול הוא לעבודת החנוך, ורישו לא יקרבהו. לאיש עני יעניקו בנדבת ידם, או ישלחוהו בטובם לעבוד עבודה! ולנו היתה עבודת החנוך, שועלים הלכו בה, ועל כן היפלא איפו בעינינו, כי גלה כבוד מהמלמדים? ההורים אשר לבם ראה חכמה, הרבה, או מעט, יביטו עליהם בשאט בנפש, ויחשבום לכלי קדש, למין קבצנים, למין מקרבים דתיים אי אפשר "להפטר" מהם, ומעשה אבות יירשו בנים, ועל כן שפל עמדתם, ובגלל מעמדם השפל, השפלו גם במדרגת ההשכלה והחברה, ועל כן תפוג תורה!… אבטליון הוציא מחיקו מטפחת בד לבנה, ויעבר על מצחו, אשר בין חריציו העמוקים נקוו אגלי זיעה, ויחליף כח ויוסף לדבר בחום לב: – יש דברים הרבה, אדוני! בחיינו הפנימים, הדורשים תקונים, אסורים, גדרים, וסיגים לסיגים, אשר לו פקחנו עינינו עליהם, כי אז על נקלה עשינום, ושלום היה לנו עד העולם, וכמה חיצים ואבני בלסטראות לא נגעו בנו לרעה… אבל אנחנו באולתנו וקשה ערפנו, נחכה עד אשר יבואו זרים בגבולנו, מתעברים על ריב לא להם, ויגערו בנו בנזיפה, וישמיעונו מוסר כלימה קבל עם; וגם אז לא נשים להם לב, עד אשר תתעורר הממשלה רבת החסד, הדואגת לאשר עבדיה החוסים בצלה, ועשתה התקונים הדרושים, ברוח נדיבה, או ברוח משפט וברוח בער… אבל גם אז סרבים וסלונים הננו!.. ובין כה וכה, קופאים בני עולה על שמריהם, באין מכלים דבר, ובבית חיינו תרב העזובה מיום ליום. שנים גם שמטות, דברו סופרינו על לב עמנו השכם והערב, וגם אתה אדוני הסופר היית אחד מהם, כי ישימו לב לפדגוגיהם, לקרב ולרחק, לכונן ועד חכמים, והועד יתן תעודות למי שעטרתם הולמתם, ולאסור אסר על אלה, אשר שמו כזב מחסם, ובני עמנו לא הקשיבו לתוכחתם, (אולי בגלל החסד) ואחרי התערבו בהשאלה הפנימית הזאת, גם סופרי האזרחים, והם לא דברו עליהם רכות, ולא שמרו עוד על כבודם, ותוכחתם לא היתה תוכחת חיים, כי אם חמת נקם חמת עכשוב, כי שפכו עליהם בוז ולעג מרבה להכיל. ועדין לא שבנו מטעותנו, עד כי התעוררה הממשלה, לעשות תקונים בחדרי העברים בנפות הויכסל בחומרי ומוסרי, והיא דאגה לנו, לא רק כי בנינו ישבו בחדרים מרוחים בעלי אויר צח, בעלי טהר ונקיון, וכי ילמדו שפת הארץ, לטוב להם כל ימי היותם על האדמה הזאת; כי גם דאגה לעתידות תורתנו, שלא תשתכח מישראל, כי מלמדינו יהיו מוכשרים לעבודת הקדש, כי בל יהינו להרביץ תורתם, עד אשר אם הביאו האין די ביזיון וקצף, כי על ממשלתנו לדאוג לתורתנו ושפתנו, ואנחנו נעמוד מנגד! האם לא חרפת עולם היא אשר לא תמחה! הדבר הזה יראה בעליל כי עם לא בינות אנחנו, עם תועי לבב, עם תועה מדרך השכל, אשר נתיבותיו עוה!.. – אל נא באפך אבטליון! את האלהים ירא! ואל תדבר סרה בעמו, לכל מפעל אם טוב ואם רע יש סבה נכונה! גם אל משה לא שמעו בני ישראל מקצר רוח ומעבודה קשה!.. – הסבה הנכונה, היא אולת, שמירת הבלי שוא,חנופה וצביעות, אי-תרבות, קשיות ערף, ועוד… איך לא אדבר סרה? איך לא יתחמץ לב יהודי נאמן לאלהיו, בראותו תוצאות הפקודה, אשר גם בטרם לדת חוק, עלינו היה למלאות אחריו; בנפות ההן גזרו קהילות רבות תענית צבור, בגלל אשר הממשלה גזרה אומר, כי מלמדינו יהיו בני מוסר, ובני תורה!! והאיש אשר לא ענה בצום נפשו, את נמנה. התאמין למשמע אזניך? נשיאי הדת לא שמו על לב גם אז, לזרות ולחבר. גם ריקים ופוחזים, בורים, פורעי מוסר, אשר אחרי התגלגלם תחת שואה, בבית החיט, או הסנדלר, ולא צלחו לכל מלאכה, ויגורשו בחרפה, מצאו להם עבודה אצל מלמדי דרדקי, לשאת את השבויים הקטנים אל בית השביה ביד חזקה, ולמעול מעל בעוגותיהם ורקיקיהם, אשר נתנו להם אמותיהם, הרחמניות, לאכול ולשבעה; והעוזרים האלה ( גיהילפיר'ס, בלע"ז )גם הם פנו אל הרבנים, וישיגו תעודות כי תורתם בתוך מעיהם, ויהיו למלמדים מיסדי חדרים! כדאמרי אנשי: מה יעשה אדם שלא קרא ולא שנה, ולא יצלח לכל מלאכה, ילך למקום שאין מכירין אותו, אצל ישראל רחמנים בני רחמנים, והיה מלמד תורה! ובני עם הספר ישלחו את עויליהם אל חדרי הבורים האלה השפלים מאד במדרגת ההשכלה, והאנושית, והיהדות, הם ילמדו לבנינו תורה ומצוות, דעת ומוסר השכל, הם יפתחו את כשרונותיהם, הם ייצקו מרוחם על זרענו, הם יאצילו מהודם עליהם! הנוכל איפו לקוות לעתידות טובות מדור יבוא?… דברי אבטליון אלה הרעישו מוסדי לבי, כי אמנם לא מלבו הוציא מלים, המכשלה הנוראה הזאת ראיתי בעיני בעיר מגורי הגדולה, כי "ביהילפירש" אשר גם קרוא לא ידעו, נהיו למלמדים, מחזיקי חדרים מלאים צאן אדם, מאה או מאתים, ויתחרו את המלמדים המובהקים, וידם על העליונה, באחזם באמצעים נתעבים. מרבית אחינו יושבי העיר הגדולה הזאת, יגששו כעורים באפלה, ולא ידעו במה יכשלו. וגם ההורים, היודעים להבחין בין טוב לרע, יכבד עליהם עול ה"פרנסה" ולא ישעו בדבר חנוך בניהם, ותהי לחוק בישראל, כי משרתי בתי המסחר והחנויות יהיו ברבות הימים לסוחרים, ועוזרי המלמדים למלמדים! והקולר תלוי בצוארי מורי ההוראה אשר לבם לא יחרפם, לתת תעודות לברואים חשוכים כאלה. ואמר: מישרים אבטליון תדבר, אך מה לתבן את הבר? מלאכת קדש היא כמלאכת חול, גם בין בעלי המלאכה ימצאו רעים וטובים, בין המלמדים יש ריקים ופוחזים, בורים שאינם מן הישוב, ויש בעלי צורה, שיש בהם כל המעלות שמנו חכמים. – ברוח קרה תדמה מלאכת קדש למלאכת חול? אם ישחית החיט את מעשה ידיו, אן רע, רק דררא דממונא! והמלמד, נפש הוא חובל! קלקלת החיט בולטת לעינים, וקלקלת המלמד הוא דבר סמוי מן העין… ובעלי צורה אשר אמרת, גם הם לא יגדילו תושיה: בגלל אשר פני החנוך כמו חרולים, ואין לנו דרך סלול ותלול לאמר, "זה דרך לכו בו"! ואם אמרתי כי יש תקוה, כי יהיה העקוב למישור, כאשר יספר לך רבנו, בבקרך בבית הספר ביום המחרת; היוטב מצב החנוך? כל זמן שהמלמדים תלואים בדעת ההורים, אין כל תקוה…את זאת ראה רבנו, ויתן אל לבו ויבקש תחבולות, עד כי עלתה בידו להקים את בית הספר הדתי, על חרבות החדרים, ובית תלמוד תורה הישן, אשר רק צלמות ולא סדרים היה בו תמיד מדור דור. – אם בהיה כרכמיש למופת לכל קהילות ישראל, אז הלא יתמו המלמדים לגוע, ותבוסתם תהיה שלמה! – צל הרים הנך רואה אדוני כהרים! המלמדים אשר רבנו התהוה על קנקנם, וימצא כי ראוים הם לאותה אצטלא, לקחו אחר כבוד להורות בבית הספר, ואלה אשר היו כסף סיגים מצפה על חרש, הלכו באשר הלכו, לבקש עבודה או משלח יד! – ומה פשעם אם השם אלה חכמת התורה? האין להם נשים ובנים ובנות, ולנשיהם ובניהם אין קיבה? – אבל לשוא פחדת פחד! נהפוך הוא! כולם יודו לה' חסדו, כי לא חלק להם בנחלת התורה; כח אחרי אשר קבלו איש איש תמיכה הגונה מקופת העדה, יצאו מאפלה לאור גדול, ומשעבוד לגאולה; הם ימצאו מחיתם, כאשר בהיותם מלמדים אמללים, אך לא בצער! לו ידעו את התורה כי אז היו מלמדים אובדים עד יום מותם!.. – אולי!.. ואבטליון לא נלאה לדבר, ולהתוכח עמדי כל הלילה, כי תשעה קבין שיחה נטל כאשה – לולא השמיע השעון התלוי על קיר חדר משכני השעה הראשונה. בפניו הכרתי כי היטב חרה לו, על כי לא יעמוד הלילה על עמדו, ויוצא השעון מחיקו, ויאמר: אכן השעה הראשונה אחרי חצות הלילה! מחר בבקר שוב אשוב אליך, למען תבקר את בית הספר בחברתי. תנעם לך שנתך! ואנכי הודתי לאל חסדו, כי הצילני מרוח כביר אמרי פיו, ואעל על ערש יצועי לתת שינה לעיני, ואחלום רק על אודות התקונים הנכבדים בכרכמיש. יש חזיונות הרבה, במרחבי הבריאה, אשר מרחוק ירהיבו בת עין, וישעשעו את הנפש, ומקרוב יראה הרואה, מקסם כזב, אור מתעה, מוליך חכמים שולל. רבים חללים הפיל חזיון השרב! 8 כמלאך אכזרי ישלח בעוברי מדבר סהרא הנורא; לפני תועי בת"ו יליל ישימון זה, אשר עצמותיהם חרו מני חרב ולשונם בצמא נשתה, יראה בתמונת מושב, יער צומח, נחלי מים זכים, פרדס רמונים, עמקים עוטפים בר, והם יחגרו שארית כחם, בחול קודח יחצו עד צואר, ובבואם כל עוד נפשם בם אל מקום החזיון, יעש לו כנפים, וימצאו למו קבר בין גלי ים חול. ומחזות החיים בעולם השקר? האם לא יפליאו העינים רק מרחוק? ומקרוב לא יעוררו זועה וגעל נפש? את הבתולה הזקנה ידעתי, גם את דודה ורעה האמלל ידעתי, הוא היה פקח, אך עיניו התעתו! בצאתו במחולת המחנים, חמד יפיה בלבו, היא צודדה את נפשו בתכלת עיניה, שושני לחייה, לבן שניה, שכלן מתאימות כפניני ארליאן, בגובה קומתה, מבנה גויתה, המחטבה תבנית היכל, ומחלפות ראשה, אשר מראה ירקרק חרוץ ונגה המנורות, שפך עליה נגה וזהר ויגדיל יפיה, וילך שבי אחריה; ובנשף חשק זה פזר כסף רב כסף, עד כי מצא און לו לגלות לפניה כל מערכי לבו, כי יאהבנה, אהבה עזה כמות, ובלעדה יבחר מות מחיים! ואיך אשר אז בארץ כאשר שמע מפיה כי תשיב אהבה אל חיקו! כרגע שם צמידים על ידיה, רביד על צוארה, וטבעות יקרות על אצבעותיה, ויזכה במקחו! אנוד לשברך בחור אומלל! לו ידעת כמוני את בחירתך רצתה נפשך בה! לו פקחת עינך לראות, כי כלילת היופי הזאת, היא מפלצת נוראה אשר אל מראיה יוטל גבר! כי מכף רגל ועד ראש אין בה מתום!.. עיניה רכות, צבות, זר אדום מסביב לעפעפיהן, ורק נתנו בפוך. שניה נתעו עוד לפני שמונה עשרה שנה בהיותה נערה בת עשרים, ועל מקומן התנוססו שנים מלאכותיות, מעשה ידי רופא השנים (דענטיסט בלע"ז)? ובין יקהת פניה וקמטי לחייה, כחל שרק ופרכוס, וכל אבקת רוכל מלא חפנים, ועל גויתה הרזה, כסתות פנים ואחור… ומחלפות ראשה שער פאה נכרית הנה, כי בראשה קרחה, ופחתת בקרחתה וגבחתה!.. שם פלטי בן ליש הולך למרחוק! לפני פלטי בן ליש פתוחים לרוחה כל בתי האוצר, כל בתי המסחר, וכל בתי החרשת, רק "קח ולך"! פלטי הוא אוצר הברזל, מבני השטה החדשה של האדון רוברט בוט בורשו, אוצר בטוח מאש וממים, ובתוכו יאצרו ויחסנו, ירושות, נדה, שטרותיו הם שטרי המלכות, שקל כסף עובר לסוחר! חנפים ישיתו לו בחלקות, ירימו לשמים שיאו, וכסילים יבואו לקחת עצה מפיו, ואשתי תקנא באשתו ובבנותיה, בכבוד עשרן, במחלצותיהן ומעטפותיהן, המנולת התלויה מאחריו כקופה של שרצים, בכבודו יתימרו, ובו יתפארו: "הגביר רבי פלטי הוא בן דודי"! "רבי פלטי העשיר הוא שאר בשרי, שארי הקרוב אלי"! "רבי פלטי האדיר, רבי פלטי זורע צדקות, הוא מחתני"! "אבי פלטי שיחיה ואם אבי – בגן עדן מנוחתם – נחשבו ביניהם שלישי ברביעי"! אבל לו פקחו כלם את עיניהם לראות ערותו, כי עני אובד הוא, ואחריתו תבי להכרית, כי ינקש נושה לכל אשר לו, ובתכריכי זרים יקבר, כאשר הגדתי בליל שלשום לאשתי; כי אז כסו קיקלון על כבודו, ותגדל השנאה מהאהבה אשר אהבוהו. הוי עולם שקר! עולם מלא הונאה ותרמית! וגם אנכי בצאתי ביום המחרת, בשער עלי קרת בחברת אבטליון, נחלתי כבוד בלי מצרים, "שלום עליכם" לעשרות ולמאות, עפו אלי מכל עברים, עד כי נלאתה לשוני, ותיבש ידי, להשיב לכולם "עליכם שלום", במשעול הרחוב פני הבתים התגודדו להקות להקות, וחנו כדור, וישיחו בי, רק בי, יחד אלי השגיחו, אלי התבוננו, ואזני שמעו מאחרי דבר לאמר: הנה הסופר הגדול רבי… אשר דבש וחלב תחת לשונו, הנה החוזה חזיונות, החופש כל חדרי בטן, היושב על כסא סופרים רם ונשא, באתונא הפולנית; מהבחורים והאברכים, או כל הבחורים והאברכים הנמצאים בבתי המדרש הכרכמישים, ההוגים ושוגים באהבת ה"שפה העבריה", שמועה שמעו בבתי המדרש ובאו, וירוצו אחרי בכל כח, בערמות השלג אשר כסו ביום ההוא חוצות כרכמיש, וירדפו אחרי וישיגוני, ויתבוננו אלי בתאות נפש, ועינם לא שבעה מראות, ואמיצי לב ביניהם, תקעו לי ימינם לשלום, וישתבחו בעיר כי כן עשו, וגם נערים שובבים, להקה גדולה מאד, נלותה על דרכי, ואהי בעיני, כשר צבא החיל, בעברו ברכבו ובפרשיו דרך הרחובות לפקד צבא מלחמה, או כאיש המופת, כצדיק, כבעל שם, כמשגע, או כנתפש בדבר עברה ביום שבתון, ביום מנוחה… וכל עובר הביט אלי ביראת הכבוד והרוממות, בחשבם כי מושך בשבט סופר "ברית משונה" הוא, וקרני ראם קרניו!.. אבל לו ידעו עקת לב הסופר הזה, אשר דבש וחלב תחת לשונו, כי ישבע מרורים, לו ידעו צרת נפש החוזה חזיונות, הרואה מומי אחרים, ואת מומיו איננו רואה; לו שמעו איך אשתו מר תיליל, כי נפלה בגורל גבר, "לא יצלח" זה; לו ידעו כי בגלל חזיונותיו, לעבד נמכר ליוחנן הסנדלר, ולא הרבה במחירו, רק בעד ששת שקלים! ואיש נתעב ונאלח, שותה עולה כמים, כבוקיה הסרסור, כסה קיקלון על כבודו, וינאצהו בזעם אפו… לו ידעו כי עני אני וגוע, כי אז לא רק אשר לא כבדוני בלבם, ולא רוממוני תחת לשונם, כי אז גם בוז בזו לי, וישקצוני ויתעבוני, ושבעתים ירקו בפני, ובפני כל הסופרים העברים, והספרות העברית, וקצפו וקללו בהשכלה ובהמשכילים, ופנו אל החסידות!.. עברנו רחוב בית הרצים, ורגלינו הובילונו במרומי חומת החנויות הבנויה בתבנית תבה מרבעת, ארבעה שערים, לארבע רוחותיה, לפני מבוא פתחי החנויות, עמודי ברזל מוצקים, אשר גג החומה נשען עליהם, במסדרון ארוך יקיפו את החומה מארבעת עבריה.שער הכנענים זה, הוא לב כרכמיש המשפיע חיים כל אברי הגוף המדלדל… לו חנויות חוצה ופנימה, בראשונות ימצאו כל מיני מטוה משי ושש, צמר ופשתה וקנבוס, כל מיני צעצועים, חוטים, פתילים, יריעות, קלעים, כפתורים, מחטים, כלי מחזה, כל מיני זכוכית, גם צלוחיות, וכוסות אדומים, ועליהם כתבת: "של פסח". עשב הטהיי, ומגד תבואות איים רחוקים, תאנים וחרובים ( בוקשיר בלע"ז ), ובאחרונות – עורות מעבדים, שמן פשתה, זפת, עטרן; ונושאי סבל, ועגלונים, ואכרי הכפרים, ימשכו שמה את בתי רגליהם בתאות נפש, במחיר מצער מאד; חמאה, גבינה, דונג, קסמי גפרית, טבק המברקי, חבלים, מחצלות, כלי חרס, משחת אפנים, נוצות, מכנסים ישנים, ונעלים בלים, ומעילי אנשי צבא מטלאים, דגים מלוחים, גרש שעורים, פול, דוחן, עדשים וכסמת, חלות עוגות, פת קיבר, ובטבור החומה תמכורנה נשים: תבשיל חם: בני מעים, הראש והפדר, היותרת והכבד, ומרק "רגלים" נקפא, ובנות האזרחים תמכורנה, אזני החזיר וסנטרו, מעים ממלאים בגבינה ובגרש שעורים, מרק פגולים וכו'. – ומה משתומם לבי בתוכי בלכתי לבטח דרכי, מבלי אשר הפריעוני החנונים, והחנוניות, האורבים כחטף לכל עובר לתומו, ויגדרו דרכו בעדו, וישמיעו באזניו תהלות מערבם, והחזיקו שבע נשים באיש אחד לאמר: "אלי תבוא"! ואשה אשה, תמשכהו אחריה, בהחזיקה תחת אצילות ידיו. כשוטרים מוליכים את הפושע, ויחד תריבנה, תרעישנה עיר ומלואה, ולעתים לא רחוקות, ילוו אליהן הגברים, ויקראו למהלומות, ילחמו מלחמת קיום, באגרוף או באבן, או בסיר האש. וכל העם רואים את הקולות, ואת הלפידים, וידי השוטרים מלאות עבודה להשקיט ריב ומדון, ולשכך כעס וחמה ולא יעצרו כח, עד כי יופיע פטר בן מיכאל השר, הוא שר הרבע, הוא דין ומוכיח, ויודע ועד, וכותב וחותם, ויעצר בכלא, ויחתוף ומי ישיבנו? וכל מאמינים שהוא דן יחידי ואין בלתו, וזוכר למזכיריו, טובות זכרונות… הבטתי סביבותי, ולא ראיתי מסביב כל אשה, מבעולת בעל, אשר קדקד שער יכס פדחתה, עד נערה בתולה פרועת ראש. משנים קדמוניות ידעתי, אצלו נשי כרכמיש העבריות מהודן על השוק, הנשים היו כאבנים שואבות למשוך אליהן את הקונים האזרחים, והן הן יצאו ונכנסו בבתיהם, ובמעונות פקידי הצבא בהמצודה. ועתה ראיתי רק את הגברים, כי עמדו וישרתו את הקונים, וישקלו וימודו, וימנו ויספר ויכתבו, וקול המולה, קול רגז ונאצה, חרפה וקללה, אלה ושבועה, לא נשמע, ושוטרים לא נראו, רק מנוחה שאננה שררה מסביב, ואהי בעיני כעובר ברחוב הדבש, או ברחובהרוזנים בורשו. – עתה אודה לה' חסדו! – פניתי אל רעי בצחוק לצון, אחרי עברנו הלאה משער הכנענים – לדור יבוא אספר, כי עברתי בשלום במקום סכנה, בלי פגע ומכשול!.. ואבטליון ענני ברוח נכאה: – אתה תלעג לנו אדוני, ולעגך ישביעני ממרורים; בזכרי את תעלולי שער הכנענים, ואחז בשרי שער! חנונינו עשו להם שם על פני חוץ, וישמעו ויפקדו לתועבה ולברכה, בהספרה היומית המשטינה. רעבים הם האומללים, ועל כן אכלו איש בשר רעהו, ועינינו ראו ותכלינה; ובאשרנו, כי רבנו אשר לא ייעף ולא ייגע, לגדור פרצות עדתו ולרפא שבריה, הערה כחו להסיר את הנגע הנורא הזה מגבולנו, ויקרא לאספה את כל חנוני כרכמיש ממוכרי משי ושש, עד מוכרי ירקות, ויטיף באזניהם; ועוד אזכור דברים אחדים: "הן חנוני האזרחים אך שלוה, אך שקט במגורם בקרבם, "איש לא יצור את רעהו, לא יתחרה, לא ירדוף אחרי הקונים, "לא יוריד מחיר כנעתו עד דיוטא תחתונה, דרך מסחרם סלול "ותלול. האזרחים יודעים, כי עמלים הם, כי חיים הם, ועליהם "לחיות! האזרחים, יעמלו להרים קרנם בכבוד, ועל כן מצבם "איתן, רגליהם לא תמעדנה, ולא ישמע בגבולם יום יום פשיטת "הרגל לנושים; ואתם אחי! מרביתכם חיים חיי צער, חיי שממון "ודאגה, עמלכם הוא שבר ברוח, ורקב עצמות, כי עמלכם הוא "רק לעולל בעפר קרני עמיתכם, ועל כן תשתכרו אל צרור נקוב; "ואחרי אשר תאבדו את עמלכם תפלו תוקשו, ותלכדו! ומי הסב "לכם עניכם? מי שלח המארה והמנערת במשלח ידכם? ה"גלות"? "לא אחי, רק אולתכם, ואי תרבותכם! אמת כי עת רעה היא "העת הזאת לכל יושבי תבל ועת צרה ליעקב; אולם, לולא "התגריתם, התחריתם איש ברעהו, לולא עותם פני מסחרכם "ותשחיתו מראהו, עד כי היה לבוז; כי אז אפשר היה לכם "להתקיים! החנונים האזרחים יתאוננו עליכם, כי תונו במדה "ומשקל, וטיב הסחורה, על כן תשפילו מחירה! ובריבכם איש "את רעהו, הלא תגלו איש עון רעהו, והתרגזם ושאננם עלה "באזני אלה אשר בידם עתותינו!.. במשובתכם תנפצו את "חלונות בתיכם, ושברי הזכוכית יגעו בעוברי בטח תמימים לרעה! "בלשכת הדינים, ישמעו רק דברי ריבותיכם, משפטים נבזים, "עצומות הכלב והחתול: "זה נשכני"! "זה שרטני בצפורניו"! זה "חטף נתח שמן"! זה לקק בלשונו מן החמאה"!ואיך יביטו עלינו "שופטי השלום? האמנם? הנבדלים אתם לרעה מכל משפחות "האדמה? הנופלים אתם במוסר ומדות מכל יושבי תבל ארצנו? "לא, רק אולתכם, ואי תרבותכם! כי לא תדעו לכלכל דבר "במשפט, אלה הקיפו עליכם ראש ותלאה! זאת עשו אחי "וחיו! חדלו מהוריד שכר כנעתכם, ואל תעלוהו יותר מדי! "התאספו בבית המועצה, וראש העיר יקציב לכם שכר ידוע על כל מיני מרכלת, ולוחות המקחים מכל מיני סחורה ורשימות "בתי החרשת והמסחר, שימו בחנויותיכם במקום ראוי לעין רואים, "הרחיקו את הנשים מגבול המסחר, כי בגלל המנהג הרע הזה "גלה כבוד מישראל… והתום והצניעות כתמים נוראים אשר לא יכבסו "נצח… אל תמשכו את הקונים בחזקת היד, אל תמצא בכיסכם אבן "ואבן, איפה ואיפה"! וכו'. הצעת רבנו קבלו באהבה וברצון, ויכתבו את ידה בספר לזכרון, ויקבלוה עליהם ועל זרעם באלה ובשבועה, ולעשות את כל אשר ציוה רבנו. ומהיום ההוא, באה חדשה במסחרם, כי לא עוד עצב וקטטה, ומעין פרנסתם אשר חרב בא בו, לרגלי בתי המרכלת אשר יסדו להם פקידי הצבא בהמצודה, ופקידי שלטון מסילת הברזל על יד בתי הנתיבות וחרשת המעשה, שב מעט מעט להקיר מימיו. אנכי נפלאתי לשמוע כחמעשי הרב להושיע. ואבטליון הלוך הלך ודבר באזני, כיד כח הדבר הטוב עליו, עד כי עברנו את רחוב "המשמר" ונבוא אל כר נרחב במקצוע גן המלך, ואראה בנין נחמד בעל שתי קומות, מסביב לו גדר אבני גזית, קומתו כקומת איש, ועל השער אשר כתרת ברזל ממעל לו, התנוסס שלט שחור, וממעל נשר גדל הכנפים, השלט כתוב הדר באותיות זהב בשפת הארץ: משם אנו אל תא הסופרים, כאשר העידה הכתבת שעל גבי המשקוף; על קירותיו המשוחים בששר, התנוססה תמונת אדוננו הקיסר, מפת שני חצאי כדור הארץ, וחמשת חלקי תבל, מפת ארץ ישראל גדולה ממסד ועד הטפחות, באותיות אשוריות גדולות ומאירות, תמונות, חזיונות הטבע, סלעים, כפים, הררי געש, החזיון הצפוני, מערכת הככבים, ציורים גימטריים, תבנית מכונות שונות וכו'; אצל הקיר נגבה, עמד ארון עץ גדול, ומבעד וחלונות הזכוכית, אשר בדלתיו נשקפו פסלי אדם מכל משפחות האדמה, תמונות כל חיה ועוף, כל שרץ ורמש, מערכות הצומח, והדומם. כדור גדול בשלל צבעים, עמד על קטרו; בטבור החדר, עמד שלחן ארוך, מכסה במטפחת צמר ירוק, ועל ידו ישב איש בא בימים, על כסא גדול, מגבעת גבוהה כסתה את ראשו, הנחפה בכסף, ומבעד לבית-צואר מדו השחור, מול עבר פניו בין מפלשי זקנו, נשקפה שפת כתנתו הלבנה והמגהצה, ופניו הפיקו רוממות וענוה, וירשום, ויכתוב, ובבואנו החדרה, מהר לקום מכסאו וישתחו. אבטליון הציגנו איש לפני רעהו: "האדון הסופר"!… "האדון המנהל בית הספר"! – מה נכבד היום אשר אראה פניך סופר נכבד! – קרא המנהל ויושט לו ימינו וישתחו בענוה, ויתן לי כסא לשבת. ואשא עיני וארא, והנה גם רבי פגעיאל בן עכרן, רבי אחירע בן עינן, רבי און בן פלת, ורבי עיר בן אתונות, באו החדרה וישחרו בכבוד פני, וישבו גם הם על יד השלחן. – המצא בית ספרנו חן בעיניך סופר נכבד? – שאלני רבי פגיעאל. – טרם שמתי עליו עיני, כי עתה זה באתי! ואבטליון שאל בלחש את המנהל: מדוע בושש רבנו לבוא? – בוא יבוא ולא יאחר! – ענה המנהל, ולבבי פחד אז ורחב: הכל בשבילי! הכל למעני! גם זקני העדה, גם הרב! את כבודו זה לא ראתה אשתי בעיניה, כי אז לא נאצה את שמי, לקרוא אותו בשם "גבר לא יצלח" ואלבש גאון, ואקום מכסאי, ואתהלך בחדר הנה והנה, ואשאל את המנהל על מספר התלמידים. – חמש מאות עשרים וחמשה! – ענה המנהל. – כמה שכר הלמוד לשנה? – בלשכת ההכנה עשרים שקל לשנה; בראשונה – חמשה ועשרים; בשניה – שלשים; בשלשית – שלשים וחמשה; וברביעית – ארבעים! – ובני העניים? – יבקרו חנם אין כסף! – רוח והצלה! כמה מספר בני העניים? – מאה ושמנה עשר! ומהם חמשה ושלשים יתומים עזובים, אשר כל מחסורם על שלטון בית הספר, אכילה ושתיה, דירה והלבשה! – לבית ספרכם נאוה שם "בית מכסה ליתומים"! חמשה ושלשים נפש למצער עולה כלכלתם שלשת אלפים שקלים לשנה! – יותר משלשת אלפים! – ומוצא לכסף? – שכר הלמוד! – שכר הלמוד הוא עמוד התוך אשר עליו הבית נשען? – עד הנה עזרונו רחמיו, ולא עזבונו חסדיו!– ענה המנהל ויגש אל ארון הברזל, ויוצא פנקס גדול, ויפתחהו לפני ויאמר: "הנה אדוני החשבון הכולל של השנה העברה היא שנת 1890". התבוננתי בפנקס ואקרא: רו"כ הכנסה רו"כ הוצאה 2280 בעד 114 תלמידי לשכת ההכנה 2880 למלמדים בעד 48 שעות ליום 1725 בעד 89 תלמידי לשכת ראשונה 480 12 שעות בלשכת ההכנה 2190 בעד 73 תלמידי לשכת שניה 2304 למורים בעד 16 שעות ביום 2415 בעד 69 תלמידי לשכת שלישית 800 למנהל 2560 בעד 64 תלמידי לשכת רביעית 600 משגיח 300, מנהל ספרי החשבון 300 600 שכירות בעד ארבע חנויות 500 מאור והשקה מלבד נדבות עצים 400 שכירות בעד מרתף 200 שוער 473 נדבות יחידים 3380 כלכלת 35 יתומים 12643 בס"ה 11144 בס"ה 1499 בס"ה נשאר – ועודף יאצר ויחסן? – לא אדוני! עלינו המלוה באחריות קרקעות, ומטלטלין דלא ניידי, סך אלף שקל 10% הראש והרבית יחדו, על חוב עשרת אלפים שקל, אשר הלותה לנו, לבנין בית לנו שר הפלך לתת לנו מקופת מכס הבשר, אשר בתוכה נמצא יותר ממאה וחמשים אלף שקל;והשאר, ארבע מאות תשעים ותשעה, יאצרו בקופת בית הספר, לתמוך בם בידי נושאי משרת בית הספר, והמלמדים, היום אד ונכר, ומה גם לעת זקנה! גורל מלמדינו, מורינו, סופרינו בכלל, לעת זקנה ככלות כחם, נורא מאד! כגוי אשר צדקה עשה הננו בעינינו, אנחנו נתהלל תמיד במדת החסד ובמדת הרחמים, ואיה חסדינו? איה רחמנו? ברוח קרה נביט על היצורים האומללים, אשר כלו כחם בעבודת הקדש, ובאחרית ימיהם יגועו ברעב באהליהם, ואנחנו נתן להם חנינה רק אחרי מותם! ואת זאת שמתי אל לבי, אבל לבוא פומא לא גליא! הנרדפים יתאוננו על רודפיהם, ועת תמצא יד הנרדפים להחליף כח לרדוף את החלש מהם, אז ישכחו איך רע ומר להיות נרדף! אנחנו נתאונן מרה על תלמידינו הגוים אשר רע יגמלונו, תחת אשר למדנום היטב, תחת אשר כתונו רגלינו, ונלך מגוי אל גוי, ומממלכה אל עם אחר, ונעבור ארצות ואיים רחוקים, ללמד תועים בינה ודעת אלהים בארץ; ואמנם צדקו תלונותינו, כי גם הלומד מחברו אות אחת, צריך לנהוג בו כבוד, אבל גם אנחנו לא טובים הננו מהם! גם אנחנו נ ה אבן במורינו!.. בבוא השטן לפני כסא הכבוד לקטרג על ישראל עם חרמו, לו לו השכיל או לו שמע לקולי, כי אז די היתה לו, רק האשמה הזאת לעולל בעפר קרננו! היטב חרה לי בשמעי כי גם המנהל יביט און ביעקב; ולא נתתיו לכלות דבריו, ואשאלהו על זכיות בית הספר. – הראית את הנשר? לו אצלה ממשלתנו בחסדה זכויות בית ספר מחוזי! – ושנת הלמודים מתי תחל? – בחדש אבגוסט, כבכל בתי הספר הכוללים, אחרי תום ימי הדרור! – ימי דרור? המתנה הטובה הזאת, לא נתנה לבני ישראל! ושכר המלמדים והמורים לא יגרע? – חלילה הם יקבלו שכר שנתי! – כמה משכרתם? – המלמדים יקבלו בעד כל שעה, ששים שקל לשנה, רק שנים מלמדים בלשכת ההכנה, יקבלו בעד כל שעה ארבעים שקל לשנה, ומורי למודי חול, הם מורי הפרוגימנזיום אשר בעירנו יקבלו בעד כל שעה מאה וארבעים וארבעה שקלים לשנה! – מורי הפרוגמנזיום? מורים עברים? – פקודת שר גליל הלמודים היא! גם אנחנו לא נערב דת ולאום בעיני תורה ודעת, המורים הראוים להורות הם יורו מבלי שאול מי אביהם. – כמה שעות ביום יקשיבו התלמידים לקח קדש? – שש שעות ביום! משעה השמינית בבקר, עד השעה השניה אחרי הצהרים, ומשעה השניה עד הרביעית ישמעו למודי חול! – ומשעה הרביעית ילכו בטלים? – ישננו את אשר למדו היום, ויכינו שעורי למודם ליום המחרת, וככלות עבודתם ימצאו נפש, כי הכל היום יחרוש החורש? רבים יתפלאו בראותם כי תלמידי בתי הספר הכוללים, המבקרים בית ספרם, רק עד אחרי חצות היום, ירכשו להם במשך שמונה שנים, ארבע חמש שפות, ולמודים נשגבים; וחניכי החדרים, אשר מבקר השכם, עד אשמורה בלילה יוכתו בחדריהם, גם במשך עשר שנים לא ישאו מאומה בעמלם, וגם שפה אחת, שפת אמם לא ידעו! אחדים, האשימו את המלמדים, כי לא ידעו את מלאכתם כראוי; וזאת לא אמת: ידעתי כי יש בין המלמדים, היודעים את התלמוד ושפת עבר, יותר מאשר ידעו מורי הגימנזיום את הספרות הרוססית או אחת החכמות, ומדוע לא ידעו תלמידיהם את התלמוד ושפת עבר, כאשר ידעו תלמידי בתי הספר את הספרות הרוססית, וחכמת המאתאמתיק? ואולם, ידעתי כי שלנו גדולה משלהם! כי חכמת התלמוד עמוקה היא ורחבה מני ים, אבל גם כמכחול מים לא יגרעו ממנה! אך הנה פתרון החידה: כלל גדול חכמינו בתורת הפדגוגיה, יותר מה שהתלמיד לומד מרבו, הוא מתלמד מעצמו! וכאשר נדע, הנה תלמידי בתי הספר הכוללים, הם חיים נושאים את עצמם, ותלמידי החדרים עמוסים הם על שכם המלמדים! תורת הראשונים, היא כמי בור אשר תקיר מימיה אחרי אשר חפרוה, ותורת האחרונים, כמי הגשם בצנור הרחוב! המעט מן המעט אשר ירכשו להם, היא רק עמל המלמדים, זעת אפם, חלבם ודמם; סבת הדבר היא, כי המלמדים הם עבדי ההורים, או האפטרופסים, והבנים יודעים כי מלמדיהם אחראים בעדם ואם ערומים הם עוד יתאוננו עליהם רע באזני הוריהם! "הרבי מכה"! "הרבי ישן"! "הרבי הלך לסעודת מצוה"! "הרבי צוה במפגיע להביא כסף" "הרבי! הרבי!.וההורים, אוי לנו, גם היודעים את נפש בהמתם יעיזו להתגולל והתנפל על הרבי, כאדונים קשים על עבדו הסר למשמעתו, אשר ממנו לחמו נמצא; והרבי האמלל הדואג לקיומו, ישא בדומיה את גורלו, ישא כל מכה מוסרית וידום, ויחניף, ישית בחלקות, יעבוד עבודת פרך כסיזיפוס לפי דברי הומירוס: למלאות מים את הכלי, אשר נחשתו נשברה, או לגולל אבן גדולה על שן סלע… ומורי בתי הספר הכוללים, לא ידעו גם את ההורים, ואם בניהם לא יעשו חיל בלמודם, לא ישימו אשם נפשם! ועל כן ייראו הבנים לעשות מדחה… כמדומה לי אדוני, כי הפתרון האחד לשאלת החנוך והחדרים הוא רק להקים "בתי אולפנא" בכל קהלה, והקהלה תכלכל את מחסוריהם, כי אז לא רק אשר יוטב מצד חנוך בנינו, כי גם ההורים יושעו! כי בשכר מצער ימצאו יותר מה שימצאו בשכר רב, וההורים העניים… בבית ספרנו לא יעיזו ההורים, לתת דופי בהמלמדים והמורים, והתלמידים יודעים כי אין מנוס ומפלט למו, כי גם הוריהם יעמידום במשפט, על כן ישקדו על למודיהם, בשעה הרביעית ישובו לביתם, ובביתם יש אשר יאחרו שבת עד אשמורה בלילה, כי אם יחטאו ונשאו עונם! – ועל המלמדים יש עין צופיה? – עוד תשאל? בחינה כוללת היא בשנה, ומדי חדש בחדשו יבחנו התלמידים לעיני רבנו ועוזריו, הם למודי ה' ומשכילי עירנו! פתאום קמו כלם מכסאותם, כי הדלת נתחה והרב בא! הרב הוא כבן ששים שנה, בעל קומה ממוצעת, עינים עגולות מלאות, וגבות ארוכות, וזקן קצר, ודל, חריצי מצחו ויקהת לחייו אצרו בקרבם הרבה הרבה, ענות נפש, שבר ברוח, גם בטחון ונחמה, הוא עטה מעיל ארוך של שועלים, ולראשו חבש כובע עור גלאקסינון ומטה בידו, וכל רואיו הכירו כי נשיא אלהים הוא בתוך עמו, קדוש אלהים מכבר, בבואו השתחוה ויברך את כל הנאספים, ולי פנה ויושט לי את ימינו לשלום, ויאמר: – רק עשר שנים חלפו מאז עזבת את עירנו, והנה כמעט לא הכרתיך, כי הנה שבת זקנת, שער ראשך וזקנך הפך לבן כפף גיוך, ואנכי אפונה אם מלאו לך ששים שנה! – לא מענג ורב טובה וברכה, רבי ומורי! – עניתי בלב נשבר ונדכה, כי זכרונות מעציבים, אתיו כשטף מים כבירים, בקרב לבי, עד כי שטפו ועברו גם את שתי עיני – בן חמשים הנני, אולם הרפתקאות דעדו עלי, הוסיפו שנים על שנותי בקפיצת העת, והריני כבן שבעים שנה… הנני יהודי, רבי ומורי, ולכך נוצרתי!.. – אל תתאונן, אל תתן את פיך לחטוא!– הוכיחני הרב בהתבוננו אל רסיסי עיני – כי אם לעושי רצונו כך, לעוכרי רצונו, על אחת כמה וכמה! – ומה נחמתי רבי ומורי, אם גם עליהם תעבור כוס? רק נקם!.. – אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה! נאנחתי במר נפשי ואדום. והרב בראותו כי חזקה עלי יד היאוש, פנה הנאספים ויאמר: כתיב ( תהלים לד.) "כפירים רשו ורעבו, ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב"! מה נמרצו אמרי המשורר הקדוש! – ואנכי רבי ומורי, אודה ולא אבוש כי נשגבו ממני דברי המשורר, ידעתי כי הכפירים הם הגבירים, בחלוף גיכ"ק, ובומ"ף, ודורשי ה' הם העניים, אבל עינינו הרואות כי הגבירים לא יחסרו כל טוב, ודורשי ה' רשו ורעבו! – סוד ה' ליראיו! המשורר הטיף מלתו על תכונת הנפשות: יש עשירים אשר כמות לא ישבעו, וברוב עשרם רשו ורעבו תמיד, ולא יאמרו הון; ויש עניים מרודים אשר לא יחסרו כל טוב, כי בעיניהם, הנם עשירים מאושרים, קניני הזמן כאין בעיניהם, ונחלתם היא רק נחלת שדי: החכמה והצדק, תורה ומעשים טובים, זכוך הלב וטהרת הנפש! וכגון דא אמר שלמה בנו ע"ה, ( משלי טו .) "כל ימי עני רעים, וטוב לב משתה תמיד"! כל ימי עני, אשר עני הוא בעיניו ולא ישמח בחלקו אם גם טוב הוא; ימיו רעים תמיד, ולא ידע נחת; וטוב לב, צדיק ונכה בחלקו, אם גם ישא חרפת רעב, ישבע כביום משתה!… – לא אקנא בעושר רבי ומורי!– ענתי בשמעי נדבות פיו, אמרותיו הצרופות אשר תוכן רצוף: מבטח ישרים, אמונה אמן, וצדקה תמימים – לא אקנא בחיי ענג, כי אם ביראת אלהים כל היום! כי אהגה בפעליך, בעלילותיך אשיחה, אז אדע מה חדל אני! אז אהי בעיני, רמש נבזה רמה ותולעה! אמנם העושר הוא רק מעשים טובים, פעולות נשגבות ורצויות, ואני עני הנני ממעש! ועני חשוב כמת… הרבה חשבתי רבי ומורי, הרבה יעצתי, הרבה כתבתי, והרבה הרבה, מרחף על ים דמיוני; ואת כלם נשא רוח ויקח הבל, צללתי בים דמיוני ואעל חרש בידי, חרש את חרשי אדמה! – הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה!– נחמני הרב במתק שפתיו – גם אנכי פעלי מאפע, אפס ותהו; להציל את הספינה המטרפת בים צרה, וכלו רק רבי החובלים, המלחים תופשי המשוט; ולגדל והשבר, הנה ינומו שנתם כלם, ישכבו כהרוגים", ולא ישמעו את הרעש סביבותיהם! אם אמנם להשקיט את הרוחות והזועות, להשקיט את הים מזעפו, ולשבח גליו לא יעצרו כח;כי רק יד היוצר, המושל בגאות ים, תשביח שאון ימים שאון גלים והמון לאומים; אבל לחזק כן תרנה, ורפא בדקיה, לבלי יגרע הפרץ, לא יפלא מהם! הנה התרן יתמוטט, היושבים בירכתי הספינה, עד צואר יחצו במים הזדונים, ורבים מהם הוכו בתמהון לבב, ולא רק אשר לא יקומו לקרוא לאלהיהם, ולא יבקשו רוח והצלה, כי גם נטלו מקדח בידם וקודחים תחתם!… בדבר הרב את דבריו, העמיקו הרחיבו חריצי מצחו, עינו המלאות, המסתתרות תחת גבותיהן הארוכות, הפיקו תוגה חרישית. אנחנו עמדנו סביביו כחצי גורן עגולה, רבי פגעיאל הוריד את ראשו על חזהו, כמו ירעה לו נפשו לשמוע חזות קשה זאת. ובהעיפי עין אל רבי פגעיאל, נוכחתי כי אמנם, הבחירה נתנה ביד האדם, לעזוב דרכו הרע: רבי פגעיאל זה, לבו היה כמו אבן, ופעמים רבות ידעתי כי מנגע עמו עונג היה לו, ועתה בצרתו גם לו צר, לבו ובשרו, רוחו ונפשו רק לעמו!.. – צלצל פעמון התפוצץ מסביב, המנהל הודיע כי כלה שעור למוד חלוץ העצמות, והתמידים נקבצו ובאו. שאלתי את המנהל על תכן הלמודים, ויצא מארגז השלחן גליון נדפס, ויתנהו על ידי ואקרא בו: תכן למודי קדש, בבית הספר הדתי, בעל ארבע לשכות, ושמנה מחלקות, ולשכת ההכנה. לשכת ההכנה. שנה א. לשכה ראשונה מחלקה א. שנה ב. מחלקה ב שנה ג. לשכה שניה מחלקה א שנה ד. מחלקה ב שנה ה. לשכה שלישית מחלקה א שנה ו. מחלקה ב שנה ז. לשכה רביעית מחלקה א שנה ח. מחלקה ב שנה ט. ככלותי לקרוא הושטתי ידי להמנהל לאות תודה ואומר: אמנם תכן הלמודים ערוך הוא בטוב טעם ודעת, עפ"י חוקי הפדגוגיה, אבל עפ"י חוקי הניסיון, כי אין לנו ספרי חנוך; למשל: איזה ספרים נבחר לנו ללמוד הדת, ודברי הימים ודברי ימי הספרות? – מלפני האספה יצא לאור משפט!– הבטיח המנהל. – איזה אספה?– שאלתי. המנהל הוציא צרור מכתבים מאוצר הכתבים, ויתנהו על ידי ויאמר: קרא נא אדוני את המכתבים האלה! פתחתי את המכתבים, ואתבונן בם, ואכיר חתימות ידי רבני ארצנו הנודעים למשגב: חתימת רבי יצחק אלחנן ספקתור, רבי שמואל מוהליבר, רבי אליהו חיים מיזל, רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, ועוד ועוד, גם מכתבי חכמים מצאתי בתוכם: מו"ל המליץ, הצפירה, השחר הרוססי, רבי יהושע שטינברג, רבי שלמה מנדלקרן, רבי יהודה ליב קנתר, רבי אברהם שלום פרידברג, רבי יהודה ליב גורדון, רבי אברהם דוב גוטלובר, ועוד מכתבים הרבה מחכמי התורה והלשון, ואבירי הסופרים, ויחידי סגולה ממחזיקי בתי הספר, ותכן כל המכתבים היה כעין תשובה להרב הכרכמישי, ע"ד האספה אשר יקרא בתחלת ימי הקיץ הבא בעיר ורשו, ואתפלא למראה עיני. מה זה תתפלא?– שאלני אבטליון – רבנו שיחיה, שלח קול קורא לאדירי התורה, וחכמי הלשון, בכל קהילות ישראל בארצנו, כי יתאספו יחד בימי הקיץ לורשו להתיעץ על צפונות החנוך, לקבוע הלכה ספרי חנוך, ולברוא ספרות קטנה, כמדת בני הנעורים… סופרינו חטאו, כי כל מה שטרחו, לא טרחו אלא בשבילינו הגדולים, והקטנים כאין היו בעיניהם, ולא שמו אל לבם, כי הקטנים יהיו לגדולים… סופרינו הטיפו לנו תמיד, כי נלמד מעשי העמים הנאורים, כי נעשה כמתקנים שבהם; והם בעצמם ובכבודם שכחו את מוסרם הטוב! בספרות כל עם ועם, יש מחיצות לבני הנעורים, מבן חמש שנים עד שמונה עשרה. גם כתבי עת, לימים שבועות וירחים, יופיעו להם, ואנחנו? אם אמנם לא נכחד ממני, כי אם צמקו שדי העז, אות הוא כי בעליה ירעיבו נפש בהמתם; ידעתי כי איזה סופרים נסו כחם במקצוע זה, וכל עמלם עלה בתהו, אבל לא רק בגלל אשר בני עמנו לא השכילו עוד להבין ערך ספרים כאלה; כי גם בגלל אשר כי הסופרים לא ידעו לכון את רוח העם, ולא השכילו לספריהם, ויחטיאו המטרה, אשר כעת לא אפרוט לך אחת אחת! על בית הספר הזה התפלל רבנו, הרבה יגיעו יגע, עד כי זכה לראות בבנינו, אך מתי יזכה לראות בתקונו? – אמנם! – ענה הרב – נפשי יודעת מאד, כי רק גולם יפה ונחמד בראתי, ונשמת חיים לא נפחתי באפיו, אם כי חניכינו ישנו ויעשו חיל, כאשר תראינה עיניך! בראותי ההוד והדר, הטהר והנקיון, השלחנות, הטבלאות, הקתדרא הרמה, ראיתי לפני בדמיוני, גימנזיום איברופי לכל משפטיו וחקותיו, אין דבר נגרע; רק דמות דיוקנו של המלמד העברי, אשר ישב על הקתדרא, וכובעי התלמידים אשר כסו את ראשיהם, הזכירוני כי בבית ספר עברי הנני! שאלתי את התלמידים סעיף קטן בהלכה, פרק בדברי ימינו; ואם כי השיבו דבר דבור על אופניו, בכל זאת לא מצאה תשובתם חן בעיני, ראיתי כי אין סדר ללמודיהם אלה, לרגלי חסרון ספרים כאלה, אבל עניים היו במקום אחד, ועשירים במקום אחר! בשפת קדש השגו חיל, בע"פ קראו באזני פרשיות שלמות מתנ"ך, שירי רבי יהודה הלוי, רבי שלמה בן גבירל, אלחריזי, הבדרשי, לוצטו, ויזל, אדם, מהללאל, גורדון, יהלל. גם העתיקו מאמרים משפת רוססיה ואשכנז לשפת עבר צחה על פי טעמי ונמוקי שתי השפות. ויותר משך עלי עיני נער אחד בעל עינים שחורות מאזרות זיקות; במדברו הנאוה, הכרתי כי רוח השיר נוססה בו, ואציע לפניו כי יעתיק לי לשפת קדש החרוז הזה: הנער נגש אל הטבלא השחורה הנשענת באלכסון על מסגרתה, ויחשוב רגעים מספר ויכתוב; ראיתי ואשתומם! ברגשי תמהון נפלתי על צוארו, ואשקהו, ואמר: ירבו בני כמותך בישראל, התעתיק לי גם את החרוז השני: הנער נתפש במחשבותיו זמן כביר, ועננה שכנה על מצחו. פתאום אורו עיניו, ויתעורר ויוסף לכתוב: רגשי לבי עברו גבול, ואפן אל המנהל ואמר: הבחלום או בהקיץ תראינה עיני נפלאות כאלה? – הכה אבדה אדוני ונכרתה האמונה מקרב לבך בכשרונות עמך? – שאל המנהל במנוד ראש – הה אדוני! כשרונות בני ישראל נעלים ונשגבים המה, וגם צוררינו אשר ישימונו סחי ומאוס, לא יוכלו לשלול ממנו מעלות נפשנו אלה, על אפם ועל חמתם, אך בגלל שפלות מצבנו, לחצנו וענינו, או גם באשמתנו, ירדו כשרונותיהם לטמיון, יעלו בתהו, ויאבדו, ולעתים לא רחוקות יתעו ארחות עקלקלות, ואחרי כן יהיו לרועץ לנו. שא נא עיניך וראה, את יוסי המתלוצץ, את פוטי המנגן בכנור, ואת חפר גונב הסוסים; האובדים האלה, לולא נולדו על ברכי עם עני ואביון, עם מפזר ומפרד, פזור הגוף והנפש, כי אז היו תפארת מן האדם, ועתה יעטו עלינו כלימה, או למצער כבוד לא ינחילונו! – שמע נא אדוני ואספר לך! הוסיף המנהל בהפנותו אותי הצדה – הנער הזה יתום הוא מאביו ומאמו, אביו היה חיט, תופר שמיכות אכרים בכפרים, ומלאכתו זאת החיתה נפשות ביתו, כי בשובו ביום הששי הביתה, הביא כל טוב אדוניו האכרים בידו: מעט דגן, מעט חטים, מעט שעורים וכסמת, מעט פול ועדשים, מעט תפוחי אדמה, שומים ובצלים, קשואים ואבטיחים, ולפעמים גם בצים ותרנגלת, צמר ופשתים, אשר כל אלה השיג בשכרו חלף עבודתו. וכה ראה חיי אשר שנים הרבה, עד יומו האחרון אשר נרצח מיד אחד האצילים הצעירים, אשר גמר חוק למודיו בהאוניוירסיתת בפריש, בגלל אשר העיז לעבור בחצר ארמונו ואת מצנפתו לא הסיר מעל ראשו, ואשתו אשר היתה אז הרה ללדת, בהגיע עדיה השמועה, נהפכו עליה ציריה ותקש בלדתה ותמת. היתום הקטן הובא בבריתו של אברהם אבינו, ואחת השכנות, אשה עניה, אם לחמשה ילדים קטנים, אשר בעלה נפל חלל במלחמת תוגרמה, בשנת 1876 אצל פליבנה, אספתהו אל ביתה החמלה רבה, ותהי לו לאם רחמניה, אחרי כי בין נדיבי עירנו, הפותחים יד נדיבה ורחבה לכל דבר שבקדושה, המזילים זהב מכיסם, לכתוב ספר תורה, ולהביאו אל בית אלהים, בקול רינה ותודה, המון חוגג, ולקנות חתן תורה, ואתרוג קורפו מהדר ועוד כאלה – לא נמצא אחד בין הנדיבים האלה, אשר ישים עין לחמלה על היתום האובד הזה. ובכן מצא מחסה בבית אשת חסדו, עד השנה הששית לימי חייו, אשר אז חלתה האשה יקרת הנפש מרוב עוני ולחץ ועבודה קשה, ותמת ותקבר, ורק אחרי מותה נמצאו לה, גואלים קרובים, מרחמים ומנחמים, אך לא ליתומיה העזובים!..והילד האומלל כאשר בחייה גדל יחד עם ילדיה, ויינק משדיה, ואכל מפתה, כן גם במותה לא נפרדו! יחד חבקו אשפתות, יחד גדלו ללא תורה וללא מוסר, ככל מרבית יתומי עמנו, עמנו השש לעשות צדק! הרעב למדהו בראשונה לגנוב עוגת סלת, מסל האופים, או חלת לחם; ואחרי כן בצים, או אפרוח ותרנגלת, מעגלות האכרים ביום השוק; ואחר כן עגל ומריא, וכן הלאה, עד כי עשו להם שם גדול ונורא בעולם הגנבה. וכח אבנים היה כחם, אם עצרו כח לשאת מהלמות האכרים והשוטרים, ומהלמות אחיהם, אשר לחלק מתנות יד ליתומים עזובים, אין נדיבי לב כמוהם… היתומים האמללים נפוצו אחרי כן לכל רוח, והיתום בן החיט הנרצח, אסף אל בית רבי גנובת, הוא רבן של כל הגנבים בכל הככר, כי מצא בו כשרונות נפלאים, להיות כלי מפץ בידו, לימים יבואו, ויקו לראות ממנו גדולות אין חקר. והיתום האמלל, הנה רוח השיר נוססה בו, והוא נצב לפניך בזה!… לבי נמוג בקרבי לשמוע תולדות היתום האובד הזה, ועיני נגרה מים. והמנהל הוסיף לדבר, עוד הרבה יתומים אבודים ונדחים, אשר עתידים היו להיות מורי הרע בישראל, ימצאו כעת מחסה בבית ספרנו, ובבית למוד המלאכה, אשר יסד רבנו, אשר אקוה לאלהי ישראל כי לא עוד יבוש יעקב בהם, ועל כל אלה חייבים אנחנו להודות ולהלל לרבנו שיחיה! – צדקת רבי ומורי עד מרום, אשר עשית גדולות, מי כמוך!– קראתי ברגש. – לא אעשה שקר בנפשי לשמוע מפיך תהלת שוא!– ענה הרב בענוה – כי היוכל בעל חוטם להתהדר בחוטמו, ולהתגאות בו על רעהו ההרוס? אמת כי החרום הוא בעל מום נורא ונבזה מאין כמוהו, אבל מה יתרון לבעל החוטם?.. ואנכי לא גרעתי עיני מהנער, ואמר: הנער הזה הוא אחד ואין שני להמשיל לו בבית הספר, האף אין זאת? – עוד רבים כמוהו! בחן נא את אשר תבחן! – קרא נא הנה את אשר תקרא! – בחר לך אתה את אשר תבחר! עפעעפי בחנו את תלמידי התכתק הראשון, ואצרוד באצבעי על נער אדמוני ויפה עינים. המנהל רמז לו, ויגש הנער אל הטבלא, ואנכי העברתי את כף ימיני על חלקת לחייו ואומר:העתק לי בני את החרוז הזה! הנער הביט במבוכה, רגע עלי ורגע על המנהל, כמו בקש עזרה ממנו, ואחרי דממה שאלני לאמר: התצוה אדוני להעתיק מלה במלה, או להעתיק רק את הרעיון? – עשה בני כאשר עם לבבך! עשה כאשר יקל לך!– עניתי רכות. הנער הגביה את מצחת כובעו ממעל למצחו, כמו חש בנפשו, כי התיצבה לשטן לו, ותבלבל את מוחו, ואז חשב רגעים מספר ויכתוב: – הפלא ופלא!יחי לבבך לעד בני! לך בכחך זה, ועשה חיל! ישמח אביך ותגל יולדתך! עננה כסתה פתאום את מצח הנער הזך, וסביב בת עינו נקוו מים, ויעבר כף ימינו על עיניו ויפן וילך למקומו, והמנהל לחש באזני: –בלי צדיה אדוני, האדבת את רוח הנער הזה, כי גם הוא יתום הוא מאביו ואמו. –יתום? הה, מה אמולה לבתי! –כן אדוני, יתום אובד! גם הוא גדל פרע: בימי הקיץ תלה את עצמו מאחורי המרכבות והעגלות, וירחץ את בשרו כל היום במי היאור, ויהי קל על פני המים, ובימי החרף תלה את עצמו מאחרי עגלות החרף, גם החליק על פני הקרח הנורא, בחברת נערים משולחים ונעזבים לנפשם כמוהו, וישא רעב וקור, וכל יד עמל, וילן בבית המרחץ… וכעת ימצא מחסה פה בין השלשים והחמשה יתומים! זה לעמת זה עשה האלהים! לפנים בעירנו אזכור, יצא פח-יקוש החותף ויאסוף ילדים קטנים במכמרתו, במצות רבי אחיתופל ראש הקהל וימסרם לעבודת הצבא; ובימי עבודתם נהפכו ערף לעמם!.. ועתה ישוטט גם רבנו החוצות קריה, לאסוף יתומים עזובים; ברוך משנה עתים! ומורה הלשכה ברצותו להראות פעלו, הציג לפני נער שלישי: –ואתה בני, התעתיק לי את החרוז הזה? הנער העתיק חיש קל. – רפאות לבשרי ושקוי לעצמותי!– קראתי בעליצות נפשי – דור לדור ישבח מעשיכם! גם בלמודי התלמוד בחנתי את הנערים, והם קראו באזני סוגיות אחדות בלי כל פלפול וסערת מלחמה, רק בבינה יתרה ועמוקה בשלות השקט, דבר דבור על אפניו, עד כי נפשי יצאה בדברם, והמנהל ראה ושמח ויציע לפני לבקר יתר הלשכות. – רב לי רב! הנני מקיש על השאר! אך איך יעשו חיל בלמודי חול? – הביאם לידי נסיון! וראית אדוני! גם ספר הבקרת יגיד לך!– ענה המנהל, ויצו אל אחד הנערים להביא ספר הזכרונות מתא הסופרים, אשר קראתי בו כדברים האלה: "ברביעי לחדש דיקבר שנת 1891 בבקרי את בית הספר הדתי הכרכמישי בעל ארבע לשכות התענגתי מאד במצאי בתוכו לא רק הסדרים הטובים והישרים המתאימים את חקי שמירות הבריאות, וטעם היופי והנשגב, כי גם סדרים נכונים בעניני הלמודים בכמות ואיכות, ופעולה נמרצת מאד! תלמידי הלשכה הראשונה קוראים רוסית כרוססים מלידה מבטן בהברה צחה ומובנה, ובטוב טעם ודעת פותרים המה שאלות ארבעת יסודי החשבון, וקוראים וכותבים בלי שגיאה גם שפת אשכנז וכו'. ותלמידי הלשכה השניה עשו חיל בשפת רוססיא, ובקיאים הם ביסודי הגיאוגרפיה, זאולוגיה, בטניק, והיסטוריה.– וכו' וכו'". "רק חסרון אחד מצאתי בתוכו והוא: חסרון בית עקד ספרים בשפת רוססיה ועברית, אשר לפי דעתי הרבה הרבה יכול הועיל להתפתחות בני הנעורים, אבל החסרון הזה יוכל המנות. על ראשי ומנהלי כרכמיש לשים על לב ולמלאות החסרון".– מנהל בתי הספר.. חתימת יד השר לא יכלתי לקרוא מפני הסלסול הנורא, אשר כנחש עקלתון התגלגל במעגלה, ויאחז זנבו בפיו, וירץ רצוא ושוב, הנה והנה, ויתע ארחות עקלקלות, וישם ערפל חתולתו; ולהותי שכחתי לקחת בחיקי את חלוני עיני, אשר לעת זקנה לא עליכם, חנני "גברא קטילא" בלעדם, ועולמי חשך בעדי! – צדקו מאד דברי השר! – עניתי חלקי – בבית ספר מתקן כזה נחוץ מאד בית עקד ספרים! – לא יתכן! – ענה המנהל – לכונן בית עקד ספרים, בספרי חול לבדם, הלא בית ספר עברי זה! – ומי יעצור בעדכם להביא גם ספרי קדש, או רק ספרי קדש אל הבית? – עלינו להכין בית עקד ספרים לקטנים ולא לגדולים! – מי יעצור בעדכם ליסד בית עקד ספרים לקטנים? – הבה לנו ספרים! אז הכל יודוך והכל ישבחוך! הלחכמה תחשב לנו אם ניסד בית עקד ספרים לקטנים בספרי גינצבורג, ליבינזון, שולמן, מפו, סמולנסקין ורבינוביץ? הנוכל לתת אגוזים קשים ליונקי שדים?– לחפץ בני הנעורים, דרושים ספורים תולדותיים, וביותר מתקופת הגרושים והטלטולים, למען יחם לבבם הרך! וספרים חזיוניים כספורי הופמן, המלאים מוסר ויראת שדי, או גם ספורים מדעיים כספורי יוליוס-ורן, ולדאבון לבנו עוד לא נמצאו ספרים כאלה בספרותנו, וגם מספר הספרים הנעתקים ללשוננו משפת אשכנז, כספורי פיליפזון, להמן קומפרט, אם כי ברכה בם, אבל בגלל אשר דלתותיהם תסבנה, על צירי חשק ואהבה יצא שכרם בהפסדם! בשמעי הדברים האלה, נחמתי מאד על מעשי, ונקוטותי בפני על כי לא השכלתי לערוך ספורים כאלה, ואדור נדר בלבי למלאות את החסרון הזה. אחרי אשר בחנתי את הילדים בשפת רוססיה ואשכנז וחכמת החשבון ודברי הימים וידיעת גלילות הארץ וכו', קראתי דברי כבושין באזניהם, וארשום בספר הבקרת את משפטי על בית הספר, ושאלה גדולה עלתה אז על לבי: מה יעשו התלמידים בגמרם חוק למודם, בבית הספר הזה? ערכתי לפני הרב. – לכשתפתר שאלת היהודים היהודים בארצנו לחסד או לשבט, תפתר גם השאלה הזאת, ועד העת ההיא הנה שלשה דרכים לפניהם: א) למוד התורה. ב) למוד אומנות. ג) ולמוד עבודת האדמה. ושבח אני את האחרונה, ועל כן יגעתי הרבה עד כי עלתה בידי לכונן גם בית ספר לעבודת האדמה, אם גם תקוה טובה נשקפה לנו בארצנו, ולא אבד עוד נצחנו ותוחלתנו. בין כה וכה, נמצא תועלת בעבודת האדמה. – והתלמידים המצינים בחכמת התורה? גם "ישיבה" יסדתי ברשיון הרוממות בעדתי! כי הישיבה האחת בארצנו, ישיבת ולזין סגורים שעריה בפני בני הנעורים, הצמאים לדבר ה', כי תמיד "בין הזמנים" יקרא ידידי הגאון ריש מתיבתא ברוזא בחיל, בכל כה"ע כי אין מקום לתלמידים חדשים. כי אמנם התוכל הישיבה האחת בארצנו לקלוט את כל צעירי בני ישראל אלתוכה? על כל קהלה גדולה בישראל ליסד "ישיבה" בתוכה! ו"ראשי ישיבה" יושבים בקתדרא לא יחסרו לנו! הבעתיתודתי להרב והמנהל ואבטליון, ולרבי פגעיאל ורעיו, ואעזוב בשמחה ובששון את הבית, ורבי פגעיאל ורעיו לווני עד פתח בית מלוני, ויחלו פני לבקר ביום המחרת בבית החולים, בבית המחסה לזקנים, ובבית המלוה. ובשמעי שם "בית המלוה" כמו צפעוני הפריש בשרי, זכרתי איפה הנני!.. זכרתי כי בכל אלה לא אושע, ולא אפרוס לחם לנפשות ביתי הרעבות, וברוח מרה ונפש נעכרה נפרדתי מעליהם. עוד לא פנה יום, ועבי שחקים, מהרו לכסות צעיף שדות על פני רחובות כרכמיש, אשר היתה קרית תהו אז; כלה רגל מן השוק, ובכל פנה השלך הס, וימש חשך! משרת הבית המלון הדליק נר בחדרי, אפס כי לא עצר כח להאיר מחשכי לבבי. שפכתי שיחי לפני יוצר אור, ובורא חשך, ובנפש ריקה ורעבה עליתי על משכבי, ותנחמני ערשי, ישנתי ואשכח רישי; כי זה מעודי: ביום אתמול כי יעבור, ובעת ירא מלאך השנה בעניי, ופרש עלי כנפיו, אז הנני מאשר בעיני! שלו ושאנן כאחד השרים הגדולים! כשר רבוא רבבי רבבות! אפס כי תחת אשר בין שרים אלה ימצאו עבדים, עבדי עולם, שפלים ונכנעים לדאגותיהם, ולא ידעו שלו בנפשם; הם ידאגו פן יבואם חסר, פן ירד מחיר שטרותיהם, פן תצא אש ותאכל ארמונותיהם, פן תבלע מצולה את אניותיהם, פן יאכל הארבה יבול אדמתם, פן יהרג בברד גפנם, או פן יבושו ויבהלו בהתחרות מרוץ הסוסים, או פן תמעול אהובתם בם מעל, או שמא יקדמנה אחר וכו'… הנה אנכי ביום העבר, ובעת אישן, לא אדאג לכל אלה, ושלוה ושקט במכוני! אך בראש האשמורה התיכונה כאשר הקיצותי בחרדה, לא לקול התרנגול, ולא לקול פעמון השעון, גם לא לקול המקבת, אשר בה ידפוק יענקיל הפסח, שמש בית הכנסת על דלת ושער, לעורר מרדם ישנים, לעבודת הבורא יתברך; כי אם לקול מתקוממי "השיעול! השיעול המבקש נפשי לספותה, השיעול האכזר, אשר פני זקן לא יהדר! לעת זקנה ככלות כחי, קם לי למטה רשע, לענות נפשי הנהלאה, על משכבי בלילות – אז זכרתי כי אינני שר רבוא רבבי רבבות, כי אינני גם שר מאה, גם שר עשרה – כי אם עני גוע, אובד וקשה יום, וישופני חשך! חשך איום ונורא, יגון ומעוף צוקה!.. אזני צללו מדממת הלילה, זמן כביר הקשיבו אזני, הד הפעמון הענק התלוי במגדל בית תפלת עם הארץ; הד שריקת מכונת הקטור, בישרה המסלה, הד ארוך מכנף הארץ… הקול הזה לא הוא לי, מתמול שלשום ידעתיו, מאז לקחה אזני שמץ מחכמת הפיזיולוגיה; ידעתי כי קול חצוצרת המות שמעו אזני, החצוצרה השחורה, המבשרת לבני חלוף יום עברות. כי עוד מעט יצען אהל חייהם, ינסעו יתדותיו, וחבליו ינתקו… כי עוד מעט תפרד הנשמה מן הגוף… המות, המות, הנה זכרונו בא לפני, הזכרון המר והנמהר הזה, יעל תמיד כשואה על לב האדם בכל שיחותיו מחשבותיו ודאגותיו, כמו בא להגיד לו, כי מחשבותיו מאפע וכל דאגותיו, מהבל המה יחד! הדממה האיומה עשתה את מוחי כמרקחה! רעיונות נוראים, והרהורים רעים, התבוללו בקרבו, כגרש בסיר נפוח. עלו וירדו, ירדו ועלו ויכוני בתמהון לבב. צלמי בלהות עברו על פני גדודים גדודים, כאנשי מלחמה לפני שר צבאם; פעם שורות שורות, במשטר וסדר, ברגל ישרה; ופעם, אחוזים ובלולים איש ברעהו, כברעש מלחמה; אלה חרקו שן, ויניפו אגרוף ויסערו להפיציני, ואלה רק לעגו לי, התקלסו בי, את פניהם עוו, ואת חוטמיהם עקמו, ויאריכו לשון ממולי, כיוסי המתלוצץ במשתה החתונה; אלה עלו מתחתית הארץ, ואלה ירדו מספון הבית, ויעמדו לנגדי, ולא הכרתי מראיהם… בריות משונות, כלבים נובחים בדמות בני אדם, לובשים בגדי חפש ומגבעות על ראשם, ובני אדם מעלים צחנה נוראה, להם עור חזיר, אזני חמור, לשון אפעה, ולב הארי הנמר והברדלס, לבושים בגדי משי ארוכים, ויראת שמים שפוכה על פניהם, יחד סביב שתו עלי! וביניהם ראיתי גם אשה עניה, התבוננתי בפניה, והנה שוד משדי! היא אשתי, אשת חיקי, מצי גויתי! הה מה נורא היה מראה פניה, עיניה נמקות בחוריהן, ופניה מוריקות כשני חללי החולי- רע, ומסביב לה עוללי טפוחיה, קרועים ובלועים, מזי רעב, ועורם צפר על עצמותיהם הרכות, יחד התחננו אלי, לא בניב שפתים, רק במבטי עיניהם, אשר נחתו כחרבות חדות, עמוק עמוק אל לבי. ובפתח בביאה הכרתי את יוחנן הסנדלר, אשר מבעד לקרעי מעילו, ראיתי והנה לבוש הוא תכריכים לבנים, ועטוף בטליתו הבלה וכנפו האחת בלא גדיל, ובין אצבעות ידיו, מזלגות עץ: שבבים ממטאטא הבית, פניו לבנים ונוראים, ובעיניו המכסות בעפר "ארץ ישראל" תתוח, הביט אלי, ומעפר השח אמרתו: "הנה באתי להזמינך לבית דין של מעלה, כי אתה הסבות בנפשי! מהר ולך אחרי!" ומאחריו ראיתי את בוקיה, מקטרתו בין שיניו, וקורץ אלי עין, כמו הגיד לי: "עוץ נא עצה! שים בפי דברים להצטדק לפני פמליא של מעלה"! ופתאם התגרו איש ברעהו, ויקראו למהלמות, ואחרי כן התלכדו יחד בזרועותיהם, ויחוגו וינועו והתגלגלו כגלגל בית הרחים במהירות נפלאה על רצפת החדר, וישובו ויתיצבו בקומה זקופה; ויוחנן האריך לשון בוער באש, וילכך את לחיי, ויחרוך את פני; ובוקיה עזב את חדרי, בקול צחוק, ויוחנן עלה ויטפס על התנור, ויתחבא שם בפנה. ואנכי נבהלתי מאד ואתהפך מצד אלצד, ואסגור שמורות עיני, גם חבשתי פני בטמון לבל תראינה עיני כידי, אבל כל חשך לא החשיך ממני!.. ראיתי כבאספקלריה מאירה סופו… ראיתי את נהר "מיכה" והנה שטף ועבר על כל גדותיו, עד כי היה כים גדול ורחב ידים, הגשר נהרס, ערבי הנחל נעלמו, והמים המלחכים את קירות הבתים אשר על יד החוף, ואוניות בו יהלכון, האוניות הוכנו בעד אחי בני אמונתי הגולים, אשר קאה אותם הארץ, תרני האניות נראו כיער גדול לארך החוף, וסירות דוגה לאלפים שטות על פני המים, הן מובילות אל האניות, את אחי היוצאים בראש הגולים, אל ארץ ארגנטין וקנדה, הארחה גדולה מאד, זקנים ונערים בחורים ובתולות, עורים ופסחים, מוכים ומעונים, הרה ויולדת יחדו, הנשים מחבקות את עולליהן, והגברים נושאים צרורותיהם על שכמם, ובין צרורותיהם ראיתי שארית מחמדיהם, ספרי התורה!.. והרוח יסער, עננים שחורים העיבו פני שמים, ומי הנחל יהמו, הגלים ירומו, ויטלטלו את האניות טלטלה, וינפצום לרסיסים!.. וגברים, נשים, ויונקי שדים מתאבקים עם הגלים, ישועו לעזרה, ושועתם נשאת על כנפי רוח השמימה… ופקידי הברון הירש ילעגו לאידם וידחפום בזרוע נטויה ויחרפום ויקללום ויפליאו מכותיהם; והשוטרים, וההמון הרב העמדו על הגבעה מול החוף, איש אל רעהו תמהו, או הביטו ברוח קרה על המחזה האיום הזה, ויש אשר השמיעו גם קול צחוק פרוע, הקול הפחיד כל עצמותי, ואיקץ ואתנודד. פקחתי את עיני ואקום ממשכבי, ואחפש קסמי גפרית להאיר נר בחדרי, ולהותי לא מצאתים! בחשכה לבשתי את בגדי, ואטול את ידי, ואגש אל החלון, וארים את יריעת המסך, ובעד האשנב נשקפתי, ואראה: והנה פני שמים, ביריעת משי במראה תכלת, מתוחה כאהל מעלפת ספירים, ונקודות הכסף, ואדמת חצר בית המלון, כיריעת משי לבנה; הירח הפיץ אורו על שכבת השלג, הבריק כאגלי טל מול קרני השמש. בקצה החצר לפאת קדמה, על יד רפת הבקר, אשר צלה השחור השתרע מסביב לה, הפיצה עששית אור כהה, ולאורה ראיתי מרחוק: שנים מתאבקים בכח גדול את תמונה אחת לבושה בגדים שרוקים; התמונה שכבה על הארץ, ותיבב, ותאנח מרה, ותגעה כפר בן בקר, וקולה קרע את לבי לקרעים! האחד לקח את העששית ויעמידנה לפניו ארצה, ובשתי ידיו אחז את ראש התמונה, והשני הוציא מאכלת גדולה מתחת למדיו, אשר הבריקה כראי מלטש, מול קרני הירח, ויתבונן בה ברוח קרה, ויעבר את ראשי אצבעותיו על פיה לראות אם הוחדה, ואם מורטה? ויכרע על ברכיו, ולאור העששית העביר את המאכלת על צוארה!.. והתמונה הנרצחה השמיעה אנקת חלל, אנחת מות, מגרונה שטף זרם דם, וימוגג את השלג סביבה. התמונה נסתה לקום, להרים ראשה, ותהמה ותפרפר כרגעים עשרה, ולא יספה, כי חיש מהר סחבוה הרוצחים אל הרפת. כח אבנים, אחי, היה כחי, אם לא מתי כרגע, לראות בעיני את הרצח הזה! קור נורא חלף בעצמותי, ומצוקת נפשי גדלה "עד שמים", אך השפק אם לא חולם הנני, נתן לי כח וירבה לי עצמה! אבל למגינת לבי ראיתי כי ער הנני! אני ער ולבי ער! נסיתי להרים קולי, להעיר את יושבי בית המלון משנתם, אבל מחנק בא בגרוני, לשוני דבקה לחכי! בחלחלת מותנים, יצאתי המסדרונה, והנה חשך ישפנו! פניתי אל הפתח הפונה אל הרחוב, לצאת החוצה לקרוא לשוטרים, לאנשי החיל הסובבים בשוקים וברחובות על המשמר, והנה הדלת סגורה ונעולה! ואפן אל הפתח השני, הפונה אל החצר, והנה גם דלתו סגורה! אז הבנתי נכלי הרוצחים, כי בעקבה כסו את אור העששית, התלויה בתקרת המסדרון, ויסגרו את הדלתות לבל ימלט איש, ואז יוכלו לשלול שלל ולבוז בז, ולשלוח את הבית באש, אחרי אשר יבצעו את מעשיהם, ואומר בלבי: – המבלי אין קברים בעיר מגורי, כי באתי למות בכרכמיש מות אכזרי, ואשתי תשאר עגונה? ואתנודד. ברגעים הנוראים ההם, יקרו לי החיים מאד! ואבקש רוח והצלה… נגשתי אל החלון הפונה אל החצר, ואשים נפשי בכפי, ואקפוץ החוצה. אור שכלי הועם ולא שמתי אל לבי, כי בין כה וכה צפוי הנני אלי חרב הרוצחים! ואם כי נפלתי במהמורת שלג, בכל זאת התאזרתי עוז, ואקום וארוץ בחמת כחי אל מקום ההרגה, מבלי התנער מהשלג, כי לא ידעתי נפשי! רחצתי הליכותי בדם התמונה הנרצחת, ואתפרץ ברעש אל הרפת, ואתפש ברב כח בעורף הרוצח בעל המאכלת, אשר להותי ראיתי, והנה איש עברי הוא מאחי, לבוש בגד ארוך בטעם החרדים, ואומר אל לבי: – אהה ה' אלוהים! גם לשפוך דם למדו בניך בארצות פזוריהם? הרוצח נבהל מאד, ויבט מאחוריו, וינף את העששית תנופה מול עבר פני ויתבונן אלי רגעים אחדים, ויקרא בשמחה ובצהלה: מה זה תראינה עיני? רבי שמואל! כאשר מזרע היהודים הנני! רבי שמואל? שלום עליכם! מאין באת, ולאן אתה הולך? ואיך הובילוך רגליך הנה בשעה השלישית בלילה? ומדוע זה אחזת בערפי? הבלגתי על פחדי ואתבונן בפני הרוצח אשר אחז כף ימיני, וילחצנה באהבה וברצון, וארתע לאחורי! אנכי את חדקא השוחט! חדקא רעי, אהבי ואהובי מימי חרפי, ידידי מנער אשר בבית אלהים יחד הלכנו ברגש! על שלחן אחד בבית המדרש, צחקנו צחוק ה"גדי והזאב", צחוק האסקונדרי, ובעמדנו יחד בבית ה' בלילות, על המשמר לעסוק בדברי תורה, יחד אכלנו בחשק נמרץ תפוחי אדמה, מאפה תנור, אשר בכסף מלא קנינום מידי בחורי הישיבה, או אשר לקחנו ב"שתיקה" איש איש מביתו, ויחד הפלנו בלהות על הפרושים והבחורים העניים, אשר שנתם ערבה להם מאד, על התכתקים הקשים לישראל כספחת; פעם החרדנו מנוחתם, בלהב לפידי ניר, ופעם באבק הטבק, אשר דרך שפופרת ניר מקופלה, שלחנו הזמורה אל אפם, ודרך הנחירים פלסה לה נתיב אל המוח… ובימי האביב יחד חמדנו צל האלונים, בסתר החרשה, ונתענג על ספר, ל"ישרים תהלה" או "שירי תפארת". הבטתי סביבי וארא, והנה פר בן בקר, תלוי ברגליו האחרונות על קורת ספון הרפת, וראשו למטה ודם זב מגרונו, ומשרת בית המלון עומד עליו ומשחיז את סכינו, לפשוט את עורו ולהבקיע כרשו, להוציא את הריאה לבדיקה; ואבוא במבוכה נוראה, באמת רצח אדם במקום זבח הבקר; ואנע כתפי בתמהון; ולו הייתי משמר הבלי שוא, כי אז אחרת לא חשבתי, אשר רק לצים שדי שחת, יתקלסו בי, ויוליכוני שולל במחזות שוא ומדוחים. – למה זה תשתומם רעי הטוב?– שאל חדקא כמתפלא. בחלחלת מתנים, ובמגינת לב ספרתי לו מבוכתי מהחל ועד כלה. חדקא והמשרת, איש אל רעהו תמהו, וצחוק גדול התפרץ מגרונם. – למה זה תצחקו?– שאלתי כנכלם. – ואיך לא אצחק? – הצטדק רבי חדקא – הלא!.. – כעת אבין פשר דבר!– עניתי ואגמגם בלשוני – צדקת רעי!כעת אבין! אתם תעשו במחשך מעשיכם, לבלי יודע הדבר לבעלי הטכסה… אף אין זאת? ואתה חדקא יקירי, האינך ירא את החרם הגדול הרובץ מימי קדם קדמתה, על מעלימי מכס הבשר?… חדקא והמשרת הביטו חליפות, פעם עלי, ופעם איש אל רעהו, ויוסיפו לצחק. – הכהתל באיש נבזה תהתלו בי? התאוננתי באזניהם – למה זה תצחקו? אנא הגידו! – עצור בצחוק מי יוכל? – ענה חדקא כמצדיק את נפשו, ויוסף לצחק – כי פיך ידבר זרות! איזה טכסה? איזה חרם? הטכסה מכבר שבקה חיים לכל חי! קרנות בעלי הטכסה מכבר נגדעו, ואימתם לא תבעתני!.. – ומדוע זה עשית במחשך מעשיך? – אושפיזיכנא דידך – ענה חדקא – הוא בעל שמחה היום! יום חתונת בתו, והמלאכה מרובה בבית זה. הנה עוד ידי מלאות עבודה, עד אור הבקר לשחוט ברבורים, אוזים ואוזות, תרנגולים ותרנגולות למען יאכלו ענוים וישבעו! בדבר רבי חדקא דבריו אלה, התגעשו האוזים ויהגו בגרונם, הברבורים התמרמרו, והתרנגולים ורעיותיהם שקשקו בכנפיהם, כמו חרה להם בשמעם כי קרוב קצם… המשרת נשא את הריאה בשתי כפות ידיו הביתה, ורבי חדקא הלך אחריו אשר לפניו, ויבטיחיני כי יתראה עמי פנים, ואנכי שבתי אל חדר משכני, ובתוכי השתומם לבי… הבקר אור, ואנכי יצאתי על פני המסדרון, ואוכח, כי כנים חדקא: בעלת הבית לבשה בגדיה החמודות, בגדי "יום טוב", בביתה לא ישכנו רגליה, פעם בשוק, פעם ברחוב, ואצל כל פנה תארוב. הנה היא רצה, רצוא ושוב, והרקחות והטבחות, יחד יחפזון, וגיל ורעדה יאחזון, ולהקת "כלי-הזמר" באה לנגן ברכת הבקר לכבוד הכלה והמחתנים, יוסי המתלוצץ עמד בטבור הבית תחת המנורה התלויה בספון, ויד ימינו הרים למעלה, ויטיף מוסרו בנוטריקין וגימטריאות, וחרוזים, בקול עצב מאד, ופוטי וכל הלהקה, לווהו בנבלים וכנורות בחלילים ומצילתים, עיני הכלה והמחתנת, נגרו מים, והכלה אחזה בידה מטפחת בד לבנה, ותמח את דמעות עיניה, וראשה הורידה על חזה. ופוטי דרך קשתו על מיתרי הנבל, וקולו הערב, אשר עצר בקרבו, תחנה ותפלה, פחד ותקוה, נחם ובטחון, אימת יום המות, החריד גם את יגוני מרבצו, ותשתפך עלי נפשי, ולא יכולתי למוש ממקומי, ועיני נזלו מים. והנה יד שלוחה בערפי, וקול קורא אלי לאמר: – למה זה תבכה אדוני? מהרתי למחות דמע עיני, ואביט בפני הדובר בי, וכלימה כסתני בראותי את אבטליון. מהרתי לספר באזניו, את אשר קרני הלילה, ואשר שמעתי מפי חדקא על אדות הטכסה ומשבתיה. – אנוד לך מאד!– ענה אבטליון – כי נואשת מטובה, כאסיר אל בור הרבה, אשר גם אחרי הפתח חרצובותיו, לא יאמין בישועתו. התדמה באמת, כי עד נצח, עלינו להיות עבדים לעבדים? עד בוא חליפתינו עלינו להתענות תחת ידי אחינו, אשר המה רק המה יזכירונו תמיד כי הננו על אדמת נכר? הטכסה לא נבראה אלא בשביל ישראל, לטובת קהילות יעקב בארצנו, להיות להם למשען, לכלכל את בית הכנסת, בית החולים, שדה הקברות, הרב, החזן וכל "כלי הקדש"; ובעלי טובתנו, תאבי ישענו, אשר מרוב טובה אשר השפיעו עלינו, בא רזון נורא בבשרנו, ושפו עצמותינו; בעלי טובה אלה, אמרו כי לא נבראה אלא בשבילם… כיצד? צרכי עדתנו עולים לשנה עד חמשה עשר אלף שקל, ואל אוצר בית המועצה הובא כסף חכירת הטכסה ששים אלף שקל לשנה ויותר! – מה יתן ומה יוסיף להם אם יגדילו מחיר החכירה? – "מה יתן ומה יוסיף להם"? השאלה הזאת לא נאוה למושך בשבט סופר כמוך! על הסופרים לדעת משטרי ומסתרי על עמי התבל, ואתה אדוני תם הנך ולא תדע גם את הנעשה בקרב עמך, בקרב עדת עיר מכרתך בגלוי! "מה יתן ומה יוסיף להם"? האם לא תבין כי התנינים הגדולים, יוכלו לחיות לשחות רק בים גדול ורחב ידים? אמת כי לו קצבו פרנסינו מכם מצער, קשיטה אחת מכל לטרא בשר, ומצא לנו לכל צרכינו, המס לא הכביד עלינו, וגורל המון העניים, היה לשובע ולא לרזון; אבל אז הלא היה מחיר החכירה מצער מאד, ואז היה נפלא היה מהם לעשות בלטיהם!.. מדי שנה בשנה נתן הקבועים, הרבה הרבה אלפים, לבנינים, תקונים, ותמיכות; והבנינים, והתקונים והתמיכות, לא זכה איש לראות, כי רק הם נבנו נתקנו ונתמכו, (פשוטו כמשמעו!) מה מהם הלך, אם קצבו מכס שש קשיטות מכל לטרא בשר? שש קשיטות, אוי לנו כי שדדנו!– בשש קשיטות קנה האזרח, לטרא בשר שמן וירך, ואנחנו שלמנו פי שלש וארבע, ובימי חג ומועד, פי חמש ושש! שלשים קשיטות ויותר בעד לטרא עצמות!! כי זה משפט בעלי הטכסה, לפני ימי החג, להשתתף עם הטבחים במסחר הבשר, ולהעלות את השער פי שנים.ובני דלת העם, מי יתאר גורלם?הטבחים אשר היו עבדים נבזים לבעלי הטכסה, גם הם משלו בנו! להעשירים התקיפים מכרו כל נתח ירך ושמן, ולעניים מרודים – בשר הראש והעצמות, אשר פגול היה להעשירים, ועיני הנשים זלגו דמעות, על גזל משפטן, והחגים היו להם לחגא. הה אדוני, בקראי קורות ימי עמנו, איך בקקוהו בוקקים, וצועים צעהו! אם כי אתעצב על לבי, בכל זאת אשא במנוחה יגוני, ושקט ביצורי. כי העיפותי עיני על שדה החיים, אשר מלחמת הקיום מתחוללת עליו מדור דור, נוכחתי כי אי נקי מצר ואויב! עמים רבים נגזרו מתגרת ידי גוים עריצים, תקיפים מהם, ותקיפים גם הם ספו תמו ואבד זכרם, וגם עמים כבירי כח החיים אתנו בדבר הזה, כהאשכנזים אשר הכניעו תחתם לאומים, ואשר לא יחרפם לבבם, ולא יבז בעיניהם, לערוץ גם עלה נדף, ולרדוף קש יבש, את יעקב הקטן והדל, את ישראל סבא, ולא יהדרו את זקנתו; גם הם, יספרו לנו סופרי הקורות, נרדפו לפנים באש ובחמה שפוכה, מיד גוים אכזרים, ומי יודע אם הגרמנים הנרדפים, אשר נהפכו לרודפים, אם לא ישובו עוד להיות נרדפים מנרדפיהם? כל העם, ככל איש, ירכש לו אויבים מתנקשים בנפשו; אפס כי כל עם, כחו במתניו להשגב ממתקוממיו, ומה זה איפו אתפלא אם עם חלש ורפה כח, עם עני ואביון ואין עוזר לו, יהיה לבוז ולבז, ואין אומר: השב!? הן גם הזבובים יסבו, רק את החולה, אשר לא יעצר כח, להניע יד או רגל, וישכוהו לאין מרפא… אולם בזכרי את הרעה אשר המיטו עלינו אחינו; אש עוללו לנו הרועים הרעים, אשר את חלבנו אכלו, ואת צמרנו לבשו; אז יבוא שטף נורא בקרב לבי, שטף אף, ויכבה רגע אחד את אש אהבתי לעמי! אם אובדים טובעים בים צרה, המתאבקים בשארית כחם, עם גלי מחסורם, אם הם יעשו מדחה, אוכל להמליץ עליהם, כי על פת לחם יפשע גבר! אבל סרי סוררים אלה, אשר עתקו גם גברו חיל, ועם אחיהם לא ינגעו, אם הם שחתו העמיקו, מה נאמר ומה נדבר? אנכי קנאה רחוקה ממני, חיל זולתי כי ינוב לא אשית לב, רק בעושי עולה אלה אקנא מאד! וקנאתי צמתתני! בבתיהם הרמים והנשאים, אבן מקיר תזעק! הם לא עשו מלאכה, לא שלחו במסחר ידם, ידעו כל עמל ודאגה, ובכל זאת מלאו בתיהם כל טוב, מחמס עניים, עניי עמם, אשר תחת החזיק בם, עוד הביאו גזלתם אל בתיהם, ועוד על פני כל העם יכבדו! מרעים אלה הם יתנו חומר רב, ליוצרי עמל, הם יתנו לכה"ע הצוררים את ישראל ענין לענות בו! עלי ועליך ועוד על אנשים כמונו, לא ימצאו תנואות!. – כאשר אחזה לי אבטליון, אל תוכל שאת רשע, ולראות עמל ואון! לו אל היית כי אז כוננת מישרים, כי אז הצמת כל זונה ממך, האף אין זאת? אז השמדתים ואבדתי כל זכר למו! –הרגע נא יקירי! שים אל לבך, כי לא נאוה לאל נאור ואדיר, לאלה כל הנפשות, ואדון כל הבריות, להיות קצר אף, מהיר חמה, וממעיט לסלוח כבן אדם תולעה!..על אל כביר, וגדל כח, ורב העליליה, להיות ארך אפים ורב חסד, מרבה לסלוח, ולהאריך אפו לרעים ולטובים, והיא תהילתו!.. הדברים יגעים מאד; אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך הוא בורא ומנהיג, והוא גומל טוב, ומעניש; וכל סדרי התבל ישרים הם, אם גם נלוזים הם לעינינו; הידעת כי גם הסלם ישר הוא רק בעמדו באלכסון… הרף מאף ועזוב חמה, ספר נא לי איך בא קץ הטכסה, לבי לא יתנני להאמין, כי בכרכמיש אשר יושביה קצרי יד, ורפי כח, יקום גבור כהורקוליס, אשר ימחץ באפו, שבעה ראשי ההידרא הנוראה, אשר טרף אדם אכלה מאות בשנים. –רבנו הוא ההירקוליס אשר אמרת! גם זאת מעם יצאה! שבת הגדול שחל להיות בערב פסח היה אז! שער הבשר עלה מאד! כי רבי מררי בעל הטכסה, השתתף אז עם הטבחים במסחר הבשר כאשר ספרתי לך; נשי העשירים אשר הפילו חתתן על בעל הטכסה והטבחים, לא ידעו חסר; ונשי בני דלת העם, לא השיגו לקנות בשר גם במחיר, כי הכסף בא לידן, יומים לפני החג כנהוג… ויהי ביום השבת בבקר, התאספו בבית הכנסת הגדול, מתי מספר, בעלי מלאכה, ערומים ופרומים, ועצמותיהם כמוקד נחרו, ויעלו הבמתה, ויעכבו קריאת התורה, ויזעקו חמס באזני פרנסי העדה, על העול שנעשה להם מיד בעל הטכסה. – הלא תגידו רבותי – דבר יקותיאל החיט משפטים – כל ימי החרף רעבים היינו גם ללחם, בשבתנו בחבוק ידים; היו ימים אשר גם עוללינו וטפנו נענו בצום, ולולא נמצא טובי לב, בין העניים המחזירים על הפתחים, אשר אצלו לנו כפעם בפעם ברכה מתרמילם: פתותי לחם נקודים, או תפוחי אדמה בלתי מבשלים, כי אז מכבר גוענו, אבדנו; ימים הרבה לא נראה בבתינו גם אש על האח, ואתם לא התעוררתם לחמלה עלינו כ; גם אנחנו לא באנו לדרוש עזרתכם; ועתה כאשר הנותן ליעף כח, החינו וקימנו והגיענו לזמן הזה, ונמצא לנו שכר מעט, הנה יאכלוהו זרים!.. אחרי עבודתנו הקשה אשר עבדנו יומם ולילה, מבלי אכול ומבלי תת שנה לעינינו, ירח ימים, הנה אחרי כל אלה שבת משוש חגנו! בליל זה יבכיון ויילילו בני! בגלל אשר בני בעלי הטכסה ינו מטוב לב… אתם רבותי תתענגו על רב טוב, על ברבורים אבוסים, תרנגולים, יין המשמר, ויי"ש לרויה ואנחנו אובדים, גם בליל התקדש חג, בליל הסדר, לא זכה לטעום טעם בשר, רק תפוחי אדמה יבשים, הם שמחת חגנו, לו התיר לנו רבנו למצער לאכול דגים מלוחים… – כל המתפללים, לא הרהיבו עוז בנפשם, לענות דבר, רחמיהם המו על בני עוני אלה אך ידעו כי קצרה ידם מפדות; והחרדים הותיקים אשר בגלל אהבת השם, יבגדו באהבת האדם, עמדו כעל גחלים לוהטות, כי יראו פן יאחרו זמן האכילה, ונכרתה נפשם מקרב עמם, ותלונה התהלכה מפתחי פיהם על החיט עז הפנים הזה; רק רבי מררי בעל הטכסה, יצא כארי מסבכו מאחורי ארון הקדש עטוף בטליתו, אשר עטרתה ירדה עד קצה חוטמו בעל היבלת, ויצעק בחמה שפוכה: – ערב רב! בני אספסוף! מלאכם לבכם לחלל את הקדש בריבות שפתותיכם? המעט מכם כי הקצפתם את אלהיכם במדבר, ותקראו: מי יאכילנו בשר? כי עוד תוסיפו סרה בזמן הזה, "הגלות המרה" אשר כל ראש לחלי וכל לבב דוי. בעיר הפלך נאסר על הנשים מטעם שר הפלך לכסות את שער ראשן בפאה נכרית, ועל הגברים – ללבוש מלבוש ארוך; ואחרי כן צוה להעביר מספרים על הפאות, ועוד מעט ושער הזקן יספה רחמנא לצלן!.. ועוד גזרות רעות ונוראות כאלה; אשר עלינו לגוז שער ראשנו, לצעוק ככרוכיא ולהתפלש בעפר; ואתם זוללים וסובאים, – מארץ החיים תשרשו – כל מעיניכם רק באכילה ושתיה בתאוות הגשמיות! הכזאת יעשו יהודים רדים עם אל? הוי בנים ממרים!.. לחכו עפר כנחש עזי פנים, אכלו גללי הבקר, אבנים מאבני השדה! בדברו דבריו אלה, עלה הבמתה, ויקרע דלתות ארון הקדש, ויוצא ספר התורה, ויעצם את עיניו ויתנענע, ויקרא בכונה ובהתלהבות עצומה: "ברוך שמיה דמארי עלמא" ואחריו ענה כל העם, והאמללים חפרו ובושו, ויצאו בפחי נפש, ועוד הצדיקו עליהם את הדין, בשמעם תוכחת מוסר כזאת! גזל עניים ועוות דין כזה, חזון נפרץ הוא בערי ישראל הקטנות בארצנו! העשירים התקיפים ידכאו את אחיהם העניים, יעשקום ירוצצום, ואין רב את ריבם, כי רבניהם גם הם, עבדים נרצעים הם לגבירי העדה, אשר לחמם נמצא, ולעזי הפנים שבדור, אשר משוט לשונם יחבאו; ועל כן יראו און ולא יתבוננו, ורק במסתרים תבכה נפשם. לא כן הוא רבנו, רבנו לא יהדר פני עשירים, ופני רשעים ועזי פנים לא ישא סלה! רבנו עשוי הוא לבלי חת, כי צנה וסוחרה אמתו! החרפה אשר נשא רבי מררי על דכיו, הרעישה מוסדי לבו. בשעה השניה אחרי הצהרים, כאשר נאסף העם לשמוע מפיו דבר ה', כמשפטו מדי שנה בשבת הגדול; ולמודי ה' פערו פיהם כאל מלקוש, לשמוע את ה"חלוק" אשר ישים לפניהם, ולשמוע מפיו חדשות ונצורות ממערכות מלחמת הפלפול. ויענקיל הפסח קרא בקולו הערב כקול תיש זקן ההולך בדרך כל הארץ: "הס כל בשר"! שלש פעמים, ויך בהלמות לעת זקנתו, לא יצלח עוד לעבודה, לעבודת הבורא, והיה מטרה לחצי השמש ומהלומותיו, אז הובישם רבנו משברם, כי תחת מלחמת הפלפול, יצא ללחום מלחמת הצדק, ולריב ריב דלים, ויכונן חציו על יתר לירות בלב אוכלי עמו, ויפתח את פיו בדברי הנביא:(יחזקאל ל"ד.) "בן אדם הנבא על רועי ישראל ואמרת אליהם לרועים"! עד סוף הפרשה, וידבר רתת נגד הטכסה, ומחזיקיה, העושקים דלים, הרוצצים אביונים, אשר לקחו להם את המס הארור הזה, למקור פרנסה וכלכלה, ויוכח לעשירנו דרכם על פניהם, על עמדם מרחוק לנגעי אחיהם האביונים, ויבינם כי עשות משפט נבחר לה' מחסד. – אתם רבותי! – קרא ברעשורגז – הנכם עושים חסד עם ענייכם, בעת אשר תגזלו משפטם! רק רבית מצערה תשיבו לאחיכם הנדכאים, מגזלתם אשר בבתיכם, וו עשיתם חסד לעשוקים, כי אז מעטו דורשי חסדכם! ואז הציע לפניהם, כי ישתדלו לשבור מוטות העול הנבזה מעל צוארם. כאשר נפלו דברי רבנו כחצים שנונים בלב הקצינים, כן הטילו סער גדול בלב בני ההמון, אשר מצבם השפל, ורישם הנורא, עצם את עיניהם מראות מצבם השפל ורישם הנורא, איך ידכאו תחת רגלי אחיהם התקיפים: בני עוני אלה חשבו, כי לכך נוצרו, כהאכרים לפנים, בהתענם תחת ידי האצילים העריצים, הם נשקו ידי מכיהם, ולא ידעו גם להתאונן על מצבם, עד כי קם להם מושיע ורב, נוא הקיסר אלכסנדר השני, ויהי להם גואל חזק, ואז החלו לחוש שפלות עמדתם. וכן פקחו דברי רבנו את עיני ההמון. לא אספר לך כל פרטי המקרים, אשר נקרו ויאתיו אז, כי אין די כח בלשוני; אך במעט מלים אספר לך, כי אחרי המלחמה הגדולה מלחמת הרשע והצדק נגדעה זרוע הטכסה! נבחרי בית המועצה ערכו כתב החלטה לבטל את מכס הבשר, ושר הפנים נתן לו תקף ועוז, ועירנו נושעה תשועת עולמים, ולא תוסיף לדאבה עוד. – והרב התיר בעירכם, לאכול דגים מלוחים בפסח? – למה תשאל כזאת? – הן ספרת לי כי יקותיאל החיט, בעכבו את הקריאה בבית הכנסת התאונן, מדוע לא התיר הרב דגים מלוחים? הרב הוא צדיק אמיתי וגאון עולם, ולו נאוה להראות חסדו ואמתו!.. – רבנו לא הכריז בגלוי כי מותר לאכול דגים מלוחים בפסח, וטעמו ונמוקו, עמו, הוא בענותנותו לא יאבה לצאת בראשונה… אולם מפיו שמעתי פעמים הרבה, כי איש איש יוכל לאכול דגים מלוחים בפסח כנפשו שבעו באין מעצור, ואנכי אגלה לך, כי בביתו יאכלו דגים מלוחים בפסח, אך עתה כאשר ירד מחיר הבשר, נעלה הבשר על שלחננו במקום דגים מלוחים. – ומוצא לכלכלת העדה? – עדתנו יצאה בעקבות אחיותיה הקהלות היושבות בנפות הויכסל, ברשיון שר הפנים! על כל איש הנמנה בקהל עדתנו, להרים תרומה מדי שנה, העשיר ירבה והדל ימעיט! – והשקלים לא יתמעכו בעברם מיד ליד עד הגיעם אל מקומם? חלפו השנים ההן!.. הכסף יובא לאוצר בית המועצה במחלקת קופת העדה, במנין וחשבון, וראש העיר אחראי בעדו, ומה גם כי עיני רבנו משוטטות בכל! מאז בטל בעירנו מכס הבשר, חדלו עוד כלי הקדש להתאונן על שכרם כי נגדע!.. העזובה לא רבה עוד בבתי החולים, ומכסף התרומה אשר אמרתי, עוד נשאר לנו בשנות מספר, כעשרים אלף שקל לפלטה גדולה, והכסף הזה לא ילך עוד הכסף הזה לנו הוא! בו נתמוך באין מעצור בעלי בתי יורדים, והחזקנו בם עד אשר ישובו לאיתנם הראשון… בו נתמוך את אחינו האמללים, אשר צר להם המקום בעירנו, ופניהם מועדות לארץ הקדושה, או לארץ החדשה, ומבקשים רשיון הרוממות לעזוב את ארץ מולדתם; בו נתמוך בידי בעלי המלאכה, בעת אשר אפסה עבודה; בו נתמוך את צעירינו אשר חוננו מיד היוצר בכשרונות נעלים ונשגבים, ובגלל מצבם, יפלא מהם לעלות מעלה על שלבי סלם המדעים; בו נתמוך את בנותינו העניות, והיתומות העזובות כי תנשאנה לאנשים בעוד כי לבשתנו, רבות בנות גזרו לבשת לרגלי ענין ומחסורן, ועוד ועוד! מרוב חושי בי, נשאתי קולי ואבך כילד קטן. ואבטליון התבונן בי, עירנו היא עיר ואם בישראל, תמיד התהללה בצדקתה; אך מי כמוני יודע? הצדקה היתה צעקה, צדקתנו עשתה פרי, כי תעתה ארחות עקלקלות; מדוע? על כי לא בלב שלם עשינו מעשינו, כי אם בלב עקוב, בלב מלא תרמית וחנופה, ואהבת הכבוד, אשר באשורו אחזה גם אהבת הבצע… רבים מותיקינו ויראינו, אשר לא יאמן, כי כפיהם נגאלו בגנבת כסף הצדקה; הם הם הריקו תמיד את אוצרות הצדקה! העם נתן וקציניו לקחו! העם הרבה להביא, ובעלי טובותיו הרבו לאסוף ולכנוס אל אוצרם! ועוד התאוננו תמיד על כי ירבו המקבלים, וימעטו הנותנים!.. אך כעת נשתנו העתים לטובה!.. –ושכר השוחטים? –השוחטים יקחו שכר שנתי מקופת העדה, ועל כל איש לשלם קשיטה אחת בעד שחיטת תרנגולת, שתים בעד אוז או ברבור, חמש בעד כבש או עז, וחמש עשרה בעד פר בן בקר; הכסף הזה יקחו השוחטים בעד הפתקאות אשר יותן להם במספר, ומדי שבוע ישיבו בבתי המקולין, ימכרו טרטימר בשר במחיר שש או שבע קשיטות; ורבים מבני עירנו, יקנו להם ביום השוק, שור או כבש או עז, וישחטו להם. ועניי עירנו יאכלו לשובע נפשם, לא רק ביום שבת ומועד, כי גם ביום חול, ופניהם יצהלו משמן. ורבי מררי בעל הטכסה אשר שבתה המדהבה, ראה וכעס, שניו חרק ונמס, דרך רשעים תאבד הללויה!. כגבר עברו יין הייתי אז! מרוב רגשי גילי, סבב עלי ראשי, השמים נפתחו לפני, צבא המרום במרום, נתנו זמירות, ולקולם יצאה הארץ במחול, הרים רקדו כאלים גבעות כבני צאן. מגדלי כרכמיש פזזו ויכרכרו בכל עוז, אור שבעת הימים האיר תבל, ולבי היה רחב כפתחו של אולם… רבות רבות הגה אז לבי!אשר לא נתנו להכתב, כי אז נגלה כבוד האמת, וראו כל בשר יחדו… אבטליון הציע לפני לבקר בחברתו את בית החולים, ואנכי בשמעי מפיו זכר בית החולים, נבהלו עצמי, לבי נבא לי לא ידעתי מה… בכל זאת לא המרתי את פיו ואלך בחברתו. החזיון הנפלא גז חיש מהר ויעף. שמים נמלחו כעשן פתאום, אבלה נבלה הארץ, מגדלי כרכמיש עמדו דומם כאבלים על מקומם, ועננה הרת יגון פרושה עליהם למסך, ורעיוני עצב שבו לענות נפשי: זכרתי את משפחת ביתי האומללה, אשר נחבאתי לברוח מפניה, ואעזבה מבלי כל משען להם, ואתנודד… ברגע ההוא נכסוף נכספתי, לביתי לראות שלום אשתי ובני ובנותי למען אריום דמעותי, ואבקש סליחתם; אך חפצי מרום מנגדי! ידי ריקות; ולפנות אל בית המלוה, מי יערוב ערובה בעדי? הן כגר נחשבתי פה, אחרי עזבי את העיר הזאת כעשר שנים, ובלבי נשאתי אז תלונה ורגז, על כי פסו מלוי ברבית מכרכמיש; הנושכים אשר ידעתי כי הנשך לא השיבו פני ריקם; הנושכים אשר הייתי ראש משנאיהם, אשר הפיצותי עליהם עברות אפי בכתבי העת תמיד, ואור עליהם זקים חצים ומות! אין חקר לרוח האדם!.. זכרתי כי עלי לשלם שקלים אחדים לבעל בית מלוני, עלי להשיב ליוחנן הסנדלר ששה שקלים! ואז זכרתי את החזיון אשר התיצב לפני בלילה!.. זכרתי את שטר המכירה, והקבלה על סך חמשים שקל, אשר לקח לו לערבון, והשטר כתוב הוא – מעשה שטן – בשפת הארץ!.. הן איש הוא ולא אל! מי ודע מה ילד יום? הן איש בא בימים הוא! גם ידוע חולי, כאשר העידו פניו; והיה בבוא עליו פקודת כל אדם, יקומו נושכי ויקיצו מזעזעי, הם יורשיו, ותבעוני לדין, ודרשו ממני את הבית אשר מכרתי לאביהם, ואז אפול במהמורה בל אקום! כי אהי כמתעתע… אך לא, פחד שוא!– השליתי את נפשי – אמת מארץ תצמח! העולם הפקר הוא? ואיה בוקיה הסרסור? בוקיה יהי לי לעד סלה!.. בוקיה יעמוד לימיני ולא אירא רע! אך שוא אדם, ומה גם בוקיה הסרסור… בוקיה זה כליו רעים, כי איש עני הוא, ומי יודע אם לא ישת ידו עם אנשי חמס, לחבל ענוים באמרי שקר למען בצוע בצע? ומה גם אחרי כי לאויב היה לי, על השליכי מפיו טרף: חמשת השקלים! וכה הוליך עלי דמיוני אימים, וילך הלוך וחזק, עד כי לא ראיתי כי עוברים ברחוב הניפו כובעיהם, ויברכוני בברכת הבקר. אך כאשר ברכני אישד בקול גדול עברית התעוררתי, וארא, והנה שר צבא אחד יושב בעגלת חרף יקרה, רתומה לשני סוסים ברודים, בעלי צואר נטוי כצואר הגמל, ומכמרת אדומה תכס מערומיהם, ותאחז דרכה עד מושב הרכב, אשר לבש נאות באחזו בשתי ידיו מושכות הסוסים, אשר ברעש ורגז רקעו ברגל ויחתרו בשלג. התבוננתי אל פני השר, והנה צלמונע הרופא, ראש וראשון בין חובבי הספרות העברית וסופריה, בכרכמיש! הוא שמח מאד לקראתי, וירם את מכסה עור הדובים אשר כסה את רגליו וברכיו עד המתנים, ויבקש אותי ואת בן לויתי לשבת בעגלתו, אחרי ששמע מפינו, כי אל בית החולים פנינו מועדות. ישבנו בעגלה, הסוסים מהרו לרוץ על חלקת השלג, והעגלה הלכה מדחי אל דחי ימין ושמאל, וצלמונע שאלני עברית, כמשפטו: – מדוע פניך כה זועפים אדני הסופר? – הה, אדוני הדוקטור! שבר כיסי נורא מאד ומי יכילנו! הוא יסבב לי מכאובים נוראים, עד כי אין בי כח לעמוד על רגלי!– עניתי גם אנכי עברית, ואשים ידי על חלצי להראות לו צלחתי הריקה, ואצחק מעט. – שבר כיס? – שאלני הדוקטור בתמהון. – שבר כיס אדוני הדוקטור, ואל שבר יד או רגל חלילה! שבר כיס ושבר ברוח! – המכבר היתה המחלה הזאת למפגע לך? – שאלני צלמונע עברית בחמלה רבה. – שנים הרבה אדוני! מאז יצאתי לעבוד עבודה בשדה הספרות העברית! לולא הסתיר אלהי המסחר פניו ממני, לולא נגרשתי מנגד עיניו, כי אז לא באה עלי כל הצרה הזאת!.. – משגה אתך אדוני הסופר! ידעתי איש סוחר אחד, סוחר ממדרגה ראשונה, ולו שבר כיס נורא! הוא שאל בעצתי ימים רבים! – וגם אנכי יודע אנכי פנים אל פנים, סוחרים בעלי בתים גדולים וטובים, גם בעלי נכסים, והם חולים הם מחלת שבר כיס, וידעתי כי לא תהי להם אחרית שלום, כי מחלתם תפילם למשואות נצח. – לו קדמו פני הרעה! כי אז אולי עלתה ארוכה למחלתם; ואתה אדוני הסופר, מדוע החרשת עד כה? – החרשתי ואחריש! חרפה שברה לבי לגלות מחלתי המגונה מאד, אשר אין בין כל המחלות המגונות משלה!.. – שגית אדוני, מחלה מגונה היא מחלת ה"אביונה", ושבר כיס ידעתי כי גם על רוזנים ונסיכים יכביד אכפו. – בעיני, אני, אדוני הדוקטור מחלת שבר כיס היא מחלת האביונה, אך הגידה נא אדוני היש תרופה למחלתי זאת? היש תקוה להרפא! – אין תרופה, אין תקוה, רק אזור הוא יעזרך! – אין עוזר לי אדוני!.. – הלוך וקנית לך אזור אליקטרין, אצל אלכסנדר, בורשו, ברחוב הפרור הקרקי, ושמת על מתניך, ובמים אל תביאהו! בשמעי איך משיח הוא לפי תומו, נוכחתי כי בתבל ארצנו, יש הרבה הרבה סוסים מלמדים: צלמונע אשר גמר חוק למודיו בבית מדרש החכמה, ויקרא ספרים הרבה, ויבן שיחת עופות, שיחת דקלים, שיחת רוחות; ושיחת חולין של תלמיד חכם לא הבין! ואצחק בקרבי, ואוסיף להוליכהו שולל, והוא עוד הרבה לדבר באזני עברית עח אודות המחלה הזאת, כיד חכמת הרפואה הטובה עליו, עד כי בית החולים. בית החולים הוא בנין חדש בנוי על חרבות בית החולים, אשר מט לנפול מזקן; בית אבנים בעל שתי קומות, כליל בהדרו, בתבנית בית החולים "הילד ישוע" בורשו; עצי אלון ותרזה, עומדים על יד חלונותיו, אשר משלשת עבריו יסבהו גן נחמד, אשר בימי הקיץ יתן פרי חמד ויזיל בשמיו, להשיב נפש שוקקה ולהחיות לב נדכאים, רק אז בימי החרף עמדו עציו פשוטים ועורים, ועליהם התעלם שלג. צלמונע קפץ מהעגלה, ויעבור לפני, לרגל המלאכה אשר לפניו, לבקר את "חוליו"; ואנכי עליתי במעלות אבני השיש, נשען על יד אבטליון. אשר עליה מקלעת כרובים ופטורי ציצים, נפתחה ביד שומר הסף הלובש מדי תכלת ארוכים, מלאי כפתורי נחשת קלל, על ראשו כובע בעל שלש צלעות, ונוצת תוכי בצדו, בידו אחז מקל ארוך כמדתו, ועל ראשו גולת כסף. ביראת הכבוד נכנסתי אל האולם הגדול אשר רצפתו, בהט ושש, לוחות לוחות מרבעות, ובעלי שלש צלעות, בתבנית "מגן דוד". מסביב להקירות עמדו כסאות עץ אלון בעלי ידות גבוהות מחטבות, ובטבור האולם, – שלחן גדול, ועליו צבורים, ספי קשדש וחול, עתונים שונים, צנצנת בדלח מלאה מים זכים, וכוסות אחדים. ממול הפתח בביאה, עמדו שתי שורות גברים ונשים כשני חשיפי עזים, אשה מול רעותה, הגברים לבד, והנשים לבד; הגברים, מרביתם צעירים לימים, לובשים כתנות עור, וצונפים מצנפות וירטיקליות, והנשים גם הנה מרביתן צעירת לימים "דם וחלב", לובשות בגדי שרד, צעיפים לבנים, ואפודות שחורות! ואיש בא בימים הדור בלבושו, התיצב לפני בתור מפקח על בית החולים, ואחרי אשר מצא חן בעיני להכירהו, הציג לפני את הגברים והנשים בתור משרתי בית החולים ויקראם בשם לפני. כלם השתחוו לי בענוה, וגם אנכי השתחויתי, ואושיט את ידי לכלם, ואעמוד על מקומו ואשתומם. ראיתי כי בני ובנות עשירי העיר המה, ואיך נמכרו לעבדים ולשפחות בבית החולים, לשרת חולים נגועים ומוכי אלהים?.. המפקח העיף עלי עין ויאמר: – מדוע זה הנך מחריש ומשתאה אדוני הסופר? – חידה בעיני, אדוני! הלא בני ובנות עשירי העיר המה. מחוג האינטליגנציה! – אכן אדוני, גם בת רבי פגעיאל, ואשת רבי אחירע הצעירה, ובת צלמונע תסעדנה את החולים על ערש דוי, וכל משכבם תהפכנה בחלים. – לא האמנתי כזאת לולא שמעתי מפיך! – הלא גם עיניך רואות! – שלא על מנת לקבל פרס? המפקח הרים ראשו כלפי מעלה ויצחק בקול ויאמר: עוד יסיתך בשפק? הנדיבים והנדיבות האלה, עוד ישחדו מכספם בעד בית החולים, כאשר ישחדוהו מכחם! – האזלת ידכם לשכור לכם משרתים ומשרתות? אבטליון עמד על מקומו כעל גחלים לוהטות, ראיתי כי נפשו אבתה לפצות פיו, אפס כי לא הרהיב עוז בנפשו, לדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה ומנין. והמפקח בעביר את ידו על מצחו, על פניו וזקנו ויאמר: – היטבת לשאול אדוני, אך מה אענך? אם אספרה כמו, הנה דור בניך בגדתי, אז אהי כבוגד, כהולך רכיל בעמי… אבטליון ידידי, הבה מענה לאדוננו הסופר! כמשא כבד נגול מעל לב אבטליון, ויקרא ברגש: – אנוכי אענך אדוני, אך צר לי מאד כי אהי בענינך כצר ואויב לעמי אשר אהבתי סלה אשר בהזכירי מומיו, אך בחרפה גם לחיי, אך מה לעשות? והאמת לא תכיר פנים! אנכי אשוב להגיד לך, כי עם לא בינות אנחנו עם לא אמון בו מכף רגל ועד ראש אין בנו מתום! גם בבתי חסדינו רק צלמות ולא סדרים, עשק רש וגזל משפט; את בית החולים הזה, ככל בתי החולים העברים הבקיעו אליהם אנשי חמס, בני עולה, ויעשו שערוריות, ותועבות נוראות, אשר כל השומע תצילנה שתי אזניו, מקום בצדק והרחמים, היה מקום התפת, גיא-ההרגה; החולים העניים אשר לא השיגה ידם לשחדם מכספם חדשים לבקרים, מתו כלם מצער רעה ויגון, מזלעפות רעב, מאי נקיון; את אכלם גזלו ויחלקוהו יחד את הרקחות והטבחות, אשר יחד שמנו עשתו ויעשו פימה עלי כסל, והיותר החרימו… איש כי בא לבקר את קרובו החולה, עליו היה לשחד את לשומר הסף, היה אבי אבות הטומאה. החולה אשר בא, או הובא בידים ריקות, לעמת שבא כן הלך; ואם גם חזקה עליו פקודת הגבאים, לא בטל רצונו מפני רצונם, כי תמיד מצא טעם לפגם… ואם אספהו על אפו ועל חמתו, אז אוי ואבוי היה להחולה ההוא! כי המטה אשר עלה עליה לא ירד עוד ממנה; ואם נמלט בעור שניו, אז הודה לאל גומר עליו! החולים שמעו מפי המשרתים והמשרתות, רק קללה ונאצה, ובגשתם לשרת אותם, ענום באכזריות חמה, ויטלטלום טלטלה, גם לבם לא חרפם להרים יד; ולולי נשי חסד אשר הביאו כפעם בפעם להחולים, מעט יין להשיב נפש, או ממתקים ופרי מגדים, מעט מרק או גם לחם סלת… כי אז גועו לשחת, הודות להנשים הכבודות כי נתנו להחולים רוח ונשמה, עוז ותעצומות. – ושועי העיר? למה הביטו בוגדים? מדוע לא התעוררו על תועבות הרשעים האלה? – הה אדוני, שועינו יראו את חמת הממונה, הם ידעו כי הממונה יודע אשר גם הם לא ינקו מפשע רב, ועל כן שמו יד לפה… וגם ברי לבב, אשר פקחו עין, היתה עינם כעין הבדולח המלטש, בעל שלש הצלעות, אשר בעדו לא יראה הרואה נכוחות, רק מחזות שוא ומדוחים, כמה וכמה גונין, כרפס תכלת וארגמן, ומראה הקשת בענן… והחולים אשר בית החולים היה להם בור עוני, לא התאוננו רע, ביראתם את ביד היוצר; ומה גם כי מרביתם כצאן לשאול שתו, וכל הכתוב לחיים הודה לאל גומר עליו כי יצא לאור באור החיים, ומה לו לדרוש משפט? די היה לו כי חי הוא, ולו דרש משפט! ההיה לו שומע? הן: מי ישים לב לדברי העני? אמנם דברי העשיר נשמעים, אבל לא נסו לבוא עד שערי בית החולים; לא רק בגלל אשר לא צר להם המקום בביתם, כי גם באשר כי לא ידעו כל מחלה; כדאמרי אנשי: חסדי ה' כי לא תמנו: "העניים יחלשו, העניים יגועו, העניים יקברו!" בין כה וכה האריך רשע ברשעתו, וראה נא אדוני איך האמת נעדרת! פעמים הרבה קבלו ראשי עדתנו טובה וברכה משר הפלך, בעד הסדרים הטובים והישרים השוררים כי לפני בואו כרכמישה נתן צו להסיר בגדי החולים הצואים, ולהלבישם מחלצות, לנקות את המטות והמשכבות, וכלי הבית, הרצפות והמעלות, ולהכין בבית הבישול ממבחר הזבח; ופקודה נמרצה יצאה אל כל החולים, לבל ימלט מפיהם דבר מר, ואם ישאל אותם שר הפלך דבר וכו'. ושר הפלך בבקרו את בית החולים, חשב הוא בלבו כי עומד הוא על מעמדו, במקומו כהלכתו! אבל עונותיו ילכדוהו את הרשע! אל קנא ונוקם יאריך אפו, אבל גם ישלם לשונאיו. איש מסכן אחד זקן בא בימים, מחזיר על הפתחים, חלה ויאנש, ואיש אחד מבני דלת העם, הישב בקצה העיר, אשר בביתו מצא מחסה, הביאהו אל בית החולים, והממנה לא שעה אל תחנוני הזקן, אשר בכה והתחנן לו לרחם עליו, זמן כביר עמד על רגליו עד כי ברכיו כשלו ויפול באין אונים על התכתק העומד על יד הפתח בביאה, ויחר אף הממונה בו, וירב בו לאמר: – איך נועזת לפרוץ פה ביד חזקה? די לנו חולי עניי עירנו, ולא עניי בני האספסוף הבאים משוט בארץ!– ויצו על אחד המשרתים לשים מקומו אחרי הדלת והמזוזה, והמשרת הואיל הלך אחרי צו, ויחזיק תחת אצילות ידי הזקן ויוליכהו החוצה. – נבלה נוראה! רשע ואכזריות! הבאמת שורר חוק און כזה, לבלי קבל גרים נודדים לבית החולים? – חלילה! אך באשר לא שחדהו מכספו, כי זה משפטו תמיד לקבל בעד כל חולה הבא אל הבית מתן שכר! – הוי רשע עריץ! אחרית דבר! היום ההוא היה יום חרף, הכסף החי ירד עד מעלת שמונה עשרה, רוח ים שתה נוספות, לעת ערב; החולה צפצף מעפר אמרתו, בכה והתחנן: "חוסו נא ישראל בני רחמנים! חוסו נא כי כל עוד נפשי בי"! והמשרת לא נתן לו חנינה, וירעם עליו בקולו וידחפהו מהמעלות, והאומלל נפל תחתיו ולא הוסיף קום! – שוד ורצח!– קראתי וארקע ברגל. – ביום המחרת יצאו שנים מהעוסקים במצות בעירנו, ויאספו מספר שקלים להכין תכריכים לאיש הלך עני, אשר מת בבית החולים, בלילה הראשון בבואו להרפא; הזקן הובא אלי קבר ביום ההוא, כי אין לך מצוה גדולה מזו לקבור את אחינו העברי. ישראל בני אחמנים, אשר דאגו לנשמת המת, שלחו תעודת מסעו להרב דק"ק עיר מולדתו, ידרוש ויחקור, אם לא השאיר המנוח אחריו בן, אשר יתפלל בעד נשמתו תפלת הקדיש. ואמנם המנוח השאיר אחריו בן יחיד, עני ונכה רוח, רבן של תינוקות, הבן התאבל על אביו שבעה ימים כמשפט, וכעבור ימי אבלו קבל תנחומים, בזכרו כי ירש את הון אביו, מאתים שקל, אשר כתב לו אביו במכתבו האחרון, כי בם יכלכל את נפשו ביתר שנותיו בארץ הקדושה, אחרי אשר מכבר נלאה בימי הזקנה להחזיר על הפתחים, וברשתו את הכסף הרב והיתה לו הרוחה; על הכסף לא דאג גם רגע, בדעתו כי שארית ישראל לא יעשו עולה, ויפן אל רבנו במכתב חתום ביד הרב דעירו, אשר בו בקש להשיב אליו מאתים השקלים, ורבנו אשר לא ידע עד מה, חקר ודרש בבית החולים, ובבית האיש אשר מצא מחסה, ולא יכול להציל מפיהם דבר אמת. ואז החלה חליפות מכתבים בין רבנו, ובין יורש המנוח, אשר לא נתן לו מנוח, שנה תמימה. ולתקופת השנה ביום בא היורש כרכמישה, אחרי אשר נטל רשות הורי תלמידיו, באמרו כי נוסע הוא להציב מצבת אבן על קבר אביו, ובבואו כרכמישה סר אל בית רבנו, אשר הסיע כעץ תקותו, ויצא בפחי נפש, וישם אל בית החולים פניו. השעה התשיעית בלילה היתה אז, התינוקות שבו מבית רבן, ויצהלו קולם, וירונו בגאון עוזם, אחרי צאתם לחפשי מבית כלאם. הירח הנשקף מבין ערפילי טהר בחוג שמים, האיר את הלילה; צללי האלונים הגבוהים, אשר לפני חלונות בית החולים, פרשו צללים ארוכים ושחורים על שכבת השלג המלא זיו ומפיק נוגה. הממנה יצא אז מבית החולים בלוית אחד המשרתים, כי מאז עשותו המזמתה, נקר יתוש הנוחם את מוחו, ובהביטו על המקום אשר נפל הזקן חלל, פלצות בעתתהו תמיד, בזכרו כי רצח וגם ירש, כי את מאתים השקל הוציא הוא מחיקו במששו את בגדיו, ועל כן ירא לצאת יחידי בלילה, וביום ההוא גבר עליו פחדו בזכרו כי היום הזה הוא יום מותו, וברדתו מהמעלות, קפץ ממקומו, ויצעק צעקה נוראה ויפול ויתעלף, כי בהקיץ ראה את האומלל אשר מתגרת ידו נגזר! לאור הירח הכירהו בזקנו הקטן, בשכמו הכפוף, ועיניו הגדולות, ולא שם אל לבו כי יורד שאול לא יעלה, וכי רק בן המנוח הוא, אשר קלסתר פניו דומה היה לקלסתר פני אביו, תואר אחד להם כשני אגלי טל. ומה היתה אחרית הבהלה? – הממנה הובא אל בית החולים, והזעקה הקיפה בלילה את כל העיר, כי רפאים עלו מן הארץ, להחריד עיר ומתים. היראים צעקו קול אחד לשלוח בבקר השכם עשרה אנשים על קבר ההלך, לבקש ממנו "מחילה" למען ישוב אל מנוחתו. והבן היורש כי בכל מקום עברו היתה זועה, קול פחדים, וזעקת שבר, ילדים אחז השבץ, נשים התעלפו, מחלת הספזמוס תקפתן, גם גברים אמיתי לב, חתו וינוסו מפניו מנוסת חרב, ותהי מהומה גדולה ונוראה מקצה העיר ועד קצה! הזעקה הקיפה את בית פקודות המשטר ובית רבנו, ורבנו בראותו את המהומה והבהלה, יצא אל מעקת ביתו, ויספר להם בקול גדול, כי בן המת הוא אשר בא לרשת הון אביו! ובין כה וכה בא פטר בן מיכאל שר הרבע בלוית שוטרים אל מקום המעשה; ומשרת בית החולים אשר עזר אחרי הממנה לרעה, ופלצות בעתתהו, בשמעו כי המת יצא מקברו לערוץ הארץ, ויודה על פשעו – הורד אלי בור. ואחרי כן באו גם פקידי המשטר אל בית החולים, למען הביא את ה?מ?ה בשערי הרחמים אפס כי הוא נתן לו ערובה נאמנה כי לא יברח… אם גם יחרץ עליו משפט מות!.. הידעת איזו ערובה? את נשמתו! כי גם אחרי אשר השיבוהו הרופאים לתחיה, בעזרת עלוקות, ותחבושת זבובי ספרד כרב גדלו, ויפקח את עיניו, הודה על פשעו, כי רצח גם ירש את מאתים הכסף, ואחרי התודותו נפחה נפשו. ביום המחרת כאשר הובלה גוית הממנה אל שדה הקברות, בא שר השוטרים ועוזרו פטר בן מיכאל השר, סגן הקטגור, ורופא המחוז, ויוציאו את ההלך הזקן מקברו, וינתחוהו לנתחיו. והבן אשר בא, לקחת ירושת אביו, היליל, ויגז שערת ראשו, בראותו את החרפה אשר הסב לאביו, והעיר כרכמיש נבוכה. ואז אחרי אשר זרחה השמש על התועבות והשערוריות בבית החולים, ועיני העדה נפקחו לראות את העמל והאון; הוסרו כל נושאי משרה, בבית החולים מפקודתם, ואם כי נמצאו בני בליעל, אשר נסו לצאת המערכה להלחם בעדם.. אבל הפכו ביום קרב! רבנו קרא בקול גדול: "מי לה' אלי"! ויתאספו אליו כל בני ובנות עירנו קהל גדול מאד, ויציע לפניהם, כי אם יש את נפשם לקים מצות "בקור חולים" בגופם, ישרתו בבית החלים מסח! ואחרי קבלו באהבה וברצון את הצעתו, בחר מהם שלש מאות וששים גברים, ושלש מאות וששים נשים, כמנין ימות השנה, ועל כל איש ואשה לשרת יום אחד בשנה. ואחרי כן בחר רבנו עוד שלש מאות וששים גברים, ושלש מאות נשים, ויקראם בשם "כמקום המשמרות"! אם יחלה איש או אשה, או כי יצאו את העיר, ומלאו הם את מקומם. – איש ואשה שנים ליום? איך יעצרו כח לעמוד על רגליהם עשרים וארבע שעות מבלי תת שינה לעיניהם, ועוד לשרת חולים?.. – אל תבהל ברוחך אדוני! כי הכל נעשה בחשבון ודעת! שלש מאות וששים גברים, ושלש מאות וששים נשים, יתחלקו לשלשים משמרות. ארבע ועשרים נפש לכל משמר, שנים עשר גברים ושתים עשרה נשים; וכל משמר יתחלק לשנים עשר משמרות, גבר ואשה לכל משמר, נמצא כי על כל איש ואשה לעבוד עבודה בבית החולים שתי שעות בחודש, וארבע ועשרים שעה בשנה! אחשוב למשפט כי גם החלש יאמר: "גבור אני" לעבוד עבודה קלה כזאת! – יה אלי וגואלי! וגדולתו אין חקר! פלא יועץ הוא! – התאמין אדוני, כי בעד הבנין עלינו להודות הרבה הרבה לבעלי המשמרות? בממונם ישחרו בעד בית החולים? האם חולם הנני? – לא בחלום אשמיעך דברי אלה, כי כן, גם בממונם! כל אנשי המשמר יתנו תרומה מצערה, חמש עשרה לחדש, או לאלפים חמש מאות תשעים ושנים שקל בשנה! – מי עוררם להמפעל הקטן והגדול הזה? בעצמם התעוררו! הלא ידעת את נפש אחינו בני בריתנו, כי אוהבים לחקות מעשי רעיהם, וכאהבתם את החקוי, כן יאהבו גם ההתחרות! החקוי וההתחרות, שני אלה, הרבה הרבה, עזרו להותנו, וישפילו עד עפר את מצבנו החומרי וישפילו מאד את ערכנו בעמים. לא רוכלא אני ליזול ולחשוב, אבל אין רע בלי טוב! בשני היסודות הרעים והמשחיתים האלה, טמיר ונעלם כח נפלא, סגולה יקרה אשר תצילנו מיד הכליון! בעד כל פעולות הצדקה והחסד, הטוב והתושיה, עלינו לשבח לשני היסודות האלה! חברה כי תוסד באחת הערים, חברה "סומך נופלים" "מלביש ערומים", זוקף כפופים", חברה "חיי אדם", עין יעקב", "חברה משניות" "חברה ש"ס" ועוד ועוד. הנה עד מהרה תולדנה להן אחיות הרבה! קהלה אחת תחקה את מעשי רעותה, ועוד יקחנה לבה להתחרות עמה! העתונים העברים הודיעו כי נוסדה חברה אחת בשם "חובבי ציון" או "תומכי עובדי אדמה בסוריא ופלשת". והנה מכנף הארץ זמירות שמענו! מפנים אפריקה ואיי אוסתרליה, כי גם שם נוסדו חברות כאלה; דבר שלח בן יהודה בירושלים, להפוך לכל העברים שפה אחת, "שפה ברורה ", ונפל בישראל באודיסה, בורשו וכל הקהלות הגדולות והקטנות, ומלאו חברות "שפה ברורה" את הארץ כמים לים מכסים, ויש תקוה כי בשוב בנים לגבולם, או אם גם ימצאו מנוחה בארץ ארגנטין בעזרת ממשלתנו האדירה, אז תהי שפת עבר שפת המדינה, בשפת קדש יערכו שטרותיהם, פקודותיהם, עניני המדינה והארץ וכל צבאם, ולמוד החכמה בבתי המדרש אשר יקימו להם… וכן פעל החקוי וההתחרות בעירנו! עירנו כרכמיש אלהים יכוננה עד עולם סלה, היא אם לששים אלף בישראל, גם אחרי אשר משפחות למאות, מרחוק נדדו. הלא תבין כי עוד נמצאו רבים אשר נכספה גם כלתה נפשם, להמנות בין אנשי המשמרות, מה עשו? החלו להתחרות! כאלפים נפש, איש ואשה, התאספו מסביב לבית הרב, אשר בחצר בית הכנסת הגדול, ויקראו קול גדול: "אנחנו נקנה בכסף מלא, את עבודת הקדש הזאת"! ואז החלה התחרות! המשמרות הוסיפו חק בספר התקנות אשר להם, כי על החברים והחברות להביא לקופת בית החולים, חמש עשרה קשיטות לחדש, לגלגלת! בשמעי את הדבר הנפלא הזה קפצתי ממקומי ואקרא: – אים איפוא רבנינו? אים איפוא פרנסינו? מדוע לא יפקחו גם הם את עיניהם? מדוע לא ידעו גם הם את חובתם הקדושה לעמם האובד בתהו לא דרך? מדוע לא יעשו גם הם סדרים טובים וישרם כאלה בקהלותיהם? הן לא בשמים היא, ולא מעבר לים! הן קרוב הדבר לעשותו! אמנם אין עם קשה ערף כעמנו, אבל גם מקשיב שומע מוסר אין כמוהו! "ציתן" הוא, ציתן ומוכשר לקבל טהרת הקדש! ואבטליון קם מכסאו וילך אחת הנה ואחת הנה, ופניו העידו כי עם לבבו ישיח, ויעמוד ויבט בפני המפקח כמו שאל עצתו בשקור עין, ואחרי כן פנה אלי ויאמר: – למחיה שלחך אלהים הנה! אנכי אקח דברים את רבנו, בקופת אגודתנו חובבי שפת עבר, יש כסף לאלפים, ואתה אדוני תשים קסת הסופר במתנך, ומכרכמיש תצא תורה. אך עוד חזון למועד! –אנכי בנתי לרעו, ותקוה החיתה את רוחי אז, כי אעזר במשאת כסף, שכר עבודה אשר יעמיסו עלי, ולביתי אשוב ברכוש גדול, ולבי המה כמו יין, בלכתי אחרי המפקח, אשר הוליכני בכל חדרי בית החולים, ויראני את אלמיו ואולמיו תאיו ויציעיו, בית המרקחת, בית האמבטאות, ובית המלתחה, ולבי מלא היה רצון על כל גדותיו, ואהי אך שמח. פתאום נעכרה רוחי מאד: בעברנו על פני המסדרון, ראיתי והנה ארבעה גברים צעירים לימים, נושאים מטה שחורה בארבעת בדיה, המטה מכסה בבגד שחור, ויחד הפנו בעד הפתח הפונה החצרה אל חדר המקרה, הוא "אהל המתים" אשר לפני גדר הגן משמאל. פניתי בבקשתי אל המפקח כי יתנני לראות את המשטר השורר באהל המתים. – לך ושוב אדוני! ואנחנו נחכה לבואך בתא הסופרים! – ענה המפקח, ופניו העידו כי לרצון היה לפניו להפרד ממני רגעים אחדים… ואלך אחרי נושאי המטה. הם באו האהלה, ויורידו את המטה מעל שכמם, ויניחו את גוית המת לארץ, אחרי אשר מתחתיו יצע שבלי תבן אחדים, ויכסוהו בבגד שחור, וידליקו נרות במנורות נחשת קלל, ויעמידום על הארץ סביבותיה, ועשרה זקנים אשר בגדיהם העידו כי ימצאו מחסה בבית מקלט לזקנים, באו האהלה, ויוציאו ספרי תהלים מחיקם, ויתיצבו מסביב לגוית המת, ויקראו מזמוריו בקול עצב מאד, ואנחת יאוש. האהלה אשה זקנה כפופה, אשר פניה צמקו כגרגרת, בגדיה היו נקיים, וצעיף ראשה לבן היה כשלג, כמו התהדרה בלבושה לכבוד יום "חתונה". ברוח קרה נגשה אל המת ותכרע על הארץ, ותגל את פניו, תשפוך שיחה באזניו, בקול דממה דקה: – קבל נא ברצון את קרבני, את קרבני האחרון אל רחום וחנון! צדקתך צדק לעולם ומשפטיך אמת, אוי ואבוי לאם שכולה! האחרון!… אלהים אמת ומשפטו אמת! בדברה דבריה אלה, הוציאה מצלחתה תיבת טבק קטנה, עשויה מקליפת עץ לבנה, ותפתח אותה במנוחה, ותרח ריח האבק ותנע ראש, מבלי אשר הורידו עיניה גם נטף אחד. ואנכי לבי נמוג מדבריה, יותר מנחלי דמעותיה, נגשתי אליה ואשאל אותה: – מי את זקנה? מי את עניה וקשת רוח? – אוי לשברי אנושה מכתי! – ענתה הזקנה במנוד ראש ותוסף להריח אבק הטבק – אם שכולה, אם אמללה הנני! שמונה בנים ותשע בנות ילדתי, בימי חיי חבלי! הריתי, חלתי, ילדתי, הינקתי, גדלתי רוממתי, ואת כלם הקרבתי לאדון כל הנפשות! כלם היו קרבנות, עולות תמימות, וזה הוא קרבני האחרון, בני האחרון, בני היחיד אשר קוה קויתי, כי ישים ידו על עיני, כי יתפלל בעד נשמתי החוטאת, ותהי להפך! ואנכי טפה סרוחה, רמה, ותולעה, חלילה לי מהתאונן, ה' נתן וה' לקח, אלהים אמת ומשפטו אמת! הזקנה הוסיפה לכרוע על הארץ ותגל את פני המת ותשפוך שיחה, וכל הגה יצא מפיה, פלח כליותי ולבי, ולמרות רצוני בכיתי רב בכי, עד כי בושתי בפני, ואסור הצדה, עד אשר קלו מי עיני. – צעיר לימים היה בנך? – שאלתיה בקומה מכרוע על הארץ. – בן ארבעים ושש ותשעה ימים! כיום אתמול כי יעבור, אזכור את יום הולדתו: בימי החנוכה בליל הנר השני! הה כמה גלים, כמה משברים עברו על ראשי מאז ועד היום הזה! ואנכי אשה רפת כח עוד לא נצמתי מפני חשך! אלהים אמת ומשפטו אמת. – מה היה מעשהו? – הוא היה בעל מלאכה, אבל ירא אלהים, ישר ותמים, יגיע כפיו אכל, ועולתה לא נמצא בו, הוא למד מלאכה, כי אביו מת עליו בהיותו בן שש, ואנכי אם אמללה, רבת שבעה לה נפשי, עד כי גדלתיו, רוממתיו; עבדתי כל עבודת פרך בשבתי אלמנה, נסיתי ללוש עריסות, לנקות רצפות הבתים, לנכש בגן הירק, לכבס, למרק, רבות נשאתי עד כי הצלתיו מכף כל העריצים: מיד פח יקוש החותף – הנה הוא כעת בעולם האמת – רבי אחיתופל נשיא העדה – עליו השלום – היה אחד ישראל, גדול בתורה, אך – אל יהיו עליו דברי למשא – הוא הכביד אכפו על אלמנה ויתום, ופני עשירים הדר, על בני לטש עין למסרהו לעבודת הצבא, למכרהו בכסף, ואנכי אלמנה אמללה, ורפת כח, נלחמתי בגבורי כח כמוהם, ואנצחם במלחמה, ולא נח שבט הרשע על גורלי! עוד אזכור כיום הזה, כי ביום חרף אחד, ביום קרה וסערה, אשר גם צפור שמים נקפאה, ואנכי ערומה ויחפה, רעבה וצמאה, רצתי עם בני, דרך שלשה ימים, ומבשרי שטפו נחלי זעה, ואחרי רדפו עורב וזאב, שני משרתי העדה, בעגלה רתומה לשני ואנכי את רגלי רצתי, ואלאם! אמנם כחי עזבני, אהבת אם, עוד חדש עמדי! אלהים אמת ומשפטו אמת! לשמוע זכרונותיה אלה, נעכרה רוחי בקרבי. והזקנה – אל דעות ה' וכל דרכיו משפט! אנכי זקנה בת שמונים וחמש, אתהלך באשמי, ואתה בני, נגדעת בלא עת! קבל נא ברצון הה יוחנן בני, אלהים אמת ומשפטו אמת! – שם בנך המת הוא יוחנן? יוחנן שם בנך? – שאלתי, ודמי נקפא בעורקי. – יוחנן יוחנן! – ענתה הזקנה במנוד ראש, ותרח את אבק הטבק – שמו כשם זקני – זכר צדיק לברכה – רבי יוחנן זקני היה דין ומוכיח פה כרכמיש, הוא היה צדיק בכל הדורות, אשר ברך ברך, ואשר ארר ארר, זכותו יעמד לך בני, כי מלאכי שלום, מלאכי עליון, יקדמו פניך, ויובילו נשמתך בשמחות וגיל, לחסות בצל כנפי חסין יה! הה אם שכולה, אלהים אמת ומשפטו אמת! – המכבר נפל למשכב? – שאלתי, ולבי נמוג מפחד. – שואת פתאום, אללי לי! פחד פתאום משואת רשעים: יומים חלה את חליו, בליל שלשום יצא יחידי, מבית אורחים בקרבת בית הנתיבות החדש, ויתנפלו עליו פועלי און, פועלי בית חרשת למכונות הקטור, ויכוהו, וישללו את כספו, הכסף הוא ה"ירושה" אשר נתתי לו כי אין חפץ לי עוד בכסף, אחרי אשר הכינותי לי "בגדי החתונה"… בית ונחלה אותה נפשו,מקום להניח את ראשו לעת זקנה! בבוא בוקיה הסרסור לבשר לו, כי הקרה אלהים לפניו בית "במקח השוה", שמח מאד לקראתו; הידע בן אדם תולעה כי מלכדתו עלי נתיב? עוד הרבתה הזקנה האמללה לשפוך שיחה, אפס כי ברגע קטן חרשו אזני, חשתי בנפשי כי הנני טובע, הנני יורד במצולה ושבלת שטפתני… ולא שמעתי מאומה, גם קול הזקנים נחבא מפני, ברגע קטן שכחתי עצבי, רגזי ופחדי, כי שנה מתוקה אחזה שמורות עיני ואישן ושנתי ערבה לי מאד! אך פתאום חשתי קור נורא בבשרי ומועקה ברקותי, ועורקי ידי, ואבהל! ואפקח את עיני, וארא והנני נשען בזרועות חובש בית החולים, ובבהונות ידיו ילחץ את רקותי, וירחץ בשלג את זרועותי, כפתרי אפודתי פתוחים, וחרצבות כתנתי מותרים, והזקנים הביטו בי, ויתנענעו לגוית המת, והזקנה שפכה מרי שיחה: – באהבה וברצון אקבל עלי את הדין! כל דרכיו משפט, עונותי הטו אלה! אלהים כשוב רוחי אלי אספתי נפוצות מחשבותי, ואזכור את החזיון אשר הראה לי דמיוני בלילה, כי יוחנן נראה אלי עטוף בתכריכים, ויזמינני לבית דין של מעלה, ואוכח כי יש כח טמיר ונעלם בנפש בן תמותה לדעת עתידות… ובין כה וכה מהרו האהלה, שנים מהעומדים על המשמר, ואחריהם, אבטליון, צלמונע, גם רבי פגעיאל, רבי אחירע, רבי און, ורבי עיר, כלם נבהלים ונרעשים, ובראותם כי לא כצעקתה הבאה אליהם, וכי שבתי לתחיה, ותחי רוחם. נשען על יד הדוקטור שבתי אל תא הסופרים, ובמצותו השקני החובש מיין הרקח, והמפקח בא אל תא הסופרים ויבקש סליחתי, כי טרוד היה לשלוח דברו אל פקיד שדה הקברות לחצוב קבר ליוחנן הסנדלר. – האם גם גבאי חברה קדישא אתה? – שאלתי, ולבי נתר ממקומו בשמעי שם יוחנן. – חברה קדישא? השם הזה מכבר נמחק מספרנו! כאשר רחץ רבנו את צאת עירנו, ואת דמיה הדיח מקרבה ברוח משפט, אז כבס גם את הכתם הנורא הזה! – ומה זה תתפלא? – הגיד אבטליון חלקו בראותו כי אניע כתפי, לקים דברי המפקח – הן גם בנפות הויכסל עומד שדה הקברות תחת שלטון העדה, ובכל זאת לא יתגוללו שמה המתים בראש כל חוצות, וקבורה תהי להם, גם בלי חברה קדישא. – גם בחברה קדישא, הגומלת חסד של אמת מצאתם עול? – מאי גם? – ענה אבטליון כגוער בי – הלא לשמוע תועבותיה, שמים ישומו, והארץ תרגז תחתה! מכל המכות אשר הכינובית מאהבנו, נוראה היא המכה הזאת! התו האדום הזה, עוד נראה על בשרנו! קרא נא בספרי העתים לישראל וראית מעשים בכל יום, מעשים אשר תוצאותיהם נוראות היו, לא רק חלול שם ישראל, כי גם אבוד נפשות!… גבאי חברה קדישא, אח היה לבעל משחית, לראש הקהל; האחרון פשט עור החיים מעל עצמותיהם, והראשון – עור החיים והמתים יחד! הוא פשט תמיד על החללים ויבוז… שמע נא אדוני את אשר קרה בעירנו! – דבר כי שומע אנכי? בניהו בן יהוידע חלה פתאום את חליו ויאנש מאד. – בניהו בן יהוידע? – שאלתי, – בניהו, הוא היה משכיל נסתר, גם ישר לב, ותמים דרך, אך בכרכמיש היה שמו מנואץ בגלל שבתו בגפו. – איכא דאמרי כי בימי חרפו נשא אשה ויגרשנה מדעתה, כי כאשר ידעתו, היה בעל מום נבזה, כי פיו עקום היה הצדה, אמנם משכיל ומלמד היה, ודבר לא היה לו עם אחיו הכרכמישים, הוא "הלך לדרכו" באשר לחמו נמצא מהאצילים הקטנים והאכרים, אשר היה עורך דינם בבתי ערכאותיהם ויהי איש מצליח, ויבן לו בית רם ונשא על יד בית הנתיבות. – אכן ידעתיו, מדי נפגשנו גרע לפני שיחה, וידבר עמי גבוהה גבוהה במושכלות, מרגלא היה בפיו תמיד: "על היהודי לחיות בין עם הארץ, ובין אחיו היהודים למות"! – הוא שגה מאד אדוני! מותו בין אחיו היהודים רע ומר היה מאד! כי רבי מררי בעל הטכסה אשר היה אז בעל בעמיו, בא אל בית הגוע ויערוך שם צואה מזיפת בחתימת יד המת, כי הוא מנחיל את הבית להעדה הכרכמישית, בתנאי כי רבי מררי יהיה אפוטרופוסו, ויקרא אליו שני יוסף בן שמעון, אנשים ריקים ופוחזים, אשר לא רק בעד שקל כסף, כי גם בעד מלא לוגמא ימכרו את אלהיהם, ויחתמו על הצואה בתור עדים נאמנים, ועוד הוסיף רבי מררי, כי בעד הבית הזה אשר מחירו היה כששת אלפים שקל כסף, נתנו לו אחוזת קבר על יד הגדר, כי אחרי מותו נמצאו מליצי יושר בעדו: כי בסבבו בכפרים התגאל בפתבגם… – ועל כן? – חכה נא מעט אדוני! את אגור החיט ידעת? ואת רבי גוריון, ואת רבי שפופם? ידעתים היטב! את תמונת האחרון הצגתי פעם במכה"ע הצפירה לראוה בו. – בימי הפורים – אזכור הציגו תמיד הנערים "המתחפשים" התולים אחד, הנקרא בשם "צחוק רבי שפופם"… ומה קרם? – אשת אגור החיט חלתה את חליה ותמת, ויבוא הבעל אל בית רבי גוריון, שהיה אז גבאי חברה קדישא, לבקש אחוזת קבר, לקבור את מתו מלפניו, ורבי גוריון זה, אם כי חכם הוא בתורה, חוקר ומבקר, ומליץ נפלא בשפת קדשנו, וחובר חברים מחכם, ואין דומה לו בכרכמיש; בכל זאת – יאמרו משנאיו – הנהו כאחד העם בהגיעו עד נקודת הכסף, ומה אות – יאמרו – כי רדף תמיד עסקים בצרכי צבור, בעת אשר העסקים ברחו מפניו… מעות הצבור הפקר הם, וכל הקודם בהם זכה, ואנכי לא אגדיל חלילה על עונו, כי גם משה רבנו, נתעשר מפסולתן של לוחות!.. ורבי גוריון שלח את אגור, אל הסופר והמזכיר של חברה קדישא, הוא רבי שפופם אשר על פיו ישק כל דבר, עליו אין להוסיף, וממנו אין לגרוע, ועל כן קראו לו רבים "כלב חברא קדישא"! ואגור ידע כי נגד פניו בהסגיר אותו רבי גוריון ביד עויל! אך נשא בדומיה את אשר נטל עליו, ויבא ויתיצב לפני רבי שפופם. את תואר פניו הלא ידעת! פניו לבנים, כפני ידוע חולי, ועיניו קטנות, זקנו קצר וצהוב, ושפם אין לו – בעונותינו הרבים –, בגלל חוטמו ההרוס עד היסוד בו מחטאות נעוריו… על כן יקרא בשם ה"חרום". אוי למי שפגע בהערוד הזה בשעת כעסו, ומה מאשר היה אגור בעיניו, בראותו כי השעה ההיא היתה שעת רחמים ועת רצון לפניו. – מה לידינדי בבינתי? (מה לידידי בביתי?) – שאל רבי שפופם, בקול חתולים, כי אכזר הוא האיש, ומנגע זולתו עונג לו. – הה רבי שפופם אלופי ומיודעי! – ענה אגור בקול בוכים – הלילה עלה המות בחלונותי, ויקח ממני את מחמל נפשי, את אשתי אשר ראיתי עמה חיים, שלשים ושבע שנים, נורא הוא אסוני, שברי גדול כים, ומי ירפא לי! – בנגן ענדן תהין מנונחנתה! – (בגן עדן תהיה מנוחתה!) – ענה רבי שפופם במאור פנים. ואגור בראותו כי יהתל בו, חלף קור נורא בעצמותיו, ותרגז בטנו. ורבי שפופם הוסיף לדבר: מין ינתן וענשו כאנשתנך כל נשין גבינרנו! – (מי יתן ועשו כאשתך כל נשי גבירינו!) – אל תפתח פה לשטן רבי שפופם אלופי ומיודעי! – נאנח אגור בפנים מעוררי – פנתי! הנלא באנשרך יקנאו רנבים! (פתי הלא באשרך יקנאו רבים!) – כל אויבי המבקשים נפשי לספותה, יאשרו בארץ כמוני! – אנכין אנדנבר בנך נכבנדות! כנלה נאה וחסונדה, ולה ענשרת אנלפים שנקל כנסף! (אנכי אדבר בך נכבדות: כלה נאה וחסודה, ולה עשרת אלפים שקל כסף!) – אנא רבי שפופם, – התחנן אליו אגור בקול עצב קורע לב – אל תהתל במר נפש וקשה יום כמוני! עוסק בתורה אתה, וזכרת את דברי חכמינו ז"ל: "אל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו", ומה גם להתל בו, לחתות גחלים בוערות על מכותיו הטריות!.. חמת רבי שפופם, נתכה כאש לוהט, הפטוס הקטן אשר על חרבות חוטמו ההרוס, הלבין כסיד ויגוע, ועיניו עופפו בחוריהן כעיני החתול, ויתרומם מעל כסאו ויתן בקולו: חניט שנקץ ענז פנים! (חיט שקץ עז פנים!). פני אגור נהפכו לירקון, ועיניו נגרו דמעות רותחות, טפות טפות אשה אחרי רעותה כעיני ילד קטן, וידום. – הנחלנק הנחמנשי מנהנדוניא יהין קנדש לחגברה קדינשא ואנת מנתך קבונר! (החלק החמישי מהנדוניא יהי קדש לחברה קדישא מתך קבור)! – ענה רבי שפופם כשוך חמתו. – איזה חלק? איזה נדוניא? חלק חמישי? כמה הוא החלק החמישי? – אלפים שנקל! – אלפים שקל? אוי לי כי נדמיתי! – אלפים שנקל! (אלפים שקל!) – אלפים שקל?! – צעק אגור ויקפוץ ממקומו ויחרר וינוע – אלפים שקל? האם שודדים ומרצחים הנכם? אנשי חמס? האין אלה בקרבכם? יעבור עלי מה! אלפים שקל לא אתן! לא אתן! כי אלפים שקל אין לי! אלפים שקל? שוד ורצח! רצח נורא! – אנם לא תנתן, אנז במנלח תמלנחנה, והינתה לנך למנשמנרת ינמים רנבים! (אם לא תתן אז במלח תמלחנה והיתה לך למשמרת ימים רבים!). ואגור, לשוא התחנן אל גוריון כי יעש משפטו ודינו, התנפל לרגלי אחדים מנכבדי העדה כי יעתירו בעדו! רבי גוריון ועוזריו באחת: אגור הוא איש אוצרות, לו חמשים אלף שקל, ומאז עלה לגדולה, לא לקח גם חלק קטן לדבר שבצדקה, ולא רק מהכלל יקפוץ ידו, כי גם מאחיו האביון; ועתה שעת הכשר היא, כי ישלם את נשיו בעד כל השנים הרבות ההן… ולא אכביר במלים, אחרי בכי ותחנונים, אחרי קללות וזעקות נתן שמונה מאות שקל, בדעתו היטב, כי עצת רבי שפופם, למלוח את אשתו המתה במלח, למען תהי לו למשמרת ימים רבים, לא נכונה היא! – אנכי אתן צדק לפעל רבי גוריון! מדוע לא ישא איש עשיר כמוהו במשא העדה! – גם אנכי, גם כל העיר נתנו צדק לפעלו, לו הובא הכסף אל קופת העדה, אך… הנה שמענו דבת רבים!.. – שמע נא ואספר, אך אל תבהל ברוחך! ריב עולם היה לרבי גוריון ברבי מררי, רבי גוריון הלא אמרתי לך: כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו! שני מיני מכס היו בעירנו, מכס גבול העיר, ומכס הבשר, על שני "כלי חמדה" אלה לטשו עין כל קציני עירנו, בכל דור ודור, כי העשירו את בעליהם, ורבי מררי היה המוכסן, הוא זכה לשני שלחנות, למכס הגבול, ומכס הבשר, ויצר רבי גוריון התגבר עליו, הכסא ויוסף עשרת אלפים שקל, ויוצא את מכס הבשר מיד רבי מררי! ואז התגלע ריב ביניהם, "ריב הכלבים בעד העצם" ועד שרי המלוכה הגבוהים הגיע דבר שניהם: מררי גלה בכתבי דלטוריא את עונות הטכסה, ורבי גוריון גלה את ערות מכס הגבול. וכתום שלש שנים, בא רבי מררי, ויוסף ששת אלפים שקל, ויוצא את הגזלה מיד רבי גוריון ויבוא רבי גוריון ויוסף ששת אלפים שקל, ויוצא את מכס גבול העיר מיד רבי מררי! וכה נלחמו שני האיתנים האלה איש ברעהו. וכדי היה בזיון וקצף! מחיר הבשר עלה ביוקר, מקורי הצדקה והחסד דללו וחרבו, עניני העדה הובאו במבוכה נוראה, ואנחנו עונותיהם סבלנו, אנחנו וכל העם!… ויהי אחר הדברים האלה אחרי מות בניהו בן יהוידע, ואשת אגור החיט; מצאו בעלי חוב אלה לגבות את חובותיהם איש מרעהו: רבי מררי כתב דלטוריא אל שר הפלך, כי רבי גוריון לקח בלא משפט שמונה מאות שקל מיד אגור החיט בעד אחוזת קבר, וישם את הכסף בכליו. ורבי גוריון שלם לו על יתר, ויכתוב דלטוריא, כי ערך צואה מזויפת בשם בניהו בן יהוידע, ויירש את נחלתו… מובן מאליו, כי כבוד ישראל חלל מאד, וכבוד עירנו בפרט… כי בוקע עצים יפיל שבבים! עירנו היתה כמרקחה ימים רבים, שרים גדולים בתור שליחים מיחדים, שלחו כרכמישה, לחקור ולדרוש הדברים, ברוב עמל ויגון ושפיכת דמים (תרתי משמע) נמלטו מרשת טמנו איש לרעהו, אך נענשו בשלילת זכיות להמנות בין חברי בית המועצה ולשאת כל משרה בעדתם, ולהתיצב בשער ההתחרות… שני יוסף בן שמעון אסרו בגדוד האסירים. ורבי מררי אשר המלחמה הנוראה הזאת הריקה את אוצרו מאד, מלבד כעס ומכאובים, פחד ושבר ברוח, יגון וחרפה, בגלל אשר נפקד מקומו בבית המועצה, ובבית פקודת העירונים, ובלשכת הטכסה, ומקומו לקחו אויביו ומתנקמיו; חרה אפו בתבל ויושבי בה, ויברח מפניה עד שערי מות!.. אולם גדולה היא הנקמה אשר נקם מאנשי ריבו במותו, מאשר נקם מהם בחייו! כי בראותו כי בא קצו, קץ כל בשר. מהר ויבוא ורשוה, וימת באחד מבתי האורחים, ויקבר במחיר לא רב, ופרנסי כרכמיש שמעו ויחרקו שן, כי הסב להם נזק רב: כשלשת אלפים ויותר! ורבי שפופם קרא אז מנהמת לבו לאמר: "חנבל עגל דאנבדין דנלא מנשתנכחין"! (חבל על דאבדין דלא משתכחין!) ובצפיתו הבל, צפה כי אשתו האלמנה תשלם נחומים לו!.. ואז חגר רבנו בעוז מתניו, ויבטל את "חברא קדישא", והנהגת שדה הקברות מסר בידי האדון המפקח, וחק כתוב בספר התקנות החדש: "שלשה שקל בעד אחוזת קבר, והעניים ימצאו להם קבורה בתוך אחיהם חנם אין כסף!.. – אבטליון אבטליון! – אמרתי אליו – ארחמך מאד כי לב טהור ברא לך אלהים, ואמרותיך נעמו, אך רפיון עצביך יהיו בעוכריך! הנך פיסימיסט נורא מאד!.. – הה אדוני – ענה אבטליון כנכלם – לו יצאתי לשפוט, כי אז צדקת בדבריך, אבל אנכי הלא ספרתי לך מעשים אשר נקרו ויאתיו! מה מאשר הייתי בעיני בבשרי צדק; ומה אמולה לבתי, כי עלי להוציא את הפגרים מקבריהם, ולשטחם לעיני השמש!.. כשעה תמימה עוד ישבתי בתא הסופרים. המפקח פתח לפני פנקס בית החולים, ואחרי רשמי את אשר ראו עיני, צוה צלמונע להוליכניבעגלתו אל בית מלוני, ויחדו לווני עד אשר ישבתי בעגלת החרף, ואחרי אשר הרכב הפך בסוסים וינהג, הרימו כובעיהם מעל ראשם בדרך כבוד, עד אשר עברה העגלה מעליהם. שנים ילוונו על דרך החיים, מיום צאתנו מרחם אמנו,עד יום בוא חליפתנו:הפחד והתקוה! – הם יאחזונו בשתי זרועותינו מימין ומשמאל; מאז נוכל לטפס ולעלות על ההר הנורא, המלא חתחתים ומכשולים, וסירים סבוכים – מעבר האחד; והם לא ירפונו עד רדתנו מעבר השני, בשלוח השמש קרני אורו האחרונים, על פני תהום, התהום הנורא אשר יהי זבול לנו, וחשך עולמים ישופנו! הפחד דוב אורב הוא לנו, ארי במסתרים, אל מראהו נטל, בשאגתו ירגז לבנו, בינתנו תסתתר, וידינו תרפנה מעשות תושיה, והתקוה היא אילת אהבים ויעלת חן, דריח ירוונו בכל עת, משוד תנחומיה תיניקנו, וגם רעה תמתיק בפינו. אבל שני אלה, יחד יסבונו בכחש! כל ימי חיינו יהתלו בנו, ותמיד יהפך לבנו לאהבה את אויבינו, ולשנוא את אהובתנו…כי טוב פחד שוא מתקות שוא! אחרית תקוה נכזבה מפח נפש, ומחלת לב; ואחרית פחד לא היה פחד, גיל וישע!.. פחד קראני ורעדה, בהודעי בבית החולים כי יוחנן מת! ראיתי כי את אשר יגורתי בא לי! מתני מלאו חלחלה, לא בגלל אשר מכשול עוני היה לנגד עיני, כי אנכי הסבותי בנפשי..הן ידעתי כי חף אנכי ולא עון לי; כי לו גם הבאתי בידי שטר אמנה מאשתי, והבית קם לו לצמיתות לאחוזת עולם, או לו כחדתי תחת לשוני כי אין בידי שטר אמנה, האם לא התנפלו עליו אז הפועלים ההוללים בלילה להכותו באגרוף רשע, ולגזול את כספו? רק הערבון אשר השארתי בידו בעד ששת השקלים, הרעיש מוסדי לבי! ובגלל שטר המכירה והקבלה על סך חמשים שקל, השיגוני כמים בלהות! פחדי גבר עלי, והדמיון שת עליו נוספות, ויחש לי עתידות נוראות, שואה ושבר גדול, אשר גם יד צר ואויב לא תעצר כח להמיט עלי כאלה! בדמיוני, מכבר הובאתי בשערי בית הסהר, ויום יום הנני מובא, דרך רחובות כרכמיש ההומים מאדם, בהעגלה השחורה, המוקפת משלשת עבריה, אנשי חיל הדרגונים, נושאי קובעי נחשת קלל על ראשיהם, וחרבות שלופות בידיהם, – אל לשכת חוקר הדין, ימוגגני תושיה, ויענה את נפשי עד מאד, בחקירותיו ודרישותיו. מכבר ישבתי על ספסל הנאשמים, בבית דין הגליל, והסנקתדר עומד על רגליו, ומגיד פשעי, ופשעי כל עמי בית ישראל, לאמר: – אם הסופרים העומדים בראש העם, הסופרים המורים לו דרך לצדקה, אם הם יעשו תועבות כאלה, מה נוכל לקוות מבני ההמון החשוכים? וכל נכבדי כרכמיש אשר באו לשחר פני בליל שלשום, באו לשמוע דבר המשפט. ואיש אל רעהו תמהו לאמר: – אנחנו כבדנוהו, למען גדלו ותפארתו בעולם הספרות, ומי מלל לנו כי סופר בישראל יחבל תחבלות און? כי יהיה איש נוכל ובליעל? ורבי פגעיאל יעץ להפר ברית האגודה, היא אגודת חובבי "שפת עבר", כי הסופרים אינם כדאים לתמוך בידם, וכל רעיו הופיעו על עצתו. רק צלמונע כהה בם לאמר: –חלילה לנו מעשות כדבר הזה! איש אחד יחטא, ועל כל עדת הסופרים יצא הקצף? הלא גם בין הסוחרים, גם בין הרופאים ימצאו אנשי בליעל!… ואבטליון אשר גם הוא נמנה בקהל הסופרים, מצא אתכבודו מחלל, ויעמוד בפתח בביאה, ועיניו נגרו מאין הפוגות. הסנגור לא מצא און לו להצדיק משפטי, השופטים עזבו את אולם המשפט, ויתמהמהו כחצי שעה באולם השני, וישובו ויחרצו משפטי לשבטו! ראש קרא פתשגן הדת, כל הנאספים עמדו על רגליהם באימה וביראה, וכרגע הקיפוני אנשי החיל ויוליכוני שבי, ואשתי ובני ובנותי – לא ידעתי מאין באו הנה פתאום – הלוך ילכו ובכה, יגוזו שער ראשם, יתפלשו בעפר. בתי הבכירה מתופפת על לבה ראשה בשתי ידיה, "הה אבי עכור עכרתני ביום הזה! גם בוז משפחות, גם עור ופסח ימאס בי, בת עובד עבודת פרך! בתולה גלמודה אשב עד בוא חליפתי"! וקולה קרע את לבי לקרעים, וגם אחרי אשר השלכתי אסור באזיקים אל ירכתי הספינה הגדולה, המובילה את הפושעים והמורדים סוכלינה לעבוד עבודת פרך כל ימי חייהם, גם אז קולה שמעתי! שמעתי ותרגז בטני! ומה גדול היה ששון ישעי, בראותי שקר תרמית הפחד ועוזרו הדמיון! הלצים הזדים האלה, יחמדו להם לצון, רק להרגיז מנוחת בני האדם! בשובי בעגלת צלמונע לבית מלוני, והנה משרת בית המלון לקראתי וימסור מכתב על ידי. בידים רועדות לקחתי את המכתב ואשתומם; אחרת לא חשבתי, כי רק ידי אשתי כתבוהו, וצלא הוא קנים והגה והי, תוכחה ונאצה; אבל מאין ידעה כי בכרכמיש הנני? ומי הגיד לה כתבתי? שמתי עיני על הכתבת, ולא הכרתי מראהו, גם חותם בית הרצים, לא מצאתי על המעטפה, בחלחלת מתנים קרעתי את המעטפה, ואהי כמשגע ממראה עיני: לנגדי הופיעה תמונת הקסרית היפה יכתרינה השניה אשר באור פניה חיים חן וחסד ורחמים! גם שטר המכירה והקבלה, אשר נתתי ליוחנן הסנדלר עליו השלום. ומכתב קטן אשר בו כתוב כדברים האלה: "לכבוד הסופר רב הנוצה, מעינותיו יפוצו "חוצה, מספר ספורים, יודע יצר כל היצורים, "חוזה חזיונות, מגלה עונות, מוכיח בצדק, מישר "כל חדק, ומתקן כל בדק, בטוב טעמו, פותר "שאלת עמו, נודע לתהלה, בכל הקהלה וכו' וכו'. "על פי צואת שכיב מרע, הוא רבי יוחנן ע"ה; מושב לכבוד מעלתו, השטר הרצוף בזה, ששת השקלים הושבו ליד יורשי המנוח. מפי איש אחד נודע לי המשא והמתן, שהיה בינו ובין המנוח, צר לי מאד כי רוע מצבו לא נודע לי עד עתה, עד הרגע האחרון אשר אערוך דברי לכבודו! אנחנו לא נתן למוט רגליו! כעת יקבל שטר בן מאה שקל, אשר לפי שעה יחלצהו מן המצר!.. "עבדו עבד לחכמים, פלוני אלמוני"! שטר בן מאה שקל! בינתי הסתתרה! ראשי סבב עלי! התבוננתי בהשטר, במראה הקשת בענן, באותותיו בציוניו, בצרופיו ובמספריו, התבוננתי בחתימת יד הסוכן והגזבר. הסתכלתי בפני הקיסרית, בקווצות ראשה, ותלתליו היפים והנחמדים, פרשתיו מול החלון, מששתיו באצבעות ימיני ושמאלי, ואראה והנה שטר בן מאה שקל כדת ובהלכה! קראתי שנית את המכתב, ושטר המכירה והקבלה אשר כתבתי באצבעות ימיני התבוננתי על חתימת ידי, שמי ושם אבותי, וארא כי לא חולם הנני! ובכל זאת הנה הכסף הפודה ומציל ומפרנס ומרחם בכל עת צרה וצוקה, לא רק אשר לא שמח את נפשי הנוגה, כי גם שפך עלי רוח עצב! רוחי נבקה בקרבי,בזכרי כי אנכי, אנכי אשר מימי חרפי הסכנתי לתת, ולעת זקנה עלי לקחת! העל כן הארכתי ימים על פני האדמה? כאבי היה נעכר מאד, ואל אלה דלפה עיני! ואהי נכון להשיב את הכסף ליד בעליו, אך לא ידעתי מי הוא? מי הוא איש חסדי ומטיבי? גמרתי אומר לקרוא לבוקיה ולשאול את פיו, בחשבי, כי הוא האיש אשר מפיו נודע ה"משא והמתן" לפלוני אלמוני; אפס כי כלימה כסתה את פני, בזכרי כי בוקיה ידע חרפתי, כי אקח מתנות באדם!.. ואקרא למשרת בית המלון, ואבקשהו כי יגיד לי מי מסר את המכתב על ידו? אך המשרת הגיד ולא כחד, השבע השביעהו בעל המכתב לבל יגלה שמו. המשרת יצא, ואנכי ישבתי על מקומי סר וזעף, ונפשי מאנה לנגוע בהכסף; בקרב לבי נלחמו שני האיתנים: הכבוד, וההכרח, ההכרח הזכירני אמרת אבטליון הצרופה: כי את אשר יקראו רהבים ושטי כזב, בשם חסד, משפט הוא לאלהי יעקב; ואם כן, הלא רק חוב ישיב לי מיטיבי הטוב והישר, ומדוע זה אמשוך את ידי ממנו? והכבוד הבינני לאמר: אם פלוני אלמוני רק חוב ישיב לי, מדוע זה חפץ בעלום שמו? אז חרץ ההכרח משפט לאמר: פלוני אלמוני יודע, כי אם ימוך איש ומטה ידו, ובא רעהו והחזיק בו, לא חסד יעש עמו, כי אם חוב ישיב לו; אבל לא ידע אם גם אנכי השכלתי לדעת את המשפט הזה!… וכה נלחמו שני אלה בקרב לבי עד בוש; ובאחרונה גברה יד ההכרח!.. ואקח את הכסף ואטמנהו בחיקי, ולא רק מנוחתי שבה אלי; כי גם היתה עלי רוח ששון, ואגמור אומר לבלי חקור ודרוש הרבה, ולסדר את נסיעתי לביתי: שקלים אחדים היה עלי לשלם לבעל בית מלוני, ומתן להמשרת, ושני שקלים ושמונים ושמונה קשיטות, מחיר המסע במסלת הברזל, ותשעים שקל בערכך, אביא לאשתי! שלשה ימים שהיתי בדרכי, בשלשה ימים תשעים שקל, שלשים שקל ליום, אלמלא לא באתי אלא בשביל זו דיי! מה תאמר אשתי אז?.. ובעודני חושב והוגה ומסדר נסיעתי, והנה קול דופק על הדלת. – יבוא! – קראתי בקול רם. הדלת נפתחה, ובעל הבית ואשתו, צעדו על סף החדר, לבושים בגדי יום טוב ופניהם צהלו, ועל ידם התנהלה נערה נחמדה לעינים כשושנה פורחת, לבושה שמלת קנבוס צחורה משבצה בדודאי תכלת וארגמן, מקלעת פרחים התנוססה על ראשה בין מחלפותיה, וצרור המור בין קרסי אפודתה, יחד השתחוו, והאם קפצה בראש, ותקרא בעוז וחדוה ממקומה: –היום הוא יום חתונת בתי למזל טוב ושעה מצלחת, היום מלאו לה תשע עשרה שנה, עד מאה ועשרים שנה! הרחמן הוא יזכני לראות "נחת" ממנה, בנים ובני בנים עוסקים בתורה, ולא איגע לריק, ולא אבוש ולא אכלם לעולם ועד, ויראו שונאי ויבושו"! ובעלה אשר הכרתי כי ירא לכנס לתוך דברי חברתו לא יכול עוד נשוא אולתה, וידבר אליה בלאט: רב לך להלאות בלהג הרבה את האדון הזה! דברי דברך וישמעהו! – בתי הכלה, תרהיב עוז בנפשה לבקש מכבודך אורח נכבד, כי תופיע על ראש שמחתה!– קראה האשה בהכירה משוגתה. – החופה תהיה בשעה החמישית בערב היום הזה!– הוסיף הבעל.והנערה השחה ראשה בענוה, ותאמר: – אמצא חן בעיניך אדוני הסופר! – מי הגיד לך גבירתי כי סופר הנני? – מי? כבוד שם תהלתך אדוני הסופר ילך לפניך, רחוקים,ומה גם בכרכמיש עיר מולדתך! פעמים רבות שמחתי בפעליך ואעלוז ואצחק; ורבות פעמים העצבת את רוחי, ותפתח מסגרות מי עיני… זה שנות מספר אשר אדיר כל חפצי היה, לראות פני היוצר האמן אשר השכיל לברוא נפשות כאלה, והנה בא יום שקויתיו! – התקראי גברתי ספרי שפת קדש?– שאלתי, ואתענג לשמוע תהלה מפי נערה צעירה לימים.– אין חקר לרוח האדם! – הכלה הורידה את עיניה, ובלחייה אזל חורא ואתי סומקא, וארא כי בלי צדיה הכלמתיה. – סלחי נא גברתי! – נסיתי להצדיק את נפשי. – לא חטאת לי! – ענתה הכלה – אך שאלתך מוזרה היא לי, האם בת אל נכר הנני? בת ישראל לא תדע שפתה? מי מבנות כרכמיש אשר לשונה לא תמהר לדבר צחות בשפת קדש? מבת רבי פגעיאל בן עכרן הגביר, עד בת הלל שואב מים, כלן מדברות שפת קדש, ונשבעות לה' צבאות!.. לבי נמוג בקרבי בשמעי מענה פיה התמים! על לבי עלה זכר בנות עמי בכל ערי ישראל הגדולות והקטנות בארצנו: הנאורים, ההולכים קדימה, עוד אולתם קשורה בלבם להתרחק מעל גבולם, ולהתקרב אל גבול זרים, אל המקום אשר יזרום כמו דוה, כי כל רגש כבוד מת בקרב לבם: אבל היראים, החרדים, אשר דרך אמונה בחרו, אשר יתברכו בלבם כי הנם העידית משדה היהדות; גם הם ילמדו את בנותיהם רק שפות איברופיות לכבוד ולתפארת! והבנות האלה, תמלאנה קדים בטנן, ספרי עגבים; ובהנשאן לאנשים, אשר בחרו בם הוריהן, נחשבות הן בעיניהן כשבויות חרב, ונוספו גם הן בסתר על שונאינו, ומי שנה את רוח העם הכרכמישי? הלא רק הרב! אמנם רק ביד הרבנים להחזיר את העם למוטב!.. – לעשות רצונכם חפצתי, ואתכבד לקחת היום חלק בשמחתכם! – אמרתי אליהם בראותי כי למוצא פי ייחלו, אם כי עיני חסה על מספר השקלים אשר עלי להוציא בעת המשתה: לכלי הזמר, להבדחן, להחזן, למשורריו, להמלצרים, להמבשלים והמבשלות, וכל כלי הקדש, וכל מיני קבצנים שבעולם אשר יתורו אחרי מרעה בסעודות מצוה כאלה, ומה גם מתנת הדרשה! אין פוחתין משלשה שקלים! בעזבם את חדרי, מהרתי וארחץ בנקיון כפי, היטבתי שערות ראשי וזקני, משרת בית המלון נקה אבק מעילי, וכובעי, ויצחצח מנעלי עד היות להם ברק, ואשים על בשרי כתנת מגהצה, אשר לקחתי מביתי, ואתיצב מול המראה, להיטיב בית צוארי ולעשות שפמי, ואבהל מאד בראותי כי שער ראשי וזקני הפך לבן, וחריצי מצחי, וקמטי לחיי שחתו העמיקו… ואהגה נכאים, כי קמטתי בלא עת, כי זקנה קפצה עלי מרוב כעש ומכאובים אשר אשאם במנוחה… ובהיותי תפוש במחשבות יגון אלה, שמעתי קול מדבר אלי לאמר: – הפעם השלישית הנני בא הנה היום! במראה ראיתי את פני אבטליון, ואומר כמתקן שגיאה – הלא רק הפעם השנית!.. – פני אבטיון חורו, ויען במבוכה: – אמנם אדוני רק הפעם השנית! צדקת! שגיתי: בהעיפי עין אל פניו דבר אלי יגנב, כי הוא מסר את המכתב ליד המשרת. – מה לך אדוני כי תסלסל בשערך?– שאלני אבטליון. – "בעל שמחה" הנני היום!הכלה בכבודה ובעצמה, בלוית המחותן והמחתנת, חלתה את פני! – בעל שמחה הנני כמוך! – ענה אבטליון כמתפאר, ויוצא מחיקו כרטיס הקריאה, להראות לי כי כנים דבריו. התבוננתי בהכרטיס ואקראהו ואתפלא: – כרטיס קריאה כתוב עברית? ומלא שגיאות!… – חלפו השנים ההן – ענה אבטליון ברגש – בעירנו כרכמיש החזירו עטרה ליושנה: נבלים בוגדים, או כסילים חסרי לב – אמרתי עליהם בשכבר הימים – מדוע זה שוא תהבלו? הלא יהודים אתם, ושיח ושיג לכם עם אחיכם, יהודים כמוכם, ומדוע לא תכתבו אליהם עברית? אם גם תתכחשו לשפתכם, ואם תקראו עד כי יחר גרונכם, כי לא מזרע היהודים הנכם; לא יהיה לכם שומע!– אך איזה שגיאות מצאת בו? הכרטיס הוא מעשה ידי הכלה להתפאר, שפתה צחה ונעימה! שתי שגיאות – עניתי בלצון – "מרים בת נח" וצ"ל מרינה ניקוליבנה, "ומרדכי בן גרשון" הוא שם החתן, תחת מקסים גריגוריביץ, הלא ידעת כי מנהג ישראל תורה היא!.. – הפעם צדקת – ענה אבטליון ויצחק – לפנים, לפני שמטה אחת, בכרכמיש עירנו, נקרא גם רבי יונה הגבן, מוכר דגים מלוחים בשער הכנענים, בשם איבן; התבין אדוני? רבי יונה הגבן הוא איבן! איבן ותיק וחסיד; איבן יגמא ברעש ורגז את הזהר ו"רעיא מהימנא" מדי שבת בשבתו; איבן בוכה כתנים לראש אשמרת בתיקון חצות; איבן לובש מצנפת שער וטלית קטנה עד הברכים; איבן יענה בצום נפשו בימי בה"כ וסליחות של שובבים ת"ת; איבן ירא ורך לבב, ומוכה במחלת הטחורים מכבודך! עצור מצחוק לא אוכל! מעי מעי אוחילה! – יונה הגבן? יונה הוא יהודי רד עם אל. מי יתן והיו כמוהו כל פושעי ישראל! איך יצא לתרבות רעה? – האומלל לא ידע בכל אלה, כי מאת בתו היתה שומה! בתו היתה עלמה משכלת, בקיעה גדולה בספרה היהודית, וכה הואילה להקרא בחברת בני ובנות הנעורים: מה נוראה היא התמורה ברגשותינו! איך פג טעמנו! לפני אלפים, מאתים וארבעים שנה, קרא נבוכדנצר מלך בבל, את שם היהודי "דניאל" כשם אלהיו: "בלטשצר" רב סגנין על כל חכימי בבל; ורב סגנין זה, למרות משמרת פקודתו הגבוהה, ואויביו מקנאיו, ומכיו בסתר, הודה ולא בוש: "אנא דניאל"! לאמר: "עברי אנכי, ואת אלהי השמים אני ירא"! ובימינו אלה, גם צעיר ונבזה משרת בית אורחים, או עוזר בית מסחר, אשר עזרתו היא לטאטא את הדמן… בשם אבותיו אברהם יצחק ויעקב, משה ואהרן, דוד ושלמה וכו', הוא יבושבמלכים, רוזנים, גבורים, נביאים, חכמים, משוררים וכו', ויתימר בכבוד שכור, מנקה בית המחראות, או עורף כלבים! בלי כל רגש וחשבון נעלה נפשם בשלהם ויחמדו של אחרים!.. ברוח קרה אביט על הסכלות או השגעון הזה! תוצאות החקוי וההתערבות הוא! ושני אלה נולדו על ברכי חנוכנו הרע; לו ידעו אחינו ואחיותינו מושג מתורתם, לא ידעו את שפתם, לו ידעו קורותיהם, כי אז השכילו להוקיר את כבוד שמם, ואז הוקירוהו גם העמים אשר בקרבם הם יושבים; ועתה איך יוקירו הגוים את ערכם, אם הם בעצמם ינאצוהו ויחללוהו? – התדע אבטליון, כי חזון שנוי השם נפרץ היה בעמנו מדור דור? גם בתקופת התנאים על נהרות בבל, ובתקופת המשוררים והפילוסופים בספרד, איטליאה, ופרובינצה? – שגית אדוני, לא הם שנו את שמותיהם, כי אם מלכי הארצות, והחכמים הגדולים, אשר התהלכו עמם תמיד כרעים באחים, וישבו יחד אל שלחן אלהים, אל שלחן החכמה!.. ואנחנו לא שם לנו על פני חוץ, אך באימים נתהלל! אך שים נא אל לבך כי שלם להם אלהים! תחת אשר לא אבו שמוע תורת מדריכיהם; הנה עליהם לשמוע לקול הממשלה, אשר אסרה עליהם שנוי השם!.. – אכן, חברי הסופרים דברו אליהם השכם והערב!.. – חבריך הסופרים? – ענה אבטליון, וילטוש לי עין חדה, - הן אין זר בינותינו אנכי אגלה לך את אשר עם לבבי, כי רק הסופרים התעו את ההמון! – אנחנו? – קראתי כמצטדק, ולבי נפל בקרבי עד הברכים. אתם! אתם! בשנות הששים: בימי תסיסת ההשכלה הליטאית, הייתם כמשגעים ממראה עיניכם, ותחזו לנו משאות שוא ומדוחים! תחת אשר עליכם היה לערוך לנו ספרי חנוך, ספרי חכמה ומוסר, ספרי תולדה; נתתם לנו ספרי התולים ועגבים. זה החל ללעוג לקדשי אמונתנו, למנהגים אחדים, אשר אם כי לא ממקום קדוש יהלכון, אבל גם נזק לא הסבו לנו, וידרוש תקונים בדת; כמו רק המנהיגים האחרים האלה, היו השאור שבעיסה המעקב גלותנו ושווי זכויותינו; וזה לעג לשמותינו, אשר אם כי לא כל איש לב יודע כי אין יופי, ואין גנאי בשמות! גרונם, תנחום, טודרוס, היו חומר, לחוזי מהתלות. וזה השליך שקוצים על כל לובש בגד ארוך, וזה נתן דופי בתופשי התורה, בנשיאי הדת, ומה גם בהצדיקים אשר הם רבי החסידים. ואלה ואלה, בערו הכרם, עקרו נטעי נעמנים, ויזרעוהו זמורת זר! – הסופרים? מה זה תדבר? מי העיר למוסר אזני העם? מי יחזירהו למוטב? מי יתמכהו? מי ינהלהו בעצתו? הגידה נא אם ידעת! – אתם הסופרים – ענה אבטליון בלעג, ויקמט את מצחו, וילטוש לי שתי עינים כמתלוצץ וכמתקלס בי. – אכן אנחנו! אנחנו היינו הראשונים אשר נלחמנו מלחמת תנופה, את המתבוללים, את השטופים בתאות המותרות! אנחנו אנחנו! – אכן, אתם!– ענה אבטליון בחמה מסתרה, ויקם מכסאו, כמו חש בנפשו, כי בעמדו על רגליו יקל לו להשמיע אמרותיו – מי בקש מידכם לעות ולתקון? ולו גם לא עותם גם אז, לא התוכחה תשוה לה פרי, כי אם מופת המעשה! את אשר יפעל איש תמים ובר לבב, על לב הנלוזים במעגלותיהם, בהיותו למופת להם במעשיו; לא יפעלו אלפי מוכיחים בשער בתוכחתם, אם גם חלק משמן חכם! אתם הסופרים תלחמו בקסת גבורים את ההתבוללות, ואהבת המותרות, ואתם הנכם לאומיים? או מסתפקים במועט?.. הלא דברים קל וחומר: אם אתם לא תשמעו דבריכם, איך ישמעום אחרים? אמץ לבי בלי משוא פנים, ודבריו – ידעתי בלבי – צדקו מאד… ואגמגם בלשוני: – מי הוליד את התנועה הפלשתית? הלא רק אנחנו! מאמרינו הרבים והעצומים בכתבי העת לבני ישראל! המשא אשר נשאנו, ותחבולותינו! – אתם הולדתם את התנועה הפלשתית, כאשר יביא הדרור את האביב!– צחק אבטליון בקול גדול – האם לא הצחוק הוא לשמוע?.. לא אדוני הסופר, לא מאמריכם הולידו את התנועה הזאת, כי רק התנועה הולידה את מאמריכם! מדוע לא הולדתם את התנועה הזאת בשנות החמשים הששים והשבעים? לא בעצתכם עזבו רבים את ארץ מגוריהם, וילכו ארצה פלשת, כי אם העת! יד התקופה החדשה אשר הסיעה כעץ תקותם ותהפך אותה משרש! ומה אות כי בימי שלותם, בעטו… וגם כעת, הנה אלה אשר הרעה עוד לא נגעה עד נפשם, הנם יושבים על מקומם, וקולם הוא כקול קורא במדבר?! ובמה תצדקו אם אשאל את פיכם על אודות חבריכם הסופרים, אשר דברו אלינו השכם והערב, על אודות הישוב בארץ הקדושה; מדוע לא שמו המה פניהם אליה, וינועו לארץ החדשה; הארץ אשר היא הרת ההתבוללות והחפש? בימים האחרונים, רחש לבכם דבר טוב: להעמיד מוכיחים בשערינו; האם לא יצחק כל שומע? האם לא היתה כזאת לפנים בישראל? האם לא עמדו בני ההמון כזקנים כנערים, צפופים בבתי כנסיות, מדי יום ביומו בין "מנחה למעריב", ומה גם ביום שבת ומועד, לשמוע דבר ה' מפי המוכיחים והדרשנים? וגם היום בערי הפרזות הקטנות אשר לא נגע עור ההשכלה..? ומי שת קציר להם? מי נתנם ללעג ולקלס? מי הבאיש ריחם בעיני המון? אם לא אתם הסופרים? בהמגיד הקילמי החילותם, וברבי אליהו הלידי ורבי חיים הרומשישקי כליתם! –המגיד הקילמי? עניתי בלעג – אין אנחנו נזקקים למגידים כאלה! –שאני, אדוני הסופר! המגיד הקילמי נכבד הוא בעיני, הרבה יותר ממטיפיכם החדשים מקרוב באו! תוכחת פיו פעלה הרבה הרבה על לב העם, הרבה יותר מכל דרשות מטיפיכם, ומכל מאמריכם מאז ועד היום הזה! העלינו לעשות את העם לחוקרים, ולפילוסופים ומשכילים? או לאנשים ישרים, מועילים לחברת מין האדם? עוד אזכור בימי נעורי, דרש המגיד הקילמי בבית הכנסת הגדול בעירנו, וביום המחרת ראיתי תוצאות דרשתו: וחנונים והחנוניות, השליכו במצולות נהר "מיכה", את אבני כיסם, וכל מדה לא נכונה, ויקנו להם אבני צדק, הין צדק ואיפת צדק. הנושכים חדלו מעשק ידיהם. נשי הגבירים הפרוצות בהמדה, אשר יצאו ברחוב העיר קוממיות, נטויות גרון ופרועות ראש, ומקשטות בפתילי משי, וחרוזי פנינים; ומהן נפתחה הרעה לכל נשי עירנו, כי גם להן עינים ולב, העין רואה והלב חומד; בחיי המשפחה נראו פרצים נוראים, ואסף גם שלומה והעיר מלאה מטה, אחרי אשר מדת ההסתפקות והענוה, גרשה כגנב מגיו: – הנשים האלה לבשו ענוה ימים רבים!..כל חברות הצדקה ועבודת אלהים, החליפו כח, התורה אזרה חיל.. ואתם! הכנסתם בנו רוח שטות, רוח יוני, רוח בער! הרוח הזאת עשתה שמות בשדה היהדות, עקרה משורש כל אלוני זקן, אשר היו לנו צל כבוד בארץ עיפה; האות החיים בלב הדור הצעיר, עברו גבול, והן שטפו את היהדות, סחפו את תורת המדות והמוסר, גם שרשו בכל תבואתנו, עד כי נשארנו דלים וריקים… צא נא השדה, שדה המסחר, והתבוננת בעינים פקוחות, כי הסוחרים עצרת בוגדים, לא רק מרמת כנענים, אשר בלעדה לא יכון המסחר, כי אם עשק וגזל, שוד ורצח, פשיטת הרגל ונושים, בליעת חיל זרים; וההרגל טמטם כה את לבנו, וישלול רגשותינו, עד כי חדלנו מהביט עליהם בעין בוז… האנשים האלה עוד על פני כל העם יכבדו!.. עתה נפקחו עיניכם לראות, את האסון אשר הסבותם, לנו הסוסים, באחזכם מושכות רסננו בידכם! הנכם רואים כי הטבעתם בבץ רגלינו; עתהתשרקו לנו גם תניפו עלינו שוט, למען נצא למרחב, על המועד אדוני? כי כחנו עזבונו!.. ומה גם כי עצלים אנחנו מאז ומעולם!.. מצאתי מענה, ואדום. בין כה וכה פנה היום, ויאת לילה, זכוכית החלון בחדרי משכני עדו מקלעת פרחים, ופטורי ציצים, מעשה ידי אמן, ולבנה ממכון שבתה שפכה עליהם נגה וזהר. ואבטליון הוציא השעון מחיקו, ויאמר: – הנה השעה החמישית, לכה דודי לקראת כלה! לבשתי אדרתי ואלך בחברתו. ברדתנו ממעלות בית המלון, קרבה חיש מהר עגלת חרף לפני הפתח. הרכב הלובש שמיכת עור כבשים צהובה, ואזור צמר אדום במתניו, אשר שתי קצותיו ירדו משני עבריו ימין ושמאל, ובימינו שוט ארוך – האיץ בנו לשבת בעגלה, כי נלאה לחכות. – אנה אנחנו נוסעים? שאלתי את אבטליון, ואשב בעגלה בלי חמדה, כמו נבא לי לבי רעה. – לבית הכנסת הגדול! – החופה היא בבית הכנסת? מנהג עתיק לימים שורר בכרכמיש!– שאלתי ואעקם את שפתי. – המנהג לא ימצא חן בעיניך? ענה אבטליון בעוז משפט – והמנהג לזלזל בכבוד החופה, לפנות לה מקום, אצל שפך האשפה, או גם אצל בית המחראות בחצרות בתינו הקטנות והצרות, ימצא חן בעיניך? דמוע תדמע עיני בזכרי, איך ירדנו פלאים! אנחנו בני העם הנאור מראש מקדם, אשר לאורו הלכו גוים רבים; אנחנו אשר קדשי אמונתנו התאימו את רוח היופי והנשגב; אנחנו אשר סדרינו הטובים והישרים, בכל מקצועות החיים הפשוטים, היו למופת לכל העמים הנאורים; הנה אנחנו נהיה כעם אשר אין אלה בקרבו, בעם פרוע ומוזר אשר אין כל רגש בלבו! מה יאמר בן הארץ בראותו כי גם הרגעים הקדושים להאדם בכל ימי חלדו, נקלים הם בעינינו עד מאד, ולא נשים לב להם? הראית מימיך חגיגת החופה בין המון עמנו? הלא מעוררת היא זועה וגעל נפש בלב כל בעל נפש! לא רק אשר לא יכירו מקומה, כי גם יעטו עליה כלימה: "חופת כבוד" היא פרכת קרועה ובלה, אחוזה בארבע כנפותיה על ארבעה מוטות עץ; נערים שובבים יחזיקום, ויחד יהמו ירעשו, יריעו, יצחקו, יתקלסו בהחתן והכלה, ידקרו במחט ובמרצע את בשרם; בימי החרף ישליכו עליהם, כדורי שלג, גלידי קרח, גללי צואת הבקר ותיש העיר ופלגשיו הרובצים על יד פרוזדור בתי כנסיות, נקפאים. ובימי הקיץ, ידו בם אבני חצץ, גרגירי הקוצים, והחתן והכלה האמללים, ישאו בשרם בשניהם… ולא רק על החתן והכלה תעבור רעתם, כי גם על המחתנים והקרואים! פה ירכסו שמלת בתולה, במעיל איש זקן; אדרת בחור צעיר לימים, מסלסל בשערו ושפמו, בשמיכת אשה בלה מזקן; ושמה ידו אבן בכובעיהם, או גם ישפכו על בגדי "בעלי השמחה" – כנוח עליהם הרוח – חומץ גפריתי, ובגדיהם החמודות תהינה לשרפת מאכלת אש. החזן ולהקת משורריו ישירו כקול הסירים תחת הסיר, ומסדר הקדושין יאלם דום פתאום, כי אבן הלמה ומחצה רקתו, וקול צחוק יתפרץ מסביב, ועוד שערוריות ותעתועים כאלה: ובני הארץ יתבוננו בהמחזה, ישומו, וישרקו, ויניעו ראש, ויאמרו: אך צוענים המה, תועי רוח, פראים!.. בתאר לפני אבטליון את הזה עלו על לבי מתהום הנשיה, זכרונות ימים עברו, זכרון יום חופתי, איך גם אנכי נשאתי זעף בני "החברה הלבנה" אשר הקיפו עלי ראש ותלאה, וישימו נשף חשקי לחרדה… ובעקב זכרונות אלה, אחזו עוד זכרונות הרבה, גם טובים גם רעים, ואקרא מעל לוח זכרוני, כמעל ספר, את קורות ימי חיי מאז ועד היום הזה, זה ארבעים שנה: זכרתי את אשתי, זכרתי לה חסד נעוריה, זכרתי איך קרן עור פניה, שתי עיניה האירו כמאורות השמים, וכל מבט עיניה היה כקוי שמש בתחלת ימי אביב, פניה הזהירו כזהר הרקיע ויפיקו תקוה וחיים, כל אומר, כל הגה יצא מפיה צלצל באזני כרננת בני אלהים, ויהי שקוי לעצמותי; והיא, לבה הלך בגדולות!… אלוף נעוריה הוא בעל יכלת גדול, משכיל מלמד, ספרא רבא, אשר דבריו ישמעו מסוף העולם ועד סופו; ולמי תחפץ ההצלחה לעשות יקר יותר ממנו?.. ולו ידעה אז את גורלה ימים יצרו?.. עתה הועם עור פניה, ואש עיניה נדעכה כפשתה כהה… זכרתי את התמורה אשר הביאה העת בחיי, ובחיי דכל ישראל, ואתנודד! לבי הגה אימה, פן יבואו לנו ימים רעים ומרים עוד מאלה… כי אין מתעורר בצדק, ואין מחזיק בפרץ. – וכה צללתי בנבכי תהום רעיוני עצב, עד כי התעוררתי פתאום, כי עגלת החרף נדחפה לאחוריה, ותעמוד תחתה, וארא, והנני לפני מעלות בית הכנסת הגדול, אשר דלתיו פתוחות היו לרוחה, ואור הנרות במנורות הנחשת התלויות בשרשרות ארוכות בספון ההיכל הרם, הפיצו אור יקרות מסביב, כבליל שמחת תורה, ורבים עלו בחפזון על מעלות בית הכנסת. אבטליון משכני אחריו, ויוביליני אל הקדש פנימה, וינחני עד כתל המזרח, ומשם אחז דרכו תחת מעלות במת ארון הקדש, אשר שמה יעתי מאז, היה מבוא אל החצר הפנימית, ומה השתוממתי בראותי, כי הפתח הובילני אל צלע נחמד, בעל ספון זכוכית עגול, מרהיב בת עין? בעדו נשקפו שמי תכלת, ירח וככבי אור, קירותיו מכסים ברקמת ארגמן, ויריעת צמר גדולה בשלל צבעים, פרושה על הרצפה, וחופת כבוד יקרה, במראה תכלת וארגמן, משבצה, בפרחי זהב וככבי כסף, ועל ארבע קצותיה מלילות זהב, וממעל לה התנוססו "שבע ברכות" באותיות זהב; מוטותיה נחפו בכסף, ויעמדו בטבור הצלע, גם מבלי אשר החזיקו בה בני "חברה לבנה"; מסביב לה עמדו הקרואים והקרואות הכי נכבדים, ואבוקות עבותות בשלל צבעים בידיהם – כחצי גרן עגולה, אור יקרות האיר מסביב, ודממת קדש שררה. פתאום, הרימו הקרואים את האבוקות למעלה, כי הרב בא בלוית נכבדי העדה; הלא המה: רבי פגעיאל בן עכרן, רבי אחירע בן עינן, רבי און בן פלת, ורבי עיר בן אתונות, צלמונע הרופא, אלמודד המודד, בלטשצר עורך-דין, וכו'. ובין רגע הובל החתן והכלה תחת זרועות הוריהם, ובחורים ועלמות אין מספר, לבושות בגדי קנבוס לבנים, פשוטים; הנאספים פנו דרך ויתיצבו כחומה ימין ושמאל; החתן והכלה הובלו תחת החופה, ויענקיל הפסח הוא שמש בית הכנסת, עבר גם הוא בחפזון, ובידיו נשא אשישה יקרה וכוס כסף גדול, על טס כסף מזהבה; המקהלה בעמדה על במת ארון הקדש בפנים ההיכל, השמיעה במרום קולה, ואחרי המקהלה קול דממה דקה, דממת קדש. הרב סדר את הקדושין כדת, וסדר החגיגה תם. המקהלה השמיעה שנית במרום קולה, והד נעים מעורר לב, ענה מירכתי ההיכל. יענקיל הפסח אשר פניו היו מכסים ביזע, ונפעם ונרעש מרוב עבודה, פתח בשקידה רבה ובתהירות נפלאה, את דלתות הצלע; על יד המעלות ראיתי שתי שורות: גברים ונשים, הגברים לבד והנשים לבד,ואבוקות בנגליות בידיהם, ואחד מהם עמד בראש, ויאחז דגל הקדש בידו, מועף ביעף; לאור האבוקות קראתי על הדגל:"חובבי שפת קדש", ומעבר השני אחזה נערה צעירה לימים גם היא דגל בידה, ועל הדגל קראתי: "דגל משמרות הקדש בבית החולים הכרכמישי" ואדע כי הכלה הוא אחת החברות! ורבים מהצעירים והצעירות הכרתי, כי בבקר ראיתים בבית החולים, החתן והכלה עברו בתוך, ובני ובנות הנעורים שררו יחד במקהלה: ואחרי כן עלה באזני קול צלצלי נשיקות שפתים, בלוית ברכות, וקול שריקות הרכבים, אשר הוליכו את הקרואים. ואנכי עיני שוטטו בבית אלהים, ולא יכלתי למוש ממקומי; כמו צר היה לי להפרד מהמקום הקדוש הזה, אשר היה ששון ישעי, וכל חיי רוחי לפנים, בהלו נר הילדות עלי ראשי!… זכרתי את העונג הקדוש והטהור אשר חשתי אז בנפשי בערב שבת בהעלותך, בעלות להקת "כלי זמר" על הבמה לנגן "לכו נרננה" ו"לכה דודי" ורגשי עליצות נפשי בליל שמחת תורה עת אלפי מנורות חומר, המנורות אשר עצבו ידינו נערים; האירו את ההיכל ככוכבי השמים לרוב; הענג הנעלה אשר מלא את כל חדרי לבי, בשמעי זמר הדלקת נר חנוכה מפי החזן רבי קהת זכרונו לברכה; בשמעי זמרת יה זאת, ראיתי בעיני-דמיוני, רשעת אנטיוכוס, אכזריות לב היונים העריצים, ונצחון החשמונאים! ראיתי את יהודה המכבי רוכב על סוס קל, אחריו גבוריו עליזי גאותו, מצדם יפילו אלף ורבבה בימינם, וישמידו אויב!… – ברעש גדול התגלגל קולו הרחב כפתחו של אולם, עד ספון ההיכל העגול, ובהגיעו עד מרום קצו של ירד מטה מטה, בקול דממה דקה, כחוט השערה, ויגע במיתרי לבבי הרך, ובחברת הגדולים עם הקטנים עניתי ברגש "אמן": לבי המה כמו יין, פתילות המנורה יחד עם שמש, הפיצו אור כהה; אך לי האיר אור שבעת הימים, זיו גן עדן! האח ימי חנוכה! דודי נתן לי מתנת חנוכה שלש קשיטות, ודודתי שתים, אבי הזקן ואמי הזקנה עשר קשיטות, גם אמי חורגתי, אם כי לא הראתה לי אותות אהבה כל ימות השנה, בכל זאת לא הובישתני משברי, ותאציל לי בחסדה קשיטת אחת. בס"ה קוראים חביבים, הידעתם כמה עלה רכושי אז? עשרים ואחת קשיטות! מלבד אשר קויתי לרכוש לי בצחוק המתנענע, אין קצה לאוצרותי! עד כי כיס קטן תפרתי לי, ואשימהו בחוט על צוארי, ואשאהו כחותם על לבי, והעושר הגדול הזה לא הניח לי לישון! והלביבות?– הוי טעם גן עדן! כל אלה לעמת החפש?.. שמונת ימי חנוכה ימי חפש הם, וסר עול "הרבי" מעל צוארי!.. לעיניו אצחק, אתהולל, אדלג אקפץ, והוא לא יכהה בי, ודלוגי עליו אהבה!..מחשבות ענג אלה המו אז בקרב לבי הרך, כל העולם כלו היה כלו שלי! מחשבות ענג, ורגשי גיל כאלה נסתרו כעת; לא רק מאובד נקשה ורעב כמוני היום, כי גם מעשירי ארץ מאשרים, אשר ברוב עשרם יתהללו, ועל חילם יתענגו!.. ובהתעוררי מתרדמת זכרונותי, החזיקתני שמה! נרות המנורות כ , רק משמאל הפתח אצל "כסא של אליהו" הגיה "נר התמיד" חשכת ההיכל; פתילת השמן הפיצה אור כהה, ודממת שאול מסביב.. אמץ לבי לא עזבני. בצעדי און נגשתי אל הדלת, והנה: עמוד! פה עמוד אורח!.. סגרו הדלתות!.. במר נפשי נאנחתי, ואאזור כגבר חלצי, לשאת המנוחה את גורלי!הלילה, אם כי ארוך הוא, הלא לא שנה הוא… בחרתי לי מקום מנוחה על אחד התכתקים, אגרוף ימיני שמתי מראשותי, ואסגור שמורות עיני לנום שנתי, ואסגור בתי נפשי לבלי יתגנב כל רעיון זר אל קרבם, להחריד מנוחתי; אך לשוא! שנתי נדדה מעיני! כל אשר הוספתי לגרש מנגד עיני את הדמיון, כן הוסיף להתיצב בפני, ולהוליך עלי אימים. הוא הראני, כי רפאים עולים מן הארץ, כזרם מים כבירים התפרצו אל ההיכל פנימה, עטופים להבן עלה עד ספון ההיכל כעמודי אש גבוהים, ויתיצבו מסביב להקירות וישמיעו קול ברמה, ויתנענעו, ושפת לא ידעתי שמעתי, וקול יליל נורא הקשיבו אזני מהיציעות העליונות, הן עזרות הנשים; הכרובים הסוככים בכנפיהם על ארון הקדש, שטו עפו במרומי ההיכל וישקשקו בכנפיהם; לקול האות הזה, עלו עשרה זקנים אשר זקניהם הלבנים ירדו עד הרצפה, במעלות ארון הקדש, ויוציאו את הספר התורה הגדול אשר רק הכפורים יקראו בו, ויפרשוהו על שלחן הבמה; הקורא בתורה קרא כהן לוי ישראל, בנגון יום הכפורים, בקול עצב ופחד, ואחרי כן שמעתי אומרים: "האיש הזה אשר עם יושבי חלד חלקו, יקרא אל התוכחה"! השמש נגש אלי, ובכף ידו אחז בערפי להעיר אותי משנתי, וארא והנה עוטה הוא מעיל תכלת, ובמקום שתי עיניו האירו שני כדורי אש קטנים; למראה פניו המשונים, נבהלה נפשי מאד ואקיץ בחרדה, ואקפוץ מהתכתק, והנה החזיון הנורא גז חיש ויעף, ונר התמיד שב להאיר את חשכת ההיכל הנוראה. יד שכלי גברה על הדמיון, והקור החל לענות נפשי, עד כי שני בפי השתקשקו וארכובותי דא לדא נקשן! במר נפשי הרימותי קולי, שומע לי, רק הד נורא ענני כמו התל בי על אולתי! ואז נשאתי תלונה על אבטליון ועל המחתן והכלה והמחתנת, ועל שמש בית הכנסת, וגם על נפשי אני; ואגמר אומר בלבי לטפס ולעלות על אחד החלונות ולקפוץ החוצה, מיראתי פן יאכלני הקור, ובגשתי אל המלאכה, והנה קול דופק במקבת על הדלת שלש פעמים ואחרי שלש הדפיקות הקשיבו אזני לקול צלצלי מפתחות, ובריח המנעול בהעתקו ממקומו; הדלת נפתחה ברעש, וקול קורא בשמי, הקול קול יעקב, יענקיל השמש הפסח, בידו נשא עששית גדולה, ואחריו שמעתי קול אבטליון אליו:ו מה? הישנו פה? –הנני, הנני!– קראתי בשמחה וארוץ לקראתו, ואפול בין זרועותיו כילד קטן בין זרועות הוריו, אשר לא ראה אותם ימים הרבה. אנכי הבנתי, כי אבטליון לא הרהיב עוז בנפשו לשאול את פי על אודות המקרה הזסה אשר נאוה הוא לילד קטן, ולא לאיש שיבה כמוני… ועל נסיתי אנכי להצדיק את נפשי: – אנכי לא עצרתי כח לפלס לי נתיב בתוך ההמון הרב, ואחכה מעט, והנה רבי יענקל מהר ויסגור את ההיכל. אבטליון הוכיח ליענקיל פחזותו על פניו, ויענקיל נשבע בשבועי שבועות כי לא בצדיה עשה זאת. – חדל ממני חדל!– גער בו אבטליון–, מאז ידעתיך כי אל כל אשר תפנה תרשיע! מהר "והבא" עגלה זוחלת הנה! אנחנו עמדנו בשער החצר, ויענקיל הרים פעמיו בצלעו על ירכו, ויעמוד במקצוע רחוב "בית הפקודות", ויקרא בקול גדול: "רכב! רכב"! אך אין קול ואין עונה, בלתי אם הד דממת הלילה; ויענקיל חרק שן ויקלל הרכבים באבותיהם, דורות, ויפן אל מקצוע רחוב "המגרש" ויוסף לקרוא בקול גדול עד כי נחר גרונו, והשיעול שם מחנק לצוארו, וישב אלינו בפחי נפש, ומפתחי פיו התהלכה תלונה: – ירדו לבאר שחת אנשי דמים ומרמה! תאלתי להם! כמו מתו כלם במגפה אחת! – על מי תשפוך חמתך רבי יענקיל? – הרכבים השכורים – נהם יענקיל אחרי אשר הרפה ממנו השעול מעט – בני בליעל! כחי עזבני, והשעול אחזני לא עליכם! בני בליעל! מדוע קראתי ואין איש? – מאין להם לדעת כי סגרת איש נקי אחד על מסגר בבית הכנסת, ובאשמורה התיכונה קראת לו דרור, ועליו לשוב לבית מלונו? – האשמורת התיכונה הגיעה? שאלתי. – כן אדוני! שעה השתים עשרה מכבר חלפה; זה שלש שעות, אשר אשוטט בחוצות לבקשך ולא מצאתיך, עד כי נחה עלי רוח עצה לבקשך בבית הכנסת!.. הבה ונלכה אדוני, כי לשוא נחכה פה, חצות לילה! ואנכי מלאתי זעם – אם כי לא מהיר חמה הנני. – כי רעב הייתי מאד, כל היום לא בא אכל אל פי! הוא אשר אמרתי: הקבה, הזוללה הארורה הזאת, גם נפש יקרה תצוד, היא תעש את האדם לזאב ערבות… אך מבליגיתי עלי יגון בזכרי כי לפום צערא אגרא: עוד מעט ואמלא כרשי מעדנים בסעודת הנשואין, וגם מזג לא יחסר!.. ואשא רגלי ואלך, ואלך: פעם מעדו קרסלי, בעברי על חלקת הצנורות, ופעם נפלתי במהמרת שלג. ואבטליון תמך בימיני, ולא נתן למוט רגלי; וכאשר הקרבנו לבוא, אל בית המלון, ועינינו ראו אור גדול הנשקף בעד חלונות הבית, ולאזנינו הגיע קול זני זמרא, והמית תופים – נשמע מאחורינו, קול מצלת סוס, וקול קורא בכח: "הצדה, הצדה"! ועגלה זוחלת עברה לפנינו. הרכב עצר במושכות הסוס ויקרא אלינו יהודית: לבית הנתיבות יהודים! מהרו ועלו! חמש קשיטות לגלגלת! בדברו הפנה ממושבו את ראשו מאחוריו, ובידו הסיר את יריעת העור הפרושה על המושב. –איפה היית רבי קרוב, כאשר קראתיך!– ענה יענקיל אשר הלך מאחרינו, כמזכיר עונו.– עתה אחרת המועד! העגלון משך המושכות וינף השוט, וברגע אחד נעלמה העגלה מעינינו, אך קול המצלה עוד נשמע מרחוק, ובלבי חשבתי אז: גם ההצלחה אשר אליה ישאו בני האדם את נפשם תמיד, גם היא תאחר מועד בואה תמיד! כל עוד נפשי בי באתי אל חדר משכני. בכליון עינים חכיתי להקרא אל הלחם… כי הרעב הציק לי עד מאד, אך תקותי היתה מפח נפש! אבטליון ישב על יד ימיני, ויפתח את פיו, וידבר על גוי ואדם יחד כאשר אהב, אך דבריו לא נכנסו באזני, ורק למשא היו עלי, ואחרי אשר לא מצא לו שיחה חדשה, לפני כי אלך אחריו לראות את המשתה. חידות היו לי דבריו: לראות ולא לטעום!? ואלך אחריו. כבואי אל החדר הראשון, ראיתי המון בני עוני, לבושים בגדי עדים, פניהם שחורים כשולי קדרה, בפניהם הכרתי כי מחזירים הם על הפתחים, יושבים אל שלחן ארוך ערוך, ועליו מכל מאכל אשר יאכל: דגים שונים, ובשר, בשר שור ועגל, וברבור ואוז, ותרנגלת, לפת, ומרקחת, יין דגן, שכר, מים הזדונים, ריח המטעמים עלה באפי ואבלע את רירי; ובחדר השני, היו מסובים, זקנים קמוטים וכפופים מרוב ימים, עורים ופסחים, וכל מוכי אלהים. ובחדר השלישי ראיתי מסביב להשלחן ילדים קטנים, וגדולים, לבושים בבגדי תלמידי בית הספר אשר ראיתי ביום האתמול. העיפותי עיני עליהם, ואכיר ביניהם גם את "המשוררים הקטנים" אשר הרווני עונג בהביאי אותם לידי נסיון גברים צעירים לימים, גם נשים צעירות לבושות בגדי קנבוס, וממעל להן תחגורנה סינורי בד כהנשים הרקחות והטבחות, רצו הנה והנה, רצוא ושוב, וישרתו את הקרואים, ויגישו קערות, ספות, אגרטלים, כפות, סכינים ומזלגות, הסירו את כדי השכר הריקים, ותביאנה מלאים על מקום הנעדרים, וקרואים יאכלו בשמחה וטוב לב; להקת כלי זמר תשמיע לרגעים מנגינה חדשה, אשר לפניה תרוץ דאבה, המחתן והמחתנת עברו הנה והנה בחדרי הבית טרודים, ולא ידעו נפשם. כובע המחתן התרומם ממעל למצחו, אשר טל זעה כסה אותו, והוא נלאה להשיב פיהם, הביעו לו ברכתם. ואשתו אחזה צרור מפתחות בידיה, ועשר פעמים ברגע אחד פתחה את ארון המכלת, ותסגרהו, ותשאל המאור פנים את המסובים, אם לא יחסר להם דבר, אם ישבעו רצון, וכו'. ואנכי עמדתי על מקומי ואהי כמשוגע ממראה עיני, או כחולם. ובעודני שקוע במבוכתי, שב אלי אבטליון – אשר כפי נראה הלך להודיע דבר בואי – בחברת בעל הבית ואשתו, ובתם הכלה. ולימינה עלם גבה קומה אשר פניו העידו בו כי "חתן" הוא. ואיש בא בימים ואשה כבודה אשר בקלסתר פני החתן הכרתי כי אביו ואמו הם, ועוד נשים צעירות לימים, עלמות עדינות חוגרות סינר, אשר לפני רגעים אחדים עמדו לשרת את הקרואים. ואבטלין הציגני לפניהם, גם אותם הציג לפני, לאמר: – את בעל הבית ואשתו ובתם הכלה, הלא ידעת; ואלה הם: החתן, הוריו; בת אדוננו הדוקטור, בת המנוח רבי מררי, נכדי רבי עזריהו, בת רבי פגעיאל הצעירה, ואשת רבי אחירע הצעירה, וכו' וכו'. כלם השחו ראשם הענוה. – בבית החולים סופר נכבד – ענתה בת צלמונע – נכבדתי אני ורעותי, לראות את פניך, כאשר הציגנו לפניך המפקח היום בבקר. – מבנות אגודת המשמרות אתן בנותי? חברות הן לכל האגודות אשר בעירנו – ענה אבטליון אשר לא אהב מעודו כי ידבר זלתו.– חברות נכבדות הן לאגודת "המשמרות", חברות נכבדות הן לאגודת "מתנגדי המהדרים מן המהדרים", חובבי שפת עבר וכו', וגם הכלה הכבודה היא אחת מהן, ועל כן באו לשחר פניה, לשיש אתה משוש ביום חתונתה ולשרת את קרואיה! הניעותי כתפי, ואשוב ואעיף עין על קרואיה אלה. הסופר ישתומם – לחשה אשת רבי אחירע, באזני רעותיה אשר מבטיהן התגנבו אלי. –– אך תשוב תתפלא בנו!– פנה אלי אבטליון בצחוק בשמעו דברי אשת רבי אחירע – דור חדש, ומנהגים חדשים, לפני עשר שנים לא ראית כזאת בכרכמיש, האף אין זאת? – חדשה לא שערוה אבותינו! גם זאת מעם רבנו יצאה! הוא הכחיד מגבולנו את המשתאות, אשר הפשיטו את עור העם מעל עצמותיו, ועוד הרבו חללי קנאה ושנאה, כאשר ידעת אדוני! על אבות העשירים לא אדבר, כי מתי מספר הם, והם יוצאים תמיד מן הכלל. אולם המון העם, כמה יגיעות יגע "בעל השמחה" האמלל, עד אשר הביא אל ביתו את צרכי המשתה, כמה ימי עוני קדמוהו, וכמה לילות עמל מנו לו, כי כל איש, כבודו יקר בעיניו, איש איש יחגור שארית כחו למען לא יבוש ולא יכלם… כמה טרח? כמה אנחות התפרצו מחזהו? והכל בשביל אלה אשר אין להם חפץ בנתח דג, או בחצי תרטימר בשר וכוס יין דגן! ורעבים, עניים ומרודים, דכאי רוח, לא נקראו, בלתי אם עניים מחזירים על הפתחים, ו"בטלנים" ו"כלי הקדש" אשר היו אורחים לא קרואים, ואם נקרו שלש או ארבע חתונות בלילה אחד, לא פסחו גם על אחת, ואם מכבר מלאו כרשם, השכילו למלא את צלחת הבגד העליון והתחתון, והמכנסים – במחילה. זאת לך לדעת אדוני, כי הקרואים הנכבדים, שלמו כפל כפלים בעד הארוחה, הרבה יותר מאשר בבתי המרזח היותר גדולים, בערים היותר גדולות!מס גדול כבד מנשוא הושת עליהם! כלי-הזמר, הנער המתופף, הבדחן, החזן ומשורריו, השמש העליון, והשמש התחתון, המלצר, הרקחות, הטבחות, השפחות, או קבצנים בעלמא, אשר לקחו נוספות מכל איש ביד חזקה, בעד הארוחה אשר אכלו, ואשר מלאו את תרמילם, גם מקום "גבאים" ו"גבאיות" מאספי נדבות לא נפקד אז! ואחרי אשר נמלטו הקרואים האומללים בעור שניהם מצפרני הטורפים והדורסים האלה; והנה "סדרה חדשה"! מתנת הדרשה! הה ששאול ואבדון! אין מנוס, אין מפלט! הבדחן עמד על השלחן, במצח גלוי, ויקרא בקול גדול, בקול נעים ונפלא, בנגון כזה, אשר תזמר החיה המזמרת לפי דברי הגדה קדומה, בהריחה עקבות אדם, אשר מנעם זמרתה תפרד הנשמה מן הגוף… בנגון מוצץ דם הלב ומוח העצמות: מתנת הדרשה! מתנת הדרשה! מצד החתן! מצד הכלה, צד צד צד!.. "רבי פלוני ברבי פלוני דוד החתן, נותן שלשה שקלים מתנת הדרשה להחתן!" "רבי פלוני ברבי פלוני "שני בשני" של הכלה, נותן שקל אחד מתנת הדרשה, להחתן"! והבדחן בפרשו את שטר השקל כשמלה על הקערה, יקמט את מצחו, וקורץ עין, אל בני המשפחה הקרובים, העומדים מסביב לו, תתהלך תלונה: "שקל אחד נתן ה"דבר-אחר" הזה! יתן לו ה' כל מחלה וכל מדוה!" קול צחוק התפרץ מגרון אשת רבי אחירע הצעירה, ואחריה צחקו רעותיה קול המולה, וגם אנכי "נפש שוקקה" ו"נשמה רעבה", אם כי לא עת צחוק היתה לי, לא יכולתי עצור מצחוק, ואצחק גם אני. אבטליון מבלי שים לב הוסיף לדבר: – ורבי פלוני "הדבר אחר" נתן רק שקל אחד, לא בגלל היותו "דבר אחר" כי אם בגלל אשר גם השקל הזה קצרה ידו מתת! אך מה יכול לעשות?.. מי זה יואל לכסות קלון על כבודו? בתת האמלל את השקל חש מכאוביו, כמו עקר אחת משניו;השקל ההוא נועד לקנות לחם לפי הטף…מה תאמר אדוני? דרכי נועם!.. נתיבות שלום!.. ו"בעל השמחה" האמלל, ממחרת ליל בעבור המהומה, לא די אשר החל לחוש מכאוביו, לפרוע חובותיו, ולבקש מאל אכלו, כי גם היתה לדבת רבים: פלונית לא השיגה "חלק" לפי כבודה, ופלונית לא ישבה לפי כבודה, לפלוני היה יין דגן מעט, ולפלוני שכר במדת רזון זעומה, בעיני פלוני לא מצאו הדגים חן, בעיני פלוני הבשר, אלה נתנו דופי בהכלה, אלה בהחתן, ואלה ואלה, בהמחתנים. והמכשלה הזאת, המנהג הרע השפל והנבזה, עשה שמות בעירנו ימים רבים, מבלי אשר נמצא איש אשר יבצור את רוחו; עד אשר אזר רבנו כגבר חלציו, ויאבד כל זכר לו. – ובכל זאת, איך הרהיב הרב עוז בנפשו להכחיד מנהג קדוש זה אלפי שנה? תורתנו הקדושה תספר לנו, כי גם לבן הארמי עשה משתה, ביום חתונת בנותיו! – בדור ההוא אדוני, לא נודע חזון העלוקות, אשר קראתין לפניך בשם! בדור ההוא לא נודע חזון המסחר הארור, והחיים מן הרוח! הדור ההוא לא ידע יסורי המחסור! הדור ההוא ישב שלו על אדמתו! על הדור ההוא לא קפץ רוגזה של כת "מתנגדי בני שם" ועוד ועוד… הימים ההם היו טובים מאלה!.. לבן מכר את בנותיו ליעקב, וירבה במחירן:עבודת עבד ארבע עשרה שנה, ויעקב היה איש תם, בן הורים ישרים, נודעים למשגב בתבל, בעשרם בצדקתם וחכמתם; ועתה ימכרו ההורים את בנותיהם גם לבוז משפחות, ולא רק אשר לא ירבו במחירן, כי גם יזלו זהב מכיסם להקונים!.. כמו לו היה המין היפה הזה סחורה נשחתה ונפסדה! – עוד גואלנו חי! – צהלה אשת רבי אחירע קולה – מי פלל כזאת, כי מליץ ישר ונאמן ימצא לנו בין הגברים! – תודתנו נתונה לך! – ענו העלמות קול אחד ותשתחוינה ממולו. – אל בנותי!– קראתי בצחוק – הוא ימליץ בעדכם בהיותו אב לשלש בנות, אשר תגדלנה בלי טל ובלי מטר; ולו היה בגפו כי אז בלשון אחרת דבר אל העם הזה! – אנחנו באולתנו הפכנו לצלמות בקר!– הוסיף אבטליון לדבר, סבלי שים לב ללעג לשוני – אנחנו בידינו הרסנו את סדרי תבל, וחוקי הטבע! לא אזכור ימים מקדם, בשבת ישראל על אדמתו, או גם בהיותו נודד בגוים!– רק את אשר יספרו לנו אבותינו מדור העבר, אשר אזכור גם אני: בבית הורי לא היה הון ועושר מעודם ואנכי מבלי התהלל בשקר, הייתי נער בעל כשרון, בתורה עשיתי חיל, גם רכשתי לי רבות בכל ענפי המדעים; בשפת עבר ושפת הארץ, דברתי, כתבתי, באין מעצר, גם תאר פני לא העיר זועה וגעל נפש בלב רואי… ואבי לו חפץ להעשיר את בנו, או לו הוקיר את הכסף; כי אז לא נפלא היה ממנו לקחת הון רב מחירי, אולם אבי – עליו השלום – נתן יתרון למעלות הנפש! הוא בקש למעני אשה טובת טעם, תמה וברה, צנועה וכשרה, צופיה הליכות ביתה, גם בת הורים ישרים! ואשר בקש מצא!..וצעירי הדור הזה אשר אפוטרופסים המה לנפשם, גם בחיי הוריהם! בעיניהם המה; כאין מעלות הנפש, תם וקשט, צניעות וענוה, שכל טוב, ומתינות, וגם היופי כאין בעיניהם, וכשחק מאזנים נחשב לעמת הכסף! הכסף הוא הרוח החיה באופני חייהם! והכסף הזה, הנה לא ידעו איך להתהלך אתו. ויפזרוהו להבל ולריק!! כמה בנות ישראל כשרות, יפות משכילות, אשר בהן נמצאו כל המעלות שמנו חכמים, יושבות שוממות, בגלל מחסור בית הוריהן? עוד אזכור ביום הזה, כי בהציעהסרסור, הוא בן בוזי השדכן על אודותי לפני חותני, אז קדם כל דבר, שלח אל בית אבי, שנים ממכיריו: האחד היה ראש הישיבה, והשני היה המזכיר בבית המסחר אשר להגבירים ס… ויחד סביב שתי עלי: הראשון העמיס עלי עול שאלות התורה כבד מנשוא. וישת לי מוקשים, אולם אנכי ידעתי הזהר, וישר לי ולא יכול לי, והשני נסה את כחי בידיעת שפת עבר ודקדוקה, ושפת הארץ, בחכמת החשבון, ובכל מקצועות המדעים, וידבר עמי בעניני אמונה ודת, מוסר ודרך ארץ, וכיום תמים עניתי תחת ידי "בעלי נסיון" אלה. ועתה בדור עקש זה נראה תהפוכות! כל רגש קדש, כל רגש נעלה, מת בקרב הלבבות, כבהמות נדמו! אי תורה אי חכמה? אי יראה ומוסר? אי יחש משפחה? הכסף הוא אבן השואבת אשר ימשוך אחריו לב ההורים והבנות יחד! הכסף או צל כסף!.. עינינו הרואות אחרית הסוחרים, או עוזרי הסוחרים, וכל בעלי משלח יד אשר בם בטחו הורי הבנות!.. ההשגחה וההצלחה תובישנה אותם ממבטם!.. – דבריך נאמנו מאד רבי אבטליון – עניתי כמתיאש – אבל היש לאל ידינו לתקון מעות? הנוכל להראות לעם קשה ערף זה את שגיאתו הגדולה? – מדוע לא נוכל?– החליט אבטליון. – אבל היודה לנו? היכיר משוגתו? – מדוע לא? הלא תראה כי רבנו פעל במוסרו הטוב על לב בני עירנו! הוא פקח את עיני האבות והבנים לראות נכחות! הבנות לא תבקשנה להן מפרנסים ומכלכלים, כי אם אנשים ישרים ויראי אלהים, בריאים בגופם ושלמים בנפשם! אשר יצלחו למלאכה ומשלח יד; העושר הוא ביד רבון העולמים, אשר לו הכסף והזהב, כפעם בפעם נראה עולים ויורדים, יורדים ועולים, שבעים ירעבו, ורעבים ישבעו כל טוב; והבנים הם לא יבקשו נדה, כי אם אהבה ואמון, תום וענוה, צניעות והסתפקות! לו ידעת אדוני, איך שבו בעירנו סדרים רבים על מכונם? ואולם עירנו כרכמיש היא מכחול מים שאל נא אדוני, הנסו מתי רבינו ללמד חוקי חוקי אלה לצאן מרעיתם, או העלה גם מתי הרעיון הקדוש והנעלה הזה? וסופרינו, הנסו גם פעם לנגוע בקצה עטם בהשאלה הגדולה הזאת? הסופרים יתוכחו עם הצוררים הצרפתים, האשכנזים בשפת עבר, אחרי הדלת והמזוזה!.. או ידברו גבוהה גבוהה, דרבים שאינם תלוים בנו, כי אם ביד ה', אשר לב מלך ושרים בידו!.. ידעתי נאמנה כי לו רעו רועים נאמנים, את עדר ה', כי אז לא תעה, לא שגה!.. – בהעיפי עין אל הקרואים האלה – הוסיף אבטליון לדבר אחרי אשר מחה במטפחתו זעה מעל מצחו – תעלוזנה כליותי, כי הנה זה בא יום שקויתיו! ב"סעודות מצוה" כאלה בחלה נפשי! לפנים בישראל, נדברו יראי ה' איש אל רעהו, וישתעו יחד בדבר תורה וחכמה, והשלחן היה שלחן אלהים, ועתה במשתה החתונה ישבו בני עמנו כמשפט היונים… ומצחקים בקלפים, ודברי לצון, שירי עגבים, ומהתלות, נשמע על פיהם!.. הלא תראה אדוני כי גם בעינינו אנחנו, יום זה מכבד מכל ימים; משתה גדול נעשה לכבודו, אך לא שבעים נקרא אליו, כי אם רעבים! בני עוני, המתפרנסים מעט מן הצבור, ומעט מיגיע כפיהם, אשר נמציא להם כפעם בפעם, לבלי יצטרכו לבזות צלמם, צלם אלהים, ולהחזיר על הפתחים; וזקני בית המקלט, ויתומים עזובים, הם חניכי בית ספרנו, הגד נא אדוני איך ייטב בעיני אלהים?.. – אכן מפעל כביר הוא! אבל השאלה במקומה עומדת: מה יעשו בעלי השמחה אשר אין ידם משגת? – האם בכספם יעשו המשתה? ואדננו בעל הבית הנצב לפניך בזה, בכספו הכין את המשתה? – לא בכספו? ובכסף מי? חידות לי דבריך רבי אבטליון – עניתי, ואניע כתפי בהביטי אל פני בעל הבית, בתמהון. – רבי אבטליון לא בחידות תדבר!– ענה בעל הבית בתום לב – תקנת רבנו היא! שבוע ך ימים קודם החופה שלחתי מכתבי קריאה לכל ראשי בתי אבות בעירנו, וכל הקרואים שלחו לי ביום ההוא, איש איש ח"י קשיטות, העשיר לא הרבה, והדל לא המעיט; ובכסף הזה כלכלתי את המשתה, ולא רק אנכי אדוני, כי גם רבי און בן פלת, אשר הונו עולה עד מאתים אלף שקל, גם הוא הכין משתה לעניים וזקנים וחניכי בית הספר, בכסף קרואיו! אולם רשות לבעל השמחה, לתת תמורת הכסף מכספו לדבר צדקה! ולקבל נדבות גדולות כאלה, נתן לנו האדון שר הפלך הרשיון! מכסף הנדבות האלה, הרימונו תרומה, זה שבועים ימים, שבעת אלפים, לתמיכת הרעבים בפנים ארצנו. – ראשי בתי אבות הלא יש בעירכם עשרת אלפים! – שאלתי! – עשרת אלפים! – ענה אבטליון בהוציאו מפי בעל הבית מלים. – אכן מחכמה שאלת זאת!– ענה אבטליון – אבל רבנו ראה זאת מראש; ויעש התקנה במועצות ודעת: עשרת אלפי ראשי בתי אבות בעירנו, יתחלקו לעשר מחלקות, אלף לחדש, אלף לחדש; למשל: אדוננו בעל הבית, שלח אלף מכתבי קריאה, אל אלף בתי ראשי בתי אבות, אשר עליהם עלה אז הגורל להמנות בין קרואי חדש טבת, ובכן יאסוף רק מאה ושמונים שקל. – גם מאה שמונים שקל די והותר!.. – כשליש, יתחלק תמיד בין הקרואים העניים האלה. – בשנה הלא יש שנים עשר חדש! – שאלתי. – שננא!– ענה אבטליון וינע ראש – השכחת כי בשנה יש שני ירחי אבל? "ימי הספירה" "ובין המצרים!" – אכן צדקת צדקת! פלאים עדותיכם! יקרה ונפלאה היא התקנה! אך גם התקנה הזאת להמציא עבודה לעניים, ולהושיע להם גם בתמיכה ידועה מקופת הצדקה, לבלי יצטרכו להחזיר על הפתחים, לא נופלת היא מרעותה! נקל מאד להרוס, אבל לגדור, ולבנות!.. בערים הגדולות, מכבר שורר חוק, כי אסור לעניים להחזיר על הפתחים, פשוטו כמשמעו, לבלי יהיו למשא, על השאננים! על פתחי החנויות והבתים יתנוססו שלטים קטנים, "כל עני – כלומר: כל עור ופסח, כל מכה אלהים, כל נקשה ורעב–לא יבוא אל הבית"! והיצורים האמללים האלה, יגועו ברעב באהליהם הצרים; להם אמנם נוסדו בתי מלון, ובעד שלש קשיטות ישיג גם חצי לטרא לחם, וכוס חמים, אך לא רק אשר לא על הלחם ולינת לילה יחיה, כי מה יעשה האדם אשר לו אשה עצורה בבית? או גם ילדים קטנים?… – רב לכם רב! – גערה בנו בעלת הבית בעברה על פנינו, ותשא טס כסף גדול בידה, ועליו בקבוק יין וכוסות וכל זני מרקחה, וחלת דבש ונפת – לא להתוכח באתם הנה, לכו ונלכה אל חדר הקיצון! – מה לנו ולחדר הקיצון? פה על יד השלחן נשב! עלינו לדעת כי העניים האלה הם בני אדם כמונו, אנכי לא אבוש בם! – ענה אבטליון, ויאחז בימיני ויוליכני על השלחן; וקרואים אשר טרודים היו בעבודתם הנעימה, בראותם את פנינו, קמוכלם מכסאותיהם בחרדה, ויניחו מידם את מזלגותיהם וסכיניהם; אך בעל הבית כהה בם, ויצו עליהם כי ישבו איש איש תחתיו, ויאכלו בשמחה, וישת לחייהם וימזוג כוסית לי ולאבטליון, ולהחתן ולהמחתן, ולכל המסובים אל השלחן, ויחד שתינו לחיי הזוג הצעיר, ולחיי הוריהם, ואחרי כן שתינו איש לחיי רעהו;ובעלת הבית נגשה אל השלחן ותצו עלינו במפגיע גם לטול את ידינו! ובין רגע העבירה כל טובה על פנינו: דגים שונים, ברבורים, תרנגולות, ויין משמר, ואנכי לא חכיתי עד אשר תפציר בי ואכל ואשת, ולא רק אשר שבעתי ענג חומרי במלאי את בטני הריקה, כי גם ענג רוחני, ענג נעלה, בשבתי בחברת בני עוני אלה. הרבה חומר אספתי לי אז! ביניהם מצאתי בני שועים ונדיבים כנענים נכבדי ארץ, אשר באחרית ימיהם ההפך עליהם הגלגל, וביום מותם, אספו בני עירם למענם מספר שקלים, להכין להם תכריכים; ובניהם אחריהם, טבעו בטיט היון עד צואר. ביניהם מצאתי כשרונות נעלים: ידיעה רחבה בתורה, וכל ענפי המדעים, נפשות יקרות וטהורות, זכות מפיקות נגה, אך חלודת העניות השביתה אותן מטהרן מעט… – לו השכילו בני האדם– אמרתי אז אל לבי – כי אז לא נתנו לברואים בצלם כמוהם לרדת פלאים, כי הלא צלמם יבזו!.. עד יומי האחרון לא אכח את הענג אשר שבעה נפשי אז!… אחרי ברכת המזון, ושבע ברכות, פנו משרתי הבית את השלחנות והכסאות אל מקום אחד בקרן זוית, הקרואים עמדו במעגלה שלובי יד, ולהקת כלי זמר, השמיעה בבת אחת כקול רעם בגלגל, מנגינה אחת מנגינת המנצח בנגינות הרוססי גלינקי אשר לפניה תדוץ דאבה, ואז יצאו הקרואים במחול, ויפזזו ויכרכרו בכל עוז, על פני אבטליון רחפה רוח ששון וגיל, וילוה גם הוא אל המחוללים, וימשוך אליו גם את החתן והמחתנים, וגם אותי משך אחריו בכח גדול, וכאשר סרבתי לו, קרא בקול עלז: – אל תבוש באחיך אלה! הלא אב אחד לכלנו, אל אחד בראנו! בלי חמדה, נלויתי גם אנכי אליהם, ואבטליון פני אל בעל תוף ה"צלחת", ויקרא בעוז וחמדה ממקומו: – הכה בתוף! הכה ואל תחמול! אז חגר התופף שארית כחו, ויך על ימין ושמאל, והתוף המה בקול עב, ורצפת הבית רגזה תחת רגליהם, ואחרי אשר עיפה הלהקה, עמדו כלם, בחצי גרן עגולה מסביב, והלהקה החליפה כח, ותשמיע מנגינה חדשה, תלישא גדולה מחזיון ה"אפריקנית" משיר המחול, וחניכי בית הספר, יצאו במחול, והנשים מחאו כף ותקראנה: "הידד"! ואחרי המחולות העמדו השלחנות והכסאות על מקומם, ובעלת הבית נתנה צו, כי ישבו איש איש על מקומו, ועל השלחנות הובאו ביד העלמות הכבודות משקה הטהיי, ומיני מרקחת, ופרו מגדים; חניכים אחדים, שוררו בקול נעים שירים לאומיים בשפת קדש גם בשפת יהודית. הגות לב המשוררים הלאומיים: זאב זבריזער, מיכל גרדן, אליקים צונזיר, ואברהם גולדפדן בלוית כלי הזמר, ואזנינו לא נלאו משמוע. האשמורת השלישית הגיעה, והקרואים הגדולים עם הקטנים, יצאו במסדרון בית המלון הארוך, והתיצבו לארך המסדרון שלש שורות, כאנשי צבא, בעת ילמדו ידיהם לקרב. ואשת רבי אחירע נשאה סל גדול מלא כל מיני מאכל אשר יאכל, ותחלק לכלם מנות, למען יביאו אל צאצאיהם ונשיהם; ואחריה הלכה בת צלמונע, בשמאלה נשאה צרור כסף, וביד ימינה הענוגה, חלקה לכל אחד מטבע כסף, ואחרי החלוקה, ברכו את החתן והכלה והמחתנים, ויצאו שמחים וטובי לב. ואנכי עמדתי על יד מזוזת הפתח, ואראה והנה ארבע עגלות גדולות עומדות הכן, והעליזים האלה, עלו על העגלות, העגלונים הניפו שוט, העגלות נעתקו ממקומן, וקול תרועת ששון נשמע ברחוב, בלוית ברכות מאליפות. – ומה תאמר אדוני הסופר עתה? איך מצא המשתה חן בעיניך? אדבר? אכן יש אלהים במקום הזה! כרכמיש היא המטריפולין, קריה נאמנה, מלאתי משפט צדק ילין בה! מי יתן והיתה למופת, לכל קהילות ישראל בארצות פזוריהם, ואז יאמרו בגוים: רק עם חכם ונבון הגוי הקטן זה!.. אחרי אשר שבת שאון תופים, רעש החצצרה, המית הכנורות והנבלים; אחרי אשר חדל שאון עליזים, צלצלי הכוסות, המזלגות והכפות; שררה דממה נעימה בחדר משכני, בשבתי לבדי, שקט ושלוה! אך בבתי נפשי פנימה, עוד נשמע הד.. הד נפלא.. עד כי שתי אזני צללו! השעה הששית הגיעה, עוד שעה אחת, עד אור הבקר, לי ספר, "חובת הלבבות", הספר היקר והנעלה, אשר היה מנוסי ומפלטי בעת צרה, ביום אשר פגעי הדריכוני מנוחה, ויעבידוני בפרך, ואשתי נגשה בי… אחרי כי הספרה העברית החדשה, והספרה הרוססית והאשכנזית היו לי לזרא! הספר היקר הזה, אשר מאז החלותי לבוא שעריו ולעבור בין שורותיו, שגור היה על פי כ"אשרי"; הנה אז היה לפני כספר החתום! לשוא קמטתי את מצחי ואעמיק בו חקור! כי זמותי נתקו, ורעיוני סליקו! גם מספר נטפי היין, אשר גרעתי בפי מהכוס אשר מזג לי בעל השמחה; גם הם עזרו להותי! אז ידעתי בנפשי כי חלפו ימי האביב, ימי הבחרות ועמם כח העלומים: ותחתם באו ימי הזקנה, ימי החרף!.. רוחות רעות מנשבות, עננים שחורים יכסו זהר הרקיע, ויחתמו בעד קרני שמש, ואחוש כי עמודי גויתי יתפלצו, וקורות בתי נפשי החלו להתמוטט!.. בימי אשרי לפנים, תיתי יין בכלים מכלים שונים, ולא ידעתי שכרון, ועתה הה, סבב עלי ראשי… מראה עיני ומשמע אזני, ואשמע בשלשת ימים אלה אשר באתי כרכמישה, הכוני בתמהון… השפק תקע אהלו בקרב לבי, השפק אם לא חלום הוא, אם לא חולם הנני… אז קמתי ממקומי, ואלך בחדר משכני הנה והנה, ועיני נמשכו אל בית פקודת השוטרים, על דבר תעודת המסע, הדבוק במסמרים קטנים אל הקיר, ובעד האשנב נשקפתי, וארא מרחוק אור הלבנה את בית הנתיבות הכרכמישי, הנבנה זה כשש שנים; ואת הגשר הנטוי ממעל לרוחב מסילת הברזל, אשר הכרכמישים יספרו, כי האדריכל אשר בנה הגשר שם קץ לחייו בכדור קנה רובה, כי הגביה אותו שלש אצבעות יתר על המדה הדרושה; שמעתי שריקות מכונת הקיטור, גם ראיתי את העגלות אשר רצו על המסלה הנה והנה רצוא ושוב; גם שמעתי קול מקבת, מקבת יענקיל השמש אשר בדפקו על דלת חלוני פתאום, קפצתי ממקומי; גם פתחתי את כיסי ואוציא ממנו את שטר המאה, אשר לא החלפתיו עוד, ולבי עלץ בקרבי, על כי לא היה למשסה ביד שוסים בעת המשתה; ולבי רחש תודה וברכה להרב. וכל אלה הראו לי בעליל כי לא חולם הנני… ובכל זאת לא עצרתי כח לגרש כלה את השפק מקרב לבי, עד כי העברתי תחת שבט הבקרת, את כל אשר ראו עיניואשר שמעו אזני מהחל ועד כלה, אם לא רחוקים הם מגבול השכל והמציאות? ואשאל את נפשי: היפלא הדבר להיות חובבי שפת עבר? ולתת מחצית השקל לשנה בעד קריאת עתונים שונים, וספרי תולדה, וספרי חכמה וחזיון? ולתמוך ביד הסופרים בכלל, וזקני הסופרים בפרט? ולקצוב פרס לסופר מהיר אשר יחבר ספר חנוך מצין? היפלא הגבר ליסד ברשיון הרוממות אגודה בשם "מתנגדי המהדרים מן המהדרים", וללבוש בגדי קנבוס פשוטים תחת בגדי משי, אשר הציגונו ככלי ריק, ויגזלו שלותנו ויביאו צוארינו בעול כבד ונורא? היפלא מבעלי הנשך, לחדול מנצל את אחיהם, וליסד ברשיון הרוממות בית מלוה בעל ארבע מחלקות, ולקצוב רבית מצערה, שמונה לשנה? היפלא מאחינו להתרחק מכל דבר רע, מאונאה ותרמית, מאבן ואבן, מאיפה ואיפה, ממסחר אסור על פי חוקי הממשלה, ומכל פרנסה נמבזה, כציד נפשות, והחזקת בתי זמה? היפלא מאחינו לעשות סדרים ישרים, בתרומת עבודת הצבא? היפלא מחנונינו, לעזוב את דרכיהם, לעזוב את ההתחרות, ולהרחיק את הנשים מגבול מסחרם? היפלא מראשי כל עדה, להקים ברשיון הרוממות בית ספר בעל ארבע לשכות ושמונה מחלקות, ולכלכל יתומים עזובים לבלי יגורו לבשת? או הדבר נמנע הוא כי נערים בני שתים עשרה ושלש עשרה, יכתבו עברית ויחרזו חרוזים? הלא גם אנכי אזכור כי בהיותי בן תשע, מכבר כתבתי על טהרת לשון הקדש בסגנון ה"דביר" ואחרוז חרוזים בסגנון "לישרים תהלה"; או היפלא הדבר לכונן בית למוד מלאכה? או היפלא הדבר מראשי הקהלות בחבל ליטא, רייסין וזמוט, לערוך כתב החלטה בבית המועצה ולבטל את הטכסה הארורה? או היפלא לעשות סדרים טובים וישרים בבית החולים, להעמיד משמרות, למען ישרתו את החולים? היפלא מפרנסי ישראל לשים לתועבות חברה קדישא? או היפלא מהם להסיר חרפה מעל "החופה" לבלי נהיה לבוז בעיני אזרחי הארץ, ובעינינו אנחנו? היפלא הדבר, להוציא לפעולות את התקנה הנפלאה, בדבר משתה "החתונה"? היפלא הדבר לדאוג לעניי העיר, להמציא להם עבודה ולתמכם ולסעדם בצדקה לבל יצטרכו להחזיר על הפתחים?.. וגם על אודות רבי פגעיאל בן עכרן, רבי אחירע בן עינן, רבי און בן פלת, רבי עיר בן אתונות, וגם על אודות צלמונע הרופא, לא נפלא היה אז בעיני! הלא הבחירה מסר היוצר ביד האדם, מדוע לא אאמין כי שבו מדרכיהם? ואז כאשר הכרתי את משוגתי או אולתי לפון כי חולם הנני, הרימותי שתי כפות ידי תכופות אשה אל אחותה, באצבעות זקופות למעלה, ואקרא מקירות לבי: – ארוממך אלהי! אודה שמך, כי עשית פלא! כי שלחת לבני עירי את מלאכך להורות להם דרך! ואני אמרתי בחפזי, כי גוי אובד עצות הננו, ואין בנו תבונה; עתה ואחטא! עוד לא אבד נצחנו ותוחלתנו! כי אם בבתנו יהי שלום לנו, אז לא נירא מהצר הצורר אותנו מחוץ!.. הבקר אור, ואנכי עבדתי את ה' בשמחה, ואקרא למשרת בית לפרוע את חובותי, ואשים חפצי במלתחתי, ואהי נכון ללכת אל בית הרב, לקחת את ברכתו בטרם אצא את העיר, ולראות גם את פני רבי פגעיאל, רבי אחירע רבי און, ורבי עיר, וצלמונע, ורעיו, ומה גם את פני אבטליון, אשר קנה את לבבי לאהבה אותו, ולהודות להם חסדם, ולהבטיחם, כי אבשר צדקתם בקהל רב – בהעתונים העבריים, למען יהיו למופת לכל קציני בית ישראל. צלמונע מסר מכתב על ידי, ובו כתוב היה כדברים האלה: "אדוני הסופר"! וכו' "מזכיר בית המועצה קבל הלילה ידיעה טלגרפית, כי כבוד ראש האזרחים, ( יופיע בעירנו בשעה העשירית בבקר. "המזכיר ונושאי משרה ונבחרי בית המועצה, כבוד רבנו, גם אנכי, ורבי פגעיאל ורבי אחירע ורבי און ורבי עיר, נקבל את פניו בבית הנתיבות, ובערב בשעה הששית נערוך משתה לכבודו בבית האורחים "ויקטוריה"! "ועל כן זה חפצי, וחפץ כל ראשי עדתנו, כי תואיל גם אתה סופר נכבד להמנות בין הקרואים ". "בתקותי כי חפצנו יהי לך לקו אקצר". ברגשי כבוד ויקר, צלמונע". ואשב על יד השלחן, ואכתוב לו מכתב קטן אשר בו הודעתיו, כי לעשות רצונו חפצתי, ואמסרהו על יד משרתו אשר השתחוה, ויפן ויצא. האולם הגדול בבית האורחים "ויקטוריה" מלא היה מפה לפה, הרבה אזרחים, אצילים בעלי האחוזות, שרים ופקידים, ביניהם הכרתי את שר השוטרים, ושני עוזריו, הם פקידי שתי מחלקות העיר, שר המחוז; וגם את אחינו צלמונע הרופא, הנושא משרת שר אלף, ראיתי, והנה הוא לבוש מעיל שחור, בעל כפתורי זהב, וקשורי הכתף, וחרב יקרה, בעלת נצב זהב, ומלילות כסף ירדו ממנו – מצמדה על ירכו, וישתעה עם הפקידים; ובבואי, בחברת רבי פגעיאל בן עכרן, רבי אחירע בן עינן, רבי און בן פלת, ורבי עיר בן אתונות, ואבטליון, ועוד רבים ונכבדים, השתוממתי על הדר האולם. הספון היה כעין רקיע תכלת נטוי על ראשינו, ובתוכו הזהירו נוצצים, לאור המנורה המשלשת, אשר כדורי חומר האלבסטר, למסך לה; תמונות יקרות, מראות מלטשים בעלי מסגרות זהב, מחטבים במקלעת פרחים, כרובים ותמורות, מוצבים ארצה, וראשם מגיע עד הטפחות. קלעי משי ושש, סככו בכנפיהם על החלונות וסרח העודף כסה את יריעות הרצפה, אשר מרחוק נראתה לעיני, כים זועף עת גליו יתנשאו, ומימיו יהמו יחמרו; בארבע פנות האולם עמדו פסלי שיש על עמודי שש יקרים; ובטבור האולם עמד שלחן גדול מכסה במטפחת בד לבנה כשלג היורד מן השמים, ועליו מנורת כסף בעלת הרבה קנים, ומגביעיה ירדו גבעולי זכוכית הבדלח, בעלי הרבה צלעות, וקרני אור הנרות בהשברן עליהם הפיצו אור יקרות שלל צבעים כמראה הקשת בענן.– כלי כסף יקרים, יינות משבחים, וכל מיני טעמים. הנאספים הושיטו את ידיהם לראשי העדה, וישיחו ויתלחשו, ואנכי כגר מסכן עמדתי על עמדי, ביראת הכבוד, ולא נועזתי גם לשאוף רוח. ראה זאת צלמונע, ויגש אלי ויאחז בידי ויגש לי כסא לשבת. בשבתי בין שרים, אז מצא און לו השפק האכזר, ויחליף כח וישב לענות את נפשי, להגיד לי כי רק בחלום תראינה עיני כאלה, ואז הבטתי בעין חודרת על סביבי, ואתעזר עוז ואלחם אתו ואגרשהו כלה מקרב לבי. פתאום קמו כל הנאספים מכסאותיהם, וישתחו עד אזור חלציהם, ויתיצבו כחצי גרן עגולה מסביב לפתח האולם השני: כבוד ראש האזרחים החדש נראה עליהם! הוא היה איש בא בימים ושיבה זרקה בפלגות זקנו, עיניו הפיקו עוז משפט, חכמה וענוה, תום וצדק. בפנים מאירים השתחוה גם הוא לעמתם, ויושט את ימינו לכלל משחריו, אשר ברכוהו לכבוד יום קחתו על שכמו את המשרה הכבודה, מגדול ועד קטן; ועלי אשר נחבאתי מאחורי ערף רבי עיר בן אתונות, באשר לא הרהבתי עוז בנפשי לעמוד במקום גדולים; העיף עין חודרת. ויפן אל צלמונע ויאמר: – מי הוא אדני הדוקטור, האיש הזקן הלזה? – מושך בשבט סופר, גרף! – ענה צלמונע ביראת הכבוד – סופר לעם ישראל, וחובר חברים מחכם! אז נאלצתי לצאת ממחבואי, ואתיצב רגל ישרה לפני הגרף, ואשתחוה ואומר: – מה מאשר הנני בעיני היום, בהתיצבי לפני הדרת כבודך גרף נכבד! כפני אלהים אראה פניך! הגרף הרכין ראשו, ויושט לי ימינו. נשא מדברותיו כחצי שעה, על עניני בית המועצה ביחוסו אל הממשלה, ועל אודות תקוני העיר החומרים והמוסרים, וכל הנאספים מחאו כף ויקראו "הידד", וישבו מסביב להשלחן ויאכלו ושתו ויתענגו בדשן נפשם; פנה עלי הגרף ויאמר: – הנך זקן נכבד, אחד מסופרי העתונים העבריים? – כדברך הגרף! – גם ספרים כתבת? – כתבתי! – איזו ספרים? ספרי מדע ובקרת, או ספרי חזיון? – ספרי חזיון, אדוני, ראש האזרחים! פעולך רצויה מאד! על דעתי טוב ספר אחד מעשרה ספרי מדע ובקרת! כן כן הוא, רב הוא מאד ערך ספרי חזיון, וגדולה תועלתם! עליכם סופרים לפעול על לב העם ורוחו, ולא על מוחו וראשו. עליכם לעשות אותם לאנשים ישרים ובניי תרבות, ולא לחכמים ומשכילים! אם יהיו כל בני עמך, מקצה ועד אנשים ישרים ובני תרבות, אז יביאו תועלת רצויה לחברת מין האדם, לארץ מולדתם, ומה גם לנפשם המה; יותר מאשר יהיו כלם חכמים, כלם נבונים! חכמים יש גם להרע!.. ואולם ספרי חזיון גם הם, שונים למיניהם, יש אשר יהיו מרפא לבשר הקוראים ושקוי לעצמותיהם, ויש – אשר ישקו את קוראיהם שכרון, ומסכו בקרבם ריח עועים!.. – לסופרנו זה – נועז צלמונע לענות דבר – אקרא דוסטיבסקי העברי, גרף! – קטנתי מכל התהלה! – עניתי כנכלם – חגב הנני לעמת הענק הגדול הזה! – השמעת על אודות התקונים אשר תקן רבכם הנכבד זה שנות מספר? – מפי שר הפלך שמעתי תהלתו. – שמעתי גם ראיתי, אדוני ראש האזרחים! – ואיך מצאו חן בעיניך? – מי יאמר לטוב רע? בשמעי ובראותי את התקונים הנפלאים. הייתי כחולם ולא האמנתי למשמע אזני, גם למראה עיני – מדוע לא האמנת? הלא קרוב הדבר לעשותו, הלא יכלת יש, לו היה גם רצון! – בעד כל התקונים הטובים האלה, חייבים אנחנו להודות להלל ולהדר כבוד מעלת שר הפלך, אשר הופיע על עצת רבנו! אם אתן עבודה ספרתית על ידך, תהי נכון לקבל עליך?– שאל ראש האזרחים, ועפעפיו בחנוני. – עבד נאמן הנני לכבוד מעלתך, גרף! – הדבר הוא לטובת עמך! – ולו גם רק לטובת ארץ מולדתי, גם אז אעמיס עלי העבודה באהבה וברצון! – אכן גם לטובת ארץ מולדתנו היא! כי בשלום עבדיה החוסים בצלה גם לה שלום! זאת עשה. כתוב התקונים האלה זכרון בספר, והוציאוהו לאור במספר רב, הפיצותו בתחום מושב אחיך היהודים, חנם אין כסף, למען יהיו מעשי אחיהם הכרכמישים להם למופת! רק אל תדבר במליצה וחידות, כי אם בשפה קלה, צחה, ופשוטה, אשר ירוץ כל קורא בה, השמעת אדוני סופר? – שומע עבדך אדוני ראש האזרחים, אבל!.. – מאי "אבל"? – סלח נא, גרף! אם אמר לך כי נפלא ממני הדבר: העבודה הזאת דורשת למצער אלף שקל כסף, ואנכי, גרף! סופר עברי הנני, ידוע חולי המחסור, שכר עבודתי לא אבקש! הגרף הניע ראשו כמתפלא, כמו שמע חדשה אשר לא שער: סופר ומסכן, שני הפכים בנושא אחד!.. אחרי דממה קצרה, פנה אל צלמונע ויאמר: – היש את נפשכם לתת אלף שקל מקופת הצבור להוציא לאור ספר כזה? צלמונע קרץ עין לרעיו, והמה נענעו לו בראשם. – יש ויש אדוני ראש האזרחים! נחוץ לערוך כתב החלטה ולהגישו לפני שר הפלך!– ענה צלמונע. – וחמש מאות שקל שכר סופרים? – שכר סופרים נתן לו מאוצר האגודה "חובבי שפת עבר". אחת היא לי! – ענה ראש האזרחים – ערכו כתב החלטה בבית המועצה, ועד מהרה אערכהו לפני האדון שר הפלך. – שא נא אדוני הגרף לפשע עבדך, אם יעיז לשאול את פיך!– אמרתי בענוה – למי כל העמל? אחי בני עמי יצפו בצפיתם, כי הממשלה הרוממה תתן בקרב הימים הרשיון, ליסד ועדי היציאה, כמבואר בהעתונים; אחי הנם כעת בעיניהם כאורחים נוטים ללון, אשר לאור הבקר ילכו באשר ילכו! – למרבר גרן טשקא עיניהם נשואות? – כן גרף! כלם הם נושאים את נפשם אל הארץ ההיא! על שפתיהם נשא רק שם הברון הירש, וצירו אואייט, וכו'. – אם יעזבו איזה עשרות אלפים את ארצנו למען היטיב מצבם, מצב פרנסתם, אין רע! הן גם האשכנזים והאנגלים יתורו להם ארצות נכריות ליסד מושבות, למען ירוח להם; אולם אם יעזבו אחיך את ארץ מולדתם, רק בגלל אשר יבקשו להם ארץ מולדת חדשה, אמור בשמי לתועי רוח אלה, כי אם לא יעזבו את דרכיהם, מעלליהם ומנהגיהם, בבואם אל הנחלה ואל המנוחה בארץ מולדת חדשה, אז לא יוטב מצבם כאשר בהיותם בארץ מולדתם הישנה! ואם ישפרו מעשיהם? – אם ישפרו מעשיהם – ענה ראש האזרחים ברגשי תם ואמונה – אז אך לשוא ישימו נפשם בכפם, להיות נעים ונדים ימים רבים לבקש הצלחתם על ים השקט, אם ישפרו מעשיהם, אז לא אפונה כי ההצלחה תמצאם גם בארץ מולדתם זאת, הלא שמעת או קראת את התלאות המוצאות את אחיך האומללים אשר נואלו לעלות מן הארץ; לא רק אלה אשר לא מצאו מחסה בצל כנפי ועדי הצדקה של הברון הירש שלכם; כי גם אלה אשר מצאו מחסה, קללו את היום הארור, אשר עזבו את ארצם! רבים מפקידי הברון לא מלאו את פקודתם כראוי, ובאכזריות חמה, ובחמת קרי התהלכו עם האומללים, ואחד מהם היה הדוקטור ליבינתל, אשר עשה שערריות נוראות! רבים הם האומללים, השבים ממושבות ארגנטינא, כל עוד נפשם בם! – אמת ויציב אדוני ראש האזרחים! גם בהעתונים העברים קראתי זאת. והגרף הוסיף לדבר: – הלא תדע כי מלכנו הרחמן לא יקפח שכר כל בריה! בחסדו הגדול הואיל לתת אותות כבוד לאחיך אלה אשר להם יאתה! הלא שמעת כי כבוד הדר מלכותו, הואיל לאשר ולקים ביום התשיעי לחדש דיקבר החלטת סוד המלכות, על דבר בעונש בעד התנפלות מפלגת האזרחים על רעותה? הידעת כי גם לכם, או רק לכם! נוגע החוק הזה?.. – ידעתי אדוני ראש האזרחים! גם כל אחינו בית יהודה יודעים כי מלכנו הרחמן והחסיד, אב רחום וחנון, טוב ומטיב הוא לכל עבדיו הנאמנים, החוסים בצל כנפי מלכותו, אבל המון העם!.. – אין מביאים ראיה מבני ההמון החשוכים! זכור נא את אזרחי ארצנו הישרים! בפנים הארץ ידעתי, יחזיקו תמיד האזרחים בידי אחיך, ויתמכום בימינם, ויאהבום נדבה. כל עוד אשר ימצאו בם ערות דבר, וגם מספר החקים המגבילים הלא רק ידי אחיך יצרו!.. – שא נא אדוני ראש האזרחים! – עניתי בחלחלת מתנים – אנכי יודע את אחי, וכל דרכיהם הסכנתי, ולא אשא פנים להם; אולם האמת נתנה להגיד: רבים הם אתנו הטובים והישרים בלבותם, מהמטים עקלקלותם! – אכן כן הוא! אבל כבשה נגועה אחת תנגע את כל העדר בנגעים גדולים ונוראים!.. מפי נתקו מלים, ותחת מענה שפתים נאנחתי מרה. – צר לי מאד – הוסיף הגרף ראש האזרחים לדבר – עמך הוא בעל כשרונות, בעל מדות טובות, ובמעלות הרוח הרבה חונן מיד היוצר, אבל מגרעותיו הרבות מכריעות את כלם! אחיך יתאוננו על העתונים השולחים בהם לשון אפעה, בחשבם, כי מהם למצבם הרע תוצאות; ואם כי משגה אתם; כל משכיל על דבר יבין כי לא יעצרו כח לברוא גם יתוש אחד… שרי הממשלה לא ישימו לב לדבריהם! הם יודעים כי לא אהבת אמת, היושר והצדק, והרחמים, תשים את הדברים האלה בפיהם; כי הלא גם לתועים מדרך השכל, תצונו אמונתנו רק לנוד, ולא לבוז; יודעים הם השרים כי לבעלי העתונים האלה, יש שטה מיוחדת!… ולו אם גם יעזרו להותם; מדוע זה יתאוננו עליהם? מדוע זה לא יתאוננו על נפשם המה? אשר במלשינות וכתבי שטנה ודלטוריא, יגולו על ראשם אשמות ביום אחד, יותר מהעתונים האלה במספר שנים? העברי מ. שלח כתב דלטוריא אל בית פקודות שר הפלך כי נ. שם מפל בר בשקי הבר, והעברי נ. הלשין את העברי מ. כי השמיט את בנו מעבודת הצבא בהנחה מזויפת, ובין נכתם עון שניהם!.. שער בנפשך! גם על רבכם הנכבד, שמעתי; קמו מרעים וילאו את שרי המלוכה בכתבי שטנה, ויטפלו עליו עונות חרב, ומה גם על אחיהם ועל פקידי הממשלה, ופקידי מסילות הברזל, הפוסט, והטלגרף; לו ידעו השרים מי הם המלשינים; כי אז מדו פעולתם אל חיקם! זה כבר נתן צו לשרי בית הפקודות, כי לכתבי דלטוריא בני בלי שם, לא ישימו לב, וישימום על האח. דברי הגרף הישר הזה, נאנחתי המרירות; כי אמנם בשרד אמת, תאר את מעשי אחי אלה, ואומר: הה אדון מרומם ורב חסד ואמת, ידענו רשענו, עון אחינו! על זאת דוה לבנו, אך לא נוכל הועיל, מארת ה' רובצת עלינו! – לבצור רוח המלשינים יפלא מפרנסיכם ורבניכם, גם מכם מושכים בשבט סופר! אולם לעשות סדרים טובים וישרים בביתיכם פנימה; לעשות את לבני תרבות, למקבלי מרות, לאוהבי מנוחה, למכירים את מקומם, לאוהבי סדר ונמוס, יש ויש לאל ידכם! קרב אל המלאכה אשר אמרתי, ואנכי הנני חותם ראשון, אנכי אקבל אלף חוברות לחלק בערים הקטנות בסביבות כרכמיש, במחיר שקל כסף החוברת! ובדברו פנה אל בן משק ביתו, אשר עמד מאחוריו על יד הפתח וילחש דבר באזניו. ועבדו נכנס אל האולם השני, וברגעים אחדים יצא, וצרור שטרות בימינו, וימנה על ידי עשר שטרות בני מאה. אנכי נערתי את כפי מתמוך בהכסף, סביב בת עיני נקוומים, ואביט אל פני הגרף ברגשי תודה וברכה, ומפי נעתקו – קחה נא את הכסף! – פקד הגרף – הלא צויתיך! ואתה אדוני הדוקטור, חמש מאות השקל שכר סופרים, הלא תוכל לתת לו בלי כתב החלטה! – כדבריך גרף! גם האלף אוכל להלוות מכיסי עד אשר יותן תקף לכתב ההחלטה! – טוב מאד אדוני הדוקטור! ביום המחרת, קים את הבטחתך! – גם ברגע זה, גרף!– ענה צלמונע, ובדברו הוציא מחיקו תכריך שטרות, וימנה חמשה עשר שטרות בני מאה, ויתנם על ידי! חושי בי סבב עלי ראשי כגלגל, ואהי כגבר עברו יין, ולא ידעתי נפשי, ובמעט נפלתי ארצה, באין בי כח לעמוד על רגלי. כן הוא דרך ההצלחה, להתרחק מאיש חרמה, אשר שמה בו עינה לרעה עד קצה האחרונה, או להתקרב עד הקצה האחרונה, להיות צלו על יד ימינו, אחרי אשר הסירה ממנו חרון אף וכעש! שנים הרבה, הרבה, הסתירה פניה ממני, ותתחמק הבת השובבה הזאת! וכל אשר הוספתי לבקש אותה, כן הוסיפה לשטות מעלי ולעבור! אז מה שפל היה מצבי? מה רע ומר היה גורלי? דרכי היה חשך וחלקלקות, משטח חרמים על כל מדרך כף רגל מרך לב וכשלון; אלכל אשר פניתי, פגעתי מכשולים וחתחתים, גם כלי כסף טהור, נהפכו בידי לנבלי חרש מנפצים, ובני אדם הפטירו בשפה ויניעו ראש אחרי: – חסר לב הוא ואין בו תבונה, אולתו סלפה דרכו! אתיו הנה חכמי לב! אשאלכם נא והודיעוני! החכמתי פתאום בשלשתהימים האלה? או הבאמת עמם אור שכלי כל העת ההיא, שנות ראיתי רעה?.. לא לא אחי ורעי! אני הייתי אז, את אשר הנני עתה ברגעי אושר אלה! והנני כעת את אשר הייתי אז! לא הסכלתי אז, ולא השכלתי עתה! רק ההצלחה! אשרי איש שלא תשכחנו, ואוי ואבוי להאיש אשר סר צלה מעליו! עוד ביום ערב שבת העבר בשעה השניה אחרי הצהרים, בעוד שעות שתים הדליקו בבתי היהודים נר של שבת, ובביתי היתה רק 'התחלה' של שבת, "זוג" מים (שני דליים) אשר הבאתי בטרם האיר הבקר, בכבודי ובעצמי במוט על שכמי, מבאר החצר של מעוני בקומה הרביעית בעלית הגג; ומלבד כד המים לא נראה עוד "סימן שבת" בביתי!.. אשתי ישבה בחבוק ידים שוממה ועצובה, ולא דברה דבר, ולא הוציאה הגה מפיה, רק שתי עיניה דברו!.. הן הגידו בשפה ברורה את אשר עם לבבה! עיניה התגנבו אלי ותרא, כי הנני יושב על יד השלחן, וספרי "חסן ישועות" אשר קראתיו בלי כל שפק מאה פעמים ואחת, פתוח לפני – הניעה פעמים את ראשה, כמו חשבה אז בלבה, כי "חסן ישועות" זה הרחיק ממנה כל ישע! ושתי טפות גדולות ירדו מעיניה בבת אחת, ותתגלגלנה על לחייה; וגם ילדי הקטנים ידעו את אשר לפניהם, הם ישבו במנוחה על יד התנור הקר, ויחממוהו בכפות ידיהם הקטנות, אשר הקור כסה אותן במראה תכלת וארגמן, איש איש ראשו על צדו, או תלוי על חזהו, רק לרגעים הגיחה אנחה מירכתי לבבם הרך, האנחה ההיא היתה הד קבה ריקה הד מעים נפוחי רעב!.. דלת הבית סגורה ונעולה היתה, כי אשתי יראה את שכנותיה, לבלי יראו קלון ביתה… הרעב, המחסור, חרפה נוראה, עון כבד! ואנכי, עיני ראו ותכלינה!.. לבי היה ברזל עשת, אם לא התפוצץ אז לרסיסים! אז הייתי איש אומלל, גבר לא יצלח! ישבתי ואחשוב מחשבות, ואבקש תחבולות, אך הבל היו מחשבות בער מאיש, ואמלל בתבל, אשר דרכו סבוכה בסירים! ועתה, אל אלהי ישעי! איש חיל הנני! גבר חכם בעוז! אלפים וחמש מאות שקל בחיקי! שכחתי!ושטר המאה אשר קבלתי אתמול מיד פלוני אלמוני! ושש מאות שקל! ימים הרבה הרבה, לא ראו עיני סך גדול כזה!אם גם יעלה מחיר שלשת אלפים חוברות, בנות שלשה גליונות, שלש מאות שקל – הלא אלפים ושלש מאות שקל בחיקי! בשלש מאות שקל אגרש בחרפה את ה"מחסור" אשר התערה כאזרח רענן בביתי, ואלפים שקל? באלפים שקל אמציא לי מקור מחיה וכלכלה, ועוד יש תקוה, כי עוד יד ההצלחה נטויה! ואז שב השפק אם לא חולם הנני להחריד מנוחתי, ואוציא את צרור השטרות מחיקי ואמנם אחד אחד, ואראה ואוכח, כי ער הנני. בצאתי בלוית קציני העדה מבית האורחים "ויקטוריה" שבע כבוד, נחת ותקוה, נדבני לבבי לפיס בממון את בוקיה הסרסור; להשיב לו חמשת השקלים אשר השיב לי אז בלילה, בליל שלשום. בבואי אל בית מעונו הצר, אשר דגל העוני מרחף ממעל לו, נכמרו רחמי עליו; הוא ישב על יד התנור, וילמוד חומש ורש"י, הנגון נעים; ובראותו את פני, הפסיק ממשנתו וישם כלי מחזהו על מצחו, ויגש אלי ויתבונן אלי, ויקרא: "ברוך הבא"! מה לידידי בביתי?– ויתפלא וינע כתפיו, ויאמר, – חדשות הבאת עמך אדוני, האף אין זאת? – אל תבהל ברוחך רבי בוקיה! – מי ומה הביאך הלום אדוני?– התחנן בוקיה בנפש גרסה לתאבה. תחת מענה שפתים, נתתי על ידו שטר בן חמשה שקלים. – מה זאת?– שאל בוקיה, ולבו פחד ורחב. – חמשה שקלים! אשר נשית בי בליל שלשום! התזכור רבי בוקיה?.. שמע בוקיה ותחי רוחו, ויקרא: – צדקת כהררי אל! אנכי לא נשית בך, באמונתי נשבעתי! אך זכות על ידי זכאי, אתה כונת את השעה! בביתי אין גם פרוטה לפורטה! מאז, ידעתי כי נדיב אתה, ועל נדיבות תקום.– בדברו קרץ עין לאשתו הנדכאה, אשר כרעה על ברכיה לפני פי התנור, ותבקע עצים; כי תנקה את השלחן מחלאתו. ויתן לי את כסאו לשבת, והוא עמד על רגליו, ויאמר: כי באת בצל קורתי הבה ונשתה "לחיים", ונסעד ברקיק שמן, ודג מלוח חנוט בחומץ ופלפלא חריפתא, צפורה אשתי! מהרי ולכי "על רגל אחת" לכבוד אורחנו היקר! – ויתן על ידה את שטר החמשה. והאשה בשמעה מצותו להביא יי"ש ודגים מלוחים וכו' חרה לה עד מות, אך בראותה את ה"מטבע" אורו עיניה, ותתנער מעפר, ופניה לא היו לה עוד, ותהי נכון לעשות את רצון בעלה, אך אנכי כהיתי בה: עתותי אין בידי, אשת רבי בוקיה!– אמרתי אליה – הנה רציתיך! יהי רצון כאלו אכלתי ושתיתי, ה' יברך אתכם בשלום! הנני הולך, עלי לעשות דרכי! היו שלום, ומאשרים עד העולם!.. – לך שלום! יברכך ה' בממון וישמרך מן המזיקים! – ענה בוקיה בדברים יוצאים מן הלב, ויקח את מנורת הנפט ויעמדה על השלחן, אשר עשנה עלה כעשן הכבשן, על זכוכית המוקד, ויאר לפני הדרך, ויזהירני לבל יהלמני משקוף הפתח, השפל. עוד פעם הושטתי לו ימיני, והוא הוציא אנחה מקירות לבו, ויאמר: – הה אדוני, איש טוב וישר אתה, אך זכרון נורא השאיר בואך הלום בלבי! הידעת כי יוחנן הלך לעולמו? צר לי מאד, איש ירא אלהים וחרד על דבריו היה מעודו! – ומדוע זה העטית עליו כלימה בליל שלשום? התראה רבי בוקיה כי שומר פיו ולשונו שומר מצרה נפשו? – אל תירא, אנכי בקשתי ממנו "מחילה"!– ענה בוקיה בהורידו את ראשו ארצה כמכיר עותתו – אך סלח נא כי הלאיתיך, כי הדאבתי את נפשך, איש נדיב וטוב אתה, לך לשלום! לא אעצרך! בהרחיקי כעשרים ושלשים מביתו, עוד הקשיבו אזני ברכות פיו. לבי נדב אותי לחונן גם את אלמנת יוחנן – עליו השלום – ואמו; אך חשבתי דרכי ליום המחרת, ואמהר לשוב בעגלת חורף אל ביתמלוני, ואקרא לבעל בית המלון, וכרגע נראה על סף חדר משכני לבוש בבגדי יום טוב, בידו האחת אחז פסת ניר, ועליה כתוב החשבון המגיע לו: שקל ותשעה קשיטות, ובשנית אחז גליון "הצפירה". פרעתי את חובי לבעל הבית, ובנפש שוקקה לקחתי את "הצפירה" מידו, ולעיני התנוסס החלק "ילדי יום". ועיני נמשכו עליו בהיותי מאז שואף חדשות, " מקרה מעציב קרה בעירנו: בליל מוש"ק העבר יצא סופרנו "כהן-ותיק מביתו, ברחוב הפראים רחוב כ"ה, ולא שב עוד, "ועקבותיו לא נודעו זה שלשת ימים. רבים משערים, כי "נטבע או נרצח נפש וכו'. הננו מחלים פני קוראינו הנכבדים, "אשר שנים הרבה העניק להם מטובו, ודבריו היו בפיהם "כדבש למתוק, כי אם ישמעו או יראו וכו', והודיעו להמו"ל "על פי הכתבת הזאת: רחוב המלכים מספר מ"ט ". עיני חשכו, וכמו רעם הלמני! קפלתי את הצפירה על העבר השני, ואושיט את ידי לבעל הבית, ואברכהו לשלום, ואבטיחהו כי בעוד ימים מספר שוב אשוב אליו.– עוד לא לקחתי ברכת הפרידה, מהרב, מרבי פגעיאל ורעיו, ומה גם מאבטליון, כי דרכי נחוץ מאד –! הצטדקתי לפניו, ובעוד חצי שעה, מכבר ישבתי באחת העגלות על מסילת הברזל. קול הפעמון נשמע, ואחריו שריקת החליל. המסע נעתק לשמחת לבי ממקומו, ואנכי לבי המה בקרבי, גם נמוג כדונג בזכרי את מצב אשתי וצאצאי, בזכרי את אשר עוללתי להם! למצער עלי היהלערוך להם מכתב; אפס כי מצאתי נוחם לנפשי, בזכרי את השמחה במעוני, לאור הבקר, בשובי הביתה, ברכוש גדול! מרכבת הקטור עפה כעל כנפי נשרים, אנכי הבטתי בעד חלון העגלה, ואראה את עמודי הטלגרף כגדר עצים עומדים; הרים וגבעות, שדות ועמקים, התגלגלו לעיני כגלגל בית הרחים, אך לרגעים נעלמו במשאת העשן, היוצא מארובת מרכבת הקטור, וכידודי אש אשר התמלטו לרגעי מפיו. ואנכי תפוש הייתי ברוב שרעפי, ולפני עברו בלי סדרים, אחוזים ובלולים איש ברעהו, כל המראות הגדולות אשר ראו עיני: החתונה, המשתה, הקרואים העניים, הזקנים, הצעירים, חניכי בית הספר היתומים, ושיריהם הערבים, והיתום המשורר ושירתו: הה, מה נמרצה היא השירה הזאת! השטן הנורא, פרוד הלבבות, חלוק הדעות; הוא החריב את ארצנו, ובעד נשיינו – פשעינו – נהפכה לזרים נחלתנו! – בית הספר, בית החולים, פנקס חברת חובבי שפת קדש, בעלי המשמרות, יוחנן הסנדלר באחזו אותי בבית צוארי, ובשכבו על שבלי התבן בחדר המקרה; תמונת אמו; הרצח בלילה, ורבי חדקא הרוצח, חי חי הא! יענקיל הפסח אשר סגרני על מסגר בבית הכנסת, המשתה והמחולות; וגם אנכי כסיל זקן לא ידעתי בשת, נלויתי עמם ואתהולל וארקוד כאיל, בעת אשר לאשתי ובני ובנותי, היה צום ובכי ומספד… אבטליון, רבי פגעיאל ורעיו; ואשת רבי אחירע הצעירה… מבטי עיניה רשפי אש, יפה ונחמדה היא עד מאד! צפור יפה בכלוב… אך תועבה היא לי, אשה יפה וסרת טעם, היא מכרה את גויתה, להזקן, אשר נאוה היה כי תקראהו בשם אבי-אבי-זקני, בעד שרשרת טבעות צמידים, עגילים ומחלצות, ויום טוב!.. אך מי יודע אם לא תבך במסתרים נפשה? אם לא הוריה עשו את התועבה הזאת? הוי נבלים מתעמרים בפרי בטנה! מי יתן, והוקעתיכם לעיני השמש וכל עובר ישום ושרוק. אולם מי יודע? לא מענג ורוב טובה עשו זאת!ההכרח גם בריחי ברזל יגדע! העני בשבט עברתו; אוי לי! האשה הצעירה והיפה הזאת תאהבהו? לא לא אאמין, גם אם יוסר ראשי מעלי! היא תחכה למותו, כאשר יחכו שלומי אמוני ישראל לביאת המשיח!.. "כתובתה" היא בלי ספק בעלת רבבה, במות התיש הזקן והשמן, תקח את חלבו!.. או תתעורר לחיים חדשים… הוי תועבה! הוי זמה ו??ל! לו הייתי רב בישראל כי אז לא נתתי לסדר קדושין כאלה! והזקן? איך לא יבוש להתרועע את ה"יצר הרע" בעמדו על עברי פי פחת? – מה יאמרו בניו ובנותיו? אותה יקללו, וגם אותו לא ינקו!.. ובהתעוררי ממחשבותי, הוצאתי לרגעים את השעון מחיקי כי נדמה לי אשר מרכבת הקטור תעשה בעצלתים דרכה או הרגעים גדלו פי שנים. בראש האשמורה השלישית, עמד המסע בהתחנה ל. לזמן חמשה עשר רגעים, כי התחנה הזאת, היא חצי הדרך: בה יפגשו שני מסעות: מסע נוסעים כרכמישה, ומסע נוסעים לורשו, נפשי היתה יבשה, וארד מהעגלה, ואבוא הנתיבות לשתות כוס חמים, והנה נגש אלי איש נכבד אחד, לבוש אדרת שער, ויאמר: הבה נדבת ידך אדוני, ותקנה לך "עולם הבא"! אשה עניה אחת עצובה וקשת רוח, נסעה מורשו לכרכמיש. בהמסע הזה נעתק זה רגעים אחדים ממקומו, ותרד לקנות כוס חמים להשיב נפש עוללה. ובעשותה הנה והנה, נשמע קול פעמון שלישי; ראש פקידי המסע תקע בחליל, והמסע נעתק ממקומו, האמללה נסתה לעלות ולטפס על מעלות העגלה, אך הזנדרמים עצרוה כמשפט, לבלי יקרנה אסון, ועתה עליה לחכות עד בקר יום המחרת בבוא המסע השני; אך ידיה ריקות ומי פקיד התחנה יואל לאשר את כרטיס המסע אשר נשאר בידה? נתתי לה נדבת ידי ואומר: מי יודע? מי היא האשה הזאת? אין קץ לערמת ערומים! – אל תחשוב כזאת אדוני, עיני ראו ולא זר את אסונה! בפניה הכרתי כי אשה תמימה וברה היא, ולא הסכינה לקחת מתנות באדם, ואפונה אם תקבל מידי את הכסף, לקנות כרטיס חדש כרכמישה; אם יש את נפשך אדוני, שאל נא את פיה! בדברו אחז בזרועי, ויוליכני עד העמודים התומכים בגאותם את ספון הבית, וארא והנה האומללה יושבת על יד התנור, וראשה בין ברכיה, וילד קטן שוכב אצלה על התכתק, ואגש אליה, ואחז בזרועה להעיר אותה, והיא הרימה ראשה ותלטוש לי עין, וקול צעקה התפרץ מגרונה, וראשה נשמט מאחוריה ותתעלף. האומללה היתה אשתי! מהומה היתה בבית הנתיבות, הזנדרמים הבהילו את הרופא, ועד מהרה השיב את נפשה לתחיה. – התאוששי אשתי היקרה – לחשתי באזניה כשוב רוחה אליה, ותפקח את עיניה – ראי נא הנה עשרתי, מצאתי און לי, עוד לא תדעי מחסור!הנני שב אליך ברכוש גדול!.. ובדברי הוצאתי מחיקי תכריך השטרות, ואפתחהו לנגד עיניה, והיא פקחה עיניה, ותחי רוחה, ותשאל: – מאין בא לך העושר פתאום? – הלא ידעת כי לא שלחתי בגנבה ידי, אשתי היקרה! פרי עמלי הוא. מחיר הבלי אשר כתבתי!– אך לא עת דברים היא, הנה קול הפעמון השלישי! ואחז בידי האחת תחת זרועה, ובשנית לקחתי את בני הילד, ואעל בעגלה על מקומי. ואז ספרתי לאשתי את אשרי ועשרי, וכבודי בכרכמיש, ואשתי ספרה לי יגונה, עצבה, רגזה, ועמלה בארבעת הימים; וכי נסעה כרכמישה, לדרוש עזרת בני משפחתה, ועיניה שטפו כנחלים, ואחרי אשר תמו שיחותינו, נשענתי על התכתק, ואישן מעט, כי בליל האתמול לא נתתי שנת לעיני, בהיותי "בעל שמחה" ובאשר ערבה לי שנתי מאד, שמעתי קול פקיד העגלה קורא בכח: – התחנה פרגא! הכרטיסים! ואנכי עודני נרדם; רק חשתי אז בנפשי כי הפקיד נגש אלי, ויגע – לא בדרך כבוד – בארבות ידי, ויקרא בקול נגיד ומצוה: – קום יהודי רד! ואת הכרטיסים הבה הלום! מהר נא! ואנכי גם בשנתי, חרה לי היטב על עזות האיש הזה, ועל זדון לבו, לקרוא אותי בשם "יהודי"; אם כי אמנם "יהודי" אנכי, ולא תתרי או צועני; אך אין דבר אשר לא ינעם לאזני שומעיו כדבר אמת! – ולמען הכעיסו, סגרתי בעקבה שמורות עיני, ואשמע קול נחרה כאיש עיף אשר נפלה תרדמה עזה, ובלבי צחקתי לעגתי לו!.. פקיד העגלה התקצף ויחרוק שן, ויוסף להעיר אותי משנתי, ולשוא היה עמלו! אז אחז בערפי ויפצפצני… ואנכי עודני נשען על מסעד התכבק ומשמיע קול נחרה, ובלבי חשבתי אז לאמר: – חכה נא בן בלי תרבות! אל תדמה בנפשך כי מצאת הפעם יהודי בער מאדם, חלש ודל! הידעת מי אנכי?. הנה אשלם לך כרשעתך; ומדותי פעולך אל חיקך, כי כחי במתני!.. בספר ההתאוננות – ב. –יהי נכתם עונך, ואז תתנפל לרגלי, ותבך ותתחנן לי! ובהסתער בקרבי מחשבות נקם אלה, נפלה עלי באמת תרדמה, ואישן שנה מתוקה מאד, עד כי נגשה אלי אשתי ותאחז באהבה את כף ימיני, ותאמר: – מה לך נרדם אישי? הנה המסע נצב! קום רד! הרימותי ראשי, ואביט בפניה, וראשי נפל שנית על מסעד התכתק, ואישן ואישן… פתאום הרעיש הפעמון בקול גדול עד כי חרשו אזני, אז ידעתי כי אמנם, התחנה פרגא, עת לרדת! ואזכור את רוב עשרי וכבודי, ואמשש בכף שמאלי את צלחת בגדי; והנה בלהה! שוד ושבר! שבר גדול כים! צרה וצוקה! איד ונכר! ואיקץ, ובעינים פקוחת עד חצין, צעקתי בקול בלהות, ואגוז שער פאותי, ואקרא בקול אדיר איום ונורא: – צלחתי ריקה! ריקה צלחתי! אוי לי! אללי לי! שכול לנפשי! כספי! ריקה צלחתי! צלחתי ריקה! אבדתי נגזרתי! אלפים ושש מאות! זנדרמים! קונדוקטור! גוספודין נצלניק! אוי אוי אוי! אוי לי כי נדמיתי! הרים כסוני! והנה יד שלוחה אלי, ובחזקה הניעה את כתפי, ואפקח את עיני, והנני יושב: לא בעגלת מרכבת הקטור; כי אם בבית מעוני בחדר משכיתי, על יד שלחן הסופרים; ולא פעמון בית הנתיבות כי אם השעון המעורר ישנים, העומד צלצל בקול גדול, ואשתי ובתי הבכירה, ושתי בנותי הצעירות, ושני בני הילדים, נצבים עלי, אשתי תעמוד בידים שלובות על חזה, כנמוגה מפחד, ובתי הבכירה תצחק בקול גדול: – מה לך אבי? מה זה צעקת? איזה כסף? איזה אלפים ושש מאות? מי גנב? החלום חלמת? טפו! טפו! – כן בתי, חלמתי, חלמתי, חלום איום ונעים! – עניתי כגבר עברו יין. ואשתי הורידה את ראשה, פעם על חזה, פעם על ערפה, ופעם כתפה הימינית, ופעם על כתפה השמאלית, ותיבב: – נעויתי משמוע, צירים אחזוני! זעקת שבר זאת, הרגיזה בטני, עמודי גוי התפלצו! – החלום חלמת אישי? – פנתה אלי בשאלתה, אחרי אשר התאוששה מעט, ותשאף רוח – ספר נא חלומך, הלא לאלהים פתרונים! – מחר, רעיתי, מחר בבקר! ועתה לכי שכבי, ושובי למנוחתך! – רבונו של עולם, רק לטובה! לטובה ולברכה אב הרחמים!– קראה אשתי בעינים נשואות אל ספון הבית, בעלותה על ערש יצועה. במבוכה הבטתי סביבותי, לוח השעון הראה השעה העשירית; את כוס הטהיי אשר עמד לפני על שלחן הכתיבה, אחזתי בידי, והנה הוא כצנת שלג; אז שערתי בנפשי כי חלומי הנפלא, התעני בתהו לא דרך, זמן חצי שעה! ובזכרי את הרפתקאות דעדו עלי, ואת העושר והכבוד, הגדולה והתפארת, אשר נחלתי בכרכמיש – בשבתי על כסאי; נשאתי גם אנכי עיני אל הספון ואקרא: – רבונו של עולם! אני שלך וחלומותי שלך, חלום חלמתי ואיני יודע מה הוא? יהי רצון מלפיך ה' אלהי ואלהי אבותי, ישהיהו כל חלומותי, עלי ועל כל ישראל לטובה! אם טובים הם חזקם ואמצם! אך טב חלמא בישא מחלמא טבא – אמרי אנשי – הראשון כי ידד, ישביע את בעליו ענג ונחת; והאחרון – דאבון לב ושבר רוח. ואחרי כי חלומי בלול היה מטוב ורע יחד, על כן שמחני, גם העציבני חליפות; אך כאשר אספתי נפוצות מחשבותי, ואדע כי לא סופר מסכן הנני ח"ו, וגם זקן אינני, אז היתה שמחתי שלמה. הזקנה! כל בני תמותה יבקשו מאת האלהים, כי יגיעו עד זקנה ושיבה, ובכל זאת – הלא נפלא הדבר – יגורו מפני הזקנה, ולזכרה תעכר רוחם! לא רק המין היפה והכושל!.. הן אין כבוד בתבל לנשים, ככבוד העלומים; ואין חרפה כחרפת הזקנה!.. גם אשת מדנים וכעס, אשר צופניה צפן רוח; אשה סרת טעם, אשר על שפתיה כאש צרבת, ולפני זעמה מי יעמוד; הנה בשמעה חנף מפי גבר, כי חן עלומים שפוך על פניה, או בשמעה כי אחד הגברים יגרע מספר שנים משנות ימי חייה, אז ברגע אחד תשקע האש! ברגע אחד, תהפך לאשה טובת טעם, שפתיה אשר מראה תכלת להן, יכס אותן כרגע, אודם חכלילי כשושנים נחמדות, ופניה יצהלו משמן ועיניה מאירות – כי גם בעיני הגברים היא מפלצת נוראה, סמל הפגעים, תקופת הכליון, פרוזדור השאול והאבדון!.. ושלמה בן דוד מלך ישראל אמר: עטרת תפארת שיבה… שפק חדש בא אז אלי לענות את נפשי:כי חולם הנני אחרי הקיצי מתרדמתי!.. אז קמתי בחרדה מכסאי ואגש אל המראה אשר באולם האורחים, ואתבונן לאור המנורה, בעין חודרת אל צלם דמותי, והנה שיבה לא זרקה בי! בשמחה נגשתי אל אוצר ספרי, ואתבונן מעבר לשער ביד אבי, גם יום הולדתי, ואז ידעתי כי רק הבל ימי! ממחרת הבקר ספרתי לבני ביתי את הקורות אותי בכרכרמיש במחזה, ואשתי רכת הלב, אשר לאוצרות דמעותיה אין קצה, בכתה רב בכי, בשמעה כי יוחנן הסנדלר מת, כי את יוחנן הכירה מימי ילדותה – ולדברי אמו הצדקנית עיניה; ומה גם בשמעה את אסונה הנורא, כי שלשת ימים היתה עגונה מאישה, ועלי יצא הקול כי נהרגתי או נטבעתי וכו', וכי איש טוב ומטיב בבית הנתיבות, אסף נדבות בעדה, לקנות לה כרטיס המסע, אז כלו בדמעות עיניה! וכו'. אך לפתור את חלומי לא יכלה!.. מה תאמרו אתם אדוני הקוראים? אולי אמצא בכם איש חכם ונבון, איש אשר רוח אלהים בו, אשר בחכמתו יפתור לי את חלומי, חלומי המוזר והארוך, אשר כל עוד נשמת שדי תחייני, לא ימחה מלוח זכרוני?.. מי בכם איש כזה? יעלה הבמתה, יפתח פיו ויאירו דבריו! ותברכהו נפשי, גם ברכת רבבות אובדים עליו תבוא, והיה לגאון ולתפארת, לפלטת ישראל! הנני יושב דומם ויחיל… אבל הה, אין גם אחד! אין קול ואין עונה! אין יודע לפתור! אין חפץ לפתור! – החלומות שוא ידברו! – שוא וכזב! הבל ורעות רוח! – מי הוא בעל החלומות הלזה? – בעל החלומות? בעל החלום הזה? מתמול שלשום ידעתיו! הוא איש מכאובות וידוע חולי כן! חכמת הרפואה תגיד לנו, כי האדים הרעים, העולים כפעם בפעם מקבתו אל מוחו, הולידו את החלום הזה! שיחות כאלה תשמענה אזני מאחרי על אדותי, על אדות חלומי! ולפעמים יגיע לאזני גם קול צחוק, צחוק וקלסה, ולעג השאננים, צחוק חמלה ויאוש, צחוק מכאיב לב ופולח כליות, צחוק מוכה בשגעון ותמהון לבב, אשר גם בעת יתקלסו בו נערים שובבים, ומנוחה ידריכוהו, לא ידע, לא יחוש, כי משוגע אמלל הוא ויתברך בלבו, כי הוא, רק הוא, בריא ברוחו ונפשו, וכל באי עולם הנם משוגעים אומללים!.. ולא רק רודפיו, כי גם רופאיו הנם משוגעים אוילים, אשר שמו לו עלילות דברים… ירחי מספר אחרי ליל חלומי, הייתי כחידה גם בעיני אני! מי תכן את רוחי כמוני? מי כמוני יודע, כי לבי טהור ונקי מכל חלאת הבלי שוא, כי אינני מאמין בחלומות. כי לא יפת לבי אחרי הדמיון? ובכל זאת, אודה ולא אבוש, כי נפלתי בידו! הדמיון הלץ ההולל נשאני על כנפיו, וירקיע עמי לשחקים, ובהגביהו עוף בשמי שמי קדם, שמה שמה במרחבי אין קץ, השליכיני פתאום ארצה… ואפול ואפול, ועל הנהר "מיכה" עמדו רגלי; אך לא בחלום, כי אם בהקיץ!… מספר ימים התמהמהתי שמה ומה ראו עיני? הה! ההפך מאשר ראיתי בחלום… נכנסתי לחורבה אחת, ואראה והנה העכביש אורג קוריו בידים חרוצות, רשת הוא פורש לרגלי הזבובים, הזבובים החלשים, למוץ דמם. ולפגל את נבלתם; על גל גלל בקרבת בית מחראה, ראיתי שרצי זבובים, ותולעים, ישכבו יחד, צנפה כדור (קנייל בלע"ז) ואיש את רעהו ירמוס, איש אל רעהו יזחול, איש אל רעהו יתנשא, איש בשר רעהו יאכלו, יאכלו ולא ישבעו!.. ושמה אצל נקרת צור ראיתי נחשים צפעונים, ישלחו לשונם בסתר, בבשר איש חרמם, ישופו עקבו, והארס הנורא, הרעל הממית, יעבור עד מהרה בדם עורקי הגויה, גוית כל עם ישראל… והלאה ראיתי, כפת המנעול של בית המועצה, ידים שלוחות בקופת העדה, שתדלנות, סרסרות, טכסה, צרות עין, תחרות, קנאה, שנאה, חמס וריב, רגלים יחפות, המית נערים שובבים עזובים, כשרונות מתגוללים אצל שפך האשפה, ראיתי העני השבט עברתו, שפלות ידים, טיח תפל, מרך לב, עצלה ויאוש, רפש וטיט, ואד הבערות עולה ממנו, והשקה לענה ורוש, את כל פני הככר… ראיתי גלולי המדה, פנים יפים ונחמדים, ובתי נפש מלאים חלאה נוראה רפש ודומן…ראיתי תאות המותרות, תעתעים וצעצעים ממין חומר נוזלי, אשר מראה דמעות ודם, ומוח העצמות, לו… ראיתי שמיטת חובות הלבבות, רוח יוני, ראיתי בגד בוגדים, שפלות כבוד התורה והאמונה והחכמה, ראיתי ברכים כורעות לבעל ה"מטבע", שמעתי חנף, דברי הוות, שמעתי צעקת ענוים, אנחות דכאי רוח, בכי ישרי לב, שמעתי שאון קמים, ראיתי דמעות יתום ואלמנה, ראיתי, שמעתי ראיתי, אך אוי לאזנים שכך שמעו, ואוי לעינים שכך ראו!.. בחלום רק בחלום ראיתי את רבי פגעיאל בן עכרן, את רבי אחירע בן עינן, און בן פלת ורבי עיר בן אתונות, בתור שלומי אמוני ישראל, עוסקים בצרכי צבור באמונה, עמם, ואת צלמונע כגואל חזק לשפת קדש; ובהקיץ ראיתי, כי ארבעה אלה מכבר הנם בעולם האמת! אך מעפר צמחו רבי פגעיאלים, רבי אחירעים רבי אונים, רבי עירים אחרים! ובכל מקום שיש עדה או קהילה ישראלית, בכל מקום בכל עת, שם ישתררו גם ישתרר! אפס כי פרצופיהם אינם דומים זה לזה, הלא תאמינו אדוני בגלגולים!.. וכה יחיו, ולא יסופו, עד כי יבוא גואל צדק, וישים קץ ותכלה לכל צרותינו! – וצלמונע, הה בושתי גם נכלמתי להרים ראש!.. צלמונע לא רק אשר לא ידבר צחות בלשון הקדש; כי גם אותיות לשון הקדש לא ידע! וידעתי כי בבואו פעם אחת בשנה, ביום הכפורים אחרי סעודה של שחרית, אל ה"מנין" אשר יצרפו מספר חצאי היהודים הנמצאים הבכרכרמיש, בימים נוראים, ויתמהמה שם כחמשה עשר רגעים; יתברך בלבו לגומל חסדים טובים לאלהיו! והוא איננו אוהב את אחיו בני עמו, אבל גם איננו שונא את ממונם!.. ומכל גבורי חלומי ראיתי רק את בוקיה הסרסור, את יוחנן הסנדלר ואת אבטליון: בוקיה הוא סרסור כאז כעתה, רש ואיש תככים, אבל אנכי אנכי אערבנו: לולא עני ומחסורו, כי אז היה איש תמים וישר! בוקיה זה הוא דמות דיוקנו של המון ישראל; אפס כי בזה שונים הם: המון עם ישראל נזיר הוא, ומלבד שבתות למנוחה ומועדים לשמחה, לא יבוא יי"ש אל פיו; והוא ישתה כוס יי"ש יום יום, ערב ובקר וצהרים, ישתה וישכח רישו כי רעב הוא!.. בוקיה כמוהו תפגשו הקוראים הרבה הרבה איש איש בעיר מושבו בחוטמיהם האדומים תכירום!.. ויוחנן הסנדלר, הוא איש עני ונכה רוח, תמים וענו, נהנה מיגיע כפיו, ומלחמו הצר אשר יביא אל ביתו בזעת אפו; יתן לדל, וחבר הוא לחברה "תהילים" ו"חיי אדם" ולחברה "לויה". ומעודו לא נהנה מהסעודה אשר תעשה ב"פרשת חיי שרה"; וחבר הוא גם לחברת המכבים. ובכרכמיש היה היהודי הראשון והאחרון, אשר זכה לכבוד כזה להמנות בין חבריה! ובנפול דלקה – רחמנא לצלן – בעיר, אז הוא מטפס ועולה על הגגות, ושופך מים בארובות העשן, ומציל משור עד פרה, עד שה עד שלמה, וכרים וכסתות, מכלי הנבלים עד האגנות; ופעמים הרבה שם נפשו בכפו ויצל נפשות מיד להבה, נפשות לקוחים למות, ועל כן יקר ונכבד בעיני שר גדוד המכבים, ושר השוטרים, ויכתבוהו בספר החברה. אולם בעיני אחיו בני בריתו נקלה מאד מאד!.. מקומו בבית הכנסת הוא אצל השלחן, אשר על יד הדלת, ולתורה יעלוהו פעם אחת ב"יובל" אחר קודם האחרון. ופעם מלא מקום יונתן השמש, להקרא אל ה"תוכחה", והנעלב האמלל לא תבע את עלבונו, גם אחרי אשר הסיתוהו, לצים מחרחרי ריב, ולא רק לא התקצף, כי גם ברך ב"שבתא טבא" את רבי דן המוזג, העמד אז על הדגל. מה פשעו ומה חטאו לא אדע!. רישו? או אומנתו? כי סנדלר הוא, ולא מוזג או נושך, או "בעל דעה רחבה" בחדר הקהל, או בבית המועצה! אמנם היה משכיל לפנים בימי אברכותו, בעת אשר שלחנו היה ערוך בבית חותנו, ויקרא את העתונים העברים, גם נסה את כחו לכתוב פעמים אחדות חדשות מכרכמיש, אך מאז שם עול ה"פרנסה" על צוארו, שכח את ה"הבלים" האלה, והנהו שט בעולם המסחר, ולא רק אשר לא בא אל בית מלוני לקבל פני בכבוד; כי גם בהפגשו אתי ברחוב, לא שמח לקראתי, וברוח קרה הושיט לי ידו לשלום, וכאשר שאלתיו לשלומו, התאונן באזני על המסחר, על ההתחרות, ובכלל על העת הרעה הזאת; ובכל זאת – הגיד לי – מאשר הוא בעיניו כי לא בין הסופרים והפדגוגים חלקו, כמוני!.. ומה צדקו דבריו, רק אנכי היודע ועד!.. ורשו, צום העשירי, אלפים ושלש לגלותנו. על ערבים, (במלאות לו שבעים שנה) ברפובליקה של שלטון הרוח חל בימים האחרונים חג חשוב שמעטים כמותו. כיום, ביום הרביעי לחודש יולי, מלאו שבעים שנה לאחד מגאוני המחשבה האנושית שבזמננו, לפילוסוף הרמן כהן, אביה ונביאה של התורה הפילוסופית החדשה, שבעולם המדעי רגילים לקרוא לה "בית-מדרשה של מרבורג". "עשרת האלפים בני העליה" בעולם הרוח, יחידי הסגולה ההם, שהפרובלימות העליונות של ההכרה במה שיש ובמה שצריך להיות קרובות ללבם, ויזכרו לבעל היובל את אשר פעל ועשה ויצר במשך עשרות שנים. כי יוצר בחסד עליון הוא הרמן כהן בעולמו, אחד שדברם-יצירתם מעביר את הערפל את ותהו ובהו, השולטים ברוח האדם לשלטון האור וההרמוניה של המחשבה האצולה, המסתכלת ובאדם דרך האספקלריה של הנצחיות. שעת הופעתו של כהן, הפילוסוף והמורה, היתה שעת תהו ובהו, שעת בלבול הדעות וערבוב התחומים והריסות מקדשות בעולם הרוח בגרמניה. בית מדרשו של הגל, מי שהיה שליט יחידי בעולם זה עשרות בשנים, שומם. נקום נקמה בו ההיסטוריה את עלבון תורתו של קנט רבו, שקבעה את גבולותיה של ההכרה האנושית. פריצת גדריו של קנט לא הצליחה לאורך ימים. תורת התלמיד, תורת הפנלוגיסמוס המוחלט, פשטה את הרגל, כי כל עשרה וגדולתה שהיו לה למראית עין לא עמדו לה לפרוע את חובה: לתת באור מספיק לכל החזיונות שבממלכת הרוח ובממלכת הטבע, ואם הרב עצמו התקשה לבאר את העצמים הפרטיים שבטבע בתור גלוייו של הרוח המוחלט ומסקנותיו ההגיוניות והורה, שהטבע אין בו הכשרון לשמור את ה"מושג" בטהרתו – באו תלמידיו והתחילו מהרהרים אחרי ה"מושג" עצמו. בא פיארבך והפך את הקערה על פיה, כפר בשיטה הפנלוגיסטית של רבו, ובמקום האידיאליסמוס ההגיוני המוחלט התחיל מטיף למטריאליסמוס המוניסטי, שעל פיו כל חזיונות הרוח אינם מטפיסיקה שטחית זו, שבעיקרה אינה גם היא אלא חזרה אל הדוגמתיות של התקופה שלפני קנט, שאינה ההכרה האנושית, כבשה לאט-לאט את הלבבות אשר לא מצאו קורת-רוח במטפיסיקה האידיאליסטית, הבונה עולמות ברוח ואינה יוצאת מתוך המדע האובייקטיבי, אלא משעבדת אותו לעצמה ולצרכיה בעריצות שאינה נותנת דין-וחשבון על מעשיה. ואף-על-פי שהפנלוגיסמוס של הגל יש לו בכל אופן היתרון של שיטה עמוקה, של בנין המושגים, מכל-מקום נצחה ההשקפה המטריאליסטית נצחון גמור בתוך הרופאים וחוקרי-הטבע, שתבעו את עלבון מקצעותיהם המיוחדים מאת שלטון העריצות של האידיאליסמוס ההגיוני. נצחון זה בא לידי גלוי באסיפה הידועה של חוקרי-הטבע, שהיתה בגטינגן בשנת 1854. פוגט, מולישוט וחבריהם התחילו שופכים מרוחם על המון המשכילים, ובתוך "עם החושבים" התחילה המלחמה הזעומה בפילוסופיה, המלחמה שהיתה תוצאה טבעית מנצחונה של ההשקפה המטריאליסטית. אם הרוחניות כולה אינה אלא אילוזיה של הפרט, הרי אין מקום לפילוסופיה בתור מדע. ואין צורך לומר, שגם במקצוע תורת המוסר גדלה הערבוביה. נצחון ההשקפה המטריאליסטית עקר מן השורש את האתיקה של "הצווי של "האוטונומיה המוסרית" מיסודו של קנט והשליט את ההשקפה האידומוניסטית מבית-מדרשם של השוטטים ושל המטריאליסטים הצרפתים בני המאה הי"ח. ומרכס ואנגלס הרכיבו את המיתודה הדיאלקטית של הגל בהשקפה המטריאליסטית והכניסו השקפה זו לתורת החברה: המטריאליסמוס ההיסטורי הביא את הסוציאליסמוס המדעי לעולם. להנץ. שטירנר בתורתו ע"ד "היחיד וקנינו" פנה דרך ל"האדם העליון" של ניצשה. אופוזיציה עצומה קמה לאתיקה של קנט ותלמידיו גם מצד שני – מתורתו הפסימיסטית של שופנהויאר. וכשהערבוביה הגיעה למרום קצה, באה גם הריאקציה כנגד המטפיסיקה של בעלי החומר. התחילו "שבים לקנט" ומחזירים את עטרת ה"קריטיציסמוס המדעי" ליושנה. ונביאה הראשון של תנועה זו – במעלה אם לא בזמן – היה הרמן כהן. תורתו המחודשת של קנט בצורה שנתן לה הרמן כהן רחוקה היא מדוגמתיות בצורותיה השונות ומתיחסת בשלילה במדה אחת גם למטפיסיקה האידיאליסטית, שנפלגה בידי תלמידי קנט שפרשו מרבם לשלושה זרמים (פיכטה, שלינג והגל) וגם לזו של בעלי החומר. החסרון העיקרי שיש בכל דוגמתיות, שהנחותיה תלויות בהנחות קודמות אחרות, שצריכות להוכיח את צדקתן, ואלו תלויות מצדן באחרות, וכן הלאה עד אין סוף. בא כהן ותבע – ברוח תורתו של קנט על-דבר מושג החופש – את האוטונומיה של המחשבה. המחשבה האנושית שואפת להויה חופשית בה בעצמה בלי עזרה מן החוץ, ל"אכסיומטיות", לאחדות הצורה והתוכן, וסיכום כל היחוסים האנושיים – התרבות – מתחילה בתביעת החופש האוטונומי. מטרתה של זו היא הויה חפשית, עמידה ברשות עצמה, במשמעותה הרוחנית של מלה זו. הפרוגרמה הפילוסופית של כהן היא – להראות את היצירה העצמית של ההכרה, להראות כיצד זו יוצרת את עצמה ואת תכנה. האנושית, כלומר בהכרה המדעית ובהכרה המוסרית, הרי יש גם אחדות המקור לשתי ההכרות השונות זו מזו שינוי פרינציפאלי. וכאן אנו רואים, עד כמה הרחיב כהן את גבולות תורתו של קנט רבו. יחסו של כהן לקנט דומה לזה של אפלטון לסוקרטס רבו. גם פה גם שם מיחס התלמיד לרבו את מחשבותיו שלו, מחשבותיו העמוקות והמקוריות ביותר, לא מפני הצורך לתלות את עצמו באילן גדול או מפני עניות המחשבה המקורית, אלא מענוה יתירה ומיראת הכבוד כלפי הרב. ואם קביעת הגבולים שבין שני מיני הכרות הללו נעשתה עוד ברוחו של קנט, הנה יחודן ברעיון היצירה העצמית של המחשבה מתקרבת אל תורת האידאות של אפלטון בכוונה המקורית שכהן הכניס אל תוכה. במושג ה"היפותזיס" של אפלטון רואה כהן את הרעיון המרכזי שלו ע"ד תביעת האוטונומיה של ההכרה ומלואה של תביעה זו. זאת היא הפרוגרמה הפילוסופית, שהציג לו כהן. הזה עובד זה עשרות בשנים. ועבודה זו לא היתה לשוא. לא רק בחוגי הפילוסופים שאומנתם בכך תפסה את המקום הראוי לה (העובדה, שחבריו משתדלים להאפיל על תורתו ולעבור עליה בשתיקה מפני יהדותו, שהוא מבליט ביותר בתורת המוסר אינה ענין לכאן), אלא גם בעולם המדע הכללי נצחה נצחון גדול. אמנם לא כל תורתו המקורית היתה לנחלת הרבים, אבל על כל פנים עלה בידו לחדש את השפעתו הגדולה של קנט. אם גדול חוקרי הטבע כהלמהולץ וחבריו מצד אחד והתיאולוגיה החדשה מיסודו של ריטשל מצד שני סמכו את ידיהם על האידיאליסמוס הטרנסצנדנטאלי ועשו אותו יסוד לבניניהם המדעיים יש להכיר טובה על זה במדה מרובה להרמן כהן. ואם כל העולם המדעי מכיר טובה לבעל היובל על שחדש את פני הפילוסופיה ועשה אותה יסוד ומסקנות מסכמות לכל מקצועות המדע המודרני, לנו היהודים נתן עוד יותר מזה: בדברי ימי הפילוסופיה החדשה כהן הוא הפילוסוף היהודי הראשון במיטב משמעותה של מלה זו. לפניו היו אבל פילוסוף יהודי לא היה לנו. יהדותם של אלה היתה רק דבר שבמקרה – מקרה לא טהור לאלו ומקרה שאינו מעלה ואינו מוריד לאחרים – והמעולים שבהם, שבלבם נשאר איזה רגש רומנטי להעבר, היה להם ברגעי חולשה גם איזה צורך כהה במקצת יהדות. כהן הוא הראשון והיחידי בין הפילוסופים היהודים, שיהדותו היא לו יסוד חשוב לעצמותו הפנימית. יהדותו אינה רק הפשעה פסיכולוגית בלבד, שמקורה בירושה ובחינוך, אלא אבן הראשה בתורת המוסר שלו, בפילוסופיה של המשפט והדת. היהדות אינה זקוקה לכך ש"ישלימו" בינה לבין הפילוסופיה, אלא היא היא הכרה פילוסופית מזוקקה, הסתכלות-בעולם פילוסופית מסוימה. זכות עולם ליהדות היא הרוחניות והאחדות המוחלטת של הרעיון האלהי שבה. רוחניות מוחלטת זו היא היסוד לאידיאליסמוס מוסרי. מהותו של האלוה ענין היא לדת רק במדה, שמהות זו יש לה ערך בשביל המוסריות, מהותו של במדותיו, שלש המדות כולן אהבה וצדק, ועל כל מיסטיקה בנוגע למהות ה' מחוץ למוסר נדחית, מפני שהיא מעמידה בסכנה את מושג האחדות המוחלטת. מכאן ההבדל העיקרי שבין ההתלהבות הדתית הישראלית לזו של הדתות האחרות, המיסטיקה של הפנתיאיסמוס או של "האהבה להמשיח" נותנת מקום לדביקות באלהים כבעצם שיש לו איזה דמיון להאדם ולטבע. מה שאין כן היהדות. מי שראה והרגיש, באיזה התלהבות עצומה קורא היהודי ביום הכפורים בשעת נעילה: "שמע ישראל, ה' אלהינו ה' אחד" מבין, איזה ערך מיחס היהודי להבנה יסודית זו באחדותה המוחלטת של קדוש ישראל. זו אינה משאירה שום מקום למתווך בין האלהים והאדם. בלי שום מתווך נלחמת הנשמה על טהרתה וישועתה. מכאן המושג הסוקרטי של "שגגה" (חטא מחוסר ידיעה והבנה), כי חלש הוא האדם ועלול לשגיאות. ה"שגגה" הסיסמה של הכפרה. – "כי לכל העם בשגגה". הבנה סוקראטית זו מונחת גם ביסוד המושג "תורה", שמשמעותו היא לא רק חוק ומשפט, אלא גם דעת ובינה. בני ישראל נצטוו לא רק על אהבת השם – אהבה זו הייתה יכולה אולי להסתפק בקיום המצוות בלבד – אלא גם על דעתה. "וידעת היום והשיבות אל לבבך". המוסר מחייב את הדעת. ובזה יפה כחה של הדת היהודית מכחן של שאר שאין היא מעמידה את הדעת והמוסר על הדמיון, על הופעה ממעל, אלא על הדעת בין ההכרה העיונית לההכרה המוסרית – מבית-מדרשה של היהדות יצאה. היהודי מתפלל: "ויחד את לבבנו לאהבה את שמך". ומכאן הערך הגדול שהיהדות מיחסת לתלמוד תורה. לפיכך לא יכלו גם ההבדלים הסוציאליים להתפתח ביהודים: דעת התורה היתה משוה עני ועשיר. ומתוך כך לא היתה גם מפלגה של כהנים בבני ישראל (מיום שבטלו הקרבנות): כל העם היה "ממלכת ורעיון יסודי זה חדר לכל המשטר הסוציאלי וקבע את דרישות הצדק החברותי לחוק ולא יעבור. דרישות אלה מצאו את בטוין הנעלה במצות השבת "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך… על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת". השבת היתה לסמל הצדק הסוציאלי. ישעיהו אומר: "אשרי… שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע". היחס הפנימי בין ידיעת התורה והצדק הסוציאלי הביא גם לידי כך, שבשבת מרבים בלימוד תורה. גם "קריאת התורה" בשבת והדרשות בהלכה ("כלה") מוצאן מיחס פנימי זה. וכהן מספר בדברים נלהבים בשבחה של השבת והשפעתה המוסרית לבא לידי מסקנא, שאלמלי נתנו היהודים לעולם רק את השבת לבד – די להם שתהיה זכותם ההיסטורית עומדת לעד. ואם הרעיון היסודי המונח ביום השבת הוא החופש הסוציאלי – הנה הכריזה היהדות יחד עם זה על החופש המוסרי בכלל. הדבור: בנים אתם לה' אלהיכם" (השויון הסוציאלי) מובן בכל עומק אמתתו רק אם אנו מצרפים לו את הדבר: "ובחרת בחיים" (החופש והאחריות המוסריים). והקשר הפנימי, שבין החופש במובן המוסר והחופש במובנו הכותרת של המוסר הישראלי – ברעיון המשיחי. חזון הנביאים על אחרית הימים הוא עיקר המוסר. אין ישועה להיחיד בלבד. הישועה המוסרית לא תצויר אלא על ידי הכלל, רק עתידה של האנושות הוא הערבון לקיומו של הפרט המוסרי. ומכאן אותם הגעגועים המוסריים לעתיד ההוא, שמגיעים עד מלכות הטבע. מכאן ההתנגדות הגדולה למלחמה, השאיפה הכבירה לבעור ה"אליל ההיסטורי" הזה. "רוח ההיסטוריה העולמית הוא המטביע את חותמו על הרעיון המשיחי ועל דעת הנביאים, זהו כח הקדומים של המוסר; זוהי מטרתו האחרונה והעליונה". כהן, תלמידו הותיק של קנט בנוגע לדרישה הפורמלית ע"ד "משפט הבכורה של התבונה המעשית" (המוסר). הוא תלמידם של נביאי ישראל בנוגע למהות המוסר. לדעתו של כהן אין בתרבות האנושית העולמית שום ערך קים, שאין בו מיסוד היהדות. התורה לא ניתנה לישראל בלבד, אלא שאומה זו יש לה תעודה היסטורית להיות מורה לאחיותיה ה' ותורת הצדק המוחלט של הנביאים תהיה לאור גויים. ויהודי הוא הרמן כהן גם ביחסו האישי אל הפילוסופיה. גאון הפילוסופיה הזה, שספג וקלט את כל המעולה והמובחר במחשבה האנושית העולמית מימי אפלטון ועד קנט ועשה אותם אבנים לבנינו הנהדר, אינו עומד לפני בנינו זה כיוני עתיק, הנהנה מתוך הסתכלות שלוה מעולם רוחו ורואה בו מעין יצירה אמנותית. תורתו היא לו מפעל מוסר תקיף, השליט ברוחו ובכל עולמו הפנימי והמכריח אותו להורות ולהטיף. נטיה זו נבלטת ביחוד בתורתו של כהן ע"ד היהדות. האתיקה והפילוסופיה הדתית של היהדות אינן לו כבר שבעיון, שנתן רק ליחידי סגולה בלבד. לשם התקדמות הקולטורה המוסרית האמתית הוא דורש, שכחו הקדמון של רעיון האלוה הישראלי וקשורו במוסריות, שאין לו התרה עולמית, ילכו הלוך וגדל בקרבנו. והרי הוא קורא לעתים תכופות שעורים בבית-המדרש לחכמת ישראל בברלין, עובר בערים שונות וקורא הרצאות ע"ד עיקרי המוסר הישראלי ומשתדל ביסוד קתדראות קבועות לאתיקה ולפילוסופיה הדתית בבית-המדרש לרבנים. בטוח הוא הרמן כהן, שהתפתחותה של היהדות תלויה בבסוסה הפילוסופי. שגם קיומה של היהדות תלוי בהבנה המזוקקה של מהותה. רק הבנה זו היא התריס בפני הבגידה והמנוסה מן המערכה. לא די לאדם מישראל שיתעב את הבגידה מפני שתורת המוסר היהודית אינה נופלת מן הנוצרית, מפני שמכוער הוא הדבר לעזוב את אלה שבהם אנו קשורים זה שנות אלפים ויחד עמהם חיינו גם חיי רוחה גם חיי צער. אדם מישראל צריך שיודה גם כן, שהשפעת מוסריותו של רעיון האלוה היהודי אינה עתידה לפסוק ולפיכך אין לו לרעיון הזה שום ממלא מקום. ההבנה במהות היהדות ותלמוד התורה יביאו בלבנו את ההכרה. "שרעיון האלוה היהודי קשור קשר חי עם האתיקה המדעית המוחלטת; שהאתיקה אינה אלא פירור, אם אנו מפרידים אותה מעל מושג-האלוה". וטעות היא לחשוב, שענינה של היהדות יש לו, או רשאי שיהיה לו, איזה שורש אחר בלב. "זכות קיומו ההיסטורי של ישראל תלויה באלהיו היחיד והמיוחד, היא עומדת בעמידתו ונופלת בנפילתו". ורק הרעיון היסודי הזה, רק האמונה העמוקה באלהי ההיסטוריה, אשר נגלה אל הנביאים, וע"י הנביאים לכל לתת בסיס ושלימות פנימית לקיומנו בקרב הקולטורה החדשה. וכאן אנו מגיעים לצד הרפה ביהדותו של כהן. הוגה-דעות עמוק זה, תלמידו של אפלטון בתורת האידאות, רואה רק את ה"אידיאה" ולא את "ההופעה", את הכלל ולא את הפרט, את היער ולא את העצים, את האנושיות ולא את האדם. האידיאליסמוס המוחלט של כהן אינו רואה את האדם החי, הסובל וכושל וקם ואוהב ושונא ונלחם על קיומו הממשי, – אינו יכול לראותו, כי האדם החי סתירה חיה הוא לפעמים ל"מושג האנושיות" ואין לו מקום בבנין-המושגים הנהדר והמשוכלל בתוכו ובעצמו. האוניברסליות שאינה נכפפת לה ולחוקיה; דוחה היא את הנפתולים אבל גם את היצירה יודעת מה היא, כשם שאין היא יודעת בכלל את המלחמה ואת ההתפתחות בעולם ובחיים, יודעת היא רק את התפתחות המושגים מחוץ לזמן (כמתכונתה של ההנדסה), אבל אין היא יודעת את ההתפתחות לגוני-חיים חדשים. והכפירה באינדיבידואליות אישית חלה גם על אינדיבידואליות עממית (לגבי "האנושיות" הרי גם האישיות העממית היא רק "הופעה", צל עובר, מציאות מדומה). ומכאן אותו החזיון המעציב, שכהן, הפילוסוף הגדול והיהודי הגדול, הנושא את דגל היהדות ברמה והרואה בתורת ישראל את פסגת הקולטורה המוסרית, כופר יחד עם זה בקיומו ועתידו הלאומי של עם ישראל. היהדות לא תעבור, חלילה, מן העולם, שהרי יש בה צורך לשיטה האידיאליסטית של כהן. הרעיון האלהי הישראלי הוא זכות קיומו ההיסטורי של ישראל. אבל מחוץ לתעודה זו אין זכות הקיום לישראל, ולא עוד אלא שקיום-לאומי ממשי מתנגד לאותה התעודה, זאת אומרת למוסר ולתורת הנביאים ולרעיון המשיחי. מכאן גם הסתירות וגלוי הפנים שלא כהלכה ביעודי הנביאים על ימות המשיח, המעמידים בנידון זה את הפילוסוף היהודי הגדול בשורה אחת עם רבני-המחאה הידועים. כל האומר, שהרעיון המשיחי אינו כולל בקרבו את היעוד לקיום לאומי ממש, לתחיה לאומית בארץ אבות, עושה את תורתם של הנביאים פלסתר. ופה הוא הטרגיות ביהדותו של כהן. כהן מוכרח לגלות פנים שלא כהלכה בדברי הנביאים, כשם שהוא מוכרח להוציא את תורת היהדות על השארת הנפש מרשות היחיד אל רשות הכלל. אין לו חפץ ביהדות בצדיקים היושבים ונהנים מזיו השכינה. וכשתשאלו את כהן, מה תעשה אומה זו, שבאה לתקן עולם במלכות שדי ולהורות את הרעיון האנושי-האלהי, התלמידים בועטים בתורתה ומעמידים כנגד דרישות המוסר והצדק את כח האגרוף וגזל-המשפט? יענה לכם: תסבול בדומיה ובתקוה לנצחון הטוב באחרית הימים, כי סוף הנצחון לבוא "ולא יאה לרוח המלאה תקוה משיחית יאוש של קוצר-רוח". או יש אשר ינחמכם בתקוה תמימה, שהטפול בתורת היהדות יגדיל גם את כבודנו המדיני, כי "ילמדו לדעת את ערכה הקולטורי של היהדות, את רעיון האלוהים שלה והאתיקה שלה ויקבלום בתודה". ולא רק אותו הטעם השיטתי לצד הרפה ביהדותו של כהן. לא פחות, ואלי עוד יותר ממנו, גרמה לכך סבה פסיכולוגית, שאפשר לסמן אותה במלה אחת: הגלות. הן יודע הוא, הרמן כהן, גם להודות בחשיבותן של הצורות הלאומיות המוחשיות – כשהדבר נוגע לעמים אחרים ולא לעם ישראל. "המושג הלאומי", מורה הוא, מותר ובמקום אחר הוא אומר: "האנושיות של ימות המשיח אין משמעותה כלל חדלון הלאומים, אלא אחודם במוסר; התאחדות לאומים אין פירושה כליון המדינות המובדלות, אלא התאחדותן על יסוד משפטי-העמים האמתים". יוצאים איפוא מן הכלל רק היהודים, רק שאיפתם הם ללאומיות ומדיניות מתנגדת למוסר וליעודי הנביאים. אנו, שאיננו תולים את קיום אומתנו באיזה רעיון בלבד, אנו החפצים בחיים אינדיבידואליים, חיים של יצירה, – ללכת אחרי הרמן כהן עד לקצה דרישותיו. ולפיכך לא נעשה הרמן כהן, המורה בטבעו, מורה דרך לעמו. ותיתי לה להיסטוריה, שנתנה לה בזמננו את האישיות המזהירה הזאת. בימינו, כשהנשמה העברית היא דוויה ורצוצה וקרועה עד אין בה מתום ומעולמנו הגדול שבעבר לא נשארו לנו אלא שברי שברים ורסיסי רסיסים מדולדלים, נחת רוח מיוחדת היא לנו להסתכל לרגע בפניו של אציל-מחשבה זה, שכל סערותיה של המציאות המרה לא נגעו בהם לרעה והוד קדומים של אמונה ושלימות מוסרית חופפת עליהם. יש איזה קסם מיוחד בשלות הבדידות של האדם הגדול, היושב על כיפו הרם ועיניו נשואות אל השמים. לנו, יושבי העמק, טוב ויפה לזכור לפעמים את הבודד הגדול ולהסתכל בדמות דיוקנו: הוא העד החי לחוסן הלאומי וגבורת-הרוח הקדומה. הוא לא ירד אלינו. כשם שאין אנו יכולים לעלות אליו מפני הכבלים אשר ברגלינו, כך אין הוא יכול לרדת אלינו. אין סולם בין השמים והארץ. זרים לו, לבודד, דרכינו ואין הוא יודע את שיחנו והגיגנו, את ענינו ואת מרודנו. וכשתהיה בנו הרוח להתנער מעפר השפלה ולצאת למרחב – לא הוא יראה לנו את הדרך ולא הוא יחזק את רוחנו. הן מוזרים לו דרכי העמק ואין הוא יודע שביליו, גם את השבילים המובילים אל המרחב. הרמן כהן ומלחמתו בציונות הנה פרק חדש של הטראגדיה הצבורית שלנו, שעמדנו עליה זה כמה פעמים. המלחמה הקשה, שקשרו עכשיו על הציונות יהודים החובבים את היהדות על-פי דרכם ורוצים בטובתה – אינה אלא פרי טראגדיה צבורית, פרי המבוכה והכשלון של אנשים החוגרים את שארית כחותיהם להציל את פליטת שלטונם ונחלתם. היהדות ה"ליברלית", אשר במשך עשרות שנים משלה ממשלת יחיד בצבור היהודי בגרמניה, התחילה מרגשת, כי "אויב" חזק קם עליה, אויב, אשר לא ישא פנים ולא יסתפק במועט ולא ינוח ולא ישקוט, עד אשר יכבוש את מבצריה האחרונים. מרגישים הם, כי אויב זה הולך וכובש כבוש אחרי כבוש, והם מזדרזים מתוך כעס ומבוכה לעשות בו כליה בעוד מועד. והכעס והמבוכה יועצים גרועים הם מעולם, כידוע, ומכאן כל אותם המעשים המגונים, שמתנגדי תנועתנו הלאומית – אנשים כשרים ומהוגנים בחייהם הפרטיים – נכשלים בהם. קרן לטרגדיה צבורית זו היה עתה, לצערנו, הפילוסוף היהודי הגדול הרמן כהן. אם קשה לראות אנשים כפאול נתן בקלקלתם – על אחת כמה וכמה שיש להצטער, אם גדל המחשבה האנושית בזמננו, הנושא בגאון את דגל היהדות, – אם הרמן כהן הולך ונסחף גם הוא במלחמת היאוש של יורדים כושלים, שבצורתה היא פוגעת קשה בהכרתנו המוסרית, ואפילו בהרגשתנו האסטטית. הצטערנו, כשמצאנו את שמו של הרמן כהן בתוך הרשימה הארוכה של יועצי-מסחר ויועצי-משפט, החתומים על החרם החדש, שנדפס באותיות של "קדוש לבנה" בחלק המודעות של עתוני גרמניה הגדולים, והצטערנו שבעתים למקרא המכתב, שפרסם עתה הרמן כהן בה"המבורגר איזראעליטישעס ובאורים ל"חרם" ההוא. יהודי גרמני אחד, יועץ המשפטים, ד"ר אמיל פרנקל ממינכן, המעיד על עצמו שאינו ציוני, פרסם ב"יידישע רונדשוי" מכתב גלוי להרמן כהן בדבר גלוי-הדעת נגד הציונים. פרנקל הביא את תמהונו, כיצד יכול אדם ככהן, הנלחם למוסרה הנעלה של היהדות, לסייע בידי אנשים המכריזים חרם על חלק מיהודי גרמניה. לו יהי, טוען פרנקל, שקצת אגיטוטרים קנאים מן הציונים נכשלים לפעמם בלשונם ומשמיעים דברים נפסדים. אף-על-פי-כן לא היה אדם ככהן רשאי לקרוא מלחמה בפומבי כנגד חלק חשוב ונלהב כל-כך של כנסת ישראל. קטרוג קשה כזה כנגד יהודים היה נחשב לפנים ל"מסירה" פשוטה. אין זאת, מסיים פרנקל, אלא שהמלומד הגדול, היושב כל ימיו על התורה, לא הרגיש כלל בהתפתחות הרעיונות של ישראל הצעיר בעשר השנים האחרונות, שאם לא כן היה צריך להכיר, כי עתידותיה של היהדות נתונים בידי הדור הצעיר, המסור אם לאידיאלי הדת והמסורת ואם להאידיאל הציוני. על המכתב הזה ענה עתה הרמן לא אותו גלוי הדעת של אנשים המוכרחים להגן על עצמם יש בו "מלשינות", אלא, אדרבא, הציונים נוהגים מאז להלשין על אחיהם ולעשותם בפני העולם כולו צבועים וחנפים, שגם גרמניותם וגם דתיותם רמיה ושקר. ואל תאמרו: רק ציונים אחדים נוהגים כך. לא הם לבדם הבוגדים ומפירי "הבגידה באה לידי בטוי בטענות אלו, אבל הטענות עצמן אינן אלא מסקנה מאתה ההסתרסות (ענטארטונג) היהודית, שהיהודי המודה ברעיון המשיחי אינו יכול להתיחס אליה אלא בבוז ובגועל נפש". "במקום שהדת, עצמותה המיוחדת של דתנו… אינה נעשית ונקבעת מרכז-הכובד של מהותנו היהודית, של כל חיינו התרבותיים, של הויתנו ההיסטורית וקיומנו בעתיד – שם ישמרנו ה', כי נחינה בשלום עם אובדי-דרך כאלה מבני גזענו". אנחנו נשאר מה שעוד מתחילת ימי היהדות המודרנית קבלנו על עצמו להיות… מקיימי היהדות מתוך גזע-אמונתנו, ויחד עם זה, כאז כן עתה נביאי הידות בתוך גויי הארץ. אמונתנו ותכנה הגדול אינם מניחים מקום ליראה מפני אותה הלאומיות, שאינה אלא מאורע עובר בתקופת האנטישמיות… גלוי הדעת שלנו אזהרה היא לציונים ולכל מי שמתיחסים אלהים בחיבה ואינם עומדים על מדת בגידתם ועל תהום ירידתם". כך מתיחס הרמן כהן, הפילוסוף היהודי הדול הנושא את דגל היהדות ברמה, לתנועת התחיה בישראל. יהודי המבקש תקנה ועליה לניצוצי נשמתו הפזורים לכל רוח, אינו אלא בוגד שאסור להשלים אתו; התנועה שבאה להחיות את התרבות העברית ואת היצירה העברית המקורית, אינה אלא תנועה של בגידה וירידה, הראויה לבוז ולגועל נפש. אין אנו דנים לכף חובה את הפילוסוף הגדול על היחס שאינו פילוסופי אל תנועתנו הלאומית. אין אדם נתפס על נגוד טרגי. כיחוסו של כהן אל היהדות מצד זה ואל הלאומיות העברית מצד זה יש הרבה מן הטרגדיה של נגוד פנימי קשה. טרגדיה זו – במקצת גרמה לה שיטתו הפילוסופית הכללית, והרבה גרמה לה הפסיכולוגיה האישית, שגם גדול כהרמן כהן אינו בן חורין לגבה. וגדולה מזו: "אחדות האומה היא רעיון יסודי במוסריות המדינית". ואפילו לעתיד לבוא לא תהא אחדות זו בטלה. "האנושות של ימות המשיח אין משמעותה כלל חדלון הלאומים, אלא אחודן במוסר; התאחדות העמים אין פרושה כליון המדינות, אלא התאחדותן על יסוד משפטי העמים האמתים". המוחלט, בנוגע לגרמנים ולשאר האומות המאושרות. מה שאין כן היהודים. הללו הרי הם הבנים החורגים של ההיסטוריה, ומה שמותר לכל העולם אסור להם – אפילו על פי הרמן כהן. היהודים אסורים בלאומיות ובמדיניות משלהם. משום שדברים אלה יש בהם נגוד למוסר ולתורת הנביאים ולכל "מהותנו היהודית" וכו' וכו'. שמא תשאלו: הכיצד? אבן ואבן, איפה ואיפה מאין באו לפילוסוף זה, ששורש נשמתו ותעודת חייו הוא המוסר? וידעתם, כי כאן מתחילה הפסיכולוגיה האישית, פרי אותם החיים הממשיים, המלאים סתירות ונגודים, שכהן כופר בהם בעיון ונכנע להם במעשה. כהן הוא, אמנם, בודד גדול בעולם הרוח, וכל סערותיה של המציאות הגסה אינן מגיעות אליו. ברם, במה דברים אמורים? במציאות הישראלית, ולא במציאות הגרמנית. מציאות זו לכל סתירותיה ופגימותיה מקיפה את כהן יום יום וחודרת דרך רבבות חורים וסדקים למעמקי נפשו ומושלת גם ברוחו ובשיטתו. החיים הגרמניים הממשיים, שאציל המחשבה הזה שקוע בהם מדעת ושלא מדעת, – חיים אלה לכל גוניהם, נוסחאותיהם וצורותיהם המיוחדים להם, חזקים מעולם האידיאות, המשוכלל מתוכו ומעצמו, והם מכניעים אפילו עולם חופשי זה לרצונם. אי אפשר לכפור בלאומיות הגרמנית, ולפיכך מפנים לה מקום בהכרח באותו עולם, שכולו אחדות והרמוניה. המושג הלאומי נעשה מתחילה אמצעי למטרה האנושית הגדולה, ומפני שאי-אפשר לתת ללאומיות חיה ומלאת דם זו רק מציאות ארעית ומקרית של אמצעי, לפיכך מוצאים לה היתר וזכות קיום אפילו לימות המשיח, ואת "אחדות העמים" נותנים ענין לאחדות במוסר. המדינה הממשית של וילהלם רחוקה, אמנם, מלהיות "בטויה של האידיאה האנושית", "הצורה המוסרית של חיי יחיד וכלל", אבל כהן חי את חייו הממשיים במדינה זו, ולפיכך הוא פותח לה פתח בעולמו הרוחני, מתנחם, כי סוף סוף יבטלו הסתירות והלקויים הפוגמים בצורתה והוא תובע בשביל מדינה זו לא משמעת חיצונית, אלא מסירות-נפש ואמון-רוח. זו היא המדה בנוגע ללאומיות הגרמנית ולמדינה הגרמנית, שכחם, כח החיים הממשיים, – יפה לכבוש ולהכניע ולרצונם את האידיאליסמוס המוחלט. מה שאין כן היהדות. זו הרי אין לה חיים ממשיים ואינה מכריחה אותנו לשעבד את האידיאה לצרכיה. יהדות זו אין לה מקום אלא בעולם הרוח, ובעולם זה הרי אפשר לשמור את המושג ואת האידיאה בטהרתם. לפיכך ראוי לאסור על היהדות כל מה שיש בו מן החיים הממשיים שאינה נכפפת לה"אידיאה" הטהורה. הרי צריך, שלכל-הפחות בעולם זה שכולו רוח תהא שוררת האידיאה הטהורה והחרות הגמורה, שאינה רואה הכרח לעצמה לישב בדוחק את סתירותיה ונגודיה של המציאות הגסה. ומי שבא ומזכיר, כי נושאיה של יהדות זו – היהודים – הם אנשים חיים, וחייהם הם חיים ממשיים, התובעים את עלבונם ואת צרכיהם – מעלים עליו כאילו בא לחבל ולהרוס את עולם האידיאות הנשגב, ולפיכך ראוי להתריע על "מדת בגידתו ותהום ירידתו". הציונים הרעים הללו "מקלקלים" להרמן כהן "את עגוליו", שבבנינם ובשכלולם הוא עוסק זה חמשים שנה. ומכאן הכעס הגדול והשנאה הגדולה. מבינים אנו היטב את הרמן כהן ואת כעסו. אנו מאשימים אותו על שנאתנו אלינו, אבל מצטערים אנו עליה. הוא היה תמיד בעינינו סמל של אמונה ושלימות מוסרית, עד חי לחוסן העברי ולגבורת הרוח הקדומה שלנו. נחת רוח היא לנו, יושבי העמק, להסתכל לפעמים בדמות דיוקנו של הבודד הגדול, "היושב על כיפו הרם ועיניו נשואות אל השמים". לא רצינו כלל, שירד אלינו, יושבי העמק, ויתבע את עלבוננו, עלבון היהודי והאדם שבנו, מידי רחוקים וקרובים. כשנמצאו במדינתו של הרמן כהן יהודים עמומי-רגש, שנלוו למקולקלים שבצוררינו והתחילו רודפים את אחיהם הגרים, אשר מצאו מקלט מחמת המציק בגולה חדשה; כשעמדו פרנסי הצבור היהודי בדואיסבורג ומסרו את אחיהם הגרים למלכות והעלילו עליהם עלילות קשות, הנותנות לשמצה את שם ישראל – לא התעורר הרמן כהן לתבוע את עלבון המוסר, את עלבון "אמונתנו ותכנה הגדול". הוא לא התעורר, ואנחנו לא באנו בטרוניה עמו על זה, שהרי אין אנו רוצים כלל, כי ירד אל "העמק". ומתי התעורר וירד? כשהיה "צורך" לזרוע מדנים בין אחים ולהכריז "חרם" על אנשים מישראל. וצר מאוד! צר לנו לראות את הרמן כהן בכנופיתם של רודולף מוסה ולודביג גיגר. אין עבירה מכבה תורה. ואולם ימים יבואו, וההיסטוריה תנקום את נקמתה מהרמן כהן על חטא שחטא לאחיו. אותם האנשים שהוא נתנם בוגדים ומפירי ברית, יצאו ויבנו לעמם את החיים החדשים בארץ אבות ויחדשו את היצירה העברית ואת התרבות העברית המקורית. ובמרכז היצירה העברית, בהאוניברסיטה העברית בארץ-ישראל, ימצא גם אותו הרכוש הגדול, שכהן הכניס לאוצר המחשבה העברית והאנושית, את תקונו ומולדתו, אחרי שהמדינה הפרוסית הפקירה את הרכוש הזה. אחרי שפרוסיה הרסה את "האסכולה המרבורגית", משום שלא רצתה להנחיל את ה"קתדרה" שלו לתלמידו היחידי, שהיה יכול להמשיך את עבודתו, להיהודי ארנסט קסירר, – תבוא יהודה החדשה ותתן שם ושארית לתורתו הפילוסופית. ל"נקמה" זו אנו נושאים את נפשותינו, ויהי רצון שאויבנו הגדול יזכה לראות אותה בעיניו גם הוא. "העולם", גליונות 13, 14 תרע"ב, גל' 7 תרע"ד כשם שדרכן של בני-אדם, מצד אחד, להיות אוהבי חדשות, כן דרכן, מצד השני, להתנפל על כל חדש. את המחזה הזה הננו רואים גם בחיי יום-יום, גם בהספרות: כל דבר חדש, גם בהחיים, גם בהספרות, מעורר שמחה בלב זה ותלונה גלויה או חרישית בלב אחר. עד כמה יצדקו שני הצדדים המתנגדים – אי אפשר לשפוט בכלל, שהרי לא כל דבר חדש טוב הוא באמת ולא כל ישן ראוי לביעור. לפיכך, בשעה שאנחנו באים לדון בדבר זה, עלינו לקחת פרט אחד מן החדשות המתהוות במעשי יום-יום לשפוט עליו, עד כמה טוב הוא מן הפרט הישן, שירש את מקומו. על פרט כזה שנראה בספרותנו הנני חפץ לדבר עתה, אף-על-פי שלא הגיע עוד למדרגה רמה כזו, לרשת מקומו של הפרט הישן לגמרי, הוא משמש בערבוביא יחד עם ההולך לפניו. נראה מחזה חדש בספרותנו. אם אהבת החדשות הולידה אותו, או מבט נכון על צרכי החיים, או שניהם ביחד הביאוהו לאור עולם – אחת היא לעניננו, כי לא על סבת התילדותו באתי לשפוט אך על עצמו וטובו. המחזה הזה הוא: חקירה בשאלות החיים לאחינו בארצנו. ממילא מובן, שהמחזה הזה לא יצא מכלל כל חדש וגם הוא מצא לו אוהבים ומתנגדים. אך כמעט עד הימים האחרונים היו המתנגדים מרננים אחרי החדש הזה אך בסתר ביתם, ובימים האחרונים נגלתה תלונתם גם על דפי הספרות עצמה, ונשמעה לנו לא לבד מפי אנשים שאינו ראוי לשים לב להם, אבל גם מצד מעריכי מכתבי עתים לבני ישראל. הראשון הוא ה'מארקאן, המעריך "הכרמל" החדשי לשנה זו, במאמרו הנדפס כעת בהכרמל ולא נשלם עוד, והשני הוא ה' דוד גארדאן, מעריך "המגיד", בהמגיד נו' 2 לשנה זו, ומתוך שדברי הראשון הם בכלל דברי האחרון, הנני מוצא לנכון לבחון את דברי האחרון, אשר זה תוכנם: "זה שנים אחדות החלו להתעסק בחזקה בשאלת היהודים או "שאלת החיים" בנוגע לאחב"י בממלכת רוסלאנד וכו', לכתוב רק אדות "שאלות החיים" נהיתה למארע חדשה בספרות העברית וכו'. בעיניהם נחשב למשוגע איש הרוח כל מי אשר ירהב עתה בזמן החדש לדבר עוד מהיהדות (באיזה מובן?), מאהבת שפת קדשנו והליטעראטור שלה, מאהבת חכמינו הקודמים, קנצי למלין, מאהבת כל דבר הקדוש ונשגב בעיני היהודי וכו'. גם הם צועקים לבני עמם: הסירו דרכי חייכם, השתוו עצמיכם (המלה האחרונה יתירה) אל העם אשר בקרבו אתם יושבים, ואז תתברכו בברכת העמאנציפאציאן! למטרה זו אומרים אלה, כי התלמוד וכל הנלוה לו הנהו גל גדול של הבלים, וזה יחלל כבוד הרמב"ם, וזה יקרא את הרמבמ"ן בשם "עוכר ישראל"; זה ישפוך בוז ומהתלות על אלה החכמים שהשתדלו ומשתדלים להרחיב גבול שפתנו פליטת מחמדינו בימי קדם וכו'. סופרי שאלת החיים יצאו ביד רמה לעולם העשיה וכו' ואחרי כל גדופותיהם ונאצותיהם זה על זה וכו' לא נשאר מאומה ברוחנו. ה' קאססוט (אשר דבריו הציג ה' גארדאן בתחלת מאמרו לאמר: כי אי אפשר להיהודים להתרומם ממצבם השפל בטרם יקבלו שיווי הזכיות, שהדבר תלוי לא מצד היהודים אלא מצד העם שבקרבו הם יושבים) פתר במלים מעטים את "שאלת החיים" של היהודים וכו'. מאמר אחד מדעי מאלה ענפי המדע הנחוצים לכל עם לפקוח עיניו ולפשוט העקמומית שבלבו יועיל יותר להקורא מכל שאלותיכם בשאלות החיים וכו'. עוד הזמן גדול לסופרי בני עמנו שם (ברוסיא) להעיר לב עמם להטבת מדותיהם, לאהבת המדעים הנחוצים, לאהבת ארץ מולדתם בכל לבם ונפשם (האם על זה לא מצא מענה בדברי ה' קאססוט?) ולשים עין על דרכיהם להטיבם בכל מה שנחוץ להיטיב, אך לא להחליט שיעשו זאת רק למען העמים וכו'. הרפו מהם אחי בשאלותיכם וכו', על ידי שאלותיכם לא יוטב מצבם החומרי והמדיני כי זה אינו תלוי בהם. בעת שיתברכו גם אחיכם בני ישראל בארצכם בברכת העמאנציפאציאן אז תראו בעיניכם, כי גם בלעדי "שאלות החיים" ידעו בני עמכם מה לעשות וכו', כאשר ידעו זאת אחיכם בצרפת אשכנז, ואיטאליען, אשר סופרי בני עמנו ההם לא הרבו בשאלות חיים כשאלותיכם בעשרים שנים, כאשר תרבו אתם כעת במשך ירח אחד " (גוזמא קתני!). מדה מגונה היא אצל בני האדם, שכל מקום שהם מוצאים שם עצם כללי, שאינו כולל אותם בעצמם, הרי הם משתמשים באותו עצם כללי, בשעה שהמקרה מזמין להם לדבר באיזה עצם פרטי, הנכלל באותו שם עצם כללי, ולא ישימו על לב, שאין אישים פרטים מסוג כללי ערבים זה בזה כלל. אם איוואן וסטעפאן ירמו את מאקסים, אז יאמר האחרון: איוואן וסטעפאן רמאים הם, אבל אם איצקע ומאשקע ירמו את מאקסים, אז יאמר האחרון: העברים רמאים הם. גם לאיוואן וסטעפאן יש שם עצם כללי, אבל השם העצם הכללי הכולל את איוואן וסטעפאן כולל את מאקסים, ועל כן אינו משתמש בו בשעת כעסו, והשם העצם הכללי הכולל את איצקע ומאשקע אינו כולל את מאקסים, לפיכך יכנה אותם בשם העצם הכללי שלהם. כמה פעמים שמענו תלונות על מתנגדיהם, המשתמשים בשם עצם כללי תחת שמות עצם פרטים; אבל האם טובים הם מהם? אם איש עברי המכונה "יהודי פולני" יעשה רעה לרעהו בן מדינתו ובן אמונתי, אז יכנהו הניזק בשמו ויברכהו, כי "יכנוס הרוח באבי אביו"; אבל אם עברי בן ליטא יעשה רעה ליהודי פולאני, אז יאמר הפולאני הניזק בחריקת שן: הליטוואק – יכנוס הרוח וכו'!", כאלו כל בני ליטא אשמים בדבר. במדה זו ישתמשו גם החרדים; פלוני מחלל את קדשיהם לא יאמרו: פלוני נבל מחלל את הקדש, אבל יאמרו: "האפיקורסים (שם כולל לכל הקורא בספרים חיצונים) ימח שמם אומרים כך וכך", ולא יבדילו בין האומר על התלמוד, שהוא גל של הבלים, והין ה' דוד גארדאן, למשל, שמעולם לא עלתה על לבו לומר נבלה של שטות כזו. במדה זו אחז גם ה' דוד גארדאן. הוא מצא שם עצם כללי "הסופרים החדשים העוסקים בשאלת החיים" ובחדא מחתא מחת את המכנה את התלמוד בשם "גל של הבלים" עם הסופר המנבל את כבוד הרמב"ם ומשפיל לעפר את כבוד מענדעלזאהן, יחד עם העוסקים בשאלות החיים, עם המביטים ברוח קרה על כבוד החכמים שהשתדלו להרחיב גבול שפתנו, (כגון ליפמן זילברמן או יוסף כהן צדק?) וכוללם עם הטפשים האומרים לעמם "השתוו אל העם אשר בקרבו אתם יושבים ואז תתברכו בברכת העמאנציפאציאן" ועם הנערים היועצים לגדולים מהם בחכמה ובתורת הנסיון להיטיב מעשיהם, למען ימצאו חן בעיני העמים. אילו היה ה' גארדאן מתרומם על המדה הזו, אילו לא היה עושה את כל הסופרים ערבים זה בזה, כי אז היה קורא בגלוי, או לפחות ברמז, בשמות האנשים אשר עליהם ירה חציו, היה מציין את המקומות, שבם ראה את הדברים שאינם יכולים למצוא חן בעיני כל בן-דעת, והיה מראה לנו את המקומות שבם נרשמו, לחרפת עולם לבעליהן, אותן החרפות והנאצות שהעוסקים בשאלות החיים (ולא בשאלות רוחניות) מקשטים בהן איש את חבירו; אבל אז היה רואה גם כן, שאין לו ריב אלא עם שנים שלשה סופרים בני דעת, שאינם דורשים בשאלות החיים כלל, ועם המון נערים המדברים ואינם יודעים מה הם חפצים, תשוקתם לראות את שמם נדפס. אמר על התלמוד שהוא גל של הבלים, האחד ההוא, שזה כשתים-עשרה שנה חדל להיות סופר בספרותנו ולא עוד סופר לעולם בסבת מיתתו הרוחנית, גם הוא התנצל ואמר (המליץ שנה ששית נו' 28) שלא אמר את הדברים האלה כדעת עצמו. הסופר ההוא לא עסק מעודו בשאלות החיים, רק כתב איזה מאמרי בקרת, שקצתם היו טובים בשעתם. פלוני הסופר הנעלה שהשפיל את כבוד הרמב"ם ושם לו למטרה לרדוף באף את מענדעלסזאהן והשכלתו, לא ראשון הוא בסכלות זו. כבר קדמו גדול וטוב ממנו, שעמל כל ימיו בחקירות קדמוניות, באהבת היהדות ובהרחבת גבול השפה, ולא בשאלות החיים, הוא המנוח שד"ל. גם הוא התנפל על הרמב"ם ועל האבן-עזרא באופן מגונה מאד, גם הוא חשב למענדעלסזאהן לעון, מה שיוצאי חלציו עזבו את דת אבותיהם, וגם השכלת מענדעלסזאהן, כפי השמור לא מצאה חן בעיניו. ההבדל בין שד"ל ובין סופר פלוני הוא רק בזה, שהראשון עשה את מעשהו משנאתו לכל דבר שלא נולד על ברכי היהדות, והאחרון עשה מעשהו משנאתו לכל דבר שלא הוא עצמו המציא אותו, לפיכך הוא מתנגד גמור גם לשאלת הנשים ולשאלות אחרות נכבדות. אבל דבריו שאין להם יסוד אינם עושים רושם על קוראיהם. תדע, שהרי אחרי כל נאצותיו על מענדעלסזאהן, ואחרי שמו לעוכר ישראל במלא מובן המלה, חגגו אחינו באשכנז בשנה זו את יום הולדת מענדעלסזאהן בכבוד והדר, אף-על-פי שהוא מתפאר בכל עת מצוא, כי פלפוליו יוקחו ליסוד בדבריה הימים לבני ישראל, אשר חפצו זה הולך, בלי ספק, ממקור אחד עם שנאתו להשכלת מענדעלסזאהן, או יותר ברור: השכלת אירופא, מחפצו לדכא כל דעה ספרותית תחת רגליו. אבל גם הסופר הנעלה ההוא איננו מאלה העוסקים בשאלות החיים. להפך, כל חקירותיו אינן אלא בדברים רוחנים, שאין להם שום עסק עם החיים, ומתנפל לפעמים על הסופרים דורשי החיים. הוא חפץ להפיץ את "חכמת ישראל" בין כל בני עם ישראל מקטנם ועד גדולם, דבר שמלבד שהוא אי-אפשר אין לו גם כל מובן. אילו היה אומר להפיץ את חכמת ישראל בין מלומדים אירופיים מבני ישראל, אז היה זה דבר אפשר ונחוץ באיזה אופנים; אבל להפיץ חכמת ישראל בין כל בני ישראל או רובם אין בזה שום צורך לא לחכמת ישראל ולא לבני מה עסק אנשי המעשה לחכמת ישראל שאינה אלא עיונית? הוא דורש על אדות התעודה אשר לעם ישראל, מבלי לברר מי נתן בכונה איזה תעודה לאיזה עם? הוא חוקר ודורש אם בני ישראל הם עם מיוחד או כת של אמונה, שאלה הדומה כמעט בעיני לשאלה כזו, למשל: מ היא הביצה שנולדה ביו"ט, אם שפופרת המכילה חלבון וחלמון כאחד, או עצם שממנו נולד אפרוח? אילו היה מענדעלסזאהן פוסק הלכה לדורות, שבני ישראל הם עם מיוחד – לא היו, לדבריו, יוצאי חלציו ותלמידיו עוזבים את דתם אחרי שאבד האמונה מלבם. אבל בטוח אני, שאם היה מענדעלסזאהן פוסק הלכה, שבני ישראל הם עם מיוחד, כי אז היה אויבו הסופר מטיל על ראשו את עון עזיבת הדת של בניו ותלמידיו על פי החקירה הזאת: האשכנזי, הצרפתים וכו' נשארים אשכנזים וצרפתים, בין שהם קאטוליקים, בין שהם פראטעסטאנטים ובין שאינם שייכים לשום אמונה, ובני מענדעלסזאהן ותלמידיו, ששמעו מפי מורם שבני ישראל אינם אלא עם, בחרו להם אמונה כאות נפשם, מפני שהלאומיות והאמונה הם דברים שונים, שאין אחד נוגע בחברו. אבל באמת עזיבת הדת, שנפרצה בגרמניא אצל היהודים מזמן שאחרי מענדעלסזאהן, לא היתה כלל תולדתו של פסק ההלכה של מענדעלסזאהן. לאססאל, במכתבו לאהובתו הנסיכה הרוסית אומר, שהוא אין לו שום התקשרות עם ואין לו עסק עם אמונתם ובכל זאת לא ימירנה באחרת. "בכל לב, יאמר שם לאססאל, יכול אני לומר שאינני יהודי, אך לא בלבב שלם יכול אני לומר שאני נוצרי". ממילא מובן, שגם מי שלבו רחוק מעמו אך בכלל הוא איש ישר שאיננו חפץ לעשות שום רמאות, לא יקבל אמונה אחרת, בטרם יאמין בה בלב שלם – איך שיהיה מבטו על בני ישראל, אם כמו על עם מיוחד, עם כעל כת דתית, אם כעל משפחה גדולה מיוחדת, שמקרי ההיסטוריא הציגוה בתמונה ידועה טובה או רעה. עזיבת הדת הנ"ל היתה תולדתו של מצב בני ישראל בעת ההיא בגערמאניא. בצרפת קדמו זכיות היהודים להשכלתם ובשעה שזכו לאור ההשכלה לא הרגישו שום לעזוב את דתם, זולתי אולי מתי מספר שהמקרה קשר אותם בעבותות אהבה עם אשה צרפתית, שלא חפצה להנשא לאיש עברי. ברוסיא הלכה הרחבת זכיות היהודים התפתחות השכלתם, ועל כן גם עזיבת הדת לרגלי ההשכלה לא היתה במדה נפרזה. באשכנז קדמה השכלתם לשווי זכיותיהם שנים הרבה, והעשירים לב כלאססאל, שבשעה שראו שהם נבזים בעיני חבריהם הנוצרים הקטנים מהם בחכמה וכשרונות ואין להם שום זכות במדינה, רק בשביל ששם ישראל נקרא עליהם – לא יכלו להתרומם על המבזים אותם בלי שום סבה וישפילו לרדת אל מנדיהם. אמנם קצרי הראות חושבים, שהכל בא במקרה, ואינם יודעים שגם מענדעלסזאהן לא בא במקרה וברשות עצמו לברוא תקופה חדשה בדברי ימי ישראל, אבל גם הוא היה בשלשלת ההיסטוריא, מפני שרוח הדור ההוא באשכנז קרא לאיש כזה, ואלמלא נפל הגורל על איש גבן ששמו משה בן מנחם, היה ממלא מקומו איש הקומה, שהיה לו שם אחר. קצרי הראות האלה יכולים באמת לחייב את מענדעלסזאהן בעון עזיבת הדת הנ"ל, שהרי אלמלא הוא לא היו אז בגערמאניא יהודים משכילים כלל, תקופה חדשה לישראל, וגם המתפאר להיות מורה דרך לסופרי ההיסטוריא העברית לא היה בסופרים, ואם כן סוף-סוף הביא לנו מענדעלסזאהן גם טוב ויצא הפסדנו בשכרנו. ומלבד כל אלה, אין לך בכלל שיטה דתית ומוסרית שנתקיימה ביד בני בריתה כחפץ מיסדה. כי יסוד שיטה הוא בעיון, וקיומה תלוי במעשה ומסור ביד אלפים ורבבות אנשים, שאין דעותיהן ומטרותיהן דומות זו לזו, ואי-אפשר למיסד השיטה לכלוא את רוחם ופעולותיהם ולשים להם דלתים ובריח. אם יראה לנו הסופר המתלונן על מענדעלסזאהן איזה תקופה בחיי בני ישראל, שבה נתקיימה תורת משה בכלליה ופרטותיה ממש כחפצו של משה בלי שום שנוי, בין בזמן הבית הראשון, שבו לא נשמרה כתיקונה, בין בזמן הבית השני, שבו נזקקה להוספות ותיקונים מצד מיסדי התלמוד; או תקופה שבה קיימו בני ישראל את התלמוד ממש ברוח יוסדיו, מבלי לגדוש סאה ובלי תערובות מידיעת הקבלה וכיוצא בזה, או אפילו מתי היו החסידים ממש כמו שהורה להם הבעש"ט, ומתי הלכו עמים אחרים ממש בדרך מיסדי דתם, מבלי לנטות ימין ושמאל בכל דרכי חייהם – אז אולי יוכל לתלות את חטאת ההשכלה במענדעלסזאהן. יהיה איך שיהיה, הסופר ההוא איננו מאלה העוסקים בשאלות החיים ולא עליהם יוכל להתלונן ה' גארדאן בשביל סכלות סופרים אחרים. נשאר אם כן רק תלונותיו על השופכים בוז ומהתלות (?) על המרחיבים גבול השפה ועל השואלים ודורשים בשאלות החיים כפשוטן ממש, בצרכים שהעם מרגיש מחסור בהם. חפץ הייתי לדעת את מי מכנה ה' גארדאן בשם "מרחיבי גבול השפה", אם את העוסקים בהלכות דקדוק השפה ודרכי הלשון ובוראים לנו דינים חדשים במקצועות הללו; אם את הבודים מלבם שמות מלאכותים חדשים, כמו "ספרות" או אפילו שמות מעוררי שחוק כמו "דלוג רב"; אם את המחברים ספרים למען שפת עבר, כלומר, למען תכיל ספרות שפת עבר גליונות של נייר נדפסים הרבה מאד, כמו מעתיקי ספרי אייזשענסי, איזה דראמות של שיללער, וכיוצא בהם ספרים שאין לנו שום צורך בהם, וחכמינו מעתיקים אותם לסבה שהם מזכירים בהקדמותיהם "כי ראו שהספר הזה נעתק לכל לשונות אירופא (או בני יפת בלשון נקיה) ועל כן קנאו גם לשפתנו הקדושה וילבישו את הספר מחלצות קדש ויריקוהו אל כלי קדש וכו'; או את הסופרים המשתדלים לכתוב בלשון קלה ומובנת לכל קורא, ועל כן הם ממציאים להם סגנונים פשוטים שלא ידעו סופרי שפת עבר מלפנים, כמו ועוד מתי מספר? המדקדקים, אם אמנם פעולתם אינה מיותרת, שאי אפשר לספרות בלי ספרים של דקדוק ופילולוגיא הנוגעים לשפה שהיא כתובה בה, ואילו היו עוסקים בזה אך יחידי סגולה, הראוים למלאכה זו, כה"ה מלבים, לערנער, רייכערסאהן וכו' ולא הרבה מסופרי "הצופה", שלא מצאו ידיהם ורגליהם בביהמ"ד – לא היה מקום להתלונן כלל על הפעולה במקצוע זה; אבל אין לסגנון השפה הדרוש עתה שום צורך בפעולה כזו, כי כל הכותב עתה בשפת כתבי הקדש צחה אינו אלא שוטה וקשה עורף; והסגנון הוא הסגנון הפשוט המעורב ממלות עבריות, תלמודיות, וגם אירופיות, – אין לו צורך בכללי דקדוק חדשים, השניים והשלישים, כלומר: בוראי מלות שאין להם טעם וריח ומעתיקי ספרים שאין בהם שום צורך, אין פעולתם שוה אפילו קליפת השום, או לדבר בלשון ההמון: שפופרת של ביצה, וכל-שכן שלא הרחיבו את גבול הספרות ואפילו את גבול השפה. האחרונים, כלומר: מתקני הסגנון, יכולים להביא תועלת להשפה בעסקם בדברים לקוחים מן החיים יותר הרבה מאשר יעסקו בדברים נאצלים, שהרי כל מה שהענין יותר פשוט וקרוב יותר אל החיים הוא דורש סגנון יותר ברור ופשוט, המובן לכל קורא. החקירה והדרישה בשאלות החיים נראית לה' גארדאן כדבר שאין שום צורך בו. הוא מוצא איש אויטאריטאט, את קאססוט, האומר, כי מצב בני ישראל תלוי במצבן של זכיותיהם במדינה, ולפיכך הוא אומר "עד מתן שיווי הזכיות לא יוטב מצבם החמרי והמדיני" בשום אופן; ואחריו – "ידעו בעצמם מה לעשות". אבל גם עד שבא ה' קאססוט וגלה לה' גארדאן את העולם החדש, זה ידענו את הסוד הזה היטב. כבר כתבתי בשנת תרל"ג וחזרתי וכתבתי במאמרי שנדפסו ב"הקול" על אודות אסיפת ועד הרבנים, כי מצב בני ישראל בכלל יתרומם אך על ידי זכיותיהם במדינה. אך ה' גארדאן, כפי הנראה, אוחז בשיטת שאמר: "אני אין בי כח לומר שירה, אלא הריני ישן על מטתי והקב"ה עושה" (מדרש איכה), ה' גארדאן חפץ שסופרי ישראל יישנו על מטותיהם עד שתרצה הממשלה לעשות את בני ישראל שוים עם כל העמים. מודה אני לה' גארדאן, כי סופרי ישראל לא ידחקו ולא ימהרו את הקץ למצבנו המעציב, כי אינני מאותן הטפשים ונעוי הלב האומרים, שבני ישראל גרועים בתכונתם ובמדותיהם משאר עמים, ועונותיהם מבדילים בינם ובין זכיותיהם; אך האין חוב מוטל על הסופרים להכשיר את המון בני ישראל, שיוכלו ליהנות משווי הזכיות, בשעה שיעלה רצון לשים קץ לצרותינו? נדמה בנפשנו כי קרוב יום הפדות לנו ממצבנו המוגבל, ובני ישראל יהיו שוים עם כל העמים; אך מה תועיל הפדות לאלפי חובשי בית-המדרש ולחסידים פראים המרקדים בבית רבם? על ידי שווי הזכיות עתידים להפתח לנו שערי פרנסה רבים: הראוי לעבודת-המלך יקבל משרה; בעלי כשרון, אף-על-פי שאינם אומנים, יוכלו למצוא מחיתם בכל ערי רוסיא, ובעלי נכסים יוכלו לקנות קרקע בכל מקום וכו'; אך איזה טובה תבא מכל אלה לחובשי בית-המדרש, לחסידים תפארת לנו אם תחת בטלנים, מלמדים, סוחרי בגדים טלואים, מוכרי משקאות חריפים, מלוי ברבית ומחזיקי בתים מפורסמים, יבואו בפנים רוסיא אנשים בעלי מלאכה, פועלים הנהנים מיגיע כפיהם, בוכהאלטערים ועוזרים בקיאים בבתי המסחור והפאבריקים? וכי לא תהיה יותר תפארת לנו אם בני ישראל, בהעתיקם את משכנותיהם ליאראסלאוו, לוולאדימיר, לפענזא וכו' וכו' לא יקחו אתם גם את קטטותיהם ומריבותיהם הנתעבות על רבניהם ושוחטיהם המתנגדים והחסידים, כאשר עשו, לחרפתנו ולבשתנו, בני ישראל שבאו לגור בס"ט פעטערבורג ובמאסקווא? ומה איפוא חפצים השואלים ודורשים בשאלות החיים? הלא למעט את המשפטים הקדומים בין בני ישראל, להחליש את התלהבות ההתנגדות והחסידות יחד, להגביר את רוח האזרחית, למעט את הבטלנים המוכרחים לפעמים להתעסק בפרנסות מגונות, ולהרבות יודעי שפת רוסיא, בעלי אומניות ועובדי-אדמה בישראל, או בדברים יותר קצרים: לעשות את המון בני ישראל מוכשרים ליהנות מאור שווי הזכיות ביום שנזכה לו. יודע באיזה מצב חומרי ורוחני היו בני ישראל בצרפת ואנגליא בטרם קבלו את זכיותיהם המדיניות, אך כמדומה לי, שבאיזה ענינים היה מצבם הרבה יותר טוב ממצבנו אנחנו. הם היו יותר מעטים בערך הפראצענטי כנגד שכניהם מאחינו יושבי רוסיא, לא דברו בשפת זשארגאן, אבל בשפת מדינתם, למוד התורה ועמו הבטלנות לא היה נפרץ כל-כך אצלם כמו אצלנו, שהרי הרבה מרבני פולין כמעט בכל דור נתקבלו לרבנים בארצות המערב ולא להיפך; ועל כן אדמה כי לא אשגה אם אחליט, כי לפחות היו אנשים יכלו ליהנות משווי הזכיות, בשעה שזכו לו, ולפיכך לא היה להם צורך בשאלות החיים. אבל אנחנו, צאצאי יהודי פולין, שונים מהם הרבה, ורבים מאתנו לא יוכלו כלל למצוא רוחה על ידי זכיות שוות. יהיו לנו אחינו בגאליציען, צאצאי יהודי פולין כמונו. זה כארבע-עשרה שנה הם נהנים משווי הזכיות ורבים מהם עוד נשארו במצבם הרע ולא חדלו ממעשיהם המתועבים: עוד החסידים מרקדים בבית אברהם יעקוניא בסאדעגורא, עוד מלוי ברבית פושטים את עור העניים מעליהם, עוד נראה על רבים מהם שהם צאצאי אבותיהם הרחוקים מכל ציוויליזאציא, כמו היו עוד תחת ממשלת פולין, וזה לא כבר, בעת בחירת הדעפוטאטים, הראו לדעת עד כמה הם מבינים את חובתם, ותחת שאבותיהם העמידו צלם בהיכל העמידם הם ש"ס חי מדפוס פרעסבורג בהפארלאמענט, את התלמודי החריף הרב ר' שמעון סופר. נוסף לזה הנני להזכיר את ה' גארדאן, כי אם אמנם מצב כלל לא יוטב על ידי חקירות בשאלות החיים, כל עוד שלא יקבלו את זכיותיהם, אבל יש בינינו אלפי אנשים, שאפשר שימותו קודם מתן שווי הזכיות, והחקירה בשאלות החיים תוכל להביא להם תועלת. זה קרוב לארבעים שנה נעשתה תנועה בין אחינו בארצנו: הרבה גמרו את בתי-הספר לרבנים ולסוחרים, את בתי-הספר הכוללים האדמה, הרבה למדו מלאכה בבתי-הספר למלאכה וחרושת-המעשה, וכלם שכר בעמלם, איש לפי ערך כשרונותיו וידיעותיו, גם בלא שווי הזכיות אם יצלח ביד סופרי "שאלות החיים" להעיר את העם להרבות על חשבונו בתי-ספר לידיעת שפת רוסיא ועבודת-האדמה; אם יחד עם בתי התלמוד תורה יהיו שם מחלקות ללמודי המלאכה; אם נצלח לכונן קולוניות למאות או לאלפי משפחות בני ישראל העתידים לגוע ברעב – אז תהיה לבני ישראל בארצנו לפחות הצלה פורתא עד מתן שווי הזכיות. אל נא יתברך ה' גארדאן בלבבו כי במאמרים מדעיים יפקח את עיני העם ויפשט את העקמומיות שבלבו. מאמרים מדעיים לא למקרא נתנו אלא ללמוד,ולא במ"ע הוא המקום ללמוד מדעים, והעם אין לו אפשרות ללמוד אותם, שמלבד מה שכל מאמר מדעי דורש איזה ידיעת בית רבי במדעים קודמים, שלומדים אותם בבתי-הספר האמצעיים, ושהעם לא נסה מעולם לקבל איזה מושג מהם, הנה אין בכח העם לזכור כלל, מה שהוא קורא. ינסה נא ה' גארדאן לשאול את אחד מקוראי "המגיד" הפשוטים, אם זוכר הוא אפילו תמצית אחת מכל מאמרי המדע שהדפיס ה' גארדאן בעצמו בהמגיד, ואז יראה עד כמה יכולים מאמרים כאלה לעשות רושם על אותם הקוראים, שנחוץ עוד לפקוח את עיניהם ולישר את העקמומיות שבלבם. כן תמוהים דברי ה' גארדאן באמרו: "עוד הזמן גדול לסופרי בני עמנו שם להעיר לב עמם להטבת מדותיהם" וכו', כאילו אפשר על ידי דברים בעלמא לתקן איזה מדות בלתי טובות, שנקבעו בלבות איזה מבני ישראל בסבת עניותם בפרט והיסטוריא שלהם בכלל. זה אלפי שנים נשמע קול אדיר וחזק מהר סיני "לא תחמוד", ואף-על-פי-כן כל איש שיש לו השגה מתאוות חמריות חומד מה שאין לו, עד שנאלצו בעלי התלמוד לומר "לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו", אם גם אין זה מקביל אל הלאו "לא תחמוד" השני ההולך אחריו. כל בעלי המוסר והמדות מימי הבינים לא יכלו לתקן את מדות האדם לגמרי כל זמן שלא המיתוהו בחיים לעשותו לאסקאט גמור, וה' גארדאן עודנו מאמין כי בדברים יוסרו מדות רעות. אך חנוך הגון, מצב רחוק מדקדוקי עניות "המעבירים את האדם על דעתו ועל דעת קונו" ותורה שיש עמה מלאכה יכולים להישיר את דרך האדם ולהטיב את מדותיו, ואל האלה נושאים סופרי "שאלות החיים" את נפשם. מדה מעוררת תמהון נראה באיזה סופרים. סופר אחד מאהבתו לספורים יעץ לסופרי ישראל לכתוב ראמאנים (המליץ שנה רביעית), ולא שם על לב, כי כל המרגיש בעצמו כשרון לכתוב ספורים לא יחכה על עצתו, כמו שלא חכה לו המנוח מאפו, וכל מי שאינו מוכשר לכך לא יוכל למלא עצתו. זה לא כבר בא סופר בלתי נודע אחד ויעץ לסופרי ישראל לכתוב (המליץ שנה עברה בעלה נדף נו' 44). ממילא מובן, שעצה כזו מעוררת שחוק. רשות בידי כל איש להעתיק ספרי דזשאן מילל וכיוצא בו, לחבר בעצמו מאמרים מעין זה, אם יש לאל ידו, וכל מי שירצה יחקה אותו ויעשה כמותו. אבל לתת עצות כאלה לסופרים אינה אלא ואולי עוד יוהרא, מאיש שאינו יודע אפילו את האמת הפשוטה הזו, שהעקאנאמיא היא ידיעה כוללת ונחוצה בשוה לכל תושבי המדינה, בלי הבדל עם ודת, ולפיכך אותן היהודים שהם זקוקים לה הרי הם צריכים לה לא כיהודים אלא כאזרחים, ומתוך שלא המלמדים וחובשי בית-המדרש שבנו צריכים לה אלא בעלי הנכסים והסוחרים, אם כן לאיזה צורך יכתבו מאמרים וספרים עקאנאמיים בשפת עבר, שאינה מובנת על-פי-רוב לאנשים ממין זה, בשעה שהם מבינים שפת המדינה, ויכולים הם לדעת את הצריך להם מפי ספרים הכתובים בשפת רוסיא. גם ה' גארדאן חפץ שיכתבו כל הסופרים כרצונו: מדעים, מאמרי מוסר להטבת המדות וכו' וכו'. רשות לה' גארדאן לכתוב מה שהוא מוצא לנחוץ לכתוב, ואנחנו חלילה לנו להתלונן עליו על שאינו עוסק בשאלות החיים דבר הצריך להיות שפל בעיניו, כפי הערת ה' קולישער המחוכמת במאמרו: חיי מענדעלסאן ופעולתו" הנדפס במה"ע ראזסוועט נומר 1 לשנה שניה) "שכל האנשים אשר עברו מחכמת ישראל אל השכלה כוללת אחרי שנות הנוער יש להם מדה משותפת אחת: להקדיש כחותיהם לדברים נאצלים ולהביט מגבוה על כל הדברים הנוגעים בחיי המעשה", אבל ליעץ לאחרים ולהורות להם את אשר יכתבו – הוא דבר שאין לו שחר. כל אדם יש לו דעה מיוחדת, מבט מיוחד וחיך מיוחד, וכשם שאין אדם יכול לשמוע על ידי אזני חבירו, כך אינו יכול להגות על ידי מוחו של חבירו. יכתוב כל סופר מה שהוא מבין ומרגיש שנחוץ לכתוב ומה שהוא מוכשר לכתוב ובלבד שיכוין את לבו לתועלת ישראל 3 תוך שלוש השנים, 1846- 1849, התנגשו יחד כל הסתירות שבדברי ימי איטליה, נתגלו כל הצדדים החלשים והחזקים שבצבוריות האיטלקית, הוזמנו למבחן היסטורי כל האידיאות והתיאוריות שעוצבו בחמש-עשרה השנים הקודמות. המבחן הזה נסתיים מבלי שהצעיד אף צעד אחד קדימה את הגשמתן של כל אותן האידיאות והתיאוריות ואיטליה נשארה קיימת ועומדת במצבה הקודם ממש, היה למבחן זה ערך מכריע בתולדות שחרורה של איטליה, כי רק מכאן בעצם התחילה עבודה שיטתית מדעת בהגשמת רצון איטליה לאיחוד, באותן הדרכים אשר הביאו לאיחוד זה. את שלוש השנים האלו יש לחלק לשלושה פרקים. הפרק הראשון טבוע בחותמה של תנועה ריפורמציונית -ליברלית, אשר האישיות השלטת בה היא זו של האפיפיור פיוס התשיעי, שזה אך נבחר. אותו מעוז לה יד ושם בעולם הבין-לאומי, ואשר הוא שהיה המפגע העיקרי על דרך השחרור – רומא האפיפיורית – הוא עמד ראשונה למבחן והוא שנתן דחיפה ראשונה לתנועה, על מנת להכותה אחרי כן בעצם ידיו מכה ניצחת, כאילו בקש להוכיח בעליל מה כוזבות ודמיוניות הן התקוות שתלו בו. ההשליות הראשונות שנגזר עליהן להעקר מן הלבבות ולהכחד היו השליות הבטחון בתפקידו הלאומי של האפיפיור. התקוממות ינואר 1848 בסיציליה, שהוכתרה בנצחון, לא היה לה אופי לאומי, אף לא דימוקרטי; גם בה, כמו בהתקוממות שנת 1821, היה הגורם המניע. שנאת-עד לניאפול ושאיפה להבדל ממנה – ויהי מה. איטליה המאוחדת טרם עלתה על הדעת. חפשו נסיך סיציליה מבית סאוויה ונערכו תכניות ליצירת מדינת סיציליה עצמאית תחת חסות אנגליה. ראוי בדבר, שבו בזמן שהתנועה הליברלית עשתה את רומא האפיפיורית לנקודת-המוצא – ניתן האות לתנועה המהפכנית מאותה פינת איטליה, ובשם אותה סיסמה, שסמלו את השאלה המסובכה יתר מכל שאלות האיחוד, הלא היא דבר איחודן של פרווינציות מפורדות, הזרות עדיין זו לזו. שתי עובדות אלו בלבד מעידות למדי על הנגודים הפנימיים שבמהפכת שנת 1848 באיטליה. התאמצו לבאר את הכשלון הצבאי ולתלותו בסבות טכניות: חוסר הכנתם של הגייסות, העדר הכשרון ואפילו בגידה של המפקדים, הסוסו של המצביא, קרלו אלברטו, חוסר משמעת של המתנדבים. כל הסבות הללו היה להן חלק במפלה, ואולם רק חלק בלבד, את הסבה העיקרית יש לבקש בסתירות של המציאות הפוליטית, בהשליות שלוו את המלחמה ובחסרון שגילתה איטליה. בראשית המלחמה עוד לא פסה "האידיליה הפוליטית", הבטחון באפיפיור עמד עוד בעצם תקפו. איש לא פקפק שפיוס התשיעי יצטרף למלחמה ויהא אולי למצביאה הרוחני; במלחמה ראו כעין מסע-צלב, וכן דובר עליה בקול הראשון של המפקדה הראשית הפיימונטית. ואמנם תנועת ההתנדבות בחבל-האפיפיור היתה מלכתחילה חזקה כל כך, שלא היה בכוחו של האפיפיור לעכב בעדה, והוא התיר למתנדבים להתארגן בגבולות נחלתו, ולא עוד אלא שגם בקש מאת פיימונט לקבלם, בתורת צבאות מסודרים, תחת חסותה. ואולם עד מהרה נוכח האפיפיור לדעת, ביחוד בהתגבר הזרם הקונסטיטוציוני ברומא, – כי שניות זו לא תתכן: להיות ראש הכנסיה העולמית ונסיך-מדינה איטלקי כאחד. דרוש היה דבר בוא המלחמה וההכרח לתפוס בה עמדה – כדי לחשוף את הניגודים הנוקבים שבעמדת האפיפיור, אשר גם ג'וברטי וההולכים בעקבותיו וגם האפיפיור עצמו בראשית כהונתו לא הרגישו בהם. פי כמה היתה מורכבת שאלת ההשתתפות של האפיפיור השחרור של איטליה. כסווירן "לאומי" לא יכול האפיפיור ולא היה צריך לעמוד מן הצד לתנועת השחרור, ואולם כיצד יתכן לשים פדות בעיני עצמו ובעיני איטליה בין תואר הסווירן לתואר ראש הכנסיה העולמית? אילו קם ונתן את תידו ללוחמים נגד אוסטריה – ההיתה זאת יד הסווירן האיטלקי או יד אבי הכנסיה הקתולית, אשר אוסטריה היתה אחת מבנותיה הנאמנות? ממבוכת הסתירות הללו היו רק שני פתחי-מוצא הגיוניים: או ניטרליות מוחלטת, או ויתור על השלטון החילוני. כל כמה שהאפיפיור נטה אחרי המוצא השני – לא נשאר לפניו אלא הראשון. ב 29 באפריל 1848 פרסם פיוס התשיעי אנציקליקה, בה הוא מתכחש לכל השאיפות ניטרליות מוחלטת מצדו במלחמת זו היתה מכה רבה עד מאוד לתנועה, אשר החלה כמעט בתורת תנועה קתולית, ועכ"פ נמצאה – כפי אמונת הבריות – תחת חסותו של ראש הכנסיה. חוגים מרובים שנספחו אליה אך ורק מכוח "ההשליה האפיפיורית" עזבו אותה כרגע ולתנועה אבד אחד ממניעיה החשובים ביותר. ככה נסתיים הנסיון הראשון של שלוש השנים – לכת האפיפיור בראש תנועת השחרור. "פיוס התשיעי – אמר קטאניאו אחר כך – ידי זולתו יצרוהו, וידיו הוא החריבוהו. פיוס התשיעי לא היה אלא ספור-בדים שסופר לעם, למען למדו אמת". בא התור של פיימונט. ג'וברטי, מפתח "האוטופיה האפיפיורית" קרא עוד קודם לכך לפיימונט: "חרב איטליה". כך השקיפה על מלכות סאוויה כמעט כל האסכולה הליברלית. הדבר חתרו החוגים השליטים בפיימונט, ובראשם המלך עצמו, למטרה מסוימת וצרה למדי: הגדלת פיימונט. השאלה האיטלקית לא היתה קיימת למענם. הם אך המשיכו את הפוליטיקה המסורתית של בית סאוויה, הנקובה בשם "פוליטיקה של בנרס", לאמור: הרחבת גבולות פיימונט בדרך קריעת חלקות-אדמה בודדות מן הפרווינציות האוסטריות אחת אחת – עלה אחר עלה – עד הביע ללב-הפרי – מילאן. "ממלכת איטליה עילית", – הכוללת את פיימונט, לומברדיה וויניטו, – זאת היתה פסגת מאוייהם הפוליטיים. החוגים הללו, השמרנים במהותם, ראו בחזונם את המלחמה הלך וגמל גרעין ההתנגשות בין פיימונט, ששאפה להשתלט, ובין הפרווינציות האוסטריות, אשר לא למען הביא בהכנעה את צוארן בעולה של פיימונט – פרקו מעליהן את עול אוסטריה וכבשו להן חירות אזרחית. קטאניאו, מנהיג המהפכה המילאנית, ומאנין, המהפכה הויניציאנית, נשאו את נפשם היתה בעיניהם לא רק התכחשות לאידיאל הפידירטיוי וויתור על התפתחותן המקורית של למדינה העומדת מכל הבחינות במדרגה נמוכה מזו של הפרווינציות האוסטריות. בשיחה עם מאציני, במילאן, מיד אחרי "חמשת הימים", הגדיר קטאניאו את המצב דלקמן: "פגיוני אוסטריה ופיימונט סוגרים עלינו. עד שנודעו תוצאות 'חמשת הימים' – לא בא איש לעזרתנו. ברגע הנצחון מתקרב אלינו אדם, שהוציא ליריה את הדימוקרטים של 1834, והסגיר את אנשי שנת 1821. כשאני לעצמי, לו גם יאמרו עלי שאני מחוסר רגש-כבוד, אבחר לי לראות בשוב האוסטרים מאשר בעמוד הבוגד בראש לומברדיה". מאידך גיסא, חששו קרלו אלברטו והעסקנים הפוליטיים הקרובים אליו לבצילי הריפובליקה לא פחות מאשר לנצחון אוסטריה, וכל ברית עם הריפובליקות החדשות היתה נראית להם כהשפלת כבוד פיימונט וכאיום למשטרה המלוכני ולהגמוניה שלה באיטליה. חלף הסכנה שבה העמידו במלחמתם באוסטריה את עצם קיומה של המדינה הקטנה רצו הם להשיג פצויים מסויימים וברורים ודרשו משום כך מאת הפרווינציות המורדות הסתפחות מוחלטת לאלתר אל פיימונט. מראשית ההתקוממות של הפרווינציות האלה ועד והריפובליקנים, והיא נגמרה בנצחונו של קרלו אלברטו. הקיצונים מהנמרצים ביותר שבמנהיגי התנועה המהפכנית סולקו הצדה, משאל-עם בלומברדיה ובית הנבחרים בויניטו הצביעו בעד הסתפחות לאלתר אל "ממלכת איטליה עילית" את צורת ההנהגה. לתנאי זה לא היה כל ערך ממשי, שהרי עם נצחונו של נשק פיימונט ברור להכניס סדרים חדשים. פיימונט, בעמדה על דעתה לפתור את השאלה בדרך זו, שללה מהמלחמה את אפיה העממי, המשחרר, האיטלקי-הכללי, והפכה אותה ל"מלחמת המלך", מלחמה של פיימונט המונארכית לשם הרחבת גבולותיה. דבר זה נטל מן המלחמה את חנה והרדים שוב את כוחות הדימוקרטיה שהתעוררו. כל כמה שהמלחמה נעשתה לעסק של פיימונט לבד – נעמסה דאגתה על פיימונט. הפרווינציות האוסטריות שהראו כל כך הרבה מרץ בהתנגשות בלתי-אמצעית עם אוסטריה – נעשו, אחרי הסיפוח, פסיויות ביותר. לומברדיה וויניטו לא לקחו אלא חלק קטן ב"מלחמת המלך", ווינציה הסתערה לקרב בימים מאוחרים יותר, כשבאה שעת ההגנה – לאחר מפלתה המוחלטת של פיימונט – על "ריפובליקת מרק הקדוש", שקמה לתחיה. לא מאציני, לא ג'וברטי ולא קטאניאו לא תיארו לעצמם את מלחמת החירות האיטלקית כמפעל צבאי גרידא, מצומצם ומובדל וקרוע מעל אירופה. כולם הודו בהכרח השותפות הפעילה של כל כוחות-השחרור האירופיים במעזה זה. "הפוליטיקה החיצונית" של קרלו אלברטו, שבאה להקים חיץ מבדיל בין המהפכה האיטלקית והאירופית הכללית, היתה בעיניהם מזיקה ואוטופית. באותם שאך זה הוכרזה; לכן דרשה הדימוקרטיה האיטלקית לכרות ברית עם צרפת ולקרוא לעזרה את הדימוקרטיה הצרפתית במלחמה נגד הריאקציה האוסטרית. אפשר היה לחשוב גם על שותפות הפעולה עם עמי אוסטריה שהורגשה בקרבם תסיסה מהפכנית, ובעיקר עם אונגריה. אך פיימונט חששה כי דרך זו עלולה מאוד להביא על איטליה נגע ריפובליקני וסוציאליסטי, וביחוד על כי בעת ההיא כבר ניכרו פה ושם אותות התחלקות במחנה הליברלים והדימוקרטים גם לפי הקו הסוציאלי. ועל כן העדיפה פיימונט את הסיסמה המסוכנה במובן האסטרטגי: "איטליה תשחרר את עצמה" – על פני ברית, שיכלה לפגוע במשטר המונארכי והשמרני שלה. הפידירליסטים המתונים, ברוח באלבו וג'וברטי, לא פעם ניסו בימים ההם להגשים את רעיונם על איחוד פדירטיוי של כל מדינות איטליה. האלה שנעשו בחדשים ספטמבר-נווומבר שנת 1847 לבשו צורה של משא-ומתן מסוים – לא הביאו לכלל תוצאות, הואיל ולא נמצאה שום דרך לגבור על אי-האמון ההדדי של הסווירינים ועל איבתם המשותפת לתנועת השחרור, העלולה בכל רגע לחרוג שוב ממסגרת תכנה הלאומי המצומצם ולקבל אופי קונסטיטוציוני ואפילו ריפובליקני. התכוננו להציב גם את האפיפיור, גם את קרלו אלברטו, ואפילו את פרדיננד הניאפולי, ואולם לאחד את האינטרסים של כולם היה מן הנמנע, ביחוד שפיימונט, מתוך הערכתה שכל איטליה הנותרה אין בה כדי להגביר במדה ניכרת את כוחה הצבאי, ומתוך לכתה אחרי עניני בצעה יותר מאשר אחרי עניני איטליה כולה וטובתה – פיימונט זו סרבה מעצם ראשית המלחמה לתת למישהו חלק בפרי הנצחון המקווה ולא הציעה לשאר המדינות שום טובת הנאה ממשית. ג'וברטי בבואו לאחר החורבן לערוך סך-הכל לתקופת המהפכה, הגדיר, באירוניה מרה, שהיתה כה מצויה על לשונו, את הלך הנפש של החוגים הפיימונטיים: "באיטליה פידירליסטית היינו אנחנו אחרונים, בעוד שבפיימונט הקטנה נוכל בכשרון-מעט להבריק במעלת ראשונים: ויהא שטוסקנה, רומא וניאפול תשובנה לכרוע תחת עול הישן, ויהא שתפול וינציה, ויהא שלומברדיה תשאר בצפרני הקיסרות האוסטרית, ויהא שתאבד לגמרי תחת שוטו של הפלדמרשל האוסטרי – ובלבד שיתקימו הפרלמנט שלנו על שני בתיו ואותות הכבוד, ושבורגנים יוכלו להגיע למשרות צבאיות גבוהות ופרקליטים – לאזרחיות". ולפיכך לא יפלא, כי לא רק הסווירינים בלבד, שליטי ניאפול, טוסקאנה וחבל-האפיפיור, אלא גם הזרמים המתונים שבמדינות האלו, כגון סיעת הליברלים הטוסקאנית, לא רצו "לעמול לטובת פיימונט, על מנת להטרף בין שיניה". תבוסתה הראשונה של פיימונט ליד קוסטוצה והתנועה העממית שהתגברה אז – הסירו לחלוטין את לבות הסווירינים מעל רעיון "המלחמה זו ג'וברטי, שהיה אז אולי העסקן המדיני היחידי, "שהלך בדרכים פיימונטיות לקראת מטרות איטלקיות" – היה בדי ריק. כך נסתימה התקופה השניה של שלוש השנים במפלת פיימונט ליד קוסטוצה באוגוסט 1848, וגם האפיפיריות, גם "מלחמת המלך" וברית הסווירינים – פשטו את הרגל. בתקופה השלישית והאחרונה, תקופת מהפכות וריפובליקות, תקופת מאציני ומאנין, העמדה הדימוקרטיה האיטלקית למבחן. אחרי תבוסת הממשלות הריפורמטוריות והליברליות נישאו עיני איטליה מאליהן לצד אלה, אשר כפרו מלכתחילה בצרכה, בתועלתה ובממשיותה של ברית העם עם האפיפיור ועם הסווירינים והוכיחו תדיר, כי הדרך היחידה המובילה לגאולה אינה אלא התקוממות העם עצמו. את קולר המגפות, אשר ניגפו במלחמה, התחילו תולים בליברלים ובמפקדים המונארכיסטיים, ובקרב כל המדינות התעוררה תנועה חזקה לקראת מלחמה חדשה תחת פקודת אחרים ועל יסודות עיקרוניים חדשים. תחת "ברית הסווירינים" הוצעה אספה המיסדת איטלקית כללית, ותחת פיימונט המונארכיסטית – איטליה ריפובליקנית. במשך כל התקופה הקודמת, תקופת המלחמה הפיימונטית הדימוקרטים והריפובליקנים – או שפרשו מן העסקנות הצבורית לגמרי, כאשר עשו קטאניאו ומאנין, או שהטיפו ל"שלום אזרחי" ולתמיכה במלחמה, ותהא אפילו מונארכיסטית, לשם פריקת עול הנכרים, כמעשה מאציני וגריבאלדי. מאציני, הגם שלא האמין באפשרות של ברית נאמנה בין העם והאפיפיור או הסוורינים – מצא בכל זאת לנחוץ, מתוך נאמנות לתכסיסו, לנצל את המצב לתכלית לאומית ולא נזדרז להכריז על סיסמות ריפובליקניות, בהניחו להשליות להתנון מאליהן. עוד בספטמבר שנת 1846 נתן מאציני הוראות אלו לתלמידו וידידו למברטי: "התכסיס אשר עלינו לאחוז בו – הוא: להאדיר כל כמה שאפשר, מבלי לעורר חשד, את התקוות שתולים האפיפיור, לתלות באוסטריה את הקולר על אותם הדברים, אשר האפיפיור אינו עושה, להקנות כל כמה שאפשר אופי לאומי פחד על אוסטריה עד כדי שתתחיל לשלוח תזכירים ולתבוע תביעות; אזי, כאשר יסוג האפיפיור ויתחמק, יתגלה רפיון-ידיו, והלך-הרוחות יהפך להיות אופוזיציוני כלפי אוסטריה, הינו: יהיה לאומי". התנועה התפתחה בדיוק לפי הקוים שהתוה מאציני. בתפוש קרלו אלברטו מקום בראש המלחמה – היתה דעת מאציני, שיש צורך לתמוך בפועל במלחמתו – הגם שהאמין בהצלחתו לא יותר מאשר בהצלחת האפיפיור – ויש לצרף מיד את לומברדיה לפיימונט, ובדבר הזה נפל פירוד קשה בינו לבין קטאניאו ופירארי. אחר מפלת פיימונט הופיעה איטליה הדימוקרטית והריפובליקנית בריש גלי ויצאה בדרישת המשך המלחמה. אך המשך ריפובליקני. מהפכות ריפובליקניות יצאו לפועל בטוסקאנה וברומא. לרומא התכנסו כעבור זמן מועט המעולים שבין באי-כוח הדימוקרטיה. גריבאלדי, אשר הקדיש בשנים שעברו את כוחותיו לתנועת השחרור באמריקה הדרומית והצטיין בה כמנהיג צבאי, מהר בהגיע הידיעות הראשונות על התסיסה המהפכנית באיטליה לשוב לארצו, הספיק לקחת חלק ב"מלחמת המלך" והופיע ברומא בראש 1200 מתנדבים. בא מאציני, וכשנבחרה בריפובליקה הרומית ממשלת-שלושה (הטריאומויראט) נבחר הוא לאחד הטריאומוירים, ולמעשה – לדיקטטור של הריפובליקה הרומית. הוא גילה בהזדמנות זו רוחב השקפות, סבלנות רבה וכשרונות ממשלתיים אמתים. הדוכס הטוסקאני ופיוס התשיעי, שברחו מנחלותיהם, מצאו להם מקלט בגאטה, עיר בממלכת ניאפול, ושם – תחת חסותו של פרדיננד הניאפולי, שכבר דכא את המהפכה בהנהלתו במאי 1848, בין באי-כוחה המובהקים של הריאקציה – התבטלו כעבור זמן-מה לחלוטין בפני השפעתם של הבורבונים ואוסטריה. ג'וברטי שהיה אז ראש המיניסטרים בפיימונט, ניסה – על ידי שליחו רוזמיני – לקרב אותם, וביחוד את האפיפיור, אל מפעל השחרור. הוא הציע להם לא רק פיצויים קרקעיים, אלא אפילו שרות הצבא הפיימונטי, למען השיבם לכסאם; אולם ללא הועיל, והיה נאלץ להודות, כי "גאיטה הקימה חומת ברזל בין והעם האיטלקי". ברומא ובפלורנציה התחילו הכנות לאספה המיסדת האיטלקית הכללית – והאפיפיור הטיל חרם על כל מי שישתתף בבחירות. בוינציה, אשר כבר החליטה קודם על התספחותה אל פיימונט, שוב הוכרזה ריפובליקה. מתוך לחץ דעת הקהל ומפני הסכנה להיות מבודדת לגמרי במלחמה הלאומית החדשה – לא חדשה פיימונט את שביתת הנשק והמלחמה מחדש, אולם אחר עשרה ימים נגמרה בתבוסה מוחלטת אתל נווארה. השפעת המפלה הזאת היתה כה ניצחת, שלאחר זמן קצר מאוד מסרה הריפובליקה הטוסקאנית את עצמה בלי קרב לוגטר-ריוולוציה. חוסר נסיון אדמיניסטרטיוי, תמימות בעניני דיפלומטיה, דימגוגיה בפנים – הכשילו את המפעל המהפכני בטוסקאנה, אשר ישובה הכפרי הגיע בשמרנותו ובשנאתו לממשלה המהפכנית עד לידי כך, שהגשים בעצם ידיו בבחירות לאספה המיסדת הטוסקאנית השתתף רק חלק חמישי של הישוב, לאספה המיסדת הכל-איטלקית – שהיתה צריכה להתכנס ברומא – עברו באדישות כללית, מתוך חרם שבא מאליו. הקול הקורא של גויראצי, הדיקטטור בטוסקאנה, למתנדבים, נשאר ללא כל הד. הישוב החקלאי בלומברדיה היה פסיוי גם בתקופה ההירואית של "חמשת ימי מילאן" ולא נטל כל חלק במהפכה ובמלחמה. האספה המיסדת הכל-איטלקית, להכריז על הריפובליקה האיטלקית החפשית והמאוחדת, לא התקימה. מלחמת העם, בה תלו את תקוותיה מאציני, גריבאלדי ומאנין – לא באה. הנה כי כן בתקופה השלישית של שלוש השנים המכריעות לא עמדה במבחן גם הדימוקרטיה המהפכנית. בסוף שנת 49 נמצאה איטליה מבחינה פוליטית מצב שבשנת 1846, רק לחץ האוסטרים גדל עוד יתר וההשליות נתמעטו. כמעט בכל המקומות מלבד פיימונט, נעשתה באמצעות הנשק האוסטרי ריסטורציה, שגררה ריאקציה וביטול הקונסטיטוציות. רבת-התקוה נסתימה בחורבן מלא מרבית האידיאות והסיסמות, שבהן נכנסה איטליה לשנת 1847. תחת מפלתן של ג' השנים כלל ריאקציוני ברוחו, אף לא פטריוט איטלקי גרוע ביותר, ואין ספק שבראשית כהונתו גם הלך לבו אחרי המשחק הליברלי, שהכניסוהו לתוכו. ברם אי האפשרות לאחד את עצמאותה של איטליה עם שלטונו החילוני של האפיפיור, אי אפשרות הטבועה בעצם מהותה של המדינה התיאוקרטית, היתה מוכרחה התנועה הניאו-גולפית הוכתה מכה ניצחת., אשר ממנה לא יכלה עוד הרפא. עמידה לצד האפיפיור פירושה היה מעתה: היות אויב העצמאות האיטלקית. מכה קשה פחות, אבל חמורה למדי, סווירינים, לפידירציה של ממשלות. תחרותם, קנאתם ותאות השתררותם של אלה מזה ורדיפת הכיבושים מקרקעיים של אלה מזה, התנגשות האמביציות והיצרים הפוליטיים והכלכליים – קמו לשטן על דרך האיחוד הפידירטיוי והפריעו להגשמתו בשעת הכושר, בהנחילם לאיטליה אכזבה עמוקה בכל נסיכיה השליטים, באין יוצא מן הכלל ביחוד סר צלו של מלך ניאפול אם בתקופה שלפני זו היה עוד למי שהוא מקום לשקול: אם למסור את התפקיד הראשי בארגון איחודה של איטליה לפיימונט או לניאפול – הנה לאחר ג' שנות-הגזר הללו, משנתגלה מלך ניאפול כריאקציונר עדיף על כל איטליה, כ"פחות איטלקי" וכדבק באוסטריה יותר מכולם, עתה לא נשאר עוד מקום לפקפוקים. מרכז הארגון יכלה להיות רק פיימונט לבדה. פשיטא, גמר המלחמה לא הנחיל כבוד לממשלת פיימונט ולא חסרה בקורת על מעשיה. וכבר בשדה הקרב גופא בנווארה, מיד לאחר התבוסה, הסתלק קרלו אלברטו עצמו מן המלוכה ועזב את איטליה (הוא מת בפורטוגל כעבור חדשים מעטים), וכאילו הודה במעשהו זה על השגיאות הרבות שנעשו ועל ההכרח בפוליטיקה חדשה. אבל עובדה אחת נשארה קיימת: פיימונט היתה המדינה האיטלקית היחידה אשר קמה בגלוי למלחמה על אוסטריה, ולו גם מתוך כונותיה "הפיימונטיות", והביאה בקרב הזה קרבנות העולים פי כמה על קרבנות שאר חלקי איטליה. פיימונט יצאה מן המלחמה שבורה ורצוצה, ועטרה זו שעטרה לה מפלתה – היא שעזרה לעסקניה המדיניים, וקודם כל לקאוור, לעשותה בימים הבאים לגרעין הארגון של איטליה המשתחררת. לא ברית-הסוורינים הפידירטיוית בלבד לא הצליחה. כזה היה גם גורלה של פידירצית העמים, עפ"י התורה הריפובליקנית של קאטאניאו ופירארי ומנהיג הריפובליקה הוינציינית, מאנין. מחשבתם נשענה על הנחה מוקדמת, שמקצה הארץ עד קצה תקום תנועה ריפובליקות ותאגדן בברית אחת, למזגן יחד כחטיבה לאומית אחת. שנת 1848 לא הקימה תנועה כזאת; העם האיטלקי נמצא מסוגל להתלקחויות גבורה, כגון "חמשת ימי מילאן" וכגון הגנת ברשה, רומא ווינציה, אבל טרם נתגלתה בו אותה הכרה מדינית תכניתית ואותה בגרות לאומית וריפובליקנית, הנחוצות להדרכת תנועה אחת מתוך מרכזים שונים, שיתאחדו מבלי להבלע זה בזה ומבלי לפורר את כוח-הכלל. ביחוד רפה היתה הכרה זו בדרום איטליה. מחד גיסא נהלה שם סיציליה את פעולתה בקו המיוחד לה, המכוון להתבדלות מוחלטת. מאידך גיסא לא הוכיחה הדימוקרטיה הניאפולית די תוקף ומרץ ולא די תבונה וראית-הנולד במשך אותם הימים, המעטים אמנם, שבהם נמסר הגה השלטון לידה, כדי לקנות את לב השכבות הרחבות נעדרות התרבות. נפגעה גם האידיאולוגיה בצורתה הפידירליסטית. הוכח, כי אין די להניף נס המרד אוסטריה והשליטים ולבטא את מלת הקסם "מלחמת השחרור" – למען הקים דאת איטליה כולה כאיש אחד; הוכח, כי אין די לזיין מספר אלפי מתנדבים למען עמוד כנגד צבאות מלכות אוסטריה, המעולים בצבאות העולם, בנשקם ובמשמעתם. רפיון צבא המתנדבים ומיעוט פעולת המוני העם – אלה לימדו את הדימוקרטיה להכיר, שיש צורך להעמיד כוח צבאי מתאים לתפקידו, כוח צבאי מסודר ומאורגן, ויש צורך בקיום מרכז קבוע של התנועה, אשר מסביב לו יחנו כל כוחות השחרור, מרכז אשר ידריך את הפעולה, בפתחו בעצמו פעולה בשעת הכושר, כשיש הזדמנות לנצל קוניונקטורה רצויה, ובעוררו לפעולות את האחרים. אבל בנגף שניגפה הדימוקרטיה, כגון בתבוסת פיימונט, לא חסרו גם צדדים חיוביים. האספה המיסדת אמנם לא נתקימה, אך הריפובליקה הרומית הכריזה חגיגית על אחדות איטליה וקידשה את הכרזתה בנפתולי-גבורים. רומא נהפכה, הודות למאציני, לבירת איטליה ברוח ואם כי עוד יותר מעשרים שנה חלפו עד בוא יום הגשמת למעשה – הנה הפכה רומא, במדה מרובה בכוח הריפובליקה הרומית, שהיתה לקנין סמלי של התנועה, ותהי לתכלית ולשאיפה יסודית בתנועת האיחוד. בה, ברומא, נוצרה גם מסורת של צבאות גריבלדי, אלה המתנדבים ממיטב הנוער האיטלקי, שבאו במקום "המרד העממי" – חלום הדימוקרטים שלא נתקיים. ברומא זו הופקע השלטון החילוני מידי האפיפיור והפעם לא בכוח נכרי, כמו בתקופת נפוליאון, אלא מטעם הדימוקרטיה האיטלקית עצמה; וזו מקץ נסיונות למשוך את האפיפיור למפעל הלאומי. פיוס התשיעי בגאיטה ומאציני ברומא חצבו קבר לאפיפיורות בבחינת מדינה איטלקית. השנים 1849–1846 הבהירו במדה רבה את היחסים לאוסטריה. התפקיד שמילאה אוסטריה כל ימי המהפכה וביחוד בסתימת הגולל עליה, עזרת גומלין זו שבין אוסטריה לבין הריאקציה האיטלקית – גילו גם לחוגים המתונים את אשר היה גלוי וברור למאציני כל הימים: אין גרך לתנועה קונסטיטוציונית, ליברלית וריפובליקנית כל עוד יד אוסטריה באיטליה. נווארה, התנגשות מלכות איטליה עם הנוגש הזר – קבלה מהר בהכרה האיטלקית גם צביון-לוי: התנגשות החירות הפוליטית עם הריאקציה הפוליטית. מעתה – מלחמה באוסטריה פירושה היה: לא רק מלחמה בזרים, כי אם מלחמה בריאקציה. אותן התכניות שהיו לאיטליה בהכנתה לתקופה: הניאו-גולפיזם, פיימונט, ברית סווירינים, פידירצית עמים, יזמת עם, ריפוליקה, אחדות – שלוש מהן (פיימונט, אחדות, יזמת עם) נתקימו ביסודן, על-מנת להשתנות שנוי רב פיימונט תצטרך להקריב את עצמה, כדי לאחד את איטליה ולהבלע בקרבה; מבשרי האחדות האיטלקית הריפובליקנית יוכרחו להשלים עם מונארכיה; יזמת העם תצטמצם בגבולות של קבוצת יחידי סגולה, המתכנסים מפרק לפרק מסביב לגריבלדי, העתיד להיות לסמל, ואולם אך סמל בלבד, לעם המתקומם והמשתחרר. המלאכה הקשה בליכוד הזרמים שנתקימו לאחר "שנת הטירוף" ובהכנסתם לתוך ערוץ הפוליטיקה הבין-לאומית החדשה – היא העתידה להעשות בעשר השנים שלאחר חורבן 1849. נער בן שתים-עשרה שנה הייתי אז ובפנת-חדר אפלה התפללתי לאלהים, התפללתי בחם-נפש רב, באמונה עזה. אמי היתה גוססת, והרופאים כבר נואשו מחייה; אך נפש הנער התמימה האמינה בכח התפלה, כי מסגלה היא לחולל נפלאות… פלא לא נעשה, תפלתי לא הועילה, ולמחרת היום ההוא בבקר כבר לויתי את אמי למעון-עולמה; אולם גם בקרב הנפש המדכאה, בתוך קדרות-היגון, כנגה הקשת בין העבים השחורים, הזהיר רעיון-נחומים: רק הבשר הנפסד יורד לשחת, אך הנשמה הנצחית עולה למרום. – ובקריאת קדיש-היתום כונתי להמציא לנשמה היקרה הזאת מנוחה נכונה בצל כנפי השכינה! עשר שנים עברו ואני ישבתי עוד הפעם על יד מטת גוע יקר. אבי היה גוסס והרופאים כבר נואשו מחייו; אך אני לא האמנתי עוד גם בחכמת-הרפואה באמונה שלמה: מי יודע, התנחמתי בלבי, אולי שגתה הפעם במשפטה החרוץ?… חסר-אמונתי גם הוא לא הועיל לי, ולמחרת היום ההוא בבקר כבר בכיתי על מתי; אך בקרב הנפש המדכאה, בתוך יגון-האבל המר לא היה עוד כל רעיון-נחומים. פעולת-החיים פסקה, מן הרגע ההוא תחל התפרדות החמר ליסודותיו" – וקריאת הקדיש היתה בעיני מנהג חסר-טעם! עלם בין שמונה-עשרה שנה הייתי אז, ובהם-נפשי לא הרגשתי, כי צנחתי מושבי ואכרע על ברכי לפניה… דממת ליל-אביב ועצי-פרי בנצתם היו מסביב לנו. שמים טהורים, ירח-כסף וכוכבי-ספיר – ממעל לראשינו, ובקרבי – נפש זכה בלי כל כתם תאוה, אהבה טהורה בלי כל הרהור רע ומחשבה זרה – אז שחקה היא על חלומותי! בן שלשים שנה הייתי ואחרי חשבונות רבים החלטתי, כי עת היא לכרוע ברך לפניה ו"לבקש את ידה"… לנו היתה גם הפעם דממת ליל, ממעל לראשינו השתטחו שמים טהורים, התהלך ירח-כסף וכוכבי-ספיר ניצצו; אך בקרבי היתה נפש מלאה כתמים שחורים, דמיון מסבל בזכרונות לא טהורים ולב מלא הרהורים רעים ופניות רבות – אני שחקתי על כחש עצמי והיא הקשיבה לדברי בכל לבה! מי אשם?… האשם אנכי, כי רגש היופי לא מת בי בנבול הפרח, אשר קטפו ידי?… האשם אנכי, כי בעת אשר טרפי הפרח נבלו וקסם צבעיו הנפלאים חלף – בעת ההיא לא שנה טעמי, לא שונו תביעותי?… האשם הפרח, כי ממגע ידי הגסה קמט ויבול?… האשם הוא, כי יבש מנשימתי הבוערה וטרפיו הכמושים לא יענגו עוד את העין בצבעים נחמדים?… …והמים מכסים את-כל מסביב, מציפים כל הרחובות, ממלאים את כל המרתפים, שוטפים וחודרים אל כל המעונות שבשפל – מתי פרצו המים ועד מתי ישטפו עוד – אין איש יודע: אולי מעולם הם, אולי עד עולם לא יחדלו?… רבים אומרים כי היו המים עוד לפני שנים רבות, היו עוד גם אז כאשר היתה כל העיר רק מערות-עפר ומחלות-אדמה… רבים משערים, כי בימים בימים האלה; ולעומתם מחליטים רבים את ההפך, ומוכיחים כי המים הולכים ומתגברים עוד… …ואמנם עוד מכסים המים את כל מסביב: יש אשר נראה כאלו הם הולכים ומתגברים, ויש אשר נדמה כאלו הם עומדים וקופאים – כה אינם הולכים הלך וחסר!… הם מציפים כל הרחובות, ממלאים את כל המרתפים, את כל הדיוטות התחתונות – והיושבים בשפל טובעים למאות ולאלפים, טובעים ואובדים בנעריהם ובזקניהם… רבים צוללים ואובדים דומם, רבים נאבקים ומתאמצים להמלט; ואולם רק מעטים נמלטים, נמלטים והם שבורים ורעוצים כלם… המונים המונים טובעים ואובדים – ומראה הטובעים והאובדים, מראה הנאבקים ביאוש מר, מראה הנמלטים שבורים ורעוצים – כל המראה קורע-הלב הזה מעורר את רחמי המאושרים השוכנים בדיוטות העליונות, ורבים מהם מתעוררים לבוא לעזרת הטובעים: אלה מורידים סלמות ומשליכים חבלים ממרום שבתם אל האמללים, הרוחשים ונאבקים בשפל, ואלה מכינים המון דליים ושואבים בהם את המים… בחבלים וסלמות נעזרים מעטים, יחידים – ואלפים עודם טובעים ואובדים! בדליים שואבים רק את המים אשר באחד המרתפים, בפנה קטנה אשר באחת הדיוטות – וכל חמר המים הרב ברחובות לא יצער כלל! …המים מכסים את כל מסביב ואלפי נפשות טובעות; טובעות ואובדות בלי חשך, בלי קץ – מן העומדים במדרגות העליונות נוכחים, כי שוא עזרת החבלים והסלמות; שוא עמל השואבים – רק עצה אחת ישנה: להרוס את כל טורי הבתים הגבוהים, להסיר פעם אחת את כל הדיוטות העליונות, אז יהיה די מרחב למים להתפשט… …בניני-ענק נהרסים וחמר-הבניה נופל בכל כבד משאו על הרוחשים והנאבקים בשפל: הם נחנקים ונרעצים למאות ולאלפים – ונאקות-המות אינן פוסקות! טפה אחרי טפה נופלת מכוס-החיים המרה על לב המשורר החם; בתוך החם מתנדפת טפה אחרי טפה ועולה בדמות אד למעלה ורסיסי האד הדקים חוזרים ומשתפכים, חוזרים ומתלכדים לטפות טפות של דמע על עפעפי המשורר!… וטפה אחרי טפה נופלת מעיני המשורר, משתפכת אל כוס-החיים המרה, וכל דמעה ודמעה ממתיקה הרבה מן המרירות אשר בכוס-החיים: זאת היא הסגולה הנפלאה אשר לדמעות המשורר המרות!… ענן כבד עולה ומריק את שפעת מימיו על פני האדמה – רבים מאגלי הגשם יורדים על אדמה מלחה, רבים נופלים על גרעיני רקבון ונפסדים; אולם לא מעטים מהם יורדים אל חיק אדמה שמנה ופוריה, פוגעים בגרעיני-זרע מלאי-כח חיים: אגל הלחלוחית היורד מלמעלה מעורר לתחיה את הכחות הספונים למטה – ומעפר-יציץ פרח נחמד לעין, יגדל פרי נעים לחך!… ושירות המשורר כגשמי-ברכה מרעיפים – אם אלפי רסיסי-רגש יורדים על לבות-אבן ואובדים, אם עוד אלפים נפזרים לריק – אך לא מעטים בהם פוגעים בנפשות מסוגלות ומעוררים לתחיה את הרגשות הזכים אשר היו ספונים שם במעמקים… אכן לא לשוא יורדים גשמי-הברכה – לא לשוא חי ופועל המשורר!! מחלה זעומה היא השחפת – אלפי רבבות יצורים קטנים מתמידים בעבודת-ההרס הזאת, הראה הנפסדה הולכת ונמקה בלי-חשך וחכמת-הרפואה חסרת-כח היא לעצור בעד הרעה: הראה תמק ועמה יחד יתמו החיים!… ולפני לא אדם חי, רק שחיף-עץ יבש, שלד עצמות אך כמעט יונח לו עד ארגיעה, והוא שופך לפני את שיחו ומרציא לפני את מערכי-לבו, את מחשבותיו, אשר הוא חושב לימים הבאים – הוא מאמין בחייו, ברפואתו השלמה!… …היועיל בטחון-הרוח העז, אם בחמר אין די-כח?!… והכרת-האמת המרה מרה שבעתים למראה הבטחון העור! אביב נעים היה אז… כמה נצנים פרחו, כמה רוחות-עדן נשבו, כמה ימי-אורה נראו לפנינו – והוא היה גוסס, רגעיו היו ספורים ונשימתו האחרונה קרובה!… – אלון צעיר נגדע!… עוד לא הספיק לחיות, וכבר נגזר עליו למות! ואנחנו הבטנו אליו ברחמים רבים, ברגשות-צער עצומים: מה נורא הדבר, למות בנוער, להאסף בעצם ראשית האביב!… …ועל גל קברו כבר עלו עשבים… רוחות-האביב הזכים התחלפו בסערות-צרה קשות, אשר הכחידו אשר חזינו לנו, באו ימים מעוננים, קודרים וקרים – נלאים וזועפים, נואשים ונחשלים הננו מביטים לאחרינו, וזוכרים בימי-הבציר הקודרים את ימי-האורה החולפים: מה נעים, מה רב האושר להאסף בעצם ראשית האביב!… הלילה אפל בלי נגה, היער סגור מוצא – ואני הולך ותועה… ממעל נשמעה רק יבבת הרוח בצמרות העצים, מעברים עולה יללת הזאבים הרעבים, המשחרים לטרף…רגלי הבצקות והכבדות נגפות בשרשים בולטים, נאחזות בסככים סרוחים; בגדי נפרמים ופני נשרטים בעפאים כסוחים, בקוצים דוקרים; אני נופל במהמורות, נכשל בתללים וכחי הולך ואפס – אך אני מאסף שארית כחותי והנני נופל וקם, קם והולך… אני הולך לקראת הנוגה, הנראה לי מרחוק. אני הולך, אף כי נגהות רבים כבר רמוני, אף כי פעמים רבות כבר ראיתי ונוכחתי, מה הוא הנגה הזה, אשר אליו אנכי שואף – והולך, הולך ומקוה, הולך ונוכח כי משאת-נפשי – נוגה עץ-רקבון!… את החרף אינני אוהב – גם בזהר השמש הקר על פני מכסה השלג הצח, המשתרע ברחב אין-קץ, גם בנוגה הירח וכוכבי-הספיר בחוג שמים טהורים ממעל על בדולח-הקרח – בכל ההוד הנפלא הזה נפשי מרגשת קפאון-מות נורא. את הקיץ אינני חומד – בחום הרב, באויר העב והקופא, בשדות המלאים בר, בעצים המסובלים פרי, בנהר מסביב נפשי מרגשת פנוק-לאות ועיפות-תרדמה! וחליפות תכופות: קדרות עבים אחרי זיו שמש, חום צח אחרי מטר סוחף, רעמים וברקים מתחלפים בבקרים בהירים, בערבים שוקטים – את כל אלה אני אוהב, חומד בכליון נפש: זה הקסם הנפלא אשר לאביב, המלא חיים רעננים! הנפילים היו בארץ – ומלמדנו ספר לנו, כי אלה היו מלאכי-מרום, אשר השלכו ארצה ולבשו להם גו ובשר: אכן הרבו לחטוא מכל בני האדם!… גם רבי, גם חברי הטעימו בשמחה מיוחדה את המוסר היוצא מלאכי-המרום אינם טובים באמת ממנו קרוצי-החומר; אך אנכי לא יכלתי לשמוח בשמחה הזאת: נפש-הילד התמימה בי השתתפה נגד רצוני והגיון-הילדות הרחוק מהתחכמות לחש לי בלי-חשך: – במה אשמים הם, כי בהיותם נבראים לשכון במרום, נתנו אחרי כן בשפל?!… מאז עברו שנים רבות – ויום יום אני רואה לפני מלאכים-נפילים, שחטאם בא מאסונם, כי נתנו בשפל; אך נפש-הילד התמימה כבר נהפכה לאחרת… …בלי חמלה וחגיגה הנני רומס ודש את הנופלים האמללים! נער הייתי אז, והרבה היה בי מה שאין עוד עתה: בטחון בכחות-עצמי, אמונה בסגולות-החיים ואהבה רבה אל בני-האדם – בבטחוני הייתי חוזה לעצמי עתידות נכבדים, הייתי מדמה בנפשי כח לחולל גדולות, לתקן עולמות… באמונתי הייתי רואה את החיים מלאים אושר ונחת, ואת בני-האדם – טהורים ומרוממים, נעלים וטובים מאד… ובמדה שאהבתי את הטובים-הרבים, במדה זאת שנאתי, תעבתי את הרעים-היחידים: הם היו בעיני עוכרי-החיים, המקלקלים בתאות-זדון, ברצון-רע את סדר-החיים הטוב והמתוקן!… נפשי היתה מתגעשת, כל חושי בי היו מתעוררים, מתמרמרים מאד – – מי יתנני נואם כביר-כח – הייתי שואל בנפשי – והייתי לקטיגור קשה!… מאז שוניתי הרבה, הרבה מאד – הנה זקנתי וכבר חדלתי מבטוח בכחות-עצמי, חדלתי מהאמין באושר החיים, ואל בני-האדם… לא, טוב לי כי אחריש ולא אכנה בשם את הרגש אשר אני מרגיש בנפשי לאלה!… ואני רואה יום יום לא רעים-יחידים, לא עושי-עול מעטים ויוצאים מן הכלל; אולם נפשי איננה מתגעשת עוד בקצף על הנעשה, חושי אינם מתמרמרים על העושים – – מי יתנני נואם – הנני חושב בתוגת-יאוש – מי יתנני כביר-כח-לשון והייתי לסניגור!… …ולי נדמה, כאלו הנני רואה עוד עתה את העינים ההן – ההיו כחולות, אם אמוצות או בעלות-צבע אחר? – את זאת אינני זוכר עוד, ומי יודע, אולי גם אז לא התכוננתי לזאת; אך העינים ההן היו גדולות, בהירות ושוקטות, הן היו עיני-ילד, אשר נשקפה מהן נפש רכה ותמימה… אלה העינים, התלויות בי, לבבוני והרגיזוני גם יחד, ואני לא הנחתי לנפשי חשבון, על מה ולמה כל זאת; אך במדה אשר נפקחו העינים, במדה אשר הביעו יותר תחנונים ופחד-תמהון – במדה זאת גברה בקרבי התשוקה לדבר עוד, להריק בשטף-דברים את כל הרעש, אשר נאצר בנפשי פנימה מהמון מסות-חיים מרות במשך שנות-צרה רבות!… …ולי נדמה, כאלו הנני רואה עוד עתה את פחד-היאוש הנורא, אשר הפיקו העינים הפקוחות – יאוש ילד בוטה, אשר הבין פתאם את אשר לא שער לפני רגע… הייתי האכזר, אשר חבל את התמה הבוטחה הזאת! היא היתה ילדה עליזה ושיחתה – פטפוט-ילד עלז וריק. דבריה נגעו לענינים פחותי-ערך: למגבעת רעותה האחת, לשמלתה השנית, לסכסוכי-האהבה אשר למודע האחד ולזרות המנהג אשר למודע השני… וכל המשפטים האלה היו על פי רושם-הרגע, בלי כל פלס-הגיון, בלי כל מחשבה עמוקה; אולם גם חפץ לא היה לי באלה: צלצלי הקול עצמם היו ערבים לאזני, עליצות השיחה שעשעה את נפשי ותרועת-השחוק המלאה חדות-עולמים היללה גם בי קלות-דעת ושכחת-דאגה – אני אהבתי את הילדה העליזה הזאת! אשר חושבת מחשבות המשפט ושיחתה נסבה על ענינים חשובים ורבי-ערך… דבריה נאמרו בדעה מתונה ומשפטיה היו מפלסים היטב בהגיון מדויק; ואולם כל היתרונות האלה לא מלטו את נפשי מרגש שממון כבד, והשממון הזה התחלף מעט מעט בקוצר-רוח, בהתרגזות הולכת וגדולה – רגש אהבתי כבר היה אז נחלת העבר! שעת-בין-ערבים נפלאה אחרי יום-אביב צח ונעים היתה אז – אנחנו היינו עולים זמן רב במשעול-חול צר ונפתל, ופתאם עמדו רגלינו בקצה שפת-נהר תלולה, על כיף-סלע לא-רחב, הבולט מצלע השפה!… מתחת לרגלינו עלה שאון מים זורמים ומקלחים על פני צורים ושברי-סלעים, אך לנגד עינינו היתה שפעת-מים נחה ושוקטה, המזהבה כלה מנגד החמה השוקעת; ומעבר לנהר, מקצה האופק נראו בדמדומי-הנשף בבואות לא-ברורות כעין מגדלי-ענק גבוהים, אשר ממעל להם מתאבכים לאטם עמודי-עשן בדמות ערפל כחול וכבד המעורב בנוגה חכליל… … בכל מסביב היה שקט ומנוחה, רק מתחת לרגלינו נשאו ויקלחו המים הזורמים על פני צורים וכיפים! רק חלק מצער, מצער מאד מהרף-עין של הנצח! – וכמה מאות, אלפי ימים ארוכים, כמה רבבות שעות עמל במדת חיי-אדם! – אך רק מעוף אחד קצר, טיסה אחת קטנה ברחבי אין-סוף – וכמה אלפי רבבות מילין, כמה מרחק נורא במדת העולם השפל! ועוד מצלצלות זכוכיות נפצות… עוד שריקת הוללים פרוצה מחרישה אזנים, מדכאה נאקת חללים נמוכה. ונשמה קלה, משוחררה מבית-המרה, עולה, מתנשאה אל על… – – הרבה, הרבה פרכס הגוף, פרכס בכל עז ולא נתן לנשמה הקלה לצאת. אולם כח האגרוף חזק, די אונים בו לנתק אסורי הגוף הכבד, המקשרים את הנשמה הקלה! … והיא משוחררה, מגביהה עוף, מתנשאה. עד כס אל-הנקמות… "נקמה, בתי, נקמה למעניך?… נוראה היא נקמתי… מוסר קשה משאול… הם יבינו את אשר עוללו". … עוד רק מעט, כהרף-עין! והרף-עין של הנצח – כמה מאות בשנים, כמה דורות ארוכים במדת חיי האדם – – ומכם אל-נקמות עד רום כסא אלהי-סליחות רק טיסה אחת קטנה במרחב אין-סוף – מרחק נורא בלי שעור במדת העולם השפל… "הסנה בוער באש". כלו כסוח ויבש… האש הגדולה להטתו, החריבה לשדו, הפכה אותו לאוד עשן… ומסביב לו המון סנאים רעננים, מלאים לח, לשד חיים – צומחים ועולים, גדלים ושוגאים… "והסנה איננו אכל". אלפי שנים חולפות… דורות סנאים לעשרות, למאות מתחלפים… צצים מעפר, צומחים וגדלים, חיים ונובלים. רק זה האחד עומד… גם צמח לא יצמח, כי זה אלפי שנים אשר להטה האש את לחו. וגם נבול לא יבול: הוא איננו אכל… הנפש מתעלפת מהחם הגדול, קשה מנשוא את האויר העב והכבד, המלא ריח גפרית… והשמים מתקדרים ומתקדרים, העננים הכהים והכבדים נראו כזוחלים על הארץ. זועה קרובה! וצפה מצפים לה, כי תבוא מהרה… יבריק הברק והרעים הרעם – ורעש האויר יטהר… ובדמיון מצטירים: אויר זך ומצונן, ריח צמחים רעננים, אד אדמה רטובה וקרירות קלה, משובבת-נפש. עד מתי עוד לא – והיא התרגשה, באה… לא מעט ההרס, רבות השמות מסביב. אלוני-חסן מגודעי-ענף מוטלים לארץ.. גזעי-נער עקורי-רעש מוצעים מסביב… קמת-ברכה מוכת-ברד שחה לעפר… והחם הולך וגדול, הולך ורב השרב: האויר העב והכבד קשה מנשוא… …על מה נגדעו אלוני-החסן, נטשו לארץ גזעי-הנער הרעננים? ושדות-תבואה ברוכים למה חבלו בזועה?!… עמדו על ראש גבעה תלולה לחוף נהר רחב, הברוך בשפע מימיו הכבירים – – ולזה גם לזה נפש רכה, נשמה סגולה, הנוחה להתפעל ולתפוס כל רשם דק – אולם עיני האחד נטויות אל על, משוטטות במרחבים רחוקים – נפלא… ירכתי-אופק מופזות, שכבות-שכבות של עבים קלים, מרובי-גונים, ושפע מי-פז כמראה גלים רחוקים מתגלגלים בהמיה דקה, ונסוך-קסם משירת-הטבע הרוממה עמד כחולם בהקיץ, חולם ומלא-חדוה – ובעמקי הנפש הרכה והעדינה הלכה והתרקמה, הלכה והתגלמה שירת-שבח עליזה לכבוד ההרמוניה הנפלאה, הרמונית-הטבע הנאדרה, אשר אין ועיני השני נטויות למטה. מתחת לרגליו השתרעה בשפל עיר רבת-המון, רבת-מרכולת – ושם בשפל רחשו המונים-המונים, עבדו, עמלו – על עבודתן עמדו כובסות שוטפות לבנים… בשרן האדים, הפך כחל – וממקומן לא תמושנה… שכמן כבד, גבן כאב, שדרתן כמו התפקקה – וקומתן לא נזקפה – ועמוסי-סבל, אשר לא נראו כמעט מתחת לסבלן, הלכו כפופים, נשאו משאם בכתף – ומושכי-עול, מעונבים בחבליהם משכמם עד מתנים, צעדו בכבדות ורגליהם היחפות נקפות, מחוצות מחלוקי-אבנים חדים. מביטים עוד בקנאה אל עמוסי-הסבל, אל מושכי-העול – כמשק נחיל-דבורים עולה ההמולה; בה מתערבות, משתפכות גערות נמרצות של מפקחים, אנקות עמלים עצורות, אנחות כבושות, אנחות רעבים, ועד עמקי הנפש הנרעשה נחת צער עצום, צער רחב, עמוק כים – הלכה והתרקמה, הלכה והתגלמה שירת-יגון נמרצה, שירה מרה במרירות-החיים, אשר חוללתה. ארבעים יום וארבעים לילה ישב המחוקק – איש-האלהים על ההר; לחם לא אכל ומים לא שתה, כי היו כל מעיניו בשני לוחות-העדות – הנה הם לפניו, ערוכים בכל להיות נתונים לעם-סגולה – והשב בן-השמונים מחליף כח; דמיונו כבן-נעורים עליז חיים… בעיני-רוח צופה הוא למרחוק, רואה בחזון עם-סגולה, מלא רוח דעת טהורה – עם חכם, אשר לא יתעה בהבלי אלילים – עם צדיק, אשר לא יחמוד איש ממנו את אשר לא לו – אשר לא יגנוב, אף לא יתאוה מכל אשר לרעו – לגר בשעריו לא יציק, כי יזכר את הימים, אשר היה עבד בארץ מצרים – ואת יום השבת יזכר ושמר לקדשו, למען אשר כמוהו ינוחו גם עבדו ואמתו, הקומה הגבוהה נזקפת, ראש-השיבה מורם, ומבריקות, מבריקות מאד העינים הגדולות – "חמלה לכל נברא, חמלה לכל יצור, אם קטן ואם גדול הוא!" – – וקול אדיר קורא ככה, מרעים נוראות: "לך רד… שחת עמך!" – ורגע אחד מתפוצצים כל מגדלי-הדמיון הנשגבים, נגוזים כל מחוזות-הקסם הנפלאים – מפסגת ההר יורד זקן כפוף-גב, נטוי-ראש לארץ… ושני לוחות-האבן מעיקים עליו בכל כבד משאם – האם לכתף איש אחד נטל כבד כזה? רק עם כלו, עם עצום ורב יעצר כח לשאתו, להעבירו בשלום בין עמים רבים, אשר דעת לא יחפצו – אולם איש-האלהים כביר-הרוח איננו נואש עוד מתקותו. הוא יורד ויורד, ועומס והוא בתוך המחנה. לפניו עגל מסכה, מסביב מחולות – ופרוע העם, פרוע כלו; אין אחד בהם פונה אל מחוקקם, אל הרם והנשגב, אשר מה כח איש אחד, כי בחמת-רוח ארצה. פרחים – רק פרחים!… ואני מבין היטב ויודע ברור, שאם לא יבולו הפרחים ולא ייבשו ולא יכמשו טרפיהם הענוגים, אז לא יצמח ולא יגמל כל פרי עד עולם; – אולם מראה הפרחים הנובלים מאדיב את נפשי ומעורר בקרבי רגשות עצב רבים, ואני מביט במנוד-ראש אל טרפי הפרח המקומטים והנושרים אחד אחד. פרי בשול יהיה – ואני אוהב פרחים, רק פרחים!… וזה הפרח, מה נחמד, מה נאוה מראהו! חן צבעיו הענוגים מלבב אותי, ריחו הנפלא עולה באפי – נפשי עורגת אליו ושואפת לקטוף אותו. עוד רגע, וידי שלוחה אליו, עוד מעט והיא נוגעת בו. ולבי נע פתאום, מתפלץ כלו. הנני יודע, כי ממגע ידי יועם טוהר הפרח בן-רגע, והוא יבול מנשמת אפי הלוהטת. עיני מביטה בתאוה אל הפרח הענוג – ולבי לא יתנני לגעת בו בידי הגסות! עוד לא רחוקים הימים, רק זה מעט היה הדבר – ולא דרור אחת נגלתה אלינו: הן דרור אחת, לא תביא, כידוע, את האביב!… בוא באו דרורים רבות, כלן עליזות, מלאות חדוה, ששות לפרוש כנף ולמריא במרום… רבים האמינו, כי הנה זה בא האביב!… ופתאם – התקדרו השמים, חשכו הימים וסופות-שלג התחוללו… אנחנו הן הרגלנו לחורף, הסכנו לסבול קרה, לשאת צנת שלג; אך הדרורים לא נסו באלה… הן הסכינו לחום צח, לאור בהיר… הן לא יכלו נשוא; קפאו יחדו מקרה… הדרורים האמללות קפאו, – האמנם לא בא האביב? … ושם חורשה קטנה בקצה גבול יער עתיק-ימים, העצים רכים בה וצעירים, רק זה מעט עלו מעפר מטעם… גם זמיר מפליא-שיר לא שת עוד קן לו, לא אוה מושב בחורשה; רק צפצוף אפרוחים, אשר זה לא כביר נבקעו מביצתם, עולה מבין הסבכים נשמע בין העפאים. וקול המזמרים הרכים דק מאד, שירתם אינה שלמה עוד. אך עתידות מי ינחש? מי יגיד הבאות מראש? ועורב זקן, עורב שחור כפחם נגלה על ראש אמיר. צוחתו המבשרת-אד ממלאה את כל החורשה. מות! מות! צורח העורב הזקן. וגרון העורב רחב, קולו חזק, מרגיז-לב ומפיל-אימה… מפניו נחתים המזמרים הרכים, נבהלים ונדמים. …האין מי שילבין את העורב הזקן, השחור כפחם? האין מי שיהסה את צוחתו המבשרת אד? נרות רבים כבר כבו, מאורות גדולים נאספו; רק נר אחד, קטן וזעיר, דולק עוד, – פתילה אחת, דקה מן הדקה מהבהבת. "וכשיכבה הנר הזה, כשתכלה הפתילה – ותם הכל!…" מתי שמעתי, ומי השמיע את זאת – לא אדע; אך יודע אני, כי אמת נכון הדבר. ורוחות חזקים נושבים על הנר האחרון, סוערים לכבות את הפתילה המהבהבת… האור נע, רועד, דועך… …האמנם יאסף עוד מעט גם זה? האמנם הכל תם, בא קץ לכל?! על מצחו החור כבר חרת המות: …והוא קרוב גם ללבי, קרוב – אולי הרבה יותר, מאשר לאחרים; אפס כי הם אינם רואים את אשר אני רואה, הם אינם מעלים גם על לבם את אשר אני יודע ברור. הם מאמינים ברפואה קרובה – ואמונתם מאמצת ידיהם לעשות, לעבוד ולעמול! הם מקוים – ותקותם מעודדת את רוחם, מעלימה מעיניהם את אשר לא יסכון להם לראות! ואני… לבי מתכוץ מכאב אנוש – ובלתי הבין לא אוכל! נפשי נקרעה לגזרים – ולקוות לא ימלאני לבי!… לבי לא יתנני גם לעשות עוד דבר, לבקש אינם מבינים כלל, מה נוראים יסורי היאוש הקר, מה נוראה אפיסות התקוה המכהה רוחי ומרפה ידי! "…וזה החלם לעשות – ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו!" האמנם יבצר דבר מהאנשים, אשר נוסדו אחת, במחשבה אחת!?… והמחשבה, אשר בלבם, מה גדולה, מה נורא גדלה! עד מרום-הקץ הם אומרים להגיע, הם אומרים לבנות מגדל וראשו בשמים! ומה מהם יהלוך, כי ילעגו להם שוכני-השפל, האוהבים את עמק-מושבם ואינם חפצים לשאת עין אל אשר ממעל לראשם!? המעפילים לעלות השמימה יודעים, כי רוח אחת מחיה את כל אלפיהם; ורצון אלפים, המתאחדים יחדו ועובדים שכם אחד, כל יוכל! כי ימות כל הדור הזה – וקם תחתיו דור חדש להשלים את אשר החלו אבותיו… גם זה כי יאסף – והנחיל לדורותיו אחריו את המחשבה הגדולה. אולם זה החלם לעשות – וכבר גם נפוצו… המלעיגים השאננים בשפה אחת ידברו, דברים אחדים לכלם, והבונים המעפילים, לא ישמעו איש את שפת רעהו, לא יאבו גם שמוע. רצון אחד, רק אחד לכלם, אפס כי שפתם נבללה! וענק-הרוח – כן מעידה אגדת-קדומים – היה ענק גדול ורם גם במדת גוו. הוא נפלה מכל העם בהוד קומתו, ביפי פניו, אשר קרן עורו… חסן רוח ובשר בו התלכדו. ומסביב לו רחש עם שפל וקטן, רחשו אנשים-חגבים, גמדים נכאים, אשר היו כחגבים גם בעיניהם הם. הענק היה יחידי ברבבות הגמדים, ורוחו הגדולה נשאה אותו להרים את כל הרבבות האלה למעלה, אל הגבה, אשר עינו תשור שם, אולם האנשים-החגבים הלא הסכינו עם השפל, ולא יוכלו להתרומם לימים רבים! כמעט נסתלק מעליהם מדריכם, והם שבו לעשות מסכת-זהב, שבו לעבוד לעגל… וכל ארך-אפים הלא יקצר, יכשל כל כח-הסבל. הרף ממני ואשמידם! – נאם אל-זועם. מאדם-ענק יקום דור ענקים… ואעשה אותך לגוי גדול! וענק-הרוח והבשר זכר, בתאוות-נפשם הקטנות! והמלה הנחרצה טרם תעלה על דל שפתיו, והוא זכר כל ענות האנשים-החגבים בארץ עבודתם… כל עבודתם הקשה בחמר ובלבנים… כל מאות השנים, אשר הכו, נלחצו בלי חמלה, והחיו נפשם בבצלים ושומים. – לא, העבדות לא תגדל ענקים… גודל וחסן יצמחו רק באויר-הרוח! ויחל משה את פני ה'. גם האל הזועם זכר – ויסלח! היוצר כלה זה מעט את מעשהו. רבבות שנים היה בורא עולמות ומחריבם. בורא – לפי הציור של תכלית השלמות, מרחף לפניו בדמיון, ומחריב בגלל אי-השלמות, שהיתה יוצאה בפעל. לא שלם נראה בעיני היוצר גם העולם, אשר נברא זה מעט! וגדודי מלאכים אומרים שירה, מקלסים עולם זה: מה נאה הוא… כלו אך טוב, שלם עד תכלית! – כלו טוב, שלם! ועל פני היוצר נחו צללים כדמות עבים קלים, החולפים בשחקים בהירים על פני שמש זורח. שירת השבח הרעימה אותו; אפו חרה במקלסים: הכי טחו עיניהם מראות, אם הכנעת-משרתים שמה בפיהם שבחי-שוא? – מי יתן לי שופט צדק, שופט נאמן, אשר עיניו פקוחות ורוחו חפשי! ועל פני היוצר הופיעה נהרה כדמות שמש, הזורח פתאם מבין עבי שחקים. צו נתן ולפני כסא-הכבוד הובאה חיש נשמת המשורר שלעתיד… נשמה זו היתה עוד רכה וצעירה. הכל בה היה רק עתיד, עתיד רחוק מאד. כל הכחות הטמירים בה היו נרדמים עוד, וכלוטים בערפל נראו לה מרחוק עולמות גדולים, – רפרפו ברוח, הצטירו בדמיון מחזות נאדרים, מלאי קסם נפלא, הוד נעלה. ובפקודת היוצר התחילה מסתכלת בעולם ההוה והקים… התחילה סוקרת במבט-אמן בהיר, צופה הכל וחודר-כל… ראשונה נשמעה אז תלונת נפש מרגישה על כל מה שלא היה שלם בעולם, על כל מה שהיה מעות ומקלקל בבריאה. שמע היוצר – ופניו נהרו. שמע עוד – ופניו הועבו. עוד, עוד – ופניו רעמו. מעבר מזה מלאכים מקלסים הכל, ומעבר מזה – נשמה מתלוננת על הכל. ומה נשמה עלובה זו מבקשת? כמה עולמות נבראו והחרבו, – הגם עולם זה…?! ורוח היוצר נחה: עינו הביטה אל הנשמה הרכה ברחמים רבים ועל שפתיו רחף לגלוג קל. – התגשמי, נשמה חביבה! והמשורר נולד, גדל, התחיל יוצר. איה הם העולמות הגדולים כלילי-היופי, אשר רחפו לפניו בדמיון? איה היא שלמות-היצירה, אשר נראתה לו בחזון רוחו?! נשמתו, נשמת יוצר-אמן שואפת להגשים את חזון-הרוח הנשגב, אך ידו, יד יוצרת בפעל איננה משיגה חפצו. והוא בורא עולמות, בורא ומחריב עד לבלי סוף! רק מעטים ידעו אותו, עוד מעטים מאלה שמו לב אליו – וחייו היו קשים ומרים, מלאים עוני ומחסור. יומם עבד עבודת פרך על פת הלחם, ובלילות – בלילות נדודי-שנה, חשב, הרגיש נסער הרבה… ומעט מאשר הרגיש, מאשר סער בנפשו העלה על הגליון, כתב למען המעטים, אשר הבינו לרוחו. וכל אשר העלה על הגליון היה מלא רגש כביר, כח אדיר. בשחקו היו דמעות, בבכיו – תקוה, בטחון, ובמוסרו – אהבה רבה לכל בני האדם. וכל אשר הרגיש בנפשו, שבו הרגישו גם המעטים, אשר ידעוהו, אשר קראו את דבריו… מה מלאים היו אז חיי המשורר!… ואלפים כבר ידעו אותו, הקשיבו בשים לב לכל הגה היוצא מפיו, גם חייו היו טובים ומאשרים, מלאים עושר ורוחה. הוא כתב מתוך הרחבת-דעת, בכל עת ובכל שעה, אשר אותה נפשו. אך כל אשר העלה על הגליון היה על פי ההרגל, הכל לפי הנוסח השגור בעטו… רוחו לא התרגש בקרבו פנימה, נפשו לא סוערה עוד בלילות נדודי-שנה. ומה ריקים היו חיי המשורר!… "… וככל אשר תתנשא מעלה ומעלה, כן תתקפך הקרה, כן תהדר לכל גופך וכן תקפיא את נשמתך!…" הוא הזהירני, העיד בי ככה – אך הוא היה זקן מנוסה בחיים, גבר מלומד בצרות, רעוץ כלו ומדכא מהן, ואני – צעיר, אשר לא נסה עוד לחיות, אשר לא טעם עוד מרירות התוחלת הנכזבה… אני האמנתי בכח עלומי… ומה סמר בשרי כלו, מה קפאה נשמתי בי! מראש גבעה גבוהה הבטתי אל שפעת הנמלים הרוחשות בשפל… מה רב וגדול עמלן ומה קטנה ומצערה פעולתן! ובהיותי נד בלבי להעמלים האמללים, הייתי רועד כולי מקרה עזה… ואך השפלתי לרדת ואתערב באלפי העובדים, המעבירים ומסיעים שביבי-עץ דקים, גבעולי תבן זעירים – אז חמותי… אז לא התבוננתי עוד, מה רב העמל ומה קטנה הפעולה! אך חלי הוא בלי ספק… חוש-ראיתי איננו ממלא, כנראה, את תעודתו, – הוא משונה בטבעו מהרגיל… בשורי מרחוק, יש שאני רואה ענקים, ענקים גדלי-קומה, שגיאי-כח; אולם כמעט אגש אל הענקים, אתבונן בהם מקרוב, והם מתקטנים, נעשים זעירים. ואל כל אשר אפנה, אני רואה רק ענקים מרחוק וגמדים מקרוב – האמנם לא חלי הוא!… … גם זה חלי: זכירת הכל, אי-יכולת לשכוח דבר! אני מתאוה לשכוח – ולשכוח איני יכול! כמה אנשים, אשר רעיהם מרמים אותם, בוגדים בהם יום יום – אינם זוכרים עוד כל דבר למחר! כמה אנשים, אשר נשבעו אתמול שבועי-שבועות, הבטיחו אמונת-עולם, ידידות נצח – שוכחים למחר את הכל!… וכמה אנשים, אינם זוכרים אחרי שעה את כל המעשים, אשר ראו עיניהם לפני אותה השעה! כמה מהם שבים ורואים דבר אחר אלפי פעמים – והם מדמים בכל פעם, כי חדש הדבר אשר עינם רואה, חדש שלא היה עוד לעולמים… רק אני זוכר וזוכר… ומה אותה נפשי לשכוח הרבה ממה שאני זוכר! וזה היה בלי ספק אך מקרה!… מקרה היה, כי בעדר, אשר עבר לפני, היו העתודים ההולכים בראש כלם בריאי-בשר, טובי-מראה, וכל המון הרחלים, הנוהרים אחרי העתודים – דקות-בשר, רעות-מראה, סחופות, מדולדלות ומרוטות-צמר… רבה והמת-נקם עזה על כל כבשה נדחת – נסוגו אחורה ברעדה. נסו בבהלה מפני כל זאב, אשר הגיח ממארבו… הלא אך מקרה היה כל זה! יש אשר אראה את אחי הגדול עובר עלי במרכבתו הנהדרה, ורסיסי טיט-חוצות נתזים מחשוקי אופניו אדרתי – אז גם יתחמץ לבי בקרבי; – במה נעלה הוא עלי? ואז אביט לעבר אחי הקטן, אשר גם נעלים אין לרגליו, והוא בוסס יחף בטיט-חוצות… – במה נופל זה ממני? "בתולדה אין רחמים או אכזריות, ענש או גמול, כונה ונטיה; רק חקים, חקים נצחיים וקבועים שולטים בכל, בוראים כל מחזה על פי צרופי סבות-עליות"… "גם רצון האדם ובחירתו אינם אלא סכום תוצאות של סבות-קודמות, אשר הצטרפו גם הן על פי חקים קבועים לעובדה קימת, עובדה מכרחת, שאין כל אדם שליט בה לשנותה"… וזאת היא המלה האחרונה של המדע? אך נפשי אינה יכולה נשוא את הרעיון, כי כל אשר מסביב לי, כל אשר בקרבי – כל זה מוגבל בחקים קבועים, חקים תמידים, שאינם יכולים להשתנות! הנהלאה מבקשת מפלט לה בחיק האמונה… דמדומי נשף נעימים עוטפים אותה, תנומת עדן שאננה נסכה עליה, ואגדת-פלאים משתפכת בהמית פלג זך – – מסביב השלך הס! ואנחנו היינו מתהלכים בשדה. מבקשים חלקת-דשא רעננה למושב לנו – במקום מצב רגלינו לא היתה האדמה עטופה דשא למדי, כי נראו לנו על פניה מהמרות קטנות ורכסי-חול; אולם מרחוק נראתה חלקת-דשא ירוקה כלה בלי מהמורות ורכסים… וכאשר קרבנו, כאשר בושנו משברנו בזה – אז נראתה לנו החלקה הנכספה מזה והלאה במרחק לא רב מאתנו… ככה הלכנו הלאה, הלאה; פתאם הבטנו לאחרינו… והמקומות, אשר כבר עברנו, נראו לנו עתה ירוקים כלם, נחמדים למראה מאד… רגע עמדנו משתאים… עוד רגע ולבנו הבין הכל… ובנו לא היה עוד כל חפץ ללכת הלאה! לפי דבריו, הסבו בזה גבורי האסימילציא מתוך השדרות הנמוכות של עמנו, שאין להם בעולמם מי שאין דעתו כדעתם. עם זה הוא מאשים אותנו עצמנו, ששתקנו ולא עשינו כלום, בשעה שאלו שכנגדנו כבשו את עולמנו. לפי דעתי, אין הצדק עם הד"ר ברנפלד. הספרות העברית לא היתה ניזונית מעולם מן השדרות הנמוכות של עמנו, מטעם פשוט, שלא הבינו אותה. גם אלה מן השדרות הנמוכות בימים הטובים שעברו, שידעו פרוש המלות בסדר התפלות, לא היה להם דבר עם הספרות העברית, מפני שלפי מצב ידיעותיהם לא היו מוכשרים לה. אחרי דור השדרות הנמוכות הזה קם דור נמוכות חדש, אשר ברובו לא לבד שלא ידע פירוש המלות בסדר התפלות, אלא שגם חדל להרגיש את הקשר שבינו ובין עמו. בהיות כח הדת בתקפו, היו השדרות הנמוכות יהודים נאמנים על-פי דתם, וזה לבד היה מספיק להם. כאשר החל כח הדת להתרופף, ומקומה ירשה לא כפירה עיונית מחקרית, אך רוח הפקרות, נתפשט הרוח הזה על הרבה מבני השדרות הנמוכות וביחוד על תלמידי בעלי-המלאכה. בני עניים אלה, שנתחנכו בעוני וברוב עבודה ונעתקו מקטנותם אפילו מידיעת פרשה בחומש, בקשו תשלומים להם בפריקת עול; בימי השבתות והחגים בחרו לטייל מאשר לשמוע בבתי-הכנסיות והמדרשות דבר יהודי; את בעלי-המלאכה לוחציהם, על-פי-רוב עניים שכמותם, שנאו תכלית שנאה; הדת היתה רחוקה מלבם, ויהיו לא בני-ישראל נאמנים לעמם, לא אסימילטרים אך "מופקרים" סתם. שעורי-ערב למקרא אי-אפשר היה ליסד בעדם, כי עבדו עבודתם גם בלילות. לבתי-ספר לשבתות לא תמיד נקל היה לקבל רשיון, וספק גדול הוא אם היו האומללים ההם רוצים לותר על יום חפשם היחיד להם וללכת לשמוע שעורים ביהדות ובקורות בני-ישראל, שהיו להם כשירים על לב רע. במצב זה השתמשו בנקל דלמידי מארקס מעמנו, האסימילטורים באמת, ושלא מעמנו, ויכבשו אותם בלי עמל. ואז נגלה לפנינו המחזה הנורא "בנך ובנותיך נתונים לעם אחר". על המחזה הזה העירותי במאמרי "קללת התוכחה" שנדפס בהמאסף "הילף". אבל לחנם מאשים הד"ר ברנפלד את סופרינו שלא עשו כלום לקדם את פני הרעה.הסופרים לא עשו – מפני שלא יכלו לעשות כלום. מלבד מה שאמרתי ע"ד שעורי-ערב ובתי-ספר לשבתות, לא היו בידי הסופרים אותם כלי-הזין, שהשתמשו בהם תלמידי מארקס. לא חדשה היא, שהרוצים להפיץ איזו שיטה חדשה פונים דוקא אל השדרות וכובשים אותן על-ידי שהם מבטיחים להן, שהן מלח הארץ ועמודי עולם ומנבאים להן כל טוב. כן עשו גם תלמידי מארקס. באו אל השדרות האלה ויאמרו להן, כי באמת רק הפועלים, ויהי אפילו פועלי בתי-החרושת לכלי-תותח, שטוב היה לעולם שלא נבראו כלל, או פועלי בית-חרושת לצעצועי ילדים וכיוצא בהן, הם רק הם יסודי עולם, מבחר המין האנושי ומלח הארץ, וכי כל טוב התבל להם הוא, והשאר – אינו אלא בורז'ואזיא, שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו! מובן, כי בדברים נעימים והבטחות טובות כאלה לא יקשה למשוך את לב בני-הנעורים, שהתלהבותם גדולה ותורת הנסיון שלהם מועטת. אבל האם היו יכולים גם הסופרים לבא אל בני-הנעורים בתורות נעימות ולוקחות לב כאלה? הם היו יכולים רק לומר: אבותינו חטאו שבזו את בעלי-המלאכה, ואנחנו אומרים כי הפועלים ובעלי-המלאכה בני-אדם כמונו הם והכל ראויים לכבוד חוץ מפושעים, אבל לא יותר. מובן, כי בדברים כאלה לא היו כובשים את לבות בני-הנעורים ממין זה. וסבת ירידת הספרות היא לגמרי אחרת. אין כונתי לדבר בזה על הספרות בכלל, כי בשעת חירום כזו, בעת מגור מסביב וכל יום קללתו מרובה משל חברו, אין לב העם פנוי לקנות ספרים ו אפילו לקרוא אותם, וכמו שהעירותי למעלה, רצוני לדבר בזה על הספרות העתית. הספרות הזאת היתה ניזונית ברובה מאת בעלי-הבתים הבינונים והאברכים המושלמים. העם בכללו אינו מבין שפת-עבר ולא היה חותם על מה"ע העבריים, והרבה מן היודעים שפת-עבר הם מלמדים עניים וכליע קדש אביונים, שאין בכחם לחתום. הראה לנו, כי גם בימים הקרובים לנו, שהיו יותר טובים להספרות העברית, היו יכולים להתקיים רק שני מ"ע יומיים ולא יותר. היו לנו "המליץ" ו"הצפירה". נתחדש "הצופה" ונפל "המליץ", נתחדש הזמן" ונפל "הצפה". "השלח" לא היה מעולם חי ומוציאיו הפסידו שנה בשנה. בשנה האחרונה חדלה האפשרות להתקיים גם לשני מ"ע עקרים קבועים. לאסוננו, בחיינו הבלתי נורמלים, מה שהוא סם חיים לאחרים, הוא מסוכן לנו, בשעה שדרוש היה לקבל רשיון מעיר הבירה להוצאת מ"ע, והרשיון הזה נתקבל בקשוי גדול למ"ע עברי, היו יכולים להתקיים לפחות שני מ"ע עברים, בהיות כל אחד מהם בטוח מהתחרות, ועל-כן גם חותמיהם היו קבועים. כשהותרה הרצועה ומ"ע עבריים יכולים להתרבות ככמהין ופטריות, ועם זה הם יכולים בכל יום להפסק, בהיות האחריות על המו"ל לבדו, כמעט שבטלו החותמים, שמצד אחד יכולים לחכות, כי מחר יצא מ"ע חדש יותר טוב, ומצד השני אינם בטוחים בקיום אותו מ"ע, שהם רוצים בו. עתה ירשה המכירה הפרטית את מקום החותמים, אבל שכרה אינו מסוים. בשביל זה בטלה "הצפירה" "הזמן", ובשביל זה מוכרח מה"ע להקדיש כמעט את כל הגליון לתנועת השחרור, כדי להרבות את מספר הקונים הפרטים, שבלתם לא יוכלו עמוד, והקונים הפרטים אין לבם פונה עתה לעניני ספרות וחיי עולם בהיותם במצב של של רגש-עצבים ובהלה. לתקו את המצב הזה לא נוכל עתה. את הדרך לזה יורונו הימים הבאים, אם יהיו טובים מאלה, בקרוב. בימי הבציר, שנת תר"ם, בעיר מולדתי. בשנת 476 הוריד אודואקר, מנהיג הברברים, את רומולוס אוגוסטוס, האחרון לקיסרים של האימפריה הרומיאית המערבית, מכסא מלכותו. מאז החל שלטון הזרים באיטליה, שנימשך 14 מאות שנה. אחרי הגוטים באו הלומברדים, היונים, הפרנקים, הגרמנים, הסראצינים, המדיארים, הספרדים, הצרפתים, האוסטרים. לא היתה שעה במשך כל התקופה הארוכה הזאת, שכל איטליה תהא מאוחדת תחת שלטון אחד. ההתפוררות לגלילות היתה לקו עיקרי של תולדותיה. כפילות של שלטון – שלטון הכנסיה ושלטון הנסיכים – הטביעה את חותמה על כל חייה. מזמן הסתפחותה של איטליה אל האימפריה הגרמנית (במאה העשירית) – נהלו בינהים האפיפיור הרומאי והאימפראטור הגרמני מלחמה בלתי-פוסקת, אשר חלקה את לאיטליה לשני מחנות כבירים – לגולפים (מחנה האפיפיור) ולגיבילינים (מחנה האימפרטור). צבאות האימפראטורים הגרמנים ירדו פעמים רבות על איטליה והחריבו את עריה ושדמותיה. לפרקים נדמה היה, כאילו בחלקו של השלטון האפיפיורי נפל התפקיד לאחד את איטליה מתוך מלחמה באימפראטור. לפרקים נדמה היה, כאילו השלטון האימפריאלי עומד לאחד הארץ. כל הכוחות הפוליטיים, הסוציאליים, ההוי. ובשל המלחמה הכבירה הזאת, לפעמים בעקבותיה ולפעמים כאילו רק באופן מקביל לה, התנהלה מלחמת אחים בין הגלילים והערים. הדרום לחם בצפון, רומא בטיבולי, ונציה בפזה, מילאן בקרימונה וגנואה, גינואה בוינציה, פלורנציה בפיזה וכו'. לפעמים היו הערים מפסיקות את מלחמת אחים זו וכורתות ברית למלחמה באויב משותף – האימפריאלי. לידי חשיבות מיוחדת הגיעה "הליגה הלומבארדית" (במאה השתים-עשרה) אשר נצחה, בהנהגת האפיפיור, את האימפראטור הגרמני. אפס, באחוד הזה וגם בנצחון הזה לא באה כלל לידי בטוי השאיפה לשחרור איטליה כולה. בחוזה שנחסם בין הליגה ובין האימפראטור (שלום קונסטאנצה, שנת 1183) – לא נזכר שמה של איטליה. שלטון האימפרטור לא הקנאה ההדדית של הערים, האנוכיות של האפיפיור וסמכות האימפריה – שמו לאל את ההזדמנויות הטובות ביותר לאחוד איטליה ולשחרורה מעול זרים. מלחמת הגולפים והגיבילנים התחדשה גם אחרי שלום קונסטאנצה. הערים הלכו וגדלו בחשיבותן ובמשקלן הפוליטי. האפיפיורים והאימפראטורים המשיכו להשתמש בקנאתן ובאיבתן. מתוך המלחמה על השלטון קראו האפיפיורים לא פעם לזרים, כדי שילחמו בזרים אחרים. מלחמת המפלגות חדרה גם לתוך כל עיר וחלקה אותה למחנות אויבים. כל מפלגה השתדלה להתאחד עם בני המפלגה הידידותית אשר בערים אחרות, ורשת הבריתות האויבות זו לזו כסתה את כל הארץ. יחד עם זה התנהלה בקרב כל עיר המלחמה על השלטון העירוני, בין הפיאודלים ובין הבורגנות המסחרית והתעשיתית שהלכה והתגברה. הסימנים "גיבילינים" ו"גולפים" – היו במדה רבה שמות נרדפים לשני הצדדים, שביניהם התנהלה גם המלחמה החברתית הזאת. על פי רוב היו הגיבילינים מפלגת הפיאודלים, והגולפים – מפלגת הבורגנות, כמעט בכל הערים נגמרה המלחמה הזאת בנצחון הבורגנות, ואולם תנאי המלחמה הבין-לאומית ומלחמת האחים אשר במסגרתה התנהלה מלחמת הגורגנות בפיאודלים – הכריחו את הבורגנות לפשרה: תמורת ההגנה הצבאית, שהיו הפיאודלים מגינים על הערים, שלמה הבורגנות בחלק שלטונה. כתוצאה מזה התנונתה, הימים, המלחמה שלבשה קודם צורות עממיות כמעט, והפכה למקצוע. צמאון למנוחה ושקט, רצון להקדיש את כל הכוחות לעסקי שלום במסחר ותעשיה – הביאו לידי מסירת השלטון למנהיגים הצבאיים, אשר אף יסדו לפרקים גם שושלות (דינסטיות) העוברות בירושה. בכל עיר התפתחו צורות-שלטון מיוחדות, על פי רוב פשרות בין אוליגארכיה של הבורגנות ודיספוטיה של אנשי צבא. בלא השתתפות או בהשתתפות זעומה של דלת העם. מבחינה מדינית היתה איטליה בתקופה זו (תקופת הריניסאנס) במצב של דימורליזציה גמורה. הפוליטיקה התנהלה בחדרי חדרים – בעזרת ערמה, רמאות, חיילים ששרתו למי ששלם יותר - על ידי כל עיר וכל גליל לחוד, על אחריותם ולפי טעמם, מבלי להתחשב כלל במטרות הכלל-איטלקיות. בתקופה הזאת נוצר הטפוס המיוחד של נסיך איטלקי – דיספוט עריץ וערום, שהקדיש כוחות רבים לקשוט הערים, להתפתחות המסחר והתעשיה, לקידום המדע והאמנות; שלא נמנע מלהשתמש בסיסמות של דימגוג, כשתמיכת העם היתה נחוצה לו במלחמתו בבורגנות, ולאמתו של דבר לא שאף כי אם למטרות אישיות ושושלתיות. ותרבותית היתה התקופה הזאת תקופת הפריחה של איטליה. וינציה וגינואה שלטו על פני המים. בנסיכויות הקטנות הגיעה הבורגנות, אשר ויתרה על שלטונה, לידי שגשוג רב. בעיריות, במחוזות, בסיניוריות ובנסיכויות התפתחו חיים תרבותיים עשירים, אשר העמידו את איטליה בראש אירופה. מאיטליה של הריניסאנס יצאה, במדה רבה, כל התרבות האירופית החדשה. חמשה כוחות בלטו באופן מיוחד בתקופת ההתפוררות המדינית הזאת – ניאפול, מילאן, פלורנציה, וינציה, האפיפיורות. הכוחות האלה הגיעו כמעט לידי עצמאות שלמה. בסיום התקופה - כאשר נכבשה קושטא ע"י (1453) והאפיפיור פנה אל חמשת הכוחות האלה בהצעה ליצור פדרציה אחת - נדמה היה, כאילו עומדת איטליה על סף האיחוד והשחרור. בסוף המאה הט"ו נפל הבנין החלש, שהיה מחוסר כל בסיס עממי. חוסר הצבא העצמי, הערמה הפוליטיקנית, מקח וממכר בקניני האומה, אנוכיות הנסיכים, נוחיות הבורגנים, הוצאת ההמונים מתוך השלטון, ההכרה הלאומית – כל אלה נקמו את נקמתם. צרפתם, ספרדים, גרמנים - בין שקראו להם ובין שלא קראו, בין שהוזמנו ובין שלא הוזמנו - נהרו אל איטליה מצפון ודרום. האפיפיורים נסו להציל דבר מה - ושוב בעזרת זרים. הם עזרו לזר החזק ביותר – לספרדים – להתבצר באיטליה. מאות שנה – מהתחלת המאה השש-עשרה ועד המאה התשע עשרה – נפסקו תולדות עצמאותה של ערי איטליה וגלילותיה. אך וינציה וגינואה נשארו בלתי-תלויות משלטון זרים, וגם אלה אבדו – בתקופה הזאת – את משקלן המסחרי ואת חשיבותן המדינית. מלחמות רבות עברו על פני איטליה, וכולן זרות היו. שליטים רבים שלטו באיטליה, - וכולם זרים היו. גורל משלה לא היה לה, גם רצון משלה לא היה לה. השושלות של תקופת הריניסאנס, אשר כאילו גרעין של לאומיות כל שהיא היה בהן – הלכו וכלו. היצירה העצמית, התרבותית והסוציאלית, חדלה כמעט לגמרי. האצילים נהפכו לאנשי החצר, הסוחרים הגדולים לחנונים, חיו בשעבוד ובחושך. השלטון הזר העמיק כה לחדור לתוך הכרת האזרחים, עד שחדלו להרגיש בזרותו. כל התקוממות נגדו אבדה כל טעם, אחרי שהשחרור ממנו לא הבטיח כי אם שעבוד לעול חדש. גורל איטליה וגלילותיה נחרץ בחדרי הדיפלומטים ועל שדה הקרב של אירופה הצפונית – ביחוד בין הבורבונים וההאבסבורגים. עם כל שנוי כוחות באירופה –מלחמת הירושה הספרדית, מלחמת חלוקת פולין, מלחמת הירושה האוסטרית – התחלפו שליטי הגלילות האיטלקיים. שלטון זה שמש פיצוי בעד מפלות זרים ופרס בעד נצחונות זרים. באמצע המאה הי"ח שלטו הבורבונים הספרדיים בדרום איטליה וענף אחר של אותה המשפחה שלט על פארמה ופיאצ'נצה. מילאן וטוסקאנה (פלורנציה) היו בידי אוסטריה. חסות צרפת הוכרזה על מודנה. פימונט היתה בלתי-תלויה רק על פי השם בלבד. חשיבות מדינית פחותה עוד מזו נודעה לגלילות, שלפעמים היו כה כבירים: לגליל האפיפיור, לוינציה ולגינואה. מאז החלו חיים חדשים לעמי אירופה. אפס במצבה המדיני של איטליה הביאו הם רק שנויים קלים. אמנם גם מלכי איטליה ונסיכיה החלו מכניסים במדינותיהם תקונים, המכוונים לפתוח פתח לשחרורה של איטליה משעבוד כנסיתי ומדיני. ואולם הם עשו זאת לא מחמת רצון העם ולא מכוח זרמים חזקים שבחוגים הנאורים, כי אם מטעם המודה האירופית הכללית. לתקונים הללו לא נענה כל הד לא בתוך המוני העם ולא בתוך השדרה הבורגנית. פירורים משולחן היו אלה, חסדי שליטים בלבד. העם, אשר 300 שנות שעבוד השוהו כל פעולה מדינית ומחשבה מדינית, העם הזה, נהבל-אמונה פני הארץ, היו בה תמורות על תמורות, הפילו כסאות מלכים, הקימו במקומם מטעם הדירקטוריה הצרפתית ונפוליאון ריפובליקות, ואחרי אלה – ממלכות חדשות, אך עד נבכי העם לא נגעו כל אלה. גדולה מזו: נפוליאון שלח ידו לנתוץ את מעוז הדורות, משגב הדת הקתולית, את הכסא הנערץ של פטרוס הקדוש ברומא, – והעם לא קם להגן עליו, גם לא שש לקראת מפלתו בתרועות גיל או נצחון. כזר וכעומד מן הצד צפה במאורעות הכבירים שאירעו לארצו ובארצו. נפוליאון-קיסר הכריז אחדות איטליה, ניסה ללכד את כל גלילותיה לממלכה אחת, עלה על כסא המלוכה במילאן, בהקימו שוב לתחיה את האימפריה הרומית הקדושה. וכמעט נפל שלטונו – חלף הכל וגז, כחלום בדים. המון העם לקח אמנם חלק בכל הפורענויות הללו, בריפובליקות היעקוביניות הדיקוראטיויות, בהכתרות המפוארות ובהחזרת משטרים ממוגרים על תלם: לחמו ומתו, שללו שלל והרגו. אפס, רק המון היה כאן, ועם – טרם היה. טרם היתה הכרה לאומית מאוחדת, טרם היתה מטרה אחת נאמנה. איטליה טרם קמה. לא בהכרה ולא ברגש. מקצתה של האינטליגנציה והבורגנות אשר לבה הלך שבי אחרי האידיאות הצרפתית החדישות, הראתה לעתים גבורה אמתית ומסירות נפש (כגון, ביחוד, בשעת המהפכה הניאפולית והריפובליקה של שנת 1799). ואולם ברובה הגדול לא היו היעקובינים האיטלקים והוגי הדעות החפשיות אלה נושאי אמרי-שפר, חוזים ומתנבאים בעלמא, כלי-גולם בידי הצרפתים, אם יעקובינים בשעת הריסטאורציה נעלמה איטליה היעקובינית והריפובליקנית כולה. וכל המאוחדת חלפה כלא היתה. הקונגרס הוינאי (1815) פרר את איטליה לשמונה ממלכות. בצפון המערבי: פיימונט, עם האי סרדיניה, עם גינואה, סאוויה, ניצה – שנקראה גם "מלכות סרדיניה", עם בית מלכות של סאוויה. בצפון המרכזי והמזרחי: לומבארדיה (מילאן) ווינטיו (וינציה) נסתפחו שנית לאוסטריה. במרכז איטליה: נסיכויות טוסקאנה (פלורנציה), מודינה, פארמה-לוקה, ובכל אחת מאלה נסיך אוסטרי יושב על כסא המלכות. דרומה מאלה: נפות האפיפיור. בדרום איטליה: מלכות ניאפול עם האי סיציליה, שנקראה גם "מלכות שתי סיציליות", אשר בה חזרו הבורבונים לשלטון. בשלושת רבעי איטליה שלטה אוסטריה – ישר או בעקיפין. אף הואטיקן עצמו נהיה, מבחינה מדינית, כפוף לוינא. העם קידם את פני אדוניו מאתמול – נכרים לו אף הם, כמושלים שנסתלקו – כקדם גואלים ומנצחים. איש לא השגיח בקלונו של האפיפיור, שזרים גרשו אותו מרומא וזרים הושיבוהו על כסאה. את כל השנויים הנושנים קבלה איטליה כדבר טבעי. וכאילו הונח לה מכל המהומות והסכנות, אשר בהן נשתקפה לה בבואתה של המהפכה הצרפתית הזרה. במצב מדיני זה נכנסה איטליה לתקופה החדשה של התפתחותה, - לתקופת שחרורה. הירושה ההיסטורית הזאת קבעה את הפרובלימות המרובות והמיוחדות, שדור השחרור היה צריך לפתור אותן. אלף וארבעה מאות שנה לא היתה היסטוריה לאיטליה. היו רק תולדות גלילות, ערים, נסיכויות, אשר על פני חצי האי האפניני, תולדות ניאפול ורומא, וינציה וגינואה, מילאן ופלורנציה. לכל עיר היו עליות וירידות מיוחדות. כל אחת הביאה לאיטליה השפלה וחרפה. לכל אחת היו תקופות מזהירות אשר העשירו את הרוח האיטלקי והרימו את קרן איטליה בעולם כולו. כל הערים והגלילות הלכו והתפתחו בדרכיהם הם, עם דיאלקטים מיוחדים ושושלות מיוחדות וחוקים שונים, וצורות שלטון ומסורות שאינן דומות כלל לאלו של השכן. כאילו עמים שונים היו על פני חצי האי, ללא קשר בניהם. ולעתים תכופות גם התלקחה מלחמה גלויה ושנאה אכזרית. הגלילות, הנסיכויות האלה הוטל להתאחד ליחידה מדינית אחת. אחרת - לא היתה פוסקת לעולם מלחמת האחים, אחרת – לא היו פוסקות לעולם לא התפרצויות הזרים (בין מוזמנים ובין בלתי-מוזמנים) ולא שלטונם של אלה. הפרובלימה של השחרור בשביל איטליה גם הפרובלימה של האחוד. וכדי שיקום דבר האחוד – נחוץ היה להתגבר קודם לא רק על הקנאה והאיבה של הנסיכים ושל האזרחים, אלא גם על מסורת בת מאות שנים שהשתרשה במשך דורות וגרמה לירידת איטליה ולהשפלתה (ואולם גם יצרה גדולות). היכן היו הכוחות המסוגלים להרוס את המחיצות ולהפוך את האיברים המדולדלים הללו לעם אחד? סתירה זו שבין קיומם האובייקטיוי של כל גורמי האחוד הלאומי והמדיני ובין חולשת ההכרה הסובייקטיוית של האחוד הזה - היא שיצרה את הנגוד הפנימי העיקרי בשחרור האיטלקי, הנגוד אשר מוכרח היה להשתקף בדרכי השחרור. הפרובלימות המדיניות של תקופת השחרור: פדרציה ואחוד, בבחינת מטרה, עם ונסיכים (ריפובליקה של הפרובלימה הפנימית הזאת. איטליה, מהתא הקטן של החיים הלאומיים העצמיים, מהקומונה העירונית, ועד המוניציפיה, הסיניוריה, הנסיכות-הגיעה ברגע ידוע לנקודה מתה. התאים המקומיים יצרו - על חורבות העולם העתיק – את גרעיני התרבות האיטלקית; אולם הם לא יצרו ולא יכלו ליצור מדינה לאומית וטפוס של אזרח המדינה הזאת. הכנסיה הקתולית האוניורסאלית, אשר לפי מהותה התנגדה למושג המודרני של אזרח המדינה הלאומית, כי לגבי דידה קיים רק אזרח העולם, אזרח הכנסיה הקתולית, - קמה וגדלה בבירה הטבעית של איטליה. רומא האפיפיורית מסרה את נפשה לשליחותה שלא עזרה לאחוד איטליה ולהתגבשות העם האיטלקי, אלא הפכה להם לרועץ ולמכשול כביר. יצירת המדינה הלאמית יכלה ללכת רק בדרך של מלחמה האפיפיורית. איטליה לחכות עד שכוחות חוץ, כוחות-עולם, יהרסו את שלטון העולם, את האוניורסאליות המדכאת של רומא האפיפיורית. הריפורמה של לותר, המהפכה האנגלית, השחרור האמריקני, המהפכה הצרפתית - אלה שהביאו בכנפיהם את החורבן הזה. בכל זאת מלאה רומא האפיפיורית, זה המכשול הכביר בדרך השחרור והאחוד של איטליה, גם תפקיד לאומי מזהיר – ללא כונה וללא רצון למפרע, אלא מתוך נמוקיה הקתוליים. רומא הפריעה לשלטון זר להתפשט על פני איטליה היא הגנה על איטליה, היא שמשה ערבות בפני ההשלטה הגמורה של זרים על פני הארץ כולה. גדולה מזו: על הרקע של מדרון כללי נהפכה רומא לתפארת איטליה ולגאותה היחידה. רומא הקתולית, עם כל אוניורסאליותה, קמה והתפתחה על הקרקע האיטלקי. היא היתה פרי הגניוס האיטלקי. עם כל אוניורסאליותה הכתה שרשים עמוקים בחיי האומה. הדת הקתולית קשרה את איטליה ואת האפיפיור – הדת הזאת, אשר דוקא באיטליה עמדה כמנצחת לפני ההתקפה הכבירה של הריניסאנס ויצאה בנצחון מן המלחמה עם לותר, הדת הזאת אשר התבצרה פי כמה דוקא בקרב העם האיטלקי במשך שלוש מאות השנה אשר לפני אחוד איטליה. "הפונקציה האיטלקית", שמלאה האפיפיורות במשך דורות, קשרה קשר אמיץ בין איטליה ובין האפיפיור. רומא הקתולית לא היתה שלטון זר לאיטליה, שאפשר להפטר הימנו מתוך שנוי תנאים מדיניים ובכוח מהפכה מוצלחת. רומא האפיפיורית היתה עובדה אורגנית בתולדות איטליה ובחיי איטליה, וההתגברות עליה צריכה היתה לבוא לפני האחוד של איטליה. רומא האפיפיורית היתה גם גורם עצום בחיים הבין-לאומיים, גורם אשר גם הריפורמה של לותר, גם המהפכה הצרפתית, וגם שלטון נפוליאון לא יכלו לו. להגנת האפיפיור היו מוכנות לקום בכל שעה מעצמות כבירות, ששלטו אז בעולם: ספרד, צרפת, אוסטריה. אם מעצמות קתוליות אלו עמדו תמיד על משמר הכסא הקדוש - הרי בענינים איטלקיים אחרים היו מוכנות להצטרף אליהן גם מדינות אחרות. שליטי אירופה התרגלו לכך, שאיטליה הנה רק "מושג גיאוגרפי" בלבד. שליטי אירופה התרגלו לשלוט על פני איטליה המפוררת ולהוציא ממנה את כל מה שיכול היה להוסיף להם פאר, משקל, כוח, רכוש. הם התרגלו לכך שגלילות איטליה, מחוסרי מושבות אפריקה ואסיה בסוף המאה הי"ט ובתחילת המאה הכ' – היו ערי איטליה ונפותיה במשך שלוש מאות השנים שקדמו לאחוד. המחשבה הזאת, כי תושבי חצי האי האפניני יכולים לגלות רצון לעצמאות מדינית - היתה מחשבה זרה, שאי אפשר היה להם לקבלה. כל נסיון של עצמאות היה לא רק העזה שלא נשמעה כמוה ושאי אפשר לסלוח לה, לא רק "אבסורד לאומי וגזעי" (ה" עם " האיטלקי הרי אינו קיים כלל), אלא גם הפרעת שויון המשקל בין שליטי אירופה, מקור למריבה ולמלחמה, מקור לשפיכת דמים ולחורבן. שחרור איטליה ואחודה – פירושם היה: החלשת המעצמות, אשר חלקו את איטליה ביניהן, וגם יצירת כוח מדיני חדש, העלול להיות בן-ברית למישהו ומתנגד למישהו, העלול לדרוש בעתיד גם את חלקו הוא בשלטון העולם. תנועת השחרור האיטלקית "הפריעה" לשליטי אירופה, גם מלבד שאלת רומא האפיפיורית, יותר מכל תנועה לאומית אחרת, גם בגלל הדוגמה הרעה שהיא עלולה לשמש לפולנים, לצ'כים, לאונגרים ולסלאוים של הבלקנים. כוחות עצומים קמו נגד תנועת האחוד האיטלקית וניסו לשבור אותה. על הפרובלימות הפנימיות פרובלימת הפדרציה והאחוד, פרובלימת ההכרה הלאומית, פרובלימת ההתנגשות בין האוניורסאליות והלאום, של שחרור איטליה ואחודה. והרבנית וכ'. זיו, זיו, זיו על פניו, ג זיו קדושה הוא! להתקרבותם היתרה הועילה לא מעט גם זאת, שלכל אחד מהם היה פנאי במדה מרבה; גם סבתו של רבוי הפנאי הזה היתה אחת: ארבעתם היו עסקנים משחררים מחמת זקנה… הראשון ששחרר בהם היה חיים אריה. כשלשים שנה כהן בתור חזן־העיר. העמיד מלהקת משורריו תלמידים הרבה, אשר היו לחזנים בערי המצער הקרובות והרחוקות, יצר במשך זמן חזנותו הרבה "נקדש", "ממקומו", "נעריצך", "ישתבח" ו"כבקרת", ששוררו אחרי כן בכל בתי־המלאכה של החיטים והתפשטו ב"סביבה" למרחוק על ידי "בעלי־תפלה" שונים משומעיו… כן הוא: חיים אריה זכה בשעתו לפרסום גדול, אף על פי שלא ראה מעולם גם קונסרוטוריום, ובתוי־הנגינה וסדורי־החזנים, הבאים מחוץ לארץ, לא היה בקי ביותר. הוא לא אהב את ה"חדושים" האלה, לו לא היה גם כל צרך בהם, כי היו לו סגולות אחרות לקנות לבבות: השתפכות־נפש מעוררת לבכי, מתיקות עגומה וכשרון מיוחד להטעים את ה"תפלות", עד שתהיינה מובנות גם למי שאיננו יודע את "פרוש־המלים". יותר מכל היו סגולותיו אלה מסתמנות בתפלת "יום־כפור קטן" של אלול וה"סליחות", שבהן היה חיים אריה מתעלה ביותר ונעשה אהוב מאד לקהל הגדול, הממלא את כל בית־הכנסת מפה לפה. התלונות האלה היו מגיעות פעם בפעם גם לאזני חיים אריה, וכמו שמובן מאליו – לא היה לו מזה נחת־רוח ביותר; אולם הפסד מוחש לא היה לו מהן, עד שלא נתמנה גבאי על בית־הכנסת הגדול. הגבאי הזה לא היה יכל להחשב באמת על הדור החדש, אך נכר היה בו, שנוטה הוא במדה ידועה לכמה "חדושים". עוד בשנה הראשונה לגבאותו נגש אל העבודה לתקן, לשכלל ולקשט את בית־הכנסת מבית ומחוץ, ובמשך שנתים ימים לבש אותו הבנין הישן עצמו צורה חדשה לגמרי. פרס כזה תחת שכר־כהונה נקצב בזמן קרוב אחרי כן עוד לאחד, ששחרר גם הוא מכהונת־הצבור, אשר מלא במשך שנים רבות. כן הוא, שבע "בחירות" עלו יפה, אך בשמינית הורע פתאם מזלו של יחיאל מיכל פישבין. אמנם עוד גם למועד הבחירה השביעית נראו סמנים לא טובים, הורגש דבר־מה חדש, שלא היתה דוגמתו בבחירות הקודמות; קודם־לכן לא הרבו לדון בעיר כל כך על הענין הזה, אף גם הדנים לא התרגשו ביותר – אולם כל אלה נשארו בלי תוצאות מוחשות, ופישבין, אשר נבהל קצת מתחלה ויחשש לסכנה, נרגע כלו באחרונה וישחק בעצמו על חששיו הקודמים. בעיר למועד הבחירה האחרונה, ולא שם לבו ביותר אל הקנדידט החדש, אשר בא להסיג גבולו. במשך ימי "רבנותו" הרבים לא אחת ושתים דבר עם קנדידטים מסכנים באמת, אנשים שעמדו לבחירה בעזרת "צד" חזק: קרובים עשירים, מיודעים תקיפים ובעלי־דעה – אך אם אלה לא יכלו לו, במה נחשב אפוא הקנדידט המסכן הזה, אשר אין לו כל קרוב ומודע בעשירי העיר ובידו תומכים רק צעירים אחדים, בעלי מחות נלהבים?!… הצעירים האלה עצמם לא נחשבו בעיני פישבין למאומה, כל מאומה לא נחשבו בעיניו טענותיהם ותביעותיהם המשונות, שהיו ההפך המחלט מדעת רבו הגדול של הקהל, הוא היה בטוח בנצחונו – אולם בטחונו נראה כוזב בפעל! הוא אמנם ראה אפשרות לערער על ה"בחירות", להוכיח, שלא נעשו "כחק", ולבטלן; אך כשהציעו פרס שנתי בתור פצוי מצד אחד, ומצד אחר אימו עליו, שאם יתעקש ויעורר מחלקת, לא יקבל מאומה – אז חשב וימצא, כי טוב המועט הודאי מהרבה המוטל בספק… והעסקנים החדשים האלה לא מצאו, כמובן, חן בעיני הגבאים של החברות הקדומות. יותר מכל התרעם עליהם רבי דניאל, המוכנה "בהרב", אשר היה זה כשלשים שנה גבאי החברה "גמילות־חסדים" וכעשרים שנה – גבאי החברה האחרת העסקנים החדשים צרה, כנראה, בגאותו של רבי דניאל בהרב, על כן החלו להתנכל ולחפש עלילות לו. הם באו בטענה מפני מה אין החברה "גמילות־חסדים" מפרסמת מעולם חשבון כספיה? הם התאמצו החברה "מלביש ערומים" איננה ממלאה כראוי את חובתה, להלביש ולהנעיל את ילדי "תלמוד־התורה" – וככה נבלו בלי חשך את שם רבי דניאל, ככה הציקוהו בחשדיהם המעליבים, עד שקצה נפשו מפניהם ובלב רגז סלק את ידיו משתי החברות, מאז לרשות "חברת התמיכה" הכללית. על זאת חרה לרבי דניאל עד מות. העסקנים החדשים בחוצפתם היתרה נועזו עוד להחליט, שהזקן המכבד הזה מיצר ודואג על הפסד ממון, אשר גרמו לו, כי, לפי דעתם, היה רבי דניאל משתמש בכסף־הצדקה להנאתו, היינו שהיה מלוהו ברבית שבועית, ועושה בו עסקים אחרים; אולם לעלילה זו לא היה באמת כל יסוד, כי פרנסת רבי דניאל נמצאה לו בשפע במקום אחר. לו היה בית־אבנים גדול במרכז העיר, ובאותו הבית היתה לו גם אכסניה מרוחה, אשר הכניסה לו, ברוך השם, לא מעט… כן הוא, לא הפסד ממון יכל היה לדאג; הוא לא יכל לותר רק על הפגיעה בכבודו, לא יכל לשכח את עלבונו, שהטילו חשד בנאמנותו, ומלבד זאת לא יכל נשוא את השממון של בטלה, אשר היה תוקפהו פעם בפעם מאז שלוקחה ממנו גבאותו הכפולה. מטעם זה התקרב בחפץ־לב אל חיים אריה החזן הזקן ואל יחיאל מיכל שני אלה היו באים יום יום אל בית רבי דניאל, אל משתה התה שאחר הצהרים, ושמה היה בא לעתים מזומנות גם זלצמן, או – כמו שהיה קורא על פי רב בעיר – פיבל המורה. ומשנה לשנה נצערה גם העבודה, נגרע גם השכר. לו היה צפוי בהכרח מחסור נורא, לולא תמכו בידו בניו הגדולים, אשר התישבו עוד מאז באמריקה ומשם שלחו לו פעם בפעם סכומי־כסף מסוימים. אולם התמיכה הזאת חשכה אותו רק מרעב, אבל לא מעני ודחקות; ואלה יחד עם הבטלה מאנס ועקיצות הקנאה יצרו בנפשו מין התמרמרות נמרצה אל "סדרי־החיים החדשים"… הנאורים, אשר חשב את עצמו לפנים על דגלם, נשנאו בעיניו, כי לא יכל לסלח להם את יחסם המעליב אליו, ותחת זאת החל להתקרב יותר אל בני הדור הישן, אשר היו נוחים לו בעת האחרונה מהחדשים. ככה נספח גם הוא על החבורה, שהיתה נאספה בבית רבי דניאל בהרב. שם היו יושבים ארבעת הזקנים האלה אל השלחן העגול בחדר־האכל, שמערכתו כלה היתה מיוחדה, מסגלת את הנפש למין הרחבה ונעם, והאור בו לא היה מעולם בהיר ומלאה את העין ביותר. ובשעה שהמיחם הכרסני היה משמיע את לחישתו הדקה, באותה שעה היו ארבעת אלה יושבים וגומעים מכוסותיהם במתינות, גומעים ומשוחחים בינתים על כל הנשמע בארץ, על כל הנעשה בעיר… אין כל דבר טוב נשמע, בעיר הכל נעשה שלא כהוגן; הכל מתקלקל, הולך ונפסד באופן מבהיל. הנשמעה כזאת, הנהיו כאלה בימים הראשונים הטובים?! וכל זה באשמת עזי־הפנים שבדור החדש, באשמת הצעירים החצופים, שנטלו גדולה לעצמם ויבזו את הזקנה הראויה לכבוד והדור… טובים לנו הימים האחרונים מן הימים הקודמים להם. היו ימים, אשר בהיותנו להוטים אחרי החקוי, לחקות מעשי אחרים, שכחנו כמעט את עצמנו לגמרי. עתה, בשובנו להכרת עצמנו, היה החקוי לנו בבחינת "דון מינה ואוקי באתריה", ובמעשי החקוי הזה אין עוד אותו הרע שהיה בהקודם לו. בהיות החקוי הזה בלתי מזיק, עלינו להתבונן תמיד אל ענינו ורוחו של הדבר המחוקה ומהלך השתלשלותו בחיי אחרים, לראות אם יש לנו יסוד לחקות אותו. כבר העירותי על חקוי "בדברי זמר", שלא שמנו לב אליו כראוי, ועתה מוצא אני נכון להעיר על חקוי ממין אחר. זה לא כביר באו בספרותנו היומית הצעות על דבר "מצבות זכרון" לגדולי סופרינו, לר"ק שולמאן ורי"ב לעווינזאהן, ובלי ספק תבאנה עוד הצעות כאלה בנוגע לשמות סופרים אחרים. אבל אם נתבונן להיסוד המושכל של מצבות כאלה, אז, כמדומה לי, עלינו להודות, כי מצבות זכרון כאלה לא לבד שלא יוסיפו שום כבוד לאלה שבכבודם אנו חפצים, אבל גם ימעיטו את דמותם. מצבות זכרון הוקמו בימים הקדמונים הרבה מאד על ידי אנשים שונים או לעצמם או לאחרים לעשות שם להם. לפי דברי תורתנו החל המנהג הזה תיכף אחרי בריאת העולם, וקין, בן האדם הראשון, בנה עיר ויקרא שמה כשם בנו "חנוך". אני לכל מי שירצה לחפש את העיר הזו בחנקאו, סינים, שלפי איזו השערה התנחל שם זרע קין, לעניננו די הספור כמו שהוא. כמוהו עשו מלכי מצרים, אשר בנו את כל מיני הפיראמידים לעשות להם על ידיהם שם עולם; נובח ויאיר לכדו ערים וכפרים ויקראו אותם על שמם, אבשלום הציב לו יד בחייו, עמרי קרא את שם העיר שבנה בשם "שמרון" על שם אדוני ההר "שמר"; ועוד נשארו לנו בכתבי-הקדש "מגדל חננאל ושער חננאל". כן עשה הורדוס, אדומי על פי מחצבתו ורומי ברוחו, ויבנה ערים ומגדלים בשמות אביו ואחיו ובשם כל העריצים אשר החניף להם. היונים והרומיים בנו מצבות מפוארות להאלים ובני-האלים, אך מטרתם היתה לא לעשות שם עולם לבני אלמות, אלא למלא תאותם להתהדר בכל האפשר מהם ראו בני אירופא ויקימו מצבות לגבוריהם, ובימים האחרונים, בשעה שגם מעלת איזו חכמים נתעלתה בעיני היותר נבונים למעלת גבורי המלחמה, החלו להציב מצבות לשם חכמים ידועים או לקרוא על שמם איזו רחובות. אנו, שאין לנו בכל כדור הארץ אפילו אמה אחת להקים עליה מצבת-זכרון להאנשים שאנו רוצים בכבודם, ובכל מיליוני הערים אין לנו גם רחוב אחד לקרוא אותו על שם חכמינו, התחכמנו להציב בתי-חסד ובתי-מקרא במקום מצבות זכרון. אם מותר לנו לצאת ידי חובת הסעודה השלישית בשבת בדברי תורה, למה לא נצא ידי חובת מצבת זכרון בבית-חסד ובבית-מקרא? אבל הקדמונים לא היה להם שום מושג מן ההיסטוריא. אילו היתה לאבשלום ידיעה כל-שהיא כי שמו ישאר לנצח נצחים כבן סורר ומורה, הקם להרוג את אביו, וכי הדבר הזה יהיה ידוע תמיד נואל להציב לו יד רעועה אשר זה אלפי שנים נמחתה מן הארץ. כן נמחתה מן הארץ העיר אנטיפטרס, שבנה הורדוס לשם אביו, מגדל פיזיאל שבנה לשם אחיו, ואלמלא דברי-הימים לא היינו יודעים גם את מציאותם של אביו ואחיו בזמן העבר. את זה ידע היטב "עם הספר". לא העמיד פיראמידים ברפידים או אפילו בירושלים לזכר מלחמת עמלק, אבל נצטוה: "כתוב זאת זכרון בספר", לפני הזכרון הגדול הזה כל מצבת זכרון אחרת איננה אפילו כגרגיר חול לפני הר גדול. כן אמרו גם חז"ל: "אין עושין נפשות (מצבות) לצדיקים שדבריהם הם זכרונם". מובן, כי מן המצבה שהציג יעקב על קבורת רחל אין מאומה. היא הוצבה לא למזכרת עולם, אך מצבה פשוטה כמו שמציבים בימינו על הקברים, כדי לדעת את מקום הקבר, אחרי שנקברה בדרך ולא בקברי המשפחה, במערת-המכפלה. בלי ספק ישאל המקשן: אם כן, למה הציגו האשכנזים מצבות זכרון לאיזה ממשורריהם? אבל מעשי האשכנזים אינם מוכיחים. עוד המשורר הרוסי פושקין אומר, כי "הוא הציב מצבת עולם אשר לא חלו בה ידים", ועל פי דבריו אלה ראוי לשער, כי היה ממלא שחוק פיו למראה מצבות הזכרון שהוצגו לו בימים האלה, כי ספריו ושיריו הם לו המצבה היותר מפורסמת והיותר נצחית, וכל מצבת של מתכת אינה כלום כנגדם. אבל עמי המערב, תלמידיהם של היונים והרומיים, להוטים, כמוריהם ההם, אחרי פסילים מחוטבים, ובשעה שיזמין להם המקרה להציג עוד פסל אחד – מה טוב! עוד זאת, אם חושבי שמם של הביסמארקים מציבים מצבות זכרון לאלילים כאלה (והם לא יוכלו לסמוך על ההיסטוריא, כי לא תמיד תתן ההיסטוריא כבוד להאלילים ההם), יש פתחון-פה לחושבי שמות שיללער וגאטהע וכו' לומר, כי המשוררים האלה בכל אופן אינם פחותים במעלה מן הביסמארקים, ואם להם יציגו מצבות זכרון, – להמשוררים האלה על אחת כמה וכמה! אבל מה המצבות האלה לנו? ביסמארקים אין בנו, שיתקנאו בהם מוקירי סופרינו. בכלל אין סופרינו "אסתרא בלגינא" להרימם על נס ביחוד. השכלתנו מונה שלשת אלפי שנה, אין מספר לנביאינו, וגם לחכמינו בכל הדורות. לא אדבר על השחוק שהיה מעורר רעיון להקים מצבת עולם למשה, לישעיה וירמיה, לנחמיה, ליהודה המכבי, להלל, לר' עקיבא, לרבי יהודה הנשיא ורבים כמוהם; נשים עין על המאוחרים. מה היתה מוספת מצבת זכרון להגביר את זכר ר' סעדיה גאון, הרמב"ם, ר"י הלוי או את תהלתם? נדמה בנפשנו כי בני ישראל לפני שש מאות שנה הציגו מצבת זכרון להרמב"ם בפאסטאט אם בעמוד של מתכת או באיזה מוסד של צבור: האם על ידי זה היה שמו יותר נודע בישראל ובעמים? אם לא היתה מצבה כזאת חרפה תלוי כבוד זכרונו, ובלעדיה נשכח שמו מישראל! מצבה כזו שפלה מאד ומזכרת את משל חז"ל: "למלך שהיו לו אלף אלפים דנרי זהב ומקלסין אותו בשל כסף". יודע אני שאין להשוות פרסום משכילינו האחרונים לפרסום גדולי חכמינו מימי-הבינים, אבל יותר ממה שנמוך פרסום משכילינו האחרונים מפרסום אנשים כהרס"ג, הרמב"ם ור"י הלוי, נמוך זכרון להם ע"י איזה בית של צבור מפרסומם. עד כמה היה מעורר את לבנו איזה בית-חסד באיזו מאורת דובים "סלאנט" על שם הרמ"א גינצבורג? האם על ידי זה היה שמו נודע יותר בתפוצות ישראל? ומה יוסיפו בתי-חסד ומקרא בביהאוו ובקרמניץ לשמות ר"ק שולמאן ורי"ב לעווינזאהן? שמות טובי סופרינו יבואו לזכר עולם בתולדות ספרותנו, ועל ידי זה ישאר שמם לאורך-ימים, יותר הרבה ממה שיוכל להאריך ימים איזה מוסד. ואם נאבה להרבות את פרסומם גם בין אלה שאינם בקיאים בתולדות ספרותנו, הנה לא באיזה מוסד במקום נשכח מני רגל נשיג מטרתנו, אך בהפצת ספריהם. כל איש יודה, כי ראוי הוא שבביהאוו ובקרמניץ ועוד בערים אחרות יהיו בתי-חסד, בתי-מקרא, בתי-ספר וכו', והשתדלותם של העוסקים ליסד בתים כאלה ראויה לתהלה רבה; אבל בתים כאלה נחוצים הם בפני עצמם, כמלאכה הצריכה לגופה, ואולת היא לחשוב כי על ידיהם יתפרסם יותר זכרון סופרינו. בהצבת זכרון לעצמם על ידי בתי-מוסד נוהגים לפעמים רחוקות עשירים נדיבים, ולהם יאה הדבר. העשירים, עם כל גאונם וגודל-לבם, לא יוכלו לחשוב כי שמם ישאר לאורך-ימים כשם הרבה מאלה שהם, העשירים, מביטים עליהם מגבוה וחושבים אותם לבטלנים. שמות כל טובי החכמים והסופרים נשארו אתנו עד היום, ואין איש יודע שמות העשירים אשר לא עשו מאומה לטובת הכלל וכל גדלם היה רק בכיסם. בין כה כמעט בלב כל איש נטוע חפץ נמרץ שישאר שמו לזכרון גם אחרי מותו. בני דלת העם, שאין להם השגה בזכרון של קיימא וכל-שכן שאין להם כח להשיג אותו, מסתפקים בזה שהם מולידים בנים, הצריכים לזכור אותם אחרי מותם ולקרוא בשמם את בניהם ובנותיהם; אבל העשירים, שתאותם לזכר עולם יותר חזקה ויש להם כח לעשות איזה דבר של קיימא, – אם הם נדיבי לב פשוטים מיסדים בתים לתפלה, בונים בתי-חולים, או מוסיפים עליהם איזו לשכה, או אפילו מטה לחולה, ובזה הם חושבים לעשות להם מזכרת עולם. אילו היו השגות רוב עשירינו יותר רחבות ויותר כוללות, היו מבינים, כי מצבות זכרון בדמות איזה מוסד קל היא גם פחותה, גם מצומצמה; פחותה– מפני שאינה רמה מצדקה פרטית פשוטה ונהנים ממנה אך מתי-מספר הזקוקים לצדקה, ומצומצמה – מפני שכל כבודה והדרה אינו רק בתחום עיר מיוחדת. אבל עשירינו ברובם לא יבינו זאת; הם, לפי בינתם, חושבים כי עושים גדולות אם ינדבו אחרי הפצרות רבות אלף רו"כ לחבור קורות דברי ימי ישראל בכל הזמנים ובכל המקומות בשפת המדינה והדפסתן, ויותר ממאה אלף רו"כ ליסד בית-אוצר להלואות לאומנים עניים במקום שאחיהם לא יוכלו ליהנות מזה… אחדים מעשירי עמנו יתרחקו עוד ללכת: הם גרועים מהורדוס: הוא בנה ערים לשם קיסרי רומא בארצנו, על אדמת ישראל, גם בנה את בית-המקדש, והם ינדבו עשרות אלפי רו"כ להוציא ספרי איזה סופר פולני בהוצאה זולה, סופר אשר דבר אין לו עם עמם, ולא יתנו אפילו פרוטה אחת להוצאת ספרי סופרי ישראל… אבל אם עשירינו אינם מבינים את כל אלה, אם הם די להם לבנות מזכרת להם על ידי איזו מוסדי צבור מקומיים, ולא יבינו ערך נדבות כלליות, כמו בנין באה"ק, בנין בית-אולפנא לחכמת ישראל וכו' – חלילה לנו להוריד את מעלת סופרינו עד מדרגת אנשים פשוטים, שאין להם זכרון עצמם, רק זכרון כיסם; בזה לא נוסיף מאומה על כבודם, אבל נשפילהו. אם רוצים אנו להגביר פרסום סופרינו, אז עלינו להשתדל להוציא את ספריהם במדה מרובה ובמחיר נמוך להרבות קוראיהם. אם נרצה להרבות פרסום שמות ר"ק שולמאן ורי"ב לעווינזאהן נשיג את מטרתנו לא בבתי-מקרא בערים נכחדות, אך בהפצת ספריהם במדה מרובה. ואם לדברים כאלה אין כסף ביד המונינו ואין דעת בלב עשירינו המסבלים, החפצים להשאיר להם שם עולם בדברים של מה בכך, שאך קטני-הנפש כמוהם מתפעלים מהם, – הנה יבושו אלה הצריכים להכלם, אבל לא בשביל זה נמעיט את דמות סופרינו. טוב לפעמים לחקות מעשי אחרים, אך נחוץ תמיד אליהם ולהסתכל במושכלם. ואסיים בדברי עמיל זאלא: "קשת גבורים חתים ושם רשעים ואכזרים ירקב, וקסת סופרים חילים תגבר, שמם ינון לפני שמש, תורתם ושבחם לא ימושו מפינו ומפי זרענו עד עולם". א. דיני נפשות בישראל בימי קדם. הרבה משפטי מות כתובים בתורה, ורבות מאד ההלכות שנאמרו במשנה ותלמוד בנוגע לדיני נפשות בכלל ועניני הסנהדרין והעדים וחקירתם בפרט. אבל מעטות מאד רשימות המעשים ע"ד עונשי המות שהיו בפועל, אשר נוכל לדעת על פיהם, איך נהגו בתי הדינים באמת שבא מעשה לידם לדון דיני נפשות. רשימות מעשים כאלה נכבדות לנו ביותר, אחרי שקשה מאד לסמוך בזה על ההלכות המאוחרות, שבלי ספק נתחדשו אחרי הבית. וכמו שהעירותי במקום אחר 1, כי "דינים רבים חדשו האחרונים במעשי הקרבנות אחרי החרבן ואין לנו עדים נאמנים אם נהגו בם הכהנים בבית המקדש, אשר לא ידעו את החכמים שהיו אחריהם ולא את דיניהם אשר יחדשו", – כן נוכל לומר גם על הלכות רבות בדיני נפשות, שנאמרו אחרי החרבן בתור הלכה, וכנראה אינן אלא פרי שיקול הדעת של יחידים מאוחרים ולא עלו על דעתם של בתי הדינים בזמן הבית. כבר העיר ה' ווייס 2, כי בימי מחבר הספור "שושנה" הובן החק ע"ד עדים זוממים לא על פי ההלכה המאוחרת, שדרשה דוקא הזמת העדים ("עמנו הייתם"), ודיה היתה גם הכחשה או סתירת דברי עד אחד לחברו, באופן שיתברר כי העדים הם עדי שקר. כן העיר החכם הזה בצדק, כי החק המוזר "הרגו אין נהרגים" 3 לא היה אלא דעת עצמו של אומרו המאוחר, בריבי, ולא היה לו מקום במעשה 4. והסברא מחייבת כך. כל מי שמחלל את השבת או עובד ע"ז כבר עשה מעשה שנתחייב עליו, ואם יבואו עדים לאחר חמשים שנה ויעידו שפלוני לפני חמשים שנה חלל את השבת, אז לא תועיל לו כל טענה. ובמה יזכו עדים זוממים, שעברו על חטא משפט מות וזממו בשקר להרוג איזה איש, אם הנידון נהרג? האם בזה נעקרה מזמתם הרעה? ברגע ההעדה כבר נתחייבו מיתה ואין שום דבר מאוחר אחר כך יכול להפקיע את ענשם ולבטלו, כמו שאין דבר יכול לבטל חטא חילול שבת שנעשה לפני הרבה שנים. – ממין זה הוא ג"כ בלי ספק מאמרו של ר' יוחנן: "אין מושיבין בסנהדרין אלא… בעלי כשפים ויודעים בשבעים לשון" 5, וכן לכאורה אין שום מקום להכמנת העדים, שנאסרה בכל חייבי מיתות חוץ ממסית (מלבד מה שכמעט אי אפשר היה שבאופנים כאלה יהיה מקום לעונש מות בפועל); וההלכות: כפתו ומת ברעב פטור, כפתו לפני ארי פטור, דחפו לבור וסולם בבור וקדם וסלקו פטור, ועוד כאלה. ועל כן, אם היו בידינו רשימות של מעשים במספר הגון, היינו יכולים להגביל במדה יותר מדויקת את הליכות בתי הדינים בישראל בשעה שהיו דנים דיני נפשות. אבל לדאבון לב, רשימות כאלה מעטות מאד, שלש מהן נמצאות בכתבי הקדש – מלבד משפטי המגדף והמקושש שנזכרו בתורה 9, שהיו שניהם על פי ה' ולא בהוראת בית דין – ואיזה מהן בתלמוד. המשפט הראשון בכתבי הקדש היה משפטו של עכן 10, השני היה משפטו של נבות והשלישי – משפטו של ירמיהו הנביא, בלא גמר דין לחיוב, אך שני המשפטים הראשונים אינם מלמדים אותנו מאומה, כי משפט עכן נעשה על פי הגורל ולא בהוראת בית דין, וקרוב יותר שנעשה על פי משפט המלחמה, על יסוד הסכמת העם: "כל אשר ימרה את פיך… יומת", ומשפט נבות היה על ידי עדי שקר ובית דינו של אחאב, שבלי ספק לא היו טובים ממלכם. רק במשפטו של ירמיה רואים אנו סדרים מתוקנים לבית דין צדק שמתנהג בנימוסים קבועים. ירמיה נמסר לדין בשביל שנבא, כי בית המקדש יהיה כשילה וירושלים תחרב. מובן, המאוחרים, אשר אמרו, כי אין לנו אלא מה שכתוב בתורה, – והרי התורה גוזרת משפט מות לנביא שקר רק אחרי שלא נתקיימה נבואתו ונתבררה שקרותו 14. ואולם יותר נפלא ענין המשפט עצמו. שרי יהודה עלו מבית המלך לבית ה', וישבו בפתח שער ה' החדש לשפוט את ירמיה, וזה מתאים לדברי חז"ל שהשופטים (לפחות סנהדרי גדולה) צריכים לשבת בבית המקדש בעת שהם דנים דיני נפשות 15. הכהנים האשימו את ירמיהו, הנאשם התנצל, השופטים החלו בויכוחים, לפי האמור במשנה – פותחין תחלה לזכות בדיני נפשות, והנה החלו המזכים להפוך בזכותו של ירמיה ואמרו, כי גם מיכה המורשתי נבא כזאת בימי חזקיה ואף על כן לא המיתוהו. כל עם, בטרם יקבע לו חקים קבועים ומפורטים לכל ענין, הוא סומך במשפטיו על המנהג והמעשה שמצאו מקום בחייו מכבר הימים, והנה לפני השופטים "מעשה רב" שהיה בימי חזקיה המוכיח שאין להרוג את הנביא. אחרי המזכים ביסודם הביאו מעשה להפך, כי יהויקים הרג את אוריהו הנביא בשביל נבואה כאותה של ירמיהו, והרי גם זה מעשה שהיה, ועל כן ראוי להרוג את הנביא. המזכים והמחייבים סומכים שניהם על מעשים שהיו, על כח המנהג, ואין לפניהם הבדל בין חזקיהו המלך הישר ובין יהויקים "אשר עשה הרע בעיני ה'". מעשה היה כך וכך, ואם כן, – כך היא ההלכה. הרשימות המעטות שבמשנה ותלמוד כמעט שאין מבררות לנו כלום מהליכות משפטי המות שהיו בימיהם. אבל נפלא לראות, כי כמעט כל עונשי המות שנזכרו במשנה ותלמוד כמעשים שהיו – היו שלא כהלכה. המשפט הראשון הוא בלי ספק בהאיש שרכב בשבת בימי יונים (תגבורת ההלניסטים), שהתלמוד בעצמו אומר על זה: "לא מפני שראוי לכך, אלא מפני שהשעה צריכה לכך" 17 המשפט השני היה בהנשים המכשפות שתלה שמעון בן שטח 18. לא נוכל אמנם להאשימו על פי המבט השורר בימנו על משפטים כאלה (אשר רבו מאד בימי הבינים גם אצל העמים), אך הנה חכמינו עצמם בזמן מאוחר אמרו על זה: "שמונים נשים תלה ואין דנין שנים ביום אחד" 19, והחליטו שהיה המעשה הזה שלא כדין. המשפט השלישי הוא המובא בברייתא באיש שנדון למיתה, וכפי ביאור התלמוד, שם, חזרו העדים אחרי גמר הדין מעדותם 4. מן הספור המובא ברש"י שם – ספור, שיש לו יסוד בירושלמי 20 – נראה, כי היה הנידון בנו של שמעון בן שטח, ונהרג חנם בשעה שהסנהדרין שדנה אותו למיתה ידעה אחרי גמר הדין כי הוא נקי וצדיק, ואך על פי יסוד דקדוק (פארמאליטאט) משונה: "כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד", החליטו על הנקי, כי "להחזירו אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה, אלא יהרג ויהא הקולר תלוי בצואר העדים" כאלו דקדוק כזה חשוב יותר ממקרא מפורש האומר: "ונקי וצדיק אל תהרוג 21". כנראה, קשה היה הדבר הזה גם בעיני בעל הברייתא שם ולא ערב את לבו לגלות את עיקר הענין, שהעדים חזרו בהן וגם נתנו אמתלא לדבריהם, עד שבאו האמוראים וגלו את הסוד הזה. נפלא לראות, כי גם אחרי שראו, כי על פי דקדוקים משונים כאלה נשפך דם נקי, לא החליטו לבטלם, ובכלל לא השתדלו לחדש שום דבר, לקדם פני רעה כזו לימים הבאים. אמנם לפי דעת איזה דורשים היה המעשה הזה יסוד לדברי שמעון בן שטח: "הוי מרבה לחקור את העדים", אבל מי לא יבין, כי בשעה שיש לנו עסק עם עדי שקר רשעים לא נוכל לבטוח גם על חקירה מרובה, מלבד מה שכנגד תועבה כזו צריך היה לחדש הלכות מיוחדות, ולא דברי מוסר שאין בהם שום דבר חדש, אחרי שהתורה עצמה הזהירה ואמרה: "ושמעת ודרשת היטב, ודרשו השופטים היטב". המשפט הרביעי היה בעד זומם שהרג יהודה בן טבאי להוציא מלבן של צדוקים, אשר על זה אמר שמעון בן שטח ליהודה בן טבאי, ששפך דם נקי, ויהודה בן טבאי התחרט על זה כל ימיו 24. המשפט החמישי היה בבת כהן שהקיפוה חבילי זמורות ושרפוה, וכדברי התלמוד, לא היה בית דין של אותה שעה בקי 25. בכל משפטי המות האלה (מלבד משפט בנו של שמעון בן שטח) מעיד התלמוד עצמו, כי היו שלא כהלכה. אבל יש עוד משפט ששי, שממקומו לא נראה בו שום פקפוק, אלא שדברי תורה עניים אחר, וממקום אחר נראה, כי גם על המשפט הזה היה מקום לבעל דין לחלוק. במקומו ספרו לנו, כי איש אחד מלוד בלתי נודע בשמו הובא לבית דין ונסקל בחטא הסתה 26, אבל במקום אחר אמרו חכמי הדור על האיש הזה, שהיה שוטה, ואין להביא ראיה ממנו 27. פה כנראה אין הוראת המלה "שוטה" במובן "פתי", או "בבלאי טפשאי", שהרי כמה שופטני איכא בשוקא, ואיך יאמרו שאין להביא ראיה ממעשיו על מעשי שאר בני אדם? הכונה פה ברורה, שהיה שוטה גמור יוצא מן הכלל, ואם כי כמדומה שאין לך זכות לחוטא גדולה מזו. יפה אמרו ר' טרפון ור' עקיבא: "אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם" 29, ואילו לא אמרו אלא דבר זה בלבד, די היה בו להנחילם כבוד לדורות עולמים. ב. שנאה בין אחים. מדה בלתי משובחה יש בבני אדם, להגות שנאה לבני ארץ אחרת, אפילו הם בני עמם. ואף הטובים שבהם, הרחוקים משנאה, אינם יכולים על פי רוב לבלי הבט מגבוה על אחיהם מארצות אחרות. יחס בני עמנו בחו"ל ליהודי ארצנו, השנאה הכבושה או הגלויה (הכל לפי המצב) בין יהודי פולין וליטא – ידועים לנו. אם נתבונן לחקר אבותינו, נראה, כי גם הם לא נקו מן המדה הזו. בני ארץ ישראל, עוד בזמן הבית, בחשבם את עצמם למלח האומה ע"י שבתם בארצם, שנאו את אחיהם בני בבל. על דברי המשנה, בר בר חנה מיסוד דברי ר' יהודה בר אלעאי: "לא בבליים היו, אלא אלכסנדריים היו, ומתוך ששונאים את הבבליים היו קורין אותן על שמם" 31. גם החכמים, כנראה, לא יכלו למנוע עצמם, אם לא משנאה, לפחות ממבט של בוז ביחס להחכמים שבאו מבבל. ובשעה שנתעלמה מהם הלכה אם פסח דוחה את השבת ואיזה מהם יעצו לשאול את פי הלל, לא נמנעו אחרים מלענות להם תשובה של "בטול היש": "אם יש תוחלת מבבלי?"32. קרוב הדבר, כי פלוני שחפץ לקנתר את הלל, שאל אותו בכונה מיוחדת: "מפני מה ראשיהם של בבלים סגלגלות? " לרמז בזה להלל הבבלי, שפרצוף פניהם של הבבליים אינו דומה לפרצוף פניהם של בני ארץ ישראל, שהוא על פי רוב ארוך. גם החכמים שבארץ ישראל לא נמנעו מלגנות את הבבליים בדרך כלל, כנהוג עתה בין הליטאים והפולנים. ר' ירמיה אמר: "בבלאי טפשאי, משום דיתבו בארעא דחשוכא אמריתון שמעתתא דחשוכא" 34; ר' זירא אמר: "בבלאי טפשאי דאכלין נהמא בנהמא", ועולא אמר: "כי היכי דמשקרי בבלאי הכי משקרי מיטרייהו" 36. עוד אמרו בדרך כלל, כי "חנופה וגסות רוח ירדו לבבל". גם תלמידי החכמים שבבבל לא זכו בעיני איזה תלמידי חכמים שבארץ ישראל. זה אמר עליהם, שאינם בני תורה; זה אמר:"תלמידי חכמים שבארץ ישראל נוחין זה לזה בהלכה כשמן ותלמידי חכמים שבבבל מרורים זה לזה כזית" 39, ועוד הוסיפו: "במחשכים הושיבני כמתי עולם – זה תלמודה של בבל". אך אחד היה ריש לקיש שבאר את סבת שנאתו לבני בבל, אשר נשבע עליה בשם ("אלהא סנינא לכו"), ואמר שמפני שלא עלו אבותיהם כלם לארץ ישראל בימי עזרא על כן הוא שונא את בני בניהם 41, ולא רצה מפני זה לתת את ידו לבבלי הדורש בשלומו. והנה, בין שהשתדל ריש לקיש בזה לברר לו לעצמו את השנאה הכוללת לבני בבל ותלה אותה בסבה האמורה, או שבאמת לא היה שונא אותם לולא הסבה הזאת, הנה המון העם בלי ספק לא בשביל זה הביט מגבוה, ולפעמים בעין של שנאה, על בני בבל, כ"א מפני המדה הבלתי משובחת שהזכרתי למעלה. אך גם בני בבל לא נפל לבם עליהם, ולהנצל מחרפת חורפיהם חשבו ומצאו, שהם גדולים במעלתם מבני ארץ ישראל. לעמת שאמר האחד, שאין תלמידי חכמים שבבבל בני תורה, אמר הבבלי ר' יוסף: "יציץ ופרח ישראל, אלו תלמידי חכמים שבבבל, שעושין ציצים ופרחים לתורה" 42. על דברי אביי: "וחד מינייהו (מבני ארץ ישראל) עדיף כתרי מינן", אמר רבא: "וחד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו". בני בבל הרחיקו עוד ללכת בזה ויחסו להם טהרת-הגזע המוחלטת, וגם את כל כבוד התורה (אשר אולי בשביל זה אמרו בני ארץ ישראל, כי גסות הרוח ירדה לבבל). הם אמרו: "כל הארצות עיסה לארץ ישראל (לענין טהרת היחוס) וארץ מבבל, והחזיק בו בכל עז גם רבי, שגם משפחתו היתה מבבל. עוד התהללו בני בבל (ומפיהם באה התהוללותם מבלי משים גם אל שונאם ריש לקיש) לאמר: "בתחלה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה, חזרה ונשתכחה עלו ר' חייא ובניו ויסדוה". והנה אם נזכור, כי לא היה בכחו של עזרא להכריח את כל עבדי שלמה וכל אלה "אשר לא יכלו להגיד את בית אבותם" לצאת מבבל לא"י, הלא נבין, כי צדקו יותר חבריו של רבי, שרצו לעשות את בבל "עיסה לארץ ישראל", וההתהללות ע"ד יסוד התורה אינה אלא תימה. הלל הבבלי קבל משמעיה ואבטליון, ואם כן קבל את תורתו בארץ ישראל, ולא הביא אותה מבבל אחרי שנשתכחה בארץ ישראל, ור' חייא ובניו לא היה להם מה ליסד, אחרי שסדר רבי את המשנה. מן השיחה שהיתה בין ר' חנינא ובין ר' חייא, שר' חנינא אמר לר' חייא: "בהדי דידי קא מינצית, חס ושלום אי משתכחת תורה מישראל מהדרנא לה מפלפולי", ור' חייא אמר לו, שכבר קדם פני הרעה לבל תשתכח תורה מישראל, בלמדו לחמשה נערים חמשה חומשי-תורה ולששה נערים ששה סדרי משנה 50, – מן השיחה הזאת נראה ברור, כי בימי ר' חייא לא נשתכחה התורה מישראל כלל. מלבד זה ראו אחרים מחכמי בבל לרומם מעלת ישיבת בבל על ישיבת ארץ ישראל. לעמת שאמרה המשנה: "הכל מעלין (כופין לעלות מארץ אחרת) לארץ ישראל 51 " אמר שמואל: "כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל כך אסור לצאת מבבל לארצות אחרות", ור' יהודה הוסיף להפליא את שומעיו במצות עשה הלקוחה מדברי קבלה, אשר מהם "לא ילפינן כלל" וגזר, שכל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה 53. על דברי אחד מחכמי ארץ ישראל: "כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון" העיר אחד מחכמי בבל: "אנן בסובלי חלאים מתנינן לה", כלומר לא בדירת ארץ תלוי הדבר, אלא בחלאים בכל מקום שהם. יותר נפלא עוד מאמר אחד של חכמי בבל, שאין חולק עליו. ידוע, כי בארץ ישראל ישבו הנשיאים, בני בניו של רבי, אשר עם גדלם בתורה היו גם ראשי הסנהדראות בזמניהם, עברו את השנים, קבעו את החדשים, הפיצו תורה ברבים ועוד. בבבל ישבו ראשי הגולה, שלא הצטיינו בידיעת התורה, והיו ממוכסים למלכי פרס להמציא להם את המס מבני ישראל. ורדו כמעט בפרך בבני עמם. שאלו נא לכל איש: מי משני אלה גדול וחשוב יותר? כמדומה לי שיתפלא השומע ויאמר: מה זו שאלה? וכי אפשר לפקפק בדבר, כי יתרון רב לתלמיד חכם על מוכס? אך יושבי בבל, בחפצם להתנשא על יושבי ארץ ישראל וראשיהם, החליטו אחרת ואמרו: "פשיטא מהכא להכא (רשות מראש הגולה לדון בבבל) ומהתם להתם (רשות מן הנשיא לדון ישראל) ומהכא להתם (רשות מראש הגולה היושב בבבל לדון בארץ ישראל) מהני, דהכא שבט והתם מחוקק, כדתניא: אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים (אם כן הם פחותים מרודי השבט!), מהתם להכא (רשות מן הנשיא לדון בבבל) מאי? והתשובה היא, כי לא מהני 55, והאיש שיש לו רשות מן הנשיא לדון אין כחו יפה בבבל ! כמדומה לי, כי ללכת עוד הלאה מזה אי אפשר. שיר הלולים אל הגילה/ מאיר הלוי לטריס להקת המשוררים (מכתב וידוי) זמן רב נמלכתי בלבי, אם לכתוב, אם לאו, ואם לכתוב – למי, אם אליך או אל מי זולתך? סוף כל סוף החלטתי לכתוב, ודוקא – אליך. זהו לא רק משום כך, שאת יקרה לי, קרובה ללבי יותר מכל האחרים, לא רק משום שרוצה אני, שתביני יותר לרוחי, שלא תטילי את כל האשמה, לפחות, על ראשי – לא, לא רק משום כך, אלא משום מאמין אני, שאת דוקא להבין אותי יותר מהאחרים. ובהיותך מבינה היטב את כל חסרונותי האמתיים, את כל חולשותי הטבעיות, תמנעי בשביל זאת מלזרוק אבן כבדה ביותר על קברי… שלא לזרוק אבן כבדה ביותר על קברי – יותר מזאת איני מבקש, ליותר מזאת איני ראוי!… אמת הוא, את היא ההיפך הגמור ממני, ובהקבלי לאופיך, שהוא כלו שלמות והתאמה מוחלטה, נבלטים עוד יותר כל השניות וכל הנגודים שבאופיי שלי;אך דוקא את, בהרגשתך הדקה ובנשמתך העדינה, התופסת הרבה, מסוגלה לחדור לתוך עמקי נשמתי ולהבין, שאיני אשם כל כך שבכל תיכף רצוני לשנות את עצמי, לא היה ביכלתי לעשות זאת…. מה יש לעשות, כשנולד אדם בעל נשמה אינטליגנטית רקובה ונפסדה, כלו קומץ עצבים נרגזים, נפש חלושה בתוך גוף חלוש? מה יש לעשות, כשמקבל אדם שלא מדעתו חנוך כל כך גרוע, שטותי ומפסיד, כשזכה דוקא להורים אינטליגנטיים, שאוהבים כל כך את ילדיהם וחושבים לעשות את הילדים הללו למאושרים באמת על ידי כך, שהם נוטעים בלבם של אלה את כל אותם החסרונות והחולשות, שיש בהם בעצמם?… כשנעשה אדם למפונק כל כך מנעוריו, כשהוא מתדבק כל כך בכל אותם ההרגלים השטותיים, הרי הטבע מחייב, שגם אחר כך, כשהוא מגיע לבינה, אין הוא שליט בעצמו, אלא נשאר עבד כפות לחולשותיו של עצמו, שנטעו בו מילדותו. לאנשים בריאים, תקיפים בדעתם, מחוננים ברצון חזק, – על המאושרים המועטים הללו, היוצאים מהכלל, איני יכול להחשב בודאי. יש עוד כמה וכמה אנשים בעלי נשמות שלימות ובריאות, כמו שהוא הרוב היותר גדול של החברים שלנו;אולם אלה הן חונכו באופן טבעי, בילדותם לא היו להם אפוטרופסים רחמניים, שחבלו וקלקלו אותם, שרצו לעשותם למאושרים על ידי השגחתם המיוחדת, על ידי שמירה מעולה, פינוק ועידון יתירים… על אלה אין מה לדבר – וכי יכול אני להשתוות להם! אמנם, לא אכחד, יש כמה וכמה בני-אדם שכמותי, או אולי גם גרועים הרבה ממני; אך… בני-אדם הללו דוקא שבעים כולם רצון מאד מעצמם, אולי הרבה יותר ממי זולתם… רק אני עומד לי באמצע: מאלה התרחקתי, ועד האחרים לא הגעתי… מי ומה אני? למי, למה יש בי צורך?… היו עתים, לפני איזה זמן, שנתתי לרמות את עצמי; רוצה הייתי להאמין וגם האמנתי באמת, שמסוגל אני לאיזה מפעל הגון. זה היה לפני איזו שנים. צעיר הייתי אז, מחוסר נסיון; הכל נראה לי כל כך ברור, כל כך קל. סבור הייתי שדי הוא להכיר איזו אמת, לקבל איזו דעות קבועות, והכל טוב ומתוקן, הכל נעשה מאליו על צד היותר טוב… חי לו אדם בשלוה, על פי הכרתו הפנימית, והכל נעשה בדיוק, כמו שמחייב לעשות השכר הישר, ההגיון הבריא… רק אחר כך הכרתי בטעותי המרה. את זאת הרגשתי על כל צעד וצעד, בכל הפרטים היותר פחותים, בלי שים לב להתקרבותי המלאכותית, יכול לסבול באמת את נימוסיהם של החברים שלנו. האינטליגנט המנומס והמפונק שבי היה חזק יותר מדי, כדי שאוכל להתיחס בשויון גמור אל כל מיני פועלים פשוטים שונים… כמה פעמים הייתי מקנא בך מאד. הרי גם חנוכך לא היה שונה הרבה לא הרגשת שום מבוכה, שום לחץ בכל אותם המקומות והמקרים, שאני מצדי לא הייתי יכול לעמוד בהם. כמה פעמים הייתי מסתכל בך ברגשות קנאה והתפלאות מסותרת, את אוכלת ושותה במנוחה, בשויון-נפש גמור, יחד עם כל האנשים הללו, בשעה שאני לא יכלתי להשתחרר בשום אופן מרגש תיעוב נמרץ למראה הידים המזוהמות עם אצבעותיהן העקומות וקצות צפרניהם המושחרים והמסואבים, ואת לא השגחת כלל בכך…. מזדמן לי להשאר ללינת לילה באיזו עלית-גג שוממה, באיזו מרתף לח, כשהיה מזדמן לי לישון על הקרקע המסואב בכיח ורוק, או יחד עם עוד איזו חברים על דרגש רעוע ושלשה כסאות סמוכים לו, – במקרים כאלה לא הייתי אמנם פורש מן הצבור, אך כמה היה מצערני זה! מכוון הייתי להיות שוכב מן הקצה, אף על פי שדפני הכסאות היו מכאיבים בשרי, וכל הלילה הייתי מתהפך מצד אל צד. כל אלה קטנות הן;הנשמה האינטליגנטית הרקובה והממוזמזת היתה מתגלה, ובאופן בולט עוד יותר, בכמה פרטים אחרים יותר חשובים. נזכר אני במאורע, שהיה לפני שתי שנים בערך. כלוא הייתי אז חדשים אחדים בבית-הסוהר הב-י, ודוקא נזדמן, שהפוליטיים שלנו הכריזו זמן רעבון. כמה פעמים קודם לכן בא לידי לשמוע ספורים שונים על דבר שביתות של רעבון;לא פעם אחת ושתים נזדמן לי קודם לכן לדבר בענין זה עם אנשים, שנסו בעצמם לרעב חמשה-ששה ימים. וכשהייתי שומע את כל הספורים והתיאורים היה מתעורר בי כמה פעמים החשק לעמוד בנסיון כזה בעצמי… מלבד זאת הרי הכניס זה איזה שינוי מבדר בתוך חיי-הכלא המשועממים טוב ויפה! אך הנה עובר יום אחד, שנים, שלשה ימים. המפונק מרגיש שלבו נחלש, רעידת קדחת תוקפת כל גופו, והוא מתהפך מצד אל צד על משכבו הקשה… מכל התלהבותו הקודמת לא נשאר עוד זכר, לבו נפל, ידיו רפו, והוא מתחזק עוד רק מתוך רגש בושה, רק משום שאינו יכול להחליט בנפשו לפרוש מן הצבור… רגש בושה, יראה לפרוש מן הצבור – זה היה מין שוט מיוחד, שהיה דופק אותי בכל פעם ומעוררני למעשים שונים נגד רצון עצמי. את בנשמתך הזכה ואומץ-רוחך המרומם אינך יכולה גם לשער, כמה פחדנות פנימית שפלה היתה מסותרה תחת המסוה החיצוני של אומץ-לב מעושה, של גבורה מזויפה! לא פעם אחת ושתים ראית אותי ברחוב, כשאני צועד בגאון, בלי שום פחד, בתוך השורות הצפופות הראשונות מסביב להדגל, ובודאי לא עלתה דעתך, שדוקא ברגעים ההם, כשהייתי מרגיש מסביב התרוממות-רוח נאדרה כזו, התלהבות עצומה של כל החברים, של כל אותם הפועלים הפשוטים, שאינם מפותחים ביותר, – באותה שעה הייתי רועד כולי, בכל איברי, ופני היו חורים כשיד… וכשנראו מרחוק חזותיהם הרחבים של הסוסים, השולים השמוטים לצד אחד, כסתה זיעה קרה את כל בשרי, ואלמלי היראה מפני מה שיאמרו הבריות, הייתי נס מהרה כאחד הפחדנים מהמין היותר שפל וגרוע… לנוס לבדי אמנם לא יכולתי להחליט בנפשי, אך מחכה הייתי בקוצר-רוח נמרץ לאותו הרגע המאושר, שיתחילו האחרים לנוס, וכשאלה – לא פחדנים כמותי! – לא נחפזו כלל לעשות זאת, הייתי מרגיש להם בלבי כעין שנאה… אלמלא היתה נשמתי כל כך פעוטה ושפלה, היה בי, לפחות, די אומץ-רוח ויושר-לב להודות גלוי לכל על האמת, שאיני מסוגל אפילו לדבר כזה;אולם גם את זאת לא יכולתי להחליט בנפשי, ושוב רמיתי הכל מסביב, שוב התחפשתי באמנות מצוינה באותו המסוה המזויף של אומץ-לב, מסירת-נפש לאידיאה, ובאופן כזה נהלתי את הכבוד, שאיני ראוי לו, כבוד אדם אידאלי, המסוגל להקריב הכל, להקריב גם את חייו על מזבח האידאלים הקדושים שלו… להקריב את החיים – איזו אירוניה מרה היא זו! שוב אני נזכר נגד רצוני בדימונסטרציה אחת לפני איזו שנים. כשלשים איש מחברינו נתפסו אז והובלו אל בית-פקידות הרבע. הרוב הגדול שבהם כבר הובאו מחובלים ופצועים. אך בחצר בית-הפקידות התחילו שוב מכים וחובלים אותם בלי רחמים;רק בי ובעוד שנים-שלשה "אינטליגנטים" כמעט שלא נגעו…. וכמה שלא כעסתי על הרשעים הללו, על שהם מכים באכזריות כל כך את הפועלים האומללים, כמה שלא גדל בקרבי הרוגז על בסתר לבי על שבי, לפחות, אין נוגעים… יותר מזו, בסתר לבי כמעט שהייתי מכיר תודה ל"הפראים" הללו על כך, שבכל גסותם ואכזריתם, הרי הם נוהגים בכל זאת … זרקתי את העט מידי וברחתי החדר. איני יודע בעצמי כמה, אך נראה הדבר, שזמן רב הייתי רץ כמשוגע ברחובות. הכל בי היה כמרקחה, תוסס, רותח. נגד רצוני עוררתי בקרב עצמי על ידי כתיבתי זכרונות ישנים ונשכחים למחצה;וכעין נחשול גדול ועצום התנשא, עלה מתוך תהום עמוקה ואפלה, התנשא ברעם, ברעש וסערה, עלה והתרומם, עלה והתרומם בלי חשך… איני יודע זאת בעצמי בבירור, אך קרוב הוא מאד לשער, שאי-ספוק פנימי זה בי בעצמי היה דוחף אותי תמיד בכח עצום כל כך ממקום למקום, מסיעה אחת לחברתה, מפעולה אחת לשניה. בכל מקום שהייתי ובכל מעשה שעשיתי הייתי מרגיש בעצמי, שאין זה המקום הראוי והמעשה הנאות לי. ובאותה שעה לא הבנתי, יותר נכון – עשיתי את עצמי כאילו איני מבין, שהסבה האמתית מונחת עמוק, עמוק בי בעצמי ולא מחוצה לי, – ומכיון שלא הבנתי, או שלא רציתי להבין זאת, הייתי פונה לכאן ולכאן, אוחז פעם בזו, פעם באחרת, ולא הייתי פוסק מלקוות, שעוד יוטב לי, שעוד ירוח לי באיזה מקום אחר. חלומות בטלים, שטותיים! הרי מכבר צריך הייתי להבין, שלפני פתוחה רק דרך אחת יחידה, שלאנשים שכמותי אין בזמן הזה עצה אחרת, אלא זו…. אך אילו הייתי מבין זאת קודם לכן, הרי לא הוצרכתי, לפחות, לעמוד בהנסיון האחרון, באותו הנסיון היותר קשה והיותר מר שבחיי;וברגעי חיי האחרונים, בשעת חשבון-הנפש האחרון שלי לא היתה, לפחות אבן אחת כבדה ויתירה מוטלת על לבי! הרי שום איש לא דרש כזאת ממני, ורק אני בעצמי נטלתי עלי אותו הדבר. מי יודע, אולי שלא מדעתי, מבלי שנתתי לעצמי חשבון ברור בכך, רוצה הייתי להוכיח שאם גם רקובה ונפסדה היא היא לאיזה מפעל הגון… ובאמת הרי הייתי במשך הימים המועטים, מעת שהחלט הדבר, שבע רצון מאד מעצמי, מהמנוחה המצוינה שלי, שלא שערתי אותה בעצמי. ברגש של רצון וגאון הכרתי בעצמי, שאיך שלא יהיה סופו של הדבר גופו, אם יעלה יפה, או לאו, בכל אופן לא אתבלבל אני בעצמי, ואם לא יעלה בידי לברוח, הרי אותו האקדח מזומן בעד עצמי… ובטוח כולי מצד זה, האם יכולתי לשער איזה דבר מצד אחר לגמרי? לאמתו של דבר הרי גם עכשיו איני מבין עוד מה עלתה לי באותו רגע… רגע – הרף עין אחד. באויר ביני לבינו כעין עננה קלה של עשן אמוץ… העננה מתפשטת, נבקעה במקומות אחדים… מתגלים פני אדם חורים, פה פעור למחצה ופתיל אדום, שמתחיל מגב העין ויורד למטה על גבי הלחי עד הסנטר… רעידה קונבולסיבית חולפת על הפנים הללו, מזעזעת את השפתים, ושתי עינים רחבות מאד, פקוחות באופן משונה, נועצות בי את מבטן… לא, מבט כזה אין לשכוח במשך ימים ושנים! כמה פחד, תחנונים, תוכחה במבט אלם יחידי! באותו רגע כאילו נתק איזה דבר בתוך לבי. מהרתי לנוס, רצתי בכל כחי, אך לא כדי להמלט – על זה לא חשבתי כלל באותם הרגעים! – אלא כדי להתרחק ככל האפשר יותר מאותן העינים, הפקוחות באופן מבהיל כל כך, מאותו המבט האלם הנורא עוד הרבה יותר בשביל שהוא אלם… שני ימים רצופים הייתי יושב סגור בבית ושותה בלי הפסק. מתירא הייתי להתפכח, לשוב לדעתי הצלולה, ואפילו רק לרגע אחד. אך גם השתיה לא הועילה ביותר… באמת הרי הבנתי היטב עוד מהיום הראשון, מה יהיה סופו של הדבר, אלא שמאיזו סבה בלתי-מובנה פקפקתי עוד ונמנעתי מלקבל אותה ההחלטה היחידה שמוכרח הייתי לקבלה סוף סוף… בין כך וכך לא נתנו לי מנוחה חברים יקרים הרי כונתם היתה טובה בכל אופן! ראו שסובל אני יסורים נוראים ובקשו אמצעים להקל קצת את יסורי. עצתם היתה, שאסע לאיזה זמן מכאן;הם היו טוענים עמי כל העת, שסכנה הוא לי להשאר בכאן, אך עיקר כונתם היה, שבמקום חדש ירוח לי יותר, יקל לי הרבה לשוב למנוחתי… כמה תמימים הם האנשים הללו! חברים טובים ונאמנים, אך תמימים כל כך, תמימים עד כדי גיחוך! כמה נבהלו, כשעלה פתאם על לבי הרעיון הזר ללכת אל הלויה! בשעת הלויה הרי נקל הוא כל כך שיכירוני ויתפסוני… הרי זה עלול להביא סכנה גם על אחרים…. שנוגע לטענה אחרונה זו הייתי מוכרח להודות בעצמי, אופן להסתלק מהחלטתי – זה היה למעלה מכחותי… והכל, הכל כמעט היה בדיוק כך, כמו שצירתי בדמיוני מקודם. הארון, המרכבה והסוסים העטופים כולם שחורים, הזמרה הדתית העגומה, הפנים החורים והרטובים מבכי של האשה עם צעיפה השחור והארוך, הכל היה כאן, כמו שציירתי מקודם. זמן רב הייתי מהלך אחריהם כמקוסם, ומה שהתחולל בתוך נפשי במשך העת ההיא – זה אין לתאר בדברים… זה היה מין רגש מוזר ומשונה, לא מעין חרטה, לא מעין האשמה-עצמית, אלא איזה רגש אחר, שאי אפשר כלל לסמנו במלה אחת, בתואר מכוון לו, מפני שבאמת אין זה רגש מסוים אחד, אלא ערבוביה של מיני רגשות שונים, הפכיים וסותרים…. ובתוך ערבוביה נוראה זו של כל מיני רגשות משונים הסתמן בפעם הראשונה בברירות מספקת, באופן בולט למדי אותו הרעיון, שזה כמה היה חבוי באיזו זוית טמירה של נשמתי. כחודו של סייף משחז הבריק רעיון זה במוחי, ירד ונזר בהולכה חטופה אחת כל אותה הפקעת המסובכה… ברגע אחד נעשה הכל כל כך ברור – ברור וקר כיום חורף צלול וקריר. כשאין אדם יכול להיות כהגון, הרי צריך הוא לדעת, לפחות, למות בשעה הראיה! וכי גם זה יהיה למעלה מכחי?! מה רחוק היום ההוא, כמה שנים כבר עברו מאז; אך איטקה עודנה זוכרת אותו היטב, זוכרת את כל פרטיו, כאלו רק אתמול או שלשום היה הדבר. לה לא מלאו עוד אז שש-עשרה שנה; רק כעשרה רק לחג האחרון נתפרה לה השמלה הראשונה, שהיתה ארכה במלוא המדה, ואביה לא חדל עוד מכנותה בשם "ילדתי", אף על פי שאמה כבר התחילה מחלפת את הזה בכנוי "בתי"… כן הוא, גם היא עצמה, בכל תשוקתה אז להיות נחשבה כעלמה גמורה, עוד היתה מפקפקת ואינה בטוחה בדבר. ומה קפץ אז לבה בקרבה!… מה מוזרים היו לה הרגשות החדשים, אשר תקפו אותה פתאם ויסערו את כל נפשה באופן בלתי-רגיל מאד!… שעת-הבקר היתה אז ואמה לא שבה עוד מהשוק, כאשר נפתחה הדלת ושינה-ברינדל באה הביתה, נושאת תחת אציל ידה חבילה מארכה חבושה. בבקור הזה לא היה לה כל חדוש. היא הכירה את האורחה הזו מכבר, ידעה את משלח-ידה, כי סובבת היא בעיר ומוכרת מיני ארג שונים בהקפה לפרעון קמעה קמעה; גם אמה היתה קונה תמיד באופן כזה לצרכי מלבושם של בני ביתה – שערה גם בפעם ההוא כל דבר מיוחד, עד ששבה אמה מהשוק ושינה-ברינדל גללה בידיה הרגילות את חתיכת הבד-ההולנדי הדק, אשר הביאה… את הבד הדק הזה הזמינה האם עוד לפני שבועות אחדים; הוא נועד לאיטקה, לחצי תריסר כתנות, אך לא לכתנות פשוטות, שתהי לובשת אותן יום יום. להן היתה תכלית אחרת לגמרי!… והיא עצמה לא ידעה מה נעשה אתה באותה שעה, פניה עם זאת הרגישה, כי חדוה רבה ממלאה את כל נפשה והלב הנסער מאד מקפץ בקרבה, מקפץ ומפרכס באופן מיוחד, מוזר מאד ובלתי-רגיל כלל… האמנם?!… … והיא איננה עוד ילדה?… היא… היא עצמה היתה מעתה לעלמה גמורה?!… ובשעה שידי שינה ברינדל הרגילות גללו את הבד באומנות מיוחדת, באותה שעה לא פסקה לשון התגרנית המנוסה מדבר. – האמיני לי, מלכיניו חיתי! – דברה אל אם איטקה – הלואי שיעזרך ה' לתת לאיטקלה שלך חמשת אלפים רובל נדה, אך גם אז לא יהיה לך לבוש כלל בערך-לבנים כזה!… – בד כזה ממש, בחיי נשבעתי לך, לקחה הגבירה זילברדיק, אף על פי שהיא מונה לבתה עשרת אלפים במזומנים… אמת היא, כי לה עלתה האמה בעשר קופיקות יותר, אך אתך, מלכיניו חיתי, הלא חשבון אחר הוא… – מה יש פה לפקפק, חי נפשי, אם אבין!… הלא אינני דורשת מידך כסף תכף… הלואי שיעזרך ה', אך עוד לא מאה אחת תצטרכי להוציא – ומה יש לדקדק בקטנות כאלה?!.. את כל הדברים האלה שמעה מפורש, במשמעותם הברורה אי אפשר היה להטיל כל ספק; אך היא היתה כחולמת ופעם בפעם נדמה לה, כי לא בהקיץ נהיה כל זה… … כל זה נהיה אמנם בפעל, אך כמה שנים כבר עברו מאז ומה רחוקים הימים ההם! בימים ההם היה רעיון אחד מעסק את מוחה יותר מכל. לה היתה נצרכה דוגמא הגונה למעשה הרקמה בכתנית – ואל מי תפנה?… אחת אחרי אחת עברו במחשבתה חברותיה ורעותיה השונות, אך כלן היו עוד צעירות מאד, אף אחת לא החלה עוד להכין ערך-לבנים מהמין הזה והעובדה הזאת, שלכאורה היתה איטקה צריכה להצטער עליה, עשתה לה בפעל, להפך, נחת רוח במדה ידועה… כן הוא, לא בלי פניה חזרה אז על כל חברותיה ורעותיה, אף על פי שידעה מראש, כי אין אחת בהן יכלה למלא את שאלתה, אך לה היתה בזאת תואנה טובה, להתפאר במה שנהיה אתה… להרעים את מי שיהיה לא התכונה כלל; אך בכל זאת היתה שמחה בסתר-נפשה ומתענגת לראות, כי רעותה האחת או השנית שומעת את דבריה בקנאה מסתרה למחצה… בינתים הושגה הדוגמא המבוקשת, ההתעוררות הראשונה חלפה ובדבר לא היה עוד כל חדוש מרעיש; אולם איטקה הרגישה הרחבת-דעת מיוחדת בעבודה הזאת, אף על פי שהעבודה היתה ממושכה ומיגעת מאד… לא בחפזון של קצר-רוח, אך בסבלנות מצוינה, באינרגיה שאינה פוחתת עבדה יום יום את עבודתה זו, הדורשת מתינות רבה וזהירות מיוחדת… … ערבי-חרף ארכים התחלפו בימי קיץ גדולים, תקופות אביב ובציר חלפו כסדרן – והיא היתה עסוקה ברקימתה ואריגתה, שההרגל עשה אותן לה לצרכים טבעיים. אחרי שנשלם חצי-תריסר הכתנות הראשון, באו בזה אחר זה: חצי תריסר אלונטיות, חליפות אחדות של תכריכי-כרים, מפות-שלחן שונות, מטפחות-אף, כתנות חדשות למלא התריסר, ועוד המון חפצים קטנים ומעשי רקמה שונים – בשנת העשרים לחייה כבר היה ערך-לבניה מוכן בכל, ערוך בסדר נכון בתוך תבת-עץ הגדולה המצופה פחי ברזל; אולם במשך ארבע השנים ההן נודע לה הרבה, הרבה מאד, שלא ידעה מקודם, ובשעות הרבות והארכות, שהיו אצבעותיה עוסקות במחט, הספיקה לחשב ולחזר ולחשב על כל מה שנודע לה. מעט מעט הובררו לה באופן כזה כמה דברים, שלא הבינה אותם לפני כן כלל, או הבינה רק למחצה. לה הוברר כבר, מפני מה הקדימה אמה לדאג לערך-לבניה, בשעה שאמותיהן של רב רעותיה לא חששו עוד לזאת – ורעותיה אלה דוקא הקדימו להנשא מהאחרות… כן הוא, היא נוכחה כבר, כי החיים שונים בפעל לגמרי מאותם, שציר לה דמיונה בילדותה – והידיעה הזאת לא היתה מנחמת ומשמחת-לב כלל!… … כמה "ראיונות" כבר נהיו, כמה מחשבות ורגשות שונים עורר כל ראיון וראיון בשעתו – והכל, הכל עבר, עבר ובטל, כאלו לא היה מעולם! הראיון הראשון נקלט בזכרונה יותר מהאחרים, כי גם בשעתו עשה עליה רשם יותר עז, סער את נפשה במדה מרבה מהבאים אחריו… עוד במשך כן היתה מרגשת חליפות חם וקר בגופה, היתה מרגשת, כי לבה רועד וקופא, קופא וחוזר ורועד בכל פעם, שהיה זלמן יונה סר אל ביתם ודן עם הוריה זמן רב בלחש; אחרי שהיה השדכן הולך לו, היתה אמה מוסרת לה את כל הנוגע למהלך ה"ענין" – ובאותה פעם, שהוגד לה, כי בערב למחרת היום ההוא נועד ראיון, היתה זקוקה להתאמצות יתרה, לממשל ברוח כביר, שלא תכיר אמה בפניה את התרעשותה הרבה… כן הוא, הרעיון על דבר הראיון הקרוב כל כך נקבע כמסמר במחה וינקר שם בלי הפסק. הוא לא הניח לה לישן בלילה, לא הניח לה לשבת על מקום אחד ביום למחרתו – והערב המקוה בא סוף סוף… אחרי הראיון הראשון היה שני ושלישי במשך שבוע אחד… לה לעצמה לא היה ברור בהחלט, הכשר הוא בעיניה אם אין, אך כשנודע לה מפי אמה, שהוא מצדו נוטה להחליט את הדבר, אז נדמה גם לה, כי דעתה נוטה מאד לזאת, והעלבון המר, שהרגישה במאון ההוא מצדו, היה כפול, למה ישר הוא בעיניה, אם בעיניו ישר רק אותו סכום-הנדה, שהבטיח השדכן על שקר?!… עוד הרגישה עלבון מר במאון מטעם כזה. אחר נעשה לה הדבר טבעי ורגיל; נסיונות מרים אחדים הורוה, לבלי שמח הרבה מראש ולבלי הצטער ביותר אחרי כן… היא ידעה כבר, כי לא רק אותה לבדה תקרינה כאלה; ממנה לא נכחד עוד כי רבות אחרות נתנסו באלה פעמים הרבה, עד שנמצא להן בן-זוגן האמתי – וגם לה יזדמן כזה סוף סוף… אולם הראיונות, שהיו נפרצים בעת הראשונה, נעשו יקרים יותר ויותר. נראה היה, כאלו נלאו גם השדכנים להציע, נלאו גם לשמע את ההצעות, שאין בהן כל תועלת… … עד לאין קץ הלכה ונמשכה שלשלת ארכה של ימים משעמומים, ימי-חול כהים, בלי כל ענין מעורר, בלי שום שנוי מבדר… מעשה-רקמה חדש, עבודת-ארג חדשה לא היו לה כבר, גם המלאכה בבית לא היתה מרבה ביותר – והשעמום של בטלה היה כבר מנשוא… פעם, באחת השעות הכבדות ההן נזדמן לה לפתח את התבה הגדולה, ששם ערך-לבניה שמור, ומבלי תת לעצמה חשבון על מעשה, החלה להוציא זה אחרי זה את החפצים האלה… הם היו ידועים לה היטב, ספורות היו אתה כל לולאה ולולאה תפר וכל כפל בהם היו שמורים בזכרונה – אולם, מבלי שים לב לכל זאת, היתה עינה נחה זמן רב בלי-הכרה על כל חפץ וחפץ, שעבר לפניה, ומין רגש מוזר תקף אותה יותר ויותר. … כמה זכרונות שונים היו אחוזים בכל אחד ואחד מהחפצים האלה!… ידוע, שהיא היתה מטפלת בו, והרבה ממה שחשבה והרגישה בפרקים ההם התעורר מחדש לתחיה בדמיונה… היא דמתה עוד הפעם את עצמה בתור ילדה בת שש-עשרה שנה, זכרה את השמחות הקטנות והדאגות הזעירות, אשר סערו את רוחה אז, ומבלי משים נערכו במחשבתה חייה בימים ההם וחייה אחרי כן, אלה לעמת אלה – ההערכה לא היתה משמחת-לב ביותר, אך הזכרונות הראשונים נסכו על איטקה מין תוגה שלוה ונעימה, עוררו בקרב נפשה מיני געגועים ערבים על העבר הרחוק, והגעגועים האלה השכיחוה את ההוה הקודר ומשומם… שעות נעימות כאלה לא היו בחייה זה ימים רבים; אולם מה שאירע לה פעם אחת בבלי-דעת, לא חזר ונשנה עוד אחרי כן, כשעשתה זאת בכונה. מראה אותם החפצים עצמם פעל עליה פעולה מדכאת-נפש מאד. הם עוררוה מבלי-משים להתבונן, כמה מחשבונותיה נראו מוטעים, כמה מתקותיה נכזבו כבר!… וכמו למען הרעימה, נזדמן דוקא בפרק הזמן ההוא, שאחדות ממכרותיה פנו אליה לבקש מידה דוגמאות למעשי רקמה וארג… היו ימים והיא היתה מרגשת נעם-גאון מיוחד במקרים כאלה; אולם הימים ההם כבר חלפו והדבר שנה לגמרי. היא לא יכלה להשיב את פני המבקשות, מפני הנמוס היתה מכרחה להראות גם פנים שוחקות להן; אך בנפשה פנימה היתה מתרגזת על זאת וכועסת מאד… להגדיל התרגזותה וכעשה הועילה לא מעט גם זאת, שהמבקשות היו מארשות מתעתדות לנשואין בקרוב, פניהן הצוהלים ושיחתן העליזה הוסיפו עוד חריפות יתרה לרעל-הקנאה, שהיתה נפשה מלאה ממנו. היא הרגישה ביחס להן משטמה עזה, ועל כן השתדלה להשיא את עצמה, כי בכל מעשיהן ודבריהן צפונות כונת-זדון להקניטה… … וגם זה עבר! הימים אמנם נראו כזוחלים בעצלתים מאד, אך על עמדם לא עמדו, נמשכה שלשלת ארכה של שבעות וחדשים משעמומים, בלי כל ענין חדש!… ערך-הלבנים נתן לה פעמים אחדות ענין, לענות בו ולטפל במשך ימים אחדים; אולם הענין הזה מהנעימים ביותר. על החפצים, שהיו מונחים ימים רבים בלי שמוש, נגלו כתמים במקומות שונות, ואיטקה הוזקקה לכבסם… העבודה אמנם לא היתה מרבה וכבדה, אך פעולתה על הנפש היתה כבדה ומדכאה מאד. מראה הלבנים ההולכים ונפסדים, הולכים ובלים, מבלי היות צרך בהם – המראה הזה, שלא היה משמח ביותר כשהוא לעצמו, היה מעורר מבלי משים מחשבות רבות, מעציבות מאד… לבניה הפשוטים, שהיתה משתמשת בהם תדיר, לא היו בשעור מספיק וכבר היו בלים מאד ומטולאים. היא הוזקקה לכבסם חליפות לעתים קרובות ולתקנם פעם בפעם בטלאים חדשים; עולם גם על דעתה, גם על דעת אמה לא עלתה מעולם להשתמש בלבנים המיוחדים ההם, שהיו שמורים שם בתבה הגדולה – והשנים עברו כסדרן, לה מלאו כבר עשרים ושש שנה… … באפק חייה הקודרים נגלתה פתאם רצועת-אורה. רוחה התעודד והתקוה, שאפסה כמעט, שבה והתחדשה. היא עצמה לא התבוננה, איך תקפה מעט מעט אותו הרגש החדש, אשר היה נפלא ונעים מאד ובאותה שעה – גם מרעיש ומבהיל באופן בלתי-רגיל… הרגישה, כאלו עלומיה חוזרים ומתעוררים בכח חדש, כאלו גם יפיה הנובל שב ופורח מחמו הנעים של הרגש הנפלא, ההולך וממלא את כל בתי נפשה… באותה שעה הכירה אמנם גם את זאת, שהרגש החדש נוטל ממנה את שלות-רוחה, מסער אותה כלה, משעבד לעצמו את רצונה החפשי ובולע את כל חושיה; אולם ההכרה הזאת לא בהלה אותה כלל. החיים הקודמים, שהיו משעמומים, ריקים ומשוללים כל ענין כבר כבדו לה מנשוא!… ומה מלאים היו החיים בעת האחרונה! הערבים, אשר בלו שניהם יחדו, נתנו לה די חמר למחשבות רבות אחרי כן. היא חשבה, פלסה והתבוננה בכל דבר שיצא מפיו, ובלב חרד מצפיה נעימה התעכבה על כל מלה ומלה, שאפשר היה לכון בה רמז ידוע… היא לא נתנה גם לעצמה חשבון ברור על זאת; אך באין איש רואה היתה נגשת אל התבה פותחת אותה ושוקעת כלה בהסתכלות בחפצים, הסדורים שם… במצבה הקופא הזה לא היתה חושבת כל מחשבות ברורות; רק דמיונה היה פועל בזריזות כפולה ויוצר מחזה אחרי מחזה מהחיים העתידים לבוא בקרוב – בעתיד הקרוב הזה האמינה שלמה; לה היו גם הוכחות רבות, שחזקו את אמונתה… לפעמים אמנם התעורר איזה חשש בסתר נפשה, כי זכרה מבלי-משים עובדות ידועות, שהיו לפני שנים רבות, וברגעים כאלה היתה נכספה, שיוסר במהרה גם הספק המועט הזה; אולם אחרי כן היתה מתרעמת על עצמה, שהיתה מסוגלה לחשש ולחשד אף רגע איש כמוהו בפניות שפלות… … וגם זה כבר עבר!… מרירות העלבון החדש, כאב הלב הנפצע ויסורי-הנפש של התקוה והאמונה הנכזבות – כל אלה התחלפו באפטיה של יאוש, בהרגשת ריקניות מיוחדה, ריקניות מחלטה בתוך הנפש פנימה ובכל מסביב … עד לאין קץ הולכת ונמשכת ענין. שנת השלשים לחיי איטקה מגיעה, וערך-לבניה עודנו מונח בלי שמוש בתבה הגדולה, הולך ובלה בלי צרך, הולך ונפסד בלי כל תועלת – עד מתי עוד?!… ארחות התלמוד החלו סופרים קטני תבונה לחפש תנואות על התלמוד, ומאין לאל ידם לחרף אותו במה"ע העברים, אשר לא יקבלו גדופותיהם, הם פונים למה"ע הרוסים, הפותחים לפניהם את שערי מכתבי עתיהם לרוחה. על כן רואה אני לנסות את כחי להיות למגן להספר הנעלה כביר הימים אשר דבריו היו למקור מים חיים לזרע ישרון מיום הגלותם מארצם עד עתה. חורפי התלמוד וחכמיו יבקשו עלילות גם על אגדותיו, גם על הלכותיו: על אגדות יעירו חמתם, באמרם כי נטו אחרי ההבל; ועל הלכותיו – על הכבידן אבן מעמסה למשא לעיפה על העם הנותן לו אזן קשבת. – אלה הם דברי הרוננים הנחרים בו. – ואנחנו נראה אם יקומו דבריהם, אחרי אשר נביא דברי חכמי לב, אשר שמו משפט לקו, ואמת – למשקלת, ורגלם לא נדחה ללכת בשרירות לבם ויהיו לו למליצי יושר. האגדות תפרדנה והיו לשלשה ראשים: 1) מדעיות, להן תתחשבנה האגדות אשר יסודתן בדברים הנמצאים בתבל ארצה ובשמי השמים, ובידיעות מושכליות: עניני הרפואות ועמן – הקמיעות והלחשים, עניני השדים והזוגות, ושיטת חז"ל בעולם המלאכים; 2) אמתיות, להן תחשבנה האגדות אשר יסודתן בחיי העם, כמו קורות בני עמנו, אשר כל רואן יכירן, כי לא חזון לב הן, ומשלי קדמונים ודברי מוסר בתהלת המדות הטובות וקלון המדות הרעות; 3) 1דמיוניות, להן תחשבנה האגדות המדברות במעלות התורה ובמעלות מקבליה הנשגבות; ביחס המלאכים לישראל, בהליכות האל עם בחיריו, דברים בקורות ישראל יכבד לאיש תבונות להאמין בהן; ועמן גם מפלאות חסיד עליון. ההלכות תחלקנה גם הן לשלשה ראשים: 1) ההלכות אשר נאמר עליהן אשר נתנו למשה מסיני; 2) הדרשות אשר למדו על פי דרכים ידועים, בי"ג מדות, בהקש, ומדברי התורה; 3) התקנות והגזרות אשר הוסיפו חכמי דור האגדות המדעיות, דברו בהן כפי אשר היה בימים ההם מצב החכמה והמדע (המורה ח"נ פי"ד) ולא בם האשם אם נגלו הדברים הנעלמים מהם. לבאים אחריהם, כאשר לא יאשמו חכמי הדור הזה, כאשר יגלה הדור הבא את המסכה הנסוכה על פני התעלומות אשר נצפו מהם! האגדות האמיתיות תשיתנה כבוד לשמם בעיני כל ישרי לב; בקורות בני גלו לנו דברים רבים, אשר ישיש לקראתן כל אוהב עמו, גם היו לנו לעינים לראות בם את רוח ההמון ורוח אנשי השם בימיהם, אשר הרוח הזה הסב בתקנותיהם ובגזרותיהם; בלקחם הטוב במדות נכבדות גלו למוסר און מקשיבי קולם, לאהוב טוב ולשנוא רע; כמעט אין מדה טובה או רעה, אשר לא דברו וחללו את השקר ואת המדון, רכילות ולשון הרע, את הכילות ואבירות הלב, את הגאוה, את הנקמה והאכזריות, נטירת האיבה, ואהבת הרבנות והבטלה; כן הורו לעם לראות חיים בימי חלדם, כמאמרם: "המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה שנקרא חוטא (ב"ק צ"א), חטוף ואכול… אם יש לך היטב לך" (עירובין נ"ד) וכאלה; ומוסרם הנעים אשר הורו לנו בפרקי אבות יעמוד לנס עמים עד יום אחרון. – יראה נא כל ישר לב, אם לא נאוה כבוד לשם חכמי התלמוד ז"ל ופאר עולם לזכרם אך בגלל שלש האגדות האלה לבדן: דעלך סני לחברך לא תעביד (שבת ל"א); גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים (ברכות ה'); שלש שבועות השביע הקב"ה לישראל…ואחת שלא ימרדו באומות העולם (כתובות קי"א), אשר היו למקור חיים לאדם רב בנו, מימי חכמי התלמוד עד היום הזה. ולולא הן מי יודע, כמה רעות המיטו בני ישראל איש על רעהו? כמה נרפים חובקי ידים היו בינינו, אשר מאנה נפשם לנגוע במלאכת עבודה, כאשר ראינו בעינינו, לדאבון נפשנו ולבשתנו, בדורותינו אלה? וכמה פעמים מרדנו במושלים בנו ואחריתנו היתה נכרתה? אך שלשת האגדות האלה היו בתומכי נפשנו לבל נפול ברעה! ממין זה תהיינה האגדות הדמיוניות אשר שבחו בהן צדיקי דור ודור, בספרם עליהם המון מעשים טובים, אשר לא נדע אם עשו כן, ובחרפם את שם רשעי עולם בדרשותיהם על בלעם ונבוכדנצר במקומות רבות; כי אם אמנם דמיוניות הנה, היתה מגמת פניהם להוציא לקח טוב לשומעי דבריהם, לאהוב טוב ולשנוא רע; ועוד נזכירן בדברנו על אודות האגדות הדמיוניות. לאלה יחשב גם חלק האגדות אשר דרשו להסיר מכשול אשר בא מקרוב, בדרשת רבי (ב"מ ל"ג) בראותו כי עזבו העם את למוד המשנה מפני הגמרא; ודרשתם בחגיגה (ה') על בר בי רב דחד יומא, למען לא יקל בעיניו עמלו; ואגדתם בסנהדרין (ק"ז) שקיים דוד י"ח כו' אפי' בשעת חליו, להורות מוסר להתלמידים על עזבם את נשיהם לאורך ימים, וכאלה; ודרשות בודדות בביאורי הכתובים באו לתכלית זה להרחבת הדרוש. – האגדות הדמיוניות היו לשיחה לכל מבין על דבר מימי הגאונים עד היום הזה. ישרי לב עמלו להסיר מהם עקשות פה, וצוררי ישראל ואמונתו. שתו בם פיהם, וידברו בגאות הות נפשם, בעוד לא הטהרו גם הם מאמונות מביאות צחוק; – אך נראה נא, אם הביאו האגדות האלה נזק לישראל, ואם הביאו גם טובה למו, ואם שותה הטובה בנזק העם, אם לא? לדעתי, לא הביאו האגדות האלה גם שמץ נזק לישראל, כי הנבונים לא האמינו בהן מעולם, גם הישרים המאמינים בהן לא העיקו למכחשים בהן, וזה לנו האות, כי במבוא התלמוד לרבנו שמואל הנגיד זצ"ל, הנדפס במס' ברכות בכל ש"ס, נמצא כתוב בדברו על האגדה: "ואין לך ללמוד ממנה אלא מה שיעלה על הדעת" ואמר עוד שם: "והשאר אין סומכין עליהן". הנה הוא כחש בכל אגדה, הנשגבה מבינת אנוש, מבלי שים בה רמז או סוד, ולא הסירו דברים אלה מספרו, לבל יהיו למכשול למאמינים בהן; גם לא נשמעו עליו תלונות העם מעולם; הנה כי כן, לא הזיקו האגדות האלה לנבון דבר מעולם, והמון העם המאמינים בהן – הלא פתוחה אזנם להאמין לכל דבר הבל ורעות רוח! דלת העם מבני הנוצרים אינם קוראים בספרי האגדות אשר להעמים, ומאין טפש לבם להאמין בכל? הקראים לא קבלו את התלמוד, ובכל זאת לא נקו גם הם מאמונת הבל, כאשר כתב הרב ר"מ נאטהאנזאהן בסוף ס' "דביר" לרמא"ג ז"ל; כן מצאנו בהמון בני עמנו ובנשיהם אמונות משחתות המביאות צחוק מכאיב לב, וזכר אין להם בכל ספר! – נשימה פנינו אל השאלה השנית: "אם הביאו האגדות הדמיוניות טובה לישראל"? אך כרגע תפתר לנו, אם נכונן לחקר לב אומריהן, מדוע באו נפלאים כאלה, ומה היה חפצם בהם? מפי הרב הגדול החכם בעל מאור עינים (אמרי בינה פרק ט"ז) ומפי הרב החכם רש"י פין נ"י במאמרו הנחמד על דבר הספרים "כור לזהב והמפתח" (השרון שנה ששית 27) ידענו כי חפץ בעלי האגדות האלה היה, לחזק ברכים כושלות בדרך אמונה, אשר כמעט נטיו, לרגלי הצרות והתלאות הנוראות אשר באו עליהם, ועל כן לקחו למו כל מקרה קטן אשר קרה לנאמנים עם בחזון לבם, ויהיה להם לנס. – ואנחנו אמנם לא נשבע באלהי אמן, כי שמץ דבר נמצא בספורים אלה; כי לא יגרע ערכם בעינינו אם נאמר: כי יהיו יחדו חזון לב דובריהם אשר בדו מלבם, מאשר נאמר: כי מקרה אשר קרה שמו להם ליסוד ועליו בנו את ארמנותיהם אשר בראו ברוח דמיונם, אחרי אשר טובה היתה מחשבתם, כאשר נרחיב מעט דברי החכמים אשר זכרנו. נשימה נא לנגדנו דברי ר' עקיבא (לגרסת הע"י) בסוטה (י"א( אשר דרש בענין עבדותנו בארץ מצרים, ויספר לנו: כי הנשים הצדקניות אשר היו אז, בלכתן לשאוב מים, הכין ד' להן גם בכדיהן, ואותם בשלו, ויביאום לבעליהן בשדה, שם רוו דודים, ושם ילדו ילדיהם בכלות מועד, והילדים האלה נבלעו בתחתיות ארץ, מחמת המציק; ואל שדי שלח מלאכיו לפניהם להחיותם, וירחצום, ויטהרום, ויניקום דבש מסלע, וחמאה מחלמיש צור ובבוא עליהם הצר לחפשם בבטן האדמה, השפילו לרדת,ואחרי כן שבו ביתה הוריהם גדודים גדודים, ואיש מהם הכיר את אביו גם את אמו. נאריך רגע אפנו לבל נקצוף על דבריו אלה, עד אשר נערכה לפנינו את חיי האיש הדגול מרבבה הזה! האיש הנעלה הזה ראו עיניו בצרת עמו, בבוא צר על העיר ביתר רבתי עם, את בחוריה הכריע ובתולותיה הוריד לטבח, נערים בוססו בדמם, וזקנים לא חננו, ומה רב ההרג הזה אשר לשמעו תסמר שערת בשר שומעהו, ושאון נהרי נחלי דמם עוד יעלה בנפש כל איש אשר לב בשר בקרבו; עיניו חזו בנפול נשיאי ישראל ר' שב"ג ור' ישמעאל כה"נ בחרב בני עולה; ושמועות רעות מרגיזות לב ונפש עוד באו גם מארץ מרחק, כי גם שם שלח רזון במשמני ישראל, טרויאנוס נטה ידו, וירק חרבו על פליטת יהודה יושבי אלכסנדריה, שרידי חרב אלכסנדר, שר צבא נערא קיסר רומא; וכמוהו כבני דורו יחדיו לא האמינו בחיים, כי חמס ושוד הקיפו גבולם. ומה גדלה תוגת נפשם בתת אדריאנוס חק לבל יזיד איש ישראל להביט על ירושלים עיר הקדש, משאת נפשם וחמדת לבבם, ולמען הרגיזם עשה על שעריה תבנית חזיר, תועבת נפש איש ישראל. עתה מי אכזר כי ילעג למסת נקיים, וימלא שחוק פיו על דרשה זאת, אשר בה מצאו נחם רבבות אלפי ישראל.– עוד תצלינה אזנינו לדברי ר' ישמעאל בן אלישע, אשר דבר במר נפשו לאמר: מיום שפשטה כו' דין הוא שנגזר על עצמנו שלא נקח אשה ולא נוליד בנים, ונמצא זרעו של כלה מאליו!? (ב"ב ס"א) ואתו נבכה על שבר אבותינו כי גדל כים, ומי יראה עוד עמל באגדות משיבות נפש אלה?! גם בדורות התנאים והאמוראים אחריהם לא שקטו מתלאותיהם הרבות, וראשי שבטיהם תופשי התורה אשר אליהם היו נשואות עיני עדתם, במה יכלו למצוא תנחומות לנפש נענים דכאי רוח, אשר שחו מעצר רעה ויגון, בעוד אשר צריהם היו לראש, ואשר בלי עמל יכלו למצוא מרגוע לנפשם, אם אך חשו מפלט להם בצל עצבי בדרשותיהם ילידי דמיונותיהם, אשר חבשו בהן לעצבות שבורי לב, בהגידם למו: כי אל מוציאם ממצרים, אשר לקחם גוי מקרב גר באותות ובמופתים, ואשר עיניו בם מיום היותם ונחומים ישלם לאשר הורנו עליו כל היום! – התנחומות היקרות האלה, הטיפו לעמם בענינים האלה: 1) בנפלאות אל, אשר הפליא לעשות אתם בימי קדם, כדבר האגדה אשר זכרנו, וכאגדות אשר ספרו במס' שבת מה שקרה לישראל בעת עמדם לפני הר סיני, איך מתו מדבור ראשון, ואיך שבו ויחיו על ידי טל תחיה, וכאלה שם (פ"ט), וכדבר האגדה אשר הגידה לנו כי המן היה גבהו ששים אמה (יומא ע"ו), וכדברי הפרק השלישי ממס' תענית, המלא נפלאות, וכדבר האגדה המספרת. מתפישת היצר הרע (סנהדרין ס"ד), אם גם עוד מליצה צפונה בה, כי אנשי כנסת הגדולה העבירו עבודת האלילים מישראל בתקנותיהם וגזרותיהם, כאשר נדבר בהגיענו אל ההלכות. 2) בעתידות אשר חשו לישראל, בטוב הצפון להם בבוא משיח צדקנו, כדבר האגדה (שבת ל') עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת; עתידה אשה שתלד בכל יום (שם); עתיד הקב"ה להוציא נחל מבית קדשי הקדשים, ועליו כל מיני מגדים (סנהדרין ק'); עתיד הקב"ה להביא אבנים טובות ומרגליות שהן שלשים על שלשים אמות כו' ומעמידן בשערי ירושלים (שם); עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות (סוף ידים). וכדבר האגדה בע"ז (ב') בהתקבץ כל הגוים לבקש שכר מאת האל, וכאלה רבות. 3) במעלות התורה, כדבר האגדות במס' שבת (פ"ט) על אדות התורה כי נכספה נפש המלאכים לה, וכי גם השטן דרש על אדותיה מאת הארץ והים, ומשאול ואבדון, וכאלה אמרם אלמלא תורה לא נבראו שמים וארץ (שם פ"ח). 4) במעלות עם ישראל, כאגדתם הנכתבים בתפליו של הקב"ה (ברכות ז'). וכאלה; ואהבת המלאכים לישראל, כאגדתם ביומא (ע"ז) ואגדתם שהמלאכים מקבלים פני הצדיק המת (כתובות ק"ד). 5) בגמול ד' לאויבי עמו, כהגדתם במפלת המן, ברחצו את מרדכי, ובגלחו אותו, בחרפה אשר עשתה עליו בתו, ובאחריתה היא, ובאחרית רוב בניו, ובחרון המלך עליו אשר העלו עליו מלאכי אלהים (מגילה ט"ו, ט"ז), ובאחרית טיטוס קיסר רומא בנקור ביתוש את מוח עצמותיו, ובאפר גוו המפוזר יום יום על שבעה ימים (גטין נ"ו, נ"ז) וכאלה. 6) בספורים על הרוגינו ביום צרה, כאגדתם על אדות דמו של זכריה בן יהוידע הנביא, אשר נגעו בם דמי רבבות אלפי ישראל, וכאגדתם כי נמצאו תשעה קבין מוח על אבן אחת, וכאלה רבות בפרק הנזקין ועוד מקומות אחרים; להגיד לעם נגש, כי גם אבותיהם הקריבו לשחת חיתם, וכי לא חדשה היא לישראל, ואת תורת ד' לא עזבו בכל זאת! הנה ראינו, כי רב טוב צפנו באגדותיהם, וכי המה היו מקור חיים להם ולנו, לחיותינו כיום הזה; עתה תפתר השאלה "אם שותה הטובה בנזק העם"? כי הלא הוכחתי כי נזק לא היה מאומה באגדות אלה, ולטובם – אין ערך ומחיר! עתה נשובה אל שארית האגדות, אשר גם הן ממין זה. ממין זה תהיינה אגדות החזיונות, כמו האגדה בחלק (ק"י) באשתו של קרח ובאשתו של און בן פלת; אשר בה הורו לנו, כי אשה חכמת לב תמשול ברוח בעלה, ועז לה להשבית מדנים; כן היא האגדה על אדות זכריה הנביא אשר זכרתי, כי אמנם חזיון הוא, כי שיהיה דם אדם בבית ד', והכהנים יעבדו עבודתם שם, בימי יותם, חזקיהו ויאשיהו. ואולי גם הספורים אשר באו בהנזקין: אקמצא ובר קמצא כו' אשקא דרספק כו' אתרנגולא ותרנגגלתא כו', גם הן לחזיונות תחשבנה; האגדה הראשונה תתאר לפנינו, את דעת הכוסה קלון על רעהו, כאשר אמר שם ר' אלעזר: בוא וראה כמה גדול כחה של בושה, שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא כו'; כן יורה אותנו כי עת לעשות לד' הפרו תורתך, כי לולא הקשה ר' זכריה בן אבקולוס הקנאי את ערפו, ויאות להקריב את הקרבן אשר מום בו, או להרוג את המלשין אחיו, כי עתה לא היה בית קדשנו ותפארתנו לשרפת אש! ובשתי האגדות האחרונות יתארו לפנינו, כי המנהגים אשר אין בם מועיל ישפתו לשאול חיי נוצריהם; וביותר, מנהגים אשר באו לנו מעם אחר, כמו ההדס לחתן וכלה 2), כאשר הקדישו היונים והרומאים את ההדס לווענוס אלילת האהבה; – כן יתארו לנו אחרית העם ההולכים נגד רוח המושל. כן נראה באגדת שבת (נ"ג) אשר ספרה, כי איש אשר מתה עליו אשתו, נעשה לו נס, ונפתחו לו שני דדים להיניק את בנו. כי יצא לנו ממנה לקח טוב, כדבר רב יהודה שם: בוא וראה כמה קשין מזונותיו של אדם! ופרי הלקח הזה, כי יעמול האדם למצוא מחיתו, ולא יחבוק ידיו, וכאלה נראה רבות. לאלה האגדות תחשבנה גם האגדות אשר נאמרו בדרך רמז, כאגדות רבה בר בר חנה בבבא בתרא, ואגדת ר"י בן ססרתא בבכורות (נ"ז) שביצת בר יוכני שברה שלש מאות ארזים, וטבעה ששים כרכים; אשר באגדות אלה הסתירו סוד בדברם על עניני המלוכה, ויפחדו פחד פן יקרם כמקרה ר' שמעון בן יוחאי (שבת ל"ג), או בדברם מאנשים אשר היתה יראתם על פניהם. וכן אגדתם הנחמדה בחזיונותיה על דייני סדום, (סנהדרין ק"ט) אשר בלי ספק תארו בשרר מעשי אנשים אשר ראו בעיניהם, וכיד החזיון אשר עליהם פארוה; ואגדה כזאת מצאנו בסנהדרין (י"ב) "זוג בא מרקת" אשר כל רואיהלא ינכרו אותותיה כי כן היא, והרב ריב"ל, בספרו הנחמד "זרבבל", הביא עוד אגדות רבות כאלה (78 – 81) ורבים לא הבינו להם, על כן הקשו מהם (זבחים קי"ג, סוכה ה'), כדבר הרמב"ם בפי' למשנת חלק. באחרית דברי על האגדות אעיר על האגדה (ב"מ קי"ד): "אתם קרואים אדם, ואין הגוים קרואים אדם", אשר היתה למשל ולשנינה בפי רבים; אך באמת לא גדל עון האגדה הזאת, כי גם היונים קראו לבני עם אחר, בשם "פראים" ומי יחשוב עון לר' שמעון בן יוחאי באמרו זאת על הרומאים, עובדי אלפי אלילים ושופכי דם נקיים באכזריות חמה, אשר תצלינה אזני שומעיה, כאשר עשו גם לנו גם להנוצרים? הלא עוד היום יקראו יושבי ארץ אירופה את האכזרים המהבילים הרחוקים מדעת בשם "פראים"! מלבד אשר בשקוצים אלה, אשר השליכו עליהם, מנעו נפש נדכאים מבוא בברית עובדי פסילים ביום רעה! האם בקראם למו כן, הפקירו כספם? הלא אמרו (ב"מ קי"ג) גזל עכו"ם אסור! ואם התירו אבדתם, לא היתה זאת, אך מאשר גם הם לא השיבו אבדה לבעליה, באמרם "אבידתא למלכא!" (שם כ"ח). ואם ישאל איש: איך למדו מזה, כי אין קבריהם מטמאים באהל? אף אנחנו נשיב לו: לדבריך, איך למדו דברי תורה מדברי קבלה? (ע' ב"ק כ') אך באמת דין זה נלמד מדברי הכתוב: "לנפש לא יטמא בעמיו" 3) (ויקרא כ"א) כי אך על נפש בניע עמם נזהרו; ורשב"י סמך דין זה על אגדה זו אך בדרך דרש, כאשר למד ר' תנחום דמן גוי היתר חילול שבת במקום פיקוח נפש, מהכתוב: נר ד' גו' (שבת כ"ט וע' רש"י שם). בקץ דברי על האגדות, אקח לי לעדים על קושט אמרי אלה, את התנאים אשר היו בטרם שמם דביר קדשנו, כי לא מצאנו להם אגדות כאלה, כי לא היה חפץ בם. בעברי עתה אל ההלכות הנני רואה לנכון להקדים איזה דברים. כל נמצא בתבל שנים נבנו בו: חומרו וצורתו, או כחו הפנימי. חמרו הוא גויתו, וכחו היא נשמתו אשר בקרבו, אשר לולא היא שהיתה לו, לא היה לו מעמד, והיא תקוממהו לבלי ישוב לתהו. אין חומר מבלי כח פנימי אשר יחייהו, ואין כח פנימי אשר יתלה על בלימה, מבלי היות החומר החיצון מפלט לו. תורתנו הכתובה נתנה לנו למען לא נשחית דרכנו ללכת אחרי האלילים, ולמען נאהב שלום ואמת, כדברי הלל (שבת ל"א): "דעלך סני לחברך לא תעביד", כדברי ר' עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה" (ספרא פ' קדושים) וכדברי המדרש המפורסם לא נתנה תורה אלא לצרף בה את הבריות!" – רוח אמת ומשפט שלום מרחפת על פני תורתנו כלה למתבונן בה, וחסד ואמת – אבות כל מצוות השכל, המה רוח תורתנו הכתובה, והחקים והמצות היו לחומר לרוח זה למען לא יהיה לאפס, כי נפש רב אדם תחוש רגשותיה מדברים אשר לא תתבונן בם יתר הרבה מדברים אשר תבינם, והחקים היו לנו למזכרת לזכור תורת אלהים בורא שמים ויוסד ארץ, המוציא עמו ממצרים, כאשר הודיעו לנו מבארי טעמי המצות; ודברים אלה הורה לנו ר' חנניה בן עקשיא באמרו: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: ד' חפץ למען יגדיל תורה ויאדיר" (מכות כ"ג). כי שם "תורה" באורו כמו שם "חק", כן כל דברי הקרבנות ועניני הטומאות נקראו בשם "תורה" וכן אמר ישעיהו (כ"ד) עברו תורות חלפו חק, ועמוס – תורת ד' וחקיו (ב') וחגי – שאל נא את הכהנים תורה (ב') ועוד מקומות רבים (בראשית כ"ו, שמות ל"ח, תהילים ק"ה, נחמיה ט' ועוד). ובאור שם "מצוה" גם הוא כן בספרי הקדוש – בתורתנו הכתובה יתר שאת לרוחה מאשר לחמרה, כאשר העידו התנאים (יומא פ"ה) והאמוראים (ב"ב פ"ח) ואחריהם גדולי ישראל אין מספר, כי יקרו המצות שבין אדם לחבירו, מן המצות שבין אדם למקום, אך בהתלמוד, אשר היתה מגמת פניו לבל תשכח תורת ד' מפינו ולבל יכחד שם ישראל בהיותו בארץ לא לו, כאשר אבד זכר עמים רבים ולא נשאר עוד שם להם, כאשר אוכיח במאמרי זה, – נהפוך הוא, כי אם אמנם שניהם, רוחו וחמרו, יחד החזיקו בתורתנו ובחיי לאומנו, אשר שניהם אחד המה, כי תורתנו היא חיי לאומנו, ויהי הלכותיו לחמרו, בהיותן מחסה לעם נגש ונענה מזרם מים זדונים, ואגדותיו – לרוחו, אשר נחמוהו בצר לו, ותקוה נתנו בלבו לאחרית הימים, – בכל זאת יתר שאת להלכותיו, חומר קיום האומה הישראלית, מלהאגדות – רוחו! נשים פנינו אל ההלכות, חומר התלמוד; ומראש צורים נראהו, מאנשי כנסת הגדולה יוסדיו. אם נשימה עינינו על פרעות יהודה וישראל בימי בית קדשנו הראשון, נראה כי שלשה היו נסבותיהן. 1) לכתם בעינים עצומות אחרי אחרים והטותם לכל שוא נתעה מבלי התבונן. כן נטה רחבעם אחרי עצת הילדים (מלכים א' י"ב); כן עשה לו ירבעם עגלים כאשר ראו עיניו בארץ מצרים, אשר הם עגלים נשקו; כן הלכו מעמו בדרכיו, וכל מלכי ישראל – אחריו, מבלי התחקות על שרש דבר נמצא בעבודת כסל זאת, כי איך ילעיבו באלהים אשר כל העמים ישתחוו להם? כן נואל אמציהו לקטר לאלהי אדום (דב"ה כ"ה); כן השחית אחז התעיב עלילה, בלכתו בדרכי מלכי ישראל, ובזבחו לאלהי ארם, ובעשותו במות בכל ערי יהודה לקטר לאלהים אחרים (שם כ"ח). רבים אשר הגיעו חנס, ורגליהם הובילום אל צור וצדון, בחרו גם הם בתועבות הגוים, כי טפש לבם מהבין אל יקרת תורתם, ועיניהם שעו מראות כי דגול ד' על כל אלהים! 2) אי ידיעתם, כי בהיות התורה, ביד הכהנים, אשר מרביתם לא שמן חלקם, ושארית העם פנו איש לעבודתו ולמשלח ידו, זה לשדותיו, לכרמיו וליקביו, זה שת לבו לעבדיו, וזה – למסחרו, ואת תורת ד' לא ידעו, לא אבו לשמוע בקול הנביאים ותופשי התורה, אשר קצרה ידם מאסוף הון רב, כי מי ישמע למסכן, וחכמתו בזויה? 3) חסרון הגדרים, כי מאשר לא היה גדר לכרם ד' צבאות, היה למשלח שור, ולמרמס שה. ושלשה פשעי ישראל אלה, עוד לא אלמן הוא מהם גם בימים האלה; גם עתה ילמדו רבים בבני הדור החדש אל כל דרך כסל אשר יראו בשכניהם. רבים יתאמרו בחכמתם, וחכמתם – אך להבאיש ריחנו בעיני העם אשר בקרבו נשב, ושם ישראל חרפה להם,; אך מעטים בקרבנו ישרי לב, אשר למדו אל דרך העמים, להגביר רוח הלאום, ולהשליך נפשם מנגד בעד אושר עמם! גם בקרבנו נמצאו רבים, אשר חכמת איש מסכן בזויה בעינהם. כן ראינו רבים אשר לעגו להתלמוד, ויאמרו כי גם בלעדיו ינצרו את דרך ד' ועד ארגיעה נטשו גם תורת משה! – אפס כי בזאת נפלינו מדורות קדם, כי אז התאספו אנשי כנסת הגדולה, וישיתו לבם לעדר ד' לבל יפוץ, ולתורתו לבל תשכח מפיו! ורבנינו ושלומי אמוני משכילינו לא יקראו עצרה להתאסף יחד, לפלס ארחות חיינו ולעשות סדרים נכונים לנו! אך מה אדבר ללא שומע, אשובה לדברי. – בשוב ד' את שבות עמו, כאשר דבר ביד ירמיהו הנביא, וראשי שבטי ישראל פחדו פן ישוב העם לדרך פשעו, העמיקו עצה להביא עזר לעמם וידרשו במעשי דורות קדם, ויראו כי באה להם עותתם מהדברים אשר זכרתי, כי משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ולא הוסיף עליה 4) ויהושע גם הוא מסרה לזקנים, והמה – לנביאים, ולא הרבו תלמידיהם, על כן באה להם הצרה הזאת. – על כן אמרו שלשה דברים: "הוו מתונים בדין", לא כאשר נבהלו דורות ראשונים ברוחם להאמין בכל שוא נתעה ולכל דרך כסל, בטרם באו עד תכלית משפט; "והעמידו תלמידים הרבה" למען ירבו תופשי התורה והיתה מורשה לכל קהלת יעקב, לא לכהנים הדלים לבדם; ובזה תהיה לאין תלונת השופט בשחד בעל "נתיבות עולם", אשר רב בשקר ריב הכהנים, – "ועשו סייג לתורה" למען לא יהרוס העם לפרוץ בתורת משה, ולמען ירבו חובות איש ישראל, ולא ישכח עוד תורת אלהיו, כי גם בביתו גם בלכתו ברחובות יזכור כי עוד נכונו לו עבודות קדושות! – שלשה אלה עמודי התלמוד, אנשי כנה"ג יסדום ברוח שפתם ובפעל כפיהם, וחפץ ד' בידם הצליח, ושרידי חרב מאסו באלילי כספם ואלילי זהבם, וישובו וידרשו את אלהי מעוזם, ותורתו שמרו, כי אנשי כנה"ג שמו משמר לתורה, ומעצור לרוחם השובבה; ובשגגה דבר ה' חזו"ת בהמליץ מספר 47 כי מאשר מתי מעט בראשית ימי הבית השני, על כן שבו לאלהיהם ותורתו – כי גם בארץ מצרים אשר היו שם אך מתי מספר אחרי הגלת יהודה כלה הגלות שלומים, גם שם לא הטו אזן לדברי ירמיהו הנביא, אשר הוכיחם לבלי יקטרו למלכת השמים (ירמיהו מ"ד)? וגם בהיותם עם רב, בימי הורדוס ובניו, מדוע לא השתחוו אז למעשי ידיהם? אין זאת כי אם מעשי הכנסיה והבאים אחריה! בראשית מאמרי זה, חלקתי את התלמוד לשלשה חלקים: להלכות, לאגדות ולתקנות. על שלשה מוסדות התלמוד האלה רבו המתלוננים כיום, על ההלכות יאמרו: כי שקר בימינם, כי לא נמסרו למשה, וגם ממנו; על הדרשות – כי שיח טפל הנה, כי עשו הדרשנים אשר בקרבנו בימינו אלה וגם לפנינו, אשר בעלילות דברים יבאו על הכתובים; ועל התקנות – כי תחת לתקן, הרבו לעות! נראה נא היקומו דבריהם אלה? רבו התלונות אשר שם ה' ריגייו בספרו "בחינת הקבלה" בפי הרב ר' יהודה אריה דע מאדענא, ואשר הוסיף גם הוא עליהן, וצר לי פה המקום להשיב על כל זדונותיו ושגגותיו יחד; גם לא אדע, אם הקים הרב החכם מוהרים שטראשון נ"י את דברו אשר דבר בהשרון מספר 48 שנה ראשונה, כי יקח לו מועד להשיב על חלומותיו, אם לא? על כן לא אשית פני אל אשר הלין על הדינים הפרטים, כי אם אשפטהו על תלונותיו אשר הרבה על מוסדי התלמוד. לא איגע לריק להשיב על דבריו בקול סכל, כי הוא בעצמו שב וירפא מחץ מכתו על נקלה בהערותיו, בחלק שני, לבד דבר אחד עזב לי כי עוד תשאר שאלתו בחלק ראשון, מדוע עברו על לאו לא תוסיפו? ואותה אסיר באחרית דברי אחרי הביאי במשפט את דבריו בחלק ב'. מהערה י"א עד הערה י"ז הרבה לערות את יסודי התלמוד אלה: 1) רבות פלוגתות נמצאות בש"ס, ואם היתה להם קבלה הלמ"מ, איך נפלה בם מחלוקת? (צד 109); 2) אמרו שיעורין הלמ"מ, ובכל זאת נחלקו בם במס' שבת פרק ח'? (צד 112) ועל כן הקים בנין חדש, כי הלמ"מ לא היתה ולא נבראה, וישם אותותיו אותות: 1) כי ר' עקיבא אמר על דבר שרצה לחדד בו את התלמידים, שהוא הלמ"מ (נדה מ"ה), ואיך לא ירא להקל בכבוד הלמ"מ? אין זאת כי ידעו כח לא היתה להם הלמ"מ! (צד 118); 2) כי אמרו בתמורה ט"ו כי בימי אבלו של מרע"ה נשכחו הלכות רבות מאד, ועתניאל בן קנז החזירן בפלפולו, ומי יודע אם הצליח, אחרי שהראשונות נשכחו כמ"ש שם דאישתכח להו אישתכח? (צד 124). וממוסדותיו אלה הקים עוד בנין חדש, כי חכמי התלמוד לא חשבו מעולם כי יהיו דבריהם לחק עולם, וכל דבריהם לא דברו רק לאנשי דורם, ועל כן אסרו לכתוב את ההלכות (120); אחרי כן יצא הקצף מלפניו על הרמב"ם ז"ל אשר אסף דברי התלמוד, וישימם לחק על ישראל (צד 122). הדברים האלה. המה מבחר דבריו, והנני לשפוט עליהם; כפי אשר השכל הפשוט, וכפי אשר אקח לי מופת מדברי חכמי התלמוד, אשר גם הוא לא שם בם תהלה. זאת ידענו מפי הר"ש והרא"ש בפירושם לידים, וכאשר אוכיח עוד במאמרי זה, כי ישנם רבים דינים אשר נקרא עליהם שם הלמ"מ, רק להפלגה, וגם בדבר מפורסם יוכל היות שימצא בו מחלוקת, כאשר קרה לתפילין בענין פרשיותיהן, אשר נחלקו בו רש"י ור"ת, הרמב"ם והרבא"ד ז"ל, אם גם לא יכחישנו כל בן דעת אם נאמר כי היו תפילין גם בימי קודמיהם, רבנן סבוראי, והגאונים; מה שעיניו רואות, מבלי לסמוך בעינים סגורות על מי שקדם לו; ואמרם שיעורין הלמ"מ, לא יהיה פירושו כאשר חשב הוא, גם כאשר חשב הגאון בעל בקרת התלמוד (ערך ארבע מאות של הלכה ב') בהקשותו מדבריהם בברכות (מ"א) על דבריהם בעירובין (ד') כי שם אמרו על שיעורין שהם הלמ"מ ושם – שהם מדרבנן? כי אמנם פירושם, כי נתנה הלמ"מ, שאינו חייב האוכל דבר איסור או הנושאו בשבת, בכל שהוא, אך שיעור יש לו, וחכמים נתנו לכל דבר שיעורו כפי חשיבותו; וכן יוכיחו דברי ר"א (יומא פ') האומר: האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב שיעורו שמא יבוא ב"ד אחר וירבה בשיעורין; הנה כי כן ספו תמו שני שאלותיו הראשונות! על אמתת מציאות הלמ"מ אוכיח במאמרי זה למטה, ועתה אשיב לו על שאלותיו. הוכיח מדברי ר' עקיבא כי לא היו להם הלכות, כי לולא זאת איך החליף חידוד בהלכה, ולא פחד מאיש? ואני לא אשיב לו מדברי ר"א בן עזריה (נדה ע"ב) עקיבא אפילו אתה מרבה ביום ביום כל היום אינני שומע לך, אלא י"א יום כו' הלמ"מ! ואם כדבריו את מי יורה ראב"ע רעה, לר"ע האומר כי לא היתה מעולם הלמ"מ? לא אשיב לו: לדבריך איך נתעה ר"ע ללמוד ק"ו מהלכה? (שבת קל"ב) הלא לבו ידע כי אך שוא כל הלמ"מ? אך זאת אשיב ואומר לכל הקוראים, כי המבקר הגדול הזה, אשר נשען אל בינתו, ולא העמיק בחקירתו מעולם (כעדות ד"ר גייגער באגרת האחרונה לאוצר נחמד ח"א) היה בפעם הזאת כבר בי רב דחד יומא, וכתינוק דלא חכים ולא טפש, ויתעה כשה אובד מבלי הבין צורתא דשמעתתא, כי לא הלכה אמר ר"ע לחדד את התלמידים, כי אם את דבר "פסולה את לכהונה!" הפך ההלכה, כאשר יראה כל המעין בגמרא ורש"י שם! ובטרם בואי להסיר תלונתו השנית משכחת ההלכות, אשמור דרכי המפלפלים, ואבקש מחילה וסליחה מן המבקר הגדול הזה, אשר מלבד חכמתו בבקרת היה גם מאמין גדול בדברי אגדה, ובלב שלם האמין כי נשכחו הלכות באבלו של משה, כעדות האגדה (אפס כי לא ירדתי לסוף דעתו מדוע לא האמין גם באחריות דברי האגדה הזאת, כי באמת החזירן עתניאל בן קנז?) ואשאל מדוע ינקר את עינינו, וילך בדרכי בעל נתיבות עולם לאחוז את העינים. (כאשר הוכיח הרב ריב"ל בספרו זרבבל) ויביא לנו ראשית דברי הגמרא (תמורה ט"ז), "דאישתכחו להו אשתכחו" ויתרם "ודגמירן להו גמירי כמשה רבנו", כחד תחת לשונו, נראה בעליל כי פחד פן יוכיח לו המשיב מדברים אלה, כי לא כל ההלכות נשתכחו? ומה נאמר על בדיו אשר לא כן, אשר אמר כי כל דברי חכמי המשנה והתלמוד לא היו לדורם? מה יענה לדין פסוק "דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו"? (ביצה ה') וכמה פעמים אמרו: "כבר הורה זקן". ומה יענה לאשר מצאנו רבבות שאלות על אמורא זה או אחר מדברי התנאים הסותרים את דבריו? עתה מדוע הרהיב עוז בנפשו לדבר נאצות בהרמב"ם על טוב עשה, בטרם הבין מגמת פניו, אשר עוד חזון למועד לברר מה היה 5) חפץ הרמב"ם ז"ל בספרו משנה תורה? ועל שאלתו על עבור החכמים על לאו לא תוסיפו, אשיב לו כי אם לא ישרו בעיניו דברי הרמב"ם ז"ל זעום נפשו, כי לאו זה לא נאמר, אך למען לא יוסיפו על דברי התורה, לאמר על דין אשר יחדשו הם, כי מן התורה הוא (ע' פ"ב מה' ממרים) הלא לנו לדעת כי הלכות רבות היו הדומות מאד, כמו השביתה בראש חדש, ולרבות מצאו סמוכים במקרא, ולא בדו אותם מלבם. גדריהם, הם חלק מאיסורי התורה, וגם התורה נתנה גדרים לדבריה ואמרה "מחרצנים ועד זג לא יאכל"; כן אסרה לקחת בן נכרי לחתן, פן יסיר את הבן הנולד מאחרי ד'; כן אסרה למלך להרבות סוסים, פן ישיב את העם מצרימה; ותקנותיהם ומרבית גזרותיהם הלא לא לנצח נוסדו, וגם הדבר אשר עוד לא בטל טעמו יוכל ב"ד אחר להתיר, אם גדול הוא מגוזרי בחכמה ומנין, ואיך יקראו דבריהם, תוספת על דברי התורה?! אך אעזבה מבקרים כאלה, ואשיב דבר לשואל: מי יוכיח לנו, כי לא על דרך ההפלגה אמרו חז"ל "דבר זה הלמ"מ!" כאשר מצאנו באמת דברים רבים שנקרא עליהם שם "הלמ"מ" להפלגה, כיסוד הזוגות (פסחים ק"י), תכלית ביאת אליהו (סוף עדיות), עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית (ידים פ"נ מ"ד), שהר"ש כתבו שאין זה הלמ"מ, "הכתב והקבלה", כי רבות הלכות נתיחסו למשה מסיני ואינם לנו? ואם גם בתם לבבם יאמרו, כי היו להם הלכות למ"מ מי יכריחנו להאמין להם? איה הרמז בתורה ובדברי הנביאים, כי צדקו דבריהם? ומדוע לא נכתבו הלכות אלה בספר? הנה אשיב על זה, כי דבריהם אשר אמרו "כי הלכתא לגרוע אתיא" (סוכה ו') מבלי היות להם משען אחר להקל, ואצ אשר לא אמרו כי היתר נדרים הלמ"מ (חגיגה י') ואת אשר פירשו הברייתא בסנהדרין בעניני זקן ממרא (פ"ו) אם היתה מחלוקת "בהלכות אחד עשר", שיש בהן כרת, וזקן ממרא חייב מיתה על זה, ועל מעביר ד' ברה"ר בשבת אמרו ג"כ הלכתא גמירי לה (שבת צ"ו) ועל זה חייב מיתה 6), כל אלה יעידו לנו כי בתם לבבם, מבלי חפצם להתעות ולגזם, אמרו שיש להם הלכות למ"מ; והרב החכם לעווענזאהן ז"ל בספרו "זרבבל" מחלוקה השלישית נתן מופתים רבים מדברי התנ"ך על הלכות למ"מ ותורה שבע"פ (מצד 121 – 141) ויש להוסיף ע"ז ראיות, בשבת נאמר: "לא תעשה כל מלאכה" ובדברים אלה בלי באור, יובנו כי אסרה תורה מלאכת אומן, לא זולתה, (כדעת ה' ריגייו בבחה"ק 164) ואם יקושש איש עצים, הלא לא תקרא זאת מלאכת אומן, ומדוע תפשו את המקושש והרגוהו? הלא הכלל המונח בידנו "אין מהמושכלות הראשונות? אין זאת כי מבוארה היתה המצוה הזאת בפי בני ישראל מפי משה! עוד ראינו בשמואל (א' ז') "ויקבצו המצפתה וישאבו מים וישפכו לפני ד'", ושם עוד (ב' כ"ג) ויסך אותם לד'"; ואם לא היתה בידם ההלכה לנסך מים בחג, מי הגיד להם כי חפץ ד' במים? ומי התיר להם להסיך לד' דבר אשר לא צוה? (וה' ריגייו בדברו על אדות נסוך המים (260) שאל: איך יעלה משקה גרוע כמים לרצון לפני ד'? והיה כלא יודע את הפסוקים האלה, אולי פירש אותם על דרך סוד נסתר!) אין זאת כי אם היתה בידם ההלכה הזאת! ואך שוא שקד ה' ריגייו (261) בקושיות פורחות באויר, להביא ראיות על העדר ההלכה הזאת, ואת אשר הקשה; אם היתה קבלה ביד ר' נחוניא (תענית ג' או סוכה מ"ד א' ובכמה מקומות) עד משה רבנו, על מציאת ההלכה הזאת, ומדוע לא זכר את המקבלים ההם? יהיה לרוח והבל בראותנו דבריהם בנזיר (נ"ו) כי לא היה דרכם להזכיר רק את הראשון והאחרון מבעלי האמצעים; ואת אשר שאל מדוע נחלקו על דברו במו"ק (ג') ומדוע בטלו דין עשר נטיעות? (שם) יראה הרואה כי שם בגמרא דברו על זה נכוחות, והשיבו באחרית השקלא והטריא מענה נכון; וכן הקשה שם על הערבה מסוכה (מ"ד) אשר אמרו שם שהיא רק מדרבנן? וילעג על תירוצם אשר אמרו שם "שכחום וחזרום ויסדום", אך גם פה נקר עיני קוראי דבריו, כי באמת העלו שם מענה טוב וישר, כי הקפת ערבה סביב המזבח, היא הלמ"מ, וחיבוטה בגבולין – יסוד נביאים! נשובה נא לנסוך המים. הגאון בעל "בקרת התלמוד" (ערך ארבע אמות של הלכה, ב') כתב: "כי למדו נסוך המים מאת העמים אשר נהגו להסיך מים בראשית ימי החרף, להזכיר את בניהם מוצא הדברים הראשון, בעוד שהיתה תבל ומלואה מים במים, כי כמתוקנים שבהם אנו צריכים לעשות, ועל כן אמרו נסוך המים הלמ"מ", אך הבל יפצה פיהו גם הוא, כי מיום היות ישראל לגוי, רחקו גדוליהם מדרך העמים עובדי אלהים אחרים, ומי יתן ואדע מה הוא התקון הגדול הזה אשר חמדוהו אבותינו הראשונים, בראות אותו בין העמים? הלא לפי אמונתנו לא היתה התבל מים לבד, בטרם נברא כל דבר? הלא אנחנו נאמין, כי ארץ ושמים ומים יחד נבראו, ובשלישי נקוו המים אל מקום אחד, מה יתרון למים? אם יסוד מיסודות הבריאה הם, הלא עוד יסודות אחרות יש כמוהם? בלעדי אלה, הנה מצות רבות צונו ד' אלהינו, למען נזכור כי הוא בורא שמים וארץ וצבאם מאפס, ולא אחת צונו, לזכור מה היתה התבל בטרם נשלמה מלאכתו בה, כי מה לנו לזכור זאת, וכן המים לא היו ראשית לכל הבריאה, וגם לא אחרית לה? הנה כי כן מצאנו את ההלכות, כי תחלקנה ותהיינה לשני ראשים: הלכות קדומות, שנאמרו באמת למשה מסיני, ולא נכתבו בתורה, למען לא תהי תורת כל גבר בידו כי אם מפי הכהנים ותופשי התורה יבקשו לקח, והיו כל הקהל חברים כאיש אחד, שותי מים נאמנים ממקור אחד, אשר הלקה לנו יד אל אחד; והלכות מאוחרות, אשר תקנו ראשי העם למטרה ידועה, כמו תקנתם בעמון ומואב, שמעשרין מעשר עני בשביעית, כדי שיסמכו עליהם עניים (חגיגה ג' ועי' רש"י שם). הדרשות גם הן, תהיינה לשני ראשים, מקובלות, ואסמכתות; המקובלות הן אשר קבלו מפי משה רבנו, בשמעם מפיו את המצוה אשר צום; כמו המצוה: אל יצא איש ממקומו ביום השבת (שמות י"ז), אשר תכיל בקרבה הפקודה, לבל יוציא איש משא ממקומו, ותהי מלת "יצא" כמלת: והעיר היוצאת אלף (עמוס ה'), כי לולא זאת, איה עבר הרוח על ירמיהו הנביא לאמר: ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת? (י"ז); והאסמכתות, הן אשר תקנו למטרה ידועה, כאשר נדבר בזה בהגיענו אל תקנותיהם, אל דינים אשר היו להם מאז, וסמכו דבריהם, על דברי תורה, אם למען לא ישכחום, או ע"ד "ליכא מילתא דלא רמיזא באורייתא", או למען ישמע העם, ולא יזיד לעבור על דבריהם. וכה אהבו להסמיך דבריהם, עד שגם דברים פשוטים אשר ידענו טעמם או נראים לעין, סמכו על דברי הכתוב, כראיתם על הסנהדרין שצריכים לשבת כחצי גרן עגולה (סנהדרין ל"ז) וכראיתם מים שעשה שלמה על הכלל כל שיש ברחבו טפח כו' (עירובין י"ד). לאלה האסמכתות, תחשבנה עוד דרשות אשר נזכירן. כבר הגדתי כי אנשי כנה"ג, בחפצם להסיר לב ישראל מאחרי האלילים, צוו להיות מתונים בדין, ובארתי דבריהם: כי הזהירו לבל ילמדו עוד אל דרך זרים, מבלי לפלס מעגלם; אך עוד רעיון אחד צפון בדבריהם אלה, לדעתי, והוא: כי יעמיקו בדברי התורה במתינות, ויעמלו להוציא לאור משפט, לבל תתיצבנה חוקות התורה לשטן להם בדרכי חייהם. על כן העמיקו בדברי המצות, ויוציאו משפטים יקרים, אשר כל חפצים לא ישוו בהם, ואני לא אזכור פה רק מעט מהרבה. אין לך דבר העומד בפני פקוח נפש, שנאמר "וחי בהם" ולא שימות בהם (יומא פ"ה ע"ש), והדבר הזה לא היה הלמ"מ, כי רבות עמלו למצוא לו מקרא מן התורה; היתר נדרים הפורחים באויר, שנאמר לא יחל דברו, הוא אינו מחל כו' (חגיגה ו'), גם זה לא היה הלמ"מ, כי הלמ"מ לא תקרא בפיהם פורח באויר; "עין תחת עין" – ממון, גם זה לא היה הלמ"מ, כי שאלו "ב"ק פ"ד) "ור"א לית ליה ככל הגי תנאי?" ואם היה הדבר הלמ"מ, כי אז העמיקו שאלה וישאלו "ור"א מי פליג על ההלמ"מ?" אות הוא כי חמלו, גם על רשעי ארץ, כאשר דרשו "ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה" (סנהדרין מ"ה); נהרג הנידון אין העדים נעשים זוממים, שנאמר "כאשר זמם" – ולא כאשר עשה (מכות ה'), ודין זה נלמד מדברי הכתוב, ואינו הלמ"מ, וטעם דבר זה כתב הגאון בעל "בקרת התלמוד", כי לולא זאת לא יאבה גבר להעיד על רעתו מאומה, כי יתלו לו חייו מנגד עד בוא חליפתו, מפחד גואלי הדם פן ישכרו עליו עדי בליעל להזימו; ומה רבו הדרשות אשר דרשו בענין בן סורר ומורה לבל יוציאו להרג נער אשר אין בו עון זולת המרותו פי אביו לאכול בשר ולשתות יין (סנהדרין ע"א) ואמרו שם: בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות ולמה נאמר? דרוש וקבל שכר, באור דבריהם לדעתי, כי תהיה חתת הורים על הנער, פן ימר אחריתו, על כן יטה אזנו לקולם והיה זה שכרו. וכדברים האלה כתב גם הגאון בעל בקרת התלמוד (ערך אם למקרא) על מה שכתבה התורה עין תחת עין; (וה' ריגייו לא הבין דברים אלה כפי עמקם, על כן הוציא משפט מעוקל בספר בחינת הקבלה (149); "ופרשו השמלה" – המחוורים כשמלה, (מגלת תענית פ"ד); "וירקה בפניו" – לא בפניו (שם) ועוד רבות כאלה, אשר הזכירן הגאון הזה בערך הנ"ל ואשר לא הזכירן. והיסוד הזה היה להם לאבן פנה להקל בדבריהם, כמו: הלכה כדברי המקל בעירוב (עירובין מ"ו); הלכה כדברי המקל באבל (שם), בשל סופרים הלך אחרי המקל (ע"ז ז' וע' תו'); ואם הפוסקים האחרונים לא שמו לבם לכללים אלה, אם בצדק, אם שלא בצדק, הזאת חטאת נפשם? ראו, חורפי התלמוד, כי לא להכביד אבן מעמסה על זרע יעקב, היתה מגמת פני חכמיו, כי אם להקל מעליהם! בדברי על אדות הדרשות, לא אוכל לעבור מבלי לדבר על אדות המשנה בסוף גטין: ב"ש אומרים: לא יגרש אדם את אשתו, אא"כ מצא בם ערות דבר; ובה"א: אפילו הקדיחה תבשילו; ר"ע אומר: אפילו מצא אחרת נאה הימנה! אשר מבקרי מומים-לא-היו, ובתוכם ה' ריגייו בבחינת הקבלה (250), רעמו פניו על ב"ה ור"ע, על הפוסקים כדבריהם, ואני לא אשאל את המבקרים האלה אם יחלקו גם הם בין זיווג ראשון לשני, אם נשאלם ומדברי הכתוב: ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות? (דברים כ"ד) האומר כי גם בשנאתו לבד יוכל איש לשלח את אשתו? אך אחרת אשאלם ונראה מה יהיו חלומותיהם! נסירה יא עינינו רגע מימי קדם, ונביט על בני דורנו אלה, אשר דברי רבינו גרשם מאור הגולה ז"ל ורעיו עצרו בעד כל איש ישראל לבל יגרש את אשתו בלי חפץ לבה; האם אין עוד אכזריות רצח בקרבנו? לא! עוד תגרשנה נשי עמי מבית תענוגיהן! עוד תראינה עינינו עוללי טפוחים ישבעו עמל ויגון, מבלי מצוא מנוח גם בחדר הורתם גם בבית אביהם, כי רוח עועים הפריד אמם מאת יולדיהם! ואם יבצר מהם לזרוק ספר כריתותיה בתוך ארבע אמותיה, – יציקולה, יכבידו אכפם עליה, עד אשר יצר לה מקומה, אשר לא יכירנה עוד, ובלי חפץ תלך לעמוד לפני הפלילים, אשר שם יתן אישה לה ספר כריתותיה. – המעט בוגדים אשר יעזבו מולדתם ונדדו אל מרחקי ארץ, ועזבו נשיהם כאלמנות חיות, ובניהם כיתומים יבקשו לחם, ורעיותיהם תפרשנה כפיהן להם במכתבי העתים לחרפתנו ולבשתנו, תבקשנה מהם כי ישלחו להן ספר כריתותיהן, ויעזבון לנפשן–ואין שומע להן! עתה מי יחשוב עון לבית הלל ולר' עקיבא, אשר עמלו לבאר דברי התורה בבאורים אשר לא יהיו לשטן להם על ארחות חייהם, כאשר צוו מפי אנשי כנה"ג: "הוו מתונים בדין", באמרם: "אפילו הקדיחה תבשילו, אפילו מצא אחרת נאה הימנה", כי לולא ישנאנה ולולא יבקש תנואות לה, הלא לא יגרשנה, ואם בזאת יחפוץ הלא ישבת השלום בביתם והוא מתאמץ תמיד למרר חייה ולקצר ימי עלומיה? אפס כי גם לזאת מצאו מרפא, בתקנם גט מקושר לכהנים, אשר לא יוכלו לשובב נפשות ריש פ"י), ובאגדותיהם אשר הרבו לכסות קלון על איש אשר יגרש את אשתו (סנהדרין כ"ב, גיטין צ'), ומה היה להם עוד לעשות? עוד תקנו תקנות להרחיב צעדינו תחתנו בארצות החיים, ותקנות להסיר מכשול מדרך התורה, ועמהן הגזרות, אשר גזרו להיות משמר לתורת ד', כאשר צוו "ועשו סייג לתורה"! התקנות הן, כאשר תקן הלל הפרוזבול, ועוד תקנות מפני תקון העולם, באשר זכרו בפ' השולח, תקנות אושא, תקנות עזרא (ב"ק פ"ב) תקנות ר' יוחנן בן זכאי (ר"ה ל"א) וכאלה; הגזרות הן, גזרות אשר גזרו בימי נחמיה בן חכליה (שבת קכ"ג), וי"ח גזרות שגזרו ב"ש וב"ה (שם י"ג) וכאלה רבות. התקנות והגזרות האלה לא לנצח נוסדו ורשות לחכמי דור דור לשנותם לפי הצורך על פי התנאים האלה: 1) בדבר הנעשה על פי בית דין וטעמו עוד עמד בו, אין בית דין אחר יכול הימנו בחכמה ובמנין (עדות פ"א מ"ה) 2) י"ח גזרות שגזרו ב"ש אפילו גדול מהם לא יוכל לבטל (ירושלמי פ"ק דשבת). 3) תקנה שנתקנה לדור אחר, גם בית דין קטן יכול לבטל (גיטין ל"ו). 4) תקנה וגזרה שלא פשטה ברוב ישראל, אף אם עמד טעמה בה, יוכלו גם בית 7) דין קטן לבטל, אך צריך לזה מנין אחר (ע"ז ל"ז). 5) תקנה וגזרה אשר סר טעמה, יוכל גם בית דין קטן לבטל, וצריך גם לזה מנין אחר. כן בטלו ריב"ז וחברו ר' אליעזר תקנה קדומה, אשר תקנוה בלי ספק גדולים מהם (ביצה ה'), וכן התירו חכמי הדורות איסורי מוקצה רבים אשר תקנות נחמיה בן חכליה ורעיו (שבת קצ"ג); ואולי היו ההתרים האלה סבות לגזרות רחוקות, כגזרת ביצה שנולדה ביו"ט, משום פירות הגושרין ומשקין שזבו, לדעת רב יוסף ורב יצחק (ביצה ג'), למען לא יזלזלו בקדושת המועד, בראותם כי הותרו להם דברים רבים; כן בטלו תקנת עזרא, אשר תקן טבילה לב"ק (ברכות כ"ב); ואולי היה ראשיתה לכבוד התורה אשר חולל בימיו, כי גם בשפת עבר לא יכלו לדבר, ובימי ר' יהודה בן בתירא שב כבוד התורה לאיתנו, וטבילה זאת היתה למפגע להם, ותביא להם ביטול תורה, על כן בטלוה. 6) גזרה אשר גזרו מפני גבר אשר איננו מצוי במקום אחר וזמן אחר, אותו מקום ואותו זמן יכול לבטל גזרה זאת בלי בית דין ובלי מנין, כי בטלה היא מאליה (הרא"ש ביצה פ"ק סי' ה') לדעתי לא ידרש לנו מנין להתיר איסור אשר סר טעמו, כי אם להאנשים, אשר חלה עליהם הגזרה כמו ר' אליעזר, אשר חי גם בהיות מקדש ד' על תלו (כי הוא ור' יהושע נשאו את ר' יוחנן בן זכאי למחנה הרומאים, כאשר אמרו בהנזקין) והיתה החובה עליו להעלות פירותיו לירושלים (ביצה ה'); אך האנשים אשר נולדו אחרי סור טעם האיסור גם בלי מנין יוכלו להתיר האיסור הזה, ומלבד אשר יורה לנו התלמוד (ביצה שם) דבר זה, כי הדבר הזה, שצריך מנין אחר להתיר איסור קדום נלמד מהר סיני ומכרם רבעי, שאין שתי אלה ענין לחידושנו, נמצא עוד משען לזה בדברי רבינו אפרים והרז"ה ז"ל (הרא"ש פ"ק דביצה סי' ד') ובדברי הגאון בעל קרבן נתנאל (שם סי' כ"ז). ובזה יבוא נכון נמנו לבטל תקנת עזרא? ומדוע בטלו בלא מנין תקנת אנשי כנה"ג, לקרוא את המגילה 8) בי"א בי"ב ובי"ג לאדר? (מגילה ב') ודברי רב יוסף (ביצה שם) לא יתנגדו לזה, כי איסור ביצה תלוי ביום טוב, כמבואר לכל מעיין שם. והנני מחכה למי שדעתו רחבה מדעתי להגיד משפטו על דברי אלה בראיות הלקוחות מן התלמוד. דברים רבים אסרו ליושבי ארץ זאת ולא ליושבי ארץ אחרת, כאשר אמרו במקומות אין מספר: "הא לן והא להו" ודברים אחדים תקנו למען התינוקות (עירובין מ'). הנה אלה תנאי התקנות והגזרות; ועתה אשוב לצור מחצבתם. עוד ראשי העם ישיתו עצות בנפשם, לבער את רוח הטומאה מעמם, להחליף כליל את האלילים, ורעה חדשה נהיתה; למודי חכמי יון, ושיטת עפיקור הבנויה על אהבת התענוגים, פרעו פרעות בישראל (דברי הרב החכם פין נ"י בשרון 23 שנה ראשונה); כהני אל עזבו את התמיד, וילכו לראות במעשי המשחקים על במות ישחק. אחריהם עמל הורדוס האדומי למסוך בקרב ישראל רוח בני רומא; ולהקדים פני הרעות האלה הגבירו חכמי הדורות לגזרותיהם לבל יתעה העם בתהו לא דרך לנטוש תורת אלהיהם. אך כל אלה כעין המה מול הצרה האחרונה אשר באתנו, כי שמם בית מקדשנו, זרע ישרון נפוצו בידי שוביהם ומתגרת ידם כמעט כלו; ותחת אשר בימי קדם תוכו לרגלי מלכם, ישבו על ארצם ובארץ עמים אחרים לא כשבוייי חרב, היו לגוי אחד ומכל משכנות ישראל היו נשואות עיניהם לדביר הקדש, ובכל שנה באו להראות את פני ד', ויזבחו זבחיהם לרצון לפניו, ויעוזו כלם במעוז ויושבי על מדין עצרו בעם לבל יפרעו פרעות בדת אל חי, – היו עתה לעם מפוזר ומפורד העושה כל הישר בעיניו, ולב יושבי הארץ האחת ורוחם רחק מלב יושבי ארץ אחרת ומרוחם, ולולא האמונה שהיתה למו, כי עתה התבוללו בגוים ושם ישראל נשכח ממתים מחלד, אך האמונה, אך היא עצרה כח ליחד לבותם. אז ראו, כי גם בשבת ישראל בגוים מבלי מלך בקרבו, גם אז לא יכחד עצמו; כי עוד שלטון רוחני לו, ממשלת האמונה, אשר היא תחבר כל זרע ישראל, ממזרח ומים ומאפסי ארץ כאיש אחד; על כן הוסיפו אומץ להגלאה הזאת, אשר אין בידה עוד שבט מלכות לנהל בניה – בגזרות וחקים שונים, לבל יחלש עוזה בלב שומריה הנפוצים בין עובדי אלילים אכזרים מחיתו יער המציקים להם כל היום, ולבל ישט לבם אחר טובות חולפות, אשר יעשו להם תוקפיהם, בהתחברם להם, לעבוד את פסיליהם; ובחקים חדשים אלה אשר סביב שתו על כל איש ישראל, ואשר בהם חדשו את פני האמונה, ואשר היו לקיר ברזל בינם ובין אדוניהם ואשר הזכירום תמיד חובותיהם לאמונתם, ממשלתם הרוחנית, העמידונו בחיים כהיום הזה! (ובזה יהיו דברי השוגה בבחינת הקבלה (33), אשר התלונן על ריבוי הגזרות אחרי החורבן, כמוץ לפני רוח!) הרביתי עתה לדבר מצדקת התלמוד ורוחו, תכונתו ומגמת פניו; ועתה אשאל את חורפיו, אשר זכרתי בראשית מאמרי זה, איכה העזתם פניכם לקרוא את חקי התלמוד הצדקים בשם "חקים מהבילים" בטרם הראיתם לנו כי ידכם רב לכם לבקר את התלמוד? ואם בתום לבכם תאמינו לקול רעיכם מגדפי התלמוד או עובדי הזמן פתוכם ויאמרו לכם, הזמן הזה לבדו די הוא להדוק כל דת? הלא לא טובים אתם מהפתאים המאמינים לכל דבר, ואיכה תחפצו כי לא נאמין. בכל חכמי ישראל עד הרמבמ"ן ז"ל ובהרמבמ"ן ובוויזל, ובראפאפארט ובלעוויזאן ובלוצאטו, ועוד שלומי אמוני ישראל, כי אם נשמע לקח מפי מאמינים לכל דבר כמוכם? ועוד תרהיבו בנפשכם להלשיננו לפני העם אשר בקרבו אנו יושבים? בכאב לב הנני אומר, כי לוא ירבו כמוכם עתה יצדקו שומרי נשף בימינו בהניאם את בניהם מלמוד לשון וספר, כי טוב אויל משריש ממתחכם בוגד בעמו; אך לאשרנו מעטים בנו בנים שובבים כמוכם, המטיבים פניהם לבקש אהבת סוררים רועי רוח בקרב בני עם אחר. שאו נא עיניכם וראו היכלות בנוים כמו רמים לעם ועם, בהם יעריץ ויקדיש איש את אמונתו; שימו עיניכם על החנויות הסגורות ביום חג שכנינו וראו כי כבוד תנחל כל אמונה מאת בניה; לכו למדינות צרפת ואיטליא ארצות החפש ופתחו פיכם שם לחרף את שם אחד מקדושי אמונתם, אם לא בבתי כלאים ישימוכם ואחריתכם תהי מרה כלענה –; ומדוע תגרע אמונתנו מאמונת עם אחר, כי כל רועה רוח יכסה קלון פניה? ראו כל עובדי הזמן, המסירים לב נערי עמנו מאחרי תורתנו, הלא אם כל העמים ינחילו כבוד לדתם אשר גם בלעדיה לא יכחד עצמם, כי ארצם בידם, שפתם אתם ומלכם בראשם; אף כי אנחנו זרע ישרון, הנפוצים בארבע כנפות הארץ, אשר אך אמונתנו מקור חיי לאומנו! הלא אך בשלש אלה יודע עם בקרב לאמים ושמו ינון עלי תבל: בממשלתו, בשפתו ובאמונתו; ואנחנו, אשר השתים הראשונות אבדו ממנו בפשע מהרסינו ומחריבנו, אשר גם המה ממנו יצאו, בימי שוממות בית קדשנו השני, הלא אך באמונתנו נחיה לעתות אלה, ואם גם נרה ידעך – הלא גם ישראל לא יזכר עוד!! שוו נא לנגד עינכם, אם כל זרע יעקב ישליך אמונתו אחרי גוו, כחפצכם, הלא בעוד מאה ומאתים שנה לא יזכור עוד נער עברי כי מיוצאי ירך יעקב הוא; חכמי ארץ ידרשו מעל ספר קורות עם ועם, וקורות ישרון גם הם תזכרנה לפניהם, הלא איש אל רעהו ישאלו: איה איפה עם קדומים זה, אשר נכבדות מדבר בו? איה עם נורא מן הוא והלאה, אשר כל כלי יוצר עליו לא הצליח, כי אמונתו היתה צנה וסוחרה לו, ובנהרי נחלי דם התוה שמו, ותהי לתו עולם על רחבי תבל? והתבוננו על מקומו – ואיננו, עקבותיו לא יתודעו, לא שם ולא זכר, בחטאת בניו אשר פרעוהו בשרירות לבם!! אשאלכם והודיעוני: מה משפט האיש אשר יפתח את שערי עיר מבצר לפני האויב הצר עליה, למען יעש את עמו כלה? הלא בצדק לא יתן לו כל ישר לב, חנינה, ובדור אחרון יהי שמו לשמצה, כי בגד בעמו בגד בוגדים ויוציאם להורג בשבתם לבטח עמו! ענו בי: אם לא ימי מלחמה לנו הימים האלה, בקום הזמן המכלה לאמים להאביד את אמונתנו, ממשלתנו הרוחנית, אשר בה כל חיי עמנו והתודעותו בגוים, ואנחנו בשארית כחנו נלחם בו, ואתם עובדי הזמן תאמרו, כי לא ינקה הזמן הזה כל דת ואמונה, ועל כן תפרקו מעליכם עול אמונתנו, ודרככם זה תורו גם לרבים חסרי דעת המאמינים בכם, ותפתחו את האזור המדביק לבות בני ישראל כאיש אחד,למען יהי לאל יד לוחמנו זה להתגבר עלינו; האם לא בוגדים בעמכם יקרא שמכם? האם לא בכנפיהם ימצא דם עמכם אשר מחלציו יצאתם? הלא תבושו, הלא תקחו מוסר, בקראכם את שמכם "חכמים" ודרך חכמה לא תדעו! זכרו כי החכם באמת סאקראטעס היוני הערה למות נפשו ויתן את רשעים קברו, אך למען לא יפר חקי מדינתו; ואתם תפרעו חקי ממשלתנו הרוחנית, במאנכם לעז על שרירות לבכם, בעת אשר ממשלתנו המדינית ועם הארץ לא יפריעו אותנו מעבוד את אלהינו עפ"י הדת אשר חקקו לנו חכמים אנשי השם ברוח התורה. ואתם רבני ישראל, חכמי לב! שמעו נא קולי אשר אשא אליכם, ואמרתי האזינו. ואני הנה ידעתי את ערכי, כי לא רם הוא, וכי אין בי חכמה לשים עצות בנפשכם, ומה אדע ולא תדעו אתם? אך זכרו נא מאמר חז"ל: איזהו חכם הלומד מכל אדם! ואל תשכחו דברי ר' יוסי "ומתלמידי יותר מכלם!", הנני דן לפניכם בקרקע ובאמרי הגאון רמח"ל ז"ל (בהקדמת ספרו מסלת ישרים) אומר אני לכם גם אני, כי לא אבוא להזכירכם רק אשר ידעתם גם אתם, ואתם בחסדכם הטו אזן לדברי, ואם משנה תמצאו בם הבינו לי באמרי ישר, כי שגיאות מי יבין? הן אתם תשבו על כס חכמי התלמוד, אשר לשתים היתה מגמת פניהם: לשמור אותנו לבל ישט לבנו מאחרי תורתנו, ולהרחיב צעדינו תחתנו לבל יצרו על דרך החיים; כאשר ידעתם וכאשר הוכחתי במאמרי זה: באותם לעשות דבר למזכרת נס, לא חתרו אחרי איסורים חדשים, כי אם לעשות תקנות מועילות, כאשר עשה ר' שמעון בן יוחאי בצאתו למרחב ממערת מחבואו, ויעמול לטהר מקום שהוחזקה בו טומאה (שבת ל"ג); וגם בכל הש"ס שבחו כחא דהיתרא; לוי שרא כלילה בשבתא (שבת נ"ג) אות היא כי נהגו בו איסור; ר"ע התיר לאשה בימי נדתה לעדות עדיה, הפך דברי הזקנים הראשונים, לבל תגעל בה נפש בעלה (שם ס"ד); על י"ח גזרות אמר ר"י: בו ביום מחקו סאה (שם קנ"ג); ר"ח חפץ המסומר לולא היה פחד ההמון על פניו (שם ס'); לרבים תקנו תפלת הביננו (ברכות כ"ח) צוו לנהג בדרך ארץ, לחרוש, לזרוע ולקצור (שם ל"ה), ואמרו שם כי העושים ככה הצליחו מעשיהם; לפועלים העושים בשכרם צוו לקצר בברכת המזון (שם י"ז); בדורו של רבן גמליאל עבוד כר"ג, בדורו של ר' יוסי עבוד כר"י (עירובין מ"א) ויתירו איסור שנהגו בימי רבן גמליאל; אמימר שרא למימלא בגלגלא, במחוזא בשבתא, אמר מ"ט גזרו רבנן וכו' הבא לא נינה איכא (שם ק"ד); עת לעשות לד' הפרו תורתך, ועל כן יצא שמעון הצדיק בבגדי כהונה לקראת אלכסנדר מלך מוקדון (יומא ס"ט); מוטב תעקר אות אחת מן התורה ואל תעקר כל התורה כולה (יבמות ע"ט) לולא פחדו מגזרת המלכות, כי אז בטלו גם יום טוב שני של גליות (ביצה ד'); לבית רבן גמליאל התירו בחכמת יונית ולאבטולמיס ב"ר ראובן התירו לספר קומי (ב"ק פ"ג) ועוד רבות כאלה אין מספר למו בש"ס; ומדוע לא תעמולו אתם להרחיב צעדינו תחתנו? ראו רבנינו, עמודי דתנו, כי חדלו הימים אשר שתו מלכי ארץ מוסרות על ידינו, למען לא נוכל לעבוד את ד' אלהינו; לא כן הימים האלה, עתה ימים יותר טובים באו לנו והננו נוהים אחרי חיי ארץ, לחיות ככל האדם. והדבר הזה ידרוש שינויים בחיינו, ואתם תעמדו מנגד, כמו לא היה דבר! רבים מומים גלה בנו החכם ערטער ז"ל בספרו הצופה לבית ישראל, רבים מומים גלה בנו החכם מאפו בספריו ואתם מחשים! רבים מומים יגלו יום יום סופרי מכה"ע, ואין שומע להם! הרב ר' יחיאל מיכל פינעס, האוהב עמו ואמונתו, בכל לבו הטהור, הפליא עצות במאמרו דרכי החינוך, בהמליץ (שנה שעברה נומר 35, עד נומר 45), וכל דבריו צדקו יחדיו, אין בם נפתל ועקש, וקולו היה כקול קורא במדבר! – רבים עתה המבקרים הבורים, אשר לא ידעו את התלמוד, ולא יבינו אל פעולתו, ובזדון לבם יתנוהו לשמצה, יוציאו ספרים, ובם יסירו לב נערים מאחרי תורתנו; ואתם תעמיקו לפלפל בדברים אין חפץ בם, ככלאים שלא בשעת עבודה, אם הותרו לכהנים, בציץ אם מרצה, בעת אשר איננו על מצה כהן גדול, בהולכת כל תנא ואמורא לשיטתו, באמירת הדרן על סיום מסכתא וכאלה; ואל חורפי התלמוד לא תשיתו לב, ואין מכם עונה! רבים עתה פריצי עמנו ומיום ליום ירביון, ואתם תוסיפו עוד גדרים וסייגים, אשר חדל כחם עתה להיות משגב לדתנו: הביטו בעין חודרת וראו כי הסייגים הרבים, אשר אך דורות קדם יכלו לשאתם, בשבתם במצר, ודבר לא היה להם עם אדם מעם אחר, לא יהיו כי אם למפגע לנו ולדתנו בימים האלה, והמה יהיו נסבה לרבים אשר פרקו מעליהם עול האמונה וינתקו מוסרותיה! כל מלכי ארץ ראו ויבינו, כי אך בחסד ובחופש יצליחו בארץ. וכל עוד יקראו דרור לעם ירבה לאהוב אותם בכל לב, ואתם פקידי ממשלתנו הרוחנית, מדוע לא תסירו מעלינו סייגים רבים, מעשי ידי האחרונים, אשר יכבדו עלינו כחול ימים?! זכרו חובתכם לעמנו ולדתנו וראו, כי באה העת לקומם הריסות דתנו בהשכל ודעת, ולהרחיב צעדי עמנו, בגרוע גדרים אשר יגדרו את דרך ד', ולדבר על לב עמנו, לחדול מפרנסות נמבזות, ללמוד לשון וספר והארץ אשר המה יושבים עליה לא תתקומם עליהם כי לא ירבו עוד נרפים, אוכלי לחם עצבים בגו: הן אמנם בטח לבנו בד' אלהינו, כי יקים את דברו אשר אמר למשה עבדו "אם יהיה נדחק בקצה השמים, משם יקבצך ד' אלהיך ומשם יקחך", וברוח נאמן נחכה על משיח צדקנו, כי יגאל אותנו מכל צרה באחרית הימים, עיר קדשנו תצא תורה ואור לארץ ולדרים עליה, ושם ישראל ינון לפני שמש; אך הלא גם ירמיהו הנביא צוה לגולי בבל, לאמר: בנו לכם בתים ושבו, ונטעו גנות את פרים… ודרשו את שלום העיר… כי בשלומה יהיה לכם שלום! (ירמיה כ"ט). עד אנה יהיה ריב בתוכנו, ריב אחים באחיהם? הלא תדעו כי ריב אחים הורידנו מצרימה, ריב אחים חצה ממלכתנו ויוסף מדנים, ריב אחים הכריע לטבח בחורי ישראל ויהרוג במשמניו, בימי אחז מלך יהודה; ריב אחים נתתנו לעבדים למלכי רומא, ריב אחים שדד חפשנו, בהכריע אותנו אנטיפטר האדומי, בדור אחרון ימח שמו, תחת גאון רומא, וריב אחים כלה בנו חצי מות, ביום הרג רב, בנפול מגדולי יהודה לארץ ואדיריה כרעו לטבח, ביום שבות זרים חילנו, ובבית קדשנו שלח אש וירדנה! – ואש ריב אחים עוד תלהט בנו, תשלח רזון במשמנינו, תפר תורה ותגבל חכמה, ובין אבות ובנים תעורר מדנים; העד אבדון תאכל? אם עד היסוד בנו? הלא זאת תעשו, דרשו את שלום משכילינו, אהבו אוהבי האמונה בם, ונעקש דרכים – קרבו בחן וחסד, ובאלה תשיבוהו לדרך החיים! הן העריצים בנו בימי קדם, בעת באה ירושלים במצור מחיל רומא, שפכו כמים דמי גבורינו עדי צר כחנו ביום קרב, ונפול שדודים לפני צר; ומדוע נשגה אנחנו באולתם, לרדוף באף את גבורינו המשכילים, אשר כח בהם לריב ריבנו ולהשיב חורפינו דבר, ונקימם לאויבים לנו! – שורו, הן רוח חדש הערה בימים האלה על תבל ומלואה, ופראים יושבי מחשכים, גם הם ישלחו בניהם לאירופא, ללמוד חכמה ודעת; חכמות בחוץ תרונה, ותבונה ודעת תלכנה קוממיות וקולן הגיע גם לאזני אחינו זרע יעקב, על פיהן יחיו, ובמצותן בחלה נפשם בחיי לחץ, ואיש איש ייגע למצוא לחם חקו בנעימים; מנגהן אורו פנינו אשר קדרו ימים רבים. – אך אוי לנו, כי רבים מאחינו יושבי חשך וצלמות, הוכו בסנורים מזוהר קרניהן, לבשת – וישכחו תורת אלוה עושם; רבים אשר גרשו מהסתפח בנחלת ד', כי היתה אהבתם את החכמה להם לחטאה בעיני חסרי לב וידיחום; רבים אשר השום הוריהם חכמה בנעוריהם, ויעצמו עיניהם מראות נכוחות ויספו עלימו הבלי שוא ומדוחים, אך באו בימים, ויראו עמל בהבלי הוריהם, ויקיאו כסל, ויקיאו עמו גם תורת אמת! – הה תפוג תודה, ותעודה תשכח, ומיום ליום ירביון משבתי הדעת!! הנה הרוח החדש הזה, עשה גדולות ושמות בארץ, ואתם תאמרו לכלוא אותו, – לו היה לאל ידכם לעשות כזאת, לא היה כל צדקה לאיש לדבר משפטים אתכם בשם דת קדשנו; אך היא לא תצלח –! רבים ספרי חכמה ביד נערים, בעוד תרדנה עליהם דמעות קוראי בם, על אשר הוכו בבית הוריהם, תחת אשר קראו בם; רבים העוזבים נשיהם ועולליהם ונודדים לארץ מרחקים, לדרוש חכמה בבתי הספר; גם בלעדי זאת, הלא גם הורינו, בדור אשר לפנינו, עשו משמר על ומזוזות פתחי חכמה, ועמלם היה לריק, כאשר עינכם רואות, ומדוע נוסיף אולת על אולתם הם, ליגע בדי ריק? הלוא אך זאת נעשה לבנינו, בהכבידנו אכפנו עליהם, להרחיקם מן הדבר אשר בצדק לא יאבו לעזבהו, כי יחדלו לשמוע בקול אב ותופש תורה, כי יאמרו: "הלא כולם יחדיו אוילים"! אדוני הרבנים! ראו כי רעה נגד פנינו, ואם תחשו ומצאנו עון. קומו נא קדמו פניה בטרם תשפתנו לעפר מות, בטרם ירחק הרוח החדש את כבודם ואלהיהם בעד תענוגות חיי ארץ. זכרו הראשונות וקדמוניות התבוננו, כי לולא מנהלינו חכמי התלמוד וגאונינו ורבנינו אחריהם שהיו לנו, נחשבנו עם כתים ודודנים יורדי דומה, אך ימינם וזרועם היו בתומכי נפשנו, כי לא תשח לארץ. – ואתם היושבים על כסאותם, מדוע תחשו?הביאו עצה גם אתם, עשו פלילה, יסדו לנערי ישרון, ככל אשר יעצנו הרב ר' יחיאל מיכל פינעס במאמרו דרכי החנוך; הורום מוסדות האמונה והיו בימים הבאים זרע אמת מטע ידכם להתפאר; אספו אספה, חבר רבנים ומשכילים נאמני רוח יחדו, ושימו נתן לנו מימי בעלי השלחן ערוך ז"ל עד היום, והסירו משם כל דין חדש מקרוב בא אשר יכבד עלינו, וכל אשר בחכמת הקבלה יסודתו, כי אם "אין למדין מן האגדות" אמרו חז"ל, אף כי מחכמת הקבלה! ומה נעמו דברי הגאון הגדול רמ"ס ז"ל (ח"ס או"ח נ"ה) "המערב דברי קבלה בדינים, זורע כלאים בכרם"! – רבים דינים חדשים נלמדו מקושיות בעלי הש"ס, מאשר הקשו כה ולא הקשו אחרת, וכאלה, אשר באמת לא אבו השואלים האלה, כי אם לפלפל בחכמה, כאשר נראה בספ"ה מסנהדרין, שאמרו: "מנזיהותיה דמר כו'" ומאשר הקשו פעמים רבות מדברי אגדה, הנאמרים במשל ומליצה (סוכה ה' זבחים קי"ג ועוד) וכאשר כתב רבינו רש"י ז"ל (שבת קי"ד, יומא י"ג); רבים היו בלהקת המחברים, אשר ממרך לבם חפשו אחרי המרות, ועיניהם שעו מן הקולות, כמו הגאון בעל פרי מגדים ז"ל, ויחמירו גם בדברים קלי ערך, ולא כן אמרו חז"ל: "בשל סופרים הלך אחרי המיקל"! רבים היו המחברים אשר לא עלה לבם לשים תורה לעמם, וכל דבריהם לא כתבו. אך לנפשם, רק בניהם הוציאו לאור ספריהם אחרי מותם, ומלקטי הדינים מעל ספרי השו"ת (היושבים בד בבד ועוסקים בתורתם אשר נתנו לעמם, לא כאבותינו חכמי המשנה והתלמוד. אשר בעזרת רבים תופשי תורה, שמו חק לעמם; רבינו הקדוש לא נשען על בינתו, לאסוף דברי התנאים אשר קדמו לו, מבלי עצות רעיו ויאסוף חכמי הדור והמה יחדו המתיקו סוד לזרות ולהבר, וכן עשה גם רב אשי), שמים לחק על ישראל כמו היתה חובה על ישראל להטות שכמו, לסבול כל חומרא אשר יצאה מפי כל גדול באפסי ארץ! רבים הדינים אשר נאמרו לפי שעה. ואנחנו קדשנום, כמו מפי ד' יצא להיות לחקת עולם! ולמופת אביא לכם אדוני! דברי הרב החכם ר"י רייפמאן (בהשרון שנה ששית מספר 44) כי את אשר גזר הגאון בעל כנה"ג לבלי לעשן עלי מרורות בצום החמישי, היתה נסבתו, פחזות העם אשר נתעו לאכול ביום צום זה, במצות המתעה שבתי צבי, וגם הגאון הזה כשל בזאת, ועל כן הגדיל גזרתו 9) רבים היו הדינים אשר נהג בם אחד הגדולים, ובפי רבותינו בעלי השו"ע ואחריהם היו לחק לכל ישראל! רש"י ז"ל נהג איסור להושיט חפץ ליד אשתו ולקבל מידה בימי עת נדתה, וזה היה רק על דרך "קדש עצמך במותר לך", כאשר נאוה זאת לקדוש ד' כמוהו (תוספות, שבת י"ג ע"ב), אשר על פי הדין לא נאסר כי אם לישון במ"א הוא בבגדו כו' (שם ע"א), ומדוע הושם הדבר הזה לחק לישראל? (ש"ע יור"ד קצ"ה ס"ב) ורבת קלון ובוז יסבלו מזה יושבי החנויות לעין רואים! רבים המה המנהגים אשר יתנונו לשחוק בעיני העמים; ואתם אל תענו לי בדברי הרב בעל "חיי אדם", בהלכות ט"ב, כי לא נאוה לנו לשית לבנו ללעגם זה, כי דבריו אלה לא ישרו בעיני ד' אשר הבטיח לנו, כי יאמרו בגוים עלינו: הזה"! הלא עיניכם הרואות כי יקרו תהלות העמים בעיני ד', ואם כן אפוא, יאות לנו לשית לבנו גם ללעגם וגם דברי הרמב"ם ז"ל החכם באמת (בפיה"מ למשנת חלק) לא יכונו לפי דברי הרב הזה! שיתו לבבכם, אדירי עם, לכל אלה! הלא הדינים והמנהגים האלה, לא פשטו ברוב ישראל ולא נגזרו במנין, ומדוע יהיו לנו לחקת עולם? הישוו כל הזמנים וכל המקומות יחדו? הלא התירו חכמי האמוראים למכור כלי נשק לפרסים, (ע"ז ט"ז); הלא כתבו בתוס' (יומא ע"ז) כי אין רוח רעה שורה באלו המלכיות; הלא דעת הראבי"כ, כי אין דין הסיבה נוהג בזמן הזה; הלא התירו החכמים האחרונים לסחור בסתם יינם (יוד בר"ג); הלא הרמ"א ז"ל חתר בכל עז, להתיר זה גם לשתות (כן יעיד ה' ריגייו בספרו בחינת הקבלה צד 213, מתשובת רמ"א דפוס האנויא סי' קב"ד, והוסיף לאמר: כי בדפוס אמשטרדם השמיטו זה למען לא יתפשט ההיתר!) הלא הגאון השופט בשום לב, ה' יעבץ העיד, כי אביו הגאון ח"צ ז"ל עמל להתיר כל מיני קטניות בפסח, ולעקור חומרת הראשונים (דברי אגרת להגאון ר"מ שטיינהארט); הלא כתב רש"י ז"ל (סוכה מ"ד) כי גם מנהג נביאים אינו בלא תסור?! אחלי אדוני! אל נא תקשיחו לבבכם מדברי אלה, אל נא תהיו כגבור לא יוכל להושיע! אל תאטמו אזניכם לקול אוהב עמו ואמונתו המדבר אליכם!שיתו לבכם לימים הבאים – זכרו כי לא דאג המלך ינאי לימים הבאים, וימשח את אחד מבניו לשבת כסאו, כי אז לא באנו תחת יד הרומאים, לא היה בית וארצנו לא הקיאה אותנו! עשו לנו תקנות טובות ומועילות כאשר עשו לנו חכמי התלמוד ברוך זכרם! השמיעו קולכם במכה"ע ושיתו עצות בנפשנו לטוב לנו! אל תחתו מגדופים, כי מי יחרף דורשי טובת עמם באמת? מי מכל הסופרים דבר סרה על הגאון מ' גימפל יפה נ"י ועל מאמרו המחוכם בהמליץ (24) לשנה שביעית? הלא נגידים דבר, על כן מהולל שמו! – אז יהיה שמכם לתהלה בפי כל אהבי עמם ואחרון על עפר יקום ינחילם כבוד, כי תהיו מחסה לדת אל חי ומגן לעמו בימי רעה, ומשכורתכם תהיה שלמה מעם אלהי ישראל!", הנזכרת שם בגיטין, אינה הדס. אבל אמת הוא שנהגו לקצור הדס בעד הכלה, כאמור ברש"י בשבת ק"ג ד"ה "למיגזא". לא יועילו דבריהם) אך האמת, שנתרבו מגע ומשא, מה שכתוב: כל הורג נפש, וכל נוגע בחלל תתחטאו וגו' (שם ל"א) כמ"ש ביבמות שם, וא"כ איפוא תסוף גם קושית הגאון מלבי"ם נ"י, דאהני דבויא למגע ומשא ומיעוטא – לטומאת אהל! (ע"פ דרשות הפראפ. לאנדצערט) כבר הסכינו רבים וכן שלמים לדמות ולהשוות בנין גו האדם ופעולת אבריו לבנין מכונה ופעולותיה. ובאמת, אם נשים לב לתנועות האדם, אז נראה כי התנועות האלה דומות מאד לתנועות מכונה ולפי ראות עינינו נוכל לחרוץ משפט כי ההשואה הזאת יש לה על מה שתסתמך. אף כי תנועות אברינו שונות ורבות מאד, בכל זאת יש חוק וגבול להתנועות האלה, כי כל תנועה תצא לפעלה על פי תמונת מסגרת עצמות האברים, ואמץ השרירים והעצבים וכו'. אם נביט, למשל, על תנועת ההליכה אצל האדם, מבלי שום לב על שנוים קטנים התלוים ברוח כל אדם, בחנוכו וגדולו, אז נוכח כי התנועה הזאת אחת היא אצל כל אנשי תבל, אף כי בני האדם נפרדו למשפחותיהם, לשבטיהם ולגוייהם. חק אחד ומשפט אחר לתנועת ההליכה באנשים שונים, סדר וערך ידוע לה כמו במכונה, על פי הכח המניע תחליף רגל אחת את רעותה והניע את הגו ממקומו הלאה. האדם אשר רגליו שלמות ובריאות לא יעלה הרעיון אף בלבו לכווץ ולקצר עצבי רגליו על פי סדר ידוע, כדי להניע משא גוו קדימה;רעיונותיו יוכלו להיות אז מפוזרים ומפורדים לכל רוח, יוכל לשוחח את רעהו, או להיות תפוש במזמותיו, ובעת הזאת יתכוצו העצבים במשטר וסדר, יניעו את הרגלים, והגו יובל ממקום למקום, כאשר תעשה מכונה טובה ומסודרה ע"פ כח המניע אשר בתוכה. לבנו יתכווץ עד מאה אלף פעמים מעת לעת והכל בסדר נכון ומשטר נפלא, וכמכונה שואבת מים ישאב דמנו ויזרקנו בכח כמוה לכל חלקי גופנו. החזה יתרחב ויתקצר, כנאד הרוח, לפי מלאת החזה ברוח אשר הריאה שואפת או תריקנו. במלה אחת, הארגאניזם החמרי של גופנו שוה בדברים רבים למכונה. מקץ ימי הבינים בתחלת העת החדשה העיר הדמיון הזה רוח אנשים חכמים לנסות כחם לברא בריאות בעלי תנועה ופעולה, ע"פ חכמת המעכאניק, הידועות בדברי הימים בשם "גולמים" ( הפליא החכם וויקאנסאהן עין רואה בהראותו אוז מעשי ידיו אשר אכל ועכל אכילתו כיצור חי; ואדם מנגן בחליל ומחליף אצבעותיו כחק וכהלכה. גם החכם דראזע יצר אז בחכמתו נער כותב מכתבים ונערה פורמת על פי הנבל, אשר תנועות עיניה התאימו עם תנועות ידיה, וככלות הנגון עמדה ממקומה ותשתחוה ביראת הכבוד לפני המון העם המשתומם, ויהי לנס! לולא האמינו החכמים ההם אמונה אומן כי בנין גוף האדם שוה בכל דבר לבנין מכונה מעכאנית, כי אז לא נוכל להבין איככה הקדישו חכמתם הרבה והעת היקרה עם העמל להתעסק בהבלים כאלה, אשר בעיננו יראו כשעשועי ילדים. החכמים ההם אשר לא ברוחב דעתם מגדולי חכמי דורנו, תחת להביא תועלת אמיתית לטובת ישובו של עולם, בלו ימיהם בהזיות והשערות כי סוף סוף יצלח בידיהם לברא גולם חי פועל פעולות כאדם, מביא תועלת בכחו וגבורתו, אשר לא יירא המותה או חלי ומדוה. לפני שלשים שנה עוד הראו לעין כל נער הכותב מעשה ידי דראזע. בנין הגולם הזה נפלא כל כך, וגלגליו רבים ומסובכים יחדו, עד כי גם חכמי לב נלאו לבוא עד תכונת החכמת היוצר הזה, ורק שכל נפלא יוכל פעולותיו. האינקוויזיציה הספרדית חשדה את הנער הזה ואת יוצרו במעשה להטים וכשוף ותושיבם בבית האסירים, ולולא העמל הרב אשר עמלו חכמי הדור לקרא דרור, כי אז עשתה בהם שפטים נוראים, מזה נראה כי הגולמים האלה נמשלו אז בעיני ההמון כאנשים חיים מבלי כל הבדל, עד כי הטילו ספק אם נוצר ע"פ הטבע בידי אדם, או ע"פ שמות וצרופים, כשוף ולהטים וכדומה. יוכל היות כי גם החכמים ההם בעצמם לא נסו ולא קוו לפחת באף יצוריהם רוח חכמה ודעת,נשמת חיים עם כל כשרונותיה, אך מה יחסר לנו אם עבדנו לא יחכם, לוא אך ימלא חובותיו במשטר וסדר כמכונה מסודרה, ויהי אמיץ כנחשת וברזל, במקום העצמות והבשר של אדם חי אשר בעלה נבל הנה הנס, בימינו אלה, אשר הניסיון יחדו עם העת הורו לאדם דרך חיים, חכמינו לברא מכונות אשר תמלאינה פעולות אלפי אנשים ולא פעולות איש אחד, ואחת היא למו אם צורת אדם להן או לא!…. הניסיונות האלה צמחה תקוה חדשה לעשות כסף מאפס: הכח הנצחי הן ימציא כח עובד לעולם ולא ידרש כל הוצאה להסיקו ולהעירו וכדומה, נמצא, כי ישיגו רב תועלת מאפס. התקוה הזאת להתעשר הוליכה שולל ותעור גם עיני פקחים, כאבן החכמים אשר האלכימיקים בקשוהו שנים רבות ולא מצאוהו. כבר היה הדבר למצא פתרון לשאלה כאלה, רוב עמל וחכמה היו דרושים אל החפץ הזה. אך המטרה לרכש תועפות כסף מלאה חן וקסם כל כך, עד כי עוז בידה לעורר כח דמיונים כבירים, להוליך תועה באור מתעה ימים ושנים את הרודפים אחריה, לרמותם תמיד בתקוה כוזבה כי עוד מעט ומטרתם בידם, ולהכותם סוף כל סוף בעורון ושגעון, עד כי לא ידעו לתת חשבון לעצמם ממחשבותיהם ופעולותיהם, רק מעט מעט ברבות הימים נוכחו לדעת כי אין פתרון והתרה לשאלה כזאת. הסבה לכל הדמיונות וההזיות האלה היא אי ידיעת חכמת הטבע וסוד כח הצרור בכל אברי גופנו, מקורו ומהותו, הם חשבו כי גו האדם בעצמו יברא הכח הפועל, והחום והכח הם תוצאות בנין מעכאני נפלא, ומדוע יבצר מחכמי בנאים כמוהם לעשות כדמותו כצלמו? בימינו אלה כבר נדע כי החום והכח בגוף האדם מקורם כמו במכונת הקיטור. המזון הוא המקור האמתי לכח גופנו וחמו, הוא חמר נשרף, אשר ע"י העכול יבא בתוך הדם, וישרף לאט ע"י יסוד החמוצי אשר הריאה שואפת אל קרבה, כן ידוע לנו, כי המזון יהפך ע"י העכול, כאשר ישתנו העצים בתוך התנור אחרי עלותם כליל על המוקד. ההשתוות הזאת גדולה כל כך, עד כי נוכל לשער כמות החום וכח הפועל אשר יוציא האדם ע"פ כמות מזונו אשר יביא אל קרבו, ממש כאשר אנחנו משערים כח מכונת הקיטור ע"פ החמר הנשרף הנחוץ לה. בדעתנו עתה, כי גו האדם בנוגע לכחו וחמו לא יפלא בכל דבר ממכונת הקטור, כי בשניהם תלוי הכח הפועל בהחמר הנשרף אשר יעניקו להם, בדעת הזאת כבר צעדנו צעדים רבים קדימה ועזבנו אחרינו את החכמים בעיניהם אשר חפשו ובקשו לברא כח נצחי מאפס, ויבחרו להלביש חפצם אדם או חיה, המסכה הנסוכה על פלאי בנין גו האדם ושאר היצורים הורמה, אחרי אשר חכמת הטבע והכימיה עלו במעלות בימים האחרונים. אם בימי המאה העברה, טרם מקור פעולות הגוף, דמו והשוו בנינו למכונה, בימינו אלה על אחת כמה וכמה, אחרי דעתנו כי כל פעולותיו השונות והנפלאות כולן הן רק תוצאות חקי הטבע והכימיה. אמנם נגד משפט כזה יתעוררו רבים ומחשבה כזאת על האדם בחיר הנברא בצלם אלוהים יחשבו לחטאה, ויראונו בעליל כי גו האדם קשור בעבותות אהבה עם נשמתו אשר לא למכונה לזכות בחלק ממרום זה. ובאמת – מנהל המכונה אשר בשכלו יטנה לאשר יחפץ מחוצה לה, ומנהל האדם, רוח מבינתו, אחוז ודבוק בו, האדם יעשה כל מעשיו בחשבון ודעת. את ההבדל הזה שבין האדם ובין המכונה לא יכחיש כל איש, ולשוא יעמלו לדמות פעולות המוח הנפלאות ע"י התעוררות רוח האדם העולה למעלה למשכיל, עם פעולות מכונה המעכאנית. השכל הבריא יכחיש כל זאת, אין כל ספק כי גם פעולות הרוח תלויות בחקים חמרים ובמשפטי הטבע, אך עד הנה עוד לא גלו החכמים פני הלוט הלוט על השאלה הזאת, ומכבוד הרוח עוד לא נגרע דבר. אדר, תרמ"ו. ראדאשקאוויץ השודדים והמרצחים את בית היין אשר יתגודדו בו לחקור ממסך. בעלי או בעלות בית כזה מרביתם בני נבל גם בני בלי שם אשר לקחו ענשם בפלילים או בנות בליעל אשר נמלאו להן ימי צבאן בבית האסורים והבאים בתוכו לסבוא יין, בזויי עם המה אשר תקיא אותם חברת האדם מגוה. אסירי-אני אשר נרצה עונם, חברי גנבים שודדי ליל ושופכי דמי נקיים. שד ורצח אם יהיה בעיר פאריז יפרשו השופטים את רשתם על בית פריצים זה, ובכל פעם יגורו בחרמס את הנפש החוטאת אשר הם מבקשים. ממוצא הדברים המעטים האלה, יבין כל קורא משכיל כי מראות נוראות תראינה עיניו במספר הספור הזה. מקומות זרים מזרי זועה אשר על כל סביבם רשעים עריצים יתהלכו וכשרצי בתי מחראות ישרצו שמה. הסופר הנפלא קאפער הפליא מאד לספר הליכות בני הודו הפראים ועלילותיהם הנתעבות, שפתם העמוקה המלאה לה בלהות עם יפי, ערמתם ומזמתם הרבה להמלט כצבי מיד יוקשיהם, ואכזריות עברתם בהשיגם את אויביהם. הקורא את דבריו, יעוה משמוע, יבהל מראות, וידאג לאחיו בני עמו המתבודדים בארץ נוראה ההיא מאורת צפעונים ומקום תנים. ואנחנו ננסה הפעם לספר תהלוכות פראי אדם אחרים אשר גם הם זרים לנו, בחברתנו לא יתערבו, ובקהל עדתנו לא יחד מושבם, ורק בזאת אלה מאלה יפרדו: כי הפראים אשר נדבר בם אנחנו, לא רחוקים הם מאתנו, ובתוכנו הם יושבים, ואם נחרף את נפשנו לבקר את בתי היין אשר יערימו שם סוד ויתיעצו על דבר שד ורצח, אז נוכל לראותם עין בעין. להפראים האלה מנהגים זרים, בגדים מוזרים, נשים נכריות, ובלשון אחרת ידברו, לשונם מלאה תעלומות וסתרי מזמות מבהילות, סעפים נוראים ודמיונות מרגיזי נפש. כמוהם ככל הגוים הפראים יכנו איש את רעהו בשמות איומים אשר יתארו את תכונות רוחם, את חמס ידיהם וחטאת נפשותיהם, את עברת זדונם ואת רע מעלליהם. השמות ההם יקחו למו מאת החזיונות הנוראים בארץ. והדברים המשחיתים והמחבלים בתבל אשר ימלאו את נפש האדם רעד ורגז –. ועתה הט אזנך, קורא יקר! ותשמע חדשות ונצורות: סערה, ומטר סחף נתך ארצה, הלך הלך איש רם הקומה ולבוש קרעים, וישם פעמיו אל רבע העיר פאריז הנקרא בשם סיטע. הרבע הזה ישתרע מבית משוטטות בו לילה ויום, הוא עצרת בוגדים, רבץ מרצחים, מנוס ומקלט לכל זד ארור אשר תפלט העיר מקרבה. נפלאת היא בעינינו כי רק על יד בית המשפט יתקעו עדת ההם את יתדם' אף כי מדי יום ביום ילכדו ילכדו שם בידי שופטיהם ויאספו אספת אסיר אל בור, או יובלו לבמת מטבח ולמקום ההרגה –. בלילה ההוא נשף רוח קר בחוצות הסיטע, ושביבי אש העששית הכהה, התראו במי מדמנה הצפים על מרצפות האבנים מרוב הגשם. בתי צלמות הבנוים בלי סדרים, נשקפים על פני הישמון אשר ברבע העיר הזאת. להבתים הנבזים ההם חלונים שקופים אטומים אשר מסגרותיהם היו למסס גסס מזקן, וזכוכיותיהם שבורות מרוב ימים. דרך נתיבות חשך' יעלו גרי חדרי מות האלה במעלות צרות ואפלות המעלות צחנה ובאשה, אל מעלותיהם. שלבי המעלות זקופים מאד וגבוהים, עד כי בחזקה יעפילו לעלות אל הבתים השנים בעזר חבל דק הנטוי על פני הקירות הרטובים תמיד מזרם וממטר ושפך מי הרחצה אשר ישפכו עליהם יושבי חשך וצלמות ההם. בהגיע האיש אשר זכרנו, אל רחוב הפול 2אשר בתוך הסיטע, הלך רומה הלך וטפוף, כי ידע כי על אדמת בני גילו תצעדנה רגליו –. חשכת הלילה פרושה על פני חוצות, מטרות עז זרמו עבי שחקים, ורוח סעה וסער דופק בקול ילל עלי דלת ושער. מורה השעות אשר במגדל בית המשפט ישמיע את השעה העשירית. נשים סרות טעם נצבות במו אפל ומשוררות שירי עם 3. ולפי ראות עין נודעה להאיש אשר זכרנו נערה אחת המתגוררת בעיר בהלות ההיא, כי התיצב אצלה בקול המון ויחזיקה בימינה. והנערה התחלחלה ותשב אחור ברעדה ותאמר: "שלום לך, חרבונה!" 4 –. בשם מחריב ומשחית הזה, יכנוהו גרי הסיטע מיום צאתו "הלא את היא הזמירה!" 5, הרעים עליה בן הענק בקול פחדים, "ועתה כבסי את גרגרותי בדם ענבים או במשרפות המים 6 אם אין את נפשך לדעת את אגרופי כי עז! – ". "הכסף אזל מכיסי – " – השיבה הנערה ברעדה, כי האיש הזה נורא הוא על כל סביביו –. "אם אפס כסף, תאמין לך בעלת בית המרזח הין יין "אהה! עוד לא שלמתי לה גם בעד הבגדים אשר השאילה לי". "בת נעות המרדות!" נתן עליה השודד בקולו, ויהדוף את האומללה באגרוף רשע עד כי נפלה ארצה ותזעק מנהמת לבה. "מה לך כי נזעקת?" הוסיף השודד לדבר, עוד לא נחתה ידי בך – חכי נא מעט ותלכי במחול לקול מהלומות אגרופי – ". הנערה התנערה מעפר ותמהר ותנס מפניו בנתיב חשך והוא רודף אחריה בחרי אף וצועק: "עמדי עמודי!… אודיעה אותך דבר… עתה נתפשת עתה הנך בידי "ובדברו תפש בכפו הגדולה והחזקה, כף יד קטנה רכה וענגה, "עתה הנך בידי!" ענהו קול איש אלמוני 7.. "לא יד הזמירה בכפי?" שאל השודד, "ומי זה אתה האיש? האם חמוץ-זרוע? 8… אמור נא… הרף ממני… אוי אוי… למה תחנק את צוארי?… הרפני נא… תחת כי באתי בצל קורת ביתך…" "אינני חמוץ-זרוע!" ענהו האלמוני המחזיק בצואר השודד. "לא ממתי סודנו אתה" דמך בראשך! אך למי הכף הקטנה אשר תפשתי בכפי?" שאל השודד. "לאיש ריבך!" השיב האלמוני, ויוסף עוד להחזיק בצואר השודד ברב כח, כי עצבים ועורקים חזקים כמטילי ברזל לכף האיש הזר ההוא. הנערה האומללה עלתה מעלות אחדות במעלות בית חמוץ-זרוע – כי שם ביתו. – ותקרא מרחוק אל מושיעה, ותאמר: "רב תודות לך אדוני כי הצלתני מיד חזק ממנו! אמנם עתה לא אחת עוד מפניו, על כן הרף נא ממנו והמלט על נפשך! הידעת כי חרבונה הוא? –." "ואני איש זרוע רמה!" ענה האלמוני אליה. כרגע נדמו שני האנשים, ורק קול נחרת חמה נשמע בהאבקם יחד. "החפץ מות אתה?! צעק השודד, "אם לא תרפני כרגע, אסירה את חוטמך מעליך עד היסוד!" "חוטמי קטן הוא, ופה בחשכה לא תראהו". "אם כן נלכה לאור העששית"!. נלכה – ושם נתראה פנים, ענהו האלמוני ויסחבהו סחב והשלך עד העששית. שם התאבקו בחזקת היד, עד כי נפל השודד שדוד; אך כרגע קם הנופל ויתעודד, ויתנפל בזעם אפו על מתקוממו המתגאה בחסן גבורתו כארז אדיר, ואשר לא יאמן כי רך וענוג כמוהו יהי כביר כח ואמיץ לב, כזה לשבר זרוע גבור חיל וגדל כח כחרבונה. האלמוני הפיל עוד הפעם את השודד ארצה, אך הוא מאן עוד להכנע, ויתנער מעפר ויוסף עוד להלחם. אז הפך האלמוני את ידיו, וימטר מהלומות אגרופיו על ראש השודד עד כי הממו בתגרת ידו. השודד נפל כשור פר ארצה, ובקול ענות חלושה שחה מעפר אמרתו, ויאמר "רב לי כעת – הנני נותן לך את תודתי 9כי עצמת ממני – חזיז ורעם! לך זרוע עם גבורה! – זרועך עזה כמות! ועתה הניחה נא לי ככלות כחי – ". "אם לא יוסיף עוד להלחם, הניחה נא לו", אמרה הנערה אל האלמוני. "אך הגידה נא לי מי אתה? הלא בכל יושבי הסיטע אין איש – זולת המורה 10 – אשר באונו שרה את חרבונה ויוכל לו! – תשואות חן חן לך אדני כי הצלתני מכף העריץ הזה לבל יעשה אתי כלה! – ". האלמוני לא השיב דבר, אך הטה אזנו לקול הנערה, כי מעודו לא האזינה אזנו צלצל קול נעים כזה החודר חדרי לבבו, ויאבה להתבונן בה, אך חשכת הלילה עמדה לו לשטנה, ואור העששית לא עצר כח להאיר את הלילה. השודד הניע ידיו ורגליו אחרי שכבו ארצה כאיש נפעם רגעים אחדים, ויתנער ויקם מהארץ. "השמר לך אדני! "הוסיפה הנערה לדבר אל האלמוני, והשמר לך מפני חרבונה! נוס מזה – ". הרגעי נא בתי!" אמר האלמוני אליה, "אם מעט לו, אוסיפה לו כהנה וכהנה – ". "רב לך כעת – ענה השודד – ועוד נתראה פנים –" "התתאונן עוד?" נתן עליו האלמוני בקולו. "לא אתאונן – אך הנני נכנע תחתיך, כי עז בידך להרעים אבני רעם על ראש גבר!" ענהו השודד ביראת הכבוד אשר הטבעה בלבב כל בני גילו בהכנעם תחת ידי תוקפיהם. "מהלומות אגרופיך כזרם ברד ואבני אלגביש הלמו ומחצו ראשי – בזרוע עזך תטרוף זרוע אף קדקד – וזולת המורה אשר ידו בכל, לא יתהלל המתהלל כי שם רגלו על צוארי – " "ומה חפצך עוד?" שאלהו האלמוני. לא אחפוץ דבר רק לגלות אזנך כי אותך שת ה' למורה 11לי, וגם לך ישית מורה – כי זרוע רמה צופיה על כל בעלי אגרוף – אמנם עתה כי חזקתני ותוכל לי, עתה יודע לך כי כל גרי הסיטע ייראו מפניך. בעלי בתי המרזח ירת ויחרדו מפני תנופת ידך, וימלאו גרונך מבחירי יינם, וכל אותך –. ועתה אחלה את פניך להודיעני מה שמך ומי אתה? כי שפתיך תבענה שפת מתי סודנו כאחד זקני הסיטע; אולם אם מחברי גנבים אתה, דבר אין לי אתך! אנכי זה דרכי כסל לי להניף את המאכלת עת יצופו דמי לבבי על עיני, ובעבור זה הייתי אסיר-אני חמש עשרה שנה, אך בגנבה לא שלחתי ידי מעודי, וגם הזמירה יודעת זאת". דבריו" ענתה הנערה. "אם כן הדבר – אמר האלמוני אל חרבונה – אם כן הדבר כי כפיך לא נגאלו בגנבה, לכה ונלכה אל בית המרזח לשתות אשיש ענבים, בוא נא אתי ואל תירא!" "היטבת דבר, גבור החיל! – עוד הפעם אתן לך תודה כי גבור מלחמה אתה – לך אגרוף עם חזיזים! – עוד תצלנה שתי אזני – חזיז ורעם; אגרופיך ככשיל וכילפות יהלומן, וכפטיש יפוצצו ראש סלע – למדני נא וחכמני איכה תפליא כה את מכותיך". "אם תאבה, אלמדך להועיל –". אך לא את ראשי תלמד – חזיז ורעם! סערת אגרופיך על ראשי עוד תתחולל, ועל קדקדי עוד חמסה ירד –. עתה אחת אשאלך והודיעני אם ידעת את חמוץ הזרוע אשר היית בביתו?" "מי הוא זה חמוץ הזרוע? ההוא לבדו יגור בבית הזה?" "הוא לבדו, כי טעם כמוס לו לבלתי שבת עם איש זר בבית אחד –". "לא ידעתי את האיש ההוא מעודי – מפני זרם המטר באתי לחסות תחת קורת הבית הזה. ובראותי כי תכה את הנערה הזאת, ואקום להושיעה, זולת זה דבר אין לי בבית הזה". אחפוץ דעת את דרכיך – כי האיש אשר שיח ושיג לו עם חמוץ הזרוע לא יגלה סודו לאיש –". אחרי כן שם השודד אל הזמירה פניו, ויאמר: "נחמתי כי הניפותי ידי על נערה ישרה כמוך, ומה מאד היטבת עשה במנעך ממני את זעם הולם פעם זה, ולא יספת עוד לגרות אותו בי ככלות כחי –. עתה בואי נא גם את אתנו לבית המרזח, והאדון הזה ישלם, כי יש כסף לאדון זה. "אדני!" הוסיף חרבונה לדבר, נלכה נא לבית היין אשר יקרא בשם "שפן הלבן" 12, כי שם ימצא גם בשר למלאות הכרס וגם יין לשמח לבב אנוש". "בואי גם את אתנו", אמר האלמוני אל הזמירה "זה מעט כרה ממני תאות האכל" – ענתה הזמירה – כי כה משפטי מדי אראה מהלומות תזהם חיתי גם מאכל תאוה". "תאות האכל תשוב אליך בראותך את המטעמים" אמר השודד אליה. האלמוני, חרבונה, והזמירה, הלכו שלשתם אל בית היין. בעת אשר התאבק האלמוני עם השודד, עמד איש רם קומה ובריא אולם הנושא פחמים, באולם הבית אשר נכח פתח בית חמוץ-זרוע ופניו נפלו מאד, אך לא התערב בין המתאבקים להיות זרוע לאחד מהם. ובלכת שלשה אנשים הנזכרים לבית היין, הלך גם הוא אחריהם. השודד והזמירה באו ראשונה הביתה, ונושא הפחמים נגש אז אל האלמוני וילאט באזניו בשפת בריטאנית לאמר: "השמר נא, הוד מלכות! –", אך האלמוני לא שעה אליו ואל דבריו, ויבוא הביתה גם הוא. ונושא הפחמים לא מש מפתח הבית ועיניו משוטטות בעד חור האשנב אשר בדלת, מה יעשה בתוך הבית. בית היין אשר יכנוהו גרי הסיטע בשם "שפן הלבן" בנוי הוא בתוך רחוב הפול, ומעלותיו גבוהות וזקופות מאד. על פתח האולם תתנודד עששית עגולה ועליה רשומים בששר כדברים האלה "פה מלון ארחים". הבית הזה שפל קומה הוא ורחב ידים, קורותיו מכסות בערפלי קיטור, וקירותיו בפיח ושחור. מנורה אדמדמת בעלת ארבעה קנים, תאיר את פני הבית, על הקירות מחקים טוטפות בכתב ולשון השודדים. רצפת הבית רטובה, וצחנתה תעל באף כל הבא הביתה. בארבע פנות הבית רתקים ששה ששה שלחנות אל הקיר, ולפנים כסאות עץ. פתח קטן יראה בירכתי הבית ודרך שם תבוא בעלת הבית אל-בית המבשלות, מימין יראה עוד פתח קטן אשר שם יבואו הארחים אל חדרי משכבם הדומים כמחלות עפר; הנה זאת תורת הבית. שם בעלת הבית עלוקה, ושלשה המה מעשה ידיה: להשכיר מלון ארחים, למכור מאכל ומשתה, ולהלות בגדים בעד בצע כסף לעניי עם המתגוררים בהסיטע, והיא כבת ארבעים שנה. גויתה איתן, פניה מאדמים, זקן צומח יסב את האדמות. גבהה כארז, וחסנה כאלון, קולה העב, זרעותיה בריאות הבשר, וכפות ידיה הגדולות והרחבות יתנו עדיהן כי מבנות דלת העם היא. ממעל להשבכה אשר על ראשה, תתנוסס מטפחת ישנה אדמדמת ירקרקת, ומעטפת עור שפן תעטוף שית לה כל הימים. בגדי צמר לבושה, וסנדלי עץ מסבלים במסמרות רבות, תנעל על רגליה. מרוב שתה יין יתנוצצו פניה כעין נחושת קלל. על השלחן כדי מים וכוסות. היין ההוא מהול במים, ורק בכוס יתן עינו ביין מאדם. חתול גדול ושחור עם עינים מפיצות אש ירקרקת, רובץ לרגלי בעלת הבית, ודמיונו כמפלצת שד הבית ההוא. נפלאת היא בעינינו כי גם בת שובבה כבעלת הבית הזה, אשר ביתה בית מקלט לכל מעול וחומס, גם היא העמידה צלמי קדשיה בביתה! – אין חקר לרוח בני האדם! –. שני אנשים אשר הכרת פניהם המה, יושבים ונוגעים לאטי בכדי היין אשר לפניהם ולרגעים הם מתלחשים ברעדה. פני האחד כשלג ילבינו, מצנפתו יורדת עד גבות עיניו, וידו השמאלית מסתרה תמיד תחת השלחן, והוא לבוש מכף רגל ועד ראש. על ידו יושב איש צעיר לימים, כבן עשרה שנה, פניו כסיד יחורו, לחייו צומקות ורזות מאד, אור עיניו כהה ושערותיו שחורות ופרועות בלי סדרים. הנער הזה הוא צלם דמות חטאת נעורים. גבו יסב אל הקיר, ידו יטמון בצלחת. ומקטרתו לא ימיש מפיהו כי אם בשלחו ידו אל כוס. יתר האנשים הנמצאים בבית, נמשלו כפראים במדבר, מקול מצהלותיהם תצלנה אזנים, כי כסוסים מיזנים יצהלו, ובעת כי ישתקו, נדמו כבהמות שדי –. אלה הם האנשים השותים במזרקי יין בבית המרזח בעת אשר בא האלמוני עם חרבונה והזמירה אל תוכו. שלשה האנשים האלה, הם פנות הספור הזה, על כן אטיף עליהם דברים מעטים לתאר את תכונות רוחם והליכות דרכם: חרבונה הוא גדל קומה כאחד מילידי הענק, שערות ראשו כצמר צחר, גבות עיניו ארוכות ושעירות, ופאת זקנו צהובה מאד. להט השמש, סבל המצוקות גם עבודת האניה, הפכו את עיניו לעין נחושת קלל ככל אסירי-אני ואף כי יכנה בשם "מחריב ומניף חרב", בכל זאת, גם עקבות החמלה על פניו נודעו, ועז וגבורה באישון בת עינו ילינו. מעיל ירוק ומכנסי בד ילבש על בשרו, ומרוב ימים לא נכרו עוד צבעי קדמתם. הזמירה היא כבת שבע עשרה שנה. פניה כפני בת נדיב. רוח תם וישר מרחפת על כל יצורי גוה. וחכלילות הבשת על לחייה תמיד. כל אלה אותות נאמנים המה כי נפשה לא התגאלה עוד כל ימי שבתה בבית פריצים ההוא. שמרות עיניה כקורי משי, ויורדות ומכסות את אישון בת עיניה עד החצי, קוצות תלתליה תשתרגנה ותסבינה את שושני לחייה, ותעלינה ותקפנה את בדל אזניה, ומשם תטינה עקלקלותן עד המטפחת האדמה אשר על ראשה, לוית אלמוגים על צוארה, וחמדת מבנה בדי עורה, נשקפת מעל הפתיגיל אשר עליה. נעים צלצלי קולה, נגע בלב האלמוני, כי קולה כקול הזמיר בחדש האביב, אשר על כן חלו פניה בנות רבות מבנות הסיטא כי תשמיע את קול זמרתה באזניהן, ותקראנה לה בשם "זמירה". אך עוד לה שם אחר, בפי גרי הסיטע, הלא הוא "פרח-מריה", פרח אשר הוא צלם דמות הטהר והצניעות וישרת לבב, הקורא המשכיל יתפלא בשמעו כי זרע מרעים כיושבי הסיטע, ישאו על שפתם הנוראה את השם הנעים הזה אשר יתאר את טהרת הנפש וענוה צדק יתר הרבה מאלף תארים אחרים, ואשר דמיונו כשושנה חמודה אשר גם בגיא ההרגה לא תחדל מתת ריח ניחוח ומהרהיב לבב אנוש ביפעת זהרה –. ובאמת יפלא זאת גם בעינינו איכה תרוממנה מזמות בני בליעל כאלה להביע אמר במליצה נפלאה ונעימה כזאת! אין זאת כי אם נשמת האדם האוצרת בחבה רעיוני טהר לפני רדתה פלאים בחדרי בטן, היא תגיה עוד לפעמים אורה גם בלב עקש ורע מעללים, כשביבי אש אשר ישלחו עוד ברקיהם גם בהיותם טמונים בסתרי שפך הדשן –. האלמוני – אשר מעתה נקראהו בשם רודאלף – הוא בן שלשים שנה, גוו רך וענוג, יפה אף נעים, וכל רואהו לא יאמין כי רב כח הוא לשבר את זרוע רמה כחרבונה אשר יתן חתיתו על כל בני שחץ, לתכונות רוחו חליפות עליהן קו ולתארן בכתב אמת. פניו מלאים זיו יפי. לבנת מראהו, עיניו השחורות המפיצים צהלה ועצבת כאחת, והוד גאון צחקו, יתנו עדיהם כי איש אפרתי מבני מרום עם הארץ הוא אשר מרוב כבוד עשרו ויקר תפארת גדולתו רופפו מעט עמודי גויתו – לפעמים רחפה על פניו רוח עצבת, וזיקי אהבה וחמלה מבבות עיניו התמלטו, ולפעמים הפיצו עיניו עברה וזעם ואכזריות חמה, וכל רואיו אז לא יאמינו כי שביב חסד וידידות הופיע בקרבו מעודו. בהלך הספור אשר לפנינו, תגלה הנסבה אשר הסבה חליפות כאלה בתוכו. במלבושיו ובשפתו ובכל הליכותיו נדמה אז כאחד מיושבי הסיטע. בצעדם שלשה צעדים בבית המרזח, סמך השודד את ידו הגדולה על כתף רודאלף ויאמר: "יחי גבור החיל אשר גבר בכחו על חרבונה! – שמעו נא, רעים! האיש הזה הגדיל עלי אגרוף – ומי יעמוד לפניו בנופפו אגרופיו לחלק מהלומות? – בו בטח לבי כי ישבר גם את זרוע המורה בל יוסיף עוד לערוץ ארץ! –." אז נבהלו כל זקני בית היין, אילי הסיטע שרו שער, וביראה ורעדה נשאו את עיניהם על גבור מלחמה אשר כזה בגבורות ימינו הכניע גאון מלך כל בעלי אגרוף כחרבונה. אחדים פנו מהשלחן את כדי יינם הצדה לתת מקום להמנצח הגדול להזה, ואחרים נגשו אל חרבונה בחרדה, וישאלו את פיהו מי הוא זה האיש הנורא הזה? גם על בעלת הבית נפל פחד רודאלף, ותקם ותעמוד לכבודו, ותברכהו בשלום, גם שאלה ממנו מה הוא שואל מאתה. כבוד כזה לא נתנה לכל שוחרי בית יינה, וגם להמורה. אחד משני בנים משחיתים אשר דברנו בם – אשר פניו כסיד, מצנפתו על עיניו, וידו השמאלית מסתרה – פנה אל בעלת הבית וישאל בקול דממה דקה; "ההיה בזה המורה? –. "לא היה פה היום!" ענתה בעלת הבית. "ואתמול?" הוסיף הנער לשאול. "אתמול היה בזה" השיבה לו. "עם צלעו החדשה?" 13הוסיף עוד לשאול –. "התתנני לפני בת בליעל לגלות סוד אנשי שלומי? –. נתנה בעלת הבית עליו בקול המון. "שיח ושיג לי בערב הזה עם המורה" הוסיף המשחית לדבר. "ידעתי את שיחכם – אתם זובחי אדם! – " אמרה בעלת הבית בתלונה. "זובחי אדם?" קרא הבליעל בזעם, הגידי לי מאין תביא לחמך אם לא מזובחי אדם? – ". "התשים יד לפה?" "התשים יד לפה?" הרעימה עליו בעלת הבית בקול פחדים ותנופף את כד היין על ראשו והוא נסוג אחור וישב על מושבו. הזמירה הניעה בראשה אל הנער השואף את מקטרתו תמיד, וחרבונה נגש אליו ויאמר: "הוי קין"! העודך סבא יין ומקטר עלי מרורים?" פתה ענהו הנער, טוב לי נקיון שנים וחסר מנעלים ממנוע גרוני מיין שרף ומטאבאק", ובדברו לא פנה אל חרבונה, ועתר ענן הטאבאק עולה. שלום לך גברתי! אמרה הזמירה אל עלוקה, בצעדה אל בית המרזח. ברוכה את" השיבה עלוקה במששה את בגדיה אשר השאילה לה. "לך נאוה ללכת בבגדי כי תשמרי אותם לבל יכתמו – אני ידעתיך מיום צאתך מבית האסורים, ידעתי כי את עלית על כל בנות הסיטע". תחת אשר דמתה עלוקה לשמח בדבריה את לב הזמירה, הוסיפה עוד עצבת בלבה, ותדם ותורד לארץ ראשה. "יגער בי השטן – אמר רודאלף אליה – אם נפשי יודעת למה לך צלמי קדשך בביתך? האתהלך בארצות החיים כבת אל נכר? ענתה האשה הנוראה בתם לבב, ואחרי כן שמה אל הזמירה פניה ותאמר: "התשמיעי כעת את קול זמרתך?" "אחרי אכלה!" אמר חרבונה. "מה אשים על השלחן?" שאלה עלוקה את פי רודאלף. "שאלי את פי חרבונה, כי הוא יאכל ואני אשלם". " מה תשאל נפשך?" שאלה עלוקה את השודד, "דבר זקן בית היין!". "שתי מדות משרפות מים, בליל אכיל 14ושתי ככרות לחם חטים", ענה השודד ויפן אל הזמירה ויאמר: "התאכלי גם את אתי לחם?" "לא, ענתה הזמירה, כסף האכל עזבני". "מה לך בתי? – " הרעים פתאם השודד בקול שחקו על הנערה, מה לך כי לא תרהיבי בנפשך עז להביט פני מנצחי היפה באנשים? –" לחיי הנערה התאדמו ותשפל את עיניה ותדם. הביאה בעלת הבית את הארחה ותשם לפני חרבונה. ברגע ההוא בא איש מוזר הביתה, ובבאו נדמו כל המסבים ועיניהם נטויות על פני האיש ההוא; אך בהתבוננם בו כי הליכות כל שכן הסיטע לו, לא שמו עוד לבם אליו, וישובו וידבר כבראשונה. האיש המוזר ההוא ישב מול שני בנים משחיתים ההם אשר דברנו בם זה פעמים, ולא גרע מהם עיניו, אך הם לא שעו אליו ולא שתו "על דברתי" – אמר חרבונה אל רודאלף – על דברתי כי ישמח לבי על אשר נודעת לי אף כי הודעתני גם את תגרת ידך. "ועל מה זה ישמח לבך?" כי קנית לי בשר ויין, גם כי תראני בשונאי, בהמורה, נקמה אחת אפים – העזאזל הזה הכני מכת בלתי סרה, על כן אבה כי תראהו את נחת זרעך הנטויה. התדמה בנפשך כי לבעבור עשות לך שחוק אתנפל על המורה ככלב עז נפש?". ידעתי אדוני כי הוא יתגר בך מלחמה אם ישמע את גבורת ימינך". "אם גוו למהלומות ישאל, אז אענהו –. עתה נקחה לנו צנצנת יין צרפת מהול בדבש והזמירה תשמיענו אחר זאת את קול זמרתה". "יהי כן" אמר השודד. "ולמען התודע איש אל רעהו", אמר רודאלף אליו "נודיעה נא את שמותינו ואת משלח ידנו": "הטרם תדע כי שמי חרבונה בפי יושבי הסיטע. חמש עשרה שנה הייתי אסיר-אני, וזה כשלש שנים נרצה עוני. מלאכת ידי לחטוב עצים ולהמשות רפסודות מהמים. בקיץ יכני שרב ושמש, ובחרף יאכלני הקר והכפור. אלה הם הליכות עולמי!. אמר חרבונה אל רודאלף בשומו את ידו השמאלית על מצנפתו כמנהג אנשי הצבא. ועתה הגידה נא לי מה שמך? מי אתה? ומה מעשיך? כי בפעם הראשונה ראיתיך כעת – ואף כי לא יזעף לבי עליך, בכל זאת לא אכחד כי כאבי נצח ממכותיך האנושות – חזיז ורעם! אגרופך, זרם ברד עם אש מתלקחת. – הגידה נא לי היש לך עוד משלח יד זולת מחוץ את ראש חרבונה? – " "ציר אנכי" ענה רודאלף. "ציר? על כן ידיך ענוגות הן, אמנם אם כל רעיך גבורי כח הם כמוך, אדמה כי עז וגבורה הם פנות מלאכת הצירים – ואתה אם כנים דבריך כי חרש צירים אתה 15וגם איש ישר – כאשר יעידו פניך – למה זה תשחר את בית המרזח עצרת חברי גנבים ומרצחים? –". "יען כי אוהב אני את קהל רעים כאלה". "אין זאת!" נהם חרבונה ויגע בראשו. אך מי יודע – מי יודע אם לא תארח לחברה עם חמוץ זרוע אחרי אשר מצאתיך באולם ביתו? – ". "התחדל לפגוע אזני בשם הנבל הזה?" "רב לנו דבר אדות העזאזל ההוא! ואם יש את נפשך אספר לך תולדות חיי, ומשכרתי תהיה כי תלמדני איככה תפליא מאד את מגפות אגרופיך – ". "טוב הדבר – ענה רודאלף – ספר נא תולדותיך וגם הזמירה תספר את תולדותיה". "אנכי אספר", אמר חרבונה, "רוח סערה וגשם שוטף בחוץ, ומרגלי בית המשפט לא ישלחו כעת לרגל את הבית הזה. ידעתי תתענג לשמוע את תולדותי. ואת, זמירה! התספרי גם את את תולדותיך?". "אספר", ענתה הנערה בשפה רפה. "אך גם אתה תספר את תולדותיך", אמר השודד אל רודאלף ביראת הכבוד. "אנכי אספר לראשונה – ענהו רודאלף – "ציר אנכי…" "מלאכתך מה נעמה!" אמרה הזימרה פתאם "כמה תשתכר בכל יום?" שאלהו השודד. "בימי הקיץ אשתכר שלשה או ארבעה שקלים בכל יום". התעשה משתה תמיד"? "אם ישאר כסף בצלחתי אחרי שלמי שש אגורות כסף בעד מלון לילה…" "הם! שש אגורות כסף?!" שאלהו השודד בתמהון וישם ידו על מצנפתו כאיש צבא, ויאמר "יחי הוד מלכותו לעולם –!" באמרו את הדברים האחרונים האלה, הופיע צחוק נעים על שפתי רודאלף ויאמר: "בית מלוני רחב ידים הוא ונקי מאד, כי כן אהבתי". "אין זאת כי אם שר וגדול אתה בפאריז, כסף כאפר תפזר! שש אגורות בעד מלון לילה!!". "וארבע בעד טאבאק", אמר רודאלף. "שש וארבע הלא הן עשר אגורות, ארבע בעד ארחת הבקר, חמש עשרה בעד משתה הצהרים, ואחת או שתים בעד יין צרוף, הלא הן כשלשים אגורות ליום. גם לא אעשה את מלאכתי תמיד, כי יום או יומים בשבוע אקרא לי דרור". "היש לך אשה ובנים?" שאלה הזמירה ותתאדם, "כלם היו טרף לשני החלי-רע" ענה רודאלף. "ומה היתה מלאכת אבותיך? הוסיפה הזמירה לשאול את פיהו. "הם סחרו בבלואי סחבות". "ההשאירו לך ירושה?" שאל השודד. "בהיותי נער קטן, מתו עלי אבותי, ובן משק ביתם לקח לו את כל עמלם, ובהיותי לאיש נשפטתי אתו, וישב לי מאה ושלשים שקלים. "ומה שם אדונך אשר תעבוד בביתו?" "נבל שמו, וכשמו כן הוא, איש נבל ורע מעללים, ברעהו יעבוד חנם, יעשוק שכר שכיר, גם ישגה תמיד באהבת יין, כי על כן עזבתיהו, ויצאתי בגפי. בית מגורי ברחוב היהודים, בחצר השלשי אשר מימין לרחוב, ושמי רודאלף. אלה הם תולדות ימי חיי". "עתה תספר הזמירה", אמר השודד, ואני אחריה". "ספרי נא מראשית הדבר", החרבונה אל הזמירה. "מי הם אבותיך?, שאל רודאלף. "לא ידעתי אותם", ענתה הנערה. "לא ידעת אותם?" אמר השודד ויגע בראשו. "גם לא ידעתים, גם לא שמעתי מהם דבר. עם אבני השדה נולדתי –!. אם כן, אמר השודד, אחותי את, מצור אחד חצבנו – "הגם אתה, חרבונה, לא ידעת את אבותיך?" גם אנכי, בתי, גם אנכי אסוף חוצות כמוך. שאל רואלף את פי הנערה "לא ידעתי גם אותם. אך זאת אזכרה עוד כי בהיותי ילדה קטנה כבת שבע או שמונה שנה, גדלתני אשה זקנה, אשת מדנים, סרת טעם ועורת עין אשר נקראה בשם לילית יען כי חטמה מעקל עינה הבריאה ירקרקת, ונדמתה כלילית –". לילית! לילית! – קרא השודד בצחוק – אדמה כי עין בעין אראנה כעת –. "האשה הזאת" הוסיפה הנערה לספר, "האשה הזאת שלחה אותי מידי יום ביומו על המעברה החדשה למכור שם לביבות! בש, בתחבולות עשתה זאת למען יחמלו עלי עובדי המעברה וי ימו לי נדבות ידם. ואם לא הבאתי לה עשר אגורות, אז הפליאה את מכותי ולא נתנה לי פת לחם". הידעת אל-נכון כי היא לא אמך? שאל רודאלף. "אל-נכון!" ענתה הנערה, יען כי פעמים רבות גדפה אותי בשם אסופת-חוץ – ". הבכל פעם הכתה אותך אם לא הבאת לה עשר אגורות? שאל השודד. "בכל פעם – ואחרי כן שכבתי עיפה ורעבה על שק תבן אשר הכינה לי לילית, ועצמותי רחפו מצנה וקרח, כי התבן לא יחם את בשר האדם". צדקת בתי! אמר השודד, לחבק אשפתות יחם מחבק את התבן – כל זה נסיתי בימי ילדותי. "לילית נתנה לי בבקר בבקר את הארחה אשר נתנה לי בערב – הוסיפה הנערה לספר – ואחרי כן שלחה אות אל מגרש מאנטפויקאן לאסוף שם תולעים בעד הדיגים המשלכים ביאור חכה, כי לילית נתנה גן קני-חכה בעזבונה. לילדה קטנה רעבה וחשופת רגל כמוני, רב מאד הדרך מבית לילית עד מאטפויקאן". "אל תתאונני בתי על הדבר הזה – אמר השודד אליה – כי יען אשר הרבית לכת בכל יום, על כן גדלת עד כי דמתה קומתך לתמר, ובדברו חצב להבות אש לקטר את מקטרתו. "עיפה ורעבה שבתי עם סל תולעים הביתה, ואז הושיטה לי לילית בצהרים פת חרבה, ויהי בפי כדבש למתוק". "גם על זה אל תתאונני בתי! – אמר השודד – כי יען אשר לא הרבית לאכול, על כן מחטבה גויתך תבנית היכל". ובדברו העלה עתר ענן הטאבאק. אך מה לך אדוני ומנצחי רודאלף? למה זה נפלו פתאם פניך? העל כי שמעת את עני הזמירה? הלא כלנו ילדי עני ותלאה אנחנו? "הה חרבוניה!" ענתה הנערה, "ימי עניי ומרורי כמו זר נחשבו לך – ". "האמיני לי בתי! אמר השודד, כי כגבוה שמים מארץ כן גבהו תלאותי מתלאותיך – כי את שכבת בלילה על שק תבן ותחת קורת בית, ותאכלי לחם, ואנכי התגוללתי ככלב על משרפות שיד מחוץ לעיר תחת השמים ושלפתי עשב משרשי ירק להחיות ברעב נפשי, ופעמים רבות שכבתי בחרף וישנת בין האבנים אשר בשפלה, מבלי מחסה חבקתי אשפתות –". "ובכל זאת – ענתה הנערה – נקל הוא לגבר גדל כח כמוך לסבול עני ולחץ, לא כן לילדה קטנה רפת ידים וחסרת אונים כמוני" – אמנם בכל מצוקתי שמנתי עביתי אז… העוד לא שכחת זאת? שאל השודד. "עוד אזכרה כי בכל פעם אשר השיבה לילית את ידה עלי, נפלתי מתגרת המכה הראשונה ארצה, והיא רמסה אותי ברגליה ותאמר: "החולדה הזוללת הלזו לא תעצר כח לשאת מהלומה אחת, ובכל זאת שמנה היא ועבה". ומני אז קראה לי בשם חולדה. וזה שמי לעולם בפיה. תולדותינו מתאימות יחד" – אמר השודד ולא נתנה לבצע את דבריה – כי גם אנכי נקראתי בשמות רבים בימי ילדותי, נפלאת היא בעיני איך תולדותינו במאזנים תשאנה יחד!" – "גם בעיני יפלא זאת" – ענתה הזמירה ועיניה מוסבות תמיד אל חרבונה, כי גם בלי הכיר את הנסבה למה זה כסתה כלמה פניה בהביטה פני רודאלף, לא יכלה שאת עין עליו אף כי גם הוא נדמה לעינים בכל באי בית המרזח ההוא –. "ומה עשית בתי אחרי כי אספת את התולעים?" שאל השודד. אז הציגתני לילית אצל פנת לשקוד על כסי נדיבים לתת לי נדבות, ובשובי לפנות ערב הביתה אחרה לילית בנשף עד אשר נתנה לי לחם יבש, ואם ערבתי את לבי לבקש אכל בטרם באה עת רצון מאתה, אז הלמה ומחצה ראשי באגרוף ותאמר: "עשר אגורות לא אספת כיום, ולחם עוד תשאלי?" ויהי בהרימי קול בוכים מזלעפות רעב ותגרת מהלומות רצח, אז שמה לילית את סל הלביבות על צוארי, ותשלחני אל המעברה החדשה, שם ישבתי גם בכיתי בלילה, וכל עצמותי רעדו מרעב –". "גם אותי אחזה רעדה בכל עת אשר רעבתי – אמר השודד, לא יאמן כי יספר, אך אמת הדבר כי ברעב ירעד האדם כבצנת קרה – " "כה אחרתי בלילה עם סל הלביבות עד השעה העשירית ועוברי אורח העירו את לבבם לחמלה עלי, ויתנו לי איש איש כנדבת ידו. בשובי הביתה נתתי אל לילית את כל אשר קבצתי, ומני אז הוסיפה להכות אותי בכל יום בין הערבים טרם שלחתני אל המעברה החדשה, למכן אתן את קולי בבכי, ועובר דרך יתנו לי נדבת כסף. אך ברבות הימים הסכן הסכנתי לסבול מכותיה, ולא יספתי עוד תת קול בכים בהכותה אותי, וירע זאת ללילית רעה גדולה – ולבעבור הרעימה יותר, מלאתי שחוק פי ולשוני רנה בכל ערב במכרי את הלביבות אף ברעב ובקרה התמוגגה. שמעי נא! אמר השודד אליה, איך שמת מחסום לפיך לבלתי אכול את הלביבות בהיותך רעבה מאד?" "מגאוה וגדל לבב מאנתי לנגוע בהן, וזה היה בעוכרי –. ויהי היום בשובי ממאנטפויקאן עם סל תולעים, מצאוני הנערים השובבים הסובבים בעיר, הכוני, פצעוני ויגזלו את סלי ממני, אז ידעתי כי נכון בידי יום חשך! – כאשר דמיתי כן היתה. בבואי הביתה, הוסיפה לילית ליסרה אותי שבע על כל הימים, ולא נתנה לי פת לחם. לעת ערב בטרם הלכתי למכור את הלביבות, הוסיפה עוד לילית לענותני, הפליאה מאד את מכותי מכות חדרי בטן, נשכה בשניה את בשרי, והרבתה פצעי עד שפך דם. אך אנכי מלאתי שחוק פי, ושפתי תרועה,בעבור הכעיסה, אז חרה אפה בי עד להשחית, ותמרוט ביד חזקה את שערות ראשי, גם שערות דקותי. במקומות אשר יגדל הכאב מאד". "חזיז ורעם!" קרא השודד באגרופו על השלחן, תעבה עשתה בת בליעל הזאת לענות ילדה קטנה באכזריות חמה חנם!!". רודאלף השתומם ולמראה עיניו, כי עיר פרא כחרבונה יתקצף על דבר הנבלה אשר עשתה לילית להילדה, וישאלהו: מה לך חרבונה! כי התקצפת כה פתאם? "מה לי?" העוד תשאל? הלא שמעת? הנקלה זאת בעיניך להרים אגרוף רצח על ילדה קטנה רעבה ויחפה? "הגם לבבך מטיל ברזל הוא כאגרופך? –". "ספרי נא אחרית דבר" אמר רודאלף להנערה בלי פנות אל חרבונה. "אחרית הדבר, כי כאשר הוסיפה לילית לענותי למען אתן את קולי בבכי לחמלה עלי ולתת נדבות כסף, כן הוספתי להרעימה ולהרים קול זמרה, ויצאתי מביתה עם סל הלביבות הלך ורנן עד המעברה החדשה. ולילית סתומת העין נצבה אז על סיר הבשר אשר בתנור – כי בערב מכרה בשר – ובכל רגע הפחידה אותי בתנופות אגרופיה לבעבור אריד בשיחי, אך אנכי הרננתי מוצאי ערב למרות רוחה ולהכעיסה. ששה חדשים לא שלחתי את ידי לקחת לביבה אחת אל פי להשקיט רעבוני אך בערב ההוא השיאוני כעסי ומכאובי ורעבון נפשי לאכול לביבה אחת". "טוב עשית, בתי!" אמר השודד. "אחרי אכלי את הראשונה, לקחתי גם שניה". "טוב מאד!" אמר השודד. "אפס כי אשה זקנה המוכרת תפוחים שם, ראתה זאת ותקרא: לילית! לילית! ראי נא כי החולדה הזוללת אכלת את לביבות דבשך! –". "חזיז ורעם"! קרא השודד, איך חרד אז לבך ויתר ממקומו" "מה היתה אחרית הדבר?" שאל רודאלף את הנערה אשר תולדותיה נגעו אל לבו ואל נפשו. "חזות קשה הוגד לי אז" ענתה הנערה במנוחת לבב "סתמת העין נמלאה חמה וקצף גדול, אך לא יכלה לעזוב "את סיר הבשר בתנור לבל יהיה למאכולת אש". "הלא נדמתה לילית אז ככלב רע אסור בחבל אשר יתקלסו בו נערים קטנים, והוא לא יוכל למוש ממקומו –". כה דבר השודד וימלא שחוק פיהו, והנערה שחקה גם היא ותוסף לספר. "בשומי על לבי כי גם בעד שתי לביבות נכונו לי שפטים נוראים כבעד שלש, לקחתי עוד שלישיה, ובטרם שמתיה למו פי, הראיתיה ללילת ואכל לעיניה". "טוב עשית, בתי!" אמר השודד, אות הוא כי עז בלבבך – אמנם לא אפונה כי אחרי כן הפשיטה לילית את עורך מעל בשרך, האין זאת בתי?!". "ככלותה לצלות את הבשר, נגשה אלי, ואימה חשכה נפלה עלי. בחזקת יד החזיקתני ותסחבני אחריה, עוד לא נמחו מלוח לבי בלהות צלמות ההן אשר אפפוני אז. בין רגבי שלג וקרח סחבתני בזרוע עזה, רגלי היחפות התנגפו על אבני סלע, עצמותי חרדת נפשי התגברה לרגעים בהתבונני כי לילית לא תשמיע קול המון, עלי גדפים כפעם בפעם, ורק קול תלונה דקה מתהלך בין שניה – אחד מסנדלי נפל ארצה בין הרי שלג, ואנכי לא הרהבתי בנפשי עז להרימו, וברגל חשופה התנודדתי לרוץ אחרי לילית, ובבואה אל מחוז חפצה, ראיתי כי זרם דם נוזל מרגלי הפצועה". "הוי בת מרצח!" צעק השודד ויסף להכות באגרופו על השלחן, נשפך לארץ מררתי בזכרי איך סחבה בעלת אוב ההיא את הילדה העניה הזאת ברגל פצועה וזבת דם –". לילית העפילה עלות אתי אל עלית קיר קטנה. אך לפני עלותה, שתתה צנצנת גדולה מלאה יין שרף בבית המרזח אשר בתחתית העליה ההיא. בידה האחת החזיקתני, השנית אחזה את הצנצנת הגדולה העמוקה והרחבה אשר במדה כזאת שתתה תמיד בכל לילה. סוף דבר כי היא העלתני על העליה ההיא, ונפשי יצאה –. בדממה סגרה את הדלת בעדי – אז התנפלתי לרגליה ארצה, בכיתי בכי תמרורים מנהמת לבי, התחננתי במר רוחי, נשקתי את נעליה, ועפר רגליה לחכתי – אך ערלת אזנה משמוע, רק קול תלונה דקה בין פתחי פיה ישמע: "מה אעשה לך, חולדה? מה אעשה לך ותלטוש לי את עינה הירקרקת המפיצה שלהבת ומעופפת בחורה כעין צפעוני, ואנכי נופלת עוד על פני ארצה לרגליה. פתאם הלכה לה ותקח מלקחים". "מלקחים?" צעק השודד. "מלקחים?" שאל רודאלף," מה אותה המרשעת לעשות בכלי רצח זה?" "החפצה להכות אותך במלקחים?" שאל השודד. "הלמרוט בם שערות ראשך?" הוסיף רודאלף לשאול "לא! לא!" ענתה הנערה. ומדוע זה לקחה את המלקחים?" שאלו רודאלף והשודד כאחד. "לעקר בם שן אחת ממתלעותי 17", השיבה הנערה במנוחת לבב. השודד הרעים בקול זעם נורא ובקללה נמרצה, ויספוק כף, וירקע ברעש גדול, עד כי נבהלו כל אנשי בית המרזח, ויסבו את עיניהם על השודד. "מה לך, חרבונה, כי חרה לך עד מות?!" שאלהו רודאלף. "העוד תשאל?" ענה השודד בזעם אפו, ארורה היא לילית המרצחת! – לו נפלה בידי, כי עתה עשיתי אתה כלה!!". ובדברו נמלאו עיניו דם. רודאלף השתומם על אכזריות לילית יותר מחרבונה, אף כי טמן בחבו את רגשותיו, אך עוד יותר השתומם בראותו כי פרא אדם כחרבונה יתרגז ויתקצף כה על הנבלה אשר עשתה לילית –. "הגידי נא לי אם עקרה לילית את שנך במלקחים אשר לקחה?" שאל רודאלף. "עקרה – עמתה הנערה – "אך לא בפעם אחת ולא ברגע קטן! – אי שמים! עשר פעמים גרסה לילית את שני בפי בהחזיקה את ראשי בין ברכיה! אחרי כן עקרה את השן במלקחים גם בעזר אצבעותיה, ותאמר: "מהיום והלאה אוסיף לעקר מידי יום ביומו שן אחת אשליך אותך היאורה, ואתן את נבלתך מאכל לדגי המים, למען יקחו מאתך נקם על דבר התולעים אשר אספת לבעבור עלותם בחכה –". הדברים האלה ירדו חדרי לבי, כי לבי הכני מאז על אספת התולעים, כאלו עשיתי עול לצורר נפשות –". "ארורה היא המרצחת הזאת! מי שמע כזאת? מי ראה כרצח הזה?" קרא השודד ושלהבת זעמו מתלקחת. "ראו נא – אמרה הנערה – "ראו אם עקבות השן ההיא עוד נודעו? –" ובשחוק נעים פתחה לאט את שושני שפתותיה שניה הקטנות והקצובות כחרוזי פנינים ורק אחת מהנה נעדרה. רודאלף התפלא מאד בהתבוננו כי רשמי הזעם והקצף לא נראו על פני הנערה בספרה את הדבר הנורא הזה, ושביבי נקם לא בערו בה על לילית הארורה אשר מררה את חייה בזדון לבה. "ביום המחרת ברחתי מפני לילית – הוסיפה הנערה לספר – כי בחרתי להרחיק נדוד בתהו ילל ישימון, מגור באהל לילית. כל היום ההוא רצתי הנה והנה בחוצות צרות וחשכות מלאות עניי עם, ולא ערבתי את לבי לבקש פת לחם, היום רק והכוכבים נראו ברקיע השמים, ואנכי חשתי מפלט לי בין שדרות עצי שרפה העמוסים בחצר ורחב ידים, הרעב הציק לי מאד ונסיתי לרמות אותו באכלי חשיפי העצים, אך הוא שונא רמיה, ויוסף למץ את דמי לבבי כעלוקה. יד השנה חזקה עלי, ואישן. למחר בבקר שמעתי קול צעדים בחצר ואזחל על גחוני להחבא בין העצים. שם חמתי מעט, ולולא הציקני הרעב, כי אז אויתי לשבת שם כל הימים. כל היום ההוא לא חרפתי את נפשי לצאת ממחבואי, כי האמנתי כי לילית חופשת אותי לשבר את שני ולהשליכני המימה. כה נפלה עלי אימת לילית! –". "שמעי נא!" אמר השודד אליה, "אל תזכירי עוד את שם לילית, כי בארובות עיני –". "ביום השני אכלתי עוד מחשפי עצי לבנה ולוז, וחבלי שנה נפלו על עיני. אני שכבתי ואישנה, והנה קול כלב נבח עלה באזני, ואיקץ. הקשבתי ואשמע – והנה הכלב הולך ונבח, ומדי רגע יקרב אלי, פלצות אחזתני – ידעתי כי תלעג עלי חרבונה! על אשר פחדתי מהכלב –. "חלילה לי לשתות לעג – לא אלעג לך, בתי! כי נערה ישרה את, ומאד מאד אנחם כי הכיתיך –". "למה לא תכני? הלא כל מצאי יהרגני! כי אין מגן בעדי תחת כל השמים –". "אנכי מגן לך" ענה רודאלף ועיניו הפיקו זיקי חמלה. "רב תודות לך אדוני! אך חרבונה לא ידע אז כי תהי עוזר לי, וגם אנכי לא ידעתי זאת". "ספרי נא לי מה היתה אחרית הדבר?" אמר רודאלף פתאם. "בהסתרי בין גזרי העצים שמעתי כי שני אנשים נדברו איש אל רעהו: "הנה כלבי נבח", אמר האחר, "אין זאת כי אם אחד מחברי גנבים חתר בחשך בתוך החצר". כן אדמה גם אני, השיבו השני. ושנהם הסיתו את הכלב לחפש בחצר. אז נגש הכלב אל מקום מחבואי – כל עצמותי וארים קול בכים, "הקשב!" אמר האחד, "קול ילדה בכיה באזני". ויעלו נר ויחפשו. בפיק ברכים יצאתי ממסתרי, והנה איש בריא ונערו לקראתי. מה לך פה? הרעים עלי הבריא בקולו. "אהה אדוני! – אמרתי אליו – מפני לילית גברתי אנכי וזה שני ימים אשר לא בא בפי לחם ומים, כי יגורתי צאת החוצה מפני חמת לילית הסובבת ברחובות קריה לבקשני. היא עקרה שן אחת ממלעותי במלקחים יש את נפשה להרוס את כל שני בפי ולהשליכני אחרי כן היאורה, ועל כן נסתרת מפניה בין העצים אשר בחצרך". "בת נעות המרדות!" נתן עלי הבריא בקולו, מי שם בפיך דברי בלע כאלה? הטרם אדע כי לגנוב עצים חתרת בחצרי". "הוי ראש חמור" קרא השודד, איך לא הבין כי נערה לא תוכל שאת אף כפיס מעציו? –". "בלי השכל דבר הבריא", ענתה הנערה, "וגם נערו הוכיח כחשו באמרו: "הבת שמונה כהילדה הזאת תעצר כח להרים עץ על שכמה?". "ידעתי ענה הבריא אין בה כח לעשות כן, אך הגנבים שלחוה לרגל ולהטמן בזה עד הלילה ולפתוח להם השער בחשך, כי כה משפטם תמיד. לכן תובל השובבה הלזו לבית המשפט, שם תאסר ותוסר על מריה וכחשה". "הוי על ראש כלב כזה!" אמר השודד. "בבואי לפני שופט העיר, נתתי להם תודה כי עטיה אני על שערי העיר, ואין לי אב ואם. השופטים שמו עלי ענש להכלא בית כלא עד שש עשרה שנה לימי חיי. בדמעות גיל ברכתי את שופטי צדק ההם על החסד אשר עשו עמדי, כי כעדן נחשב בית כלאי בעיני מול בית לילית, גם לא הייתי שם רעבה ללחם, ולא עבד בי בפרך, אף לא ענתי חנם כבבית לילית. בבית כלאי למדתי לתפור ולטוות ולארוג. אמנם העצלות היתה אז בעוכרי, כי בחרתי להרים קולי בשיר מלעבוד עבודתי. בכל מוצאי בקר שרתי בשירים, ודמיתי בנפשי כי צפור דרור אנכי –". "אמנם כן. צפור מזמרת את מלדה", אמר רודאלף אליה. "ומני אז קרא לי בשם "זמירה". ויהי כאשר הקיפו ימי משמרתי וחפשה נתנה לי, פגשתי את בעלת בית היין הזאת עם עוד נשים זקנות, בצאתי מחצר המטרה. הנשים ההן שחרו את פני פעמים רבות בהיותי עוד בבית כלאי, ותדברנה על לבי כי יתנו לי מקום להשתכר כסף רב אם אצא לחפשי. בראותן אותי יוצאת מחצר המטרה, דברו אתי שפת חלקות לאמור: ידידת נפשנו! עלמה יקרה! בבת עיננו! היש את נפשך לגור אתנו? בשמחות וגיל תשבי בבית גדול ורחב ידים, שש ורקמה תלבשי, וכל מחסורך עלינו –" אך אנכי לא הטיתי אזן לדבריהן, כי אמרתי בלבי: הקצר קצרה ידי כסף? גם אספתי כשלש מאות שקלים ממלאכת ידי בימי משמרתי, ועודני צעירה לימים, ולמה זה לא אחיה חיי דרור אחרי היותי כלואה שמונה שנים? מדוע לא אתענג על תפארת שדי חמד ונאות פרחים? ועד אשר יתם כספי, אמצא עוד מקום לעבוד עבודתי ולאסוף עוד כסף –. אך אהה! הכסף אזל מכיסי, ועבודה לא חפשתי, וזאת היתה ראשית אסוני – הוי, כן אחרית כל צעירי ימים אשר אין להם גואל ויועץ! –" ובדברה נאנחה במגנת לב. "ראש דבר קניתי בכסף פרחים ושושנים לפאר את בית מגורי, כי מעודי אהבתי את הפרחים, אחרי כן קניתי לי מעטפות ומטפחות וחריטים. ורכבתי על חמור לשוח במגרש זערמען". "לא אפונה כי גם דודך אשר אהבת נלוה אתך אז?" שאל השודד. "אין זאת! כי מעודי לא אהבתי – כי לא חפצתי למכור חפשי בידי איש – אך רכבתי אז בלוית נערה ישרה אשר נודעה לי בבית כלאי, ואשר גם היא אסופת חוץ כמוני, וזה שמה אשר יקרא לה "יונת צחוק" יען כי היא צוחקת תמיד מטוב לב". "זאת הנערה לא אכיר", אמר השודד. "אדמה כי לא תכיר אותה – היא ישרת לב ותמימת דרך, ידיה רב לה לתפור ולארוג עד להפליא, וכעת היא משתכרת חמש ועשרים אגורות כסף ליום, בית מגורה יפה אף נעים, ואנכי לא ארהיב בנפשי עז לבקר אותה בביתה – סוף דבר, כספי אזל בימים מעטים, ולא נשאר בידי כי אם שלשה וארבעים פראנקים". "ומה עשית בכסף הנותר לך?" שאל השודד. "שמע נא. בעת ההיא הרה האשה הכובסת את כתנותי ללת, הריונה עומדות היו רגליה בנהר בשרה כובס. בראותה כי נמלאו ימיה ללדת, התחננה לפני פקידי בית אספי דלים, לאסוף אותה הביתה, אך הבית ההוא היה מלא אז חלים עד אפס מקום, ותשב הכובסת ריקם ברוח נשברה. בנשף בערב יום, בלכתה על המעברה החדשה, והנה אשת עזמות לקראתה. האשה ההיא התחבאה במערה ארבעים יום מפני בעלה אשר בקש להרגה בחרות אפו בה, כל הימים ישבה במסתר, ורק בין הערבים יצאה להצטיד די רעבון נפשה, בשמעה את עני הכובסת, ותחמול עליה, ותאסוף אותה אל המערה אשר היא מסתתרת שמה". "חכי נא מעט, אמר השודד, אשת עזמות הלא היא הספרדית?" "כן הדבר", ענתה הנערה, "היא אשת חיל, טובת שכל ונדיבת לב, כל אשר בכחה לעשות, עשתה להכובסת. מלחמה האכילה אותה, ועל יצועה השכיבתה עד אשר המליטה בן. הילד האבד ההוא שכב ארצה ערום ביום הולדו שלשה ימים ושלשה לילות, ותחמול עליו הספרדית ותשם נפשה בכפה ותצא ממחבואה בצהרים, ותבוא אל אהל ביתי לבקש מידי עזר בעד הילד האומלל הזה, כי הספרדית ידעה כי עוד נותר מעט כסף, וכי לב בשר לי. בצאתי מביתי לשוח, פגשתיה, ותספר לי צרת נפש הכובסת. אז חשתי ואשוב הביתה, ואקח כל אשר לי בבית וצרתים בצרור ואשימם על כסף נושא סבל, והלכתי אני והספרדית אל המערה אשר היא מסתתרת… לו ראו עיניך איך פחד ורחב אז לבב הכובסת בראותה את פני!… מני אז שרתנו אני והספרדית את הכובסת ואת הילד הילד לה, ועד שובה לאיתנה הייתי עוזר לה בכספי הנותר לי – אפס כי יזעף לבי עליה על אשר תמאן מהיום ההוא לקחת מידי משכרתה בעד כתנותי אשר תכבס בעדי, ואם תוסיף עוד עשות כזאת, אתן את כתנותי לכובסת אחרת –" "ומה היתה אחרית הספרדית?" שאל השודד. "אחריתה מרה כלענה! כי נפלה בידי עזמות בעלה אשר ארב לה ימים רבים ויהרוג אותה". "העל כן נחרץ עליו משפט מות?" הוסיף השודד לשאול. "על הרצח הזה" ענתה הנערה. ומה עשית אחרי תם כספך?" שאל אותה רודאלף. אז קמתי ואסובבה בחוצות לבקש מלאכת יד, ולבי לא נתנני לדבר שקר, וגליתי את אזני האנשים אשר בקשתי עבודה בביתם, כי לפני שני ירחים יצאתי מבית האסורים, ועתה אחפוץ לאכול יגיע כפי. כל שומעי הדבר הזה החזיקו בי בזעם ויראוני את אחורי הדלת והמזוזה –. כל היום ההוא כתתי רגלי לבקש מלאכת יד על פתחי נדיבים, אך בקשתי ולא מצאתי! במר רוחי שבתי אל ביתי ואפגשה את עלוקה בעלת בית המרזח הזה אשר מיום צאתי לחפשי תתחקה על שרשי רגלי – ובראותי כי אין עוזר לי, הלכתי אחריה, והיא הביאתני אל בית היין, ותשקני יין שרף למכביר – ועתה – הה! עתה הנני ברעתי – כאשר עיניך רואות –". אדמה כי תנחמי על אשר ספרת את תולדותיך!" אמר רודאלף אליה. כן אדוני! נפשי ידעה לי בזכרי את ימי עניי ומצוקותי, השיבה הנערה ותאנח במרירות. "מדוע את נאנחת?" שאל השודד. "הה, מה טוב ומה נעים לחיות חיי ישרים!" אמרה הנערה באנחת לב. "הלמען תת כבוד לאבותיך – אשר השליכוך מעל פניהם – הלמען זה תכספי לחיי ישרים?" שאל השודד בצחוק. "אויה אויה לי!" הוסיפה הנערה דבר, ואנחות רבות התפרצו מקירות לבה. אחרי כן הורידה לארץ ראשה, ותחשוב מחשבות כנפעמה, ותאמר אל חרבונה: "האמינה נא לי כי מעודי לא דאגתי גם לא התאוננתי על אבותי אשר השליכוני כנצר נתעב בחוצות, ובכל זאת נפשי עלי תאבל כי רק עלי עברה כוס התרעלה הזאת, ורק בי נגעה יד האסון הנורא!! –". מה יחסר לך, בתי?!" שאל השודד הלא יפה את כלבנה, קולך ערב כקול הזמיר, ושמך הלא הוא פרח מריה! ומה לך עוד כי תתאונני? הטוב לך היות כעלוקה בעלת הבית?—". "אנכי לא אזקן ולא אבוא בימים כמוה – אמרה הנערה ותאנח. "האם כרת את הילדות ברית לבל תזרוק בך שיבה? שאל השודד. "הה! קרובה חליפתי לבוא – מחלה עזה שמה מועקה בלבבי, ועוד מעט ותצעידני למלך בלהות –". "הרוח רעה מבעתך, בתי?!" אמר השודד ברגשי חמלה, הרגעי נא!" הגידי נא לי, בתי!" אמר רודאלף אליה, היתנוססו רעיונות כאלה תמיד בקרב לבבך?" "רק לעתים – רק לעתים יפעמני רוח עצבת – ראה נא אדוני רודאלף! בבקר בבקר בצאתי לקנות לי חלב, ואתבונן כי האשה המוכרת את החלב נוסעת לביתה, אז יתרוצצו רעיוני עצב בקרבי, ובכל פעם אשיחה עם לבבי: האשה הלזו תשוב אל ביתה, אל גנה, אל בעל נעוריה, ואל פרי בטנה אשר ישישו לקראת בואה, ואנכי – אנכי אשובה לשכון בערפל, להתגולל באשפתות בית המרזח, בעלית קיר קטנה מכסה בצלמות גם ביום בהיר –". "אם כן הדבר", אמר השודד, "צאי לך מבית המרזח וחיי חיי ישרים כאשר תאוה נפשך –". "אהה אלהים! צעקה הנערה, איככה אוכל לצאת מבור שאן זה? הלא בגדי שאולים מאת עלוקה, ועוד לא שלמתי לה גם בעד מעוני וארחתי! ואם אצא מזה, הלא אז תאסרני בעלת הבית בבית האסורים כגנב – אויה נא לי! בעד בגדי ערים ופתי לחם יבש קנתה עלוקה את רוחי ונשמתי כל ימי צבאי! –". ובדברה את הדברים האלה, חרדה חרדה גדולה מאד. "אם כן הדבר", אמר השודד, שבע בזה ואל תקנאי באשת האכר המוכרת חלב – אך אמנם חי האגרוף כי לא ידעתי מה זה היה לך? האם הכית בשגעון כי חתולים תצמיד לשונך? זכרי נא כי את מתנוססת כאבן נזר בין כל העלמות אשר בתוך הסיטע, ולמה זה נכספת להיות כאשת האכר אשר תעמול לילה ויום לבקע עצי שריפה, להתיך חלב הפרות, להלביש ולהאכיל ולהשקות את ילדיה. לרדת הגנה לקטוף ראש מתלמי שדי, ולהכין את גוה למהלומות חדשות ושונות מידי בעלה בשובו מבית היין –". "הבה לי כוס יין! אמרה הנערה פתאם אחרי דומיה ממשכה, הבה לי יין – אך לא יין! רק יין שרף, יין שרף! – "יין שרף?" אמר השודד, "טוב מאד! יחי היין השרף, הנה כי כן אהבתיך, בתי! –" ויושט לה כוס יין שרף מבלי התבונן כי מרוב שיחה וצרות נפשה בקשה זאת, ומבלי ראות את פלגי המים אשר תרדנה עיניה. "רע עלי המעשה", אמרה הנערה, "רע עלי המעשה, כי יין השרף לא ישמח לבב אנוש, ורק יחמם את ראש האדם ויכהו בתמהון ותרדמה –". ובדברה העמידה את הכוס אשר שתתה ממנו בגעל נפשה. רודאלף התבונן בה כי רק העני והתלאה ולא שרירות לבה הרע הטביעוה ביון מצולה ויחמול עליה מאד. יזכור נא הקורא כי שני בני בליעל ישבו בבית היין אשר הכרת פניהם ענתה בם כי ילדי פשע המה, ואחד מהם צנף מצנפתו עד גבות ידו השמאלית הסתיר תחת השלחן, ובדאגה דרש דרש את המרה שתי פעמים. גם יזכור נא הקורא כי איש זר בא הביתה וישב נכח פני זרע מרעים ההם, ובעינים פקוחות התבונן בהם תמיד בלי חשך בעת אשר ספרה הזמירה את תולדותיה, התלחשו המרצחים ההם היושבים רחוקים מהזמירה ודבריה לא הגיעו באזניהם. ומדי רגע נשאו עיניהם אל עבר פני הפתח. הזר היושב ממולם, הוציא בתחבולותיו גליון קטן מכובעו, ובמהירות נמרצת התבונן בו ובשני המשחיתים ההם, וכרגע צהלו פניו כי מצא את אשר הוא מבקש. ואז הפקיד את כד יינו ביד בעלת הבית, ויצא החוצה. ברגע ההוא אשר פתח הזר את דלת הבית, ראה רודאלף כי נושא הפחמים עומד עוד על משמרתו, וירמז לו רודאלף בעיניו כי יגזר ממקומו. אך הוא לא שמע לו ולא מש ממקום עמדתו. הזמירה יושבת בפנים זועפים מאד, כי רוח היין העיר בקרבה רוח עצבת ביתר עז מבתחלה, ותורד לארץ ראשה, וכל הגיוני לבבה טבעו בים דאגה, פעמים רבות פגשו מבטיה את מבטי רודאלף, אך בכל פעם נחתו ארצה, כי לא יכלה נשוא את מבטי רודאלף ואת חרבונה! רוח היין הצהיל את פניו, ולבבו המה ושמח כמו יין שרף. התורה אשר נתן לרודאלף כי הניף את חרבו לפנים ויכריע את מתקוממו לטבח, והתהלה אשר הלל את נפשו כי בכל זאת לא ארח לחברה עם חברי גנבים מעודו, גם שביבי החמלה אשר התלקחו בלבו בשמעו את צרת נפש הזמירה, כל אלה נתני עדיהם כי עוד לא נשחתה נפשו עד היסוד בה, וכי לו עוד תוחלת ותקוה לשוב מדרכיו ולהיות איש ישר. נפלאת היא בעינינו עד מה גברה תאות הכבוד בנפש האדם, עד כי גם רודאלף חכה אל המורה למען הנבזים אשר בבית היין בהראותו להם את גבורתו להכניע גאון גבור חיל כהמורה! – אין חקר לרוח האדם –. אמנם לבל תמשך העת בעיניו עד בוא המורה, אמר אל חרבונה": "ספר נא את תולדות חייך!". השודד הניח את כוס יינו אל פיו בפעם אחת, ויאמר לאמר: עתה את זמירה! עתה את תראי ובחנת כי אנכי ענתי שבעתים מאשר ענית את, כי את חסית בימי ילדותך בקורת בית לילית, ולרעבונך אכלת לחם, ואנכי הייתי מתגולל בימי ילדותי כפגר מובס ובדומן על פני האדמה, ולא ישנתי במטה עד מלאת לי תשע עשרה שנה אשר אז התמכרתי לעבודת הצבא". העבדת את עבודת הצבא בימי נעוריך?" שאלהו רודאלף. "שלש שנים עבדתי את העבודה הזאת – אך זאת אספר לאחרונה". ומה היתה מלאכתך עד העת ההיא" הוסיף רודאלף לשאול. "זכר ימי ילדותי כחלום הוא בעיני, וכל זאת עוד אזכרה כי בהיותי נער קטן הייתי משוטט ברחובות קריה עם איש זקן אסף בלויי סחבות, אשר הכני מכות חדרי בטן, וידש את בשרי בשוטים ועקרבים, ועל כן קול דמי נקמתי צועקים אלי מדי אראה איש חמוש בשבטי אנשים, ובכל פעם תלהט נפשי גחלים להנקם מצרי זה – אות הוא כי בימי ילדותי עניתי מאד במקל חובלים ושוטים–. אחרי עזבי את המשחית ההוא, עבדתי את עבודת הסוחרים הקונים סוסים זקנים במאנטפויקאן, ועבודתי היתה לטבוח את הסוסים ההם ולהפשיט את עורם מעליהם ואז הייתי כבן עשר או עשתי עשרה שנה. בשלשה ימים הראשונים הכה אותי לבבי אחרי זבחי אתה הסוסים הזקנים ההם, אך מעט מעט הסכן הסכנתי בזה. מקץ חדש ימים מצאה עבודתי חן בעיני. המאכלת אשר בחרתי, נדמתה כחרב פיפיות, ונפשי צהלה ושמחה להתבונן בלהב המאכלת המתהפכת לטבוח –. ככלותי את מלאכתי, זרקו לי בעלי הסוסים נתח בשר מנבלת הסוס אשר מת בחליו או במגפה, כי בשר הסוסים הבריאים אשר שחטתי, נמכר לבתי המבשלות –. בתפשי את נתח הבשר בכפי, הייתי שמח ומאשר מאד, ולא קנאתי אז בכל עשירי עם הממלאים בתיהם כסף ומתענגים בבל תענוגות בני אדם. בשמחת לבב רצתי אל המלבן, וברשיון בעלי הכבשן צליתי את הבשר על הגחלים. הבשר עודנו מגאל בדם, אכלתיו נא, בעודו בכפי בלעתיו, ויהי בפי כדבש למתוק". "מה היה שמך אז?" שאל רודאלף. "לבן, גם אדמוני, כי שערות ראשי הלבינו אז יותר מעתה, ועיני היו ממלאות תמיד בדם, גם נקראתי אז בשם "איש המאכלת" יען כי אהבתי את תנופת המאכלת –"? "ומי הם אבותיך ומשפחתך?" הוסיף רודאלף לשאול. אבי ואמי השליכוני ברחובות קריה, ולא ידעתי אותם מעודי". היזעף לבך עליהם?" "מה מני יהלוך אם אזעף עליהם? –אך רע עלי המעשה כי הביאוני לחיי הבל – מי בקש זאת מידם? – וגם על זה לא התאוננתי אם הייתי כאבני השדה אשר וקרה, ולא יחושו זלעפות רעב, כי אז לא הייתי בכל רע כהיום הזה –". המימיך לא גנבת גם בהתעטף נפשך ברעב?" "חי ראשי כי לא שלחתי בגנבה את ידי אף אם פעמים רבות התמודדה נפשי ברעב שלשה ימים ושלשה לילות." "לא אפונה כי מיראתך את בית האסורים לא גנבת –". "פתה!" ענהו השודד בשחוק. פתה! העל כן הייתי רעב ללחם יען כי יראתי פן אשבע לחם? – לו הואלתי לגנוב, הלא אז הייתי שבע לחם בשבתי בבית האסורים! – אמנם על כן לא גנבתי, יען – יען – יען כי לא חפצתי בגנבה –". "המענה הזה אשר תוכו רצוף אהבת ישר, ואשר לא ידע הפרא הזה להביעו בניב שפה ברורה, העיר בלבב רודאלף רגשי ידידות לאיש הזה הבוחר לשאת חרפת רעב מלגנוב ולהיות שבע לחם – ויושט לו את ידו לאות כי מצא חן בעיניו, אך חרבונה לא נועז לגעת בידי רודאלף כי ידע בנפשו כי רודאלף מרומם עליו לבלי-חק. "לבב אנוש ורגשי כבוד ימצאו בך!" אמר רודאלף אליו יחזק ביד ימינו. "חי ראשי, ענה חרבונה אשר דברי רודאלף נגעו אל לבו. חי ראשי כי נעלם ממני עד כה ולא ידעתי כי לבב אנוש לי ורגשי כבוד בקרבי! ועתה אדוני אחרי אשר הודעתני את תגרת ידך, וקנית לי בכסף יין ובשר, גם השמעתני אמרי נעם כאלה; עתה יהי לבך נכון ובטוח כי אנכי אהיה עזר לך, למענך אבוא באש ובמים –". רודאלף צפן בלבו את רגשותיו המתנוססות בו בהאזינו את דברי חרבונה, את פיהו: כמה שנים עבדת את זובחי הסוסים?" "מספר השנים שכחתי, ורק זאת אזכרה עוד כי בתחלת ימי עבודתי, המו מעי על הסוסים הזקנים אשר הכרעתים לטבח, אך מקץ חדש ימים כצחוק היה בעיני לשפוך את דמיהם, ובהיותי כבן שש עשרה שנה, נכספה גם כלתה נפשי אל העבודה ההיא, עד כי שכחתי מלאכול לחמי, ולא נתתי שנת לעיני. רק שגיתי תמיד באהבתה –. האח, לו ראיתני אז אדוני! אז בעמדי במכנסי בד ובזרוע חשופה, ומאכלת חדה בידי, וחמשה עשר או עשרים סוסים סביבי! חזיז ורעם! כאשר החלותי לנופף את המאכלת, לא ידעתי מה היה לי, עברה וזעם התלקחו בחבי, קול שריקות וצלצלי שמע באזני. כל מראה עיני נהפך לדם, ואנכי – טבחתי – טבחתי – וטבחתי עד כי דבקה כפי בדם, והמאכלת נפלה מידי – חזיז ורעם! מה רב הענג ההוא! אם נתן לי איש כל הון ביתו בענג הזה, בוז בזתי לו –" אדמה כי זאת היתה נסבה כי הסכן הסכנת לשפוך דמי אדם –". "יוכל היות –. בהיותי כבן שבע עשרה שנה, חזקה עלי יד התאוה הזאת עד כי הייתי כגבר עברו יין וכמכה בשגעון בנופפי את המאכלת לטבוח. ואהי מוליך ומביא, מעלה ומוריד את להבת המאכלת עד אשר שתתי את עורות הסוסים, ויגרשוני אדוני מעבוד אותם, אז הלכתי אל בית המטבחים וחליתי את פני הטבחים כי יספחוני אל אחת העבודות, אך הם בגבה אפם תעבוני וירקו בפני. בראותי כי צר לי מאד, רצתי בשוקים וברחובות לבקש לי מחיה, ולא מצאתי. ימים רבים הייתי נודד ללחם איו, עד כי אספוני חוצבי האבנים אליהם. שתי שנים קצתי בחיי מעבודת פרך הזאת, והתחננתי לאחד משרי החילים לקחת אותי ולשימני בין אנשי חילו, והוא בהתבוננו את גבה קומתי וגבורת ימיני, נעתר לי" –. "לו היתה מלחמה בעת ההיא, כי אז הקמת על על אנשי החיל", אמר רודאלף. "גם אנוכי קויתי כי תקראנה מלחמה, אך חזיז ורעם, שלום היה בארץ – וגם זאת לי למפח נפש, כי שרי החילים יכבידו את אכפם ואת תגרת ידם על אנשי חילם –. ויהי היום וידבר אתי שר האלף קשות כי אנכי מתרפה במלאכתי – והוא היה הצדיק – אך דבריו הקשים ירדו חדרי בטני, ועניתי עזות. ויחר אף השר בי ויכני על הלחי אז חשתי ושלמתי אל שונאי על פניו, ונתתי לו מנה אחת אפים. ויוסף השר שנית ידו ויכני באגרוף, וגם אנכי לא טמנתי את אגרופי בצלחתי – הקול נשמע בחצר המטרה. ושר חמשים וחמשיו נסבו עלי ויתקפוני – עברה וזעם התלקחו בלבי, ודמי עלו ויציפו על עיני, ואתפוש מאכלת חדה – כי הייתי אז בבית המבשלות – ובזעף נורא והניפותי את להבת המאכלת, ועיני הממלאות בדם לא ראו בעופפי את הלהבת על כל סביבי כלפנים בבית מטבחי הסוסים – שר האלף נפל לפי המאכלת מתבוסס בדמו. והתעותו גם אנשי החיל ולא נזהרו, ויפלו גם מהם שנים, ונהרי נחלי דם פני חרבונה קבצו פארור, עיניו השבו, ראשו הוריד ארצה וידם, ולא יכול מלט נפשו מהמון רעיוני עצב. "מה לך, חרבונה! כי נעצבת כה פתאם?" שאל רודאלף. "אין דבר! אין דבר! –"ענה השודד בחפזה ויוסף לספר: "סוף דבר כי אנשי חיל הנותרים התנפלו עלי בזעם אפם ויאסרוני בעבותים וישימוני בבית האסורים ומשפט מות נחתך על ראשי –". "ואיך נמלטת? הברחת מבית האסורים?" "לא! – אך תחת משפט מות, נחרץ משפטי להיות אסיר-אני חמש עשרה שנה. ושמע נא פשר הדבר: בהיותי איש צבא הלכתי פעם על שפת היאר ושמעתי קול המולה גדולה, כי שני אנשים נפלו במצולות המים הזידונים ואין מציל. אז הרהבתי בנפשי עז והתנפלתי במשברי מות ההם, ומשיתי את שני אנשים ההם בציציות ראשיהם. אחרי ימים מעטים התפרצה תבערה נוראה בעיר ריען – אשר שם תקעו אנשי צבאנו את אהליהם אז – ובתי העיר ההיא בתי עץ המה, ועל כן התלקחה השלהבת מרגע לרגע ותאחז בכל פנות העיר. אנכי עם אחזת מרעי שלחנו לכבות את האש, והנה קול נאקת מות באזני, פניתי כה וכה ואראה כי לשוני אש סבו אשה זקנה בביתה ויסגרו בעדה – כמהר חץ למטרה מהרתי וקפצתי בתוך הבערה, והנה – חזיז ורעם! – נחלי להבות סביב שתו עלי –. אז זכרתי מים מקדם בשבתי על יד הכבשן בבית משרפות השיד – ואתפוש ביד הזקנה והצלתיה מיד להבה –. ויען כי הצלתי שלש נפשות ממות, על כן חתר מליצי בכל עז להסיר מעלי את מר המות, ובכל מאמצי כחו פעל ועשה כי אהי אסיר-אני ולא אמות לשחת – בעת ההיא התקצפתי מאד על מליצי זה, ובאש עברתי חפצתי להורידו בדם שאולה –". "מדוע בחרת מות מחיים? מי זה האיש החפץ מות?" "אני האיש, הטרם תדע כי שופך דם אדם גם דמו ישפך ולא יועיל לו כל כפר? הגנב משפטו להאסר בבית האסורים, אך הרוצח מות יומת, ומאד ימתק לו המות – הה, לו ידעו ולו הבינו זאת השופטים! –. לא אפונה כי הנחם 18 הציק לך עד כי בחרת במות". "לא – נחם יסתר מעיני – אך על כי חזות קשה יבעתני מני אז בחלום חזיון לילה – כי בהגיע תור חצי הלילה, יראה אלי שר האלף עם שני אנשי הצבא אשר הכרעתים לטבח, ומראיהם כבלהות צלמות נורא מאד –. ואף גם זאת – הוסיף השודד לספר ופלצות בעתתהו – ואף גם זאת כי לא הם לבדם יראו אלי, אך למאות, לאלפים ולרבבות יבואו אלי, כסופות יאתיון, תחת שואה יתגלגלו, ובמערכות סדרים יתיצבו למו ויחכו עד אזר אניף את להבת המאכלת עליהם. ואז אתנשא פתאם כארי טורף, ובשצף קצף אנכי טובח – טובח – וטובח עד אשר תדבק הלהבת בידי ונהרות דם ינהרו על כל סביבי – וכאשר אוסיף לטבוח, כן ירבו וכן יעצמו. אלה יכרעו ויפלו חללים, ואחרים יבואו תחתם – ובעת אשר אשפוך את דמם, המה יביטו יראו בעינים טהורות ומפיקות חמלה ויגון, עד כי אקלל את נפשי על שפכי את דמי הנקיים, ובכל זאת לא אוכל להתאפק מהורידם שאולה –. ועוד זאת, כי מעודי לא היו לי אחים ורעים, ובחלומי יראו אלי חללי חרבי כאחים מבטן וכרעים אהובים. אחים אשר נפשי קשורה בנפשם, ורעים אשר יקר דמם בעיני מדמי לבבי –. הה! הנה כי כן יתתני החלום האיום והנורא הזה עד כי יתם כחי ואקיץ משנתי, ובשרי רטפש מזעה קרה". "מה נורא המראה הזה!!" אמר רודאלף. "הה, חרדת מות תאחזני מדי דברי בו! –. בשלש שנים הראשונות אשר הייתי אסיר-אני, חזקה עלי יד החזיון הזה, עד – עד כי חפצתי לטרוף נפשי בכפי – ונסיתי פעמים לחלץ אותה ממחתה נצחת כזאת: בפעם הראשון שתיתי מי רוש, ובפעם השני שמתי מחנק לצוארי בשרשרת הברזל אשר רתקתי בה, אך בריא אולם אנכי כשור פר, והיתי חזק כחלמיש צור. מי רוש לא להטו קרבי, רק הרבו את צמאוני, והשרשרת גם היא לא עצרה כח להורידני דומה, רק השאירה אחריה עגיל תכלת על צוארי –. ברבות הימים גברה עלי חמדת החיים, והמחזה הנורא גם הוא לא בעתני עוד, בכל לילה כבימים הראשונים, ורק לעתים רחוקות יפעמני –". "לבבי יחשוב כי בין חברי גנבים כהאסירים, יכלת לשכל ידיך בגנבה –". יכולתי עם חפצתי בזאת – ופעמים רבות סבוני עדת הגנבים ההם, וילעגו לי על אשר אשתמר מגנבה, אך אנכי גרשתים מעל פני בזעם אפי. בין אסירי-אני ההם נודע לי גם המורה – תן כבוד לאגרופיו! – והוא הכני מכות בלתי סרות, כי אגרופיו מאבני סלע כוננו. "הגם לו קרא דרור"?. "לא אדוני! כי משפטו להאסר באניה עד בוא חליפתו, ורק הוא לבדו קרא לנפשו דרור –". "הוא ברח מהאניה – ומדוע לא יסגר אל השופטים?" "אנכי לא אסגירהו, כי ידעתי את הלמות אגרופיו –". ואיך לא יכירוהו השופטים? הלא שמו לו אות 19 על פניו! הוא הסיר את האות ההוא מעל פניו בברחו ועתה גם בכור שטן לא יכירנו עוד"? "איככה הסיר את האות ההוא? כרת את חוטמו, ואת פניו השחית ברעל פיטריאל –". נכסוף נכספתי לראות את פניו. "אם יבוא הנה כמשפטו, אז תראהו, חוטמו אשר היה ארוך כחוטם הדיה 20. קצר הוא כעת וקלוט. שפתיו עבות מאד וסרחות, וחזות פניו ירקרק שחרחר – סוף דבר כי משחת מאיש מראהו ויפץ פלצות כשד ליל. זה כששה חדשים ברח מהאניה, ושופטי העיר פגשוהו מאה פעמים ולא הכירוהו". "מדוע נחרץ משפטו להאסר כל ימי חייו באניה? "על כי עשה כל תועבה, גנב, שדד, רצח, ושפך דמים לרוב, אפס כי ידיו רב לו למשוך בעת סופר ולחשוב חשבונות, על כן יקרא בשם "מורה" –". המפניו יחילו כל גרי הסיטע? "כן אדוני! אך אם יפל בידך, לא יוסיף עוד תת פחדו –. חזיז ורעם! נפשי אותה כי יחוש המורה ויטעם את מהלומות אגרופיך. ומאין יביא טרף לנפשו? "לשמע אזן שמעתי כי הלל את נפשוכי הרג הנקדים 21לפני שלשה שבועות, וישדוד ממנו כסף רב מאד –". גם יומו יבוא ונספה. אם יש את לבבך להסגירו לבית המשפט, הנני מגיד לך מראש כי יכבד עליך הדבר, ולא תוכל עשהו? מתחת למדיו הוא חמוש בברק חנית ולהב חרב פיפיות, ובעברת זדונו יכריע לטבח את כל הקרב אליו לחפשו בכף. גם הוא אכזרי כנמר, ואמיץ לב במרצחים". ומה היתה מלאכתך מעת צאתך ממסגר? "לחצוב עצים ולהמשות רפסודות, ובזאת אכלכל את נפשי". ומדוע אוית את הסיטע למושב לך אם לא מחברי גנבים אתה? אנה אמצא בית אם לא במגרש הזה? ומי יארח לחברה אתי אם לא יושבי הסיטע? ואם אשב בדד תבעתני רוח רעה – גם לא יחסר לי כל במקום הזה, כי שכן הסיטע יגורו מפני, וירגזו מפני תנופת אגרופי גם שר בית האסורים לא ימצא בי עון אשר חטא, זולתי מהלומות אגרוף אשר אחלק ברבים ואשר בגלל זאת אנהום לפעמים בבית כלא מעת לעת –". וכמה תשתכר ליום? מחמש ושלשים אגורות – אך כל זה רק עד אשר יגיעו ימי הרעה, ולעת זקנה ככלות כחי אקח לי שלש הקלשון ואחבק אשפתות לאסוף בלויי סחבות ובלויי מלחים כאשר עשיתי בימי ילדותי". התתאונן על יד הזמן כי קשתה עליך? "לא! כי עיני רואות בכל יום אנשים רבים אשר ירע להם הזמן האכזר יותר ממני – ולולא נפעמתי במחתת החלום הנורא אשר ספרתי לך, כי אז מתי במנוחת לבב באחת פנות העיר או בבית אספי דלים כיתר בני גילי, אך החלום – אויה לי! החלום הנורא ידכאני בתגרת ידו ויפצפצני לרגעים!! –". הזמירה יושבת בפנים זועפים מאד מבלי יכלת מלט נפשה מהמון רגשי עצב המתרוצצים בקרבה, גם רודאלף התעצב מאד וישב כאיש נדהם תפוש במזמותיו, כי שני הסיפורים ההם ירדו חדרי לבבו ויעירו מחשבות רבות ושונות בחבו. אך מקרה נורא מאד הזכיר את שלשתם איפה הם יושבים, עד כי התנערו ממחשבותיהם העמוקות. הזר אשר יצא החוצה ויפקיד את כד יינו ביד עלוקה, שב הביתה ואתו איש בריא ורב כח. "בוא נא אתי ונשתה כוס יין", אמר הזר אל הבריא. וחרבונה לאט באזני רודאלף והזמירה, וירמוז בעיניו על שני האורחים האלה, ויאמר: פה יעשה דבר – כי שוטרי בית המשפט הם אשר באו לרגל את הבית. התבוננו נא! –". שני השודדים – אשר אחד מהם הוריד את מצנפתו עד גבות עיניו, אשר דרש את המורה קרצו בעיניהם איש אל אחיו, ובפתע פתאם התנשאו ממקומם וירוצו בבהלה אל הפתח, אך השוטרים מהרו גם הם ויתנפלו עליהם בקול רעש גדול ובחמה שפוכה. כרגע נלחמו השודדים והשוטרים במלחמת תנופה, והדלת נפתחה בהמולה גדולה, ושוטרים רבים התפרצו ויבואו הביתה, ולהבות חרבות שלופות נראו מבעד הדלת בידי אנשי צבא העומדים בחוץ. נושא הפחמים – אשר דברנו בו פעמים רבות – צעד על סף הבית בעת רעש ההוא, אך רודאלף נתן לו אות כי יסג אחור מהבית, והוא שמע לקול האות ויצא החוצה ורודאלף מתבונן את אשר נעשה בבית. השודד בעל המצנפת חרד חרדה גדולה מאד, וירם קול יללה, ויגעה כשור, חצי גויתו נשענת על השלחן, וברגלו יבעט כסוס פרא בחרי אף, עד כי נלאו כמעט ידי השוטרים להחזיקו. פני השודד השני נפלו מאד, עינו נהפך לעין תכלת, שפתיו כשלג הלבינו, שיניו תצלצלנה, כל עצמותיו תרעדנה, ופעמיו נמוטו, ובלי הרים קול הושיט את ידיו לאסורי הברזל. בעלת הבית אשר הסכינה לראות מראות כאלה בביתה, יושבת במנוחה שאננה, ידיה טמונות בצלחתה, וחתולה על ברכיה, "מה חטאו שני אנשים האלה?" שאלה את פי אחד השוטרים. "אמש שדדו אשה זקנה בביתה, ובהתקוממה להם, רצצו את גלגלתה, ולפני צאת נפשה, אמרה כי נשכה בשניה את יד אחד ממרצחיה. גבר עמיתי שלח הנה לרגל את הבית הזה וימצא את המרצחים ההם הנה". "מה טוב כי שלמו לי בעד ייני!" אמרה בעלת הבית, שתה נא ידידי כוס יין! רב תודות לך! אך לא עת שתה יין לי, כי עלי להביא את שני המרצחים לבית המשפט, והאחד ימאן עוד להכנע. המרצח אשר דרש את המורה בעט ויהום ויילל וילחם בכל מאמצי כחו, עד כי התקיפוהו השוטרים ויסחבוהו סחב והשלך בתוך העגלה העומדת בחוץ. את המרצח השני אחז השבץ, עד כי לא היה בו כח לעמוד על רגליו, ושפתיו אשר חורו כשיד נעות בלאט כמדברות דברים, וכבול עץ השלך בתוך העגלה. השמרי לך – אמר אחד מהשוטרים אל בעלת הבית – השמרי לך מפני חמוץ הזרוע כי איש דמים הוא ובן מות, ובנקל תתפשי גם את ברשת הפרושה עליו" "אדוני!" ענתה בעלת הבית, "זה כחדש ימים לא יראה ולא ימצא חמוץ הזרוע בכל רחובות הסיטע". "אנכי העידותי בך, ואת את נפשך שמרי!" "חי נפשי אדוני! כי אשתמר מפניו כמפני בכור בלהות ובכל הסיטע אין רואה ואין יודע מאן הוא בא ולאן הוא הולך כל הימים, ובפעם האחרונה אשר ראיתיו הגיד לי כי הוא שב מארץ אשכנז הנה. "זכרי את אשר העידותי בך! אמר השוטר לפני צאתו מהבית, וירא את חרבונה ויאמר אליו: הגם אתה פה, נקלה?! זה כביר לא נשמע ממך חדשות – ואולי נחה עליך רוח דעת לאסוף את אגרופיך? –". לא אניף ידי כי אם על איש ריבי אשר גוו למהלומות יקרא? –". "הנקלה זאת בעיניך? התחפוץ להתגרות מלחמה גם באיש שלומך? –". "שמעה נא! אמר חרבונה אל השוטר ברגש, "שמעה נא, אנכי מצאתי מלחמה אשר הגדיל גם עלי אגרוף". ובדברו הניח ידו על שכם רודאלף. "את האיש הזה לא אכיר עוד" אמר השוטר והתבונן בפני רודאלף. "יהי לבך בטוח – אמר רודאלף אליו – יהי לבך בטוח כי גם בימים הבאים לא נכיר איש את רעהו": "כדבריך לו יהי!" נענה השוטר, ויפן אל בעלת הבית ויאמר: חיי בטוב! בית יינך בית מקלט הוא לנוס בו כל רוצח – זה שלשה מרצחים תפשתי בביתך ביום הזה". "אקוה כי הם לא יהיו האחרונים". ענתה בעלת הבית בפנים צוהלים. אחרי צאת השוטרים מהבית, מלא הנער המקטר טאבאק והשותה יין תמיד, את מקטרתו ואת כוסו, ובקול דממה דקה אמר אל חרבונה: את האיש אשר הוריד את מצנפתו על עיניו? הלא הוא השעיר! 22בראותי את פני השוטרים אמרתי אני בלבי כי אחד מבאי הבית ילכד בפח, ובהתבונני כי השעיר יסתיר תמיד את ידו האחת תחת השלחן, ידעתי כי אותו יזבחו השוטרים לחרמם. "מאשר הוא המורה – אמרה בעלת הבית – מאשר הוא כי לא היה בזה! השעיר דרש אותו פעמים, ויאמר כי שיח ושיג לו אתו, אך אנכי לא אבגוד באנשי שלומי ילכדו לפעמים בקרב ביתי, לא בי האשם – אמנם הביטו נא וראו כי מדי יזכר חילק יבוא גם בילק – הנה המורה בא הביתה עם אשתו החדשה –". "שם המורה הפיץ פלצות בכל בית המרזח, כל שותי יין נבהלו ונחפזו, וגם רודאלף העשוי לבלי חת נבהל ממראה פני השודד הנורא הזה, ויתבונן בו רגעים מעטים ברעדה, והנה אמת נכון הדבר אשר דבר עליו חרבונה, כי הוא השחית מאד את מראהו עד כי תארו זלעפה וגעל נפש את הרואה פני השטן הזה. לחייו מלאות אבעבעת כמראה תכלת, שפתיו עבות וארוכות, חוטמו כרת, והנהו שרוע וקלוט וחרום, ורק שני חורים יראו תחת נחירים, עיניו לבנות וקטנות, מפיצות אש בליעל, ובעיני צפעוני תעופפנה בחוריהן. מצחו רחב ידים כמצח הנמר, ומצנפת יצנוף עד חצי המצח. ראשו עב מאד, ובין כתפות בריאות בשר הוא שוכן. ידיו קצרות, מסבלות בבשר ומכסות בשערות ארוכות ושחורות עד אצבעותיו, קומתו שפלה ורחבה מאד, וכל מבנה גוו חסן כאלון. אך עז פניו, כסף הרצח אשר על עיניו ילין, ולהבות אש מבטיו המפיצות זועה ומחתת שחת; לא יתארו באמר ודברים, גם עט כל סופר ילא לבארן על הגליון –. האשה אשר באה עם המורה, זקנה לימים היא, לבושה בגדים נקיים, מעיל שחור על כתפה, ושבכה לבנה מתנוססת על ראשה. רודאלף התבונן בה, וכראות את חוטמה המעקל, את עינה האחת המלאה רצח ומפיקה אש ירקרק; זכר את לילית ויאמן כי זאת היא המרשעת. אך בטרם גלה זאת את פני הזמירה, ראה התבוננה בבת בליעל הזאת אשר היא בצלם לילית וכדמותה. פתאם החזיקה הנערה בזרוע רודאלף ותאמר ברעדה: אי שמים! זאת היא לילית! – אויה לי!". המורה התלחש עם אחד המסבים, ויגש אל השלחן אשר רודאלף והזמירה יושבים עליו, וישם אל הזמירה פניו. וינהם עליה כנהמת הכפיר לאמור: "עזבי נא כרגע את דודך וקרבי הנה!". הנערה לא ענתה לו דבר, ותתרפק על רודאלף, שניה צללו מרעדה. "אנכי – אמרה לילית אל הנערה – אנכי לא אעיר קנאה אם תתקרבי אל אישי –". ובדברה מלאה שחוק פיה, כי לא הכירה עוד את הזמירה, "הוי סרבה!" הרעים המורה בקול נהמו על הנערה "אם תמאני עוד רגע קטן לגשת אלי, אפיל את עין ימינך עד כי תתמשלי כלילית רעיתי – ואתה יפה עינים – אמר אל רודאלף – אתה הגישה אלי ברגע הזה, ואם מאן "אלי, אלי! צעקה הנערה בנפש נבהלה מאד, הצילני נא אדוני מיד האיש הזה!" אך עד מהרה נחמה הנערה ותירא פן יסכן רודאלף בגללה, ותלאט לו באזנו: שב אתה על מקומך, ואם יגע בי המורה, אזעק קול גדול, ובעלת הבית תחיש לעזרתי, כי תירא על נפשה לבל ישמע קול זעקתי בבית המשפט הקרוב אל ביתה –". הרגעי נא בתי!" אמר רודאלף בהביטו פני המורה בלי פחד, הרגעי נא, כי אנכי מגן לך! ואם יגע בך הנבל הזה, אשליכהו כפגר מובס החוצה! –". "אתה? – אותי? –" נהם המורה ככפיר בקול זעם נורא. "אנכי!!" ענהו רודאלף, כארי, ויתיצב מול השודד, ויראהו עין בעין מבלי פנות אל הזמירה המתחננת אליו לבל יתגר מלחמה עם המורה. המורה נסוג שני צעדים אחור מפני בלהות עיני רודאלף המזרות זועה ושלהבת נוראה מאד. כי ישנם אנשים אשר בבת עיניהם אוצרת היא בתוכה עוז וגבורה למלחמה, ומבטם יפיץ פלצות וחרדת מות על אנשי מלחמתם עד כי יכרעו ויפלו שדוד. ואנשי קרב ידועים לא גברו בגבורת ימינם על אויביהם כי אם בכח עיניהם ובלהות מבטיהם –. קסם כזה גם על עיני רודאלף ילין, ובלהבות ברק עיניו הפיל אימתה ופחד, רפיון רוח ופיק ברכים על מתקוממיו, עד כי לא מצאו חיל למוש ממקומם או להסב עיניהם מנגדו עד אשר נפלו תחת רגליו ולא יספו קום –. המורה צעד עוד צעד אחד אחרנית ברעד וחלחלה, ובראותו כי אזלת ידו להכות את שונאו באגרוף, שלח את ידו תחת למדיו לשלוף חניתו, ומי יודע אם לא שפכו דמים בבית לולא החזיקה לילית ביד המורה ותאמר: "הרף נא אישי! חכה נא – כי האנשים האלה לא ימלטו על נפשם, והנם בידך תמיד –". המורה השתאה מאד לשמוע מפי לילית כדברים האלה, ויאסוף את ידיו. ולילית חשבה מחשבות רגעים מעטים, ופתאם ספקה כף ותאמר: מי האמין זאת כי הנערה הלזו היא החולדה הזוללה אשר אכלה את לביבות דבשי! מאין באת, בת נעות?! השלח העזאזל אותך הנה?" ובדברה הניפה את אגרופה נכח פני הנערה: "עתה נפלת שנית בידי! אך הרגעי – את שניך לא אוסיף עוד לעקר, אך את כל דמעות עיניך אזיל ממך – הידעת כי נפשי יודעת את אבותיך? – המורה ראה בין אסירי-אני האיש ההוא אשר סגרך לידי בהיותך נערה קטנה, והוא הודיע לו את שם הורתך – דעי נא כי אבותיך – הם עשירים גדולים ונכבדים". "אבותי! – הידעת אותם?", קראה הנערה בלב נשבר "ידעתים!", ענתה לילית, "המורה יודע את שם הורתך, אך תמק לשונו בפיו אם יהגה בגרונו שמץ דבר מזה – הורתך היא בת נדיבים ולא תשיב לבה אליך – וזה יום או יומים אשר ראה המורה את האיש אשר גדלך בביתו עד היותך כבת שבע שנים, וביד האיש ההוא ימצאו מכתבים רבים אשר כתבה אמך אליו – בכי בכה, הילילי וגזי שערות ראשך! אך שם הורתך לא תדעי עד עולם! – ". רודאלף שכח את המורה, ויט אזנו לדברי לילית, כי דבריה נגעו עד לבו. בין כה וכה החליף המורה כח, כי הסב רודאלף את עיניו מנגדו, ויבטח בזרוע עזו, כי בתנופת יד אחת יך את הרך והענוג הזה הרם, ויפן אל לילית ויאמר בקול ענות עזות: הקץ ללהג הרה? הניחי לי ואשחית את פני הנער היפה הזה ואשליך עליו שקצים ונבלתיו ואז אמצא חן בעיני הנערה יותר ממנו –". כמעוף ברק שמים מבין ענני זעם, כן עף רודאלף דרך השלחן ארצה, ובקצף נורא התיצב המורה ויור חצי עיניו בו. המורה הושיט את זרועי ידיו, ויט את גויתו אחרנית. וישען על רגלו הימנית כעל עמוד ברזל, ובכן עמד הכן למלחמת אגרוף. רודאלף התנפל כארי על המורה, וברגע ההוא נפתחה הדלת, ונושא הפחמים בא בחפזה הביתה, ויהדוף בגבורת ימינו את המורה, ויגש אל רודאלף וילחש באזנו בשפת בריטאנית לאמור: "תם ושרה משוטטים בקצה הרחוב הזה –", אחרי הדברים הנסתרים האלה אשר דבר נושא הפחמים, בערה עוד חמת רודאלף בו, ויזרוק שקל כסף לבעלת הבית. ואת המורה הכה פעמים על פניו, עד כי הממו ברעם מהלומות אגרופיו, וימהר וינס החוצה, המורה התנודד הנה והנה ויפול ארצה. "יחי האגרוף!" קרא חרבונה, אלה הם האגרופים האדירים אשר הלמו ומחצו את ראשי! –". המורה השיב רוחו, וירדוף אחרי רודאלף ולא השיגו, כי הוא עם נושא הפחמים מהרו ויאחזו דרכם באחד חוצות הסיטע ויעלמו מעיני המורה. ברגע אשר שב המורה אל בית היין, הלכו שני אנשים מעבר הרחוב השני, ויבואו לבית היין גם המה, שניהם שאפו רוח כי היו עיפים ויגעים, ויפנו כה וכה בבית לראות אנה הובילום רגליהם. "אויה לי" אמר האחד, "כי גם פה לא מצאנו אותו –". אל תבהל ברוחך, ענהו השני, כי עוד נמצאהו, ושניהם דברו בלשון בריטאנית. שני האנשים אשר באו בבית היין, יתר שאת להם על כל בני האספסוף הנותנים בכוס עיניהם שמה. האחד רם קומה, שערות ראשו תלתלות ולבנות מעט, גבות עיניו שחורות, לחייו קמטו ושחורות,ומבטי עיניו מפיקות גאה ועז. על כובעו העגול, יתנוסס רדיד משי. מעילו שחור וארוך כלבוש צמר צחר ילבש על בשרו, ומנעלים שחורים ומבריקים ברגליו. השני ילבש בגדי אבל גם הוא, שפל קומה, יפה תאר ויפה מראה עד מאד. שערות ראשו תלתלות, ובעגילי זהב תתגלגלנה סביב צוארו. הליכותיו, חזות פניו וכל בדי עורו, יתנו עדיהם כי אשה לובשת שמלת גבר הוא. "תם! שאל נא יין, ושאל נא את פי בעלת הבית והמסבים על אדות רודאלף –". אמר שרה אל תם בלשון בריטאנית. "כן אעשה!" ענה תם. שרה מחתה זעה מעל פניה ותשב לנוח, ותם אמר אל בעלת הבית בלשון צרפת צחה: "הואילי נא גבירה ותני לנו יין". בית היין לא הסבו את עיניהם מתם ושרה זמן רב. הזמירה אשר נבהלה מאד מהמורה ולילית, חמקה עברה לה ברגע ההוא אשר התבוננו כל הזדים ההם בתם ושרה, ותחלק מהבית ותסתר. בעלת הבית השתוממה בראותה כי נשואי פנים נדיבי עם כאלה ישחרו את בית יינה אשר לא היתה כזאת מיום הוסד הבית הזה. תם נלאה עיני הרואים, ויוסף דבר אל בעלת הבית. "אחלי, גבירה! תני לנו יין". השם גבירה אשר כנה תם אותה זה פעמים, הרהיב בנפשה גאה וגאון, ותשען על השלחן ותאמר: מה בקשתך, אדני?!". "יין וכוסות", ענה ואז מהרה בעלת הבית ותלך יין. תם נתן לה שקל כסף ויאמר אליה: "קחי לך השקל, ושתי נא אתנו כוס יין". "רב תודות לך, אדני!" אמרה אליו בתמהון. "הגידי נא לי", אמר תם אליה, אם לא תעינו בזה, ואם זהו בית היין אשר אחד מידידינו יעד לו לעשות בו אתנו חזה?". הבית הזה הוא שפן-הלבן, אדני!", ענתה בעלת הבית. כן הדבר!" אמר תם בהביטו פני שרה, בבית שפן-הלבן יעד ידידינו להתראות אתנו –". ברחוב הזה לא ימצא עוד שפן לבן זולתי ביתי!", ענתה בעלת הבית בגאוה. ועתה הגידה נא לי מה הם ציני ידידך אשר תבקש?". "ידידי הוא רם קומה ויפה עינים, שערותיו שחורות, וזקנו יסב את לחייו". ענה תם. איש אשר אלה לו, היה בזה לפני רגעים אחדים, ואיש גדל קומה נושא פחמים, קרא לו, וילכו שניהם יחדיו. "את האיש הזה אנחנו מבקשים" אמר תם. "הרק שניהם היו בזה?" שאלה שרה "נושא הפחמים לא בא הביתה באכול האיש אשר תבקשו עם הזמירה וחרבונה לחם, אך הוא קראהו פתאם החוצה". אמרה בעלת הבית ותרזום בעיניה על חרבונה העצור עוד בבית. תם ושרה התבוננו בו רגעים מעטים. "הידעת את האיש הזה?" שאלה שרה את תם בלשון בריטאניק. "לא!" ענה תם, רפאל הגיד לי כי רודאלף סובב הולך ברחוב הזה, אך פתאם נעלם ממנו באישון ליל, ובעברו דרך בית יין הזה, ראה את מורף מתחפש כנושא פחמים ונצב על משמרתו לפני פתח הבית, ובכל רגע ישקיף בעד האשנב, ועל כן שער בנפשו כי רודאלף נעצר בבית הזה –". בעת אשר התלחשו יחד בשפה זרה, אמר המורה בלחש אל לילית: "איש רזון הזה נתן לבעלת הבית שקל כסף, אות הוא כי איש עשיר הנהו. תר חצי הלילה מהר יגיע, רוח סערה וגשם שוטף בחוץ, ובצאת האנשים האלה מהבית, נצא בעקבותיהם. אנכי אתנפל על האיש הזה ואקח את כספו מאתו, והוא לא יעוז להרים קול בגלל האשה היפה ההולכת אתו –". "ואם תשמיע האשה הקטנה את קולה, אז אנפץ את צנצנת הפיטריאל אשר בצלחתי על פניה –", אמר לילית, "ואם נשוב ונראה את החולדה, נקח אותה בחזקה אלינו, ואנכי אשחית את יפי פניה ברעל הפיטריאל לבל תתגאה עוד ביפעת המסוה אשר עליה –". "שמעי נא לילית!", אמר המורה אליה, עוד אקחך לי לאשה, כי אשת חיל את גם טובת שכל. בלילה ההוא אשר שדדנו את הנקד, הכרתיך, ואמרתי כי לאיש כמוני תאות אשה כמוך –". שרה העמיקה במחשבותיה רגעים אחדים, אחרי כן אמר אל תם: שאל נא את האיש הזה על אדות רודאלף". ותרמוז על חרבונה. "ננסה דבר אליו" ענה תם, ויסב פניו אל השודד ויאמר: אנחנו מבקשים פה אחד מידידינו, והוא אכל אתך לחם בזה, אות כי אתה יודע אותו, על כן יהיה נא חסדך אתנו להגיד לנו אנה הלך מזה?". "אנכי ידעתיו" ענהו השודד, יען כי זה מעט הודיעני את ידו, על כי הניפותי יד על הזמירה". "הבפעם הראשונה ראית אותו הנה?" שאלהו תם. "בפעם הראשונה ראיתיו בבית חמוץ-זרוע" ענהו השודד. "גבירה!" אמר תם אל בעלת הבית, הביאי עוד יין". "תם ושרה לא נגעו עוד בכוס יינם, ובעלת הבית שנתה ושלשה לשתות כוסה, ותמהר ותלך ותביא עוד יין. "שימי נא את כד היין על השלחן אשר האדון הזה יושב עליו אמר תם אליה, והוא ושרה עמדו ממקומם וישבו על שלחן חרבונה. הכבוד הזה ערה את חרבונה גאה וגאון, עז והשתוממות. המורה ולילית ממתיקים עוד סוד ומתלחשים. תם נסה להוציא מלב חרבונה מלים, ויאמר: "הלא כה דבריך כי פגשת את רודאלף ידידינו בבית חמוץ-זרוע!". כן אדני!" ענהו השודד, וימהר וישתה את כוס יינו בפעם אחת. "חמוץ-זרוע?" שאל תם, "חמוץ-זרוע? שם מוזר הוא מאד… מי הוא זה חמוץ הזרוע? –". "ומה אדיר יינך, עלוקה!" אמר השודד אל בעלת הבית. ואחרי כן השיב אל תם: "הוא חמוץ-זרוע אשר יכספר בסוריא אשר ידו על כיס, ואשר ירגל את המייכעס 23. "תם, מה הוא אומר?" שאלה שרה בלשון בריטאנית. "גם אנכי לא ידעתי!" ענה תם, וישם אל חרבונה פניו, ויאמר: "שתה נא ידידי!" וימסוך לו עוד כוס יין. "יחי אדני!" אמר חרבונה אל תם, "יין וחיים לאדני ולידידו היושב לימינו – ידידו – כן, כי לו היה גבר, כי עתה היה ידידו –". שרה צחקה בקרבה, ותם אמר אל חרבונה: "הואילה נא ידידי לי את דבריך על דבר חמוץ הזרוע!". "לא מראש בסתר דברתי כי הוא מכספר בסוריא, ידו על כיס, גם ירגל את המייכעס – הלא בשפה ברורה אדבר – אך אולי לא תבין את שפת יושבי הסיטע – ". תם ושרה משתאים ומחרישים. "מה זה תתמהו? הלא כה דברי כי לא תבינו את שפת הסיטע". "שפת לא ידעתי היא!" ענה תם. "אתה לא תדע את שפתנו, לא כן רודאלף גבור החיל, כי לשונו תמהר דבר צחות בשפה היפה הזאת כאחד מזקני הסיטע אף כי ציר הוא… ועתה כי זרה לך שפתנו, אדבר אתך בלשון המתהלכת בארץ; דע לך כי חמוץ-זרוע ירויח כספו בגנבה, ישר ויקח מן הכיס בשוק, גם יעביר ברגל סחורות אסורות מעל הגבול מבלי שלם את המכס… ובזה אינני מגלה סודו, כי גם הוא לא יסתיר את הדבר, והוא תהלתו! כי יתהלל אשר בכל זאת לא "מה עשה רודאלף בבית איש כזה?" שאלה שרה. "על דברתי, שר או שרתי! כי לא אדע גם אני מה חפצו בביתו, ורק בנופפי אגרופי על הזמירה, והיא ברחה מפני אל אולם בית חמוץ-זרוע, ואנכי רדפתי אחריה; אז התנפל עלי רודאלף ויודיעני דבר – חזיז ורעם! – אדני, הבו גדל לאגרופיו! – ודעו נא כי הוא הבטיחני ללמד את ידי לחלק מהלומות נמרצות כאלה –". "ומה יעשה חמוץ-זרוע כל הימים?" שאל תם "הלא אמרתי לך כי הוא יעשה כל עול, מאה פעמים חפשו השופטים את ביתו בנרות, ולא מצאו את אשר הם מבקשים –". "נכון הדבר", אמרה בעלת הבית, "הוא איש תככים – ולפי הנשמע ימצאו בביתו מוצאות ומובאות נסתרות מעיני כל חי, ולשוא יעמלו החופשי בו אם לא יהרסו את הבית עד היסוד בו –". "איה הוא בית חמוץ-הזרוע?" שאל תם. "במספר 24 שלש עשרה, ונודע הוא לכל גרי הסיטע". "אנכי אכתוב זאת זכרון בספר" אמר תם להשודד, "ואם לא אמצא עוד את רודאלף, אלכה לי לבית חמוץ הזרוע להודע שם איה מקום ידידי זה". "לך נאוה תהלה כי יש לך ידיד נבחר כרודאלף", אמר השודד אל תם, "כי הוא כביר כח כענק, וטוב לב כילד… ואם לא קרא לו מושא הפחמים מזה, כי עתה חלקה ידו מהלומות נאמנות עוד להמורה הנצב שם בפנת הבית עם לילית… חזיז ורעם! נפשי אותה לעשות כלה את בעלת אוב הזאת אשר עקרה שן במלקחים… אך עוד חזון למועד… עוד נתראה פנים –". "לא אפונה כי חרה אפך ברודאלף על אשר הכה אותך" אמרה שרה. "הבאיש כזה יחרה אפי? חלילה! נהפוך הוא כי מאד אהבתיהו. ראי נא, את המורה שנאתי תכלית שנאה על אשר הכני; לא כן את אדוני רודאלף! אף כי יתר עז להלמות אגרופיו, ומכותיו אנושות עוד גם ממכות המורה, בכל זאת אהבת נפש אהבתיו, ואבוא למענו באש ובמים –". "העל כי ידידנו הוא, תדבר עליו טובות? שאלה שרה. "לא! – חזיז ורעם! אי נא, הוא חכם לבב לחלק מהלומות ברבים, ולא יתגאה בזה… ימינו נאדרת בכח, ולשונו תמיד אמרי נעם… ובהבריקו עיניו על מתקוממיו, אז – חזיז ורכם! האמינו לי, אנכי הייתי איש צבא, ונפשי יודעת מאד כי לו היה הוא שר צבא, כי אז הפיל משמים ארץ שמש וסהר –". תם ושרב משתאים למשמע אזניהם. "תאותו להשתרר על כל, לא תסור ממנו בכל מקום תדרוך כף רגלו בו" אמרה שרה אל תם במר נפשה. כנים דבריך – ענה תם – אך איחל כי אנחנו נשפיל גאותו –". "כדבריך כן יהי!" אמרה שרה, "ויעבור עלינו מה!". ובדברה העבירה ידה על מצחה כאלו חפצה להחרים משם רעיוני תוגתה. מורה השעות ישמיע את שעת שתים עשרה מראש המגדל. מנורת בית היין תפיץ אור כהה כי כלה השמן ממנה כל האנשים הלכו הלכו מהבית, ורק חרבונה עם תם ושרה, גם המורה ולילית נשארו שמה. "עתה נסתר באולם הבית אשר ממול בית המרזח", אמר המורה אל לילית, "ושם נצפה על שני הארחים ונצא בעקבותיהם. אם ישמאילו, נארוב להם בקצה רחוב ס"ט עלאי, ואם יימינו נפגשם על יד חרבות החומה הישנה… ונדע מה לעשות אתם –". המורה ולילית קרבו אל הפתח. "מדוע לא שתיתם בנפש הזה יין?" שאלה בעלת הבית. לא לשתות כי אם לחכות מהמטר באנו הנה", ענה המורה, ויצא עם לילית החוצה. מקול הדלת אשר נשמע בהסגרה, נעורו תם ושרה מתרדמתם, ויקומו מהשלחן ויודו לחרבונה על דבריו. ברגע אשר יצא חרבונה מהבית, החליף הרוח כח ויסער בעזו על פני חוצות, והגשם התחזק גם הוא וישטוף שטף ועבור בלי הפוגה. המורה ולילית המתחבאים באולם הבית אשר נכח פני בית היין, ראו כי חרבונה אחז דרכו בעבר הרחוב ההוא אשר חרבות החומה הישנה שמה, ועד מהרה נעלם מעיניהם בחשכת הלילה, וקול צעדיו לא נשמע עוד מרגשת הסער וקול המון הגשם. תם ושרה יצאו גם המה מבית היין, ויאחזו דרכם מול רחוב ס"ט עלאי. "הם נעלמו מאתנו", אמר המורה אל לילית בלהט, "פתחי נא את צנצנת הפיטריאל והתבונני מאד אנה הלכו למו". "נשלוף נא נעלינו מעל רגלינו", אמרה לילית אליו, לבל ישמע קול צעדינו בלכתנו אחריהם". "צודקת, רעיתי!", אמר המורה, וישלפו את נעליהם וילחצו את הקיר. הערמה הזאת עמדה להם, ותם ושרה לא שמעו את קול צעדיהם בצאתם בעקבותיהם. ופתאם עמד תם ויאמר: "תעים אנחנו! כי לנו ללכת בעבר השני מהרחוב הזה דרך חרבות החומה הישנה, נשובה נא". ולילית מהרו ויחבאו רגע קטן עד אשר הפכו תם ושר את פניהם אל עבר הרחוב השני. "טוב הדבר", אמר המורה, טוב הדבר, כי הם עוברים דרך חרבות החומה הישנה, כי אם יתיצבו לפני, אדע מה לעשות להם". ההנה, התנשא המורה כארי ויקפץ כנמר ויאחז בצואר תם ויקרא: "תן כסף! ואם מאן אתה, וגלגלתיך אל תהום רבה זאת, ויתפרדו כל עצמותיך! –", ובזרוע עזה הדפו אחרנית עד כי היה כפשע ובין תהום רבה ההיא אשר בחרבות החומה. אך כרגע שב השודד ויחזק בידו האחת בצואר תם שנית, ובידו השניה החזיק בצואר שרה. ובטרם מצא תם את ידיו ואת רגליו, מהרה לילית בידים ממהרות לשלל, ותשלול את כל הכסף הנמצא בכיסו. שרה לא השמיעה קולה, לא נסתה לנוס, ובמנוחת לבב אמרה אל תם: "תן לו את צרור הכסף, ואחרי כן פנתה אל השודד ותאמר: "קח לך את הכסף, אך אל תרע לנפשנו", ולילית, אחרי אשר תפשה את כיסי תם ושרה ולא מצאה עוד מאומה, אמרה אל שרה: הראיני את אצבעותיך אם יש צמידים עליהן… צר לי כי אן לך דוד ואוהב אשר נתן לך צמידים". אמץ לבב תם לא עזבו גם במצב הנורא הזה, ויאמר אל השודד: "למה זה לך מלתחת מכתבי אשר לקחת ממני? השיבה נא אותה לידי ביום מחר, ואנכי אשקול לך חמשה ועשרים שקלים במחירה". "אח! מה חכמת?" ענהו השודד, וירף מצוארו מעט, "אם אעשה כזאת, אזי תלכדני בפה – עתה פנו ולכו לכם ואל תביטו מאחריכם, וברכו את ההצלחה, כי במעט כפר כזה הצלתם את נפשותיכם". "חכה נא מעט", אמרה לילית פתאם אל השודד, אם איש תם הוא, נשיב לו את מכתביו", ותפן אל תם ותאמר: "הידעת איפה בקעת ס"ט רעניש?" "ידעתי!" ענה תם. "אל הבקעה ההיא תבא מחר בבקר ורק אתה לבדך, ואם תרבה במחיר מכתביך, ואשיבה אתהם לידך, אמר לילית. "אך הוא יכרה שוחה לרגליך", אמר המורה אליה. "לא יירא לבי!" ענתה לילית, "כי הבקעה ההיא רחבת ידים הנה ובלי הדורים, ואני אף כי עין אחת לי, עין ראה 25היא –. ואם אביט מרחוק כי יבוא עם איש זולתו, אשובה למקומי –". "בעת ההיא חבלה רב? –". "יש ויש!" ענה השודד. ותוסף שרה ותאמר: "הראית בבית שפן הלבן את האיש אשר קרא לו נושא הפחמים החוצה?". "איש יפה עינים וזקנו יסב על לחייו?" – שאל השודד – "כן ראיתיו שמה, וכאשר חפצתי להראותו את נחת זרועי, קראהו נושא הפחמים, ולפני צאתו מהבית, הכני הממני בתגרת אגרופיו… בפעם הראשונה התקיפני תקיף ממני – אך לי נקם ושלם לעת יפול בידי". "הוא האיש!" אמרה שרה. "הוא?" ענה השודד, "תני לי עשר קשיטות, ואגירהו לפי המאכלת" "הוי שטן!" אמר תם ברעדה: "אל תהרגהו, אמרה שרה אליו, כי לא נחפוץ במותו –". "ומה זה תבקשי מידי?" שאל השודד: "בוא נא למחר אל ס"ט רעניש, ושם תמצא את האיש ההולך אתי בזה, אותו לבדו! הוא יגלה את אזנך את אשר תעשה להאיש ההוא אשר אנחנו מבקשים כעת, ואני אתן לך אלף פראנק ככלותך את מלאכותיך –", אמרה שרה במנוחת לבב. "אישי!" אמרה לילית אל המורה בלחש. "אישי! יש לאל ידנו לאסוף כסף רב אם נודיע את אויבם דבר – הלא הם אויבך הוא – אנכי, אנכי אלך למחר תחתיך – אלף פראנק… אישי! אלף שקל…". "אשתי הנצבת עמכם בזה, היא תעשה עמכם חזה ביום מחר, אמר השודד אל תם, "ולה תגיד את אשר לי לעשות, ואם טוב בעיני המעשה, ועשיתי – ". יהי כן", ענה תם, למחר בשעה הראשונה אחר הצהרים, תבא האשה הזאת אל ס"ט דעניש עם מלתחת מכתבי, ונשתעה יחדיו –". "כן יקום וכן יהי!" אמר לילית, ואנכי – אמר תם אליה – אן לך חמש מאות שקלים מחיר המלתחה, גם ראשית הכסף בעד הדבר החדש אשר אנכי מבקש מיד האיש הזה –". "עתה הימינו – אמר השודד – ואנחנו נשמאילה, ואל תלכו אחרינו פן…." ובדברו הפנה שכמו וילך לו, וגם לילית הלכה אתו. "השודד הזה יהי עזר לנו"" אמרה שרה אל תם. "עתה אחזני רעד ופיק ברכים!" אמר תם. "ואנכי לא אחת מפני כל, גם לא אחדל מיחל עוד –". שניהם הרימו פעמיהם לנאטרא-דאם. איש אשר לא שזפתו עין ראי, ראה את כל אשר נעשה, האיש הזה חרבונה הוא אשר נסתר תחת מעי החומה הישנה ההיא מזרמי המטר. נדברו השודד ושרה על דבר רודאלף, נגעו עד לבו. חיל אחזהו בזכרו כי מנצחו וידידו רודאלף יסכן בנפלו לידי המורה, ויתעצב אל לבו כי קצר קצרה ידו מהושיע לו. ובכל זאת שם עצות בנפשו וחשב מחשבות במה יוכל למלט את רודאלף מיד מעול וחומץ כהמורה. ויאבה ללכת אל בית רודאלף ולהודיעו זאת, אך שכח את שם הרחוב אשר התוה לו רודאלף בערמה. בהיותו תפוש במזמותיו, יצא בלי דעת בעקבות תם ושרה, וירא והנה הם עולים בעגלת צב הנצבת על יד נאטרא-דאם. ויהי בנסוע העגלה, ויתיצב חרבונה על קרנות העגלה מאחריה, ויסע אתם יחד. בשעה הראשונה אחר חצות הלילה, עמדה העגלה, ותם עם שרה הטו לכת ברחוב קטן ויעלמו. חשך ואפלה על פני ארץ, וחרבונה לא מצא יד להציב לו צינים במקום ההוא. פתאם שכל את ידיו, ויוציא המאכלת מכליו, ויעש חריץ עמוק באחד העצים השתולים שם, וישב אחרי כן אל רבצו, זה שנים רבות לא ערבה לו שנתו כבלילה הזה, ומראה שר האלף עם אנשי הצבא, לא נראה בחלומו כל הלילה ההוא. ביום המחרת אחרי השתרגו בו הקורות אשר זכרנו, יצאה שמש הבציר בהודו והדרו, ועל חוג שמי טהר הלך הלך ואור. פרור הנבזה ההוא אשר נהגנו בו את הקורא בליל אתמול, לא הפיץ עוד בלהות ביום בהיר זה כבחשכת ליל אמש, אף כי תעפות חומותיו ישליכו צללי עלטה סביב גם ביום אור. רודאלף, אשר לא פחד עוד פן יפגשוהו תם ושרה, הגיע בשעה עשתי עשרה לפני הצהרים אל רחוב הפול, וישם פעמיו אל בית היין אשר היה שם אמש בנשף, בגדיו כבגדי חרשי צירים, אך יפים הם מהבגדים אשר לבש תמול, בעלת הבית ישבה על מפתן ביתה, ותשא עיניה ותרא והנה רודאלף נצב לקראתה. "אדוני!' אמרה בעלת הבית אליו, "לא אשגה אם אחשוב כי באת לבקש מידי את יתר הכסף אשר הותרת אתמול בידי – הא לך היתרה, ודע לך כי תמול אחרי צאתך מביתי, בקשך איש רם קומה לבוש בגדי אבל, גם אשה קטנה אשר תלבש שמלת גבר, ושניהם שתו יין עם חרבונה". בעלת הבית רתת, כי לא שכחה כי עם מנצח חרבונה היא דוברת. "ומה דברו שני האנשים ההם עם חרבונה?" שאל רודאלף. דברו על דבר הסער והגשם ועל דבר חמוץ-הזרוע". "ההם יודעים את חמוץ הזרוע?" לא, אך חרבונה הגיד להם מי ומה הוא, גם ספר להם אדני מחץ ראשו כגבור משכיל –". "לא לשמוע חדשות באתי הנה" "בלתי אם קחת את כן – גם לצאת לשוח עם הזמירה" "זאת לא תתכן, אדני!" יען כי אני נושה בה מאתים שקל בעד ארחה ומעון, ומי זה לכפי יתקע כי היא תשוב אלי אחרי צאתה לשיח בשדה? ולולי בטחתי בישרת לבבה, לא נתתיה לצאת אף עד קצה הרחוב הזה –". "לא אאמין כי יגיע לך מאתה מאתים שקל –". "מאתים שקל ועוד עשר אגורות –, אך למה זה לך לדעת זאת? התשלם בעדה את נשיה?". "הא לך הכסף!" אמר רודאלף, ויזרוק על השלחן מאתים שקל כסף. "ומה מחיר הבגדים אשר נתת לה?" שאל אותה בחפזה. בעלת הבית נבהלה נחפזה בהתבוננה על השקלים הצבורים על שלחנה. "התדמי בנפשך כי נתתי לך כסף סיגים? לכי והחליפי אותם, כי לא אבה להתמהמה פה – כמה מחיר הבגדים אשר השאלת להזמירה? הגידי! –". כנוד קנה במים ביום סופה, כן התגודד לב בת בליעל הזאת בין תאות נפש אל צרור הכסף, ובין מבוכת תמהון מאין לקח הציר הזה הון רב, בין פחד ורעדה אולי יטמון לה בזה מוקש לרגלה, ובין כסף רוח לבקש עוד כסף למכביר, ותדם רגעים מעטים ותאמר: מחיר בגדיה – למצער – חמשים שקל". "בעד בגדי עדים כאלה מחיר רב כזה? קחי לך את יתרת כספי אשר בידך מאתמל, ועוד חמשה ועשרים שקלים אתן לך ולא יותר!" "עשה כאשר עם לבבך – הבגדים בגדי, והזמירה מקנת כספי היא, ומי יאמר אלי מה תעשי? –". "לכי לאבדון, בת מרצח! הא לך חמשים שקלים, הביא את הנערה הנה! –" בעלת הבית טמנה את הכסף בצלחתה, והכרת פניה ענתה בה כי חשבה את רודאלף לגנב או שודד ליל או לאיש תרומות 26 אשר ירש הון רב, ותאמר אליו בשחוק: למה לא תלך אתה לקרוא להנערה? הלא בזה תשמח את לבבה, כי אתמול מצאת חן בעיניה –". את והביאי אותה! אמרי אליה כי רק לשוח אתה בשדה אקחנה היום, ואל תגידי לה כי אני שלמתי לך בעד ארחתה ומעונה ובגדיה". "מדוע לא אגיד לה כל אלה?" מה לי ולך כי תשאליני?" "בזאת חפצתי גם אני כי תדמה הזמירה כי משעבדת היא עוד לי –". דמי, בת בליעל! ולכי והביאי אותה מהר!" אמר רודאלף בזעם אפו. "אויה!" אמרה בעלת הבית ברעדה, "לפני זעמך מי יעמוד? הנני הולכת, הנני הולכת –". ותמהר ותלך ותשב אחרי רגעים אחדים ותאמר: "הזמירה מאנה להאמין בדברי, ובאמרי לה כי אתה מחכה לה, ויתאדמו לחייה, ובתתי לה רשיון לצאת אתך ולשוח בשדה עד הערב, נפלה על צוארי, אשר לא עשתה כן מיום שבתה בבית עד היום הזה". תפטר מפניך עד הערב, יעלה לבה בקרבה" ברגע ההוא באה הזמירה לבושה בבליל אתמול, ובראותה את פני רודאלף, התאדמה כשושנה ותשפיל את עיניה ארצה. "היש את נפשך לשוח אתי בשדה?" שאל רודאלף את פיה. "יש ויש, אדני אם אך תתני גברתי ללכת" ענתה הזמירה. "צאי לך בעקבותיו!" אמרה בעלת הבית, "קומי ולכי לך על כי היית סרת למשמעתי תמיד – גשי נא אלי ושקי לי!", ובדברה נתנה לחייה להנערה, ותשק לה הנערה בתועבת נפש. אחרי כן השחה הזקנה לנשק לה גם היא. ויהדוף אותה רודאלף בחזק יד עד כי נפלה אחורנית תחת השלחן, והוא החזיק ביד הנערה וילך לו בעת אשר הרעימו קללות בעלת הבית וגדפיה עליו. "השמר לך אדני לבל תרץ האשה הרעה הזאת גלגלתך!" אמר הזמירה אליו. "הרגעי נא, בתי!" השיב רודאלף, "אך הגידה נא לי מדוע פניך זעפים? האין את נפשך לשוח אתי?" "נהפוך הוא! אפס כי אתה הולך אתי שלובי זרוע, ואם יודע זאת לאדניך אשר אתה עשה עבודתך בביתו, יגורתי פן יבלע לך –". ובדברה שמטה לאט את זרועה מתוך זרועו, ותאמר: "לך אתה לבדך, ואנכי אלך אחריך עד כי נצא מהעיר". "אל תראי בתי!" ענה רודאלף ברגש, כי רגשי נגעו עד לבו, "אל תראי בתי! כי אדני לא ישב בפרור הזה, ובקצה הרחוב הזה נשב בעגלת צב ונסע". "אל יחר לך אדני… כי רק לטבתך דברתי –". "חלילה לי מקצוף עליך בתי! אך הגידי נא לי התלך אתי בכל מקום אשר רוחי ללכת?–". "אחריך ארוצה!" ענתה הנערה, "אך הוליכני נא בנאות דשא ופרחים, כי מעודי אהבתי מאד את הפרחים והנצנים, וזה כחמשה חדשים אשר לא יצאתי משוק הפרחים וחוצה". "הלקנות פרחים הלכת אל השוק ההוא?" "לא אדני! כי לא השיגה ידי די קנות פרח, ורק לראות את הפרחים ולשאוף את ריח ניחוחם הלכתי שם, וברגעים ההם שכחתי את ימי עניי ומרורי והייתי שמחה–" "ובשובך אל בית המרזח?" "הה, אז שב רוח העצבת לפעמני, ובחזקה עצרתי בזרם דמעתי לבל תכני גברתי –. בלכתי בשוק הפרחים, התענגתי לראות את העלמות היפות ההולכות שמה, אשר תשבצנה את מקלעות קוצותיהן בזרי פרחי תפארה, ואשר תלכנה לשוח בגנת הביתן בין ערוגות הבשם ושושני חמד –". "לא אפונה כי היית שמחה לו נמצאו פרחים אחדים בחדר מושבך". כן אדני! פעם אחת נתנה לי גברתי ביום הולדת אותה פרח שושן, כי היא יודעת אהבתי העזה לפרחים – האח איך רחב אז ושמח לבבי! מבקר עד ערב שגיתי באהבת השושנה ההיא, ספרתי את מספר עליה, פרחיה וגביעית – אך רננת קשת-רוח מקרוב! כי אחרי ימים אחדים התנצלה השושנה את עדיה מעליה, ועקבות הכליון עליה נודעו – אמנם יגורתי פן תשחק לי אדני!". חלילה לי משחוק עליך, בתי! ספרי נא, ספרי!" בראותי כי חור השושנה אמלל, חליתי את פני גברתי כי תתני לשוח מעט עם השושנה, ובבואי אל שוק הפרחים, זרקתי עליה מים טהורים, והצגתיה לעיני השמש, ובזה הוספתי עשרה ימים על ימיה". "ובנבל עליה הלא דאגת ותתעצבי?" "הה אדני! דאגה שברה אז לבי, ובת עיני נגרה מבלי הפוגה כל הימים. באנחות לב הודיתי להשושנה על אשר שמחה את נפשי עד יום מותה, ותרנין את לבב נערה אבדת אשר גם היא שושנה נבלת כמוה, הוי! כי כבר אבלו נבלו גם פרחי אביב עלומי בצנת-קרח! –". כה דברה הנערה בשבר רוח ותורד לארץ ראשה. "מה חשבת בימים הרעים ההם?" "לא חשבתי דבר בלתי אם חלץ נפשי מגוי – פעמים רבות להשליך במצולות הנהר את נפשי ואת צרותי יחד – אך בכל פעם דלו עיני אל הפרחים הנחמדים ואל זהרי קרני השמש, ואמרתי בלבי: הנהר הזה לא יחרב גם בימים הבאים, וגליו יפתחו בכל עת את לועם לבלעני, ומי יודע מה ילד יום ואולי גם את הטוב אקבל עוד? כי עודני רכה וצעירה לימים –". "ומה קוית אז?" "גם אנכי לא אדע – אך לא חדלתי רצוני יחלתי לטוב – וברגעים ההם אמר לי לבי כי לא בגמול ידי יעשה לי, וכי הנני נספה בלי משפט, כי עדי בשחק כי חפה אני מפשע, ורק על כי נשרתי בדודה וגלמודה ודורש לנפשי אין, רק בגלל זאת הנני ברעה גדולה – הרעיונים האלה התנוססו בחבי מיום שבתי בבית שפן-הלבן, ומה גם אחרי כי נבלה השושנה". העד כה תעצבי על השושנה הנבלת?" שאל רודאלף בצחוק. עד כה אדני! הביטה נא וראה!", השיבה הנערה ותוציא מחיקה את השושנה הנבלת. הצפנת אותה למזכרת אהבה?" "כן, אדני! כי רק היא חלקי בחיים, וזולתה אין לי חלק ונחלה תחת כל השמים – –". "ולמי חלוקי האלמוגים אשר בצוארך?" "לבעלת בית היין! ולי אני אמתך אין כל בלתי השושנה הנבלת, צלם דמות נערה אבדת כמוני, ולכן יקרה היא בעיני –". לדברים האלה השתומם רודאלף, וכל עצמותיו רחפו, בשומו על לב כי האמללה הזאת מכרה לצמיתות את גויתה ונשמתה בעד פתיתי לחם העצבים ובעד בגדים צואים ועלית קיר קטנה, ואין עוזר לה. ברגע ההוא הגיע רודאלף עד העגלה המחכה עליו רודאלף עלה אחר הנערה בעגלה, ויאמר אל הרכב: "הפך את ידך ונהג עד ס"ט דעניש". גלגלי העגלה מתגלגלים כסופה, במרחבי שמי טהר, ורוח צל מרחף בעד חלום העגלה. "מה לשמלת אשה פה?" שאלה הנערה בהתבוננה כי על מעטפת אשה היא יושבת. "אותה צפנתי לך, בתי!" אמר רודאלף אליה, "לבל יכך רוח הבציר – הנערה האומללה אשר מעודה לא התעורר איש לחמלה עליה, ואשר לא הסכינה לשמוע כי אם גדפי זרע מרעים וקללות ילדי רצח; השתוממה בראותה כי איש זר אשר דבר אין לו אתה, יעש חסד כזה לנערה משלחה ונעזבה כמוה. שאתו נפלה עליה, ורוח עצבת התחוללה בלבה למרות רצונה. "האח אדני!" אמרה אליו ותאנח, "מדוע מצאתי חן בעיניך ואנכי נכריה? אנכי… הה, בשת פני כסתני –". "מדוע תבושי?" שאל רודאלף. "יען כי יתר שאת לך עתה מאשר היתה לך בליל אתמול –". ענתה הנערה ותתאדם. נפלאת היא בעיני כי שכחת את דברי לילית אשר דברה אליך אמש כי היא יודעת את הורתך". "לא שכחתי זאת אדני! כל הלילה נדדה שנתי מעיני ובכיתי במר רוחי, אך עתה שמתי אל לבי כי רק למען הרעימני בדתה לילית מלבה את הדבר הזה". "אך אולי אמת בפיה – הלא אז תהי מאשרת בשובך אל חיק הורתך אשר לה עשר ורכוש גדול!" "אהה אדני, רודאלף! מה יתן ומה יוסיף לי בשובי אליה? כי אם לא אהבתני מיום גיחי מרחם, הלא אהי עליה למשא ובשאת נפש תתעבני – ואם אהבה אותי…. הוי, למה זה אכה בחרפה את לחייה? הלא בשת עלמי תפל גם עליה, ומחרפת ימי חרפי יחרף גם לבבה כל ימי חייה –". "נהפוך הוא, בתי! אם אהבתך כאהבת אם, ורק מעני השליכתך מעל פניה, הלא אז תשיש עליך בשמחה בשובך אליה, ותוסיף עוד אהבתך; ואם בזדון לבבה הדפתך לחרפות ולדראון, הלא אז תקחי מאתה נקם בהודע לה כי ברשעתה הטביעה בבוץ את רגלי בתה ותדכאנה במקום תנים, ורגשי הנחם יציקו לה עד דכא –". "הה אדני! מה אעיל מהותי בקחתי מאתה נקם? –ואף גם זאת כי אז לא תהי לי עוד צדקה להאמין כי חנם עניתי ואנוש חצי בלי פשע, אשר רק זאת נחמתי בעניי –". "אולי צדקת ממני – לא נוסיף עוד דבר על אדות הדבר הזה" בעת ההיא הגיעה העגלה לס"ט דעניש, והנערה שמחה מאד בראותה ירקרק כרים ועשבות אחו. כל רעיוני תוגה ספו תמו מחדרי לבבה, ושמחה נצחת לקחה מהם עמדתם. בפנים צהלים הטתה ראשה מבעד העגלה, ותמחא כף ותקרא: האח אדני רודאלף! מה רב אשרי! שדות נחמדים מעלפים פרחי תפארה תחזינה עיני על כל סביבי… אמצע נא חן בעיניך, אדני! וארדה מהעגלה לשוח פה…" "נרדה נא בתי!" ענה רודאלף, רכב, עמוד!" "הגם אתה אדני תצא לשוח אתי בשדה?" שאלה הנערה. "גם אנכי אהב מאד ירק דשא וריח השדה –." ענה רודאלף. רודאלף והנערה יצאו לשוח בשדה, וירוצו הנה והנה זמן רב. אין אמר ואין דברים להביע שמחת לבב הנערה! אילת אהבים זאת, אשר היתה כלואה בבור צלמות ימים כבירים, שאפה כעת רוח צח המרחף תחת שפרירי שמי זהר. בשמחות וגיל זמרה, רקדה ותמחא כף, ותרץ רצוא ושוב ותהי שכורת יין השמחה, בראותה פרחים אחרים, לא יכלה להתאפק מהרים קול רנה וישועה, ותקטפם לאחד אחד. אחרי אשר עיפה נפשה מרוב המרוץ, ישבה לנוח על גזע עץ נבוב אשר על יד שוחה עמוקה. יפעת אביב עלומיה, חדשה ימיה כקדם. מבבת עיניה, שביבי הוד התמלאו חכלילות שושנים ולבן חבצלות הופיעו על עגילי לחייה. שפתותיה כחוט השני, התפתחו מעט לשאוף רוח צח שפיים, ושתי שדרות שנים כשני חרוזי פנינים שכלם מתאימות, נראו החוצה. לבה דפק בלי הפוגה מרוב ששון, ידה שתה על לבה להרגיע שאון חדרי משכיתו, וימינה מגשת פרח שושן לרודאלף. האח, איך תעלוזנה כליות גבר ירא ה', עת תראינה עיניו את שמחת ישרי לב ונכאי רוח אשר יגל לבם בישועתו! –. אחרי אשר ברגיעה הנערה מעט, הסבה עיניה על רודאלף, וברגשות מהירות אמריה תאמר: "האח, מה רבו חסדי ה' בתתו לנו יום צח ובהיר כזה! –". רסיסי דמע התנוצצו בעיני רודאלף בהאזינו אמרי פיה, ויאמר בלבו: הנה נערה קשת רוח ומרת נפש אשר חייה לשאול הגיעו על לא חמס בכפה, היא היא תשבח לאדון הכל על שביב שמשו אשר יזריח עליה רגעים מעטים, ואנחנו…" אך מקרה פתאם הפריע את רעיוניו הזמירה ישבה – כאשר ספרנו – על גזע עץ נבוב אשר על ידו שוחה עמוקה, והנה פתע פתאם התנער איש רם קומה מעפר השוחה ההיא וירעם עליה בשחוק נורא מאד. הנערה התחלחלה, ותפן כה וכה, חרבונה לקראתה. "אל תראי, בתי, אמר אליה, ידעתי כי יפלא בעיניך ובעיני רודאלף איך נפגשנו פה – אך גם בעיני יפלא זאת – ראה נא רודאלף אדני! עתה ידעתי כי ממעל לכוכבי אל יש עין צופיה הליכות עולם – היא תכונן מצעדי גבר – והיא הובילה את רגליך הנה – הפלא ופלא! –". רודאלף השתומם וישאלהו: "מה לידידי בזה?" "אנכי עומד על משמרתי לשמרך לבל תאנה אליך רעה! אך מח הביא אותך עד הלום? –". "הגידה נא לי ידידי! מה זה תדמה בדבריך אלה?" "אנכי אגדך – אך בטרם כל אלך לי אל שדה צופים לעמוד על המצפה –". וירץ בחפזה על פני הבקעה, ויבט הנה והנה, וישב אחרי כן אל רודאלף ויאמר: "הגידה נא לי אדני אם עברה השעה הראשונה אחרי חצות היום?" "חצי השעה הראשונה כעת", ענהו רודאלף בהביטו על מורה השעות אשר לו. טוב הדבר, אמר חרבונה, "בעוד חצי שעה תבוא לילית הנה". "לילית!!" קראו רודאלף והזמירה כאחד בתמהון לבב. "כן הדבר", ענה חרבונה, "ובדברים מעטים אודיעך מדוע באתי הנה: דע לך כי אמש אחרי צאתך מבית היין, דרש דרש אותך איש רם קומה לבוש בגדי אבל, גם אשה קטנה בתחפשת בשמלת גר, הם השקוני יין, וישאלוני על אדותיך, ואנכי לא הגדתי להם יותר מאשר אדע אני, הגדתי ימינך קדחת אש, מאזרת זיקים וחמשה במהלומות נוראות ולמען קדקדי. אולם על דברתי! כי אף אם ידעתי את כל תעלומות לבבך, גם אז לא גליתי שמץ דבר מהן לאיש אחר, כי – חזיז ורעם! גם אנכי לא אדע מדוע נקשרה נפשי בנפשך ככלב נאמן לאדוניו –? – אך תתהי איזה סבה אשר תהי! יגער בי בכור שטן אם תדברנה שפתי רמיה כי אבוא באש ובמים למענך אדני!", "תשואות חן חן לך, ידידי הנאמן! אך ספר נא אחרית הדבר". "האיש הגדול עם האשה הקטנה, בראותם כי לא יכלו לדלות מלבי מלים אדותיך, הלכו למו, וגם אנכי הלכתי לדרכי –. המה שמו פעמיהם אל מול בית-המשפט, ואנכי מול נאטרא-דאם. בהגיעי אל קצה הרחוב, ירד גשם רב מן השמים וירדתי אל הבור העמוק אשר במעי מפלת החומה הישנה לחסות מזרם המטר –" "אך מה היתה אחרית כל אלה?". "אתה ידעת כי אנכי שתיתי אתך יין למכביר, וגם עם הגדול שתיתי כוס רויה, על כן כבד עלי ראשי, גם קול המון הגשם הפיל עלי שנה, ואישן בבור ההוא. אחרי רגעים מעטים שמעתי קול המולה, ואיקץ! הקשבתי ואשמע והנה – חזיז ורעם! – המורה מדבר קשות עם האיש הגדול ועם רעיתו הקטנה". "הגם על אדותי דבר המורה עמהם?" "כן, אדני! גם נועצו לב יחדיו לעשות חזה כהיום הזה בשעה הראשונה אחר הצהרים". "איפה יסרו את מקום המחזה?" "פה על פרשת הדרכים". "פה? במקום אשר עומדות רגלינו כעת?" "כן הוא אדני!" השמר לך רודאלף אדני! השמר לך מהמורה בבוא הנה!" אמרה הנעה ברעדה. "הרגעי נא בתי!" אמר חרבונה, המורה לא יבוא הנה, רק לילית תבוא תחתיו לעשות חזה עם האיש הגדול ההוא" "איכה כרת האיש ההוא עם המורה ולילית ברית?" "לא אדע גם אני – ואולי ישנתי אז – כי בהקיצי לא שמעתי רק כי הגדול מדבר על דבר מלתחת מכתביו אשר חלה את פני לילית להשיבה לידו במקום הזה במחיר חמש מאות שקלים. אך לא אפונה כי בתחילה שדדו המורה, ואחרי כן דברו שלום איש אל רעהו –". "נפלאת היא בעיני!" אמר רודאלף. "יראה ורעד יבוא בי, פן עליך אדני ברית כרתו"! אמרה הנערה ברוח עצבת. "אל תראי בתי!" אמר חרבונה אליה, "האדון רודאלף אל יחת מפני כל – אך כאשר דמית כן היתה, כי הם נוסדו יחד לעשות לך דבר בליעל – ועל כן באתי הנה –". " ספר נא סוף דבר!" אמר רודאלף. "סוף דבר, כי הגדול והקטנה הבטיחו לתת להמורה אלפים שקלים אם יעשו לך דבר אשר נעלם ממני ולא אדע מה הוא – לילית יעדה לבוא הנה ולהשיב את מלתחת המכתבים אל הגדול, גם לשמוע, את אשר יצוה להמורה לעשות לך אדני –". הנערה חרדה חרדה גדולה, אך רודאלף שחק בשאט נפש. "אלפים שקלים ינתנו בעדך, אדני! ובעדי לא יתן איש אף חצי אגורה – ומי אתה אפוא?" שאל חרבונה את רודאלף ביראת הכבוד. ויודע לך מי אנכי!" ענהו רודאלף "מי יתן וידעתי מי אתה!" אמר חרבונה, ויוסף לספר: בשמעי את הברית אשר כרתו עליך, אמרתי אני בלבי, צר לי מאד כי לא אדע איה בית הגדול והקטנה, גם שכחתי את שם הרחוב אשר ידור שם אדני רודאלף! ובראותי כי הגדול והקטנה הפנו שכמם ללכת, עליתי מן הבור והלכתי אט אחריהם עד המקום אשר חכתה שם עגלת צב עליהם וישבו בה. ויהי בנסוע העגלה, מהרתי ואתיצב מאחריה, ונסעתי אתם יחד. חשכת הלילה עמדה לשטנה לי מהציב צינים אשר ירדו שם שני האנשים הם מהעגלה, אך חיש נועצתי ואקח את המאכלת ועשיתי חריץ עמוק באחד העצים השתולים שמה. בבקר השכם שבתי אל המקום ההוא, ויצאתי לי בעקבות הגדול והקטנה הנודעים בתוך החול, עד הגיעי אל מבוא חצר ידים, ואבינה כי שם בית מושב האנשים ההם" "תשואות חן חן לך, ידידי!" אמר רודאלף אליו, ואני אשלם לך טובה תחת החסד הזה; אך עתה קצר קצרה עוד ידי להשיב לך כעל כל תגמוליך עלי, יען כי הגדול והקטנה יציקו לי ויארבו לקחת ממני בחזקה את תבנית אשר אין איש יודע את תכונתה בלתי אם אנכי וגבר עמיתי, אשר נשבעתי לו להסתיר את הדבר הזה עד כי ישוב מדרכו הנה". "אם כן הגדול והקטנה הם…". "הם צירים, ואנכי עושה מלאכתי בביתם" חרבונה האמין לתמו בדברי רודאלף, ויאמר אליו, עתה ידעתי כל שרשי דבר: ולמען שים קנצי למילים אודיעך כי היום בבקר אמרתי אני בלבי: הן ידעתי את בית הגדול והקטנה, גם את המקום אשר יעשה שם לילית חזה, על כן אלכה לי אל המקום ההוא ואשמע את הסוד אשר ימתיק הגדול ולילית יחדיו, ובבואי הנה ראיתי והנה הזמירה יושבת על יד הבור הזה ואתן קולי בשחוק". "ומה תחשוב לעשות כעת?". "עתה אחבא בזה עד כי תבוא לילית הנה, ואשמע את אשר ידבר הגדול אתה, אולי יעמוד לך רוח והצלה על ידי. אולם אם לא תקרב לילית אל מקום מחבואי, או אז אצא אני לקראתה ואתן לה מנה אחת אפים משכרת השן אשר עקרה ממלתעות הזמירה, גם אחזיקנה בגרגרותיה ולא ארפנה עד כי תגיד לי מי הם אבות הזמירה. אדמה כי דברי אלה בהשכל הם! האין זאת אדני רודאלף? –". "בהשכל! אך עוד תשית עליהם נוספות". "בי חרבונה!" אמרה הזמירה אליו, אל תלחם נא לי עם לילית, הטרם תדע כי המורה מגן לה? –" "בגלל זאת אנקמה עוד מאתה שבעתים – חזיז ורעם! – נקם אקח! נקם!!" צעק חרבונה בזעם. שמעני ידידי! – דבר רודאלף באזני חרבונה בהרחיק לכת אתו צעדים אחדים מהזמירה – שמעני ידידי! לי נקם ושלם לנקום מלילית ולשלם לה על דבר שן הזמירה, בנקם ושלם אשר לא תוכל אתה עשות כמוני. אך זאת אספר לך לאחרונה –. ועתה השבעה נא לי אם יש את נפשך להיטיב עמדי באמת ובתמים ככל אשר תשיג ידך?". "חי ראשי, אדני!" "הגידה נא לי אם יודעת לילית אותך?" "לא, כי בפעם הראשונה ראתה אותי". "אם כן הסתר נא בזה, ובראותך כי קרובה היא אליך, אז תצא ממחבואך –" "לשום מחנק לצוארה ולשלם לה תחת שן הזמירה, האין זאת, אדני?!" "אין זאת, ידידי! רק תפריע אותה מדבר דבר עם הגדול והוא לא יעוז לגשת ולדבר אתה בראותו כי איש זר מתערב בתוכם –". "ואם יתקומם הגדול לי, אז אדע מה אעשה לו –", ידעתיו כי הוא לא יתקומם לך". "אם כה ואם כה יהי, אתהלך אחרי לילית כצלה. והגדול לא יוציא הגה מפיהו אשר לא תשמענה אזני –"; "ואם ישימו להם מקום המיעדה במקום אחר, תודיעני גם זאת. סוף דבר, עשה כאשר צויתיך –". "שמעתי, אדני! אך אחרי כלות הכל, אתנפל כנמר על לילית ואפיל גם את עינה הבריאה, האף אין זאת, אדני?! –". "לא, לא! רק אנכי אנקמה מאתה גם מהמורה – אך הודיעני נא אם לילית יודעת כי לא מחברי גנבים אתה?". "לא – אך פן הגיד לה זאת המורה". "אם הגיד לה זאת, אז תתכחש ותאמר בערמה כי כעת משכת ידך את הגנבים חותרי בחושך בתים, וכי יש את נפשך לארח אתם לחברה מהיום והלאה –" "חזיז ורעם! האנכי אפיל גורלי בתוך גנבים שודדי ליל? – אנכי? חלילה! – חזיז ורעם! –". "רק ערם תערים לדבר כן! וכאשר ילך לו הגדול, או אז תתרועע אל לילית כרע אהוב – –". "רע אל לילית! חזיז ורעם! האוכל להתאפק מהכות אותה הרם –". "אם תעשה כזאת, אז תחבל את כל מערכי לבי –". "אך מה אדבר עם בעלת אוב ההיא?" "בראותך כי חרה לה על כי השלכת משניה טרף, תדבר על לבה תשלם לה בעד הנזק הזה, כי יש את לבבך לחתור בחשך בית עשיר גדול, אתה ורעך הנך מחכה פה עליו, ואם יאבה המורה לתת גם ידו בגנבה הזאת, כי אז כל הון יקר ימצא בלי כל חף נפש. אחרי כי תעצור אותה בדבריך בשעה אחת, תאמר אליה: הן רעי בושש לבוא – לכן מחר יהיה האות הזה –. ואז תשית לה מועד לעשות אתה ואת המורה חזה למחר בבקר. ואתה ידידי תבוא נא היום לפנות ער אל המקום הנקרא בשם "שדרת אלוני בכות" ואנכי אחכה שם עליך, ואודיעך את יתר הדברים אשר עליך לעשותם". "אמנם אדני! השמר בנפשך בשובך לראות את פני המורה, כי איש דמים הוא, ומה גם כי אתה הכית אותו מכות נפלאות, ואם יחשדך ברב או במעט, יקח את נפשך". "אל נא יפול לבך עלי, ידיד נאמן!. הן לא אדע את מערכי לבבך ואת מזמותיך ותחבולותיך במעשה הזה – אפס כי לבי יאמר לי כי שוחה אתה כורה ללכוד את נפש המורה – ולכן אגיד לך מראש כי אנכי אשיב אחור ימיני מפני הדבר הזה, ולא אעזר לך להסגירו אל השופטים –". אסגירהו בידם, רק נקם אקח! ורק אנכי שם אל הזמירה פניו, ויאמר: עתה בתי! עתה נתענג ונבנה היכלי חמד על כנפי רוח הדמיון. בלי מחיר ובלי כסף יש לאל ידינו להרים תועפות היכלינו עד לב השמים –, הגידי נא את לראשונה מה ישאל לבבך? –". "לא אדני! נס נא אתה לירות אבן פנת היכלי דמיונך –" "טוב הדבר – אנכי אחל כעת: הדרך הזאת אשר אנחנו נוסעים בה, היא ראש פנת היכלי, יען כי נכח פנינו היא –. אדמה בנפשי כי הדרך הזאת תוליכנו ותביאנו אל כפר קטן אשר דומיה נעימה חופפת עליו כל הימים. סביביו שתולים עצי הדר בנוה, ונחל זך ילפות מרוצתו על פני הבתים הבנוים שם במשטר –". "נחל זך יזל שם? האח, מה נאוה המראה הזה!" " בקצה הכפר בית גדול ורחב ידים, מימינו עץ נחמד עושה פרי הלולים, ומשמאלו גנת עדן עם ערוגות פרחים ושושנים מרהיבי עינים –". "האח אדני! לבבי ידמה כי עיני רואות את החזון היקר הזה! –". "בחדרי הבית התחתון תשכנה הטבחות והשפחות, ובית מועד לבעלת הבית –". "דלתות החלונות הלא הן משוחות בצבע ירקרק? האין זאת אדני?!" "כן הוא בתי! בצבע ירקרק, צלם דמות השלום והמנוחה –. בעלת הבית דודתך היא…". "גם היא טובת שכל ובעלת נפש יקרה, האף גם זאת אדני?!" "נכון הדבר, בתי! והיא תאהב אותך אהבה נצחת –" "האח, מה יפה ומה נעמה היא אהבת נפש יקרה כמוה! –". הגם את בתי! תשיבי אהבה אל חיקה?" "הה!" השיבה הנערה במועל ידיה, איך לא אהב את מאהבי! בכל לבב אוסיף אהבתה לרגעים, ואהי לה לעזר בכל עבודות הבית. חי ראשי! כי לא אתנהג בעצלתים! בבקר…". חכי נא כמעט רגע עד אשר אתאר לך תורת הבית אשר תשבי בו את. בעלית קיר גדולה תאוה לעינים, תבחרי לך מעונך. קירות הבית משוחים בששר ירקרק, חלונים שקופים אטומים לו, ובעדם תשקיפי על פני שדי חמד מעלפים בפרחי תפארה, על פני גני עדנים זרועים ערוגות בשמים מר ואהלות, ועל פני נהר קטן אשר גליו הקטנים כעין הבדולח יצהירו, ויטו עקלקלותם על פני אבני חצץ ונצני הוד, מעבר הנהר השני תראה גבעה גבוה הסוגה בארזים ואלוני זקן, ובית תפלה נשקף מבין עפאיהם –". "האח, מה נאוה חדר משכני! נכספה גם כלתה נפשי לבוא בו –". "על יד הגן תרעינה פרות באחו, עדר רחלים ועשתרות צאן". "האוכל להשקיף גם עליהן מבעד חלוני?" "תוכלי, בתי!" "אחת מהפרות ההן אפאר בזר פרחים ופעמון נחשת, ואט אליה אוביל". עתה אתאר לך עוד תורת בית מושבך וכל תכונותיו, הנה זאת תורת הבית: יריעת צמר צחר פרושה על רצפתו, ויריעות משי ורקמה יתנוססו על חלונוליו, על קרנות החלונים יפריחו שושני הוד ופרחי הדר, אשר ישלחו את גביעיהם כפתוריהם עד ערש יצואך, וידיך תקטופנה אותם בבקר בבקר בשכבך עוד על משכבך, לעדות בם את קוצות תלתליך –". האח אדוני! מה טוב ומה נעים הוא בית שבתי! לביתי נאוה תהלה!" "בבקר השכם תעירך דודתך בנשיקות פיה, ותגמיעך חלב עזים להבריאך ולהחלימך. בשמחות וגיל תקומי ממטתך ותתהלכי בהחצר לשחר את הפרות ברפתים ואת לול התרנגולים, את ארבות היונים ואת פרחי הגן –. בשעה התשיעית יבא איש למוד ללמדך מעשה הכתב, ולקרוא בספרים ולחשוב חשבונות, למען תוכלי עזור לבעלת הבית –". "צדקת בדבריך, אדני! נכסוף נכספתי ללמוד כתוב וקרוא ולחשוב חשבונות, למען תהיינה עיני צופיות הליכות בית דודתי –". אמרה הנערה בתם לבבה, כי נסך עליה רודאלף רוח הדמיון, עד כי דמתה בנפשה כי כל תורת הבית ותכונתו יצאו כבר לפעלם ולא ולא יחסר כל במו –. "אחרי תם למודך תארגי לך שביסים ותתפרי כתנות בר… ואחרי הצהרים תוסיף שנית ידך לכתוב ולחשוב, לארוג ולתפור, ואחרי השלימך כל אלה תצאי עם דודתך לשוח בשדה לרוח היום. בקיץ תבקרי את הקוצרים ברנה, בבציר את החורשים תלמי השדמות, שמה תקטופנה ידיך פרחי חן לקלוע זר תפארה לדלת ראשך –". "בשובנו הביתה נעבור המעברה אשר על פני הנהר, האין זאת, אדני?!" כן הדבר! מעברה קטנה נטויה על פני הנהר הנחמד ההוא – בשובך הביתה בשעה הששית השביעית אחר הצהרים, תראינה את היקוד אשר על האח בית הטבחות, שם תחמי בקור, ושם תקחי דברים עם הנערות המבשלות שמה; אחרי כן תאכלי עם דודתך את משתה הערב, ולפעמים יאכל אתכם לחם גם הכהן הנכבד אשר בכפר ההוא, אחרי אכלך, תקראי בספרים נעימי לקח, או תעשי מלאכת יד, בשעה העשירית תנשקך דודתך באהבים ותוליכך אל חדר משכבך על ערש יצועך אשר שמה. ביום השני ינקפו כל הדברים האלה כביום הראשון". האח אדוני! לו אחיה אלף שנים לא ימשכו לי הימים ולא תאריך לי העת –" "זאת לא זאת בתי! כי עוד צפונות לך שמחות וגיל בימי שבת ומועדי קדש –". "מה אעשה בימים הטובים ההם?" "אז תיטיבי את ראשך, תשימי תלבשי את בגדיך החמודות ותלכי עם דודתך אל בית התפילה הנשקף מבין העפאים. האח בתי! במשכנות מבטחות ומנוחות שאננות, תבלי בטוב ימיך ושנותיך בנעימים, תשאי חן וחסד בעיני כל רואיך, כל העלמות יתנו כבוד ויקר לשמך, וכל הבחורים ישאפו לאהבתך עד כי בקרב הימים תבחרי לך אחד מהם ותהי עזר כנגדו –". רודאלף התפלא כי הנערה עצרה פתאם במילים, וכי הורידה לארץ ראשה ובחזקה תתאפק מהרים קול בכיה. רגעים מעטים עפה האומללה הזאת על כנפי רוח הדמיון, אך עד מהרה נפלה משמים ארץ, ותנער מהתרדמה הנעימה אשר נסך עליה רודאלף ברוח שפתיו. "מה לך, בתי! כי כרגע נפלו מאד פניך?" "אהה אדני בלי צדיה העצבת את נפשי מאד – ברוח דמיונך הפלת עלי תרדמת עדינה, ובחלום חזיון דמיוני ישבתי בעדן גן אלהים, ועתה הקיצותי – אהה! והנה חלום!! –". "לא חלום הוא, בתי! שאי נא עיניך וראי –. עמוד רכב!" המרכבה עמדה במקום ההוא, והנערה הרימה את ראשה והנה היא על ראש גבעה חמודה מעלפת ירקרק חרוץ מרגל ועד ראש. איך פחד ורחב ושמח לבבה ממראה עיניה! עינה לא שבעה מראות את הכפר הנחמד, את בית השדה, את שדי חמד וגני עדנים, את האחו והפרות, את הנחל הקטן עם המעברה, את עצי היער ואת בית התפלה הנשקף מבין העפאים –. כל עת סופר ילא לתאר את הרגשות העדינות אשר התנוססו במשכיות לבב הנערה בראותה עין בעין את מחמדי בת עין אשר ברא רודאלף ברוח דמיונו! – כר נרחב נאדרי בכל חדרי קדש, ישתרע לרגלי הגבעה ההיא. שמש צדקה תפרוש כנפי הודה על כל נאות השלום ונוי הצדק ההם, ועצי היער מלאים עוד שם עלים ירקרקים משמחי לבב אנוש. "הראית בתי?!" אמר רודאלף אליה, "היש בפי נכונה? –". הנערה הביטה כנדהמת על פני רודאלף, כי לא האמינה למראה עיניה. "אהה אדני! אפוא אנכי? – ומה כל אלה? – הבחלום חזיון ליל הבאתני הנה? – לבי מקפץ בקרבי ויתר ממקומו – האח! ככל החזיון אשר חזיתי ברוח דמיוני, תחזינה עיני פה באמת! –". "ומדוע תפלא זאת בעיניך? דעי לך כי בעלת הבית הזה, מינקתי היא, ופה הייתי אמן מימי ילדותי, ואת אשר הסכן הסכנתי לראות מעודי, זאת הגדתי לך, בתי –". "עתה ידעתי כי בהקיץ ולא בחלום תראינה עיני את החזיון הזה!" אמרה הנערה ותאנח. "עתה דעי לך כי היום בבקר כתבתי אל מינקתי כי אשחרנה בביתה היום, ואבי גם אותך אתי הנה. יב: בית השדה הבית הנחמד אשר הביא רודאלף את הזמירה שמה, בנוי בצלע הכפר בוקעפאל, ורחוק הוא מיתר הבתים אשר בכפר ההוא. הרכב אחז דרכו בין שדרות עצי תפוחים נותני ריח, ובלי שאון עברה המרכבה על פני כר נרחב; הנערה הורידה ראשה בפנים זועפים ולא דברה דבר, כי לא עצרה כח להחרים את תוגת נפשה אשר העיר רודאלף בה בלי-צדיה באותות היגון הנשקפים מבכות עיניו. אחרי רגעים אחדים עמד הרכב לפני שער קטן אשר זלזלי גפן אדרת יסכוהו. "עתה הגענו אל מחוז חפצנו!" אמר רודאלף אל הנערה, "הישמח לבך מהמראה הנחמד הזה?" "מאד מאד ישמח לבי בקרבי?" ענתה הנערה, "ובכל זאת כסתה כלמה פני לראות את פני בעלת הבית אף כי נעלם ממנה רע מצבי" ובדברה נאנחה במגנת לב. כפתוח הרכב את דלתות הרכב, והנה אשה כבודה כבת חמשים שנה לבושה בגדי כבוד, יצאה מהבית לקדם את פני רודאלף, ותחרד לקראת בואו. אדם הבשת כסה את פני הנערה בהרהיבה בנפשה עז להביט בפני האשה הזאת, ואחרי רגעים מעטים יצאה מהמרכבה. "ברוכה את לה', נעמי!" אמר רודאלף אל בעלת הבית הנצבת בפנים צוהלים ומפיקים ענות צדק, אחרי כן שם אל הרכב פניו וישלם לו משכרתו, ויאמר: "עתה שוב לך פאריזה!". הרכב היה שפל קומה, מצנפתו יורדת על פניו מכסים באדרתו, ואחרי הניחו את הכסף בצלחתו, לא דבר דבר, וימהר ויהפוך מרכבתו, וידפוק את הסוסים ויעלם, "הרכב הזה – אמר רודאלף בלבו – קפץ פיו, הוריד מצנפתו על עיניו, וילט פניו באדרתו, גם מהר מאד לשוב העירה בעוד היום גדול – הן כל אלה ישימו בו תהלה כי שמץ דבר נמצא בו – ". אך עד מהרה נחם רודאלף ממחשבתו, ויאמר בלבו: אולי נחפז הוא לדרכו לשוב העירה להשתכר עוד מאומה עד רדת היום –" הזמירה נגשה במתנים מלאות חלחלה אל רודאלף, ותאמר אליו בלחש: אהה אדוני! למה זה שלחת את הרכב מזה?… השכחת כי צויתי לשוב העירה לעת ערב… ואם אתמהמה פה, הלא מרה תהיה אחריתי… הטרם תדע כי אנכי ובגדי מכורים לגברתי…". "הרגעי נא, בתי, וסלחי לי!" חטאת לי אדני כי תבקש סליחה!" "סלחי נא לי כי אחרתי להודיעך עד כה כי כבר שלם נשיך אשר עלוקה נושה בך, גם ערוך מאתמול חליפות שמלות לך, וכל מחסורך על נעמי בעלת בית שדה זה –". הזמירה נצבת כנציב שיש בלי נוע, ועיניה נטויות ומשוטטות פעם על נעמי ופעם על רודאלף. "אדני היקר! אמרה הנערה בגילה ורעדה, "מה זה תשמענה אזני? – החלום הוא? – הבאמת לא אשובה עוד פאריזה? – האשב פה בבית הנחמד הזה? – האתלונן בצל נעמי הישרה בנשים? – היאמנו כל היכלי רוח דמיוננו? – האח אל אלהי ישעי!! –". שובי למנוחיכי, בתי! ורעי וראי כי כל אשר ראית בחלום דמיונך יאמנו פה בהקיץ –" "לא, לא! אשר בלי מצרים כזה לא ימצא בארץ החיים! –" אשר כזה בגורל כל ישרי לב ינוח –". "חוסה נא, אדוני! – אל תכזב בשפחתך! –". "בתי היקרה!" אמר רודאלף אליה בעינים מפיקות חמלה, אך בהוד קול מושל ומצוה אשר לא שמעה עוד הנערה כזאת, "בתי היקרה! האמיני נא בקולי! מהיום והלאה תבלה בנוה שלום את ימיך: נעמי תאהבך אהבת אם, תתן כבוד לשמך, כאישון בת עין תשמרך, גם תעביר קול בכל הכפר כי דודתך היא, ובגלל זאת תהי גם את כבודה ויקרה כמוה, ובהחליפך את בגדיך, ותלבשי מחלצות כבת נדיב, אנהגך אביאך אל רפת הבקר, אל מכלא הצאן, אל לול התרנגולים, אל ארבות היונים ואל כל מחמדי עין כאשר הבטחתיך". הזמירה נשאה רום ידיה, רגשי בהלה ושמחה, תודה וברכה, אהבה ויראת כבוד, התנוססו ויתרוצצו בכליותיה ולבה, ועקבותיהם על חזות פניה נודעו. עיניה נמלאו רסיסי דמע, ותאמר: רודאלף אדני… אתה הוא מלאך מושיע אשר שלחת במלאכות אלהי החסד לפדות נפשי משחת בלי… ישלם לך ה' כעל כל תגמוליך עלי! – "ילדה עניה! אמר רודאלף ברוח חן ואהבת חסד, "רבות שבעה לה נפשי כעס ומכאובים בימי חיי הבלי, על כן אפליא חסד לכל אבד ונדח… עתה לכי נא, בתי! ובואי עם נעמי האהלה, ולפני הפרדי מזה, אוסיף עוד דבר אתך – ואם ישמח לבך בבית הזה, ישמח לבי גם אני –". הזמירה לא השיבה דבר רק התנפלה על ברכיה לרגלי רודאלף, ותשק למו פיה בענות חן וברגשי נפש, אחרי כן הלכה עם נעמי המתבוננת בה בעינים מלאות אהבה וחנינה. יג: מורף ורודאלף בלכת רודאלף אל החצר, פגש את האיש אשר בליל אתמול התחפש לנושא פחמים, ואשר הודיעהו כי תם ושרה עקביו ישמרו. שם האיש הזה מורף, והוא כבן חמשים שנה, בשתי קוצותיו התלתלות היורדות משתי פאות שערות לבנות מעטת אשר זרקה השיבה בו; ואף כי הוא איש בא בימים ובריא בשר; בכל זאת היתה עוד גויתו מהירה וקלת המרוץ ומלאה כח עלומים. יעדת את הרכב לבוא הנה?" שאל רודאלף את מורף. "לעת ערב, כאשר צויתני", ענהו מורף "ואתה באת הנה בבקר?" "בבקר בשעה השמינית כמצוה עלי מפי כבודך, וצויתי את נעמי להכין הכל –". "אדמה כי הנך סר וזעף – ומי זה העציבך, ידידי?!" "זכר ליל אתמול – לילה אשר חרפת בו נפשך למות על לא דבר –" למען הטוב והישר עשיתי זאת. "האין לאל ידך לעשות טוב וחסד בלי השלך נפשך מנגד?" "אם לא חרפתי נפשי בליל אתמול כי עתה לא שבעתי שמחות וגיל ממעשה הצדקה כהיום הזה –". "ובכל זאת די בזיון וקלסה הוא כי איש רם כמוך ישחר את בית מקלט מרצחים כבית היין ההוא –" "הטרם תדע כי בגלל הצדק אהי שפל בעיני, ונקלותי עוד מזאת, והיא תהילתי!–" "אמנם אם איש נכבד ימיר כבודו בקלון, לא ינחל כבוד בחלד –. לא אכחד ממך כי בלכתנו אמש בחוצות הסיטע לבקר בית חמוץ-זרוע זעום ה' ולדרוש מאתו עקבות בן נעמי, חרה לי עד מות בראותי כי תשכין לעפר כבודך להתאבק עם שודד ליל ההוא, ואם לא יגורתי פן אעיר חמתך, כי אז לא נתתיך לנבל הדר כבוד הודך –. ואף כי ידעתי כי ימינך אדני נאדרת בכח ואגרופיך חמשים במהלומות נוראות, עורקיך אפיקי נחושה, ועצביך מטילי ברזל לטרוף זרוע אף קדקוד; בכל זאת לא יאות לאיש כמוך להחזיק באזני כלב עובר עז נפש ושואף דמים – חי ראשי כי לא אתאונן על אשר צויתני בחזקת היד להשחיר בשחור תארי, ולמוח פני בפיח כבשן ופחמים עד כי נהפך הודי למשחית! חלילה לי אם אתאונן, כי הנני קלון בית אדני! ואקל עוד גם מזאת אם אך ידעתי כי תשבע כבוד מקלוני – אך…" "ידעתי גם ידעתי כי אם יולד רעיון רוח בלבך, הנה הוא תקוע כיתד במקום נאמן, וגם יד השטן לא תעצור כח להמישהו ממקומו –". " יגער בי השטן אם לא צדקתי בתוכחתי! –". "לא עת תוכחה היא לי, ידידי! כי בעת הזאת הנני שבע רצון על כי הגדלתי לעשות – האח, מה מאשר הוא האדם אשר לבו יודע כי ידיו עשו תושיה! ומה רב אשרי בזכרי כי חלצתי את נפש הנערה הנדחה מירכתי בור שחת! – לו ראו עיניך את חדות נפשה בהודע לה כי חפשה נתן לה! – לו ראית את דמעות התודה אשר הזילה בת עינה! – לו התבוננת את רגשי רוחה אשר הכריעוה על ברכיה לרגלי! – האח ידידי! אין מלה בלשוני להביע לך רחשי לבבי ברגעים ההם – וכל ימי חיי אהי מאשר מדי אזכרה כי האבדת ההיא מצאה מנוח לה בבית נעמי –". "ראה נא, אדני! לנעמי הפלאת עשות צדק וחסד אלהים, כי היא אשה יראת ה', יקרת רוח ונפש טהורה ולמי יאותו צדק וחסד יותר ממנה? – אך הנערה הזאת אשר הבאת הנה, אפונה מאד אם לצדקה תחשב לך זאת – אמנם לא נדבר עוד מזה – "למה זה, ידידי?!" "כי אתה עשה הטוב והישר בעיניך –" "לא אעשה רק הטוב והישר בעיני אלהים". "שמע נא, אדני! למה תהי מריבה בינינו על לא דבר נחדלה מדבר עוד מזה! –". " אך אני מצוה עליך לדבר!" נתן עליו רודאלף בקול מושל. "אדני! מעודי עמך לא נואלתי דבר עד כי צויתני לשום יד לפי, ואקו כי גם לדבר לא תצוני –" ענהו מורף בגאון. "מורף!" קרא רודאלף בקול עז. "הטרם תדע כי אנכי לא אוכל נשוא מרי! 27 –". "גם אנכי לא אוכל נשוא! –". "הלבעבור העז פנים נגדי השפלתי כבודי להמתיק אתך סוד?!! –" כל עת סופר לא יעצר כח לתאר את הגאה והגאון הנשקפים על פני רודאלף בדברו את הדברים האלה. "אל תשכח אדני כי בן חמשים שנה אנכי היום, ומימי נעורי היתה משרה גדולה על שכמי, ולא לאיש כמוני ידבר קשות כאלה! –" "הס זקן! הס! –" "אדוני! למרות רצוני תכביד עלי אכפך להזכירך איך התהלכתי לפניך באמת ולב תמים –". "הלא שלמתי לך בכסף מלא על כל אלה" האלה העירו את חמת מורף, עד כי מהרה שב אפו בנשאו את עיניו על רודאלף וירא כי הוד פניו נהפך לזעוה מזעם וגאות, ויאנק דם ובקול דקה הביע אמר. "שובה למנוחתך – השיבה בינתך אליך, כי הנך שולל! –" הדברים האלה הוסיפו עוד אש וזפת על שלהבת חרון רודאלף כידורי זעף מבכות עיניו התמלטו, ושפתיו הלבינו כשלג, ויגש אל מורף וירעם עליו בקול זעמו: שמור פתחי פיך –פן…". מורף נסוג אחור, ולמרות חפצו כמעט, התמלטו מפיו הדברים האלה: "זכר נא את יום שבעה העשר בחדש החמישי! 28 קסס על שפתי מורף! כי בדברים מעטים כאלה הסיר כעס מלבב רודאלף ויהפכהו לאיש אחר, כי השח ראשו ויאלם דומיה. אחרי רגעים אחדים השפיל רודאלף דברתו, ויאמר: הה אדוני! ברגז לא תזכור רחם, כי באת אלי להזכיר את עוני –" ובדברו נפל על פניו ארצה ויגז ראשו "אדני היקר!" אמר מורף ברוח נשברה, "סלח נא לידידך זקן ביתך! עדי בשחק כי לא לכבודי אך לשכך את חמתך הוצאתי מפי מלים בלי חמדה, בלי משטמה ובלי חפץ להרעימך! –עתה יך לבי אותי על כי חטאתי לך! –כפר נא לעון עבדך וסר למשמעתך תמיד! –" רודאלף התנער מעפר וירם ראשו, ובפנים זעפים מאד אמר אל מורף: "סלחתי כדברך ידיד יקר! –ושפתי תבענה לך עוד תשועות חן חן על כי כבית ברוח שפתיך את שלהבת חרוני – ואך למותר לי לחלות את פניך כי תעביר חטאתי ומשוגתי, יען כי בך בטח לבי כי לא יזעף לבך עלי – ארור אפי כי עז! לפני זעמי לא נכר שוע ונשוא פנים לפני דל וחדל אישים – ואתך אדני הסליחה! –". "צר לי מאד, אדני! כי העצבתי את רוחך הטובה בזכר היום המר והנמהר ההוא, אשר כל ישעי וכל חפצי אך להשכיחהו מלבבך ואשר ענית למענו את נפשך ימים רבים –. הה, מה יסכן לגבר כי ילך בדרך תמים, אם הכח אין בו לנשוא נאצה קטנה אשר יטפל עליו גבר עמיתו בלי-צדיה! ובדברו הכה בחרפה את לחייו ובשת פניו כסתהו, וידם רגעים אחדים; אך רודאלף השבית את הדומיה ההיא בשאלתו אשר שאל: "הבאמת הגדלתי עשות חסד עם נעמי?". "הלא נתתי לך תודה כי הגדלת לעשות –". ענהו מורף. אך זאת לא ישרה בעינך פריצים, על כן אודיעך קשט אמרי אמת ותראה כי אתי הצדק. אתה ידעת כי מחשבות לבבי על דברי הצדק והחסד ועל דבר התושיה אשר תעשינה ידי בני האדם –. לישרים אשר יצמיחו ישועות בקרב הארץ, נאוה תהלה וכבוד; אך עוד יותר שאת ותהלה לישרי לב ההם אשר ישוטטו בחוצות ויחפשו בנרות את תמימי דרך העני והרעב אבות כל עון וכל חטאת, ובטרם יקראו אליהם יענום ויחלצו את נפשותיהם מיד המצוקים ועוכרי נפש ההם. אך מרומם על כל תהלה הוא האיש אשר ישליך את נפשו מנגד לרדת אל מערת מרצחים מגורת הרשעה והרצח, להוציא משם נפש אדם אשר גם בתפת ההיא עוד לא דעכו שביבי נשמת שדי אשר בתוכה, עוד לא התגאלה בחלאת החטאת, ועוד לא נסע יתרה בה –. גם להפיל למשואות נצח את ילדי פשע זעמי אל ונגעי בני האדם, לפרוש עליהם מצודה רעה בכל המקומות אשא ירבצו שם, אם באשפתות או בהיכלי כבוד, וזאת יאות עשות לכל רודפי צדק ושוחרי תושיה, ואם תחוס עליהם עין אדם, ויגביר עליהם חסדו, ינאץ את אלהי המשפט, יכחש בצדקו ובחמלתו, גם ינבל את מעשה הצדקה –". "אדני! הכי אמרתי לך כי נבלת את מעשה הצדקה בחלצך את נפש הזמירה ממעונות המרצחים? –". "שאני נא, אלוף נעורי! כי עוד דבר לי אליך –. תולדות נעמי והנערה לא תשאנה יתר במאזנים, ולא ממקום אחר התעתדו שתיהן לנפול בבור שחת; כי לנעמי היה עשר יקר וגדולה מימי נעוריה, ההצלחה שעשעה אתה על ברכיה כאם רחמניה את מחמד בטנה, והאהבה שמה עליה את עינה לטובה, גם היא באה בעדי עדיים, בעדי הצדק והחסד והתושיה. אפס כי לדאבון נפשה ראתה כי כל חסן יקרה והדר תפארתה, היו לשמה כרגע ביד האיש הבליעל אשר למדו אותו אבותיה אלוף נעורים לראשה, ואשר הלך בדרך רשעים ובשרירות לבו הרע. ומה מאד יעלוץ לבי ותגל נפשי מדי אזכרה כי לולא חשתי אני לעזרתה, כי עתה כבר שכנה דומה נפשה –". הוי אדוני! עוד אזכרה את העני ואת הלחץ אשר הדביקוה ואשר דכאו לארץ חיתה, עוד אזכרה איך פתר ושמח לבבה בהקיצה מתרדמת מחלתה העזה, והנה היא בבית גדול ורחב ידים מלא ברכת ה' –. צדקת אדוני! כי תקצר כל שפה להביע את הענג הנעלה והאשר הנפלא אשר ינחל האדם בעשותו צדקות וחסדים נאמנים בכל עת, וכי רק איש עשה אלה ירגש ויחוש בלבו אמונה אמן באלהי אמן, ותקוה נאמנה באל-מות הנפש –". "גם אין נותן כבוד לאל הכבוד בהאיש הזורע צדקות ומצמיח ישועות להחיות רוח שפלים ההולכים במעגלי צדק ומסלות ישרים –. ידעתי גם ידעתי כי יקר הוא לכל אדם אשר ילין ביקר להושיע לנפש עדינה כנעמי אשר היתה אמנה על ברכי אבות ישרים, ואשר גם בימי עניה ומרדיה הוסיפה אמץ שדי. ובכל זאת עוד יקר לאדם אם ישפיל לארץ כבודו, לחלץ משאול הרשע נפש נענה, אשר גם ברבץ החטאים בנפשותם עוד לא השביתה מטהרה, ושביבי יה עוד יתנוצצו בחה –. ומי אכזר לא יעורנו לבבו לפרוש כנפי צדקתו על נפש אבדת ומסלאה בפז כהנערה הזאת אשר אביה ואמה עזבוה, וקשי יומה הדיחה למדחפות במקום תנים, במעון הרשעה, ויכס עליה בצלמות, ובכל זאת עוד עמד טהר לבבה בה, ורוח רגש יקר עוד מתנוסס בבתי נפשה – הכי לא נאות תהלה ולא תאות יראת כבוד לישרת לב ותמימת דרך כמוה? – לו שמעו אזניך את אמרי פי האומללה הזאת! לו ראית כי בדברי על לבה דברים מעטים ברוח נדיבה, התעוררו בלבבה רעיונים נעלים רגשות רכות וענגות, ושעפים נפלאים מעלפים בהדר מליצה רוממה, אשר דמיונם כפרחי שדה חמד ברחוף רוח צח באוצרות האביב על פניהם, אשר אז יוציאו את בשמי עדניהם הספונים בקרבם, ואת ריח ניחחם הצפונים בם יתנו באף כל עובר ארח. צחוק נעים הופיע על שפתי, ורסיסי דמעות התנוצצו בעפעפי באמור אלי הנערה בתם לבבה וברוח נדבתה כי אחשך שני שקלים בכל יום, ליום צר ומצוק – את העצה הזאת יעצתני כיד הנסיון עליה – ומה מאד שמח לבה בהבטיחי לה כי עצתה תשמור רוחי! תמתה וישרה נגעו עד לבי, ולא אוכל תת פונה לבת עיני מדי זכרי את דבריה – וידעתי כי גם לבך ינוע ויעיר חמלה עליה בדברך אתה דברים אחדים –". "צדקת אדני! כי ביעצה לך לחשוך שני שקלים בכל יום, ולא שאלה מאתך לפזר כסף עליה, אות הוא כי נפש טהורה שוכנת בקרבה". "ובזכרי כי יש לה אם עשירה מבנות נדיבים – באשר ספר לי – אשר השליכה אותה מעל פניה לדראון עולם; יחם לבי בקרבי, ודמי ירתחו בלי דומיה. ואויה לה להאכזריה ההיא אם תפול בידי! נקם אקח! אקם את נקמת בתה! – חי נפשי, ידידי, כי מעודי לא בערה כאש חמתי על זרע מרעים, כעל האכזריה ההיא אשר לא אדע מי היא ואשר יש לי תקוה כי עוד אמצאנה –. ואתה ידעת כי לפעמים תמתק מאד הנקמה לנפשי, רפאות היא לשדי ושקוי לעצמותי… לפעמים תעלוזנה כליותי במכאובות בני בליעל… ולפעמים טובים לי מיין דמעות העשקים אשר שבו והיו לעשוקים במשפט וצדק…" "אתה אדני!" קרא מורף בראותו כי הנקמה והקצף הפכו את הוד פני רודאלף למשחית בדברו דבריו האחרונים, "אתה אדני! ידעתי גם ידעתי כי המון ישרי לב אשר פרשת עליהם את כנפי צדקתך, תהלתך יספרו, ירוממוך בקהל עם, ובשם מלאך הרחמים והחסד יכנוך, בעת אשר ילדי פשע ישועו מזרועך הנטויה, ויתנו עליך בקולם כי מלאך אכזרי אתה גם יטפלו עליך אלפי קללות נמרצות –". "הס, הנה נעמי באה עם הנערה! לך נא וצוה לרתום המרכבה למען נוכל לשוב יומם פאריזה". מרים – כן יקרא שם הזמירה מעתה – מרים נהפכה לנערה אחרת בהחליפה את בגדיה הצואים בבגדי כבוד אשר הכינה לה נעמי בפקדת רודאלף. רוח עצבת נעימה מרחפת על כי לפעמים יעורר האשר גם הוא תוגה חרישית ונעימה במשכיות לבבנו, אשר אין מלה בלשוננו לתארה באמר ודברים. רוח עצבתה מצא חן בעיני רודאלף, ולבבו הגיד לו כי בעת כזאת אשר יצאה הנערה מבור שאון ואבדון לאור באור החיים, יתעוררו בלי הפוגה רעיונים טהורים ונשגבים בחבה, אשר תקצרנה שפתותיה להביע אותם. גם על חזות פני נעמי. נכרו עקבות העצב והאבל, ובאהבת-אם התבוננה בפני מרים, כי ענות צדקה ותמת לבבה, לקחו את נפשה, ותאמר: "הנה מרים בתי באה להודות לך, רודאלף אדני, על חסדיך אשר הפלאת לה". בצאת הגה "בתי" מפי נעמי, נשאה מרים את עיניה ותבט בפני האשה ברגשי תודה וברכב אשר לא יתארו בניב שפתים, ורודאלף אשר הבין כל אלה, אמר אל נעמי: "הנני נותן לך את ברכתי ואת תודתי בשם מרים על אשר תחשבה לך לבת, ואקוה כי גם בימים הבאים תאהבי אותה כבת, והיא בצדקה וישרה תתאמץ לקנות אהבתך, אהבת-אם לבתה –". "ראה נא, רודאלף אדני!" אמרה אליו הנערה בשפתים נעות, "רבבות אמרים מתרוצצים בקרבי… ובלשוני אין מלה…". חזות פניך, מרים, יביעו ידברו לי רחשי לבבך יותר מרבבות אמרים –". "דע נא רודאלף אדני!" אמרה נעמי, "דע נא כי מרים יודעת ערוך את האשר השמור לה בבית הזה, כי בצעדה שלשה משכני, כרעה על ברכיה ותשא רנה ותפלה לאלהי חסדה –". "גם בגלל זאת יהי שם רודאלף מברך, כי הוא הרהיב בלבו עז לשפוך בפני ה' שיחי –" אמרה מרים ותתאדם. דברי הנערה האומללה ירדו חדרי לבב מורף, וימהר ויסב את פניו להסתיר את אגל הדמע המתגלגל בין עפעפיו, כי נכלם מלבכות כאשה רכת הלב לעיני רואים. "בתי!" אמר רודאלף אל מרים "עוד לי לנעמי מילים… מורף ידידי ינהגך בכל חדרי החצר למען תודעי להאנשים אשר יהיו עליך לסתרה… ובעוד רבע שעה נשוב ונתראה… מורף! השמעת את אשר דברתי? –" והאיש היקר הזה מהר ויורד את כובעו על עיניו לבל יראו דמעותיו, ויצא עם מרים מהבית. "עתה, נעמי, עתה הגידי לי מה יחשוב לבך על דבר הנערה הזאת?" "הלא הגדתי לך כי זיקי אש דת ספונים בחבה – גם בהגישה לך תודתה, לא עצרה כח להוציא מפיה מלים מרוב שרעפיה בקרבה, אות הוא כי נפש זכה לה –. ובאמרי אליה כי אפונה כי ישמח לבה בקרבה בשמעה מפיך כי פה תשב; השיבה אמריה לי: כנים דבריך, גבירה! – לא ידעתי מה זה היה לי אז? אשר רב הבהילני פתאם, וזלעפת עדינה רחפה בכל עצמותי כבימי ילדותי, בעמדי בבית התפילה לשאת רנה לאל חי – בעת אשר מצאתי עוד עז בלבבי ללכת אל בית כי דעי נא גבירה, אשר ימים רבים התגוללתי…". ידעתי בתי! אמרה אליה, ולא נתתיה לבצע את אמריה בראותי כי כלימה כסתה פניה. ידעתי בת כי ימים רבים שבעה לה נפשך בוז וחרפה עני ולחץ מרבה להכיל, אך אלהי הרחמים והצדק ישלח עזר מקדש לאוהביו ולחושבי שמו אשר יקראוהו מן המיצר, ואשר ישבעו בשם קדשו ללכת במסלות ישרים ומעגלי צדק גם כל ימי חייהם –". "אם כן הוא", אמר רודאלף, משנה ששון אשיש כיום – ואקוה כי גם בימים יצרו לא תסיר הנערה לא תסיר הנערה תמתה ממנה?. "גם לזאת נע לבבי כי לא מצאה עז לשאול את פי, מי אתה? ומה מעשיך? אף כי בלי שפק נכספה לדעת מי הוא מושיעה? ומה הן הליכות חלדו? ובאמרי אליה כי נפלאת היא בעיני מדוע לא תאוה לדעת מי אתה, השיבה לי אמריה: הלא ידעתי אותו, הוא איש חסדי –". "שימי נא עיניך ולבך עליה", רודאלף את פני נעמי, היי לה את לאם, והיא תהיה לך לבת, ובזה התנחמי מעט על בנך כי איננו –". "כן אדני! באהבתה אשגה תמיד כאשר שגיתי לפנים באהבת בני", ענתה נעמי ותבך. "על תבכי נעמי ואל תחדלי מיחל, כי אף אם כעת נעלמו עקבותיו מנגד עינינו, יש לי תקוה למצוא עוד אותו –" נעמי הניעה ראשה במר נפשה ותאמר: לו היה בני בחיים חיתו, כי עתה נמלאו לו היום עשרים שנה". "חי, חי הוא, ויחי עוד בבית הזה אתך לשמחת לבבך". "יואל נא אלוה ויאמנו דבריך אדני!" "יאמנו בישע אלהים! – אמר בקשתי (אף כי לא מצאתי) את האיש אשר הוגד לי עליו כי הוא יודע עקבות בנך האבד, האיש הזה יקרא בשם חמוץ-זרוע, בפי יושבי הסיטע, ובצאתי מפתח ביתו מצאתי שם את הנערה העניה ההיא אשר הבאתי אתי הנה". "שוש אשיש כי לרגלי נקרה חסד כזה לידך להחיות עוד רוח שפלה –". "גם זולת זה שמתי כבר על לבי לבקר במעונות רשעי ארץ פליטי מין האדם כגרי הפרור ההוא, יען כי מימים רבים הראיתי לדעת כי גם במערת פריצים יתגוללו לפעמים נפשות רבות אשר לא נטמעו עוד בטומאת הרשע, ונכספתי לשבר מתלאות השטן להוציא בלעו מפיהו, ולהפליט משניו טרף –. עתה הגידי נא לי הבא לידך מכתב מראשפארט מקום אשר השודדים והמרצחים אסורים שם? –". "לא אדני!" ענתה נעמי בקול דממה ובחלחלה. "טוב הדבר – לא אפונה כי כל מוצאיו יכירוהו כי כי חותם הדראון פתח על פניו. גם מעלליו הרעים נודעו עד למרחוק, ותפש יתפש בכף ויסגר לבית המשפט – ובכל זאת עברו ששה חדשים מיום אשר ברח מהאניה, ועקבותיו עוד לא נודעו –". "אויה נא לי! צעקה נעמי ברעדה, הבליעל הזה, אבי בני הוא! ומי יודע אם לא בצע את זדונו לעשות לבנו כאשר זמם… סלח נא לי אדני על מרי שיחי! הה! גם אחרי כל החסדים אשר עשית לי, עוד אשה קשת רוח אנכי –" "הרגעי נא, מרת נפש!" פעמים רבות תפל עלי עצבת נוראה, ולבבי י'דמה כי בעלי הזד הארור עודנו בריא אולם וגם אחרי ברחו מהאניה, וכי הוא משוטט בחוצות לבקשני ולקחת את נפשי כאשר לקח את נפש בני (כפי דמיוני), כי מה זה עשה לבני? הה אלהים! מה עשה לו? –". מאד יפלא בעיני למה זה לקח המרצח ההוא את הילד אתו בברחו לפני חמש עשרה שנה אל ארץ רחוקה באשר ספרת לי? הלא הוא היה לו למעמסה בדרך! –". "אהה אדני רודאלף! בעת אשר נתפש בעלי על גבול ארץ צרפת ויובא אסור באזיקים אל בית האסורים אשר בפאריז, אז שחרתי את פניו, ובדמעות שליש שאלתיהו איפה בני, והוא עמה אותי עזות באכזריות רצח לאמור: "אנכי לקחתי אתי את בנך (על כי ידעתי את אהבתך אליו) לבעבור הרעמך ולבעבור תהי יראתי על פניך תמיד לשלוח אלי כסף בכל עת, אם יאכל גם בנך ויחוש מכספך, או לא; לא לך לדעת זאת – אם חי הוא או מת, לא לך לחקור זאת – אך אם הוא חי, תהי בטוחה כי גם את חרפת בנך תשאי כאשר נשאת את חרפת בעל נעוריך אבי הילד –". כדברים האלה דבר אלי בכל עת אשר באתי לבקרו בבית האסורים; אחר חדש ימים נחרץ משפטו להאסר מכתבים רבים, בכיתי בם במר נפשי, במו פי התחננתי לו כי יודיעני מה נעשה לבני, אך ערלה אזנו משמוע, וכל תחנוני נשארו מעל. הוי אדני! דברי המרצח ההוא ירעמו תמיד בשאון פחדיהם באזני! לרגעים תרעשנה בלהות מדברותיו בחדרי לבבי: "גם את חרפת בנך תשאי באשר נשאת את חרפת בעל נעוריך! –". "אכזריות רצח כזאת – לא אדע שחרה! מדוע יתאוה ללמד את בנו מעללי רשע ולחנכהו על פי דרכו? ועל מה זה גזל את הילד? –". "הלא אמרתי לך, אדני! כי למען תהי לאל ידו להכביד עלי אכפו לשלוח לו כסף, עשה את התועבה הזאת. כי המרצח ידע כי אף אחרי אבדו את הוני ורכושי בשרירות לבו הרע, לא רששתי עוד מכל, ונותרת בידי עוד פליטה קטנה מכל מחמדי ההיו לי בימי קדם. אהה אדני! גם הפליטה ההיא היתה לשמה בימים מעטים כי שלחתיה אל הבליעל יחיה בה את נפש בני יחידי, ולבי אמר לי כי בכל זדון לבבו לא יכרית מפי בנו אכל, גם יתן חלק מכספי לגדל את הילד בבית איש ישר –". "היש לבנך אות או ציון אשר יודע בו לעין ראי?" "לא, אדני! הטבע לא הציב בו צינים, אך אנכי תליתי באזנו הימנית עגיל זהב משבץ בכסף טהור, ועל צוארו קמיע מעלפת בירקרק חרוץ ותלויה בשרשרת זהב מופז –" "קוי נא אל ה' כי ישיב לך בחסדו את בנך האבד, וגם אנכי אשנס מתני לבקשהו עד אשר אמצאהו". "מהלל שם ה' כי שלח אלי את מ לאך פניו, מלאך החסד כמוך, להפליא חסדים נאמנים כאלה –". "הן לא ידעתי במה הגדלתי חסדי לך? הלא את בתבונות כפיך הגדלת והוספת את תבואות הבית הזה אשר קניתי, ובכסף מלא תשלמי לי –". "התקח מידי את כסף המשכורת? הלא צויתני לתתו ליד כהן הכפר והוא יחלקם לעניי עם –". "המעט ממני הענג הנפלא אשר תתענג נפשי ממעשה הצדקה?… הגידי נא אבוא היום הנה, כי יש את נפשי לחלות את פניו כי ישים עינו גם הוא על הנערה – ומי יודע אם הגיע מכתבי לידו? –". "מורף נתן לו את מכתבך היום בבקר" "במכתב ההוא הודעתי לו בדברים מעטים את תולדות הנערה, כי לא ידעתי עוד אם אוכל לקחת מועד לבוא הנה היום, וחשבתי כי מורף יביא הנה את הנערה ואת מכתב תעודה ההוא כאחת –". עודם מדברים ואיש מאנשי החצר בא הביתה ויאמר: הכהן מחכה עליך, גבירה!". "הבאו הנה סוסים מבית הדוהר?" שאל רודאלף. "באו, והרכב רתם את המרכבה בחצר". נעמי, הכהן וכל אנשי החצר לא ידעו את רודאלף רק בשם, גם מורף לא הודיעם מי הוא, ואף בהיותם שניהם לבדם, קראהו בשם הכבוד אשר לו, הלא הוא "הוד מלכות", אך באזני איש לא נשא את שם הזה על שפתו כמצוה עליו מפי רודאלף. "עוד דבר לי אליך, נעמי! למראה עיני אשפוט כי מרים חלתה מעט בחלי החזה – יד העני והחסר עשו זאת! – והיום בבקר התבוננתי כי שביב קדחת בער באישון בת עינה, על כן תראי לכלכלה ולשים עליה עין פקוחה". "יהי לבך נכון ובטוח כי כאם את בתה אנהל אותה, והיא עודנה רכה בשנים, ובנקל תשוב לאיתנה פה בנאות שדה בשאפה רוח צח ובאכלה לחם אבירים עם חמאת בקר –". "כן איחל גם אני – אך בכל זאת אצוה את מורף כי ישלח הנה רופא אמן מרופאי פאריז, ואת תכתבי לי מדי שבוע בשבוע מה שלום הנערה ומה הן הליכות דרכה, ואחרי שובה לאיתנה נועץ אם נמציא לה חית ידה במקום אחר, או תשב פה אתך יחד –". "נפשה אותה לשבת אתה פה, והיא תהי לי לבת תחת בני כי איננו –". "תוחלת עזה תתנוסס בלבי, כי בידי ישלח ה' עזרתך ועזרת מרים –". רודאלף ונעמי יצאו מפתח הבית לקדם את פני הכהן, והנה מורף ומרים לקראתם. פני הנהרה צהלו ונהרו ממראה השושנים הנחמדים והפרחים אשר ראתה בחצר סביב סביב, מורף נגש אל רודאלף וילחוש לו באזניו: צדקת, הוד מלכות! כי לנערה הזאת נאוה כבוד ותהלה, ומאד נואלתי לחפות עליה דברי בלע –". כה דברי, ידידי, כי גם אתה תתן לי צדק! –". נעמי החזיקה ביד מרים ותביאנה אל החדר אשר שם מחכה הכהן. מורף הלך להכין כל מחסורי הדרך, ורודאלף בא אחרי נעמי ומרים הביתה. הבית הזה כליל הוא בהדר נאות שדה בכל החזיון אשר התוה רודאלף למרים; יריעת צמר צחר פרושה על רצפת הבית, ויריעות משי ורקמה על החלונים תתנוססנה, יקוד אש על האח, וכוסות פרחי שושנים נצבים על קרנות החלונות ומזילים ריח ניחוח בכל פנות הבית. בעד החלון נשקפים שדי חמד עם עדר רחלים ופרות בריאות וטובות, נחל קטן עם מעברה, וגבעה נחמדה מעלפת עצי הדר. הכהן היושב על האח להחם בקר לו, כבן שמונים שנה הוא, השיבה החופפת עליו, תפיל יראת כבוד על כל הקרב אליו. קוצותיו הנחפות בשלג הזקנה, סובבות את מפרקתו ואת צוארו ויורדת על מעילו השחור. ידיו תרעדנה משיבו, ולפעמים בנשאו רום ידהו בדברו, יראה בנושא ברכה מאת ה' לחלק אותה ברבים –. בצהלות ובתם לבב נגשה מרים אל הכהן, כי לבה אמר לה כי לפני איש הרוח כזה לא תבוא בשת ימי הנעורים, וחרפת חטאת עלומים תסג אחור –. "אדני היקר!" אמר רודאלף אל הכהן ביראת רום הכבוד, "האשה נעמי תחפוץ להסתיר את הנערה העניה הזאת בסתר כנפי צדקתה, וגם אנכי אבה לשום עיני עליה לטובה –". "גם לפניה שערי צדק פתוחים תמיד! ענה הכהן, ודעי נא בתי! הוסיף דבר בנופפו את ידיו השמימה, "דעי נא בתי! חסד ה' אל יראיו, ועיניו למיחלים לחסדו. ועתה את הראת לדעת כי אל חנון ורחום הוא ה', וישלח את מלאך פניו לפדות משחת נפשך – כי לא נעלמו תולדותיך ממני – ידעתי כל – והאיש היקר הזה אשר הוציאך ממערת פריצים מלא את דברי נעים זמירות ישראל אשר דבר בקדשו: "כי קרוב ה' לכל אשר יקראהו באמת, רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם –". מהיום הזה והלאה חזקי בתי ואמצי לבבך וקוי אל ה' תמיד, יראי ואהבי אותו ולכי בדרכיו ואת מצותיו שמרי, למען תשאי חן וחסד בעיני מושיעך, וגם אנכי אדריכך במעגלי צדק, ונעמי גם היא תחזק ידיך הרפות בתושיה – ואז תצליחי את דרכיך, תחיי ברוב שלום בארץ מתחת ותשבעי בהקיץ שמחת עולם ונעימות נצח בשמים ממעל! –". "ואנכי אתפלל כל הימים בעד אנשי הצדק אשר השיבו את נפשי לאור באור החיים אמרה מרים בקול בכים, ובלי רצונה כמעט התנפלה על ברכיה לרגלי הכהן, וכל עצמותיה רחפו, ועיניה הורידו פלגי מים. נעמי, רודאלף והכהן נצבו בלבות מלאים רגשי חמלה, ובעינים נוזלות דמע. "קומי נא בתי! אמר הכהן אל מרים, התנערי מעפר! גם ה' העביר את חטאות נעוריך וכבר לקחת מידו כפלים מכל חטאותיך – התנערי אפוא מעפר, בתי! כי ה' סמך לכל הנפלים וזקף לכל הכפופים –". הנערה קמה מכרוע על ברכיה, ושביב רגש עם רסיסי דמע מתנוצצים בעיניה. "חיי בטוב מרים! אמר רודאלף אליה בתתו לה ספר תהילים, היליכי את ספר משיח ה' אשר התויתי על גבו את היום אשר שלח ה' את מושיעך ויוציאך מאפלה לאורה. בספר הזה תשפכי לפני ה' שיחך בכל עת אשר יתנוססו רעיוני קדש במשכיות לבבך – חיי בטוב! ועד מהרה אשוב הנה". ברגע ההוא פתח מורף את הדלת ויאמר: אדני רודאלף המרכבה עומדת רתומה". "חיה בטוב, אבי!" אמר רודאלף אל הכהן, חיי בטוב נעמי! בידך אפקיד את מרים – חיי בטוב, מרים!" הכהן יצא נשען על משענתו, ומרים ונעמי אחריו ללות את רודאלף. קוי השמים האחרונים הופיעו על פני הנפשות הטהורות האלה; על פני הכהן הנהדר בשיבה אשר הוא צלם פני הנדיבה, דמות הסליחה ותבנית התקוה. על פני אשה יראת ה' אשר נצרפה בכור עני ימים רבים, אשר בעלה המרצח דכא לארץ היתה, ויגזול מחיקה את בנה יחידה אחרית תוחלתה בתבל, ועל פני נערה צעירה לימים אשר תגרת יד האסון הויה בה לדכא אותה במקום תנים מעון הרשעה, ולכסות עליה בצלמות על לא חמס בכפה –. רודאלף עלה במרכבה ומורף אחריו, הסוסים הדוהרים ירוצו כברקים, וגלגלי המרכבה המרקדה בסופה יתגלגלו. ביום המחרת, התחפש רודאלף עוד הפעם בבגדי איש ציר ויבוא לעת הצהרים אל בית היין הנקרא בשם "סל פרחים". אמש אחר בנשף עד השעה העשירית וימתק סוד עם חרבונה. מוצא דבר הסוד ההוא, ישכיל הקורא במרוצת דברי הספור הזה, עננה הרת זרם מטר, שכנה על היום ההוא. במתי נהר זיינע גאה גאו ויתגעשו ויעברו חק. עין רודאלף צופיה לרגעים על הרחוב המפנה קדמת הסיטע. פתאם ראה מרחוק דמות איש ואשה, ויכירם כי המורה ולילית הם. שניהם נהפכו לאנשים אחרים; המורה הסיר מעליו את בגדיו הקרועים אשר לבש שלשום בלילה בהיותו בבית שפן הלבן, וילבש תחתיהם בגדי כבוד, ולולי נשחת מאיש מראהו וזיקי רצח מעיניו יתמלטו, כי אז נדמה בכל הליכותיו כאחד מאזרחי הארץ ההולכים בדרך תמים, גם לילית העבירה מעליה את בגדי העדים, ותשם צניף טהור בראשה. מטפחת רקמה על צוארה, וחריט משי על זרוע ימינה. בהעצר הגשם רגעים מעטים, התחזק רודאלף על געל נפשו לילדי פשע ההם, ויקדם את פניהם. והנה תחת שפת השודדים, שפה זבת דם, דבר המורה בשפת צרפת צחה וברורה, אשר אך בצאתה מפי הזד העריץ ההוא נהפכה לזעוה. בראותו את פני רודאלף התיצב וירים את מצנפתו ויברכהו בשלום, וגם לילית השתה ראשה לכבודו ותתיצב על יד המורה. "אדוני!" אמר השודד אל רודאלף, "שש אנכי בשובי לראות את פניך, ואף כי הכיתני שלשם מכת אויב – אך לא נזכיר עוד ראשונות – ידעתי כי אך משחק היית – עתה דבר נחוץ מזה לי אליך. תמול ראיתי את חרבונה בבית שפן הלבן, ונועדנו להתראות פה היום בצהרים, באמרו כי גם הוא יספח אלינו לנסות את הדבר אשר גלית אתה את אזנו – אך כרגע נחם על דבריו, ועודנו פסח על שתי הסעפים –" "אך אתה, אתה חפץ לתת ידך אתי בדבר הזה?" "בכל לבבו, אדני – מה שמך?" "רודאלף". "בכל לבבי אחפוץ בזה, אדני רודאלף. אך מדוע נעמוד בחוץ? נבוא נא אל בית היין לאכול שם לחם צהרים, ובעת האכל נדבר את דברינו –". " נלכה נא". "אולם גם עד בואנו שמה, נוכל דבר. אתה וחרבונה הסבתם נזק גדול לי וללילית – יותר משני אלפים שקלים – לילית עשתה חזה בבקעת ס"ט רעניש עם איש רם קומה לבוש בגדי אבל, אשר דרש אותך שלשם אחרי צאתך מבית שפן הלבן, והוא תקע אלינו כף לתת לנו אלפים שקלים אם נעשה דבר למענו –. אך דלילה!" אמר פתאם השודד אל לילית "דלילה" לכי נא אל בית היין והכיני לנו ארחת הצהרים, לכי ואנחנו אחריך". לילית אשר לא הסבה מרודאלף עיניה רגע קטן, קרצה בעיניה הירקרקת אל המורה, והוא גם הוא השיב לה בקרצו בעיניו אליה, ואחרי כן הלכה לה, והשודד הוסיף לדבר: "הלא כה דברי כי חרבונה הסב לנו נזק גדול, כי הוא פגש במקום המועדה את לילית ויצא בעקבותיה ולא נתנה דבר דבר עם האיש הרם ההוא, וגם הוא לא ערב את לבו להוציא הגה מפיו באזני חרבונה, ובכן שבתה מאומה, ועליך אדני החובה לתת לנו מקום אחר להשתכר שני אלפים שקלים, זולת עוד חמש מאות שקל אשר הבטיח לי האיש הרם ההוא לתת לי אם אשיב לו את מלתחת מכתביו, אך אנכי לא חפצתי בזה, יען כי המכתבים אשר במלתחה ההיא יקרים הם בעיני ממכסת הכסף ההוא –". "יען כי שטרי כסף הם?" "לא, אך מכתבים יקרים כתובים בלשון בריטאניק – הלא הם ספונים פה בצלחתי". רודאלף שמח בלבו כי לא שבו המכתבים ההם ליד תם רק נשארו בידי המורה, ורק בגלל הדבר הזה עשה עם חרבונה חזה ויצוהו להפריע את חזות כי לעת מצוא יקחם מידו בחזקת היד. "המכתבים האלה" הוסיף השודד לדבר, "משמרת הם בידי, כי בם מצאתי גם את כתבת 30האיש הרם הוא, ובעד כסף רב אשיבם לידו" "שמע נא!" אמר רודאלף אליו, "אם תצלח הדרך אשר אנחנו הולכים בה, אז אקנה אותם מידך בכסף מלא, כי הם יצלחו לי יותר מאשר לבעליהם –". "נראה איך יפל דבר – עתה נשובה אל ראש דברינו –". "דע נא", אמר רודאלף אליו, דע נא כי אנכי המתקתי סוד עם חרבונה לחתור בחשך בבית איש עשיר, אשר בלי כל עמל וחרף נפש נמצא כל הון יקר. בתחלה אבה חרבונה להסתפח בנחלה הזאת גם הוא, ולאחרונה נחם מאשר יזם לעשות –". "כה משפטו תמיד, כי הפכפך הוא בכל דרכיו –" "ובכל זאת מאן חרבונה להשליך מפי טרף, ויעצני לנטות דבר אליך אולי תאבה אתה ללכת אתי –". "בכל לבבי, אדני! אך הגידה נא לי מה היא תורת הבית הזה אשר לנו לנסות חכמתנו שם? –". "הבית ההוא רחוק מאדם, לא בריח ולא דלתים לו. בת אחותי סכנת על הבית הזה, ופעמים רבות ספרה לי כי אדונה עשיר הוא, ובהדר משכבו ספונים בטמון מאה אלפים שקלי כסף". "הידעת כל מוצאי הבית ומובאיו וכל הליכותיו?" ידעתי – כי הייתי שם פעמים רבות לשחר את פני בת אחותי סכנת הבית, גם חפצתי פעמים רבות לנסות שם דבר. אך יגורתי בפני השוער אשר הוא גדל קומה וכביר כח, לכן שמתי על לבי אמש בנשף לגלות הדבר הזה את אזני חרבונה, למען נהיה איש לזרוע אחיו להתקומם על השער – כי טובים השנים מן האחד –. ואחרי אשר נתן לי חרבונה דברתו להלות אלי ולהפיל גורלו אתי, נחם על דבריו – אך בכל זאת סמוך לבי כי הוא לא יבגוד באנשי שלמה, ולא יגלה את סודנו לאיש אחר –". "כן הוא, כי חרבונה איש ישר הוא –. אמנם אדני הקבה נשה בי לתת אכלו בעתו, נבוא לבית היין". וברגע ההוא נראתה לילית על סף הבית ותקרא: סורו הנה אדני! כי ערוך השלחן. רודאלף כבד את המורה לבוא ראשונה הביתה – כי טעם כמוס לו בזה – אך המורה הפציר בו מאד. כי ילך הוא לראשונה – מטעם הכמוס גם לו – ויבוא רודאלף ואחריו המורה הביתה. ובטרם ישבו לאכול, דפק המורה בלאט על כתלי הבית לדעת עבים, ויאמר: אנחנו יכולים לדבר דברים בלי מגור, כי הכתלים עבים הם ואין להם אזנים –. צוי נא דלילה להאמה כי תביא את כל הארחה בפעם אחת לבל תפריענו עוד מדברינו". האמה הביאה את הארחה, ובטרם סגרה את הדלת, ראה רודאלף כי נושא הפחמים – הלא הוא מורף – יושב בחדר בבית היין ממולו, ופניו זעפים. לילית הסבה את גבה אל חלון הבית הנשקף על פני הרחוב. המורה ישב אל השלחן מהעבר מזה, ורודאלף למולו מהעבר מזה, ובצאת האמה מהבית ישב המורה על יד רודאלף עד כי כסה בעבי גבו את הדלת, ויאמר: "אם נשב כה, נוכל דבר בלחש". גם תוכל לסגור הדלת בעדי", אמר רודאלף אליו במנוחת לב, והמורה הניע בראשו, ויוציא מתחת למדיו להבת חנית גמד ארכה ולה שתי פיות, ויאמר: "הראית מה זה בכפי? –". "ראיתי!", ענהו רודאלף. "זאת לי לישועה –", הוסיף השודד לדבר ויעופף את גבות עיניו, ומלוא רחב מצחו נקוו קמטים קמטים, ובעינים חשכות ומפיצות רצח הביט על פני רודאלף. "ואנכי – אמרה לילית – אנכי שנותי ברק חנית בעלי, והנהו כחץ מאשפת המות ימית – וקולו לא ישמע – ". רודאלף שם במנוחה את ידו מתחת למדיו גם הוא, ויוציא מחיקו קנה שרפה בעלת פיפיות ויראנה להמורה וישב ויסתירנה אחרי כן כבראשונה, "אחים אנחנו!" אמר המורה אליו, "אך עוד לא בנת לרעי – אנכי רואה את הנולד, ואם אלכד בפח בבית אשר נחתור בו, או אף אם גם לא טמנת את הפח לרגלי, אביא להבת חניתי בחדרי לבבך –". ובדברו הבריק עין רצח על רודאלף. "ואנכי אמרה לילית – אנכי אעזור לך, אישי!". אך אור פני רודאלף לא נפלו לדברים האלה, ומנוחת לבבו לא סרה מעליו, וימסוך כוס יין וישת. הדבר הזה היה למופת בעיני השודד כי לא חפץ רודאלף להפילו במהמורות, ויוסף דבר אליו: "אנכי העידותי בך, ואתה דע לך אם חפץ חיים אתה –". בדבר", ענהו רודאלף במנוחה שאננה, עתה נשובה נא לדבר על דבר משלח ידנו;" "צדקת, ידידי" ענהו המורה, "עת לדבר – אך אל נא תדבר תעה על להבת חניתי, כי בלי שאון תכלה מנפש עד בשר –". "דלילה!" אמר רודאלף פתאם אל לילית, הבאמת את יודעת מי הם אבות הזמירה?" "בעלי מצא בתוך המכתבים אשר להאיש הרם, שני מכתבים על דבר אבותיה, אך להחולדה הזוללה ההיא לא יודע מזה מאומה, ובשובי לראותה אנקר את שתי עיניה –". "הקץ לדברי רוח?" בתלונה, אדמה כי יעבור היום ואנחנו לא נכלה את דברינו –." "הנוכל דבר באזני האשה הזאת?" שאלהו רודאלף. "נוכל – ענהו המורה – ודע נא כי היא אשת חיל וטובת שכל מאין כמוה, והיא תעזור לנו במשל ידינו, כי היא תעמוד על המשמר בעת אשר נחתור בבית, היא תקבל את החפצים אשר נמצא שם, גם היא תמכרם בהון רב, ועוד רבות כאלה, כי אשת חיל היא! ובדברו החזיקה ביד ימינה. "רבות פעלה ועשתה למעני, הוסיף השודד לדבר, אך למה לך המטפחת כעת, דלילה?! הסירי אותה מעליך פן יחם לך ותכך הצנה בצאתך החוצה –". "לילית העביר את מטפחת מעל צוארה, ורודאלף לא עצר עוד ברוחו בראותו על צוארה קמע משבצה בירקרק חרוץ ותלויה בשרשרת זהב, ודמיונה כהקמיע אשר נתנה נעמי לבנה לפני קחת אותו בעלה בתגרת זדונו. אז התרוצץ כברק הרעיון הזה בלב רודאלף: הלא לפי דברת חרבונה ברח המורה לפני ששת חדשים מהאניה, והשופטים לא יכירוהו בגלל אשר שחת את צלמו והעביר את אות הדראון מעל פניו, וגם בעל נעמי ברח לפני ששה חדשים מהאניה ואין איש יודע איה מקומו – אם כן יוכל היות כי המורה הוא איש נעמי. ואף גם זאת כי הוא היה מבני האצילים, והמורה ידבר לפעמים בשפה ברורה כאחד מבני האצילים – הרעיון הזה הוליד עוד רעיון אחר בקרבו, ויזכור כי נעמי ספרה לו כי בעלה הוא בריא אולם וכביר כח מאד, עד כי ברב אונים ואמיץ כח אסר בנחשתים בידי אנשי הצבא, והמורה הלא גם הוא גדל כח במאד מאד ובריא אולם. ואם השודד הזה, איש נעמי הוא, כי אז יודע הוא מה היה לבנו ואיפה הוא עתה, והדבר הזה יקר הוא בעיני רודאלף מהמכתבים אשר ביד המורה על דבר אבות הזמירה, כל אלה נקבצו יחד להרהיב בנפש רודאלף עז לבל ישיב ידו מהמורה עד כי ימשכהו ברשתו אשר טמן לו בבית אשר יחתור בו בחשך –. השודד לא התבונן כי רודאלף חושב מחשבות רגעים מעטים, ובהביטו בו שם רודאלף אל לילית דברתו, ויאמר: "מה יפה השרשרת אשר בצוארך!" "יפה היא", ענתה לילית, "בעלי המורה נתנה לי, אך לא יקרה היא, ועד אשר יקנה לי בעלי אחרת טובה ממנה, היא לי סגלה, יען כי מיד בעלי נתונה היא לי –" "אם יראנו האדון הזה לכסף מוצא, אקנה לך טובה ממנה". אמר המורה אליה. "ובכל זאת נפלאה היא במלאכתה!" אמר רודאלף אל לילית, "ומה הדבר התלוי בשרשרת הזאת?" "גם זה מתנת יד בעלי הוא, השיבה לילית אמריה לו. "שמרי נא זאת, דלילה!" אמר המורה אליה, ואף כי אקנה לך שרשרת אחרת שמרי נא את הקמיע הזאת, כי מסגלת היא להצלחה –". "התאמין בקמיעות והבלים?" שאלהו רודאלף. "קמיעות והבלים?" ענה המרצה בתלונה, "אדמה כי אבדה האמונה ונכרתה מפיך ומלבך! – דע לך כי הקמיע הזאת ירשת היא לי מאבות אבותי, והיא מסגלת, להצלחה בכל עת ובכל מקום, ובעיניך תראה כי היא תצליח גם את דרכנו אשר נלך בה כעת – אז תדע ובחנת כי לא מחכמה תלעג לקמיעות – אך נשובה נא לדברינו על אודות המלא כסף. הלא כה היו דבריך אל חרבונה כי על יד שדרות אלוני בכות ימצא הבית ההוא…. "כן הדבר", ענה רודאלף, על יד שדרות אלוני בכות, והבית גדול ורחב ידים, כי איש עשיר יושב בו, ובחדר משכבו צברים מאה אלפים שקלים" "מאה אלפים!" קראה לילית. "מאה אלפים", ענה רודאלף. הידעת אל נכון תורת הבית ההוא וכל תכונותיו?" שאלהו השודד. "ידעתי גם ידעתי!". "היכבד עלינו הדבר לחתור בו?" "לא! יען כי גבהו אך שבעה שעלים, ורק חדרים תחתים לו –". "ואת אוצר הבית לא ישמור רק איש אחד?" "ומה היא המזמה אשר יעצת לעשות?" שאל השודד. "לעלות על החומה ולקרוע חלון בחזקה, או לשבור הדלת". "ואם יתעורר השוער שומר בית האוצר?" שאל המורה בלי הנד עין מרודאלף. "אז אדע מה לעשות –", ענהו רודאלף, "הגם אתה יעצת כזאת?". "לא תשמע מפי דבר עד אשר תראינה עיני את הבית ההוא, עיני או עיני דלילה רעיתי, ואם אראה כי לא נפל מכל דבריך צרור ארצה, אז נשלח ידינו בעשק הזה בלי התמהמה – ועוד בערב הזה". "בערב הזה אין בידי עתותי", אמר רודאלף במנוחת לבב. "ובערב הבא לא תהיינה עתותי בידי –" ענהו השודד. "ומדוע?" שאל רודאלף "כי הנסבה אשר תתיצב לשטן לך בערב הזה, היא תתצב לשטנה לי בערב הבא", ענה השודד וימלא שחוק פיהו. "אם תפצר בי מאד" – אמר רודאלף אחרי חשבו מחשבות רגע קטן – "אלכה אתך בערב הזה, אך הגידה לי – אנה נשוב להתראות בערב הזה?" "אנה נתראה? לא נפרד איש מרעהו עדי ערב. ואחרי חלוף הגשם נלך להתבונן מובאי הבית ההוא, ועיניך תראינה את חכמת דלילה רעיתי – ואחרי כן נשובה ונלך לשתות יין במרתף אשר בשדה אליה על יד הנהר, ובשעה העשירית אחרי כי תכלה רגל מאלוני בכות, נחתור בבית אשר במקום ההוא". "בשעה התשיעית אשובה אליך, אמר רודאלף אל השודד. "התאבה לשלוח בעשק הזה ידך או לא?" "בכל לבבי!" "אם כן לא נפרד איש מרעהו עד נשף, ואם מאן אתה, אות הוא כי שוחה אתה כרה ללכדני –". "אם היתה כזאת, איך ידעת אם לא מאתמול "אתמול לא פללת עוד כי תדיחני בחלקות ללכת אחריך – ואם לא תפרד מעלי בערב הזה, אז אדע נאמנה כי לא תחרוש עלי רעה –". "עד מתי מאנת להאמין בי?. "כי בן לא אמן אנכי! ומדוע אאמין בך? – ורק יען כי שמץ דבר אמת מצאתי בפיך, ומרחוק אריח אוצר נחמד, על כן אחפוץ לתת ידי אתך, אך רק בערב הזה ולא ביום אחר, ואם יודע לי כי התלת בי, אז אדעה מה לעשות לך –". "העוד תפתה בשוא כי כל מזמותי למשכך ברשת? –". "עד אן תצמיד לשונך מהתלות?" אמרה לילית פתאם אל רודאלף, "הלא לאישי הצדק לשלוח בעשק הזה ידנו היום בערב או לחדול לעולם –". הדברים האלה שמו מועקה במתני רודאלף וישיגוהו בין המצרים, כי אם ימשוך ידו מהמורה בפעם הזאת, מי יודע אם יאנה אליו מקרה כזה עוד, ואולי יסגר ביד ויעלוהו לבמת מטבח, הלא אז תמות עמו גם תקות רודאלף לגלות על ידו את מסתרי אבות הזמירה ובן נעמי האבד –. דרך לנטות ימין או שמאל, השליך את נפשו ביד המקרה, גם נשען על עצם ידו ואמץ לבבו, ויאמר אל השודד: "כדבריך כן יהי! ולא נפרד איש מרעהו כל הערב הזה". "ואם כה תעשה והלכתי אתך. כשתי שעות אחרי הצהרים חלפו למו, ועוד מהלך רב לפנינו עד אלוני בכות, גם גשם שוטף יזרום בלי הפוגה. לכן נקח לנו עגלת צב –". "האוכל לקטר עלי הטאבאק בטרם נעלה בעגלה? שאל רודאלף. "יכול תוכל! דלילה הסכינה בעשן הטאבאק", "אם כן אלכה לי לקחת עלי טאבאק בבית השני, אמר רודאלף ויקם ממשובו. "הכבד ושבה, אמר אליו המורה באחזו בכנף בגדו, דלילה תלך ותביא את הטאבאק". רודאלף שב וישב על מושבו, ולילית הלכה להביא את שאלת רודאלף. "דלילה רעיתי אשת חיל היא, האין זאת? היא תבוא למעני באש ובמים. "לזכר שם אש, זכרתי כי בבית הזה קר מאד, אמר רודאלף בשמו את ידו מתחת למדיו, בפיו דבר עם המורה, ובידו האחת הטמונה בחיקו כתב בעט עופרת דברים אחדים על גליון קטן, והמורה לא ידע את מעשהו. ככלותו את מכתבו, ויחפוץ להביאו אל האיש אשר ערך אותו אליו, קם ממשובו וישקף בעד החלון וישיר ויתופף באצבעותיו על הזכוכית לתת אות להאיש ההוא, אך המורה נגש אליו וישאלהו מה זה תשיר, דודי?! –". "שירת יין", ענהו רודאלף, "שירה נעימה היא!" אמר המורה, "אך אסורה נא ואראה אם תנעם גם לעוברי דרך החלון –". "היא לא תעיר את אזני העוברים", אמר רודאלף אליו. "לא טוב עשית, אמר המורה, לא טוב עשית לתופף על החלון…." טז: הכנות ברגע ההוא שבה לילית עם גלמי עלי הטאבאק. "אדמה כי כלה הגשם", אמר רודאלף בהקטירו את הטאבאק, עתה נלכה לקחת עגלת צב". "ההכית בסנורים?" אמר השודד אליו, הלא עוד יתך מטר ארצה! התאמין כי אתן את רעיתי ללכת ביום סגריר? איך אתננה ביד המטר הסחף. אותה ואת המטפחת אשר קניתי לה בכסף מלא!" "צדקת אישי!" ענתה לילית, "עוד לא יכלא הגשם, ורוח סער ייליל בחוץ" "בבוא האמת לקחת שלמים, נבקשנה כי תלך ותקח עגלה לנו", אמר רודאלף. "בחכמה דברת זאת", אמר המורה האמה באה ורודאלף חפץ לשלם בעד הארחה, אך המורה מאן בזה ויאמר: "אנכי אשלם בפעם הזאת". "לא כן!" ענהו רודאלף, "בפעם הזאת אשלם אני ואתה – בפעם אחרת". "יהי כן!" אמר השודד בחשבו מחשבות רגע קטן. "בפעם השנית אנהגך אביאך אל בית היין אשר אשלם אני –". "טוב הדבר" ענהו רודאלף. בבוא העגלה אבה רודאלף לצאת אחרונה, אך המורה הקשה אליו כי יצא הוא לראשונה, ויצא רודאלף ואחריו המורה אשר עיניו משוטטות על כל מצעדי רגליו ותעופות עפעפיו –. בחדר המקרה אשר מול הבית ההוא, שלם איש רם קומה נושא פחמים בעד כוס יין, ובצאת רודאלף עם המורה ולילית החוצה, יצא גם הוא מהבית ומצנפתו יורדת עד גבות עיניו. המורה ולילית קרצו בעיניהם, ורודאלף לא התבונן בזה. ויהי בפתוח העגלון את דלת העגלה, מאן רודאלף לעלות לראשונה, כי נושא הפחמים נגש אליו בלאט –. ותעל לילית ראשונה בעגלה, והמורה הפציר ברודאלף אחרי לילית באמרו אליו: "עד מתי תתן לי מקום לחשוב כי תחרוש עלי רעה"? ויעל רודאלף בעגלה, ונושא הפחמים צעד על סף בית היין ועיניו צופיות על העגלה בפנים נזעמים ונפש עגומה. "אנה אהפוך את העגלה?" שאל העגלון, ורודאלף ענהו בקול רם: "אל דרך אלוני הבכות –". "לא, לא!", אמר השודד פתאם, "אך אל דרך שדרות הברותים" ואחרי כן השח אל העגלון ויאמר: בכסף מלא אשלם לך, עגלון!". חלון העגלה סגרה, והמורה התלונן על רודאלף ויאמר: "מדוע הרימות בחוץ קולך באזני העוברים? עוד לא תדע להזהר, עול ימים!". ויהי בנסוע העגלה ויאמר רודאלף אל המורה: צדקת בדבריך! הסכלתי עשה – אך למה זה אעלה את עשן הטאבאק בעיניך? אפתח נא את חלון העגלה!". בפיו דבר ובידו מלא ויפתח את החלון, מחיקו את המכתב הקטן אשר ערך בבית היין אל מורף, וישליכהו ארצה. המורה הכיר את הנצח בפני רודאלף, ויוציא את ראשו מתוך העגלה ויקרא: "עמוד! עגלון! עמוד! הנה איש דולק אחרינו! –". עצמות רודאלף רחפו, ובכל זאת הבליג על פחדו ויקרא גם הוא אל העגלון: עמוד! וראה מי זה עומד אחורי העגלה! –. העגלה נצבה והעגלון ירד ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ויאמר: "משגה הוא!", אך המורה לא האמין בו וירד גם הוא וישא סביב עיניו, ובהודע לו כי צל פחדים נדמה לו כאיש, שב גם הוא וישב בעגלה, ויאמר: שחקו נא לפחדי! אך לבי יאמר לי עוד כי איש ידלוק אחרינו –". העגלה נסעה הלאה, ומורף מהר והרים את המכתב הקטן אשר השליך רודאלף ארצה, כי הוא הבין את רמזי עיני רודאלף. אחרי רבע שעה אמר המורה העגלון: "עתה הפך נא ידך ונהג דרך המגדל…". רודאלף הביט בו בתמהון כי נוסע הוא בדרכים עקלקלות, והמורה בלחש "מדוע תתמה על החפץ? הלא יש את נפשי להוליך את העגלון שולל בארחות עקמות לבל ידע גם הוא לאן פנינו מועדות, ולא יהי לו פתחון פה להגיד להשופטים את הדרך הנכונה אשר אנחנו נוסעים – ". בנסוע העגלה עוד רבע שעה, עבר בדרך ההיא פרש רם קומה, עטה מעיל לבן ומצנפתו יורדת על עיניו. "לסוס אביר כזה, יאות פרש גבור חיל", אמר רודאלף בהוציאו את ראשו מהעגלה ויבט אחרי מורף העובר בדרך ההוא. "הראית את פרש מעלה ההוא וסוסו הדהר?", שאל רודאלף. "לא" ענהו המורה, כי הפרש רץ כברק ולא יכולתי להתבונן בו ובסוסו –". רודאלף שמח בקרבו בראותו כי מורף הבין את הרשום בעט עפרת על המכתב הקטן אשר הרים מן הארץ –. המורה אשר נוכח כי אין איש דולק אחריו, נסה לעשות כמעשה לילית ולסגור את שמרות עיניו ולישון, ויאמר לרודאלף: תנועת העגלה תפיל עלי שנה – והוא עשה כן בערמה לבעבור התבונן ברודאלף ולראות אם שנו חזות פניו בעת אשר יאמין כי ישן הוא – רודאלף ידע כי ערום יערים המורה, ויאמר גם הוא בערמה: "גם עלי חזקה יד השנה, כי היום קדמו עיני אשמורות". ואחרי דברו עצם את עיניו גם הוא, אך בשמעו קול נחרת המורה ולילית, האמין כי ישנים הם באמת, ויפקח מעט את עיניו, וירא והנה המורה ולילית יושבים בעינים פקוחות ומורים זה לזה באצבעותיהם לגלות בזה את מחשבות לבבם. וברגע ההוא חדל המורה את מעשהו, כי הבין כי רודאלף ער, ויאמר אליו: "המנסה אתה אותנו?". "אם יפלא זאת בעיניך", ענהו רודאלף, "הלא יותר יפלא בעיני כי אתה ישן בעינים פתוחות –", כה משפטי מעודי", אמר המורה אליו, "כי מכה ירח אנכי 31." העגלה נצבה, והגשם חדל רגעים אחדים, אך הנשיאים הנשאים עוד על כנפי רוח, מקדירים עוד את אור השמש ואת זהר הרקיע, ויהי חשך ואפלה. אז אמר המורה פתאם: "שמע נא אדני רודאלף, זה מעט שמתי על לבי לרגל את מבוא הבית הידוע בטרם יפנה עוד היום למען דעת אם יש בפיך נכונה –. "טוב הדבר", ענהו רודאלף, אך יגורתי פן יחשדך השער או איש אחר בהתהלכך סביב הבית ההוא –". "לא אנכי, רק דלילה תרגל ותתור את תורת הבית, כי אשת חיל היא!", ולדברי השודד הרימה לילית את ראשה, ויאמר המורה ראה נא איך הרימה בת חיל הזאת את ראשה בתאות נפש! הלא דמיונה כסוס שוטף במלחמה בהריח אש –". "אני אני אלך!" השיבה לילית אמריה, אני לבדי, ואף כי עורת עין אחת אנכי, אך עיני הבריאה תהי צופיות הליכות הבית ההוא – הא לך, אישי! את מחסה הגשם אשר בידי, ואני אלך שמה, ובעוד חצי שעה אשובה ואשיבכם דבר –". "אך בטרם תלכי", אמר המורה אליה, "תביאי נא אותנו אל "לב הדמים", ואם הפסח בבית, תקחי אותו אתך בלכתך לרגל את הבית, והוא יעמוד על המשמר –" "צדקת אישי!" ענתה לילית, "הפסח ערום הוא כשועל…". המורה קרץ בעיניו ולילית עצרה במלים. "מה הוא זה לב הדמים?" שאל רודאלף, "שם בית יין הוא" ענהו המורה. "מה מוזר השם הזה!" אמר רודאלף, "ומדוע יקרא בית יין ההוא בשם מוזר כזה?" "שאל את פי בעל הבית ההוא ויגדך!", ענהו המורה, "ומה שם בעל הבית ההוא?" הוסיף רודאלף לשאול: "בעל בית לב הדמים שמו!" ענהו המורה, "אך איך נקרא שמו לפני הוסד בית יינו?". "הוא לא ישאל לשם באי ביתו, וגם את שמו לא יגיד. ומה לך ולשמו? קרא לו בשם נמרוד, נבוזרדאן או טיטוס או בכל שם אשר תאוה נפשך, והוא יענך בקול – עתה נבואה נא הביתה, כי הגשם יחליף כחו לרגעים, והנהר הזה מה פרץ עליו פרץ! אם לא יכלא הגשם עוד יום או יומים, יעבור הנהר על גדותיו ושטף ועבר על המעברה –. "אך איפה בית יין ההוא?" שאל רודאלף. "פה תחת רגלינו!" ענהו השודד, השפילה עיניך וראה כי הוא זה –". רודאלף לא ידע עוד כי בתחתיות המקום ההוא הנקוב אליה" ימצאו בתי יין דומים כמחלות עפר ורעי מראה מאד וישפיל רודאלף את עיניו וירא והנה סלם בעל שלבים רבים מצב בתוך בור עמוק וראשו מגיע עד שפת הבור מלמעלה, והבאים ממסך בבית היין, יורדים ועולים בו. בתוך הבור יראה בית שפל קומה נתעב ונאלח, ועל גגו חציר וירק דשא אשר צמחו מרוב ימים. על יד הבית הנבזה ההוא ימצאו עוד שני בתים נבזים מעצי רקבון, והם המרתף והרפת, ועל ידם שלחנות אחדום אשר במעבה האדמה יסדתם. על משקוף בית היין יניע הרוח כה וכה פח מרקע ומשוח בששר, והוא שלט 32בית היין ההוא. על השלט הזה יראה דמות לב אדם אשר יזוב ממנו דם ואשר חץ שנון חלפהו. ערפלי עלטה כתועפות הרים נערמו ברקיע השמים, הגשם הולך הלך וחזק מאד, והנשף הולך וקרב. "המצא בית יין זה חן בעיניך?" שאל המורה את רודאלף. "אדמה", ענהו רודאלף, אדמה כי צפו מים על רצפתו עד כי נוכל להשליך שם חכה – בוא נא הביתה, ואני אחריך". חכה נא כמעט רגע!" אמר השודד אליו, "חכה נא ואנסה דבר להודע אם בעל הבית בביתו כעת? הקשיבה נא! –" וכרגע הדביק המורה את לשונו אל חכו בחזקה, ויוציא מגרונו המיה מוזרה ושריקות נמבזות השורטות בנפש השומע שרטת, והנה מתחתיות הבור ענהו איש אחר גם הוא בשריקות מבהילות כאלה. "הנה הוא בביתו!" אמר המורה, "סלח נא ותן כבוד להאשה הכבודה דלילה לבוא ראשונה הביתה". לילית ירדה ראשונה, והמורה אמר אל רודאלף: "השמר לך פן תמעדנה רגליך בחלקלקות –". יז: לב הדמים בעל בית לב הדמים קדם את פני המורה אחרי שמעו את שריקות גרונו. האיש הזה הוא האיש אשר בקשו רודאלף בתוך הסיטע, ואשר לא ידעו רק בשם "חמוץ-זרוע", ועתה בראותו אותו פנים אל פנים לא ידע כי הוא האיש אשר הוא מבקש, יען כי העלים את שמו, והוא כבן חמשים שנה, שפל קומה, איש פניו דומה מעט לפני החתול והשועל, חטמו חד ודק, עצמות לחייו שפו מאד, עיניו קטנות ושחורות מעופפות בחוריהן, שביבי אש ירקרקות יתמלטו מהנה וכחצים שנונים תחדרנה בחדרי לבב רואיהן. וכל אלה יעידו על תרמיתו וערמתו ומזמתו הרבה, כי ערום הוא מכל חית השדה ומכל זוחלי ארץ. פאת נכרית 33 על ראשו, ומבעדה יראו שערות קדקדו אשר שיבה זרקה בם. בגד קצר ומטפחת עור ילבש כאחד ממשרתי בית היין. שלשה ארחים הנזכרים אך ירד ירדו משלבי הסלם, והנה נער קטן כבן עשר שנים צלע על ירכו הלך ילך וקרב אל חמוץ-זרוע. הנער הזה קטן קומה ודל בשר הוא, נכה רגלים וגבן, אך הכרת פניו ענתה בו כי ערום הוא כנחש, וכי הוא בן חמוץ-זרוע, כי דמות אחת למו. מבטי עיניו מפיקים ערמה ומרמה כעיני אביהו, מצחו מכסה עד חציו בשערות צהובים וארוכים, חדים וקשים. מכנסי בד ילבש על בשרו. בגד עדים מכסה את גויתו עד ברכיו, ובאזור עור יחגור. ובראותו את הארחים אשר באו הביתה התיצב על רגלו הבריאה אצל אביו. "הנה הנער בביתו", אמר המורה אל לילית, ודעי נא כי רד היום והמלאכה רבה –". "צדקת אישי", ענתה לילית, ואנכי אבקש את אבי הפסח להשאיל לי את בנו ללכת אתי". "ברוך בואך, זקן! אמר חמוץ-זרוע אל המורה בקול דק. מה תשאל נפשך"?. "כי תתן את בנך ללכת רבע שעה עם אשתי ולעזור לה לבקש את אבדתה". חמוץ-זרוע הורה בעינים משחקות, ויאמר אל בנו "פסח! לך עם האשה הזאת". הנער הנתעב הזה אשר תועבת נפש לילית מצאה חן בעיניו, מהר ויקרב קרב וצלע אל לילית ויחזק בידה. "בן מקשיב!", אמרה לילית אליו, בכל אות נפשך תקרב אלי לשמוע בקולי, לא כן עשתה החולדה הזוללה אשר נפשה! ואם אמצאנה עוד אנקר שתי עיניה בצפרני אלה –". "מהרי, דלילה, ולכי לך, ושימי לבך על דרכיך, ואנכי אחכה לך פה עד שובך הנה". אמר המורה אליה. "עד מהרה אשובה – לך לפני פסח!", אמרה לילית ותעל במעלות הסלם עם הפסח, ושניהם נעלמו ברגע בתוך הערפל התופף בבור ההוא. "נבואה נא הביתה"! אמר רודאלף וישח ראשו לבוא הביתה. וזה תורת הבית: שני חדרים לו, בחדר הראשון נצב שלחן אחד אשר עליו משחקים בכדורים, ובחדר השני שלחנות אחדים וכסאות עץ אשר לפנים היו משוחים בששר. שני חלונות קטנים מכסים בקורי עכביש, יאירו מעט את הבית הקירות רטובים מזרם המטר, ונהפכו לירקון מזקן. כמעט שר הפנה רודאלף את שכמו, דברו המורה וחמוץ-זרוע דברים אחדים, ויורו זה לזה באצבעותיהם. "נשתה נא כוס יין עד שוב רעיתי הנה", אמר המורה אל רודאלף. "לא אחפוץ כעת ביין" ענהו רודאלף. "השתיה פה כדת, אין אנס", אמר המורה וילך לו אל החדר השני לשתות יין, את עין רודאלף מראות כי בחדר השני ימצא מבוא למרתף גדול אשר חצי דלתו פתוח. השלחן אשר ישב עליו המורה, קרוב הוא אל המרתף, והמורה הסב את גבו אליו להסתירו מעין רודאלף אף כי גם בלעדי זה ערפל חתולתו וחשך סתרו. רודאלף נשקף בעד החלון להסתיר מעיני המורה את מבוכתו הנשקפת מעיניו, כי אף ראה את מורף, רוכב בחפזון אל ביתו אשר באלוני בכות, מי זה לידו יתקע כי הוא הבין את הרשום במכתב הקטן אשר השליך אליו מתוך העגלה? גם דאג מאד פן לא יצלח לו להוציא מלב המורה ולילית את התעלומות אשר נפשו אותה לדעת אותן, ואם לא עתה, מי יודע אם יאנה עוד לידו מקרה כזה? ונוסף גם זאת לו לשבר ברוח בשומו על לבו כי אף אם הוא חמוש בקנה שרפה וגבורתו משלה לו, בכל זאת מי זה יערב לו כי יהי בו כח לדכא תחת רגליו את כביר כח ומרצח נורא כהמורה? –. ולמען הפיג את מבוכותיו ותמהון לבבו, ישב על השלחן ויבקש יין. חמוץ-זרוע קרץ בעיניו אל המורה, ויתבונן בקלסה על רודאלף. "עתה שמתי על לבי", אמר המורה אל רודאלף, "כי אם שוב תשוב רעיתי עם בשורה טובה, אזי נשחר את הבית הידוע בשעה השמינית –". "אם כה נעשה", ענהו רודאלף, ולא נחכה עד השעה העשירית, אז נחבל את מעשה ידינו – ועוד הפעם אומר לך כי לא אמוש ממקומי עד השעה העשירית, כי מרה תהיה באחרונה אם נהיה מבוהלים ונמהרים –". "יהי כן כאשר דברת", אמר המורה. "הנה לילית!" קרא פתאם חמוץ-זרוע בהאזינו קול שריקות המרשעת. "ברגע ההוא באה לילית הביתה ותאמר: אמת דבר אלינו האדון רודאלף! לא נפל מכל דבריו צרור ארצה –". אז נסוג חמוץ-זרוע אחור, ולא דרש גם את בנו הפסח אשר לא שב עם לילית לביתו. ולילית ישבה מול רודאלף והמורה, ובגדיה נוטפים רסיסי מטר. "עתה ידעתי", אמר המורה כי לא התל בנו עול ימים זה –". הראית כי כל דברי אמת וצדק!", אמר רודאלף אליו. הס, קרא המורה, הס, ודלילה תספר את כל אשר ראתה. ספרי נא, רעיתי!". ותפתח לילית את פיה ותאמר: "אנכי באתי אל הבית אשר באלוני בכות במספר שבע עשרה, ואת הפסח החבאתי במאורות השדה לעמוד על המשמר. עוד לא באה השמש, ואנכי דפקתי על הדלת והשער פתח לי, האיש הזה רם קומה ובריא אולם הוא, שערות שפמו וזקנו צהובים ושביבי חן וחסד מעיניו ינוצצו והוא כבן חמשים שנה. אך בטרם דפקי על הדלת, הרימותי את השבכה מעל אשי ואטמנה בחיקי להתראות כשכנה קרובה שמה. בראותי את פני השער, נשאתי קול בכים בערמי אמרתי כי צפור דרור נדדה מקנה בביתי. עוד, ועתה אבקשה פניו כי יתנני לבקש את הצפור בגנת הביתן אשר בחצרו –". "הלא אמרתי לך", אמר המורה לרודאלף, הלא אמרתי לך כי אשה חכמה ואשת חיל היא דלילה!". "כנים דבריך!", ענהו רודאלף, "אך נשמע נא סוף דבר", "השער נתנני לרדת בתוך הגן, בפי קראתי את הצפור, בעיני תרתי את תורת הבית, וראה זה מצאתי: מימין לבית חרכים ומדרגות רבות, ומשמאלו אלה עבתה אשר ענפיה כשלבי סלם, וגם פסחים יוכלו לעלות עליהם ולרדת משם אל החצר. ששה חונים לבית ההוא, ורק חדרים תחתים לו. דלתות החלונים נעולים מבית, ואם תגע בם יד חזקה יעקרו כרגע עם כפות מנעוליהם יחד. בצעדי על מפתן הבית –". "הגם בתוך הבית היית? נפלאת היא בעיני! קרא המורה בשממון. "בתחבולה עשיתי זאת", ענתה לילית. כי בשובי ריקם מהגן, בכיתי בכי תמרורים וחליתי את פני השער אשר האמין בקול בכיי – כי יחנני ויניחני לנוח מעט על מפתן הבית, והוא בתמתו נעתר אלי, ובכן באתי הביתה. נשאתי עיני ואראה והנה החדר הראשון מפאר הוא בכל פאר, ועל רצפתו יריעות יקרות ועבות אשר אף אם נצעד עליהן מצעדי גבר לא ישמע קול צעדינו, גם שברי הזכוכית אשר יפלו עליהן אם נשבור את החלונות, לא ישמיעו צלצל קול דק שמה. מימין ומשמאל דלתים רבות נעולות במנעולים קטנים ובגעת בהן יד חזקה תפתחנה עדי רגע. בפנת הבית קדמה, דלת נחושה נעולה במנעול גדול וחזק, ואבינה כי שם אוצר הכסף. אז נכספה גם כלתה נפשי לדעת את תכונת הדלת ההיא ותבנית מנעולה, וארים בערמה קול שיעול גול ולא יסף עד כי לא עצרתי כח לעמוד על רגלי ואשען על הקיר. והשער בשמעו את השיעול האדיר והחזק, אמר אלי: "חכי נא ואתן לך מעט דבש". וילך ויחפש בארון אשר מימין לדלת ההיא, ויוציא כף כסף גדולה לתת לי דבש – זכור אישי ואל תשכח כי בארון אשר מימין לדלת ההיא יש לכסף מוצא, כי שמעתי שם צללת כלי כסף רבים –. סוף דבר, כי קול השיעול הלך הלוך וחזק עד כי לא יכולתי לעמוד גם בהשעני על הקיר, ואתנודד הנה והנה, נפלתי וקמתי, קמתי ונפלתי פעמים רבות עד כי קרבתי אל הדלת ההיא, ואז מהרתי ולקחתי את הדונג הכמוס בכיסי תמיד, וברגע הדבקתיו בחזקה על המנעול אשר לדלת ההיא, ותכנית המנעול התחקה בתוך הדונג, – הא לך התכנית! ואם לא נבצע את מעשינו בערב הזה, נשובה ונשחר בפעם אחרת את הבית ההוא גם את הדלת ההיא בעזר התכנית הזאת –". המורה לקח את הדונג ההוא מיד לילית ועיניו הפיצו זיקי אש. "עתה הגידה נא", אמרה לילית אל רודאלף, אם צדקתי במשפטי כי בחדר אשר נחושת לו, שם אוצר הכסף?". "כן הדבר!", ענה רודאלף, ויאמר בלבו: "הוי מורף אלוף נעורי! איך הדיחה אותך בעלת אוב הזאת במדוחים! לא לפני השעה העשירית תדרוך רגל בת בליעל זאת בביתי אשר צפנתי בו רשת לפעמי המרשעת הזאת עם המורה האכזר! אך בהגיע התור אשר יעדתי לך, אז תחרץ וזרועך חשופה להפיל את רשעי ארץ אלה למשואות נצח לבל יוכלו עוד קום –. "אפס כי לא כל הכסף צפון שם בחדר", הוסיפה לילית דבר ואש בליעל נשקה בעינה הירקרת, "כי כאשר נשאתי את עיני על החלון לבקש עוד הפעם את הצפור הנודדת, ראיתי כי בחדר אשר משמאל לדלת, צרורים צרורות כסף על שלחן גדול –". "איה הפסח?" שאל המורה פתאם. "הנו טמון עוד במחבואו, כי עיני חתול לו וחשך לא יחשיך מהן, והנחתיו שם למען יגיד לנו בבואנו שם אם בא איש אל הבית ההוא, כי אין דרך אחרת לבוא אל הבית זולתי על יד מחבואו –". כה דברה לילית בשמחת לבב. "טוב הדבר…" ענה המורה, ופתע פתאם התנשא כארי טורף, ויתנפל על רודאלף ככפיר על טרפו, ויחזק בצוארו בכל מאמצי כח, ובחמה שפוכה השליך אותו אל המרתף הפתוח אשר אחרי השלחן, ורודאלף אשר לא פלל כי המורה יפיל עליו שאת פתאם כזאת, היה כאיש נפעם ושולל עד כי לא מצא און להלחם על נפשו, וגם לילית נבהלה רגע קטן ממראה עיניה עד כי לא יכלה להתאפק מהוציא קול זעקה. ורודאלף התגלגל במרתף ממדרגה למדרגה, וכל הגיוני לבו נבוכו, המורה אשר ידע כל הליכות המרתף, ירד לתוכו בלאט, ויט אזנו ויקשב וישמע, ולילית אמרה אליו: הרק חניתך ודקרהו, פן יתקומם עוד לנו. אך המרצח לא השיב לה דבר וירד עמוק עמוק בתוך המרתף, ואחרי רגעים מעטים נטבע בתחתיות ארץ, קול דלת סובבת על צירה, ואחריו דומיה ושקט כבתחילה. חשכת צלמות במרתף ועל כל סביביו, ולילית הוציאה מכיסה כפיס עץ טבול בגפרית, ותצת אש להאיר מעט את החשכה. אז ראתה והנה המורה עלה מעמקי המרתף, ועל פניו בלהות תפת, עיניו מפיצות פלצות, לחייו כמת חורו, קול בור המרתף, עד כי גם לילית התחלחלה למראה דמות שר בלהות זה. אחרי עבור הבהלה הראשונה, אמרה לילית ברעד וחנף: "נורא אתה אישי! נורא! עד כי גם אנכי אירא מהביט מראך –". "מהרי, מהרי! לכי ונלכה!" אמר המרצח אליה בסגרו דלת המרתף במטיל ברזל, נמהר ונלך אל הבית אשר באלוני בכות! יגורתי פן נעביר המועד – נלכה נא בלי מגור! כי אף אם יזם האיש אשר במרתף ללכדנו בפח, עוד לא בצע את מזימתו – וגם בלעדו יש לאל ידנו לחתור בבית ההוא! – –" בנפול רודאלף במעמקי המרתף, תעה לבבו, נפשו נבהלה מאד, ולא ידע מה נעשה בו. גם באחוז אותו המורה תוך המרתף ויסחבהו סחב והשלך אל עוד מרתף שני ויסגור הדלת בעדו, גם אז לא ידע עוד רודאלף את כל אשר נעשה בו, וברוח נפעמת התגלגל כאבן דומם ממדרגה למדרגה עד אשר נפל שכב על קרקע המרתף השני, והמורה הלך עם לילית אל הבית אשר באלוני בכות – הלא הוא בית רודאלף – לשלול שלל, לגזול ולשפוך דמים. אחרי עבור שעה תמימה, שבה בינת רודאלף אליו, ויתגודד כה וכה והנה הוא שוכב ארצה בתוך ערפלי צלמות. ביראה ורעד שלח את ידו וימשש אנה ואנה, ויגע במדרגות האבן אשר למרתף ההוא, אחר רגע קטן רטבו רגליו ממים קרים, ויגשש סביב סביב והנה מים מפכים תחת רגליו, ויתחזק ויקם מהארץ וישב על המדרגה התחתונה, ותמהון לבבו סר מעליו מרגע לרגע. אז הניע את גויתו כה וכה, וידע כי עצם לא נשברה בו, ויט את אזנו אל הקיר, זולתי קול המולה דקה ההולך והמה בלי דומיה, וכאוב מארץ יהגה, ותוצאות הקול נעלמו ממנו ולא ידע מי ומה הוא. בשוב דעתו אליו כבראשונה, שב גם כח זכרונו להעיד עליו, ויזכור את כל הנעשה לו –. והנה בשבתו על המעלה התחתונה, גם אז נגעה צנת מים בכף רגלו, וישח וימשש בידיו הנה והנה, והנה גברו המים ויהיו מי אפסים – דממת-מות סביב לו, ובתוך הדממה ישמע שקקת מים זדונים ההולכים הלך וגבר מרגע לרגע בלי הפוגה. אחרי רגעים אחדים נודע לרודאלף תוצאת המים האלה, כי נהר זיינע גאה גאה מזרם המטר והגשם הרב, עד כי יתגעשו מימיו העזים וישטפו שטף ועבר על כל סביבם, והמים ההם ירדו גם מתחת לכתף המרתף הזה אשר על יד הנהר –. הרעה הגדולה הזאת, הרהיבה בנפש רודאלף עז ועצמה, וכחץ מקשת מהר ויעל על המעלות העליונות אשר גם הן רטובות מזרם המים. בהגיעו אל העליונה והאחרונה, מצא שם דלת סגורה אשר כל כחו ואונו לא עמדו לו לפתחה. בפחדי מות כאלה, זכר את מורף, ויאמר: הוי אלופי ומיועדי! צר לי עליך – בפעל כפי הבאתי עליך רעה לא תדע שחרה – הוי, מי יודע אם הכינות רשת לפעמי המורה ולילית בבית שבתי אשר משכתים שם בחבלי שוא למען יתפשו שם בכף? כי אם לא עשית כזאת, כי אז יורידו את שיבתך בדם שאולה, ואנכי – רק אנכי הסיבותי בנפשך העדינה! –". הרעיון הנורא הזה גבר עוד את זרועו, וינס שנית לשבור את הדלת, אך גם בפעם הזאת תם לריק כחו, ובכל זאת לא אמר עוד נואש, ויקו למצוא במרתף שכת עץ לשבור בה את הדלת, וירד עד המעלה התחתונה, והנה שנים שלשה כדורים קרים משוטטים תחת כפות רגליו, והם היו עכברים גדולים אשר גרשם שטף המים מחוריהם.. וימהר רודאלף ויחפש באפלה בקרקע המרתף, ולא מצא שם מאומה בלתי אם גברו המים ויהיו מי ובמפח נפש שב ויעל על המעלה העליונה. במר רוחו מנה רודאלף את מספר המעלות ויהי מספרם שבע עשרה, ושלש מהנה כסו במים. "שבע עשרה!" צעק רודאלף מנהמת לבו, "שבע עשרה! – המספר הזה ינבא לי רעות רבות – כי בשבעה עשר לחדש החמישי השיאני הנחש בימי בחרותי להניף חרבי על האיש אשר צויתי לכבדו כבוד אלהים –". בנפול הוה על האדם, אז גם חכם לב וכביר שכל יחל האמין בהבלים ודברים היוצאים מגבול בינת אדם, וגם רודאלף נתעה אז להאמין כי מספר שבע עשרה אות רעה היא נגד פניו –. והרעה הנשקפת על מורף, שבה גם היא ותתיצב נכח פניו ויוסף לחגור שארית כחו ויגש לשבור את הדלת. אך אחת! היא נעולה במנעול חזק מאד מאד –. אז זעק זעקה ומרה, אולי ישמע קולו בבית היין, ואין קול ואין ענה זולתי קול המון המים המתגברים לרגעים בתוך המרתף. במתנים מלאות בלהות ישב על מושבו ויבך בכי תמרורים בזכרו כי חרב מלאה דם על מורף אלופו תרד, וינחם מאד על משכו את המורה ולילית אל ביתו, כי בזה הכין כלי מות לידיד נפשו למורף, בנפש עגומה מאד מנה מספר החסדים אשר הפליא מורף לו, אשר עזב את אשת נעוריו וילדי שעשועיו, את פקדתו הבכורה ואת כבוד עשרו, וילך לנוע עמו על ארצות רחוקות ולהתענות בכל אשר התענה הוא על חטאת נעוריו –. והמים העזים גאה גאו במרתף שתים עשרה מעלות עד כי לא נשארו רק חמש. רודאלף חשב את הרגעים אשר יהי בו עוד כח להלחם עם המות הנורא – ופתאם זכר את קנה השרפה אשר לו, וישם על בו לירות בכדור עופרת על הדלת אף כי יסכן גם הוא פן יבלע גם לו בדבר הזה – אך כרגע אחזהו השבץ בהודע לו כי קנה השרפה אבדה בנפלו במרתף או המורה גזלה מידו. אפס כי לא על מותו אחזהו השבץ כי כבר מלא מספר שני חיי גבר בצדקותיו הרבות אשר הצמיח בארץ – אך על מורף ידידו, נפשו עליו תאבל, כי הוא הדיח עליו את גרזן המרצח להורידו שאול כרגע –, בעת ההיא נגע רודאלף עוד בנגע רע ומר, כי העכברים הגדולים אשר גרשם המים מחוריהם, נסו ממעלה למעלה להמלט על נפשם, ולא מצאו ידים ומפלט למו, כי קירות המרתף חלקלקים מזרם המים ולא יכלו לאחוז בם, על כן אחזו דרכם על גוית רודאלף ויסולו עליו ארחות אידם. במששו את השרצים הנתעבים השורצים עליו, אחזהו געל נפש לא יתאר באמר ודברים. בהניסו אותם מעליו, נשכו אותו בשניהם החדות ויפצעו את כפות ידיו עד זוב דם. ואף גם זאת כי בנפלו בתוך המרתף, נקרעו בגדיו וינתקו הללאות גם הכפתורים אשר להם, עד כי הצג ערום, והשרצים הנתעבים והנושכים ההם זוחלים על בשרו הערום ברגליהם הקרות ובגויותיהם השעירות. כאשר הוסיף הוא להשליכם מעליו, כו הוסיפו לפצוע את גויתו הערומה בחרבות שניהם עד שפך דם רב –. אז הרים רודאלף שנית את קולו ויצעק מנהמת לבו, אך גם בפעם הזאת שבה צעקתו אליו ריקם. וברגע כהתה רוח רודאלף וסר כח בתגרת יד המחנק אשר שמה בו את אותותיה, גידי מצחו דופקים בחזקה, ראשו סחרחר, והמות הולך וקרב אליו. בפעם האחרון זכר את מורף, ואחרי כן נשא מרום עיניו, לא לבקש עזרה מאת ה' לדומם אותו משערי שאול, רק להקל מעליו את חבלי המות –. ברגע האחרון ההוא אשר עזב בו רודאלף, את כל יקר תפארת גדולתו, את הדר כבוד מלכותו ואת כל מערכי לבבו להיטיב לטוב ולשלם לעושי רעה כרעתם, ברגע האחרון ההוא אשר המות הנורא יחזיק בו בזרועו העזה. ברגע האיום ההוא לא התקצף רודאלף ולא קלל את יומו, גם לא התאונן על זה ככל השומרים הבלי שוא בבוא עליהם כליון פתאם, אך נשא בטוב לב את יד ה', ויצדק את משפט שופט אל צדק –. ורק באחוז אותו המות ויהם את כל רעיוניו, אז נלחם עם המות כיד חפץ החיים אשר הטבע בלבב כל חי, ולא בדעה ותבונה. כל מחשבותיו עזבוהו, זרמי מים כבירים משיקים באזניו, וכבחלום חזיון לילה נדמה לו כי גויתו מתגלגלת בתוך המים. שביב בינתו עם זיק נר נשמתו האחרונים אך חשב חשבו להדעך, והנה פתאם נשמע קול צעדים וקול המולה ממעל להמרתף. התקוה העזה כמות גם היא, הפיחה רוח חיים בלב רודאלף המת ויקשב וישמע את קול שני אנשים דברים: "הנך רואה", אמר האחד, "הנך רואה כי אין איש במרתף! –" "חזיז ורעם!", ענהו חרבונה בקול עצב, כנים דבריך –". ועד מהרה חלפו הלכו שני האנשים ההם. הדבר הזה כבה את זיק תקוה האחרון בנפש רודאלף ויפל אחרנית בתוך זרם המים. פתאם נפתחה דלת המרתף מבחוץ, וזרם המים עבר על כל גדות המרתף, וחרבונה אחז בזרעות רודאלף הצף כמת על פני המים, וימשהו מן המים. יט: שומר החולה חרבונה הביא את רודאלף אל בית משבו אשר המורה ולילית חתרו בו אמש. בבית ההוא שכב רודאלף במטה כבודה מעלפת יריעות לבל יגיעו שביבי השמש אליו. מנורת בסף על השלחן, ובפנת הבית האח מבערת. על יד מטת רודאלף עומד איש כושי בבגדי כבוד ופניו זועפים. בשמאלו מורה שעות, ובימינו ימשש יד רודאלף להתחקות על הליכות עורקה, ובעינים-מפיקות יגון וחמלה יתבונן בפני החולה הישן שנת תרדמה, חרבונה לבוש בגדי עדים ומגאלים ברפש וטיט, נצב מרגלות המטה מבלי הניע יד ורגל, נטפי מים יורדים משערותיו הפרועות, ופניו נזעמים ומלאים דאגה ועצבת, כחצי ודומם כאבן,אך בראותו כי הרופא הכושי עומד משומם כנואש מתוחלת, פתח את פיהו ואמר: "מי יאמין לדברי כי החולה האנוש הזה מחץ לפני ימים אחדים את ראשי והפלא מאד את מכותי? – ועתה אתה אדני הרופא הגידה נא לי אם יקום האדון רודאלף בעוד יום או יומים ממשכבו? – חי ראשי כי בכל אות נפשי אתן את גוי למכות אגרופיו אם אך יחם בשרו ויזורר בהריחו מהלומות –". הרופא שם אות לחרבונה לחשות, ויחשה. "הביאה את הסמים" אמר הרופא אליו, וחרבונה אשר מיראת הכבוד הניח את סנדליו באולם הבית. מהר וילך על בהונות רגליו אל הארון אשר בו הסמים, וישח ראשו באגמון, ויעקם את גבו ואת בדי ערו לבל ישמיע קול בצעדו אחרי אספו אליו את סבל גויתו, ובכל זאת רעשה רצפת הבית מצעדי אונו, והיריעות הרבות הפרושות על הרצפה נאנחו מכבד משאן. בידו החזקה החזיק חרבונה בצנצנת הסמים וילחצנה בין אצבעותיו לבל תפל מידו, אפס כי מעצם הלחץ נשברה הצנצנת ונשפכו הסמים. בראותו את האסון אשר קרהו, נצב נפעם ונבהל ועיניו משוטטות על הרופא ועל שברי הצנצנת. "אי לך סכל!" אמר הרופא בזעם. "יבלעני בכור שטן!", חרבונה ברוח עצבת. "הרגע!", אמר הרופא פתאם, "הרגע, כי החלפת את הסמים, לך והביאה את הצנצנת השניה אשר בפנת הארון". חרבונה מהר ויסב את גוו כאיש צבא, וברגליו היחפות רמס את שברי הצנצנת הנפוצים על פני הרצפה. "השמר לך!", קרא הרופא, אך הוא לא שעה אליו, וימהר ויקח את הסמים ויזהר הפעם ולא שב עוד לכסלה, וישב וירמוס שנית השבורה. "הבזדון תחפוץ להרבות פצעיך", אמר הרופא אליו, "הטרם תדע", ענהו חרבונה, "הטרם תדע כי פרסות סוסים לאיש אשר בגילי ולא תאנה אלי רעה". הרופא השקה את רודאלף את סמי המרקחת, ורודאלף הניע לאט את יד ימינו. "מהלל שם ה'!" קרא הרופא, כי הקיץ מתרדמת המות –. וחרבונה שמח מאד ויקרא: "יחי האגרוף"!…. "הס, הס!" אמר הרופא אליו. "מה ישמח לב מורף בהודע לו כי"…. הוסיף חרבונה לדבר. דום! דום קרא אליו הרופא בחרי אף. "שומע עבדך! ענהו חרבונה. "שב ואל תנוע כה וכה, כי תפריע את מחשבות לבי –". "אך אדני הרופא…". "שב על הכסא, שב!". "אך אדני הרופאא הנני מגאל ברפש וטיט ואיככה אטנף את הכסא בשבתי עליו". "אם כן שב ארצה". "הלא אז אטנף את היריעות". עשה כחפצך, אך אל תפריעני מחשוב מחשבות"…. קרא הרופא וישב על הכסא ויעמק במחשבותיו, וחרבונה חשב גם הוא מחשבות רגעים אחדים ויקח כסא לשבת במצות הרופא, אך לבלתי טנף את הכסא הפכו על פניו וישב עליו, ובשבתו מוט יתמוטט הכסא מסבל נטלו, וחרבונה נפל מלוא קומתו ארצה, ובנפלו הדף בזרוע עזו את השלחן הנצב אצלו ויהפכהו, וכל כלי זכוכית אשר עליו נפלו בקול רעש גדול על הרצפה, ויחרד הרופא לקול ההמולה ויתר ממקומו, וגם רודאלף חרד ויעור מתרדמתו וישב על ראש המטה, ועיניו משוטטות הנה והנה. אחרי רגע קטן באסוף רודאלף את עשתונותיו אליו, פתח את פיהו וישאל בקול דממה ויאמר: "אי מורף? איו? איהו? –. "חי הוא, הוד מלכות!" ענהו הרופא, ויחי עוד גם מחליו. ההרבה המרצח את פצעיו?", הוסיף רודאלף לשאול ברגזה ובדאגה. "כדבריך, הוד מלכות!…" ענהו הרופא. "איהו? איפא הוא? נכספה נפשי לראותו! –" אמר רודאלף וינס לקום ממטתו, ויפל אחור מכבד מחלתו אשר לא חש עד כה. "שאוני והביאוני אל מורף, כי אין בי כח ללכת ברגלי אליו –". "ישן הוא", אמר הרופא, ויסכן אם יעור משנתו –". "השבעתי אותך בשם ה' כי תגיד לי דבר אמת אם מת מורף! הוי, לבי יאמר לי כי הוא נפל שדוד בידי השודד, ואנכי הסבתי בנפשו –". "הטרם תדע, הוד מלכות! כי מדבר שקר ארחק. חי נפשי כי חי חי הוא, ויחי עוד גם מחליו בישע אלהים". "אך אנושה מכתו, ומחץ פצעיו ימאן להרפא! –". "הוד מלכות…". "ידעתי גם ידעתי כי הוא הולך למות, ורק אתה תמאן להמס את לבבי, על כן הנני מצוה עליך במפגיע כי תביאני אל חדר משכבו, ואתה ידעת כי באור פני רע חיים –". "הנני נשבע לך שנית כי חי הוא ויחי עוד גם ממחץ מכתו!". הכנים דבריך דוד ידיד נפשי?!". "חי ה' אל אמת כי אמת יהגה חכי!!" הה דוד יקירי! אתה ידעת איך יקרת בעיני נכבדת, בידך אפקיד חיי רוחי, ובעצתך תנחני תמיד, עוץ לח גם עתה אם אדרוש עוד ברופאים זולתך על אדות מורף! –". חי נפשי כי אני ארפא מחץ מכתו! ולא אכחד כי אמש חפצתי גם אני להמתיק עם רופאי העיר סוד, אך יראתי פן יהי לך הדבר למרת רוח כי יגלה סודך"… "אך מה נעשה בי ליל אתמול?" שאל רודאלף את הרופא ולא נתנו לכלות דבריו. "מי המשני ממי המערה? ומי הביאני הנה? אם לא אשגה שמעתי קול חרבונה מדבר פתח המערה בעת אשר באו המים עד נפשי –". הדבר, הוד מלכות!" ענהו הרופא. "האיש הישר הזה יספר לך את כל אשר נעשה בך אמש, כי הוא המשה אותך ממי המערה, וגם את מורף הרופא פנה כה וכה וירא והנה חרבונה נחבא תחת יריעת המטה, כי נכלם מקול נפלו. "הנה האיש אשר אמרתי, אמר הרופא, "הנה הוא נחבא תחת היריעה". "קרב נא אלי ישר באדם!", אמר רודאלף אל חרבונה ויושט את יד ימינו אליו. פני חרבונה נפלו מאד בשמעו כי הרופא יכנה את רודאלף תמיד בתאר הנשגב "הוד מלכות", ויירא מגשת אליו. "גשה נא אלי, ידידי! ותן לי ידך" אמר רודאלף אליו. "שא נא אדני דוד… לא כן! שא נא הוד מלכתו… ידי נגאלו ברפש וטיט…" "קרא נא לי בשמי כאשר הסכנת עד הנה, כי כן אהבתי". "טוב לי אז, בקראי לך בשמך, מעתה… כי אז לא נפלה עלי שאתך, על כן אקראך גם עתה בשמך. סלח נא לי! ידי מגאלות ברפש וטיט מעבודתי…". ובדברו הושיט את ידו אל רודאלף, והוא החזיק בה באהבה. "עתה שב לימיני", אמר רודאלף אליו, שב וספר נא לי מאין ידעת כי המורה השליכני אל המערה? אך ראש דבר הגד לי איפא המורה כעת"?" "הוא כלוא פה בבית, ענהו הרופא. הוא ולילית רתקים פה באזקים", אמר חרבונה, ונפשי אותה לראות את הצמד הנעים הזה בהביטם יחד עין בעין –". ומורף ידידי" שאל רודאלף בדאגה, "ההכהו המרצח אל החמש? –". "האמינה נא לי, הוד מלכות! כי לא אנושה מכתו", ענהו הרופא. "העירותי בך דוד לבל תשלה אותי –". "חי ה' אמת דברתי!" אך מי הביאך לעת מצוא, שאל רודאלף את חרבונה. "אם תחפוץ, הוד מל… לא אדני רודאלף, אם תחפוץ אספר לך מהחל ועד כלה". "ספר נא, ידידי! ואשמעה". "אתה ידעת כי אתמול לעת ערב, בשובך מדרכך עם הזמירה, צויתני ללכת אל הסיטע לבקש שם המורה ולהגיד לו כי אחד משודדי ליל נסה דבר אלי אשר אין נפשי אליו, אך אם יאבה הוא (המורה) לתת ידו בעשק הזה, אזי יבוא בבקר אל בית סל הפרחים, ושם ימצא את האיש אשר בידו עתות העשק הזה. כה צויתני אדני רודאלף! ואנכי חשתי ואבוא אל הסיטע ואל שפן הלבן – ולא מצאתי את המורה. משם הלכתי ברחוב ס"ט עלאי דרך רחוב הפול – והמורה אין – ולאחרונה דמיתי כי שדדו העזאזל כי מצאתיו עם לילית על יד נאטרא-דאם בבית חיט נכל הסחר בגנבה וביתו מקלט לכל עול ושד. בבית ההוא קנו להם בגדי יקר בכסף אשר שדדו מהאדם הגדול אשר יעץ עליך רעה –. התחזקתי והראתי להם פנים צהלים, וגליתי את אזני המורה את הדבר אשר צויתני, וייטב הדבר בעיני המורה. והיום בבקר השכמתי ובאתי אל ביתך להגיד לך מה ענני המורה כאשר פקדת עלי אתמול לאמור: "בוא נא אל ביתי למחר בבקר השכם, וכל היום תשב בביתי עד הערב, ואז – תראה חדשות ונצורות". ואנכי בנתי לרעך כי פה מזרה רשת לרגלי המורה המרצח אשר רצח את נפש הנקד, ואנכי אהי זרוע לאדני רודאלף לשבר זרוע רמה –". "הסכלתי ואשגה מאד כי לא הודעתיך אמש את מערכי האסון הנורא הזה – ". " זאת היה עליך לדעת – אך אנכי לא אצתי להוציא מלבך מלים, ורק ככלב נאמן אני אשר אדנו לא יודיעהו מה בלבו, והוא עשה ככל אשר יצונו – סוף דבר כי אמרתי בלבי: רודאלף אדני יאחר מתפוש את המורה עד יום מחר, ולי הלא שלם אדני רודאלף שכר טוב בעד הימים אשר אחרתי מבוא אל בעל הרפסודות וגם בעד שני הימים הבאים, על כן אקח מועד לשרת אותו בכל אשר תשיג ידי. ואז חשבתי בלבי: המורה הוא איש מזמות ויזהר לבל ילכד בפח – והאדון רודאלף יחשך את העשק עם המורה ליום מחר לבעבור הכן את הרשת, אך המורה ערם יערים לרגל את הליכות הבית ביום הזה. ואם לא יאמין בהאדון רודאלף, אזי יביא אתו עוד שודד אחר כמוהו או יאמר מחר יהיה הדבר. ובין כה וכה יחתור בבית היום הזה –". "צדקת בדבריך, אמר רודאלף אליו, כאשר דמית כן היתה – ומאת ה' היתה זאת כי נפלאת היא בעיני, אדני רודאלף, כי מיום אשר ידעתיך יולדו רעיונים בקרבי אשר לא שערתים מתמול שלשום! אין זאת כי אם דבריך אשר דברת אלי כי לב אדם לי ורוח נכון, הם הם יולידו ויצמיחו בלבי רעיונים חדשים כאלה –". "האל-נכון יולדו בקרבך רעיונים חדשים מיום אשר תדעני? –". "אל נכון אדני! ראה נא, גם זאת אחשוב עוד בלבי: אם אראה אבד אשר אולתו סלפה דרכו עד כי נפל ברעה, אז אדבר על לבו לאמור: ידידי! הסכלת עשה, אך עוד לא אבדה תקותך, ואם תשתכר עשרים גרה בכל יום, תן עשר מהנה לעניים זקנים או ילדים, או לאנשים אשר הם עניים ממך ואין להם לחם וכח לעבודה, ועל כל אלה תתאמץ להציל נפשות מאש וממים ומכל אסון ופגע, אם כה תעשה ולא תשוב עוד לכסלה, אז יסלח לך ה'… אך סלח נא לי רודאלף אדני! כי הוגעתיך בלהג הרבה בעת אשר תחפוץ לדעת…". "ישמח לבי בקרבי לשמוע מפיך דברים כאלה, ועתה ספר נא לי איך נהיה האסון הנורא אשר קרה למורף ידידי – אנכי האמנתי כי לא אפרד מהמורה עד אשר אמשכהו אחרי אל ביתי, ואז לא מצא את מורף כל הרעה הגדולה הזאת, אך לא האמנתי כן היתה – ועתה ספר נא ידידי אחרית הדבר". "בקחתי מועד לשרת אותך אדני רודאלף, אמרתי אני בלבי: אלכה ואחבא באחד המחבואות אשר אוכל לראות משם את פתח גנת הביתן אשר לבית הזה, ושמה אשב למו ארב כל היום וכל הלילה עד אשר אראה מה יעשה בבית רודאלף אדני, ואז הלכתי אל שדות אליה ובקשתי שם מקום סתר. ומה ראיתי שם? בית יין קטן רחוק עשרה צעדים מפתח ביתך. על יד חלון הבית ההוא ישבתי, ואקנה לי יין ואגוזים, ואמרתי כי מחכה אני על רעי, איש גבן ואשה גדולה. יד על כוס שלחתי, ועיני משוטטות לרגעים על מבוא פתח גנת ביתך. גשם סחף נתך ארצה, ואיש לא עבר על פני עד כי רד היום". "ומדוע לא באת אל ביתי?" שאל רודאלף. "הוד מלכות! התדמה בנפשך כי נפשי איננה יודעת כי הייתי אסיר-אני ומשלח ביד פשעי? ואיככה אעיז פני לעשות דבר בלי פקדת איש גדול ממני? ומה גם לבוא אל בית איש כמוך ואנכי לא צויתי לבוא עד יום מחר! –. אך שמע נא מה נהיתה: אנכי יושב על יד חלון בית יין ההוא, והנה לילית תהלך בתוך הערפל עם הפסח בן חמוץ-זרוע –". "חמוץ-זרוע?" שאל רודאלף בשממון, "ההוא בעל בית היין הנקוב בשם "לב הדמים", אשר הייתי שם עם המורה ולילית?" "כן אדני! הטרם תדע זאת?" "לא ידעתי, רק האמנתי כי ביתו הוא בתוך הסיטע". "גם שם ביתו, וגם במקומות רבים אחרים –. בראותי כי לילית עם הפסח נגשים אל הבית, אמרתי אני בלבי: עתה עת לעשות לאדני רודאלף! ואראה והנה הפסח נחבא במהמורה המפנה אל פתח ביתך וישב למו ארב, ולילית הרימה את הסבכה מעל ראשה ותממנה בחיקה, ותדפוק על הדלת, והאדון מורף פתח לה והיא מהרה ותרד הגנה, ונפשי ידעה לי כי לא ידעתי מה חפצה בבית אדוני רודאלף. אחרי רבע שעה יצאה לילית מהבית ותלחוש מלים מעטים באזני הפסח אשר שב אחרי כן ויתחבא במהמורתו, והיא חלפה הלכה לה. אז בנתי כי רודאלף אדני הוא בבית חמוץ-זרוע עם המורה, ולילית שלחה לרגל את הבית, כי המורה האיץ בך בחזקה לחתור בבית בערב הזה, גם בינותי כי בצרה גדולה אתה, וחפצתי לרוץ כגבור ארח להצילך מכף לוחציך. ובטרם כל אביתי להעיד במורף כי ישמר לנפשו – אך הפסח הזוחל כנחש על גחונו מול פתח ביתך, עמד לשטן לי בדרך, כי יראתי לדפוק על הדלת פן יראה השועל הערום הזה את פני ויגיד ללילית, ואז אחבל ברגע אחד את כל מערכי לבב אדני רודאלף – הדבר הזה שם מועקה במתני, ולא ידעתי מה לעשות. אך כרגע יעצוני כליותי ואמהר ואתפשט עד כתונתי ואלך אט על בהונות רגלי עד מקום מסתור הפסח, ואתפסהו ביד חזקה במפרקתו אף כי פרפר ורגליו בחזקה, והליטותיו במעילו (ורק שמתי לו רוח לשאוף רוח), ואקחהו ואשליכהו בתוך גן הירק על יד הדרך אשר חומה קטנה סביבה. הפסח צפצף כצפרים עפות, אך במרחק שלשה צעדים לא נשמע עוד קולו. ואנכי העפלתי עלות על אחד השיחים מול פתח ביתך, ואחרי רגעים מעטים שמעתי קול צעדים. הגשם שטף בלי הפוגה, והחשך יכסה ארץ. הקשבתי ואשמע והנה קול לילית קורא: "פסח! פסח! איכה?". "אולי הלך להסתר ממטר", אמר המורה בזעם, "ואם אמצאהו אפשיט את עורו מכף רגל ועד ראש". "אל תקצוף עליו!" אמרה לילית אליו, "פן הלך לתור ולהגיד לנו אם לא טמן האיש הנודע רשת ללכדנו, כי לא לחנם הקשה לנו לבל נמוש ממקומנו עד השעה העשירית –" "על כן קדמתי לבוא הנה בשעה השבעית" – ענה המורה – "אך יעבור עלינו מה! רק בנפשנו נמלא כיסנו זהב, והאיש הירא ורך הלבב יחבק אשפתות – תני לי את המלקחים ואת הפטיש –". "איפא לקח המורה כלי משחית אלה?", שאל רודאלף. "בבית חמוץ-זרוע" ענהו חרבונה, "כי ביתו בית נשק לכל גנב ושודד ליל. ברגע קטן שבר המורה את הדלת, ויאמר אל לילית: התיצבי פה ושמרי לבל תפל עלינו שואה לא נודעה –". "שים נא חניתך בחור הכפתור אשר במעילך". אמרה לילית אליו, "למען תוכל הביא אותה בלב מתקוממך –". והמורה ירד אז הגנה, ואני אמרתי בלבי: הן האדון רודאלף איננו פה בביתו, ומי יודע אם חלקו עוד בחיים, וידי קצר קצרה מפדות" אך ידידי ידידנו גם הם ידידינו – על אחישה מעשי להושיע להאדון מורף אשר הוא חי חי עדנה". כאיל רקדתי מראש העץ ארצה, וכנמר התנפלתי על לילית ואבחר למענה מבחירי המהלומות האצורות באגרופי עד כי נפלה ארצה דומם כאבן. ואחרי כן רצתי הגנה והנה חזיז ורעם! – העברתי המועד ואחרתי לבוא, כי כבר התנפל המורה על מורף כאריה משחית, ושניהם מתאבקים ומתגלגלים ארצה לרגלי המדרגות. האדון מורף אף כי נפצע מחנית המורה בכל זאת לא זעק חמס ולא קרא לישע. אז מהרתי ואתנפל על שניהם, והחזקתי בצוארי המורה בכל מאמצי כחי, גם לחצתי את רגליו הפצועות אל מרצפת האבנים – כי רגליו פצועות הן מעת אשר שבר את נחשתיו בברחו מהאניה – –". וברגע ההוא הרפה המורה מהאדון מורף. "יחי האגרוף!" קראתי באזני המורה, "אני אני חרבונה! הידעת אותי? –", "הוי שטן!" זעק המורה, "מי הביאך הנה?–". "בכור מות!", עניתיו ויספתי ללחוץ את רגליו הפצועות עד כי החזקתי את רגלו בין ברכי, ורק ידו המחזקת בחנית לא היתה עוד בידי –. "איה רודאלף?, שאל מורף בעזרו ללחום את לוחמי. "גם אנכי לא ידעתי!" עניתיו, ומי יודע אם רצחו המרצח הזה? –", ובדברי החזקתי בחזקת היד את יד המורה לגזול את חניתו ממנו ולא יכולתי. "הרק אתה לבדך פה בבית?" שאלתי את פי מורף. ישנם אנשים סביבותינו, אך קולי לא יגיע אל אזניהם גם בקראי בקול רם –". אם כן", אמרתי "עמוד פתח הבית וקרא לעוברי דרך לישועה", "כחי עזבני!" ענני מורף. "חזיז ורעם!", אמרתי אליו, "אסוף נא שארית כחך ורוץ וקרא אנשים הנה, ואנכי אחזיק את המרצח עד שובך עם האנשים, אך בטרם כל קח נא את החנית מיד המרצח ועזר לי לשום את רגלי על צוארו". המורה לא הוציא הגה מפיהו, ורק קול נחרו כנחרת שור פר ישמע. חזיז ורעם! המורה החזיקני פתאם בתעצמות עזו, ומורף לא עצר כח לגזול חניתו מידו החזקה. אז יספתי להעיק בכל מאמצי כחי את זרוע המורה המחזקת את החנית, ואת שתי זרועותי שמתי תחת ראשו, ואמרתי אל מורף: רוץ והביאה אנשי חיל! "הוא חלף הלך לו, ואנכי נשארתי לבדי עם המורה אשר בלי שפק אמר לו לבו כי נכונו בידו ימי חשך –". "הוא לא שער עוד בנפשו את התפתה הערוכה לו מאתמול –", אמר רודאלף בפנים נזעים, ושלהבת זעם באישון בת עינו מתלקחת, עד כי השתומם חרבונה למראה עיניו, ויוסף לספר: "אני והמורה התגוללנו ארצה לרגל המדרגה התחתונה אשר לאולם הבית, ואמצתי שארית אוני עד כי יכולתי להתמודד על המורה וללפות את גוו ולחיי הימנית צמודה על לחיו השמאלית, ואני שמעו אז כי הוא חורק שניו בזעם אפו. החשך כסה ארץ, גשם שוטף זרם בקצפו עלי דלת ושער. והמנורה אשר באולם הבית לא האירה את החשכה הפרושה על משכב דודים אהובים כאשר אני והמורה. והנה בפתע פתאם נסה המורה לנשך את בשרי בחרי אף ובחמה שפוכה, אך שניו נתעו, כי ממרום שלח בי איל לעשות חיל ובכל זאת חרד ופחד לבבי. "הניחה לי!", צעק המורה, "הניחה לי ולא אעשה לך דבר –". "אח!", אמרתי, "אח מוג לב כשפן, רק מול חלש ממך הנך גבור עריץ, ולו היתה זרוע הנקד אשר רצחת עזה כזרוע ידי, הלא אז לא ערבת את לבבך להשחיתהו –". "לא, לא!" ענה המורה, "אך אותך אכלה כרגע גם כי איש זרוע אתה –". ובדברו התרומם בחוזק יד ויתנודד הנה והנה ויפשוט את רגלו הימנית עד כי השליכני מעליו, ורק ידי מחזיקות עדנה בצוארו ובמפרקתו, וידו הימנית תחת גוי. אך כרגע השמיט גם את יד ימינו וינופף את להבת חניתו, ולולא החזקתי בחזקה את ידי כי עתה כבר שכנה דומה נפשי. אפס כי ברגע ההוא נפרקה אזרועי והכאב העצום הכביד עלי אכפו להרפות את ידי מהמורה. אז נמלאו מתני חלחלה, ומותי היה נכח פני, ובכל זאת אמרתי בלבי: עוד מעט וימיתני המורה, כי ידו רוממה, אך טוב לי למות מות ישרים מלחיות חיי חמסים כהמורה, כי האדון רודאלף הודיעני כי לב אדם לי ורוח נכון בקרבי –". ברגע האיום והנורא ההוא באה גם לילית אחרי השיבה רוחה ממהלומות אגרופי, עינה הירקרקת מפיצה זיקות אש, קול נרה אימה, ופניה כפני שד משחת, "דלילה!", קרא המורה אליה, "הרימי את חניתי והכי את השטן הזה אל החומש מכה אחת אפים –." "חכה נא עדי אחליף מעט כח", ענתה לילית ותסב סביב סביב כרוח קטב. אחרי רגע קטן ראתה לילית את החנית ותאבה להרימו, ואכי שוכב על גחוני, ואבעט בה בכל מאמצי כח עד כי נפלה באין אונים ארצה, אך עד מהרה החליפה כחה ותתנער מעפר וחמתה בערה בה עד להשחית. נשתה גם שארית אילותי, כחי עזבני, וידי רפו, המורה הכני על הלחי מכות נמרצות, ועוד מעט הגדיל עלי עקב ועשה אתי כלה, אך פתע פתאם פרצו אנשי חיל הביתה, גם ההאדון מורף נשען על הרופא בא הנה, ואנשי החיל בהמורה ולילית ויאסרום בכבלי ברזל, בעת ההיא זכרתי את אדוני רודאלף, גם את השן אשר עקרה לילית ואקפוץ אליה ואנס לשבר את זרועה מקנה, ואומר: איה האדון רודאלף?, אך היא לא השיבה דבר, ויספתי שבר את זרועה, ותצעק מרה: הנה הוא במערת חמוץ-זרוע אשר בלב הדמים!". אז חשתי אל בית חמוץ-זרוע, ובלכתי חפשתי את הפסח במקום אשר השלכתיו ולא מצאתיו, כי בלי שפק נתק בשניו את מוסרותיו וילך לו. בבאי אל לב הדמים, התנפלתי כארי טורף על חמוץ-זרוע ואחנק אותו חזקה ואומר: איה עול הימים אשר היה פה בערב הזה עם המורה?". "הרף ממני, ואגדך!", ענה הבליעל, "אנכי והמורה עשינו צחוק באיש ההוא, ונשימהו במערה אשר בביתי, ועתה אוציאהו אליך אם תחפוץ". ברדתנו בתוך המערה, לא מצאנו שם איש. "בלי תפונה ברח האיש מזה", אמר חמוץ-זרוע, "ועינך הרואות כי איננו פה". בלב נשבר חפצתי להפנות שכמי ללכת, והנה לאור העששית ראיתי עוד דלת סגורה, ואמהר, ואפתח אותה והמים הזידונים פרצו ועברו על כל פני המערה, ואדני רודאלף צף על פני המים, ואחזיק בידיו ואוציאהו משם, ועל שכמי נשאתיו הנה. בכל הדברים האלה וכל החזיון הזה נקרו ויאתיו לרגלי, ובלי התפאר אגיד לך אדני כי הגדלתי לעשות, ולבי על שמח –". "הגדלת לעשות, ידידי! והנני נותן לך את תודתי ואת ברכתי על החיים והחסד אשר עשית עמדי, ואנכי אשיב לך כעל כל תגמוליך עלי, כי להנחיל מיטיבי יש –. וידעתי כי רוחך טובה, וגם בלבבך מתרוצצים רגשי חמלה ועצב על מורף יקירי, ורגשי נקם להשודד והמרצח אשר דמה להורידני דומה,אותו ואת מורף". "כן אדני! רגשי נקם מתרוצצים בקרבי להנקם מהמורה את נקמת דמך ודמי האדון מורף, גם את דמי הנקד אשר שפך כמים – חזיז ורעם! אש הנקמה בלבי מתלקחת!! –". "דוד ידידי!", אמר רודאלף אל הרופא, "לך נא וראה את שלום מורף ושוב הנה". הרופא הלך לו. "הידעת איפה המורה כעת?", "הנה הוא כלוא בבית, הוא והלילית. התחפוץ לקרוא לשומרי העיר להסגירו בידי השופטים?" "לא!", ענהו רודאלף. אך חלילה לך אדני לשלחהו לחפשי! חלילה לך לחוס עליו ולרחם! כי איש דמים הוא, ובכל אשר יפנה ישחית –". "הרגע נא! מהיום והלאה לא ירע עוד ולא ישחית –". "התאסרהו בבית האסורים כל ימי חייו?" בעוד חצי שעה ילך מזה –". לבדו? בלי אנשי צבא?" "הוא לבדו". "אם כן תקרא לו דרור? דרור להמרצח הזה?" "דרור! ובעוד חצי שעה –". "והוא ילך אל כל אשר יהיה רוחו ללכת?" "אל כל אשר יהיה רוחו ללכת!", ענה רודאלף בשחוק מורה מאד אשר נתן חתית בלבב חרבונה. ברגע ההוא שב הרופא אל רודאלף. "מה שלום מורף?", שאלהו רודאלף בפנים זועפים. "ישן הוא", ענהו הרופא, "אך עורקיו לא ישככו, כי הם רצים ופוסחים –". "אם כן עוד אנושה מכתו –". "ובכל זאת לא נחדל מיחל –", ענהו הרופא. "נקם! נקם!, קרא רודאלף בזעם אפו, נקם ושלם" כי נקמת מורף היא נקמת ידיד נפשי! שמעני נא דוד, כי דבר לי אליך". וילחוש באזני הרופא דברים אחדים, והרופא נבהל ונחפז ופניו כשלג הלבינו. העודך פסח על שתי הסעיפים", שאלהו רודאלף, "הלא אנכי גליתי לך את הרעיון הזה רבות פעמים –". "לא אפונה, הוד מלכות! כי צדקת במשפטך, ומי יתן ועשו כן כל השופטים! ולהמרצח הנורא הזה יאות משפט חרוץ כזה, כי זולתי חמס ידיו אשר אסר בגללם באניה, הוסיף עוד סרה להרוג את הנקד ויאבה להוריד גם אותך ואת מורף דומה –". "ואם ישפט במשפטי זה אשר חרצתי עליו, אז יתנוסס גם רוח הנחם בקרבו כל ימי חייו, ואולי ישוב ורפא לו –". "כדבריך כן יהי!", אמר הרופא אל רודאלף. "הימצא לו חמשת אלפים שקלים?" שאל רודאלף. "ימצא לו די חית ידו כל ימי חייו", ענה הרופא. חרבונה נצב כנציב אבן משתאה ומחריש לדעת פשר הדברים החתומים ההם, ורודאלף אמר אליו: ידידי! דבר סתר לי אל הרופא, על כן לך נא אל החדר השני וחכה שם עד אם כליתי את דברי, וקחו נא מהמלתחה אשר שם על השלחן חמשת אלפים שקלים והביאה הנה". "ולמי הכסף הזה?", שאל חרבונה בלי חמדה. "להמורה!", ענהו רודאלף, וצו להביא אותו הנה". החדר אשר אנהגך אביאך, קורא יקר! משוח הוא בששר אדום, יריעות אדמות פרושות על רצפתו, ונרות רבים יאירו את פניו, רודאלף יעטוף מעיל שחור אשר יוסיף להראות עוד את לבנת פניו לעיני הרואים, והוא יושב על שלחן גדול אשר עליו שני כיסי מכתבים, הכיס האחד אשר גזל המורה מתם בצאתו משפן הלבן, והשני הוא כיס המורה אשר לקח ממנו, הקמיע אשר נשאה לילית על צוארה, החנית אשר הכה בה המורה את מורף ונטפי דם עליה, המלקחים והפטיש אשר שבר בם המורה את הדלת בחתרו הביתה, וחמש אלף שקלים אשר הביא חרבונה בפקדת רודאלף; הרופא יושב בקצה השלחן מזה, וחרבונה בקצהו השנית. המורה יושב על כסא גדול בתוך הבית אסור בזקים וכבלי ברזל. האנשים אשר הביאו אותו הביתה נסגו אחור וילכו למו, ויותר רק רודאלף עם הרופא וחרבונה והמורה. רודאלף יושב במנוחה, אך בפנים נזעמים מאד, כי יש את נפשו לשפוט את המורה במשפט צדק אך נורא מאד. חרבונה חרד חרדה גדולה מבלי דעת למה זה, ועל מה זה, ולא גרע מרודאלף עיניו רגע קטן. המורה יושב אחוז בחבלי מות ופניו כפני מת חורו בראותו כי האיש אשר נחשב בעיניו לשודד כמוהו, ואשר הפיל אותו במערה להטביעו שם במים, במגור פן מתנקש הוא לו או פן יחלק אתו שלל; האיש ההוא איש אפרתי הוא ומאד נעלה, ועתה עומד הוא למשפטו, והוא ישפוט אותו כטוב וכישר בעיניו ואין מידו מציל –". דממת קבר שוררת בארבע פנות הבית, ורק קול המון הגשם ישבית לפעמים את הדממה האיומה ההיא. אחרי דומיה ממשכה שם רודאלף את פניו אל המורה, ויאמר: "אתה הוא האיש אשר ברחת מאסירי אני אשר אסרת בתוכם עד עולם על אשר גנבת, גזלת, חמסת גם רצחת! – ושמך הלא הוא ברשע בן אחיטוב –". "מעודי לא הייתי אסיר אני!", ענהו המורה באימת מות. "הלא אתי היית באניה אחת!"; אמר חרבונה בקול רם. רודאלף שם לחרבונה אות לחשות, ויחשה, והוא הוסיף לדבר. "אתה הוא ברשע בן אחיטוב, ועוד מעט תתן לי תודה כי אתה הוא –. ואתה בן-מות אתה כי הרגת איש נקד ברחוב פאיסי למען קחת את כספו". "שקר הדבר", ענה המורה. "גם על זה תודה בעוד רגעים מעטים!" אמר רודאלף אליו, והמורה הביט בו בשממון ובתמהון. "בלילה הזה פרצת כפרץ מים וחתרת בבית מושבי זה ושפכת את דמי הסכן אשר על הבית הזה –". "הלא אתה הסת אותי לפרוץ בבית הזה!", ענהו המורה באמץ לב, "ובך האשם – ומה יכולתי עשות בהתפשי בכף אם לא להלחם על נפשי? –". האיש הנרצח מידך לא תפשך בכף, כי לא בא אליך בחרב או בחנית – ועתה אגדך פשר דבר עצתי אשר יעצתיך לחתור בביתי זה! לפני יומים אחרי התנפלת בחמת רצח על האיש והאשה אשר דרשוני בבית שפן הלבן, התמכרת להם לקחת את נפשי בעד אלפים שקלים". "באזני שמעתי זאת!" אמר חרבונה, והמורה הביט בו בעין רצח, אך רודאלף הוסיף לדבר: "עתה אתה הראת לדעת כי לא גנב ושודד אנכי!" "אך מי שמך לשר ושופט עלי?", אמר המורה, ומרגע הזה לא אשיבך עוד דבר–". ורודאלף הוסיף דבר: "ועל כי ידעתי כי איש דמים אתה וברחת מהאניה, גם הנך יודע את אבות הזמירה האמללה אשר חברתך לילית אכלתה הממתה בעברת זדונה; על כן יעצתי למשכך בחבלי שוא, בעבותות החטאה אל בית מושבי זה, לתפשך ברשתי ולהכביד עליך אכפי לתת לי תודה מי הם אבות הזמירה, ולהסגירה אחרי כן ביד שופטי צדק להסיר את ראשך מעליך, או לשלחך ביד פשעך אל ארץ גזרה אשר תאסר שם כל ימי חייך. אמנם עתה אעשה משפטיך ודינך אני, אני לבדי בלי דעת השופטים, ואתי הצדק, כי בשפכך דמי נקיים לרוב, כל מוצאך יהרגך, ואין לך דמים, ועוד צדקה תהיה להרגך בבערו איש משחית כמוך מחברת בני האדם –. אלה הם מערכי לבבי נרגע אשר שמעתי שמעך… ועתה נודע לי כי שמך ברשע בן אחיטוב…". "שקר! לא זה שמי!", ענה המורה עזות, ורודאלף לקח את הקמע אשר על השלחן וידבר אליו באפו: "את הקמיע הזאת נבלת בקחתך אותה מצואר בנך ותשימנה בצואר לילית המורה נבהל מאד בשמעו כי נגלה נבלותו, ויורד לארץ ראשו וידם, ורודאלף הוסיף דבר: "אתמל נודע לי כי אתה גזלת את בנך בהיותו עוד נער קטן מחיק הורתו הישרה בנשים, ורק אתה לבדך יודע איה מקום משכנו, וגם הדבר הזה השיאני למשכך ברשתי למען הוציא בחזק יד מלבך מלים איפה בנך כעת? ומה עשית לו?… ונוסף על כל תועבותיך כי חפצת להוריד אותי חיים שאולה בהשליכך אותי במערת צלמות אשר ידעת כי זרם מים זידונים בתוכה, גם שפכת את דמי הסכן על ביתי בלילה הזה, ושמת דמי מלחמה בשלום, כי הוא דבר אליך דברי שלום: "מה חפצך פה ידידי?!", ואתה ענית רצח: "את כספך גם את נפשך אחפוץ!", ותביא את להבת חניתך בלבו. ועתה עלי המצוה לבער משחית לחבל כמוך מקרב הארץ, ושפטך משפט שופטי דמים ורוצחי נפשות. אל למען לא יכלמו בך בני משפחתך בהשפטך קבל עם בראש המיות; על כן אמיתך פה בבית הזה בלילה ובמסתרים…. הכון והכן לך לקראת המות, כי כבר הכנו כלי מות להשבית מאנוש זכרך…." דבר רודאלף בחמה שפוכה ובקצף גדול, והמורה ראה בחדר השני ארבעה אנשים חמשים בלהבות חרבות שלופות ובברק חניתות מרטות, ויאמן כי פה יומת נמס לבו כדונג בתוך מעיו, יען כי כמוהו ככל העריצים היה מוג לב כשפן בנפול עליו פחד מות פתאם. מתניו מלאו חלחלה, שפתיו הלבינו, והשבץ אחזהו בעים רוחו, ובקול דממה דקה התחנן: "חוס נא! רחם נא! חמול נא עלי! –". חלילה לי לחוס עליך!!", קרא רודאלף בקול רם, "ואם לא אמיתך אני פה בסתר, הלא כבר ערוך לך מטבח במקום ראים נגד עיני השמש –". "טוב לי למות בידי השופטים", אמר המורה בקול חרדה, "כי אז אחיה עוד חדש ימים או שני חדשים עד מותי, ולמה זה ירע לך אם אמותה אחרי ימים אחדים? – הוי, חוס נא! חמול נא עלי –" "הלא אז תכה בחרפה את לחיי "הם כבר נשאו את חרפתי! ומה אוכל הוסיף עוד חרפה חרפתם –". "שופך דם אדם כמוך יאות לו לבחור מות מחיים ולנוס עד "אך אתה תפיר משפט בשפטך אותי בלי דעת השופטים!" אמר המורה בעזות מצח נחושה. "הוי איש משחית ומרצח! איך תעז פניך לשאת את שם 'משפט' על שפתיך? אתה, אתה אשר הפרת כל דבר חק ומשפט זה שנים רבות, ונפשך מתבוססת בדמי נפשות טהורות לא במחתרת מצאתים!!". השודד הוריד לארץ ראשו מבלתי יכולת דבר דבר רגעים אחדים, ואחרי כן דבר בתחנונים: ובכל זאת חוסה נא עלי בגדל חסדך ואל נא תמיתני! –". "התגיד לי מי הם אבות הזמירה? ואיה בנך כעת?", שאל רודאלף. "אני אגיד לך את כל לבי אם אך תבטיחני כי לא תמיתני! –". "התדבר אתי על אפנים 34עז נפש?! –", לא, לא אני אגיד לך קשת דבר אמת: במלתחת מכתבי הזאת תמצא מכתבים אחדים אשר על פיהם יודעו לך עקבות אבות הזמירה; ולפני ראות עיני אאמין כי הורתה היא אשה גדולה ועשירה מאד, את בני נתתי לאחד ממיועדי בהאסרי בבית האסורים, והוא גדלהו וילמדהו מלאכת המסחור למען יהי עזר לנו… לא אגיד לך עד אשר תבטיחני כי לא תמיתני –". "השבת אל קיאך לדבר אתי על אפנים"? "לא לא! אך רחמים אני מבקש, אסרני נא בבית אסורים כל ימי חיי, אך המת אל תמיתני –". "החפץ חיים אתה?, "בכל לבבי! כי מי יודע מה ילד יום", אמר השודד בלי חפץ, ובלי תפונה חשב בלבו כי יברח מבית האסורים, "אם כן תבחר בחיים אף אם יעבור עליך מה? –". "כן, כן הדבר! בחרתי בחיים גם כי אהי אסור באזיקים וכבלי ברזל כל ימי חיי. הה, תיקר נא נפשי בעיניך ואל תהרגני ברגע הזה!" "תן תודה על פשעיך ותחיה –". "האחיה? אנכי? אחיה? –". אמנם למען כבוד אשתך ובנך יאות לך לבחור במות ברגע זה". "לא, לא אמות כי אחיה! אחיה חיים מרים ומאררים בבור תחתית ובכבלי ברזל, אך לא אמות! כי טוב לי כלב חי מאריה מת! –ואתה הלא הבטחתני כי לא תמיתני! – הה חיני נא כדבריך! –". "אם חפץ חיים אתה, הודיעני כרגע מה עשית לבנך? ואנה הוא כעת? –". "הנני מגיד לך את כל לבי: רעי מיודעי אשר בידו הפקדתי את בני, הורה אותו דרכי המסחור למען הביאו אחרי כן לבית סוחר גדול לעבוד את עבודת מסחרו, ובדבר הזה יהי לאל ידו לגנוב כסף וזהב בבית אדניו, גם לזייף שטרי חובות על שטר ולשלחם לידינו – כי כן נועצנו לב יחדיו אני ורעי ההוא –. וגם בהיותי אסור באניה החלפנו מכתבים אני ורעי זה בכתב ידוע לנו על אדות הדבר הזה –". "אויה!" קרא רודאלף, "עונות חרב כאלה לא שערום עוד גם מורשי לבב איש משחית! מי יאמין זאת כי האב ימלא את ידי בנו לעולל עלילות רשע כאלה?". מזמותינו לבני, חרה אפו בנו ויברח מפני רעי ומביתו, וזה שנה וחצי אשר רעי מבקש אותו ולא ימצאהו, ולבו חרד לרגעים פן יגלה בני את סודנו לשופטי העיר. בית מגורו האחרון היה ברחוב ההיכל מספר שבע עשרה, ושמו נקרא אז פראנץ זערמען, וכתבתו לוטה במלתחת מכתבי אשר בידך. הנך רואה כי הגדתי לך את כל לבי, וגם אתה שמור מוצא שפתיך ואל תמיתני! –". "עתה תן תודה אם הרגת את הנקד –". "עין לא ראתה זאת, כי במחשך היה מעשי, ובכל זאת אודה עלי פשעי לאדני כי הרגתי את הנקד, אולם אם ידרשו השופטים את דמו מידי, אז אכחיש להם –". "ומי השיאך לשפוך את דמו?", "האשה לילית אשר עמדי, היא השיאתני ותוכל לי. באמרה לי כל היום: אם תחדל מעשק ידיך, תגוע ברעב ובחסר כל, כי מי יחמול עליך? –". ועתה נחמתי כי עשיתי זאת, ואם תחיני גם לא תסגירני אל השופטים, אשבע לך כי לא אשוב עוד לכסלה! –". "חיה תחיה, גם אל השופטים לא אסגירך". "אם כן סלחת לעוני?", שאל המרצח אשר לא האמין עוד למשמע אזניו. "אנכי, אנכי אשפוט אותך משפט חרוץ!!", הרעים עליו רודאלף בקול פחדים חוצב להבות אש זעם, "אנכי אשפטך, אנכי! ואל השופטים לא אמגנך, יען מה? יען כי הם יאסרוך שנית באניה, או יסירו את ראשך מעליך, ושני המשפטים האלה לא ישרו בעיני: כי אם תאסר באניה כבראשונה, הלא אז תשוב לדכא כל אסירי אני, ותוסיף תת חתיתך על כל סביביך, ומשם סוף ברחת שנית מהאניה, כי בזרוע עזך גם כבלי ברזל תנתק ובתוך מוקשי מות תסל לך תוצאות חיים, ותוסיף אמנם חי ראשי כי בשפטי אותך אני, היה לא תהיה עוד –. ואם יחרצו השופטים עליך משפט מות, אז הכרת תכרת גם נפשך עם גוך יחד, כי מות נבל תמות בלי התודות פשעיך כי התגברו ובלי שוב אל ה' לפני מותך, ואז ידרוש ה' את נפשך מידי כי הסגרתיה למות בעוד לא שבת מדרכיה הרעים –. ושמע פשר דברי: אתה רשע עריץ ומרצח אף כי נהפכת לפריץ חיה ולנמר אכזרי, הטורף גם גורותיו ומחנק לביאותיו ביום זעמו, ובכל זאת הנך ירא ורך לב כארנבת – כמשפט כל הפריצים – ואימת המות תבעתך עד דכא. כן כל ימי מותך לאור, לא תחשוב מחשבות אל ה' ולהתודות לפניו פשעיך בטרם יבוא יומך, רק כל ישעך וכל חפצך יהיה לעשות תחבולות ולחמוס מזימות לנוס ממאסרך ולחלץ נפשך ממות, גם התקוה תתגנב אליך בעד חרבי בית כלאך ובחלקת לשונה תדיחך כי לא מות תמות, ותוסיף עוד להסיתך לבל תשוב אל ה' רק לחשוב מחשבות למלט חיתך מעבור בשלח. ועת יבהלך פתאם ציר המות ותובל לבמת מטבח 35בין המון רב, בין אנשי חיל מזינים ובתוך קהל תפסים, אז יאחזך השבץ, תעוה משמע, תבהל מראות, עשתונותיך תאבדנה, וכנתח בשר בלי רוח תכרע לטבח בטרם שוב אל ה', ונפשך תרד לבאר שחת להיות עדי אבד–". "מה יחפוץ האיש הזה? צעק המורה בשממון, ומי הוא זה? ומי שמהו לשר ולשופט עלי? –". ורודאלף הוסיף לדבר: "ואף אם ראית כי אימת המות לא תבעתך, גם אז לא הסגרתיך למות בידי השופטים! כי מרצח כמוך אשר המות משחק לו, יתן תפילה לאלהים גם ברגע אשר יכרע לטבח, ומבלי על פשעיו ירד שאולה ולדראון עולם, כל איש ישר – לחשוב מחשבות לבל תדח גם נפש חוטאת כמוך מהסתפח בנחלת חיי הנצח, כי גם בעד אנשי דמים אשר בגילך פתוחים שערי התשובה בשובם עד ה' בטרם יכבה נרם ובטרם יבוא יומם – יום האיום והנורא! –". חיל אחז את המורה בשמעו האלה יוצאים מפי רודאלף ברעם וברעש, גם הרופא וחרבונה, נבהלו נחפזו מבלהות הדברים האלה אשר ככשיל וכילפות יפוצצו את לבב שומעיהם. ורודאלף הוסיף לדבר: "ברשע בן אחיטוב! "ידוע תדע כי לא אתנך ביד השופטים לאסרך או להמיתך, וגם אנכי לא אמיתך בחרב –" "ומה זה תחפוץ?, צעק המורה מנהמת לבו, "למה זה תרצחני בדברים רעים ממות? האם הסיתך בי שר השחת לבלעני חיים? –". "הסכת ושמע, מרצח!" הרעים ועל שפתו כאש צרבת. "אתה היית עז כנמר וגבור כארי לטרוף אדם ולשפוך דמי נקיים; על כן אטה את ידי עליך וגדעתי את זרועך החזקה במשפטי אשר חרצתי עליך, וחלשת והיית רפה ידים ואין אונים! – עד כה רגזו גם גבורי כח מפני תנופת ידך, ומהיום והלאה יסב עליך האופן וחרדת ופחדת מקול עלה נדף! –. בחמס ידך ובזדון לבך שנית את פני מתי חלד ותשלחם אל חשכת ליל דומה; על כן הנני אליך ושניתי את פניך וכסיתי עליך בצלמות וחשכה נצחת! –. בלילה הזה וברגע תעט כמעיל חשך אפלה עד בוא חליפתך –. בסאסאה ובצדק אשפטך, עשית כן אעשה לך! –. משפט צדקי אשר נחתך עליך, ישיב לך גמולך בראשך וישלם לך כמעשיך, אמנם לנפשך ייטיב! כי בנטותי את ידי עליך וכביתי עליך את השמש ביום והירח והכוכבים בלילה וכל מאורי אור עם אור עיניך יחד, הלא אז בשבתך במחשכים כמתי עולם, אז לא תארח עוד לחברה עם אנשי דמים, רק תשב בדד ומשמים, משלח ונעזב במדבר, ואז יתעוררו צפעוני הנחם בחדרי לבבך, בשכבך ינשכוך וייסרו כליותיך מוסר אכזרי, והקיצות הם יזילו חמתם בכל מסלות לבבך. ובכן תנחם ותשוב אל ה' בכל לבבך ובכל נפשך ותחת אשר עד כה נתת בכל הגה תפלה לאלהים, תשא מעתה בכל רגע תפלה לאל חי – תחת אשר עד כה היית עז נפש ככלב, כיענים במדבר וקשה ערף כפרא למוד ארחות פריץ, תהי מהיום נפש נכאה ורוח כהה ושחוח קדקוד כאגמון וסוף – תחת אשר עד כה נבלת כסא כבוד התבונה בקחתך אותה לעזר לך לחמוס מזמות ולעשות רק רע כל היום; תקחנה מהיום והלאה לעזר לך לשוב אל ה' באמת ובתמים –. הה יליד הרצח! עד כה הפרת גם את חק חיתו טרף ובני שחץ לחמלה על נשיהם ובניהם, כי אתה באכזריות זדון לבבך הטבעת גם אשת נעורך במצולות יון התלאות, ואת בנך יחידך מכרת לצמיתות לבכור שטן; אך מעתה תנחם נחם איום ונורא על זדון רצח לבבך זה, ויש יום אשר תכסף גם תכלה נפשך לשוב אל חברתך הישרה בזרועות ידידי נפש ההם –". כדבר רודאלף את הדברים האחרונים האלה, נפלו פניו מאד, ומכבות עיניו התמלטו שביבי יגון ועצב, והמורה בהתבוננו זאת האמין כי רק להפחידו דבר אליו רודאלף כדברים ההם, ועל כן הרהיב בנפשו עזות, ויאמר: "הלמוצא חידות באנו הנה כי תנסני ותדבר בי בחידות? או להרגני מוסדות הדת הבאתני עד הלום? –". לדברים האלה דאג הרופא כי יבער כמעט אף רודאלף ויכלה את המורה כרגע, אך רודאלף ישב במנוחה, ורק פניו זעפו מבתחילה, וכמו ראשו נוע ינוע, ויאמר אל הרופא: "דוד! עשה לו את המשפט אשר חרצתי עליו, ואם לא אזכה במשפט ואשנה, אתי תלין משוגתי! –". וברגע ההוא צלצל הרופא בפעמון זהב, ושני אנשים בבגדים שחורים באו הביתה, והוא אמר אליהם: "שאו את המרצח לחדר השני ואסרו את ראשו בחבל אל הכסא, גם שימו מחנק לפיהו", אז נמס לב המורה, כסליו מלאו נקלה ובלהות צלמות ויצעק מנהמות נפשו: "הלהרגני אתה אומר? הה! חוסה נא עלי אדני, ואל תשחיתני! –". קטן נדמה המורה וקול מליו נחבאו, ורק נהקת תלונה דקה מתהלכת בין פתחי פיהו. שני האנשים אשר הביאו את המורה אל החדר השני, שבו אל החדר הראשון, והרופא נתן להם אות להסוג אחור ויסגו, והוא נגש אל רודאלף וישאלהו בפעם האחרון: האעשה כאשר צויתני, הוד מלכות! –". "עשה ואל תאחר!" ענה רודאלף. הרופא הלך אל החדר השני לשפוט את המורה במשפט הנורא אשר נחרץ עליו מאת רודאלף "הוי אדוני!", דבר חרבונה רתת, "הוי לבי יחיל בקרבי מה יעשה הרופא להמורה? – הה, פלצות בעתתני! – אין קול ואין קשב שם בחדר השני, וזאת תוסיף תת חתית על חתיתי! –". יצא מהחדר השני בפנים זועפים מאד ובפיק ברכים, ויצלצל בפעמון ושני אנשים הנזכרים שבו ויבואו הביתה. "הביאו את השודד הנה", אמר רודאלף אליהם, ויביאו אותו כרגע, הסירו את המחנק מפיהו" והוסיף עוד רודאלף לצות, ויסירו. "התחפוץ לענותני במכונות רצח?" נהם המורה ככפיר זעף, הה, ולמה זה העמקת את מכאובי ודקרת במאכלת את בשר עיני סביב סביב? – הוי, היש את נפשך לעשות במחשך אתי כלה כי כבית את כל הנרות אשר בבית? –. דומיה איומה שוררת בכל פנות הבית. "הידעת כי עור אתה?" אמר הרופא אל המורה. "דע לך נקרתי את שתי עיניך במאכלת! –". "שקר הדבר!", ענה המורה ברעדה, "ורק להחרידני כבית את הנרות –". ובדברו התנודד בחזקה על הכסא אשר הוא אסור בו בכבלי ברזל. "פתחו חרצובותיו וילך לו!" אמר רודאלף, ושני האנשים הנזכרים מהרו ויפתחו למוסריו. במצח נחושה עמד המורה על רגליו, ויצעד צעדים אחדים וימשש בידו סביב ויפל אחרנית על הכסא. "תן לו את הכסף אשר בכיס הזה", אמר רודאלף אל הרופא, והרופא הניח את הכסף ביד המורה הרועדת. "בכיס הזה", אמר רודאלף אל המורה, בכיס הזה תמצא כסף די מחסורך כל ימי חייך, ובכסף הזה תשכור לך בית במקום בודד, ותבלה שם טפחות ימיך, עתה הנך חפשי… לך והנחם על רע מעלליך, וה' יסלח לך, כי אל טוב וסלח הוא!". "עור אני!", צעק המורה רבות מנהמת לבו ובלי דעת מה הוא עושה לקח את הכסף אשר נתן לו הרופא. "פתחו הדלת וילך לו!", אמר רודאלף בפנים זועפים מאד. "אויה! הנני עור! אנכי! עור! עור! אויה, אויה נא לי! צעק המורה בבכי ונהי תמרורים. אלי! אלי! אמת הדבר! עור אנכי! שתי עיני נקרו! עור! עור אנכי! –". הנך חפשי, גם יש כסף בצלחתך, לך, לך מזה! –" אמר רודאלף אליו. אנא אלך?", נהק המורה בקול בכים, "אהה, אנא אלך ואנכי איש עור? נורא הוא הרצח אשר עשית לדכא עד חרמה את החלש ממך!! –", ובדברו חרק בשניו בזעם נורא מאד. "ואתה מרצח!", הרעים עליו רודאלף בקול פחדים, "ואתה מרצח מדוע דכאת אתה בזרוע עזך את כל אין אונים וחלשים ממך –". "הוי!" צעק המורה, "למה לא הרגתני? הרגני נא הרג! כי טוב מותי מחיי!! –" הה, מה חיי איש עור? הלא אכף לכל ילוד אשה, אחת מקול עלה נדף, כל מוצאי יתעלל בי, גם נער קטן יוכל עשות לי כטוב בעיניו אם לחסד אם לשבט! – מה אעשה כעת? אנה אלך? אנה אברח? אלי! אלי! אלי! –". "הלא נתתי לך כסף, אמר רודאלף אליו. "הה, כל ראי יגנבו את כספי – ענהו המורה בפנים נזעמים. "כל ראך יגנוב את כספך! ההשמעת לאזניך את אשר דברת בלשונך? הידעת את נפש האבד אם יגנב כספו? ה ראש חברי גנבים! אתה שלחת בגנבה את ידך שנים רבות ברח לך מזה, גנב, שודד ומרצח!" "בשם ה' חוסה נא עלי", דבר המורה תחנונים, "חוסה נא עלי וצוה לאחד מהסרים למשמעתך לנהלני ולהביאני אל בית מקלט… אויה נא לי, איככה אוכל ללכת ברחובות קריה בלי מנהל ומחזיק בידי?… הרגני נא! קח את נפשי בגדל חסדך, כי אבחר במות מחיים!!" "לא אמיתך למען תחיה ותנחם על פשעיך ותשוב את ה' –". "לא אנחם ולא אשוב אל ה' כל ימי צבאי!" צעק המורה בזעם אפו, לא אנחם מפשעי,אך אנחם מצרי ואנקמה מאויבי!!", הוסיף השודד לצעוק בקצף גדול מאד ויחרוק בשניו וירקע ברגליו וינופף אגרופיו ויקפוץ מכסאו. אך בצעדו שני צעדים, נסוג אחור ברעדה ויאמר: לא, לא – אור עיני אין עוד אתי ומה אוכל – ובכל זאת עוד אני גדל-כח ורב אונים! נודו לי מסביב! אך מי יגוד לי? אין מנחם ומרחם!? הפחד אשר פחד חרבונה בראותו את המראה הנורא הזה, לא יתאר באמר ודברים; הכרת פניו ענתה בו כי רגשי חמלה מתנוססים בקרבו, ויגש אל רודאלף וידבר באזנו בלאט: אדני! המורה נשא את עונו, כי איש דמים הוא וגם את נפשי זמם לקחת – אך עתה הוא עור – עור – ובכה יבכה תמרורים – חזיז ורעם! נהפך לבי בקרבי ומעי המו לו – הוא חרד ללכת ברחובות קריה פן ירמס תחת פרסות סוסים או פן יגנבו הנערים השובבים את כספו – האהיה לו למנהל? האנהג אותו אל מקום מקלט אשר לא יאנה אליו שם כל דבר רע? –". "עשה אתו החסד הזה", ענה רודאלף בידידות, כי טובת לבבו נגעה לבו, ויחזק בידו ויאמר אליו: "לך נא אתו ועשה כאשר דברת". חרבונה קרב בלאט אל המורה וינח את ידו על שכמו, המורה התפלץ ויסג אחור. "מי זה נגע בי?" שאל ברעדה. "אנכי". "מי אתה?". "חרבונה". "הגם אתה חפץ להנקם בי? "לא אך חפצתי לנהל לך ולהביאך אל מקום מקלט הבה לי ידך!" "אתה תנהלני? אתה?" "אנכי, כי נכמרו נחומי עליך בעת הזאת, לך נא אתי!" "התאבה לפרוש רשת לרגלי?" "הטרם תדע כי לא איש בליעל אנכי, וחלילה לי הועיל להותך – לכה ונלכה, כי אתא בקר –". "אתא בקר! – הוי, ועיני לא תראינה עוד בקר! –", קרא המורה בבכי ונהי תמרורים. רודאלף נלאה נשוא עוד את חזות קשה זאת כי נשפך לארץ מררתו למראה עיניו, וילך לו עם הרופא ויתן אות גם לשני אנשים הנזכרים וילכו גם המה, ויותר חרבונה עם המורה בבית. "הבאמת יש כסף בכיסי?" שאל המורה אחרי כי נדמה רגעים אחדים. "אמת הדבר", ענהו חרבונה, "אנכי הניחותי חמש אלף שקלים בכיס הזה כאשר צויתי, בכסף הזה תוכל לשכור לך בית איש ישר רחוק משאון קריה, או אם תחפוץ אביאך אל בית עלוקה –". "לא, כי היא תגנוב את כספי –". "האביאך לבית חמוץ-זרוע?" "לא, כי הוא יתן בברותי ראש למען קחת את כספי". אם כן אנא אובילך?" "גם אנכי לא ידעתי! –. אתה לא מחבר גנבים, החביאה נא איפוא את כיס הכסף באדרתי לבל תראה לילית –". "לילית? הלא היא אספה לבית אספי דלים להרפא שם משבר רגלה אשר שברתיה בהרימה את חניתך לדקרני בהאבקי אתך –". "אך מה תהי אחריתי?", צעק המורה בקול בוכים, מפרשי ליל צלמות על עפעפי כמתי עולם, ואנה אלך? אנה אפנה? ועל מי אנוסה לעזרה? – האף גם זאת כי לראות את האנשים אשר הרגתים, גם חשכת לילי אור בערני…". ובדברו חרד חרדה גדולה, וישאל את פי חרבונה: "הגידה נא לי "חי, חי הוא", ענהו חרבונה. "טוב הדבר", אמר המורה וידם רגעים אחדים, ופתאם התקצף וירגז וירעם על חרבונה בקול זעמו: "אתה, אתה הסבת בנפשי – אתה כי מנעתני משפוך את דמי הסכן ולמצוא כל הון יקר – ורק בך האשם כי נקרו את שתי עיני –". "רב לך דבר כזאת – ועתה הגידה נא לי התלך אתי או לא? אנכי עיף ויגע, חבלי שנה נופלים על עיני, ולמחר אכף לשוב אל עבודתי – ועתה אנהלך לכל אשר תחפוץ, ואחרי כן אתן שנת לעיני". אנה תנהלני? הה! לא ידעתי –". "שמע נא, אם יש את נפשך אביאך אל בית מגורי ושם תשב עמדי יום או יומים, ואולי אמצא אנשים ישרים אשר לא ידעוך ויחמלו עליך בראותם כי אור עיניך אין אתך –", "עליך חרבונה! עליך אשען, באשר תוליכני אלך ובך בטח לבי כי לא תגע בכפך אל כיס כספי, כי איש אמונים אתה –". "רב לנו להג הרבה!" "הנני מגיד לך דבר אמת כי לבי רחש לך אלף תודות על חסדך עמדי, ומאד יפלא בעיני – אהה! – מאד נפלאתי כי לא תקם ולא תטר לי – אות הוא כי לב ישר לך ורוח נכון בקרבך –". כה דבר המורה בלב נכנע ויאנח. "חזיז ורעם! כן אאמין גם אני, וגם האדון רודאלף הגיד לי כן". מי הוא האיש הזה? לא בן אדם הוא! לא! אך אריה מיער, נמר אכזרי ושר השחת!!", קרא המורה בזעם נורא מאד. וחרבונה הניע בראשו ויאמר: "התלך אתי?" "התביאני אל ביתך?" "אל ביתי". "הבטיחני כי לא תקם ולא תטר לי על כי נלחמתי בך!" "חי נפשי כי סלחתי לך!". "הידעת נאמנה כי לא המתי את הסכן? –" "ידעתי מאמנה!" הדבר! כי לא שמתי בו על חללי נוספות –". אמר המורה בקול דממה, וישען על זרוע חרבונה וצאו שניהם מבית רודאלף אשר באלוני בכות. ידידי הארז! הנך מתפלא כי זמן רב לא כתבתי לך ועם כל הבטחותי לכתוב לא קיימתי עוד דברי. כי מלבד טרדותי במחברתי, שאינן אלא עוברות, חסר לי עוד ענין (טהעמא) לדבר עליו. הענין האחד שאני יכול לדבר עליו, הוא ענין קבוץ-גליות וישוב ארץ-ישראל, איננו אצלי כמעין המתגבר, שאוכל להרבות עליו דברים אין קץ, וכל פרט ממנו דורש זמן איזו ירחים, שבמשך הימים האלה אפשר יהיה לחדש בו איזו דברים שעוד לא נשמעו בשאלה זו. בענינים אחרים ושאלות אחרות אין לי מה לכתוב. עלי להודות, כי הנני מאותם הפלשתינים, אשר אין לי עסק בכל שאלה אחרת שאינה נוגעת ברב או במעט בשאלת קבוץ-גליות, ואשר אתה מתאונן עליהם. אם אני, שהייתי חושב עצמי תמיד לבעל-הגיון ישר, וכן חשבו אותי, כפי הנראה, גם אחרים, נטרפה עתה דעתי עלי, נעשיתי חולם חלומות בהקיץ וכו', או צדקתי במשפטי – ישפטו אחרים ולא אני. כשאני לעצמי טעמי ונימוקי עמי. עוד במאמרי "עזרה בצרות" חקרתי למצוא את הנקודה האחרונה, היכולה לחתום את השלשלת הארוכה של שאלות שונות התלויות זו בזו בענין מצבנו. היינו, אם נשאל: מדוע לא הועילה הספרות לישראל? נשיב: שאין לה קוראים, אז נשאל: הא גופא קשיא, מדוע אין לה קוראים? ונשיב גם על זה, ונשוב ונשאל, הא גופא קשיא, מדוע וכו'? אחרי שבינותי היטב בשאלת קבוץ-גליות ראיתי, שהשאלה הזו היא התל שאליה פונים כל אותן השאלות שבחיינו, שאין דוגמתן אצל עמים אחרים, ואך בהפתר שאלת קבוץ-גליות תפתרנה אתה גם שאר השאלות. דרך משל, אחת השאלות הגדולות בחיינו היא, שאלת החינוך, המתפרדת לשני ראשים: חינוך מוסרי וחינוך חמרי. בחינוכנו המוסרי הננו רואים, כי בנינו מגודלים בדרך הזרה לעמנו, רחוקים המה משפתו, מרוחו, מדתו ומכל המדות המשובחות שהצטיינו אבותינו בהן מעולם; בחינוכנו החמרי הננו רואים צלמות ולא סדרים, אשר פריו - מסחר התלוי על בלימה, רעב, דחקות וכו'. אך היש לאל ידנו לתקן המעות? כמעט כל בני סופרינו היותר גדולים בארצנו אינם מבינים שפת עמם ובעצמם הם רחוקים מכל ענין ישראל. ומדוע? כי נתקיים בנו המקרא "שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי". החינוך הישר והמדיני הוא אך אזרחי, ואין לו עסק עם צרכי עמנו, ולפיכך בנינו יודעים שפת רומי, שפת יון ושפת הסלאווים ולא את שפתנו; לפיכך הם יודעים יותר את דברי-ימיה של שפניה או פארטוגאל מדברי ימי-ישראל, ולהנהיג דרך לעצמנו באופן אחר אי-אפשר, כי אפילו אם יצלח בידינו ליסד לנו לעצמנו בתי-גימנזיום ואוניבירסיטטים, גם אז לא תהיה להם שום זכות אזרחית. כן אי-אפשר לנו להנהיג סדרים טובים בחינוכנו החמרי, כי לא בשבילו רבו הבטלנים אצלנו, אך מפני שגם בעלי-אומניות שבנו סובלים רעב, ואפילו אם יצלח לנו להפוך את כל בני-ישראל יושבי רוסיה לרופאים וליוריסטים ולבעלי-אומניות וכו' יחדיו, בערך הראוי למספר לא תחדל העניות מקרבנו, כי יחסר לנו לעולם העיקר, והוא עבודת-האדמה, שהיא צריכה להיות עבודת רוב לעולם, כי מי יתן לנו אדמה, בשעה שמאות אלפים מן האזרחים עניים ואביונים אך מפני מחסור אדמה הראויה לעבודה. במצב כזה היא גם שאלת הרבנות והמלמדות אצלנו. מצד האזרחות יוכל הרב גם מבלי לדעת את תורת עמו, ודי לו אם יביא תעודה שהשלים בית-ספר הרבנים או בית-ספר מחוזי, והעיקר הוא שידע שפת רוסיה; וגם מן המורים לא תדרוש דעת שפת-עבר. בענינינו הפנימיים אין האזרחות מתערבת כלל, ואפילו אם יהיה הרב הדתי פרא אדם ממש אין לאיש עסק בזה, אין לנו סנהדרין כוללת, אשר תשת ידה על העומדים למטה ממנה, להוכיחם בעת הצורך ולישר ההדורים בענינים שונים. כיוצא בזה אין לנו הנהגה פנימית כוללת, אשר תבצור רוח צדיקים לוקחי פדיונות, אשר תשים גבול למעשקות בעלי-הטכסא, גבאי חבורה קדושה בערים בעלי-טובות מוצצי דמי אחינו. כללו של דבר: הננו חיים חיי תהו ובהו, חיים בלתי נורמלים, מפני שמצבנו בלתי נורמלי ואין דומה לו בכל חיי העמים תחת השמים. הננו בכל מקום עם בתוך עם, אבר המדולדל בגוף הממלכות שאנו יושבים בהן, ואין משים ידו על עסקינו ובכל ענין שאיננו נוגע למסים וארנוניות ועסקי האזרחים הננו מסורים לעצמנו בלי שום הנהגה מרכזית, ואיש כל הישר בעיניו יעשה. אך בעל-כרחנו הננו עם, צרכינו הפנימיים קשורים ודבוקים, כמו אצל כל עם, עם חיינו האזרחיים, והאחרונים צריכים להיות מסודרים לא באופן שיסכימו עם חיינו הפנימיים, אך באופן שיסכימו עם שטף החיים האזרחים והכוללים, עד שגם בטננו צריכה להיות חסרה, מדאגה מדבר פן באופן אחר יחסר המזג לאחרים. עתה אשאלך, היש עוד מקום לפלפל בשאלות אחרות, בשעה שכלן – כל זמן שלא יחיה ישראל חיי עם ככל העמים – אינן תלויות בו? או היש להביא סדרים במקום שכלו חיים של תהו ובהו, חיים שאינם חיים? בעל-כרחנו הננו עם, אך חיינו אינם חיי עם, ובמקום שאין חיי עם אין שאלות ואין פתרונים. החיים שואלים והחיים פותרים, אך המתים אינם יודעים מאומה ואין שאלות במות. בשעה שהעם חי, בשעה שיש לו הנהגה, יש פתרון לשאלות. הנה עלתה, למשל, עתה שאלה, אם לשום מס על פחמי אבן הבאים מחוץ-לארץ? מכתבי-העת עוסקים בזה, זה בונה יבואו בלב השרים שנבחרו לפתור שאלה זו, וממילא מובן שצד אחד יזכה בדינו. אבל אנחנו את מי נשאל ומי יפתר לנו? הננו כותבים, חוקרים ומתפלספים, העם קורא, חוכך בשפתיו, מניע בכתפותיו, ומה אחרית כל אלה? כי כל דברינו ישא רוח! הנהגה אין לנו, היחידים, כמו אצל כל העמים, איש לבצעו מקצהו, ובשעה שאנוחפצים לעשות איזה דבר אי-אפשר לנו למלא אותו, כי אם גם קצהו אחד נוגע בחיינו הפנימיים, הנה קצהו השני נוגע בחיינו האזרחיים, שאין לנו שליטה עליהם. לפיכך רואה אנכי את שאלת קבוץ-גליות כיסוד מוסד לכל השאלות. אם "קהל גדול אם חלק רב מעמנו יעבוד את האדמה, אם תהיה לנו הנהגה פנימית ונחיה חיי עם, אם תחת לנטור את הכרמים נטור את כרמנו, - אז יהיו פתרונים לכל השאלות. אם יהיה הפתרון טוב או רע – הנה דבר זה תלוי בתנאים שונים, אך לפחות יהיה פתרון, ואם גם היום יהיה רע, הנה מחר יתוקן והיה לטוב, ואם לא – אז "נפלה בתולת ישראל לא תוסיף קום", אין מקום לשאלות ו"אין מעצמין את המת והמעצם עם יציאת הנפש הרי זה שופך דמים". האמנם במאמרך בגליון האחרון קבוץ-גליות וזכרת גם איזו מכשולים המונחים על דרך זה. אין אני חפץ לדבר על אדות המכשולים, כי בשאלת חיים ומות אין מדבר על כמו אלה. במחברתי הרוסית "על תחית ישראל על אדמת ארץ אבותיו" הוכחתי למדי, כי אך שתי דרכים לנו: או לחיות חיי עם, או למות מות עם ולהתבולל בגוים ולאבד כל שם וזכר לנו. אך מי חולה מסוכן וגוסס הירא מפני מכשולים? אם אין בנו כח לחיות – הבה נמות מות שפלים, מות ערלי-לב, מות עבדי-עולם, מות נבל לכלמת עולם; אם לא נחפוץ למות – נתחזק על המכשולים ונחיה. אינני אומר חלילה "נעלה ביהודה ונקיצנה מלך בתוכה" כמו שמעלילים כל העבדים נעוי הלב, כל האסימילאטורים, ומיחסים הבלים כאלה להפלשתינים, כי, כפי שאני חושב, עוד לא נטרפה דעתי עלי. הן זה דברי מאז וגם עתה, כי המלאכה מרובה, ומי יתן והביאה איזה פרי לישראל כלו בעוד מאה שנים, אך הנני אומר, כי רגע אחד, כי אין לנו לטמון ידינו בצלחתנו ולשבת בחבוק-ידים עד שתדרשנה הממשלות מעצמן בטרם נקרא אליהן לתת לנו הרשיון הנחוץ לנו, כי עלינו לדרוש ולבקש את הרשיון הזה כי עלינו להסיר מלבנו כל שאלות אחרות שלא תפתרנה לעולם… אך על זאת אענך: הנך אומר: "עלינו לדעת כי אם נצלח בימינו להושיב בארץ הצבי מאת אלף משפחות והוא בערך חמש מאות אלף נפשות (חצי מיליון! גוזמא נוראה! הוספת במאמר מוסגר) עוד ישארו בארצנו ובארץ רומיניא לבד לכל הפחות שלשה ואולי ארבעה מיליון". אך הכל לפי המעשה. ארץ-ישראל גדולה בערך כפלך חרסון. הנך יודע כמה נפשות ישבו בפלך חרסון לפני מאה שנים וכמה נפשות יושבות בה היום! אם תצרף לפלשתינה איזו ארצות הסמוכות לה, כעבר הירדן וארץ אדום וחלק קטן מדרום סוריה, תמצא עוד חשבון כמה נפשות ישבו לפני מאה שנה בפלך בה עתה, ואם תזכור כי בשבעים האחרונות יצאו כשלשה מיליון אשכנזים מגרמניה לאמריקה, - אז תראה כי אם יחפוץ ישראל יוכל לשוב לארץ אבותיו במשך מאה שנה במספר איזו מיליון. ידידי! הרשני נא באחרית מכתבי להעתיק לפניך איזו דברים ממכתב אחד מידידי, שקבלתי בימים האלה, ואלה " נעלה מאד. אבל כפי אשר לא יוכלו הסופרים להשען על פעולת מאמריהם אצל הקוראים, בלתי גם לפעול ולעשות כפי אשר ידם מגעת. מי יתן וידעתי איך להפוך את לבו של ה' צדרבוים ללב לאומי; כי אם אמנם זה כשנה פתח את "המליץ" לפני הסופרים הלאומיים, אבל הוא בעצמו, כפי אשר אדעהו ואכירהו היטב, הוא עברי-רוסי, ולוא מצא בין הסופרים המצוינים תנא דמסייע לדעותיו אלה, כי אז לא חדל גם עתה להטיף להפאנד ולישוב יהודי רוסיה ברוסיה כמעשהו לפנים. ומאד-מאד דרוש להלאומיים ברוסיה ה' צדרבוים, כי הוא רבות יכול לפעול! הוא איש כשרון, מלא אנרגיה, איש אשר לא יתעצל לעולם, לא יחת מפני מכשולים ויודע לבקש אמצעים שונים להגיע אל המטרה. האמינה לי, כי לו היה ה' צדרבוים בין הלאומיים, כי אז כבר היו אספות רבות על-דבר ישוב ארץ-ישראל, כבר היתה לנו ברוסיה חברה מקוימה (כלומר ברשיון הממשלה) לתכלית גולי ציון. איני מחסידי ה' צדרבוים, אבל חלילה לי לכחד את האמת תחת לשוני, כי צדרבוים הוא האחד אשר לפניו נגלו הדרכים שעל פיהם נוכל לבוא אל מטרתנו, כי אין כמוהו יודע עת לכל חפץ. ולכן אולי תוכל אתה לבוא בדברים עם ה' צדרבוים, כי יקרב אל המלאכה וידו תמצא לעשות גדולות; כי לעת-עתה עוד לא נוסדה מודיעים, ומי יודע את מקום מולדת המכבי במקום אחר (רמז על דברי במחברתי הנ"ל צד 62). טוב קב אחד של עבודה ומעשה מעשרה קבין של דברים ומאמרים, אם כי הדברים צודקים והמאמרים נעלים" וכו'. אנכי לעצמי חושב אותך ללאומי גמור ובטוח באהבתך לעמך כי תעשה בזה עד שידך מגעת. והנני מוקירך ומכבדך כערכך הרם. מימות עולם נחלקו החרשים והצירים בדעותיהם: אם נחוץ לבעל כשרון ללמוד ולהשכיל, לדעת כללי חכמת הציור וחרשת המעשה וחקיהם, או די לו לבטוח על רוחו הכביר (געניע) כי יובילהו בארח מישור ולא בארחות עקלקלות. הנסיון הורנו פעמים רבות, כי איש בלא כשרון יוכל ג"כ להגיע למדרגה גדולה בסולם המדעים, אם רק יהיה חרוץ ומהיר במלאכתו, אם יהיה מתמיד בלמודיו ושוקד עליהם מבלי לסגת אחור מפני כל מעצור; יען כי חריצות השכל והנפש תעיר בקרבה רגשות וכשרונות חדשים אשר לא שערום מתחלה, ונפש האדם לא כנפש הבהמה מסוגלת לכל. אמנם האיש הזה עד נצח לא יגיע למרומי ההשכלה והמדעים כבעל כשרון מיום הולד, אשר הטבע בעצמה תורהו מטרתו בחלד. כמו כן ראינו בנסיון כי בעל הכשרון יאבד דרך מבלי כל מנהל ומורה, ורוחו הכביר עוד יועיל לרוממהו הלאה מן מטרתו אשר יחטיא במרוצתו. והנה אמנם הכשרון לא יועיל בכל המדעים כל כך, כאשר יועיל בחכמת הציור, אשר אמנם ראינו כי הכשרון בעצמו הרים אנשים על מרומי החכמה הזאת. אך בכל זאת נחוץ גם לו ללמוד ולהשכיל לדעת כל דבר אל נכון, ולא ללכת עצום עינים אחרי רוחו הכביר (געניע). נקל להבין כי אם נצרף אל הכשרון גם את הלמודים אז יעלה הכשרון בערכו על אחת שבע, ותחת לסול לו דרך חדשה הן יראה את הדרך סלוה ראשונים הגדולים ממנו בחכמה וכשרון. אמנם לפעמים לא רחוקות נחוצים הלמודים לבעל כשרון, כאור השמש להצמחים, אשר יוכלו לצמוח גם בלעדו, אך עד נצח לא יביאו פרי תהלה, ולא יתעלפו בשלל הצבעים, אשר תריק עליהם השמש באורה. כן הציר בעל הכשרון יתע בתהו יליל ישימון וכשרונותיו לא יתפתחו ולא יתעלפו בצבעי זהר, כאשר בלמדו דעת החכמה הזאת. היסוד אשר עליו יבנו כל המאמינים בהכשרון וממאנים בלמודים את דעותיהם, הוא פתגם מיכאל-אנדשעלא הנודע באמרו: "מחוגת (צירקעל) הצירים צריכה להיות בתוך עיניהם" אמנם הן כל איש יודה כי טרם נביא את המחוגה לתוך עינינו, עלינו לאוחזה בידינו. ובכלל הפתגם הזה כבר מצא עליו מערערים רבים, ואם גם נתן לו הצדק, הן מי יאמר כי מיכאל-אנדשעלא אנכי? פלוטארך אמר כי להציר וליוצר-פסל נחוץ לדעת: קוים, מספרים ומחוגה ולא לעשות מלאכתו מבלי כל דעת וחשבון. ואמנם ראינו כי גם המצרים הקדמונים התאמצו לכתוב עלי ספר (פאפירוס) כללים וחקים להצירים ויוצרי-פסל. וע"י זה הצליחו לעשות פסיליהם בתמונת אדם, לפעמים במקומות שונים אברים אברים, ואחרי כן השכילו לחברם יחד ואיש לא הכיר כי לא נעשו ביחד ע"י אדם אחד. כבר דיברתי כי רגש היופי היה רב מאד אצל היונים הקדמונים, ובכל זאת לא בטחו הצירים והחרשים על כשרונם ורוחם הכביר ויתאמצו להביא יצורי כפיהם תחת כללי החכמה הזאת וחקיה, ולברא כללים חדשים אשר למדו עם תלמידיהם ולא סרו מהם ימין ושמאל. כל הספרים הרבים אשר כתבו היונים הקדמונים ע"ד חכמת הציור ויצירת-פסל כבר נאבדו מאיתנו, אך יצורי כפיהם יתנו עדיהם כי לא הרהיבו בנפשם לעשות איזה דבר מבלי דעת וחשבון. הכללים ההם נודעים בשם (קאנאנען), וגדולי החרשים והצירים בראו כללים חדשים. ציצערא יחוה דעתו כי פסילי פאליקלעט הם האמיתיים והנכוחים ביותר, ואמנם מידת פסיליו וגזרתם ישאו עליהם חותם ההוד והיופי. ליובקע יאמר כי חכמי החרשים בגריכענלאנד למדו כל ימי חייהם מן הטבע ומספרי החרשים אשר קדמום ולא ידעו שבעה, עד כי גלו כל התולדה וגוף האדם. לא אוסיף להוכיח כי חכמת הניתוח (אנאטאמיא), חכמת החשבון והמדידה (געאמעטריא, פערספעקטיווא), חכמת הטבע, ביותר ע"ד הצבעים והאור, דברי ימי חכמת הציור וחרשת המעשה (היסטוריא דער קונסט) ועוד ועוד, הם ידיעות ולמודים אשר בלעדם לא ימצא גם בעל כשרון את ידיו ואת רגליו בדרך החכמה הזאת. עד ימי ליאנרדא דע ווינצי טעו כל הצירים וחוצבי-הפסל נגד חקי הנתוח, וכל תמונותיהם הן מלאי שגיאות, ורק הוא גלה כל הידיעות בחכמת הנתוח הנחוצים לצירים. וכן עזב החרש-ציר הנפלא הזה אחריו ציונים רבים המורים לכל ציר את הדרך הנכונה בציורי התמונות של האנשים. וכן עשו גם רפאל סאנציא די אלברעכט דיירער ועוד רבים, להורות הדרך הישרה להבאים אחרים לבל יחטיאו מכל חקי הטבע. ע"ד שווי-הערך (פראפארציאנען) של אברי האדם כתבו ספרים רבים, עד כי יכולנו לעשות מהם בית עקד ספרים גדול. גם ע"ד הברת רגשות האדם ע"י תנועות (פהיזיאגנאמיק, פהיזיאלאגיע, מימיק) וכדומה כתבו ספרים רבים. ולו צדקו כי אך למותר לבעל כשרון ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ככל החקים והתורות האלה, אז הן למותר ג"כ לכתוב ע"ד זאת ספרים רבים כאלה, והרשות תהי נתונה בידי כל חרש וציר לעשות ככל העולה על רוחו וכאשר ימצא חן בעיניו. בכלל ראינו בחכמת הציור, כי המתחילים, אם לא יראו נגדם גדולים מהם בכישרון, יחשבו כי נעלים המה על רבבות אחיהם וכי כל אחד עוז בנפשם לבטוח על עזם וכשרונם, מבלי תת אזן קשבת לעצת המורים והצירים, ותמיד ינחמו באחרונה ויראו כי עירומים הם, ואז יתבוששו. הצירים הגדולים הנודעים למשגב במאה הארבע עשרה והחמש עשרה היו כולם מלומדים גדולים, ורבים מהם כתבו ספרים ע"ד תכונת הצבעים, הברת רגשות חכמת הנתוח וכדומה. וכל הידיעות האלה אי אפשר לאיש לדעת מבלי מורה, אף אם יהיה כשרונו גדול עד מאד. ואם בכל הלמודים, על בעלי כשרון ללמוד הרבה, הן ביותר עליהם בחכמת הציור לדעת מה שהם עושים, כי העין עלולה לטעות לרגעים;ואם לא ידע הציר תכונת הצבעים ומאין באו, אז יעמול לשוא ויאבד עת וכחותיו לבהלה. כן אם לא ידע כללי הפרצוף אז יחטא וישגה על כל צעד. העצה היותר טובה להוכיח מומו היא להראות לו מלאכה טובה ממלאכתו, מובן מאליו כי המלאכה ההיא צריכה להיות ממין אחד עם מלאכתו, אך אהבת עצמו לא תתנהו להודות על האמת. ולכן יותר טוב לו להיות וללמוד בהאקאדעמיא, אשר שם יעבדו רבים לציר דבר אחד, ואחרי כן ישפטו הפראפפעסארים יתרון האחד על רעהו, ורק אז תפקחנה עיניו לראות מחסוריו. ולכן גם המשלימים חק למודם בהאקאדעמיא לא יצאו חפשי, כי אם ישולחו לאיטאליא למען הוסיף דעת ותבונה ע"י הארגינאלים הנפלאים, אשר ימצאו שם לרוב, ועל ידי חברת צירים מארצות שונות, אשר כל אחד מתמלא מדעת חברו. מכל אלה נקל להבין כי נחוץ לכל בעל כשרון לחכמת הציור ללמוד ולהשכיל, ורק אז יגיע אל מטרתו בתכלית השלמות ויהי לתהלה. – כ"א בשבט, תרמ"ד. פטרבטרג. הוא ליל פורים, פורים, תרמ"ג, פ"ב. הוא היה אחד המומרים היותר גרועים ומשחתי-המדות, אשר בהיותו כבר בדמי-ימיו נהפך לבו לשנוא את עמו ולפנות לו עורף. עפרון-ליטווינוב, אשר מתוך ספריו הראשונים (הוא היה סופר על-פי אומנתו) נראה היה לכאורה, כי הוא עברי-לאומי נלהב, נעשה ביום בוקר אחד, ורק משום תועלת חמרית, תלמיד מובהק לבראפ-מאן המפורסם ויואל הלוך בדרכיו ולרדוף את מי שהיו אחיו לאמונה וללאום בעברית-זדון. עפרון נולד בוילנה בשנת 1836. אבותיו היו מגדולי-היחש, מצאצאי משפחת הגר"א. אביו, למדן מופלג וחרד קיצוני, התפרנס מעסקי-קבלנות, ובשביל כך היה לו לעיתים קרובות דבר עם נוצרים, פולנים ורוסים, שהיו מבקרים אותו בביתו. לרגלי משאו ומתנו עם הנוצרים נוכח לדעת, כי חוסר ידיעתו בלשונות הגוים גורם לו נזק הרבה במסחרו. זה הביא אותו לידי כך, שמבלי התחשב עם הרוח השורר בסביבה שלו, הוציא את שמעון בנו בשנתו העשתי עשרה מן החדר ויכניסהו אל בית מדרש-הרבנים, אשר אך זה נפתח. זה היה בעת שנחשב עדיין בית מדרש-הרבנים בעיני יהודי-וילנה לקן של אפיקורסות, והחרדים ביחוד התיחסו אליו יחס של בוז. על-כן נקל לשער את המהומה שנתעוררה בין היהודים היראים בוילנה בראותם, כי אחד ממעולי חבריהם הרחיק את בנו העלוי מעל הגמרא והכניס אותו אל מקור הרשעה – אל בית מדרש-הרבנים. אבל עפרון הזקן לא שם לב להתלונות האלה ולכל המתאוננים עליו ענה תשובה קצרה אחת: "אין אני רוצה כי יהיה בני לאדם שאינו מן הישוב כמוני". אבל מצד אחד בקש לפיס את רוח החרדים בזה, שלא הסתפק בלמודים העברים שלומד בנו בבית מדרש-הרבנים וכל העת החזיק בביתו את טובי המלמדים הוילנאים, אנשים מופלגי-תורה, אשר "הלעיטוהו" גפ"ת ופוסקים ויחנכוהו בדרך יראים. אחד ממלמדיו היה זמן ידוע דודו, אחי אמו, דיין מפורסם בוילנה, ר' עוזר שבתי'לס, אשר אחרי עבור שנים רבות שמש לו סמל אדם המעלה בספור שהקדיש לזכרו "בהוואסכאד". בהיותו בן עשרים שנה גמר עפרון את חוק למודו בבית מדרש-הרבנים, ואז התחיל מכין את עצמו להכנס אל האוניברסיטה, במשך העת שעסק במעשי-ההכנה האלה – שלש שנים – שמש בכהונת בבית-ספר עברי מיסודה של הממשלה במחוז שווינציאן. כמו שספר אחרי-כן בזכרונותיו ישב אז בעיירה קטנה הקרובה לשווינציאן רבו מלפנים, דודו ר' עוזר שבתי'לס, שהיה שם מורה-הוראה. על-פי בקשת אמו, שאהב אותה מאד, היה לכל מועד וחג בא לבקר את דודו זה ומבלה ימים אחדים בביתו. בימים האלה, בהמצאו בסביבה הפאטריארכאלית של דודו, היה מרגיש את עצמו כנהפך לאחר וכמו נאצלה עליו נשמה יתרה. החיים האידיליים הישראליים בעיירה הקטנה היו מקסימים אותו ממש. בהתפעלות מיוחדת הוא מצייר את לכתו בימי-החג עם דודו אל בית-הכנסת להתפלל ואת תמהון יהודי-העיירה בראותם בפעם הראשונה בחייהם צעיר מגולח-זקן עם "קוקארדה" בכובעו, שאין בו שום סימן של יהדות, מציע מאתים זהובים בעד "מפטיר" והוא קורא בעצמו את "ההפטרה" במתיקות הבאה "כשמן בעצמות" השומעים. בשעה שקוראים את זכרונותיו אלה של עפרון, שנכתבו ונדפסו בשנת 1895, קשה להאמין, כי אחרי עבור רק ארבע שנים יופיע לפנינו אותו עפרון, עם שם-הלואי "ליטווינוב", שונאי-ישראל, אשר שם יהודי היה לו לחרפה… בשנות הששים הראשונות בא עפרון לפטרבורג. שם נכנס בלי קושי אל בעת ההיא נמצאו בין עשירי-היהודים שבפטרבורג מצנאטים ידועים, אשר דאגו לגורל הצעירים העברים וקצבו לטובת התלמידים העניים של בתי-הספר הגבוהים פרסים חדשיים. גינצבורג, פוליאקוב ומלכיאל. אילי-הכסף האלה בחרו לתת את תמיכתם רק להצעירים, אשר העידו עליהם שלטוני בתי-הספר, כי הם מתמידים בלמודם ומצטיינים ביושר הנהגתם. אך נכנס עפרון אל האוניברסיטה השתדל וקבל מאת הבארון גינצבורג פרס הגון בכל היום הראשון לחדש. אולם עבר זמן ידוע ונראה, כי חיי-המטרופולין הרועשים משפיעים על עפרון השפעה מזקת. מעט, מעט התחיל להתרשל בלמודיו, יותר ויותר השתמט מן השעורים והוקיר את רגליו מן האוניברסיטה. הוא היה מבקר תכופות את בתי-המשוש השונים משפל המדרגה, ושם היה מאחר בנשף בחברת אנשים שאינם מהוגנים. כאשר לא הספיק לו לכך הפרס החדשי, החל ללוות סכומי-כסף מאת ידידים ומכירים מבלי להחזיר אותם, כמובן, לבעליהם עולמית. באחרונה נודע הדבר להבארון גינצבורג, וכבאו אליו ביום הראשון לחדש הסמוך לקבל את פרס-חדשו, הודיע אותו ראש הקונטורה עמנואל לוין, כי בשום לב אל התרשלותו בלמודים ואל רע הנהגתו, החליט הבארון לבלתי תת לו עוד מכאן ואילך שום תמיכת-כסף. עפרון, אשר לא חכה למפלה כזו, נסה בתחלה לכחש ולאמר, כי "לא היו דברים מעולם"; בראותו אליו באמון, התחיל רב ומתקוטט בהם, אבל לשוא, והוא הוכרח לשוב בידים ריקות. אז ערך אל הבארון גינצבורג מכתב כתוב קשות ומלא חרפות וגדופים, וגם העיד בו, כי יקח ממנו נקם. בין-כך הורע מצבו מאד. בצר לו קבל המלצת מכירים שני שעורי-הוראה אשר הקלו קצת את מצבו. בשעה שנוסדה בפטרבורג חברת שהכניסה אל הפרוגראמה שלה גם תמיכת תלמידים עניים, הרבה עפרון לדפוק על דלתות עסקני-החברה בבקשת עזרה. אבל הוא כבר נתפרסם אז לגנאי בחוגי היהודים האינטליגנטים שבעיר-המלוכה, ולא נמצא בהם איש אשר יתעשת להיות לו למליץ ולדבר עליו טובות לפני מי שצריך. באחרונה נתקפחה פרנסתו לגמרי, והוא לא מצא דרך אחרת לפניו בלתי אם לעזוב את הלמודים ואת האוניברסיטה ולצאת מפטרבורג. זמן רב התגורר עפרון בערי-השדה השונות ועסק בהוראה. בקהל לא נודע עדיין שמו כלל. בשנות השבעים התיכונות, כשפרצה מלחמת רוסיה וטורקיה, צף עפרון פתאם במטרופולין הרומינית בוקארשט, שערך משם מכתבים על-דבר המלחמה אל ה"נויבויה וורמיה" של סובורין. בבוקארשט קבל עפרון משרה עם משכרת גדולה מאד אצל חבורת-הקבלנים המפורסמת של "גאראוויטש, גרעגער את הדונאי, כעבור עת קצרה התחילו מודפסים בעילום-שם "בגולוס", גדל היומנים הרוסים של אותו זמן, מכתבי-פלסתר נגד החבורה הזאת. בעל המכתבים האשים את שלשת הקבלנים היהודים הנזכרים, כי הם משתמשים בכל מיני תחבולות-ערמה לנצל את גנזך הממלכתי הרוסי וכי המכלת שהם מספיקים להמחנה היא תערבת צרכי-אכל מזויפים וכל מיני פסולת של מזון, וכי מלבד זאת מאזניהם מאזני-מרמה, ומדתם אינה מדה נכונה. המאמרים האלה שנדפסו ב"הגולוס" וממנו עברו גם אל יתר העתונים הצוררים לישראל, עשו בזמנם בספירות העליונות רושם נמרץ. לא ארכו הימים ומטעם השלטון נעשו חקירות ודרישות גדולות ומפורטות בעסקי החברה, וכך נתעורר משפט גדול ומסובך, אשר עבר מאינסטאנציה לאינסטאנציה ונמשך שנים הרבה ובאחרונה הרס את שלשת הקבלנים היהודים הגדולים האלה ממעמדם הריסה גמורה, וממליונרים אדירים נעשו אביונים מחוסרי-לחם מלבד זאת שמש המשפט הזה משך זמן ארוך חמר עשיר להעתונות האנטישמית, אשר עשתה את כל העם העברי ערב בעד מעשי החבורה, ורצתה להוכיח מזה, כי כל היהודים הם מסוכנים לממלכה ולארץ, ולפיכך ראשית חובת הממשלה היא להפטר מהם בהקדם היותר אפשרי. בשעה שהלכו ונדפסו בה"גולוס" מאמרי-הרעל האלה נגד חבורת הקבלנים היהודים, חשבו רבים, כי הכותב הוא איש נוצרי מגדולי שונאי ישראל, שצרה עינו ביהודים העושים עסקים כל-כך טובים. לא יכל להתקבל על הדעת, כי יצאו הדברים מעטו של יהודי, ועוד פחות מזה אפשר היה לחשוב, כי אותו יהודי הוא עפרון ולא אחר. איש לא חפץ בשום אופן להאמין, כי אדם הנמצא בתוך ד' אמות של החבורה והעומד ביחוסי-ידידות עם האנשים העובדים בה, וגם עם בעליה עצמם, יהא מוכשר לכך, אף כי מצד אחר לא נתנו לעפרון ערך מיוחד בתור בעל מוסר ומדות מן היום שהכירו בו, כי אוהב הוא יותר מדי לראות טוב ולשתות מכוס החיים. לחשוד את עפרון בדבר גם מטעם זה, שהיה מדבר תמיד על מאמרי-הפלסתר של "הגולוס" בהתמרמרות מרובה ולא אחת ושתים הביע את צערו הגדול, כי בהיותו נוגע בדבר לא יוכל לצאת נגדם בגלוי. האמת נתבררה רק אחרי עבור שנים רבות, בעת שהמיר עפרון את דתו ונספח גלוי לעין כל אל מחנה גדולי צוררי ישראל ומדיו. מבוקארשט שב עפרון עם מעט כסף. הוא בא אז לפטרבורג, ושם חפץ להכנס בתור עוזר אל אחד העתונים הרוסים. בעת ההיא כבר קרובה היתה ה"נובויה וורמיה" לההפך מעתון ליבראלי לקונסרבאטיבי, ועפרון, שנמנה עדיין על מפלגת הפרוגרסיביים, לא יכל מטעם זה למצא בה עבודה. גם בעתונים הליבראלים לא שחקה לו השעה, ולפיכך לא ארכו הימים והוא שב ונעלם מפטרבורג. זמן רב לא נשמע על אודותיו דבר. במאוחר התחיל שמו להזכר בעתונות הפרובינציאלית, שפרסם בה פוליטוני-בקרת. בשאלות-הים לא נגע מעודו. את היהודים הזכיר אך לעתים רחוקות מאד, ואם הזכירם באיזה מן הזמנים, היה זה תמיד זכרון טוב. בשנות התשעים הראשונות אנחנו רואים את עפרון שוב בפטרבורג, ומאז התחיל שם שוקע ונופל יותר ויותר… בפטרבורג היה עפרון ונכנס בעת הראשונה במערכות העתונים הרוסים-עברים. אבל גם באחת מהם לא מצא את אשר בקש. רק פעם אחת עלתה בידו לפרסם ב"הוואסכאד" את ספורו "דודי ר' עוזר שבת'ילס", אשר הזכרתי אותו בפרקים הקודמים, בספורו זה הבליט עפרון, אם בתמים או בתמימות מעושה, יחס חם מאד אל היהדות האורטודוקסית, ואל ארחות חיי היהודים לפנים. אחרי-כן נעלם עפרון לזמן רב מעל במת-הספרות, וכעבור שנה שב וצף עליה גלוי להעתון האנטישמיי "נובויה וורמיה". הוא הסיר את המסוה מעל פניו והופיע לפני הקוראים כאנטישמיי קיצוני, אשר שם לו לתעודתו "לגלות להעולם הנוצרי את המהות המזקת של היהודים והיהדות". את התעודה הזאת מלא בלב נאמן והצטיין בה מכל המומרים גדולי שונאי ישראל מימי בראפמאן ואילך. הוא חפר והוציא כמו מתחת לאדמה כל מיני הבלבולים ועלילות-השוא, אשר העלילו על היהודים והיהדות בשנות דור ודור. ביחוד "המטיר אש וגפרית" על התלמוד ועל הספרות "למקור השחתת-המדות והדמוראליזאציה היותר פראית". הוא השתמש לכך בתחבולות המסוכנות העתיקות של המומרים: זיף רשימות-דברים שונות לקוחות מן הגמרא וה"שלחן ערוך" ומספרים עברים אחרים, עקם וסרס את כוונת הדברים סמך הזיופים והסרוסים רקם רשת שלמה של כל מיני שקרים וכזבים אודות "הקהל" העברי, "השואף לכבוש ולשעבד לעצמו את העמים המחזיקים בדת נצרת ולהעשות לאדון ולמושל יחיד על האנושות כלה", אודות חקי-היהודים המתירים להונות ולרמות את בני-הנכר במסחר ופרקמטיא. בקצרה: לא היתה אף עלילה אחת, שהעלילו שונאי-ישראל על היהודים בשדרות הדורות, אשר לא נתן לה עפרון תוקף ושלא התאמץ להוכיח את אמתתה על יסוד נסיונות-עצמו. מאמרי-הפלסתר האלה היו נמסרים תיכף בהעתונות האנטישמית הפרובינציאלית, אשר חשבה את עפרון לבר-סמכא ולפוסק אחרון בנוגע ועפרון לא הסתפק בכתבי-הפלסתר שלו ויתן בטוי לדעותיו האנטישמיות גם בציורים וספורים. הוא פרסם כרך של ספורים בשם הכולל "בין היהודים" ("סרעדי יעוורייעוו"), שבהם הוא מצייר ציור קאריקאטורי את חיי היהודים ברוסיה. בכל ספור אין אף קורטוב של אמת והוא מיוסד רק על זיופים גסים של העובדות הנמסרות. ארס אנטישמי ספוג ביחוד הספור, שהגבורה הראשית שלו היא אומנת רוסית, שהתחפשה לעלמה עבריה כדי להתקבל בנקל בתור מחנכת לביתו של מיליונר יהודי מן החרדים. במשך העת שבלתה המחנכת בביתו של העשיר, רשמה יום יום בספר את כל אשר ראתה ושמעה שם, ועל יסוד הפנקס היומי הזה בנוי כל אותו ספור-המעשה, שמתחלתו ועד סופו הוא בריה ספרותית שלא היתה דוגמתה עד כה בספרות האנטישמית שבכל הלשונות. לברוא יצורי-דמיון ספוגי רעל וחמת-פתנים כאלה על היהודים וחייהם, לא נועז עד כה שום מומר, מלבד עפרון. מבלי שים לב לזה נמצאו אז אף בין סופרי העתונאים הליבראלים כאלה, אשר גם מבלי תת מעולם שום ערך למאמריו הפובליציסטיים של עפרון, התעניינו בכל זאת בספוריו, והתחשבו אתם. אחד העתונים הראדיקאלים, "רוסקאיה מיסל" שהתיחס תמיד אל היהודים יחס של ידידות, כתב, מושפע מן הרושם הראשון של ספורי עפרון: "נכר כי נכתבו הדברים בידי איש יהודי, היודע ידיעה עמוקה את חיי-היהודים". והאנטישמיים בעתוניהם – על אחת כמה וכמה! הללו נתנו את כרך ספוריו של עפרון אותו ראוי לעלות על שלחן כל איש נוצרי כאנציקלופדיה שלמה ומקפת למדעי היהודים והיהדות. בחוגי האינטליגנציה הישראלית בפטרבורג היו כתבי-הפלסתר של עפרון נגד היהודים מעוררים בכל פעם התמרמרות מרובה. בחשבם, כי כל טעם ונימוק לא ישפיעו על האנטישמיים להחזירם למוטב וכי הרוסים הנאורים אינם נותנים בלאו הכי שום חשיבות למאמריו של עפרון, מצאו האינטליגנטים היהודים ליותר נכון לעבור עליהם בשתיקה מוחלטת. אבל לאחר שחוה ירחון רוסי פרוגרסיבי את דעתו, כי יודע עפרון, כנראה, את חיי היהודים, לא יכל עוד ה"וואסכאד" להתאפק ויגלה ברבים את הסוד, כי עפרון-ליטווינוב זה, מחבר הספורים, הוא יהודי מומר, אשר בגד בעמו מפני מטרות חמריות ואשר תלויה לו מאחוריו קופה של שרצים… אבל בזה לא הסתפקה עדיין האינטליגנציה הישראלית שבפטרבורג. לא ארכו הימים ובאה ההזדמנות לידה לערוך נגד עפרון-ליטווינוב "סקאנדאל" בפומבי, אשר הרעיש את כל המטרופולין הרוסית. זה היה בשנת 1889. בחוגים האנטישמיים שבפטרבורג התחילו מתפשטות שמועות, כי עומד עפרון-ליטווינוב לפרסם בדפוס דראמה, שתהיה כמהלומת-מות ליהודים וליהדות. ואמנם עברה וויעסטניק" נדפסה דראמה מאת עפרון בשם "מבריחי-המכס או בני-ישראל". בדראמה זו שפך עפרון את כל הארס והרעל, אשר נספגו בו ביחס ליהודים מיום בגדו בעמו. הגבורים מין האדם, אשר בגלל בצע כסף הנקל להם לשדוד ולרצוח ולמכור את בנותיהם לבושת, המנצלים את אוצר-הממלכה והמשחיתים את מדות פקידי-הממשלה על-ידי מתן שוחד והמביאים לארץ נזקים גדולים בחמר וברוח. עם זה התחכם של ה"וואסכאד" כבר גרמו לגלות אותו לעיני חלק גדול מן הקוראים הרוסים בפרצופו האמתי, בפרצוף של יהודי מומר, שקם לרועץ לעמו בשביל נטיות עצמיות, מה שעלול להכרית כל אמון בו מצד הבריות, החליט בנפשו להסתתר מאחורי סופר רוסי גדול ובר-סמכא ויפרסם הודעה וויעסטניק", כי הדראמה "מבריחי-המכס" חברה לא על ידו בלבד, כי אם בשותפות עם הדראמאטורגן המפורסם וויקטאר אלעקסאנדראוו קרילוב. אבל עפרון לא השיג את מטרתו; הוא לא הונה איש, ורק עורר תמהון רבים: מה ראה על ככה הדראמאטורגן בעל-הכשרון האמתי וויקטאר קרילוב לקרוא את שמו על יצירת-פגול כזו. אבל הכל ידעו כי מחבר דראמת-הפלסתר אינו אלא עפרון-ליטווינוב. כעבור עת קצרה נודע בקהל, כי בחוגים האנטישמיים הוחלט להציג את חזיונו של עפרון "מבריחי-המכס" על הבמה לעין רואים וכי נבחר לכך "התאטרון הקטן" של סובורין, שבו מציגים רק חזיונות נבחרים ושמבקריו הם ביחוד מגדולי הפטרבורגית. כן נשמע, כי את התפקיד הכי נכבד בחזיון זה ימלא השחקן הדראמאטי המפאר טינסקי, המושך בכל פעם אל התאטרון הארטיסטן הנזכר היה יהודי מומר, ואף הוא מן הסוג היותר גרוע טינסקי נולד במינסק,ושם נתחנך אצל אביו הזקן, שהיה שומר-הקברות הישן… בנעוריו למד בישיבה המפורסמת מיסודה של רבקה בליומקעס, ושם נחשב בין טובי-התלמידים. פעם אחת ביום הפורים הציגו תלמידי הישיבה את החזיון "עקידת-יצחק" עם טינסקי – אז נקרא עדיין בשם משפחתו שיף – בתור ממלא התפקיד הראשי. לפי השגותיהם בעלי-הבתים המינסקאים הרואים במחזה כבר נראה אז טינסקי כמשחק מצוין, וכן היה גם בעיני-עצמו. התהלות המרבות אשר פזרו לו חבריו תלמידי-הישיבה ואחרים, הזיחו את דעתו עליו. על פי עצת צעיר אחד ממכיריו התחיל לבקר לעתים קרובות את התיאתרון הרוסי. באין לו פרוטה לפורטה היה קונה את כרטיסי-הכניסה בכסף אשר גנב מכיס אביו הזקן. כמה פעמים נתפש בגנבתו ואז היה הסבא מחלק לו חבלים באפו, אבל כל דבר לא הועיל. חשקו אל התאטרון הלך הלך וגבר מיום ליום. כמו בחזקת יד נעלמה נמשכה נפשו אל הבמה. ביום אחד נעלם ממינסק ומשך שנים הרבה לא נשמע על אודותיו דבר. והנה נודע ביום בקר אחד על פי העתונים הפטרבורגיים, כי בין הארטיסטים אשר בעיר-המלוכה הרוסית נגלה ככב חדש, אשר נולד במינסק בבית יהודים חרדים ומפני סבות שונות בא בברית הדת הפראבוסלאבית. במינסק התפשטו אז שמועות, כי טינסקי התאהב בבתו של עשיר פטרבורגי, ויען כי לא הסכים אביה להתחתן בו, המיר את דתו ומאז נעשה לשונא ישראל. הידיעה, אשר נתאשרה על-ידי המודעות, שהודבקו בחצות פטרבורג, כי הקטן של סבורין תוצג הדראמה של עפרון "מבריחי-המכס" בהשתתפותו של טינסקי, הטילה בין יהודי עיר-הבירה סער גדול של התמרמרות. כל אחד בפני עצמו ראה בדבר עלבון מוסרי פומבי גס ומחפיר לעם העברי; כל אחד בפני עצמו הרגיש את יסורי העלבון הזה. ביחוד היה דוה על הדבר לב הסטודנטים היהודים, תלמידי בתי-הספר הגבוהים השונים. הם לא יכלו לשאת את העלבון במנוחה ויחלטו לבלי תת בשום אופן להעלות את החזיון על הבימה מבלי שים לב אל ההוצאות הקשות שעלול מעשם זה לגרור אחריו בשבילם. והצעירים היהודים מלאו את החלטתם זו באמץ-לב. אך התחילה המערכה הראשונה התחילו התלמידים והתלמידות מבני- ישראל מביעים נגד החזיון מחאה עזה וסוערת על-ידי שריקות משונות, וכאשר לא הועילו הללו להפריע בעד המחזה, החלו להשליך מעל היציעות אל תוך האולם ביצים רקובות וכיוצא בדברים כאלה, המעלים באשה. אז התערבה הפוליציה בדבר. אחדים והנותרים הוסיפו להקים שאון והמולה עד שהוכרחו לבסוף להפסיק את החזיון באמצע. בליל השני לא הניחו עוד לסטודנטים יהודים להכנס את התאטרון. אבל בתאתרון נאסף קהל עברי אחר, אשר סאן ברעש אף הוא ולא הניח חארטיסטים לשחק. כן הלך ונשנה לילות אחדים רצופים. העתונות האנטישמית רעשה ותתגעש כאש חמתה על היהודים והיהדות, אבל סוף, סוף היה הכרח בדבר למחוק את חזיונו של עפרון מרשימת המחזות המוצגים ומעולם לא זכה עוד לעלות על הבמה. רבים חשבו, כי הגבור עצמו, עפרון-ליטווינוב, ירעיש עולמות על מפלת חזיונותיו. אבל מסבות בלתי- מובנות עבר על הדבר בשתיקה, שמאז נשתתק לגמרי ולא נשמע קולו בין החיים כלל. בישראל, מחבר איזו ספרי "שאלות ותשובות", אשר בהמשך הזמן המיר את דתו בדת הקאתולית ולעת זקנתו נשא משרה גדולה בהוואתיקאן ברומי. מקורות ימי-חייו של המומר הזה נודעו רק פרטים מועטים, אף כי כל ההיסטוריונים העברים, החל מפרופסור גרץ, מרבים לדבר על פעולתו הרבנית. ידוע על אודותיו רק זה, כי נולד בסוף המאה השמונה-עשרה באלזס במשפחה של רבנים; כי בימי-נעוריו למד בישיבת הגאון המפורסם בעל ה"שאגת-אריה" במיץ, וממנו נסמך להוראה. אז לקחה אותו לה לרב קהלת-היהודים בעיר האגינוי. בעת אשר שמש ברבנות רכש לו גם השכלה חילונית, וידע על בורין שפות אחדות. בהאגינוי לא האריך ליברמאן לשבת. הקהלה היתה עניה ולא השיגה ידה לתת לו למחיתו די צרכו. זה המריץ אותו ללכת ולבקש לו קהלה אחרת. אבל זמן רב עבר ואת אשר בקש לא מצא. מאז התחיל לנדוד מארץ לארץ ומעיר לעיר. נדודיו עברו עליו בתנאים קשים מאד. זה היה בעת אשר המלכים בעלי-הברית נלחמו בנפוליון הראשון, ומדינת גרמאניה כלה כמו נהפכה לקסרקטין גדול. קהלות היהודים שם נתדלדלו מאד על-ידי המלחמה, ומפני לחץ מצבן נטרדו מעניניהן הפנימיים, וביחוד במה שנוגע לחיי-הרוח. גם הקהלה, שמצאה צרך ברב, לא עתה הלך לבה לבקש לה את האדם ההגון לאותה משרה. וזהו שגרם, כי בערים ובעיירות שבא אליהן ליברמאן כמעט נפשו בו, בהיות הדרכים בחזקת סכנה, לא ערכו לו יהודי-המקום את קבלת-הפנים שהיה ראוי לה; איש מהם לא הראה לו גם סימן של התקרבות ולא נהג בו מנהג דרך ארץ, כיאות ביחס לתלמיד-חכם, כי אם נתנו לו שני זהובים להוצאות הדרך על מנת שילך הלאה. כמה פעמים לא היה לו בדרך גם לחם לשובע והוא נשא חרפת רעב. שמו שספרו במאוחר אחדים מגדולי רבני העת ההיא, כמו הגאון המפורסם ר' יעקב מליסא ואחרים, השפיעו הנדודים האלה על ליברמאן השפעה של דמוראליזאציה. הוא התחיל לתת בכוס עינו ולשחק בקלפים. נשען, כנראה, העדים האלה, צייר גם הפרופיסור גרץ את ליברמאן כאדם משחת-המדות וחדל-אישים. באחרונה בא ליברמאן לברלין. שם נשתנה תיכף מצבו לטוב. הארודיציה העברית הגדולה שלו והשכלתו האירופית פתחו מהר לפניו את דלתות גדולי נכבדי היהודים בברלין כמו דוד פריד-לענדער, ראובן גומפרץ, יעקב בר (אביו של הקומפוזיטור הנודע מאיר-בר) ואחרים. ביחוד נעשה ליברמאן מקורב אל מי שנתפרסם בעת ההיא בתור נדבן גדול ועסקן צבורי על שדה חנוך-הילדים והריפורמה הדתית – ישראל יעקובסון. ישראל יעקובסון היה יהודי עשיר ומשכיל, אשר נתן כל ימיו את לבו על שני דברים הללו: לתקן את חנוך הדור הצעיר ולעשות שנוים אחדים בעבודת-אלהים הנוהגת אצל היהודים. הוא לא היה מן המתקנים הקיצונים כפרידלענדער ואחרים, אשר שאפו להרוס את דת היהודים ולעקור אותה משרשה. יעקובסון חפץ רק להנהיג בבתי-הכנסיות סדר כזה, שתהא התפלה נערכת ביותר טעם ויופי, כדי שלא תהא לזרא לבני הדור הצעיר, שכבר הריחו ריח ההשכלה החדשה. עיקר טעותו הזה בזה, שבהיות לו מועטת מאד במהותה של אמונת-ישראל, נדמה לו, כי צריך רק לחקות את מנהגי עבודת-אלהים של עמי-הנכר, להנהיג, למשל, בבית-הכנסת עוגב וקול שיר עם נאום בלשון המדינה, ואז יהיה הכל מסודר יפה ומתאים לרוח הזמן. שאיפותיו של יעקובסון הביאו לידי ויכוחים גדולים. התוכחו על אודותן בפה וגם במחברות ובקונטרסים שונים. אחרים הסכימו אתו, ואחרים התנגדו לו. אבל יעקובסון לא חפץ לחכות עד אשר תפתר סוף סוף השאלה בעיון וימהר ויגשים את תקוניו במעשה. ביום חג השבועות שנת 1815 פתח יעקובסון בברלין את בית-הכנסת החדש שלו ויזמין לבוא אל התפלה את והזדמנות היתה בדבר כי באותו יום נעשה נפתלי בנו "בר-מצוה", וזה נתן לחגיגה ערך מיוחד. יעקובסון עצמו היה גם החזן גם הנואם. הוא עלה על הבימה וישא נאום לכבוד חג השבועות ולכבוד חגיגת בנו, אשר ברך אותו בברכות הקונפירמאציה הנהוגה אצל הנוצרים. זו היתה הקונפירמאציה הראשונה בקהלת היהודים בברלין, וכדאי לסמן בתור אירוניה מרה של ההיסטוריה את העובדה הזאת: אותו הבן, אשר אצל לו אביו את ברכתו ליום העשותו "בר-מצוה" מתוך חגיגיות יתרה כזו, המיר בהמשך הזמן את דתו ונעשה כהן קאתולי, וברכת אביו לא עמדה לו להחזיקו ביהדותו. בית-הכנסת של יעקובסון עם התקונים החדשים, אשר הנהיג בו, עוררו בחוגי היהודים החרדים בברלין התמרמרות מרובה. נמצאו אז בין היראים כאלה, אשר השתדלו לפני הממשלה, כי תסגור את בית-הכנסת שלו, אחרי שהוא גורם להריסת האחדות בתוך העם העברי. ואמנם לא ארכו הימים ובפקודת הקיסר נסגר בית-הכנסת של יעקובסון מבלי שים לב לטענותיו, כי על צדו עומד הרוב המכריע של היהודים. אז החליט יעקובסון להוכיח את צדקת טענותיו על ידי הסכמות רבנים מפורסמים, את ההסכמה הרבנית הראשונה להצעות התקונים שלו קבל מאת ליברמאן, שבא בעת ההיא לברלין. זה עורר הרעיון אצל יעקובסון, כי ליברמאן הוא האדם הנאות, אשר יוכל לשאת וליתן בדבר עם הרבנים ולקבל מהם את ההסכמות הנחוצות. מורשה בחשאי מאת יעקובסון ובהוצאותיו עשה אז ליברמאן למטרה זו נסיעה מדרכו הביא אתו הסכמות כתובות בצורה של "שאלות ותשובות", שקבל מאת שני רבנים באונגאריה ומשני רבנים ספרדים, שנזדמן אתם בדרך. את הסכמות הרבנים האלה הדפיס ליברמאן בספר מיוחד בשם הכולל "נוגה הצדק". עליו הוסיף חלק שני בשם "אור נוגה", שבו הוא מביע את רעיונותיו עצמו באותו ענין. מי שיקרא רק שתים, שלש שורות בחלק השני הזה, הכתוב, אגב, בסגנון עברי מצוין ומבליט בכותב ארודיציה תלמודית ומדעית גדולה מאד, וודאי שלא יחפוץ וגם לא יוכל להאמין בשום אופן, כי שייכים הדברים לאיש, אשר אחרי עבור עת קצרה פנה עורף לאמונת ישראל ולעם ישראל. "כיצד אפשר להביט בקרת-רוח – כך כותב ליברמאן בספרו הנזכר – איך הולך ומתמעט מיום ליום מספר אלה, המזניחים את אמונתנו ואת תורתנו הקדושה? ראו נא כמה אנשים מחללים היום שבת בפרהסיא, לועגים לדברי חז"ל ועושים כל דבר האסור! מי הוא היהודי ירא-ה' אשר לא יבכה במסתרים בראותו את העם כל-כך פרוע ואיך הוא נוטה מדרך הישר"? ועוד ועוד ברוח זה. יאקובסון היה כמאושר בעיניו. הוא חשב, כי אחרי פרסום הסכמות הרבנים עם באוריו של ליברמאן, לא יפצה עוד איש מן החרדים את פיו נגד הצעת-התקונים שלו והוא ישיג את מטרתו בנקל. אבל הוא שגה ברואה. ויהי להפך, כי ספרו של ליברמאן עוד הועיל להרגיז את החרדים ביותר ולהיות כשמן על המדורה. גדולי הרבנים והגאונים של אותו זמן התנפלו על הספר "אור נוגה" ומחברו בחמה שפוכה ויצאו כנגדו למלחמת-מצוה. בראש המלחמה הזאת התיצבו שלשת הגאונים המפורסמים: ר' עקיבא איגר, ר' משה כופר ור' מרדכי באנעט. אליהם נלוו עוד שלשים וחמשה רבנים מארצות שונות וכלם יחד פרסמו בדפוס קונטרס בשם "אלה דברי הברית", שבו בקרו את הצעות התקונים החדשים ואת המסכימים להם בקרת חריפה מאד, עם זה בקשו לזלזל בכבודו של ליברמאן ואמרו עליו שהוא הדיוט ובור גמור, כי איננו בעל מוסר ומדות, וכי כל מטרתו בספרו לא היתה אלא רק כדי לעשות עסק טוב. מאז ירד ליברמאן מעל הבמה. הוא נעלם מברלין ומגרמאניה בכלל. המלחמה בין המתקנים והחרדים הלכה ונמשכה שם באותה ההתלהבות גם מכאן ואילך, אבל את ליברמאן לא זכרו עוד וישכחוהו. רק אחרי עבור שנים רבות נודעו בקהל על-דבר ליברמאן הפרטים המעניינים בשנות השלשים למאה שעברה התנצר ובא בברית הדת הקאתולית. בכנסיה הקאתולית רכש לו על-ידי התאולוגיות המרבות שם גדול. גדולה הועידה הגדולה של הקארדינאלים בהוואתיקאן בשנת 1870 יצא ליברמאן כמליץ יושר לעם העברי, ובהשפעתו עצר בעד הועידה מקבל בנוגע ליהודים החלטה מסוכנת מאד. הקארדינאלים הקנאים חפצו אז לפרסם בעולם, כי השלטון העליון של הכנסיה הקאתולית יודע ברור, כי משתמשים היהודים לחג פסחם בדמי-נוצרים. רק השפעתו הנמרצה של ליברמאן על האפיפיור גרמה לעכב בעד פרסום החלטה כזו. אחרי מותו קדש אותו האפיפיור הנזכר והכניס אותו אל רשימת "המאושרים", הזוכים "לחיי-נצח"… בשנת 1910 ידע "העולם" הוילנאי (גליון 5) לספר על אדות ליברמאן את "בהוואתיקאן עושים עתה הכנות גדולות. אליעזר ליברמאן, מי שהיה רב בגליל הגינוי ונעשה קאתולי ולאחר מותו נרשם בין "המאושרים", עומד עתה להתעלות עוד יותר ולהעשות אחד מ"קדושי" הכנסיה הקאתולית. כבוד כזה לא נעשה עדיין ליהודי בשתי מאות השנים האחרונות. רק האפוסטולים, וגם אחדים מן הבישופים הראשונים, שיצאו ממקור ישראל, זכו להחשב בין ה"קדושים". אבל עתה, בזמננו, הרי זה חידוש נפלא." זוסמן נולד בתחלת שנות הארבעים למאה שעברה לאבות עניים יראי-אלהים תושבי עיירה קטנה בליטא. בעודו נער כבר התחיל זוסמן נודד בערים ועיירות ועובר מישיבה לישיבה; גם בישיבות המפורסמות שבמיר ובוואלוזין למד שנים אחדות, ובכלן העתידים להיות רבנים בישראל. בהיותו בן שמונה-עשרה נתן לו כפרי עשיר את בתו היחידה לאשה בתנאי, שאחר חתונתו יהיה באחת הערים "לפרוש" וכעבור שתים, שלש שנים יסמך לרבנות. זוסמן נסע לקובנה, ושם ישב ולמד בהתמדה בבית-מדרש קטן. באותו זמן היתה קובנה, מפני קרבתה אל הגבול הגרמני, מערי-ליטא הראשונות, שחדר אליהן רוח-ההשכלה. הרוח הזה התגנב גם אל בית-המדרש, שלמד בו זוסמן. זוסמן התחיל קורא בחשאי ספרים עברים מן החדשים, והללו עוררו בו צמאון חזק להשכלה. הוא התודע אל אחדים ממשכילי-קובנה, ונעשה בן-בית אצל הסופר העברי המפורסם אברהם מאפו. כעבור עת קצרה שלח לאשתו ספר-כריתות, ואחרי-כן בא לוילנה, ושם נכנס אל בית ספר-הכריתות, שבא לידי האשה הצעירה פתאם מבלי אשר חכתה לו, היה לה ולהוריה כמהלומת-רעם. אבל הם החליטו לבלתי החשות ולבלי תת דמי להם עד אשר יפסל הגט. קשה היה, אמנם, מאד למצוא טעם לסתור בעצם הגט, שנעשה לפי חוקי התורה והמסורה, ונתקבל על-ידי שליח כשר להולכה; אבל הכפרי הרבה להשתדל בדבר עד שעלה בידו למצוא שני מורי-הוראה, אשר נאותו לתת לו כתב מברר בתוקף בדין, כי יש פסול בספר-הכריתות ולפיכך פקע כחו מלמפרע. עם הכתב הזה ביד נסע הכפרי לבקש את חתנו בקובנה, וכאשר לא מצאהו שם, תפש אותן באחרונה בבית מדרש-הרבנים שבווילנה. בתחילה לא שעה זוסמן אל חותנו ולטענותיו. הוא שלח את אשתו כדין וכדת, והנעשה אין להשיב. אמנם עלו לחותנו הוצאות-החתונה בסכום-כסף מסוים; אבל הוא מוכן ומזומן לחיב את עצמו בחתימת-ידו, כי אך יתחיל להרויח, ישיב לו את כספו עד אחרונה וגם עם הרבית. אולם הכפרי, שהיה אדם קשה, לא הרפה ממנו ולא פסק לטעון, כי אין להגט כל ממש וכי בכלל לא תסכים בתו לעולם להפרד מעליו. כראותו, כי עומד זוסמן על דעתו, התחיל בא אליו בכל יום אל בית מדרש-הרבנים, ושם דבר אתו קשות והתקוטט בו לעיני המורים והתלמידים, הדברים הגיעו לידי-כך, שלא הניח הכפרי את זוסמן לעבור בשוק ויתהלך אחריו כצל ולא חדל מתבוע אותו לדין של רבנים, כראות זוסמן, כי קשי-ערפו לא יועיל לא הפעם לחלצהו ממצבו הקשה, התעשת ובלשון רכה הזמין את חותנו לבוא עליו ביום השבת, כדי להתפשר אתו בדרך-שלום. ביום השבת בצהרים. כשנכנס אליו חותנו, מהר זוסמן ויצת אש במקטרתו. בראות כי נשאר חותנו משמים על מקומו אצל הדלת אמר לו בחיוך קל: הגידה נא, אפוא, איזה צורך יש לך בחתן, העושה מעשה גוי? על זה ענהו חותנו: כבר נעשית גוי גמור, או שאינך לעת-עתה אלא אפיקורס, שיכול לחזור בתשובה? גוי! גוי גמור אני! – קרא זוסמן. ואחרי הפסקה קטנה הוסיף: אפשר, שאינך רוצה להאמין לי? הביטה וראה! ובדברו פתח לפניו קופסה קטנה, שנמצאו בה נתחי בשר-חזיר… הכפרי נרתע כמפחד צעדים אחדים אחורנית, אבל כרגע התעודד ויאמר: אמנם רואה אני הפעם בעיני, כי גרוע אתה גם מגוי ממש, וכי הנך מומר להכעיס, וודאי, שמעתה לא תוכל להיות לא בעל לבתי ולא חתן לי. אף-פי-כן רוצה אני, כי אנחנו נשלח אותך, ולא אתה אותנו. בכן צריך אתה לנסוע עמדי לעיירתי, והרב דמתא יפריד בינינו. – ולוא יהא מחר. אבל עוד במוצאי אותה השבת נמלט זוסמן מווילנה. לפי השמועה עשה את הדבר מיראה לנסוע אל העיירה מגורי חותנו פן ימסרוהו שם בדין אפיקורס לעבודת-הצבא – מה שהיה בעת ההיא בליטא מן המעשים שבכל יום. בלי פרוטה בכיס, ורק עם צרור בגדיו, יצא זוסמן לדרך. את דרכו לז'יטומיר, כדי להכנס אל בית-מדרש הרבנים אשר שם, בעת ההיא עוד לא היתה מסלת-ברזל בין ווילנה ובין ז'יטומיר, ואת כל הדרך הרחוקה הזאת הלך זוסמן רגלי, ושהוא נודד מעיר לעיר. בכל כפר ועיירה התעכב יום או יומים בשביל לאסוף איזו פרוטות לצרכי מחיתו, וכך ארכה נסיעתו או, כמדויק יותר הליכתו מווילנה לז'טומיר כעשרת שבועות בערך. כבואו לז'טומיר, סר תיכף אל בית-המדרש. זה היה ביום קיץ אחד אחר הצהרים. בבית-מדרש נמצאו באותה שעה שני צעירים, שישבו ועסקו בתורה, ועוד שלישי להם, שעמד מאחורי הבימה ועיין בעתון. זוסמן לקח לו מקום אצל הצעיר הזה ותיכף, נכנס אתן בשיחה על-דבר ענינים שונים, הנוגעים אל בית-מדרש הרבנים. הצעיר, שהיה מן החרדים האדוקים, התחיל ממאיר אש וגפרית בית-מדרש הרבנים ועל מוריו, המוליכים את ילדי-ישראל לשמד ורוצים לעקור משרשה את היהדות כלה. עם זה אמר: ובית-מדרש הרבנים הווילנאי לא טוב, כנראה מן הזי'טומירי. גם שם נעשים, כמו שמספרים, מעשי-תעתועים. ראה מה שמודיעים, למשל, מווילנה בגליון האחרון של "המגיד", שאני אוחז בידי. אשה צעירה מבקשת את בעלה אשר עזבה וישלח לה גט-פטורין פסול, וכאשר תפש אותו אביה בבית-מדרש הרבנים אשר בווילנה, שאמר להמיר שם את דתו, ויאלצהו לתת לבתו ספר-כריתות כדין, נעלם פתאום ועקבותיו לא נודעו והיא נשארה עגונה אומללה לנצח. כשמוע זוסמן את הדברים האלה נבוך מאד. לבו הגיד לו, כי הכתוב ב"המגיד" מדבר רק בו, ולא באחר. הוא לקח את גליון "המגיד" בידו וכראותו, כי כן הוא בדבר וכי אשתו היא היא המתארת בפרטרט את תוי-פניו, חשכו עיניו, וברגלים ממהרות בית-המדרש. הוא ירא להשאר בז'יטומיר פן יכר על-פי סימניו, ולכן לא נראה עוד במקומות של פומבי, כי אם קבץ על-יד דינרים אחדים, ולמחר עזב את העיר. הוא הרבה לחשוב על-דבר מצבו, וימצא לפניו לבקש לו מקום לשבתו הרחק ממרכז-היהודים, באשר יוכל לעסוק בהשכלה בלי מפריע. באחרונה מחליט לכונן אשוריו לפטרבורג, ויעש כן. שבועות וירחים עשה זוסמן בדרך. הדרך ענה את כחו מאד. רק אחרי עבור חצי שנה בא לדינאבורג (היא דווינסק של היום) כמעט נפשו בו. בינתים "עתה לא יכירני עוד איש על-פי סימני-אשתי " – כן נחם את עצמו ויחליט להשאר לפי-שעה בדינאבורג. לאחר שנה קצת מדרכו נכנס, כמנהגו, לבית-מדרש. שם בקש גם מצא לו הזדמנות להכנס עם לומדים אחדים בדברי-תורה. בקיאותו העצומה בש"ס ופוסקים, שעמדו עליה הלומדים מתוך שיחה זו, עשתה עליהם רשם כביר. מאז קרבו אותו אליהם, ועל-פי השתדלותם קבלו עליהם אחדים מבעלי-הבתים האמידים ממתפללי בית-המדרש לנהלו בלחם ובכל מחסוריו על-מנת שישב ויעסוק בתורה. אבל למוד-התורה לא משך עוד אליו את לב זוסמן, וישמש לו רק אמצעי לפי-שעה להשגת מטרתו. הוא החזיק עדיין בכל תקף בהחלטתו שהחליט על-דבר פטרבורג ויחכה ליום, שיחליף כח וירכש לו איזה סכום-כסף, ואז לא יאחר לצאת לדרך למחוז-חפצו. לתכלית זו בקש והשיג שני תלמידים, בחורים עשירי-העיר, שהורה להם בשכר ידוע שלש שעות ביום "יורה-דעה" ו"חושן-משפט". אבל עברה עת מועטת ונתעורר בזוסמן "המשכיל" שבו. הוא התחיל מתגעגע על השכלתו שנפסקה באמצע ועל סביבת חבריו בעלי הדעות החפשיות, ונפשו נכספה לדעת, לספרות… מבלי חשוב הרבה גמר בלבו לדרוש בחשאי למשכילי-העיר ולהתודע אליהם. בעת ההיא היו מפורסמים בדווינסק שני משכילים: המלומד והמאתימאתיקון הידוע, מחבר ספר "המנוחה והתנועה" ושאר ספרי מדע, צבי ראבינוביץ, וראובן ולר, שהיה כותב מזמן לזמן מאמרים ב"המגיד" בעילום שמו "נר", ובאותה מלמד בבתי-הגבירים בעלי-השם פרידלאנד. אל שני המשכילים האלה התודע זוסמן, אבל לא בפיו, כי אם מכתבים, שמסר לאיש, איש מהם בביתו. המכתבים הללו, שהיו בסגנון עברי מליצי יפה מאד ושבכמה פרטים נדמה לסגנוננו של מאפו, הרעישו, ממש, את לב שני המשכילים, ומאז התחילו מקרבים אליהם את זוסמן. חבה מיוחדת הראה לו ראבינוביץ, שהכיר תיכף, כי יש לו דבר עם צעיר בעל כשרונות מצוינים. זוסמן בקר את ראבינוביץ תכופות, והיה מבלה בכל פעם שעות אחדות משעות-הלילה בהביבליאותיקה שלו ולוקח מאתו למקרא אליו אל מעונו. שיחותיו עם ראבינוביץ נמנע זוסמן מהוציא הגה מפיו על המחשבות שהוא חושב בדבר עתידותיו. אבל פעם אחת שאל ראבינוביץ בשיחה, עד כמה הוא אומר להיות חובש בית-המדרש, ומדוע לא ישתמש בכשרונותיו לצורך השגת תכלית רצויה? באותו מעמד השיא לו ראבינוביץ עצה לעזוב את הגמרא ולהקדיש את עתותיו להשכלת-חול. "טוב טוב תעשה – כך חתם ראבינוביץ בשיחתו אתו תכנס אל בית-מדרש הרבנים הווילנאי, ואני נכון לדבר עליך טובות במכתבים לאחדים ממורי-הבית ממכירי. בלב זוסמן כבר התעורר החפץ לשפוך את שיחו לפני ראבינוביץ ולספר לו, כי כבר היה פעם בבית-מדרש הרבנים אשר בווילנה ואת אשר קרהו שם; אבל הוא התאפק ולא ספר, כדי שלא לנגוע בדבר-הגט. הוא הגיד לו רק זאת, כי הרעיון על דבר השכלת-חול תופש אותו בלבו זה כבר, אבל אינו יכול לבצע את מחשבתו מחוסר תעודת-מסע (בהודעה שפרסמה אשתו על אודותיו ב"המגיד", בקשה מאת ראש-הקהל אשר בעיר מולדתו לבלי תת לו תעודת-מסע כל-זמן שלא יבוא בעצמו ולא יתן לה גט-פטורין כדת). לא ורבינוביץ השתדל והשיג תעודת-מסע על שם איש אחר ויתננה לזוסמן עם רובלים אחדים להוצאות-הדרך וישלחהו לווילנה. אבל זוסמן עשה את דרכו לא לווילנה, כי אם לפטרבורג. בפטרבורג קדמו את זוסמן ימי-עוני. חוסר זכות-הישיבה בעיר-המלוכה הציק לו מאד. שלשת הימים הראשונים התגורר בדירתו של איזה שוחט, וביום הרביעי נשאר בלי מקום-לינה, ומאז היה מוכרח לשוטט לילות שלמים ברחובות-העיר או לבלות עד אור הבוקר בככרי-הטיול. הימים היו ימי-הסתו; בחוץ נשבו רוות קרים וחודרים עד הנפש. פעם אחת, אחרי שבת זוסמן ליל שלם על ספסל באיזו גנה קטנה, הצטנן וחום גדול תקפהו. לפנות בוקר מצא אותו אחד השוטרים כשהוא מוטל בקדחת עזה על הספסל ויקחהו ויביאהו אל רובע-הפוליציה, ומשם הועבר אל בית-חולים. כעבור ימים אחדים הבריא זוסמן וכמחוסר זכות-ישיבה היה עומד להשלח מפטרבורג. אבל במקרה הסתכל בו אחד הפקידים וירא, כי אין תוי-פניו מתאימים כלל לאלה הרשומים בתעודת-מסעו. כרגע הביאו את זוסמן לפני שר-השוטרים, והלה התחיל חוקר ודורש אותו בפרטיות יתרה. ולא נזהר זוסמן בלשונו ויסתבך בתשובותיו ולא מצא מוצא, ובאחרונה הוכרח בגלל העוון הזה מסרו את זוסמן לדין, ועד אשר יבורר משפטו ויפרש מה יעשה לו, הושם בבית-האסורים. זוסמן התבונן יפה אל מצבו החדש וירא ויבן, כי נכונו לו ימי-חושך. מלבד שיגרשו אותו מפטרבורג, מה שישים לאל את כל חלומותיו שחלם הוא ואחרים השכלתו, גם ישלחוהו אסור בשלשלאות של ברזל עם "אסירי-המלך" לעיירת-מולדתו, ומי יודע את אשר יעוללו לו שם תושביה הקנאים. מעמד-רוחו נעשה מדוכא יותר ויותר. הוא האמין כי העולם כולו מתקומם לו. רעיונות מרים מאד הכבידו על לבו כעופרת. ביחוד סבל בלילות, אשר עברו עליו בנדודי-שנה וחזיונות מבהילים. הוא התהפך מצד אל צד, ולא ידע מנוחה. בלילה אחד קפץ ממשכבו מוכן ומזומן לשים קץ לחייו; אבל הוא לא מצא בו את אומץ-הלב הדרוש לכך. למחר קם ממטתו כנרגע קצת. הוא בקש ויתנו לו עט ודיו וניר וישב ויערוך מכתב אל מי שהיה בעת ההיא שר-ההשכלה דליאנוב. זה התאונן זוסמן לפני דליאנוב על גורלו, אשר הסגיר אותו בידי אנשים קנאים ומשמרי הבלי-שוא, הרודפים אותו בלי-חשך על התמכרותו להשכלה ולדעת, וביחוד על נטיתו כדי לחלץ את נפשו מהרדיפות האלה ולהשיב עם זה את נשמתו החוטאת והתועה אל דרך האמת, המוליכה את האדם אל האושר הנכון והנצחי, החליט בנפשו לעזוב את אמונת-ישראל, אשר החזיק בה עד כה ושהמיטה עליו רק צרות ומצוקות, ברוח ובחומר, ולבקש מחסה בחיק דת נצרת, המזכה את בניה לחיי עולם הבא. אי-לזאת הוא מאת המיניסטר, כי הוא יהיה המביא אותו בצל כנפי האמונה החדשה וינחילנו את הכבוד הגדול להיות לו לאב-סנדק. על-פי המכתב הזה, שנערך בסגנון רוסי נמלץ ומתובל ברשימות-דברים ומימרות לקוחות מתוך הברית הישנה והחדשה, הבין דליאנוב, כי הכותב הוא אדם רב-הערך, ועוד באותו יום דרש על-ידי לשכת-הסופרים אשר לו מאת שר-השוטרים להביא את זוסמן מחר בבוקר אל מעונו הפרטי בשיחתו הראשונה עם דליאנוב הבין זוסמן למצוא חן בעיניו ולעשות עליו דליאנוב בוטל משפטו של זוסמן, וגם נתן לו הרשיון מאת שר-העיר לשבת בפטרבורג ישיבת-קבע. כעבור שבוע בא זוסמן בברית משתה-הטבילה נעשה ברוב לאב ולפטרון. על-פי המלצתו של דליאנוב נתקבל זוסמן אל האוניברסיטה הפטרבורגית בתור שומע חפשי. המחלקה היורידית. עברה עת מועטת והפרופיסורים של האוניברסיטה עמדו על המצוינים וימלאו פיהם תהלתו. אז נצנצה מחשבה בלב דליאנוב להשפיע על זוסמן, כי יעזוב את האוניברסיטה ויכנס אל המחלקה המיסיונרית של האקאדמיה לתורת האמונה, כדי שיוכל אחרי-כן להפיץ ברוב הצלחה את הדת הנוצרית בין היהודים בני עמו מלפנים. אבל זוסמן מאן להיות לכהן ותעודת מיסיונר לא נעמה לו. עת ידועה השתמט על-ידי אמתלאות שונות מקבל את הצעתו של דליאנוב; אבל דליאנוב לא הרפה ממנו, ומיום ליום נעשו דבריו אתו יותר נמרצים ויותר קשים, באופן, שסוף, סוף היה זוסמן מוכרח למלא, למורת רוחו, את רצונו של דליאנוב. אבל פתאום, באופן בלתו-צפוי כלל, קרה מקרה, שבעזרתו נפטר זוסמן זמן ידוע מהצעתו של דליאנוב. בעת ההיא – זה היה בשנות השבעים התיכונות – פרצה מלחמת טורקיה וסרביה, ובין בני-הנעורים ברוסיה התעוררה אז תנועה חזקה לצאת לעזרת האחים הסלאבים ולשבור מעל צוארם את עול העריצות הטורקית. בזרם התנועה הזאת נסחפו המוני צעירים, ורובם סטודנטים תלמידי בתי-הספר הגבוהים, אשר יצאו תחת פקודת הגנראל צ'רנאיוב אל שדה-הקטל הסרבי-טורקי. זוסמן, שכוונתו האמתית היתה להפטר מהצעתו של דליאנוב, העמיד פנים כפאטריוט נלהב וילך גם הוא להלחם על עמידתה החפשית של סרביה. בבלגראד התאהב זוסמן בעלמה סרבית יפה מאד ויקחנה לו לאשה. הוא נעשה אז סופרו של גדל העתונים היומיים הרוסיים, "גולוס", ומכתביו, בארצות הבאלקאן, קנו להם בזמנם פרסום גדול ונקראו בכל שדרות העם הרוסי ברצון מרובה. רעיון התחיה הלאומית, שתקף את סרביה, בוסניה והרצוגבינה מתוך התלהבות עזה ונמרצה מאד, ומסירת-נפשם של העמים הסלאבים במלחמתם בעד שחרורם, השפיעו על זוסמן השפעה, שלא חכה לה כלל. כמו יד נעלמה התחילה דוחפת אותו לעשות את חשבון נפשו. ויום בא, והוא היה בעיניו כבוגד בעם העברי, הנעלה בתורתו ובמוסרו לא רק מעמים כהסרבים, כהבולגרים וכיוצא בהם. מעט, מעט החל הנוחם מפריע את מנוחתו ומנקר כיתוש במחו ובלבבו. מכאוביו ומצוקות-נפשו הלכו הלך וחזק עד לבלתי נשוא. כדי להפיג את צערו נתן בכוס עינו ויהיה שותה שכור כל הימים. הסופר העברי המפורסם בזמנו י. ל. דאווידאוויץ (בן-דוד), שהיה גם הוא עת ידועה אחד מחיל המתנדבים, שהלכו לסרביה לשפוך את דמם לטובת האחים הסלאבים ושם נזדמן עם זוסמן, ספר לי פעם אחת על אודותיו את הדברים "רושם קשה מיוחד עשה עלי אחד מחברי ציניקון גס ושכור תמיד. מומר זה נעשה בהמשך הזמן מבקר לספרי-ישראל בפטרבורג, זוסמן. זוסמן זה בשעה שהיה נשאר יושב אתי לבדי, לא פסק מהמטיר אש וגפרית על הסלאבים ועל הרוסים בכלל, ויש אשר הגיד לי בהתגלות-לב, כי דם-היהודים הנוזל בעורקיו, אינו מניח לו להלחם עם "האחים" הטורקים, ואם נספח למחנה צ'רנאיוב, עשה את הדבר רק כדי למצוא מקום להרויח)" בן-דוד וגם אחרים, שנזדמנו אז עם זוסמן, לא שערו בנפשם אף שמץ מן הטראגדיה הנפשית, שהציקה כל-כך לזוסמן באותו זמן, ולפיכך עשה עליהם רושם של ציניקון שכור, שאינו ראוי לכבוד-אדם. הם לא ידעו, כי בשכרון צורפה נשמתו של זוסמן, ואך הרגישה את עצמה מזוקקת, נטל ממנו תיכף חשקו אל הטפה המרה. הוא נתפכח משכרונו באותו רגע, שחלף רעיון כברק במחו, כי לא תכופר חטאתו בלתי אם יקבל עליו משעה זו ואילך לעשות טוב וחסד ליהודים בכל אשר תמצא ידו. על הרעיון הזה התעכב זוסמן, וכרגע נגולה כמו אבן מעמסה מעל לבו, ובבתי-נפשו נגה אור… בחשבו את אשר לפניו החליט להשתמש בכל האמצעים העומדים ברשותו להשפיע על דליאנוב לטובת נאמן להחלטתו זו שב זוסמן כעבור שלשת רבעי-שנה פטרבורגה. על-ידי גלוי מסירת-נפשו להמולדת נעשה זוסמן עוד יותר מקורב לדליאנוב. הדבר הגיע לידי-כך, שהיה דליאנוב נמלך אתו לפרקים בעניני-מלוכה שונים. לצורך זה היה זוסמן מבקר את המיניסטר בכל יום. זוסמן כבר נואש ממחשבתו לכונן לו מעמד בחיים על-ידי השכלה גבוהה, ודליאנוב גם לא הוסיף עוד דבר אליו בדבר העבודה המיסיונירית, כי חפץ, שימצא בקרבתו בפטרבורג. לעיני זוסמן רחפה מעתה רק מטרה אחת: להיות מעוז ליהודים. לא ארכה העת ולזוסמן נודע מפי דליאנוב, כי השלטון העליון לעניני-הדפוס מבקש מבקר לספרי-ישראל בשביל ועד-הצנזורה אשר בווילנה. זוסמן ראה בדבר את ההזדמנות הראשונה שבאה לידו לבצע את אשר יזם לעשות – להשתמש בזכיותיו המיוחדות לטובת העם העברי. די היה לזוסמן להוציא מפיו שתים, שישתדל לפני מי שצריך, כדי להשפיע על דליאנוב, שישתדל לפני מי שצריך, כי יבחרו בו למשרת צנזור בווילנה. עם זה הטה זוסמן את לב דליאנוב לחפצו בהבטחה להבטיח לו, כי בשבתו במרכז מרובה באוכלוסין יהודים כווילנה, תמצא ידו לפעול שם הרבה במלאכות המיסיון. כבוא זוסמן לשרת בועד-הצנזורה הווילנאי עוד מצא שם הרבה מן הרוח האנטישמיי, אשר חדר אליו תחת השפעת המבקר הקודם בראפמאן, בעל "ספר-הקהל". ב"שלחן-ערוך", וביחוד ב"חשן-משפט ו"ביורה-דעה", עשה בראפמאן שמות נוראות. הוא קרע מהם דפים שלמים, ובכמה מקומות סרס את כל-כך, עד כי לא יחלו הלומדים לעמוד על כוונת-הדברים. כדי לקבל על מעשה-התועבה הזה את הסכמת הצנזורה העליונה אשר במטרופולין, היה בראפמאן מרבה לשלוח אליה חבילות של כתבי-פלסתר על ה"שלחן-ערוך" ו"חשן-משפט", אשר מצא בהם, לפי דבריו, מקור כל מדה נתעבה ופריצות גסה. זוסמן מצא פה לפניו כר נרחב לעבודה פוריה. קודם כל התחיל מבער קימעא, קימעא אחרי שרידי מעשי-הנבלה, שנשארו לפלטה מימי בראפמאן. ותהי ראשית פעלו לשלוח לפטרבורג תזכיר מפורט, שהגין בו הגנה נמרצת על החבורים, המשמשים ספרי-חוקים ליהודים ויתנם מופת למוסר האנושי ועליון לתורת נועם-המדות. ברוחב ידיעותיו בספרות-ישראל לכל תקופותיה ובארודיציה החילונית שלו, העשירה מאד, הבין להאיר לפני השלטון הרוסי את מהותם וטיבם של ספרים כ"השלחן-ערוך", "חשן-משפט" ו"יורה- דעת" הארה, שעשתה עליהם רושם יפה מאד. כך עלתה לזוסמן להשיב לספרים הנזכרים אותם הדברים, שנמחקו מהם על פי מלשינותיו של בראפמאן. ראוי להזכיר פה, כי בבקרו את ה"יורה-דעה" הוסיף עליו זוסמן הערות חריפות משלו, שנדפסו מן הצד בשם "הגהות חכם אחד". בכלל הקל זוסמן הרבה על תנאי הצנזורה של הספרים העברים. בנגוד לבראפמאן, שהיה בשעתו כמטה-זעם להספרות הרבנית, הראה זוסמן התקרבות מיוחדת לרבנים מחברי ספרי "שאלות ותשובות". בקיאותו העצומה בש"ס עמדה לו לזוסמן פעמים הרבה לתקן בכתבי-היד טעויות שונות, שטעו הרבנים המחברים. התקונים האלה היו מרעישים, ממש, את הרבנים, ויש אשר נסו להכנס אתו בפלפולים חריפים כדי לנצחו בהלכה, אבל לשוא היה עמלם. כך נתפרסם זוסמן בחוגי תופשי-התורה אשר בווילנה ללמדן מופלג. פנים בלתי מסבירות הראה זוסמן רק לאותם הרבנים, שכתבו את ספריהם בסגנון – צריך שידע לדבר צחות ועוד יותר מזה – לכתוב בלשון צחה. עברה עת ידועה ולאזני זוסמן הגיעה השמועה, כי בשלטון העליון לעניני-הדפוס בפטרבורג נעשתה פנויה משרת הצנזור לספרי ישראל. בשימו אל לב, כי בעיר-המלוכה ובקרבת דליאנוב ימצא לפניו כר יותר נרחב לפעולתו, מהר לשם ובלי השתדלות יתרה קבל את המשרה, שרצה בה. כמעט מן היום הראשון שהשתקע זוסמן בפטרבורג, הרבה לעשות טובות עם יהודים יחידים ועם כלל ישראל. עיקר פעולתו היה, לתת לצעירים יהודים, שגמרו חוק למודם בבתי-ספר בינונים, את היכולת הפטרבורגית. באותה עת לא הנהיגו עדיין ביחס ליהודים הגבוהים אשר ברוסיה הגבלה של אחוזים; אבל הכניסה אל האוניברסיטה, וביחוד לזו שבפטרבורג, היתה קשורה, בתנאים קשים מאד. על התנאים הקשים האלה התגבר זוסמן תמיד על-ידי המלצותיו של דליאנוב. סטודנט עברי, שהמליץ עליו זוסמן באזני דליאנוב, וכאלה היו רבים, נפתחו דלתות האוניברסיטה הפטרבורגית כרגע. וטובות כאלו עשה זוסמן חנם, בלי שכר-טרחה. די היה, למשל, כי צדרבוים בעל "המליץ" יודיעהו בכרטיס, כי צעיר פלוני ופלוני ראוי שיתקבל אל האוניברסיטה, או לבית-ספר גבוה אחר בפטרבורג, והוא רץ תיכף לדליאנוב והשתדל לפניו, והשתדלותו נתנה מפי דליאנוב היה זוסמן יודע תמיד את הרוחות המנשבות בספירות העליונה ביחס אל היהודים, ומה שנעשה מאחורי הפרגוד במהלך הרוסית-יהודית. זה נתן לו את האפשרות למסור לעסקני-הצבור היהודיים אשר בפטרבורג את הידיעות הנחוצות על-דבר המעשים, שהשלטון הרוסי חושב לעשות בנוגע ליהודים, והיא שעמדה לא פעם אחת לעסקנים הללו לאחוז למועד הנכון באמצעים הראויים לקדם את פני הרעה הנשקפת לעם העברי. כך קרה פעם אחת ולזוסמן נודע, כי בספירות הממשלה שורר קטרוג גדול על הישיבה המפורסמת אשר בוואלוזין. זוסמן הודיע תיכף את הדבר להבארון והלה הזמין למחר אל-ידי הטלגרף את ראש הישיבה הוואלוזינית, ר' נפתלי צבי יהודה ברלין, לבוא מהר לפטרבורג. עוד קודם שבא הרב ברלין פטרבורגה נודע הדבר, כי הכעס שכועסים בחוגי-הממשלה על הישיבה גדול כל-כך, עד שכמעט החליטו לסגרה. אחרי הרבה חקירות ודרישות בענין זה נתברר, כי נתקבל כתב-שטנה על ישיבת-וואלוזין, נאמר, כי היא משמשת קן לקנאים חשוכים ומורדי-אור, המתאמצים להפיץ בקרב היהודים בערות ואמונות-תפלות כדי להפרידם על-ידי חוקים משונים מבני עם-הארץ. בישיבה שהיתה לעסקני-הצבור שבפטרבורג בביתו של הבארון גינצבורג בהשתתפותו של ראש הישיבה הוואלוזינית, נערך בענין זה תזכיר שנמסר באותו מעמד לזוסמן על-מנת להגישו לדליאנוב עם תוספת הבאורים הנחוצים לדבר מצדו. זה נעשה בשעה שכבר קרוב, כי השאלה בדבר ישיבת וואלוזין שנמצא בה הרבה שונאי-ישראל. אבל זוסמן הקדים להשתדל בדבר, והשתדלותו הביאה לידי-כך, שיחה ארוכה שהיתה לו עם דליאנוב הסירו את השאלה על-דבר ישיבת-וואלוזין מסדר-היום, והניחו לישיבה שתתקיים. מספרים, כי היה זוסמן מתפאר לפרקים, שבשעת פרידתו מאת ראש-הישיבה, אמר לו הגאון: "אני מבטיחך, שיש לך חלק לעולם הבא…" בפטרבורג נפגש זוסמן עם מטיבו מלפנים צבי הכהן ראבינוביץ מדווינסק, שהיה בעת ההא עורך השבועון הרוסי-העברי "רוסקי יעווריי". זה נתן לזוסמן את ההזדמנות לגמול לראבינוביץ על הטוב, אשר עשה אתו בצר לו. שלא בפניו הציג את ראבינוביץ לפני דליאנוב בתור מלומד גדול ופקח בהויות-העולם, שהממשלה הרוסית היתה יכולה להשתמש בו למטרות מדעיות שונות. דברי-התהילה, אשר פזר זוסמן לראבינוביץ, עשו על המיניסטר רושם כל-כך נמרץ, עד כי הביע את חפצו להתודע אליו. אז הביא זוסמן את ראבינוביץ אל דליאנוב. אף כי לא שמע ראבינוביץ את הלשון הרוסית וידבר עם המיניסטר גרמנית מגומגמת, הבין בכל זה בבקורו הראשון למצוא חן בעיניו ולקחת את לבבו ביחוד בפקחותו המעשית, ולפני לכתו הזמין אותו דליאנוב לבקרהו בביתו לעתים קרובות. בהמשך הזמן נעשה ראבינוביץ דליאנוב ולפרקים הטה את לבו לעשות חסדים גדולים עם היהודים. בהשתדלותו של דליאנוב העניקה הממשלה הרוסית לראבינוביץ זכיות של אזרח נכבד. דליאנוב נעשה זוסמן מקורב גם לשרים אחרים מרמי-המעלה. הוא היה, למשל, מידידיהם של הפובליציסטן הרוסי המפורסם, עורך הירחון הימני "רוסקי וואסטניק" קאטקוב, שהיתה לו חשיבות גדולה בחצר-המלכות, של מנהיג הסלאוויאנופילים הסופר אקסאקוב, של הנסיך וואלקונסקי וגם של השר התקיף מאד פובדונוסצוב. גם בשרים בעלי-ההשפעה האלה היה זוסמן משתמש לפעמים לטובת עניני-היהודים. כדי שלא יאבד חנו בעיני הביורוקראטים הגבוהים ובשביל שלא יתרופף מצבו המבוסס, נזהר זוסמן במלוי חוקי האמונה הפראבוסלאבית, יום יום בקר את בית-התפלה והשתתף בכל החגיגות הדתיות. מלבד זה העמיד את פניו בעיני-הרשות כצנזור מחמיר מאד. תמיד התאנה אל מבקרי ספרי-ישראל בערי-השדה, אשר התיחס אליהם באי-אמון ומתוך חשד, כי הם לוקחים שוחד מאת המחברים. קשה ביחוד היה יחוסו אל הצנזור היהודי בווארשה זאמנהויף (אביו של ממציא הלשון האספראנטית), שעורר עליו את חמתו בזה, שנתן את רשיון-ההדפסה לספר, שעבר דרך כל ועדי-הצנזורה, ואיש מן הצנזורים העברים לא התיר אותו לבוא בקהל. זה היה הקובץ היהודי (המעורר), שיצא בשנת 1887 על-ידי חובבי-ציון באודיסה בעריכתו של מ. ל. לילינבלום. בקובץ זה נתפרסם שיר מאת אברהם גולדפאדן בשם "א שטיין פון הארצן " (אבן מן הלב), שהיה מחאה כתובה בסגנון סאטירי חריף ועוקץ נגד הפוגרומים. זאמנהויף היה הצנזור היהודי היחידי, אשר לא חת להרשות את הספר לדפוס. אבל נמצא איש, אשר הכה את זאמנהויף בלשון לפני השלטון על המעשה הזה אשר עשה. הדבר נמסר לזוסמן, והוא שם לאל את דברי-המלשינות, אבל עם זה גער בזאמנהויף נזיפה שבכתב. מאותו יום הביט על זאמנהויף בעיני-חשד, והדברים הגיעו לידי כך, שבשבילו הפסיק פעם אחת את הוצאת "הצפירה" לשלשה חדשים שלמים. סוקולוב מהר אז לבוא לפטרבורג ועל-ידי המלצתו של צבי הכהן ראבינוביץ, הנזכר למעלה, לפני זוסמן עלתה בידו להביא לידי בטול הגזרה. זוסמן, שבקר גם את "המליץ", היה קובל תמיד מרה על צדרבוים בגלל שאינו מגין בעתונו כראוי על עניני-היהודים ובגלל שהוא כותב עברית כל-כך גרועה. זוסמן, שהיה בעצמו בעל סגנון עברי מצוין, לא יכול שאת את שפתו המשובשת של צדרבוים ולפעמים, שהיה קשה לו להתאפק, היה מתקן בכמה מקומות את סגנונו. אפס כי השאיר השמד לזוסמן ירושה מעציבה מאד, אשר לותה אותו כצל עד יומו האחרון – התשוקה אל היין. בשובו מסרביה פסק לזמן רב לשתות. נראה היה הדבר, וכך האמין הוא עצמו, כי השכרון היה אצלו רק חזיון לפי-שעה, אשר חלף באותו רגע שהוטב מצבו. אבל לא היתה זו אלא טעות. הז'ורנאליסטן הרוסי-העברי א. קויפמאן מספר על אודות זוסמן את העובדה המעניינת הזאת: "פעם אחת טילתי עם זוסמן ברחוב נעווסקי בפטרבורג ואשוחח אתו בעניני המדע העברי, ובהיותי עסוק בשיחה לא התבוננתי, כי משכני אחריו אל בית-המשתה של "דומיניק". הוא בקש ויגישו לו כוס גדולה, אשר מלא אותה עד שוליה יין-דגן ולאחר שהצטלב הריק אותו אל פיו בגמיאה אחת. "אפשר שמתפלא אתה – אמר לי זוסמן – על אשר הצטלבתי לאחר השיחה שהיתה בינינו בדברי-תורה? הריני לבאר לך את הדבר: פני דומים קצת לפני יהודי, ואני אין חפצי כי האנשים הנמצאים עכשו פה אתנו בבית-המשתה, יהיו חושבים, כי גם היהודים כבר התחילו שותים יין-דגן בכוסות גדולות". נחום סוקולוב, אשר, כמו שכבר ספרתי למעלה, היה לו דבר אל זוסמן בעסקי גזר-הדין, שייצא על-ידו על "הצפירה", מספר באותו ענין את "… והתחילו אז המועצות עם האדון זוסמן. חשבתי, כי יכביד את אזניו ואת לבו ישים שמיר – אבל לא! נתדבק בי תכף, כאלו ידע אותי זה עשרים שנה. כבר במשך השיחה הראשונה כבשו רחמיו את כעסו, ויהי טוב כצפור קנרי, וספוריו היו ערבים ונוחים, ולא קשה היה להכיר בטביעת עין ראשונה, שהוא מתחרט. הארכתי אז ימי שבתי בפטרבורג, ויש שהייתי הולך עם ראבינוביץ אל זוסמן, וזוכרני, שהיו מכניסים אותנו לפרוזדור קטן, אשר לא היה שם מקום לנטות ימין ושמאל, ומשם אל החדר, והאשה הסרבית עוטה רעלות כטעם בנות רוסיה הקטנה, ועל השולחן הקטן עומד המיחם, ובעה"ב פותח רוסית; אך במהרה הוא עובר אל הלשון היהודית, ומדבר כ"צאינה וראינה", ואנו יושבים שם שעות, ואיננו מניח אותנו לצאת, מספר את כל הסודות מסרביה ומבולגריה ומכל בתי המיניסטריון אשר פה ומכל מחלקות הסינאט, ומשנן לנו את השעורים, שהוא שומע בישיבות שלטון-הדפוס, ומרצה לפנינו את כל ה"חוזרים" הגלוים והנעלמים. הכל הבינותי, הכל היה ברור ופשוט לי. אפס כי תנועה מתנועותיו היתה זרה לי: כעשרים פעמים, במשך שבתנו שם, יצא מן החדר, שהה שם כרגע, ושב. לא ידעתי יציאה זו מה היא. צרכים שבצנעה? מחלה? פחד מפני מרגלים? לא ידעתי. עוד יותר נפלא היה הדבר בעיני, כי בכל פעם אשר שב, היו פניו מסבירות יותר, ויצהל, פשוט, כסוס. בצאתנו – כך מסיים סוקולוב – שאלתי את בן-לויתי. "כמה תמים אתה – בדח היהודי הפקח – אין אתה יודע, הפנים, את מנהגי-המקום הוא יוצא בשביל גמיעה קטנה. קשה לו לשבות רבע שעה בלי גמיעה. כשיש לו חברה אחרת, הוא בשנת 1888 הוציא הסופר היהודי מ. ספקטור את הכרך הראשון שלו " דער הויז-פריינד". בכרך זה נתפרסם מאמר על אדות אברהם מאפו מאת א. ש. פרידברג. אל המאמר הנזכר נספחה הערה גדולה, המכילה זכרונות מעניינים אחדים על-דבר מאפו, שכותב הטורים ההם התודע אליו בקובנה בשנת 1860 והיה מידידיו. תחת ההערה הזאת חתום איש בעילום-שם: "הקורא הראשון של ה"הויז-פריינד". הקורא הראשון הזה של ה"חויז-פריינד". היה הצנזור, שבקר את הקובץ: זוסמן. בשנת 1897 הרבו חשובי העתונים הישראלים והאנגלים באמיריקה לפרסם מאמרי-מספד על מות הרב והמלומד צבי גרשוני, שמת בניו-יורק בשנת הששים והאחת לימי חייו. הספידו את הנפטר גם גדולי העתונים אשר הדפיס בהם המנוח מעת לעת מכתבים מעניינים מאמריקה. מאמרו האחרון "על היהודים והיהדות באמיריקה" פרסם "בהשלח". כעבור עת קצרה לאחר שהמציא את המאמר הנזכר אל המערכת – כן מעיר אחד-העם – חלה גרשוני ומת מיתה חטופה. בכרך הששי של "לוח אחיאסף" נזכר גרשוני ברשימת הנפטרים באותה שנה, ובתוך שאר דברי-שבח נאמרו על אודותיו כדברים האלה: "המנוח, מי שהיה רב בערי אטלנטה ושיקאגה, הוא מיוצאי-רוסיה, תמיד הצטער על חורבן הרוח העברי והוא שמח לראות תנועה עברית בין הצעירים היהודים באמיריקה. הוא היה גם המעורר הראשי ליסוד חברת עתה בשם "זרובבל" ושמטרתה להפיץ את דעת הלשון העברית באמיריקה". ואמנם, כשאנו מדפדפים במכתביו של גרשוני מאמריקה, שנדפסו מתחלת שנות השבעים לעתים קרובות ב"המגיד", ותכופות ב"המליץ", אנחנו רואים, כי בכלם בחר לו לענין לענות בו את ירידת הדת הישראלית בין יהודי-אמיריקה ואת זרם הטמיעה המאים לבלוע שם את היהדות. בכעס ובהתמרמרות הוא מדבר על החנוך הלקוי שמחנכים רב ההורים באמיריקה את ילדיהם, והוא מחוה את דעתו בפה מלא, כי חנוך שכזה סופו להביא לידי שמד… גם במאמרו האחרון ב"השלח", שהזכרתיו למעלה, הוא מדבר בלעג שנון על בית-הכנסת של היהודים המתקנים בפילאדלפיה, במקום, שתחת הצרמוניות היבשות והלקוחות בהקפה משל אחרים, קבור הרוח העברי הלאומי. נפעם מרגשי-יגון הוא מספר במרוצת דבריו, כי המטיף שבאותו בית-הכנסת הוכיח את הקהל בנאומו שנשא ביום הכפורים, כי אין להיהודים להחזיק דוקא רק ב"מגן דוד", ועליהם לאחד את ה"מגן דוד" עם הצלב ועם אגן הסהר, ועל-ידי זה יתקשרו עם האנושות כלה. ומי היה יכול לצייר בנפשו, כי גרשוני זה מי ששמש ברבנות בכמה קהלות גדולות, המאמין האדוק והעברי הלאומי הנלהב, היה לפנים בשבתו ברוסיה יהודי מומר, שאחרי-כן התחרט ויברח לחוץ לארץ, במקום שהתגורר עוד זמן רב בין מיסיונרים, עד שבא לאמיריקה, ושם שב אל היהדות באמת ובלב תמים… מעניינות מאד תולדות האיש הזה, המומר לשעבר, והביאוגראפיה שלו נעשית עוד יותר מלאת-ענין על-ידי זה, שהרבה ממאורעות-חייו וגם פרטי השמד שלו ושיבתו אל היהדות פרסם בעצמו בעתונות העברית כדי להטהר מחטאתו בעיני הקהל צבי גרשוני נולד בוילנה בשנת 1811. אביו היה מנכבדי בעלי-הבתים הוילנאיים, בר-אורין ומגדולי-היחש. הירשיל'ה בנו, שעוד בילדותו נכרו בו סימני עלויות, למד אצל טובי מלמדי-העיר. במלאת לו שתים-עשרה שנה, כבר לא נמצא בשבילו מלמד בוילנה, ואז הכניס אותו אביו אל הישיבה המפורסמת של ר' מיילא. כעבור שתי שנים כבר נעשה צר לו המקום גם בישיבה. אז קנה לו אביו לחבר אברך אחד, פרוש, למדן מופלג כמותו וחצי מוסמך להוראה, שאכל יום אחד בשבוע על שלחנו, ושניהם ישבו ללמוד ביחד בבית-התפלה של הגר"א. במשך עת קצרה נמשכו לבות הצעירים זה לזה ויחוסיהם ההדדיים נעשו יחוסי-אחים. והנה אירע מאורע – ומאורעות ממין זה היו אז בוילנה מן המעשים שבכל יום – כי הושפע הפרוש מצעיר בן-עירו, שלמד בבית-התפלה לקצבים וקרא בחשאי בספרי-ההשכלה העברים החדשים, שהיה מקבל אותם מאת אחד ממכיריו, תלמיד בית-מדרש הרבנים, והתעוררה בלבו אף הוא תשוקה אל ספרי-המינות האלה, כמו שנקראו אז בפי היראים. ביום אחד, אחר הצהרים, הביא הפרוש אל בית-תפלתו של הגר"א ספר עברי קטן וינח אותו על הגמרא ויחל לקרוא בו, וכבא גרשוני לא הסתיר אותו ממנו. לא ארכה העת וגם נפש גרשוני חשקה בספרים האלה. עוד מעט ושניהם הזניחו את הגמרא והתמכרו בהתמדה לקריאת הספרים החדשים… עבר עוד זמן ידוע ותחת השפעת האידיאות החדשות, שנתגלו להם מתוך הספרים הללו, הסיחו את דעתם מן הגמרא לגמרי והקדישו את זמנם רק אל הלשון הרוסית, שלמדו אותה קודם בעצמם ובמאוחר בעזרת מכיריהם תלמידי בית-מדרש הרבנים. שניהם החליטו להסתלק מן הקאריירה הרבנית ולהכנס אל בית מדרש הרבנים. הפרוש, שלא היה לו קרוב וגואל בוילנה ולא הצטרך ליטול רשות ממי שהוא, נכנס כעבור חצי שנה אל בית מדרש הרבנים. לא כן גרשוני, שהוכרח ללחום מלחמה קשה וארוכה עם הוריו הקנאים. עבר זמן רב עד שערב את לבבו להודיע את החלטתו לאביו. תיכף אחרי השיחה הראשונה סטר לו אביו על לחייו שתי סטירות חזקות, וכאשר הקשה גרשוני את ערפו ויאמר, כי יכנס אל בית מדרש-הרבנים ויעבור עליו מה, גרשהו הוריו מביתם. גרשוני נכנס אל המחלקה הרביעית של בית מדרש הרבנים, ומשעה ראשונה ואילך יצא לו שם כאחד ממבחרי תלמידיו. כשרונות מזהירים מיוחדים נראו בו ללשונות. בלשון העברית עשה חיל עד להפליא והיה מבעלי-הסגנון המעטים יחד עם חבריו, שנעשו במאוחר לסופרים מפורסמים: אהרן שמואל ליברמאן, ישראל ברנשטיין ואברהם יעקב פאפירנא. לאחר שגמר גרשוני את חק למודו במחלקה השמינית של בית מדרש הרבנים בתור מורה-פדגוג, בא לפטרבורג השכלתו. אז, בימי ממשלת אלכסנדר השני, לא היה קשה כל-כך ליהודים להכנס אל העליונים, וגרשוני נתקבל תיכף אל האוניברסיטה במחלקה הביא אתו לפטרבורג מכתב-המלצה אל הפרופסור חוואלסון, שקרב אותו אליו בעת הראשונה. על פי המלצת חוואלסון השיג גרשוני שני שעורים בבתי נוצרים ממכיריו. אחד משעוריו היה בביתו של פקיד נושא משרה גדולה בממשלה, שלקח אותו למורה לבנו הסטודנט ולבתו תלמידת המחלקה השביעית של הגימנאזיה. התלמידים עשו חיל רב בלמודם וזה הגדיל את חן גרשוני בעיני הוריהם, והוא נעשה אצלם "בן-בית". כעבור עת קצרה התחיל גרשוני להרגיש, כי נמשך לבו לאהבה את תלמידתו… אבל הוא הבין יפה, כי כל זמן שהוא מחזיק ביהדותו, לא תתן לו העלמה הנוצרית את ידה. בלי חשוב הרבה ובלי שום סימן על איזו מלחמה פנימית הלך ביום בקר אחד ונשתמד… מאותו יום נעשה גרשוני עוד יותר מקורב לבני בית הפקיד. לבסוף הגיעה ההתקרבות לידי כך, שהעתיק את מושבו למעון הפקיד. עתה התחיל לבקש לו את ההזדמנות למשוך אליו את לב תלמידתו. אבל מבלי משים, באופן בלתי צפוי לו, התחוללה בלב גרשוני מהפכה נמרצת. פתאום התחילו מכרסמים אותו בחזקה רגשי נחם על הדבר אשר עשה. הוא הרגיש כאלו מכבידים אבני-מעמסה על לבו. גרשוני עצמו תאר את מצב-רוחו בעת ההיא בדברים האופיניים האלה): "…כמעט עברו עלי כחדש ימים במשתה שמנים, משתה שמרים, והנה קול הנוחם דופק על פתחי לבבי, העירני ואפתח את עיני לראות את כל הרעה אשר הבאתי עלי ואת אשר שחתי לנפשי מאוד, ומה אעידה ואצייר מגינת לבב איש רשע כי נעור לראות ולהבין דרכו הנשחתה, למה אשוב ואדמה הכאב הנעכר אשר יביאו עשתונות נוחם אל לב גבר, אשר התאוה הארורה מסכה בו רוח עועים ללכת אחרי מזמות לבו ונכליו הרעים! "כמשוגע ממראה עיני הייתי ואלך שולל כל היום מבלי מצוא מרגוע לנפשי. אם אמרתי אשפוך יין על האש הקודחת בקרבי לכבות אותה, והנה נהפך היין בי ויהי לשמן על מוקד לבבי ויגדל הלהב ויעל עשן-פחדים לי, וכי שכבתי לנוח ואמר תנחמני ערשי, ושנתי נהיתה עלי בחלומות ובחזיונים מבהילים ילדי עשתונותי יומם. לא עליכם, בחורי עמי, לא עליכם להביט ולראות המכאוב הנורא הזה! בהיכלי שרים נהלכתי ויהיו בעיני כקברות אבותי, אשר חצבתי אני ואקברם חיים בם. על מטה סרוחה שכבתי ויהי לי כסתות הארגמן אשר למראשותי כאבני-מגדל, אשר השלכתי על מחמדי-נפשי ואמיתם. רבו מצוקות נפשי, עד אשר נלאיתי הכיל עוד, ואעזוב ארצי ומולדתי ללכת לארצות, אשר חופש הדתות והדעות ישתרר בהנה למען אוכל לשוב אל עמי זה אהבתי ואזנחנו ולקרוא בשם אלהי-אבותי, אל הרחמן, ולהתנפל לפניו שיסלח לעוני כי ולחטאתי כי עצמה ביום בקר אחד עזב גרשוני את פטרבורג ויצא לדרך אך בכסותו לעורו. ברב עמל ויגיעה בא אחרי צרות רבות ורעות לברלין. אבל הוא לא יכל להשאר שם. זה היה בימי מלחמת גרמאניה ואוסטריה, בימים ההם התיחסו בפרוסיה אל בני-הנכר יחס קשה מאד. בלי היות לו תעודת-מסע, הוכרח גרשוני להמשיך את דרכו הלאה. "צר ומצוק – כן מספר גרשוני – מצאוני על דרכי, ועמל ותלאה סבבוני אל כל אשר פניתי. קשה היה עלי מאוד לבקש חנינה באשר לא הסכנתי בזאת, ולעבוד עבודה מי יאסף הביתה איש אשר לא ידענו או לא הוגד לו עליו מאיש מכיר ומודע כי לא גנב ורמאי הוא. ואנכי בלב אמיץ נשאתי עלי את עול התלאות, אשר לקחתי עלי בפחזותי וברע לבבי ולא נטיתי מן הדרך הטוב אשר בחרתי לי עד אשר באתי לונדונה. "על האניה, אשר הלכתי מהאמבורג ללונדון היו כמה אנשים עברים, אשר דמיתי להתרועע אתם ולשאול את פיהם על דברת הארץ אשר באים אנחנו אליה וכתובת מלון-אורחים. אבל טרם הוצאתי את מחשבותי לפועל אדם, מחלת הים החזיקתני ואפול דומם ולא יכולתי להרים ראשי, עד אשר באה האניה אל מחוז חפצה. ויהי אני קמתי ואפתח את עיני לראות את האנשים, והמה לא היו שמה עוד, כי מהרו לעזוב את האניה טרם מצאתי אני את ידי ואת רגלי. מששתי את כלי והנה מעט הכסף, אשר היה באמתחתי לוקח ממני בשכבי אי – חש. אבל תודות השיבותי לה', כי ראיתי את צרור חפצי עמדי. "לא דבר קל הוא – מעיר גרשוני – לאיש אסור העון למצוא חופש לנפשו, ולא בפעם אחת ולא ביום אחד תעשה זאת, כי עונותיו ילכדוהו ועון עקביו כי ישמרנו, ואל כל אשר יפנה ירשיע". וכן אירע, אמנם, לגרשוני. "לונדונה באתי – מספר גרשוני – ומעט חפצי עזבתי אל תוך האניה, כי לא ידעתי אנה אלך ואיפה אשא אותם. כצל בנטותו נהלכתי בחוצות העיר ההומיה ההיא ובין אלפים אנשים התבוללתי, אשר לשונם לא שמעתי והמה לא הבינו לי. בארבעת לשונות חיות דברתי ואל כל איש נסיתי לדבר ככל אשר ידעתי, גם לבני ערב אשר פגשתי נסיתי לדבר עברית, אבל איש לא הבי למדברי. כשלש שעות התנודדתי רעב וחדל-כח ופרוטה לא היתה עמדי בעד פסת לחם. באתי אל בית-מזון ואסיר המטפחת מעל צוארי לתתה בעד ארוחת-לחם, אבל האיש אשר נגשתי אליו, לא הבין את אשר דברתי ויפתח את הדלת ויוציאני אל רחוב העיר ויראני דבר-מה אל צד הרחוב (אחר נודע לי, כי בית משכנות הראני). עודני עומד ומביט בפני האיש אשר דבר בפיו, הורה בידו, קרץ בעיניו להבינני חפצו, והנה איש עובר עלינו ויבט בי. אחרי כן נגש וישאל את פי אם אדבר אשכנזית. אורו עיני לראות איש מדבר שפה, שומע אנכי. הגדתי לו כי עתה באתי וכי בחצות קריה אנוע למצוא מקום ללון, ואל הבית הזה באתי לתת את מטפחת צוארי בעד ככר לחם, כי רעב אנכי ואין לי כל מאומה. ויקחני האיש ויביאני אל ביתו ויאכילני וישקני. אחרי זאת החל לדבר עמדי על דברת מטרתי וחפצי בלונדון, וכאשר הגדתי לו, כי לעבוד עבודה חפצתי, למען החיות נפשי, ענני, כי לא אוכל להשיג כל עבודה באשר איש לא ידעני ושפת הארץ לא אשמע, גם תואר ודמות איש רך ורפה-כח לי. אך שמע נא את אשר אשאלך – הוסיף האיש לדבר: עברי אתה? כן, אדוני! – עניתיו. התאמין באלהי-אבותיך ולעבדו חפצת? בכל לבבי ונפשי. הידעת מה מדברי חוזי ישראל ומחוקקיו? ידעתי מעט. בא נא עמדי, אנהגך אביאך אל בית, אשר יאספוך וילמדוך לקח תורתנו הקדושה, גם לחמך ינתן ומימיך נאמנים יהיו, והיה אם תטיב שאת, תצלח, כי אנשים ישרים ורבי-ערך ישימו עינם עליך לטובה. "מקירות לבי נשאתי חן להאיש רחמני, ובשמחת-לבב הלכתי אחריו, כי דמיתי, כי פקיד הוא על בית הכנסת-אורחים ושמה יביאני, והוא אל הבית אשר תחת משמרת הד"ר עוואלד הביאני. בראשית בואי שם לא לא ידעתי מה משפט הבית וחקיו, ואחרי אשר נודע לי, כי במצודת עוני נפלתי, לא נשאר עוד רוחי בי לעזוב את המקום הזה, כי התלאות אשר מצאוני על דרכי השביתו שאון רוחי ואמר בלבי פה אגורה, ועת בני הבית הזה ישאו תפלתם אל השם אשר יוקירו, אני לאלהי חסדי אהגה והוא יכפר עוני, כי יודע הוא כל אשר עבר עלי על דרכי, גם הוא יורני מה לעשות ואיככה לצאת מכור העוני עת בוא דברו הד"ר עוואלד לא היה בלונדון בעת הזאת, ואחרי עבור חדש ימים שב לונדונה ויבקר את הבית, גם נסה את כחי בידיעות שפת קדשנו ובידיעות הלשונות החיות, ואנכי אף כי לא בכל לבי השיבותי על שאלותיו, מצאתי חן בעיניו ויחל לדבר עמדי על דברת מי-התמורה. אמרתי לו, כי טבול הייתי בארץ-מולדתי, וכי על כן קדמתי לברוח אל ארצות חפשיות, באשר בחלה נפשי בהמטבילים ובעניניהם. ויסרני האיש על פני מדוע לא אמרתי זאת בראשונה, גם דבר עמדי רכות להראות ולהוכיח לי, כי אמונת האנגליקנים נכונה יותר מאמונת הנוצרים מולדתי, וישלחני במכתב-עדות אל ה"פאלסטיין פלעס" ללמוד שמה מלאכה, ובדעתו היה (כאשר נודע לי אחרי-כן) לנסני שנה או שנתים אם אשאר אמון לחברתם אז אדרש לחפצו, כי ידע מאד, כי דל כחי ללמוד מלאכה. ואני נתתי לבי ללמוד שפת הארץ ככל אשר אוכל, כי דמיתי כי בזאת יושע לי, ובימי מגורי "בפאלסטיין פלעס" לא דברתי ולא התוכחתי הרבה על דברת האמונה עם פקידי-הבית, אבל עם הנערים אשר כגילי דברתי ככל אשר עם לבבי ואעיד בם לבלתי יעורו עיניהם הבטחות המדיחים ולקחם, כי שקר המה ואין בם מועיל. ותודות אשיבה לה' מושיעי, כי כמה מהם השיבותי מדרכם. ידעתי כי לשני בחורי-חמד מארץ אשכנז, אשר היו יחד אתי במשכנות העול, כי העוני והלחץ הדיחם כמוני, ואשר דברי ללבבם נגעו ויעזבו את עדת המדיחים וישובו לאלהי אבותם ולארץ-מולדתם. ידעתי כי יגיעו דברי אלה להם ומאד אפצר בם להעיד עלי במקהלות אם אמת בפי ונכוחה בשפתי. כמה נאצות ודברים רעים שמעתי מפיות נערים, אשר אך בלב ולב דברו עמדי למען דעת את הגות רוחי וליסרני על מעללי; גם האחד אמר להכות אותי באגרוף רשע על אשר השיבותי מעון לאחד מרעינו, ועתה הנה גם זה המתקנא קנאת דתו ברח לאמיריקא וישב לעמו ולאלהיו. ומאד אתפלא על פקיד הפאלסטיין פלס כי לא דבר עמדי למטוב ועד רע על מעללי אשר עוללתי שמה. לא ידעתי אם לא הגיעו הדברים לאזניו, או אולי דמה כי בעוד עת וזמן אחליף את דעתי ואת דרכי. "כעשרה ירחים נותרתי בבית הזה. לדבר שפת הארץ ספר אנגלי למדתי, ומוצא לא הראני ה' עדנה ולמגנת רוחי לא אמר הרף. כל עוד בפאלסטיין פלס הייתי לא יכלתי לבקש לי מאומה להחיות את נפשי בעמל ידי, באשר חקי הבית לא ירשו לבני-מגוריו לצאת מפתח השער והלאה עד השעה הששית אחרי הצהרים, וגם מן אז חופש גמור לא ינתן להם, באשר מלמדי שפת הארץ וזמר יבואו, והיה גם הלילה משמר עד השעה התשיעית, ובשעה העשירית יסגרו הדלתות ואין יוצא ואין בא עוד, ותקצר נפשי בי אנה אמצא חופש". יותר מדי ארכו הדברים אלו אמרתי להביא כאן את מאורעות ימי גרשוני באותה הפרטיות, שהוא עצמו מספר אותם. בין מאורע למאורע הוא שופך את נפשו בדברים נלהבים לפני האלוהים ובני האדם בתפלה ובתחנונים כי יסלחו לו על אשר התגורר זמן רב כל-כך בין המיסיונרים ולא בקש לו אמצעים להחלץ מהם ולשוב אל היהודים. ובזה עוד לא יסתפק. והוא פונה אל בני-הנעורים, יראת ה' בלבם, בקריאה, כי ידעו להזהר יותר ממנו ולזכור, כי אמונת-ישראל אינו צעצוע, שאפשר להשליכו או להחליפו באיזה חפץ אחר. לעניני נכבדות רק עצם העובדות מדברי ימי גרשוני, ואותן אשים לפני הקורא בסדרן הנכון. במקרה נודע פעם לגרשוני, כי ישנה בלונדון מוסד מיסיונרי עוד יותר גבוה, שווארץ, הממציא עבודות שונות וגם משרות לצעירים בעלי-כשרון, הנמצאים בבית-המחסה שלו. פעם אחת השתמש גרשוני בשעה הפנויה שיש לו בערב וילך אל הד"ר שווארץ ויבקש ממנו, כי יאספהו אליו, יען כי לא יוכל לאכול לחם חסד והוא רוצה למצוא את פרנסתו בעמל ויגיע כפים. הד"ר שווארץ, שכבר שמע אודות גרשוני וידע, כי הוא אדם בעל כשרונות מצוינים, קבל אותו במאור-פנים והבטיח אותו לאספו אל המוסד שלו אם רק יתנו לו לעזוב את הפאלסטיין פלס. צריך להעיר, כי בעת ההיא, ואפשר כי גם עתה, שררה העומדים בראש המוסדות המיסיונריום השונים אשר בלונדון כעין התחרות. בחרמו ולהביא לידי שמד את צעירי היהודים בעלי-הכשרון, ואך חשד במי, שהוא מטובי תלמידיו, כי הוא חושב לעבור למוסד אחר, השתמש בכל האמצעים, נוחים וקשים, לעצרו במקומו ולבלתי תת לו כזה אירע גם לגרשוני. לאחר שהבטיח אותו הד"ר שווארץ לאסף אותו אל המוסד שלו, התחיל לבקש תחבולות איך להחלץ ממחנכיו הקודמים. ככל שהתאמץ להסתיר את מחשבותיו, התבונן בכל זה מנהל הפאלסטיין פלס בעינו החדה, כי דבר לאט עמו, ומאז התחיל לשמור את צעדיו. הדבר הגיע לידי כך, עד שלא הרשה לו לעזוב את הבית גם בשעת-הערב הפנויה וביום הפנוי האחד שהיה לו בחדש. במצאו את עצמו במצב כל כך דחוק, אמץ גרשוני ביום אחד את לבו ויכנס אל המנהל ויאמר לו, כי אינו יכול בשום אופן להשאר פה יותר, יען כי אינו רואה כאן שום מטרה לפניו, ואין טוב לו בלתי אם אל המוסד אשר תחת השגחת הד"ר שווארץ. בתחלה התקצף המנהל מאד על גרשוני, ואחרי-כן החל לדבר אליו רכות ויפצר בו לבלתי לכת. בדברו הראה לו מכתבים אשר כתב על אודותיו ועל כשרונותיו המזהירים לאנשי רמי-המעלה, ושכבר קבל מהם תשובות מבטיחות, כי ישתדלו להשיג עבורו כהונה בתור כהן הדת. "לשמוע זאת – מספר גרשוני – רחפו עצמותי, כי רעה לי משמרת הכהונה מכל הרעות אשר הבאתי על נפשי". אבל סוף סוף מצא לו הזדמנות להפטר מן המוסד הזה וילך אל הד"ר שווארץ. אולם הד"ר שווארץ לא שמר לו את הבטחתו ולא קבל אותו אל מוסדו, כי הרגיש בו, שלא על נקלה ישפיע עליו לבגוד באמונתו. בעזבו את המיסיונרים ואת מוסדות-התמיכה שלהם נשאר גרשוני שוב בלי-עזרה. הוא התחיל עוד הפעם לשוטט בחצות לונדון ומצבו נעשה קשה יותר ויותר מיום ליום. בראותו, כי אין לפניו דרך אחרת, כתב מכתב של התודות ויגישהו בידו אל הרב הכולל הלונדוני ד"ר נתן אדלר. המכתב, שהיה כתוב בסגנון עברי מצוין, לפי טעם הימים ההם, ומתובל במאמרי חז"ל, עשה על הרב הישיש רושם נמרץ מאד, הרושם הזה נעשה עוד יותר עז כשנכנס עם גרשוני בשיחה וירא כי הוא אדם בעל ארודיציה מופלאת בחכמת ישראל ובמדעים הכלליים. אולם עם כל חמלתו הגדולה של אדלר לגרשוני ועם כל חפצו להשיג עבורו את העזרה הנחוצה, שתתן לו את היכלת להשיג מטרה בחיים, לא יכל להשאיר אותו בקרבתו בלונדון. אדלר ידע הטיב על פי הנסיון, כי אך נפל פעם בידי המיסיונרים הלונדונים והם הוציאו עליו איזה סכום כסף, אם רב או מעט, לא יניחוהו עוד בשום אופן מידיהם, ותמיד ובכל מקום יארבו לו ויניחו כל מיני מכשולים. בשימו את הדבר אל לבו לא יכל אדלר בלתי אם לתת לו הוצאות-הדרך ולשלוח אותו לפאריז עם מכתבי-המלצה אל אחדים מגדולי היהודים שם. בלב מלא בטחון בעתידותיו בא גרשוני לפאריז. בשני השבועות הראשונים נראה, אמנם, באמת, כי פה יבא הקץ לנדודיו ולצרותיו. האנשים, אשר הביא אליהם מכתבי-המלצה מאת אדלר, קבלוהו בסבר פנים יפות, לו התקרבות מרובה. האנשים האלה נועצו יחד על אודותיו והחליטו להכניסו אל "הסורבונה" על מנת לקנות לו שם השכלה מדעית. גרשוני היה כמאושר בעיניו, כי צמאונו להשכלה עוד נשאר בו בעצם תקפו. אולם עברה עת מועטת ובאופן בלתי צפוי קבל גרשוני מיד גורלו מהלומה גדולה, אשר הרסה את כל תקוותיו לימי-אורה. ביום אחד התחילו פתאם מטיביו ואנשי-חסדו מתרחקים ממנו. יחוסם אליו נעשה קר יותר ויותר מיום ליום, והדבר הגיע לידי כך, עד כי מצא ביום בקר אחד את דלתות ביתם נעולות לפניו. ככל שהתאמץ גרשוני למצוא את סבת ההתקררות הפתאומית הזאת, לא עלה הדבר בידו. הדבר נתברר לו רק כעבור שני שבועות. בבאו יום אחד אל בית-מאכל לקח במקרה בידו גליון ישן של עתון עברי-צרפתי, היוצא בפאריז. אך סקר את הגליון, חשכו עיניו, כי נתקלו מבטיו במכתב מלונדון, שמסופר בו, כי איש אחד, גרשוני שמו, שהמיר לפנים את דתו ברוסיה, בא לאחר עשותו כמה מעשי-נבלה ללונדון, ששם נכנס תיכף לבקש עזרה אצל המיסיונרים, שאמר להם, כי הוא נוצרי אדוק. לאחר שקרבוהו המיסיונרים אליהם ופזרו עליו כסף נמלט מהם ובא אל הרב הכולל ר' נתן אדלר, ויסובב אותו בכחש באמרו, כי הוא יהודי נלהב וחרד על דת. כמו שנודע לנו, עלה בידי הנוכל לפעול על הרב הלונדוני לתת על ידו מכתבי-המלצה לגדולי היהודים ממכיריו בפאריז. לפיכך אנחנו חושבים לנו לחובה להעיד ביהודים הפאריזאים האלה, כי יזהרו מנפול בפח הרמאי הזה, שבעולם תחת מסוה האמונה והיראה". ככלותו לקרוא את המכתב הזה, נשאר גרשוני יושב על מקומו כהלום-רעם. רק עתה הבין מפני מה התקררו פתאם היהודים הפריזאים ביחוסיהם אליו. ברגלים כושלות מסערת-רוח יצא גרשוני מאת בית-המאכל. הוא נזכר במה ששמע מפי ר' נתן אדלר, כי אך היה לו דבר מימיו עם המיסיונרים הלונדונים, לא ירפו עוד ממנו ולא יחדלו מרדוף אותו בכל מיני אמצעים. בהרבותו להגות במצבו החליט גרשוני לשלוח את רסן הבושה מעל פניו ולפרסם את ודויו ברבים, למען אשר ידעו הכל על אודותיו את האמת הטהורה, ועל-ידי זה – כך קוה – תעלה בידו להוציא מידי המיסיונרים את הנשק, שהם משתמשים בו נגדו. ככל שהיה קשה עליו הדבר, פרסם גרשוני בשבועון העברי היחיד בזמנו, "המגיד", מאמר גדול, שבו ספר בארוכה את מאורעות ימי חייו מן היום אשר המיר את דתו, ושחתם אותו בדברים המעניינים האלה: "יעידו נא עלי האנשים יקרי-הערך האלה בלונדון אם לא בכל לבי שבתי לאלהי-אבותי ואם קבלתי מידם מאומה בלתי אם הוצאות הדרך לבוא פאריזה. יעיד נא החכם המשכיל כמ"ר חזא"ל) נ"י אם לא בחסר כל יצאתי מלונדון ואעזוב אחרי אנשים רבי-הערך ועמי-הארץ, אשר חפצו ויכלו לעשות טובה עמדי אם לוא הואלתי להותר אתם, וכזאת העשיתי אם לא יקרה בעיני עדת עמי מעדתם? בואו נא וענו בי כל איש אשר ידע מוצאי ומבואי בלונדון ואשר מאמין בשם אלהינו אם לא לזכר שם ישראל כלתה נפשי ואם לא לאלהי אבותי חכיתי שישלח עזרתו לי ויוציאני מבור הרשעה, אשר נדחתי בו בעני! ויעידו נא גם האנשים, אשר הכירוני בזה, אם לא כמשלשה חדשים אתנודד פה בעוני ובחוסר כל, ואם לא זה דברי "טוב לי למות ברעב ובין עמי להקבר מלחיות חיי עני בין המדיחים". מי יתן תבוא שאלתי כי יגלה בקהל דבר תשובתי הנאמנה וינחמו בני משפחתי, אשר בושת כסיתי פניהם במעללי הרעים ולבי הומה להם להשיב שבות כבודם, ותקותי לוא יתן אלוה, כי ממני יראו הבנים בני גילי וילמדו לדעת מה נורא הוא מצב החוטא לעמו ולאלהיו לבל יבאו לכסלה המה". כדי שיעלה מאמרו בקהל את הרושם שהוא מבקש ויעורר אמון מצד קוראיו, הדפיס גרשוני "בהמגיד" בתוספת קיום-דברים מאת המלומד והסופר העברי, שהיה מפורסם בזמנו שניאור זק"ש, שישב אז בפאריז. בתוך יתר דבריו כותב זק"ש על גרשוני: "הנני מעיד עליו נאמנה, כי מאז הכרתיו הנה וראיתי את דרכיו ואתבונן עליו, אנכי הרואה, כי הוא איש נאמן רוח ואמת יהגה חכו, כי שב לאלהינו בתשובה שלמה וגמורה, והוא מתנחם על מעשיו העוברים ומתחרט עליהם באמת ואמונה ולא ישוב עוד לכסלה ולא יאמר עוד: אחטא ואשוב. ומצוה רבה היא במאד מאד לקרבו ולאמצו ולחזק ידיו באלהים, כי יבקשו לו מקום מנוח לפרנס עצמו בכבוד בכשרונותיו הרבים, כי ידיו רב לו בלשונות שונות ומדעים רבים, וגם עשר ידות לו בלשוננו הקדושה אשר לא שכחה והמאור שבה למוטב, וגם זכות משפחתו, משפחת רם בישראל, עמדה לו. אנא, אחינו, אל תמסו את לבבו ולא תבא את השב לאחוזתנו דתנו הקדושה בלב שלם ורוח נכון. אל תזכרו לו עונות ראשונים, כחסדיכם זכרו לו עתה, כי הוא היום כאחד מאחינו בני ישראל. קראו לו: אחינו אתה, אחינו! קראו לו למאכל לחם אתכם בל יגוע ברעב חלילה… רחמוהו נא ומן השמים ירחמו עליכם! ואל נא תבושו במקום שבעל התשובה הזה עומד, וקבלוהו בסבר פנים יפות". מאמר-הוידוי של גרשוני עם הסכמת שניאור זק"ש עשו רושם גדול. מאותה שעה ואילך פתחו לפניו גדולי היהודים בפאריז שוב את דלתות ביתם. אבל גרשוני לא חפץ עוד להשאר בפאריז. הוא ירא עדיין מרדיפות המיסיונרים. באחרונה נתעורר בו החפץ לנדוד לאמיריקה. גם זק"ש מצא לפניו את הדבר לנכון, ועל פי השתדלותו נתן לו ועד חברת "כל ישראל חברים" סכום-כסף ידוע להוצאות דרכו אל הארץ החדשה. בניו-יורק נמצא גרשוני בשתי השנים הראשונות במצב רע. האנשים, אשר הביא אליהם מכתבי-המלצה מפאריז, הראו לו אך התקרבות מועטת. עת ידועה היה מצבו דחוק כל-כך, עד כי נשכר במחיר מצער להיות שומר במשכן-קיץ. בהמשך הזמן התודע אל איש אחד בר-אורין, יליד וילנה, והוא המליץ עליו לפני גבאי בית-תפלה קטן, כי יקחוהו להם למטיף. גרשוני נשא את נאומו הראשון למבחן, והפיק רצון מאת כל קהל-המתפללים. אבל לא ארכו הימים ולגרשוני קם מתחרה בדמות אברך אחד מפולין, שהיה קרוב ממשפחתו לנשיא העדה. אז נחלקו המתפללים לשני צדדים נלחמים זה בזה. האחד נטה אחרי גרשוני והשני החזיק במתנגדו. בין כך התחיל האברך הפולני מנקר ומחטט בעברו של גרשוני, עד אשר הגיעו בחיפושיו אל מקרה-השמד שלו. תיכף העמיד האברך קול זועות. אז הוציא גרשוני מכיסו את גליון "המגיד" עם מאמר-הודוי שלו. אבל מאמרו מלבד שלא הועיל לו, גם הזיק. בני העדה הקטנה לא חפצו להחזיק בתור מגיד אדם שהיה מומר מלפנים, והדפו אותו ממשרתו. אז נעשה מצבו שוב קשה מאד. להגדיל את סאת שברו נמצא האחד, ששלח אל "המגיד" קורספונדנציה מניו-יורק על-דבר מעשה-שערורה שהיה שם במשומד, שהתחפש ליהודי נאמן ונתקבל למגיד בבית-כנסת. לא נתברר הדבר, אם לא ידעו במערכת "המגיד" במי מדובר בקורספונדנציה זו, או כי חשב העורך, שהיה כידוע חרד קיצוני, כי אין למי שהיה מומר, אפילו אם כבר חזר אל היהדות, להרשות לעצמו לקבל משרת מגידות, הדורשת מאת בעליה מדה מרובה של יראת שמים… איך שהיה הדבר, עובדה היא כי המכתב הניויורקי נדפס ב"המגיד" והיה לגרשוני כמהלומת-רעם. אלו אירע מאורע כזה לאחר, כי אז היה עובר עליו באין ברירה בשתיקה וממהר לנוס מבית-הכנסת וממשרת המגידות לכל אשר ישאוהו עיניו. אבל גרשוני התעורר מיד ממבוכתו וידיו לא רפו. ולא עוד שקבל על עצמו להוכיח למתנגדיו, כי הוא, אף על פי שהיה משומד, עוד שמו הטוב שמלפנים הולך לפניו, וכי דוקא בקן התורה והיראה, ברוסיה, מתיחסים אליו עוד היום יחס של כבוד והערצה. והוא הוכיח את הדבר, בהשתמשו לכך בשני אמצעים. קודם כל השיב אליו את כבודו במאמר נלהב, שפרסם אז לא "בהמגיד", כי אם בעתון יותר נפוץ ויותר חשוב ממנו, הוא "המליץ". במאמרו זה לא הצטדק עוד, כי אם נעשה בעצמו קטיגור לאלה, הרודפים אותו בגלל שגיאה שעשה רק מקלות דעת של נוער, ושכבר נטהר ממנה לגמרי. המאמר היה כתוב בסגנון כל-כך חריף, עד כי בקרוא אותו אחיו הצעיר של גרשוני ברוסיה, נבהל מאד. הוא ירא, כי במאמרו זה יעלה עליו גרשוני את חמת של באמריקה. זה נראה מתוך פליטון אחד, שפרסם גרשוני כעבור זמן קצרה ב"המליץ" בצורת מכתב לאחיו. באותו פליטון כותב גרשוני, בתוך שאר דברים: "הנך מתפלא איך נועזתי העמוס עונות כל-כך הרבה, לדבר בלשון כזו. אל תירא; עוד מעט ויוכחו יהודי-אמריקה לדעת, כי עד היום אני עולה בבקיאות ובחריפות על הרבה מאלה, שמשמשים אצלם בכתר רבנות". כמו שנתברר אחרי כן התכוון גרשוני בדבריו האחרונים לעובדה זו: הוא נזכר, כי בנעוריו נזדמן פעמים אחדות בבית אביו בוילנה עם הגאון המפורסם ר' יוסף בר סולובייצ'יג, שהיה אז רב בבריסק דליטא, וכי בכל פעם היה מתפלפל אתו בתורה ושומע מפיו דברי-תהלה לעצמו. בלי חשוב הרבה ישב גרשוני ער כל הלילה וכתב על ספר כמה חדושי-תורה עם תוספת של "שאלות ותשובות" בענינים רבי-הערך, ולמחר שלח אותם על-ידי הדואר אל הרב הבריסקאי. לא נודע אם היתה אז לר' יוסף בר איזה מושג על-דבר עברו של גרשוני וידע עם מי יש לו עסק. אבל עובדה היא, כי כעבור זמן ידוע קבל גרשונו מר' יוסף בר תשובה מפורטת וכי קרא אותו במכתבו בשם "הרב הגאון"… דבר זה נשמע מיד לא רק בבית-התפלה, אשר נבחר בחוגים יותר רחבים של החרדים בניו-יורק. זה הביא לידי-כך, שנמצאו כמה אנשים נכבדים, אשר הראו לגרשוני התקרבות מרובה, ובעזרתם היתה לו מעתה יותר נקל לקבל איזו משרה דתית, שנשא את נפשו אליה בתחלה, כשהרגיש את עצמו עדיין עזוב ועלוב ולא היה לו מוצא גם למזון סעודה אחת. אבל בינתים נזדמן לידו ענין אחר לענות בו, שנעם לו ביותר. בדעתו על בוריה לשון אנגליה, החליט לנסות את כחוב ז'ורנאליסטיקה האנגלית. ביום אחד הביא גרשוני את מאמרו הראשון למערכת עתון עברי-אנגלי. המאמר ישר מאד בעיני העורך, אבל הוא סלק את עצמו מתת לגרשוני שכר-סופרים. לסופרים טירונים – כן אמר לו העורך – אינו משלם כלום. גרשוני, ככל שהיה נצרך לכסף, לא פסק בכל זה מהביא לו מאמרים, כל אחד יותר יפה ויותר מעניין מחברו. מאמריו היו ברבם במקצע חכמת-ישראל, בהיסטוריה ובבקרת. אולם מעת לעת כתב גם מאמרים בשאלות-הזמן, וכמעט כולם היו מחאות חריפות נגד היהדות האמיריקאית הנסחפת בזרם הטמיעה, ותהלות ותשבחות לסדרי החיים ברוח זה פרסם גרשוני בעת ההיא מכתבים גם ב"המליץ". זה הביא לידי כך, שמעט, מעט התחיל גרשוני להתפרסם בניו-יורק, וביחוד בין הז'ורנאליסטים. הוא קבל הזמנות לעבוד באחדים מגדולי העתונים האנגלים. על-ידי זה הוטב הרבה מצבו החמרי, מה שהועיל לעורר בו את חשקו משכבר הימים לכונן לו מעמד בחיים בתור מלומד ואיש-המדע מומחה למקצע ידוע, הוא מקצע הפילולוגיה וההיסטוריה. אבל הגורל לא חדל לרדוף את גרשוני. בשעה שהיה לבו בטוח, כי אך הציג כף רגלו על אדמת-אמיריקה, נשתחרר על-ידי זה מידי המיסיונרים שחרור עולמי, – באותה שעה לא פסקו עדיין המיסיונרים הלונדונים לארוב לו כדי לתפשו. כנראה חשבו את גרשוני ל"דג שמן", אשר קוו להפיק ממנו בעתיד תועלת מרובה לעצמם, והשתמטו מתחת אפוטרופסות היתה להם כמהלומה קשה מאד, ויחשבו עליו מחשבת-נקם. ביחוד נתעוררה עליו חמתם לאחר שנודע להם תוכן הודוי, אשר פרסם בעתונות העברית, ושהמטיר בו אש וגפרית על והעיד בבני-הנעורים להזהר מהם ולהשמר מנפול בחרמם. ביום אחד קבל גרשוני הזמנה לבוא אל לשכת-הפוליציה הניו-יורקית. שם הראו לו תביעה בכתב מאת בית-הדין הלונדוני, לשלם תיכף להמוסד פאלסטיין פלס, הנמצא תחת הנהלת הד"ר עוואלד, סכום של מאתים לטראות שטרלינג, שהוא חיב לו על-פי שובר חתום בחתימת-ידו. גרשוני נזכר, כי ביום הראשון לאחר שנתקבל אל בית-המיסיונרים בלונדון, נתנו לו לחתום על כתב, שבו נאמר, כי בעזבו את המוסד עליו עליו במשך העת, שהתכלכל שם. אבל אז – את זאת הוא זוכר בוודאות גמורה – אמרו לו, כי השובר אינו אלא צרמוניה גרידא, וכי את הכסף לא ידרשו ממנו לעולם. בהבינו יפה, כי אין זה אלא מעשה-נקמה מצד המיסיונרים הלונדונים וכי טענותיו, שלא היתה זו אלא צרמוניה גרידא, לא תועילנה לו, ירעה לו נפשו מאד, יען כי מעט הכסף אשר הרויח מעבודתו הז'ורנאליסטית, הוציא לצרכי מחיתו ובכיסו לא נשארה לו אפילו פרוטה לפורטה. גרשוני ספר לראש-הפוליציה על-דבר מצבו הקשה ויבקש ממנו לתת לו ארוכה לזמן קצר, ובקשתו נתמלאה. גרשוני ידע, כי אם לא ישלם את הכסף לזמן המוגבל, יושם בבית-האסורים, ואפשר שגם ישלחו אותו לאנגליה, והוא התחיל ליגע את מחו כיצד ובאיזו אמצעים להשיג את סכום-הכסף הנחוץ לו. אפשר שהיה מגלה את לבו לידיד ומבקש עזרתו, אבל קשה היה לו לעורר בזכרון מי שהוא, וביחוד של יהודי חרד – כי ידידים בין חפשי-הדעות לא היו לו ולא אחריהם – את ישיבתו המעציבה בין המיסיונרים. ככל שקרב לבוא היום, שהוגבל לו מאת ראש-הפוליציה, כך נעשה מצב רוחו מדוכא יותר ויותר. אבל במקרה נזדמן לו לקרוא בעתונים מודעה מאת קהלת-היהודים הקטנה בעיר-השדה מייקאן-גוא, המבקשת לה רב, גם מטיף יפה. גרשוני לא חשב הרבה וימהר ויסע לשם, ויראה לגבאי הקהלה את חליפות אגרותיו בעניני "שאלות ותשובות" עם ר' יוסף בר הבריסקאי וגם מכתבי-המלצה מאת איזו אנשים מפורסמים מנכבדי ניו-יורק, וישא בבית-התפלה שנים, שלשה נאומים ביהודית ואנגלית, אשר מצאו חן בעיני ראשי-הקהלה, ונתקבל מהם לרב. אז בקש וקבל מאת הקהלה סכום הגון בתור דמי-קדימה, ותיכף נסע לעת קצרה לניו-יורק "לעשו ליקבידאציה לעסקיו". שם צרף אל דמי-הקדימה סכומים קטנים, אחדים ממכיריו, וכך עלתה בידו להכניס אל הפוליציה את כל הסכום, שתבעו המיסיונרים הלונדונים ממנו, עוד שני ימים קודם לארוכה, אשר נתנה לו. בשעה – כך כתב גרשוני במכתב לאחיו – ששלמתי בהכנסתי הרבנית את הוצאותי על הכהונה הנוצרית, הרגשתי את עצמי מצד אחד מדוכא כלי, ומצד שני חשתי בנפשי, כאלו נגל מעלי הר-אלף"… במייקאן-גוא הרגיש גרשוני את עצמן משעה ראשונה ואילך לא כל כך יפה. מלבד אשר הקארירה הרבנית בכלל לא השביעה אותו רצון, והוא נדחף בכח איתן אל העבודה הספרותית, לא יכל גם בתור רב לחדש בקהלהו מה שמצא לטוב. הקהלה ברב מנינה וברב בנינה היתה של יהודים הדיוטים שטופים במסחר ובפרקמטיא ואין עיניהם כי אם על בצעם, ולפיכך קשה היתה לו הישיבה ביניהם מאד. קרוב לחמשה ירחים ישב גרשוני במייקאן-גוא וישב לניו-יורק. בניו-יורק היה גרשוני משך עת מועטת מטיף בהיכל "עמנואל". משם נתקבל לרב באטלנטה. כעבור שתי שנים נלקח לרב מאת חברת "בני-שלום" בשיקאגה כבר נתנה האפשרות לגרשוני לעסוק הרבה בספרות. הוא הוציא שם בתרגום עברי את הפואמה המפורסמת של לונגפלו "עקסצלסיור", כרך של ספורים כתובים אנגלית בהשקיעו את עצמו יותר ויותר בספרות, סלק את עצמו לבסוף מן הרבנות לגמרי. בשנת 1882 בא לניו-יורק, והפעם נשאר שם עד מאז התמכר גרשוני רק אל עבודת-הספרות. מלבד ה"מכתבים מניו-יורק", שפרסם על הסדר בעתונים העברים, ושעשה בהם תעמולה נמרצת להרעיון העברי-הלאומי ולחבת הקנינים התרבותיים של האומה הישראלית, הוציא גם ספרי-מדע וביחוד בלשון האנגלית. בין שאר דברים תרגם ללשון אנגליה גם אחדים מספורי הרומאניסטן הרוסי טורגניוב והפואמה הסאתירית המפורסמת של מרדכי אהרן גינצבורג "תקון לבן הארמי". בשנות התשעים הראשונות היה גרשוני עוזר גם היהודיים, היוצאים בניו-יורק. חפצו הכביר של גרשוני, שכל-כך הרבה נשא וסבל עליו, נתמלא. על עמודי ספר דברי ימי ישראל נרשם שמו בין הבנים המסורים והנאמנים לעמם. בסוף שנות הארבעים למאה החולפת נתפרסם ביחוד בין טובי הנערים אשר בגרודונה שמו של העלוי בן עשר השנים אשר'קה שאפירא. אביו הסוחר היה חרד נלהב וקנאי, קיצוני ועם זה אדם קשה, זורק מרה בתוך ביתו ומפיל חתיתו על אשתו וילדיו. אשר'קה, שהצטיין מטבעו במזג חם ובנפש סוערת, היה בילדותו שובב גדול, ועל-כן יסרהו אביו אביר-הלב מוסר אכזרי, מלבד אשר מסר אותו לחדרי מלמדים קפדנים ונוהגים עם תלמידיהם בעריצות, שלא הניחו מעולם את הרצועה מידם. בגמרו את למודיו בחדר היה אשר'קה מבלה את יתר עתותיו בבית-המדרש. תמיד נמנע מהשאר בבית עם אביו, וביראו לבקר את חבריו במעונם, בחר לו לשבת בבית-המדרש ולשוחח עם הבחורים הצעירים, הלומדים שם. השיחות הללו היו מתחילות בדברי-תורה ומסיימות בעניני-חול. אצל אחד הבחורים הללו ראה אשר'קה פעם אחת ספר עברי מן החדשים, ויקחנו מאתו למקרא. מאז נתעוררה בו תשוקה כבירה לקריאת ספרים כאלה, ואך היתה לו שעה פנויה, כבר נמצא אצלו ספר קטן ויקרא בו. ביחוד חשקה נפשו בשירים. שירו של לטריס "יונה הומיה" עשה עליו רושם חזק מאוד. כמובן קרא את הספרים האלה בחשאי; הוא ידע והבין, כי יהודים כאביו חושבים לספרי-מינות. אבל פעם אחת – הוא כבר היה אז נער כבן ארבע-עשרה – תפש אותו אביו בהגותו בספר כזה ויחלק לו חבלים באפו. פעם שניה מצא אותו אביו כשהוא יושב וכותב שיר, ויכהו מכות נמרצות, עד כדי כמעט מת תחת ידו; אבל לאשרו נכנסו באותו רגע אנשים זרים אל הבית ויצילוהו. אבל אשר'קה הסכין את עצמו לתנופות יד אביו; הוא נשא את בשרו בשניו ויוסף לקרוא ספרים עברים ולכתוב שירים. מעט, מעט התחיל מתרשל בלמודו ובגלל זה היה מלמדו דש את בשוטים. אולם גם זה לא הועיל. אז הוציא אותו אביו מן החדר ויביאהו בברית הנשואין עם עלמה מאחת העיירות אשר בסביבות ביאליסטוק. לאחר חתונתו לקחהו אליו להשתתף בעסקיו. עם זה לא גרע את עיניו ממנו וישגיח עליו, כי ילך בדרך הישר. בבוקר לאחר התפלה צריך היה אשר'קה לשבת שתי שעות בבית-המדרש וללמוד, בין מנחה למעריב הוזקק לשמוע שיעור ב"חיי-אדם", ובכלל נטל עליו להתהלך תמים עם יראים וחרדים, להמצא אתם במחיצתם וללכת בדרכם. אבל אשרק'ה נמשך אחרי הספרים הקטנים ולשיריו, וחייו החדשים היו עליו למשא. את כל מערכי-לבבו אז שפך בשיריו, שהיה כותב אותם בשעה מאוחרת בלילה, כשכל בני-הבית כבר היו ישנים. פעם אחת קרה, כי בכתבו את שיריו נרדם. לפנות בוקר יצא אביו מחדרו וכראותו אותו ישן על גבי הניר, הוציא אותו בלאט ויקרא את הכתוב בו, וכרגע עלתה חמתו על אשר'קה עד להשחית. מאותה שעה ואילך באו לאשר הצעיר ימים של יסורים נוראים, יסורי הגוף והנפש. אביו הציק לו בלי-חמלה ובעריצות מרובה, ולא הרפה ממנו לרגע. אבל סאת צרותיו עוד לא מלאה. פעם אחת – זה היה ביום השבת בבוקר בשעת התפילה, נפל, במקרה, משק טליתו של אשר ספר קטן על הארץ. אביו, אשר עמד אצלו בצד המזרח, השח וירם את הספר ויניחהו בכיסו בבואו את ביתו הוציא את הספר מצלחתו וירא, כי הוא אחד מחלקי "עיט צבוע" של מאפו, שהיה מפורסם אז בחוגי היראים לאפיקורס ומין. האב התאנף כל-כך, עד כי מבלי חשוב מחשבות הרבה הניח את אשר על הספסל ויסר מעליו את מכנסיו ויספוג לו מלקות אחדות ברצועה שבידו ולעיני אשתו הצעירה… עוד אשר נשוא. למחרת שבר את ארון-הכסף אשר לאביו ויוצא ממנו כמה מאות רובלים ויברח מגרודנה. מגרודנה ברח שאפירא הצעיר על-מנת לבוא לווינה, במרום שגר אז עורך הירחון העברי "השחר",פרץ סמולנסקין, שהיה באותו זמן "אלילם" של פרחי-המשכילים. כך יעץ את שאפירא חברו היחיד בגרודנה, שהיה שופך תמיד לפניו את מרי-שיחו ומגלה זה היה אברהם שלום פרידברג, שנתפרסם בהמשך הזמן לסופר ולזו'רנאליסטן עברי. סמולנסקין היה מקרב אליו תמיד, עד כמה שמצאה ידו, את כל המשכילים הצעירים, וביחוד יודעי-עברית שבהם, שבאו מרוסיה לווינה לבקש להם תכלית בחיים. הוא נהל את הצעירים האלה בעצתו ויורה להם את המעשה אשר יעשו: אם להשתלם בלמודים או ללמוד איזו אומנות, איש, איש מהם לפי כשרונותיו. בשביל אלה, שהיו נכנסים לבתי-הספר השונים שבווינה, או לבתי-האומנות, היה סמולנסקין משתדל לפני הקהלה הישראלית, או לפני מנהלי מוסדות של צדקה אחרים, כי יקצבו להם פרס חדשי. שאפירא הבליט נטיה מיוחדת ללמוד מלאכת-מחשבת, ויבחר לו את מלאכת הצלום. כעבור עת קצרה למד לדעת את המלאכה הזאת על בוריה, ומוריו מצאו בו כשרונות מיוחדים לאותו מקצוע. אז התחיל מתגעגע אל רוסיה והחליט לשוב אליה. בטרם צאתו מווינה שלח לאשתו גט-פטורין. בהרגישו את עצמו מצוין באומנתו החליט שאפירא להתישב בפטרבורג ויקוה, כי תעלה בידו למצוא לו שם עבודה אצל אחד הצלמים. אבל תקותו לא נתקיימה. כבואו לפטרבורג נשאר בלי פרוטה לפורטה ולא היה לו לחם לאכול גם מקום ללון. כל הלילה שוטט הלוך ושוב ברחוב נווסקי עד אשר עיף וישב על אחד הספסלים לנוח וירדם. פתאום הקץ משנתו: שוטר משך אותו בשרול בגדו ויקרא אליו ברוגז: "פה מותר לטיל, אבל לא לישון!" שאפירא הוכרח לעזוב את הספסל ולהתהלך בחוצות העיר עד עלות השחר. כך עברו ימים אחדים. הרעב והנדודים ענו את כחו מאד עד כי לא יכול עוד נשוא. אז גמר אמר להכנס לחנות של מכלת ולגנוב ככר-לחם. כבואו אל החנות נדמה לו, כי רואה לעשות, וימהר ויצא החוצה. לאשרו נזדמן לו איש, שהכרת פניו העידה על טוב לבו, ויסתכל בו מבלי בקש ממנו דבר. האיש הזה הבין, כי רעב הוא, ויושט לו מטבע של חמש אגורות. שאפירא התנפל על המטבע ויקן לו פרוסת-לחם ויבלענה בעודה בכפו. בהמשך הזמן נודע, כי האיש הנדיב ההוא היה עורך-הדין המושבע טיקטין מאודיסה. לאחר הרבה ימי-עוני השיג לו קרן-זוית בבית אכר אחד, לאכר זה היתה בת צעירה תופרת לבנים. היא היתה עלמה טובת-לב, ושאפירא נקשר אליה והיא אליו. הוא למד אותה קרוא וכתוב רוסית, אבל דתו ולקחת אותה לאשה. כשנודע לאבי-העלמה, כי היא אוהבת איש יהודי, גרש אותה ואת שאפירא מביתו. שאפירא חלה במחלת הטיפוס והובא לבית-חולים, והעלמה שכרה לה חדר לעצמה. בלילה היתה יושבת ותופרת וביום היתה הולכת מהלך של עשר ווירסטאות לבקר את שאפירא בבית-החולים ולהביא לו את השקויים והמזונות, שהוזקק להם על-פי מצות-הרופאים. כאשר נודע לשאפירא, כי אהובתו הרה ללת, אחזתהו פלצות. זה הגביר את מחלתו, והרופאים כבר נואשו מחייו. הרבה ענויי-נפש גרם לו בחליו הרעיון המר: מה יהיה מעתה גורל העלמה האומללה, אשר גרש אותה אביה מביתו בגללו, וגורל הילד אשר בבטנה? באחרונה החליט, כי מאחר שימיו ספורים (דבר זה היה ברור לו) אין טוב לו בלתי אם להתנצר ולבוא אתה בברית-הנשואין, למען אשר יקרא שמו עליה ועל הילד, שתלד בקרוב. כראות העלמה, כי מצב החולה הולך הלך ורע, שלחה לקרוא לכהן. אך ראה שאפירא את הכהן הבא אל חדרו, חשכו עיניו וזעה כסתה את פניו. אולם הוא התחזק והתחיל מתווכח עם הכהן. בשעה שספר לו הכהן על-דבר מעשי-המופת, שעשה משיח-הנוצרים, אמר לו שאפירא, כי הוא בשכלו הבהיר אינו יכול להבין "מופתים" כאלו, וכי לפי דעתו קלוטים הספורים האלה מן האויר ובדוים מלב, כדי להוליך בהם שולל את ההמון. וכן הוסיף שאפירא להתווכח עם הכהן, עד שהגיד לו האחרון, כי אם קשה לו לתפוש את הדברים בשכלו, די יהיה אם רק יאמין בהם. "אם כן – קרא שאפירא – הן לא נצטרכת להכביד עלי דבריך ולהבינני את אשר גם אני גם אתה לא נוכל להבין, ודי היה לך לאמר לי בפשיטות, כי כאן העיקר רק האמונה. מדוע, אפוא, הוצאת לחנם את רגעי הספורים ואת עתך, היקרה כל-כך? הכהן חרק שן ויאמר ללכת. אבל העלמה התחילה מתחננת מתוך דמע אל שאפירא ואל הכהן, כי יחדלו להתווכח וכי יגמרו את אשר החלו. שאפירא שתק, והכהן הביא אותו בברית אמונת-הנוצרים ובברית-הנשואין עם בת-האכר. לאסונו נתרפא שאפירא ויקם מחליו ונשאר משומד – דבר שהצטער עליו כל ימי בעת הראשונה לאחר שהבריא, התפרנס שאפירא משכר מלאכת אשתו הצעירה, כי לא עלתה בידו למצוא לו עבודה אצל צלם. בכל מקום שבא להציע את עבודתו, קבל מענה, כי אין צורך בה, כי אין מקום פנוי. אבל ביום אחד קרא, במקרה, ב"גולוס" הודעה מאת אחד הצלמים, המבקש לו ציר. שאפירא, שידע יפה את האומנות הזאת, הלך תיכף אל הצלם. באותה עת שלמו בפטרבורג בשכר הציור למעלה ממאה רובל לחידש. לאחר שספר שאפירא להצלם על-דבר מצבו הדחוק מאוד, העמיד הלה פנים של רחמנות ויאמר, כי בשעה שפרסם את הודעתו ב"גולוס" נדמה לו, שזקוק הוא לציר מתקן פוטוגראפיות, אבל עכשיו אין לו עוד צורך בו; אפס כי מחמלתו עליו נכון הוא לספחו לעבודתו ולשלם לו חמשה ועשרים רובל לחודש. התשובה הזאת הכעיסה את שאפירא מאד, ומבלי שים לב לרוע מעמדו מצא בו די עוז-רוח להטיח דברים כלפי הצלם וירק בפניו וילך לו. טוב היה לו לרעוב ללחם משבת במחיצה אחת עם האכספלואטאטור הנבזה כן התענה שאפירא הראשונה. בין כה ילדה לו אשתו בן. זה הפריע אותה זמן רב מעבודתה, ועל-ידי-כך נעשה מצבו של שאפירא קשה מאד. מרוב מצוקת-נפשו לא לשבת רגע בבית, ומאז הבוקר עד הערב שוטט בחוצות עיר הבירה, וידפוק על דלתות כל הצלמים אשר בפטרבורג, אבל – לחנם. ביום אחד נכנס לביתו צלם יהודי – ליאון חאצקלוויטש שמו. את חאצקעלעוויטש זה כבר בקר שאפירא פעמים הרבה, ובכל פעם שב ממנו ריקם. בהכנסו אליו הפעם מצא אותו כשהוא עומד בפאוויליון עם תמונה גדולה בידו והוא עסוק בשיחה עם שני הצירים, העובדים אצלו. כראות חאצקעלעווטיש את שאפירא, שאלהו, "אפשר שיכול אתה להשיא לנו עצה בדבר?" כמו שנתברר היתה זו תמונה שיצאה מתחת ידי הצלם בלתי מתוקנת; אבל גם הצלם גם עוזריו לא יכלו לעמוד בשום אופן על מה שצריך תקון ולא הבינו איך ובמה לתקן את החסרון. אולם די היה לשאפירא לסקור את התמונה סקירה קלה ושטחית כדי לתפוס תיכף את לקויה. עם זה העיר להם שאפירא איזו הערות בנוגע להאמנות הפוטוגראפית, והערותיו כמו גלו להם ארץ חדשה ושמים חדשים. ולבם נרעש בהם עוד יותר כשישב שאפירא והתחיל מתקן את התמונה ומחדש בה חדושים, עד שיצאה מתחת ידו כבריאה חדשה לגמרי מצוינת בחן האמנות השפוך עליה. למחר התחיל שאפירא עובד אצל חאצקעלעוויטש, ובמשך עת קצרה הספיק למשוך לעבודתו האמנותית את תשומת-לב הקהל, ומעט, מעט התחיל בית-הצלום הזה הולך ומתפרסם בפטרבורג יותר ויותר ומספר הבאים אליו להצטלם הלך הלוך ורב מיום ליום. אז לקח לו חאצקעלעוויטש את שאפירא לשותף בעסקו. כעבור שנתים ימים נפרדו זה מזה, ושאפירא פתח לו אז בית-צלום מיוחד לעצמו, וביפי-עבודתו משך אליו לקוחות הרבה, וביחוד מבני מרום האריסטוקראטיה הפטרבורגית. במשך שתים, שלוש שנים נעשה שאפירא היותר מפורסם בעיר-המלוכה. הוא התחיל מקבל הזמנות מאת גדולי שרי-המלכות ומכל המיניסטרים, וכן הלך וגדל, עד שנהיה לצלם האקאדמיה לאמנות והנסיכה הגדולה הלנה פאבלובנה. כך עשה לו שאפירא בפטרבורג גם שם גדול גם עושר רב. הוא נסחף כולו בזרם החיים החדשים, ואת הישן שכח לגמרי. אם יש אשר נזכר לפעמים בעברו הקרוב, היו מבריקים אז בעיניו זיקי-נקם. באותם הרגעים היה מצייר לעצמו את אביו העריץ כשהוא מפרפר ביסוריו הקשים בראותו, כי אשר'קה שלו, העלוי שמלפנים, שהתברכו בו ואדם התנצר ולקח לו ריבה נוצרית לאשה. מלבד זה רחקו מחשבותיו מן היהודים והיהדות, ולא התעניין בהם כלל; הוא התרגל לחברת בני עם-הארץ, והרגיש את עצמו בה יפה מאד. כן הלך ונמשך עד שנות השבעים האחרונות, בשעה שהליבראליות הרוסית התחילה הולכת וקרבה לקצה ואת מקומה ירשה האנטישמיות הצבורית, שגררה בעקבותיה גם את המדינית. אכילת-היהודים נעשה לחזיון של יום יום על עמודי גדולי העתונים הרוסים. הללו זרקו לרחוב סיסמה: "היהודי הולך!" ובזה כוונו להפיל פחד על הקהל הרוסי ולהזהירו, שישמר לנפשו מפני העלוקה, המוצצת את דמי האוכלסין הנוצרים. הזמזומים שאינם פוסקים של העתונות האנטישמיית הגיעו באחרונה גם לאזני שאפירא. בתחלה עשה את עצמו כלא שומע, ויגרש מעל פניו את מאמרי-הרעל, כמו שמגרשים זבובים טורדים. אבל לא ארכו הימים והוא ראה ונוכח, כי הסביבה כלה הולכת ונעשית ספוגה שנאה משונה, שנאת-פראים ליהודים, והיא מאימת לבלוע את כל הנושא עליו צלם יהודי וסימני מוצא יהודי. ושאפירא נרעש – נרעש עד מעמקי נשמתו. עצמו נעלב מאד, וכמו נפל מבלי-משים מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. מאותה שעה התחיל בקרבו פרוצס של חרטה והרהור-תשובה, שנגמר אצלו בשיבתו הפנימית הגמורה אל העם תיכף לאחר ששב שאפירא אל העם העברי, נתעוררה בו חבתו הישנה אל הלשון העברית, אשר לא התעניין בה מיום שעזב את ווינה. כל העת שנמצא שאפירא בסביבתו של סמולנסקין, עוד הוסיף לכתוב את שיריו; לפי השמועה גם הניח שם את היסוד ליצירה פיוטית בשם "האב והבן", שצייר בה את חייו המעציבים בבית-אבותיו, ושנשארה אצלו מפני כמה סבות בכתב-יד ולא נתפרסמה בדפוס מעולם. כבאו לפטרבורג, במקום שנתלש מן העבר ונסחף בזרם חיים חדשים וזרים, נבלעה בזרם זה גם אהבתו אל הלשון העברית. עתה שבה בקרבו האהבה הזאת לתחיה וביתר עז, והיא שהחזירה אותו גם לשיריו. רושם נמרץ מאד עשה על קהל הקוראים העברים שירו הראשון של שאפירא "אל משוררי בת עמי", שנתפרסם בדפוס שנת 1878. משומד, הכותב שירים עברים! והשירים – אך מועטים כמותם בספרות העברית. שירים בעלי צלילים ליריים מאוד וכתובים בסגנון כל-כך מזהיר, שאינו נופל מסגנונם של אד"ם הכהן ויהודה ליב גורדון. לא נפלא, אפוא, הדבר אם הופעתו הראשונה של שאפירא בתור משורר עברי, היתה בזמנה מאורע סנסאציוני, שהרבו לדבר בו ברעיון, המשמש יסוד לשירו הנזכר, עמד עדיין שאפירא על בסיס נקודת-ההשקפה של המשכילים הישנים, הקוסמופוליטים, כי כדי שיהיו היהודים ראויים למשפטי-אזרח, צריכים הם קודם להסתלק מסדרי חייהם החשוכים וללכת לרוח הזמן החדש. שאפירא עוד האמין אז, כי יועיל זה גם להקהות את עוקצה של האנטישמיות שצמחה רק בתור מחאה נגד בערותם ומנהגיהם המוזרים של אולם לא ארכו הימים ושאפירא הכיר עד כמה לא הבין להעריך כראוי את ערך המאורעות ואת המובן הפנימי שלהם. זה היה אחרי עבור שתי שנים, בשעה שהאנטישמיות פסקה להיות אידיאה מופשטת והתחילה מביאה פרי בצורת פוגרומים והרג רב, שנעשו ביהודים. הפוגרומים הלמו ומחצו את שאפירא כרעם-ברקים, ותחת השפעתם התחוללה בו אותה המהפכה הפנימית הגדולה, אשר השיבה אותו לא רק אל העם העברי, מאותה שעה נצתה בו חרפתו כאש צרבת, אשר בערה בו ותלהטהו עד נתמלאה כולה התמרמרות וכעס, ופתאום התעורר בו ברוב תוקף תאות-הנקמה – נקמת איש עברי במסבבי הקאטאסטרופה הלאומית הישראלית. בשורה מיוחדת של שירים, שקרא להם בשם הכולל "שירי-ישרון", מצא צמאון-הנקם הזה את בטויו היותר נמרץ. הפייטן קורא: הבעת הרגשה זו הגיעה אצלו אל מדרגתה היותר הגדולה של העם העברי, העם היותר נעלה, הנרדף מאת האנושות כולה רק על גדלו הרוחני ורום מוסרו. וכה טפס שאפירא ועלה בסולם השירה העברית עד אשר הגיע למדרגת הליריקון העברי היותר גדול. כל שיר עושה רושם יותר נמרץ, כל שיר מלהיב את הלבבות. נפש המשורר תלהט גחלים באהבתו לעמו, לעמו הגדול, בעיניו, ושהוא כורע ומשתחוה לו. המהפכה הפנימית הזאת עוררה בלב שאפירא רגש של אי-רצון ביחס לסביבתו כולה, החל מביתו עצמו. מעט, מעט נעשה הכל זר לו. יחוסיו לאשתו ולשני ילדיו התחילו הלוך והתרופף. שנוים נמרצים נתהוו גם ביחוסיו אל בני עם הארץ. הוא השתדל עד כמה שיכול לפרוש את עצמו מן הצבור הנוצרי. באותה עת התחיל מתקרב יותר ויותר אל היהודים. הוא נדב סכומי-כסף מסוימים לטובת מוסדות צבוריים עבריים לתרבות ולצדקה וגם לצורך יחידים יודעי-מחסור, וביחוד לסטודנטים תלמידי בתי-הספר הגבוהים שבפטרבורג. הללו היו מקבלים משאפירא תמיכות-כסף הגונות. שאפירא הרבה לתמוך בידי מחברי ספרים עברים. אך שמע, כי סופר עברי זה או אחר פרסם ספר בדפוס, מהר לחתום על חבורו ושלח לו את מחירו ביד נדיבה למפרע. כמה אלפים רובל הוציא מכיסו על "היום", שהוציא הד"ר י.ל. קאנטור. בזה ובמעשים אחרים כיוצא בהם בקש שאפירא להטהר בעיני עצמו ובעיני-הבריות מחטאתו אשר חטא לעם העברי. לקרות את הזכרונות המועטים, הבאים לקמן, שנמסרו אודותיו מאת אחד מידידיו מר ג. גיטלוויטש: "פעם אחת – מספר גיטלווטיש – בא אלי בבוקר השכם ושניו דא לדא נקשן: "היום יבוא הכהן לביתי לנצר את בני הנולד לי. מהרתי לצאת מביתי, לבל יראו עיני את אשר לגועל-נפש לי לראות. לבי יתפוצץ לרסיסים בזכרי, כי לולא התנצרתי, כי אז באו אלי היום הרב, החזן והמוהל ואנשים נכבדים ממכירי, היינו משתעשעים בדברי-תורה והיה היום לי לחג, ועתה נהפך לי לחגא…" והוא נשאר במעוני מן הבוקר עד הערב. כל היום המה רוחו בקרבו וקלל את שבו המיר את דתו". מעניינת היא גם עובדה זו, שאנו מוצאים אותה בזיכרונותיו של גיטלוויטש: "בכלל היה שאפירא מזג טוב מאד, ובימים במצבו לא היה עוד איתן, בא שכר-למוד, וכאשר כיסו היה ריק, נתן לו את אדרת-השער שלו למשכן אותה. ואף-על-פי שהתלמיד מכר את האדרת ועקבותיו לא נודעו, לא מנע הטוב מסטודנטים אחרים, שפנו אליו בבקשותיהם. אך הגיעו חגי היהודים, לא יכל עוד שאפירא לשבת בביתו. נפשו נמשכה לבלות את ימי-החג בסביבה עברית לאומית. ביחוד היה משתדל לבקש לו סביבה כזו לימי-הפסח. את כל שבעת ימי-הפסח היה שאפירא מבלה בבתי יהודים ממכיריו, ודוקא אצל החרדים, המדקדקים יותר בדרישות היהדות הטראדיציונית. מובן מאליו, כי הנהגתו זו של שאפירא משכה אליה את עיני אשתו, ומאז התחילה מתקוטטת בו וממררת את רוחו. הדברים הגיעו לידי כך, עד שאיימה עליו, כי תכהו בלשון לפני הקונסיסטוריה הדתית. זה הכריח את שאפירא להיות זהיר במעשיו. אבל ככל שנזהר לנפשו לא מנע את עצמו מצאת ובוא רק בין יהודים. תמיד לוה אותו רק רעיון אחד: להשתמש בעשרו ובמעמדו בתור צלם-החצר בין לקוחותיו התמידיים היו גדולי הביורוקראטים, פקידי הדפארטמנטים והמיניסטריומים, ומפיהם נודע לו תמיד מה שחושבים בספירות העליונות של הממשלה על-דבר היהודים. אם היה לבו בטוח, כי דבריו יעשו פרי, עמד על המשמר ועשה את כל מה שצריך כדי להגן על היהודים מרעה; ובמקרים, שהוא עצמו לא יכל לפעול כלום, השתדל לבקש ולמצוא לו מהלכים אל גדול זה ואחר, שתלוי בו גורל היהודים. אחד האמצעים, שהיה שאפירא משתמש בו לפרקים כדי למצוא לו מסלות לשר גדול, שנצטרך להטות את לבבו לטובת ענינים יהודיים ידועים, היה – משחק הפרפראנס. שאפירא היה מבקר לתכלית זו את גדולים הכלובים למשחק-הקלפים אשר שמתכנסים בה לשם רבי-המלוכה; שם היה משחק עמהם בפרפראנס ובמכוון היה מניח להם לזכות בסכומי-כסף מסוימים משלו, ולהכנס אתם באותו מעמד בשיחה על-דבר ענין יהודי זה או אחר ולבקש עזרתם בדבר. לעתים קרובות היתה שיחה זו מסתיימת לפני שלחן-המזנון, ששם היה שאפירא חוזר ומוציא כסף הרבה, ותחת השפעת "האדום האדום", כשנמצאו הביורוקראטים הגדולים ב"גלופין", היו ממלאים את משאלותיו. כך, למשל, קרה כמה פעמים, כי בשלטון העליון לעניני-הדפוס נתעורר קטרוג על איזה עתון עברי, והעתון, ויש אשר גם שלו, היו צפויים לעונש חמור. במקרים כאלה היה שאפירא מבקש למצוא לו את ההזדמנות להפגש עם שליט הפקידות העליונה הצנזורה ולצחק אתו בפרפראנס. שאפירא היה מפסיד, כמובן, בצחוק, כמה מאות רובל; אבל זה היה משמש כסף-כפורים פדיון העורך העברי ועתונו היה יוצא בשלום יום, יום כמנהגו. כך בקש שאפירא להתכבס מעוונו. שאפירא הגדיל כל-כך לעשות לטובת-היהודים, עד כדי בהמשך הזמן נשכח עוונו מלב הבריות באמת, והתחילו מתיחסים אליו כאל יהודי טהור. בערי-השדה לא ידע כמעט איש, כי שאפירא הוא יהודי מומר: שם ידעו רק את שאפירא הליריקון העברי הגדול. אולם שאפירא עצמו עוד היה מסופק, אם כבר השיג את מטרתו. קיר-הברזל, שהעמידה התנצרותו בינו ובין העם העברי, קים עדיין, והוא האמין להרגיש חשד ידוע ביחוסיהם אליו. זה המר את רוחו מאד, והוא נתמלא כעס על היהודים הלכה הלוך והתגבר גדלה סערת נפשו. המאמרים הנלהבים בעתונים והנאומים שבעל-פה ובאספות-עם נגד היהודים המומרים, בוגדי-האומה, הרתיחו בו את דמי-עורקיו. נדמה לו, כי עושי-התעמולה מתכוונים מלכתחלה לשלוח את חציהם רק לאנשים שכמותו, והמחשבה הזאת העלתה את חתמו עד להשחית. ביחוד בערה חמתו באחדים מגדולי עסקני "חובבי-ציון", שהיו בעת ההיא מראשי הלוחמים להרעיון העברי-הלאומי. בקראו את מאמריהם החוצבים להבות האמין, כי אין הסופרים האלה באים אלא רק לרמוז לו, כי לבני-אדם שכמותו אין מקום במחנה העברים הלאומיים הטהורים. זה הרגיז אותו מאד ועורר בו חמה עזה על הלאומיים "החדשים מקרוב באו", כמו שקרא להם אז. באחרונה לא יכל להתאפק ויצא בעתונות העברית בפולמוס של קולמוס חריף מאד נגד אחדים מראשי הלאומיים החדשים, לפי דעתו. אבל בפולמוס זה הגדיש את הסאה, כי עבר את גבולות הוכוח החפשי והעליב את הלאומיים עלבונות גסים יותר מדי, שעשו בשעתם על קהל הקוראים העברים רושם קשה מאד. מאמריו לא נשארו בלי-תשובה מאת הסופרים הנפגעים. בנמוסיות יתרה רמזו לו, כי לאיש שכמותו אין כל צדקה מוסרית להשתתף בבירור פרובלימה יהודית טהורה… זה היה כשמן על המדורה. מרוב התמרמרות תעה לבו בקרבו ומבלי חשוב הרבה התיצב לפני מי שצריך ודבר באזניו סרה על עסקני "חבת-ציון". על-ידי זה העמיד את כל התנועה בסכנה גדולה, ורק בקושי גדול עלה להמתיק את הדינים… אולם עברה עת קצרה ונראה הדבר, כי "הלאומיים החדשים", אשר נלחם אתם שאפירא במרירות כל-כך מרובה, השפיעו סוף-סוף, ואפשר שלא מתוך הכרה, עליו ועל בת-שירתו. בשירים, שכתב שאפירא אחרי-כן, כבר נשמעו צלילים אחרים. הוא עצמו קורא להם צלילי זעם ונקם, אבל באמת אינם אלא צלילי יגון וגעגועים, יגון על ההוה הקשה והגלות המרה, וגעגועים על עתידות מזהירים, לא בנכר, כי אם במולדת ההיסטורית, בארץ-ישראל. שאפירא נעשה חובב-ציון נלהב, אבל לא רק בעיון. הוא החליט לעשות ליקבידאציה לעסקיו ולעלות לארץ-ישראל, על מנת לשוב שם אל היהדות. הוא כבר התחיל לעשות את ההכנות הנחוצות לדרכו; אבל בשנת 1890 מת מיתה חטופה. בשנה האחרונה שלפני מותו התעורר חפץ בשאפירא לבקר את עיר-מולדתו. אבותיו כבר לא נמצאו אז בחיים. אבל הוא פגש בגרודנה את אחד ממלמדיו לפנים, שעליו שר שירו "שתי דמעות". המלמד נפל על צואריו ויחבקהו וינשקהו ומרוב שמחה זלגו עיניו כאשר שאל אחרי-כן גיטלוויטש את שאפירא: "איך יתכן? הלוא גלוח אתה, ואין צלם-אלהים על פניך ואסור להסתכל בפני אדם רשע?" ענהו שאפירא: "גם אני התפלאתי על זה". אני רוצה לסיים את רשימתי בפרט קטן, שהוא אפיני מאוד ליחס של שנים מגדולי וטובי האנשים הרוסים לשאפירא: גיטלוויטש, שהזכרתיו למעלה, מספר בזיכרונותיי על שאפירא את הדברים "אוהבי מנוער, המשורר יהל"ל, באחד ממכתביו אלי הגיד לי, כי שבע מעט נקמה מן המומר שאפירא, אף שהיה הטוב שבמומרים. וכה דבריו: "הלא ידעת את טולסטוי – טולסטוי המלא חבה לכל האדם – טולסטוי! פאר-היצורים! ולו ידיד-נפש, המלומד החכם סטראחוב הנודע. והנה בירחון "סובר. מיר" לחדש יולי שנת 1913, נדפסה חליפת-מכתבים בין וסטראחוב, ושם, באחד סטראחוב אל טולסטוי, מיום י"א לחודש מארט 1879, הוא כותב, כי שאפירא בא אליו לבקש השתדלותו לצלם את טולסטוי עם אשתו וילדיו בשביל הקולקציה של סופרים רוסים, אשר הוא, שאפירא, מוציא. שאפירא הביא מכתב-מליצה מאת קוסטוביטש, שמשבחו, כי הוא אדם-המעלה, וסטראחוב אומר: "אמן גדול הוא, כנראה, אבל חוץ מזה, אף כי הוא ז'יד למראית עין (הוא ז'יד באמת!) אבל מתון הוא ובטוח". ובתשובתו של טולסטוי קורא גם הוא לשאפירא "ז'יד". בקראי את הדברים האלה – אומר יהל"ל – נרתעתי ונזדעזעתי, כי הליביראלים הגדולים, ההומאניסטים האדירים שלהם בינם לבין עצמם מכנים את היהודים בשם ז'ידים, וסטראחוב מטעים, כי אף-על-פי שהוא, שאפירא, ז'יד, בכל זאת כמדומה לי, שהוא, אדם הגון – ובו ברגע טעמתי שמחת-נקם במומר". עובדה זו אינה זקוקה לפירושים. היא מדברת לעצמה… בחורף שנת 1882–3 הייתי מרחק תחנה אחת במסלת-הברזל מן העיר ליק, מקום יציאתו של זקן העתונים העברים "המגיד". באותו חורף פרסמתי ב"המגיד" מאמרים הרבה, וביחוד על התנועה החדשה שהתעוררה אז בעמנו, היא תנועת חבת-ציון וישוב ארץ-ישראל. בתוך שאר דברים הדפסתי אז ב"המגיד" גם את תרגום מחברתו המפורסמת בשעתו מאד את המבקר לספרי-ישראל בווילנה, יהושע שטיינברג, ובעפרונו האדום עשה בו שמות נוראות… לפני הפסח הזמין אותי עורך "המגיד" בעת ר' דוד גורדון, לבוא אליו ליקה לבלות בחברתו את ימי-החג. מבקורי זה בבית גורדון נשארו בזכרוני עד היום הדברים המעניינים הבאים לקמן. ביום הראשון של פסח אחר הצהרים ישבתי עם גורדון בחדר-עבודתו ונשוחח יחד שונים, ספרותיים וצבוריים. באותה שעה הביאו לו את דואר-הערב. לאחר שעבר בסקירה מרפרפת המכתבים אמר כמו לנפשו: נושא יפה למאמר של פסח; חבל, שאין לי הרשות לפרסמו ב"המגיד". ובאותו מעמד ספר לי גורדון, כי כותב המכתב הוא אברהם מפורסם אז בחוגים הרחבים של חובבי-ציון. קצת מנכסיו, משכיל גדול, מלומד בלשונות ובעל פום ממלל רברבן, ועל כולם לאומי נלהב מאד. אחרי הפרעות בנגב רוסיה, שדכאו את נפשו עד היסוד, נעשה חובב-ציון אדוק. בהיותו מטבעו בעל-נפש סוערת וחם-המזג, עזב לעת זקנתו את עירו ומולדתו וילך לונדונה כדי לעשות שם תעמולה לרעיון תחית האומה הישראלית בארצה ההיסטורית בין עשירי יהודי-אנגליה, שתלה בהם מלכתחילה הרבה תקוות יפות. לאחר שלא נתקיימו תקוותיו, פנה אל גדולי הנוצרים האנגליים, והללו קבלו אותו במאור-פנים וברצון מרובה. קודם-כל בקש את קרבת מליצו ומגינו המפורסם של רעיון ישוב ארץ-ישראל, לורנס אוליפאנט, והלה הציג אותו אחר-כך לפני לורדים אחדים, חברי הבית העליון, אשר מנימוקים דתיים ומדיניים התיחסו אף הם אל האידיאה ביחס של רצון וסימפאטיה. ההרצאות שקרא הגבוהים האלה על מצב היהודים ברוסיה עשו עליהם רושם כביר, וקולו לשוב ולטעת את עם ישראל על אדמתו, מצא לו הד חזק בלבם. לאחר מועצות אחדות, שהיו להלורדים הנזכרים בהשתתפותו של ליסד אגודת-נוצרים בשם "החברה למטרת קנית חלקות-אדמה בארץ-ישראל על-מנת למסרן חנם לקולוניסטים יהודים פליטי רוסיה ורומניה עם כל המכשירים והצרכים הנחוצים למשק הכפר. המעוררת ליסוד החברה והעסקנית היותר חרוצה בהנהגת עניניה היתה אשה ידועה באה בימים, הגברת פין, אלמנתו של מי שהיה משך שנים רבות קונסול אנגלי בארץ-ישראל. אחרי התפרצות הפוגרומים הראשונים ברוסיה נוסד בלונדון, בהשתדלות האשה הנזכרת, ועד של גדולי אנשי-השם מקרב הנוצרים האנגליים למטרת אספת-כסף לצורך היהודים השדודים נגועי-הפרעות, וכך נראתה עומדת בראש כל המעשים הגדולים שנעשו על-ידי הצבור הנוצרי באנגליה בימי-העברות ההם לטובת העם העברי, וכן גם עתה, לאחר שבעמל נתעוררה בחוג מכיריה הלורדים לגורדון כדברים האלה: "יש לי היום בשבילך חדשות סנסאציוניות, אבל רק בתנאי, כי ישארו הדברים בסוד בין אנ"ש גרידא. זה עתה שבתי מאת הגברת פין, שהזמינה אתמול לבוא אליה לשיחת-חשאין בשבתי על-ידה בחדרה, ואין איש אתנו, שאלה – אפשר שיודע אתה ספר עברי בשם "נתיבות-עולם"? אני, – עניתיה. – התוכל, אולי, להגיד לי מה טיבו של ספר זה? – ספר זה הוא תערובה של בלבולים ועלילות על היהודים ואמונתם. ביחוד הוא מרבה לדבר סרה בתלמוד שלנו. – מי הוא המחבר? – המחבר לא קרא את שמו על ספרו. אבל לפי השמועות שהתפשטו על אדותיו בשעתו, הוא יהודי ליטאי; בתחלתו היה למדן מופלג ואחר-כך נשתמד ויצא ללונדון, ושם נעשה מיסיונר ובעבור לטרות שטרלינג אחדות חבר את כתב-הפלסתר הנמבזה על אחיו בני אמונתו לפנים. אחרי הפסקה קטנה שאלתני: – האם הסב הספר הזה ליהודים רעה רבה? – בודאי. כמו שספרו בעת ההיא, ומאז כבר עברו למעלה מארבעים שנה, נמצאו אנשים, אשר תרגמו את הספר ללשונות אנגליה וצרפת, וכך הלך ונעשה מעין נרפש, אשר שונאי-ישראל למיניהם שאבו ממנו דברי דבה ומלשינות על היהודים והיהדות. – האם לא נמצא בין היהודים איש, שנסה לצאת בפולמוס של קולמוס על המחבר ולהרוס את טענותיו? – כן. נמצא אדם שכזה, אשר – – אשר נקרא בשם לווינזון! – הפסיקה אותי פתאום בדבורי. – כן, כן; רבי יצחק בר לווינזון; אבל, סליחה, הגברת! מה לך ולכל – מה לי? מה לי ולכל אלה? הדבר הוא פשוט מאד. ופתאום נזרק מפיה: – מחבר הספר "נתיבות-עולם" היה אבי! כשמעי את הדברים האלה באתי, בשים-לב למה שאמרתי בפניה על הספר "נתיבות-עולם", במבוכה גדולה מאד, ומצאתי את עצמי במצב בלתי-נעים. כנראה הרגישה במבוכתי, ותוך-כדי-דבור הוסיפה: – סלחה-נא לי על אשר הבאתיך לידי שיחה בלתי-נעימה זו. אמנם אמת דברת באמרך, כי מכר אבי את עמו בשטרלינגים אחדים. אני עצמי יכולה להעיד על זה. נערה צעירה הייתי בזמן שפרסם אבי בדפוס את ספרו "נתיבות-עולם", ועדיין אני זוכרת יפה, כי קודם מחסור, ולאחר שנדפס הספר הוקל לנו קצת. אבל זוכרת אני עדיין גם זאת, כי כמעט משעה ראשונה ואילך, לאחר שנתפרסם ספרו בדפוס, כעוף התעופפה נפשו. מאז לא ידע שלו; עבודתו המיסיונרית נעשתה עליו למשא, מיום ליום התרשל בה יותר ויותר ויתהלך קודר כצל. אמרת, כי אבי היה מיוצאי ליטה, וזה לא נכון, אבי היה מן היהודים שבאו לרומניה, שם, בעיירה קטנה, בקרבת גבול רוסיה, השאיר אחות צעירה, שהחזיקה בית-מרזח קטן. ומאחותו זו קבל אבי ביום בוקר אחד מכתב של קינה על האסון, אשר קרה לה: מולדאוואנים מתושבי העיירה העלילו על אישה, כי רצח ילד נוצרי כדי להשתמש בדמו לצורך הפסח. המכתב הזה מלא את סאתנו: לא ארכו הימים ואבי נעלם, ואיש מאתנו לא ידע לאן. כעבור שני ירחים קבלנו ממנו מכתב מניו-יארק, ובמכתב ההוא כתב לנו, כי מן היום שהוציא את ספרו "נתיבות-עולם" מכרסם אותו כתולעת מוסר-כליות נורא. עבר עוד כחצי שנה והוא הודיע אותנו מתוך ספוק-נפשי, כי התחיל מרגיש בלבו קצת רווחה. הוא עומד לפרסם בקרוב ספר חדש, שבו הוא סותר והורס בעצמו את כל מה שבנה ב"נתיבות עולם". ואמנם יצא ספרו זה, ואבי האמין שעל ידו כופר לו עוונו למחצה. אבל למנוחתו השלמה לא שב עוד לעולם. לעת זקנתו גדלו נדודי-נפשו יותר ויותר. תמיד נשא בחיקו את ספרו של המלומד היהודי לווינזון, וכמעט לא זזה ידו ממנו. אני הייתי בתו היחידה מאשתו הנוצרית, אשר נשא לו בבואו לונדונה. לאחר שנעלם אבי ועקבותיו לא נודעו, אספני אליו אל ביתו אחד מקרובי אמי היושב בשוטלאנדיה, וחנך אותי חנוך אצילים. בשעת-מסע של טיול התאהב בי בנו של אחד הלורדים, וכעבור עת קצרה נשאתי לו. את שנותיו האחרונות בלה אבי בביתי. לפני מותו קראני אליו אל חדרו ובדמעות על עיניו בקש ממני, כי אשתדל לתקן את אשר עוות הוא בחייו, וכי אהיה תמיד לעזר ליהודים בכל אשר אוכל. אני נשבעתי לאבי, כי צוואתו קודש תהיה לי תמיד בכל ימי חיי. עיניך הרואות, כי עד כה מלאתי את שבועתי בדיוק; אני עצמי עשיתי ועושה טובות עם היהודים, וברוח זה השפעתי תמיד גם על אישי המנוח, שנשא משרות שונות בממלכת אנגליה. את אשר אני עומדת לעשות לטובת היהודים האומללים לימים יבואו – אותה תראה בזמנה ותשתומם. אז בכל לב, כי עוד מעט והביאו הנוצרים האנגלים עם אוליפאנט בראש לעם ישראל את הגאולה השלמה, שהוא רוצה בה ומחכה לה, סיים את מכתבו לגורדון בקריאות הנלהבות האלה: "הבין תבין מה גדול ערכה של הגברת פין, בתו של בעל התשובה הגדול, לנו ולרעיוננו הנעלה? מעתה היה סמוך ובטוח, כי היה תהיה ארץ-ישראל ליהודים, בעגלה ובזמן קריב…" וכמעט בכל עת הסדר לא פסק גורדון מדבר בהתפעלות על האופטימיות התמימה שלא מתוך אמון מרובה. במומר זה נזדווגו קצת סורקין ויותר מקצת בראפמאן. הוא נולד בשנת 1820 בעיירה נזארינץ בפלך פודוליה. אביו היה איש חסיד עשיר, אשר ירד בהמשך הזמן מנכסיו. וולוול הקטן נתחנך ברוח החרדים הקיצונים, בהיותו ילד בן חמש הובא אל החדר ובמלאת לו עשר שנים כבר למד גמרא אצל המלמד היותר מפורסם שבעיירה. אביו מת עליו בנערותו, ומאז גדל בבית אמו האלמנה. זה היה בעת שהיו חוטפים את ילדי-העברים, וביחוד את בני-העניים, ברחובות ומוסרים אותם לעבודת-הצבא. אחד מן החדר, לא שב עוד אל אמו, כי נתפש בידי החוטפים. הוא נשלח עם שיירה של ילדים לוואלסק, אשר בפלך סאראטוב. שם היה כעין בית-ספר, שחנכו בו את החילים הקטנים לשמד. היו בין הילדים אמיצי-רוח, שנשאו את צרותיהם באהבה ונשארו אדוקים באמונתם; אבל החלשים שבהם לא יכלו לשאת יסוריהם והתנצרו. ביניהם היה גם וולוול נאכלאס, אשר בהמירו את דתו קורא לו בשם אלכסנדר אלקסיוב. עברה עת ידועה ואלקסיוב נעשה נוצרי נלהב, ומאז התחיל מושך אל אמונתו החדשה רבים מילדי העברים הקאנטוניסטים. בהיות לו לשון מדברת גדולות ושאר כשרונות, הדרושים לחפץ המיסיון, הצליח מאד במלאכתו. זה הפיק רצון מרובה מאת פקידיו הגבוהים עליו, ובשנת 1843 הרימו אותו למדרגת סגן-אופיצר. עבודתו המיסיונרית נתפרסמה כל-כך עד שהגיע שמעה לאזני הקיסר ניקולאי הראשון, אשר העניק לו בשכרו סכום-כסף מסוים. זה הרהיב את לב אלקסיוב והגביר בו את חשקו להקדיש את כל כחותיו ואת כל מרצו לעבודת-המיסיון בין ילדי היהודים הנמסרים לצבא. אבל פעם אחת קרה לו אסון. בלוותו יום אחד שיירה של קאנטוניסטים יהודים בדרכם, נפל אל נחל עמוק, והוא הצטנן כל-כך, עד שצבו רגליו, ובשביל זה נתנה לו חפשה באותו זמן נאשמו יהודים אחדים בסאראטוב בעלילת-דם, ונמסרו לדין, במשפט הזה התעניינה אז רוסיה כלה, וגם הקיסר בכבודו ובעצמו. ויקר המקרה, כי נזדמן אלקסיוב עם שר-הצבא שעבד לפנים בגדודו, והלה ספר לו על-דבר המשפט הסאראטובי. כשמוע אלקסיוב את הדבר, נכנס עם שר-הצבא בשיחה ארוכה והוכיח לו בהמון ראיות, כי אין היהודים משתמשים בדמי-נוצרים וכי המשפט הסאראטובי מיוסד מתחלתו ועד סופו על עלילת-שוא. בירוריו של אלקסיוב עשו על שר-הצבא רושם כל-כך נמרץ, עד שמצא לנכון להציע תיכף לפני אליקסיוב למומחה וישתף אותו אל הפקיד, המנהל את החקירה והדרישה בענין הסאראטובי. הצעתו נתקבלה, ומאז נכנס אליקסיוב בעובי הקורה והעביד את עצמו עבודה קשה מאד, כי הרשות הסאראטובית תמכה בעלילת-הדם בכל מאמצי-כחה, וגם בקשה ומצאה לה "עדים" בין יהודים מומרים, "שהוכיחו" על-פי ספרים עבריים, כי היהודים שוחטים ילדי-נוצרים לחג פסחם. אבל באחרונה נצחה חוות-דעתו של אליקסיוב. אולם בזה לא נגמר עדיין המשפט הסאראטובי. המסיתים האנטישמיים לא נחו ולא שקטו עד שעלתה בידם להביא לידי-כך, שימסרו את המשפט שתשוב ותברר אותו מחדש. בעת ההיא כבר שכב אלקסיוב חסר-רגליים במטתו, אבל הוא בקש וישאוהו על כפים אל נשיא-הועדה, גירס, והוכיח לו באותות ובמופתים, כי המשפט כולו בנוי על שקר. דברי אלקסיוב פעלו על גירס פעולה עזה, וסוף דבר היה, כי בטלו את המשפט, והיהודים הסאראטובים יצאו לחפשי מבית-האסורים. אז פרסם אלקסיוב בדפוס מחברת מיוחדת על עלילת-הדם הסאראטובית בשם: "האם משתמשים היהודים בדמי נוצרים למטרות דתיות"? אחרי-כן התישב אלקסיוב בעיר נובג'רוד, והתפרנס שם בחר לו לעבודתו זו רק את עניני-היהודים. הוא התיחס אל אמונת-ישראל מתוך שנאה עצומה מאד, והשתדל להוכיח ליהודים, כי ישו הנוצרי הוא הוא המשיח, שלו הם מחכים. בספריו שם לו אלקסיוב למטרה לא רק תעודות מיסיונריות בלבד. הוא המטיר בהם אש וגפרית על התלמוד, אשר האשים אותו בכל שבע חטאות-שאול. במאמרים ספוני-רעל התנפל על הרבנים, ועל היהודים בכלל העליל, כי אינם רוצים להכנע לחוקי-הממלכה, כי הם מרשים לעצמם להונות את הנוצרים במסחר וכיוצא בזה. גם הזהיר את הממשלה, כי לא תתן ליהודים להתפשט בהיותם "פאראזיטים", חשבון אחרים, עלוקות, המוצצות את דמי הנוצרים. כבראפמאן כן נלחם גם אלקסיוב, ובכמה פרטים בצורה יותר גרועה ויותר מזקת, בקהל היהודי ובחברות אשר ליהודים, המביאות, לפי דעתו, הפסד גדול בהיות אליקסיוב אדם מחוסר השכלה, כמעט הדיוט, לא ידע כהוגן את הלשון הרוסית, וספריו נכתבו לא בסגנון ספרותי, כי אם באופן לגמרי פרימיטיווי, אבל דווקא היא שעמדה להם להתפשט בין הקהל הגדול, והמוני-העם קראו אותם ברצון ובעיון מרובה. עד כמה השתדל אלקסיוב להרע ליהודים, - על זה מעידים גם הנושאים אשר בחר בהם לו למחברותיו: "תולדות-עצמו של איש נוצרי שהיה יהודי"… "כיצד מביטים היהודים על הפרת חקי- המלוכה"? "החקים הרוסים על-דבר היהודים ופעולתם המתנגדת של הקהל"; "הקהל היהודי, יסודותיו, תעודותיו, סוכניו ויחוסיו"; "על-דבר החברות אשר ליהודים", והמנהגים הדתיים אצל בזמן הזה"; "החיים הדתיים והצבוריים של היהודים בימינו". גם יחוסי-עצמו של אלקסיוב אל היהודים היו רעים וקשים מאד. הוא לא נתן מעולם ליהודי לדרוך על סף ביתו, ולא יכל להסתכל בפני איש עברי. הוא שנא את היהודים שנאת-מות. שיחותיו עם נוצרים נסבו רק על אדות היהודים. אולם כשנתגלגלו הדברים לעלילת-הדם, נעשה אלקסיוב תיכף מגן ומליץ טוב ליהודים. כיצד נשתרשה בלב אלקסיוב שנאה עצומה כזו ליהודים, אשר הלך מאתם בהיותו נער בן עשר שנים – בנוגע לזה מתהלכות בין יהודי-פודוליה מימרות שונות. יש מספרים, כי מנערותו נשארו בזכרונו רשמי השנים האחרונות לחיי-אביו, אשר ממרום עשרו הגדול נפל לתוך תהום של עניות מנולת. לנגד עיניו רחף תמיד אותו החזיון, כשנכנסו יהודים ולקחו מאת אבותיו את מעונם היפה עם מערכת כליו הנאים, ונעשו הם עצמם אדונים לאלה. הוא לא שכח מימיו את המראה, כשהתחנן אביו בדמעות שליש אל בעלי-חובותיו, כי לא יתאכזרו אליו כל-כך ואמו התנפלה כורעת לרגליהם באותה בקשה על שפתיה, ותחנוני שניהם נשארו מעל, כי לא שמו הרשעים אליהם לב. עדיין השתמרו בלבו עקבות רגשי הקנאה, שהיתה אוכלת אותו כאש מדי עברו על פני דירתם הנאה שמלפנים וראה שם פני יהודים אחרים; באזניו צללו תמיד הקללות הנמרצות, שהיתה אמו מקללת יום ולילה את השודדים היהודים, אשר הציגו אותם ככלי-ריק וקרבו את מיתת אביו, כל הדברים ימיו בלבו משטמה נוראה להעם העברי כולו. בדמיונו הילדותי תאר לעצמו, כי מת אביו בידי יהודים אכזרי-לב. המושגים "אכזריות" ו"יהודי" נעשו בעיניו שמות נרדפים, ובהמשך הזמן נשתרש אצלו הסינונים הזה ביתר עז. ואחרים אומרים, כי בהיות אלקסיוב מטבעו רך כקנה ונוטה בנקל לקבל השפעות זרות, פעלו עליו רבותיו הנוצרים פעולה כל-כך נמרצה, עד שנעשה במשך עת קצרה פראבוסלאבי נלהב ושונא ישראל קיצוני, והוא שנא את היהודים לא בתור יהודים, כי אם בתור נכדי אלה, שצלבו לפנים את ישו המשיח. תורה זו, שנספגה בו עוד בשבתו על ספסל בית-הספר לקאנטוניסטים, היא היא שהולידה בו בהמשך הזמן אותן ההרגשות, שהשפיעו עליו להעשות בנפש לכל העם העברי. ישנה גם מימרה שניה, שלפיה שמשה לו שנאת-ישראל מקור לפרנסתו. בהיותו בעל-מום, גדם, גלמוד ובודד ובלי מוצא ללחם, עשה לו לקרדום לחפור בו היהודים והיהדות, שמצאו להם בשעתם קוראים הרבה. אולם כחידה סתומה נשארה עובדה זו, כי אך הגיעו הדברים לעלילת-דם כי נעשה סניגור ליהודים והגין עליהם הגנה נמרצת. הוא נולד ונתחנך במשפחה יהודית עשירה ואינטליגנטית בקיוב. אביו, אברהם קופרניק, מילידי ווילנה, היה מראשוני למדן גדול, יודע עברית יפה וגם בעל-חשבון מצוין. זמן רב נשא משרה בבית-מכס הי"ש אשר להבארון יוזיל גינצבורג. אחרי-כן עסק במסחר בעצמו והצליח. אז התישב בקיוב. בעתותיו הפנויות היה כותב מאמרים ל"המליץ" ומחליף אגרות עם גדולי הסופרים העברים. בקיוב היה מפורסם לאחד מחשובי עסקני הצבור ונדבן גדול. ביתו נחשב בכל הסביבה למרכז של השכלה וצדקה. ליאוב קופרניק הצעיר נתחנך בבית-הוריו חנוך עברי-אירופי. הוא בקר את הגימנאזיה ובביתו למד תנ"ך, עברית וגם קצת גמרא. במלאת לו שמונה-עשרה שנה גמר קופרניק את חוק-למודו בגימנאזיה וקבל מטבע של זהב, אחרי-כן נכנס ספסל האוניברסיטה התעניין קופרניק בכל עניני הצבור העברי, גם השתתף בעבודת הקהלה היהודית במוסקבה, שהתחילה אז אך זה להתפתח. קופרניק נחשב לאחד הסטודנטים בעלי-הכשרונות, שמנבאים להם עתידות מזהירים. הפרופיסורים של האוניברסיטה וגם חבריו תלו בו תקוות מרובות לימים הבאים. ביחוד הפליא את מכיריו בבקיאותו העצומה בספרות הרוסית ובספרות העולמית בכלל. הרצאותיו על-דבר הספרות, שהיה קורא משכו אליהן תמיד קהל גדול מתוך האינטליגנציה המוסקבאית. על-ידי זה נתפרסם שמו במוסקבה ונתקבל בחבה יתרה בבתי גדולי האריסטוקראטים הרוסים. בעת ההיא נעשה קופרניק יוצא ונכנס ביחוד בביתו של המשחק הדראמאטי הרוסי המפורסם מ. ס. שצפקין. הוא התאהב בבתו היפה והמשכלת של שצפקין, שנתפרסמה בהמשך בתור מספרת מצוינת, ונשא אותה לו לאשה. באותו זמן – בשנות הששים האחרונות – התיחסו בחוגי יהודי אינטליגנטים ידועים בנשתונות גמורה אל השמד, וביחוד אם היתה סבתו תלויה באהבה, ולא נעשה לשם בגידה בעם. על החוגים האלה נמנה גם אביו של קופרניק. כשהודיע לו בנו בתחלה בטלגרמה בת שלש מלים: "ווליובילסיא, קרסטילסיא, ז'נילסיא" (התאהבתי, התנצרתי, ובאתי ואחר-כך שנה את הידיעה הזאת במכתב מפורט כתוב עברית, ענהו על זה: "נכון אני למחול לך על אשר עזבת לך מה שכתבת מלת "יעקב" באלף במקום עיין"… גם לאחר שהמיר קופרניק את דתו נשאר יהודי נאמן ומסור לעמו. בתור פרקליט מצוין המליץ היהודים ויצילם מצרה. לא היה אף משפט אחד בדבר פוגרום, שלא השתתף בו קופרניק כמליץ מצד הנזוקים. בשעת עלילת-הדם בקוטאאים בשנת 1879, כשנמצאו קרוב לתריסר יהודים בסכנה להשלח לעבודת-פרך נשא קופרניק אחד מנאומיו היותר מזהירים, אשר עשה רושם כביר מאד בכל והשפיע על השופטים לנקות את הנאשמים מעוון. כששב קופרניק מקאווקאז, ערכו גדולי עשירי היהודים שבפטרבורג עם הדירקטור של הבאנק למסחר ולמלוה, אברהם זאק בראש, לכבודו באנקט נהדר מאד, שהופיע אליו לבוש את התלבושת הקאווקאזית, שהוגשה לו לשי מאת היהודים הגרוזינים, אשר למד עליהם זכות. חלק גדול לקח קופרניק במשפט על-דבר הפרעות בקישינוב, שהראה בו את כשרונותיו ושאר-רוחו. נאומו, שצייר בו, אם כי בזהירות יתרה, את מצב ברוסיה, שמש ענין רב לעתונות האירופית הכללית ולעתונות הישראלית. בהצלחה מוסרית גדולה השתתף בשנת 1903 גם במשפט על אודות הפוגרום בהומל. בהומל – זה היה שנתים ימים לפני מותו – נשא קופרניק את נאומו האחרון בדבר הפוגרומים, אשר המטיר בו אש וגפרית על העתונות האנטישמיית הצוררת לישראל והמכשרת את הבסיס לכל מעשי שוד ורצח הנעשים את קופרניק כרסם תמיד רגש עמוק של חרטה על אשר המיר את דתו, ובשנת 1905, לאחר המאניפסט האוקטיאבראי, שהכריז על חופש האמונה, החליט לשוב לדת אבותיו, וכבר צעד את הצעדים הראשונים הנחוצים לדבר. אבל לא עלתה בידו לבצע את מחשבתו. בתחלת שנת 1906 חלה מחלה אנושה, אשר מת בה. להז'ורנאליסטן א. ע. קויפמאן אמר קופרניק החולה פעם בשיחה: "אף רגע אחד אין אני יכול לשכח את מוצאי העברי; לקוי אני במחלה, שבאה לי בירושה, ושעל פי הרוב היא מוליכה ומלפפת את היהודים, המבלים את כל עתותיהם בישיבה לפני הגמרא"… קופרניק מת קודם שהשפיקה לו השעה לשוב לאמונת-ישראל, ונקבר בבית-העלמין אשר לבני עם הארץ. אבל מותו עורר בין היהודים יגון גדול, יען כי איש לא חשב מעולם את קופרניק לנוצרי, כי אם ליהודי נאמן, אשר לא קרע מימיו את החוטים המקשרים אותו אל העם העברי. אביו, יצחק נוטוביץ, היה אחד הרבנים המפורסמים ברוסיה, מחבר הספר "טיב גיטין". הוא שמש ברבנות בערים שונות כמו: קרטש, סימפרופול וטאגאנרוג. כשהגיע יוסף בנו לשנות-חנוך, לא הכניסו אביו אל "החדר", כי מלמדי-קרים לא ישרו בעיניו, ויהי לו למורה בעצמו. במלאת ליוסף חמש-עשרה שנה, שלח אותו אשר בז'יטומיר. אבל נוטוביץ הצעיר לא עסק בלמודים העברים בחשק מיוחד, ולמרות רצון אביו עזב את בית מדרש-הרבנים וישב לסימפרופול. שם נכנס אל הגימנאזיה, ויגמור בה את חוק למודיו בהצטיינות מרובה, שזכתהו למטבע של זהב. אז נתקבל אל האוניברסיטה הפטרבורגית עוד בשבתו על ספסל האוניברסיטה נגלו בו כשרונות ספרותיים מצוינים מאד. את מאמריו הראשונים כתב עניני-היהודים. הוא היה אז עוזר בשבועון הרוסי-העברי "וויעסטניק רוסקיך ייברייעוו", שהוציא צדרבוים בפטרבורג. משנת 1873 עד 1874 היה נוטוביץ העורך והמו"ל של העתון היומי "נובויה וורמיה". שהיתה לו אז עדיין מגמה ליבראלית. בשנת 1876 קנה נוטוביץ את העתון הקטן "נובוסטי", ובמשך עת קצרה העלה אותו למדרגת עתון פוליטי גדול ורב-הערך, שהתרכזו מסביב לו גדולי הסופרים והעתונאים הפרוגרסיביים. אולם ככל שגדל פרסומו של נוטוביץ בין הקהל הרוסי, כן התחיל מתרחק יותר הוא התאמץ בכל כחו לשמור על עתונו לבל תחדורנה אליו נטיות-רצון ליהודים. כבת-היענה, המסתרת את ראשה לבל תשורנה עין, כן האמין עורך "הנובוסטי", כי אם יעבור בשתיקה על עניני-היהודים, יעמוד לו הדבר להצילו מהתנפליות העתונאים האנטישמיים. הוא השתדל כל-כך להסתיר על מוצאו העברי, עד כי במות עליו אביו, הרב הטאגאנרוגי, מהר לבוא אל מערכת "הרוסקי יובריי" ויבקש מאת העורך, כי לא יפרסם מספד על הנפטר, כדי שלא לתת להעתונות הצוררת לישראל את ההזדמנות להתקלס ב"בן-הרב", המוציא עתון רוסי… העתונאי א. ע. קויפמאן, שהזמין אותו נוטוביץ בשנת 1884 בתור עורך-הלילה של ה"נובוסטי", מספר בזכרונותיו, כי בכל פעם, שהיה נוטוביץ עובר לגור במשכן-קיץ, היה מזהיר אותו: "ראה נא לבל תיהד, חלילה, את ה"נובוסטי" שלי! שים, אפוא, אל לב, כי הנך עוזר עתה לא ל"רוסקי ייבריי"! בשעה שמת הרומאניסטן הרוסי-העברי ג. בהרב (והוא כבר היה מומר בשעת פטירתו!) מסר קויפמאן לסדר בדפוס את הנקרולוג, שהביא הפרקליט המושבע פ. י. לוונסון. למחר גער בו נוטוביץ בנזיפה: "הרבית יותר מדי בשבחו של בהרב שלך; דומה, כאלו מת טורגניוב השני!" בסוף שנות השבעים, כשפרסם הנסיך י. א. אורוסוב ב"נובוסטי" מאמרים נלהבים מאד על-דבר משפט עלילת-הדם בעיר לוצין, שהשתתף, בו בתור פרקליט מושבע, לא היה הדבר לרצון לנוטוביץ, ופעם אחת העיר אותו באירוניה קלה: "חובה מוטלת על היהודים לבחור אותך, אלכסנדור איבאנוביץ, לרב כאות-תודה על צאתך להגן עליהם הגנה כל-כך נמרצת"… כמובן היה ה"נובוסטי" מפרסם עובדות מחיי-היהודים, על-דבר גירושים ופוגרומים, על-דבר משפטים, שהשתתפו בהם יהודים, אבל תמיד בלי שום הדגשה מיוחדת ובלי שום הערה מצד המערכת. היו מקרים, שגדולי הסופרים הרוסים, עוזרי ואוהבי-ישראל, חפצו לחוות את דעתם בעתון על-דבר שאלת-היהודים, ולא יכלו לבצע את חפצם, כי נוטוביץ לא הרשה להם את גם העובדה הבאה לקמן מוכיחה עד כמה ירא נוטוביץ לבל תגלה יהדותו בקהל: המבקר הרוסי המפורסם בשעתו, שכתב משך שנים הרבה ב"נובוסטי" השקפות ספרותיות בעילום שמו וו. צ'ויקא, הקדיש את אחד ממאמריו ליצירותיו הפיוטיות של פרוג, ובמאמרו זה לא עמד עמידה נכונה על ערך בת-שירתו של הפיטן הנזכר. צ'ויקא האמין למצוא בשירי-פרוג עקבות של חקוי, אף חוה את דעתו, כי המשורר מחקה ביחוד את ביירון ולא על-פי תרגומים, כי אם על-פי המבקר הרוסי צייר לעצמו את פרוג כשהוא יושב אל שולחן-הסופרים ומתרגם לרוסית את שירי-ביירון האנגליים, המונחים פתוחים לפניו. כשהעיר קויפמאן את נוטוביץ על הטעות הגסה, שנכשל בה צ'ויקא, השיב לו כדברים האלה: "תמיד אתה אוהב להפריז על המדה בשעה שהנך מדבר אדות הסופרים היהודים היקרים בעיניך". בהתנכרותו זו אל והיהדות לא הסתפק נוטוביץ עדיין והוא החליט להפרד מעל עמו פרוד גמור. מבלי חשוב הרבה ובלי שום מלחמה פנימית שבלב בא ביום בוקר אחד בברית אמונת-הנוצרים הוא ובני-ביתו עמו. הוא קוה, כי במעשהו זה טוהר כל-כך מיהדותו, עד כי לא ימצא עוד איש, אשר יעיז להתאנות לו באשר הוא יהודי. אבל לא עברה עת מועטת והוא נוכח כי תקותו אין סופה להתקיים. ויהי להפך, כי לאחר שנודע בקהל שהמיר את דתו, התחילה בעתונות האנטישמיית כולה, עם ה"נובויה וורמיה" בראש, לשפוך עליו את להגם במדה עוד יותר מרובה. כמעט יום יום הוכיחה לו על פניו את מוצאו היהודי ופרסמה את שמו בכנויי-חרפה: "יאשקע מיקווע", "יאשקע ז'יד", יאשקע משומד" וכיוצא בכנויי-חרפה כאלה. הראקציה הלכה ברוסיה הלוך וחזק, ואתה הלכה וגדלה האנטישמיות הציבורית והפוליטית. סובורין זרק על-ידי עתונו סיסמה לרחוב: "עשות את חיי-היהודים ברוסיה קשים לבלתי-נשוא" וכגשם של זעף המטיר על היהודים אש וגפרית, ויום יום הציע הרוסית עצות ותכניות כיצד להגביל את זכיותיהם ולהצר את צעדיהם בכל מקצועות-החיים. ובאותה עת היה נוטוביץ ב"נובוסטי" שלו כאלם לא יפתח פיו, וכל זה רק מיראתו פן יזכירו לו את מוצאו היהודי, אשר התבייש בו מאד. אשר עשו על נוטוביץ רושם מבהיל. נראה היה כאילו פקעה נימה בלבו… ביום אחד שם קץ הוא כתב מאמר נלהב, שאמר בו, כי בזה שמנע את עצמו במשך שנים לגעת בשאלה הארורה הזאת, כבר רכש לו הצדקה המוסרית לבלתי החשד באיזו פניות ונטיות עצמיות, אבל עתה לא יוכל עוד להתאפק. שם המאמר היה: "לכו ונוכחה!"… אפס כי גם לאחר שכתב את המאמר הנזכר, עוד פקפק נוטוביץ עת ידועה אם לפרסם אותו בדפוס. "השמר נא – כך מספר קויפמאן, - אמר אלי נוטוביץ, כי לא יכנס המאמר אל העתון פתאום. עוד צריך לעיין יפה בדבר אם צריך אני עכשיו להפריע את דומיתי הארוכה אבל קרה המקרה – כך מסיים קויפמאן – כי באחד הימים הקרובים לא נמצא בשביל האתון מאמר ראשי אחר בדבר הענינים הפנימיים של המדינה, והמאמר "לכו ונוכחה" נכנס אל העתון". מאותה שעה ואילך כמו נופח בנוטוביץ רוח עז והוא התחיל מטפל לעתים קרובות בעניני-היהודים בלי שים לב אל ההתנפליות הזעומות של הפובליציסטים האנטישמיים. מעט, מעט נוטוביץ ממלחמת-מגן למלחמת-תגרה והתחיל להתנפל על העתונות הצוררת לישראל. עשוי לבלי חת נלחם ה"נובוסטי" מלחמה קשה עם ה"נובויה וורמיה" ויגלה בקהל אל כל כרכוריהם המחפירים של בעלי-העט המאצילים העתונים האנטישמיים. מאמריו של נוטוביץ נכתבו בכל-כך הרבה מרץ ואומץ-לב, עד כי לא יכלה עוד הממשלה לשאתם ופעמים אחדות רצופות הטילה על העתון ענשי-כסף בסכומים מסוימים. ביום אחד נודע לנוטוביץ, כי יצאה פקודה לשים אותו במאסר. אבל הוא קדם את פני הרעה, ויחד עם בני-משפחתו ברח מאז נעלם נוטוביץ מעל במת הז'ורנאליסטיקה. בשנות המלחמה העולמית מת בפאריז בעוני ובחוסר-כל. א. צדרבוים, מי שהיה לפנים עורך "המליץ" ו"היודישעס פאלקס-בלאט", הצטיין בשעתו בתור מכניס-אורח שמעטים כמותו, מעולם לא ישב לאכול בלי אורחים אחדים סמוכים על ביחוד קרב אליו את הסטודנטים היהודים מערי-השדה, שהרגישו את עצמם בודדים במטרופולין הרוסית ההומיה. לפני צעירים כאלה היו דלתות-ביתו פתוחות תמיד לרוחה. לכל מועד וחג היה צדרבוים מזמין אליו כשני "מנינים" סטודנטים, וביחוד מקרב אלה, שידע על אודותם, כי בהיותם רחוקים מבית-אבותם אשר בעירתם הקטנה, יש להם געגועים גדולים על סביבה ברוב פאר והדר מיוחד היו חוגגים בבית צדרבוים את "לילות-הסדרים" של פסח. צדרבוים לא נמנה, אמנם, על היהודים החרדים, ואף-על-פי-כן נערכו אצלו ה"סדרים" לכל פרטיהם ודקדוקיהם, על-פי המלה האחרונה של "השלחן-ערוך. בשני הלילות האלה היו מתאספים מסביב לשלחנו מלבד עשרות הסטודנטים, באי-ביתו התמידיים, גם יחידי-סגולה מן האינטליגנציה המדופלמת היהודית, אשר תחת השפעת רשמי-ילדותם, שעוד לא הספיקו להתטשטש, כמהה נפשם לחדש בזכרונם את הרגעים הפיוטיים של עברם הרחוק. בשנות השבעים האחרונות, בשעה שתגבורת גלי האנטישמיות, שהיו קרובים לשטוף את רוסיה, חוללה בתוך חלק גדול של הסטודנטים היהודים שואפי-טמיעה אותה המהפכה הפנימית, אשר הביאה בסופה את הנטיות האסימילאציוניות לידי שמיטה גמורה, – התחילו להראות בבית צדרבוים ה"סדרים" של פסח חדשות: "בעלי-תשובה". אלה היו צעירים בעלי השכלה גבוהה, שעמדו עד כה הרחק מאד מן היהודים והיהדות והתרפקו בחבה על אידאלים רוסים, גם חשבו את עצמם לרוסים, אבל אחרי התפרצותה הפתאומית של האנטישמיות הרגישו את עצמם מיואשים מתקותיהם, אז התחילו מפשפשים במעשיהם ועושים חשבון נפשם, ולאחר פרוצס ידוע של חפושים, מצאו להם לבסוף ספוק רוחני ברעיון העברי-הלאומי. הצעירים הללו התרכזו אז מסביב לשבועון העברי-הרוסי "ראזסווט", שלאחר תקופה ארוכה של תעמולה גדולה ורחבה להתרססות, היה הראשון, שעורר את היהודית לגמור את חשבונותיה עם שאיפות האסימילאציה וירם קבוצת הסופרים והעתונאים אז, בין אחרים: המשורר נ. מינסקי-ווילנקין; מי שהיה בהמשך הזמן הפטרבורגית סמיון אפאנאסעוויטש וונגרוב; היוריסטן וחבר לעורך היחון המפורסם "וויעסטניק יוברופי", לודוויג סלונימסקי (בנו של חיים זליג סלונימסקי עורך "הצפירה"); האינז'יניר שלמה זלמן לוריא (מי שהיה אחר-כך רב-העדה בקיוב); האינז'יניר טאנענבוים, שהיה אחרי-כן עורך העתון מיסודו של המיניסטריום לחבור-הדרכים, ואחרים. כעבור עת ידועה נלוה אל הקבוצה הזאת גם הפייטן ש. פרוג. כלם אלה, שנמנו עד כה על האסימילאטורים הקיצונים, ועכשיו חזרו בתשובה, היו באים בלילות-הסדרים של פסח אל צדרבוים ומשתתפים אתו בצרמוניות הנהוגות על-פי אחרים מהם, שעוד לא השפיקו לשכוח גירסא דינקותא שלהם, היו אומרים את "ההגדה"; האחד היה שואל שאלת "מה נשתנה" וצדרבוים משיב לו כהלכה. בתוך הסעודה היה צדרבוים מתרגם קטעים ידועים של "ההגדה" ומאיר אותם הארה היסטורית. זה היה משמש למסובים חמר לשיחות מעניינות ולתמונות-קסם מרהיבות מימי מלחמת היהודים בעד גאולתם ופדות-נפשם משעבוד-מצרים; עם זה היו מקבילים את פרעה שמלפנים לעומת פרעה של היום… כמובן היו כל השיחות האלה מבושמות בבדיחות וחדודים ומתובלות בפלפלא חריפתה של ההלצה היהודית. הצעירים היו נושאים על הכוס נאומים לכבוד פסח, פרוג היה ממטיר אקספרומטים, כולם בלשון היהודית ורבם חצים שנונים שלוחים ללב המתבוללים ושונאי-ישראל, והשומעים היו צוחקים מטוב לב, סטודנטים תלמידי הקונסרוואטוריה, היו מנגנים שירים לאומים ביהודית, ויש שהיו מסיימים בריקוד מתוך הקריאה הטראדיציונית: "לשנה הבאה בירושלים!" כך ובאופן זה היו הצעירים, שנשבו לבין הגויים ושבו אל עדר ה', מבלים את לילות-הסדרים בבית-צדרבוים בסביבה יהודית אינטימית, ושבים אחרי-כן לביתם מתוך התרוממות-רוח ומצב-נפש ספוג כמיה וגעגועים אל היהדות הלאומית. בשנת 1881 הביאה התעמולה האנטישמיית ברוסיה ראשית פריה: בנגב הארץ התחוללה סופה של פוגרומים. ושונה היה הרושם, שעשתה הסופה הזאת על צעירי-היהודים הנזכרים למעלה, שנסחפו מלכתחילה בזרם הרעיון העברי-הלאומי. היותר אמיצים בכחם המוסרי, נעשו תחת השפעת הפרעות עוד יותר חזקים ומוצקים בהרגשתם והחלשים שביניהם נבהלו מפני תוקף המאורעות וידיהם רפו. הפרספקטיבה המעציבה של עתידותיהם באשר הם יהודים הביאה מורך בלבם, ופחד נפל עליהם פן עלולה הרעה לגעת לעצמם ולבשרם… הלאומיים מאתמול התחילו נמלטים אחד, אחד מן המחנה העברי. התנצרו אז זה אחר זה גם מינסקי, וונגרוב, סלונימסקי ואחרים מעוזרי ה"ראזסווט" הלאומי הקיצוני. אותה מנוסה מן היהדות, וביחוד בימי קאטאסטרופה לאומית כזו, הטילה בכל חוגי היהודים סער של מרירות וכעס עצום. באותו הפסח נערכו ה"סדרים" בביתו של צדרבוים בהוד של חגיגיות מיוחדת. מלבד הקרואים השכיחיים נראו בביתו הפעם הרבה פנים חדשות: סופרים, אמנים ושחקנים מפורסמים ובכללם אנשי-שם שפסקו זה כבר מבוא ביחוסים עם היהודים ועתה, תחת רושם המאורעות המעציבים, נתלהב בהם הזיק היהודי, שהיה לוחש בתוך האפר באיזו פנה שבלבם, ונתעורר בהם החפץ להמצא בשני הלילות, המשמשים סמל לאומי לחירות היהודית, בסביבה של יהודים. הקרואים המנומרים התפזרו כנופיות, כנופיות על פני האולם הגדול והזרוע אור-יקרות וישוחחו יחד בהרחבת-הדעת מתוך צפיה לבעל-הבית, לצדרבוים, שהלך אל בית-הכנסת לתפלת-המעריב. כעבור שעה קלה נכנס צדרבוים, והאורחים הוזמנו לבוא אל חדר-המאכל הסמוך ולשבת לפני השלחן הערוך. הקרואים ישבו איש, איש על המקום, אשר הראה לו, וצדרבוים הזקן קם והתחיל מקדש על היין. ואל החדר נכנסו יחד שלשת המומרים מינסקי, וונגרוב וסלוני מסקי. כניסתם הפתאומית של שלשת האורחים הלא-קרואים האלה עשתה על כל המסובים רושם קשה מאד. צדרבוים נשאר עומד כמבולבל על מקומו מבלתי יכולת לגמור את ה"קדוש"… כולם נבוכו. אל הבקור המחוצף הזה לא חכה איש. רק האחד מתוך היושבים אל השלחן לא נבוך. זה היה המשורר שמעון שמואל פרוג. הוא קם כרגע ממקומו ויקרא בקול: פתחו את הדלת ואמרו: "שפוך חמתך!"… ובאותו מעמד הפליט פיו את האקספרומט הזה: "אויף די גוים גיס אויס דיין צארן, זיי ווילן דיך ניט וויסן; אונז דם-שונאים געווארן, און קומען צו אונז געניסן… אויפפרעסן ווילן זיי יעקב'ן, פארוויסטן זיין היים פארפוילטע בלעטלאך זיינען עס פון יידישן בוים; תרדוף באף ותשמידם!"…1 כל הקהל כאיש אחד נענה למשורר במחיאות-כפים סוערות, ומעברים נשאו קריאות: "הידד!" שלשת "האורחים" עמדו על רמיזה זו, שרמזו להם, ומבלי דבר דבר מהרו ויתחמקו מן האולם. השמועה על-דבר המאורע הזה עשתה לה בשעתה כנפיים בכל המטרופולין. נדברו בו גם בחוגי בני עם הארץ ולליצנים שמש חמר להרבה בדיחות ומהתלות על מפלת שלשת המשומדים הנזכרים… ספר זכרון להאומנים, בתי המלאכה וחרשת המעשה הראשונים בירושלים. מזמן התחלת הישוב של עדת האשכנזים הוצאה שניה בהוספות ותמונות תר״ץ הקדשה לר׳ יהושע הלוי ברמן נ״י אחד מזקני הישוב הישן של ירושלם אחד האישים הכי פעילים על שדי התעשיה והמסחר בארצנו. בתור תשורה נלבבה ממכבדיו ומוקיריו לחג היובל חמשים שנות עבודתו בתעשיה בירושלם ר' יהושע הלוי ברמן נ"י (רשימה קצרה מתולדותיו ופעולותיו בארץ). ר׳ יהושע ברמן הלוי — בעל המאפיה הגדולה בירושלם — נולד בעיר רסין (פ. קובנה) ביום ט׳ לחדש שנת תרכ״א להוריו הנכבדים הר״ר טודרוס הלוי מופלג בתורה ויראת ה׳, איש אמונים בעל מדות תרומיות, ומרת קרישא בת הר״ר יעקב הגבאי מעיר קראז, אשת חיל, גומלת־חסד, בעלת מסחר וחריצות מופתית. רעיון חבת ציון פעם בלבם לא"י, ובשנת תרל״ו בהיותו כבן חמש־עשרה שנה עלה עם הוריו וב"ב לעיה״ק, משאת נפשם ורוחם. אביו קיים ״אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים בירושלם". נודע היה לכל הבאים לבית המדרש הישן בחורבת ר׳ יהודה החסיד כתלמיד חכם הוגה בתורת ה׳ יומם ולילה וקיים תמיד המצות התלויות בארץ בתרומ״ע ומתנות־כהונה. ונפטר בשנת תרמ"ז כ״ט תמוז בירושלם. אמו של ר׳ יהושע בבואה לירושלם פתחה חנות קטנה למכלת ברחוב היהודים על יד החורבה. ועל גורלו של בנם הבכור יהושע נפל להיות הנושא והנותן בכל עניני החנות. מתוך חוסר נסיון במסחר בכלל מסבות שנותיו הצעירות ובמהלך מסחר ירושלם בזמן ההוא בפרט לא ראה הצלחה בעבודתו, ומעט הכסף שהמשפחה הביאה לארץ שעלה כשני אלפים רו״כ הלך ואזל לאט לאט.— בכדי להציל את המצב החמרי של המשפחה השקיע הבחור יהושע את שריד הפלטה בעסק ״אפית הלחם״ שגם בזה היתה מתעסקת אמו בזעיר אנפין.— ולזה הקדיש את כל כחו זמנו ומרצו הגדול; יומם ולילה עבד בלי ליאות וה׳ הצליחו וראה ברכה בעמלו. כעבור חמש שנים ראה יהושע הצעיר את חוג פעולתו ברחוב היהודים אז מוגבל מאד ועזב את העיר העתיקה והעיז לצאת עם עבודתו לרחוב יפו — ויהי היהודי הראשון מיושבי ירושלם בפתיחת חנות מחוצה לה של חומת העיר — היא היא ״חנות ברמן״ עד היום הזה. לציין שהחנויות האלו נבנו בערך בשנת תרמ״א־תרמ״ב ורובן עוד היו אז סגורות מאין בעלים. כל הסביבה משער יפו עד נחלת־שבעה היתה כמדבר שממה וריקה מאין יושב.— בשנת תרמ״ג בהיות מצבו החמרי יותר איתן נשא בירושלם אחת הבנות המצוינות ממשפחה מיוחסת בישראל, משפחת ״השכל״ מבאלקובישק והיא היא שרה אשתו שראה עמה חיים ודור ישרים יבורך. אז פנה ר׳ יהושע שוב פעם לחיים המסחריים ויתעסק מלבד בעבודה גם במסחר, ביחוד החל בקשרים מסחריים עם רוסיה ע״י הבאת קמח וכל מיני קטניות וה׳ הצליחו גם בזה. והיה הסוחר היהודי הראשון בירושלם שהכניס קמח מאירופה. יש להעיר על הקושי הגדול שהיה אז במשלוח סחורות והעברתם לירושלם. הרכבת מיפו לירושלם עוד טרם היתה בארץ והגמל שמש אז בתור אמצעי הובלה. משלוח זה ע״י גמלים היה כרוך בהפסדים מרובים, היות ובעלי הגמלים היו גונבים משקי הקמח והיו מכניסים לתוכם דורה־טחון וגם אבנים. אמץ־לב יוצא מן הכלל היה דרוש אז לסוחר היהודי בהבאת סחורות מחו״ל. כבר מאז רואים אנו את רוחו בתעשיה ורוחו במסחר הולכים יד ביד, דרגא אחרי דרגא עלה על סולם שניהם. בשנת תרמ״ו קנה את המפלת ״על יד החנויות״ של הר הבית ובנה שמה טחנה, הראשונה ליהודים האשכנזים, והטחנה שלו שנמצאת כיום ב"גוראט אל ענוב״ (עמק הענבים), על יד ימין משה, היא המשך פעולתו על שדה הטחנות. ובעוד היותה שכונת "מאה שערים״ דלה וריקה מתושבים קנה מגרש על ידה, מגרש שמם, סלעי מגור ושיני סלעים, ויעזקהו ויסקלהו ויבן לו בית קטן לשבת בו ומאפיה לעבודה. וברוב חריצותו הנפלאה ורוחו הכביר הגדיל משלח ידו, וילך מחיל אל חיל: באפיה, בטחנה ובמסחר, וההצלחה האירה אליו פניה ויעש עשר ויתן מעשר מכל.— בהמשך עבודתו, כשהעסק החל כבר להתפתח ודרש ידים נאמנות ועוזרים, שתף את אחיו ר׳ אליהו ברמן נ״י, איש ישר ונאמן רוח, מתון ונוח לבריות, בעל תכונות נעלות בתור סוחר ואיש אמונים, ותהיה פירמה: י. את א. ברמן, לאפיה, מסחר וטחנה. לבסוס התעשיה והמסחר רואים אנו את ר׳ יהושע עוד בהיותו צעיר עוזב את ירושלם ונוסע לרוסיא כדי לחזק את הקשרים המסחריים שלו ולארצות מערב אירופה להסתכל להתקדמות הטכנית בענינים הנוגעים לתעשיה שלו.— נסיעות כאלה לחו״ל רואים אנו אותו עושה לעתים תכופות ומדי פעם לפעם היה מכניס את הטכניקה האירופית בעבודותיו בהתאם לתנאי הארץ. בשנת תרס״ב רואים את ר׳ יהושע בונה שורה של בתים על אותו המגרש השמם שקנה אז בסביבת ״מאה שערים״, על יד המאפיה, לשם יסוד בית חרשת־לבנים של מלט, הראשונה מדוגמתה בירושלם, בפירמה: ״בית חרשת ללבני־מלט י. ברמן ושותפ׳״.— בית החרשת הזה היה קיים כשש עשרה שנה והיה מעסיק יותר מעשרים — מסבת המשבר בבנין בירושלם ע״י התפרצות המלחמה העולמית נסגר בית החרשת הנ״ל ונמכר אחרי המלחמה לחברה יהודית אחרת. כיום מתרומם על המגרש השמם שר׳ יהושע קנה לפני ארבעים שנה ע״י "מאה שערים״ בנין גדול, משוכלל ומזוין בכל המכונות החדישות לאפיה, הלא זאת היא מאפית ברמן הידועה לכל — מאפיה שכדוגמתה אין אנו מוצאים בכל המזרח הקרוב. מתוך חושו הבריא לחיים כלכליים בריאים, הכיר גם ברב הטוב הצפון בחקלאות ואנו רואים את ר׳ יהושע ביחד עם אחיו ר׳ אליהו נוטעים פרדס בפ״ת בשנת תרס״ה. ובשנת "יובל החמשים לעבודתו״ נוטעת הפירמה פרדס יותר גדול בסביבות המושבה ״בני ברק". יותר מחמשים פועלים־עברים ופקידים מוצאים את לחמם ברוח וכבוד במפעלי ברמן, מלבד הפועלים בפרדס. אמנם דרכו של ר׳ יהושע לא היתה סוגה בשושנים, כמה אבני נגף וצורי מכשול פגעו בו, כמה צרות ותלאות סבל, אבל ר׳ יהושע הסבלן, המתון, סבל, נשא וגם לחם ויוכל להם.— ר׳ יהושע ברמן הוא סמל החריצות, הזריזות והמתינות גם יחד; סמל הסבלנות והעקשנות להוציא כל רעיון מועיל אל הפועל: בנאמנות, בדבור ובמעשה. ועל כל מעלותיו: התמדתו בעבודתו. מעולם לא שעה לדברי רוח ותפל, לא רדף אחרי שום משרה צבורית ושל כבוד מדומה. לעומת זה ידו פתוחה לכל דבר טוב ומועיל, הן כללי והן פרטי, הן לישוב הישן, והן לישוב החדש והכל בהצנע.— הא׳ יהושע ברמן ביחד עם אחיו ר׳ אליהו שתפו במשך עשרת השנים האחרונות גם את בניהם בעסקים שלהם, למרות זקנותו של ר׳ יהושע ברמן עודנו הרוח החיה בהנהלת העסקים, והבנים הצעירים ממשיכים את מפעלי הוריהם בנאמנות למסורת שהתותה ע״י הוריהם וגם בהתאם לרוח החדשה של הזמן. מאחלים אנו לו, לחג היובל שנות עבודתו בירושלם, עבודה בריאה ופוריה גם לשנים הבאות, ינוב בשיבה טובה דשן ורענן, ויראה בטוב ירושלם. האומנים הראשונים בירושלם הר' יצחק פ"ח רוזינטל ז"ל (ע"ש אומנותו נקרא פ"ח: פתח-חותם) נולד בירושלם לאביו הרב ר' שלמה פ"ח ז"ל במחצית המאה הששית. (עיין "זכרון לחובבים הראשונים" חוברת א') בין החלוצים הראשונים באחרית המאה הששית מוצאים אנו גם ״אומנים מצוינים״, חובבים אמתים, שעזבו את ארץ מולדתם וילכו נדוד חדשים מספר, למען הסתפח בנחלת אבותיהם, אם כי ידעו מראש שדרכם לא יהיה סוגה בשושנים, ולחם עצבים יאכלו; ידעו מראש שכל צרכי בעלי הישוב ודרישותיהם, מועטות מאוד, ושכר האמנות בירושלם אין. ואחד מהאומנים המצוינים האלה היה ר׳ מרדכי בר׳ שמואל שניצר, חרש־אבן, מווילנא, הוא היה אומן נפלא, מיוחד במינו. החובב הנעלה ד"ר אליעזר הלוי, איש סודו ויועצו של ר׳ משה מונטיפיורי מזכירו במכתביו משנת תקצ״ח (בדביר חלק א עמוד 47): ״והיה לנו ר׳ מרדכי פחה בירושלם למשל אחד מני עשרה, כי הוא חיה לפנים פאר עקד האמנות בווילנא, וגם היום יוכל להתגדר באומנתו אף בארץ אשכנז, ויעזוב את כבודו שפעתו, לאכל לחם עצבים בזעת אפים בירושלם. ועוד זולתו נמצא בזה כמה חרשי אבנים מהירים אבל רוח האמונה חזקה עליהם ותוליכם אל ארץ הקדושה״. עוד הספקתי לראות שרידי כלי מלאכתו בידי בנו ר׳ צבי שניצר, מי שהיה השמש של החברה קדישא בירושלם. מיחסים לו מלאכת ארון הקודש מביהמ״ד הישן מנחם ציון וכן מביהכ״נ של ר׳ יוחנן בן זכאי, שלחן כתיבה, מלאכת חרושת אבן מצוינה, נתקבל ברצון מאת הפרינץ האנגלי, התפלא על טיבו ויפיו, ונשאר לו לזכרון מעדת היהודית בירושלם. ר׳ מרדכי שניצר נפל חלל במגפת החלי רע בחשון תרכ״ו בירושלם, שגם הוא היה מהעובדים החרוצים שהתנדבו והתמסרו להצלת אחיהם הנגועים במחלה. איש טוב היה, רחמן, עסקן ורב־פעלים, אחד ממיסדי בית החולים בקור חולים. בעל מכניס אורח היה מאין כמוהו, יום יום היה יוצא את העיר לראות אם מי שהוא עלה לאה״ק ויקבלהו בסבר פנים, באהבה ואחוה הכניסהו לביתו לאש״ל ודאג לו מקום לדור. גדול בתורה היה, יד ושם לו בחכמת הקבלה, נודע שמו בתור בעל מסתורין ויודע קבלה מעשיות.— שלחו רבני וחכמי הקבלה מ"בית אל" לקחת הספרים הקדושים כתבי־יד מביתו, שהיה לומד, הוגה וכותב בהם. עוד נמצאים אי אלה מהם בידי היחידים בירושלם. אומן בבחינה זו היה ר׳ שמחה שלמה יאניבר, מזקני ירושלם ונכבדיה. הוא היה בעל מדות תרומיות ומחונן בכשרונות נעלים, מפתח פתוחי אבן, מעשי ידי אמן ביתרון הכשר, ומלאכתו מצאה חן גם בעיני פרנץ יוסף קיסר אוסטריה. הוא היה האומן הראשון בכלי מלאכת אבן: הגביעים, הספלים והטסים השחורים, בכפתוריהם ופרחיהם, וכלים מכלים שונים. מונטיפיורי, מונטגו וד״ר אשר היו מזמינים אצלו כלים כאלה והביעו לו תודה בפה ובכתב. ובהיותו גם מסור במלאכת שמים, עסוק בעבודת הקדש, קבעו לזכרונו לוח־אבן בבית המדרש הישן מנחם ציון בחורבת ר׳ יהודא החסיד. מר לונץ מספר לנו: הישמעאלים מאסו את המלאכה ולא עבדו בה. וגם אלה מהם שלא יכלו לחיות מפירות אחוזותיהם בעיר ובשדה, עסקו במסחר עם הפלחים בתבואה, ירקות, ובשמים, משא ומתן של בהמות, אך לא במלאכה, ורוב ענפי האומנות והמלאכה היו בידי היהודים, ידעו את מלאכתם היטב והפליאו לעשות בה. אך עניים היו כל ימיהם באותה התקופה.— והנני לקרוא את האומנים הראשונים בשמותם: הראשון למפתחים היה ר׳ שלמה ור׳ יצחק פח. הראשון לצורפי זהב — ר׳ זלמן צורף. הוא הוא רבי אברהם שלמה זלמן צורף בר׳ יעקב ז"ל מקידאן, אדם גדול וחכם מדיני, רב וצדיק ובעל מרץ כביר, מהעשרה הראשונים של הפרושים שהתישבו בירושלם, ואחד ממיסדי הישוב בקדש. הראשון למדפיסים — ר׳ ישראל בק. ידיעה גדולה היתה לו בעניני הדפוס עד כי אותיות דפוס סלאוויטא על ידו נעשו, ויכונן בדפוסו, כמו בצפת כן גם בירושלם, מחלקה ליציקת אותיות. הוא יסד בית דפוסו הראשון בירושלם בשנת ת״ר בסיוע השר משה מונטיפיורי. (עד אז השתמש במכבש של עץ, והשר שלח לו מכונת יד אירופית עם אותיות. הספר הראשון שהדפיס בירושלם בספר ת׳׳ר הוא: ספר "עבודת הקדש״. שנים רבות עברו עד שהשיג ה״פירמן" (מאמר המלך) לבית הדפוס ולהחבצלת גם יחד.— בשבט תרכ״ה פרסם המגיד מירושלם, המבשר ואומר: ״בא דבר השולטן אדות הדפוס של הרב הישיש מוה״ר ישראל בק נ״י שיש לו רשות להדפיס מחדש כל ספרי קודש וגם להוציא את מכתבו העתי ה״חבצלת״ רק שלא יגע בכבוד המלכות ושריו". כמוהו כן גם השני לו בדפוס, ר׳ אברהם רוטנברג (חותנו של ר׳ יואל משה סלמן) סבל הרבה עד שהשיג הפירמן.— מענין המכתב ששלח לידידו ר׳ יחיאל בריל בעל ה״לבנון״ בבשרו אותו על השגת הפירמן, וזה לשונו: ״שלום וכ״ט ליד״ן… מו"ה יחיאל בריל מ״ל הלבנון בע"מ פאריז נ׳׳י. הפעם אודה ה׳ על כל טובו בקהל רב, כי נתנני לחסד בעיני הממשלה יר״ה, ביום ט׳׳ו כסלו (תרכ״ו) יצא כתב המניסטעריע, שיש לי רשות להקים בית דפוס פעה״ק, להדפיס ספרי כתבי יהודים (רק לשמור כבוד הממשלה). ועל הטוב יזכר דאקטר וואלכער ריטטער מאלטהיים ק״ק עסטרייכער קונזול יר"ה, כי הוא השתדל להשיג לי הרשיון. ואיצ״ה בעוד ימים לא ימשכו אני מוכן לפתוח הדפוס להקימו על הדרת קדש. ותמיד שפתי לא יכלו מברך את הממשלה יר"ה ולהקונזול יר״ה על החסד שעשו עמי. אברהם רוטנברג״. בית הדפוס הזח נוסד בירושלם בשנת תרכ״ב. והוא הוא בית דפוס סלמן בירושלם. דפוס־אבן הראשון במלאכת הליטוגרפיה היה הרי"מ סלמן. שלמד המלאכה הזאת בשנת תרכ"א בעיר קאניגסברג. מלאכתו הראשונה בדפוס־אבן היתה "שושנת עיר הקדושה" שהכילה בה: ציורים מעי״ק וציונים ממקומות הקדושים ב״ארבע הארצות״: ירושלם. חברון צפת וטבריה. הליטוגרפיה של האחים מונזון ואחריו בשנת תרנ״ב, השתלמו בהמלאכה הזאת שנים מילידי עיר קדשנו ה״אחים מונזון" אשר למדו את המלאכה בארץ אשכנז על בוריה, והקימו בירושלם בית ״דפוס־אבן", ומלאכתם עולה יפה עד היום הזה. מלאכת הצלום: עד תרנ״ד היתה המלאכה הזאת בידי אינם יהודים, הראשונים שהחלו לעבוד במלאכת הפוטוגרף והצטיינו בה באומנתם, היו שני צעירים מילידי ירושלם אשר השתלמו בהמלאכה הזאת באירופה: מר ישעיהו ראפלוביץ ומר אברהם אהרן ריטבסקי. ומלאכתם היתה כמלאכת הטובים שבבני הנכר, תמונות מדויקות ומכוונות במלאכה יפה ונאה. בית מלאכתם נפתח אז מחוץ לשער יפו, סמוך לגן סי׳ אברהם אביש, מוכתר לעדת הספרדים, היה התופר הראשון של הקפטנים (מלבוש־גבר מתלבושת ארץ הקדם). הראשון לטחנת־סוסים בירושלם היה ר׳ רפאל שטאק. הראשון לנקור אבני־רחים היה ר׳ יהושע וואלפנזון. מילידי ירושלם. הראשון לאפית מצה ר׳ מרדכי שולמן. הראשון שהביא מכונת קטור לרחים — ר׳ זלמן לוי. הראשון שהביא רחים לטחינת הקהוה — ר׳ זלמן נתן ספיר, הראשונים לבית המאריגה — ר׳ שלמה עלבא ור׳ יעקב ובר, הראשון ליוצר כלי חרש מצפים זכוכית — ר׳ משה ליב, עליו יספר: ויהי באחד מן הלילות והוא שוכב על משכבו, ויבאו שודדים אל אהלו ויתקעו חנית בחזהו, כי אמרו לבוז הון, וינוסו. ויקיצו השכנים לקול הרעש ויבאו אל ביתו והוא מתבוסס בדמו, וימהרו אל הרופאים ובטרם יבאו הרופאים והדם שופע כזרם ויתעלף, ויהי כפשע בינו המות, הרופאים באו וימהרו לחבוש הפצע אך לא האמינו בחייו מאומה יען הרבה הדם לצאת. והפצע סמוך אל לבו. וד׳ ברחמיו סעדהו על ערש דוי ויסתם הפצע וירפא ויקם מחליו, אפס כי כחו עזבו ויהי מן היום ההוא והלאה נגוע הריאה וקצר רוח, ובכ״ז עשה מלאכתו לאט לאט, ויחי בדוחק,— הראשון לחרשי עץ היה אליעזר נגר, הראשון לכורכי ספרים — ר׳ ישראל שמעון. הראשונים לתופרי מנעלים על פי האפנה האירופית: ר׳ מאיר וואלף ור׳ ישראל סנדלר. הראשון לשעונים — ר׳ יהושע הלפמן. שעוני ואומן מצוין. ר׳ משה מונטיפיורי בספר המסעות שלו ״משה וירושלם״, מספר: "נזדמן לי לראות המלאכה משמות אומנים שונים: פחי, מפתח חותמת, חרש אבן, צורף, כורך ספרים, חרש עצים, וכולם הצטינו במלאכתם. לאומן מהמורה שעות (שעוני) ר׳ יהושע הלפמן נתתי בידו שעון יקר מאד לתקנו ובזמן קט תקן אותו על צד היותר טוב, האיש הזה נוסף על השלמת מלאכה הוא אומן גדול במלאכת יופי הכתיבה (קליגרפיה) והוא נתן לי גרעין חטה, אשר כתב עליו תשע עשרה שורות וברוחב הגרעין כתב את שמי׳׳. באחד ממכתביו הוא מרים על נס הפתח המצוין הר״ר דוד שפיצר שהצטין באומנתו באופן נעלה. הוא היה ת״ח ומדקדק במצות מבעלי ותיקין. הפחות וגדולי הממשלה, הקונסולים וראשי המנזרים היו מוסרים תמיד את מלאכתם לאחינו האומנים בירושלם. מענינת העובדה שספר לי רבי יחיאל מיכל פינס: הקיסר הרוסי אלכסנדר השלישי, כאשר נזקק לעשות לו חותם המלכות לא מצא לו פתח אלא יהודי, ובנו הקיסר ניקולי כשרצה לעשות את פסלו משיש, קרא את החרש ברנשטם וימלא את ידו לעשותו. הראשון לה״קברנים״ של עדת האשכנזים בירושלם היה ר׳ יצחק ב״ר יהודה קליין, לאה״ק בש׳ תקצ״ה ונפטר כ״ב שבט תרנ׳׳ד. הוא שמש גם במשמרת ה״קואס״ ל״הקונסול היהודי״ רבי ישעיה ברדקי. ונשא תמיד בחגורתו שני אקדוחים בעלי ידות־כסף. בעל אמיץ־לב היה. לא פעם סכן את נפשו לטובת הישוב, ויהי מגן גם בעד ה״דגל״, נושאי המטה, שסבלו באותה התקופה נוראות מהפלחים הפראים בסילואן; ולא פעם הוציא ה"מצבות״ מידם שהיו כבר שקועים בבניניהם. ר' יקותיאל ב"ר יצחק קליין ז"ל יליד ירושלם הקברן ומחוקק המצבות בבית עלמין לעדת האשכנזים בירושלם, אביו היה הקברן הראשון, עלה לאה"ק בשנת תקצ"ה. וזה נוסח מצבתו: פ"נ נקבר הישיש הנכבד מבני עליה ר' יצחק בה"ר יהודא ז"ל חמשים ושבע שנים עבד עבודתו בהר זה ונלב"ע כ"ב שבט תרנ"ד הראשון למפתח ויוצר פסילים, — ר׳ מרדכי קלר, לזכרון עוד נמצא בבית החולים הצבורי ״בקור חולים הוספיטל״ מלאכת ידו להתפאר: תבנית בית החולים הישן ממסד עד הטפחות, זעיר אנפין. ר׳ ״אברהם משה ב"ר צבי לונץ״, בדברו, בהמגיד תרל״ג, על ערך מלאכת חרושת־אבן הנהו מרים על נס את אחד מאחינו היהודים חרש אבן ר׳ שלמה זלמן פרוש, שחצב מאבן שיש אחת תכנית חרבת ר׳ יהודא חסיד תבנית ביהכ״נ הגדול בית יעקב, המתנוסס לגאון ולתפארת בתוכה עם בתי המדרשים והת״ת וישיבת עץ חיים, והבתים והחנויות אשר למטה ברחוב היהודים. הכל במעשה חרש נפלא לא נעדר דבר. גם אחיו ר׳ גרשון פרוש היה אומן בחרשת אבן. טרם נסע להודו. הראשון לחרשי ברזל היה ר׳ אליהו זלמן באסאן. מחונן היה בכשרונות נעלים, ידע פרק גדול באמנות ויהי מן המצוינים במלאכה וחרשת המעשה, הוא הוא שעשה המפתח־הסודי לדלת הברזל מאהל קבר ״רחל אמנו״. הוא הוא שהציל גרי שכונת ״משכנות שאננים״ מחיות וזאבים שהיו באים בלילה למגרש השמם הזה. ויעש מלכודת ברזל גדולה ודלת פתוחה לה, ובתוכה תלה בשר צלי, כשהחיה נכנסה במלכדה הזאת נסגרה פתאם הדלת בעדה. בבקר בבקר מצאו בה חיה פראית קופצת מפנה לפנה עד שחדלו לבוא עוד. וכמו כן על בית עלמין בפני החיות הטורפות שחפרו את הקברים.— אברהים פשה הוקירו והתחשב באמנותו. פעם נסתם מעין השלוח והוא בהמצאתו, פתחהו. ר׳ אליהו זלמן באסאן (או ר׳ אליהו זאליס) בא לארץ בעוד שעי״ק ירושלם לא הכילה עדין מנין אשכנזים. הוא בא מווילנא באנית מפרשים ודרכו ארכה לו כשנה. כמו כל החלוצים הראשונים סר גם הוא לצפת והתישב בה. ותיכף התחיל לסבול מיסורי א"י, באותה שנה קרהו אסון נורא מרעידת האדמה אשר התפרצה בגליל בשנת תקצ״ז ואשתו ושני בניו נהרגו ורק הוא לבדו נשאר, ויהי אנוס לבוא ירושלימה. חתנו ר׳ שמואל ליאן היה המנצח ביציקת האותיות בדפוס של ר׳ ישראל בק, ועל שם מלאכתו קראו לו ר׳ שמואל גיסר. ר׳ חיים נגר ז"ל אחד מזקני האומנים הראשונים בירושלם, היה ר׳ חיים נגר, בן ר׳ יהודא איזינשטיין, הוא בא ירושלימה מלפני כשבעים שנה. ולא נגר לבד היה ר׳ חיים אייזינשטיין כי אם יד ושם לו באמנות שונות. הבנאים הגדולים בירושלם מבני ברית ומאינם בני ברית התחשבו בתכניותיו, ויהי המנצח על כל המלאכה בשכונת בתי מחסה. ובבתי הכנסת אורחים של הרוסים. הוא שאף תמיד להתנחל בארץ, ויהי הראשון שקנה אותו המגרש השמם סמוך להר הבית — על יד בית החולים משגב לדך ושכונת בתי מחסה. המגרש היה שמם וחרד. מקום מקלט לגנבים שודדים ורוצחים שהתחבאו שמה בין עצי הצבר ובתוך הבורות והמערות שבו, ויבן בו ארבעה חדרים קטנים, סוכת עץ ומקוה מים. ויגר שם הוא וביתו ובני ביתו, בלילה היו הגנבים מכפר סילוון קופצים מחצר הגוזלאנים עם צרורות בגדים וכלים גנובים, והיו עוברים עליו ברמיזה ואיום לשתוק, לבלי לצעוק, ירדו אל שער הקטן וברחו אל הכפר. הראשון בבקר בשבתו הפעם עם בני ביתו בסוכתו, שמע פתאום הומיה גדולה. מכל הצדדים התפרצו אנשי צבא ויחפשו בין עצי הצבר בתוך הבורות והמערות, ובשאלו אותם על החרדה הזאת, השיבו לו כי, בליל השבת ברחו חמשה עשר שודדים ורוצחים מבית האסורים, וגם הוא עזר להם לחפש ויחפשו ולא מצאו, נעלמו ואינם. רכי הלבב אמנם העירו אותו כי יעזוב המקום הנורא הזה אבל הוא לא שמע להם וישאר לשבת בו עד שמכרהו לר׳ יוסף אברהם שלום מעדן, שבנה עליו השכונה והישיבה המפוארה ״פורת יוסף״,— היו אמנם רבים לקנות ממנו המגרש הזה במחיר גדול, אבל אדיר כל חפצו היה למכור המגרש הזה רק לדבר שבקדושה, לישיבה. ותנאי התנה עם המוכר שיהיה לו זכות לגור בו כל ימי חייו באחד הבתים הנשקפים אל הר הבית, והמורשים ערבו לו בזה לפי הכתב הבא לקמן: דא תהי׳ לקיום ולאמת וצדק, ביד הר׳ חיים ב׳׳ר יהודא אייזינשטיין איך שקנינו ממנו הבתים והקרקע העומדים על רגל הר ציון על פי קושאן הממשלה יר״ה הבתים והקרקע כנגד הר הבית והתחיבנו בתנאי קודם למעשה ליתן בית אחד מהבתים הנ״ל לדור לה״ר חיים הנ״ל מים ובית התבשיל, ודריסות הרגל בדרך כולם. וגם שיתנו לו מבואר אשר הבית יהי׳ חלונות נשקפים כנגד הר הבית, ועל כל זה אנחנו מורשים ערבים בזה לאמת וצדק ובקגו״ש במדל׳׳ב וע״ז בעה״ח כ׳׳ח אב תר״ע עה״ק ירושלם ת׳׳ו. נאם בן ציון מרדכי חזן המסכן! לא זכה עוד לבוא לגור שמה, המות קדמהו, בשנת תרע״ד נפטר לבית עולמו. המחיר שקבל בעד המגרש הזה הניח על קרן הצבי, בשטרות תו״ח.— מגרש אחד נחל לו בשנת תרמ׳׳ד בכפר סילוון. ואחד משטרי הקניה הזאת, עצם הכתב, מונח לפני. מודה אני הח״מ איך שמכרתי הקרקע שיש לי אצל הכפר סילוואן עם הכרמים והשדות שיש לי, הכל זה מכרתי לר׳ חיים נגר הן לבנות בתים וליטע כרמים ולעשות עם זה כל מה שלבו חפץ, וכל זה מכרתי ברצוני וחפצי בלי שום אונס והכרח כלל וכלל בעד הסך המבואר בהקנין וכפי המצרים המבו׳ בהקנין, וכל זה מכרתי בקנין גמור ולהיות לראיה ביד ר׳ חיים הנ״ל חתמתי א׳׳ע מרצוני וחפצי הטוב כלי שום טו׳׳מ ואונס והכרח כלל, בביטול ובפיסול מודעי כדרך שפוסלין ומבטלין בג"ן. ויהי׳ תוקף שטר זה נגדו ונגד ב״כ וי״ח וי״א כתוקף כל שטרות העושין ע״פ דחז״ל וע״פ נמוסי הקרי״ה יום ב׳ לחודש תמוז שנת תרמ׳׳ד פעה"ק ירושלם תובב"א. בועז במוהר״ר יהונתן מזרחי ס״ט. בפנינו עדים הח״מ ראינו שמכר, וקנינו ממנו במנא דכשר למקני וחתם א״ע מרצונו וחפצו הטוב בלי שום אונס והכרח כלל וכלל יום הנ״ל שנת הנ״ל פה עה״ק ירושלם תובב"א. נאם יעקב מרדכי זינגער נאם אלחנן במו״ה אברהם יצחק נ״י ונוסף עוד בשטר: המצרים לצד מערב מתחיל מצד ירושלם אורח זויות הנצבת כמין גאם עד אורך מאה ושלשה וחצי מטיר, ומשם למעלה עליה רוחב ששה וארבעים מטיר זה מצד דרום. בשאלי את בנו על דבר המגרש ותהי תשובתו שלילית. מומיא בחפרו הפעם סביב ביתו מצא ״מומיא" עתיקה. ובאי ידעו איך להתנהג עם הגברת ״החנטה״ הזאת נשברה, ונתפזרה, ובמחיר מחרוזת המטבעות שהיתה מקושטת בהן, קנה לו אז בית בשכונת ״בית ישראל". בתי המלאכה וחרשת המעשה להשר משה מונטיפיורי בירושלם. לבד בית הדפוס, מכונת יד עם אותיות, ששלח לר׳ ישראל בק הנזכר הקים בירושלם: א) בית חרושת לאריגה. תרי״ד עלה על לב השר לכונן בירושלם ״בית חרושת לאריגת צמר גפן״. וישלח עשרה מנור אורגים ויתר הכלים והמכשירים הדרושים להבית, וגם צמר מבריטניא אומן במלאכת האריגה להורות להעובדים את המלאכה לפרטיה. ולא עברו ימים מועטים ובית המלאכה קם על תלו וכחמש עשרה משפחות מאחינו מצא בה חית ידם בעבודה.— אחרי האומן האנגלי שעזב את ירושלם נתקבל לכהונת ראש האומנים ר׳ שלמה עלבא, מגרמניה, שהיה נקרא ר׳ שלמה פאבריקאנט, וכמו כל זקני ירושלם בתקופה הראשונה כן גם הוא היה לבוש בתלבושת הספרדים ״תלבושת ארץ הקדש״ ועל ראשו תרבוש וליפה שחורה סביב לו. ב. ריחים של רוח שלש טחנות־רוח היו בירושלים בתקופה הראשונה: א) של השר ר׳ משה מונטיפיורי; ב) לכנסית היונים ג) לבני עדת ההיכל של הגרמנים; ואת כולם נשא הרוח. הריחים של מונטיפיורי נבנו לפני כשבעים שנה במגרש בתי יהודא טורא — ״משכנות שאננים״ — סמוך לשני הבתים שיחדו לבעל הריחים. ואת הריחים והבתים מסר השר לר׳ יוסף רוזינטל, בנו של הרי״צ פה. כוונתו של השר היתה: להקל על אלה, אשר ישבו ב״משכנות שאננים״ לבלי יאלצו לשלוח חטיהם העירה לטחון, וביחוד להוזיל מחיר הטחינה לעניים, ותמיד יהיה להם דין קדימה על העשירים (משה וירושלים). המכונה והכלים הדרושים לזה שלח השר מלונדון בלוית איש אנגלי היודע טוב את המלאכה. ביגיעה ועמל רב הובאו מיפו ירושלימה, חלק חלק לבדו נשאו ארבעה וחמשה סבלים. ארבעה ירחים עברו עד שהובאו אל מקומם, וסוף סוף צלחה בידיהם להקים הריחים ולהכניס לעבודה. המגדל נבנה מאבני גזית מרובעות. גבהו חמישים רגל: כנפי הריחים הוליכו בעוז רוחם ארבעה זוגות אבנים גדולות. מעשה שדים שרידי זקני ירושלים מספרים לנו: במשך ימי בנינו וסדורו הביטו עליו בעלי הריחים הנכרים בעיני קנאה, וגם שכרו אחד השיכים ללכת אל מקום הבנין להאיר אותו ולקלל שלא יצליח בעבודתו. והלה הבטיח להם, כי בבוא עת הגשם ב״כסער מתחולל״ יסערנו ממקומו. וכאשר בא הגשם וסופות סערו, והבנין הענקי נשאר על מקומו חזק וקיים, אמרו כולם פה אחד, גם הדרווישים הגדולים, כי הבנין וכל אשר בתוכו ״מעשה שדים״ הוא, ״השטן יסעדנו ברב כחו״.— לעומת זה היהודים העניים מלאו פיהם תהילתו ויאמרו, כי מאת ה׳ היתה זאת ויברכו את אלקי אבותם ואת השר מונטיפיורי ה״דואג להם באהבה נאמנה״. מזל לפעולות מונטיפיורי, וגם הדבר הזה לא הצליח, לא האריך ימים הרבה. כי אחרי עבור שנים אחדות נתקלקלו כמה כלים ממנו, וכמו מחזיקו כן גם השר בעצמו לא אבה להוציא עוד הוצאות, אחרי כי בינתים נוספו בתי ריחים של קטור שאינם תלוים ב״רוח״, ובידם לעשות מלאכתם בתמידות, נוכח לדעת, כי ריחים של רוח טוב להעמיד רק על יד ״חוף הים״ במקום שהרוח מצויה תמיד, ולא שם עוד את לבו לזה. והרי הבנין וכל כליו ושברי־כליו נשארו שוממים ארבעה מיני ריחים היו לנו בירושלים במשך הזמן: ריחים של יד, ריחים העובדים בכח סוסים, ריחים של רוח וריחים של קיטור. בשנת תרס"א הקימו שלשה מהפועלים שעבדו לפנים בראשון לציון מר חיים בעדין, מר אהרן זיידמן ומר נטע קריסטל — בעצת האכר ממוצא מר יצחק כהן, טחנת קטור בכח גאז קיטור בהכפר קולוניא הוא מוצא ואכרי הכפר הזה והכפרים הרבים שבסביבותיו שמחו מאד על הדבר הזה, בהיותה אז היחידה שמה. חרשת עצי זית בירושלם הראשון בתעשית עצי זית מלפני כששים ושבע שנים היה ר׳ חיים יעקב ובעד הצטינותו במלאכה קבל אות כבוד מהתערוכה בפריז כשנת 1867. אחרי עזבו ירושלם בסבת מחלתו מלא בנו מר יעקב דוב יאקב את מקומו בחרושת הזאת, ובהיותו מצטין תמיד במלאכתו בטובה ויפיה רכש לו שם אומן־נבחר לא רק בן תושבי עיר ירושלים אלא גם באירופא. בשנת 1888 הזמינו אצלו ממוני כולל אוסטריה ואונגריה פה תיבה משובצה תשבצות צדף ועץ שחור. תשורה לכבוד הקיסר פרנץ יוסף, אשר הקונסול האוסטרי פה התפלא על טובה ויפיה, ואמר כי התיבה הזאת הוצגה בבית הנכאת הפרטי אשר למלך בוינה. בהיות פה בשנת תר״ע הנסיך הגרמני איטיל ורעיתו, נתבקש מאת המנהל מחלקת עצי הזית של בית היתומים הסורי שנלר להביא שמה מעבודתו, והנסיך והנסיכה קנו ממנו טס גדולה ושולחן־לכתיבה, ושלחו בעד זה אות כבוד, ואחד מגדולי שרי הממשלה אשר השולחן מצא חן בעיניו הזמין גם הוא אצלו עוד אחד כמותו, ותמיד העסיק עמו מחמשה ועשרים שלשים עובדים מאחב"י. הרי״מ פינס דאג תמיד לא רק לטובת הפועלים והעובדים לטובת האומנים ובעלי המלאכות בירושלים, דרש תמיד בשבחם, וכתב תמיד לתועלתם. ולא היה רק נאה דורש כי אם השתדל בפעולה ובמעשה להרים את האמנות והמלאכה בירושלים עצמה, ולתת לה מהלכים מחוצה לה.— הוא השכיל לראות כי בעלי חרשת-עץ, ביחוד מלאכת עצי זית, שהצטינו בה בטובה וביפיה, יוכלו למצא את פרנסתם אם ישלחו את מלאכת ידם לאירופא. לידים אמונות וחרוצות ובעלי חרשת ירויחו לחם חוקם ברוח אם ילמדו את ידיהם לעשות מלאכתם טובה ויפה באופן אירופי, ומאז נגש הרי״ם פינס לדבר הזה בפעולה ובמעשה התעלה בירושלם מלאכת חרשת עץ וברזל משפל מצבה, התפתחה בטובה ויפיה ותוכל להתחרות עם מלאכת האשכנזים מווירטמברג שהצטינו והצליחו בה, ועל־כן יסד בין היהודים בירושלים חברה אשר קראה בשם ״החרש והמסגר״ להרחיב את המלאכה בחרשת עץ וברזל, והשתדל להמציא באירופה ובאמריקה קונים לתוצרת הארץ, כלי מלאכת עצי זית להתפאר,— וכן עשה עם סופרי ״תפילין ומזוזות״. ר׳ יחיאל בריל מספר לנו ומעיד כי בערים רבות באמריקה קימו אחינו מצות תפלין ומזוזות ששלח להם הרימ״פ מסופרי ירושלם. וכן הוא מוסיף ואומר: ובהיותם כלם כאחד עניים המציא להם הרי״מ פינס כסף כמקדם, לקנות להם עצים ושאר דברים הנחוצים למלאכתם, ובזה התרחבה המלאכה הזאת בין אחינו בירושלים כי בראותם שיש שכר לפעולתם לומדים את המלאכה הזאת ונותנים עיניהם ולבבם להשביח וליפות את מלאכת ידם, והיה כי ירב מספר העושים בחרשת עץ וברזל יותר מכפי הצרך בירושלם, ישתדל הרימ״פ להושיבם בערי אה״ק אשר לא התישבו בהן בנ״י למען יהיו ליסוד ישוב חדש.— וכמה פינס איכא בשוקא? הרעפים שנחרת עליהם שם משה מונטיפיורי. מענין לנו המאמרים מאותם הירושלמים, הסופרים המובהקים, המוסרים לנו עובדות, מעשים ופעולות ע״א המלאכה ובעלי המלאכה בירושלם, אחד המצוינים שבהם הוא זה מה שנתפרסם בהאסיף תרמ״ו מאת הרב החכם הנעלה מר יעקב גולדמן נ״י והננו מוסרים אותו בזה עם הערותיו: בתי חרושת המעשה. ״מנסיבת השממון אשר שלט בארץ עד ימינו אלה, יאמינו אנשי אייראפא כי אין אדם בטוח בהונו בארץ הזאת, ולכן לא משכה עליה ארץ פלשת את עינם לכונן למו בה בתי חרושת המעשה, ותושב הארץ אשר רחוק הוא מדרכי אייראפא, לא ישים גם הוא לב אל הדבר הזה, ולכן כל בית חרשת המעשה אין בארץ הזאת, וכל צרכי תושביה יובא מחוץ לארץ. ולו יעצרו כח העברים — מחומס וגוזל בימים ההם — לכונן למו בית חרשת המעשה ״לנופת״ ״לנייר" ״למעשה אורג״… כי עתה עתקו וגברו חיל ויעשירו עשר רב, וטובה כפולה ומכופלת הצמיחו לעניי ציון אשר יבקשו מקום להשתכר ואין. העצמות, ובלויי הסחבות, והצמר — הדברים הראשים לעשית הדברים שהזכרנו — ימצאון פה במדה גדושה. בשנה העברה יצאו מפה דרך ים יפו בלויי סחבות במחיר שמנה עשר אלף דולאר — הדולאר חמישית הפונט שטערלינג — לארץ בריטאניה וצרפת, ותחתם בא לפה — לבד כל ערי פלשת — נייר מאוסטריה וצרפת במחיר שבעת אלפים דולאר. צמר יצא בשנה העברה דרך ים יפו מאה וארבעה עשר אלף שקים לבריטאניה וצרפת ומחירם עשרת אלפים דולאר. צמר גפן שכם מקומו, ומשי בהר הלבנון ודמשק, ולא אדע כמה מוצאם. ותחתם בא הנה מעשה אורג מארצות אשכנז, בריטאניה ואוסטריה, במחיר מאתים וארבעה ושמונים אלף דולאר. צוקער — נופת — בא הנה בשנה ההיא במחיר מאת אלף ועשרים ושבעת אלפים וחמש מאות דולאר מארצות אוסטריה וצרפת, כל אלה מהיוצא והבא דרך ים יפו, ואיה המרכולת אשר יצאו ואשר יבואו ביתר ערי פלשת דרך בארות וחיפה? א״כ אפוא דעת לנבון נקל, כי בתי חרשת האלה רב כחם להעשיר בעליהם, ואם אמנם יעלה שכר הבאת יתר הסממנים אשר נחוצים לבתי החרשת ואשר אייראפא מקומם, לעומת זה יצער מאד פה שכר האדם ושכר הבהמה, אשר בארצות אייראפא יעלה מחירם מעלה ראש, ותחת הביא הדברים מבתי חרשת המעשה שנגמרו מלאכתם שמה, יביאון האמצעים לבד ומלאכתם תעשה ביד בני ציון. גם בזה הרבות דברים אך למותר, ואשר לא השהו אלוה חכמה יבין כי צדקו דברינו. נוסף על הפאבריקין שהזכרנו בדברינו, ואשר הזכרנום רק למשל והמבין יקיש על השאר, עלינו להזכיר עוד מפעלות אחדים, שכבר נסו בני ציון לעבוד בהמה; והם: ״בתי עבוד לעורות״ ״עשית הרעפים למכסה הגגות״. בהראשון יעבוד איש צעיר לימים אשר למד מלאכתו בפאריז, ובכלותו למודו הפיק רצון מראשי חברת כי״ח ויעזרו לו להקים לו בית עבוד עורות בנחלתם אשר במקו״י. ויבנה לו שמה בית לשבת ולעשות מלאכתו, והנהו עושה במלאכה הוא ואביו ויראו שכר בעמלם, ולו ישימו לבם העברים הציונים לאחוז במלאכה הזאת ולהרחיב גבולה, כי עתה לא נאלצו הסוחרים להביא ממרחק עור מעובד כאשר יעשון עד כה. בשנה העברה הובא הנה — לבד יתר ערי א״י — מצרפת ואשכנז עור מעובד במחיר מאתים וארבעה ושמונים אלף דולאר, והכסף הלזה הלא יכול להשאר ביד בני ציון בהוסד פה בתים למעשה עבוד העורות. רעפים למכסה הגגות באו הנה בשנה ההיא מצרפת, במחיר שנים עשר אלף דוללאר. וחבל על הכסף הרב הלזה כי יצא מפה, עת אשר הנקל היה לאיש עברי מילידי ציון להשתכר הרוב ממנו, כי כבר נמצאה המכונה פה, וגם ידיו רב לו להוציא כלי למעשהו כמעשה ארץ צרפת. והננו להטיף דברים אחדים אורות האיש ההוא אשר ממנו תצא תורה והלכות רבות לחובבי ציון ובניה. לפני שבע שנים נועדו אחדים מבני ציון, לשום לדרך פעמיהם ארצה אוסטריה להשתלם שמה במלאכות שונות, למען לא ירעבון ללחם, אכן חסרון הוצאות הדרך עצר בעדם מהפיק זממם, וישארו על מקומם, ורק ה׳ וואלף גרינבערג יליד ציון ואתו איש מכולל הו״ד, לא שבו ממחשבתם ויעזבו את ביתם — הריק מלחם ומים, רק נשים וילדים נמצאו במו — ואחרי רוב עמל ותלאה באו לוויען, וילמדו שמה מלאכת צפוי כלי חרס — גלאזירען — וישובו ירושלימה. כבואם הנה מצאו כי כבר קדמם אחר אשר בא מחו״ל ומלאכתו בידו, אכן המלאכה לא תעצר כח לתת לחם לעובדה, ואף אם ירבו העושים במלאכה הזאת הלא ירעבו כולם ללחם, ולא יסף עוד ההוד״י לעזוב ביתו, כי חלוקתו אשר שמן חלקה תטריפהו לחם. אכן ה׳ גרינבערג אשר הרעב הציקהו עד מאד, פנה על ימין ועל שמאל לבקש לו מקום להשתכר בו, ובראותו כי המעטאדע החדשה לספון הבתים ברעפים תפרץ מיום ליום, גמר אמר לשוב ולכתת רגליו לחו״ל, ללמוד ידיו לעשות רעפים (דאכציגעל), ובקיץ שנת התרל״ח נסע יצא מפה בערום וחוסר כל, ואחרי שבעו נדודים בא לפאריז, וימצא לו מקום בבית חרשת המעשה לרעפים אשר לה׳ "עמיל מיללער", ויעבוד שמה שנתים ימים. בכל הימים ההם עבד בכל כח, וגם בלילה לא שכב לבו, עדי כי היה לפלא בעיני המנהל בית החרשת. במעט המשכורת אשר השיג החיה נפשו בלחם צר ומים לחץ — — והמותר שלח לב״ב בציון, ולא אבה לדפוק על פתחי נדיבים לבקש עזר מהם, כאשר ידע מכל אלה הגביר היקר מ׳ מיכל ערלאנגער הי״ו, והוא יכול העיד על אמתת הדבר. ויהי בשנת תר״מ נקרה הגביר ה׳ ד׳ זאבלודאווסקי בפריז, ויסר לבית חרשת המעשה למעשה הרעפים אשר ה׳ גרינבערג שמה, ויהלל אדון בית החרשת את ה׳ גרינבערג בעיני האיש עד מאד, בכשרונותיו הנעלים עלה מעלה (אמר האדון ההוא), על כל העובדים בבית החרשת אשר לי, וישתלם במלאכתו באופן היותר טוב, וידיו רב לו לנהל לבדו בית חרשת למעשה הרעפים. ויגמור ה׳ זאבלודאווסקי אומר לקחת את ה׳ גרינבערג עמו לביאלי… ולכונן שמה בית חרשת אשר ה׳ גרינבערג יעמוד בראשה. ובין כה וכה הגיע מכתב מהחה״ש ה׳ פינעס הי"ו, אשר בו יודיע לה׳ גרינבערג כי הועד הנוסד למזכרת מאנטיפיורי הי״ו, יאבה לכונן בציון בית חרשת לרעפים — להגדיל המלאכה והמסחר שם — והנהו קרוא לעמוד בראשו, ולנהל בחכמתו ובידיעתו את בית החרשת הלזה. לבקשת ה׳ גרינבערג כי ישלחו לו מעפר ארץ הצבי, למען יבחון אם יוכלו להוציא מהם כלי למעשהו, ענהו ה׳ פינעס כי כבר בחן הועד הלאנדאני את העפר — ע״י מביני דבר — וימצאוה טובה ומוכשרת אל הדבר. ומקץ שנת התר׳׳מ בא ה׳ גרינבערג ירושלימה, והועד הלאנדאני לקח מכסף האוצר מאה וחמשים פונט שטערלינג, ויקדישם לבצע המפעל הלזה. כשמונים פונט שלח ליד ה׳ ערלאנגער בפאריז, ויקנה שמה המכונה וכל הכלים הדרושים וישלחם ציונה, ואת מותר הכסף הוציא ה. פינעס על הוצאת כל הדברים הנדרשים אל העבודה פה, וה׳ גרינבערג החל לעבוד עבודתו ויוציא לאור עולם רעפים חדשים אשר נחרת עליהם שם "משה מאנטיפיורי״, ולמראה עין הנם כרעפי צרפת, אכן ישברו בנקל, ואחד אחוז ממאה ישאר שלם בצאתו מהתנור, ואחרי הרבה ה׳ גרינבערג נסיונות — כי בתחילה דמה כי העפר הסב לו ברעתו כי לא יכונו לעבודתו — נוכח לדעת כי נחוץ לו מכונה לרמוס החומר אשר אכרי ארצנו לא ידעו לרמסו כראוי. וגם האדון ה׳ שיק ראש חכמי הבניה ומהנדס אשר להממשלה פה, הסכים על ידו אחרי הרבותו לבחון הרעפים שיצאו מהמכונה, ויתן על יד ה׳ גרינבערג תעודה לאמר, כי אם יכונן לו בבית חרשת המעשה לרעפים אשר לו, מכונה ללוש החמר כראוי, אז לא יפלו רעפיו מהרעפים הבאים מארץ צרפת, וכל תושבי פלשת וסוריא יוכלון להשתמש ברעפים אשר יעשו בציון. ויפנה ה׳ גרינבערג אל ציר הועד כי יסמוך בידו בכסף — שלשים לירא צרפת — הדרוש למקנה החלק האחרון מהמכונה — כי המכונה לרמוס החמר על חלקי מכונת הרעפים תחשב גם היא — למען תעשינה ידיו תושיה. אכן לדאבון לבב אין קול ואין כסף, גם על בקשת ה׳ גרינבערג לתת לו המכונה (מאשינע) ע׳׳מ לשלם מחירה במשך עשר שנים, ואז ימצא לו שותף אשר ישקול על ידו הכסף הנחוץ לו לכלות מלאכתו, גם על זה לא בא עדנה מענת הועד הנוסד בלאנדאן למזכרת משה; ולכן שבתה העבודה והמכונה תלך לאבדון לאט לאט. תחת אשר הנקל היה להיטיב בה את אחד מבני ציון היקרים, ועל ידו הלא מצאו מקום להשתכר עוד אחדים מבני ציון, בעזרם על ידו, ובלמדם גם המה המלאכה הזאת אשר תעשיר — במלוא מובן המלה — בעליה״. עוד באחד ממאמריו: ״ללא אמת יתנו אחינו בחו״ל את כל הירושלמים לאוכלי לחם חסד, החיים רק ברוח. ובאו הנה מוציאי דבת הארץ רעה, וראו מספר עושי במלאכה כי רב הוא, ושמו יד לפה ותחת תתם בני ציון לנרפים, יענו ויאמרו, כי רב מאד מספר בעלי המלאכה על מספר הדורשים, ואם אנשי לבב הם כי עתה היו מעירם לעזור להבע״מ כי יוכלו לחיות באמת על מלאכתם כרצונם, ואז ימאסו מעצמם את החלוקה הזעומה, וחרפה לא ישאו עוד. ר' יעקב מן העלוי וראש הבנאים והקבלנים, הרב, המהנדס־האדרכל לשנת העשרים לפטירתו. ראוי הוא הרב-הבונה הזה לקבוע לו פרק מיוחד בספרנו. בתור אחד המצוינים בתורה ובמלאכה. הר׳ יעקב מן ז״ל נולד ברזיציא שברוסיה בשנת תר״י. בא ירושלימה בשנת תרי״ט עם אביו הר׳ משה יהודה ליב, ושמו הלך לפניו כעלוי ונתקבל מיד לישיבת "דמשק אליעזר״ שבה היה אחד מן התלמידים הכי מצוינים של הרב מקאליש והרב מקוטנא. יחד עם שקידתו בתורה שאף אף להתפרנס מיגיע כפיו. ובהזדמנות הראשונה — אחרי חתונתו — הקים טחנת קמח (הראשונה בירושלים) בעיר העתיקה. ויהי לו היום לעבודה והלילה לתורה. הרבנים התנגדו לדעתו זו שעזב את הישיבה ופנה לעבודה, אבל הוא באחת: תורה עם דרך ארץ. הטחנה לא נתנה לו ספוק, ובהיות לו כשרון להנדסה ובנין נכנס בהזדמנות הראשונה — בעת בנית השכונה בתור משגיח על עבודת הבנין בשכונה זו. ובעת שהחלה להבנות "מזכרת־משה״ נתקבל אף כאן למשגיח כללי על בנין השכונה. ובימים ההם היתה כל עבודת הבנין — למן הבנאי העומד בראש הנדבך ועד הפועל הפשוט — בידי הערבים. והרב ר׳ יעקב מן בחשבו לחובה קדושה שכל יהודי ויהודי עליו להתעסק במלאכה ולבנות ע״י כך את ירושלים בידים עבריות, השתדל ללמד לצעירי ירושלים את עבודת הסתות והבנין. בהשתדלותו למד ר׳ יונה פרידלנד ז״ל הסתת והבנאי הראשון בירושלים את עבודת הסתתות, וזה האחרון נתמנה ע״י ר׳ יעקב מן למורה ולמחנך סתתים יהודים. ובעת בנין שכונת ״ויטנברג" — שר׳ יעקב מן קבל את בניתה בקבלנות — השתמש כבר עם סתתים יהודים. באותו הזמן החלה העליה הראשונה של היהודים התימנים ירושלימה, ור׳ יעקב מן ויספחם לעבודת הבנין. זה היה הצעד הראשון להכניס את הפועל היהודי בעבודות הבנין, והצעד הצליח. התימנים הסתגלו תיכף לעבודה זו ומעבודה פשוטה עברו לעבודה מקצועית, לסתות, בנאות וטיוח. ר׳ יונה פרידלנר ז״ל שלמד בנתים ע״י השפעתו של ר׳ יעקב מן, אף את מקצוע הבנאות, העמיד תלמידים הרבה שלמדו מקצוע זה וסופחו לעבודת הבנין. ובהבנות שכונת ״ימין־משה״ עבדו מספר גדול של בנאים, סתתים ופועלים פשוטים, יהודים. שערי־צדק נבנה ע״י ר׳ יעקב מן, ופה מצא לפניו כר נרחב ללמד אף את צעירי רוסיה שהחלו לעלות באותה שנה — שנת 1905 לא״י, ואף אותם ספח לכל עבודות הבנין. ובבנין בית הספר למל שנבנה על ידו בקבלנות העסיק כמעט כל הבנאים והסתתים היהודים. היחס בינו ובין הפועלים היה מצוין. כלם אהבוהו וכבדוהו ויעריצוהו כאחת. התימנים חשבוהו לאביהם ומושיעם. היה משתתף בשמחתם ולא היתה שמחה שר׳ יעקב לא השתתף בה. סועד אתם יחד ולפעמים גם הסעודה על חשבונו הוא. כל האידיאל שלו היה להקים בעלי מלאכה ופועלים מקצועיים יהודים. וכאשר מצא איזה כשרון בצעיר יהודי היה מלמדו על חשבונו. במותו התאבלו עליו כל בעלי המלאכה הירושלמיים ובפרט פועלי הבנין. ועד היום מזכירים אותו בהערצה כיהודי הראשון שהכניס את הפועל היהודי בעבודת הבנין, ולמדו את מלאכת הבנאות, הסתות והטיוח ליהודיים. נפטר ביום ט׳ טבת תרס״ט — בהלויתו השתתפו כל תושבי ירושלם על רבני׳ סופרי׳, אומני׳ ופועלי׳ והספידוהו בתור תלמיד חכם מובהק ואוהב את המלאכה, אהוב על הבריות ורצוי למקום, אחדים מהאומנים שהעמיד מסרו הערכתו עליו בהחבצלת תרס״ט, גליון 41: "הרב ר׳ יעקב מן זצ״ל מבחינת עבודתו הפוריה לישוב ארץ ישראל והרמת קרן המלאכה העברית בירושלם. כבר הודיעה "החבצלת״ בראשית שבוע זה דבר פטירתו של אותו אדם המעלה בהוספת דברים מעטים המספרים בשבחו בפי קול העם אשר בקרבם ישב מימי ילדותו ויכירהו רק מצד רוחב לבו בתורה ומשאו ומתנו באמונה, אבל אנחנו הנמנים לרגל מלאכת הבנאות העברית בירושלם, מהאמן העומד בראש הנדבך עד הפועל הממציא חומר ואבנים לבנאי, אנחנו כולנו הבאים בזה על החתום לא יכולנו למצוא קורת רוח בההודעה הקצרה הזאת שאינה מכילה אלא מקצת שבחו, ומצד שאינה מסימת ומבלטת היטב את תכונתו העקרית של המנוח ז״ל הנפלאה במינה, כפי מה שהיא ידועה וברורה לנו, אנחנו, אשר כמו בנים אנו מתחשבים לו בבחינה ידועה, כי מעשי ידיו אנו כלנו, ובכן לנו יאות למבכי ולנו יאות למספד ביתר שאת וביתר עז על אותה האבדה שאבדה לירושלם, ועל אותו ההפסד שהפסידה התפתחות ישובה של הארץ, כי מי זולתנו כמונו יודע, הוא רק הוא ולא אחר, לא רק שנתן את הדחיפה הראשונה לתנועה אשר יצרה את מעמד היהודים בירושלם, כ׳׳א גם הוא הוא אשר לא נלאה כל ימי חייו להוסיף כח בתנועה זו, כי בהיות שמלאכת ידו אשר בה מצא מחיתו היתה קבלת בנינים על חשבונו, שם כל מעיניו להנהות בכסף הרב אשר עברו על ידיו את אחיו, בני עמו האומללים, ויקם מבניהם סתתים בנאים וטחי קירות. ולא בדברים משך לבם כ״א בקרבנות כסף הרבה מאד מאד, כי אך ראה ראה נער מהיר וחרוץ וימסור לו עבודה מבלי חש שמא יקלקל אותה, ואך ראה ראה את הנער כי מצליח הוא ויקבע לו שכר, לא דמי זיעה כ״א שכר עבודה לפי התועלת שבה, ובמדה שהתקבל הפועל בכשרון מלאכתו בה במדה הוסיף לו ר׳ יעקב על שכרו מבלי חכות עד שישאלו על ככה, ובכלל חזר תמיד אחרי ידים עובדות של יהודים, אם לא בהתלהבות מבוהלת, אשר אחריתה לא תבורך, אבל במתינות הראויה ובישוב הדעת המוליכה למטרה לאט לאט אבל בצעדים בטוחים, ושמח שמחה גדולה במצאו בנאי או מטיח יהודי מבני הגולה, אשר אמנם טרם התאמנו ידיו בדרכי אותה המלאכה כפי הנהוג בארץ המזרח, אבל הרגיש ברכה בו, וימהר לספחהו לגדוד פועליו, בדעתו כי לא יארכו הימים והיה החדש לרגיל, וישמח על המציאה אשר מצא כמוצא שלל רב. וכל המעשים הללו נעשו בלי קולי קולות וצלצול פעמונים, כמעשה כל ברכה המתרקמת בסתר, והתנהגותו עם הפועלים בכלל היתה בנחת ובחבה וברחמים רבים, וישתתף תמיד בענים וצערם ויושיעם ככל אשר מצאה ידו בהמצאת מעות למפרע ובגמילות חסדים, על כן לא פרצה מריבה מעולם בינו ובין פועליו, אדרבא, כי כבדוהו ואהבוהו מאד ויעבדוהו באמונה, ועתה במותו הנה אנחנו, כל אותו הגדוד אשר עבדו תחת ידו, בין שהם עדיין עמו במלאכתו ובין שכבר יצאו לרשות עצמם ויהיו קבלנים ובנאים על חשבונם, מקוננים יחד מאד מאד על האי שופרא מידותית הנפלאה דבלי בארעא, וקוראים אנו אחרי מטתו, הוי חסיד הוי עניו, אביהם של כל בעלי יגיע כפים! מי יתן והיה לאות ולמופת לכל נותני עבודה בישראל, לשקוד על תקנת הפועלים כמוהו, ולבלתי התאמר והתפאר גם בדברים שיש בהם ממש, ומכ״ש בדברי רוח ונאדות נפוחים, וידע העם וידע ישראל כי אין השקידה על תקנת ישראל מצויה אלא במי שהוא בן תורה ירא ד׳ ומצניע לכת ואוהב עמו בכל לבו. שלום לעפרך, רבינו יעקב, שלום לנפשך האצילה המסתופפת בצל כנפי השכינה תנצב״ה, הבעה״ח מעמק רגש לבם של הכרת טובה, העוסקים במלאכת הבנין והמצפים לבנין המקדש. יונה ב"ר דוד פרידלאנד צבי עפשטיין יוסף מאיר ראזינבוים שלמה בר"ח בית מדרש למלאכות אמנות וחברה להפצת אמנות נוסד בשנת תרס״ו ע"י חברת בצלאל בברלין. בהנהלת פרופ. ב. שץ בירושלם. בשנת תרס״ט רכש לו בית אחוזה בירושלם. רבו בו ענפי המלאכה, בעלי מלאכה, ואמנות. ועל ידו בית־נכאת מיוחד לו בי״ד אולמות הכולל בו הרבה אלפי טופסים באמנות ומלאכת אמנות בעיקר של יוצרים יהודים. מחלקת המלאכה בבית הספר ״התורה והמלאכה" לח׳ כי"ח בירושלים. בית הספר הגדול הזה נוסד בירושלים בשנת תרמ״ג. ע׳׳י המנהל מר נסים בכר, נחלק לשני חלקים: בית ספד ללמוד, ובית הספר למלאכה. ומאז ועד היום נשמע בו משק הפטישים והמקבות, ושריקת מכונת הקטור, התלמידים והפועלים העובדים בחריצות את עבודתם. הנכנס בבית המלאכה הזה, כאלו נכנס לאחד מבתי חרשת המעשה הגדולים אשר באירופא. ואלה הן המלאכות אשר תלמדנה בבית המלאכה הזה: א) חרשת הברזל: יציקה, נפחות ומכוניות. ב) חרשת נחשת: סירות, דודים, כלי אגנות וכל כלי הבית הבאים באש. ג) חרשת עץ. ד) מלאכת מחשבת: ציור, כיור, פתוח בעצי־זית, באבן, במתכת, פסול, גבס ואבנים. פעמים רבות באו יצורי המחלקה הזאת לתערוכת יצורי חכמי הצירים והפועלים בפאריז וינחלו אותות כבוד ומכתבי תהלה. ועוד יש להוסיף בו המלאכה הגדולה שהצטיינו בה אחינו הפועלים וראו בה ברכה, היא מלאכת: חציבת האבנים וסתותם הקשורה ״במלאכת הבניה״ שגם עליה דאג בית המלאכה הזה להעמיד בה אומנים מאחינו. בשנת תר״ס נתכונן בבית המלאכה הזה מטעם חברת ״יסוד מושבות ליהודים״ (יק״א) בית אריגה למיני ארג צמר גפן כסאות אריגה לעשריות הועמדו אז תחת חמשה אומנים מדמשק הבקיאים בכל ענפי המלאכה הזאת לפרטיה. ועל יד בית האריגה גם בית צביעה לחוטי צמר הגפן למען יעלה מחיר הארג יותר בזול. ותתן החברה הזאת מכונות פתיל (שטריק מאשין) לנשים עניות לשלם את מחירן במניות קטנות. אמנות עברית. אחד המורים בבית המלאכה הזה היה מר יעקב צוריאנו חרש־אמן מצוין. ועליו יספר לנו החכם הסופר מר זלמן בן טובים ב״השקפה״ שנה ד׳, הדברים הבאים לקמן: "ענג רוחני ירגיש כל איש עברי המתבונן בפעם מלאכת המחשבת המצוינה והיחידה במינה, מלאכת תבנית בית המקדש שכונן פה בחכמה וכשרון זה חמש עשרה שנה יועץ הבניה המנוח ק׳ שיק. הננו מתבוננים ומשתוממים על מלאכת בית המקדש היפה והמלבבת. והמלאכה מה נחמדה ונהדרה היא כמו בחבלי קסם היא, מושכת את הלב והנפש יחד! הנה למראה עינינו תבנית בית המקדש בכל אופני בנינו וגוני גזרתו השונים, בתקופות ועתים שונות, בימי המלך שלמה, זרבבל והורדוס, ואחרי כן בימי החרבן כאשר בא טיטוס והעמיר צלם צאוס בהיכל הקודש, ורגש של ענג ועצב יאחזנו. מעין רגשות כאלה הרגשתי בבקרי בשבוע שעבר את בית המקדש של המנוח ק׳ שיק, ואולם רגשי שמחתי גדלו עוד יותר בראותי כי כמתכנת תבנית בית המקדש של חכם החרשים הזה, בכל פרטיו ודקדוקיו, עשה כעת חרש עץ אמן אחד מאחינו בירושלם, ה׳ יעקב צוריאנו ששמש זה כשמונה עשרה שנה, בתור ראש המחלקה לחרשת עץ בביה״ס למלאכה אשר לחברת כי״ח בעירנו. כידוע אחרי מות המנוח שיק, מכרה הגברת שיק את תבנית בית המקדש בסכום מסוים לאגודת אמריקנים שהוליכה אותו אל התערוכה הגדולה ב״ס״ט לואיס" שבאמריקה, להעמיד את תבנית בית המקדש ב״עיר ירושלם״ זעירת האנפין, שמה בתערוכה, ולמען תשאר העתקה מתבנית בית המקדש ביד הגברת שיק, עשתה חוזה עם אחינו ה׳ י׳ צוריאנו כי יעשה כמתכונתו ותבניתו של בית המקדש מלאכת יד אישה המנוח, במשך ששה ירחים. וה׳ צוריאנו השכיל לעשות בכשרון וחריצות גדולה וגם בדיוק רב את תבנית בית המקדש הראשון והשני, גם תבנית המשכן וכל כליו ותבנית מקום המקדש כמו שהוא עתה, וישלים את המלאכה הכבדה הזאת, הדורשת עמל ויגיעה רבה בזמן קצר מאוד במשך שלשה ירחים, והמלאכה בכלל יצאה כלולה בהדרה וכמעט שבקשה להכיר בין תבנית בית המקדש הישנה להחדשה. המתרגמנים של קונסולים אחדים פה בלוית אדרכל אחד, וגם אחדים נכבדי אחינו פה בקרו את מלאכת בית המקדש שעשה הא׳ צוריאנו וכלם התפלאו על היופי והכשרון של המלאכה וטוב טעמה, ויהללו וישבחו את חרש האמן הזה שהשכיל לעשות ביד חרוצים במשך עת קצרה את תבנית בית המקדש בדיוק רב כמתכונתו של בית המקדש אשר למנוח שיק. מלאכת אמן מיוחדה ומצוינה במינה של חרש אמן עברי בירושלם כה׳ צוריאנו נותנת כבוד וגאוה להחרשת והאמנות של אחינו האמנים בירושלם בכלל, ומי יתן ורבו בתוכנו בעיר הקדש אמנים חרוצים בעלי כשרון כה׳ צוריאנו שלא נבוש בהם אפילו לעמת האמנים הגדולים באירופה. גם מר בן ציון כהנסקי הי׳ מורה למלאכת הציור והפתוח בבית הספר לח׳ כי״ח המלאכה. ובין תלמידיו נמצאו אז בעלי כשרונות נפלאים. זכורני שעשה פעם פסל יפה מאד לשלחהו למערכה הגדולה בפאריז. והוא פסל דוד בנערותו בעמדו לפני שאול לנגן לפניו בכנור. היוצר הצליח לתת רוח חיים ביצור כפיו ולשים בפני הנער הזה מעין מאשר הוא נועד להיות בימים יבאו. והפסל הזה היה תפארת למעשהו. מלבד פסל־דוד עשה עוד פסלים מפליאים.— אחדות מיצירותיו נשארו בביתו. קובץ של פתוחי עץ, אבן וגבס נמצאים בבית הספר למלאכה. הזה לחברת ״כל ישראל חברים״ בירושלם היה קרן להלואות ברבית קטנה ובתשלומים לשעורים לבעלי מלאכה. היה גם קרן לבנין בתים בתשלומים במשך עשרים שנה בלי רבית. מהקרן הזה נבנו השכונות: ״נחלת צבי״ ו״נחלת ציון״. המיסדים והמנהלים: מר נסים בכר, מר אלברט ענטבי, מר שמואל לופו. וכעת מר אליהו כהנוב. תעודה לאומן ירושלמי משנת תר״ו. ב״ה. קודמנא נחנא ב״ד דחתימין לתתא אתו סהדיא שני עדים כשרים והעידו בתורת עדות גמורה היא העול׳׳ה לפו״ד כדחזי היות אמו״ץ איך הנו״מ כה״ר שלמה ויטל הי׳׳ו מיום בואו פה עה״ק ירושלם תובב״א ישב כתיב ויהי אומן במלאכת הטניקיג׳יליק בדיר היונים המה ראו ידיו אמונה אומן וקבלוהו והביאוהו לדיר הנז' וכשיצטרכו לעשות כלים מכלים הן הדיר הנז׳ הן בבית גאים שרופה בראש בית תפלתם הנקראה קימאדה הוא היה עושה הכל כאשר לכל וזה כמה ימים למעלה מעשרה שנים הדיר הנז׳ והקימאדה ואין איש מאנשי המלאכה הנז׳ עושה עמו כלל ואין שם אלא הוא לבדו יעשה, ומעתה נפשו לשאול הגיע שנכתוב לנו על הדין ועל האמת איך החזיק במקומות הנז׳ חזקה מעלייא כהוגן וכתחז״ל ושום בר נש לא ימחא בידיה ולא יוכל שום אומן מהנז׳ להשיג גבולו ובכן דא תהא למיקם ביד ה׳ שלמה הנז׳ לראייה מהימנא איך החזיק להיות אומן בכל מין כלי הטניקיג׳יליק בדיר היונים ומקימאדה חזקה מעלייא כהוגן היותר מועיל ומספיק לפו״ד וכתחז״ל ושום אומן אחר מאומני הטניקיג׳יליק אין לו רשות לקורבה אל המלאכה להשיג גבולו לעשות שם בדיר היונים או בקימאדה שום כלי קטן או גדול מכלי הטניקי׳ כ׳׳א ה׳ שלמה ויטל הנז׳ דוקא כאמור והכל דלא וכו׳ ודלא וכו' בביטול וכו׳ ובפיסול וכו' לדעת הרשב״א זלה״ה וחו״ח וכו' כחו״ח וכו׳ ולא יפוסל ולא יבוטל וכו׳ ועל דבר אמת וצדק ולמכתב לחזקיהו ולראיה מהימנא באנו עה״ח פה עה״ק ירוש׳ תובב׳׳א בש״א לחודש אייר משנתינו זאת שנת התר״ו ליצירה והכל שריר ובריר ואמת ויציב וקים. שמואל בכר דוד אפרים נבון רפאל אברהם מכלוף חייאט דיריע מאג׳אר ס"ט ס״ט כבשן סיד. שמם בין סלעי מגור ושיני סלעים הרחק מאדם העיר — כעת שכונת בית ישראל — היה ר׳ דוד פרידלאנד או ר׳ דוד מריזיצא. הוא היה איש חי רב פעלים. אחד מהחובבים בא לאה״ק מסובל בכסף וזהב ואת כל כחו וממונו הקריב על מזבח הישוב. כמוהו כן בנו ר׳ אריה ליב פרידלאנד, מהבונים הראשונים בירושלים, אוהב תורה ושומר מצוה, עדין ויקר רוח. סבל יסורי א״י במדה מרובה ונפטר ב״בית חולים מתנונים״ (בקור חולים הישן בירושלם, בעיר העתיקה) ביום כ"ז סיון תרפ"ט. ב״לבנון" שנה ב', תרכ״ה, יסופר עליו: ״בהיות המחלה ביפו (מחלת החלירע) נמצא שם האיש היקר הד"ר דוד מריזיצא. הוא האיש אשר בכל כחו עמל ויעמול להושיב קאלאניע סמוך ליפו וזה מקרוב קבץ אנשים להושיבם בפרדס של הגר ר׳ דוד קלאסין נ"ע וכו׳ ובעת ההיא התנפלו על הפרדס ערביים ויבוזו כל אשר לו מחוט ועד שרוך נעל והציגו אותו וביתו ערום כיום הולדם. וכגון דא מצוה להודיע כי ישמעו ראשי חברת ישוב א"י וימלאו רחמים על האיש הזה, אשר הוא בתום לבו ואמון רוחו משתדל להוציא לאור תכלית וימהרו נא לשלוח לו דבר מה שיהיה לו במה לכסות מערומיו ולחיי שעת צרה״. רוטהשילד בתי המלאכה וחרשת המעשה שהוקמו מאת הברון ר׳ בנימין בן יעקב אדמונד די רוטהשילד נ"י אבי המושבות ביהודה: נוסף על היקב הגדול בראשון לציון הוקם במושבה הזאת: א) בית חרשת לעשית חביות וחוליותיהן. עד אז היו מביאים חוליות מוכנות מחו׳׳ל, ואשר מספר רב מהם היה דרוש למשלח היין מארץ ישראל. ובשנת תרנ״ח נתכונן: ב) בית מזגגה. בעיר הקטנה ״טנטורא״ (עין דאר) היושבת על חוף הים הוקם בית חרשת להתוך בו כל מיני כלי זכוכית הנדרשים למכביר בארץ, והותכו בו בראשונה רק בקבוקים (למשלח היין) וכוסות. ג) בית טויה לפקעיות המשי. בית החרשת הזה הוקם בהמושבה ״ראש פינה״. ותועלת כפולה היתה בו: א) על ידו התחזק דבר גדול תולעי המשי באה״ק. ב) מהלך המסחר, העבודה והמלאכה בארץ. ועוד כמו אלה ביהודה ובגליל. בית חרשת לאפיה של האחים ׳ברמן״ בירושלם. נוסד בשנת תר"מ. בית חרשת לאפיה מיסודו של ר׳ יהושע ברמן והנהלתו, ראשון הוא בזמן ובמעלה. אין דומה לו לא דוקא בארץ וסוריה מיוחד הוא במינו. וכמו ה״מאפיה״ כן גם ה״טחנה״ וה״חנות״ של הפירמה ״ברמן" מצוינים המה בעבודתם ובמהלך מסחרם בארץ ובחוצה לה. מעסיקים כ־ – 40 פועלים עברים קבועים (לבד הפועלים בחקלאות). בית־הגת של טפרברג בירושלם ר׳ זאב זיידי טפרברג, מחשובי נכבדי ירושלם, היה הראשון לבית מעשה ומסחר כל מיני יין־ענבים ויין-שרף מפרי הגפן בארץ, וגם יין חברון נעשה אצלו, מענבים שהובאו לו מ״כרמי נחל אשכול" ומכרמי אפרת היא בית לחם,— בימים ההם עוד טרם היו גפני המושבות, ומני אז שהתכוננו כרמי אחינו בערי יהודה היה הוא הראשון בפרי הגפן הזה להפיצו בין אחינו בחו״ל. וידאג שלא יתקלקל בדרך ולא יחסר ממשקלם עדי יגיעו למקומם. הזמנות רבות נעשו על ידו, ראשי חובבי ציון ברוסיה ובעלי המסחר באירופא התחשבו בו. ר׳ זאב זיידי טפרברג הרים כבוד ירושלם, בית מסחרו נתן כבוד ויקר לארץ צבי נחלת אבותינו. ר׳ שאול לוי נ״י. סמל העבודה והמסחר בירושלם, יפו ותל אביב. עלה לאה"ק מלפני כארבעים שנה יחד עם אביו ר׳ יצחק בר׳ צבי הלוי מעיר לחוביץ (רוסיה). הוא היה מן הראשונים שהתמסרו לעבודה פעולה לרעיון הציוני. ומיד בהוסד תנועת "חובבי ציון" בשנת תרמ״ב נספח אליה מתוך התמסרות רבה; תמיד היתה שאיפתו לעלות ולהתישב בארצנו הקדושה והגה ברעיון זה יומם ולילה. סוף סוף זכה ושאיפתו התגשמה, ובר״ח סיון תרמ״ז דרכו רגליו על אדמת א״י. בעודו צעיר לימים יצא לשוק החיים בעבודה הצטיין באומנתו ואחרי כן במסחר. ובתור איש־אמונים, חרוץ, זריז וממולח, הצליח בעבודתו ובמסחרו. ר׳ שאול לוי הוא איש חי ורב פעלים, פועל ועושה לו ולאחרים. אחד הסוחרים הגדולים בא״י, פעיל בכל דבר טוב ומועיל; יד ושם לו במוסדות הצבוריים, במפעלי הצדקה והחסד, אחי עזר ואחי סמך לכל נקשה ומדוכה בגופו ובממונו. יהי ה׳ עמו ויעל! בשנת תר״ס נוסד בית מסחרו הגדול ״חמרי בנין וצבעים״, ירושלם — יפו ותל אביב. בית חרשת המעשה לשמן מזוכך בשנת תרמ״ו הוקם בית חרשת לעשית שמן מזוכך בלוד אשר בסביבותיה נמצאו עצי זית למכביר, ע״י מר י׳ נימצוביץ. הוא למד את תורת המלאכה הזאת בבית המדרש בוינה והשתלם בפעולתה בנגב צרפת. בית הבד לשמן שומשמין.— נוסד בירושלם בשנת תרנ״ו ע״י שנים מיושביה. בית מלאכה לבורית.— באותה שנה הקימו בירושלם מר נסלר ושותפיו "בית מלאכה לבורית״. שמו שמואל וכסאו שלם. בשנת תרנ״ו הביא ר׳ שמואל רוזין מלאכה חדשה בשערי ירושלם: — לקלוע רצועות של גמי לעשות מהן מושבות להכסאות הוינאים. בית המלאכה דרכי חיים בית המלאכה הזה נוסד מאת הפקוא״מ שבאמשטרדם וחברת היראים שבאשכנז: מלאכת המסגרות, ומחלקה מיוחדה נתוספה בו לכתיבת ספרי תורה, תפילין, מזוזות ומגילות. בית חרשת לרקמת בד של האחים קוק. בשנת תר"ע נוסד בית החרשת הזה על ידי מר סלוצקין ממלבורן באוסתרליה שקבל עליו לקנות את כל הרקמה מבית־החרשת הזה במזומן בעד בתי החרשת אשר לו. האגדן (בנדיזיסט) הראשון בירושלם. היה ר׳ זאב בארטיאנסקי. הוא היה עושה אגד (באנד) לשבר, לחגורה וכו'. בית מלאכה של טלתים ר׳ חיים קופרשמיד היה הראשון בירושלם בעשית טלתים, גדולים וקטנים, מצמר רחלים הנקראים ״טלתים תורכים וירושלמים", הטלתים נעבדו ונטוו בבית המלאכה שלו במלאכת־יד, חזקים ויפים מאד. מחלקת המלאכה שע״י ביה״ס לבנות של אולינה די רוטהשילד בירושלם. גם בבית הספר לבנות אולינה די רוטהשילד נוסדה מחלקה מיוחדה לעבודה ומלאכה: הכנת מגבעות ותפירת שמלות ולבנים. בשנת תרס״ד נוסדה בבית הספר הזה מחלקה מיוחדה ״מלאכה לנערות״: קליעת רשתות שער ותחרין (דנתל) וכו'. פרחי ארץ הקדושה גם זו היתה אחת המלאכות שהתעסקו בה אחינו ואחיותינו בירושלם: אלבום בעל פרחים טבעיים מהמקומות היותר נכבדים בארץ ישראל, בלוית חמר ספרותי מאת הרא"מ לונץ שהכיל תכונת קורות ומצב המקומות עפ״י החקירות והספירות המדויקות, מכורך בלוחות עצי זית מלאכת אחינו בירושלם. זקן האומנים בירושלים ר׳ יחיאל צבי צימירינסקי נ״י זקן האומנים בירושלם בעל התעשיה לכל מיני כלי זית בירושלם. כל איש ואיש הגר בירושלים, וביחוד הזקנים שבדור, יקרים וחביבים לנו, ועוד יותר: בעלי יגיע כפים, האומנים ובעלי המלאכות, בעלי חרשת והמעשה שאינם נופלים למשא על הצבור, נהנים מיגיע כפם ומרויחים את לחמם בזיעת אפם; עובדים בעצמם וממלאים ידי אחרים בעבודה, אחינו אלה יקרים לנו מאד, כי ענף החרשת והמלאכה הוא הדבר האחד אשר יוכל להפיח רוח חיים בכלכלת והרמת קרן מצב אחד מאחינו אלה הוא ידידנו, זקן האומנים בירושלם, מר יחיאל צבי צימירינסקי — שעלה ירושלימה בשנת תרל״א.— ידידנו זה, הוא בעל ״התעשיה לכל מיני כלי עצי זית״ עוד מלפני כיובל שנים, עובד עבודתו בחריצות ובזריזות, ובדייקנות נמרצה, ממציא עבודה בסטונות ולאחדים. ויחד עם זה הנהו חבר־פעיל בכל דבר טוב ומועיל, מסור בכל רגשי לבו לעזרה בצרה. מחונן הוא בלב רגש לרחם ולהושיע, במשך יובל השנים קנה לו פרסום, ופי אנשים רבים מלא תהלתו.– עוד מלפני כחצי יובל שנים בחגגו את חג ״חתונת הכסף" נתכבד ע"י לשכת בני ברית "ירושלים״ במכתב הבא לקמן, שממנו אנו רואים כי אח וחבר הוא לגמול חסד בגופו, ולפעמים גם בממונו. וזו העתקת המכתב: ״אות כבוד ואהבה. אל אחינו היקר, אדם ביקר, אהוב לבריות ואוהב את כל אדם, ובעל מדות טובות, מר יחיאל צבי צימירינסקי נ׳׳י ורעיתך הכבודה מ׳ חנה תי׳. היום בחגותך חג מלאת חצי יובל שנים מיום חתונתך עם רעיתך חנה תי׳, באנו אליך עם ברכתנו, ברכנוך על ימיך העברו אשר בהם קנית לך תהלת אנשים רבים, אהבת הבריות וכוסף לבבות מאנשים אשר אליך יכסופו. ומדוע? לא מפאת העושר שבכל מקום שהוא נפישי אחי ומרחמי — אבל אתה לא בעושר חלקך, אף גם לא חיי עליזים תחיה, אשר יש שהחיים כאלה ימשוכו אליהם בני האדם, הנך חיי תחת עמל החיים ככל בני אדם בשוקי ירושלם, ובכל זאת אליך יום יום רבים ידרשו! מפני כי לבך לב־טהור, ורוחך רוח חנינה ולטובת אנשים אתה עמל ומקדיש רוב עתותיך לגמול חסד בגופך. שמחתך, תבאנה רגשותינו בשם לשכתנו להגיד לך כי אח אהוב אתה לנו, שכולך מתאים עם מטרת אגודותנו שכל עקרה בנויה על יסוד אהבת עשות חסד וטוב בעיני אלקים ואדם, לשכתנו יקרו לנו פעולותיך תמיד, על היותך חבר מועיל לחברת האדם. קח נא, אח יקר, הכרתנו לאהבתך וברכתנו אליך מעמקי הלב, יתן ד׳ ועוד חגים על חגים כאלה תחוגו אתה עם רעיתך מרוב טובה, עד זקנה ושיבה ברוב נחת מצאצאיכם כאות נפשכם ונפשות מברכיכם באהבת אחים בא׳ וא׳. וגח׳. י״ג לירח סיון תרס״ב לפ״ק, פעה״ק ירושלם תוב״א. יחיאל מיכל פינס, הנשיא. אברהם יחזקאל בלום הסגן. ילין המפקח. מרדכי גרשון וויינברג המזכיר. ארי׳ ליב לעווי הסוכן. יוסף זיוו, מזכיר הסוכן, יצחק הורוויין, השומר״. שלש שנים וחצי עבד בפעל ובמרץ לטובת היתומים בירושלם. יחד עם העסקן הצבורי הר׳ עזריאל זליג הויזדורף חזר על היתומים העזובים והגלמודים, הוציאם מרפש וטיט מאפלה לאור גדול, וזה היה בראשית התיסדות בית היתומים־דיסקין. בשנת תרל״ט, ביום בהיר אחד, בא לחנותו ר׳ זליג הויזדורף בשליחות מיוחדה בשם הרב הגאון ר׳ יהושע ליב דיסקין ז״ל לבוא אל ביתו. ר׳ יחיאל צבי לא היה סרבן לאותו גדול ויבוא אל בית הרב, וזה האחרון תאר לפניו את מצבם העגום והפרוע של אותם היתומים העזובים והגלמודים המתגלגלים פה ושם באין דואג וחומל על חמריותם ורוחניותם, ויבקש ממנו לקבל עליו את התפקיד לקבץ את העזובים המסכנים האלה, לאסוף הצאן האובדות תחת מחסה של ״בית־יתומים״, לדאג בשבילם, לטפל בהם ולהשגיח עליהם כאב רחמן באש״ל ובחנוך לתורה ולמלאכה, ר׳ יחיאל צבי התרגש ועיניו זלגו דמעות, ויתמסר לבית היתומים בכל כחו ורגשי נפשו, עד שהביאם אל המנוחה ואל הנחלה. ואז — התפטר בלחיצת יד והבעת תודה מאת הרב, ושב אל חנותו ואל עבודתו. הרב היה חפץ למסר לו מכתב תודה והכרה על עבודתו המצוינה, אבל ר׳ יחיאל צבי התנצל ואמר כי לא לשם תודה והכרה. ויאמר לו הרב: רצונו של אדם זהו כבודו, וילווהו בברכות מאליפות. בחנוך בנין ״בית היתומים דיסקין" זלגו עוד הפעם דמעות מעיניו של ר׳ יחיאל צבי, בראותו את הצעד הענקי שעשה המוסד החשוב לטובת היתומים, הדמעות הללו היו הפעם דמעות־גיל. אהוב ובן בית בשני הבתים בירושלם: בית הרב דיסקין ובית ר׳ מיכל פינס גם יחד, בשניהם נכנם בשלום ויצא בשלום.— פרק חשוב יש לו בשכלול שכונת בית יעקב, בחמריותה ורוחניותה. ובבאו לגור בה, מלפני כשלשים ושש שנים, ותהי ראשית עבודתו ליסד בה ״חברה לינה״ ברופא ורפואות. ויעש חוזה עם דר׳ הופמן לענות יום יום לחולי השכונה והסביבה; וידאג ליסד ולכונן בה בית תלמוד תורה, ויחד עם חבריו במצוה זו הקימו את הבתים האלה לתורה ולתעודה, ומאה וששים ילדים מהשכונה והסביבה קבלו לקח וחנוך משמונה מלמדים מצוינים; והכל מהכנסה מקומית, — עד שעברו הילדים לבית תלמוד התורה הצבורי עץ חיים, — הבתים משמשים כעת לבית לינה למהגרים בהנהלת ח׳ בני ברית. בתפקידו החשוב במוסד מושב זקנים — באותה התקופה שהיה דרוש לה — אמר לו הפעם הנכבדים מזקני הרב ר׳ יהושע מלוצין ז״ל: מקנה אני בך, ידידי ר׳ יחיאל צבי, זכית לראות עולמך בחייך! בבחרותך — דאגת ל״יתומים״, בשחרותך — ל״תורה״ ובזקנותך — לזקנים. לחג שנות השבעים של הקיסר פרנץ יוסף, הזמינה עדת כולל אונגרין בירושלם אצל ר׳ יחיאל צבי, תיבה מיוחדה של עצי זית נפלאה במינה, התיבה ואת אשר בתוכה נתקבלה מהקיסר ברצון ובתודה, רוב העתונים הוינאים העריצו אז את המלאכה היפה הזאת, והודיעו מחצר המלך, וגם הקונסול האויסטרי כאן, ספר ככה, כי, בין כל אלפי התשורות שהוגשו אז לפני ועד הבוחרים, נתקבלה התשורה הזאת בבית הנכאת הפרטי של המלך. הקונסול האויסטרי שמסר ה״תודה״ בשם הקיסר לממוני הכולל אמר אז להאומן מר צימירינסקי שהיה בנוכחותם: חבל! לו קראת שמך על המלאכה, בטח היית מקבל אות כבוד — וגם עתה בכל היותו חי תחת עמל החיים, עמוס עבודה, לבו ער לכל קשי יום וגומל חסד בגופו, ובחגגו עתה את ״חג הזהב״ חג יובל השנים ליום חתונתו, הננו מאחלים לו ברכה לבבית, ארצי־ישראלית: בימיו ובימינו יושע יהודא בבתי חרשת לעבודה ולמלאכה, להרמת כלכלת וקרן מצב ארצנו. בהיותו מטבעו בעל זמרת הרגש, מחונן בקול נעים, זכה להיות בבחרותו בין להקת המשוררים של ר׳ בצלאל חזן, הגניוס האמתי של הזמרה הישראלית. עוד לא נמחק מזכרונו כל תנועה וכל נטיה, כל הגה וכל פרכוס נפשו של החזן הגאוני הזה. ובעת שעלה ה״שחר״ על פני ירושלם, והחזן "מורגנשטרן" שר לפני הקהל באחד הנשפים שנערך לכבוד המוסד החשוב עזרת נשים, אותה התפלה ״טרם יפשוט בגדי זהב״ התרגש ר׳ יחיאל צבי מהזמרה הזאת, הידועה לו מכבר, ועיניו זלגו דמעות, באותה שעה הזכיר את רבו בסלודים, והיא היא התפלה הרכה והנעימה שהשתפך בה נפשו באותו יום הקדוש בעיר הקדש ירושלים. זהו ר׳ יחיאל שלנו וזו החותמת: ״לא מקבל חלוקה, ולא שנורר מודרני, אלא מתפרנס מיגיע כפיו, ועוסק בתעשית הזית בירושלם יובל שנים. ארץ ישראל והתערוכה העולמית בשנת תרי"ב. בירחון של הרב זכריה פרנקל מדבר אחד הסופרים על התערוכה הגדולה בלונדון ומסיים בהתרגשות: על דבר אחד הנני מוכרח לציין: בתערוכה הגדולה נמצא כד חרס אמנותי מירושלים שנעשה ע״י יהודי משם (חבל שלא הזכיר את שמו, וזהו בודאי ר׳ מרדכי שניצר); בשני צדי הכד ישנן כתובות עדינות, אשר עין בלתי מזוינת תבחון רק בקושי המספרים בחגיגות את דבר בוא סיר מ. מונטיפיורי ואשתו לא"י, לינתו על הר הזיתים ועוד. בכד הזה יש אי־אלה דברים המזכירים את ארץ־ישראל, ומכיון שזה בא מהתם אנו באים לידי הסתכלות ע"ד הקשר שהזמן הביא: ״ארץ־ישראל והתערוכה העולמית״. במוסדות החסד בירושלם. א: בית חנוך נערים למלאכות בין המוסדות הראשונים שנוסדו בירושלם לשרי בית רוטהשילד ע"י בן משק ביתם — בית הצדקה והחסד — מר אלברט כהן, התנוסס אז, מלפני שבעים שנה, בשנת תרי״ט, ״בית חנוך נערים למלאכות״. הרפורטן מאותה התקופה מספרים לנו: ״ששים נערי ישראל לומדים מלאכות בבתי אומנים שונים. בכל יום לעת ערב שעה אחת ובשבת בצהרים שלש שעות, מתאספים כל הנערים לבית מיוחד, ושם לומדים המה אצל מלמד קבוע מקרא, דינים הכרחים לדעת, גם דברי מוסר. לבד מהמלמד הנ״ל ישנו איש להשגיח על הנערים בבתי האומנים ועליהם עומד הדאקטאר מבית החולים מאיר ראטהשילד. בכל חדש נותנים לכל נער זה עולה לשנה לערך 3,000 פראנקען״. ב: מחלקת העבודה המלאכה בבית היתומים הגדול דיסקין בית היתומים דיסקין בית היתומים הנ״ל נוסד בתחילה ע"י הגאוה״צ מוהרמיי״ל דיסקין זצ״ל, בשנת תרמ״א, לשם הכשרת היתומים העזובים שבירושלם וא״י, לחיות חיי כבוד מעמל כפיהם, ומידיעותיהם, בתור יהודים נאמנים, ונקרא בשם: ״בית היתומים דיסקין לתורה ולמלאכה״. צפה הגאון, בעל המרץ ברוח מבינתו, כי לא כל היתומים יהיו מסוגלים לעשות חיל בתורה, באופן שתשאר תמיד תורתם אומנתם, וקבע מלכתחילה מדורים ודרגות מיוחדות בבית היתומים אשר יסד לסוגים השונים של היתומים, בשביל היתומים הקטנים והבוגרים המצוינים נוסדה ״תלמוד תורה״ מיוחדת, ובבוגרים שלא יכלו להמשיך את תלמודם טפלו משגיחים מיוחדים, אשר היו מוסרים אותם אצל האמנים השונים שבעיר על מנת ללמדם מלאכה המחיה את בעליה, בבחירת המלאכה התחשבו תמיד עם כשרונותיו ונטיותיו של החניך, וחוזה מיוחד סודר עם בעל המלאכה שאליו נמסר היתום בתור שוליא, החניכים בעלי המלאכה נמצאו בכל זמן למודם, בבית היתומים, ותחת השגחתו, והמוסד לא עזב אותם כל זמן שלא היו בקיאים במלאכתם, עד שקבלו כבר במשך זמן ידוע שכרם מאת האמן. ככה נוצרה ע״י המוסד הענקי, ורב הפעלים הזה, שכבה של בעלי מלאכה מצוינים שכעת הם כבר באים בימים, והם משמשים בתור אמני המלאכה לכל מקצועותיה בערים ובמושבות שבארץ ישראל, ועליהם חופפת רוח החנוך שקבלו בבית היתומים לתורה, וליראת שמים. בשנת תרס״ט עם בוא אדמו״ר הגאון מוהרי״י דיסקין זצ״ל בן הגאון המיסד ז"ל וקבלו ברשותו את המוסד הגדול הנז' והנהלתו, נעשו על ידו ועל ידי עוזריו המנהלים מאמצים רבים לשכלל את המוסד הזה, בתכנו, ולהגביר את פעולותיו בהיקף רחב, ובין יתר השכלולים שהכניסו בהמוסד עשו מעשה רב, וסדרו בתי מלאכה שונים בתוך המוסד, לתכלית זו שכרו אמנים גדולים וידועים למצוינים במלאכתם וביראת ה׳, ותכנו את בתי המלאכה בפנים המוסד תחת השגחת ההנהלה. ביסוד בתי המלאכה לקחו להם המנהלים לקו, ללמד בתוך המוסד רק את אותן המלאכות שיש להן תמיד מהלכים, ושאינן מתבטלות, לעולם, וכך נוסדו בתחילה בתי לחיטות, סנדלרות ונגריה, ואולם בעצם ימי המלחמה העולמית כאן, כי יש דרישה בעולם וביחוד באמריקא, לעבודת סופרי סת"ם, יסדה ההנהלה גם בית חנוך למלאכת הסת"ם, ויתומים רבים אשר למדו בבית המלאכה הזה, הצטיינו במלאכתם, והיו אח"כ לסופרים מהירים אשר הרויחו במדה יפה את לחמם בזמן ההוא. גם אחרי יסוד בתי המלאכה בפנים המוסד, נשמר העיקר, של ברירה טבעית, והיתומים שמתגלות אצלם נטיות וכשרונות למקצועות מיוחדים, לומדים את המלאכה הנבחרת על ידם, בהשגחת המוסד, אצל אמני המלאכה ההיא, ע"י חוזה וסדור מיוחד, ובאותה שעה הם ממשיכים ללמוד שעורי ערב בבית היתומים, וככה יוצאים מהמוסד שנה, שנה, גם בעלי מלאכה ממקצועות שונים כגון: מדפיסים, אינסטלטורים, נפחים, פחחים, מכוננים, צירים, וכו'. כל היתומים אינם עוזבים את המוסד, כל זמן שאינם יודעים את המלאכה שהם לומדים על בורי׳ ואחרי שהם מקבלים כבר במשך שנה או שנתים שכר עבודתם, הכסף נאסף על יד, כפקדון, בידי ההנהלה, ואחרי שהיתום הוא כבר גם בעל רכוש קטן הוא עוזב את המוסד. יתומים רבים חסכו באפן כזה רכוש יחסי הגון, באפן ממוצע קבלו כל בעלי המלאכה שיצאו מן המוסד משכר עבודתם שהפקד בידי ההנהלה כעשרים וחמש לא"י שהשתמשו בהם לשם סדורם הראשון. בין בתי המלאכה התפתחה בזמן האחרון ביותר הנגריה, שבו עבדו שני אמנים, כל עבודת העץ שהיתה דרושה בשביל הבנין הנהדר והגדול של המוסד הזה, (הבנין היותר גדול ומפואר של יהודים בארץ ישראל) נעשו ע"י היתומים עבודת נשים בבנין בספרנו ״בנות ציון וירושלם״ חוברת ו׳ ע"א מרים בוליסה ד׳ ב' רפאל כהן נ״ע: רגילות היו נשי ירושלם בתקופה הראשונה לעבודה ומלאכה, והיו מוצאות פרנסתן מכביסה, רחיצה, גהיצה, תפירה, שמירה. וגם מעבודה זו: לטפח על המעזיבה של הכפה אם ביד ואם בכלי,— לפנים היו ממרחים את הכפה בחומר וטיט והיו "מטפחים" עליה כאמור. מרים בוליסה נצחה גם על העבודה הזאת. בערב שבה הביתה שזופה מן השמש ואך הנפשה מעבודתה הלכה אל בית הכנסת לשמוע "ברכו" מתפלת ערבית, ומשמה — אל ה״לינות״ לטפל, לשרת חולה־ביתי, חברה פעילה היתה ב״חברת לינה״, בחופה של יתומה היתה היא המחותנית, רקדה לפני הכלה כאחת הצעירות, והדורן שלה: כלי־בית להזוג החדש, לחפה עשירה — לא היתה הולכת כלל. הערבים הפראים כבדוה ביראה. יראו ממנה, לא פעם היתה קובלת עליהם אצל הקאדי והמופתי; לא פעם עלתה אל הפחה והגישה משפט עליהם, על עלילותיהם ועל נגישותיהם. לא פעם הצילה יהודים מוכים ברחוב־הנוצרים, גם אלה יראו ממנה. גם אלה ידעו כי מרים בוליסה עולה תיכף אל הבטריקיה וקובלת עליהם שמה. מרים בוליסה די ב׳ רפאל נולדה בירושלם באחרית המאה הששית להורים שגם המה ואבותיהם נולדו בירושלם כי הלא ספרדיה היא, בעלה סי׳ רפאל בכר כהן מת עליה בשנה הראשונה לחתונתה, נשארה לשבת על כבוד בעלה והקדישה כל ימיה לעבוד ולפעול, הרבה עבדה והרבה פעלה. ומשכורתה מאת ה׳ הבוחר בירושלם. שרידי זקני ירושלם מספרים עליה גדולות, גבורות. אני עוד הכרתי אותה: זקנה מופלגה למעלה מתשעים, פנים יפים, עינים ובהירות. מדברת עברית, יהודית, שפניולית, ערבית, גרמנית וגם צרפתית. בשאלי אותה הפעם, איפה למדה כל אותן השפות? השיבה לי בצחוק נעים על שפתיה: בית הספר שלי היה: אותם המקומות שעבדתי שמה בתור כובסת, מגהצת או משרתת. הרימה שתי ידיה הצנומות למרום, ואמרה: מה לא עבדו הידים האלה במשך שנות חיי בירושלם — בחומר, בטיט כן נקיות הן. לא קבלתי מעולם לא עזרה ולא תמיכה לא חלוקה גדולה ולא חלוקה קטנה; תמיד, תמיד עבדתי. וכל מה שהרוחתי ״גנזתי למעלה״ על ידי הסוכנים: ת״ח עניים, זקנים גלמודים, אלמנות ויתומים ומשפחות צנועות. כן, עובדת חרוצה היתה. עבדה בבית ובשדה, ביום ובלילה, וכל מה שהרויחה חלקה לאחרים והיא — הסתפקה בלחם ומים. הראשונה לעשית ״ציקוריה" — ה׳ סימקא רייזל אלמנת הרב ר׳ צבי פרילמן מקאליש. בשנת תרמ״ד החלה לעבוד את הציקוריה מפירות א״י. וכמו הרבנים ב״הכשרם״ כן גם הרופאים ב״תעודתם״ הללו בשערים מעשיה. הראשון להצובעים— הר׳ שמואל זאוויל הלוי קאלמייער, מווילנא. הראשון ליציקה של נחושת קלל, מנורות וכו׳ מלפני יובל שנים — ר׳ שמואל אברהם ברר. לתיקי מגילות כסף ותכשיטי נשים היה ר׳ דוד מזרחי הפרסי. הראשון לעושי מטאטאים ר׳ שמעון עוזיאל. הראשון בתעשית חותמות של קאוטשוק ר׳ יהושע מאנדילבוים. לעושי חבלים — ר׳ בנימין שטריקמאכער. למפתלי גרבים — ר׳ יצחק הורביץ. למתקני כלים שבורים — ר׳ ראובן טפר (הכהן). למשחיזי סכינים — בוטנסקי. לסידים — ר׳ זלמן קלכר. לעושי ניקניק — ר׳ אהרן מגראנינובי. לשמן צחצוח — ר׳ יעקכ שפיגלמאכר. לעושי כובעים — ר׳ יעקב קירזשנר. לספרים — ר׳ בכר יעיש. הראשון לתקן שמשיות היה ר׳ אליעזר פאריסולניק (פיינשטיין). הראשון לעבוד עורות — ר׳ אברהם שמואל קרוזר. בהשתדלותו של ר׳ גציל סופר נסע לארץ אשכנז להשתלם בעבוד העורות, ומר יהודה המבורגר בפ״פ עזר לו בלמוד מלאכתו ובקנית המכונה. הראשון לעשית שכר — ר׳ יחיאל מווארשא שעלה לאה״ק מלפני כשמונים שנה. הראשון למגדנות וצוקריות — ר׳ שבתי סידיס. לעשית חומץ — ר׳ ברוך מרדכי שווארץ. לעשית חלאווע מיני מתיקה משומשמין וצוקר, — ר׳ יצחק בן עזרא. לעשית חמאה וגבינה — ר׳ משה גולדברגר. הסנדלרים בירושלם בארץ הקדם היתה מלאכת ה״סנדלריה" נחשבת למלאכה שפלה ובזויה: המנעל ועושהו נחשבים גם עתה אצל ״אזרחי הארץ" למושגים של גנאי, עד שבהזכירם את השם ״סנדלר״ הם מוסיפים דרך כבוד ״בעיד מינך" לאמר: רחוק ממך.— כל זה אצלם, אצל אפנדים. אבל אצלנו כל מלאכה שהיא, וגם מלאכת הסנדלריה, חשובה מאד. וגם רבים מגדולינו, מקדמת דנא, התעסקו ועבדו בה: רבי יוחנן, רב חנינא ורב הושעיא ודכוותם. בתקופה הקודמת הכרתי שלשה סנדלרים בירושלם, סנדלרים — שלא היה לנו להתביש בם: סנדלרים עדינים, יקרי רוח, בעלי־לב, ותלמיד חכמים מצוינים. הראשון שבהם: א) ר׳ ניסן סנדלר מזקני ירושלם ויקיריה. הרב ר׳ יעקב גאלדמן נ״י בזכרונותיו אשר אתי בכתובים מתאר אותו בתור ת״ח מצוין ובעל מדות נעלות, עניו ושפל־ברך. ואומר: הייתי רואהו בשבתו על המדרגות בשער החורבה ושפתיו מרחשין — לומד בעל פה — או מחזיק משניות תפארת ישראל ולפניו איזו זוג נעלים למכירה.— לא פגשתיו מגיד איזה ״שעור״. אבל תמיר כשהיתה מחלוקת בין הלומדים בהלכה או בפירוש איזה משנה, היה הוא המכריע. אמרו עליו שהיה בקי בשו״ע או"ח ובמשניות בע״פ, ולא התנהג אלא כסנדלר פשוט.– ובראותו נערים משוחחים זה עם זה היה תמיד דרכו לאמר: ילדים אל תבלו הזמן בדברים־בטלים, וכל זה נאמר בלשון של חבה.— הוא היה פועל טוב וחבר לכל דבר מצוה. ובין הפרקים מ״טפוסי בני הישיבה״ הנמצאים תחת ידי מאת אחד מבני ישיבת עץ־חיים הרה״ח מר פייבל כהנוב נ״י, נכדו של הגאון הגדול רבנו משה נחמיה כהנוב זצ״ל ראש הישיבה, מוצאים אנו הדברים הבאים להלן על אדות הר׳ ניסן הנ״ל: הוא היה נחשב לאחד מבני הישיבה אם כי לפעמים החסיר שבועים ושלשה בהם עסק בעבודת הסנדלרות והכין נעלים ללקוחותיו עד כי הרויח למחיתו (לחם צר ומים לחץ) לחודש או חדשים ושב ללימודו בישיבה הנ״ל, בעת לימודו בישיבה היו לבוש תפילין, אך ככה הי' נוהג גם בעת עבודתו, מצאתיו פעם בבקרי אותו בביתו יושב על יד השלחן הנמוך שלחן העבודה תופר נעליו, והתפילין על ראשו ועל זרועו. כי גם זאת היתה אצלו עבודת הקודש כי כל מחשבתו וכונתו בעבודתו היו נתונות רק לתורה, ועבודת המלאכה היתה אצלו רק אמצעי להרויח סכום מה בכדי שיוכל לשבת במנוחה זמן יותר גדול על התורה אם גם בזמן שהי׳ עסוק במלאכתו לא עזב את התורה לגמרי, וקבע בכל יום עתים לתורה. עוד נצבת לפני עיני, קומתו הגבוהה, זקנו שהתחיל להכסיף פה ושם, ועיניו החודרות. והוא יושב בראש השלחן הארוך אשר אצל כותל הצפוני ממעט בדבור וכפוף על הגמרא הגדולה והוגה בקול נמוך בהתמדה. ב) ר׳ יצחק סנדלר. הוא היה "למדן צנוע״ ידע פרק גדול בש״ס. וארבע מסכתות מסדר מועד: ראש השנה, יומא סוכה וחגיגה היו שגורות על פיו, מלה במלה. בעתותיו הפנויות היה יושב בהצנע, באחת הפנות של בית־המדרש "אור החיים״ מתנועע ולומד בהתמדה ובעיון.— גם בניו הצטיינו בלמודם בנערותם ונם הוא מסר אותם לאומנים יעקב יהושע רבינוביץ מגרי פתח תקוה אדם יקר וחובב מצוה. ג) ר׳ ברוך סנדלר. והוא מן הבחורים, בחירי התלמידים. חריף היה בלמודיו. ונבאו לו שיהיה רב בישראל. אבל אביו ר׳ יצחק צבי הנגר, תמים וירא שמים, היה חפץ שיהנה מיגיע כפו, ולא ישתמש בתגא, וימסר אותו לסנדלר, ללמוד מלאכת הסנדלריה. ותהום אז הישיבה, ותהום כל העיר. הבחור בעצמו סבל וקבל עליו את גזירת אביו. ויהי לסנדלר. ומלמודו לא פרש, והיה קובע עתים לתורה. נפטר במבחר שנותיו, בן ארבעים שנה. ירושלים ט"ו אלול תרפ"ט. לידידי הסופר השקדן מהיר וזריז במלאכתו חוקר גנזי וקדמוניותיה הרה״ח מר פנחם בן צבי גריבסקי. בקשתני לכתב דברים אחדים על תולדות בית המלאכה ״שערי תורה״ ביפו שהנך רוצה לדבר אודותיו במחברותיך "החרש והמסגר״ שבהן הנך רושם לזכרון לדור אחרון את שמותיהם תולדותיהם אפים וטיבם של האומנים ובעלי המלאכה החשובים בירושלם ויתר ערי א״י שקימו את מאמר חז״ל ״גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא חטא״ שעשו את המלאכה לעיקר פרנסתם ואת החלוקה טפל, וגם את תולדות בתי המלאכה והאומנות הצבוריים שנוסדו ע״י עסקנים ואישים חשובים מהעסקנים הארץ ישראליים ששוו לנגד עיניהם תמיד את המטרה החנוכית הגדולה חנוך הדור הצעיר בא״י על ברכי התורה והמלאכה. העבודה הספרותית שלך בהוצאת החוברות ״החרש והמסגר״ היא עבודה חשובה כמו שחשובות הן עבודות החקירה שלך בגנזי ירושלם ועתיקותיהם שהנך משקיע בחריצות מופתית ופוריות רבה בחוברות ״זכרון לחובבים״ ״אבני זכרון" ו״בנות ציון וירושלם״ שרכשו את אהדתם והוקרתם של גדולי רבנינו חוקרינו וסופרינו וגם של גדולי החוקרים שאינם בני ברית ושל כל המתענינים בתולדות הישוב העברי בא"י. והנה לצערי לא אוכל לכתב באריכות על תולדות בית המלאכה שערי תורה התפתחותו וגלגוליו, עד שלבש את הצורה שיש לו עתה — צורת בית מלאכה מתוקן לצעירי בא״י המקים ומגשם את מאמר חכמינו ״כל תורה שיש עמה מלאכה סופה להתקים״ כי זה יותר משלשים ושתים שנה שאני עזבתי את יפו שבה ישב אז מר אבי העסקן הא׳׳י הותיק ר׳ יצחק א. בן טובים ז״ל וקבעתי את מושבי בירושלם, ואינני בקי בתולדות המוסד הזה, ורשימה מפרטה על התפתחות בית המלאכה ״שערי תורה״ במשך תקופה ארכה פעלתו ומצבו עכשיו יוכלו לתת לך הקרובים אל הנהלת המוסד הזה ביפו, אני רוצה לציין בזה רק את העובדה האמתית שהדחיפה הרוחנית ליסוד בית המלאכה ביפו נתן מר אבי העסקן הותיק והנאמן ר׳ יאב״ט ז״ל שבתור אחד ממיסדי המוסד ת״ת שערי תורה ביפו ומנהליו ו״הרוח החיה״ בו במשך שנים רבות, תמיד הגה את הרעיון שנחוץ ליסד בית מלאכה ע״י הת״ת שבו יוכלו להתחנך אותם התלמידים שאינם יכולים להתמסר רק ללמודי התורה, כדי שילמדו מלאכה המפרנסת את בעליה, ובכל חוברות הדוה״ח שהיה מר אבי מפרסם על הת״ת שערי תורה, היה מדגיש את הצרך במוסד בית מלאכה שיהי׳ סניף להת״ת וסו״ס זכה בחייו לראות את משאת נפשו יוצאת מן הכח אל הפועל ובית המלאכה נוסד והוא מתקים זה שנים רבות, וכבר הוציא מחזורים רבים של מכוננים ונפחים משכילים שלהם בברזל ופלדה ביחוד קופות הברזל של בית המלאכה המשמשות בבתי מסחר ובנקים גדולים בא״י נתפרסמו לשבח בכל הארץ, אחד מחברי הועד להנהלת המוסד הוא העסקן הא״י הישיש ר׳ בצלאל הכהן לאפין נ״י ובודאי תתן בחוברות שלך את הרשימה המלאה של יתר חברי הועד וביחוד של הנדבנים שרוחם הנדיבה סמכתם לתמך בכספם ביד רחבה במוסד החנוכי החשוב הזה. ואם ״אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה״ הנה זכתה ״הסתדרות המזרחי״ בא״י בפרשה את כנפיה על בית המלאכה ביפו המקבל את תמיכתה והנכנס ברשת בתי הספר והמוסדות החנוכיים שלה בא״י. והנני שלך, ברגשי ידידות וברכה לפעלך החשוב ז. בן טובים לידה קשים באה לעולם כל חוברת וחוברת. וכאותה היולדת היושבת על המשבר בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת ומביאה קרבן כן גם המו״ל קופץ ונשבע לבלי להזדקק עוד לדפוס, אף על פי כן הוא מביא קרבן על קרבן. המלאכה ועבודה בשדה הפרק הגדול והחשוב הזה יבא בחלק השני מספרנו זה. בעבודה החשובה הזאת הצטיינו אחינו באופן הכי נעלה. בידים חרוצות הפכו מדברות שממים לגני עדן, וארץ מלחה למקום מושב־אנשים, וראו ברכה בעמלם. זכרון-קדוש להקדושים והטהורים שנהרגו בארץ-ישראל בשבוע הדמים ימי הפרעות והזועות אב התרפ"ט שמותיהם ותמונותיהם נאספו מהעתונים "הארץ" ו"דאר היום" ויצאו לאור בחוברת מיוחדה ירושלם – תרפ"ט והיה העולם חשוך בירושלם ארבעה ימים אימתי? מל"ג עד ל"ו בעומר, בשנה שמתו תלמידי רבי עקיבא. וארבעה ימים כפולים היה העולם חשוך בארץ ישראל בשנה זו שנת שתים עשרה להצהרת בלפור וירב בבת יהודה תאניה ואניה. יזכור אלקים, יזכור עם ישראל, את נשמות אחינו הקדושים והטהורים שנהרגו, נשחטו, נחנקו ונשרפו, ומתו מפצעיהם בערי הקדש: ירושלם, מוצא, חברון, צפת, תל-אביב והמושבות, בימי הפרעות, בימי הזועות האיומות בחדש אב תרפ"ט. תהי נשמותיהם הטהורות צרורות בצרור החיים הנצחיים. אמרתנו: לא תרצח! ויאמר דוד אל הפלשתי: אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות אלהי ישראל. רבי חנינה סגן הכהנים אומר: הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו. – (פרקי אבות פרק כ') הילד הנפצע שלמה סלונים השריד היחידי שנשאר ממשפחת ר' אליעזר דן סלונים (מנהל בנק אנגלא פלשתינה בחברון) שנרצחה בחברון ביום השבת י"ח אב. יעקב רמון קינות. לבי זה איכה לא ישבר, עיני אלו איכה לא תכהינה אין עוד מתום בלבבי, אין עוד דמע לעיני… תנו לי ואבך יומם ולילה – אתנה את חללי בת-עמי. אשב לארץ ואאבל דם, אשח תחת משא יסורינו… איכה עוד אחיה ואראה: מה עוללו לנו חדלי-אנוש. איכה עוד אביט בעיני אל דמי אחי ואחיותי?… פסה אמונה עלי חלד. ובדרכים אין איש אמת. אובד העולם בשחור צלליו, אובד האלהים על שפתי-אדם… איך אלהי-ישראל – אלהי-אמת כי לא תקרא קץ לענות-עמך, ראה מה עוללו לבניך בחברון, ראה איך היינו למשסה ולבז… 'מדוע תשחטו את בני?' 'מדוע הרגתם את ילדי?' מתיפחת השכינה בחשאי ובוכים מר האבות… איך אלהי-ישראל אלהי-אמת כי לא תרחם שארית-עמך אין עוד זמירותיך בלילות ב"כנסת ישראל" משתפכות בטהרה… אי ארזי-התורה שהתבודדו באהלך, אי לומדי-המוסר שקדשו שמך – על ספריך הטהורים כעגלות נערפו על גנזיך-מחמדיך כשיות נשחטו. איך אלהי ישראל אלהי אמת, הגלה! וידעו כי עמך אחד לאל אחד! נקום נקמת דמנו השפוך וידעו כי אין אלהים כאלהינו… אלהים, אין זולתך, העמק דעת אנוש אלהים, אין בלתך, הרחב לב-אדם. שאתו על כנפי שלום ואמת. למדהו לאורך צדק ומשפט. בכחך אנו חיים אלהים! בכחך אנו מתים ומתקדשים! חיים בדמנו – דם חללינו וטהורינו ומתים על שלומנו ואהבתנו! עד מתי עוד נשא כאב-עולם? עד מתי נהיה כיתים-תבל? גלה כבודך אלה, גאל את בדידותנו תעל שמש צדקך על חרבותינו… תן פדות ומרחב לעמך תן כנף-ישועה לאומתך טהר את עולמך משורצי-אדם. רומם את תבלך מזוהמת אנוש. אלול תרפ"ט רוצחים, הוי רוצחים! על מי הנפתם הגרזן? את מי הרגתם, ואת מי שרפתם? בית משפחת מקלב ממוצא. ר' אריה ליב מקלף ז"ל, שהוא ומשפחתו נטבחו בשבת י"ט מנחם אב במוצא, היה ממשפחה חשובה מאכרי פתח-תקוה. פקידי הבארון רוטשילד מצאוהו בשעתו לאחד האכרים החרוצים, ואיכרוהו במתולה, הנקודה הצפונית הקיצונית בארץ-ישראל. כארבע שנים ישב במושבה זו, שבראשיתה היתה צפויה תמיד לסכנת שודדי יום ולילה. לא פעם הוכרחו ראשוני המתישבים בנקודה זו לשדד את אדמתם תחת מטר כדורים שירו בהם הדרוזים. לילה אחד, כשמקלף שמר עם עוד אכר, יהודי ספרדי, על הגורן התנפלו פתאום דרוזים עליהם. האכר השני נהרג ומקלף ניצול בנס. אף הסכנה הזאת לא מנעה את מקלף מהמשיך את עבודתו במושבה. ורק אחרי שחותנו מסר לו שלשים דונם אדמה, שקבל מאת חברת "בני ברית" במוצא אשר על יד ירושלם ונטע שם כרם בשבילו – התישב א. ל. מקלף במוצא. שם ישב עשרים וחמש שנה, שם נולדו לו בנים ובנות ואת כלם חנך לאכרים חקלאים. מקטן ועד גדול עבדו בני המשפחה עבודות קשות והפכו ערבות-עד לכרמי חמד. המשק הגדול של בית מקלף היה נודע לתהילה בכל הסביבה, ובני המשפחה היו לסמל של עובדים חרוצים. התרעעו עם כל השכנים כיהודים כערבים. כולם כאחד חבבום. משפחת מקלף היתה הרוח החיה במוצא העברית וגם בקולוניה הערבית. הגב' מקלף היתה, אגב, מטפלת תמיד ברפוי הערבים, ומקרוב ומרחוק היו הכפריים באים לשאול בעצתה בכל מיני מחלות (נסיון ברפוי ביתי רכשה לה בנעוריה, בהיותה עובדת ב"חברת לינה") אשה זו בתיה חיה, ראויה לציון מיוחד: נולדה בירושלם בשנת תרל"ז לאביה ר' יחיאל צבי צימרינסקי, שעלה לארץ-ישראל לפני כששים שנה. (משפחת צימרינסקי, שהיתה מכובדה מאד ומצוינת במעשים טובים, היתה מהמשפחות הראשונות שעברו מן בירושלם אל השכונה העברית "מחנה יהודה", שהוקמה בתרמ"ז הרחק מחומת העיר). עוד מילדותה ניכרה במדות טובות, והיתה ערה לצרכי צבור. ובהנשאה לאיש, היתה חברה נאמנה לבעלה, חרוצה ועמלה, ויחד עמו הקימה את אחת הפנינות החקלאיות הנפלאות ביותר בארץ-ישראל. זו היתה באמת משפחת כפריים עברים למופת. וביום-הטבח במוצא קמו מרצחים פראים והחריבו את הפנינה המפוארה הזאת, ורצחו באכזריות של חיות-טרף חמשה מבני משפחת מקלף: את אריה ליב, אשתו חיה (בת 48 שנה), בנם משה (בן 26), ובנותיה מינה (בת 22) ורבקה (בת 18). זלמן שך מתל-אביב ומר גלזר. אחדים מגופות הנרצחים שרפו הרוצחים. רכוש בית מקלף שדדו ובזזו ואת שארית הפליטה העלו באש. תהיינה נשמותיהם של משפחת בית מקלף צרורות בצרור כל קדושי האומה ומקוממי משפחת מקלף ממוצא, אשר נשחטה ונשרפה בשבוע הדמים ימי הזועות. ביום שבת קד י"ח מנחם אב תרפ"ט ר' אריה ליב מקלף ואשתו מרת באשה חיה מקלף קדושי מוצא שנשחטו ונשרפו במוצאי ביום השבת י"ח אב תרפ"ט ר' דוד דניאל גלזר ה' משה מקלף. ה' מינא מקלף ר' ליב מקלף ז"ל שנרצח ונשרף במוצא ביום השבת י"ח אב תרפ"ט. רבקה מקלף שנהרגה במוצא ביום השבת י"ח אב תרפ"ט. ארזי הלבנון אדירי התורה ה' ה' אל רחום וחנון. חנון! הביטה ממרומים, תשפוכת דם צדיקים ותמצית דמים. אל מלך יושב על כסא רחמים! הרב ר' שלמה זלמן שך ז"ל. עוד לא הגיעה השעה לעשות הערכה לשעור קומתו של הרב הגאון הקדוש ר' שלמה זלמן ב"ר שרגא פייבל שך ז"ל, שנרצח בידי מרצחים ביום-עברות בשבת י"ח אב במוצא. עוד הכאב גדול כל-כך ועוד לא הוגלד הפצע והוא שותת דם. אבל בקצרה עלינו לרשום לפי שעה את הדברים הקצרים האלה: נולד לפני שמונים וחמש שנים בעיר חודאן פלך קובנה הוריו היו מגזע הגאון מווילנא וקרוביהם של הגאונים ר' יחיאל הללר וגיסו ר' יעקב בריט. בנערותו הצטיין זלמן בכשרונות נעלים מאד, נתחנך בישיבות הגדולות בליטא ואחרי כן שמש שלש שנים רצופות את הגאון המפורסם בדורו ר' לייבלה שפירא ז"ל, והיה מכובד מאד בעיני גאוני הדור בליטא שהשתעשעו עמו תמיד בדברי הלכה. כאשר לא חפץ להשתמש בכתרה של תורה, בחר לו לעסוק בפרקמטיה והיה יחד עם זה עמל בתורה כל הימים והלילות. כמה פעמים הציעו לפניו לקבל רבנות או לכל הפחות לענות שאלות באיסור והיתר ולא קבל. תמיד התרחק מחשש מחלוקת אשר התעוררו בעירו, בשנת תרס"ו עלה לארץ-ישראל והתישב ביפו, שגם בה חשב להתפרנס מיגיע כפו ולשקוד על התורה על פי דרכו מאז, אבל דוקא בזה לא הצליח. והרב הגאון ר' אברהם יצחק הכהן קוק, ששימש ברבנות יפו וסביבותיה, הכיר בעינו החדה את ערך האיש הנעלה הזה אשר בו נצמדה התורה והתכונה, יראת שמים ומדות טובות והיותו אהוב על הבריות מכל הסוגים. ואחרי הפצרות רבות קבל עליו להיות מדייני דמתא, כשישב על כסא-דין הכירו בו כל תושבי העיר את רוב גדולתו ובקיאותו הנפלאה בתורה ובחכמה, תבונתו העמוקה וחודרת לתוך-תוכם של הענינים אשר באו לפני בית הדין להכיר את האמת ולדון דין אמת לאמתו, ובידיעותיו במסחר וקנין הצליח תמיד לפשר ולשים שלום בין בעלי הדין שהיו יוצאים מלפניו מלאי הוקרה והערצה לאשיותו הנאצלה. בעירנו קנה לו שם טוב בין כל שדרות העם, כולם נתנו לו כבוד ותהלה כי היה בעל מזג רך וטוב וידו היתה פתוחה לכל נקשה וכושל. היו מקרים רבים שקיים בעצמו מה שאמרו חז"ל "ויהי דוד עושה צדקה ומשפט" – משפט לזה וצדקה לזה והכל בסתר ובצניעות. היה מקרב את כל אדם בסבר פנים יפות, והיה מונע את עצמו מכל ריב-שפתים, אבל יחד עם זה היה עז רוח וגדל לבב בנוגע למשפטים ששקל אותם חסיד על קו הדין והמשפט. זה שלש שנים שהיה נוסע בקיץ למושב מוצא להחליף כח, ומשם היה עולה ירושלימה לפרקים להשתעשע בחברת הגאון הכהן קוק שליט"א בדברי תורה בענינים מיוחדים. בקיץ הזה עלה הכורת על עץ נחמד זה. אוי לידים ששפכו דמי צדיק זה. ארץ ארץ לא תכסי את דמו וינקום אלקים מידי שופכיו בעברתו וזעמו דמי נקי, צדיק וחסיד וענו הזה. המתאבל על האי שופרא דבלי בארעא. ש. ר-ד. הרב ר' ישמעאל הכהן זצ"ל מקדושי צפת. ממשפחת הכהנים בן פנחס בן אהרן הכהן ז"ל נולד בעיר יאזד אשר בפרס (אשר יקראו לה "ירושלים קוטשוק", היינו "ירושלים הקטנה"). ילדותו עברה עליו בעיר מולדתו הנזכרת. בן י"ג יצא עם הוריו לארץ ישראל. באמצע הדרך, בבבל, מת עליו אביו המנוח פנחס בן אליעזר בן אהרן הכהן נ"ע, ונשאר בבית דודו. שם שקד בתורה יומם ולילה. בשנת תרכ"ח עלה מבבל לצפת. בא ותלמודו בידו, מלא וגדוש בתורה ויראת ה' על פניו. ובתקופה ההיא בא לארץ מאזמיר אשר בטורקיה הרב משה הכהן נהר, חתנו של הרב אברהם בר' חיים פאלאג'י. הבחור ישמעאל ואת כחו בתורה חשקה נפשו לקחתו לו חתן. וכך נשאר בצפת. ויצא לו שם כאחד הגדולים הענקים בתורה, וצפת בימים ההם מעון-אריות. בשנת תרל"ו נצטרף לבית הדין שבצפת עד שנת תרס"ו, שאז הוזמן להיות רב ראשי באשי בעיר טוריא שבטורקיה. ויכהן במשרה ארבע עשרה שנה. מאהבתו לארץ אבות ותשוקתו לשכון בציון עזב את משרתו ואת ידידיו, ואת בניו ונכדיו וחזר לצפת. בשנת תר"פ קבלה העדה הספרדית את רבה בכבוד גדול, ואחרי הפצרות רבות נאות לכהן בקודש. ויהי לראש אב בית דין במשך שבע שנים. בימיו האחרונים כשהרגיש בחולשתו הרבה נאלץ להשתמט במקצת מעבודה צבורית. ואף כי בימיו האחרונים לא זז ממקומו ויהי שוכב בערשו, בכל זאת חצות עד יומו האחרון. שקידתו בתורה היתה מיוחדה במינה, ירד לעומקה של הלכה ובחריפות יתרה. היה בעל מדות נעלות, ענותן ומקור נחמה ועדוד לכל מרי נפש וקשי לב. קומתו הזקופה, זיו דיוקנו וזקנו היורד על פי מדותיו לקחו לבבות. הוא חבר ספרים שלא זכו לראות אור, מחמת התבערה שהיתה בעיר טוריא אחדים מפסקיו הובאו בספר "ישא איש" להרב הגאון רי"ש אלישר ראשון לציון. ביום כ"ג אב פרצה להקת פראים ערבים לביתו וירצחוהו נפש במכות אלות ופגיונים, בהיותו כפוף על ספרו ודמו נטף על דפי הספר. בן שמונים היה במותו. אשתו הרבנית אף היא נפצעה קשה, ומתה בבית החולים מתוך מכאובים קשים. יהי זכרם ברוך ושלום לעפרם, וה' ינקום את נקמת דם עבדיו השפוך. י. ע. הרב ר' צבי דרבקין ז"ל. נולד כ"ב ניסן תרכ"ב בשקלוב, למד בישיבת ולוזין והצטיין שם בזכרונו הנפלא והיה מפורסם בשם העילוי משקלוב. בישיבה נחשב הבקי בש"ס היחידי. היה אהוב מאד אצל ר"מ הישיבה הרב הגאון הנצי"ב ברלין ז"ל. אחרי נשואיו עם בת הרה"ג ר' נתן רובין זצ"ל אב"ד דחאלוי ואח"כ מו"צ בבוברויסק הציעו לפניו כסא הרבנות בקהלות חשובות ברוסיא אבל הוא קיים בעצמו "אהב את המלאכה ושנא את הרבנות" ולא רצה לקבל עליו את המשרה הזאת, רק בתרפ"א אחרי מות חותנו מלא מקומו ובזמן האחרון היה הוא בבורברויסק היחידי שחזק את רוח שארית הפליטה הנאמנים לד' ולתורתו. למרות זקנתו וחולשתו היה דורש ברבים בכל ש"ק בכמה בתי כנסיות ורוה את הצמאים לדבר ד'. באדר ש.ז. בא לא"י בכבוד גדול ע"י הרב הגאון ר' משה מרדכי עפשטיין שליטא וע"י הרב הגאון ר' איסר זלמן מלצר שליט"א ידידיו מישיבת ולוזין, בזמן האחרון ישב בחברון עם בניו בני הישיבה כי זה היה מגמתו כל ימי חייו לראות בנים עוסקים בתורה. היה בעל מדות תרומיות, צנוע והתרחק מן הכבוד ומן הפרסום תנצב"ה. יהי זכרון ברוך. הרב הגאון ר' שלמה זלמן שך זצ"ל, וועלכער איז גע'הרג'ט אין שבת י"ח אב תרפ"ט. בנו היקר, יבדל לחיים, החריף ובעל נפש עדינה מבחירי בני הישיבה "כנסת ישראל" בעיר האבות בהביעו את רוחו ונפשו על הזועות בחברון באחד מגליוני "דאר היום" מזכיר הוא את המתמיד הקדוש ר' שמואל רוזנהולץ ז"ל "בשעה ארבע וחצי יצאתי מביתי ונכנסתי לישיבה, בשעה זו היו האנשים טרודים מי בסדור עניניו הכספיים ומי בהכנות לקראת שבת. דומיה חרישית שררה בישיבה רק קול המתמיד הקדוש – שמואל רוזנהולץ ז"ל – שהיה כבר לבוש בגדי שבת פלח את בנעימתו. הספקתי לראותו בחיים חמשה רגעים לפני הרצחו ותמונתו עוד נצבת לנגד עיני; פנים בהירים, עינים מבריקות, ולמד בנעימות ובמתיקות ולא ידע פחד. קודם לכתו הזהירוהו שיש חשש למאורעות. אבל הוא בטח שלא יאונה לו כל רע ובלב בטוח המשיך את למודו. מי זה יכל לחשב שאני רואה את העילוי שבישיבה בפעם האחרונה מי זה פלל לזה. בצאתי מן הישיבה ובעלותי לבית אחד והנה שמעתי קולות ברחוב, יצאתי אל הגזוזטרא והנה פרחחים ערבים במקלות ובאבנים מנפצים את שמשות בית הרב חסמן ותיכף רצו לבית הישיבה ונפצו גם שמה השמשות ואת חברנו האהוב מר שמואל רוזנהולץ דקרו בסכינים ונפשו יצאה בקדושה ובטהרה על יד הגמרא הפתוחה, על יד מזבח התורה שעליו הקריב את מיטב נעוריו. אחרי זה באה המשטרה ופזרה את ההמון. אותי ואת אנשי הבית ממשפחת הרב עפשטיין הוליכו בלוית אופיצר ערבי לבית הרב עפשטיין ושמה הביאו גם את משפחת הרב פינקל. אחר כך הלכתי בלוית שני שוטרים לביתי. שמה ספרו לי שבעל הבית הערבי אבו סבח בא אלינו ואמר שהערבים מכים את היהודים וגם כבר הרגו איש וצוה אותנו לסגר הדלתות והחלונות ואמר שהוא הולך לחפש אותי. כעבור זמן מה בא אלינו העסקן החרוץ שמסר נפשו להגנת היהודים בחברון מר אליעזר דן סלונים ז"ל ושאל לשלומנו אמרנו לו שאצלנו שקט כי בעל הבית הערבי לא הניח להערבים להכנס אל החצר באמרו שהיהודים הלכו. ע"פ בקשתו יצאנו כולנו עמו בלוית שוטרים רוכבים לביתו. שאר הפרטים כבר ידועים! רק אוסיף זה שבחדר שנמצאתי התבצרנו והעמדנו תחת הדלתות מטות וארונות אבל הם בקעו את הדלת בגרזן אני נחבאתי תחת מטה והם דקרו את האנשים בסכינים ובחרבות. את מר ישראל הלל קפלינסקי, אחרי דקרם אותו פצעים אנושים עוד הכוהו בפנים בחרבות ושמעתי את דבריו האחרונים: הם עוד מכים אותי הלא אני כבר אמות! ובבת צחוק על שפתיו יצאה נשמתו. שכבתי תחת המטה הרבה זמן עד אשר ידענו בברור שכבר הלכו, אז קמנו, החיים, והמראה בבית היה איום ונורא: אנשים התגוללו בבצת דם, כל הכלים היו שבורים הספות והכסאות וקולות הפצועים עוררו זועה, צעקו: הצילני, הציל את ילדי! עבדנו יותר מיכלתנו לחבש תחבשות, בני הישיבה פשטו את מעיליהם, את כתנותיהם העליונות וגם את הט"ק וקרעו לחבש בהם את הפצועים, יללות הילדים והפצועים פלחו את האויר ואנחנו השבורים והרצוצים התאזרנו בשארית כחותינו להציל את שארית הפליטה. אחרי שתי שעות באה המשטרה ולקחה את הפצועים לבית המשטרה ומשם למשרד הבריאות. ביום ראשון בצהרים הוליכו את הפצועים לירושלם. אני הייתי היחידי שנשארתי במשרד הבריאות ולקחו אותי להכיר המתים ולרשם שמותיהם. בלב נשבר ונדכה ובעינים מפיקות זועה הלכתי למלא את חובתי זאת אם כי הרגשתי שפלצות תאחזני למראה הקרבנות הקדושים האלו, למראה חברי וידידי הנאהבים שהשקיעו את כל מרצם ומאודם בלמוד תורתנו הקדושה, ולמראה אבי עטרת ראשי הרב ר' צבי דרבקין ז"ל שנפל חלל מתבוסס בדמיו לעיני בבית ולמראה כל הקדושים והטהורים שעינו באכזריות נוראה אבל הבלגתי קצת על יגוני ויצאתי מחוץ למשרד הבריאות. את הקדושים הוציאו אסירים ערבים והניחו אותם על הארץ ואני הכרתים ורשמתי את שמותם. ראשי נעשה עלי סחרחר מהמראה האיום והנורא או לעינים שכך רואות ואוי לאזנים שכך שומעות. ארזי הלבנון אדירי התורה אויה לי שראיתיכם בכך. הפיות שהפיקו מרגליות איך ילחכו עכשיו את העפר. רוב החללים דוקרו בסכינים בחרבות ובפגיונים ומעוטם בכדורים. פני חללים רבים נשתנו עד שהיה קשה להכירם. הרגשתי שעוד מעט אתעלף ולא אוכל להמשיך עבודתי. והנה באה מכונית עם שלשה בחורים ועוד מתושבי חברון ללוות את החללים הקדושים לבית עולמם. אני נטיתי הצדה וכמו אבן כבדה העיקה על לבי ומקור דמעותי נחרב ולא יכלתי להוציא אף דמעה אחת. כל הישוב היהודי עמד אז על גג המשטרה והביט מרחוק ולוו את ההרוגים בקולות מזעזעים ומחרידים שפלחו את אויר עיר האבות. את החללים הניחו במכונית והקבורה נמשכה כל הלילה. בעשר קרעתי את בגדי וישבתי לארץ וסעודת ההבראה הביאו לי החיילים האנגלים ובשתים עשרה הובאתי הרב ר' משה גולדשמיד זצ"ל. נולד ביקטרינסלב, רוסיה, חונך בישיבות חב"ד, והיה חסיד חבדי נלהב בא בחליפת מכתבים תמידית עם הרבי מלובביטש. היה בעל צורה ובר-אורין. לפני כארבע שנים התישב עם משפחתו בחברון, ושמש שם בתור מנקר. בכל שבת בשעת ה"שלש סעודות" היה מגיד "חסידות" לפני הקהל בבהכנ"ס של חסידי חבד אשר בחברון. בשעת ביקורו האחרון של הרבי מלובביטש בארץ לא זזה ידו מתוך ידו. בן שלשים היה במותו ושלשה ילדים קטנים. יום השבת לפני הצהרים י"ח מנ"א, בעיר האבות חברון. הערבים המקומיים מתעתדים לפרוע פרעות בשכניהם היהודים. מוגפי דלתות וסגורים על מסגר ובריח יושבים תושביה היהודים בפחד ובמורא גדול. – "לך עמי בא בחדריך וסגור דלתך בעדך… מחוץ תשכל חרב ומחדרם אימה". פתאום רעשו הסיפים בביתו של המנקר ר' משה גאלדשמיד, זגוגיות החלונות נפוצו בזו אחר זו, אבנים חדרו לתוך הבית ושברו את הכלים שפגשו על דרכן. – "עקתין בישין אתו לעלמא". הרהר החסיד בלב חרד, ונזכר ב"אתקינו סעודתא" שהיה נוהג לזמר מתוך הרחבת הדעת בהיותו מסב לסעודת השבת בכל הש"ק בשעה זו, ובמוחו עלז: "ויהא רעוא מן קדם עתיקא, קדישא דכל קדישין, טמירא דכל טמירין. יפרקינא מכל עקתין בישין דייתון לעלמא". והנה: שבר ונפץ מצד הכניסה, הפורעים מתאמצים לשבור את דלתות הבית בכדי לחדור פנימה… "ומחרבא דמלאך המות", ברגע זה התפרץ לתוך הבית בשאון והמולה המון פורעים עם חרבות שלופות בידיהם ופניהם מועדות ישר אליו. מתחלה נסה להתאבק עמהם, לא פשט את צווארו לשחיטה, אבל הם התנפלו עליו באכזריות נוראה, עינוהו בעינויים קשים. ובעודנו חי חרכו את ראשו על גבי האש. נשמתו יצאה לחיים הנצחיים, אל קדישא דכל קדישין וטמירא דכל טמירין… – גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי!… בתו, ילדה בת חמש, בהגיע לאזניה זמזום של מכונת פרימוס, חשבה, שהפורעים הלכו להם וכי "אמא" מסתובבת בבית, יצאה ממקום מחבורה. הספיקה עוד לראות את "אבא" ברגעי חייו האחרונים, בהוציאו את נשמתו על להבות מכונת הפרימוס שלהם, וכשהפורעים האכזריים עומדים על גביו ונהנים הנאה משונה. אחד הערבים הרגיש בה, הניף עליה את חרבו ומחץ את ראשה הקטן והרך. – לא לעיני ה"אב" נמחצה ה"בת". כי עיני "אבא" מנוקרות היו כבר באותה שעה… כששקט בבית התאמצה אשת הנרצח – שנפצעה גם היא, ושכבה במשך כל הזמן בפצעיה על הארץ – לקום על רגליה, ולראות, מה עוללו הפורעים בבית. והנה התכופף עליה ערבי – שעמד כפי הנראה כל הזמן על ידה והתבונן אם עודנה חיה – הצטחק בפניה, ובתאוה אכזרית נעץ סכין בצלעה, כשזרם דם קלח החוצה יחד עם הוצאת הסכין מתוך גופה, ובחשבו שבודאי תמות, עזב האחרון-לפורעים את הבית, גם הוא. כעבור רגעים אחדים באו הביתה נשים ערביות ותבוזנה את הרכוש… ש. ב. שולמן הרב אברהם יעקב הכהן אורלנסקי ז"ל כבן ארבע-חמש בא עם אביו הרב מליטא לארץ-ישראל ששימש אחרי כן הרבה שנים ברבנות בפתח-תקוה. את חנוכו קבל בישיבות ירושלים. ושם למד עד אשר נתקבל לרב בזכרון-יעקב בערך אשתו הרבנית יינטה היתה אחותו של הרב פסח צבי פרנק הראב"ד בירושלים. הרב הקדוש ר' אברהם יעקב היה גדול ובקי בחדרי תורה, ולא פסק פומיה מגירסא יום ולילה. גם כתב הרבה חדושי תורה. היה צנוע וענותן, בעל מזג טוב. התנהגותו ברבנות היתה בשקט ובנחת, ופעל הרבה בהתנהגותו זו לחזוק הדת בזכרון-יעקב. התענין מאוד ברכישת ספרים יקרי ערך והיה בקי בתולדות המחברים השונים. יסד בית הכנסת-אורחים בזכרון, והשתדל הרבה שיהיו איזו לומדים בקביעות בבית-הכנסת. בכל יום הגיד שעור בגמרא בבית-הכנסת. הוא ידע גם את הלשון הערבית קרוא וכתוב, עד אשר ידע לקרוא ספרים של מחברים ראשונים מגדולי ישראל שנכתבו מקודם בערבית. היה זהיר וזריז בדקדוקי מצוות ומחמיר לעצמו. ידע והתענין גם בעניני הפוליטיקה הצבורית אבל מרוב ענוותתו לא רצה מעולם להתערב בה. אפילו בשעה שהפצירו בו. והיה נותן אמתלה שהוא איש ואין לו כח להתערב. כל המעלות והמדות התרומיות שמנו חכמים בתלמידי-חכמים נמצאו בו, וחבל על האי שופרא דבלי בארעא ונקטף בלי עתו על-ידי אכזרים רשעים. ד' ינקום את דמו. ש. ז. לנדרס תנו קול במרום! ארץ ושמים אחזו כסא אל, הרגיזו יריעותיו ישראל מרק ושטף בדם ובמימי דמעותיו שמש וירח, וכל צבא הכוכבים צאו מחדרי אפל, ממפלשי עבים מלאכים ושרפים, צבא מעלה צבאות יום וצבאות לילה נהרות איתן, ימים ונהרות סערו הרעישו ליום עברות רוחות וזועות, רעמים וברקים הרגיזו בקולכם, הרגיזו שחקים נהרגו בחברון בשבת, י"ח אב תרפ"ט היושבים: הרב א. י. הכהן אורלנסקי ואשתו יינטה העומדים: אליעזר דן סלונים ואשתו חנה, הילד אהרן סלונים קפאה השכינה באלם-דממה, התעלפה על טבוחי-חברון… האין עין-אלהים ברחבי-השממה? – מתחוללים הפורעים מוכי-עורון… האין אלה בציון כי כשה לטבח היינו כיתומים חיים בלב-ים? ילדים, נשים וזקנים כצאן לזבח ואי האבות בחברון כי קולם נדם?… ואולי אין זו אלא אגדה סתם, לא במערת-המכפלה שוכנים האבות, מדוע לא חרדו לזעקת-הדם מדוע דמעתם לא נטפה בכוס-החרבות? איך אלהים בחברון? איך ההשגחה בצפת? ואדירי התורה נוקרו עינים לעורון וארזי המקובלים נשרפו לעד… ואי אברהם, יצחק ויעקב האבות, אי הארי ורבי יוסף קארו. אי התנאים כי יבכו על החרבות אי רבי מאיר כי הדם יעירו?… אהה צפת, בניך בגולה יצאו: אהה חברון, בניך על דפי הגמרא נשחטו, ספרי-תורה בראש חוצות נקרעו הנסגרו השחקים ועיני אלהים לא נבטו? איך הנביא, איך הגואל ברחובות ירושלם בבירת-האלהים תקעו טמאים פגיון. דמנו נגר כמים האומנם אין אלהים בציון וירושלם?.. אין צדק ואין משפט בחוצות ירושלם, בבירת-האלהים נתקע הסיף. כצללי-שחור ומות מתהלכים החיים – האומנם אין איש אמת בירושלים?… הוי, מי ימנה את יסורינו, מי יספוד את מתינו? ילדים ראשיהם נמלקו בחוד-חלף מענויים נמקו… בטני נשים כבודות רוטשו, ומעיים לעופות שמים נוטשו; אי הראש ואיזוהי הרגל אי היד שהחזיקה בדגל?… מי יכירכם חללים אומללים על פני שדות לעיט מוטלים, רוי אדמת-מולדת בדם ישראל בדמו נחיה ובדמו נגאל… קדושי ישיבת חברון ר' ישראל הלל קפלינסקי ור' שלמה יגל ז"ל (שמואל ב' א'). רעים היו. וכרעים הראו ויצרו מין טפוס חדש, מעין יצירה חדשה של רעות. כי לא סתם רעים במובנה הפשוט של המלה היו – רעים שמקשרים אותם ענינים משותפים או זכרונות ילדות וכדומה – אלא הם הראו מין רעות של שותפות הנפש. כל דבר חכמה ומחשבה עובד וזוקק בכלי המחשבה המשותפים שלהם. הראשון – ישראל הלל. היה "ראש הברזל" בישיבה. בשכלו הבהיר ובהגיון הבריא שלו לא היה שם דוגמתו. שום חידוש שנוצר בישיבה, לא נתקבל והוכר כמעט, עד שעבר תחת הכור הצורף של ישראל הלל. בעודו צעיר לימים בבואו לסלבודקה נתפרסם מיד לכוח חדש והוכר לבן-סמך עם חוש בקורת נפלא. ולא עבר זמן רב והוא זכה להיות "המכה בפטיש" והמסמיך, על היצירות והחידושים שנוצרו בישיבה. בגלל הצטיינותו זכה להתקרבות מיוחדת במינה אצל "הסבא" זצ"ל, (הרב פינקל ז"ל). הסבא היה מנשקו מתוך חבה במעמד חבריו, עליו שהוא "ספר-תורה חי". כל חייו של ישראל הלל הם שלשלת ארוכה של התמסרות לקדושה ולשקידה. הוא צלל בים התלמוד כשחיין מצוין, גילה נסתרות בהבנת התורה. נחשב ל"גדול". השפעתו בישיבה היתה כבירה. השני – שלמה יגל, היה "הבן יקיר" בישיבה. כולם אהבוהו כאח העריצוהו. הוא היה תלמיד-חכם מובהק ומגדולי הלומדים. בתפיסתו ובכוח היקפו נחשב לעילוי, היה בן גדולים (אביו ראש-מתיבתא בישיבה בסלונים. ביקר בארץ לפני חדשיים). היו לו תכונות נפשיות מיוחדות, מדות תרומיות עם שפע של אהבה והתמסרות לרעים. אכן חיי קדושה חיו הרעים השנים, קדושים נסתלקו. נ. מ. ר' צבי הלר ז"ל לב מי לא יהמה ועין מי לא תדמע על הפרח הרך הזה שנרמס בעצם פריחתו. הנער הרך הזה, טוב-המראה ויפה-העינים, שמח את עין כל רואהו ביפי תארו ובתכונתו העזה. מי שהכיר אותו אפילו הכרה שטחית בלבד, או שמח אתו רק פעם אחת היה נמשך לאהוב ולחבב אותו. נולד במינסק כ"ב שבט תרע"ד. בן שבע בא יחד עם הוריו (אביו שמש בכהונת רב בקוידנוב) לפתח-תקוה. למד שנתים בירושלים בישיבת "עץ חיים" וכשלש שנים ב"נצח ישראל" בפתח-תקוה. הצטיין עוד בראשית למודו בכשרונו הרב, היה מהיר תפיסה להפליא ובעל שכל ישר. בגמרו את הת"ת "נצח התחנך בלמוד התלמוד אצל הרב שלמה צימבליסט עד שהיה מוכשר להתקבל בישיבה. בן ארבע-עשרה וחצי נכנס לישיבת חברון ומיד התפרסם בישיבה בגלל כשרונותיו הגדולים וישרת דרכו בלמוד. הוא, הצעיר, היה עוסק בפלפולי הלמוד עם כל הבחורים הגדולים ממנו בשנים, והיו מתיחסים אליו כאל חבר דומה להם. נבאו לו גדולות. ניכר היה שעתיד הוא להיות גאון בישראל. אבל היד המרצחת שמה לאל כל התקוות שתלו בו. בשבת י"ח אב פ"ט בין יתר הקדושים קבל גם הוא מכת מות בראשו. שבוע תמים עוד פרפר בין החיים והמות, ובערב שבת כ"ד אב אחרי גמרו את תפלת-הודוי עלתה נשמתו בטהרה השמימה. דבר מותו עורר אבל כבד בין בני הישיבה, שכולם חבבוהו והעריצוהו עד מאד והיו מקוים שעוד יקום ממטתו ויחי. ת.נ.צ.ב.ה. ב. ס. ר' יששכר אליה סנדרוב ז"ל נולד בירושלים כ"ז כסלו תרע"ב. שנתים אחרי הולדו עברו הוריו לגור בפתח-תקוה. בהיותו בן שש נתקבל בבית הספר "נצח ישראל" שבמושבה. בעודו ילד היו מוריו ממלאים פיהם תהלתו בגלל כשרונותיו המזהירים ועוז חשקו והתמדתו ללמודים. בגמרו את בית הספר הנ"ל למד אצל הרב ר' חיים שרגא בפתח-תקוה שאצלו קבל את רוב הכשרתו בלמוד התלמוד, וגם אצל משה אריה עוזר, מנהל הישיבה בפתח-תקוה. עוד בלמדו אצלם יצא שמו לתהלה כלומד מבטיח גדולות. בן שש-עשרה וחצי נתקבל בישיבת חברון, ועד מהרה יצא שמו לתהלה. חשבו אותו לכוכב חדש. אולם ההשגחה רצתה שידעך אור הכוכב עוד בטרם שהספיק להפיץ אורו. יש לציין, שהוא נפל קרבן על מזבח התמדתו, כי יום לפני הטבח בחברון היה בירושלים וכשבקשו לעכב אותו שם מפחד מהומות, לא הסכים כדי שלא יתבטל מלמודו. ת. נ. צ. ב. ה. ר' דוב ליפין ז"ל תלמיד ישיבת "כנסת ישראל" בחברון, מצוין בתורה, ביראה ובמדות. מתון, בעל דעה ישרה וברורה. כל מעשיו ודבוריו בחשבון ודעת. כמעט לא-נראה לסביבתו, ובכל זאת משפיע עליה בלי שירגישו בדבר. כמעט לא ידוע לרבים, אבל אלה שהכירוהו כבדוהו והוקירוהו, וצער מיוחד הצטערו על מותו הטרגי של האדם היקר והצנוע הזה, סמל האדם המעולה שאינו נראה ואינו מכביד על סביבתו. יהי י. ש-ביץ. לזכר נשמת הקדוש ישראל לזרובסקי ז"ל למרות הזמן של ששה שבועות שעבר מיום הטבח האיום שבחברון, קשה מאד להתרכז ולסכם ערך האבדות הנוראות שאבדו לנו בני הישיבה. אבל עוד יותר קשה לחשות לא לשיח לאחרים צערי ויגוני על הקדוש הנ"ל השתיל הרך, שאחרי מסירות נפש במדה נפרזה, טלטולים ונדודים רק הספיק לשלוח שרשיו בתוך מעין החיים של הישיבה הק', נכרת ע"י חיתו הטרף ביום השבת י"ח מנחם אב. ישראל לזורובסקי, נולד בעיר מלטש (פלך מינסק) בשנת תרע"ג להורים עשירים: אביו היה אז קבלן בנתיבות הברזל. מזמן שלטון הסוביטים ברוסיה שיצאו במלחמה גלויה נגד כל הקדוש לעם ישראל בכלל ולמוד התורה בפרט, הודות מסירותם הרבה של הוריו, נתחנך ברוח היהדות המסורתית. בעין פקוחה השגיחו עליו לבל יתחבר עם חבר הרשעים ולבל יסחף בזרם המים הזידונים. כשעודנו בן 11–10 היה הולך בשלש בלילה לביהכנ"ס "שואבי מים" (במינסק) בישיבת ר' יהושע צימבליסט (הורודנר) לשמוע השעור, ואמו היתה מלותו לראות מרחוק מה יעשה לו לבנה ההולך להקריב נפשו על מזבח לפני שנתים לערך עלה ארצה יחד עם הוריו אחרי שאביו נדון לגלות בהתפשו בחטא סוביטי. בבואו מארץ הגזרה, בהרגישו את החופש שניתן לו ללמוד מפריע, בלי שום פחד אפילו ביום, ידע להוקיר את הזמן ולא איבד אף רגע לבטלה, באותו התוקף, באותה התאזרות הכחות, התמסר ללמודים ועשה הרבה חיל עד שבמשך שנתים אלו כבר נעשה לכח פעיל בישיבה. לפי עליתו ע"י כשרונותיו הנעלים: תפיסתו המהירה והבנתו הישרה בצירוף שקידתו הרבה, היה עתיד להיות לתפארת בישראל. היה בעל לב טוב ועדין מאד, והיה רוצה בטובת חברו באמת. משאו ומתנו עם הבריות היה בנחת ובנעימות רבה, וכל רואהו היה מתענג להביט בנעם צהלת פניו, המביעים רגשי חבה לכל אדם. שנים רצופות מסר נפשו על קדוש השם ואף אחד ממלכות הרשעת לא ההין לקחתה, עד שבא אל המנוחה ואל הנחלה לעיר האבות, באו פורעי חברון הטמאים וכרתו את האילן הזה שעתיד היה להיות אחד מארזי הלבנון אדירי התורה. חיי קדושה חי בשנותיו המעטים, ובקדושה השיב נשמתו השמימה ביום הקדוש. מ. ש. לזכר אחד העלוים משה ל. רייזמאן ז"ל. בין עשרים וארבעת הקרבנות הצעירים, תלמידי הישיבה "כנסת ישראל" שנפלו חללים ע"י רוצחי חברון האכזרים ביום הזועות י"ח אב פ"ט וביחוד בין "ארזי הלבנון אדירי התורה" שבהם, אי אפשר שלא להזכיר – בצער רב ובהערצה מיוחדת – את המנוח משה'לי רייזמן (משה'לי – כי שם חבה זה נודע לו תמיד מפי כל אלה שהכירוהו). מאד יהמה הלב ותדמע העין על נטע רך כזה, שנקטף בעצם אבו על ידי ידים ברבריות של חלאת המין האנושי. אי שמים! הרוצח הכי אכזרי ובמצב של רתחנות הכי חמה, אילו ניצוץ אנושי אחד, רק טמון בחבו, הן למראה "הוד" כזה היה פתאום נעצר במשובתו ונחם על מזמתו הרעה! אולם לערבי חברון חסר היה גם זיק אנושי יחידי זה, הם נעצו את חרבם בלבו והכריתו את משה'לי מארץ החיים. קשה מאד להעלות על הדעת, כי משה'לי רייזמן מת. קשה להסכים עם מציאות מרה כזאת. מי מלל, כי יבא יום ונאמר: "משה רייזמן ז"ל". ובתתי כאן הערכה קצרה על חברי היקר איני מספר אלא את מקצת שבחו ומתכון להציב בזה מצבת זכרון – לנפש טהורה זו – בלב כל מכיריו מעריציו. משה רייזמן היה בן למשפחה חשובה מאד. במות עליו אביו האב חיים ישעיה היה הנער בן חמש, ובאותה שנה נתיתם גם מאמו. קרוביו שדאגו לחנוכו ראו לפניהם לנכון להכניסו למעון יתומים – הלא הוא "בית מחסה ליתומים הגדול דיסקין". ששם התחיל הנער להתגלות בכשרונותיו הגאוניים. בלמדו בכתה ו' – והוא אז לא יותר מבן תשע – נחשב בין בחירי התלמידים עד שהמורה יכול היה לסמוך עליו, במסרו לו את שאר תלמידי הכתה להרצות לפניהם את דפי הגמרא, וכן התקדם משה'לי בלמודיו, עד כי בשנת ה-13 לחייו כבר גמר את כל מחלקות המעון והתחיל ללמד בפני עצמו ש"ס ופוסקים רק אז הוא התחיל להראות את כח שחיתו העצום בים התלמוד. התמדתו היתה מפליאה את כולם עד כי בצדק נקרא הוא המתמיד הכי גדול במוסד, כי במשך שבוע היה משה'לי גומר מסכת שלמה – וכן היו הדפים הולכים ונבלעים בזה אחר זה, המפקחים וכל אלה שהתענינו בו נוכחו לראות, כי אמנם הולך הוא ומתעלה הנער ובכח קליטתו הבטוחה ותפיסתו המהירה דיו שיעבר פעם אחת על תלמודו וכבר יהא זה כ"מונח אצלו בקופסא" – אם כי הוא בעצמו לא היה מזניח את שעורו בטרם עבר עליו מספר פעמים הגון. באותו הזמן כבש לו גם את ידיעתם של כל ספרי התנ"ך על בורים. ואולם לפני שנה הרגיש הנער, כי צר לו המקום בין חבריו התלמידים עד עתה. הוא שאף למקום תורה יותר מרחבי, ואת זה הוא מצא בישיבה המהוללה שבחברון. שם השתלם בלימוד התלמוד והפוסקים עד שבזמן האחרון שני "סדרים" תמימים – נשים ונזיקין – וכל כתבי כ"ד שגורים בפיו, מלבד ידיעותיו בלמודי חול שהיו גם כן לא מעטות. כל הבחורים המופלגים החשיבו מאד את העלוי הצעיר הזה ויתנו לו מהלכים ביניהם. כמו כן היה המנוח בעל מדות תרומיות. כלם ידעו את טוב לבו שאין בו "מרה". הוא אהב את האמת ודבר שקר לא העלה על שפתיו. לעולם לא פגע לרעה במישהו. ואם היה אחד פוגע בו מיד היה מפייס אותו בחיוך קל, שרחף תמיד על פניו וביחוד בעיניו המאירות. כל מוריו, מדריכיו וחבריו חבבוהו כגופם בשל תכונותיו הנעלות והיו בטוחים בעתידו המזהיר. בזמן האחרון הוא גדל יפה ונראה כעץ רענן מלא עלומים, אך יד מרצחת היתה בו בעצם פריחתו ותגזלהו מאתנו. בן שבע עשרה וחצי היה במותו. תהא נפשו הטהורה צרורה בצרור כל קדושי האומה העילוי הקדוש מר משה רייזמן ז"ל מקדושי חברון משה גיגר ר' אלתר שר מאושפול ז"ל נולד בתרס"ה בעיירה רוזליה אשר בליטא. כבן ארבע-עשרה נתקבל בישיבת ווילקומיר. למד בה כשלש שנים והצליח גם בלמודיו, גם בהתפחותו הרוחנית הכללית. בשנת תרפ"א השיב ריקם את הזמנת קרוביו לבוא לאמריקה, ובמקום לנסוע לאמריקה נסע לסלובודקה. שם נתקבל בישיבת "כנסת ישראל" והתמסר ללימודיו. מאז מתחילה עליתו בתורה וביראה, עד שנתפרסם בישיבה בתור מצוין בתורה. בזמן האחרון התענין גם בענינים החמריים של בני הישיבה, ועמד בראש "גמילת חסדים" לבני תורה שעל יד הבנק שנוסד אז בחברון. אחרי כן נבחר לחבר ועד בקופת-מלוה שעל יד הישיבה. עבד באמונה ובמסירות לטובת המוסדות הנ"ל וגם אז לא נגרע מהתמסרותו ללימודיו. תנצב"ה. זלמן ולנסקי ז"ל (מזכיר ישיבת חברון) כמעט כל אחד ואחד מהרוגי חברון, וביחוד בני הישיבה, הם מן השרידים – "את אשר השאיר אלהינו לפליטה גדולה". כל אחד ואחד ראוי, שיחרת שמו לנצח בלבות, המצפים לתחיתו השלימה של עמנו. נגזרה הגזירה שיפול הגרזן על אלה. זלמן בן גרשם ולנסקי ז"ל, מזכיר ישיבת חברון, לא היה רק מזכיר הישיבה בלבד, כי גם תלמידה היה. כמזכירה של ישיבה – הוא סמל בנפשו את הטוב והיפה שבתלמידי החכמים המצוינים שבעמנו מדורי דורות. היה שקוע בד' אמות של הלכה ויחד עם זה היה לבו ער להיטיב עם זולתו. גולי חברון יודעים לספר על מסירותו ואהבתו את הבריות, ויחד עם חבירו מר א. ד. סלונים ז"ל עסק הרבה בישובה של חברון. ביחוד היה עוסק במסירות כשצריך היה להביא יהודי לארץ. הרבה עמל להשיג רשיונות כניסה בשביל יהודים. אני הכרתיו רק זמן מועט, ואי אפשר לי לשכוח את אדיבותו, והמדה המצוינת של אהבת ישראל שהיתה קבועה בלבו. הוא היה אדם בעל כשרון. במזכירות הישיבה מלא תפקיד חשוב מאד, וכאמור לא היה רק מזכיר יבש כי גם היה תלמיד מובהק של הישיבה, וכתלמיד היה קשור לה ולכל תלמידיה בעבותות אהבה ועמל וטרח להיטיב אתם ולסדר עניניהם. אולם נגזרה הגזרה והונף עליו הגרזן – והוא עודנו באבו. תנצב"ה. ש. לויטן השמים טבולים ועקובים מדם. האדמה השחורה אדומה כדם. העבים כבדים אפלים מליל שחור, הלב דוי עמוס הוא צער ומגור. השוקה אצעדה – נורא היגון הרחובה אצאה – עגום החזון ולבי אומר לי: מנע!… הרף מלכת כי עלי דם אחיך רגלך דורכת. מלא מחשבות נחם הכן אעמודה. הלאה היאוש, התוגה ועצב! לא בנטפי דמעות, בבכות וספוד נטעה נחרשה אדמת-האבות!… ר' אליעזר דן סלונים ז"ל איך ינעם לחכי אכל בעת יסחבו כלבים כפיריך? בין החוחים אשר ברחובות העיר העתיקה חברון היה נמצא פרח נחמד ואליעזר דן סלונים שמו. שלשלת היוחסין: בן הרב דמתא ר' יעקב יוסף סלונים, נכדו של הרב שניאור זלמן סלונים חבר משרד הרבנות בתל אביב, חתנו של רב המושבה בזכרון יעקב ר' אברהם יעקב הכהן בן הרב הכהן אורלנסקי ז"ל (שהיה רב בפתח תקוה הרבה שנים). אליעזר דן נולד בחברון, קבל את חנוכו בלמודי ש"ס ופוסקים. אחרי כן גמר את הסמינר למורים של ה"מזרחי" בירושלים. היה זמן ידוע מורה בבתי-הספר בחיפה ובפתח תקוה. וזה כמה שנים נתמנה למנהל סוכנות האפ"ק וב"כ הלואה וחסכון בחברון. איש ישר ובר-לבב, שונא בצע, בורח מן הכבוד ומתכבד על הבריות. רוח של חן וחסד וענוה שרר ותמיד על פניו. הוא היה מן היהודים היחידים בעיר, שעונג היה לבלות אתו שעה. בחבה ובסבר פנים יפות היה מקבל כל אדם שהיה פונה אליו בדבר מתן עצות וידיעות. תענוג מיוחד היה לו למנוח לקבל פני איש, וביחוד איש חדש, שבא לבקר בחברון. ברצון והתענינות רבה היה מוסר פרטים על תושבי העיר, מסחרה, אקלימה. מעינותיה, שדותיה וכרמיה. נעימים ומושכי-לב היו המסורתיים על כל המקומות ההיסטוריים שבעיר ובסביבה, כי הכיר כל איש וכל בית, כל כפר וכל גבעה. הוא היה בשנים האחרונות היחידי שהשתדל לתת בעל-פה ומזמן לזמן גם בדפוס (הוא היה סופרו של "הארץ" בחברון. מכתביו, שכמה מהם היו תאורים נאים עם ריח בלטריסטי והומור דק ביחוד על חיי הערבים בעיר זו ובסביבה, הוא היה חותם בשם "הדני") פרסום וידיעות על כל המתרחש בעיר הזאת, דבר בשבחה ועורר את תשומת-לבם של יחידים ומוסדות שיבואו לעזרת הישוב היהודי בחברון. השקיע הרבה ממרצו לשם יסוד והתפתחות ישיבת הערבים, כיהודים אהבוהו. גם הממשלה כבדתהו. היה חבר בעיריה, והממשלה מנתה אותו לבא-כח היהודים בענינים שונים ושמה לב לדעתו. כנושא אחריות לעניני הבנק בחברון, ניתן לו רשיון לשאת נשק. נשענים על אישיותו המכובדת והשפעתו בחברון, הסתתרו בביתו ביום המר והנמהר הרבה אנשים שקוו למצוא אצלו מחסה מהמתנפלויות. וכאשר נגשו מלאכי-החבלה אל ביתו וצרחו: "הוציאה את אנשיך אלינו ואותך נחיה", ענה ואמר: הרגוני תחלה". כאשר גברו איומי הרוצחים, וכבר היו על מפתן ביתו גם אז לא העיז לירות בהם וירה באויר בחשבו שעל ידי זה ישפיע עליהם. אבל הרוצחים הכו באלה בידו והפילו את האקדח, ובאקדח זה ירו בו. הכדור פלח את לבו, והוא נפל מתבוסס בדמו כשקריאת "שמע ישראל" על שפתיו. גם את אשתו ואת ילדו את חותנו וחותנתו וכל הנמצאים בבית הרגו באכזריות רבה. היכן נמצאו מכיריו מבין אנשי הממשלה? היכן היו ידידיו הרבים, כל סוחרי חברון שסגרו את חנויותיהם לפני חדשיים כשמתה עליו אמו ע"ה ובאו כולם להשתתף בלויה? היכן הייתם, אתם נכבדי חברון: נסרדין, חיזאווי, ערפה והירבאווי שתמיד אכלתם ושתיתם בביתו? דמו של אליעזר-דן ידידכם, דם אשתו חנה שהיתה מגישה לכם קפה ודם בנם הקטן אהרן שהייתם נושאים אותו על זרועותיכם – דמם צועק אליכם מן האדמה! בידכם היה להציל את כל אנשי הבית מידי הרוצחים, בידכם היה להציל את כל יהודי חברון. היכן הייתם? מדוע התנכרתם בשעת צרה? אהרן יעקב לוי אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת. ה"אבל" הבא לקמן נתפרסם ב"דאר היום" בהערת המערכת: אנו נותנים כאן את מכתבו של הקדוש אליעזר דן סלונים ז"ל, האדם היקר שנרצח בחברון ביום הדמים, המכתב נמסר לנו ע"י ידידו של המנוח מר אברהם בורנשטיין הוא נכתב תיכף לאחר פרעות תר"פ ואחרי אישור הצהרת בלפור בסן-רימו. הנח בן אדם את אתך ומחרשתך, עזוב בקרך וצאנך. עזוב גם לחמך ומימך כי אבל היום לעמך. ומה לך בן אדם אכול, ומה לך שתות, מה לך קרוץ חומר, עבוד עבודה, מה לך שדה?… קמוט אגרופך קמוט מצחך, חרוק שניך כי אבל היום לעמך… שאג ונהם, שאג שאגה גדולה ומרה, שאגה שתזעזע את כל העולם כלו… כל העולם, חכמיו, וסופריו, פועליו ושריו. צעק, שאג, נהם, האנח – כי אבל היום לעמך… דמך נשפך, זקניך, טפך ועולליך רוטשו, נשיך מפרפרות תחת גויות פראים, והם ולעג על פניהם. לעוג ילעגו לך חיתו-אדם אלו. צעק, נהם, שאג, כי אבל היום לעמך. וחשך ועלטה תשרור בכל. בקע קו אור… לתוך עובי חשכת הנפש בקע ויאר את מרות העלטה… שתוק בן-אדם שתוק, אל לך לחלל את עומק הרגשתך, את הוד קדושת שמחתך, אף בזיז ברטט כל שהוא… קדוש הרגע, נערץ הקו אל תחללו. אל בן אדם תחללו… הנצחון על צדנו, נצחנו… ירמסו, ידושו, יסרקו את בשרנו, עם ישראל חיה יחיה לעולם. ארצנו לנו תהי, לנו תהי על אפם וחמתם של אלה המעללים, המענים השופכים את דמנו. ארצנו היתה, ארצנו הנה, וארצנו תהי – לעולם!… מסכת "כתובות" טבולה כולה בדם לומדה… הר' שמואל רוזינהולץ זצ"ל "אף כי בעמדי עלי קברות אבותי ואשתומם עלי חברון מבחר קבריך (קינות לתש"ב). ערב ש"ק י"ז מנ"א בישיבת חברון מצב הרוח של בני הישיבה מדוכא, הקהל שורה בפחד… יודעים שראשי הערבים החברוניים נמצאים בשעה זו בירושלים במסגדם אשר על מקום בית המקדש, שומעים לנאומים המסיתים לפרעות ביהודים ואחה"צ עומדים הם לשוב חזרה חברונה, ומי יודע מה יולד יום?… הגיעה שעת הצהרים, עמדו להתפלל מנחה גדולה בישיבה, אחר המנחה התפזרו התלמידים מן הישיבה והלכו אל מעונותיהם, ביחידות, בבדידות, כשכאב וגורל משותף מאחד את לבבם. המתמיד הצעיר שמואל וואלקוביסקער (רוזינהולץ) (כך כנוהו בהישיבה ע"ש העיר שמשם בא) לא היה יכול לשבת במעונו, נפשו ערגה אל הישיבה, אל הספרים הקדושים, סוגיא חמורה העסיקה את מחו… אין דבר, הכל יעבור אי"ה בשלום, הן חיי אחוה חיים אנו עם הערבים שכנינו והלא גם המושל הבטיח וחזר והבטיח שלא יארע כלום…. אסור לבטל מן התורה. מתוך מחשבה זו עזב את חבריו במעון ומוכן כבר לקבל את השבת חזר אל הישיבה. כולו אומר טהור! שבת-קדש! לבוש בגדי שבת המיוחדים ונעלים מצוחצחות ובפנים מקרינים ברגשות של קבלת שבת-מלכתא, נכנס יחידי אל הישיבה הריקה מאדם, נגש ישר אל ארון הספרים הוציא ממנו גמרא, ישב לו בפנה, ושם את הגמרא על אחד דפדף את הדף שהיה נחוץ לו, ובעוד רגע נפסקה הדומיה הגדולה ששררה בהישיבה, נגון רך השתפך בחלל הישיבה, הצעיר החל לצלול במים האדירים של ים התלמוד והתרחק מהעולם שמסביבו. לא רחוק מן הישיבה באחד מרחובות העיר חברון עומדות בשעה זו כנופיות כנופיות של ערבים שמסיתיהם מלהיבים את רוחם בקריאות לפרוע פרעות בהיהודים, ובעיקר בבחורי הישיבה. ההמון הפרוע והשואף לדם שם פניו, ופנה אל עבר הישיבה. שקוע בלמודו יושב לו המתמיד הצעיר על יד הגמרא הפתוחה לפניו, פתאום התפרץ בבת אחת לישיבה המון פורעים, קול המולתם וצלצול חרבותיהם הפסיקו אותו מלמודו, הוציא את ראשו מתוך הגמרא, ונפגש פנים אל פנים עם רוצחיו. לא פעם אחת הוא חלק מלחמו הדל לפושטי-יד הערבים אשר חלק מהם הנו עתה בין מבקשי נפשו. צעיר לימים, צנום, בעל מזג רך, ומדות תרומיות – ולפניו מחנה שלם של זאבים טורפים אשר לא ידעו רחם. טעו בחשבונם כי קוו למצוא ישיבה מלאה קרבנות… פתאום הרגישו במתמיד הצעיר היושב שם בפנה ע"י גמרתו כשהוא מכווץ אל תוכו מרוב פחד, ופיו ממלמל בחשאי ודוי שאומרים לפני המות, כי הרגיש שרגעים אלו אחרונים הם לחייו הצעירים… התנפלו עליו, כלו בו את חמתם – חמת רוצחים אכזריים. לאחר שגמרו את מלאכתם האכזרית, יצאו את הישיבה, בהשאירם על רצפת הישיבה שלולית גדולה של דם אדם, עם רמ"ח אברים ושס"ה גידים שרוים בתוכה, וגמרא "כתובות" טבולה כולה בדם לומדה, מתגוללת על ידה… מזועות חברון בבית ר' בן-ציון גרשון ז"ל מ"י בן ציון גרשון, זקן בן 65 חובש ורוקח מקצועו, גר בקומה התחתונה של בנין בית החולים מהקדשי הקהלה החברונית. במשך 40 שנה חבש ורפא יהודי זה את מחלות הערבים הכי משוקצות, על הרוב שלא על מנת לקבל פרס, כי קבל את משכרתו מן הקהלה או מ"הדסה". מאות ואלפים ערבים הציל האדם הזה במשך ימי חייו מלמות במחלות שונות, מלהסתמא ומלהיות לבעלי מומים. לפני שנים אחדות קרה לו אסון: בלכתו להחיש עזרה לאחד החולים, נפל ממדרגות הבנין, רגלו נשברה, ולמען מנוע הרעלת הדם קוצצה לגמרה. עול פרנסתו ופרנסת 6 ילדיו נפל מאז על שכמה של אשתו, אורה גרשון, שהשתכרה מן הכביסה. ביום הפרעות התפרצו הערבים לתוך ביתו של יהודי מסכן זה, ובמקום לרחם עליו בגלל היותו קטוע רגל – קטעו גם את שתי ידיו. אותם הערבים, שעיניהם נרפאו על ידו מגרענת ומעורון – עמדו עליו ונקרו את עיניו. אותם הערבים, שנשיהם ובנותיהם נצלו ע"י מהפלות ומחלות נשים – תפסו עתה את בתו הבכורה, אנסוה והרגוה, ואף את אשתו פצעו ב דקירות סכין ובמכת אלה מסומרת בראשה. אותם הערבים שלילדיהם המציאו יום יום רפואות חנם מבית המרקחת – התנפלו עתה באכזריות על כל ילדיו הקטנים, ופצעו שלשה מהם בראשם. לאחר מעשה הגבורה והאצילות האלה עלו הפורעים לקומה השניה, ויחריבו וישרפו את בנין בית החולים היהודי, אותו בית החולים שבמשך עשרות בשנים מצאו בו מרפא לגופם הפורעים עצמם, הם ואבותיהם וילדיהם הקטנים. אורה גרשון, שנפצעה באותה היד החרוצה שפרנסה את בעלה ואת ילדיה, מתה אתמול מפצעיה בבית החולים, לאחר שעונתה במשך שבועים ימים ענויים קשים עד מאד. אחר מותה נשארו חמשת ילדיה הקטנים פצועים ודווים, יתומים מאב ומאם. תהא נשמתה של האם היהודיה והעובדת הישרה הלזו צרורה בצרור חיים וינקום ה' את נקמת דם עבדיו השפוך מאת הפורעים האכזריים מקדושי צפת מאיר טולידאנו ז"ל. בין העולות התמימות שהקריבה צפת הקדושה על מזבח המולדת, נמנה גם העורך דין מאיר טולידאנו ז"ל. יליד טבריה, בן הרב ר' יהודה טולידאנו, עסקן צבורי ידוע. משפחת טולידאנו הקשורה עם השם "טולידה הספרדית" מפורסמת ברבניה ובעסקניה הרבים והמסורים שנתנה בכלל לישוב הטבריני. מפי הוריו קבל המנוח מסורת ישראל, ואת השכלתו הכללית קבל בפאריס מלבד צרפתית ידע על בורין גם את הלשונות הרשמיות בארץ. בשובו מפאריס לארץ נתקבל למשרת גזבר הממשלה, בעיר טבריה. שנים אחדות עבד במשרה אחראית זו. תכונותיו הנעלות הטביעו חותם על עבודתו, שהיתה יוצאת תמיד בסדר ובדייקנות יוצאת מן הכלל. במשרתו זו לא מצא את הספוק הנפשי והוא חפש לעצמו דרך אחרת בחיים שיוכל להביא גם ברכה לעמו ולארצו, חריפותו החדה, השכלתו הגבוהה, ידיעתו את הספרות העברית וספרות העמים, הוקרתו הרבה לדיני ישראל ולמשפטיהם, נתנו בלבו את החשק ללמוד דת ודין, וכעבור זמן לא רב נסמך לעורך דין ופתח את משרדו בצפת. שמו נתפרסם עד מהרה בתפקידו זה בכל הגליל העליון. גם הערבים היו פונים אליו בעניניהם. ישר ונאמן היה ורחוק מאהבת בצע. וביום החמישי, כ"ג אב, בהיותו יושב אל שולחנו ונפשו מתעטפת על הידיעות המחרידות מחברון עיר האבות, נתפרץ אל ביתו שבדירת חותנו מר יהודה ענתבי, המון מוסת פרא ופורע, ובפראות מאין כמוה התנפלו עליו וירוצצו את מוחו בסכינים ובאלות ברזל. כשעה שלמה נאבק עם טורפיו. לשוא היו כל תחנוניו אליהם. לא הועילו כל פסוקי ה"קוראן", שהזכיר להם ואת האיסור שיש בשפיכת הדם הנקי והם בקריאה: "דין מחמד ביל סיף, טבח והרג ליהודים". ולבסוף כרע רבץ ארצה מתבוסס בדמו, אחרי שיתר בני הבית נפצעו גם הם קשה. בשנת השלשים לחייו פגעה בו יד מתעים, וקפדה את פתיל חייו. הוא השאיר אחריו שני ילדים מגיל שלש וחמש, ואלמנה צעירה המבכה את בעל נעוריה. יהי זכרו קיים לנצח בקרבנו, ותהי מנוחתו כבוד. ר' יצחק מאמן ז"ל יליד צפת, בן שלמה ממן, משפחה המתיחסת למימוני. אביו שלמה ובנו השני נהרגו בידי הערבים לפני ארבעים שנה בעבר הירדן המזרחי. יצחק זה נשאר בן יחיד למשפחתו, יתום ועזוב. אחותו, שגם מצבה לא היה מזהיר, אספתהו אליה. שנים אחדות טפלה האחות המסכנה באחיה, מפתה אכל, ומכוסה שתה. כשגדל הנער, נשלח ירושלימה לבית הספר של "כל ישראל חברים", שם קבל את חנוכו. זקוף ובעל קומה, בעל מרץ, רודף צדקה וחסד. פניו צהלו תמיד, בת צחוק נראתה על שפתיו. חבר נאמן ומסור ל:חברה קדישא". בכל ענין לאומי או צרת רבים ויחיד לקח חלק חשוב, אהב וכבד את התורה ולומדיה. כל קשה-יום מצא בו נוחם. הרנין לב אלמנה ויתום עזר. לאשה נשא את מלכה, בתו של אברהם הכהן, הקונסול הפרסי בצפת. בנים אין לו ממנה, וברצונו להשאיר לו שם וזכר קנה ספר תורה עם תיק של כסף ומסרוהו לבית הכנסת של מהר"מ אלשיך. כפקיד בבית החולים "הדסה" עבד שנים אחדות בנאמנות ובמסירות גדולה. ביום החמישי, כ"ג מנחם אב בשמעו את דבר ההתנפלות של הערבים על הרובע היהודי הספרדי, רץ במהירות להגן על אחיו ולהצילם והכוהו נפש. רגע עמד הטרף על טורפו, ולבסוף עזבוהו כחותיו ונפל ארצה, כשהמון בני עולה התנפל על גופתו המתה והמתבוססת בדמיה. בן ארבעים וחמש היה במותו חסון ואמיץ בגבורים. יהי שמו לברכה בפי כל בני עמו, וימתקו לו רגעי עפרו! מקדושי טבריה ר' מאיר כהן ז"ל בן הרב ר' יצחק נתן הי"ו, אחד מחכמי טבריה ומן המשפחות המיוחסות שבעדה הספרדית שם. איש ישר ובר-לבב, יודע ספר, נוח לבריות. בחפצו להתפרנס מעמל-כפיו למד את מלאכת הנהגות ויהי לנהג אבטומוביל. ביום הזוועה אחרי הצהרים היה בטבריה ובקר שם אצל הוריו. הפצירו בו להשאר ללון שם מפחד סכנת הדרכים, ולא אבה שמוע להם, כי רצה להיות בביתו ולהשגיח על משפחתו, בימי המהומות האלה. הדרך מטבריה לצפת עבר בלי כל פגע. ואך הגיע לעיר התנפלה עליו להקת ערבים פראים. וירצחוהו נפש במכות אלות ופגיונים. כבן עשרים ושש שנה היה במותו. השאיר אחריו אלמנה ושתי ילדות קטנות. תהי נפשו צרורה בצרור ר' אלישע קלירס ז"ל פרח רך שנקטף באבו. שלשלת יוחסין. בן הרב ראש אב בית דין של עדת האשכנזים בטבריה, ר' משה קלירס. היה תלמיד חכם מובהק ולמד בישיבת ר' מאיר בעל הנס. בגלל מידותיו התרומיות. בשובו ביום המהומות מטבריה, פגעה בו יד מרצחים פראים, על יד העיר צפת וקפדה את פתיל חייו. כבן עשרים ושלש שנה היה במותו, והשאיר אחריו אלמנה הרה ללדת ושני יתומים קטנים. ה' ישלם נחומים להוריו הזקנים, וזכרו יהי ברוך בין כל יתר קדושי צפת. ד"ר חיים יזרעאלי ז"ל רופא ובר-אורין, איש הרצון והמרץ, בעל אופי חזק וחדור רוח לאומית עמוקה. בפשטות יתהלך, ורצוי לכל אדם, קשור אל האדמה, אל החי וצומח. חניך הישיבה בטלז, ותלמיד בית המדרש לרפואה בברלין, נאמן ללשון הלאומית ולכל הקנינים הלאומיים. בשנת 1922 עלה לארץ, ואתו אשתו וילדו. זמן מה נשאר בפ"ת בבית הוריו, שהספיקו בינתים לעלות אל הארץ. אחרי כן עבד כרופא ברמלה. שם מצא התנגדות כיהודי לאומי ועבר לעזה. בעזה סייע הרבה לכונן את העדה העברית הקטנה, היה ממיסדי הלואה וחסכון, וכשגדל הילד השתדל לעבור למקום ישוב עברי, שיש בו גן-ילדים ובית-ספר. הוא הסכים לקבל משרה בבאר-טוביה כרופא מטעם "הדסה", במשכורת קטנה ומתוך תקוה להכנסה צדדית מן הסביבה הערבית. בינתים הזדמן לו לקנות בבאר-טוביה בית ונחלה של 75 דונם וקבע את ישיבתו, ישיבת קבע בבאר-טוביה. למעין זה נשא את נפשו כל ימיו. בי"ט אב תרפ"ט נהרג בבאר-טוביה. שלום לעפרו. נהרג בבאר-טוביה בי"ט באב תרפ"ט ד"ר חיים יזרעאלי ר' אפרים צז'יק ז"ל זה אינו הקרבן הראשון, שמשפחת ציז'יק המצוינה הקריבה לארץ-ישראל. קדמה לאפרים – שרה אחותו, זו שנפלה בתל-חי יחד עם יוסף טרומפלדור. השם "ציז'יק" זכה, איפוא, כבר להחרת בדברי ימי כבושנו האחרון בדם. אנו מזכירים את השם הזה בכל י"א אדר, יום-הזכרון לגבורי תל-חי. ר' חיים אליעזר דובניקוב ז"ל חיים אליעזר דובניקוב ז"ל, שנהרג יחד עם חברת-חייו ביום-הטבח בחברון בשבת י"ח אב תרפ"ט, נולד בקרוגנה פלך מוהילוב. קבל בילדותו חנוך מסורתי ורכש לו אחרי כן השכלה כללית רחבה. עמד למבחן קבל תעודת מורה, ומאז לא פרש מן ההוראה עד שמו של דובניקוב כפדגוג מומחה היה קשור שנים רבות בכמה מן המוסדות הפדגוגיים החשובים. דובניקוב חבר ספרי למוד ושמוש רבים, מהם: א) שעורים בידיעות הטבע; ב) אכסקורסיות; ג) עברית לגדולים (ספר למוד); ד) כריסטומטיה שמושית; ה) תורה ועבודה (ביחד עם ז. ליבוביץ); ו) בן חור (תרגום ועבוד); ז) על מזבח המדע (כנ"ל) ועוד ועוד. טלטולי גוף ונפש רבים נטלטל דובניקוב, עד שזכה לעלות לפני ארבע שנים לארץ-ישראל, שאליה שאף כל ימיו. ומאושר היה כשנתקבל למנהל בית-הספר בתל-נורדוי בתל-אביב. בכל לבו ומרצו וכשרונו התמסר כאן לעבודת-ההוראה בבית ספרו, וכאב ורע התהלך עם המורים והילדים. בימי חופשתו בחודש אב, עם סגירת בתי הספר, עלה עם אשתו לחברון לנוח בה, וכאן פגעה בהם יד מרצחים פראים וקפדה את פתיל חייהם בין כל יתר קדושי חברון. יהיה זכרם ברוך לעולם! מר משה הררי ז"ל נולד בדווינסק בשנת תרמ"ז לאביו ר' יונה דוב בלומברג אחד מראשי חובבי ציון, מסור היה לתחית העם בארץ-אבות, ונתון בכל לבו לכל דבר צבורי. עבד בעבודת העתונאות בפ"ב; חבר לתרבות ואמנות ואחי-עזר בעבודת העזרה. שמו נשא לתהלה בפי אלפי פליטים ומעונים. הרבה עמל ומרץ הקדיש לכל ענין לאומי וצבורי; עבד ופעל בהתפתחות האמנות העברית, הבימה וכו'. איש חי, רב פעלים. ומנוחתו כבוד בשורת הקדושים של אב תרפ"ט. מר בנימין זאב ב"ר יצחק ליב גולדברג ז"ל אחד מקדושי אב נהרג בשכונת אבו קביר ביפו בי"ט אב תרפ"ט נולד בוילנא בי"ד תמוז תרס"ה באותה שנה שנפטר בה ד"ר בנימין זאב הרצל, ואביו ר' יצחק ליב גולדברג הי"ו קרא את שמו בשם מנהיגנו המנוח. בעודו ילד הצטיין במזגו הנוח ובלבו הטוב. מלבד תכונות נפשו הנעלות מורשת אבות נוטע בלבו אהבה בלי מצרים לעמנו, לארצנו ולכל היקר והקדוש לנו. השתלם בלמודים, בטכניון, וכל שאיפתו היתה: בנין הארץ, והקריב את נפשו עליה. בנימין זאב הצטיין בתכונות נפשיות נעלות מאד. גאוה והתרברבות, שנאה וכעס לא ידעה נפשו. לכל נדכא, מר ומצוק היה חבר ורע. ולכמה מהם סיפק די מחסורם בלי אשר הרגישו בזה. מר נחום יודילביץ ז"ל לפני שבע שנים עלה לארץ מרוסיה. כבעל כשרון נגינה, נכנס לתזמורת המשטרה בירושלם. ממנגן פשוט עלה במשך הזמן למדרגת סגן-המנצח של התזמורת. נתחבב מאד על הקהל היהודי ולא-היהודי ושם-חבה ניתן לו "נורקה" כי ער, חי ועליז היה תמיד, גם בחברה וגם בתזמורת. באופירה הארצישראלית היה מנגן כסוליסטון, וכן בהצגות "הבימה" וה"אהל", לא רבים היו כמוהו, שידעו את סוד הנגינה והמשמעת הנגינתית. והרי הוא עצמו היה כאילו מורכב כולו מתוי-נגינה. הוא היה כמו כן חבר אקטיבי באגודות הספורטיביות העבריות, ורצה לחנך דור עברי בריא וחזק בארץ. חבר נאמן היה נורקה יודילביץ, אהוב על כל מכיריו, ומעולם לא השיב ריקם פני אדם שפנה לעזרתו. בפרוץ המהומות בירושלים, מן הראשונים שהתיצבו בחזית ההגנה. כסרג'נט במשטרה נשלח עם שוטרים לכל המקומות המסוכנים ביותר. ובשעת ההתנפלות על שכונת "בית וגן" אשר במערבה של ירושלם, פלח כדור פורע ערבי את לבו ונפל מות-גבורים. יהי זכרו ברוך בין כל גבורי ישראל! על יד מטתו של גוסס… בבית החולים הצבורי בקור חולים או לעינים שכך רואות!… ואו לי שראיתיך בכך!… התפרצה קריאה מנהמת לבי, בגשתי אל המטה ביום השבת י"ח מנ"א בפרעות-חברון, והובא ירושלימה ל"בקור-חולים". מצבו רציני מאד – מסר לי רופא המחלקה ד"ר ניימן – בעיקר מפני דקירת הסכין בחזהו, ושחדר עד הלב ונקב את קרומו. לו נתחו אותו על המקום שם בחברון תיכף אחרי הדקרו אפשר היה להצילו, והיתה תקוה שישאר בחיים, עתה עברו כבר יומיים וכל אותו הזמן שהיה מונח שם בפצעיו היה נמצא בתנאים אי-היגניים לגמרי. …אני עומד על יד מטתו ומשיב רוח במניפה אשר בידי על גופו הלוהט מחום, וראשי עלי כגלגל מהמון מחשבות נוגות, קשות, ומרות, המומתים בחברון זה המתאבק כאן לעיני עם המות, ולבי מתכווץ בקרבי מרוב כאב, וההתכווצות הולכת וגדולה, ואני מרגיש מרגע לרגע שכוחותי הולכים ונחלשים הולכים וכלים. מנסה אני לגרש את המחשבות הנוראות והמזעזעות מתוך מוחי, אבל בשום אופן איני יכול להשתחרר בהם, הם נבלעו בדמי, ועד יומי האחרון לא אשכח את דבר הימים האלה… ואסב את פני אל הקיר ואבך חרישית… ואאזין: גם האילנות אשר בחצר בוכים, בהקימם רעש כשהם מתנועעים תכופות הנה והנה. לא יכלו הרגע!…. התקשיבו?… – ומה ייליל הרוח?… – לב מי לא יתר ממקומו, ועין מי לא תדמע, לשמע מיתות משונות, ומעשים נוראים ואיומים כאלו?!… נחשבנו כצאן לטבח יובל, להרג לאבד למכה ולחרפה… השמיכה שכיסתה את החולה נשמטה ונפלה על רצפת החדר, הוא השליכה מעליו מתוך חומו. ומבט עיני נתקל בחור עמוק אשר ברגליו ממעל לארכובה, שכדור עופרת קנן – עכשיו נתחוור לי הדבר יותר: מקודם ירו בו הערבים להמיתו, וכשלא קלעו אל המטרה, אל הלב, דקרוהו בסכין בחזהו, ברם גם כאן החטיאו את המטרה, לא פגעו ישר בלב כרצונם. — ומאז מתאבק הוא עם מר-המות, ויסוריו כה גדולים, כה נוראים…. ברגע זה נכנס מן-דהוא החדרה פוסע בלאט על קצה אצבעות רגליו, מי הוא, שריד! יחידי נשאר מכל אנשי-הבית שאף הוא היה נמצא בתוכם ביום ההרג בחברון, ארון בגדים שעמד באכלסון בפנה על יד הקיר שמש לו למגן ולמחסה, הסתתר מאחוריו – הוא בא להחליף את משמרי, לעמוד על יד החולה ולשמשו. למחרת כשאך האיר הבקר מהרתי לראות את שלום החולה, נגשתי אל מטתו ומצאתיה מוצעת ומסודרת, כמחכה לחולה חדש על מקומו של זה שהורד ממנו אמש עם ערוב היום, – אל חדר המתים…. בן עשרים וחמש היה במותו הטרגי, ויתום מאביו מקטנותו. נהרג בשכונת אבו-קביר ביפו בנימין זאב גולדברג הסרג'נט גודל יודלביץ ז"ל שהיה חביב תושבי ירושלים וידוע בשם החיבה "נורקה", היה מנצח תזמורת המשטרה ואחד החברים המסורים ירושלים. בפרוץ מאורעות הדמים עמד בראש פלוגת מתנדבים להגנת השכונות העבריות, נפל חלל בהגינו על השכונה העברית "בית וגן" בפני שודדים ומרצחים. השאיר אחריו אלמנה וילד. תנצב"ה. נחמן סגל ז"ל. נהרג בירושלם ביום הששי י"ז אב תרפ"ט מר הרולד מרדכי ווינאר ז"ל הקדוש משה חגורי ז"ל נהרג ביום י"ח אב תרנ"ט מרדכי בנדר. בצלאל לזרובסקי ז"ל. (מקדושי חברון) נולד בשנת תרנ"א במלץ פלך גרודנה. חונך ולמד בישיבות ברינסק, רדין, סלובודקה. בשנת תרפ"ו עלה כחבר החלוץ המזרחי יחד עם משפחתו והיה אחד מראשוני העולים והבונים של הנקודה הצעירה הרצליה אזור ג'. במשך שבתו בקרבנו נתחבב על כולנו בתכונתיו ובארחות חייו כתלמיד חכם צנוע, זך הנפש ובר-הלבב. התפרנס מיגיע כפיו, אמן את ידיו לעבודות היותר קשות וקנה לו שם בתור עובד חרוץ ונאמן. ברגעי צער ובדידות בשעה שהנשמה מתרפקת על רעותה ומבקשת תנחומים היה שופך לפני את שיחו: – חביבים הם יסורי ארץ ישראל, אבל חסרים אנו העיקר, קדושת הארץ פגומה היא באפן מבהיל, גם חיי אינם שלמים פה – הייתי משיב על דבריו ומרגיעהו: – חלילה לך לזלזל בכבוד העם השוכן בציון, אם אפילו ישנם פורקי עול שגם הם סופם לשוב אלינו. שא עיניך אל הגבעה שעליה מתנוסס בית-הכנסת שגם ידיך התנדבו לבנינו, הוא עומד על חרבות אפולו אליל האור של היונים שבשמו רצו להדעיך את אור ישראל, וזכינו הראשונים לרשת את ההר הזה בספר התורה. גם אתה מהמתחילים דף חדש בדברי ימי עמנו, הנך בין החלוצים לבנין הישוב העברי הראשון בעמק השרון פה על חרבות אפולוניה שמימות יהושע עד כבושי דוד ומתקופת החשמונאים עד ימינו עברו ימים וחייו הקשים הוארו באור כפול. עלה לו ולמשפחתו לחלץ את הוריו מכור העוני, מרוסיה ארץ הגזרה, ולהביאם לא"י. יחד אתם הלך למרכז תורה מקום הקדושה וזיו השכינה – לחברון. פתח מטבח ע"י ישיבת סלובודקה ויחד עם אשתו שמש תלמידי חכמים והיו להם כהורים נאמנים. לפני זמן מה בקרתיו בחברון, צהל לקראתי, היו רגעי שמחה. התענין לדעת על דבר כל המתהוה בחיי נקודתנו ושאלת בסוסה והרחבתה, וביחוד מצב העבודה ושלום "אנשי הלשכה" פועלי המקום שיחד אתם עבד וסבל והיה מצטופף ב"תור" בימים הקשים של חוסר פניו הוטבו, מצבו החמרי נשתפר ועם כל זה געגועיו להרצליה לא פסקו והוא מגלה לי סוד שיש לו סכויים ותכנית לרכוש חלקת אדמה בהרצליה אזור ג', ובדעתו לשוב לאותה הנקודה שראשית ימי נעוריה וחבלי כבושה קשורים הם באביבו הארץ ישראלי. סעדתי על שלחנו במסיבת תלמידי סלובודקה. בחורי חמד, אדירי התורה שזיו האומה ומאור היהדות בפניהם. התודענו, פתחו בשיחה, נשמעו חדודים בדברי תורה ושיחת חולין. "מה בין אנשי סלובודקה ואנשי הלשכה"?… שואל אותי ר' בצלאל לזרובסקי בחיוך ומטוב לב; "ומה בין ירושלם של מעלה וירושלים של מטה?" – משיב אני בשאלה; "היינו הך" – מסכים הוא לדבר. נפרדנו. תוגה חרישית בעיניו האחרונים: – מחכה ומצפה אני לאותו יום שאשוב בו לשבת בקרבכם, להתראות בהרצליה! ערמת גופות מעונים וטבוחים שוכנת גויתו השחוטה של ר' בצלאל יחד עם הקדושים אהובי נפשו – אחיו תלמיד סלובודקה, ישראל לזרובסקי וחותנו זקן ישובנו ר' אהרן ליב גוטלבסקי בן 72 שהלך חברונה לראות את שלום בניו ושם הדביקתהו הרעה. שניהם נפלו תחת מהלומות כשהם חבוקים. בתו הצעירה דבורה'לה בת ארבע וחצי מתה אחרי יסורי גסיסה ממושכים וחצבה לה קבר בירושלם ואשתו השכולה מחלימה מפצעיה בבית החולים הגדול בקור חולים. הר"ר ישראל לזרובסקי ז"ל, ר' אהרן ליב גוטלבסקי ז"ל, ר' בצלאל לזרובסקי ז"ל מקדושי חברון נהרגו בחברון בשבת י"ח אב תרפ"ט הרב משה גרודזינסקי ובנו יעקב אותו ואת בנו… הרב ר' משה ויעקב גרודינסקי ז"ל. אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. בשבת-הטבח בחברון נהרגו באכזריות הרב ר' משה גרודזינסקי ובנו יעקב. עוד ביום השישי אחר-הצהרים, י"ז אב נסו הערבים לתקוף את ביתו, והודות להמנוח הקדוש ר' אליעזר דן סלונים שהופיע על המקום בלוית נכבדים ערבים מקומיים, עזבו הפורעים את הבית. והיה מדי דברי ב"ר משה זצ"ל, דמותו צופה ועולה לנגד עיני: בעל קומה בינונית, והדרת פנים, מדבר ברוך ובנעימות, כשחיוך קל מרחף על פניו המפיקים טוב לב, בעל מדות תרומיות, שפל ברך וענותן. המנוח היה בר אוריון ובר-אובהון: חניך הישיבות. ואביו היה מפורסם בתור גאון וצדיק. כדאי לציין ג"כ את אחיו הגאון ר' אברהם גרודזינסקי שליט"א, המשמש בתור מנהל-רוחני בישיבת כנסת-ישראל אשר לפני שש שנים עלה המנוח עם משפחתו – מעיר מולדתו ווארשא – אל הארץ וכשעברה חלק מישיבת סלאבדקא לחברון התישב גם הוא בעיר חברון. לפני איזו חדשים התחתן הבן יעקב בירושלים ועבר לגור בחברון וכאן השיגה יד המרצחים את הזוג-הצעיר ונתקה את פתיל חייהם הרעננים. תהא נשמתם צרורה בצרור החיים ושמם ישאר לזכר-עולם. כמה מתלמידי ישיבת חברון שנהרגו על קידוש השם בירח אב היו מלפנים תלמידים בישיבות אמריקה, בישיבת ר' יצחק אלחנן, בבית מדרש לתורה ובישיבת ניו הייווען. ר' זאב בערמאן ז"ל. מוסמך מישיבת רבינו יצחק אלחנן, ויליד פילדלפיה, היה בחור מצוין בכל המעלות, גדול בתורה, חכמה ויראת ד' נואם מלואש, ומיקירי הישיבה בניו יארק. אף שכבר הוכתר בכתר הרבנות, ומשרה חשובה היתה צפויה לו שם, החליט לעלות ארצה ישראל ולהקדיש את ימיו ללמוד התורה בישיבת חברון. ר' צבי פראהמאן ז"ל. תלמיד מובהק וחשוב בבית מדרש לתורה בשיקאגא, ויליד קנדה, נודע היה בתור מתמיד גדול בגפ"ת, מוכתר בנימוסים וביראת שמים באופן נעלה, וחביב היה על כל אלה שהכירוהו. הוא השליך אחר גוו את כל מנעמי החיים האמריקאיים וכתת את רגליו ועלה לארץ להסתופף בצלה של ישיבת "כנסת ישראל" בחברון ושם כרע נפל שדוד כאחד מקדושי עליון, על התורה ועל העבודה. אהרן דוד עפשטיין ז"ל. בנו של הרב הגאון רבי אפרים עפשטיין שליט"א משיקאגא גם הוא היה מתלמידי בית מדרש לתורה, הבן יקיר לך אפרים ילד שעשועים. עודו באבו, ורעיון גדול ונשגב נכנס במוחו לעזוב את אמריקה וללמוד בישיבת חברון, מקום שדודו הגאון, הגדול שליט"א הנהו ראש-הישיבה. ושם מצא הבן הצעיר עונג לרוחו, ולמד תורה בהתמדה מרובה, ובמכתביו הפרטים לאביו הרב שליט"א, לא מצא דברים לתאר את גודל ספוק-נשמתו לתורת חברון אשר לה הקדיש ימיו. נשמת אהרן דוד יצאה בטהרה עת נרצח על ידי נבלים ערבים בערב שבת קודש. יחזקאל וועקסלער ז"ל. הי' בן חביב לאביו המפורסם במעלות ובמדות נדיב ידוע מו"ה ירחמיאל וועקסלער משיקאגא, אשר כל מטרת חייו היתה לנהל את בנו היקר על מבועי התורה והיראה. וכדי להוציא את מגמתו זו מכח אל הפועל שלחהו לישיבת חברון. הוא היה אמון על כל מנעמי החיים, ונפשו להמצא במקום תורה גדול ולהתמיד בלמודים. ויעקב יושב אוהלים באהלה של תורה. מטבעו היה בעל מדות תרומיות ושם בחברון כלכל בכספו כמה וכמה מהתלמידים חבריו. תקות הוריו היתה לראות את בנם שוקד על התורה, וכבר הכינו את עצמם לפני שני שבועות לנסוע לארץ ישראל להשתעשע עם בנם החביב להם, והנה הגיעה השמועה המרה פולחת כליות כי נרצח בנם יעקב יחזקאל ביום שבת י"ח אב, בישיבת חברון. תנצב"ה. הורוויץ ז"ל. היה מתלמידיה הבחירים של ישיבת ר' יצחק אלחנן בניו-יארק, מתמיד ושוקד בתורה. ובן להוריו האמידים. אביו הוא מר. רפאל הורוויץ, בעל בית חרושת בניו-יארק. גם בחברון נודע היה בתור אחד התלמידים המובהקים. ר' זאב וואלף גרינבערג ז"ל. גדול. כל מאוי חייו היו להקדיש את עצמו ללמוד התורה, ובמטרה זו עזב את בית הוריו אשר בניו-יארק, ועלה לארץ ללמוד בחברון בישיבה המפורסמת אשר שם. ר דוד שיינבערג ז"ל. היה בחור מצוין באמת יליד אמריקה וחניך האוניברסיטה בניו יארק. בהיותו מסור בכל נימי לבבו לתורתינו ודתנו, עזב את בית אביו ועלה ללמוד בישיבת חברון, שם הצטיין בטוהר מדותיו הנעלות, ושקד בהתמדה עצומה על לימוד התלמוד, וכעת נפל על מזבח התורה והיהדות. תהי נפשות הקדושים האלה צרורה בצרור החיים יחד עם כל קדושי ישראל שמסרו נפשותיהם על קדושת השם. ועדת החקירה הפרלמנטרית בירושלים מימין לשמאל: א. קאסט (בתור מלוה). היו"ר סיר וולטר שאו (כפוף ראש) סיר הנרי ביטרטון (הציר השמרני) הליידי ביטרטון. מר הופקין מורום (הציר הליברלי). הרי סיניל (הציר ממפלגת הפועלים, יושב) מאה ושלושים קדושים – הלב כואב, הנפש דואבת ברוך דין האמת! קדושי עליון! אני מאמין באמונה שלמה בתחית המתים: תקומו ממשכבכם באדמה, תתרקמו שוב בשר ועור, נשמה ורוח, תקומו ותחיו להרים את דגל התחיה הלאומית, ולבשר בעולם מלכות שדי! תקצ"ח – תרע"ו – ואת הצפוני ארחיק מעליכם (יואל ב') הדפסה מיוחדת מספרי זכרונות קדומים יצא לאור ע"י –דפוס צוקרמן– תקצ"ח-תרע"ו. אחת מן התלאות והמצוקות שסבלה ירושלם וכל ארץ ישראל כולה כפעם בפעם, היתה "מכת הארבה". הערה: ארבה מין שרץ העוף. בכתבי הקדש נזכרים מינים: ארבה, גיב, גזם, חגב, חנמל, חסיל, חרגל, ילק, סלעם, צרצל. יש מהם מותרים באכילה ויש אסורים. ומצות עשה (סי' קנ"ט פ' שמיני) לבדוק בסימני חגבים לידע הטהור מן הטמא, שנאמר: את זה תאכלו מכל העוף וגו' מכל שרץ וגו', סימני הטהורים הם: ההולך עך ארבע אשר לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ, ומהם הארבה הסלעם החרגול והחגב למיניהם (ויקרא י"א כ"א–כ"ג), נמצאו ארבעה סימני כשרות: ארבע רגלים, ארבע כנפים, קרסולי (כרעים), וכנפיו חופין את רובו לנתר בהן. הכתיב אשר "לא" כרעים והקרי "לו", לדרש שאפילו אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן כגון הזחל (חולין ס"ד). הכלבו (סי' ק"א) מונה רק שלשה סימנים: כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים שחופות אורך גופו ורוב הקפו, ויש לו ב' כרעים לנתר בהם. בכל ארצות המזרח אוכלים את החגבים צלי ומבושל, בבוא הארבה בגבולם מציתים אש ועושים מדורות להעלות העשן והרבה יחנק ע"י העשן ויפול לארץ וילקטו ממנו חמרים חמרים. גם מיבשים את החגבים בחום השמש וטוחנים מהם קמח ומערבים בצוף דבש לטעום לחיך. היהודים הספרדים אוכלים החגבים הטהורים עפ"י סימני התורה, אך האשכנזים לא יאכלום מטעם מיאוס וגם מפני שאינם בקיאים בסימניהם. וכתב רש"י כל הסימנים הללו מצויין באותן שבמדינתנו אבל יש שראשן ארוך ויש שאין להם זנב וצריך שיהא שמו חגב ובדבר הזה אין אנו יודעין להבדיל ביניהם (אוצר דינים ומנהגים). הארבה וכל מיניו השונים נזונים אך בצמחים. הוא לא יבוא על ארץ בחפצו ורצונו כי אם אל אשר ישאהו הרוח, ותמיד יבוא במספר עצום נורא מאוד עד אשר יכסה את עין הארץ ויבלע וישחית את כל עשב וירק הארץ ולא יעזוב את המקום עד אשר לא ישאיר כל צמח, הארבה יעופף על הארץ בגובה שלש מאות רגל לערך ויכסה את אור השמש בבואו כענן עב וכאשר יורד אל הארץ ימלא את כל האויר במספרו העצום, ואז יחל לבלע ולהשחית את צמחי האדמה בהמולה גדולה היוצאת מלעיסת הלחיים וקול ההמולה נשמע למרחוק מאוד, גם ילדיו הרכים אשר עוד לא התפתחו כנפיהם והם הנקראים בנגב אפריקה "עולי רגל" גם המה יעזרו להגדולים לכלות את עשב הארץ, אין בכח גם מחנה אנשי החיל לעצור בעד מרוצתו ישאהו הרוח, או כאשר לך ברגליו ממקום למקום. פעמים רבות נסו וחפרו תעלות עמוקות לעצור בעד הליכתו אבל מהרה במשך איזה רגעים נתמלאה מהם התעלות והנשארו בחיים עברו על גופות אחיהם באין מונע והשחיתו את כל הצמחים מעבר לתעלות. כן לא הועילה התחבולה למלאות את התעלות מים וגם האש לא יעצור בעדו, כי במספרו הרב והעצום יכבה את האש והנשארים לא יבצר מהם לכלות ולבלות כל, כאלו לא נגרע מהם אחד. כאשר ינוחו על ארץ ישחיתו את עליו וענפיו מבלי השאיר כל, לבד הגזע. לפעמים יבאו גם בבתים דרך החלונות וישחיתו את כל כלי עץ אשר בהם. הנה כי כן רואים אנחנו כי הנביא יואל בתארו לנו המשחית הזה לא הגזים ולא הפריז על המדה כדרך מליצים ומשוררים, כי אם כצייר אמן הציג לפנינו מחזה הטבע בדברים כהויתן: "יום חושך ואפלה יום ענן וערפל… עם רב ועצום… ואחריו מדבר שממה… כקול מרכבות… כקול להב אש אכלה קש… בבתים יעלו בעד החלונים יבואו כגנב… שמש וירח קדרו" (יואל ב.) אבל עם כל כחו וגבורתו אין ביכלתו לעמוד בפני הרוח ולעוף אל המקום שירצה, כי אם ידא על כנפי הרוח נגד חפצו ורצונו. ואם יקרה רוח סועה וסער אשר יאחזו דרכו לא ישר כי אם יסובב בעגול אז ינער את הארבה ויכלהו עד תומו. נוסע אחד יספר כי אחר סער כזה נשארו פגרי הארבה על מקומם במספר עצום מאוד, ועשו מהם תל ארבעה רגל גבהו וחמישים פרסאות ארכו. ואל זה כיון המליץ באמרו: כצל כנטותו נהלכתי ננערתי כארבה, ברכי כשלו מצום.– ("אוצר השמות") האורחים המסוכנים האלה עוברים לפעמים במספר מיריאדים על פני הארץ, באופן שהם מכסים את שטח ומחריבים ברגעים מספר את כל ירק השדה. בשנת תקצ"ח (1838) הייתי עד ראיה לתופעה מעציבה כזאת, ביום ב' בשבת, כ' כסלו, בשעה אחת אחה"צ, עברה פתאום שיירת ארבה מצד מערבית דרומית כלפי מזרח אל הר הזיתים. הארבה היו ירוקים וארוכים כאורך אצבע. במשך הזמן שעברה החבורה נפלו כ"כ הרבה מן השרצים הללו, עד שכסו את כל שטח הארץ. אולם לאשרנו כבר היה אז הזמן שלאחרי הקציר, והם לא יכלו איפוא לגרום שום נזק. הערבים צדו להם הרבה מהם ויאכלו לתיאבון; ואף יהודי המזרח אכלו אותם, שכן חושבים הם בבטחה כי מין ארבה זה הוא החגב המותר לאכילה לפי התורה, (ויקרא י"א כ"ב). גם בשנת הר"ה (1845) שבה לדאבוננו תופעה זו שנית, ביום ו' כ"ג שבט של השנה האמורה, בשעה 2 אחר הצהרים עבר צבא של ארבה על ארצנו, תעופת השיירה שארכה היה כשלשת רבעי שעה, היתה הפעם חום אדום ולא היו גדולים ורבים כל כך כמו בפעם העברה, לעומת זה השיירה, ותבוא פעם שניה ושלישית, אבל במדה יותר קטנה, בסרוגין של שבועות מעטים, בגליל ובאל־גור ירדו ה"אורחים" ויחריבו את כל הפרי והתבואה במדה כזאת, שגרמה כמעט לרעב בארץ. בחודש אב של השנה הנ"ל באו משום כך ליפו וסביבותיה אלפים ורבבות ערבים רעבים ללחם מן המדבר הסורי שבן דמשק ואל יפו, ואתם נשיהם, ילדיהם ועדרי צאנם ובקרם, למען קנות להם צרכי אוכל, הרעבים נתנו את בהמותיהם ואת רכושם תמורת לחם, דעתם היתה לשהות בקרבתנו עד החורף הבא, וזה מלא את תושבי א"י דאגה רבה, כאשר נפגע הגליל לפני 18 שנה ממכת הארבה, פקד המושל אז, עבדאללה פשה שישב בעכו, שכל אחד מתושביו יביא מדה מסוימה של השרצים האלה כדי לגרום בזה להשמדתם, אבל נסיונם זה לא הצליח, לעומת זה הצליח בנסיון אחר: ישנה צפור הנקראת "אל סמרמק" שמפניה יפחד הארבה ביותר, וכאשר רק ישמע את קולה ימהר לברח, הפשה נסה איפוא להביא את הצפרים בדרך מרמה אל הארץ, ובאמצעי זה הצליח, לא עבר זמן רב, והארץ שוחררה לגמרי משיירת הארבה המחריבה כל, אך גם רוח דרומית ורוח דרומית־מזרחית מגרשים את הארבה". בח' טבת תרכ"ה עלה הארבה ויכס את הארץ. ואם אמנם לא התעכב הרבה, ויהי רק כאורח נטה ללון ובטרם בקר ואיננו, אבל הטיל בצים על פני כל הארץ, ו"בקחת איש מלא פניו מעפר הארץ וראה כי מלאה ידו מבצי הארבה" וימלאו מלא רוחב ארצנו, והשחיתו כל ירק בעץ ובמזרע שדה. בח' תמוז תרכ"ה עלה הארבה עוד הפעם ויאכל כל ירק וכל תבואת הקיץ: דורא, שומשמין, יטוטין, החריב כל הפרדסים וימלא כל החצרות והבתים, גם הפעם השתמשה הממשלה בכל האמצעים, להאבידו ולהעבירו מן הארץ, ופשטו העם לקטו והביאו עומר לגולגולת, שנים שלשה, ומי שאסף יותר מכר לאחרים, כנהוג, אבל היה כחול הים, ולא יכלו לאספהו וגבר היוקר ו"הושחרו פני העם כשולי קדירה". ר' יעקב הלוי ספיר מוסיף ומספר: סוגרו כל החנויות נאספו כל היהודים ספרדים ואשכנזים ואמרו ספר תהלים, בקשות ותקיעות שופר, וגם ארבעה דגלים סבבו את העיר בארבעת פנותיה ואמרו כל ספר תהלים וקטורת ובקשות ותחינות עפ"י האר"י ז"ל וגם סבבו בעיר. גם רעש "רעידת הארץ" היה אז עד כי לא יכלו ופחדו לישן בבתיהם ויצאו ללון על פני השדה". בתמוז תרכ"ה, הודיע ר' בצלאל ברש"ח מבירות, בלבנון שנה שניה: "הארבה עדין בגבול א"י וזרע אחד יוציא מאה, גם ארס ממית נמצא בם וזה נבחן בעכו כי החמורים אשר עליהם הביאו אוסף הארבה עפ"י פקודת הפחה כאשר נפל מעל החמור ציד הארבה מת החמור, ולכן צוה הפחה שיקברו בשדה ולא יביאו להעיר". הר"י בריל, בלבנון שנת תרכ"ו העיר: "הבאים מארץ אלגיר הנה, מספרים (כי גם שם עלה הארבה) כי על כנפי הארבה נמצאו אותיות עבריות, ואני זוכר שותא דינוקא דאבא ודאמא כי כן אמרו לי גם הם, גם בשנה העברה בהיות הארבה בירושלים הודיעונו משם כי ראו אותיות עבריות עליהם, על איזה מהם ראו אות ח' ועל איזה מהם ב' ואחינו בני המערבים הנמצאו שמה המה אוכלים את הארבה אשר עליו אות הח' ושקץ הוא להם אשר עליו אות הב' ומי יתן כי ימצא אחד אשר אינו מאמין לכל דבר, ויתבונן היטב על אלה האותיות העומדים בנס (כי לפי הגדה המוניית נכתבו האותיות על הארבה מיום עלותו על מצרים, לזכרון הנס!) כי קרוב לוודאי אשר הדברים האלה לקחו בני ישראל מפי הערביים, ולא קבלה היא בידם; כי כן יספר בן עמאר על מחמד (מחוקק הישמעאלים), כי עיניו ראו (ולא זר– ) כדברים האלה כתובים על כנפי הארבה: אנחנו הננו החיל העצום אשר לה', אנחנו מולידים תשעה ותשעים בצים על כן רב מספרנו, ואם היינו מולידים מאה בצים (עוד אחת!) היינו משחיתים את כל הארץ. יולידו עוד ביצה אחת ויחרב העולם!) ויתפלל אל ה' אנא שמע תפלה! הרוג גדוליהם והאבד תולדותיהם וסגור פיהם למען ישאר מחיה למושלהמנים, ויענהו גבריאל שמעתי תפלתך, ותפלתך עשתה מחצה (כי לא יולידו רק תשעה ותשעים ביצים) כדברים העלה יספר בן עמאר, וקרוב לודאי שאחינו העתיקו ממנו מלים וקדוש יאמר להם, – כי למה לא נמצא כתוב בתורה את אלה מהם תאכלו, את הארבה אשר עליו הח' ואשר עליו הב' לא יאכל שקץ הוא לכם"?! הערה: עיין "זבחי שלמים" להרב אברהם אקאווא (ליווארנא), "קונטרס אחרון" להרב חיד"א ז"ל: "שבות יכין ובועז" ח"א. הרב ר' משה טולידאנו בספרו "מלאכת הקדש" פ' שמיני מאריך בזה ואומר להודות שממנהג לאכול אותו חגב, מה שהמערבים אוכלים, "יסודתו בהררי קדש". – – בראשית הקיץ תרל"ז עלה ארבה כבד מאד על ירושלם ועל כל ארץ ישראל כולה, הארץ ואת כל פרי העץ, ותוצאותיו: "יוקר ורעבון", מיסורי ארץ ישראל הידועים.– כסלו תרל"ט: "מכה רעה נוספה על תלאות בני ציון" ביום השבת נראה הארבה בעירנו, החיל הגדול הזה, כסה את פני השמים, ימים אחדים לפני זה בחברון ויתר ערי המחוז. החבצלת בשנת תרמ"ה בדברה על ה"ארבה בציפרין קפריסין, אומרת: "הבריטים בהאחזם בהאי ציפערין, ומישור קיו כי כל אויב לא יפגעם בדרך הזה ולא יהי' כל מפריע להם בכל מעשיהם, אבל אם כי נמלאו תקותם בנוגע לאויבי אדם, מצאו אויבים אחרים חזקים ועזי נפש אשר כל כח הבריטים וחכמתם במלחמה לא עמדו להם לגרשם כלה מן הארץ. האויב הזה הוא הארבה; אין ארץ תונה תמיד תחת עול מכת הארבה כהאי ציפערין, אשר הארבה פרה ורבה בה מאד ולא יסור ממנה הארבה מטיל בצים ובמשך חמש שנים יעלה מספר הארבה אשר יצא מביצי זוג ארבה אחד, זכר ונקבה לחמשה וששים אלף. ממשלת תוגרמה עמלה רבות מאד להסיר הנגע הזה מקרב הארץ ולא הצליחה. ובהכבש הארץ לפני הבריטים בשנת 1879 פקדה ממשלת בריטניא לאסוף ביצי הארבה ולהשליכם הימה, ויאספו כארבעים אלף קילא. ובכל זאת בשנת 1881 עלה הארבה ויכס את כל הארץ באורח לא נראה כמוהו בשנים החולפות ויאבד את כל זרע השדות, אז החלה הממשלה להלחם באויב הזה בכח גדול. כאלפים איש עסקו תמיד במלאכה הזאת ובמכונות אשר הביאו מבריטניא, ואשר נעשו שמה אך למטרה הזאת, האבידו בשנה ההיא יותר ממאה וחמשה וששים מיליון ביצים, וקטנים ממין הארבה, בכל זאת גם בשנה הזאת האבידו יותר מששים מליון, ועוד לא כלה עבר מן הארץ. בח' סיון תרנ"ח – כסה הארבה את פני עירנו וסביבותיה, השחית את גני הירק ויסב נזק רב, בהמושבות לא הסב כל נזק, ביריחו לא השאיר הארבה כלום. בח' תמוז תרנ"ח עלה עוד הפעם ויעש שמות בהכפרים הסמוכים לירושלם; השחית את כל גני הירק ושדי שומשמין ודורא, וגם עצי פרי רבים. בחדש תמוז תרנ"ט – עלה הארבה ויכס את פני הארץ את כל נאות דשא גני הירק והכרמים, שם הגפנים לשמה ותאנים לקצפה; נגד עינינו אוכל נכרת ואומלל יצהר, ויגדל הפחד גם על זרע הקיץ (דורא ושומשמין) ויהי גם הוא לברות למלחמות לבוא אשר להארבה. הארבה בשנת תרע"ה. שם גפני לשמה ותאנתי לקצפה חשף חשפה והשליך הלבינו שריגיה. ביום ו' ניסן תרע"ה עלה ארבה כבד ויכס את עין הארץ, החטה והשעורה כבר הקשו ולא היה יכול עוד לכלותם, אבל לעומת זה השחית את כל עשב וירק השדה ואת כל עצי הפרי שהתחילו ללבלב ולהנץ; את כרמי הגפן והזית הפרדסים, ואפילו את עצי האקליפטוס. החיל הגדול הזה, היה עצום מאד, עד כי חשך השמש בצהרים. הרבנים גזרו תענית וקראו את הקהל לתפלות וסליחות בכל בתי כנסיות למען יוסר הנגע הזה שהביא שואה וכליון בכנפיו. בתי הת"ת ובתי הספר העברים בירושלם שלחו את תלמידיהם הבוגרים למושבות יהודה ולכפרים לעזר לאכרים בהכחדת ביצי הארבה. מספר הנוסעים הגיע לכדי יותר מאלף איש, וחוץ מבתי הת"ת ובתי הספר העברים, הכי"ח ו"בצלאל" נסעו גם רבים מבני הישיבות למושבות היהודיות, וביחוד ל"פתח תקוה" למען היות לעזר לאכרינו במלחמת ההשמדה נגד הארבה. בקשר עם זה כדאי להביא כאן פרטי תרופת זקן הרופאים בא"י ד"ר מזיא למכת הארבה, המצאתו עלולה להמית כהרף עין את הזוחלים והגדינים של הארבה-הצעיר מבלי השתמש בסמים חריפים כמו הזרניק וכיוצא בו, הגורמים נזק לצמחים. תרופתו של הד"ר מזיא נוסדה על העובדה המדעית החיונית כי החרוקים נושמים על בהסתם הנקבים הללו. ולפי הד"ר מזיא אפשר להשתמש בנוזל דבקי, כעין קולן של כורכים שעושים אותו ניגר ע"י תערובת מים במדה ידועה, בכדי שיוכלו להשתמש במזלף גנים פשוט, ובלבד שלא יאבד את דבקותו. טוב יותר לעשות חליטה של קמח במעט מים רותחים, מעורבת היטב ולהוסיף מעט מעט מים קרים, בערך חמישים ליטר לרוטל אחד של קמח. ולמען שמור על קיומו של הנוזל הדבקי, טוב להוסיף מעט פעולת הנוזל הדבקי הזה על הארבה הצעיר, היא ממש מפתיעה; כל טפה וטפה נופלת עליהם, ממיתה אותם מיד כהרף עין. ואם יתנו מן הדבק הזה לתוך כלים רחבים צפים. או יותר טוב קרשים ארוכים במסגרת פסי עץ מסביב ממולאים בנוזל הנז'. ואחרי האסף ארבה רב מוריקים את הקרש לתוך החפירות, וחוזר חלילה, ויעמידו את אלה במקומות שנמצא הארבה, יקפצו הזוחלים לתוך הכלים, משום שריח הקמח הנודף מן הדבק הזה מושך אותם,– ושם ימותו. ביחוד טוב השמוש בנוזל הדבקי בכרמי ענבים ובמשתלות, מסביב להרכבות ויתר המקומות הצפופים שאי אפשר לעשות שם תעלות וחפירות ולהעמיד פועלים רבים. אכרים בפתח תקוה ומושבות אחרות השתמשו בשנת ההיא בתרופה זו, והנסיונות עלו יפה. שיירות גדולות של הארבה כסו את עין השמים ואחרי שירדו והחריבו שדות פורחים, עשו כלה בכל חלקה טובה התרוממו שוב בהמון ויעברו למקום אחר העשיר בצמחים. פעמים אחדות בא הארבה במשך שבועות מעטים, ויחריב את כל הצומח על הארץ. כעננים גדולים עברו השרצים האלה באויר בהשמיעם תוך כדי תעופתם זמזום הבא על ידי קשקוש הכנפים. הארבה שפשט בגבולות א"י בשנות המלחמה העולמית, שייך אל אחד ממני הארבה היותר גדולים; כנפיו מפותחות ובהן עף למרחקים גדולים, שרירי גפיו שמאחוריו מוצקים וחזקים ביותר, ועל־ידם היה מקפץ קפיצות גדולות ומהירות מצומח לצומח, ויביא אתו כליון וחרבן. כאשר ירדה חבורת ארבה ממרומי האויר ארצה, כסתה את השדה בגובה של כמה סנטימטרים ואך עבר זמן קצר, ועל אותו מקום לא נשאר שום זכר או סמן לירק או לצמח. בתחילה עמדו תושבי הארץ נדהמים מבלי לדעת מה לעשות נגד ה"אורחים" בלתי הקרואים: טרם כאשר החלו להבין את גודל הסכנה הנשקפת לארץ על ידי שרצים זעירים אלה, התחילו במרץ להשמידם ולהכחידם. ביחוד לא אבו בראשונה הערבים לעמוד נגד סכנה זו. הם הכו בפחים, טפטפו, צלצלו, רעשו, געשו,– ובזה אמרו להפחיד את הארבה. במשך הימים התחילה גם הממשלה התורקית להתענין בנגע ותכריח את תושבי ארץ־ישראל להכחידו. לפי פקודה התושבים, מבן חמש־עשרה עד ששים שנה לאסוף כל עשרים קילו מביצי הארבה הפקודה הזאת אסרה מחויב היה לאסף בעצמו את כמות הביצים האמורה ולהביאה לממשלה. מי שלא היתה לו היכולת לאסוף את ביצי הארבה כפי שהושת עליו, צריך היה לשלם תמורתן לירה תורקית אחת. כאמור, הופיעו במשך שבועות אחדים פעמים רבות מחנות מחנות של הארבה שבא מצד צפונית־מערבית ופניו מועדות כלפי דרום. הפקוח העקרי מסרה אז הממשלה בידי האגרונום מר א. אהרונזון, אך עם החיל הגדול הזה אי אפשר היה ללחום כי רב ועצום היה מאד. ואחרי שנשמעה בירושלם השמועה הנוראה כי "אדמת המושבות" מלאות ביצי הארבה, פנו בני ציון היקרים אל הפחה כי ינתן להם למלאות את חובתם אל המושבות. הפחה נעתר לבקשתם ונתן להם שלש פעמים רכבת מיוחדה, שבכל אחת נסעו יותר מחמש מאות איש עד תחנת לוד, שרק עד שם הלכה הרכבת ומשם הלכו רגלי לרחובות, ראשון לציון, ודי חנין ופתח תקוה, ועליהם נלוו גם רבים יפו ויעבדו בהשמדת הזחל (הוא הארבה הקטן שכבר נבקע מהביצה) ע"י חפירות ואמצעים שונים. עבודתם הועילה הרבה, אבל להשמידו כליל אי אפשר היה, כי רבו מאד, ממש כחול הים ואין מספר. בני ירושלם עברו באדמת הפלחים שבסביבות העיר ומשקל הביצים שנאספו עלו לאלפים קילוגרם, ומשום שאי אפשר היה לכלות את כל הבצים, פשט הזחל בכל העיר ויבוא גם להבתים עד כי נורא היה המראה, וכל הפעולה והעבודה לא הועילה אף לחלק אחד ממאה ממנו והזחל הקטן הזה זחל על גבי העצים ויאכל את אשר השאירו אבותיו, וכל דבר לא הועיל להבריחו, עד אשר באה עונת חליפתו למעופף שאז עף למקום לא נודע איה. ואחרי שכבר חשבנו כי נפטרנו מהמכה האיומה הזאת שעשתה כל כך שמות בישובנו ועקבותי' לא נראו עוד, הנה בא ארבה חדש. ובראשון לחשון תרע"ו עברו מחנות של ארבה על שמי ירושלם. אבל הארבה לא ירד ארצה ויעש את דרכו הלאה אבל אחרי כן באו מחנות רבות של ארבה חדש וירדו ארצה ויכסו שוב את העצים והאלנות. הארבה החדש הזה היה גדול וצבעו אדום–כהה. בי"ג–י"ד טבת תרע"ו נראו שוב בשמי ירושלם מחנות מחנות של ארבה חדש. מין הארבה הזה היה אחר מזה שהיה מקדם: צבעו אדום־כהה ונוטה לשחור וגופו גדול יותר מהראשון. אנשים רבים מתושבי עירנו נשלחו לסביבות ירושלם להשמידו. ביום י' אדר פרסמו עתוני ירושלם הפקודה התלגרפית מאת הפחה מדחת ביי, לפקידות הממשלה ביפו לאמר: "אם חלילה וחס יגיע ארבה לסביבות יפו נחוץ איפוא לתת את ההוראות הדרושות למרכז הוליה ולהודיע את כל הפרטים בנוגע לטיב הארבה, מינו וגדלו, והמקום שהופיע בו, ולשלח כמות מסוימה ממנו עטוף בצמר־גפן או בתוך צלוחית ממולאת בספירט, וכל מי שראה ארבה באיזה מקום שהוא בפנים הקצ'א עליו להודיע תיכף למגליש הבלדיה (העיריה) ביפו". חסל סדור הארבה כהליכתו, ככל משפטו והשחתתו, ולא נוסיף לראותו, ויקוים בנו דבר ה' אשר היה אל יואל בן פתואל החוזה: "ואת הצפוני ארחיק מעליכם" ושלום על ישראל ועל ארץ ישראל! חובר לשבחו של ביאליק, לרגל נסיעתו להשתתף במגבית א"י באמריקה ונקרא ע"י המחבר בנשף קבלת הפנים לכבוד המשורר. בחדר משכיתו משורר ישב ספון-רעיונות בקודש הקדשים, מעיין מפכה חזיונות, מקום שם הוא אורג שיריו, ורוקם מטווה זהבו מצלילי מיתרי כינורו, הם נימי לבבו. — צמצום השכינה, שלווה, דומיה ערבה! — והוא נשען על שולחן עבודתו — המכתבה עשוי עץ שחום ועטוף רדד ירוק הדף עליו קולמוס ונייר, דבק וקרס וחף. וכלי נשק: עט-נוצה כליבנת שלג תיטוף אגלי בדולח "ותלד את פלג", תזרום גשמי ברכה, תמטיר טללי שחקים, תשפוך נהר די-נור, תסער משברי ברקים. אך הפעם אל טל; הנוצה תנוח, חרש יושב המשורר, החלון פתוח; שבת ניד עט, פסק המן, מעיין השירה נכלא רגע, לא ירונן. חוצה מביט המשורר בעינים קמות, שם עדת ציפורים אומללות, רפות, נדהמות חופשות ניצי שלכת ומקוששות שבבים לבנות הקינים לאפרוחים הנאהבים הרועדים מקור, התועים בלי כנפיים, השואפים צל מנוח ונכספים לחום וחיים. אז יתגעש לב המשורר, וקפץ ופנה אל קסת הסופרים, לנוצה הלבנה ותפשה בחמתו, שיסע לכפיסים ובדיה ושערה ימרוט לרסיסים ובצחוק חן על שפתיים ובאור פנים יקרא: "ציפורי עדני, קחו את כנף הרננים אספו חלקיה, כל מוץ, כל נים משהו (היא לא תינשא לשיר שירה רמה מזו!), שוטו ולקטו, ומהרו, בנו את הקינים והצילו את הטף מנדודים, מצנינים!" ונאלם דום השולחן, שכול-עט, חדל-כהונתו, ובחלון שם עומד בעלו מלוא קומתו, זורה אבק הנוצה, ממלא כל חלל האויר. מסביב לו מקהלות ציפורים יוצאות בשיר. כל קורט, כל קיסם ומוץ מצרפות למניין ובשמחה וצהלה הן מתכוננות לבניין, והנוצה קרועה, פורחת בכל נים וסיב ועל מצח המשורר כתר הזיו; הינחם השלחן, אל תאבל, לא עת ספוד, ישוב אליך בעלך, וחידש כוח והוד! כי ישחו בנות השיר ונדמו עד ארגיעה, אמנם נסתם החזון, קשה הדומיה, אבל אין דבר! החסרון להימנות ביתרון חן בבוא עת רצון, ונבנה, האח! נבנה הקן! וזכרו: מסורת היא לנו, כוחנו לאלוה, צדיק מחלק פירורים משולחן גבוה, והגאון העברי איננו נציב קרח רם, אך איש עניו וחונן, מעורב בדעת עם העם, כי אמנם רב כתרים גאון מהולל בתשבחות, אבל "הטוב והמיטיב" היא המעולה בברכות. למשורר צדיק זה, בזיו נדיבות זורח, בחזוני דימיתיך היום, יקר אורח! על כינורך, אצבע אלהים פורטת הגיון, אתה מושל הר זמר, שר היכל החזיון; מלאכים בעטך, משיקי כנפים ועל מצחך זרי הדסים, זוהר קרנים; רצפה לך מהמזבח ואוצרות כוכבים, אף תוכחות חימה מתנחשלות בחזיזי להבים, ורקמת אש דמיונך, ביפי פתלתולי פלדות אתה רוקע לעינינו כאברת עוף אגדות. בך הומה הד התפילות ששפכו מאז האבות, תפילות העתיקות, הכתובות בדם לבבות, שחדרו לתוך השיש של עמודי נצח בפרסות ברזל של ענות נפש ויסורי רצח; אתה הדמעה הבוערת, גואל הדם! נורא אתה כשר הרעמים, בקומך למשפט עם; כסוער ים זועף במיתרי כנורך הרעש, השולח ברקים כלבה היוצאת מהרי געש, התובע עלבון בקול קורע שמים, רמוס תנין ועשות שפטים באלוהי מצרים. נפשך נחל-רזים עם נבכים ומעמקים שבו טובעו מקדם קדמתה כרכים, אשר מצה כל עבי האופל ורעל הסמים מן הביצות והכבול, הגבאים והאגמים; ולילות יאוש סתיו, ללא כוכב, טבועי עופרת פעפעו לתוכו צער צורב וכאב עולמים, בכל זאת בהיר הנחל וגליו כזוהר השמים, זך כבדולח, קל ופזיז, עוטה צבעונים, לקובעת ירדו השמרים של כוס היגונים! עליז וחפשי המשורר, ולו רוך כרצפת הפרחים, לא עממוהו בגלות הסמרטוטים והמלחים, הגיטו לא קיצץ כנפיו, אך נפל שבע וקם! בן הנשרים, מקורב למלכות הטבע, עושה דרכו במעמקי היצירה לפני ולפנים, מקשיב לחש האדמה, לבלוב עצי עדנים; לו רומז הכוכב והעב, הקריץ והשפרפר; רעיפת הטל ורפרוף הציפור והפרפר; הוא מלא עוז חיים ויפי ורוח היצירה ובמקהלה הכל סביב עונים לו הד שירה. ויהי ששון ושמחה לשארית מחנה יהודה, כי נתן פאר חדש לשפת ציון השדודה באספקלרית אורו פלאים וקסם יפי גוונו, בדמדום תכלתו, לובן ספיריו, ברק ארגמנו; שפה עתיקה ורעננה, צלולה וצרופה, מביעה כל הגה, בשלש-עשרה נפות מנופה, לא ניב מעוך ורצוץ של המקוששים במילונים, לא ענן מליצות סרות טעם בלשון המטטרונים, כי מבית-מדרש בא, דומה, מהוולז'ונים, קרא ושנה, ובחדשו מלים נזהר מקמשונים, ותיזל אמרתו כטל, וכמו ממור הלך ויצא שמו לתהילה, ויהי בשירה מלך! ויהי כי הקיפו הימים, ומשוררנו החביב עלה, תהלה לאל!, מן הגולה, והוא בתל-אביב ביקש לישב בשלווה, שם ביתו ורחובו, כונן מיתרי כינורו לשלם את חובו, להשמיעני מציון את מבחר השירים, גם מאסף ועורך, בורר כתבים ומכין "דבירים" ונאמר אליו: תלה-נא הכנור על ערבים! והנח לרגע העט, הספרים והכתבים! סליחה! לא רצינו להפריעך ממעשיך, אך עת לעשות לשם – הפרו שיריך! ויקם ויסע, והנה הוא בתוכנו, נאזר בגבורה ועומד בשורה – למלחמתנו מה"פרנס" ירד פיטן לעזור ב"דריוו", עוד מעט יעשה נפלאות, ילהיב מוח ולב. הנה זמר בלי מלים, הללויה של יצירה! הנה ההמנון של מעשים, השירה! הנה ספר בראשית, עשוי בידיים עמלות! שיר שכולנו חייבים לשיר במקהלות, האסטניסים והמתפנקים, בני העליה, אצילי רעיון, צנועי רוח – לעולם העשיה! הניחו הסינקליטין, מה לכם דמדומים וסוד? הלעולם נרדף רוח, ולא נכונן לנו יסוד? החרש והחושב והחוקר בכל עניין! כל אשר נגע אלהים ללבו – לעבודה, לבנין! כשישראל טובעים בים אין שירה אחרת בלתי אם: עם בנה, החזר לישנה העטרת! יש שאני שב אחרי חצות לילה מן האספה בראש סחרחר, בעצבים נרגזים ובנפש עייפה (אותי תיקנו חצות ואני מפגין בלילות תפילתי), אתהפך על משכבי, ולא אנום את שנתי. כי צלמי מגור, שמראיהם מקריש את דמי הולכים ונמשכים בשורות-שורות, לא יתנו דמי לא צוק הגלות ותמונות מחיי העצבים שראינו יום-יום, בשבתנו אל עקרבים: לחיים מקומטות, שקערורות, משוקעות, עיניים עמומות, מוקפות תכלת-טבעות, צפודי עור, נפוחי כפן, נרמסים ושדודים בלי נחלה, מחיה ומעמד, שבעי קלון ונדודים. אך תמונות אחרות: מלבלבים ציצי תחיה! פלגי עבודה חדרו וישקו את הציה! חלוצים אמונים עלי תולע מחבקים אשפתות, ובאו ונחו כלם בנחלי הבתות – שמחים ביסורים, וכבר יש ניר וביכורי פירות, שלהבות תקווה נלחמות לקיומן, מפרפרות: חינוך, שפה, חקלאות, תעשיה, מעט זכויות, זרעם בם לצמוח, ברבות העם בעליות, וכוח אין! ותלונה כיללת חשאין בנשף נוזלת אט, אנחת חלושה איומת קשב וצליל לה אחד: הבו התקציב בלי נכיון! פן יכשל הכוח, ונחרץ כליון… אז ייהפך לאבן הכר שלמראשותי וזרם קפאון שוטף חולף בכל עצמותי ובמחול פרא מרקדים לעיני קורטי שביבים שדות ופרדסים, משתלות ושרברבי ביבים, ובתי מרפא ובתי-ספר, הוי, סגורים, וחשמלים נדעכים, והכבישים מלאים הדורים ומחוסרי עבודה מתלבטים הנה והלום, ואיקץ, ואני טבול זיעת קור, והנה חלום! ולבוקר, פג פחד הלילות, עת מלאכה! אסיפות וסעודות חדשות, כל המרקחה! שוא יעלה שועל בחומה, שוא לפרוץ ייוואל — איתן הצור, לא ישקר נצח ישראל; ברוך בואך, ציר ארצנו, נכבד אורח! משורר רב מתנות מאלהים, רענן, פורח! לא פנים חדשות אתה במחנה אחיך, שמך מקשקש כפעמון באזני קוראי שיריך ונודף כאפרסמון גם לאף יודעי התרגומים, אף כי נמר הריח – בין ישראל ללאומים! גם אשר לא מקרא ולא תרגום –רצויה כוונתם לתת כבוד וגדולה לעמם ושפתם. ורבים מעמי הארץ מתיהדים ביניהם, כי נפל פחד שפתנו וספרותה עליהם, והתנבאו גם הם במחנה בתום לב ושלהבת יה ומתוך שלא לשמה יבואו לשמה. יודעים להכין חגים בעולם זה של צעקנות, של פזיזות ופומבי ובולמוס של סקרנות, של בעלי ה"ישתקשקון" וכרוזה קורא בחיל, ששם כל יום פרשה סתומה בלי קשר ופתיל עם התמול והשלשום, כטעם המראות הנעות, ומנסר גלגל הקיקיונות והמודעות וההידור למראה עין, כחל ופירכוס וסרק וקולי הקולות של יערות אילני סרק; אבל דע: לא אלה בעבועי סיר הנפוח, הם תוכן עולם זה, בלי היות בו חיי רוח, לא זה, משורר אורח, משפט חגנו, אך קדוש באמת היום הזה לשפתנו! יש פה אוצרות של רוח לאום ואורה, של דעת שפתנו ורוך ורגש והשפעת התורה, רוח ציון אדירה, תקווה ואימון ותום, אחווה ורעות, אצילות ונדיבות, קושט וחום יש ויש! אלא שהם מייחלים עוד לרוח המעורר, זאת תעודתך, המאיר, המלהיב, המשורר! צער הגלות אתה במצבועך תיארת, ששון ישענו בציון אתה בכינורך שרת, כל מלה מפיך תעודד, תפיץ אור, תרים, כי חותם תכנית אתה, אף בלי אומר ודברים, בעדך ידברו כל שיריך, תלהיב מגילת האש, כולך שאגת-איתנים אדירה — לך רש!… למשורר יליד דמיוני דמיתיך נדיב חן! כי תעזור ברוח גאונך לבנות לעמך הקן. מבוא. חכמינו ז"ל במשנה סוף מסכת סוטה ובסדר עולם גם בתלמוד, יספרו לנו כי שלש פעמים נלחמו היהודים ברומאים, את המלחמה הראשונה יקראו בשם "פולמוס של ספינוס", את המלחמה השניה בשם "פולמוס אספאסיינוס וטיטוס" ואת המלחמה השלישית והאחרונה יקראו בשם "פולמוס טרכינוס ואדריינוס", ועל הפולמוס האחרון הזה, אטיף לך, הקורא, דברים מעטים לברר על ידם את מספר הספר הזה אשר לפניך: כל משכיל המתחקה על שרשי דברי ימי עמנו העתיקים, יודע את דברי הריבות אשר בין הגאון החוקר הנפלא מוה"ר שי"ר נ"י, ובין החכם והמזכיר הגדול ד"ר מ' יאסט נ"י, על אודות זמן חרבן ביתר. כי הגאון שי"ר ישים אותותיו ומופתיו כי בשנת נ"ה לחרבן בית שני נחרבה העיר הבצורה ביתר, והחכם יאסט יוכיח ויעיד עדים נאמנים גם הוא כי בשנת ס"ה לחרבן הבית היתה הריסות העיר הזאת. ואני חלילה לי להכניס ראשי בין הרי מחלוקת כאלה ולחות דעי מי משניהם דבר אמת. ולא אהי כי אם כהד הרים ואכפיל בזה את דברי החכם החוקר הנכבד מוהר"ר אברהם הכהן קראכמאל אשר הוא ברוח בינתו הכריע את כף מאזני המשפט בדברי ריבות אלה, כי הוא רשאי ולא אני, הרב שי"ר קובע מסמרות כי ביתר נחרבה בשנת נ"ה לחרבן הבית, והוכחתו היא מן הברייתא המובאת בירושלמי תענית (פ"ד): אמר רבי יוסי חמשים ושתים שנה אחר חרבן הבית עשת ביתר ע"כ. והוסיף מדעתו למספר הזה שתי שנים ומחצה של מלכות בן כוזיבא, ועלה בידו כי ביתר נחרבה ור"ע נהרג וגם רבינו הקדוש נולד בשנת נ"ה לחרבן הבית. אך באמת אין להוכיח מן הברייתא הלז רק כי בשנת נ"ב לחרבן, החלו כבר אנשי ביתר לתת את דעתם למרוד, וזה אין מקום למחלוקת, וגם סופרי רומי יספרו כי סביב לשנת חמשים נגלתה עצת המרידה להרומיים ע"פ מקרה שבקשו כלי נשק טובים ולא מצאו, אז נודע להם הדבר כי יד היהודים במרד, וע"כ חרשו בשנה ההיא את ההיכל (תענית כ"ט). אך עיקר הדבר יסוב על ציר החקירה לדעת מתי נפרצה המרידה בגלוי ומתי נגמרה? ואחרי החקירה הנאותה הנני אומר כי בזה דעת החכם הגדול ר"מ יאסט צודקת ונאמנת, כי המרידה נפרצה סביב לשנת ס"א ונשלמה על ידי לכידת ביתר בשנת ס"ה לחרבן הבית, וכן גם דעת אאז"ל (הוא הרב נחמן קראכמאל ז"ל) בספרו הנכבד "מורה נבוכי הזמן", וכדאי הוא להכריע אחרי שראה את המחלוקת שבין הרב שי"ר והחכם יאסט (כ"ח מ"ד). אולם לבל אעמיס עליך קורא אהוב! נטל חשבונות רבים, אעידה לי שני עדים נאמנים אשר יכריחו את הרב שי"ר עכ"פ להודות כי שגגה יצאה מלפניו בקביעת זמן חורבן ביתר ובהגבלת עת הולדת רבי: א) ירושלמי תענית (פ"ד) תני"א רשב"ג א' חמש מאות בתי סופרים היו בביתר והקטן שבהם אין פחות מחמש מאות תינוקות, והיו אומרים אם יבואו השונאים, במכתובים האלה אנחנו יוצאים וכו' ומכולם לא נשתייר אלא אני, וקרא על גרמיה עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי. הרי לפניך כי בתחלת המרידה ובזמן שכבר נתפרסמה באיזה פרסום ועד ששבה לשותא דינקוא, היה אז רשב"ג בין התינוקות בביתר אשר למדו שמה בבית הספר, ואם נאמר כדעת הרב החכם שי"ר הנה לא יהיה מתחלת פרסום המרידה עד סופא כ"א כשלש או כארבע שנים א"כ איך הוליד ר' שמעון את בנו רבי בכלות המרידה אם עוד היה תינוק בן שש שנה בתחלתה? או כאשר החלטתי כי גמר המרידה היינו לכידת ביתר היה בשנת ס"ה לחרבן הבית, ואף כי יושביה השיאו עצה להרים נס באיזה פרסום עוד משנת נ"ב ואילך, ואז היה רשב"ג בין התינוקות, וקרוב לזמן שנכבשה בשנת ס"ה הוליד את רבי. ב) עיין מאמר סדר עולם המובא במאור עינים פ' י"ט ח"ל: מפולמוס של אספסינוס עד פולמוס של קיטוס נ"ב שנה, ומפולמוס של קיטוס עד מלחמת בן כוזיבא ט"ז שנה, ומלכות בן כוזיבא שתי שנים ומחצה, ע"כ. והנה הכוונה בלי ספק בקיטוס על הקוויעטוס הגמון של טרכינוס אשר הוסר משררתו בשנת מ"ח לחרבן הבית בבוא אדריינוס על כסא מלכותו. מעתה צא וחשוב ותמצא כי ביתר נחרבה לפי דעת ס"ע בצאת ס"ה או בחלוף איזה חדשים משנת ס"ו. אחרי כתבי זאת בא לידי ס' ערך מלין להרב שי"ר ובקראי ערך אספסיינוס ראיתי כי הוא החליף קיטוס בטיטוס כו', וזה מקרוב באו לעיני שתי חוברות ממכתב עתי של הרב החכם פראנקעל וראיתי כי גם הוא באגרת בקרת על ס' ערך מלין דחה את דעת הרב שי"ר בראיה שניה שכתבנו, עכ"ל הרב החוקר ר' אברהם קראכמאל. עתה נתחקה ונתפשה מי היה הגיבור העריץ בר כוכבא אשר ברעם גבורותיו הרגיז הארץ. והנה אחרי כל ההתחקות והדרישות נעלם עוד ממני תולדות הגבור הזה והליכות דרכו בטרם למדו אותו היהודים אלוף לראשם. גם לא נדע אם היה בן או נין ונכד להגבור הקירוני לוקיאס אשר פתרונו אור, או אם קרא שמו בלשון ארמי כשם הגבור ההוא לכבוד ולתפארת אך זאת ידענו נאמנה כי רק בפי בני עמנו הוסב אח"כ שם בר כוכבא לבר כוזבא 5 כזבו, אמנם סופרי רומי יכנוהו תמיד בשם כוכבא, וכן יקרא שמו גם בפי כהני הנצרים הקדמונים אשר יכתבו כי במעשה להטים הראה כדור אש ככוכב הולך לפניו כל הימים. אפס כי אנחנו יודעים נאמנה כי לא בלהטים עשה את מלחמותיו הגדולות כי אם באמץ לבו ותעצומות עזו וחכמתו הנפלאה בטכסיסי מלחמה גם בעזרת תלמידי החכמים אשר נהרו אליו המונים והציתו אש השנאה ושלהבת הנקם להרומאים בלבות המקשיבים לקולם, גם זאת ידענו ברור כי שם העצם של בר כוכבא הוא שמעון ושמע גבורתו נפרץ בכל קצוי ארץ, ורבבות אלפי יהודים נקבצו באו אל דגלו, והוא למד ידם לקרב ויורם הליכות המלחמה ותחבולותיה על פי טכסיסי מלחמת הרומאים, ויבצר את הקריות הרבות בכל הר וגבע, וישם בהן כלי נשק וכל כלי יוצר, ובשלהבת חרונם וזעמם התנפלו היהודים על אנשי חיל רומא המפוזרים בארץ ישראל, ויעשו בהם הרג ואבדן, שמות וכליון חרוץ, ועל ידי זה שבו לשמור את השבת ולהמול להם כל זכר, וגם היהודים אשר משכו ערלתם מפחד האויבים, שבו וימולו ובימים מעטים לכד בר כוכבא חמשים ערי מבצר, ותשע מאות ושמנים וחמש ערי פרזות וכפרים, אז נבהלו אלופי רומא, אשתוללו כל גבוריהם, וכל אנשי חיל לא מצאו את ידיהם. ובשנה השנית למרדו עלה בר כוכבא עם חילו הגדול ירושלימה, ובמלחמה עזה השתער עליה וילכדה ויהרוג את כל הרומאים אשר בתוכה, ויושב יהודים תחתיהם, ואז גבה לבו ורמו עיניו וישם כתר מלכות בראשו ויצו לכל עמו לקרוא לו בשם מלך גם נתן פקודה לטבוע מטבעות חדשות אשר מעבר מזה חרות עליהן שמו העצמי "שמעון", ומעבר מזה חרות "ירושלים" והמטבעות ההן נמצאות עוד עד היום הזה בידי אוספי מטבעות , אחרי לכדו את ירושלים נהרו אליו עוד רבבות אלפי יהודים אנשי חילו לעזור לו במלחמותיו, עד כי היה לו חיל גדול עצום ורב כחול הים וככוכבי השמים, ובעת ההיא בצר בר כוכבא את חומות ירושלים ויבן את בית המקדש על מקומו הראשון בהוד והדר, כבוד ותפארת. מלכות בר כוכבא נמשכה עד בוא יוליוס סעפערוס שר צבא הקיסר אדריינוס לארץ יהודה, אשר שלחו הקיסר מאי בריטניא להלחם עם בר כוכבא. אולם גם בבואו ארצה יהודה לא עצר כח לקרוע את הממלכה מיד בר כוכבא בפעם אחת, רק מעט מעט לכד את המצודות והערים והכפרים, ואח"כ עלה ירושלימה ויצר עליה; ולפי דברי סופרי רומא היתה מלחמה נוראה ובסופה לפני שערי ירושלים, כי היהודים נלחמו במר נפשם ויפילו לאלפים במחנות רומא. אחרי לכד יוליוס סעפערוס את ירושלים, נמלטו היהודים אל מבצר ביתר, ובר כוכבא עודנו מושל בתוכה ובמצודות אשר סביבותיה על ראשי ההרים. העם הנמלט לביתר היה רב ועצום במאד מאד, ושר צבא רומא לא יכול להכניעם בכל גבוריו הרבים ימים רבים. חכמינו ז"ל ספרו לנו כי בביתר נהרג רבי אלעזר המודעי, אשר היה מגדולי רבותינו שבדרום מעיר מודעין מולדת בית החשמונאים – כי האיש הקדוש הזה נמלט גם הוא לעיר ביתר הבצורה, ומלשני בסתר הכוהו בלשון לפני בר כוכבא ויאמרו כי יש את נפשו להסגיר את העיר והמצודה ביד הרומאים, ובר כוכבא הרג אותו. ולפי עדות סופרים נאמנים היה הקיסר אדריינוס בעצמו הזאת בארץ יהודה. ויוליוס סעפערוס התאזר עז וישתער בעזוזו וילחם על מצודת ביתר, ולא השיב ידו מבלע עד אשר לכד את המצודות אשר סביבותיה, ואחרי כן את העיר ומצודתה. לפי מסורת חז"ל נלכדה ביתר בתשעה באב (ראש השנה פ"א דף יח.), שתי (או לנ"א במדרש שלש) שנים ומחצה אחרי מלוך שמעון בר כוכבא בירושלים וביתר (סנהדרין דף צ"ז). כפי המסופר באגדות חז"ל היתה הריגה גדולה ונוראה עד מאד בעיר ביתר, וסופרי רומא יספרו בקצרה כי על ידי מלחמת ביתר חסרו מהיהודים חמש מאות אלף ושמונים אלף נפש, לבד מהמון הרב והעצום אשר הלכו בשביה ונדחו לארצות צרפת, ספרד ואשכנז, ומרביתם נמכרו לעבדים, אך אחרי כן פדו אותם היהודים המתגוררים בארץ יון ורומא והמפוזרים בארצות אייראפא, והפדוים ההם לא שבו עוד לארץ יהודה. הרוגי ביתר כסו את פני הארץ מהלך שמונה עשר מיל (הוא מהלך חמש שעות וחצי) ואדריינוס גזר עליהם לבל יאספו ולבל יקברו, ונבלותיהם תהיינה משלכות ארצה למאכל לעוף השמים ולחית הארץ. וכן התגוללו ההרוגים הרבים והעצומים ההם עד מלוך הקיסר החסיד אנטאנינוס ויצו לקברם. מלחמת בר כוכבא היתה נסבה כי נחרבה גם שארית ערי יהודה וכל הארץ נהפכה למדבר שממה ונגדעה קרן ישראל. אחרי המלחמה ההיא לא נמצאו עוד עצי זיתים בכל ארץ יהודה, כי הרומאים שפכו את חמתם גם על העצים ההם ויגדעום בחרי אף. ואדריינוס אחרי הרסו את ירושלים עד היסוד, בנה עיר אחרת תחתיה ויקרא לה בשם "איילא קאפיטולינא", כשם משפחתו "איילא" וכשם היכל אליל יופיטער "קאפיטולינוס" אשר בנה על מקום בית המקדש. ועוד הוסיף אדריינוס לשקץ את הקדש ויצב את סמל פסל נגה (ווענוס) על מקום קדש הקדשים, גם את מצבת כוכב (יופיטער) הציב שמה, ועל שער העיר המפנה בית לחם, הציב תבנית חזיר מיער להכעיס את לב היהודים. וגם בכל אלה לא שככה עוד חמת אדריינוס ויגזור על היהודים לבל תדרוך כף רגלם הנזכרת, וגם מרחוק לא יעוז איש יהודי להביט עליה. וצלמי תועבותיו ושקוציו היו על האריאל וההראל מאה ושמונים שנה עד מלוך קאנסטאנטין הגדול ויבערם מן הארץ, גם את שם הקדש ירושלים השיב כבראשונה, ויטהר את ארץ יהודה מכל אלילי הרומאים. אמנם גם אחרי אשר שפך אדריינוס כאש חמתו על היהודים, לא נח עוד מזעפו, ויחדש את גזרותיו עליהם ביתר עז וקצף גדול. ובזמן ההוא נהרג רבי עקיבא במיתה אכזרית מאד, גם רבי יהודה בן בבא נהרג על הסמיכה לחכמי הדור ההוא, וגם רבי אלעזר בן שמוע נהרג אז על שם ה'. אפס כי שלש שנים אחרי הריסות ביתר, מת אדריינוס, והרומאים הטו אזנם לתחנוני דלת עם היהודים שרידי חרב, ובכסף מלא נתנו להם רשיון לבוא פעם אחת בשנה (בתשעה באב) ירושלימה, לתנות שם על חרבות עיר קדשם ועל שממות בית מקדשם, ומני אז הלכו גזרות אדריינוס הלוך וחסר עד אשר ספו תמו מן הארץ בחמלת ה' על שארית ישראל. את הדברים המעטים האלה הודעתיך, קורא יקר! למען תבין את הליכות הספור אשר בספר הזה. וידוע תדע כי בספור הלז יצאתי בעקבות הרב החכם המשכיל מוהר"ר שמואל מאיר (דוקטור דער פהילאזאפיע אונד ראבינער אין העכינגען) בספרו המכונה איזראליטישער מוזענאלמאנאך. אך כי פעמים רבות הוספתי על דבריו, ופעמים רבות נטיתי מדרכו, כאשר תראינה עיניך, קורא יקר! בשומך את דבריו ואת דברי נגדך, ותתבונן בהם. עננה הרת חזיזים שכנה על ראש מצדת ביתר, חומותיה הבצורות מפרצות, שעריה הרמים שוממים, ובריחיה החזקים גדועים, בתי נשקה ובתי מסכנותיה נתוצים, וראשי מגדליה אבלים ולוטים בעלטה. אנשי צבא הרומאים מתהלכים בגאון ורהב ברחובותיה, לפניהם ילך קטב, ויצא רצח לרגלם, ובלעגי מעוג ישפכו בוז וקלס על היהודים על חרמם. והיהודים יושבי העיר הזאת מתנודדים כצללים והולכים חשכים ושחוחים כאנשים אנושים ונואשים מכל תוחלת ותקוה. אפס כי לבם ימאן עוד להענות מפני הרומאים, ונפשם לא השחו עוד תחת תגרת ידי תוקפיהם, ובמסתרים יחרקו עוד שן, ואיש איש בחדרי משכיתו ישית עוד עצה וגבורה למלחמה, כי הוה לשבר בת יהודה, עוד לא סעפו מתוכה הסעפים השאפים לסעף גם סעיפי עץ יהודה הנשארים, עוד לא ספו תמו הפריצים העריצים אשר כל ישעם וכל חפצם להוציא אל הרג גם שארית בני ציון היקרים. והפריצים ההם כדבר באפל הלכו למו ויפיחו רוח עועים ורוח משחית בלבות יושבי ביתר להריק חרב זועמת על עם רומא עם עזוז וגבור אשר נתן חתיתו על כל קצוי ארץ ואיים רחוקים. אך הנה הגיע היום אשר בו נכנעו היהודים גם בלבם, אשר בו השחו את נפשם באמת, כל גבר ידיו על חלציו, על כל מתנים שק, ועל ראש כל קומה יצע אפר. כל העם ועד קטן יענו בצום נפשם, יבכו בכי במרורים, ויעשו מספד מר. היום באו לבית התפלה הבנוי בבקעה רחבת ידים, שם יתפלשו באפר זקן ונער, שם יתנו צרות לבבם ומצוקותיהם העצומות, מרי שיחם וענים ומרודיהם. זה כששים שנה חלפו הלכו למו מיום אשר נהרסה ארצם ושמם בית מקדשם, ועוד לא שכחו רגע קטן את הר קדשם ואת מקדש אלהיהם. ואף גם זאת כי יד הרומאים קשתה עליהם עד מאד, וימינם תרעצם ותרוצצם ותשימם כעפר לדוש, ועל כן תתלקח גם שלהבת משטמה ונקם וזעם בחדרי לבבם, ואך לעיני הרומאים שמו כארץ גום וכחוץ לעוברים. שם במקדש מעט, שם קראו בנהי ובכי תמרורים את מגלת איכה אשר כל דבריה אש להט וכפטיש יפוצצו גם את לב האבן. ככלותם לקרוא את המגלה, שררה דממה דקה בבית התפלה, ואיש זקן אשר הוד נורא והדרת–קדש חופפת עליו, קם מתוך העדה ויעל במעלות ארון ברית ה' לדבר באזני העם. האיש הזה רבי אלעזר המודעי הוא, איש יקר גם בעיני השרים היושבים ראשונה במלכות רומא, ונכבד גם בהיכל הקיסר האדיר אדריינוס. והוא פתח פיהו בחכמה, וידבר דברי אבל גם דברי נחומים על לב אחיו, ויאמר לאמר: "אהה אחי ועמי, נחנו פשענו ומרינו כפלים, על כן לקחנו גם מיד ה' כפלים ככל חטאתינו, כי ביום הזה נהרסה ארצנו ונשרף בית אלהינו זה פעמים. אויה! ביום הזה חרבה עירנו ושמם בית מקדשנו וגלה יקרנו ונטל כבוד מבית חיינו, ביום הזה נפלה עטרת ראשנו, נפלה תפארת ישראל, נפלה מראש כוכבים אל תחתיות ארץ, נפלה ולא יספה עוד לקום, בני נכר הנצמדים לשקוצים משוממים ישלטו בארץ קדשנו שלטת, וישימו משטרם על הר קדש אלהינו, בתגרת ידם הורם התמיד והשלך מכון מקדש ה', וריח עולה וכליל לא יעלה עוד עד כס יה. במקום אשר הושרו שירי הללויה לאל הכבוד, יושרו עתה שירי לגלולים ואלילים אלמים, ובמקום קדש הקדשים, קדוש משכן עליון, הצב סמל הקנאה ופסל ומסכה. או נא לנו! אלהי אבותינו קצף עלינו עד מאד, כי פיהו מרינו ובתורתו מאסנו. ועתה – עתה שבנו אליו בכל לבבינו, אך הוא – חלץ ממנו, נקעה נפשו מקהל עדת ישראל! – ישועות בל נעשו בארץ, קץ הפלאות רחוק רחוק הוא – אין עוד נביא, אין כל חזון נפרץ, אין אתנו יודע עד מה –. הה מתי ישוב ה' מחרון אפו וישיב את שבות עמו? מתי ירחם פליטת יהודה ויחמול על שארית צאן ההרגה? –. אך בכל זאת אל נא נתלונן על אל צדיק וישר, גם אל יפל לבנו ויכהה רוחנו. הלא קרוב ה' לכל נשברי לב אשר יקראוהו מן המצר וישובו בכל לב ונפש! ה' שומרנו לא ינום ולא יישן, ועיני קדשו משוטטות עלינו תמיד – אף אם כמסתיר פנים הוא ממנו –. התשכח אשה רחמניה מרחם את בנה יחידה? גם אם תשכח, אך ה' אלהינו לא ישכחנו, לא יעזבנו ולא יטשנו. הררי עד תמוש ממנו, ושבועתו אשר נשבע לאבותינו בימי קדם, לא תמוט עולם ועד. השמים וכל צבאם כעלה יבלו, והארץ וכל צאצאיה כעשן יחלפו, ודבר אלהינו יקום לעולם! –. על כן לכו ונשובה אל ה', נשלמה פרים שפתינו, נזבח לה' את יצר לבנו תחת זבחי תרועה, ותאות נפשנו תחת אילים וכבשים ועתודים. בחדרי לבבנו נקים מזבח לה', ובבתי נפשנו נכונן משכנות לאביר יעקב. נשא רנה ותפלה לאל חי בעד שלום מלכנו הקיסר אדריינוס אשר המליכו מלך הכבוד הממליך מלכים, נתפלל בעד שלום ארצו האדירה והמעטירה, כי בשלום מלכנו וארצו, יהי גם לנו שלום, ונשב בטח ושאנן…" עוד לא כלה האיש הקדוש הזה את דברי קדשו אשר יסודותם בהררי קדשו, והנה קול תלונה דקה מתהלך בכל פנות בית התפלה ודברי הדורש טוב לעמו לא נשמעו עוד, כי מרגע לרגע רבתה המהומה ההומיה ותלך הלך וחזק, עד כי לאחרונה העזו אנשים אחדים את פניהם ויקראו בקול רם לאמר: "האיש הזה איננו דורש שלום ישראל, כי הוא אוהב נאמן להרומאים צוררינו ומחריבי ארצנו, ועל כן התמכר להם לבגוד באחיו ובארץ מולדתו, ולחמוס עלינו מזמות לשאת חרפת מחרפי אל, ולסבול את על הברזל אשר שמו עריצי גוים ההם על צוארינו" –. דברי בלע אלה הרגיזו מורשי לבב החכם הקדוש רבי אלעזר המודעי, ויחפוץ להשיב חורפיו המורדים דבר, ולהוכיח בצדק ובמישור את רב טוב הצפון לשלומי אמוני ישראל הדורשים את שלום מלכם ברוח נאמנה, ואת אחרית המרד ומה רבה רעתו; אך כל מליו נחבאו בשאון רעש העם השואן כשאון מים כבירים, ויחדל מדבר. והנה בתוך הרעש האדיר הזה, התנשא איש צעיר לימים ממקום מושבו, וינופף ידו לאות כי לדבר באזני העם, וכרגע קם הסער לדממה ויחשו גלי ים זעף זה. עיני כל העדה נשואות אל הנער הזה, ואזניהם קשובות לאמרי פיהו. פני הנער הזה כשלג ילבינו אך מבבות עיניו כידודי אש יתמלטו, כסוי שלג וחוצב להבות. כעמוד חזיזים התיצב הנער הזה על מעלות ארון הקדש, והוד אימתו גם יראת רום כבודו, ונפלו על כל הקהל הגדול אשר בבית התפלה. דומיה איומה חנה בכל פנות הבית, וקול הנער הנורא זה ירעם מן הסערה, לאמר: שמעו אלי עם אלהי אברהם, שמעו אלי וישמע אליכם אלהים, הלא ידעתם כי רבות צררונו אויבינו מיום היותנו לגוי ועד היום הזה: זרע הם העבידו אותנו בפרך, באכזריות רצח הטביעונו בבץ, ותחת אשר החיה יוסף את נפשם ברעב, המיתו הם את ילדינו וישליכום היאורה, בני אשור באפם עשקונו, וכשד משדי רבות פעמים שדונו – ובת בבל השדודה הוסיפה עוד סרה ותשלח באש גם את מקדש אלהינו וערי קדשנו, ואת עם ה' הכריעו לטבח –. אך כל העמים העריצים ההם, לא העמיקו שחתו כהרומאים הפראים, לא הרעו בקדש גם לא חללו את שם אלהי יעקב כהזדים הארורים האלה –. אויה! ראה ראיתי את עני עמי, ונבהלתי מראות! ואת אנקתם שמעתי – ונעויתי משמוע! – כי הנה עם רומא הגוי המר והנמהר המתהלל באלילים, יגדף את שם אל אלהי ישראל, ישפך עליו לעג כמים, ותמיד כל היום שמו מנאץ בפי עם טמא שפתים זה. בעברת זדון ישסו את בתינו, ישדדו את שדמותינו, יענו את נשינו ובנותינו, יוציאו אל הורג בנינו, או – עוד רע ומר מזה – ידיחו אותם בחלקת שפתי זרה, ויפתום לעבוד את שקציהם וגלוליהם, ואותנו הם מפריעים מעבוד את ה' אלהים אמת ומלכת בתורתו חיי רוחנו. ועתה אחי ורעי! בני אל חי ושבט נחלתו! עד מתי יחרף צר את ה' אלהינו אלהי אמן? עד מתי ינאץ אויב שמו לנצח? עד מתי יקניאונו הרומאים בלא-אל, יכעיסונו בפסיליהם הבלי נכר? עד מתי ישביתו מפנינו את מסורת ברית המולות כרת ה' עם זרע אברהם ברית עולם? עד מתי נתפלל בבתי עץ שפלי קומה להאל המרומם אשר הסכין לשמוע רנה ותפלה במקדש רם ונשא ובחצוצרות וקול שופר? – עורו נא איפוא, בני אל חי! התעוררו התעוררו נא צבאות אלהי הצבאות! בגבורות ישע ימין ה' נעשה חיל ונבוס קמינו, נשחקם כעפר על פני רוח, כטיט חוצות נריקם נרקעם ונצמיתם מתחת שמי ה'! כי אל עז לנו, עזוז וגבור מלחמה, אל נאזר בגבורות רעם, ונאדר בחצי ברקים וזיקי חזיזי זעם! –. ודעו נא אחי ועמי! כי כעת דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי אדום 22, והאביד שריד מעיר, ציי כתים 24 יצללו כעפרת במים אדירים, וישראל יעשה חיל, ירום ונשא וגבה מאד. הר בית ה' נכון יהיה בראש ההרים, ומקדשו יבנה כמו רמים על גבעת מוריה, ונהרו אליו כל הגוים לשמוע תורת אמת ודברי אלהים חיים מפי נביאינו, כהנינו וזקנינו, ולהשתחוות לה' בהר הקדש בירושלים –". דברי הנער הנאור הזה מצאו חן בעיני כל שומעיהם, וכרגע נהפך אבלם לששון, ויום הצום ליום חג ומועד, ובקול ענות גבורה קרא ויאמרו: "למה זה אנחנו בוכים ומתאבלים ויושבים לארץ בהיות לאל ידינו לעשות חיל? קומו נא ונחבל עול הרומאים מעלינו! ננתקה את מוסרותיהם ונשב בטח ושאנן בארצנו, גם נבנה את בית מקדשנו, ושם נעבוד את ה' ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות"! –. אז קם רבי אלעזר המודעי עוד הפעם, ויקרא באזני כל העדה, ויאמר: "שמעו נא המורים! שמעו והאזינו חסרי לב ומוכי סנורים! שמעו נא לדברי מורכם הזקן ותחי נפשכם ואל תשמעו לדברי הנער ההולל הזה! הה! אל תפרעו את עצת הזקנים לשמוע בקול הנערים כרחבעם, פן יחזקו מוסריכם ותוסרו בעקרבים תחת אשר נוסרתם עד כה בשוטים –. הוי, הנני מגיד לכם מראש כי רגליכם לבאר שחת ירוצו, ותמהרו לשית על דמי ישראל השפוכים נוספות! – אויה נא לנו! לא יום רצון הוא היום הזה, אך יום צרה וצוקה, יום מבוסה ומבוכה, יום אשר בו נהרסה ארצנו ונשרפו כל מועדי אל בארץ זה פעמים – חי ה' כי עצתכם לא תקום ולא תהיה, וכל מעשיכם יהיו לאפס ולאין! אראנו – אך לא עתה, אשורנו – ולא קרוב. וכעת דרך אך כוזב מיעקב, וקם שבט על יהודה, ומחץ פאתי ישרון, וקרקר שארית ישראל –, שמעו נא אלי, זרע יעקב! שמעו וייטב לכם, שמעו והאזינו ויחי לבבכם לעד! הטו נא שכמכם וסבלו בדומיה נטל ה' עליכם על פשעיכם, עבדו את המלך אשר המליך מלך עולם עליכם, ואל נא תמרדו בו ובממליכו, הה! המעט מכם כל התלאות הנוראות, ההרג והאבדן אשר השתרגו על צוארנו בימי אספסיאנוס וטיטוס באשמת הפריצים והקושרים? האין די לכם בנהרי נחלי דמי אחינו אשר שופכו אז כמים לרגלי אנשי המרי…" דברי הזקן הנכבד הזה, לא נשמעו גם בפעם הזאת, כי כל העדה הנודעים בבית התפלה הרימו במרום קולם ויקראו פה אחד: "טוב לנו עבור בשלח מסבול עוד עול הברזל אשר שמו הרומאים הארורים על צוארנו!! יקר בעינינו המותה לנו ולנשינו ובנינו משאות עוד חרפת מחרפי אלהינו ומהתרפס עוד תחת כפות רגליהם"!! –. לשוא העיד בם רבי אלעזר כי אבד יאבדו, לשוא שוה לנגדם את אחרית המרד ואת רעתו הגדולה, לשוא בכה ויתחנן להם כי ישובו ממחשבות אונס, לשוא שחת את כל דבריו היקרים המיוסדים על אדני התורה והחכמה – כי כפתן חרש האטימו את אזניהם משמוע, וכפראים במדבר השמינו את לבבם מהשכיל, ומכל עבר ופנה נשמעו אלפי קולות הקוראים: "נמליך מלך עלינו מזרע מלכי בית דוד, והוא ימלוך לצדק וישר עלינו ברוח חכמה ודעת, רוח עצה וגבורה, והמלך הזה הלא הוא שמעון אשר יכונה "בן-כוכב"! חכמינו הגדולים חזו לנו בכוכבים וישימו אותותם אותות כי הוא משיח אלהי יעקב, והוא יושיענו מכל צוררינו, והוא הכוכב אשר ידרוך מיעקב" –. אז פתח הנער הנערץ שמעון בן כוכב עוד הפעם את פיהו, ויאמר: "הס! עוד לא הופיע יום התשועה אל אחינו היושבים בצפורי ובאלכסנדריא, גם אל בני ציון הנדחים מעבר לנהרי כוש בארץ אפריקא, ואל היהודים המתגוררים בגליא ובארץ סינים, ונודיעם כי קרובה תשועת ישראל לבוא וצדקתם להגלות. יושבי צפורי ואלכסנדריא יקומו וישמידו בעריהם את כל הרומאים אשר בתוכן ביום ההוא אשר נשמידם אנחנו פה במקומות מושבותינו. וכל גבורי החיל אשר בארץ כוש, גליא וסינים ימהרו ויבאו הנה לעזור לנו במלחמותינו. ובין כה וכה נעשה שלום בין כל מפלגות בני יהודה, שלום אמת אשר יכון לעד, וברית אחים נכרתה יחדו, ברית מלח, ברית עולם, לבל יחלק עוד לבנו, ולבל תנתק עוד אגודתינו לנצח. נבוכדנאצר לא גבר בכח עלינו בימי הבית הראשון, לולי חלק אז לבב אבותינו, ולולי סר יהודה מעל אפרים; גם טיטוס לא טמא את קדש הקדשים בימי הבית השני, אם לא היתה אז מריבה בקרבנו וחרב איש ברעהו, עד כי סלו כל אביריהם בקרבם" –. ככל הדברים האלה דבר שמעון בן-כוכב בסערת רוח עז, וכל העם ענו קול אחד ויאמרו: "ככל אשר תצונו נעשה, ואת כל אשר תדבר אלינו נשמע; כי אתה מושיענו, אתה משיחנו"! –. אך הוא הוסיף עוד דבר אליהם: "לא אוכל עשות את משאלותיכם כי אם אחרי אשר תשבעו לי אמונה אמן באלהי אמן להאמין בקול אצוה אתכם". "אנחנו נשבע"!! ענו כלם פה אחד, והוא פתח את דלתות ארון הקדש ויקח ספר תורה בימינו רם: "השבעו לי כיום בה' אלהי הצבאות ובספר תורתו כי תלחמו באויבינו הרומאים בעד אלהינו ובעד ערי קדשנו עד נטף דמכם האחרון, וכל איש מכם אשר יאבה להשלים עם הרומאים, מות יומת בפלילים ולא יועיל לו כל כפר, למען ישמעו כל העם וייראו ולא יזידון לעשות עוד כדבר הרע הזה" –. כה דבר שמעון מתוך סערת לב נגרש כים, וכל העם נשבעו לו לעבדו שכם אחד בכל לב ונפש, ולהלחם עם הרומאים עד אחרית נשמתם. ואז הוסיף עוד שמעון דבר: "ארור האיש לפני ה' אשר לא יקים את דברי השבועה הזאת, גוו ישרש בארץ מתחת, ונפשו תכרת בשמים ממעל"!! – וכל הקהל ענו ואמרו: "אמן, אמן"!!. אחרי הדברים האלה, יצאו כל העם מבית התפלה, וילכו לבתיהם שחוח קדקוד כאנשים מתאבלים ונכנעים תחת ידי תוקפיהם, וכל זה לבל יכירו הרומאים את הטמון בחבם –. אך רבי אלעזר המודעי הלך סר וזעף באמת ובלב נשבר ונדכה מאד, ויבוא אל אהל ביתו, וישב על הארץ ויקרא שנית את מגלת איכה. ככלותו לקרוא את הקינה הראשונה, נתן עוד הפעם את קולו בבכי תמרורים, ויספוק כפיו ויאמר: "גם אנחותי רבו, ולבי עלי דוי! הוי, עוד לא באה כל רעת הרומאים לפני ה', עוד לא שלם עונם, וחטאת יהודה צפונה עוד באוצר עם ה', וחמת אל זועם נתכת עוד כאש על שארית ישראל"!! –. לדברים האלה הוסיף עוד לבכות ולצעוק מנהמת לבו עד כי נפל מלוא קומתו ארצה ויאנק נאקת חלל – וידם. וקטורה בתו היחידה הניחה את ידה ממגלת הקינות ותמהר ותרץ אל אביה המשתרע כמת ארצה, ותאמר: מה לך אבי היקר! למה זה חורו פניך פתאם? מדוע תרעדנה כל עצמותיך? הה! נפשי תצא מדי אראה כי תתן ראשך מים ועיניך מקור דמעה לילה ויום! זכר נא אבי יקירי כי אנכי בתך יחידתך, ומושיע אין לי בלתך בצוק העתים האלה! – זכר נא כי בלתך הנני כאניה סערה בלב ימים, וכשה נדחה בהררי טרף – כי רק בצלך אחיה, בצל איש נכבד גם בעיני הקיסר והשרים כמוך, ובאורך אראה אור גם אני. אך מה אחריתי אם תקפד ביגון גם יתר שנותיך, ותקציר באנחה גם טפחות ימיך, ואנכי אותר יתומה הומה ואין אב? – אויה לי! הרעיון הזה כחץ יפלח כליותי ולבי, ולולא דאגתי לשלומך ולחייך היקרים, לא יכולתי להעביר רעיון נורא כזה על דל שפתי – עד מתי תתאבל בלי דומיה? למען ציון עד מתי לא תחשה? ולמען ירושלים עדי אן לא תשקוט"? – "אם אישכחך ירושלים, ישכחני ה' לנצח"! – ענה הזקן ואנח בשברון מתנים – אזכרכי ציון מכלל יפי, לא יזכרני אל עליון כל ימי עולם! ידעתי גם ידעתי כי לא כמות כל האדם אמות אנכי באהל ביתי, ופקדת כל הארץ לא יפקד עלי על ערש יצועי – אך את בתי! את לא תהי עזובה ועצובה, כי אבי יתומים הוא גם אביך, והוא ישמרך מכל רע, ישמרך כאישון בת עין אם אך את תשמרי את משמרתו ותעשי הטוב והישר בעיניו" –. אז נתנה קטורה את קולה בבכי ותאמר: "מדוע, אב יקר! מדוע לא תשמח גם אתה בשמחת כל קהל עדת ישראל? מדוע תואש רק אתה מכל תוחלת ותקוה? ראה נא אבי: עיני כל ישראל ליום גאולה ישברו, וכאיל תערג על אפיקי מים, כן נפשם תערג אל תשועת עולמים כי קרובה לבוא – רוח עצה וגבורה התעוררה בלבות כל שארית יהודה לגרש את הרומאים מארצנו הקדושה, על חרפם את ה' אלהינו ואת תורת קדשו, ועל שפכם את דמי חסידנו כמים. רוח ה' שפוכה על נערינו וזקנינו, על בחורינו ועל בתולותינו, וכלם יתנדבו לחרף נפשם על מרומי שדה מלחמה למען טהר את אדמת הקדש מעובדי גלולים, ולבנות את בית קדשנו ותפארתנו כבתחלה" "גם עליך, בתי! – ענה הזקן ויניע בראשו – גם עליך נחה הרוח השפוכה על כל בית יעקב בימים האלה – הה, לא רוח ה' הוא, רק רוח עועים, רוח זלעפות ורוח קטב! –. בצע אמרתו, ויביא עלינו כל הרעה אשר עתד לנו ביד הנביאים, אך ישראל לא יאבה עוד להכניע את ערפו הקשה, ימאן עוד שבת דומם ולשאת את תגרת יד ה', לתת בעפר פיהו ולמכהו לחי ולשום כארץ גוו –. הה, הבן הסורר יתקצף על אביהו כי ייסרהו בשבט מוסר למען היטיב את דרכו לטוב לו כל הימים. על כן יעיב ה' באפו את בת ציון, על כן יעיר כל חמתו על שארית יהודה – אויה נא לי! מדוע רק אנכי גלוי עינים לראות מראשית אחרית? מדוע רק עיני תצפינה את הרעה הצפונה באוצרות העתיד"? –. ובדברו את הדברים האחרונים האלה, התפלץ במאד מאד, וישב משומם ומשמים וידם אך קטורה לא התבוננה זאת, ותאמר: "מדוע לא נצא בעקבות אבותינו הצדיקים והישרים בלבותם, אשר נלחמו מלחמות ה' עד כי נפלו כלם חללים, ואשר בחרו להקבר תחת עיי מפלת בית מקדשם מתת אותו ביד צר? הלא יקר בעיני ה' המותה לחסידיו אשר יערו נפשם למות על קשט ודת? – ומה גם כי בה' אלהינו אנחנו נשענים, כי בשם קדשו בטחנו, והוא ישלח לנו עזרתו מקדש ומציון יסעדנו! ואם אין, מות נמות כלנו"… "מות נמות כלנו!!" – צעק הזקן ויתר ממקומו – "מות נמות! כלנו מתים!! – בא קצנו! – אויה, אויה נא לנו"!! – הוסיף הזקן לצעוק כגבר אשר אחזהו השבץ. אחרי רגעים אחדים שבה נפשו למנוחתה, ויאמר: "הן אמת, בתי! כי יקר בעיני ה' המותה לחסידיו אשר יערו למות נפשם על דבר אמת וצדק, אפס כי אנחנו רק מתחסדים ולא חסידים, טהורים אנחנו בעינינו, ומצאת חטאותינו לא רחצנו. על כן חרה אף ה' בנו, על כן הסתיר פניו מבית יעקב, לא יצא בצבאותינו, אף ישיב צור חרבנו ויכריענו לטבח ולמה זה נוציא להורג בנינו? למה זה נאבד נפשנו לדעת? –. עתה עוד אנחנו יושבים בארץ מולדתנו ואם נט שכמנו לסבול עול הרומאים בדומיה והשקט, אז ירימו מעט מעט את עולם מעל צוארנו ויטו אלינו חסד, והקיסר אדריאנוס יתן לנו רחמים וירמנו – אם אך יודע לו כי אנחנו עבדים נאמנים לו –. אך אוי ואבוי אם ישמע הקיסר את דבר הקשר הזה! כי אז ישטפו דמי ישראל כנחלים, אז ינפצו עוללינו על הסלע, הריותינו תבקענה, ועצמות זקנינו יהיו נפזרים לפי שאול, והנמלטים מחרב רעה, יגלו בראש גולים, ועינם לא תשוב עוד לראות את הארץ הקדושה!" –. אך קטורה השיבה אמריה לו, ותאמר: "אבי! אתה הוא הגבר אשר ראה עני בשבט עברתו בנפול עמנו ביד טיטוס צורר היהודים, בהתערער חומות בת ציון ובהשאות המקדש שמם, ובלהות צלמות ההן נצבות עוד נכח פניך יומם ולילה, ועל כן תרעד נפשך לרגעים ותמאן כי יבוא טוב לנו ושלום על ישראל" –. "לא! לא אאמין כי יבוא טוב לרגלי קשר ומרד! –. לא בחרב ולא בחנית ובמלחמות תנופה תושע יהודה! –. אבותינו העוו דרכם וימקו בעונם, ואנחנו יוספים עוד לספות חטאת על חטאת; אני אני הייתי בירושלים בעת אשר צרו עליה אספסיאנוס וטיטוס, ועיני ראו את השערוריה האכזרית אשר נהיתה אז בעיר ה', את זדון לבב הפריצים, ואת רעת אנשי צבאם המורדים והפושעים באלהיהם ובמלכם. ה' אלהים צבאות קרא בימים ההם לבכי ולמספד, לצום וענות נפש, לשוב איש איש מדרכו הרעה ומן שנאת חנם אשר בלבם, והנה ששון ושמחה, הרג בקר ושחט צאן, שתה יין לשכרה, והלך בשרירות לבם לשנוא איש את אחיהו חנם, לצרור מפלגה את רעותה, ולהפיח מדנים בין אחים, אשר אל אחד בראם, אב אחד לכלהם ותורה אחת להם –. והפריצים עם אנשי צבאותיהם דברו בגאות מאד ורב תבואות ומגד פרי הלולים אצורים בבתי האוצרות, ומה לנו עוד? ממי נירא? וממי נפחד? יסבו האויבים את ציון ויקיפוה, יצורו עליה וישבו למו ארב כזאבי ערב, נשיש בשמחה, נמסוך ביין את בשרנו, ונאכל למעדנים, כי עיר עז לנו, וכל טוב צפון בתוכה". אך חכמי לב הרואים את הנולד, הוכיחו את דרכיהם על פניהם, באמרם: הה אחים ורעים! אל נא תקשרו קשר על הקיסור, אל נא תחפצו קרבות, כי השלום הוא מקור חיים, וממלחמה תוצאות מות –. לכו ונשלימה את הרומאים, נכרתה להם ברית אחים, כי איום ונורא הוא אם הלחמים מרי הנפש אשר שלהבת איבה ונקם בוערת בם – יתנפלו על אנשי מלחמתם כאריות שואגים משחרים לטרף וצמאים לדם! הוי, אז לא ירחם גם עולל ויונק, כל הנמצא ידקר, וכל הנספה יפל בחרב או ימכר לצמיתות לעקר אויב ה' וצורר היהודים. אולם אם יש את נפשכם לצאת בחרב לקראת אויבכם, אשר יתעוללו עליכם עלילות ברשע להכרית מארץ זכרכם, אז, תכניעו תחלה את האויב אשר בקרבכם, תשקיעו את אש הריב והמדון אשר נשקה במפלגותיכם, ותעשו שלום אמת איש את רעהו להיות כאיש אחד חברים – כי אח נפשע הוא כנחש צפעוני אשר אין לו לחש ומלחמת האזרחים דמיונו כאריה בבהמות יער, ככפיר בעדרי צאן, אשר יעבור וירמוס ויטרוף ואין מציל – ודעו נא עוד וראו כי גם עריצי הגוים לא ענו אותנו מלבם, גם לא דכאו את עמנו מנפשם מאז היותנו לגוי עד היום הזה, רק מקרבנו יצאה הרעה בכל פעם, ומהרסינו ומחריבינו רק ממנו יצאו – דרשו נא מעל ספרי תולדות הימים, ותמצאו כי כנים דברינו! –. הנה רעה ומרה תהיה אחרית המרד במלכות רומא, אך הפריצים לעגו למו ויהיו מעיבים בדבריהם, ויאמרו: "אך נרפים אתם, נרפים, יראים מברק חרב וחרדים מלהבות חנית, על כן תחפצו לעשות שלום לצוררינו ומחריבי ארצנו, ולא תשיתו לב אם יבוא צר ואויב בשערי ירושלים ויבזו ארמנותיה, אולם אנחמנו נשימה חחים בלחייכם ומתג בשפתותיכם, ובחזק יד נמשככם למלחמה עם הרומאים" –. ובעברת זדונם קמו הפריצים ההם ויציתו אש בכל בתי האוצרות, ויהי רעב איום ונורא בעיר – ואחרית הדבר הלא מודעת היא גם לך, בתי!…" "לא כימים הראשונים, הימים האלה! – אמרה קטורה – כי עתה כרתו כל העם ברית אחים, ושלום אמת בכל המון בני ישראל". "שלום אמת בישראל? – אמר הזקן ויאנח – "מתי היתה כזאת בישראל? – מתי לא התלקחה אש שנאת חנם בלבב העם האבד הזה? – הה! ומתי תשקע אש שחת זאת? – אוי אוי נא לנו! האש הזאת תבער ביעקב עד…" "אך עתה כבר שקעה האש! – השיבה – עתה יקום השלום ויתעודד לנצח. שמעון בן אחותך, זרע זרע השלום על תלמי לבב כל זרע אברהם, והם הקימו על להיות נגיד ומצוה עליהם, כלם ישתוממו על עז רוחו – רוח ה' המתנוססת בו – כלם יתפלאו על גבורת ישע ימינו ותעצומות עזו, על חכמת לבבו ורוחב בינתו, על עצותיו הנפלאות ועל דרכיו בקדש, וכלם יקראו לו בשם "בן-כוכב", כאשר ידעת גם אתה" –. "ואני קרא לו "בן-כוזב"! – קרא הזקן בזעם אפו – אויה! כי מבית אבי יצא חטר רשע כזה, ובן ממר לאלהים ומלך, אשר בזדונו ירעץ וירוצץ את שארית צאן ההרגה, צאן קדשים, ואשר קול דמיהם ודמי בניהם יצעקו לנצח אל ה' מן האדמה…" הזקן הנכבד עצר במלים, כי תוגתו העזה הדביקה לשונו אל חכו, ואחרי כן הוסיף לקרוא את מגלת איכה בנהי ובכי תמרורים, וקטורה חמקה עברה לה בלב נפעם ובנפש סוערת. אלפי רעיונות שונים סערו ויתגעשו בחבה, כי שמעון כוכב יעקב אשר התעתד למשיח נגיד ומלך ישראל, הוא אהב אותה אהבה עזה כמות, והיא גם היא אהבתהו אהבת נפש, ובכליון עינים קוו למו לבוא במסורת ברית עולם כדת משה. שעפים מאליפים מבשרי שמחה נצחת הכריעו כרגע את מורשי בזכרה את רב טוב הצפון לה אם חפץ ה' ביד דודה יצלח, וכרגע דכאו רעיוני תוגה לארץ חיתה, בשומה על לב את דברי אביה החכם והקדוש אשר ינבא כי בן-כוכב משחית לחבל הוא ויחבל גם את שארית יהודה הנמצאה. אך לאחרונה גברה אהבת נפשה על נבואת אביה, ואמונת רוחה בכל נפלאות אוהבה ודודה העזה ידה על כל הגיון עצב אשר העירו דברי אביה בקרבה, ורוח כל המון בית ישראל חיה את רוחה –. בימים ההם היה רעש גדול בארץ, וירעשו דגי הים ועוף השמים וחית השדה וכל רמש האדמה, הררי עד התפוצצו, וגבעות עולם התקלקלו, מגדלים גבוהים כקנה רצוץ נשברו, וטירות נשגבות כנבלי חרש נפצו. מופתים מבהילים נראו בשמים ובארץ, נהרי דמים ואש מתלקחת ותמרות ערפלי עשן. השמש נהפך לחשך, והירח לדם. ורוח גבורה צלחה על כל המון בני ישראל, וינבאו בניהם ובנותיהם, זקניהם חלומות חלמו, ובחוריהם חזיונות ראו, וגם על העבדים ועל השפחות הערה רוח עצה וגבורה, רוח חכמה ודעת. עיני כל אל משיח אלהי יעקב מיחלות, אשר ידו תהי בערף אויביו, אשר ישב על כסא דוד אביו, כל אחיו יהודוהו, וישתחוו לפניו כל זרע וכלם האמינו כי שמעון בן-כוכב הוא האיש אשר משחהו ה' למלך המשיח, ועליו נחה רוח אלהים, צדק אזור מתניו, והאמונה אזור חלציו, והוא יכה ארץ בשבט פיו, וברוח שפתיו ימית רשע, הוא יושיע ערי יהודה, יבנה חומות ירושלים, יכונן בית ה', וישיב שבות אהלי יעקב כימי עולם. כאשר יספה ירושלים לרדת יום יום פלאים, כן הוסיפה העיר קסריה 27 להרים קרנה בכבוד מיום ליום. העיר הזאת נבנתה על ראש סלע כבד, על חוף ים התיכון. סטראטא שר צבא הסורים, בנה טירה נשגבה בתוכה, והורדוס הגדול הגדיל עוד את יקר תפארתה, ויקרא לה בשם "קסריה" לכבוד הקיסר אויגוסטוס, והיהודים קראו לה בשם רומא. ברוב רכלתה ועשר כבודה וחריצות ידי יושביה, הלכה מחיל אל חיל, ויצא לה שם בגוים עד למרחוק. בתי חמד נבנו בה לתלפיות, היכלי ענג התנוססו ברוב הדרם בתוכה, בתי משחק ובתי רחצה התגאו ברחובותיה, עד כי היתה תהלה כלילת יפי ומשוש כל ערי אזיא. נציב הקיסר ישב בה ברוב הוד והדר, בחירי אנשי המלחמה החזיקו המשמר בתוכה, גם כסאות למשפט ישבו בה. טורנוסרופוס, נציב הקיסר בימים ההם, ישב בעיר ההוללה הזאת ספון בארמון גדול ורחב ידים מחמד בת עין, מזרקי יין נוצצים על השלחן אשר לפניו, והוא שתה לשכרה להפיג דאגתו הסוערת בחבו. פפוס איש כותי נצב על ימינו בפנים זועפים, ובקול פחדים יאמר: "הה צאזאר! היהודים נועצו לב יחדו למרוד במלכות רומא. הקשר הזה על הקיסר קשור הוא בלבות כל העם הקשה הזה, ופתאם תלהט המלחמה כלהבה תלהט הרים. מלאכים חרש שלחו אל כל עיר ועיר להיות עתידים ליום מועד, יום נקם, להתקומם על הרומאים כי היהודים יודעים כי קצר קצרה ידך לעמוד לפני המונם הרב והעצום, במעט אנשי החיל אשר אתך, ועל כן ימהרו יחישו לבצע מזמתם בטרם ישלח לך הקיסר חיל עוזר. שמעון בן אחות המודעי, הוא נגיד חיל היהודים, מלך משיחם ומפקד צבא מלחמותיהם, יען כי הם מאמינים אשר עליו כתוב בתורת משה כי ידרוך כוכב מיעקב וימחץ את ראש הרומאים גם יאבד שריד מעיר רומא והנבואה הזאת נבא בשנים קדמוניות נביא גדול מעם אחר הנודע למשגב ונאור בכל נביאי העמים" –. חיל אחז את טורנוסרופוס בשמעו את דברי פפוס האחרונים, כי הוא האמין בכל הנבואות העתיקות אשר נבאו נביאי ימי הקדם. אך בכל זאת התאמץ ויחזק את לבבו, ויוסף לשתות יין. כי גם רוח היין לא עצר כח להחיות את רוחו הכהה, ויקם מכסאו ויתהלך בארמונו הנה והנה תפוש במזמות עצבונו. – ופתאם התיצב על יד פפוס ויבט בו בעינים חדרות, ויאמר: " הביאה עד כי כנים דבריך!". לדבר הזה רעמו פני פפוס, ויען ויאמר כמתאונן: "הה צאזאר! ההסכן הסכנתי לדבר אליך שקרים כי תמאן להאמין בי בפעם הזאת? ענה בי אם לא עבדתיך באמת ובתמים מיום אשר עמדתי לפניך עד היום הזה"! –. "צדקת בדבריך" – ענוהו רופוס – "באמת ובתמים עבדתני עד כה, ואנכי אשלם לך בכסף מלא כיד נציב המלך – אפס כי בדבר הקשר הזה לא אוכל האמין בך עד כח תעיד עדים נאמנים; כי אם אהי פחז ונמהר לעשות שפטים ביהודים בטרם יודע כי אמת נכון דבר הקשר, הלא אז יצדקו גם בעיני שרי הרומאים אם יעמדו על נפשם בחרב ובמלחמה, ואז יעשן בי אף הקיסר על כי בפחזותי הסבתי במרד היהודים, ובחרות אפו בי יסירני מפקודתי או יסיר את ראשי מעלי". "גם אנכי" – ענהו פפוס – גם אנכי יודע את הרעה הנשקפת עליך אם יודע להקיסר כי בתגרת ידך התפרצו היהודים מפני אדוניהם – געסיוס פלארוס מחץ רגליו בדם היהודים שנואי נפשו ולא ירא מפני חמת הקיסר וזעם אפו, יען כי אשת חיקו היתה מאשרת ונרדה נתן ריחו בהיכל הקיסר – אך רופינא רעיתך איננה צלחה כמוה, ועל כן יאות לך להזהר. ואשר אחזה אני אין טוב לך כי אם עשות תחבולות עד אשר ימרדו היהודים ביד רמה לעיני השמש, כי רק אז לא יחקור עוד הקיסר ולא יתחקה על שרשי דברי הריבות וצעקת חמס אשר אולי ישלחו היהודים אליו על עלילותיך אשר עוללת למו" –. רופוס התיצב על יד פפוס וידם מספר רגעים תפוש ברעיוני לבבו, ואחרי כן פתח את פיהו ויאמר: "יגורתי מאד פן יט הקיסר את אזנו אל צעקת היהודים אשר יצעקו עלי חמס – ואנכי יודע כי רבו צרי ואויבי בחצר הקיסר, והם ישימו עוד אש ועצים הרבה על שלהבת חמת הקיסר עד כי ירשיעני בהשפטי ויגזר אמר כי אנכי הסבתי בכל הרעה הזאת –. "למה זה נפלו כה פניך, צאזאר! – אמר פפוס – הלא יש לאל ידך לעשות תחבולות להכעיס את לב היהודים בדבר אשר קטן הוא בעיני הקיסר ושריו, וגדול הוא מאד בעיני היהודים עד כי בעבורו יתפרצו מפני מלכות רומא ביד רמה, ואז תצדיק את נפשך בהיכל הקיסר באמרך כי לא יכולת לעצור ברוח עם שובב ופריץ כזה כי אם ברדות בו בשבט ברזל לבל ירימו יד במלכות" –. " איש אבד עצות אנכי היום, וכל תחבולה תבצר ממני כעת"! – ענהו רופוס בלב נפעם – "אך הכרת פניך ענתה בך כי בלבך צפנת עצה ותחבולה להוציאני ממבוכתי וממצוקתי" –. "ערום לבי נגדך – ענהו פפוס – אך אתה לו שמעני"!. "ומה היא התחבולה"? שאלהו רופוס בתאות נפש, "מה היא"?. פפוס החשה רגעים אחדים לבעבור עורר עוד יותר את תשוקת רופוס. "מה היא התחבולה? הגד נא! הגד"! צעק רופוס ועיניו הפיצו זיקי אש. "אל נא תבהל רוחך, צאזאר"! ענהו פפוס בשובה ונחת בידעו כי בידו עתותי העריץ הזה, "לבבי יחשוב כי יש לאל ידך להסיר את ראש הנחש הקדמוני מבלי ישוב עוד לאיתנו" –. "באר נא דבריך"! צעק רופוס, "ולמה זה תענני בחידות"?. "אנכי אדמה – ענהו פפוס וינהג לשונות בכבדות – אנכי אדמה כי יש לאל ידך לתפוש את שמעון בכף ולחייב את ראשו להקיסר" –. "אך איך אמשוך את הלויתן הזה בחכה"? שאל רופוס בעינים בערות כלפידים. "בתחבולה! כי גבורה בלי תחבולה לא תקום לארך ימים". "אך מה היא התחבולה? במה אפתה את הנמר הזה כיונה פותה? הגד נא מה היא התחבולה"?. "האהבה היא! – ענהו פפוס – האהבה! היא בלבטיה תהפוך לב חכם לסכל, כי תחלוש את גבור מלחמה כגבר אין איל. היא לקחה את החכמה משלמה החכם מכל אדם, ואת הגבורה משמשון ראש כל הגבורים, והיא תקח את שתיהן יחד משמעון בן כוכב" –. "מי היא אהובתו? – שאל רופוס בחשק לבב – מי היא? מי"? –. "הלא היא קטורה"! ענהו פפוס, קטורה היפה בבנות ישראל, בת אלעזר המודעי אחי אם שמעון. הראית יפת תאר ויפת מראה כמוה בכל בנות הארץ? עוד אזכרה איך נפלאתה יפעת הודה בעיניך בראותך אותה אחדים במצודת ביתר – והיפה ביפות הזאת היא אהובת שמעון וארוסתו, כי אביה הבטיחהו לתתה לו לאשה אם יעשה שלום בארץ וישבית כל ריב וכל מרד בבני ישראל – אך הוא נשבע לבלתי קחת אותה לו לאשה עד אשר ישמיד את כל הרומאים מן הארץ הזאת וירכיב את בני עמו על במתי ארץ. ועתה עשה בתחבולה והביאה את קטורה אל ארמונך, אז"….. פפוס לא בצע אמרתו וידם רגעים מעטים ועיניו מפיקות בוז וקצף על רופוס אשר יקוד האהבה והנקמה יקד באישון בת עינו. "פפוס! – אמר רופוס בחפזה – פפוס! אם עשה תעשה תחבולה להביא את קטורה הנה, אשימך לשר חצי הפלך, גם כסף וזהב ארבה לך". "הלא גבור צייד אתה – אמר פפוס – ואם צוד תצוד את הצפור הגדול, כי אז תחרד גם הצפור הקטנה אחריו" –. רב לך ענות נפשי בחידות! ודעת שפתיך ברור ידברו". "הביאה את אלעזר אליך, ענהו פפוס, והוכיחהו על פניו כי הוא הסב בקשר אשר קשרו היהודים – והוא לא יכחד ממך דבר, כי הוא מבקש שלום ועם שונים לא יתערב, גם הוא חפץ זה ימים רבים למצוא תואנה לדבר אתך ולחלות פניך כי תרחיק כפך ותשיב אפך מהיהודים – ואני ידעתי כי בלכת הזקן הנה, תלוה גם בתו אליו, כי היא לא תעזבנו ללכת לבדו פן יקרהו אסון בדרך לעת זקנתו – ובנות ישראת בנות חיל הן, ומנעוריהן הן מגדלות על ברכי הגבורה והמלחמה ולא תשובנה מפני כל, ולכן לא תחת קטורה לבוא בהיכל גבור ושליט רב וגדול כמוך, ואז בבוא האב והבת אל היכלך, שלח תשלח את האב, ואת בתו תקח לך לערבון בעד שלום הארץ, ובן-כוכב בשמעו כי אהובתו נסגרת בארמונך, ידא כנשר אליך לשלח אותה לחפשי, ואתה תצודנו בחרמך ותעשה אתו כטוב וכישר בעיניך" –. לדברים האלה צהלו פני רופוס ויתן לפפוס מלא כף שקלי זהב, ויאמר: "חי יופיטער! כי העצה הזאת – אף אם גם לא תקום ולא תצליח – שוה היא די זהב. עתה לך לשלום ועשה את מלאכותיך באמונה, וזכור כי איש כמוני יש לאל ידו להרבות שכרך ולגמלך כל טוב" פפוס יצא מהיכל רופוס אל האולם, והנה שם נצבים השרים והסריסים שומרי הסף, ובראותם אותו השחו ראשיהם למולו ויברכוהו בשלום, אך הכרת פניהם ענתה בם כי בקרב לבבם בוז יבוזו לו וישטמוהו. פפוס ברך גם אותם בכבוד ובידידות, ויקח את תבת הרוכלים אשר הוא נושא תמיד – כי הוא התחפש לרוכל – וישימנה על שכמו ויצא החוצה. אנשי חיל נושקי חרב וחנית, עומדים על משמרתם כמשמרות נטועים פתח שערי ההיכל, בני כשיים, נצבים במשטר ומצפים לפקודת רופוס אדוניהם, ובני גערמאניא מסבלים בשערות ארוכות וזקן גדול, סובבים הולכים תמיד סביבות המסדרונה להחזיק המשמר. כצאת פפוס מחומת העיר וחוצה, התיצב על דרך המלך וימלא שחוק פיהו בזדון ובגדל לבב ויאמר: הוי פתים חכמים בעיניהם! וסכלים נגד פניהם נבונים! הידעתם כי בידי עתותי כל הארץ הזאת? הינבא לכם לבבכם כי אנכי אנכי אפיל עליכם שד פתאם ושבר גדול כים, ואביא על כלכם יחד הרג ואבדן? – ואת קטורה – את – את תדעי את ידי כי עזה ואת נקמתי כי קשתה! האח, מה מתוקה היא הנקמה! – מתוקה היא גם ממנעמי האהבה עם כל תענוגיה! התדמי בנפשך כי לא אקח נקם על הבוז אשר בזיתני בגאות לבך? הוי סכלה! עוד מעט ותנחמי על גאותך – הן אמת כי הטבע שם עינו בי לרעה בעת אשר רקמתי עוד בתחתיות ארץ, בתתו לי עינים ירקרקות ושערות אדמות, רגלים עקומות וזרועות ארוכות מאד, פנים שחורים משחור וחוטם שרוע וקלוט, שפתים עבות וסרוחות, ועצמות לחיים חדות ושפות. אך בכל אלה הלא יקר עשר מיפי, וחכמה מכל הוד והדרת גויה! ואנכי איש עשיר אשר מלאתי חדרי משכיתי כסף וזהב, ומשכיות לבבי חכמה ודעת –. הה! באמת ובתמים אהבתי אותך, קטורה! ובכל לב ונפש אויתיך, גם את אביך שכני הקרוב אלי אהבתי באמת גם כבדתיו באמונה, ואת – את בזיתני בשאט בנפש! תחת אהבתי תשטמני, ותחת חפצי להושיבך עם נדיבים, תחפצי להפשיט מעלי כבודי ולהושיבני במחשכים, וגם אביך דחה דחני בשתי ידים, וימלא פני קלון. הוי, ביראת הכבוד נגשתי אל אלעזר, ובמו פי התחננתי אליו כי יתן לי את בתו לאשה, ואנכי הרבה ארבה לו מתן ולה מהר וכל יקר וסגולה, אך הוא השיבני דבר, לאמר: "פפוס! הטרם תדע כי יקרת בעיני גם נכבדת, אפס כי איש כותי אתה ולא אוכל תת לך בתי". אז נשבעתי לו כי אעזוב את תורת הכותים ואדבק בתורת הפרושים והסופרים; אך הוא ענני: אתה נולדת על ברכי דת הכותית, וכאשר תתעב נפשי אותה, כן קשורה נפשך בה מנער, כי למודי הילדות חרותים בעט ברזל ועופרת על לוח לב האדם עד זקנה ועד שיבה, ואף אם תטוש את דתך לעיני רואים, לא תסיר אהבתה מלבך. בפיך ובשפתיך תכחש בה, ובלבבך תכבדנה ואחרי ימים מעטים – אחרי עבור סערת האהבה הראשונה לבתי – תשוב אל דת ילדותך, תחזיק בתרמיתה ותלך אחריה הבליה. עוד לפני שנים רבות התאמצו היהודים לטעת את תורת ה' הנאמנה בלבות אבותיך הראשונים, אך כל יגיעם נשאר מעל. מיראת האריות אשר שלח בם ה', קבלו עליהם את תורת משה וישראל, וכעבור הוות שבו אל עבודת אליליהם. בכל עת אשר יברך ה' את עמו ישראל בשלום ויגדל כבודם והודם, אז תבואו אתם אלינו ותספחו על בית יעקב ותאמרו: "עברים אנחנו"! ובראותכם כי אזלת ידנו ויצר לישראל, אז תתנכרו לנו ותאמרו: "ככל הגוים אנחנו, ואין לנו חלק ונחלה באלהי ישראל" גם תלוו אז אל צוררינו ותהיו זרוע לבני נכר לגדע את זרוע בת יהודה. וגם אתה פפוס תשבע כעת להדבק בדת משה הטהורה, אך אחרי אשר תשקע מעט אש אהבתך הראשונה לבתי, אז תשוב לדת אבותיך –. לא ידידי! חיה חיי ישרים, אהוב את כל האדם, והחזק בדתך, ובתי – תהי לאיש יהודי בן אמונתי ודתי". כן דבר אלי הזקן בכל פעם, אך אנכי הפצרתי בו מבלי הפוגה יום יום, עד כי נלאה נשוא, ויאמר: "שמע נא פפוס! אף כי יש לאל ידי לתת את בתי לאיש אשר אבחר בו אני, בכל זאת לא אכביד אכפי למענך, ואם תחפוץ היא בך לא אניא אותה גם אני" –. אך קטורה השיבה אמריה לו, ותאמר: "אהה אבי! איככה אהי חברה לאיש כותי נתעב ונאלח"? –. ומני אז נשבעתי לנקום מאתה נקם נורא אשר כל שומעיו תצלנה שתי אזניו, ולא אנוח ולא אשקוט עד עשותי ועד הקימי את מזמות לבבי –. וגם אתה המולך בחלום חזיון לילה! אתה שמעון בן-כוכב, אתה אשר ביפי עיניך הצת אש האהבה בלבב קטורה עד כי מאסה אותי ותכלימני, גם אתה לא תנקה מנקמת אפי, כי קשה כשאול קנאה! –. וגם אתה העריץ כנמר והירא כשפן, גם אתה הה רופוס! אתה רחב הנפש ורודף תענוגות בשרים, גם אתה תדע את ידי ואת נקמתי! האח, גם אותך אשלח לעזאזל – כספך וזהבך אשר הבטחת לתת לי, לנדה הם לי, ואין בהם כח לכפר את פני על הבוז והלעג אשר שפכת עלי רבות פעמים, ועל הרעות הגדולות אשר הרעות לבני עמי תמיד. התאמין כי לבעבור החיות את נפשי הרעבה אנכי נושא תבת בשמים על שכמי כרוכל? הידעת כי בביתי כל הון יקר ואבני חפץ, ותבת בשמי אך תואנה היא לפתוח על ידה שערי שרים לפני, כי היא תביאני פתחי נדיבים, היא תובילני לחדרי רוזנים, היא תסל לי מסלות ללבות היועצים והסגנים, והיא תתן לי מהלכים בין אבירי העם ומושליו –. שריך חנפי הלב ועזי הנפש יקנאו בי על אשר אני נושא חן ומפיק רצון משרי המלוכה היושבים ראשונה במלכות, כי הם ידמו אשר על ידי חנם ורצונם אשתכר זהב וכסף רב, אך לבם צפון משכל כי כל אלה רק כלי משחית בידי הם, ובהם אשחית הרומאים שנואי נפשי בידי היהודים עם חרמי, ואת היהודים ביד הרומאים –. ומי יודע אם לא יצלח עוד הכותים להיות אדוני הארץ, ואנכי אצלח למלוכה ואמליך עליהם, כי נכבד אני בעיניהם מאין כמוני…." פתאם עצר הכותי במלים, כי שמע קול צעדים מאחריו, ובעת ההיא התהלכו מרגלים חרש בתוך העם מתחפשים בבגדי יהודים, ואזניהם קשובות לכל הגה היוצא מפי איש ואיש, ורבים מבני ישראל אסרו בכבלי ברזל וסגרו בתחתיות בור צלמות על לא חמס בכפיהם ומבלי דעת מה פשעם ומה חטאתם. ומלבד המרגלים ההם אשר שלח רופוס בארץ, נפלגו גם היהודים לפלגות שונות, ואשה תצרור את רעותה במסתרים, ואף כי כל המפלגות התאמצו לפרוק עול רומא מעל צואריהן, בכל זאת לא אל מטרה אחת כוננו את חצי מזמותיהן: הפרושים המפצירים מאד בהליכות התורה ומשמרים על יתר כל מנהג וכל גדר וסיג, התאוו להיות חפשים למען בנות ולהקריב קרבנות כבימי קדם. הצדוקים קלי הדעת בכל תהליכות קשט ודת, שאפו רוח הדרור לבעבור תהי לאל ידם לבלות ימיהם בנעימים ושנותיהם בתענוגות בני אדם כפי לקח עפיקור היוני – אשר על שמו נקראו כל ההולכים בדרכיו בשם אפיקורסיס –; האסיים נזירי ה' ואנשי הקדש כבני הנביאים לפנים, חפצו להיות בני חורין למען לחיות חיי מנוחה הרחק מתשואות חלד לחזות בנועם ה', להתחקות על שרשי חכמתו תחת כל השמים, ולהגביה עוף על כנפי רוח בינה גם ממעל לחוג שמים וראש כוכבים, לשבוע נעימות נצח בסוד מלאכי אלהים ושרפי קדש – והשמרונים או הכותים חשקה נפשם להיות חפשים למען יוכלו לשוב ולבנות להם את מקדשם על הר גריזים כבשנים וכל הפלגות האלה – אף כי חפץ אחד לכלהן – לא התלכדו יחד במחשבה אחת, ואשה את אחותה לא עזרה באמת ובתמים, ולא האמינה אשה ברעותה – ויותר מכלן לא נתנו מכל הפלגות אמונה אמן להכותים אנשי תהפוכות מעולם אוהבי בצע ונדים בכל מעשיהם כנוד הקנה במים. הכותי עצר במלים ועיניו משוטטות הנה והנה, וירא והנה איש רם קומה וגדל כח לקראתו, והאיש ההוא הלך ילך ברגלים מהירות ובצעדי אונים למולו. הכותי התבונן בו והנה הוא מעלף בטלית כאחד הפרושים, טוטפות גדולות על סדר התפלה בידו, ושפתיו נעות כמתפלל אך קולו לא ישמע. פפוס ברך אותו בשלום, אך הוא לא ענהו שלום עד כלותו להתפלל, ויאמר: "סלח נא לי כי לא השיבותי לך שלום, כי אנכי התפללתי אל ה', וחכמינו הקדושים גזרו אמר לבלתי ענות שלום בעת התפלה אף אם נחש ישך את עקב המתפלל". פפוס הביט בו בעינים חדרות, ויאמר: "יקר מאד למצוא בעת הזאת גבר ירא ה' כזה אשר ישליך את נפשו מנגד על התורה והעבודה – כי בני הדור הזה אך בפיהם ובשפתם יכבדו את אל הכבוד, ובעד אגורת כסף יכחשו בו ובתורתו – רבים יתאמרו כי יראי ה' הם כאברהם אשר בשמחת לב העלה את בנו יחידו עלה לה', ובאמת הם רודפי זמה כאבימלך אשר חשקה נפשו באשת רעהו" –. הפרוש עוה פניו וילטוש עיניו ויאנח בשברון מתנים! ויאמר: "מי חטאת יהודה? הלא הרומאים! ומי השחית את דרכי בני ציון? הלא עם שובב הזה צורר תורתנו והורס ארצנו!" –. צדקת בדבריך – ענהו פפוס – הרומאים השרישו שרשי פורים רוש ולענה על תלמי לבב בני עמנו! בלמודי דתם הם מתעים את עם ה' לזנות אחרי אליל היין, אחרי אליל הגנבים ואליל המרצחים ואחרי אלילת החמדה הנמבזה). המונים המונים מבחורי ישראל ינהרו יום יום אל בתי טאטרותיהם, אל בתי מלחמות החיות, ואל בתי הרחצה אשר רוח זנונים בתוכם, גם לובשים פאר כאצילי בני רומא, ויבנו להם היכלי עונג וטירות חמד כמוהם –. "לא אאמין – אמר הפרוש – לא אאמין כי כלם הולכים למקומות הטמאים ההם למען התענג בתענוגות עובדי האלילים, אך רבים מהם יאבו רק לראות דברים חדשים ולשמוע שיחות בני מרום עם הארץ, כי גם מהם יצא לקח טוב"…. "כן אחשוב גם אני – ענהו פפוס – רבים מתחפשים לעיני רואים ויטמינו בחבם את מגמת פניהם – רבים יתראו כעובדי אלהי ישראל, ובאמת הם עובדי הבעל" –. הפרוש הסב את פניו בשחוק בהודע לו כי הכותי הכירו אף כי התחפש בבגדי הפרושים. כי הוא היה קאיוס שר המרגלים ושר הטבחים אשר מנה רופוס בארץ, ופפוס למד אותו – בפקדת רופוס – את דת ישראל וכל הליכותיה על פי קבלת הפרושים, והוא היה תלמיד מקשיב ויודע להתחפש חפש מחפש עד כי גם פפוס מורו לא הכירו עד כי התבונן בו זמן רב, ועתה הוא הולך במלאכות רופוס אל ביתר להביא את רבי אלעזר המודעי לקסריה. אך בלכתו בדרך הזה, צוהו רופוס להתנכר ולהתחפש כאחד הפרושים לבעבור יחקור וידרוש את מחשבת היהודים, כי רופוס לא האמין בדברי פפוס אשר דבר על דבר קשר היהודים. ופפוס הבין את אחרית המלאכות המסתרה הזאת, ויעלוץ לבו כי זרע השחת אשר זרע בתרמיתו על תלמי לבב רופוס, מהר עשות פרי בזמן קצר כזה. קאיוס ופפוס – אשר ידעו איש את מחשבות רעהו – נשאו את רגליהם וילכו שניהם יחדו, ובדרך הליכתם פגעו במקום הרחצה אשר רבבות עם ינהרו אליו מכל עברים. שם יראו בני יונים משחקים ומתעתעים, בני אדם ההולכים במחול ומרקדים, בני נוף ותחפנחס אחזי עינים וקוסמים, חוברי חברים ומכשפים אשר יראו נפלאות באזרם נחשים צפעונים במתניהם, ובשחקם בפתנים חרשים ושרפים מעופפים כציפור, ועוד מבהילים נפש רואיהם כאלה, בני תענוגים יושבים תחת חפות כפות תמרים ושריגי גפנים ושותים אשישי ענבים משיבי נפש, והם ממלאים שחוק פיהם ומספרים זה לזה את מעשה תרמיתם ומזמתם הרבה אשר עשו לפני ימים מעטים. פה מתהלכים סופרים וחכמי ישראל תופשי התורה ומורי ישרון, ומתעשקים גם יריבו על דבר באור בדת ודין, אך הם דוברים בקול דממה ומתלחשים וכל הרואה יאמין כי יהדפו באיבה איש את אחיהו ופיהם למהלומות יקרא ומכות חדרי בטן, אך באמת הם אוהבים נאמנים ושלום אמת ביניהם, ועל ידי ריבות שפתם יתלכדו עוד איש ברעהו בקשר אהבה נצחת; ושם יתענו עבדים ושפחות תחת ידי נוגשים אכזרים בחרבוני קיץ ולהט השמש, וקללות נמרצות תתמלטנה מדלתות שפתותיהם בשפה עמוקה ולשון נלעגה משמוע. אך מכל ההמון הגדול אשר במקום הרחצה ההוא, אין דובר דבר על דבר הליכות המדינה ומסבות תהפוכות הזמן ועל דבר החדשות הנשמעות בארץ. על פני כלם – גם על פני השמחים והעליזים – שכנת עננה הרת עצב, ועל פני כל הככר הנחמד ההוא שוררת תוגה חרישית ודומיה איומה, כדמי הר שרפה טרם יחצוב להבות אש, וכדממת שקט החונה על פני ארץ פוריה בטרם תגעש ותרעש ממקומה ועמודיה יתפלצון. שרי רומא מתהלכים בגאות ובגובה אפס הנה והנה, ובוז יבוזו לכל העובר על פניהם, ובכל זאת עיניהם נטויות וצופיות הליכות כל איש ואיש, ואזניהם קשובות לכל הגה היוצא מפי כל אחד ואחד, למען הביא דבתם לרופוס נציב הקיסר. קאיוס נשא את רגליו וילך אל עיר ביתר, ופפוס התיצב בתוך ההמון הרב אשר נהרו לבית הרחצה ויקרא בקול גדול כאחד הרוכלים לאמר: "מי האיש החפץ בשמים ראש, צרי ערבי ונרד סורי, שמן ששון) ושמן הדסים, שקדים וענבי נפת, מר ואהלים, קנה הטוב וקנמן בשם, שרשי הרים ואצבעות החנוטים לקסם קסם ולהעלות מתים, מחטי זהב ופנינים יקרים, אצעדות וטבעות, מטפחות וסדינים חטובים אטון מצרים, יריעות דמשק וכל משכיות לבב?, מי האיש החפץ בחמודות האלה? אתיו הנה! התנגשו ובואו אלי ותקנו במחיר קטן ככל אות נפשכם" –. ומכל עבר ופנה רצו אנשים רבים לקנות חפציהם מיד הרוכל הנודע בשערים אשר יד לו ושם בהיכלי ורוזנים, ואשר יש בו כח למלא משאלות לב כל איש ולהפיק רצון מאת כל הדתות השונות ומכל העמים והלשונות; אך אחד מהמון הרב ההוא נגש אליו ויאמר: " רוכל! הימצא בתבתך סם חיים אשר ישתה האדם וחי לעולם"? –. ופפוס פנה אליו ויענהו: " לו היה בידי סם חיים כזה, כי עתה לא סבלתי עוד על שכמי את סבל תבתי ולנוע מעיר לעיר, כי אדונינו הקיסר אדריאן שמני אז לראש גוים בעד חיי עולם כהסם הזה –. "הבה!" אמר אליו האיש ההוא, "אנכי אתן לך סם חיים כזה ובלי מחיר! הסם הזה לא ימצא בבתי נכאת גלעד גם באוצרות רומא, בלתי אם בספר נעים זמירות ישראל, והוא: "מי האיש חיים אוהב ימים לראות טוב? נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה! אך אדם אין אשר יחפוץ בסם חיים זה, וגם בעיניך לא יקר הוא כאשר יענה בך פיך"….. פפוס התבונן בפני האיש ההוא ויכירהו ויאמר: "השכחת כי המלך החכם מכל אדם בחכמתו אמר כי עת לחשות ועת לדבר? וגם אנכי אדבר דברי בעתם כיאות לאיש רוכל; אך בכל דברי המהתלות אשר תצמיד לשוני בתוך קהל ועדה, לא אחשוב להתל באנוש רק ליפותאת ניב שפתי, ושרינו מושלי הרומאים יאמרו כי המהתלות והשנינות אשר ידבר איש בינות, הן הן כבשם לאכל וכמלח למטעמים. ועתה דע לך כי לאיש כמוני יאות להיות שמח וטוב לב תמיד, ולהרבות דברים ולהצמיד להג הרבה לבעבור אמהר למכור את רכולתי, אך לך חכם לבב וחכם הרזים יאות להרב אמרי למען אסוף נדבות כסף בעד עניי עם ואביוני אדם ההוגים בתורת ה'. אמנם גם לבי טוב מלשוני, כאשר ידעת גם אתה איך אנכי עומד לימין צדקך תמיד לזרוע צדקות בקרב בית ישראל למודי ה', ובכל חפציך אמצא חפץ גם אני, וגם עתה אודיעך כי חלקתי את נדבות הכסף אשר שלחת על ידי לעניי ישראל היושבים בשבת תחכמוני בעיר בית לחם וצפורי. ומי ימלל רבי שמחתם ותודתם וברכתם בגלל החסדים הנאמנים אשר הגדלת לעשות עמהם! והא לך תעודת ראשי העדה אשר יתנו עדיהם כי הם קבלו מידי את פרשת הכסף אשר שלחת להם על ידי" – ובדברו הוציא מכיסו מכתב קטן ויתנהו ליד החכם, והחכם ההוא אשר ידע נאמנה כי מעולם לא שלח נדבות ביד הרוכל הזה השכיל ממוצא דבריו כי דבר סתר ספון במכתב ההוא, ויאמר: "פפוס! תשואות חן חן לך על עמלך וטובך, ויהי נא חסדך עמדי ללכת אתי לחדר משכני, ושם אתן לך עוד נדבות כסף גם בעד תלמידי אשר בעיר ברוקא" –. וילכו שניהם יחדו, ויבאו בחדר קטן, והחכם סגר את הדלת ויקרא את המכתב ההוא. ומה מאד השתומם לבו בקרבו בראותו כי מכתב שמעון בן-כוכב וכתוב בו כדברים האלה: "שמעון שולח את ברכתו לאלופו ומורו רבי עקיבא, על פי האיש המוביל את הגליון הקטן הזה". "לפי ראות עיני – אמר רבי עקיבא אל פפוס – לפי ראות עיני שלחת במלאכות שמעון בם כוכב אלי, ולכן אחלה פניך כי תגלה את אזני את כל הדברים אשר שם שמעון בפיך להגיד לי! אך דבר נא בלאט כי אזנים לכותל, ואף אנכי לא אגורה מפני איש ולא אחת מפני כל, אך יראתי פן נסכל את עצתנו בהודעה בלא עתה – על כן כתוב נא על הגליון הזה את הדברים אשר נתן שמעון ואת כל החדשות אשר ידעת" –. פפוס עצר במלים רגעים אחדים, ויאמר: "יגורתי פן יבולע לי אם אכתוב את הכמוס עמדי גם על ספר". אך רבי עקיבא הבין כי אך מתחפש הוא, ויאמר אליו: "צדקת בפחדך, ואשרי אדם מפחד תמיד – אפס כי עתה אין כל פחד נגד עיניך, כי בה' אשבע לשרוף את הגליון אחרי קראי את דבריך אשר תכתוב עליו". אז אמר פפוס: "אדוני הנכבד! פקודתך קדושה היא לי" –. וישב אל השלחן ויכתב כדברים האלה: " היהודים היושבים בביתר נועצו לב יחדו לנתק את מוסרות מעליהם, וכלם מאמינים אמונה אמן כי שמעון בן-כוכב משיח ה' הוא, ובידו תושע יהודה תשועת עולמים והיכל ה' יוסד, גם כל תופשי התורה ויודעי בינה לעתים מאמינים בו ובנפלאותיו, וכלם עוזרים לו בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאדם. מלאכים חרש שלחו במלאכות בן-כוכב לרבבות אלפי ישראל היושבים באלכסנדריא וצפורי כי יתקוממו על הרומאים גם הם ביום מועד וישמידום עד ועיני כל ישראל נשואות עליך, איש קדוש ואיש קנא לה' ולתורתו! כי תרים פעמיך אל אחינו האבדים בארץ אפריקא מעבר לנהרי כוש, והנדחים בארץ גליא וארץ סינים, לעורר גם את רוחם כי יעברו חלוצים ויבואו אלינו לעזור לנו במלחמותינו" –. כקרוא רבי עקיבא את דברי הספר הזה, צהלו פניו כפני ילד שעשועים, שביבי אש השמחה מבבות עיניו התמלטו, וכל עצמותיו דשנו בשמעו את הדבר הגדול הזה, ובשמחת כל לבב לקח את העט בידו ויכתוב את מגלת ספר כדברים האלה: "הנני נותן את בריתי שלום לאיש שלומי הדורש שלום ישראל – ובכל מאמצי כח אהי בעזרך אם אך אוכחה כי מלאך ה' צבאות אתה באמת, ובמלאכותיו אתה עושה מעשיך" –. פפוס לקח את המגלה הזאת מיד רבי עקיבא ויקד וישתחו לפניו ביראת הכבוד ויצא מאהל ביתו. רבי עקיבא היה בימים ההם זקן ומלא ימים הגיע כמעט לשני חיי משה איש האלהים, וכמוהו לא כהתה עינו ולא נס לחה, כמוהו התנוססה רוח עז בקרבו ולבו לב אריה אשר לא יחת מפני כל, וכמוהו אהב את עמו ישראל יתר הרבה מחיי רוחו ונפשו. לפי מסורה קדומה היה סיסרא שר צבא יבין הצור אשר ממנו חצב, ויעל אשת חבר הקיני מקבת בור נקר מנו, כי בעת אשר נס סיסרא מנוסת חרב מפני בני ישראל, הסתירה אותו יעל בסתר אהלה, ולא חשכה ממנו להתעלס אתה באהבים – ואחרי כן תקעה את יתד האהל ברקתו ותמיתהו. עד שנת הארבעים לימי היה החכם הזה רועה עדרי איש עשיר בירושלים, ובעת ההיא מתה עליו אשתו, ויאבה לקחת אשה חדשה לגדל את בניו העזובים. אך בת אדוניו – בת עדינה ובעלת נפש טהורה – אהבה את הרועה הזה אהבה עזה בגלל תמתו וישריו, והוא גם הוא אהבה אהבת נפש, והיא נשבעה להיות לו לאשה אם אך יקדיש שנותיו לתורה ולחכמת סופרים, והוא נדר נדר לה' לבלתי תת שנת לעיניו עד אשר יהי למוד ה' כאחד מתופשי התורה בישראל. ומני אז שקד הוא עם בנו על דלתות בית המדרש, ושניהם למדו ראשית למודי התורה מפי תלמידי חכמים ה' בבית המדרש ההוא. בעוני ובחסר כל הלך קדר כל הימים, הוא וכל בני ביתו, כי בת העשיר ההוא אשר נשבעה להיות לו לאשה, ואשר הקימה את שבועתה ותהי לו עזר כנגדו כדת משה וישראל – האשה ההיא נגרשה מבית אביה בחרות אפו בה על היותה לרועה עדריו לאשה, ויחרימנה מהסתפח בנחלתו לנצח ומתת לה אף לחם צר כל הימים. ויהי כאשר למד החכם הזה את ראשית למודי התורה, עזב את בית מדרשו וישא את רגליו וילך לעיר יבנה – עיר חכמים וסופרים בימים ההם, בה ישבו שבעים ואחד ראשי חכמי ישראל, ובה הישיבה הגדולה והנבחרת בכל הארץ. ואל עיר חכמה ההיא בא החכם הזה לשתות שם בצמא דברי אלהים חיים, ולהתאבק בעפר רגלי למודי ה' ותופשי התורה. עשרים וארבע שנים ישב בשבת תחכמוני ההיא ויהגה בתורת ה' יומם ולילה עד כי נחה עליו רוח חכמת אלהים ובינת נבוניו, וידיו רב לו בכל חדרי התורה ובכל סתרי מצפוניה מאין כמוהו בכל המון חכמי ישראל, רבן גמליאל הוקם בעצת כל החכמים לראש ומורה בעיר ברוקא, אחת מערי שבט דן. תלמידים רבים נהרו אליו מכל קצוי ארץ לשמוע רבי תורתו וחכמתו, ומקץ ימים לא כבירים עלה מספרם עשרים וארבעה אלף תלמידים גדולים חקקי לב. וזה היה שכר לעמלו אשר עמל עשרים וארבע שנים בתורה בטרם ידע עוד מה תהי אחרית כל העמל ההוא –. כל דבר הקשה בהליכות עולם, הגישו חכמי הדור אליו, כל ריב בדת ובדין וכל שאלה עמוקה בחכמה ודעת, הובאו לפניו, וכעונה באורים כן ענה לכל אחד את אשר שאל ממנו. ומיום ליום הלך שם כבודו הלך וגדול עד כי האמינו עליו כל גדולי החכמים אשר הוא היה ראוי לקבל את התורה מסיני כמשה עבד ה' ונאמן בכל ביתו. מסורה מסתרה היתה ביד אלופי יהודה כי האיש הקדוש הזה לא ימות כמות כל אדם, רק הוא צפוי אלי מות אכזרי ונורא מאד בידי עריץ וצורר היהודים. וזאת פתשגן המסורה ההיא: "כעלות משה לקבל התורה מיד ה', נפתחו לפניו השמים ושמי השמים, וירא מראות אלהים, ותמונת ה' הביט, והנה קול אל שדי מדבר אליו: "משה עבדי הנאמן! הא לך תורתי התמימה, חמדה גנוזה בבית אוצרי תשע מאות ושבעים וארבעה דורות בטרם בראתי שמים וארץ. התורה הזאת תהיה לאור עולם להאיר את החשכה המכסה את כל העמים עד הנה, ולהצליח את זרע אברהם אוהבי הצלחה נצחת ואשר עולמים, אך דע לך כי דברים עמוקים לאין תכלית הם דברי התורה הזאת הכתובה אש לבנה, ורק איש חכם אשר חכמת אלהים בקרבו יבוא עד תכונתם ויחשוף מצפוניהם; על כן אשלח בימים יצרו איש חכם ועקיבא בן יוסף שמו, והוא יגלה בתורה הזאת את מסתריה, את רזיה, ואת הסודות הנפלאים הספונים וטמונים בכל אותיותיה, ובכל קויה ונקודותיה" –. ויאמר משה אל ה': "אנא אל ראי! הראני נא את האיש הנעלה ההוא". ויענהו ה': "רד ממרומך והשפילה ראות – ". וירד משה ממרום חביון קדשו וירא והנה חכמים רבים יושבים במעגל, ובתוך יושב איש זקן ונשוא פנים ודורש הליכות התורה. משה הטה את אזנו ולבו ויקשב וישמע כי החכם הקדוש הזה יביע בקהל תלמידיו הרבים העוטרים אותו, את רוח ה' המתנוססת במצפוני אותיות התורה והמסתתרת בכל קויה ונקודותיה – כנשמת שדי במעטה הגויה –. ובכן שמע משה גם פרשת רזי התורה וסודותיה בטרם נתנה עוד לישראל. "הוא האיש! אמר ה' אל משה: הוא האיש אשר אמרתי לך". ויאמר משה אל ה': "אלהי הצבאות! איש קדוש כזה שוכן בהיכל קדשך, ומדוע לא תתן את התורה על ידו? –. ויענהו ה': "הס ילוד אשה! כן גזרה חכמתי –". ויוסף עוד משה דבר: "הראני נא את רב טובך אשר צפנת לבחירך זה"? –. ויענהו ה': "הבט מאחריך… אך מה לך, בן עמרם, כי תסג אחור ברעדה ונבהלת מראות"? –. "אהה שופט צדק! – צעק משה מנהמת לבו – איך לא אבהל מראות אחרי ראי כי עובדי גלולים מפשיטים את עור חסידך זה מעל בשרו! – אויה! זו תורה, וזה – שכרה!!". "הס ילוד אשה! – ענהו ה' מן הסערה – הס! עוד לא התנערה נפשך מעפרות תבל, ולכן עודך קצר עינים לראות תעלומות אל" –. ככל הדברים החתומים והסתומים האלה, היו מסורים ושגורים בפי חכמי ההוא, וגם רבי אלעזר הגדול נבא עליו כי ימות מות אכזרי מאד אשר לא נשמע עוד כמוהו. ובלעדי כל אלה היה רבי עקיבא נכבד ומרומם במאד מאד בעיני כל ישראל גם בגלל צדקת פזרונו ונדבות לבו, כי פזר את כל הונו ורכושו ליושבים לפני ה' בבית מדרשו, גם אסף נדבות כסף מכל עשירי ארץ ונדיבי עם בעד העניים והאביונים אשר בארץ יהודה, ולא הפלה בצדקתו בין בני עמו ובין עניי בני עם אחר, כי על כלם עברה רוחו הנדיבה תמיד. כל הימים צהלו פניו ועלץ לבו, לא חת מפני כל אסון, ובכל רעה אשר מצאתהו, השכיל למצוא את הטוב הצפון בתוכה –. נפשו קותה תמיד כי עיניו תראינה עוד בשוב ה' את שיבת ציון ויכונן בית מקדשו כבתחלה, בלב אמיץ הרביץ תורה ברבים, ובלי כל מורא ופחד הגיד לנציב הארץ את פשעו ולשרי המדינות את עונם. כל דבריו נחשבו בעיני כל ישראל כדברי אלהים חיים, ושמעון בן-כוכב ידע נאמנה כי אם יאמין בו גם האיש המכובד והמרומם הזה, אז יעזרו אחריו גם כל היהודים לפלגותיהם. ובעת ההיא יצא שם "בן-כוכב" כשם בארץ, וכלם האמינו כי נחה עליו רוח ה' ובשמן קדשו משחהו למשיח נגיד, ורק רבי עקיבא לבדו מאן עוד להאמין בו ולתמוך ידו, הוא עם תלמידיו הרבים והעצומים, עד אשר יתחקה על שרשי הליכות דרכו וידע אל-נכון כי נקבצו באו בו כל התכונות הרמות וכל הסגלות הקדושות אשר יאותו למשיח אלהי יעקב אשר בידו תושע יהודה תשועת עולמים –. רבי אלעזר המודעי הרים פעמיו לעיר קסריא, וקטורה בתו הלכה אתו גם היא. בהגיעם לקסריא, הובא הוא להיכל טורנוס רופוס, ובתו סגרה בחדר קטן לבדה. רופוס ישב על כסא כבודו, ובנהם ככפיר נהם על רבי אלעזר: "מדוע אתה מסית את עמך לקשור על הקיסר ועל כתרו קשר!! –". אך החכם ענהו בנחת לאמר: "האיש אשר רגל בי לפני כס כבודך, דבר שקרים הוא ומפיח חמס. חלילה לי מעשות כדבר הרע הזה! אני שלום, וכל ישעי וכל חפצי רק לזרוע זרע השלום על תלמי לבב היהודים". רופוס הבריק עליו עין זעם, וירעם בקול גאונו: "רק למראה עין תדבר שלום! – ואם יש בפיך נכונה מדוע לא תעצור ברוח בן אחותך, בן פריץ ושובב, אשר יחפוץ קרבות ויתעה את היהודים באמרו כי ה' משחהו למלך עליהם? –". "הן אמת – ענהו הזקן בשובה ונחת – הן אמת כי בני עמי מצפים לישועה, אך התשועה הזאת רחוקה היא, ורק באחרית הימים תגלה…. ועתה אתה אדונינו! הקל נא את עלך מעל עם אבד ואומלל כבני עמי, ואז חי ה' כי כל העם הזה והיה לך עבד נאמן בכל לב ובכל נפש ובכל מאד". "אנכי – ענה רופוס ברוח שוקטת – אנכי פי מלך אשמור, וכאשר יצוני הקיסר כן אעשה. ומה צדק הוד מלכותו במשפטו, באמרו אלי תמיד כי הדרור ביד היהודים הוא כמפץ וכלי משחית בידי נער חסר לב –". "אך היאבה אדוניך כי תדכא גם תרמוס את העם האבד הזה ותכהו מכות בלתי סרות עד כי ימצא מנוס לו בלתי אם בפרוץ פרץ? – אין זאת אדוני! הה, אין זאת! ונהפוך הוא כי הקיסר האדיר יודך עוד אם תרעה את צאנו במקל נעם ותנהלם על מי מנוחות – במו פיו יהללך אם תמלא את מקום כבוד מלכותו בצדק ובמישור בחסד וברחמים – הניחה נא לנו לעבוד את ה' אלהי אבותינו וללכת בתורתו, ואז ידמה ישראל כשה תמים…". "תורתכם – ענהו רופוס בקול מושל – תורתכם תורה אתכם לשנוא אותנו תכלית שנאהלהונותנו ולעשות לנו כל דבר בליעל – תורתכם תרהיב בנפשות עבדים שפלים ונבזים כמוכם גאוה נמרצה וגדל לבב, להאמין כי אתם עם סגלה מכל העמים, ורק למענכם נבראו השמים וכל צבאם והארץ וכל צאצאיה…". "סלח נא, הה צאזאר! – אמר החכם בענוה צדק – סלח נא, מי יתן והתבוננת בדברי תורתנו בלי משטמה ומבלי בוז למחזיקים בה, כי אז ראית כי שגית בראה, אז ידעת ובחנת כי תורתנו תורה אותנו לאהוב את כל בני האדם אהבת נפש, וגם בעלי דתות אחרות רעים ואחים הם לנו, כי אל אחד בראנו – אך לא זו העת להתוכח בדבר הזה! – אך זאת יודע לך כי ה' אלהי ישראל הוא מקור האהבה, החסד והרחמים, ותורתו תביע גם היא אך אהבה, אך חסד, אך רחמים לכל העמים, וזאת היא גם גאותנו כי יש לנו תורה כזאת, אשר תביע אהבה ותדבר שלום לכל העמים. הניחה נא לנו להתגאות בזאת! הניחה נא לנו להתהלל כי רק אנחנו גוי אחד בארץ אשר נעבוד רק את אל אחד! ומה תעשה גאוה כזו למושל ארץ? גוי אשר יתגאה כי הוא עובד אל אחד, אלהי האהבה והחסד והרחמים, ושומר את תורתו אשר תורת חסד ואהבה על לשונה, גוי שומר אמונים כזה יכבד גם את מלכו אשר המליכו מלך עולם, ויעבוד גם את מושליו אם אך ימשלו בו בלי שטף אף ואכזריות חמה על לא חמס בכפו" –. רופוס החשה רגע קטן ואחרי כן הרעים בקול גאונו על רבי אלעזר: "הטרם תדע כי המנצח יוכל עשות עם המנצח כטוב וכישר בעיניו? הלא המשפט הזה נודע הוא לכל גויי הארצות, ורק אתם נבזים וגאים, רק אתם תמאנו להכיר משפט כל הארץ הזה"! –. אך הגידה נא, הה צאזאר! האם לא יאות גם להמנצח להיות איש נלבב? – אתם תכנו את כל הגוים זולתכם בשם "פראים" בגלל אכזריות לבבם לבני הנכר, ורק אתם תתאמרו כי גוי חכם אתם, ואיה חכמתכם אם תדרכו תרמסו ברגליכם על עם עני ודל אשר כבשתם? האם תנסו את גבורת ימינכם לשפות בעפר מות את החלשים מכם וגדועי זרוע השמים כעפר גום וכחוץ לעוברים? – תחת שבט הפרסים, שבט מישור, היינו מאשרים, ונשבע לחם ונהיה טובים, ובכל יום נשאנו רנה ותפלה בבית מקדשנו בעד שלום מלכינו, מלכי חסד ההם. אך למן היום אשר שלטו הרומאים עלינו, לא ישמע בבני עמי רק זעקת שבר, ולא יראה רק עוני ולחץ, רק ומצוקה מרבה להכיל"!! –. "דם יהודי נתעב! – נתן עליו רופוס בקול זעמו – איך העזת פניך לדבר אתי קשות? אתי עתה לא יפלא עוד בעיני אם בני עמך מתפרצים כעת מפני אדוניהם, אחרי כי גם מורם ומאשרם ידבר גם באזניהם דברי בלע כאלה. הבה! אנכי אקח ממך ערבון לבל תוסיף עוד השבית את שלום הארץ. הנה בתך תעצר פה בארמוני על יד רופינא רעיתי עד אשר אדע איך יפל דבר" –. אז נבהל החכם והצדיק רבי אלעזר, ופניו כשלג הלבינו. זמן רב עמד דומם מבלתי יכולת דבר דבר, רק שפתיו נעות כמתפלל. אחרי כן פתח פיהו ויאמר: "מעת אשר צויתני לבוא אליך אמר לי לבי כי דבר בליעל יצוק בזה, אך רוח מבינתי מאנה האמין כי איש בינות ישליך עוד זפת וגפרית על התבערה אשר תלהטהו מסביב – ואף כי סמוך לבי ובטוח בבתי כי היא לא תתגאל בגלולי הזמה, וכי לא תשלח יד בנפשה בטרם תעשה לה דבר אשר לא כדת; בכל זאת אגיד לך מראש כי תסכן מאד בעצרך את בתי בארמונך, כי אז תהפוך בפועל כפיך את יונה תמה לכפיר אריות שואג לטרף! כי בהודע ליהודים כי גם על מחמדי פרי בטנם תפרוש ידיך, ואין מעצור לרוחך מלרמוס ברגל כל משא נפשם וכל יקר סגולותיהם, אז יגעשו ירעשו כשאון מים כבירים שוטפים המתפרצים ממסגרותיהם, וכהרי שרפה יפיצו נהרי נחלי שלהבת ולהבות אש יוקדת –. אם יש את נפשך להרגיע את יושבי הארץ, שלח נא אל אדונינו הקיסר כי ישלח אליך חיל חדשים אחרי כי קצר קצרה ידך להתיצב נגד המון בני ישראל באנשי חיל המעטים אשר ברגליך – אך מה תוכל עלמה רפת רוח וקצרת ידים כבתי להושיע לך ולהשקיע את האש הגדולה המתלקחת על כל סביבותיך…" רופוס חרד חרדה גדולה בשמעו את הדברים האלה מפי גבר חכם ונכבד כרבי אלעזר, ובכל מאמצי כחו התאמץ להרגיע את סערת לבבו, אך אש חשקו היוקדת בחבו לקטורה היפה בבנות מימים רבים, גברה על רוח בינתו, ויחרוץ משפטו לבלתי שלח את קטורה מארמונו למלא את תאות נפשו. ועל כן הרעים בקול עז לאמר: "זקן! לך מזה, ואנכי אנכי אשבית את הקושרים מן הארץ" –. אז התנפל הזקן לרגלי רופוס ארצה ויאמר: הה צאזאר! ראה נא הנה אנכי כורע ומשתחוה לפני הדום רגליך, הכבוד הזה לא נתתי עוד לילוד אשה, והנני בן מות בתתי את כבוד אלהים לבשר ודם, אך למען אחי ועמי אנכי עושה כזאת, ומה לי חיי? – הה צאזאר! השיבה נא לי את בתי יחידתי למען שלום הארץ ולמען שלומך ומצבך, למען – חייך! ובן אחותי יקחנה לו לאשה, כי אני הבטחתיו לתתה לו אם יכנע תחת הרומאים וישקיט כל ריב וכל מדון בארץ. אמנם אם יודע לו כי ארוסתו אהובת נפשו ומחמד עינו נסגרה בהרמוניך, כי אז תבער כאש חמתו, ובשלהבת קנאתו ישחית ויחבל וישים שמות בארץ…". אך רופוס לא נתנו לכלות את דבריו, ויאמר: "ברח לך, זקן! ובן אחותך יבא הנה, ואדע מה לעשות לו" –. ויקרוץ בעיניו אל רבי אלעזר כי יצא מהיכלו, והסריסים הבהילו אותו ויוציאוהו החוצה. בלב נשבר ונדכה יצא הזקן הקדוש הזה מאת פני רופוס, רסיסי דמעות נזלו מעיניו וירדו על זקנו, ואנחות רבות התפרצו מקירות לבבו, ויאמר: אויה נא לי! עיני ראו את הריסות ציון וירושלים ושרפת בית קדשנו, ועתה תראינה עיני גם שממות ביתר, והרעה הנוראה הנשקפת על שארית יהודה הנמצאה… והנה קול ממרום כקול רעם בגלגל קורא באזניו: "עיניך לא תראינה את הרעה הזאת, כי לפני הרעה תאסף אל אבותיך" –. כשמוע הזקן את קול אלהים זה, התעוררה רוח חדשה בקרבו, ובמנוחת לבב שב אל ביתו. את בתו היחידה הפקיד ביד ה', והוא התכסה בשק ויתפלש באפר, לא אכל גם לחם צר ולא שתה גם מים לחץ, לא נתן שנת לעיניו ולעפעפיו תנומה, ויתפלל אל ה' כי ישוב מחרון אפו ויחמול על עמו ונחלתו פליטת יהודה. בעת ההיא בא פפוס ביתה שמעון בן-כוכב ויתן לו את המכתב אשר שלח רבי עקיבא אליו, גם גלה את אזנו כי כל יושבי הארץ חפצים להתקומם כאיש אחד הרומאים מן הארץ, אך לא יערבו עוד את לבם לעשות כן ביד רמה בטרם יסכימו כל הסופרים והחכמים עמהם, וביניהם ימצאו עוד אנשים רבים אשר הם אוהבים את הרומאים ודורשים שלומם יודע שמות מרבית החכמים העומדים לשטנה בדרך הזה, כמו רבי אלעזר המודעי……" "מה ידעת או שמעת על אדות האיש הזה?" קרא שמעון בזעם אפו. "אנכי לא אדע מאומה אך שמעתי מפי אנשי אמת כי הוא…" מה שמעת? הגד"! צעק שמעון. "שמעתי כי הוא נתן את קטורה בתו ביד רופוס לערבון…." "שקר! שקר הדבר!" הוסיף שמעון לצעוק בקצף נורא. אנכי ארמסך כתולעת אם שקר בפיך" – ובחמה שפוכה רץ אל בית רבי אלעזר, ויקרא: "אי קטורה בתך? איה"? אך רבי אלעזר השיבו בנחת: "היא בהיכל הצאזאר לערובה בעד שלום הארץ". אז עלתה חמת שמעון עד להשחית, ויזעק בקול אדיר וחזק: "הידעת כי בן מות אתה בשברך שלום עם הרומאים! התחפוץ כי יגל כבוד ביתך ובתך, ושמך יהיה לחרפות ולדראון עולם"? –. ובטרם שמע עוד תשובת רבי אלעזר, מהר ויצא החוצה, כי לבו נמלא משטמה על כל גדותיו, ומחשבות ותחבולות רבות מתרוצצות בקרבו כברקים, איככה ובמה יציל את ידידות נפשו מיד רופוס לבל יעשה אתה נבלה או כלה, ובלי שים לב אל אחרית דבר, הרים פעמיו וילך לעיר קסריא. בהגיע שמעון להיכל רופוס, צוהו שומר הפתח להתפשט את כלי נשקו אשר עליו, כי לא יראה פני הצאזאר בכלי קרב. אחרי אשר פשט שמעון את אזנו, הובא רופוס על ידי אנשי חיל. "מה חפצך בביתי?" הרעים עליו רופוס בקול גאונו. "כי תתן אל ידי את קטורה בת אחי אמי ואשיבנה לבית אביה". "היש לך בה משפט הגאולה יותר מאביה?" שאלהו רופוס בזעם. "אביה איש זקן ואין אונים אשר בבכי ובתחנונים יבקש עזר מצר תחת עשות בחיל ובזרוע רמה" – כה דבר שמעון בלב אמיץ, ורוח בינתו שב אליו ויבן כי רופוס לקח בחזקה את קטורה אליו. רופוס שלח בו את חצי עיניו, וידבר בגאוה ובוז: "כבר שמעתי עליך כי גבור מלחמה אתה, ובתעצומות עוזך תעשה נפלאות, עד כי תתאמר בגדל לבב היות שמשון הגבור בדור הזה – הבה! הראני נא במה כחך גדול לקחת את קטורה מידי?" "אנכי עומד הכן להלחם אתך או עם מבחר ראשי גבוריך"! "האתי תחפוץ להלחם!" – נתן עליו רופוס בקול בוז וקלסה, אך גם ביראה מסתרה בהתבוננו כי דברי שמעון ועז רוחו העירו רוח שמחה בלבות רומאים רבים שרי אויביו ושונאי נפשו –. "נער חסר לב! – הוסיף רופוס דבר בלעג וקלס גם בשצף קצף – איכה תרהיב בנפשך עזות נמרצה כזאת? הילחם עבד צעיר ונבזה עם אדוניו רב ושליט? כבוד גדול כזה לא ינתן לך! אך באותי לראות את גבורתך ובכחך הגדול, תלחם עם פריץ חיות –. הלא משבט יהודה אתה אשר נדמה לגור אריה, ואשר גם על דגלו התנוססה תמונת אריה, ואתה – כאשר שמעתי – נולדת בעת אשר הגיע השמש למזל אריה, וממזל אריה הגיע למזל בתולה, ובגלל זאת לחם אתה את האריה בעבור הבתולה! לחם את האריה, כי גם שמשון גבור עמך שסע כפיר אריות כשסע הגדי". אחרי דברו קרץ בעיניו, וכרגע הובאו נחשתים כבדי המשקל לאסור בם את שמעון איש חרמו, אך שמעון מהר ויחזק בנחשתים ההם וינתקם בזעם כהנתק פתיל הנעורת בהריחו אש, ויאמר: "עם האריה אלחם, אך להאסר – לא אניח לאיש החפץ חיים כל עוד רוח חיים בי"! ברגע ההוא סבו אנשי מלחמה חמושים את שמעון ויביאוהו אל המקום הנורא אשר שם נלחמים אנשים עם חיתו יער לעיני רואים. ופפוס התהלך בשוקים וברחובות קריה ויקרא לכל יושביה להקבץ אל בית המשחק הגדול לראות בהאבק שמעון בן כוכב עם כפיר אריות. ומכל עברים נהרו המונים המונים בשמחות וגיל אל בית המשחק ההוא להתענג במראה המלחמה אשר ילחם גבור יהודה עם ארי נורא. רופוס ישב בתא 40 הסגנים מול פתח השער אשר ממנו יוצאות החיות הטורפות בהתאבקן עם אנשים. ועל גפי מרומי הבית ישבו כל השרים והחורים וכל רבי נציב הקיסר, גם כהני יופיטער ומארס ושופטי העם, וממעל להם אנשי המלחמה חגורים בכלי נשקם, וגבוהים עליהם כל יושבי העיר הבאים להשתעשע במחזה המלחמה ההיא. מרחוק יראה כלוב ברזל, ומבעד הסבכה נשקף ארי איום מזנק מפנה לפנה, פוער פיהו, ילטוש עיניו, ינהם, יגעש ירעש בזעף אף ושואף בתאות רצח להתנפל על טרפו. אך יותר ממנו שאפו הרומאים להתענג על המראה הנורא הזה אשר ינעם להם תמיד. ויותר גם מהם יחכו היהודים הנאספים שם לראות אצבע אלהים ואות ומופת במלחמה ההיא איך תעז יד בן-כוכב על האריה, והאריה יכנע תחת רגליו כיאות למשיח אלהי יעקב. דממת-מות שוררת סביב סביב, אין מרים יד ואין מניע רגל, ועיני כלם נטויות בכליון נפש על המעגל מקום המלחמה. פתאום הורה רופוס באצבעו, ושרי הטבחים החישו מעשיהם ויביאו את שמעון בן-כוכב ויציגוהו בתוך המעגל להתיצב הכן למלחמה, והוא ערום ויחף ובידו אין מאומה. הדממה שבה לאיתנה, וכל הקהל הרב מצפים בגילה ורעדה ולבם יפחד וירחב בקרבם. והנה רופוס הורה באצבעו שנית, וכרגע נפתח הכלוב ואריה משחית התפרץ בנהם נורא ויתנפל על שמעון – כל הרומאים הריעו תרועה גדולה וימחאו כף ויאמינו כי האריה יכלה את איש מלחמתו כרגע, אך לא כאשר דמו כן היתה! שמעון התיצב קוממיות מול האריה ויור בו חצי עיניו בלי כל פחד ומגור, והאריה נבהל ונחפז ויתר ממקומו – כעשרה צעדים נסג המשחית הזה אחורנית, וינהם רגעים מעטים ויחלוף רוח ויגבר חיל ויקפוץ שנית בשאגה נוראה על שמעון, ויסב מפניו גם הפעם בראותו כי הוא נצב כסלע כבד בלב ים, ובמנוחת לבב יראהו עין בעין. כחמשה צעדים משמעון כרע רבץ האריה, ומעבי חזהו יהגה, יהום וירעם פחדים, ובעינים קדחי אש רצח יביט על פני איש מלחמתו העומד שקט ושאנן ולא יגרע ממנו עיניו. דומיה איומה בכל בית המשחק, וגם האריה נדמה כרגע… אך בפתע פתאום התמלטה שאגה גדולה ונוראה מפי האריה, חזיזי זעם מבבות עיניו ירוצצו, ולהב אש אכלה מפתחי פיהו יצא, מנחיריו התאבכו גאות עשן, ומשעטת פרסות עזו רגזה ותחל הארץ, וכברק שמים ובקול רעם אדיר התנשא וידלג ויקפץ ויחזק בפרסותיו את שמעון… הרומאים הריעו תרועת השמחה כי נאסף כוכב יעקב, והיהודים הרימו קול יללה…. אך פתאם לפתע נדמו גם אלה וגם אלה… כי שמעון אשר עמד עד כה כהר איתן וכסלע מצוק, מהר ויסב אחור, וכחץ מקשת עף ויעל וישב על עבי גב האריה, ובעזוז ידו מחץ ראשו וערפו ולא השיב ידו עד כי הממו בתגרת מהלומות אגרופיו. האריה התקצף וינער ויטלטל את שערות צוארו, ויז קצף מהול בדם מכפל רסנו, וינס בכל מאמצי כחו להפיל את רוכבו אחור, וינהם כנהמת ים, וישאג שאגה איומה כרעם מתהולל עד כי נעו אמות ספי בית המשחק ועמודיו התפלצו. אך בראותו כי אזלת ידו ונשתה גבורתו, ועוד מעט ותשבר מפרקתו מהלמות ידי רוכבו העזוז והגבור העריץ, הכניע את זדונו ואת אכזריות חמת רוחו, וירגע וידום, ויט שכמו לשאת ולסבול את רוכבו בדומיה, ויהי כסוס מקשיב אשר רוכבו יטהו לכל אשר יחפוץ. אז עלץ לב היהודים, וישמחו שמחה בלי-מצרים, ויתלחשו איש אל רעהו, ויאמרו: "אכן נודע הדבר – החמור נהפך לאריה… אברהם רכב על חמור לבוא אל הר המוריה, אך מלך המשיח ירכב על אריה ויבא בשערי ירושלים, וכשמשון יושיע את ישראל מיד שסיהם ובוזזיהם" –. אך פתאם עף חץ שנון על ראש בן-כוכב, ובהמולת מות סב החץ הצדה ויתקע בעץ ארז השתול בירכתי בית המשחק. מעברים, ותהי מהומה ומבוכה בכל ההמון הרב ההוא, ותתגעש ותבקע הארץ לקולות רבים ושונים, ותהי לחרדת אלהים, ובתוך הסער הגדול והשאון והתמהון ההוא, מהר רוכב האריה וירכב ויחץ את ההמון הגדול ובין רבבות אדם סלל לו מסלה, ויגיע עד שער הבית ויסע בחזק יד את הבריח עם המשקוף וימלט אל נפשו, והאריה נשאהו במרוצה נמהרה, העלהו הרים, ויורידהו בקעות עד כי נעלם מעיני הרואים. ורופוס צעק בקול רם ובקצף גדול: "רדפו אחרי המורד הזה ותפשוהו!!" אך הוא כבר נס ויעלם וגם עקבותיו לא נודעו. אז חרץ רופוס משפט גם גזר אמר כי בן-כוכב קוסם הוא ומכשף ועם שאול עשה חזה, ורק בקסמים אשר בידו הוא עושה את כל מעשיו הגדולים. וכהני יופיטער מלאו את דבריו גם שמו עוד עליהם נוספות, ויענו בקול גדול ויאמרו: "כל היהודים קוסמים הם ומכשפים!". ורופוס החליט מהם ויצעק: "יגרשו כל המכשפים הארורים האלה מעיר קסריא!!" – וברגע ההוא נגרשו כל היהודים האומללים במכות אכזריות ובקללות נמרצות וחרפות וגדופים מעיר קסריא, וכל זהבם וכספם הונם ורכושם שסו להם הרומאים. סר וזעף, נכלם ונעצב שב רופוס אל היכלו, ויתהלך דומם תפוש במזמות לבבו, ופתאום התיצב על יד החלון ויאמר בחרי אף: "העורב נמלט מפח – אך היונה עודנה בפח אשר יקושתי לה, גם לא תמלט ממנו" –. וילך ויבא אל חדר קטורה, ויגש אליה בנחת בלשון רכה: "עלמה עדינה! שמעי נא אלי וייטב לך! הטי נא לבך לאהבתי העזה היוקדת בחבי אליך, ואת כל הון ביתי אתן לך באהבה". ובדברו התנוצצו עיניו כשביבי שלהבת, ופניו האדמים תמיד מיין, התאדמו עוד ביתר עז. "צאזאר!" השיבה קטורה אמריה לו "צאזאר! לא ידעתי מה זה תחפוץ ומה תבקש ממני" –. "אהבה!" אמר רופוס "אהבה אני מבקש מידך, ואת עשי נא חשק לבבי….." "בקש אהבה מאשת נעוריך גברת הנשים, ומה לך לבקש אהבה מאת עבריה עניה?" –. "לא עניה את, יפתי!" – אמר רופוס, ובאישון בת עינו התלקחו רשפי החשק – "לא עניה את! כי היופי יקר הוא מכל עושר, ואת הלא היפה את בבנות היופי, ועשירה כמוך אין בכל הארץ! יפה את מווענוס), ברה מיונה) וחמודה ממנרפא), הה! ולו תשמעני, כי אז אנטלך אנשאך ואשימך גברת על כל שכיות חמדתי, רבתי בהיכלי ושרתי על משכיות לבבי" "מה לי וליפי אליליך? – ענתה קטורה – אנכי לא אדע רק אל אחד, אל מושיע לכל ישרי לב והולכי תום! ומה לי ולכל חמודותיך? מאפס ותהו נחשבו לי! – ה' לי, ומה לי עוד?" –. "תשובת אפע כזאת תשיבי לי תמיד – דבר רופוס בגאות – ואנכי נלאיתי עוד נשוא תשובות און כאלה! ועתה דעי לך הה סורבה כי מעתה אודיעך את ידי כי עזה וזרועי כי קשתה!" –. "עצם ידך וזרעך הנטויה הבל נדף הם מול זרוע אלהי! – השיבה לו קטורה – ואם ה' לי ממי אירא?" –. "מי יתן וידעתי במה כח אלהיך גדול? – שאל רופוס – ואם כביר כח הוא, מדוע לא יוכל הציל את היהודים עמו מיד הרומאים עם עברתו אשר יכעיסוהו על פניו תמיד?" –. "התאמין כי ידכם רמה? התדמה כי בכחכם גברתם עלינו? לא, לא! ה' אלהינו מכרנו בידכם על כי חטאנו לו, והוא רק הוא הרכיב אתכם לראשנו, כי פיהו מרינו" –. "עוד מעט – הרעים עליה רופוס בקול זעמו – עוד מעט ואראך לדעת כי קצר קצרה יד אלהיך מפדות, ואין בו כח להציל אותך מידי!!" –. ורוח ה' לבשה את קטורה, עיניה הזהירו כזהר כוכבי רקיע, פניה נהרו כפני מלאך אלהים, ובהוד קול עז ענתה ואמרה: "הה צאזאר! דע לך כי אהבתי לאלהי ולעמי, עזה גם ממות, והיא תנהגני על מות – ומה זה אירא מפני תנופת חרבך? זרוע בשר לא תכלה בלתי אם את בשר איש אך על נפשו לא תשלוט שלטת!" –. "אולי נתת את דודיך לאחר – שאל רופוס – ועל כן געלה נפשך בי" –. לדבר הזה התאדמו פני קטורה, ותאמר: "לא אכחד כי כנים דבריך, וגם בגלל זאת לא אבה ולא אשמע לך – הוי צאזאר! השע נא ממני – השכחת את גבורת בנות ישראל בנוח עליהן הרוח? זכור נא את אשר עוללה יעל אשת חבר לסיסרא שר צבא יבין, ואת אשר עשתה יהודית להולופרנוס, זכר נא אלה וחרדה לרגעים!!"….. נחתו כחצים שנונים עם גחלי רתמים בחדרי לבב רופוס, ואימות מות נפלו עליו, כי איש כשדי נבא לו לפני ימים רבים כי באחריתו ירצח בערמה ביד אשה – וכאשר התאמץ כל הימים להלעיב בנבואה הזאת ולהכזיבה, כן הוסיף להאמין בה ולירוא מפניה תמיד, כי כמוהו ככל הרומאים האמין בתרפים ומשאות שוא ומדוחים, וככל עריצי אדם וקשי לב, היה גם הוא ירא נמוג לב וחרד מפני עלה נדף –. בעין להטת רצח השקיף על פני קטורה, וילך לו ויסגור את הדלת אחריו ברעם ורעש. ומני אז נתן את קטורה לרופינא אשתו לשפחה, ורופינא אשר ידעה כי בעל נעוריה עוגב על קטורה ונפשו חשקה בה, העירה עליה רוח קנאה קשה כשאול, ותתעמר בה ותענה בכל עבודה קשה. ורופוס האמין כי על ידי הלחץ והבוז תכניע קטורה את לבבה לאהבה אותו ולהיות גברת ביתו וגברת גבירתה הרומסת עליה ברגל גאוה ורדה בה בפרך, ואז – כאשר תכנע קטורה תחתיו – אז יקח את נקמתו ממנה בחרפה ובוז. אך היא הטתה שכמה ותשא כל גדופה וקלסה וכל עבודת פרך כשפחה מקנת כסף, כי קותה כל הימים כי לא ימשכו ימי עניה ומרודיה וה' ישיב את שבות עמו ויפקד גם אותה בישועתו אשר ישלח מקדש ביד שמעון בן-כוכב משיחו ודודה האוהב אותה אהבת עולם. בימים ההם עבר אחד קדוש בארץ, ויתהלך מכפר לכפר ומעיר לעיר. האיש הזה בעל שער הוא, ואזור עור במתניו, פניו פני להבים ומראהו נורא מאד. האיש הזה אליה הנביא הוא. הוא בשר לשארית ישראל כי בעוד ימים מעטים בוא יבוא משיח אלהי יעקב, כדבר ה' אשר דבר ביד מלאכי, חותם הנביאים, לאמר: "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם". והנביא הזה קנא קנאת ה' צבאות בקול אדיר וחזק כרוח סערה מפרק הרים ומשבר סלעים, כקול רעש הארץ וכלפידי אש להבות ביום זעם, גם בקול דממה דקה כנעים קול מנים ועוגב. הוא בשר לענוים, חבש לנשברי לב. לכל חכמי ישראל השיב על שאלותיהם בהליכות עולם, וכל פשר דבר בדת ודין הודיע במועצות ודעת. גם עשה אותות ומופתים גדולים קהל עדת ישראל, וכלם האמינו בו אמונה אמן, כי הכירו אותו לאיש קדוש, ודבר ה' בפיו אמת וצדק. ובימים ההם הכבידו הרומאים את עולם על היהודים ביתר עז, וילחצום באכזריות רצח יתר הרבה מבתחלה, וירעצום וירוצצום בשטף אף ובחמת רשע עד כי קצרה נפשם למות. ובגלל אלה חגרו היהודים חמות, גם חגרו את כלי נשקם, וכאיש אחד יצאו חוצץ כלם לצור על העיר הבצורה קסריא מכון שבת רופוס אשר ממנו תוצאות כל מצוקותיהם, להלחם על קרית עז זאת ולהבקיע אותה אליהם ולהמליך מלך בתוכה את בן-כוכב. גם נשים וילדים לבשו רוח גבורה ויצאו בעקבות גבורי החיל כגלי ים סוער התגעשו כל אנשי המלחמה סביבות קסריא, כרעמים אדירים הריעו עליה סביב, עד כי רגזה ותרעש הארץ ומוסדי הרים נמוטו, ואף כי לא למדו להם רוח גבורתם, עזוז שנאתם להרומאים, וקנאתם העזה לה' אלהי אבותיהם, לתורתם הקדושה ולארץ מולדתם, ויעמדו כחומה נשגבה על חומות קסריא, וישליכו את נפשם מנגד לתגר מלחמה עם גבורים עריצים אשר נתנו חתיתם תחת כל השמים. ושמעון בן-כוכב רוכב על האריה הנורא בקרב מחנה ישראל ודמיונו כאל גבור בהלחמו ביום קרב, ודבריו כטל מאת ה' להחיות כל לב ונפש. ברוח גבורה ירה חץ לתוך העיר ועליו מצמדה מגלה קטנה כתוב עליה בכתב ולשון יונית, כדברים האלה: "הנה זה העם אשר מאסתם בו, עתה רבו צבאיכם וצאו להלחם בו"! –. ואלפים בחורים מחיל היהודים קצצו בידיהם את בהונות ידם לעיני הרומאים אשר על החומה להראותם את אמץ לבם ואהבתם העזה לארץ מולדתם, יומם ולילה שפכו סוללות סביבות העיר הנצורה, הקימו עליה מצרות, בנו צריחים ובחונים, חנו כדור עליה, וכל חצי אשר ירו מעל החומה עליהם, התמוללו ברדתם אל היהודים, וישובו ושמעון השתער ויגיח מהמארב ויעל בתחלה על הסוללה ויט בכידונו, וכרגע עלו אחריו כל אנשי המלחמה בקול פחדים ובקול רעש גדול אדיר וחזק וימטיר ים) חצים ומות, אבני אש ואבני קלע אל תוך העיר, ויהרגו בה הרג רב, וישימו בה שמות. ורופוס חרד חרדה גדולה בראותו כי אזלת ידו ונשתה גבורתו להלחם במתי מעט עם העם הרב והעצום ההוא, ונציב סוריא קצר יד גם הוא לשלוח לו חיל עוזר, יען כי גם באנטיוכיא קשרו היהודים קשר ובמלחמה נוראה הם נלחמים בו. גם בעיר צפורי – בירת ארץ הגליל – גם שם הרגו היהודים את כל הרומאים אשר בתוכה. וגם באלכסנדריא התקוממו היהודים בחרב נוקמת להנקם בהרומאים מציקיהם ונוגשיהם. ואף גם זאת כי היהודים סגרו את מבואות הים אשר לקסריא, ולא הניחו להביא לחם וצדה לתוכה; כי על כל אלה נמס לבב רופוס, ויהי איש אבד עצה וגבורה למלחמה, ולא נשארה לפניו דרך אחרת, בלתי אם להתנפל במתי מספר אנשי חילו על היהודים הרבים, ולנפול עמהם בחרב עם עברתו על מרומי שדי קטל, או להסגר בתוך העיר ולמות שם ברעב הוא עם האנשים אשר ברגליו, קותה נפשו למצוא חסד ורחמים בעיני היהודים גוי ממשך ומורט בתגרת ידו, ונגש ונענה בזדון לבבו עד כה, ואף גם זאת כי לבשת גם לכלמה הוא להרומאים להכנע תחת רגלי עם בזוי בעיניהם אשר כבשו בחרבם הקשה, תחת אשר הסכן הסכינו לדרוך ברגל גאוה גם על במתי עמים אדירים –. והנה בהיותו שקוע ביון מצולה באין מעמד כזה, התרוצץ פתאם רעיון חדש בקרבו, ובחזיז שמים האיר את חשכת ליל מבוכתו, וימהר ויקרא אליו את קטורה, ויאמר אליה: "עיניך הרואות את אשר עוללה בת עמך לי – אך מה זה יצהלו כה למה זה יתמלטו שביבי השמחה מאישון בת עינך? אל תשמחי איבתי לי! ואל יתהללו החוגרים כמפתחים! – ועתה דעי לך כי בידך עתותי כל בני עמך וחייהם: פתי נא את אוהבך ההולל והשולל כי יעלה מעלינו, ואנכי אמלא כל אשר תשאל נפשך וכל משאלות היהודים" –. "הטרם תדע, הה צאזאר! כי כל משאלות לבנו הלא הן לפרק עולך מעל צוארינו, ולעבוד את ה' אלהינו במקדשו כבימי קדם, ורגל רומאי לא תדרוך עוד בגבול ארצנו הקדושה" –. "רב לך הצמד דברי בלע! – הרעים עליה רופוס בקול פחדים – פתי את דודך הפריץ והמשוגע כי יעלה מעלינו כרגע, ואם אין…" "ואם אין – אמרה קטורה ברוח רגש כנביאה – ואם אין תפול העיר והמצודה בידו, וכל אנשי חילך יפלו…" "הוי מגערת! – צעק רופוס בחמה שפוכה, וירקע ברגליו, וישאג וינהם כאריה ביער עת יירה חץ מות בעבי חזהו – "מהרו – הוסיף להרעים בגערתו – מהרו והעלו את העבריה הארורה הזאת על במת המטבח אשר על החומה!!" –. הדבר יצא מפיו ואלפי ידים ממהרות להשחית תפשו את קטורה ויעלוה על במת הבנויה על החומה הנשקפת על מחנה היהודים, ורופוס ירה חץ מעל החומה מחנה ישראל, ועל החץ מדבק מכתב קטן בלשון רומית, לאמר: "אם לא יעלה ראש המורדים מעל העיר, תנתח קטורה רעיתו לנתחים באכזריות נוראות על במת מטבח הזאת" –. פני שמעון הלבינו כפני מת בקראו את דברי המכתב הזה, וישא מרום עיניו וירא והנה קטורה נצבת על מעקה הבמה בפנים צהלים כפני כלה כצאתה מחפתה, ובעינים מפיקות אהבה וחן היא מבטת על פני שמעון ידיד נפשה. עוד לא מצא שמעון את ידיו ואת רגליו להתמלט מאימת צלמות אשר אחזתהו, והנה קול קטורה כקול מלאך ה' צבאות קורא אליו, לאמר: "מותי יפלס נתיב אל העיר והמצודה הזאת – הנה אנכי מתה בשמחת לבב בעד עמי וארצי, כי יראתי פן תנחם מהלחם עוד אם אנתן אליך במחיר השלום – על כן הנני מתה – ואתה ראה חיים! חיה, חיי רוחי! חיה למען החיות רוח בני עמנו ולחיות חומות ירושלים והמקדש מעפרות הריסותן – רעה צאנך, צאן קדשים! בשבט מישור, בצדק, בחסד וברחמים! – וכל העמים ינהרו אל הר בית ה' ואל מקדש אלהי יעקב, ילכו בארחותיו, ארחות חיים, יתמכו אשרם במעגלותיו, מעגלי צדק, ויטו כלם שכם אחד לעבדו בלב שלם ולתת פאר וכבוד למלכו ומשיחו אשר נסך ואשר משח על ציון הר קדשו. שמעון! משיח ה'! נחם נא את אבי הזקן – בידך ה' אפקיד רוחי!" –. כה דברה קטורה ותתנפל מראש הבמה והחומה ארצה, ובטרם הגיעה עוד לרגלי החומה, פוץ התפוצצו עצמותיה ותמת כרגע. שמעון לא האמין למשמע אזניו ולמראה עיניו, ויהי כאיש מושמם וכגבר הלמו רעם, אך אחרי כי נוכח ויודע לו אל-נכון כי מתה ידידות לבו ומחמל נפשו, נשבר לבו בקרבו, ונפשו שחה לארץ, ומרגע לרגע התלקחה חמה נוראה בחבו, אש לא נפח נשקה בכליותיו, וירם ימינו ושמאלו וישבע בחי העולמים לבלתי תת שנת לעיניו ומרגוע לנפשו עד אשר ינקום נקמת דמי קטורה מיד הרומאים צוררי היהודים ומיד רופוס ראש מציקיהם. וכרגע תקע בשופר גדול לאות רעש מלחמה, ואחריו תקעו כל שרי חיליו בשופרות ויריעו תרועה גדולה, ובטרם מצאו עוד הרומאים את ידיהם, הרעישו היהודים את החומה כרעש ימים סוערים ביום סופה וסערה, וכלם כאחד דלגו שור ויעלו על החומה. שם התלהטה מלחמה נוראה במאד מאד, הרומאים התאוששו ויעוררו גבורתם וילחמו כגבורים משכילים בעד חייהם ובעד כבודם, והיהודים התאזרו עז ותעצומות וילחמו בעד תורתם ובעד ארץ מולדתם. חצים כברקים עופפו מכל עברים, ואבני קלע כאבני רעם התגלגלו מאפסים, חרבות שלופות כאש פלדות התעופפו סביב סביב, כידונים וחניתות שנונות כרעש הרי געש רעשו בכל פנה, וקם שאון ותמהון, ויהי קולות וברקים ולפידים, רעם ורעש סופות וסערות, ותגעש ותרעש הארץ, מוסדי שמים רופפו, ותהי לחרדת אלהים, חללים לאלפים מתגוללים מראשי החומות ארצה מתבוססים בדם, ונהרי נחלי דמים מתפרצים משתי המחנות ויורדים מתועפות המגדלים לתוך העיר. כן נלחמו הגבורים הנוראים ההם מהבקר עד הצהרים, ולא נודע עוד יד מי רוממה, עד כי לאחרונה נשתה גבורת הרומאים מפני תגרת גבורי ישראל הלוחמים בשנאה עזה ממות ובחמה קשה משאול. שמעון בן-כוכב נדמה אז כמלאך משחית אשר שלח בעברת אל זועם ביום הנגף לנגוף רבבות עם, וחרבו הגדולה והחזקה כלהט חרב אל נוקם מלאה דם אכלה בשר אבירים ורותה דמי גבורים. גם על כל שרי צבאות היהודים צלחה אז רוח גבורה נפלאה, כי אצל שמעון מרוחו עליהם, ויעשו גם הם גבורות נפלאות כמוהו, עד כי סלו את כל אבירי חיל רומא ויזו לארץ נצחם. אפס כי בכל זאת לא נסו הרומאים מנוסת חרב, ויוסיפו להלחם עד כי פנה היום וינטו צללי ערב, ואז כשלוח השמש את חצו האחרון אל העיר קסריא המלאה חללי חרב וזבת דמי אדם רב, אז נסוגו פליטי גבורי הרומאים אחור במכות חדרי בטן ובבושת פנים וישובו ויסגרו בתוך המצודה אשר בעיר ההפוכה ההיא. ושמעון אשר בגבורת ישע ימינו לכד את עיר גבורים קסריא ויורד עז מבטחה, לא מצא עוד מרגוע לנפשו בטרם הביא צור חרבו בלב רופוס אשר סבב בנפש קטורה. ואף כי ידע נאמנה כי סוף סוף לא ימלט גם הנמר הזה מפח יקוש, בכל זאת לא נח ולא שקט ונפשו ירעה לו תת מנוח להעריץ הזה אף אחד, וברוח משחית חשב להשחית גם את המצודה אשר ישגב בה רופוס, להבקיע אותה אליו ולתפוש את איש חרמו בכף, חי או מת. אפס כי פתאום נגלה אליו אליה הנביא, ויאמר: "משיח ה'! אתה הראית את גדלך ואת ידך החזקה במלחמת תנופה, אך העם אשר ברגליך עיפים הם ויגעים מאד, ואם תדפקם גם בלילה לא יעצרו כח להאבל חל וחומות המצודה הבצורה הזאת אשר גם במעט גבוריה תוכל להשגב, ואנשי חילה המעטים ימצאו די אונים להפיל חללים רבים בקרב מחניך, ולמה תמגר אלפי ישראל אל הרג חנם. כי אעצך נשיא אלהים! ינפשו נא אנשי חילך עד חצי הלילה ויחליפו כח, ואנכי אהי בעזרך להביא אותך וכל אנשי צבאך בראש האשמורה האחרונה אל תוך המצודה בלי כל שאון ובלי רעש מלחמה, כי בראש האשמורה האחרונה תעמיד את מבחר גבוריך על יד יער הארזים אשר אצל פנת העיר בירכתי צפון, ושם מתחת לארץ מערה מסתרה אשר עשה הורדוס הגדול בחכמתו וגבורתו ודרך המערה ההיא אנהגך אביאך, אותך ואת גבוריך, אל תוך המצודה – שמע נא בקולי כי בשם ה' אלהי הצבאות אני דבר אליך!". שמעון שמע בקול דברו, אך זה האיש אשר התחפש לאליהו הנביא, היה פפוס הכותי צורר היהודים גם שונא הרומאים, אשר חמס מזמות ועולל עלילות ברשע להשחית את הרומאים ביד היהודים, ולהשמיד אחרי כן את היהודים ביד הרומאים –. נשא פפוס את רגליו ויבוא עד שערי המצודה ויקרא אל השער לאמר: "פתח לי השער, כי דבר נחוץ לי אל רופוס". והשער מהר ויגד זאת לשר הצבא, ויצו לפתוח לו, והוא שכל את לשונו ויאמר כי במלאכות נציב סוריא שלוח הוא אל רופוס להגיד לו כי יהיה סגור במצודה עוד ימים אחדים, ואז יבוא הוא עם חילו הגדול לעזור לו. אך בכל זאת לא הניח רופוס את הכותי לבוא אליו, כי חרה אפו בו על העצה אשר יעצהו לקחת אליו את קטורה אשר בגלל זאת באה עליו הרעה הגדולה מידי שמעון. ולכן הובא הכותי אל מקום משכן אנשי המלחמה, והוא הצהיל פניו אליהם, וידבר על לבם דברים טובים, דברים נחומים. "אך בכל זאת – אמר פפוס אליהם – אל תתנו שנה לעיניכם בלילה הזה, פן יתנפל עליכם מלך היהודים, ופה במצודה לא ימצאו אוזות אשר יעירו אתכם משנתכם להתקומם על אנשי מלחמותיכם כאשר העירו לפנים את אבותיכם בעת אשר התנפלו עליהם גוים פראים בפתע פתאם בהיותם סגורים בהארמון אשר ברומא" –. "מה לנו ולתשועת האוזות? – ענהו קאיוס פקיד אנשי החיל בעת ההיא – הלא זרוענו תושיענו וימיננו תורנו נוראות! – אין חפץ לנו באוזות, גם בקסמים ונחשים כאשר יעשו היהודים לפי דברת כהנינו. ובאמת כל היהודים הם קוסמים, מעוננים ומכשפים, כי בלעדי אלה לא עצר בן-כזב כח לרד לפניו ארי נורא גם לתפוש ביום אחד את העיר הגדולה והבצורה הזאת. ואף אמנם כי הרומאים הראו רבות פעמים גבורות כאלה, אך איככה יוכל עשות כמוהם איש אשר לא מבני רומא הוא, ומה גם איש יהודי, בלי נחש וקסם?" "רק בגלל כי נחש ביעקב וקסם בישראל, רק בגלל זאת לא תתנו שנת לעיניכם – אמר הכותי אליו – כי כן גורל גבורי הרומאים להכנע תמיד תחת רגלי המנחשים והקוסמים מצותם –. הערמאן הגרמאני לחם בקסמים אשר בידיו עם פארוס שר צבאותיכם ויוכל לו, כי בלי קסם לא היתה לאל ידו להתגבר על שר הצבא הזה ועל כל חילו הרב והעצום ביער טייטומבורג; גם הדאציער היו קוסמים ובקסמיהם הכניעו את גאון דאמיציאנוס קיסרכם ביום קרב, כי בלעדי זאת היו קצרי יד וחדלי כח להכביד אכפם על גבור משכיל כזה עד אשר לא מצא מפלט לו בלתי אם קנות את השלום מידיהם במחיר המס אשר הטילו הם עליו לתת להם מדי שנה בשנה" –. "אתה לועג תמיד להרומאים – אמר קאיוס אליו – והנך מלעיב בגבורינו גם כי עיניך הרואות גבורותינו הנפלאות כל הימים. ועתה ברח מזה, כי איש מרמה אתה!" – ובדברו לקח את המפתח לפתוח לו השער ולהוציאו החוצה, אך פפוס מלא שחוק פיהו בראותו כי דברי מהתלותיו העירו חמת קאיוס, ויאמר: "עתה אאמין כי רק אותך יוליכו היהודים שולל ברוב כשפיהם וקסמיהם עד כי לא תכיר בין אוהב לאויב – אמנם לא בך האשם, רק היין הסב את חכמתך אחור בגלל אשר בגדת בו ותנזר ממנו זה ימים אחדים. ועתה אתה גבור החיל אשר היית גבור גם לשתות יין ואיש חיל למסוך שכר כל ימי שבתך בארץ גרמאניע, האתה תצמא ליין גם בארץ יהודה? לא, לא אדוני! הביטה נא וראה כי אנכי צפנתי לך ולאנשי חילך יין לבנון ויין חלבון פה בארגזי, שתה נא אתה ואנשיך, ותחי נפשכם" –. אנשי החיל התאוו תאוה אל האדום האדום הזה, ויחלו את פני קאיוס פקידם כי יתן להם את שאלתם לשתות מעט יין אחרי עבודת המלחמה הקשה אשר עבד בהם כל היום לבעבור יחליפו כח לצאת לקראת נשק ביום המחרת. קאיוס נתן להם את שאלתם, אך הוא התאפק ולא נתן בכוס עינו למען תהיינה עיניו פקוחות על דרכי הכותי. ואנשי המלחמה אך הריחו ריח היין, ותהי רוח אחרת אתם, כי הוא חייהם כמים לדגים, ומרגע לרגע חלף רוחם, וישמחו וירננו וישירו שירי עז וילכו במחול משחקים. וקאיוס לא יכול עוד להתאפק וישת יין גם הוא, וישת וישכר עם אנשי חילו. אך היין ההוא היה מהול בסמים המפילים שנת תרדמה עזה על שותיהם, כי פפוס עשה כן בצדיה להשכירם ולהפיל עליהם תרדמת עועים. בחצות הלילה נפל קאיוס ארצה בתגרת יד השכרון והתמהון, גם כל אנשי המלחמה נפלו אחד אחד על רצפת הבית ותרדמה עזה כמות החזיקתם. אז לקח פפוס את המפתח מיד קאיוס, ויפתח בו את השער הנסתר אשר למערת הורדוס, וילך דרך המסלות הצרות והעקלקלות החצובות בתוכה, ויבוא אל השער השני אשר מחוץ למצודה על יד יער הארזים, והנה שם מחכה שמעון עם מבחר גבוריו כאשר צוהו אליהו הנביא בשם ה'. ופפוס הודיע להם אשר ילכו בה עד בואם אל המצודה, וירדו אחד אחד דרך השער אל המערה, ויעברו במסלותיה הצרות והעקלקלות עד הגיעם אל שער השני אשר למערה הזאת, ומשם עלו כאיש אחד ויבואו בתוך המצודה. עוד לא מצאו השערים את ידיהם, ובחורי ישראל הכריעו אותם לטבח ויורידום דומה, אך הרומאים אשר על החומה, מהרו ויריעו בחצוצרות להעיר ולעורר את אנשי המצודה, ויקראו בקול נורא: "בגד! בגד!" ועד מהרה ירדו מעל החומה לבוא אל המצודה, אך גבורי יהודה נצבו כנד ויניאום להבקיע אל מחוז חפצם. אז הריקו הרומאים את חרבותיהם ויעופפו על ראשי היהודים, אך פתאם ראו והנה עמודי אש וגלגלי קיטור עולים מהיכל רופוס השמימה – כי הציתו בו היהודים אש –. אפס כי בכל זאת לא הפנו הרומאים ערף, וילחמו במלחמת תנופה, ולא חדלו מהלחם עד כי נפלו כלם לפי חרב ולא נותר מהם עד אחד. והיהודים הריעו תרועה גדולה צהלו כאבירים, ובחצוצרות התרועה ובקול רנה וישועה פרשו את נס דגל יהודה על ראש המצודה, ונזר האריה אשר על הדגל ההוא התנוסס ברוח לנגה הירח ולעיני כל ישראל. אך שמעון לא נח ולא שקט עוד, וכל ישעו וכל חפצו לתפוש את רופוס בכף, חי או מת. והנה לפני פתח ההיכל הבוער באש, משלכת נבלת איש מלאה פצעים ופניה שרופים באש, ומעיל הארגמן וחשן אשר עליו, נתנו עדיהם כי נבלת רופוס היא, ועל יד נבלתו מתגוללת נבלת אשה מעולפת בבגדי רופינא אשתו, אשר גם היא היתה לשרפה מאכולת אש, וכל היהודים האמינו כי רופוס ואשתו נשרפו וישמדו מתחת שמי ה', וירימו קול רנה וקול זמרה, קול ששון וקול שמחה, ויתקעו בשופרות ויריעו בחצוצרות ויתופפו בתפים ותבקע הארץ לקולם, כי כלם כאחד היו שכורי יין השמחה, כלם כאחד היו כחולמים, ובחלום חזיון דמיונם ראו עין בעין כי שב ה' את שבות עמו, ירושלים בנויה כעיר שחברה לה יחד כל הוד והדרי קדש, ציון שתולה בנוה במרום הר ה', ומקדש אלהי ישראל מתנוסס ביפעת קדשו כבימי עולם. בשמחות וגיל, בהלל וזמרה, ובקול ברכה ותודה כרעו היהודים על ברכיהם, ושאון קול מצהלותיהם עלה השמים ונשמע עד למרחקי ארץ, ועד עלות השחר שמחו ועלזו בכל לב ובכל נפש, ולא היתה כשמחה ההיא מיום הוסד בית ה' בפעם הראשונה ביד שלמה מלך בהיכל שן ספון בזהב ומתנשא בשיא חסן יקרו בעיר רומא תפארת גאון תבל, בהיכל ענג ומחמד בת עין ההוא ישתרע הקיסר האדיר אדריאנוס על מרבדים יקרים חטובים אטון דמשק ומעולפים פטורי ציצי זהב ידי אמן נפלא. על מצח הקיסר שכנת עננה, ועל עפעפיו צלמות, כי תוגה חרישית כמסוס נסס מתנוססת במשכיות לבבו, ועצר דאבה ויגון כעש וכרקב עצור בעצמותיו. סאבינא רעיתו ואשת נעוריו נצבת עליו בפנים זעפים ושפתיה נאלמות, ואחרי רגעים אחדים פתחה את פיה ותאמר: "מה לך צאזאר כי תשב משמים כאיש נואש אשר סך אלהים בעדו? הלא אתה הוא מלך עליון ונורא לכל מלכי ארץ, משאתך יגורו יושבי קצות, ורעם גבורותיך ירגיז כל אפסי תבל ואיים רחוקים! ומי מכל קיסרי רומא היה מאשר ומרומם על כל בני תמותה כמוך"?… "מה יתנו ומה יוסיפו לי כל אלה? – ענה הקיסר בפנים נזעמים – ומה יסכנו לי עוד רבבות חמודת וסגלות יקרות כאלה אם תוחלתי להיות כאלהים – נכזבה?. אני צויתי לשלשה החכמים הרואים פני תמיד כי יתנו לי כבוד אלהים ותהלתו, אך הם לא אבו הקשיב למצותי. הראשון ענה ואמר: "אין אדם מורד במלך בתוך היכלי המלך רק מחוצה להם, ועתה צא לך מתוך היכלי מלך הכבוד ה' צבאות והיית לאלהים, והיכלי ה' הלא הם השמים והארץ מעשה ידיו" –. השני ענה ואמר: "אוהב אני אותך אדוני המלך בכל לבבי ובכל נפשי ובכל מאדי ואיככה אוכל וראיתי באבדן הוד מלכותך, וה' אלהים דבר בקדשו ביד נביאיו כי אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו יאבדו מארעא ומן תחות שמיא אלה" –. והשלישי נפל לפני מלוא קומתו ארצה, ויבך ויתחנן אלי "הושיעה אדוני המלך! הנה כל הוני ורכושי נתונים הם כעת באנית סוחר בלב ים, והים הולך וסער בעים רוח סעה וסער, והאניה תחשב להשבר" –. "הרגע נא" אמרתי אליו אשלח בים צי אדיר להציל את אניתך". אך הוא הוסיף דבר אלי: "אהה מלכי! בין כה וכה תצלול האניה כעפרת במים עזים – אך הפלא נא חסדך לי וגער בים וישקוט, צו את הסערה ותקום לדממה" – "הן קצר קצרה ידי – אמרתי אליו – ואין בי כח לעשות כן". – הוסיף החכם דבר – אם כן הדבר כי אין לאל ידך למשול ברוח ובמים, איך תחפוץ לתת לבך כלב אלהים אשר לו הים והוא עשהו, ואשר יקם סערה לדממה, אשר הוא מושל בגבורתו עולם וכל צבא השמים והארץ משתחוים לו" –. הנה כי כן דברו שלשת החכמים אלי, יען כי הם למדו מהיהודים לבלתי כבד רק אל אחד, אל מסתתר אשר לא יראנו האדם וחי, ואשר הוא מרום על כל אמר והגיון –. בחמת רוחי הלכתי אל סוד שרי המועצה ושבת תחכמוני), והודעתי להם את משאלות לבבי להכבד כאחד מאילי מרום, אך ברגע ההוא בא ציר ממהר ויודיע כי היהודים מרדו בי ויעשו הרג ואבדן באנשי צבאי אשר ביהודה ואשר בצפורי ואלכסנדריא, ואם לא אמהר לשלוח חיל עוזרים לשר הצבא המצביא בקסריא אז יפלו כל אנשי חילי עם כל המבצרים והמצודות בידי היהודים. הדבר הרע הזה עמד לי לשטן בדרך מהפיק את זממי, כי היה לבי סחרחר ומלא כעש וחמה, גם לבות כל שרי המועצה רגזו ויסערו עד כי לא יכלו פנות אל דברי שאלתי" –. סאבינא חשבה מחשבות רגעים אחדים ותען ותאמר: "אל נא יפלו פניך, הה צאזאר! ולמה זה תשאל ממתי חלד כדבר הזה? ולהחכמים עמקי המחשבות, או לשרי המועצה הדוברים בלב ולב, גם להכהנים עדת חנף ורעי הלב? הלא הפקיד אלהים סגולה יקרה בידך, ועתה השיבה נא אותה אליו והיית כאלהים –." "ומה היא הסגולה?" שאל אדריאנוס בתאות נפש. "הנשמה היא!" השיבה סאבינא. "הנשמה?" שאל הקיסר, איכה אחיה אם אאסוף אליו נשמתי?" "אם כן הדבר!" ענתה סאבינא "הלא כמוך ככל האדם, ואיככה תחפוץ להיות לבני האדם לאלהים?, אך שמע נא, צאזאר! רב לך כבוד והדר, עז ותפארת, אם גם כאחד האדם תמלך לצדק, תצמיח ישע ותפליא חסדיך תחת השמש – מה הועיל קאליגולא העריץ וחסר הלבב, ומה הסכין לו דאמיציאנוס האכזר ולב האבן, בתתם את לבם כלב אלהים ובכל מקום מקטר מגש לשמם? הלא הניחו את שמם לחרפה וקלסה, וזכרם ללעג וגדפים לדור דורים! – ואתה שטה ממעגליהם הנלוזים, וצא לך בעקבי טראיאנוס הקיסר הישר, זרע לצדקה כמוהו, היה משען לקשט דבר אמת, מחסה ליושר ונכוחה, ומעוז לענוה צדק כאשר היה המלך המרומם ההוא; אז יברך שמך לעד בפי כל העמים, וזכרך יקדש בלבות כל שוכני תבל, רבבות משוררים ישירו ישרך בכל דור, ולפני שמש ינון שם הדר כבוד מלכותך" אדריאנוס הפיץ עברת אפהו על דברי סאבינא לצאת בעקבי טראיאנוס, וידבר באפו: "אנכי אעשה כדבריך ואלכה לי בדרכי טראיאנוס – ומלא אמלא את דברי פקודתו אשר פקד לעשות להיהודים! כי רק הם הסבו בדבר לבל יתן לי כבוד אלהים, רק מהם יצאה התורה כי בשמים ובארץ לא ימצא רק אל אחד ואין עוד מלבדו, ומהם למדו גם חכמי רומא – ועל כן אנחם מצרי אלה ואנקמה מאויבי"… עוד לא כלה לדבר, והנה אחד השרים הגיד לו כי רופוס נציב ארץ יהודה נצב אחורי הדלת ומפציר מאד להראות פני הקיסר ולדבר אתו פה אל פה. "יבוא!" השיב הקיסר בקול גאונו ובפנים נזעמים, ושלהבת חרונו בערה בו. רופוס בא לחדר הקיסר וישתחוה לו אפים ארץ. "מה חפצך?" שאלהו אדריאנוס אחרי אשר החשה רגעים אחדים ולא הביט פני רופוס בגאות לבו. "אהה מלך מלכים!" ענהו רופוס ביראה ורעד "כל אנשי צבאיך נפלו בחרב היהודים המורדים, ורק אנכי ורופינא נמלטנו ממות!" – אז נבהל אדריאנוס, שמה החזיקתהו וישאג וינהם וירץ הנה והנה כאריה ביער אשר קשת נחשה חלפתהו, ובשצף קצפו הרעים על רופוס: "ואתה – אתה עוד תעז פניך לראות פני!! – אתה בן פריץ! אתה דכאת כחלל את היהודים וברשעת נפשך טחנת פניהם עד כי יצאו בחרב לקראתך! ולו הקשבת למצותי למשכם אחריך בעבותות אהבה, כי עתה לא שפכו דמי מבחר גבורי חנם" –. "אני יודע אחריתי – דבר רופוס רתת – אני יודע כי אחריתי להכרית, ורק לבעבור קחת מהיהודים נקם לא שלחתי יד בנפשי" –. "התאמין עז נפש" – נתן עליו הקיסר בקול פחדים – "התאמין כי אנכי אוסיף עוד תת אנשי חיל חדשים תחת ידיך למען תוריד גם אותם לבור שחת? – צאן מרעיתי אשר הפקדתי בידך, הורדת אותם שאולה, ועתה רד גם אתה דומה צאן ההרגה ההם"!! –. "אנכי" – אמר רופוס בלב חרד – "אנכי ורופינא נמלטנו מיד שאול בעזרת איש רוכל אשר הביא לי ולה בגדי יהודים בהתגעש סערת מלחמת המורדים, ויחביאנו בסתר אהלו עד כי עברה הוות, הביאנו אל אניה היורדת איטאליאה. התדמה כי באתי הנה רק לבעבור הגיש צוארי לפי חרב לולי קויתי למצוא פה גם לנקמתי תוצאות? – הוי, עם נבל כהיהודים השכינו לעפר כבודי, ואנכי אמותה בטרם מחצתי אנכי מפיל תחנתי לפני הדום רגליך כי תשיבני ארצה יהודה ותושיבני על כני אך עד אשר יוסרו המורדים והפושעים ההם… ואתה מלך מלכים! אם תיסרם אך במשפט, לא יונח לך כל הימים ויוסיפו עוד להרים יד בכס קדשך, כי עם מרי הוא! עם שובב ופרוע! עם קשי ערף ועז נפש! – אך אם תניף עליהם חרב נוקמת באף ובקצף ובתוכחות חמה שפוכה אכזרי, ולא תשיב צור חרבך עד אם קהה הברזל בדמי אויבי אלהינו ומלכנו, אז ייראוך עם עז, גוים עריצים יפחדו וחרדו מפניך, וכל שוכני ארץ יוסיפו תת לך כבוד והדר, בסוד אלהים אדירים יושיבוך, ובקהל בני אל-מות ייחדו כבודך, וכלם יענו ויאמרו כי לא קם עוד מלך כמוך אשר יפליא חסדי הנאמנים לכל ישרי לב וייסר בזעם אפו את הזדים הארורים המורדים בו" –. לדברים האלה צהלו מעט פני אדריאנוס, ויקרוץ בעיניו לאות כי דברי רופוס מצאו מסלות ללבבו, ויאמר: "אנחנו נבחין אם כנים דבריך" וירמוז ויצא רופוס מעל פניו. בימים ההם יצא קצף גדול על היהודים בגלל תורתם ואמונתם, וזאת היא הנסבה: הרומאים אשר כל ימיהם הטביעו נפשם במלחמות גדולות ועצומות, לא הרבו לחקור בדבר אלהים והליכות דרכו, וימשכו אחרי בני אטהען וספארטא גם באמונת האלילים כאשר נמשכו אחריהם גם בכל דבר חכמה ובינה. אמנם אחרי אשר השבית אדריאנוס מלחמות עד קצה הארץ, והרומאים ישבו שלוים ושקטים בעשתות שאנן בבתי חמד והיכלי ענג, אז החלה רוח בינתם להנער לאט לאט, ומחשבות לבבם שוטטו ויעמיקו לחקור דבר אלהים ולהתחקות על שרשי האמונות והדעות אשר לכל עמי התבל, וימצאו כי תורת משה תורה נפלאות וקשט אמרי אמת, תפתח את השמים ותראנו כי רק אל אחד מושל בגבורתו עולם, אל מסתתר מעיני בשר ונגלה לעיני הרוח, אל נעלה על כל תהלה ומרומם על כל ברכה. ולפי מסורה עתיקה נמצאו אז גם שרים גדולים בעיר רומא העומדים בהיכל אדריאנוס אשר בחדרי משכיתם הלכו בתורת משה ושמרו מצותיה, גם היו אז רומאים רבים אשר דבקו בדת הנוצרית – אשר אשיותיה מיסדות על אדני תורת משה – והנוצרים נחשבו אז לפלגה אחת מפלגות היהודים. סוף דבר כי תורת היהודים היתה מרת רוח לדת האלילית השלטת אז בכל הארץ, וכל אלילי הגוים נעו מהדר גאון קדשה, וכהני האלילים חרדו לרגעים פן יבלע להם בהגלות נגלות הדת הנאמנה ההיא לעיני כל העמים, גם המלכים אשר לבשו גאות ויאמרו "אלהים אנחנו" אף צוו לבנות להם היכלות ומזבחות, גם המלכים ההם רעמו פנים ויתקצפו על לקח היהודים הנצב לשטן למו בדרך –. ובגלל זאת מצא גם רופוס אזנים קשובות לדברי בלע אשר תצמיד לשונו על היהודים. ואדריאנוס אשר חרה גם לו על היהודים אשר הסבו את לבב הרומאים אחרנית מעשות אותו להם לאלהי תעתועים, גזר אמר לחדש על הגזרות הרעות והנוראות אשר גזר עליהם טראיאנוס בחרות אפו בהם, ואשר נחם אחרי כן על הרעות ההנה. אפס כי גם הן אך קטנות בעיני אדריאנוס נחשבו, ויוסף עליהן עוד משפטים רעים וגזרות אכזריות, הלא הן: לבלע ולהשחית את העיר ירושלים ולשומה כעפר לדוש, ועל מעי מפלתה תבנה ותכונן עיר חדשה אשר תקרא בשם עליא קאפיטולינא, כשמו העצמי עליא וכשם מקדשו קאפיטולינא, להציב סמל תבנית חזיר – תועבת היהודים – על שער העיר, ולבנות היכל לאליל יופיטער על המקום אשר היה שם מקדש ה', ולהעמיד את צלם האליל הזה בהיכל ההוא. ועל כל היהודים חרץ כליון, הרג ואבדן: ראשיהם, חכמיהם וסופריהם יהרגו בחרב, אי נקי! בחוריהם ודלת העם ימכרו לעבדי עולם אל איים רחוקים, נשיהם ועולליהם וטפם יהיו לבז ולמשסה, וכל רכושם יחרם לאוצר רומא. והנמלטים מחרב רעה וישארו עוד על אדמת ישפטו משפט מות אם לא יכחשו בה' אלהיהם ולא יעזבו את תורתם ואמונתם להדבק בתורת הרומאים ודתם. ולכלות בם את כל מגפותיו, שלח אל אי בריטאניאה לקרוא אליו את יוליוס סעפערוס שר צבאו, גבור עריץ ומשחית לחבל מאין כמוהו, ויתן בידו את כל אנשי המלחמה הנמצאים בארץ סוריא, ארמעניע וארם נהרים, ואשר שבו ממלחמת הפרתים אחרי כי השלימו את הרומאים. ואת שר הצבא הזה עם כל החיל הגדול והנורא ההוא, שלח על היהודים עם עברתו לבצע בם את כל חצי נקמתו ואת אכזריות חמתו. גם רופוס נלוה אל שפעת המשחיתים ההם לצקת עוד גפרית וזפת בוערה על ראשי היהודים להשמידם ולמחות את שמם מתחת השמים. אך אדריאנוס צוה את יוליוס סעפערוס להעמיד את רופוס כל עוד אשר יהי עזר לו לבער אחרי בית יהודה עד תמם, ואחרי אשר יבצע את כל מעשהו ביהודים, ישלח את רופוס מארץ החיים וישבית מאנוש זכרו. זה יותר מששים שנה לא שמעה ירושלים ההרוסה תרועת מלחמה, לא ראתה להב חרב חנית, בחוצותיה שררה רק דממת-מות, וברחובותיה אך דמי, אך שאיה. והנה בפתע פתאם פרצו אליה אנשי מלחמה כפרץ מים כבירים שוטפים, דרכיה השוממות תהימנה מחיל רב ועצום, חיל גבורי רומא, רגלים עם פרשים, הרגלים אוחזי חרב פיפיות בידם, על עבי גבי מגנם תרנה אשפה הרת זיקים חצים ומות, כובעי נחשת על ראשיהם, מצחת נחושת על רגלם וכידון נחשת בין כתפם. הפרשים רוכבים על סוסים אבירים, מבחר סוסי ערב ומצרים, צואריהם לבושים רעמה, ברעש ורגז יגמאו ארץ, יחפרו בעמק וישישו בכח, מקול מצהלותיהם ירגזו הרים, והוד נחרם –. את החיל הנורא הזה שלח נציב סוריא, אחרי כי נגף לפני היהודים במערכה בשדה קטל, לבצר את חומות ירושלים ולחזק בריחי שעריה, בטרם ישגבו היהודים בתוכה ויבנו את בית מקדשם כבראשונה. בחיל ובכח בנו הרומאים את מצודת ציון, הקימו מגדלים גבוהים על חומת ירושלים, בנו צריחים ובחונים בתוכה, ויסגרו שעריה גם עמדו הכן למלחמה. הלילה פרש צלצל כנפיו על הרי יהודה ומבין מפלשי עב יגיח הירח וישלך נגה כספו על ראשי המגדלים – דממה דקה מלכת בשוקים וברחובות, אין קול ואין קשב בחוצות, אין ער ואין אור נר בבתים, רק קול משבית לפעמים את הדומיה השלטת בירושלים הבצורה, ועתר ענן העולה ממצולות ים המלח, יעכיר לפעמים את נגה הירח בליל הבהיר ההוא. והנה כרגע חרדה הדומיה ההיא, רעם תפים ורעש קול חצוצרות ישמע סביבות חומת ירושלים, צלצלי חרבות ושאון כידונים, המולת קול מחנה כבד וקול נחרת סוסים ומצהלות אבירים. הצופים אשר על המגדלים תקעו בשופרות ויקראו: "היהודים! היהודים!" ועד מהרה נעורו הרומאים ויחגרו כלי מלחמותיהם ויעלו על החומה וישאו את עיניהם והנה שמעון בן-כוכב עם רבבות אלפי יהודים נסבו על העיר, יהודים אשר נהרו אל דגל שמעון ממדבר תימן ומערבות ארץ ערב, מארץ גליא ומארץ סינים ומכל הארצות אשר נפזרו שמה. "עמדו!" נתן בן-כוכב בקולו על אנשי צבאותיו. וכרגע נצבו כל הקהל הגדול ההוא כמו נד, אין מניע יד ואין מניד עפעף, ודומיה דקה בכל משלה, גם הרומאים אשר על החומה נדמו כרגע ופתאם התנשא האריה אשר שמעון רכב עליו, וישאג שאגה נוראה, ואחריו צהלו כל הסוסים, נערו כל החמורים, ותרעש הארץ ותחל. אך שמעון הכה באגרוף את לחי האריה וידם, וגם כל הסוסים והחמורים שבו למנוחתם ויחשו. ועיני כל הרומאים נטויות על שמעון בן-כוכב הרוכב בגאותו על אריה משחית ויבלום כפל רסנו ברסן זהב משבץ אבני אש ונוצץ לנגה הירח. אך אזני כל ישראל קשובות לקול דברו אשר ידבר בסערת עז רוחו לאמר: "אחי ועמי! פה עומדות רגלינו על המקום אשר השמיע ה' את הוד קולו על סנחריב מלך אשור, ונחת זרועו הראה אל המתהללים באלילים בזעף אף ולהב אש אוכלה, נפץ וזרם ואבני ברד, ויך במשמניהם מאה ושמונים וחמשה אלף איש! – אל נקמות ואל גבור ההוא יחשוף גם עתה את זרוע קדשו וישמיד את כל הרומאים הצובאים על האריאל, ירדפם באף ויכלם כרגע! – התחזקו נא לוחמי מלחמת ה'! התאוששו והיו לאנשים!" –. אחרי דברו את הדברים הקצרים והנמרצים האלה, ירה חץ שנון מאיתן קשתו ויאמר: "חץ תשועה לה' וחץ תשועה ברומאים, והכינו את הרומאים עד כלה!!" –. אחרי כן תקע בשופר גדול לאות רעש מלחמה, ואחריו תקעו כל שרי חיליו בשופרות, וכל אנשי המלחמה הרימו קול אדיר וחזק וכאיש אחד העפילו עלות על חומת העיר… והרומאים אשר לא פללו גם לא האמינו כי בלי הנפש מעמל הדרך ובלי הכן הכל למלחמה, יהינו היהודים להרעיש את חומת העיר הבצורה, השתוממו במאד מאד וכל רעיוני לבבם נבוכו, ועד אשר התנערו ממבוכותיהם, עמד שמעון עם מבחר גבוריו על ראש החומה, ובלהט חרבותיהם להטו את אויביהם סביב. מלחמה נוראה ואיומה אשר לא כמוה מימי טיטוס, התלקחה על החומה… ושמעון עם אלף גבורים קפצו מעל החומה אל תוך העיר, ובחרבותיהם סלו להם מסלה, ויעברו על אלפי חללים עד הגיעם אל שער העיר ויסיעו את המזוזות ויגדעו את הבריחים ויפתחו את השער, וכל צבאות היהודים פרצו ויעברו ויבואו העירה… עפעפי השחר אך נפקחו, ופליטי הרומאים נסו מנוסת חרב או לקחו בשביה, והיהודים היו אדוני העיר הקדש…. השוממים, ישמע קול תשואת ומצהלות תרועת הששון. מארבע כנפות הארץ ינהרו המונים המונים אל עיר אלהים זאת להקיף אותה בחומות חדשות ובצורות כמקדם, לכונן מצודת דוד, להקים בחוניה ולבנות מגדליה כבראשונה, והעולה על כלם לבנות בתוכה את הבית הגדול והקדוש לשם ה' אלהי הצבאות יושב הכרובים. שירי זמרה ושירי הללויה יושרו בכל פנות העיר, בשוקים וברחובות ירנן ירעע, ועיר הקדש צהלה ושמחה. כל הידים עמלות להסיע אבני גזית ואבני שיש, אבני מסע ואבני גיר, אבני פנה ואבני מוסדות, גם עצי ארזים ועצי ברושים, חמר ושיד, נחשת וברזל, כסף וזהב וכל למבנה היכל ה' ודביר קדשו. זקנים עם נערים, בחורים גם בתולות וכל העם מקצה חברו כאיש אחד חברים לעשות במלאכת הקדש הזאת. עיני כל ישברו אל שמעון כוכב יהודה ומשיח ה' כי יופיע בהדרת קדשו לירות את אבן הפנה במקדש האל הקדוש. הכהנים ישמחו וירננו כי מתוכם יבחר הכהן הגדול אשר יעבוד עבודת בית המקדש ואשר ינהל צאן קדשים ברוח אלהים אשר בקרבו. הלוים פצחו רנה כי עוד מעט וישובו לשיר שירי ציון בבית ה' בלוית חצוצרות הקדש וכל כלי זמרה אשר היו לפנים בהיכל ה'. החכמים והסופרים נתנו שמחה בלבם כי יחדשו את ימיהם כקדם לשבת כסאות למשפט בלשכת הגזית ולהורות משפטי ה' ליעקב. וכל העם יתרועעו אף ישירו כי שב ה' את שבות אהלי יעקב, ובחר עוד בירושלים להשכין את שמו בתוכה. לרגלי הר הבית יושב רבי עקיבא בשמחת לבב ובפנים צוהלים, ולרגליו יושבים אנשים רבים אשר בגלל זקנתם או בגלל רפיון גויתם לא יצלחו עוד למלאכה, ואזניהם פקוחות לאמרי פי החכם הקדוש הזה, והוא יספר להם תורת בית המקדש הראשון כדברים האלה: "דעו נא אחי היקרים! כי הר המוריה זה היה לפנים הר רם ונשא, ולרגליו השתרעה ירושלים בהודה והדרת קדשה. ההר הזה הוא הנבחר והנקדש מכל הרי יהודה ומכל המקומות הנבחרים אשר בירושלים. זה ההר אשר מעפרת קדשו יצר צור עולמים את אדם הראשון יציר כפיו והצור אשר ממנו חצבנו, ועל במתי ההר הזה בנה האדם את המזבח הראשון לה', ויקרב עליו שור פר מקרין מפריס, גם קין והבל הביאו פה את מנחתם לה'. זה ההר אשר עליו עקד אברהם את יצחק בנו, ואשר עליו נגלה האלהים ליעקב אבינו, אפס כי יקרת ההר הזה ותפארת עזו ויפעת הדרת קדשו – אשר בעבורם בחר בו ה' להשכין את שמו שם לעולם – כל אלה היו נעלמים ונסתרים מעיני כל העמים תחת השמים, וגם מעיני בני ישראל, ורק ראש מלים רמז ה' למשה עבדו על אדות הדבר הזה בספר שמות (ט"ו, י"ז) ובספר דברים (י"ב, י"א). כי לו ידעו זאת הגוים באלילים, אז הפכו את ההר הזה משרש, וגם שבטי ישראל לו ידעו זאת, אז היתה מלחמה ביניהם וכל אחד התאוה לרשת אותו – אך אחרי מות דוד, אשר אז ישבו כל שבטי יה במשכנות מבטחים ובמנוחות שאננות איש איש על נחלתו אשר נפלה לו לחבל, רק אז צוה ה' לבנות בהר הזה בית זבול לו, מכון לשבתו עולמים. ושלמה בן דוד בנה – על פי ה' – כמו רמים את הבית הנכבד והנורא ההוא על מרום הר הקדש הזה. המלך הגדול והחכם מכל אדם הזה, חלה את פני מלך מצרים כי ישלח לו חכמי חרשים לבנות את ההיכל, אך פרעה שלח לו אנשים ידועי חולי אשר רק למראה עינים יפי תאר הם ובקרבם ישים המות ארבו, ואין בהם כח לאור באור החיים עד כלות מלאכת הבית הגדול ההוא. אך שלמה ברוב חכמתו הבין את נכלי מלך מצרים כי חפץ הוא למלא אוצרותיו זהב בעד בני תמותה ההם, וילבש את האנשים ההם בתכריכי מתים, וישלחם אל אדוניהם, ויצו להגיד לו כדברים האלה: "המבלי אין קברים במצרים, שלחת את עבדיך לחצוב להם קבר בירושלים?" – וישם פניו אל מלך צור שכנו, מלך עזוז וחכם לבב, גם רע דוד אביהו, והוא מלא את חפצו בשמחת לב, וישלח לו לאמר: "שמעתי את אשר שלחת אלי, אני אעשה חפצך בעצי ארזים ובעצי ברושים". ושלמה נתן לחירם עשרים אלף כור חטים מכלת לביתו, ועשרים כור שמן כתית שנה בשנה. מיער הלבנון הורידו הצוריים עצי ארזים, ובוני חירם גם בוני שלמה והגבלים הסיעו אבנים גדולות, אבנים יקרות ואבני גזית ליסד הבית. תולעת השמיר – אשר דמות שעורה לה ואשר בה סגולה נפלאה לבקע צורי חלמיש בנגעה בם – התולעת הזאת אשר הניח אותה משה על אבני המלואים לחשן ולאפוד, ועל ידה פתח בם את שמות שבטי יעקב, התולעת הנפלאה הזאת נעלמה מימות משה ולא נודע מקומה איה בימי המלך שלמה. ורבות פעמים שמעתם מפי חכמינו וסופרינו את התחבולה אשר עשה שלמה עד אשר השיג אותה ויפתח על ידה את פתוחי אבני הקדש –. אבני הגזית ואבני המסע הובאו בעגלות אל הר המוריה, ועצי הארזים הורדו מן הלבנון ימה על ים יפו ומשם הובלו הנה. עבדי חירם מלך צור היו חכמי חרשים בחרשת עץ ואבן ובמלאכת הבנינים מאין כמוהם, ועל ידם עמדו על המלאכה בהר הלבנון שלשים אלף איש מבני ישראל, חליפות עשרת אלפים בכל חדש. שבעים אלף נושאי סבל היו לשלמה, ושמונים אלף חוצב בהר, לבד משרי הנצבים לשלמה אשר על המלאכה שלשת אלפים ושלש מאות. וכל ההמון הרב והעצום הזה עבדו עבודת בית ה' באמונה ובלב שלם ונפש חפצה. ואין קצה לאוצרות הכסף והזהב ולכל אבני חפץ וסגולות כל המדינות אשר הביא שלמה למבנה הגדול והקדוש הזה אשר נבנה במשך שבע שנים. כי המלך דוד הקדיש עוד כל השלל אשר לקח מכל הגוים במלחמותיו הרבות, לבית ה': זהב שבא וזהב סגור, כסף צרוף וכסף מרוקע, נחשת קלל ועשת ברזל, אבני חפץ ואבני יקר, גם נדב עוד מאוצרותיו זהב ופז רב, כסף טהור ואבני אש עד בלי די, זולת כל הנדבות הרבות אשר נדבו כל נדיבי עם אלהי אברהם. ואת כל האוצרות והמטמונים והסגולות ההן אשר לא נראו כמוהן גם באוצרות מלכי פרס, יון ורומא, אסף המלך שלמה לבנין בית המקדש, והוא הוסיף עוד עליהן אלף פעמים ככה. ואנחנו נתמה תמה ולבבנו ישתומם בתוכנו על תפארת ההיכל הנשגב והמרומם הזה, על תועפות רום הודו וכבודו, ועל יפעת הדרי קדשו, ובאמונה אמן נאמין כי רק בעזרת מלאכי אלהים יצא כליל כל יופי ואוצר כל חמדה זה לאור. אמנם מה היה גם הבית השני! מאין כמוהו בכל אפסי ארץ! ואנכי ראיתיו בעיני בימי ילדותי, ותמונת קדשו נצבת עוד נוכח פני, ולבבי בוער באש התשוקה לראות גם את הבית השלישי כלול בהדרו. ואל עליון ישלח לנו את מלאך פניו לבנות ולכונן אותו, להכינו ולסעדו מעתה ועד עולם, ואז – אמותה בשמחת לבב. ודעו נא אחי ועמי! כי כבוד הבית הזה האחרון גדול יהיה משני המקדשים הראשונים, שלום אמת ישכון בו, שם ה' אלהי הצבאות יקרא עליו, אליו גוים ידרשו, בו ישתחוו ובו יתפללו לאלהי ישראל, אל אחד, אל עולם, אל אמת. מעודי לא חדלתי מיחל כי בימי ולעיני ישלח לנו ה' מושיע ורב, יבנה ערי יהודה ויכונן בית מקדשו, והתוחלת הזאת היתה אורי וישעי בלכתי חשכים ואין נוגה לי, חיי רוחי ונר נשמתי בימי עניי ומרודי עצבי ורגזי. לפנים הלכתי מעיר יבנה לשפוך שיח בהר הקדש הזה, ואתי הלכו חכמי ישראל: רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה, ורבי יהושע, והנה בלכתנו בדרך שמענו שירי הרומאים, שירי גבורה ושירי יין אשר ישירו מטוב לב ומרוב כל, אז בכו החכמים ההם מנהמת לבם, אך אנכי שחקתי בטוב לב ובפנים צוהלים, והחכמים קצפו עלי קצף גדול, ויאמרו: "איככה תוכל למלא שחוק פיך בשמעך את שירי אויבינו ומחריבי ארצנו, קול מצהלותיהם ותרועת שמחתם בעת אשר אנחנו שפלים ונבזים בעיניהם, נגשים ונענים בתגרת ידיהם, ונרמסים כטיט חוצות תחת כפות רגליהם?" אך אנכי השיבותי להם דבר ואמרתי: "על הדבר אשר אתם בוכים, אנכי שמח, כי אם ייטיב ה' ככה לעוברי רצונו המכעיסים אותו על פניו תמיד, מה רב טובו אשר צפן ליראיו וחושבי שמו הדבקים בו בכל לב ובכל נפש ועל שם כבוד מלכותו יבואו באש ובמים!" –. ובבואנו אל המקום אשר היה שם קדש הקדשים, ראינו והנה שועל מקפץ על עיי החרבות אשר שמה, אז הרימו החכמים ההם עוד הפעם קול בכי תמרורים בלב נשבר ונדכה, ואנכי שחקתי עוד הפעם בלב שמח, ויקצפו עלי החכמים שנית ויתנו עלי בקולם: "איך מלאך לבך להרים קולך בשחוק בראותך את שממות בית קדשנו ותפארתנו, ושועלים במקום קדש הקדשים? אויה נא לנו! כי עינינו רואות את אשר ראה ירמיהו הנביא ויבך וייליל ויאמר: על זה היה דוה לבנו, על אלה חשכו עינינו, על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו!" –. אך אנכי עניתי ואמרתי להם: "רק בגלל זה אני צוהל ושמח! כי אם הביא ה' עלינו את כל הרעה אשר דבר עלינו, הלא יקים גם את כל הטובות אשר הבטיח לנו ביד הנביאים כי ישלח לנו עזר מקדש, ישים לנו אין קץ, יבנה את ערי יהודה, יכונן את בית מקדשו כבתחלה, ואת עם מרעיתו ירעה בנוה הצדק ונאות השלום –. והנה עת נחמה ההיא הנה היא באה ונהיתה! קץ הימין בא בא! האח, קץ הפלאות הן עתה הגיע! על כן לכו נרננה לה', נשירה עוזו, נזמרה גבורתו, כי הקשיב לקול תחנוננו כהיום הזה",,,, חכם הרזים רבי עקיבא, וכל העדה תקעו כף ויריעו תרועה בשמחות וגיל. והנה שאון עליזים עלה באזניהם, רעם רבבות תופים, רעש חצוצרות וצלצלי מצלתים, והמון עם רב ועצום מעפילים עלות על מרום הר המוריה, ובתוכם הלך ילך שמעון בן-כוכב. שם על ראש ההר קדמו שרים את פניו, אחר נוגנים בתוך עלמות תופפות ונשים משחקות. והוא ירה את אבן הפנה במקדש ה' החדש, וכל רבבות אלפי ישראל הריעו תרועה גדולה, ותבקע הארץ לקולם, ועמודי שמים רופפו ויתמהו. והכהנים יצקו שמן משחת קדש על ראש שמעון, גם עטרו לו עטרת מלוכה בכבוד והדר, וכל קהל ישראל אמרו פה אחד: "יחי המלך! יחי מלך המשיח לעולם!" – האולם והמזבח מתנוססים כאבני נזר בתוך ירושלים הבנויה, גם ראשי הדביר והעזרות יראו השמימה, ועוד מעט ויבנה כל המקדש עם תאיו ואליו ואלמיו ככל המראה אשר ראה יחזקאל –. הכהנים שבו לעבוד את עבודת ה' כבימי קדם, שרי הלוים העמידו את אחיהם המשוררים בכלי שיר, נבלים וכנורות ומצלתים: אלה בנבלים על-עלמות, ואלה בכנורות על השמינית אלה במצלתים נחשת להשמיע, ואלה בחצוצרות כסף לפני ארון ברית ה', ושר המשא המשוררים עומד לנצח עליהם. עיר האלהים מלאה תשואות השמחה, קול רנה וישועה באוהל בת ציון, קול זמרה וקול תודה בשוקים וברחובות, ולא היתה כשמחה הזאת למיום הוסד בית ה' על ידי שלמה בן דוד… אך פתאום נשמע קול המולה דקה מתהלך בין עושי המלאכה, הכהנים יתמהו והלוים ילבשו חרדות, וכל העם משתאים ומביטים איש אל רעהו ואותות תמהון על פניהם… צלצלי המצלתים ורעש החצוצרות נדמו כרגע, קול זמרת הלוים ושירי עוזם לא נשמעו עוד… ופפוס הכותי מתהלך לאט ובפנים נזעמים כשד משחת וישמיע לכל קהל עדת ישראל שמועה רעה ונוראה במאד מאד, שמועה אשר מבלהותיה נמס כל לב, רפו כל ידים, וכל ברכים תלכנה מים, הלא היא: כי אנשי מלחמה גבורי חיל רבים ועצומים עד אין מספר באו מעיר רומא הבירה ויפשטו בארץ יהודה, והנם נטושים על מבואות ים קסריה. והאויב הנורא בלוית רופוס – אשר נחשב עם יורדי בור – שניהם מפקדים את צבאות מלומדי מלחמה ההם. כל הערים אשר עברו האויבים והמתנקמים בהנה, שרפו באש, יושביהן הפילו לפי חרב, וכל בתיהם ושדותיהם וכרמיהם השמו. היהודים הנבהלים מקול פחד פתאום זה, נשאו את עיניהם אל עבר הים. והנה גאות עשן ועבי קיטור עולים השמימה. רגעים מעטים נצבו כנציבי שיש וכהלומי רעם מתחולל, אך עד מהרה התנערו מתרדמת חרדתם, וברגע אחד ובפה אחד הרעימו בקול רעש גדול אדיר וחזק, קול מרגיז שמים ומרעיש ארץ, קול קורא "למלחמה!!!" וכרגע חגרו את חרבותיהם וילבשו את שריוניהם ויעזבו את ירושלים ואת בית מקדשם. והעיר הזאת אשר זה מעט היתה תשואות מלאה, עיר הומיה, קריה עליזה ורבתי עם רב ועצום כחול הים וככוכבי השמים, העיר הזאת נשארה עוד הפעם עיר שמה ונשמה, אבלה ועזובה כאשר היתה בתחלה. ירושלים קדש הלולים נפלה ביד צר עוד הפעם, בית ה' אשר בנו ידי היהודים זה מעט, נהרס שנית ביד הרומאים, הכהנים והלוים הכרעו לטבח, וכל אנשי המלחמה נפלו בחרב, נסו בשבעה דרכים או נפלו שבי בידי אויביהם, ושמעון בן-כוכב החיש מפלט לו עם רבי גבוריו למצודת ביתר. כל ערי הבצורות וכל המצודות אשר לקחו היהודים בחרבם ובקשתם, נסבו שנית אל ידי הרומאים, ותחת עול סבלם שבה ותאנח כל ארץ יהודה. היהודים הנשארים מחרב רעה, הכו באכזריות רצח אם נועזו להרים אך קול בוכים ולהאנק דום על אבדן מולדתם וכל מחמדיהם. ורק העיר הגדולה והבצורה ביתר המלאה לה רבבות אלפי יהודים, רק היא לא נכבשה בתגרת ידי הרומאים, יען כי יושביה לא יגורו מלחמה איש ברעהו, שלום אמת ביניהם, ואיש את אחיו יעזרו, אשר בגלל זאת לא חלו בה ידי האויבים גם בעת אשר הרס טיטוס בעברתו את כל מבצרי בת יהודה, וגם עתה יתאמצו יושביה ויטו שכם אחד להלחם עם הרומאים בעד עיר מעוזם שארית הפליטה אשר נשארה להם בארצם. כל יושבי העיר נאמנים מאד לשמעון בן-כוכב, הוא המוציא והמביא אותם, הוא מבטחם ומגן עזרתם וצור משגבם. אך הוא הולך קודר כל הימים בלחץ יגונו ועצבונו, כי קטורה רעיתו תמתו חיי רוחו ונשמתו, נגזרה מארץ החיים, לשמה ולזכרה יחלוף רוחו העז וכעסו הנמרץ ומכאובו הנעכר. ועוד יתר הרבה בזכרו כי רופוס נמלט ממות בארח פלא, והנקמה אשר נשבע להנקם בו, לא באה עוד ולא נהיתה. "מה יתן ומה יוסיף לי נזר מלכותי – קרא שמעון בלב נשבר – ומה מני יהלוך אם אלפי אדם כורעים ומשתחוים להדום רגלי? אנכי הוקמתי להיות מושיע לבני עמי, ואין בי כח להושיע גם לי ולמלט את נפשי מיד היגון הנורא. הה! כל נזרי וכל סגולות התבל וחמודותיה לא יוכלו להיטיב לי את הרעה הגדולה אשר באתני – אך בכל זאת לא אבה לבכות כנער ולעשות אבל כאשה, לא! נפשי מתאמצת לעשות גדולות וגבורות נוראות כגבור מלחמה להודיע את שוסי הצלחתי את ידי ואת גבורתי, וכבר חשפתי את זרוע עוזי זה פעמים רבות, והרומאים נפלו חללים חללים לפי חרבי החזקה, נפלו כעמיר מאחרי הקוצר, הכו מכות אנושות ובלתי סרות, הכו וינוסו. רוח העז והגבורה לא כהתה עוד בלבות היהודים, בני יעקב אם ילחמו מלחמת ה' בעד קשט ודת ובעד ערי קדשם, אז ירוצו גדוד כלביאות נוראות אשר חמתן מתלקחת בהן על הצידים שודדי גוריהן. ירדפו אויביהם וישיגום, ולא ישובו עד כלותם או עד אשר יכלו הם בידיהם. אך אהה! כי חלק לב העם הזה, חלק רוח דתם ואותם, משטמה נושנה כמוסה בחבם לשטום זה את זה חנם, ושנאה מסותרה כדבר הוות תהלך בין בני ישראל, והיא תשיב צור חרבם וכל קשתותם תשבר –. מה יועיל הנצחון אשר יקנה בדמים רבים, אם התשועה אשר תצמח ממנו לא תועיל ולא תצלח למאומה? – מדוע לא אבו בני עמי לשמוע עצתי לבצר את מצודת קסריא ולשמור את מבואות הים לבל יעוז האויב לחתור היבשה? ואיככה נמלט רופוס ממות אם לא יד בוגד היתה במעל הזה? הן אמת כי סעפערוס – אשר הכה מתגרת ידי זה כעשר פעמים – לא יחרף עוד את נפשו לצור על העיר הזאת, כי הוא חרד מאיתן קשתי ורשפי בני אשפתי, אך גם אנכי לא ארהיב בנפשי עז לצאת מהעיר ולהלחם אתו על מרומי שדה, יען כי אפחד ולא אבטח באמונת לבב בני עמי, ואם גם ידעתי כי עז בידי וימיני משלה לי להכריע תחתי את האויב העריץ הלוחם בי, אך מי יעמוד מול האויב המתחפש כאוהב? – הן הבגד כעש לבגד הוא, אשר בלי שאון ורעש מלחמה יאכלנו ויירשנו עד כלה, וכחתף יארוב במסתרים אשר לא יזהר איש ממנו עד בעצומיו. הה! ימי הפלאות חלפו ואינם – אליהו הנביא לא יגלה עוד לעיני – הוי, מי יתן והשלמו כל היהודים יחדו, כי אז רעדה רומא שנית מפני ירושלים"! –. עודנו יושב תפוש במזמות יגון כאלה, והנה הדלת סובבת על צירה, ואליהו הנביא נצב עליו ומדבר בקול עז כדברים האלה: "כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל יושב הכרובים, אל נא יפל לבבך ואל נא תעצב, כי קרובה ישועתך לבוא וצדקתך להגלות". כה דבר הנביא ויעלם. ובן-כוכב התעורר ויתעודד ויודה לה' בכל ימים אחדים, יען כי לבו נהפך לאבן, ורוח ה' עזבו זה כחדש ימים –. אפס כי בהיותו נאחז בסבכי מחשבותיו העמוקות לא התבונן כי אך פפוס הכותי בא הביתה והוא דבר אליו הדברים ההם, ורק אחרי אשר התנער ממחשבותיו התבונן כי פפוס נצב עליו ביראת הכבוד כעבד נאמן לפי מלכו ומדבר אליו לאמר: "סלח נא לי, מלכי! כי הפרעתיך ממנוחת לבבך" –. בפנים נזעמים הביט בן-כוכב על הכותי ויאמר: "מנוחה? מה לי ולמנוחה?" –. אך עד מהרה נחם על דבריו, כי זכר את הבשורה אשר בשר לו אליהו הנביא לפני רגע קטן, ואולי תבוא התשועה ההיא ביד פפוס, ויהס את המית רוחו, ויאמר: "התאמין כי הר שרפה האוצר בסתרי כליותיו שלהבת שאול ומוקדי אבדון, הוא הוא ינוח וישקוט, גם אם על פניו נשקפת מנוחה שאננה? – אנכי חושב מחשבות במה אוכל להכות את הרומאים חרם בפעם אחת" –. "אתה חושב – ואנכי – עושה!" ענהו פפוס. "איך ערבת את לבך להאשימני כי אנכי מתרפה במלאכת ה'?" "מה לא אערב את לבי בגלל ארץ מולדתי? – ועתה שמע נא אדוני המלך את המעשה הגדול אשר עשיתי: אתה ידעת איך יקרתי בעיני בני דתי – אשר אתם מאסתם אותם – ואיך אזניהם קשובות תמיד לקול דברי. והנה אנכי עשיתי תחבולות רבות ושונות למשוך אותם אחריך, עד כי נעתרו אלי להתחבר אליך וללחום את מלחמותיך עם אנשי חילך יחד. בסתרי חדרי משכיתם חגרו את אזניהם והנם מחכים עלי עד אשר אצום לשמוע בקול מצותיך" –. לדבר הזה התמלטה שלהבת ששון מעיני המלך, וקרני אור השמחה הופיעו על פניו, וכפור היגון וקרחו תמס הלכו ונמוגו כרגע. שפתיו הביעו תודות וברכות לפפוס אשר נגלה אליו כמלאך מושיע ביום צרתו. "פפוס!" אמר המלך אליו בפני להבים, "פפוס! נביא ה' בשר לי כי אתה תהיה לי לישועה בגבורת ישע ימינך – ועתה הנני נשבע לך בנזרי ובשבט מלכותי כי אם נבוס קמינו, וצרינו ננגח, הרבה ארבה את שכרך, כרע כאח תהיה לי, משנה למלך אשימך, ובני דתך יחשבו כאזרחי בני דתי בארצי"…. "אך בכל זאת – אמר הכותי בטרם בצע עוד המלך את דבריו – אך בכל זאת לא באנו עוד אל מחוז חפצנו"….. "מי יוכל לנו אם כאיש אחד חברים נחלץ חושים ונצא בחרב לקראת אויבינו?" "המריבה וחלוקי הדעות יוכלו לנו"! – ענה ויעמד פניו ויאנח, ובחזק הסתיר את שאט נפשו ואת משטמתו תחת מסוה חנף ורמיה – "המריבה? הה המריבה!" צעק המלך בחרי אף. "אל אלהי ישראל! חזקני נא ואמצני אך הפעם ואנקם את נקמתך ואת נקמת היכלך ועמך מיד הרומאים הזידונים והפראים"! –. "התאמין כי רק הרומאים הם אויבינו וחורפי ארצנו?" – אמר פפוס באנחת לב – "דע לך כי גם בבני ישראל ובעיר הזאת ימצאו אויבים רבים" – "בעיר הזאת?" צעק המלך, "הנך משוגע או מלשין"!! –. "בוא נא אתי! – השיב פפוס אמריו לו – בוא נא אתי, אדוני המלך! ונוכחת כי רק אמת יהגה חכי" –. למורת רוחו ובלי חמדה הלך המלך את הכותי, והוא הוליכהו ארחות עקלקלות עד אשר הביא אותו אל פתח בית התפלה הגדול, ויאמר: "בוא נא במקדש מעט הזה, ואזניך תשמענה כי כנים דברי" –. בבית התפלה ההוא עומדים המונים המונים מנכבדי העיר ואזניהם קשובות לדברי רבי אלעזר המודעי, וכל מעיניהם אך בו, עד כי לא שמעו ולא ראו גם בבוא המלך בתוך הבית. ורבי אלעזר נצב במעלות ארון הקדש ומדבר ברוח משפט וברוח גבורה כדברים האלה: "אנכי העידותי בכם לבל תתגרו מלחמה את הרומאים אשר הרכיבם ה' לראשינו על חטאות נפשנו, גם התחננתי אליכם במו פי כי תכרתו להם ברית שלום, אך אתם לא שמעתם בקולי, לא אביתם לי ותפרעו עצתי, על כן באה עלינו הרעה הגדולה הזאת, באו מים עד נפש, ומלאכי זעם יהדפונו אל מצולות המים הזידונים ההם! –. ועתה שמעו נא את החזון הנראה אלי: אמש בנשף בשבתי בתוך האפר בלב נשבר ונדכה ועיני יורדות מים על שבר בת עמי, התרוצץ פתאם בבתי נפשי שביב אור יקרות כברק שמים בתוך חשרת עבי נשף, ותנומה נעימה מאד נפלה על עפעפי, ואישן, עיני בשר סגרו, ועיני רוחי נפקחו, ואראה חזון נורא מאד חזיון יום המשפט הגדול והנורא, נשאתי מרום עיני ואראה והנה אלהי המשפט יושב על כס הזיזים, ושרפים עומדים ממעל לו. נהר אש יגעש וירעש לפני כסא כבוד אל, ומלאכים לרבבות עומדים על שפת הנהר האיום הזה. והנה פתאם הרעים קול שופר שדי, ומכל קצוי התבל ינהרו כל העמים וכל הלשונות בהמולה גדולה ובקול שאון ורעש אדיר וחזק לעמוד לפני כסא המשפט, כן יתגלגלו גלים על גלים בנהרות איתן ביום סער, וכן ירוצו וישתברו משברים על משברים בלב הים הגדול סופה וסערה. אך קול מלאך אלהים קורא בכח: "עם רומא, גש הנה"! –. והרומאים בגובה אפם נגשו עם כלי נשקם ועטרות עוזם, ואת אותות כבוד וגבורתם אלה הניחו לרגלי מלאך האלהים. אך עתיק ימים היושב על כס החזיזים, ענה ואמר: "גבורת ימינכם מודעת לי, בים וביבשה שמתם שמות, ותכבשו ארצות תבל בחרב נוקמת ובאש להבות – ומי לא שמע את גבורתכם? – אך ישראל עמי? – ראו הנה תורתי פה בחיקי, הידעתם כי אהבתי רק את החרדים על דברי התורה הזאת, ואשנא את המציקים לה ולשומריה? – והרומאים נצבו מרעידים ומתפלצים, ויאמרו: "הלא בנינו בתי רחצה אשר אין כמוהם בכל רחבי תבל, תכנו שוקים גדולים ורחבי ידים, וכל תענוגות בני אדם הוצאנו לאור ביגיע כפינו ועמל נפשנו, ולמי כל העמל הזה? הלא רק למען עמך ישראל, לבעבור ישקדו על דלתות התורה אשר נתת להם ולא לנו, ולבעבור ישמרו את כל מצותיה בלי חסר כל ומרוב טוב. כי לנו לא נתנה התורה הזאת למורשה, ומצותיה לא אלינו כוננו, ועל כן תמכנו ידי עמך ישראל אשר אך עליהם הופעת, וחקי קדשך אך להם הודעת" –. אבל אלהי המשפט ישיבם ויאמר: "סכלים! הממני יפלא כל דבר? הלא אנכי רואה ללבב וחופש כל חדרי בטן, בטרם תחשבו מחשבה, הן אני ידעתי כלה. את אשר בניתם, תכנתם ועשיתם – הם רק להרבות חילכם ועוזכם, ולמען התענג בתענוגות בשרים, ולא אחד בכלם אשר נתן כבוד לתורתי. לא אחד בכם אשר לא שם מועקה במתני בני ישראל שומרי התורה הזאת" –. אז יצאו גבורי הרומאים ונכבדיהם מבהלים ודחופים וחפויי ראש מלפני שופט כל הארץ. אך אנכי הקיצותי ופלגי מים ירדו עיני, כי אנכי את פתרון החלום הזה. אויה! אנכי ראיתי כי בני עמנו נושאים עוד את עיניהם על חמודות התבל ומנעמיה אשר הם כצל עובר, אך את חיי עולם, את חיי לבם – הם מתאוים תאוה כל הימים לבנות להם היכלי עונג, ללבוש משי ורקמה, שני עם עדנים, ולעדות עדי זהב ופנינים כאחד שרי הרומאים, ולהשתרר על אחיהם בגאוה ובגדל לבב, ועל כן אמרו הרומאים לפני אל דעות ה' כי גם בית יעקב מתענגים בתענוגותיהם אשר הכינו בארצם –. אויה לי! עד מהרה ירוץ דבר ה' אשר דבר ביד עבדיו הנביאים על בית ישראל! – עד מהרה יפיצנו ה' בגוים ויזרה אותנו בארצות – הה! שובו שובו נא ולמה תמותו בית ישראל! כי עוד עת לחננה ועוד עת רצון לה' –. בחרו לכם את דרך השלום, ואל נא תחפצו קרבות! אכלו את יגיע כפיכם בארצכם אף כי יקדמו אתכם ימי עוני –. ישראל עמי! התאבה לנוד בארצות נכריות כצפור נודדת מקנה ומעופפת מבד לבד להמלט מחצי הצידים? אם תבקש לך גדולות, הה, אז תהי אך נע ונד בארצות תבל ולא תמצא מנוח ללבבך ומרגוע לנפשך, אמנם אם לא תשחר רק את לחם חקך די שבר רעבונך, אז יהפך לך האסון לששון והנגע לעונג" –. חרדת מות נפלה על כל האנשים אשר שמעו את דברי האיש הקדוש הזה אשר ינבא להם כי אם לא יכנעו תחת יד הרומאים יזרו בארצות ויהיו נודדים בגוים. אך בן-כוכב התרגז מאד וחמתו בערה בו, ובכל מאמצי כחו התאמץ לעצור ברוח זעמו, ויעזוב את בית התפלה ויבוא אל היכלו ויצו לאסוף אליו את זקני העם ועיני העדה, חכמיה, שופטיה וסופריה; וגם רבי אלעזר המודעי קרא אל האספה ההיא, והוא – אף כי לבו נבא לו נוראות – הלך ברוח שקט ובמנוחת נפש אל היכל בן אחותו. בהתאסף האספה הנכבדה ההיא, ישב בן-כוכב על כסאו, ויפתח את פיהו ויאמר: "שופטי צדק! אתם ידעתם כי כל קהל ה' נשבעו באלהי אמן ובתורתו לבל ידברו שלום אל הרומאים, והאיש אשר לא יקים את השבועה הזאת, מות יומת בפלילים ולא יועיל לו כל כופר. והנה זה מעט באזני כי דודי רבי אלעזר המודעי דבר בבית על לב בני עמנו לכרות ברית שלום עם אויבינו מחרפי אלהינו ומחריבי ארצנו, ואם ילחמו בם מרה תהיה אחריתם ורעה גדולה תאונה אליהם, ומי הגיד לו זאת? איככה הוא יודע מראשית אחרית? האם נביא הוא ופי ה' דבר אליו? הלא זה עד נאמן כי הוא בא בברית עם הרומאים, את טורנוס רופוס עשה שלום, ועם יוליוס סעפערוס עשה חזה בסתר! ואף כי מיום אשר עזב את קטורה בתו בהיכל רופוס העריץ, ידעתי כי בוגד חרש הוא ומפיר אלה, בכל זאת החשיתי ואתאפק עד אשר שמעה אזני כי במקהלות ידבר שלום אל עם רומא ומרפה הוא את ידי אנשי המלחמה – ועתה שפטו נא את משפט הבוגד ומפיר אלה הזה! שפטו נא את משפטו בלי משוא פנים! כי לה' המשפט"!! –. "כנים דבריך!" – ענה רבי אלעזר "כנים דבריך! את בתי עזבתי בהיכל רופוס – אם כי לא ברצוני רק בחזקת היד – והיא חרפה את נפשה למות באהבתה אותי ואת ארץ מולדתנו, ומי יתן ויכולתי גם אנכי לקנות בדמי את שלום ארצנו ושלום עמנו, ולעשות שלום עם הרומאים"…. "השמעתם?" צעק בן-כוכב בקול רם ובקצף גדול – "השמעתם? הוא עזב את בתו ביד רופוס האכזר, והוא כרת אתו ברית שלום"!–. השופטים נבוכו מאד, כי נלחצו בין המצרים ולא ידעו כל תוצאות למו. נפשם יודעת כי בן מות הוא האיש החפץ להשלים את הרומאים בעת מלחמה כזאת, למען יראו כל העם וייראו עוד מחשוב מחשבות כאלה, כי אם לא ילחמו כל העם בלבב שלם עם הרומאים, הלא אז תפל העיר בידי האויבים מבלי כל תוחלת ואבד גם שארית יהודה, אך בכל זאת לא נועזו לחתוך משפט מות על איש זקן וקדוש כרבי אלעזר המודעי אשר מדת חכמתו ארוכה מארץ ורחבה מני ים, אשר יראת אלהים היא אוצרו, אהבתו לעמו ולמולדתו עזה כמות, ופניו קמטו מצום ובכי ומספד על שבר בת עמו. ואף גם זאת כי מרבית העם היושב בביתר האמינו כי כל עוד אשר האיש הקדוש הזה בחיים חיתו, לא תנתן העיר ביד צר. במבוכה כזאת נבוכו השופטים ויחשו ולא דברו על רבי אלעזר למטוב ועד רע –. "אתם מחשים?" צעק בן-כוכב בקצף נורא מאד, וכל יצורי גוו רעדו מעצם קצפו, עד כי נדמה כמכה בשגעון. "אתם מחשים? – אם כן תאחז ידי במשפט – כי מלך אנכי"!! – ובזעם אפו שלף להבת חניתו מתערה ויעיפנה כחזיז זעם אל לב רבי אלעזר, וכרגע נפל הזקן הקדוש הזה ארצה ודמו זרק על פני השופטים המשתוממים והרועדים, והאיש הקדוש התנשא בפעם האחרונה בפנים לבנים כמת ויאמר בקול דממה דקה: אשרי וטוב לי כי לפני בוא הרעה נאספתי! ואתם אחי ועמי דרשו נא את שלום יפיצכם ה' שמה, והתפללו בעד מלכיכם ושריכם, כי בשלומם וטובם גם לכם שלום ורב טוב. שמעון! עשה שלום עם לבל תאבד שארית יהודה בגוים – אך הה כבר עברה העת! – בידך אל אמת אפקיד רוחי, קחני נא בחסדך"… כה דבר ויפל ארצה. ונפשו עלתה לעדן גן אלהים לחזות בנעם ה' ולשבוע בהקיץ את תמונתו. אך כל הנצבים בהיכל בן-כוכב חרדו חרדה גדולה מאד על הרצח הנורא הזה, והמלך הביט בעינים מזרות זועה על גופת דודו קדוש ה' וקדוש ישראל, כי אחרי עשותו, נחם ויכר את עותתו, לבו הכה אותו בלי הפוגה, כליותיו יסרוהו מוסר אכזרי, נחשים צפעונים אשר אין לחש הזילו נהרי נחלי רעל וקטב מרירי בכל מסלות לבבו ומסלולי עורקיו, עד כי קדר עליו היום, קרסליו מעדו וברכיו כשלו, ויתנפל מלא קומתו ארצה לרגלי דודו הנרצח מידו, וידם כאבן. יום התשיעי באב בא בא – יום צרה ליעקב מימים קדמונים – השמש עלה מלב הים הקרוב לגליל ביתר, ויפז את שריוני הנחשת אשר על גדודי הגבורים היורדים מתועפת הר המצודה. הגבורים האלה, צבאות חיל היהודים המה אשר ירדו מהמסלה הרמה הנקראת "מסלת הנחש" בגלל עקלקלותיה הרבות והשונות הדומות לנחש עקלתון; בראש החיל יצא שמעון בן-כוכב מלכם, על ראשו תתנוסס מצנפת ארגמן, במרום מצחו יציץ זר זהב מעלף ספירים, ומעיל שני משבץ באבני אש יעטוף את קומת גויתו המחטבה תבנית היכל. בידו החזקה יחזיק חנית גדול כמנור אורגים, על ירכו מצמדת חרב גדולה ותערה מחספס בתורי זהב ונקודות אבני שהם וברקת, ועל גבו תרנה אשפה הרת חצי מות ונוצצת כחזיז שמים. ברום תפארת הודו הנורא הוא רכב על עבי גב האריה אשר קוצות צוארו יפיצו פלצות, והוד קול נחרו ירגיז ארץ. הגבור העזוז והאיום הזה הסב את פניו הנזעמים על מצודת ביתר, ומקירות לבו נלחצה אנחה כאנחת חלל עת יפח נפשו מקרבו. הוא נסע יצא ממקומו להלחם מלחמת תנופה עם הרומאים על מרומי שדה, ועשרת אלפים איש שולפי חרב מבחורי אנשי חילו הולכים לרגלו, ואחריהם יתר צבאותיו עם החלוץ והמאסף, ואלפים איש נשארו בעיר לשמור את המצודה ולהתחקות על שרשי רגלי יושביה לבל יבגדו בגד –. על ראש הפסגה הנשקפת על מחנה האויב, התיצבו גבורי היהודים ויעמדו הכן למלחמה, ולעומתם נצבים הרומאים במערכות מלחמה ואין מספר לגדודיהם. שמעון בן-כוכב עמד בתוך אנשי חילו וידבר ברוח גבורה את הדברים האלה: "אחי ועמי! היום הזה יוכיח אם בכח נגבור על אויבינו, או נפל חללים לפי חרבם. הה ליום אם יגבר האויב! כסער קטב ישתער אז על פליטת בת יהודה, כמשלחת מלאכי רעים ישלחו בנו הרומאים עברה וזעם וצרה, מות ואבדון, זקן ונער יהרגו, בחורים גם בתולות ירצחו, הריותנו יבקעו, עוללים ינפצו על הסלע, את בתי אלהינו ישרפו באש, ואת כל בתי העיר יהרסו ולא ישאירו אבן על אבן, ואין קץ וקצב לאכזריות חמתם ועברת זדונם אשר יעוללו להכרית כל זכר לנו! – אך אם בישע אלהים נתגבר אנחנו על אויבינו, נתן כעפר חרבם, כקש נדף קשתם, ונרדפם באף ונשמידם מתחת שמי ה'; האח, אז יגיל יעקב גילה נצחת, ישמח ישראל שמחת עולם, ופליטת בית יהודה תפרח כחבצלת בכרם ה' צבאות, הר הבית ירום ונשא וגבה מאד, ומקדש ה' יתנוסס עליו כאבן נזר במשכיות קדש. חזקו והתחזקו איפוא לוחמי מלחמת ה'! – היו במחנה אויביכם כסלעים אדירים מוצקים בלבב ימים, אשר ישחקו להמית סופה וסערה, ורבבות ומשברים על תעצומות עזם ישברו! – להבות חרבותיכם תעופפינה כחזיזי זעם מתוך חשרת ענני רגש! – רשפי קשתותיכם יצאו כברקים להטים מחשכת עבי צלמות! – מרעש קול ענות גבורתכם ידם הרעם בגלגל ועמודי שמים ירופפו ויתמהו!" –. ובדברו את הדברים האלה בערו עיניו כלפידים ופניו פני להבים, והאריה אשר הוא רכב עליו – אשר זה דרכו מדי הריחו רוח עז וגבורת רוכבו, להשמיע קול רעמו – הניע תלתלי צוארו, ומעבי חזהו הרעים שאגה נוראה מאד, ושמעון שלף חרבו מתערה ויך את הלהבת על ברזל חניתו ויצאו ממנה ניצוצי אש, וכל שרי החילים שלפו גם הם את חרבותיהם ויכו חרב איש בחרב רעהו בקול שאון, וילכו להבות ורשפי שלהבת לנגה השמש, עד כי כל אנשי החיל נראו מרחוק כבוערים באש – וכל התפים הרעישו קול אחד, וכל השופרות, והחצוצרות כל צלצלי שמע וצלצלי תרועה, השמיעו צליל קולותיהם במרום, גם כל הסוסים צהלו בקול מצהלותיהם, ומשעטות פרסותיהם על אבני החצץ חצבו להבות אש, ויהי קולות וברקים, רעמים ולפידים, ותגעש ותרעש הארץ, וכל אנשי המלחמה הריעו תרועה גדולה ויקראו: "חרב לה' ולשמעון!" אחרי כי קם הסער לדממה, הוסיף עוד בן-כוכב לדבר: "עתה אחי ועמי! עתה ידעתי כי ה' אלהי הצבאות יצא בצבאותינו וילחום את מלחמותינו, כי רוח גבורה שבה ותחיני כעת כמלפנים עת דלגתי לראשונה על חומת קסריא גם על חומת ירושלים – כי ימין ה' עוד רוממה. ימין ה' עוד עשה חיל, ואין מעצור בעדו להושיע ברב או במעט –. אך אם כה ואם כה יהי, נחגור שארית חמות ונלחמה ברומאים, נלחמה בם עד אשר נפל כלנו לפי חרב – אם יגזור ה' ככה – או עד אשר נצמיתם אנחנו ולא נשאיר מהם כל נשמה"!! – –. "נקמה!" השמיע ההר את קולו כצאת הגה "נשמה" מפי שמעון, "נקמה!" ההד הזה נשמע מרגלי הר המצודה אשר שם רובצים עשרת אלפי כותים הבאים בעצת פפוס להושיע את היהודים אם יגבור עליהם האויב. אך פפוס כרת ברית בסתר עם יוליוס סעפערוס שר צבא רומא ועם רופוס נציב הקיסר, לעזור להם במלחמה הזאת ולהכרית את גבורי היהודים בתחבולות ערמתו ונכליו –. כי את עשרת אלפי הכותים הביא בערמה רק למען פתות את בן-כוכב ולנתקו מהמצודה הבצורה מאד להלחם ברומאים על מרומי שדה בהשענו על חיל עוזר ההוא –. "האח!" קרא אז פפוס "האח! שמעון נפל בפח יקוש אשר יקושתי לו! נפל כתוא מכמר! אנכי, אנכי נתתי חחים בלחיי התנים הגדול, והדבקתי דגת יאריו בקשקשותיו, והעליתיו היבשה, ופה על פני השדה יפול, לא יאסף ולא יקבר, לחית הארץ ולעוף השמים יהי לאכלה –. קטורה אהובתו מתה בתחבולותי, גם אלעזר אביה נפל בחרב על ידי ערמתי ונקמתי – האח, מה מתוקה היא הנקמה, ומה נעמה! – גם כל היהודים לקוחים להרג ומטים לשחת בפעל ידי, ואין מושיע להם. משטמתי העזה כמות עשתה זאת! ונקמתי כי קשתה כשאול הנה היא באה ונהיתה ועיני רואות –. אך מחשבתי להיות מלך על הארץ הזאת, אך היא לא קמה עוד, גם לא תקום לנצח, יען כי עם הארץ ישנאוני תכלית שנאה בגלל דתי, ולא יאבו להמליך איש כותי עליהם, גם הרומאים לא יחפצו לתת כתר מלכות בראש איש אחר זולת מלכם האחד היושב על כס רומא. על כן אנכי מתאמץ להיות למצער נושא חן ומפיק רצון מאת שליטי רומא, למען הרבות הוני ואוני הודי וכבודי, על כן הצלתי את נפש רופוס ממות, ועל כן סגרתי את שמעון וכל חילו ביד סעפערוס"…. רבים מאנשי חיל שמעון לא האמינו בפפוס, ויעידו בשמעון להזהר מהנחש הערום הזה, גם רבים משרי המועצה הזהירו אותו להשמר מהכותי הבליעל הלז, כי שוחה הוא כורה לרגליו, אך עוד רבים מהם האמינו בו ודבקו אחריו, כי לא הבינו איך יוכלו הכותים לעזור להרומאים? הלא על הבגד הזה ירעו וישחיתו גם להם ולארצם! –. ורוח ה' סר מבן-כוכב למן היום אשר רצח את נפש דודו קדוש ישראל, ורוח רעה מאת אלהים בעתתהו כל הימים. לבו ינבא לו כי אחריתו להכרית, מלאך מותו נצב נגד פניו תמיד בחרב שלופה מלאה דם, ועל כל מדרך כף רגלו יפצה קבר צלמות את לועו לבלעהו ולהורידהו דומה. "אבי ספר לי – אמר שמעון לאוהביו ומיודעיו – אבי ספר לי את אשר ראו עיניו בעת הרס טיטוס את מבצרי בת יהודה ושרף את מקדש ה': הגבור העריץ הזה טמא את קדש הקדשים, בזה לקשט ודת, חרף את אלהי ישראל ויעש כל תועבת ה' וכל הרע בעיניו. בחרב נטפת דם דקר את פרכת ארון הקדש, והנה נטפי דם שפכו מהפרכת, וישמח העריץ, ויאמר כי הביא צור חרבו בלב צור ישראל – והוא לא ידע כי הדם ההוא היה דם הקרבנות אשר זרק הכהן הגדול על הפרכת ביום הכפורים –. אחרי לכדו את ארץ קדשנו, ירד העריץ הזה באניה לשוב לארצו עם שלל ירושלים ושבית יהודה, ויקם סערה בים, רוח גדול ונורא וירתיח כסיר מצולה, וישם הים כמרקחה, ואת האניה נשא ויקלע מול פני כפים וסלעי מגור עד כי חשבה האניה להשבר ולצלול במים עזים, אז נטה טיטוס אל אל ידו, ועל שדי דבר בצואר עתק לאמר: אלהי העברים אך גבור מלחמה הוא בים ובנהרות, את פרעה וחילו גער בים סוף, ועל סיסרא וצבאות גבוריו הציף את מי נחל קישון, אך ביבשה קצר יד הוא ואין אונים – יבוא וילחם אתי ביבשה ונראה אם יעמוד לפני חרבי"! –. עודנו מדבר והסערה קמה לדממה, הגלים ישתקו וישכו, הים הוליך כשמן מימיו, והאניה רחפה על פניו בהשקט ובטחה עד כי הגיעה למחוז חפצה. ויהי אך יצא טיטוס מהאניה ויצג כף רגלו על היבשה, והנה קול ממרום קורא באזניו: "הוי הולל! הנה צעיר יצורי יצא להלחם בך ביבשה, ואתה אזר נא כגבר חלציך והכריעהו תחתיך אם תוכל לו!" –. וברגע ההוא סבוהו המון יתושים, ואחד מהם הצעיר והקטן בהם, עף על פני טיטוס ויכנס בתוך נחירי חוטמו, ומשם עלה אל מרום מוחו וינקרהו בלי חשך. לשוא עמלו הרופאים בו! לשוא הביאו עצות, עשו תחבולות! אין עצה חכמה ואין גבורה נגד היתוש! – פעם אחת עבר טיטוס על פתח חרש ברזל, ומקול מהלומות הפטיש חדל היתוש לנקר את מוחו, ומני אז צוה להכות בפטיש ולהשמיע קול הלם פעם באזניו תמיד, אך היתוש הסכן הסכין לקול רעש והמולה זאת וינער כפעם בפעם וישב וינקר את מוח עצמותיו כבראשונה. סוף דבר כי היתוש נקר את מוח העריץ וישת את מיץ חיתו לילה ויום, עד כי הלך הלך וגדול כגוזל בת היונה. חרטומו נהפך לנחשת קלל, וצפרניו לעשת ברזל ולא ארכו הימים וטיטוס מת בתגרת ידי צירים וחבלים נוראים מאד). ראו נא! – הוסיף שמעון לדבר – ראו נא! אנכי אנכי יודע פשר דבר החידה הזאת, אחזה, אל מה ירמזון אמריה, כי הה! היתוש ההוא ינקר גם את מחי, היתוש ההוא ימץ גם את לשד חיתי יומם ולילה, היתוש הזה הוא – הנחם אשר ינחם הרשע אחרי עשתו ואחרי כי יכיר את רשעתו ואת עותתו! והנחם ההוא כמסס נסס הוא במח הפשע, כעש במורשי לבבו, וכרקב בעצמותיו וכליותיו, ואף כי על ידי תשואות החלד והמון ענינים רבים ירדם הנחם ויחדל הרע, אפס כי אך נרדם הוא, ובהקיצו יחליף עוד כח וחילים יגבר, כנחש ישך וכצפעוני יפריש, עד כי לאחרונה יעצם עצמותיו ויורידהו אבל שאולה –. אויה לי! צלם דמות קטורה רעיתי נצב מול עיני תמיד, ולרגעים אראנה מנפצת על הסלע, ועצמותיה לפי ירכתי בור מפזרות – לרגעים אראה את גוית אלעזר אביה מתבוססת בדמיה, ודברי קטורה האחרונים אלי לנחם את אביה הזקן, כרעמים נוראים ירעמו באזני לילה ויום מבלי נא ואטביע את נפשי בשאון רעש המלחמה להפיל תרדמה על היתוש יליד השחת אשר בצפרני ברזל יכרסם מסלות לבבי וינקר מחי וכחי, לבי יכסוף לשדה קטל ולמקום ההרגה, ורוחי יאוה להמית מלחמת תנופה ולרעש מערכת קרב – ואם אתמהמה יום או ימים, תכלינה כליותי בחיקי וישפך לארץ כבדי בעזוז יד פשעי כי התגברו"… אמנם לא חזון שוא הוא חזון לב האבד הזה! לבו ראה אחריתו,, ונפשו ידעה מאד כי נכונו לו ימי חשך וצלמות –. השמש יצא מקצה השמים וישלך שביב זהבו על רבבות השריונות והכובעים אשר במחנה הרומאים, והאריאל אשר על אנשי הצבא נתן אות כי המלחמה החלה… היהודים לחמו כאריות, אחד מהם רדף עשרה, ושנים הניסו מאה, כל אחד עורר חניתו על חללים רבים, ויכו ברומאים מכות חרב הרג ואבדן, ויכום ויכתום ויזו לארץ נצחם, אך בכל זאת לא גברו עוד מהמון האויבים כחול היום –, השמש עלה בחצי חוג השמים, והמלחמה לא הוכיחה עוד יד מי רוממה –. השמש ירדה לקצה תקופתה, ועוד לא נודע למי הנצח וההוד –. רגע יריעו היהודים אף יצריחו ועל אויביהם יתגברו, ורגע יחליפו הרומאים כח בישע חילי עוזריהם אשר יבואו חליפות וקשתם בידם תחליף – אך לאחרונה גבר ישראל ונשתה גבורת הרומאים, כי איש קדוש ונורא הופיע פתאם במערכות ישראל, איש זקן אשר קוצותיו הלבנות יורדות על מעיל ארגמן, ולבנת זקנו הוד אימה, ובימינו דגל מחנה יהודה – האיש הזה רבי עקיבא הוא, אשר בא בעשרים וארבעה אלף איש לעזור את אחיו –. הוא עף כברק שמים לפני צבאות היהודים, ועל כל מדרך כף רגלו נפלו חללי רומא כשבלים לפני הקוצר. והרומאים בראותם כי אזלה ידם ועמדו מכח, החלו לנסוג אחור – אך בפתע פתאם נשמע תרועה גדולה במחנה הרומאים, כל התפים רעמו יחד, וקול החצוצרות יקרעו לב השמים, וכל אנשי החיל קוראים בכח: "יחי הקיסר לעולם"! –. והיהודים בשמעם את קול הקריאה הזאת ובהודע להם כי הקיסר אדריאנוס בא לפקד צבא מלחמה, נבהלו מאד, ומהומה גדולה היתה בין אגפיהם, כי הם מעטים ועיפים, והאויבים ירביון לרגעים ויחליפו כח –. ואז בא מלאך מאת שמעון אל פפוס כי יסיע את אנשיו לעזור להיהודים הנחשלים. ופפוס עם עשרת אלפי אנשיו נסעו יצאו ממקומם ויבואו עד אהל בן-כוכב ויספחו אל אנשי חילו. אמנם בתוך סערת המלחמה הגדולה והאיומה הזאת, עף פתאם חץ רעל וינחת בלב האריה אשר בן-כוכב רוכב עליו והאריה כרע רבץ בנהם נורא תחת רוכבו, אך עד ארגיעה התנשא בשאגת רעם ויתנפל בתוך צבאות הרומאים ועבר ורמס וטרף כמלאך משחית אשר אין מידו מציל, עד כי ירו בו המורים עוד חצים שנונים ויפל שדוד ארצה. אך גם אז התגבר עוד ויזחל על גחונו ויגיע לרגלי המלך אדוניו באהבתו אותו אהבה עזה מאד, וישתרע לפניו ויבט בו בפנים זעפים ויאנק אנקת חלל וימת. והמלך השח ראשו על עבדו הנאמן הזה להחליק בפעם האחרון את תלתלי צוארו, והנה חץ מות עף מסתר רעם המלחמה ויחץ את קשקשת שריונו וינחת בצדו השמאלית עד כי נפל אחרנית בקול רעש גדול, ומהומת אלהים היתה בין כל אנשי החיל אשר סבו את מלכם המט למות. אך פפוס עם אנשיו התנפלו בחמה שפוכה על הרומאים ויחדש את המלחמה הנוראה ההיא. וגבורי ביתר הריעו בקול על אויביהם וימטירו זיקים חצים ומות על ראשיהם, אש וגפרית, אבני וכלי בלע. כחומות נחשת עמדו על מקומם, וכעמודי ברזל לא משו ממצבם גם לא השיבו צור חרבם עד אשר נפלו לפי חרב הרומאים ולא נותר מהם עד אחד. הלילה פרש את צעיף אבלו על פני גיא ההרגה המכסה חללי חרב וכבד פגר. הרומאים שבו אל אהליהם עיפים מאד, מכים ופצועים. אך על פני שדה קטל מתהלכת תמונה איומה כשד עיפתה, התמונה הזאת הוא פפוס הכותי אשר ירה חץ מות על ארי גבור יהודה, ואשר רצח את נפש שמעון בזדון לבבו. הכותי הארור הזה מתהלך בין החללים ומבקש את גופת שמעון בן-כוכב. ובמצאו אותה כרע על ברכיו וילאט באזני שמעון לאמר: "מלך המשיח! אהוב נא את פפוס וברכהו על אשר הביאך אל קטורה אהובתך" –. ובדברו שלף חרבו ויכרות את ראש המלך הנופל כגבור במלחמה, ואת הראש הזה הביא אל אהל רופוס וסעפערוס. והם שלחו אותו אל אדריאנוס. אך מירכתי היער הקרוב אל שדה המלחמה, הגיח נחש גדול וילפות בעגילי גוו את גו המלך שמעון ואת גוית האריה השוכב לרגליו, לאות ולמופת כי גבורת גור אריה יהודה נשתה בערמת הכותי מכל חית השדה –. במערה עמוקה בתחתיות ארץ רבץ צלמות ומאורת פלצות וזלעפה נצחת, במערה אשר רוח דבר וקטב עצור בין חגויה וישחית כל הנשמה, במערה אשר חשכת עולמים לבושה ואשון צלמות חתולתה, במערת רפאים זאת יושב רבי עקיבא בליל צום העשור, ידיו אסורות באזיקים, ורגליו לנחשתים כבדי המשקל הגשו. לרגלי הזקן הקדוש והנאור הזה יושבים לארץ ראשי חכמי ישראל, ובתוכם גם רבי מאיר – מאיר עיני חכמים בהליכות עולם – ורבי יהודה, רבי שמעון בן יוחאי ורבי יוסי בחירי תלמידיו וידידי נפשו. כלם יושבים דומם, מעיני עיניהם דללו וחרבו, ואנחות לבבם סגרו על מסגר ואסרו בחבם, ולשונם אל חכם דבקה – דומית דומה ואבדון סביבם, ודמיונם כיורדי בור –. והנה קול צלצל נחשתים נשמע, ורבי עקיבא התנודד כה וכה וידבר באזני העדה הקדושה היושבת לרגליו ויאמר: "הנה שבתם בני היקרים! הנה שבתם לראות את פני מורכם וידידכם הזקן הלקוח למות מות אכזרי מאד ביד אויב ומתנקם, ועוד מעט ויספה לעיניכם באין מציל – אך אל תבכו לי בני ואל תספדו לי – בכו בכה על חטאת נפשנו כי חטאנו לה' – הה! נבכה ונתחנן לה' כי יכפר פשעינו ביום הכפורים הזה –. אשרי וטוב לי כי תראוני במצב הזה! מותי יהיה כפרה על עותתי! הה, מאד מאד העויתי דרכי כי האמנתי בשמעון בן-כוכב, ואיך לא ידעתי כי גבה עינים ומהיר חמה כמותו לא יתכן להיות משיח ה'? איך לא ידעתי כי מלך המשיח לא ירכב על אריה ופריץ חיות בעטרת פז ובגאה ורהב, כי אם על חמור ועל עיר בן אתונות ירכב בענוה צדק ויבוא בשער ירושלים? –. אך תורת ה' תמימה היא ועומדת לעד, היא חיי רוחנו לנצח למענה נשימה נפשנו בכפינו, למענה נבוא באש ובמים, ועליה נהרג כל היום. בעת צרה כזאת יאות לנו לא לבד להורות בפינו ובשפתינו לבני עמנו כי תורתנו בת אל אמת ומלך עולם היא, כי אם להראות זאת גם בפעל כפינו ובמעשה ידינו לבל ידח המון העם להמיר חיי נפשות זאת בחיי בשרים ותעתועי הבלי התבל. ירושלים עיר הקדש איננה עוד, ספה תמה מן בלהות, ועיר אחרת תבנה ותכונן ביד הרומאים על אדמת קדשה –. היכל אליל יתנוסס על מקום מקדש ה', ועל מקום ארון העדות ינתן שקץ משומם –. ביתר העיר הגדולה לאלהים נהפכה לעיים וגלים נצים, אדמתה רותה מדמי רבבות אלפי אחינו, ועפרה מחלב חסידנו ונזירינו ידשן. על סעפי סלעיה נפצו אויבינו את עוללינו, ובראש כל חוצותיה בקעו את הריותינו, גם כל סביבותיה נהפכו לנהרי נחלי דמים, דמי אחינו בני עמנו ואלהינו, וגליהם האדמים יהמו ישקו וישתפכו לגלי הים הגדול ויהפכום לדם. כל אשר ימלט מחרב רעה, ימכר כבהמה בשוקים לעבדי עולם, בני ציון היקרים יהיו נפוצים ופזורים ונודדים בין כל גויי הארצות, ישאו חרפת רעב בארבע רוחות השמים, ויסבלו תלאות ורעות נוראות בכל קצוי ארץ ואיים רחוקים. הבן יפרד מאביהו, הבת מהורתה, אהובת רע תנתק מזרעות בעל נעוריה, והזקן ינתש מחוג ניניו ונכדיו. האבדים והאומללים ההם הנם מתפלשים בפעם האחרון בערמת אפר בתיהם השרופים, מחבקים את שרידי אבני מעונתם, ומנשקים בשפתים דולקים ולב נמס את אדמת ארץ מולדתם בטרם יגרשו מעליה ולא ישובו עוד לראותה עד עולם. איום ונורא הוא קול יללתם! נהמת לבם כנהמת ים, ושאגותיהם נתכות כמים כבירים. אויה אויה לנו! איך נפלה תפארת ישראל! איך נפלו גבורינו! איך נפלו כוכבי שמינו וברגלי זדים ומחרפי אל ירמסו! – הוי, כלו בדמעות עיני! כלו כליותי בחיקי נשפך לארץ כבדי על שבר בת עמי! –. ימים רבים ישבו בני ישראל בארצות שונאיהם מנדיהם ובוזזיהם, ימים רבים יעברו עליהם ללא כהן מורה וללא תורה, ונעו מים עד ים, ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו, ונפשם תכלה לחבק בזרעותיהם את עפר הר ציון השמם, להוריד את פלגי דמעותיהם על הריסת בית מקדשם, ולשאת חבלי שאול וצירי מות בחיק ארץ שממותם. ימים רבים יאנחו בשברון מתנים, ובמגנת לב ועינים כלות ישבו יחיל ודומם לתשועת ה', קרביהם כחלילים יהמו, ועם בני קרח ישפכו לפני ה' שיחם לשוב ולראות פניו בהר הקדש בירושלים, ושארית הפלטה, שרידי חרב ורעב, דבר ושבי ומגפה, אשר יותרו בארצנו הקדושה, ישפטו במשפט מות אם לא יכחשו בה' אלהי ישראל ויפרשו כפיהם לאל זר, אם לא יעזבו תורתנו הקדושה וידבקו בתועבות דתי עובדי גלולים. וגם עתה לא יתנו אותנו אויבינו להקהל ביום צום כפור ולהתפלל אל ה' – ותפלת רבים הלא טובה היא ורצויה מתפלת יחיד –. אהה! קצתי בחיי מפני בני רומא, ובחרתי במות! ומה הוא המות? הלא הוא רק המעברה אשר נעבור בה מחיי התבל חיי ההבל אל חיי עולם, חיי נשמות, חיי שמחות ונעימות נצח נפשי למות והוריתי תורת ה' לקהלת יעקב חרף הדת אשר נתנה עלינו לבלתי הגות בתורה). ופעם אחת בהתאסף ועדה ברחוב העיר לקחת מפי תורה, נקרה נקרא גם פפוס הכותי ברחוב ההוא, ובשמעו כי אנכי מורה דרכי התורה בתוך קהל רב ולעיני השמש, נתן עלי בקולו ויאמר: "מדוע אתה עובר את מצות המלך, וחיבת את ראשך בפלילים! הטרם תדע כי יצאה פקודה מאת קיסר רומא לבער אחרי תורת משה וישראל, ואשר יעבור את הפקודה הזאת מות יומת ולא יועיל לו כל כפר?" –. אך אנכי השיבותי לו דבר ואמרתי: "האתה הוא פפוס אשר תתאמר כי חכם לבב אתה? עתה אחזה כי נהפוך הוא! והן אמשול לך משל: פעם אחת הלך השועל על שפת הים וירא והנה הדגים משוטטים הנה והנה ברעדה, ויאמר אליהם: "מה לכם אחי ורעי כי הנכם נעים ונדים בלי מנוח? ממי תיראו? ממי תפחדו פה במי מנוחות?" –. "מפני הדיגים יראים אנחנו! –ענוהו הדגים – מפני הדיגים המשליכים בים חכה ופורשים מכמרת על פני מים". "אם כן הדבר – אמר השועל אליהם – אם כן הדבר, עלו נא אלי היבשה ואנכי אהיה מגן בעדכם, ובמנוחות שאננות נשב יחד כאשר ישבו אבותיכם עם אבותי". אך הדגים השיבו לו אמרים: "האתה הוא השועל החכם מכל חית הארץ? לא חכם אך סכל אתה! הן במקום חיינו יראים אנחנו ממוקשי מות, אף כי במקום אשר לא נוכל לחיות רגעים מעטים!" –. כן גם אנחנו בית ישראל: אם בעת אשר אנחנו הוגים בתורה חיי רוחנו ונשמת אפינו, תפול עלינו אימת מות, אף כי בעזבנו את התורה ונשליכנה מעל פנינו!" –. פפוס הניע בראשו, כי לא האמין בדברי, וילך לו. ולא היה ימים מעטים ופקידי רופוס הבהילוני בבשרי צדק בקהל רב, ויאסרוני בכבלי ברזל ויביאוני אל אדוניהם. ורופוס ידעני פנים אל פנים – כי רבות פעמים חליתי את פניו כי ירים נדבה מכספו לעניי בני עמנו, אך הוא לעג לי ויעט בי בכל פעם באמרו: "הלא אלהיכם אהב עניים הוא, ומדוע לא יכלכלם הוא לבדו וינהלם בלחם ושמלה, ומה לי ולבני אל אחר? יעזבו האוילים ההם את אלהיהם המסתיר פנים מהם וילכו אחרי אלהי הרומאים, אז אטיבה להם וארכיבם על במתי ארץ" –. וכאשר הובאתי אליו אסור בכבלים, הביט בי בבוז וקלסה, ויאמר: "זקן! הלבקש נדבה בעד עניי עמך באת אלי הנה, או לבקש על נפשך עתה באת?" אך אנכי השבותי לו: "חלילה לי לבקש על נפשי מאנוש ימות! כי אם לא יחפוץ ה' במותי, מה יעשה בשר לי? ואם הוא חפץ להמיתני, הלא רבבות מלאכי מות עומדים הכן לבצע חפצו! – אך אתה אויב ה' אל אמת! אתה דע לך כי אל רחום וחנון הוא ה' לאוהביו ולאוהבי האדם אשר ברא בצלמו, אך גם נוקם הוא ונוטר לשונאיו ולשונאי בני האדם! ואתה הוא שונא ה' ושונא כל אדם, אתה שפכת דמי נקיים לרוב, אלמנות וגרים הרגת, יתומים רצחת, חסידים וקדושים הורדת דומה, וכל רע בעיני אלהים ואדם עשית, עד כי גם את מלכך אשר הרבה להיטיב לך, גם אותו שנאת בלבבך, וגם עליו תחמוס מזמות"…. ורופוס התקצף קצף גדול, גידי פניו שורגו, מנחיריו יצא עשן, ואש מפיו תאכל, וירעם בקול פחדים: "מות יומת עז נפש הזה!" וכרגע סחבוני הטבחים וישליכוני במערת רפאים הזאת אשר פה אני מחכה בשמחות וגיל למות, כי נפשי אותה להראות לבני עמנו איך יאהב איש ישראל את אלהיו ואת תורתו בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו, ואיך יאמין אמונה אמן כי ה' אלהינו ה' אחד הוא, אל אלהי הרוחות אשר למענו נחיה ולמענו נמות. עתה הנה באה ונהיתה הנבואה אשר נבא עלי רבי אליעזר בן הורקנוס כי מות אמות מות אכזרי מאד בידי עריצים"… "למה זה ועל מה זה חזה עליך חזות קשה כזאת?" שאלוהו התלמידים המקשיבים לקולו, והוא השיבם אמריו, לאמר: "בעת אשר פרח עוד כרם ה' צבאות ביבנה, היתה אז מחלוקת בין חכמי ישראל על דבר הליכה אחת מהליכות התורה, וכל החכמים נוסדו אח"כ יחד לדעה אחת, ורק רבי אליעזר לבדו לא אבה בזאת ויסל לו מסלה אחרת בהליכה ההיא. וגיסו רבן גמליאל הנשיא הכריע את כף המאזנים להטותה אחרי הרבים. אך רבי אליעזר השיב "החרוב ההוא יוכיח כי אנכי צדקתי מכם!" וכרגע נעתק החרוב ממקומו ויך שרשיו במקום אחר. אמנם כל החכמים ענו פה אחד ואמרו: "מה לנו ולחרוב? לא לו נתנה התורה למורשה כי אם לנו" –. אז אמר רבי אליעזר: "מי המעין הזה יוכיחו כי אמת יהגה חכי!" וכרגע סבו מי המעין וילכו אחרנית, אך הם הוסיפו דבר: "גם למי המעין הזה אין אנחנו שמים לבנו"! –. "אם כן – הוסיף רבי אליעזר דבר – אם כן הדבר יוכיחו כתלי בית המדרש כי צדקי בי!" וכרגע נטיו כתלי בית המדרש ויחשבו לנפול, ויקם רבי יהושע על רגליו ויגער בכתלים ההם לאמר: "מה לכם ולנו כי תתערבו בריב לא לכם!" –. והכתלים לא נפלו ארצה למען תת כבוד לרבי יהושע, גם לא שבו למקומם לכבוד רבי אליעזר והנם כפופים עד היום הזה כאשר ראיתם בעיניכם. אך רבי אליעזר בקנאתו קנאת האמת החרה החזיק בדעתו ויקרא אל השמים מעל, ויאמר: "מן השמים יוכיחו אם אנכי צדקתי במשפטי!" הרעימה בת קול ממרום ותקרא: "מה לכם חכמי ישראל ולרבי אליעזר? הלא הלכה כמוהו בכל מקום!" – אפס כי רבי יהושע עמד על רגליו שנית ויאמר: "אין אנחנו משגיחים בבת קול! כי אלהים דבר בקדשו "אחרי רבים להטות" ומה לנו עוד?" – בעת ההיא הטבעה ההליכה ההיא כפי דעת החכמים הרבים, וכן התמה המחלקת. על כן חרה אף רבי אליעזר, ולא בא עוד אל בית המדרש ההוא. וחכמי ישראל בראותם כי רבי אליעזר הקשה אליהם בדבר אשר כל עמודי הדת עליו מיסדים, הכו אותו חרם, להראות לעיני כל ישראל ולהוכיחם לבל יהרס עוד איש אחד להכביד אכפו על הרבים להטותם אחרי דעתו, כי אז יהרסו כל שתות התורה –. וכל תופשי התורה ידעו כי חכמי יבנה פרשו חרמם על רבי אליעזר, ורק הוא לבדו לא ידע עוד את דבר החרם ההוא, כי לא נמצא אחד בין למודי ה' אשר חפץ להודיע זאת לרבי אליעזר. אז אמרתי אל החכמים: "הנני, שלחוני! אני אלך ואגיד לו זאת, פן יודע לו הדבר מפי איש אחר מבני עמי הארץ והתקצף עלינו וימסור דינו לשמים" –. בבגדי אבלים ובמגנת לב הלכתי לעיר לוד מקום שבת רבי אליעזר, ואבוא אל אהל ביתו ואשב על הארץ רחוק ארבע אמות ממנו. כאשר ראני אמר אלי: "עקיבא! מה אות האבל הזה?" "רבי! עניתיו בפנים זעפים, רבי! אדמה כי חכמי ישראל נזרו מאחריך" –. אז ידע ויבן את אשר נהיתה ואשר נגזרה עליו, ויאנח בשברון מתנים, ויבך בכי תמרורים, ויחלוץ נעליו, גם קרע שמלותיו וישב לארץ. וברגע ההוא התקדרו השמים בעבים, השמש אספה נגהה, הארץ אבלה ונשמה, וכל יבולה גם כל פרי עציה הרימו קול ילל ונהו נהי ומספד מר –. אחרי ימים רבים שמענו כי הוא נפל למשכב ושוכב על ערש דוי, ונלך לבקרהו בביתו. אך הוא קבל אותנו בפנים נזעמים ובעינים מפיצות זעם על אשר רחקנו מעליו עד כה, ויאמר אלינו: "אפונה מאד אם כמות כל אדם תמותו אתם, ואם פקודת כל יפקד עליכם" –. "רבי! אמרתי אליו, רבי! איזה מות נחתך עלי? "עליך!" – קרא בחרי אף ובחמה שפוכה – "עליך – הוי, איום ונורא הוא המות אשר נחתך עליך! אתה תמות מות אכזרי בידי עריצים! מות אכזרי אשר לא נהיה כמוהו מן העולם תחת כל השמים! – עקיבא! עקיבא! אנכי אהבתיך אהבת נפש, ואתה בנת לרעי, אתה! – ובכל אות נפשי אויתי להביאך בכל חדרי התורה, ולגלות לך מצפוניה ומסתרי קדשה – בכל אות נפשי אויתי ללמדך רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי בממלכת הטבע – אך אתה לא חפצת להטות אזנך לי ולקחת מפי לקח, ומעין החכמה הנובע בלבבי נשאר מעין חתום עד היום הזה, ועתה – עתה הנני עומד על עברי פי קבר ולא עת היא ללמדך תעלומות חכמה, ואוצרי הטוב אתי על עפר ינחת" –. אז עמד רבי יהושע על רגליו ויאמר: "הורם החרם!" ענינו ואמרנו: "הורם החרם והוסר"! –. אך אנכי בכיתי מנהמת לבי, ונפשי מאנה הנחם אל הלקח מורה יקר כזה מעל ראשי, מורה אשר בכל חכמי ישראל אין מורה דעה כמוהו, ובכל פליטת סופריהם אין משיב לי על שאלותי ומבאר כל סתום כל חתום בדת ודין כמוהו, אך זאת היתה נחמתי כי אנכי אמות מות קדושים על קדושת שם ה' ועל תורת קדשו. אמנם אתם בני היקרים! אתם לא תמותו, כי תחיו להגדיל תורה בישראל ולהאדירה, להרים נס קדשה בכל תפוצות שארית יהודה, ולהרחיב מקום אהלה ממזרח שמש עד מבואו. אתה מאיר! אתה תמלא את מקומי אחרי להורות לבני עמנו דרכי התורה ולהוליכם בהליכות עולם. ואף כי ילדי העתים ימיטו עליך תלאות רבות ושונות, וחכמי ישראל לא יחפצו דעת דרכיך בהליכות התורה – כי לא ירדו לסוף דעתך – אך לאחרונה יודוך אחיך, ירוממוך בקהל עם אחרי כי יבינו עמקי מחשבתיך, וישכילו כי אתה הוא מאיר עיני כל ישראל בדברי תורה ותושיה –. ואתה שמעון! אתה הוא בעל קנאות ולוחם מלחמת האמת והאמונה, על כן תשנא ותרדף כל הימים –. אך בכל זאת לא תרפינה ידיך מעשות חיל בתורה עד כי יגלו לפניך רזיה העמוקים ועיניך תצפינה את מצפוניה ומסתריה הנעלמים מעיני כל חי, שמך יברך עד העולם, וזכרך יכבד עד אחרית הימים –. גם עליך יוסי! גם עליך תעבר כוס התרעלה, ותלאות נוראות תשתרגנה תעלינה על צואריך, אך אתה תטה שכמך לכל סבל התבל ולכל רעות ותלאות החלד, ובלי כל תלונה תשח ראשך לכל גלי ים צרה העוברים עליך –. ואתה יהודה! אתה תהי מאשר גם בארץ גם בשמים, כי התורה והחכמה תשלמנה בנאות צדקך, כאחיות תאמות תשבנה בצלך כל הימים, וכל בני ישראל יתנו לך כבוד והדר, תהלה ותפארת. ואתם כל חכמי לב ולמודי ה' הנועדים בזה! חיו כלכם בטוב ובנעימים! חזקו והתחזקו להחזיק במעוז תורת אלהיכם! שלום אמת ינוה באהליכם, כי השלום מקור חיים הוא ותוצאות כל טוב וברכה, אהבו איש את רעהו כנפשו! אל נא יחלק לבכם לפלגות שונות בדרכי התורה והעבודה! בקשו צדק, בקשו ענוה ודרשו ה' ותורתו בפרושים, רדפו שלום ועשו חסד והתחזקו על שרשי רזי התורה ופליאות נתיבות חכמתה כהנזירים האסיים, אך שטו ועברו מדרכי הצדוקים והשמרונים, ויותר מכלם השמרו בנפשותיכם ממעגלי קלי הדעת ועורי עינים בני העפיקורים –. שלום לכם, בני ותלמידי הנאהבים והנעימים! ודרשו נא בשמי את שלום אהובי נפשי ההם בפעם האחרונה, ואמרו אליהם כי יצפנו בלבם את אשר הורתי אותם היום בבקר לפני הפרדם מעלי מחיי התבל. שאו שלומי האחרון לכל אמוני ישראל הנשארים, והגידו להם כי חרפתי נפשי למות על דברי אלהינו ותורתו הקדושה. ועתה בני ותלמידי היקרים! עתה התנגשו וקחו ברכה מאת מורכם הזקן אשר יברך אתכם לפני מותו, הנה אנכי נושא ידי מתוך הנחשתים הכבדים ואברך אתכם בברכה המשלשת האמורה מפי ה' לאהרן ולבניו הכהנים לברך בה את בני ישראל: יברככם ה' וישמרכם – יאיר ה' פניו אליכם ויחנכם – ישא ה' פניו אליכם וישם לכם שלום" כה ברך הזקן הקדוש רבי עקיבא את תלמידיו בשומו ידיו על ראשיהם, והם הרימו קול בכים חדר חדרי לבב, קול יללה ונהי תמרורים מפרק נפש ורוח ומשבר כליות ולב אבן. אך פתאם נשמע תשואת דלת בית הכלא הסובבת על צירה, ופפוס הכותי הובא שמה רתוק באזיקים ורגליו בסד. "הגם אתה פה?" שאלהו רבי עקיבא "הלא אתה הוא ידיד רופוס ואהוב סעפערוס!–, "הוי" – ענהו פפוס בפנים לבנים כמת ובחרדת חמה שפוכה – "הוי, כהתימי לבגוד בגדו גם בי, ככלותי לנקום נקם, הושב נקם גם אל חיקי! – אנכי, בעזוז שנאתי לשמעון בן-כוכב ולכל היהודים, אנכי רצחתי את מלך בני שחץ זה, גם אנכי סבותי בנפש קטורה רעיתו האהובה ובנפש אלעזר המודעי אביה, אף הכיתי אותך עקיבא בלשון עד כי נחתך עליך משפט מות, ואת כל המון גבורי ביתר הורדתי לטבח על-ידי הבגד אשר בגדתי בם עד כי כליתי בם את חצי שנאתי וקנאתי. ועתה כאשר חפצתי לאכול פרי מעללי, עתה כאשר האמנתי לקחת כבוד ויקר, הון ועשר עמלי אשר עמלתי בעד רופוס וסעפערוס, עתה – הה! עתה הנני לקוח למות!! – כי רופוס העריץ ישנאני בלבבו, יען מה? יען כי חרפה היא לו וכלמה לראות האיש אשר חיי רוחו היו בידיו בעת אשר לכד שמעון את מבצר קסריה על פי ערמתי, כי אז הצלתי את נפש רופוס ממות –. גם הוא ירא מפני פן אגלה את נבלותו ואודיע את מעלליו הרעים ונכליו הרבים לשליט רומא –. גם סעפערוס עוין אותי מיראתו פן יודע לאדריאנוס כי רק אנכי הסגרתי בידו את מצודת ביתר וכל מבצרי בת יהודה, וימנעהו מכבוד ותהלה –. על כן נתנו לי ידם ללכת בשרירות לבי ולעשות כל תועבה, גם הרימו אותי מעל כל השרים הגדולים ומרומי עם הארץ ושרי החיל גם שרי המדינות קנאו בי בראותם כי מיום ליום ינוב חילי ויצמח אשרי, עד כי נלאו עוד שאת את שאתי ואת גדלי, ויאמרו פה אחד אל רופוס כי אין את נפשם לעבוד עוד את איש רוכל שובב ומעול וחומץ כזה. לדברים האלה נוצצו זיקי ששון בעיני רופוס, עד כי בנקל הבינותי כי רק על פיו היתה שומה בפי השרים לדבר ככה "גם אנכי שמעתי – השיב רופוס אמריו להם – גם אנכי שמעתי כי הוא עושה בשמי מעשים אשר לא יעשו. ועתה אראה לעיני כל כי גם לאוהבי ואיש שלומי לא אכיר פנים במשפט" הממוני עד כי נבוכו רעיוני ועמדתי משמים ודומם. והנה תרועת קול שחוק ומהתלות באזני, ואנשי מלחמה שמו בסד רגלי, הכבידו נחשתי ויאסרוני בכבלי ברזל אלה, אז התנערה נפשי מתרדמתה ואקרא בזעם אל רופוס: "אל תשמח לי עריץ ומרצח, גם עליך תעבר כוס על בגדך כי כאשר עברה עלי על הבגד אשר בגדתי אני! – הקיסר אדריאנוס לא ישא לעונך כי הורדת את מבחר שלישיו לבאר שחת"… עוד לא כליתי את דברי, ורעם קול שחוק וקלסה עלה שנית באזני, ואנשי החיל סבוני ויסחבוני אל מערת צלמות זאת –. ראה נא עקיבא! אנכי עשיתי כל דבר רע, ואתה עשית אך הטוב והישר בעיני אלהים ואדם, ומקרה אחד יקרה את שנינו – אמור נא, היש אל גמולות בשמים ממעל? –. ועתה אך אחת אתאוה לראות במות רופוס, ואז מתי בשמחת לבב גם אני". אז התפלץ רבי עקיבא ויאמר: "עתה אבחר במות לבל תראינה עוד עיני בוגד ומרצח נורא כזה"! –. וברגע ההוא בא שר בית האסורים להוציא את רבי עקיבא למקום ההרגה. בפנים צהלים ובלב שמח הלך הזקן הקדוש הזה אל המקום האיום ההוא אשר שם נקהלו גם יהודים רבים בפקודת רופוס גם על פי מצות רבי עקיבא למען יראו בהקדישו את שם אלהי ישראל ברבים. גם רופוס ורופינא באו לראות את המחזה הנורא הזה, ועוד שרים רבים ונכבדים וכל רבי המלך וכהני האלילים נקבצו באו שמה. כהן הראש אשר בהיכל יופיטער לחש באזני רופוס דברים אחדים, ואחרי כן הסב רופוס את פניו מול רבי עקיבא ויאמר: "שמע נא, זקן! אם תאבה לעבוד את אלהינו ככל הרומאים, אז תחיה גם תנחל חיל, כבוד ועשר." אך רבי עקיבא שחק וילעג לדבריו, ויאמר: "איכה אתן כבוד אל אמת לפסילים מעשה ידי אדם? בשמחת כל לבב אני הולך למות על קדושת שם אל עליון, אלהי ישראל, למען השב במותי את חמתו מעמו ונחלתו, ולמען הראות את בני עמי כי התורה הקדושה אשר הנחילנו אלהינו, היא הטובה וההצלחה הגדולה תחת כל השמים מאין כמוה! גשו נא הנה, טבחים! ועשו כאשר צויתם". וההורגים נגשו אליו ויפשיטו את בגדיו מעליו ויציגוהו ערום ועריה, ואחרי כן אסרוהו אל עמוד ברזל, ובמסרקות ברזל בעלי פיפיות סרקו את בשרו מעט מעט לבעבור האריך את מכאוביו הנוראים, וכל היהודים הסבו את עיניהם בבכי ובנהי תמרורים מהמראה האיום הזה. אך הקדוש רבי עקיבא לא הרים קול צעקה, רק נשא מרום עיניו ויקרא: "שמע ישראל! ה' אלהינו! ה' אחד)!" וכן קרא ושנה ושלש את דברי אלהים חיים אלה עד אשר יצאה נשמתו הקדושה והטהורה ממסגר גויתה הקרועה והפצועה ומתבוססת בדם. דומיה נוראה שוררת במקום ההרגה, ופתאום נשמע קול זעקת מות יוצא ממערת בית הכלא הקרובה אל המקום ההוא. הקול ההוא היה קול פפוס הכותי במותו, כי ברגע ההוא חנקו אותו הטבחים בפקודת רופוס ורופוס לקח גביע יין מיד רופינא אשתו, ויקרא:,את היין הזה אשתה על מפלת היהודים הקושרים -!" ובשמחות וגיל שתה את היין, ויפל מת ארצה, כי היין ההוא היה מהול ברעל וסם המות אשר ימית כרגע את שותיו, ורופינא אשתו עשתה כן, כי היא עגבה על סעפערוס שר צבא רומא, ובגלל זאת שלחה את בעלה מעל פני אך בשמים ממעל צעקו האראלים, ומלאכי השלום מר בכו: "אל שופט צדק! האף תספה צדיק עם רשע? והיה כצדיק כרשע!" –. והנה קול ה' נשמע מהיכל קדשו, וברעם אדיר ונורא הגיע גם אל מקום ההרגה בארץ מתחת: "אשריך עקיבא! למעני חיית חיי מישרים, ולמעני מת מות ישרים! עתה תשבע שמחת עולם ונעימות נצח בעדן גני!" –. אגרת מאתים ארבעים ושתים. ספ"ב, אסרו חג הסכות, תרמ"ד. יהי לבך ידידי נכון בטוח כי זוכר אנכי את אשר עלי לעשות לטובתך ולהנאתך ואין אתה צריך לא לזכרונות ולא לשופרות ולא להושענות. למכירי במאסוי כבר כתבתי זה כשבועים ימים והודעתי לו האדריססא שלך ונתתי לו שנים דרכים אם לשלוח את מכסת הכסף לך בדרך ישר לווילנא או לשלחו אלי ואנכי אריצנו לך; אבל עד כה לא קבלתי מענה ממנו ועל פי מקרה נודע לי כי זה לא כביר היה במינסק, וכפי הנראה עוד לא שב ממסעו אל ביתו, ואין ספק כי בבוא מכתבי לידו תבוא תשובתו ובלתי ריקם אם אליך או אלי. ועל דבר מכרי בפ"ב בווילנא כי עפרון (או כמו שהם כותבים אפרון) זה תלמידך הוא ומהיותו אחד ממקורבי בזה אני יודע אותו לאוהב תורה ורחים רבנן לנדיב לב, ועל כל אלה לאיש אשר לבו טוב אלי מאד ושומע לעצתי, עלה על לבי להטות לבבו אליך, ובצפיתי אצפה כי חפץ ה' זה בידי יצלח ואפתהו להשתתף במצווה זו בפרוטתו, אם רב או מעט, אפס כי לזה צריך לי ארך זמן ושעה פנויה, כי לא אחפוץ לבוא עליו בטרוניא ולהיות לו כנשה כי אם בשבתנו יחד בסוד משחקים ונעלוז אכון השעה לדבר בו. ועד כה לא באה עוד שעה רצויה כזאת, כי זה כירח ימים יצא מביתו ויעבור לבקר את מסלות הברזל אשר הוא מפקח עליהן ועודנו לא ישוב, על כן השמר והשקט, הבה לי ארכא ובעתה אחישנה. בדבר חפצך להקדיש ספרך למונטיפיורי, הוא דבר המסור אל הלב וכחפצך עשה, אבל אל תשיא את נפשך על שקר לנחול ממנו ערים גדולות ובצורות בשמים; כי זה האיש משה (סתום וחתום הדבר, אל תגיד ביידישע גאס ואל תבשר בחוצות ווילנא!) הוא בעוונותינו הרבים – עם הארץ גמור ואיננו יודע להבחין בין ספר וספר מי שראוי לתמיכה ומי שאינו ראוי; והשליש הנצב על ידו, זה ד"ר לעווי, חוששני גם לו שאיננו בקי הרבה בספרי ישראל ונוסף לזה הוא איש קשה וקצר אפים ובא בטרוניא עם הבאים לפניו, ומזה יצא כי צדקותיהם הם כבגד עדים ונדבותיהם ע"פ רוב לבשר ולא לרוח. על כן בטרם תקדיש את ספרך לשמו איעצך זאת עשה: שלח את שני חלקי ספרך אליו וכתוב לו כי עתה מצאת און לך לכלות את ספרך זה, אשר גדול הוא לחכמת ישראל, עד תומו, ולבך יסיתך להקדישו לשמו לזכרון יום הלדתו המאה, ואתה מבקש ממנו רשות על זה; והיה אם טוב יענך אז עשה אשר עם לבבך, והיה לך אחרי כן לפתחון פה לבוא לפניו לנקש על כיסו. – ובדבר זכרון שמות שאר עוזריך בדבר תוכל לעשות כזה, אם תחפוץ, בסוף הקדמתך, אבל גם זה לא לעכובא, כי לא בשביל כך התנדבו המתנדבים, ואותי בודאי תוציא מן הכלל פן יהיה ערבוב שמי בשמם לעלבון ולפגם בכבוד העוזרים בפועל. והנה עוד היום גדול ובמשך הזמן נשוב ונדבר בזה. ובכן היה שלום וקוה לה' כי ייטיב לך וירוממך באחרית ימיך; אשר אולי תביא לך מלבד הנאה רוחנית גם איזה תועלת גופנית. הנני ידידך התאב ישעך יל"ג ארבעים ושלש. אתמול קבלתי ממאסקי עשרים וחמשה הרו"כ אשר יחלנו להם, המתנדב שולח לי "רב תודה וברכה על אשר עוררתיו לדבר טוב ומועיל". לבלי הרבות בהוצאות הנחתי הכסף לפי שעה תחת ידי עד אשר אראה איך יפול הדבר עם ה' עפרון. כמדומה לי שלעת כזאת הסך הזה עוד איננו נחוץ לך. לעת עתה אין לי עוד חדשות להודיעך והיה שלום וברכה. ער"ח חשון תרמ"ד. ספ"ב. את הפתקא הזאת אנכי שולח לך מוסגרת בתוך מכתבי לגיסי, ועל כן היא כתובה על פסת נייר קרוע, ואתך הסליחה. אגרת מאתים וארבעים וארבע. ספ"ב ר"ח נאיבר, 83 מנא הא מלתא דאמרי אנשי: בתר עניא אזלא עניותא? שהרי אותו איש שאני מצפה לביאתו להשיאו לגמול חסד עמך לא שב אלא ביום עש"ק העבר וגם עתה לא שב אלא בשביל אסון ודבר רע שקרה בביתו. אחת מבנתיו, ילדה ילדה טובת חן וטובת שכל, כבת שבע או כבת שמונה והיא כאישון עין הוריה, חלתה במחלת אסכרה והיא קרובה למות וכל הרופאים נואשו. מובן מאליו ששעת קצף כזאת איננה שעת הכשר לדבר על לב איש, ולא עוד אלא לפי שהאסכרה היא מחלה מתדבקת בעירנו על כן יזהר כל איש מדרוך מפתן הבית אשר נראתה בו המחלה הזאת, ואם כן ארכו עתה הימים בטרם אראה את פני האיש ובטרם יקחני לבי לדבר עמו בדברים צדדים, אם כן נסתחפה שדך ידידי לפי שעה וכל זה רוע מזלך גרים. וכדי שלא להשכין באהלי עולה לא אשהה עוד אצלי את כ"ה הרו"כ אשר לך והנני שולחם לך בזה ע"י המחאה) אצל השלחני היימאנן בווילנא. ואתה שלום וה' יצליח חפצך בידך כברכת ידיד נאמן אשר יתן לך אגרת מאתים וארבעים וחמש. בעז"ה, ספ"ב ביום הכנסי לג"ן ליום הכנסי לברית. יום ה' ד' דחנוכה תרמ"ד לסדר "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו". ואני לא עשיתי כמעשהו כי זכרתיך ולא שכחתיך אחי אף בטרם דברך אלי במכתבך הגלוי האחרון. אחרי בואי לבקר את הידוע לך ונחמתיו ושמחתיו מיגונו נועצתי לכתוב אליו על אדותיך, כי עטי ממהר לדבר דברים כבושין מפי; ואחרי כתבי אליו גמרתי לחכות אל תשובתו ולא להעיר ולעורר אותו שנית עד שיחפץ, וגם אחרי כן כבוא דבריך לא סרתי ממחשבתי זאת ולא הייתי לו כמזכיר וכנשה, כי חסתי על כבוד התורה ועל כבודך וכבודי, כי ידעתי כי אין זה אלא מצוה התלויה בזמן ואם יתמהמה בא יבא היום אשר נזדמן לפונדק אחר ואז מידי ברח לא יברח. והנה אתמול היה היום הזה המקוה. נקראתי לבית אחד ממיודעינו לעת ערב וגם הוא בא שמה; כראותו אותי התנצל על כי לא ענני עד כה כי אמר פגש יפגשני ודברנו פנים אל והנה אני מצאתי מדרך הנימוס לבלי הכנס בפרטי הדבר בבית אחר בפני אנשים מן החוץ; אבל די לי בהתנצלותו זאת כי מזה רואה אנכי כי דברי נתקבלו אצלו ובלי ספק מלא ימלא את בקשתי ובפרט אחרי אשר באותה שעה עצמה בקש הוא מאתי לגמול לו גמולה קטנה והבטחתי לו לעשות. והנה ראיתי טוב לפני למהר את כל זאת למען ירגע לבבך; ועתה לא יארכו הימים ואשוב לראותו ואת אשר ישים בידי בעתו אחישנו לך. יותר אין כל חדש תחת השמש אצלנו. לכשתבוא תשובת מונטיפיורי אליך תודיעני כי אגרת מאתיים וארבעים ושש. לעשות רצונך חפצתי אך אינני יודע אם חפצי בידי יצלח. כל השירים אשר יצאו עטי עד כה יבואו כתמם באספת שירי הנדפסת בארבעה חלקים ע"י חברת משכילים בפ"ב, ואם אדפיס איזה שיר זולתם אהיה כשוחט קדשים בחוץ. זולתי השיר "בני משה" אשר שלחתי ע"פ מליצתך להאנשים הידועים לך בווארשוי ואשר לא ידעתי עד כה מה היה לו, הוא לא יבא באספת השירים לפי שנכתב אחרי אשר נדפס החלק הראשון ששם היה מקומו ולפי שנתתיו במתנה להאנשים ההם ולא היה לי רשות להדפיסו; ועתה אם יתנו לך האנשים ההם רשות לשימו על לוחך, קחנו מידם. ספורים מוכנים ומזומנים אין תחת ידי, אע"פ שספורים הרבה החלותי לכתוב ולא גמרתים. היותר קרובים לגמר בשולם הם: א) "מחלקת לשם שמים", גדול בכמותו בעל שני חלקים ובשביל זה לא יתכן לך. ב) "סנדלפון", ספור איש שבא לעירו כשהוא עני מדכא והיה קטן בעיני הבריות ובזוי באדם והיו קוראים לו דלפון, ופתאם עשר עשר גדול ונשתרבבה קומתו מהלך ת"ק שנה ואמרו עליו שהוא קושר כתרים לקונו וקראו לו סנ-דלפון, כלו' הדלפון הקדוש. – ג) "לא יגרע", ספור איש יהודי שהיה נשוי אשה מבנות הדור החדש יצאנית ופזרנית בחקות הגוים, והיה אישה זן ומפרנס אותה ומספיק כל צרכיה, ורק דבר אחד לא השיגה ידו לתת לה והוא – להספיק לה פאפיראסין כל צרכה, והמספר נושא ונותן אם פאפיראסין הם בכלל שארה כסותה ועונתה וחייב בעלה משום "לא יגרע" או לא. ד) "זקן ממרא". רבנים שהיו בעיר אחת עשו קנוניא ביניהם להעלות מחיר מכירת חמץ כדי להרבות הכנסותיהם, ורק אחד בגד בהם והוזיל השער וקלקל משבתם לו". מעשה בעול ימים אחד שנתחנך על ברכי הדת והאמונה וכשיצא להשכלה היה הולך בדרך טובים ומשתדל להיות זהיר במצוות, אבל מסבות החיים עומדות לו לשטן על כל מדרך כף רגל ומביאות אותו לדוש עברות בעקביו על כרחו ולבסוף הן מביאות אותו לחיות במקום שאין שם בני ישראל ואי אפשר לו בשום אופן לחיות ע"פ דתו ובמותו איננו בא גם לקבר ישראל. ושם יתאר קרב לבו ומלחמת נפשו אשר הוא נלחם עד כי יכרע ויפול שדוד כי לא יוכל לעמוד בפני מה שתקיף ממנו. – מארבעת אלה האחרונים בחר לך אחד והתפאר עלי למתי אגיענו לך והתפלל בעדי שתהיה עלי רוח ה' לכלות המלאכה ולהוציא מתחת ידי דבר מתקן ואנסה כחי להכינו לך, כי באמת אמר לך עיפה נפשי לכותבים ובלי חמדה אחז בקסת הסופרים, ובכל ימי החרף הזה לא כתבתי בלתי אם סוף שירי "שני יוסף בן שמעון" ועוד שנים שלשה דברים קטנים שהביאני ההכרח לזה. רואה אנכי אותך טועה בכתיבת שמי ולכן הנני מצרף לזה הקארטע שלי והנני יוצא מעם פניך ברכת כתיבה וחתימה טובה לשנת 1884 הבאה. ידידך ומכבדך יל"ג. אגרת מאתים וארבעים ושבע. ידידי המכונה בל' סגינהור "רייכערסאן"! לעת עתה לא אוכל עוד לשמחך, לא בדבר שפתים ולא בחפץ כפים הגם הלם ראיתי אותו האיש עוד פעמים אחרי ראי אותו ראשונה ויבטיחני למלאת בקשתי, אבל בשתי פעמים האחרונות לא זכר את הבטחתו ויהי כמחריש. ואני לא אצתי להזכירהו לפי שחפץ אנכי לבחון אותו ולצרוף כליותיו ולבו, אם באמת שכח מה שהבטיח ושוגג הוא או בזדון עושה עצמו כשוכח, וגם זה מאיזה סבה אם מחמת שעוד לא יצא מכלל "דל גאה" ומה שהבטיח לי משוא פנים שלא חפץ להשיב פני ריקם או שכבר הגיע לכלל "עשיר מכחש". ולבסוף אינני רואה זכות לעצמי לכוף עליו הר כגיגית ולאחוז בערפו ולאמר לו: תן לי הנפש או הרכוש! על כן אקחך ידידי לארך אפך עוד לימים מועטים, אולי אראהו בקרב הימים ויתגלגלו הדברים לידי ויזכור מאליו או כי יהיה לי פתחון פה להעירהו על הדבר בדרך יפה ואז אציל מפיו דבר אמת ואודיעך, ואם יתאפק ויחשה עד מאד אז אשים דברים בפיך ואתה בעצמך תשאלהו. בין כך וכך עליך המלאכה לגמור; תושיע לך ידך לכלות הדפסת ספרך, ואם בעת הזאת יתעורר האיש ההוא למלאת הבטחתו והיתה לך עזרתו גם אז כדבר בעתו, כאשר ירד הגשם מן השמים והרוה את הארץ השוקקה. ומדעתי אותך נוטה לעצבות ולדרוש כל דבר לגנאי על כן הנני כופל דברי שעוד לא נואשתי מן הדבר ולא אמרתי וי ליה לחסרון כיס, כי אם הוא ממון המוטל בספק ויהא מונח עד שיבוא אליהו ויתעורר עליו מעצמו או עד שאמצא אני לי שעת הכשר ופתחון פה להעירו עליו. והנני ידידך החפץ בטובתך יל"ג. ב' שבט תרמ"ד, ספ"ב. אגרת מאתים וארבעים ושמונה. הנך בעיני כאותו ילד שעשועים אשר בשאול אותו מי יאהב יותר, את אביו או את אמו, ענה ואמר: שניהם יחדו. שני ספורים אתה מבקש מאתי ללוחך ושיר על גביהם! מרבה תפשת! שיר בודאי לא אבטיח לך וזה משני טעמים, הא' לפי שעוד הדבר מטל בספק אם יצאו ספרי הנדפסים לפני צאת לוחך או לא, והב' לפי שאני אינני מוציא שירים כנחתום האופה גלוסקאות כי אם בהיות עלי הרוח אשיר חדשים לבקרים ואם לא יעברו ושנים והמית נבלי לא ישמע, ומי יודע אם עד העת אשר הגבלת תבוא הרוח ותנשב בכנורי? ספור אחד אשתדל לערוך לך ועל היותר אתך הסליחה. במכתבי הקודם שכחתי להקדים ולאמר לך כי מה שאעשה אעשה שלא על מנת לקבל פרס ורק מאשר יקרת בעיני ואני חפץ להחזיק בידך בעמלך לטובת ספרתנו! כי מה יקח יושב עיר הבירה אשר צרכיו מרבים מידי סופר יושב בעיר המדינה אשר הכנסותיו מועטים? הפרס הזה יהיה בטל אצלו בכדי אכילת פרס. אם באמת ידך משגת לשלם שכר לסופרים אעירך על שנים מהם אשר לדעתי יוכלו לעבוד עבודה אתך לתועלת ושכרך יהיה להם לישועה מעטה, האחד הוא בן-יהודה היושב בירושלים והשני הוא המדקדק ר' משה רייכערסאן היושב בווילנא, איש מהם יוכלו להביא לך ברכה איש ממקצועו שבתורה אשר תפלה כי יצליח ה' חפצך בידך ותתעשר מפסלת של לוחות כמשה רבנו. ה' שבט תרמ"ד, ספ"ב. אגרת מאתים וארבעים ותשע. עוד בטרם קבלי את מכתבך הגלוי האחרון לא התאפקתי ואכתוב לה'… (כך הוא כותב את שמו, ולא… בלי ספק מדאגה מדבר פן יחשבוהו לאחד מבני חת) מכתב בתור מכתם בן ד' שורות, כדברים האלה לאמר: את המכתב מסרתי ליד אחד ממכרינו וגם דבר לאטתי עמו לדבר על לבו. והנה את פני ה'… לא ראיתי עוד עד היום אבל את האיש מוסר המכתב ראיתי ואמר לי כי… שחק והתענג על מכתבי ואמר כי נתן יתן מה שהבטיח. והנה את זה ראיתי להודיעך בתשובה על מכתבך מיום ה' העבר, וטוב עשית כי כתבת בעצמך אליו, כי ודובר אמת בלבבו; ואני אמנם לא אדע מתי אראה את פניו כי דבר זה תלוי במקרה. וגם דעתי נוטה שיעמוד בדבורו ואם יתמהמה חכה לו כי בוא יבוא לפני ביאת המשיח. ומי יתן וידרש גם השר מונטיפיורי אליך ונבנית על ידו בנין שלם, אבל לבי יכני כי ידעתי את האיש לעווי כי הוא קשה ובלתי אץ להיטיב. ברכת ה' עליך ועל מעשה ידיך כחפץ ידידך מימי ילדותו. אגרת מאתים וחמשים. שמחתי לשמוע כי סוף סוף כרע וילד ידידנו ה'ע… אחרי הקשותו ללדת ימים רבים; ואני מראש אמרתי לך: אם יתמהמה חכה לו. וברוך ה' הגומר עלי כי זכני לשלם נדרי אשר נדרתי לך בפי ובלבבי, ואם צר כחי להיות מן העושים לא התרפיתי לכה"פ להיות מן המעשים. כן דברת כי המנדב ממאסקוי הוא הנדיב רק"ז וויסאצקי ואחרי כי החלטת לנקוב בשמות העוזרים על ידך הנני שולח לך בזה את מכתבו אלי למען תראה כי בסבר פנים יפות נשא האיש המצוין הזה את נדבתו ועל כיוצא בו נאמר "שש ועושה צדק". וכשאני לעצמי, אחרי אשר שללת ממני זכות המיאון שיש לכל ריבה קטנה שבישראל, איעצך לבלי הרבות בשבחים עלי לבלי יהי הדבר לעלבון להמתנדבים, כי סוף סוף הם הנותנים ואני מה? ותכתוב בקצרה כי בהשתדלות ידידך יל"ג עזרו על ידך נדיבי לב אלה. ויותר טוב אם תשקיע לגמרי את שמי ולא תזכירני בפירוש ותאמר רק כי בהשתדלות אחד מידידיך וכו'… ואולם כטוב בעיניך תעשה. אל תתמה עוד על החפץ כי לא תקבל מענה ממונטיפיורי ואיש סודו. השמועה באה הלום כי השר חולה מסכן, ואולי רוע מזלך גרים כי כפי הנראה נולדת במזל מאדים ולא ינקה כל הנוגע בך. וה' יהפוך לך את הקללה לברכה וייטיב מזלך וישמחו וירונו בך כל אוהבי שמך ובתוכם יגל גם אני. אגרת מאתים וחמשים ואחת. בפעם הזאת תסלח לי כי לא אוכל למלאת את בקשתך. אינני מכשר לקבץ חתומים ולחלק ספרים לא שלי ולא של אחרים, ומה גם בעיר הגדולה הזאת ובבריאותי הרפה. אבל עצה חדשה אשים לפניך אולי אלהים עמך ויעמיד לך ריוח והצלה ממקום זה. הנה אנכי מצרף לך בזה פתשגן כתב לאחד מן הנדיבים החובבים שפתנו אשר בה, הוא הגביר… העתק את המכתב בכתב ידך ושלחהו אליו בצירוף הקונטרס האחרון מספרך החדש; אולי יעתר לך ויעזרך במשאת כפו. בכונה שולח אני לך נוסח המכתב אשר תכתוב אליו לפי שאתה אינך יודע את האיש ואת שיחו וקרוב לשמוע שיכבד ממך הדבר לכלכל דבריך אליו במשפט. תוכל להוסיף ולגרוע ולשנות מן המטבע אשר טבעתי במכתבי זה אבל את שמי לא תזכיר בו, למען לא יהיה חושד אותי בקנוניא אתך ואז בלי ספק ישאלני על אודותיך וידעתי את אשר אמר לו. בשלחך את מכתבך אליו תודיעני מזה בו ביום למען אדע לראות פניו. ממונטיפיורי ומן לויו תנער חצנך ומחית את התקוה הזאת מעל לוח לבך ולא תוסיף להחלותך עוד. גנצבורג נותן הכסף כי אם בנו דוד, ואני טרם אדע אם גלה בזה את אזן אביו אם לא, וזה יוכל להיות לו לעלבון; ע"כ טוב אם תמחה לגמרי את שם העצם ותכתוב הבאראן גנצבורג. ב) מדוע הזכרת את שמו אחרי השנים הנותרים? ולדעתי מן הראוי שתסדר את שמות המנדבים לפי סכום נדבתם, וא"כ יהי' גנצבורג, אפרון וויסאצקי. ג) שלא כדין כתבת ונקדת המעשה שהוא שם המקרה וצריך לנקד המעשה בפועל; וכן המעזיר הוא מלה בדויה ובנין חדש שלא היה בעולמו, ולמה תלית בי שני בוקי סריקי אלה? לדעתי יש לך לכתוב כזה: "חמרא למריא טיבותא לשקייה ועל כן יהי זכור לטוב גם ידידי כו' אשר היה המעשה בדבר מצוה (או צדקה) זה ועורר לי את לבות הנדיבים ההמה לבוא לעזרתי ולהיות בסומכי נפשי". ולהדפיסו שנית ולתקן את המגרעות אשר רשמתי ומה גם אולי יעתר לך גם ה' קויפמאנן ואז צריך לצרף גם את שמו. והיה זה שלום מאת ידידך החפץ מאד בהצלחתך רפה, כמו אשכם בישעי'. התסכים לזה? לי לא נתבאר טעם הסגול תחת הא' במלות אשכם, אשתך; היש לך טעם בדבר? אגרת מאתים וחמשים ושתים. ידידי המשכיל השלם והסופר המהיר, הר"ר יצחק יעקב ווייסבערג נרו יאיר, בקיוב העיר. שלחו לי מבית נכאתו של הוואסחאד תכריך קטן עטה שתי וערב קרוע, כתוב עליו מאת "ווייסבערג בקיוב" ותוכו רצוף – עלה אחד ממ"ע העברי. קראתי את העלה ההוא בשום שכל אשר לא קראתי כמהו שום מ"ע עברי מימי, הפכתי בו והפכתי בו למצוא פשר הדבר, מה ענין שמיטה אצל הר סיני ומה"ע העברי לווייסבערג ולגארדאן? אבל בפעם הזאת תאמין כי יגעתי ולא מצאתי. אחרי כן קראתי בכה"ע הודעה כי אתה וידידנו הר"מ גארדאן הוצאתם בשותפות מחברת "שבר וגאון" ועלה על לבי החשד כי בני משק הוואסחאד שהם בעוה"ר חשובים על המעשר ערבבו הדברים והחליפו את מחברתכם (אשר אלי שלחתם לי) בעלה נדף אחד כמו שערבבו את השלחן ערוך עם הערוך השלם. על כן התעוררתי לשאול את פיך מה טיבו של הדבר הזה? אם כונתי אל האמת וידעתם היום כי מחברתכם לא הגיעה לידי ועליכם לשוב ולשלחנה לי ע"פ האדריססא הרשומה למטה. מדי דברך תיטיב נא להודיעני את כל המוצאות בימים האחרונים את ידידי (וגיסי מלפנים) הרב מ"ג. האיש הזה הוא בעיני כאותה החיה שהיתה בימי משה שלא באה אלא לשעתה ואח"כ נעלמה מעיני כל חי. כן האיש הזה וכן דרכו עמדי תמיד! בהיות לו דבר יתודע אלי, יקרא ואנכי אעננו, ידבר ואשיבנו; ופתאם רוח עברה בו ואיננו ולא אדע איה מקומו. ביום שיצאו אבותינו ממצרים, הוא היום אשר בו תקבל את מכתבי זה, בו ביום יצאו ספרי מכור הברזל הוא בית דפוסו של צעדערבוים. בזכרי את הדברים הטובים אשר דברת עלי במאמרך חג לספרותנו" ביום יובלי צר לו המקום במליצו פעולתי במאזני צדק ונכספת לראות את ספרי יוצאים לאור בשטה מקבצת, על כן קדמתי לשמחך בבשרה הזאת ואולי תדע להוציא ממנה גם תועלת אם תקדם לקחת דברים עם המוציאים לאור למכור את הספרים בקיוב ובנותיה, כי בודאי לא יקפחו שכרך. פרטי תנאיהם והאדריססא אליהם תמצא בקרוב בהמודעות אשר ידפיסו בכתבי העתים. והנני מברכך בשמחת החג הבע"ל ויהי רצון שלא יארע תקלה בקדרתך, ותבער כדין כל חמירא וחמיעא מביתך ומלבך אך לא את זכר י' ניסן תרמ"ד ספ"ב. אגרת מאתים וחמשים ושלש. ברגע הזה מסרו לי את מכתבך הגלוי מיום שלשם. מכתבך הראשון בא לידי במועדו ואין יסוד להסתפק אם הגיע מכתבך גם לה' ק.; אבל אע"פ שמן העת ההיא ראיתי את ה' ק. פעמים רבות הוא לא דבר בי דבר על אדותיך וגם אני מצאתי לנכון לחשות עד אשר יתעורר הוא לשאול את פי כי אז יכנסו דברי יותר בלבו כדברי עד שאיננו נוגע בדבר. והנה שתיקת ה',. איננה ראיה חפץ למלאת בקשתך או שלא קבל מכתבך, כי דבר טבעי הוא אצלו, לפי שהוא מטבעו שכחן גדול ורעיוניו מפזרים, ולבסוף יזכור, הוא חפץ להיות אצלי אתמול כי היו לנו להטפל יחד בדבר אחד ולא בא ובלתי ספק עכבוהו; מחר אקוה לראות אותו בביהכ"נ ואולי יתגלגלו הדברים גם על אדותיך, על כן אל תתיאש עוד מן העזרה הזאת, אבל גם אל תקוה לה ואל תסמוך עליה יותר מדאי, ותהי בעיניך כאחד מן הדברים הבאים בהיסח הדעת. הלא ראית את אשר עשה לך ה' א., והוא איננו שכחן אבל דרכו בכך להתנהל לאטו בדברים כאלה שאינם נוגעים אל עצמו ואל בשרו, ואני אמר אמרתי לך כי סוף הכבוד (האנאראר) לבוא, וכן היה. ובכן אין לך לחכות בהפצת ספרך עד בא תשובת ה' ק., גם הערותי על סגנון לשון הקדמתך לא תהיינה לך למעצור. סוף סוף אחת היא אם את הבאראן נפתלי הירץ או את הבאראן דוד תזכיר לטוב, כי כלום האב מתקנא בבנו והבן באביו? ואע"פ שלא נחה דעתי בבאור דעתך בפעל עשה ובשמושך במלות מעשה ומעזיר (מה שלא אוכל לפרט לך עתה מקצר זמן ואעשה זאת בפעם אחרת) ורק אגיד לך עתה כי לא למדקדק ולא בהקדמת ספרו לברוא לו מלות חדשות וזרות ולהשתמש בהם – אבל לאחר מעשה לא יהיה גם זה לך מניעה לעצור את ספרך, ושלח תשלח אותו באשר תוכל, כי לא בספר דקדוק יבקשו הקוראים מליצה צחה ושפה ברורה. אפס דבר אחד אבקשך לבלי תשלח את הספרים לפ"ב על שמי כי קשה עלי לקחתם מן הפאסט הרחוקה בחצי פרסה ממקום משכני, על שם הבאראן רד"ג תשלח את עשרת הספרים, ואת האחד אשר תאמר במליץ אינני כותב עוד ולא יבוא שם דבר מאתי וכן לא אכתוב בשום מכתב עתי לב"י ולא אוכל אפוא לגמול לך את הגמולה אשר אתה מבקש ממני. היום יצאו ספרי מבית הדפוס והלכו לבית הצינזור להתעכב שם שבעה נקיים, כדין. והנני מברך גם אני אותך בשמחת החג הנקרא בל' סגי נהור זמן חרותנו אחרי אשר עד היום עבדים אנחנו ובעבדותנו יעזבנו אלהינו. ויהי רצון שלא תארע תקלה בקדרתך ויהי שלחנך שלם ככל חקות השלחן ערוך, ויהי מקורך ברוך ומרורך כרוך ויום שמחתך ארוך עד בואנו ירד ליום שכלו ארוך במקום שאין עבדות ואין חרות ולא מצות ומרורים ולא שלחן ערוך, והנני ידידך שבכל לבו אחריך כרוך יל:"ג. יום ד' ערב חג הפסח תרמ"ד, פה סטפ"ב. אגרת מאתים וחמשים וארבע. לידידי מה"מ הכהן רייכערטאהן. במכתבי אשר הריצותי לך היום שכחתי להוסיף כי בהרמז שלך היטבת לפתור את החידה השניה. ואם תחפוץ יבוא הפתרון בשמך בהמליץ כי אתה הראשון אשר כונת אל האמת. את החידה הראשונה פתר אחר ודבריו יבאו בדפוס; גם את השניה פתר אבל לא כיון יפה. ע"ש עם דמדומי חמה י"ז ניסן תרמ"ד. אגרת מאתים וחמשים וחמש. מוצאי יו"ט האחרון של פסח תרמ"ד. ספ"ב. לכבוד הסופר המהיר והמשכיל האמתי תם דרך ובר רוח הר"ר יצחק יעקב ווייסבערג נ"י. הספר שבר גאון הגיעני במועדו לפני הפסח אבל המכתב אשר אמרת כי הלך עמו והגליון השני מן העברי לא באו לידי; ואולם תחתם בא לי ביום שביעי של פסח מכתבך האחרון זה הים הגדול השוטף ועובר על פני ששה עמודים גדולים. ומי שעשה נס לאבותינו ביום הזה וקרע לפניהם את הים הוא יעשה נס גם לי ויעבירני בחרבה בתוך ים מכתבך וישלח לי עזרתו מקדש להשיב לך דבר דבור על אפניו. ספרכם אע"פ שקדירא דשותפי הוא בכל זאת הוא חמימא וקרירא, – חמימא למחברי הספר חו"ח הנדונים בו כדין ברותחין וקרירא להמשכילים הקוראים אשר ימצאו בו קורת רוח ויכירו טובה לכם על אשר תבעתם עלבונה של תורה מידי מחלליה. כל דבריכם נאמרים בטוב טעם ודעת וברוח פסקנית עזה וכל חציכם שנונים כחצי גבורים משכילים קולעים אל השערה ונוקבים עד התהום. שמחתי לראות את רב מ"ג ידידי אשר רוב ימיו היה כזבולן בצאתו שב עתה כיששכר לאהלי התורה והוא יושב ודורש צדק ומהיר משפט, כי כל דבריו אמת וצדק; וכמהם גם הערותיך המחכמות ומכתבך הנעתק מכ"י של ר' חלאוונא אשר כמאכל תאוה הזה לא בא אל פי מיום קראי ראשונה את המגלה טמירין, הדבר האחד אשר אולי יבלבל את הקורא ויסיח דעתו היא ההערה הארכה (מעמוד 56 עד 71) הטובה לעצמה אבל אין כאן מקומה והיא קשה להספר כספחת. ואולם אתה חפצת לצוד שני צבאים בחד שחיה וגם זה עלה בידך כי איש יודע ציד אתה; הכי קראו שמך יצחק יעקב, כי ציד בפיך כיצחק ויודע אתה להכין מטעמים כיעקב. עלה והצלח! והנה אם עד כה יניחו דברי את רוחך ידעתי כי מכאן ולהבא לא ייטבו בעיניך, כי בעונותי הרבים לא אוכל להפיק רצונך ולתת את שאלתך בכל אשר שאלתני. לא אוכל לדבר על אדות ספרכם בדפוס לפי שאינני כותב כעת בשום מ"ע לב"י; נערתי חצני גם מן המליץ גם מן הוואסחאד, ואין לי עסק עמהם. לא אוכל להבטיחך ג"כ להחל לכתוב בהעברי כי כל כתבי העתים לב"י היו לי לזרא ותדבק ידי אל העט ונפשי עיפה לכותבים. אתה ורעיך המקשיבים לקולך אם אמר תאמרו משנאת המן לזכור לטוב את חרבונה הנה חפצכם בידכם ויהי אלהים עמכם, בקהל הקוראים מב"י ונואשתי מהם ומהמונם! אם אנשים חסרי לב ונלעגי לשון כרודקינזאן לך קהל קוראים, אם חנף ומרע כצ. יוכל להוליך את העם שולל בתעתועיו עשרות שנים, אם כו' וכו' וכו'… מה עדר הקצובות הוא ההולך רחילא בתר רחילא אחרי כל נגדא סמותא העומד בראשו; ילך לו עד אשר יפול באחת הפחתים וידע כי בנפשו הוא. אם עתך בידך ורצונך חדש אתך לפקוח את עיני העורים האלה ולהזהירם – עשה והצלח, אבל ספק הוא בידי אם יודע גם אתה כמה נבזה ושפל הוא האיש אשר אתה יוצא להלחם בו וכמה רעה הוא גורם לישראל. הלא ידעתי כי איש מלחמות אני מנעורי ודיו לרוב שפכתי; עם גדולים וטובים מ… שריתי ולא אגרתי דברי מפני איש, ובשירי שני יוסף בן שמעון וצדקיהו בבית הפקדות, הבאים בספרי, תראה כי ככחי אז כחי עתה. אפס כי טעמים אחרים בדבר. אין האיש הזה אשר אתה קורא עליו מלחמה גבור עריץ אשר תרעיש עליו את השמים ואת הארץ ולא אריה דבי עילאה אשר יקרא עליו מלא רועים. אתה לבדך תמצא ידך לו, ואל יתברך בלבבו לאמר: מה רבו צרי! רבים קמים עלי! אני בהשפטי עם סופרינו החדשים, כחוט השערה, ואם נמצא אחד צר לי להדיחם משאתם ולרפות ידיהם באמרי אולי יקחו מוסר והיטיבו דרכיהם ומעלליהם והביאו באחריתם תועלת לספרתנו, כי אם נרדוף בדור יתום זה? וסוף סוף הלא טוב… מ… וממחבלים אחרים כי האי גונא הנותנים את עמנו לחרפה ואת ספרתנו לגדופים. מאמין אנכי כי עוד עמד טעם לשוננו הקדושה ביחידי סגולה בעמנו ורוחה מתהלכת בתוכם, ודי לחכמים כאלה ברמיזה למען דעתם מי הם מבני הנביאים הלוקחים לשונם לשון זרה ופיהם ידבר תהפוכות וסוף רויא כזה שממילא נפל. זכורני מימי נעורי כי בימים ההם לא היו בקרבנו לא מבקרים ולא כותבי העתים ובכל זאת בחרו נערי בני ישראל מעצמם את הטוב ומאסו ברע, לא למדו לשונם לדבר בבעל צחות המליצה או בעל עט סופר ושאר כותבי פלסתר ומליצים לצים הדומים להם, כי אם ר' נה"ו ור' מא"ג ור"י ערטער ולעטטערים ולוצאטטו ולעבענזאהן היו להם למופת. ומי נהלם אז בעצתו, ומי תכן את רוחם לדעת מאוס ברע ובחור בטוב, אם לא רוח ה' אשר עלינו ועל השרידים אשר ה' קורא. אין אני אומר לך ולחבריך קבלו דעתי אף אין אני מכחיש את ערך הבקרת הטובה המכלה קוצים מן הכרם, אבל אני לא אחפוץ להוציא כחי לבטלה כי אם אחשך כחי להתחרות עם מרעים אחרים הגורמים רעה יתרה והפסד מרבה לישראל. ולמען תראה כי יקרה הבקרת האמתית בעיני ויודע אני לכבד את ערכי הנני מתיר ידך מראש לדבר על שירי בבואם לידך ככל העולה על רוחך וחלילה לי מקצוף עליך ומגער בך. ספרי יוצאים היום מן הצינזור; בלי ספק יעשו עוד כשבועים ימים בבית הכורך ואחר ישולחו ליד הקוראים. אני אינני מדפיס את הספרים על חשבוני כי אם המלאכה הזאת נעשית ע"י אחרים והשכר אשר הם מעלים לי הם חייבים לשלם לי במשך שנתים ימים, כי כן ימשכו לדעתם ימי מכירת הספרים. לי יתנו במתנה מספר קטן מן הספרים ואשתדל להמציא ספר אחד גם לך ולרב מ"ג חלף ספרכם אשר כבדתוני בו. בכל עת בוא דבריך אלי ערבים הם עלי ואתענג עליהם, ורק אחת אבקשך כי בשובך לדבר בי תשמיט מבין שורותיך דברי שבח ותהלה הנפרזים, אשר ריחם עולה באפי כריח השום ואני לא מאוכלי שום הנני. הנה נא כחי במתני ואוני בשרירי בטני ואינני צריך לתחבולה זאת ב"ה. ר"ם דאליצקי היה בזה ובקרני בביתי וימצא חן בעיני כי נראה לי כאיש ישר לב ובעל נפש ישרה. מסרתי לו מכתב מליצה לאחד ממכירי במאסקוי. ומי יתן ומצא מנוחה שלמה במקום אשר הלך שם, כי איש טוב ומשכיל על דבר הוא וברכה מרב מ"ג לא קבלתי עד כה תמונת אות. ברכהו בשמי בשלום באשר הוא שם וקבל גם אתה את ברכת המוקירך ומכבדך כערכך. יל"ג. אגרת מאתים וחמשים ושש. רואה אנכי כי לא קראת בעיון את מכתבי אליך כי לולא כן כי עתה, א) לא היית עניתיך תשובה נמרצת על כל שאלותיך, כי לא אדבר על ספרך בדפוס ולא אכתוב בהעברי ולא אצא להלחם במנהיג הרחים, ב) לא היית קורא אותי להעיד בדבר החדש והיית נושא ק"ו בעצמך ומה אם סלקתי ידי ממחלוקת ההיא שהיא מעין מחלקת לש"ש עאכ"ו ממחלקת כזאת המלוכלכת בדם ובשפיר ובשליא. צר לי מאד כי זה הפעם השנית אשר מוכרח אנכי להשיב פניך ריקם, אבל האמינה לי כי יש לי טעמים עקריים ומונעים אותי מזה. אין נפשי להציעם לפניך במכתב אבל לבי בטוח כי לו היית עמי במחיצתי והיית שומעם מפי כי אז היית מנענע לי בראשך ומודה לי כי יפה עשיתי. הכ"י מושב לך בזה. וה' ישפות שלום לך ולכל אנשי בריתך ויתן בלב משכילנו וסופרינו להתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו וישמור את תלמידי החכמים מכל רבב על בגדם, כחפץ מכבדך ומוקירך באמת ובתמים, כל הימים מוש"ק ה' אייר תרמ"ד. ספ"ב. אגרת מאתים וחמשים ושבע. ב' סיון תרמ"ד, ספ"ב. הקיץ הקץ, הגיע היום אשר בו יצאו ספרי לאור… הנה אחד אחוז מן הספרים שלוח לך בזה למנחת זכרון מזכרת אהבתך אלי, כי מרבית השירים החדשים אשר נאספו ובאו בספרים האלה הלא ילדו ראשונה על ברכיך ואתה היית סנדיקס בהשחר ועתה כשגדלו והגיע פרקם לבוא באנשים היה שושבינם והכניסם לחופה ובשר נא בשחרך צאתם ובואם בקהל רב ושפוט עליהם בלי משא פנים ככל אשר יורוך אורך ואמתך כי אותה אני מבקש. ולהקל מעליך את החפוש והבקרת בשירים הרבים אשר מרביתם ישנים וכבר נודעו לקהל הקוראים ואין לדבר בם עוד, ארשום בזה לפניך את השירים החדשים או הישנים שתקנתי בהם תקון גדול: בספר א': חדשים: ברכת ישרים, חג לאדוני. חלק ב': השיר ירח בלילה, ההעתקה אם מבכה את בתה, השיר האמונה והדעת, חנה – לאחר שלשים שנה – שלהי קיטא, אתם עדי, על דא קא בכינא, ליעקב רייפמאן, ולחזאל, על מות כרמיה. בספר ב' מתוקנים: ההקדמה וכמעט כל המשלים ובפרט סוס ורוכבו, העגלה הטובעת בבץ, הגבעה הרה ללת, ועוד אחרים, לפי שהשתדלתי לעשות את הספר הזה ספר ראוי לבוא בבתי הספר ללמד בו את בני הנעורים, על כן השתדלתי להסיר ממני כל חשש וכל דבר הנוגע במקצת בנגע עמנו, כמו: ארמון נטש, יעלת סלע והנשר שהעתקתים לגם אלה משלי יהודה והבאתי משם אחרים תחתם. וטוב תעשה בבקרך הספר הזה אם תשים אותו ואת ספרי משלי יהודה מהדורא ראשונה גם לעמת זה, אז יתברר לך את אשר עמלתי בו ואת אשר חדשתי בו בספר ג': השיר צדקיהו בבית הפקדות חדש מעקרו וכאשתו של יהויכין נתעברתי בבית האסורים וילדתיו בעצב בגולה. ויודע אנכי מראש כי בעד השיר הזה אשקל למטרפסי מידך ומיד שאר המבקרים, כי תלקני מלקות ארבעים, אבל אתה עשה את חובתך והיה כמצליף ואני אהיה מוטל ופני טוחות בקרקע ואהיה קורא "והוא רחום יכפר", ורק אל תשכח בטרם בואך לשפוט על השיר הזה לקרא את ההערה המצורפת לשיר הזה בסוף הספר בתור הקדמה.— השיר אהבת דוד ומיכל מתקן (לדעתי לשבח) במקומות רבים וביחוד בשיר האחרון אשר שם שניתי את תכלית הספור ותכונתו ובראתי לו פנים חדשות; וגם בזה נחוץ לך לשות את ב' המהדורות זה לעמת זה. השירים בזכרונך. חדשות בו: שבעת הפרקים האחרונים בשיר שני יוסף בן שמעון, השיר: אל יאשם יהודה, שיר החתימה: השארת הנפש. ב"גם אלה משלי יהודה" –: הסוס והסיס, ואדני בזק. – בשיר קוצו של יוד נוספו שני בתים, ובגם אלה משלי יהודה נתקנו משלים רבים וביחוד המשל יעלת סלע והנשר. והנה כל חמש השנים האחרונות, שתים שלא כתבתי כל עיקר ושלש האחרונות שעסקתי בסדור הספרים וכל מה שכתבתי הבאתי אל תוכם, לא יכלתי לפנות אל השחר ולהעניק לו מפרי עטי כאשר נסיתי; ואתה אחרי סתום וחתום הספרים כל אשר אשיר אשוב לשלוח למכתב עתך כמקדם כי חמודות הוא לי, ולחובה ולמצוה אנכי חושב לתמכו ולסעדו בכל אשר אוכל. צר היה לי לשמוע כי החלית והלכת בחרף העבר להתרפאות; אקוה כי עלתה לך רפואה שלמה ושב כחך ותשוב להכות בפלשתים… וללכוד את השועלים המהלכים בהר ציון ומחבלים כרמנו ולשום לפיד בין זנבותיהם. שלום לך חזק וחזק והוסיף ללכת בכחך הכביר להושיע את ישראל, ידידך דורש שלומך וטובתך אגרת מאתים וחמשים ושמונה. ד' סיון תרמ"ד, 1 יוני. ברגע זה הביאו לי את מכתבך מיום 26 טין מאי, והנני ממהר לענותך עליו: את מאמרך "אשיבה חורפי דבר" לא אשלח "להמליץ" מאלה הטעמים: א) מיום שמשכתי את ידי מצאעדערבוים זה לי שלשה עשר חדשים, אין לי מגע ומשא עמו ומתרחק אני ממנו בכל מה דאפשר, לפי שסורו רע, ואי אפשר לדור עמו בכפיפה ואיך אעשה בנפשי שקר לבא ולבקש מלפניו בקשה גדולה או קטנה? ב) תשובתך ברבה טובה וסגנונך חד, כחץ גבור משכיל, אבל יש בה דברים אחדים שלא נתנו להאמר בדפוס, ולא תהיה תפארתך על זה הדרך, ולעומת זה חסר דבר אחד בתשובתך, אשר אם כי קטן הוא (בעיניך) מפני עצמו, רב הוא למחוץ בו קדקוד המבקר, המחבל כרמך בדרך הליכתו ולפי תומו, והוא, כי לא הזכרת את טעותו שהוא חושב שהשם "חד וחלק" בדוי מלבך, ובשביל זה הוא מלגלג, ובאמת השם הזה הוא השם אשר קרא לו מחברו, וא"כ לעגו אל חיקו ישוב. ג) כבר קדמתי אני לכתוב תשובה למבקרך בלשון רוסיא, ובה מודד אני פעולתו אל חיקו מדה בחבל. היום בבוקר הראיתי את תשובתי לבעל "הוואסחאד" והוא מתקשה לקבל בטוים קשים אחדים, הנוגעים בכבוד עוזרו התמידי, ומבקש ממני לרככם ולפי שבין כך וכך אחרתי להביא את תשובתי במחברת הוואסחאד לחודש יוני, שכבר יצאה מן הדפוס, ולא תוכל לבא קודם חוברת יולי, לקחתי את מאמרי בחזרה להגיהו ולהסיר ממנו הדברים המרים ביותר, ואם בין כה וכה יבואו דבריך "בהמליץ" יהיה זה לפתחון פה לבעל הוואסחאד לבלי לקבל את מאמרי, וטוב טוב לך התשובה למבקרך במקום שסרח ולהיותו נידון בלשון שקלקל, כי אז הקוראים את דבריו יקראו גם את דברי ונגולה חרפתך מעליך. נוסף לזה טוב לך בוא איש אחר להפוך בזכותך מאשר תתבע אתה בעצמך את עלבונך, ומה גם כי אנכי אחתום את שמי מפורש על מאמרי. ודברי, ידעתי, מתקבלים על דעת הקוראים ונכנסים אל לבם. – לזאת הנני משיב לך את מאמרך, שמרהו אתך ואם לא ידפיס ל. את תשובתי, כי האיש קשה וכבוד עצמו חביב עליו מכבוד התורה, אז תתקנהו (לא את ל., כי זה אי אפשר כי אם את מאמרך) ותשלחהו בעצמך אל בעל "המליץ" ובלי ספק יקבלו, כי עוין הוא לל. מתמול שלשום, ומתנכל אליו תמיד למצוא תואנה להתנפל עליו. ופן יעלה על לבבך ספק ספיקא כי דוחה אנכי אותך בקש, הנני לגלות לך רז מרזי הרידאקציון, וקורא לפניך בשם מי הוא "הקריטיקוס" אשר כתב מהתלות עליך, ובזה תהיה חרב אחת יתירה בידך להרגהו. הקריטיקוס הוא ד. בעל המאמר על אדות התקונים אשר על אדותיו קראו רבים חמס על בעל הוואסחאד, כי חפץ הוא לקעקע ביצתן של ישראל, והנך רואה, כי אין לחשוד אותו שרצונו להמליץ טוב על החסידים ובעלי הפלפול, אלא פשוט אינו יודע מה הוא מה, וכדי שלא להוציא את הנייר חלק ובשביל דרוש וקבל שכר כתב מה שכתב. והנה ידוע תדע כי אנכי דברתי על לב ל. (אשר הוא בעצמו לא ידע בין ימין ולשמאל בספרותנו ואין אתו יודע עד מה בספרי קדם) להעזר בד. זה, אחרי משכי את ידי מהרידאקציון, לפי שד. זה באמת הוא עלם משכיל, יודע לחקור ולדרוש היטב בדבר שאינו מופלא ממנו וממהר לדבר צחות בשפת רוסיא, אבל בפעם הזאת תקע את עצמו לדבר בדבר שאין לו ידיעת בית רבו וישקל למטרפסיה מידי. ביום הראשון הבא יוצא אנכי וביתי (זו היא אשתי ולא יותר) לשבת בכפר בבית הקיץ, ולא אבוא בעיר בלתי פעמים בשבוע, ביום השלישי וביום השביעי, ועי"ז יתעכב מעט מרוץ מכתבי, אבל בהיות לך דבר אלי כתוב על האדרעססא הישנה כפעם בפעם, ואם תתמהמה תשובתי ליום או ליומים חכה לה כי בוא תבוא. בבית הקיץ יושב אני ואברהם אחי יחדו, כי מתרפא הוא ושותה מי מעינות וצריך שמירה מעולה והוא ערירי, אין לו מי יסעדהו וישמרהו בלעדנו. לי דברים אליך בתשובה על מכתבך הקודם, ואחשכם לפעם האחרת, אם לא ישקעו מלבי; בין כך וכך היה שלום והתענג על ספרי אשר תקרא וינעם לי. ידידך יל"ג. וחמשים ותשע. להמסדרים ספרי עברית בבית דפוסו של צ"ב בספ"ב ה' אלקיש וה' קנארינג. ידעתי כי בראותכם אותי מחריש ובלתי דובר אליכם דבר זה ימים רבים חשבתם עלי מחשבה לאמר: "ככל המון מחברי ישראל גם המחבר הזה; כתם המלאכה הסתיר פתאם את פניו ממנו להשמט מן הכבוד אשר אמר לכבדנו בעד עמלנו בספריו אשר סדרנו". ולכן הנני בא היום במכתבי זה להגיד לכם כי אם כה חשבתם עלי טעיתם במשפטכם. הדבר כי בספרי כמו שיצאו מבית דפוסכם לא נחה דעתי מאד, לפי שעל ידי רפיון ידי בעל-הדפוס ואחדים מן העושים במלאכה נמצאו בספרים מגרעות רבות ויצאו לא בעתם ובזמנם, ויצא לי מזה עגמת נפש ועבודה יתרה ואבוד זמן וגם היזק ממון, אפס כי לא עליכם חמסי, אתם עשיתם את מלאכתכם באמונה ובישרת לבב עמי, ולולא עמלכם ושקידתכם היו הספרים יוצאים עוד יותר רעים ונשחתים, אשר לא ביד יקחו. ואם עד כה החשיתי מהגיד לכם את תודתי יען כי לא חפצתי לבוא אליכם בדברים בעלמא ובידים ריקניות כי אם להוסיף על דברי איזה סימן מוחשי לאות תודתי והכרתי את עמלכם; ואת זאת לא יכלתי עשות עד היום הזה לפי שעד כה היתה קפת המוציאים לאור ריקה, אין בה פרוטה. ועתה קבלו את התשורה המובאת לכם היום מאתי – לאיש מכם אחוז אחד מספרי, כי ידעתי כי יודעי ספר אתם ובשפת קדשנו חפצכם, ומאת המוציאים לאור לאיש מכם עשרה עשרה רו"כ. וגמול זה אמנם איננו מגיע למדת פעולתכם, אבל ידם אינה משגת לפזר יותר מזה, והיו דברי אלה לכם לעדות ביעקב כי פועלים חרוצים וזריזים אתם במלאכת הקדש אשר אתם עושים בה, ומי יתן והיו כל העוסקים בהדפסת ספרי ישראל אנשים כנים וישרים כמוכם ועלתה ספרותנו כפורחת ולא יבושו סופרי ישראל לעולם. אלה דברי מכבדכם ומכיר טובתכם אגרת מאתים וששים. יושב אנכי כעת מחרבוני הקיץ בכפר ולא אבוא בעיר בלתי אם פעמים בשבוע, ביום ג' וביום ו' לשעות קטועות אחדות, ועל כן אין לי תקוה לראות את האיש אשר אתה מבקש; כי ביום קשה לכון השעה למצאו בביתו וללון בעיר לא אוכל לפי ששותה אנכי בבקר בבקר מי באר פערדינאנד, ואין לגרוע. לא ידעתי אפוא הפעם במה אושיעך, אחרי אשר גם בראות האיש את פני פעם אחת אחרי קבלו את מכתבך הראשון לא שאלני אל אדותיך ולא דבר אתי דבר; וכפי הנראה לבו לבוא לעזרך ואני טעיתי אפוא בהעירי לבך לבוא לפניו בבקשתך. אם אתה תתענג על שירי – לא כן אנכי עמדי, כי עתה בעברי על פניהם בשעות הפנאי רואה אנכי כי רבו בם השגיאות; יש אשר הן שגיאות הדפוס ויש גם שגיאותי אני אם שהם פליטת הקולמוס או גם מחסרון ידיעה ועתה עיני ראתן ולבי עלי דוי ואין לאל ידי להושיע, כי כבר יצאו הספרים ומתפשטים בעולם. שלום לך ולאשר אתך וה' יעמיד לך ריוח והצלה ממקום אחר כי הידו תקצר? ידידך יל"ג שוואלאווא הסמוכה לפ"ב. אגרת מאתים וששים ואחת. ברגע הזה הביאו לי את מכתבך משפאלע מיום 2 יולי. מכתבך הראשון אשר אמרת לא הגיע לידי ובודאי לא הגיע גם להרידאקציון של "המליץ", כי לולא כן הריצוהו אלי עד ארגיעה, וע"כ לא אוסיף אבקשנו עוד, אחרי אשר הנאמר בו שנוי במכתב המונח לפני. בפתחי את מכתבך המונח לפני ברכתי: ברוך מחיה המתים, וברוך דין האמת. בגלל שתיקתך הארוכה זה יותר משנה כל ימי היות הפרעות והשערוריות במקומות מושבך, היית בעיני כאדם שמת ועבר ובטל מן העולם, ובאמת לא ידעתי איזה גורל עבר עליך, אם לא בקקוך בוקקים, אם לא הכוך נפש אם לא עזבת ארץ… לתור לך מנוחה בארץ אחרת מאכלת יושביה. אחותך נ., אשר גם בה נגעה יד השעות הרעות האלה והאש אשר אכלה את העיר קאוונא בערה גם במעונה ובכלי ביתה, אחותך זאת גם היא פנתה אלי אחרי השרפה לדרוש אותך ולבקש מקום שבתך, ועניתי: לא ידעתי, ובדרך השערה אמרתי כי בודאי נהפכו הבלהות גם עליך ומעוצר רעה ויגון עצרת בדבריך, וע"כ לשוא תבקשך בצר לה, כי לא תהי עזרתה בך ותושיה נדחה ממך, ובשמעי היום את קולך דובר אלי היית בעיני כעולה מקברו. ומה מאד התעצבתי אל השמועה כי לוקחה ממך אשתך, אשר היא היתה עקרת ביתך והמוציאה והמביאה את פרנסתך, ופיך (ענך) לעסוק בפרקמטיא, והנך אומר להוציא פרי תנובה מתבונות כפיך ללכת למאסקווא ופעטערבורג ולחלק את ספריך לנדיבי עם אלהי אברהם על מנת לקבל פרס. לעצתי תחכה הן או לאו, ואני רפיא בידי איך איעצך. מאסקווא ופעטערבורג הנה ערים גדולות לאלהים, אבל גם להשטן. ידעתי את מאסקווא ואת עם היהודים היושב בה ע"פ השמועה ואת פעטערבורג ויהודיה על פי הראיה, יש בהם נדיבים באמת הקמים על נדיבות, ויש גם כלים אשר כליהם רעים, והדופקים על פתחים ישובו וכליהם ריקים, הכל תלוי במזל ובתכונות נפש האיש הפונה אליהם, ידעת כי יש בך אחד מששים מתכונת נפשם של נ. וב. נ. ושל ח. היודעים לפשוט נבלה בשוק ולשקול אגרא, עלה והצלח, ונתנך ה' לרחמים לפניהם, ונתם בידיך. במאסקווא תפנה ביחוד אל הרב יהושע צייטלין חובב סופרי ישראל ומחיב עשיריו. ואל ר' קלונימוס זאב וויסאצקי בעל יד פתוחה וגדולה והוא הראשון לכל דבר שבצדקה. ולר' י. ג. ס. בעל אשה יודעת ספר בלה"ק והוא יציגך גם לפני ר' ש. מ"ל, החשוד בעיני על החסידות, אבל אין כסף נחשב בעיניו למאומה. כל האנשים האלה ממכירי וממיודעי הם, ולפי דבריהם גם מכבדי, אשר אמנם יש בהם גם אשר בעיני לא ראיתים מעודי. אם תחשוב למועיל לך לקבל ממני מכתבי מליצה אליהם, הודיעני ואשלח, ומפני הכבוד תפנה בתחלה אל הרבנים ה' מיגאר ור' חיים ברלין, אשר יותר ממה שיועילו לך בפנותך אליהם יוכלו להזיק לך אם לא תפנה אליהם, כי תלמדי חכמים הם. ויותר מזה לא אזכור כעת איש במאסקווא להזכירהו לפניך, ובלי ספק רבים הם שם גם אחרי שלוחיהם, ובהיותך שם תדע את שמם מפי אחרים. ועל אדות פעטערבורג לא אודיעך דבר כי בבואך הלא תראה את פני ראשונה ופה אל פה אודיעך את אשר לך לדעת. והנה אברכך, כי יצליח ה' את דרכך בפעם הזאת ופתח יפתח לך את ידי בעלי הכיס להעניקך בלב שלם ונפש חפצה וכן אברכך שלא תצטרך לדבר הזה, כי סוף סוף דרך המחברים המחזירים על הפתחים איננה תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, וה' יצילך ממזונות מרורין כזית כאלה לעתיד לבוא. הנני יושב ב"כפר-המלך" בימי הקיץ ומתרפא ושותה מים המרים. לפי שעה אין לי דירה בעיר, כי עזבתי את דירתי, אשר ישבתי בה עד כה ואחרת לא אקח עד כלות ימי הקיץ. במשך החדשים אב וחצי אלול תכתוב אלי ותמצאני על פי האדרעססע אם אדע בעת ההיא איפה אמצאך, והנני ידידך באמת הנחלה על שברך והמשתוקק לראותך ברפואתך ג' מנחם אב תרמ"ד. אגרת מאתים וששים ושתים. שושנת יצחק יעקב צהלה ושמחה על מאמרי בהוואסחאד לחדש יולי והוא מברך עלי ברכת הרב את ריבנו, וכי התל המקרה ויסב לי שחוק מהולל בענין הזה כי זמן את מאמרי, אשר בו אנכי מוריד את הש"ד עד שאול תחתית, עם מאמרו הוא, אשר בו הוא מרים אותי עד כוכבים, לפונדק אחד. שחקה לכם השעה, לך ידידי ווייסבערג ולרב מ"ג שתפך בספרך, כי בתתי את מאמרי לבעל הוואסחאד לא ידעתי כי באותה חוברת יודפס של ד. כי לולא זאת הייתי מוכרח משום דרך ארץ להשיב דברי אחור, וגם עתה נאנסתי לגרוע ממאמרי איזה בטויים קשים לבלי אהיה בעיני הקורא המבין כמשלם רעה תחת טובה. רואה אנכי כי באמת קראת את שירי בדרך העברה, כי ככל הדברים ובכל החזיון מאשר דברת באזני משופטי משכילי קיוב למען הצדיקני בגלל שירי "צדקיהו" דברתי אני בעצמי בהערתי לשיר ההוא (ח"ג עמוד 205) ועוד היה לך לשום לב את הזמן אשר בו נכתב השיר כרשום בסופו, והיית רואה כי בכתבי אותו היה מענינא דיומא, כי הייתי גם אני אז כמעט במעמדו של צדקיהו, ואין אדם נתפס על צערו וחס וחלילה שיהיו הדנים אותי מגיעים למקומי עתה אשתדל להשיב לך דברי אמת על שאלותיך. ידעתי גם ידעתי כי המבארים החדשים יבארו השם "שפי" כמו "שפיים" שפירושו הרים גבוהים, אבל ידעתי גם כי יש מן המפרשים, וביחוד הישנים כמו תר' אונקלוס ורש"י ומן המבקרים הנוצרים החדשים עוואלד, המפרשים אותו כשה"ת מן תשופנו עקב, ישופך ראש, בשערה ישופני, ומעתיקים אותו: ענגסטליך, געכראכען, לייזע, לויטלאז, ונלוה עליהם גם פירסט בקונקורדנץ; ודומה לו על הר נשפה (ע"ש רש"י), והיות "שפי" (במד' כ"ג ב') שה"ת ולא שם עצם הוא דבר היותר מתקבל לפי שהוא סמוך לפעל בלי שום מלת היחס, ומאמר "וילך שפי" דומה למאמר "ויהלך אט" (מ"א כ"א כ"ז); וזה לבדו מספיק לזכות בו את המשורר הרודף אחרי חרוזים בשבעה דרכים. המלה חיץ הנמצאת פעם אחת במקרא ופעם א' במשנה (שביעית פ"ג) לית מאן דפליג שהיא מחיצה (ולא משרש חוץ כ"א משרש חצה ע"מ ציד, בית, לפי שהמחיצה חולקת את החדר לחצי), אבל עיקר כל מחיצה ידוע וגם ממקומו ביחזקאל נכר שאין זה כותל קבוע ובנין של קימא, כי אם כותל ארעי ודק שאיננו עומד ברוח שאינה מצויה, ובהוראה זאת כתבתי "ופתאם ראה כי בנה חיץ" כלו' שבנה לו מגדל הפורח באויר, ולתוספת ביאור קראתיו תיכף "קיר נופל" (משלי יהודה ספר ב' משל י'). טענתך על יצירת הנשיקה של בת-שוע (בהשיר קצש"י), שלדעתך הוא הוא חרוף וגדוף כלפי מעלה שיהא הקב"ה נושק אשה, וראיתך שלא אמרו על מרים שמתה בנשיקה. אבל ידידי שכחת כי הקב"ה עתיק יומין הוא ואין שום עלבון לכבודו יתברך באמרנו שנשק לתינוק בן יומו או לנשמת אותו תנוק, אע"פ שהתנוק הזה הוא מן הנעשים כרצונו, כלו' ממין נקבה. דרשתם שמשה מת בנשיקה הוא לפי שנאמר בו על פי ה' מה שלא נאמר באהרן ומרים, וא"כ אין מזה לא סיוע לדבריך ולא סתירה לדברי. והנה אני בכתבי את הדברים האלה אשר כפי הנראה הביאו אותך ידידי לידי הרהור רע לא ידעתי את "שירי שפת עבר" למופת דורנו הר"ר ש"מ (אשר לא ראיתים עד היום) וגם לא זכרתי כי כתב בזה היינע על נשמת ר' יה"ל, אף כי בלי ספק קראתי דבר זה בין שירי היינע בנערותי; אבל למדתי מה מצינו בעצמי, כי כשם שיש מיתת נשיקה כך יש יצירת נשיקה, וכשם שמיתת הנשיקה היא היפה שבמיתות כך יצירת הנשיקה היא היפה שביצירות. בין כך וכך טענתך זאת היא לא שחטאתי כנגד שמוש הלשון או כנגד חקי הדקדוק כי אם כנגד רוח הקדש, וא"כ הוא דבר המסור ללב וכל אחד עתיד לתת עליו דין בפני עצמו, ולמה נזקקת אלי בדבר קטן זה? גדולה מזו הטענה שאמרתי שהשכינה מתענגת על זה שבת-שוע היפה דוחקת רגליה, ואז כבר היתה בת-שוע באמת אשת יפת תאר בכל פרטיה ודקדוקיה, ולא טפה סרוחה ועבר במעי אמו (שיש בזה הטחה כלפי מעלה). ואולם ראה נא גם ראה, אתה טוען עלי על שזלזלתי בכבוד קוני כביכול האומר על עצמו "וגם על השפחות אשפוך את רוחי" ודובנאוו תובע אותי לדין על אשר פגעתי בכבוד הטבע כביכול שמזכיר אני תמיד שם היוצר על יצוריו ואינני קודר את האזכרות לגמרי – ואיככה אצטדק לפניכם? ואיה בינינו מוכיח ישית ידו על שניכם? ולכן אומר כדברי המשורר: אשר על כן לא איגע עוד לא אעמסה עלי על, כי לא איתם בעיני כל יודעת עד מאד. נפשי יודעת עד מאד כי בכל שבטי ישראל מכל פנות העם יקומו שופטים ומבקרים על שירי וידינוני זה בכה וזה בכה, וכבר הצדקתי עלי את הדין וקדמתי לענות להם לאיש על תוכחתו במקומות רבים בשירי, כמו בשיר "השארת הנפש" ובשירי "שני יוסף בן שמעון", אבל תמה אנכי אם ימצא דין אמת ומוכיח דבר לאשרו, לפי שלא יוכל לדון את המשורר בלתי אם משורר כמהו אשר יצרף את הידיעה עם ההרגש, השכל עם הטעם; ומי מיחידי סגלה כאלה, אם ישנם בקרבנו, ילך לנוע על ספר שירים בן חמשים וארבעה גליונות גדולים כתובים מזה ומזה לצרף וללבן ולשקול בפלס את כל מעלות רוח המשורר וקרב לבו ולהתחקות על שרשי נפשו ורגשותיה בעת עצבונה וחרונה? שמעתי אומרים כי האר"ז בכבודו ובעצמו עוסק כעת בשירותי ותשבחותי ואומר לכתוב עליהם מאמר גדול במליצו – אבל יודע אנכי מראש כי רוח יזרע וסופה יקצר איש כזה המרדף אמרים לא המה ויודע רק לבטא בשפתים וכל רוח אין בקרבו. אם הר"ר אצקעס היה מיסב במסבת המשכילים אשר קראת באזניהם את שירי למה לא קראת לפניו את הפרק משני יוסף בן שמעון אשר שם יתאר משפט הרשעים בגיהנם ובעל המפתח בתוכם? ואם קראת למה לא הודעתני אם שמח הוא בחלקו אם לא? אבל גם אתה עברת על שירי בטיסה, מועף ביעף נוגע ואינו נוגע, וזה איננו שוה לי. לא שלחתי לך את ספרי עד כה לא מאשר חסה עיני על עקז. אחד מספרי כי אם מאשר קשה עלי לשאת את משא הפארטא. הוצאת משלוח כל עקז. עולה עד כדי חמשים קפא', ולו באתי לשלוח לכל מיודעי ומכירי הייתי מוציא על פארטא לכה"פ מאה רו"כ, ולמה אספה את החיים על המתים ואני אינני מאמין בתחית המתים האלה?! אבל זאת אעשה לך: הנה כתבו היום מוציאי לאור להר"ר אברהם קופרניק להפקיד בידו מספר עקז. מספרי להיות שמור אתו לכל מבקש לקנותם בקייב וסביבותיה, והיה אם שלום יענם ה' קופרניק והיה בשלחם אליו את תכריך הספרים והוספתי עליהם אחוז לך ותמונתי בו. עקב כי זאת אעשה לך: לך דבר על לב ידידנו הנכבד זה לבלי ישיב ריקם פני מבקשי פניו ואתה השתדל להיות לו בעירך לעזור ואז – הכל על מקומו יבא בשלום. מוציאי לאור אמרו בתחלה להדפיס את כל כתבי, וגם ספורי ומאמרי בכללם, אבל קל מהרה ראו ונוכחו כי לא תשיג ידם להדפיס הכל וצמצמו את שכינתם רק בשירי לבדם. וגם שירי אלה האמללים יצאו וחוב גדול כאלפים רו"כ על ראשם, ועתה המה מצרפים פרוטה לפרוטה עד הגיעם לחשבון הגדול ההוא ועד העת ההיא אין לי מכל זה שום טובת הנאה. כמדומה לי שבזה עניתי על כל דבריך ואתה שלום וכל משכילי קיוב הידועים לי ושאינם ידועים לי שלום. ערב ת"ב תרמ"ד, שוליה אשר ע"י פ"ב. אגרת מאתים וששים ושלש. שולוה הסמוכה לפ"ב, יועש"ק פרשת "לא יחדל אביון מקרב ידידי ה' ווייסבערג! בתכריך הספרים הנשלח להרר"א קופרניק מונח אחוז אחד כתוב עליו לשמך ולזכרך; קחנו ויהי נועמו עליך. ובשכר זה תסלח לי אם לא אבה לעצתך לשלוח ספרי להרר"א שולמאן, כי אין דרכי לקדם במנחה פני אנשים אשר לא ידעתים מתמול שלשום לא פא"פ ולא בכתב. אם יגמול איש חסד לרעהו אז כל אדם ישר ידע להכיר טובת איש חסדו ולמוד פעלו אל חיקו; אבל לבקש אהבה ע"י דורון ותשורה קודם למעשה הרי זה אבק שחד, שהוא אבק פורח אבעבועות לכל בעל נפש היפה, בין להנותנו ובין להמקבלו. עתה ספרי אתך, לך לבדך, והגית בו בכל אות נפשך; ומראותי אותך עסקן בדברים ושאתה חושב אותי מכלל אותם האנשים שמדקדקין עמם כחוט השערה, מקדים אני לאמר לך כי אחרי חתום הספרים עמדתי עוד על איזה שגיאות שנשתרבבו בם, מהן שגיאות הדפוס שנעלמו ממני, ומהן פליטת הקולמוס וחסרון ידיעה. והנני מקדים להודות למען הפיל חרב החדרת מידך, ואם יבאו אחרים להוכיחני עליהן, והיית אתה לי לעד כי התעוררתי עליהן מעצמי ולא כסתי כאדם פשעי. ואלו הן: אלה המה החטאים במספר אגו"ז שעמדתי עליהם עד כה מעצמי ושאני מודה לפניך ואשרי מי שחטאיו ספורים! מלבד פשעים אחדים שפשעתי בזדון ובדעת כמו שהרשיתי לי בדין "ליצענציא פאעטיקא, לנקד משום תקון החרוז גולם, במטא ההמון, ולא גלם, כדין; וכן מה שאני מנקד לפעמים חתול ולפעמים חתול, לפי שהשם הזה לא נמצא רק בתלמוד ונקודו אין לו הכרע; ועוד כיוצא בזה. ולפי שאמרת כי אתה חסידי ואני צדיקך, לכן נהגתי בי מנהג צדיק גמור וקימתי בעצמי: מילתא גנאי דאית בך קדים אמריה. אוהבך ומכבדך יל"ג. הבה נא ברכתי שלום ופקדתו כבוד לידידנו הנכבד הרר"א קופרניק על דבריו הטובים אשר כבדני בם נגד זקני עמי במכתבו אליהם, אע"פ שלפי שעה התועלת המגיעה אלי מכל הנזיד הזה אינם אלא עלי הדפנא לבדם אשר הלעיטוני מהם. וחתיכת הדגה שמורה לי למועד – לסעודתם של צדיקים לעתיד לבא. אגרת מאתים וששים וארבע. ידיד נפשי גם אתה! כצפרים עפות כן תבאנה אלי מפקידה לפקידה אגרותיך הקטנות נושאות בר ולחם ומזון לנפשי. כן בא אלי גם מכתבך הגלוי האחרון מיום ג' אוגוסט, שבו תעיר אזני על ג' שגיאות. והנה בטרם אשיבך על מכתבך זה אקדים ואומר לך, כי ספרי, כידוע לך, יצאו בפעם אחת בב' מהדורות; המהדורה היפה, אשר עינך לא ראתה, יצאה אחרי הפשוטה, והרבה מן השגיאות שנשתרבבו בפשוטה נתקנו במהדורה היפה! ולכן בפשוטה יש בכל חלק לוח הטעות בריא ושמן, וביפה איננו; מלבד מה שיש במהדורה המהדרה גם איזה בהערות ותקונים בגוף הספרים שעמדתי עליהם בין פרק לפרק או שנשמטו מן הפשוטה מאפס מקום. בין התקונים האלה נמצא גם המ"מ בסוטה ב' שאתה מעיר עליו (ח"ד עמוד 205). – בהערתך על אופן הנקוד עקרת במקום עקרת אין דעתי כדעתך. חכמינו ז"ל הוציאו לפעמים מלות ומקראות מידי פשוטם והטו אותם לכונתם על אשר חפצו מבלי שום לב אל הדקדוק ואל חקיו, ואנכי המשתמש בלשונם עשיתי כמוהם גם בזה, שניתי הוראת המלה ולא שניתי את תמונתה, ואחריות הדבר עליהם ולא עלי, ואם בא בכח הדקדוק אתה תבע לדין לא אותי כי אם את שני רשב"י שלנו (את ר' שמעון בן יוחאי ואת ר' שלמה בן יצחק); ואני מפקיע את עצמי מידי תביעה בעד כל פרט ופרט ביחוד, ודי לי בקולר התלוי בצוארי בעד הכלל כלו שחדשתי בשיר ומליצה בסגנון בעלי האסופות ובמלות בלתי מדקדקות שהשתמשו בהן חכמינו הראשונים ושמשתמשין בהן על פיהם עד היום רבים מהמון בני עמנו. למלות כאלה תחשוב גם "עקרת הבית" שעד היום ישתמשו בה אחב"י בשיחת חולין שלהם בהוראתה ובתמונתה שהשתמשתי בה אני. גדולה מזה הערתך בדבר מסירת הגט בע"ש. בזאת צדקת אענך ומני אזדא מלתא דנא. אבל חלילה לי משמוע לעצתך לקדם פני המבקר בהערתי על שבוש שלא עמדתי עליו מעצמי. לא מורה הוראה בישראל אנכי ולא מספרי ומשירי יבקשו הפוסקים תורה. טעותי בנתינת הטעם איננה סותרת את דברי וכונתי אחרי שגוף העין אמת ויציב אע"פ שלא מטעמי. צא וראה: הינע שר על ר' יהודה הלוי ויחס לו את השיר "לכה דודי" שחתום בראשו בפירוש "שלמה הלוי". הבשביל זה נגרע כבודו של היינע כמשורר, או אם מזה למדו חוקרי קדמוניות ישראל לקחת את "לכה דודי" מר' שלמה אלקבץ ולתתו לר' יהודה? תנח אפוא רוחך ידידי על טעותי זה. אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול. בדבר שאר תקוניך זאת עשה. בשעה פנויה העתיקם מגליוני הספרים לגליון מיוחד ושלחהו אלי עליהם טעמך ונמוקך; ואני אערכם לעמת התקונים העשוים גם אצלי בגליוני הספר ואשתדל לברר וללבן הדברים בין שנינו והיו לי למשמרת. אם כי לא אשא את נפשי לראות את שירי יוצאים במהדורה שלישית, אבל אולי יתגלגלו הדברים לידי כך שאבא לדבר במאמר מיוחד ואז אשתדל להביא גאולה לעולם ולאמר דבר בשם אומרו. ועתה חמסי עליך ידידי משא נפשי! הנה במכתבך הגלוי נשאר עוד מקום פנוי לשתים שלש דלתות, ואתה לא התעוררת להודיעני את שלומך ומעמדך ודרך חייך בצוק העתים האלה ואם היתה גאולה שלמה לספרך וראית בו סימן ברכה. לוח תמונתך אמנם איננו לנגד עיני אבל פניך תמיד הולכים עמדי. הנה איש זקן והוא עטה מעיל יורד עד קרסוליו; שער ראשה כעמר נקא ותארו כאחד מבני הנביאים; זקנו כזקן אהרן יורד על פי מדותיו, ומדותיו גם הן כמדת אבי אבותיו, מאד מאד שפל רוח אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות. ומקרבן לתורה. ואני עני ואביון – גם אני בנביאים! איש נתעב ונאלח, קצוץ כנפים ומגלח, איש ריב ואיש מדון, רב את הרבנים ועם רעי ישראל נדון. אלהים יעזר לי משופטי נפשי, כי אני עבדך וידידך פשוטו כמשמעו יש בו גם רמז וסוד, ואחפוץ לדעת אם יעמדו יודעי חן על סודי; ואתה בחירי רצתה נפשי, לך אגלה רז זה אם לא תעמוד עליו מעצמך. – בחוב' "מבשרת ציון" (היוצא בירושלים) העתידה לבא יבא שירי "על מה רגזה הארץ?" – כי כל זה לי לא לשבע כי אם לרזון, כי מכל ספרי ושירי לא נהניתי עד כה אפילו לסעודה אחת ניר מן המוכן ואגרתי אליך נעשית בפעם הזאת קרעים קרעים, ואתך הסליחה למען תאהב. שולוה הסמוכה לפ"ב, יום א' לסדר "וראית אשה אגרת מאתים וששים וחמש. ידידי הכהן! הנגעים אשר הראיתני בשירי שונים במראיהם: מהם טמאים בהחלט ומהם טהורים ומהם הצריכים הסגר וראיה שנית. והנה בכל מקום שאתה אומר "לדעתי" או יו"נ" לא אתוכח עמך לפי שאין זה תלוי אלא בטעם, ובדברים של טעם לכ"ע לא פליגי. על מה אדברה? א) על הדברים שטעיתי ודאי ב) על הדברים שלדעתי אתה טועה בהם, ג) על דברים שצריכים עוד עיון וברור, ד) על דברים שלא העירות עליהם כלל ואני אעירך עליהם. והנה אחרי הציבי לך ציונים ושימי לך תמרורים אלה עוד אעירך ידידי כי קסמין דקים קבצת וקורות גדולות כקורת בית הבד הנחת במקומן ולא ראיתן; ואני אראה לך אחדות מהנה, למען תראה כי יותר ממה שאתה מצאת בספרי מצאתי בעצמי בהם מגרעות רעות ועוד אני מוצא בם יום יום בשובי להפוך בם ולעבור על פניהם. וגם בהם יש שגגות העולות זדון ויש פליטת הקולמוס ופליטת הדפוס שלא עמדתי עליהן בשעת ההגהה: הנך רואה ידידי כי עוד לא יצאה ידי חובתך בהגהת ספרי, כי יותר ממה שראית אתה ראיתי בעצמי; וגם עתה אפס מקצת השגיאות הראיתי לך וכלן לא הראיתי לך כי הרבה יהיה כמוהן מה שבא בספרי הבל. והנה אנכי רושם את כל אלה לפני על הספר אע"פ שלא אקוה ולא איחל לראות את ספרי נדפסים עוד הפעם בימי חיי. אם אמרתי לך כי לא נהניתי מספרי עד כה אפילו לא כזבתי ולא לצתי ולא טפלתי שקר. כל הנאתי לע"ע היא ע"ד השלילה שלא הוצאתי מכיסי להדפסת הספרים אשר ההוצאה עלתה עליה עד כדי חמשת אלפים רו"כ, זולתי איזה עשרות רו"כ שעלו לי הוצאות קטנות במשך שתי השנים מיום החלה הדפסה; אבל שכר לא ראיתי בעמלי ובפרי עטי זה. התנה התנו אתי המוציאים לאור לתת לי חמשים רו"כ מכל גליון, ואז משכרתי היתה עולה קרוב לשלשת אלפים רו"כ, אבל עד היום הבטחתם נשארה מעל, לפי שנהגו הדבר בשפלות ידים ובחסרון ידיעה וקלקלו אותו מעקרו. בתחלה חשבו מכיסם ומכיס שאר העשירים המתנדבים לזה, וא"כ היתה משכרתי נתנת לי מראשית הגז, כלו' מבכורי פדיון הספרים ולזה הסכמתי. אבל הם קלקלו בשתים. הא' במה שהדפיסו את המהדורה המשבחת שאכלה שני שלישי ההוצאות ועליה ימעטו הקופצים, כי מעטים יהיו בישראל שיקנו ספרי שירים במחיר עשרה רו"כ, וא"כ הסך הזה נאכל ואינו מוציא פירות; נוסף לזה התנהגו בכבדות ולא שקדו לאסוף הנדבות שהיו רבות ושופעות בשעה הראשונה בעת שהיה עוד הדבר חביב עליהם, ומחמת השעות הרעות שהתרגשו לבוא עלינו דחו הדבר מחדש לחדש ובין כה וכה נתקרר הברזל ונקפצו הידים, והמוציא אלף הוציא מאה, והמוציא מאה הוציא מכיסו עשרה; ובכן יצאו הספרים מבית הדפוס וחוב גדול כאלפים רו"כ עליהם, ועתה הם עמלים עם הצבור הקונה את הספרים למלאת את חסרונם הגדול הזה, ואז רק אז אבוא אני על חלקי. ועל כל זאת התרשלו ולא קבעו להם סוכנים בערי המדינה לפני שנה או שנתים כאשר יעצתים ורק עתה הם משתדלים לתקן גם המעות הזה, וההוצאות בעיר הבירה על העושים במלאכה ועל משלוח הספרים עד למעלה, עד כי צריכים הם למכור בערך אלף עקזעמפלארען בטרם ישלמו את החוב הרובץ עליהם עם כל ההוצאות היוצאות יום יום, ואיה איפוא תקותי? אחרי אשר כאלף עקזעמפלארען כבר יהיו מכורים בין ההמון, וראשי הקונים והעשירים כבר נתנו את חלקם לדבר, ולא ישארו לי בלתי אם הנמושות ובעלי הצרורות הנקובים. ועתה ראה אם לא כנים דברי אשר דברתי אליך מכל הכבוד הרב הזה לא הגיעה לי לפי שעה הנאה מועטת אפילו שוה פרוטה. בשבוע העבר נכנסתי לעיר ואני דר בבית הראשון אשר ישבתי בו בשנה העברה; שמעתי כי גם הר"ר א. ק. שב ממסעו אשר נסע לחו"ל; בימי הזכרון הבע"ל אראה פניו בבית הכנסת ואם יזדמן הדבר לידי כך אשתדל להעלות זכרונך לפניו, אולי תהיה לך הרוחה. הבאראן גנצבורג איננו עוד בזה. ועתה היה שלום וברכה. יחדש ה' עליך שנה טובה ומתוקה ויכתבך בספר פרנסה וכלכלה, אבל שלא תהא הפרנסה מן הספר, כי אין פרנסה גרועה ממנה. לעתים מזמנות פקדני בדבריך כי אתה איש חמדות ודבריך שעשועים תמיד לאוהבך מנער עד היום האחרון אגרת שלשים ושבע. שוילען מוש"ק כ"ה חשוון יהי עתך לעולם לפ"ק. השלום אתה ידיד נפשי, אוהב יקר ותמים, אשר עיני כלות אליך כל הימים? ימים רבים עצור בקרבי דברי אליך, כאש בוער בעצמותי, וידי אסורות ומחשבותי פזורות ומעט עתי אין אתי; כי הלא שמעת כי שניתי מקום מגורי ואצא מפאניעוועז להשתקע בשוילען. והנה זה כשמונה עשר יום מעת אנכי ובני ביתי יושבים פה ועוד לא אדע מה יעשה השם בי ואם יטריפני פה לחם חקי בריוח כאשר בפאניעוועז. בין כה וכה פני האנשים טובים אלי ולבבם – מי זה בא עד נבכי לבב אנוש?! ידעתי כי תסלח לי על כי בשש מענה פי לבוא אליך על מכתבך האחרון. והנה בהמשך הזמן קראתי את מאמרך בלשון אשכנז ויישר בעיני מאד. יישר כחך אחי ששמחתני, ומי יתן וצלחה בידך להוסיף כהנה וכהנה בכתבי העתים והעבריים ומן קטנות האלה תעלה מעלה מעלה לעשות לך שם גדול בעולמך. משפטך אשר חרצת על הכרמל חרוץ הוא וישר ונכון. הנה אנכי ראיתיו כבר עד הנומר 17 ואיננו משתנה לטוב; כי המוציאו לאור חסר עסטהעטיק הוא ובחכו אין טוב טעם לשפוך רוח חן ונעם על מעשה ידיו כדרך הרידקציון וגם אין לו קורריספודינטן טובים כי צר עין הוא מלכבד לאיש איש כפעלו. לו ראית את הראזסוויעט! ולו ראית את המליץ! ברוך שככה לו בעולמו!! וגם המגיד שנה תבניתו ותכניתו לטוב בימים האחרונים האלה. מדי דברי בהמגיד אגיד לך כי ידידנו סירקין הודיעני מפאניעוועז כי בנומר 40 קלל אותך המגיד ויגדפך קבל עם. והנה אין המגיד בעירי ובגבולי וגם לא ידעתי מה זה ועל מה זה, ועל כן אנכי מודיעך זאת, פן לא ידעת. ואתה הודיעני אם תענה ליריבך זה, ומה פשר חרון אפו עליך. השיבה לי את תיקון המשלים בצירוף דעתך עליו. אם יש לך דבר טוב שלחהו להמליץ כי כשר הדבר להחזיק במעוזו כי אנשים שועים הם מוציאיו והם לא יקפחו את שכרך כאשר רידקטורן אחרים עושים. ודע אחי כי יש לי עוד דברים רבים אליך אבל מקצר רוחי ועתי אחשך אותם עד יום שובי לדבר אליך שנית. בין כה ברך את רעיתך ואת צאצאיך ואת הד"ר אברהם ואת אנשיו. וזכור לטוב את רעך ידידך היושב בודד בעיר מזרה לו ועיניו אל ידידיו בערי המרחק. רעיתי ושתי בנותי שלמות ת"ל. אגרת שלשים ושמונה. תרכ"א שוילען. ידידי יקירי אשר שמו לא ימוש מפי מעתה ועד עולם, זאב הכהן, השלום לך! קבלתי פקודתך שלום ע"י ש"ב רעיתך תחי' אשר חגג בעירנו חג השבועות והיא עוררתני לשלם לך את חובי אשר אחרתי אצלי כל ימי החרף העבר. חרף עז וקשה היה לי והוא הכביד עלי אכפו ויכפוף נפשי עד לבלי קום; כי מלבד שבתי בעיר חדשה, במקום לא מצאתי ריוח מן הצד מלבד משכרתי בבית ספרי ירחים רבים טרם מצאתי לי יודעים ומכירים, ואתה ידעת כי מעט הוא השכר הנתן לנו מן הממשלה לכלכל נפשנו ונפשות בתינו; נוסף לזה באו גנבים בביתי ויגנבו את כל כלי כספי וטליתי ותפלי בערך 75 רו"כ. וגם עתה עוד לא הוטב מעמדי, אף כי צלחה בידי לפתוח בית ספר לנערות; אבל בית הספר עוד לא ישא פרי תנובה, ועוד לא ירבה הטובה, וכבר רבו אוכליה, הלוטשים עינם ומחדדים עליה; וטרדותי רבות מאד מאד, ונפשות ביתי גם הנה מתרבות, וזה כל פריי ותנובתי. ועל כן גם לא עצרתי כח לעשות גם חובותי לפניך במכתבי ידידות כאשר נסיתי. עליך; עד ששלח לי ידידנו עהרליך הנומר ההוא בראשית שנת 1861 והנה אחרי דברי ידידנו הנ"ל בנומר 11 שנה זו המתרפס ומרהיב את בעל המגיד עליך ועלינו, לא נוכל עוד לדבר דברים בהמגיד בדפוס; אבל אנכי מצדי הוכחתי את דרך בעל המגיד על פניו במכתבי לידידי ושארי ר' דוד גארדאן היושב ג"כ בליק ואם אוכל אשלח לך בימים הבאים העתק מן המכתב ההוא. ואתה הודיעני אם כבר נחה דעתך מן המריבה ההיא. ידידנו סירקין כעת בפ"ב מבקש לו עסקים, וגם אחי אברהם גארדאן, אשר כלה למודיו בבי"ס הרבנים ויהי לרב הוא עתה בעה"מ לשקוד על דלתות האוניווערזיטאט. הלא תראה אחי איכה התקוה משחקת לפני כגילנו ויש עתידות למו – כאשר אבדנו אבדנו! מכתבי זה כתוב לסירוגין ולמקוטעין בבית ספרי ברגעי החופש שבין שעה לשעה ועל כן דבריו מבלבלים. האם אין תקוה שנתראה פנים בקיץ הזה? אולי תהיה במיטאוי? ואנכי – אלו היה לי מקום בבית אחד ממכירינו שיאספוני שם מבלי שאצטרך ללכת לנוע על המלונות הייתי בא גם אנכי למיטאוי לראות פני ידידנו דשם. היה שלום וברך את בני ביתך בשם ידידך הנחפז, אך לא לקבל פז אגרת שלושים ותשע. לא פניתי ערף אל המגיד ולא בחלה נפשי בו מעודי, כי כבודו הולך וגדל בעיני ואהבתי הולכת וחזקה אליו בה במדה אשר ייטב וייקר באמת מיום אל יום, ובכל אשר מצאה ידי לעשות דבר לטובתו עשיתי; שאל את פי מיכאלאווסקי ויגדך, אם לא תאמינו לי. אבל ביום בואי בברית עמו גליתי את אזנו מראש כי לא אוכל לשאת את משא הפארטא עלי, כי אינני עשיר אף כי אשמח בחלקי, והוא גם התיר לי לכתוב אליו בלא כסף ובלא מחיר, וכן היה הדבר הולך ומתגלגל כשנתים ימים, עד כי בראשית שנת 1860 שלחתי לו מאמרי תיקון משלים וקבלתי תשובה ממנו כתובה ביום ה' ז' אדר תר"ך לאמר: "מכתבך עם מאמרך בא לידי – אונפראנקירט – הייתי באותו היום בעצמי על הפאסט "כי אז לא בא לידי כלל". מדברים אלה שמעתי שתים: שאין נפשו אלי ואל מאמרי ושלא יקבל עוד ממני מכתבים בלתי חפשים, ולכל הפחות שיוכל היות שישובו מכתבי אלי ואשלם כסף משנה על לא דבר, ואחרי שידי איננה משגת לשלם הפארטא, אשר נוסף לזה יקחו בארצנו יותר מן החק הקבוע, עמדתי מכתוב. ואחרי אשר נשרש הדבר בלבי עלה על רעיוני עוד דבר אחר שהיה כחידה סתומה בעיני והוא שלא כבדני המגיד מעולם להודיע בעלהו את אחד מספרי אשר אמנם שלחתי שניהם אליו ובקשתיו כמה פעמים שיודיעם ברבים. ואם לא חפץ להודיעם מפני שלא מצא בם להלל ולא אבה לחלל, היה לו למצער להודיע כמותם ומחירם ושנמצאים למכור אצל מיכאלאווסקי וגם זה היה לו כרגלים לדבר שאין לו חפץ בי אשר אולי צמחה לי מזה תועלת. אבל עם כל אלה חלילה לי מפתוח פי ברצח ולדבר – ומה גם להדפיס דבר כנגד כבודו. והנני דורש ומבקש ממך שתראה לי אפילו תיבה אחת בכל מאמרי שנדפסו בהצד"י שתראה באצבע שנהפכתי לאויב להמגיד כמו שידידי כותב. אבל תמה אנכי על צרות עינו של ידידנו בעה"מ בסופריו אשר ישלחו דברים במ"ע אחרים; וכפי הנראה זה גם כל חמתי עלי יען כי באו דברי הצד"י אשר היה איש ריבו, ואולי יחר לו גם עתה בשמעו כי יבואו דברי בראזסוויעט והוא גם הוא יצא לקראתו זה לא כביר. (אבל האם יחפוץ ידידנו שנתעבר על ריב לא לנו) וזה היה גם חרון האף הגדול אשר קצף בידידי התמים וישר הנפש בקאפלאן עד כי גם עבר על לאו דלא יוסיף והכהו בתוכחות חמה יותר מכפי חטאתו הקטנה ונקלה אחינו לעיני כל, ובהדי שותא פילכא ירה זיקים על ימין ועל שמאל, וחרף גם המשורר והממשל משלים ועוד ועוד, ופתח בלשון יחיד וסיים בלשון רבים "נבזים המה כו'" אף כי לא הודיע מי הגיד לו שאנשים כקאפלאן נבזה הוא בעיני אנשי ארצנו, ומי יתן והיו נבזים רבים כמוהו! ואנכי ראיתי את זה והשתוממתי – אבל שויתי ודוממתי, כי מלבד המחסום אשר שמתי לפי, עוד טרדות רבות סביב שתו עלי ומסבות שונות התהפכו לרע לי בימי החרף העבר, כי עזבתי את עיר מושבי אשר ישבתי שם כשמונה שנים והלכתי אני ונפשות ביתי ילדים קטנים לעיר שוילען עיר מוזרה אשר עברו ימים רבים בטרם התישבה דעתי ונחתי מזעפי! ואחרי כן באו גנבים בביתי ויבצרו עוללותי ויוסיפו על דאגותי ועל טרדותי, ועוד כאלה דברים רבים. והנה אחרי אשר נעשתה השערוריה בשאוולאן וכתבתי על אודותיה בצד"י בראזסוויעט ובהמליץ, לא כתבתי גם כן אל המגיד מפני אשר חכיתי תמיד על תשובתו על מכתבי מן ז' אדר ודמיתי כי עוד באיבה יהדפני וירדף גם אמרי, עד אשר ראיתי את דברי נדפסים בנומר 11 אז מצאתי את לבבי לשוב לדבר בו גם בדבר שאוולאן, וערכתי לפניו כל פרטי הדברים הראוים להשמע, כי אנכי יודע אותם מכל סופרים אחרים יען שאנכי כתבתי וערכתי את כל הבקשות והמגלות בלשון רוסיה לראשי קהל שאוועל ושאוולאן ובלתי ספק היו בדברי פרטים רבים אשר לא באו בדברי האיש האחר; וכן שבתי וכתבתי הדברים בפרטיות להצד"י, ועתה באה הפקודה מהגענ. גוב. לבטל את דברי הרופא אלשאנסקי ולמסור הדבר להרופא דשאוועל הארטמאן ולרופא מטעלז מאצעווסקי שיוציא את המתה מקברה וישובו ששונאי ישראל יחפרו וימצאו ענשם כדין. מאמרי קול מגיד מדן שלחתי להמגיד ולא לכוכבי יצחק, יען שגם דברי הראשונים נדפסו בהמגיד, ולמה לא שמר רובין את החק אשר הזכרת ויצא לקראתי בכוכבי יצחק ולא מגיד? ועתה הראשונות כבר היו ולא תשובנה עוד לעולם, ואנכי שש ועלז לשוב ולבוא בברית האהבה עם ידידנו הרב בעה"מ אשר כמו שלא נגעני הוא לרע בשום דבר כן לא פגעתי גם אני בכבודו לא במעשה ולא במחשבה, ונכון אנכי לשוב ולהביא מתנובות רוחי ברכה אל ביתו ככל אשר יתן ד' אל לבי. והנני מבקש שיודיעני אם קבל בשנה העברה ספרי משלי יהודה אשר אצלו היה רצוף עוד ס' אחר לידידנו להרשד"ל. גם לך ידידי הנקרא בשמי אשלח ע"י מיכאלאווסקי למנחת זכרון את שני ספרי ואבקשך שתכבדני גם אני בספריך היקרים והיו בעיני כשכיות החמדה באהבתי אותך. נאמנים דבריך אשר אמרת אחרי המלך "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" כי גם אנכי הכרתיך מכותלי אמריך בהמגיד ואהבתיך אהבה תמה כי איש חכם אתה, וסגנון לשונך ושפתך הברורה נוסף על רחב דעתך וחכמתך מצאה חן בעיני מהרבה סופרים אחרים בזמננו המתימרים רק בלשונם ואין כחם אלא בפה מדבר מליצה רקה, כאלו רק על הלשון לבדה יחכם וישכיל האדם ולא בראשו ובלבבו. אולי באמת קרובים אנחנו בבשר! כי גם אנכי כמוך מווילנא אנכי ועוד משפחתי שמה. שם אבי אשר בן דוב בן מרדכי, יותר לא ידעתי, אבי אבי זקני ר' מרדכי היה בן משק בית הנסיך ראדזיוויל באחד מנכסיו והתרועע ימים רבים עם הר"ר יש"ר מקאנדיאה (אשר ר' שניאור זק"ש ימיתהו ויחייהו עתה בהמליץ ויתעלל בו כבני הגבעה בהפלגש וכבני ספרד ביהודים) אף כי ר' מרדכי היה צעיר ממנו לימים הרבה. כך שמעתי מפי א"א ז"ל. הרב ר' ישראל גארדאן היה קרוב לנו ממודעינו, אף כי לא אדע באיזה התיחסות. מקום מגורי אבי בווילנא מיום דעתי היה ברחובות הקרובים אל הגשר הירוק ואל ארמון הקתדרא. אבל מדוע לא נתת אתה בך סמנים כאלה. וביחוד מדוע לא הגדת לי מתי עזבת את ווילנא וכמה ימי שני חייך עתה. הזקן גאליליי העקשן הידוע לא להתפלל היה בא לבית התפלה, אשר בעיר פיזה, כי אם להתבונן ולהסתכל בנר תמיד התלוי ומתנועע בתקרת הבית, כדי ללמוד מזה משפטי תנועות המטולטלת, – בבקרי בבית משתה הקהוה "אוצר הנשמות", לא היתה מגמתי לשתות שם קהוה או לשחוק בקוביא, ולהסתכל בנר יה – נשמת אדם המתנודדת במקום הזה הנה והנה, כדי ללמוד מזה משפטי הנפש ותנועותיה. לבית המשתה "אוצר הנשמות", בווינא, אשר כל מבקריו הם רק עברים, יבואו חושבי מחשבות והוגי דעות שאינן עוברות לסוחר בשוק החיים, אומללים ויגיעי כח בעולם הספרות, המדעים והאמנות; אנשי הרוח אשר לא בחרו ללכת בדרכי כל האנשים המצוים, יבקשו להם מפלט ומחסה מההמון הגס בבית משתה זה ובו ימצאו נוחם וצרי לנפשם הנשברה. פה ינוח השכל העברי בחריפותו היותר עזה ודקה ופה קננה המהתלה העברית במרירותה וארסה היותר מסוכנים. מבקרי בית-משתה זה, אשר רובם נעלבים, נכנעים, נרדפים ומנוצחים בעולם המעשה, ירימו פה את ראשם בגאון את העטרה מעל ראש האנשים המניעים את גלגלי המדינות באירופה, ובקצפם ירמסוה ברגליהם. ביסמארק מוכתר פה בשם טפש, הדיוט, בעל-אגרוף ובליעל. קלנקי מפורסם פה לקטן הנפש, לארנבת ולראש חמור. קרנא – עני בדעה ואין לו צפרנם של המושלים הראשונים ולא חריצותם של האחרונים. גלדסטון טועה בכל הליכותיו המדיניות במקל הזה של סומא. פה הפוכה קערת אירופה על פיה: ענקיה קטועי צופיה עורים, תומכיה נכשלים, מאשריה מתעים, מאוריה חשוכים ומוריה נבערים מדעת. בבית משתה זה יובאו גדולי החכמים ומנהיגי הדור אשר באירופה ערומים לפני כסאות המשפט, וכל צדדיהם החלשים, מומיהם הנסתרים, צלליהם, פגימותיהם ומגרעותיהם השכליים והמוסריים גלויים וידועים לכל מבקרי "אוצר הנשמות". מפי היושבים בבית משתה זה, תז מחמצת חריפה המפרדת בין זהב אופר לסיגיו ולתערובותיו. פה יש עין בוחנת המפרדת ומבדלת בין תכלת לקלא אילן וכל גוניו, ופה יד מנוסה המבדלת בין מטבע שטבעו חכמים ובין מטבע מזויפת. תלמידי חכמים ממזרי מין האנושי קודמים פה לפני הכהנים הגדולים בבתי מדרש המדעים אם עמי-הארצות המה. בבית-המשתה העברי הזה תכירו ותמצאו בשיחות המסובים, בוכוחיהם, משפטיהם, הגיונותיהם ודעותיהם עקבות ההגיון הבריא והמוצק של שפינוזה, חריפותו ולעגו המר של הינה. אם אזנכם תבחן, אז תשמעו פה בפי המשוחחים חד את אחד את הסגנון השנון והממורט, את הבטוים הממאירים וצורבים אשר הכניסם מקס נארדוי בספרו "השקרים המקובלים" ופה תמצאו גם את רשמי ההשפעה הרוחנית של גיאורג ברנדס וטעמו הספרותי הדק. פה, "באוצר הנשמות", מתוח דין קשה על אירופה העתיקה, וכל המסובים כאן ממשמשים לרגעים את דופקה ויחרצו אומר, כי היא גוססת וקרוב קצה אמת בצעה, והכל שמחים פה לאיד אירופה, למפלתה ולשברה, והכל מחכים פה בכליון עינים לגויעתה, ומראים בשמחה גלויה על כל פצע חדש אשר יגלה בלב הזקנה הנשבר ובגופה אשר כרקב יבלה. בקול תרועה יראו פה על כל התחלות אירופה החלשות והרפות, על מגמתה הכהה, על חפציה הקטנים ועל ידיעותיה הגמדיות. לא רק אירופה המדינית, כי אם גם אירופה הספרותית נדונה בבית משתה העברי הזה לכף חוב, וכל אחד מהמסובים פה יטפול עליה עונות חדשים. עמיל זולא מושפל פה מאד. בספוריו, יאמרו, יחסר מלח סדומית וסממנים דקים, צבעיו עמומים, פרחיו לא יפיצו ריח ניחוח וחוחיו אינם עוקצים, רעלו מהול במים, חציו ימוללו כקש נדף, ברקיו לא ילהטו עד היסוד ורעמיו לא יפוצצו הררי עד. אלפונס דודה הוא צפור המרפרף על פני החיים, נוגע נוגע. אמנם צפור יפה הוא, כנפיו נחפו בשלל צבעים, צפצופו נעים וכולו מחמדים, אך גם מח צפור לו שאיננו מוכשר על-פי קטנותו והרכבתו להבין את מסתרי כחות החים ומצפוניהם. גיואי די מופסן גם הוא לא יצלח לספר ספורים, כי כשרונו הספרותי קלט בקרבו תמצית הרעל אשר בתרבות אירופה החולה וספוריו המה בית עקד לכל אומללי הרוח אשר ריח בית המשוגעים או בית האסורים נודף מתוכם. פול בורג'ה אמנם מצטיין בכשרון מלא נגה ויפעה, אך חסרים לו עמק ורוחב, מעוף הרוח ועזוזו. שפילהאגן יתן עיניו בגל של עצמות ויעשהו לנפש חיה, על-פי חוקיו אשר יברא בדמיונו ובשרירות לבו, ומדברת ככל אשר ישים בפיה. ויש אשר ימלא את ספוריו מים שאין להם סוף, המים זכים כבדולח, אך לא חיים. דיקנס נוהם מתוך קופה של תבן; הסיף והספר כרוכים בכשרונו, אך לא יעזרו זה לזה. כי אם יעכבו זה את זה. טעניסון פיטן יתר מדי, את הקליפה הוא אוכל ואת הרמון הוא זורק. גיאורג עליוט דברנית ומערבת את התבן בבר, ואיננה שלטת ברוחה ובכשרונה להטותם אל אשר תחפוץ, להפך, היא נמשכת ונגררת אחריהם. איבסן כופה על גבורי חזיונותיו את ההר כגיגית ומפני שוטה אחד יאבד את עולמם. סנט-באוו תולה קופה של שרצים להסופר מלפניו ומחטט ומנקר בהם עד כמה שעטו מגיע ושוכח את הספרות לגמרי, ומפני הרגע הוא מעלים עיניו מהתקופה שהוא עומד בה. איפוליט טען מכריח את הסופרים להכניס את כשרונם בדוחק במסגרתו הצרה אשר עשה להספרות האירופית. לבית-משתה זה באים הכשרונות העלובים והכחות הרוחניים והשכליים העברים אשר לא מצאו מקום באירופה להתלבש באיזה מפעל חי, ואשר עליהם נוכל להמליץ דברי מונטן האומר: "בעלי שכל בלתי מצוי עושים כלה בנפשם, כי שכלם היצוק כמו ברזל ודק כעוקצו של מחט נוח להשבר לרסיסים". אילו הפיצו את משך זרע בית ישראל הרוחני הנצבר ב"אוצר הנשמות" על אדמת אבותינו, המוכשרת להצמיח ולהזריע זרע אמת – אז היה לנו שם יער צומח פעלים רעננים וכבירים נושאי פרי הלולים. בבית משתה זה התודעתי אל הפרופיסור רפאל. הפרופיסור רפאל הוא רופא נודע ומפורסם בכל אירופה וחוקרי הטבע וחכמת הנפש יזמינוהו לכל אספותיהם אשר תהיינה חליפות בערי אירופה. אך באוסטריה, וביחוד בווינא עצמה לא רב היה כבודו, כי חבריו שאינם בני-ברית המתקנאים בירכו והממשלה העוינת אותו בגלל דעותיו החפשיות לא הניחוהו לעלות מעלה. הפרופיסור רפאל היה יותר פילוסוף, סופר מהיר, איש מדיני, מאשר היה רופא מומחה במובנו הצר. רבים ממרום עם הארץ ושריה היו דורשים לעצת רפאל ויעשה עושר רב, בכל זאת היה מבקר כפעם בפעם את בית-המשתה "אוצר הנשמות", ונפשו היתה קשורה בנפש החברה הבאה אל הבית הזה העניה בכסף והעשירה בדעות. רפאל היה מכבד את בעלי הכשרונות העלובים האלה, אשר לא התערבו בהאספסוף המוזהב, לא חדלו ללחום, אף כי רק בדבר שפתים, בעד מעלות רוחם ולא השליכו את דגלם מידיהם הרפות, לא התיאשו אף כי נוצחו, לא התעצבו אל לבם ולא הרכינו, בבית-המשתה, את ראשם גם לפני איתני הארץ, וגם בענים, במרירותם, בבדידותם, לא אבדה להם הכרת ולא בטל סכוים לברוא בריאה חדשה בארץ. הפרופיסור רפאל היה מעסיק בדבריו את כל המסובים בבית-משתה זה. השחוק והלעג לא משו מפיו כל הימים. אך מה גדול היה תמהוני, בבואי באחד הימים אל בית-המשתה "אוצר הנשמות", ואשב הפרופ. רפאל לקרוא בעתונים, ואראה כי ענן יגון כסה את מצחו הנאוה והוא כולו נדכה, שחוח, נבוך ועצוב. בכל עת אשר הייתי מזדמן עם רפאל אל פונדק זה, היינו נושאים ונותנים, שוקלים וטרים על-דבר יושבי מאדים וגדול דבורים, על-דבר אל-מות הנפש ותורת ההתפתחות וההשתלמות בטבע, על-דבר תורת הכלכלה המדינית וסגולות שפת עם ועם, – והנה הפעם לא דבר אתי הפרופסור דבר, כאלו לא ראני ויצלול בים מחשבותיו. לראשונה חשבתי בלבבי, כי עצבו ויגונו של רפאל בשעה זו, הוא מעין רוח המרה השחורה אשר תשרה על-פי-רוב על כשרונות האדם הבלתי מצוים, כמו ערפל אשר יכסה את ראש ההרים הרמים. עוד אריסטו, שהיה מתבונן ומסתכל בחיי בני דורו בזהירות רבה, יאמר, כי כל הגאונים המה בעלי מרה-שחורה, או, לכל הפחות, מררתם תשתפך עליהם וברק ממנה יהלך עלינו אימה. לכן לא ערבתי את לבבי להפריע את מנוחתו הנוגה של רפאל, בדעתי, רגעי יגון עז כאלה המה גם רגעי הריון לדעה חדשה ונעלה. כעבור חצי שעה נכנס רפאל אתי בשיחה קלה, אך רוח יגונו לא סר מעליו. אז שאלתיו: – מה זה סר רוחך היום מעליך, ואנכי ידעתיך לאיש שמח בחלקו? – אחד החיטים בישראל מת היום לעיני, השיב רפאל, ומיתתו עשתה עלי רושם כבד כל כך, עד שאין בכח רצוני למחותו מעל לוח לבבי. הפרופיסור, עושה עליך רושם חזק ועמוק כזה? – חלילה, – ענה הפרופיסור, כאילו התבייש משאלתי. – ומי הוא החיט העברי, – שאלתיו – שמת היום ובמה זכה כי תצטער עליו כל כך? – ישראל החיט שמת היום, – החל רפאל לספר – היה עברי פשוט בלי כל התחכמות יתרה. על המחט והמספרים היה חי ומהם מצא לחמו הדל אשר אכל במסכנות. כעשרים שנה היה החיט הזה מתקן, מחליק, מגהץ בגדים ישנים אשר למשרתי ביתי, ולפעמים גם שלי, והיה יוצא ונכנס לביתי. ישראל, צריך להודות, היה אמן מפליא לעשות במלאכתו זו. – גם מפליא לעשות! – קרא אחד המסובים שהתנגשו מסביב לשלחננו הקטן לשמוע דברי הפרופיסור רפאל, שהיה מפורסם במקום זה לספרן נעים היודע לתבל דבריו במעט מליצה, במעט פלפלא חריפתא ובמעט חקירה דקה. – אמנם, – הוסיף רפאל לספר – ישראל החיט היה מפליא לעשות במחטו פשוט כמשמעו, כי היה מלומד ומנוסה מאין כמוהו לחבר טלאים ולאחד קרעים באחוי של קימא, כי המחט בא לו בירושה מאבות אבותיו. מיום שהלך ישראל בגולה ויעזב את מחרשתו ואתו ואת כנורו תלה על ערבים, מני אז לוהו המחט בנדודיו וטלטוליו, המחט היה לישראל בגולה כלי נשקו ללחום בו מלחמת החיים וגם כנורו אשר העיר בקרבו זמירות לאל עליון. המחט הזה בא בירושה גם להרופאים העברים ויעשו בו גדולות ונצורות, כי באומנות רבה ומהירות וחריצות נפלאה יודעים המה לתפור פצעי הגוף וקרעי שרירי הבשר ולחברם הדק היטב. המליצים והמשוררים העברים גם המה מלומדי תפירה ובמחט העברי אשר נחלוהו מאבותיהם, יתפרו יריעות המלך שלמה לשק אשר לבש בן-חלקיה, ואטון מצרים לבד עב כפלים, ותפירתם לא של מחט תלמיות היא, כי אם תפירה דקה וכמעט אי-נכרה. גם סופרי העתים העברים ירשו את מחט הקסם הזה מאבותיהם שוכני הגתה ומחברים בו מקרים ומאורעות, מלכי מזרח ומערב בתפירה מהירה, מתוקנה וחרוצה. גם הדברנים העברים בבתי מורשי העם, יסתירו תחת לשונם מחט זה, ובשר החי שבגו אירופה, טעם לא אחת את עקיצותיו הנוקבות ויורדות עד התהום. היוצר פסילים הגדול אנטוקולסקי חצב את פסלו הראשון בדמות חיט עברי זקן ועיניו כהות והוא אוחז בשמאלו הרועדת מחט ובימינו חוט לעילו בקופו. אנטוקולסקי חניך רחוב היהודים חש והרגיש כי המחט של העברי המלוה אותו בגולה, הוא הוא אבי חרטו הקשה. מיום הכרתי את ישראל החיט, – שב רפאל אל ספורו, היה חלוש הריאה, איש מכאובות וידוע חולי. בשנים האחרונות התבוננתי בפניו ואטה אזני לשמוע קול שיעולו ואוכח כי מחלת השחפת מהרסת ומכלה את גופו הדל. פעם אחת שאלתיו, מדוע לא ידרוש לעצתי ולא ישאל כל תרופה ורפואה למחלתו, גם לא ישמור את נפשו ויעבוד מבקר עד חצות הלילה בלי כל הפסקה. – העתותי בידי, – ענה החיט – לדרוש ברופאים ולבקש למחלתי, ומה יעשו אז אשתי ובני אשר חנני אלהים? – אל תחשוב את מחלתך לדבר הבל ואל תתרשל מרפואתה, – אמרתי להחיט בשפה רפה רק לצאת את ידי חובתי – חובת רופא לחולה. – גם מחלות רעיתי ובני הגדול ובתי הצעירה לא דבר הבל הנה, – אמר החיט – וגם הלחם, הנעלים וגחלי-הסקה לא דבר הבל הם. ולמה זה אשמור את נפשי אני, ומי ישמור את נפש בני-ביתי? נקל לדבר, אך קשה לעשות. – אמנם כן, – שסע אחד המסובים את הפרופיסור בדבריו – נקל לדבר, לכן לא חסת על דבריך ותיעץ עצות להחיט החולה, אך קשה לעשות, לכן לא וותרת להעני הזה אף על פרוטה אחת. – אל תפסיקוני בדברי, – אמר רפאל. – טוב הדבר, נשמע בחפץ-לב את אחרית ספורך – אמרו כל המסובים אשר השתוקקו לדעת פתרון יגונו של הפרופיסור ואת אשר קרהו היום. – בחדשים האחרונים, – הוסיף רפאל לספר, – לא ראיתי את ישראל החיט בביתי ושכחתי אותו ואת מחלתו. והנה היום בבקר ישבתי ועבדתי בחדרי ואשמע קול משרתי הצועק ואחריו עונה קול צפצוף דק, קול מתחנן כקול ילד. פתחתי את הדלת ואצא אל האולם ואראה לפני ילדה קטנה כבת שבע או שמונה שנים, עיניה צבות מבכי, שערה פרוע והיא נבוכה וקשת רוח ומשרתי מראה באצבעו עליה ואומר: היהודיה הקטנה הזאת חפצה להבקיע אל חדרך ואמנענה. הילדה הבינה מתוך דברי משרתי, כי אנכי הוא הרופא, ותפן אלי ותאמר בקול רך ורועד: אדוני הפרופיסור, חוס נא, רחם נא, מהר נא אל אבי הביתה, כי חולה חולה מסוכן הוא. הילדה הזאת העירה בי רגשי תמהון באמץ לבה אשר הראתה בריבה עם משרתי גבה הקומה ורחב הכתפים, בעיניה היפות והגדולות, השחורות ונוצצות כגחלי-אש ובחזות פניה אשר העידו כי ילדה בלי ילדות היא. ראיתי כי לפני עומדת אחת הילדות העבריות המוכשרות בעתים מזומנות להיות כגדולות ויודעות את החיים ועברתם כי קשתה. – מי הוא אביך, ילדה קטנה? – שאלתי את הילדה. – אבי הוא ישראל החיט מכירך ובעל מלאכתך, והוא שוכב היום במטתו ועצמו מכאוביו והוא חולה גדול. מהר נא, אדוני הפרופיסור, אל מעוננו ורפא את אבי והצילהו… הילדה לא יכלה עוד להתאפק וזרם דמעות פרץ מעיניה. – בעוד רגעים אחדים אבוא אל אביך, לכי, ילדה, הביתה. עברתי רחובות ושוקים צרים ועקלקלים, חצרות ומבואות מלאים סחי ורפש עד אשר באתי אל הבית אשר גר בו ישראל החיט. עליתי אל מעונו במעלות צרות ורקובות. לחדר לא גדול ומלא אויר משחת. ישראל שוכב על מטת עץ מתנודדת ומבוקעת, מתחתיו הוצע שק תבן רקב וממראשותיו צרור בלויי סחבות ומכסהו שמיכה ישנה מטולאה ומגואלה. ואלה המה תשמישי המעון הצר והאפל הזה: כסאות-עץ אחדים מדולדלים, שלחן גדול מלא בקיעים ושרטת מלאכת החיט, ספסל צולע ובצד הדלת עומד ארגז ישן ועליו ספרים ישנים, גדולים וקטנים. לאור הכהה של החלון היחידי אשר בחדר ראיתי בקושי את בני ביתו של החיט החולה. למראשותי מטתו עמדה אשתו כפופה מרוב צרה ויגון, עיניה דולפות דמעה ועל זרועותיה הצנומות מפרכס ילד כבן שתים שנה אשר בטנו צבה, ידיו ורגליו דקות ובעצמותיו שולח רזון. לרגלי מטת החולה עמדו צפופים עוד ששה ילדים זה גבוה מזה. החלצים החלשים של החיט העברי הזה הוציאו ילדים בכח ואומץ גדול. פני כל הילדים היו נטויות אל אביהם הגוע. עיניהם ראו ולבם חש, כי הידים הרזות אשר כלכלו אותם בעבודתן התמידית כל עוד אשר אצבעותיהן היו נכפפות, – כי הידים היבשות האלה שוכבות אין אונים במטה ועוד מעט תהיינה כבול עץ. חכמי הכלכלה עורכים את ערך האבדה להחברה במות אחד הפועלים מאתים זהובים. אך הילדים האלה, שלא למדו את חכמת הכלכלה הרגישו, כי במות אביהם יאבד להם הכל בתבל, ויחשך עליהם השמש בצהרים. המה ידעו, כי עוד מעט יהיו נעזבים, נשלכים כנצר נתעב, נותרים ונטושים על פני כל הארץ. כאשר נגשתי אל מטת החולה, הביטו אלי העינים ביראת-הכבוד והפיקו תודה חרישית אשר רק עיני ילדי העניים מסוגלות להגותה. ישראל החיט היה כבר גוסס. על פניו הירוקים והדלים ועיניו הכהות הטבע חותם המות הקרוב לבוא. נשימתו היתה בקושי גדול וקול כחלילים יצא מגרונו. הוא הביט אלי ואל אשתו, כאלו חפץ לשאול דבר מה, וישא עיניו ויבט אל עמדו בקבוצה אחת לרגלי מטתו. אנכי מששתי, רק למראית עין, את דופק הגוע. פני החולה לא הגו ברגע הזה מאומה ובכל זאת ידעו אשתו, אשר לא יכלה עמוד על רגליה, ובניו הנאנחים והנאנקים את אשר יהגה ויחוש החולה. זאת קראתי מעל פניהם אשר שנו חזותם לרגעים. אשתו כסתה בכפיה, אשר שרגו גידיהן, את פניה הקמוטים, לבל תראינה דמעותיה הזורמות בחזקה. הגוע הביט בעינים תועות בחדר הנה והנה ויכונן עוד הפעם את מבטו על ילדיו האומללים אשר עמדו כפסילים אלמים וחכו למוצא שפתי. הוא חפץ להראות להם פנים מסבירות ושוחקות מעט. אך לא עצר כח ופני בניו התעותו והתארכו בראותם זאת. אחרי כן נתעצרה ונתקלקלה נשימתו עוד יותר. ההפסקות בין אנחותיו התארכו. חייו רצו במהירות אל קצם. פתאום שבו אליו כחו ודעתו. החולה הרים ראשו ויחדור עיניו לילדיו. אין מלים בפי וצבעים בשפתי לתאר לכם כמו את החן המיוחד והיופי הרוחני אשר הפיקו הפנים הדלים והמעונים של החולה ברגע זה. מעיניו נשקפו הפעם שארית חייו, תמצית שכלו וזיק האחרון של נר אלהים טרם יכבה. הגוע התעכב מעט על מפתן הנצח, ויברך, בפעם האחרונה, את אשתו וילדיו אשר נתנו לו אושר בעמק הבכא ובכור העני, אשר עוד מעט ויצא מהם. כעבור רגע הרים מעט ראשו ויאמר בקול שפל ורועד כאוב מארץ: רעיתי תמתי, מלאי נא את בקשתי האחרונה – למכור, אחרי מותי, את מטלטלי ובגדי ולשלם לנושי את חובותי הקטנות, למען אדע מנוחה בקברי, והנני מודיע לכם – רעיתי ובני, כי מוחל אני במחילה גמורה על הכסף אשר אחרים חיבים לי בעד מלאכתי – ובדברו את דבריו אלה נזכרתי כי גם אני חייב סך לא גדול להחיט הגוע – ואותך, – פנה הגוע אלי, אבקש לעשות אתי חסד של אמת – לתת לבני מעט עפר ארץ-ישראל למען יפזרוהו ממראשותי בקברי… ואתם, בני ובנותי, היו יהודים ישרים.. ויפול ראשו על הכר ויאלם… עברו רגעים אחדים וחוט חיתו נפסק… ובזה תמצאו, – אמר הפרופיסור אחרי הפסקה קטנה – פתרון עצבי ויגוני היום, כי כליותי יסרוני על שלא מלאתי את הבקשה האחרונה של השכיב מרע… – מדוע? – שאלו כל המסובים פה אחד. – למרות חפצי אין לאל ידי לקיים את צוואת החיט האומלל, כי איפה אקח פה בווינא עפר ארץ-ישראל? – חידה היא בעיני, – אמרתי להפרופיסור – מדוע זה פנה החיט אליך דוקא בשאלה זרה כזו? אשם בזה, – אמר רפאל – כי פעם אחת נכנס החיט לחדר עבודתי ויראה על שלחני נתר טחון דק בקערת זכוכית, וישאלני: איפה לקחת עפר לבן כזה? ואענה כלועג לרש: הבאתיו מארץ-ישראל. החיט העני לא חשדני כי חמדתי לצון ויקרא: אנכי חשבתי זאת מראש כי עפר לבן כלבנת הספיר יכול להיות רק בארץ שהיא צבי כל הארצות, ויאנח – אל מה אתה נאנח? – שאלתי את החיט. – אנכי אינני מקנא, – ענה ישראל – במי שיש לו אוצרות כסף וזהב, כי המה לא יצילוהו ביום עברה, אבל מקנא אנכי במי שיש לו בגנזיו עפר ארץ-ישראל. החיט האומלל חשבני למאושר, בהאמינו כי יש בידי עפר ארץ-ישראל, ואנכי אומלל היום בעיני, על שאין לי אף אבק דק מעפרו של ארץ הצבי, ואיפה אקחהו ואשיגהו?… – קנה אחוזה בארץ-ישראל, – יעצתי להפרופיסור. – למען אקח מאחוזתי עפר לכסות את עיני ישראל החיט? – שאלני הפרופיסור ויבט עלי כאל מתלוצץ. – למען, – בארתי עצתי לרפאל – תשלח אל האחוזה הזאת את יתומי ישראל החיט לעבוד ולשמור את האדמה, וכתתו את מחט אביהם למזמרות ולמחרשות ותעשה חסד עם המת ועם יתומיו החיים. – מצד העיון והסברה – אמר הפרופיסור – נכונים המה דבריך, כי טוב ליתומי החיט ולבני גילם לעבוד את אדמת ארץ-ישראל הרחוקה מהתרבות האירופית, כי אנכי בתור רופא הנני מוצא ברעיון תחית עמנו על אדמת אבותיו עוד יתרון אחד נוסף על היתרונות והמעלות הטובות אשר הראו חכמים וחוקרים מכבר, והוא, כי שמה בארץ-ישראל, אם אחינו יעבדו שמה את האדמה ויטעו כרמים וירעו צאן, יתמעט מספר החליים הקשים והמיתות המשונות בעמנו הבאות פה בגולה שלא בעתן, כי כל אשר העם הוא יותר בריא ורענן, מדותיו יותר שלמות ומתוקנות, וכל אשר חיי העם הם יותר פשוטים, כן ימותו אנשיו במיתה יותר נוחה וקלה ויותר טבעית וכן המיתה יותר מאחרת לבוא לבן העם הזה. אך… אך… – ומה המה האכין?… – אם אקנה אחוזה בארץ-ישראל, – גמגם רפאל בלשונו – מה יאמרו מכירי וחברי הנוצרים? אז יאמרו, כי אהבתי לאוסטריה מזויפת היא. טוב ונעלה הוא מצד העיון והדמיון, אבל במעשה ובמציאות הלא חיים אנחנו באירופה, ומה יאמרו שכנינו? התבין לרעי? – הנני מבין היטב לרעך, – עניתיו – ולרע חבריך היושבים פה. בעיון הנכם מבטלים את אירופה בבטול היש, ובמעשה הנכם כרוכים אחריה… ווינא, סיון תרנ"ג. כאשר הציע לפני ידידי וחברי־לעט הסופר ראובן בריינין בפעם הראשונה לתרגם את הפרדוכסים עברית, נראתה הצעתו זו קצת תמויה וכמעט זרה בעיני. כמעט יראתי להעלות את הרעיון על לבבי, כי ספרי זה ינתן להקוראים העברים בשפת אבותינו. שאלתי את לא בלי חרדה, אם ספרי זה הוא אמנם מסוגל להיות מזון רוחני לרבבות ולמאה רבבות הקוראים, אשר אליהם יפנה ספר עברי? לא יראתי, חליליה, כי אחי בני עמי יושבי התחום לא יבינו דברי ומחשבותי. יודע אנכי יתר מדי, מה רמה התפתחותם הרוחנית, ועד כמה מוכשרים המה לקלוט אל קרבם כל רעיון מדעי. השכל שהורגל מנעוריו לצלול בנבכי ים התלמוד ולשום דרך בין הרי הפלפול התלולים והמרוכסים, לא יקשה עליו לחדור אל עמקי כל מחשבה. לפקפוקי בדבר התרגום העברי היתה סבה אחרת. אנכי שאלתי את נפשי: איך תפעול החליפה הפתאומית של חוג־ההשקפה על רוח הקוראים, שהיו שקועים כל ימיהם רק במקצוע אחד, בלמודי התורה וההלכה המסורים להם זה שנות אלפים? האם לא יביאו השאלות המדעיות, הזרות והמוזרות להם לגמרי, אשר ימצאון בספרי זה, מבוכה וערבוביה במוחותיהם? הילכו בעקבותי אני? האם ימצאו חפץ בחקירות המרחיקות אותם מארחות־הרוח הכבושות והמסורות להם? ואיך יתיחסו אל דרכי המחשבה המתנגדים נגוד גמור לאותם הדרכים שהורגלו בהם? האמונה נשענת על הקבלה והמסורה וראיותיה והוכחותיה הנה "כמה שנאמר" "וכמה שכתוב", ואני כופר באסמכתאות שאינן עומדות בפני כס המשפט של הדעת. התלמודיים, בעלי ההלכה, הסברא והאגדה לוקחים המקראות או אחת הסוגיות החמורות בגמרא ומפלפלים בהם בחריפות רבה, מוצאים בהם קושיות וסתירות, ואחר כן המה מישבים אותן, או רק חושבים, כי המה עושים זאת, ומישרים את כל המעקשים בהם. גם אנכי מבקש סתירות בהדברים המדעיים המסורים לנו, גם אנכי מבקש למצוא בהם את הכונה הנכונה המתישבת על הדעת, אבל דרך הגיוני הוא לגמרי אחר: אנכי מבקש הרבה יתר את הסתירות שבהם, ואין אני מתאמץ כלל לדבק את ההנחות וההשערות המכחישות זו את זו ולחברן על כרחן. אבל דיה היתה לי סקירה אחת על הספרות העברית של השנים האחרונות להניח את דעתי ולהחליש את פקפוקי. ראיתי, כי סופרים הקוראים, אשר השפה העברית הוא מקור־השכלתם היחיד, לדרוש ולחקור בכל שאלות הזמן. כבר נתנו להם ספרים ע"ד תולדות האדם הקדמון וע"ד תורת־ההתפתחות של דרוין, ע"ד תורת הכלכלה המדינית של מרקס וע"ד תורת הנפש והחיים. ולא ספורים טבעיים, ריאליים, יותר פורנוגרפיים, כלומר המלאים נבול־פה, המציאו להקוראים העברים, דברים שאולי צרכם אין כל כך מורגש ושעולמנו היה יכול להתקיים גם בלעדם. המעט מכל אלה, כי גם את הפטפוטים הלוטים בערפל של ניטשה, המשוגע האומלל, אשר התחיל את עבודתו הספרותית בהיותו כבר מבולבל ומטורף, וישים קץ לה אחרי אשר הועם בו זיק שכלו האחרון ובתקופת שגעונו כתב את ספריו המלאים הוללות, אשר בעיני שכורי־ההשכלה שהתפרצו מבתי־הישיבה יראו כ"המלה האחרונה" של חכמת אירופה, – גם את הפטפוטים הסודיים האלה בחוצפה יתרה, כאלו השמיעו תורה חדשה וינבאו גדולות לעמם. ובראותי, כי הספרות העברית החדשה כבר מלאה מכל המינים והיא חילונית לכל דבר, נחמתי ואמרתי בלבבי לא נורא הדבר אם גם יבואו ה"פרדוכסים" שלי ויתפסו בה קרן־זוית. נוכחתי, כי יש אמנם לשמוח על כי שפת אבותינו העתיקה מתחלת להיות כלי־תשמיש גם לרעיונות בלתי דתיים. קדש היא השפה הזאת בעינינו, לכן נוטים אנחנו, ע"פ רגש־טבעי, להאזין ולהקשיב אל כל אשר תאמר אלינו ביראת־הכבוד ולקבל את כל הגה היוצא מפיה בלי בחינה ובקרת. ובדבר הזה כרוכה סכנה גדולה לחיי הרוח של עמנו. אם קליפת־השפה מחנקת את גרעין הרעיון הצפון בה, ובכבודה וקדושתה החופפת עליה תגן על זה האחרון הבקרת בסקירתה הנוקבת ויורדת למעמקיו, – שפה כזאת, כלומר, הדברים הכתובים של האדם, מקפה את חודה של המחשבה ומחנכת מעט מעט דור של אמני־הזכרון כונתן ומבלי היות מסוגל לחשוב מחשבות בעצמם. כל העושה את המלה, הלבוש החיצוני של הרעיון, לאליל אשר אליו ישתחוה, הוא אוטם טוב אפוא הדבר, כי ינטל מהשפה העברית טעמה הדתי. טוב אפוא הדבר, כי החלו להביע בעזרתה כל מיני מחשבות ורעיונות, גם כאלה שהם רחוקים מאד מקדושה, או מבינת האדם הישרה. על ידי הדבר הזה יתרגל העם העברי לבקש בבגדי השפה גם את גוף הכונה והוראת הדברים, על ידי זה יולד החשד המועיל בלב הקוראים העברים אל הדברים שהמה קוראים "שחור על גבי לבן", וילמדו להתנגד אל הרעיונות החדשים, אם גם מובעים המה בשפת ישעיה, איוב ונעים זמרות ישראל. על ידי זה ילמוד גם העברי לבלי ותר על זכות־האדם העליונה, על ממשלת הבקרת החפשית, לבקר בלי מעצור את כל התורות והשטות אשר יטיפו לו, אם גם כתובות הנה בשפת משה והנביאים. כלומר: אם השפה העברית תהיה משמשת בחול כמו בקדש, יכולה היא להיות אומנת לבני עמנו בדורנו אנו, כאשר היתה עוזרת לשמירת קיומם במשך שנות אלפים. ורק אז יכולה היא להיות לאומתנו בצדק ובמשפט לשפה קדושה: קדש תהיה לנו על ידי תעודתה הנעלה ומפעלה הנשגב, קדש על ידי הדעת וההשכלה שהיא מרחבת בתוך אחינו, קדש להעם העברי העולה מהעבר אל ההוה ואל העתיד, דרך המוביל מעולם החלומות והחזיונות אל עולם המציאות, מעולם הגעגועים, הזכרונות והתקוות אל עולם המעשים הממשיים. מעולם לא היתה השפה העברית יותר קדושה, מאשר בשעה שהיא עוזרת להבין את העם העברי לתעודתו ההיסטורית מתחלת להתות לפניו. התפתחותנו ההיסטורית העלתה שאלות רבות על הפרק המחכות לפתרון, והשאלות הן שאלות־המוסר, שאלות מחשבותיה ורגשותיה הן אל נא נשכח את אשר אנחנו יודעים ואת אשר למדנו מכבר הימים, אבל חלילה לנו להיות מן הנחשלים. נוסיף נא ללמוד את כל אותם הדברים הטובים, אשר אירופה המתקדמת יכולה ללמד אותנו. במוח העברי יש די מקום להדעת הכפולה הזאת. נהיה נא גם להבא עם־כהנים בכל הנוגע לטהרת המדות, לארחות המוסר הגבוהה ובכל הנוגע לנקיון הלב והנפש, אבל נהיה נא יחד עם זה עם העומד על מרום פסגת החכמה ושולט בכל אוצרות המדע. כל דבר הנוגע לאדם באשר הוא אדם אל יהיה זר לנו, נאמר נא בסגנון המשורר הרומי: נלמוד נא הכל, אם גם בשביל זה, למען נוכל אחרי כן להשליך אחרי גונו דברים אחרים ולבזותם. ואם ספרי זה יוכל להועיל אף במעט לקרב את עמי אל המטרה הזו, אז אמר לנפשי בענג, כי יהודי טוב הייתי בעת שכתבתי את הפרקים האלה ובעת שנאותי לתת את הרשיון לתרגמם עברית. פריז, 8 מאי, 1900. ד"ר מכס נורדוי. מכס נורדוי הוא עתה אחד ממנהיגינו הרוחניים, וכל מלה היוצאת מפיו או מעטו, אם הדברים נוגעים לישראל ולארצו, עושה רושם ידוע, ולא קל, בעולמנו הקטן. אולם קהל העברים, כונתי: רק עברית, יודעים את נורדוי רק על פי דרשותיו שהוא דורש על הקונגרס הציוני וע"פ שנים שלשה ממאמריו, בנוגע לשאלת תחית האומה, שתורגמו עברית. אולם אין אחד מהם יודע את נורדוי החוקר השנון ואת אשר יצר, הגה וכתב במקצוע המדעים האנושיים. לכן גאותי לבקשת "תושיה" להציע לפני נורדוי, כי יתן לי את הרשיון לתרגם את "הפרדוכסים" שלו עברית. בתתי את הסכמתו המוסרית לתרגם את הפרדוכסים עברית לא נעלם ממני באותה יש פרקים בספר הזה שנתישנו מעט, וכי הענינים שהמה מטפלים בהם נתבררו באופן יותר מדעי או פלוסופי ובאופן יותר קרוב אל האמת ההגיונית בספרים שכתבו חכמי דורנו הגדולים בשנים האחרונות; לא נעלם ממני גם זאת, כי רבות מהשקפותי ודעותי מתנגדות אל ההשקפות והדעות המובעות בה"פרדוכסים", אבל שמתי אל לבי, כי הספר הזה הוא הטוב והמובחר שבספרי נורדוי. ובתתי את תרגומו העברי הרי אני נותן לפני הקוראים את השקפותיו ודעותיו של המחבר על העולם והטבע, על השאלות היותר נכבדות בחכמת־הנפש ובחכמת־החברה. בספרו זה מתיצב נורדוי לפני הקהל העברי ואומר: הרי אני לפניכם כמו שהנני, בצורתי הטבעית. ה"פרדוכסים" הוא הספר היותר מדעי שכתב נורדוי, ואשר עשה לו שם בין חכמי אשכנז. וה"פרדוכסים" יש להם ערך מיוחד לא רק מצד יחוס מחברם, שהוא עתה "נורדוי שלנו", – כי אם מצד יחוס עצמם. אם יספר מצוין ונעלה, שראוי "לשנים מקרא ואחד תרגום", הוא אותו המעורר בלב הקוראים מחשבות והגיונות במדה מרובה והמלמדם לעמוד ברשות שכל עצמם, אז יכולים אנחנו להגיד בצדק, שה"פרדוכסים" הוא אחד מאלה הספרים המצוינים והנעלים, המועטים גם בהספרות האירופית, שפעולתם על הקורא פוריה מאד, ובמקרים ידועים תחשב למאורע רב־הערך עוד זאת: אני חושב, כי ספרותנו העברית צריכה לכלול בקרבה את כל הטוב אשר יצר הרוח העברי בכל מקצעות המדע והספרות, ומטעם זה יש לתרגם עברית את כל הספרים המצוינים, שכתבו בני עמנו בשפות שונות ובתקופות שונות. ויצירתו המדעית של נורדוי היא יצירת הרוח העברי, עברי שנתגדל מתחלה באהלי שם ועבר ואחר כן פנה להם ערף ויהיה, או חפץ להיות, אירופי גמור. הוא חפץ וגם השתדל להיות לא־עברי, אך לא עלה דבר זה בידו וישב אלינו תשובה שלמה, ותשובתו היתה הזמן. ואע"פ שהענינים, אשר נורדוי מטפל בהם בה"פרדוכסים" אין להם נגיעה ישרה אל היהדות, במובנה הצר והגלותי, – כי נגיעה בלתי ישרה יש לכל עניני המדע והספרות אל היהדות והיהודים, – בכל זאת הננו מכירים גם בספר זה, ואולי דוקא בספר זה, את השפעת רוח עמו עליו: את אופטימיותו החזקה, היהודית הטפוסית, את התנגדות להזיוף בכל צורותיו. הוא נורדוי יהודי ביודעים. הוא מטעים את יהדותו הטעמה מיוחדה, כדרך התשובה; אולם בה"פרדוכסים" הננו מכירים את נורדוי העברי בלא זה האחרון לא האמין אז בעצמו בשרש נשמתו הישראלית, ואם האמין בה בסתר לבבו לא היה מגלה סוד זה ברבים. אולם כל מה שמתאמץ העברי להסתיר את יהדותו, כן היא נכרת ביותר לעין מתבונן, כי גם ההסתרה וההכחדה הזאת עצמה היא ארכי־יהודית. עתה מלים אחדות על אדות תרגומי. אנכי לא תרגמתי פסוקים כצורתם, מלה במלה, משפט במשפט, אבל תרגמתי את רעיונותיו של נורדוי וחסתי על אבוד הגונים, יהיו גם הדקים שבדקים, שבהם, ובמקום שסגנונו הוא מיוחד ומטביע חותם מיוחד על המחשבה שם עמלתי, במדה היותר אפשרית, לדבר בשפתו ובסגנונו הוא. עד כמה עלה הדבר הזה בידי, לא עלי לשפוט. אולם עיקר עמלי היה את הספר באופן שיבינו הקוראים מה המה קוראים בלי קושי מיוחד ובלי יגיעה רבה. לתכלית זו ותרתי על איזה מהשקפותי בנוגע לחכמת התרגום (כי התרגום חכמה ולא מלאכה הוא, כפתגם הראשונים). פרקים אחדים בה"פרדוכסים" דורשים מצד נושאיהם ועניניהם עצמם התאמצות השכל והכנה למודית, כי המחבר מטפל בהם עולם המדע. לכן נזהרתי לבלי הקשות הבנתם ולבלי האפיל כונתם על ידי שפה עמוקה ולשון כבדה. על כן הייתי במקומות ידועים של תרגומי זה קצת מסביר ומפרש, כדי להקל את ההבנה על הקורא, אך על פי רוב הייתי מדקדק לבלי גרוע ולבלי הוסיף דבר על דברי המחבר. במקומות ידועים ומעטים בחרתי לדבר בלשון קצרה, במקום שנורדוי מכפיל את הרעיון במלות שונות, כי לא הרי הקורא העברי כהקורא האשכנזי, ולפעמים בחרתי לדבר בלשון נקיה בענינים שאזן העברי איננה סובלת מבטאים גסים יתר מדי. אולם לפעמים הייתי אנוס, – הנני מדיק בלשוני ואומר דוקא אנוס, – להשתמש בלשון שאניני־הדעת והאסטניסים היתרים אולי ימצאוה בלתי נקיה כל כך. דבר זה עשיתי, כלומר, אנוס טבע הענין שבחר לו המחבר לבארו בדרך מדעי הכריחו וחיבו לדבר בלשון טבעית, ובזה חיב והכריח גם את המתרגם לנבל, כמו שיאמרו סריסי־השפה, את פיו. ואלו הייתי משנה בפרק זה את הלשון ועושה אותה לצנועה וחסודה הייתי מזיף את תמונתו הספרותית של נורדוי, ומעון כזה השתמרתי. בלבוב, שראוי הוא לספרו במקום זה. אחד הציונים בהעיר הנזכרת, שהיה לו שם בין המשכילים העברים והוא עתה חכים וגם מספר עברי וגם רבי יקרא, התרגש באחד הימים ויצעק בראותו, כי חבריו תלו את תמונת משוררנו יהודה ליב גורדון על הכותל המזרחי בחדר החברה הציונית. מה יאמרו החסידים, מה יאמרו היראים ומה יאמר כל ישראל, – קרא הציוני שהוא אחד ממעריצי יל"ג, – הלא יאמרו, כי רבנו, כי משוררנו וסופרנו הגדול מגולח הוא, יהודי בלי זקן! ובהתרגשותו מנה את החסרון. הוא לקח עט־עפרת ויעשה, על ידי הוספת קוים ושרטוטים תכופים על הסנטר, זקן ארוך, זקן של חסיד לתמונתו של יל"ג המגולח. אני לא אדבק זקן לסנטרו של נורדוי. הרי הוא לפניכם, רבותי, כמו שהוא! הפרק הנ"ל הוא מדעי, והמדע קורא בדיוק את כל דבר בשמו הראוי לו. החוקר מדבר טבעית, ולא שיך לאמור על איש כזה: הוא מנבל את פיו. בלשון כזה השתמשו, משתמשים וישתמשו כל כותבי ספרי או פרקי חכמה. האמת איננה מתקשטת ואיננה מכסה את פניה במסוה. נורדוי איננו סופר צבוע ומתחסד, וזאת מעלתו העקרית. במחברנו זה יש, שלא מדעתו, ממדתם של נביאינו וחכמינו, זכרם לברכה, להשתמש ב"מלה חזקה" ולקרוא דברים ידועים, שבני האדם קוראים להם שמות בדויים המסתירים את הוראתם, בשמם האמתי והטבעי. ה"פרדוכסים" מלאים מלים מלאכותיות ומבטאים מדעיים מכל מקצעות החכמה והפלוסופיה, ועל כל אלה מתובלים המה בפתגמים קצרים ולפעמים גם ממחים הלקוחים משוק־החיים, המלון המיוחד של מומחים שונים למלאכות ולאומנויות שונות. ובבואי לתרגם את עברית השתדלתי להמעיט, ככל האפשר, ביצירת מלים חדשות או מבטאים מחודשים, ועשיתי זאת רק במקומות שלא יכולתי בשום אופן להעזר בדרך אחרת, וההכרח לא יגונה. בכלל, נתתי את היתרון למלה מלאכותית או ניב מדעי שהם מקובלים מכבר באיזה חלק מספרותנו העתיקה ושכבר השתמשו בהם גם רבים מהסופרים העברים במאת־השנים האחרונה על פני אלה "ההמצאות", כלומר: המלים המחודשות תכלית החדוש, של האחרונים שבאחרונים, אם אינן מתקבלות על הדעת ואינן נוחות להטעם הספרותי, או שהקוראים יתקשו או לא יבינו כלל את הוראתן ופרושן. ובמקום שהייתי אנוס לברוא מלים חדשות או ניבים שלמים חדשים (ואנוס הייתי לעשות כזאת, אם מפני שלא מצאתי כלל וכלל מלים ומבטאים, לא ישנים ולא חדשים, שהיו דרושים לי בתרגומי, או שמצאתי אותם והם לא ישרו בעיני כלל וכלל, ולא יכלתי לצאת בהם ידי חובת מתרגם הרוצה שיבינו את דבריו), נתתי תמיד את היתרון למלים קלות ופשוטות, למען לא תכבד הבנתן על הקוראים המצויים. שויתי תמיד לנגד עיני: לא לכל הקוראים יש די פנאי, די רצון ודי סבלנות לחפש זמן רב בחדרי ספרותנו הרחבה אחרי פתרון איזו מלה שקדמונינו או אחרונינו השתמשו בה פעם אחת, ואין לה דוגמאות לא במקרא ולא שופנהויר אומר במקום אחד: הסגנון היותר טוב הוא זה המביע במלים מצויות ופשוטות דברים בלתי פשוטים עוד עלי להעיר: את המלים התלמודיות כתבתי ע"פ האורתוגרפיה העברית, כדי לאזרחן על ידי זה בשפתנו. מלים זרות, ואף אלה השגורות מאד בעטם של סופרינו בעשריות השנים האחרונות, לא הכנסתי בתרגומי, ולא קל היה הדבר להמלט מידן, יען כי קשות הן לשפתנו, מקלקלות את פניה ומשחיתות את סגנונה. מיום החילי לכתוב עברית הייתי מתרחק מהמלים הלועזיות, וגם בתרגומי זה לא יכלתי ולא חפצתי לעבור על מדתי הספרותית הזאת. ויהי רצון מלפני הקורא, שלא לי דבר זה לעון. זאת היא אשר ראיתי להקדים לתרגומי. ראובן בן מרדכי בריינין. בעלה של רחל היה איש גדול בתורה, אבל היא לא ידעה מה טיבה של גדלותו. היא ידעה רק אחת, שבפניה אינו מסתכל ושיחה אינו מרבה אתה. רבים כנו את בעלה בשם "גאון", אולם רחל לא ידעה גם הוראתה הנכונה של מלה זו. רק אחת ידעה, שבעלה שקוע בספריו יומם ולילה. את מה שהוא מבקש בספריו ומה הוא מוצא בהם; בשביל מה יהללוהו כה הבריות ומדוע מקנאות רבות מבנות גילה ב"אשרה", – זאת לא ידעה. רחל ידעה כי נשואה היא לבעלה כדת משה וישראל, אבל היא לא ידעה מה תורת הדת הזאת, ומדוע שמו משה וישראל, אשר לא עשתה להם רעה מעולם, אסורים על ידיה. היא היתה נאמנה לבעלה, מבלי דעת כי נאמנה היא לו. היא גם לא ידעה שיוכל היות אחרת; גם בהרהוריה לא ידעה בגד ומעל. רחל ידעה, שאם היא לילד יפה בן שלש שנים, אשר השתעשעה בו כל הימים; אבל היא לא ידעה איך ומדוע היתה לאם, היא לא ידעה כי יפה היא; רק הרופא הנוצרי, אשר קראה אל ילדה שנחלה פתאום, השמיע זאת באזניה בפעם הראשונה. מדוע ולמה הגיד זאת באזניה? – לא ידעה ולא הבינה. היא רק יודעת כי אודם הבושה כסה את לחייה בשמעה כזאת מפיו, אם גם נעים היה לה לשמוע דברים כאלה. ומעת אשר קם ילדה מחליו חדל הרופא לבקר את ביתה. כמעט התעצבה אל לבה על כי נתרפא החולה הקטן ואין לו עוד צורך בעזרת הרופא, אשר דבריו היו כה נעימים וכה חדשים. יש אשר נדמה לה שהיא בעצמה חולה ועזרת הרופא דרושה לה וכמעט היתה נכונה לשלוח אחריו, אולם בכל פעם אשר עלה רעיון כזה על לבה, הבליגה על יגון רוחה ומחלת נפשה ולא מלאה את חפצה זה. בסתר לבבה הכירה אמנם שהיא מתגעגעת על הרופא לבן־הפנים ושחור העינים, אבל היא לא ידעה מה פירושם של הגעגועים כפושעת וחוטאת היתה רחל בעיניה מיום אשר שמעה את חלקותיו של הרופא ולא גרשה אותו מעל פניה. היא אמנם נסתה להצדיק את נפשה, כי רק בשביל ילדה החולה היא סובלת את דברי המסית והמדיח, אבל בסתר רוחה הכירה וידעה, כי נוטה היא אזנה לדבריו, יען כי מושכים הלב וצודדים את הנפש. היא ידעה אמנם כי עון נורא הוא לשמוע דברים כאלה מפי גבר זר, ומה גם אם נכרי הוא, על כן לא הרהיבה עוד להרים עיניה אל בעלה ואל הוריה. היא האמינה שחטאתה כתובה בעיניה וחקוקה על מצחה הלבן כשיש. בעלה אמנם לא הרגיש בדבר וגם הוריה לא הביטו בה און, אך ברוחה באו חליפות: פחד נסתר ושאיפות עוד יותר נסתרות. מוחה, אשר היה שאנן מנעוריה, החל לעבוד עבודה רבה, ולבה, אשר היה כנחל זך ושוקט, היה מעט מעט לים נגרש. היש איזה כשוף בדבר? הקרובה היא להשתגע? או אולי כבר נשתגעה? רחל לא ידעה לענות על שאלותיה אלה. רחל יושבת עגומה; מבט עיניה הגדולות והעמוקות תועה הנה והנה; פעם היא נשקפת מבעד החלון ופעם היא נוטה אזנה אל הדלת. והנה הדלת נפתחה – והוא בא. רעד חזק עבר בכל יצור גוה. – הכל בריאים בביתי, ומה לאדוני פה? לא רק רופא אנכי, כי אם גם משורר אנכי… אני מבקש את היופי, אני כורע לפני היופי… היופי הוא אלהי, ואת הנך סמל היופי.'.. את אלהי – ולפניך אני משתחוה… –אמנם, חולה הוא אדוני… – ובידיך לרפאני… – לא אבין דברי אדוני… – על כן משורר אנכי… – משורר? מה זה משורר? – דבורת־אדם אנכי, הנני מבקש את הפרחים… – האם גם אני פרח, כי כה תבקשני, כי כה תדרוך את מנוחתי זה שבועות וחדשים? – פרח הפרחים… – אנכי – פרח? – אולי רק פרח נובל… – על כן אהיה לך כטל… – חידות המה לי דברי אדוני… – לא פרח נובל הנך, כי אם אל קרבה קוי־אור ומגד שמים. – בי אדוני, אל תדבר באזני – כמה שנות גברתי? – עשרים ואחת… ולענין מה? – עשרים ואחת! וגברתי טרם ידעה אהבה, טרם טעמה חיים, אף שגברתי בעצמה היא מקור החיים, מקור האהבה… – עבריה אנכי, אשה חולה אנכי, חולת־הנפש; החיים זרים לי, אף שלפעמים… אך אחת היא… – ואני רוצה להיות רופאך… – וילדי? – גם את ילדה הנך! – ילדה שכבר קפצה עליה זקנה… – על כן אשיב לך עלומיך, עלומיך אשר לא התענגת עליהם… – העלומים, אדוני, לא ישובו… מה שהיה – כבר אין… – את אשר היית לא תשובי אמנם להיות… אבל אחרת תהיי: יצור יותר נעלה, יותר יפה, יותר נעים, יותר מפותח ומושלם, אם אך רוצה את להיות; היי את אשר תהיי, – אבל היי! הפסקה קצרה ודומיה עמוקה. עיניה נטויות לארץ ופניה חורים כפני מת ועיניו הוא נטויות אליה. הוא הפסיק לראשונה את הדומיה: – תני לי את ידך. – למה לך ידי? – ידך כל כך ענוגה, כל כך יפה ורכה, ודפיקות הדם הנוזל בעורקיך הדקים מספרות לי על חיים מסותרים שעוד לא נתגלו; על געגועים עזים שעוד לא נתמלאו; על סודות נעלמים, אשר איש לא ידעם… – את ידי כבר נתתי לאיש… – אבל הלא לא את לבך… – אמרי נא, שושנת־העמקים, היש ברצונך את להיות שלי, התאבי כי אהיה שלך? אמרי נא, התוכלי, התעצרי כח להתרומם אתי אל מרום פסגת החיים, האושר, האהבה?… – שלך לא אהיה לעולם… לא אוכל להיות… בעמק נולדתי ובעמק אמות… – בעמק נולדת, אבל הנך בת־ההרים, שירת הגובה, געגועי המרחק… – מלים יפות… ואני הנני רק עבריה פשוטה, אם לילד ושפחת־החיים… כנפים אין לי… – יש לך כנפים מסותרות, ורק אין לך להניע אותן… – ומה אדוני דורש ממני? – אין אני דורש ממך מאומה… לא לקחת ממך דבר אנכי חפץ, כי אם להשיב לך את כל הנשגב, היפה והטהור שיש בנפשך מבלי יודעים; משלך אתן לך… אם את אינך מרגישה את נשמתך, הלא אני מרגיש אותה ואת גדלה עמקה… מה אני דורש? לא לקחת ממך דבר אני רוצה, כי אם לתת לך את כל הנשגב, היפה והטהור שיש בנפשי אני… – חידות המה לי דבריך… – כולך הנך חידת החידות, ואני חפץ להיות פתרונך. – את חדתי לא יפתור אדוני… ואז תחושי את החיים בכל מלואם ועמקם… – את החיים? ומה המה חיים? – החיים המה גן־עדן מלא פרחים יפים, צפרים מזמרות, פרפרים טסים; החיים המה שלשלת של מחשבות ורגשות, פעולות ומעשים, שאיפות וגעגועים; החיים המה גן־עדן של אהבה… – אומרים: על פתחו של גן־עדן להט החרב מתהפכת, ובגן־עדן עצמו נחשים זוחלים… – החרב דוקרת והנחשים נושכים רק את האנשים הזוחלים, אמרי־נא, מלאכי, התלכי אחרי? התמירי את הברית הישנה בהחדשה? בחדר הסמוך נשמע קול ילד בוכה. רחל היתה שקועה רגעים אחדים במחשבותיה, ופתאום התעוררה ותקרא: – עבריה נולדתי ועברה אמות… – כן, אולם… – הלא את תשובתי כבר נתתי לאדוני… ילדי בוכה והוא קורא לי… הרופא עזב את חדר רחל בלב נשבר ואיש לא בבואו ובצאתו… ורחל אמצה את ילדה אל לבה, ובנשקה אותו הרטיבה לחייו בדמעות עיניה… ואיש לא ראה את הדמעות, ורחל לא ידעה על מה היא בוכה… תקון ליל שבועות, היפה, – כל הדברים האלה צרורים ושמורים באחת מפנות מחי בזכרון אחד. אי אפשר לי לפתוח את ה"תקון", מבלי אשר יעלה על לבי זכרון הפרחים וזכרונה של רחל. בליל שבועות צמחה בלבי אהבתי הראשונה. בו החילותי לאהוב את רחל ואת אחיה, פרחי־השדה, פרחי־העמק. אהבתי לרחל היתה טהורה ותמימה כאהבתי להפרחים, ואהבתי להפרחים היתה עזה ויוקדת כאהבתי לרחל. זה היה לפני שנות מספר. עודני אז בימי עלומי. עמי ישבתי, ואת מצותיו ומנהגיו שמרתי. יקרים וערבים היו עלי כל מועדי ישראל וחגיו, אך חג מתן־תורתנו היה מכובד ונעים בעיני יותר מכולם. ליל שבועות. אני ואבי יושבים ואמרים "תקון", פסוק אחר פסוק, בקול אחד ובנעימה אחת, ופסוק מזה, פרשה מזה ופרשה מזה, ואנחנו עוברים בקפיצות ודלוגים מספר לספר, מתורה לנביאים, מראשונים לאחרונים. ואין אנחנו מרגישים את חסרון הפרשיות והעדר הפסוקים. קרעי המקראות התאחו היותר טוב. באי־הסדר מצאנו סדר נפלא. אחר חצות־הליל. בלגימות יותר גדולות ויותר נחפזות הננו גומאים ובולעים את בליל־הפסוקים. כבר מלאנו את כרסנו בתורה ובנביאים. אבי כבר מתנמנם; עיף ויגע הוא. גם מחי מתנמנם מעט; רק רעיון אחד מנקר בו ואינו מניחו לישון. מדוע נגלה אלהים רק לאבותינו? מדוע שמעו רק הדורות הקדמונים את אלהים הקורא אליהם? ואני שואף בכל אש עלומי, בכל עוז דמיוני למראות אלהים, לגלויים חדשים. אבי מגבב את טלאי הפרשיות, טלאי על גבי טלאי, מתוך שינה רפויה, עד כי לבסוף היא תוקפת אותו ו"התקון" נופל מידו. יצאתי בחשאי החוצה; שקט ודממה. הבתים הקטנים מוארים במסכנות, בנרות־חלב יחידים. מהחלונות הפתוחים תשמע אמירת ה"תקון", אמירה של חובה, אמירה מיכנית, עיפה. נשאתי עיני השמימה. ראיתי כוכבים נוצצים, כוכבים נופלים במהירות עצומה לאיזה תהום אין־סוף. אותם השמים ואותם הכוכבים שאני רואה מדי לילה בלילה. הלילה הזה הלא היה לפנים ערב מתן־תורה, ערב גלוי־אלהים! ועתה כמה חולין! כמה שכיחיות! כל הרחוב עיפה. השכנים קוראים מתוך נמנום, מתוך ליאות את אותן הפסוקים, את אותן הדברות שנשמעו מתוך קולות וברקים במעמד כה נשגב, כה נפלא. ומה אויתי כי יפתחו, כי יבקעו גם עתה השמים השקטים! ומה השתוקקתי כי ירד אלי, אלי בעצמי, מלאך ממרום, כי יכרה את אזני וישמיע לי אמרות אל! ובעודני יושב שקוע במחשבותי נגשה אלי בלאט, כמתגנבת, רחל, בת אחת השכנים – שעמום בבית, – לחשה רחל בקול מלא שירה כבושה, – אבי קורא דבר־מה בספר זה שעות רבות בלי הפסק, ואני איני מבינה מאומה… באר נא לי את פתרון החג ופתרון הדברים שכל הגברים קוראים עתה… אנכי בארתי לה את הענין של מתן־תורה ככל הכתוב וככל האמנתי אז בלבי. – אמור נא לי, – קראה רחל אחרי התעוררה מתוך דומיתה, – מדוע ירד אלהים לתת לנו את עשרת הדברות, ולא ירד לגלות לנו את הסוד בשביל מה ולאיזו תכלית הננו חיים ומה המה החיים בעצמם?… – את זאת עלינו לבקש בעצמנו, על כן נתנה הבחירה בידי האדם… – אבל איך ואיפה עלינו לבקש?… איך יכולים אנו בעצמנו לדעת מה המה החיים?… כמדומה לי שאין אנחנו חיים כלל, כי אם חולמים… כמדומה לי שאין כל בחירה בידינו, כי אם איזה הכרח שולט בנו, איזה יד דוחפת, מושכת, מקרבת, או מרחקת אותנו… הבטתי בחרדה אל פני רחל שישבה כחולמת, כסהרורית. שמעתי את קול דפיקת לבה ואת נשימותיה התכופות. שאלותיה ודבריה היו כחידה בעיני. במחי נצנץ הרעיון: אולי משתגעת היא… לולא זאת איך היתה מרהיבה לגשת אלי יחידה בלילה… איך מעין פקפוק בהשגחה העליונה… רחל הפסיקה את דומיתי וחוט מחשבותי הסבוכות בשאלה חדשה: – היודע אתה על פה את עשרת הדברות, שבשבילן הטריח אלהים את עצמו לרדת ארצה?… – ואת אינך יודעת – שאלתיה – הורי ומורי לא למדוני את הדברות האלה… על כן חשקה נפשי לשמוע אותן מפיך, דוקא מפיך… אנכי תרגמתי לה את עשרת הדברות אחת, אחת… – לא תרצח! – ח־ח־ח! הראית מימיך יהודי רוצח? "לא תרצח"! דברים מצוים כאלה יוצאים מפי הגבורה… אני חושבת, כי אין כלל רוצחים, שופכי דם־אדם בעולם, כי כל זה כתוב בספורים לילדים… הלאה! – לא תגנוב! – ולמען צוות דברים כאלה ירד אלהים מן השמים! ומי לוקח ומי גונב דברים השייכים לאחרים? הלא גם תינוק קטן יודע שאסור לגנוב… אני חושבת, כי אין כלל גנבים בעולם, כי אי־אפשר לגנוב את הדברים השייכים באמת לאחרים… את מחשבתי, את רגשותי, את נפשי הלא לא יגנבו… הלאה! – לא תנ…. פני רחל אדמו. אחרי כן פנתה אלי ברוגז: – איך לא התבוששה התורה לכתוב דברים גסים ומגונים כאלה… נעתקו מפי מלין. רחל הושיטה לי צרור פרחי־שדה ותשסע את הדומיה בשאלה: – האוהב אתה את הפרחים? שחקתי במקום תשובה. – מה אתה שוחק? – שאלתני רחל. – ואיך לא אשחק, אם את שואלת אותי שאלה מוזרה כזאת: האוהב אני את הפרחים? ואיך יכולים לאהוב פרחים, היש להם נפש, התחיים נשמה? – אבל אותי תאהב? הלא לי בודאי יש נשמה… אז הסתכלתי בפעם הראשונה בעיני רחל, – והנה הן נוצצות עוד יותר מכוכבי שמים, ומפי נמלטה השאלה: – ואת אוהבת אותי, הלא גם בי שוכנת נפש אדם? – בכל לבבי ונפשי… אז חשתי, הרגשתי בכל עצבי־נפשי כי גם אלי נגלה דבר־מה במראה, בתמונה חיה, לא בחזיון ולא בחלום, כי אם בהקיץ. אז שמעתי קול מדבר אלי מתוך הפרחים, מתוך עיני רחל, מתוך כוכבי השמים… אז חשתי כי נפקחו עיני ואראה את אשר לא ראיתי עד אז: לא אלהי־האהבה, כי אם אלהי השנאה והקנאה עור הוא… (ציור). במסבה של רעים, גברים ונשים, התוכחו על אדות היחס הטבעי והתרבותי בין שני המינים. על הפרק עמדה השאלה: אם אפשר יחס של ידידות, – ידידות נקיה שאין "משיכת־המינים" נותנת בה טעם, – בין גבר ואשה. ראש המדברים היתה עלמה לא צעירה ולא זקנה, לא יפה ולא מכוערה, אשר טענה בהתלהבות: – בודאי ובודאי אפשר יחס כזה. וכי בשביל שהידיד "זכר" הוא הפסיד? מה שנוגע לי, הנה הגבר רק בן־אדם הוא בעיני. בידידות אין אני מדקדקת במין, ואיני מבדילה בין זכר לנקבה. הנני מבדילה רק בין חכם לכסיל, בין איש טוב לאיש רע. מן הנסיון יודעת אני, שיש להתרועע עם גברים מבלי כל הרהורי המין. על כן שונאת אנכי את אותם הגברים, אשר חלקות, רכות ונעימות בפיהם בדברם את הנשים. עם גברים ממין הזה אינני מרבה שיחה. אז קמה סערה של השערות ווכוחים "בעד" ו"כנגד" דעתה של זו האחרונה. הביאו מראי־מקומות מהספרות הישנה והחדשה. וכאשר נחה סערת הניבים מזעפה התרומם אחד הגברים, – איש כבן ארבעים וחמש, שישב במנוחה בשעת הוכוחים ושתק שתיקה של עקשנות, – מעל מקומו, ויפן אל העלמה המתלהבת ויאמר: – עלמה יקרה, הנך באמת נאה דורשת וטוענת, נאה מאד. אבל מה אעשה, בתי, והמציאות הממשית טופחת על פניך, ומלמדת אותנו לחלוטין אחרת; במקום השערות ודמיונות הנני לספר לכם, אדוני וגבירותי, מנסיונות־החיים, ובדידי הוה עובדה… כל המסובים הטו אוזן לשמוע. אחרי שעות אחדות של השערות פורחות באויר, השתוקקה החבריא לשמוע ספור־המציאות. ובנשימה אחת קראו כלם: – ספר נא, ספר! והזקן שבחבורה התחיל לספר: – רבותי, זה היה לפני יותר מעשרים שנה. בעירנו החלה אז תקופת ההשכלה. זרם העת הוציאני מבית־המדרש הישן. וגם אני הייתי בין השואפים, בין הרצים קדימה. שאפתי להשכלה, לחופש, לחדשות. ראשית השכלתנו היתה אז: שנוי היחס הישן ששרר בין הגברים והנשים. עד התקופה ההיא היו הגברים בעירנו עולם מיוחד בפני עצמו, והנשים עולם בפני עצמו. רחוקים היו שני העולמות האלה, קודם הנשואים, כרחוק כוכב מאדים מהארץ, לא ידעו זה את זה ולא הבינו זה את זה. אולם מעת והצעירות החלו ללמוד מדעי־חול, מני אז החלו הבחורים והעלמות להפגש, להתרועע וגם ללמוד יחד בבתי מדרשי המדעים. מקודם היו הפגישות בין שני המינים בצנעה ובזהירות יתירה; אחרי כן החילונו לפרוץ מעט מעט בגלוי, – והיו בינינו שעשו זאת פשוט בפריצות של להכעיס, – את הגדרים הישנים, שהקימו אבותינו בין גבר לאשה, עד שנמחו הגבולים, נתערבבו התחומים והמינים. ואין חדש תחת השמש, רק השמות משתנים. היום קוראים לזה "ליגה של אהבה חפשית", ואז, בימי בחרותנו, עשו הצעירים מה שהמה עושים כיום בלי כל שמות וכנויים של "ליגות" ושל חברות. ובעירנו היתה עלמה יפה ומשכילה, ראש המתקדמות, בת יראים וחסידים. את שמה עוד לא אגלה לכם. וכשהחלו החרדים והקנאים להרעיש עולמות על "הפריצות וההפקרות" שנתפשטו בעירנו קמה בת־גילי והוכיחה אותם על פניהם, בטענה בדברים נמלצים כי רק היראים שהתרחקו תמיד מעל הנשים כמפני חיות רעות התרגלו להביט על הנשים כעל נקבות, שהנה מועדות בעולם להביא את הגברים לידי חטא. וכן היו גם הנשים, בנות הדור הישן. אולם, – טענה חברתי, – ההרגל התמידי של שני המינים להיות ולחיות במחיצה אחת, בחברה אחת, בלי סיגים, גדרים ושומרים – הרגל הזה מרחיק מחטא ומלמד את שני המינים להתיחס זה לזה ביחס של ידידים, ביחס של בני־אדם סתם. וחברתי חפצה להיות למופת חי להוכיח כי יחס כזה הוא בגדר המציאות. והיא החלה לבוא לחדרי, לקרוא וללמוד אתי יחד. גם אני הייתי מבקרה בחדרה, אשר בבית הוריה. בעת הראשונה הביטו עלינו ההורים בעין חשד. מוזר היה בעיניהם היחס אשר ביני ובין בת־גילי. בחור ובתולה נועדים בחדר מיוחד, ומה המה עושים שם? לומדים, קוראים ושוחחים סתם בעלמא. משוגעים או מופקרים היודעים להתחפש המה? אחד משני אלה בודאי המה. אולם ההורים ידעו כי דבריהם לא יועילו, כי כן הוא מנהג העולם כיום: "נקבה תסובב גבר, או גבר יסובב נקבה", וכי על ידי התנגדות גלויה רק יזיקו וישחיתו את כל ה"ענין". והורי חברתי נחמו את עצמם, באמרם לנפשם: בתנו היא "חצי־זכר", בת־דעת ופקחית היא, ו"הדבר" לא יגיע לידי שטות. רק הפתיות נכשלות. וכששמעו הורינו כי היראים שבעיר מביטים על היחס שביני ובין בת־גילי כעל מעשה זמה וחושדים אותנו בדבר מגונה, השתדלו להסיר מעלינו כל לזות־שפתים ולכבס אותנו מכל עון, בטענם כי העולם הוא היום אחר, ויפה כח הבנים והבנות מכח האבות לכבוש את יצרם. וכשהייתי הולך לטייל את חברתי מחוץ לעיר, היינו מדברים ומתוכחים על אדות סופרים וספרים שהיו מן המפורסמים בעת ההיא, על אדות חורבן העולמות הישנים ובריאת העולמות החדשים וכדומה. וחברתי לא נתנה לי לדבר חלקות באזניה, לרמוז על יפיה וחנה, או גם לחלק לה כבוד נשים. והיא מלאה את התפקיד של "חצי זכר" על צד היותר טוב. האידיאל שלה היה ללבוש בגדי זכר כז'ורז' סן בשעתה, ולהיות פרופיסור לחכמת ההנדסה כמרת סופיה קובלסקי בזמנה. ואם הרגישה בי חברתי שקשה לי לעמוד בנסיון הידידות "היבשה", ושואף אני לנגוע בה נגיעה קלה שלא "כשורה", או מסתכל אני בעיניה במבט של געגועים, לא יחלה לסלוח לי רפיון כזה, והשתדלה עוד יותר להחזיקני במרחק ידוע מעליה, אף כי כצל היתה תמיד על יד ימיני. אם נצנץ בי לפעמים המין הרגישה זאת חברתי בהרגשה דקה ומבטה הזועם תלה כעין חרב באויר ביני ובינה, חרב שלא היתה גלויה לעין, אבל מורגשת לנפש. ואני, רבותי, אודה ולא אכחד, סבלתי צער רב, יסורי גוף ונפש, מהידידות המנומסה ששררה ביני ובין חברתי. כעבור הימים הראשונים להתודעותנו ולחקירותינו הארוכות בענינים שעמדו אז ברומו של עולם המשכילים, החילותי או "מדעית" זו, נשגבה מכחותי הגופניים והרוחניים. פני חברתי היפים, נשימתה החמה וכל הרעננות, העדן והרוך של גופה הצעיר והמחוטב כפסל שיש השפיעו עלי קרני חום, קרני אור וחשמל וימשכוני אליו בכח מגנטי. ואני, לכאורה הייתי מדבר ומתוכח את חברתי על אדות ספרות ולומד אתה יחד פרק בסוציולוגיה, אבל בעצמו של דבר לא הייתי שומע מה שפי אני ומה שפיה היא מדברים. בכל פעם היותי אתה הרגשתי רק קרבת בשרה; הרגשתי געגועים לא ברורים, אי־מנוחה וכעין תסיסה פנימית בגופי וברוחי. והנה באו ימי האביב. חברתי באה אלי וצרור ספרי־למוד תחת זרועותיה. בסדר־היום שלנו היה רשום: פרק בחכמת ההנדסה ופרק בחכמת־הטבע. חברתי היתה רצינית כדרכה תמיד. נסיתי להסיח דעתה מהספרים ולהשיאה "לענינים דקים כמשי" הקשורים בהפריה המפליאה של האביב הנואף ובמעשי־להטיו ונפלאותיו. אולם נסיון זה לא עלה בידי. חברתי התיחסה אלי הפעם כמורה קפדן אל תלמידו הבועט במשנתו. אני מדבר על פרחי האביב, על נשיקות השמש ועל שירת הצפרים האוהבות והאהובות, והיא – מנקרת במחי בשאלות הנדסיות. בעד נשיקה אחת מפיה הקטן הייתי מותר ומוחל לה את כל שאלותיה במדידת הלח והיבש, והייתי שולח בחפץ לב שהביאה אתה – לעזאזל. אולם יראתי לגלות באזניה את אשר בלבבי. על כן אמרתי, הבה ואתחכם: – בואי נא, חברתי, אתי אל היער אשר על יד העיר. נטייל שם מעט, ואחרי כן נשב תחת אחד העצים ונלמוד שם בשקידה את את אשר עלינו היום, ככל הכתוב בהפרוגרמה שלך. קשה עלי היום ללמוד בחדרי הצר. היום נשנן את פרקנו במרחביה. והידידה נאותה להצעתי. באנו היערה וחבילה של ספרי למוד בידינו. לחישות האילנות, צפצוף הצפרים, שבירת קרני האור ומשחקן ברשת העלים והענפים הסבוכים, ריחות האביב וסודות היער שפכו עלינו קסם מיוחד. החטוט בהתרת השאלות ההנדסיות נראה לנו כעין חלול הקודש, כעין קריעת הרקמה הדקה, רקמת הקסם של שירת האביב אשר רחפה סביב לנו ואנו נלכדנו בה. האביב מבחוץ הגביר את נפשנו צמחו, פרחו, השתגשגו אלפי שושנים מפליאים ומקסימים. וזמן רב ישבנו דומם מבלי הוציא הגה מפינו, כמעט הקשבנו לגדול העשבים בחוץ ולצמיחת השושנים האדומות בפנים הלב. ופתאום הפסקתי את השתיקה. נפשי התפרצה מעל גדות פי ושאפה להשתפך במלים מחליקות, מלטפות ומשעשעות את אזניה הקטנות והורדיות של חברתי, אשר היו שקופות לאור קרני השמש, אשר פזזו מעל לראשה וצמות הזהב הכבדות שירדו מעליו. גם חברתי החלה לפטפט, לשחוק חרש ולזמר בקול דממה דקה לקוטי שירי אהבה. רוח אחרת היתה פתאום אתה. מסוה חצי־הזכר נפל בבת אחת מעל פניה, והיא נגלתה לפני בעצם חן עלומיה ויפיה. ואנחנו החילונו לדבר ולהתוכח על אדות האהבה, האהבה כמו שהיא בחיים וכמו שהיא מתוארה בספורים וציורים, ועל אדות יחס המינים זה לזה. חברתי עמדה על דעתה כי גם גבר ועלמה יכולים להיות ידידים ולא יותר. הודיתי לה בזה, אם גם רק מן השפה ולחוץ. יראתי להקניטה בהתנגדותי. נוטה אני להאמין כי חברתי חזרה אז על הדברים השגורים בפיה תמיד, מבלי אשר האמינה עוד עצמה באמתתם. והשמש שלחה את קרני־זהבה האחרונות ושעת בין השמשות עם כל הרהוריו, דמיונותיו ושגיונותיו באה. – באה השעה לשוב העירה, קראה פתאום חברתי, ונכר היה שהיא כובשת בחזקה איזה רגש של געגועים בלבה. – כן, כן, באה השעה, עניתי מתוך הזיה, מתוך חלום בהקיץ. ובקפיצה אחת התרוממה חברתי מעל מצע הדשא. בתנועה של חן החליצה גופה הרך, כאילו חפצה לנער את רוח העצלות, שהיה נסוך עליה הפעם. ואין אני יודע איך ראש חברתי ופניה. וחברתי השתמטה בחזקה מזרועותי החובקות אותה ונרתעה לאחוריה, כאילו נשכה נחש, בהעמידה פנים של נעלבה. ועוד הפעם לבשה צורת חצי־זכר, ותקרא בקצפה: מעתה והלאה אין אני חפצה לראות פניך. אם אין אתה יכול להיות ידידי, ידיד ולא יותר, אם פיך ולבך אינם שוים, אז עלינו להפרד זו מעל זה. בשום אופן לא ארשה כי תתיחס אלי כאל נקבה. בן־אדם אני כמוך… חפצתי להצדיק את נפשי, אולם חברתי פנתה לי עורף וברגלים ממהרות לרוץ שבה לבדה העירה. עברו שלשה ימים וחברתי, כמו להכעיסני, בקשה להשתמט ולהעלם מעיני. בקשתיה ולא מצאתיה. אז ידעתי כי נפשי קשורה בנפשה וקשים לי החיים בלעדה. וביום הרביעי פגשתיה בחוץ. נכר היה, שהיא בעצמה בקשה הזדמנות להפגש אתי. בדברים קשים, אך בקול רך ונעים, הוכיחה אותי על שעברתי ביער את גבול ובזה גרשתיה מעל פני. רוצה היא כי הגברים יתיחסו אליה כאל אדם, ולא כאל נקבה. ואני בקשתי סליחה מפניה על אשר הסגתי את גבול הידידות שגבלנו בעצמנו בראשית התודעותנו. ואבטיח לה שמהיום והלאה נהיה רק חברים, ורק יחס של ידידות נקיה וטהורה יהיה שורר בינינו, ואת הגבול הזה לא אעבור. ועוד הפעם החילונו לקרוא, ללמוד ולטייל יחד. ובכונה מיוחדה הראיתי לה קרירות רוחי – קרירות, שהיתה, כמובן, עשויה – ושויון נפשי ביחוסי אליה. במתכוין העמדתי את פני, כאילו הוכוחים על אדות הספרות והסוציולוגיה לוקחים את לבי הרבה יתר מעיניה היפות ומצחה הזך והלבן כשיש. אז החלה היא להתקרב אלי, אם גם בזהירות יתירה. והאשה – הנני אומר לכם רבותי, – היא חרוצה ומחוכמה בתחבולותיה אלה, שאין מספר להן. והתחבולות והעקיפים שבידי האשה לצודד נפש הגבר המה דקים שבדקים, נראים ולא נראים, ממשיים ורוחניים… ועוד הפעם קרה מה שהיה צריך להקרות: אנחנו יושבים וקוראים בספר. ראשה צנח, כמו מבלי משים, על שכמי ושערותיה נגעו נגיעה קלה בלחיי. פתאם הפסקתי את הקריאה – כמדומה לי, שגם היא לא שמעה מה שאנכי קורא – ואשקה במצחה היפה אחת ושתים ושלש… לא אשקר לכם, רבותי, את מספר הנשיקות אינני זוכר… זה היה יותר מעשרים שנה לפנים… ואולי גם אז לא ידעתי מספר להן… ועוד הפעם העמידה חברתי פנים של נעלבה, אף כי לא התאמצה להתחמק מנשיקותי, ועוד הפעם קראה בקצף: אם קשה עליך הדבר להיות אתי רק ביחס של חברים, אז להפרד זו מעל זה לנצח. דורשת אנכי מאת הגברים כי יכבדו בי את האדם, ולא את הנקבה. ועוד הפעם נעלמה החברה מעיני. וכאשר נודע לה שהנני בא יום יום בחברת אחת העלמות המשכילות, – עלמה לא כל כך יפה, אבל בעלת מזג חי, שלא היתה מקפדת אם לויתי את הקריאה בנשיקות פי, – ואתה אני קורא ולומד, בקשה אותי במכתב לבקרה. ובמכתבה הגידה לי, שיש לה לשאול את פי דבר־מה בעניני ספרות. שאלות וספקות רבים נצברו בלבה, ופותר אחר בלעדי אין לה. ואני באתי לבקרה. בחבה מיוחדה, לא בלי עגבנות, פגשה אותי הפעם. ברגעים הראשונים דברה אתי בעניני ספרות. היא קראה ספרים חדשים, שהעירו בה שאלות רבות, והיא צמאה לשמוע את חות־דעתי בזה. דבריה היו סבוכים ויגעים… ופתאום עברה בקפיצה אחת מהנושאים הספרותיים אל היחס הפרטי אשר בינינו… – בדקתי את נפשי, חדרתי למסתריה – קראה חברתי ופניה אדמו מבושה – וראה, זאת מצאתי: רגשותי אליך הנה יותר, הרבה יותר, מרגשות של ידידות. לבשתי עלי להודות, כי קשים עלי החיים בלי חברתך… הנני שואף לצלך, ואינני יודעת מדוע הנני כל כך חלשה… – ושואלת אני את פיך, מדוע אין הגבר והאשה הלומדים יחד יכולים להיות רק ביחס של ידידות כשני גברים? – בודאי ובודאי יכולים המה להיות רק ביחס של ידידות, אם האשה זקנה, או מכוערת… – והלא גם אני אינני יפה… נשקתיה. והפעם לא התנגדה ולא התחמקה מזרועותי. – ולמה לי, רבותי להאריך בספור המעשה. בקצור אומר לכם: לא עברו ימים מועטים, והיא היתה לי יותר מידידה, ועתה הנה היא חברתי ואשת בריתי. ומעת אשר היתה חברתי לרעיתי כדת משה וישראל, אין היא יודעת גבול בקנאתה לכל מכירותי… ובכל פעם הנני מנסה לשכך ולרכך את רוח קנאתה באמרי לה, כי יחוסי אל פלונית ואלמונית היא רק יחוס של ידידות, ידידות נקיה מכל הרהור רע, ואני חוזר על פתגמה לפנים: האם אין גבר ואשה יכולים להיות ידידים, ידידים ולא ורעיתי משיבה לי בכל פעם בקצף: בודאי שאינם יכולים להיות… אין לשנות את חקי הטבע. ועתה יש לנו בת יפה, וגם היא טוענת כאמה לפנים: האם אין הגבר והעלמה יכולים להיות רק ידידים! והאם צועקת: בודאי שאינם יכולים… חק הטבע הוא… וכשכלה האיש לספר את מקרה חייו, העקימה "ראש המדברים" את שפתיה בעקימה של חן, וקראה: – מעשיה זו אינה מוכיחה כלום. לא כל הגברים שוים, ולא כל העלמות שוות, מה שאי־אפשר לאלה – אפשר לאחרים. מילדותי הייתי להוט אחרי היופי. מעודי אהבתי את הפרחים הרבה יותר מן הפירות עצמם. והיופי שאנכי אוהב כל כך, הוא לא אותו היופי, המוצא חן בעיני אותם בני אדם, שהמה מבקשים בכל את זווגם של "הנעים והמועיל". מעודי בכרתי את הנעים על המועיל. בודאי ימצאו אנשים שיחליטו: נטיה זו שרשה באיזו מחלה רוחנית או גופנית. אפשר. אולם כך הנני בטבעי או בחנוכי; אחר ושונה מזה לא אהיה כפי הנראה, כל עוד רוחי בי. יוכל היות, שיש בנטיתי זו טעות הטבע, או טעות המושגים. אך, למה אכחד, קשה עלי ההגהה והתקון, ואם שבוש הוא במשק־רוחי – לעולם ישאר. והיופי, שאני אוהב, הוא אותו, שיש בו קורטוב של עצבות־המחשבה. אני אוהב את היופי, שרוח של מרה שחורה נסוך עליו או לעג דק מרפרף בחביונו. אוהב אני עינים, שבמבטן כמוסה איזו חידה נעלמה, שפתרונים אין לה. ובחבלי קסם הנני נמשך אחרי עינים חולמות ומתגעגעות על עולמות, שעוד לא נולדו. ובכל פעם שאני פוגש במבטן של עינים כאלה, זיק אש מתלקח בקרבי. והזיק יהיה לפעמים ללהב, ונשמתי הולכת ונצרפת בו כצרף כסף מכל סיגיה. היופי החצוף והתובע, הדוקר את העינים, היה לי מעודי לגועל נפש. אמנם יודע אנכי, שיש מעריצים גם ליופי כזה, שהוא מבטיח הרבה, וגם נותן לפעמים לא מעט. ואין כונתי, חלילה, להוציא עליו לעז, לנבלו ולנולו בעיניכם. איש איש וטעמו, וכל אחד משתחוה לאלילו. חפצתי רק לספר לכם שאין חלקי עם אלה. אולם יחד עם זה עלי להגיד לכם, שאין אני אוהב גם אותו היופי, שתמיד הוא שלו, תמיד הוא נרדם ותמיד הוא קר. יופי, שאין אני נכוה מאורו, אינו מושך את לבי אחריו. הנני עובר על פניו ואיני מרגיש בו כלל. אולם אודה ולא אבוש, שקשה לי לעבור במנוחה ושויון־נפש על פני יופי, שיש בו חן, תנועה וחיים, על פני יופי, שהוא מביע איזה רום רוחני, איזה קסם פלאי. ורוצה אני לספר לכם מאורע קטן אחד מימי עלומי, שפקח את עיני לראשונה בין יופי ליופי…. בימי עלומי באתי מעיר מולדתי הקטנה לעיר הבירה. ומיום בואי שמה, השקעתי את נפשי בלמודים יבשים, כי הכינותי את עצמי לעמוד על המבחן בבית מדרש מדעים. ושם התודעתי לאחד המשכילים העברים, שהיה חציו סוחר וחציו בעל מלאכה. ובכל פעם, שנפגשתי אתו, היה מזמין אותי לביתו לשתות כוס חמין. ואני הייתי דוחה באמתלאות שונות את הזמנתו החביבה. חושש הייתי, שהבקורים יבטלוני מלמודי. והנה באחד הערבים נמאסו עלי הלמודים הקרים והצנומים, והבדידות הציקה לי בחדרי הצר והשומם. אז נזכרתי בהזמנתו של מכירי, ואלך לבקר את ביתו. כל בני הבית שמחו לקראת בואי, אף ראוני בפעם הראשונה. כפי הנראה ספר להם מכירי נסים ונפלאות על אדותי. בני־הבית, שלא מעט היה מספרם, ישבו סמוך לשלחן גדול ועגול, שעליו עמד מיחם כרסני גדול כיורה, ויגמאו תה. ברגע בואי הפסיקו המסובים את שיחתם השכיחה, שהיתה בעצם זרמתה, וילטשו עיניהם ויטו אזניהם. נכר היה, שקוו לשמוע מפי "חכמת־שלמה". בראותי זאת, נתבלבלתי מעט, ותגדל מבוכתי כאשר נתעכב פתאום מבטי על אחת מבנות הבית. פניה הענוגים, שערותיה השחורות והדקות כמשי, פיה הקטן, עיניה הגדולות, אזניה הורדיות, חוטמה המחוטב ומצחה הלבן כשלג קסמו לפני ראש יפה של אחת התמונות העתיקות. ישבתי אל השלחן מול העלמה היפה, אשר נגלתה לי כחלום משורר. בעל הבית התאמץ להנאות אותי בשיחה "פילוסופית": ב"חקירות" אל אדות הוית הבורא והשארת הנפש וכדומה. ואותי חשב "הזקן" (כך קראו לו בני ביתו) למומחה ב"ענינים עמוקים ודקים כאלה, שברורים לו בלי כל ספקות ותמיהות. הנחה זו היתה ודאית לו, בדעתו כי מכין אני את־עצמי לבוא להאוניברסיטה. ואנכי מצדי קבלתי כל השערותיו וראיותיו כמופתים חותכים, ונעניתי לו, כי אמנם יש אלהים ויש השארת הנפש. נתתי לו את הסכמתי המלאה על כל זה, בתקותי כי ירפה ממני ויחדל מהתפלסף ומלהריק לפני אמתחת "ידיעותיו", ואז אוכל רגע־הכושר להכנס בשיחה עם בתו היפה, שהייתי מרגע ראותי אותה, אסור בחבלי קסמה. והזקן, כמו להכעיס, לא הפסיק את קלוח "חקירותיו" ולא הרפה ממני, עד שקשה היה לי למצוא אמתלא נמוסית כדי להפטר מהן, מחקירותיו, בשלום, ולבוא בדברים עם היפה בבנות הבית. ואני לא ידעתי איך לסבב פני השיחה הכבדה ולעבור בנעימה אל שיחה קלה ולהמשיך את היפה־פיה אל זרמתה. משולל כל נסיון הייתי אז במה שנוגע לשיחות קלות ומרפרפות המצויות בחברת עלמות צעירות. ובעלת הבית באה לעזרתי והשיחה עברה על־ידי קפיצה גסה מן הענינים ש"לאחר הטבע" אל הענינים שעל השלחן: התופינים וזני המרקחת. ומענין לענין נתגלגלה ועפה השיחה, שפתאום צמחו לה כנפים קלות, לקרן־זוית לא־צנועה: אל המהפכה שנעשתה במלבושי הנשים. וכיון שהגיעה השיחה לפרשה זו, נהפכה לפטפוט ולצפצוף של נשים, וכל בנות־הבית לקחו בה חלק. והיפה־יפה, שישבה כל עת שיחתי עם אביה כאלמת, או כפסל שיש מבלי נוע, פתחה עתה את פיה הקטן גם היא. ואת סאת־השיחה היותר גדושה נטלה, בלי רחם, מאותם תשעה־הקבים הידועים, שנפלו לחבל לכל בנות־מינה. ופטפוטיה הריקים של בת־חוה זו היו באזני כשירת מלאכים וכרננת כוכבי־בוקר. כמובן, לא התוכן של דבריה העסיקני, כי אם קולה לקח את והזקן, בראותו כי שיחתו משעממת אותי וכי אני ממעט לענות ולהעיר על דבריו, שהאמין כי מלאים הם ענין, ותחת זה הנני משתעה בפטפוטי חולין של בתו היפה, היה אנוס להפסיק סוף־סוף את גשמי חקירותיו, שהשפיע עלי בלי חמלה, כל אותו הערב, טפין טפין. "רואה אני שאין דעתך פנויה לדברי", פנה אלי הזקן בעקימת־חוטם, שפירושה היה: "הלז מניח חיי עולם ועוסק בחיי שעה". ובאותה שעה לא שמתי לב לתרעומותיו של הזקן הטוב, שהרגיש את עצמו נעלב, על אשר טעה הפעם ולא מצא בי את השלחני, שהוא מבקש, לרצות לפניו מטבעות רוחו. מטבעותיו אלה היו הפעם בעיני כאסימונים שאין להם כל ערך. וכמעט בלי משים העתקתי את מושבי ואתקרב מעט מעט אל יד היפה־פיה, ומשם עברנו בגיל ורעדה פנימית דברתי אתה לבדה את דברי הראשונים. ובמבוכתי הנעימה והטפשית גם יחד גמגמתי מעט בלשוני ואוקש במבטא. אימת היופי נפלה עלי. כחמשה או כעשרה רגעים, ואולי יותר (מי יודע לספור את הרגעים בשעה כזו!) בהמשך השיחה, שנסתלקה זה עתה מעל השלחן הגדול. אז שאפתי מעט רוח, ואחל לטוות חוט זהב של שירה חדשה ולחרוז עליו פנינים, שדלותי מים רגשותי שסער אז בקרבי. החלותי לדבר עם היפה בבנות על אדות האהבה, השירה, הפרחים, הכוכבים וסודותיהם – והיא יושבת בלי נוע ושותקת. החלותי לספר לה אגדות יפות שבדיתי באותה שעה מלבי, והיא – במצב נים ולא נים, תיר ולר תיר. אז נסיתי לשית חלקות באזניה הקטנות – והיא עונה דברים טפלים ותפלים. ובראותי כי אין היא מתעוררת מתרדמת רוחה, השתמשתי, בהיותי מלא יאוש, בנסיון חדש: נסיתי להרגיזה על־ידי עקיצות ולעג, מהתלות ובדיחות. אולם גם נסיון זה היה לשוא: היפה בבנות לא הרגישה במאומה, כאלו היתה כלה שיש, או בשר בלא רוח. היא צלמה בפניה תנועה של עיפה, שתקפה השינה. בכבדות סננה מפיה דברים של מה בכך, שלא היה להם כל קשר וכל טעם. ובשמעי עתה את להגה הטפל נשרו נוצות כנפי דמיוני אחת אחת, עד כי נשאר מהרה כשלד יבש וקרח. מעמד נורא. אותה העלמה, שנגלתה לי בסקירתי הראשונה עליה כסמל היופי וכחלום משורר שלבש מציאות, נראתה לי עתה, אחרי בואי בשיחה אתה, ואחרי הוכחי כי רוח אין בה, כמכוערת, שעוררה בי גועל נפש. בדברי אתה נוכחתי, כי רצון אין לה, כי מזג וקסם חסרים לה, כי תנועותיה כבדות וחסרות חן וחיים – אז ראיתי גם את פניה בעינים אחרות: מסך הדמיון נפל מעליהן. ראיתי, והנה יפיה של "אבן דומם", יופי בלי כל בטוי, בלי רמז ובלי הבטחה – יופי מת. וזו, שהיתה בעיני, לפני רגע כאלילה, עתה בעיני כשדה פתיה, אם בכלל יש בין השדות פתיות. ובסתר לבבי בושתי ונכלמתי, על כי נמשכתי מסקירה הראשונה בחבלי קסם אחרי גולם בצורת עלמה יפה. אז בקשתי תואנה להפטר מחברתה, ולהספח עוד הפעם אל חברת אביה הזקן. ובחשק מיוחד לקחתי חלק בחקירותיו הארוכות על אדות מציאות הבורא והשארת־הנפש. אולם מעתה לא הייתי נוח כל כך לוותר על השקפותי אני ולהסכים, בלי כל התנגדות, לכל היוצא מפיו. עתה הצעתי לפניו ספקותי ושאלותי בדבר הוית הבורא והשארת הנפש. עצבי היו באותה שעה כל־כך מרוגזים, עד שהייתי נכון לכפור בכל ולהרוס הכל. הזקן חגר את שארית כחותיו והזדיין בכל ידיעותיו וחקירותיו, שהיו שגורות בפיו, להחזיר אותי למוטב ולהגן על סבת כל הסבות… ובתו, הבובה היפה, פהקה מרוב שעמום. ובהפרדי מעליה, למדתי בלבי זכות עליה: אין דבר, אם היא אינה סובלת וכוחים יבשים על אדות מציאותו של בורא מופשט. על פי דרכה, את הבורא בצורה יותר מוחשית, וגם היא שואפת, אם גם שלא מדעת, להשארת הנפש. הוא לא היה אחד הגאונים אשר בארץ, עם גדולי התורה לא נמנה, הרים לא עקר בפלפולו, פילים לא העלה בקופא דמחטא, ספרים לא חבר, שאלות ותשובות ופסקי רק לאלה הוא מציב ציונים בדרך ההיסטוריה ומעמיד להם מצבות זכרון. גם חסיד לא היה, לא אחד מל"ו הצדיקים המגנים על הדור, לא "נסתר" שנתגלה והבריק לפתע פתאם כאור הגנוז, שרק לאלה נותן העם כבוד אלהים ומשתחוה לפניהם בחרדת קדש. הוא היה רק משורר נעים, חזן העובר לפני התבה, ומה לו לעם ולמיטיבי נגן? את שירותיהם ומנגינותיהם הוא שומע בעונג, אך את אשל הנצח איננו שותל על קברם. ומי הוא שפתח לפני האיש הזה את שערי הנצח, את היכל האגדה? מי ענד עטרות לראשו? במה היה כח השפעתו גדול? במה הקסים את הלבבות? במה זכה, כי יעורר שם "הבעל-הבית'ל הווילנאי" רטט פנימי, חרדת קדש וגעגועים כמוסים? איש מצעירי הדור לא יתרץ את הקושיות האלו. על שערי האתמול הונחו שבעה חותמות, מהעת שבה חדלו הבנים להכיר את הוריהם, וההורים – את אבותיהם הם. כל דור ודור הוא חדש, כאלו זה עתה נותר, כאלו מצור נחצב, כל צעיר הוא בן יומו, מלאך הנברא לשם שיר של יום. מה לפנים אין מביטים עוד, ומה לאחור אין שואלים. הפתיל הנמתח מראשית הדורות עד אחריתם נפסק; ואי זה, איפוא, יזכור וידע, כי לפני עשרות בשנים חי בבירת ליטא איזה מזמר צעיר, שכבד את ה' בגרונו? אבל שאלו את רחוב היהודים ויגדכם. בו אין נעלם. הוא סופג וקולט לתוכו את הכל ופולט אך מעט. בחללו נשמרים הרבה זכרונות קדומים, שכבר פרחו מן הלב. ברחוב תמצאו עוד שרידים מהדור הישן הזוכרים הרבה יותר מה שהיה, מאשר יודעים מה שיש. והרחוב יודע לספר הרבה, הוא רוקם אגדה על זמיר אחד, שחי ברחוב היהודים, זמיר רענן ויפה, שנקטף בלא עת. לא בהיכלי חמד ולא בארמנות תפארה, לא בשדות בכרמים, לא ביערות, ולא בחלל האויר החפשי שר הזמיר את שירתו. הדלות היתה הורתו, והאסון גדלהו. בתוך סביבה צרה ומחניקה, בתוך רחובות צפופים ומעוקלים, מוגדרים בגדרי עולם, בלי אור, בלי אויר, נגלה פתאם זמיר יפה-מראה ומיטיב-נגן. אי הדרך בא הלום? אין איש יודע. יודעים רק זאת, כי מיום בואו התחילו חיים חדשים בתוך הסביבה העלובה. מן המרתף ומן העליה, מתוך חדרי עוני וממעון הדלות בקעו ועלו מנגינות משיבות נפש. שמעו הנדחים והמעונים, שמעו ותמהו, ונשאו עיניהם באהבה רבה אל הזמיר הקטן הנשקף להם כקו אור בתוך מחשכיהם. והם האזינו והקשיבו רב קשב והכירו את הקולות המחרידים והמזעזעים את מיתרי לבם. האם לא שלהם הוא הזמיר? האם לא את שירתם הוא שר? האם לא ממקור ישראל שאב את תורת הלב ושיחת הנשמה? לא על הדר הטבע ויפעת הבריאה שר הזמיר, – מה לרחוב היהודים ולטבע? – לא על השדות העטופים בר, לא על החיים במרומים, במקום שאין קנאה ותחרות, מלחמה בין התקיף והחלש, בין האדונים והעבדים – איהו המרחב החפשי במציאות היהדות? הוא שר או קונן על היונה שגלתה מקנה, על האומה המדוכאת והמסובלת ביסורים, הנתונים בצרה ובשביה, על היופי של מעלה שהועם, על האור הנדעך, על הליל הארוך הנמשך בלי קץ ובלי תוחלת… ויקונן… ויתיפח וייליל, והנפש היהודית שמעה והתמוגגה, הכירה בשירה זו את פרצופה, את סמלה, הכירה את עצמה ותבך גם היא הרבה בכי. ויש אשר התפתל קולו בנעימות על העתיד הבהיר, המובטח להעם המובחר. ומפיו התמלטו הבטחות זעזועי תקוה, טפות תנחומין המעריפות על הלב המעונה, ולב העם רחב ורהב והנפש העגומה התחילה לקוות ימים יותר טובים. והעם שמע את שירת הזמיר שלו, המופיע אחת בשנים רבות, הקשיב והאזין, והתאבל יחד עם אבל משוררו והתנחם יחד אתו על שירת הגאולה. – לא נוצרו עדיין תוי הזמרה – היו אומרים יהודי וילנה – שיקלטו את שירותו של ר' יואל-דוד. לא נוצר המוסיקאי שיוכל לרשום בספר לזכרון את ההדים הנפלאים, הד שירת הלויים בבית המקדש. צריך היה "הבעל הבית'ל", את נדנודי קולו, את סלסולי גרונו, למען דעת, כי זה היה יצור גאוני שאין דוגמתו, כשרון בחסד אלהים שאין דומה לו בכל הדורות. הזמיר ברחוב היהודים – זהו השם ליציר האגדה הזה; זהו השם המתאים ביותר לתכונתו, לתולדות חייו הטרגיים. כלוא היה הזמיר בכלוב צר ואפל, ברחוב היהודים, מרחב לא היה לו, אך לדמיונו נתן חופש, שם התחיל להתפתח ולהשתלם. מתוך הכלוב הצר השקיף אל עולם האלהים הגדול ובגעגועים כמוסים שר את שירתו. השאיפה לחרות הרחיבה את מעופו והגדילה את כנפיו. אך הנה נפתחו מסגרות הכלוב, ודבור נתן לו. העולם והרחב, שגם אפס קצהו לא ראה, נגלה לפניו פתאום בכל הדרו, עולם חדש, זר. הדי קולו החפשים, הפראים, הטבעיים הוד, בלי סיגים ובלי חקים קבועים, המתפרצים למרחב כרצון יוצרם וכדמיונו הלוהט – גדרו בגדרם, סיגו בסיגים וחותם הושם עליהם. לפני עיני הזמיר הניחו ספר מלא ותוים ומורים עמדו על גביו והורוהו את תורת הזמרה. וכנפי הזמיר נגדעו. נדמה בת שירתו, גרונו חדל להוציא את הקולות הנעימים ותוגה עמוקה שכנה בלבו, יגון קודר כסה את פניו, יגון, שהצעידהו למדחפות. בתוך המרחב הגדול הרגיש מועקה. נתן לו כלוב חדש תחת הכלוב הישן החביב, הקרוב. למעוף דמיונו הציבו גבולים. הלב המתפרץ, הנפש המשתפכת לפני אלהים חי, המתפשטת מכבלי הסביבה ודואה למרום, – נצטמצמה והושמה בכבלי המנוסח והמקובל. ופעם אחת – מספרת האגדה – עמד יואל-דוד על במת התיאטרון הגדול בורשה ושר את שירותיו – באזני הקהל רב מגדולי העם הפולני, מזמרים ומזמרות, מנגנים ומנגנות, שרים ופקידים, רבי המלוכה. כבוד גדול הנחילו לו וזרי פרחים בלי מספר המטירו עליו. אך קר היה ליואל-דוד בסביבה זו, זר היה להם, והם – לו. בשויון נפש הביט מעל הבמה על הקהל הזר, הרחוק, ולבו כאב עליו. לא זהו העם, שלמענו נוצרו שירותיו. התגעגע לבני עמו, המבינים את שפת הלב שלו. וברחובות העיר הגדולה תעה ממחרת היום עד בוא הלילה לבקש את אחיו, את עצמו. החשיך. פתאם עלתה והגיעה לאזניו שיר ישנה, חביבה, שירת "לכה דודי". אז נכנס לבית התפלה, במקום שהיהודים עמדו וקבלו את השבת, ולתמהון הנאספים עלה הצעיר הזר על הבמה, וכעבור רגע שמעו המתפללים תפלות כאלה, שאבותיהם לא שמעו דוגמתן מימיהם. זו היתה שירת הלב הכואב, המלא געגועים עזים, שירת האיש המבקש את אלהיו. וזו היתה שירת הזמיר האחרונה. ברדתו מעל הבמה לא היה עוד יואל דוד בעל הדעה הצלולה. נפשו של הזמיר נקלעה בין שני העולמות, בין העולם החדש והישן, ומיתרי הכנור פקעו. ועוד מספרת האגדה: "כל באיה לא ישובון". הזמיר נלכד בפח. ריבה אחת מגדולי העם הפולני שמה עיניה הקוסמות ביהודי הצעיר, ברוך האלהים, ותלכדהו בחרמה. הלב שבי אחרי בת הגויים, התמוגג למשמע המנגינות הנפלאות שהשמיע הפסנתר תחת השפעת אצבעותיה היפות, ויואל דוד חניך רחוב היהודים, היה כרוך אחרי בת אצילי פולין. "כל באיה לא ישובון". הרשת נטמנה לרגלו. הוא לא הרגיש, כי הוא הולך ומתרחק מעל עמו, ולאט לאט התחיל יואל דוד להבלע בתוך הסביבה החדשה, לשכוח את המקובל בסביבתו, ופעם הגיע הדבר לידי כך שנגן על הפסנתר בליל השבת. ואולי היה עוד מרחיק לרדת מטה, אלמלא בא המקרה התמידי, המזכיר ליהודי את מוצאו, והזכיר גם ליואל דוד את מקומו. איזה צעיר גא מאצילי העם הפולני, נכנס לבית אהובתו, בשעה שנמצא יואל-דוד בביתה. ובהכנסו ובראותו את היהודי בחדרה, שאל בתמהון: – מי הוא היהודי הלזה? – איזה יהודאי וילנאי – ענתה הריבה בלעג. והנפש הרכה של יואל-דוד חשה את הדקירה. הוא מהר לצאת מחדר אהובתו, בלי הפרד מאתה, ולא שב עוד אליה ואל הסביבה החדשה. אך גם לסביבתו הישנה לא היה יכול לשוב. משם נעקר והנה לא בא, הכלוב הישן נהרס, ובחדש – צר היה לו. והנשמה הגדולה תעתה בין החרבות השוממות, תעתה ובקשה מנוח – ולא מצאה… ורחוב היהודים קבל את הזמיר חרוך הכנפים ברחמים ובחמלה ולטפהו כאם את בן-יחידה. שבתה שמחה מהרחוב. חדל עונג. נדמו המנגינות במרתפים ובעליות, ונשמעו שיחות ונרקמו אגדות וספורים על דבר גורלו של הזמיר האומלל. מה היה לזמיר הרך? איה בת שירתו? – ובשבתות ובמועדים לא מהר עוד העם לבית הכנסת הגדול ולא צפה עוד ברטט לקול הנעים היוצא מפי חביבו. והזמיר מטיל ברחובות היהודים בעינים תועות ומבקש ומחפש דבר מה ואיננו והוא כאלו מתאמץ לזכור נשכחות, לזכור את אשר היה. ויש אשר בינה תבוא בלבו לרגע, ויש אשר נשמתו תתעורר מתרדמתה ותתגעגע אחרי האתמול הנשכח. אז ילהט הדמיון העז והרוח הכביר יתנשא אל על, ומפי הזמיר יתמלטו קולות המשתפכים ומתפשטים לאורך ולרוחב ברחוב היהודים. והקהל היהודי שומע, ונפשו עליו תשתפך, ובבכי ובדמעות יתיפח על הזמיר האומלל המתאונן על גורלו. זוכר הקהל ויודע, כי לא רבים הם הרגעים האלה, כי במהרה ידם הזמיר ובת קולו לא תשמע עוד. וצר לו על עצמו, על שניטל ממנו נוחם בעתות בצרה, על אשר פרח הזמיר, והכלוב נשאר ריק… והזמיר אינו יוצא עוד מרחוב היהודים. אך גם איננו בא אליו. אין עוד המלחמה הפנימית בין העולם הרחב והצר, בין החדש והישן, אין ההתאבקות בין הקדש והחול, – הזמירים שמים להם קן מראשית היותם מחוץ לרחוב היהודים, ושם הם שרים את שירתם על השדות על הטבע הזר, על הבריאה הזרה, על ההיכלות הרמים והנשאים הרחוקים מאתם. ולרחוב היהודים אין זמיר, והכלוב ריק, אין בו מאום!… ורק פה ושם נשמעים כמו ממרחק צלילים והדים דקים וענוגים, הבוקעים מן המרתפים והעליות ברחוב היהודים, – זהו העם הזוכר ומזכיר בגעגועים את שירת הזמיר שלו, את שירת "הבעל הבית'ל" הוילנאי!… כעין נבואה נזרקה מפיו של יהודה ליב גורדון באותו היום שבו ערך את הטורים הטרגיים בשירו הידוע: "למי אני עמל?". מה נורא הוא הרעיון למשורר המדבר אל העם והאומר להשפיע עליו מרוחו, כי אלה יהיו קוראיו האחרונים וכי ספריו יעברו אל נחלת ההיסטוריה בעודם בעלומיהם. ואולם רק מחציתה של הנבואה נתקיימה. קוראי עברית לא היו האחרונים. הדחיפה שנתנו גורדון וחבריו לספרות ולעתונות העברית הביאה אותנו עד הלום, עד עשרות קוראי עברית, מספר שלא היה ידוע בימים ההם. אך קוראיו של גורדון אולי היו באמת האחרונים, או הם הולכים וכלים. כעשרים שנה מלאו למותו של המשורר והאיש רב-הפעלים, שהיה משכמו ומעלה גבוה מהרבה בני דורו, האיש, שעמד בראשה של תנועה, שהשמיע תמיד את המלה הראשונה בכל שאלה, שבחציו השנונים רכש לו גם אוהבים גם שונאים – ובכל זאת האם לא יראה לכם על-פי ההספדים הצנומים שנערכו, על-פי המקום הצנוע שהקדישה לו העתונות שלנו, כי נשכח המשורר מן הלב? האם אין אתם רואים על-פי המקום הצר שתופס המשורר בחנוך המודרני, כי לולא חמלו יוצרי הכריסטומטיות על המשורר הקלסי, שהעשיר את הסגנון העברי ואת החומר הלשוני, לא היו רבים מלומדי עברית בימינו יודעים גם את שמו של המשורר הגדול? וזהו, כאמור, רק אחרי עשרים שנה, אחי תקופה קצרה, שגם רבים מאתנו, הבינונים, העומדים על גבול הצעירות, זוכרים עוד אותה ואת האנשים שחיו ופעלו ולא זאת בלבד, אלא שאני רואה ומרגיש, כי היחס הכללי אל המשורר גורדון נשתנה תכלית שנוי. ובעוד שבימים הראשונים אחרי מותו, בריינין בלמוד קטיגוריה על רוח השירה של גורדון, נחשב הדבר כמעט לחלול הקודש ולחלול כבוד המת וכל ספרותנו נזדעזעה, – נשתרשה הדעה הזאת עכשיו ונתקבלה על כל הלבבות כמעט, עד שהמספידים מוצאים לנחוץ להצטדק ולמצוא לכל הפחות צד אחד של זכות להמשורר ולהתיר לו לעמוד במחיצתם של המשוררים. ואני שואל את נפשי: מי הוא שהסיר את עטרת הנצח מעל ראש המשורר של "אהבת דוד ומיכל", "בין שני אריות" ו"במצולות ים"? מי הוא שהוציאהו מהיכל האמנות, אשר שם מקומו, והכניסהו רק אל היכל ההיסטוריה של מלחמת ההשכלה? והנה מנקודת הראות האוביקטיבית, ההיסטורית, יכולים אנו להשיב, אחרי התבוננות קלה אל היצירות שיצר יל"ג: – המשורר עצמו. שאיפות הנצח היו לנגד עיניו, שאיפות-העתיד, אך לא עתידו הוא ולא הנצח של עולמו הוא. המשורר-הלוחם לא חשב ולא חלם על-דבר בצור מקום לעצמו בגן-עדן של הנצח האמנותי. הוא כתת את עטיו לחרבות, הסיר את נזר-השירה ויפוצצהו ויקרב אותו לקרבן בשביל העם. למה לו יופי? למה לו אמנות – אם העם לקוי מכל עבריו ומלא פגימות ופגעים? "כשהייתי נער – אומר יל"ג בהקדמתו לקובץ שיריו –, בחור רואה חזיונות הייתי ככל בני גילי ובני אמונתי אומר דברי-זמר שאינם מעלין ולא מורידין (השרטוט שלי); וכשבאתי באנשים ונפקחו עיני לראות את בית ישראל, כי מגרעות לו סביב, העפלתי לעלות בהר ישראל ולגשת אל הערפל אשר בו החתלנו ואז חלף רוח אחר, רוח נכאה, וינשב בכנורי, ויצאו לי השירים בני התקופה השניה". ודברי-הזמר שהם עקר העקרים, יסוד היסודות לכל המשוררים, דברי-הזמר שגם עסק בהם ורכש לו בזכותם תואר של משורר – היו עתה בעיניו לדברים "שאינם מעלין ולא מורידין", כי כל אלו הצורות, התמונות, שירי-העלילה. הם ים-התלאות והצרות הרוחניות והשפלות הנפשית שמצא בעמו. ומאז נכנסה הפוליטיקה אל שירתו. הטנדנציה היתה טבועה על כל יצירותיו והצורה השירית שמשה רק אמצעי לזריקת הבליסטראות אל מחנה השונאים. והשונאים היו מרובים. הימים היו ימי תקוות פורחות לכל העם הרוסי ולכל העמים השוכנים בתוכם. זה היה בשנות הששים, שנות התקונים, שהיו לבני רוסיה כ"תקופת האביב" לפני מתן המניפסט האוקטוברי. וגורדון גם הוא היה לבו מלא על כל גדותיו תקוות מזהירות. בשירו "הקיצה עמי!" הוא מביע את השקפתו זו בכל מלואה: (תרכ"ג). רק מכשול אחד יש על דרך זו: היהודים אינם אנשים מן הישוב, ההשכלה רחוקה מלבם ומבלעדיה אין לקבלם אל המשפחה האנושית. מאז הקדיש את כשרונו למלחמת ההשכלה, וביחוד עם הרבנות הרוחנית, העומדת כאבן נגף על דרך ההתקדמות וההשכלה. רבנות זו רקבה היא, לדעתו, משרשה, שיטתה החשכה הולכת ונמשכת מראש כל הדורות. תמיד מלאה בחיי האומה תפקיד של מחנכת רוחנית מקלקלת. גם בשירו "בין שני אריות", שהוא כלו שיר-עלילה, לא יכול היה להתאפק מבלי הכניס עקיצות ללב הרבנים: "אין קורין… אין פולין… אין שותין יינם". הזאת הביאה אותנו למצב, שעליו שפך המשורר מררתו ב"קוצו של יוד", ב"שומרת יבם", ועוד; הביאה לידי שלטונם של "הגבורים לשמור חטין ואנשי חיל לפסול גטין", זה השלטון, שהפריע בעד הכנסת האורה של ההשכלה לבתי ישראל. והמשורר-הלוחם חשב את עצמו למלאך ההשכלה, לאחד מיוצר המאורות. בגאוה פנימית הוא כותב בשירו "בצאתי מטעלז": (תרל"ג). זו היתה איפוא העבודה לדורות שפעל המשורר. הרגע משך אותו אחריו בגליו הסוערים. מלחמת-התקונים ומלחמת ההשכלה קראו אותו לצאת אל המערכה, והאם היה ברגע ההוא לחשוב על דבר עבודת אמנות לדורות? והמשורר לא בא על שכרו לא רק אחרי בחייו. הוא ראה עוד בעיניו את פרי עבודתו הסיזיפית, הוא נוכח כי גם זה הוא (בירח בלילה). ו"מכל חלומותיו לא נשאר מאומה". ואם בשנת תרל"ג היה בטוח, כי בבית-הספר לבנות שיסד בטעלז עשה מעשה כביר, פעולה שתראה גם "על נכדם ועל נינם" – – היה אנוס להודות בשנת תרמ"ה, כי נכזבה תקותו זו: ושירי-השעה, פרי עבודתו של המשורר מתרכ"ג עד תרמ"ה, עברו אפוא אל נחלת ההיסטוריה עוד בחייו. הם לא יכלו לחיות עוד, אחרי שנכרתה הפתילה המדליקה את נשמתם. הרוח המחיה אותם היתה ההשכלה, ומכיון שבגדה אלילה זו, או נשברה, מה הם כל הבנינים שהוקמו עליה? אשרי איפוא המשורר, שהוא נולד וחי ברגע של שלוה לאומית, או שנשמתו יכולה לעשות לה כנפים בכל עת, להחלץ מרשמי הסביבה ולרפרף מעל פני החיים של יום יום ולהבלע בים בנצח של היצירה, להגות בחזיונות שנוצרו בדמיונו של המשורר. ואוי לו למשורר שנשמתו אחוזה ודבוקה בצבת העשויה של החיים, שאינו יכול למוש אף לרגע מעל את החרב בידו ומתיצב במערכה יחד עם כל הקהל. אוי לו – כי שני עולמות הוא מחריב בחייו ובפעולתו. אשר עבודתו מביאה לידי תוצאות לא נעימות, לידי חורבן עולמות במקום בנין, – ואת עולם-היצירה שלו הוא מחריב, ותחת עטרת-הנצח הוא עונד לראשו זרי-קיקיון, אשר כרגע הם נובלים וכלים… לא קרה, לכאורה, כל מאורע, היוצא מגדר הרגיל. העכביש רבץ במנוחה שאננה וארג את קוריו, אם התחפש בצדיה, או נרדם באמת, – זוהי פלוגתה היסטורית. אבל הזבובים התמימים חשבוהו לבלתי מסוכן להם והסתבכו בקוריו, ויש שנדמה להם, כי היו לאורגי-קורים, ולאט לאט "התעכבשו" הזבובים הקטנים והיו – בעיניהם, כמובן – לעכבישים גמורים, ופתאם התנער העכביש מתרדמתו והכריז: אני הוא האדון – ואתם השבויים! זהו המשל, והנמשל הוטעם והוברר והובלט במסבה עליזה של "הבוהימה" הספרותית הרוסית בביתו של הארטיסטן "הרוסי" חודוטוב על-ידי המבקר אראבאז'ין, המספר צ'יריקוב ועוד רבים מחבריו, במעמדם של האורחים הכבודים שלום אש ועוד אחדים מן הסופרים היהודים הצעירים, שחלק מהם כבר נתאזרחו בספרות הרוסית החדשה. היהודים – אמרו להם בלי שום מליצות – עלו כזבובים על הספרות הרוסית ויבאישוה. הם המיתו את ה"ז'אנר" בטרם שיצאה נשמתו, קלקלו את הבנת החיים הרוסיים והרכיבו בספרות את היסודות היהודיים. ובאותה שעה, שמבקרים ממינו של צ'וקובסקי העלו על נס דוקא העברים המקוריים, שאין להם אלא מה בחיים הלאומיים, והללו את כל המסתגלים לרוחות הזרות – באו אלה בחמה שפוכה כלפי המבליטים ביצירותיהם את נשמתם המקורית, היהודית. כשהרחיקו הסופרים מיצירותיהם את "היסוד הלאומי" – לא התלוננו עליהם. אדרבה, הם נתנו להם יד. ממרום שבתם אמנם ירדו לפרקים לקלקל את "הז'אנר" שלנו, ובמקום ה"גויים" של יושקוביץ, אייזמן, טאן ועוד, נתנו לנו את "היהודים" של צ'יריקוב. ואולם אלו היו חלופין כדרך התגרנים. כל אחד רמה את חברו, והמסחר נעשה. הסוחר יודע למפרע, כי חברו מרמה אותו, אלא שהוא מתחפש למאמין, בכדי שיאמין גם חברו בו ולא ברמאותו. אם לא הכירו היהודים את פרצופם של "יהודי" הסופרים הרוסים – לא הכירו את פני "הגויים" – ושני הצדדים זכו במקחם. אבל כשהיהודים מניפים את הדגל הלאומי ממהרים להקים את הנס הלאומי שלהם – והרי יודעים אנו את פירושו של הדגל הזה. הדגל היהודי לא יזיק לדגלם. בתנופת יד אחת הם יכולים לזרוק את הנטל הזה מעל גבם, להפטר מן היהודים בספרות הרוסית – אין זה עבודה לשנים ולדורות. זוהי עבודה קלה. בזאת אנו בטוחים, אלה, שעלו לדוכן בקדושה ובטהרה, אל "ארון-הקודש" של הספרות הרוסית – ירדו מבלי להשמיע את ברכתם. העם המבורך מרד בכהניו. זוהי מעין שביתה של המבורכים. צ'יריקוב לא יחבר עוד דרמות מחיי היהודים – ועל דא לא קא בכינא! – אלא יעסוק דוקא בדרמות מחיי הרוסים, יערבב בה פלפלין של הז'נאר הרוסי, בכדי להכעיס את גורנפלד היהודי, והיהודים לא יסתבכו עוד בין רגליו. ומר אראבאז'ין יוסף להחזיק בהשקפותיו הדמוקרטיות על והכל על מקומו יבוא בשלום. וכל אותו המאורע –, למרות אי נעימותו, למרות הכאב, שמעוררות בנו ההתראות בנוסח זה של אראבאז'ין –, הוא סוף סוף לקח טוב להסופרים היהודים שלנו, אותם הסופרים, שזכו להתחמם לאורה של הספרות הרוסית. ולא לחנם עשה המאורע הזה רושם יותר עמוק על אחד המשתתפים בו, על "החסיד" בבעיטה זו של צ'יריקוב ואראבאז'ין היה פליקסיר הנפגע הראשי. הוא בכל עבודתו הספרותית – הנהו אחד הזבובים היותר טפוסיים, שנדבק בספרות הרוסית על כרחה. הוא, היהודי הז'יטומירי, נכנס אל הספרות הרוסית לא בתור סופר-עוזר או יוצר, אלא בפריטינזיות. ולהכניס ערכים חדשים, להרכיב זמורת-זר בתוך הספרות הזרה. בילינסקי, צ'רנישיבסקי, דוברוליוב ופליקסיר הז'יטומירי הוא בונה האסתטיקה הרוסית ויוצרה. מלבד "הגיון המשוגע", דוסטויבסקי, שהוא, פליקסיר, הוא חסידו, אין הוא מוצא כלום בספרות הרוסית. אותה ההתמרמרות, שהתעוררה בראשית שנות התשעים כנגד ה"ז'יד המהרס" נשתתקה, ופליקסר היה יכול להקדיש את עתותיו לחקירות על הנוצריות ועל הקדושה ואל האידיאליות הפילוסופית, אך סוף סוף הרי מוכרח הוא הצד המגוחך של "עבודה זרה" זו – להתגלות, בבוא המקרה לכך. העקיצה צריכה להזרק. היא מתפרצת מאליה. ההתמרמרות כנגד היהודי בעל הפריטינזיות הרי אינה יכולה לשכוך, ובבוא השעה המוכשרת – האמת נאמרת. יהי פליקסיר ראש הפילוסופים בדורנו, יהיה הוא אסטטיקן שבאסטיטיקים – בכל זאת, אפשר לבטוח במיכיילובסקי, שהוא הבין את רוחו של פיסריב ואת שאיפותיו של בילינסקי יותר מעשרים פליקסירים יחדו. וגם נבכי-הנפש של דוסטויבסקי גלויים יותר למבקר הרוסי מלפליקסיר. מבקר שלנו יבין יותר את שלום עליכם ואת פרץ ואת אש, משיבינו אותם פיטר פלסקי וקורניי טשוקובסקי, אפילו אם יתרגמו להם וויטר וניגר לא רק את דוסטויבסקי על-ידי פלפול של בחור ישיבה, הוא עלה בחקירתו את המסקנות המוסריות היוצאות מתוך תורתו של קאראמזוב, בעוד שהמבקר הרוסי קרוב בקרבת נפש לקאראמזוב, הוא הנהו עצם מעצמו ובשר מבשרו! בלבנו מתעורר כאב, ובלבם של הרוסים גחוך, מה שבראש הבקורת התיאטרלית עומד קוגיל. הוא מגין על טהרתו של "בוריס גודונוב" בפני התיאטרונים הרוסים "מחללי הקדש", שאינם שומרים את הטפוס בטהרתו והאם אין זו קומדיה, שהסופרים היהודים-רוסים הם גבוריה הראשים? דוד אייזמן מוסיף נופך להפורנוגרפיה הרוסית, ומצייר טפוס של כהן רוסי שכור ועושה מעשה זמרי, כהן שלא ראהו בעיניו, שאיננו יודע את חייו ואיננו מבין את רוחו, באופן שאתה מרגיש, כי זוהי בדיחה גסה ומזויפת. פירילמאן – דימוב יושב על האבנים ומפסל פסילים לא יהודיים, "שעינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו"; טאן – בוגורוז איננו יכול לחסום פיו ולא להזכיר את הוולגה אפילו רגע אחד. בפוליטיקה צריך הוא לעמוד דוקא בראש "אגודת-אכרים", ובספרות לצייר ציורים מן הוולגה, אף-על-פי, שהגנילופיאטקה קרובה לו יותר. שלום אש יוצר לו אסתר'קה לכתחילה באופן, שגם ה"נ. וורימיה" נותן לו שבח ושוכח את חשבונותיו הישנים, כשהוא מגיע אל "היהודי החביב, המשתחוה בנעימות". בשבה הרת המיסטיקה, – הוא יוצר בשביל השוק הרוסי לכתחילה את "הלוחם באלהים", שאפשוביץ הוא כותב להם ובשבילם, ולא לנו. את שפתו היפה והנמלצה קלקל – בכדי שיבינוהו ה"גויים". וגם בזה לא הועיל. הרוסים רואים תרגום מקולקל ומזדעזעים. וה"רוסיה" וה"נ. וורימיה", בורינין וסירומיאטניקוב עומדים וצועקים: אוי ואבוי! השפה הרוסית נשחתת. שלום אש נהפך להקלאסיקן שלנו! ועכשיו בא גם צ'יריקוב וקורא: – שובו אל הגנילופיאטקה! הניחו את הוולגה לנו!… התחרות זו, שבין הוולגה והגנילופיאטקה, היא התחרות בין שני כחות שונים, שאינם שוים זה לזה. זוהי מלחמה בין היום והלילה, השמש – וארובת העשן… הוולגה – זהו אחד הנהרות הגדולים ביותר בכל כדור הארץ, והגנילופיאטקה: נהר קטן בפלכי וולין וקיוב. מדת הנהרות אינה אומרת, כמובן, כלום, כשהיא לעצמה, אבל המדה זהו הסמל של העושר הפנימי הצפון בנהר זה, ה"אם" של רוסיה הגדולה. זרם הוולגה יש לו כח מושך יותר גדול – זהו מובן מאליו. הספרות הוולגית מתפרנסת ומזינה, נותנת כבוד והון; וגנילופיאטקה – אוי ואבוי לה ולמזונותיה ופרנסתה. כל זה ידוע, אבל יש בגנילופיאטקה, מה שאין בוולגה – זו היא שלנו וזו – לא שלנו. וחבל, שצ'יריקוב צריך לבוא ולהזכיר לנו את מציאותה של הגנילופיאטקה שלנו. אפילו ב"שעה טובה", כשהיתה הליביראליות שורה על כך העצים והאבנים, וכשהיו ה"יסודות לאומיים" של צ'יריקוב בטלים ומטושטשים, עד כדי שלא להבדיל בין יהודי ויוני, – גם אז לא חדל סופר רוסי זה אף רגע אחד להיות רוסי-לאומי מטבעו. באותה השעה עסק, למשל, יושקוביץ שלנו, בתפירת דרמות מחיי היהודים על פי המודה של ומצורפים וטהורים כזוהר הרקיע, והעשירים – מוארים באשה של גיהינום. היושקביצים וחבריהם "יצאו מעורם", התפשטו מגשמיותם והסתגלו, בכדי להשכיח את עצמיותם. הם זייפו את חיי היהודים וזייפו את חיי הרוסים בשאיפתם להיות רוסים ביותר מהרוסים עצמם, – וסוף סוף נכשלו. כרכוריהם לא הועילו. הם לא חשבו אף רגע ה"דגל הלאומי" היהודי – ואחרים העלוהו בכל זאת בחשבונם. הם דרשו תגים בספורי דוסטויבסקי, התעמקו בהפסיכולוגיה של האכר הרוסי – ולבסוף מאשימים אותם בהנפת דגל היהודים! ואילו היה הכל כשורה, אלו היה לסופרינו אותו הרגש הטבעי, שיש לכל סופר לאומי; רגש החבה לקנינינו העצמיים, לצרכינו הלאומיים, רגש האחריות על החובות הלאומיים, – לא היו באים עד דכא. אילו היו ללאומיותם, אילו היו מצלמים את חיי היהודים כמו שהם, בלי הארה ובלי כונה כלפי חוץ, היו הדרמות והציורים של מספרינו רבי הכשרון מובנים גם לרוסים, כמו שהם, בלי כל נחיצות של פירושים, כמו שמובנות יצירותיהם של הסופרים הסקאנדינאביים הגדולים לכל אף על פי, שהיצירות האלו עוסקות בענינים לאומיים ובציורים מתוך החיים היהודית היתה יונקת אז מתוך לשדה היא והיתה מיניקה גם את הספרויות האחדות, ככל ספרות לאומית. ועכשיו – מקלקלים הם גם את עצמם, גם את ספרותנו, גם את הספרות הרוסית. מאתנו נלקחו הכשרונות, ושמה הם למשא. עמלם הוא עמל שוא, ועבודתם עבודה – סיזיפית. שני מנדלים בקרבי (ספר הקבצנים). עם שקיעת החמה והשראת שכינתה האחרונה האילנות, אוהב הייתי להתבודד עם ר' מנדלי, באותו הקיץ שבו נמצא בפודברובזה הסמוכה לוילנה, באחד החורשות הרחוקים ממשכן בני האדם, שהפריעו את דממת העיר בשאון הכרך, – ולהקשיב לאמרי המשורר השב-הצעיר על הדרת הטבע. מקורביו של ר' מנדלי כבר עמדו "על ר' מנדלי שבעל-פה", שהיה עולה לפרקים על ר' מנדלי שבכתב. לראות ציר כזה בשעת יצירתו החיה, המפעפעת ועולה מתוך נקבי הלב הגדול והרגש, החי והנלהב, – זה היה מעין עונג של שתוף במעשי בראשית ומעשי יצירה. כים סוער, שגל ירדוף גל, היה שוטף דבורו, מתיז ניצוצות, בורא וצר יופי אחרי יופי, ציור אחרי ציור, העומדים חיים לפניך. ובאותה שעה יש שהייתי שוכח, כי לפני עומד זקן קרוב לגבורות, חסון, אמיץ, בעל קומה זקופה ועינים צעירות, מלא רוח עלומים, הירש'לי או שלמה'לי מכסים מסוה של זקן בשערות כסף. נדמה היה לי לפרקים, כי נמצא אני בחברתו של עלם בעל רגש, נאחז בחבלי הקסמים של הבריאה הנהדרה, של חורשת-הקיץ בשעת פריחתה. יודע היה ר' מנדלי את נשמת היער, מקשיב לשיחת צפרים וללחש דשאים, ומתוך הדומיה השאננה הגיעה לאזניו שירת הבריאה החרישית. הוא ידע על פה את "פרק השירה" של הטבע אשר מסביב. הוא היה, אולי, היחידי בין סופרי הדור, שלא ציר את הירח ואת השמש ואת הדשאים ואת היער ואת כל מראות הטבע על-פי פסוקים מן המוכן: הוא ראה לא רק את קבציאל וכסלון כי גם את אשר מסביב לה. בעירה מצא גם אור וגם צללים, בעוד שבשדה היה הכל מלא אורה ולא נגואל בבצות העיירה. אתה יודע מעולם, מדי קראך את יצירותיו, מי מהם גבוריו הראשיים החשובים ביותר: בני קבציאל וכסלון, הסבורים "כתולעת זו בתוך החזרת, שאין כקבציאל עיר חמד טובה בכל העולם", או יצורי-האל שאין הקבציאלים והכסלונים משגיחים בהם ואינם מרגישים במציאותם. מנדלי יודע את נשמתם של היצורים האלה, מדבר בעדם, מבאר ומפרש את החבוי והטמון בנפשם פנימה. ויש שנראה לנו, כי ליזר-יענקל, ר' אלטר, פישקא החגר, הגבנת, שמואלצ'יק הסמרטוטר, אינם אלא מסגרת לאותה התמונה אשר מסביב להם; כי הגבורים הראשיים בספוריו הם: הפרות, הסוסים, העורבים המתפללים עטופים בטלית קטנה, החטה הצהבה כעין הזהב, הכסמת הצחה והאדמה, השיפון, הזמיר ו"המשוררים המסיעים לחזן מפרסם זה ומרננים בקול", הצפרדעים שבאגמים, הזבובים, הסנוניות, הפרות וכל היצורים שהם קרובים כל-כך ללבו של הציר. וכשהיה מנדלי האחד, הקשור ומחבר בטבורו אל קבציאל, מתמרמר על קטנות-המוחין, על הזהמה והתעוב אשר בתוך הבצה הקבציאלית, – היה מנדלי השני יוצא אל המרחב, אל השדה במקום שמים ושדה, עגלים ובני-בקר, רועים ועדריהם, ושם היה מוצא מנוחה לנפשו. הוא היה מקשיב להמית לבם, אזנו היתה בוחנת וקולטת את הצלילים הדקים, את אושת האילנות, משק הכנפים, נענועי השבלים, געית הפרות, צהלת הסוסים וזמרת הצפרים, ושיחות אלה היו מובנות לו וקרובות לנפשו. "לשון-סוסית", היתה לפרקים יותר תמימה ויותר טהורה מלשון ערומה זו של בני אדם. פה, בשעת יצירותיו אלה, כשהוא נעשה ציר לבריותיו של הקדוש ברוך הוא, שאין בהם מכעורי החיים ולא מיסורים הבאים מתוך התחכמות יתרה ומרידת האדם ביצרו, יכול היה מנדלי להיות אמן לשם אמנות בלבד. שהעורב היה עטוף טלית קטנה, הזמיר היה חזן מפרסם, הצפור המציצת – בת-קול מנהמת כיונה זה היה מובן. הן כל אלה היו קבצי-אלים וכסלונים, חלק מן הסביבה, עצם מעצמם. גבורי קבציאל מתפללים על-פי דרכם, וגבורי השדה אשר מחוצה לה– על פי נוסחם הם, שם קורא החזן ופה – הזמיר. אבל הציור היה יוצא שלם ומשכלל, מהקצע מכל עבריו. ואולם בשובו מן השדה אל העיירה השואנת וההומיה, אל השוק, אל החנונים, אל חבר הבטלנים, אל התגרנים, שאין באמת בינם ובין הירשילי הקטן ולא כלום, המחליפים "מסמר ישן ועקום בכפתור של נחשת", או "באגוז נקוב שמשמיע קול חליל"; אל "הבריות היפות", ההדיוטות הקופצים בראש, הקבצנים, המאמינים, שקבציאל היא "מקום הישוב וטבור הארץ – ומחוצה לה מדבר שממה, מקום תנים וחיות רעות ובני אדם ובעלי צורה ועם סגולה אינם אלא בקבציאל לבד". – התקומם הצייר ומרד בצורות החיים הקפואות וערך מלחמה כנגדן. שם לא היה יכול להיות לשם ציור, אמן לשם אמנות, שם היה דיין, מוכיח, מטיף מוסר בציורים ומשלים, במליצה וחידות. אבל גם שם, בכסלון ובקבציאל, היתה בו שניות זו, שלטו שני המנדלים בקרבו. מנדלי אחד ראה לנגד עיניו תמיד את בן-המלך העטוף אדרת-פורפריאה של העבר היפה, בן-מלך אסור בכבלים. ומנדלי השני ראה את הגלגול של בן המלך, את הכלב חמקוסם, את החול של היהודי, את הנשמה הדלה, הרחוקה מן הנשמה היתרה מרחק רב. לפרקים –היה סח לי מנדלי – כשאני מסתכל אל הרחוב היהודי ממרחק ורואה אותו בצערו וביסוריו, בעניותו ודלותו, במלחמתו הקשה על קיומו, ואת השכינה השרויה עליו, למרות כל אשר מסביב לו – מעי יהמו לו ורחם ארחמנו. אז אני מתפלל: הוי, אלמלי היו כל ראשי בני ישראל מתחברים לראש אחד, כי אז הייתי מחבק ומנשק את הראש הזה בחום נפש ובאהבת-עולמים. ויש שאני מתבונן אל חיי היהודים הפנימיים, אל המדות המגונות שדבקו בהם, אל הזוהמה אשר בתוך בצתם, אל השנאה והתחרות, אל הכעור והנוול, של "הבריות היפות" מכל המינים, אז יש אשר רגש של תעוב תוקפני ואני אומר: מי יעשה לי מכל הראשים האלה ראש אחד וכתולעת ארמסנו עד אשר לא יהיה זכר לו. אחד יודע לאהוב עד כדי כלות הנפש, עד כדי שגעון, כישראליק ב"סוסה", ומנדלי שני יודע לתעב כב"טקסה" וביתר הספורים, ש"הבריות היפות" ממלאים בהם את התפקיד הראשי, כי יש חזיונות בחיי האומה, בייחוד בעבר הקרוב, המשמשים לא רק לנו, בני הדור הזה, חומר לרומנטיקה, לגעגועים, כי אם השפיעו גם על בני הדור הקודם וקנו את לבבם לאהבה. התום, הצניעות, חיי-המשפחה, האמונה הטהורה והמסורה, החגים והמועדים, היה בהם הרבה מן היופי הפרימיטיבי, שהצייר לא היה יכול לעבור עליו בלי תשומת-לב. אבל בשעת תסיסת ההשכלה, בתקופת המעבר, בדמדומי העבר והשחר של ההוה, כשחיי היהודים הישנים התחילו להתערער והחקוי לצורות החיים החדשות הכניס לעולמנו רק את הקליפה בלי תוכן – היו חזיונות צבוריים כאלה, שאינם מעודדים גם בלבנו ברגע זה געגועים, ומכל שכן בימים ההם, כשהצייר עמד בעצמו בקרבת החיים ההם ונלחם להריסת צורתם. מי גדל ממי: מנדלי המתעב והמהרס, או מנדלי האוהב והמרחם? די להעיף עין על היצירות הגדולות שנשארו לנו לזכרון, די לקרוא בין השטין של "הסוסה", "בעמק הבכא", "ספר הקבצנים" ו"חיי רבי שלמה", כדי לענות על ה"סוסה" – אמר לי רבי מנדלי פעם אחת בווילנה – זהו כוס הדמעות שלי, ולכן אל נא תפשפשו במעשיה ואל תחפשו בה פגימות אמנותיות. הבכי, כי אין בוכים על-פי תוי נגינה". זהו סוד היצירה שלו. בבכי העצור – זהו הקו התיכוני העובר כחוט השני דרך יצירותיו. זהו הרגש המפעפע של אהבה ומסירות לעם האובד בעניו, בתוך תנאי חיים משונים, שאין דוגמתם בשום אומה ולשון, תנאי חיים, שהם הם הגורמים לקלקולים המוסריים והרוחניים, העושים פגימות בנפש האומה, פגימות המעוררות רגש של תעוב. רבי מנדלי הוא, כמבטאו, הדיפוטט של העם בעולם היצירה. הוא מתנה בתמונות וציורים את כל הכאב, את כל המחאה וההתמרמרות שנצברו בלבנו. רבי מנדלי מייסר לפרקים, אבל ל"סבא" הכל מותר. הסבא עושה זאת מתוך אהבה, מתוך רצון להיטיב. הוא שוטם את "הבריות היפות" ששרצו ברחוב היהודים, את ה"יענקוצים" המוכתרים בשם "ר' יעקב", מפני שהוא חובב את רחוב היהודים ורוצה בטהרתו. הן מי כמוהו יודע את האורה השופעת מרחוב היהודים, את השבת שבנשמת היהודי בן החיל, את הנשמה היתרה שבו? "לבי לבי עליך, עמי, רחם ארחמך, עמי, עם עני ואביון!" והלב הכואב והדואב הזה לא היה יכול להיות צייר ולדום. הוא יסר מתוך רחמים, צחק מתוך בכי, בכה מתוך צחוק, הכה גלים, חשף את הפצעים, חטט במכה והראה על התקלה, כאב וכאוהב אשר את אשר יאהב יוכיח. שני מנדלים אלה – זהו סמל השניות והקרעים שבנשמת היהודי בן הגלות, הרואה את עצמו מצד אחד כבן מלך נדח, שירושתו וכתרו אבדו לו, ומצד אחר את התנאים הנוראים שנוולו את הודו, שכפפו את קומתו ועשוהו כאסקופה הנדרסת, השח עד לעפר ומלקט עצמו מתחת לשלחן זרים. מנדלי הצייר נתן את הבטוי הנכון לנשמה רצוצה זו, העמידה לפנינו בכל זיוה והדרה ובכל כעורה ונוולותה, ובהשקיפנו אל הראי הזה יתעורר חפץ בלבנו לשוב לשניות זו, לגרש את הגלגול של נשמת הכלב, להזקיף את הקומה השחוחה להחזיר לבן המלך את אדרתו האבודה. בימות החרף, תרמ"א פ"ב. הרחק מן האש אשר על האח, במקום אשר רגבי שלג ופתי קרח, ירדו בשצף קצפם ובעים רוחם משמים ארץ, מקום אשר קור וקרח ישתררו שם – במקום ההוא תאחז את האיש פלצות ובעתה, וזלעפה תתקפהו מעצמת הקרח הנורא. נפשו תשתפך, רוחו כחלילים יהמה, יכסוף ויתאוה להחם נפשו בקרה, עת רוחו תשתוקק לראות בעלות האש על מוקדה להשיב נפשו הנהלאה; ובמצאו את תאות נפשו, יחוש בקרבו עונג נפלא, ורגשות נפשו יתאבכו למעלה כגאות עשן, ובתי נפשו מלאו קיל וחדוה בלי די – " לא כן האיש אשר לא ראה רק שלום ושלוה ולא ידע רע, לא ידע מנוחות שאננות, ואתם לא אצלתם ממני כל מאום, לא ידעתי נפשי מה טוב לי, ואיך שבעתי עונג. רבות תתחוללנה עלי לרגעים, רק עתה אזכרה ימים עבר, ופשי תערוג אליכם כאיל על אפיקי מים; רק עתה אדע כי מבורך הוא האיש אשר לא יטלטלהו ה' טלטלה גבר מבית מגורי אבותיו לארץ אחרת. אולם בכל זאת לא אתאונן, רק אחריש, אתאפק ואבליגה, ונפשי תיחל ותחכה כי גם אנכי חלילה לא לנצח אהיה כצפור נודדת מקנה מקום שעשועיה. עוד יבאו ימים ונתענגה על רב שלום; ואף גם עתה לא יטשני אלהי בעיר הזאת, כאשר לא הסי חסדו ממני בימים עברו, ובפרט כי הסכנתי להיות בעיר אחרת ולשאת לפעמים עמל הלאה. לתאר את רגשות נפשי בעת אשר עליתי על מרכבת אש פלדות לנסוע על מסלת הברזל לעיר מוזרה ונכריה לי. חיש כמעט רגע והנה קול כחלילים יהמה והמכונה החלה למוש ממקומה לאט, לאט, עם כל חסנה וגדלה. ישבתי משמים, תפוש ברוב שרעפי בקרבי, מבלי נוע ודבר דבר, ועצבת לחצתני בחזקת היד בין כתרי לבבי, עד אשר התנוצצו שנים, שלשה רסיסי דמע בין עפעפי ותהי הרוחה. ואנחה התפרצה ממעקי לבבי בזכרי כי בתוך אנכי; בין ראדאשקאוויץ עיר מולדתי, אשר בה כל חיי רוחי, 'הורי היקרים ואחי מחמדי אשר נפרדתי מהם במפח נפש, ובין ווילנא העיר, אשר אליה אובל עתה, ובתוכה אין לי גואל ומודע, קרוב ומרחם; רק אלי אילותי חש לעזרתי בכל מדרך כף רגלי. רבים המה, אמרתי בלבי, אשר ירחיקו נדוד מבית שעשועיהם, למען השיג מאויי לבבם. רבים יפוצו בכל אפסים לבקש תאות נפשם, אולי ימצאוה. הראשון אדם נולדתי? רבבות מחשבות כאלה עלו על זכרוני ותרגענה את רוחי, וסערת עשתנותי קמה לדממה. כל הנוסעים נטו והתנומה פרשה כנפיה על עפעפיהם, ושמורות עיני לא סוגרו ושנתי נדדה בלילה ההוא, – דאיתי כעל עב קל כארבע שעות עדי אשר בא המבשר אל העגלה להודיע כי קרובים אנחנו לווילנא. כל הנוסעים התעוררו וישבו על מקומם הכן לרדת מהעגלה, ואנכי – עשתנותי אשר מצאו כמעט רגע נופש ומרגוע, החלו עוד הפעם להתרוצץ בקרבי כמשק גבים וכהמית ים זועף. הסו, שרעפי! הסו, עשתנותי! הרגעו ודומו, קראתי אלימו – ואתאמץ אמץ בכל כחי להשקיט את רוחי ולהרגיע את נפשי, למען לא אהיה בתוך רבבות אנשים כאיש נדהם וכגבר עברו יין. אחרי רגעים מעטים ירדנו לבית הנתיבות, בית מלא תשואות ואדם רב, ולהקות אנשים מכל קצוי ארץ ימצאו שמה. השחקים הטהרו, ואור יומם הופיע על חומות העיר ובתיה הבנוים לתלפיות, וגגותיהם המצופים רקועי פחים משוחים בששר ירקרק אדמדם נראו כלולים בהדרם. צבים וכרכרות רתומים לסוסים ירעשו על רצפת אבנים בחוצות העיר. קריה עליזה העת הזאת הרת עצבת וחשכת תוגה. העת הזאת התעורר בלב איש ישראל עברו ונפשו תתפלץ, אף תהגה אימה. העת הזאת נוראה היא, בעלות על לב יהודי זכרון עת קדומים, עת מהומה ומבוכה, עת מלחמות נוראות ואיומות, עת אשר דמי אבותינו נגרו כאשדות מים, עת אשר חומות ירושלים רעשו מחיל הרומאים עליזי גאוה ושמחי נצחון, עת אשר עופל ובוחן וטירות נשגבות היו לערמת דשן ולמוקדי אש, הה! גם העת אשר בית קדשנו היה למאכולת לשלהבת־יה! עת אשר הובלנו בבלה אסורי זיקים ונחושתים. מני אז עד עתה הננו בגולה! ימים רבים עברו, ימים כבירים נגוזו, והרעיון הזה עוד יתנוסס בלב איש יהודי כמו חי. אולם רק אנשים יחידים מעט מזעיר יתחשבו בין אלה הזוכרים את ירושלים על ראש שמחתם, וזכרון ציון לא יזח מלבם לנצח, מעטים הם ונער יכתבם. המה יתאספו בחצות היום בעת הזאת לבית התפלה, ישבו לארץ ויקוננו בדמעות שליש ויבכו מבלי הפוגה; אולם רובם ככולם טרודים בטרדות עצומות, רתוקים ברתוקות העמל לבם רעיון אחר זולת לבקש טרף למו. גם דמעותיהם חרבו מרוב ימים, עד כי מבבת ירעיפו עוד רסיסי דמע. בפרט בעיר גדולה והומיה כווילנא, עיר רבתי עם, עיר אשר חוצותיה תרעשנה מרכב וכרכרות אשר ירוצו מכל אפסים, עיר אשר רחובותיה יהמיון מקול אדם רב, עיר אשר להקת אנשים מכל קצוי ארץ יסובבו בתוכה, בעיר אשר אין איש אשר לא יעמול כל היום בזעת אפים למצוא טרף מבלי מנוח; בעיר כזאת לא נכרו עצב מול ימי שמחה, ימי תוגה נגד עת ששון. ימים יעבורו ושבועות ינקופו ואחרים ירשו מקומם, ותמונה אחת להם. ולכן גם בעת הזאת לא תדמה ווילנא לעיר ראדאשקאוויץ אשר עננה חופפת עליה בעת הזאת תמונתכם, ר' אברהם, נשלמה! וכל מכירכם יכיר הכרת פניכם עלי הגליון, ראשית בכורי, פרי ציורי, אקריב לפניכם, והיה למזכרת בביתכם לעד! אלופים יקרים! מה אשיב לכם? מה אקריב לכם תשורה? אם לא מפרי כפי, אשר הם גם פריכם אשר נטרתם. אתם נשבתם ברוח צח על גחלתי אשר עוממה ותהי לשלהבת־יה! עוד בימים כבירים נכספה נפשי לנסוע לווילנא ומחשבתי לא יצאה מכח אל הפועל עד אשר הבקעתם תלמי לבבי ותזרעו שם אמרים אחדים, וישרשו, ויעשו זמורות, וישלחו פארות, וימלאו כל חדרי לבבי. גלוי וידוע לפניכם כי רצוני לדבר עוד, אך נעתקו מפי מלין, ולכן אשים קץ לדברי ואתם בינו הגיגי. תכונתכם חרותה על לוח לבי לזכר נצח. ובעת אשר תביטו על הגליון, אשר תמונתכם תראו בו, תזכרו לטוב את מוקירכם ואוהבכם לנצח ה"מ"צ"י"ר, הבחור מרדכי צבי יליד כ"ו מנחם אב, תרל"ז, ראדאשקאוויץ הטל מרחפת על כל הככר המעולף ירקרק דשא, נוגה השחר עוד כהה, לאט, לאט החלו ירכתי קדים להשתרע במראה אדם שחרחר ואפסי מזרח מתולעים בתמונות שונות מרהיבי עין: דמות הקשת בתוך הענן, דמות אש פלדות עם גאות עשן, ומראה נוגה בהיר מול מפלשי ערפל כבד, אות הוא כי אורח קרוב לבוא, אורח נעים. מפאתי קדים תעלה חיש החרסה עם חסנה וגדלה. כל התמונות תחלפנה כליל, ותמונות אחרות תירשנה מקומן! דמות השמים וגובה חוג הרקיע במראה תכלת, תמונות עננים לבנים המעופפים על פני השמים, ומראה ענן כבד אשר ימצא עוד בירכתי הרקיע. השמש תשלח חצי זהרה וקוי נגהה ותחדור בעד הארובות בתוך הבית פנימה. רסיסי טל אורות על ירקרק עשב מזהירים כספירים, בהופיע עליהם ברק החרסה. הטבע כולה התנער ותתעורר משנתה הנעימה לקדם פני היום הנכון לבוא, וכל היקום ירון ויצהל; להקת צפרים מנעימי זמרה יעופו לקדם פני השמש, ושמה ישמע קול החליל אשר ינגן הרועה מול עדרו אשר ילחכו עשב השדה; גם השכוי יקרא בקול להודיע כי אתא יום. אז יקומו גם האנשים המבקשים עונג ממטתם, כי כבר החליפו כח, מצאו נופש ומרגוע, וירכשו להם רב אונים לעמול עוד בזעת אפם זה שנה תמימה חלפה עברה מעת אשר שמתי פעמי בפעם הראשונה לפה, ווילנא. שנה תמימה חלפה כליל, אולם עקבותיה עוד נודעים לי. אך לא בראדאשקאוויץ חזו עיני מחזה השנה העברה, לא בהסתפפי בצלכם החשבתי ימי קדם; כי האם ידמו וישוו הימים אשר הייתי בעיר מוזרה ונכריה להימים האלה אשר התענגתי בם על רוב שלום ושלוה? לא! אך בשבתי עמכם הייתי שקט ושאנן; לא כן בהתרחקי מאתכם, כי אז אפפוני תמיד עשתונות רבות בלי הפוגה. כי על מי אשען ומי ידאג למחסורי? אם אין אני לי מי לי? ולכן עתה ארדוף להביט על ימי השנה העברה לראות: האם נגרע חלקי עתה מהימים האלה? ובשוותי לנגד עיני את כל ימיה, שבתותיה, וחדשיה אז לא אתאונן ולא אתלונן. בזכרי את הימים הראשונים אשר הלכתי בפה ווילנא, שוטטות ברחובותיה, ולא ידעתי נפשי: איזה מקום אתור לי למצא מרגוע ומנוחה; אולם עתה באתי למקום מנוחה מבלי חפש אנה ואנה, וזאת לי לאות כי בימים הבאים ווילנא. באתי לבית ר. והנחתי שם את חפצי, והלכתי לתוך הקלייזיל, ובבואי דרשו כולם לשלומי באהבה. מצאתי תבתי והכר שלמים. אחרי התפלה הבאתי את חפצי לפה. לעת ערב לקחתי דברים עם השמש, ויבטיח לי להשיג בעדי "ימים" כמקדם, ועל "יום" אחד חדש אכלתי ביום אתמול. הגדתי להשמש כי אתם שלחתם לו חצי רו"ב ולא אבה לקבל כי להפתח, ובתוכה היא רחת ידים. הנחתי שם בגדי של שבת וסגרתי אותו על מסגר אשר נתן לי השמש; ואם אמצא מקום אשר וכל לתלותו שמה אז אקחנו מפה, אך כעת יוכל להיות בתוך הבימה. גם אודיעכם כי מצאתי בפה כר־מספוא אשר הכין בעדי השמש לישן עליו. ביום אתמול בבקר הלכתי לתוך הקלאס והמורה כתב עוד הפעם את שמי, גם שאל לשנותי ולמקום מגורי בפה, והגדתי לו הרחוב והחצר, וגם לכל הנערים שאל כן. אך לא לרצון לי הגיפס אשר נתן לי עתה לעשות כי קלה היא גם מאלה אשר עשיתי קודם נסיעתי; אך אולי חשוב כי שכחתי בכל העת אשר לא הלכתי לתוך הקלאס, אך בקרוב איה"ש אעלה מעלה. לציר בלעדי הקלאס אין תקוה, כי אין לי מקום והימים קצרים מאד, ובעת אשר אהיה פנוי, היום ומסתמא יבוא גם הפורים בכבודו והדרו. האח! פורים נעים! אוצר שמחה וששון, בוא נא הנה ברוך ה'! ואשלחך לבית הורי כי תשמחם בנעימים. כי אנכי לא אוכל לאספך לביתי אשר אין לי, או לערוך שלחן אשר גם אני לא זכיתי עוד אליו. כי גם אנכי עודני מצפה לשלחן אחרים (הגיון אשר נפשי תבחל בו, ואין לי דרך לפנות ימין ושמאל) ואין כאלו גם אנכי נמצא קרוב לכם וקראו גם לי לחיים. אולי אעשה לכם שחוק, בראותכם כי איש דמיון אנכי ואציג למולי דברים אשר לא היו ולא נבראו; אך הלא גם לי הצדקה, כי מי זה יוכל להפריעני מחשוב מחשבות משמחות? אם נכחד ממני לשמוח אלי גיל על דברים שכבר היו, האם לא אנוס למקום הדמיון להחסות בצלו? אוציא על זה אף מעט כסף, ובכל עת ובכל שעה אוכל לברוא לי חזיונות ולהתענג עליהם. האמינו לי, כי בהשכל ובדעת אעשה זאת. כן נראה לפי עניות דעתי, ומה תאמרו אתם על זאת? אדמה כי גם אתם תסכימו עמדי, ותעשו כבקשתי לשמוח בסעודת פורים ולאמר גם לי: לחיים. – אם אמרי כי אוכל לקים דברי ז"ל לשתות עד בלי דעת הבדל בין ארור המן לברוך מרדכי הלא אטעה טעות גמורה, כי היתכן (אף אם אגיח ירדן אל פי) כי אשכח ברוך מרדכי, אשר גם שמי כן. כמדומה לי שבימי ילדותי אמרתי בכל בקר: הברכה והצלחה ינוחו על ראשי, ואיככה אטעה עתה, ולכן אשפוט כי גם אתם תדעו זאת ברור היטב לאמר עת: ברוך מרדכי! כן ברוכים אתם וברוך מרדכי, ה' פרנסה קודם החג, כאשר אקוה, תזכרוני גם אותי, כי מנעלי כאשר תבינו בעצמכם אינם טובים, מאשר לא עשיתי חדשים מעת צאתי מאתכם בפעם לווילנא. כל ימי החורף התאמצתי להחזיקם בחיים, כרופא אמן אשר יתן סמים לחולה אנוש למען יתהפך בציריו עוד משך זמן מה, כן אנכי תקנתי אותם מה אכתוב? מה אדבר? הלא שום חדשות לא קרו אותי, והנני כמקדם בחור בן־עוני אשר אין חליפות לכל שבתותיו. רק כל יום יחליף בעה"ב בבעה"ב, כל שבוע כן חוזר חלילה בתואר אחד, וכן עברו אצלו הימים וגם השנים בתמונה אחת, יעברו חשופי מעשה ומפעל אל תהום הנצח ומשם לא ישובו לחזות את פני שולחם לעולם. דקים ושדופי קדים יעופו איש אחרי רעהו, אחרי כי קלים הם על פני רוח, יעופו עד אשר יעלמו; לא כן האיש אשר יעמיס על דבשת ימיו מפעלים טובים, אז ילכו בכבדות שחוח תחת כובד משאם, והוא יביט עליהם בעונג לראות כי עמוסים הם משא לעיפה, אשר עיף ויגע עד כי מלא אמתחותיהם, למען לא ישובו בבשת פנים בשובם מהעולם הזה. חיי עת "ההוה" מצאו קן בלבות כל בני הישיבות, הם לא ישיבו פניהם לראות הימים החולפים, לא ישננו מבטם לחדור לראות בערפלי העתיד, רק ישפילו עיניהם לראות רק ד' אמות סביביו, והנה האח! אורה ושמחה, המון נערים, קהלת בחורים, נקבצו יחד כעופות בכלוב, לחם לשבע, ולפעמים גם מגדנות. המשגיח לא יוכל לפלג עצמו לשבע קרעים להביט על כל אחד בעין בקרת, ולכן יחטא תמיד ולא ידע אל נכון מי החוטא. קול רעש גדול, מתנועעים ומתגודדים כמלונה. על כל פנים שמחה וגם יגון ואנחה. חי נפשי! כי באמת מאשרים הם! הם לא ידעו צרה ותוגה, הם "יחיו", מה להם עוד? ומה ירכוש לו הנער אשר יגלה הלוט מעל עיניו ויחל לדאוג להימים הבאים? רק מגנת לב, חיי מבוכה. מה זה יוכל לעשות נער אשר נפל ברשת כזו? הן רוחו בקרבו תלהט ולא תתן דמי לו עד אשר ימצא את מטרתו בחלד. רע, רע לו, אך מי יודע אם לא יפול לו לסוף בנעימים. כנער זה כן אנכי בקשתי ומצאתי את המטרה: לאמן את ידי לעשות במלאכת הציור, ולזה נבראתי, באשר כשרוני שחרני כי אוציא אותו מכח אל הפועל, ואקוה לאל כי יטריפני מזה לחם חקי בימים ולא לעולם אהיה למעמסה על אנשים אחרים, אשר בזעת אפים ישיגו ביום אתמול ריסונאק אחד, שפת רוסיא. קניתי ג"כ ביבל טוב בשפת רוסיא ואשכנז, מבואר תיבה בתיבה, במקח השוה, בעד 15 ק"פ. בכל העת הזאת אזל ממני כסף לא רב. יש לי על מה לישן על אופן טוב, ואנכי כמעט יחיד בקלייזיל, רק בלילה יבא ללון בחור אחד אשר יד ושם לו בשפת רוסיא והוא יבאר לי המלים אשר לא אדע פתרונן; אך מעות אחד יש אשר לא אוכל לתקון: כי המלמד אשר ילמוד עם בני הבעה"ב הוא כרחוק מזרח ממערב מהמלמד שהיה בחורף. כי להמלמד ההוא גליתי את כל לבבי, כי ידעתי כי איש חכם הוא ובאמת אהבתיו מאד, לא כן המלמד הזה (כי המלמד ההוא נסע מזה כאשר ספרתי לכם שמץ דבר בהיותי אצליכם). כל מעיניו רק בהגמרא לבד, כל היום ילמוד עם הנערים גמרא בלי הפוגה. תנ"ך לא יזכר ולא יפקד, התל"ע לא יעלה ולא יבא לפניהם, והוא יסול להם מסלה אחרת וידריכם בדרך אחרת. הוא יתפאר כי יובילם אל המנוחה והנחלה בדרך אמת ויטה אשורם מדרך עקלתון, אשר תעו בו כל ימי למדם אצל המלמד ההוא. ודעת לנבון נקל כי לא טוב מאד ללכת ביום ב', ד', ויום ו', לתוך הקלאס, חמש שעות ביום, לעיניו. וגם לא ללמוד שפת רוסיא בכל עת אשר ישב פה, אך בכל זאת אקוה כי לא תאונה אלי כל קול מוזר תשמעו היום, קול קורא לעזרה, אנא! שמעו נא והאזינו. לא בי האשם כי לפני כסא כבודכם. מוכרח ונגרש אנכי מלחץ המחסור. הוא ישים מתגו בלחיי ויטני לבוא לפני כבודכם בדברים אחדים. בקשתי ושאלתי כי תאזינו להגות רוחי ומערכי לבבי. כחולה מוטל על ערש דוי, יתאמץ לזרות הלאה מחשבות יגונו, למען יוכל בשפה ברורה לגלות מסתרי מכאוביו לפני הרופא; כן אנכי, אבליג על סערת רוחי, אשכיח שאון המית לבבי, למען לא יהיו דברי לזרא לפני כבודו, בבואם מבולבלים ומסוכסכים בלי סדרים. אך לא! אין מרגוע לרוחי, ראשי עלי סובב כגלגל לפני רוח, לבי ירעש כארבה, דמי ירתח כמרקחה, עשתנות לאלפים יתרוצצו בקרבי, ומדוע? – הוי, לבי! לבי! הרגע ודום. הן דרך חדשה סלותי לך, דרך אשר אור תקוה נשקפה לי להאיר את המאפליה השוררת בקרבך, דרך אשר בעדו תצא למרחביה מהמון תלאותיך ומצוקותיך, ואת, תקוה בת שמים, האירי אלי פניך. האח! הנך מתעוררת מתרדמתך, האח! תקותי חיה, קוה אקוה כל עוד נשמת שובי נפשי! למנוחיכי, ואל תפריעי הלך שרעפי. למה לי לדבר דברי רוח מרבה להכיל? ואתה, עטי, הוצא מלים קצרות וברורות, כי איככה אעיז פני להלאות את כבודו בהמון עשתנותי הרועשים? – איש צעיר לימים אנכי, ומקרים שונים ערמו על גבי חמרים, חמרים. ידעתי: כי כמוני רבים הם בין אחינו, רבים הם המבקשים דרך בדרכי החיים, וכבר גלוים וידועים הדברים האלה, ואך למותר להרבות שיח על כל אלה. גם אנכי אתור איזה ישכון אור, למצא חית נפשי בתבל ארצה. ממרורים, רבות רגנתי ארגז תחתי על כי חשך לי אור בעריפיה, לצפות לשלחן אחרים, מבלי שמץ תקוה למצא מחיתי בבואי בין אנשים. אך לא במהרה יצא איש כמוני מבין גלי זעם בים זועף אשר סבוני גם סבבוני מכל עברים. תלאות רבות השתרגו עלו על צוארי עדי בואי לווילנא, ומצוקות חדשות הממוני בעיר ההומיה הזאת. ירחים לא מעטים, היה לחם יבש די ספוק מחיתי, וספסל קשה – מקום מנוחתי. אנכי באחת: לחצות עד צואר לחתור להגיע אל מטרתי. המטרה אשר שמתי לי לקו, תפעם בקרבי מיום גוחי מבטן. כשרון ונטיה בקרבי למלאכת הציור, וכשרוני זה יוכל להובילני אל המנוחה ואל הנחלה, (אם רק אוציאנו מכח אל הפועל ולא אשאר על אם הדרך). החלותי ללכת זה שנה ומחצה לתוך בפה. הדירעקטאר והמורה דברו אתי טובות וימשכוני חסד, ויתנו תקוה בלבי כי אוכל בקרב הימים להגיע למטרתי; אך לא אמלל כמוני יעלה ויבא למטרתו בלי עזר, אף כי כביר מצאה ידי לציר ציורים ולמצא ע"י זה מחיתי וארוחתי הדלה (כי במופלא ממני אינני דורש); אך בימי החורף הזה, אשר הימים קצרים מאד, ורובם הנני בתוך הקלאס, כי צר לי להחסיר אף עת־למוד אחת, גם אין לי עבודה, לכן הנני בחסר כל. ומאין אמצא לחמי בימי החורף הזה לא אדע. ימים רבים התאמצתי וקויתי כי אשיג עבודה הגונה עד כי אוכל להנות מיגיע כפי; אך כקץ כל תקוותי, כן גם קץ התקוה הזאת. אחת נשארה לי עתה להושיט יד לעזרתכם, כי בצל כנפיכם יחסו נדכאים, ויגיעי כח ימצאו מנוח. אנא! אל תדחו אותי כאשר לא תשיבו ריקם פני כל מבקשי עזרתכם. אהנה גם אנכי מאור שמש צדקתכם אשר מרפא בכנפיה לנשברי רוח. על תום לבבי ויושר אמרי תוכלו לבטוח על דברי הרב וכו' ר' היישיל מוואלאזין הי"ו, אשר תכן רוחי ולבי, ויתן תקוה בלבי כי תאצילו עלי מנדבת לבכם לחלצני מן המצר. גם על כשרון ידי למלאכת הציור, סמוך לבי ובטוח כי הדירעקטאר והמורה יעידו עלי, כי לא על צחיח סלע תזרעו זרע צדקדכם, וכי בקרב הימים יעשו פרי אנא, הושיעו נא לאחיכם האביון! במעט עזר תוכלו להחיות את תקותי; כי יאוש נורא פרש מוות כנפיו ברחבי לבבי, ורק לכם דלו עיני. הן הורי היקרים לא יוכלו להאציל לי מפרנסתם המעטה, לכן שמתי אליכם פני, למען תושיעוני תשועה עולמית, וכל עוד נשמה באפי, שבע ביום אברך שמכם. חלילה לי להטיל עצמי על אחרים ולחבק ידי כעצל. לא! לו רק אשיג עבודה, אשר תספיק לי מחיתי, ולא תפריעני מלכת לתוך הלקאס, אז בכל לב לא אבקש מתנת חנם. גם אדמה כי בזמן קצר אשיג עזר לבדי, אם יתן ה' רחמים בלב נוצרי עירי, הכהן הקאתולי ושר העיר ועוד כמוהם; כי בהיותי בימי החג בבית אבי נ"י הבטיחוני להושיעני, אחרי אשר ראו כולם מעשי ידי ויהללום. אך לדאבון לבבי, מיום צאתי משם לא שמעתי נוקפי אולי יבא קץ גם להתקוה הזאת. – אדוני! סלחו נא כרוב רחמיכם כי הלאיתיכם ברב דברים, מרוב שיחי וצרתי דברתי עד הנה. כתבתי בחפזון, ואת אשר שם הלחץ דברים בפי אותו דברתי, לא לפי כבודכם הרם. אתכם הסליחה, אין אדם נתפס בשעת צערו. הואילו נא לשית לב לדברי בשם יש מנוחה כניתני במכתבך. אל תקראני בשם הזה, כי לא מצאתי עוד מנוחה. לא! למה תוסיף עוד להרעיש לבבי במלים כאלה אשר כלועג לרש אתה לי בהן. אף כי בשובה ונחת דרכי אך לא כן בכליותי. שם נהר יורק אש פלדות, שם נהרי גחלי הלאווא ירתחו כמרקחה, ועליו מלמעלה כבר מעולף בפרחים נחמדים, ודומיה שאננה תרל"ט. ראדאשקאוויץ. כי אהיה עמוס משא לעיפה כהיום הזה. הן שר עירנו הזקן בויוועדט נתן לי עבודה מרבה להכיל, ויאלצני לעשות שאלתו ולא אוכל לסרב בדבריו, ולכן הנני גומר תמונה ומתחיל תמונה, והוא כמעין הנובע לא תרל"ט. ווילנא. החדשה היותר גדולה היא כי שכרתי מעון לשבתי ולמצא שלחן, כסאות רבים, לציר כל היום, לשבת שלאגן ושקט, בלי מפריע. ומאד מצא בעיני חן המקום הזה, רק יואל ה' כי יהיה תמיד ככה. האנשים טובים, המקח על חלקו 1 רו"ב 25 קאפ', לחדש. ובעד 30 קאפ' לשבוע מוטב לי להיות במעון מיוחד ולא כח לשלח בן מקן הוריו ולהפריד בין הדבקים והצמודים יחדו? רוח העת היא! אשר ידה בכל משלת, ולא נכר שוע לפני דל מול הדר גאונה. על כולם יחד לבקש מטרה בחיים. על כולם חובה לתור ולהתאמץ להציב יד ושם בארצות החיים. הרוח הכביר הזה ישלח קולו אל ארבע כנפות הארץ, ישרוק לאיש מוכשר בכשרון וימשכנו אחריו, עד כי ימציא לו מקום יניקה, אשר משם יינק לשד החכמה להחליץ עצמותיו ולהגיע למטרתו אשר עתדו אליה הטבע מיום הולדו. – המדובר עלי בישיבת ר' מילא בשעה שנודע להם כי הנני הולך לבית הספר. גם הייתי לבוז בעיני הגאיונים, האנשים אשר יעדו גאון וגובה, ואיש אחר נמשל כבהמה נדמה בעיניהם, ואיך השתפכה נפשי בחיקי ורוחי בכליותי באמור לי כל היום: מה תכליתך בין תנור וכירים? ולהוציא כל רוחי כי בעזר האל אקוה להגיע למטרה כאחד האדם, איך אפצה פה ואיך אשא עין? הלא בן עוני אנכי המצפה לשלחן אחרים. והנה כי כן נשאתי וסבלתי כשתי שנים שלמות, אך הודות לאל כי משברים התחטאו וגלים עברו, ואנכי במשוט אשר בידי הספר. נתתי להשומר 25 קאפ', ומצאתי את הרימונאק אשר הנחתיו טרם נסיעתי בלי גמר. המורה אמר אלי בזה"ל: השתדל והתאמץ לכלות חיש מהר, כי בקרוב יושלחו הציורים לפ"כ. ככלות השעור בקשתי מהשומר כי יסגירני על מסגר בתוך בית־הספר בעת אשר כל התלמידים ילכו לבתיהם, והוא עשה כחפצי. ובכן נשארתי לבדי כל העת בתוך ביה"ס, ועבדתי בחשק עד כי נאספו התלמידים עוד הפעם. ולכן מרחשון, תרל"ט. ווילנא. עתי ללכת לביה"ס. המלאכה כעת מרובה והיום קצר. לקחתי עמדי מביתי עבודה, חמש תמונות. טרם נסיעתי הלכתי לביתי ושמה נקבצו באו כל שליטי העיר עם הכהן הקאתולי והרוסי, ויקדמו פני בשלום, ויוסיפו אומץ בלבי לעלות למטרתי. הכהן הקאתולי נתן לי שלשה רו"ב ויבקשני כי אקח מידו לדרכי, ובעת נסעי לפ"ב אי"ה יתן לי מכתבים למכיריו אנשי מעלה. ובכן באתי שלם בתי־מחזה טובים, והמה יעזרו לי עזר לא מעט. בבית הספר אציר גיפסים גדולים וטובים. עתה החלותי לציר ציורים יותר גדולים. הוצאותי אקוה כי ארויח כל ימות החורף באשר כי מלאכה לא תחסר לי אף כי בעד מקח מזער. אך אהב לעבוד, כי העבודה תמתיק הימים אשר חלפו מקרים שונים יתגלגלו בעולם, ויעברו על כל בני חלוף, יחלפו וישנו מצב אדם עשרת מונים; ולפיהם ישונו ויתחלפו בקרבו גם רוחו, רגשות נפשו והגיוני לבבו. מקרה מעציב ידכא לעפר נפשו ומקרה משמח יצהיל פניו משמן, ולא ידע האדם כי כזה כן זה הבל ורעות רוח. מקרה אי־טוב איננו שוה להתעצב עליו, כי כאשר בא כן יעלה בתהו, ומקרה טוב ג"כ יחלוף כצל ולא יעמוד. אשר כבר אמור: "מילדי יום אל תבהל, כי ילדי יום לא ירגעו, אל תשמח בם אם ייטיבו, גם אל תחת אם ירעו, כי הטובות גם הרעות עאשר יחנו כן יסעו". הלמוד היקר הזה אוצר בקרבו אוצר נחמד של שלות הרוח וקרירות הנפש, והאדם מושלך בין תקוה ופחד כטובע בשבולת מים, יאחז בהלמוד הזה להנצל משטף מים זדונים ויתנחם, כי העת תשטוף במרוצתה את ימי ההוה עם קורותיהם יחד, ואז יצא למרחב־יה, והיה לו הלמוד הזה לחוף מבטח נאמן בים החיים הסוער. אך כשם שאיש שבע יבחל במאכל תאוה אף כי רעב יבלענו בעודו בכפו, כן הלמוד הנעים הזה נחמד וטוב רק אחרי צרות רבות ורעות; ורק על לב פצוע, ירעיף טל של תחיה. לא האיש אשר עברו עליו ימים לא מעטים בלי מקרה מעורר רגשי נפשו, וכל כחות נפשו שוקטים על שמריהם, וגם ממקרים אחדים אשר באו עליו לא התפעל מאומה, – לאיש כזה יהיה לסוף למשא מצב דומיה כזה. ורוחו תכסוף להתרגש ממקרים המתרגשים ובאים לעולם, יאבה, כי תמורות ושנוים יאתיו לשנות מעט מצב חייו. כהאויר השקט אשר יבאש יתעפש ויבא רוח צח ויטהרנו ויזככנו, כן מקרים שונים ישננו מחשבות אנוש ויזככו עשתונותיו מכל סיג וחלאה. "זהב באש יבחן, ובן אדם בכור עוני" אמר בן־סירא. דמיונות שאננים חזה לי רוח דמיוני בעת שובי לווילנא עתה. דמיתי כי במצב אחד יעבור אצלי כל החורף הבא עלינו לשלום, ואף מצאתי זאת לי לישועה להנפש מחיי תנועה בימי העבר; אך אחרי דומיה ממושכה כחמשה בצורה אחת עברו לפני, היו הימים האלה לי לזרא, ואקוץ בהם. קצתי בעבודה העמוסה עלי סבל', בזכרי כי אמכור עתותי וכשרוני וכחותי לעמול בעבורו בעד מחיר מצער לא לעזר ולא להועיל, ונפשי נכספה גם להשתנות מעט, להשיג עבודה הגונה וכדומה. נסיתי ג"כ לעשות שנוי בעצמי, היינו: לצאת מהקלייזיל ולשכור מעון לשבתי, ואמצא חדר כחפצי. יצאתי לגור ואדמה ג"כ להשתקע שם בתמידות, אך לא כאשר דמיתי כן היה. שם מצאתי נכון רק עונג גשמי, לשכב סרוח כל היום על ערשי, לבלות בדברי הבל העת היקרה, אשר כזאת עשה חברי במעון. גם הפריעני מעשות איש כל היום, והנני עושה מלאכתי בלי הפסק, שם אנשים שונים יוצאים ובאים. תרתי בלבי כי לא זאת המנוחה ולא זאת המרגעה אשר קויתי, ולמוד שפת רוסיא אשר ילמוד עמדי איננו שוה בנזק העת אשר תעבור אצלי בבטלה. גם שונות מחשבותי ממחשבותיו ודרכי מדרכיו כרחוק מזרח ממערב. אז זכרתי ימי שבתי בהקלייזיל, אשר יכלתי לעשות שם ככל העולה על רוחי, נוכחתי לדעת כי טוב לי אז מעתה. אז שבתי אל הקלייזיל ככל רוחי לפני הדירעקטאר, ויעבור עלי מה. קרבתי אליו והגדתי לו כל מעמדי ומצבי, וכי לא אדע מאיזה מקום אשיג כסף להוצאותי לימי החרף הזה, ואבקש ממנו עצה איך לעשות. הוא האיר פניו אלי, וידבר אתי טובות, ויעצני ללכת אל ה' ארי' לעבענזאהן בן אד"ם הכהן לעבענזאהן ולבקש ממנו כי יתן לי עבודה, בשם הדירעקטאר. ואם יאבה לדעת אל נכון מצב כשרוני לציר, אז יתן לי תעודה כי הנני שוקד בלמודים, וכי תקוה טובה נשקפה כי אגיע למטרתי, ואז בטח יעזרני. כדברים האלה דבר אלי הדירעקטאר, וירשני לקחת עמדי מעשי ידי מביה"ס להראותם לפניו. אנכי הודיתי לו על חסדו זה. לקחתי עמדי איזה ציורים, ובאתי לה' לעבנזאהן. הוא דבר אתי באהבה, מלאכתי מצאה חן בעיניו, ויבטיח לי לתת עבודה. ביום ג' העבר באתי לביתו, ואחרי אשר דבר עמדי מעט נתן לי תמונת אביו המנוח אד"ם הכהן, להגדילה ולפארה, ורו"כ על הוצאת התמונה נתן לי, ויאמר כי אם תצא התמונה מתוקנה ומהודרה, אז יוסיף לתת לי עבודה, ומתמונות אביו אוכל לעשות כמה עקזעמפלארים, כי אנשים רבים מכבדים ומוקירים שם אביו ז"ל ובכל לב יצוו לי לעשות עוד. בידי תמונת המנוח אד"ם בבית במלאכת הציור לבחור אחד בעד 8 רו"כ עם 25 קאפ' מאד. עת העבודה עתה, ואם לא עכשיו אימתי. עתה עלי להשתדל לבלי החסיר אף יום אחד, לבל אתנחם באחריתי בעוד אשר לא אוכל לתקון המעוות והחסרון אשר החסרתי. שמואל! לפניך אחשוף לבבי: מזלי תלוי עתה בכף מאזנים. יתן ה' כי אכריע אנכי. השנה הזאת היא הציר אשר עליה יסבו במעגלותם כל ימי חיי. אם אשלים חוקי בשנה הזאת ואשיג אי"ה תעודה בקיץ הבא, אז אאזר חיל להחיש פעמי לפ"ב, ולא אביט על המעצורים הרבים אשר יקומו לפני אז למפגע; מאין אמצא כלכלתי? איככה אחיה? אם יקבלוני מיד? שאלות רבות כמו אלה אשר לא בנקל אמצא להן פתרונים, אך, ישמרני ה'! אם לא אראה תקותי זאת יוצאת אל הפועל בקיץ הבא. אז… לא אדע בעצמי מה יהיה אז. האיש אשר לא ידע מצבי לא ירגיש מחשבותי ופחד לבבי, הדירעקטאר ידבר אתי טובות, ומעשי ידי ימצאו חן בעיניו. אחת נשאר לי "לקוות", ומה אועיל בדאגתי עתה? בעוד לא אדע נאמנה אם יש לי על מה ביה"ס יש לי הנאה ממלאכתי ההולכת מעלה, ממדרגה למדרגה. כ"ג שבט, תרל"ט. ווילנא. חיי יתחלפו, יתחדשו. ימים יחלופו, שנים ינקופו, ואנכי, כעור מובל אחרי המנהיג. דרך אחת לי: להגיע למטרתי. אך מה זאת מטרה? אנה יעופו כל אנשי תבל? אנה יעפילו עלות בלי חשך? להגיע למטרתם סוס שוטף במלחמה, בעינים מזרות זועה מלאות דם, מצדו יפלו אלף ורבבה מימינו, אנה ירוץ בחפזון נמרץ? למטרתו! – לבי בקרבי יהמה, בראותי, כי הכסף יענה את הכל! חרשת המעשה, למודים נשגבים, נתונים נתונים המה לבעלי הכסף. בעל הכסף יחכם ואחריתו ישנא מאד. בעל הכסף יגיע למטרתו על סולם כסף, והאיש, אשר הטבע הושיבה אותו בשפל המדרגה, וצלצלי שקלים לא ישתקשקו על עגלתו הדלה אשר תוליכהו בדרכי החיים, הוא נעדר כל כשרון, כל חכמה. וכל מלאכת מחשבת. שוא לכם להתהלל בשער! שוא לכם לעוף על פסגת האושר! הנכם קצוצי כנפים, כנפים נחפים בכסף ואברות מצופים בירקרק חרוץ. הנכם כדגים־מעופפים עד כי יחרבו סנפיריהם, וממרומי האויר יצללו בתהום העבריה, גן עדן, שם עץ הדעת ועץ החיים, לקטוף מלוח עלי שיח בגן רוסיה. יצאתי? לא! לא! נגרש אנכי מגן עדני, אשר ינקתי דשנו בימי נעורי, שתיתי, מציתי מים חיים ממעיניו המפכים מבית ה'. נגרש אנכי ונלחץ לבקש מסלול ודרך בשפת רוסיה, בלי מורה ומנהל. לו למדתי מעט, מעט כל דבר בשנים שעברו – אך אין להשיב. אקוה, כי עוד אשוב להתעלס בחיק העבריה. קודש לי השפה הזאת. בה שפכתי הגות רוחי, בה רכשתי לי אוהבי־עולם, שבועת אמונים נשבעתי לה; אך תחכה כמעט רגע. עוד יבאו ימים, אשר אחזיק בשפה ובאמת הוצאתי עליה כל יכולתי, עד כי בטוב, ואודות מצבי החמרי, הוא בשפל המדרגה. יש מלאכה אך מעטה ופשוטה, וכשלשה שבועות לא עשיתי מאומה. אבקש אותך רעי, למעה"ש, לא להזכיר מכל זה לא., כי הורי ישמעו מזה ויצטערו ואנכי לא ארצה זאת. תמיד אני כותב אליהם, כי בריא אנכי ומצבי טוב, כי מה עת. גם רוחי איננה מסוגלת בחורף הזה לכתוב מכתבי אהבים הרבה, כי עזבתי עולם הדמיון וירדתי לעולם המעשה. לומד אנכי שפת רוסיא, כותב אני כל הגיוני בשפה הזאת, וזאת תזיק תרל"ט. ווילנא כנור דוד ומליצת ישעיהו לשורר לך שיר נחמד אף נעים על רגל אחת, לברא מזמור משכיל כהרף עין. או מי יתן לי כלי קסמים לצות במפגיע ויהי; אך עתה אחרי אשר שני אלה יחסרון לי במה אצטדק לפניך בעת הזאת, עת לדת שירים חדשים לבקרים במה אעורר אזנך להתענג על נעם השיר כאשר תמונה אשר עשיתיה בלא פאטאג. ראפיה, רק מהטבע (פון נאטור). אף כי עוד איננה מהודרת; אך הפעם הראשונה היא אשר נסיתי ותצא לי תמונה כמעט בד בבד עם פני האיש. אך יש עוד חסרונות הידועים לי. אקוה כי מעתה והלאה אוסיף להיטיב מעשי ידי, וזה נחוץ לי כי אוכל לציר הלאה, נחלט אצלי להיות עוד שנה בווילנא, כי לא אאחר והמורה, ושניהם יעצוני לחכות עוד שנה. – – סיון, תרל"ט. ווילנא. השמש, ומה נבוב וריק זכרוני מכל רגש נעים ומכל הגיון נעלה! מה רב הישימון המשתרע ברחבי לבבי, ומה נוראה הדומיה השוררת בבתי נפשי פנימה. דומיה! מקול כנור ועוגב, מקול זמרת צפרים ומשחוק עלזי לב; אך לא מנהם כפירים ושאגת בני שחץ, מרעם כדורי מות ומקול חזיזים חוצבים להבות אש… ימי הנוער, אביב־החיים, מה נעמת לאיש אשר השביע נפשו בצוף עדניך! מה יקרת לגבר אשר שתה מכוסך הרויה. אביב־החיים! מה יקר השם הזה ליודע מה הוא, בעוד האיש בימי עלומיו. אז בדי עורו ישגו ויפרחו מיום אל יום, לח עצמותיו רטוב ולשד החיים יזל בעורקיו, חסון הוא כאלון ומבנה גוו איתן. על פניו מרחף הדר החיים ועל מצחו ילין עוז. מבבות עיניו כידורי אש יתמלטון ועל כל סביביו יראה חיים. דמו הזך והחם יטהר שעיפיו בקרבו וירשהו להתענג על מחזות הטבע הנעימים והיפים! מה תגדל שמחת עלם כזה בצאתו מביתו בבקר לשוח בימי האביב על נאות שדה. הארץ כגן עדן לפניו ואנשיה כמלאכי אלהים, בכל ירקרק עשב יראה יופי, בכל פרח וחבצלת – הוד והדר, בכל עץ פורח – עדי האביב ובכל ארז נשא – פלאות הבריאה. עיניו תבטנה על כל אפסים מראש הפסגה, ופנרמה נפלאה תחזינה עיניו. על ראשו תשתרע כפת הרקיע ועל שפרירי שמי טהר, במראה תכלת־בהיר, תצעד השמש בצעדי ענק, וזיקי להבות אשה ירדו מטה אל שוכני בתי חומר, ויעירו חדשים. שם ים־ירקרק על כר נרחב משתפך עם שדה מעולפת פטורי ציצים ופקעים, פרחים נותני ריח, המזהירים בשלל צבע רקמתים וגביעיהם, הרטובים עוד מרסיסי טל, יופיעו כמעולפי פנינים ואבני שוהם; ושם הלאה, יער־ירקרק ישתרע על אפסי המרחב, וכזר־זהב הוא להציור הנחמד הזה. שם נחל זך ילפות ארחות דרכו בין רוכסי הרים גבנונים ובגאון יגלגל גליו בהמולה נעימה. כבראי מוצק כן תופיע גם שמה שמש זורח עם קוי זהרו, וכבדולח מופז כן מימיו יבריקו. שם בתי־חמד בתי־קיץ, טובעים בנבכי ירקרקי שיחים ורק גגותיהם יושיטו על, וראש עץ־התפוח לבן בפרחיו כמסובל בשלג למכביר, יפיק ריח ניחוח. פתאום יתעוררו להקת משוררי הטבע הנדיבה להיטיב נגן. שם הזמיר ירעים בקולו נפלאות, ידע ערכו כי יתר שאת לו על כל בעלי כנף, ירחף בגאון וגבה על ראש אמיר, אשר שם עזב קנו בימי הבציר, ויעף לאפסי תימן; עתה שב, עם נות ביתו, אל האלה ששם אוה למושב לו, ויעיר שיר־האביב. כמו בחבלי קסם כן ירתק נפש השומע אל צלצלי קול תרועתו. מדממה דקה יעלה לתרועת הידד, ובנגינות מדודות וקצובות יוציא רחשי לבבו. הוא המשורר הראשון במשוררי הטבע… שם עורב יטוש בהמולה אל קנו אשר על העץ, יביט על כל סביביו ויצרח בקול קורא. אם יאבה להוציא חדות לבו, או בשורה מפיו, או אך הבל הבלים יביע, זאת ידע הוא; אך בראותו כי אין מקשיב ומאזין צוחתו, ירכין ראשו ויעוף הלאה. אך בין חבל המנגנים גם קולו יוסיף לוית חן, והנפש המרגשת תתפעל גם ממנו. שם החסידה תתקן קנה על אופן־עגלה, כי ממחק שבה למקום שעשועיה, ותך בחרטומה, עד כי למרחוק ישמע קול מהלומות; יען כי בזה תאבה לתאר את המון שעיפיה. וקול יוסיף נועם לשיר האביב, כקול התוף בין יתר כלי הזמרה. גם קול הצפרדעים העולה ממרחק, אשר כל היום וכל הלילה לא יחדל, גם הוא לא למותר לחבל מנגני הטבע. קול שור גועה וקול כלב נובח גם הם ימצאו חן בעיני העלם השאנן. ומחזה נהדר וכליל יופי כזה, מחזה עינים ומשמע אזנים, יציתו בקרבו אש ימי עלומיו, יתפעל ויתרגש למאד; כי על כל מדרך כף רגל יראה אורה ושמחה, על כל צעד – חיים! ומראות כאלה יוחקו על לבבו, וידיהו טת נפשו גם בבואם אחרי כן ברוח הדמיון… גם בימי הקיץ ימצא עונג, גם בחלוף האביב עוד ישתעשע, כי אביב־חייו עוד לא עבר. תחת חום בוער ביום ימצא רוח צח משיב נפש בנשף, ובעלות השחר, שרב השמש יוסיף לו עונג בשבתו תחת צאלי עפאים. תפוח דשן ורטוב, ימתק לחכו. וקציר כי בשל יראה במראה נחמד על שדות אין־קץ, והרוח הנושב יכה גלים עלימו כגלי ים. זמרת הקוצרים עולה מירכתי ארץ, וקול הקוצרות השבות לביתן לעת הערב יערב לאזן שומעת. סוף דבר: נפש עליזה ושמחה, תראה תמיד אך ענג, אך טוב, ובאביב האדם יהפך גם חורף לאביב; כי גם החורף איננו נעדר כל יופי. עת תבל תתכס בצעיף לבן, עת אדמה מעולפת שלג צחר, יצא העלם העלז החוצה השמש ככדור אש תעלה מפאת קדים, והערפל הכבד חיש יכלה. נטפי המים על ענפי העצים, אשר נקפאו מקרה בלילה, יזהירו בשלל צבעים כבדולח וכספירים. על השלג ינוצצו רבואות אבני־זהר, עד כי תכה עין מהביט עלימו. דומיה שוררת על כל אפסיס. חדלו רעש מרכבה מרקדה וסוס דוהר, אך קול השלג הנכבש תחת רגלי ההולכים ישמע. כל איש אמיץ ובידים חרוצות יעשה מלאכתו למען יחם. לבנת השלג לא כבגד מת תראה לנגד עיניו, אך כצעיף כלה מובלת בשמחות וגיל, אביב ימי חייו יראה לו גם עתה ענג אים ספרות – אביב־החיים! הלא זה "כל" החיים; כי מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול ביתר תקופות החיים? אך הבל ורעות רוח! והיה לעת החרף, לעת זקנתו, כי ישוב להתבונן על ימי חייו, מה יראה? הלא רק את האביב, יתר שנותיו נגוזו חיש ועברו כמראה אחד. ומה ישמח לבו ותעלוזנה כליותיו, בזכרו את הימים אשר התענג כמו בימי עלומיו. מה יפעם לבו בקרבו מהמון גיל בפתחו אמתחת כתביו ויוציא משם המו מכתבי אהבים, אשר שעשעו רוחו בימי עלומיו. הלא ימי העבר ירחפו לנגד עיניו, ומאיש שיבה יהפך לאיש כביר מלא כח עלומים. וזאת נחמתו כי משפעת האשר אשר תושיט הבריאה הנדיבה, לקח גם הוא חלקו, ומה גם אם ידע אהבה בתענוגיה!!… לא כן אנכי, אנכי ידידך, הכותב אליך המכתב הזה. לבבי מדבר שממה ורוחי תהו יליל צלמות. אביב ימי חיי ינדוף כעשן ויכלה כחלום עובר. אנכי הרואה רק רע כל היום; אנכי המתאונן על ימי העבר, על חסרונות לא יוכלו להמנות; אנכי אשר רוחי קר ככפור; אנכי השונא חברת בני אדם, האוהב להתבודד במקום בודד, מקום יליל דממה, למען לא יפריעוני מהלך שרעפי אשר יפוצצו ראשי לגזרים. כי מה כל נחמתי, אם לא רוח דמיוני? כי מצב חמרי מפעלי הוא לא כאשר דמיתי; ואנכי האם אביב חיי ישביע בצחצחות נפשי, אחרי כי קרח נורא נטוי על ראשי?… הרוח ההומה כחלילים בין סעיפי העצים אדמה כי נאנח הוא יחד עמדי. קול משוררי הבריאה לא יקח לבבי. ואף אם אשכח כמעט קט את כל עמלי, הלא מעט מזער הוא, ועצב נצחי יקרע סגור לבבי. גם זה הענג אשר שאבתי ממנו מעין נחמה בימי העבר, הוא שבתי בסוד אוהבי ורעי, אשר קויתי לצבור זכרונות נעימים, אשר ינחמוני בימי עניי, גם בזה שגיתי, כי לא ארגיש כל ענג עתה מזה. והאמינה לי, אף כי אאהבך אהבה עזה, ונכון אנכי לעשות למענך כל אשר בכחי; אך כל זה בקרת רוח, לא בהתלהבות. וגם המכתב הזה עלי למעמסה מאד, בזכרי כי אתה תמצא ענג רק במקרא, ואנכי בליתי ע"ז שלש שעות שלמות ונדדתי שנה מעיני, ומה כל אלה? איזה מטרה? ועתה אחרי אשר לא ארגיש ענג במכתבי אהבים, האם יש לי לקוות כי אתענג בזכרי העת בימים הבאים? אביט על אביב ימי חיי והנה תהו, אחדור לערפלי העתיד והנה בהו. וזה כל חלקי תחת השמש… אל תאיץ לנחמני, יקירי, כי בעת דומיה סביבי, אך אז יסורו ממני צללי אפל; לא כן בדברך עמי נחומים, עוד תגדיל בי מוקדי אש היאוש והנוחם. דום וחכה! אולי, תרפא העת את כל פצעי, כי שמץ תקוה עוד זורחת בקרבי, והכל יוכל היות. אך זאת אדע נאמנה, כי הרבה הרבה עוד עולמי לפני, חפשי אנכי ואוכל ללכת הלאה, הלאה! אל אשר יובילני רוחי. גם סמוך כל מעצור לא יעצרני, ברצות ה' דרכי, ולו יכלתי לפטור עצמי גם ממחשבת בקשת עזר מנדיבי עמנו, אז הייתי מאשר. מרוצה אנכי גם אל מחסור אך לא להיות תלוי בדעת אחרים, למכור האלה לכתוב שיר אחד, על י"א תנועות, ועתה גמרתי החצי, והראיתיו לאנשים מבינים, ויהללוהו, ויאמרו כי רוח השיר נוססת בו. יודע אנכי כי לו הקדשתי ע"ז עת הרבה, אז היטבתי לכתוב; אך אך כל זאת אעשה בחפזון, גם השיר בין לילה היה, ואחרי כן אתחרט גם על אבוד הן יגל אח, האח! האח! רעי ישמח, ביום הולדתו בחיק הורתו במבחר יין, כמוהו אין – – – בטור חרוז, שם שיר אחוז; רעיון נשגב, בשיר יכתב; ברכה מתוקה, שם חקוקה. על כי אשאר עוד שנה בווילנא. עוד חזון למועד ולא אובד מאומה. חפשי הנני ואוכל ללכת הלאה, אל אשר ישאני רוחי. ורוח העצב הפרוש על מכתבי העבר הוא יליד "העת". "עת לשחוק ועת בכות". עתה שמחה מלאה וסואן בשוא גליו נפל עלי ברב אונו ותעצומות עזו ויחריד דמי עורקי, וירעיש לבי כארבה. מפל־מים! לא! מפל־רשע מהולים בדמים!… הוי, מינסק! הרבית חלליך ועולותיך, נפשות טהורות ונקיות, מצעירי הצאן אשר לא ידעו בין ימינם לשמאלם. חמסת ימי עלומיהם והורידים דומה; הכיתים בשגעון ובעורון, ועד נצח לא יראו אור; הבאת אותמו לעמק התפתה ותכסי עלימו במשאון; רדפתים באף הפאנאטיזמוס ותכחידים מתחת שמי ההשכלה; הרבית לך שונאי נצח, אשר קללוך ויאורו שמך. לב מי ירחש לך תודה? מי יהגה לך אהבה על כי חסה בסתר כנפיך? כמה שנים יקוב אותך וגם את השנים יחד, כי ינחם על כי בקש קרבתך, קרבת חוחים חודרים בלבב איש. ינהם! אך אין לאל ידו להושיע. אדמך, עיר מינסק, למוצץ־דם (וואמפיר) אשר ימוץ דם איש ישן במנוחה. כנפיו נעות ומפיקות רוח קר נעים, אשר יפיל את האנוש במצולות התרדמה; וכה יאבד האיש את דמו השוטף לפעמים גם את חייו, בשובה ונחת, בשנה עמוקה!… – קום נא, שמואל, עורה! נלכה שלובי זרוע, נשובה על עקבינו, ראה: עומדים אנחנו על מפתן עלית קיר קטנה, שר מבעד חלוניה יראה שוק־הדגים… ראה! סביב שלש שולחנות יושבים נערים עולי ימים, יושבים והוגים, ואיש זקן רועה את צאן ההרגה. פקח עיניך, שמואל! לא נערים חיים תראינה עינינו, כי אם נפשות פורחות ברוח הדמיון, נפשות שטות מבלי מנוח. לא בעליה דרכו כפות רגלינו, כי אם בחצר מות! פה, פה חצר המות! פה גלים גלים, קברים, קברים, קברים, חמרים, חמרים. פה תמו לגוע ונפחו נפשותיהם אנשים, לא בהמות שדה השחוטים בלי רחם. – פה קברים, אך לא קברי אנשים באים בימים, לא הושם עלימו ציון, ולא הוקמה עליהם מצבה. פה קברים כעיים על תלמי שדי, ברגבי עפר בקרה ידובקו. פה, שמואל, גם ימי עלומינו, ספו תמו מארץ החיים, אפסו ויורדו כחזיון ליל. הה! לבי נתך וימס למים, – פה, הבט, הן השארנו שנים אחדות, חבל על דאבדן! אתנפלה על קברותיכן, שנותי! ובדמעות ארטיב פרחי מטעיכן אשר אבלו נבלו בלא עתם. איכה נקטפתן בעודכן בלשד עלומיכן?! איכה נהדפתן כהנדוף עשן, בעת אשר לבבי יכסוף לרכוש לו אשר עמכן?! איכה זה חיש עברתן ולא השארתן ציון למזכרת אהבה?! שמש ילדותי, חיש תישעד אפסי ים באה. טל עלומי בטרם בקר עלה שמימה, וימי נעורי נפלו בעמדם תחת חרמש, בעוד לא הבשילו אשכלותיהם לשמח לבבי ביינם! עפו, ספו, גם חלפו, ואנכי על משואותי אזרע דמע. על שפת התהום אשר בלע חמודותי אצעק חמס ועל כנפי העת אשר נשאו אשרי אתאונן ואתלונן. הם, רוחי! דומו, שרעפי! מוסרות גוי לא יכילו קול שאונכם. ינתקו, ימסו והיו למים. אתאפק ואבליגה! רב לי כי יודע אנכי כי את האבדה אשר אבדתי. ישנם אחרים אשר עוד יתהוללו, יצחקו על משואות חרבותיהם, עוד יתגאו כי טוב עשו, וכי הם המאירים לארץ ולדרים. – הרף, שמואל! הנני רואה כי לבך תמס ילך. אשובה גם אנכי מפה, נצא מארבע אמות של הלכה האלו אשר בלעו כתנין כל ששוננו; נביט על ימי ההוה, נתבונן אל מצבנו, ונוכחנו לדעת כי עוד עלינו לשמוח בגורלנו, על כי הביאני המקרה לווילנא העיר, העיר אשר ככרוב ממשח תסוכך באברתה על כל החוסים בצלה; העיר אשר השפיעה לנו משד תנחומיה, אשר פזרה צרי גלעד וסמי מרפא על בשר־החי שלנו ותעורר בו רגש חיים. כאם רחמניה כן נהלה אותנו על מבועי הדעת, היא האירה העצבתי רוחך במכתבי זה, כי אתה, אתה עוררת מיתרי כנורי השבור, יקירי, עשה לי טובה אם אוהב יקר אתה! בל תגביהני בדבריך, אל תהללני נגדך, כי תמיד אזיל סומקא ואתי חיורא בפני בקראי דברים כאלה, אשות ע"ז, כי אז הייתי בפה גם בימי החג, יען כי עת רב אפסיד. כי בעת הזאת שוקד אני על למוד שפת רוסיא ודקדוקה; אחרי כן אתחיל אי"ה עוד ידיעות החוצות, כאריפמעטיקא, געאגראפיה, היסטוריה. ולכן בדעתי לבלי קחת עוד מלאכה, לציר תמונות פאטאגראפיות אשר לא תביאנה לי שום רואה אנכי כי אם אתנהג כה עוד יותר, אז שוא כל עמלי. נחוצים לי למודים, ובלעדיהם לנצח לא אגיע למטרתי. ועתה אחרי כי שפת רוסיא לא מוזרה לי, יצלח בידי ללמוד כ"ז בלי מורים. מאין ימצא לחמי אם לא אציר, לא אדע בעצמי; אך כן גמרתי אומר, יהיה איך שיהיה, אראה מה יהיו חלומותי. נחוץ לי עתה להשיג בחפזון את אשר אבדתי מבלי דעת זה הורים, שם כל פעולה תעלה כפורחת, שם כור המצרף: שם ימורק וישוטף האדם, ויברא בריאה חדשה. שם מקום העבודה. בצל קורת בית אבות שם מקום המנוחה, כל אשר יוסיף האדם להתרחק יותר מחברת רעים וחיי החברה, לזמן ידוע, יתפתחו יותר כחות נפשו, אלול, תרל"ט. ווילנא נגוזו ועברו, הוא כנוסע אל קברות אבותיו, ואחרי כן ישכחם כמת מלב. כן גם אנחנו נשכח את קברות ימי עלומינו אשר זה לא כבר פקדנו אותם. הבקורת אשר כתבת, כי לא מ. אשמה, כי אם אנשיה אשר בחשכה יתהלכו, איננה מתנגדת כלל לדברי, כי גם אנכי כן חשבתי; כי רק האנשים המה העיר, המה רוח החיה בהאופנים המתנועעים לרוח העת, ואחת היא לי אם היא עיר מפוארה בכל הדר, החלה לפקוח עיניה העצומות, אך לא כן שש שנים לפני זה. בלי חשך רדפו אז שם את הנער אשר אבה לשתות מעט ממעיני הישועה מעיני הדעת, גם לא הקימו אז בתי ספר שונים. ולבי יכאב עלי רק על כי לא עשינו מאומה, כי בלינו העת בכל מיני היתול, בנפש טהורה וזכה. בעשתונות ילד נקיים באתי אל העיר מ. ושמה… אך תר"מ. ראדאשקאוויץ. להוציא המון רגשותי אשר יסוערו בקרבי עתה. שוא לך, עט סופר, להרים במרום קולך! פי שנים ברוחך להוציא כל הגיון, כל דמיון ולתארו בשרד המליצה ליפותו בעדי עדים; אך אפס אתה וכל עזך כאפע, עת יעלה הדמיון לשמים שיאו, ועת שעיפים מאליפים שחקים ירקיעו, רגליך כמו לנחושתים בעיר מוזרה כי ישב האדם, הרחק מחיק הוריו, מחברת מכיריו, אז לא לבד כי נפרד כי בדד הוא, כי אנשים נכרים יכתירוהו. ואין לו חלק ונחלה עמם, אז יעופף על כנפי רוחו, יבקש לו ענג בעולם הדמיון, ששם כגר כאזרח חלק בחלק יחלוקו, ואז כחות נפשו יעשו חיל לרגעים. לא כן בבית ההורים. שם נרגיש כי חיים אנחנו בעולם העשיה, שם נרגיש כובד חמרנו עם כל צרכיו, והנפש תחבא כמעט רגע בסתר המדרגה. שעיפים טהורים ונעלים ירדו אל כל רוח, ועל מקומנו בעולם הדמיון יצמחו קוץ ודרדר, כי לא נבקר בהיכלו. בווילנא! שם הכור שבו התכתי את לבבי ומעלות רוחי; שמה פלגים יבלי מים, שבם מורקו ונודחו כל הגיוני נפשי; שמה יפוח רוח צח שפים על ראשי ההרים, אשר באטמיו הדקים והזכים זכותי גם צרפתי כל הגה, כל סרעף; שם משפעת אושר הטבע העשירה והכבירה, שאפתי ושאבתי נופש ומענג, מים קרים נוזלים, אשר השקיטו כל יקוד בלבבי. שם! גם המקרים בעצם תקפם ועזוזם הלכו ודפקו על מיתרי כנורי, ויהגה בהד קול ענות. גם עת הראו לי נחת זרועם בסופה וסערה, העירו כי רעיונות רוממים לא ראדאשקאוויץ. במגרש העיר משכנו, הרחק מתשואות קריה עליזה, גם מנגד ללשון נחשים ועקרבים, המקננים בבורות, שיחין ומערות שבעיר קטנה. אשרי האיש אשר סביבו רק אוהביו האחדים שתולים כנוה שאנן, במקום אשר פגעי בני אדם לא יסולו אחרות דרכם; אך מעטים, מעטים מאד החוסים בצל מרגעה נכונה כזאת, ותמיד האדם מורדף בלי חשך, נגרש מגן עדן, להיות נע ונד בארצות החיים. בכל זאת, אף כי בכלל שונא אנכי עיר גדולה עם כל המונה ושאונה ועלז בה, אך לווילנא יהגה לבי רק אהבה, וכילד יאבה פת חרבה מיד אמו משור אבוס מיד זר, כן אנכי אוהב את ווילנא עם כל מצוקותיה ותלאותיה. הרבה, הרבה עשו עמדי התלאות יותר מכל מורה ומנהיג. הן נהלוני לאט, לאט מעמק עכו, מהוללות חיי עולם הזה, אל עולם הדמיון עולם הבדידות, ותשפענה עלי שפע רגשות מתוקים וערבים, אשר לא ידעתים ולא אוכל לבור לי מלים לתארם כמו, והיא היא גיא החזיון אשר אספה בחיקה אנחות ילדיה המשתעשעים על ברכיה; גם הקשיבה תודות לבבם, כילד נושק שבט מכהו, ואלפי רגשותי הנטיעים המגודלים חשון, תר"מ. ראדאשקאוויץ. השמים ילבשו קדרות, חשרת ערפל ואדים לחים יפרשו מטות כנפיהם במלא רחב ים האויר, וגם יומם בער אור יחתומו, עבי עלטה כהררי עד יתאספו מאפסים וכבני ענק בנבכי ים כן ירתיתו מצולות האויר; עתה יגון קודר ותוגה חרישית ותרדמה עמוקה נסוכים על כל יושבי חדל, תרדמה, עם חזיוני פחד וחלומות בעתה; כי האדם אף כי אדם הנהו, אך הלא גם הוא כפיס מעצי בנין התולדה כולה, ועת ימוטו יסודותיו לנפול, הן יעיקו גם עליו, ואיך לא ירגיש? וביותר בעיר מצער, מקום שלטון הטבע בעצם תקפו, הן בלי חפץ יפול האיש בתהום תרדמה; כי מה עיניו רואות? וחוצות מלאים על כל גדותיהם רפש ובצה. בעצלתים תשרך עגלה דרכה ותתנהל בכבדות ביון מצולה הזה. בכובד ראש ילך כל גבר אט תפוש במזימות. הבתים כגלים נצים בעמק רפאים, כל העיר כולה כמו חלפה הלכה לה לעולם התהו, או כמו נהפכה לגיא חזיון, ואנשיה חבל נביאים. בעת הזאת היפלא איפה בעיניך כי גם אנכי אינני מוכשר עתה לדבר גבוה, גבוה!? – כאשר תאמר אתה – הן עטי יגוע כשכור וכל דמיוני התבלעו, וישימון שורר עתה בכל חדרי לבבי. איך, ווילנא! עיר חפצי־בה, עיר שחוברו לה כל חפץ גבר ואותו בשפע רב. בימי הקיץ, עת התולדה תעדה כליה וכלולה בהדרה תשיש לקראת מאהביה, ורק בעיר תשואות לא תמצא, אז, אאחוז דרכי אל מגרשי העיר חוצה, שפעת ענג ואשר אין־קץ אאסוף מלא חפנים – אמנם בעת הזאת, עת שממה ורבץ צבאות בלע, הן עיר גדולה תשכיח עמל וכעס. בין חומותיה הנשאים תשתרע רק מסלת תכלת הרקיע, ומעט ענני אפל המרחפים על ראש האיש לא יקדירו יפעת שמיו. ואף כי על קצוי ארץ ועל גדות חוג רקיע עוד לרבבות נערמו וילפתו ארחות דרכם להחשיך אור צהרים; אך מי זה יואל לבקש אותם למען הבט עליהם? לכן ישאר רוח נכון בקרבו. – גם השאון השואן ברעש ואותות החיים הנראים על כל צעד, יטהרו עשתונותיו, וישכח כמעט קט אנכי בווילנא. מה יתנו לי אלפי להקות אנשים הרועשים סביבי, אם אין גם אחד אשר יביט אלי? ומה יועילו לי רבבות מאורי אור בצללי ליל, אם לא יפיצו צללי רוחי? כל אנשי תבל נאלמו דומיה, נהפכו לאבנים דוממות בעיני, כי אין גם אחד בווילנא אשר עאזין להגות רוחי, ולפעמים יעיקו אלפי מחשבות ודמיונות על לבבי עד כי רוח נשימתי תכלא; וביותר בעת אשר התולדה כולה אבדה זיו תפארתה, ותנצל עדיה מעליה. בשצף קצף יהום הסער מבעד סרעפי העצים השוממים, תחת רוח צח המצלצל בעלי חמד בנשף קיץ, ורוחי לא יתנני לצקת שיח רחשי לבבי הרכים והענוגים לפני סער אכזרי כזה, כאשר עשיתי לפני רוח צח שפים, אשר האזין קול כנור לבבי. ירח יקר הולך טמון בחביון עזו מערפלי חשך החוגים על ארץ רבה, ולא יביט עלי בעיני זיו לנחמני כאשר עשה בלילי הקיץ; וצבע ירקרק, צבע השלום, נכרת מארץ החיים, ולבבי נודד במדבר שלג וכפור כי אפס כל ענג ממני במדבר הזה? לא! מקור תענוגים חדשים מצאתי לנפשי הנהלאה. בכל יום אלך לקרא ספרי רוסיא, יקירי הערך, בבית האח! שוא עטי לתאר נועם הדומיה השוררת שם בעצם תקפה. שם אספור לי רגעי אשר נעלים ורוממים; שם אצלול הדמיון ונפשי הנדהמה תדרוך עז. כפת הבית העגולה ברמה, רחבו וגדלו עם חלונותיו השקופים, עם רבבות הספרים מן המסד עד הטפחות, וצחות הגיון מליץ נשגב, ישקיעו שעיפי במצולות דומיה עמוקה ומתוקה, ירחשו לי נחם ושפעת אשר, ותבל וצאצאיה יכלו מרוח דמיוני. דומית שקט מרחפת שם באויר, והגיון עמוק שפוך ובלול בכל נשימת אפי. פתאום, הד קול צעדים יעוף בכל קצוי הבית, קול עט מפזז עלי גליון ישתקשק כקול זבובי־קיץ, והנה, על כנפי רוח יראו אנחות העוגב (קלאוויר) בהמיה גועת. אט, אט, יחדרו לתוך הבית, ואוירו השאנן ירעד ברעד קדש אט, שפי… הקולות הקלים האלה יעירו נפשי מהרדמה וירתקוה אלימו, תמשך לאט הלאה, והגיוני זהר יתלחשו בחבי, יד נעלמה תגע מיתרי לבבי, ואנחה שוקטת ונעימה תקל משא שרעפי ותגוע… אזני תקשבנה רב קשב. פתאום תרעם המית הרעד בסוגר האקארד, בלוית קול אדם. עשתנותי פתאם יקיצו,ובלהקת צפרים מקול רובה קשת, כן יעופו ממני הלאה, ויחד עם קול הנוגב הגוע יסופו, יתמו!… גם בביה"ס אשאב שפעת ענג עתה ממקור לא אכזב; כי עתה, עתה אבין, כי עד עתה לא ידעתי ממלאכת הציור. גם אדע כי עוד רק נטף בא אל פי ויחיה נפשי, אך עוד רב הדרך ממני והלאה. ציורים טובים יצאו מתחת ידי בימים אחדים ת"ל, וידי נאמנות לשמוע קול דמיוני; ולכן, אף אם גלמוד אנכי, אך אמי העדינה, ווילנא רבתי, לא תעזבני, ובחיקה אמצא שבר רעבון נפשי. דומה אני (כנמצא בספורי המיטהאלאגיא) לאיש בא אל עיר אשר כל אנשיה נהפכו לאבנים, וימצא טירות מלאות כל טוב ויתענג עליהן. כן אנכי בדד אני, אך לא בישימון, ואמצא תמיד חיל וצבא להלחם עם רעיוני קודש בנקל כאשר כתבתי בימים עברו; יען תמיד אנכי קורא ספרי רוסיא, ולבד מכתבים אליך לא אכתוב מאומה בעברית, וכל עשתנותי, המתפרצים ממני לפעמים ולא רוחי, אכתוב בשפת רוסיא. דע נא, שמואל, עד עתה חשבתי למשפט צדק, כי שפת רוסיא לא תצרור בכנפיה רוממות והמליצה כשפת עבר או אשכנז; רואה אנכי כי השפה היא החמר בידי וכותב נעלה יעשה ממנה כונים למלאכת היופי, ועתה קורא אנכי ספרים מלאים טוב טעם ודעה, והוד הפאעזיא מצלצל עוד יותר בווילנא. רוחי שואף הלאה. אודיעכם כי החלותי ללמוד שפת אשכנז. קניתי ע"ז ספרים, סלאוואר טוב במחיר 90 קאפ'. ואקוה כי אעש חיל בשפה הזאת בימים הבאים. בכלל לא אכלה עתי בהבל. ובעת אשר אין לי מלאכה, אז, או אקרא ספרים מועילים בשפת רוסיא או אלמוד שפת אשכנז. – להעקזאמען בפ"ב. היינו כמו ששם נחוץ לעשות ציור בשתים או בשלש שעות, כן גם פה אני עושה כל יום ציור אחר בהקלאס, והפעולה מזה גדולה מאד. מעת לעת ארגיש כי עיני תראינה אור בהיכלי הציור, וחשק נמרץ למלאכת היופי הזאת ילך הלך ורב במשכיות לבבי. אקוה עוד לעשות חיל, ותקותי עתה, עת הטבע כלולה בזהר יפעתה, וביד נדיבה תפזר שכיות חמדתה על כל צעד. עתה ארגיש השנוי בין ווילנא לראדאשקאוויץ. שם הופיעו לנגד עיני לרגעים מעשי אדם, מעשי ענקים, מחזות מאליפים הצפליאו רוחי, יצורי כפי אנשים וחותם גודל רוח האדם טבוע בהם. גם פליאות בריאה עיני חזיו: הרים נהדרים ופרדסים רעננים, שחקים מזוקקים וגבעות נפלאות, יערים ירקרקים ונהרות זכים, נפשי דרכה עז ותגל ברעדה מול הדר הטבע; אך פה תנוח תבל בשפל המדרגה, והוד נגה שדי החופף על הרי ווילנא כבה בעירנו. מה רחב ופחד לבי עת שחר חכלילי הפיץ קוי ספיר, ואנכי עומד על אש שפים. ערפלי ליל נבקעו. רבואות כדורי זהר החלו לפזז בגלי הזהר הזכים והצחים. ראשי הגבעות יפוזו ינהרו. זר זהב צפה ראשי העצים ואלפי עפאים רועדים על כנפי רוח חרישית הזהירו בנגה הקשת ובשלל צבעים. על ראשי ינעים הזמיר זמירות, סביבי אלפי צפרים יצפצפו בלי חשך. קול הקוקיאה יעלה מסתר החורשה. לבי כי ימוג ונפשי תמס תלך בראותי ציורים נפלאים, נראים לרגעים, מעשי ידי הטבע האדירה, מיתרי כנור לבבי המו אז. רגשות עדינות השביעו בצחצחות נפשי. ענג יה נעמו בעל עורקי, אלפי תודות רחש לבי להטבע אם כל חי. מה שמחתי אלי גיל בשבתי בין הערבים על הר־המסגר, ועיני הביטו שקיעת החרסה. עלם אחד יליד התולדה ואמון על ברכיה הלך עמדי לפעמים לשוח, ואהב לשמוע נאומו עת נפשו התפעלה ממראות הטבע. גם הוא מבקר בביה"ס למלאכת הציור. על הר־המסגר העפלנו עלות יחדו בנשף בהיר, ובעת אשר העמקים הסתתרו בנבכי צללי ליל האיר המגדל מזיקי החרסה. הגענו אל מטרתנו, ונשב לנוח, והעלם דלג כעפר אילים ממקומו בראותו כדור זהב לפאת ימה. – שלום לך, שמשי! – קרא בעליצות נפשו החמה – דמיתי כי כבר סרת להנפש, ועתה אחזך, מה אדמו פניך! ראה, ראה, קצה הכדור טבע בערפל מופז ושלשה צבעים יופיעו על פניו, ראה איך תשתרענה יריעות מרוקמות בתמונות נהדרות על אפסי חוג רקיע. ושמה, הבט נא: עדר רחלים כצמר צחר, ראה איך יתאדמו. הבט שם הלאה, הלאה, יער יתנוסס, חי נפשי! לגיוני ענקים המה, חיל רב. אתיו, נסו נא להעתיקני ממקומי. הן מרום מושבי מכם. ראה נא הפנינים המתגלגלים על הוויל'יה, הבה! נדלג נא ונאסוף מלא חפנים. ראה, ראה דוב שחור יסק בארבע רגליו על הכדור, חא! חא! לאט לאט יסק עליו. הבט איך נשתנה צבע הכדור מבעד לחשרת ערפל הרובץ על העיר. עתה יטבע עמוק עמוק ואיננו! שכב בשלום, שמשי, בחביון אפריונך ובוא נא מחר להשביעני ענג כיום הזה, קרא, ופניו הפיקו תוגה עדינה. נקום ונשובה. אנכי ישבתי דומם כל העת והתענגתי על שטף מליו היוצאים מלב טהור. במקום אשר ראה הדוב ראינו אחרי כן עץ בודד אשר סכך בעבי גבו את השמש. ירדנו ונטבע באויר צח משיב נפש. – מה אדבר לך, שמואל, אחרי כל התלאות אשר הכרתי בווילנא הן אוהב את העיר הזאת בכל נפשי, ורוחי נוחה אחריה תמיד; אך בכל זאת נחוץ לאדם לצאת לזמן מה מעיר גדולה, כי רק אז ירגש את השנוי בכל פרטיו. אך אסור נא מזה. – אודותי אודיעך, כי גמרתי חק למודי ואשיג תעודה באופן טוב מאד, ופעלי בימים יוצרו לבדי אנכי פה כבווילנא, רק לבדי אצא לשוח בין שדרות עצי הדרך, והטבע פה דלה ורזה עד כי לא תקח לבי, אחת היא לי! – מחשבותי עתה בקרבי תשחרוני לנסוע לפ"ב, אם אך אשיג כל התעודות הנחוצות עיני נטויות. שם, שם על קץ הדרך, שם ארוץ וארחיב צעדי. עתה אורו עיני מעט לנגה השחר הזורח על שמי נעורי ורוחי שואף ללכת בצעדי עז עד נכון היום, עד כי יפתחו לפני מעינות נגה משמי חכמת הציור, עד, תר"ם. פעטערבורג. אביע לכם כל קורותי עד היום הזה. באתי בשלום ביום ג' בבקר לווילנא. לא נחתי, ואתאמץ לראות כל מכירי ומיודעי, באתי גם אל ה' לעבענסאהן ויתן לי שלשה רו"ב להוצאות דרכי ויבטיח לי, כי אם יהיה נצרך לי תעודה ממנו אל איש נכבד מיושבי קרית מלך, אז אכתוב לו והוא יעיד עלי כי יקרבוני. אך עתה עוד לא נתן לי מכתב, כי אמר: לא אדע לאיזה איש נחוץ יותר לפנות מתחלה. אחרי ברכת הפרידה יצאתי ממנו. ר' העשיל לעווין נתן לי מכת אל אחד מקרוביו כי יקרבני ויציגני לפני מיודעיו כי יעזר לי למצא מסלות בבתי נחוצים לי להכירם. פרי המכתב הזה עוד לא אדע כי עוד לא מסרתיו. הייתי אצל הדירעקטאר בביתו, ויקבלני בסבר פנים יפות, וידבר עמדי, ומדי דברי כי יואיל ליעזור שאלני מדוע לא אפנה בשאלתי אל החברה בווילנא, וכאשר ישאלו עלי אצלו אז יתן עדותו על אופן היותר טוב; ולפ"ב לא ידע ג"כ אל מי לכתוב, אך יעצני כי אשתדל לבקש עזר מהחברה השכלה. הלכתי אל בית ה' פרידלענדער, – כי הוא היושב ראשונה בהחברה בווילנא, – הראיתי לו תעודותי, ויגד לי כי ישתדל לטובתי, אך בחדש הזה הראש הוא ה' גלאס, ולכן עלי לפנות אליו. באתי אל ה' גלאס, וכבר נטה יום ג' לערוב, כי רחוקים המה מאד איש מרעהו. ומה נפלאתי בראותי כי הוא הוא היושב עם ה' לעבענסאהן בהבאנק וגם הוא הכירני כיראה אותי אצל לעבענסאהן, ויבטיחני כי ישתדל לעזרני; אך לא יוכל לעשות מאומה מבלעדי עצת החבורה, כי על כל דבר המשפט אצלם להמתיק סוד ועל פי רוב דעות יקום דבר. וישלחני אל איש אחד לצוות לו בשמו כי ליום מחר יקרא את כל הראשים להמתיק סוד אודותי, ואותי צוה לבוא ביום מחר בערב. עשיתי כן, ובבואי ביום ד' בערב אליו, מצאתי את כל המסובין נושאים ונותנים אודותי, ומרחוק שמעתי כי הוא מדבר טובות עלי. באותו היום שלח לשאול עלי אצל הדירעקטאר ויתן עדותו. בבואי דברו כולם עמדי ואחרי כן נחלט אצלם לתת לי חמש עשרה רו"ב להוצאות הדרך. ה' גלאס הוציא מחיקו הכסף ויתן לי, ונכתב בספר ונחתם. נפרדתי מכולם, ויברכוני כולם כי אצלח בדרכי ואגיע למטרתי. הודיתי להם ואשוב העירה. וביום ה' בבקר שעה 9 הייתי בהוואאגאן לנסוע הנה. היום בבקר שעה 8 באתי באופראוולעניא, אך אמרו כי נחוץ לי מכתב תעודה מהאבשצעסטווא כי יניחוני בעיניכם כי בדרך אמת הנחני ה' עד הלום, וכי הכל הלך 10 להאקאדעמיא, כי שם יש גאלעריא גדולה מגיפסים והרשות ביד כל איש לציר שם כמה שירצה. ורבים מכינים עצמם שם להעקזאמען, ויושב אני שם עד שעה 4 כי יקרים! הודות לאל כי הצלחתי על העקזאמען, וקבלו אותי, והייתי מן הראשונים. לא אכחד כי מתחלה פחדתי, כי מאה וחמשים איש הלכו אל העקזאמען, ומכולם קבלו רק שלשים. מן חמשה תלמידי ווילנו אשר הכינו עצמם באופן היותר טוב קבלו רק אותי ואת ידידי מיימון אשר הזכרתי שמו הורי היקרים! מעת נפרדתי מעליכם בפעם הזאת עוד לא לפניכם רחשי לבבי, אף כי רגשות שונים פעמו בקרבי מעת עזבי עירי עד היום הזה; יען כי טרדות שונות סבוני וגרשוני הלאה מהסתפח בהיכל הדמיון הקדוש לי, ואשר לא אוכל לבקרהו רק ברעיונות זכים ושעיפים טהורים. ואף כי עיני ראו הרבה חדשות ונצורות ורגשי תמהון רגשו בלבבי; אך שעיפי עמדו תמיד מנגד ולא שפכו רוח חן ונעם על מראה עיני. המליצה לא הפיחו רוח חיים בהמחזות המתים העומדים בלי נוע, בלעדם – אין יופי ואין פלא בתבל, אין ענג נפש בכל מראה עינים ומשמע אזנים. רק הנפש, היא בעצמה, תכין לה אהבה, עת כי תתפעל, תתרגש, תראה אותות חיים גם בגלמים דוממים. כל התבל תקום לתחיה, השמים יפצחו רנה, ההרים ימחאו כף, וכל עצי היער יתרועעו אף ישירו! – אך בכל זאת שבתי וראיתי, כי לא טוב אני עושה, כי שלשה שבועות אני בעיר הערים, קרית מלך רב, ובלשוני דומיה. הן אם עיר ווילנא הוציאה מלבבי הגיונות, ותמלא מכתבים רבים על כל גדותיהם, עיר המלוכה לא תוכל לעורר בקרבי רגשות כאלה? אך אודה, כי העיר הזאת בגדלה ותפארתה לא פעלה עלי פעולה עזה כעיר ווילנא. לא אדע הנסבה, אם מאשר כי כבר הסכנתי לחזות נפלאות ונצורות בימי חיי, או מאשר כי נפשי יצאה כבר מגבול הילדות והנערות, ומקרי התבל רבו ויחלישו חום אשה, עד כי לא ירתיחו כליותי ודמי לא יחם חיש מהר מכל מחזה עין, – ולכן גם עיר המלוכה קבלה ממני רק מבט קר. אולם כל אלה היה רק בעת אשר טרדותי הקיפוני, אך ברגעי מרגוע האחדים ידעתי גם ענג. חזיונות יום התפתחו לפני בכל עשר יפעתם בתנומות עלי משכב, וכל דבר האיר באור יקרות בהתיצבו לנגדי במחזה, ואתפלא על עצמי איך שקטה נפשי ולא רגשה יומם, בראותה את המחזה הנפלא הזה עין בעין. – בימים עברו, בימי עלומי, הרגשתי לבת אש המליצה בוערת בלבבי עת כתבתי הגיוני לבבי, וכנחל שוטף כן שטפו זרמי ניבים נאוים ונעימים מפי עטי. ידעתי זאת אל נכון. אך עתה לא אדע: היצלח בידי לתאר בניב שפתים רגשות נפשי אם אין? – לפלא בעיני, כי לא ארגיש כי נתרחקתי מכם יותר מבווילנא. הנה זאת פעולת מסלת־הברזל! "מעת־לעת" שלם עפתי, דאיתי כעל ענפי רוח, ערים וכפרים אין מספר עזבתי אחרי, הארץ התגלגלה תחת שואה ותשב אחור בחפזון נמרץ; אך בכל זאת אני הן ישבתי על מקומי בהעגלה שעמדה בווילנא, לא רצתי וגם לא נלאיתי. ואיככה זה נתרחקתי? אין זאת כי אם ווילנא וכל הערים אחריה נסו מפני, אני על מקומי נשארתי. גם במכתבים לא אראה שנוי, ולכן לא אדאג על כי התרחקתי מכם מאד, וגם אתם אל נא תדאגו מאומה. – מתחלה, שבעת המכונה עם הכבודה קרבה אל עיר המלוכה, דמיתי כי אל עמק רפאים נוסעים אנחנו. יפי התולדה תם גם פס; יערים ירקרקים הנושאים בחיקם צל נעים עם קור משיב נפש, גם להקות מנגני התולדה, המטיבים נגן בין סרעפיהם מעולפי העפאים, יערים כאלה כלו; שדות ניר עם צבעים שונים מתבואות שונות המשתרעים כיריעה יקרה על ארץ רבה, שרון גם כרמל מתנוססים בפאר כל צמח, אפסו; הרי חול תלולים המפארים מחזות הטבע תמיד, גם הם עוד אינם. ארץ מישור בלי תכלה לנגד עיני. סבכי שיחים אחדים מפוזרים ומפורדים. אגמי בצה למכבר, יתנו עדיהם כי ארץ כבול היא הארץ הזאת, יערים קטנים מעולפים בצעיף תוגה עמדו מנגד. טוהר השמים עזב מקומו לערפל עצב אשר פרש מוטות כנפיו ויכסה זהר שמש; אך בעת אשר המכונה השמיעה קול שריקתה בקרבה לכפר המלך אז הבריקו מרחוק כפות מוזהבות מבתי תפלות הנוצרים הבנוים לתלפיות בחלק מהעיר הזאת. כל בתיו טהורים ונקיים ובנוים בסדרים בין שדרות אלונים המגינים עליהם בכפותיהם ונטישותיהם. בית הנתיבות גדול ורחב ידים, ויפעה ויופי לו. גם השמש, כנראה, האיר פניו אלינו ויפיץ אור צח על כל דבר למען לא תסתר כל חמדה מנגד עינינו. גם ברוחי האיר אז אור חיים, אראה מה עצמו פעולות האדם, כי יהפך ארץ תלאובות ויליל שממה לעדן גן אלהים. הארץ הזאת, אשר בימים קדמוניות היתה מעון תנים ורבץ בלהות שממון תיניק מלשדה עתה עצים רעננים יפי מראה; תשא על גבה בתי חמד עם כל שכיות החמדה; על פניה יצעדו בגאון אצילים ושועים ויתענגו על רב טוב, ותראה בעיניה פרי החכמה וחרשת המעשה איך יפרחו וינובו, ישגו גם יעשו חיל. – הלאה! הן אקרב אל פעטערבורג, עיר אשר נכבדות מדובר בה, והוד מלוכה שורר בשמה. השמש יצא ויראה לנגד עיני את התמונה והציור הנפלא אשר תראה העיר הזאת לכל המביט עליה ממרחק. כפות עגולות נערמו יחד ותתאמצנה לעלות מעלה, מעלה ולצחק באלפי זיקי זהר שמש; שדרות ארוכות של גגי היכלים נשאו עליהן פלגי אור החרסה, וביניהן הביטו נקודות ירקרקות מגנים ופרדסים; וכל אלה נערמו, נצבו יחד כמו נד, ומעת לעת הלכו הלך וגדל. אני עמדתי על מקומי ואביט אל העיר הזאת, כאשר יביט הילד בפני רבו אשר הביאו אליו אביו בפעם הראשונה: יביט בפניו לגלות הלוט, הלוט על העתיד, כי ביד רבו עתותיו ובידו לנהלהו בשבט מישור או במקל חובלים; רבו יביט אליו באהבה, יגע על לחיו ויבטיחה: כל טוב, אך כעבור שבוע או חדש ימים, אז… כן אנכי הבטתי בפני העיר הזאת אשר בידה עתותי והיא צחקה לפני בשפעת תפארתה ותבטיחני למלא כל משאלותי. אך היקום דברה? יואיל נא אלי כי כן יקום! – קול חליל המכונה. בית הנתיבות הגדול והעתיק רץ לנגדנו ויקבלנו בפתחיו הפתוחים לרוחה וחיש מהר נחשף לפני גם תוך העיר הזאת. היכלים וטירות נשגבות יתנוססו משני צדי הרחוב. הרחובות רחבות מאד. אמצע הרחוב, ועגלות גדולות כעגלות מסלת הברזל תלכנה הלוך ושוב בלי הפוגות רתומות לסוסים. הגלגלים התגלגלו כסופה על רצפת האבנים. לבי התעורר בי מתרדמתו העמוקה. וישמעני בפעם השלישית לימי חיי קולו הדופק בכח, אשר השמיעני עת צעדו רגלי בפעם הראשונה לבואי למינסק, ובעת באתי בשערי ווילנא בפעם הראשונה, קול אשר לא אשמענו תמיד ואשר לא יתאר באמר ודברים. הלב ידפוק בהלם פעם, הגו תמס ילך באשדות זעה, הנפש תפול ברשתות הקסם העז, כי המחזות השונים והנאדרים יוליכוה שולל, וזמן רב יהיה האיש כנדהם, בלי מרגוע ובלי מצוא לו מקום!… אחדות הלכתי לשוח, לראות בכבוד העיר הזאת, ואשתומם בראותי פעלי ענקים על כל צעד. מחשבותי עזבוני ותעופנה לחיק העבר לחשוף את אשר יצרור בכנפיו. ראיתי את המקום והנהו תהו ובהו. לפני מאה וחמשים שנה הארץ הזאת תהו ויליל שממה, מדבר ורבץ בלהות צלמות. אגמי נפש ויון מצולה כמו פני כל הככר מסביב. קנה וסוף עשתו וישגו למכביר. הנהר הגדול נעווא הלך שובב בשרירות לבו מבלי מנהל. ערפל כבד חנה נצח על שפעת מי אפסים האלו. החסידה צעדה בגאון סללו למו דרך בסירת דוגה אל מקום נשכח מני רגל ויפרשו מכמרות על פני המים. סערות וסופות התחוללו בעים וישתררו בכל אונם ועזוזם; ועתה! סלעים נחצבים וצורי שדי יחסמו שטף מי הנהר ויטוהו לזרום הלאה במישרים. על מימיו תשימנה דרכן אניות קיטור ואניות־משא עד אין מספר, ותרתחנה כסיר מצולותיו ומקול שריקותיהן תצילנה אזנים. גשר־ענק בנוי לתלפיות ויאחד את חפיו הרחוקים מאד איש ממשנהו. פלאים! עד כמה יכיל אנוש אנוש כח ועצמה להפוך מוסדות ארץ. על כל צעד רק אבן וברזל, וכל דבר חזק ועצום. יער עצי תורן יתרומם על שפת הנהר, ואניות קיטור גדולות ועצומות מאפסי ארץ תנוחנה על פניו. ארמון המלך הנפלא יתנשא ביפיו ובחסנו על שפת הנהר. קרוב לו הערמיטאזש הנפלא האוצר בקרבו כל תוצאות חכמי חרשי צירים אנשי השם אשר מעולם. שם כל פלא, כל יופי. עודנו סגור עד סענטיאבר. אז אי"ה אלך ואביט מחמדיו. גם גנים ופרדסים עם בארות זורקי מים במרום ינוחו על שפתו. מעבר השני האקאדעמיות לחרשי־צירים וללמוד כל דעת, בתים נפלאים מתנשאים בשיא חסנם המוזעאום, אוצר כל פלא וכל דבר יקר הערך, ומי יספור כל ההיכלים המתנשאים על שפתי הנהר העצום הזה? מי יעביר תחת שבט עטו כל החוצות היפהפיות, פארי־העמודים ומצבות שיש או ברזל לאנשי השם או המלכים: לפעטר הגדול, ליעקאטרינא השניה, לניקאליי הראשון ולאלכסנדר הראשון, ועוד רבים, אשר יפליאו בתפארתם ושיא גדלם עין כל רואה? מי יספור וימנה השעשר הרב הנמצא בהחנויות המבריקות מעדין הרב על כל צעד; התעלות הרבות אשר תנתחנה את העיר לנתחים, הסגורות בין שפתי צורי גראניט חצובים מעשי ידי אמנים; הגשרים הרבים לאין מספר, הכבירים והעצומים, והמפוארים במצבות ופסילי שיש; האבנים הגדולות מאד עד כי לא יאמן איך הביאון ויניחון על מקומן, ועוד רבוא פלאות? מי זה יעיז לשום מספר למו? לא אחד! – אויר העיר לא טוב הוא. אדים לחים בשפע רב יעלו משפעת מימיה מן הים, מן הנהר הגדול, נהר נעווא, ומן התעלות נכבדי מים. אדמתה אדמת בצה ורפש מימות עולם, סלעים מוצקים אשר יכסוה לא יחסמו בעד אדי קטב בהתנשא על כנפי רוח. גם האניות הרבות הרובצות על התעלות והמכוסות מבית ומחוץ בכפר וזפת תתנה קטורה באף כל עובר עת יזרח עליהן השמש, והיטב חרה לאפי משך שבוע תמים עד כי באלה. קור וחום יתחלפו לרגעים, רגע יצא השמש בגבורתו וזיקי אשו יחדרו אל כל איש פנימה, ורגע יתחולל רוח קר ולח עד כי העצמות תרעדנה, וכמצחק הוא האויר בפה עם האנשים. יש אשר ילבש האדם בגדי קיץ בצאתו ברחוב, וגם בגדיו הקלים האלה עליו למעמסה כי השמש ילהטנו, ובשובו ינחם כי לא לקח עמדו אדרת שער; או היוצא עטוף ומעולף מכף רגל ועד ראש בעת קור, יאנח מחום כבד בשובו הביתה. וכל זה יען כי האויר לח, ולכן מהרה יחם ובמהרה יתקרר. – מחוץ לעיר ואף כי נלאיתי מעמל הדרך הרב. אך שכחתי עמלי בראותי את הענק הזה בפעם הראשונה בימי חיי. מימיו נחו, שקטו כמוצקים וכנקפאים, בשפתיו נשק גדות הרקיע ושלובים יחדו כלו במרחק אין קץ. השמש נטה ימה, עבים מופזים עטופים בשלל צבעים כסו פני שמים, ומתחת ראיתי שמש שני עם עבים כאשר בשמים ממעל, ויהי המחזה נפלא! ישבנו לנוח על שפת הים לראות בשקוע השמש במצולותיו. אניות קיטור חזקות ובצורות נחו על פניו, אניות אנגליה הנותנות בים דרך ואשר יתר האניות למולן כחגבים מול ענקים. גלים קטנים נשקו שפתי הים בהמולה נעימה, וגבותיהם הזהירו מקרני השמש. לאט, לאט ירד השמש מטה, מטה, ושמש־ים עלה למולו מעלה, מעלה עד כי נשלבו יחדו כתאומים; בין רגע ושניהם נעלמו ויכלו ממראה עין. הוא מצא לו עם מי לדבר, ואני נשארתי תפוש במזימותי. נפשי ירדה במצולות שעיפים ותשקע בנבכי הגיון עמוק. מה דמיתי ומה חשבתי? לא אדע. אך יש רגעים אחדים בחיי אנוש, רגעים יקרים מפז בחייו המלאים טרדות ותלאות, רגעי אשר נעלה וענג עדן, עת נפשו תפשוט ממנה לבוש חמרה; תניח גוה לשבת או לשכב דומם בלי נוע כפסל בלי רוח חיים, והיא תפרוש כנפיה על במתי רוח, ומהתבל הקטנה והמוגבלה הזאת תתרומם לשוט במרחבי אין קץ, ושעיפיה אז ג"כ בלי גבול ובלי קצב גם בלי מראה מוגבל, כהשמים המשתרעים עליה במרחב־יה בלי מצרים. – רבות פעמים נסעתי ברוחי נסיעת דמיון כזאת, ותמיד בעת אשר מחזה חדש ונפלא משכני אחריו בכחו הכביר; וביותר כי כן הייתי להטבע מעת התחלתי ללמוד מלאכת הציור. תבל שדי תחשוף לפני מני אז כל מחמדיה ושכיות תפארתה, הצפונים ונסתרים מעיני אנשים אחרים. מה נפלאה התבל ומה נעמה לגבר גלוי עינים! הוא יראה על כל צעד אלפי פלאות ומחזות יופי. הן גם דברים קלי הערך אשר לא תואר ולא הדר להם, אם יתארם ציר אמן בששר, ישפוך אור צח על פניהם, יפיץ צללים רכים ודקים, הכל על מקומו הנאות לו, אז יציג ציור נפלא, עד כי ישתוממו המביטים עליו; ולמה לא ישתוממו בראותם את הדבר ההוא מונח על מקומו, והשמש, הציר הנפלא, יפיץ אורו עליו? יען כי לא יבינו את ההוד וההדר השוררים בדבר הזה, נקלה הוא בעיניהם. וזה כל עמל הציר להציג לעין רואה כל שפוני טמוני הטבע הצפונים בחיקה. הן האנשים לא ידעו מעולם צבע בבת עין אשר גם אצל אבותיהם ובניהם, יען כי לא ישימו מעינם בזה; אך בראותם תואר פניהם על הגליון בששר, אז חיש מהר יגלה לעיניהם כל הנמצא בו, ולא יסתר מהם מאומה. שם פרה רועה באחו, על אפסי ארץ יתנשאו גבנונים תלולים אחדים ועליהם יערים מפוזרים. רבים ילכו ולא ישימו לב על כל סביבותיהם; ואנכי עומד ומביט ולא אוכל למוש ממקומי. ציור נפלא לנגדי אם רק השמש יפיץ אורו על האדמה, גב הפרה מזהיר ומתחתה צלה ינוח, והיערים הירקרקים לבשו על ראשם עטרת זהב, ויריעת תכלת תכסה על הוד תפארתם. סוכה בודדת, אם האור והצל יתאימו בה, תציג יופי ונעם לעין רואה. כל פנה בתבל, גם אם שממה רובצת בה, אוצרת בקרבה סגולת ההוד וההדר. עת עבים כבדים מלאים חשרת מים יגעשו, ישקו על חוג שמים, במעוף עקלתון יתרוצץ הברק, ורעם אדיר ירעיש אזנים, אז, מה נפלא הציור! אלפי צבעים כהים ובהירים יתחלפו לרגעים. שם על כפת שמים נקרע עב, וצבעי תכלת ירקרק חרוץ, אדומים וצהובים, הציצו מבעד האשנב הזה, גם תמונות חיות־ענקים שטים במרומים, וכבקסמים ישנו לרגעים מתמונה אל תמונה; לו הציגו כל אלה על ציור אז נתפעלו והתפלאו כל המביטים, אך בעת אשר הטבע בעצמה תראה לנו כחה והדרה אז אין רואה. ומה נאמנו דברי אחד המליצים באמרו: "הוי, בני אדם! המתאמצים לתאר לנו עדן גן אלהים בעת לא יחזו מה נמצא בתבל הזאת אשר ישבו בה. לו נפקחו עיניהם לראות את ההוד וההדר, החן והקסם השורר על כל צעד, אז הודו כי אין דמות ואין תמונה לעדן גנם, כי שמם הוא מול התבל הזאת"; אך שכחתי, נתרחקתי מאד ממטרתי. הגליון. מליץ אחד ציר יעץ בספרו ללמד כל ילד מימי עלומיו חכמת הציור כאשר ילמדוהו לכתוב ולקרא, למען ידע איך להביט על תבל־יה אשר יחיה בה. אך אשוב אל מכתבי אליכם. – אך כל אלה כאין בעיני מול בית האקאדעמיא. עט סופר ילא לתאר בניב שפתים כל הפלאות הנמצאים בו. פסילי שיש לבן על כל צעד. גאלעריא ארוכה עד אין קץ מעשרים וחמשה חדרים מלאים גיפסים נפלאים (אנטיקים) עד כי ישתומם ויבהל כל המביט עלימו, והגאלעריא הזאת כפרוזדור מול מוזעאי הקארטינות (אוצר־ציורים). שם עולם חדש מלא כל גדותיו ציורים נפלאים מעשי ידי אנשי השם אשר מעולם. מן המסד עד הטפחות יכסו הציורים את הכתלים. גם הכפות הנשאות והעגולות מעוטרים בציורים. חדרים אין מספר שם מעולפים בעדי עדים, ורבים המה, עד גי כבד למצא הדרך לשוב בה. ואנכי עם רעי בפעם הראשונה תעינו עד כי מצאנו המוצא. משם תתחיל הגאלעריא הארחיטעקטוריא; שם מלאכה! מעשי ידי מלאכי אותו חסיד ולא מעשי ידי של אנוש. שם ציורים בתוים דקים עד כי מעט יראו לעין, ובתוכם, בנקודה אחת נמצא לפעמים תמונת איש כמו חי, אך לא אדבר הרבה פן אמעיט. כחזיונות חלום כל אלה שם. בכל הגאלעריות האלה יש הרשות לכל איש לציר ככל העולה על רוחו, והמה רק חלק מהבנין הנפלא הזה, ומי יודע מה נמצא עוד במקום אשר רק התלמידים ימצאו. לתאר כל פלאיו לא יספיקו ימים ושנים; אך רב לי. הרביתי מאד לדבר במכתב הזה, ומה אכתוב במכתבים הבאים? לו רק אשקוט ואנוח אז אקוה לענג נפשיכם במכתבים כאלה. – אודותי אין עוד חדש. מעת אשר נתקבלתי הנני הולך לציר דבר יום ביומו כמתחלה, המלאכה בהקלאסים יתחילו מן הראשון לחדש סענטיאבר. עד העת ההיא יהיה נחוץ לי לשלם את הכסף תשרי, תרמ"א, פעטערבורג. מכבר, ראיתי בראשית השנה הזאת והנה ינהרו, בקול נצחון קראה אלי לאמר: "ראה! הן הביאותיך עד הלום, יען כי האמנת כי ואחרי הלכת. הגיוני שפק אשר פקדוך לפעמים אשכח ואסלח לך, ועתה האמינה בדברי ולך הלאה. אל תבט על כל מעצור ואזר חיל לנצחו במלחמת החיים, ועוד אביאך אל מחוז חפצך בימים הבאים. עוד תשבע גם מפרי האשר, עוד תשכח גם עמל ותלאה. קוה, כי טובה תקוה מחיים!" כן הקשבתי דברי תקותי ברוח החזיון ונפשי דרכה עז. מה רב כח הקסם השורר בבית האקאדעמיא! האיש, אשר הקדיש ימיו למלאכת היופי, ישכח תבל ומלאה. כל ענג וכל נעם, גם החיים ואת עצמו, ישכח בלכתו לשוח במקום הפלאות הזה, לכן לא יפלא בעיניכם כי שכחתי מקרי תלאות ימי העבר; גם להמעצורים עתה לפני לא אשית לב, ואך תרמ"א, פעטערבורג אחד נכבד יקרבני, ואכלתי אצלו ראש השנה בכבוד גדול, והייתי אצלו רחוק הוא ממקום מעוני כשלש או ארבע וויערסט – עם מקום נכבד בביהכ"נ להתפלל, ומנוח ללון. גם על שבת בקשני לבוא, גם על יו"כ הבע"ל וכנראה גם סוכות אהיה אצלו. הוא יכיר ויראה לפעמים פני הבאראן גינצבורג ויבטיחני לדבר בעבורי, אך כעת הוא מעבר לגבול. סוף דבר, אקוה כי בקרב הימים אי"ה אשיג תשועה מחברת מרבי השכלה, אך עוד כחדש ימים נחוץ לי לחכות. כסף האקאדעמיא נחוץ לי לשלם, יען כי אין תרמ"א. פעטערבורג. נסעתי לפ"ב, כי בהאקאדעמיא נפתחו לי שערי חכמת הציור ואראה אור חדש אשר לא ראיתי עד הנה. לבד השעורים נוכל שם לעבוד כל היום, איש איש כפי חפצו: או בצבע, או מגיפס, או לשבת הביבליאטיקה. שם יש, מכל התמונות והציורים אשר בעולם, בהמוזעאים והגאלעריות, תמונות פאטאגראפיות או ליטאגראפיות או גראוויור. למשל שם יש מכל הציורים בהגאלעריא בדרעזדאן בירת זאכסען, הראשונה בתבל. ספרים גדולים, אמה רחבם ואמה וחצי ארכם עם תמונות. כל הציורים וביאורם בשפת אשכנזית, רוסית וצרפתית. והרשות לציר מהם ככל העולה על רוח, וכן שם עד חשון, תרמ"א. פ"ב. מעון, הוא איש טוב מאד. שם איש חסדי ה' אסף היתומים שם בית הכנסת. הבית הוא על שם אשת הבאראן האראץ גינצבורג והוא יוסד הבית. באי בית הכנסת הכינו למו סוכה בגן אשר אצל הבית ובכל יום אחר התפלה ברכו שמה, כי בפה כבד לכל איש לעשות סוכה בביתו, ובליל ראשון אשר נאספו היה המחזה נפלא, ואני כתבתי שיר על זה אשר מצא חן מאד ויקרבוני, וגם עתה ימשכו לי כולם חסד ואהבה; אך כולם אנשים לא עשירים, ואחד מהם הוא אשר אני גר אצלו בדירתו, אשר אוכל אצלו חודש עד כי אמצא לשלם לו. מכל האנשים רק שנים הבינו את שירי ויהללוהו, ויתר ה' קויפמאן, והראיתי לו מלאכתי ותישר בעיניו וימשכני חסד, ויתן לי כעת ששה רו"כ ויוני להביא לו תמיד מלאכתי להראות, ובוודאי לא יהיה תמיד מהלכי לריק. ה' קויפמאן אוהב מאד מלאכת צירים. בביתו יקרים רבים מאד, והוא מבין גדול ע"ז. אקוה להראות לו עוד מלאכה טובה ואז יאציל עלי מחסדו. אקוה כי הכל מרבי השכלה אודות עזרה ולא עברי, ה' פראזער, קרא שירי ויקחהו עמדו להראותו לפני ה' צעדערבוים, מו"ל המליץ, כי ה' פארזער כותב שמה בכל יום. ה' אר"ז קרא את שירי, ויצו לה' פראזער להביאני אליו. בקרב הימים אראה פנים. מתחלה חשבתי להגיש את שירי ביום ו' העבר לפני כבוד הבאראן גינצבורג, אך ה' פראזער יעצני להיות מתחלה אצל ה' צעדערבוים. יוכל היות כי ידפיסו אותו בהמליץ, ואז יתנו הם לי מכתב אל הבאראן כי יקרבני. בהחברה מרבי השכלה היתה אספה, אך לא הספיקו הבקשות, כי רבות הן שמה, ולכן עלי לחכות עוד בלי מענה. הנכם רואים כי אך לאטן תתנהלנה תקוותי, וזאת לא יפלא בעיני. יודע אני כי תמיד יעברו עדן ועדנים עד מצא עזרה מאת החברה; אך תקותי תאמצני סוף סוף אשיג ממנה עזר, בהשתדלות מכירי. ביום ג' העבר השגתי פאטאגראפיע להגדילה בעד 15 רו"כ, ביום אתמול בערב השיבותיה לבעליה, וקבלתי את הכסף. הם אנשים עשיתי היא תמונת בתם. פני החרש ציר המהולל אשכנזי בביתו וידבר עמי זמן רב, ויבטיחני להועיל לי אם הערב מכל החדש, השגתי נומר 5; אך על מלאכת היום השגתי נומר 1 והציור ישאר עד 4 נאיאבר, יום חג האקאדעמיא, אשר אז יעמידו לעין רואים כל תוצאות האקאדעמיא היותר מובחרות, וילקח גם ציורי אחר כבוד. ומאד אשמח כי עשיתי את הנצחון הראשון על מנסיעתו הנה, והבאתי לו מלאכתי להראות, ויסבר עמי באהבה, – – – ויתן לי עבור שני חדשים שנים עשר רו"כ, עבור חודש דעקאבר ויאנוואר. ויבטיח לי ג"כ לקנות עבורי ועטי־צירים, למען אתחיל לציר בצבע, ויצוני לבא אליו בערב בכל יום כי יתן לי מלאכה לכתוב אצלו, כי יודע הוא כי איש נפלא, כבד מאד למצא כמותו, מלבד שהוא עשיר גדול כנודע, הוא מלומד גדול ואוהב מלאכה וביותר מלאכת צירים, וישלו אותות כבוד (מעדאלות) רבים עבור ידיעתו הרבה ות"ל כי העבירו אותי מן הקורס הראשון אל השני, בנומר טו"ב 17. מקומי היה רחוק מן הגיפס, אך בכל זאת הצלחתי במפעלי, ות"ל כי עשיתי בריוח, ות"ל אינני עצב רק שמח. ג' אצל ה' צעדערבוים ויקבלני בפנים מאירות ובעיני אהבה ודברתי עמו זמן רב ויראה לי כי שירי (ספר קטן בשם "שירי נער" אשר מסרתי לידו) מונחים אצלו באמתחת בגדו, ויאמר כי התענג עלימו וכי אחדים מהם גם מצוינים, אך לא ידפיס בהמליץ שירים; ואת מאמרי הלל ג"כ ויראה לי כי מונח הוא אצלו על שלחנו, אך אמר כי יש אצלו עתה מאמרים ומכתבים רבים המחכים זמן רב לצאת לאור ושאלות רבות מחיי היהודים הצריכות פתרון ומענה חיש מהר, עד כי לא ידע אם יוכל להדפיס מאמרי אשר הוא לא מ"ע שהזמן גרמא רק מעין ידיעת העולם והטבע הוא, ומאמרים כאלה לא למטרת מכתב עתו יקלעו חצם, ויאמר כי יוכל להיות כי ישלחהו אל חז"ס בווארשא אל "הצפירה" ויכתוב גם מלים אחדות אודותי, ויבטיח לי להשתדל בכל יכלתו אצל ה' הרכבי ואצל הבאראן גינצבורג כי יתנו לי עזרה למען אוכל ללכת בדרכי הלאה מבלי עצור. ביום אתמול, יום ב' בערב, בהיותי בהאקאדעמיא, כדרכי מדי יום ביומו, והנה תלמיד אחד אומר לי כי ה' קויפמאן צוה שאבוא אליו תכף ומיד אחר כלות השעור. בשעה 7 בערב הלכתי אליו, ויקבלני ה' קויפמאן בפנים מאירים וצוהלים ויובילני עמדו אל הקאבינעט שלו, ויתן לי כסא לשבת. ויאמר לי כי שירי מצאו חן בעיניו מאד (אני נתתי לו שני שירים: "רחשי תודה" ו"סכת החג". המכתב עם השירים מסרתי לו ביום ה' העבר). גם אמר כי חפץ לראות אותי עוד ביום ו' העבר אך לא ידע את האדרעס שלי ולכן אמר לתלמיד אחד כי ישלחני, ויתפלא מדוע לא הגדתי לו עד הנה כי ידי לא תלא לכתוב בשפת קודש. מעולם לא עלה על לבו כי בתוכי טמון כשרון כזה לשיר שירים. והנה מה שהיה הוא שהיה ועתה הוא מצוה אותי לבלי סגת אחור מדרכי ולהוסיף לכתוב שירים בשפת עבר וגם ללמוד בשקידה מלאכת צירים ואז אשיג מרומי האשר, ויצוני להביא אליו תמיד להראות את שירי. והנה להצלחתי היתה אצלי בצלחתי אספת שירי אשר כתבתים ביחד בתור ספר קטן בכתב נקי ובנקודות וקראתים בשם "שירי נער" כתבנית הספר אשר מסרתי לה' צערערבוים; ומדי דברי עמו נתתי את הספר הזה למען יקראהו ואז יודעו לו חיי (כי בכל שירי רק על עצמי מוסבים הדברים) ומקרי ותקותי. הוא לקח את הספר באהבה ויחל תיכף לקרות בו זעיר שם זעיר שם, ויתפעל, ויחל לשאול ממני: איך חייתי כל ימי החרף ומה מצבי עתה (כי מדברי השיר אשר כתבתי לו נראה כי סבלתי בחרף הזה). אז הגדתי לו כי עוד לא מצאתי מרגוע מתלאותי, וכי בעבור זאת אוכל לכתוב שירים בשפה ברורה וברעיון צח כחפצי; אך לו נחתי ושלותי אז יודע אנכי כי הוספתי שירים כהנה וכהנה. על זה ענה לי כי מעתה תחת אשר קבלתי ממנו ששה רו"כ לחדש הנה הוא נותן לי מעתה שתי ככה היינו 12 רו"כ לחדש, למען אוכל להתעסק בשני הדברים: הציור והשיר, ככל חפצי מבלי מי יתאר גודל שמחתי בשמעי ממנו דברים כאלה? הן שנים עשר רו"כ דים לפרנסתי בריוח ובכבוד. אשר דמיתי כי אין לה מכיר בקרית מלך תהיה לי ה' קויפמאן ויתן לי שנים עשר רו"כ לחדש הזה, וידבר עמי באהבה זמן רב. וערב יו"ט העבר קבלתי בגד להבאראן, הודיתי לו עבור תשורתו והגדתי לו, כי מעתה אין לו הכרח להשתדל עבורי כי מוצל אצל ה' צעדערבוים וגם הוא ידע מזאת, כי ביום ו' העבר היה אצל ה' קויפמאן ויחל לדבר עמו אודותי ויהלל שירי לפניו, ויספר לי כי קויפמאן אמר לו לבל ידאג מי יתנך בין זרועותי, אשקך ואבך על צואריך אחי! מעטים דלים ורעים היו שני חיינו ביחד. עוד לא ראינו בטובה, עוד לא נשקנו איש את רעהו כיאות לאחים אהובים כמונו. הוי, בשר מבשרי, חלק מנפשי, נתח מלבי יפרד עתה ממני ומי יודע עד כמה, ואיך לא אבכה וביותר כי פתאום קרה הדבר. איכה, אחי! ועיני הדומעות לו יכלו לפגוש בעיניך ודמעותינו הרותחות לו נבללו ביחד להשאיר מזכרת נצח בלבבינו. אחי! איכה, אחי! הוי לכח הקיטור והאש הנושא על כנפיו במרוצת חץ יעוף את אח יקר, את רוחי ונשמתי, עתה על הרי כתר ונפשי לשוא תתפרץ ממני לרדוף אחריו, לשוא כל אייר, תרמ"א. פ"ב. לך עתה, לך וליעודתך על כי תואילו שניכם לקרא לשלום לי ולהזכיר שמי ברגעי קודש, רגעי רגשי אהבתכם; עת מלאכי האהבה ירחפו מסביב לכם וילחשו באזניכם ספורי עדן משדמות האהבה, ובקסם יפים וניב שפתם אשר יזל כטל ימשכו לבותיכם אחריהם לעולם חדש, עולם האהבה, ששם בני האלהים יטיפו זמרת־יה בקול דממה דקה, קול ערב ונעים על נבל וכנור, והמוזות, בנות השיר ובנות האהבה תצאנה, במחולות מחנים על שדמות פרחים וציצים המריקים ריח נחוח, ובספירי עיניהן ירתקו לבותיכם כי תתאחדו גם אתם בחברתן. שם תמסכנה לכם מיין ובצאלי עפאים מנוח תמצאו; שם תשקעו בתהם שעיפים, שעיפי קדש, תשכחו תבל וצאצאיה, או גם תבזוה, כי אמנם שוה היא לשאת קיקלון וכלימה. ובזכרי כי ברגעי מרגוע, רגעי אשר אלה, יעלה שמי לזכרון על שפתותיכם, ובשכחכם את התבל לא תשכחו אותי, אז הלא תודה כי אלפי תודות אשיב מן העת אשר נפרדנו עד היום הזה. רוחי יציקני לבקש עתה על כל דבר חק ומשפט, לשים לו גבול ומדה, מבלי התרגש כילד על כל מראה עינים ומשמע אזנים. בהיותי בווילנא אצליכם החלו פרחי רגשותי להפתח ובהפתחם ויראו אור תבל המעור עינים אז השתוללו משאון רגשותיהם. הן תזכור כי רגשותי אז סערו כים, הרביתי לדבר ולדבר על כל דבר, אך משפטים חזקים ויסודות אמת לא הוצאתי אז אף מעט, כי עוד לא ידעתי הבדל בין טוב לרע. ואף כי גם עתה עוד לא אדע ואולי אשגה במשפטי על כל צעד, אך לכל הפחות הן חפצי טוב, כי חפץ אנכי לדעת ורודף אחר האמת, אך לא בסופה וסערה כאשר יעשו אחרים ומרעה אל רעה יצאו כי אם בשובה ונחת. הן לחכמת הציור נכספה גם כלתה נפשי זה כבר מבלי דעת מה כתבתי מאמר בשם "חכמת הציור בכלל ובין בני עמנו בפרט" (ה' צעדערבוים קראו ועד היום רבו משפטי על אדות זה ובדעתי לכתוב כעבור שנים אחדות אודות זה ספר שלם, למען עורר אהבה להחכמה הזאת בלב צעירי עמנו, כי ספר כזה בשפת קודש. – – – גם כתבתי שירים רבים אשר מצאו חן בפה בעיני מטיבי מדע, ויודעים להבדיל וזה יאמץ רוחי כי עוד יבאו ימים, אם גם כעבור שנים לו מלאכתי, הדיסונאק אשר עשיתי בחודש האחרון (כי ביום אתמול היה העקזאמען האחרון), ויישר בעיניו. ושאלתי ממנו עצה איך לעשות: לנסוע או לחדול? ויען לי כזאת: אם בחפצי לנסוע מחמת תיקון בריאותי אצליכם אז הן לא יוכל לעצרני בפה, ואת הבטחתו יתן לי במועדו כסדרו, כי אחת היא לו אם אשב בפה או אסע לביתי; אך עצתו כי לא ארבה בהוצאות על הנסיעה ומוטב לבקש למצא בפה דירה במעון־קיץ אודות יהודים, עד כי ישכח גם מאכול לחמו, ואין לו מנוח אף רגע. תמיד אספות אצל הבאראן גינצבורג או אצלו או אצל שארי גבירים ומתיעצים על לטוב מאד. אודות כלכלתי אין לי עוד לדאוג, כי שלח לי ה' מלאך מושיע אשר יתמכני ואשר יבין להגיגי והגיוני ומצאתי חן בעיניו (פעם אחת אמר לי כי נודע לו אשר אני מחזיק באמונת ובמנהגי היהודים לא כיתר התלמידים, וכי הלמודים החדשים לא שנו רוחי מהלמודים הראשונים וזה מצא חן בעיניו מאד. – – –). עמדי לרגעים, גם לבי יאהבהו, באשר איש כמהו לא מצאתי עד הנה, לא רק בין גבירי ועשירי עמנו אשר משכנם בערפל ואשר לעזות יחשב לאיש קרוץ מחומר לגשת התהלכתי בתוכם לא מצאתי איש כמהו, איש אוהב אמת, אוהב העבודה ושונא הבטלה, היודע לכל עת וזמן, עת להתגאות ועת להשפיל כבודו, עת לקצוף ועת לאהוב. גם מלומד הוא בכל מדע, וקשה למצא איש כמהו שיש לו דיעה בכל דבר. הוא נושא עליו תור "דאקטאר פהילאזאפיא", ואמנם כל דבריו בהשכל ודעת, מנויים וספורים בלי יתרון ובלי מגרעת. – על שאלתך: מה אני כותב אצלו? אודיע לך כי ראשית כתבתי קאטאלאג (אוצר הספרים) מהביבליאטעקא שלו. שנית כתבתי לו מכתבים בשפת עבר לאנשים נכבדים שונים. ושלישית, התעסק לעשות פנקס לחברה קדישא, לתקן ולשנות כל המנהגים והסדרים שנהגו עד הנה על אופן היותר טוב בתכלית השלמות. ולזאת שלחו לו מערים שונות פנקסים הרבה, והוא אסף, קבץ ולקט כל העדיות והמובחר שבהם להביאם בהפנקס החדש. וע"ז קרא לי, והרבה עמל וטרח היה לי עד כי, סוף כל סוף, אחרי אשר צרף וזקק כל הגה ומלה שבעתים בכור בינתו, גמרתי היום את העבודה הזאת. פעמים רבות הוצרכתי לכתוב כל דבר. מתחלה כתבתי מכל הפנקסים, אחרי כן צוה זאת לזרות וזאת להבר, וישב בעצמו עמדי עד אחר חצות לילה ודקדק בזאת בעיון רב, לילות רבים, ותקן תקנות הרבה מאד על כל ענפי המקרים הנוגעים כ"ז אלול, תרמ"א, פעטערבורג. הארצות כמו אצל ישראל, במלכות שדי, ואשר בעסקו במצוה זו פטור הוא מכל המצוות שבתורה ומותר לו לחרף ולרדוף ולשפוך דם נקי לעשות כל תועבה. הסבה לזאת היא לפי דעתי בזה: גם אצל כל אומה ולשון יחפץ כל איש לרדוף אחרי רעהו ולכלות בו חמתו על כי יהין לחשוב לא כמחשבותיו שלא כרצונו ולגלות הלוט והמסכה הנסוכה על פניו; אך מאשר אזלת ידו להוציא חפצו לפעולת ידים לכן לא ינסה גם להתחיל לעשות כזאת. כי אצל כל עם ועם המשרה במלוכת־הרוח, כמו מלוכת־הארץ, נתונה בידי אנשים יחידים מוכשרים לזה ואשר נתחנכו ונתגדלו לזה, וכל איש לא ירים את ידו ואת רגלו מבלעדי מוריהם אלה לעשות דבר גדול; וגם המורים האלה, הכהנים, מחויבים לתת דין וחשבון לפני גדולים מהם וגבוהים עליהם עד והמורה הראשי אשר עוז בידו לקחת השלטון מידי איש אשר לא ימלא משלחתו כיאות ולתתה בידי הטוב בעיניו. ולכן מלבד אשר כל איש יפחד לרדוף את רעהו בדברים שבין אדם למקום, בדעתו כי יוכל לקבל ענשו מאת המנהל והכהן לעשות דבר שלא כהוגן, ביראו מפני חרב הדין המתוח עליו מאת הגבוהים עליו. אבל אנחנו, לדאבון נפשנו, אין לנו לא כהן גדול ולא מורה ראשי, לית דין ולית דיין וכל איש מרגלא בפומיה מיום הולדו, כי כל ישראל הם ממלכת כהנים וגוי קדוש, כל איש הוא ככהן גדול נכנס לפני ולפנים בכל יום להמתיק סוד עם ה' ולהתיעץ עמו על צפונותיו. ולכן כל איש, אחרי אשר הוא כהן, עושה במה לעצמו להקריב עליה עולות תמימות כחפצו מבלי כל פחד אולי יצטרך לתת דין וחשבון לפני הרב, כי מי סכל ישמע לדברי הרב אשר לחמו מידם נמצא ותלוי בדעת הצאן אשר הוא רועה, ואשר אין איל הוא להעניש לעוברי רצונו? וגם הרב, אם איש תהפוכות ורמיה הוא, לא יפחד ג"כ מעשות כל תועבה ומרדוף נקיים על לא חמס עשו, כי מי יביא במשפט את מעשיו? גם הגאונים שבנו לא ישיגו רק כבוד ויקר, לא משרה ושלטון, ואין להם רשות לעשות אף דבר קל הערך, להעניש מורדי אור או להסיר העטרה מראש רב שאינו הגון לכך, ואין משגיח ואין סופר ומונה כל מפעליהם, וכל רב הוא כמלך קטן באי אחד בים הגדול, אשר כל דברי המתאוננים עליו לא ישמעו לאזן. וביותר כי רבנינו לא יתחנכו כלל לשאת המשרה הזאת על שכמם, ובדעת האחד את היורה דעה עם פלפולא חריפתא ולטהר את השרץ בק"ן טעמים ולומר "הדרן" ועוד פלאות כמו אלה, יתנו לו "הסכמה" מבלי חקור אם בעל נפש הוא, אם איננו קפדן אשר לא יוכל להיות למלמד ומורה, ואם אין בקרבו כל המדות הרעות שבעולם. ומסבה כזאת רבנים קנאים קפדנים מקלקלים את השורה, עושים בעדתם כל מה שלבם חפץ ומוצאים ידם להסיר כל מכשול העומד על דרכם, ינגחו על כפרים וכראמים ואין מוחה בידם. אין פוקד על עונם ואין מהגבוהים עליהם, מהרבנים הגדולים והגאונים, שם את לבו הנני חי בהעזר אשר יתן לי ה' קויפמאן, שנים עש רו""כ לחדש. אף כי בעיר כפעטערבורג, אשר ההוצאות מרובות, יספיק לי העזר רק להוצאות נחוצות; בכל זאת אני שמח בחלקי ואינני מתאונן כלל כאשר עשיתי בימים מקדם. ת"ל עתה מצאתי הדרך אשר תובילני למטרתי ועלי רק ללכת הלאה ולא להאדיב נפשי בחזיונות מבהילים. – אודות העקזאמען אודיעך כי היה בחדש נאיאבער הבע"ל ואני משתדל לעבור מהקורס השני אל השלישי. אם ערב יום הכפורים, תרמ"ב. פעטערבורג. אב יקר! בעת אשר ידי תאחז עט סופר לערוך לך המכתב הזה; בעת אשר עוד שעות אחדות לרגע אחד, הקדוש והנשגב לנו מכל רגעי ימי חיינו, רגע התחלת יום הכפורים; בעת אשר מעללי איש ופעולותיו יעברו בבתי נפשו כבני מרון ועיניו תסבנה מההוה על העבר ועל העתיד; בעת כזאת אני נפעם ונדהם מהמון שעיפי אשר יתרוצצו בקרבי. לבי יגוע, אחוז בסבך שרעפים אין חקר, ונפשי, כיונה אחוזה בפח יוקשים, מתרוצצת אנה ואנה; אמנם כן, אב יקר! לא ככל השנים השנה הזאת לנו. אם בכל שנה ושנה עלו ורגשו בקרבי בעת הזאת רגשות נשגבים מרבה להכיל, בשנה הזאת על אחת כמה וכמה. אם בכל שנה יצאו תמונותיכם האהובות לי מכל יקר חלד, בעת הזאת, מערפלי המרחק אשר יפרידו ותופענה לפני בהדר קדשם במראה ובחלום, בשנה הזאת הן תופענה לפני כאור שבעתים ולא תסורנה ממני אף רגע. בשנה הזאת אשר רבת שבעה לה הבת יעקב עמל ופגע, אשר מיתרי כנור לבבה התלוי על נהרות בבל, החלו לרעוד בהכות עלימו צר ואויב בידו, ויהגו נכאים בקול תוגה כימי צאתה מירושלים! בשנה הזאת אשר העירה את האהבה לעמנו גם בלבב אנשים מוזרים אשר רחקו איש מרעהו, גם בלבב המתנגדים איש לרעהו, להתאחד ולשפוך מר רוחם איש בלב אחיו להתיעץ מה לעשות בימי מבוכה אלה; בשנה הזאת אזכרכם, הורים יקרים? איך יעזבני זכרונכם גם רגע? הן לבי אתכם הוא. הן כל חושי, כל רגשותי נתונים, נתונים לכם, ואני מה? רק צל תועה במרחקי שנת עמל ופגע! כבר עברה ונסתרה תחת המסך אשר יסתיר מעינינו ימים עברו. כבר צעדי השנה החדשה עינינו רואות, ופצעינו עוד לא חובשו! אם בכל השנה נדהמה בת יעקב ממהלומות גו ונפש, אשר המטירו עליה אויביה, עד כי לא מצאה חשבון מכל הנעשה אתה, הן בימים האלה תראה כי לא חדשה נהיה בארץ, וכבר הסכינה לשים גוה כתבן, מרמס לכל עובר. הוי, לב רגש! אם מעולם אהבתיך וברכתיך, אם תמיד התאמרתי כי נפל חבלי בנעימים בהיותך אתה למשען לי, מדוע נהפכת לרועץ? מדוע לא תעזבני עתה, עת כל הגיונך ושעיפיך יכאיבוני וידקרוני? גם אתם, חזיוני תוגה, מה כה סבותם אותי מכל עברים? גם זכרון ושם היום הזה מה כה יסכסך כל חושי בי? אך למה זה אשאל? הן איש אנכי ולא אבן ולבבי בשר ולא נחושה. אם עדי לא נגעו המכות אשר הוכו בני ישראל האם תשרי, תרמ"ב. פעטערבורג. התשלומין להאקאדעמיא אשר הוצרכתי לשלם, אשר כתבתי לכם כי גמרתי בדעתי לחכות עד בוא ה' קויפמאן לפה, התשלומין האלה כבר הובאו להאקאדעמיא מן החברה "מרבי השכלה" בעבורי. והנני עתה חפשי מזה, כי ימים העקזאמען שלחתי ע"י פאצט מלים אחדות אליהם, ולא חפצתי גם להטריח עצמי וללכת לבקש, כי חשבתי אם גם לא ישלמו אין נזק גדול, אחרי אשר בהאקאדעמיא הבטיחוני להמתין, וקויתי שבין כך או כך אשלם, אם לא ישלמו הם אז אבקש מקויפמן; אך בכל זאת שלחו בעבורי את הכסף בדיעבד יהנה לי ולא אהיה למעמסה על קויפמאן תרמ"ב. פעטערבורג. ראשית כל, הורים יקרים, עלי להודיע ולבשר לכם בשורה טובה ונעימה, כי ת"ל חפצי ותקותי נהיו, ונתעליתי ביום השבת העבר, יום העקזאמען, להקורס השלישי בהנומער השלישי (כל הקרוב יותר לנומר הראשון הוא משובח ביותר). אין אומר ואין דברים בפי לתאר לפניכם עליצות נפשי על כי הצליח ה' חפצי ועמלי לא נשאר מעל; אך שמחתי גדלה שבעתים בזכרי ובשומי אל לבי, כי עתה אוכל לשמח נפשותיכם הדורשות אשרי בבשורה טובה, כי זה כל חפצי, ובשמחתכם תנעם לי שמחתי עשרת מונים. האח! הורי היקרים, כפי אשא קודש ואברכה שם ה' כי הביאני עד הלום. רבים יקנאו בי, רבים יתאמצו כמה שנים לעלות להקורס השלישי, ואנכי בשנה אחת גמרתי שני קורסים בפעולות טובות מאד. אך לא רק רבים, כי גם רובם מהתלמידים לא יצטיינו במאד, ורק יחידי סגולה יזכו להסב עליהם עיני הפראפעסארים לטובה. שישו נא גם אתם עמדי, הורים יקרים, כי הנני עוד כהלום יין וראשי עלי סחרחר מרוב שרעפי אשר רגשו בקרבי ביום אתמול כי יעבור. העקזאמען היה ביום אתמול, אך עוד לא ידעתי אחרית דבר עד היום, ולבבי נע ונד בין תקוה ופחד, עד כי בא היום הזה ויביא לי מרפא בכנפיו. ובימים הבאים אקח מועד לתאר לפניכם עקזאמען בהאקאדעמיא, למען תבינו איך נוהגים בפה ביום ההוא. – אך כעת עלי לענות לך על שאלתך: כמה קורסים בהאקאדעמיא, למען תדע מה גדול הצעד אשר עשיתי. בהאקאדעמיא יש שלשה קורסים. בהקורס הראשון עושים התלמידים מלאכתם על פי תמונות גיפס אשר יגיעו רק עד החזה, והעיקר שם לציר היטב את הראש. והם מצירים על נייר בעט־שחור כפי אשר יראו על הגיפס, וכמו שהבאתי גם אני ציורים כאלה מווילנא. אך תמונות בפה לא כמו בווילנא, כי אם טובות ונפלאות במלאכתן, עד כי לציר מהן קשה יותר הרבה משם. והמצטינים בציורים כאלה יעבר להקורס השני. בקורס השני יעשו התלמידים על פי תמונות גיפס שלמות, תמונה אחת או שתים, אשר גדלן כגודל אנשי מדות ונחוץ להקטין מדתן על הניר ג"כ בעט־שחור. בכל קורס משני הקורסים האלה יש שני קלאסים. בכל קלאס תעמוד תמונה על בימה גבוה כשולחן, ומאחורי אור יאירו אל עבר פניה. ומסביב בחצי עגול עשוים ספסלים עם דפים ושלחנות קטנים לציר עליהם. וכל מקום מסומן בנומער, וכפי הנומער אשר ישיג על העקזאמען כן מקומו. בכל קלאס ימצאו כששים או כשבעים איש, ולפעמים עוד יותר. זמן השעורים הוא מן חמש שעות עד שבע בערב. המצטינים מן הקורס השני יעברו להקורס השלישי, אשר שם יעשו התלמידים מלאכתם בערב בעת הנזכרת ג"כ בעט־שחור, אך לא על פי תמונות גיפס כי אם על פי אנשים חיים ויקרא בשם: ולשם עברתי עתה. בהקורס הזה תתרבה עבודת התלמידים, כי תחת שעור אחד בערב יש להם שני שעורים גם ביום, מן השעה העשתי עשרה עד השעה השניה. ואז עליהם לציר בצבעים על בד ג"כ על פי איש או אנשים חיים, אשר יעמדו; ישבו או ישכבו לפי חפץ הפראפעסור. ג"כ עליהם החובה לחבר בכל חודש ציור אחד בביתם, ובכל חודש וחודש יגיד הפראפעסור מה לציר, וצריכים לעשות זאת בעצמם, לחבר, ולא להעתיק. וכל האנשים האלה אשר היושבים בהקלאסים לציר על פיהם, הם ערומים. אך בערב מן עד העשירית יש קלאס מיוחד אשר שם ילבשו אנשים בבגדים שונים כמנהג כל עמי התבל בכל דור ודור, ומצירים על פיהם כל איש כפי שיחפוץ או בעט־שחור או בצבעים! בהקורס הזה המצטינים ישיגו מעדאליות של כסף. מתחלה יתנו מעדאליה של כסף קטנה ואח"כ אם ירבו להצטין יתנו ונחוץ להשיג בעבור המלאכה בערב מן הנאטור בעט־שחור שתי מעדאליות, קטנה וגדולה, וכמו כן בעבור המלאכה של יום בצבעים ג"כ שתי מדאליות, קטנה וגדולה ואז בעת אשר יש הלתלמיד ארבע מדאליות כאלה אז נקרא כי השלים חוק למודו בהקורס השלישי, ואז עליו לחבר בעצמו ציור גדול, אשר לזה קובעים מאד במלאכתו אז ישיג מעדאליה של זהב קטנה. ואח"כ יוסיף לציר ציור גדול ג"כ בשנה תמימה, ואם יצטין ישיג מעדאליה של זהב גדולה ואז נקרא כי השלים חק למודו בהאקאדעמיא בשלמות. הגומרים במעדאליות של כסף ואינם משיגים של זהב נקראים בשם צירים־אמנים מדרגה השלישית, הגומרים במעדאליה אחת של זהב קטנה – צירים־אמנים מדרגה שניה, והגומרים בכל המעדאליות עם מעדאליה של זהב גדולה – צירים־אמנים ממדרגה הראשונה. אין להם מה ללמוד ברוסיא, רק באיטאליא יוסיפו ללכת הלאה, מאד אשמח על כי תהיה בעיר הולדתי, לא רק יען כי אאהוב מאד את העיר ההיא עם הרפש והעצב השוררים בה, עם האנשים אשר לא זכו לשם הזה ועם הלשונות הארכות אשר תפליאנה לצחק בכל איש כילדים בכדור, לא יען כי אאהוב כל אלה עד מאד; רק יען כי תראה פני האנשים אשר יאירו לנו ממרחק, כי תתעלס בחברתם וכי תזכור ימי לדותיך ונעוריך אשר דבריהם חרותים בצפורן שמיר על הרפש ועל הטיט, על הבתים הדחוים לנפול ועל הפנים העצבים והזועפים ועל כל אשר עיניך רואות בעיר קויפמאן לתמכני, כי לחודש הזה נתן לי חמשה עשר רו"כ, תחת אשר עד כה נתן רק שנים עשר, ויוסיף להבטיח לי כי לא יסיר חסדו ממני עד אוסיף ללכת קדימה, נסיתי ג"כ בפעם הראשונה לחבר מעצמי ציור אשר צוו לכל תלמידי האקאדעמיא, היינו: "פרידת "ערפה" מאת "נעמי" "ורות", כי "רות" לא תאבה להפרד מאת "נעמי", ויצא ממוצע: לא טוב לפעמני, כי אי"ה אשיג מטרתי, וכל חלומותי ורעיוני רוחי יצאו לפעולת אדם, ועוד יבואו ימים אשר ישלמו לנו בעבור העמל טבת, תרמ"ב. פעטערבורג. הנני בהקורס השלישי והוא האחרון, ומחודש לחודש אני וטוב במלאכתי (כי כל חודש שם ימי מסה ובחינה "עקזאמען") ומתי אשלים חוק למודי לא אוכל לדעת כי עת חרוצה וקבועה אין, רק כל איש לפי כשרונו ישב להעשות חרש־ציר פוגם הוא בכבוד המלאכה היקרה והנשגבה אגיד לך כי הנני ת"ל בהאקאדעמיא מן התלמידים הכל הולך כשורה, ות"ל אני הולך מחיל אל חיל. ויש תקוה כי אצליח אי"ה על העקזאמען. אצל המורים אני מן הראשונים, מבלי הבט כי מתחלה הייתי מן האחרונים, באשר החלותי מתחלת הלמודים; כי מלבד שפת רוסיא לא ידעתי ידיעות אחרות, וגם שפת רוסיא ידעתי רק, כאשר יוכל איש לדעת מבלי מורה ומנהל. לא כן עתה, כי עולם חדש נפתח לפני. המורים המה רבי המדע והתושיה וכל למוד ילמדו אתנו על בוריו ועל אמתתו, ועושים מעשיהם באמונה מבלי הבט כי לא ת"ל הצלחתי בשני העקזאמענים אשר היו בשבוע הזה, הצלחתי ת"ל גם על העקזאמען הרביעי והוא האחרון בשנה הזאת. ועתה חפשי אנכי עד תכלת חודש סענטיאבר מכל למוד ומלאכה מצד האקאדעמיא, ומתחשב אנכי במספר האקאדעמיסטים כחוק כ"ה סיון, תרמ"ב. פעטערבורג. הורים נעימים! במכתבי משבוע העבר כתבתי אליכם כי קרוב יום בואי אליכם להשתעשע בנעימים את פניכם. ידעתי את החזיונות אשר חזיתם בחזון וברוח, חזיונות עדן, חזיונות שמים. שויתם לנגדיכם את הענג אשר נשאף ממעיני הצלחה בשבתנו יחדו, רעננים ושלוים, בצל קורתכם. החזיונות האלה בתומם שעשעו גם רוחי בהקיץ ובחלום. פניכם הזהירו לפני מבלי הפוגות על כל מדרך כף רגלי ואל חדר הורתי, השמיעוני קול מליכם הנעים וישביעו בצחצחות נפשי, ופלגי חיים חדשים שטפו ועברו בכל עורקי עצבי. אמנם עתה, כנראה, ירדו החזיונות האלה כחלום חזיון ליל ועל משמרתי בעיר אשאר כקדם עד כי יבוא יום שקוינו לו, עד כי אהיה חפשי כצפור דרור לעוף בכל ארבע ענפות הארץ אל אשר ישאני רוחי. לא כן עתה, רוחי שואף הלאה, לבי יקפוץ למרחוק וכל גוי אסור בזיקים ובכבלי ברזל (או יותר טוב לאמר: בכלי "כסף"…). רוחי אתכם הוא, נפשי מתהלכת בתוככם; אך בכל זאת לא אוכל למוש ממקומי להראות לכם כל אלה למראה עינים ולמשמע אזנים, לא רק ברוח ובחזיון. לא אוכל למלא חובותי הקדושות, חובות בן להוריו (וביותר בן כמוני להורים כמוכם…) לא אוכל לתת לכם ענג וששון מעט מזעיר תחת שבעכם עמל ותלאה זה כמה בצפיתכם על הענג הזה ימים ושנים. – מי אשם בדבר? מי זה יוכל לעמוד לשטנה לי בדרך הזה? האם אין לי רשות אחרי עמלי, יותר לפי כחי, להנפש מעט בצל כנפי הורים נעימים? האם אין לי רשות למצא חפץ בעת החופש והדרור אשר רכשתי לי בעמל בשר ויגיעת רוח? האם נקל היה בחדשים אחדים להשתלם בלמודים, אשר אחרים יבלו על זאת שנים אחדות? ואם לא הרעיון כי בגמרי את הנסיונות בחודש הזה אתעלם את פני הורי בימי הקיץ, האם לא הרעיון הזה תמכני וסעדני לבלי אפול ואכרע תחת נטל עבודתי הרבה? ומדוע זה עתה להוציא מערכי לבבי לפעולת ידים? הוי, כסף נמאס ונבזה! רק אתה, אתה אשם בזה. אתה תעמוד תמיד לשטנה בדרכי קודש. מדוע אינך בעת אשר אתה נחוץ בחיים? לו היית אצלי אז לא הייתי תלוי בדעת אחרים, אז הייתי חפשי במפעלי, אז יכולתי למלאות חובותי הקדושות ואז לא ערב איש את לבו להגיד לי כי החובות הקדושות האלה כאפס וכאין הן… אך למה אדבר אליך ואתה אינך שומע! הנך הלאה ממני ואנכי נדחף אל אשר דחפני הרוח המתעורר בלב בעלי הכסף להשקט או לנוע, לנסוע או בהצפירה נודעתי לאיש אחד נכבד מהנכבדים הראשונים רוסיא, הוא משה בערלין. הוא היה במספר חברי הדעפוטאציאן אשר עמדו לפני הקיסר על אודות הרעמים והצרות שעברו עלינו, והוא תמיד בועד אשר הוא בפה אצל הבאראן גינצבורג. הזקן הנכבד הזה הוא מן המלומדים הראשונים בכל דבר חכמת בינה, ונודע למלומד גדול בשפת עבר. ולכן בקראו את מאמרי אז בא להאקאדעמיא ויבקשני עד שמצאני ויבקשני לבוא לביתו. באתי לשם וידבר עמי זמן רב באהבה וידידות, ויאמר לי כי ישמח מאד על אשר אכתוב צחות בשפת עבר וביותר כי כל הרעיונות אשר כתבתי במאמרי הם גם דעותיו ודעתו מסכמת לדעתי, ויאמר כי כל הוכחותי הן צדק ומישרים. ולכן אמר לי כי ביתו פתוח לפני ואוכל לבוא אליו לפעמים, וכי נכון הוא להשאיל לי ספרים יקרי הערך בשפת עבר, רוסיא ואשכנז תשמ"ב. פעטערבורג. אחדים אשר יקבלו פרס מבלי עשות לתומכם מאומה, בכל זאת לפעמים אשמח כי אוכל באיזה צד לאמר, כי הכסף הנתן לי מאת ה' קויפמאן הוא שכר עמלי ולא מתנת חנם, אף כי עמלי אצלו לעומת עזרתו בימים האלה אין לי חשק נמרץ לשבת על האבנים כפוף כאגמון ולציר, פה התולדה בכל השנה שובבה ומשוגעת, רוחות וסערות, קור וענן ערפל ותמרות עשן – זאת היא מנת חלק תושבי קרית מלך פעטערבורג, ואך ימים מעטים בימי הקיץ תראה הבריאה בפה ביפיה והדרה. הימים האלה עתה הם וחיש יעברו. ולכן אינני יכול לכלוא את רוחי האוהב את הבריאה אהבה בלי מצרים ואני הולך לפעמים אל גינת הביתן אשר בפה לשאוף רוח צח אשר יביא חיים ובריאות בעצמי. כי אם לא עכשיו אימתי? אחרי העמל בימי העקזאמענים נחוץ היה לי לנסוע אליכם להנפש ולשאוב פלגי חיים מהרוח הצח והאויר הזך אשר בהמחוז ההוא; אך תקותי כנבל יוצרים. ולכן אתנחמה בבקרי בפה את הפנה האחת, אשר שם תצטין הטבע ביפיה והדרה, הלא הוא גינת הביתן. שמה שורר רוח צח ונעים ושמה יטהרו רעיוני וירחפו על כנפי הדמיון, וזה הוא ראשית תענוגי בארצות החיים, בשירים, כי רואה אנכי כי שירי מעוני פעם או פעמים בשבוע בבואו אל החצר אודות מסחרו. ובכלל חני יגדל בעיניו תמיד. זה לא כבר, בימים אלה, ישבתי אצלו זמן רב בערב וישוחח עמי אודות מלאכתי, מלאכת צירים, ואודות כל המנהגים והדינים שבהאקאדעמיא, ואודות מטרתי בימים יוצרו. ויהנה לו בשמעו כי מלבד חכמת הציור עוד ילמדו בשלשת הקורסים בהאקאדעמיא ג"כ ידיעות ולמודים רבים שתפארת הם לאדם ומועילים לו בדרכי החים. וספרתי לו כי בהיותי בווילנא (כמדומה לי שאתם לא תדעו מזה מאומה) הייתי פעם אחת אצל ה' לעבענזאהן, בנו של אד"ם הכהן אז לא יכולתי לדבר נכונה בשפת רוסיא אמר לי בלשון הזה: "הן "מושזיק" לא יוכל להיות חרש־ציר! ותקוה מעטה נשקפה לי לראותך מגיע למטרתך". ויצחק ה' קויפמאן בשמעו כדברים האלה, וכה אמר: "מסתמא לא נסה לעבענזאהן מעולם לרכוש לו ידיעת־מה מבלי מורה ומבלי עזרת קויפמאן לקחת ספרים אצלו ככל אות נפשי למקרא. ועתה גמרתי לקרא (או ללמוד) את ה"מורה נבוכים" להרמב"ם עם העתקה אשכנזית, ובאמת האיר עיני. שלחת הוא הוא אשר בקשתי, והוא ספר טוב ונצרך ללומדי שפת צרפת, ויפה עשית ששלחת גם את הדקדוק הצרפתי בהספר הקטן עם העתקה תרמ"ג, פעטערבורג. עקזאמען שלישי (עקזאמען ראשי בכל שלשה חדשים) ומעשי ידי היו על העקזאמעו שלשה ציורים טובים, ואחד מהם הפיק רצון הפארפעסורים ונשאר בהאקאדעמיא ויהיה על הויסטאווקע של כל שנה (מן מעשי ידי התלמידים המצטינים). בכלל אני עושה בכל חודש על העקזאמענים פעולות, ומלאכתי תלך לפעמים עבודה לכתוב עבורו מכתבי עברית. וביותר כי בימים האלה היתה אצלו אספה גדולה מכל ראשי עמנו הנמצאים בפה, הרבנים, העשירים והמשכילים, ויגמרו אומר להוציא לאור כל מבחרי השירים מעת תחלת הספרות העברית עד היום הזה, אשר וברו ע"י המליצים והמשוררים בכל דור ודור, להיות כולם מאוספים בחוברות מיוחדות. ה' קויפמאן הוא הראש בין העוסקים במלאכת מצוה זאת להחיות הליטעראטור העברית ולחדש כנשר נעוריה. ולכן היתה לי עבודה לכתוב אודות זאת איזה מכתבים לאנשי מעלה. בהאספה גמרו אומר ג"כ לתת פרס (פרעמיא) למחברים החדשים אשר יצטינו בשפת עבר בעבור החבורים היותר טובים, אשר ע"י זאת יקוו להגדיל מספר החפצים תרמ"ג. פעטערבורג. עקזאמען שני ממעשה ידינו וביום דעקאבר עקזאמען לדברי הימים לחרשת המעשה ביום 3 דעקרבר לחכמת הגעאמעטריא, ועוד עלינו לתת ארבעה עקזאמענים בלמודים ועקזאמען אחד במלאכתנו, ואז יתם חצי השנה הזאת, ובימי החגים לעת ראש שנתם נהיה חפשים מכל בדומיה דרכי תקותי המשרכת דרכיה אשר תחליף דבריה עשרת מונים, יען כי סוף סוף תקים הבטחותיה טבת תרמ"ג. פעטערבורג. מלבו החפץ לדעת טרדות האדם הכללי, ועמל היהודי הפרטי יסתיר מעיניו עמל היהודי הכללי, היהודי הנצחי. וכאיש אשר רוח רעה תבעתהו ותבלבל שרעפיו ימצא מזור ותרופה בקול עוגב וכנור, כן מצאתי לי נועם ושקט בקול הבשורה כי שפתינו תשוב אלי קדמות נעוריה, יענדוה עטרת תפארת לראשם. בימים האלה נפתחה בפה ביבליאטעקא של הליטעראטור העברית. ספרי גארדאן נמצאים על מכבש הדפוס על הוצאות חובבי שפתינו. בקרוב יתחילו להוציא לאור את חבורי גדולי סופרינו ומשוררינו בחוברות מיוחדות מראשית ספרותנו עד היום הזה, גם יתנו פרעמיות אחדות בכל שנה למחברים אשר יחברו חבורים טובים, ספרי מחקר, מליצה ושיר, חדשים. והעולה על כלמו כי ראשינו יחפצו ליסד בפה בית תורה וחכמה בינינו, לתת לעמנו רבנים, מטיפים ומלמדים. כל אלה יודע לי בדברי עם ה' קויפמאן דוד נעים! בעליצות נפש רוח, בששון לב וקרב קבלתי מכתבכם הנעים והרצוף אהבה טוהר לב ויקרת רוח כיאות לדוד אהוב כמוכם. פלגי נועם וגיל שטפו עברו בכל כליותי ובכל חדרי לבבי בעת שקראתי ושניתי ושלשתי אמריכם כי נעמו, וכרוב דמיוני נשאני על אברתו אל ימים מקדם, לשנות ראינו טובה ואשר איש בפני אחיו; עת ראיתי פניכם כפני אלהים בפעם הראשונה לימי חיי; עת שאבתי ממקור החיים בצל קורתכם; עת חשפה התבל לפני נחלי עדניה ותטעימני ענג שמים, ענג אהבה טהורה לילדי משפחתנו, אשר רחקו מאתנו עשרות שנים עד אפסי ארצנו. שויתי לנגדי בחזון את פניכם המפיקים אהבה וידידות ונפשי קמה לתחיה. דוד נעים! לב רגש יפעם בי מיום נולדתי. רוח דמיון חזק לא ינום ולא יישן במשכיות לבבי מעת ראיתי אור, ומכתבכם היקר העיר בי את כרוב דמיוני, הניע את לבבי על אחת שבע, רגשותי פרצו גבול עולם, דמיוני פרש מוטות כנפיו ויעף עד נבכי תהום העבר וחיש מהר קמו נגדי במחזה חזיונות ימי קדם, וימשכו את נפשי ברשתם בקסם יפים ברוח החן השפוך עלימו. – האח! על לב הדניעפער תנשא אניה, תחץ גלי רהב, ותשאף הלאה נגבה, על כל אפסים שוררת דומית ליל, ואור יומם איננו, רק ירח בהיר יביט ממרום תכלת הרקיע עם רבבות צבאותיו, ככבים מזהירים כספירים. גבי הגלים הקלים מצופים כסף מזוקק ובדממה דקה יתלחשו וישקו איש את רעהו, גם רחבי שדות, גם חרשי מצל, גם הרי סלע נמו שנתם, גם נוסעי האניה תרו מקום למשכן למו ועל גגה השלך הס. רק שם בירכתי האניה יושב עלם צולל בתהום שעיפים אין חקר, עיניו נטיו על מרוץ האניה, על זהר הגלים, אל לבנת הירח, אל ברק הככבים ואל ההוד הנורא השורר על כל מחזות הטבע בחצי ליל קיץ במסבי נהר הדניעפר; אך שרעפיו ימהרו לרוץ אורח רב יתר מן האניה. שרעפיו כבר התרוצצו כברקים ויבואו אל מטרתם, הגיעו למחוז חפצם, למקום משכן כבוד דודו היקר אשר יחזהו ברוח, יתארהו בדמיונו; שרעפיו כבר יחזו את שאהבה נפשו ולכן ירנינו כליותיו ולבו, ישעשעו ונפשו בענג עדן אין ספורות. הידעתם מי הוא העלם הזה? אנכי אנכי הוא, אנכי בב"א הנוסע אז למקום שבתכם למען תחזינה עיניו את כבודכם אשר לא נשכח אף רגע מפי הורי היקרים, למען ישיג בהקיץ את הענג אשר מצא בתנומות עלי משכב בחלום חזיון ליל כי לא שגיתי, כי לא התעני רוח דמיוני. עיני ראו את הוד פניכם, אזני האזינו נועם מליכם, אזרועי חבקו את צואריכם, שפתותי נשקו שפתותיכם וכל חושי חשו את אהבתכם וידידותיכם אלי ועל לוח לבי הוחק אז שמכם וזכרכם. במקדשי נפשי פנימה נשארתם עדי נצח, עד אשר לבי יפעם בקרבי ודמי יזל בעורקי, עד אשר נפשי תדע את האהבה ורעיוני לא ינומו שנתם, עדי נצח, כל עוד נשמתי באפי! ראשון, תרמ"ג. פעטערבורג. ובכל שעה. נחוץ לזה עת מסוגלת, בעת אשר תנוח רוח השיר על המשורר, ובמשך השנה הזאת לא כתבתי שיר חדש כלל מרוב טרדותי. צר לי כי יאבד עמלי אך בדעתי עתה אודות הדפסת שירי. אמנם אודה לפניכם כי בימים הבאים, ברצות ה', אחרי אשר אוסיף עוד שירי תפארת ויופי אז אוציא לאור מחברת שירי; כי אמנם גם עתה ישנם רבים ראוים לדפוס, ושם לא יפקד גם מקום השיר "וזרח השמש אדר שני. תרמ"ג. פעטערבורג. עוד אמצא עת בימי חיי למלאות בשירים חסרון השירים בעת הזאת. ואם לא משורר אנכי כי אז עלי להתעסק בדברים נחוצים להכין לי מצב יוכל איש לשיר בעת אשר לא ינוח עליו רוח השיר ובעת אשר אלפי מניעות יעצרוהו מלבקש רוח השיר, ורעיוניו ישוטטו בעולם אחר. נקל לאיש לומר לאיש כזה: "כתוב שיר" אך לא נקל לו למלאות חפצו. ואם גם יעמול לחרוז חרוזים יהיו סרי טעם כתפל מבלי מלח. לו הייתם במקומי, ולו לא קראתם זה כבר ספרי עברית כמוני, לו התרוצצו בנפשכם אלפי רעיונות שונים, לא מלאו חדרי זכרונכם למודים שונים הנחוצים ללמוד בעל פה וכל זאת בשפת רוסיא, – אז ידעתם: הנקל לשבת מדוע נפלאת ושאלת על דבר הקורס השלישי והקורס הראשון. הן כבר כתבתי אליכם כי בכלל האקאדעמיא תחלק לשתי מחלקות: למוד חכמת הציור וחרשת המעשה המחלקה האחת ולמוד חכמה ודעת כמו: דברי הימים, חכמת החשבון והמדידה ועוד ועוד המחלקה השנית, למודי חכמת צירים לחוד, ולמודי תושיה לחוד, ובכל מחלקה משתי המחלקות האל יש שלשה קורסים. יש תלמידים שהם מצטינים במלאכתם והם בהקורס השלישי בהמחלקה הראשונה של חכמת הציור, ובכל זאת יוכלו להיות בקורס הראשון ללמודים, באשר נתקבלו ובאו במספר תלמידים מקשיבי לקח במחלקה השניה בזמן מאוחר. וגם אני כמוהם. הן ידוע לכם כי הייתי מתחלה לא תלמיד־מובהק בהאקאדעמיא, היינו כי הייתי רק תלמיד המחלקה הראשונה לחכמת הציור, וכה עברתי מן הקורס הראשון עד השלישי. אך בין תלמידי המחלקה השניה בלמודי חכמה לא נחשבתי, יען כי לבוא להקורס הראשון של הלמודים נצרך להבחן בלמודי ארבעה קלאסים של גימנאזיום. אמנם בשנה שעברה כידוע לכם מלאתי את חובתי זאת, ואחרי אשר הפקתי רצון על העקזאמענים בלמודים מארבעה קלאסים גימנאזיום התקבלתי לקורס הראשון של המחלקה השניה. מאז אני תלמיד מובהק של האקאדעמיא (7), יען כי אני תלמיד בין בחכמת הציור ובין בלמודים, בחכמת הציור אני בקורס השלישי אך בלמודים אני בקורס והיא כי נתיסד ג"כ קלרס זמרה ונגון, מאת תלמידי האקאדעמיא. ואלה תולדות הקלאס הזה: זה לא כבר עשו תלמידי האקאדעמיא חג־ערב (8) ע"י בילעטים, וההכנסה תהיה לעזר עניים. ואהי גם אני על החג. גדול היה כבוד החג ההוא, וגם הפרעזידענט שלנו, אחי הקיסר, וולאדימיר, היה בכבודו ובעצמו שמה, כל עדת הפראפעסורים וראשי ונכבדי עיר הבירה. אז שרו להקת משוררים (9) תלמידים של האקאדעמיא ויפיקו רצון מאת הנאספים, ותיכף הציע הפרעזידענט ליסד בהאקאדעמיא בית למוד לשורר במקהלות, ויוכיח לדעת כי החכמות האל, חכמת הציור וחכמת הזמרה, אחיות הנה. וינדב לזה ראיאל יקר מביתו, ומנהלי לבו ללמוד חכמת השיר ואשר קולו נעים וחזק ויספחוהו אל להקת המשוררים, וגם אני אחור לא נסוגותי ואחשב גם אני בתוכם, באשר זה כמה אהבתי את השירה… ועתה יודעים אנחנו את האלף בית של אותות הזמרה (נאטין) ורק פעם אחת בשבוע בערב לומדים אנחנו את זאת, ביום ג'. לפי קולי אני נחשב בין הבאסים הראשונים (10). ההתחלה היתה ברוב פאר והדר, מדברותיו, ויוכיח כי נחוץ להבין ולאהוב את החמה הנעימה חכמת הזמרה המשעשעת את האדם בחלד, אשר תנחמהו לעתות בצרתה, תסיר מעליו כל רוח רעה ויגון, תרכך את לבו לרחם ולחומלה, ותעורר בקרבו רגשות אנושיים, רגשי האדם המעלה, תרכיבהו על כרוב הדמיון, ותלוהו מיום גיחו מבטן אמו עד יום קצו על דרך החיים. ויוסיף להוכיח ולהראות לנו כי חכמת הזמרה תאמץ את לבבנו גם אל לב כחמת הציור, ותוסיף אהבה אחוה ורעות בין תלמידי האקאדעמיא ועוד ועוד. תרועת הידד ומחוא כפים הרעימו אחרי דבריו ונשמח כולנו. אז הוסיף להציע דעתו כי יתקבצו התלמידים יודעי שיר וזמרה פעם אחת בכל שבוע. להראות כחם בשיר נגדה נא כל התלמידים (קאנצערט); והנה את אשר לא פללנו ראינו אז, כי מצאו בינינו משוררים מובהקים ומנגנים כל שיר על אופן נעלה מאד. ונעים מאד לשמוע ביום ו' בערב את אשר ייטיבו נגן בהתאספם יחדו. אז תתהפך האקאדעמיא וכל העם שומעים את הנגונים פרי מחשבות הקאמפאזיטארים הראשונים הנודעים יצר לפעלו חג היובל הגדול בהאקאדעמיא אשר זכרתי. גדול ונכבד היה החג הזה, ביום מלאת ארבע מאות שנה מעת אשר ראה אור הגביר הגדול רפאל סאנצא ד' אורבינא. אין איש בתבל אשר עזב אחריו שם רם וגדול כאיש הזה הדגול מכל בני חלד. ארבע מאות שנה חלפו עברו וכמוהו לא היה ולא יהיה. ארבע מאות שנה ספו ושמו חדות זהב לנצח על לוח התולדה לדור אחרון. ארבע מאות שנה יזכיר כל איש ברגשי קודש שם הציר הנפלא הזה, אשר ברוחו הנשגב מצא כונים למלאכת השמים, ויתדות בששר מחזות שדי. ישתוממו כל באי עולם על יצורי כפיו החיים עוד עד היום לעינינו. שוא ירימו ראשם בגאון אדירי התבל אשר בסערתם הפכו ארץ ומדינות כחמר חותם, שוא יתפארו בעלי אוצרות אין קץ כי כל הארץ נכבשה לפניהם; כולם ספו תמו ואין זכר למו, ואם גם זכרם חי, אך כל התבל כולה לא תתעורר ביום אחד לחוג לשמם חג גדול אחר עבור ארבע מאות שנה, כאשר ראו עינינו ביום הזה לשם רפאל הציר, כל התבל כולה נמלאה רגשי שמים, רגשי אהבה וכבוד, לנפש הציר הזה המתלוננת בצל שדי במעוני שחקים. כי מה כל יופי ונשגב אם לא צל יוצר שמים בורא שחקים? ומה היא נפש נשגבה היודעת והמכרת את היופי הנשגב, ואשר היא עצמה יפה וברה, אם לא חלק אלוה ממעל? ואיפה תתלונן אחרי אשר תפשיט ממנה את חמרה אם לא בחיק שדי היוצרה וכוננה? אמנם כן! נפשך, רפאל, רחפה ביום הזה מרחבי שחק ותשלח מבטי אהבה וברכה ליצורי תבל, אשר יוקירו ויכבדו זכרך, אשר יתנו לך זר תהלה ופעליך לא יסולאו בזהב אופיר! – ביום כ"ח לחודש מארט בשעה השתים עשרה בחצי היום באתי אל האקאדעמיא, בין יתר התלמידים, אל החג. כל החדרים הרמים והנשאים באו בעדי עדיים, ופרחים ונצנים נותני ריח עמדו בכל אפסים, גם עצים רמים הוקמו, אשר הטו צל נעים על כל אפסי החדר הגדול, אשר בתוכו היו למראה קבל עם שלשים ושבעה ציורים גדולים ונפלאים פרי הציר רפאל. עדי החדר הזה היה לפי טעם האיטאליאנים עם מצבות שיש מכל המיתולוגיא. בסוף החדר מול הפתח, בין פרחים ונצנים רבים, התנוססה לתפארת על בסיס יקר תמונת הציר חצובה מאבן מעשי ידי הפראפעסור לאוורעצקי, ועל ראשו זר־פרחים נחמד למראה. פני הציר הפיקו אהבה וגדולה עם קווצותיו התלתלים אשר הוסיפו לו חן. הלאה מעט מן התמונה הזאת, בסבך פרחי תפארה אשר עלו עד הספון, הופיע הציור היותר נפלא מכל מפעליו. לימין התמונה עמד שולחן יפה ועליו עטרת תפארת עשויה מרקועי פחי כסף טהור, אשר תשלח האקאדעמיא בשם כל הצירים מרוסיא והתלמידים, לרומא, להניח לזכרון עולם על קבר האיש הרם הזה. ולשמאל התמונה עמדה בימה לכל המטיפים הבאים לכבד זכר היום בניב שפתיהם. להקת המנגנים של הקיסר באה לנצח בנגינות, להקת משוררים של הקיסר עמדו הכן על עמדם. – כל הבית מלא מפה אל פה שרים ורוזנים לבושי מכלול, גם רבים ממשפחת הקיסר באו ובראשם הפרעזידענט של האקאדעמיא, אחי הקיסר, הנסיך הגדול וולאדימיר עם רעיתו. אך צעדו רגליו על מפתן הבית הרעימו המנגנים שיר תרועה לאות כי החל החג. אחרי כן שרו להקת המשוררים שיר איטאליאני נפלא. אז עלה של האקאדעמיא הגענעראל איסעעוו ואחריו הפראפעסור הנודע לתהלה סאלאוויאוו, ועוד רבים. משוררים קראו שיריהם אשר חברו לכבוד רפאל, יתר המטיפים קראו דברי ימי חייו עם יצירי כפיו, וכל העל הריעו בתרועות הידד. יותר משתי שעות ארך דבר החג, ואחרי כן שרה להקת המשוררים עוד הפעם והנאספים החלו לעזוב את האקאדעמיא. להקת המנגנים נצחה בנגינות כל היום, וכל החפץ הלך לשוח לקול מנגינתם בחדרי האקאדעמיא, אשר נפתחו לרוחה עם כל הגאלעריות, המלאים ציורים ופסילי שיש למראה קבל עם. – בחודש אויגוסט יקוו לכונן לשם הציר הזה על העקזאמען האחרון בהאקאדעמיא במעשי ידי, ונתכבדתי באות־עבוד של כסף מאת הפרופיסורים הוא כי עוד תראינה עיני אותות־כבוד כאלה, בעבור עמלי וחריצות כפי על דרך חכמת הציור, אשר הקדשתי לה כל ימי חיי וכל כחות נפשי. אות לטובה הוא כי תקוותי תבאנה וכי מטרתי לא מעבר לים היא כי אם קרוב אלי הדבר, אם רק אלך באומץ רוח הלאה על דרכי, דרך הקודש, דרך החיים, ואם רק יסיר אל המדעים ואבי כל החכמות כל מעצור ומכשול מדרכי. ידעתי, ידעתי, הורים יקרים, כי בכליון עינים ותאות הנפש תחכו ותצפו ליום ההוא אשר אשלים חק למודי בהאקאדעמיא. גם אני כלתה נפשי ליום טוב ההוא, אך בכל זאת עלינו להזדין בסבנלות לבלי לדחוק את השעה, אם גן היום ההוא ירחק חק, אך בוא יבוא ב"ה. הן זה כשלש שנים אני בעיר המלוכה. שלש שנים! הן זמן כביר הוא. אך אחרי עבור השנים הן כלא היו הן בעינינו וכיום אתמול כי יעבור, ואשרי האיש אשר השנים האלה בעברן כצל השאירו לו מזכרת נצח, מזכרת אורה וטובה, אשר אתו, אתו היא כל ימי חייו. הן שלש השנים האלה עברו, ספו, אך עת אזכרה את השנים לטובה והפעולות הטובות אשר השאירו בקרבי עד כי נשתניתי לאיש אחר, אז אגיל ברעדה וכפי אשא הוא לראות לא רק מעשי השירים אשר כתבתי במשך השנה האחרונה. אז אספתי שירי האחרונים, וקראתי אותם בשם "שושנה בין החוחים", לאות כי פרחי השיר והמליצה, אשר יפעה ויופי למו, היו בשנה הזאת בין חוחים וקוצים, הם המקרים והיגון אשר הכאיבום וידקרום. השיר הראשון היה "נסיעה אל אבותי", והשיר האחרון "זכרון אבותי". גם זה עשיתי בכונה להראות לו כי אתם הם הגיגי והגיוני וכי רוחי שואף ונכסף לראות פניכם. אל השושנה הזאת הוספתי עוד הערות גדולות עד כי היו לאגודה אחת. ה' קויפמאן קרא את כל דברי בשום לב וכן כי לשוא ינסה לעצרני בשנה זאת, גם הבין והודה כי חוב קדוש הוא לי לנסוע לראות ולהראות, לנוח מעט מעמלי אשר לא נכחד ממנו. ולכן אייר, תר"ג. ראדושקאוויץ. מעיר מולדתי ינשא אליך על כנפי הפאצט מכתבי זה. מבית אבי וחדר הורתי זכור אזכרך עוד ואחישה הפעם לערוך כנפי העת הסב ומבלה כל, חלפו ואינן. מקרים רבים עברו כסופה על רחבי חלד, ומדי עברם פגעו בי לשבט או לחסד, אך עברו ואינן. תקוות רבות, תקוות נעימות, ראיתי עפות, עפות כצל עובר וכמו עוד תצחקנה על משבתי הלב אשר הוליכוהו שולל; אך תקוות אחרות חיש מהר תירשנה מקומן ובבתי נפשי לא ראיתי שממות עולם. השנים ספו, המקרים חלפו, גם התקוות עפו ובכל זאת לא אתאונן על השנים, לא אתלונן על המקרים ולא אטור שנאתי לתקוותי אשר עלו תהו. בעת נפש האדם מלאה ענג שמים, ענג האהבה להוריו, לידידיו ולעיר מולדתו, אז אין מקום לתלונה ולשנאה, או יושיט ידי אהבה אל כל היצור ומה גם לרעיו וידידיו תגדל אהבתו על אחת שבע. עתה לא אתאונן על כי לא ראיתי את פני אבותי שלש שנים תמימות, לא אתאונן כי לפעמים העבירוני המקרים בשנה העברה לנסוע אל אבותי, יען כי השנים האלה הוליכוני לא מעט הלאה בדרכי אל מטרתי ותשאירנה בקרבי זכרון נצח; המקרים צרפו וזקקו הלך שרעפי והגיון כנורי בכור הברזל; גם שבתי בקיץ העבר בעיר המלוכה עוד לא יעצבני, כי מצאתי את אבותי עתה חיים וקיימים, שלמים בגופם ובמאדם, ומצאתי את האהבה כאז מתלוננת בלב אוהבינו ידידי! מקרב ולב אודך כי הואלת לשמוח בשמחתי אחרי אשר הצלחתי על העקזאמען האחרון. דבריך הנעימים והאהובים הרהיבוני ומאמין אנכי באמונה שלמה כי שמחת בכל לב ונפש; אך אחת אבקשך הפעם אחרי אשר זה כבר בקשתיך כזאת: לבלי העלני על כנפי דמיונך עד שחקים לראותני בתור ציר ראשון בתבל. רב לנו להשתעשע כילדים כ"ז אייר, תרמ"ג. ראדושקאוויץ. עצי מצל, פלגים יבלי מים, סבכי שיחים, מצעי דשא עשב ומסלולי תפארה הסובבים את עירנו, על ירכותיה. ברוח דמיונך האזנת קול הזמיר בדמי הליל וקול הקוקיאה לעת השחר והנשף, אף זמרת צפרים עדיך הגיעה, ובטוב לבבך תתאר לפני בימי הקיץ הבאים ימי נועם ועונג, ימי נופש ומרגוע, בבית אבותי ובחברת ידידי נפשותינו. רב תודות לך על חזיון נעים כזה. מי יתן וקם חלומך זה והיה לי למשיב נפש, מי יתן גם כן וקם חלומי לעוף אליך "על כנפי קיטור ורוח" בקיץ הזה, ותקותי תשעשעני כי בוא יבואו כל דמיוני רוחי ורוחך. – עתה אודיע לך את אשר הבטחתי זה כבר לתאר לפניך למודנו חכמת הזמרה בהאקאדעמיא: להקת־המשוררים (כאר) תחלק לשתי מחלקות ליודעים ולבלתי־יודעים. היודעים הם אשר קריאת אותות־הזמרה (נאטען) שגורה בפיהם, ואתם יתעסק המורה ביחוד, לשנן ולסדר להם שירים ונגונים מגדולי אחדים מנגנים היטב בכלי שיר: כנורות, חצוצרות, וויאלענציעליא, ופלייטן בלוית קול הראיאל (פיאנא), ומהם יסדו להקת מנגנים (ארקעסטער) והמורה הזה בעצמו מתעסק ג"כ עמהם לשנן להם למודיהם. והמחלקה השניה הבלתי־יודעים לקרא אותות הזמרה יחלקו ג"כ לפי קולם לארבע מחלקות. טענאר ראשון, טענאר שני, באס ראשון ובאס שני. ואני בין הבאסים הראשונים אמנה. ורק שעה אחת בשבוע ילמדו אתנו לקרא אותות הזמרה גם לשיר במקהלה, ובכלל למדנו לא הרבה רק שבועות אחדים ולכן לא רבה מאד ידיעתי בחכמת המוזיק; אך בכל זאת יודע אנכי את הא"ב של הנאטען, וקורא אנכי מעט מעט. ועיקר הלמוד יהיה בתחלת השנה הבאה שבועות, תרמ"ג. אמת את חיי בעיר מולדתי, את צאתי ובואי לשוחח דשא במסבי עירנו, את נועם השחר והנשף לקול הזמיר מראש אמיר, את הזכרונות אשר יעיר ויעורר בקרבי כל מחזה עין. צדקת, צדקת, ידידי! לפי ראות עיניך; אולם לבי לא כן יחשוב. מסבי עיר ראדושקאוויץ מוזרים הם לי כמסבי עיר ווארשא. עודני ילד ישבתי בעירי אך לא יצאתי לשוח, כי ההיה כדבר הזה או הנשמע כמהו בימים עברו, זה כחמש עשרה שנה, כי יסכין ילד לעזוב את בית כלאו, את חדרו הצר והאפל, לצאת לשוח בגנים ולרעות שושנים, לראות תכלת השמים ולשאוף רוח צח שפים? ואף כי אנכי אשר אז לא הרהבת בנפשי עוז לשים רגלי כאילות ולרוץ כצבי על הרי בתר, כילדים אמיצי הבל בדור החדש הזה. גם אחרי אשר ימי ילדותי נגוזו וחלפו כצל עובר וגלי טלטלוני טלטלה גבר להתגולל תחת שואה בבתי הישיבות כמינסק, גם אז לא הרחקתי צאת מארבע אמות של הלכה (ג"א אנחה) מסבי עיר מולדתי כלא היו בעיני. מוזר הייתי למיודעי ונכרי לבני עירי. ואחרי אשר החל הרוח החדש לפעמני, אחרי אשר הדר הטבע לקח לבי נפלאות התולדה משכוני אחריהם בקסם יפים, אחרי אשר כספר נגולו לפני השמים וכל צבאותיהם, הארץ וכל אשר עליה, ושפת הבריאה לא ידעתי עד הנה – שמעתי, אז נמצאו לי כדבר בעתו מסבי עיר ווילנא, עיר חפצי־בה, הנפלאים והמהוללים. וכגל כבד פרץ שם רוחי הכלוא ויהי לפלג נובע, ורגשות חדשים, רגשי חן ויופי, מלאו בתי נפשי. – אמנם כל הדר הטבע ורבבות צבאיה הנפלאים יבולו ויאבלו ויעטו מעיל תוגה גם יהפכו לתהו, לולא יאציל האדם, איש־רוח־חיים, מרוחו עליהם, יתן להם אמר ודברים, ישים על יפים נוספות מיפי נפשו וירוממם על כרוב דמיונו הכביר. לולא הרגיש האדם רגשות יופי ונשגב, רגשות קודש גם רגשי אהבה, כי אז חשך השמש בצאתו ושק הושם כסות הדמים; אז תאבל מלכת־הליל בעריפיה וככבים יאספו נגהם, אז יהיה קול המזמר־בליל כקול הסירים תחת הסיר. השמש בהודו על כפת השמים, המעולפים בשלל צבעים, – הוא סמל דמות היופי והנשגב; ירח בהיר בין ככבי ספיר על תכלת שמי־ליל, – הוא סמל דמות הקדושה והטהרה, ונעים קול המזמר־בליל עם נות קנו בחצי ליל־האביב, או לנגה הצפירה, – הוא סמל דמות האהבה בתענוגיה. רק האדם המרגיש יופי ונשגב, קדושה וטהרה ואהבה בתענוגיה, יבין סוד שיח אלי־הטבע אלה: יתפעל ויתרגש לראות בצאת השמש בגבורתו על שפרירי שחקים; כל בתי נפשו יקדשו בלכתו לשוח לנגה הירח בדמי הליל, ולבבו יחוש אהבה ונעם־עדן בשמעו קול הזיר נותן זמירות בלילה. – ואת כל אלה מצאתי בעיר ווילנא. הטבע דברה אלי שם בשפה ברורה, יען כי אוהבים ורעים נאמנים התהלכו אתי; שמה ראיתי והרגשתי גם יופי, שמה חותמה על "כל בד וכל ענף", וגם אחרי עבור ימים רבים עוד שמעתי קולה מתהלך לרוח היום על הר נשפה, האזנתי הגיונה בצלצלי תרועת תזמיר, ואבין הגיגה בלחש הגלים הקלים עלי פלג זך. אמנם היביעו לי גם מסבי עיר ראדושקאוויץ זכרונות כמו אלה? לא אחד! אלמים הם ההרים והבקעות, והיערות. גם קול הזמר מוזר הוא לי וכמו לא לי ינעים שירתו, כי אם למכיריו ומיודעיו מכבר אשר בסביבות מעונם יקנן. ואם יש בכח הטבע לפעול על רוחי ולהעיר בי רגשי־טוהר ונועם כי אז רק בצלמם הנוכח יעשו נפלאות, אך לא בקסם צלמי תמונות העבר. ומי לא ידע כי תמונות העבר, אשר נעלן בכח דמיוננו מתהום הנשיה, מעולפות יפעה ויופי וזוהר־אשר רב יתר מאד מהתמונות אשר עינינו לנכח תבטנה? מי לא ידע תמונות־הציור בתמונות הדמיון או הזכרון ירהיבו עינינו בקסם יפין והדר תפארתן רק בהביטנו עליהן ממרחק? החומר אשר ממנו נעשו כונים למלאכת היופי יסתר מנגד עינינו, ולפנינו חזון־רוח, מחזה־שדי! הזכרונות! מה רבתה אהבתי אלימו! אך פה אין זכרונות, עד היום האמנתי אמונה אומן בכל דברי המשורר הנשגב פושקין, ולא הרהבתי בנפשי עוז להרהר אחריו. אמנם מכתבך הנעים, מכתבך היקר והאהוב לי, אשר הגיעני היום הטיל ספק לחשוב גם על המשורר הזה, כי לא כל היוצא מפיו הוא אמת וצדק. הן בשירו "ההד" יסיים דבריו: ואתה הן עניתני בהד נעים לקול עליך יסבו דברי פושקין. גם המשורר, כאשר גם ההרים והגבעות, העצים ושיח השדה לא יענו לקול ההד. ההד הוא רוח החיים והמה נעדרי־חיים. כן גם המשורר הוא רוח החיים בתבל ויענה בהד־האהבה לקול לב טהור, ורק אנשים חסרי־רגש ונעדרי חיים יעמדו מנגד ולא ישיטו לו יד אהבה, ואמנם לב רגש לא יאבד טובה הרבה אם גם חיים־מתים יערכוהו… אמנם אשרי האיש אם קול לבבו ימצא מסלות ללב טהור, אז יענה ההד בהוד והדר, וברבות הימים יתלכדו הקולות למנגינות־נועם על מיתרי כנור האהבה, מנגינות־שמים אשר רק שרפי־יה ינצחו בהן למלך הכבוד, אשר רק יודעי אהבה יאזינון ויבינון… וכל ההמון הזה ההולך וסוער סביבנו עד נצח לא שמע אף שמץ מנהם, ומעטים מאד יחידי סגולה אשר נפשותיהם תשאפנה מרום ושמה ימצאו מקור כל עונג, חלף תענוגי החיים אשר בעפר יסודם, הנשארים למבקשי חיים ומה העיר אשר אתה יושב בה? מה יספרו לך זקני הטבע ואלי היער המתלחשים בסוד שיח? ומה תשמיעך המית גלי הים אשר שיבה חופפת עליו? מה האנשים אש ביניהם תתהלך, ומה המה הפרחים ופרי עדנים אשר תקטוף תרמ"ג. ראדושקאוויץ. החמדה אשר בהם תתפאר בירת פולין, ועיני לא שבעו לראות הדר היכל ה' החדש הבנוי לתלפיות, ועבודת־אל אשר בקודש יסודתה והוד והדר שוו עליה. להקת מנגנים בכלי שיר הנעימו מנגינותיהם בבקר בבקר, ואזני הקשיבון בצאתי לשוח לשאוף רוח צח בין שדרות עצי מצל. אוהבים פקדוני לרגעים וכל אב, תרמ"ג. פעטרבורג. העקזאמען ביום ד' העבר וגם היום, ועתה עוד נשארו לי שני עקזאמענים ביום ב' הבע"ל וביום ה' הבע"ל. קשה היה עלי הדבר ללמוד עתה את כל אלה. כי היום עמדתי על המבחן בשפת צרפת, אשר לא למדתי עד הימים האחרונים כי אם מעט מזעיר. ואקוה כי אגמור בכי טוב גם יתר העקזאמענים. – – תרמ"ג, פעטערבורג האחרון. ביום ו' העבר, וביום ב' העבר וגם ביום אתמול היו עקזאמנים שונים והצלחתי תרמ"ד. פעטערבורג. בעטי את החג־השנתי מן האקאדעמיא. אם אמנם כי לא הפעם נגע אלי כבשנה הזאת, אשר גם אני הייתי מן הנהנים מזיו כבוד החג ומיקר תפארת גדולתו, אשר לא נהיה ולא יהיה כמוהו בשארי בתי המדרש הגבוהים. כי האקאדעמיא מלבד כי עומדת היא תחת השגחת אחי הקיסר הידוע למלומד וחכם, ויודע לכלכל משרתו שתהא תפארת לכבודו הרם, עוד היא עולה על כל בתי המדרש, כי מקדש החכמות היפות היא (דער שיינען קינסטע) אשר בכללן הן: מלאכת הבנין חכמת־הציור, ויצירת פסל, וכל אחת מן החכמות היפות הללו פזרה מלא חפנים הוד והדר בכל עבר ופנה, ועל תפארת הבנין והדר חדרי האקאדעמיא הנפלאים שתו עוד הנה נוספות מפרי כפיהן ותיצקנה רוח חן ויופי על כל אפסים, המלאים יצורי כבירי הרוח וחכמי החרשים; ועיני כל באי הבית הגדול הזה לא תשבענה מראות כל יפעתו וכבוד עשרו בציורים ותמונות שיש, וכל מורשי לבבו ירחשו כי בא אל היכל החכמה פנימה. אך ביתר ימי השנה לא יפתחו כל חדרי האקאדעמיא וכל הגאללעריות, רק אחדים מהם, אשר גם המה יעירו רגשי תמהון בלב באי שעריהם. אולם ביום הזה לרוחה וכל היציעות והתאים הנשאים והרוממים יבואו בעדי עדיים וימלאו בפרי תוצאות תלמידי האקאדעמיא במשך השנה (האקאדעממיא תספור שנתית לא לפי מנין האזרחים, כי אם מיום 4 עד יום 4 לחדש נאיאבר). מכל אלה נקל להבין, כי לשוא יעמלו יתר בתי המדרש לפאר חגיהם כהאקאדעמיא המלאה פאר גם תמיד; גם מי עוד ידע לברא כל יופי ויפעה כהצירים, כהני אלהי היופי והנשגב? מן כל חדרי האקאדעמיא הכי נכבד הוא חדר־האספות בשם "החדר־העגול" – כי עגול הוא וכפתו רמה ונשאה מאד – ונשקף אל פני הנהר הגדול, נהר נעווא. חלונותיו שקופים ורמים ואטומים ביריעות משי ועליהן מצוירות תשע האחיות בשם "מוזען" המושלות על תשע החכמות והלמודים. וקרני השמש תפזנה בעברן מבעד להיריעות האלה ותמלאנה את הבית אור יקרות וצבע רקמתים. סביב סביב תראינה תמונות מלכי רוסיא משוחות בששר, אשר התאמצו להגדיל את החכמות היפות ולהאדירן. ובתוך תעמוד תמונת יעקאטערינא השניה מאבן שיש ובידה המאניפעסט לבנין האקאדעמיא, כי היא יסדה וכללה את הבית הזה, ועל שלחן יקר בתיבת זכוכית מונח הספר הכולל בתוכו התקנות והמשפטים הערוכים מפיה אשר על פיהם תכונן האקאדעמיא. הספר רצוף זהב מחוץ ורב הכמות הוא מאד. באמצע החדר אצל התמונה הזאת ערוכה במה למקרא החשבון השנתי. אל החדר הזה תובילנה שתי מעלות רחבות מן המבוא הראשי. ביום ד' גאיאבר התאספנו כולנו, מקבלי אותות הכבוד, ובינינו גם הזוכים באותות כבוד של זהב, בשעה העשירית בבקר; והמשגיח על הקלאססים לבוש בבגדי יו"ט, הוביל אותנו בסדרים אל חדר־האספות, ולכל אחד מאתנו נתנו כסאות כבוד לשבת ממול המקום המיועד למושב הפרעזידענט. ואחרי אשר ישבנו כולנו על מקומותינו פתחו שערי הבית משלשה עברים ויבאו כל עדת הפראפעסורים והחרשים והצירים יושבי עיר המלוכה, ורבים משרי המלוכה, וכל הסופרים והמליצים, כולם לבושי מכלול, וחברים של האקאדעמיא וביניהם גראפים ובאראנים, ולכולם הראו את מקומם על כסאותיהם העומדים בחצי עגול. אחרי כן באו כל תלמידי האקאדעמיא וימלאו את הבית סביב, סביב מפה אל פה. וההמון הלך הלך ורב עד השעה השתים עשרה. קול צלצל פעמון בשר כי הפרעזידענט בא אל האקאדעמיא במרכבת כבודו. ופתאום השלך הז, נתן אות אל להקת המנגנים מחצר המלכות, ויחצרו בחצוצרות ובכל כלי שיר, ולקול מנגינותיהם הופיע הוד כבוד אחי הקיסר בלבוש מלכות, בלוית הרעקטארים של האקאדעמיא אשר קבלו את פניו בבואו בשערי הבית ויובילוהו למקום כבודו. כל ההמון עמד על רגליו עד אשר לקח מקומו בראש האספה, ממול תמונת יעקאטרינא, ולפניו עמד שלחן ועל קערת כסף הזהירו המעדאילליות לימינו ושמאלו ישבו שני הרעקטארים של האקאדעמיא, שניהם ישישים נכבדים בכל לבושי תפארתם ואותות כבודם. קרא מעל הספר חשבון מפעלי האקאדעמיא במשך השנה וכל השנויים אשר יצאו בה לפעלם, ובהזכירו שם הרעקטאר ירדן אשר נפקד מאתנו בשנה הזאת, עמד הפרעזידענט ברגשי כבוד לזכרו ויקומו כולם איש ממקומו, עד שב וישב על אחרי כן קרא שם איש ואיש הזוכים באותות כבוד וכל אחד נגש אל השולחן והפרעזידענט הושיט לו בידו אות כבודו, וכן קבלתי גם אנכי את המעדאיללע. הסדר הזה נמשך עד חצי השעה השנית ואז גמרו סדר הישיבה, והפתחים נפתחו לרוחה אל הגאללעריות. המנגנים הריעו שיר ולקולם עבר הפרעזידענט בכל חדרי האקאדעמיא לראות פרי הצירים והחרשים תלמידיה, ואחריו המון חוגג. ועד השעה הרביעית הטיבו נגן ובכל קצוי הבית הגדול אורה "העינים וחכמת הפרצוף" ובימים האלה אשלחנו ל"הצפירה". את המאמר הזה העתקתי מתורת הפראפעסור לאנדצערט המורה חכמת הנתוח בהאקאדעמיא שלנו. ובלי ספק דחנוכה, תרמ"ד. פעטערבורג. האלה עלי להודיעכם כי זה כשבוע התקררתי ומצות הרופא חזקה עלי לבלי לכת לאקאדעמיא (כי הימים בפה עתה ימי קור וערפל כבד, שלג וגשם חליפות, ואויר כזה איננו טוב לבריאות האדם) ולבל אעמול הרבה במלאכתי. לכן אני מוכרח עתה לשבת בביתי, ולא אעמוד בכל הבחינות (עקזאמען) אשר תהיינה בימים האלה. העקזאמנים הראשונים הצלחתי, ואחרי כן חדלתי ללמוד ולנדד שנה מעיני בלילה כדרכנו תמיד לפני העקזאמנים, ושמירת הבריאות קודמת לכל דבר. ואת העזאמענים אוכל למלא בחודש מאי הבע"ל, ובאופן האחרון בחודש אויגוסט הבע"ל. וזה הוא חסרון אשר יוכל להמנות ולהתמלא. אמנם אם אקלקל בריאותי אז יכבד אחרי כן לתקן את המעוות הזה. ועתה בהיותי זהיר, כבר הוטבה בריאותי וכמעט שבתי לאיתני והשעול עצהיו"ט. ה' קויפמאן הוסיף לי האלה על פרסו למען אוכל לשוב לאיתני כבתחלה, לבלי לצמצם בהוצאות מחיתי. הלמודים בהאקאדעמיא החלו ביום ב' העבר. ביום ו' העבר הי' בהאקאדעמיא חג־ערב גדול בפני הפרעזידענט וולאדימיר. וביום 22 יאנואר יהי' עוד הפעם חג־ערב ואז נשיר יחד במקהלות, ולכן אנחנו מכינים את עצמנו עתה עתה בערב אחרי עת הציור בהקלאססים, ולזה בא אלינו מורה אחד בחכמת הזמרה מאת המקהלה אשר בארמון אשר שלחתי לכם מכתבי, שבתי לאיתני, וכאשר התחילו ביום ב' שבוע העבר הלמודים בהאקאדעמיא כבר החלותי ללכת ללמוד ולעשות ככל יתר התלמידים, וגם שכחתי את השעול אשר פגעני אז. לדאבון רוחי ראיתי כי כי כבר שבתי לאיתני הראשון, ולא ארגיש כל מכאוב. ומאד מאד אודך מקרב ולב על כי כה תקח חלק בצערי, ולכן עליך תהי החובה לקחת תמיד חלק בשמחותי אשר אקוה עוד להשיגן (אף אפס קציהן) בארצות החיים; אך בכל זאת עודני שותה בכל יום מי־מרפא כפי מצות הרופא, והשתיה כדת הזאת תתארך עוד חודש ימים. הרופא הוא בן ה' קויפמאן, אשר הייתי אצלו פעמים אחדות, ועצתו אמונה כי בראשית ימי האביב עלי החובה לנסוע לעיר מולדתי לשאוף בימי הקיץ רוח צח בחיק התולדה, ולא את האויר המשחת אשר בעיר הבירה. ולפי דבריו שגיתי גם אשר לא נסעתי בכל קיץ וקיץ עד עתה, כי רק האויר של פ"ב היה בעוכרי. ושכחתי על עצתו זאת, כי כדברים האלה ידבר עם אביו איש חסדי ואז לא יפריעני עוד מנסוע הקיץ הבא אי"ה, וכן דברתי עם ה' קויפמאן (אשר שב מנסיעותיו) והוא מספיק לי עתה די צרכי למען אוכל לקנות כל הנחוץ לי מבלי מעצור. ואמנם מרגיש אנכי כי המים המינעראליים האלה הם טובים לבריאותי. שבתי בפ"ב רק עתה דכאני מעט הקלימאט בפה, תחת אשר רבים לא יוכלו נשוא אותו אף ימים אחדים, ועתה כבר הנני כאחד האדם, ומיום ב' העבר החלותי ללכת להאקאדעמיא ללמוד לעבוד עבודתי מבלי כדברים האלה: "מאמרך לא יראה אור בהצפירה כדברי חז"ס אלי אמש, מאשר טוב הוא עד מאד ולא לישראל הוא, ולא רבים יבינוהו כי נשגב הוא". אנכי לא אצטער על כי לא ידפיס חז"ס את מאמרי, באשר יודע אנכי כי טוב הוא, ויבוא עתו לראות אור במכ"ע אחר. וברצות ה' דרכי אעש טעמים עוד כאלה וכאלה, אשר לא יבושו גם להיות לספר מיוחד. אך נפלאתי על משפט אשר חרץ חז"ס, כי אחרי אשר טוב הוא מאד לכן לא לישראל הוא! א"כ חלילה לישראל לאכול בשר ומטעמים כי טובים הם מאד, ורק לחם ובצלים יכלכלו קבתם. חלילה לישראל מרדוף אחר האשר כי טוב הוא מאד, ומקומו בשפל המדרגה אחורי התנור והכירים. ט"ז שבט, תרמ"ד. פ"ב. הוא רק להעיר בלב בני עמנו רגש האהבה להחכמות להפיץ הידיעות האלה ברבים, ואמנם רבים, רבים מאתנו, לא ידעו עוד מאומה מחכמת הציור, לא יבינו מאומה לא מטרת מאמרי "העינים" ולא תכונתו. אולי צדקו, כי עוד לא הספיקה השעה לדבר על אודות ענינים כאלה, וטרם זה עלינו להפיץ דעת החכמות היפות ע"י מאמרים קלים, וביותר להוכיח כי הדבר נוגע גם לנו. חדלו בני עמנו לבקש בכל דבר תועלת גשמית וביותר תועלת לאומית, מבלי דעת כי ישראלי הן אדם הוא, ובאשר הוא אדם בעל שכל וכשרון עליו לאהוב כל החכמות והמדעים, גם אם אין להם סמך וסעד בלאום הישראלי. באשר הוא אדם בעל נפש עדינה עליו לדעת גם מן היופי והנועם, לראות פלאות הבריאה ומפעלות האדם גם בארץ, לא רק בשמים. והנה "הצפירה" מצאה לה עתה מהלכים ביותר בין המון העם, ובאשר חז"ס לעת זקנתו אחז דרכו דרך הקודש, לכן יאספו גם רבנים רבים את מכ"ע. ולצחוק היה לי פעמים רבות לקרות ב"הצופה" דברי אחד הדרשנים המוכיחים בערים הקטנות. ובאמת הן רבנים והמון העם יביטו בתמהון: מה ליופי ולנשגב במכ"ע עברי? הנכון לאדם להביט בעיני חברו ולשפוט על מזגו? הנכון להגיד לצעירי ימים כי יש בעינים יופי וקסם נפלא…? הנכון להביא לעדה דברי משוררים משירי־אהבים…? וכדומה. מסבה הזאת שב חז"ס מדבריו ויפחד להביא דברים כאלה במכ"ע הקדוש. כי בהיותי בווארשא בעצמו כי מעת אשר פרצה המחלוקת בינו ובין מו"ל "השחר", מצא לו כשתי מאות קוראים מכת האורטודוקסים. מסבה זאת יחדל ג"כ לדבר ע"ד ישוב ארץ ישראל בעת הזאת, טרם נשמע קול השופר הגדול הייתי בימים האלה לפעמים לא רחוקות ויתיעץ עמי על אודות ענינים שונים. וכתבתי לו הקדמה לאספת חבורי המשורר אשר הוציאו לאור על חשבונם, ולא אדע אם ידפיסוה. כי גם הד"ר קאנטאר ועוד כותבים כזאת אחרי כן יבחרו. וגם כתבתי לו מאמר ע"ד העתקת התלמוד לשפת צרפת ־ – – צר לי, כי ה' קויפמאן עומד מנגד לרעיון ישוב ארץ ישראל, תחת אשר אדר, תרמ"ד. פעטערבורג. כי מחשבות שונות תעלינה לפעמים גם על לבבי, אך טרם אוציאן חוצה על הגליון עלי לשקלן בשקול הדעת לראות אם תוכלנה לצאת לפעולת ידים. לוא הייתי חפשי מכל מלאכה ועבודה, כי עתה אחרת דברתי עם בת שירתי, אבל עתה זנחתיה, כי אדם אנכי ולא אוכל למלאות כל רעיוני רוחי כאחד. ובעת אשר אני לומד אז לא אציר, ובעת אשר אציר אז לא אשיר בשירים, ובעת אשיר אז עלי לעזוב גם הלמודים גם חכמת הציור. ומה אוכל עשה? תקותי רק כי ככלותי חוק למודי באקאדעמיא אז אמלא את אשר חסר מכל חכמה ומדע וכשרון רק טובת עצמם, וכל דבר אשר לא יביא להם תועלת מצד הלאום היהדות (אף כי מועיל הוא מצד השכל האנושי) יחשבוהו למותר. הן יכולתי לשאול: האם רבות כתב שיללער מחיי הלאום האשכנזי בכל ספריו? הן רוב ספריו ושיריו לקוחים מחיי עם אחר, מי יפגום עבור זאת בכבודו? זשוקאווסקי הרוססי שאב רק ממעיני משוררי עם אחר, ובכל זאת מי יאמר כי לא משורר רוסי הוא? בלי ספק פושקין עליו, אך הן לא כל איש זוכה עטרה כזאת? יש רגעים אשר המשורר בעצמו ירגיש כי טוב לו ללכת בדרך אחרת, אך אין אונים הוא לשנות את כשרונו והלך רוחו. בעת אשר בלב הייגע נתעורר רגש הלאום, מקור מוצאו, אז יכל לקרא: סורו מני, שירי רומא! תנו לי כנור דוד ובשם הללויה אשפוך לב ונפש! אמנם לבו וראו: הרבים הם שירי הללויה אצלו? האם לא שב עוד שיר לכבוד… לכבוד חזיוני את במכ"ע "המליץ", "ויידישעס פאלקס־בלאטט" ע"ד החג אשר חגגו פה בשושן־פורים, וגם אני הייתי שם. ומחזה גדול נכבד כזה עוד לא ראיתי, כי היה חג יהודים במלא מובן המלה, וכל תלמידי והאוניווערזיטעט התאחדו כאחים לטובת ישוב ארץ ישראל. כל הנאספים מלאו רגשי לאום ויהדות, ובעליצות נפש שמעו שירי פרוג ושירי י"ל גארדאן, ובקול הידד וביס! הרעישו כל פנות הבית. המשוררים גארדאן ופרוג יצאו על הבמה פעמים רבות לעליצות רוח כל הנאספים אשר הנחילום כבוד רב. בעת המחולות נאספו הסטודענטין לאולם אחר, וישירו שירי־לאום בשפת עבר ושזארגאן, ועל כפים נשאו את הארטיסטים וישקו אותם, ולעליצות רוחם לא היה קצה, ויעלו את ציון על ראש שמחתם, ויקראו: יחי היהדות והאחדות! ששון נפש היה לראות אספת עברים גדולה כזאת לתכלית קדושה, וסדר ומשטר שררו מתחלה ועד סוף, וכולם שבו לביתם שמחים וטובי לב, כי אות טובה ראו ותקוות לימים יוצרו. הגבירים אמנם לא היו שם, אך ה' קויפמאן היה. בכלל הוא עתה המתעסקים בזה לטובת ישראל, וזה אני עורך אליכם מכתבי זה להודיעכם חדשה אחת אשר נהיתה אצל תלמידי האקאדעמיא היהודים ואשר אני גרמתי לזה. והיא: אחרי אשר קראתי במכ"ע כי החברה "אוהבי ציון" בווארשא הדפיסה תמונת פני משה מונטיפיורי ברוב פאר והדר (את התמונה הזאת ראיתי ולא הפיקה ממני רצון והפריזו על המדה בשבחה במכ"ע. והתמונה אשר צוה להדפיס במחברתנו תהיה טובה ממנה) והשכר ממנה הקדישו לטובת ישוב ארץ ישראל, עלה רעיון בלבבי לעורר את תלמידי האקאדעמיא גם הם מה ליום חג היובל הגדול, בעת מלאת מאה לחיי השר הצדיק הגדול משה מונטיפיורי, אחרי כי בעניני ציורים הן יתר שאת להם על איזה צירים בווארשא, אחרי אשר מרכז הציור הוא פ"ב. ולכן עלה בדעתי להוציא לאור תולדות להיות חבור יפה אף נעים ולהדפיסו ליום חג היובל בחודש חשון הבע"ל והשכר ממנו נקדיש ג"כ לטובת עניי בני ישראל על אדמת הקודש, לתמוך בימינם שם למען יוכלו לעבוד אדמתם ולמצא מחיה. ואחרי אשר המטרה נכבדה, גם אחרי אשר כל איש ישראל בכל קצוי ארץ מלא אהבה וברכה לשם השר משה מונטיפיורי, לכן בלי ספק ירבו אז הקונים חבור נחמד כזה ויביא שכר רב. כבד היה עלי הדבר לעורר את האקאדעמיא לדבר הנכבד הזה, כי מאז איש תעו ואין אחדות ושלום ביניהם, ואחדים לא ידעו עד מה מכל הנוגע ליהודים וליהדות; אך בכל זאת הצליח בידי לעוררם לדבר מצוה זאת, וביותר את המצויים בהאקאדעמיא (כי לא כולם מוכשרים להביא תועלת בחבור זה) ועתה כולנו בנפש אחת ובדעה אחת מתאמצים להגיע אל מחוז חפצנו ולהוציא לאור החבור הזה, וחדשה תהיה בשפת קודש בהיות שהספר עם ציורים ממפעלות השר מונטיפיורי אשר ינעם לכל איש ישראל והביט עליהם. מובן מאליו כי מלאכת כתיבת תולדות ימי חייו קבלתי עלי, כי זולתי אין בהאקאדעמיא מי שיכתוב בשפת עבר. ואנחנו חפצים כי כל החבור יהיה יליד תלמידי האקאדעמיא ולא יתעב זר בתוכנו, ונקריב עקזעמפליאר אחד לכבוד השר לאות תודה ואהבה מאת תלמידי האקאדעמיא העברים. ידעתי כי מלאכה כבדה עמסתי עלי, אך אקוה לאל כי יצליח בידי להוציא מתחת ידי דבר מתוקן, ושם השר יאמץ כחי להחל ולכלה מלאכתי. ואף כי יש דברי ימי חייו באיזה ספרים. וכן כתב ה' בהצפירה תולדות מונטיפיורי, אבל כולם לא יצלחו לנו, כי עלינו שתתאמנה עם הציורים, ולהאריך במקום במקום שקצרו אחרים ולקצר במה שהאריכו. כמו כל מה שכתב ה' סאקאלאוו ב"הצפירה" ע"ד מצב ב"י באנגליא מאז ועד היום וכל עניני הפאליטיק הם למותר לנו, וטוב יותר לכתוב באר היטב מפעלות האדם הגדול הזה וכל מסעותיו הנעימים לקוראים. ואודות הענין הזה הייתי אצל צעדערבוים ויקבלני באהבה ודברתי אתו כל הערב כארבע שעות. והוא מלא שמחה מן הרעיון הזה ויבטיח לעשות לטובתו כל מה שיוכל, ובדבר הוצאות ההדפסה אמר כי אף אם תעלינה ההוצאות עד לשני אלפים רו"כ (כי חפצו להדפיס על ניר יקר עקזעמפליארים רבים מאד), בכל זאת בטוח הוא כי הריוח יהיה כמה פעמים ככה, ואם רק יהיה כל דבר נגמר, התולדה כתובה וציורים עשוים – אז בטוח הוא כי הגבירים יתנו על הוצאות ההדפסה ולא יתנו לחבור כזה לבלי ראות אור. כן הבטיח לדבר עם אחדים היכולים להועיל לנו בדבר העתקת הציורים במספר רב וכדומה. רק הזה כבר, יען כי עתה נשארה עת מעטה עד חג היובל, כי לערך בחודש אלול כבר עלינו להוציא לאור את החוברת הזאת ולכן נהיה מוכרחים למהר במלאכה. אמנם העכוב היותר גדול הוא כי אין לנו חומר לבנות ממנו את הבנין הזה, היינו: נחוצים לנו ציורים פני כל האנשים אשר נסעו אתו במסעותיו וספרים רבים אשר נכתבו אודותיו להוציא מכל אלה את הנחוץ לנו. וכל הדברים האלה נחוצים לנו באיזה עקזעמפליארים, למען אשר נוכל לתת לכל העוסקים בזה למקרא ימי חייו, אשר בלעדם לא יוכל להוציא מחשבותיו בציור. לכן אחלה פניך, אבי, לשלוח לי את הספר "נסיעת מונטיפיורי למאראקקא" בזשארגאן שיש אצלנו, כן את הספר "חמת דמשק" מאת מרדכי אהרן גינצבורג, כן אולי תוכל להשיג ספר "ארח" (לא אדע שם המחבר) ע"ד נסיעת מונטיפיורי לרוסיא ושבתו ובכלל כל מה שתוכל לשאל מהנוגע לדברי ימי חייו, ואחרי כן אשיב כל דבר בתודה. כן תבקש מאת ידידנו ה' אברהם סאכאר כי יואיל לשלוח מאת הנמצא אתו תמונות פאטאגראפיות של מונטיפיורי, ד"ר לעווי, קרעמיא, וכדומה הנוגעות לנו, ואשיבן אליו נקיות בלי כל פגם. אף כי אשיג גם בפה איזה ספרים ותמונות, אך לא למותר יהיה אם יהיה יותר. את כל אלה תוכל לשלוח ע"י הסטודענט אם רק יסע בקרוב לפה. אולם אם עוד יתמהמה שם זמן רב אז תשלח על ידי פאסט. אף כי העסק הזה יפריעני ממלאכתי איזה עת, אך כבר אמרו רק יתן ה' כי יצא לאור כאשר נקוה, אז מלבד טובת הכלל יהיה עוד לכבוד לכל תלמידי האקאדעמיא היהודים. והוא דבר שהזמן גרמא ואין באפשרות להניחו לעת אחרת. ואחרי אשר כבר גמרנו בדעתנו לגשת אל המלאכה עלינו להשתדל לגמור אותה בכי טוב, ולא להשאר על אם הדרך. – אקוה לתת מודעה בהמליץ ולבקש מכל איש לשלוח להרעדאקציע מכל הנמצא אתו ציורים ותמונות הנוגעים לחיי השר נ"י ואז אקוה כי כל איש המכיר ערך הדבר הזה לא יחדל מלשלוח כל מה שיוכל, וביותר אחרי אשר נשיב לו כל דבר בלי מגרעת. אקוה עוד לדבר אודות זאת עם ה' קויפמאן. – ה' ארז בקש ממני לכתוב לפעמים בהמליץ. כן בקש ממני למסור לידו את מאמרי "העינים", ואחרי אשר אין עתותי בידי לכתוב אותו מחדש לכן אם תחפצו תשלחו לי מה ששלחתי אליכם ביחד עם יתר הדברים אשר תשלחו. וכפי חפצכם תעשו. – בשבוע העבר שלחתי אליכם מכתב חתום והודעתי לכם מן הרעיון החדש אשר עלה בלבבי ואשר מצא לו נתיבות בלב חברי, ועתה אודיע לכם כי ה' צעדערבוים הואיל לתת לי מן הנמצא בידו תמונות אחדות וספר אחד הנוגעים לתולדות מונטיפיורי. כן נתן לי מכתב אל הד"ר הרכבי, אשר קבלני באהבה ויבטיח להיות מן העוזרים, אקוה כי ברצות ה' דרכנו והאחדות תאמץ לבבנו אז נגיע אל מטרתנו, לכבוד השר הישיש יחי' ולכבוד תלמידי האקאדעמיא. מסרתי מודעה אודות זאת בהמליץ והבטיח להדפיס. ומה שבקשתי לשלוח סיר משה מונטיפיורי נ"י אודיע לכם כי בהיותי אצל ד"ר הרכבי הוא מצא לפני מקורים רבים בספרים ובמכ"ע המדברים מדברי ימי השר יחי' וגם ה' קויפמאן הכיר לטוב את הרעיון הזה, ויתן לי מכתב אל הד"ר דראבקין, כי יתן לי לביתי את כל הספרים אשר אבחור מן אוצר הספרים (ביבליאטעק) אשר אצל בית הכנסת בפה. וגם ה' צעדערבוים נתן לי ולכן אקוה כי אשיג בפה את הספרים הדרושים לי, אך את הספר חמת דמשק אשר לא מצאתי עד הנה באוצר הספרים מצאתיו עתה אצל ה' קויפמאן, והנהו ת"י ולמותר לי לשלחו. אמנם אשר שלחת את הארח והמסע למאראקקא ע"ז אודך מאד, כי לא מצאתים בפה. כן אשר כתבת לי מס' שארית ישראל כמעט למותר כי כ"ז נמצא בחמת דמשק. אך אודך גם ע"ז, האחדות לשכון בין תלמידי האקאדעמיא כי אז נגיע אל מטרתנו בתכלית השלמות. אך יש אחדים כשאור שבעיסה אוהבי תהפוכות ומדנים, אשר עינם צרה בכבוד חבריהם. אך נקוה כי יצלח בכל זאת ידינו להפיק חפצנו להוציא הורים נעימים, אשאל מכם עצה בענין אחד, והוא: הסטודענט ווייכענטהאל הודיע לי בפה בשם דודו, כי יש את נפשם לתת לי מלאכה לימי הקיץ הבע"ל לעשות ארבעה עשר ציורים לבית תפלת הנוצרים הקטולים, ויש ע"ז שכר קצוב שתי מאות וחמשים רו"כ. ואף כי השכר מצער מאד לעמת מספר הציורים, אך אין לדקדק במלאכתם להדרם ולפארם, כי אם לעשותם במלאכה פשוטה, ויודע אנכי כי הייתי יכול לעשותם במשך שני חדשים או מעט יותר, וההוצאות על הבד והצבעים וכל הנצרך לזה היו עולים מארבעים עד חמשים רו"כ. ובין כה וכה הייתי משתכר כשתי מאות רו"כ בקיץ הבע"ל, גם אמר לי ווייכענטהאל כי אפשר עוד יוסיפו כחמשים רו"כ, והנה ציר אחר לא היה רוצה בכל זאת לעבוד בעבור המחיר הזה, אך אצלי הן חשבון אחר, כי מלבד זאת אהיה בעיר מולדתי, ולא אוציא ע"ז הוצאות רבות, גם כי לכבוד יהיה מן כל הנוצרים ושם עולם. אך העיקר אפחד אולי ידברו עתק עלי בעיר מולדתי ע"י זאת, והצדיקים הרואים קיסם בעיני חביריהם ואינם רואים קורה בעיניהם, הצדיקים ההם יאריכו עלי לשון, כי אציר צלמים וכדומה; וביותר אפחד לעלות על לשון הנשים הצנועות מחפשות חטאים, אף כי כל אחד יודע, כי חרשים אמנים יהודים לא יחדלו לבנות בתי תפלה לנוצרים וכדומה; בכל זאת הדבר מוטל אצלי בספק ועוד לא עניתי לו בהחלט עד אשר אשמע לעצתכם. כי אתם תדעו יותר ממני אולי פחד שוא אפחד ואיש רעיון "ישוב ארץ ישראל" רבות יכולתי לדבר עמך, אך אקוה בקיץ הבע"ל לשבוע שמחות את פניך. אמנם דע כי אינני מן הנוטים לקצה האחרון הבונים מגדלים באויר, כמו ה' ליליענבליום בספרו הרוסי, ואתו רבים מן אייר, תרמ"ד. פעטערבורג וגם הוא יודע ע"ד תולדות משה והציורים ויבטיח להועיל בכל מה שיוכל. את הס' משה וירושלים תשלח נא קרייץ־באנד, לא מצאתיו בפה. ואת הס' יהודית אבקש מווארשא כי ישלחו לי. אמנם מעטים מאד ספרי עברית באוצר הספרים אשר בבית הכנסת בפה. וספרי אשכנז השגתי הורים יקרים! ביום ו' העבר קבלתי מכתבכם בצירוף מכתב ידידנו ה' שיינהויז גם את הס' "משה וירושלים". וסלחו נא לי כי לא עניתי לכם עד היום. תנו את תודתי לשולח הספר, ויהיה בשלימות. אך בנוגע לעיקר הדבר עלי להודיע לכם כי החלותי לפסוח על שתי השעיפים אם יצלח בידינו להוציא דבר לאור, מפני כמה סבות. ראשית: זה כחודש ימים אנחנו מתתעסקים לעמוד על הבחינות בהאקאדעמיע אשר תחילנה בחמשה עשר לחדש מאי וימשכו עד הראשון לחדש יוני. ולכן כל אחד מאתנו טרוד עתה בלמודים הנפסלים בלינה. וגם אני עד עתה עוד לא כתבתי מאומה מן התולדה של ה' מונטיפיורי הי"ו, רק קבצתי את כל הנחוץ לזה וקראתי אותם. והנה מצדי בכל זאת לא היה עכוב, אך העיקר כי בראשית חודש יוני יסע כל אחד מאתנו לבית אבותיו ואז הן תתפרד החבילה. ובשובנו בחודש אוגוסט אז לא תספיק לנו העת להדפיס עד חג היובל שנית: מסופק אנכי אם נמצא מוצא לכסף להוצאת ההדפסה; ואף כי מראשית הייתי בטוח כי הגבירים בפה לא יחדלו לתת ע"ז ליום חג היובל הגדול, כדברי ארז, אך עתה נשתנו הדעות מכל וכל. הסבה לזה אודיעכם כי בימים האלה היתה אספה גדולה אצל ה' קויפמאן ע"ד חג היובל של מונטיפיורי, ושם נקבצו באו כל גדולי העיר וחכמיה. ואחרי אשר נשאו ונתנו במה לכבד שם מונטיפיורי ולהראות לו אות תודה בשם כל בני ישראל ברוסיא, נמנו וגמרו להקים בית מדרש תורה גדול בשם "ישיבת כוללת ברוסיא" ע"ש מונטיפיורי. ובקרוב ידפיסו ההודעה הזאת במכתבי עתים יבקשו את כל החברות בערי המדינה הנוסדות לכבוד לשם מונטיפיורי להתאחד עמהם בדבר הזה, ולקבץ נדבות רבות ליסוד הבית הגדול הזה. ופה כבר יש ע"ז יותר משלש מאות אלפים רו"כ. הרעיון ליסד בית מדרש לרבנים גדול ברוסיא לא חדש הוא, וזה כשלש שנים אשר ה' קויפמאן מתעסק בו, כידוע לכם. ועתה מצא רק יתד לתלות עליו את רצונו וסבה להוציא חפצו זה לפעולת ידים ע"י חג היובל של מונטיפיורי (כאשר אמר לי בעצמו), ואחרי אשר את הרעיון הזה. יהיה איך שיהיה הנה חפץ ישוב ארץ ישראל, אשר הלך עד עתה שלוב זרוע עם חפץ הכבוד והתפארת ביום חג היובל, נתפרד עתה ממנו ותחתיו בא חפץ אחר: לרומם קרן התורה והחכמה בארצנו. ובלי ספק כל הנחלים של הנדבות בעיר המלוכה אל הים הזה הדורש כסף תועפות (אף כי מסופק אנכי אם תתאחדנה החברות בערי המדינה אליהם, כי שם הכה רעיון ישוב א"י שורש עמוק כבר ולא יעזבוהו), ואז אין תקוה כי יתנו הגבירים בפה כסף על הוצאת הדפוס. והנה כשאני לעצמי אודה כי טובה מה ממאומה, ולכן טוב היה לו הסכמנו אנחנו להקדיש פרי הספר לבית המדרש, ואז בלי ספק נתנו על כל ההוצאות. אך חברי לא יאבו לשמוע מזה מאומה, לדעתם טוב יותר לחדול מלשוב אחור מחפצם ורצונם. ואולי הצדק אתם; כי אז הן נעבוד עבודתנו לא ע"י נטיה טבעית וחפץ לב, כי אם למטרה אשר לא כל אחד מאתנו מוקיר אותה. מלבד כל אלה תתפרד מעט, מעט האחדות השוררת בינינו, כי אחדים אמרו שיהיה איזה איש ערב בדבר, כי עמלם לא יעלה בתהו וכי יודפס בלי ספק. ומי זה יוכל להיות ערב בדבר אחרי כי עוד לא הביאו כל פרי בעמלם, ועוד לא פתח הסמדר. הנה כי כן הדברים עתה, ועוד לא אדע מה יהיה סוף הדברים. ולכן כעת אל תוסיפו לשלוח לי ספרים, ואת אשר קבלתי אביא ברצות ה' בשובי אליכם, כי עוד כחדש ימים אתמהמה בפה. – עתה אודיע לכם כי שלחת לה' נ. סאקלאוו ציור לשער להלוח והמאסף אשר יוציא לאור, ומסתמא יכירהו לטוב. לעשות ממנו פתוח־עץ להדפיסו. גם שלחתי לו תולדות הציר הפראפפיסאר אפפענהיים, וענה לי כי מאד מצאה חן בעיניו וידפיסה. – סיון, תרמ"ד. פעטערבורג. תוציא לאור תולדות מונטיפיורי לא אצטער, יען כי לא אועיל מאומה, רק גם אתם אל תשיתו לב לזה. לחנם הטרחתי גם אתכם לשלוח לי ספרים, ואתכם הסליחה. מחשבה טובה הקב"ה מצרף למעשה. אולי בימים יבואו כאשר אגיע בעצמי לתור האדם המעלה במטרתי אז יצלח יותר בידי להוציא מחשבות נעלות כאלה לאור עולם. כי חוק שמתי לי וההרגל נעשה טבע: לבלי לשוב אחור אם לא יצלח חפצי בידי פעם אחת, ולכן לא יפול עלי לבי אף כי הפעם עלה חפצי בתהו. – סיון, תרמ"ד. פ"ב. העקזאמענים אשר הצלחתי עליהם, מלבד הנשאר לי להכין לימי המסה בחודש אוגוסט, והנני עתה חפשי. גם עבור מלאכתי בהעקזאמען סענטיאבר בשובנו למלאכתנו. השבועות הלכתי לברך את המשורר יהודה ליב גארדאן בברכת החג ובעזבי ביתו נתן לי למזכרת אספת כל שיריו בארבעה חלקים שיצאו אז כל חדרי לבבינו עד אפס מקום! מה רבה הפאעזיע אשר שררה בכל רגע מרגעי הלילה ההוא. ומה רב טוב לב התולדה, אשר האירה פניה אלינו ותשלח את הירח הנעים ללכת אתנו על דרכינו ולהשביע בצחצחות קויו נפשנו! עבי ספיר השתעשעו במרומי תכלת הרקיע כלהקת יונים מעופפים, ואגן הסהר נשקף בהדרו בינימו ישפוך אור יקרות על עצי הדרך העומדים כרפאים ובני ענק ומתלחשים יחדיו לקול הרוח שיפוח, ותחתיהם יוצע צל על חלקת הדרך. והצל הרך והנעים הזה חבק גם הוא אותנו לפעמים בזרועות אהבה. הדומיה שררה בכל אפסים למען לא תפריע קול הנאהבים והנעימים טרם הפרדם. ישבנו יחדיו ונשוחח יחדיו וכה הוסיפו לבבינו להתלכד יחדיו עד כי בא הרגע אשר בינינו, וישאך על כנפי קיטור ורוח. אך מה הוא קיטור ורוח, המה מרחק ועת מול אהבת לב ורוח? ותמיד אשוב לקרא דברי שירי כאשר קראתי כבר: אם יוכל כח העלעקטרי לרוץ מקצה ארץ עד קצהו מי זה יעצור בעד כח האהבה לבלי שבות מפעלותיו בהשנות העת והמרחק בין הנאהבים והנעימים? על אשר לא הרביתי לדבר גבוהה על עיר מינסק. הן אמנם כי זכרונות יקרים שמה יקננו בראש כל פנה ועל כל חומה גבוהה, גם הדומן והרפש יביעו לי חידות מני קדם; חידות – כי אמנם חידה היא: איככה יוכלו אנשים לחבק אשפתות ולהתגלגל תחת שואה בחפץ לב? ונפלאת היא עוד יותר: איככה יוכלו אנשים הולכי על שתים הסובבים אותם לעזבם תחתם טבועים בבוץ מבלי להושיט למו יד עזרה ולהוציאם לאור? אך גם המושיעים האלה טבועים ביון מצולת רפש הלב והרגש. מה אומר ומה אדבר? מלבד זכרונות אחדים ונער יכתבם לא יביאו לי כל יתר הזכרונות לא נוחם ולא עונג. הן זה כבר השמעתיך דעתי, כי נעים לו לאדם להעלות על לבו גם מקרי ימי־אפל, אך רק אז ינעמו לו הזכרונות האלה אם על הצרות והתלאות האלה נגה אז אף קו אחד מאור השמש. ולפחות אם בעת ההיא כבר התפתחו כשרונותיו ושכלו והתקוה לימים טובים, לישועה ולנחמה, התקוה בת"יה, היתה שעשועיו ומבטחו בעת צרתו. האיש הזה בזכרו כעבור ימים ושנים את תלאותיו יזכור גם את תנחומות התקוה ויראה עתה כי צדקו דבריה באמרה לו אז: "מנע קולך מבכי ועיניך מדמעה, ויש תקוה לאחריתך", בזכרו אחרי עת רב את מצוקותיו יזכור גם את דמעותיו אשר היו לו אז כצרי מרפא לשבר לבו. – אמנם תלאות ומצוקות אשר בעת מצצו לשד חיינו ורוחנו לא הרגשנו כאבן, אשר התקוה לא שעשעה רוחנו ודמעות בת עין לא טהרו עשתונותינו המסוכסכות ומבולבלות, מבלי דעת מכל הנעשה אתנו, מבלי להבין דעת וחשבון מן העבר, ההוה והעתיד; זכרונות כאלה לא ינעמו לנו לעולם, ואם גם ינעמו לאנשים אחרים, אך לא לי, אם גם רבים ידברו אתי משפטים יוכיחוני על דרכי, כי דבר זה במ. ומעלות רוחי ורגשי לבבי כתבתי אז על הספר, מלבד זכרונות אחדים לא מצאתי שמה כל יקר וכל נועם לרוחי וכן בשנה הזאת. ראיתי פני אחדים ממכירי ואתענג מעט בחברתם, ראיתי גם פני אנשים אחדים אשר בידם נתן גורלי בשנים המאושרות ההן. ולא אוכל לתאר בעט אמת מה הרגשתי אז; אך מעט התענגתי על דבריהם אף כי דברו אתי באהבה ושלום, יען כי ראיתי סביבי צאן קדשים כאז כן עתה ירעו רוח, ועל לבי עלה הרעיון: מי יודע כמה כשרונות יעלו פה בתהו? לו לקחו את הציצים האלה ממקומם ויציגום לעין השמש המחמם והמחיה כל, כי עתה נתפתחו בשלל צבעים ושושנת יעקב היתה למשוש עולם ולגאון כל דור! – ופה? – אחוז בסבך רעיונות כאלה עזבתי מקומות שעשועי (?!) מלפנים ובלכתי ברחובות העיר ההומיה ההיא ראיתי בה אך תנועה נצחית ולא יכולתי לדעת תכלית כל התנועה ההיא, ורבים מהמתנועעים לא ידעו גם הם: מה ולאן שואפת תנועתם. – מנחם אב, תרמ"ד. הזה יאחז בעקב מקרים אחרים אשר יבואו לרגלו, כי לפי פקודת הרופא עלי לשבת עוד בערי הפרזות יותר מחוד ימים ולהתנהג כאשר צוני וא"כ נאלץ אהיה לעבור מועד ימי המסה בחודש אויגוסט, והלמודים יהיו עוד עלי למשא. אך מה אוכל לעשות ובשבתי בעיר מולדתי לא אוכל ללסור ממצותיו ימין ושמאל, ולכן אענה: "גם זו כ"ט מנחם אב, תרמ"ד. ראדושקאוויץ. פגעני הקור בשובי ממינסק לעיר מולדתי לילה, ותתקפני קדחת קלה גם שעול חזק אשר לא יתן דמי לו עד עתה, אף כי כחו ילך הלוך וחסר. מצות הרופא כבדה עלי כי אשמור נפשי מכל משמר, יען, לדבריו, החזה חלוש, כי אחדול מעבוד מלאכתי כליל, כי אשוח בשדות וביערים לשאוף רוח צח, כי לא אמהר לעזוב עירי לנסוע פעטרבורגה וכי אשמור לקחת רפאות תעלה אשר נתן לי. בראשית ימי מחלתי עזבתני תאות האכילה, ואלך הלוך ודל בגוי ופני נפלו; אך עתה בעזר המרבה עצמה לאין אונים שבתי לאיתני כמעט כבהתחלה, ואהי כאחד האנשים, אך אשמור מוצא שפתי הרופא בא ועירנו במקומה עומדת. הקיץ כמעט חלף הלך לו ואתו ספו כל ענג ועדן על ברכי הטבע היקרה. בין הערבים ינשב רוח קר בלילה תשים הקרה משטרה על פני ארץ, וחדלתי לשוח לפנות ערב כמצוה עלי מפי הרופא, ורק ביום אשאף רוח צח שפים על דרכי במסבי עיר ראדושקאוויץ. גם קול הקוצרות כמעט נדמה ועוף השמים לא עוד יתן במרום קולו בששון כבימי האביב והקיץ, עת התולדה תעדה ככלה כליה וכל צבאות השמים והארץ יחוגו כלולותיה, עת לב רגש ימריא במרום וגשות החיים יפכו מימיהם על כל אפסים. כסוהר נדמה לי חדר מושבי זה ימים אחדים, עת הגשם ירד מבלי הפוגות ואויר רטוב לא נתנני צאת החוצה, אך עתה שבה הבריאה לתחיה וזה לי ימי מספר אשר אתענג עוד הפעם בצאתי לשוח. כה הימים יחלופו והירחים ינקופו ועוד מעט אעזוב את עירי ללכת הלאה על דרכי אשר התוה לי אביר מחוללי בחיים, אחרי אשר נחתי ואנפש מעבודתי בימי דר"ח אלול. תרמ"ד. בחלות האדם אשר ינעם לו לומר: "אני אשא ואני אסבול ואמלט", מלשמוע אנחות אוהב ואלפי עצות ואזהרות אשר לא תועילנה ולא מצב בריאותי אודיעך כי הוא הולך הלוך וטוב; אך בכל זאת מצות הרופא חזקה עלי כי אשב על מקומי עוד כשני חדשים, וחלילה לי לנסוע עתה לפ"ב, ולכן אהיה בפה בימי חג הבע"ל. רק אפחד מן הימים מעולפי אפל, גשם ורוח, רפש וטיט חוצות, הקרבים תמיד בקץ ימי הבציר בעיר קטנה; כי אז לא אוכל לצאת לשאוף רוח צח. גם בבית אז העצבון, ולי נחוץ עתה לשוח זמן רב ולבלות עת בענג ולב טוב. וכבר חשבתי מחשבות שונות לנסוע על ימין ועל שמאל לאיזה מקום טוב; אך שבתי נחמתי ואשב על מקומי בבית הורי הדואגים לשלומי ולא יאצלו ממני כל אשר בכחם לעשות ולא וסביבותיה, אחרי ימי סגריר ורוח, שבה לתחיה השמש יאיר ויחמם לארץ ולדרים עליה מעל תכלת הרקיע מדי יום ביומו. גם רוחי ולבי שבו להתענג על ברכי התולדה בארצות החיים, ולמשיב נפש הוא לי עתה רוח צח שפים; לו תוסיף הטבע תת אורה ושמחה עוד בימים הבאים אז במהרה אשוב לאיתני כבתחלה, וגם עתה מצב בריאותי הולך וטוב מדי יום ביומו. ובכל זאת אשב בפה עוד זמן רב כשני חדשים. בשבוע הז קבלתי מן האקאדעמיא רשיון לשבת פה עד העבר לפ"ב, וצר היה לי כי לא אוסיף להתענג בחברתו כדרכי לפעמים, לשמוע קול הארגאן המנצח בנגינות תחת אצבעותיו המהירות ובחברתו לעלות הרים ולרדת בקעות, לדבר על גוי ועל אדם, על הטבע ועל החכמות, על העתיד, ההוה והעבר, וביותר על גדולי חכמי השיר והנגון ותוצאות פרי חכמתם. האיש הזה מצא חן בעיני מאד, וביותר כי רחוקה מלבו כל גאוה או אהבת עצמו, ואוהב ישראל הוא באמת ובתמים. פעם אחת, עת הרחבנו לדבר ע"ד היהודים ברומיניא, גירושם מן הכפרים, והחקים בברלין ואמעריקא, וכנהוג עלה זכרון גרוש ספרד ויתר אכזריות ההסטוריא על לבבנו; אז אמר כי בכל זאת מקנא הוא בעם ישראל, ברוח החיים הכביר האצור בו, בתעודתו הנשגבה בין העמים הרודפים אותו חנם, ובהכשרונות הנפלאים הנטועים בו עד כי כל כלי יוצר עליו לא יצלח, ובכל חפץ לבב היה רוצה להמנות במספר הנרדפים ולא במספר הרודפים. ותמיד יחוה עתידות טובות לעם ישראל תקטינה גם רוח האדם לבלי ימריא למרום. הן אמנם טובה המנוחה אחרי המון תשואות ערים גדולות, אך לא לארך ימים. ימים וירחים יחלופו ולא יתנו ענין לענות בו, והרוח נרדם בירכתי הלב מבלי התעורר לקול שאלות והחיים. בערים גדולות יקצוף האדם עד מאד על השאון הסואן ברגש באזניו כל היום, על המון חברים ואוהבים גם שונאים ואויבים רבים אשר יכתרוהו ומנוחה ידריכוהו, ולא ידע את הטוב הצפון בהמהומה הזאת בשובו אל נוהו לפנות ערב ורוחו יקבץ חזיונות היום לבנות מהם מגדלים, להעבירם בכור הבקורת לשפוט עליהם לפי התפתחות רוחו ולהרגיש על ידם את החיים עם כל מסכותיהם, אשר הם הם המורה היותר נאמן והיותר משכיל לרוח האדם. לו לא הייתי נאלץ לשבת בעירי מצב בריאותי, כי עתה לא יכולתי להבליג על תשוקתי לנסוע לעיר המלוכה, למקום מפעל ומעשה ורגש החיים, ולא לשבת בעיר נרדמת ושקטה על שמריה, והשמרים ההם יתרבו מעת אל עת אם לא יבוא רוח חדש להריק את האדם מכלי אל כלי, מרגש אל רגש. כבד עלי לשבת תחתי כשני ירחים, אך מוצא פי תרמ"ה. ראדושקאוויץ. כן רגשי תוגה לרוח האדם יביאו אתם חיים ורגש ותעוררות מתנומה ארוכה. אכן עתה אוכל להודיע לך כי מצב בריאותי הולך הלוך וטוב, וכן העיד גם הרופא בעצמו אשר הייתי אצלו בשבוע העבר. ואקוה כי בעוד ירח ימים אוכל אי"ה לגמוע למחוז חפצי לעיר תשרי, תרמ"ה. ראדושקאוויץ. ה' בערנפעלד ב"המגיד" עלי להודיע לך, כי לפי ראות עיני לא השפיל ה' בערנפעלד מכבוד המשורר גארדאן ומנועם שיריו אף כמלא השערה; רק הראה לדעת (לפי דעתו) כי גארדאן חטא במשפטו ע"ד נפילת ממלכת ישראל בידי הרומאים, אשר לפי דעת גארדאן החכמים בעלית בן גוריון אשמים בזה, כי נתנו היתרון ל"אין קורין אין פולין" וכו' על למודי תכסיסי מלחמה ועל קישור האחדות בין בית ישראל הקרוע אז קרעים, ולפי דעת בערנפעלד לא היו מועילים כלום וסוף סוף היו ישראל נופלים בידי הרומאים כיתר הממלכות האדירות. והנה גם בזה לא נוכל לדעת עם מי הצדק, עם בערנפעלד או עם גארדאן, כי אמנם לפי עדות יוסף הכהן רק שנאת חנם בין הצדוקים והפרושים וכדומה היתה בעוכרינו, ומן ממלכות הגוים אין להביא ראיה על ממלכת ישראל, כי אמנם גבורי יהודה הפליאו אז על גרי עולם בתעצומות עוזם; ומי יודע אולי באמת, לו התאחדו כל ישראל יחדיו, לו למדו כולם ידיהם לחרב וחנית, כי אז השיבו מלחמה שערה ולא נפלו כהיום הזה, ולעוררם לעשות שלום, כי אז הועילו ג"כ להסיר ידי רומא מלשים שמות בכל קדשינו. ולו גם יהיה הצדק עם בערנפעלד גם אז לא נוכל כל כך להאשים את גארדאן, כי בדברים כאלה ילך כל איש לשיטתו וכל איש יוכל לאמר: צדקתי בדעתי. צא וראה משוררים גדולים אשר חטאו לפעמים בזדון נגד ספורי דברי הימים (כמו למשל שיללער בהעלמה מארלעאנס אשר לפי דברי הימים נשרפת חיים בידי שונאיה כמכשפת, ולפי שיללער מתה מות־קדושים בכבוד והוד וסביבה רבי המלוכה וכהנים נוצרים וכאלה הרבה בשינוי חזיון הלקוחים מדברי הימים) ובכל זאת יסלחו המבקרים את זדונם זה, יען כי לפי רוח השיר ולפי החזיון ולמען הרבות התפעלות (עפפעקט) ניתן רשות להמשורר לשנות מעט מן האמת בדברים שאינם נוגעים לעיקר הענין, והדר המליצה והשיר מכפר על כל. ואם במעשה שהיה כך, במעשה שלא היה (כי בערנפעלד וגארדאן מתחלקים בדעותיהם רק מה היה לו למדו אותם חכמים תכסיסי מלחמה תחת "אין קורין, אין פולין", ואין זה פאקט רק פלוגתא בעלמא, כשני פאליטיקים המתחלקים בדעותיהם איך תהיינה תוצאות איזה דבר לשבט או לחסד) על אחת כמה וכמה. ובאיזה אופן שיהיה אין זה נוגע לעיקר ערך השירים, ואם גם המשורר יחטא במשפטו על איזה דבר לא יגרע מכבודו מאומה, כי כל הבא ללמוד כללים ומשפטים, דעות וחוקים משירים הוא בעיני כמצוה להכין לו בגד משי יפה אף נעים להגין מן הקור, או מבקש ממתקים לשכך רעבונו. ללמוד דעות, לערוך ולשפוט כל דבר בדעת וחשבון, לדעת למודים שונים הנוגעים לחיי החומר והרוח, ע"ז יש ספרים רבים שונים הנחוצים ללמדם; אולם השיר והמליצה הוא רק תבלין למאכל. וע"י זה לא יגרע ערך השיר מן הלמודים, כי זולתו כולם הם תפל בלי מלח, בלי טעם וריח, ובלי יופי וצורה, כמו המאכל בלי מלח ותבלין אשר הנפש היפה תבחל בו. המשורר ע"י רוחו הנשגב יפקח עינינו לראות ולהביט, יעיר אזנינו להאזין ולהקשיב, יעיר כל חושינו מתרדמתם לחשוב ולשפוט; אמנם מה לראות ומה לשמוע, איך לחשוב ואיך לשפוט – את זה לא ילמדנו, וזה תלוי בכשרון רוחנו לפי התפתחות שכלנו, ולפי דעות כל אדם השונים איש מרעהו. די לנו כי המשורר הוא כקול אלהים המעורר אותנו מתרדמת החיים, לאמר: בן־אדם! פקח עיניך וראה, מה ומה לאחור, לא כל תבל היא בד' אמות שאתה יושב בהן, לא כל המדעים הם אשר תדע, ולא כל הפאעזיא אצורה בקדקדך. פרוש מוטות כנפי נפשך, חפוש, חקור ותמצא עולם חדש וחיים חדשים. אך העולם החדש, חוג המדעים החדשים, גם הוא מורכב מדעות שונות, ובידך לקרב או לרחק כפי אשר יורך שכלך. תוכל גם ללחום בדעות עם המשורר מאיר־עיניך, ובכל זאת לא יפול ערך המורה בעיניך; כי כן לפעמים ינצח התלמיד את רבו באיזה משפט ודעה, אך על התלמיד לדעת כי גם הנצחון הזה מיד רבו לו, אשר פקח עיניו לראות לבל יגשש כעור באפלה. אחת היא על כן אמרתי, כי לא ללמוד דעות ומשפטים נבראו השיר והמליצה, וביותר כי על פי הרוב שירי־הגיון (לירישע געדיכטע) הם השתפכות הנפש ומעוף הרגש, אשר אז לא יגבלו אותם כל חק כלל, וביותר בשירים הנבראים במשך חמש ועשרים שנה, אשר אז לא נתפלא לראות, כי המשורר בעצמו משנה דעותיו ומשפטיו או לפי רוח העת והמקרים או לפי התפתחות שכלו ומדעיו (כזאת נראה בשירי גארדאן ולמותר להביא ראיות) ואז הן לא נדע באיזה שיר צדק המשורר ובאיזה החטיא המטרה. אך באמת לא נשים לב לזה שניהם טובים, אם רק נביט עליהם כעל שירים, לא כעל דעות ספרי הפילוסופיא הפנימית אודיעך כי לאט לאט להגיד כי שבתי לאיתני בשלימות. הודות לאל כי רואים אנחנו פרי בעמלנו אשר עמלנו לתת לי רפאות תעלה וישע, ובענג לב אראה כי יש תקוה להיות בריא אולם בימים הבאים, ומחלות כאלה לא תעזבנה חיש מהר את אשר אחזנו בו, ולכן לא אתאונן על כי אבדתי עתי עד הנה, כי אם רב לי לראות כי הימים הבאים יביאו לי מרפא בישע אלהים. לפ"ב עוד נגד עיני, כי פה ת"ל לא יחסר לי כל ועלי להזהר ולהשמר באופן היותר אפשרי. – כה תדאג לכשרוני על אשר לא אצעד קדימה בימים האלה. האיעאל שלי עתה רק: הבריאות היקרה לי גם מכשרוני. אם אהיה איש כאחד האדם, בריא ושלם, אז לא אוכל עוד להתאונן על החיים גם בלעדי מטרה רמה; לא כן אם אהיה חלילה איש מכאובות וידוע חולי אז הבלי הבלים לי כל מטרה וכל כשרון, ורק אז אתאונן על החיים. כן אם תלך שנה אחת לאבדון עוד לא אוכל לומר כי רבה כבירים ממני לימים; רק יתן ה' כי אזכה בחיים של בריאות ושלות הגוף, אז לא כי בישע אל מושעות מצב בריאותי הוטב. מעת אשר חדלו הגשמים והסערות וקור וקפאון היה על הארץ ולבנת השלג כסתה כל אפסים, מעת אשר האויר נשתנה מרטוב ולח לקר ויבש החלותי להרגיש כי כחותי ילכו הלך וטובים, ולוא לא יסור הקור מהר מפני גשם ורוח, אז אקוה כי בקרב הימים אשוב לאיתני. קשה היה עלי הבציר בשנה הזאת, ואוירו הבשיל כחי וירופף כל עצבי עורקי, ואף כי עודני חלש, אך מרגיש אנכי עתה כי בריאותי תיטב מיום אל יום. 122 . כ"ב כסליו, תרמ"ה. ולפי דברי בנו, הד"ר קויפמאן, אסור לי עתה לנסוע לפ"ב, כי האויר שמה רע ומזיק לבריאות, וכותב כי החיים יקרים יותר מכל מטרה במינסק בלוית אמי תחי' לדרוש ברופא וראיתי פני הד"ר עליאשבערג והוא נתן לי תעודה לשלחה להאקאדעמיא, כי עוד לא אוכל לנסוע וישלחו לי תעודה משם לשבת פה. ועל שאלתי לנסוע בראשית ימי האביב לווארשא ענני, כי לא טוב הדבר, כי עלי להזהר מפני עיר גדולה תמיד, ובעיר קטנה לעולם אשוב לאיתני למען אוכל להגיע למטרתי וכו'. מכבר רואה אנכי כי הנך זוכר את מטתי מבלי כל היסח הדעת ממנה, ותשכח כי הבריאות לחוד ומטרה לחוד. המשורר הרומי אומר: ופירושו: החיים נתנו לנו למען נחיה. זו היא המטרה שאין למעלה הימנה. ואך למותר לנו להתפלסף: מה תעודתנו ומדוע נוצרנו. כל זמן שאנו חיים וקימים מטרתנו: החיים, ולכן מותר אחשוב מה שאתה מוסיף תמיד: למען מטרתי וכדומה, ואקצר, כי די האלה, אמנם כלוא אנכי בביתי ולא אצא, יען כי האויר רטוב ולח והשלג אך לאט לאט ימס למים, ומי יודע עד מתי עוד ילחמו עם האביב, ובין כה וכה שדה קטל מלא מים בדם חללים, ואולי עוד גם אחר חג המצות לא יחרבו פני וכדי להעיר בקרבי משטמה לעיר קטנה בימים האלה, אשר רוחי שואף לשמש, לאור וחום, לבי יחלום מנגינות צפרים, מהרי חמד ומשדות ירקרקות, אשר כל אלה כמו עדן גן אלהים ברוח דמיוני והכרובים שומרים פתחו לבל אקרב עוד אליו; ובכל זאת קשה עלי לעזוב מקומי ולנסוע ווארשאה, יען כי אפחד מטרדות הדרך לבל יזיקו לי, וגם לא אוכל תת אמון באויר עיר גדולה כווארשא כי יהיה רפאות לבשרו, אחרי כי הרופא אמר לי כי ארחק מעיר גדולה במטחוי קשת וירא אנכי למרות מצותו. ומלבד כל אלה הן פה אבותי יהיו יפקדוני לרגעים וכל משאלות לבי ימלאו ובנוגע למנוחה וכלכלה אין לי להתאונן מאומה. ומי זה יוכל לשמור שם צעדי שם חג־האביב לחג המצות, כי עם החג בא גם האביב ויופיע על עירנו ממרומי שחקים טהורים, ואתו באו גם תקוה ונוחם ללבבי אשר היה כלוא בחר במשך ימי החרף. ואף כי עוד לא הוקלה מחלתי וחלישת הגוף עוד לא סרה מעלי, בכל זאת אורו עיני ורחב לבבי כי למראה פני תכלת השמים ומאור צחצחות חום ומשיב נפש, אשר ישביעו עדן עתה את כל היקום – – –ימים אחדים התענגתי על ברכי הטבע בימי החג והנה אחר כן שבו העבים והשלג נפל למורת רוחי ואהי סר וזעף, ואכתוב שירה חדשה קטנה אשר אנכי שולח לך בזה. אמנם אחרי כן ביום אתמול התענגתי עוד הפעם בצאתי לשוח כל היום, והיום נחבא עוד הפעם השמש בסתר עבים, ועלי לשבת ביתה. – עודני חלש ורפה כח ולא אוכל להרחיק לכת בדרכי לשוח, אך בכל זאת ארגיש כי האויר יביא לי רפאות ותעלה, לו רק הואיל אביר הטבע לענגנו הזיקה לי ואולי עוד הועילה. כי עתה אני אוכל ושותה כבני אדם וטוב לי עתה מן העת אשר עזבתי אתכם. גם השעול בלילות הוקל, אף כי עוד לא ירפני. אך אקוה להחל לעשות כאשר צוני הרופאים בשובי אליכם בקרוב, כי פה אין שוה הדבר להחל להתרפאות ע"פ עצותיהם, המיוסדות על טוהר האויר בעיר מווארשא הוטב מצב בריאותי ועוד תקותי בי כי בימי הקיץ אמצא רפאות תעלה ואשובה לאיתני כאחד האדם. רק הקיץ הולך שובב בשנה הזאת למרות וקור וחום ינצו תמיד, גם רוחות סוערות עד כי לפעמים יגזלו ממני ענג הטיול במסבי עירנו. ואנכי כל ישעי וחפצי עתה לשוח בנאות שדי ובסבכי היערים, כי אם לא עכשיו אימתי? וביותר כי זה גם עצת הרופאים. נראה מה יהיה בירחי יוני ויולי, ואולי גם אעזוב עירי ואסע נגבה למקומות החמים בקרוב. – שבועות קבלתי מכתב מה' קויפמאן לאמר: אם לא תכבד עלי הנסיעה לפ"ב אז אחז דרכי שמה לביתו ויתיעצו אודותי עם רופאים מובהקים: איפוא טוב לי לבלות ימי הקיץ וישלחוני על הוצאותיהם. – אנכי עניתי במכתב כי הייתי בווארשא וכי שמה יעצוני לנסוע לסלאוויטא. ולכן שאלתי עצתם: אם כדאי לנסוע גם לפ"ב, או לעשות כעצת רופאי ווארשא, והנה בשבוע הזה קבלתי מענה מאת ה' קויפמאן, כי גם לפי עצת בנו הד"ר טוב לי לנסוע לסלאוויטא. וכי בקרוב אקבל ממנו שתי מאות רו"כ להוצאות הנסיעה והישיבה שמה. והנה כאשר אקבל הכסף לא יהיה לי דרך אחרת כ"א לנסוע, כי לולא זאת אהיה בעיני ה' קויפמאן כמתעתע. ועתה גם מבלי אשר קיויתי ולא חשבתי נאלץ לאחוז דרכי לסלאוויטא לערך בימי ר"ח תמוז. גם זו לטובה! ואולי אמנם טובה, הלא היא העתקת ה' זאלקינדסאהן "רם ויעל" מחזיוני שעקספיר לשפת עבר. המחבר הזה נודע לי מספרו "ויגרש את האדם" העתקתו מס' מילטאן, אשר לא ידעתי לו די תהלה בקראי אותו בפ"ב, ושפתו אתו גם בהעתקתו זו, מבלי שום דמיון כלל להמעתיקים האחרים אשר לא יגיעו עד ולכן לא אוכל למלא חפצך לשלוח אליך שירים, מלבד העתקתי שיר קטן משפת אשכנז (שיר הצידים) אשר אשימהו פה לפניך. השיר הזה נעתק ע"פ משקל הנגון אשר בו יושר בשפת אשכנזית ורוסית למען יהיה כמדו גם בשפת עבר, ולכן אין בו חרוזים, כאשר כן אינם גם בהעתקה רוסית, רק מספר התנועות אב, תרמ"ה. סלאוויטא. ת"ל אני מרגיש א"ע יותר טוב וגם בפני נראה כי מצבי הוטב; בכל זאת בעיני כל זה אך פעולת החפץ של איזה אנשים להבנות מחורבנם של אחרים, ולא כהתהלה לסלאוויטא ע"פ תבל כן הוא באמת. פה מקום טוב רק ליושבי כרכים אשר אויר נקי יקר בעיניהם מפז ורחוק מפנינים מוצאו, להם נאה ויאה לשבת פה להנפש מטרדות עיר גדולה ולהחליף אויר מעופש על אויר זך; לא כן לי, כי גם בשבתי בביתי היה לי אויר טוב במסבי עירנו, ואם כי לא כל כך קרוב, אך לא מעבר לים, ומפעולת הקומיס עוד לא אדע נפלאותיו, ולפי דעתי לו הוציאו בבית הוצאות גדולות כאלה, כי אז יכלו להשיג בעבורי גם חלב־צפרים (כמאמר ההמון), וכן ידברו גם רבים היושבים פה. ובכל זאת רבים מאד הבאים הנה להרפא עד כארבע מאות איש ויותר. והנה לא אכחיש, כי בכל זאת אינני מתחרט על אשר נסעתי, יען כפי הנראה וכאשר אקוה אתקן פה בריאותי. ישיבתי פה לא אדע בעצמי כמה, ולעצתכם אחכה. לפי דעתי אם יתן ה' אויר טוב ונקי אז עלי לשבת פה עוד כחדש ימים, כי לא טוב הדבר להתחיל בהצדיקים והדוקטורים, אשר באו לפה להרפא ממחלתם, כי הוצאותיהם מושבות להם שבעתים. להראשונים ילכו גם פה חולי הנפש ולהאחרונים־חולי הגוף, וכולם מכלים פרוטה מן הכיס. לא הרחק ממעוני יושבת אשה כבודה גבירה ממאסקווא עם כל בני ביתה, ולפעמים אנחנו משוחחים יחדו, כי יודעת היא את ה' קויפמאן ואוהבת חכמת הציור, לפעמים אשב בביתה, בשבוע העבר חלתה אחת מבנותיה ויבא הד"ר מפה לביתה לבקרה, וישב שמה, ותספר לו אודותי וע"ד כשרוני. והד"ר יודע אותי, כי הייתי אצלו שתי פעמים, ובמרוצת הדברים אמר לה: לא רק כי אסור לו לשבת בפעטערבורג, ב"א גם על מפת הארץ (לאנדקארט) אסור לו להביט על מקום פעטערבורג". כן ספרה לי האשה אחרי כן בהיותי בביתה. כנראה יהיה עלי להפרד מפעטערבורג, כי כן עצת כמעט אב תרמ"ה. סלאוויטא. שבתי פה שלשה שבועות עוד לא ערכתי אליך מכתבי. יודע אנכי אשמתי אך העצלות לכתוב אשמה בזה. והסתפק נא, ידידי, בדברי המעטים האלה. זה לי שלשה שבועות באתי לפה. בראשית בואי היה האויר טוב והיערות הסובבים את העיר מצאו חן בעיני, כי אוירם מבריא וטוב, ושמה התהלכתי כל היום. הד"ר דאבשזיצקי יעצני לשתות קומיס, מתחלה הראה פעולתו עלי לטובה. אך כעבור שבוע ימים נשתנה פה פתאום האויר ויהי גשם וברד אשר לא ראיתי כמוהו, גם סופות אשר הפילו עצים ואז נתקררתי עד כי הרגשתי כאב אנוש ודקירה בצדי השמאלית, ויצוה הד"ר להוציא דם מצדי ע"י שש באנקעס למנוע הדלקת. ואף כי סרבתי ומאנתי; בכל זאת אים עלי לשמוע בקולו ואתן גוי למכים ושכבתי על ערשי שלשה ימים עד כי חלף הכאב ושבתי מעט, מעט לאיתני. ע"י הסבה הזאת חדלתי איזה ימים לשתות קומיס, אח"כ החלותי עוד הפעם לשתות. מני אז עד היום מצב בריאותי הולך לטובה וגם בפני נראה כזאת, כי הקומיס והמאכלים הטובים במעוני יעשו פעולתם, רק צר לי כי זה שמונה ימים לא חדל הגשם והעבים ועלינו לשבת כל היום כלואים בבית, ולולא האורחים האחדים אשר יתאכסנו אתי יחד אז בלינו בעצב מבלי כל פעולה. תקותי כי עוד יטהר האויר ולולא זאת אז כבר עזבתי את סלאוויטא. כי אין אני רואה פעולה גדולה משבתי פה. ההוצאות גדולות מאד עד 100 רו"כ לחודש, ומה מצאתי פה? אויר נקי יש גם בסביבות עירנו ותחת הקומיס יועיל גם החלב. ובכל זאת אם יטהר האויר אשב פה עד שני חדשים. הד"ר פיליפאוויטץ (היושב אצל חאלובינסקי) בא לפה והייתי אצלו, וייעצני לשבת פה זמן רב כי אז ארפא רפואה שלמה, ויצוני לשתות גם חלב לא רק קומיס, ולבלי לקחת שום סמי מרפא. בהיער לא נדע עצב כי רבים ההולכים שמה לשוח. יש טהעאטער בארות סוסים. יש להקת מחצצרים בחצוצרות בלי טעם וריח. יש צדיקים חולים שותים קומיס וסביבם חיות הקודש ועוד ועוד. רבים נסעו לביתם מפה ע"י הגשמים, כי לפי השתנות מצב האויר פה לטובה נשתנה גם מצב בריאותי והנני שלם בגופי ושב לאיתני. הקומיס יראה פעולתו עלי לטובה גם האויר טוב מאד, ולכן גמרתי בדעתי להתמהמה פה עד סוף חודש אלול, כי כאשר נקוה יהיו הימים האלה מרחשון, תרמ"ו. ווארשא. מאד שמחתי ביום אתמול על מכתבכם היקר, ומאד אודה לכם כי הסכמתם לשבתי פה כעת, כי זה כל חפצי לבל נפרד בדעותינו תמיד כאשר עד הנה. עתה אענה לכם על מכתבכם אחרי כן אודיעכם מכל אשר אתי. לפי מכתב ה' אברהם ידידנו הי' בראדושקאוויץ גם שלג, ולפי מכתבך ג"כ האויר שם במצב רע ולכן לא אתחרט כי ע"פ רגש פנימי נסעתי לווארשא, אף אם ירדו ג"כ גשמים בכל לילה, בכל זאת יופיע השמש ביום אז אין זכר לטיט ורפש. ובעירנו לא יחרבו פני האדמה אחר הגשם במשך ימים אחדים. ולכן אקוה בישע אל לשבת פה בימי הגשמים עד כי יבא הקפאון בעירנו, היינו משך שני ירחים בקירוב, וכאשר תודיעוני כי החורף שורר בעירנו אז אשוב אליכם, ההיא טוב האויר בעירנו, כפי זכרוני בשנה העברה. – פה עתה הימים ימי אור שמש, ואוכל גם לשוח בגן העיר מעט ביום. – – מחבלי כי לא יחסר לי דבר, וכנראה טוב יהיה לי לבלות פה ימי הגשמים ואף כי בימים האלה ירדו מטרות עוז ורוחות נושבות; בכל זאת לא ישפוך העצב את רוחו על כל בשר, ואין מעמד לרפש וטיט ברחובות קרת, וכמעט יחם השמש ויצאו האנשים לשוח בגנות ופרדסים. לפי השערתי כבר הסירו העצים בסביבות עירנו עליהם מעליהם, וחשופי עפאים יושיטו ענפים – יבשים לכל רוח, כשלט עצמות אדם בעולם התוהו, – לא כן פה עוד תפגשנה העינים צבע הירקרק, צבע השלום. לרגעים ירחפו עלים בלים סביב עץ יולדתם טרם נפלם על הארץ, כבני יונה טרם עזבם קן הוריהם לשוט ברחבי תבל. עוד תחיה השושנה בערוגות מטעה, ואף כי זיוה נצמת מני קור ליל, עוד יפיה בה וקסם על שפתותיה, אשר יראו עקבות יפי הנוער גם בימי שיבה, ולכן אוכל לבלות פה הימים האלה ברוח נכון ובתקוה, כי משלחת מלאכי הבציר תעבור ועדי לא תגע לרעה בישע אל, כי זה משאלות לבי עתה, להנצל מצנים פחים הקשים לי, ואשר סבלתי ונשאתי אתי עולם בשנה והשתעשעתי שמה זמן רב. הוא ידפיס את מאמרי "העינים" עם ציורים כאשר אשלחו לו מעירי. גם ידפיס את שירי הגדול "התקוה". תרמ"ו. ווארשא. עוד איזה עת ואולי אתמהמה יותר מכפי השערתי, כי באמת אם רק אשתכר פה להוצאותי אין לי מה למהר לנסוע לעירי, כי לא חסר לי פה דבר, ולכן אין לדאג כעת אודות המקום אשר בו אעשה מלאכתי בשובי אני עושה ציורים קטנים בתחלת כל סדר בתוכם יבאו שמות הסדרים, כמו: ספורים, שירים, וכדומה ושנים גמרתי ויוסיפו רב יופי להאסיף. כן אקוה לעשות שער יפה להספר כנסת־ישראל אשר יוציא לאור ה' ראבינאוויץ מנהל לפעמים ע"י השער אשר אני עושה לס' "כנסת ישראל" אשר יוציאו לאור חובבי ציון. והראיתי לו מאמרי אשר העתקתי משפת רוסיא בשם "משיח בן דוד" וישר בעיניו לתת לו מקום בספרו כלה עזבני השעול וגם פה מתחלה הי' כל כך קל ולא לפעמים עד כי לא שמתי לזאת לב, וסמכתי על דברי הדוקטורים מסלאוויטא דברי ה' ב. כי שעול קל עם לחות עתה דבר הרבה אנשים, וזה איננו נוגע למחלתי אשר עברה כלה מבתי החזה, בהתחזק גוי בהמשך העת יעזבני גם השעול הקל הזה, וסמים למרפא לא והסמים יועילו רק כי על ידיהם יהי' עלי להזהר ולהשמר מדברים רבים, ודברים רבים יזיקו לי, אשר עתה בכל דרכי חיי וכלכלתי הנני כאדם בריא, והאות ע"ז, כי מעת שובי מסלאוויטא עד הנה לא נתקררתי אף פעם אחת, תחת אשר בשנה העברה בעשותי עצות הרופאים, היתה י"ב טבת תרמ"ו. ווארשא. אליך ושם הודעתיך חפצי גם אני כי תבא במספר סופרי "כנסת ישראל". ע"ד תכנו חשבתי למותר להודיעך, כי תקבל בקרוב פראספעקט בפרטות. רק מדבריך אשר כתבת "להקריב לו דברים של טעם לחבב את רעיון הלאם", הבינותי כי הכנסת ראשך ורובך והקדשת עטך רק לפלפל בעיני "הלאומיות", אשר כבר יצא מאפנו והיה לזרא לכל קורא מכ"ע, – היו ימים וימסור איש הרוח כמעט את נפשו להוכיח, כי השמש עומדת והארץ סובבת. דבר בעתו היה. אך עתה לשחוק יוכיחו חוקרינו בלי הרף כי הארץ סובבת, כי מה ישמיעונו וכולנו יודעים את האמת הזאת. ואם בינינו עוד לא רבים יודו "בלאומיות", הן גם המון העם באירופא הנאורה לא יודה כי הארץ סובבת, ומי ישים לזה לב? אך חלילה לי להורות לך הדרך תלך בה, כי רוחך ינחך בדרך נכונה תמיד. תכן "כנסת ישראל" כתכן "האסיף" הוא, ומאמריו יוכלו להיות מכל ענין וחכמה שהחיים קשורים בהם. עתה הן קראת את מאמרי "ע"ד השיר והמליצה" ועתה העתקתי את כל הציטאטים של משוררי רוסית ואשכנזית לשפת עבר ואולי יקחהו ה' ראבינאוויץ שבט תרמ"ו. ראדושקאוויץ. העבר קשט דבר אמת ע"ד מצב בריאותי, כי באמת אין חלילה, ובמשך השבוע הוטב לי, רק אתה מרוב ידידותך אלי תראה צל הרים כהרים. וכבר ידוע לך כי אחת שמתי לי לחק, לבלי לפחד ולשים לב לכל אשר יעבור עלי, כי כבר נוכחתי לדעת כי העת תשכיח ראשונות. ואם רק נדע לשאת סבל החיים אז יקל משאם ע"י זה, ואין דבר קים ועומד. רק חליפות עמו עד כי לפעמים לא יפריע הלך עשתונותי. השעול עושה את שלו ואני רוקם מחשבות בטוחי ולא אשים אליו בהמון רגשותיה הלוהטים על רגבי כפור קרח, אשר לב כי לא מצא מאמרי חן בעיני אחדים אשר הדבר נגע אל לבם. הן ידוע לך המשל אם לעולם נפחד להקניט את האוזים עלינו לחדול מכתוב. ואנכי הן לא פרשתי בשם, ואם אחד קרא בעצמו כי עליו יסבל הדברים אשמו בראשו. לו החריש ואיש לא ידע. ואנכי התענגתי מאד מזה, כן בשעת כתיבתי וכן בשעת קריאתי, ומי זה יאסור לי להתענג מעט ולשחק מעט? וסוף כל סוף האם שקר דברתי? להם הכל מותר, הכל מחול, ולנו אסור גם להשתעשע וכי מפני שאני סופר הפסדתי? להתאסף בעירנו ולשפוך לעג כמים איש על רעהו מותר, ואנכי לא אוכל לדבר בדפוס ככל העולה וזמן רב התבונן בי ויתן לי רעצעפט אחד לקחת ארבעה שבועות, וגם צוה לשתות מי מאדען ששה שבועות רצופים, רק בתנאי כי אמהר לעזוב את פ"ב, ולנסוע אליכם. – לנסוע לאיזה מקום לשתות קומיס או מים אך למותר. ובנוגע לנסיעתי לארץ ישראל אמר כי טוב מאד הדבר, ועלי החובה לעשות זאת, ביותר לימות החרף, – לפי דבריו טוב יותר לנסוע למצרים, לאלכסנדריא או לקאהירע, אך גם בא"י קויפמאן ורעיתו ושניהם מסכימים לעצות הרופא. כעת לא יעצרוני פה ועד העת אשר אחפוץ לנסוע מעיר מולדתי לארצות הקדם ישתדלו לשלוח לי מכתבים למכיריהם וויסאצקי שהוא ממכיריו ויתמכו בידי; אך כעת עלי לשוב אליכם ולשבת כשני ירחים למלאות פקודת הרופא י"א אייר, תרמ"ו. פ"ב. מזרחה כולם מסכימים כי טוב ומועיל מאד הדבר. לפי לא למותר היה להשמיע במב"ע כי הפראפ' הנודע אייכוואלד גם הוא מסכים כי אויר א"י טוב לחולי הריאה. ולו אספו הסכמות כאלה רבות אז החל מעט מעט הרעיון ע"ד נסיעות חולים ידך נגעה את ידי בפעם האחרונה, רגשותי קפאו ומפי ומהר ישאני רכב ברזל הלאה. מדוע כצל חלפו ימי שבתי בצל קורתך? מדוע ישליכני חלדי מגל אל גל בים החיים מבלי מנוח!? הה, מוסר שדי! הרף נא ממני, ואבליגה, או שלח ידך ותבצעני. ומה כחי כי איחל? כאניה סוערה, ינוע בין תקוה ופחד. הוי, לבי! לבי! למה תוליכני שולל ותנבא לי חיים ואשר? שורה תוך חדריך אם לא שמה ושאיה יוכת שמה; תוכך יאנח, הדם ירוץ כמתעתע ושתי כנפות הריאה, עוזריך ומגיניך, תזובנה מדוקרים, תשאפנה רוח כתנין באנחה עמוקה, ועתה על מי תשען כי תביע לי נחומים?! בקרבי: אולי, אדוני, אולי נפרדנו עד עולם?! – את המות לא אירא, כי לא אמותה, יען אינני, חי גם עתה. איכה, מיכה יוסף?! הן כבר שאלת: "אם עלם נושא כל עקת צלמות עוד חי יקרא תחת השמים?" מי יתן לי רוחך הכביר ואלך כמוך בנתיבות אל־מות! יהי מה יהי! אם רחבי תלד, מעיני שמים או מצרי שאול לי נכונו, פניך ילכו עמדי והניחות לי. רק בהפרדי ממך ארגיש כי לבי ובשרי יהמו וינהו אחריך. – – נפוגותי ונדכאתי בליל מוצש"ק עת נפרדנו איש מעל אחיו. לבבי האנוש נאלם דום וגם אנחותי כמו סוגרו. לא דאגתי כי נפרד, יען כי דרכך סלולה ולקנך תובילך; רק אוגז פנימי להט חושי, רוגז על המקרים ועל עצמי, רוגז על העבר הזורה מלח על פצעי בזכרונותיו הנפלאים, ועל ההוה השמם וריק כמדבר תלאובות. – לא פגשתיך, לא בלינו עתותינו וגם לא נפרדנו כאשר אותה נפשנו. הדלף הטורד בעת פרידתך, החשכה והסערה הוו לי ראי מלוטש לראות בו מצב רוחי פנימה. ברוח סוער ולב דוי נרדמתי לקול הרוח הסוער בחוץ אחרי אשר שפתיך נגעו על שפתי בפעם האחרונה! יום הולך ויום בא ועוד לא באה ישועתי. רק בימים אב, תרמ"ו. ראדושקאוויץ. חולה־אנכי ע"י עמלי בלמודים. אך באמת עלי להשמיעך כי לא הלמודים ולא העמל הם סבת מחלתי. – ורק האנשים כי הם קרבנותיה. אמנם אנכי לא אעשה שקר בנפשי ואודה כי העיקר הסבה שלא השגחתי לשמור בריאותי, וסבלתי מחסור, ומכיון שהיה גוי חלש ועוד נתקררתי כמה פעמים; לכן חולה אנכי. ההתקררות בעצמה דיה להסב מחלה כמחלתי, וראינו רבות פעמים כי גם אנשים בריאים ששמרו גופם יותר מנפשם, כשנתקררו פתאום תהי אחריתם מרה. שלש פעמים החליתי, בווילנא, בפ"ב ובראדושקאוויץ, ובכל פעם יודע אני אל נכון כי ההתקררות היתה הסבה לזה. ולמה זה אתלה האשמה בלמודים? אם הייתי בעל עגלה או סנדלר יוכל היות ג"כ שהייתי חולה, כאשר עינינו רואות כי גם הם יסבלו מצינים פחים כשיפגעו בהם. אינני מבקש מאת ידידי להרים כבודי ע"י כתר תהלה כזה שאני סובל ונושא לשם החכמות. דברים כאלה רק יעלו קצפי, כי אני יודע האמת שמחלתי היא טבעית ואחת היא אם מלומד אנכי או לא. אינני מבקש שכר עבודה ואינני חפץ שאחרים יציגוני למשל ולהוציא עי"ז משפטים מעוקלים. כמה אנשים בלעי מלאכות עניים בורים, כמה מהם שוכבים בבתי החולים, ואין דובר דבר אודותם, ואם יחלה איזה איש ידוע ברב או במעט, אש רבים שופטיו מבקשי סבות מחלתו, יאשימו את הלמודים וכו' ואין שם על לב כי אולי מקרה אחד לחכם ולסכל, כי הטבע לא תשים הבדל בין גוף איש משכיל ובין גוף ערום מדעת. – הרוקח בעירנו אמר לי כי הד"ר זאוסטינסקי נתן רעצעפט לאכר אחד ממש כמו הרעצעפט שנתן לי ומסתמא גם מחלתו דומה למחלתי, ומה היתה סבת מחלת הכפרי החמרי הזה? ג"כ למודים? – ראה הכתיבה קשה עלי ואתה אינך נזהר ותעורר לבבי בדבור אחד, עד כי מוכרח אנכי לענות לך, הזהר לימים הבאים תרמ"ו, ראדושקאוויץ. ממני: להודיעך בכל שבוע, "כי שלום לי". לו שלום היה לי, שלום ברוחי וגופי, כי אז לא מנעתי לבקרך לפעמים במכתבים גדולים כרוחי, כי אוהבים רבים כמוך אין לי; אך פה זה הוא הקוץ המעכב בעדי, כי לא יכולתי עד הנה ועוד לא אוכל להודיעך כי שלום לי. אין שלום בעצמי ואין שלוה ברוחי. הנני רצוץ ונדכה, רפה וחלש, עד כי לפעמים אתלונן על התבל כלה, ואהבת רעים עלי מעמסה, כי אנחותיהם יגדילו כאבי ובתנחומותיהם הם כלועגים לרש, והועל לא יועילו. הכתיבה תכבד עלי מאד, ומסבות עולם ותהפוכות בני האדם לא עדי יגיעו, כי בקרת רוח אביט עליהם. לכן מה אכתוב? "שלום, שלום" ואין שלום. להתאונן לא אחפוץ, וגם עתה קשה עלי להוציא לפניך מצב רוחי, אך אתה תמשוך לשוני בחבה. מה אעשה? – זה שני ירחים אשר אני יושב תחתי כל היום וגם לשוח אין בי כח. מזה תבין כי העת להשתעשע במכתבים. הנני יושב ומחכה מה יעשה ה' עמדי. לא אבקר בבית רעים וגם אין איש מבקר אותי, וטוב הדבר בעיני רב יתר, מלהג אוהבים רבים. זה בא בתנחומים, וזה בחכמות ומשלים, זה בעצות ורפואות, וזה במוסר ותוכחה, ואת כולם ישא רוח. מנוחה נחוצה לי ולא יותר! – מה כל החרדה אשר חרדת עלי? שב במנוחה במקומך וברית אהבתנו לא תמוט. כי מה אכתוב לך? כ"א מנחם אב, תרמ"ו. ראדושקאוויץ. דיבות שפתינו לא העירו בך קצף כ"א יותר היו לך כי באמת רק בין "אוהב ואהובה" נכונה המליצה, כי היא תאמר אליו: "הנך יפה, דודי" והוא יענה: "הנך יפה, רעיתי". אך בין אנשי לבב, בין רעים וידידים החיים בעולם השפל, לא בעולם הדמיון, עולם שכלו טוב, חיים כאלה לא יתכנו. על רעים כאלה להביט איש על רעהו בעינים פקוחות ולבלי הסתיר דבר תחת מסוה האהבה. חדשות אתי אין. במצב מחלתי אינני מרגיש עוד שנוי לטובה, אף כי הד"ר זאוסטינסקי טרם נסעו מפה אמר כי טוב לי עתה. הד"ר הזה הבטיח לי לענות תמיד על מכתבי אשר אריץ אליו בנוגע מחלתי. גם בהליכות ביתנו אין תמורה. – – היו ימים שהייתי מוטל על ערשי. אצפה ואחכה מה יהיה בימים הבאים, וכטוב בעיני ה' ערש אערוך לך דברים אחדים למען הרגיע מעט רוחך. יסר יסרני יה ומחלתי שגבה עתה ממני עד כי נלאתי כלכלה. לא לשבת, לא לעמוד אין בי כח, הקיבה תכאב מאד ומאכלי רק מרק ולא יותר. עצמותי שפו ומה יהיה לא אדע, לבד השעול ומחלת הבטן אבדתי חוש השמיעה ע"י הרפואות החריפות וכמעט לא אשמע, והנני נדהם, ערכתי אליך מלים אחדות ברב אונים על ערש דותי. גם הפעם עודני כאז שוכב על ערשי, אנוש ורפה כח, כי זה כשלשה שבועות לא באל על פי מאכל רק מרק בשר תרנגולת, וקיבתי תציק ותכאיב לי מאד ולא תעכל רפיוני גדול עד כי לא אוכל לעמוד על רגלי, מלבד השעול אשר לא חדל ואזני חרשות כאשר כתבתי. לפי דעתי עיקר הצרה כי אין רופא בעירנו לתת לי תרופה נכונה למחלת בטני. יוכל היות כי רופא טוב נתן לי מתחלה איזה סם מרפא ולא באתי עד הלום. אם לכל אדם אסור לשבת בעיר שאין בה רופא אעכו"כ שאסור לי לשבת בעיר ארורה כזאת, ולבסוף אני שוכב תחתי, ומה תהיה אחרית דבר? – כל הרופאים אומרים כי האויר בעיר קטנה נחוץ לי ויבריאנ'. במה דברים אמורים לו יכולתי לשוח ולשאוף רוח; אבל אני שוכב על ערשי וממילא יתקלקל האויר גם בבית, ומה לי מן האויר? כבר נוכחתי כי העיקר שאוכל לאכול אז הכל על מקומו יבא בשלום. ומאז פחדתי לבלי תתקלקל קיבתי ומגורתי הנה באה. עתה נחוץ לי לבקש עצה ותחבולה לרפאות קיבתי שהכל תלוי בזה; ע"כ גמרנו בדעתנו תיכף אי"ה אחר ר"ה הבע"ל לנסוע אני ואמי תחי' לווארשא (לרופאי מינסק אין כדאי) לדרוש שם ברופאים, אולי יעוררו תאות האכילה דבריך, והיום קבלתי מכתבך הגלוי, ומאד אודך כי נכונים אתם לעמוד לימיני בעת אהי' אי"ה בווארשא. אך למרות רוחי כנראה עוד ימשכו הימים. כעת הנני כל כך חלש עד כי לעמוד על רגלי לא אוכל. כנראה לא ארד מהר ממטתי אשר עליתי עליה. לו יתן ה' בי מעט, מעט לפחות ישובו אלי כחות חדשים. לעמת מצבי בשבוע העבר הוקל לי מעט. החלותי לטעום מאכל והכאב בבטן כמעט חלף, אך עוד לא קמו בה סדרים, והנני נזהר מאד. עתה נחוץ הי' לי ביותר רופא מומחה שיורני איך לתקן מעט, מעט בריאותי לבלי ומלא אני רגשי תודה לך כי נכון אתה להיות לי רב להושיע בווארשא. אמנם לא אדע אם יצא הענין הזה אל הפועל, כי גם במינסק נוכל להתיעץ ברופאים וטרדת הדרך לווארשא תבעתני מאד. מוסדות בריאותי רופפו כל כך עד כי גם תנועה קלה קשה לי. באחת אתנחם עתה כי החלותי לאכול מעט מעט וקיבתי מעכלת, אם לא בסדרים, אך די לי כי מרגיש אני רעב, ולכן יש תקוה כי אשוב אי"ה מעט, מעט לאיתני; אך מלבד הקיב עוד יציקני השאון בהאזנים זה שבועות אחדים המדברים עמי צריכים לצעוק. הד"ר זאוסטינסקי כתב אלי כי זה בא ע"י חולשת הגוף. ובאמת לבי חלש כל כך עד כי פעולת הנשימה תכאיב לי, בכל זאת טוב עתה מאז. יתן ה' רק כי לא יקרה חלילה אסון, והכל ילך כשורה אז יש תקוה. אחדים. "האח! האח!" קראת כי הוקל לי מעט. אף כי ת"ל באמת הוקל לי כי נורא היה מצבי; בכל זאת לא אוכל עוד להכות בתוף ולשמוח בעודני מוטל על ערשי בלי אונים עד כי גם לשבת קשה לי. מה נואלתי בדברי ע"ד נסיעה לווארשא. לפי כחותי עתה הוא רק רעיון רוח, הכחות יתמו מהר אך ישובו לאט, לאט. ומי יודע עד מתי עוד אשמור ערשי? אך ת"ל כי היסורים חלפו מעט וטוב לשוב לבריאות, לו יהיה אף מעט, מעט. אני נזהר באכילתי, ובכל זאת קיבתי איננה שומרת סדר, יתן ה' כי הכל ילך לטובה. יהי שמו מבורך. הרעש בהאזנים לא חדל, והנני כחרש מעט לא אוכל לדבר עם איש. קשה אגרת ארבעים. שאוול כ"ז טבת ברכ"ת. ה' עליך ידידי שאהבה נפשי המשכיל היקר כמהורר"ז קאפלאן. דבריך היקרים מן י"ג טבת ישעשעוני זה ימים אחדים ואני טרם צלחה בידי לגמול לך כטובתך, ולהודיעך משלומי ומצבי, ואני לא מאהבתי את העטיקעטטע עצרתי את דברי אליך עד כה כי אם מרב עבודה העמוסה על בשרי ועל רוחי עתה על אשר עד בואי הנה. כי בעיר מושבי היוקר גדול מאד ואנכי גוזר על להאכיל לבני ביתי; מלבד בית הספר להממשלה ובית הספר לנערות אשר פתחתי זה קרוב לשנה תמימה ואשר עוד לא הביא לי חלף עבודתי הרבה שכר מאומה, עוד לי עבודה אחרת והוראת שעה בבתים שונים אשר תרדיפני כל היום ותדריכני מנוחה מן הבקר עד הערב. ובערב כנוח בשרי מעמלי יצא רוחי לעבודתי עד אישון לילה. והנה אלה הוגיעו את נפשי והלאו את ידי מהרבות דברים גם לידידים רבים אשר נפשי ולבי אליהם כל היום, וגם אליך ידידי, מבחר ידידי,מעטו דברי מיום ירדי שאול; ומאשר לא עצרתי כח לערוך פעם בפעם דברים אחדים מיוחדים ומעי המו לך ונחומי נכמרו לשלומך, על כן נתתי הרוחה ללבי לדרוש בשלומך ע"י אחד מידידינו אשר היו דברי אליו בפעם ההיא. וזה היה בעיני דרך ישר לא ארח עקוב, ומי יודע עד מתי ישנתי ונדהמתי כעצל לולא הרהיבוני ויעוררוני דבריך הנעימים; לך ידידי הצדק ולי בשת הפנים. רבות שבעה נפשי עונג ונחת בקראי דבריך בשערי ציון; אף כי לא דעתי דעתך בכל הדברים אשר תדבר שמה. אבל בזה לא תנוח דעתי עד אשר תודיעני אם תקבל שכר חלף עבודתך מן הרדקציון וכמה קבלת. אנכי מקבל מן 40 עד 50 רו"כ לעלה. מלבד מה שראית נדפס ממני, (גם הקארריספונדנץ זאגארד בנומר 20 ממני היא) עוד יצא בקרוב לאור ממני מאמר גדולים. כמקרה אשר קרה לך קרה גם לי עם הד"ר פ"ז. מלא הבטחתו, ואנכי גם כתבתי לו וגם הזכרתיו את הבטחתו בדרך העברה והוא כמחריש ולא ענני על מכתבי. ואתה הודיעני בפרוטרוט את הדבר אשר היה בינך ובינו. להכרמל אנכי שולח לעתים מזומנים דברים אחדים; כי יליד ארצנו הוא וחובה עלינו לתמוך בידו – המליץ לא אוסיף עוד לראות כי אין מחזיקו בעירי ודבר אין לי עמו. המגיד ישלח לי את עליו חנם אין כסף, אבל אודה ולא אכחד כי בימים האחרונים האלה עמדתי מכתוב עוד בשפת עבר ושמתי לבי אל השפות החיות וביחוד אל שפת רוסיה. כפי אשר אראה אינך יודע כי ביום כפור העבר ילדה לי אשתי בן ואקרא את שמו חלתה במחלת השארלאך ועוד לא התעודדה. ושאר בני ביתי וגם אני בכללם חיים ובריאים. בשבוע הבא אנכי נוסע לפאניעוועז, אשר לא הייתי שם מיום צאתי משם זה כחמש עשרה ירחים ואשב שם ימים אחדים. שלום לך חזק בבשר וחזק ברוח ואתה ורעיתך וששת ילדיך שלום. הזכירני לטוב לפני הד"ר ניימאן נ"י וסלח לי גם הפעם את קצר דברי כי עם כל זאת ארוכים הם ממדת עתי הפנויה. ידידך באמת יל"ג אגרת ארבעים ואחת. יום ו' ר"ח אדר ראשון תברך. שואאל. לך ידידי שאהבה נפשי! בטרם צאתי מעיר מושבי ללכת לפאניעוועז כתבתי אליך בתשובה על מכתבך האחרון; ואין ספק בדבר שקבלת את מכתבי, כי ע"י הפאסט שלחתיו; והנני שב עוד הפעם לדבר אליך אף כי עוד לא עניתני כי דבר בחפצי להוציא אור בקיץ הבא ספר שנתי (יארבוך) כעין הלוחות אשר יוציאו שנה שנה החכמים ווערטהיימער; קאמפערט, פאשעלעם, קליין, ווינטער ועוד. המה יכתבו בלשון אשכנז ואנכי אחפוץ להוציא בלשון עבר להורות דעת את העם. בטרם אבוא לפני הממשלה לבקש ממנה רשיון, נועצתי להוציא חלק אחד בתור נסיון, לראות אם ימצא חן בעיני העם ואם יקובל בסבר פנים יפות; וכבר גליתי בזאת אזני אחד החכמים בפ"ב וינענע לי ראשו וגם הבטיחני כי הרשיון לא ימנע ממני וזה דבר הספר. א) מאמר מדבר על מעמד המדיני של אחב"י בארצנו על החדשות שנשתנו בהם במשך השנה שעברה. ב) בקרת ספרים שיצאו במשך השנה שעברה הנוגעים לחכמת ישראל בכל לשון שהיא. ג) מאמרים מדברים מידיעות הטבע לכל חלקיה כתובים בסגנון פשוט בלי פלפול ובלי עמיקות עיונית רבה, למען ישמע העם בקראו בו. מאמרים מתולדות עם ישראל וביחוד מן הזמנים הבלתי גלוים וידועים עד הנה להמון העם. ה) תולדות גדולים אנשי שם. שירים טובים; ויותר טוב באללאדען מקורות ישראל. ז.) ספורים. – בזה כונתי הראשית להעביר לעיני הקורא חזיונות מן הימים ההוים ולשום לפניהם את כל צלמי בית ישראל, טובותיהם ותועבותיהם, לפקוח עיניו על דבריו. לספר הזה יבוא כעין תוספת לוח לשנה הבאה. בלוח הזה יושמו ציונים לכל יום ויום כל אשר נעשה בו גדולות בקורות ישראל כפי שקבעום חכמי הבקרת לספר הראשון אשר אנכי מתעתד להוציא בקיץ הבא כבר יש לי דברים טובים הרבה. משלי: שירים טובים, וספור טוב בשם עולם כמנהגו; ידידנו ה' סירקין קבל על עצמו לחבר מאמר מדבר בידיעת תולדות הארץ "געאלאגיע" ועוד שאר דברים. גם שמתי פני לשאר חכמי לב ארצנו ואשים לפניהם את חפצי ועתה הנני גם אליך ידידי לבקשך שתגיד לי משפטך על הדבר הזה אשר אנכי מתחיל לעשות, משפט אמת וצדק בלי משוא פנים, וגם עצתך תנחני אם תמצא מגרעות, למלאות אותם. בפרטיות את דבר אספת הרבנים בשנה זו בעה"מ, כפי אשר תשיג ידך לדעתי, והר"ר הד"ר ניימאן בעזרך; ונזהרת בלשונך לבלי הרחיב במקום הראוי לקצר ולבלי קצר במקום הראוי להאריך; גם תסיר את כל הציורים השיריים והתמונות השונות ותדבר אל העם דברים קלים ונכחים וישרים למבין. את המאמר הזה תמציא לידי אם תוכל ראש חדש ניסן הבע"ל. כי בימי הפסח אחפוץ לנסוע לווילנא, שם אתן את הס' לבית הדפוס למען יצא לאור עד ר"ח אב, לא אחכה לתשובתך בקרוב למען דעת אם תמלא בקשתי אם לא. ידידך הכותב בחפזון יל"ג. אגרת ארבעים ושתים. (י"ז סיון תרכ"ב). קאוונא 3 יוני 1862. שלום לך ידידי המשכיל הנבון כמ"ר זאב קאפלאן נ"י. מדי קבלי בשאוועל את מכתבך האחרון על ידי פאסט הייתי טרוד בהכנותי לדרך וזה כשני שבועות ימים אשר עזבתי ביתי ואבוא לווילנא לקאוונא. ומה גדלה שמחתי למצוא בעיר הזאת את אשתך היקרה ולדבר עמה פנים אל פנים מכל המוצאה אותכה וזה הדבר אשר קראני לצאת ממחבואי על ארץ רבה. סלאנימסקי המוציא את הצפירה היה לאינספעקטאר בבית מדרש הרבנים בזיטאמיר והנהו מבקש לו איש כלבבו לתת את הצפירה בידו ויבחר בי ויבטיח לי שכר קצוב ויבקש לבוא ולהתראות פנים עמו בשובו מפ"ב. באתי לווילנא ולא ראיתי פניו כי עודנו לא ישוב מפ"ב ולא קבלתי עלי את רידקציון הצפירה, כי השכר אשר יקב איננו מספיק לחיי ולחיי אנשי ביתי בעיר גדולה כווארשא ומה גם כי רבים שתו לי רבות ויקראוני קריאה גדולה למקומות שונים; וגם הפקודה בבתי ספרי הממשלה מבטחת פרי יותר טוב מאשר עד הנה. על כן יראתי להניח מקומי ולהניח הצלחתי והצלחת ביתי על קרן הצבי ישראל: מדאגה בדבר פן יבלע להצפירה ונשארתי קרח מכאן ומכאן. בין כה וכה אודיעך כי דבר בטוח הוא שמעיר שאוועל אצא לגור בעיר אחרת גדולה ממנה; אף כי טרם אדע איזה המקום אשר אבחר לשכן ביתי שם, אבל בקרוב אדע ואודיעך גם אתה. ומה ה' אלהים עושה עמך? אולי תיטיב תרומת הגבירים פרידלאנדסקי אשר הרימו לבית כפרך את מעמדך כי יוסיפו לך על שכרך? ומדוע לא דבר עליך הד"ר ניימאן אשר גדול שמו בפ"ב בהמיניסטעריום טוב לפני המיניסטער להעלותך מן המקום הצר הזה אל מקום רב ורחב ידים לטוב לך ולטוב לבית עבודתך כל הימים? המכתב הראשון אשר אמרת אשר שלחת על ידי עגלון לא ראיתי ולא בא לידי ומחברתי אחת בשנה איזט אויפגעשאבען, ניכט אייפגעהאבען. היה שלום ושמחני לעתים מזמנות באמרי פיך, כי כל עוד אשר אנכי יושב בארץ ואהבתם הנאמנה היא נחמתי בעניי. מפה אנכי הולך לביתי שאוועלה. אגרת ארבעים ושלש. שאוועל ה' לחדש שמזלו בתולה. ברכ"ת. ידידי משה פראזער שלום לך! הנני משיב לך את עלי הצייט' די יודענטהומס בתודה על טרחתך; אבקשך עוד זאת: בעבור דרך שאוועל שארי בנימין בן אלעזר אהרנשטאם ללכת לריגא, נתתי לו מכתב להמו"ס דייבנער לקחת ממנו את עלי העתים אשר לי; ובלתי ספק לקחם והמה שמורים אתו; ואתה בטובך תקחם מידו ותגיעם לי ע"י מוקדם. על דבר האיש בעל דו פרצופין, המראה פנים לכאן ולכאן, הקורא שלום ונושך בשניו, ידעתי אמנם גם אני כמוך כי יצחק זה עקב יעקב; אבל בוז אבוז לו ולמרמתו. כי מה מני יקח? את ברכתי או את בכרתי? לא יפול לבי אם יחללני, ולא ירום לבי אם יהללני; מורם אנכי מחרפת אדם כזה ומתהלתו, וקול שריקתו ולחישתו לא יגיע עדי. ידעתי כי קטן ערכי ודל אבל לא לפי מדת ערכו; לא אגיע לקרסולי חכמי דורנו הגדולים, אבל לא אתרפס לפני זוחלי עפר כאלה; ואם כי צעיר אנכי הרבה ממנו לימים, כי בעת אשר הייתי עוד תינוק של בית רבו, היה הוא איש בא בימים שנתמלא זקנו, כדמותו וכצלמו היום, בכל זאת לבי ראה הרבה חכמה ודעת ממנו; ואם הוא זכה בשנת הארבעים וחמשה (או יותר) שנה לימי חייו להעתיק ס' ראבינזאהן ולהוציא לאור בעזרת אחרים אשר חלו ידיהם במחברתו קלת הערך, והזכות הדקה מן הדקה הזאת העלתה את הזמורה אל אפו עד כי אבד רוח מבינתו, וישמן ויבעט וינבל את תור האדם המשכיל ואת דרך הארץ לברך את נפשו להתגדל ולהשתבח ולהתפאר ולהתרומם ולהתנשא ולהתעלות ולהתהלל כי "עשה לו שם עולם" (דבריו בעצמו) וכי בהשכלתו לקח לו קרנים לנגח יחדו כל ברואי ארץ, ובעל התנ"ך הזה שכח מקרא מפרש "יהללך זר ולא פיך, נכרי ואל שפתיך' – הנה כל זה עשה איש שתום עינים וקצר ידים ורחב שפתים, איש אשר לבו נקוב כמחט סדקית ופיו פתוח כפתחו של אולם; ואולם האיש אשר הגביהו האלהים למעלה למשכיל, ורוח בינתו מרחפת על פני המים העליונים, ומראש הררי החכמה וגבעות הנסיון יביט בעיני מחקר על כל הענין הנעשה תחת השמש, אמת לא בכור עני הוא ידע כי כל כבוד סופרים הוא הבל ורעות רוח ואין יתרון לבעליו כי אם צחוק וטיול הילדים; ושם עולם זה הוא רק טוב לסריסים אשר בהיכל העשר, כי טוב הוא מבנים ומבנות, כי לא ישאל מזונות ולא יבקש מהר ומתן; אבל מי אשר יש גם מתת אלהים זה – האם בכבוד ובשם עולם יאכיל את בטנם וימלא מעיהם? גם בהשכלה ובחכמה יש גבוה מעל גבוה, וגבוהים עליהם! אם לא התגאה הומבאלד – איך יתגאה משכיל להבל דמה? הנה כל בית ישראל כנגד החיים המהלכים תחת השמש הוא כביצת החרגול, כי הוא המעט מכל העמים; ובכל העמים וגם במשפחות ישראל איש בארצו ללשונו יש חכמים מצוינים בכל חכמה ודעת, ובכל מחקר ותושיה, ושפת עבר דלה מאנוש נעה, וגם מבני עמה רבים הפנו ערף לה ורבים לא קרבו אליה ולא דרשוה מעודם ורק מתי מספר יתעסקו במת מצוה זה; וגם במתי מספר אלה יש חכמים הרבה כבירי כח לב עושים גדולות ונפלאות – ועתה צא וחשוב את ערך איש בעל כשרונות קלות ודלות אשר זכה לעת זקנתו להעתיק בשפה נשכחת ספר ספורי לילדים קטנים, אשר לא ביד יקחו, צא וחשוב את ערכו לעמת המון המשכילים החכמים האמתים ההולכים ומתרבים בזמן הזה מיום ליום ומוציאים את מעשה ידיהם להתפאר בכל השפות החיות – ואיך יתגאה? לא שמעתי דבר מסירקין ידידנו, ואולי ידעת והשמעתני; מתי תצא הילני שטערן מבית אביה והיתה לאיש? כי בלתי ספק אהיה מן הקרואים ואבוא לפאניעוועז לימים אחדים, הגידה נא לי מי הוא השליט על ספריו של סירקין לעת כזאת ואז אוכל להוציא מתחת ידו ספר אחד הנדרש לי? אל תשכח את אשר בקשתיך על דבר מכתבי העתים אשר לי ביד בנימין אהרנשטאם והיה שלום. ידידך גארדאן. תקחנו מידו ותשיבנו לי ע"י הזדמנות. אגרת ששים ושבע. ברוך אבר"ם לאל עליון, הוא ידידי היקר בר פחתי ובר אבהן, ר' אהרן ב"ר משה לוריא נ"י! ראה אתה אומר אלי כי אינך משורר מטבעך וכי בנות השירה לא תפקדוך ומכתבך מלא תעלולי כח הדמיון והויות בעלי השיר. הנך מתנבא מה הגה לבי על שתיקתך הארוכה משך כמה שנים וירחים, ולבי לא הגה מאומה כי דן אנכי תמיד לכף זכות את ידידי הכותבים ידם אלי בעת יאחר מכתבם לבוא; כי ידעתי כי הרבה שלוחים למקרה למנוע את הנמלה הקטנה הזאת את האדם מחפץ כפיו: טרדת פרקמטיא, הנסיעה בדרך רחוקה, עצלות טבעית, כל מחלה וכל תקלה וכל קטטה וכל פגע רע, כלם מעשה שטן הם שאין אחריותם על האדם; ואני על פי רוב זריז אנכי במרוץ מכתבי ואם יתן לי איש שלום בכתב אחזיר לו שלום ולא אשכין גזלת העני בביתי; ואם איש בריתי יעמוד מכתוב וידם לפתע פתאם אז אפשפש במעשי ואם לא אמצא בי עון אשר חטא אז אוחיל דומם עד אשר ישיב לבבו אלי ושב וכתב לי. והנה בין שיהיה להשטן דמות תרנגול ארך הלשון וגדל הכרבלתא, בדעת מלמדך שיש לו רגלים כרגלי התרנגול של אשמדאי במס' גיטין, בין שיהיה השטן עשוי מניר, כדעת המקבלים בעלי השם קרע שטן (וקריעה אין שייך רק בנייר או בדג או בעם הארץ) בין שלא יהיה להשטן שום דמות ממשית רק שיהיה עשוי מצל כדעת הנשים הטפלות המונעות את ילדיהן לשחק בצל אשר על כתלנו מחמת שאסור לשחק בשטן, ובין שטן לשאטטען נתחלף להן; בין כך ובין כך אקוה שלא יוסיף עוד השטן להזדקר בינינו מפני שאנכי כותב מכתבי זה אליך בימים שאין השטן שולט בהם וגם אתה ידידי יהיה נא דלגך עלי אהבה ותגער בשטן לבל ישטינך, ואם לא יחת מפני גערתך הנה קרובים אליך שמה הקדושים אשר בארץ, לך התרפס רעי וקח מקמעותיהם והיו עליך סתרה. לבעל המפתח מגיע ממני 3.50, כי שלשה מפתחות מכרתי הא' במחיר 1.50, וב' במחיר א' רו"כ ושאריתם תחת ידי; ובטובך תשאל את פי ה' שאצקעס בשובו מה אעשה בספריו אלה אשר תחת ידי, איזה הדרך אשיבם לו, כי פה לא אוכל למכרם. כפי חפצך שלחתי לך בפאסט העברה כל עקז. ש"י ע"י שתי וערב ופה תקבל את לוח תבניתי אשר בקשת. לא אוכל להעתיק לפניך כבקשתך הפרק מספורי אשר בא בו זכרון בית הוריך, כי לא בפרק מיוחד באו שמה הזכרונות ההם כי אם אחוזים ומשולבים המה בכל פרקי הספור, והספור גדול בערך שמונה עלים; אף לא בפירוש איתמר אלא מכללא ובדרך רמיזא איתמר, במעשה הנוביליסטין. שם הספור ההוא "אחרית שמחה תוגה" והוא יספר מפלתן של חסידים שונאי השכלתן של ישראל, והמה פועלי הרע ולעמתן נבראו רבות פועלות טוב ובהנה תכיר תמונות לא מוזרות לך; אבל כחכם שעיניו בראשו תבין ותדע כי כבוד הסופר וכבודכם יהיה להסתיר הדבר; המבין יבין והחדל יחדל. ואתה סתום וחתום הדבר עד עת קץ. ספורי אלה יחד כלם נקראו בשם הכולל עולם כמנהגו; הראשון מהם (שני ימים ולילה אחד) יצא עתה לאור באודיססא (ע' המליץ נו' 34 צד 259) והספור אחרית שמחה הוא השני על הסדר, וה' צעדערבוים אמר להדפיס גם אותו כמו שהדפיס את הראשון. הגידה נא לי שאהבה נפשי מה טיבו של פרקמטיא של חברתכם "האחים לוריא ואחזת מרעיהם"? שמעתי כי יש לכם אנית הקיטור; אנה פניה מועדות? ומה משאכם ומתנכם? האם בעצים וביבול האדמה אתם סוחרים כמקדם קדמתכם או מסלות הברזל אתם סוללים? ומי ראש חברתכם? אנכי כבר הגדתי לך, כמדומה לי, שטוב שבתי בזה כפקיד בית הספר, כי לחמי נתן ומימי נאמנים, אין מחסור דבר; אפס כי העיר קטנה ואנשי דעת אין בה לא גם אחד, אין סופרים ואין ספרים להגות בהם ועל כן יקרו לי אחי הרחוקים מפז ומכתביהם מכתם אופיר. לרגלי הצום מיום אתמול ראשי כבד עלי וכחי רפה ומחר אנכי נוסע לעיר שאוועל, כעשר פרסאות מזה, ואשב שם כל ימי הסכות; ועל כן אנכי ממהר לערוך מכתבי זה אליך ודברי קצרים כקצר עתי ורוחי. שלום לך ולאביך הנכבד ולאמך הזקנה והנבונה תפארת בנות ציון. ידידך מחבקך בזרועות עולם מארץ מרחקים. אגרת ששים ושמונה. ערב ערב חג הסכות תרב"ט. טעלז. אשר קדשנו במצוות ובחקות, יציל מצרות ומצוקות, בערב חג הסכות, את ידידי החכם מגלה עמוקות, ר' יהושע העשל סירקין נרו יאיר באבוקות! ידידי! קבלתי מכתבך האחרון בעצם יום הכפורים. כי גמרת בנפשך לעזוב את משכנות האקאדעמיע ולצאת על ארץ רבה, לשוב לזרועות החיים; ואלהים ינחך בדרך טובה ויביאך אל המנוחה ואל הנחלה וירוממך לרשת חיים של כבוד ושל פרנסה טובה למען תשיב את גוזליך אל קנך ותעיר עליהם ברחמים גדולים. לך ולהם יאתה טובה מרובה, כי כלכם אהובים וברורים, ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה; קוה לה' והוא יושע לך. והנני משביעך באלהי השמים והארץ אשר בשומך פעמיך לארץ אחרת תודיעני תיכף אנה פניך מועדות למען לא ינתק חוט מרוץ מכתבינו. ביום אשר קבלתי מכתבך בא לידי גם המליץ נו' 34. ראיתי שמה גם השערוריה אשר נעשתה בקהל ה' במאסקוי אחרי שמעי כלל הדבר מפי ה' לעוויטאס. ודע כי בימים האלה כתבתי שירים ספורים רבים מיוסדים על מעשים הנעשים בכל יום בין אחב"י; המקרה במאסקוי היה לי לנושא באללאדע סאטירית, וביחוד אשפוך שחוק ומהתלות על בצלאל המורה הוראה ועל נזיפתו אשר קבל, ובכשאכלה המלאכה אשלחנה אליך לשים עיניך עליה ולמלאת החסרונות, כי אתה תדע את כל פרטי הדברים באר היטב. אבקשך אם יקר מקרך לראות את ה' לעוויטאס מטעלז, אשר כפי הנראה מדבריך בהמליץ ידעתו פנים בפנים, תשאל את פיו מה היה אחרית עשרת ספרי שירי יהודה, אשר לקח מידי למכרם במאסקוי. אם מכרם יואיל נא בטובו להשיב לי את כסף מחירם, ואם אין אולי תוכל לקחת אתה את הספרים ובנסעך לערי הנגב תחלקם אחד אחד בכל עת מצוא. מחשבתך להדפיס את מאמרינו במגלות עפות לא ישרה בעיני; כי סוף סוף עלינו תהיינה הוצאות הדפוס וטרח המכירה, אשר עליהן אני צוח ככרוכיא תמיד. זה לא כביר בא לידי החלוץ חוברת ז', הנדפס זה יותר משנה; והיום כתבתי לאחד ממיודעי בלעמבערג להתודע אם עוד יצא לאור המ"ע הזה ומי המוציאו, אולי יפתח לנו השער להשתתף בספר המעולה הזה ולהחזיק ידי עושי הטוב. והיה אשר ישיבו לי אודיעך גם אתה. מחר כעלות השחר נוסע אנכי לשוילען ואשאר שמה כל ימי חג הסכות; ואחרי אשר יראתי פן לא תספיק לי השעה לכתוב לך משם כותב אנכי היום בחפזון גדול, מתני חגורים ונעלי ברגלי ומקלי בידי. ראית בהמליץ כי כבר נדפס אחד מספורי עולם כמנהגו. כל התחלות קשות, ועתה אקוה כי יבואו בנקל גם יתר הספורים. ה' פין מתחנן שאשלח אליו אחד מן הספורים, אבל בקולך אשמע ומשכתי את ידי ממנו לגמרי. הנהו אכזב כמו נחל, ואי אפשר לסמוך עליו ולעת הצרך. רכב על במתי ארץ וצלח כחפצך וכחפץ ידידך באמת לנצח נצחים. התדע ידידי כי אין צלם דמות תבניתך אל תחת ידי; אל תשכח את זאת לעת מצוא. הראית בקול מבשר שיר בלשון יהודית "דער קהלשער אינדיק" וידעת כי שלי הוא והוא הטיל סער גדול בצפחת המים אשר לנו. אגרת ששים ותשע. 30 אקטאבער 1868, (כ"ה חשון תרכ"ט), טעלז. להגבירים המפורסמים, המדפיסים הרמי"ם, בווילנא. בתשובה על מכתב כבודם מיום 13 דנא לא אוכל בבירור להגיד איזה מן הספרים הנמצאים אתי בכתובים "יכון לחפץ מסחרם להדפיסו על חשבונם". יש תחת ידי סדר ספורים שונים לקוחים מחיי אומתנו מימי עולם ומזמן הזה כתובים פרזית, לכלם בשם יקרא "עולם כמנהגו", האחד מהם בשם שני ימים ולילה א' נדפס כעת באודיסא ע"י ה' צעדערבוים ואחריו נכון אתי לדפוס עתה הספור השני בשם "אחרית שמחה תוגה", נשואו מחיי החסידים, כמותו בערך 6 באגען בדפוס וכמוהם עוד אחרים; כמדומה לי שהספורים האלה יכונו לחפץ מסחרם, ויוכלו הספורים האלה להיות נדפסים אם אחד אחד או כמה בכרך אחד כעין ספור של טשאקקע בל"א. אבל מה ישעי ומה חפצי לקבל מחיר כתבי ידי ספרים נדפסים איננו שוה לי בנזק הזמן שאכלה על סדורם, מחמת שאני יושב באחת מערי השדה ואין לי שום אפשרות למכרם ולהפיצם בישראל וכבר נסיתי בספרים שהוצאתי עד כה על חשבוני אשר רבם אבדו בימי האנשים ששלחתי להם למכירה ושאריתם יבלו בסתר ביתי למורש שממית, וזה היה בהיותי אנכי לבדי בעל הספרים ומוכרהם, ואיך אתחרה עתה בכם אשר יש לכם מוכרי ספרים בכל עיר ועיר? אין טוב לי כי אם לקבל מחיר כתבי במזומנים לפי מספר העלים ( נוסף על סך מצער עקו' לחלקו בין מכרי) אם יאות כבודם לזה יודיעני כמה בערך יוכלו לשלם בעד כל עלה ועלה. את דרכי בספורי יוכלו לראות בספורי הנזכר שיצא הגיע לווילנא; ואם יעמדו על דעתם לראות הכ"י עין בעין יודיעוני נא בטובם שם איש פרטי אשר אליו אשלח ומי יערוב לי בעד הכ"י. (ע"כ נמצא ותו לא) אגרת שבעים. יום ב' כ' כסליו תרכ"ט, טעלז. ידידי היקר, ר' ר' העשל! מכתבך מיום א' ט"ז חשון הגיעני ביום ה' כ"ח בו, כי סבב דרך ארץ ישראל; ואחרי אשר אתה אומר אלי כי בשבוע הבא אחרי כתיבת מכתבך אתה נוסע לברלין, מספק אנכי אם ימצאך מכתבי בקאוונא ועל זה יצר לי מאד. מקום משכן ה' עהרליך בברלין עהרליך; ואם תבקרהו תעלה זכרוני לפניו, כי זה ימים רבים אשר לא כתב לי; ובירח אקטאבער שעבר הגיע מועד הפרעון באמצעותו של ה' עהרליך להמו"ס בענציאן ופאפעלויער בברלין; וגם על אדות זה לא שמעתי דבר. – ספרים לקרוא בהם לבנך היקר אשלח כשיקרה לפני עובר אורח בטוח, ועליך להזהירהו ואת בני ביתך לנצרם מכל משמר, כי לבית הספר המה שייכים, ואם יאבדו וחיבתי את ראשי למלך. – בשוילען היו לי דברים אחדים לדבר פנים בפנים עם הדיריקטור בנוגע לבתי הספר אשר תחת ידי; ובין כך נשארתי שמה ימים אחדים להשתעשע בחברת מיודעי ומכרי. שאלת: מה תקותי לימים יבואו? והנה דע אחי כי טוב טוב לי מעמדי עתה ולולא בנותי הגדלות ואין פה מקום אתי ללמדן ולאמנן כראוי לפי כשרונותיהן לא הייתי תאב כל שנוי במעמדי; אבל בימים האלה, לא אכחד ממך, פרחה באמת לי תקוה קלה לעזוב את העיר הנכחדת והנדחת הזאת ולהעתיק מושבי לעיר אחרת גדולה וטובה ממנה וגם קרובה אל עיר מושב בני ביתך ואל כל החיים המהלכים תחת השמש. לא אכנה את שם העיר, כי הדבר הוא דבר סתר עד עת מועד, ומדאגה בדבר פן לא ימצאך מכתבי ונפל בידי אחרים ונגלה סודי ברבים, ומזה יוכל להגיע לי נזק והפסד, על כן אכחידנו תחת לשוני. – לא אדע לספריך קונה פה בטעלז; כי האיש אשר יהיה כ"ה רו"כ בכיסו פה בעירנו יפתח לו חנות או בית משקים להחיות בהם נפשות בני ביתו, ולא יקנה לו ספרי אפיקורסות כתנ"ך. את ס' "העלד אונד קארווין" אקנה אני בעצמי ממך ומחירם אשיב לך ע"י מוקדם, אם תודיעני מחירם בבירור (כי במכתבך כתבת בערך) וכי שלמים המה ובלתי קרועים ונפסדים. אבל מה יושיעך זה, אחי? הבקומץ צנום ודק גזה תמלא צרכיך להוצאות דרכך? על כן שמע נא את אשר אשים לפניך, ידידי, הלא אנשים אחים אנחנו ואין לנו להתבייש איש מפני אחיו: הנה יש לי כמה מאות רו"כ אשר קבצתי על יד, בזעת אפי וחשכתים ליום עברות, הנני מוכן להלות לך ג"ח מאתים רו"כ עד אשר ירחיב ה' את גבולך והשיבותם לי. אם נאות אתה לזה הודיעני כי צריך אנכי להקדים את בעלי חובותי להשיב לי סך כזה בבוא זמן הפרעון; כי כספי מחולק בידי אנשים שונים וזמן פרעון היותר מוקדם הוא י"ג כסליו. אם תאות לדברי, אשלח לך הסך הנ"ל כשיושב לי; והודיעני למי אשלח, ועל איזה זמן בערך תקחנו. בעלי הדפוס ראם בווילנא קדמוני במכתב והודיעוני כי נכונים המה להדפיס את ספרי על הוצאותם; והנני נושא ונותן עמהם על אדות המחיר אשר יתנו לי חלף עמלי, ומסדר לדפוס את ספורי עולם כמנהגו. ברוך אתה ידידי בבואך לקאוונא וברוך אתה בצאתך לחו"ל. ואלהים ישלח מלאכו לפניך והנחך בדרך האמת למחוז חפצך והשיבך שלם לנוך ופתח לך את אוצרו הטוב והריק לך ברכה עד לבלי די. ידידך דורש שלומך וטובתך כל הימים אגרת שבעים ואחת. טעלז 30 דעצעמבער 1868 (תרכ"ט כ"ז טבת). ידידי איש תבונות בעל הקנקן ובעל הדרמה! שולח אנכי היום לך ע"י שתי וערב את ספרי ש"י כחפצך; ואם באמת לא ראיתו עד היום אבקשך לשית עינך עליו ולחות דעתך לי; כי רואה אנכי כי מבין אתה בספרים בשום שכל וחוקר עד תכלית, ודעתך מקבלת עלי מאד. מספרך הקנקן נמכרו פה ע"י ה' חזנוויץ ארבעה ועל ידי שנים; ושאריתם מונחים תחת ידי. והנה אין כעת ה' חזנוויץ בביתו כי הלך לסבוב את הגליל ובשובו אזכירהו להשיב לך את מעט הכסף. ואם את ספרי שירי יהודה תחפוץ תחתיו, תקבל ב' עקז. כי מחירו 60 קאפ'. ומה אעשה בספריך הנותרים? ומה אמר לך על דברת בעל אמת ואמונה וחתנו מצדיקו?! אתה ידעת את האנשים ואת שיחם כי היית שנים רבות בקרבתם. האדם הזה היה יחיד בדורו בין כותבי שירי שפת קדש ונתחנך מנער לשמוע רק שיר ושבחה הלל וזמרה, ובכן גבה לבו ולחשוב כי הוא ואפסו עוד וכי כל מה שהוא מוציא מתחת ידו הוא דבר מתוקן בתכלית השלימות שאין להרהר ולפקפק בו כשם שאסור להרהר אחר פסקי רבנינו ומורי הוראתנו. ולא עוד אלא שאם תורה לו מלא חפנים תהלות ותשבחות ותקטיר לו קטרת ולבונה זכה בבקר ובערב, אם תערב בה קורטוב אחד של בקרת אמתית פסולה ולא תעלה לרצון לפניו. הן גם אני נוקשתי במחברתו כמוך. הגע בעצמך, שולח אלי את ספרו בבקשה לחות דעתי עליו באחד מכתבי העתים ובהיותי עמוס טרדות רבות מלאתי בקשתו בקצרה וכלאחר יד במאמרי מעל השלחן אשר לפני ה' במליץ שנה זו; ומחמת שהעירותי שם דברים אחדים שהם כנגד רצונו הנה כפי ששמעתי נהפך לאויב לי; ולא לבד שהתאמץ לדחות את הערותי השרירות והקימות בקש ובדברים של מה בכך אלא שהוא מתנקש לנקום בי, מפני שאהבת עצמו תשיאהו להאמין שכל היוצא מפיו כיוצא מפי הגבורה, וגלוי דעת שדרש ממני על ספרו מוכרח להיות שבח מגדול עז לשמו הגדול. וחתנו ה' ש. החרה החזיק בידו; בטרם קראתי את מאמרך הדרמה הוכחתי את ה' ש. במכתב על חנפי לעגי מעוג אשר מלא בם את מאמרו עין משפט, על שפכו בוז ועל ידותו זקים ומהתלות עליך. וכשאנחנו לעצמנו אומר לך שלפי דעתי ה' לעבענזאהן איננו משורר מטבעו. אמת כי ידיעתו בשפת עבר ודקדוקה רבה ורחבה, מפני שעסק בה על ימיו כרומס בחמר ובאשה העוסקת בעיסתה, לפעמים משגיאות קטנות בדקדוק ובלשון. אבל איננו משורר אמתי בעבור חושו בי היבש כעץ, כותב הוא את שיריו בהשכל ובעיון דק אבל לא בהרגש ובהתפעלות; דבריו יוצאים מן הראש ולא מן הלב. אדם כזה יוכל להיות חוקר ומבאר ומדקדק ופילוסוף וכל מה שתחפוץ אבל לא משורר, מפני שהכלי היותר פועל בשיר הוא הלב וההרגשה, וזה אין לו. לעת צאת השנה יבקשו מאתנו חשבונות רבים ואנכי טרוד מאד ורעיוני מפזרים ומפרדים ואנכי כותב בחפזון גדול ועל כן לא אעצור כח לכתוב לך ככל חפצי, גם אחד מספורי יצא בשנה הזאת לאור ע"י ה' צעדערבוים באודיססא – אבל עוד עיני לא ראתהו גם אני. ידידך מכבדך כערכך היקר יל"ג. אגרת שבעים ושתים. טעלז 9 יאנואר 1869 (תרכ"ט ט' שבט) שתים הנה סבותי אשר לא כתבתי לך עד כה; האחת כי בצאת השנה הקיפוני טרדות רבות חבילין חבילין כתנור של עכנאי, כי אז יבקשו חשבונות רבים גדולים וקטנים, וספרים נפתחים ומעשים מתנים; ועוד כי ה' ק–ל השיאני בנסיעתו מיום ליום ומשבוע לשבוע ועל ידו נכון אנכי לשלוח לך את עשרת הספרים מ"י אשר דרשת. נוסף לזה באו לידי בימים האחרונים האלה מכתבים אחדים שאי אפשר היה להחמיץ תשובתי עליהם: ידידתנו מרים הודיעתני מווארשוי כי מסרה את ספרה לדפוס ובמשך שבועות שלש אחדים באזני הקוראים, וכן עשיתי בשבוע העבר. מיכל גארדאן מדפיס כעת בזיטאמיר דברי ימי רוסיה בלשון המדברת בעמנו וישלח לי ארבעה גליונות נדפסים הראשונים בבקשה לדבר על אדות ספרו בכתבי העתים בלשון רוסיה ולהעיר את רוח הקהל לקראת ספרו זה היקר בעיניו מאד, והנני עוסק עתה במלאת בקשתי זאת; וכיוצא בדברים אלו שהם בבל תאחר. – בשבוע הבא יביא לך ה' ק—ל את ספרי מ"י לשלחם לה' עלואס ותקבל מידו את הספרים אשר תחת ידו את הנקובים למטה; ועליך אשען כי לא תתן לה' עלזאס לקפח שכרי. בעוד אנכי עושה הנה והנה מבלי מצוא ידים לכתוב אליך והנה בא איש אחד אשר לא ידעתיו, חותם את שמו בר"ת ריב"ס ויחל להכות על קדקדו של אלקעניצקי אינם כדאי להשיב עליהם כי מכותלי מאמרו ניכר שפחמי הוא, אין שום הרגש היופי והנעים בלבו, איננו יורד לסוף דעתי בדברים ברורים כשמש ותופש אותי כשממית בקורי עכביש. צר לי כי אין בפעם הזאת הכרמל נו' 27 בעירך למען תוכל לשפוט מעצמך על דבריו כי כלם הבל. המאמר הנעור מהנער בהמליץ וההערה הגדולה והרחבה כחומת בבל אשר עשו לו המו"ל מסגרת סביב הביאוני לעבור על איסור מדרבנן ולמלאת פי שחוק בעוה"ז. לא על הנער הכותב שחקתי, כי הנער נער; והרבה כמוהו נערים חסרי לב יצאו להשחית דיו ונייר ואין משים לב עליהם. אבל על הרידקציון חמסי; למה הדפיסה את המכתב המלא פתיות הזה? ומה תושיענו הערתה עם כל התוליה וציוני השאלה והתמיהה והקריאה אשר מלאה אותה מפה לפה! מכתבים כאלה טעונים גניזה ואינם ראוים רק לקנוח סעודה; ואלה באו וידפיסו אותו ויכבדוהו לענות עליו כאולתו!! הלא זה מימים רבים כי רידקציון של המליץ (והכרמל אתו בכלל) אין לה טוב טעם ודעת הסדרים הנדרשים מידי מסדרי כתבי העתים (טאקט). בעל המגיד בלתי ספק השליך אחרי גוו את המכתב של הנער, וענה לו בקצרה כדרכו בתשובה כללית. אבל ה' צ"ב איננו אשם בדבר כי איננו בביתו, ואלו היה שם לא היה נגעל המליץ במכתב מגאל זה ובהערתו. האף אמנם יאמר ה' צ"ב להוציא מכתב עתי בלשון רוסיה? אתמהא! לא אוכל למלאת בקשתו של ה' סירקין ידידנו בדבר הדפסת מאמרו בדפוס ראם, יען כי האנשים האלה בני צרויה הם; אין עינם ולבם רק אל בצעם ולא יחמלו אל עמל נפש המחבר; הן גם אנכי משכתי ידי מהם. ואלו היה כ"י של סירקין תחת ידי הייתי שולחו אליהם ולוקח עמהם דברים על אדותיו; אבל עתה במה אבוא לפניהם? הס' תפארת לבני בינה לא ראיתי, ואם תשלחהו לי אודך בישר לבב. ספריך אשר תחת ידי אשיב לך ע"י ה' ק.. עוד לא שלחו לי את העקז. עולם כמנהגו מאודיססא; ולא ידעתי מדוע? וכבר כתבתי על אדות זה ולא מצאתי מענה. וה' צ"ב הבטיחני בטרם צאתו כי שלח ישלחום לי במהרה בצאתם מתחת יד הכורך. כי לא חפצה העלמה ע–ק לבוא אל ביתי להיות מורה לבנותי כי הללו אותה אלי; ואתה ידידי אמרת כי בקש תבקש אחרת לי; אם טובה היא וכשרה לפני ככל המשפטים אשר שמתי לפני ה' שפיר במכתבי אם יודעת היא להורות שפת צרפת ומוזיק"ה, אם ממהרת לדבר בשפת רוסיה, אם מגדלה היא בעצמה כבנות הארץ ויודעת לחנך נערות בדרך ארץ המוסר והצניעות והתערבות עם הבריות – אז תודיעני מי ומה היא, בין שהיא בת ברית ובין שאינה בת ברית, ובאתי עמה בדברים; וידוע תדע כי ייטב לה בזה; כי מלבד ארוחת שלחנה ושאר מחסוריה הקטנים אשר יהיו עלי, עוד אתן לה משכרת לשנה מן ק"ן עד ר' רו"כ, לפי כשרונה ועבודתה, כי לא אחשך מאומה ולא אחוס על כספי בשביל גדול בני; וגם אני בעצמי עוסק עם בנותי והאומנת תהיה לי לעזר כנגדי וגם אני אליה. עתיד אנכי ללכת לקאוונא ולווילנא ולהתהלך באשר אתהלך עד אשר אמצא את אשר אבקש. אמר נא לה' אנשיל מרקיל כי בכתבו לאשתו מרים בווארשוי יבקשנה בשמי אשר בהדפס מכתבי אשר שלחתי אליה לתתו בראש ספרה תשלח לי תיכף את הקאררעקט ההוא, במכתב אם יקל ואם יכבד ע"י שתי וערב. כי כתבתיו בחפזון ויש בו מקומות מחוקים ואולי עי"ז ישתרבבו שגיאות בדפוס ועוד יהיה בידי לתקון. אנכי שכחתי לבקשנה על אדות זאת במכתבי. ובזה אמר לך שלום וברכה, וגם לכל מכירינו ומיודעינו בקאוונא ככה, מאת ידידך האוהב והמכבד אתכה, מספריו של ה' עלזאס שנתפרסמו בהמגיד כל אלה במקח הקצוב בהמגיד נו' 51 ישלחנו גם אותו. ותבקשו שישלח לי קטולוג מן ספרי אשכנז וצרפת הנמצאים תחת ידו. והנה בלי ספק יבקש ה' עלזאס ראבאט מן המקח הקצוב לספרי; ואנכי באמת לי מחירם במזומנים; אבל הלוקח בחליפין ספרים בספרים הדין נותן או שיתן לי ראבאט כזה גם מספריו או שיקח גם את ספרי בלי ראבאט. אגרת שבעים ושלש. טעלז. ד' בחדש שמרבין בשמחה תרכ"ט. זאבלודאווסקי מביאליסטאק כבוד הרב השלם והמשכיל המפורסם וכו' מו"ה ימבה"ז נ"י. ספרך הקטן והיקר מצאני על ערש דוי, כי מחלה עברה על נפשי, מעין המחלה השוררת בגלילותינו לעת הזאת ר"ל; ויהי לי בתוך שאר ספרים למשיב נפש בימי שובי מעט מעט לאיתני, כי מצאתי בו דברים הרבה נכוחים דעת; ומצאתי בו לב הוגה מישרים, ועין סוקרת ואהבת סדרים והידיעה לדמות דבר לדבר וללמוד מן הפרט על הכלל ולהביא דברים נפזרים ומעורבבים בקשר של קיימא ובשטה שלמה והרחקה לקצה האחר מעקמומיות הלב ועקשות השכל שהצטיינו בהן רבים מתופשי הליטרטור התלמודית, המשעבדים ידיעות ברורות לדעות קדומות ומעקמים הדברים מהויתן ואונסין את האמת העלובה בריש גלי ואין מושיע לה. בגלל המעלות המעולות האלה בחרתי בך ואתודע אליך ראשונה ויישר הילך כי לא נסוגות אחור ותושט לי את ידך ותתן לי את בריתך שלום. אבל לא רק לשים קטורה באפך באתי הפעם כי לבי בטוח כי איש מבקש אמת אתה בכל דרכיך ועל כן הרשני ואשים באזניך הערות אחדות אשר עלו על לבבי מדי קראי בספרך, ולך הרשות לשום לב אליה(ם) בספר הכללים שמנית ושהנחת ליסוד קים למצוא על ידם ארח ישר בילל ישימון המדרשים והאגדות לא הזכרת כלל גדול אחד, והוא כי בתוך המדרשים והאגדות יבואו פעמים רבות ספורים שנשואיהם קורות הימים אשר היו ואשר נעשו; יש מהם שהמספר ראה בעיניו ויש ששמע באזניו ממי שקדמהו. בין כך וכך הידיעה בדברי הימים מועלת הרבה להבנת כמה מאמרים בש"ס ומדרשים; וחסרון הידיעה הזאת הביא את המעתיקים השנים לשרבב שבושים בספרים המועתקים מהם והחסרון הזה הוא שמנע את הלומדים והמפרשים עד זמננו זה ועד בכלל להרגיש את השבושים והשגיאות מוקדון, ואולם הדברים עתיקים וידועים ואין מן הצרך להביא מופתים על זה לחכם ותיק ובקי ומזה יסתעף היות נחוץ מאד לדעת זמן חבור הספרים הישנים ומקומו, ובאיזה זמן מן הזמנים קבלו צורתם הנוכחית, ואיזה אומה ואיזה לשון היתה שלטת במקום ההוא בזמן הזה, ועי"ז נוכל אנאכראניזמען. בדבר ספרי המדרשים והאגדות כתב ספר גדול הד' צונז פארטרעגע, והוא ספר מוסר מוסר שאי אפשר לכל בעל אגדה ומדרש לזוז ממקומו בלתו; וכפי הנראה הספר היקר הזה לא נודע לך. הבה יתירה היית מראה למדרש אלמלי הודעת שבתהום הרבה של דברי אגדה ופטפוטי פרושים הנמצאים בים הגדול הזה יתנוססו זעיר שם זעיר שם גם פניני הפשט הפשוט נכוחים למבין; וחייב כל אדם לדלות מרגליות טובות אלה מתחת חדודי החרש. דוגמאות מעט מהרבה הבאתי במאמרי בהצפירה צד 151. ועתה הנני הולך מן הכלל אל הפרט ואעיר איזה דברים כסדר הסימנים בקונטרסך משען מים. בסי' ל"ז תדבר על אדות הכרת התנועות בימי חז"ל ובהביאך את דברי שד"ל על אדות הניקוד הבבלי והאשורי תאמר: אמנם אעפ"י שעזבו (חז"ל?) את הניקוד האשורי כו' דבריך שמה אינם מחוורין. חז"ל עוד לא נודעה שיטת הניקוד כלל וכלל לא הבבלי ולא האשורי, וכפי שיוצא לנו מן פרוסטגמא אחת שמצא הקראי פירקאוויץ בבית הכנסת בדגיסטאן, הנדפסת בליט־בלאטט ד. אריענטס לשנת 1841 נו' 33. ובציון ח"א צד 140 בהערה, ושראיתי אני בעיני בכתב בידי הח' הנזכר, היה ר' משה הנקדן מעיר שושן הראשון שבדה את הנקודות להקל לתלמידים קריאת המקרא בהם; והוא הניקוד האשורי או הנקוד העליון, וזה היה בזמן אחרי חתימת התלמוד; והנקוד התחתון או הנקוד הטבריני נתחדש אח"כ, לדעת יודעי העתים בסוף המאה השמינית למספר הרגיל. בענין הזה כבר נכתבו ספרים הרבה ביחוד עי' ס' מבוא אל הנקוד האשורי מאת ר' שמחה פינסקער וגראץ ח' ה' חתימת התלמוד ושבימי התלמוד לא היו ספרים מנקדים. ואלו הקדמת אתה בספרך את הכלל הגדול והנחוץ הזה, ואלו לא בא עתה ר' מרדכי פולונגיאן בספרו אור בקר… לטפח לאמת על פניה בשאט נפש היה מתבאר לכם ולקוראיכם דרך חז"ל בכללם אל תיקרי כך, קרי בי הכי; אע"פ שהם בלתי ספק ידעו את הקריאה הנכונה אבל אחרי אשר לא היו ספריהם מנקדים ולא נודע עוד הניקוד בעולם היו המלות (ובפרט החסרות) יכולות להקרא באופנים שונים והיה הדבר בידם כיריעה ביד הרוקם, ברצותו מישר וברצותו מעקם. בסי' מ', אמרת "מל' אחילו ורעדה שבלשון ארמי" גם ההוראה הזאת היא מל' עברית חיל אחז, ורגזו וחלו, לבי יחיל; ועוד שמלת ויחל בהוראת תפלה איננה משרש חול, כי אם מבנין הכבד מנל"ה ואמנם ד' הוראות שדרשו במלת ויחל תצאנה ג"כ משנוי הניקוד כזה: ויחל (ל' תפלה) ויחל (ל' חולין) ויחל (ל' חיל ורעדה) ויחל (ל' חולי) – ומה ששנית נקוד המלה תחנם ונקדת תחנם להוראת נתינת חן, וגם תחנם לל' מתנת חנם, ולהוראת נתינת חניה השארת נקוד הכתיב וכ"ז שלא כדין, כי להוראה ג' צ"ל תחנם, ולהוראה א' וב' תחנם. בסי' מ"א הבאת קושית היפ"ת על המדרש שדרש הודיע "שלא נמצא בשום מקום יודע פי' " שבח היפ"ת את הכתוב ואת הנערים יודעתי (ש"א כ"א ג') וכן עתה ידעתי דרש כמו ידעתי כמ"ש ידעת השחר מקומו. בס' נ"ג. גזרה היא מלפניך לקרוא (בברכות מ"ג א') שמן חיה הוא, וכן קורא הר"ר לעווינזאהן (בספרו צאאלאגיע קורא שמן חיה הוא, והרמב"ם (ה' ברכות פ"ט ה"ב) כפי הנראה קורא שמין חיה היא; בין כך וכך נראה שלפני הרמב"ם ורש"י כבר היו המלות האלה בגוף הגמרא ולא נחשבו. בסי' נ"ח אמרת "חז"ל בעלי התלמודים והמדרשים חיו בזמן ששלטו בעולם היונים (גריעבען) וכן צינת בתוכן הענינים סי' נ"ט. וזה ללא אמת. שלטון היונים בעולם כלה במות אלכסנדר מוקדון ואם גם תחשוב לזה מלכי סוריא יוצאי ירך הסעלייקידען, גם ממשלתם לא נמשכה רק עד ימי החשמונאים ואז לא היה עוד זכר לבעלי התלמוד והמדרשים; ובזמנם כבר נכנעו היונים תחת יד הרומים. והיה לך לדייק בלישנא ולאמר "בזמן ששלטו בעולם הרומים ושהיתה חכמה יונית מתפשטת בעולם". ועוד ששכחת להזכיר יחס חז"ל למלכי פרס לשפתה ולספריה, שכפי הנראה קבלו חז"ל מהם הרבה. סי' ס'. ראה דבריך פה טובים ונכחים שדרשת חז"ל מלה עברית כמלה יונית אינה אלא אות זכרון וסימנא בעלמא, ולמה שחת דבריך הנעימים בהערתו של הגאון האמתי המעקשת הישרה ומטפחת לידיעת העתים על פניה ולא תעמוד במשפט ביום דין. כל תינוק של בית רבן המבין בקורות ימות עולם יודע כי היונים לא היו ידועים לבני ישראל ולא ב"י להיונים עד ימי בית שני; והמקום הראשון שבו נזכרו היונים בשם גוי וממלכה בספרי קדש הוא ביואל ואחרי כן בזכריה; ובימי משה רבינו לא היו עוד בני יון לעם חשוב ומפורסם ושפתו לא היתה עוד יפיפותו של יפת לפי שמשה רבנו קדם בזמן לקיקרופס ולקדמוס ולדנאוס ולפילופס מיסדי הקולוניות הראשונות בארץ יון. ורשב"ג התיר לכתוב ספרים בל' יון לפי צרך השעה אז מחמת שבימיו היתה ל"י לשון חכמים, והיהודים היו מדברים בה וביחוד באלכסנדריא של מצרים וקרא דיפת כו' אסמכתא בעלמא. ואלו היתה התורה מועתקת ללשון יון ע"י משה רבינו בעצמו בדעת הדר גאונו למה הוצרך תלמי לשבעים זקנים ושבעים זקנים להעתקה חדשה? וחז"ל אמרו בסוטה שאומות העולם באו והשיאוה – ומי יתן וממנו יראו רבני זמננו וכן יעשו; אבל אינם רואים ואינם עושים. סי' ל"ה. הבאת דברי הר"ר שיק והמה אינם מוכרחים כלל וכלל; לדעתי בענין הזה לא לבד שאין מן הצרך להוציא דברי חז"ל מידי פשוטן אלא בהיפך דעה או השערה קרובה אל האמת שיש בה סגולה לדורשי ימות עולם. הגע בעצמך שלא נאמרו ד"מ שנמרוד הוא המן או שפוטיפר הוא דריוש, או שמלאכי הוא יוחנן, אבל כל הזוגות הללו היו בזמן ובמקום אחר (כמו נמרוד ואמרפל שניהם מלך שנער בימי אברהם) וקרוב לאמר שדברי חז"ל בזה יוכלו להיות דברים כמשמען ולכל הפחות אינם מן הדברים הזרים ומתמיהים. וידוע שהדעה בזווגים אלה נתקבלה בין חז"ל לדעה קימת וודאית כמו המאמר בסוטה שפוטיפר הוא פוטיפרע ימצא סיוע במד' ב"ר פ' פ"ט שיוסף לקח את בת אדונתו וכן בשאר (עד כאן נמצא ותו לא). אגרת שבעים וארבע. ז' אדר, תרכ"ט, טעלז. ידידי ומרוחמי! הנני מוכן ומזומן לקים במכתבי זה מצות נחום אבלים כשם שקימת אתה מצות ביקור חולים; כי מכתבך שלפני האחרון מצאני על ערש דוי ויהי לי למשיב נפש בשובי מעט מעט לאיתני ובהתהפכי על משכבי מבלתי יכלת לעבוד עבודת עבודה; ובגלל הדבר הזה לא עניתיך עד היום וגם את ספרי ש"י לווארשוי לא שלחתי. צר לי בצרתך אל הלקח אביך מעל ראשך וימת על פני בניו הקטנים ויטש אתם עליך לנטל מעמסה. זכור אני כי זה כשש עשרה שנה מת עלי אבי ז"ל ואני אז כבן עשרים ושתים, עול ימים "אך דרך דרך על סף החלד" ויעזוב לי בירושה אחות אחת שהגיעה לפרקה ושלשה אחים בלתי מגודלים; (אחי אברהם אז בן ארבע עשרה שנה). הן אמת כי נתתי את אחותי לאיש, כי תמכתי בידי אחי אחד אחד ויהיו לאנשים בישראל ובאדם, אבל על כן קמטתי ולא עת וזקנה קופצת עלי קודם זמנה, ובעת אשר רבים נהנין מזיו החיים ורב עצמיהם איתן אני חלש ורפה כח כגבר אין איל, ה' יחזק כחך לשאת את המשא הזה על שכמך ואל תתמרמר על המת יותר מדאי כי זה כל האדם; ואביך ז"ל בלתי ספק כבר גני בכנפה דשרה, כי מלמדי ישראל מחויבים לבוא לג"ע תיכף ומיד לאחר מיתה מפני שכבר עברו שבעה מדורי גיהנם בעוה"ז. ספרי ש"י אשלח לך בשבוע הבע"ל ע"י ר' יחזקאל בערמאנן הנוסע לקאוונא ולידידתנו למכור הספרים בווארשוי. ואי אפשר לספות את החיים על המתים. דבר ביאתי לקאוונא הוא דבר המוטל בספק כי הדרכים מקולקלים מפני הגשמים ואני עוד לא החלפתי כח כראוי לשאת תלאות דרך רעה כזאת. חפצי לדעת אם נזכרה אשת שט' מעצמה לכבדני במחיר ספרי ש"י או אם אתה הזכרתה. המליץ וקו"מ אנכי מקבל והיום קראתי את מאמרו של ידידנו ה' סירקין. מדוע לא כתבת לי איזה ספרים שלח תוכל לשלחם אלי ע"י ה' ק – ל בשובו, אם לא יקדימנו אחר. האם אין תקוה למצוא בקאוונא אומנת פדגוג (כדבריך כן הוא!) לבתי, תהיה מי שתהיה בין שהיא בת ברית ובין שאינה בת ברית. הזכור תזכור ידידי כי בשנה העברה שמת לפני במצות אשת שט' לשדך את אחי אברהם בבתו פר. – והנה כחדש ימים שם ה' שט' בעצמו פני אליו במכתב ויציע לפני את הדבר הזה; ואנכי עניתיו תיכף כי אינני אפוטרופוס לאחי ויעצתיו לשלוח דברו לאחי בעצמו; והנה לא ידעתי עד היום אם עשה כעצתי אם לא; ואני חפץ לדעת אחרית דבר אבל אין זה מדרך המוסר לשאול את פיו, ועל כן אם תוכל התחרה נא לשמוע מאחורי הפרגוד עד היכן הגיעו הדברים; אבל תעשה בחכמה לבלי יודע להם כי אנכי הניעותיך לדבר הזה. תוכל לקחת דברים עם אשת שטערן ובהדי שותא פלכא תתחקה על שרשי הדבר. כחכמתך תעשה ובדעתך תודיעני. שלום לך ולאשר אתך ממני ידידך מכיר טובתך, האיש הכותב כנגד אלקעניצקי ורב ריבי מידו הוא – רימ"ש מפאניוועז. מיכל גארדאן מדפיס בזיטאמיר בלשון יהודית אשכנזית "דיא געשיכטע פאן רוססלאנד" וישלח אלי איזה עלים נדפסים מתחת המכבש בבקשה לחות דעתי על ספרו קבל עם; והנה דברתי עליו טוב במאמר בלשון רוסיה אשר יודפס בקרב הימים בווילענסקי וויעסטניק; אם ישנו אתך תוכל לקראתו משם. אגרת שבעים וחמש. 5 מאי 1869 (תרכ"ט ז' סיון) טעלז. ברוך אתה בבואך ידידי יושב בסתר לבבי מהרר"י סירקין. ממהר אנכי לערוך לך דברים אחדים ככל אשר יעלה המזלג בטרם ישוב ישאך הרוח אל אשר לא אדע, אף כי לא איש דברים אנכי היום, כי הגובירנטור בא לבקר בעירנו ואנכי הנני צינאווניק קטן שבקטנים ומחויב אנכי להתיצב לפניו ולהכין את בתי הספר לקראתו בהיות עליו הרוח לבוא לראותם; אבל יראתי פן יארכו הימים ואתה תשוב ללכת כשבאת ואני חפץ מאד לדעת מה ה' עושה עמך? אנה פניך מועדות ומה תקותך ומחוז חפצך? ועוד שאנכי חייב להודות לך על מנחתך היקרה אשר קדמת לשלוח לי ואשר הרותני ענג רב ושמחת נפש בימי כח לקרוא בספרך בעיון ושום שכל, בכל זאת נוכחתי למדי כי ספר יקר הוא וכי יסדתו בחכמה וכוננתו בתבונה ובלתי ספק יביא תועלת הרבה לקוראיו שיבינוהו אף כי הוא אצלי דבר המוטל בספק אם ימצאו רבים מלוטשי האבן ומצורפי הזהב ושאריתם אשר יוכלו להתבונן בו בינה. בדרך העברה אעיר כי הבאלוס שבימים הראשונים היו משתמשים בו לחותמות הוא הוא לדעתי הנקרא באיוב חומר חותם והוא המכון במשנה שבת "אדמה כחותם המרצופין" וכבר גליתי דעתי זאת בצפירה שהוציא לאור הר"ר חז"ס. וכן כמעט אין להסתפק שהכסף והזהב שהשתמשו בו בסך רב לבנין הבית בא לדוד ושלמה בנו במקח מידי הצורים ולא שהוציאוהו מאדמת ישראל; וארץ עוץ היא בערב, כמו שהסכימו רוב המפרשים מפני שעוץ היה בכור קטורה, ושם היה גם אופיר גם חוילה המצוינים בזהב. ולחנם הדבר בלתי מבורר בעיניך. ובהיפוך היה לך להזכיר שבני ישראל ידעו כבר לחפור מלח מן האדמה מפני שהנביא אומר מכרה מלח. עוד זאת לא ידעתי מדוע אתה קורא דומם ולא דומם, כדין בינוני מן הכפולים. והנני מכפיל דברי שלא עלתה בידי עד כה לקרוא בספרך רק בחפזון, ועוד אשוב אקראנו בעיון ובדיוק רב כי רב טוב צפון בו, ואולי אדבר דבר על אדותיו במכתבי העתים. שבתי בטעלז טוב. לחמי נתן מימי נאמנים; יושב אנכי בזה במנוחה שאננה ובשלות השקט. אפס צר לי מאד כי המקום רחוק ממקור החיים המפכים כעת במקומות הגדולים, רחוק ממסלולי הברזל וממקום תורה; והמקום צר ואנשי דעת בו אין, על כן תפוג תורה במלבי יום יום, ואני הולך אחורנית ואהיה לאחור ולא לפנים; וילדי גם המה גדלים, באים בימים, ואין פה היכלת לגדלם ולאמנם כראוי. בקרוב אנכי לוקח גובערנאנטין לביתי, אולי אוכל למלאת את החסרון שנעשה עד כה בגדול הבנות בנותי. ואתה אחי אל נא תתמהמה מהודיעני את משא נפשך ואת שלומך ושלום ביתך, ומה שלום בנך ורוחו? – מליט אנכי בזה לוח אחד מתכנית שלשת ילדי והיה לך לזכרון כאשר יתעו אלהים אותך בדרך רחוקה ומי יודע אם עוד נשוב פנים תחת השמש, כי אנכי הנני כידעוני המחובר בטבורו למקום שבתו ואתה הנך ככסף תועפות נע ונד מממלכה אל עם אחר, על כן יהיו נא פני ילדי הרכים לנגד עיניך למען תכירם ותזכירם למשוך גם להם אהבתך אלי ולמען ידעו גם ילדיך כי אנשים אחים הם והיתה זאת לברית עולם ביני וביניך ובין זרעי ובין זרעך. בצאתך את קאוונא בקשתני לשלוח ספרים למקרא לבנך וכן עשיתי והספרים לא הושבו לי עד כה, והמה לא לי כי אם לבית הספר; כל כן יחזק נא דברך על בני ביתך למהר לשלחם אלי; הנה בקאוונא כעת שני אנשי טעלז, הא' ר' ל. על. והב' ר' ט., על ידם תוכל להשיבם לי. אמור נא לידידנו לה' פראזער כי ע"י ה' עלי הנ"ל כתבתי לו; אם קבל מכתבי ישיב נא לי על ידו את אקוה לשמוע קולך מדבר אלי מקאוונא ובכתבך תודיעני אם יארכו ימי שבתך בקאוונא; ומה שלום אשתך בנך ובנותיך ושלום חמיך וחמותך ושלום בנותיהן היושבות בבית והשלוחות החוצה. וילדי דורשים שלומך ושלום כל הנלוים עליך באהבה רבה ובחבה גדולה ויתרה. ידידך בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו. אגרת שבעים ושש. 2 אוגוסט 1869 (תרכ"ט, ז' אלול) טעלז. שולח אנכי לך ב' עקז. ממאמר "נסיעתי לקאוונא" אשר שלח אלי הד"ר רילף להגיעם אחד לך והשני למרים אחותנו, ככתוב עליהם. עלי המליץ שנתת לו נשתקעו בדרך הילוכם אלי בבית המכס ולא ישובו עוד, וכן ספרי גאטהע ששלח ה' רילף מתנה למרים נתעכבו על הגבול; כל זה לי מפי בעל העגלה והודעתי מזה לרילף ולא קבלתי עוד תשובתו. דרשתו של רילף רחוקה מן האמת ואיננה עומדת בפני הבקרת. האם לא היה אחד אצלכם ששאל את פיו במה יפיצו אחב"י בכל אפסי תבל אהבה ואחוה ואורה ורעות, סדרים וזריזות אמת ומשפט? (ז' 37) בזה שהמה נפרדים מעל כל הנברא בצלם מתרחקים מהם ואינם מתרועעים מהם בשום אופן? ובמה האירו לבני תבל המארות הגדולים והגאונים האמתים אשר שרצו כצפרדעים בקרבנו? ואוי לו לעולם ומלאו ולכל סדרי בראשית אם היו כלם עושים תפקידם בסדרים וזריזות הנמצאים בקרב אחינו. ולמה נתהלל במתת שקר והיא לא תצלח. העיני האנשים ננקר, לשים חשך לאור ואור לחשך? אם יאמרו המושלים לא בלי צדק כי ב"י המה כקנה המדה למד בו את המעלות אשר עלה כל עם ועם בגרם ההשכלה והטולירנץ, האם בשביל זה נזכה באמרנו כי אנחנו המה הגלגלים המנוע(ע)ים את האנושי? היתפאר כלי המודד אור השמש והחום על השמש לאמר אנכי השפעתי וחמך? והוא רק מקבל השפעה ואינו משפיע לעולם! גדולה היתה בחירת ישראל לשעתו כשהיו כל האומות עובדים לאלילים מאמינים בשטות והולכים בחשך ובני ישראל אוחזים בתורת משה מקור המדות המוסריות המתוקנות, וכך היינו אלמלא היינו מחזיקים בתורת מחוקקנו זה וברוחו; אבל המחוקקים שעמדו בתוכנו אח"כ ושעומדים עלינו בכל דור ודור לכלותנו המה החשיכו עינינו וגלו יקרנו ונהיה לאחור ולא לפנים; וכל זה גלוי וידוע לכל באי עולם ומה יושיעונו דרשות של דופי (דו־פי) שהכחשתן מוכחת מתוכן. בשבוע העבר שלחתי לבוא לימי החרף לטעלז וימצא פה מנוח לפי שעה. והנה הוא מודיע לי היום כי יש לו תקוה ללכת לאודיססא בעזרת הקאמיטעט דקאוונא ובהשתדלותך, ואם תמלא תקותו זאת אז ישיב לי את עשרת הרו"כ. ומאשר כפי הנראה לא אשוב לכתוב לו בקרוב על כן אבקשך להודיעהו שעשרת הרו"כ לא ישיב לי, כי נתונים נתונים המה לו מקופת הקאמיטעט שלנו אשר אנכי מוציאה ומביאה; ולמי ולמה ישיבם? והמה יהיו לו לעזר מעט להוצאות דרכו לאודיססא. ובכל אשר יפנה ישכיל וחפץ ה' בידו יצלח! מן הרידקציון של המליץ הודיעוני כי ספורי עולם כמנהגו נדפס זה יותר משנה, כמותו 35 ז'. ומאשר אין ה' צ"ב בביתו לא ידעו מה לענות אותי על זה, אף אין תחת ידם עקז. אחר לשלחו אלי לשום השמעת מימיך דברי עול כאלה? ואיה איפוא כל העקז. אשר הדפיסו? האם חלקום לחתומים:? ואיה מאה העקז. אשר הבטיח ה' צ"ב לתת לי חלקי בעבור עמלי? בפאסט הבא אכתוב לאודיססא. הבה ברכה למרים מחיר ס' אחד; ועוד בעד ס' אחר לא קבלתי המחיר וכשאקבל אריצם אליה. שים שלום טובה וברכה לבית ש–ן וביחוד לבתו פ. ותן לה בשמי מזל טוב ליום הארושין; הודעתם קבלתי ובקרוב אכתוב להם ביחוד. האם תהיה בימי החג בקאוונא או תלך למסעך לפאניוועז כפעם בפעם? הדאבתי נפשך בבשרה הרעה בעת חליתי ונפלתי למשכב, ועל כן עלי לשמחך בשמועה הטובה כי טוב לי עתה מאשר למבראשונה. כאב הלב חדל ואולי ייטב עמדי אלהים והשיבני לאיתני; הנני שותה עתה מים במוצק (מינעראל וואססער) ומשכים בבקר לרוץ ולרדוף בהרים מדי יום ביומו. שלום לך ידידי; יחזק אלהים את לבך לקראת הימים הנוראים הבאים ויחדש עליך שנה טובה וברוכה. ידידך באמת יל"ג. רחוב מדמנה אשר בעל פרצים, היא כעיר מקלט קטנה לבני דלת העם; מרביתם הם בני הרכבים, עגלונים, סבלנים, עודרים במעדר, חיטים מתקנים מכנסים ישנים, ובגדים בלים אשר חלאתם בם; וסנדלרים מתקנים סנדלים בלים, ובדנג וזפת יחדשו ימיהם כקדם; סובבים על חצרות הבתים בשקם על שכמם, הם קוני הכל, הקוראים "סחור"! "סחור"! בנגונים שונים, בעצב ויגון, או בשמחה ובצהלה; באומץ לב ועז רוח, או ביאוש ומרך לב ופחד; או פועלים בטלים אשר מלאכתם היא רק למשש בצלחת בגדי העוברים והשבים, ברחובות הומים מאדם; ולחמול על סוסי בעלי העגלה המובילים עזבון הסוחרים, ולהקל בלאט את משאם מעליהם; או לפתוח בלילה את מנעולי החנויות בפצירה פים… או חולקים עם אנשים ישרים כאלה, אשר כפעם בפעם יכבדו לראות בצל קורתם שוטר חרש, אשר אין כל דבר נסתר ונעלם מנגד עיניהם, ובודקים בבתיהם בחורין ובסדקין… מרבית בתי הרחוב הזה, הם בתי עץ שפלים, מטים לנפול, ורוח עני ושפלות מרחפת על פניהם, ומעוררים חמלה או געל נפש בלב העובר עליהם, חצרותיהם צרות, אפלות ועקומות, ומלאות רפש וטיט, סחי ומאוס, אשר גם יד המשטר לא תעצר כח לטהר אותן מחלאתן; ועל כן ימלא אותן אויר משחית ומחנק, כבימות החמה כבימות הגשמים. ובמעונות צרים ואפלים אלה, יתגוררו האביונים הנדכאים האלה למיניהם, על חדר אחד שבע משפחות… שם יראו חיים מרים ממות, ושמה יראו מות, טוב מחיים… בין העניים האלה יש אזרחים נכבדים לדורותיהם, אשר מכבר קנו להם זכות אזרח ברחוב זה; באשר כי אבותיהם, ואבות אבותיהם ישבו בתוכו מאז מעולם; ולא יפונו רגע, כי גם לבניהם אחריהם, וצאצאיהם, וצאצאי צאצאיהם, עד סוף כל הדורות, יהיה לאחוזת עולם; ויש אשר כגרים נחשבו שם, באשר כי זה לא כבר תקעו בו אהלם, אחרי כי הרחובות אשר במרומי בעל פרצים קאו אותם בסור מעליהם צל ההצלחה. בין אלה האחרונים, הכי נכבדה משפחת רבי עזריאל האלמוני, בהחומה הישנה במקצוע רחוב התכי, בקומה רביעית בפנת גג. רבי עזריאל זה גר לפני שנות מספר ברחוב גיאורג הקדוש, הוא מקום מגורי כנעני היהודים ונכבדיה, ובית מסחרו התנוסס שנים הרבה ברחוב השמאל, ויהי איש עשיר צולח אשר סחרו – סחר משי ושש, אטון ארצות הנכר – נתן לו בפריו עשרים אלף שקל לשנה. והנה פתאום נפל ארצה מסלם הצלחתו, מבלי התגלגל ממדרגה למדרגה, עדי הגיעו עד הדיוטא התחתונה, כמרבית עשירי עמו; כי פתאום בא רישו! מבלי שלוח ידו בחיל זרים; ומבלי אשר שלחו זרים בחילו הוא את ידם; כאשר יקרו מעשה כאלה בכל יום, בימים האחרונים בעיר רבת מרכלת כבעל פרצים! כי בית מסחרו עמד על עמודים חזקים, ואוצרו הלוך הלך וגדול וירב, מיום ליום; אבל לפני שלטון מכס הגבול נכתם עונו, כי מעביר מכס הוא, זה עשרות בשנים, ויזיף את חותמי העופרת! (בלומבי בלע"ז). ופעם ביום השבת בבקר השכם, חנו כדור מסביב לבית מסחרו שוטרי בית שלטון המכס, שוטרי המשטר, ואנשי צבא מזינים, ויחפשו חפש מחפש כיום תמים; ואחרי אשר נלאו לחפש, לקחו את כל אשר מצאו בבית המסחר, מבלי השאיר גם חוט אחד, ויעמיסו על עגלות, ויוליכו אל שלטון בית המכס; ואת עזריאל תפשו ויתנוהו במשמר, בבית האסורים אשר ברחוב התכי. עשרה ירחים ישב רבי עזריאל האלמוני, בבית כלאו, סגור בחדר צר שומם ועזוב, וכפעם בפעם הוליכוהו שוטרים ואנשי צבא בחרבות שלופות, מבית הכלא אל לשכת חוקר הדין אשר במקצוע רחוב הארוך, דרך רחוב השמאל, לפני בית מסחרו השמם, ומשני צדי הרחוב התאספו להקות להקות, ויביטו ויראו בו, אלה נדו לשברו ועיניהם זלגו דמעות, ואלה ירק ירקו ויאמרו: – טוב מאד! אל יהי אץ להעשיר! סוף גנב לתליה! ומשכילים נקיי הדעת אמרו: – עון איש עול תרמית כמוהו וישא כל קהל ישראל!.. ורבי עזריאל הלך בין השוטרים ואנשי הצבא, בראש תלוי על חזהו, וכובעו ירד על עיניו עד קצה חוטמו, שחוח ונדכה, ורוחו הקשה ועניו מי ישוחח?. וכה הלך, והלך, עד כי הגיע יום הדין בבית דין הגליל. משפט נורא ואיום נחרץ עליו: להשלל מכל זכיות אדם ולהשלח ארצה סיביריה לזמן שמונה שנים. ויגש מחאה אל המשפט; היכל המשפט הקל עונו, ויגרע ארבע שנה משנות גלותו. ויגש מחאה שנית אל בית המשפט הגבוה במצודת־פרץ; ולתקופת השנה צוה בית המשפט הגבוה על היכל המשפט בבעל פרצים, לעין בדינו שנית, ושופטי ההיכל זכוהו בדין; אפס כי השר הקטגור הראשי לא קבל את הדין, ויגש מחאתו אל היכל הסינאט, אשר כעבור שנתים ימים שב פעם שלישית אל היכל המשפטים בבעל פרצים, ושופטי צדק זכוהו בדין שנית, רק כי רכושו יחרם. ובין כה וכה ישב במחשכים; ורבים מאנשי שלומו אשר נדבם לבם להוציאו מבית כלאו בערובה; שבו אחור מחפצם, כי חוקר הדין דרש ערובת כסף מזמן עשרים וארבעה אלף; ובצאתו לאור באור החפש, אז ידע מה חדל הוא! כי נשאר כדגה שאין לה מצולה; כי גם את אשר מלט בחכמתו, נתן כפר נפשו למליציו בשערי המשפט; רבים ממכיריו הסוחרים, אם כי חשבו כי חטא חטא להממשלה, ומה גם אנשי שלומו החסידים ונדו מאד לשבר – אבל חמלתם לא בנתה ביתו, ולא קוממה הריסותיו; כי כן דרך האנשים האלה, וכן דרך כל העם הזה מקצה: הם יחמלו על דל, יושיטו לו פת לחם, ידאגו לשבתו וחגו, יסעדוהו על ערש דוי, וכי יגוע וימות יתנו לו תכריכים ואחוזת קבר, גם ביד אלמנתו ויתומיו יתמכו שבועות אבל להחזיק ביד אחיהם כי ימוך ומטה ידו, למען יחליף כחו, ישוב אל מעמדו במקומו כהלכתו, למען יושע תשועת עולמים, לבל יוסיף לקחות מתנות באדם, זאת לא נסו מעודם!.. וביום המר והנמהר ההוא אשר גרש מבית תענגיו אחרי אשר נקש נושה – בעל בית מעונו – לכל אשר לו; לא חש גם אחד מהם לרוחתו לישועתו, כמו תמו כלם במגפה אחת, ברגע אחד! אבל גם הוא לא שחרם ולא בקש עזרתם! רק לאל עליון שועה נפשו במסתרים! דומם שומם, עמד אז בירכתי ביתו כאיש זר וירא בעיניו, וישמע – המראה המלטש הגדול, בעל המסגרת המפתחה עשרים שקל! – עשרים וחמשה! – ענתה הלהקה האחת. – עשרים וששה! – קראה השניה. – שלשים! – קראה השלישית. וירא איך הרוכלים ישלטו בעמלו זה, אשר שלם בעדו פי עשר, והסבלנים יסחבו וישליכו בלי חמלה את כלי ביתו היקרים: הארונות הארגזים, המראות והתמונות, השלחנות והכסאות, המנורות והנברשת, ולא הוציא גם אנחה מגרונו, ולבו היה לאבן. רק בלכתו אחרי העגלה אשר נשאה את יתר הפלטה אשר לא נתנה רשות לשליח בית הדין למכור אותה, אז נהפך לבו בקרבו, אז נאנח במרירות פעם ושתים; אז נדמה כאבל ההולך אחרי העגלה השחורה, בדרך העולה אל שדה הקברים, הנושאת את עצמות בן יחידו או בתו יחידתו, או רעיתו משאת נפשו, וילך הלך ובכה במסתרים, כי דמעותיו לא עברו דרך צינורות עיניו, ולא שטפו על לחייו, כי שבו לעמת שבאו. העגלה נצבה אז במקצוע הרחוב הזה על יד שער הבית, בתוכו מצא לו מעון צר, במחיר שמונה שקלים לחדש, ובגשת השוער לפרוק משא העגלה ולשאתו הביתה, נתנה לאה אשתו בבכי קולה, וגם דמעותיו התפרצו דרך ארובות עיניו החוצה, כמו ראה אז, כי שמשי חברה קדישא יורידו את ארון המת מעל העגלה, להובילו אלי קבר אשר כרו לו. ובדרוך רגלו על מפתן בית החדש, נגע ידו במזזת הפתח, וישקנה למו פיו, ויברך את ארבעת קירות החדר "בערב טוב" ויתאושש ויתעודד, ויעודד גם את לאה אשתו, ויאחז בכף ידה ויאמר אליה: – בי יקירתי, מנעי עיניך מדמעה, ושכחי את העבר הלא חכמה את, וידעת היום כי ביגונך וכעסך לא תטיבי את מצבך! – לא אישי! אנכי אבכה על שברי, אולי ירא ה' בענייו כי שערי דמעות לא ננעלו!… לב עזריאל תעה אז בשמעו תמת לב אשתו ואמונתה! כי שאלה גדולה ועצומה, ואחריה שפק נורא, עלו פתאום על לבו וישחיתוהו כמעט קט, לולא התחזק באלהיו, ויאר פניו אל אשתו ויאמר: – אשתי שערי דמעות לא ננעלו! אבל הגידו נא בחכמתך, מדוע נקבעו השערים האלה אם לא ננעלו מעודם? התראי? אין בפיך תוכחות! אולם שמעי אמרתי! יש דמעות עריצים נעו לבי ויש דמעות אוילים, השמעת? ורק בגלל הדמעות האלה נקבעו השערים ומה תאמרי עתה? למה תבכי? ולמה ירע לבבך? מהלל שם ה'! חפשי הנני, ואתם חיים כלכם היום! ומה לך עוד? והעושר והכבוד והגדולה, מדוע זה תאוה נפשך למצוא חן בעיני אלהים יתר מרבוא רבבות אדם? כעשרים שנה ראית בטובה? ודי לך! ועוד הרבה לדבר על לבה ולנחמה, וישביענה לבל תוסיף עוד להדאיב את לבבה בזכרונות העבר. אבל בספר שנים נגזו; והשר של שכחה לא סר למשמעתה, כי תמיד פעמים ושלש בכל יום, ברדתה מקומה הרביעית, ועביט של שופכין בידה, ובעלותה עם כד מים בימינה, ותדכה ותשוח, ותעמוד לנוח; לווה שכנות הבית אשר שמעו את שמע הגבירה הזאת; במבטי תמהון וחמלה, ולפעמים גם באנחות ארוכות אשר הגיעו עד אזניה. ותשרוטנה שרטת בבשרה, ותעירנה את זכרונותיה הנרדמים בקרב מנוחת לילה פרשה כנפיה על יושבי רחוב מדמנה שנת יגיעי כח אלה ערבה להם מאד! הם ינוחו יחליפו כח לשאת את משא ענים ועמלם ביום המחרת הבא. גם שנת נשיהם ובנותיהם מתוקה מאד אחרי עמלן הנורא ביום האתמול; לעשות הכנות לכבוד מלך חגי העברים, הוא חג המצות; לא בשעשועים ותענגים, לא במלבושי כבוד, גם לא במאכל ומשתה; כי אם בטהר ונקיון, בשטיפה ומריקה, הדחה והגעלה, כדת וכשלא כדת… האשמורת הראשונה חלפה, הירח נשקף מבין מפלשי עבים, כמו יצא להשגיח על כלי בית האביונים הנדכאים האלה הבלים והשבורים, המפזרים והמפרדים בירכתי החצרות, ולראות את עמל הנשים העבריות, אשר שכחו כעת בדומית הלילה את מחסור ביתן האכזר, אשר לפני יום שבת ומועד יוסיף להפליא מכותיהן! רק ממשפחת רבי עזריאל חלפה מנוחה! הנה לאה בעלת הבית, אשה בחצי ימיה אשר חן פניה נלחם את תלאותיה זה חמש שנים ויוכל להן… יושבת על יד התנור במקצוע הבית, ובידיה תחמם את הלבנים הקרות, ראשה יורד לארץ, ובתוכו מהומה נוראה, המון רעיונות נוראים והרהורים רעים, ירוצו בתוכו הנה והנה, וביניהם דמיון נורא אחד כשרף מעופף ישלח בלבה חמתו; היא תחגר שארית כחה, לגרשהו מעל פניה; אך כאשר הוסיפה לגרשהו, כן הוסיף לבצר עמדתו, ולפעור פיו נגדה; ותקם ממקומה, כמו נסה מפניו, ותלך הנה והנה ושתי כפות ידיה השלובות על לבה, ותבך בקול דממה וקולה השפל הנורא מאד בחצות לילה, הגיעה לאזני בתה הבכירה, אשר שכבה יחד על ערש יצועה את אחותה הצעירה, ותיקץ בחרדת נפשו – עוד לא שכבת לנוח אנא חוסי נא על נפשך, ותני שנה לעיניך! – האוכל לתת שנה לעיני? אנה פנה? אנה הלך?… והבת בשמעה דברי אמה חרדו כל יצורי גוה, ותעורר את אחותה משנתה, ותקרא: ההנך ישנה? – אני ישנה ולבי ער! – ענתה אחותה בשברון מתנים – הנני שוכבת למעצבה, ועורקי לא ישכבון! – מתי יבוא האב? – שאל אחד הילדים אשר שכב בחברת אחיו על יצוע שק תבן על רצפת הבית בירכתים – מתי יבוא, והבא לנו לחם חמץ ומצה, כאשר הבטחתיני אמי? – אמי היקרה! הבי פת לחם נקוד קטן מאד… ואנכי לא אוסיף לשאול פעם שנית! הבי לי גם חתיכת בצל, כי רעב הנני מאד, גם קרה בבשרי! כסיני אמי ואכלתי תחת השמיכה – חנן קולו הילד השני הדל והרז כשחיף עץ. ועיניו הבריקו מאד… – ההביא אבינו לחם? – שאל הילד השלישי בהקיצו משנתו בשמחה רבה – אמי אמי גם לי תני פת לחם! הלא אתמול לא נתת לי אכל כל היום, ואשב בצום… האמת נכון הדבר כי יבוא חג הפסח, ואבינו יביא לנו מצות? האח מצות! מצות! השמעת? – וגם כוסות יין נשתה! – האח, לי יש כוס אדום באותיות זהב, התזכור עוד? – אנכי אשאל ארבע קשיות! – לא, אנכי! – לא, אתה בליל הסדר ראשון, והוא בליל הסדר שני! אל בית התפלה נלך, ושמעתי איך החזן ומשורריו יזמרו בקול נעים "ליוס טרוס טוס"! טרי טרי טרי"! האף אין זאת? – היש לך שמלה? היש נעלים לרגליך? הלא מאפס נעלים לא הלכת אל החדר מימי החנוכה עד היום הזה! – אל תירא! אבינו יכין לכלנו ערך בגדים, נעלים, גם כובעים חדשים! הלא תראה בעיניך! – האח כובעים! כובעים! השמעת? האח מה טוב! – אנכי אבחר לי כובע עם כפתרים נוצצים בצדו! – ואנכי – כובע עגולה ככובע המלחים, וממעל להמצח, חרות יהי באותיות זהב, מלחים! – ואנכי, מגבעת קש, ומסביב לה פתי למשי אדום, ונוצה בצדה! – מי יגנב את האפיקומן? – כל הגה אשר יצא מפי הילדים המסיחים לפי תמם, נפל כחץ מות בלב האם הנדכאה, ותגש אליהם ותכס אותם בשמיכה ותהס אותם לאמר: – תנו שנה לעיניכם מחמדי נפשי, מחר בבקר יבוא האב והביא לכם כל טוב סלה!… – אבל רעב אנכי כעת! – גם אנכי רעב! – פת לחם אמי! – שכב במנוחה ואל תשמע קולך, כי הנה פקיד הרבע בא, וחרבו שלופה בידו! – מה יעשה לי פקיד הרבע? האם גנבתי דבר מה ואשים בכלי?.. בצאתי אתמול החוצה, ויעבור עלי אחד מנערי האופים, בסל עגות על שכמו, ועגה אחת נפלה לארץ, וארים אותה ואתננה לבעל האבדה, ולא נגעתי בה, אם כי ברכי כשלו מצום כי עון פלילי הוא לגנוב האף אין זאת אמי?…! – היטבת לעשות בני! – הבי אמי פת לחם! – אמי! הידעת מה? תני לנו כרתפל! הלא ראיתי כי העני הזקן אשר בא הביתה אתמול בצהרים, נתן לך מתרמילו הרבה כרתפל!… – אכן בני יש כרתפל – יהי שם הזקן מברך – אבל עצים ופחם אין! אתמול בני שמתי על האח את הספסל הנשבר, ועתה?… – אנכי אכל כרתפל בלתי מבשלים, כי רעב אנכי! לבי יחיל בקרבי; מעי חמרמרו, הה אמי, חוסי נא, הנני מת!… הילד כלה את דבריו בקול בכי ונאקה, ויפול מאחוריו על הכר, ויאלם רגעי מספר, ויתן בבכי שנית קולו. – זוללים! כלבים! – הרעימה אחותם הבכירה בהתרוממה מעט מעל ערש יצועה – שכבו על משכבבם ודמו סלה! התשמעו? הילדים חתו מגערתה, ויתכסו בשמיכה, ולא יספו להשמיע קולם, רק בקול דממה דקה נאנחו, נאנקו, עד כי אחזה שנה שמורות עיניהם. והאם העצובה עלתה גם היא על משכבה, אבל שנתה נהיתה עליה! דאגותיה טלטלוה טלטלה מצד אל צד; דאגתה להנפשות הטהורות אשר לא טעמו עוד טעם חטא, ורק בעון ימקו, ודאגתה לבוא חג המצות, ומה גם לאישה אשר יצא זה יומים ואיננו! אין זאת – הגיד לה דמיונה – כי קצרה נפשו בעמלו, וימלט אל שערי מות… ויסמר מפחד בשרה, ותקם ממשכבה, ותנוע כצל לארך החדר ולרחבו, ותיבב ותתיפח, ותבך בקול דממה דקה, עד כי בא לרוחתה השחר; ותמהר ותשם עליה בגדיה, ותעזוב את ביתה, ותרץ בשוקים וברחובות, ותשאל, ותחקור, ותדרוש, וכל עמלה נשאר מעל, ותשב על עקבותיה בלב קרוע ומרתח הביתה. ומה נורא ואיום היה מצבה בעלותה במעלות הבית וקול בכי תמרורים, קול נהי ויללה, הגיע לאזניה! ברכיה כשלו, ותפול מלוא קומתה על המעלות, ותתגלגל ככדור במורד, ותקם אחרי נפלה, ולא שמה לבה אל הפצע אשר במצחה, וזרם הדם השוטף ממנו! דמיון אחד מלא את לבה, כי אישה מחמדה הובל מת הביתה; נשחט נטבע או נחנק; כחה עזבה, ותזחל על ידיה ועל רגליה כהולך על ארבע, ובשארית כחה פתחה את דלת מעונה, ותפול שנית מלוא קומתה ארצה, ושתי כפות ידיה על המפתן; ותחלף שנית כח ותקם, ותרא והנה שליח בית דין ועוזרו, ואחד השוטרים והשוער, ופקיד הבית, איש חסיד בעל כובע רחב ומעיל ארוך, וטלית קטנה ארוכה, אשר צצותית נגררות על גבי קרקע, נשקפה מבעד לשולי מעילו – אז סר פחדה, ותתאושש מעט, ותפול בלי כח על צרור חפציה, המונח ארצה; וילדיה הקטנים סבוה מכל עברים, ויחבקוה ויצעקו מרה: – הה אם יקרה, אל תתני להשליך אותנו החוצה בלי כסות בקרה! איה אבינו? אבינו איהו? ושתי בנותיה מחו דמעה מעל פניהן, וימהרו לחבש פצעה, ולהדיח את הדם, ושליח בית דין נגשה אליה בחמלה רבה ויאמר: – שאי נא גבירתי! מהרי קחי את חפציך מזה, כי אין עתותי בידי! ותבט סביבה ותרא, והנה המטות נעתקו ממקומן, והכרים והכסתות צרורות בשמלה, והשוער עומד ומחכה למוצא פי אדוניו פקיד הבית… ותלטוש עין מעוררת חנינה ורחמים על שליח בית הדין, אשר הבין את מבטה; וסביב בת עינו נקוו מים, כי נכמרו נחומיו על המשפחה העניה הזאת ויאמר: – מה אעשה לך גבירתי? לא בידי טובך, כי אם ביד פקיד בית מעונך! הן בני אמונה אחת הנכם אולי ירחם?.. הוא נושה בך ארבעה ועשרים שקל, שכר מעון בעד שלשה ירחים, מלבד הוצאות המשפט; שלשה שקל ושבעים קשיטות. בית הדין בבקשתו אל הפקיד – מצב המשפחה הזאת, נורא הוא מאד! תנה לה ארוכה עוד ירח ימים! יכבשו רחמיך את כעסך מעליה!.. שקל כסף! ולא ארבעה ועשרים שקל! אם אחוס על דלים, אז במה אשלם מנדה בלו והלך, לאוצר בית המועצה? – מי בקש נדבתך – קראה הנערה בעינים מלאות דמע ודם? – שוער! – קרא פקיד הבית – השלך את החפצים החוצה וסגור את דלת המעון וקח עמך את המפתח! תיקר נפשות הילדים הקטנים בעיניך, הה ערומים, ורעבים הם; אנכי אשלם לך את כספך, אנכי אמכור את שמלתי לעורי, אך הרף נא מאף, ואל רחום וחנן ירחם גם – חדלי לך אמי! – קראה בתה בגאון – בחוץ נלין! אשפתות נחבק! כל יד עמל נשא! ואל תתרפס, לפני עריץ כמוהו! – חצופה! שפחה שפלה! – נתן עליה החסיד בקולו – שמרי פתחי פיך, פן אחז בערפך וגלגלתיך מהמעלות. – נס נא את כחך חסיד ארור, שוכח אלה! – קראה הנערה הצעירה בהתיצבה כלביאה לקראתו. – והחסיד בעל הצצית הארוכות אשר אל פני נשים לא יביט, והתבונן אל פני הנערה ויהדפנה כחה ויקרא: – אדוני פקיד הרבע, ערך פרטי כל! פרטי כל ערוך! בת הזמה הזאת, נשאה עלי חרפה וקללה! – הילדים צעקו צעקה גדולה ומרה, "והיהודי הכשר" הזה הניף אגרופיו על הנערה הבכירה, והנערה נסוגה אחור, והוא רדף אחריה; פתאום שלחה יד בערפו, ותניעהו ממקומו, ותמשכהו בכח גדול, ותדחפהו פעם אחת, עד כי פתח בקדקדו את הדלת, ויפול ארצה. היד החזקה הזאת, היתה יד רבי עזריאל אשר בא פתאום הביתה, בפנים מאירים, ובעינים מפיקות גיל ורגז, כעס ונצחון. ילא כל עט סופר לתאר את שמחת המשפחה האמללה הזאת, האם ובנותיה ובניה לא דברו דבר, רק בכו בקול גדול, ועיניהם שטפו כנחלים כחצי שעה, וגם שליח בית הדין, ועוזרו ופקיד הרבע, בכו גם הם, אך כאשר רוח להם אז נפלו כלם על צואריו, ויספרו לפניו צרות לבבם. פקיד הבית בא ברעש ורגז שנית הביתה וישא קולו; ויאים על רבי עזריאל כי בנחושתים יאסרהו, ולארץ גזרה ישלחהו, אך רבי עזריאל לא ענהו דבר, בלתי אם אשר אחז בערפו ובית צוארו וישליכהו שנית החוצה, ואחריו עזר גם פקיד הרבע. ואל שליח בית הדין נגש ויאמר: – כמה אדוני נושה בי הנבל? – עשרים וארבעה שקלים, מלבד הוצאות המשפט! עזריאל נתן כרגע את הכסף על ידו, ושליח בית הדין הושיט לו ימינו, ויבקש, סליחתו ויפן ויצא. ביום שלשום בצהרים, ישב רבי עזריאל על יד השלחן בחדר מעונו, וספר פתוח לפניו, הוא ספר "חק לישראל" אשר קרא בו יום יום אחרי התפלה, ויהי לו במקום עגת חמאה וספל קהוה לארוחת הבקר; כי חסיד היה האיש, אחד מחסידי אבק פורח, כחותנו אבי לאה אשתו, אשר ימים רבים נלחום נלחם בו מלחמת הרוח, עד כי נצחהו במלחמתו, ויעמידהו תחת דגל מחנה הנצחון הזה יקר היה בעיני חותנו! אם כי לא היה כסיל אדם, ולא ירד כבהמה בבקעה אחרי החסידות, אשר היתה בעיניו, לא נתיב אל־מות, כי אם אורח חיים ושלום: והרבי לא היה בעיניו איש אלהים קדוש, אשר מפתחות שערי שמים בידו נתנו, ולו העז והמשרה לתת לחם לרעבים; פרי בטן לעקר ועקרה, ולידועי חולי חיים ארוכים; כי אם רועה נאמן, חובב דתו, ואוהב עמו ישראל ולו עצה ותושיה, ואשרי אדם שומע לו! ובנסעו בחברת חותנו זה אל אבק פורח קרית חנה הצדיק "לימים נוראים" וירא את עדת החסידים הגדולה אשר מספרה כעשרים אלף נפש, וישם אל לבו כי לא כל העדה כלם תועי לבב ורועי רוח, בין העדה מצא רבנים ואב"ד בערים קטנות וגדולות, וחכמים מהללים בתורה, ויבן אל כל מעשיהם, ויתבונן בעין חדרת אל פועלת הצדיק, ויחוסו אל עם ישראל, וצאן מרעיתו, והשקפותיו על שאלותיהם, וישמע תורת פיו; אז נוכח כי אמנם בן הוא, כדברי חותנו: גבהו דרכי החסידים מדרכי המתנגדים! אם כי ידע אשר יש ביניהם אוילים, עקשים ונלוזים, גם צבועים רעים וחטאים! ושפלים הם להחומר, ולא אל הרוח; להאמצעים, לא אל התכלית, הם ידקדקו בזמן תפלה, ולאל יתנו תפלה במחלקת וריב לשונות; הם ישלמו פרים שפתיהם, וישמיטו את חובות הלבבות… הם יקבעו עתים לתורה, ובעד קב אחד תורה, יבקשו תשעה קבין שכר… מתורתם יעשו להם קרני ברזל לנגח את עם ה'! יהדותם הלוך תלך ודלה מיום ליום, משנה לשנה; אב מתנהג על פי נוסח הגר"א ז"ל, ובניו לועטים לתאבון את מרק הסרטן! ומהם יתד מהם פנה, להתערבות ולפרעות בישראל מבית ומחיץ. והחסידים, ראה, כי יוקירו את הרוח, ויכירו את התכלית, יקצרו בתפלה, ויאריכו במעשים; עיניהם יישירו רק אל נקודה אחת, נקודת היהדות!.. הנקודה היא שלום ואחדות, והתקוה הלאומית לקץ הימין! הם לא יתגאו איש על רעהו, לא יכבדו את העשיר, כקטן כגדול יחד נשתוו בעיניהם! והם מדברים תמיד בלשון "אתה"; יהדותם עומדת בעצם תקפה; כמאז היותה, רק לעתים רחוקות יפלו ממנה ארצה עלים נובלות, גם על זאת פקח עין; כי החסידות נחבאה אל הכלים תמיד, לא תביא אל בתי משוש, לא תבקר בתי תיתראות וקרקיסאות, לא תעמוד בין גדולים, לא תתחרה את מושכים בשבט סופר, אשר מהם נפתחה הרעה לכל עם ישראל, ולא תהיה סלון ממאיר וקוץ מכאיב לעם הארץ… וישם בכף מאזנים את הרב מעיר מולדתו ריש וקלון, בכל אחת ואת רבו החדש מעיר אבק פורח, בכל שניה וידע יתרון האחרון על הראשון: הראשון דבר לא היה לו עם עדתו, לא עשה מאומה לטובתה, ולא חפץ לעשות; רק כי זכה אותה באסור חדש קדם חג הפסח, ויכבד עלו על השוחטים ועל הטבחים, בהיותו צדיק גדול, ומחמיר אשר לא הרהיב עז בנפשו להעמיד על דבריו; ויהי למשא על הצבור המתפלל עמו בבית המדרש; כי האריך בתפלת שמונה עשרה תמיד שעה תמימה; וחלף כל אלה, לקח בשכרו שלשים שקל לשבוע!.. שלשים שקל היו פרוטות, קשיטות, ואגורות עניי עדתו אשר בזעת אפם, אכלו לחם צר ומים לחץ… וראשי העדה הגידו תמיד ולא כחדו, כי לא רב יושב בתוכם, כי אם חתן טוב! תכשיט יקר, התורה ועל העבודה, כלילה כאורה כחשכה! והאחרון הוא הפכו: דבר אין לו עם הדת ואסוריה וחומרותיה, כי אם עם עדתו, וצאן מרעיתו, הוא יועץ ומנחם, ועושה שלום, ושופט ומוכיח, נותן רוח ונשמה לעם ההולך ואת משפטו זה שמע אביו, וייצר לו מאד על דעותיו הנפסדות, ויתוכח עמו ויצב לנגד עיניו במקום הרב מעיר ריש וקלון, רבנים לרוב אשר הקדישו חייהם לטובת ישראל ואורייתא, ובכל כחם יעמלו מעט להקל מעליהם על הדת ולא להכבידו; וצדיקים ויהודים טובים לרב אשר היות במגורם בקרבם, ומתעים את עמם כפחזותם ושקריהם, אובלים את שארו, ושמים כזב מחסם, ועוד תוכחות כאלה. אבל הבן לא שם לב לדברי אביו! כי דבקה נפשו אחרי החסידות, והאהבה שמה בפיו דברים אשר אביו נלאה לתת מענה נכון עליהם; ומאז ועד היום הזה, זה עשרים שנה ויותר, אסיר תודה היה לחותנו על כי הוליכהו בדרך טוב, ותמיד חשב בלבו: – לו הייתי מתנגד בעת צרה זאת, כי עתה הייתי עני נעזב, בודד וגלמוד; ועתה הנני למצער בין אחי ורעי! ולו השפלתי את נפשי כי אז הלא לא ידעתי חסר… והנחם הזה לא נסתר מעיניו בשבתו על יד השלחן, עיניו הביטו נכחו בספר "חק לישראל" ודאגותיו הרבות לא ואם כי החסידות למדתהו לבלי התאונן ולבלי דאוג, ובלמודו זה עשה חיל! וגם בעת אשר נמוג הוא ואשתו וזרעו בזלעפות רעב, ונפשו דאבה מני עני, ואחד שלומך עזריאל? – מהלל שם ה'! – ענה ויעבר כף אל כף בשמחה גלויה – ברוך הוא וברוך שמו כי לא יסיר חסדו מאתי ולא יאסוף שלומי ממני!.. – היש לך עזריאל פרנסה וכלכלה? – מ… מ… מה! מאן דיהיב חייא יהיב מזונא! ולא רק אשר התחזק באלהיו, כי גם חזק ידים רפות, וקשה יום זה, נחם כל קשה יום ואובד! זה רגעים אחדים יצא מביתו אחד מאנשי שלומו, הוא פינחס בן אלעזר, או פנחם, כאשר קראוהו רעיו החסידים בבית התפלה; האיש הזה היה גבר לא יצלח, אמלל ואובד מאז החל לעשות לביתו עד היום הזה! רק אסונות ופגעים ילווהו אל כל אשר יפנה! – אביו היה רבי אלעזר העשיר, וחותנו זבולן הגביר לאחיו, לפני עשרים ושלש שנה, נתנו לו חמשת אלפים שקל נדה, מלבד הרבית אשר נוסף עליהם בחמש שנות שבתו על שלחן חותנו ואביו! ושקלי כסף אלה נהפכו בידו לנבלי חרש, כאשר החל לעשות לביתו!.. הוא יסד לו בית מרכלת, ממיני בשמים ונפה ולא הצליח; ויכונן לו חנות מכל מיני צעצעי ברזל ונחשת, ולא ראה ברכה בעמלו; ויהי קבלן לחיל המצב להספיק לחם בשר, גרש, וקטניות, ויצא וידיו על ראשו; וישכר לו בית מרזח ולא הציג איש כף רגלו על סף הבית, בלתי אם שכורים אשר שתו לשכרה בבית מרזח אחר, באו למלא את ביתו קיא צואה, ולנפץ את שמשות החלונות! וישכר לו מרתף להכין יין צמוקים, ויחמץ היין; ויעש לו בית חרשת קטן למעשה החמץ, וימתק החמץ; וישכר בלתם לעבוד עבודת עבד, אבל עד מהרה נבאש בעיני אדוניו, כי אל כל אשר פנה לא הצליח; וילמד מלאכת הבורית, ותהפך לו מלאכתו למקור אכזב; וישלך את המלאכה ויהי למלמד תינוקת, ועד מהרה התמוטט מעמדו, ויאחז בסחר הגורלות הזכסיים, והברוינשויגים ולא הצליח; ויהי לשדכן בבתי עשירים, וילך ויסע ויכתוב, ויעבור מהתם להכא, ומהכא להתם, ותקותו גברה הילים; והנה באה רוח שאינה מצויה, ותסער תקותו משרש, בענין אחד הכלה חן בעיני החתן, ובענין שני לא מצא החתן חן בעיני הכלה; ובענין שלישי לא מצאו המחתנות חן אשה בעיני רעותה; ובראותו כי אזלת יד, כי כלו כל הקצים, ומים באו עד נפשו, ועוד מעט ותם לגוע, ונשמד הוא וביתו, ויסר מסוה הבושה מעל פניו ויפשט יד! כי ההכרח גם בריחי ברזל יגדע… אולם גם העסק הזה הקרוב תמיד לשכר, ורחוק מהפסד לא הפרה לו ישע! כי גם נדיבים טוב לב, הראו לו פנים נזעמים, ויהי למשא עליהם, בטרם נסו לשאתו על שכמם! והאמלל הזה שפך שיחו בחיק רבי עזריאל, בדעתו כי רק איש עני וכואב כמוהו יחוש מכאוביו. ורבי עזריאל שם ידו על שכמו ויקרא קול רנה וישועה: – חזק חזק פנחס ונתחזק! עוד גואלנו חי! הלא תראה בעיניך כי נעשה את הפסח במועדו, יחד עם כל עדת בני ישראל! ופנחס בן אלעזר, התפלא לראות כי כל פגעי האיש האמלל הזה וכל תלאותיו לא עצרו כח לדכא את רוחו! וכרוב למחסורו הנורא, כן מעטו דאגותיו; לא שם היאוש משטרו בבתי נפשו; כי אם מאשר כי מלא היה לבו תקוה ובטחון; אולם בעזוב פנחס את הבית נעכרה גם רוחו, כי לא יכול המלט מחמת המציק מדאגת חג הפסח הבא: בכל ימות ומועדי השנה, מכבר הסכין לעשות שבתו חול, וחול – ליום צום וענוי נפש; אבל חג הפסח, עליו להכין מצות וארבעה כוסות למצער! ופקיד הבית נושה בו, ומכבר הועידהו למשפט, וכל תקוה אפסה, בלתי אם לבקש חסד מיד אנשי שלומו! לזכר הרעיון הזה רגזה בטנו וכליותיו כלו – האנכי אקבל קצבה? – דבר לנפשו – לא, יקר בעיני, המותה מיד אלהי עושי, מחיי חסד, מיד בן אדם תולעה, חרפתי לא תמחה! אל הדאגה הזאת נלוו עוד המון דאגות, ויאתיו פתאום כהמון רבים בלבו וישטפוהו! הדאגה על ענות אשתו וילדיו ומערומיהן, ודאגתו על אדות בתו הבכירה אשר מלאו לה עשרים שנה; בתו אשר בהיותה בת ארבע עשרה שנה, רחש לבו לתת לה עשרת אלפים שקל נדה; ונפשו ירעה לו מאד… לשוא התאמץ לגרש רעיוני עצב ודאגה מחדרי לבו ולשים באלהים כסלו כמשפטו תמיד! לשוא זכר כי זה רגעים אחדים אשר נחם את נפש פנחס הנוגה, ויבינהו כי אם יתבונן גבר למטה, אז ישמח בחלקו, ולא יתאונן על מעשי אלהינו; כי על כל שעל וצעד ימצא אמללים נוראים ממנו! ויצו עליו, לבקר בבית החולים, וראה שם מוכי שחפת, מוכי שגעון, זה בשבר יד, וזה בשבר רגל, עורים ופסחים, אמללים אשר גויהם יבשה, ומותם טוב מחייהם; זה מלא פצעים וחבורות, זה מלא נגעים נוראים, וצרעת ממארת, שאת וספחת, וכל נגעי בני אדם… ואת מוסרו זה אשר הטיף חג שכח כרגע וידאג!… ילדיו הקטנים הערומים והיחפים, הקודרים מני כפן, אשר ישבו בפנה מבלי פצות פה, כמו הבינו לבלי הפריע את אביהם ממחשבותיו, ויביטו בעיני עצב על מצחו, ואשתו אשר ישבה שוממה ועצובה, ולא העיזה גם היא להגיד שפה לבל תרחיב פצעי לבו – הם הרכו את לבו במבטי עיניהם לבד! כל מבט ירד כחץ מות אל לבו, ממעמקי הדומיה אשר שררה בבית כשעה תמימה, יצאה אנחה ממעמקי חזהו למרות רצונו, ואחריה נשמעה אנחה שניה מגרון בתו הבכירה, אשר ישבה אצל התנור, ותתקן כתנות הילדים; ואחריה נהרו אנחות רבות מלב הילדים, כאנחות מטים למות במערכת עצי האינקביזיציה, ואז לא עצר עוד כח לשבת על מקומו, כי לבו חשב להשבר, ויקם ממקומו, ויקח את מקלו בידו ויפן לצאת. – אן פניך מועדות עזריאל? – שאלה לאה. – אצא ברחוב מעברה! אולי יקרה ה' לפני ענין להרויח דבר מה! – בי אישי! הפעם הט אזן לעצתי: פנה לך אל הינריקי יהושע! הלא אתה גדלתו ורוממתו! ועשרו מידך לו, הוא ירש אותך בחייך! הלא אם יתן לך מאשר גזל ממך, אחד אחוז למאה, אז נושעת ודי לך! ידעתי כי אם תעשה שלום לו, יאר גם הוא פניו אליך, בי הלא אחיך בן אמך הוא! עזריאל לא ענה דבר, רק העביר אצבעות ימינו על מזזת הפתח, וישקן למו פיו ויצא. משא כבד נגל מעל לב הילדים בצאת אביהם מהבית, אסוריהם נמסו אז, ויחד כדבורים סבו את אמם ויבקשו אכל להשיב נפשם: פת לחם יבש; אבל קצרה יד האם מעשות בקשתם!… רק פת לחם יבש קטנה היתה אתה למשמרת, ואותה נתנה להילד הצעיר; ורק בהבטחתה כי האב יביא עד מהרה לחם ומצות, הקימה סערת פיהם לדממה. ומעמסה כבדה העמסה על לב האב בצאתו החוצה, הוא ראה סביבותיו עולם מלא חיים, ועולמו הוא חשך בעדו! ושם הנריקי אחיו אשר שמע מפי אשתו, החריד את צרות לבבו מרבצן, זכרון העבר עלה לפניו; הוא זכר כי אחיו בן אמו המיט עליו אסונו הנורא, הוא השם את נויהו, ויורידהו בבור תחתיות במות עליו אביו ואמו חמל עליו ויאספהו אל ביתו, והוא היה אז בחור בן עשרים ושתים שנה, בוזה תורה ופורע מוסר, וריק מדעת; בלתי אם אשר עשה חיל בחכמת הרקוד והמחול, ומנהג כבוד בנשי חן ועלמות יפות; כי אביו אשר לקח את אמו, אחרי מות אישה הראשון, אבי רבי עזריאל; היה איש זקן ידוע חולי, ונוהג בשגעון, ואת חיים (הינריקי) בן זקוניו לא הנחה במעגלי צדק, וזה היה משפטו: או לשעשעהו על ברכיו, ולתת את זקנו בידו למרוט אותו, ולבלי מנוע ארשת שפתיו; או להתנפל עליו כזאב ערבות ולטרוף זרועו אף קדקדו; ובכן הקים את בנו לאויב לו, וילך שובב בדרך לבו. העיר בעל פרצים ברוכה היא בבתי מרזח, בבתי קהוה, בבתי משוש, ובבתי תיתראות ובגנים, עד כי מספר הבתים האלה, עולה בתוכה פי שנים ושלש על מספר בתי החסד ובתי־הספר; ובכן מצא חיים את נתיבותיו ויהי מהיר בצחוק הכדורים (בילירד בלע"ז) ובצחוק הפרופירנס, וממחה גדול בהלכות היופי החצוני, וידבר גם צרפתית, בעת אשר לא ידע לחבר את אותות המספר שנים ושנים – וחדשה כי יצאה מחיטי פריש, היה הינריקי הראשון אשר עליו התנוססה החדשה לכבוד ולתפארת; להקת מצחקים בבמה חדשה, כי באה לבעל פרצים, ויהי הוא הראשון אשר זכה לקנות פתקאות; ואם הוכן בעיר נשף חשק אחד, היה הוא מעשרה הראשונים! ולא למד לא חכמה, ולא מלאכה, ומה גם תורה! רק לסלסל שפמו, ולהעביר התער על לחייו, ושפתו התחתונה, בבקר בבקר! ולא שם לב אל ההוה, ולא דאג להעתיד; ובמות אמו, ואחרי כן במות אביו, וירושתו אשר לקח, עשתה לה עד מהרה כנפים, וישאר ריק על גחליו; אז הבטח הבטיח את רבי עזריאל אחיו, כי יעזוב דרך רשע כסל, רק יט אליו חסד ויהי בעוזרו! ויאספהו אל בית מסחרו, וילמדהו דרכי המסחר, וישימהו אחרי כן לסוכן על בית מסחרו, ולא שם אל לבו, כי אחיו זה לא יבוא כל ימות השנה בבית אלהים, ולא יניח תפלין, ויגלח זקנו, ויעלה עשן ביום השבת; בחשבו כי רק קלות דעת היא; אבל זאת לא ידע כי היה כחית השדה, אחרי אשר נסע יתרו בו – האמונה – ויבגד גם ביושר לבו, ויבגד גם ברחוב השמאל פתח בימים ההם, איש חסיד אחד בית מסחר משי ושש, ויתחרה עם רבי עזריאל, ואת האיש ההוא אשר היה כעש לבית אחיו וכרקב בעצמותיו, כרת הינריקי ברית בסתר, אחרי אשר הראה לו ידו הפתוחה והרחבה, וישקול על ידו מחיר עמל לילה אחד עשרת אלפים שקל! העמל היה נורא מאד כי שם נפשו בכפו: הוא החליף את כל סחורת אחיו אשר עליהן הוי חותמי בדיל, של שלטין מכס הגבול, בסחורת איש בריתו האסורה, אשר עליה היו חותמי בדיל מזיפים; ורבי עזריאל לא הכיר ולא ידע, ולא עלתה גם על לבו: ובבקר יום השבת ההוא, אשר ראש שלטון מכס הגבול בלוית שוטרים פקידים ואנשי צבא, דרש מפתחות בית המסחר, ורבי עזריאל ישב בשלות השקט בשמלת בקר על בשרו, וכפת משי־שעיר על ראשו ויהגה בספר, והנה בא אחד ממכיריו הביתה ברעש ובחפזון ויאמר: – שרי שלטין המכס עליך רבי עזריאל! הם נסבו על בית מסחרך כארבה לרוב! ורבי עזריאל שם עליו בגדיו במנוחה, ויען: תם ילך בטח, יחפשו לכל אות נפשם, ומאומה לא ימצאו בעמלם! אך נפשו ירעה לו מאד על כי ימצאו בתוך עמו רשעים כאלה המכים את רעיהם בסתר, ונותנים יעקב למשסה. ובבואו אל בית המסחר, מכבר צרו אנשי חיל בחרבות שלופות על בית מסחרו ואוצרו, ושוטרים ופקידים הרבה הממחים לאותו דבר עשו בקרת, והוא התיצב, לפני השרים ויאמר ברוח נכון: – לשוא כל עמלכם אדוני! עזריאל האלמוגי לא שלח ולא ישלח בעולתה ידיו! – הוי יהודי נבל! – הרעים עליו אחד השרים בקולו וירקע ברגל – העוד תרהיב עז בנפשך לעור את עינינו? שא עיניך וראה! הכר את החותמים והפתילים! ורבי עזריאל התבונן אל החותמים! ויקפץ ממקומו ויך כף אל כף ויקרא בקול מר צורח: – אבדתי! אבדתי! הה חותמות מזיפים! ויפן לצאת החוצה לרוץ הביתה, אך "עמוד"! ברגע הושם עליו משמר, וכאשר כלו הפקידים את מלאכתם, צוה ראש שלטון מכס הגבול להוליכהו לבית הסהר, אותו ואת הינריקי אחיו, ואת כל עוזרי ומשרתי בית המסחר. אך בעוד שלשת ימים יצאו כלם לחפשי; כי חוקר הדין גלה צדקתם, כרגע אחרי החקירה הראשונה, והאשם גולל על ראש רבי עזריאל. והנריקי אם כי היה פוחז ובליעל, בכל זאת חרה לו הדבר מאד, הוא לא פלל כזאת, כי אחרי עשות איש בריתו המזמתה, עוד ישחית, יעמיק! ויכהו בלשון! ובצאתי לחפשי בא בלילה אל ביתו ויעד בו לאמר: – אם לא תוציא את אחי את רבי עזריאל מבית כלאו, וידעת היום כי אגלה על עונך! – ואז הלא נפול תפול עמי יחד בחרב המשפט! – ענה איש בריתו. – ונפלתי! אך לאחי קרא דרור!.. ואם לא? – אז כרגע אעשה אתך כלה! כרגע תאסר בנחושתים יחד את אחי, השמעת?.. – לא ידעתיך מעולם גלוח זקן! לך והגיד להשרים פשעי! ובמה תוכיח כי אמת בפיך? אנכי אצחק אלעג לך! הוי חסיד ארור, רשע ובליעל! – צעק הינריקי בחמתו וירקע ברגל – הוי מצח אשה זונה! חכה נא מעט! תמות נפשי עם פלשתים! – ובדברו הפנה לצאת, אבל החסיד מהר ויסגר הדלת בעדו ונעל, כי ראה כי רעה נגד פניו, וישכח את כעשו וידבר אתו רכות, וישקול על ידו שנית עשרת הינריקי יצא, ויגמר אמר בלבו לשאת מוסר כליותיו, ויקו כי בהקראו לחקירה ודרישה אל חוקר הדין, ולבית המשפט, יוציא בלשונו לצדק דינו, בהעידו עליו לטובה, ובין כה וכה מצא לו מקור נאמן לשאוב ממנו אלפי שקלי כסף: כעבור חדש ימים שם שנית פניו אל איש בריתו החסיד ויקח ממנו מספר אלפים, ובעוד חדש ימים, נכבד לראותו פעם שלשית בצל קורתו, ועליו היה לשקול על יד הינריקי עוד מספר אלפים, עד אשר קצרה נפשו בעמלו וימאס את חייו, עד כי בבקר יום אחד נמצא תלוי בחבל על תקרת בית מעונו. והנריקי קנה את בית מסחר המת, וינהל את מסחרו, ויעש עושר! יום יום גדל הונו, ואש הנחם שקעה מעט מעט בקרב לבו, עד כי נדעכה כלה! בהקראו אל חוקר הדין, הגיד צדקת אחיו, ויתן עצתו לבקר ספרי החשבונות והמכתבים, וכל כתבי בית המסחר, ויגד דעתו כי רק יד נעלמה עשתה זאת בסתר, והוא לא ידע! ודבריו היו לאחיו לישועה! ובצאת רבי עזריאל לחפשי, אז בא אליו הינריקי אחיו לברכהו ולחדות בשמחה את פניו, אבל רבי עזריאל גרשהו מעל פניו בחרפה ויקרא באזניו אשמתו: – ידעתי חיים, ידעתי מחריב ביתי את כל אשר עשית לי! אך אל הוא ינקום ממך נקמת דמי! פעמים הרבה שלח הינריקי להגיד לו, כי יש את נפשו להטיב עמו, ולעשות עמו שותפות בבית מסחרו, אולם רבי עזריאל לא אבה ולא שמע, ויגד, כי עם רשע עם זעום ה' לא יתחבר. וכה התרחקו איש מעל רעהו בפיהם ובלבבם; ועל כן בשמעו דברי לאה אשתו אשר מרב עוני וצרה, השפילה את נפשה לדרוש עזרה מאחיו הבליעל, רתחו מעיו בקרבו, וזכרונות העבר ענו את נפשו מאד, וההוה שת עליהם נוספות, וילך, וילך, ויחשוב מחשבות, וישם אל בית הנתיבות פניו, וימצא שם אחד מאנשי שלומו, ויקח ממנו שקל כסף, ויסע עירה אבק פורח ויתיצב שם לפני רבו. ורבו הזקן ישב על שחוח, ויעמיק חקור בהמכתב הקטן אשר הגיש אליו, במרומי מצחו הרם נקוו קמטים קמטים, כמו מצא בתוכו סודות עמוקים, רדי דרזין! ואחרי אשר כלה לקרוא, הביט אל פני רבי עזריאל חסידו, וירא כי בוכה הוא, איש בא בימים בוכה כילד קטן! ויהפוך שנית את מכתבו מכל עבריו, ויחשוב ויעבר ידו על מצחו ויקרא: – ומה חפצך עזריאל? – מה חפצי רבי? הנני חפץ ומבקש, כי האלהים יפדני מכל צרותי! הה רבי, רבי צר ומצוק מצאוני על לא עול בכפי! ואני הנני הולך תמס מיום ליום, גם שיבה זרקה בי, ולא ידעתי! אשתי מכבר היתה כחרס הנשבר, ואני וביתי תמנו לגוע ברעב, והחג הקדוש הנה בא!.. ומה מעשי לימים הבאים?.. – לימים הבאים אל תדאג בני, האלהים ידאג לך! וגם על דבר החג אל יפול לבך! מי שנתן את החג הוא יכין לצורכי החג; מהר שובה הביתה לבלי ידאגו בני ביתך, אחרי אשר לא הגדת להם כי נוסע הנך הנה, ובבואך לביתך תדרוש לשלום אנשי שלומנו ושלום בני ביתך בשמי. רבי עזריאל, הרכין את ראשו, ויבך בכי תמרורים, ורבו שת ידיו עליו ויברכהו, ובדמעות גיל וישע יצא מהבית, וישב אל בית הנתיבות, ובשבתו בעגלת מסלת הברזל, פניו לא היו לו עוד; מכונת הקטור אשר מהרה לרוץ אורח, היתה בעיניו כעושה בעצלתים דרכה, "רבו צוה עליו למהר שובו הביתה"! אם כי ידע כי לא סודות כמוסים היו בדבר שפתיו, ובכל זאת צללו הדברים האלה באזניו, כי בעת צרה יגבר כח האמונה בלב האדם!… לשמחת לבו עמד המסע על יד בית הנתיבות בבעל פרצים, ובפלסו נתיב בין ההמון הרב: הנוסעים היורדים, והנוסעים העולים, והנה כלב שמן ובריא נושא ענק כסף על צוארו, תקע ראשו בין שולי מעילו וירח את ידיו, ומפיו השליך לרגלו אמתחת עור קטנה, ורבי עזריאל הרימה בחפזה וישימה בחיקה, והכלב נשא את ראשו וירח עוד הפעם וילטוש לו עיניו, ויחפוז זנבו וישב על עקבותיו. ליל התקדש חג, ליל הסדר! מנוחה נעימה ושאננה, מנוחת קדש שררה ברחוב מדמנה, כלה רגל מן השוק, מבתי בני ישראל נשמע הספור עתיק הימים ספור יציאת מצרים, כאשר יספר איש אמלל נהדף ממצבו ויורד מנכסיו, את ימי עניו ומרודו לפנים, ואת הישועות הגדולות, לו צור ישעו!.. הם ירננו לה' יריעו לצור ישעם, בנגונים שונים וקולות שונים, זה בלב עלז, וזה בלב נשבר ונדכה; זה קבל את פני האורח הנכבד – החג – ברחבה ורוחה, בשמחה ובצהלה, וזה בצער, בצר ומצוק, באנחות ודמעות, זה הכין לכבודו משמנים, וממתקים מעדנים ומגדנות ויין, וכל טוב, וזה – לחם עוני יבש במשקל, וכרתפל במדה, במדת בשר ודם!… אך אחת היא! כלם הנם בני חורין כעת! ולא בני חורין הדיוטים כי אם מלכים! מלכים אשר רגעי מלכותם ספורים, עוד מעט וירדו מעל כסאותיהם וידעו מה חדל הם!.. – אך טובים הם לנדכאים ונענים, גם חיי שעה, גם חיי רגע! – הנה נרות המנורות יפיצו אור גדול מבעד להחלונות אשר על פני הרחוב, ואיש זר לא האמין, כי זה הוא רחוב מדמנה אשר יהיה למשל ולשנינה בפי יושבי בעל פרצים. וממעון רבי עזריאל האלמוגי יאיר אור שבעתים! רבי עזריאל יושב בחברת אשתו ושתי בנותיו, ושלשת בניו הקטנים, מסביב להשלחן המלא ברכת אלהים: כלי כסף מעט, וללי זכוכית חדשים, צנצנת גדולה מלטשה מלאה יין אונגריה, צבוחית יין שרף, וקערת כסף, ועליה המצות, המרור, הזרוע, והבצה, כדת וכהלכה, והבית מלא אור בכל פנה, עד כי לא נכר עוד, כי הבית היה שלשום רבץ עוני ותלאה, צרה ויגון וחרפה, ויושביו מזי רעב!.. נפש רבי עזריאל שבעה כמו חלב ודשן, בהביטו אל אשתו וצאצאיו הלבושים פאר, ובשמעו שיחת הילדים, אשר דברו מטיב לב לאמר: – הראית? הלא הגדתי לך כי אבינו יכין לנו ערך בגדים נעלים וכובעים חדשים!.. ואתה לא האמנת!.. – כובעי, הוא יפה מכובעך! ראה נא הכפתרים הנוצצים! – כובעך? פיש פיש! ראה נא כובעי, התבונן נא אל אותיות הזהב ועל הכפתור הגדול!… – אבי! גם מחר בבקר נלך להתפלל? והחזן יזמר במקהלת משורריו? נפשי אותה לשמוע זמירותיו, האח מה נעים! ליום טרום טום טרי טרי! רע־דע־דע! – הנך יודע זמרה מהלל בני! – התזכור את אשר הבטיחה לנו אמנו בלילה? "מחר בבקר יבוא האב והביא לכם כל טוב סלה"! גשי נא אמי ואנשקך מנשיקות פי! האם הגישה אליו את לחיה, והילד חבק אותה ויפול על צואריה וישקנה, והיא אצלה גם לו עתרת נשיקות, ותרף ממנו, אבל הילד לא הרפה ממנה ויאמר: "הבי אשקך אמי עוד הפעם"! ויפול שנית על צואריה, וישקנה, ויבך בכי גדול, והאם נסוגה אחור משמאל להשלחן, ותבך גם היא. – למה זה תבכה בני? – שאל רבי עזריאל אשר לא יכל התאפק מבכי ויבך גם הוא. והילד בכה וחזהו התרומם מעלה, עד כי לא יכל השב רוחו, ואחיו ואחיותיו הביטו אליו ויבכו גם הם, והאורחים השנים אשר ישבו מסביב להשלחן בכו גם הם, ורבי עזריאל בכה גם הוא, אך כרגע שם מעצר לרוחו וימח, דמעה מעל פניו ויקרא כגוער בם: – מה זאת? מה קול הבכי? הלא חג קדש לישראל, ועלינו לשמוח על גאולתנו ופדות נפשנו! – ובדברו השמיע קול זמרה, והילד אשר נפשו אותה זמירות החזן, עזר אחריו בקולו הנעים, וששון ישע מלא כרגע את ורבי עזריאל לא האמין בישועתו, ויהי כחולם בעיניו בזכרו את הנס הנפלא והמוזר הזה: בהאמתחה הקטנה אשר הביא לו הכלב, היה די כח להלחם את מחסורו ימים רבים, ולהכניעהו כי שלשת אלפי שקל כסף, בשטרי המדינה מצא בתוכה… ויגמר אמר לנסוע בחול המועד, אל רבו לשאול את פיו: מה יעשה בהכסף? ולא ידע כי לא נס נעשה לו, ולא מופת הראה לו רבו, כי אם מקרה אחר, צחוק, אשר גם נפלא היה במינו, וזה הדבר: הינריקי אחריו הלך ערירי; שתים עשרה שנה חלפו מאז לקח לו לאשה את אחת המצחקות על במת התיתרון "אל־די־רדו", והיא לא ילדה לו; ולא רק רופאים, כי גם הדיוטים ידעו את הסבה הנכונה… והינריקי מצא נחם לנפשו בגדלו יתום בתוך ביתו, אשר אספהו בהיותו עתיק משדים, והוא למדהו, השכילהו: וינחהו בדרך תבונות, ויהי שעשועיו יום יום, ואל כל אשר הלך. בחברת עליזים, בגן, ובלכתו בדרך, ובשכבו ובקומו, היה כצל על יד ימינו; אולם בנו זה היה כרעא דאבוהי כי, לא הכיר טובה לאיש חסדו ומטיבו, אשר היה לו לאב, כי כלב גדול היה! בשוב רבי עזריאל מאבק פורח יצא הינריקו אחיו לדרכו, וכמשפטו תמיד נלוה אליו כלבו נפטון, אשר צוה עליו לשאת בפיו את אמתחתו, להראות לכל באי עולם חכמתו כי רבה, ולקול שריקת מכונת הקטור נבהל הכלב, ויבוא בין ההמון הרב, ויבקש את אדוניו ולא מצאהו, ובמבוכתו השליך מפיו את האמתחת לרגלי רבי עזריאל. הנה פני הינריקי בעל האבדה נזעמים מאד, כי לבו דוה על נזקו הגדול אשר הסב לו באולתו ומשובתו, ויכלה את חמתו בבן שעשעיו ויכהו במטהו עד כי החלה הכותו!.. כעת יושב גם הוא על הסדר בחברת אשתו, "ואחים טובים" מגלחי זקן גלויי ראש, השלחן היה ערוך, ועליו נראו מצות אחדות, יין שמפניה, גם לחם סלת, ומספר בקבוקי שכר הבייערי, וישחק וישוחח עמהם להפיג את צערו, אשר העלים גם מאשת חיקו, לבל תפתח את פיה "המלטש", וידבר סרה בישראל ומנהגיו, וילעג לאליהו הנביא, אשר בליל זה ימסכו לו היהודים כוס יין איש איש בביתו, ויפתחו לו הדלת, וכו'. ובדברו מזג כוס שכר, ויפתח גם הוא את הדלת וישרוק לכלבו. הכלב התפרץ החדרה, אזניו היו סרוחות, מפיו יז קצץ, וזנבו בין רגליו, והינרקי צחק קול גדול וישתחוו רעיו אשר אם כי היו צדיקים כמוהו, בכל זאת נעוו משמוע איך ימיר בקלון כבוד השם הנכבד בכל אפסי תבל, אשר כל העמים יעריצוהו ויקדישוהו. ויפנו אל הינריקי ויגלו למוסר אזנו לאמר: – המשגע הנך הינירקי? מדוע זה תתהולל? אל תהתל בקדשי בני ישראל! אל תהתל בהזקן הזה! הזקן יקחך בתרמלו!.. – אנכי אשחק אלעג לו! – ענה הינריקי בלב אמיץ וירק את כוס השכר אל פיו, ונפתון כלבו עמד בפתח בביאה וינוע לכל רוח הנה והנה, וינהום וינבח, ויפתח פיו, ויחרוק שן כאוחז טרף, קפץ פתאום על חיק אדוניו וישכהו ממול ערפו. והינריקי לא צחק עוד מטוב לב, כי נהם וייליל משבר רוחו וינבח ככלבו "הוא הוא הוא! "הב הב הב"! ויתנפל על אשתו לשלוח בה שניו, אך כרגע נמלטה, ואחריה – רעיו. הכלב הזה השתגע ממהלמות המקל אשר המטיר על קדקדו אדוניו ההולל והבליעל ביום שלשום, עת הסב לו הנזק הנורא, באבדו את אמתחת ביום המחרת הוא יום ראשון של פסח עמדו להקות להקות ברחובות היהודים בבעל פרצים, ויספרו נפלאת נוראות, כי האדון הינריקי החי רבי עזריאל האלמוגי, אשר זדון לבו השיאהו להתל בקדשי, בני ישראל, ויקדם פני כלבו בכבוד, ויקרא בבואו אל חדרו "ברוך הבא"! השתגע והנהו נובח בקול איום ונורא, כהכלב. ואמת דבר פיהם! כל הלילה ההוא נבח ככלב בקול אדיר איום ונורא, בפקודת הרופאים ושר השוטרים, סגרו עליו בית מעונו, כי פסתר הפרישי, טרם המציא את רפואתו לנשוכי כלבים שוטים, ובעוד שבועים ימים מת מות נבל, והקברנים גררו עצמותיו בחבלים, ואחרי מטתו לא נראה היתום אשר גדל בתוך ביתו, הוא נפטון כלבו, כי הומת על ידי השוטרים. ואשת רבי עזריאל חדלה, משמוח "בהמציאה הכשרה" אשר מצא אישה אחרי כי כל הון הינריקי נפל לה לירושה, גם הכסף גם בית המסחר; ועד מהרה עזבה את רחוב מדמנה, ותשב אל מקומה הראשון, לשמחת לב כל מכיריה. ורבי עזריאל עוסק באמונה, ועוסק בתורה ובמצוות, ויום יום בהתפללו, בהגיעו עד הפסוק "ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דורשיך ה'"! יסגור שמורות עיניו ויתפש במחשבותיו, רגעים מספר. הינריקי נחמה אחרי מות אישה הינריקי, אשר אהב אותה רק בשעה ראשונה, ואחרי כן נפתה לבו לאהבה בנות חן אחרות והיא השיבה לו כגמולו, ותאהב גם היא אלופים אחרים… ויתשב אל מקומה הראשון, אל בית אלדי־רדו, לשמחת לב מוקירי שמה; ובעלותה בפעם הראשונה על הבמה, מחאו כף לקראתה ויצהלו קולם, והיא גם היא מצאה אז קורת רוח: כדאמרי אנשי: "זרוק חוטרא לאוירא אעיקרא קאי"! והיא היתה אז מאשרת בעיניה: ורעי הינריקי מרגיזי אל, אשר עיניהם ראו אחרית הינריקי חדלו מחלל קדשי בני ישראל, ויעשו סדור פסח כהלכתו. בן אביגדור ומפעליו. ל. שלקוביץ הידוע בכנויו הספרותי "בן אביגדור" נולד בחדש אדר תרכ"ו בזלודאק, עירה קטנה בפלך ווילנה להורים בלתי עשירים. בהיותו עוד ילד, העתיקו אבותיו את משכנם לזשעטיל, עירה קטנה בפלך גרודנה ושם קבל את חנוכו, אורח חנוכו היה כאורח החנוך הנהוג בימים ההם. בן ארבע נכנס לחדר, כבן שש כבר למד גמרא ובהיותו כבן ט"ו כבר יצא מן החדר וילמד ש"ס ופוסקים בפני עצמו, כי אבותיו עתדו אותו להיות לרב בישראל, אך חפצם זה לא התאים לרוח הנער, כי בהיותו בן שמונה כבר קרא בספרים חיצונים ובהיותו כבן י"ג כתב שירים וספורים ובהיותו לבן ט"ז כבר חלם ע"ד תחית השפה העברית וספרותה וראה את עצמו בראש הבונים בעתיד. עד י"ח שנה עוד למד ש"ס ופוסקים והיה גולה למקומות תורה שונים כמו: רדין, קריבה וושילישוק, אך בשנת הי"ט כבר חדל ללמוד ויחל להשתלם במדעים, למען שיוכל להבחן ולהכנס לבית ספר. לתכלית זאת בא כעבור שנתים עירה קובנה וילמד שמה שפות ומדעים והתפרנס מהוראה עברית. בשנת הכ"ג לימי חייו בא בברית הארושין עם עלמה משכלת ועברית ברוחה, אחות המשורר יהואש (בלומנגרטן). בשנה הזאת מתחילה גם עבודתו הספרותית של "בן אביגדור". הוא הדפיס אז ב"המליץ" שני מאמרים פובליציסטים בשם "אל בעלי החלוקה" ו"אל חובבי ציון", מאמרים שהסבו אליהם את עין הקהל. המאמרים האלה הופיעו בדפוס, בזמן אחד עם מאמרו הראשון של אחד העם והפיליטונים הראשונים של טביוב ולוינסקי, הסופרים שיצירת תקופה ספרותית שלמה קשורה בשמותיהם. בעת ההיא החל להדפיס גם ספורים. ספורו הראשון היה "אליקום המשוגע", שנדפס אז ב"המליץ" כעבור שנתים לשבתו בקובנה בא לוילנה, ושם למד לדעת את חיי רחוב היהודים שהיו לו אחרי כן לחומר לספוריו מרחוב היהודים. משם נקרא לורשה להיות למזכיר של אגודת "בני משה" הידועה. זאת היתה עבודתו הצבורית העברית בחפצו לעשות את הספרות העברית לקנין העם החל בקיץ תרנ"א להוציא לאור את "ספרי־אגורה". שתי החוברות הראשונות "לאה מוכרת הדגים", ו"שני חזיונות" עוררו מלחמה בעתונות מצד בעלי המהלך הישן. בן אביגדור השיב מלחמה שערה בהמשיכו בעת זו גם עבודת הוצאתו, שבתוכה היו גם ספוריו "אהבה וחובה" (נדפס בחרף תרנ"ב), "לפני ארבע מאות שנה" (קיץ ש"ז) "ר' שפרה" (חרף תרנ"ג) ו"מנחם הסופר" שהטיל סער גדול והשפעתו היתה גדולה גם על הקוראים וגם על הסופרים בני גילו. בעת ההיא נדפסו גם ספוריו "הנחם" בהפרדס ו"על קבר רעיה" בהמליץ. אבל בן אביגדור לא הסתפק בהוצאת החוברות הקטנות בנות־אגורה לבד כי שאף לברא ספרו עברית שלמה ומקיפה, לכן הציע לפני מר אלעזר קפלן להשתתף עמו בעבודה מו"לית, וייסדו שניהם הוצאה חדשה. כעבור חדשים אחדים נלוו עליהם עוד שנים מר ז. גלוסקין ומתתיהו כהן ויכנו את ההוצאה הזאת בשם "אחיאסף". כשלש שנים וחצי נהל את "אחיאסף" וערך את שלשת לוחות "אחיאסף" הראשונים, ששם נדפסו ספוריו "שתי אחיות", "על חטא" ו"מעבר לנהר", וכל ספרי "אחיאסף" שיצאו במשך העת ההיא. בשנת תרנ"ה בא בברית הנשואין עם העלמה שנתארשה לו בקובנה. בראשית שנת תרנ"ז נפרד מ"אחיאסף" וייסד את "תושיה", שפעלה כל כך הרבה להרחבת ספרותנו. בן אביגדור ערך בעצמו את כל ספרי "תושיה". כן השתתף בעריכת העתונים "עולם קטן", "הנעורים" ו"הפדגוג" (ביחד עם גיסו המשורר ש. ל. גורדון) ובעריכת ה"פאלקס צייטונג" "יודישע פרויענוועלט". לפני שלש שנים נוסד על ידו והאדונים י.א. ריבקין, ש. מרגולין והסופר ב"צ כ"ץ העתון היומי הגדול "הזמן" בוילנה. הוא העתון העברי היומי היחידי המתקים עתה. ככה רואים אנו את בן אביגדור עובד בכל מקצעות הספרות העברית ועוד ידו נטויה לעבוד ולפעל. השפעת בן אביגדור על תחית ספרותנו נכרת בשלשה דרכים: בתור סופר, בתור עורך ובתור מו"ל. בן אביגדור היה הסופר הראשון שהעתיק את נקודת המרכז של ספרותנו מבית המדרש אל החיים. עד הנה היה בית המדרש הציר שעליו סבה כל ספרותנו היפה. כל ספורי סמולענסקין – מלבד אחדים – ברודס, גוטלאבר, גורדון ועוד מתארים רק את חיי בית המדרש או את המלחמה נגדו. "לאה מוכרת הדגים" היה הספור הלקוח מן החיים היהודים הריאלים, חיי־החול הפשוטים, מאותם חיי הגיטו שיש בהם הרבה כעור חיצוני אבל גם הרבה יופי פנימי. הספור הזה הוא התחום המבדיל בין שתי ספרויות, בין ספרות ההשכלה ובין שנוי התוכן גרם גם לשנוי הסגנון וסגנונו של בן אביגדור הוא הסגנון האירופי הראשון, שנראה בספרותנו היפה. בן אביגדור היה הראשון, שנתן לנו לא גבורים הנושאים מונולוגים ארוכים ומדברים הרבה ועושים מעט, כי אם גבורים וגבורות פשוטים, אשר מעשיהם המעטים מפיצים אור על דרכי חייהם והלך־רוחם, יותר מהמונולוגים הארוכים של ההמה. מעשיהם ועלילותיהם של גבוריו מוארים פסיכולוגי חזק, עד כי הנך חודר לתוך עמקי נשמתם ורואה את כל הנעשה בה. ביותר מוארים אצלו חיי הנשים העבריות, מחיי רוכלת הדגים ועד חיי האשה המודרנית, העסקנית הצבורית (ר' שפרה) אהבתה החזקה לבניה ובעלה של לאה מתוארים בכשרון לא פחות משאיפותיה ההומניות של ר' שפרה. ביותר מצא המהלך החדש בטוי בספרו "מנחם הסופר" שבו הביע את שאיפותיהם והלך־רוחם הכביר של המעפילים הראשונים בראשית תקופת התחיה העברית, ובו התוה המחבר את דרכי ספרותנו החדשה. בתור עורך השתדל תמיד בן אביגדור לתת מן המובחר שבספרות, אם מתורגמת או מקורית. בתור מו"ל פעל בן אביגדור עוד יותר, כמעט שנוכל להמליץ עליו את המליצה התלמודית "ברם זכור אותו האיש לטוב ובן אביגדור שמו, שאלמלא הוא נשתכחה ספרות מישראל". אין לך מוסד או מקצוע ספרותי, שבעדו איננו חיבים תודה למר בן אביגדור. שתי אבני הפנה של הספרות העברית המודרנית "אחיאסף" ו"תושיה", וספרי החנוך העברים לו הן, בכלל מוכרחים אנו לציין קו אחד בתכונתו של בן אביגדור, והיא האידיאליות האמתית שלו. בכל מה שכתב, פעל ועשה, נכרת אמונה חזקה ואופטומיות נפרזה, ולמותר הוא להגיד כי הוא התגשמותו של "מנחם הסופר". בן אביגדור לא מתח עדיין את הקו האחרון מתחת למפעליו. הבה נקוה כי "מנחם הסופר" יוסיף עוד לעבוד בעד הספרות העברית בכל שלשת הדרכים אשר פעל בעבר הקרוב ואשר הביא ברכה רבה לה כל כך. הספרות העברית החדשה ועתידותיה. חברי בקשוני להרצות לפניהם על דבר עתידות ספרותנו, ואולם העתיד הוא תמיד יליד העבר, בן אם הוא הולך בעקבותיו ובין אם הוא מתנגד לו; בין אם הוא בא להמשיך אותו ובין אם הוא בא לבטל אותו. העתיד לא יצויר כלל בדמיון האדם בלי העבר שקדם לו. העבר מכין תמיד את הגורמים ליצירת העתיד. יש שהוא מניח את היסודות שעליהם בונה העתיד את בניניו, ויש שהוא, העבר, בונה את מגדליו ומביא בעצמו את בני העתיד בתור מהרסים ומחבלים, להרוס את אשר בנה ולבנות מגדליהם הם על משואות הבנינים של העבר, הנהרסים על מטעם זה אי אפשר אפוא לחזות עתידות ספרותנו אם לא נשקיף מקודם על עברה הקרוב אני מסתפק בעבר הקרוב, אם כי העבר הקרוב היה גם הוא יליד העבר שקדם לו. ספרותנו העברית בכלל איננה בעיקרה חדשה מקרוב באה, ימיה כימי העם העברי; אך בהמשך הזמנים קבלה, כמובן, צורות שונות ע"פ התקופות השונות שעברו עליה. אולם במשא אחד אי אפשר, כמובן, לעבור על הספרות העברית מראשיתה. לזה דרושים ספרים שלמים. אנכי מצמצם אפוא את משאי בהכרח רק על העבר הקרוב של ספרותנו, על כעשרים וחמש השנים ובאמת לתכלית משאי הנוכחי נכבדות ביחוד שתי תקופות: של ראשית העבר הקרוב, לפני עשרים וחמש שנה בערך, ושל הימים האלה, ראשית העתיד הקרוב. שתי התקופות הללו מבליטות לעיני המשקיף את ההבדל הגדול שביניהן: תקופת ראשית העבר הקרוב, בכל היותה ילידת העבר שקדם לה, באה להתנגד לו, להרוס את בניניו ולבנות בנינים חדשים במקומם; וזו, התקופה הנוכחית, ראשית העתיד הקרוב, באה להמשיך את העבר הקרוב, לבצר את הבנינים שבנה ולהוסיף עליהם קומות חדשות, שכלולים וקשוטים תקופת ראשית העבר הקרוב אני מסמן בשם: תקופת "המהלך החדש" בספרותנו, אם כי השם הזה נשמע לראשונה רק זה כשבע עשרה שנה. אולם לכל תקופה יש תמיד רצים־מבשרים לפני זה המבשרים את בוא התקופה החדשה. כבר נגלו אצלינו זה כעשרים וחמש שנה. התקופה הזאת החלה בספרותנו מראשית תנועת תחיה בעמנו, בתור תולדה מוכרחת וטבעית מקרבה. הציוניות, או כמו שנקראה בראשיתה "חבת ציון", הביאה אתה טל תחיה לעמנו ולספרותנו גם יחד. הכחות העלומים שהתעוררו בעם ביחד עם התעוררות התנועה הלאומית בקרבנו הם הם יצרו את גם אלה שלא נמנו על "חובבי ציון" ולא האמינו בהתגשמות האידיאל של חבת ציון קבלו השפעה ממנה בנוגע להצד הרוחני שלה, לתנועת תחית העם ברוח, ובראש וראשונה –לתחית הספרות העברית. הננו רואים, למשל שני רצים־מבשרים של המהלך החדש בספרותנו שנגלו אצלינו לפני עשרים וחמש שנה בערך, את בן־יהודה מצד אחד ואת הד"ר י"ל קנטור מצד השני. הראשון היה ציוני קיצוני ואדוק מראשית עבודתו הצבורית; איש שהקריב את חייו על מזבח התחיה הלאומית, תחית העם, הארץ והספרות; איש שלא הסתפק בעבודת העט בלבד, כי אם איש־רוח ומעשה גם יחד, איש שהחליט להגשים בחייו הוא את אידיאלי התחיה העממית, שבשביל זה הלך לארץ ישראל להשתקע בה, והחל להטיף לתחית הארץ והלשון בפועל, והנהיג לראשונה את הדבור העברי בעצמו ובקרב ביתו – שהיה באמת הבית העברי הראשון אצלינו במובן הלאומי; והשני – לא נמנה מעודו על חובבי ציון, התיחס בספקנות, בקרירות ובאי־רצון כמעט לפעולות חובבי ציון ולא האמין באפשרות הדבור העברי – ובכ"ז הלא עובדא חיה וקימת היא, כי שני הסופרים האלה, בן־יהודה וקנטור, היו הרצים־המבשרים של "המהלך החדש" בספרות שני הסופרים האלה יצאו ראשונה להרוס את מבצרי המהלך הישן בספרות לא בהלכה כי אם במעשה. הננו רואים לעתים קרובות כי המעשה בא לפני ההלכה. בלי משים, בלי נתינת דין־וחשבון ברור, כמעט כמו ע"י אינסטינקט טבעי לבד, ע"פ כח טמיר פנימי, אנשים חדשים ועושים מעשים חדשים, המתאמצים להרוס את הישן והמקובל ולבנות חדש במרומו, ואחרי כן – מתבררים ומתלבנים המעשים, מזדככות ההשקפות והדעות, ומתגלים תלמידים בעלי־הכרה הולכים בעקבותם, הבאים לבסס את החדש בתיאוריה, בהלכה, בנתינת דין וחשבון ברור על כל מה שנהרס ושנבנה מחדש, וממשיכים את המלחמה כנגד הישן עד רדתו. עיקר ההבדל בספרותנו בין "המהלך הישן" ובין "המהלך החדש" התבלט במבט על הלשון העברית. ומהמבט הזה תוצאות לכל הנגודים העצומים שבין הספרות של "המהלך הישן" ובין זו של "המהלך החדש". והמבט הזה הוא כ"כ עיקרי וחשוב, עד כי מוצא אני לנכון להתבונן אליו ביחוד, בשגם כי ההבדל הזה, אף כי נחלש הרבה בהמשך העת, ביחוד אצלינו, ברוסיה, במקום היותר ראשי של ספרותנו העברית כעת, לא חדל עדין לגמרי גם כיום; ובבואי הנה נודע לי, לתמהון לבבי, כי ההבדל הזה הוא סלע־מחלוקת גדול פה בין הסופרים וחובבי הספרות העברית מצד בעלי "המהלך הישן" ובין אלה שמצד בעלי "המהלך החדש". והדבר הזה אולי לא יפלא כלל אצלינו, ברוסיה, גם בעלי "המהלך הישן" בהיותם במגע ויחס תמידי עם הספרות העברית החדשה התרגלו לאט, לאט עם דרכיה, רוחה וסגנונה ומבלי משים הושפעו ממנה והתנגדותם ל"המהלך החדש" רפתה ברבות הימים ויש שנהפכו ממתנגדים למעריצים. משא"כ פה, רחוק ממקום הספרות העברית החדשה, בהיות שזה כבר עזבו הסופרים וחובבי הספרות הללו את ארץ מולדתם ועמה גם את הספרות העברית, לא התענינו בכל משך השנים האלה בספרות העברית ולא ראו את יצירותיה ולא קראו את ספריה ועתוניה, המה נשארו על מקום־עמדתם הראשון, על אותה נקודת־ההתנגדות למהלך החדש שהיתה להם ולחבריהם לפנים. אומרים כי השפה היא רק לבוש חצוני להספרות, והעיקר הלא הוא הגוף, התכן; אבל גם בלבושים יש לפעמים הבדל גדול עד כי לפיהו מוכרח להיות הבדל עיקרי בין בעלי הלבוש הלובשים אותו. הלא תודו, אדוני, כי יש הבדל גדול בין תכריכים ובין בגדי איש חי. אם מביטים על הלשון כעל תכריכים בהכרח יהיה גם הגוף, העטוף בהם – גוף מת. ומלבד זאת הנה לא יצדקו אלה המביטים על השפה כעל לבוש חצוני. אם הסגנון הוא האדם מכל שכן שהסגנון הוא הספרות. הלשון איננה רק לבוש חיצוני, היא גם החיצוניות והפנימיות של כל ספרות. הלשון היא באמת נשמת הספרות. הלשון סופגת אל קרבה את רוח העם המשתמש בה, את מסתרי נפשו וצפוני רגשותיו, וחיי הלשון הם הם חיי העם וחיי ספרותו. ולכן אלה המביטים על הלשון כעל לשון מתה – ממילא גם ספרות הלשון הזאת היא מתה, גוף מת עטוף תכריכי מתים. ופה הננו מגיעים לנקודה היותר עיקרית המבדלת בין בעלי "המהלך הישן" ובין בעלי "המהלך החדש". רוב הסופרים מבעלי "המהלך הישן" החזיקו בדעה המוטעה, כי השפה העברית היא שפה מתה, כי עם חתימת כבתי הקדש נחתמה גם השפה, וכל מה שנתחדש בשפה אחרי התקופה ההיא במשנה, בתלמוד ומדרשים ובספרות המאוחרה חשבו רק לספחת, לשבושים, למין זרגון עברי, שאיננו שייך ללשון העברית, – ובכתבם בשפה העברית נזהרו מהכניס, חלילה, שום מבטא ומלה מהספרות המאוחרה, מלבד איזו מימרא לחדודא לפעמים, כמו בתור ציטטה משפה זרה. הם הם התאמצו לכתוב הכל על טהרת השפה, כלומר: רק בלשון כתבי הקדש, וגם בשפת כתבי הקדש גופא הבדילו לטוב את השפה הקדומה והמליצית מהשפה המאוחרת והפשוטה, ויבחרו להשתמש ע"פ רוב בשפה הנמלצה והרוממה של הנביאים והכתובים. מבט כזה על השפה יוכל להיות, כמובן, רק אצל אלה שהשפה כמתה נחשבה אצלם, כשפת העבר הקדום בלבד, כי כל דבר חי לא יוכל להיות חנוט, קפוא, על עמדה אחת. כל אורגניזם חי הוא מתנועע תמיד, משתנה ומתפתח, פולט וסופג, וכן הוא גם בשפה. ואם השפה במתים נחשבת, כמובן, יש לה רק זכות העבר, קדושת העבר, והלשון היא לשון הקודש בלבד, וכל מה שנכתב בלשון הזאת ג"כ קדש הוא. הדעה הזאת נשתרשה גם בעם, שהביט על הלשון כעל לשון קדש בלבד, כעל לשון התנ"ך והתפלות, כעל לשון שמותר לדבר בה בשעה שאסור לדבר בלשון חול, בשעה שאסור להפסיק בתפלה וכדומה. וכל מה שנכתב ושנדפס בלשון הזאת נחשב ג"כ כקדש, וקרעי ניר נדפס בלשון זו נחשבו "כשמות", שאסור לזלזל בהם וכדומה. ומה הן התוצאות ממבט כזה על הלשון? שפה מתה נאה רק למתים. בשפה כזאת אפשר להכניס רק תכן חנוט, תכן מת. בלשון הקדש אסור לכתוב על עניני חול. העם הגיע איפה לידי כך שהביט באיבה אל כל ספר עברי שתכן־חול לו וכל הספרים ממין זה כספרי מינות נחשבו לו, אם גם תכנם היה כשר ותמים. הסופרים לא הרחיקו ללכת במדה קיצונית כזאת ועשו פשרות, והתירו לכתוב בלשון זו גם על עניני חול, אבל רק על אדות ענינים תמימים, הנזכרים גם בכתבי הקדש, על אדות השמש, הירח והכוכבים, חקויים למליצות התנ"ך, או על אודות ענינים דתיים, אם בחיוב ואם בשלילה, כנגד מנהגים ידועים שנשתרשו בדת, שהם כנגד רוח הדת האמתית, או באורים וחקירות על אדות פסוקים שונים בתנ"ך וכדומה. מאפו התיר אמנם לכתוב גם עיניני אהבה בלה"ק, אבל רק אהבה כשרה וצנועה, אהבה ביבלית, אהבה קדומה בלי רוח חיים, אהבה של אמנון ותמר, פנינה והימן וכדומה, מעין פרודיה לכתבי הקדש – אמנם אין לכחד פרודיה נאה ועשויה בכשרון; ובבואו לכתוב על אדות אהבה וחיים של עת ההוה היה אנוס להשתמש במליצות בלתי תנכיו"ת כמו בספרו "עיט צבוע" למשל. אבל רוח השפה נשאר אותה שהיה, רוח של שפה חנוטה בלי חיים, של גבוב מליצות נפוחות ומתות, והחיים שבספור הם חיים ערפליים, חיים חנוטים במשחה חדשה, חיים ביבליים במלבושים חדשים ובמסות חדשות, הנפשות שבספור הן נפשות ביבליות מטילות על גדות הנימן והויליה, נפשות עתיקות חיות בקובנה ואלקסוט והאהבה שבספור היא הכשרות, אהבה ערפלית, אהבת־משי, אהבת מלאכים וכרובים, באחת, אהבה שאיננה במציאות. היה אז משורר גדול, שלמרות כל הכבלים והאסורים, פרץ לו גדר, ועטוף בתכריכי מות השמיע קולות חיים מרעישים, ובשפת העבר, "בלשון הקדש", הצליח להרנין לבבות בצלילים רעננים ואדירים, בצלילים חדשים ומלאי חיים באמת. זה היה מיכ"ל. זה היה חזיון יחיד במינו. זה מוכיח רק עד כמה גדול כח המשורר יכול משורר כמיכ"ל להעשיר את שירתנו לו חי בתקופה החדשה, לו שורר לנו את שיריו לא בשפת בני הדור ההוא, כי אם בשפת ביאליק, וטשרניחובסקי, כהן ושניאור. ועם זה הננו רואים, כי גם מיכ"ל אנוס היה להוריד את מבחר שירותיו בנבכי העבר, בחכמות מכתבי הקדש. והיו כאלה שהרחיקו מעט ללכת, שהתאמצו לכתוב בלה"ק על עניני החיים ההוים ושהחלו גם להשתמש לעתים ומליצות לקוחים מהספרות המאוחרה; אבל חלקי השפה, הקדומה והמאוחרה, נשארו תמיד נבדלים זה מזה, ולא התערבו יחד בהרמונית שפה שלמה. ובכל אופן חסר היה רוח החיים בשפתם. הסגנון שלהם היה סגנון מלוקט משברי שפה חנוטה, מגזרי פסוקים ומאמרים שאולים מהתנ"ך ומהתלמוד והמדרש בלי כל עצמיות, בלי רוח השפה המקורית, אותה השפה הנובעת ישר מהלב, השפה המורגשת והחיה. 2 הספרות העברית היתה אצל מהסופרים ההם כמין שעשוע, לבלות בו את הזמן, כמין ספורט, כמין "השלמה", להראות נפלאות באריגות הפסוקים יחד, להראות "גבורות" – לדבר ראמות ונשגבות בלשון קדומה על ענינים והיו כאלה שלא האמינו בעתידות העם והשפה, שחשבו כי עתידים אחיהם להתבולל בקרב שכניהם וגם שאפו לזה. היו כאלה שלא אהבו כלל את השפה, אך מצאו אותה בתור אמצעי טוב להפיץ על ידה את ההשכלה בקרב אחיהם, בתור מעבר לעולם הכללי, וגם אלה שאהבו את שפתם אהבה עזה, אהבה אינסטיקטיבית, כמו י"ל גרדון למשל, לא האמינו בעתידות השפה וחששו שמא הם כותבים את דבריהם "לפני הקוראים האחרונים". והעיקר היה אצלם: האמצעי הטוב שבשפה להשכיל על ידה את העם, ללחום בעזרה מלחמת הדת נגד המנהגים הטפלים וכדומה. ובדרך כזו הלך גם לילינבלום, לפני תנועת התחיה אצלינו. רק סמולנסקין היה כמעט שהאמין בעתידות העם ובעתידות השפה העברית והספרות העברית, עוד בטרם שהתעוררה התנועה הלאומית בישראל, והוא אמנם השתמש בשפה יותר חיה ויותר טבעית מכל אלה שקדמו לו, והוא היה באמת אחד הגורמים היותר גדולים בתקופת "המהלך הישן" ליצירת העתיד הקרוב, להתהוות "מהלך החדש" אחרי כן בחיים ובספרות. ואולם גם הוא לא יכול עדיין להשתחרר מכל המסורות הקודמות בנוגע ללה"ק, גם הוא לא יכול להשתחרר מהשתמש בשברי הפסוקים ובמליצות תנכ"יות בלתי טבעיות ובלתי חיות, שהערפילו את התכן וטשטשו את וגם אצל סמולנסקין כמו אצל רוב בני דורו היתה הטנדנציה לעיקר היצירה הספרותית, ־ לא הספרות כשהיא לעצמה, לא החיים כשהם לעצמם והנפש האנושית כשהיא לעצמה; כי אם הטפת המוסר, הנהגת תקונים חדשים בחיים ובדת, מלחמה בדת ובחסידות, וכדומה. ובכלל כל מי המתבונן עתה אל הספרות של התקופה ההיא הוא תיכף מרגיש את המלאכותיות ואי־הטבעיות שביצירות הסופרים ההם. איזה רוח של דורות קדומים מנשב מבין שורותיהם, איזה ריח של חניטה, של קברים, עולב באפנו. מרגישים אנחנו בקראנו בספרים ההם כמו על משענות גבוהות (סטעלצען) אנחנו מתהלכים ורגלינו מורמות מעל הארץ. ואז – באה תקופת "המהלך החדש". אז התעוררה התנועה הלאומית בקרב עמנו, תנועת התחיה העממית. העם החל לחזות עתידות לו, לשאף לעמדה עצמית, למדינה עצמית, וביחד עם תנועת התחיה המדינית התעוררה גם תנועת התחיה הרוחנית. עם אנחנו, לא התבוללנו עד כה ולא נתבולל גם להבא בקרב שכנינו. תמיד נשאר חטיבה מיוחדת, בעלת קולטורה מיוחדת, ומוסר עממי מיוחד. עם עתיק אנחנו, עם העבר, אבל גם עם העתיד; וככה גם לשוננו וספרותנו. הלשון העברית חיה היא ולא פסקה מלחיות. היא חדלה להיות שפת הדבור, אבל לא חדלה מלהיות שפת הספרות ושפת הכתב. השפה לא חדלה מהתפתח גם אחרי חתימת כתבי הקדש; היא התפתחה בספרות התלמודית והמדרשית; היא התפתחה בספרות הגאונים והרבנים, בספרות של הפיטנים ושל משוררי ימי הבינים; היא התפתחה גם בספרי השאלות ותשובות ובספרי החסידים, והיא הוסיפה להתפתח בספרות החדשה. שפה כזאת איננה אפוא שפה מתה, שפה חנוטה, כי אם שפה חיה ומלאה כח חיוני. ובדרך ההתפתחות ההיסטורית והטבעית הזאת עליה להוסיף ללכת. ובהיות השפה שפת החיים איננה לשון־הקדש. דברים שבקדושה הם ע"פ רוב דברים שכבר מתו. החיים אינם קדושים כי אם חול גמור. השפה היא השפה העברית, שפתנו הלאומית, שפת העבר, ההוה והעתיד. ובן־יהודה, אחד הגבורים היותר גדולים של ישראל הצעיר, נסה לעשות צעד חדש, בתחית הרוח שלנו. אם השפה העברית היא שפתנו הלאומית מדוע לא נעשה אותה גם לשפת הדבור שלנו? ובן־יהודה היה הראשון, שבלי וכוחים ופלפולים, עשה מעשה גדול והנהיג את הדבור העברי בחיים. רבים מאתנו בודאי עודם זוכרים את התנועה להנהגת הדבור העברי אצלנו ע"י האגדות של "שפה ברורה" לפני עשרים שנה בערך. אמנם האגדות ההן לא האריכו ימים, אבל השאירו אחריהן פרי ברכה. הן השאירו אחריהן דוברי עברית בכל מקום ומקום, אם גם מעט היה מספרם: ומאז ועד עתה נעשו כבר נסיונות רבים להנהגת הדבור העברי בחיים, וכיום אנו מוצאים יחידים ואגדות שונות של דוברי ודוברות עברית בארצות שונות. ובימי הקונגרסים הציוניים השפה העברית שלטת בקרב רבים מן הצירים והאורחים. ובארץ ישראל – הלא שם, הונהג זה כבר הדבור העברי בקרב המשכילים שבאחינו שם. והיא השפה השלטת בקרב רבים מבני הדור הצעיר שם ושפת התלמוד בבתי ספר שונים. וגם בארצות הגולה רבים עתה המשתמשים בדבור העברי בהוראה העברית, ויש כיום הרבה חדרים וב"ס עברים ששפתנו הלאומית היא שפת הלמוד והדבור העברי, מלבד חשיבותו כשהוא לעצמו, השפיע השפעה רבה על התפתחות השפה. בן־יהודה, שהיה כותב לפנים ג"כ בשפה הרגילה, שפת בעלי "המהלך הישן", בהחלו לדבר עברית, הרגיש תיכף, כי שפה כזו איננה שפה טבעית ולא תוכל להיות לשפה חיה, ואז התחיל לכתוב בסגנון בסגנון חי וטבעי, בסגנון שהוא יליד ההתפתחות ההיסטורית, ושבתור סגנון חי עליו להוסיף להתפתח ולהסתגל לצרכי החיים החדשים. ושפת בן־יהודה היתה למופת לכל הסופרים של התקופה החדשה. ומעבר אחר יצא אז הד"ר י"ל קנטור ויצר את העתון היומי העברי הראשון בישראל, את "היום". ובעתון ההוא היה הד"ר קנטור לריפורמטור גדול בספרותנו. ראשית, הסיר את הקדושה מעל הלשון, ויעשה אותה לשפת החיים הפשוטים, חיי יום יום. הוא הוריד את "השפה היפה השרירה היחידה" – ובזה הוסיף לה עצמה וחיים. השפה איננה צעצוע, מין ספורט, לעשות בה "מעשי נפלאות" לפני קהל־רואים, לרקד על חבל וכדומה, כי אם צורך ריאלי להביע בה מה שדרוש, מה שמענין את והצרכים החדשים. לא "לשון הקדש" אנחנו כותבים כי אם סופרים מודרנים אנחנו המדברים עם קוראינו בשפת הכתב שלנו, על כל המתהוה בעולם הגדול בכלל ובעולם היהודי בפרט. הלשון היא לשון חולין גמורים, ובה אפשר להודיע לקוראים העברים את התלגרמות מעניני המדינות, את הידיעות מעולם המדעים והספרות, האמנות והתיאטרון. גם ידיעה ע"ד משחקות כשרה ברנרד ורשל, גם ידיעה ע"ד שערי הכספים ומחירי הסחורות בבירזה מותר וצריך להודיע בעברית. היא שפת החיים הריאליים היא צריכה להיות שפה טבעית, שפת בני אדם חיים, המדברים בלשונם העצמית, מבלי לדבר רק ולא להתהלך על משענות. באחת, עלינו לדבר בשפה טבעית, קלה ופשוטה. וה"פסוקים" ינוחו להם בשלום בספרי התנ"ך ואנחנו נלמד אותם ונאהב ונכבד אותם, מבלי שנתשמש בהם לצרכי יום יום שלנו. – יל"ג ב"המליץ", שלפי חדודו השנון היה דרוש להדפיסו עם באורי "מצודת דוד" ו"מצודת ציון" מתחתיו. "היום" חשב לאשר גדול לספרותנו, אם יחדלו להביט על כל הכתוב בעברית כעל דבר קדש, ואם אחרי קריאת העתון העברי יקרעוהו או יחבשו בו חמאה וגבינה. ודוד פרישמן, שעזר אז על יד הד"ר קנטור, אף כי לפנים בראשית עבודתו הספרותית עוד אהב להשתמש בשפת הסופרים הישנים, הנה אחרי כן נער מעליו את האבק הישן, ויחל לכתוב פיליטונים חדשים בעברית, שהיו באמת חדשים בתכנם ובשפתם, מלאי עקיצות חדות והתולים נגד ה"מליצים", נגד בעלי הפרזות הנפוחות שב"המליץ" ו"הצפירה" בימים ההם, וביחוד, התאמץ להסיר את הקדושה מעל הלשון, ולהרחיק את הטנדנציה מהיצירות הספרותיות. הספרות איננה אמצעי להטפת מוסר לקהל, כי אם מטרה לעצמה. פרישמן היה המבקר היותר שנון אצלינו בימים ההם שנפץ בעז ובמרץ את האלילים הישנים, אלילי תרח, וידבר לפני הקהל השכם ודבר ע"ד החיים, היפי והאמנות, השירה והתיאטרון. פרישמן היה אחד הראשונים שנלחם עם ה"בטלנות" הספרותית, שנשתרשה בספרותנו. ואחרי הרצים־המבשרים הללו החלו להופיע על הבמה הספרותית העברית כחות רעננים חדשים, כשרונות חדשים, שהביאו את בספרותנו בפועל. אז עלו על במת הסופרים: מצד אחד – בריינין, בסגנונו האירופי החי והעשיר ורב הגונים, סגנון מקורי מצוין; מנדלי מו"ס, בסגנונו המחודש, המעורב ממקרא, משנה ותלמוד בהרמוניה יפה, סגנון ריאלי ומלא חיים ריאליים, המתאים לתכן ריאלי: חיי רחוב היהודים עם כל דלותו ויפיו הפנימי; טביוב ולוינסקי, הפיליטוניסטים השנונים והעליזים, בסגנונם הטבעי, החי והנחמד, – ומצד שני: אחד־העם, בתור סופר־חושב, חריף ודיקן, סגנון מלא ומדויק, מסודר והגיוני, שקול ומדוד, סגנון שאין דומה לו בספרותנו. – כל אלה החלו להגשים במעשה בספרות, בתכן ובשפה. ומלבד בן־יהודה החלו להשפיע עלינו מארץ ישראל סגנון עברי עשיר, חי וטבעי, מדויק ורב גונים, סגנון מעורב בהרמוניה נפלאה מכל סגנוני העתיקה והמאוחרה ביחד עם ניבים ומבטאים מחודשים – בצורות שונות כמו: סגנונו של יחיאל מיכל פינס, יעב"ץ ודוד ילין. ואז יצאו אל הקהל אצלינו ברוסיה חבר סופרים צעירים בעלי כשרון ועליזי־מלחמה, להרוס ולבנות כאחד, להרוס במלחמת תנופה את המסורות הישנות של הספרות, לגרש את החניטה והרקבון מקרב הספרות, להרחיק מעליה את הבטלנות, את גבוב המליצות והפרזות הנפוחות, ובעת אחת לבנות בנינים ספרותיים חדשים, יצירות מלאות אמנות ויופי, יצירות שאין בהן שום טנדנציות, הטפות מוסר לקהל, כי אם אמנות ואמנות, שירה ומחקר בנפש האדם, חטוט ונקור בפרובלימות העולמיות של החיים ושל האהבה, של מלחמות הנפש, פרובלימות של הנפש האינדיבידואלית; ואז החלה ספרותנו להתעשר ולהתגדל ובן־יהודה בראשם החלו לחדש את השפה, לברוא בה מבטאים וניבים חדשים. הם אחזו בידם שנית את חוט התפתחות השפה שנתק ע"י הסופרים הישנים ויחלו להאריכו ולהמשיכו. הם לא עמדו בחצי הדרך. הם שחקו למוגי־הלב שגזרו, שאסור לנו לחדש מלים ומבטאים. מדוע זה אסור? מה שהיה מותר לחכמי המשנה והתלמוד, הגאונים והרבנים, הפיטנים והמשוררים של ימי הבינים – מדוע זה יהיה אסור לנו? השפה איננה חטיבה עשויה וגמורה וחתומה. השפה לא נתנה מסיני. לא השפה יצרה את העם, כי אם להפך: העם יצר את שפתו, ועם חי איננו פוסק ביצירה. הוא יוצר ויוצר בלי הפסק וכל מה שיברא הרוח העברי בשפתו – זוהי עברית. אמנם, השפה העברית איננה מדוברת, אבל בשפות המדוברות לא ההמון מחדש ובורא בשפה, כי אם הסופרים והחושבים. המחשבה המחדשת תמיד היא בוראה את המבטאים החדשים הדרושים והעם מקבל אותם לאט, לאט ומאזרח אותם בחיים. ומה בכך אם באים הסופרים המשמרים ללעג למבטאים המחודשים? כל חדוש נפגש תמיד בלעג והתנגדות מצד המשמרים, ואין זה מעכב בפני החדושים מהתקבל בחיים. ומה היא השפה בכלל אם לא חדושים שנתקבלו ושנתאזרחו לאט, לאט בקהל? ומה בכך אם איזה מבטאים מחודשים אינם מוצאים חן בעיני פלוני או אלמוני? ומה בכך אם באים מדקדקים משמרים ומראים כי למבטא פלוני היה הוראה אחרת לפנים? בכל שפה ושפה תמצאו המון מלים שהיו להן בראשונה הוראות אחרות מן הקהל, וכיום אין עוד שום מערער עליהן. "אחד־העם" יצא בימים במאמר מצוין "לשאלת הלשון", להראות על הקלקול הרב שגרמו הסופרים הישנים שעזבו את דרך התפתחות השפה שאחרי חתימת כה"ק ושבו לתקופה הקדומה של השפה; ובו הציע לחבר דקדוק חדש, שיכלול בקרבו לא רק את השפה הביבלית, כי אם את כל השפה העברית מראשיתה עד היום, ושאיפתו זו נתקימה בהמשך הזמן, וכיום יש לנו כבר ספרי דקדוק כאלה. אוי ואבוי היה לנו ולשפתנו לו נמלא חפץ המשמרים. לו באמת נחתמה השפה ביחד עם חתימת כתבי הקדש, כי עתה לא נשאר עוד כבר זכר לה, והספרות העברית לא היתה במציאות כלל, או היתה באיזו פנה נשכחה, איזה שריד קדמון, אוצר יקר בבתי המוזיאום. ראו נא את ההבדל שבין היהדות הרבנית ובין הקראות. זו, היהדות הרבנית, שלא נשארה על מקום אחד, שלא נחתמה מעולם, שהוסיפה להתפתח מדור לדור, שהשפיעה והושפעה מהחיים בתקופות שונות, היא חיה ומוסיפה לחיות; והיא, הקראות, שנחנטה ונחתמה, שקבלה צורה מסוימת ונשארה על מקום אחד – הצטמקה והתכוצה. ומה עלה לה? היא נחשבה זה כבר במתים. ומה היא שיטת הסופרים המשמרים בנוגע לשפה העברית אם לא קראות לשונית? והלא עינינו הרואות כי לאשרנו נוצחו המשמרים וראו נא עד כמה התעשרה שפתנו בעשרים וחמש השנים האחרונות! אם תשוו את שפתנו כיום לעומת שפתנו לפני עשרים וחמש שנה הן לא תכירוה כמעט. היא באמת שפה מחודשת, אבל היא איננה שפה חדשה, זרגון עברי או תתרית, כמו שקוראים לה הסופרים המשמרים, כי אם אותה השפה העברית שימיה כימי העם, אך מפותחה ומחודשה ומתוקנה מתקופת כתבי הקדש ועד היום. עד כמה היו הסופרים המשמרים רחוקים מן החיים ומהטבעיות בנוגע לשפתנו – תראינה שתי עובדות הנראות כאניקדוטות. פעם אחת התוכח אתי הסופר המשמר והמליץ "איש־נעמי" ע"ד המהלך החדש בשפתנו, והביע את דעתו, כי השפה העברית החדשה איננה עברית כלל, אחרי שאפשר לתרגם ממנה לשפה אחרת בדיוק. וכלל זה בידו, כי עברית טהורה אי אפשר לתרגם לשום שפה. אנכי השיבותיו, כי באופן כזה גם שפת כתבי הקדש איננה עברית, כי הלא הם תורגמו כמעט לכל השפות ופעם שניה לעג לי המשורר "ישכר בעריש הלוי איש הורוויץ", על השתמשי בספור אחד בתאור "פניו אדמו מבושה", בשעה שבתנ"ך יש "יחורו". אנכי שאלתיו: ומה אעשה אפוא אם מתאדמים מבושה ונחורים רק מפחד או מכעס? ע"ז ענה: מה זה נוגע לנו? אין לנו אלא מה שיש בתנ"ך. והמלחמה שככה אצלינו לאט, לאט. השפה המחודשת התאזרחה, למרות התאוננות המשמרים ובעלי־בתים שונים, ששפת קלמן שולמן היתה נוחה ומובנה להם לקריאה יותר משפת בן־יהודה וקלוזנר, ברנר ושופמן. בראשונה, כמובן, היתה להם הקריאה בלתי קלה כ"כ, אך לאט, לאט התרגלו עם המבטאים החדשים וגם רבים מהם משתמשים כעת בשפה זו. אין לכחד אמנם, כי נמצאו סופרים מבעלי "המהלך החדש" שהרחיקו לכת בחדושיהם. שההשתמשות במבטאים מחודשים היתה להם כמין ספורט, מבלי שים אל לב כי "כל יתר כנטול דמי", כי לטובת התאזרחות המבטאים המחודשים דרוש להשתמש בהם במדה ובקצב. יש כאלה שחטאו גם לרוח השפה ודבריהם היו רוסית, גרמנית או זרגונית יותר מעברית; אבל זו דרך כל תנועה חדשה להיות קיצונית בראשיתה, ולאט לאט תחדל הקיצוניות, והתנועה מקבלת את האופי הדרוש והרצוי. השוו נא, למשל, את סגנונו של סוקולוב ב"שנאת עולם לעם עולם" או במאמריו ב"הצפירה", "הצופה לבית ישראל" – ולסגנונו בפיליטוניו ומאמריו האחרונים המצטינים בשפתם העשירה והחיה, רבת־הצבעים והזהר. וכתוצאה מן השקפה המריאה והטבעית על השפה העברית היתה יצירת ספרות רעננה, בריאה וטבעית בקרבנו. יש לנו כיום ספרות של חיים, שאיננה סובבת רק על ציר אחד, ציר הדת או המלחמה בדת, החסידות או המלחמה בה. הספרות נבדלה מהדת ומהאמונה שבלבבות. הספרות היתה ספרות של חיים, ספרות של חול, ספרות לאומית ואנושית. יש לנו בספרות העברית החדשה כל מיני הזרמים השונים שבכל הספרות השונות, יש לנו מספרים ריאלים ומנתחים כברשדסקי, קבק, ברקוביץ, ש. בן־ציון, י. ז אנכי. יש לנו מספרים מחיי החסידים מלאי שירה ומסתורין כי. ל. פרץ, ברדיטצבסקי ויהודה שטיינבערג. יש לנו מספרים מחיי הנפשות החולניות, הפסיכופטיות כי. ברנר, שופמאן, נומברג וגנסין. הספרות העברית החדשה הוציאה לנו משורר כביר כביאליק, משורר שלא היה לנו כמוהו מיום היות ספרות חול לישראל. ויש לנו כיום משוררים רבי הכשרון כש. טשרניחובסקי, יעקב כהן, וז. שניאור, שיכלו להיות לכבוד ולתפארת לכל ספרות גדוליהן. הספרות העברית החדשה התעשרה בכל המקצעות. מלבד הסופרים רבי שהזכרתי למעלה: פרישמן, בן־יהודה, בריינין, טביוב, לוינסקי ועוד, נגלו כחות רעננים חדשים במקצעות הפובליציסטיק והחקירה המדעית, כמו: ברנפלד, קלוזנר, ח"ד הורויץ, ברדיטצבסקי, מלטר, ניימארק, טהון, רדלר, הלל צייטלין לפנים היתה לנו ספרות צנומה וקטנה. ספר חדש היה מופיע אצלינו לעתים רחוקות, והמחבר היה אנוס לסבוב אתו על פתחי נדיבים. וכיום יש לנו כבר ספרות הגונה, ספרים רבים מופיעים לעתים קרובות. הספרות היתה ענין למו"ל לעסוק בה בדרך המסחרית הכבושה. במשך עשרים השנים האחרונות נשתלמו מאות אלפי רובל בתור שכר־סופרים לסופרים שונים. והטפוס של המחבר השנורר כמעט שאפס לגמרי אצלינו. ובזה בלבד לא הסתפקו הסופרים המחדשים. הם שאפו לשנות את החנוך העברי לפי הרוח החדשה. הם נלחמו בעוז נגד הסדר הישן של החנוך העברי, שהתנ"ך היה לספר הלמוד העברי הראשון והיחידי כמעט לילדי ישראל. הם השואפים לטבעיות ולחיים לא יכלו להסכים לחנוך אי־טבעי כזה. התנ"ך, בכל קדושתו וערכו לנו, בכל אוצרות הרוח הנעלים הספונים בו – איננו ספר למוד לתינוקות. הוא לא חובר בתור ספר למוד ולא כזה יוכל להיות, לא מצד רוחו ותכנו ולא מצד סגנונו. ספרי התנ"ך יכולים וצריכים להיות ללמוד בפני עצמו, לאלה היודעים כבר במדה ידועה את השפה העברית. ובכן נוצרה ספרות גדולה של ספרי חנוך ולמוד, שלאט, לאט נתחבבו על הקהל ויפוצו בעם במספר רב, ויש לנו כיום כבר הרבה חניכים שנתחנכו עפ"י הספרות החנוכית המודרנית, היודעים עברית היטב והמשתמשים בשפתנו כבשפה חיה וטבעית. ומלבד ספרי חנוך ולמוד התאמצו לברוא ילדות אצלינו, שהיתה חסרה לנו לפנים, ולאט, לאט, נוצרה ספרות גדולה של ספרי קריאה לילדים, שנפוצו בעם במספר רב. במשך י"ב השנים האחרונות נפוצו בעם ספרי חנוך ולמוד במאות אלפי אכס' וספרי קריאה לילדים – במליוני אכס' ביחד, בהם ספרי למוד וספרי ילדים מצוינים מעשי ידי טביוב, גרזובסקי, ילין, לבנר, יהודה שטיינברג, א.ז. רבינוביץ, ש. ל. גרדון, ש. בן־ציון, ש. ברמן, פסח קפלן, נ. פינס, מ. מונוסוביץ ועוד ועוד. איך היה יחס הקהל לספרותנו ולסופריה? לעומת היחס של שנאה ובוז לספרות וסופריה מצד הקהל שלפנים – הוטב היחס הרבה. הקהל החל להתיחס בכבוד ולפעמים גם בחבה לספרות וסופריה. אבל אין לכחד, כי הקהל הזה איננו גדול במדה שהיתה צריכה להיות אצל עם המתימר בשם "עם הספר". במקצוע זה עלינו להתביש בפני כל אומה ולשון, גם בפני העמים היותר קטנים והעומדים על מדרגה נמוכה של קולטורה. הסופרים העברים והמו"ל העברים עמלו ועבדו הרבה למען הספרות בעשרים השנים האחרונות, הרבה קרבנות מחים הקריבו על מזבח הספרות העברית – והקהל לא גמל להם כפעלם. גם כיום אחרי עמל רב ועבודה כבירה של עשרים שנה עוד המצב החמרי של הספרות העברית בלתי משביע רצון. סופרים עברים החיים על עטם ישנם אצלנו רק במספר מועט, ורוב הסופרים אנוסים למצוא לחמם מעבודות סופרים עברים בעלי כשרון ודעת יש לנו כיום למכביר – אבל "באין קמח אין תורה". הסופרים העברים כיום יכלו לפרנס ספרות גדולה באמת – אבל העם העברי איננו ממציא להם את הפרנסה החמרית הדרושה. על הכל מוצא היהודי כסף, על כל מיני מותרות ותענוגים – ולספרות העברית הוא חושך רק פרוטות או פונה עורף לגמרי. אצל היהודי המשכיל תמצאו המון ספרים שונות לקשט את חדר משכיתו – אבל ספרים עברים לא תמצאו אצלו ע"פ רוב. עתונים שונים הוא קורא – אבל לא עתון וגם – למה נכחד את האמת – גם הציוניים ראויים לתוכחה זו. במקצוע זה עליהם להתבייש בפני "חובבי ציון" שמלפנים. אני בתור בעל נסיון אוכל להעיד, כי בתקופת חבת ציון חשב לו כל חובב ציון לחוב קדוש לו לתמוך וסופריה, לקנות כל ספר עברי חדש שיצא התאמץ להפיץ את הספרים העברים שיצאו בקרב העם. ומעת שהחלה הציונות המדינית נתמעט האינטרס הזה לספרות העברית. הציונים השקיעו את עצמם בפוליטיקה יותר מדי, וצמצמו כל מעינם באספות ובדסקוסיות, במכירת שקלים ואקציות – ואת העבודה הרוחנית, הקולטורית, הזניחו כמעט. לשוא "אחד העם" וחבריו להטיף לתחיה לעבודת הקולטורה העברית, ולהוכיח כי בלעדי תחית הרוח שלנו כל עבודתנו הלאומית מאפע היא, כי לא היו שומעים להם כמעט. ובשנים מעת שנחלשה מעט הציוניות המדינית, התגבר שוב האינטרס לספרות העברית, ובעת האחרונה הננו מרגישים התעוררות לטובת השפה העברית וספרותה גם ברוסיה וגם בארצות אחרות, שהשפה העברית כמעט נשתכחה בא משבר בספרות העברית ברוסיה בשביל הרבולוציה שהתחוללה שם. בעת המהומה והבלבול, בזמן של סערת המלחמה, אש המרד, הרציחות והפוגרומים, היריות והתליות, הרדיפות והמאסרים, כמובן, לא יכלה עבודת הספרות להמשך כמלפנים. בשעה שאחינו טבעו בים של צרה נשתתקה השירה. ומי היה יכל בעת כזאת להפנות את לבו לקנית ספרים ולקריאתם? אולם לאט, לאט שבים ימי העבודה הספרותית, הסופרים מתחילים שוב לצאת לעבודתם, והקוראים העברים שבים להתענין בספרות העברית וספריה יותר פה מקום אתי להזכיר גם ע"ד היחס שבין הספרות העברית ובין הספרות הזרגונית. עד הימים האחרונים היה אצלינו יחס של איבה, יחס של התחרות בין שתי הספריות הללו. לא אכחד כי יחס האיבה הזה הרע הרבה לספרות מי אשם ביחס הזה? – אני חושב כי חטא חטאו שני הצדדים כאחד. הסופרים העברים התיחסו, ללא צדק, בבוז ואיבה לאחיהם הכותבים בשפת יהודית המדוברת, ולא שמו אל לבם, כי השפה היהודית בכל היות מקורה זר לנו, הנה במרוצת מאות השנים האחרונות התאזרחה אצלנו, ותהי לעצם מעצמנו, וכיום אין השפה הזאת עוד שפה זרה לנו. השפה הזאת ספגה אל קרבה את הרוח היהודי במאות השנים האחרונות. בה דברו, בה חשבו, בה התענו ובה בכו ושמחו אבותינו ואמותינו, והיא גם כיום שפת אחינו המעונים והמדכאים בארצות שונות. שפה כזאת קלטה אפוא בקרבה חלק מן הנשמה היהודית; ובעשרים השנים האחרונות אנו רואים כי נוצרה והתפתחה ספרות חשובה ביהודית המדוברת, ספרות בעלת מספרים ומשוררים באמת, שנוכל להתגאות בהם; וכל אלה יהודית, ורוחם רוח יהודי והחיים שהם מתארים הם חיים יהודיים עם פסיכיקה יהודית. ספרות כזאת איננה זרה לנו ולא תוכל היות זרה לנו. הספרות העברית היתה צריכה להתיחס בחבה לאחותה הספרות היהודית, והסופרים בעברית וביהודית היו צריכים להתיחס זה לזה באחוה, כאחים בספרות ישראל. ולכן חטאו הרבה הסופרים העברים שיצאו להלחם בספרות היהודית וסופריה. אבל חטא חטאו גם הסופרים ביהודית לספרות העברית וסופריה התיחסו גם הם באיבה לשפה העברית, לספרותה ולסופריה. המלה "עברית" היתה להם לשם גנאי, והרבה מהם לעגו לספרות של ה"לשון־קדש" ולסופריה, והיו כאלה שהרחיקו ללכת: לכחש בזכות הקיום של השפה העברית וספרותה, ולהחליט כי השפה העברית כבר מתה וכי עלינו להרחיקה לגמרי מקרבנו, כי עלינו לחדול מלמוד אותה, כי השפה הלאומית היחידה שלנו היא השפה היהודית והיא היא שפת העתיד שלנו וכדומה, – מבלי שים אל לב, עד כמה מגוחכות ונבערות הן השקפות כאלה. שימיה כימי העם, שפה שהיתה שפת הנשמה והלב, של העם העברי במשך אלפי שנה, שפה שלא חדלה לחיות ולהתפתח בכתב ובספרות מאז ועד עתה, שפה שנתנה לנו לאחרונה ספרות רעננה ומלאה כשרונות רעננים וגדולים, שפה שיש בה יוצרים גדולים וחושבים גדולים, – שפה כזאת איננה מתה ולא תוכל למות. קולטורה עתיקה של אלפי שנה, שספגה אל קרבה את מבחר המחשבה העברית והרגש העברי, המעורבה בדם העברי ובדמעות העם. ואנו רואים, כי בימים האחרונים כמו פכח השכרון משני הצדדים, המלחמה בין הספרות העברית ואחותה הצעירה – הספרות היהודית, והסופרים משני המחנות מתיחסים זה לזה בכבוד והוקרה, ויש כיום הרבה סופרים העובדים בשתי הספריות ומביאים ברכה לשתיהן. זהו המצב של הספרות העברית כעת אצלינו, ברוסיה. יש לנו כעת ספרות עשירה וסופרים בעלי כשרון גדולים, – ועלינו רק להוסיף לעבוד, ללכת בדרך שכבש לנו "המהלך החדש", דרך החיים הטבעיים, להרחיב את השפה ולהעשירה, לפתח את כשרונותינו ולשכללם; אך העם צריך לבוא לעזרתנו. הלאומיים שבנו צריכים להכיר, כי העבודה הראשית והעיקרית בעבודת התחיה שלנו, היא: עבודת הרחבת השפה העברית וספרותה העם, כי בלי זה באמת כל העבודה הלאומית מאפע היא. עליהם לעבוד בלי חשך ביסוד בתי ספר עברים לילדים ולילדות, בהגדלת השעורים העברים בקרב בה"ס הכלליים למען התלמידים העברים, ביסוד שעורי ערב עברים לגדולים, ביסוד בתי עקד עברים, ביסוד אגדות להפצת הספרות העברית, – באחת, להמציא את הקמח הדרוש, את החומר הנצרך לכלכלת הספרות. ולאחרונה דברים אחדים לי אל אחינו פה, באמיריקה. העברתי לפניכם כל מה שעשו אחיכם ברוסיה להרחבת השפה וליצירת ספרות עברית חדשה בקרבנו. וכל מה שנעשה נעשה בעמל רב, בעני ויסורים, במצב של גלות מרה וחשכה, של רדיפות וגזרות, בדמעות ודם. לדאבוני לא אוכל להגיד כזאת בנוגע לאחינו באמיריקה. אחינו אלה לא עשו כמעט מאומה בעד השפה העברית וספרותה. אחינו אלה זכו לגורל יותר טוב ממנו, הם התישבו במקום מנוחה וחפש, התאזרחו פה, השתחררו מעול הגלות המרה, ורבים מהם העשירו ועלו לגדולה, – אבל בבואם הנה פנו ערף לנשמה העברית, לשפה העברית, ויזניחו אותה וישכחוה. יש לנו כיום ישוב גדול של אחב"י באמיריקה, והישוב הזה לא נתן לנו כמעט מאומה, לא סופרים ולא קונים לספרים עברים ולא קוראים לעתונים עברים. במקצוע זה עליהם לבוש באמת מול אחיהם ואולם – לשמחתי, אני רואה כי המצב המחפיר הזה לא יאריך ימים. בשנים האחרונות החילונו להרגיש מעין תנועה של התעוררות להפצת השפה העברית וספרותה גם פה בקרב אחינו, החלו להתענין יותר ביצירות הסופרים העברים ברוסיה, החלו ללמד פה עברית במדה יותר מרובה; והסימן החי היותר נאמן בזה הוא: האגדה "מפיצי שפת עבר" פה, אשר, בכוחותיה המעטים, היא עושה למען השפה העברית וספרתה הרבה והרבה. ואולם למען אשר תוכל האגדה באמת לעשות גדולות לטובת שפתנו וספרותנו פה, דרוש כי יתמוך העם בה, כי יתענין הקהל הגדול פה במעשיה ויתן לה את העזרה הדרושה, – וחובה מוסרית כזאת מוטלת על העוסקים בספרות היהודית פה, אשר זכו למצב חמרי טוב ואשר השפעתם רבה על הקהל פה – הפריסה היהודית פה צריכה באמת להראות, כי איננה מביטה על השפה העברית כעל שפה צרה לה וזרה, כי איננה רואה בה אובית, כי אם אחות ברוח, ועליה לעשות פה פרופוגנדה לטובת הספרות העברית בכלל והאגדה "מפיצי שפת עבר" בפרט. והמפעל הראשון להגשמת האידיאלים של האגדה צריך להיות יסוד עתון עברי פה, שיערך בטוב טעם וברוח העת החדשה, ברוח הספרות העברית החדשה. עתון כזה יאסוף מסביב לו את מבחר הכחות העברים פה, יוסיף להם כחות חדשים ויכניס חיים חדשים בקרב התנועה לתחית הרוח העברי באמיריקה. חזקו, אחים, והתעודדו להוציא את המחשבה היפה והטובה הזאת לפעל והקהל העברי פה יהי בעזרכם. חפץ אני לתת בזה השקפה קצרה וכללית על הצעירה או היותר חדשה. אני אומר "היותר חדשה", יען בשם "הספרות העברית החדשה" קוראים לספרותנו מסוף המאה הי"ח, מזמן צאת "המאסף" הראשון, שהשתתפו בו מנדלסון, אייכל, לאנדוי, ועוד, והלאה; ואולם ועד ימינו אלה ביחד. משנות השמונים ועד עתה היא כל כך שונה ונבדלה מזו שלפניה, עד כי בהכרח עלינו לעשותה לחטיבה מיוחדת, להתחלת תקופה חדשה בספרותנו, ולקראה בשם מיוחד: "הספרות העברית היותר חדשה". ואמנם גם התולדה בכלל ותולדות הספרות בפרט בכל הלשונות מתחלקות לארבע תקופות ראשיות: ימי הקדם, ימי הבינים, העת החדשה והעת היותר בהשקפה קצרה כזו בתולדות ספרותנו. אפשר רק להזכיר את המומנטים היותר נכבדים שבה ואת הנפשות היותר חשובות שפעלו בה ולהאיר אותם הארה מרחפת ושטחית ולא יותר, ועפ"י רוב במשפטים קצרים ולפעמים רק ברמזים קלים – ומכש"כ בהוכחות וציטאטים מספרים וסופרים. שנתים בערך יצאה חמברת מאת הד"ר יוסף קלוזנר בשם "הזרמים העברית הצעירה", הדנה ג"כ בתקופת הספרות הנזכרת ובהרבה מומינטים ונושאים, שעליהם גם אני דן בזה. אבל הנקודה העיקרית של השקפתי היא שונה לגמרי מנקודת השקפתו של מר קלוזנר ומתנגדת לה לגמרי. הטעות היסודית של מר קלוזנר במחברתו זו היא, לדעתי, שלקח את "אחד העם" השואף ליצירת מרכז רוחני לעמנו בא"י, ועשהו בעצמו למרכז הרוחני של העם ושל הספרות העברית היותר חדשה בעשרים השנים האחרונות, ללא אמת לגמרי. מר קלוזנר עושה את כל מרכזית, ששמה "אחד העם". הלא כה דבריו: "בסוף שנות השמונים – נשמע קולו של אותו הסופר החשוב, שהוא ראש המדברים של כל התקופה הספרותית, שאנו עסוקים בה. כל (!) הסופרים העברים החדשים, מיום שהופיע סופר זה על במת הספרות ועד עתה, הם או תלמידיו בחיוב או תלמידיו בשלילה, כלומר: או נתעוררו על ידו להפיץ את דעותיו, להרחיבן ולהשלימן, או קבלו על ידו דחיפה עצומה להתקומם נגד אותן הדעות השליטות ביהדות ההיסטורית, שדעותיו כרוכות בהן, ולסתור מה שבנה, כדי בנין חדש או, לכל הפחות, כדי להראות, שיש צורך בבנין חדש. אנו מדברים על "אחד העם". – ועל הבסיס האוירי הזה הוא בונה את כל בנינו הרעוע במחברתו הכניסה חיים ותנועה לתוך ספרותנו", כי היא השפיעה בחיוב או בשלילה", כי "יחוסו החיובי נתן דחיפה לציורים הפשוטים שבישראל, מחיי ההמון הנאמן לדתו הלאומית והמרגיש בשירה העמוקה שבה", כי "יחוסו השלילי של התורה ואל התאבנות הלב ותביעתו הנמרצה, שהיהדות תתבסס על יסודות אנושיים כלליים ותשאף ל"תחית הלבבות", נתנו דחיפה עצומה להתקוממות נגד האורתודוכסיה החנוטה וכו' ועוררו לדרוש מן הספרות העברית "לחלוחית של שירה" ולתבוע שיהא בה מקום ליצירות אנושיות כלליות. התביעות האלו הובעו וכו' ע"י זלמן אפשטיין וראובן בריינין וכו'; הסופרים האלה דרשו (ובזה הרחיקו ללכת ותקון הספרות על יסודות אנושיים כלליים את השכנת "יפיפותו קמו שני תלמידים: ח"נ ביאליק ומ"ז פייאירברג ושני מתנגדים: מ. י. ברדיטצבסקי, שהיה מתחילה תלמידו אלא שהלך הלאה, וש. טשרניחובסקי, שבא מעולם אחר לגמרי"; ובמקום אחר, כי ברדיטצבסקי הוא "תלמידו למחצה של אנו כולנו (בנוגע ל"הזרם היהדותי") אם לא תלמידיו ממש של "אחד העם", לכל הפחות קרובים לו ברוח". והמושג של "רב ותלמידים" כה חביב על מר קלוזנר, עד כי מצא תלמיד גם לברדיטצבסקי בהלל ציטלין, "שהעמיק והרחיב, וביחוד הרצה בסגנון הרבה מדעותיו והרהוריו של זה". ואולם כל הדברים הללו מופרכים מעיקרם: בכל הכבוד הרב שאני חולק סופרינו החדשים, בתור סופר בעל כשרון רב, סופר – חושב, חריף ודיקן, ובעל סגנון מופתי, הגיוני ומדויק, שקול ומדוד, סגנון שאין דומה לו בספרותנו, – של הספרות העברית היותר חדשה, כי יש גורם יותר חשוב בתור מרכז רוחני של הספרות העברית בתקופה החדשה, שגם למה שהיה, כמו שהשפעו ממנו יתר הסופרים העברים של הדור הזה, הלא הוא: הרעיון הלאומי בצורתו החדשה, שהתעורר אצלנו בראשית הרבע האחרון של המאה הי"ט, שחולל את כל המהפכה הרוחנית בקרבנו, ושהוא רק הוא יצר לנו הצעירה הזאת. ולמה כל ההפרזה על המדה סופר גדל כשרון, אבל לא שיטה פילוסופית חדשה ולא טובים ונעלים, דעות ומחשבות יפות, מה שחדש בעצמו או שבאר והסביר ממה שחשבו והגו אחרים, יש חריפות וריקנות; אבל, גם פלפול ויש כמה נגודים וסתירות בין דבריו בעתים שונות, – ובכל אופן אין בדבריו שיטה מסוימה ומוצקה, כללית ומקפת. גם הדעה במקומות רבים ע"ד "הכשרת לעם בא"י מקבלת אצלו נוסחאות שונות, לפי המצבים השונים. בכל אופן, אין זה גורם עיקרי וראשי לפתרון כללי של שאלת השאלות אצלינו: שאלת היהודים והיהדות בהוה ובעתיד, וזה לא יוכל להיות להתוכן העיקרי של הספרות העברית בכלל ושל הספרות היפה בפרט. סופר פלוני ואלמוני בפרט, אבל רק במדה שיש לכל סופר בעל כשרון גדול בכל ספרות וספרות; בכל אופן, אין לעשות את ההשפעה הזאת למרכזית, שכל הספרות סובבים עליה, שאין בחיוב או בשלילה, ומה גם משוררים ואמנים, שהשירה והאמנות עיקר אצלם ולא הפרובלימות היהדותיות. בכלל אין אצלינו, בספרותנו הצעירה, רביים ותלמידים, במובן הרגיל. אין, מה שקוראים, "אסכולות ספרותיות" של מורים ותלמידיהם. יש רק זרמים שונים, נטיות שונות, טפוסים שונים, סופרים בודדים שונים ולא לכל היותר אנו שומעים רק ממר קלוזנר, שחושב הוא את עצמו לתלמידו הנאמן והמובהק של שום סופר עברי אחר עוד לא שמענו יש אצלינו סופרים, שהכניסו לתוך ספרותנו הצעירה חיים ותנועה הרבה יותר שביהדות נתן דחיפה לציורים רומאנטיים מחיי בני האדם הפשוטים שבישראל. ציורים רומאנטיים כאלה נכתבו ע"י בראנדשטיטיר, ברודיס וסאמואילי עוד לפני "אחד העם". ההתקוממות נגד הארתודוכסיה החנוטה היא הלא מלאה כמעט את כל תכן הספרות העברית החדשה עוד מימי "המאספים" והלאה, ושתפקידה מלאו בכ"כ מרץ אירטר, מרדכי אהרן גניזבורג, גוטלוביר, י"ל גורדון, לילינבלום, סמולנסקין, ברודיס ובראנשטיטיר ועוד. "לחלוחית של שירה", יצירות אנושיות כלליות והשכנת "יפיפותו של יפת באהלי שם" הלא דרשו: בריינין, זלמן איפשטיין ואחרים עוד לפני הופעתו ביאליק, אם אפשר לחשבו לתלמיד, הנהו יותר תלמידו של המקונן הלאומי, ירמיהו, ושל רבי יהודה הלוי, מאשר תלמידו של "אחד העם". מקורי השפעתו הם: האגדה העברית, הצער העולמי העברי, שהיתה "כסתו מעונן בלי נגוהות, דלוחים ועכורים, בלי צחוק, בלי גיל", בית המדרש "מחבא רוח איתן. יצרו לנו את ביאליק. אבי–גלות מרה, אמי–דלות שחורה" אומר ביאליק בעצמו, ועלינו להאמין לו בזה. והן מר קלוזנר בעצמו אומר במקום אחר: "כר' יהודה הלוי, כך צלל גם ביאליק לתוך עמקי נשמתה הנצחית של האומה הישראלית והעלה משם מרגליות יקרות" (לוח "אחיאסף", תרס"ד, עמ' 454). ו"אחד העם" מה מקומו ובכלל – איזה יחס בין סופר ומיושב, ובין משורר כביאליק, המלא אש הרגש ודם רותח ורעל של מקונן לאומי? פייאירברג, יוכל היות, קבל איזו השפעה מ"אחד העם" בנוגע לדעותיו הלאומיות והציוניות; אבל, כפי שמספר מר קלוזנר בעצמו במאמרו על פייאירברג באספת כתביו, קבל השפעה בדעותיו גם מריב"ל, מא"ג, מאפו,אד"ם ומיכ"ל, סמולנסקין, ברודיס ולילינבלום. בכל אופן, בתור השפעה מרוב הנזכרים בה יותר מאשר מ"אחד העם". כי היה ברדיטצבסקי תלמידו של "אחד העם" לפנים לא שמענו לא מפי ברדיטצבסקי בעצמו ולא מאחרים, ובכתביו איננו מוצאים שום רמז לזה. – כי הלל צייטלין קרוב ברוחו לברדיטצבסקי, לפעמים, – יוכל להיות אמת, אבל אין פה כל מקום לרב ותלמיד. ובנוגע לטשרניחובסקי, איזו שייכות בכלל יש בין משורר הטבע והאהבה, מלא חמדת החיים וששונם, ובין סופר מוכיח ועמקן כ"אחד העם"? ואיזה מקום בזה לדון, אם תלמידו של "אחד העם" הוא אם מתנגדו? הפרובלימה של קיום היהודים והיהדות, כמובן, תפסה ותתפוס תמיד מקום גם ביצירות הספרות היפה שלנו, אבל יש יצירות – שהעיקר בהן הוא הצד האנושי הכללי, התופס מקום נכבד בספרות העברית הצעירה. ועם זה לא "אחד העם" הוא הראשון שעסק בפרובלימה זו. בה עסקו הרבה חכמים וסופרים מאז ועד עתה ובתוכם גם בעל "הכוזרי", בעל "מורה נבוכי הזמן", שד"ל ומלבד הטעות היסודית הזאת, שבמחברת הנזכרת בנוגע ל"אחד העם" ויחס הספרות העברית הצעירה אליו, לא נכונה היא הארתו של מר קלוזנר על הספרות העברית הצעירה והנפשית הפועלות בה, בהיותה רק הארה מצד אחד ידוע, מצד הזרם היהדותי והשאלות היהדותיות, ובהסחת דעת כמעט מהצד העיקרי השני, מהצד האמנותי של הספרות, אותו הזרם שאין לו כמעט כל ענין עם השאלות הללו, אותה הנטיה המתענינת ביחוד בפרובלימות הנצחיות, המשמשות לכל יוצר אמן לנימים חדשים על כנור היצירה שלו. אך עם זה אין לקפח את שכר המחבר על הרבה דברים נכונים בנוגע לחזיונות ומהלכים שונים של ספרותנו הצעירה, שבמחברת אם נחפוץ לסמן ולהבליט את ההבדל שבין הספרות העברית היותר חדשה, או הצעירה, ובין הספרות העברית שלפניה, עלינו להתבונן אל הלוזינג בכל בהירותו בשירו הידוע של י"ל גורדון: "הקיצה עמי! השמש האירה, לגלילות אירופה הלא נחשבה אירופה הקטנה מחלקי חלד בחקרי חכמה מכולם נשגבה. ארץ עדן זאת הן לך תפתח וכבר גם יסירו שכמך מסבל ומעל צוארך עולך ירימו, הרימה נא ראשך, הישר גבך ובעיני אהבה אלימו השגיחה היה אדם בצאתך ויהודי באהלך אח לבני ארצך ולמלכך עבד". הספרות העברית בתקופה ההיא נקראה אפוא בצדק "ספרות ההשכלה". הסופרים ההם האמינו בתמימותם, כי מקור כל הרעות והתלאות של העם העברי הוא מה שנבדל מאת שכניו וכלא את עצמו בגיטה מיוחדה, מה שלא התחבר עם שכניו לדבר בלשונם ולהשכיל כמוהם. ולכן ראו לחובה קדושה להם, להשכיל את אחיהם, לפקוח את עיניהם, להשניא עליהם את חייהם הצרים והכלואים ולחבב עליהם את החיים מחוץ לתחומם. ולא ההשכלה כשהיא לעצמה לבבה אותם, כי אם מה שעל ידה ימצאו חן בעיני שכניהם, שיחשבו אותם עי"ז לאחים. ובזה היו בטוחים, כמובן, כי אם אך ישמעו לעצתם אז יפתחו לפניהם שערי "גן העדן", שערי אירופה הנאורה, לרווחה, ושכניהם "יתנו להם ידם, שלום ישימו". וכי שם, מחוץ לתחום, הכל טוב ויפה, גן עדן ממש, בזה הן היו בטוחים בודאי. – כי יש ערך גם להתרבות המיוחדת של עמם, כי יש קנינים רוחניים מיוחדים לעמם, שרכש לו במשך תולדתו הארוכה ושצריך הוא לשמרם ולחבבם, לא ידעו ולא חפצו לדעת; כי יש עתידות לעמם בתור חטיבה מיוחדת בתולדות האנושות – לא האמינו. השפה והספרות העברית היו להם לא בתור קנינים יקרים כשהם לעצמם, כי אם בתור אמצעים טובים לדעות ההשכלה שלהם. התמימות הילדותית והשטחיות המבהילה של הסופרים ההם נסכו את רוחן על כל יצירות הסופרים בתקופה ההיא. המהלך הספרותי ההוא נשקף לנו מכל פרי הספרות של מאה שנים כמעט, מאחרית המאה הי"ח ועד סוף שנות השבעים של המאה הי"ט, בראשונה בגרמניה ואיטליה, אח"כ בגאליציה ומשנות השלשים והלאה גם ברוסיה. המהלך ההוא נשקף לנו בתכן של יצירות הסופרים ההם, המכיל: או אידיאליזאציה של חיי הגויים ושל המשכילים ולעג לכל המקובל והיקר בחיי הגיטה העברית עם השאיפה לתקונים בדת, ג"כ, ביחוד, בשביל להדמות אל הגויים ולמצוא חן בעיניהם; או רומאנטיות של העבר הקדום, של התקופה הביבלית, בתור מחאה נגד חיי הגיטה החשכים (או יצירות כ"הצופה לבית ישראל", "עיט צבוע" "עולם כמנהגו", "חטאת נעורים", "ארחות התלמוד", "הדת והחיים", "קוצו של יוד", יצירות כ"כנור בת ציון", "שירי בת ציון" "אהבת ציון", "אשמת שמרון", "אהבת ומיכל", וכדומה). וככה מתבלט המהלך הזה גם בסגנון של היצירות ההן. כבר העירותי במקום אחר, שסופרי התקופה ההיא "החזיקו בדעה המוטעה, כי השפה העברית היא שפה מתה, כי עם חתימת שנתחדש בשפה אחרי התקופה ההיא במשנה, בתלמוד ומדרשים ובספרות לשבושים, למין ז'ארגון עברי, שאינו שייך העברית". בקפיצה אחת פסחו על כל ההתפתחות הארוכה של השפה במשך זמן של אלפים שנה ויותר, ושבו להתקופה הקדומה, הרומאנטית, של השפה, לשפת המליצה של ישעיה ועמוס. אבל עוד נמוק אחד יש להוסיף ע"ז, כי עשו העברית, שהתפתחה במשך הדורות, ומשנאתם להתלמוד ולכל הספרות הדתית והמוסרית המאוחרה – וגם להסגנון העברי שהתפתח על איך שיהיה, הנה המבט רק בתור אמצעי להשכלה ולעזיבת הגיטה; השלילה; המבט על הלשון כעל לשון מתה וחנוטה, שפסקה מהתפתח; הסגנון העתיק, שלא התאים עם החיים ההוים ועם מושגי החיים החדשים, שלא ניתנו להתכנס בו, – כל אלה לא נתנו לספרות העברית להתפתח באורח טבעי ושללו ממנה את חיותה וטבעיותה, וביחוד– לא נתנו בה מקום לאמנות אמתית, הדורשת לכלכלתה: טבעיות, חופש ומרחביה. המקור האמתי לאמנות עברית: נשמת האומה וצערה, חלומותיה ותקוותיה, והנשמה האנושית האינדיבידואלית השוכנת גם ביהודי בכל מצב ומצב – נסתם לפני סופרי התקופה ההיא. גם חכמת ישראל, שנוצרה והתפתחה בתקופת הספרות ההיא, נבראה לכתחלה לא לשמה, אלא בכדי להראות לאחרים את אוצרות רוחנו. וצורת החקירה בקדמוניותינו היתה כמין חקירה בקדמוניות עם, שכבר חדל מחיות ומהתפתח, לא בתור עם שיש לו גם עתיד, – אלא בתור עם שנחלתו רק העבר. ואולם לא נצדק אם נמצא בפעולות סופרי התקופה ההיא רק פחתת ומומים. עבודת השלילה של הסופרים ההם הכניסה גם אויר צח וטהור במחשכי הגיטה, שהקל אח"כ את עבודת התחיה הבאה. גם הרומאנטיות הביבלית, הרומאנטיות של הר ציון, שנוצרה אפילו בכוונה אחרת, היתה אח"כ לגורם חשוב בהתעוררות האהבה לציון והתנועה הציונית. ואז באה תקופת המעבר, שהתגשמה בסמולנסקין ועבודתו הספרותית. סמולנסקין היה הרץ המבשר לפני בוא המשבר, שחולל את התקופה היותר חדשה, תקופת הספרות הצעירה. אצל סמולנסקין אנו פוגשים ראשונה בריאקציה נגד הרוח השלילי בנוגע ללאומיות העברית ולשפה העברית – נגד הירושה המנדלסונית, שממנה נזונה הספרות העברית קרוב למאה שנה. אצלו אנו רואים ראשונה את הקוים הראשונים של השחר לתנועה הלאומית הבהירה הבאה. וכתוצאה הזה הננו רואים כבר מבט אחר על השפה העברית, בתור מטרה ולא בתור אמצעי, בתור שפה שיש לה עתיד. בשפתו של סמולנסקין אנו רואים כבר חיים והתפתחות טבעית, אם כי רבוי המליצה עוד מעיק עליה במדה ידועה. ואולם בספוריו אין עוד מקום לאמנות אמתית, בשביל הטינדינציה המושלת בו, במלחמתו עם החסידות והרביים שבימיו. ואז החל לבוא המשבר בחיי העם והרוח השורר בקרב האינטיליגינציה שלו. בגרמניה, שהיתה העברים בימים ההם, נגלתה האנטישמיות, אחרי הריאקציה שבה מזמן הנצחון על צרפת והתאחדות המדינה והשוביניות; ברוסיה נכזבו ימי אלכסנדר השני. ומצד שני החלו המשכילים העברים לראות את תוצאות עבודת ההשכלה שלהם: הטמיעה המתגברת ועזיבת המחנה לאט, לאט. אז הננו מתחילים לשמוע לעתים אנחות אותו י"ל גורדון, ששמענו את הלוזונג שהזכרתי, מדבר אלינו כבר בשפה אחרת, בקינה מלאה יאוש ותמרורים: "ובנינו? הדור הבא אחרינו? נם מנעוריהם יתנכרו אלינו, – למי פצעי לבי ידוו יזובו – הוי מי יחוש עתידות, מי זה יודיעני אם לא גם אתם הקוראים האחרונים?!" אז החלו להשמע צלילים חדשים לגמרי. התרועה הראשונה מתוך שופר התחיה הלאומית. הוא יצא לראשונה ב"השחר" לדרוש תחיה שלמה לעם תחיה חמרית ורוחנית ותחיה לשפתו סמוליסקין, שהיה אז עוד לאומי רוחני, התנגד בראשונה לרעיון הזה, אבל לאט, לאט נגרר אחריו. ואז פרצו הפוגרומים הראשונים המשכילים העברים באה מהפכה גמורה. דעות ההשכלה אז לידי באנקרוט זרם גדול וחדש נכנס בשטף רב אל חיינו והוא הביא תקופה חדשה לספרות העברית. נשתתקו קולות ההשכלה, האמונה והבטחון בקדמה ובאחוה, באירופה הנאורה, נדמו קולות המהרסים והשוללים, הלועגים והלוחמים בפנים, קולות אחרים לגמרי, קולות תשובה, קולות "על חטא שחטאנו" לעמנו ולעצמנו. נשמע אז לוזונג אחר: – היה יהודי בצאתך ויהודי באהלך! ולאט לאט נתמלא ונתרחב הלוזונג הזה: – היה יהודי ואדם בצאתך ויהודי ואדם באהלך! כי יהיו החיים היהודיים והאנושיים מעורבים בהארמוניה אחת. בראשונה אמנם התבטאו השאיפות החדשות במליצות שאולות מהמהלך הקודם, בקריאות נפוחות ומלים מפוצצות ריקות, במאמרים פרימיטיביים על בשירים תמימים ע"ד "ציון חמדתי", "ציון תמתי" וכדומה; אבל לאט, לאט נתבררו ונתלבנו, התקדמו והתפתחו ולבשו צורות בריאות ומבוכרות. השאיפות החדשות התבטאו העממית, שנתפרדה אמנם אח"כ לזרמים שונים, ל"חבת ציון" שנתפתחה לאט, לאט והיתה לציונות מדינית, להלאומיות הרוחנית (סתם) ולהלאומיות הרוחנית עם שאיפה למרכז רוחני – וכל הזרמים האלו הביאו אתם טל תחיה לעמנו ולספרות העברית. לכאורה, הביאה אתה התנועה הלאומית לספרותנו זרמים מתנגדים ונלחמים זה בזה; אבל עובדה קימת היא כי לכלם הספיקה התנועה הלאומית את החומר הדרוש. התנועה הלאומית הביאה אתה את התשובה להישן, להעבר, וגם את המלחמה בו; את הכרת ערך קנינינו הרוחניים והערצתם, את הגעגועים החבה להעבר הנפלא שלנו, ועם זה את השאיפה להשתחררות מן העבר המעיק, להמתת העבר, והשאיפה להחל לחיות מחדש, לשנות את ערכי חיינו ולהיות לאנשים חדשים; את התקוה להגשמת האידיאלים החדשים אצל אלה ואת הכזבת התקוה והיסורים והצער על האינדיפירינטיות של העם ועל תרדמתו, – אצל אחרים; את ההתלהבות ואת ההצטננות. כל הזרמים הללו התבטאו בספרות העברית הצעירה בפנים שונות, בכשרון ובמרץ. רק בנטיה אחת התאחדו כולם: בהתנגדות לתכונה ה"מה"יפית" ית של משכילינו הראשונים, להעבדות הפנימית שלהם, לההתבטלות בפני ה"גויים", בכוון כל המעשים והפעולות כלפי חוץ; בשאיפה לעשות הכל בעדנו אנו, לחיות למעננו ולא למען אחרים ולהתחשב ביחד עם ענינינו העצמיים. התנועה הלאומית הביאה אתה גם תנועה אנושית אצלנו, – אותה התנועה השואפת לחיים שלמים ומלאים, לחיים יהודיים ואנושיים מרכבים, מפותחים ועשירים, לחיים טבעיים והארמוניים, והיא השתקפה בספרותנו לטבעיות, לאמנות ולחיים מרכבים ומפותחים. והיו כאלה, שחבת ציון כשהיא לעצמה לא משכה את לבותיהם אחריה, שלא האמינו בעתידות ישוב ארץ ישראל, בהתגשמות לעמנו בא"י, ושלא היו כרוכים גם אחרי הרעיון הלאומי במובנו המוגבל, ועם זה נשפעו מהתנועה מהצד האנושי שבה, מהצד השחרורי ושאיפת החופש הלאומי והאנושי שבה. הנה כי כן היתה תנועת התחיה העממית אצלינו למקור יצירות לאומיות ואנושיות ממינים שונים ומזרמים שונים. בכל היצירות של הספרות הצעירה הננו שומעים את הדי התנועה הזאת: פעם באילוזיות משכרות יפות; פעם בגעגועים ושאיפות לאידיאל מקסים; פעם באנחות ורגשי כאב על הרקבון הפנימי פעם ברגשי התפרצות ומרד מתחת כל העול המעיק והעבר המחניק והתערבות בתוך הזרם האנושי הכללי; ופעם באבלות ויאוש – על חרבן האומה וחרבן כל האידיאלים. – בן־יהודה החל להגשים בחיים את אידיאלו בדבר מכבלי המליצות והמסורות המעיקות ולעשותה לשפה חיה וטבעית וגם לשפת הדבור; ובאותה העת יצא הד"ר י"ל קאנטור והוציא את השפה העברית מבית המדרש, ששם היתה ל"לשון קדש", והביאה אל השוק, אל החיים, ויעשה לשפת יום יום (בעתון "היום" שיסד), ויתן לה צורה ריאלית וטבעית, קלה ופשיטה. ובאותו זמן יצא פרישמאן ודרש: להכניס את האנושיות הכללית בספרות העברית, לגרש מקרבה את הבטלנות ולהכניס בתוכה את החיים ואת האמנות. לאט, לאט נתבררו צרכי הספרות ששב ואחז בידו את חוט התפתחות השפה, שניתק באופן לא־טבעי ע"י סופרי המהלך לטוותו ולהמשיכו הלאה. הסופרים הצעירים, שקמו אז, הפשיטו מעל השפה את הקורסיט העתיק, ששמו עליה הסופרים המליצים מתקופת ההשכלה, ושבו להכניס בה את עשרה הטבעי, שרכשה לה בדרך וגם לברוא בה מלים ומבטאים חדשים, ע"פ הדוגמאות שהיו להם לעינים מכל אוצרות הספרות העברית מראשיתה ועד היום. העבודה הפוריה והמועילה וחבריו בארץ ישראל ושהיא נמשכת ע"י סופרי המהלך החדש מכל הזרמים והגוונים, מעת החלו ועד היום, העשירה את השפה העברית במדה גדולה ומפליאה. וביחד עם התחדשות השפה והתעשרותה, – התחדשה והתעשרה הספרות העברית במקצועות רבים וגם נוצרו בה מקצועות חדשים, שלא היו בה כלל, – במדה שלא היתה כמוה בספרותנו. במקצוע השירה לשוא פחד י"ל גורדון "אולי האחרון במשוררי ציון הנהו". השירה העברית של ספרותנו הצעירה הקימה לנו משורר כביר כביאליק, שלא היה לנו כמוהו זה מאות בשנים, משורר המתעמק בנבכי נשמת האומה וממשיך לנו את קינת ירמיהו ושירת רבי יהודה הלוי. שירתו של ביאליק בכל הדורות והיא מוריקה לפנינו את כל הרעל ואת כל להט הנקמה, את כל החמה וכל הקללה שנצברה במעמקי נפשה על כל החרפה והכאב, שהנחילו ומנחילים לה, במגלות אש וזעם, שלא היו לנו כמוהן וזה כמה. ובשפתו משתקפים כל אוצרות השפה העברית וכל מבחר הפנינים שבהם מכל הדורות והזמנים. מוראה ומפחידה הראשון מצטיין לא רק בשירי מורא והוד, בשירים מוצקים ובבאלאדות נחמדות זורמות בנעימה כנחלים נעימים לאור הירח. והשני, בשירת ההרים הנשאים והשלגים שעליהם, בשירת זה שפתו יותר עשירה בצבעים ורבוי גוונים וקסמים משכרים. שירתם היא יותר אנושית כללית, שואבת השירה העברית הצעירה הביאה לנו בראשיתה את המשורר המלבב והנעים מאנה, השקטה ובאנחתו החרישית; ובשנים האחרונות את המשורר הנחמד יעקב כהן, משורר לירי מלא נעימות ורון, המית נחלים זוהר ומנגינה, בעל שפה רכה מלאה לח והוד. שירה מודירנית אנו מוצאים בשירתם של יצחק קאצינילסון, זה המשורר המלא טל ילדות עליזה ושובבה, רעננות והומור נחמד; יעקב שטיינברג, יעקב פיכמאן ודוד שמעונוביץ בשירתם הלירית העצבה, המשמיעה לנו לעתים קולות חרישים ומקסימים בתוגתם וברוך דמיונם, וי"ל ברוכוביץ, בשירה דשנה וגרעינית, עשירה בתאורי הטבע, בפלסטיות מוצקה ובעושר הצבעים, אם כי בסגנון מלא כובד וקשיות. מלבד עוד מספר של משוררים בעלי כשרון במדה מרובה או מועטת, שבכל אופן שירתם טבעית ומודרנית, ואין בה בטלנות וגבוב מליצות מגרסות המשוררים, ששירתם היא עיקר אמנותם, נתנו לנו ופרץ שירים אמנותיים, – ביחוד, הראשון – כל אחד במקצוע הספרות היפה יש בספרותנו הצעירה זרמים שונים, שבכולם עבדו ועובדים מספרים הספורית שלנו במדה מרובה. בראש המחנה עובר אחד מגדולי הכשרון אשר לנו, מנדלי זרם מיוחד לו לעצמו, בציוריו הטפוסיים מחיי התחום ועמק דלותו, כיעורו החיצוני ויפיו הפנימי, בהומורו הנוקב, בהסתכלותו החדה, במכחולו האמן הנוסך חן יהודי מיוחד גם על מראות הטבע, שהוא מעביר עם עמקותו הרבה והסימבולים הטראגיים, שהוא מעביר לפנינו – ועם המיוחד לו, שרק ביאליק יכול לחקות אותו ולעשות כמתכנתו. אחריו עוברים מספר מספרים צעירים מראשית ימי המהלך החדש, שנתנו לנו ציורים ריאליים נאמנים מחיי ההמון, המלאים מרורות ונעימות כאחד, ועם זה ציורים פסיכולוגיים אמתים מחיי הנפש הכללית שביהודי, מעמקיה ויסוריה, סערותיה ומלחמותיה. והננו מגיעים ליוצר הרומאן הנאטוראליסטי, האינדיבידואלי והפסיכולוגי אצלנו, י. ברשדסקי, שהעשיר את ספרותנו הצעירה בשני רומאניו, התופסים מקום חשוב בספרותנו היפה: "באין מטרה" ו"נגד הזרם", העשירים בתיאורים ריאליים, בפסיחולוגיה עמוקה ובסגנון מיוחד, מדויק ומוצק, אם כי יבש וקשה, וכמספר הגון של ספורים קטנים מלאים אמנות הציור והנתוח הפסיכולוגי הדק. באותו הזרם, אך ביותר רוך ורגש ובשפה יותר רכה וביותר פשטות וטבעיות ובליריות נעימה, הננו פוגשים את א. א. קאבאק, שנתן לנו רומאן ציוני אמנותי בשם "לבדה", המעביר לפנינו בתאורים נאמנים, במכחול של צייר ומנתח, ברגש עמוק ובשירה מלבבת את הזרמים השונים בחיי צעירינו בתקופת הציונות המדינית, עם עוד מספר ציורים אמנותיים מחיי השנים האחרונות, ואת י"ד ברקוביץ בציוריו הקטנים והשנונים, הרעננים והגרעיניים, המלאים אמנות ואמת, הסתכלות חדה ויופי עדין. באותו הזרם, אך ביותר מרירות ויאוש ולעג ארסי של כאב, מעביר לפנינו י. ח. מחיי העוני והשפלות, הזוהמה החמרית והמוסרית שבקרב התחום וגם הסביבה של הרקבון הפנימי, היאוש והריקות של צעירינו אובדי הדרך חיים של פטפוט ריק, של תועים בקרב הכרכים אצלנו ובקרב הגיטות של הנודדים שופמאן ונומבירג, שניהם ציירים אמנים ועמוקים, מתארים לנו בספוריהם את חיי הבודדים, המוזרים, הבישנים והחולנים קצת, אותם האובדים והנדחים, עם הטראגידיה שבחייהם, מסתריהם וסערותיהם הפנימיות. הראשון בקוים חזקים ומעטים, מסתירים קצת ומבליטים קצת, והשני בקוים בהירים ומאירים, מקיפים ומבליטים. פרץ הירשביין כתב לנו מחזות אחדים בעברית מחיי המרתף, כתובים בכשרון ואמנות. מאותה הסביבה, אך כמו דרך מסך ערפלי שקוף קצת, נותנים לנו גניסין וי. ז. אנכי ציורים אמנותיים, מלאים זעזועים נפשיים ומרעישים אותנו עד היסוד. ספורים מלאים רוך ונפשיות נתנו לנו מחיי הערים הקטנות גולדין ושלום אש, (בעברית) האחרון ביותר כשרון, שירה לירית, רעננות ויופי. ציורים אמנותיים מלאי שירה ורוך, מהם גם סימבוליים ועמוקים, נתן לנו בוקי בן יגלי, בסגנון מבריק ומקסים, הוא אמנם קרוב יותר לסגנונם של לסופרי המהלך הישן. זרם מיוחד תופסים בספרותינו היפה, באופני יצירה מיוחדים ובמשאות נפש מיוחדות: י"ל פרץ, ברדיטצבסקי, פייאירברג ויהודה שטיינברג. הוא כתב לנו גם ספורים ריאליים מחיי החסידים ומחיי העירות הקטנות בפולין, מלאי אמנות ופיוט, הסתכלות חדה וחדירה נפשית; גם ציורים מסתוריים מלאי זעזועי הנפש סימבוליים, מעורפלים תחת השפעת זרמים מודרניים בספרות הכללית, וגם דברים טינדינציוזיים וסוציאליים. ברובם מתגלים ניצוצות מבריקים וברקים שנונים של כשרון גדול, עמקות ושיר הכבירה; אבל לפעמים הננו מרגישים חסרון התאחדות הניצוצות ללהבה אחת; לפעמים כשרון קבלת הרשמים מן החוץ שבקרב פנימיות האמן גדול יותר מכשרוני לעבדם בעבוד האמנותי הדרוש ובהבעתם החיצונית והסגנונית. נותן לנו יצירות מעולפות סוד וערפל, שהוא כמו מתקשט ומתגנדר בהם, שאחרי נתוח חד אנו מוצאים תחת מסוה העמקות והמיסטיות – רעיונות קלילים ובאנאלים, הרגשות שטחיות וריקות, פלפול של מוח ומלאכותיות במקום לאידיאל מסוים אחד אין לו. הוא יותר אמן מחושב. ולמרות מודירניותו בקוים ידועים הוא עוד קרוב ברוחו לסופרים המשכילים של ברדיטצבסקי הוא בעל נפש עשירה, מרכבת משורר אמן ופילוסוף כאחד. ביצירותיו השירה והמחקר הוא נתן לנו גם ציורים אידיאליים, נוחים ונעימים, תמימים ופשוטים מחיי העיר הקטנה, מימי ילדותו, עממיות יפות ועם זה ציורים מלאי מדאגידיה מהחיים הקרועים והנשברים של הצעירים שעברו אל מחוץ לתחום, שנסו לשנות את הערכין בחייהם בפועל, וחפצם לא עלה בידם, כי העבר העתיק הלך אחריהם כצל והרעיל להם את החיים החדשים נתנה דמי לנפשם. והוא נתן לנו מחקרים מלאי שירה, ושירה מלאה מחקר – ובכולם ניטשה, היה מלא שאיפה לשנות את כל ערכי חיינו, להשתחרר לגמרי מעול העבר המעיק ולהיות לאנשים חדשים; אבל בכתביו האחרונים, כנראה, רפתה ממנו בנבכי העבר. התנועה הלאומית הביאה לו רק יאוש ומרירות. איננו מאמין בכחו של העם ובחפצו לשוב לתחיה, והוא בודד ומתאבל. – פיאירבורג מת בדמי ימיו. כשרונו אך זה החל להתפתח, אך במהן שהספיק להשאיר לנו מתגלה לפנינו כשרו מקורי, עמוק ולוהט, שסבל משעבוד העבר וחבב אותו, ששאף להשתחרר ממנו ולצאת אל הגדול והמלא חיים ומרחב ולא יכול, כי לבו היה מלא געגועים להעבר ולחרבותיו. הוא היה מלא משאת נפש תחית העם, יהדות מופתית לכל האנושות – ומלא פצעים על השממון והקרירות שמסביב. בכתביו יש יותר אש לוהטת, מאמנות; אך הטראגידיה של חייו מעטרת אותו בהוד מיוחד ומקסים. – ויהודה שטיינברג הפליאנו בכשרונו המקורי, ברוחו ובסגנונו העשיר ורב הגוונים, ועמקותו, בניצוצות וברקים מזהירים ובהבנתו העמוקה בנשמת החסידות. ספוריו ואגדותיו אינם מהוקצעים ומעובדים בשלימות מצדם האמנותי. יש שהננו רואים בנתוחו הפסיכולוגי יותר פלפול וקומבינאציות חריפות מאשר ציור ואמנות. ביחוד הצטיין ביצירתו הפוריה בספרות הילדים, באגדותיו הנחמדות ובספוריו היפים עשירי הדמיון והתמימות, שבזה הוא היחיד אצלנו. קרוב לזרם הזה ברוחו הוא הלל צייטלין, שבכל מה שהוא כותב, הננו מוצאים שירה, יופי ורגש עמוק. השכינה העממית שורה עליו וממעמקיה הוא שואב זרמי אש לוהט, נשמה כואבת ואבלה, אנחה לבבית ונחמת הצער. צייטלין כתב לנו מאמרים פובליציסטים, מחקרים והשתפכות הנפש, פיליטונים – ובכולם הוא מקסים אותנו בנשמתו היתרה ובחמימות רגשותיו, בצער השכינה העברית ובכאב האומה הכובלת. צייטלין בעל הרגש העמוק מעמיק מאין כמוהו גם בחסידות, המכילה תורה שבלב יותר מתורה שבמוח, זעזועים נפשיים ונשמה רבה. וסגנונו הוא כ"כ רך ועשיר, מקסים ומלהיב אך עם זה הוא נוח להתרשמות, לקבלת השפעה מהסביבה והתרגשות הרגע, והקיצוניות והקנאות החסידותית מעבירות אותו לפעמים על דעתו. מספרים בעלי כשרון במדה מרובה או בינונית או מועטת אנו מוצאים בחושי הארכי בשני רומאניו "ימי המעשה" ו"שמעון עציוני", בא. ז. רבינוביץ, יעקב ליפמאן לווין ועוד. ספורים אמנותיים כתובים בכשרון אמנותי נתנו לנו גם הסופרים שאינם רק מספרים; ברייניין ופרישמאן, הראשון ביותר גרעיניות וליח, והשני ביותר טיחניות אמנותית וברוך נפשי. פרישמאן ובריינין מצטינים בספרותנו הצעירה ביחוד בתור מבקרים ספרותיים שנונים: הראשון בטעמו האמנותי הדק ובשנינותו ועוקציו החדים; והשני ביחוד בהשקפותיו הספרותיות ובאיסיים אמנותיים מחיי היוצרים והסופרים העברים, שבזה הוא באמת היחידי בספרותנו. סגנונו של פרישמאן בלי גבוב מליצות קשות, אבל גם בלי הדיוק של המחדשים. וסגנונו של בריינין הוא סגנון מקורי וחיות – יחיד במינו אצלנו. פרישמאן הוא יוצר הפיליטון המודירני אצלנו, הפיליטון הקל והמבדח, השנון והעוקץ. היפה והנחמד; ומלבדו מצטינים אצלנו בתור פיליטוניסטים טאביוב וליווינסקי. הראשון בשנינות סגנוניות, בחריפות לשונית וגרעיניות מפותחה; והשני – בקלות ועליזות, יצירותיו נכתבו בשפה היהודית, נתן לנו מספר בעברית ציורים ופיליטונים נחמדים כתובים בהומור נחמד ובשפה קלה ועליזה. בתור פיליטוניסט מתובל ושנון ברשמים וזכרונות מעולם הכללי ומעולם היהודי בעבר הקרוב ובהוה, בברק ואלגאנציה מיוחדים, וגם בעשירות הסגנון המלא ישן וחדש. סוקולוב, שהחל לעבוד בספרותנו עוד באחרית ימי המהלך הישן וזמן רב עוד היה מלא מרוחו וסגנונו, שהובלט ביחוד במאמריו "הצופה לבית ישראל" ב"הצפירה" ובספרו הטפוסי "שנאת עולם מהמהלך החדש וסגנונו והיה ברבות העתים לפובליציסט בספרותנו לסוקולוב, שכתב לעם במשך עשרות בשנים, היתה באמת השפעה גדולה על הקוראים העברים וישנה עוד כיום. הוא מצטין ביחוד בפכחות יתרה, בנתוח דק, בהסברה מאירה ובסגנון מזהיר ומבריק. ובמקוריות, בחריפות, בדיוק והגיון, בסדר ושווי המשקל הוא "אחד העם", שכבר דברתי עליו בראשית דברי. משנתו קב ונקי, דבריו שקולים ומדודים, רעיונותיו עפ"י רוב חדשים ומדודים, בקרתו היא חריפה ובלי משוא פנים לגדולים ולזרמים השוררים, כחו רב בפולמוס של סופרים להרוס את דברי מתנגדיו ועם זה מצטיין הוא בנמוסיו היפים ובטכסיסו האצילי. – ועם זה הננו מוצאים לפעמים בדבריו חוג מבט מוגבל, פלפול, קיצוניות כמו כן אנו רואים סופרים רעננים ומלאי כשרון, במ. במדעיות וגרעיניות שבדבריו. אך כולם כותבים ברגש ואמנות, ובסגנון יפה ומלבב. במדעיות ועמקות פילוסופית עולה עליהם ד"ר ד. ניימארק. בראשית ימי ספרותנו הצעירה ושנים מספר אחרי כן היה כותב מלבבת מזכרונות הילדות שקרב התחום, או ע"ד סופרים ואמנים ותביעות אנושיות כלליות מחיינו הצרים והמוגבלים – בסגנון עשיר ומקסים מאד. את הד"ר י"ל קאנטור, מרדכי בן הלל, הכהן ש. רוזנפילד, ד"ר ח"ד הורוויץ, היינו פוגשים לפעמים בתור פובליציסטים בעלי כשרון, כותבים בסגנון נאה ובהרצאה יפה. בד"ר ש. ברנפלד וד"ר י. קלוזנר אנו מוצאים סופרים פובליציסטים ומסבירים מדעיים יפים, אך האחרון הוא יותר הגיוני ומדויק ובעל יותר רבה לו במקצוע הספרות בש"ח הורוויץ הננו מוצאים סופר חושב, הדואג ומיצר לקיום היהדות והמעורר אותנו לבקש פתרונים ראדיקאלים לפרובלימה של היהדות, שאיננה נותנת אותנו לשבת במנוחה. ביחוד עלי להרים על נס מה שנוצרו מקצועות חדשים בספרותנו, מקצוע הספרות החנוכית וספרות הילדים, שבהם באמת הפליאה ספרותנו הצעירה לעשות ובראה יש מאין ממש. שני המקצועות הללו עזרו הרבה ליצירת טבעיות וילדות בריאה בקרב בני הנעורים אצלנו, והמקצועות הללו הולכים ומשתכללים מיום ליום. לעומת זה עלי לציין בדאבון לב כי במקצוע חכמת היהדות מורגש רזין בספרותנו הצעירה. לעומת הספרים כ"מורה נבוכי הזמן", "דור דור ודורשיו", חקירותיו של שי"ר, יש"ר, שד"ל, ש. זאקס, קייגר, יה"ש ואחרים, אפשר לנו להראות בעשרים וחמש השנים האחרונות רק על ספרים אחדים חשובים במקצוע זה: "דורות הראשונים" לר"י אייזיק הלוי, "מקרא כפשוטו" לאהרליך ו"תולדות ישראל" ליעב"ץ, "מהות המוסר" לר"י סירקיס, שיש להם ערך מקורי חשוב. שנעשה בספרותנו הצעירה במשך עשרים וחמש השנים האחרונות, אי אפשר לנו לבלי הרגש רגשי גיל וגאון פנימי על כל החיל הרב שנעשה בה. תקופה פוריה ועשירה בכשרונות יוצרים מכל המינים כזו לא היתה לנו עוד בספרותנו העברית; וכל זה עלינו להודות לתנועת התחיה הלאומית אצלנו, שעוררה את כחות העלומים והיצירה הלאומית, שנרדמו אצלנו מאות אמנם בשנים האחרונות, שנות הריבולוציה והפוגרומים הנוראים, המזכירים לנו את גזרות ת"ח ות"ט, כמו בא משבר בספרותנו הצעירה ושנים אחדות כמו נרדמו הכשרונות היוצרים אצלנו, כמו שרפתה גם התנועה הלאומית, העברית; אבל הקפאון לא ארך. לאט, לאט מתעוררים הכחות הנרדמים ושבים לפעולתם. התנועה הלאומית שבה להתגבר והספרות העברית מתעוררת שוב לפעולה ולעבודה. גם בחיצוניות ונמוסים יפים הגדילה הספרות הצעירה לעשות. חדלה הבטלנות מקרבה. קוראיהם לספר לפניהם את עניניהם הפרטיים, בלי שגם צירימוניות יתרות, חדלו המנהגים הפרימיטיביים של הפצת הספרות ע"י סבוב המחברים עם ספריהם על הפתחים, או משלוח איקסימפלארים למכירה לידידים ולמכרים, כאשר ראינו עוד בימי י"ל גורדון. קמו מו"ל עברים, שהנהיגו העבריים את הנמוסים האירופיים, על יסודות עסקיים הנהוגים כל זה טוב ויפה. אבל אין טוב בלי רע. טראגיות גדולה יש בחיי וסופריה, במה שהשפה העברית היא רק נחלת יחידי סגולה, ורחוקה מההמון העברי בכל שדרותיו וגם מהאינטיליגינציה רק מעטים יודעים את השפה ומתענינים בספרותה. הדעת של הסופר העברי, כי מה שהוא יוצר וכותב אינו נשמע לרוב העם וגם לא לרוב האינטיליגינטיים שלו, מכאיבה אותו וממררת את רוחו כל הימים. העברי בגלל זה, עוד מציקים אותו החמריים. הסופר העברי עפ"י רוב יודע מחסור ורעב ללחם. הספרות העברית איננה מכלכלת את בעליה. זו אמת מרה, שאין עלינו להעלימה בשום אמנם לעומת התנאים החמריים של התקופה הקודמת הננו מוצאים שנוי לטוב גם בזה. ההונוראר זכו לו רק מעטים, היה בספרות העברית הצעירה למנהג קבוע. בכ"ה השנים האחרונות נשתלם שכר סופרים ע"י מו"ל שונים במאות אלפי רובל; אבל כל זה מעט עדיין. יש קונים מעטים לספרים עברים גם בקרב היודעים עברית. על הכל מוציא היהודי כסף, אבל לא לקנית ספרים עברים ולחתימה על עתונים עברים. הקהל העברי מתיחס לסופריו בקרירות ואכזריות משונה. הוא נותן לבחירי כופריו לגוע ברעב ולאלמנותיהם לפשוט יד לנדבות. הספרות העברית הצעירה הכניסה לנו סופרים בעלי לעשרות וההצעה שלהם בעבודות ספרותיות גדולה פי עשר על הדרישה. הסופרים העברים החדשים היו יכולים לכלכל בפרי רוחם ספרות גדולה ועשירה –לוא אך נתנו להם התנאים החמריים הדרושים. להם האמצעים החמריים הגדולים הדרושים לזה. – יכיר הקהל העברי את חטאתו לספרותו ולסופריו ויתקן את אשר עוות עד כה. – כלתה רגל מרחוב היהודים. תנועה ומרוצה אין בו עוד. שאון הרחוב, קריאות החנוונים והחנווניות ובעלות הסלים, צעקותיהם וקללותיהם, חדלו. דממת מוות פרושה על כל הרחוב וכבית הקברות ייראה, ובתיו העקומים והלוטים בעלטה — כמצבות מתים, כאילו מתו החיים אשר בקרב הרחוב, כאילו כל לוחמי מלחמת הקיום אשר בקירבו נפלו שדודים במלחמתם, וייקברו מתחת הבתים קבורת עולמים… בית הכנסת הגדול ובית תפילת הגאון יפיצו מורא ובלהות, ויש אשר ידמה העובר על פניהם, כי מלאים הם רוחות ומתים, גאוני ארץ מלפנים וגדולי הדורות שכבר נשכחו; וכמו אלפי עיניים מתות, גדולות, עמוקות ומוזרות, נוצצות מבעד לחלונים ומפיצות זיקי אש לכל עברים, וידיים ולשונות ארוכות מתפרצות, פעם בפעם, החוצה… אך יש אשר תיפרע לעתים הדומייה ואיזה אות חיים ייראה ברחוב: אחד משוערי החצרים ישמיע קול נחרה, שוטר הרחוב יעזוב את מקום עמדו וניגש אל רעהו העומד בעבר השני לשוחח מעט. ויש אשר ייראה איש מכוסה לבנים עובר ברחוב — אחד האופים, מכוסה כולו בקמח, יוצא מאת אחד הבתים וניגש אל הבאר לשאוב מים בדלי. ויש גם אשר יישמע קול אופני אחת המרכבות ברחוב האשכנזים בהשתקשקם במרוצה או בהתגלגלם לאיטם. מחלון קטן אשר לאחד ממרתפי הבתים, המכוסה ביריעה אמוצה קטנה, ייראה איזה אור כהה. במעון אשר במרתף, על השולחן שלפני החלון אל הרחוב, עומדת עששית מאירה קטנה, ולפני השולחן יושבת נערה אחת ותופרת. על השולחן צבורים חתיכות בד, בתי יד תפורים, צווארונים, כפתורי בד קטנים, גלילי חוטים, והנערה תשלח ידה, פעם בפעם, לקחת מהם לצורך מלאכתה, וכותונת אחת בלתי נשלמת מונחת בחיקה והיא מטה אותה לרגעים לעברים שונים ומביאה בה ומוציאה ממנה את המחט במהירות. המעון קטן וצר, רצפתו לחה, קירותיו שחורים ורטובים, תקרתו נמוכה. על יד הפתח מימין: תנור גדול בלתי מלובן בסיד ועל כתליו מטיילים וה"פרוסים" רצים רצוא ושוב, ומשמאל: דלי מלאה מים, משאב וסיר רחץ, ואחריהם ארון קטן לצרכי אוכל נפש וכלים. אחרי התנור, לאורך הקיר השני, מחיצת קרשים נמוכה המבדלת בין הבית ובין חדר קטן ספת עץ פשוטה ואצל הקיר הרביעי ספסל ארוך ורחב למושב ולמשכב, ולפניו השולחן הקטן ומסביב לו כסאות עץ אחדים, פשוטים וישנים. הנערה יושבת על אחד הכסאות ממול הספסל ומאחורה צל ארוך המאפיל על הישנים במיטות, מבלי אשר יחדור לעיניהם אור העששית. הנערה היא בת עשרים וארבע שנה. פניה ארוכים ומלאים חן ונעימות, עורם לבן ואודם כהה יכסה לחייה, עיניה ממראה וארוכות, חוטמה ארוך מעט ודק, שערותיה צהובות ויורדות בלי סדרים ממול עורפה, קומתה בינונית. על פניה מרחף איזה רוח כהה ועצבת. קמטי מצחה, תנועות ריסי עיניה וניד שפתיה לרגעים מביעים איזו מרירות ואומץ רוח כאחד. בחדר לא חם; ובכל זאת בגדה הקצר איננו רכוס וכנפותיו פתוחות לשני עבריה, ומביניהם ייראה לובן צווארה וראשית החזה והכותונת שעל בשרה עד חצי הגוו — כמו יחמו רגשותיה החמים את בשרה ולא תחוש כל קור וכמו מתאמצת היא לשאוף רוח ברוחה… יש אשר נשימותיה קצרות ותכופות, חזה ירומם וישפל במהירות, אודם לחייה יגדל וירחב, עפעפיה יתנועעו, יתחברו וייפרדו, במרוצה, ותחיבות מחטה בכותונת גם הן מהירות ותכופות; ויש אשר נשימותיה ארוכות וממושכות, חזה ירומם וישפל לאט לאט, אודם לחייה יכהה, עפעפיה יתנועעו בכבדות ותחיבות מחטה בכותונת בעצלתיים… יש אשר היא מרימה את עיניה ומתבוננת אל הספסל אשר ממולה. הוא יעלה על לבה איזה זיכרון נעים: "על הספסל הזה ישבו שניהם, לעתים, שעות רצופות, וידברו חרש ויתעלסו" — — ברגע הזה עלה על לבה זכרון שבת אחד בצהריים. אביה, עליו השלום, הלך לבית התפילה, ואמה ישנה שנת צהריים. הילדים הלכו להם לשחק והיא נשארה לבדה בבית והוא לא היה אז בחדר ותשכב על הספסל ותישן. ויהי בהקיצה משנתה ותפקח נטויות אליה מבלי – מה זה תביט בי, רפאל? — שאלתהו נכלמה ותשב. – אין מחזה יפה ממראה נערה יפה בשנתה — ענה אותה בהחזיקו בידה באהבה — וזה כרבע שעה אשר אני עומד במקום הזה ומתבונן בך, כי כבת אלים נדמית לי. – הרף מאמרי חלקות! — קראה בצחוק ותוצא ידה מידו ותקפוץ מעל הספסל ותיגש אל השולחן. והיא זוכרת כי ברגע ההוא העיפה עיניה כמו מבלי משים אל המראה הקטנה התלויה בקיר ותרא כי התאדמו פניה מאוד, ובלבה חשבה אז כי אמנם תוכל למצא חן בעיני גבר ביפי פניה. היא חשה אז עונג נעים ונפלא. "חלומות! חלומות נעימות! — שבה לחשוב — ולמה לי להעלותם על לב? המה כבר עברו לבלי שוב עוד". ברגע ההוא נשאה את עיניה למעלה, אל החלון הקטן הפונה החוצה, ותרגש איזה רגש געגועים. רוחה כמו שאף למרחק, למרחק רחוק… מי יודע איפה הוא עתה? ההרחיק נדוד לארץ החדשה?… טוב כי איננו לנגד עיניה… ובכל־זאת מי ייתן וראתה אותו עתה, לוא גם אבל מרחוק, מבלי אשר יראנה הוא… הוא הרחיק נדוד, הוא חפץ להשכיח את סער לבו ורגשותיו… הוא חפץ להשכיח את צרת נפשו — אבל הישכח? מי ייתן ושכחני!… לרעיון הזה התנודדה וקור חלף בכל יצורי גווה: "הישכחני? היאהב אחרת?… לא! לא! אולי ייקח לו אשה; אבל אותי לא ישכח… הוא לא יוכל לשכוח אותי כאשר לא אשכחהו גם אנוכי עד עולם… אך מי ייתן וחוננתי בשכחה כזאת!" — בתי! – נשמע פתאום לאוזניה קול אמה ממיטתה, קול תלונה ומביע דאגת אם — העודך ערה? — אמי! — קראה הנערה בהתעוררה מהמון מחשבותיה ותנח את הכותונת על השולחן ותיגש אל מיטת אמה ותתבונן בה בחמלה — מה שלומך? הערבה עלייך שנתך? החלפו יסורייך? יסוריי חלפו ושנתי ערבה עליי. — האתן לך חמים, אמי? — שאלה הנערה ברחמים. — לא! אינני חפצה לשתות; אבל, בתי, למה זה תאחרי כה שבת? הן כבר הגיעה השעה הראשונה אחרי חצות לילה. — עלי לכלות לתפור כותונת אחת — ובדברה שבה אל השולחן ותשב לעבודתה. — רב לך, דבורה, היום, רב לך תפור. עת לך לנוח ולהחליף כוח, לכי נא שכבי. — עוד רבע שעה, אמי, עוד רבע שעה וכיליתי לתפור את הכותונת השתים עשרה בעד אליזבטה, כי הבטחתיה, להביא לה את הכותנות מחר בבוקר. הלא תדעי, אמי, את הגבירה הזאת ואת טוב לבה, ואם לא אשמור את מועדי בפעם הזאת, נשבעה, כי לא תוסיף עוד תת לי עבודה. — אח, אח, הגבירות! הגבירות! הן לא תדענה רחם — נהמה האם בדממה — אבל חוסי נא על בריאותך, דבורה. הן חלשה את והינך עובדת כל היום הערב מבלי נוח. — אל תדאגי לי, אמי, דאגת חינם — ניחמה אותה הנערה — הנני ברוך השם, בריאה ושלמה והעבודה לא תזיק לי מאומה. — אוי לי ואוי למזלי! הוסיפה האם לנהום במרי שיחה — גם בלילה לא תינפשי מעמלך, אח, אח, והכול בשבילנו… — אמי! — קראה הנערה בתלונה — עד כמה פעמים ביקשתיך לבל תדברי אליי כדברים האלה אשר ידקרו את לבי כחרבות… האם החרישה ולא יספה דבר עוד. למה תזכירני זאת, פעם בפעם? — התמרמרה הנערה בסתר לבה ועיניה נרעשו לדמוע — למה תזכירני זאת? החמלה הזאת תמרר את רוחי. נשוא אותה… ומה הוא החסד אשר עשיתי? ומה עשתה אחרת במקומי? ההיה לי לעזוב את אמי החולה ואת אחיי ואחיותיי הקטנים לנפשם. לתיתם לגווע ברעב וללכת אחריו? ההיה לי? — — אבל לב בשר לי ולא לב אבן ואנוכי אך את חובתי מילאתי. גם ריעותיה תזכרנה אותה כזאת. הן מתפלאות בה כי רוח גבורה כזאת ניסכה בקירבה, כי יכלה לבצע מעשה כביר אשר כזה, ודבריהן יכעיסוה תמרורים. בשבת העבר לא יכלה עוד עצור ברוחה ובשמעה כדברים האלה מפי שפרה ריעותה התרגזה מאוד ותקרא בקצף; "אך רעת לב את ואוהבת את עצמך! רוח גבורה! לא גיבורה אני, ונהפוך הוא: לוא הלכתי אחרי מאהבי, כי עתה נחשבתי באמת לגיבורה, כי יכולתי להתגבר על כל רגשי הטוב והישר, לשכוח את כל חובת האדם וללכת אך אחרי מאוויי הלב — ובכלל למה תנודי לי בראשך? ואני הן לא מתי; ואם גם לא אנשא לאיש בכל ימי חיי אוכל לראות חיים". אמנם גם רפאל בעצמו לפני היפרדו ממנה — החלו מחשבות אחרות להתגנב בקירבה — הגיד לה כי תוכל להיחשב בצדק ל"גיבורה" באחד מספרי הרומאנים… רגשות כאלה לא ינוצחו בלי כוח חזק, בלי רוח גבורה… ואמנם היא יודעת את המלחמה הכבדה אשר עשתה איתם, והיא נלחמה איתם ותוכל להם. היא יצאה מנצחת מהמלחמה… "אך לא! לא גיבורה אני. אנוכי נפצעתי במלחמה פצע עמוק בלב… הפצע הזה עוד לא נרפא… לא! אם גיבורה אני עליי להסיח את הרגשות האלה מלבי כלה… עליי לחשוב את כל דבר האהבה לחזיון־לילה שכבר עבר לבלי שוב עוד…" וכמו לגרש את מחשבותיה אלה שמה כל מעיינה בכותונת אשר לפניה: "הנה התפרים האלה לא נעשו כהוגן והקמטים אשר בחזה הכותונת מתחת להצווארון יתפשטו כמעט, גם בית היד השמאלי נוטה מעט הצדה, והכל בכלל "רעיונותיי"… היא מיהרה ותיקח את המספריים ותנתק את חוטי התפרים ותרחב את הקמטים אשר בחזה הכותונת ותתפרם היטב ואחר שמה עליהם את הצווארון לפי הכותונת. "ארבעה שקלים אקבל מחר מאליבטה בעד תפירת הכותנות — חשב לבה — מי ייתן ולא תדחה את השילום ליום אחר כדרכה תמיד. הכסף הזה יחיינו. נעלי יצחק'ל כבר פתחו את פיותיהם. הערב בא מן החדר ונעליו היו מלאים מים ורפש. בהסירי את נעליו מעל רגליו היו אנפילאותיו רטובים וכמו שרויים במים. הוא עלול להתקרר, חלילה, דרוש מאוד לתיתם להסנדלר לתקנם; וכובע יעקב'ל קרוע לגזרים. תיכף בקבלי את הכסף אקנה לו כובע חדש; ובעד חיה'לה עליי לעשות מכנסי חורף, כי לא אוכל לשלחה עתה ב"שליחות" שונות, היא חלשה מאוד והרופא הן הזהיר לשמור עליה לבל תתקרר. חלילה. אנוכי אקנה ארג בחנות חוה שרה במחיר שלושים פרוטות האמה ואתפור מכנסיים לחיה'לה. את הארג אקח בהקפה על מנת לשלם לשיעורין, אבל עליי לתת לחוה שרה שקל על החוב הישן, בעד חצי שקל אקנה עצים להשקה, כי כבר אפסו העצים. גם להאופה עליי לשלם את המגיע לו בעד לחם, שני זהובים ועשר פרוטות, ולהחנווני — חמישים פרוטות בעד צורכי אוכל נפש, ומי יודע עוד כמה יבקשו בעד הסם למרוח הדרוש לאמי, לפי דברי החובש? אולי ארבעה זהובים? גם לי דרושה מטפחת חורף גדולה. בלכתי עתה בחוץ תרעדנה כל עצמותיי מקור. אבל מי יודע מתי תשיג ידי לקנותה? מטפחת כזאת תעלה לי בארבעה שקלים או בחמישה וחוה שרה לא תיתנה לי בהקפה. ומה יהיה גורל מכונת התפירה? האין לי כל תקווה לרכוש אותה לי בזמן מן הזמנים? ובין כה וכה עליי לשלם שכר בעד תפירת המכונה, שתי פרוטות לכל כותונת" — היא ניתקה את חוטי התפרים אשר בין בית היד והכותונת ותטה את בית היד הצדה למען "יישב על מכונו" ותתפרדי. ברגע ההוא הגיעה לאוזניה אנחה חרישית אשר התפרצה מלב אמה בהתהפכה במיטתה מצדה האחד אל צדה השני. האנחה ההיא העירה מבלי משים זכרונות רבים משנתם… והזכרונות ההם חלפו במוח דבורה ברגעים ההם… היו עיתים, והיא זוכרת אותם, אשר לא ידעה גם דאגה וחוסר וגם סערת האהבה ומרירותה, והיא היתה נערה גסה ונבערה מדעת ככל בנות גילה ב"רחוב היהודים", לא ידעה קרוא וכתוב בשפה אחרת מלבד יהודית, וכל דבר השכלה זר לה, ולא ידעה כמעט מאומה מכל הנעשה מחוץ ל"רחוב היהודים"; וחוג מחשבותיה ומושגיה, חפצי לבה ורגשותיה, היה קטן וצר מאוד — ובעיתים ההן היתה שקטה ושלווה וגם לה אז מעתה הרבה והרבה… היו עיתים — ואביה היה עוד בחיים ואמה היתה עוד בריאת אולם. בימי נעוריו היה אביה שמש באחד מבתי התפילה, והיא זוכרת עוד, כי בהיותה כבת שש שנים כבר היתה עוזרת לאביה ולאמה, פעם בפעם, בעבודתם בבית התפילה ובעזרת הנשים, ובייחוד ביום השישי, כי אז רבו העבודות; לטאטא את הבית ולהשליך את העפר הנצבר החוצה, להסיר את האבק מעל הספסלים והעמודים, להסיר את החלב המותך מקני המנורות התלויות בסיפון הבית ואשר ב"עמוד" שלפני הארון, לשים בהם נרות ולהדליקם, לתלות אלונטית נקייה על יד הפתח, לאסוף את הספרים המפוזרים בכל פינות הבית למקום אחד, לארון הספרים, ובימי החורף — להסיר את העצים המיובשים מעל התנור, לשימם בתנור, להניח מתחתם קיסמים דקים, לפחת באש, לכתת את הגחלים, להסיר את האודים העשנים מהתנור ולכבותם במים ולסתום את פי הארובה וכדומה. בכל העבודות הללו עזרה לאביה ולאמה בכל אשר יכלה. היא זוכרת כי כל עבודה אשר שמו עליה אבותיה לא הכשילה כוחה, ואבותיה הציגוה תמיד למופת ולאחיה דניאל הצעיר ממנה, אשר היה ילד וממרה את פיהם, וייתן להם כתף סוררת בכל עבודה אשר שמו עליו; והיא התקוטטה, פעם בפעם, את אחיה על הדבר הזה. גם בבית היתה לעזר גדול לאמה; להשגיח על הילדים, לתת להם אוכל בעיתם, לשעשעם וליישנם, לטאטא את הבית, לנקות את הכלים, להשיק את התנור וכדומה. המעון היה אמנם בן חדר אחד, קטן וצר עוד יותר מהחדר הזה, ובכל־זאת רבתה בו העבודה, ואמה היתה מתאוננת תמיד באוזני אביה כי דרוש לזאת "כוח חמור". — המה חיו אז חיי דוחק וצימצום, כי כסף "שכירות" אביה עלה רק לשקל אחד לשבוע, ולולא ההכנסות הצדדיות, מתנות "בעלי הבתים", דמי פורים וחנוכה, והקערה בערב יום הכיפורים החלב המותך מהנרות בבית התפילה; כי עתה רעבו ללחם. יש אשר השתכרה גם היא מן הצד, בשרתה את אחד מהפרושים הלומדים בבית התפילה, בלכתה ב"שליחות" אחד המה חיו אז חיי דוחק וצימצום, כי כסף "שכירות" אביה עלה רק לשקל שהיה להם למעון, בכבסה מטפחותיהם וכדומה; אבל את הכסף ההוא לא הוציאה למזונות או לממתקים, כי נתנה אותו לאבותיה, אך לעיתים חשכה מכספה לשכר ה"מלמדת" אשר באה לביתם יום יום להורותה קרוא עברית בשכר עשר פרוטות לשבוע. היא לא למדה זמן רב ובמשך שנה אחת כבר ידעה קרוא עברית ב"סידור" ו"תחינות" וגם ב"עברי דייטש". אביה היה מתפאר באוזני האנשים אשר לביתו, כי "ראש טוב" לה כלנער, ולוא היתה נער, כי עתה היה לו בן "עילוי". ובגלל כל מעלותיה הטובות האלו אהבוה אבותיה יתר מכל הילדים. אך בהיותה לבת עשר שנים בא שינוי במצב אבותיה, כי נימנה "גבאי" חדש בבית התפילה והוא דיבר על לב "בעלי הבתים" לפטר את חיים אביה ממשמרת ה"שמשות" ולמנות אחר — שהיה מבני משפחות — לשמש תחתיו. לשווא קרעו שמים בזעקתם ויבבו לפני הגבאי כי יחוס עליהם ולא ישבור מטה לחמם, כי אטם את אוזנו משמוע את קול תחנוניהם ויבצע את אשר זמם. ירחים אחדים. בימים ההם התענו תחת ידי המחסור והרעב, ועודנה זוכרת גם עתה איך נשבר אז לבה בקירבה לראות את ענות אבותיה ופניהם החמרמרים ולשמוע את אנחותיהם לרגעים. היא ביקשה אז את אבותיה כי יתנוה לשרת בבית אחרים, ובלבה חשבה לתת את שברה לאבותיה והיה להם לעזר מעט, ואבותיה בכו לשמוע הצעתה ולאחרונה הסכימו לה — אבל ביום אחד שונה הכל לטובה, כי אחד ממכרי אביה אשר שירת בבית מסחר ספרים עברים יעצהו להיות ל"מוכר ספרים" ב"רחוב היהודים" וכן עשה. על־פי ערובת מכרו נתן אדונו לאביה ספרים בהקפה על סך שלושה שקלים, ומכרו בחר למענו את הספרים הדרושים לו, סידורים וספרי תהילים קטנים, "תפילות הדרך", "ספירות העומר",11 "ברכות המזון", "תחינות" "מעשיות" אחדות בשפת יהודית, "אלפא־ביתין", "שירי המעלות" ליולדות, לוחות גדולים וקטנים וציצית — ובהם היה אביה למוכר ספרים. הוא מצא לו פינה בחצר בית הכנסת ויצג לו שמה שולחן קטן, שעליו העמיד את חנות ספריו וספסל קטן לשבת על ידו ויכרז על ספריו בקול ויסחר. וה' הצליח את מסחרו וישלח "מזל ברכה" במעשי ידיו ובמשך זמן קצר השיב למקיפו את חובו וייקח ספרים חדשים בהקפה בפעם השלישית לקח מעט ספרים ב"כסף מזומן" ויגדל את מסחר ספריו, והבית שב אז לתחייה. ללחם לא רעבו עוד; בכל יום ויום היה מביא הביתה זהובים אחדים, רווח מ"פדיון" ספריו, ויש גם אשר נותרו זהובים אחדים למשמרת; ואמה גם היא לקחה חלק בעסק, ובלכת אביה לחנות הספרים לקנות ספרים חדשים, או בסבבו על פתחי הבתים למכור "תחינות" לנשים או בלכתו שולחן הספרים, וגם היא למדה להכריז על הספרים בקול ולקורא לעוברים ושבים לקנותם. ואז לא נתנוה עוד אבותיה לשרת בבית אחר. — לא! — אמרה אמה פעם אחת לדודתה גרונה אשר יעצתה לתת אותה לשרת באיזה "מקום" — אנחנו לא ניתן את בתנו לשרת בבית זרים ולא לכך נוצרה דבורה'לה להיות לשפחה, וה"זן ומפרנס" יעזרנו גם להשיאה לאיש כאשר תגיע לפרקה. הוא הכל יכול. ומלבד זאת הנה דרושה לי דבורה בבית. הן עליי פעם בפעם, ברחוב אצל הספרים ועל מי אעזוב את הבית ואטוש את הילדים אם לא עליה? האעזוב את הבית על ה"שלימם־מזל", על הגיבנת? ואביה הוסיף: דבורה'לה היא נערה חכמה וענוגה ולא היא תהיה לשפחה, תועיל לנו גם בעסקנו. בקרוב אגדיל את העסק ואשאיר ספרים גם בבית, והיו לממכר לדורשיהם בבית ודבורה'לה "מלומדת" היא ותוכל לדעת את שמות הספרים ומחירם ולענות לכל שואל כהוגן. ובמרוצת השנים אמנם הגדיל אביה את עסקו ומחיר ספריו ברחוב ובבית עלה לסך עשרים וחמישה שקלים, ולפני ה"ימים הנוראים" גם עד ארבעים שקלים. להוציא יתר מהסכום הזה למקנה ספרים לא אבה אביה ולא היה לו כל צורך בזה, כי הספרים שהיו לו דימו למוכר־ספרים קטן כמוהו לסחור בהם. ומזה מצאו לחם לאכול ובגד ללבוש וידם השיגה לשלם "שכר לימוד" ושכר דירה והשקה וכל צורכי הבית. ואחרים אמרו כי יותירו מכספם גם ב"מזומנים" וילוו כסף גם בריבית, ויש אשר אמרו כי יש להם שלוש מאות שקל ב"מזומנים". ואמנם היתה מקצת אמת באומד ההוא, "ואם לא שלוש מאות שקל על חמישים שקל היו להם, ואותם צברו ל"נדה" לה — אבל מה היתה אחרית המחשבה ההיא? והיא התרגלה בעסק הספרים ותהי לבקיאה בו, בייחוד עסקה במכירת "תחינות" ו"מעשיות" קטנות, שהמעט מהן הושם על השולחן ברחוב ויתרן ימצאו בבית, — ובשבתה בבית באפס עבודה, לעיתים, היתה קוראה בספרים ההם ורוחה מלא מהם ותדע המון סיפורי נפלאות והגדות קדומות על אודות האבות והתנאים, על אודות הגאונים והרבנים והצדיקים, המון סיפורים מהנעשה לצדיקים ב"גן עדן" ולרשעים ב"גיהנום" ותתענג לספרם, אחרי כן, באוזני אמה ואחיותיה הקטנות וגם לחברותיה אשר כיבודה בגלל זה מאוד. ברגע ההוא עלה זכרון דבר־מה על לבה וצחוק קל ריחף על שפתיה; הדבר ההוא היה לפני שנתיים באחד מלילי השבת. אביה הלך אז לבית התפילה לשמוע את ה"פרשה" מפי ה"רבי", ואמה כבר ישנה את שנתה, וככה גם הילדים, והיא והוא עמדו שניהם על יד התנור החם וישוחחו. הוא סיפר לה סיפורים אחדים מתולדות "חכמים גדולים" מקרב הגויים. ואז קראה אליו בצחוק: "ואנוכי, רפאל, אספר לך סיפורים יפים מתולדות "חכמינו" אם תחפץ לשמוע". — ספרי נא, חמדתי, ספרי נא! — קרא הוא ויחזק ביד ימינה באהבה. ואז חשבה רגעים אחדים: איזה מסיפוריה ימצאו חן בעיניו ביותר — ואחר החלה לספר, ותספר, ותספר כשעה תמימה, ודבריה יצאו מפיה בחום וברגש, והיא זוכרת כי בכל העת ההיא לא גרע עין ממנה, ובכלותה לספר העביר את ידו על לחיה ויישקה ויקרא בצחוק, "אכן בקיאה את בתולדות חכמינו יותר ממני!" ואחרי כן, היא זוכרת, כי דיבר איתה רבות, ויסבר ויוכיח כי אין לה להאמין בהוויות הסיפורים ההם, כי סיפורים כאלה לא יבואו בסוד התולדה, כי המה ילידי רוח העם ויצירי דמיונו; כי ההמון הגס לא יוכל להתבונן אל הטבע והחיים בעין חודרת ובהכרה ברורה והינהו מהלך אך בגדולות ונפלאות ומבקש לו בכל דבר "נס ופלא", ואשר על כן כל הסיפורים האלה אך סיפורי הגדה הם ואין להאמין בהם. — ולה היו אז כל דבריו חדשים בתכלית החידוש. היא לא מצאה אז מילים להתווכח איתו ולסתור את דבריו, אך לבה לא נתנה אז להאמין בהם ולהרוס בפעם אחת את כל מגדלי אמונותיה שנבנו בדמיונה מימי ילדותה, ופתאום נשמע אז קול צעדים לפני הפתח. — אבי הולך! — קראה אז בדממה ומהירות. והוא מיהר ויבוא לחדרו ויסגור את הדלת והיא נשארה אצל התנור. ואביה בא. והיא זוכרת כי עוד זמן רב עמדה על יד התנור ותהי תפושה במחשבות רבות, עד כי כבו הנרות בבית, ואז שכבה לנוח. וביום המחרת בצהריים ובימים רבים אחרי כן שב לדבר על אודות העניין הזה ובקרב הימים האמינה לו. ולא זאת בלבד, כי גם עוד רבות אשר האמינה בהן מימי ילדותה ועד הכירה אותו היו אחרי כן לאפס בעיניה… הוא השפיע עליה מרוחו בדברים רבים — — ואולם בטרם הכירה אותו היתה אדוקה בכל דבר אמונה וחרדה לכל דבר מצווה מאוד. היא התפללה אז בכל יום ויום, ועתה היא מתפללת אך ביום כי אחיה דניאל בהתקוטטו איתה היה קורא אותה בלעג: "נשמה כשרה"! "צדקנית!" ובזכרה את אחיה זה התעוררו מחשבות רבות בקירבה: המה חטאו לדניאל חטאה גדולה, ובייחוד, היא. הזקנים, כמובן, לא יוכלו להסכין את הליכות בני הדור החדש; אבל היא? מה לעלמה בימים האלה ולקנאת הדת? מי ביקש כזאת מידה להתעבר על ריב ה'? היא לא תוכל לסלוח לנפשה את העוון הזה כל זה חמש שנים עברו מעת אשר עזב דניאל את העיר וינדוד לאמריקה, המה לא יוכלו גם להודיעהו דבר מות האב, כי "קדיש" לנשמתו… בית היד כבר נתפר כהוגן. היא החלה להכתיר את חזה הכותונת בזר דק מושזר כמעשי רשת ולתפרו מסביב… וזיכרונותיה שבו לחלוף במוחה… היא היתה כבת תשע עשרה שנה וכבר ביקשו הוריה את השדכנים לדבר בה נכבדות ויתחייבו לתת לה מאה שקלים לנדה. אבותיה ביקשו אז למענה "בעל מלאכה" ישר ויהודי "ירא שמים", וגם היא לא ביקשה אחרת. לוא הציעו אז לפניה "שידוך" את "אריסטוקראט" כי עתה בחלה בו. היא ידעה כי לאיש כזה ערוך תפתה ומוקדי שאול, וגם היתה יראה מפניו. איש כזה יבזה בלבו אחרי כי איננה כזה ידרוש ממנה גם כי לא תלבש פאה נוכרית, כי לא תיזהר ב"דיני נשים" — — לבה זכר ה"חתן" אשר בא אז לראותה, והוא היה גבה הקומה, ופניו וידיו שחורים מאוד, וייוועדו שניהם בחדר השני שאז גר בו פייטיל הסנדלר ב"שכנות", והיא בושה להביט בפניו וגם לדבר איתו; והוא גם הוא דיבר איתה אך מעט. הוא שאלה שאלות מקוטעות אחדות; "מי יגור בחדר הזה? כמה ישלמו שכר דירה? ההלכה לראות בהלוויית רבי ירחמיאל שמת לפני ימים אחדים? הנסעה כבר במסילת הברזל?" וכדומה. והיא ושיחות אחרות לא נסבו בינותם. ואחרי רבע שעה באו החדרה אבותיה, אבי ה"חתן" והשדכן וגם אחיה ואחיותיה ואמה שאלה אותה בלחישה: ומה תאמרי, דבורה?" — הנני סומכת עליכם! — ענתה ותתאדם. — כל הנערות תקנאנה בך, דבורה'לה, כי תהיי לאשה ל"איש זהב" כזה — דיברה אליה אמה במאור פנים — כל יודעיו יאמרו כי טוב לב הוא מאוד "בלי מרה",19 והוא בחור כשר וצנוע וגם חייט אומן, ואם ירצה השם תהיי מאושרת. ואחרי כן יצאה מאת החדר אל הבית, ושמה מצאה את דודתה ונערה אחת מחברותיה אשר הביטה אליה בצחוק וגם על פניה ריחף צחוק־קל, וחברתה לחשה לה באוזנה דבר־מה. מה אמרה לה אז איננה זוכרת עוד. והיא זוכרת כי אחרי כן החלו שמה בחדר לשאת ולתת בדבר ה"פרטים", וסכסוכים היו בין שני "הצדדים". ה"צד" השני דרש כי יתנו לה מאה ועשרים וחמישה שקל לנדה, ואבותיה לא אבו לתת יותר ממאה, ולא באו לעמק השווה, ויילכו להם המחותנים והחתן מאיתם ודבר ה"שידוך" התפרד. — אל תתעצבי נא, דבורה'לה! ניחמה אותה אמה בערב ההוא — עוד ייעתר ה"חתן" לסכומנו, ואם אין — ישלח לך ה' "חתן" אחר. ברוך השם, לא "סחורה פסולה" את. והשדכן לא אמר עוד נואש ויישא וייתן את שני הצדדים שבועות אחדים, עד כי עשה פשרה ביניהם, כי יוסיף ר' חיים עוד עשרה שקלים על המאה אשר אמר לתת, ואביה ביקש ארכה לחודש ימים, להמציא במשך הזמן הזה את עשרת השקלים החסרים לו — ואז ישלישו את הכסף ויכתבו "תנאים". אבל במשך הזמן הזה בא שינוי נמרץ בבית ודבר ה"שידוך" לא יצא עוד לפעולות… בעת ההיא ואמה התקררה ותחלה. היא חשה דקירות עצומות ברגליה וידיה ואחרי כן בכל גווה ומכאוביה גדלו מאוד. החובש אשר נקרא בראשונה לרפאותה לא ידע מה מחלתה — אך כעבור שבועות אחדים נקרא רופא מומחה לבקרה ויאמר כי מחלתה היא מחלת הרימאטיזם ויצוו לשמור עליה מאוד, לבלי תת לה לצאת החוצה ולעבוד כל עבודה בבית ולתת לה מזונות טובים ומבריאים וגם יין טוב לחזק את עצביה הרפים. ואז לא יכל עוד אביהם להמציא את עשרת השקלים החסרים לכסף הנדה, ובקרב הימים החלו גם מאת השקלים ללכת הלוך וחסור… ומלבד זאת הנה לא נתנו אז הדאגות הרבות שים לב ל"שידוכים". וגם היא חדלה אז מחשוב על דבר ה"שידוכים" ותדאג אך לאמה החולה. ובעבור ירחים אחדים מעת "התראות הפנים" ההיא בא בברית ה"תנאים" את בת שמואל החנווני אשר ממול מעונם. ואחרי עת קצרה באות בברית הנישואין. עתה כבר ילדה לו שלושה בנים ואומרים כי יש לה "מערכה טובה" אצל בעלה, כי באמת "טוב לב" הוא ואיש ישר וגם יש לו עבודה רבה חמישה חניכים המה גרים ב"רחוב היהודים" בחצר השלישי — — והפרנסה גם היא נתמעטה אז. אביה היה מתאונן, כי בדבר מחלת אשתו תטריד את מוחו ולבו, ובשבתו על יד שולחן הספרים, תפוש במחשבות רבות, וקונים רבים יעברו על פניו מבלי היקרא ויסורו אל ריעיו, אל יתר מוכרי־הספרים אשר ברחוב. גם לא יוכל עוד להאציל עת רבה לסובב על הפתחים את ה"תחינות" ויתר ה"מעשיות", כי תחסר לו יד חרוצה אחת בעסק, ואין לו על מי לסמוך בעזבו את השולחן, כי היא דרושה להיות בבית, לשמור על אמה החולה ולכלכל גל דבר הנהקגת הבית וגם להיטפל במכירת הספרים בבית, ועל חנה הגיבנת לא יוכל לסמוך, כי לא תדע בעסק הספרים בין ימינה לשמאלה. ומחלת אמה התגברה מיום ליום, וכעבור חצי שנה לא יכלה עוד להתהלך בבית ותשכב על המטה. לבה נשבר בקירבה למראה אמה החולה וייסוריה העצומים, ועל פני כל בני הבית ריחפה תוגה חרישית. אך בקרב הימים החלו להסכין את ובמשך הזמן הזה נחסרו מכסף הנדה חמישים שקל. בימים ההם יצא פייטיל הסנדלר מה"דירה" ויישאר החדר פנוי. ואמה אמרה אז, כי טוב להשכיר את החדר למעון לאחד הרווקים, כי שכן בעל אשה ובנים ירבה שאון בבית והיא למורת רוח לה, וגם היא הסכימה לחפץ אמה. היכלה אז לדעת תוצאות החפץ ההוא? פעם אחת בצאתה החצרה ראתה אותו בפעם הראשונה… היא עלתה אז על המעלות לצאת החוצה והנה איש צעיר אחד, יפה תואר וטוב מראה, בעל פנים לבנים ושערות שחורות וזקן מגולח, עובר על פני המרתף, ופניו ולבושו כי לא מהעשירים, והוא העיף עליה מבטים חודרים וגם התבונן רגעים אחדים אל המרתף ומבואו ויעבור הלאה, ובלכתו החזיר פניו לאחוריו ויתבונן עוד פעם אל פניה ויילך לו: ובשובה הביתה אחרי רגעים אחדים ותשב נוכח החלון הפונה הרחובה ראתה אותו עוד הפעם עובר על פני החלון, והוא עמד רגע על עמדו ויבט מבעד החלון אל המרתף פנימה ויעף עליה עוד הפעם מבטים חודרים, ואחר הלך לדרכו. והיא השפילה אז את מבטי עיניה ומחשבה אחת חלפה במוחה הנה ובכל־זאת נעם לה לחשוב, כי האריסטוקראט ההוא הביט אליה פעמים אחדות, ומבלי משים כוננה אז את מבטיה לעומת המראה הקטנה התלוייה בקיר ותיטיב את שער ראשה… ובלילה ההוא כאשר עלתה על משכבה זכרה עוד הפעם את דבר הצעיר ועוד הפעם חלפה המחשבה במוחה: הנה כן דרך הבחורים התוכל למצוא חן גם בעיני אריסטוקראט?… ואחרי עבור ימים אחדים בצאתה החצרה פגשתהו עוד הפעם, והוא ניגש אליה ושאלה: "הגידי נא לי, עלמה! איפה מעון חיים מוכר הספרים?" היא הרגישה אז כי פניה התאדמו ובהשפילה את מבטי עיניה ארצה ענתה: "פה במרתף!" ותיכף שבה על עקבה ותרד במעלות והוא אחריה, ובעוד רגע — שלום! — קרא בבואו הביתה — אמרו לי כי יש פה חדר פנוי להשכיר. — יש! — ענתה האם בהרימה את ראשה מעל הכר — דבורה! הראי לו את החדר. רגע עמדה על מקום אחד כמו נמלכה בדעתה ואחר פתחה את דלת החדר ותבוא בו ראשונה והוא אחריה, ותבט כה וכה כנבוכה. אל הקירות, אל החלון ואל הרצפה, אליו פעמים אחדות מבעד לאשמורות עיניה ותרא כי עיניים שחורות לו ומצח רחב ולבן ושפמו שחור ומסולסל, ובהרימו את ראשו להביט אל התקרה ראתה את צווארו והוא לבן מאוד, ובהביטה אל ידיו ותרא כי לבנות הן וענוגות עד מאוד. "מראהו כמראה אחד מבני ה"פריצים" חשב לבה ברגעים ההם, ומבלי משים חלפה אז לעיני רוחה תמונת ה"חתן" אשר התראתה איתו פנים… אחרי רגעים אחדים יצאה מן החדר והוא אחריה. — מה הוא שכר המעון לחודש? — שאל אותה בצאתו מן החדר. — שני שקלים לחודש! — ענתה אמה. — לא! אך שקל וחצי אתן! — קרא הוא. — לא! במחיר הזה לא נשכיר את המעון. — ולוא יהי כדבריך! — ענה הוא — אבל דרושה לי גם שירות במידה ידועה, כמו: להגיש לי בבוקר מים לרחיצה, להביא לי חמים בבוקר ובערב, ללכת למעני, לעתים, באיזו "שליחות". — השירות הזאת תמצא לך! — קראה אמה. — הנה כי כן נגמר הדבר. עוד היום בערב אבוא לשכון במעון ועתה הא לך דמי קדימה: חצי שקל! — אתכבד לשאול: "מה שם אדוני?" — שאלתהו אמה. — יואלזון! — ענה בהניחו את הכסף על השולחן. והיא עמדה אז על יד מיטת אמה ותניע באצבעה את כפתורי מכסת הכר אשר מתחת למראשותה ולא דיבר דבר, והילדים נאספו בפינה וילטשו את עיניהם למול הזר ויביטו אליו בתימהון. אחרי כן נפרד בברכה וייצא. — לפי הנראה —אמרה לאמה אחרי צאתו — אריסטוקראט עני הוא ואשר על כן אין ידו משגת לשכור לו דירה נאה מחדרנו. — כן, בתי! גם ביניהם ישנם עניים גדולים; אך לפי אשר אחזה לי אנוכי זה מקרוב בא הנה לבקש לו כהונה בבית מסחר או הוראה לשעות. אולם פניו מפיקים אצילות ורוך. בלי ספק "כותב גדול" הוא. ורגשות שונים התעוררו אז בקירבה, רגשי הנאה ואי־רצון כאחד… היא מצאה קורת רוח בזה, כי יבוא איש אשר כזה לשכון בביתם. הדבר הזה כמו הרהיבה וייחשב בעיניה לכבוד להבית, ולוא בחל בחדרה, כי עתה חרה לה ותצטער; אבל הדבר הזה הביאה גם במבוכה. היא שיערה בנפשה, כי איש אשר כזה יביט אל נערה פשוטה ונבערה מדע כמוה מגבוה ויבזה בלבו — וההשערה הזאת לא נעמה לה… היא הניעה את כתפיה ותתמרמר במחשבתה: מה זה היה לי הערב? מה זה שבתי להעלות את זכרונו על לבי ואני הן כבר החלטתי להסיח מלבי את כל הזכרונות ההם אשר לא יתנו ולא יוסיפו לי מאומה, כי אם ירחיבו, יעמיקו את פצע לבבי? היא כוננה את מבטיה אל חזה הכותונת ביתר ותתאמץ לגרש את זכרונותיה מקירבה ויהי מה. אבל כעבור רגעים אחדים שבו זכרונותיה לחלוף במוחה… הזכרונות ההם יביאו עצב בלבה; אבל נפלא הדבר כי העצב הזה עצב נעים הוא לה, ויסורי חביבים עליה מאוד. והערב הזה היה לה למקור מחשבות וזיכרונות שכם אחד על כל הערבים, בערב הזה מלאו ארבע שנים למן הערב אשר בא לשכון בביתם… הערב הזה לפני ארבע שנים היה אב התוצאות, ותוצאות מעציבות לכל עתידותיה בחיים… הוא בא לשכון בחדר. היא זוכרת כי בראות אביה את השכן ה"מגולח" היה שבע רצון ממנו ויתעבר על כי לא חיכו כלל לשאלת פיו והסכמתו; אבל אמה השיבה לו: "ומה לך ולאי־חסידותו? הילקו אותך בשביל חטאיו בגיהנום? אם איננו חסיד לא תשתדכי בו את דבורה בתך". והיא זוכרת כי בהגיע לאוזניה דברי אמה האחרונים הרגישה את עצמה כנכלמה… ובצאתו אחרי כן מאת החדר לבקש לו מה תקע לו אביה את כפו בשאילת "שלום עליכם" וישאלהו: "מאיזו עיר הוא ומה מלאכתו פה?" והוא ענהו על שאלותיו בסבר פנים יפות כי מעיר אידל הוא, וזה כשני ירחים אשר בא הנה, והוא מכין את עצמו לבחינה להיכנס במחלקה השישית של הגימנזיום, והוא מוצא לו מחיית נפשו מהוראה לשעות. ביום המחרת, היא זוכרת, בא בדברים את אמה וישאלה: "מה מחלתה? וכמה ימי חולייה?" וייתן תקווה בלבה, כי המחלה הזאת איננה מסוכנה וכי שוב תשוב לאיתנה, ומדי התבוננו אל אמה הפיקו פניו חמלה וצער. ובצאתו מן הבית אמרה אמה: "לפי הנראה איש ישר הוא וטוב לב". ודברי אמה היו לה לרצון. ואחרי ימים אחדים, היא זוכרת, בא בדברים את אביה וישאלהו למצב עסקו ואיזה ספרים נמצאו אצלו. ואביה האיר פניו אליו ויספר לו בארוכה מצב מסחרו השפל, ובייחוד, ההתחרות שבינו ובין מוכרי־הספרים החדשים, עזי הפנים, אשר נוספו בחצר בית הכנסת, אשר ימשכו אליהם את הקונים בתחבולות שונות, ומה גם מעת אשר חלתה אשתו — והוא הראה אותות השתתפות בזה, וייתן לו את עצתו לקנות מספר רומני שמ"ר, גדולים וקטנים, האהובים בעיני ההמון, ולתיתם למקרא בשכר מצער לשבועות ולימים, ועל ידי זה בטוח הוא, כי ירוויח הרבה יתר מכל ספר מאשר ימכרהו, וגם הספר יישאר ואביה ניסה למלא אחרי עצתו וייקן לו מספר רומאנים כאלה ויסבב בהם על פתחי הבתים והחנויות וישכירם למקרא להנשים והשפחות — והעסק הזה החל להביא לו ברכה וה"פדיון" גדל על ידם. — קצרה ידי מהודות לך, אדוני יואלזון, על עצתך הטובה אשר יעצת לי — אמר אליו אביה פעמים רבות. וכל בני הבית היו לו אסירי תודה. ופעם בפעם היה שואל את אביה למצב עסקו ופדיונו, וגם עמה בא, פעם בפעם, בדברים וייפן אליה תמיד בחן ונעימות. — הלא זה דברי מראש כי איש ישר הוא וטוב לב — אמרה אמה פעמים רבות. שמו עוד בני הבית את לבם להתבונן אל והנהגתו בענייני הדת, וכאשר ניסתה פעם אחת אחותה חנה הגיבנת לדבר בו סרה באוזני אביה, לאמור: "הוא הולך תמיד בגילוי ראש וגם לא ייטול את ידיו לפני אכלו ובבוקר ישתה ויאכל עוד טרם יתפלל ואולי לא יתפלל כלל…" אז גער בה אביה: "הסי, חצופה! אל תוסיפי דבר בו סרה. ומה לנו ולהנהגתו? הנישא אנחנו את עוונותיו? והוא איש ישר מאוד". ואמה הוסיפה: "יש אשר אנשים כאלה יקרים מלובשי ארוכים ומתפללים בחסידות, אנשים כאלה, על־פי רוב, נזהרים מאוד במצוות "שבין אדם לחברו" והנה יעשו טובה לאיש הרבה יותר מהחסידים". — והיא זוכרת כי דברי אמה עוררו רגשות שונים בקירבה, ורעיון אחד חלף אז במוחה: "אנשים כאלה יוקירו גם את נשיהם ויאהבון הרבה יותר מהחסידים ומבעלי המלאכה הגסים…" ועל אחותה קצפה אז מאוד. — מרגע הראשון לבואו לגור בביתם יקר גם נכבד בעיניה מאוד גם מבלי אשר תדע מדוע. ההשכלתו נתנתו לחן בעיניה? אולי יושרו וטוב לבו והשתתפותו בעצותיו בענייני הבית? אולי נימוסו, הנהגתו הנאווה והליכותיו ואולי יפי פניו ותוארו הנחמד? — היא לא ביקשה אז כל חשבון לזה. ובשמעה את אחותה מספרת בגנותו כאב לבה מאוד… ומענה אבותיה היה לה לרצון. אמנם גם היא ראתה את הליכותיו בענייני הדת אשר היו לה למורת רוח וייצר לה מאוד: "הנה כן דרך מה ממנו הלך לוא כיסה את ראשו ולוא נטל את כפיו לפני האוכל? מה ממנו הלך?…" והיא בדעתה את העונש הנכון בגלל עבירות כאלו שמה "בעולם העליון" נדה לו בראשה ותחמול עליו מאוד — ובכל זאת התאמצה ללמד עליו זכות בלבה… ואף כי יקר ונכבד בעיניה, ובכל־זאת כמו יראה מפניו: מי עליה להיזהר מפניו מאוד… והיא אמנם ראתה והוא מתבונן אליה, פעם בפעם, הרבה — והיא זוכרת כי נזהרה אז מבוא אל חדרו בעת היותו שם, וכאשר דרוש היה להגיש לו מים לרחיצה, חמים ומזונות, שלחה שמה את אחותה הגיבנת או את אחד הילדים, ותשמור לטאטא את החדר ולהציע את מיטתו היה בחדר; ויש אשר הקשיבה באמצע קול צעדים על המדרגות, ואז מיהרה לצאת מאת החדר ולשלוח שם את אחותה לכלות את אשר החלה. — פעם אחת בערב הציעה את מיטתו ותהי תפושה במחשבות לא שמעה את קול צעדיו, ובהפנותה את שכמה והנה הוא בחדר — ותירתע לאחורה וקול פחדים התפרץ מפיה. — מה כה נבהלת, עלמה? — שאל אותה כמו בתלונה. היא הכירה עוותתה ולא ידעה מה לענות ותצא נכלמה מאת החדר. — למה כה נואלתי? — היכה אותה לבה אז — למה כה אירא מפניו? מה יעשה לי? הילדה קטנה אנוכי? ומה יחשוב עליי? האם לא יחשבני לסכלה ולא מן היישוב? בלילה ההוא נדדה שינה מעיניה… ובימים ההם נדמה לה כי פניו סרים וזועפים כמו כועס הוא עליה. המחשבה ההיא הכאיבה את לבה מאוד… וימים אחדים עברו והיא בושה להביט בפניו. ואחרי כן, היא זוכרת, החליטה בלבה לשנות את הנהגתה עמו! היראה הזאת אך יראת שווא היא… מעתה תחל להראות לו כי איננה נערה סכלה ולא מן יודעת להתהלך את אנשים. ובכל זאת באחרו, לפעמים, בנשף לשוב המעונה, בעת אשר כל בני הבית כבר ישנו את שנתם ובבית היה חושך, היתה יראה מקום ממשכבה ולפתוח לו את הדלת ותעשה את עצמה כישנה — ואביה או אחותה הגיבנת היו פותחים לו. אך ביום היתה יוצאת ונכנסת בחדרו, פעם בפעם, ותהי מגשת לו מזונותיו ומשקהו, ויש גם אשר פנתה אליו בדברים ותשאלהו: אם יערבו לחיכו המזונות? אולי יבחר במזונות אחרים? וכדומה, והוא ענה אותה תמיד בפנים מאירות וצחוק חן. אך יש אשר נדמה לה כי לועג הוא לה בלבו ודבריו צללו באוזניה לעיתים כהיתולים ויחר לה מאוד… ואיך לא ילעג לה בלבו? — ניסתה להצדיקו בלבה — איך יוכל לכבד נערה גסה ונבערה כמוה? ומאין תדע לדבר את אנשים?… ומחשבות תמרורים מילאו אז את קירבה… והיא זוכרת כי היו עיתים אשר נפשה היתה מרה לה ותתחרט מאוד על דבר ה"שכנות" הזאת, כי מאז בא לגור אצלם חסרה לה המנוחה השלמה שהיתה לה מקודם… היא החלה לחוש אז, לעיתים, סערת לב והתרגשות נפש אשר זרו לה עד האם לא צדקה אז בחרטה ההיא?… האם לא החל אז לבה לנבא לה את אשר יקרה אחרי כן?… ואז עוד לא עבר המועד. ובעת ההיא מצאה לה ספרים חדשים למקרא, המה הרומאנים הניתנים למקרא, אשר נמצאו אז בבית, ותתענג עליהם מאוד. היא קראה אותם באוות נפש, ויש גם איחרה לשבת בלילה ולקרוא הם, ולבה הסתער והתרגש, התעצב וישמח חליפות. ובקרב הימים פתחו הספרים בלבה מקור למחשבות חדשות ורגשות חדשים, לא ידעתם מעודה. רבים ממנהגי הדת ירדו בעיניה מקדושתם. הספרים ההם הורוה, כי "גילוי ראש" לא ייחשב לעוון כלל ואך פראים וקנאים יחשבו גם מי שאיננו נוטל את כפיו לפני אכלו וגם המגלח את זקנו יוכל להיות "יהודי" נאמן. ומה נואלה עד אז באמונותיה התפלות. אמונות תפלות כאלו לא לכבוד הן לעלמה בת הדור הזה — ולובשי הארוכים, על־פי־רוב, צבועים הם ואנשי מרמה. ומה טובים המה המשכילים! מה טהור הוא רוחם ומה רבה אהבתם!… מה טוב להיות לאשה לאחד מהם!… ובכלל מה טוב להיאהב!… והיא זכרה את ה"חתן" החייט ותתנודד… לאיש גס ומכוער כזה היתה נכונה להיות לאשה! פעם אחת קראה באחד הרומאנים, כי אחד המורים המשכילים אהב נערה ענייה אחת, בת אחד הסנדלרים, וייקחה לו לאשה, ורגשות שונים מילאו אז את קירבה: אושר כזה יבוא אך לאחת מאלף!… היא לא תאושר עוד באהבה… גורלה יהיה כגורל כל בנות גילה. והיא זוכרת כי בלילה ההוא והנה בחלומה: מסביב אנשים ונשים לבושי מכלול ולאוזניה יגיע קול "כלי הזמר" והיא מובלה אל החופה, ושמה מתחת לחופה, בין ארבעת כלונסאות עץ האחוזים בידי נערים, עומד הוא, לבוש כובע צילינדר על ראשו. החזן החל לומר והיא ושושביניה סבבו את החתן שבע פעמים, והנה היא עומדת על ידו ומתבוננת אליו מעבר פניה מבעד להצעיף המכסה אותם, והוא שם את הטבעת על אצבעה… ופתאום הקיצה משנתה; "חלום ריק — סערו אז מחשבותיה — אך חלום הוא. הוא לא ישים לב לנערה כמוני…" ואז עברו ירחים אחדים והוא השכים לקום בבוקר ויילך לו ויתמהמה כל היום וישב בשעה השתים עשרה, גם אז לא שכב לנוח, כי הדליק נר בחדר. יהגה בספרים שעות אחדות, והיא היתה שומעת, פעם בפעם, והוא משנן בפיו מילות זרות ומשונות. ויש גם אשר, לעתים רחוקות, ישב בחדר, ביום או בערב, וגם אז לא מש מעל ספריו ולא שעה אל בני הבית איתם דבר, וגם אליה לא שעה ולא התבונן. "הוא לא ישים לב אליה כלל וכלל" חשבה בלבה בימים ההם. נפלא היה גם בעיניה, כי כל מה אשר התרחק מאיתה נמשכה אחריו יותר… והחורף עבר והקיץ בא. הנה פתאום בא שינוי בהליכותיו, כי חדל משקוד על ספריו וירבה שבת בבית — אבל הוא היה עצוב רוח, וכל בני הבית התפלאו על זה מאוד. בייחוד נתן הדבר הזה חומר רב לה לחשוב מחשבות… והנה באחד הימים באה אל החדר ותגש לו כוס חמים. אחרי כן באה עוד הפעם להגיש לו כוס שנייה והנה עוד לא טעם מהכוס הראשונה. — תודה לך, עלמה! — קרא בפנותו אליה — בימים האלה עצוב רוח אני ולא אשים לבי למאכלי ושיקויי. — הקיבל, אדוני, איזו בשורה מעציבה? אימצה את לבה לשאלו. — לא! — ענה אותה בחן — זה דבר עצבי; אנוכי הכינותי את עצמי להמחלקה השישית של הגימנזיום, וירחים אחדים לא אכלתי כמעט ולא שתיתי ושינה נדדה מעיניי, כאשר, ספק, ראו גם עינייך, אשקוד על לימודי וספריי אעמול ואיגע — אבל תקוותי נכזבה, כי יצאתי מאת הבחינה וידיי על ראשי, יען כי יהודי אני! החידה הסתומה בהליכותיו בירחים האחרונים נפתרה לה אז. והיא החלה אז לדבר על לבו כי לא יתעצב, כי איש כמוהו יוכל למצוא לו מחייתו גם בלי הגימנזיום. והוא השיב לה תודה על דבריה. אחרי ימים אחדים, היא זוכרת, בבואה אל החדר להגיש לו מה, קרא: אכן עלמה יפה את ונבונה! ואז התאדמו פניה מאוד ותרגש חום בכל גווה: אל נא, אדוני, תלעג לנערה ענייה כמוני! — קראה אליו בהורידה את מבטיה ארצה. — לא! לא! לא אלעג לך! — קרא ברגש — חלילה לי מזאת! היא יצאה מאת החדר. דבריו הטילו סער גדול בלבה וכל היום היתה כנדהמה. לא ילעג לי? האמנם מצאתי חן בעיניו? האמנם?… אבל כן דרך אך חלקות ידבר ולבו בל עמו. ומני אז עברו ימים אחדים והיא לא באה אל חדרו כפעם בפעם. בשכבה על משכבה ושנתה נדדה מעיניה, שמעה והנה הוא דופק על הדלת. היא מיהרה ותשם את שמלתה עליה ותפתח לו את — דבורה! — קרא בדממה. היא התנודדה. זאת היתה הפעם הראשונה אשר קרא אותה בשמה… — תודה לך, דבורה! — הוסיף לקרוא ויחזק בידה. רעד עבר בכל יצורי גווה ולבה הלם בקירבה מאוד; אבל לא הוציאה ידה מידו. — יפתי! — קרא בדממה וינח את ידו על שכמה. היא חרדה חרדה גדולה, שיניה נקשו בפיה, זרם חם עבר בכל עורקיה ותרגש רטט נעים בכל יצורי גווה… רגעים אחדים עמדה על מקומה מבלי נוע ותהי כאובדת עצות… פתאום התעוררה מתרדמה הניעה את גווה ותסר את ידו שכמה, ותפן לו עורף ותנס — — היא עלתה על משכבה ותהי כשיכורה… רגשותיה סערו בקירבה מאוד, דמה רץ במרוצה, לבה הלם בקירבה כהולם פעם ותישום ותשאף, קור וחום עברו חליפות בגווה ומוחה היה כמתעתע: "הוא אומר לפרוש רשת לרגליי — ומדוע לא ברחתי תיכף? מדוע הנחתיו לעשות לי כזאת? — אך פתיה אני ורכת לב. אך אולי יאהבני?… האמנם? היחפוץ לקחתני לו לאשה? את מי? אותי? מה מצא בי?… ואנוכי ענייה ונבערה מדעת — לא! אך תקוות שווא היא? הוא חפץ אך להתעלס איתי"… וקצף גדול התלקח אז בלבה: "היחשבני לאחת השפחות ה"פרוצות" המתהוללות את הבחורים? לא, היו לא תהיה!" ולמחרת בקומה משנתה שונו פניה מאוד, ואמה שאלתה בדאגה: מה זה היה לך, בתי? מדוע כה נפלו פנייך? — ראשי יכאב עליי, אמי! — התנצלה. כחולמת ישבה כמעט כל היום על מקום אחד ורוחה ריחף על פני תהום מחשבות ורגשות. והוא לא היה כל היום בבית. ובערב ההוא בשובו לא ירדה עוד ממשכבה לפתוח לו את הדלת… וימים אחדים, אחרי כן, לא באה לחדרו, ובעברו דרך הבית הסבה את פניה לעבר אחר לבל תראהו; אך בהביטה אליו חרש מעבר פניה ראתה והנה הוא מתבונן אליה בלי הרף. ויהי בליל השבת. בני הבית כבר ישנו את שנתם והיא פתחה את הדלת בלאט ותצא ותעל על המעלות ותעמוד במבוא המרתף. הלילה היה ליל בהיר, ליל ירח וכוכבים. אור נעים היה שפוך על כול. מסביב שררה דומייה והיא עמדה שקועה בהמון מחשבות וציר מחשבותיה היה הוא… פתאום הקשיבה קול צעדים. היא אמרה לשוב הביתה, אבל בטרם הספיקה לרדת מדרגה אחת והנה הוא ניגש אל המבוא ויחזק בימינה. — דבורה! — קרא אליה כמו בתחנונים. — הרף נא, אדוני, ממני! — קראה באומץ לב ותוצא את ידה מידו. — דבורה! אל תחשבי עליי תועה. אני אוהב אותך! — קרא בלאט. היא לטשה את עיניה למולו כשואלת. — דבורה! אני אוהב אותך זה כמה — שב לחנן קולו. כל יצורי גווה רעדו, היא החשתה. — מדוע תחשי? האם לא תאמיני לי? — מה מצאת — אדוני — בי? ואנוכי ענייה ופשוטה — ונבערה מדעת — גמגמה בלשונה ותבט לארץ. — עולם מלא מצאתי בך: יופי ותום, לב טוב ונפש עדינה! — ועתה — הוסיף לדבר אחרי דומיית רגע — הגידי נא, דבורה: התתני ידך לי? התאבי להיות לי לאשה? שערי גן־עדן נפתחו לפניה ברגע ההוא… אכן לא חלום ריק חלמה אז… היא הניעה בראשה ותושט לו ידה וזרם דמעות פרץ מעיניה. הוא חיבקה אל לבו ויישקה. — מאושרה אנוכי! — קראה בלאט בהישענה על שכמו ותבך. — ולמה זה תבכי, יפתי?! — קרא בתחנונים. לא ענתה ותבך. כעבור מספר רגעים רווח לה. — רב לי היום! — קראה אליו בהרימה את ראשה — ראשי סובב עליי כגלגל. אלכה לי לנוח. הוא נשק אותה בחום ויובילה מעל המדרגות. היא פתחה את הדלת בלאט ויבואו הביתה והוא סגר את הדלת אחריהם וייפרדו מה מזה. את רגשותיה בלילה ההוא לא תזכור עוד, כי רבים היו ושונים אך הבריח המבריח את כולם היתה הדעת כי מאושרה היא… ובקומה ביום המחרת משנתה נחשבה בעיניה כבריאה חדשה, כשבה מ"גן עדן"… היא חפצה להביע את רגשי שמחתה ואושרה לאחרים, לדבר ולספר; אבל לא היה לה למי ונפשה צחקה ותעלוץ בקירבה. היא חיבקה את הילדים ותישקם בלי הרף, וכל היום הצהילה קולה ולא ידעה נפשה. — בערב רזם לה כי תצא החוצה ובצאתה ביקשה לטייל איתו היא באה הביתה ותאמר לאמה, כי הולכת היא לאחת מריעותיה, ותצא מן הבית ותלך ראשונה ומאהבה אחריה עד בואם אל אחד הרחובות השקטים ויטיילו יחדיו. את הערב ההוא לא תשכח כל ימי חייה. שתי שעות רצופות טיילו יחד. הוא סיפר לה כי מצאה חן בעיניו ברגע הראשון לראותו אותה, וכי בקרב הימים החלה לאט, לאט לקחת את לבו ביופיה ותומתה עד כי החל לאהבה — ובגלל הדבר הזה לא יצא מאת חדרם לבוא לשכון במעון אחר, אף כי כבר מצא לו הוראת שעות די מחייתו ברווח ודי שלם שכר דירה נאה — והאהבה גדלה מיום ליום, עד כי לא עצר כוח עוד בלבו כיום הזה; והיא גם היא סיפרה לפניו את כל רגשותיה מעת הכירה אותו ועד עתה, וידברו גם על דבר עתידותיהם. הוא החליט לעמוד למבחן עוד הפעם, כעבור שנה, ועד העת ההיא יקווה כי יספיק בידו להכין את עצמו למחלקה השביעית. והיא התנתה עמו תנאי אחד, כי לא יעמול בלימודו יותר מדי, והוא הבטיחה. הוא אמר לה, כי עליהם לחכות עוד שנים אחדות עד אשר יקבל תעודת בגרות מהגימנזיום, ואז יבואו בברית הנישואין, והוא ייסע לעיר המלוכה אל האוניברזיטאט לגמור חוק לימודי רופא, והיא הבטיחתהו כי מצדה נכונה היא לחכות גם עשר שנים ולבוא איתו בברית הנישואין אחרי גמרו חוק לימודיו — אם אמנם כי לבה לא היה עמה בדברה כדברים ההם — גם המתיקו סוד על דבר הליכותיהם לימים הבאים, ויחליטו להסתיר את דבר אהבתם מאבותיהם, כי המה יתנגדו לזה, ובייחוד, אביה האדוק, ומה גם כי המה חפצים להשיאה לאיש בקרוב ולא יסכימו לדחות את הדבר לזמן רב, וישיתו עצות בנפשם איך ייזהרו לבל יוודע סודם בבית, בייחוד עליהם להיזהר מאחותה הגיבנת, אשר צרה עינה בו מאז ואשר הקנאה באושר אחותה תקים אותה לאוייבת להם, והיא ניחמה את עצמה בתקווה, כי בקרוב ישלחו אותה מאת הבית להיות משרתת, כי כן כבר נדברו אבותיה, ואז לא יהיה להם אורב בבית… לאחרונה ביקשה אותו בצחוק על שפתיה כי יחל ליטול את כפיו לפני האוכל ויבטיחה — ורבות רבות דיברו אז בערב ההוא, עד כי נזכרה כי אבותיה יחכו לה וישובו. עד הרחוב הקרוב ל"רחוב היהודים" ליווה אותה בדרכה, ומשם שבה לבדה הביתה. בחייה, תקופת עדנים, שמחה ואושר… ברגעים ההם עברו לפני דבורה כל העתים הנעימות שבהן התעלסה את אהובה, הטיולים הנעימים אשר טיילו יחדיו בלילי הקיץ והחורף, הרגעים והשעות הנעימים אשר עברו עליה בערבים רבים, בעת אשר בני הבית כבר ישנו את שנתם, בשבתה את אהובה על הספסל אשר ממולה או לפני התנור, או בעמדם יחד בחוץ, במבוא המרתף, ויתלחשו ויצחקו, וישוחחו ויתייעצו, ותזכור את אותות החיבה אשר הראה לה אהובה בכל פעם, את הדברים הנעימים אשר דיבר באוזניה, פעם אמנם בהיוודעם יחד בבית, היא זוכרת, היה עליהם להיזהר מאוד, לבלי עורר כל שאון והשמע כל קול, וייאנסו להתלחש חרש ולשבת או לעמוד על מקום אחד כמעט בלי כל תנועה ותנודה; ויש אשר הקשיבו לפתע איזה קול נחרה או שיעול, או נדנוד אחר הישנים בהתהפכו מצד אל צד, ואז היו חרדים חרדה קטנה ויעצרו גם בעד נשימת אפם — לא כן בשבתם בבית שפרה רעותה. שמה היו חופשים לנפשם לדבר, לצחוק ולהשתעשע בשעשועי חיבה מבלי כל מפריע, ושפרה עשתה את עצמה כאיננה רואה מאומה, וככה בטיילם לבדם ברחובות הרחוקים והשקטים; אבל נפלא הוא כי העיתים ההן אשר בילתה בחברתו בבית בהיחבא ובזהירות, נעמו לה הרבה יתר, וכל רגע ורגע השביעה אז נעימות אין קץ. העונג הגנוב מתק לה והיא זוכרה כי בשבתה כה על ידו ואוזניה קשובות לסודותיו הנעימים היתה כשכורת עדנים והשעות כרגעים חלפו להן אשה אחרי רעותה מלבי משים כמעט; ויש אשר עברו עליהם שעות רצופות מבלי אשר יוציאו אף הגה אחת מפיהם, ובבית היה חושך ומסביב להם דומייה נעימה, ואך לרגעים התלכדו שפתותיהם בנשיקה חרישית ונעימה, או מבטי עיניהם התאמצו לפלס להם נתיב מבעד להחושך ולהיפגש אלה את אלה… החושך אשר מילא אז את הבית שפך על הרגעים ההם איזה קסם נפלא, איזה עדן־שמים… היא חדלה מתפור, הכותונת אשר בחיקה נפלה על הארץ, ראשה נשען על מסעד הכסא מאחוריה ועיניה עצמו ותהי כחולמת… היא היתה ברגע ההוא כשוחה במרחבים… לעיניה אין ארץ ואין חוף, אך שמים ומים… רוח חרישית ונעימה מרחפת על פני המים, והיא שוכבת על גבי הגלים העולים ויורדים לאט, לאט, ופניה פונים למעלה, אל שמי התכלת הזרועים באלפי כוכבים נוצצים, וקווי הירח הנעים יעצמו את עיניה ויפילו עליה תרדמה מתוקה, והיא הוזה וחולמת ונשואה על גבי הגלים הלאה והלאה… ויש אשר יחבקה אחד הגלים וילחש לה באוזניה סודות נעימים… ועוד רגע ועוד רגע ונפשה מתפשטת ומתרחבת מתפרדת ונמסת לאט, לאט, עד כי תימס כלה והתערבה במי הים והיתה לאחד הגלים, והוא הומה ומתלחש, מפזז ומכרכר, מתנשא ומתגלגל גם הוא הלאה והלאה… פתאום נטתה את אוזניה כמו להקשיב, חזה התרומם וישפל במהירות, ולבה הלם בקירבה כהולם פעם… וכרגע התנשאה מעל הכסא ותמהר ותיגש אל הדלת ותפרש את זרועות ידיה ושפתיה דובבו בלחש: רפאל יקירי!… אך כעבור רגע נרתעה לאחור ותניע את שכמה: מה זה היה לי? ותירק פעמים אחדות… דמיון נעים! — חשבה בלבה — דמיון! כמכשף היה לי בעת האחרונה!… וכשפיו אמנם נעימים, נעימים מאוד… ודמעות נראו בעפעפי עיניה… היא שבה אל השולחן ותשב לעבודתה. ותמונת רפאל כמו חיה ניצבה לנגדה ברגע ההוא… הנה הפנים הזכים והעגולים… הנה העיניים השחורות המפיצות זיקי אש… הנה מבטיו המכוננים על פניה והקולעים אל לבה, והמה מביעים חום ורגש אהבה עזה ואמון בלי מצרים… הנה נשימת אפו החמה והנעימה… הנה שערותיו השחורות, החלקות והרכות… הנה ידיו הענוגות והלבנות… אבל התמונה הנעימה הזאת כבר חלפה מאיתה לבלי שוב עוד… וכה חלפו שבועות, עברו ירחים והיא היתה שכורת עונג וששון. לבה היה אז מלא שמחה וצהלה על כל גדותיו, מבלי תת בו כל מקום ל"חשבון" ומחשבה צדדית… היא החלה אז להביט אל כל ריעותיה מלפנים בעינים אחרות. היא הרגישה אז בקירבה איזה רגש גאון פנימי ותבט אל כל בנות גילה מגבוה. היא איננה עוד כמוהן. היא "אוהבת" ולה אוהב "אריסטוקראט" ודגול מרבבות כרפאל. היא תהיה, בקרב הימים, אשת דוקטור… היא זוכרת כי יש אשר גם בשבתה לבדה בבית ריחף צחוק על פניה… פעם אחת ישבה לה על יד מיטת אמה ופתאום החלה לצחוק. ואמה שאלתה בתימהון: "מה תצחקי, דבורה?" והיא הוסיפה לצחוק, עד כי נבהלה אמה מאוד ותחל לצעוק: "מה זה יהיה לך?" ואז בדאה מלבה סיפור דבר־מה, כי הוא עלה על זכרונה ויעוררה לצחוק. אך אחרי כן, היא זוכרת, החלה להביא את דבר אהבתם בחשבון, וספקות ומחשבות עצב החלו להתגנב בלבה: מי יודע אם יישאר נאמן לה באהבתו גם לימים הבאים, בהיותו המלוכה, בהכירו לדעת עלמות רבות, ומה גם אחרי כן בגמרו חוק לימודיו? ואם אמנם כי לא ימיר את "דברו" כי איש ישר הוא; אבל מי יודע אם יאהבה אז? ובאמת היוכל אז לכבדה ולהוקירה? והאם היא מסוגלת להיות לדוקטור לרעיה? — המחשבה האחרונה הזאת לא נתנה מנוח לה ותאכלנה כעש. ופעם אחת בראשית החורף ראה אותה והנה פניה נוגים מאוד; מה לך, יפתי? — שאלה בדאגה — למה סרו פנייך בעת האחרונה? — רפאל! — קראה אליו בהתרפקה עליו — הכה יהיה לבבך זה כל הימים לאהבני? — למה תשאליני כזאת? — קרא בתלונה — האם לא תאמיני באהבתי? והיא לא תשונה כל ימי חיי. — אבל התוכל להוקיר ולאהוב נערה נבערה מדעת כמוני גם בגמרך חוק לימודים? הגד נא, התוכל? — יקרה את בעיניי מאלפי עלמות משכילות! — רפאל! — גמגמה בלשונה ותשפל את מבטי עיניה — גם אנוכי חפצה להיות לעלמה משכלת. הוא הביט אליה בתימהון. –הנני חפצה — קראה שנית ותחזק בימינו — ללמוד לשון וספר לי חכמה ודעת ואקווה כי במשך השנים שתהיה עוד על ידי לא ייבצר ממך מהשכילני ומהורות לי כל הנחוץ לנערה בת הדור הזה לדעת. והיא זוכרת כי בשמעו את דבריה אלה שמח שמחה גדולה מאוד, ויעתר לה עתרת נשיקות, ויאמר כי מאושר הוא כי התעורר חפץ כזה בקירבה. וחפצה זה יצא לפעולות. רפאל דיבר פעמים אחדות את אבותיה וייעצם, כי ייתנו את דבורה ללכת, לעת קבועה ביום, לתופרת: ללמוד מלאכת התפירה, כי מי יודע את הבאות, ואולי יבואו, חלילה, ימים אשר לא יוכלו המה לעזור לה והיא תוכרח לעזור את עצמה; ובקרב הימים תשתכר בעבודתה והקלה לאבותיה גם להשיאה לאיש — ובימים ההם כבר אפס כל הכסף שהיה שמור לה לנדה, כי מחלת אמה אכלתהו — וגם בהיותה לאשה לאיש, טוב כי תהיה איזו "אומנות" בידה, כי תוכל לעזור לבעלה בכלכלת הבית — והעצה הזאת מצאה חן בעיני אבותיה. והוא הציע לפניהם לתיתה לתופרת אחת שהיא שארת בשרו, והוא יבקשה ללמדה את המלאכה כראוי. והיא החלה ללכת אל התופרת, היא שפרה ריעותה — אשר ידעה את דבר אהבתם — מדי ערב בערב. ושמה תפרה אך שעות אחדות, ויתר העת הקשיבה לקח מפי רפאל ביחד עם התופרת, הוא הורה אותן שפת המדינה, חשבון ויתר הידיעות והן עשו חיל בלימודן. והיא עוד הצליחה בלימודיה ביתר שאת, ורפאל לא מצא לו די מלים להלל את כשרונותיה ושכלה על־ידי הספרים אשר נתן לה רפאל בקרב הימים למקרא ועל ידי השיחות אשר שוחח איתה, פעם בפעם, נפתח לפניה עולם חדש, עולם הרוח, עולם הדעת; והעולם החדש הזה השפיע עליה השפעה רבה וגדולה, אשר שינתה את הלך רוחה, דעותיה ומחשבותיה מן הקצה אל הקצה; וכעבור שנתיים כבר ידעה לדבר ולכתוב בשפת המדינה ותדע שיעורים ידועים בקורות התבל, חשבון ועוד ידיעות נחוצות, וכבר קראה בספרים רבים ותהי לעלמה משכלת באמת, ורפאל אמר לה כי עולה היא בהשכלתה על רבות מהבנות המתיימרות בהשכלתן. ורפאל היה שמח בזה ומאושר. ובשבתה בבית הרבתה לקרוא בספרים ורפאל הגיד לאבותיה כי לא יפריעוה מזאת, כי, בלי ספק, לא ייחשב לה ל"חיסרון" אם תדע גם מעט ב"שפת המדינה", והמה מילאו תמיד אחרי דבריו, בדעתם כי אוהב נאמן הוא להם וכ"בן בית" נחשב בעיניהם. וברגע ההוא עברו לפניה כל הערבים הנעימים אשר עברו עליה בהקשיבה לקח מפי אהוב לבה, אופני הלימוד ודרכי רפאל בהוראתו… מה צללו באוזניה דברי לקחו! מה נעמו לה מבטיו אז! וכמה שעות בערבי הלקח עברו, לעתים, בשיחות נעימות וגם נכבדות. ומה נעים היה לה אחרי כן בשובה איתו יחד מהתופרת ובלוותו אותה דרך רחובות אחדים — איזה רגשות מילאו אז את קירבה? — ברגע ההוא עלה על לבה זכר שיחה אחת שהיתה אז ביניהם באחד הערבים בטיילם בחוף הנהר, והדבר ההוא היה זה כשנה, והיא כבר ידעה אז שפת המדינה וגם קראה הרבה בספרים ותהי לנערה משכלת: רפאל יקירי! — קראה אליו אז — האמן לי, כי בהשקיפי עתה לאחור, אל החיים הקודמים, אחוש בקירבי איזו "קטנות" ובוז להם. החיים ההם היו גסים וריקים, ויש אשר אתפלא: איך יכולתי להיות שבעת רצון בהם? — גם אנוכי אחוש כזאת, חמדתי! — קרא הוא — גם חיי היו ריקים, יבשים בלי כל לשד ולח, בלי כל נקודה מאירה אחת, בלי פואזיה. לחיי הקודמים לא היה כל גוון וצבע. ועתה בכל מעבדיי והליכותיי, מחשבותיי ורגשותיי, אני מרגיש את השפעת אהבתנו, ואת, חמדתי, הינך הנקודה המאירה את דרכי בחיים. — אתמול בשבתי בבית שפרה — שבה לדבר — שמעתי את מאקס אומר: "אין אהבה בקרב היהודים" ואנוכי צחקתי אז בלבי לשמע דבריו, כי מי כמוני יודעת כי יש ויש אהבה בקרב היהודים, וגם ב"רחוב היהודים" תימצא האהבה, האף אין זאת, יקירי? — כן, כן, אהובת נפשי! — קרא הוא ויתבונן אליה בחיבה — דברייך צדקו מאוד. גם אנוכי שמעתי כזאת מפי מאקס וגם התווכחתי איתו על אודות הדבר הזה. הוא אומר כי עם היהודים עם החומר הוא, עם שואף ל"עסק", לבצע, והוא יעשה "עסק" גם ב"אהבה" ואהבה בלי "חשבון" של "עסק" לא תיתכן כלל ביהודים; אבל הוא ישגה מאוד. האהבה כהיופי היא נחלת כל בני האדם ואיננה קניין עמים מיוחדים. הנפש העברית היא גם נפש אנושית וכל רגשי הנפש האנושית אינם זרים גם לה. ולא עוד כי עם היהודים מסוגל לאהבה ביתר שאת, בהיותו עם הרוח, עם המחשבה והרגש, שהמה מקורי האהבה. והעד על זה ספר־האהבה הנשגב, ספר "שיר השירים". אמנם אהבת העברי היא יותר תמה וטהורה, יותר אמיתית וקיימת. היא איננה פרח כי אם פרי טוב; ודווקא ב"רחוב היהודים". שמה במעון יושבי חושך, במרתפי נפשות זכות ונקיות, בלי כל תאווה זרה, ואוהבות ברגש טהור ובאמון בלי מצרים; ואת, חמדתי, הינך לעד על זה. היא נאנחה… מה נעים היה לה אז לחכות בלילה לשובו ולפתוח לו את הדלת!… ואיך קידמה אז את פניו? — — — דבורה! — נשמע לאוזניה פתאום קול אמה בהקיצה משנתה — מה זה היה לך הערב? התאמרי להיות ערה כל הלילה?! אוי לי ואוי למזלי!… הגבירות! הגבירות! ריבונו של למה תענני ככה? קח נא את נפשי מאיתי, טוב מותי מחיים כאלה! — אמי! הרפי נא הרפי! הנה כבר כיליתי לתפור את הכותונת והנני לשכב! ובדברה קיפלה את הכותונת התפורה ותניחה אצל יתר הכותנות ותכבה את העששית ותעל על משכבה. דברי אמה עוררו את מיתרי לבה. אנחה חרישית התפרצה מבתי נפשה ורסיסי דמעה התגלגלו חרש על לחייה. אלי! אלי! איך כה מהר חלפה "עת הזהב" ההיא? — — — היא עצמה את עיניה ותאמר לטבע את זכרונותיה בים הנשייה, בשינה; אבל שנתה נדדה מעיניה ולמרות רוחה שבו זכרונות העבר לעבור על פניה… ובלולים ומטורפים הזכרונות במוחה, המקרים נשברו לשברים, לפירורים, המחשבות והרגשות השתפכו לטיפות לרסיסים. היא זכרה פתאום את התגרות הקטנות האחדות שנפלו ביניהם: באחד מלילות השבת ישבה בבית שפרה רעותה וגם רפאל ואחדים ממריעיו היו שמה וישתעו יחד ופתאום ניגש אליה ויישק לה לעין כל הרואים ואז, היא זוכרת, התאדמו פניה מאוד ותקרא בקול מצווה: "לך מעמי!" ותדחפהו מאיתה בזרוע; והוא לא דיבר דבר ויסר מעליה וכל הערב ההוא לא פנה אליה בדברים, וגם בשובם אחרי כן הביתה לא דיבר כל הדרך מאומה, והיא ניחמה אז על מעשיה מאוד ותחש בקירבה מוסר כליות: "למה הכלימה אותו כה ברבים? והוא הן אך אות חיבה הראה לה!" ויום תמים עבר אחרי כן והוא לא שעה אליה. הדבר הזה הציק לנפשה מאוד ובערב השני ניגשה אליו ובדמעות על לחייה ביקשה סליחה מאיתו ותודה לו כי חטאה נגדו ותכלם את פניו, אם אמנם כי גם הוא לא עשה כהוגן בנשקו לה לעין רואים — והוא סלח לעוונה. ופעם אחת, לפני שנתיים — היא זוכרת — נלוותה אליהם שפרה ויטיילו יחד באחד הרחובות וידברו על אודות עתידותיהם, ובאמור רפאל כי בעוד שנה הוא אומר לעמוד למבחן להיבחן בלימודי כל מחלקות הגימנזיום, וכאשר יקבל תעודת בגרות, הוא חושב לבוא איתה בברית הנישואין ואחר ייסע לעיר המלוכה להיכנס אל האוניברזיטאט, קראה היא: "אנוכי לא אחשוב עוד על דבר הנישואין! אנוכי רחוקה עוד מהצעד הזה. אנוכי נכונה לחכות עוד חמש ושש שנים"; והוא צחק לשמע דבריה ויקרא "אם גם לא אאמין בדבר הזה לא אחשב לאפיקורס. דבורה?" — כל דמי עורקיה רתחו בקירבה אז מכעס וקצף. היא נכלמה מאוד, ובייחוד כי אמר לה כזאת באוזני שפרה… היא אמנם ידעה כי לא כוזב בדבריו, כי אמנם אך אמרה כזאת ולבה אחרת חשב. היא ידעה כי איננה רחוקה מהצעד הזה, כי לבה מלא תמיד מחשבות על אודותיו — אך הדעת הזאת עוד הגדילה את קצפה ביותר… היא לא ענתו מאומה; ובהיפרד שפרה מעליהם וישובו הביתה לא דיברה איתו דבר, ובערב ההוא הקדימה לעלות על משכבה, וכאשר ניגש אליה בערב השני ויחזק בידה הוציאתה מידו ותשט מעליו. וימים אחדים התאמצה לבלי בוא בחברתו. אך אחרי כן, היא זוכר, התחנן לפניה כי תסלח לחטאת שפתו והוא אך בדרך הלצה דיבר את אשר דיבר ובאמת יאמין לדבריה בכל לבו — ואז סלחה לו בתנאי כי לא ישוב עוד לכסלה ולהשמיע באוזניה הלצות כאלו. ומה נעמה לה עשיית השלום אחרי התגרות הקטנות ההן! כהתחדשות ברית האהבה נחשבה לה ותהי בעיניה כ"כלה" חדשה והוא — כ"חתן" חדש. ופתאום עלה על לבה זכר שיחה אחת שהיתה פעם אחת בין אביה המנוח ובין אמה על אודותיה. הדבר ההוא היה ביום השבת בהאיר הבוקר. היא שכבה עוד על משכבה, אך לא ישנה עוד אם כי עיניה היו עצומות. היא היתה אז חולמת בעניין הנחמד לה והלוקח את כל לבה ורגשותיה ביום ובלילה, ופתאום הגיע לאוזניה קול התלחשות אבותיה. היא הטתה את אוזניה להקשיב: — לא תדעי, גרונה — הגיע לאוזניה קול אביה דובר בלחש — עד כמה נשבר לבי בקירבי בגלל הדבר הדאגה הזאת תאכלני כעש. מה תהי אחרית הדבר? הן לא נערה קטנה היא. עוד מעט והיתה לנערה בת עשרים ושלוש שנה. עשרים ושלוש שנה! אח, אח, לוא יכולנו לתת לה כסף לנדה — אז, לפני שלוש שנים, השכימו השדכנים לפתחנו, ועתה לא יציעו אף "שידוך" אחד כאילו מתו כל ה"חתנים" שבעולם. ובאמת הייתכן "שידוך" בלי כסף כלל? גם הפחות שבפחותים ידרוש בימים האלה חמישים שקל כסף לנדה ומה גם בעל הגון — ולנו אין אף חמישים אגורות. התזכרי את נפתלי החייט? היא יכלה להיות מאושרה בגורלו. כנראה לא חפצו "מן השמים" בזה. וגם זאת אגיד לך כי עוד מעט… הבריות! מי יוכל לחסום את פיהן? הן… בתולה זקנה איננה מעלה ב"שידוכים". — בתולה זקנה! — קראה אמה בקצף — למה זה תדבר הבלים כאלה? ייסכר פי דוברי הוות! דבורה איננה עוד בתולה זקנה. בימינו אלה רבות הן הנערות היושבות בבית אבותיהן גם עד עשרים וחמש שנה ויותר. וגם זאת אגיד לך, חיים, כי "דבורה שלנו" איננה "סחורה גרועה" כלל וכלל. מי יוכל למנות את מעלותיה הטובות?… — ואנוכי — שיסע אותה אביה בדברה — האומר אחרת? מי כמוני יודע את שכלה המצויין ו"ראשה הטוב"? אבל מה תועילנה כל המעלות אם העיקר, הכסף, חסר? והיא שכבה אז על משכבה ונפשה צחקה בקירבה: לוא ידעו את אשר בלבי… כי עתה ידעו כי אין לי צורך עוד ב"שידוכים". אכן עולם מלא היה אז בבית, עולם מלא סוד ואושר רב… סוד גדול וקדוש, נעים ונפלא הסתתר אז בבית — היא ורפאל גם יחד כסוד טמיר ונעלם היו אז — ואין מי אשר יידעהו. מקדש גדול ונהדר התנוסס אז בתוך המרתף הצר ובני הבית לא ראו אותו. — והיא גם "כותבת גדולה" — הוסיפה אמה לדבר — היא יודעת גם בלשון העמים. לוא שמעת איך היא קוראת במהירות בספרי העמים. יואלזון אומר כי יודעת היא הרבה יתר מהבנות המלומדות. על דברתי! והכל בעצמה. הן כל מורה לא ולא לימדה כזאת כלל. היא צחקה בלבה לשמע הדברים האלה. — והיא "בריה" נפלאה ו"בעלת בית" מצויינה — הוסיפה אמה לספר בשבחה — גם יפהפייה "ומזהרת כחמה". התדע, חיים, היא איננה "סחורה גרועה" כלל… יוכל היות כי יימצא לה חתן גם בלי נדה… דברי אמה האחרונים העירו אז תימהון בלבה: מאין באה תקווה כזאת בלב אימה התמימה?… הינבא לה לבה חזון כזה? אולי תדע שמץ דבר מזה?… ומני אז החלה להיזהר יותר בהליכותיה את רפאל וגם להתבונן היטב אל מבטי אמה ותנועות פניה בדברה איתה — והמבטים והתנועות ההם החלו אז לגזול מנוחתה… המבטים והתנועות ההם הפיקו איזה חשד, איזו דרישה וחקירה… ויש אשר לא יכלה נשוא ההם ותשפל מפניהם את עיניה ארצה ופניה כוסו באודם. — ואז, היא זוכרת, החלה אמה לבוא את רפאל, לעתים קרובות, בדברים, ויש אשר עברו שעות רצופות והוא עמד על יד מיטתה או ישב נכחה על יד השולחן וישתעו, ואמה היתה מבטת אליו בלי הרף וגם אז הפיקו מבטיה ותנועות פניה איזה חשד, איזו דרישה וחקירה… ויש אשר הביטה אל שניהם בבת אחת או העיפה מבטיה במהירות רגע עליה ורגע עליו… פעם אחת ישב רפאל נוכח המיטה וישתעה את אמה והיא ישבה אז ממנו ותקרא בספר, אבל פעם בפעם לא הביטה אל הספר ותבט מעבר פניה אל אמה, ופתאום ראתה והנה צחוק קל ריחף על פני אמה, והצחוק הפיק איזו שמחה נסתרת והנאה פנימית, וכעבור רגע חלף הצחוק וכמו ענן עצבת כיסה את מצחה… עזב רפאל את הבית קראה לה אמה לגשת אל המטה. היא ניגשה. — בתי! — קראה אליה אמה בלאט ותתבונן אל כל סביבה פעמים אחדות כמפחדת פן ישמע זר את דבריה — שבי נא על ידי. חפצה אני לדבר איתך היא התחלחלה מעט ותשב. — דבורה! — קראה אליה אמה ותבט אליה בעין חודרת — ההבטיחך לבוא איתך בברית הנישואין? פניה חוורו כסיד וכעבור רגע זרם דם חם אל לחייה ופניה להטו. — מי? — שאלה את אמה במבוכה — מה תדברי, אמי? — בתי! אל נא תרהי מהגיד לי את האמת ואנוכי לא אחשוב לך זאת לעוון; ואם אמת הדבר אשמח על זה מאוד — ולמה זה, בתי, תכחדי ממני את הדבר? ואותי אל תרמי. אשה פשוטה אנוכי מדור הישן, אך אשה סכלה ולא יותר; ובכל זאת כבר הגיד לי לבי כזאת. אל תלעגי ללב אם, הוא יגיד פעמים רבות את הבאות מראש, אשר קצרה יד השכל מהשיגן. אך היום הוכיחוני מבטיכם לדעת, מבלי אשר אוכל להטיל כל ספק בזה, כי — כי אוהבים אתם זה את זה. צחוק קל חלף על פניה אשר התאדמו מבושת ותשפל את עיניה ארצה. — אל נא תבושי, בתי! — הוסיפה אמה לדבר בנעימות ותחזק בידה — אמנם אשה מדור הישן אנוכי, ובכל זאת לא אחשוב את הדבר הזה לעוון. יודעת אנוכי כי לא כימים הראשונים הימים האלה. לפנים בושתי לדבר את אביך עד עבור ירחים אחדים מהחתונה — והיום מנהגים אחרים, ולא לפלא הוא כלל כי יאהבך, כי אמנם, דבורה'לה תוכלי לקחת לב גבר, גם לב "אריסטוקראט" כיואלזון; ואם תיקח עלמה לב "אריסטוקראט" אז לא ישים לב למצבה הדל, ובאמת הן לא הנדה והיחש העיקר. מעשים כאלה יקרו בכל יום — וגם לך לא אחשוב לחטאה כי תאהביהו. יואלזון הוא איש נחמד וישר לב; אבל, בתי, — גמגמה בלשונה — הן אם אני ולי הרשות לדעת זאת. הן לא ילדים אתם ונחוץ להביא כל דבר בחשבון. ועתה הגידי לי דבורה, האומר הוא באמת לקחתך לו לאשה? ובדבר אליה אמה כדברים ההם הרגישה את עצמה כרוחצת בים עונג וגיל, והיא נפלה על צווארי אמה ותישקה נעימות נראו בעפעפיה, ואז לא כיחדה עוד מאומה דבר ותגל לה את כול; והיא זוכרת כי עברו אז שעות אחדות והן לא חדלו עוד מדבר על אודות זה. היא סיפרה לאמה את עזוז אהבת רפאל אליה, טוב לבו ורוחו הנדיבה, ועיני אמה הפיקו אז גיל וחדווה. אך בשמעה מפיה כי אומר הוא, אחרי עמדו למבחן, לנסוע לעיר אחרת ולגמור חוק לימודי רופא הוגו פני אמה פתאום ותאמר כי היא לא תוכל הסכם לדבר הזה עד אם יבוא איתה מקודם בברית הנישואין, כי לא ילדה קטנה היא עוד — ומה גם כי אין להישען כל כך על אמונת הגברים… ומי יודע מה יילד יום? ובשמעה מפיה, כי רפאל הגיד לה פעמים רבות, כי אמנם יחשוב לעשות כזאת נהרו פני אמה שנית — ונפלא היה בעיניה אז, כי מחשבת רפאל להיות בקרב הימים לרופא הרהיבה את לב אמה עוד ביתר שאת ותביע פעמים אחרות את רגשי ששונה ועליצותה בגלל הדבר הזה, ובמוחה עבר אז רעיון: "כי יש אשר הנשים הפשוטות תשכלנה להביט אל החיים ההווים ואל בני הדור החדש בעיניים יותר יפות ובהירות מהגברים הפשוטים, אדוקי הדת". — לאחרונה אמרה אמה כי לעת עתה דרוש עוד להסתיר את הדבר מאביה והיא תחל להכינהו לקראת החדשה הזאת לאט, לאט — ובקרב הימים יאמר גם הוא לדבק טוב. והיא זוכרת כי ערגה אז נפשה לרפאל מאוד. לבה היה מלא אז רגשות שמחה ונועם על כל גדותיו ותכסף להריקו ולשפוך את רגשותיה בחיק אהובה, ותצא החוצה ותחכה שעה תמימה לשובו; ובראותה אותו מרחוק רצה לנגדו ותבשרו את הבשורה הנעימה הזאת. והוא רקד וצהל מרוב שמחה. וביום המחרת בערב סיפר לה רפאל, כי דיברה איתו אמה דברים ברורים ומפורשים על אודות קשר אהבתם ותביע לו רגשי שמחתה, כי תיפול בתה בגורל איש כמוהו, ותרבה לספר לפניו גם בשבחה וכי בטוחה היא כי יראה עמה חיים טובים ונעימים, ותברך את אגודתם מקרב לב ותאמר כי מעתה תחשבהו לבן אז באו ימי הבחינה. רפאל שם לילות כימים וישנן את לימודיו ויעמול מאוד, והיא היתה אז מלאה דאגה וחרדה לשלומו וגם לתוצאות הבחינה; ועוד הפעם נכזבה תקוות רפאל. הוא יצא מאת הבחינה וידיו על ראשו — והיא זוכרת כי בשמעה את דבר תוצאות הצטערה מאוד ותהי כנדהמת, בייחוד דאגה פן יפעל המקרה הזה לרעה, על שלום רפאל ובריאותו — אך העצב היה מהול באיזה רגש הנאה ורצון נעלם וחייה העתידים התייצבו לפניה בצבעים אחרים מאשר עד כה והצבעים ההם נעמו לה… היא חשה איזו הרווחה כמו הוגלה אבן כבדה מעל — מה תחשוב לעשות עתה, רפאל? — שאלתהו בימים ההם. — עתה, כמובן, לא אכנס עוד לאוניברזיטאט — ענה אותה. שמחה נסתרה מילאה את לבה אז… הרעיון כי יהיה רפאל בקרב הימים לרופא מלומד מסך תמיד נטפי דאגה וספק בכוס ששונה… היא ידעה היטב כי מצב כזה מרום ונישא ממנה מאוד… נערה "מרחוב היהודים" לא נוצרה להיות לאשה לרופא מלומד — ומי יודע את תוצאות מצב כזה?… והוא גם יעזוב אותה למספר שנים… והחיים מלאים חליפות ותמורות וככה גם מחשבות האדם ורגשותיו… ויש אשר גם לב בוער באש יצטנן במרוצת העת — — ובשמעה מפיו כי כבר ייאש את לבו ממחשבתו זאת עלצה נפשה במסתרים… עתה לא יגדל כל כך ההבדל שביניהם. — אנוכי מצדי — הוסיף לדבר — לנסוע לחו"ל לגמור חוק־לימודים; אבל למענך, אהובתי, ארחיק את החפץ הזה מקירבי. הכאיבו את לבה מאוד… הנה כי כן תהיה לו למפגע על דרכו בחיים — — — לא אבקש ממך כי תקריב קורבנות למעני — קראה אליו בתלונה עצורה — אנוכי לא אפריעך גם עתה מחפצך זה. הלא כבר אמרתי לך כמה פעמים, כי נכונה אני לחכות עוד מספר שנים. — לא! — ענה אותה וצחוק קל ריחף על שפתיו — אם את נכונה לחכות, לא אחפוץ אני לחכות. הדרך הזאת, לנסוע לחוץ־לארץ ולגמור חוק לימודים, דרך ארוכה היא ודרך כזאת לא לי היא עתה. אנוכי אבחר עתה בחיים אחרים, לעסוק בעבודה אשר אני עוסק בה, עבודת מורה לשעות וממנו לחמנו יימצא. אבל הכאב עוד לא חלף מלבה… ובלילה ההוא ובלילות רבים אחרי כן עלו הדברים ההם אשר שמעה מפי רפאל על זכרונה ויגזלו את שנתה מעיניה ויעוררו בקירבה רגשות לא נעימים… היא ידעה כי עבודת ההוראה עבודה קשה היא ומפרנסת את בעליה בדוחק ורוב המורים אשר בעיר עניים ודלים, והוא איננו גם "בר מזל" להוראת שעות, כי איש אמת הוא ובר לבב והתכונות המיוחדות למורים, שבהן ייקחו את לב אבות התלמידים, ובייחוד את לב האמות, כמו: שקר, חנופה הדלה עליו גם לתמוך בידי אבותיו הזקנים והעניים המתגוררים בעיר מולדתו — ובכל זאת היתה שבעת רצון בחיים כאלה, לוא אך ידעה נאמנה כי גם הוא ישבע רצון בהם… ובחשבה כזאת נעמה לה המחשבה, כי לא ייבצר גם מידה בבואה בברית הנישואין לעזור לרפאל במלאכת ידה, התפירה, והקלה מעליו את עול אבל מה היתה אחרית כל המחשבות ההן?… אנחה כבדה התפרצה מעמקי לבבה… היא זכרה את האסון הגדול אשר קרה אז את הבית ואשר שם את כל תקוותיה וחלומותיה לאל… באחד הימים שב אביה מן הרחוב ויתאונן כי ראשו יכאב עליו תרעדנה מקור. היא הביאה לו תיכף חמים וישת ואחר שכב במיטה והיא מרחה את גוו בחומץ־חם ותכסהו בבגדים אחדים למען יזיע וירווח לו; אך ביום המחרת בבוקר בקומה משנתה מצאתו שוכב עודנו במיטה ותיבהל, ובגשתה אל מיטתו הרגיע את רוחה ורוח אמה החולה כי הוטב לו, ואם כי ראשו עוד יכאב עליו לא ישכב במיטה ויצא הרחובה כי השכיבה תוכל להביאו באמת לידי מחלה, חלילה. וכה והוא התהלך בחוץ, אבל תאוות האוכל עזבתו ולא טעם מאומה — וביום הרביעי שכב על המטה אשר לא ירד עוד ממנה… הוא חלה במחלת הטיפוס. החובש אשר נקרא לרפאותו הרגיע את רוח בני הבית כי אין לפחד מאומה, כי ביום התשיעי למחלתו יזיע והמחלה תחלוף — אבל מיום ליום גדלה המחלה והרופא אשר נקרא, על־פי רפאל, לבקרו הגיד כי חולה מסוכן הוא. — הבית מלא אז פחד ואבל, אמה הרבתה לבכות בדממה וגם היא שפכה דמעות כמים. היא לא משה מן המיטה גם בלילה, אך אחרי כן לא הניחה רפאל להיות ערה כל הלילה וימלא את מקומה על יד מיטת החולה, וגם ביום לא הלך לבתי רוב תלמידיו ויישב על יד מיטתו בעת שהיא עמדה על יד האח המבוערת ותבשל מרק למען החולה. גם הוציא כסף מכיסו, בתור הלוואה, לשלם להרופא ולקנות את הסמים והעופות. — היא שיוותה אז לעיניה אך את מצב אביה החולה. היא ראתה את המחלה מכלה את בשר אביה מיום ליום ולבה נשבר בקירבה וכל מחשבה אחרת רחקה ממנה. יש אשר עלה רעיון נורא על לבה: אולי ימות אביה?… ותתחלחל מאוד — ואת עצמה שכחה כמעט ואת תוצאות הדבר הזה בנוגע אליה לא ראתה… אך הנה בא הלילה הנורא ההוא… לפני זה ישב רפאל על המשמר שלושה לילות רצופים ובלילה ההוא לא נתנתו עוד לשבת על יד מיטת החולה ותשב היא. בבית שררה דומייה עמוקה. המנורה הקטנה אשר עמדה על השולחן הפיצה אור כהה ומראה פני אביה היה כמראה הדונג, והיא ישבה תפושה במחשבות נוגות ולעתים שלחה ידה להחזיק בנאד הקרח אשר על ראש החולה — פתאום והנה נטפי זעה גדולים נראו על מצחו… ברק גיל חלף בקירבה למראה הזה: "הוא מזיע!" — אחרי רגעים אחדים פקח את — דבורה! — קרא בקול רועד ונפסק לרגעים — הסירי — את נאד הקרח — מעל ראשי — החום — כבר חלף — קר לי — מאוד. נפשה עלצה בקירבה: "הוא מרגיש קרירות הקרח". היא הסירה את נאד הקרח מעל ראשו. — בתי! — קרא אליה שנית — הנני חש — רגעיי־ספורים — עוד מעט… קול פחדים התפרץ מפיה: "אבי! מה תדבר? הינך מזיע, הודות לאל, ואני רואה כי רפתה המחלה מעליך". — לא! — בתי! — זעת המוות היא. קור חלף בכל יצורי גווה וכל עצמותי רעדו מפחד… — חפץ אני — לדבר איתך — בתי — דברים אחדים — — אבי! — התחננה לפניו ודמעות זרמו על לחייה — אל תדבר דברים נוראים כאלה. עוד שוב תשוב לאיתנך ועוד תחייה לאורך ימים. — עוד מעט — הוסיף לדבר מבלי שים לב לדבריה — וקרב קצי — ה' הוא היודע — כי אנוכי — עמלתי בכל כוחי — להשיאך לאיש — אבל — לא עלתה בידי — הדבר הזה — גזל מנוחתי — ויצערני מאוד — אך מה אדבר — כן חפץ ה' — ועתה — בתי — אל תבכי — ואל תדאגי — אבי היתומים — לא יעזבך — הוא ימציא לך — זיווגך — איש ישר — הנכרז ממרומים — אל תבכי — בתי — הן זה סוף — כל האדם — האב שבשמים — ישגיח עלייך — העיקר הוא —בתי — איש ירא שמים — בעל מלאכה ישר — ולא מתהוללים — אשר בימינו — ההולכים — בדרכי העמים. הכבר לקחה אוזנו שמץ דבר אהבתם? – שאל אז לבה בקירבה. רגעים אחדים החשה ואחר שב לדבר: אולם, בתי — ה' הוא היודע — עד כמה — קשה לי — לבקש ממך כזאת — את לא תדעי — לב אב — אולם — לבי לבית יזעק — על מי אטוש — אותה? — והיא חולה — ואלה הצאן — הילדים. קולו נפסק מבכי רגעים אחדים ואחר שב לדבר: ועל מי מוטל — בתי — בלעדך — אל נא תשכחים — היי להם — לאם ולאב — גם יחד — כן – לאם ולאב. היא בכתה מאין הפוגות ובהקשיבה את דברי אביה האחרונים נפקחו עיניה פתאום ותרא גיהנום לנגד עיניה… מחשבות חדשות ונוראות התרוצצו בקירבה… היא הרגישה את עצמה כמתעוררת משינה… איך לא עלה כזאת על לבה זה כבר? על מי יוטש הבית?… התוכל להיות לאכזרייה כזאת?… התוכל?… לא! לא תוכל! לב אבן כזה אין לה – אבל איך תעשה?… והילדים עודם קטנים ועוד תעבורנה שנים רבות עד כי תוכל לעזוב את הבית… ואיך? — — מה יהיה גורלה?… מה תעשה?… מה תעשה?… נדהמה ונבוכה… "ריבונו של עולם! — התחנן אז לבה בתפילה — האין עוד כל תרופה?… האין בידך להושיע? ואתה כל תוכל! הן גם מתים תחייה… אל! אל! שלח לו רפואה! החלימהו! אל תמיט על כולנו אסון כזה!" אביה עייף בדברו ויידום. עיניו עצמו. היא נטתה את אוזניה להקשיב את נשימות אפו — הוא ישן… היא שבה למחשבותיה: "מה יהיה גורל הבית בלעדה?… מי יכלכלם? הייתמו לגווע? — ואמה החולה? על מי תעזוב אותה? התובל לבית החולים? — היא התנודדה ותקוט בפניה על המחשבה הזרה הזאת — לא! היה לא תהיה! היא לא תעזוב את אמה… רוב הבאים לבית החולים ימותו מהרה… היבואו בברית הנישואין ויישארו בבית? — — ומאין ימצאו נפשם? והוא משתכר מעט וגם הוא תומך בידי אבותיו הזקנים… והיא בעבודתה, אם גם תתפור כל היום, לא תוכל לפרנס שתי משפחות… עתה אמנם אך שניים המה — אבל אחרי כן… אחרי כן — הצרכים יתרבו… ולא בכל עת תוכל לעסוק בעבודתה… והוא — אם גם יסכים לזה עתה, הנה במשך העת יקוץ בחיים כאלה… האיש ידרוש כי אשתו תהי נתונה לו לבדו, כי תדאג אך לביתו — הנה יפלו אז עליו למעמסה… וגם היא… הוא יתחרט… הוא יכול לראות חיים נעימים…" ופתאום זכרה את הדברים אשר שמעה מפי רפאל, כי לולא היא כי עתה נסע לחוץ לארץ לגמור חוק לימודים — — היא התפלצה… מחשבה חדשה באה בלבה… וברגעים ההם נדמה לה כי מוחה בוער באש… הנה כל אשר מסביב לה בוער באש… הנה עשן מתאבך… העשן יגדל מרגע לרגע, הוא יעצום את עיניה, הוא יזיל דמעות מעיניה… הוא ישים מחנק לנפש… הנה הבית מלא גלגלי קיטור ולשונות אש… ומתוך האש תיראינה תמונות זרות ומשונות, צלמי אדם אדומים ובוערים באש… והאש תשרוק מסביב… הזיקים עפים ומתנשאים למעלה, התקרה מתמוטטת וגחלים בוערות נופלות על ראשה, על ידיה ועל כל יצורי גווה… המחשבה היתה עוד בלתי מבוררה… ומלחמה כבדה למחשבה החדשה בכל רגשי לבה… המה יסתערו להכריעה… אבל לשווא… המחשבה תילחם בהם בעוז וכוח — היא תרגיש כי המחשבה תכאיב את לבה מאוד, כי פוצעת היא אותו פצע עמוק, כי מגרת היא דם ודמע… אבל המחשבה ההיא כמו תרהיבה… היא מרגשת כי המחשבה נשגבה עד מאוד ובה תישגב ותתרומם גם היא… אביה פקח שנית את עיניו: "בתי! — קרא אליה ויחזק בידה — הרימי את ראשי — אחפץ לשבת — מעט". היא שמה את ידה האחת מתחת להכר ובידה השנית החזיקה בהחולה ותושיבהו לאט לאט. — בתי! — הוסיף לדבר שנית ומבטיו חדרו לתוך עיניה ויבהילוה — התבטיחיני — התהיי להם — לאם ולאב — התהיי? רגעים אחדים החשתה וזרמי דמעה פרצו מעיניה ופתאום כמסתערת על אויב נורא, כנלחמת בשארית כוח, כנואשת, הניעה בראשה לאות כי תמלא בקשתו. "לאם ולאב! כן לאם ולאב אהיה מעתה" השיבה בלבה. היא נפלה על צווארי אביה ותבך. — אמותה — הפעם — קרא אביה ועיניו הביעו רצון ומנוחה — דבורה! גרונה! — ילדיי. הוא נפל על הכר ועיניו סוגרו — לנצח. — אבי! אבי! — החלה לזעוק וליילל בקול ולקול יללתה ניעורו כל בני הבית משנתם. גם רפאל הקיץ ויתפרץ מחדרו הביתה. אמה הרימה קול בוכים ותחל "לטעון". הילדים קפצו ממקום משכבם ויכתירו את מיטת אביהם ויזעקו: "אבינו! אבינו!" — והיא הרגישה כי החל ראשה לסוב עליה גלגל ועיניה תחשכנה — ובעוד רגע התעלפה. בהקיצה שכבה על ספסל המשכב ולפניה עמד רפאל וייז מים קרים על פניה ואחדות מהשכנות כבר נזעקו בבית ותקוננה. ברגע הזה משכה את מכסה למעלה ותסתר את פניה מתחתיה… הזיכרון האחרון העביר תמונות מבהילות לנגד עיניה: הנה אביה המת מוטל ארצה מכוסה בשמיכה ומסביב לו נרות דולקים… הנה התכריכים הנתפרים… הנה ה"טהרה"… הנה הוא נישא החוצה… הנה ה"לווייה" — — ומחזה ה"לוויה" נצב כמו חי לנגד עיניה… הנה החצר הומה מאדם רב. גם ברחוב, לפני החלונות, התאספו אנשים רבים. הנה הושם הארון על העגלה הרתומה לסוס אחד. העגלה זזה ממקומה ואחריה נהרו אנשים ונשים מבני "רחוב היהודים" והיא הולכת אחרי ה"ארון" — היא לא תצעק, לא "תטען", כי אם ראשה מוטה לארץ והיא נמוגה בדמעות. ברגעים ההם ניצב אסונה לפניה בכל צבעיו השחורים והאיומים… היא הרגישה כי גורשה מ"גן עדן" ותובא ל"גיהנום". "אבל למה זה יענוה רגשותיה? למה יוסיפו להילחם? — בכל רגע ורגע נדמה לה כי ייגזר חלק מלבה… כן "לאם ולאב" — שיננה במחשבתה — כן "לאם ולאב"… אנוכי אראה לכול כי תוכל נערה להיות "לאם ולאב"… אנוכי אראה… והיא זוכרת כי חלפה אז פתאום המחשבה במוחה: "האמנם דרש אבי ממני כזאת?… האמנם דרש כי אקריב את עצמי לקורבן?… אך לא! הוא לא דרש כזאת — הוא דרש אך כי אהיה להם "לאם ולאב" ואנוכי אוסיף על דרישתו…" ופתאום נשאה את עיניה ותרא את רפאל עובר על יד הארון ולבה חשב להישבר — — והיא זוכרת כי בשובה הביתה ותשב על הארץ לא בכתה ולא דיברה דבר, והשכנות דיברו באוזניה דברים ניחומים והיא לא הקשיבה; וגם רפאל על לבה ויתחנן לה כי תאכל מה, כי תשכב לנוח — והיא לא האזינה… היא לא ידעה ולא ראתה מה כל הנעשה מסביב לה כמו היתה אז לאבן… וכה עברו שלושה ימים ושלושה לילות — — — אל! מה היו לה שלושת הימים ושלושת הלילות ההם? איזה מחשבות ורגשות סערו בקירבה? איזו מלחמה התחוללה אז בקירבה פנימה? איזה ייסורי שאול נשאה במשך הימים האחדים ההם? והמחשבה החדשה התבררה כל צרכה. היא היתה להחלטה! לנתק את מוסרות האהבה שבינה ובין רפאל… לנתק — היא אמנם לא תוכל לנתקם מלבה. היא לא תוכל לעקור את רגשי אהבתה אליו מקירבה; אבל היא לא תלך אחריו… היא נתונה עתה להבית, לאמה החולה והיתומים העזובים — ואין לה לחשוב כלל על־דבר "נישואין"… היא תהיה מעתה למפרנסת הבית, היא תעבוד יומם ולילה להמציא מחייה לבני הבית. האהבה תידחה מהחובה — — אבל איך תגיד לו כזאת? היא לא תמצא לה די און בלבה להגיד לו דברים נוראים כאלה… והיא חשה כי כל אשר יוסיף להיות על ידה יגדל פצע לבבה ודי היה מבט אחד ממבטי עיניו להזיל דמעות מעיניה… והיא זוכרת כי היו אז עתים אשר ישב על ידה וינחמה וידבר באוזניה דברים רבים ונעימים ויראה לה אותות חיבה — ואז היו עיניה למקורי דמעה, ויש אשר דימתה כי נמוגה כלה ותהי לים דמעה… והיא התאמצה אז להתחמק ממנו — ופעם אחת לטש עיניו למולה ויבט אליה בתימהון גדול וישאלה: "למה תתחמקי ממני, דבורה? ולמה זה לא תתני פוגת לבת עינך בקרבי אלייך?" אבל היא לא ענתה דבר ותוסף לבכות… אך כאשר תמו ימי ה"שבעה" החליטה לשום קץ למצב הזה ותלך לרעותה שפרה ותגלה לה את כל לבה. שפרה התנגדה לחפצה ותתרב איתה ותדבר ותוכיח, כי חלילה לה מעשות כדבר הרע הזה, כי קורבן כזה לא יוכל איש לדרוש מאיתה — אבל היא אמרה לה, כי לשווא תשחית אמריה, כי היא לא תשוב מהחלטתה ויהי מה; ותבקש אותה להודיע החלטתה לרפאל, כי לא תרהיב בנפשה להודיע לו כזאת בעצמה. הביתה והנה פניו חוורים כסיד ומבטי עיניו הפיקו מרירות ועצב נורא ויהי כאילו ירד עתה מערש דווי, והיא כמעט התחרטה על הדבר ורגשי אהבתה אליו מעורבים ברגשי חמלה ורחמים סערו בלבה בכל עוז; אבל תמונת אביה המת אשר התייצבה אז לפניה ודבריו האחרונים אשר צללו באוזניה השכיחו את הסער ויחזקו את החלטתה. ובערב יצאו שניהם החצרה וידברו דברים ברורים ומפורשים — הוא התחנן לפניה כי תשוב ממחשבתה, כי נכון הוא להישאר אחרי נישואיהם בבית, כי בפרוסת לחמו האחרונה יחלק את בני הבית, כי המה לא ייפלו עליו למעמסה בכל אופן, ולמה לה להעלות את שניהם לקורבן לחינם? והוא לא יידע חיים בלעדה — ונפשה כמעט יצאה בדברו כדברים ההם; אבל היא אימצה את לבה ותוכיח לו, כי אחרת לא תוכל היות וכי לא תוכל להעמיד גם את עצמה בניסיון כזה, כי אהבתה אליו ולחייהם המשותפים תוכל בקרב הימים לפעול גם עליה ובני הביתה ייפלו גם עליה למעמסה — ומי יודע אם לא תבוא לידי כך, לעזוב את אמה והיתומים לנפשם… והיא לא תוכל גם למרר את חייו בנישואין כאלה בשום אופן — ואם תעשה כזאת והיתה לאכזרייה לבני הבית ולו גם יחד… ותאמר לו כי אהבתה לאחר לא תיתן ולא תשכחהו כל ימי חייה, והוא יוכל למצוא לו נערה כלבבו לקחתה לו לאשה ולראות עמה חיים… והוא התרגש אז מאוד ויחזק בימינה ויאמר: "מה אומר לך, דבורה, ואנוכי לא אמצא לי מלים להכריע בהן את רוחך הנדיבה ולהזיזך מהחלטתך האיומה: אבל את זאת אגיד לך, כי אחרי המעשה הכביר הזה אשר את עושה אדע יותר מה אומלל אנוכי, כי אבדה לי סגולה יקרה ונפלאה כמוך…" ובדברו כדברים ההם חיבקה בזרועותיו ויאמצה אל לבו ויישק לה בחום ובכי — והיא נשענה על שכמו ותבך הרבה בכי… — ובכל זאת, דבורה! — קרא אליה לאחרונה — אל תהי נמהרה בזה והתבונני היטב בדבר אשר את עושה. — כן יקום ויהי! — ענתו באומץ לב. והקשר שביניהם ניתק. במקום ההוא שבו נתנה את ידה לו, לפני שלוש שנים, שם משכה את ידה ממנו לנצח. — היא ביקשתהו כי לא יספר זאת לאמה, כי היא לא תדע עוד את החלטתה ואם תדע והתנגדה לה בכל כוחה, ואם אמנם כי לא תשמע לה; אבל למה לה לדכא נפשה חינם? בקרב הימים תספר לה זאת לאט, לאט. הוא לו פה המקום. הוא ייסע לעיר מולדתו ובקרוב ירחיק נדוד לחוץ לארץ. איפה לא יידע עוד. — על בקשתה, כי אחרי כל אלה יפקדה במכתבים, ענה כי לא יוכל הבטיחה כזאת והזמן ומקרי החיים יורוהו איך לעשות. וביום השני בערב נפרד ממנה — — את הערב ההוא לא תשכח כל ימי חייה. הוא ביקשה ללוותו לבית הנתיבות; אבל היא אמרה לו כי אם חס הוא על בריאותה לא יבקש ממנה כזאת. היא לא יצאה גם מאת הבית החצרה. הוא תקע לה כפו וייפרד ממנה בברכה קצרה: "חיי בטוב!" "הייה מאושר!" — ויצא מאת הבית… ובצאתו נדמה לה כי בינתה הסתתרה, ראשה סבב עליה כגלגל, לבה הלם כהולם פעם ומורשי לבבה סערו בקירבה מאוד. כעבור רגעים אחדים מיהרה לצאת החצרה ומחשבה באה בלבה לרוץ אחריו ולהחזירו — אבל המחשבה ההיא חלפה לה מקירבה תיכף, והוא כבר עזב את החצר ובגשתה אל שער החצר לא ראתהו עוד ותשב הביתה. — — מאמה כיחדו את הדבר. בהיפרדו ממנה אמר לה כי יוצא הוא בדירה אחרת, כי מצא לו הוראת שעה בבית אחד הגבירים ושם ייתנו לו מעון וארוחת תמיד. היא עלתה אז על משכבה — אבל לא ישנה כל הלילה ותמס את ערשה בדמעותיה… ומני אז לא קיבלה כל ידיעה ממנו. אחרים יאמרו כי זה לא כביר הרחיק נדוד לאמריקה, אבל אל נכון לא תדע. — ובקרב הימים כאשר נודע הדבר לאמה התקצפה עליה מאוד ותמרר בבכי: "משוגעה! מה זאת עשית? מי ביקש זאת מידך? האב שבשמים היה מרחם עלינו גם בלעדך. סגולה יקרה היתה לך ותאבדיהו בידיים, ועתה מי ישים לב אלייך? עתה תשבי בבתולייך עד שילבין ראשך" — אבל אך פעם אחת דיברה באוזניה דברים קשים כאלה… אולם אנחותיה, לעתים, מבטי החמלה אשר תעיף עליה ודברי הרחמים אשר יתמלטו מפיה, לפעמים, יכאיבו את לבה עוד הרבה יתר מהדברים הקשים ההם… היא לא תוכל נשוא אותם. והיא החלה לעסוק בעבודת התפירה ומכרותיה התאמצו להמציא לה עבודה בבתי הגבירות. את הספרים המעטים שנשארו אחרי מות אביה מכרה ובכסף מחירם קנתה לה כלי תפירה שונים. גם שילמה את החובות אשר השתרגו עליה בימי מחלת אביה, וזה כירח ימים אשר לקחה לה גם חניכה אחת לעזור לה בעבודתה. — ועבודתה תספיק להם מחייה בצמצום ודוחק. בחדר השני יגור עתה עושה תנורים אחד. היא התהפכה מצד אל צד. כבר נשמעו קריאות התרנגול והיא לא ישנה עוד. אכן ערב מלא זכרונות ורגשות היה לה הערב הזה. בני בית המנוח חיים המו"ס עוד ידורו במעונם הישן, במרתף. גרונה עוד לא ירדה מערש דוויה, וכבר אפסה גם כל תקווה כי תירפא בזמן מן הזמנים: ודבורה עודנה יושבת בבתוליה כאז ומפרנסת את בבית נקיון טהור. כלי הבית הדלים עומדים במשטר וסדר. רצפת הבית נקייה ומכוסה בחול צהוב דק. פי התנור מכוסה ביריעת בד אדומה וקטנה. על חבל דק מסביב להתנור ממעל תלויות כותנות לבנות ולחות למען התייבש. כלי התפירה, המספריים, גלילי החוטים, הבד והכותנות התפורות צבורים על דף קטן אחד הדבק לקירות המעון בפינה ממעל. השולחן מכוסה במפה נקייה ולבנה. עליו עומדות ארבע מנורות נחושת קטנות ובהן נרות דולקים קטנים המכוסים בנטפי זעה. להבותיהם הקטנות והארוכות ומקפצות לרגעים למעלה ומביניהן ייראו הפתילים העבים והשחורים המוקפים בתכלת הלהבה אשר בתווך. הנרות הדלים יעמלו להפיץ מתוכם אור בהיר ומזהיר והמה מתייגעים ומזיעים; אבל יגיעתם לשווא ואורם הוא אור כהה ודל… חם נעים בבית. כבר נאכלה ארוחת הערב גם בחדר "השכן". מעבר אחד לשולחן יושבת דבורה וקוראה בספר. אחריה יושב הילד יעקב'ל ומעלעל בסידור תפילה. ממולו יושב הנער יצחק'ל והוא קורא בפרשת השבוע על אחת מזרועותיה והיא מתנמנמת. האם החולה ישנה. פני דבורה שונו במשך שלוש השנים האל. לחייה המכו מעט, האודם חלף מעליהן. מצחה כמו שחר מעט. עיניה שקעו בחוריהן יותר ומתחתיהן קווי תכלת־צהובה. מבטי אחת. שפתיה צמקו. צווארה כחש. גם כל בשרה ויצורי גווה כחשו באופן ניכר. תווי פניה וכל תנועותיה מביעים איזו לאות ועצלות, ונשימות אפה מתמשכות וחרישות, חזה ירומם וישפל בעצלתיים. היא לבושה שמלה אמוצה, פשוטה ונקייה. היא הסכינה כבר את מצבה בשלוש השנים האל וכבר הורגלה להביט אליו במנוחה וקרת־רוח. הסער כבר חלף מקירבה ורוח חרישית לקחה מקומו. המלחמה אשר התלקחה בקירבה לפנים חדלה, רבים מרגשותיה כבר נפלו שדודים במלחמה ורבים גוועו לאט, לאט מחוסר מחייה וכלכלה ולבה היה כשדה קטל אחרי המלחמה… אמנם פה ושם עוד יתגלגלו רגשות נפצעים ונואקים מעצמת מכאוביהם, אבל קולם לא יישמע כמעט… יש עיתים אשר היא שקועה ראשה ורובה בענייני הבית, הפרנסה וההשגחה על הילדים, מבלי אשר תחשוב כלל על אודות עצמה; ויש אשר היא מבטלת בלבה את החיים מכול וכול ומבטת אליהם בשאט־נפש… לעיתים היא מנסה לבטל בלבה את האהבה ומתאמצת להיות שבעת רצון בחלקה: "גם בלי אהבה ונישואין יש חיים. החיים חיים כשהם לעצמם גם בלי כל שיתוף חיים אחרים. והאם לא תוכל גם האשה לעמוד ברשות עצמה, אם תחפוץ או אם יביאוה המקרים לידי כך, כאשר יעשו רבים מהגברים? ועליה, אחרי כי הביאוה המקרים לידי מצב כזה, להרחיק מקירבה את הרכות הזאת, להשתוחח ולהתעצב תמיד ולהשתפך ברגשי עצב ותמרורים" — וברגעים כאלה היא שמה כל מעייניה באמה החולה והילדים והם יהיו לה לניחומים ולמשיב נפש, והדעת כי ממלאה היא חובת "אם ואב" תמלא כל בי נפשה רגשי עונג ונועם; ויש גם אשר היא מרגשת בקירבה איזה רוחב וגאון פנימי: "אכן עולה היא על כל בנות גילה החיות אך למען עצמן. היא חיה בייחוד למען אחרים. מפי שפרה ומכרותיה שמעה, פעמים רבות, כי הקריבה קורבן גדול על מזבח הצדקה; ואמנם היא הקריבה לקורבן את אהבתה, את עלומיה, והחיים אשר היא רואה עתה אמנם אינם חיים פשוטים וגסים, כי אם רוממים ונשגבים" — ובמחשבה כזאת היא מתאמצת להראות פנים שוחקות ולהצהיל קולה, בייחוד מכריה, כמו להראות כי כבר נשכח זכר אהבתה מלבה והינה שמחה בחלקה באמת. והיא היתה באמת שמחה בחלקה לולא העש ההוא האוכל את לבה, לעיתים, הוא הזיכרון. הוא תקע לו אהלו בלבה ולא תוכל הרחיקהו ממנה — אמנם בששת ימי המעשה בהיותה עמלה ועסוקה בעבודתה הרבה ועמוסה דאגות וטרדות שונות נחבא הוא באחת הפינות וישן את שנתו; אבל בלילות, בעלותה על משכבה לנוח, ומה גם ביום שבת ומועד, יתעורר משנתו וייצא ממחבואו לעבוד עבודתו, והוא מעביר לפניה מחזות שונים מחייה הקודמים אשר יעציבו את לבה וישפכו עליו איזו תוגה חרישית — וברגעים ההם היא חשה איזו דקירות בלבה, ויש אשר היא מדמה כי עלוקה אחת אחוזה שמה בקירות הלב והיא מוצצת את דמה לרגעים… ומבלי משים תפרוץ אז איזו אנחה חרישית מבתי נפשה, ולפעמים יתגנב גם איזה רסיס דמע מגולות עיניה וייזל לו חרש על לחי… ויש אשר בעקב המחזות ההם אוחזים גם מחזות אחרים, מחזות העתיד, וגם המה יעברו לפניה והיא מתגודדת למראיהם: "אלי! האמנם חיים שוממים ועגומים כאלה ייפלו לי למנה? ולכל ימי חיי? האמנם, אלי? וחיים כאלה הן מרים ממוות!". ולפעמים היא מנסה לנחם את נפשה בתקווה, כי כעבור עוד שנות מספר יוכל המצב הזה להישנות לטוב: אחותה חיה'לה תלמד במשך השנים האל את מלאכת התפירה ויכלה להשתכר ולפרנס את הבית, והיא טובת לב מאד ועשה תעשה כזאת בחפץ לב, והילדים גם הם יגדלו אז והיו ל"בעלי מלאכה"; ואז — אז תוכל להיות לאיש אחר לאשה… אבל בעלות תקווה כזאת על לבה היא מתחלחלת… ההיא תהיה לאיש אחר לאשה?… ולאיש גס? — חיים כאלה יהיו לה מרים מאוד. היא כבר טעמה מפרי האהבה והנישואין בלי אהבה מה הם בעיניה?… ולמה לה גם למרר חיי אחרים? והיא יודעת כי לא תוכל עוד לאהוב איש אחר אחרי רפאל?" ובכל זאת איננה מתמרמרת אל העש הזה, אל הזיכרון, ויש אשר היא בעצמה מתאמצת לעוררו משנתו. הוא נעים לה. קסם נעים שפוך עליו והוא ימשוך את לבה אחריו פעם בפעם. הוא ישכיח אותה, לעיתים, את חייה ההווים ואת חייה העתידים לבוא — והשכחה הזאת חביבה לה מאוד, הכאב אשר תסב לה דקירת העלוקה מהול גם בעונג… היא יושבת עתה וקוראת בספר בשפת עם הארץ, אך פעם בפעם יובילוה מחשבותיה וזכרונותיה הלאה, הלאה מגבולי הספר… היא מתאמצת להעלות איזה זיכרון ישן על לבה: גם אז היה ליל שבת. היא ישבה במקום הזה ותקרא בספר ותהי תפושה בקריאה. פתאום חשכו עיניה. שתי ידיים חמות הושמו פתאום על עיניה ותעצומנה אותן והידיים היו שלוחות מעל לשכמה מאחוריה. רפאל! — קראה בצחוק ותתאמץ להסיר את הידיים מעל עיניה. אין עונה. כעבור רגע הריע צחוק באוזניה. הידיים הוסרו והיא הפכה את פניה לעבר רפאל… — הנה זה כרבע שעה אשר אני עומד במקום הזה ואת לא הרגשת! — קרא אליה בצחוק נעים בהעבירו את ידו על חלקת צווארה. — כרבע שעה? ואנוכי לא הרגשתי את בואך הביתה. אכן שקועה הייתי בדברי הספר — ותצחק מטוב לב. — דבורה! ראי, נא, דבורה! — שיסע יעקב'ל את הזיכרון ההוא ויחזק בבית ידה — הנה "ובא לציון"! 31 הנה "נשמת"! 32 הנה "ברכי נפשי"! 33 מה תתני לי, דבורה, ואקרא כל אלה בעל פה? קריאות הילד התמימות נעמו מאוד. היא הביטה אליו בצחק קל ובמבטי אהבה. — לפת אתן לך! — קראה אליו ותסלסל בשערותיו. הילד החל לקרוא את התפילות בעל פה במרוצה ומהירות ויניע את כל גוו ועיניו נוצצו משמחה וגיל. פני דבורה נהרו. עיניה ברקו איזה ברק־גיל. "נחמד אתה לי, יעקב'ל!" — קראה ברגש ותחבקהו בזרועותיה ותישקהו. איזה רגש נעים עבר בקירבה ברגע ההוא… — ואנוכי, דבורה, אקרא בעל פה פרשה שלמה מ"חומש"! — קרא יצחק'ל ויגש לה את החומש למען תעיין בו אם קורא הוא וייחל לקרוא בעל פה מפרשת השבוע. — גם אתה, ילד יפה! — קראה דבורה בחיבה ותעבר את ידה על לחיו. — הגם לי תתני לפת, דבורה? — אתן. ובדברה נגשה אל התנור ותוצא ממנו קדירה שחורה. גלגלי אד התאבכו ברום ויפיצו בבית איזה ריח מיוחד. היא מילאה קערה אחת לפת ותשב את הקדירה אל התנור ותשב אל השולחן ותשם את קערת הלפת לפני הילדים. הם החלו לאכול את הלפת באוות נפש. גם חיה'לה הקיצה לריח הלפת אשר בא לאפה ותחל גם היא לקחת חלק באכילת הלפת. — הגם את יודעת לקרוא "ברכי נפשי" בעל פה? — התמרמר אליה יעקב'ל ולא נתנה לתקוע עוד את כפה בקערה — ואיזה חלק יש לה בלפת? — הגם את יודעת לקרוא פרשה ב"חומש" בעל פה? — התמרמר אליה יצחק'ל. — הוי, ילדים שובבים! — גערה בה דבורה — כל "דרך ארץ" זר לכם. האם לא תספוק לכם הלפת אשר בקערה? ואם מעטה היא לכם ואוסיף — ולמה זה תצר עינכם באחותכם באכלה את הלפת איתכם יחדיו? הילדים לא ניצו עוד. — עתה עלו על משכבכם, ילדים! — קראה אליהם דבורה בקול מצווה בכלותם לאכול. — אינני חפץ עוד לישון! — התחנן לפניה הבכור. — גם אנוכי לא! — התחנן הצעיר. — אם כן שבו על מקומכם במנוחה ואל תרימו כל שאון. הילדים מילאו אחרי מצוותה. ויעקב'ל היטב את ראשו אל דבורה ויבט אל תוך הספר אשר היא קוראה, ואחר הניח את ראשו על ברכיה ויירדם. "הילדים אוהבים אותה מאוד וכאם נחשבה לבם. אמנם היא נחשבת להם "לאם ולאב". המחשבות האלה נעמו לה מאוד. היא חיבקה את הילד באחת מזרועותיה ובשנית סלסלה את שערותיו. "אכן איננה "עץ יבש". עוד עלים רעננים לה, מרהיבי עין ומשיבי נפש. חייה אינם ריקים ויבשים. גם בהם יש פואזיה… ועוד תשמענה אוזניה, פעם בפעם, שירי אביב, זמרת ציפורי זמר…" גם הילד השני נרדם וראשו נשען על השולחן. היא קמה ממקום מושבה ותישא את יעקב'ל בזרועותיה לאט, לאט ותשכיבהו המיטה ותפשיט את בגדיו מעליו בזהירות יתרה ואחר כיסתהו מכל עבריו במכסה. אחרי כן העירה את חיה'לה ויצחק'ל משנתם ותאץ בם כי יפשטו בגדיהם מעליהם ועלו על משכבם, היא במיטה והוא על ספסל המשכב. היא, חיה'לה ויעקב'ל ישנו יחדיו במיטה. הילד לא יחפץ לישון מבלעדי את דבורה. אחרי כן שבה אל השולחן. היא החזירה פניה לאחוריה ותתבונן רגעים אחדים אל אמה השוכבת נכחה במיטה ותט את אוזניה להקשיב, כמו חפצה היא לדעת אם ישנה היא אם ערה ואחר עלתה על הספסל אשר לפני ראש השולחן ותשלח ידה אל הדף הדבק לקיר בפינה, ופתאום הסבה את פניה עוד הפעם לעבר אמה, כמו יראה היא מפניה פן רואה היא את אשר היא עושה, ואחר אחזה ידה בספר אחד ותפתחהו ותוצא משם איזה גיליון מקופל, ואחר סגרה את הספר ותניחהו על המקום שהיה מונח עליו מקודם ותרד מעל הספסל. חזה החל להתרומם ולהישפל ולבה הלם בקירבה מאוד. היא כבשה את הגיליון על לבה ההולם, כמו להשביח את שאונו. הגיליון מכיל בקירבו מכתב מאהובה. היא קיבלה אותו זה כשנתיים. הוא בא לידה בהיסח הדעת ובקבלה אותו נבהלה מאוד ופניה חוורו כסיד, והיא זוכרת כי פתחה אותו בידיים רועדות וכעשרה רגעים עברו עד אשר עלתה בידה להשקיט את סער רוחה ועד אשר יכלה לקרוא בו, וכאשר אך קראה בו טורים אחדים נמלאו עיניה דמע, אשר הבדיל ביניהן ובין הגיליון אשר לפניה, ולא יכלה קרוא בו עד עבור עת רבה. — ומני אז כבר קראה בו פעמים רבות, בייחוד לא יעבור שבת אחד מבלי אשר תקרא בו היא בקיאה בו וכל הכתוב במכתב שגור על פיה, ובכל זאת בכל עת מצוא תקרא בו עוד הפעם. כאוצר יקר ייחשב לה המכתב הזה, כסגולה האחת שנשאר לה לפליטה מכל מחמדיה לפנים, ככלי היקר האחד שהצילה מבית מקדשה החרב… גם מראה כתב יד אהובה בעצמו ישיב את נפשה ומה גם דבריו הנעימים — כמה דמעות גזל המכתב הנעים והמכאיב הזה מעיניה?.. במקומות רבים ייראו בו כתמים, המה נטפי דמעה אשר נזלו מעיניה וייפלו על הגיליון. דמע עיניה התערב בדיו אשר יצא מיד אהובה… בקראה בו יש אשר היא שוכחת הכול והיא מדמה כי אהובה ניצב לנגדה ומפיו היא שומעת את הדברים הנעימים אשר היא קוראה… ועליה לקרוא בו בסתר ובהיחבא. אמה תתרגז על זה מאוד. היא קוראת לו "מכתב ארור". היא אומרת כי עושה הוא רושם רע על בריאותה והוא יוכל חלילה להמיט מחלה על נפשה. היא התחננה פעמים אחדות לפני שפרה ריעותה כי תמציא את המכתב לידה וקרעתו לקרעים. גם שפרה העירה את אוזנה למוסר בגלל הדבר הזה, כי אין עליה לדכא את נפשה חינם ולעורר בעצמה את לבה לעצב ויגון מבלי כל תועלת. היא איימה עלייה כי תוכל לבוא לידי מחלה, חלילה, וכי באמת מראה רע ופניה נפלו — וכל זאת בכלל מחשבותיה וזכרונותיה. אבל דבריהן לא נאמנו. היא יודעת כי המכתב לא ירע לבריאותה והוא נעים לה מאוד, ובקראה בו היא חשה עונג נפלא עובר בכל בתי נפשה, ורוחה כמו יתרומם אל על במרחבי אין קץ… לא! הזכרונות גם הם לא ירעו לה והם משיבים את נפשה תמיד ומרעיפים על רוחה טל בוקר… אמנם נפלו פניה ויש גם אשר היא מרגשת כאב בלבה; אבל לא מחשבותיה וזכרונותיה אשמים בזה, כי אם עמלה הרב ודאגותיה הרבות בכלכלת הבית… ניו־יורק יום… לחודש… שנת… בטרם אפרד ממך לא הבטחתיך לבוא אלייך בכתובים, ואמנם שנה תמימה עברה ואנוכי לא כתבתי אלייך — אך עתה בא פתאום חפץ עז בלבי לכתוב אלייך, ולא אוכל, בשום אופן, להכריע את חפצי זה, אם אמנם כי לבי יכני על זה, בדעתי כי מכתבי זה יוכל להרחיב את פצע לבך ולחדש את יגונך. האף אין זאת, דבורה? — ובכל זאת אני כותב אלייך הפעם. כירחים אחדים התמהמהתי בעיר מולדתי בבית אבותיי העניים; אבל ראיתי כי צר לי שם המקום ויגוני ידכא את נפשי מבלי רחם וארחיק נדוד. אמרתי כי הנדודים, מרחק המקום והחיים החדשים יגהו מזור ממני; אבל תוחלתי נכזבה. עברתי את הים האטלנטי והגלים לא שטפו את יגוני, ונפלא הוא, כי בהיותי בלב ים, בין גלים הומים ומשברים זועפים, זכרתי אותך לרגעים ויהיו לי געגועים עלייך מאוד מאוד. — מה לגלי הים ולאהבת אנוש? איזה הדרך יעורר הים הזועף את רגשי האהבה בקרב לב האוהב? פתרון לשאלה הזאת לא אדע; אבל אחת אדע כי רגשות אהבתי סערו אז בקירבי בכל עוז. וזה כחצי שנה ניו־יורקה והנני רחוק ממך מרחק רב, ואני אחוז עתה בסבך מלחמת החיים — אבל כל אלה לא יסיעו את זכרונך מלבי ולא ירחיקו יגוני מקירבי. אל תשחקי, דבורה לרוך לבי. אמנם גבר אני ולבי איננו רך בטבעו; אבל מודה אני בפה מלא כי אהבתנו האומללה הירכה את לבי מאוד והנהו מתרגש ומתעצב עתה במידה מרובה. הוא חולה. הנני מתאמץ לרפא את מחלת לבי במלחמת החיים הכבדה עליי פה. המלחמה הזאת נעמה לי, כמו מוצא אני בה "שכחת עצמי" — אבל היירפא הלב במלחמה הזאת רפואה שלמה? לי ימריצוני לבקש לי חיים אחרים, חיים כללים, חיים רוחנים. ואם גורשתי מגן־עדן האהבה לא ייבצר ממני לבוא לגן־עדן החכמה. אקווה כי חפצי יצלח בידי בקרב הימים. אך רע בעיניי כי החכמה בארץ הזאת היתה פה למלאכה, לשפחה להחומר. חברת אנשים לא תנעם לי עתה והנני בורח ממנה, בייחוד, מחברת נשים — הן תעוררנה בקירבי עצב נורא ויש גם אשר תרגזנה את רוחי — כל חיי ייכלאו עתה בי בעצמי. ומה שלומך את, דבורה? — מי ייתן וידעתי כי מנוחת נפשך איתך וכי החילות לשכחני לאט, לאט. אני מטיל ספק בזה, והספק הזה נורא הוא לי. הוא יעורר בקירבי מוסר כליות: הנה שלווה היית ושמחה בחלקך ואנוכי גזלתי ממך את שלוותך ושמחתך — האוכל לשלוח לי את העוון הזה?…. מה חפצתי לראותך עתה, לוא גם אגע אחד. הרגע הזה כיובל שלם היה לי! אך מה יועיל החפץ? עני לי, אם תחפצי, על מכתבי זה והודיעיני: מה שלומך ומה צורת חייך עתה? אוהבך עד נצח ענתהו על מכתבו, מלחמה עזה היתה לה את רגשותיה — הם הסיתוה לענותו — אבל היא יכלה להם. היא לא חפצה להדאיב את נפשו באמת ולנחמהו בשקר; והיא גם יראה מהעמיד את עצמה בניסיון כזה: לעמוד איתו בחליפות מכתבים… מכתבים כאלה יחדשו בכל פעם את המלחמה — ובכל זאת היו עתים אשר נשאה את נפשה למכתב ממנו… אבל מני אז ועד עתה לא קיבלה עוד כל מכתב ממנו והיא כבר התחרטה על זאת בלבה… ההיה לו הדבר הזה לאות כי אין את נפשה לקבל מכתבים ממנו? החשב כי כבר חדלה מאהוב אותו ואולי גם נתנה אהבתה לאחר? אך לא! הוא לא יחשוב כזאת… הוא יודע את לבה! אולי חדל הוא מאהוב אותה?… אולי שינו המקרים והחיים החדשים את הלך נפשו?… היא נקטה בפניה על המחשבה הזרה הזאת… לא! — "החיים הפרטים שאבדו לי" יצללו דברי המכתב באוזניה. לא!… ובכל זאת חפצה להיווכח כי כן הוא… היא חומלת עליו — היא מיררה את חייו והוא אומלל בגללה… אבל החמלה מהולה גם בהנאה נסתרה: "גם הוא סובל, גם הוא אומלל, ובשבילי… הוא מתאבל כמוני על חיינו המשותפים שמתו" — היא תקוט בפניה. היא יודעת כי רגשותיה אלה אינם רגשי צדק וטוב, המה חוטאים לאהבה. עליה לשמוח אם יאושר בחיים, אם ישכחה, אם יראה חיים את אחרת, ודברי המכתב "ומי ייתן וידעתי כי מנוחת נפשך איתך וכי החילות לשכחני לאט, לאט" צללו באוזניה… "אכן טובים הגברים מהנשים. אהבתם יותר טהורה. המה יכולים למשול ברוחם וברגשותיהם" — אבל רגשותיה החוטאים ישובו, פעם בפעם, אליה… "אכן יש אשר יחטאו הרגשות להצדק וגם להאהבה — ומי יוכל לדון את הלב?…" הדלת נפתחה ואחותה הגיבנת באה הביתה. היא למורת רוח לה עוד מאז… עוד בימי עלומיה התנכרה ברעת לבה וצרות עינה… היא הביטה גם אל רפאל בצרות עין… ומחלת אמן לא נגעה עד נפשה וגם במות אביהן לא התאבלה הרבה. גם בכלכלת הבית לא תשתתף מאומה, ויש אשר ידעו מחסור והיא התחננה לפניה, כי תעזור לה בהלוואה קטנה מכסף השירות אשר לה, אבל היא לא הלוותה להם אף פרוטה אחת. — והיא שמחה ועליזה כל הימים לב לצרת הבית בכלל ולצרתה בפרט, ומה גם מעת היותה ל"כלה", זה ירחים אחדים. עתה היא מלאה שמחה ורננה והיא עליזה וצוהלת כל הימים. כמו על אפה ולהדאיבה החלה לספר לה את הליכותיה את ה"חתן", את מעלותיו הטובות, יופיו וחינו ותוקף אהבתו אליה… "למה תספר לה זאת? — התלונן לב דבורה בקירבה — מי יבקש כזאת ממנה…. היא להכאיב את לבה במכוון?". דבורה החשתה. הגיבנת החלה לרנן בדממה איזה שיר בשפת יהודית. — הסי! — קראה דבורה אליה — עוד תעוררי את האם והילדים משנתם. היא הוסיפה לרנן כמו למרות את פיה. — לכי רנני באוזני ה"חתן" ולא פה! — קראה אליה דבורה בכעס. — בתולה זקנה! — התמרמרה אליה הגיבנת — הנני יודעת כי צרה עינך באושרי! הינך מקנאה בי כי "חתן" לי ולך אין. פני דבורה החיוורים אדמו מאוד. כל דמי עורקיה רתחו בקירבה ומורשי לבבה סערו… היא לא ענתה אותה דבר, אך לטשה עיניה למול הגיבנת. מבטיה הביעו איזה רגש כבוד נכלם, משפט עשוק, צדקה נחרפת… — מרשעת! — נשמע פתאום קול האם החולה ממטתה — למה באת הנה? מי ביקש זאת ממך? אכזרייה! ואת, דבורה'לה! אל תשיתי לבך אליה. אל תדברי איתה מטוב ועד רע. לא לכבוד הוא לך, נשמתי! וזרם דמעה פרץ מעיני דבורה… "הזה הוא הגמול אשר ישלמו לה? — הגתה תמרורים — ההיא תיחרף בגלל היותה לבתולה זקנה? הזה פרי הטוב והצדק?… גם החנוונית חירפה אותה זה לא כבר בשם הזה. אלי! מה גדלה רעת לבב בני האדם!… ואולם היא? אחותה? המפיה תשמע חירוף כזה? למען מי עשתה זאת…. למען מי?… ובשביל מה?… החירוף הזה?… במה נגרע משפט הבתולה הזקנה? במה ייפול ערכה, ערך האדם, מבתולה צעירה או מנשואה? במה? הגיבנת הלכה לה ומן המיטה נשמע שפך שיח אמה: "ריבונו של עולם! עד מתי תענני?… טוב לו ממני… הוא כבר ינוח ולא יידע כל צרה — ואני?… עד מתי?" ודבורה הוסיפה להגות תמרורים: "היא אומרת כי צרה עינה באושרה… השונאה היא לה? והיא דורשת טובתה באמת — אך לא ינעם לה לראות אותה מתעלסת את החתן לעיניה בבית… וגם לשמוע את סיפוריה על דבר הליכותיהם לא ינעם לה — בלבה יתעוררו אז רגשות מכאיבים. רגשות כאלה יתעוררו בקירבה גם בשבתה בבית שפרה רעותה, בראותה את הליכות בעלה איתה וחייהם הנעימים — והיא אוהבת אותה באמת וחפצה באושרה. גם בקראה בספורי אהבים על דבר חיי האוהב ואהובתו, הטובים והנעימים, יתעוררו בקירבה רגשות מכאיבים כאלה, ואשר על כן היא בוחרת לקרוא בסיפורים נוגים ומעציבים. בהם היא מוצאת קורת רוח ואחיות לצרתה… הלזה יקרא צרות־עין? עברו עוד שלוש שנים. גרונה איננה עוד בחיים. היא מתה זה כחצי שנה. הנער יצחק'ל נמסר לגיציל הסנדלר, בעל הגיבנת, לחניך ויעקב'ל נמסר להתלמוד־תורה. הנערה חיה'לה היתה לחניכה אצל שפרה התופרת. ודבורה גרה עתה בבית אחותה הגיבנת. זה כחצי שנה אשר חדלה מעבוד עבודת התפירה. היא חולה. מחלתה היא מחלת השחפת — בעת האחרונה עזבתה תאוות האכילה מכול וכול וכפות מרק אחדות ליום הן כל כלכלתה. על פי בקשת האם לפני מותה לקחה אותה הגיבנת אל ביתה וכל מחסוריה עליה והיא מתהלכת איתה באהבה ורחמים. יום חורף בצהריים. האויר הוא לח ומלא אדים ומבעד לשכבת הטל אשר על "רחוב היהודים" ייראו המון יצורים מתנועעים, רצים ושבים; וקולות בלולים, צעקות וחרפות, קללות ותחנות יעלו מהערב־רב ההוא; ואלפי ריחות רעים המיוחדים ל"רחוב היהודים" יתחרו זה בזה והיו לריח רע אחד השם מחנק לנפש… מעון חנה הגיבנת הוא במכפלה השלישית אשר לאחד הבתים, לא רחוק מבית תפילת הגאון. שני חדרים למעון. הראשון הוא חדר העבודה והאוכל והשני חדר המשכב. החדרים לא גדולים ולא נאים. התקרה נמוכה. הקירות שחורים. כלי הבית פשוטים. על יד אחד הקירות עומד שולחן עץ ארוך. אחריו שולחן קטן ונמוך, הוא שולחן העבודה, ומסביב לו ספסלים קטנים ונמוכים. כלי העבודה מפוזרים בלי סדרים בכל פנות הבית. בחדר השני מיטה וספת עץ אחריה, שולחן קטן ועריסת ילד. מסביב לשולחן העבודה יושבים הסנדלר וחניכיו — אשר יצחק'ל אחד מהם — ועובדים עבודתם. חנה יושבת על יד התנור. היא מיניקה ילד קטן ואגב היא משגחת על האח המבוערת ועל התבשיל. על ספסל רחב אחד מאחרי התנור שוכבת דבורה לבושה שמלותיה. פניה חיוורים כפני מת, מצחה כמו קטן מלא קמטים, עיניה מפיצו מקירבן מבטים דועכים… צווארה, ידיה וכל יצורי גווה רזו מאוד. עיניה פקוחות והן מביטות נכחן בלי כל מטרה… על פניה מרחפת איזו מנוחה, אבל מנוחה מוזרה כמנוחת בית הקברות — ויש אשר ידמה הרואה כי פס כל רגש מקירבה ולבה התאבן… היא מרגשת כי כוחותיה הולכים הלוך ודלים והמוות הולך וקרב אליה, והוא לא יפחידה — היא מחכה לבואו בקור רוח ובמנוחה. ולמה ייצר לה? כבר איבדו את חינם בעיניה. חייה במתים נחשבו זה כבר — וטוב איפוא מוות מת מחיים מתים… עוד מעט ושכחה את החיים עם כל מרירותם ומכאוביהם — שמה בעולם הנשמות, היא מקווה, תגיד לאביה כי מילאה את חפצו. היא היתה ל"אם ולאב" ועוד שתה על חפצו נוספות… היא היתה בעצמה לקורבן… אך צר לה כי לא תדע איפה משכנו, מה מאוד תחפץ כי יידע הוא את זאת, כי היתה לקורבן, כי אהבתה לא חדלה מקירבה עד יומה האחרון והיא נחתמה בחותם המוות… — דבורה'לה, מעט מרק! — התחננה לפניה חנה בקרבה אליה וקערה מלאה מרק בידה. היא הניעה בראשה ובידה לאות כי איננה חפצה. ברגע ההוא נפתחה הדלת ונושא האגרות בא ומכתב בידו. — בעד דבורה! — קרא גיציל מעל המעטפת. המכתב הובא אליה. היא העיפה עיניה על המעטפה ותתחלחל. המכתב הוא מאמריקה וגם הכתב לא מוזר לה… בידים רועדות פתחה את המעטפה וקול פחדים התפרץ מפיה: "מרפאל!". המכתב נשמט מידה וייפול על הארץ והיא התעלפה. כל בני הבית מיהרו לגשת אליה ויחלו להניעה ולהתיז עליה מים קרים. כעבור רגעים אחדים פקחה את עיניה. היא ביקשה כי ייתנו לה את המכתב שנית. אך חנה ביקשה אותה לחכות מעט עד אשר תשוב למנוחתה. כעבור חצי שעה ניתן לה המכתב. — עוד מכתב שני! — קראה בתימהון בפרשה את הגיליון — וכתב מוזר!… היא ישבה ותחל לקרוא את המכתבים. חמש שנים עברו מעת אשר כתבתי אלייך את והאחרון. את לא עניתיני ויהי לי הדבר הזה לאות כי מכתביי לא לרצון הם לך, ולכן חדלתי מכתוב אלייך — אבל אם חדלתי מכתוב אלייך לא חדלתי מאהוב אותך. לא מתה בקירבי. היא חיתה ותוסף לחיות כל חמש השנים האל, אם אמנם חיי ייאוש ותמרורים — ואנוכי הוספתי להסתבך במלחמת החיים אשר לי, ובקרב הימים עלתה בידי להיכנס לאוניברזיטאט; וזה לא כבר גמרתי לימודיי ואני מכותר בתואר "דוקטור לחכמת הרפואה" — וכבר ינהרו אליי חולים רבים והנני מרוויח כסף רב. אבל אנוכי לא יכולתי לשבוע רצון בחיי אחרי כי את, שירת חיי, חסרה לי. — עתה נקרה נקריתי את אחד מבני עירך ויספר לי כי קיבל מכתב מקרוביו אשר אחרים ואת עוד לא היית לאיש אחר לאשה והינך חפשייה לנפשך — ותאורנה עיניי, כי את אשר לא פיללתי שמעו אוזניי… הנה כי כן עוד נחדש את אהבתנו וחיינו המשותפים. שש השנים שעברו כמעבר תיחשבנה לנו, ועתה אך עתה נבוא לשערי גן עדננו. עתה, דבורה, תשובי אליי והיית לי לסגולת חיי. אדמה כי עוד לא זקנה אהבתך, ואם זקנה הינה שוב תשוב לימי עלומיה ואחרי בלותה תהיה לה עתה נחדש ימי אושרנו כקדם… ועתה, חמדתי, היכוני נא לקרא העתיד הנעים המחכה לנו. הנה בעוד יום או יומיים תקבלי כרטיס־מסע וכסף ואת אל תתמהמהי ובוא תבואי הנה. ביחד עם כרטיס־המסע אודיעך את סדר המסע לכל פרטיו. חושי ואל תתמהמהי, כי יום לשנה ייחשב לי. רבות ירחש לבי עתה על אודותך והאושר הנכון לשנינו — אבל עוד מעט ואביע לך במו פי את כל רחשי לבי. מהרי והודיעיני את תשובתך על ידי הטלגראף. ועתה שמעי נא עוד אחת והשתוממת, כי מצאתי במקרה את אחיך דניאל אשר רבות סיפרת לי על אודותיו והוא עשיר ומתענג על רוב טוב וגם הוא מחכה לבואך בקוצר רוח. גם את אחייך ואחיותייך הביאי הנה. אחיך כותב לך על דבר זה בפרטות. אוהבך כנפשו המחכה לקראתך בזרועות פתוחות. במקרה נפגשתי עם הד"ר יואלזון והוא סיפר לי את כל הקורות את בית אבותיי, אשר לא אכחד; כבר הסחתי זכרוני מלבי. אבותינו דחוני מאיתם וישטמוני וגם לבי הפך לשנוא אותם. אכן עתה כבר מתו אבותינו — ינוחו על עפרם בשלום! — וגם שנאתי מתה. ואהבתי לאחיי ואחיותיי התעוררה בלבי בכל עוז. הנני מאושר בארץ ומאושר אהיה שבעתיים אם אראה את בני בית אבותיי על ידי. ועתה בואו נא הנה, את ואחינו ואחיותינו ואנוכי אדאג לכולכם, כי יש לי רב. כסף להוצאות המסע לא ייחסר לכם. אחיכם המחכה לבואכם בעיניים כלות. דניאל רייכגולד צחוק מר ריחף על שפתיה: "עבר המועד!" קראה בדממה. היא צנחה על הכר. סער גדול התחולל בלבה. דמה המעט זרם אל פניה ואודם כיסה את לחייה הצנומות. איזו אנקה חלושה פרצה מקירבה: "עבר המועד! עבר המועד!" "עוד לא זקנה אהבתך"! כן! אבל היא הולכת למות… "תשובה ע"י הטלגראף" כי — משימה אני פעמיי לדרך — המוות! חא! חא! נסיעה נעימה!… הוא יחכה לקראתי בזרועות פתוחות וחתן אחר, מלאך המוות, מחכה גם כן לקראתי בזרועות פתוחות… ייאבקו נא, יילחמו — מי ינצח את מי?… גם אתה, אחי, לא תראני עוד… הנני הולכת אל אבותינו! כמו אלפי עלוקות דבקו אל קירות לבה. הן מוצצות את הדם באלפי פיות… היא יכלה להיות מאושרה בחיים!… כן, בחיים, אבל לא במוות. עתה יימר לה המוות… אחרי אביב נחמד כזה מה מבהיל הוא החורף! אחרי אור נעים כזה מה נורא הוא האופל!… — היא יכלה לשוב לימי עלומיה… היא יכלה; אבל כבר עבר המועד! — איזה רגש געגועים עז סער בלבה; אם לא לחיות בזרועותיו, למיצער למות בזרועותיו… מי ייתנהו עתה על ידה — מה נעים היה לה למות בזרועותיו… נשיקתו האחרונה ונשיקת המוות היו נפגשות!… עבר המועד! עבר המועד! רסיסי דמעה התגלגלו על לחייה הרזות… האלה הדמעות האחרונות? אחדים נהרה "לוויה" ברחוב היהודים. אחרי ארון המת הלכה חנה הגיבנת ותספוק כפיה ו"תטען". אחריה הלכו חיה'לה, יצחק'ל ויפרשו כפיהם ויבכו מרה. אחריהם נהרו אנשים ונשים מבני הרחוב. — מי מת? מי מת? נשמע קול שואלים ושואלות ברחוב. — הבתולה הזקנה דבורה בת חיים המו"ס "עליו השלום"! הציר ראובן, אחרי כל גלגוליו ותמורותיו, עודנו לפי שעה בחצי דרכו. כמה שערים כבר מאחוריו, אבל על שער החמשים שלו טרם התדפק. בכל זאת, כמעט שנעשה שם זה בית מדרש: "מעשה ראובן" "מעין ראובן", "כמעט כראובן". יש כבר "ראובנים". עוד מעט ויבואו "לא ראובנים". את ראובן הקודם, שלפני א"י, איני יודע אלא מעט. פחות ממעט. וכמדומה שאיני יחיד בדבר זה. אבל את זה שבא"י, מי מהנוגעים בדברי אמנות לא ידענו? אנחנו אך הצגנו את כף רגלנו על סף האדמה הזאת. המעט אשר החזקנו בו – אהה, מה מעט הוא! אבל האמן הנה זה בא ומיד זכה בכל מן ההפקר. במשיחת מכחול קנה הכל! ובבת אחת. חלוץ האמנות קדם בזה את כל יתר החלוצים. בא, ראה וכבש. אל לגזם ולהטעות. גם ראובן לא כבש עוד את הארץ כבוש שלעתיד לבא. כחו יפה יותר בארץ האבות מבארץ הבנים. ציוריו הנפלאים בכל חדושם ו"חדישותם" ברובם מצד התוכן והתפיסה להנתן ענין יותר ל"שבחי ירושלים" מל"המסילה", למשל. ובכל זאת מה רב הכבוש אשר כבש האיש הזה. לי ברי הדבר, כי האמנות העברית, כמו האפיקה העברית, אם יש לה תקוה – שרשה נעוץ בהכרח באגדת העבר שלנו. מן העבר הזה תצמח, בתוכו תעמיק לבקש יניקה. בלעדיו שרשה כמק ופרחה כאבק. דרכי האגדה העברית של העבר – הם דרכי האמנות העברית הגמורה של העתיד. דרך אחרת אין. בגולה עמד על הסוד הזה שאגאל. בא"י – ראובן. אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, אבל סגנון אחד עולה לשני נביאים. שניהם, כל אחד על פי דרכו, בונים אב לאמנות עברית אמתית וגמורה, עברית על פי עצם מהותה הפנימית. ואשרי ראובן שזכה להדבק בא"י בעצם פריחת כשרונו. אל הארץ הזאת קשר אותו גורלו, גורל האמן. כאן מצא את עצמו וכאן שחקה לו שעתו להגביה קומתו. אם יש ציר אמן אחד שהוא קבוע בא"י ממש, שקנה בה עולמות ונתיחד בה, ראובן הוא האחד. ואני מודה: הדרכים בהם לא תמיד נהירים לי ביותר, אמצעיו נראים לי פעמים תמוהים, כמעשה כשפים, יותר מדי יש בהם, כמדומה, מן הקפריסה, ממלאכת המחשבה, מן היכלת, ועם כל זאת ואחרי כל זאת, יש בציוריו מה שהוא, איזה כח נעלם, שמכריח להאמין באמיתותם הגמורה – שלהם ושל יוצרם. ובזה כחם וערכם. תמונה ראובנית, בין צורת נוף ובין צורת חיים, אין צורך לראותה כולה כדי להכיר יד יוצרה. די בכל שהוא, בטפח מגולה, באצבעים על אצבעים. הכל שם משלו. אופן הראיה והתפיסה, הצרופים והיחודים, ואפילו עין הצבעים. אין דבר מקרי. הכל מוכרע ומוכרח מתוכו והכל חתום בחותמת אחת – חותמת ראובן. א"י, הנתונה לנו בציוריו של ראובן כמו שהוא רואה אותה – היא כולה, על הריה ועריה, גנותיה ועמקיה, זקניה ונשיה, יהודיה וערביאיה, חמוריה ועזיה, אבניה וצמחיה. ועל פי רוב כשכל אלה באים בערבוביה, מצורפים צרופים בלתי צפויים על פני בד קטן רבוע אחד, – א"י זו נראית לנו כעין מדרש אגדה אחת, אגדת א"י. כך נגלתה לנו הארץ ונחתמה בדמנו ובמחנו מימי הילדות על פי פירוש רש"י והמדרשים ועל פי ספורי המעשיות שבכתב ושבעל־פה, וכך נשאנו אותה צרורה בצרורות הכמוסים עד בואנו הלום. את א"י כזאת מעלה לנו בקסמיו גם אמן אחר, סופר, הדומה מצד זה לראובן בכמה פרטים, הוא הסופר ש"י עגנון. ציור קטן של ראובן מסוג זה – פסת א"י – דומה עלי כדף בודד "יתום" תלוש מתוך מדרש אגדה עתיק, שהוצא מתוך איזו גניזה. בדיעבד ניחא לי שלא נמצא אלא דף בודד. הדף מתעלה על ידי כך בעיני ונעשה "מיוחס". מי שיזכה בו יכפה עליו פסכתר של זכוכית. האגדה קפלה את א"י כולה כפנקס מראשותיו של יעקב אחד. אף בציורו של ראובן תמצא "קפול" כזה. עיר ושדה, שממה וישוב, החי, הצומח והדומם, הרחוק והקרוב, הגדול והקטן, הבית שבעיר וההרים שמסביב לעיר – כולם באים על פני שטח קטן נכנסים זה בתחום זה ועולים כמעט "בקערה אחת". נראים כצפופים, ואף על כן רוחים. מירון וסביבותיה, הרים ועמקים, שבילים, זיתים ישישים, צבר משונה, רקוד מלוכד ורב פרצופים של ה"הילולא", מסבת נשים בצורת מניפה מן הצד ויהודי רכוב על חמור ומעין בספר! מסבת משפחה צפתית על כל נפשותיה והחמור כמעט נתון על כתפם, ואפשר הוא רבוץ לפניהם על השלחן ממש. זקן מכובד יושב "פתח האהל כחום היום" ומעין להנאתו בספר, והעז אוכלת מידו איזה צמח דמיוני. הרים מבצבצים ויוצאים מבין הבתים ועיר ושדה מעורבים יחד. כך רואים את הדברים הילד, האגדה העממית – והאמן. מי שרוצה לראות א"י, אותה ואת המחובר לה, בטהרתה העליונה – ילך אצל ציורי ראובן. אין בפי שם אחר לציין בה אותה התכונה המיוחדת המשותפת כמעט לכל ציורי ראובן הארצי־ישראליים זולת השם טהרה, טהרה דוקא, מושג ריטואלי, ולא נקיון, מושג חלוני. הרגשה עמוקה זו של הטהרה מענקת לאדם המאמין, לבשרו ונפשו כאחד, לא מתוך רחיצה, אלא מתוך טבילה. ובא במים וטהר. האדמה הזו, השדות וההרים האלה, כמו שהם מבהיקים לפנינו בטהרתם החסידית מתוך ציורי ראובן – מזומנים הם מאז ומעולם רק למדרך כף רגל של טהורים בני טהורים, יהודי שבת ויום טוב, לבושי לבנים כלם, מפוזמקים משי ומסונדלים קטיפה. הסנדל המסומר אל יחבוט שם. ואתה מסתכל בציורי ראובן ושואל: היכן, באיזה יסוד, הטביל האמן את צבעיו, היכן טבל הוא עצמו את בשרו ואת נפשו, שזכה להקנות לציורו טהרה כזאת? ואולם הדבר הזה סודו של האמן הוא, אל נא נדרוש במופלא, במה שהורשנו נתבונן ונזין את עינינו. הוריד ליבשה פלוגת חילים בתור חיל־מצב שישמור את זארה בשם האומה האיטלקית, לפיומה. מי הוא ד'אנונציאו ומה הן פיומה וזארה? בתור משורר ומספר, אין גבריאל ד'אנונציאו שיך לכל אסכולה קבועה. בראשית פעולתו – זה היה, למצער, לפני 30 שנה – נסו מבקריו באיטליה למין אותו, זה אמר שהוא "סימבולאי" וזה אמר שהוא "דקדנט", כי אז היו השמות האלה מתנוצצים על כותרת גלי המודה; אולם כעבור זמן נוכחו, כי לכשרון אמתי אין תא ומסגרת. ד'אנונציאו הוא משורר האריסטוקרטיה הרוחנית בדורנו, והוא מורכב ומסובך ורב־גונים ורב־תמורות כמוה. בשם רוחנית" אנו מסמנים את הנפש הדקה והמלוטשת של אדם העומד על שיא הגובה, שהגיעה אליו תרבותנו הנוכחית. אדם זה עבר את כל הדרכים, טפס על כל המעלות, טעם מכל, שבע הכל; אין לו עוד אנה לפנות, כי הגיע עד לגבול הנתיבות הסלולות. שם הוא עומד ומשתוקק לדבר טמיר, שאף הוא בעצמו לא ידע לנסח אותו. הוא מתחיל לחפש, לנסות – ומכאן רבוי תמורותיו; אבל יש צד אחד שוה ותמידי בכל חליפותיו, והוא: שנאת הוולגריות. כל דבר רגיל, מקובל על ההמון, יהיה בעיניו כוולגרי, כאלו לכלך אותו האספסוף במגע אצבעותיו. החוג הזה איננו גדול, לא באיטליה ולא בשאר העולם, אבל השפעתו הרוחנית חזקה מאד, כי מחקיו רבו כפלי־כפלים מחבריו הנכונים. ד'אנונציאו הוא משורר החוג הזה. מראשית עבודתו התמכר לפולחן היופי לשם יופי. שפר ולטש את חרוזיו עד לשכלול שעוד לא נודע כמהו גם באטליה, ארץ השירה, בחר את נושאיו מבין המושגים והרשמים שהם גן נעול בפני הרוב. התעמק ומצא יופי דק וחריף בחזיונות כאלה, ובמזגי־רוח כאלה שאין ה"אספסוף" גם חש במציאותם. התעמק ומצא גבורה או טרגיקה בפנות הנדחות והנשכחות של הנפש – פנות שלא ידע ה"אספסוף" כי ישנן. אולי מותר ונכון הוא לתאר את כל שירתו כשירת הגן הנעול. אבל זה כח הכשרון וקסמו, אשר למרות סלוקו מההמון משך ד'אנונציאו ההמון אחריו. יש לו מעריצים רבים גם בחוגי הפועלים והאכרים. כשמציגים את חזיונותיו, אשר גם פילוסופי איטליה מתקשים בהבנת כל רמזיהם מפני עמקות המחשבה ודקות הרגש, וגם בלשניה נכשלים בעושר מלונם, השאוב מספרות עתיקה ומפי ילדי הכפרים, – כשמציגים את חזיונותיו אלה, מתאסף תמיד בירכתי התיאטרון המון גדוש שבא מפרורי העוני: יושבים ומחרישים ומביטים על הבמה ברצינות וחרדת־קודש, כאילו הביטו על פרגוד נהדר והרגישו כי הנה מתהוה מאחריו דבר־מה נשגב ויפה – אבל נסתר מעין. שפתו של ד'אנונציאו איננה מובנה להם, נושאי שירתו הם מחוץ לגדר נסיונם הפשוט והדל, ואולם כשפי הקול, הקול האלחוטי של רוח מתנבא, יוצא מלבו ונכנס ללבם ומושך אותם לגבול לא־ידעוהו – יותר יפה, כי לא־מובן. בחוגי המשכילים באיטליה ובצרפת נתקבלו ד'אנונציאו משכבר בתור סופר ומשורר קלסי. יש לו מתנגדים, אבל אין כופרים בו. מביטים עליו כעל מופת טהור של ה"גאון הלטיני", יורש משוררי רומא בעלי מעוף־נשר בהשקפתם ועבדי ה"אלגנציה" בשפתם המלוטשת. בתור עסקן מדיני, אין ד'אנונציאו שונה מתמונת המשורר הנתנת למעלה. שנאת הוולגריות, חפוש יופי לא־רגיל הם יסודות גם לתכונתו המדינית. בימי נעוריו נסה לפרש את הססמה "שנאת הוולגריות" באופן ישר, פשוט ותמים: קם וכפר בעקרי השויון העממי. לפני עשרים שנה, אולי לפני עשרים ושלש, נבחר לפרלמנט בתור חבר המפלגה המשמרת. בעת הבחירות נאם נאום בשבח ה"גדר" – הגדר הנצחית אשר בין איש לאיש, בין מעמד למעמד, בין גזע לגזע. ואולם כשנכנס לתוך מעבדת־החוקים והתבונן, קצה נפשו בחברת גדולה מזו של שמור הקים לשם מנוחה ומרגוע; ראה את הפחדנות ואת קבצנות־הרוח המושלות למעלה, ונוכח שקפאון איננו יופי. בימים האלה פרצה האגף השמאלי של בית הנבחרים (כמאה צירים בערך) נגד ראש המיניסטריון המשמר, הגנרל פלו, שרצה לאשר הצעת־חוק המחריבה את חופש העתונות. רוב ענקי של נבחרים היה תומך בו, ואולם הספיקה חבורת המשמאילים הפעוטה לעכב את קבלת החוק ולהפיל את מיניסטריון פלו. אז הודיע ד'אנונציאו, כי עוזב הוא את המשמרים ובוחר לשבת על ספסלי שמאל. "יהי חלקי תמיד עם דורכי הקשת, עם מעלי האבוקות", אמר במכתבו לבוחריו. את הנוסחה הזאת השמיע שוב כעבור שנתים, כאשר נהרג המלך אומברטו ובנו ויקטור עמנואל השלישי עלה על כסא המלכות. ד'אנונציאו הקדיש לו שיר ברכה, שהוא גם שיר־התראה, הצעיר לפעולות ועלילות שתוציאנה את אטליה מקפאון ונשיה. "דרוך את הקשת, הדליקה את הלפיד; כי אם עוד ימשכו החורבן והקלון, בין המורדים ראה תראה מקרוב גם את האיש המברך אותך היום". בבית הנבחרים לא האריך ד'אנונציאו ימים – סוף־סוף אין זה מקומו; אבל את נוסחתו על דבר "דריכת הקשת" הוציא לפועל. בין הגורמים שיצרו את האמפריאליות האטלקית החדשה, תופשת השפעתו של ד'אנונציאו מקום שר שירים נלהבים על הים האדריאטי – "הים המר" כנהו – יש שהיה שמו "ימנו" בימי רומא הראשונה, וכך יהי גם בימי רומא השלישית. עמד בראש התעמולה שהכריחה את ממשלת ג׳וליטי להכריז מלחמה על תורכיה; וגם בשנת 1915, בימי פקפוקי אטליה אם תתערב או לא תתערב במלחמה האירופית היה ד'אנונציו אחד המנהיגים של "מציתי הלפיד". כאשר הודלק הלפיד, נכנס ד'אנונציו בצבא בתור מעופף. נפצע קשה, ואבדה אחת מעיניו; אבל גם אחרי זאת השתתף במעשי גבורה אחדים, שהם לתמהון גם בימינו אלה, הרגילים כל כך במראה עוז־לב. הוא נהל את התנפלות האוירונים על פולה, החזק והנורא במבצרי אוסטריה; הוא היה באחת הצוללות שחדרו לתוך נמל צבאי אוסטרי והטביעו את הטובה והגדולה באניות השריון של אוסטריה. הוא החצוף שאסף כאלפים חיל ונכנס לפיומה. זהו ד'אנונציו. מה הן פיומה וזארה? לאורך השפה הימנית של הים האדריאטי, מטריאסט עד להר־שחור, משתרע סרט צר של אדמת הרים ולשונות ים, הנקרא "איסטריה" בחלקו הצפוני ו"דלמציה" בחלקו המארך דרומה. בימי פריחת ויניציה התישבו האיטלקים בכל חופיו המצוינים של החבל הזה – בטריאסט, פיומה, זארה, סבניקי, רגוזה. בנו את הערים האלה, שפרו אותן בארמונות ופסלים (עד היום הזה מצטינות זארה ורגוזה ביפין הרומנטי), פתחו את המסחר, יסדו בתי ספר, ועשו אותן לערים אטלקיות במלוא מובן המלה. לפני הכבשן ע"י ברשות עצמה בתור קהליה קטנה, המיוסדת על דיניה ומנהגיה של אטליה; כל התרבות, כל המסורת, כל המסחר שבהן היו אטלקים; וגם אלה מבני עם הארץ שהתישבו בערים הללו נהפכו בדור השני לאטלקים נלהבים. גם אוסטריה לא נגעה בתכונתן האטלקית: להפך, מסרה את שלטון הפלך בידי האציל והסוחר האיטלקי. בעיני העולם החיצוני נחשבו לא רק הערים האלה, כי גם איסטריה ודלמציה כלה לארצות איטלקיות עד למחציתה השניה של המאה הי"ט. התעוררות הגזעים הנדחים נגעה גם בחבל הזה, ואז הוברר כי הרוב המכריע של תושבי "גליל־החוף" האוסטרי מחוץ לערים נשארו סרבים וקרואטים. בדלמציה אין האיטלקים מגיע גם עד ארבעה למאה. גם באוסטריה אינם אלא מעוט קטן. ואולם בפיומה שבאוסטריה, ובזארה שבדלמציה, כמעט לא ירגיש בזה הנוסע הנכרי: השפה, התלבושת, צורת הבנינים, אפני החיים, כל האויר הרוחני הוא איטלקי… שאלה מורכבה ומענינת, אשר לא בדלמציה לבד נכשלו בה רגלי החכמים: הכרך – בעליו מי הם: האם הגזע שבנה אותו ונתן לו מתרבותו וגם יושב בו עד היום הזה, או הגזע היושב בכפרים מסביב? הצד האחד אומר: לאומיות העיר כלאומיות השדה, כי השדה הוא הרוב. והצד השני אומר: אנחנו בנינו ויצרנו ושפרנו בזמן שאתה היית נרדם – לפתע פתאם הקיצות ומצאת קריה רבתי מן המוכן, והנך רוצה לבלוע מה שלא בשלת? אין זאת חובתנו כאן לפתור את השאלה המסובכת ידעו לפתרה חכמי אומות העולם בורסליה. וילסון אמר: שיך כרך לשדה; צירי איטליה אמרו: כרך לחוד ושדה לחוד. צירי שאר המעצמות האדירות נסו לפשר ביניהם ושקלא וטריא נמשך עד היום הזה. אלא שבינתים פרץ ד'אנונציאו עם פלוגתו לפיומה ותקע על מגדליה את הדגל שלש־הצבע של איטליה. צבעות ההסכמה, שהיו שומרים את העיר, לא התנגדו לכניסתו, וכשראו כי אין כונתו לצאת ממנה, עזבו את המקום והפליגו למולדתם. המצב שנברא ע"י הצעד הזה עושה את כל המשא־והמתן, ונמשך עוד בנדון זה בין ורסליה ולונדון וושינגטון ורומא, לדבר מיותר. אין מי שיגרש את ד'אנונציאו מפיומה. היוגוסלבים הדורשים את העיר הזאת בתור קנינם הלאומי, לא יעיזו להתנפל עליה, פן ידליקו מלחמה חדשה – לא עם ד'אנונציאו, אלא עם אטליה כלה. ממשלות ההסכמה לא תקרבנה את חיליהם לשם גרוש איטלקים מעיר שהיא, סוף סוף, קריה אטלקית, אם כי בחבל יוגוסלבי. מרומא שלחו לד'אנונציאו פקודות נמרצות לעזוב את פיומה תכף ומיד, אבל הוא ענה: בואו וגרשוני, – כי ידוע ידע שרוב הצבא האטלקי ורוב האומה תומכים בו. עתונאי אנגלי אחד שבקר את פיומה לפני זמן מה, כתב: כל הצבא האטלקי נחלק עתה חלקים – אלה שהם עם ד'אנונציאו, ואלה שהיו רוצים להיות עמו. "אין זו בלתי אם שאלת הגיל", אמר לסופר הזה קולנל אטלקי אחד, – "לו הייתי בן כ"ה שנה ולא בן ששים, הייתי גם אני בפיומה". ואמנם כבר נתאסף אצל ד'אנונציאו חיל הגון עם אוירונים ואניות־שריון ותותחי־מצור. תוצאת הדבר מובנה למפרע. אספת השלום צריכה לשמור על כבודה, ואיננה יכולה להרשות כי יזלזלו בפקודותיה. זה מובן, אבל יש שני דרכים להתאים את היש לפקודה: את היש, או לשנות את הפקודה. אם לא הגדיש ד'אנונציאו את הסאה בלכדו גם את זארה – את זה עוד קשה להגיד. לא תמיד מצליחה מהדורה שניה במקום שהצליחה הראשונה, וסוף־סוף יש גבול לסבלנותם וזהירותם של היוגוסלבים ואולי גם לאורך־אפיה של ורסליה. בכל זאת, מי יודע – אפשר שבזה כבר נפתרה שאלת זארה כמו שנפתרה שאלת פיומה. חדשות הארץ, ג' כסלו תר"פ, 25 בנובמבר 1919 התפרסם בשם־העט א. ט. לבי לגדות ירדן, לראש הר הלבונה ומלבי ברכותי תבאנה; ורוחי אל עב קל ישאן אליך ממעמקי לבבי אליך אביאה שאלת עברי מאלהיו ברכת הברכות; יתנך אלהים שלו בארץ נכריה והשיבך ציונה לשבוע שמחות, כי שם צוה אלוה את הברכה לעד שם תקות ישראל, תשועתו עדי עד! חלדי' של יצחק ניסנבוים (עמ' 111). ניסנבוים מתאר את עבודתו בלשכת 'המזרחי' ואת כרטיסי הברכה שהדפיסו למועדים שונים לטובת היישוב בישראל. וכדבריו, "על אחד הכרטיסים האלה נדפס שיר קטן של ח. נ. ביאליק, ששלח אותו לי על פי בקשתי וזה לשונו" – וכאן מובא השיר, קטרג של יו"ד והוא חזיון נפלא אשר חזיתי, על דבר היו"ד במלת "מלאתי" (ישעיה א', כ"א). בשנת ה"א תרמ"ח למספר בני ישראל, בכ"ח לחדש השמיני, בשעה הי"א בערב, פה עיר אדעססא; ואני שוכב על מטתי ולפני מונחים ספרים רבים, וכמעט כלם היו פירושים שונים על הספר ישעיה; ויהי כאשר שמתי את לבי להתבונן על דבריהם, והנה תרדמה נפלה עלי ואישן. ובחלומי שמעתי מאחרי קול יללה, קול נוהם כיונה, לאמר: אוי לי כי הייתי למלה בפי רבים, באמרם עלי כל היום: יתירה אני, נוספת אני, וכאלו אינני אני; כמעט קם הקול לדממה, ורוחי הומה ובלב מלא חמלה מהרתי לשאול: מי את בתי? ובקול ענות חלושה שמעתי אמר: אנכי אות יו"ד הקטנה שבאותיות, ובאתי לחלות את פניך כי תעמוד לימיני, ותציל את נפשי מידי המפרשים הקדמונים והאחרונים, אשר בהרבה מקומות בכתבי הקדש יחפאו עלי דברים אשר לא כן, ויבטלו אותי ברוח פיהם כאלו אינני, אולם חי חי אני, והם לא ידעו בכמה מקומות את פשט הכתוב, כי לא באו עד תכונתי, ולא ראו עוד את כחי וגבורתי. בתי! אמרתי, את קול מכאובך שמעתי, אך האם לא ידעת גם את, כי הרבה מבארים בימינו פרצו את גדרי המסורת, והלכו להם בדרך עקש ונלוז לשבש פסוקים שלמים בכתבי הקדש כפי העולה על רוחם ומה נחשבה בעיניהם יו"ד קטנה כמותך? גם מדוע תצעקי אלי, הלא יש עוד אנשים בעולם אשר בלעדי יריבו את ריבך? היטבת לשאול אדוני! ענתה לי, והנני להשיב לך מהר למען תדע כי אף בריה קטנה אנכי, בכל זאת לא נופלת אנכי בחכמה מאחיותי הגדולות, אמנם גם ממני לא נעלמו דרכי המבארים בדור הזה, אשר בטרם יבואו עוד אל חקר הכתובים ישבשו ויעקמו אותם, אבל מי ישים לב אליהם לשנות בכתבי הקדש אף כמלא שערה, וכל דבריהם ברבות הימים יעלו בתהו, וכתבי הקדש כמו שהם יעמדו לנצח; לא כן גורלי אנכי עומדת על מצבי, וכל רוח אין בקרבי, כי אין איש מהמבארים דובר כעת על אודותי, וכמעט כלם יבטלו אותי בלבם ודי, היש מכאוב כמכאובי, ובאמת בהרבה מקומות בכתבי הקדש אנכי העקר כתר לי זעיר ואחוך ותראה כי אין בפי שקר, ואתה אדוני! שמעתי עליך כי הרבה ספרים כתבת, ודרכי המסורת שמרת, וגם ספר "מסרת סיג למקרא" חברת, אמרתי אבוא לפניך ואגלה לך את כל לבבי, אולי תוכל בעטך לרפאות גם את מכאובי. הרגעי נא בתי, אמרתי, והראיני מהר רק כתוב אחד בספרי קדשנו אשר משם אראה כי הצדק אתך. הנני אעשה כחפצך אדוני, והט אזניך ושמעני. – הנביא ישעיה אשר כעת תשתה בצמא את דבריו היקרים, הגיד בעז מליצתו לאמר: (ישעיה א' כ"א). והנה מלבד התרגום יונתן היה החכם דונש בן לברט, אשר מן הדרך הנכון ירט, ויצא פה לבטל אותי, על אפי ועל חמתי, ואמר כי במלת מלאתי משפט היו"ד יתירה, ואחריו הלכו גם רש"י והראב"ע, והרד"ק הוסיף עוד נופך משלו, ואמר: מלאתי נוספת והוא תאר שהוא כדמות פעול: ובזה החזיקו כל המפרשים האחרונים אשר לפי דבריהם, היו"ד ממלת "מלאתי" איננה בנוי מדבר בעדו, יען אז היתה המלה צריכה להנקד מלאתי, רק היו"ד פה היא נוספת, וכמו שמנוקד כאן מלאת, והוא שם תאר לעיר ירושלים שהיתה מלאת משפט. אבל כל המבארים שיצאו נגדי ואמרו כי יו"ד יתירה אני, הגידו הרבה זרות על מלת מלאתי, וגם בהשערות האלה לא הועילו ג"כ מאומה, כאשר העיר על זה אחד מגדולי המדקדקים החדשים, ואמר בזה"ל: משפט; המדקדקים חשבו המלה סמוכה מן הנפרד מלאה בתוספת יו"ד, ועקרה מלאה ואינו כן שאז היה צ"ל מלאתי בקמ"ץ על עכ"ד; גם נעלם מעיני המבארים מה שאמר ישעיה להלן, והוא: ואשיבה שפטיך וגו' ואחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה (ישעיה א' כ"ו): ולוא היה כדבריהם שכונת הנביא בהמלות מלאתי משפט שאמר מקודם היתה על עיר ירושלים, והשב לה שם שלש מעלות, היה צריך לפי זה לומר בסוף: אחרי כן יקרא לך עיר הצדק, מלאתי משפט, קריה נאמנה, ואז עלו דברי הנביא בד בבד כאשר נראה בזה מקודם אמר: מלאתי משפט צדק ילין בה אחרי כן היה צ"ל: עיר הצדק ומפני מה הזכיר הנביא בסוף על עיר ירושלים רק שתי מעלות; הצדק קריה נאמנה? ולא חשב לה המעלה השלישית "מלאתי משפט" הלא דבר אולם זאת חטאת המפרשים הרבים שיצאו לדבר עלי סרה, ולא שמו על דעת לבם לדעת כי אנכי פה העקר, ובידי לבאר להם דברי הנביא בטוב טעם על האופן הזה: במלת מלאתי לא יו"ד נוספת או יתרה אני, כאשר חשבו הם רק יו"ד הכנוי למדבר בעדו, ובאמת הנקוד הזר במלת מלאתי היה בעוכרם ולא ראו שיש בכתבי הקדש וגם בשרש הזה הרבה מלות בנקוד זר, ולעולם הפשט קודם להנקוד, והמדבר בעדו פה הוא ה' אלהים לבדו, והוא יאמר על עצמו מלאתי משפט וגם רוצה כעת לעשות משפט, יען מאז צדק ילין בה ועתה מרצחים: וכן אמר הנביא מיכה המרשתי: מלאתי כח את רוח ה' ומשפט וגבורה (מיכה ג' ח') והכונה: מלאתי כח ה' ומלאתי משפט: ולפי זה דבר פה הנביא ישעיה בשם ה' ביתרון הכשר דעת והלך בעז מליצתו מן הקל אל הכבד בסדרי נכון: כאשר ראה תחילה את מעשי בני ישראל הרעים, אמר מקודם "לא אוכל" (ישעיה א י"ג) ובראותו עוד את רע מעלליהם אמר "נלאתי נשא" ואח"כ אמר מיד "מלאתי משפט" ואחר זה אמר בסוף "ואנקמה מאויבי" וכאשר עשה ה' משפט ויצרוף הסיגים אז אמר הנביא כי תשוב ירושלים לעיר הצדק קריה נאמנה כמקודם, ומטעם זה לא הזכיר פה "מלאתי משפט" כי לא תסוב על העיר אמנם בתי! דבריך טובים, אמרתי; אבל מדוע מנוקדת האות מ"ם במלת מלאתי בשו"א ולא בקמ"ץ, גם מדוע באה פה הנגינה מלרע ולא מלעיל כנהוג? גם על זה אשיב לך אדוני וארגיע את רוחך, דע אהובי, כי יש הרבה מלות ופעלים בכתבי הקדש המנוקדים בנקוד בלתי רגיל ולא נודע עוד טעמם, ויש אומרים שהנקוד הזר הוא רק לתפארת המליצה וכן יש הרבה פעלים בכתבי הקדש שיבואו בשוא במקום קמץ כמו: וכדומה וכן בפרשה הזאת בישעיה תבוא מלת מתם בשו"א במקום קמ"ץ וכן ובפרשכם יבא בחיר"ק תחת הריש במקום סגל, נגאלו, בשו"א במקום חיר"ק; והנגינה באה במלת מלאתי פה מלרע אל נכון מטעם השוא באות אל"ף; גם המלות גנבתי יום גנבתי לילה (בראשית ל"א ל"ט) באו בנקוד בלתי רגיל, ורבים מן המפרשים אמרו כי גם שם היו"ד נוספת, רק בעל הפרחון אמר אל נכון שהיא יו"ד היחס כמו אחותי רעיתי וזאת ג"כ כונת אונקלס שתרגם: נטרית ביממה ונטרית בליליא: והראשון שחס על כבודי, הוא בעל האפדי ולדעתו אף היו"ד במלת מגביהי, משפילי, שוכני, וכדומה, אינה נוספת רק היא יו"ד התאר, ותורה על השפע אלה הענינים מאתו ית' על התמרה ודבריו נכונים מאד והיטב אמרו חז"ל: אם מתכנשין כל באי עולם להלבין כנף אחת מן העורב אינן יכולין, כך אם מתכנשין כל באי עולם לעקור יו"ד שהיא קטן האותיות שבתורה אינן יכולין (מד"ר שה"ש ד' כ"א ע"ב). ועתה, ידידי, כתוב הדברים האלה על ספר, וקראת שמו: "קטרג של יו"ד", למען לא יזוד, איש מבני ישראל להקל בכבודי, וידעו להוקיר אותי כמו בעל האפדי; גם בדבר היו"ד במלת שקמתי, הרבה דברים יש אתי, והאומר כי נוספת אנכי פה, לא טעם טעם בשירת דבורה עד כה. אולם עוד לא כלתה היו"ד את דברים, וכל טענותיה, ואיקץ ואפס חזיוני, אך הכל נשאר בזכרוני, וחיש קמתי ממשכבי ולבשתי את בגדי, ורחצתי את ידי, ולקחתי עט העפרת, וכתבתי את הדברים האלה למזכרת. רבי שמעון בן יוחאי זמן למארי דמתניתא לסעדה גדולה שעשה להם, ומלא כל ביתו כלים יקרים והושיב רבנן בהאי גיסא, והוא ישב בהאי גיסא והיה שמח מאד. – על מה גדולה שמחתך ביום זה מבשאר הימים? – היום ירדה נשמה קדשה ועליונה על ארבע כנפות החיות לרני אלעזר בני ובהלולא זו תהיה לי חדוה שלמה. הושיב את רבי אלעזר אצלו ואמר: – שב, בני, שב, כי היום קדש אתה וגרלך גרל של קדשים. אמר רבי שמעון דבר אחד ואש סבבה בבית. יצאו רבנן וראו עשן יוצא כל היום מן הבית. בא ר' יוסי בן ר' שמעון בן לקוניא ומצא רבנן עמדים בשוק ותמהים. אמר להם: – ראה את העשן הזה היוצא מן האש היום מכתירים את רבי אלעזר בכתר קדש וראינו ארבע כנפות הנשר, שירדו באש, שהקיפה אותו ואת ר' שמעון אביו. ישב שם ר' יוסי, עד שהאש הלכה לה. אז נכנס אליהם ואמר לר' שמעון: גדלה מן הכתר והאש שהסתירה אתכם תהיה נא החתנה השלמה! – מה דעתך? – תהי נא בתי לאשה לבנך. – בודאי יהיה כך. קראו לרבנן ור' יוסי נתן את בתו לר' אלעזר. ישבו שם שלשה ימים ועסקו בתורה ולא היה דבר סתר במשניות, שלא למד אותם ר' שמעון. (זהר חדש, מדרש הנעלם, י"ב) פעם אחת יצא ר' שמעון וראה את העולם חשך ואורו נפל ונסתם. אמר לו ר' אלעזר: – בא ונראה מה רצה הקדש ברוך הוא. הלכו ומצאו מלאך אחד הדומה להר גדול, שהוציא מפיו שלשים להבות אש. – אמר לו ר' שמעון: – מה אתה רוצה לעשות? רוצה להחריב את העולם, מפני שלא נמצאו שלשים זכאים בדור הזה. – במטו מינך : לך אל הקדוש ברוך הוא ואמר לו: "בר יוחאי נמצא בעולם". הלך אותו המלאך אל הקדוש ברוך הוא ואמר לו: – מארי דעלמא! גלוי לפניך מה שאמר לי בר יוחאי. כששב המלאך ראה אותו ר' שמעון ואמר לו: – אם לא תלך, אגזר עליך, שלא תעלה לשמים ותהיה במקום שעזא ועזאל נמצאים בו, וכשתעלה לפני הקדש ברוך הוא, אמר לו: ואם אין שלשים זכאים בעולם, יהיה די בעשרים. ואם אין עשרים, יהיו עשרה, ואם אין עשרה, יהיו שנים, שהם אני ובני. ואם אין שנים, הרי יש אחד ואני הוא. באותה שעה יצא קול מן השמים ואמר: – זכאי חלקך ר' שמעון, שהקדוש ברוך הוא גוזר למעלה ואתה מבטל למטה. עליך נאמר: "רצון יראיו יעשה" (שם כט) פעם אחת היה דבר בלוד. בא ר' שמעון בן יוחאי אל העיר. אמרו לו: – מה נעשה? קם ועבר בעיר וראה בני אדם מתים. אמר: – כל זאת בעיר ואני פה? אני גוזר שהדבר יבטל. שמעו בת קול, שהיתה אומרת: – צאו מפה, כי ר' שמעון בן יוחאי פה, שהרי הקדוש ברוך הוא גוזר והוא מבטל. היה שם ר' חנינא ובא וספר את הדבר לר' מאיר. אמר: – רבי! מי יכל לקום בפני גדלתו? האם אינו כמשה? (שם צב). ר' שמעון היה יושב על פתח שער לוד. זקף עיניו וראה השמש מאירה ושלש פעמים נסתם האור ובשמש נראו כתמים שחרים וירקים. אמר לו לר' אלעזר בנו: – בא אתי, בני, ונראה, שהרי ודאי נגזרה גזרה למעלה והקדוש ברוך הוא רוצה להודיעני, כי ודאי שלשים יום תלוי ועומד אותו הדבר שנגזר למעלה והקדוש ברוך הוא אינו עושה אותו, עד שיודיעהו לצדיקים. הדא הוא דכתיב: "כי לא יעשה ה' אלהים דבר, כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים". בלכתם נכנסו לכרם. ראו נחש אחד שהיה בא ופיו פתוח ומלהט בעפר הארץ. הוריד ר' שמעון את ידו והניחה על ראש הנחש. נח הנחש. לחץ ר' שמעון את פיו וראה לשונו מתנועעה. אמר – נחש, נחש! לך ואמר לאותו נחש, שר' שמעון בן יוחאי נמצא בעולם. הכניס ר' שמעון את הנחש לנקב אחד שבעפר. אמר: – גוזר אני, שכשם שהנחש של מטה נכנס לנקב שבעפר, כן הנחש של מעלה יכנס אל הנקב של התהום הגדול. התחיל ר' שמעון מתפלל. עודנו מתפלל נשמע קול אחד קורא: – גדולי הקוצרים, הכנסו למקומותיכם! הקשרים של הבריונים אינם שורים בעולם, שהרי ר' שמעון בן יוחאי בטל אותם. זכאי אתה ר' שמעון, שמלכך חפץ ביקרך יותר מאשר ביקר כל בני העולם. במשה כתיב: "ויחל משה" – משמעו שאחזה אותו פדוגרא ואתה, ר' שמעון, גוזר והקדוש ברוך הוא מקים; הוא גוזר ואתה מבטל. אדהכי ראה ר' שמעון, שהשמש האירה ואותו הכתם השחור עבר ובטל. אמר: – ודאי שהעולם נתחזק. (ויקרא טו) ר' אלעזר היה הולך לבית חמיו ואתו הלכו ר' חיא, ר' יוסי ור' חזקיה ובדרכם היו מדברים רזי תורה. בלכתם פגע בהם ר' יסי ואתו היה יהודי אחד, אשר גלה להם סודות רבים בתורה. שמע ר' אלעזר את דבריו ואמר לר' יסי: – רואה אני, שנתחברת עם השכינה ואתה באת אלינו. אמר לו ר' יוסי: – בודאי כן הוא הדבר. שלש פרסאות הלכתי עם אדם זה והוא אמר לו כמה דברים משבחים, ואני שכרתי אותו ליום זה, אך לא ידעתי, שאור תורתו גדול כל כך, כאשר ראיתי עתה. אמר לו ר' אלעזר לאותו יהודי: – יועזר. – יועזר ואלעזר ישבו יחדו. ישבו אצל סלע אחד שבאותו השדה והיהודי הוסיף וגלה סודות התורה ודבריו הוטבו מאד בעיני ר' אלעזר ושאל אותו: – מלמד דרדקי הייתי בעירי. עתה בא ר' יוסי מכפר חנן אל העיר ובני עירי לקחו בניהם ומסרו אותם לו. והיו כל בני העיר נותנים לו את שכרי, כאשר היו נותנים בשעה שהילדים היו אצלי. ונמלכתי בלבי, שלא נאה לי להנות מהם והשכרתי עצמי לחכם זה (ר' יסי). – ברכותיו של אבי דרושים לזה. קמו והלכו אל ר' שמעון ואותו יהודי היה יושב ועוסק בתורה לפני ר' שמעון. ביום אחד עסק לפניו בהלכות נטילת ידים. אמר: כל מי שאינו נוטל ידיו כראוי, אף על גב שנענש למעלה, נענש למטה. ומה ענשו? – הוא גורם לעצמו עניות. ומי שנוטל ידיו כראוי, זוכה שברכות שורות על ידיו ומתברך בעשר. פעם אחת קם ר' שמעון בבקר וראה אותו נוטל ידיו כראוי במים רבים. – מלא ידיו מברכותיך! וכך הוה. מאותו היום ואילך נתעשר. מצא אוצר של כסף וזהב והיה עוסק בתורה ונותן בכל יום ויום מזונות לעניים, שמח אתם ומאיר להם (לך לך, פו, פה). ר' חיא רבה היה הולך לגבי מאריהון דמתניתא ללמוד מהם. הלך לגבי ר' שמעון בן יוחאי וראה פרגוד של אש, שהיה מפסיק בבית. חרד ר' חיא. אמר: – אשמע דבר מפיו מהכא. שמע שהיה אמר: "ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האילים" – תאותם של ישראל, שיהיה הקדוש ברוך הוא לא הולך ולא מתרחק, אלא בורח כצבי, או כעופר האילים. מאי טעמא? – אין חיה בעולם עושה כמו הצבי, או כעופר האילים. בזמן שהוא בורח הולך מעט מעט ומחזיר את ראשו למקום שיצא ממנו ולעולם הוא מחזיר את ראשו לאחוריו. כך אמרו ישראל: רבונו של עולם! אם אנו גורמים שתסתלק מבינינו, יהי רצון, שתברח כמו הצבי, או כעופר האילים, שהוא בורח ומחזיר את ראשו למקום שהניח. דבר אחר : הצבי כשהוא ישן, הוא ישן בעין אחת ובאחרת הוא נעור. כך אמרו ישראל לקדוש ברוך הוא: עשה כמו הצבי, ש"הנה שומר ישראל". שמע ר' חיא ואמר: – העליונים עוסקים בתורה בפנים ואני יושב בחוץ! שמע ר' שמעון ואמר: – ודאי השכינה בחוץ; מי יצא? אמר ר' אלעזר בנו: – אם אני קל, כחול איני קל. הרי השכינה חוץ מאתנו. תכנס השכינה והאש תהיה שמע קול אמר: – עד שלא קרבו, קרבו וממעט הבשם של גן העדן, שהוא עתה פה, לא התקנו השערים. לא יצא ר' אלעזר. ישב ר' חיא, בכה וגנח. פתח ואמר: "סב, דמה לך דודי לצבי, או לעופר האילים". נפתח שער הפרגוד. לא נכנס ר' חיא. זקף ר' שמעון עיניו ואמר: – שמע מינה: נתנה הרשות (להכנס) למי שיושב בחוץ ואנו בפנים. קם ר' שמעון. הלכה האש ממקומו עד מקומו של ר' חיא. אמר ר' שמעון: – עמוד האור של השומר עלינו בחוץ ואני פה, בפנים! נאלם פיו של ר' חיא. כיון שנכנס הוריד את עיניו ולא זקף ראשו. אמר ר' שמעון לר' אלעזר בנו: – קום, העבר ידך על פיו, כי הוא אינו יודע מה פה ואינו רגיל בזה. קם ר' אלעזר, העביר ידו על פיו של ר' חיא. פתח ר' חיא את פיו ואמר: – ראתה העין מה שלא ראיתי קודם לכן ולא העליתי על לבי. טוב למות באש של זהב טוב ודולק, במקום שנצוצות נזרקים לכל עבר וכל נצוץ ונצוץ עולה לשלש מאות ושבעים מרכבות וכל מרכבה ומרכבה מתפרשת לאלף אלפים ורבוא רבבות, עד שהן מגיעות לעתיק יומין, היושב על כסאו, והכסא מזדעזע ממנו למאה עולמות, עד שהוא מגיע למקום העדן של הצדיקים והקול נשמע בכל הרקיעים ובכל העולמות העליונים והתחתונים וכלם הזמן אחד חרדים ואמרים: זהו ר' שמעון בן יוחאי, שהוא מרעיש כל. מי יכול לקום בפניו? זהו ר' שמעון בן יוחאי, שבשעה שהוא פותח את פיו ומדבר דברי תורה, מקשיבים את קולו כל הכסאות וכל הרקיעים וכל המרכבות, ומכל אותם המשבחים את אדוניהם אין פותח ואין גומר. כלם פוסקים לומר שירה, עד שבכל הרקיעים של מעלה ושל מטה לא נשמע כל הגה. כשגומר ר' שמעון לעסוק בתורה, מי רואה שירים? מי רואה החדוה של המשבחים את אדוניהם? מי רואה הקולות, ההולכים בכל הרקיעים? באים כלם בגין ר' שמעון וכורעים ומשתחוים לפני אדוניהם, מעלים של בשמי גן עדן עד עתיק יומין, וכל זאת בגין ר' שמעון. ישב ר' שמעון, ור' אלעזר בנו קם ופרש דברים של סודות החכמה, והיו פניו מאירים כשמש ודבריו מתפזרים וטסים ברקיע. ישבו שני ימים ולא אכלו ולא שתו ולא היו יודעים, אם היה יום, או לילה. כשיצאו ידעו, שהיו שם שני ימים ולא טעמו כלום. כשבא ר' חיא לפני רבי וספר לו את העובדא, חרד ר' ואמר: – ר' שמעון בן גמליאל אביו הוא בני. ר' שמעון בן יוחאי הוא אריה ור' אלעזר בנו אריה ור' שמעון אינו כשאר האריות. עליו נאמר: "אריה שאג, מי לא יירא". ואם העולמות של מעלה מזדעזעים ממנו, אנו על אחת כמה וכמה. הוא אדם, שלא גזר תענית מעולם על מה ששאל ורצה, אלא הוא גוזר והקדוש ברוך הוא מקים; הקדוש ברוך הוא גוזר והוא (שמות יד, טו) ר' יצחק היה יושב פעם אחת לפני פתח ביתו של ר' יהודה. יצא ר' יהודה ומצא אותו יושב ליד השער ועצוב. אמר לו: – מה נשתנה היום משאר הימים? – באתי אליך לבקש ממך שלשה דברים. הדבר האחד, שכאשר תאמר דבר תורה ותזכיר להזכיר את שמי. הדבר השני, שתלמד את יוסף בני תורה. הדבר השלישי, שתלך על קברי כל שבעת הימים לאחרי פטירתי ותתפלל עלי תפלותיך. אמר לו ר' יהודה: – מנין לך, שאתה מת? – הרי נשמתי מסתלקת ממני בכל לילה ולילה והיום לא היה אור לי בחלום כמלפנים. ועוד: כשהייתי מתפלל והגעתי ל"שומע תפלה", נסתכלתי בצלם שלי בכתל ולא ראיתיו, ואמרתי: מה שהצלם עבר ואינו נראה, הוא הכרוז היוצא ומכריז עלי, שאפטר מן העולם, דכתיב: "אך בצלם יתהלך איש" – כל זמן שהצלם של בן האדם אינו עובר ממנו, יתהלך איש ורוחו מתקים בקרבו. עבר הצלם של בן האדם ואינו נראה, הריהו עובר מן העולם הזה. – כל אותם הדברים שאתה מבקש ממני, אעשה. אבל אני מבקש ממך, שבאותו עולם תברור את מקומי אצלך, כמו שהייתי יושב אצלך בעולם הזה. בכה ר' יצחק ואמר: – במטו מינך, שלא תפרוש ממני כל הימים האלה, עד שאמות. הלכו אל ר' שמעון ומצאוהו יושב ועוסק בתורה. זקף ר' שמעון עיניו וראה את ר' יצחק. וחמא למלאך המות דרהיט קמיה ורקיד קמיה. קם ר' שמעון, אחז ביד ר' יצחק ואמר: – גוזרני : מאן דרגיל למיעל, יעול ומאן דלא רגיל למיעל, לא יעול. נכנסו ר' יצחק ור' יהודה וקשרו את מלאך המות בחוץ. נסתכל ר' שמעון וראה, שעד עכשו לא הגיעה השעה לר' יצחק העולם, כי בשעה השמינית ביום היה הזמן. הושיב אותו לפניו ולמדהו תורה. אמר לר' אלעזר – שב ליד הפתח ומי שתראה, לא תסיח אתו, ואם ירצה להכנס הכא, השביע אותו, שלא יכנס. אמר ר' שמעון לר' יצחק: – הראית דיוקנו של אביך היום, או לא? שהרי שנינו: בשעה שבר נש מסתלק מן העולם, אביו וקרוביו נמצאים שם עמו והוא רואה אותם ומכיר אותם וכל האנשים, שבמדור שלו היה אצלם בעולם הזה במדרגה אחת, כלם מתקבצים ונמצאים עמו והולכים עם נשמתו, עד המקום, שבו תשכון. – עד עכשו לא ראיתיו. קם ר' שמעון ואמר: מארי דעלמא! מכרנו הוא ר' יצחק, ואחד משבע העינים של המקום הזה. הרי החזקתי בו ואתה תן אותו לי! יצא קול ואמר: – כורסיא דמארי קרבהו לגדפוי דר' שמעון. הרי שלך הוא ועמך, ר' שמעון, תביאהו בשעה שתבא לשבת על כסאך. פתאם ראה ר' אלעזר, שמלאך המות נסתלק ואמר לו: – הרצועות של המלקה אינן נמצאות במקום שר' שמעון בן יוחאי יושב. אמר ר' שמעון לר' אלעזר בנו: – עול והחזק בר' יצחק, כי ראיתי בו, שהוא מתירא. – ור' שמעון החזיר את פניו לאחוריו ועסק בתורה. נים ר' יצחק וראה את אביו. – בני! זכאי חלקך בעולם הזה ובעולם הבא, שהרי בין עלי עץ החיים שבגן־עדן אתה יושב. העץ הזה, הגדול והעצום בשני העולמות, הוא ר' שמעון בן יוחאי, שהחזיק בך בענפיו. זכאי חלקך בני! – אבי! ומה אני שם? להאיר לך מארבע רוחות העולם ואני ראיתי את מקומך ושמחתי ואמרתי: "זכאי חלקך, בני, מלבד מה שעד כען לא זכה בנך באוריתא", והא השתא היו נכונים לבא אליך שנים עשר צדיקים, ולפני שהייתי יוצא מגן־עדן עבר קול בכל העולמות וקרא: "מי החברים, הנצבים פה, התקשטו בגין ר' שמעון! הוא שאל ושאלתו נתנה לו!" ולא זו בלבד, אלא ששבעים מקומות שלו נתקשטו פה, ומכל מקום ומקום פתחים פתוחים לו לשבעים עולמות, וכל עולם ועולם פתוח לשבעים מחנות של מלאכים, וכל מחנה ומחנה פתוח לשבעים כתרים עליונים, ומשם פתוחים ארחות אל עתיק יומין, הנעלם מכלם, בכדי שיוכל לראות את הנעימות המאירה והנותנת ענג לכל, כמה דאת אמר: "לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו". מה "לבקר בהיכלו"? הינו דכתיב: "בכל ביתי נאמן הוא". אמר לו ר' יצחק לאביו: – אבא! כמה זמן נתנו לי להשאר בעולם הזה? – אין לי רשות לגלות ואין מודיעים דבר כזה לבר נש, אבל בהלולא רבה של רבי שמעון תהא מתקין לפניו את השלחן, כמה דאת אמר: "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו". פתאם הקיץ ר' יצחק והיה שוחק ופניו מאירים. ראה ר' שמעון ונסתכל בפניו. אמר לו: – השמעת דבר חדש? – ודאי סח לי אבי. נפל מלא קומתו לארץ לפני ר' שמעון. תאנא: מאותו יום ואילך היה ר' יצחק אחז ביד בנו ולא עזבהו ולמד אותו תורה. (ויחי ריז, ריח). ר' שמעון היה מהלך בדרך ועמו היו ר' אלעזר ור' אבא ור' חיא ור' יוסי ור' יהודה. הגיעו לנחל מים אחד ור' יוסי נפל במלבושיו אל תוך המים. אמר: – שפה חלקלקה של נחל מים, הלואי שלא היית כאן! – אסור לך לדבר דברים כאלה. שמשו של העולם הוא ואסור לנהג קלון בשמשו של הקדוש ברוך הוא, וכל שכן באותם השמשים, שהם עבדים נאמנים. פתח ואמר: "וירא אלהים את כל אשר עשה, והנה טוב מאד" – בדין שהממונים עושים נמצא העליון עליהם. "וירא אלהים את כל אשר עשה" – סתם, אפילו עקרבים ויתושים, ואפילו אותם הנראים כמחבלי העולם, בכלם כתיב "והנה טוב מאד", כלם הם שמשי העולם, מנהיגי העולם ובני אדם אנם יודעים זאת. עודם מהלכים ראו נחש אחד זוחל לפניהם. אמר ר' שמעון: – ודאי הולך זה, בכדי שיעשה לנו נס. רץ אותו נחש לפניהם ופגע באפעה אחד בפרשת הדרכים. הכו זה את זה ומתו שניהם. כשהגיעו ר' שמעון ובנו ותלמידיו אל אותו המקום, ראו שניהם מוטלים מתים. אמר ר' שמעון: – בריך רחמנא דרחיש לן ניסא, שהרי כל המסתכל באפעה בעודנו חי, או כל מי שהאפעה מסתכל בו, ודאי אינו נצל, כל שכן אם יקרב אליו. (אמור, קו, קז). ר' שמעון היה הולך לטבריא. פגע בו אליהו. אמר לו ר' שמעון: – שלום עליך, מר! במה עוסק הקדוש ברוך הוא ברקיע? – בקרבנות הוא עוסק ואומר דברים חדשים בשמך. זכאי אתה, ואני באתי להקדים לך שלום, ודבר אחד אני רוצה לשאלך, ובישיבה של הרקיע שאלו זאת: העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה, והרי כתיב: "באתי לגני אחותי כלה וכו', אכלתי יערי עם דבשי, שתיתי ייני עם חלבי". – מי שאין בו אכילה ושתיה הוא אומר: אכלתי יערי עם דבשי, שתיתי ייני עם חלבי? – והקדוש ברוך הוא מה השיב להם? אמר לו אליהו: – אמר הקדוש ברוך הוא: "יאמר בר יוחאי", ובאתי לשאול אותך. – כמה גדולה חבתו של הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל ומרב חבתו לה שנה את מעשיו, ואף על גב שאין דרכו במאכל ומשתה, בגין חבתו לה אכל ושתה. הואיל שבא אליה עשה רצונה. כלה נכנסת לחפה ורוצה לאכל, אין מן הדין שיאכל חתנה אתה, אף על גב, שאין דרכו לעשות כך? הדא הוא דכתיב: "באתי לגני אחותי כלה" – הואיל שבאתי אליה להכנס אתה לחפה "אכלתי יערי עם דבשי" וכו'. חייך, דבר זה רצה הקדוש ברוך הוא לומר, ובכדי שלא להחזיק טובה לעצמו לפני כנסת ישראל, רצה שאתה תאמרהו. זכאי אתה בעולם, שאדוניך משתבח בך למעלה ועליך כתיב "צדיק מושל יראת אלהים". (פנחס, רמא, רמב). תלמידיו של רבי הולכים עמו בדרך ומגלים רזי תורה. אמר ר' שמעון: – זכאי חלקכם וזכאין עיני, שראו כך ושזכיתי בחיי לראות הדברים האלה בעולם הזה, משום שכלם כתובים למעלה לפני המלך "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע, ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחשבי שמו". – פסוק זה יש להתבונן בו: "אז נדברו" – "אז דברו" מבעי ליה. מאי "נדברו"? אלא נדברו למעלה מכל המרכבות הקדושות וכל החילות הקדושים. משום שהדברים הקדושים, הנאמרים מאת יראי ה', עולים למעלה וכמה מהם מתרוממים ובאים לפני המלך הקדוש ומתעטרים בכמה עטרות ובאותם האורות העליונים וכלם נדברים לפני המלך הקדוש. מי רואה את החדות, מי רואה את התשבחות, העולות בכל אותם הרקיעים בשעה שהדברים האלה עולים לפני המלך הקדוש והוא מסתכל בהם ומתקשט בהם, והם עולים ויושבים בחיקו, ומשם הם עולים על ראשו ונעשים עטרה. ועל דא אמרה אוריתא: "ואהיה שעשועים יום יום" – "והייתי" לא כתיב, אלא "ואהיה" – בכל זמן ובכל שעה, שאותם הדברים עולים הם שם "שעשועים". שתי פעמים כתיב "יראי ה' 4" – יראי ה' למעלה ויראי ה' למטה, כי יראי ה' עומדים למטה ואותם הדברים עומדים בדיוקנם של יראי ה' למעלה. וסוד זה מצאתי בספרו של חנוך, שכל דבריהם של הצדיקים אשר בארץ מתקשטים ועומדים לפני והקדוש ברוך הוא משתעשע עמהם, ואחר כך הם יורדים בדיוקנו של אותו הצדיק שאמר אותם והקדוש ברוך הוא משתעשע בדיוקן זה, ואחר כך הם נכתבים בספר זכרון לפניו, בכדי שיתקימו לפניו תמיד. "ולחושבי שמו" – מאי "ולחושבי שמו?" – כל אותם שחושבים דברי תורה להתדבק לאדוניהם ברז של שמו, הוא השם הקדש, בכדי להכירו ולהשכין בלבם את החכמה של השם הזה, דכתיב "ולחושבי שמו", שהוא הרז של השם הקדוש. כתיב: "וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא – פסוק זה פרשנו, אבל "וממעל לרקיע" – לאותו הרקיע של מטה, כמה שאמרתם, חברים. זכאי חלקי וזכאי חלקכם באותו הרקיע של מטה, שהרי הרקיע של מעלה אין מי שיסתכל בו, ולמעלה ממנו נמצאה אותה אבן ספיר "דמות כסא" – ולא כתיב "דמות הכסא", משום שיש כסא ויש כסא, הכסא העליון טמיר וגנוז ואינו מתגלה ואין מי שיכיר אותו ויסתכל בו, ועל כן כתיב "כסא" סתם, זהו כסא של מטה. "דמות כמראה אדם" – כיון שאמר "דמות", אמאי "כמראה"? הא סגי ליה "דמות אדם"! אלא "דמות אדם" זהו רז עליון באותו הכבוד העליון דיוקנו של אדם, אבל מה שנוסף "כמראה" לכלול אותם הדיוקנים של דברי חכמה, והם רזי החכמה, העולים ומתקשטים למעלה ואחר כך הם בדיוקן של אדם, באותו דיוקן של הצדיקים המדברים אותם ובכלם משתעשע הקדוש ברוך הוא, כי הם העטרה שלו. ואתם, חברים, הרי הקדוש ברוך הוא משתעשע השתא באותם הדברים שאמרתם בדרך זו והרי אתם עומדים לפני אדוניכם בדיוקניכם הקדושים, כי בשעה שראיתי אתכן ונסתכלתי בדיוקניכם ראיתי בכם, שאתם רשומים ברז של אדם, וידעתי שהדיוקן שלכם נודע למעלה, וכך עתידים הצדיקים להודע לעיני כלם ולהראות את פרצופם הקדוש לפני כל העולם. הדא הוא דכתיב: "כל ראיהם יכירום, כי הם זרע ברך פתאם ראה ר' שמעון את ר' יוסי שהיה מהרהר במילי דעלמא. – יוסי! קום השלם את דיוקנך, כי אות אחת חסרה בך. קם ר' יוסי ועסק בדברי תורה לפניו. נסתכל בו ר' שמעון ואמר לו: – ר' יוסי! השתא אתה שלם לפני עתיק יומין ודיוקנך שלם. (ויקהל ריז). ר' יוסי היה עוסק בתורה והיו עמו ר' יצחק ור' חזקיה. אמר ר' יצחק: – ראינו שמעשה המשכן היה כגון מעשה שמים וארץ, והרי כבר נתעוררו החברים וברזים שלהם עצרו בעד בן האדם, שלא יוכל לאכל בפיו ולהושיט ידו לפיו ולבלע. – את הדברים האלה (של בנין המשכן) נעלה לבוצינא קדישא, דאיהו מתקין תבשילים מתוקים כמו שהתקין אותם קדישא סתימי דכל סתימין ואיהו מתקין תבשילים, עד שאין מקום לאחר לבא ולהשליך לתוכם מלח. ותו: שיוכל בר נש לאכול ולשתות ולמלא את כרסו מעדני העולם ולהשאיר, ובו יתקים הפסוק "ויתן לפניהם ויאכלו ויותירו כדבר – "וה' נתן חכמה לשלמה, כאשר דבר לו, ויהי שלם בין חירם ובין שלמה, ויכרתו ברית שניהם" – האי קרא נדרש בכמה מקומות, אבל עוד יש להוסיף: "וה'" – חבור של מעלה ומטה כאחד. "וה'" הוא ובית דינו. "נתן חכמה", כמי שנותן אצר ומתנה לאהובו. "כאשר דבר לו" – נתן לו מה שמשלים את החכמה: עשה אותו דבר בעשר, בשלום ובשלטון. הדא הוא דכתיב "כאשר דבר לו". "ויהי שלם בין חירם ובין שלמה" – מאי טעמא? – משום שהיו יודעים את הסתום שבדברים, אשר אמרו זה לזה ובני אדם אחרים לא היו יודעים כלל להתבונן בהם ולדעת אותם, ועל כן הודה חירם לכל דבריו של שלמה. שלמה המלך נסתכל והיה רואה, שאפילו באותו הדור, שהיה שלם מכל שאר הדורות, לא היה רצונו של המלך העליון, שתתגלה חכמה מרבה כל כך על ידו, ולא נתגלו דברי התורה שהיו סתומים קודם לכן והוא פתח לה פתחים, ואף על גב שפתח, סתומים היו, מלבד לאותם החכמים שזכו וגמגמו בה ולא ידעו לפתוח בה את פיהם. ודור זה, שר' שמעון שרוי בו, רצונו של הקדוש בגין ר' שמעון הוא, שהדברים הסתומים יתגלו על ידו. אבל תמה אני על חכמי הדור, איך הם עוזבים אפילו רגע אחד מלעמוד לפני ר' שמעון ולעסוק בתורה בעוד שר' שמעון קים בעולם? אבל בדור זה לא תשכח החכמה מן העולם. וי – ודאי הכי הוא, שהרי ביום אחד הייתי הולך עמו בדרך ופתח בתורה וראיתי עמוד ענן יורד ונמשך ממעלה למטה וזהר אחד מזהיר בתוך העמוד, ויראתי יראה גדולה. אמרתי: זכאי הוא בר נש, שכך נזדמן לו בעולם הזה. מה כתיב במשה? – "וראה כל עמוד הענן עמד פתח האהל, וקם כל העם והשתחוו איש פתח אהלו" – דבר זה נאה למשה, שהוא נביא נאמן, גדול מכל נביאי העולם ולדור ההוא, שקבל את התורה על הר סיני וראה כמה נסים וכמה גבורות במצרים ועל הים. אבל הכא, בדור זה, זכותו הגדולה של ר' שמעון עושה זאת, שיתראו נסים על ידו. (תרומה קמט). ר' שמעון ישב יום אחד אצל פתחי לוד ור' חיא היה אתו. פגע בו ינוקא אחד. אמר ר' שמעון: – ודאי שהקדוש ברוך הוא מתעורר בעולם השתא. לימים מועטים תהיה מלחמה גדולה למלכי ארץ, שילחמו אלו באלו. ודאי שבעוד שהם יתגרו אלו באלו, תהיה לישראל רוחה. אמר אותו ינוקא: – הרי ביום זה התחילה התעוררות זו ודם רב נשפך היום בעולם. – מנא ליה להאי ינוקא? – לפעמים נבואה נופלת לפיו של ינוקא והוא מתנבא יותר מנביא. – וכי תמיה היא בינוקא שיש לו נבואה? הרי מקרא מלא הוא, דכתיב "וכל בניך למודי ה' " – ודאי "למודי ה'" הם ונבואה יוצאה מהם, מה שאין כן לכל העולם, אלא לישראל בלבד, שבהם כתוב "וכל בניך למודי ה'" ובגין כך יוצאה הנבואה מהם. בא ר' שמעון ונשקו. אמר: זאת עד עכשו. (תרומה קסט. קע). תניא: אמר ר' שמעון לחבריא: – עד אימתי נתיב בקימא דחד סמכא? כתיב: "עת לעשות לה' הפרו תורתך" – הימים מועטים ובעל החוב דוחק, הכרוז קורא בכל יום וקוצרי השדה מועטים והם בקצה הכרם ואינם משגיחים ואינם יודעים לאיזה מקום עליהם ללכת, כראוי. התכנשו, חברים, לאדרא מלבשים שריונות ורמחים! הזרזו בתקוניכם, בעצה, בחכמה, בתבונה, בדעת, בפנים, בידים, ברגלים! המליכו עליכם למי שברשותו החיים והמות, ושמעו דברי אמת, שהקדושים העליונים מקשיבים להם ושמחים לשמוע אותם ולדעת אותם. ישב ר' שמעון ובכה ואמר: – וי אם אגלה, וי אם לא אגלה! החבריא שהיתה שם שתקה. קם ר' אבא ואמר: – אם ניחא לפניך, מר, הרי כתיב "סוד ה' ליראיו", והרי חברים אלו יראי ה' הם, וכבר נכנסו לאהל המשכן. אלו נכנסו ואלו יצאו. תאנא: נמנו החברים לפני ר' שמעון ונמצאו: ר' אלעזר בנו ור' אבא ור' יהודה ור' יוסי בר יעקב ור' יצחק ור' חזקיה בר רב ור' חיא ור' יוסי ור' יסי. הושיטו ידיהם לר' שמעון ואצבעותיהם זקפו למעלה ונכנסו לשדה בין אילנות וישבו. קם ר' שמעון והתפלל תפלתו. ישב בתוכם ואמר: – כל אחד ואחד ישוה ידיו בחזקה. שוו את ידיהם והוא החזיק בהן. פתח ואמר: –"ארור האיש, אשר יעשה פסל ומסכה, תועבת ה' מעשה ידי חרש, ושם בסתר, וענו כל העם ואמרו: אמן!". פתח ר' שמעון ואמר: – "עת לעשות לה' " – אמאי "עת לעשות לה' "? משום "שהפרו תורתך". מאי "הפרו תורתך"? – התורה שלמעלה היא דבר זה כתקונו ולהעתיק יומין נאמר "תורתך". קרא לר' אלעזר בנו והושיבו לפניו ואת ר' אבא הושיב בצד אחר ואמר: – אנו הכלל של הכל. העד עכשו התקינו עצמם הנמצאים פה? שתקו. שמעו קול וארכבותיהם דא לדא נקשן. מה היה הקול? – קול הכנופיא העליונה שנאספה. שמח ר' שמעון ואמר: – "ה' שמעתי שמעך יראתי" – שם ראוי היה להיות ירא; אנו – באהבה תלוי הדבר, דכתיב: "ואהבת את ה' אלהיך" וכתיב: "אהבתי אתכם, אמר ה'". – "הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר" – האי קרא קשיא : כיון שנאמר "רכיל", אמאי "הולך"? "איש רכיל" מבעי ליה למימר! אלא מי שאינו מתישב ברוחו ואינו נאמן, אותו הדבר שהוא שומע הולך בקרבו כקנה במים, עד שהוא דוחה אותו לחוץ. מאי טעמא? משום שאין רוחו רוח חזק. אבל מי שרוחו חזק, בו נאמר "ונאמן רוח מכסה דבר", וכתיב "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך", ואין העולם מתקים, אלא בסוד. ואם במלי דעלמא צריך סוד, דברים שהם רזין דרזין של עתיק יומין, שלא נמסרו, אפילו למלאכי עליון, על אחת כמה – אני לא אמר לשמים שיאזינו ולארץ לא אמר שתשמע, שהרי אנו עמודי העולמות. תנא: רזא דרזין כד פתח ר' שמעון, נזדעזע המקום והחברים נתחלחלו והוא פתח ואמר: – זכאים אתם, צדיקים, שנתגלו לכם רזי דרזין דאוריתא, שלא נתגלו לקדושי עליונים! שמעון וגלה לחברים רזים עליונים ועל פי פקדתו גלו גם הם סודות נעלים וספרו את המחזות שראו בעולם העליון שבעליונים ותקנו תקונים בעולמות העליונים. כשקרא ר' שמעון לר' חזקיה וצוה אותו לקום ולדבר את דבריו, קם ואמר: – מסתכל הייתי וראיתי אור יקר של המאורות הגדולים מאיר ועולה לשלש מאות וחמשה ועשרים עברים ועבר אחד היה חשוך, ורחץ באותו האור כמי שרחץ בנהר עמוק, שמימיו מתפלגים ומאירים ונמשכים לכל עבר. ועלה אותו האור לשפת הים העליון העמוק, שכל הפתחים הטובים והיקרים נפתחים שם. מהם, שיגידו לי פשר הדבר שראיתי. פתחו ואמרו: "נושא עון ראית". – כל המאורות: החברים שנכנסו לחבורה קדושה זו! אני מעיד עלי את השמים, העליונים שבעליונים ואת הארץ הקדושה, העליונה שבעליונה, שאני רואה השתא מה שלא ראה בר נש מיום שעלה משה פעם שנית להר סיני. אני ראיתי את פני והם מאירים כאור השמש החזקה, העתידה לצאת ברפואה לעולם, דכתיב: "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה". ועוד: אני יודע, שפני מאירים ומשה לא ידע ולא ראה. הדא הוא דכתיב "ומשה לא ידע, כי קרן עור פניו". ועוד: אני רואה בעיני שלוש עשרה מדות הרחמים כמעמד הזה לא יהיה, עד שיבוא המלך המשיח! קום ר' חזקיה שנית! תנא: עד שלא קם ר' חזקיה יצא קול ואמר: – אין מלאך אחד עושה שתי שליחות! נתרגש ר' שמעון ואמר: – ודאי כל אחד ואחד צריך להיות במקומו, ואני ור' אלעזר בני כבר השלימו שלמות עליונה. קום ר' חיא! קם ר' חיא ואחריו קמו שאר החברים וגלו סודות ותקנו תקונים. אמר ר' שמעון לחבריא: – כאשר נמתחה עלינו יריעה זו שאתם רואים, ראיתי שירדו אל תוכה כל התקונים והאירו במקום זה ופרוכת אחת, אורו פרשה על ארבעה עמודים בארבעה עברים. עמוד אחד עולה ממטה למעלה, אחד מגרפה בידו ובמגרפה ארבעה מפתחות שונים מכל העברים והם מחברים את היריעה ומורידים אותה ממעלה למטה, וכן לעמוד שני, שלישי ורביעי. ובין עמוד לעמוד אחוזים שמונה עשרה רגלי העמודים, והן מאירות באור התקונים, החקוקים באהל, וכן לכל ארבעה העברים. ראיתי את התקונים המאירים האלה והיו מחכים לדברים היוצאים מפינו להתעטר בהם ולהעלות כל אחד למקומו. וכשהיו הדברים יוצאים מתוקנים מפינו עלה כל אחד ואחד מהם ונתעטר, הותקן באותו התקון הנעשה מאתנו. ובשעה שאחד מאתנו פותח פיו לתקן באותו תקון, אותו תקון יושב ומחכה למלה היוצאת מפיכם ואז הוא עולה למקומו ומתעטר וכל העמודים שמכאן ומכאן שמחים על ששמעו מה שלא ידעו, והם מקשיבים לקולכם. כמה מרכבות עומדים הכא בגינכם! זכאים אתם בעולם הבא, כי כל הדברים היוצאים מפיכם, כלם קדושים, כלם כשרים ואינם נוטים לימין ולשמאל. הקדוש שמח בשמעו אותם, והכל מקשיבים לדברים אלו, עד שהוא (הקדוש ברוך הוא) גוזר את הדין, שבעולם הבא תאמרו עוד הפעם כל אותם הדברים הקדושים. ור' שמעון והחברים הוסיפו וגלו רזים עליונים שבעליונים וכשגמרו אמר ר' שמעון: – זכאי חלקו של מי שיודע ומסתכל בדברים אלו ואינו טועה בהם, כי דברים אלה שנתגלו פה, לא נתנו אלא למארי מארין ומחצדי הקלא, דכתיב: "כי ישרים דרכי ה', וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם", תאנא: בכה ר' שמעון והרים קולו ואמר: – אלמלי בדברים שלנו, שנתגלו פה יגנזו החברים באדרא דעלמא דאתי ויסתלקו מן יאות ושפיר הוה, כי לא נתגלו עוד לשום אחד מבני העולם הזה. – הדרי בי, שהרי גלוי וידוע לפני עתיקא דעתיקין, סתימא דכל סתימין, שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד אבי ולא לכבוד חברים אלו, אלא בכדי שלא יטעו בדרכם ולא יכנסו בבושה אל שערי הפלטרים ולא ימחו בידם להכנס. זכאי חלקי עמהם בעולם הבא! תאנא: עד שלא יצאו החברים שהיו נושאים אותם מלאכים קדושים ביריעה. אמר ר' שמעון דבר ושככו, צוח ואמר: – שמא חס ושלום גזרה נגזרה עלינו להענש על שנתגלה על ידינו מה שלא נתגלה מן היום שמשה עמד על הר סיני? מה אני פה, אם בגין כך נענשו? שמע קול קורא: – זכאי אתה ר' שמעון, זכאי חלקך וחלקם של החברים האלה, העומדים אתך, שהרי נתגלה לכם מה שלא נתגלה לשום חיל של מעלה. ברצון רב וחזק דבקו נפשותיהם בקדוש ברוך הוא בשעה שלקחו למעלה, זכאי חלקם, שהרי בשלמותם נסתלקו, מה שלא היה כן לאותם שהיו לפניהם. אמאי מתו? – תנא: בעוד שנתגלו אותם הדברים, נתרגשו העליונים והתחתונים והקול נשמע במאתים וחמשים עולמות, שדברים עתיקים מתגלים למטה, ועד ששלשה אלו מתעדנים בדברים אלו, יצאו נשמותיהם בנשיקה. נתקשרו באותה יריעה ולקחו אותם מלאכי עליון. ואמאי מתו רק שלשה אלו? – משום שפעם אחרת, מן קדמת דנא נכנסו(לאדרא) ולא יצאו וכל השאר נכנסו ויצאו. – כמה זכאי חלקם של שלשה אלו וזכאי חלקנו בגין דא! יצא שנית קול ואמר: – "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום". קמו ר' שמעון והחברים ובכל מקום שהיו מסתכלים בו, היה מעלה ריחות טובים. – שמע מינה, שהעולם מתברך בגינן. והיו פני כלם מאירים ולא היו בני העולם יכולים להסתכל בהם. תאנא: עשרה נכנסו (לאדרא) ושבעה יצאו. והיה ר' שמעון שמח ור' אבא עצוב. פעם אחת ישב ר' שמעון ור' אבא ישב עמו. אמר ר' שמעון דבר וראו את השלשה ההם, שמלאכי עליון היו מביאים אותם ומראים להם גנזים ואדרות של מעלה בגין כבודם והיו עולים להרים של אפרסמון זך. נחה דעתו של ר' אבא. תאנא: מאותו היום ואילך לא סרו החברים מאצל ר' שמעון וכשהיה ר' שמעון מגלה רזים (מלבד אלו לא נמצא אצלו איש) והיה ר' שמעון קורא "שבעה עיני ה' " דכתיב "שבעה אלה עיני ה'"37, ועלינו נאמר הפסוק הזה. – אנו ששה נרות המאירים מן הנר השביעי. אתה הוא הנר השביעי של הכל, שהרי אין קיום לששה בלי השביעי, כי הכל תלו בשביעי. ר' יהודה קרא לר' שמעון "שבת" של כל השנה, דכתיב: "שבת לה' קדש הוא", כשם שהשבת קדש לה', כך ר' שמעון קדש לה'. – אני מתפלא על אותו חגור מתנים, שלא נמצא באדרא שלנו בשעה שנתגלו אותם הדברים הקדשים. פתאם בא אליהו ושלשה נצוצות האירו בפניו. אמר לו ר' שמעון: מה לא נמצאת אתנו ביום הלולא? – חייך רבי, שבעה ימים עד שלא נכנסתם לאדרא נתברכו לפני הקדוש ברוך הוא כל אותם שיבאו ויהיו נמצאים אתך, ממנו שאהיה שם ואז קשר את כתפי ולא יכולתי לבוא שמה, כי אותו היום שלח אותי לעשות נסים לר' המנונא סבא וחבריו, שנמסרו לארמון המלך, ועשיתי להם נס, והפלתי חומת הארמון ונהרגו ארבעים וחמשה שרים, והוצאתי את ר' המנונא וחבריו והשלכתים לבקעת אונו ונצלו ממות. והבאתי להם לחם ומים, כי לא אכלו שלשה ימים וכל אותו היום לא נפרדתי מהם, וכששבתי מצאתי יריעה שכל אותם העמודים נשאו אותה ושלשה מן החבריא על היריעה, ושאלתי אותם ואמרו: "זהו חלקו של הקדוש ברוך הוא מההלולא של ר' שמעון וחבריו". זכאי אתה, ר' שמעון וזכאי חלקך וחלקם של אותם החברים היושבים אתך! כמה מדרגות הותקנו לכם בעולם הבא! כמה אורות מאירים עתידים להאיר לכם! ותא חזי: בגינך עטרו את ר' פנחס בן יאיר חמיך חמש עטרות ואני הלכתי עמו וכל אותם נהרות של הרי אפרסמון זך הלכו אתו, ואני ראיתי את מקומו שהוברר לו. – האם בראשי חדשים ובחגים ושבתות קושרים לצדיקים עטרות יותר מבשאר הימים? – ואף כל אותם שבחוץ זוכים אז לראות את פני הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחות לפני, אמר ה' "41 – כל בשר בא, כל שכן הצדיקים. "מדי חדש בחדשו" למה? משום שבראש חדש מתעטרים האבות. "ומדי שבת בשבתו", שבשבת מתעטר השביעי של כל ששת הימים, ואתה, ר' שמעון, שהנך השביעי של הששה, תהיה מתעטר ומתקדש יותר מכלם ושלשה התענוגים הנמצאים בשביעי עתידים הצדיקים להתענג בגינך בעולם הבא, וכתיב: "וקראת לשבת ענג, לקדוש ה' מכבד". מאן הוא "קדוש"? זהו ר' שמעון בן יוחאי, שנקרא "מכבד" בעולם הזה ובעולם הבא. (נשא קכז ־ קמה). ר' פנחס היה יושב לפני ר' רחומאי על שפת ים כנרת. ור' רחומאי וזקן שבע ימים היה ועיניו קמו מראות. אמר לר' פנחס: – שמעתי, שיוחאי חברנו מרגלית טובה יש לו ונסתכלתי באור זו מפיקה וראיתי שהוא כאור השמש בשעה שהיא יוצאת מנרתיקה והוא מאיר לכל העולם. ואור זה עומד משמים לארץ וכל העולם מאיר עד שיושב עתיק יומין, והוא יושב על כסאו כראוי. ואותו אור כלול כלו בביתך. זכאי חלקך! קום, בני, לך אחרי המרגלית הזאת, המאירה לעולם, כי השעה עומדת לנו. פנחס מאת ר' רחומאי וקם להכנס אל אחת הספינות, ששנח אנשים היו אצלה. ראה שתי צפרים, שהיו באות וטסות ממעל לים. קרא אליהן בקול – צפרים, צפרים, הטסות ממעל לים! הראיתן את המקום, שבו שוהה בן יוחאי? המתין מעט ואמר: – צפרים, צפרים! לכנה והבאתן לי תשובה על שאלתי. פרחו הצפרים והלכו. נכנסו אל הים ונעלמו. עד שיצא מן הספינה באו הצפרים ובפיה של אחת מהן פתקא אחת ובה כתוב, שר' שמעון בן יוחאי יצא מן המערה, הוא ור' אלעזר בנו אתו. הלך אל ר' שמעון ומצא אותו שונה מאשר היה לפני שנכנס אל המערה וגופו מלא חלודים, בכה אתו ואמר: – וי שראיתיך בכך! – זכאי חלקי שראיתיני בכך, שאלמלא ראיתיני בכך, לא הייתי בכך. (הקדמת ספר הזהר, יא). כשחלה ר' שמעון בן יחאי, נכנסו אליו ר' פנחס ור' חיא ור' אבהו. אמרו לו: – מי שהוא יסוד עולם מת! אמר להם. – לא בית דין של מעלה מעין בדיני, כי אני רואה, שאין אני נמסר למלאך ולדין של מעלה, כי אני איני כשאר בני האדם, אלא הדין שלי הקדוש ברוך הוא דן אותו ולא בית הדין. והינו דאמר דוד בתפלתו לפני הקדוש ברוך הוא: "שפטני אלהים וריבה ריבי", וכן שלמה אמר: "לעשות משפט עבדו" – הקדוש ברוך הוא בעצמו ישפוט אותם, ולא אחר, שהרי תנינא: כשאדם חולה בית דין של מעלה מסתכל בדינו. יש מהם (מן השופטים), שהם נוטים לכף זכות והם מראים את זכותו של האדם, ויש מהם שהם נוטים לכף חובה, והם מראים את חובתו של האדם, והאדם יוצא מן הדין כמו שבית הדין רוצה. אבל מי שדן אותו המלך העליון, השולט על הכל, הוא טוב ובדין זה אין אדם יכול להיות, חוץ מטוב. מאי טעמא? – הרי שנינו: מדותיו של המלך העליון נוטות תמיד לזכות והוא כלו צד רחמנות ובידו לסלוח לחוטאים ופושעים. הדא הוא דכתיב: "כי עמך הסליחה" – "עמך" ולא עם אחר, ובגין כך התפללתי לפניו, שהוא ידין דיני. ואני אכניס שלשה עשר אבותי לעולם הבא אל המקום, שלא עבר בו איש מלבד האבות הראשונים, ולא יהיה מי שימחה בידי, ולא אבקש רשות. אמר ר' שמעון דבר ונסתכלו תלמידיו במטתו ולא ראוהו שם. תמהו ואיש מהם לא יכול להוציא דבר מפיו מרוב האימה שהיתה עליהם. עודם יושבים וריח של בשמים רבים הגיע אליהם וכחו של כל אחד אחד מהם נתגבר, עד שראו את ר' שמעון והוא מדבר דברים ולא היו רואים אדם אחר חוץ ממנו. אמר להם ר' שמעון: – הראיתם דבר מה? אמר לו ר' פנחס: לא. אלא כלנו תמהים על שלא ראינו אותך במיטתך, וכשראינו אותך היה עולה ריח של בשמי גן עדן, ושמענו קולך מדבר ולא ידענו מי מדבר – ולא שמעתם דבר אחר חוץ משלי? – אין אתם ראוים לראות פני עתיק יומין. – תמה אני על ר' פנחס, שלא ראה. הרי אני ראיתי אותו עכשו בעולם ההוא למטה מר' אלעזר בני, ועתה שלחו אלי מלמעלה והראוני את מקומות הצדיקים בעולם הבא ולא הוטב בעיני שום מקום, מלבד אצל אחיה השלני, ובחרתי את מקומו ובאתי ואתי באו שלש מאות נשמות צדיקים, ולמעלה מהם אדם הראשון, שהיה יושב אצלי ומדבר עמי, ובקש, שלא יתגלה חטאו לכל העולם, מלבד מה שאמרה התורה עליו, ונתכסה באותו אילן של גן עדן, ואני אמרתי לו, שהחבריא גלתה כבר. אמר: מה שגלו החברים ביניהם טוב ויפה, אבל לשאר העולם לא. מאי טעמא? – משום שהקדוש ברוך הוא חס על כבודו ואינו רוצה לפרסם חטאיו, אלא מה שחטא באותו אילן, שהקדוש ברוך הוא צוה שלא יאכל ממנו והוא אכל, והקדוש ברוך הוא גלה לי ולחבריא שאר חטאיו, שהם בינם לבין עצמם יסיחו בהם, ולא יגלו אותם לקטני החבריא ולאותם שיבאו לעולם. וזהו דבר, ששום איש אינו יודע אותו ובני אדם טועים בו, לא מפני חטאותיהם, אלא משום כבודו של השם העליון, שבני אדם אינם זהירים בו ויבאו לשאל מה צריכים לשאל, והינו דכתיב "פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב" – כך אני גוזר: אותו החבר, אשר ילמד את השם הקדוש לכל, הוא יפול ויתפס בעון זה יותר מכלם, דכתיב "ונפל ממנו רב" – הרב נופל ונתפס באותו עון. נגש אליו ר' אלעזר בנו. אמר לו: – אבא, מה אני שם? – זכאי חלקך, בני. זמן רב יעבור ולא תהיה קבור אצלי. אבל באותו עולם בררתי מקום בשבילי ובשבילך. זכאים הצדיקים, שהם עתידים לשבח למארי עלמא, כאותם המלאכים, המשמשים לפניו. הדא הוא דכתיב "אך צדיקים יודו לשמך, ישבו ישרים את פניך". (זהר חדש כ"א). תאנא: באותו היום, שבו נקבצו החברים אצל ר' שמעון, והוא היה מסדר את עניניו קודם שיסתלק מן העולם, והיו לפני ר' אלעזר בנו ור' אבא ושאר החברים, והיה הבית מלא, זקף ר' שמעון את עיניו וראה שהבית מלא. בכה – פעם אחרת, כשהייתי חולה, היה ר' פנחס בן יאיר לפני ועד שבררתי לי את מקומי (בעולם הבא), המתינו לי עד עכשו, וכששבתי (לעולם הזה) סבבה אש לפני ולא פסקה מעולם, ולא היה נכנס אצלי בר נש, אלא ברשותי. והשתא ראיתי שפסקה האש והבית נמלא. עודם יושבים פקח ר' שמעון את עיניו וראה מה שראה ואש סבבה בבית, יצאו כלם ונשארו ר' אלעזר בנו ור' אבא, ושאר החברים ישבו בחוץ. אמר – צא וראה אם יש פה ר' יצחק, שאני ערבתי לו. אמור לו, שיסדר את עניניו וישוב אלי. זכאי חלקו. קם ר' שמעון וישב ושחק ושמח. אמר: – איה החברים? קם ר' אלעזר והכניס את החברים. ישבו לפניו. הרים ר' שמעון את ידיו והתפלל תפלתו והיה שמח ואמר: – אותם החברים שהיו באדרא ישארו פה. יצאו כלם ונשארו ר' אלעזר בנו ור' אבא ור' יהודה ור' יוסי ור' חיא. בנתים נכנס ר' יצחק. אמר לו ר' שמעון: – מה טוב חלקך! כמה חדוה תהיה נוספת לך היום! ישב ר' אבא מאחורי כתפיו של ר' שמעון ור' אלעזר לפניו. – השתא שעת רצון ואני רוצה להכנס לעולם הבא בלי בושה, והרי דברים קדושים, שלא נתגלו עד עכשו אני רוצה לגלות לפני השכינה, שלא יאמרו, שבגריעותא נסתלקתי מן העולם הזה, ועד עכשו היו הדברים שמורים בלבי להכנס אתם אל העולם הבא, וכך אסדר אותם לכם: ר' אבא יכתוב ור' אלעזר בני ידבר ושאר החברים יהרהרו בלבם. קם ר' חיא מאחורי כתפיו וישב ר' אלעזר בנו. – קום, בני, שהרי אחר יושב במקום הזה. קם ר' אלעזר. נתעטף ר' שמעון, פתח ואמר: – "לא המתים יהללו־יה ולא כל ירדי דומה" – "לא המתים יהללו־יה" כך הוא ודאי: אותם הנקראים מתים לא יהללו יה, נקרא "חי" והוא שרוי בין אותם הנקראים "חיים" לא עם אותם הנקראים "מתים". בסופו של הפסוק כתיב: "ולא כל ירדי דומה" – כל אותם היורדים לדומה, בגיהנם ישארו. שאני אותם הנקראים "חיים", שהקדוש ברוך הוא חפץ ביקרם. – כמה שונה שעה זו משעת האדרא! שבאדרא נזדמן הקדוש ברוך הוא עם מרכבותיו, ווהשתא הרי הקדוש ברוך הוא פה והוא בא עם אותם הצדיקים שבגן עדן, מה שלא היה באדרא, והקדוש ברוך הוא חפץ ביקרם של הצדיקים יותר מביקרו, כמו שכתוב בירבעם, שהיה מקטר ועובד לעבודה זרה והקדוש ברוך הוא המתין לו ולא ענש אותו, וכיון ששלח את ידו אל עדו הנביא, יבשה ידו, דכתיב "ותבש ידו, אשר שלח עליו ולא יכל להשיבה אליו", ועל שעבד לעבודה זרה לא כתיב, אלא על אשר שלח ידו אל עדו הנביא. והשתא הקדוש ברוך הוא חפץ ביקר שלנו וכל הצדיקים באים עמו. – הרי ר' המנונא סבא הכא וסביבותיו שבעים צדיקים בעטרותיהם מאיר מזהר זיוו של עתיקא קדישא, סתימא דכל סתימין, והוא בא לשמוח בדברים שאני אמר. עודנו יושב אמר: – הרי ר' פנחס בן יאיר הכא, התקינו מקום! נזדעזעו החברים שהיו שם וקמו וישבו בשפולי הבית ור' אלעזר ור' אבא נשארו לפני ר' שמעון. – בשעה שהייתי באדרא, היו כל החברים אומרים (רזים) ואני עמהם. השתא אמר אני לבדי והכל יקשיבו לדברי, עליונים ותחתונים. זכאי חלקי – "אני לדודי ועלי תשוקתו" – כל הימים שהייתי קשור בעולם הזה, נתקשרתי בקשר אחד עם ובגין כך השתא "ועלי תשוקתו" – הוא וכל הסיעתא הקדושה שלו באו לשמוע בחדוה דברים סתומים. ור' שמעון גלה רזים עליונים רבים, אשר היו שמורים אתו עד אז ולא גלה אותם באדרא ואמר: – דברים אלו לא נתנו, אלא לקדושי עליון, הנכנסים ויוצאים ויודעים ארחותיו ואינם סרים מהם ימין ושמאל, דכתיב "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם" וכו'. זכאי חלקו של מי שזכה לידע ארחותיו ואינו סר מהם ואינו טועה בהם, כי דברים אלו סתומים הם וקדושי עליון מאירים מהם כמי שמאיר מאור הנר. לא נמסרו דברים אלו, אלא למי שנכנס ויוצא, כי מי שאינו נכנס ויוצא טוב לו גלוי לפני עתיקא קדישא, סתימא דכל סתימין, שדברים אלו מאירים בלבי בשלמותן של אהבת הקדוש ברוך הוא ויראתו, ואלו, בני פה, יודע אני שנכנסו ויצאו בדברים אלו, ולא בכלם, והשתא האירו כראוי. זכאי חלקי עמהם בעולם הבא. עד השתא היו דברים אלו נעלמים, כי יראתי לגלותם, והשתא נתגלו. וגלוי לפני מלכא עתיקא קדישא, שלא לכבוד שלי ושל בית אבי אני עושה זאת, אלא בכדי שלא להכנס בבושה לפלטרים שלי אני עושה. ועוד: ראיתי שקודשא בריך הוא וכל צדיקי אמת אלו, הנמצאים פה, כלם מסכימים על ידי, כי ראיתי, שכלם שמחים בהלולא זו שלי וכלם מוכנים בעולם הבא להלולא שלי. – – כד סים בוצינא קדישא, בוצינא עלאה, דבר זה, הרים ידיו ובכה ושחק. רצה לגלות דבר אחד. אמר: – על דבר זה נצטערתי כל ימי והשתא אינם נותנים לי רשות לגלותו. נתחזק ר' שמעון וישב ורחש בשפתיו והשתחוה שלש פעמים, ולא יכול איש להסתכל במקומו, וכל שכן בנו. אמר: – פה, פה, שזכית לכל זאת, מעינך לא יבש, מקורך נבע ואינו פוסק. עליך אני קורא: "ונהר יצא מעדן" וכתיב: "וכמוצא מים, אשר לא יכזבו מימיו". האידנא אני מעיד עלי, שכל הימים שהייתי קים, הייתי מתאוה לראות יום זה ולא עלה על רצוני, שבעטרה זו יתעטר יום זה והשתא אני רוצה לגלות דברים לפני קודשא בריך הוא, כי כל הדברים האלה יהיו עטרות לראשי ויום זה לא יתרחק לילך למקומו כיום אחר, שהרי כל היום ברשותי. והשתא אני מתחיל לגלות את הדברים, בכדי שלא אכנס בבושה אל העולם הבא. והריני והוסיף ר' שמעון וגלה כמה וכמה סודות נעלים, אשר לא נשמעו מעולם ודרש כמה וכמה פסוקים מפסוקי תורה, נביאים וכתובים, עד שהגיע לפסוק "כי שם צוה ה' את הברכה, חיים עד העולם". – לא סים בוצינא קדישא לומר "חיים", עד שדבריו שככו, ואני כתבתי. רציתי לכתוב יותר ולא שמעתי. לא זקפתי ראשי, כ האור היה גדול ולא יכולתי להסתכל. פתאם נזדעזעתי. שמעתי קול קורא ואומר: "אורך ימים ושנות חיים". שמעתי קול אבי קורא: "חיים שאל ממך". כל אותו יום לא פסקה האש מן הבית ולא היה מי שיגש אליו, כי לא יכלו לגשת. אור ואש היו סביבותיו כל אותו יום. נפלתי על הארץ וגעיתי. אחרי שהלכה האש, ראיתי בוצינא קדישא, קודש הקדשים שנסתלק נתעטף, שכב על ימינו ופניו שחקו. קם אלעזר בנו ולקח את ידיו ונשק אותן, ואני לחכתי את העפר שתחת רגליו. רצו החברים לבכות ולא יכלו לדבר. התחילו החברים בוכים, ור' אלעזר בנו נפל שלש פעמים לארץ ולא יכול לפתוח פיו. אחר כך פתח ואמר: "אבא, שלש היו והיו לאחת. השתא תנודנה החיות, הצפרים תהיינה טסות ונשקעות בנקבי הים הגדול והחבריא כלה שותתה דם!" קם ר' חיא על רגליו ואמר: – עד עכשיו היה בוצינא קדישא עוסק בנו; השתא הגיעה השעה שאנו נעסוק בכבודו נשאו אותו במעלות סלם. מי שלא ראה את יגונה של החבריא והמהומה שקמה בתוכה, לא ראה יגון ומהומה מימיו. ומכל הבית עלו ריחות נעימים. נשאו אותו לקבורה במטתו ולא עסקו בו, אלא ר' אלעזר ור' אבא. באו גדולים ובעלי תריסין מצפרי וטרריא והיו בני מרוניא צוחים יחדו, כי חשבו, שלא יקבר שם. אחרי שיצאה מטתו, היה עולה באויר ואש להטה לפניו. שמעו קול קורא: והקבצו להלולא של ר' שמעון! יבוא שלום, ינוחו על משכבותם. כשהוכנס אל המערה, שבה נקבר, שמעו קול קורא במערה: – זה האיש מרעיש הארץ, מרגיז ממלכות! כמה מליצים טובים נמצאים היום ברקיע בגינך! זהו ר' שמעון בן יוחאי, שהקדוש ברוך הוא משתבח בו בכל יום. זכאי חלקו למעלה ולמטה! כמה גנזים עליונים שמורים לו! עליו נאמר: "ואתה לך לקץ ותנוח ותעמד לגרלך לקץ הימין". (האזינו רפז – רצח). פעם אחת היה ר' יהודה יושב ליד פתח טבריה וראה שני גמלים טעונים סדינים. נפל משא הסדינים מעל הגמלים ובאו צפרים וירדו על המשא, ועד שלא הגיעו אליו נבקעו. אחר כך באו כמה צפרים והלכו על הצפרים שנבקעו ונחו על סלעים ולא נבקעו. והיו בני אדם צועקים אליהן שתלכנה משם, לבל תבקענה כצפרים הראשונות, והן לא הלכו משם. שמעו קול אחד קורא: – עטרת העטרות באפלה שרויה, בלא בעליה ! עוד ר' יהודה יושב ואדם אחד עובר ומסתכל בו ואומר: – לא קים זה מה שכתוב "וירד העיט על הפגרים וישב אותם אברם 4". – הרי עשיתי כך והצפרים לא הלכו. החזיר האיש את ראשו לאחוריו ואמר: – עוד לא מרט זה שערות ראש אדנו ועוד לא פרכס את הגבירה. רץ ר' יהודה אחרי האיש שלשה מילים ובקש ממנו להגיד לו פשר הדברים שאמר, ולא הגיד לו האיש. חלשה דעתיה דר' יהודה. פעם אחת נרדם תחת אילן וראה בחלומו ארבע כנפים פרושות ועלה ר' שמעון עליהן וספר תורה עמו ולא הניח כל ספרי רזים עליונים ואגדות, שלא העלה אותם אתו ולא העלה אותם לרקיע, וראה שר' שמעון נעלם מן העין ואינו מתגלה. כשנתעורר משנתו אמר: – ודאי משנפטר ר' שמעון נסתלקה החכמה מן הארץ. וי לדור, שאבדה ממנו אותה אבן טובה שהיתה מאירה לו והעליונים והתחתונים היו נשענים בא אל ר' אבא וספר לו מה שראה בחלומו. הרים ר' אבא את ידיו ממעל לראשו ובכה ואמר: – ר' שמעון, הריחים שבהם טחנו מן טוב בכל יום ולקטו אותו, כמה דכתיב: "הממעיט אסף עשרה חמרים", ועכשו הריחים והמן נסתלקו ולא נשאר מן המן בעולם, מלבד כמה שכתוב: "קח צנצנת אחת ותן שם מלא העמר מן, והנח אתו לפני ה' למשמרת" – "בגלוי" לא נאמר, אלא "למשמרת" – לשמירה. השתא מי יוכל לגלות רזים ומי יודיע אותם? לחש לו ר' יהודה מה שראה ליד פתח טבריה. אמר לו ר' אבא: – ודאי האדם ההוא שראית אליהו היה ולא רצה לגלות רזים, בכדי שתדע שבחו של ר' שמעון ואת הטוב שהיה בחייו, והדור יבכה עליו. – כדאי לבכות עליו בכי רב. ואמנם בכה עליו ר' יהודה בכל יום, שהרי הוא היה בין החבריא שנזדמנה אתו באדרא. אמר לו לר' אבא: – וי, שלא נסתלקתי אותו היום עם אותם השלשה שנסתלקו שם ולא הייתי רואה את הדור שנהפך. (ויחי ריז). ר' אלעזר היה הולך לראות פני ר' יוסי בן ר' שמעון בן לקוניא חמיו ור' אבא היה עמו. והיה טיעא אחד מחמר אחריהם. אמר ר' אבא: – נפתח פתחי התורה, שהרי השעה והזמן מוכשרים לנו לתקן עצמנו בדרך. פתח ר' אבא ודרש על קדושת יום השבת. אותו טיעא שאל שאלות שונות על דבריו והוא השיב לו. לבסוף הכיר ר' אליעזר בטיעא, שיש אתו דברים חדשים וצוה, שהוא בעצמו ישיב על אחת מן השאלות שלו. אז פתח אותו טיעא וגלה להם רזי תורה, אשר עד אז היו נעלמים מהם. ירדו ר' אלעזר ור' אבא מחמוריהם ונשקוהו. אמרו: – כל החכמה הזאת יש אתך ואתה מחמר אחרינו! – לא תשאלו, מי אני, אלא אני ואתם נלך ונעסוק בתורה, וכל אחד ואחד מאתנו יאמר דברי חכמה להאיר לנו את הדרך. – מי נתן לך לילך כאן ולהיות מחמר? – אות יוד עשתה קרב עם שתי האותיות כף וסמך להתחבר אתי יחדו. כף לא רצתה לבא ולהתקשר מאחרי שלא יכלה להיות רגע אחד, מחוץ למקומה. סמך לא רצתה לבא, בכדי שתסמוך נופלים, שהרי בלי סמך (סומך) אין הנופלים יכולים להתקים. באה אלי יוד. נשקה לי וגפפה אותי. בכתה עמי ואמרה לי: "בני, מה אעשה לך? אבל הרי אני עולה ואתמלא כמה טוב ואותיות טמירות, עליונות ויקרות. אחר כך אבא אליך ואסמוך אותך ואתן לך ירושה של אותיות, שהן עליונות מכלן, והן "יש", יוד עליונה ושין עליונה, ויהיו לך אצרות מלאים כל, ובגין כך, בני, לך והיה מחמר". ועל כן אני הולך בכך. שמחו ר' אלעזר ור' אבא ובכו ואמרו: – לך, רכב אתה ואנו נחמר אחריך. – ולא אמרתי לכם, שפקדת המלך היא, שאהיה מחמר, עד שיבא אותו שיחמר אחרי חמורי? – הרי את שמך לא הגדת לנו, ומקום מושבך מהו? – מקום מושבי טוב הוא ונחמד לי. הוא מגדל אחד גדול ויקר, באויר, והדרים במגדל זה הם קודשא בריך הוא ועני אחד, זהו מקום מושבי וגליתי ממנו ואני מחמר. נסתכלו בו ר' אלעזר ור' אבא והוא הטעים להם את דבריו שהיו מתקים כמן ודבש. – שם אביך אם תאמר ננשק עפר רגליך. – אמאי? אין בכך להתגאות בתורה. אבל אבי דירתו היתה בים הגדול, והוא היה דג אחד, שהיה סובב בים הגדול מצד זה לצד זה והיה גדול ויקר ועתיק יומין, עד שהיה בולע כל שאר דגי ואחר כך הוציא אותם מקרבו חיים וקימים ומלאים כל טוב העולם, ושט בתקפו בכל הים ברגע אחד, ואותי הוציא משם מהר כחץ ביד איש גבור והצפין אותי במקום, אשר אמרתי לכם והוא שב למקומו ונסתתר באותו ים. התבונן ר' אלעזר בדבריו ואמר לו: – אתה הוא בנו של בוצינא קדישא. אתה הוא בנו של ר' המנונא סבא, בנו של מאור התורה ואתה מחמר אחרינו! בכו יחדו ונשקוהו והלכו. – האם ניחא לך לגלות לנו את שמך? אבל האיש, תחת הגידו להם את שמו, אמר להם רמזים על אביו וגלה סודות הפסוק "ובניהו בן־יהוידע בן מקבצאל" וכו'. נפלו ר' אלעזר ור' אבא לפניו על פניהם. אדהכי ואדהכי לא ראו אותו. נסתכלו לכל עבר ולא ראוהו. ישבו ובכו ולא יכלו לדבר זה לזה. לאחרי שעברה שעה אחת ודאי זהו מה ששנינו, שבכל הדרך שהצדיקים הולכים ודברי תורה ביניהם, באים אליהם הצדיקים מן העולם הבא. ודאי זהו ר' המנונא סבא, שבא אלינו מן העולם הבא לגלות לנו את הדברים האלה, ועד שלא הכרנוהו הלך לו ונעלם מאתנו. קמו והיו רוצים לחמר את החמורים, ולא הלכו. רצו עוד הפעם לחמר והחמורים לא הלכו. נתחלחלו ועזבו שם את החמורים, ומאותו היום ואילך קראו למקום ההוא "מקום מכת החמורים". פתח ר' אלעזר ודרש בשבחם וגדלתם של הצדיקים לעולם הבא. פתח ר' אבא ואמר: – "ואמר מנוח אל אשתו: מות נמות, כי אלהים ראינו" – אף על גב שמנוח לא ידע מה מעשהו של המלאך שבא אליו, אמר: הואיל דכתיב "כי לא יראני האדם וחי", ודאי אנו ראינו ובגין כך מות נמות, ואנו ראינו וזכינו לאור זה, שהיה הולך עמנו ונתקים בעולם, שהרי קודשא בריך הוא שלחהו אלינו להודיע לנו רזי החכמה שגלה. זכאי חלקנו! הלכו. באו להר אחד והשמש היתה נוטה לערוב. התחילו ענפי האילנות של ההר לקשקש זה בזה ואמרו שירה. עודם מהלכים שמעו קול עצום אחד, שהיה אמר: – בני אלהים קדושים, המפוזרים בין החיים בעולם הזה, בוצינין בני מתיבתא ! הקבצו למקומותיכם להשתעשע עם אדוניכם באוריתא. נתחלחלו ר' אלעזר ור' אבא ונצבו על מקומותיהם וישבו. בנתים יצא קול כבראשונה ואמר: – סלעים חזקים, פטישים עצמים ! הרי בעל הגונים, הרוקם ציורים, עומד על כסא כבודו! הקבצו והכנסו! באותה שעה שמעו קול חזק ועצום של ענפי האילנות, שהיו אומרים: – "קול ה' שבר ארזים". נפלו ר' אלעזר ור' אבא על פניהם ואימה גדולה נפלה עליהם. קמו בבהלה והלכו ולא שמעו ירדו מן ההר והלכו. כשבאו אל ר' יוסי בן שמעון בן לקוניא, ראו שם את ר' שמעון בן יוחאי. שמח ר' שמעון אמר – ודאי דרך של נסים ואותות גדולים עברתם, כי אני נרדמתי עכשו וראיתי אתכם ואת בניהו בן יהוידע, ששלח לכם שתי עטרות על ידי סבא אחד לעטר אתכם בהן. תו, שראיתי פניכם משתנים. – יפה אמרו, שחכם עדיף מנביא. בא ר' אלעזר ושם ראשו בין ברכי אביו וסח לו את המארע. נתחלחל ר' שמעון ובכה. אמר: – "ה' שמעתי שמעך יראתי" – פסוק זה חבקוק אמר אותו בשעה שראה את מיתתו ואלישע החיה אותו. חבקוק היה בנה של האשה השונמית, אשר מת ואלישע הנביא החיהו, והוא נקרא בשם חבקוק משום שני החבוקים של אמו בשעה שנולד ושל אלישע בשעה שהחיה אותו. אמר חבקוק: "שמעתי שמעך יראתי – שמעתי מה שהיה לי, שטעמתי מאותו העולם ויראתי". התחיל לבקש רחמים על עצמו ויאמר: "ה', פעלך בקרב שנים, חייהו" – פעלך, שפעלתי לי "בקרב שנים" יהיו "חייהו" – החיים שלו, של פעלך, שהשבתני לתחיה. בכה ר' שמעו ואמר: – גם אני ממה ששמעתי יראתי הרים את ידיו ממעל לראשו ואמר: – את ר' המנונא סבא, מאור התורה, זכיתם לראות פנים אל פנים, זכיתי לראותו! נפל על פניו וראה את ר' המנונא עוקר הרים ומדליק נרות בהיכלו של המלך המשיח. אמר לו ר' המנונא: – רבי, בעולם הבא תהיו כל גדולי התורה שכנים לפני ר' שמעון קורא לר' אלעזר ולר' אבא "פניאל", כמה שנאמר: "ויקרא שם המקום פניאל", כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי". ספר הזוהר, ה – ז). ר' חיא היה הולך לראות את פני ר' אלעזר. פגע בו ר' חגאי. אמר לו: – לאן אתה הולך, מרי? – לראות את ר' אלעזר. אמר לו ר' חגאי: – גם אני הולך אתך. – אם תוכל להבין כראוי את הדברים שתשמע, לך, ואם לאו, שוב לאחוריך. אמר לו חגאי: – אל יחוש, מר, לזאת, שהרי אני שמעתי כמה רזי דאוריתא ויכולתי לעמוד בהם. פתח ר' חגאי ודרש על ענין הקרבנות וכאשר שמע ר' חיא את דבריו, נגש אליו ונשקהו. אמר לו: – ראוי אתה יותר ממני פני ר' אלעזר. ור' חגאי הוסיף וגלה רזי תורה, עד שהגיעו אל ביתו של ר' אלעזר. נכנסו. כיון שנכנסו ישבו לפניו. שתק ר' אלעזר וגם הם שתקו. נכנס ר' אלעזר לאדרא שלו. שמע קול אחד שהיה אומר: – לך והגיד להם מה שהם רוצים, כי אנשים כשרים הם. חזר אליהם. אמר להם: – אם יש מי ששמע דבר, יאמר לי. – אנו מחכים לאור שיאיר עלינו מתוך הצחות של המאור העליון ונבין בינה. פתח ר' אלעזר ודרש על ענין בריאות העולם, ובעודנו דורש באה אש והקיפה אותו והם נשארו בחוץ. שמעו קול אחד קורא ונזדעזעו ואימה גדולה נפלה עליהם. אמרו: – אין אנו כדאים לכך. נצא מכאן ונלך לדרכנו. ישבו שם כל אותו יום ולא יכלו לראותו. אמרו: – אין רצונו של הקדוש ברוך הוא שנשב פה. יצא משם והלכו. (לך לך פט, צ) ר' אלעזר בר ר' שמעון פגע בו באליהו בדמות זקן אחד ונער קטן עמו, שהיה רוצה לעבור מים רבים. אמר לו: – סבא, סבא! הנח את הילד הזה על כתפי האחת ואתה החזק בכתפי השנית ואעבירכם לעבר הנהר השני. אמר לו הסבא: – הרי גדול הדור אתה ולא תוכל להעבירנו. – סבא, סבא! אם אתפוס אותך בידי האחת ואת הנער בידי השנית, אשליך אתכם אל עבר הנהר השני דרך חצי מיל. העסקת בתורה? – אין ! – ולא נקראת התורה בשם "תושיה", שמתשת כחו של אדם? ולא נקראת רפואה ושקוי? הרי נאמר "רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך", ואני שתיתי מן התורה הגדולה כמי ששותה מכלי רפואה וכחי גדל. אותם ר' אלעזר. אמר אל הסבא: – סבא, סבא! מי הילד הזה אשר אתך? – אני מלמד אותו תורה. – סבא, סבא! כחי גדול בעולם הזה ובעולם הבא, ובגין הנער הזה, שאתה מלמדו תורה, לא אתן למלאך הממונה על הגיהנם לגעת בך, ואני אכניסך לעולם הבא בתוקף הכח שיש לי שם. אמר לו סבא: – רבי, רבי! דבריך גדולים בעולם הבא כדברי אחד ממלאכי עליון, המשמשים לפני הקדוש ברוך הוא. עוד ר' אלעזר מסתכל בו לא ראה אותו. אמר: – שמע מינה שאליהו היה סבא זה. והיה ר' אלעזר שמח במעשהו שעשה לסבא, ומאותו היום כשהיה רואה דיוקנו של אביו, אמר לו: – אבא, אבא! אמור לאותו סבא, שפיותינו הרבו לדבר דברי תורה. – אמר לו: "סבא של הקדמונים, סבא של הילד", ומיד יגדל כחך. (זוהר חדש כה). החבריא היתה מהלכת וחום השמש גדול היה מאד. ראו שדה ביפי העשבים שעלו ומים יוצאים ממנו לכל עבר ואילניו מרבים. ישבו שם. אמר ר' אלעזר: – כמה יאה מקום זה לנוח בו! עודם יושבים והנה נחש גדול בא בחום השמש ועבר לפניהם. – נחש, נחש! סור לך מדרכך, שהרי ההוא גברא שב בתשובה ונחם על מה שעשה ולא יוסיף עוד לעשות אותו דבר. תמהה חבריא. אמר ר' אבא: אמר להם ר' אלעזר: – שתקו! אמר ר' אלעזר אל הנחש: – נחש, נחש! לאחרי שצוו אותך מן השמים, נחם ההוא גברא והחליט בלבו, שלא ישוב לאותו חטא לעולם. סור לך מדרכך! עמד הנחש על עמדו ולא נטה הכא והכא. שב ר' אלעזר ואמר: – נחש, נחש! אני יודע מה אתה רוצה. שוב מדרכך! הרי בא גוי חוטא, שעשה רע ליהודי אחד והוא ישן במערה שלך. לך והרגהו! מיד חזר אותו נחש ודלג דלוגים לפניהם. – חבריא! אלמלא הייתי הכא, כמה רעות היה עושה נחש זה, כי בר נש אחד, יהודי, עשה מעשה של חטא, ועד שלא שב בתשובה צוו לו לאותו נחש שיהרגהו, ונמלך ההוא בר נש בין כך ובין כך ונחם מחטאו והחליט שלא ישוב לעולם לאותו חטא. ועל כן נצל מן הדין. אמרו החברים לר' אלעזר: –סמן נתן לי אבא ובסמן זה הכרתי את הדבר. – תינח הנחש, שהכרת בו; ההוא שנחם ושב מחטאו במה ידעת? – כשהלך אותו נחש, קשקשותיו היו עולות וזנבו זקף, והוא שהלך בחפזון, רוח אחרת היתה הולכת כנגדו וקראה לו: "שוב מדרכך, כי ההוא בר נש שב מחטאו ונתחרט עליו". הנחש הרע לא היה שומע, עד שיתנו לו כפר תחת ההוא בר נש שנתחיב מיתה ושב מדרכו ונחם. כי כך דרך הנחש של מעלה ושל מטה: כיון שנתנה לו הרשות, אינו שב, עד שיעשה אותו דין רע, שנתנו לו רשות לעשותו, או שיתנו לו חוטא אחר כפר החוטא הראשון, כי לחנם לא יצא, כיון שנתנה לו רשות. – תינח כל זאת; ההוא גוי חוטא, אשר אמרת שנתן כפר תחת ההוא גברא, במה ידעת? – כיון שאמרתי לנחש מה שאמרתי, אותה הרוח, שהיתה הולכת כנגדו ואומרת לו, שישוב מדרכו, כי ההוא בר נש נחם על חטאו, דלגה על אזניו ואמרה לו, שינתן לו כפר. תמהה החבריא. – חבריא! נלך ונראה, כי הנחש כבר עשה מה שעשה. קמו וקרבו לסלע אחד שבאותו שדה. מצאו לההוא גוי שמת וההוא נחש כרוך על עקבו, ולא פרש ממנו. אחר כך פרש מעקבו ועלה על גרונו וכרך שם, ומשם ירד אל עקבו ולא פרש ממנו. מצאו שם ארנקי אחד מלא דינרים, שגזל אותו גוי מיהודי אחד. נטל ר' אלעזר את הארנקי ואמר: – בריך רחמנא, שבכל הוא עושה שליחות. שבו לאותו המקום שבו ישבו. פתח ר' אלעזר ואמר: – "מאשר יקרת בעיני, נכבדת, ואני אהבתיך, ואתן אדם תחתיך ולאמים תחת נפשך" – "מאשר יקרת"? – "מאשר יקר אתה" מבעי ליה! מאי "יקרת"? מכלל שהוא מעצמו נעשה יקר. הכי הוא ודאי, שכל בר נש שהוא חוטא לפני הקדוש ברוך הוא, בראשונה הוא, מזולזל ותועבה לפני קודשא בריך הוא, ואחרי שנמלך ושב מחטאו, נעשה יקר מעצמו והקדוש ברוך הוא קורא עליו ואמר: "מאשר יקרת בעיני, אתה מעצמך, נכבדת, ואני אהבתיך", כי אין אהבה לקודשא בריך הוא עם בר נש בעולם, אלא למי ששב מחטאיו, ועל כן אהבתיך. אבל מה אעשה לך? הרי כבר נתתי רשות לנחש להזיק לך! זוהי העצה: ואתן אדם תחתיך". מאן הוא "אדם", שקודשא בריך הוא נותן תחתיו? זהו אדם הבא מעם דסטרא בישא, ואותו נחש משלו יטול, מסטרא בישא שלו. עודם יושבים ואותו יהודי, שהגוי החוטא גזל ממנו את הארנקי, בא בדרך עיף ויגע ומפני חום השמש נכנס לאותו שדה וישב תחת אילן אחד והצדיק על עצמו את הדין לפני הקדוש ברוך הוא ואמר: – מארי עלמא! גלוי וידוע לפניך, שאני איני חושש עלי ועל גופי ועל ממוני כלום, שהרי בדין נעשה כל מה שנעשה, אבל אב ואם זקנים יש לי ואין לי במה לפרנס אותם, ועליהם אני חס. ותו: צרור אחד של דינרים, שהיה באותו ארנקי, היה של עני אחד, שהוא צריך לעשות חפה לבתו. מה יעשה עכשו עני זה? מאריה דעלמא! על זאת כואב ישב, בכה ואמר: – משפטי ה' אמת, צדקו יחדו", אבל אני לא על שלי אני בוכה. שמעו ר' אלעזר והחבריא וקמו ונגשו אליו. ראו אותו יושב תחת אותו אילן ואחזו בו ולקחו אותו אליהם. אמר ר' אלעזר: – אל תירא, צדיק אמת! אלמלא היית צדיק לא היה הקדוש ברוך הוא עושה לך נס גדול כנס שעשה ובראשונה טול ארנקי דדינרים שלך ותראה מה שעשה קודשא ברעך הוא בגינך. הלך עמהם וראה אותו גזלן מת והנחש עשה בו נקמות והיה כרוך על ערפו כבראשונה. נשתטח אותו יהודי על האדמה והודה ושבח למאריה דעלמא וקם ונשק ידיהם של ר' אלעזר וחבריא. – השתא אני יודע, שהקדוש ברוך הוא עשה לי נס זה בגינכם, אבל, רבנן, על אבי ואמי הזקנים בכיתי ועל העני שמסר בידי צרור זה. פתח את הארנקי והראה להם את הצרור, וכן הראה להם את הפצע, שעשה לו אותו גוי גזלן. התפלל עליו ר' אלעזר ונתרפא. קרבו עוד פעם אל אותו גוי וראו אותו נחש עושה בו נקמות כמלפנים. אמר ר' אלעזר: – נחש, נחש! כל מה שעשית טוב עשית. ותו, שהראית כחך וגבורתך בו, ועשית נקמות רבות, והרי ראינו שלש פעמים מה שעשית. מכאן ולהלאה במערתך ואני גוזר עליך, שלא תזיק לבריות שבעולם. פרש אותו נחש, כפף את ראשו והלך לו. – טול שלל שונאך: כיס דינרי זהב שיש לו אצלי והשאר לו את מלבושיו ולא תטול משלו כלום, ולך אל האיש שבמקום פלוני ותמצא שמתה אשתו ותתן לו כיס דינרי זהב זה, כי האיש ההוא בן אחד יש לו, ושמעון שמו, והוא עם סחורתו בים ובספינה גנב ממנו בנו של גוי זה את הכיס הזה ונתן אותו לאביו הרשע; ואמור לאותו יהודי, שימסור את הכיס הזה לבנו, שבמהרה יבא אליו, ויודה לקודשא בריך הוא, שהחזיר אבדה לבעליה. וכך עשה אותו היהודי. נטל את הכיס והשתחוה לפני ר' אלעזר ונשק ידיו. תמהה החבריא. אמר ר' אבא: – בכל הדרך הזה יש פלאות בכל מה שראינו, והשתא אנו רואים פלאי פלאות. מה זאת? – דבר זה לא בסמן ולא בחכמה ידעתי, אחא הרוח שלי היתה מסתכלת ואני ראיתי, כאלו הייתי רואה בעיני. תמהה כל החבריא והלכו כלם ואותו יהודי אתם, עד שבאו אל חמיו של ר' אלעזר. כיון שבאו שמה מצאו את חמיו יושב על כסאו ועוסק בתורה. ברך אותו ר' אלעזר וברכוהו החברים והוא שמח אתם. (זוהר חדש נט). ר' חיא ור' יוסי היו מהלכים בדרך. כשהגיעו לשדה אחד התחילו עוסקים ברזי תורה. ר' חיא גלה לר' יוסי סודות בריאת העולם הנרמזים במלת "בראשית", ור' יוסע מסר לר' חיא את הרזים שמצא ר' שמעון בן יוחאי בפסוק "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", כפי ששמע מפיו בעודנו חי בעולם שמע ר' חיא את הסודות האלה ונשתטח על הארץ ונשק את עפרה ובכה ואמר: – עפר, עפר! כמה קשה עורף אתה, כמה עז אתה! כל מחמדי עין בלים בך, כל עמודי האור שבעולם אתה אוכל ומכתת. כמה חצוף אתה! בוצינא קדישא שהיה מאיר לעולם, השליט הגדול, שזכותו מקימת את העולם, בלה בך! ר' שמעון, האור המאיר לעולמים, אתה בלה בעפר, ואתה קים ונוהג את העולם! השתומם רגע אחד ואמר: – עפר, עפר! אל תתגאה, כי עמודי העולם לא ימסרו לך, שהרי ר' שמעון לא בלה בך! קם ר' חיא ובכה. הלך ור' יוסי הלך עמו. מאותו יום התענה ארבעים יום לראות את שמעון. אמרו לו (מן השמים): – אין אתה רשאי לראותו. בכה והתענה ארבעים יום אחרים. הראו לו בחזון את ר' שמעון ור' אלעזר בנו, שהיו יושבים ומדברים באותו דבר שאמר ר' יוסי והיו כמה אלפים מקשיבים לדבריהם. אדהכי ראה כמה כנפים גדולות ועליונות, ועלו עליהן ר' שמעון ור' אלעזר בנו וטסו למתיבתא דרקיע וכל אותן הכנפים היו ממתינות נסתכל ר' חיא בר' שמעון ור' אלעזר בנו וראה, שהם חוזרים ומתחדשים בזיום ואור זיום רב מאור זיו השמש. יכנס ר' חיא ויראה במה עתיד קודשא בריך הוא לשמח את פני הצדיקים בעולם הבא. זכאי מי שנכנס הכא בלי בושה וזכאי מי שעומד באותו עולם כעמוד חזק בכל! וראה ר' חיא שנכנסו ר' אלעזר ושאר עמודי העולם וישבו שם. והוא היה מתביש והשפיל עצמו ונכנס וישב לרגליו של ר' שמעון, וקול יצא – השפל עיניך, לא תזקיף קומתך ולא תסתכל! השפיל עיניו וראה אור שהיה מאיר למרחוק. חזר הקול ואמר: – העליונים הטמירים והסתומים, פקחו עין! המשוטטים בכל העולם הסתכלו וראו! התחתונים הישנים הקיצו! מי מכם הופך חשך לאור ומר למתוק עד שלא יבא הנה? מי מכם מחכה בכל יום לאור המאיר בשעה שהמלך פוקד את האילה ונקרא "מלך מלכי העולם"? מי שאינו מצפה לזה בכל יום באותו עולם, אין לו חלק פה! אדהכי ראה סביבותיו כמה מן החבריא, כל אותם העמודים הקימים, וראה שמעלים אותם למתיבתא דרקיע. הללו עולים והללו יורדים ולמעלה מכלם בעל הכנפים שבא והוא נשבע, ששמע מאחורי הפרגד, שהמלך פוקד בכל יום ויום את האילה, השוכבת לעפר ובועט בעיטות באותה שעה בשלש מאות ותשעים רקיעים, וכל מתחלחלים וזעים מפניו, והוא מוריד דמעות על זאת, ונופלות אותן הדמעות הרותחות כאש אל תוך הים הגדול, ומפני אותן דמעות קם המלאך הממונה על הים ומקדש שמו של המלך הקדוש ומקבל על עצמו לבלוע את כל מימי בראשית ולאסוף אותם אל קרבו, בשעה שיקבצו כל העמים על העם הקדש, ואז ייבשו המים והעם הקדוש יעבור בחרבה. בנתים שמע קול אמר: – פנו מקום! הרי המלך המשיח בא אל הישיבה של ר' שמעון, כי כל הצדיקים אשר שם ראשי ישיבות הם ואותן הישיבות אשר שם מצוינות הן וכל החברים שבכל ישיבה עולים מישיבה שלהם לישיבה של הרקיע ומשיח בא אל כל אותן הישיבות וחותם תורה מפי רבנן. באותה שעה בא משיח מתעטר בעטרות עליונות על ידי ראשי הישיבות. באותה שעה קמו כל אותם החברים וקם ר' שמעון והיה אורו עולה עד רום רקיע. אמר לו משיח לר' שמעון: – רבי! זכאי אתה כי תורתך עולה לשלש מאות ושבעים אורות וכל אור ואור מתפרש לשש מאות ושלשה עשר טעמים והם עולים ורוחצים בנהרי אפרסמון זך, וקודשא בריך הוא חותם תורה מישיבתך ומישיבת חזקיה מלך יהודה ומתוך ישיבת אחיה השלוני, ואני לא באתי לחתום תורה מישיבתך, אלא בעל הכנפים בא הכא ואני ידעתי, שהוא לא יכנס לישיבה אחרת, אלא לישיבתך, ולכן באתי גם באותה שעה ספר לו ר' שמעון את דבר השבועה שנשבע בעל הכנפים. כדין נזדעזע המשיח והרים קולו וצוח ונזדעזעו הרקיעים, ונזדעזע הים הגדול ונזדעזע הלויתן והעולם חשב לההפך. אדהכי ראה משיח את ר' חיא לרגליו של ר' – מי נתן רשות לבן אדם לובש בגדי אותו עולם להכנס פה? – זהו ר' חיא, אור המאור של התורה. אמר לו המשיח: – יאסף הוא ובניו ויהיו בישיבה שלך. – יקבע לו זמן. קבעו לו זמן ויצא משם מזדעזע ועיניו זלגו דמעות. נזדעזע ר' חיא ובכה ואמר: – זכאי חלקם של הצדיקים בעולם הבא וזכאי חלקו של בר יוחאי שזכה לכך. עליו כתוב: "להנחיל אהבי יש ואצרתיהם אמלא". (הקדמת ספר הזוהר ד). ותשתכח תורה, ואין דורש ואין מבקש, והמתעורר לבו בתורה יהיה נבזה וחדל אישים. וי לדור ההוא! (זוהר חדש ג, ד). כשחלה ר' אליעזר הגדול, אותו יום ערב שבת היה, והושיב לימינו את הורקנוס בנו, והיה מגלה לו עמקות ונסתרות. ובנו לא היה מקבל דבריו, כי חשב, שהוא מטורף בדעתו. כיון שראה אחר כך שדעתו של אביו מיושבת עליו, קבל ממנו מאה ושמונים ותשעה רזים עליונים. כשהגיע לאבני שיש שהן מתערבות במים עליונים, בכה ר' אליעזר ופסק לדבר דבריו, אמר: – עמוד שם, בני! אמר לו הורקנוס: – אבא, למה? – ראיתי שבמהרה תחלוף מן העולם. עוד אמר לו: – לך ואמור לאמך, שתניח את התפלין שלי במקום גבוה ואחרי שאסתלק מן העולם ואבוא כאן לראותם, לא תבכה. עודם יושבים נכנסו חכמי הדור לבקרו. קלל אותם על שלא באו לשמשו, דתנינן: "גדולה שמושה יותר מלמודה". כשבא ר' עקיבא אמר לו: – עקיבא, עקיבא! למה לא באת לשמשני? – רבי, לא היה לי פנאי. קצף. אמר: – תמה אני עליך, אם תמות מיתת עצמך. קלל אותו, שמיתתו תהיה קשה ממיתת כלם. בכה ר' עקיבא ואמר לו: – רבי, למדני תורה! פתח ר' אליעזר פיו במעשה מרכבה. באה אש והקיפה את שניהם. ואמרו החכמים: – שמע מינה: אין אנו ראוים וכדאים לכך. יצאו לחוץ וישבו שם. היה שם מה שהיה והאש הלכה לה. ור' אליעזר למד אותו ב"בהרת עזה" 7שלש מאות הלכות פסוקות ושתי מאות ושבעה עשר טעמים של פסוקי "שיר השירים", והיו עיניו של ר' עקיבא יורדות מים, וחזרה האש לקדמותה. כשהגיע לאותו פסוק: "סמכוני באשישות, רפדוני בתפוחים, כי חולת אהבה אני", לא היה ר' עקיבא יכל לסבל, והרים קולו בבכי וגעה, ולא היה מדבר מאימת השכינה שהיתה שם. הורהו כל העמקות והרזים העליונים הנמצאים ב"שיר השירים" והשביעהו, שלא ישתמש בשום פסוק ממנו, בכדי שלא יחריב הקדוש ברוך העולם בגללו, כי אין רצונו, שתשתמשנה בו הבריות מרב הקדשה שיש בו. עקיבא וגעה ועיניו נזלו מים, והיה אומר: – וי, רבי, וי, רבי! העולם נשאר יתום ממך. נכנסו כל שאר חכמים אליו ושאלו אותו, והוא השיב להם. היתה השעה דחקת לר' אליעזר. הוציא שתי זרועותיו ושם אותן על לבו, פתח ואמר: – הוי עולם, עולם עליון! חזרת להעלות ולגנוז כל אור וכל מאור! וי לכן, שתי זרועות, שתי תורות, שתשתכחנה היום מן העולם! (דאמר ר' יצחק: כל ימיו של ר' אליעזר היתה ההלכה מאירה מפיו כביום שנתנה בהר סיני). – תורה למדתי וחכמה הבינותי ותלמידי חכמים שמשתי, ואלו יהיו כל בני אדם סופרים, לא יוכלו לכתוב כל אשר למדתי והבינותי, ולא חסרו תלמידי מחכמתי, אלא ככחל תלמידי מחכמתי, אלא ככחל בעין, ואני לא קבלתי מרבותי, אלא כמי ששותה מהים הגדול. – את דבריו האחרונים לא אמר אלא לתת כבוד לרבותיו. והיו החכמים שואלים אותו הלכה בדבר הסנדל של היבם, עד שיצאה נשמתו ואמר: "טהור". ולא היה שם ר' עקיבא. כשיצאה השבת מצא אותו ר' עקיבא מת. קרע את בגדיו ושרט את כל בשרו ודמו ירד ונזל על זקנו. היה צוח ובכה. יצא לחוץ ואמר: – שמים, שמים! אמרו לשמש וללבנה, שהאור אשר האיר יותר מהן, חשך. (וירא, מדרש הנעלם צח, צט). ר' אבא היה יושב ליד שער פתח לוד. ראה בר נש בא ויושב בחור אחד שבתוך תל אדמה, והיה עיף מדרכו ונרדם שם. אדהכי ראה נחש אחד, שהיה הולך אליו, יצא רגב מן התל ונפל על הנחש והרג אותו. כשנעור אותו בר נש ראה כנגדו את הנחש מוטל מת. קם ויצא מן החור ואז נפלה האדמה שבחור לתוך העמק ואותו בר נש נצל ממות. נגש אליו ר' אבא ואמר לו: – אמור לי מה מעשיך, שהרי הקדוש ברוך הוא עשה לך שני נסים אלו ולא לחנם עשה אותם. אמר לו אותו בר נש: – כל ימי לא עשה לי שום בר נש בעולם רעה שלא נתפיסתי ומחלתי לו. ותו: אם לא יכולתי להתפיס אתו, לא עליתי על מטתי, עד שמחלתי לו ולכל מי שצערני, ולא הייתי חושש כל היום לאותה רעה שעשה לי, ולא די לי זאת, אלא שמאותו יום ואילך השתדלתי לעשות לו בכה ר' אבא ואמר: – גדולים מעשיו של זה ממעשיו של יוסף, אשר מחל לאחיו, כי יוסף היה צריך לחס על אחיו, אבל זה מוחל לכל אדם. ראוי הוא זה, שהקדוש ברוך הוא יעשה לו נס על נס. (מקץ רא). ר' אבא ור' יוסי קמו בחצות הלילה ועסקו בתורה. כשישבו ראו צל אחד שהיה הולך ושב, הולך ושב בתוך הבית. אמר ר' אבא: – יוסי בני, אספר לך מה שהיה לי עם בוצינא קדישא. פעם אחת היינו הולכים בבקעת אונו והיינו עוסקים בתורה כל אותו יום ומרוב חום השמש ישבנו בחור אחד שבתוך סלע. אמרתי לו: מה זאת, שבכל שעה שהחוטאים מתרבים ודינים שורים בעולם, הזכאים שבתוך החוטאים לוקים עליהם, שהרי הכי תנן: "בעון הדור קדושים וצדיקים נתפסים" – אמאי? האם משום אותם שאינם מוכיחים את בני העולם על מעשיהם? הרי כמה מהם מוכיחים אותם ובני דורם מקבלים מהם תוכחה! ואם משום שלא יהיה מי שיגן על העולם? ימותו הרשעים ויהיו נתפסים בעונותיהם, שהרי חדוה לצדיקים באבוד רשעים! אמר לי: בעון הדור בודאי שהצדיקים נתפסים. אבל כשהם נתפסים במחלות או ביסורים, מתכפרים כל עונות העולם. מנלן? מכל אברי־הגוף: בשעה שכל אברי הגוף הם בצרה ומחלה גדולה שורה עליהם, צריך ללקות אבר אחד, בכדי שכל האברים יתרפאו. ומי האבר הזה? הזרוע, שמקיזים ממנה דם, ואז באה רפואה לכל אברי הגוף. אוף הכי בני העולם הם אברים ובשעה שהקדוש ברוך הוא רוצה לתת רפואה לעולם, הוא מלקה צדיק אחד שביניהם רפואה לכלם, וצדיק זה זוכה לשלטון גדול בעולם הזה ובעולם הבא. אמרתי לו: אלו לא היו צדיק וטוב לו וצדיק ורע לו, היו דבריך מובנים. אבל יש צדיק הכא ויש צדיק הכא. לזה יש מחלות ויסורים ולזה יש כל טוב העולם! אמר לי: באחד מהם, או בשנים סגי, כי הקדוש ברוך הוא אינו רוצה להלקות את כל הצדיקים, כמו שאין מן הצורך להקיז דם, אלא מזרוע אחת, בכדי לתת רפואה לכל אברי הגוף. אבל אם באה מחלה על כל אברי הגוף צריך להקיז דם משתי זרועות. אוף הכי, אם נתרבו עונות גדולים בעולם, כדין כל הזכאים לוקים, בכדי לתת רפואה לכל הדור. נתרפא העם, נתרפאו הצדיקים, ועתים הם כל ימיהם במחלות בכדי להגן על הדור. מתו וכל הדור נתרפא. – הלכנו וחום השמש היה גדול עוד יותר וצער אותנו. ראינו אילנות במדבר ומים תחתיהם. ישבנו תחת צל אילן אחד שבמדבר. שאלתי אותו: מה זאת, שכל עמי העולם אינם עושים נענועים, אלא ישראל בלבד, שבשעה לומדים תורה, הם מתנועעים הכא והכא? אמר לי: הזכרתני דבר גדול ובני העולם אינם ואינם משגיחים בו. ישב שעה אחת ובכה. אמר: וי לבני אדם, שהם הולכים כבהמות השדה בלא בינה. בדבר זה בלבד נכרות נשמותיהם הקדושות של ישראל בין הנשמות של העמים עובדי עבודה זרה. נשמותיהם של ישראל גזורות מן הנר העליון הדולק דכתיב "נר ה' נשמת אדם", ואור הנר, כיון שמתחבר עם הפתילה אינו נח לעולם, אלא מתנועע לכאן ולכאן. כגונא דא ישראל, שנשמותיהם הן מתוך אותו אור הנר, וכיון שהם אומרים דברי תורה, הרי הנר דולק והם אינם יכולים לנוח ומתנועעים לכאן ולכאן ולכל הצדדים. לא כך העמים עובדי עבודה שאין להם תורה ואין אור שורה בהם, שהם עומדים כעצים. – זהו ברורו של הדבר. זכאי חלקי, שזכיתי לשמוע זאת. חזר אותו צל והלך בדיוקנו של בר נש. נפל ר' אבא על פניו. – זוכרני, שבמקום זה ראיתי פעם אחת את ר' פנחס בן יאיר עומד במקום זה, והיה אומר דברי תורה. ור' יוסי אמר לר' אבא את דברי התורה שמע אז מפי ר' פנחס בן יאיר. ואחרי שגמר את נגש אותו צל אליו ונשק אותו. שמעו קול אחד, שהיה אומר: פנו מקום, פנו מקום לר' פנחס בן יאיר, שהוא אצלכם! – דתנינן: כל מקום, שהצדיק בו דברי תורה בשעה שהוא בעולם הזה, הוא פוקד את המקום הזה ובא אליו. כל שכן שצדיקים אחרים שורים בתוכו ואומרים בו דברי תורה. כך היה בא ר' פנחס בן יאיר לפקוד את מקומו ומצא אותם הצדיקים מחדשים דברי תורה ואומרים דבר זה בשמו לפניו, שאז גדלה שמחתו מאד. (זוהר פנחס ריז–ריט ורעיא מהימנא רב) ר' יוסי היה יושב ועוסק בתורה. בא אליו ר' אבא. אמר ר' יוסי: – בעל ההלכה בא. – קם לפניו ואחר כך ישבו ועסקו בתורה יחדו. כשישבו הגיע הלילה. ישבו ועסקו בתורה עד חצות הליל. נרדם ר' אבא, ור' יוסי היה יושב. ראה את ר' אבא ופניו אדמו מאד והוא חיך. ור' יוסי ראה אור גדול בבית ואמר: – שמע מינה שהשכינה הכא. השפיל את עיניו וישב שם, עד שעלה השחר ואור היה מאיר בבית. עד שזקף עיניו, ראה את אר הבקר והבית חשך. נעור ר' אבא משנתו ופניו היו מאירים ועיניו מחיכות. אחז בו ר' יוסי. אתה רוצה. חייך! רזים עליונים ראיתי, ובשעה שבעל החוטם אחז בנשמתי, העלה אותה לאדראות גדולות ועליונות וראיתי נשמותיהם של שאר הצדיקים, העולים שם והמלאך אמר להם: "זכאים אתם, צדיקים, שבגינכם אני נבנה בבנין הקדוש של השם היקר, בכדי להעלות את החיל העליון של המלך העליון". וראיתי את התורה שלי, שהיתה מונחת שם תלי תלים כמגדל גדול, ובגין כך שמחתי בחלקי וחיכו עליונים. (זוהר חדש כא) פעם אחת חלש ר' יוסי. נכנסו אליו ר' אבא ור' יהודה ור' יצחק. ראו אותו נופל על פניו וישן. ישבו. כשנעור ראו את פניו והנם מחיכים. אמר לו ר' אבא: – הראית דבר חדש? – ודאי. השתא עלתה נשמתי וראיתי את כבודם של אותם שמסרו נפשם על קדוש השם, שהיו נכנסים לשלוש עשרה נהרות של אפרסמון זך והקדוש ברוך הוא השתעשע בהם. וראיתי מה שלא נתנו לי הרשות לספר ושאלתי אותם: "כבוד זה למי הוא?" אמרו לי: "לאותם האוהבים את אלהיהם בעולם הזה". וממה שהאירו נפשי ולבי, ועל כן פני מחיכים היו. אמר לו ר' אבא: – זכאי חלקך! אבל התורה מעידה על אוהבי אלהים: "עין לא ראתה, אלהים זולתך, יעשה למחכה לו". (ואתחנן רסז) פתח ר' אבא ואמר: כתיב: "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" – בפסוק זה יש להתבונן: הכי היה צריך לומר: "השמים לה'", מאי "השמים שמים"? אלא יש שמים ויש שמים. שמים למטה וארץ למטה מהם, שמים למעלה וארץ למטה מהם, וכל המדרגות העליונות והתחתונות כלן הן באופן זה אלו בתוך אלו. הרקיעים של מטה הם עשר יריעות, כמה דאת אמר: "נוטה שמים כיריעה", וקודשא בריך הוא עשה אותם ואת מחנות המלאכים אשר בהם לנהוג את הארץ של מטה. הרקיע התשיעי מנהיג את הרקיעים התחתונים ממנו. הרקיע העשירי הוא העיקר. ובכל הרקיעים מחנות של ממונים, עד הרקיע השביעי. מן השביעי ומעלה יש אור המתפשט למטה מתוך הכסא העליון ומאיר לעשירי, והעשירי נותן מן האור שהוא מקבל – לתשיעי, והתשיעי לשמיני ולמטה. כשמתפקדים חילות הכוכבים, מוציא אותם האור שברקיע השמיני ונותן כחו לכל אחד ואחד מהם להתמנות במקום שהוא צריך להתמנות, דכתיב "המוציא במספר צבאם, לכלם בשם יקרא, מרב אונים ואמיץ כח" – "מרב אונים" זהו הזהר של מעלה הנקרא "רב אונים" והוא "המוציא במספר צבאם". ובכל רקיע ורקיע יש ממונה על העולם ועל הארץ לנהוג הכל, מלבד ארץ ישראל, שאין נוהג אותה לא ממונה ולא כח אחר, אלא קודשא בריך הוא ואם תאמר: היך שורה לחנם רקיע על ארץ ישראל? והרי מטר וטל יורדים מן הרקיע על ארץ ישראל כמו על שאר ארצות! אלא בכל רקיע ורקיע יש ממונים שולטים על העולם והממונה השולט בכל רקיע ורקיע נותן מן הכוח שיש לו לרקיע, שהוא ממונה עליו, ורקיע זה נוטל מאותו ממונה ונותן לארץ שתחתיו, ועל ידי אותו ממונה אינו נוטל, אלא מן התמצית של מעלה. אבל על הרקיע של הארץ הקדושה אין שום ממונה ושום כח אחר שולט אלא בכל רקיע ורקיע יש פתחים ידועים ושלטונו של כל ממונה וממונה הוא מפתח אחד עד פתח שני ולהלן מאותו פתח אינו שולט אפילו כמלא נימא, ואין ממונה אחד נכנס בתחומו של פתח חברו, מלבד כשנתנה הרשות לאחד לשלוט על חברו, וכדין שולטים המלכים שבארץ אחד על חברו. באמצעיתם של כל הרקיעים יש פתח אחד הנקרא בשם "גבילון" ותחת הפתח הזה יש שבעים פתחים אחרים למטה ושבעים ממונים שומרים על אותו פתח במרחק של שני אלפים אמות ואינם קרבים אליו. ומאותו פתח עולה דרך למעלה למעלה, עד שהוא מגיע אל תוך הכסא העליון. ומאותו פתח נמשכים דרכים אל כל הרקיע, עד השער של הפתח הנקרא "מגדון", ששם הוא סיום הרקיע של תחום ארץ ישראל. וכל אותם שבעים הפתחים הרשומים בפתח הנקרא "גבילון", כלם רשומים בכסא הקדוש וכלם נקראים "שערי צדק" ואין ממונה אחר, מלבד הקדוש ברוך הוא, שולט עליהם. וקודשא פוקד את ארץ מפתח לפתח, כפי הצורך, ומן התמצית של אותה פקידה נוטלים אותם שבעים ממונים ונותנים לכל הממונים האחרים. גן העדן של מטה – הרקיע אשר עליו, רזים עליונים יש בו. כשעשה קודשא בריך הוא רקיע, הביא אש ומים מתוך כסא הכבוד שלו וחבר אותם יחדו ועשה מהם רקיע למטה, ונתפשט הרקיע, עד שהגיע לאותו המקום של גן העדן וישב. מה עשה הקדוש ברוך הוא? – נטל משמים עליונים וקדשים אש ומים אחרים דמשתכחין ולא משתכחין, דאתגלין ולא אתגלין ומהם עשה יריעת הרקיעו ומתח אותה על הגן של מטה וחבר אותה ברקיע האחר. ארבעה גונים יש באותה יריעת הרקיע שעל הגן: לבן ואדום, ירוק ושחור. אצל הגונים האלה יש ארבעה פתחים למטה מאותה יריעת הרקיע בארבעה הצדדים של הרקיע אשר ממעל לגן והם מאותם אש ומים, שמהם נעשה הרקיע. ונפתחים ארבעה אורות בארבעה הפתחים. בצד ימין של הפתח "גבילון", מתוך הרקיע של צד ימין, מאירים שני אורות בשני פתחים: בפתח של ימין ובפתח של צד הפנים. בתוך האור המאיר לצד ימין נרשמת אות אחת מאירה ולוהטת ומתנוצצת בנצוצות של אותו אור וזוהי אות מ, והיא נמצאת באמצעיתו של אותו אור שבפתח. אות זו עולה ויורדת ואינה עומדת במקום אחד. אותו אור נוטל אות זו ומוציא אותה, ועל כן אינה עומדת במקום אחד. בתוך האור המאיר בפתח של צד הפנים נרשמת אות אחת, המאירה ולוהטת ומתנוצצת בנצוצות של אותו אור, וזוהי אור ר, ועתים היא נראה אות ד ונמצאת באמצעיתו של אותו אור שבפתח והיא עולה ויורדת, עתים מתגלה ועתים אינה מתגלה ואינה עומדת במקום אחד. בשעה שנשמת צדיק נכנסת לגן עדן, יוצאות אותן שתי האותיות מתוך אותם האורות ועולות על הנשמה והן עולות ויורדות. כדין יוצאות מאותם שני הפתחים שתי מרכבות: מרכבה אחת עליונה והיא מרכבת מיכאל שר השרים; המרכבה השניה היא של הממונה הגדול "בואל", והוא המשמש הנכבד רפאל, והמלאכים האלה יורדים ונצבים לפני הנשמה ואומרים לה: "שלום בואך, יבוא שלום, יבוא שלום!" כדין עולות אותן שתי אותיות אל מקומן ונגנזים אותם האורות של שני הפתחים. בשני פתחים אחרים שני אורות אחרים לוהטים מאור האש שבשני הפתחים האלה מצד שמאל ומאחור. שתי אותיות אחרות לוהטות באותם האורות ומתנוצצות בתוכם. אות אחת ג ואות אחת נ. וכשהאותיות הראשונות חוזרות למקומן, אותן שתי האותיות האחרונות, המתנוצצות, עולות ויורדות, יוצאות מאותם האורות ובאות אל הנשמה. כדין יורדות שתי מרכבות מאתם הפתחים. מרכבה אחת היא מרכבת גבריאל המלאך הגדול והנכבד. המרכבה השנית היא מרכבה קדושה אחרת, מרכבת נוריאל המלאך הגדול. והמלאכים האלה יורדים ועומדים ליד הנשמה והאותיות שבות למקומן. כדין עולות שתי המרכבות אל תוך היכל טמיר אחד של הגן,הנקרא "אהלות", שבו גנוזים שנים עשר מיני בשמים וכל ההגונים להלביש בהם כל נשמה ונשמה כראוי. בלבוש שהנשמה מקבלת, נרשמים כל המעשים הטובים שעשה הצדיק בעל הנשמה בעולם הזה, והמעשים האלה מכריזים: "זהו לבושו של פלוני!" והמלאכים נוטלים אותו לבוש ומלבישים בו את נשמת הצדיק שבגן כדיוקנו בעולם הזה. לאחרי שהנשמה נתלבשה בלבוש זה, נותנים כפי הראוי לה. אז יורדות כל אותן האותיות ועולות אותן אותו רקיע חוזר שתי פעמים בכל יום עם המשא של הרקיע המתדבק בו ואינו יוצא מחוץ לגן. הוא מרקם בכל מיני גונים ושתים ועשרים אותיות חקקות בו. כל אות ואות נוטפת על הגן טל מטל של מעלה, ובאותו הטל של האותיות מתרחצות הנשמות, והן נרפאות לאחרי שהן טובלות בנהר דינור, בכדי להטהר. אינו יורד, אלא מתוך אותן האותיות, הרשמות והחקקות באותו רקיע, ומשום שאותן האותיות הן כל התורה ואותו רקיע הוא רז התורה, שהרי מן האש והמים של התורה נעשה, ועל כן הן מורידות טל על כל העוסקים בתורה לשמה בעולם הזה, ודברי התורה שלהם נרשמים בגן עדן ועולים עד אותו רקיע ונוטלים מאותן האותיות את הטל להזין את הנשמה. באמצעיתו של אותו רקיע נמצא פתח אחד כנגד פתח ההיכל של מעלה, ודרך פתח בגן ומגיע עד הפתח. אל תוך הרקיע נכנסים דרך אותו פתח שבאמצעיתו שלשה גונים של אור מחברים כאחד והם מאירים לגונים של אותו עמוד, ומזיו עליון זה מאירים פני הצדיקים בכל שעה. אבל בכל שבת ושבת ובכל ראש חדש וראש חדש מתגלה השכינה באותו רקיע יותר מבשאר העתים וכל הצדיקים באים ומשתחוים לה. זכאי חלקו של מי שזכה לאותם לבושים שאמרנו, שהצדיקים מתלבשים בהם בגן עדן של מטה, אותם הלבושים של מעשים טובים, שהאדם עושה בעולם הזה. כשהנשמה עולה באותו הפתח של הרקיע, מוכנים לה למעלה אחרים נכבדים ועליונים, והם מן הרצון וכונת הלב בתורה ובתפלה. כי כשרצון זה עולה למעלה מתעטר בו מי שמתעטר ונשאר חלק לאדם בעליו, ומן החלק הזה נעשים לבושים של אור, שבהם מתלבשת הנשמה ועולה למעלה. הלבושים הראשונים נעשים, כמו שאמרנו, ממעשים טובים, אבל הלבושים האלה נעשים רק מרצון הרוח, בכדי שהנשמה תוכל להתקים בהם בין המלאכים, שהם רוחות קדושים. "ונהר יצא מעדן להשקות את הגן, ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים" – "עדן" זהו סוד עליון ולעין החכמה לא נתנה הרשות לשלוט בו. אלמלי נתן מקום זה שלמטה להגלות, אוף הכי היה נמסר להגלות גם מקום העדן העליון והקדוש, ולמען הסתר כבוד העדן העליון והקדוש, נסתר ונגנז העדן התחתון, שאותו נהר נמשך נתן להגלות אפילו לאותן הנשמות שבגן העדן. וכמו שאותו נהר מתפרש ויוצא להשקות את הגן העליון, הכי נמי מתוך אותו פתח שבאמצע הגן יוצא אור אחד, המתפרש לארבעה צדדים בארבעה פתחים שאמרנו, שבהם נמצאות אותן האותיות הרשומות. ואותו אור, המתפרש לארבעה אורות מתנוצצים יוצא מעדן, שהוא נקודה המזהירה ממטה למעלה ונעשתה "עדן" בכדי להאיר, ואין מי שיוכל לראות ולדעת אותה נקודה, מלבד אותו האור המתפשט ממנה, שלפניו משתחוים אותם הצדיקים שבגן עדן, כמו שאמרנו. אותה נקודה היא גן לגבי העדן העליון, שלא נתן להכירו ולהסתכל בו. – על כל זאת כתיב: "עין לא ראתה, אלהים זולתך". ואותו הנהר היוצא מעדן רז הוא לחכמים, רז הצפון בפסוק "והשביע בצחצחות נפשך". הנשמה היוצאת מן העולם החשוך הזה חושקת לראות באור העולם העליון. כבר נש זה החושק למים צמא, כך כל נשמה ונשמה היא "צחצחות" כמה שנאמר: "צחה צמא" – צמא לאותה הצחות של אורות הגן והרקיע והיכלי הגן. וכל אותן נשמות יושבות בלבושי יקר שלהן אצל אותו הנהר, ואלמלא אותם לבושים לא היו יכולות לסבול. אבל בלבושים הן נחות ורות אותה צחות ויכולות לסבול. ונהר זה הוא תקונן של הנשמות, שעל ידו הן נחות, נזונות ונהנות מאותה הצחות. ואותו נהר עליון של מעלה מוציא נשמות והן פורחות ממנו אל הגן של הנהר שלמטה, ואחרי שהן רות שם מן הצחות של מטה, הן יכולות לעלות למעלה ולהנות מאותה הצחות שלמעלה. לאותו העמוד שבפתח אשר באמצע הרקיע, שבו הנשמות עולות, יש מסביב ענן ועשן ונגה. ענן ועשן מחוץ ונגה מבפנים, בכדי לכסות על הנשמות העולות למעלה, שלא תהיינה נראות לאותן היושבות למטה. והכא רזי דרזין: "כשאותה נקודה רוצה להתקשט בשבתות ובמועדים ובחגים, היא שולחת ארבעה פנים של נשר והם נצבים על ההיכל הנקרא "דרור" ונותנים קול, ואין מי שישמע את הקול, מלבד הנשמות הראויות והן נקבצות שם וארבעה פנים אלו נוטלים אותן ומעלים אותן אל תוך אותו עמוד, ובאותה שעה עולה אותו עמוד אשר לו ענן ואש ועשן, ונגה בפנים. כיון שנשמות אלו עולות עד אותו פתח שברקיע אז סובב רקיע זה סביב הגן שלש פעמים ולקול הנגון של הסבוב יוצאות כל אותן נשמות ושומעות אותו קול הנגון ורואות את העמוד, המעלה אש וענן ועשן ונגה לוהט, וכלן משתחות. כדין עולות הנשמות באותו פתח עד שהן באות אל תוך עגול, הסובב באותה נקודה. אז הן רואות מה שרואות ומתוך האור והשמחה שלהן ממה שראו, הן עולות ויורדות, מתקרבות ומתרחקות, והנקודה משתוקקת להן ומתקשטת באור. כדין לובש קנאה צדיק עליון אחד והוא מסתכל באותה וביפיה של אותה נקודה ואוחז בה ומעלה אותה אליו ואז מאיר אור באור ושניהם נעשים אור אחד. באותה שעה פותחים כל צבאות השמים ואומרים: – זכאים אתם, צדיקים שומרי תורה! זכאים העוסקים בתורה! חדות אלהיכם בכם! אתם העטרה, שמלככם מתעטר בה! (ויקהל רט, ריא) ר' אלעזר ור' אבא היה בדרך. פגע בהם יועזר בן יעקב והלך אתם, ובלכתם ספר להם: פעם אחת הייתי מהלך במדבר וראיתי אילן אחד נחמד למראה ומערה תחתיו. קרבתי אל האילן וראיתי אותה מערה והיא מעלה ריחות מכל מיני הריחות שבעולם. חזקתי את עצמי ונכנסתי לאותה מערה וירדתי במדרגות ידועות אל מקום אחד, שהיו בו אילנות רבים וריחות ובשמים שלא יכולתי לסבול אותם. ושם ראיתי בר נש אחד ושרביט אחד בידו, והיה עומד בפתח אחד. כיון שראה אותי תמה וקם לקראתי. אמר לי: "מה לך פה ומי אתה?" יראתי מאד. אמרתי לו: "אחד מן החבריא אני. כך וכך ראיתי במדבר וירדתי פה." אמר לי: "הואל ומן חבריא אתה, קח מגלת הכתב הזה ותן אותה לחבריא, לאותם היודעים רזים של רוחות הצדיקים". הכה אותי בשרביט שבידו וישנתי. אז ראיתי בשנתי כמה חילות ומחנות, שהיו באים בדרך אל אותו מקום. ואותו בר נש הכה בשרביטו ואמר: "בדרך האילנות לכו!" בלכתם פרחו פתאום באויר ועלו ולא ידעתי לאיזה מקום פרחו. ושמעתי קולות של מחנות רבים ולא ידעתי מאין הם הקולות האלה. התעוררתי ולא ראיתי כלום, ויראתי. אדהכי ראיתי אותו בר נש. אמר לי: "ראית דבר מה?" אמרתי לו: כך וכך ראיתי. אמר: "בדרך זה הולכות רוחות הצדיקים ועולות אל גן העדן. השתא קח את מגלת הכתב הזאת ותן אותה לחבריא". נגשו אליו ר' אלעזר ור' אבא ונשקוהו, והוא הוציא את מגלת הכתב ונתן אותה להם. כיון שנטל ר' אלעזר את המגלה ופתח אותה, יצא עמוד אש והקיף אותו. ראה בה מה שראה ופרחה מידו. בכה ר' אלעזר ואמר: – מי יכול לעמוד על גנזי המלך? זכאי דרך זה וזכאית שעה זו, שפגעתי בך. מאותו היום היה ר' אלעזר שמח ולא אמר לחבריו כלום מכל אשר ראה באותה מגלה. (שמות יג). כתוב בצואת ר' אליעזר הגדול: כשברא הקדוש ברוך הוא גן עדן, נטל שלג מתחת כסא הכבוד וממנו עשה קרקע הגן. הרקיע שעל גב הגן הוא כעין כל הגונים, כמעשה לבנת הספיר; ושמו של הקדוש ברוך הוא חקוק באמצע הרקיע וארבע טבעות בארבעה קצות הרקיע וארבעה אופנים בכל טבעת. ובאמצע הרקיע עמוד אחד והוא נעוץ בקרקע הגן ועולה, עד שאוחז פני כסא הכבוד, והוא מכסה ענן כבוד, והמלאך גבריאל לבוש הבדים עומד עליו. פעם כל המלאכים אוחזים בטבעות הרקיע והעמוד חוזר והרקיע סובב ואותיות השם המפורש בולטות ונוצצות ועולות ויורדות. – התקבצו מחנות צדיקים קדושים! אשריכם שזכיתם לכך! מי שמע כזאת, מי ראה כאלה בשעה שכל הרקיע מנגן בנסעו על ידי לבוש הבדים, וכשהרקיע עומד, והעמוד מנגן ועולה ויורד, עד שנמשך אור זוהר, אור נעם מלמעלה אל אותו העמוד, והצדיקים עומדים לנגד האור ההוא ונהנים ממנו, עד חצות הלילה! בחצות הלילה, כשבא הקדוש ברוך הוא להכנס אל הצדיקים, הם שומעים קול סבוב הרקיע, והעמוד מנגן, וקרקע הגן מתנשא, והצדיקים עולים מחפותיהם לקראת בוראם וכל הגן מתמלא מכבודו. (תוספות לזוהר שמות, רעב). תנו רבנן: עשה הקדוש ברוך הוא גן עדן למטה בארץ והוא מכון כנגד כסא הכבוד ופרכת הקרח הנורא. ותאנא: מקום ידוע יש בגן עדן של מטה, אשר לא שלטה בו עין נביא לראות לא במחזה ולא במראה, ו"עדן" שמו, דכתיב "עין לא ראתה, אלהים ואמר ר' שמעון: מאותו עדן שלמעלה נזון אותו הגן שלמטה הימנו ומתדשנים משם כל האילנות וכל היבולים וכל הצמחים שבגן. ואמר ר' שמעון: שלש פעמים בכל יום מנטף אותו עדן של מעלה על הגן מכל הריחות הטובים וזהרים עליונים והנאות ומחמדים ומאותם הריחות וההנאות היורדים עליו נזון כל ותאנא: אמר ר' שמעון: כשאמר הקדוש ברוך הוא "תדשא הארץ דשא", מיד הצמיחה הארץ כל יבולים וכל דשאים וכל אילנות שבגן עדן בתחלה, הצמיחה לכל העולם. ואמר ר' יהודה: הארץ הצמיחה לכל העולם והקדוש ברוך הוא הצמיח לגן עדן. הדא הוא דכתיב "ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם". אמר ר' שמעון: הארץ הצמיחה הכל והקדוש ברוך הוא ברר כל דמעלי מהם ושתלם בגן עדן, וממה שיורד מעדן כלם נזונים. הדא הוא דכתיב "ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע, אשר שם צפרים יקננו". מי הן צפרים? אלו הצדיקים, שהקדוש ברוך הוא עושה להם כנפים של לעוף בהן למעלה בדעת וחכמה ולעלות לאותו המקום שגנז להם. שכתוב בו: "עין לא ראתה, אלהים זולתך, יעשה למחכה (זוהר חדש טו) ר' אלעזר ור' אבא היו יושבים פעם אחת ועסקו בתורה. כשהגיע הלילה נכנסו אל הגן שאצל ים טבריה. אדהכי ראו שני כוכבים שנסעו אחד מכאן ואחד מכאן ופגעו זה בזה ונעלמו. – כמה גדולים מעשיו של הקדוש ברוך הוא בשמים ממעל ועל הארץ מתחת! מי יכל לדעת, מה הם שני הכוכבים, שיצאו מהכא ואחד מהכא ופגעו זה בזה ונעלמו? – וכי לא ראיתי אותם? הרי נסתכלתי בהם ונסתכלתי בכמה מעשים אחרים שהקדוש ברוך הוא עושה תמיד. תא חזי: כתיב "המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא, מרב אונים ואמיץ כח, איש לא נעדר" – כל החילות והמחנות והכוכבים קודשא בריך הוא מוציא אותם בשם כל אחד ואחד, ולא נעדר אפילו אחד. בכל הכוכבים והמזלות של כל הרקיעים נתמנו שרים ופקידים לשמש את העולם, כל אחד ואחד כראוי לו, ואין לך עשב קטן בכל העולם, שלא ישלוט כוכב ומזל ברקיע, ועל כל כוכב וכוכב ממונה אחד, שהוא משמש לפני הקדוש ברוך הוא, כל אחד ואחד כראוי לו. כל הכוכבים שברקיע כלם משמשים את העולם הזה וכלם ממונים לשמש כל דבר ודבר שבעולם הזה, ולא צומחים ולא גדלים עשבים ודשאים ועשבי הבר, אלא במראה הכוכבים העומדים עליהם ונראים להם פנים אל פנים, כל אחד ואחד כראוי רוב מחנות הכוכבים והמזלות יוצאים הלילה עד שלש שעות בלילה חסר רבע. מאז והלאה אינם יוצאים, אלא קטנים – ואותם הכוכבים, כלם אינם משמשים לבטלה ואינם נראים לבטלה. יש כוכבים שהם משמשים כל הלילה, בכדי להצמיח ולגדל כל אותם הדברים שהם ממונים עליהם, ויש כוכבים, שהם משמשים רק מעט מן הלילה, שכיון שהתראו עם אותם העשבים, או הדשאים, שעליהם הם ממונים, מיד השלימו שמושם ואינם דרושים עוד באותו לילה, ועל כן הם נכנסים למקומותיהם ואינם נראים עוד בעולם באותו בספר החכמה העליונה של בני קדם נאמר על כל כוכבי דשביט השולחים שרביטים ברקיע, שעשבים יש בארץ מאותם הנקראים "סמי החיים", ואבנים יקרות יש בארץ וזהב שחוט , והם גדלים בתוך הרים רמים על ידי מעט המים הנוזלים עליהם, והשולטים על כל אלו הם כוכבי דשביט, והם גדלים רק במראה ונגה של השרביטים, אשר אותם כוכבים שולחים עליהם. מחלות יש בבני אדם כגון ירקון וקסטורים שאינן מתרפאות אלא במראה של ברזל קלל, הנוצץ לעינים, והחולה צריך להסתכל במראה זו ואינו נרפא, עד שמעבירים מראה זו לצד זה ולצד זה, ואז היא שולחת אל פניו נצוצות של ברק כשרביט של כוכב שביט, וברק זה, המגיע אל פניו מביא אוף הכי כל אותם הדברים, שאותם כוכבים שולטים עליהם, אין להם תקון וגדול אלא בשרביט שהכוכבים מושיטים אליהם. דבר זה נרמז בספרו של שלמה המלך, בחכמת האבנים היקרות, אשר בו נאמר, שהאבנים שחסרים להן נגה הנצוצות של כוכבים ידועים והלהט שלהם, אינן גדלות ואינן מתתקנות לעולם. והכל התקין הקדוש ברוך הוא לתקון העולם, כמה שנאמר: "להאיר על הארץ". יש בשמים כוכבים, היוצאים מאותו הרקיע, שכל הכוכבים אחוזים בו. ברקיע זה יש מאה חלונות שקופים, מקצתם בצד מזרח ומקצתם בצד דרום, ובכל חלון וחלון יש כוכב אחד. כשהשמש הולך באותם חלונות שקופים שברקיע ומזהיר בזוהר שלו, יוצאים אותם כוכבים והם מתנוצצים מן הזהר שלו ונצבעים: מקצתם אדמים כנחשת ומקצתם ירקים כזהב. חמשים כוכבים הם בחמשים החלונות שבצד אחד וחמשים כוכבים בחמשים החלונות שבצד שני. אותם שבצד מזרח ירקים, שבצד דרום אדמים. בכל אותם הכוכבים, מאותו הרקיע, מתערבים הכוכבים של הלילה והם מזהירים ולוהטים ושולטים בעולם הזה, מקצתם על נחשת ומקצתם על זהב ירקרק. כוכבים אלו שולטים בעשרים וחמשה וחצי רגע של הלילה. הכוכבים המגדלים נחשת הם אדמים ולוהטים ומתנוצצים. כשהם מושיטים לצד מזרח זהר שלש, חמש או שבע פעמים, מלכי עמים יבואו על אותו צד וכל העושר והזהב יסתלק מן הצד הזה. כשהם מושיטים זהר אחד, שנים, ארבעה זהרים זה אחר זה, אימה ופחד יפלו ויהיו שורים על הצד הזה. פורץ הזהר ונשקע, פורץ ונשקע, קרבות יתעוררו ולא יעשו, כי השעה זו היא שעת רצון לפני הקדוש ברוך הוא. רקיע אחד יש שהוא לעילא מכל אותם הרקיעים והוא טמיר וגנוז וחותם טבעת המשכן שולט בו, והוא נקרא "אדרא של המשכן", וגם ברקיע זה יש חלונות מצד זה ומצד זה. ששה חלונות הם גדולים מן השאר וחלון אחד סתום שולט עליהם. חלון אחד מאותם ששה חלונות נקרא "חלון זהר" ובו יוצא כוכב אחד, שהחכמים קוראים אותו "יד", וזהו הכוכב המתחבר למטה עם שלטונו של יהודה. לא שיש לכוכב זה חלק ביהודה, שהרי אין לשבטי ישראל חלק ונחלה בכוכבים ומזלות, אלא שבט יהודה שולט עליו ולא הוא שולט על יהודה. כשסרו בני יהודה מאחרי הקדוש ברוך הוא, הלכו אל החלון הזה ואל הכוכב שבו ואמרו, שה"יד" הזאת היא המנצחת את שאר העמים עובדי עבודה זרה ועליה נאמר: ידך בערף אויביך ועבדו לה, ועל זאת כתיב "ויעש יהודה הרע בעיני ה'"12. – אותו כוכב, בשעה שהוא יוצא, פושט בחלון ההוא יד אחת מאירה ומזהירה אצבעות. הקוסמים והמכשפים יראים מפני המקום הזה, כי בשעה שהוא שולט, כל הקוסמים והמכשפים מתבלבלים ואינם מצליחים במעשיהם. – ואי תימא: הואיל ורקיע זה טמיר, היך יודעים אותו הקוסמים והמכשפים? אלא סמן יש להם מחוץ והם יודעים מתי שולט כוכב זה והם יראים מפניו תמיד והקסמים והכשפים אינם מצליחים אז בידיהם. הקוסמים והמכשפים הראשונים היו יודעים ומסתכלים באותו סמן שבחוץ, ולא היו עושים קסמים וכשפים בשעה שאותו כוכב שולט, ועל כן יש שהיו מצליחים בכשפיהם וקסמיהם. האחרונים אינם יודעים אותו סמן, ועל כן מתמעטים הקוסמים והמכשפים, כי הם רואים שאינם מצליחים ואינם יודעים עקר הדבר. החלון השני נקרא בשם "חלון הצפרן", משום שתבניתו כתבנית הצפרן. בו יוצא כוכב אחד, שהחכמים קוראים אותו "צפעון", כי הוא שולט בחזקה ותקיף הוא בדין. לו ראש וזנב כמו לצפעון, האורב להרוג. – מן החלון הזה יוצאות שש מאות אלף רבוא רוחות והן שולטות על הצפרנים של בני אדם כשהם משלכים בגלוי. בהם עושים הקוסמים והמכשפים את קסמיהם וכשפיהם. בשעה שכוכב זה שולט, כל המשליך צפרנים, או עושה בהם כשפים, גורם מיתה לעולם והקסמים שהקוסמים עושים אז מצליחים. החלון השלישי נקרא "חלון החשן", ובו יוצא כוכב אחד הנקרא "נגהא דבוצינא". הוא הזוהר המזהיר והממונה על כל רוחה ומנוחה והצלה. בו אין קטרוג כלל. כשהוא שולט, כל אור, כל נעם, שלוה ושבע שולטים בעולם. החלון הרביעי נקרא "גביע" ובו יוצא כוכב אחד, שהחכמים קוראים אותו "אשכול הכופר", כי הוא יוצא כאשכול והזהרים שלו הם כענבים באשכול. כשהוא שולט רחמים מתעוררים בעולם מקרוב התולדות מתרבות, בני העולם אינם מקפידים כשהם צריכים זה לזה ושלום וחדוה מתעוררים אז בעולם. החלון החמישי נקרא "באר", משום שהכוכב שבו נכנס ויוצא, שואב כדלי ואינו נח לעולם. בשעה שהוא שולט אין חכמי לב יכולים לעמוד על דרך אמת, כי הוא אינו עומד ואינו נח לעולם, ועל כן הם דוחקים עצמם לעין במקום זה ולדון ואינם יכולים. החלון הששי נקרא "נגה" ויוצא בו כוכב הנקרא בשם "גזרון", משום שכשהוא שולט, עומד העולם בתוך דין, בכמה גזרות ובכמה עונשים, ובכל יום ויום מתחדשות הגזרות על העולם, ועד שאלו אינן כלות, אחרות מתחדשות. כוכב זה אינו שולט כל כך בעולם, אבל סמוך לימות המשיח ישלוט אותו חלון על ידי כוכב זה. ועל כן תשלוטנה חיות ומחלות רעות, ופגעים רעים יתחדשו זה אחר זה וישראל יהיו בצרה, וכשיהיו נדחקים אל תוך חשכת הגלות, כדין יאיר להם הקדוש ברוך הוא באור יום, וקדושי עליון יקבלו את המלכות ותבטל המלכות מיד העמים עובדי עבודה זרה, וקדושי עליון ישלטו על ישראל ויתקים מה שנאמר: "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור כאור שבעת הימים", וכדין – יפתח בכל העולם החלון השביעי, שהכוכב שלו הוא הכוכב של יעקב והוא זה שעליו אמר בלעם "דרך כוכב מיעקב". כוכב זה יהיה מאיר ארבעים יום וארבעים לילה, וכשיתגלה המלך המשיח וכל עמי העולם יתקבצו אליו, כדין יתקים מה שכתוב: "שרש ישי, אשר עמד לנס עמים, אליו גוים ידרשו, והיתה מנוחתו כבוד". (תרומה קיא, קעב). אמר ר' נחוניא: סח לי בן גאים: כשעליתי לרקיע מצאתי ברקיע העליון מלאכים שרפים כלם כמראה הלפידים וגלגלי אש סובבים אותם, וגבותיהם כגחלי אש, ופניהם ועיניהם שביבים דנור, כסותם אש לוהטת, ועליהם ממונה אחד הדומיעם שמו. כשראה אותו שם אמר: "מי נתן ילוד אשה בינינו במקום הזה? פחדתי ממנו, והזכרתי אותיות השם, כשראיתי שמבקשים שם לשרוף אותי בהבל פיהם, ועמדו כלם. אמר לי אותו השר הגדול הממונה עליהם: "מי אתה?" אמרתי לו שמי. אמר לי: "אי ידיד! כל באי עולם, עוברים על ידי בכל לילה ולילה. בשעה שהם באים לשכב על מטותיהם ומפקידים רוחם ביד אדון עולם, מיד פורחים רוחותיהם מהם ועולים לפני ואין רשות להכניס אלא אותם הכתובים לפני, חוץ מאותם שעשו מצוות ביום, שעדין אנו מבקשים ומחפשים אחריהם". נשאתי עיני וראיתי שלש מאות וחמשה היכלות כמנין ימות החמה וכלם בצד מזרח, וארבעה שערים בכל היכל והיכל, ממונים ומשרתים עליהם, וכלם דמות אחת להם וקוראים להם: "משרתי מזרח". וכן לצד דרום, חוץ מה שראיתי באותו צד שער גבוה עד מאד מכל השערים. שאלתי על השער ההוא. אמר לי: "אי ידיד! בשער זה עוברים כל בעלי צער וכל בעלי דמעה מצער אמות העולם, וכל בעלי תשובה כלם נכנסים בשער זה". – למעלה מזה השער נגלה לפני שער גדול ועשרה שערים סביבותיו. שאלתי עליו. אמר לי: "השער הזה אין לי רשות עליו, ואינו נפתח, אלא בראשי חדשים ושבתות וימים טובים. כשנכנס ראש חדש או שבת, או מועד, קול מתפוצץ בכל אותם רקיעים ואומר: "פתחו שערים ויבא גוי צדיק, שומר אמונים", מפני שכל ימות השבוע עומדות שם כל הרוחות ומטילות בתוכו. ובאותו רקיע שעל גב גן העדן שבארץ נפתחים ארבעה חלונות רשומים בארבע האותיות של השם המפורש וכל אותן הרוחות מתלבשות בלבוש יקר באותו גן עדן כדמותן באותו עולם, שהיו עומדות במלבוש בשר, ובשעה שהחלונות נפתחים, כלן פושטות מלבושיהן ופורחות למעלה באותם חלונות ועולות במקום זה, וששה בעלי כנפים וכמה ממונים עמהם פותחים השער הזה וכל אלה עשרה השערים, והרוחות נכנסות שמה ועולות למעלה, וכן בכל רקיע ורקיע בדרך זה בשלום ובשמחה רבה. בשעה שאלו הרוחות עולות, יורדות רוחות אחרות שנתוספו בין החיים באותו העולם. אלו עולות ואלו יורדות. באותו מקום שממנו ירדו אלו, שם חונות האחרות ואין המקום נשאר פנוי. במוצאי שבת, בשעה שישראל אומרים "ויהי נועם ה' אלהינו עלינו", אותן הרוחות שירדו בשבת, עולות. אלו עולות ואלו יורדות. אלו עולות במקומן ואלו יורדות למקומן, וכן (זוהר חדש מט) ר' נהוראי ור' יצחק קמו כשהאיר השחר ללכת לדרכם. עד שלא יצאו זקף ר' נהוראי עיניו וראה כוכבי בוקר והם רועדים. – ראה: הכוכבים האלה רועדים מאימת אדוניהם. השתא הגיע זמנם לזמר, משום שבני אלהים עומדים עליהם, וכששאר החילות, המשבחים בלילה מסימים, אותם "בני אלהים" תוקעים תרועה, ונכנסים למקומותיהם כל המחנות, השולטים בלילה. כדין אותם הכוכבים, השולטים ביום, בבוקר, רועדים ויראים ואומרים שירה, והשתא הגיע זמנם לשבח לאדוניהם בזמן זה, שהם שומעים קול תרועה. דכתיב "ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים". הקדימו והלכו, והיה היום מאיר. כשיצאה השמש ונתגלה לעולם, אמר לו ר' יצחק לר' נהוראי: – תמה הייתי כשנסתכלתי בשמש, שבשעה שיצאה, יצאה אדמה, ואחר כך חזרה והיתה לבנה. אמאי? נזכרתי הדבר שאמר ר' יוסי בן שלום בשם ר' יצחק בן יהודה: השמש כשהיא יוצאה בחזקה כגבר תקיף ובוקעת שלשה עשר חלונות הרקיע, ואין בכל כוכבי השמים והמזלות מי שנקרא "גבור", מלבד השמש. מה הגבורה שהשמש עושה? – כשנגמר היום היא נכנסת ומסמנת כל אותם החלונות שברקיע. בשעה שבא היום והיא יוצאת ומתעטרת ומתגלפת באותיותיו של רז השם הקדוש, והולכת בתקפה וכחה בכל אותם רקיעים ובוקעת בכל אותם חלונות, והם בוערים בלהבות שלה, והיא פותחת אותם ויוצאת לחוץ. ומנין שהשמש נקראת גבור? דכתיב: "לשמש שם אהל בהם, והוא כחתן יצא מחפתו, ישיש כגבור לרוץ ארח", וכתיב "ואהביו בצאת השמש בגבורתו". הגבור הנכנס למלחמה ונוצח הוא אדם; כשנצח הוא חוזר לגונו הראשון. כך השמש, כשהיא יוצאה נדלקות בה כל שלהבותיה והיא אדמה מרוב גבורתה, ואחר כך חוזרת לגונה (זוהר חדש נג). תאני: אמר שמעון: השמש, לא עשה אותה הקדוש ברוך הוא, אלא לשמש בני אדם תא חזי: בשלש מאות ותשעים מקומות של הישוב שבארץ הולכת השמש ועולה ויורדת, ומדרגות ומעלות יש לה, והינו דכתיב: "הנני משיב את צל המעלות אשר ירדה במעלות אחז". אמר רבי: כבר שנינו ממאריהון דמתיבתי, שהעולם הוא גלגל ככדור, וכשהשמש יוצאה ממזרח היא הולכת בעגול, שהיא מגיעה למטה, וכדין נעשה לילה, שעה היא הולכת ויורדת בגלגלים של מדרגות ידועות וסובבת את כל הארץ וישובה. וכשהיא ונעלמת מאתנו, חושך לנו ואור לכל אותם הדרים תחתינו, לפי הישוב ועגול הארץ, ואז היא יורדת ומפרשת בין המים אשר תחת ים אוקינוס ובין המים ההולכים למעלה. והיא מפרשת באמצע המים, בכדי לעכב את סילון המים היוצא מן הגיהינם, שלא יזיק לבני אדם, ועל כן היא נקראת בשם "שמש", כי היא השמש של הכל. אלמלא היתה השמש טובלת בים אוקינוס, היתה שורפת את כל היא יורדת תחת ארץ הישוב ונוגעת באותה מדרגה, הנקראת בלשון יון "קרביסא", ומאותה מדרגה היא מתחלת לעלות למעלה, וקול הסבוב שלה והשירה שהיא אומרת בנסעה נשמע בכל הרקיעים, ולא היה אדם שומע אותו, מלבד משה, שהיה נאמן המלך. וכאשר היה יהושע צריך לשמש והיה שומע את קול הנגון שלה, לא יכול לסבול אותו. מה כתיב? – "ויאמר לעיני ישראל: שמש בגבעון דם!"5 – מאי "דם"? – דם מלאמר שירה, דם מקול הנגון שלך. אמר ר' בא: מסעות עושה השמש בין יום ולילה, כמנין "שמש" וסובבת את כל העולם סביב, בכדי לרכך ולחמם את הארץ ולדשן עשבים ויבולים ולהצמיח פרות ואילנות. (שם טז). ר' אלעזר ור' יוסי היו משכימים והולכים בדרך. ראו כוכב אחד רץ מצד זה וכוכב אחר מצד זה. השתא הגיע זמנם של כוכבי בוקר לשבח לאדוניהם והם רצים מפני יראת אדוניהם ואימתו לשבח ולזמר לו. הדא הוא דכתיב: "ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים", כי כלם משבחים אותו יחדו, ביחוד אחר. למנצח על אילת השחר מזמור – "אילת השחר", שבשעה שפני המזרח מאירים וחשכת הלילה פורשת והולכת, ממונה אחד יש בצד מזרח, שהוא מושך חוט של אור אחד מצד דרום, עד שהשמש באה ויוצאה ובוקעה הרקיע ומאירה לעולם, ואותו חוט מבדיל את חשכת הלילה, אז באה אילת השחר ובא אור שחור להתחבר עם היום, ומאיר היום ואור היום כולל ושואב אל קרבו את אילת השחר, ועליה אמר דוד שירה: "למנצח על אילת השחר". מאי אמר? "אלי אלי למה עזבתני?" – שהרי אילת השחר נעלמה ונשאבה באור היום והיא נעזבה. (שמות י) ר' פנחס לן בכפר עקימין ור' יצחק ור' חיא בהדיה. עד שהשכימו ללכת לדרכם זקף ר' חיא עיניו וראה כוכבי דשביט הולכים ורצים. אמר: – זה כמה פעמים שאלתי על הכוכבים האלה, מה הם. אמר ר' פנחס: – כוכבי דשביט ידועים בחכמת החבריא: הקדוש ברוך הוא ברא כל הכוכבים, הגדולים והקטנים, וכלם מודים ומשבחים לקודשא בריך הוא דכתיב: שרביט של אור. (פנחס רלג). ר' אלעזר בן ר' שמעון הלך לראות את ר' יוסי בר שמעון בן לקוניא חמיו. כשהגיע סמוך לעיר, אמר שהיה הולך עמו: – הראית את הכוכבים המאירים האלה? רואה אני כוכבא דשביט זה. זה זמן רב אני מסתכל בו ומימי לא אמר לי אדם עליו כלום. שני ענינים שמעתי עליו. האחד, שכל מה שקודשא בריך הוא עשה בין השמים והכוכבים והמזלות, יש בהם דעת ותבונה, וכלם עושים שליחותו של הקדוש ברוך הוא. ואותו כוכב שאמרת, לא תאמר ולא תעלה על דעתך, שאחד הוא, אלא רבים הם, כי אחד תראה בצד זה ואחד בצד זה וכלם בשעה אחת. מאבי, ששבעה הם, וכשמגיע לומר שירה, מרוב חדוה שיש בהם, הם שולחים את זיום והולכים לומר שירה. וענין אחר, שאותם שבעה כוכבים אינם הולכים ואינם נוסעים ממקומם, מלבד בשעה שרבון עלמא קורא אותם להאיר במקום שהוא רוצה, דכתיב "לכלם בשם יקרא", וכשהם נוסעים הם מושכים את זיום כשהגיע לבית חמיו, לא מצא אותו שם. כשבא אמר אל ר' אלעזר: – אתה פה ואני הלכתי לראות כוכב אחד, שהיה הולך לעשות רצון קונו. – כוכבא דשביט, וראיתי אחד מהם, שהלך לעשות פקדת אלהים. (זוהר חדש ט). תנינן, שכשברא הקדוש ברוך הוא את העולם חקק בחקיקות של סוד האמונה בתוך האורות של הרזים העליונים. חקק למעלה וחקק למטה והכל ברז אחד, ועשה את העולם התחתון כגון העליון, וזה עומד לעמת זה, שיהיה הכל אחד ביחוד אחד, ובגין כך חקק למעלה ולמטה את האותיות, שבהן ברא את העולם. ותא חזי: כגונא דעביד קודשא בריך הוא עלמא, הכי נמי ברא אדם הראשון. "והמה כאדם עברו ברית"– שהרי הקדוש ברוך הוא עטר את אדם בעטרות עליונות וברא אותו בששה צדי העולם, בכדי שיהיה שלם בכל וכלם היו זעים ויראים מפניו, שהרי כשנברא אדם, בדיוקן עליון נברא, והיו מסתכלים באותו דיוקן וזעו ויראו מפניו. אחר כך הכניס אותו הקדוש ברוך הוא לגן עדן, להתעדן שם בעדנים עליונים, והיו מלאכי עליון סובבים אותו ומשמשים לפניו ורזי אלהים היו מודיעים אותו. תא חזי: בשעה שהכניסו הקדוש ברוך הוא לגן עדן היה מסתכל משם ורואה כל רזים עליונים וכל חכמה, בכדי לדעת ולהסתכל בכבוד ה'. שבעה היכלות הם למעלה, שהם רז האמונה העליונה, ושבעה היכלות הם למטה כגונא דלעילא ובהיכלות אלו היתה דירתו של אדם, ואחרי שגורש אדם מגן עדן, התקין אותם הקדוש ברוך הוא לנשמות הצדיקים, שתשתעשענה בהם כראוי מזיו כבוד עליון. בהם מתלבשות הנשמות בלבושים כבעולם הזה ומתעדנות כפי הצורך, עד שמגיע זמנן לעלות למקום עליון. בהיכל הראשון יש אורות עליונים ונשמותיהם של הגרים שנתגירו נמצאות שם, והן נכנסות אליו להסתכל בכבוד עליון ומתלבשות שם בלבוש אחד של אור, המאיר ואינו מאיר. רצפת ההיכל היא של אבנים טובות וזהב ובו יש פתח אחד, והוא נמצא לעמת פתחו של גיהינם. משם מסתכלים הגרים ורואים את כל הרשעים של שאר העמים, שלא נכנסו לברית ומלאכי חבלה רודפים אותם אותם אל אש בוערת. הגרים רואים ושמחים על שנתגירו ושלש פעמים ביום הם מאירים באור עליון ומשתעשעים שם. ולמעלה מהם עובדיה ואונקלוס הגר ושאר הגרים שנתגירו. כגונא דא לעילא, כשנשמותיהם זוכות לעלות למעלה, להתעטר שם. ההיכל השני נמצא לפנים מן ההיכל הראשון והוא סמוך למערה ומאיר יותר מן הראשון. בו נמצאות כל מיני אבנים יקרות שהן מרצפות בו. בתוכו יש אור אחד, שהוא כולל את כל הגונים ומאיר ממעלה למטה. בהיכל זה נמצאים אותם שסבלו יסורים ומחלות בעולם הזה, בכדי שיתוקנו, והיו מודים ומשבחים לאלהים כל היום ולא היו מבטלים תפלותיהם לעולם. לפנים מהיכל זה נמצאים כל אותם המקדשים בכל כחם שם אלהים ועונים "אמן יהא שמיה רבא מברך" בכל כחם, ואותו האור של כל הגונים מאיר להם. באור זה הם רואים אורות אחרים, המתאחדים ואינם מתאחדים, ולמעלה מהם – המשיח הנכנס ועומד ביניהם ומוריד אותם. והמשיח נוסע מהיכל זה ונכנס להיכל השלישי, שבו נמצאים אותם, שסבלו מחלות ומכאובים יותר מהראשונים ודרדקי דבי רבן, שלא השלימו את ימיהם וכל אותם המתעצבים על חורבן בית המקדש והיו מורידים דמעות עליו. המשיח מנחם את כל אלו ונוסע מהיכל זה, ונכנס להיכל רביעי. בהיכל הרביעי, נמצאים כל אבלי ציון וירושלים וכל הרוגי שאר העמים, עובדי עבודה זרה. כשבא שם המשיח הוא בוכה, ואז אוחזים בו כל הנשיאים מזרע דוד ומנחמים אותו. הוא מתחיל שנית ובוכה, עד שקול יוצא ומתאחד בקול בכי שלו, והוא עולה למעלה ושוהה שם עד ראש חדש, וכשהוא יורד, יורדים עמו כמה אורות וכמה זיוים, שהם מאירים לכל אותם היכלות, ורפואה ואור לכל אותם הרוגים ובעלי מחלות ומכאובים, שסבלו עם המשיח. אז הוא לובש פורפירא, שבו חקוקים ורשומים כל אותם הרוגי שאר העמים, עובדי עבודה זרה, ועולה אותה פורפירא למעלה ונחקקה שם בפורפירא העליונה של המלך, שהוא עתיד ללבש אותה ולדון את העמים. והמשיח בא ומנחם אותם הרוגים ועמו יורדים עדנים ואורות וכמה ומרכבות, וביד כל אחד ואחד מלבוש להלביש כל נשמות ההרוגים. – בהיכל זה מתעדנות אותן הנשמות כל הזמן, שהמשיח עולה ויורד. – במדרגה עליונה של ההיכל הזה נמצאים אותם עשרת השרים הגדולים: ר' עקיבא וחבריו – עשרה הרוגי מלכות – וכלם עולים אל האספקלריה של מעלה ומאירים מזיו כבוד העליון. עליהם בהיכל החמישי נמצאים כל בעלי תשובה שלמה, ששבו מחטאותיהם ונחרטו עליהם ונשמותיהם יצאו בטהרה וכל אותם שקדשו שם אלהים וקבלו עליהם מיתה. בשער ההיכל הזה עומד מנשה מלך יהודה, אשר הקדוש ברוך הוא קבל את תשובתו השלמה וחתר לו חתירה לקבל אותו. לפנים מן ההיכל הזה נמצאים כל בעלי התשובה הגמורה, שנשמותיהם יצאו בשעה שהתמרמרו על מעשיהם הרעים. אלו מתעדנים בעדן עליון ביום נכנס להיכל זה אור וכל אחד ואחד מבעלי התשובה מתעדן עליו כראוי לו, וכל אחד ואחד נכוה מאור חפת חברו בין למטה בין למעלה. – היכל זה נמצא למעלה מן ההיכלות הראשונים ואפילו צדיקים גמורים אינם יכולים להכנס אליו ולעמוד בו, והוא במדרגה עליונה על כלם, מלבד מדרגת החסידים, שהיא למעלה מהם. ההיכל הששי הוא היכל החסידים, העליון על כלם, ואין מי שיוכל להמצא בו, אלא החסידים הקדושים וכל האוהבים את אלהיהם אהבה רבה. לפתח ההיכל הזה עומדים כל המיחדים את האלהים בכל יום. אלו נכנסים להיכל זה ועתידים לעלות בראשונה. למעלה מן הפתח הזה עומד אברהם, ימינו של הקדוש ברוך הוא. לפתח אחר עומד יצחק, שנעקד על גב המזבח והיה קרבן תמים לפני הקדוש ברוך הוא. לפתח אחר, בפנים, עומד יעקב התם ושנים עשר שבטים סביבותיו והשכינה ממעל לראשיהם. כשישראל נמצאים בצרה, מתעוררים שלשה האבות ומעוררים את השכינה להגן עליהם, ואז היא עולה ומתעטרת למעלה ומגינה על ישראל. – וכמו שיש היכלות למטה בגן עדן, למעלה יש היכלות מתוקנים, שהם רז האמונה, וכל אותם היכלות כלם מתקשרים ומתעטרים בהיכל אחד, שהוא ההיכל השביעי. – ההיכל השביעי הזה גנוז וסתום מכל שאר ההיכלות. באמצעיתו נמצא עמוד אחד וגוניו רבים: ירק, לבן, אדם, שחר. כשהנשמות עולות הן ההיכל הזה. הנשמה הראויה לגון זה, נכנסת לגון זה, הראויה אחר, נכנסת אל האחר. כל אחת ואחת נכנסת אל הגון, שהיא ראויה לו. – ששה ההיכלות הראשונים, הם מדורות, כאשר אמרנו, וההיכל השביעי אינו למדור. (בראשית לח, לט). שבעה מדורות יש למעלה והם מדרגה על מדרגה ובכלם יש מלאכים עליונים אלו גדולים מאלו. ארץ עליונה אוחזת במדורות אלו וכלם אחזים בה ובכלם תשבחותיו של הקדוש ברוך הוא, המדרגות נבדלות זו מזו והמקומות נבדלים זה מזה. כנגד המדורות האלה שלמעלה יש שבעה מדורות למטה וכלם אחזים זה בזה להיותם אחד. המדור הראשון שלמטה הוא מקום חשוך שאינו מאיר והוא מתוקן לדירה לרוחות, סופות וסערות חזקות, שאינן נראות לעין בן אדם, ואין בו לא אור ולא חשך ולא דיוקן כלל. בו אין שום כלל הכסא. עליו ממונה מלאך אחד ושמו טהריאל ועמו שבעים ממונים מעופפים, שהם מכים מזיקי הלהבות אשר עליהם ואינם עומדים, ואינם נראים ואינם נמצאים. כשמגיע הבקר כלם מתחדשים ואינם עומדים במקום אחד. כשהם מגיעים למקום המדור הזה, הנם אובדים ואינם נמצאים: הם נכנסים לנקב אחד של התהום ואינם נראים. כשבא הלילה הם מכים מאותם הזיקים, עד שמגיע הבקר. המדור השני הוא מקום המאיר יותר. חשוך הוא, אבל לא חשוך כמדור הראשון והוא מתוקן למדור למלאכי עליון, הממונים על מעשיהם של בני האדם, להסירם מן הדרך הרע, שבו הם הולכים. המדור הזה נראה יותר מן הראשון, והמלאכים הנמצאים בו עושים קרבות עם בני אדם והם נזונים מן הריח והבשם של מטה, ועליהם ממונה אחד, קדומיאל שמו, ואלו פותחים בשירה ופוסקים מלומר והולכים להם ואינם נראים, עד שישראל למטה פותחים ואומרים שירה. כדין הם נצבים על מקומותיהם ומאירים יותר. שלש ביום הם אומרים קדשה, וכשישראל עוסקים בתורה כלם טסים ומעידים למעלה והקדוש ברוך הוא חס על המדור השלישי הוא מקום להבות ועשן, ובו נמצאים הפלגים של נהר דינור, הנמשך ויוצא ובו נשרפות נפשות הרשעים, כי ממנו יורדת אש על ראשי הרשעים, ושם נמצאים מלאכי החבלה המכים את הרשעים. – במדור הזה נמצאה דלטוריה על ישראל, בכדי להרע להם, מלבד בשעה שהם לוקחים להם רפואה לדחות את הדלטוריה. אחד יש על מלאכי החבלה האלה מסטרא דשמאלא, וכלם מסטרא דחשך, וגם סמאל הרשע נמצא שם. המדור הרביעי הוא מקום מאיר ובו נמצא אור למלאכי עליון שבצד ימין והם פותחים בשירה ומסימים ואינם הולכים ועוברים כאותם המלאכים שבמדור השני, הפותחים בשירה ונשרפים באש בוערת ושבים ומתחדשים כבראשונה. המלאכים שבמדור זה, הרביעי, עומדים על מקומותיהם ואינם עוברים. מלאכי רחמים הם ואינם משתנים לעולם, עליהם נאמר: "עשה מלאכיו רוחות, משרתיו אש לוהט". אלו עושים שליחותם בעולם ואינם נראים לבני אדם, מלבד בחזיון, או בחכמה רבה, ומלאך אחד ממונה עליהם פדאל שמו. במדור זה נמצאים המפתחות של שערי הרחמים לאותם השבים בתשובה ופותחים שערים להעביר את תפילותיהם ותחנותיהם. המדור החמישי מאיר יותר מכל אותם המדורות הקודמים, ויש בו מלאכים, מקצתם של אש ומקצתם של מים. עתים הם נמצאים ברחמים ועתים בדין. אלו מצד זה ואלו מצד זה. עתים מאירים אלו וחשכים אלו. הם ממונים לזמר לאלהים. אלו בחצות הלילה, ואלו כשבא אור הבקר. וממונה אחד עליהם, ושמו קדשיאל. כשמגיעה חצות הלילה ומתעורר רוח צפון וקודשא בריך הוא בא להשתעשע עם הצדיקים, כדין רוח צפון מקשקש ומגיע אל אותם המלאכים הממונים לזמר בחצות הלילה וכלם מזמרים ופותחים בשירה. וכשמגיע הבקר והאפלה של בקר מתחברת עם אור היום, כדין המלאכים האחרים אומרים שירה וכל כוכבי רקיע וכל שאר המלאכים של מטה מסיעים להם, כמה דכתיב: "ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים", עד שישראל מתחילים לומר שירה המדור הששי הוא מדור עליון קרוב למלכות שמים ובו ספינות ונהרות ונחלים, היוצאים מן הים, ויש בהם כמה דגים המשוטטים לארבע רוחות העולם, ולמעלה מהם שרים ממונים וממונה אחד עליהם ואוריאל שמו, והוא ממונה על כל אותם שלמטה וכלם נוסעים בשעות ורגעים שהספינות נוסעות לצד זה ולצד זה. וכשהספינות נוסעות לצד מזרח, הממונה עליהן בצד זה הוא מיכאל, הבא מימין. וכשנוסעות הספינות לצד צפון, הממונה עליהן הוא גבריאל, הבא מצד שמאל. וכשנוסעות הספינות לצד דרום, יש שם הממונה רפאל והוא לימין. וכשנוסעות הספינות לצד מערב הממונה עליהם בצד זה הוא אוריאל, והוא האחרון. המדור השביעי הוא העליון על כל שאר המדורות, ובו נמצאות רק נשמות הצדיקים, שהן מתעדנות בזהר עליון ומתעדנים בעדנים ותפנוקים עליונים. בו אין כלום, מלבד אותם הזכאים וגנזי שלום וברכה ונדבה. וכל הזכאים מודים ומשבחים לקדוש ברוך הוא ואין מי שידע את כבודו כאותם הנמצאים במדור העליון. (שם מ). ר' שמעון קם ואמר: זכאי החלק שלך, אדם הראשון, הנבחר מכל הנבראים הנמצאים בעולם, כי אותך הגדיל הקדוש ברוך הוא מכלם, והכניס אותך אל גן העדן, והתקין לך בו שבע חפות בכדי שתשתעשע שם בענג של הנעימות העליונה, כמה שנאמר: "לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו" – לחזות בנעם ה' למעלה "ולבקר בהיכלו" למטה. "לחזות בנעם ה'" – באותם שבעה הרקיעים של מעלה, "ולבקר בהיכלו" – באותם שבעה הרקיעים של מטה. והרקיעים האלה הם אלה לעמת אלה, ואתה, אדם הראשון, היית בכל אלה ובגן העדן. שבע חפות עליונות היו ממעל לך ואתה נתעטרת בהן ובשבע חפות תחתונות. עמדת והשתעשעת בהן, עד שנדחו רגליך אחרי עצתו של אותו נחש רע וגרשת מגן העדן וגרמת מיתה לך ולכל העולם, כי עזבת את העדנים של מעלה ושל מטה ונמשכת אחרי אותן התאות הטמאות, הנקראות "ראש פתנים", שהגוף נמשך אחריהן ולא הרוח, כמה שנאמר: "וראש פתנים אכזר", וכתיב "ענבימו ענבי רוש", עד שבא אברהם אבינו והתחיל לתקן את העולם, ונכנס אל תוך האמונה הקדושה ותקן למעלה ולמטה, ברקיעים העליונים וברקיעים התחתונים. אותם התחתונים הם היכלות לרקיעים העליונים לחבר אלו באלו ולקשר אלו באלו, כמו שאמרנו באותם ההיכלות, ואף על גב שכבר בארנו את ענין ההיכלות בכלל, אבאר עכשו את הדברים לפרטיהם, בכדי שלא יטעו החברים וילכו בארח מישור, כמה דכתיב: "כי ישרים דרכי ה וצדיקים ילכו בם". היכל לבנת הספיר. ההיכל הראשון הוא ראשיתן של כל המדרגות, שבהן עולם למעלה למעלה, עד המדרגה שעליה נאמר: "ויראו את אלהי ישראל". בהיכל זה יש משמש ממונה אחד וטהריאל שמו והוא עומד על פתחו של ההיכל וכמה ממונים אחרים עמו. כלם אש ושרביטי אש בידיהם ועינים לכלם. כשנשמתו של אדם עולה ומגיע שמה, אם זכאית היא, פותח אותו ממונה לפניה את הפתח והיא עולה, ואם אינה זכאית, מוכן לה ממונה אחר, העומד בסטרא אחרא, וכמה אלפי רבבות שוטרים עמו. דוחה אותו הממונה הקדוש ההוא ותופס אותה זה האחר שבסטרא דמסאבא ומכניס אותה להיכלי דמסאבי וכל אותם השוטרים אוחזים בה, עד שהם מורידים אותה לגיהינם ושם היא נדונה שנים עשר חדש. – כזאת עושה אותו הממונה הקדוש, העומד ליד אותו פתח גם עם התפלות. תפלות־רבים בוקעות אוירים ורקיעים בכדי לעלות לפני מלך מלכי המלכים. אותו הפתח נפתח לפניהן והן עולות, עד שכל התפלות שבעולם נעשות עטרה בראש צדיק חי עולה, עד שהיא מגיעה לאותו פתח, שהממונה ההוא עומד עליו. אם התפלה הזאת ראויה לעלות לפני המלך הקדוש, מיד הוא פותח לפניה את הפתח ומכניס אותה; ואם אינה ראויה, הוא דוחה אותה לחוץ, והיא יורדת ומשוטטת בעולם ועומדת בתוך רקיע תחתון מאותם הרקיעים שלמטה, ברקיע של המדבריות שבעולם, ובאותו רקיע עומד ממונה אחד ששמו סהדיאל, והוא נוטל כל אותן התפלות שנדחו לחוץ ושנקראות בשם "תפלות פסולות" וגונז אותן, עד שנדון אותו בר נש בעל כל תפלה ותפלה. אם הוא שב בתשובה כראוי, ומתפלל תפלה כשרה אחרת, אז כשתפלה כשרה זו עולה, נוטל הממונה סהדיאל את התפלה הפסולה ההיא ומעלה אותה למעלה, עד שהיא נפגשת באותה התפלה הכשרה, ושתיהן עולות ומתערבות יחדו ונכנסות לפני המלך הקדוש. עתים נדחה אותה התפלה הפסולה משום שבר נש בעלה נמשך אחרי סטרא אחרא ונטמא בסטרא זו. אז נוטל אותה הממונה על אותה סטרא דמסאבא והוא עולה אתה ומזכיר את חטאותיו של אותו בר נש לפני הקדוש ברוך הוא ומסטין עליו למעלה. וכך כל הנשמות וכל התפלות, כשהן עולות, כלן באות אל אותו ההיכל, ואותו הממונה עומד על פתחו של ההיכל ומכניסן, או דוחה אותן לחוץ. למעלה מן הפתח הזה יש פתח אחר, שקודשא בריך הוא חתר אותו, והוא נפתח שלש ואינו ננעל. נועד הוא תשובה, השופכים דמעות בתפלותיהם לאלהים, וכל השערים והפתחים ננעלים לפניהם, חוץ מאותם השערים, הנקראים שערי דמעה. וכשאותה התפלה של דמעות עולה למעלה, בכדי להכנס אל אותם השערים, בא האופן, הממונה על שש מאות חיות גדולות, ורחמיאל שמו, והוא נוטל אותה עם הדמעות יחדו. התפלה עולה ומתקשרת למעלה והדמעות נשארות הכא ונרשמות באותו הפתח. ויש דמעות אחרות, שהן רשמות במרכבות של מעלה ואינן נמחות, הן הדמעות שנשפכו למעלה ולמטה בית המקדש, דכתיב: "הן אראלם צעקו חצה, מלאכי שלום מר יבכיון", וכך גם אותן הדמעות, הנשפכות על הצדיקים והזכאים כשהם מסתלקים מן העולם. את כל הדמעות האלה נוטלות המרכבות ומערבות אותן בדמעות שנשפכו על חרבן בית המקדש. ועל זאת נאמר: "ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ, כי ה' דבר" – מי "פנים"? – אלו המרכבות העליונות והקדושות. ואחר כך, כאשר כבר ימחה ה' אלהים דמעה מן המרכבות – "וחרפת עמו יסיר מעל הארץ, כי ה' דבר". – בהיכל זה יש רוח, הנקרא בשם סטוטריה ומראהו מראה ספיר, הנוצץ לכל עבר, והוא עומד בשני צדדים, ומהם מתפרשים נצוצות, כנצוצות של נר, לכמה צדדים, וכמה גונים לוהטים ממנו מצד ימין. – כשהרקיע העליון, הוא הנהר הנמשך ויוצא מעדן, מוציא מקרבו נשמות, בכדי שתעלינה למעלה אל ההיכל השביעי, הן נאחזות בו, בהיכל השביעי, וכשהן יוצאות ממנו, הן יורדות עד שהן מגיעות להיכל זה, הראשון, ואוחז בהן אותו הרוח הקדוש, סטוטריה, לפרוח ולהכנס לזכאים זכרים, כלן, מתעכבות שם, עד שהן נכללות בנשמות נקבות, כי מן הרוח הזה יוצא רוח אחר לשמאל, המתראה ונעלם ונכלל באותו הרוח הראשון ושניהם נעשים אחד. רוח שני הוא הרוח הנקרא בשם "אדיריה, סנוגיה, סטניה", הנמצא שם בשמאל. כשההיכל השביעי מתאוה להתדבק באותו הנהר הנמשך ויוצא, מן החשק הזה העולה ממטה (מן ההיכל) למעלה (אל ההיכל), נולדות נשמות נקבות, וכשרצונו של אותו נהר יורד למנטה (אל ההיכל) נולדות נשמות זכרים. כשנשמות נקבות יוצאות מתוך אותו ההיכל השביעי, הן יורדות, עד שהן מגיעות אל אותו הרוח השמאלי הנקרא "אדיריה" ונקרא גם כן "לבנת הספיר", והוא אוחז בהן, ואחר כך נכלל רוח זה ברוח שבצד ימין, ואז נעשות הנשמות כלולות, זכר ונקבה יחדו, והן פורחות מהיכל זה ופורשות ונכנסות לבני אדם. כששני הרוחות ההם באים להכלל זה בזה, מכה זה בזה ויוצאים מהם נצוצות, המתפשטים לכל עבר, ומן הנצוצות היוצאים מן הרוח שבשמאל נעשים האופנים. שעליהם נאמר: "מראה האפנים ומעשיהם כעין תרשיש", אלו הם האופנים, הלוהטים אש ועומדים בשורה. כשמתערבים רוח ברוח והאחד נכלל בשני, יוצא מהם אור אחד, העולה ויורד ויושב על ארבע שורות האופנים. האור הזה היא חיה אחת, השולטת על האופנים ונקראה בשם "בזק", וממנה מתפשט רקיע אחד, העומד על שני עמודים שהם שני כרובים, אחד מצד זה ואחד מצד זה ואותו רקיע על ראשיהם ו"בזק" ממונה גם עליהם. – כל התפלות המקדימות ועולות עד שלא סימו ישראל את כל תפלותיהם, מתעכבות ברקיע זה, ו"בזק" השולט על הרקיע הזה מתקין אותן, עד שבא סנדלפון הממונה הגדול, הוא הרוח העליון השולט על הכל, וכשישראל מסימים את כל תפלותיהם, הוא נוטל אותן מן הרקיע הזה וקושר אותן לכתרים לראש אדניו. ואותו "בזק" מונה את כל התפלות העולות ואת כל דברי התורה הנאמרים בלילה. כשרוח צפון מתעוררת והלילה נחצה, כל מי שקם באותה שעה ועוסק בתורה, כל דברי התורה שלו עולם ו"בזק" נוטל אותם ומניחם באותו רקיע, והם מונחים שם עד שבא היום ואז הם עולים ונשארים ברקיע, שבו תלוים כוכבים ומזלות ושמש ולבנה. – אותם ארבעה אופנים שהם אהניאל, קדומיאל, יאהדונהי, יהדוניה, נוסעים על ארבעה אופנים שמפתחות השם הקדוש בידיהם, והם נכללים ברז האותיות "אדני", שסנדלפון שר המרכבות משתמש בהן. ארבע אותיות אלו פורחות באויר של אותיות השם הקדוש "הויה" והאותיות של השם "אדני" נכללות באותיות של השם "הויה" ואז מאירות כל האותיות ואורן עולה ויורד כאור השמש בתוך המים. – כשאותו רוח נוסע, הכל נוסעים בגינו, דכתיב: "אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו, לא יסבו בלכתן". באמצעיתו של היכל זה עומד עמוד אחד, שהוא נעוץ בהיכל זה ועולה ומגיע אל ההיכל השני, ובו עולה הרוח שלמטה אל הרוח שלמעלה להתאחד רוח ברוח, להיותם אחד. שמו של העמוד הזה הוא אדרהניאל ורז המפתחות של השם הקדוש בידו. כשהתפלות עולות ומגיעות לאותו עמוד, נוסע כל מה שבהיכל זה אל ההיכל השני להתחבר יחדו. היכל עצם השמים. ההיכל השני הוא טמיר וגנוז יותר מהראשון. בו יש שלשה פתחים ומשמש אחד ממונה עליהם, ואורפניאל שמו. ממונה זה שולט על שלשה עברי עולם: דרום וצפון ומזרח. דרום מצד זה וצפון מצד זה ומזרח שלשה פתחים אלו שבשלשה צדדים, שנים מהם סגורים ואחד פתוח. אותו ממונה עומד בפתח הפתוח ותחת ידו שני ממונים אחרים, שהם ממונים על הפתחים האחרים, הסגורים. כל הנשמות של או הרוגי שאר העמים, נמסרות בידיהם. הממונה עליהן חוקק את דיוקנן בלבושיו, שהם של אש בוערת ומעלה אותן למעלה ומראה אותן לקדוש ברוך הוא, והוא נוטל את הרוגי שאר העמים וחוקק אותם מוריד אותו ממונה ומכניסם לאחורי אותם שני הפתחים הסגורים שאותם שני הממונים האחרים עומדים עליהם, ומשם הם רואים את כבודם של כל אותם האנשים, שקימו את התורה ושמרו פקדיה והם מתבישים בעצמם ונכוים מן החפה של אלו, עד שהממונה עליהם פותח לפניהם שער מזרח ונותן להם חיים. וביד אותו ממונה כוס של חיים, שהיא מלאה אורות, והיא נקראה בשם "כוס תנחומים", כי משום כוס אחרת ששתו, "כוס חמתו, כוס תרעלה",12 זכו לזאת. היכל זה נקרא בשם "היכל זוהר", משום שיש בו רוח הנקרא בשם אורפניאל, והוא זוהר שאינו משתנה ונמצא בין האור הנעלם, המאיר מלמעלה ובין האור המאיר מלמטה, וכששני האורות האלה נפגשים, מאיר אותו הרוח, כמו העין שכשהיא מתגלגלת, היא מוציאה אור מתנוצץ ומזהיר. הרוח הזה, אורפניאל, הוא המאיר להיכל זה ולהיכל הראשון, ונוסע למעלה ונוסע למטה. הוא עומד בצד ימין. – בצד שמאל יש רוח אחר, הדרניאל, ושני הרוחות נכללים זה בזה והם לאחד: "עצם השמים" משום שהם מאש ומים. אותו הרוח הראשון, אורפניאל, הנתון בין מעלה ומטה הוא כעין חשמל, ועתים הוא חשמל ומאיר ממש, ומשום שממנו יוצאים כל השרפים, חיות האש, הממללות, החיות הקימות ואינן קימות, ועל כן הוא חשמל. כשהעולם נדון לטוב, מאיר רוח זה וכל וכל חדוה נמצאים בעולם, וכשהעולם נדון בדין, שולט ומתחזק אותו הרוח השני, ורוח זה נגנז ונחשך, ואז כל העולם עומד בדין ונדון. – בהיכל זה נמצאים כל מלבושיהן של נשמות הצדיקים, העולות להראות לפני אדוניהן ולהתיצב לפניו. כשהנשמה עולה ומגיעה להיכל זה, כדין מזדמן ממונה אחד, הממונה על המלבושים, וצדקיאל שמו. כי בשעה שאדם עושה מצות התורה בעולם הזה, כשם שהוא עמל במצות, כך נעשה בהיכל זה שלמעלה מלבוש להלבישו בעולם הבא, וכשנשמתו עולה, נוטל אותו ממונה את המלבוש שלה והולך עמה, עד שהוא מגיע לנהר דינור, שהנשמה צריכה להתרחץ ולהתלבן בו. עתים הנשמה טובעת בנהר זה ונשרפת ואינה עולה עד הבקר, שאז מתעורר הרוח שבצד דרום וכלן קמות ומתחדשות ואומרות שירה ומזמרות, כאותם המלאכים, ששלטונם עובר והם נשרפים ומתחדשים כמלפנים ואומרים שירה. – אם הנשמה זוכה לעלות, נוטל אותה הממונה צדקיאל ומלבישה אותו מלבוש והיא עולה לקרבן על מיכאל הכהן ועומדת כל הימים לפני עתיק יומין. זכאי חלקה של נשמה זו, שהיא זוכה לעמוד שם. – על כל אלו נתמנה הרוח, הנקרא בשם אורפניאל, כאשר אמרנו, וכשנפגשו רוח ברוח ונכללו שניהם זה בזה, נבראו אותם השליטים האחרים, שנתמנו על העולם, והם השרפים בעלי שש הכנפים, המקדשים את אדוניהם שלש פעמים ביום, ואלו הם המדקדקים עם הצדיקים אפילו כחוט השערה, ואלו הם העומדים לענוש בעולם הזה ובעולם הבא את המזלזלים באדם, שלמדו ממנו אפילו דבר תורה אחד ואינם נוהגים בו כבוד ואת כל המשתמשים במי שקרא ששה סדרי משנה. – כשמתערבים רוח ברוח והם מאירים יחדו, יוצאה מאורם חיה אחת, השולטת על אותם ותחתיה ארבע חיות, אשר פני נשר פניהן. – חיה זו יופיאל שמה. היא נמצאה בכל רזי החכמה וכל מפתחות החכמה נמצאים בה. היא עומדת ותובעת מאת הקדוש ברוך הוא לתת שכר לכל הרודפים ללמוד חכמה מאת בעלי החכמה ואפילו מכל בר נש והם לומדים חכמה, בכדי להכיר את אדוניהם. אותו השכר נתן לרודפי חכמה באופן זה: כשבר נש יוצא מן העולם הזה, יוצאה אותה חיה על ארבעה שרפים מעופפים וטסה לפניו ואינה נותנת לכל השוטרים שבסטרא אחרא לגשת אליו, ורבים הם שליחי השלום, המקיפים אותו סביב. וכשאותם השרפים נוסעים ומתראים, היוצאים מאותו הנחש, שגרם מיתה לכל העולם. כשהנשמה יוצאה מן העולם הזה והיא מגיעה לחיה זו, שואלת אותה החיה על רזי החכמה, וכפי מדת החכמה, שהאדם בעל הנשמה רדף אחריה ודבק בה, כך היא מדת השכר, הנתן לו. אם יכול להדבק בחכמה ולא נדבק בה, החיה דוחה את נשמתו לחוץ והנשמה אינה נכנסת והיא עומדת בבושה תחת ההיכל הזה, והשרפים שתחת החיה מכים בכנפיהם ושורפים את הנשמה והיא נשרפת ואינה נשרפת, וקימת ואינה קימת. וכך היא נדונה בכל יום, והיא מאירה ואינה מאירה, אף על גב שיש בידה מעשים טובים. כי אין שכר בעולם הבא כשכרם של העוסקים בחכמה, בכדי להכיר את אדוניהם ואין שעור לשכרם של אותם היודעים חכמה ומסתכלים בכבוד אדוניהם. זכאי חלקם בעולם הזה ובעולם הבא, דכתיב: "אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה". – אותו רוח שולט על הכל, והכל נכלל בו. חיה שולטת על ארבע חיות אחרות, אשר ארבעה גלגלים לכל אחת ואחת. גלגל אחד נראה בצד מזרח, וגלגל אחד נראה בצד צפון, וגלגל אחד נראה בצד דרום וגלגל אחד נראה בצד מערב. הגלגל שבצד מזרח חניאל שמו. הגלגל שבצד צפון קדשיאל שמו. הגלגל שבצד דרום עזריאל שמו. הגלגל שבצד מערב עניאל שמו. ואותם שלשה עמודים אשר לכל אחד ואחד, כלם לאמצע, משום שהאמצע מסיע אותם וכלם נוסעים בגין האמצע. – אותם העומדים באמצע, כלם ממונים על השירה. אלו שבימין אומרים שירה, שיעלה הרצון למעלה ואומרים: "קדוש", ואלו שבשמאל אומרים שירה, שיעלה הרצון למעלה ואומרים: "ברוך"; "קדוש" למעלה ו"ברוך" למטה. אותם העומדים למעלה בצד ימין נוטלים קדשה ומתחברים בקדשה בקדשה עם כל אותם היודעים לקדש את אדוניהם ביחוד של רז החכמה, ואותם העומדים בשמאל נוטלים קדשה ומתחברים עם כל אותם, שאינם יודעים לקדש את אדוניהם כראוי, וכלם נכללים אלו באלו ביחוד אחד ומתקשרים זה בזה, עד שכלם נעשים קשר אחד ורוח אחד והם מתקשרים באותם שלמעלה, להיותם כלם אחד. מן המקום הזה יונקים כל בעלי החכמה, הרואים במראה, או ברז החלום. הנביאים יונקים מלמעלה, ואתם בעלי החלום, או המראה יונקים מהכא, וכשמקום זה מתחבר עם המקום של מעלה, כדין יונקים הנביאים ממעלה וממטה ובגין כך יש בדבריהם משל ונבואתם אינה צחצחה כראוי, כנבואתו של משה, שהיתה צחצחה בכל. כי אורו של משה יצא ממעלה, מן המקום, שכל האורות יוצאים ממנו, ועל כן הגיע משה אל המדרגה שלו, וינק משם את נבואתו והיא היתה מאירה. מה שאין כן כל שאר הנביאים שינקו מערבוב ולכן גם בנבואתם יש ערבוב. בעלי החלומות ובעלי המראה כלם יונקים מן המקום הזה של מטה, בלי חבור של מעלה, על ידי מדרגה תחתונה ממנו, שהוא לחוץ. כמו שמדרגת הנביאים שלמעלה, לא היו הנביאים רואים אותה, אלא על ידי מדרגה אחרת תחתונה, הכי נמי מדרגת בעלי החלומות והמראות, שהיא במקום זה אינה מתגלה לאלו, אלא על ידי מדרגה אחרת תחתונה ממנה שבחוץ באופן זה: הדבר יוצא מן ההיכל הזה ומגיע לאותו הממונה, העומד על שער ההיכל. מן הממונה הזה בא הדבר אל הממונה שתחת ידו, וכן הלאה, ורבים הם הנוטלים את הדבר ומתערבים בו, עד שהוא מגיע לבעלי החלומות והמראות, ועל כן אינו ברור כראוי ויש בו ערבוביה רבה. – בשעה שארבעה הגלגלים מתחברים עם אותם הגלגלים שבאמצע, כדין כלם נקראים בשם "חמודות", והם בעלי המראות ואותה החיה, יופיאל, שולטת עליהם, ובגין כך נקרא דניאל בעל המראות בשם "איש חמודות", דכתיב: "כי חמודות אתה". זכאים הם היודעים רזי אלהים ללכת בדרך אמת בעולם הזה ובעולם הבא. היכל נגה. ההיכל השלישי נמצא באור עליון יותר מן ההיכלות הקודמים. יש בו ארבעה פתחים: אחד בצד דרום ואחד בצד מזרח, אחד בצד צפון ואחד בצד מערב ועל כל פתח ופתח ממונה אחד. בפתח הראשון עומד ממונה ושמו מלכיאל והוא השולט על אותם הפתקאות, היוצאות מבית דינו של המלך ושני סופרים תחת ידו, אחד מימינו ואחד משמאלו. לו נמסרות הפתקאות להתקינן, עד שלא תצאנה מאותו הפתח לחוץ ותמסרנה לידי אותו הממונה שבהיכל הראשון. כי כשהן נמסרות ליד הממונה שבהיכל הראשון, הן יוצאות משם ואין הרשות להשיבן, ומיד נזדמן הממונה של הסטרא אחרא, מסאבא, בעל הדין הקשה, שאינו מרחם, וסנגדיאל שמו, שהוא ממונה על שער ההיכל הראשון של הסטרא אחרא, שהוא הגיהינם וכמה הם גרדיני נמוסין, הממונים לשוט בעולם ומוכנים לעשות דין. בגין כך עומד אותו ממונה, מלכיאל, ומעין בפתקאות, ואותם שני הסופרים שתחת ידו, שמשיאל וקמואל, מתקינים את הפתקאות. בהיכלות שבסטרא אחרא מסאבא, נתמנו ממונים ידועים, שהם ההפך מן הממונים שבהיכלות הקדושים, וכל אותם הרוחות וכל אותם הממונים אשר שם כלם אך להרע. תא חזי: כשסנגדיאל נוטל את הפתקא מסטרא של הממונה על הפתח הראשון, הוא פותח פתח אחד לסטרא דחשוכא, הנקרא "באר שחת", ושם אלף ורבבות ממונים מוכנים לקבל את הפתקא, וכדין כרוזים יוצאים וכמה גרדיני נמוסין משוטטים בעולם, ואותו הדין, הכתוב בפתקא נגמר. הפתח השני הוא הפתח, שחיים ומות תלוים בו, כי בו חותמים את החתימות של כל פתקא ופתקא, שכיון שהותקנו הפתקאות בא שמש אחד, גזריאל שמו, ומביא אותן אל הפתח השני, ושם חותמים אותן. על הפתח הזה עומד ממונה אחד ושמו עזריאל (כל פתח ופתח נקרא על שמו של הממונה עליו), ותחת ידו שני שמשים, ששמותיהם סנוריא, עדיאל, אחד מימין ואחד משמאל. בזה שמימין תולים החיים ובזה שמשמאל תולה המות. ושני חותמות בידיהם: חותם של חיים וחותם של מות. זה עומד בצד זה וזה עומד בצד זה. פתח זה סגור כל ימות השנה, ונפתח בימי השבתות וראשי חדשים בכדי לתת חיים באותו חותם, שהחיים תלוים בו, כי חותם זה קים בשבת וראש חדש. ביום כפור, כשישראל עומדים בתפלות ותחנות ועוסקים בעבודת ה', סגור הפתח הזה, עד שעת תפלת המנחה. לאחרי שנגמרה תפלת המנחה, יוצא ממקום בית הדין של היכל הזכות אויר אחד ופתח זה נפתח ואותו הממונה של הפתח הזה נצב ושני השמשים שמימינו ומשמאלו עומדים וחותמים החיים והמות בידיהם וכל הפתקאות של העולם לפניהם, ואז הם חותמים הן לחיים והן למות. – זהו הפתח של מזרח. הפתח השלישי קים, בכדי שעל ידו ידעו כל אותם שדין יעבור עליהם בין למחלות, בין למכאובים, בין לעניות, דין שאינו למות. כששער הפתח הזה נסגר לפני בן אדם, דין נחתם עליו ואין להשיבו, אלא בתפלה עצמה ובתשובה שלמה, דכתיב: "יסגר על איש ולא ממונה אחד עומד על הפתח הזה וקפציאל שמו. תפקידו הוא לסגור את הפתח לפני בר נש, הראוי לעונש, בכדי שלא תתקבל תפלתו, עד שישוב אל ה'. בשעה שנגזר בניו שלא חטאו, על ילדיו הקטנים, יוצא ממונה אחד, שמש שתחת ידו, עיריאל שמו, ומכריז לצד שמאל, עד שמתעורר רוח אחד, רוח פגימה, שנברא בפגימת הלבנה, והוא נקרא בשם אסכרה, והוא העומד על המדרגה הרביעית של ההיכל השלישי שבסטרא דמסאבא וממונה על הריגת הילדים ומתראה להם בדמות אשה אומנת ילדים ואוחז בהם והורג אותם. אז עולה נשמת הילד הנהרג, ואותו ממונה אוחז בה ומעלה אותה אל הממונה על ההיכל הרביעי, וזה מגדל אותה ומשתעשע אתה ומעלה אותה להראות לפני המלך הקדוש בכל שבת ושבת ובכל ראש חדש וראש חדש והיא נראה לפניו ומקבלת ממנו ברכות. ובשעה שרוגז שולט בעולם, מסתכל הקדוש ברוך בנשמות הילדים וחס על כל הילדים שלא השלימו שלש עשרה שנים ויום אחד, כלם, אם הם נדונים למיתה, נמסרים בידו של אותו הרוח. משלש עשרה ועד עשרים שנה, כלם נמסרים לידי רוח אחר, הנקרא בשם אגיריסון והוא יוצא מן הנחש העקלתון, שגרם מיתה לכל העולם, והוא היצר הרע. מעשרים שנה ומעלה נדון האדם בבית הדין שבמקום הנקרא בשם זכות. הוא בעצמו בא בעונותיו הוא נדון ונמסר ביד אותו הנחש, שהוא מלאך המות. מעשרים שנה ולמטה, עד שלש עשרה, אחריו אותו הרוח, אגיריסון, כנחש, אם לא נשמר כראוי בהיותו ילד קטן, ואם הוא רואה בו סמן, שישחית אחר כך את דרכו, הוא נוטל אותו בלי רשות, ועל דא כתיב: "ויש נספה בלא משפט" ורז זה כתיב: "והנה טוב ותנינן: "והנה טוב מאד" – זה מלאך המות, שהקדים ונטל שלא השחית את דרכו. ואותו הממונה, העומד על הפתח ההוא מכניס את נשמתו ומעלה אותה למעלה. משלש עשרה שנה ולמטה נדון הילד על עונותיו של אביו ונמסר ביד אותו הרוח אסכרה. פתח זה הוא בצד צפון. הפתח הרביעי נקרא בשם "פתח של רפואה" ובו עומד ממונה אחד, פדיאל שמו, שהוא הממונה על כל הרפואות שבעולם ועל תפלותיהם של כל מכאובים ומחלות ויסורים. הוא המעלה את כל התפלות האלה ומכניס אותן לפני הקדוש ברוך הוא. והוא אותו המליץ, שעליו נאמר: "מלאך מליץ אחד מני אלף", כי בפתח זה עומדים אלף והוא אחד מהם, וכתיב: "ויחננו, ויאמר: פדעהו מרדת שחת מצאתי כפר", כי הוא מעלה את התפלה ועומד להמליץ טוב על האדם ומזכיר את זכותו לפני הקדוש ברוך הוא, ועל כן כל הרפואות נמצאות בפתח זה, שפדיאל ממונה עליו. – פתח זה הוא בצד מערב. בהיכל זה, היכל נגה, נמצא רוח אחד, הנקרא בשם "נגה", הוא השולט בהיכל זה, שבו נמצאים כל זיו וכל חשק והוא הממונה על נשמותיהם של כל אותם, שיש להם חלק לעולם הבא. את הנשמות האלה הוא מעטר בזיו הכבוד, בכדי שידעו כל הרוחות שבשאר ההיכלות, שהן בנות העולם הבא ויתנו להן לעבור בכל ההיכלות ולא ימחו בידיהן. רוח זה הוא טהור וזך יותר מאותם הרוחות התחתונים ממנו, ושמו זהריאל והוא נברא ונצמח מאותו "שמן משחת קדש", הנוזל מן העולם הבא ונמשך אליו, והוא הנר שעליו נאמר: "ערכתי נר למשיחי", כי כשהאור הנמשך מלמעלה שורה עליו, הוא מדליק את הנרות ממטה למעלה ובו נכללים כל האורות שלמטה ממנו. – כשנכללים ברוח זה כל אותם הרוחות שלמטה, יוצא ממנו אור אחד, ששמו אהדיאל ונכלל בו. אור זה עומד ומושח את הנשמות העולות, שיש להן חלק לעולם הבא והן ראויות לעלות למעלה. כי כשהנשמה עולה ונכנסת אל ההיכלות התחתונים, נרשמות בה עשרים ושתים אותיות התורה, וכשהיא זוכה ונצבת לפני אותו הרוח, זהריאל מושח אותה אהדיאל והיא עולה למלעלה ונכנסת לנהר דינור ועולה, ממנו ונקרבת לקרבן. – האור אהדיאל כולל שלשה גונים, כי גם אותו שמן המשחה כולל שלשה גונים. וכשהוא נוצץ, נוצצים ממנו עשרים ושנים אורות כנגד עשרים ושתים אותיות התורה, הרשומות בנשמה, ואורות אלו כלם שמשים העומדים אצלו ונקראים על שמו וכלולים אהדיאל, והוא אתם יחדו כלולים באותו הרוח, זהריאל, ואותו הרוח כולל בו. – רוח זה, כשהוא כולל את האור הזה ואת האורות והם נוצצים, יוצאה מהם חיה קדושה אחת בשני גונים: אריה ונשר, והיא דיוקן אחד ונקראה בשם אהיאל. – כשאורו של אותו הרוח העליון בא אל החיה הזאת, יוצאים מן הנצוצות שלה ארבעה אופנים הכוללים כל הגונים, והם: הדריאל, יהדריאל, אהדוריא, אסימון ושמונה כנפים לכל אחד ואחד. האופנים האלה ממונים על צבאות השמים, העושים מלחמות. כי אין מלחמה בעולם ואין שום מלכות נעקרת ממקומה, עד שצבאות השמים והכוכבים של שאר הרקיעים נלחמים ומתגרים אלו באלו. – ארבעה אופנים אלו ממונים על צבאות השמים בארבעה עברי העולם, וכשהם יוצאים לעשות קרב, מרז ההיכל שלמעלה מהם הם יוצאים, מן ההיכל שהוא בית הדין ונקרא בשם "זכות". מן הזעה שלהם יוצאים כמה צבאות ומחנות שאין להם מספר וכלם עומדים תחת האופנים. מקצתם ממונים על השירה ומקצתם שליחים לעולם, כנגד אותם השליחים דסטרא דמסאבא, היוצאים מן ההיכל השלישי שלהם לקטרג על העולם, בכדי להרע לו, ואלו, השליחים של ההיכל הקדוש הזה, נצבים כנגדם, שלא ישלטו באנשים העוסקים בתורה, כמה שנאמר: "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך". – מן ההיכל השלישי שבסטרא אחרא יוצאים שני רוחות, שהם נקראים "אף וחמה", ומהם יוצאים כל אותם השליחים להתעות בני אדם מדרך האמת, והם העומדים לשטן על דרך האדם היוצא לדבר מצוה, ועל כן עומדים כנגדם אותם האופנים, בכדי להגן על האדם, שלא יוכלו אלו להזיקו. מאותם שני הרוחות דסטרא דמסאבא היה משה ירא בשעה באמצעיתו של ההיכל הזה יש מקום אחר, הנמצא למעלה למעלה בארבעה פתחים, שהם פונים לכל עברי העולם ועשרה ממונים לכל פתח ופתח וממונה אחד על כל אלו, שהוא כלול באותו האור, הנקרא בשם אהדיאל, וזהו "אופן בתוך האופן". – ארבעים ממונים אלו נוטלים דין מהיכל הזכות להלקות את הנשמה שנתחיבה חובת מלקות. הם עומדים אצל הנשמה הזאת בלהבות אש וטסים אתה לחוץ מן ההיכל הזה ומלקים אותה והיא עומדת נזופה בחוץ כל אותם הימים שנגזר עליה ואינה נכנסת לפרגוד. ארבעים ממונים אלו עומדים ונוזפים ומנדים כל אותם המוציאים מפיהם דבר, להוציאו, ואחר כך הוציאו מפיהם דבר קדוש, דבר תורה וטנפו אותו. אלו נשארים בנדוי ארבעים יום ותפלתם אינה מקבלת וכן כל אותם שחטאו ונתחיבו חובת נזיפה. – עשרה כרוזים יוצאים בכל יום ומכריזים בכל הרקיעים ובכל הצבאות והמחנות: "הזהרו בפלוני שהוא נזוף!" – והוא נזוף על שעשה, עד שהוא שב בתשובה לפני ה'. רחמנא לישזבן ! – כשהחוטא שב מחטאו, נקבצים אותם הארבעים ומתירים לו, וכדין מכריזים עליו: "התרה הנזיפה לפלוני!" – מכאן והלאה עולה תפלתו למרום. ועד שלא שב, נזוף הוא לעילא ותתא ושמירתו של אדוניו סרה ממנו, ואפילו בלילה נשמתו נזופה וסוגרים לפניה כל שערי שמים ואינה עולה ודוחים אותה לחוץ. – אותו האופן, הממונה על ארבעים אלו, כשהוא נוסע הריהו בא אל מקום אחד הנקרא בשם "תא הרצים" וכשהוא נכנס שם, נכנסים עמו אותם הארבעים, הממונים בארבעה הפתחים, ועולים כל המגנים של זהב, שהם המלאכים הנקראים "חשמלים" וכל המגנים והסיפים והרומחים, הרצים להגן על ישראל מפני שאר העמים לעשות אתם קרב ולהנקם בם תכף בלי אחור. ובגין כך נקרא המקום הזה בשם "תא הרצים", משום שאלו רצים וממהרים להלחם ולעשות נקמות כנגד רצים אחרים, הרצים לעשות רע ולהרע למזלות ולשלוט עליהם. רז זה נמצא בפסוק "הרצים יצאו דחופים" רצים מסטרא דא ורצים מסטרא דא, ובגינם "והעיר שושן צהלה ושמחה", או "נבוכה". אם מקדימים ויוצאים אלו של "תא הרצים" "העיר שושן צהלה ושמחה" ואם מקדימים ויוצאים אותם הרצים מסטרא אחרא – "והעיר שושן נבוכה". בשעה שאותם המגנים עולים ונפגשים יחדו, יוצא מהם אויר אחד שלמעלה וכלם נעשים מגן אחד. בהיכל זה סובבים שנים עשר גלגלים והם נקראים "שרפים של שני גונים": לבן ואדם, רחמים ודין. הם העומדים ומשגיחים תמיד על כל בעלי הצער, ששאר העמים מצערים אותם ודוחקים אותם, הם נקראים "חלונות", והם המסתכלים בכל המתפללים, המקדימים לבוא אל בית הכנסת ונמנים בין העשרה הראשונים שהם חברים להם. הדא הוא דכתיב: "חברים מקשיבים לקולך, השמיעני". זכאים הם הצדיקים, היודעים לסדר את תפלתם כראוי, כי בשעה שתפלתם התחילה לעלות עולים הגלגלים עמה ונכנסים לכל הרקיעים ולכל ההיכלות עד השער של הפתח העליון והתפלה נכנסת לפני המלך להעשות עטרה. תא חזי: כל המתפללים והמקדשים את ה' ברצון שלם, כשתפלתם מגיעה אל אותם החברים (הגלגלים), כלם נוטלים אותה והולכים אתה עד ההיכל הרביעי. – החברים האלה עומדים תדיר על האדם בחברותא אחת להצילו ולהגן עליו ולהיות עמו חברים לקדש שם ה' ולזמר ולשבח לפניו תדיר. משנים עשר החברים יוצאים ארבעה עמודים ועומדים אצל היועצים עצה להרע לצדיקים, אף על גב שלא עשו, והם עולים ומודיעים את הדבר למעלה והעצה בטלה. העמודים האלה נקראים בשם אראלים, ואף על גב שכלם נתמנו לסכל עצתם של האומרים להרע לצדיקים, כל אחד ואחד מהם נתמנה על דברים ארבעה אלו עומדים בארבעה עברי העולם וכל אחד ואחד מהם משגיח על ישראל, והם נקראים "חרכים", כמה שנאמר: "מציץ מן החרכים", ושמותיהם של "חרכים" אלו: עיגאל, עיריה, עריאל, יהיראל. בצד מזרח עומד עיגאל והוא משגיח על כל העושים מעשים טובים ועל כל החושבים מחשבת מצוה, אף על גב, שאינם יכולים לעשותה. עיריה עומד לצד דרום והוא משגיח על כל המנחמים את העני, או לבם מצטער עליו, אף על גב שאינם יכולים לתת לו כלום, ועל אותם ההולכים בדרך מצוה והעושים חסד עם המתים, חסד של אמת. עריאל עומד בצד צפון ומשגיח על כל החושבים לעשות רע ואינם עושים או רוצים לחטוא והם מושלים ביצרם ואינם חוטאים. יהיראל עומד בצד מערב ומשגיח על כל העוסקים בתורה ומכניסים את בניהם לביה רבם ללמוד תורה, ועל כל המסתכלים בחולה כשהוא שוכב על מטתו ומשגיחים עליו ומודיעים אותו, שיתבונן במעשיו וישוב בתשובה, כי כל מי שמשתדל בדבר, שהחולה יתבונן במעשיו ויעשה תשובה, גורם לו להנצל ולהשיב אליו רוחו, ועל זאת כתיב: "אשרי משכיל אל דל, – ביום רעה ימלטהו ה'"49 – מאי "ביום רעה"? – ביום שבו שולטת הרעה לקחת נשמתו. "אשרי משכיל אל דל" – "דל" הוא חולה והמשכיל אליו ומלמדהו לעשות תשובה – "ביום רעה ימלטהו ה'" – ביום שנמסר הדין לרעה, ימלט אותו ה'. בראש השנה, בשעה שקודשא בריך הוא נצב בדין על העולם, וסטרא בישא באה להשטין, נקבצים ארבעה אלו ונצבים וכלם מתעטרים. באותה שעה הקדוש ברוך הוא "משגיח מן החלונות, מציץ מן החרכים" וחס על הכל, וכשישראל תוקעים בשופר ונתעורר מלמטה הקול היוצא מן השופר, הכולל אש ומים ורוח, שמהם נעשה הקול, בכדי לעורר את הקול העליון, היוצא מן השופר העליון, שגם הוא כולל אש ומים ורוח, כדין יוצא כרוז ומכריז בכל הרקיעים לאמר: "קול דודי הנה זה בא" וכו' "משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים", ואז יודעים הכל, שהקדוש ברוך הוא חס על ישראל ואומרים: "זכאים ישראל, שיש להם עצה למטה לעורר רחמים מלמעלה". היכל הזכות. ההיכל הרביעי הוא ההיכל, שעל ידו מודיע הקדוש ברוך הוא שלטונו בארץ והוא הממונה על שמירת דרכי התורה. – היכל זה נקרא בשם "זכות", משום שבו דנים כל הדינים שבעולם וכל הזכיות וכל החובות וכל העונשים וכל שכר טוב לשומרי מצות התורה. – משונה הוא היכל זה, היכל הזכות, מכל שאר ההיכלות ובו נכללים ארבעה היכלות שונים זה מזה. "זכות". ארבעה ההיכלות שבהיכל זה הם, היכל לפנים מן ההיכל, כלם נכללים זה בזה וכלם היכל אחד, היכל הזכות. – ארבעה היכלות אלו פתחים להם. הממונה העליון, העומד מחוץ לפתח הראשון של ההיכל סנסניה שמו; ובשם זה נקרא ממונה אחר בסטרא אחרא, סטרא דשמאלא, הנוטל דינים באותו היכל, בכדי לעשות אותם בעולם, ומשום שהוא נוטל את הדינים מסנסניה, הוא נקרא על שמו, והוא השולט על אותה מחלת אסכרה של הילדים. אותה הממונה העליון סנסניה, כשהוא נוטל דין, הריהו מכריז אותו לממונים, העומדים על שנים עשר פתחים והם הכרוזים המכריזים את כל הדינים שדנו בהיכל הזכות הזה. נכלל בו. ממנו יוצאים אורות נוצצים וכלם עומדים בעגול, בכדי שיראו זה ולא יעלמו זה מזה. כל הזכיות וכל עונשים וכל דינים לפני כל האורות האלה עומדים. מהם יוצאים שני אורות, העומדים לפניהם תדיר. אלה שבעים האורות ושני האורות היוצאים מהם ועומדים לפניהם, הם בפנים, באמצע ההיכל. כנגד אלה יוצאים שבעים ושנים אורות אחרים מסטרא דימינא ושבעים ושנים אורות אחרים מסטרא דשמאלא. נמצא, שכל האורות היוצאים מן הרוח הזה הם מאתים וששה עשר, וכלם נכללים בו. – לפני האורות אשר באמצע ההיכל באות כל הזכיות וכל החובות. מהם יוצאים כל המעשים שבעולם. שני האורות, העומדים לפני השבעים מעידים עדותם תדיר וכותבים פתקאות הדין של זכות ושל חובה. אותם השבעים גוזרים גזרות ודנים דינים, וכל הדינים שבעולם, הן לטובה והן לרעה, הכא הם. אותיות: יהו, והן מתדבקות בו מלמעלה. שלשה צדי האורות, שאמרנו, הם שלשה בתי דין המתחלקים לעניני דינים אחרים, במלי דעלמא: עשר, עניות, מחלות, בריאות, ובשבילם הותקנו ארבעה היכלות: שני היכלות לשני צדי אור והיכל אחד לכל אותם בעלי העינים, העושים חשבון של כל המעשים, הנעשים בעולם, והיכל אחד לסופרים אחרים, העומדים תחת אותם הראשונים, הפנימים. ארבעה היכלות אלו נכללים בהיכל זה הנקרא על שם הרוח "זכות" ובכל פתח ופתח של היכלות אלו יש ממונה אחד. בפתח הראשון יש ממונה אחד, ששמו גזריאל. הוא ממונה להודיע את הדינים שנגזרו לאותו הממונה הראשון, ששמו סנסניה, אשר ממנו נוטל ממונה אחר, הילדים. – גזריאל נוטל את דברי הדינים שנגזרו בבית הדין הפנימי ומודיע אותם לממונה העומד בחוץ, וכל אותם הכרוזים ואומרים בכל הרקיעים: כך וכך נגזר מבית המלך! והם נוטלים את הדברים להיכל שלמטה ומשם הם יוצאים ומכריזים את הדברים, עד שהם נשמעים בכל הרקיעים התחתונים, והם יורדים ומודיעים את הדברים לכל אשר למטה, ונוטלים אותם כל התחתונים ממדרגה למדרגה, ואפילו צפרי השמים ועופות הארץ נוטלים אותם ומודיעים אותם בעולם, עד שנוטלים את הדברים כל גרדיני נמוסים ומודיעים אותם בחלום לבני אדם ובאים אותם הדברים ומתקימים בזמן קרוב. יש שדבר הדין נצרך למלכי הארץ, המפרנסים את העם ומנהיגים אותו, ואז מודיעים אותו עד הרקיע של השמש שלמטה והוא נמצא שם, עד שהממונים על השמש נוטלים אותו ומודיעים אותו לממונים העליונים שבסטרא אחרא והם מודיעים אותו למלכי הארץ, שהם בסטרא שלהם. – בשעה שהיו נביאים בישראל, היו נביאים אלו נוטלים את נבואתם משני העמודים העליונים, אשר התורה נשענת עליהם. לאחרי שנסתלקו הנביאים מן העולם ובאו בעלי המראות ובעלי החלומות, נטלו את הדבר מן המקום שאמרנו למעלה. וכשהיו מלכים בין ישראל נסתלקו ובעלי המראות והחלומות לא נמצאו, הודיעו את הדבר למלכים מאותו הפתח שאמרנו. ואי תימא: היך נטלו את הדבר מאותו הפתח? – תא חזי: כל מדרגה ומדרגה וכל פתח ופתח, כלם יש להם מחוץ ממונים ידועים שנתמנו על כל אותם הרקיעים והם יורדים למטה לרקיעים התחתונים ומודיעים את הדבר לאותם שהם צריכים להודיע, כי כלם הם מן ההיכלות שבסטרא דקדשה והם יורדים מדרגות מדרגות, עד שהם פורחים מהעולם העליון ומתמנים בעולם התחתון, מקצתם לשמור את בני האדם מסטרא אחרא ומנזקי העולם ובדרכים שהם הולכים, מקצתם לסיע לבני אדם בשעה שהם באים ולהעיד עליהם. כגונא דא בסטרא אחרא, סטרא מסאבא מתפרשות מדרגות מאותם היכלות שלמטה וכלן להרע לעולם. מקצתם ממונים בני האדם מן הדרך הטוב אל הדרך הרע ומקצתם ממונים לטמא את בני אדם הבאים לטמא, כמו ששנינו: בא בר נש לטמא, מטמאים אותו בעולם הזה ומטמאים אותו בעולם הבא. בפתח השני יש ממונה והריאל והוא בצד ימין וממונה על זכיותיהם של בני אדם. כשזכיותיו של אדם מרבות על חובותיו, הוא נדון לטוב ואותו ממונה מוציא את הדין ומוסרהו לממונה הנקרא בשם פדיאל, אשר בהיכל השלישי ואומר לו: "פדעהו מרדת שחת". בפתח השלישי יש ממונה אחד ושמו גדיאל והוא בצד שמאל וממונה להעלות כל החובות וכל הרעות, שהאדם סר אחריהן בעולם הזה, ואותן הוא מוריד לכף מאזנים, בכדי שתשקלנה עם הזכיות שהעלה אותו הממונה, הריאל, אשר בפתח השני בצד ימין. המאזנים נמצאים בתוך הפתח הרביעי ושם נשקלות כל הזכיות והחובות אם זכיותיו של אדם מכריעות, יש כמה ממונים בסטרא דימינא, שהם נוטלים את הדין ומעבירים רעות ומחלות מאותו האדם, עד שהוא נצל. אם החובות מכריעות יש כמה ממונים בסטרא דשמאלא, שהם נוטלים את הדין ומהם הוא בא לאותם גרדיני נמוסים, עד שמזלו של אדם זה נעשה רע, וכדין יורדת אותה סטרא אחרא ונוטלת נשמתו. – זכאי חלקם של הצדיקים בעולם הזה בפתח הרביעי עומד ממונה אחד ששמו אזניה והוא המאזנים, הנוטלים את הזכיות והחובות ובהם נשקלות כלן יחדו. הוא נקרא "מאזני צדק". תחת ידו יש שני ממונים, אחד מימין ואחד משמאל. אותו שמימין הריאל שמו ואתו שמשמאל גדודיאל שמו וכשהזכיות והחובות נשקלות, זה מכריע לימין וזה מכריע לשמאל. – כל אלה נכללים באותו הרוח, בו, הוא מוציא מקרבו חיה קדושה אחת והיא לוהטת ושמה תומיאל. – חיה זו עומדת להשגיח על העולם באותן "עיני ה'", המשוטטות בעולם ומשגיחות על המעשים הטובים הנעשים בסתר ועל המעשים שאדם עושה בלב שלם, אף על גב שלא נעשו חיה זו ממונה להשגיח על התפלות. כל הבקשות, שבני אדם בתפלותיהם, כלן באות לידי החיה הזאת והיא מניחה אותן בהיכל זה והן מונחות בו ארבעים יום להשגיח בהן. לסוף ארבעים יום יוצאה אותה החיה ונוטלת כל אותן הבקשות ומניחה אותן לפני אותם שבעים ושנים האורות והם דנים אותן. אז מעין בהן אותו הרוח, ראויות לזכות, או לא. התפלה הזוכה להתקבל יוצאה והבקשה שבה מתגלגלת ואתה יוצאים שנים עשר ממונים וכל אחד ואחד מהם תובע מאותו הרוח למלא אותה והיא מתמלאה. – תחת אותה החיה יש ארבעה שרפים לוהטים: שרפיאל, ברקיאל, קדשיאל, קדומיה. הם עומדים בארבעה עברי העולם וממונים להשגיח על כל השומרים שבת ומענגים שבת כראוי. מן השרפים האלה, כשהם נוסעים, יוצאים נצוצות של אש ומן הנצוצות האלה נעשים שבעים ושנים גלגלים לוהטים אש. מהכא נעשה הנהר דינור, אשר אלף אלפים משמשים לו. בכל יום ויום נמשך נהר דינור זה ושורף כמה רוחות וכמה שליטים, וכשהשבת נכנסת, כרוז יוצא ושוקט הנהר הזה וזעפים וזיקים ושביבים שוקטים, ואותה חיה הולכת ועולה על ארבעה שרפים אלו ונכנסת אל אמצע ההיכל הזה, אל המקום הנקרא "ענג". כשהשבת נכנסת, מסדרים במקום זה הנקרא "ענג" כל השלחנות של בני העולם, הנקראים "בני היכלא דמלכא" ואלף אלפים ורבוא רבבות ממונים עומדים על השלחנות האלה, וכשאותה החיה נכנסת אל המקום הזה על ארבעה השרפים והיא רואה את כל השלחנות ומסתכלת בכל שלחן ושלחן והיך מענגים כל שלחן ושלחן, היא מברכת אותם וכל אלף האלפים ורבוא הרבבות עונים "אמן". ומה הברכה, שהיא מברכת כל שלחן ושלחן המסדר בענג כראוי? – "אז תתענג על ה', והרכבתיך על במתי ארץ, והאכלתיך נחלת יעקב אביך, כי פי ה' דבר",64 וכלם אומרים: "אז תקרא וה' יענה, תשוע ויאמר: הנני!"65 הרוח העליון ואומר: "אז יבקע כשחר אורך, וארכתך תצמח, והלך לפניך צדקך, כבוד ה' יאספך". כל שבעים האורות שבכל העברים פותחים ואומרים: "הנה כי כן יברך גבר ירא ה'"67. וכששלחנו של בר נש אינו עומד במקום זה בסדר של ענג כראוי, אז אותה החיה ואותם ארבעה השרפים שתחתיה וכל אותם אלף האלפים ורבוא הרבבות דוחים בר נש זה לסטרא אחרא וכמה גרדיני נמוסים נוטלים אותו ומכניסים אותו אל המקום, שהוא ההפך מן המקום הזה ונקרא בשם "נגע" ואומרים: "ויאהב קללה ותבאהו, ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו. ינקש נושה לכל אשר לו ויבזו זרים יגיעו. אל יהי לו משך חסד ואל יהי חונן ליתומיו" רחמנא לישזבן! – ואותם המענגים את השבתות והחגים והמועדים כראוי, אותם ארבעה השרפים העומדים תחת אותה החיה כנגד הנהר דינור, אינם נותנים אותם להשרף בנהר זה. תחת ארבעה השרפים יש ממונים אחדים, העומדים מבחוץ והם מכריזים לכל את הדינים והגזרות שנגזרו בהיכל זה, שבו נדונים בני העולם בכל הדברים, מלבד בשלשה, והם: בני חיי ומזוני, שלא נתנה הרשות לדון עליהם בהיכל זה, היכל הזכות, כי הם תלוים במזל. – זכאי חלקם של הצדיקים, היודעים ארחותיה של התורה ובה הם זוכים לחיי עולם. עליהם נאמר: "ועמך כלם צדיקים, לעולם יירשו ארץ, נצר מטעי, מעשה ידי להתפאר". היכל אהבה. ההיכל החמישי תפקידו להאיר לאותם ההיכלות התחתונים ממנו, ופתח אחד יש בו ועליו ממונה אחד, הנקרא בשם סניגוריה, והוא עומד בפתח זה ומלמד סנגוריה על ישראל ואינו נותן לסטרא אחרא לשלוט בהם. – בהיכל זה יש רוח אחד, הכולל ארבעה גונים: לבן ושחור, ירוק ואדום ונקרא בשם סוריה והוא גדול על כל אותם החילות התחתונים וכלם הם תחת ידו. הוא הפותח והסוגר וכל המפתחות העליונים נמסרים בידו. כל החילות התחתונים עומדים תחתיו וממנו הם נזונים. כל הגנזים העליונים נמסרו בידו והוא נקרא אהבה, ובגין דא נקרא היכל זה בשם "היכל אהבה". – הרוח הזה, השומר את כל הגנזים של מעלה נקרא גם כן בשם "שומר ישראל, שומר הברית". ממנו יוצאים שבילים וארחות לרוחות שלמטה ממנו, בכדי לעורר בהם רוח אהבה. ארבעה הגונים שבו, בשעה שהם באים להכלל יחדו, מכים זה בזה ומכלם יוצאה חיה קדושה אחת, הנקראה בשם "זהר", ועליה נאמר: "היא החיה, אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר". מן ההיכל הזה יוצאים כל הרוחות הקדושים, הקימים בנשיקות של מעלה, כי מן האלה יוצא אויר של רוח לקיום הנפש של הנשמות הנתונות לבני אדם. בו, בהיכל זה, נמצאים כל הנשמות וכל הרוחות, העתידים לרדת לבני האדם מיום שנברא העולם, כי הוא לוקח את כל היוצאות מן הנהר הנמשך ויוצא ממעלה. על כן אין היכל זה ריק לעולם. אבל מיום שנחרב בית המקדש לא נכנסו אליו נשמות חדשות, וכשתתומנה כל הנשמות שבו לצאת, ישאר ריק ויפקד מלמעלה ואז יבא המשיח. – החיה יוצאים שני אורות, שהם נכללים זה בזה וקשורים זה בזה ונקראים "אל שדי". האור הנקרא "אל" נוטל ממקום זה כל הרחמים הנמצאים בו, בכדי לפרנס בהם את ההיכל של מטה, היכל הזכות, והאור הנקרא "שדי" מיניק לכל התחתונים, לכל ההיכלות שלמטה ממנו ולכל אותם שבחוץ. – מן המקום הזה יוצאים האורות הנקראים בשם "להט החרב המתהפכת", שהיא מתהפכת לכמה גונים, וכשאותו הרוח, סוריה, מתפשט ומוציא אורות לכל הצדדים, יוצאה מן האורות האלה חיה אחרת והיא ממונה על האורות, הנקראים "להט החרב המתהפכת". בשעה שנגזר רעב על העולם, ממנים עליו את החיה הזאת והיא מוציאה רוח מזון לכל בני האמונה, שלא ימותו ברעב, כי אז, בשעה שרעב שולט בעולם, יוצאים מסטרא אחרא שני רוחות הטמאה, הנקראים בשם "שוד וכפן", וזהו רז הכתוב "לשד וכפן תשחק". אחד מהם שולח רעב על בני האדם והם מתים, והשני שולט באוכל שבני אדם אוכלים אז, והם אוכלים ואינם שבעים. בהיכל זה יש שני אורות, הממונים על אלף ורבוא רבבות הנקראים "גפנים" ואלף ורבוא הנקראים בשם "רמונים", וכלם ממונים על החבה, והם המכניסים אהבה בין ישראל למטה וקודשא בריך הוא למעלה, וכשהאהבה מתעוררת ממטה למעלה וממעלה למטה, מתמלא היכל זה כמה טובות, כמה חסדים, כמה רחמים ואז מתדבקות האהבה של מטה באהבה שלמעלה ומהן יוצאים שני ממונים, הנקראים "אהבה", והם משגיחים על כל המיחדים את ה' באהבה ומוסרים עליו את נפשם באהבה, ועולים למעלה ומעידים. – כל החסדים שבני אדם עושים בעולם עולים, ונכנסים אל ההיכל הזה ומתעטרים בו וממנו הם עולים ומתעטרים באהבה העליונה. – על ההיכל הזה נאמר: "מים רבים לא יוכלו ונהרות לא ישטפוה, אם איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו היכל רצון. ההיכל הששי נקרא בשם "היכל הרצון", הוא הרצון הנקרא בשם "מוצא פי ה'". בו נמצאים ששה פתחים, ארבעה פתחים בארבעה עברי העולם ואחד למעלה ואחד למטה, ועליהם נתמנה רוח אחד גדול מכל הממונים על כל פתח ופתח, ורזיאל שמו, והוא פקיד על כל הרזים העליונים, שפה לפה ממלל, פה לפה מנשק באהבה שבאהבה. הרזים האלה לא נתנו להגלות, אבל כשהשערים נפתחים, יודעים כל ההיכלות וכל הרוחות וכל המחנות, ששערי הרצון נפתחו. לשערים אלו אינם נכנסים, אלא רצונות של תפלות, רצונות של תשבחות, רצונות של נשיקות. בהיכל זה – "משה ידבר והאלהים יעננו בקול" – כשנתדבקו נשיקות בנשיקות, ועל דא כתיב: "ישקני מנשיקות פיהו", כי אין נשיקות של חדוה ואהבה, אלא כשמתדבקים פה בפה, רוח ברוח, שאז הם רוים זה עם זה תפנוקים וחדוה של אור עליון. – ביד הרוח הזה נמסרו כל הרזים של הנשמות העליונות, המעוררות חשק של אהבה למעלה ולמטה יחדו, הן הנשמות העליונות כגון ר' עקיבא וחבריו, שאינן נגשות לטבול בנהר דינור כשאר הנשמות. רוח זה הוציא שנים עשר אורות וכלם נמצאים תחתיו. בארבעה עברי העולם עומדים ארבעה אורות עליונים, השולטים בארבעה העברים. בעבר דרום עומד אור עליון אחד שהוא הימין של כל העולם וממנו מתחילים ישראל להתאחד בעז האמונה, והוא מיכאל שר הצבאות של האור העליון, היורד מצד דרום, שבו עומד האור בתקפו. – מיכאל זה, האור הימין, הוא האפוטרופס הגדול של ישראל וכשהסטרא אחרא נצבת להשטין על ישראל, הוא טוען כנגדה ונעשה הסניגור שלהם והם נצלים מרעת שונאיהם, מלבד בשעה שנחרבה ירושלים, שאז גברו החובות ומיכאל לא יכל לנצח את הסטרא אחרא, כי טענותיו נשתברו, וכדין – "השיב אחור ימינו מפני אויב". בצד צפון עומד אור אחר והוא ממונה לבטל דינו של ההיכל הרביעי והוא מוסר את הדבר לממונה על הפתח של אותו היכל, שמחוץ לו עומדים ומחכים ממונים של הסטרא דמסאבא והם נוטלים את הדין וגומרים אותו. עתים עושה דין אור זה שבצד צפון והדין הזה אינו נמסר בידי הסטרא אחרא, כי כל דין שנעשה על ידו, יש לו רפואה וקודשא בריך הוא עושה חסד. – הוא שמו של אור זה שבצד צפון ובכל מקום שהוא מכה, שורה בו חסד, כי הוא כולל דין וחסד, ועל כן יש בו מכה ורפואה. – בצד זה נמצא רז הפסוק "כי כאשר ייסר איש את בנו, ה' אלהיך מיסרך", ואלו הם יסורים של אהבה, הנכללים בצד של חסד ובצד של דין. בצד מזרח נמצא אור אחר, והוא ממונה על כל עניני הרפואה ומכניס לפני אדוניו כל אותם שנשכחו במחלתם ומקרב את הזמן והקץ לאותם שפסקה אמונתם בחייהם. הוא סובב את העולם בכל יום ויום ומחלק רפואה בפקודת אדוניו. – שמו של האור הזה הוא רפאל. הוא מחבר צד זה לצד זה, צד מיכאל לצד גבריאל, ובשעה שאיש נדון בהיכל הרביעי לחיים, הוא מקדים ומביא רפואה. – ורפואה זו מתוך דחק באה, כי היא יוצאה משני צדדים: מצד ימין שבו רפואה ומצד שמאל, שבו דחק, ועל כן כשרפואה באה לחולה, מתוך דחק גדול היא באה. בצד מערב יש אור אחד נוריאל, הוא אוריאל, הכלול מכלם והוא שליח לכלם. להיכל זה נכנסות כל התפלות וכל הרצונות של התשבחות הנעשות באהבה, וכשהן נכנסות, כלן מתדבקות בקודשא בריך הוא, ובכל זמן שהנשיקות מתחברות, משתעשע קודשא בריך הוא בנשמות הצדיקים, והשעשוע הוא, שהנשיקות מתעוררות. בהיכל זה נכללים כל ההיכלות שלמטה ממנו. היכל קדש הקדשים. ההיכל השביעי הוא לפנים מכל ההיכלות ואין בו לא דיוקן ולא גוף. בו נמצאים כל הרוחות והנשמות הקדושים ובו הם מתעכבים, עד שיבוא המשיח ואז תבאנה גם הנשמות הקדושות והעולם ימלא חדוה והקדוש ברוך הוא ישמח בהן, כמו שנאמר: "ישמח ה' במעשיו". היכל זה הוא טמיר ונעלם וגניז. (פקודי רמה – רנט). תאנא: אמר ר' יצחק: ארבע רוחות מנשבות בכל יום מארבעה רוחות העולם: רוח מזרח מנשבת מהבקר ועד חצי היום ועמה יוצאות רוחות רפואה מ"אוצר החמדה". דתנן: אוצר יש למעלה בשערי מזרח וחמדה שמו ויש בו שלשת אלפים ושבעים וחמש רוחות של רפואה לעולם. והינו דתנן במשנת ר' אליעזר: "בקר לא עבות", כלומר: כשהיא "בקר" – "לא עבות", מי שיש לו חליים, אינו נלכד בעבות", וכנגד זה אמר ר' יוחנן בן זכאי: יש מלאך ממונה מהבקר ועד חצי היום על אותה הרוח הבאה ממזרח ומיכאל שמו, שהוא ממונה לצד מזרח. ואמר ר' יוחנן בן זכאי: הוא מיכאל, דכתיב ביה "הנה מלאכי ילך לפניך", ואם תסתכל, תמצא שמיכאל הוא מלאכי, וזהו מה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: "הנה מלאכי ילך לפניך", כלומר: הנה מיכאל ילך לפניך. ותאנא: כשרוח מזרח מתעוררת לצאת לעולם מי שהולך בדרך ומכון אליה את רוחו, כל הברכות שמברכים אותו מתקימות ויהיה שמח כל היום. רוח מערב מנשבת מחצי היום עד הלילה ויוצאים עמה מ"אוצר מעין" ארבע מאות וששים וחמש רוחות להפריח עשבים ואילנות ויבולים ותאנא: מלאך ממונה מחצי היום ועד הלילה ורפאל שמו, והוא ממונה לצד מערב. אמר ר' יוסי בן פזי: אם כן, קושיא איכא הכא, דהא תנינן: המלאך הממונה על הרפואה רפאל שמו, ואמרת, שהרפואה באה ממזרח ומיכאל ממונה עליו! תא שמע: אמר ר' יוחנן בן זכאי: כל המעשים שהקדוש ברוך הוא עושה עם בני אדם, הם רק בכדי שיכירוהו. הוא מחי והוא מסי, ולא ישימו בני אדם את לבם לא אל המלאכים ולא אל השרים, ובגין כך הוא מחליף את העתים והזמנים, שלא יאמר אדם: "מלאך פלוני עשה לי זאת", אלא ידע, שהכל הוא ביד הקדוש ברוך הוא, ולפיכך הוא מחליף את הרוחות, עד שיתפללו לפניו וישובו אליו, ואז יצוה על הרפואה שתשרה עליהם, ואותו המלאך הממונה על הרפואה עושה מה שנצטוה מרצון אדוניו. ותא חזי רחמנותו של הקדוש ברוך הוא: הוא אינו מכה בן אדם, עד שמעשיו נשקלים במאזנים בבית הדין שלמעלה והממונה על הדין הוא מיכאל, שהוא שולח רוח רפואה לצד המלאך הזה וכשבן האדם מיטיב את מעשיו, הוא שולח לו את הרפואה על ידי הממונה עליה. רוח דרום מנשבת מתחלת הלילה ועד חצות הלילה ועמה יוצאות מאותו "אוצר החמדה" מאתים ושבעים וחמש רוחות לדשן את הארץ ולחמם את הקרירות, ומלאך ממונה עליה ושמו אוריאל, והוא עומד בצד דרום. רוח זו קשה לחולים וטובה לעולם. ותאנא: משעה שרוח זו מנשבת, דנים את הרשעים באש של הגיהינם וכל העולם שוכבים והוזים, בשנתם ואין מי שיתפלל עליהם. רוח צפון מנשבת מחצי הלילה עד הבקר. ותאנא: שלש מאות אלף רוחות וסערות באות עם הרוח הזאת, והיא קשה מכלן לכל וטובה לחולים מפני רוב הקרירות והחמימות הרבה שבה. ותאנא: אמר ר' שמעון בן יוחאי: באותה שעה קודשא בריך הוא יוצא מאותם העולמות הרבים, שהוא רוצה בהם, ובא להשתעשע עם בגן עדן וקול כרוז מכריז לפניו אומר: "עורי צפון ובואי תימן", כלומר: רוח צפון והתעוררי לבוא לעולם ולהפיח בשם של עדן. "הפיחי גני, יזלו בשמיו", דתאנא: בזמן שרוח צפון מנשבת בחצי הלילה והקדוש ברוך הוא נכנס עדן, כל הבשמים וכל האילנות שבגן עדן מעלים ריחם ומזמרים לפניו, וכל הצדיקים כלם נהנים מזיו אספקלריא של מעלה ונזונים ממנו ומזמרים לפני יוצרם בגן עדן. תנו רבנן: כשמתחלת רוח צפון לנשב, כל השמים וכל הרקיעים וחיות הקודש והאופנים וכל צבא השמים כלם מזדעזעים ומתחלחלים ופוצחים רנה ושבחה למי שאמר והיה העולם, עד שהוא נכנס עם הצדיקים לגן עדן, וזה (זוהר חדש יד, טו). אמר ר' יהודה: עשה הקדוש ברוך הוא ירושלים למעלה כנגד ירושלים של מטה ונשבע שלא יבוא שם, עד שיבואו ישראל לירושלים של מטה, ושבע כתות של מלאכי השרת שומרים אותה סביבותיה ועל כל פתח ופתח שלה כתות של מלאכי השרת. והם, הפתחים האלה, נקראים בשם "שערי צדק", והם מכונים להכנס בהם נפשות הצדיקים, ודוד המלך עליו השלום נכסף להם, שנאמר: "פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה, זה השער לה', צדיקים יבאו בו". ולמעלה מהם שומרים מלאכי השרת בחומות העיר, שנאמר: "על חומתיך, ירושלים, הפקדתי שמרים" – "על חומתיך, ירושלים" זו ירושלים של מעלה. "הפקדתי שמרים" אלו מלאכי השרת. ותאנא: שבע פתחים יש לנפשות הצדיקים להכנס בהם עד מקום מעלתן ועל כל פתח ופתח שומרים. דרך הפתח הראשון נכנסת הנשמה למערת המכפלה, שהיא סמוכה לגן עדן ואדם הראשון שומר על הפתח הזה. זכתה – הוא מכריז ואומר: "פנו מקום! שלום בואך!" והיא יוצאת מן הפתח הראשון. הפתח השני הוא בשערי גן העדן ושם מוצאה הנשמה את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת. זכתה – נכנסת בשלום, ואם לאו, שם היא מקבלת ענשה ונשפטת בלהב הכרובים. כנגד הכרובים האלה היו הכרובים במקדש בשעה שהכהן נכנס ביום הכפורים. זכה – נכנס בשלום, לא זכה – מבין שני הכרובים יצא להב ונשרף בפנים ומת. – הכרובים שבבית המקדש היו מכונים כנגד כרובים אלו שבשערי גן העדן לצרף הנשמות. זכתה הנשמה – נותנים לה פנקס : סמן להכנס, והיא נכנסת אל גן העדן אשר בארץ ושם יש עמוד אחד של ענן ונגה מעורבבים זה בזה ועשן ונגה סביבותיו, והעמוד הזה נעוץ למטה ועולה למעלה, לשערי השמים. זכתה הנשמה לעלות למעלה, היא עולה באותו עמוד. לא זכתה יותר, היא נשארת שם ומתעדנת מהטוב אשר למעלה ונהנה מזיו השכינה, אבל אינה נזונה ממנה. הנשמה הזוכה לעלות באותו עמוד, עולה עד שמגעת אל הפתח השלישי, שהוא כנגד הרקיע הנקרא "זבול" ובאה עד ירושלים אשר שם ועליה נצבים שומרים. זכתה – פותחים לה הפתחים והיא נכנסת. לא זכתה – נועלים את השערים ודוחים אותה לחוץ ונוטלים פנקסה ממנה, והנשמה אומרת: "מצאני השמרים הסבבים בעיר, הכוני, פצעוני נשאו את רדידי מעלי, שמרי החמות" – "מצאני השמרים הסבבים בעיר" אלו מלאכי השרת, השומרים את בית המקדש וירושלים של מעלה. "נשאו את רדידי מעלי" זהו הפנקס שלה, סמנה. "שמרי החמות" – כמה שנאמר: "על חמתיך ירושלים הפקדתי שמרים". זכתה לעלות, שם לאותם השערים ומשבחת לקדוש ברוך הוא בבית המקדש אשר למעלה, מקריב אותה לקרבן והולך עמה עד הפתח הרביעי והחמישי והששי ואומר לפני הקדוש ברוך הוא: "רבונו של עולם! אשרי בניך, בני אוהביך: אברהם ויצחק ויעקב! אשרי הצדיקים הטובים, הזוכים לזה!" ומיכאל עולה עם הנשמה והם מגיעים לפתח השביעי, שהוא בשם: "ערבות" וגנזי חיים טובים נמצאים בו וכל נשמותיהם של הצדיקים כלם נמצאים שם ונעשים מלאכי השרת ומקלסים לפני ונזונים מזיו אספקלריא המאירה, ושם המנוחה והנחלה ונעם חיי העולם הבא, אשר "עין לא ראתה, אלהים זולתך". (שם, מדרש הנעלם, כג). מסטרא ימינא עלאה יוצאים שלשה עשר מעינות, נהרות עמקים. אלו עולים ואלו יורדים. כל אחד ואחד נכנס אחד מהם מוציא ראשו ומכניסו לשני נהרות. אחד משני הנהרות האלה נוסע מימין למעלה ומפריש למטה אלף יאורים, היוצאים לארבעה צדדים. שלשה עשר יאורים מתפרשים ונכנסים אל המעינות ומהם נוטלים מים ארבע מאות ותשעים ותשעה יאורים וחצי מצד זה וארבע מאות ותשעים ותשעה יאורים וחצי מצד זה. נשאר חצי יאור מצד זה וחצי יאור מצד זה ושני החצאים נעשים אחד, וזה נכנס בין היאורים ונעשה תנין, שראשו אדום כשושנה, קשקשותיו חזקות כברזל, סנפיריו משוטטים ומתפרשים לכל היאורים. כשהוא מרים את זנבו, הוא מכה בו את הדגים ואין מי שיקום לפניו. פיו לוהט אש. כשהוא נוסע בכל אותם היאורים, מזדעזעים שאר התנינים ובורחים ונכנסים אל הים. שבעים שנה הוא רובץ בצד זה ושבעים שנה בצד זה. אלף יאורים חסר אחד מתמלאים ממנו והוא רובץ ביניהם. כשהוא נוסע יוצאה שלהבת של אש אלו באלו ונעשים שחורים, והגלגלים של המים רצים לארבע רוחות העולם. הוא מרים את זנבו ומכה למעלה ומכה למטה והכל בורחים מפניו, עד שבצד צפון קמה שלהבת אש וכרוז קורא: "קומו, זקנות ! התפזרנה לארבע רוחות! הרי נתעורר מי ששם חחים בלחייו של של התנין". – לחייו בצד שניו, ומכניסים אותו לנקב של תהום רבה, עד שנשבר כחו, ואז משיבים אותו לנהרותיו. אחת לשבעים שנה עושים לו כזאת, בכדי שלא יטשטש את מקומות הרקיעים ועמודיהם, וכלם מודים ומברכים ואומרים: "באו נשתחוה ונכרעה, נברכה לפני ה' עושנו". (וארא כז). ביום הששי, בשעה שהערב מגיע, מאיר ככב אחד מצד צפון ועמו שבעים ככבים אחרים, ואותו הככב מכה בככבים האחרים וכלם נכללים בו ונעשים כלל אחד של שבעים. והככב מתפשט ונעשה כמדורה אחת, להטת בכל עבריה. והמדורה מתפשטת סביבות אלף הרים ומושכת אליה את הגונים שבפנים ממנה. הגון הראשון ירוק. כיון שגון זה נמצא אצל המדורה, היא עולה ודולגת עליו למעלה ונכנסת אל תוכה ומשליכה אותו לחוץ, ונמצא הגון הירוק בחוץ ומדורת אש הככב בפנים. אחר כך מושכת המדורה אליה גון אחר, שני, לבן. כיון שגון זה נמצא אצלה, היא עולה ומשליכה אותו לחוץ והיא נמצאה בפנים. כך היא עושה לכל שאר הגונים, עד שהיא נמצאת בפנים של כל הגונים ונגשת אל נקודה טמירה, לקבל ממנה אור. (ויקהל רנ). ר' חזקיה ור' יוסי ור' יהודה היו מהלכים בדרך ומדברים דברי תורה. פתאום באו אל הר אחד. אמר ר' יוסי: – הר זה נורא הוא. נלך ולא נתעכב פה. – אלמלי היה פה רק אחד, היה לו לירא, אבל אנו שלשה, וכל אחד ואחד מאתנו ראוי, שהשכינה לא תסור מאתנו. – הא תנינן, שלא יסמוך אדם על נס? – מפני המזיקים אין לנו לירא, שהרי שנינו, שלשלשה אין המזיקים מתראים ואינם מזיקים. מפני לסטים גם כן אין לנו לירא, כי הר זה רחוק מן הישוב ובני אדם אינם נמצאים פה ואין פה גם לסטים. אבל יש לנו לירא מפני חיות רעות, שהן נמצאות פה. אך אנו חבריא ויש בינינו דברי תורה והשכינה תשמור עלינו. – ודאי הכא הוא. אדהכי נטה השמש לערוב וראו למעלה על ההר סלע אחד. אמר ר' יהודה נלך ונעלה אל הסלע הזה, כי אני רואה שבסלע יש מערה. עלו שמה וראו מערה בתוך הסלע ונכנסו אליה. אמר ר' יהודה: – נחלק בינינו את הלילה לשלש המשמרות שלו וכל אחד ואחד מאתנו יעמוד על המשמר במשמרה אחת ולא נישן. פתח ר' יהודה ודרש פסוקים שונים ואמר: לאחר שחרב בית המקדש, כיון שמגיע הלילה אין חדוה נכנסת אל מלך מלכי המלכים, אבל בחוץ עומדים המלאכים ומזמרים, וכשהלילה מתחלק והתעוררות עולה ממטה למעלה, כדין קודשא בריך הוא מעורר כל צבאות השמים לבכיה ובועט ברקיע ומזדעזעים עליונים ותחתונים ואין נחת לפניו, מלבד כשמתעוררים למטה בתורה, שאז קודשא בריך הוא וכל נשמות הצדיקים שעמו כלם מקשיבים לקול תורה ושמחים, וכל אותם המזמרים עומדים בחוץ ואומרים שירה בשלש משמרות הלילה וכלם משבחים. תא חזי: בשעה שהשמש שוקעת, אותם הכרובים העומדים במקום קדש הקדשים מקישים בכנפיהם למעלה ופורשים אותן ונשמע קול נגונן של כנפיהם למעלה, ואז מתחילים לנגן אותם המלאכים האומרים שירה בהתחלת הלילה. ומה השירה שהיו אומרות כנפיהם של הכרובים? – "הנה ברכו את ה' כל עבדי ה'. במשמרה שניה מקישים אותם הכרובים בכנפיהם למעלה ונשמע קול הנגון שלהן, ואז מתחילים לנגן אותם המלאכים, העומדים במשמרה שניה. מה השירה שהיו אומרות אז כנפי הכרובים? – "הבוטחים בה' כהר ציון לא ימוט, לעולם ישב". במשמרה השלישית מקישים אותם הכרובים בכנפיהם ואומרים שירה: הללויה, הללו עבדי ה', הללו את שם ה'. יהי שם ה' מברך ממזרח שמש עד מבואו מהלל שם ה'"9. אז כל הככבים והמזלות שברקיע פותחים ואומרים שירה, כמה דכתיב: "ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים, וכתיב: "הללוהו כל כוכבי אור" – ככבי אור הם הככבים הממונים על השירה בשעה שהבקר בא ואז משוררים אחריהם ישראל למטה וכבודו של הקדוש עולה ממטה למעלה. ישראל למטה ביום ומלאכי עליון למעלה שתים עשרה השעות של הלילה מתחלקות לשלש משמרות וכמה ממונים גדולים נתמנו עליהן. כשהלילה מתחלק נצבים הממונים בשתי שורות מצד זה ובשתי שורות מצד זה ורוח עליון בא ומתיצב ביניהם, וכדין כל אותם אילנות שבגן עדן כלם פותחים שירה וקודשא בריך נכנס לגן עדן ורוח צפון מתעורר בעולם באה, ורוח זה מנשב בבשמים והם מעלים ריחות למעלה והצדיקים מתעטרים הזוכים לאור עליון זה! ואותו האור של האספקלריא המאירה מאיר לכל העברים וכל אחד ואחד מאותם הצדיקים נוטל את חלקו הראוי לו, כפי המעשים שעשה בעולם הזה. מקצתם מתבישים מן האור שחבריהם נטלו יותר מהם. כשהלילה מתחיל לבא כמה גרדיני נמוסים מתעוררים ומשוטטים בעולם, וכשהלילה מתחלק יורד צד צפון ואוחז בלילה, עד שבאה המשמרה השלישית ואז צד דרום מתעורר, עד שבא הבקר ואז באים ישראל בתפלותיהם ומעלים את הלילה למעלה והוא נגנז ונוטל ברכות מראש המלך ומתברך בטל, הנמשך ממעלה והפורש לכמה צדדים וכמה רבבות נזונים ממנו, ובו עתידים המתים לקום לתחיה. הדא הוא דכתיב: "הקיצו ורננו שכני עפר, כי טל אורות טלך" – טל מאותם האורות העליונים, המאירים למעלה. עודם יושבים במערה, נתחלק הלילה. אמר לו ר' יהודה לר' יוסי: ברוך הוא לקולם של הצדיקים בעולם הזה הלומדים עכשו תורה, הקדוש ברוך הוא מקשיב להם. ובכן לא נפסוק לדבר דברי תורה. ישבו ועסקו בתורה עד הבקר ואז יצאו מן המערה והלכו לדרכם. (ויחי רל – רלג) ר' אליעזר ור' יוסי היו יושבים בלילה אחד ועוסקים בתורה. אדהכי קרא התרנגול. בכה ר' אליעזר ואמר: עד עכשו הרעיש קודשא בריך הוא שלש מאות ותשעים רקיעים ובטש בהם ובכה על חרבן בית המקדש והוריד שתי דמעות אל תוך הים הגדול וזכר את בניו מתוך בכיה. כי הלילה מתחלק בשתים עשרה השעות שלו לשלש משמרות. אם נוספות שעות על הלילה, אז השעות היתרות על שתים העשרה הן של היום ואינן נחשבות בין שעות הלילה, ושתים עשרה השעות מתחלקות לשלש משמרות, שבכל אחת ואחת מהן יש ארבע שעות, ושלשה מחנות מלאכים קדושים ממונים על שלש המחנה הראשון ממונה על ארבע השעות הראשונות של הלילה ובהן הם משבחים לאלהים. ומה הם אומרים? – "לה' הארץ ומלואה, תבל וישבי בה, מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו? נקי כפים ובר לבב, אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה" – מאי טעמא? משום שכאשר הלילה פורש את כנפיו על העולם, אז טועמים כל בני העולם טעם מיתה ונשמותיהם יוצאות מהם לעלות למעלה, ואותם המלאכים עומדים ואומרים: "מי יעלה בהר ה'?" וכו' ובכל רקיע ורקיע עומדים כמה ממונים וכמה שרים ואת הנשמות שאינן זוכות לעלות למעלה הם דוחים לחוץ והן הולכות ומשוטטות בעולם ונוטלים אותן כמה מלאכי חבלה ומודיעים אותן דברי כזבים ועתים דברי אמת ממה שיבוא בזמן קרוב. אבל נשמות הצדיקים הולכות ועולות ופותחים לפניהן את הפתחים והן עולות אל המקום הנקרא "הר ה'", ומשם הן עולות אל המקום הנקרא "מקום קדשו", כי שם מתראות כל הנשמות לפני אדוניהן. בשעה שהנשמות נמצאות שם, כדין חדותו של אדוניהן היא להתקין להן מקום הנקרא קדש הקדשים ושם רשמים כל מעשיהן וזכויותיהן. המחנה השני ממונה על ארבע השעות האחרות והם אומרים שירה רק שתי שעות, עד שהלילה מתחלק וקודשא בריך הוא נכנס לגן עדן. המלאכים האלה הם אבלי ציון והם הבוכים על חרבן בית המקדש. בתחלת המשמרה האמצעית הם ואומרים: "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון", והם שבכו על נהרות בבל עם ישראל יחדו, ועל כן הם פותחים בפסוק זה ומסימים "זכר ה' לבני אדום", ואז מתעורר הקדוש ברוך הוא ובוטש ברקיעים ומרעיש שנים עשר אלף עולמות וגועה ובוכה, וזוכר את ישראל ומוריד שתי דמעות לים הגדול, וכדין מתעוררת שלהבת אחת בצד צפון ומכה רוח אחד שבצד זה באותה השלהבת והיא הולכת ומשוטטת בעולם, ובאותה שעה מתחלק הלילה והשלהבת הולכת ומכה בכנפות התרנגול והוא קורא. אז נכנס הקדוש ברוך הוא לגן העדן להשתעשע עם נשמות הצדיקים וכל האילנות שבגן וכל אותן נשמות הצדיקים פותחים ואומרים: "שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד". ובשעה שנשמותיהם של הצדיקים שבארץ שבות לגופיהם, אוחזים בהן כל אותן ההולכים ואומרים: "הנה ברכו את ה' כל עבדי ה'"7. – ושנינו: פסוק זה אומר המחנה השלישי בארבע השעות האחרונות, והוא אומר שירה עד שבא אור הבקר ואז משבחים לאדוניהם כל הככבים והמזלות וכל המלאכים העליונים השולטים ביום. (ויקהל קצה, קצו). תנן: שלש משמרות הוי הלילה ובכל משמרה ומשמרה יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי ומלאכים ידועים ממונים על כל משמרה ומשמרה. המלאכים הממונים על המשמרה הראשונה אומרים שירה: "לה' הארץ ומלואה" וכו', כי כל נשמותיהם של בני האדם יוצאות אז מהם ורוצות וכשהן עולות ומגיעות אל המקום שמלאכים אלו עומדים, הן מוצאות שם שלש מאות וששים וחמשה היכלות כמספר ימי השנה, שהם שלש מאות וששים וחמשה, ושרים גדולים ממונים עליהם. אם הנשמות זוכות, פותחים אותם הממונים לפניהן את פתחי ההיכלות, ואם לאו הם דוחים אותן לחוץ והן ומשוטטות בעולם ופוגשות ברוחות רעות, שהן מודיעות אותן דברים, שמקצתם שקר ומקצתם אמת. על המשמרת השניה ממונים המלאכים הנקראים בשם "אבלי ציון", כי הם מתאבלים על חרבן בית המקדש ובשעת קריאת הגבר, מתעוררת שלהבת בצד צפון, ומהתעוררותה של שלהבת זו, המגיעה עד כנפי התרנגול שבעולם הזה, יוצא קול וקורא בחיל : "התעוררו לבכי על בית המקדש, כל בעלי השלום!" – מי שכבר ראה את הבכי ומי שלא ראה עוד – הכל מתקבצים לבכות על בית המקדש. מי ראה מהומה כמהומה של כל צבאות השמים באותה שעה! כלם וכל המרכבות הקדושות גועים ובוכים והקדוש ברוך הוא גועה ובוכה ובועט בשלש מאות ושבעים רקיעים ושואג ונותן קולו על חרבן בית המקדש. הדא הוא דכתיב: "ה' ממרום ישאג, וממעון קדשו יתן קולו". ואומרים: "אלהים באו גוים בנחלתך, טמאו את היכל קדשך שמו את ירושלים לעיים, נתנו את השמים, בשר חסידיך לחיתו ארץ". באותה שעה, מתעוררת כנסת ישראל ונגשת אל הקדוש ברוך הוא ואומרת: "שבעה אני צער, שבעה מכאובים על בני הגלות ועל הפלטרים הקדושים, שגורשתי מהם, ולא די שגורשתי, אלא שמחרפים ומקללים אותי בכל יום עליהם ואין לי בגלות פה להשיב להם". אומר לה הקדוש ברוך הוא: "בתי, זכרי נא, שכשגורש דוד משיחי מירושלים ויצא לקראתו שמעי בן גרי מן הימיני וגדף וקלל אותו קללה נמרצת, והוא לא היה חושש להשיב לו ושתק. גם את, אל תלכי אחרי החרופים והגדופים של הרשעים. היי עכשו בגלות והנהיגי את בניך שם בתורה ובמעשים טובים ואז אבא ואגאל אותך". על המשמרת השלישית ממונים מלאכים אחרים, האומרים שירה עד הבקר. (זוהר חדש צה). אמר ר' יהודה: אמר רב: בחצות הלילה, כשהקדוש ברוך הוא נכנס לגן עדן, נצוץ של אש יוצא מבין גלגלי החיות והולך בכל העולם ונוגע תחת כנפי התרנגול ובאותה שעה מקיש התרנגול באימה בכנפיו וקורא, ומי שיש חכמה בלבו ומתעורר וקם אז ועוסק בתורה, הולך קולו ונשמע בגן עדן ומקשיב הקדוש ברוך הוא, והצדיקים אומרים לו: "מארי עלמא! הוא זה?" והוא משיב ואומר: "פלוני שנשמה קדושה בו יושב ועוסק בתורה, הקשיבו כלכם, כי קולו נעים לי יותר מכל השירות והתשבחות שאומרים אמר ר' תנחום: דוד היה יודע אותה שעה של חצות, דתנן: כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד וכשהיה קם בחצות הלילה, רוח צפונית באה ומנשבת בו, ומיד היה קם ומתגבר בשירות ותשבחות, ובכל לילה היו מקשיבים לו הקדוש ברוך הוא וכל הצדיקים אשר בגן עדן. תנו רבנן: משמתחיל רוח צפון לנשב, כל השמים וכל הרקיעים וחיות הקדש וכל צבא השמים כלם מזדעזעים ופוצחים רנה ושבחה למי שאמר והיה העולם, עד שהקדוש ברוך הוא נכנס אל הצדיקים לגן עדן. וזהו בחצות (שם טו). ר' אבא אמר: בשעה שחצות הלילה מגיעה הקדוש ברוך הוא נכנס לגן עדן להשתעשע עם הצדיקים, כל האילנות שבגן עדן מזמרים ומשבחים לפניו וכרוז קורא בחיל ואומר: "לכם, קדושים עליונים אומרים: מי מכם המכניס רוח לאזניו, בכדי לשמוע ועיניו פקוחות לראות ולבו פתוח לדעת בשעה שהרוח של כל הרוחות מרים את נועם הנשמה!". – וי לאותם הישנים אז ואינם יודעים ואינם רואים! איך יקומו בדין, כשגופם יטמא ונשמתם תהיה משוטטת על פני האויר הזך ותעלה ותרד והשערים לא יפתחו לפניה ותתגלגל כאבנים בתוך כף הקלע? וי להם! הם לא יעמדו במקום ענג הצדיקים. מקומם יפקד והם ימסרו בידי דומה, ירדו ולא יעלו. עליהם כתיב: "כלה ענן וילך, כן יורד שאול לא יעלה. באותה שעה מתעוררת שלהבת אחת מצד צפון ובוטשת בארבע רוחות העולם ויורדת ומגיעה לבין כנפי התרנגול והוא קורא, ואין מתעורר, אלא צדיקי אמת מתעוררים ועוסקים בתורה ואז הקדוש ברוך הוא וכל הצדיקים שבגן עדן מקשיבים. (בראשית עז) ר' אליעזר פתח: "שיר השירים אשר לשלמה" – תנא: כשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, עלה בחפץ לפניו לברא את השמים בימינו ואת הארץ בשמאלו. ועלה בחפץ לנהוג היום והלילה, וברא המלאכים הממונים בחסדו לומר שירה ביום, וברא המלאכים הממונים לומר שירה בלילה. אלו מימין ואלו משמאל. אלו מקשיבים שירת היום ואלו מקשיבים שירת הלילה, שירתם של ישראל ר' יצחק אמר: אותם האומרים שירה בלילה מקשיבים שירתם של ישראל ביום. אמר ר' שמעון: כת אחת כלולה משלש כתות אומרת שירה בלילה. ותנא: אלו האומרים שירה בלילה, הם שרים על כל בעלי השיר, וכשפותחים החיים שירה מוסיפים העליונים כח לדעת ולהכיר ולהשיג מה שלא השיגו. שמים וארץ מוסיפים כח בהאי שירה. אמר ר' נחמיה: אשרי הזוכה לדעת באותו שיר, דתניא: הזוכה באותו שיר ידע בעניני התורה והחכמה ויאזין ויחקור ויוסיף כח וגבורה במה ובמה שעתיד להיות, ובזה זכה שלמה לדעת, דתני ר' שמעון: דוד המלך עליו השלום ידע בזה ותקן שירות ותשבחות הרבה, ורמז בהן העתידות לבא והוסיף כח וגבורה ברוח הקדש, ידע בעניני התורה והחכמה, ואזן וחקר ותקן משלים הרבה ועשה ספר מאותו השיר ממש, והינו דכתיב: עשיתי לי שרים ושרות, כלומר קניתי לי חכמה לדעת שיר מאותם השירים העליונים ואשר תחתיהם, והינו דכתיב: "שיר השירים", שיר של אותם שרים של מעלה, שיר הכולל כל עניני התורה והחכמה וכח וגבורה במה שהיה ועתיד להיות. שיר שהשרים של מעלה משוררים. אמר ר' אלעזר: אלו השרים עמדו עד שנולד לוי, אבל משנולד לוי ואילך אמרו הלוים שיר. כיון שנולד משה ונמשח אהרן ונתקדשו הלוים, נשלם השיר ועמדו ואמר ר' אלעזר: בשעה שנולד לוי פתחו למעלה ואמרו: "מי יתנך כאח לי, יונק שדי אמי, אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבזו לי". כיון שיצאו משבט לוי המשוררים של מטה ונתקדשו כלם ועמדו על משמרותיהם ונתקדשו אלו לנוכח אלו חברים כאחד, והעולמות אחד ומלך אחד שוכן עליהם, בא שלמה ועשה ספר מאותו שיר של אותם שרים ונסתמה החכמה בו. אמר ר' יהודה: למה נקראו השרים של מטה לוים? – על שהם נלוים ומתחברים למעלה כאחד, והשומע נלוה ונדבק נפשו למעלה. (שמות יח, יט) אנו פותחים עינינו ורואים גלגלי המרכבה הקדושה נוסעים למסעיהם וקול שירה נעים לאזנים עולה ויורד, הולך ואינו נוסע, מזדעזעים אלף אלפים ורבוא רבבות ופותחים שירה וקולה הנעים הולך ממטה למעלה, עומדים מי שעומדים ומתכנפים בכנופיה לסטרא דימינא ארבע מאות וחמשים אלף מארי דעינין, והם רואים ואינם רואים, ועומדים על מקומם. שתי שורות אחרות נחורות מהם. לסטרא דשמאלא מתכנפים מאתים וחמשים אלף. מארי דיבבא מיבבים ומיללים ממקום מושבם, פותחים בדין ומסימים בדין. מיבבים שנית והדין יושב והספרים נפתחים. באותה שעה עולה הדין העומד עליהם ויושב על כסא דין והשירה משתתקת עד שנגמר הדין. סובבים מארי דעינין דלסטרא דימינא ועמהם שלשה עשר אלף אחרים. תוקעים ולא מיבבים ולא מיללים, פותחים שירה ומזדעזעים מאתים וחמשים אלף מארי דיבבא. תוקעים שנית ולא מיללים ולא מיבבים. נוסע הפטרון מאותו הכסא ויושב על כסא רחמים, באותה שעה השם הקדוש, העליון והגדול, שבו יש חיים לכל. הוא פותח ואומר פעם אחת: "יוד, הא, ואו, הא". פותחים כמלפנים הגלגלים הקדושים ואלף האלפים ורבוא הרבבות ואומרים שירה ומשבחים ואומרים: "בריך יקרא דה' מאתר בית שכינתיה!". בא הגן, שהיה טמיר במאתים וחמשים עולמות ושזיו יוצא ממנו לארבע הרוחות ונמשך לכל אותם הנמצאים למטה, הוא הגן הנקרא "גן עדן". פותח אותו הסבא־הפטרון שנית ומזכיר את שמו: "יוד, הא, ואו, הא", וכלם פותחים בשלש עשרה מדות הרחמים. מי זה, שזכה לראות את הרמים על רמים, העצמים על עצמים, המרכבות הקדושות והשמים וכל צבאם מזדעזעים ומתחלחלים באימה רבה ומשבחים השם הקדוש ואומרים שירה! – זכאים הצדיקים, שהם באותו עדן ויודעים זאת. על זאת נאמר: "מי לא יראך מלך הגוים, כי לך יאתה". (שמות, תוספתא, ד) ר' אליעזר פתח: "שיר המעלות אל ה' בצרתה לי קראתי ויענני" – שירים תאבים ברא הקדוש ברוך הוא בבריאת שמים וארץ, בכדי להללו ולשבחו, שהוא יוצר הכל. השמים אומרים שירה לפניו והארץ אומרת שירה. ועוד, שכל העולם תאבים ושמחים לפאר ליוצרם בחזותו נפלאותיו בשמים ובארץ, והוא "בראשית" – עין באותיות ותראה "שיר תאב", כלומר" שיר חשק העולם לומר על נפלאותיו בשמים ובארץ. – איזו הן "המעלות", שהיה דוד המלך אומר? – אלו הם אותם השירים, של אותן המעלות, שהן השמים, שנאמר "הבונה בשמים מעלותיו", ודוד תאב להם והיה אומר אותם, וזהו "שיר תאב". ואמר ר' אלעזר: כתיב: "ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים" – מאן אינון "בני אלהים"? אלו הם המלאכים, שהם אומרים שירה לפני יוצר בראשית בכל לילה, כנגד שלש משמרות דהוי הלילה; ובכל משמרה ומשמרה כל כת וכת אומרת שירה ובמשמרה האחרונה, שהיא בסוף הלילה, לעת הבקר, כל הככבים והמזלות והמלאכים הנקראים "בני אלהים" אומרים שירה, שנאמר: "ברן יחד ככבי בקר" וכו', וכל אחד ואחד כפי מעלתו, להורות, כי "גבה מעל גבה שומר", כי מעלות יש להם, אלו למעלה מאלו, על כן נאמר: "שיר המעלות" – שיר ממעלות המלאכים האומרים שירה, וזהו "בראשית" – "שיר תאב" – "ברא אלהים את השמים ואת הארץ". (זוהר חדש ו). ר' חזקיה אמר: תא חזי: בכל רקיע ורקיע יש כמה שמשים לשמש את הקדוש ברוך הוא, כי אין לך שמש, או ממונה, שאין לו עבודה ושמוש לאדונו וכל אחד ואחד מהם עומד על השמוש, שהפקד עליו ויודע את עבודתו. מקצתם משמשים בשליחותו של אדוניהם ונתמנו בעולם על כל מעשיהם של ומקצתם משבחים אותו והם הממונים על השירה. ואף על גב, שהם ממונים על השירה, אין לך כל חיל בשמים וככב ומזל שלא ישורר לקודשא בריך הוא, כי בשעה שהלילה נכנס, מתפרשים שלשה מחנות מלאכים לשלשה צדי העולם (מזרח, מערב וצפון) ובכל צד וצד אלף אלפים ורבוא רבבות ממונים על השירה, וחיה קדושה אחת ממונה עליהם וכלם אומרים שירה לקודשא בריך הוא עד שבא הבקר. כשבא הבקר כל אותם שבצד דרום וכל הככבים המאירים כלם משבחים לקודשא בריך הוא, כמה שנאמר: "ברן יחד ככבי בקר ויריעו כל בני אלהים ואז מאיר הבקר וישראל נוטלים שירה ומשבחים לקודשא בריך הוא שלש פעמים ביום כנגד שלש המשמרות של הלילה וכך עולה כבוד ה' ביום ובלילה. (וישב קפח, קפט). ר' חיא ור' חזקיה היו יושבים תחת עץ שבשדה אונו. נרדם ר' חיא וראה את אליהו. אמר לו: – השתא באתי להודיע, שירושלים וכל ערי החכמים קרובים להחרב, כי נתנה הרשות לסמאל עליה ועל כל תקיפי העולם, ואני באתי להודיע לחכמים, דלמא יאריכו ימי ירושלים, כי כל זמן שהתורה נמצאת בה, היא קימת, משום שהתורה היא עץ החיים, וכל זמן שהתורה קימת למטה, אין עץ החיים פוסק למעלה; פוסקת התורה למטה, פוסק עץ החיים מן העולם, ועל כן כל זמן שהחכמים יעסקו בתורה בירושלים, לא יוכל סמאל להחריב אותה. נעור ר' חיא והלך ואמר דבר זה לחכמים. אמר ר' יסי: – הכל יודעים זאת: העוסקים בתורה, העיר הקדושה עומדת עליהם, ולא על תקיפי העולם. (ויצא קנא). ר' אבא, כשבא מהתם, היה מכריז: – מי הרוצה עשר ומי הרוצה ארך חיים בעולם הבא, יבא ויעסוק בתורה. העולם מתאספים אליו. היה רוק אחד בשכונתו. ביום אחד בא אליו ואמר לו: – רבי! אני רוצה לעסוק בתורה, כדי שיהיה לי עשר. – ודאי יהיה לך עשר; ומה שמך? – יוסי. אמר ר' אבא לתלמידיו, שיקראו לו: "ר' יוסי בעל עשר ויקר". ישב אותו רוק ועסק בתורה. לימים עמד לפני ר' אבא ואמר – רבי! אן העשר? – שמע מנה, שלא לשם שמים הוא עושה. נכנס לחדרו ושמע קול אחד אומר: – אל תענשהו, כי אדם גדול יהיה. שב אליו ואמר לו: – שב ואני אתן לך עשר. אדהכי בא אדם אחד וכלי פז בידו. הוציא את הכלי ונפל אור בבית. אמר אותו אדם לר' אבא: – רבי! אני רוצה לזכות בתורה, כי יש לי עשר רב, שעזב לי אבי, אשר היה מסדר לי על שלחנו שלש עשרה כוסות של פז כאלה, ובתורה לא זכיתי, ואני רוצה, שיעסוק אדם בתורה בשבילי ואני אתן לו עשר. אמר לו ר' אבא לרוק: – עסוק בתורה ואדם זה יתן לך עשר נתן האיש לרוק את כלי הפז הזה וזה ישב ועסק בתורה, והאיש היה נותן לו עשר. לימים נכנס חשק התורה ללבו של הרוק. ביום אחד היה יושב ובוכה. מצא אותו רבו בוכה ואמר לו: – על מה אתה בוכה? הנחתי חיי העולם הבא! איני רוצה לעסוק בתורה בשביל עשר. – השתא שמע מנה, שלשם שמים הוא לומד תורה. קרא לאותו אדם ואמר לו: – טול עשרך ותן אותו ליתומים, ואני אתן לך חלק גדול בתורה בכל מה שאנו עוסקים. החזיר לו ר' יוסי את הכוס של פז, ומאז ועד היום נקרא הוא ובניו ובני בניו בשם "בן פזי", והוא ר' יוסי בן פזי, שזכה הוא ובניו להיות גדולים בתורה ולדעת, שאין שום שכר טוב בעולם כשכרו של הלומד תורה ומקים (לך לך מח). היו מהלכים בדרך. אמר לו ר' פתח פיך ודבר דברי תורה, כי השכינה באה ומתחברת עם מי שמדבר דברי תורה וכל שכן בדרך, שהשכינה באה והולכת לפני בני האדם, הזוכים לאמונת הקדוש ברוך הוא. הלכו ודברו דברי תורה. פתאום אמר ר' יוסי: – זוכרני השתא, שבמקום זה ישבתי פעם אחת עם אבי, והוא אמר לי: "בני! עתיד אתה, כשיגיעו ימיך לארבעים שנה, למצוא במקום זה אוצר של חכמה עליונה וכשתבאנה להבות אש אל ידיך, יאבד האוצר ממך". אמרתי לו: "אבא! במה ידעת?" אמר לי: "בשתי צפרים אלו שעברו על ראשך אני יודע". והרי זכיתי לאותם הימים שאמר אבי, ואת האוצר לא מצאתי. אדהכי פרש ר' יוסי ונכנס אל תוך מערה אחת ומצא ספר אחד שהיה נעוץ בחור סלע שבקצה המערה. כיון שפתח את הספר ראה שבעים ושנים גלופים של האותיות שנמסרו לאדם הראשון ובהם היה יודע כל החכמות של קדושי עליון וכל הדברים העתידים לבא לעולם עד היום, שבו יקום ענן בצד מערב ויחשיך את העולם. קרא לר' יהודה והתחילו לקרוא באותו ספר. לא הספיקו לקרוא שנים שלשה דפים, עד שהיו מסתכלים באותה החכמה העליונה. כיון שהתחילו לקרוא בסתרי הספר ולדבר זה עם זה על הדברים שקראו, יצאה להבת אש וסערה באה ונגעה בידיהם והספר אבד מהם. בכה ר' יוסי ואמר: – דלמא חס ושלום חטא יש או אין אנו זכאים לדעת מה שכתוב בספר זה? כשבאו אל ר' שמעון ספרו לו את המעשה. אמר להם. – דלמא בקץ המשיח, הכתוב בספר זה, הייתם מדברים! – אין אנו יודעים, כי הכל נשכח מאתנו. אין רצונו של הקדוש ברוך הוא שאותו הספר יתגלה כל כך בעולם, וכשיקרבו ימות המשיח, אפילו הקטנים שבעולם עתידים למצוא צפונות החכמה ולדעת קצים וחשבונות. (וירא קיז, קיח) ר' יוסי יצא לדרך והיה ר' אחא בר' יעקב מהלך עמו. בלכתם שתק ר' יוסי והרהר במילי דעלמא ור' אחא הרהר במילי דאוריתא. פתאום ראה ר' יוסי נחש אחד רץ אחריו. אמר לר' אחא: הנחש הרץ אחרי? אמר לו ר' אחא: – אני רואה אותו. רץ ר' יוסי והנחש אחריו. נפל ר' יוסי ודמו שתת וירד מחטמו. שמע אומרים: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקד עליכם את עונותיכם"). אמר יוסי: ומה על שעה אחת, שהסחתי דעתי מן התורה, כך, – מי שמתיאש ממנה, על אחת כמה וכמה. (שמות יז). אדם אחד היה הולך להרי חושך ושני חכמים עמו. ראה בהרים בקיעים ועשן יצא מהם, ושמע אדם אחד אומר: "וי, וי!". אמר אותו – ודאי מקום זה אחד ממקומות הגיהינם הוא. נרדם האדם וראה בחלומו איש אחד מקבץ קוצים ומניחם על כתפיו ושני ממונים מן הגיהינם מציתים אש בקוצים והם נשרפים, והאיש צועק ושני המלאכים הקדושים, שליחיו ששפט אותו, אומרים לו: "אתה עזבת ואת מלאכיו, שהיו שומרים אותך בעולם הזה ובעולם הבא ועשית רצונם של הקוצים, הם הרשעים, ישרפוך הקוצים". אמר לו אותו היהודי לאיש מן הגיהינם: – יהודי רשע אני והממונים של הגיהינם אינם מזכירים לי שמי ושלש פעמים דנים אותי ביום ושתי פעמים בלילה. – ושם מקומך אתה יודע? – בגליל העליון ישבתי ועזבתי בן בעולם ואני קצב הייתי. מפני הרעות הרבות שעשיתי היו דנים אותי מפי ומרגלי ומידי ומלאך ממונה על הקברות אמר לי בשעה שדנו אותי: "אוי למי שנשבע לקים את התורה ונשבע על שקר! וי לקרקפתא, שלא הניחה תפילין מעולם ואוי לידים ששמשו בהבלי העולם ואוי לרגלים שהיו הולכים בהבלי העולם!" בשעה שהיו מלקים אותי מכות מרדות, אמרתי כל מה שעשיתי ובאה נשמתי והמלאך שהיה ממונה על נשמתי ונתנו כתב אחד מכל מה שעשיתי. נעור אותו אדם משנתו והלך לגליל העליון. אמר שם לאיש אחד: – הראית ינוקא בן קצב שמת בזמן פלוני? – ינוקא זה שאתה שואל עליו הולך לבית המטבחים והוא רשע כאביו. הלך אותו אדם לבית המטבחים וראה אותו ינוקא מצחק עם הנערים. אמר לו: – בני, לך עמי. הלך עמו, והוא הלבישו ומסר אותו לרבי אחד, שהיה מלמדו עד שגדל וקרא ואמר הפטורה בבית הכנסת והתפלל והוסיף לקרוא וללמוד עד שקראו לו "רבי". והמת, אני הינוקא, שהיו דנים אותו, בא בחלום לאותו אדם ואמר לו: –– רבי! כמו שנחמת אותי, כך ינחם אותך בשעה שאמר בני הפטורה בקהל, פטרו אותי מן הדין. בשעה שהתפלל ואמר קדיש, קרעו לו גזר דיני לגמרי ובשעה שנעשה חכם, נתנו לי חלק בגן עדן, והכניסו אותי לישיבה של הצדיקים, ובשעה שנעשה חכם גדול וקראו לו "רבי", עטרו אותי בכתר, שהצדיקים מתעטרים בו, ובשבילך, רבי, זכיתי לכל הכבוד הזה. זכאי חלקך, שבשביל זה יש לך חלק גדול מאד בעולם הזה ובעולם הבא! (זוהר חדש נג) סוחר אחד אמר לו לר' אלעזר, ששמע מאביו, כי בימיו היה רופא, שכאשר נסתכל בחולים היה אומר: זה יחיה וזה ימות. אמרו על הרופא הזה, שהוא צדיק אמת, ירא חטא, וכל מי שלא יכול להשיג דבר שהוא צריך לו, היה רופא זה קונה אותו דבר בממונו ונותן לו, ואין חכם בעולם כמותו ובתפלתו היה עושה יותר ממה שהיה עושה בידו. ואמר אותו סוחר: ספרו של רופא זה היה בידי, כי ירשתי אותו מאבי אבי, וכל דברי הספר הזה מיסדים על רזי התורה, ורזים סתומים מצאתי בו ודברי רפואה רבים, שהוא אמר עליהם, שרק ירא חטא יוכל לעשותם, וגם דברי רפואה מאותם שהיה בלעם עושה, שהיה מלחש לחשים על חולה ומיד נתרפא, והרופא היה אומר: רפואה זו אסורה וזו מותרת למי שהוא ירא שמח ר' אלעזר ושמחה החבריא. אלמלא היה ספר זה בידי, הייתי רואה מה הוא. אמסור אותו לך על מנת להראותו לבוצינא קדישא. ותנינן: אמר ר' אלעזר: אותו ספר היה בידי שנים עשר חדש ומצאתי בו אורות עליונים ויקרים. כשהגעתי לאותם הרזים של בלעם, נבהלתי. פעם אחת לחשתי במקום אחד והיו האותיות שהוצאתי מפי עולות ויורדות, עד שאמרו לי בחלום: למה לך להכנס לתחום שאינו שלך ושאין אתה צריך לו? נתעוררתי ורע היה בעיני הדבר, כי רזים סתומים נמצאו באותו ספר. שלחתי אל אותו הסוחר ור' יוסי בר' יהודה שמו, והחזרתי לו את הספר. ברזים של בלעם מצאתי שמות המלאכים ששלח לו בלק והשמות האלה היו מסדרים כראוי. אבל כמה מיני רפואות מצאתי בו, שהיו מיסדים על סודות התורה והרזים הסתומים שלה. (האזינו רצט) ר' חזקיה פתח: "משא גיא חזיון: מה לך איפה, כי עלית כלך לגגות" – תא חזי: כבר פרשו החכמים, שבשעה שנחרב בית המקדש והיו שורפים אותו באש, עלו כל הכהנים על חומות בית המקדש וכל המפתחות בידיהם ואמרו: "עד הכא אנו היינו הגזברים שלך, וכאן ואילך טול שלך". אבל תא חזי: "גיא חזיון" – היא השכינה שהיתה במקדש וכל בני העולם היו יונקים יניקה של נבואה, ועל כן נקראה בשם "גיא חזיון". "מה לך איפה, כי עלית כלך לגגות" – כי כשחרב בית המקדש באה השכינה ונכנסה לכל אותם המקומות, שבהם היה לה מדור לפנים והיתה בוכה על בית מדורה ועל ישראל שהלכו גולה ועל כל הצדיקים והחסידים שהיו שם ואבדו, ואז שאל אותה הקדוש ברוך הוא ואמר לה: "מה לך איפה, כי עלית כלך לגגות?" – מהו "כלך"? "כי עלית" סגי ! אלא "כלך" לכלול עמה כל הצבאות וכל המרכבות שלמעלה, שכלם בכו עמה על חרבן בית המקדש. אמרה לפניו: "בני בגלות והמקדש נשרף, ואני מה לי פה?" הוסיפה ואמרה: "תשועות מלאה, עיר הומיה, קריה עליזה, חלליך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה" וכו'. "על כן אמרתי: שעו מני, אמרר בבכי, אל תאיצי לנחמני על שוד בת עמי", וקודשא בריך הוא אמר לה: "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה". ותא חזי: מיום שחרב בית המקדש לא יום, שלא נמצאו בו קללות, משום שבשעה שבית המקדש היה קים, היו ישראל עובדים עבודה ומקריבים עולות וקרבנות, והשכינה היתה שורה עליהם במקדש כאם הרובצת על בניה והיו כל פנים מאירים, עד שברכות היו נמצאות למעלה ולמטה; ולא היה יום, שלא נמצאו בו ברכות וחדוות, והיו ישראל יושבים לבטח בארצם וכל העולם היה נזון בעבורם. השתא, שבית המקדש חרב והשכינה עמהם אין לך יום, שלא נמצאו בו קללות והעולם ארור ואין חדוה לא למעלה ולא למטה. אבל הקדוש הוא עתיד להקים את כנסת ישראל מעפר ולשמח את העולם בכל, כמה שנאמר: "והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי". (מקץ רב, רג). ר' חיא פתח: "שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה" – תא חזי: כשחרב וגרמו העוונות והגלו ישראל מארצם, עלה הקדוש ברוך הוא למעלה למעלה ולא נסתכל בחרבן בית המקדש ובעמו שגלה, ואז גלתה השכינה עם ישראל. כשירד קודשא בריך הוא, נסתכל בביתו והוא נשרף, נסתכל בעמו והוא גולה, שאל על המטרוניתא והיא גורשה, כדין "ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק". והשכינה מה כתיב בה? "אלי כבתולה חגורת שק על בעל נעוריה", אפילו שמים וארץ התאבלו, דכתיב: "אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם". מלאכי עליון כלם התאבלו, דכתיב: "הן אראלם צעקו חוצה, יבכיון". השמש והלבנה התאבלו ואורם חשך, דכתיב: "חשך השמש בצאתו וירח לא יגיה אורו" וכל העליונים והתחתונים בכו עליה והתאבלו. (ויגש רי). ר' שמעון הרים ידיו בתפלה לקודשא בריך הוא להתפלל תפלתו. אחר כך באו ר' אלעזר בנו ור' אבא וישבו לפניו. בשבתם ראו אור אחד מאורות היום חשך וצנור אחד של שלהבת אש נשקע בתוך ים טבריה ונזדעזע כל אותו – ודאי השתא הוא הזמן שקודשא בריך הוא זוכר את בניו ומוריד שתי דמעות לתוך הים הגדול, וכשהדמעות יורדות, הן פוגעות באותו הצנור של שלהבת האש והוא נשקע אתו יחדו בים. בכה ר' שמעון ובכתה החבריא. (שמות ט). כמה גדולות היו המבוכה והמהומה, שהקים הקדוש ברוך הוא במרום בשעה שישראל הלכו גולה. בשעה שהיו כותבים ברקיע את הפתקא, שישראל יהיו נמסרים בידו של ישמעאל ויהיו משועבדים לו, עד שלא נחתמה הפתקא בגושפנקא של המלך, קרא הקדוש ברוך הוא לכל צבאות השמים וקרא לגבריאל, שקסת הסופר במתניו ואמר לו: "אעכב את הפתקא, עד שלא חתמו אותה ואבכה על בני ואעשה להם מספד ואבל. אני משביעכם, כל צבאות השמים, שתניחוני ולא תתאמצו לנחמני". בעט ברקיע, הנקרא בשם "ערבות" ועשה בו בקיעים וחלונות פתוחים. פתח ואמר: "בני, בני אהובי לבי, גדלתיכם ונשאתיכם כאב הנושא את בנו, למדתיכם לירוא מפני, השלטתי אתכם על כל אמות העולם. חטאתם לפני כמה חטאים ואני סלחתי לכם, כי בנים יקרים וחביבים הייתם לי. בני,בני! אקרא לארבע רוחות העולם ואשביע אותן עליכם. מזרח, מזרח! אני משביעך: אם בני יתפזרו בתוכך, תסתכל בתואר ודיוקן שלהם, איך ישתנו וישחרו בענוים שימצאו להם בתוכך ותבכה עליהם ותספוד להם ותשמור אותם. בני בני! כשהייתם בביתי תחת יד אמכם בעדנים ובתענוגים, לא השגחתם עלי. בני בני! מה אעשה לכם? גזרה היא! שבועה היא! אבל אני ואתם נגלה! משה, הרועה הנאמן! אינך בני, שמסרתי לידך! מזרח, מזרח! לך אל משה וספדו על בני, השמיעו אבל ומספד, עד שאני אשמע ואתאבל עמכם יחדו! בני, בני, אהובי נפשי! איך תלכו בשלשלאות חזקות וידיכם אסורות לאחוריכם! בנים שגדלו בעדנים, בנים שהיו יקרים מפז וספיר, איך תפלו בידי נכרים, שאינם מרחמים כלל! בשר הקודש של גופיכם השלך ונתחלל בשוקים וברחובות! בני, בני, וי עליכם!" – קרע הקדוש ברוך הוא את הפורפירא שלו ופנה לדרום וקרא: "דרום, דרום! אני משביעך: כשיתפזרו בני בתוכך, תסתכל בהם ותראה איך השחרו דיוקניהם וימינם נשברה בין העמים. דרום, דרום! אני משביעך: לך אל אברהם אבינו ואמור לו, איך נפלו בניו ונתפזרו בין שונאיהם ותבכו ותספדו עליהם! דרום, דרום! אני משביעך, שתשמור את בני, אהובי נפשי, כשיתפזרו בתוכך!". ואל צפון קרא: "צפון. צפון! לך בקול בכי ומספד ואבל ויגון על בני אל יצחק, שנעקד על מזבחי ואמור לו, איך הולכים בניו ונופלים בחרב! אל תאמרו ואל תודיעו זאת ליעקב, שלא יהפוך את העולם ברגזו". פנה למערב וקרא: מערב, מערב! לך אל אנקות החללים והקרבות החזקים של בני, לך אל אהובתי, יונתי תמתי ואמור לה, איך הם הולכים בנהר ואיך הם מתפזרים לכמה עברים! אחותי, בתי, רעיתי, רעיה שלי, אהובת נפשי, מה נעשה לבנינו? אבל אחותי, אהובתי, הרי כנפיך פרושות לארבע רוחות העולם, אני משביעך, בתי יחידתי, שתלכי אתם ולא תעזבי אותם ותגיני עליהם בארבע רוחות העולם, שלא יאבדו מן העולם. בשעה ששמעה כנסת ישראל את הדברים האלה, הרימה קולה ונזדעזעו שמונה עשר אלף עולמות, כדין "קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה". אז "ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד". מי ראה מבוכה כמבוכה שהיתה אז בכל הרקיעים! מי ראה מהומה ומספד כמהומה ומספד שהיו שם! כל צבאות השמים חשבו, שכל העולמות יהפכו. אמר לה הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל: – בתי יחידתי! לכי ושבי עם בני והגיני עליהם! – מארי דעלמא! לא אלך! אחרי שאתה גדלת ורוממת אותם אהיה רואה את שוביהם אוכלים אותם?! כדין נשבע הקדוש ברוך הוא להקים אותה ולגמול לישראל, ולהוציאם מן הגלות, כמה שנאמר: "כה אמר ה': "מנעי קולך מבכי, ועיניך מדמעה, לאחריתך, נאם ה', ושבו בנים לגבולם". ואז יצאה מלפניו. כיון שיצאה מלפניו פתח הקדוש ברוך הוא ואמר: "איכה יועם זהב". וכל אותה הקינה אמר לבדו, ואחר כך נחתמה אותה פתקא. (זוהר חדש ס). אמר ר' פנחס: רצה הקדוש ברוך הוא לנסות את ישראל ושלחם לבבל, שנאמר: "וישלח את היונה מאתו" – "יונה" זו כנסת ישראל. ראה מה כתיב בה: "ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה", שהכביד מלך בבל את עולה ברעב ובצמא ובהריגת צדיקים הרבה, ומשום כובד עול – "ותשב אליו אל התבה" – וחזרה בתשובה ונגאלה. וכאשר הוסיפו לחטוא כבתחילה, הוסיף להגלותם, שנאמר: "ויוסף שלח את היונה", בגלות אחרת של יון. דאמר ר' יהודה: גלות יון החשיכה את פניהם של ישראל כשולי קדירה, ומרוב צערם ודחקם מה כתיב בהם? – ותבא אליו היונה לעת ערב והנה טרף בפיה" – מה "לעת ערב" – השעה לא היתה מאירה להם כמלפנים, הצדיקים נהרגו וחשך היום והשמש שקעה להם ולא יכלו להתקים מפני הלחץ הגדול, שהיה עליהם, שנאמר: "אוי לנו, כי פנה היום" אלו הם הצדיקים, המאירים כשמש, – "כי ינטו צללי ערב", שנשארו כעוללות בציר, וזהו "לעת ערב", ולא בזמן שהצדיקים מאירים להם כשמש. "והנה עלה זית טרף בפיה" – לולא שהעיר הקדוש ברוך הוא רוח הכהנים, שהיו מדליקים נרות בשמן זית, אזי אבדה פליטת יהודה מן העולם. גלות וגלות שבה כנסת ישראל בתשובה ונתקבלה. אמר ר' פנחס: חוץ מן הגלות הרביעית, שעדין לא שבה, והכל ואמר ר' פנחס: אין לך בכל פעם ופעם, שלא עכב ברוך הוא את גזר דינה של כנסת ישראל שבע שמטות יובלות, שמא תחזיר בתשובה. דכתיב: "וייחל עוד שבעת ימים אחרים" – חוץ מן הראשונים 11 "וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד" – "וישלח את היונה" בגלות אדום, "ולא יספה שוב אליו עוד", שעד היום לא חזרה בתשובה ולא העירה רוחה, דאמר ר' פנחס: אלמלי חזרה בתשובה לא נשתירה בגלות יום אחד. אומר: כל הגליות שגלתה כנסת ישראל נתן לה הקדוש ברוך הוא זמן וקץ ונתעוררה תמיד בתשובה; והגלות האחרונה אין לה קץ וזמן, אלא הכל תלוי בתשובה, שנאמר: "וישבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו" 13 וכתיב: "אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך ה' אלהיך ומשך יקחך. – אם כן, איך יהיה כדבר הזה, שיתעוררו כלם יחדו בתשובה בקצה השמים ומי שהוא בקצה הארץ, איך יתחברו יחדו לעשות תשובה? אמר לו ר' אליעזר: – חייך, שאם יחזרו בתשובה ראשי הקהלות, או קהלה אחת, בזכותם תתקבץ כל הגלות, כי הקדוש ברוך מסתכל תמיד, אימתי יחזרו ויעשה להם טוב, דכתיב: ולכן יחכה ה' לחננכם" – הוא מחכה תמיד, אימתי יעשו תשובה. רבי היה יושב יום אחד ומתבונן בפסוק זה: "בצר לך, ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים, ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו". אמר: מה שאמר משה שיהיה באחרית הימים, כל אותן הצרות באו, ותשובה עד כאן לא עשו! עודנו יושב, בא אליו אליהו זכרונו לברכה ואמר לו: – רבי במה עסקת? במה שאמרה התורה שבאשר תבאנה צרות על ישראל באחרית הימים, יעשו תשובה לאלתר, דכתיב: "באחרית הימים, ושבת", ועד כאן לא שבו בתשובה. – חייך, רבי, בדבר זה עסק קודשא בריך הוא היום ובא מיכאל האפטרופס הגדול של ישראל ושאל, מתי יצאו בניו אהוביו מתחת גלות אדום, ואמר: אתה כתבת בתורתך, שכאשר יקבלו את העונשים על העברות שעשו, יגאלו, "כי אל רחום ה' אלהיך". אמר לו הקדוש ברוך הוא: "יבא סמאל, האפטרופס של ישמעאל ויטעון עמך לפני". בא סמאל וטען מיכאל לפני הקדוש ברוך הוא כבראשונה. אמר סמאל: מארי דעלמא! אתה אמרת, שכנסת ישראל תהיה תחת שליטתו של אדום, עד שיהיו ישראל זכאים לפניך, והרי כלם חיבים עד היום". בה בשעה גער בו הקדוש ברוך הוא על שאמר דלטוריה על בניו וברח סמאל שלשת אלפים מילים. ואל מיכאל מיכאל, מיכאל! היה לך לראות מה שכתוב בפסוק הקודם: "ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו", ואחר כך כתיב: "כי אל רחום ה' אלהיך". אמר מיכאל: "מארי דעלמא! היה לך לרחם עליהם, כי רחום אתה וכך נקראת". אמר לו הקדוש ברוך הוא: שבועה נשבעתי ביום שהדין נגזר לפני, עד שישובו, ואם כנסת ישראל תפתח בתשובה כחדו של מחט, אנכי אפתח לה שערים (שם כו) אמר ר' אבא: זוכרני דבר אחד ששמעתי מבוצינא קדישא, ששמע משמו של ר' אליעזר. פעם אחת בא לפניו גוי חכם אחד ואמר לו: סבא, סבא! שלש שאלות אני רוצה לשאלך: האחת – אתם אומרים שיבנה לכם בית מקדש אחר, והרי לא היה צריך להבנות, אלא שתי פעמים: בית ראשון ובית שני; בית שלישי ובית רביעי לא תמצא בתורה, וזה שהיה צריך להבנות, כבר נבנה. ותו: שהנכם קרובים אל המלך העליון יותר מכל שאר העמים – מי שהוא קרוב למלך, שרוי תמיד יותר בלי צער, בלי אימה, בלי דוחק, – והרי אתם ובדוחק וביגון תדיר יותר מכל בני העולם, ואנו – צער ויגון ודוחק אינם קרבים אלינו כלל! אנו קרובים למלך עליון ואתם רחוקים ממנו, ועל כן יש לכם צער ודוחק, אבל ויגון, מה שאין כן אנו. ותו: אתם אינכם אוכלים נבלה וטרפה, בכדי שתהיו בריאים והגוף שלכם יהיה בריא. אנו אוכלים כל מה שאנו רוצים, ואנו חזקים בכח, בבריאות וכל אברינו בריאים, – ואתם שאינכם אוכלים נבלות וטרפות, חלשים וכלכם שרוים במחלות רעות ובשברון יותר מכל שאר העמים. אתם עם שאלהיכם שונא אותו בכל. סבא, סבא! אל תאמר לי כלום, כי לא את דבריך ולא אקבלם. זקף ר' אליעזר עיניו ועשה אותו גל של עצמות. כיון שרגזו נח, החזיר את ראשו ואמר: השאלות, ששאל רשע זה, שאלתי פעם אחת את אליהו, ואמר, שבמתיבתא דרקיע נסדרו הדברים לפני קודשא בריך הוא כזה: כשיצאו ישראל ממצרים רצה הקדוש ברוך הוא לעשות אותם כמלאכי השרת וחפץ לבנות הבית הקדוש ולהוריד אותו מתוך שמי הרקיעים ולטעת את ישראל נטע קדוש כגון הדיוקן של מעלה, הדא הוא דכתיב: "תביאמו מכון לשבתך פעלת ה', מקדש ה' כוננו ידיך" – "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך" – באיזה מקום? ב"מכון לשבתך פעלת ה'", במכון שפעל ה' ולא אחר. "מכון לשבתך" זה בית ראשון, מקדש, ה', "כוננו ידיך" – זה בית שני, ושניהם הם אמנתו ומשהרגיזו לפניו במדבר, מתו והכניס הקדוש ברוך הוא את בניהם אל הארץ ושם למדו לעשות כמעשי יושבי הארץ, והבית נבנה על ידי בר נש, ובגין כך לא נתקים. ושלמה היה יודע, שמשום שבית זה הוא עובדא דבר נש, לא יתקים, ועל כן אמר: "אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו". בימיו של עזרא גרם החטא ובני הדור היו צריכים לבנות את בית המקדש ולא היה בו קיום. ועד כאן בנינו של הקדוש ברוך הוא לא היה בעולם, דכתיב: "בונה ירושלים ה'" – ה' ולא אחר, ולבנין זה אנו מחכים ולא לבנינו של בר נש, שאין בו קיום כלל. את הבית הראשון ואת הבית השני יוריד לנו קודשא בריך הוא יחדו מלמעלה. את הבית הראשון באתכסיא ואת הבית השני באתגליא. בית זה, נקרא "בית שני", יהיה באתגליא, ובו תתראה אמנותו לכל העולם. הבית הראשון שיהיה באתכסיא יעלה למעלה על הבית שיהיה באתגליא, וכל העולם יראה את ענני הכבוד שיקיפו אותו ובתוך העננים האלה יהיה הבית הראשון ועד כאן לא היה בעולם. אפילו קרתא דירושלים לא תהיה אמנותו של בר נש, דכתיב: ואני סביב", אם לקרתא כתב הכי, כל שכן הבית, שהיא הדירה שלו. מעשה זה היה ראוי להיות בראשונה, כשיצאו ישראל ממצרים ונדחה עד אחרית הימים, בגאולה על השאלה השניה: ודאי שאנו קרובים למלך עליון יותר מכל שאר העמים, אבל את ישראל עשה קודשא בריך הוא ללב של כל העולם וישראל בין שאר האומות כלב בין אברי הגוף. כמו שהאברים אינם להתקים בעולם אפילו רגע אחד בלי הלב, כך העמים אינם יכולים להתקים בלי ישראל. הלב הוא רך וחלש מכל האברים, כי הם אינם יודעים צער וצרה ויגון כלל, אלא הלב, שבו הוא הקיום, בו החכמה. שאר האברים אינם קרובים למלך, שהוא הבינה, השורה במוח, אלא הלב; כך ישראל קרובים למלך הקדוש ושאר העמים רחוקים ממנו. ישראל הם בצער, בדוחק וביגון ולא שאר העמים, כלב המרגיש צער וצרה ולא שאר האברים. השאלה השלישית, שישראל אינם אוכלים נבלות וטרפות ושקצים ורמשים כשאר העמים והם חלשים משאר העמים. – ודאי כך הוא, שהלב שהוא רך וחלש וקיומם של שאר האברים, אינו נוטל למזונותיו אלא המבחר והטוב ואת הפסולת הוא מניח לכל שאר האברים, והם אינם משגיחים בזה; ועל כן יש בכל האברים אבעבועות, שאת, או ספחת, אבל ללב אין מכל הדברים האלה כלום והוא נקי וברור. בא ר' יוסי ונשק את ידיו של ר' אבא. אמר: אלו לא באתי לעולם אלא לשמוע זאת, די. (פנחס רכ, רכא) שלחו להם בני בבל לבני ארץ ישראל: לנו ראוי לבכות, לנו ראוי לעשות הספד על חורבן בית אלהינו, על שנתפזרנו בין האמות ועלינו לפתוח בהספד. שלחו להם בני ארץ ישראל: אתם נתפזרתם בין האומות ואתם מחוץ לארץ הקדושה וראוי לכם לבכות עליכם ועל עצמכם, שיצאתם מאור לחושך, כעבד היוצא מבית אדוניו. אבל אנו, יש לנו לבכות ולעשות הספד, ולנו שלח הקדוש ברוך הוא את ספר ההספד, כי אנו בני המטרוניתא ואנו מבני ביתה ויודעים יקרא דמארי עלמא, ולנו ראוי לבכות. אנו יתומים בלי אם ואב, ועינינו מסתכלות בכתלי הבית, והוא חרב, ואין אנו מוצאים את אמנו שהיתה מינקת לנו בכל יום מן הטוב שלה ומנחמת אותנו ומדברת על לבנו, כאם לבנה, והשתא מסתכלות העינים לכל עבר ומקום מושב אמנו חרב. מי ינחם אותנו? מי ידבר על לבנו ויגן עלינו לפני המלך? כשהיינו חוטאים לפני אבינו והוא לקח את הרצועה להלקות אותנו, היא נצבה לפנינו וקבלה את המלקות של המלך, בכדי להגן עלינו, כמה שנאמר: "והוא מחולל מפשעינו מדכא מעונותינו", והשתא אין לנו אם. וי, וי לנו! וי לכם! לנו ראוי לבכות, לנו ראוי לספוד, לנו ראוי לפתור אותן המלות המרות ולהודיען לאותם היודעים לבכות. אנו נגשים בכל יום אל ערש אמנו ואין אנו שוכחים אותה. שם אנו שואלים עליה, ואין מי שישגיח עלינו. אנו שואלים הערש שלה והוא נתחלל. שואלים את הכסא שלה והוא נפל. אנו שואלים את ההיכלות שלה, והם נשבעים, שאינם יודעים איפה היא. אנו שואלים את העפר, ואותות עקבותיה אינם שם. אנו שואלים את הגג, והגג משיב לנו, שהיא היתה יושבת שם, מבכה ומיללת והולכת מגג לגג ובוכה וצוחת בקול מר עלינו, כמה שנאמר: "מה לך איפה, כי עלית כלך לגגות". אנו שואלים את הדרכים והשבילים, וכלם אומרים, ששמעו בת הקול המר של בכיה, שבכתה על בניה, ואינם יודעים לאן עלתה. לנו ראוי לבכות, לנו ראוי לספוד; ננשק עפר רגליה, ננשק מקום מושבה, ננשק כתלי ההיכל, ונבכה מרה. אנו נפתח בהספד, כי אנו רואים זאת בכל יום. נבכה תדיר ולא נשכח את המרירות שבבכיה. פתחו ואמרו: "איכה ישבה בדד העיר" – כתיב "כי יום מהומה ומבוסה ומבוכה לה' אלהים צבאות בגי חזיון, מקרקר קיר ושוע אל ההר" – "כי יום" – יש לקודשא בריך הוא יום אחד, אהוב נפשו, שכל שאר ששת הימים נכללים בו והוא כולל את כלם, ועל שנתרבו העוונות נסתלק היום הזה למעלה אל עולם החיים. כדין קם מתחת שפולי המשכן יום של מרירות, יום של בכיה, יום של צער, יום הנקרא "מהומה ומבוסה ומבוכה", והוא נכנס אל המשכן והשחית וטמא, וגברת המשכן הלכה ונתגרשה ממקום מושבה אל ההר שבחוץ ואל ההר שנחרב, והמשכן נשחת ונחרב. אחר כך ירד אותו היום העליון שנסתלק, שאל על משכנו והוא נחרב. נכנס וראה שהמטרוניתא אהובת נפשו נתגרשה וברחה וכל בנינה נהרס. כדין התחיל גועה געיה אחרי געיה, כנהמת התרנגול. הדא היא דכתיב "מקרקר קיר" – קרקר הוא נהמת התרנגול – "ושוע אל ההר" – עשה שועה וצוחה אל ההר, שאליו ברחה המטרוניתא. עשה שועה, צוח וקרא בנהימת בכי: "איכה", איכה אהובת נפשי, איכה יונתי, תמתי? איכה יחידתי? אחותי, בתי, אמי לאן הלכת? לאן פנית לילך? ר' פנחס פתח: "קול ברמה רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו" – בשעה שנחרב בית המקדש ונשרף, בא קול אל קברי האבות הראשונים ואמר: "אבות ראשונים, אתם ישנים ואינכם יודעים צער העולם! בניכם, שגדלתם בצער והכנסתם אותם לאמונה רבה של הקדוש ברוך הוא, ונהרגו והלכו בגלות בין שונאיהם, – ידיהם קשורות לאחוריהם, מתים ברעב, בתיהם נשרפו. אן רחמיכם? אן אמונתכם? קומו והתעוררו". – מיד נתעוררו האבות והאמהות והלכו אל משה. אמרו לו: משה הבנים? אן עזבת אותם? – מיד נתעורר משה והלך עמהם אל יהושע. אמר לו: "בני האבות האלה, בני ישראל, שהקדוש ברוך הוא הפקיד אותי עליהם, ואני עזבתי אותם בידך, אן הם?" – השיב יהושע ואמר: רבינו משה! בארץ הקדושה עזבתי אותם וחלקתי להם את הארץ על פי הגורל, כמו שצוית אותי וכלם עזבתי איש איש על נחלתו ועל גורלו". – מיד הלכו כלם לארץ הקדושה ומצאו אותה חרבה עד שלא נשמע בה שום קול. נכנסו אל המקדש שנשרף. עשו בו הספד, עד שנשמע הקול המר של בכים לרום שמים, וכל מלאכי עליון בכו עמהם למעלה. נתעורר הקדוש ברוך הוא ובא אליהם ומצא אותם ממררים בבכי בעפר המקדש אמר להם: "אהובי נפשי! מה לידידי בביתי?" – קם אברהם סבא בראשונה ואמר לפניו: "מארי דעלמא! אתה יודע, שהלכתי לפניך בדרך אמת. עשר פעמים נסית אותי ואני עמדתי בכל הנסיונות. בני איפה הם? לא שמעתי קול דבריהם בארץ, אשר נשבעת לי, לקיים אותם בה". – אמר לו "הוי אברהם אהוב נפשי, הם חטאו, עבדו עבודה זרה, ובגין כך תקף רגזי עליהם ובגינך המתנתי להם זמן רב, ולא שבו לפני". – כיון ששמע אברהם כך, אמר: "ימחו על קדשת שמך את כל חטאותיהם בין העמים, עד שיהא רצונך להשיבם אליך". – וכן כלם עשו כזאת והלכו להם. נשארה שם רחל והרימה קול בכי תמרורים. אמר לה הקדוש ברוך הוא: רחל, מה את מבכה? אמרה לפניו: "ולא אבכה? בני אן הם ומה חטאו לך?" – אמר לה: "הכניסו צרתי לפני, ולביתי הכניסו אותה". – מיד אמרה: "וכי אני לא עשיתי יותר מזה, שהכנסתי בעצמי צרתי לביתי" ? ואתה כתיב בך: "רחום וחנון, ארך אפים, היה לך למחול עוונותיהם". ובכל מה שאמר לה לא קבלה תנחומים. מאי טעמא? "כי איננו" כבימים הראשונים לשכון ביניהם, כי עלה למעלה, ומשום ש"איננו" בתוך בניה, לא קבלה תנחומים. עד שנשבע לה, דכתיב: ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך, נאם ה', ושבו מארץ אויב". וכמו שעשתה רחל, כך עשתה השכינה למעלה, ובשעה שהיתה מבכה באו אליה ששים רבוא מחנות עליונים וכלם בכו עמה. באותה שעה נשמע קול ברקיע "ערבות" ונזדעזעו מאתים אלף עולמות, שהיו גנוזים מן היום שנברא העולם, עד שנשמע הקול ברום שמים, ששם הוא הרקיע "כעין הקרח הנורא" שעל החיות, עד שנתגלתה השכינה לרחל ואמרה לה: "מנעי קולך מבכי", והלכה היא וכל צבאותיה לגלות והיו צריכים להתפזר לכמה עברים, בכדי שתהיה גלות לכלם. שלחו להם בני בבל לבני הארץ הקדשה: לכם ראוי לבכות ולכם ראוי להספיד ולעשות אבל בראותכם היכלות אמנו חרבים ומקום ערשה נהפך למקום אבל והיא אינה שם ופרחה מכם ואתם אינם יודעים איפה היא. אתם אומרים שהיא עמנו בתוך הגלות וירדה לשכון בינינו; אי הכי אנו צריכים לשמוח, שהרי ראה אותה פה, אותה וכל צבאותיה? ודאי על זאת אנו צריכים לבכות ולספוד כתנינים וכיעני מדבר, שהיא גורשה לחוץ מן ההיכל ואנו בגלות, הבאה עלינו במרירות והיא רואה אותנו בכל יום בכמה צרות, בכמה שגוזרים עלינו בכל זמן ואינה יכולה להסיר מעלינו הצרות וכל הפגעים שאנו סובלים. שלחו להם בני הארץ הקדושה לבני בבל: אמת הדבר, שאמנו ברחה וגורשה מתוך היכלה וירדה אליכם במרירות ובקול עצוב כאשה היושבת בלי דעת וכגבר לא יוכל להושיע וראוי לכם לספוד, אבל אנו יש לנו לבכות ולספוד בנהי ומרירות, כי אנו רואים בכל יום את ההיכל החרב ושועלי מדבר נכנסים אליו ויוצאים ממנו ואנו רואים ובוכים, ובעוד שאנו יושבים נבוכים ושמים פינו בעפר אנו שומעים קול הנגון של רגליה בשלש משמרות הלילה, שאז היא יורדת ורואה את היכלה השרוף והולכת מהיכל להיכל, ממקום למקום וגועה ומיללת ובוכה עלינו ועל נפשנו, ואנו מתעוררים לקול הנגון של בכיה ויללתה ורוחנו הולכת אחריה ופורחת אליה, ולפי שעה היא פורחת והולכת ואין אנו שומעים ואין אנו יודעים כלום, כי היא הולכת ואנו נשארים נבוכים, ישנים בלי רוח, בלי דעת, צועקים ואומרים "איכה!" – תנינן: בכל לילה ולילה קול מר של כאב ציון נשמע מרום רקיע של מטה וממטה לרקיע. בתחילת הלילה בוכה השכינה ושואגת מרום רקיע למעלה. היא יורדת למטה למקום מזבח החצון ורואה אותו חרב, והיא גועה ומיללת בקול מר ואומרת: "מזבחי, מזבחי, שהיית מרוה אותי בכמה נסכים, בכמה עולות טהורות וקדושות. מזבחי, מזבחי, שכל המלאכים הגדולים היו רוים ממך, אוכלים עדנים ומחלקים מהם חלקים ברום רקיע, בך הניחו נבלות חסידים קדושים, בני שנשחטו עליך, וי לי מדמיהם!" – וכל המלאכים ושרי מעלה נופלים ממקומותיהם לקול הצוחה, יושבים בחוץ, צוחים ובוכים אותם האראלים, אשר אות השם הקדוש היתה מתעטרת עליה ולקול בכיתם פורחת מהם אות זו. הדא הוא דכתיב: "הן אראלם צעקו חוצה" – "אראלם" בלי יוד, "צעקו חוצה". והשכינה מיללת: "מזבחי, מזבחי, לאחרי שהרוית אותי בנבלת בני, החסידים הקדושים, שמסרו נפשם ונשמתם עליך, נגנזת! אן אמצאך? אן האש, שהיתה עליך?" – היא גועה ומיללת ובוכה בקול עצום וששת אלפים מלאכים קדושים בכל רוח ורוח מארבע רוחות העולם, אותם המלאכים, שהיו אוכלים את הקרבנות בכל יום, יורדים עמה ומיללים ובוכים על מזבח העולה. בחצות הלילה היא נכנסת אל הנקודה של ציון, מקום קודש הקדשים ורואה שהוא נחרב ונתחלל וגועה ומיללת, עולה ממטה למעלה ויורדת ממעלה למטה, מסתכלת במקום הכרובים, צווחת בקול מר ומרימה קולה ואומרת: "ערשי, מקום מקדשי, מקום המרגליות הטובות, ששים אלף רבוא האבנים הטובות שבפרוכת וכפורת, ובך היה בא אלי רבון העולמים, וכל מה שהייתי רוצה, היה עושה! ערשי, ערשי! האינך זוכר, שהייתי באה אליך בחדוה ובלב טוב ואותם הכרובים היו יוצאים לקראתי ומקישים כנפיהם בחדוה לקבל את פני? איך נשכח ארון התורה שהיה פה? מן המקום הזה היו יוצאים מזון לכל העולם ואור וברכה לכל". היא גועה בבכיה וצועקת: "בעלי, בעלי! מאור עיני חשך! אתה זוכר את הנדר שנדרת לי, שלעולם לא תעזוב את אהבתך לי; אתה זוכר את השבועה שנשבעת לי: "אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני", ואני הרי נשכחתי ממך! האין אתה זוכר, שעמדנו לפניך על הר סיני ששים רבוא שקבלו אותך עליהם והיינו הולכים אחריך לכל אשר רצית, ואותה השפחה הרגה בהם לאלפים ולרבבות ולא השגחנו, ואבדו כלם במדבר ועזבת אותם שם והעליתי את לעמוד לפניך פה, בארץ הזאת. בעלי, בעלי! זכור כמה בנים קדושים העמדתי לפניך בכל דור ודור, בימי דוד ושלמה בנו! האין אתה זוכר, כמה טובות עשו לפניך? האם ראוי לך לזכור חטאים ולא לזכור זכיות? אני מבקשת אותך, ואינך! אני מבקשת את בני, ואינם! אני מבקשת את הקדושה שבמקום זה, והיא מחוללת!" בתחלת המשמרה השלישית היא יוצאה ועומדת על מקום מזבח הקטורת וגועה ומיללת ועולה למעלה ומוצאת כרוב אחד מאותם שני הכרובים שהיו שם והיא בוכה. באותה שעה יורד אליה הקדוש ברוך הוא ומדבר עמה ואומר לה: "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך, נאם ה', ושבו מארץ אויב". (שם צח, צט) תנא: עתיד הקדוש ברוך הוא לבנות את ירושלים ולהראות כוכב אחד קבוע ברקיע ונוצץ בשבעים רצים ושבעים זיקים המאירים ממנו באמצע הרקיע, ושבעים כוכבים יהיו נבלעים בו. שבעים יום יהיה כוכב זה מאיר ולוהט. ביום הששי לשבוע, בעשרים וחמשה לחודש הששי יתראה, וביום השבת, לסוף שבעים יום, יאסף. ביום הראשון יתראה בקרתא דרומי ואותו היום יפלו חומות גדולות מאותה קרתא דרומי, וגם היכל גדול יפול והשליט של הקרתא ימות. כדין יתפשט אותו הכוכב להתראות בעולם שעה יתעוררו קרבות גדולים בכל ארבע העולם, ובאמצע העולם יאיר אותו הכוכב, ואז יקום בעולם מלך אחד גדול ויתגאה על כל המלכים ויעורר קרבות בשני עברים ויתגבר על ביום שיעלם כוכב זה תזדעזע הארץ הקדושה ארבעים וחמשה מילים סביבות המקום, שבו היה בית המקדש, ומתחת האדמה תתגלה מערה אחת, ומן המערה תצא אש חזקה לשרוף את העולם, ועוף אחד ורב יגדל בבערה והוא ישלוט בכל העולם ולו תנתן המלכות וקדושי עליון יאספו אליו, ואז יתגלה המלך המשיח בכל העולם ולו תנתן המלכות. ובשעה שהמשיח יתגלה, יהיו בני העולם נמצאים בצרה אחרי צרה ושונאיהם של ישראל יתגברו. כדין יתעורר עליהם רוחו של המשיח ויאבד את אדום, ואת כל ארץ שעיר ישרוף באש. באותה שעה יקום קודשא בריך הוא להחיות את מתי עמו, והמות ישתכח מהם. הדא הוא דכתיב: "ימין ה' עושה חיל, לא אמות, כי אחיה"; 4. כדין "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה". (בלק ריב). ר' שמעון זקף ידיו ובכה ואמר: וי למי שימצא באותה שעה וזכאי חלקו של מי שימצא באותה שעה. וי למי שימצא באותה שעה, – כי כאשר יבוא הקדוש ברוך הוא לפקוד את האילה, יסתכל במעשיו אז ולא ימצא בתוכם זכאי, דכתיב: "ואביט ואין עוזר", וכמה צרות על צרות תבואנה על ישראל. זכאי מי שימצא באותה שעה, – כי מי שיתקים באותה שעה באמונה, יזכה לאור החדוה של המלך. על אותה שעה כתיב: וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב". לאחרי שאותן הצרות תתעוררנה על ישראל, יתיעצו כל העמים ומלכיהם יחדיו עליהם ותבואנה צרות על צרות. השניה תשכיח את הראשונה. אז יתראה עמוד אש אחד עומד ממטה למעלה ארבעים יום וכל עמי העולם יראו אותו. באותה שעה יתעורר המלך המשיח לצאת מתוך גן העדן, מאותו המקום הנקרא בשם "קן צפור" וילך לארץ הגליל; וביום שיצא שמה יתרגז כל העולם, וכל בני העולם יתחבאו בתוך המערות והסלעים ולא יחשבו להנצל. על אותה השעה נאמר: "ובאו במערות צורים ובמחלות עפר מפני פחד ה' ומהדר גאונו, בקומו לערץ הארץ" : "מפני פחד ה'" – זה הרוגז של כל העולם, ו"מהדר גאונו" – זה המשיח, "בקומו לערץ את הארץ" – כשהמשיח יקום ויתגלה בארץ הגליל, שהוא המקום הראשון שנחרב בארץ ישראל ובגין כך יתגלה שם בראשונה ומשם יעורר קרבות על כל העולם. לאחר ארבעים היום, שבהם יעמוד העמוד של אש מן הארץ ועד השמים לעיניו של כל העולם, והמשיח יתגלה, יקום בצד מזרח כוכב אחד לוהט בכל הגונים ושבעים כוכבים אחרים יסובבו אותו ושלש פעמים ביום יעשו אתו קרב בכל העברים וכל בני העולם יראו. ואותו הכוכב יעשה אתם מלחמה בלפידי אש לוהטים ונוצצים לכל עבר ויכה בהם, עד שיבלע אותם בכל ערב וערב. ביום יוציא אותם מקרבו וילחם אתם לעיני כל העולם, וכן יעשה בכל יום ויום עד שבעים יום. לאחר שבעים יום יגנז אותו הכוכב ויגנז המשיח עד שנים עשר חדש וישוב אותו עמוד האש כבראשונה ובו יגנז המשיח והעמוד לא יראה. לאחרי שנים עשר חדש יעלו את המשיח באותו העמוד אל תוך הרקיע ושם יקבל תוקף מלכות מלכות, וכשירד יראה אותו עמוד האש כבראשונה לעיני כל העולם, ואחר כך יתגלה המשיח ויאספו אליו עמים רבים והוא יעורר קרבות בכל העולם, באותה שעה יראה הקדוש הוא את גבורתו לכל עמי העולם והמלך המשיח יודע בכל העולם וכל מלכי העולם יקומו להתחבר לעשות אתו קרב, וכמה מפריצי היהודים ילכו אליהם ויבואו אתם לעשות מלחמה עם המלך המשיח. כדין יתחשך כל העולם חמשה עשר יום ורבים מעם ישראל בחושך זה, ועל זאת כתיב: "כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאמים". "כי יקרא קן צפור לפניך בדרך, בכל עץ או על הארץ, אפרוחים או ביצים, והאם רובצת על האפרוחים, או על הביצים, לא תקח האם על הבנים. שלח תקח לך" – פסוק זה פרשנו והוא אחד ממצות התורה, ואנו יש לנו בו רזי תורה גנוזים, שבילים וארחות ידועים לחבריא. אלעזר! בשעה שיבוא המלך המשיח כמה אותות ונסים אחרים יראו בעולם. תא חזי: בגן עדן שלמטה יש מקום אחד גנוז וטמיר, שאינו ידוע והוא מרקם בכמה גונים, ובו גנוזים אלף היכלות נחמדים, ואין מי שיכנס לתוכו, מלבד המשיח, הנמצא תדיר בגן העדן וכל הגן מוקף מרכבות רבות של צדיקים והמשיח ממונה עליהן ועל כמה צבאות ומחנות של הנשמות הקדושות הנמצאות שם. ובראשי חדשים ובמועדים ובשבתות נכנס המשיח אל אותו המקום להשתעשע בכל אותם ההיכלות. לפנים מאותם ההיכלות יש מקום אחד טמיר וגנוז, שאינו ידוע כלל. הוא נקרא בשם "עדן", ואין מי שיכול להכירו. והמשיח היה גנוז מחוץ, סביב אותו המקום, עד שנתגלה לו מקום אחד, הנקרא בשם "קן צפור", והוא מקום שעליו מכרזת אותה צפור בגן עדן בכל יום. במקום זה מרקמים דיוקניהם של כל שאר העמים, שנקבצו על ישראל להרע להם. הוא נכנס לאותו המקום, זוקף את עיניו ורואה את האבות נכנסים אל בית אלהים החרב, רואה את רחל, אשר דמעותיה וקודשא בריך הוא מנחם לה והיא אינה רוצה לקבל תנחומים, כמה שנאמר: "מאנה להנחם על בניה". כדין מרים המשיח קולו ובוכה ומזדעזע כל גן העדן, וכל אותם הצדיקים אשר שם גועים ובוכים עמו. הוא גועה ובוכה פעם שנית ומזדעזע הרקיע שעל גב הגן ואלף וחמש מאות רבוא מחנות עליונים, עד שהקול מגיע לכסא העליון. כדין מרמז קודשא בריך הוא לאותה הצפור והיא נכנסת אל הקן שלה ויושבת אצל המשיח וקוראה מה שקוראה ומעוררת מה שמעוררת, עד שמתוך הכסא הקדוש יקרא שלש פעמים, וקן צפור והמשיח וכל הצדיקים עולים למעלה, וקודשא בריך הוא נשבע להם להעביר מלכות הרשעה מן הארץ על ידי המשיח ולנקום נקמת ישראל ולעשות כל הטובות, שהוא עתיד לעשות להם. ושבים אותה הצפור והמשיח למקומם. ושב המשיח ונגנז באותו המקום כבראשונה. ובזמן שיתעורר קודשא בריך הוא לתקן את העולמות ותאורנה האותיות של שמו: יוד, הא, ויו, הא, בשלמות אחת. כדין יקום באמצע הרקיע כוכב נורא אחד כגון ארגמן לוהט ונוצץ ביום לעיני כל העולם ותקום שלהבת אש אחת בתוך הרקיע בצד צפון ועמדו זה לעמת זו ארבעים יום ויבהלו כל בני העולם. לסוף ארבעים יום יעשו קרב הכוכב והשלהבת לעיני ותתפשט אותה השלהבת ביקוד אש בצד צפון בתוך הרקיע ותחשוב לבלוע אותו הכוכב. וכמה שליטים ומלכים ואומות ועמים יבהלו מזאת. כדין יעלה אותו הכוכב לצד דרום וישלוט על אותה השלהבת, ואותה השלהבת תתבלע מעט מעט ברקיע מפני אותו הכוכב, עד שלא תראה כלל. כדין יעשה אותו הכוכב ארחות בשנים עשר תחומים ברקיע, והארחות האלה יהיו עומדים ברקיע שנים עשר יום. לאחרי שנים עשר יום יזדעזעו כל בני העולם ויחשך השמש בצהרים כמו שחשך היום, שבו נחרב בית המקדש עד שלא יראו השמים והארץ ויתעורר קול אחד ברעם וזיקים ותרעד הארץ מן הקול הזה, וכמה צבאות ומחנות ימותו ממנו, ואותו היום תקום הקול שיתעורר בעולם ותשרוף כמה מגדלים וכמה היכלות, וכמה מגדלים יפלו וכמה שרים וגדולים יהרגו ביום ההוא וכל הרעות תתקבצנה ותבואנה עליה וכל בני לא יוכלו להצילה. עד שנים עשר חדש יתיעצו כל המלכים ויגזרו כמה גזירות וכמה שמדות על ישראל ויצליחו בגזרותיהם, כפי שאמרתי: זכאי מי שימצא שם וזכאי מי שלא ימצא שם. יהיה במהומה גדולה. לסוף שנים עשר חדש "יקום שבט מישראל", זה המלך המשיח שיתעורר בתוך גן העדן, וכל אותם הצדיקים יעטרו אותו שם ויחגרו אותו כלי זין: אותיות רשומות של השם הקדוש וקול יפוצץ בענפי אילנות הגן ויקרא בחיל ויאמר: "התעוררו קדושי עליון, קומו לפני המשיח! הרי הגיעה השעה לחבר את האשה עם בעלה, ובעלה רוצה לנקום לה נקמות עולם, להקים אותה ולנער אותה מעפר". אז יקומו כלם ויחגרו אותו כבראשונה כלי זין שלו, אברהם מימינו, יצחק משמאלו, יעקב לפניו, משה רעיא מהימנא עם כל אותם הצדיקים ילך וירקד בתוך גן העדן. כיון שיתקן המשיח על ידי הצדיקים בגן העדן, יכנס אל אותו המקום הנקרא "קן צפור" כבראשונה ויראה שם את הדיוקן של חרבן בית המקדש וכל הצדיקים שנהרגו בו. אז יקח משם עשרה לבושים, והם עשרה לבושי קנאה, ויגנז שם ארבעים יום ולא יתגלה לסוף ארבעים יום יתעורר קול אחד ויקרא מתוך הכסא העליון ל"קן הצפור" ההוא עם המלך המשיח שנגנז בו. אז יעלו את המשיח למעלה וקודשא בריך הוא יראה אותו לבוש לבושי קנאה וחגור כלי זין ויקח אותו וינשק אותו על ראשו. כדין יזדעזעו שלש מאות ותשעים רקיעים וקודשא בריך הוא ירמז לאחד מהם, שהיה גנוז מששת ימי בראשית ויוציא מהיכל אחד שברקיע זה כתר אחד, ששמות קדושים חקוקים בו. בעטרה זו נתעטר קודשא בריך הוא כשעברו ישראל את הים לעשות נקמה בכל מרכבות פרעה ופרשיו, ובה יעטר את המלך המשיח. כיון שיתעטר ויתקן בכל התקונים, יקח אותו הקדוש ברוך הוא וינשק אותו מחזה כמחזה זה: המרכבות הקדושות והמחנות העליונים יקיפו אותו ויתנו לו מתנות ומנחות רבות והוא יתעטר מכלם. שם יכנס המשיח להיכל אחד ויראה כל אותם מלאכי עליון, הנקראים "אבלי ציון" והם הבוכים תדיר על חרבן בית המקדש, והם יתנו לו פורפירה אדמה אחת לעשות בה נקמות. כדין קודשא בריך הוא יגנוז אותו ב"קן צפור" ההוא ויצפן שם שלשים יום. לאחרי שלשים יום ירד עם אותו "קן צפור" מעטר בכל אותם של מעלה ושל מטה וכמה מחנות קדושים סביבותיו ויראה כל העולם אור אחד תלוי מן הרקיע לארץ ואור זה יעמוד שבעה ימים בני העולם יתמהו ויבהלו ולא ידעו כלל מה זאת, חוץ מן החכמים, אשר ידעו את הרזים האלה. זכאי וכל אותם שבעת הימים יתעטר בארץ עם אותו "קן צפור". באיזה מקום? "בדרך", זוהי קבורת רחל, הנמצאת בפרשת דרכים, ויבשר לה וינחם אותה, ואז תקבל תנחומים, ותקום ותנשק לו. אחר כך יקום אותו האור וילך וישרה ביריחו. "בכל עץ" – זה יריחו עיר האילנות. "או על הארץ" – זו ירושלים. – באותו האור של קן הצפור יהיה המשיח גנוז שנים עשר חודש, לאחרי שנים עשר חדש יתיצב אותו האור בין השמים ובין הארץ וישרה בארץ הגליל, שבה היתה התחלת גלותם של ישראל, ושם יתגלה מתוך אותו האור של קן הצפור וישוב למקומו. ואותו היום תזדעזע כל הארץ כבראשונה מקצה השמים ועד קצהם ואז יראה כל העולם, שהמלך המשיח נתגלה בארץ הגליל, ויתקבצו אליו כל העוסקים בתורה וכל קטני העולם. ובזכות תנוקות של בית רבן יתגבר כחו, וזהו מה שכתוב "אפרוחים", ואם לא ימצאו אלו, הרי הילדים הקטנים, היושבים בחיק אמותיהם ויונקים, כמה שנאמר: "גמולי מחלב, עתיקי משדים", והיינו דכתיב: "או ביצים", שבגין אלו שורה השכינה עם ישראל בגלות, והיינו, "והאם רובצת על האפרוחים, או על הביצים, לא תקח האם על הבנים". "האם" זו האם העליונה, שהיא "הרובצת" על הבנים. – שם, בארץ הגליל, יתעכב המשיח עוד שנים עשר חדש, ואחר כך יקבץ את הגלות מסוף העולם ועד סופו. מאותו היום ואילך כל האותות והנסים והגבורות שעשה הקדוש ברוך הוא במצרים, יעשה להם לישראל כמה שנאמר: "כימי אראנו נפלאות". (שמות ז – ט). ר' חזקיה היה מהלך בדרך אחרי חצות הלילה והיה עמו ר' יוסי בר חלפתא. עודם מהלכים חשך השחר ואחר כך היה אור. אמר ר' חזקיה לר' יוסי: תא ואחזי לך דכך היא גאולתו של ישראל: בשעה שיאיר להם שמש הגאולה, תבוא עליהם צרה אחרי צרה וחשכה אחרי חשכה. בעוד שיהיו שרוים בתוך החשכה, יאיר עליהם אורו של הקדוש ברוך הוא, ובזמן ההוא מלחמות תתעוררנה בעולם: גוי בגוי ועיר בעיר ילחמו, וצרות רבות תתחדשנה על ישראל, עד שיקדרו פניהם כשולי קדרה, ואחר כך תגלה עליהם גאולתם מתוך שאגת לחצם ודחקם. (זהר חדש ו). זכותה של הצדקה ר' חיא ור' יוסי היו מהלכים בדרך. פגעו בהר אחד ומצאו שני אנשים הולכים. אדהכי ראו אדם אחר בא ואומר לשני האנשים: – בבקשה מכם: הבו לי מזון ופת לחם, כי זה שני ימים אני תועה במדבר ולא אכלתי כלום. הוציא אחד משני האנשים מזון מאשר לקח אתו לדרכו, נתן לו, האכילהו והשקהו. – מה אתה עושה במזון זה? הרי אני כבר אכלתי את המזון שלי. – ומה לי ולך? אני נותן את שלי. ישב האיש אצל המסכן, עד שאכל ושבע ואת הלחם הנשאר נתן לו לדרכו, והלך לו. – לא רצה קודשא בריך הוא, שדבר זה יהיה נעשה על ידינו. – דלמא דין נגזר על האיש הזה ורצה הקדוש ברוך הוא להזמין לו את הדבר הזה, בכדי להציל אותו. בלכתם נחלש האיש ההוא בדרך, אמר לו חברו: – הלא אמרתי לך, שלא תתן את לחמך לאחר. אמר ר' חיא לר' יוסי: – הרי יש לנו מזונות. נתן לו לאכול. אמר ר' יוסי! – האתה רוצה להוציא ממנו את זכותו? נלך ונראה מה יהיה אתו, כי ודאי שהמות החזיק בו והקדוש ברוך הוא רצה להזמין לו זכות, בכדי שינצל. אדהכי ישב האיש ההוא תחת אילן ונרדם, וחברו נתרחק ממנו וישב בדרך אחרת. אמר ר' יוסי לר' חיא: – השתא נשב ונראה. ודאי שקודשא בריך הוא יקרה לו נס. ישבו והמתינו. פתאום ראו ערוד עומד אצלו עם הארס שלו. וי על האיש הזה, שהשתא ימות! – זכאי איש זה, שהקדוש ברוך הוא יקרה לו נס. אדהכי ירד מן האילן נחש אחד ורצה להרוג את האיש. קם אותו ערוד על הנחש, הכה על ראשו, הרג אותו והלך לו. ולא אמרתי לך, שקודשא בריך הוא רוצה להזמין לו נס ושלא תוציא את זכותו ממנו? נעור האיש ההוא משנתו והלך לו. אחזו בו ר' חיא ור' יוסי ונתנו לו לאכול. לאחר שאכל הראהו את הנס. – עליו נאמר: "וצדקה תציל ממות". – צדקה היא עץ החיים והוא קם על המות ונטל את הנאחזים בו ומצילם מידו. (בהר קי, קיא). עני אחד היה דר בשכונתו של ר' ייסי ולא היה מי שישגיח עליו, והוא היה מתביש לדרוש מבני אדם שיתנו לו. פעם אחת נחלש. נכנס אליו ר' ייסי, שמע קול אחד אומר: – טילקא, טילקא! הרי נפשו פורחת ממנו ולא מלאו עוד ימיו, וי לבני מקומו, שאין בהם מי שישיב אליו קם ר' ייסי ושפך לפיו מי גרגרים. יצאה זעה על פניו ורוחו שב אליו. אחר כך בא אליו ר' ייסי ושאל אותו, מה היה לו. אמר לו העני: – חייך, רבי, נפשי יצאה ממני ובאה לפני כסא המלך העליון ורצתה להשאר שם, אלא שקודשא בריך הוא רצה לזכות אותך, והכריזו עליך: "עתיד הוא ייסי להעלות רוחו ולהתקשר במשכן קדוש אחד, שחבריו אשר בארץ עתידים לכונן!" והרי התקינו שם שלשה כסאות לך ולחבריך. מאותו היום ואילך היו בני המקום משגיחים על אותו העני. תו עני אחר עבר לפני ר' יצחק והיה אז בידו חצי מעה של כסף. אמר לו העני לר' יצחק: – החיה נא את נפשי ונפש בני ובנותי! – ואיך אחיה את נפשכם? הרי אין בידי יותר מחצי מעה! אמר לו העני: – גם לי יש חצי מעה ואם תתן לי את שלך, תהיה לי מעה שלמה. הוציא ר' יצחק את חצי המעה שהיה בידו ונתן אותו לעני. הראו לו בחלום, שהוא עובר על שפת הים הגדול ורוצים להשליכו אל תוך הים. ראה את ר' שמעון, שהיה מושיט ידו אליו ובא אותו העני והחזיק בו ומסר אותו ליד ר' שמעון ונצל ממות. כשנעור משנתו נפל בפיו פסוק זה: "אשרי משכיל אל דל, ביום רעה ימלטהו ה'"5. (בשלח סא). כל מי ששמח במועדים ואינו נותן לקודשא בריך הוא חלקו, רע עין 1 זה, השטן שונא אותו ומקטרג עליו ונוטל אותו מן העולם וכמה צרות על צרות מביא עליו. – מהו חלקו של קודשא בריך הוא? – השמחה שאדם עושה לעני כפי יכלתו. כי בימי המועדים בא הקדוש ברוך הוא לראות את הכלים השבורים שלו והוא נכנס אליהם ורואה, שאין במה לשמוח ובוכה עליהם ועולה למעלה להחריב את העולם. באים אליו בני מתיבתא ואומרים לו: – "רחום וחנון" נקראת, יתגוללו רחמיך על בניך! והקדוש ברוך הוא אומר להם: – הרי לא עשיתי את העולם, אלא על חסד, דכתיב: "אמרתי, עולם חסד יבנה", והעולם קים על החסד. אומרים לפניו מלאכי עליון: – רבונו של עולם! הרי פלוני אכל ושתה ויכול לעשות טוב ולא נתן להם כלום. מיד בא אותו מקטרג ותובע רשות ורודף אחרי בר נש זה. ותנינן: לכל סעודה של חדוה בא אותו מקטרג ורואה את הנעשה שם. אם בעל הסעודה מקדים טוב לעניים ועניים נמצאים בבית, הוא פורש מן הבית והולך לו, ואם לאו, הוא עולה ומקטרג. מי לנו גדול מאברהם, שעשה טוב לכל הבריות? והוא, ביום שעשה משתה והזמין לסעודה את כל גדולי הדור, ירד המקטרג ועמד על הפתח בדמות עני, ולא היה מי שישגיח עליו. משמש למלכים ושרים, ושרה היניקה את בני כל הנשים שבאו, כי הן לא היו מאמינות, שהיא ילדה בן ואמרו אסופי מן השוק הביאו לה, ועל כן הביאו הנשים אתן את ילדיהן ושרה היניקה אותם לפניהן ואמרה: "צחק עשה לי אלהים". מיד עלה אותו מקטרג לפני הקדוש ברוך הוא ואמר לו: אתה אמרת "אברהם אהובי" והוא עשה סעודה ולא נתן כלום לא לי ולא לשום עני ולא הקריב לפניך אפילו יונה אחת, ולא עוד – אלא ששרה אמרה, שצחקת עליה. ־ מי בעולם כאברהם? – משם, עד שבלבל אותה חדוה וקודשא בריך הוא צוה על אברהם, שיקריב לו את יצחק בנו, ונגזר על שרה שתמות על צער בנה, וכל זאת משום שלא נתן אז לעני כלום. (הקדמת ספר הזהר י, יא). והיא שבה. שוב רואה ידידה את אותם שמי הזהר שכה אהבה, את החולות, ההרים והגבעות, את הכרמים עם שדות הבר – הכל הכל כמקדם! ועיניה הגדולות עם מבטיהן החמימות מתיזות מיצוצי אושר. טל נער בלחיה הורדה וחם בחרות בגופה הזקוף והרענן; והיא במטבח, – כל היום מטפלת בעבודת המטבח של הפועלים. שבעים איש! למזון זול ומבריא דואגת ידידה והעבודה מרובה כל הימים. לילה! – לידידה אין פנאי לקחת חלק באספות הפועלים ובוכוחיהם. מתלהבים הם ורועשים – כבוש עבודה, יחס השפעה כלפי פנים וכלפי חוץ… ידידה מסתלקת – לה מחכה עבודה: זרח או בריל קודח! בידים חרוצות היא מהפכת את משכב החולה, מגישה לו את הכסתות, החלב; מחליפה את התחבשות. וסדור הכביסה של החברים אימתי, בלילה? וטליאת בגדיהם? ורשימת צרכי המזונות שדרוש מחר להביא מן העיר? וחורו פני ידידה, לחייה צמקו, ברק העינים היפות הועם ועליזות רוחה חמקה עברה לה. שפת ים יפו יושבת שקועה… גדול ואודם כדור האש, שנוגע בשפתו הלוהטת בגלי האפק הקרים. לאט לאט הוא צולל תהומות, ונחלי ארגמן מתפשטים ברקיע, ושלהבת אוחזת את כנפי העבים. ידידה? – שואלים שני החברים היושבים על צדה. וידידה מתלהבת – כרמל… תבור… הרי הגליל ומושבותיו!… שם היא תמצא בודאי ספוק נפשי. תיסד אגדה של פועלות; תיסדנה; ענף חדש וגדול יברא!… גלילה גלילה, – שם רק שם שדה לעבודה מקשיבים דבריה הגלים הנוזלים אט אל החוף. בקצף לשונם מלחכים הם את החול הטחוב וחוזרים בפחד למעמקיהם. העיז גל אחד, פרץ, התגנב ולחך את קצה סנדלה ונשק את שולי שמלתה. – פרצה ידידה בצחוק וברחה מחבריה. הר כנען… בין אבניו הלבנות והצחות משתטחות שורות גפנים זמורות. ידידה מקוששת ביניהן את העצים, מחברת גל אל גל ומוציאם מן שם בשפוע ההר חורש גלעדי; שירתו הנוגה משתפכת בעצב על פני הכנען. נוטה ידידה אזנה ותמהה… למה היא כה נוגה שירתו? אמש, כשהוא הרציא בביה"ס היה כה מלא אמונה!… מהתפתחות הלאומיות בין עמי הבלקן, עבר להתפתחות הרגש הזה בעמנו… באמונה ובטחון הוכיח, כי הגרעין הקטן והצנום שהורד לחום אדמתנו – ינבט, ישגשג, יפרח!… כמה הוא היה מענין אמש!… דומה שאף פעם לא ראתה אותו כה יפה בשערותיו הבהירות ובעיניו הגדולות, האפורות. דבורו שטף כמעין נובע, וזרם חם, חם בא ממנו אל תוך לבה, אל תוך נפשה. מדוע כה כונו מבטיו אליה, רק אליה?… לא! שטיה היא, – טועה היא! מתוך כפיפה על קשוש העצים היא מעיפה עין השדה, גלעדי עולה בהר עם המחרשה ובעלו הולך ונגרר אחריו. היא הזדקפה ותסתכל בו מרחוק. חלצתו הדקה הבליטה את רוחב כתפיו החזקות, ראשו זקוף היה ביהירות כשהוא לחץ את המחרשה באדמת האבות ופתח עמוק את תלמיו. היא הרגישה בנצחונו על האדמה הקשה ובתוך עיפותה התערב איזה רגש של נעימות אי מובנה. הסתכלה היא, הסתכלה בחרישתו ותפן הצדה. מראה המושבה הנהדר בצבץ נגד עיניה – גנים, עצים, שדרות, כרמי שקדים פורחים, יערות, יערות לבנים! הרי גלעד חובקים את העמק הירק ושם, שם החרמון! – ראשו השב – כמה קסם שופך הוא על כל הסביבה! ורואה ידידה מימין את מי מרום השקטים, ואת ים הכנרת בקסם משמאל, – ומתחילות עיניה מתיזות שוב ניצוצי אושר, והלב דופק, דופק …גן עדן עליון – וזה שערי השמים! מי הכניסה בשערים הללו? נחמה פוחצבצקי לאוהב אדם, לברזלי. שמשוני פסע בצעדים אטים על פני החצץ בהפרדו מקציעה, ויבא עד משכנו, חדר נמוך וצר, הדומה במקצת לארוה, חלון אין לחדר ורק דרך האשנב שמעל לדלת חודר אליו אור היום, וכשנחנקים השוכנים בו מחסר אויר בלילה הם פותחים את האשנב מכוסה האבק ורוח דרומי קר וחודר מתפרץ אליהם בעזות. שמשוני ירד שלש מדרגות פנימה. אחד משני חבריו התהפך בגניחה מצד אל צד והשני ישן שנה כבדה. – מה אתך, משה, – מדוע אינך ישן עוד? – מעיפות יתרה, חברי! – עונה משה בתלונה – בתלחה חרשתי היום, רחוק זה, חביבי, ואויר רע מהחוליה שאפתי. כעת חש אני בראשי וכל עצמותי שבורות – האם לא סמן לקדחת זה? – אל תחשש משה, –– אויר המקום הזה אינו נותן ליתושים הרעים לשלט בפועלינו לרעה, כאן גם אנו מובטחים באחריות מפני מציק זה! משה הרים את ראשו; תמה הוא שנעימה העליזה שבקול חברו היא לא התאימה לפניו הרזים והחורים עם עינים גדולות המפיקות תוגה. אחוז שנה הוא סקר קצת את חברו, התנועע, צנח על כרו ונרדם. מאשר הנער, דמו נקי מחידקי היאוש שתקף את רוב חברינו! – מחליט שמשוני בחלצו את מגפיו הכבדים. כבה את המנורה ושכב על לוחות עץ המונחים על תבות גז אצל קיר לח וצונן. הינה יפה הילדה, גם מפותחה איננה! – ענין זה, לילידת מושבה עם בית ספר דל ונמוך? אין להאשימה… רשמי הערב הזה עוברים לפניו. קולה הנעים של קציעה צלצל באזניו וכל תבניתה הגמישה, עם תנועותיה הזריזות בצבצה כאן עטופה אפלולית. זרם חם עובר בכל גופו והוא מתמלא געגועים. מה זה? – שואל הוא את נפשו בתמיהה – היתאהב שנית ואת מקום אותה המכללית השויצית, שחלוק הדעות הרחיקהו ממנה, תקח עתה בת אכר גלילי, ילדה פשוטה, תמה, נחמדה בטבעה כטבע הגליל עצמו? אבל הלאה, הלאה שטותים, הלאה חלומות – מהרהר הוא אילך –, אדם שכל עולמו הפנימי נחרב ונשבר לרסיסים, ושתוחלתו להשכיח את יאושו בעמל העבודה גם היא נכזבה; אדם כזה אסור לו לקשר את חייו עם נפש תמה של ילדה וכאן הוא מוכיח את עצמו למדי, הראה לילדה פנים צוחקות במשך כל הערב; למה הרבה במהתלות? איזו הונאה – להראות עליז, ובלב עלוקות מוצצות דמך, העולם חשך בעדך!!.. הוי הבריות משנות את עורן וטבען למען הדמות לסביבה… אבל האם תדיר היה מיואש? הרי לפני שני חדשים כשהדפיס את מאמרו ע"ד גאולת הארץ האמין באמת ובלב תמים שאפשרית היא הגאולה, אפשרית! קטעים אחדים ממאמרו עוברים במוחו: – רכישת קרקע, זו העבודה העקרית – מי יעשנה?…. לא העם, לא שום חברה ישובית לע"ע, זולת יק"א, יעשו אותה! לפי שעה רק היא מוכשרת לכך, היא, היא! ולמרות רצונה תעשה את עבודת העם; היא שמחויבת לעשותה אחרי הנסיונות האי מוצלחים בקנדה, ארגנטינה ועוד; מחויבת להכיר שרק הקרקע שבכאן יכשר למטרותיה. ופקידיה?…. הם ברצונם או שלא ברצונם יסייעו לזה, – כי אם לא יוסיפו לרכש קרקעות, הרי אפסה עבודתם, אפסה מחיתם, ורק ע"י יסוד מושבות חדשות הם נשארים איתן על עמדתם. פקידי יק"א – בוני ציון!… וצעירינו אכולי היאוש, המבקרים, המנקרים, המחטטים, פושטים ידם לעצר בגלגל התנועה! – בתי כפר ממדרגה עליונה לא הגיעה שעתם! קרקעות ביוקר, מוסדות – מעצורים על דרכם! – לחכות צריכים, לחכות!… ומחלה זו, אי האמונה בעבודתנו בצרוף היאוש, פשטה ביסודה עד הגליל, פשטה והכתה שרשים עמוקים – מה לעשות כדי לרפא את הנגע, במה לעצרהו! וכשנרדם שמשוני נשא לעולם אחר – הריהו חורש בהמרג'. הכפה התכולה, הזכה, זרועה עבי שיש צחים; שם במזרח תלוים העננים וכנפיהם – אש בוערת, לוהטת. השמש נטתה מערבה וקרני פז האחרונים שלה מטפסות לראש החרמון, – שלחתן החמה לטול ברכת הפרידה מאת הסבא בהרים. פרדות שמשוני עיפות ואינן רוצות יותר למשוך את המחרשה הכבדה. צליפה קלה הוא מצליף על גבן וקורא בקול מפייס: יאללה, אפורותי, יאלללה – רק תלם זה נגמר וחסל! האפורות אינן מצייתות והוא עומד נבוך, כאן הוא רואה פתאם את קציעה יורדת אל המרג', נגשת אל התלם ואחזת אתו ביד המחרשה. שניהם – הביטה נא וראה איזה תלם ישר, עמק יצא לך בעזרתי! – אומרת קציעה בהראותה באצבעה הדקה על קצה המענה. הוא תפס אצבע זו בידו החמה וכסה אותה נשיקות. הקיץ… את דממת הליל הפריעה קריאת התרנגול השוכן מעבר שלארך המושבה: קוקו־ריקו. כמה יפה נראתה לו שפת תרנגולים זו! נחמה פוחצבסקי. אחרי ליל צער ונדודים קם סעדיה עם נץ החמה להתפלל שחרית. בצאתו כעבור שעה קלה מן השכונה התימנית, ירד ישר אל חוף הים ללכת מצד זה העירה. המסכן התביש לעבור הפעם את נוה־שלום מפני אנשיה הרבים, ובחר בחוף – כאן רק הדייגים עוברים בשעה זו, או הטבחים מביאים את כבשיהם לשחיטה. מהם אין להתביש! הוא ממשמש באזנו הימנית – והלב דואב. לאן נסתלקה פאתו היפה, שהתפתלה כאחותה בדמות תלתל ארוך ודק? האם לא יסלסלה יותר?… ארור השד הקטן, סלים בן פנחס, שעשה לו את הצחוק הרע הזה! לאן יוביל את חרפתו – גל שובב נפרד מקצף חבריו והתחיל רודף אחרי סעדיה, רדפו גם רוח פזיזי ונפנף את פאתו היחידה. מקלל הנער השחרחר את עלובה זו שנשארה לו לחרפה ולדראון, מקלל את מזלו ואת יומו הרע! ואותו היתוש שטרד במחו כל הלילה נוקב, נוקב שוב: הוא סעדיה, בן שלום הכהן נ"ע בן תלמיד חכם גדול יצא לתרבות רעה ונגזרה פאתו. הוי, ג'וי הוא, ג'וי, ג'וי!! הוא עבר את כל ארך החוף ונכנס דרך מזבלות עוד מעט יגיע עד הרחוב ההומה הגדול ששם המשרד ופגש באשכנזים, בילדות עוברות לבית הספר – מה לעשות, מה לעשות בפאתו? הוא מנסה לתחב אותה תחת אזנו. היא שם מיותרת וארוכה יותר מדי. הוא מרגיש את זה ואף בהכנסו למשרד היתה השעה קרובה לשבע. סעדיה נגש בהתרשלות לסדור המשרד. טאטא אותו, צבר עם פתותי ניירות ושיורי סגרות אל פח אחד שהוריד אל החצר. במטלית לחה נקה את השלחנות, הארונות והקסתות. הניח זה על גבי זה את הפנקסים והספרים. כשסקר אחר כך על עבודתו לא מצאה זו חן בעיניו ודומה היה לו, שהמשרד קבל היום צורה אחרת וכל חנו הסתלק. נכה רוח עומד סעדיה ומתאר לו כיצד הראשון יכנס המזכיר ויביט בו, יסתכל ויפרוץ בצחוק גדול… קשה לו, קשה! ולמען השתק את סערת רוחו הוציא מתוך כיס ומצא את נטיות הפעלים וחזר עליהם. אחרי כן פתח דפי חשבונות – הרי כאן עד עשרת אלפים הגיעו! בשבוע העבר הגיד לו האדון כי בקרוב יתחיל אתו מין חשבון חדש. איך קרא אותו? סעדיה עוצם עיניו מקמט את מצחו ומבקש לדלות מתוך זכרונו את שם אותה החכמה. האח! כן, שברי מעשר! מי יודע איזה סודות ורזים טמונים בחכמה זו וכמה יעמל האדון על פרושם ובאורם! וכאן מבצבצת במוחו של סעדיה אותה השאלה שהוא אנו מוצא לה פתרון בשום אופן, למה ולאיזו מטרה כל כך מטפל בו האדון ברגעי הפנאי שלו? במה זכה יתום תימני עזוב כמותו לשומת לבו של אדון מלומד כזה, היושב יומם ולילה על ספריו? הוי, כמה ספרים יש לו! שלשה ארונות מלאים בחדרו ועל הספות הם מוטלים ועל השלחנות. חבל, שאין ביניהם משניות או איזו מסכתות של תלמוד בבלי, האדון בודי היה משאיל לו. בספרים של האדון הוא אינו מבין אף אות אחת. מסתכל הוא בהם לפעמים, מסתכל, וכל כך צר לו על שהם חתומים וסתומים בשבילו. הלא כל חכמתו בודי קנה האדון בהם רק בהם, אבל למה הוא כה ממית את עצמו עליהם? – בלי ילדה יושב האדון, בלא עזר כנגדו ותדיר הוא שרוי בצער. למה ומדוע באמת לא יכנס לחפה, האין לו כסף לקנות ילדה?… והרי המזכיר! – צעיר הוא עוד. אין חתימת זקן, והוא כיהודי נאמן כבר דואג לילדה! רק זה לא שפיר שהוא ערב־ערב מטייל עם ילדתו על הים. אסור, אסור! ואדונו הוא בעיניו אדם כשר וצנוע, וצר לסעדיה על בדידות אדונו ומחליט כי הוא לא כן יעשה! בן שמונה עשרה הוא יכנס בעזרת השם לחופה. כמה נשאר? זה לא כלום. בת דודתו חממה היא היפה בבנות התימנים. אותה הוא ישא לאשה כשירצה השם יתברך! סעדיה חוזר למחברתו. מדפדף ועומד על דף אחד וקורא: סעדיה בן שלום הוא נער חרוץ אוהב עבודה ויודע כתב וחשבון. תעודה זו, אמר פעם האדון כשנחה דעתו עליו, תנתן לסעדיה כשידע לכתב בלי שגיאות ולפתר את שאלותיו אל נכון! מי יודע? אולי יום כזה באמת בוא יבא ואז… אז אפשר שהאדון יקחהו למזכיר שני, יושיבהו אל שלחן הכתיבה ויתן לפניו פנקסים לנהל בהם חשבונות; הוא ישתדל למלאות הכל בדיוק נמרץ והאדון יהיה מרוצה מעבודתו ויקבע לו שכר חדש הגון, עד כדי לפרנס בכבוד את אמו ואת אחיותיו הפעוטות. הרי האב החורג שם במושבה אינו רוצה לדעת כלום מפדיה וכורסה ימימה שנולדה לו, אינו רוצה האכזר לתת מזונות! האם המסכנה עובדת כל הימים והתינוקת האומללה בוכה, הלב מתפקע מצערה של האם! – לא! לא טוב ככה!… כשהוא יהא בעזרת השם העוזר השני לאדונו לא תשרת יותר האם, לא תסבל ככה!… הוא ישכור לה בית ורהיטים יקנה – שלחן, מטה ושני כסאות… תנוח האם וישוב לה חנה הקודם – הלא יפה היתה, וכאן העניות כל כך מנולתה! – מחלון המשרד רואה סעדיה את הים המשתטח מעבר לגגי הבתים הגבוהים. תכול הים היפה, מושך את לבו. אניות התורן שעל האפק קטנות הן קטנטנות. דומה לסעדיה שיונים לבנות שלוחות שם בין ים ורקיע. מתוך יופי המרחק מתיצבת תמונת חממה נגד עיניו. היא מסתכלת בו תחילה בתמהון ואחרי כן פורצת בצחוק. פסיעות מהירות על המדרגות הבהילו את סעדיה, החרידוהו מעולם החלומות לתוך הויתו הפגומה, – פאה אחת! הוי, בושה. הוי, כלימה, לאן ימלט, לאן?… וכשנכנסו האדון ומזכירו ונתנו לו את פקודותיהם הרגילות מבלי שים לב אל אבדתו הנוראה הוא עמד ותהה: – הם לא רואים?! כלום לא רואים כלום? – – שכב יחזקאל ווינהולץ עם דמדומי־ערב על ספסל גנתו, התמתח בכל איבריו וחיך בנחת כשעינו ראתה את פרחי הג'יראניום האדומים רחוצים בנטפי הגשם, שטפטף היום, בחצי־מרחשון, בפעם הראשונה. כמה חן מסוך על הפרחים הפשוטים הללו, שהוא משתוקק תדיר להחליפם באחרים, במינים יותר משובחים, אבל אינו יכול לעשות זאת מפני שהמינים הטובים דורשים מים – ואין. "הוי, צנורות, צנורות!" – וויינהולץ, כמה היה מאושר אילו כבר נעשה תקון זה במושבה! באויר הפושר מורגש ריח־גשם, ויחזקאל נושם אותו בפה פעור. גם בשמים נכרו עקבות האורח החביב: הרי שם, בקצה הכפה, נתלו עננים אדומים־זהביים; לצד הרי־יהודה, המכוסים טלית־ערב קלושה, שטים גושים אפורים, שנערמו כרוכסי־הרים זה על גב זה; ועל פני חורשת־הזיתים הרחוקה מתאבקים שני ספינקסים ענקיים כשפניהם מופנים בזעם איש מול רעהו. – נצנץ ברק והאיר גוש של עננים כהים, הסוככים על ראשי הספינקסים. נצנץ – ומיד התחילה יריה תכופה של ברקים, שפזרה את המראות ואת הצבעים. ומשנשתתקו יריות־האש גחו לאט צללים וכסו על הסביבה. וויינהולץ קם מפני שהתחיל מרגיש רעבון. צריך הוא להרתיח את החלב ולהכין לו ארוחת־ערב. מה לעשות? – יטפל עתה מעט ב"הלכות־הבית", וכשתחזור יהודית מווינה, שוב יהא חפשי מעבודה אי־נעימה זו! – סוף־סוף אין החיים כל־כך קשים בלעדיה כמו שצייר לעצמו. מעט הטפול בבוקר ובערב הוא דבר קטן. העקר היא ארוחת־הצהרים, וארוחה זו הוא אוכל במטבח של הפועלים. אוהב הוא חבורה צעירה זו כשהיא באה בתאבונה הבריא ומגיחה אל קרבה מתוך ווכוחים חמים את המאכלים המעלים הבל. אותו, שאינו פועל, אין הפועלים מחבבים ביותר, כמובן. אבל הם נוטים אליו קצת חסד מפני שהם יודעים אותו בתור אכר חרוץ, העושה בעצמו גם עבודה קשה בשדה ובכרם. אינו בורגני נורא אך־על־פי שיושב הוא בבית נהדר ומתענג על רוב שפע. הם "סובלים" אותו. על זה מעיד היחס שלהם בשעה שהוא מרצה לפעמים ב"בית העם" על נסיונותיו האכריים. הקשבה ושתיקה גמורה שוררים אז בין כתלי־האולם! אבל הוא אינו מסתפק ביחס "נוח" זה. לבו כוסף, שיתקרבו אליו הצעירים, שיברא יחס של ידידות ביניהם. ואולם זהו דבר שאי אפשר. גאוה וקרירות מביעים מבטיהם מדי ינסה לגשת אליהם כידיד… היתרעם? כלום יש לו הזכות להתרעם? – הרי אף הוא עצמו היה כך לפנים, אף הוא הביט בבוז על הסביבה האכרית עם התמיכה הפאריזית!… "מה עדיף ממה – האדם או עץ השדה?" – שאלה זרה ומשונה זו אינה מסתלקת ממחו של וויינהולץ כל הבוקר. עם הנץ־החמה קם, חלב את פרותיו ושלח אותן אל העדר, ואת סוסו רתם בעזרת מחמוד רכבו ושלח את מחמוד ואותו לעבודה. אז נכנס אל גן־הפירות הסמוך לבית, סבב וסבב בו ומצא, שהאדמה נתיבשה וצריך לעדרה היום, להשקות אחדים מן האילנות ולהעמיד להם סמוכות. והוא החליט להתחיל בעבודה זו מיד אחרי שתית כוס חלב חם, ולא לדחותה. ופתאם נמסרה לו פתקא קטנה, שזלמן פינקל חולה ואם יש פנאי יבוא־נא לשבת שעה קלה על־יד מטת החולה – – ידו רעדה. פינקל!… פינקל!… מה גדולה היתה הידידות, ששלטה ביניהם לפנים! וכשנתפרדה חבילתם אף ניצוץ מאותה הידידות החמה לא נשאר!… וכלום מחויב הוא עתה לעזוב עבודה כה נחוצה בשבילו? אם ילך, הלא לא יוכל לעזבו מהר ויצטרך לשהות אצלו כל הבוקר – וזהו דבר שאי־אפשר: חס על האילנות העלובים! "אבל העצים לא ימותו ביום אחד!" – מדבר אליו קול מתוך מעמקי־הלב. ואולם קול אחר עונה לעומתו: "הטפול בעצים דרוש מיד! השרב של הימים האחרונים יבש את והעלובים הללו טרפיהם מתחילים להתקפל ולהתכמש!… הנח לו לפינקל! במחלתו אין שום סכנה ויש די משגיחים עליו בלעדיך!" – – נבוך יחזקאל: מי עדיף ממי – האדם או עץ־הגן? והעצים נצחו: כל היום הוא מטפל בהם, ביחוד בחלשים שבהם, הנטועים על חלקת־הזבורית של הגן. כאן חורו העלים מחוסר כלורופיל ונוטעם חש צער עמוק למראם העלוב. הלך לחפש במחסנו שירי זבל חימי של אשתקד, זבל אותם ונתן להם השקאה כפולה, אף־על־פי שלבו לא האמין באפשרות טיובם. רק עם פנות היום, כשנפלו קרני־השמש באלכסון על העלים החורים ונדמה בעיניו, שצבעם הפך ירוק קצת, התעוררה בו תקוה לתחיתם והוא מלמל בשמחה: "חביבי יקומו לתחיה, י־קו־מו!" – עיף הוא עם גמר העבודה, וכשהוא שוכב פרקדן על המרפסת המכוסה כולה ירק מטפס ועולה, מבצבצת ועולה על לבו פתאם אותה השאלה המדאיבה, שהוא כל־כך מתאמץ תדיר לגרשה מלבו: למה ובשביל מי הוא עמל ככה? מי יוקיר את פעלו? מי ימשיך את עבודתו? מי ישגיח על טפוחיו כשימות? – ולבו נלחץ כמו בצבת. הוא עוצם את עיניו העויה משונה הוא נושך את שפתו התחתונה עד זב דם. צר לו בחזה ונשימתו חטופה. הוא קופץ וקם מעל הספסל, יורד מן המדרגות ומתחיל רץ בגן אילך ואילך. ומחשבות שחורות ונוגות שומרות את צעדיו וכעדת עורבים הן צורחות מעל הוא גמר מכתב ארוך ליהודית, והשתקע במחשבות. העלובה! עתה היא מתעתדת לנתוח… והיא הרי לא רצתה בזה כלל. הוא הכריחה לכך אחרי מלחמה קשה! היא סבלה הרבה. סבלה ועבדה ושתקה. הוא ידע את אופן־עבודתה, – ידע שהיא קמה בבוקר רצוצה ועושה את עבודת הרפת והבית בקושי, בשארית־כחותיה. יש שלפני גמר־עבודה היא נופלת על הספה באין אונים ופניה מפיקים יסורים וצער, – אין עוד בה כח לערוך את הבית ולבשל ארוחת־צהרים. אבל גם לשכב אין לה סבלנות, והיא קמה, מאמצת שארית כחותיה ונגשת אל כשהתחיל הרופא לדבר על נחיצות נסיעה לווינה צחקה מתוך ואמרה בהחלט שלא תסע, בשום אופן לא! – ואולם המחלה הלכה וגברה בינתים וחולשתה הלכה וגדלה. כשהיה מנסה לגעת בזהירות בשאלת־הנסיעה היתה מתרגשת, בוכה ומתחלת לעבוד במהירות קדחתנית. את מסרבת ומתעקשת? למה אינך רוצה להציל את חייך?… אמרי, יהודית, כלום יש איזה הגיון בדבר? – ודאי שאין בזה מן ההגיון! אבל מה לעשות? אי אפשר לי להפרד מביתנו היפה, מחורשה זו ומן הגן שלנו. כל נימי־הנפש קשורות בהם ונדמה לי, שאם אפרוש מהם אני פורשת מן החיים. – אך ילדות היא זו! – היה מדבר אליה רכות וקשות כאחת, אבל ללא הועיל. ולא נכנעה יהודית אלא אחרי לילה של יסורים קשים מאד. הוא היה אז ער כל הלילה, רץ מן הרופא לבית־המרקחת וחזרה, טפל בחמום־מים, בתחבשות… גלתה לו שקודם שהעירה אותו היה לה כל כך רע, עד שחשבה שהיא הולכת למות. זו לה הפעם הראשונה שנבהלה מפני המות! לכי ועזבי פתאם כל מה שיקר לך וחביב עליך, את המושבה את החורשה ואת הגן, את הבית ואת הכרם, את הנפש האהובה עליך והאוהבת אותך, את כל עולם־יה היפה, והסחבי לתוך אדמה לחה, קרה, ששם יהא גופך מאכל לתולעים מסואבים!… הלא זה והוא חוזר ונזכר בנתוח – ומחזה קשה מתחיל לענות את דמיונו: יהודית בחזקת סכנה! היא שואפת להמלט מבית־החולים ולחזור לארצה, לחזור ולמות בה – ואינה יכולה! הנכר כופת אותה ואוחז בה – ואין מנוס, ואין מפלט… אחר־כך נדמה לו, שהוא שומע את אנקתה מתחת לאיזמל – והוא לוחץ את ראשו ביאוש… למה הטפול במשק שלו, באילנות, בחיות־הבית, למה לו כל החיים, אם חברתו הולכת ונמקה שם ביסורים ומכאובים קשים?… ולמה הוא אוהב את הטבע האכזרי, שחלק ליהודית חבלים באפו?… רעד עובר בעצמותיו… הוא נופל אל המטה בלי שפשט את בגדיו ועוצם את עיניו… אבל עיני־יהודית הגדולות, הילדותיות, נוגות הן ונעוצות בו בבקשת־רחמים. – על מה היא מתחננת, על מה מתפללת: על חייו, על נפשה? – איזו תמונה משונה זעה בחדר והאפילה על פניה של יהודית… מתקרבה התמונה אליו – מה איומה אשה סתומת־עין זו! מה היא רוצה?… הוא רוטט כשהיא נגשת בצעדים גנובים אל מטתו… מתחלה היא סוקרת אותו בעינה האחת המלאה זועה ואחר־כך מתחילות שפתיה הכחולות והצמוקות לזוע והנה הן רוחשות מלות נוראות… צעקה התפרצה מלבו – והקיץ. הוא הרים את ראשו, סלק מעליו את המכסה בזעם, נעץ עיניו בחשכה ואחר־כך הפנה את ראשו לצד החלון. מבין חרכי־התריס זולף אור קלוש של ליל כוכבים. האור משקיט לאט־לאט את עצביו והוא אומר להרדם. אבל – עוד הפעם תמונה נוראה לפניו: את יהודית מוליכים שם!… הביתה כשהיא תמוכה בזרועותיהם של שני אנשים זרים, פוסעת פסיעה אחר פסיעה ופניה חורים כפני מת… ופתאם היא מתעלפת… הוא קופץ בבהלה וזעה קרה הוא רוצה להדליק מנורה, וכשאינו מוצא את הגפרורים הוא צונח באין אונים על הדרגש. – – …לאחר זמן, שאינו יודע, אם ארך או קצר, קם והתחיל להתהלך בחדר ולמשש את הקירות ואת הרהיטים. יד נגעה בבריה רכה ושעירה… היא קפצה פתאום מעל הספה והוא נרתע לאחוריו בבהלה, צעק צעקה מרוסקת – ונאלם דומיה מרעידת בת־קולו… וויינהולץ שב מיפו ודעתו נחה קצת. בדיליז'אנס שהלך מן העיר אל המושבה נסעה גם שולמית כהן והוא ישב אצלה. בת שמונה־עשרה היא והוא זוכר את יום הולדה. באותה שנה בא בתור פועל אל המושבה. ביחד עם פועלים־חברים אחרים התחיל לבקר את בית אבותיה הצעירים. האם היתה אישה מעניינת, עליזה ומרפרפת על פני שאלות־החיים הבוערות. הרבה מצעירי־המושבות נהרו אל ביתם. על ברכיו ועל ברכי־חבריו גדלה שולמית, ולבו גס בה. ענין לשיחתם היתה תחילה יהודית. הילדה שאלה לשלומה והוא השיב בנחת: – היה זמן קשה. בסכנה היתה יהודית. עתה עבר, הכל עבר! בעוד שני חדשים תשוב יהודית. הלא אז תבוא גם שולמית לביתם? בלי יהודית לא תעיז ילדה פחדנית שכמותה לבוא! הלא וויינהולץ הוא אדם נורא: בלורית גדולה, זקן שחור ואינו מתנהג בנימוס! היא צחקה והוא ספר לה מרשמי־יפו: הוא יורד אל הפוסטה האוסטרית ונגש אל ה"גומרוק" שתימנים באו. בלב־ים עמדו שתי ספינות והורידו את נוסעיהן. ולא רק תימנים הרבה באו. הספינות נשאו עמהן שבי־גולה מצפון ומדרום. מן הדרום באו תימנים – אנשים מסכנים, יחפים, פרועי־שער, בלי מעילים וכמעט בלי כותנות. בשרם עטוף מטליות, ועל כתפם טליתות. מראיהם זר ומשונה, אבל הלשון העברית בפיהם והם מברכים את אחיהם ואת "השם" על גאולתם ופדות־נפשם, על־שיצאו מארץ טמאה ובאו לארץ טהורה וספינת הצפון אף היא הורידה בנים שבים אל שלחן אביהם. צעירים באו – שלשים גבורים, בחורים רעננים ומלאי־כח. ומי ימלל שמחת־לבו למראה הנהדר, כשצפון ודרום נפגשו! רוח אחת קבצתם והביאתם לכאן, הביאתם לשם בנין ויצירה… רגעים יקרים, רגעים קדושים עברו עליו היום! שולמית הקשיבה והתרגשה. דמעה נוצצה בעינה. הוא נשתתק… לילה. וויינהולץ עומד על־יד החלון הפתוח. רבבות כוכבים מזהירים מהבהבים במרומים ומעוררים בו מחשבות… מה חיי־האדם לעומת גודל ויופי זה?… בנים… יהודית… כלום אי־אפשר בלעדיהם? כל זמן שעולה הירח ממזרח, כל זמן שאלפי רבבות כוכבים מזהירים בכפה נפלאה זו – מה מקום ליאוש? – והרי יש לו גם מולדת, גם קרקע, בית, וגן ושדה, ומושבה חביבה, ועבודה, ואידיאל נהדר. כלום כל אלה אינם יכולים להכריע אהבת־אשה ותשוקת־בנים?… ופתאם נוטות מחשבותיו לעבר אחר: מה משאיר האדם אחריו?… היוצרים – הסופרים והאמנים משאירים להם שם ושארית ביצירותיהם. אך מה ישאיר אחריו אדם שכמותו, שלא יברא עולמות חדשים? אך "השארות־נפש" לאדם פשוט עלי אדמות ואך בו כמוס סוד המשך החיים: בנים, בנים!… והוא – ערירי ילך כל ימיו אם לא תשוב אליו יהודית בריאה ושלמה… ראשו מורד ולחוץ אל השמשה הקרה של החלון. לעיניו נצבה תמונת בניהו, ילדו הנפלא של שכנו. – מפני־מה פעוט זה מתחמק תדיר ממנו? אפילו כשהוא מביא לו סוס יפה או חרב מן העיר אין הילד שוהה על ברכיו – בורח! יש שהוא רץ כנער לתפוש את הילד – ופתאם הוא נתקל במבטה של יהודית המלא תוכחה. ועוד תמונה אחת נצבת לפניו וממלאה את געגועים כמוסים: שולמית כהן. הרי כמעט יכלה להיות לו בת כזו… בת כשולמית! אלי, אלי, מה גדול האושר! יום מעונן. מן הבוקר מטפטף גשם ואי־אפשר לעבוד בשדה ובכרם. וויינהולץ נשאר בבית והוא מתקן את רתמת סוסו, שמתענג היום על חירותו ומנמנם על אבוסו אחרי הארוחה השמנה! יודע הוא, שהאדמה ספגה גשמי־יומים ואין לחרוש אותה לא מחר ולא מחרתים. רק זמורות של גפנים יש להוביל אל החצר. זוהי עבודה קלה ונעימה: מחמוד ערמת־הזמורות, מזמזם איזה נגון קל ושוכח את השוט. הזמורות מרשרשות מתוך שהן נסחבות על הארץ והוא, ה"אפור" – כמו שבעל־הבית קורא לו – מתנהל לאטו, מאזין ומקשיב!… האח, ימים טובים הם ימי־הגשמים, ומי יתן וירבו כמותם בארץ!… וויינהולץ מאחה את העורות על־ידי תפירה בחוטים מזופתים. את עבודתו הוא עובד בעמידה אצל החלון. ריח־האביב מתפרץ מן האשנב הפתוח אל החדר וריח־הירקות מתערב בו. יפו הירקות בגן שממול החלון! – תרמיליהם של הפול והחומצה נתמלאו; העלים של תפוחי־האדמה נשתטחו על התללים מרוב כובד; החסא גדלה, רחבה והתפשטה בשורותיה. סמקו עלי־הסלק וגבה ונזדקף הבצל. – הכל נושם בשמחה את ריח־הגשם. השמים נחלקו לחצאין. מצד אחד נצברו עננים בעלי גונים וצורות שונים, ומצד שני זכים הם וטהורים ופורשים סדין של תכלת על חולות־הזהב. אנה פנו האורות והצללים מן החולות? לאן נעלמו העמקים החבויים בצל? – לגוש ארוך אחד של זהב נהפכו החולות. הקשת שבענן מכתרת אותם בטבעת של קסם מלמעלה, ושם, למטה, שדה ירוק מחבק את החולות, לוחצם ומהדקם אל וויינהולץ הסתכל במראות הנהדרים ושב לתפירתו, תוחב את המחט לתוך העורות, והרהורים על התפתחות־הישוב, ההתפתחות ההדרגית והטבעית, מבצבצים ועולים במחו. …כן, לתוך כל פנה אפלה נצוצי־אורה! קלים הנצוצות, עדיין הם אך מרפרפים על פני החיים, אבל בכל מקום שחודר האור שם יש צמיחה ולבלוב. המוסדים החלשים של עכשיו ילכו ויתחזקו והנחיצות להרבות בגאולת־הארץ תחדור מעט־מעט אל כל הלבבות. ועם־ישראל סוף־סוף ינהר כולו, מתוך כח־דוחה מבחוץ וכח־מושך מבפנים, אל מקור־חיותו היחידי, שבו יש לו עוד הצלה מכליון רוחני וגשמי… כל הדרכים נסגרו; נשאר רק שביל זה הצר, יחידי בין סלעי־המגור – וכלום אפשר שלא ילך בו עם שומר תקות־הגאולה זה שנות־אלפים?… ואמונה מאירה כזו כלום אינה יכולה לעמוד לו במקום בנים ואפילו במקום יהודית? אכן, אדם קטן הוא! כל עבודות החורף, ואפילו מעט ההרכבות שהיו לו, נגמרו. תכנית לעבודה אחרת עוד אין לו ונפשו פזורה קצת – קשה לו בלי עבודה. בוקר. הוא שותה חלב קר כשהוא עומד על יד החלון, כמנהגו. השמש התרוממה על הרי־יהודה והפיצה אורות־זהב על כל הסביבה. ירח חור נעצר על חוג־שמים והוא מסתכל בעדת צפורים שובבות, שמסתובבות למולו בעגול משום מה זכר וויינהולץ עתה את העצה, שהשיא ושלא הוליכה אל המטרה, – וידידו סבל וסובל עדיין הרבה באשמתו. מוסר־כליות התעורר בנפשו. נדמה לו, שהכל רחוק ממנו והוא בודד בחיים. הוא מתלבט מפנה לפנה ואין מפלט לו מלחץ־הלב. אז הוא נכנס אל האורוה, חובש את סוסתו ורוכב אל הקמה. מתוך רוגז הוא מצליף על גב הסוסה ונשא בסערה מן החצר. בסמטה המצלה שעבר בה שרו מקהלות צפרים, שקננו על התותים העבותים. על־יד השיטה בצבצו מתוך העשב הירוק שעל פני התעלה פרחים לבנים, סגולים ואדומים. כולם רטובי טל־בוקר ולוקחים לב בקסם־יפים. על הגבול, בצדי־הדרכים, נראו בין קבוצות הבצל הפרא פרחים גדולים. ושם, בשדה החטה והשעורה, כשטיח ירוק לפניו, שטיח מרהיב־עין. – הוא נגש אל חלקתו, – והיא נראית לו היותר יפה שבשדה! לאט־לאט מתחלת האבן הכבדה להגול מעל לבו. איזה נגון עתיק, שהיה מחבב בימי־נעוריו, השפתים מאליו. אורות רבים השתפכו סביבו, חדרו אל לבו והניעו מיתרים רכים… יהודית! היכן יהודית? – כמה היה משתוקק אותה שעה לחבק אותה ולהוליכה אל מרחב־יה זה!… בערב ערך לה מכתב מפורט: הוא תאר לה, כמה מצפה הוא יום־יום אצל סוכת הדאר הצבועה פסים לבנים־כחולים לבוא הדיליז'אנס: שמא יביא לו בשורה טובה מילדתו החביבה. אף כתב לה על החדשות שבמושבה: סוף־סוף נתקבלה הצעתו הישנה באספת המושבה ושווי־זכיות נתן לפועלים עם התושבים. אמנם, קשה היתה המלחמה, אבל עתה הנצחון הוא נצחון קציעה צדיקוביץ, הבת הצעירה של מיסד המושבה, נארשה לעשיר אחד מאויסטראליה. הוא, יחזקאל, הטה את לב החתן לקנות נחלה במחיר חמשים אלף פראנק בעמק־שושנים, וכשנגמרה הקניה ונערך נשף לכבוד דבר זה – אילו ראתה יהודית, כמה רקד "הזקן שלה" מתוך שמחה! והוא מוסיף וכותב לה, שכל עבודות־החורף שלו נגמרו ועתה הוא סובר לטפל בגנה: "…עזובה היא בלעדיך, חביבה! מסביב לפרחים עלו עשבים הרבה, שממתינים למעדר הקטן שלך ולידיך הרכות והענוגות! נכרת התקדמות רק בהקאזוארינות, שזבלתי בתחלת החורף באותו האופן שנהגתי בשנה שעברה באיקאליפטוסים שאצל האורוה. חפרתי תעלות במרחק ידוע מן השרשים, שפכתי את הזבל וכסיתיו בעפר. רבוי־הגשמים הפריד את הזבל המצוין הזה לחלקיו, – והקאזוארינות שגשגו וגדלו. אילו שמעת עתה את רשרושן ואת לחשן! רוחות־ים מסיחות בין עליהן־מחטיהן ומגלות לי סודות ורזים וחלומות של יהודית והוא גמר את מכתבו בהטעמה אחר הטעמה, שהוא מצפה ליהודית בעינים כלות ובזרועות פתוחות. איזו חדווה של נוער שורה על וויינהולץ משעה שקבל טלגרמה מיהודית, שהנתוח עבר בשלום, אף על פי שעדיין היא חלשה מאד. הוא התחיל מכין את עצמו לקראת בואה. הלא החולשה אחרי נתוח קשה כזה דבר טבעי הוא, וכמובן, תעבור בקרוב. ידיו מלאות עבודה. הוא מסייד את הבית ושתי ערביות רוחצות, כובסות ומשפשפות את הכל: רוצה הוא, שיהודית תמצא את הכל בסדר ובנקיון. ערבי קטן עודר כל הימים בגן־הירק ובגנת־הפרחים, והעגלון מוביל חצץ לישר את החצר ואת שדרת ה"זאנזילה". עברו ימים אחדים. בבית כבר הכל נקי, נוצץ ומבריק. כלתה כל העבודה. הוא מסתכל בחדרים ופניו נוהרים משמחה. נדמה לו, שהעולם כולו מלא יופי, מלא קסם; רק יהודית חסרה. למה היא מאחרת לבוא? למה אין שום מכתב ממנה? – אך הלא היה כתוב מפורש, שהיא חלשה מאד – ואיך תכתוב? – עוד מעט ותבוא! בינתים הלא ידיו מלאות עבודה ולבו מלא רעיונות ותקוות. – ומה לו באחד מן הלילות, בשעה שנדדה שנה מעיניו והוא חשב בדאגה על שיבת יהודית, נזכר, שהכין הרבה עשב בשביל הפרות, ועשב זה יתקלקל עד מחר אם לא יתן אותו לפרות מיד. הוא פתח את מנעול השער של האורוה, ששמש גם רפת, ונכנס. ריח־עשבים נדף בכל פנה. הוא נטל מלוא־זרועות עשב מן הערמה ונתן אל תוך האבוסים. הפרות זזו בעצלות ממשכבן, הפנו את ראשיהן אל המנורה, הרהרו רגע, השקיעו את סנטריהן אל תוך האבוס והתחילו לברר את מבחר העשבים, הוציאו אותם אחד אחד ולעסו בעצלות. – שבעות אתן! – מלמל וויינהולץ וטפח בחבה על גבה של פרה גדולה ויפה. והוא עומד ומנורה בידו ומסתכל בטפוחיו: – עטיניה של השחומה הולכות ומתמלאות! כנראה תלד בערב פסח וכל ימי־הקיץ תהא ברכת־חלב בבית!… "העליזה" – כמה יפתה מן העשבים! וגם זו ה"גוצה", הבת הבכירה של "הסרבנית", הוסיפה חלב! וכשהוא סוגר שוב את המנעול אינו פוסק מלחשוב על פרותיו: "שלש נחלבות! יהודית תמצא בית זב־חלב. גם גבינה, שמנת וחמאה תהיינה בבית לרוב. יהודית תתחזק אחרי יסוריה, ואז… אולי… אך לא! איני דורש כלום, לא כלום! – רק בריאה תהיה, החביבה!" – ולאחר שלשה ימים נדפסה מודעה בעתונים היוצאים בירושלים: מפני שהוא עוזב את הארץ" – – עין־הקורא, סוף הבציר, תרע"ב מוקדש לנעמי פ. בהניקה פלורה את ניסים הקטן היא החזירה אותו לעריסתו ותשוב לגמר את טליאת בגדי העבודה הנחוצים לפריסיאדו למחר. היא מצדיקה עליו סוף־סוף את הדין על אחרו לשוב הערב: – כלום הוא באמת צריך להיות סגור בבית כמותה? אם – מחיבת למסר את נפשה לילדיה ולהיות כפותה אליהם כל הימים, אבל האב, אחרי עבודה קשה של יום תמים בשדה כלום אינו רשאי בנעימים? ובכלל – איך היא יכולה לכעס עליו, אם הוא שוהה קצת יותר בבית פרנסיס, אותו המורה החביב והאדם המצוין שמבלה רוב הלילות על תורתו ועל תפלותיו הלבביות, המתוקות, – כלום קל להפרד מהר מחברת אדם שכזה? הלא אין להם עוד ידידים כמוהו במושבה אשכנזית זו? אינם באים במגע ומשא רב. נפגשים אמנם בבית התפלה, במשרד הפקידות בבית־עם, אבל יחס הדדי אין ביניהם ופריסיאדו משתעמם ומבקש חברת־אחים, – כלום מותר לה להתרעם על זה?… חה, כנראה שהיא בדרך אחותה אחזה – למרר את חיי בעלה, לבקש עליו תואנות, לקבול על מעשיו ולחטט בדרכיו!…לא, לא טוב להיות בעלת עצבים כשולטנה, – צריכים למשוך בעול החיים בסבלנות! אבל פלורה אינה מצייתת לקול ההגיון הבריא שלה. זע איזה נים בלב ושולל את מנוחתה –. הריהו יודע כי לנסים צומחות השנים; כל היום אינו יורד התנוק מעל ידיה וגם בלילות אינו נותן מנוחה. יודע שאחרי המכתב שקבלה מיפו ע"ד מחלת אחותה עליה להכין לנסיעה לבוקר השכם –, והיאך לא נשאר הערב בבית לעזור לה? היא נעלבה. אבל בתוך עלבונה מתערב קורטוב של יהירות כשהיא מחליטה כי טובות הנשים מבעליהן, אלף פעמים טובות מהם! כאן היא נזכרה בגיסה סעד; התאדמה והחליטה, כי אמנם יש גברים יוצאים מהכלל – מה טוב הוא סעד לשולטנה! נוהג הוא בה כבוד כאחד האשכנזים, חולק לה חבה ושימת לב ורחם ירחם עליה בסבלה יסורים. אבל מה יועיל כל אלו אם השטיא אינה יודעת להוקיר את יחסו הטוב וכל הימים ממררת את חייו–? היא אינה רוצה בבת יחידה! בציונה לבד אינה רוצה – בנים יתן לה…! למה לפלורה כבר שלושה במספר…? שטיא – האם לא טוב לה סעד מעשרה בנים? פלורה גמרה את עבודתה; ארזה את חפציה; השעה מאוחרת מאוד ופריסיאדו עדיין לא. גדול העלבון וגדולה המרירות שבלב –. את פלורה מותר לנצל! 'פלורה הטובה' – ככה מנעוריה קוראים אותה – נבראה רק לשמש אחרים, לדאג לאחרים, למסר להם את נפשה…! פלורה סובלת ושותקת – ומדוע לא ינצלו אותה ולא יטלו מלבה ומכחותיה כל עוד שיש לה מה לתת…? פתאום תופסת היא שוב את עצמה על התרגזות עצבים. נושכת שניה ורוצה לכבש כעסה. היא נגשה אל הארון, הוציאה אלפס עם חלב חם, מזגה להכוס ושתתה בעמידה כשעיניה מרפרפות על פני מטות הילדים ושפתיה לוחשות–: …בן פורת יוסף…! סבלנות דרושה שמרת הכחות בשבילם, עזרני אל! בנסעה מחר עם שני פעוטים ליפו בעגלתם שלא הספיקו לנקות אחרי הובלת הזבל, דפק לבה לזכר אחותה – מי יודע באיזה סגולות חדשות כבר השתמשה! לא די לה הצועניות, השיכים, הדרוישים, הלא גם אצל התימני התרפאה – השקה אותה מים קדושים ממעינו של שלום שבזי, בשל לה עשבים מתוך לחישות ועויות וצוה לשתות עם קריאת הגבר הראשונה דוקא… הכל היא עושה וסובלת כל כך! תרופות הכושיה לבד בכמה כסף וצער וכחות עלתה לה! שליא מיולדת בכירה…! להחביאה בכלי חרס שחור לשלושה ימים, אחרי כן להשרותה בפושרין ולשתות קימעה קימעה… לא יפלא ששלושה חדשים נמשכה הדזנטריה! מי יודע למה עוד מסוגלת שטיא זו! מי יודע מה קרה שם הפעם?! אולי השיך השקה אותה שוב את הסם ההוא…? אבל היא מצאה את שולטנה בקדחת פשוטה, קלה ובלי קושי רב עלתה לה ההשגחה. ופלורה מחליפה כח בעיר. היא אוהבת את יפו –, לא את העיר גופא אלא את הים ואת הבית הקטן על חופו, ששם יושב אביה ושם עברו עליה ימי הנוער והבחרות, עברו יסוריים וצער וגעגועים שונים. בלילות היא אוהבת לעלות על הגג הקטן ותחת רעש הגלים שוטפים להם הזכרונות –. בהיותה כבת עשר ושולטנה בשנתיים פחות ממנה בא אביהן לגור ביפו. מטעם הבולשת הירושלמית נמנה לבוליש בעיר החוף. כאן, רחוק מקרוביו נעשו לו החיים עם שתי יתומות יותר מרים ויותר קשים. לבו היה מתמלא צער כשהיה אנוס לילה לילה לצאת למשמרתו ולעזב את הפעוטות לבדן בחדר. לובש הוא כלי זינו ויוצא בשתיקה ולבו נוקפו, נוקפו. הוא סוגר את הדלת אחריו, מנסה פעמים את המנעל והולך לו. בסובבו את השכונה הוא חוזר לדלת חצרו, מנסה שוב את המנעול, נוטה אליו אזנו ומקשיב. יש שרעש הים מפריע לו להבחין מה שנעשה פנימה – הישנות הילדות או ערות? הוא עומד שעה קלה וחוזר בגעגועים לסבובו. את ילדותיו לא ראה הרבה במשך השבוע. כל הימים הן מבלות בבית הספר ורק בערבים הוא נמצא בחברתן. אחרי ארחת הערב הן נגשות לשעוריהן והוא בוחר מתוך ספרי הלמוד שלהן את אותו הספר עם הספורים הקלים שהוא קורא בעונג גדול. הילדות מספרות לו ביהירות כי ספר זה חבר המורה שלהן, אותו הגבוה, שאבא פוגשהו לפעמים בעברו במהירות לחוף הים. אח"כ שחות הילדות על דבר יתר המורות וע"ד המנהלת, המלמדת צרפתית, ואיך שזו ענשה את האשכנזיה הרעה שמכנה אותן תמיד בשם הגנאי – פרנקיניה…! ילד לחקות את כתיבתן וכשעולה בידו לציר אי–אילו אותיות הוא פונה בצחוק אל הנערות –: הבטנה ילדות וראו – איך שבניסטי הבוליש כותב צרפתית. הן מציצות בכתב יד אביהן ומתפרצות בקול צחוק עליז. כשגדלו וגמרו את בית הספר התחילו להשתכר בתפירה ורקימה ולעזר לאביהן. הוא הביט על בנותיו ושמח –. פלורה צהבהבה עם תלתלים בהירים ועם עיניים גדולות, תכולות, שמבטן האלכסוני חודר ונוקב ישר אל הלב. ושולטנה –, ראש שחור עם שערות ארוכות, אף דק וחד ועינים עמוקות מני ים –, האם אינן שתיהן יפהפיות…? הוא הרגיש איך שספרדים צעירים החלו להביט על בנותיו בגעגועים, אבל הוא עצמו נשא עיניו להבחור האשכנזי שהיה מביא לפעמים לביתם ספרים לקריאה. אותו הוא חשב לרכש חתן לפלורה. ובביתם אז יצא ונכנס גם עלם אחד, פריסיאדו ספורטי, תלמיד בולגרי במקוה ישראל. פעם בחדש, בערב שבת היה התלמיד ממהר בפסיעות גסות ממקוה ליפו כשהוא מלא שכרון מריחות פרחי תפוחי–הזהב ומריח הפרח שלו, פלורתו שהוא נושא בלב. אבל דבר אחד היה מעיר פחד בלב העלם –, אחותה שולטנה כל כך רצינית ויהירה…! למה היא מביטה עליו מגבוה? שולטנה בקומתה הזקופה, בפניה היפים עם שרטוטים דקים מן הדקים, במבטה הרציני ותכונתה השולטת היתה 'מלכת הבית'. השלום לא מצא קן בין שתי האחיות אף–על–פי שכל אחת אהבה את השניה עפ"י אפן שלה, ויש שאהבת פלורה עברה כל גבול. במסירות–נפש גמורה היא מלאה אחרי כל הקפדותיה של שולטנה. חשבה את עצמה אם ליתומה מסכנה, וכל עמל בשבילה לא היה קשה לה. רק לעתים רחוקות בצבצו הרהורים ע"ד קושי תכונתה של אחותה, על סרבנותה וקפדנותה, ואז היתה שואלת את נפשה ביגון: למה היא ממררת את החיים, למה, למה? ורגש אהבה עמק סח לה, כי שולטנה חולה וזקוקה לרחמים ולסליחה על כל שגעונותיה. ואת ההשערה הזו, כי מסכנתה חולה, אשרה חברה אשכנזית אחת שקראה אפילו את המחלה בשם –: מחלת עצבים–! החכוכים בין האחיות נעשו יותר תכופות מעת שהתקשר ספורטו אל פלורה. די היתה מלה אחת, תנועה אחת, שלא מוצאת חן בעיני שולטנה והבית מתמלא קטטות ומריבות שסופן בכי, חרטה, ומוסר־כליות. פלורה תדיר, אחרי מאורע כזה, מלמדת זכות על אחותה – חלשה, חולה שולטנה וצריכים לותר על הצער, על העלבון, על הכל, הכל…! קובל ומוחה במסתרים כששולטנה מרגיזה אותה, מעליבה אותה. יש שהיא מתפרצת בבכי, נופלת על מטתה, כובשת ראשה בכר ומהדקת אותו בין שניה. ברגעים כאלו מתרוצצים הרהורים קשים בלב –: היא לא יכולה יותר לחיות בשביל אחרים! רוצה רגע של שלוה, של מנוחה… היא תחדל לתת את כל נפשה לשולטנה, תחדל…! וברגע זה יש שהיא נזכרת ששולטנה לא אכלה הערב. מה עושה? קופצת מהר ממטתה מציתה את הפרימוס שקנתה לאביה בשביל שיכין לו בלילה קפה במהירות, מחממת לשולטנה חלב ומגישה לה עם עוגה שהכינה לבקר. האחות לא שותה ופלורה רותחת מצער ומאשימה את עצמה –: רעה היא, מרשעת! היאך לא חסה על אחותה המסכנה ותרגיז את עצביה עד מריטת השער, עד הכאות הראש בקיר? לא, לא, יותר לא תענה כלום כששולטנה תתלונן עליה. היא תשתדל להתאפק מכל דבור ולותר על הכל… קשה? לא, לא קשה בעת שיש לה עולם מלא אהבה, יש לה פריסיאדו האהוב, החביב שלה…! וכאן פלורה מרגישה פתאם כאלו היא חטאה בזה שיש לה אושר, יש לה אהבה, ולשולטנה המסכנה אין כלום, כלום! אבל בנות בניסטי הבוליש התחתנו שתיהן בשנה אחת. שולטנה בחרה בסעד בן תופיק חנוכה חנוני בנוה–שלום, נשארה ביפו, ופלורה היתה לכפרית אחרי שיק"א אכרה את ספורטו, המצטיין בחריצותו החקלאית. החיים במושבה היו מתחילה קשים וזרים לפלורה; אבל לאט לאט, שנה אחר שנה, הסתגלה אליהם יותר ויותר עד שהיתה כבת כפר מלידה האוהבת את השדה, הגן, את הלול ואת הרפת. למרות לידותיה התכופות היתה פלורה עוזרת טובה לפריסיאדו במשק החקלאי. כל לידה עוצרת אותה איזה שבועות מעבודות המשק, אבל די לה להתחזק מעט, והיא יורדת תכף אל הגן ואל הרפת. הכל נראה לה אז חדש ונעים כפליים. העגבניות בגן – איזה צבע נחמד יש להם! והקישות, פרחי הקישות, מה ענקיים הם, מה יפים עלי־הקטיפה שלהם אחרי ליל הטל…! הראשונה שפנתה ברפת את ראשה אליה היתה ה'כרסנית'. היא כאילו הכירה את בעלת הבית ונתנה לה תודה על שובה. בתה של זו גדלה אבל רזתה מאוד. פלורה מחפשת בצוארה ומוצאת לדאבון לבה שהקטנה מכוסה כלה קרצות. בלי בעלת בית – חושבת פלורה בתלונה – מי ירחץ את המסכנה, מי ישמר שהטפילים לא יאכלו את בשרה? פלורה נגשת לחלב את 'האדומה' וספוק–נפשי גדול ממלא אותה, שוב יש לה כח להמציא בידיה את החלב למשפחתה – האין זה אושר? למחרת היא כבר כופפת על לקוט מאכל לפרותיה. האדומה – זו הבחלנית מכל פרות רפתה אינה כבר לטעום מעשבי השדה שהתחילו להתיבש וצריכים לבקש לה מטעמים בין הירקות. הגן מלא קשות, שעבר עליהן עונת המחירים הטובים בשוק, ופלורה מחליטה לתקן מהן מאכל לפרות. היא ממלאה סלילה גדולה עם קשות, חותכת ושמה אותן בקדרות בתנור חם. כשהתרככו הוציאה אותן, קררה ונתנה לפנות ערב לפרות בתקוה שהזוללות בכחלים והריהן כבדות ומלאות חלב… אבל הפעם תקותה לא נתקימה. חושמה – בת 'הכרסנית' הדיר בלילה וינקה חלב אמה. התנחמה פלורה רק כשגמרה לחלב את 'האדומה' והיא מלאה מחלבה גדולה. כאן היא מוצאת שבדיעבד מן היושר היה שהעגלה החלשה תינק פעם את כל חלב אמה, היניקה לרויה וחזקה מעט! הלא גם זו ילידת החצר –, ומדוע לא תהנה מן הברכה? הובילה את הפרות ואת העגלים לבאר; בדרך קפצה וכרכרה 'חושמה' בשובבות גדולה, ממש כמו שהיתה נוהגת בשלהי החרף בעת שאכלה לשבע עשבים טריים במשך כל היום. בנחת רוח מתבוננת פלורה בשובבותה, נעצרה רגע נזכרת בילדיה וסרה מהר ללכת הביתה. כמעט במרוצה היא עוברת את הסמטא בין תותים גבוהים ועבותים, סמטא מליאה ריחות בושם של פרחי שטה קטנים, סגלגלים. צפור צהובה עם זנב ארוך בעל גון יפה מלקטת גרעינים מתוך זבל סוסים יבש תופסת אחד אחד בחרטומה הדק. פלורה נעצרה רגע ממרוצתה לבל הפריע מזונה של בריה קטנה ויפה זו. אבל פתאום התלחש רוח בין ענפי התותים, הצפור שמעה, הזדעזעה ופרחה מעבר לשטה. בחצר קבלה את פני פלורה עדת יונים צחורות שירדו במעוף מן הלול והתחילו מסתובבות לרגליה בקשקוש תבעני; מהרו ורצו לכאן גם התרנגולות ובראשן הזדקף הגבר היהיר, בעל כרבלת אדומה כאש, וגם הוא קשקש בכנפיו הגבוהות. מן החלונות נשמעו קולות ילדים הקוראים – אמא, אמא! וכל פעוט בוכה. פלורה עולה במהירות על המדרגות וממלמלת במבוכה: 'רעבים רעבים כעת כלם! יחכו אפרוחי עוד מעט קט!' בערב היא יצאה עם ילדיה לקראת העדר. עמדה בפינת הסמטא ונמשכה אחרי מראה השמים היפים. הכפה נמוכה, נמוכה מאוד וכלה הוצתה אש הבוערת בין עננים קלושים, אפורים עם זרים תכולים–כהים. זולפים שם, זולפים גלי זהב בחשאי ומסתלקים לאיזו פנה רחוקה; רק האדמומית שבמערב עמדה והכתה עד שהתחיל המזרח לחשך. הפרות אחרו לשוב מן השדה והיא נכנסה להניק את הפעוט. בצאתה פגשה כבר את הפרות בחצר, וכשראתה את עטיניהם מלאים חלב קראה – הידד! קשקשה על גבם ותכנם בשמות של חבה. הציצה בעיניהם ונדמה לה כי הן מתפלאות על אהבתה אליהן, בריות עלובות כמותן! עבר פרנסיס בסמטא ונכנס אל החצר. פלורה התאדמה ולא ידעה במה להתחיל. – אלה הן פרותיך, פלורה? שואל אותה פרנסיס אחרי דרישת השלום. היא התעוררה שוב: – כן אדני! הוא רואה את 'אדומה' זו? רק ארבע שנים נמלאו לה! יסתכל נא בגדלה – הלא פרה דמשקאית ממש תהיה! לא כן? – אנכי הדיוט גמור בעניינים שכאלה, עונה פרנסיס ומקשיב בסקרנות להמשך שיחתה. – אלה העגלות כשיגמלו אמכר אותם ואכניס את הכסף לבנק! זו תהיה התחלת חסכון נדוניא בשביל שמחה תלמידתו! היא מהדקת את פעוטתה אל חיקה, מנפפת את תלתלי שלה, גוחנת ומנשקה. – כלה נאה וחסודה, בואי נא אלי! קורא אותה פרנסיס ברמזו באצבע. קשה לפלורה בעונה זו שאחרי הלידה – הכביסה. למרות רצונה היא מחיבת לקחת ערביה לעזרה. יש שנתקלת בתרפג'דה הפטפטנית. – יללה, יללה! – צריכה היא לזרז אותה כל היום. ותרפג'דה, הבקיאה בכל מסתרי המושבה ובהויות העולם, ראשה היום בפוליטיקה. כי במדינה. חמש מאות מליונים הכה השולטן בבני עם נכר! מספרת היא בהתלהבות. – מאין את יודעת זאת? – שואלת פלורה בגיחוך. – הלא היתה שלשום תהלוכה גדולה בכל רחובות העיר! המונים המונים נהרו אחרי נושאי הדגלים שהכריזו בכל עבר ופנה: 'הכה השולטן בכופרי אללה, הכה ונצח את חמש מאות מליונים שונאיו!' עתונים הקריאו והריעו בחיל: 'יחי השולטן אל–כביר, יחי מושל המושלמים!' – מליוני כופרים! מליוני שונאים! – חוזרת תרפ'גדה בהתפעלות. – כמה זה מליון בני אדם – את יודעת? – מאין עלי לדעת, מעלימתי, כלום מלומדות אנו כמותכן? – ואת ימי שנותיך את יודעת, תרפג'דה? – לא, גם זה לא למדוני עד היום! והיא סחה שכבר זקנה זקנה היא! עבדה במושבה בימי פקיד אחד כרסני וכעסני, ובימי גנן נוצרי, שהיה צועק ומכנה את היהודים, פועליו, במיני שמות של גנאי… במשך ימי כביסתה כאן התחלפו חוג'ים גדולים וקטנים עד שנתרוקן בית הברון. פלורה אינה שומעת את פטפטנות תרפג'דה. הכביסה לא יצאה נקיה והיא כועסת ומתרגזת וכמעט שבוכה מצער. – 'שלומיאל! לא תוכל בלי עזרת ערביה לעשות את מלאכתה?' גם יום של אפית לחם קשה לפלורה וגורם לה צער – אצל השכנות האשכנזיות עולות ככרי הלחם כה גבוהות ויפות, רק אצלה שטחיות, נמוכות…! הלא הכל היא עושה בשביל שיעלה הלחם יפה, לא חסה על שום עמל, והרי, הרי לך פתות אלה! היא כועסת וטוענת כלפי עצמה: שלומיאל לא יוצלח! – הלא להלקותה פשוט צריכים בשביל לחם שכזה שכל אוכלו יקלקל את קבתו! היא מחליטה כמעט לפרס לחם זה לעניים ולאפות אחר במקומו – אבל כח, הכח מאין ימצא? ועוד בחטאים מסתגפת פלורה: לפעמים מרוב עבודה של לפנות ערב, שוכחת היא לתת אוכל לעופותיה. בזה נזכרת אך בהקיצה בלילה משנתה, ומוסר כליות תוקף אותה אז ואינו נותן להרדם – על חטא שחטאה כלפי פיות עלובות אלה לבה מתענה. או יש שלפנות ערב שוכחת היא לסגר את העגלים בדיר. באו הפרות, לא נתנו חלבן בלי בניהן, שכל חפוש לא הועיל למצא אותם. געו הפרות, געו כל הלילה ושנת פלורה נדדה – מי יודע אם לא חיה רעה אכלה את ילדיהן…! באשמתה אירע אסון זה! בבקר כשמוצאים את השובבים רוקדים וקופצים בין התירס הגבוה פלורה בוכה משמחה. ופעם היתה אבדה באמת, אבל לא באשמתה. מתה אצלם פרדה ששויה היה עשרים נפוליונים! גדול היה צערה אבל השתדלה להבליג עליו בשביל להרגיע את רוחו של פריסיאדו אשר התאבל מאוד על פרדתו הלבנה החזקה, ששמשה חברה טובה במשך חמש שנים רצופות. הוא הולך כמטרף: – 'מה לעשות, מה לעשות? בלי פרדה – מה נעשה?' – כפרה בשביל ילדנו! – נהיה נא בריאים אז תעזר לנו ידנו לקנות אחרת! – עונה פלורה ומתאמצת להראות פנים צוחקות בדברה. והלב שלה כואב ודואב והיא לא חודלת להרהר בפרטי המקרה: כשהעירה אותה הפרדה שלשום בדפיקות משונות בכתל הארוה מיד הגיד לה לבה רעה… שני ימים טפלו – ושני לילות ושום תרופה לא הועילה! מה היה לה? – נחש, עקרב, או איזה חיה אחרת נשכתה? מסכנה! – כמה התלבטה ביסוריה, כמה מבקשת־הרחמים השתקפו בעיניה הנוגות… להצילה, להצילה הן בקשו… עם אור הבקר הזה כשדפק עבדללה בתריס הקיטון היא הבינה הכל, הזדינה במרץ ובסבלנות לחזק את לבו של פריסיאדו, אבל אחרי שנתאסף המון גדול סביב לנבלת הפרדה היא לא שלטה ברוחה: 'מה מסתכלים כאן הסקרנים – הלשמח לאידה באו?' – במילים אלה פזרה את ההמון ותשאר עומדת כאבלה. הלב התרוקן בקרבה וכל היום לא נגשה לעבודה – למה תעמל, תעבד, תקמץ ותחסך אם השטן יכל לקפוץ ובין רגע להשחית קמוץ של שנים רבות…? אחרי שבועיים גלה לה פריסיאדו שהוא רוצה לפנות אל הפקידות ולבקש הלואה לקניית התרגזה פלורה והתלהבה: טובות, רחמים, השתדלויות…? לא, אינה רוצה בזה…! כשם שתדיר עזרה להם ידם, תעזר גם עתה! התרפסות לפני הפקידות? – חלילה, חלילה! ולא רק במקרה זה, אלא בהרבה מפרטי החיים לא עמדה פלורה עם בעלה בדעה אחת. שונים היו הם בתכונותיהם! הוא אדם שמאמין בעצמו כל מה שהוא עושה טוב וישר בעיניו. מאמין בהצלחתו, בכשרונו, באפשרותו לעשות חייל. והיא – מתענה ומסתגפת על איזה מיני חובות שונים ומשונים שע"פ דעתה לא מלאה באמונה. הוא מאושר ושבע רצון: ההוה שלי הריהו הרבה יותר טוב מהעבר – מורגל הוא להתפאר – והעתיד? – כלום אינו מאיר פנים כשאדמה נפלאה כזו יש לו? הריה העידית שבעידית שבכל המושבה! פלורה אינה מרגישה באשר זה. היא שקועה בעמלה, צער גדול מחלות שבאות עליהם לפרקים מדכאות אותה. לזה צומחות שנים, לזה כאב עינים, אחד קבל דלקת במעים. יש שימים ולילות ושבועות אינה פושטת את בגדיה, עד שמצילה את ילדה ברוב טפוחה והבנתה. ויש שפלורה נקראת ליפו לעזרה. – אחותה עם מחלותיה ואביה זקן וחלש והיא מטפלת בכלם, בעת שהיא בעצמה עיפה ויגעה ומלאה חששים: לילד נתנה ארחה די מבריאה, לזה לא הספיקה להכין בגדים נקיים, זו הסתלקה יחפה לבית הספר ותתקרר…! ופריסיאדו? – לא שלחה לו די אכל והוא ירעב בשדה כל היום! ויש שהיא מרגישה בדידות – לבדה היא כאן, לבדה! כלם זרים ומתרחקים ממנה. רק גברת שטיין לבד מכל האשכנזיות מתעניינת בה ומבקרת אותה. אבל גם בביתה של זו יש לפעמים שבדמיון רודפת אותה המלה הנוראה – פרנקיניה! ועוד איזו הברה שהיא לא יכולה בשום אופן לעמד על אופיה. לאט לאט קפצה עליה הזקנה – קמט עור פניה, נשרו שערות הזהב והיזמה הלבנה עם זגוגיות צהבהבות אינה מכסה יותר את יער תלתליה היפים. רק מבט עיניה האלכסוני, מבט מיוחד, חמים וטוב – מזכיר לה את פלורה של לפעמים פלורה נחלשת שמאבדת את שווי המשקל הבית. היא מתחילה להתרעם על פריסיאדו למה שאינו יודע לדבר עם הילדים בעברית כחפצה, למה אינו יודע לחנך אותם, להיות מסור להם ולה…? יש שנדמה לה כי היא שונאת אותו ואז מתעוררת שאלה בנפשה – כיצד נקשרה לאדם שהוא זר ומוזר לה? ואחרי כן היא מתחרטת על הרהורי החטא ומתמלאה רחמים לפריסיאדו: – למה נפלה אשה רעה כמותה בחלקו? ובחיי פלורה לא רבי בכל זאת ניצוצי האורה ובאות תקופות של התרוממות הרוח. יוצא, למשל, פריסיאדו עם נץ החמה מביתו, תולה עיניו בקסמי וקורא את פלורה לבא מהר לראות את הרי יהודה ביפים. היא נגשת אל החלון, רואה את שלוליות הזהב על פני שלשלת ההרים ואת מעטה התכלת, וקריאה של שמחה מתפרצת מפיה. שקיעה. היא נושאת את נסים הכרסני לקראת אבא. בשמי המערב נערך אז משחק הצבעים; מזהיבות החולות ואחריהן התגלה סרט תכול –פס הים! נפשה מתמלאת עדינות רבה ונעימה. בא ספורטו. היא אוחזת ברסן חמורו, מרכיבה את נסים בין ברכיו ומראה לו על חלקת הים שלא ראו מכאן אף פעם. הם נכנסים אל הגנה, גנת ירק הסמוכה לחצר. הכל מלבב כאן. כל תלם ותלם חן מיחד לו, יופי מיחד. בפנים נוהרים סחה לו פלורה כמה ירק שהוציאה ומכרה היום מן הגן. כלם רוצים בסלק שלה, בפולים וחמצא שלה, – שוטים שבעולם מדוע אינם זורעים בגנותיהם? גדל הילד, נותן לה קצת חפשה והיא מתחילה לחפש מזון רוחני. לגברת שטיין הרבה ספרים פלורה שולחת אליה את בתה שמחה. – תבקשי מאת הגברת ספור ארוך ארוך ויפה בשביל אמך! ואל נא תשכחי חביבתי לומר לגברת: חן עם הרעיון המר שפריסיאדו אינו יודע עברית והיא היא היחידה שמדברת עם ילדיה בשפתה האהובה התרגלה פלורה; אבל לא יכלה להתרגל עם העובדה המעציבה שגם את הקריאה בספריה הוא אינו יודע! צער זה קשה לה לכבש והיא מבקשת להשכיחו בקריאה. אבל כל קריאתה היא בשבת. יום זה, שאף על פי שאינו כלו מנוחה לאם של שלושה ילדים, בכל זאת רגעי פנאי נמצאים. יש שהיא מתכוננת לקריאה עוד סמוך לכניסת השבת. הלך פריסיאדו עם מורנו גבעת הקיר. ברחוב שוחקת ילדתה עם ילדי האשכנזים. היא רוצה לפתח את ספרה אבל לבה נמשך לסביבה היפה עם רוח של שבת השרויה בכל פנותיה. השמש באה. על האפק הכחלילי פשטו נהרות של זהב. הרי יהודה נראים כה קרובים קרובים, דומה שסמוך לגבול הם משתרעים. פלורה לא יכלה להסיר עיניה מהם – איזה קו בודד על אמיר אחד ההרים משך אותה. קו זה זז, התחיל להתעבות, להתקפל, עד שנהפך לאט לאט לחלק של כדור מואר אשר זחל לו בחשאי מעבר להר, התרומם והצטיר בדמות כדור גדול, יהיר, לוהט, שהסתכל בזחיחות הדעת בעולמו של הקב"ה. לרגע הסתתר הכדור בין מפלשי העבים, התלחש במרומים וזנק בפנים מוארים שבעתיים. הואר אז גם גבול המושבה ואחריו גם כרמי זיתים ושקדים והככר הרחב המשתרע לפניהם. בקרבת פלורה הצלילה חרשת האקליפטוסים עם השמריה שבתוכה. בפתח התלחשו שניהם ופתאם נשמעו צלצולי שירה דקים, מלאים געגועי אהבה – העלמה שרה שירת לבבה. מראש הגבעה מימין, מתוך החלונות הגבוהים של בית התפלה נשמעה שירה אחרת שגם היא מלאה נימי אהבה. "לכו נרננה לד'. בואי כלה, בואי כלה…!" ובתוך בית קטן ונמוך בשפלה מתפללים התימנים; קולם עצוב, חד גוני ואף הוא פורט על מיתרי לבה של פלורה וממלאה רטט קדוש. ספרה מונח על הקיר והיא שכחה אותו, כחה גם את תינוקה ואת העולם כלו. נפשה טסה באיזה עולמות יפים, מקסימים – – בליל שבת זו חלמה פלורה: היא נכנסה ירושלימה, הבנויה בין רוכסי הריה ותוהה: ירדו מהר הזיתים הקברים מהאי גיסא וירדו הצלבים מאידך גיסא, וכל ההר משתטח כגן אחד לפניה: זיתים ושקדים, זיתים ושקדים! מעל הר הבית נעלם המסגד ובמקומו בנוי בנין אחר לתפארה. המונים המונים מבני ישראל נוהרים אל שער הזהב גם היא עולה בהר ד', רוצה לגשת אל חצר המקדש המתנוצץ בזוהר פז ואינה יכולה כי ההמון הרב יורט את הדרך בפניה. פתאום היא רואה כי בשער נכנסו שני אכרים, אשכולות ענקיים, אשכולות ענבים הם נושאים על כלונס מוזהב ונדחקים, ונדחקים – פנו דרך לעובדי האדמה! – נשמע קול ברמה. והאכרים עם זרי ענפי זית סביב לתרבושיהם פוסעים בקומה זקופה קדימה. היא נדחפת אחריהם עד שמגיעה יחד אתם עד למדרגות השיש עם העמודים, המחוטבים כרובים נפלאים. כאן הופיע פתאם על כסא פלאי נורא הוד, עטוף בחלוק משי מרקם שוהם ויהלום. היא הזדעזעה – פנים מידעים פני סבא עוזיאל…! האמנם, האמנם…? וזהו – משיח…? רוצה להתפרץ בצעקה והנשימה נעצרה ותקיץ מתוך רתת. בת צבי אחרי עבודת־יום קשה בכרם ובארוה, עמד אברהם שחור נשען בראשו אל אחד העמודים של אכסדרת ביתו והרהר בתוגה: הנה המלחמה גזלת עוד אחד מן הידידים היחידים, הספורים!… ודגול היה האדם ואת זהב נשמתו פזר על ימין ועל שמאל… כל מטרת חייו של זה היתה רק להקל מן יסוריהם של אחרים… ועתה השתתק לב גדול וחיים צעירים ורעננים הפסיקו פעלתם!… מי יהיה לעזר לחמודותיו – לשושנת־השרון ופעוטיה? התגיע ידו לעשות בשבילם דבר?… הוא צנח על מדרגות־האבן ברשלנות וראשו מלא דאגה, איך לסדר את משפחת המת. ריח חריף נודף כאן מן הגן, מן העציצים הסמוכים. מבלי־משים הוא שולח מבטיו למטה. ושינגטוניות בחביות ירקות שומרות את שני צדי המדרגות; טרדיסקנסיה אחת תלויה על כרכוב המעקה ויורדת ישר אל שורת־העציצים, המסדרה יפה על ספסל ירק, שבקצהו, בפח צבוע פסי־תכלת, צומח אספרגוס מסלסל, שגבעוליו הדקים עם עלי־רקמתו הנפלאים מטפסים ועולים עד למעקה האכסדרה הגבוהה והם קשורים כאן זה אצל זה בחוטי־רפיה דקים. בפנת הגן שתי טיות נטועות בקו אלכסוני; גרניום אדם צומח בחצי־עגול, ובאמצע משתרע "מגן־דוד" רב־גונים עם קקטוסים ממינים שונים; פורח והפרח גדול, גדול לבן. "מלכת־הלילה" הוא נקרא, והוא מולך על הגן, – והיה רצון לשחור לרדת, לקטוף את הפרח ולהשליכהו מעבר לגדר. כי למה כל זה, אם החיים הולכים ונהרסים וכל מה שנבנה במשך עשרות בשנים עומד להעקר משרשו? לאט לאט מתמוטט הבנין במשך שלש השנים של מלחמת־עולם קשה זו, מתמוטט ומתפרד לנגד עינינו! שמש שוקעת בחולות האירו את מרחקי הכרמים; עם האפק הרחוק מואר מגדל בודד, ומחשבת שחור נשאת למקום ההוא. – שם נחרבה עיר שלמה בהתרוקנה מיושביה! מהפרור היהודי היפה, אולי הכי־יפה שבפרורי עם ישראל באיזו פנת־עולם שהיא, גרשו האוכלוסים ורכושם הפקר והיה לבז. נחרבה העיר ועומדות להחרב גם המושבות! לא נמלט מן הפקדה לעזוב הכל – האדמה, הבתים, הכרמים – ולצאת מיהודה! לולא עז־רוחן של נשי המושבה, אשר התעקשו להשאר ויהי מה, לא היה כבר כאן אף בית אחד מישב!… אבל מי יודע מה יהיה בימים הבאים, – הנעמוד בפני צר? הלא גרוש בזעיר־אנפין כבר התחיל במושבה… התחיל מדלת העם, מאלה, שאין ידם משגת לשלם דמי "זרעין", – דמי תעודה, שזרעו חלקת אדמה והם צריכים לשמור עליה… מתוך רעד הוא נזכר במחזה קורע־לב, כשנשלחו חמש עגלות טעונות מטלטלים בלים ונשים וטף עם פנים דלים ושחורים… בחריקת־שנים הוא שואל את־עצמו: למה צריכים היו הם לשמש קרבנות, למה לא סדרה העזרה לפדות גם אותם מידי הממשלה? באיזו רשות נשארנו אנחנו בבתינו היפים, עם שקי קמח וכל טוב באסמים, והם גרשו מקנם הדל ללכת באשר ילכו למות מרעב? יום־אלול יפה. אברהם שחור נגש לסדור גן־הירקות שלו, אשר נשאר עזוב כל ימי הבציר והקטיף. הוא העביר מן הערוגה הרטבה שתילי עגבניות־סתו ושתלם בחלקה מעבדה מחדש. כשגמר, הסתכל במעשה־ידיו וכעין תענוג של יצירה זע בלב; אבל אחר־כך, כשאסף את כלי־עבודתו ואמר לצאת מן הגן, באה רוח אחרת בקרבו ושאל את־עצמו: שמחה זו מה טעמה? לא עצים נטע, לא כרם, שיחיה שנים רבות וממנו יהנו בנים ובני־בנים. הלא רק שיח קטן יהיה זה, שיח נמוך, שאינו בר־קימא, אלא שפריו נאה ונהנים על הטוב במשך חדשים אחדים עד כלות צמיחתו. תפוח־אהבה קראו הצרפתים לפרי האדם הזה, בעל העסיס הורד והריח הדק, המעורר תאבון. חבל, שהשיח מת אחרי סלקו את פריו והוא נעשה שחרחר ומכער, מכער. רק הפרי החורור־ירק, שלא הספיק להתבשל עוד, מראה אותות־חיים, מתבקש לכבוש… שחור נזכר, שחג לו היום – יום חתנתו. עשרים שנה עברו! הרי הטבע עורך באמת חג לכבודו, – העצים מסביב כה יפים ומלבבים, גם החצר והדרכים ושבילי הגן נראים לו היום נקיים יותר ומרוחים יותר. גם הסוסים כאלו קלה עליהם עבודתם הפעם והנה הם שבים זקופי־ראש, בלי סמן של עיפות, וצוהלים ועורם מבריק. הנה באו במעוף אליו התרנגולות והיונים. לא – הוא טעה! הן לשירי האכל של הסוסים מתכונות. יודעות הן, שהעגלון יוריד את השקים מן העגלה והן תמצאנה לשבע, בטרם יספיק רשע זה להצליף עליהן בשוטו… על רעפי גג־הארוה פשט ענפיו העליונים אוקליפטוס צעיר, המתנשא בגאון על־פני אחיו; הוא לבוש כלו פרחים לבנים־צהבהבים. את עיני שחור מושך ביחוד זוג פרחים דבוקים ואחוזים זה בזה על־גבי ענף דק, דק ורך. בהנאה רבה מסתכל שחור בדמות הזוג, דמות חיה זעירה, בעלת לחיים שקערוריות ועינים גדולות, נוצצות. מרחוק משמיעה אתון קולה: זוהי "פרשה", המחזירה את שרה מן הטיול. תדיר "פרשה" משמיעה את קולה בפנותה אל הסימטה בדרך הביתה! שחור יוצא לקראת אשתו, מתבונן בה בחבה ומחפש את הקוים החביבים לו ביותר. הזדקנה שרה! – מהרהר הוא בלבו. – אבל עדין יפה היא, ועשרים שנות עבודה קשה לא טשטשו מחנה כלום! הוא הורידה בזהירות מן האתון, ובעודה חבוקה בידיו נשק לה על תלתלי ראשה הבהיר. נשיקת־חתונה? – מגחכת אשתו, והוא עונה בפתוס: זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר, בארץ לא־זרועה! – וצחקו שניהם. היא מוסרת לו את האתון, תולה את קובע־הקש שלה על עץ וממהרת אל הרפת לחלוב. קול־חליל דק נשמע ברחוב. שחור הציץ בין העצים, – גדוד־צבא עובר עם התזמרת שלו, והצלילים רכים, רכים ולבביים. רטט פנימי עברו: הזוהי שירת המות? הככה משתפך הלב בלכת האדם למות? הנה הד של יריות רחוקות רועד באויר – וזה הצבא, היחף והרעב, הלא ישר אל־תחת רעמי התותחים הוא הולך!… והלכו קולות העצב, התרחקו והשתתקו. גם הד היריות פסק וקולות רגילים עלו ובקעו מן המושבה: דפיקת מכונות הפרדסים; קול ילדים משחקים; נגינה על פסנתר; תרנגול צעיר מתלמד קריאה, וצפרדע מקרקרת על־יד הברכה. זה שלשה ימים ושלשה לילות נשאת מדרום בלי־הרף שירת־המות הרחוקה. הד היריות פולח את האויר, ועצבי אברהם שחור נמתחו עד כדי נדידת־שנה לגמרי. על־פי־רב הוא קם באמצע הלילה, מתלבש לאט לאט ויוצא בזהירות את הבית. הוא מטפס על סלם ועולה על גג ארותו לראות, מאיזו נקדה יוצאים זקי־האש. הוא עומד ורועד מקר ומרטיבות הטל, רועד ומתכוץ ושולח מבטיו דרומה בעקשנות. קול משק מים משתפכים מהברז עלה באזניו. שחור קפץ בשמחה: זה שלשה ימים שלא היו מים במושבה, מאין כסף לקנות פחמים להסקת המכונה – ועתה, באמצע הלילה, באה הישועה! שחור ממהר לרדת, למען סדר את המים להשקאת הגן הצמא. הוא מביא פנס מן הבית, מעדר מן המחסן, ומתחיל לפתוח דרך אל השיחים הכי־צמאים. בזרם חרישי ואטי נוזלים המים לאור הקטן של הפנס ונופלים ישר לתוך הגומות החרבות. מנוחת הטבע ויפי הטבע מתערבים בכחות אדירים אכזריים. למטה משק־מים קל, למעלה הלמות כבדים, וחרדים הכוכבים, חרדים למראה. בנין וסתירה! בכל נשלחה יד של כליה, וכמה מגחך ה ו א שיחים אחדים ממות! מהי גנה עלובה זו כנגד כל מה שנחרב עליו מימי הארבה ועד היום הזה? היקים את ההרס ההולך ומתרחב, הולך ומתעמק? כאן נזכר שחור בדברי פקיד גבוה, שאמר באזני הועד: – "אם יבוא השונא, לא נשאיר לכם אבן על אבן ולא יתד בקיר! את עציכם נעקור ואת כרמיכם נשרוף באש; הנה אתם מחכים לשונא בכליון־נפש, כחתן שמצפה לבוא הכלה, ואנחנו ביום־שמחתכם נפריד ביניכם, בכח־הזרוע נשמידכם!" ככה דבר האיש, אשר כבוד־מלכים חלקנו לו – האם לא יקים את הבטחתו?… אברהם שחור חופר במעדרו, נותן כוון חדש לזרם המים, מפסיק ועומד נשען על ידות המעדר לחכות, עד שתתמלאנה הגומות החדשות, ומחשבה מרה קוססת לבו: תמיד, בהתנגש העמים זה בזה, דם היהודי שותת ראשון, שותת בלי־רחם, והוא תמיד הראשון לקרבן! הוא מפהק, מתמתח וחלשה רבה תוקפת אותו; הוא עוזב את העבודה, הולך לסגור את המים ובינתים שואל את־עצמו: איזו רוח נעלמה מניעה את כח־היצירה שבאדם וקוראת לו לעבוד, לעמול, לחגור שארית המרץ, למען הציל משהו הגדול, – בשביל השונא, שיהיה להחריב? ולמה ולשם־מה בא החרבן, באה הכליה הזאת על העולם כלו?… הפנס דועך, המזרח התחיל מתחור, השתתקו יריות התותחים, רק הים רועש וזועף מרחוק. במזרח נגלו ראשי ההרים, עטופי טלית של שחרית. מן העצים שבגן נשמע צפצוף דק מן עוד קול ועוד קול, קורא ומשיב, עד שהתגברה השירה ובקעה את האויר בברכת "צפרא טבא" למשכימי קום. בין השאלות העומדות ברום עולמנו הקטן תתנוסס שאלה אחת, ושאלת החנוך שמה, והיא תראה פעם בפעם על פני עלי מכ"ע העברים מפי סופרים, מורים ופדגוגים אומנים, אשר כל אחד ואחד מהם יחווה דעתו, להורות את הדרך אשר יוליכו בה את הנערים ואת המעשים אשר יעשו, להיות בנים נאמנים לעמם ונאמנים לכל סגולותינו היקרות. אך חסרון אחד יראה בכל המאמרים ע"ד שאלת החינוך, חסרון חנוך הבנות. עד הנה עוד לא נסו הסופרים והפדגוגים (זולת אחד או שנים) לעבוד בשדה הזה, כאלו לא נבראו הנשים לקחת חלק בכל דבר טוב ומועיל, וכאלו לא נחשבו למאום בחיי האומה ולא תוכלנה להביא שום תועלת וגם אין כל שאר רוח להן; אבל דברי ימינו יוכיחו לנו כי לא כן הדבר. מרים, דבורה ויהודית עדות הן, כי בעת אשר יכבדו את ערך האשה ויתנוה להתערב בהענינים אשר חיי האומה תלויים בהם, יכולות הן לצאת חוצץ להצלת האומה, יכולות להציל את ארצן מידי האויב גם בגבורה ועוז – דברים אשר מימי עולם לקחו להם הגברים למורשה, ובנקל להן להקריב את חייהן על מזבח אהבת עמן. בימי התלמוד הורידו מעט את כבוד הנשים, בהלקח מהן סגולת למוד התורה וידיעת הדת, כאשר יעידו איזו מאמרים המפוזרים במרחבי ים התלמוד וביותר המאמר הידוע: "כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות", אשר הוא לפח ולמוקש עד היום על דרך השכלת הבנות בחכמת ישראל. אמנם התנאים הגדולים כרבי עקיבא ור' מאיר ידעו להוקיר את ערך האשה, אף כי לא יכלו עוד להרימה משפלות מצבה, כי כבר הסכינו בימים ההם לחשבה לעגלה ביתית, אשר רק מטרה אחת לה בחיים ולא יותר. ומאז לא ילמדו את הבת תורה, אף כי שוקדים העם לפעמים ללמדה תפלות, ועד עתה אין שם לב לתקן את הטעות הזה, רק בחנוך הבנים כאשר אמרנו, ידובר הרבה מאד, לתת אהבת עמנו ודעת דתו וחכמתו ושפתו בלבם; אבל נראה נא עד כמה הצליח החפץ הזה. כמעט כל המון צעירינו יחלק לשתי כתות: אחת מהן נושאת את נר השכלת אירופא בידה, והשנית עוד "בחשך הולכים", ר"ל לא נעשו "משכילים" בביאור המצוי של המילה הזאת. ושתי הכתות האלה מתאחדות בדבר אחד: בחסרון אהבה לעם ישראל ולכל חמודותיו. הראשונים – הם הניבו בתי הספר הנמוכים והגבוהים – אומרים אין ספרות לישראל, כי על מסורותינו אבד כלח, כי שפת עבר מתה לנצח ולא תקום לתחייה עוד, כי כאחד חנוטי היא וכי סכלות היא לנו לשחד מכחנו בעדה. האחרונים – המה הצעירים מעולם המעשה, בנעוריהם למדו בהחדר הצר בתחום מושב היהודים מפי מורים ומלמדים ללא הועיל, ובהיותם לאנשים, כמעט הריחו את רוח החיים, התיימרו למשכילים וישליכו אחרי גום את כל חמדת ישראל, אם כי מפי אחרים למדו רק לפזר כסף כאפר ומלוא חופניים חניפות להמין שורש כל הרעה הזאת היא בחסרון החינוך בין הבנות, כי לא תדענה האמות לתת מנוער בלב הבן את האהבה לעמו ולשפת קדשו, כי בעצמן לא חונכו לזה. אלה הנשים מזה, בנות "צאנה וראינה" הן, המצפצפות והמהגות את התחינות אשר חיברו בעדן; הנשים האלה אמנם בנות עמן הן, אבל לא תדענה את האהבה לעם מה היא, ועל אחת כמה וכמה לא תדענה לטעת אותה בלב בניהן ובנותיהן, ומעבר השני בנות מן "הישוב" נראה, בנות המאה "התשע עשרה", בנות ההשכלה; אבל, אוי לי אם אומר ואוי לי אם לא אומר אוי לי אם אחפה על עון בנות עמנו ואוי לי אם אגלה את פשען, לאמר הנשים האלה תביאנה רעה רבה לרוח ישראל, הבנים המגודלים על ברכיהן מעודם לא ידעו להוקיר את היהדות, כי בכל ימי ילדותם ישמעו שפה זרה, יראו מנהגים נכרים, ישמעו מדברים בשאט נפש בעם ישראל, ומה יעשו אלה הבנים בצאתם לשוק החיים כי לא יחטאו לרוח עמם ולדתו? לכן לא הרבה יועילו הדואגים חינוך הבנות ללמד אותן את שפתנו הקדושה, תולדות ימינו וספרותנו, לטעת בלבן את האהבה לעמן ואחיהן, למען תוכלנה להאציל מרוח קדשן זה על הדור אשר יולד על ברכיהן ולעשותו בנים נאמנים לעמו. האומרים כי האשה איננה מסוגלה ללמוד שפת קודש ישגו הרבה מאד. הלא כבר העידו אלה הבנות אשר בחפץ לב החלו ללמוד שפת־עבר, כי נקל להן לדעת במשך עת קצרה את השפה הזאת על בוריה. יש גם בנות כאלה אשר בבקרן את בתי הספר ובלמדן להם מכל; אות הוא כי נוכל לאחוז בזה לבלי הניח ידינו גם מזה. רוב ההורים יתנו עתה את בנותיהם לבתי הספר, ללמוד שם חכמה ודעת, ואם יכניסו אותן גם להפרדס הנחמד השתול על שדמות ישראל, אז רק אז תוכלנה בנות ישראל להביא את התועלת הנחוצה ולמלאות את משלחתן בחיים לטובת עמנו ולאשרו. נחמה פיינשטיין. מתוך: העולם, י"ט סיון תרס"ט 8.6.1909 מראשון־לציון כותבת אלינו הגברת נ.פ.: אבל גדול במושבותנו. היום בארבע שעות בבקר נפל חלל עצמו האכר בנימין פיין, בן 48 שנה הוא ירה בראשו מתוך קנה־רובה, באמצע פרדס האתרוגים שלו, שהוא הביאו לידי כך. איש ישר וחרוץ, בעל מרץ ואניציאטיבה היה פיין, אך גם בעל הזיה, – והנה זה כשש עשרה שנה שעלה בדעתו רעיון אחד, שנראה לו כה גדול וענקי! – הרעיון – להוציא משוק העברים את אתרוגי קורפו ולהחליפם באתרוגי ארץ־ישראל! בלי אמצעים נגש לפעלו, בזעה ובעמל נטע פרדס אתרוגים אחד, אחרי כן את השני, במרץ שאין כמהו נסה לסלול לאתרוגיו ולאתרוגי מושבות יהודה בכלל דרך בשוק העברי, אשר ממנו מיליונים פרנקים של יהודים עוברים לידי צורריהם לתשמישי קדושה… נסה, אבל לא הצליח. נלחם המסכן עם פגעי הזמן. הוא השקיע באתרוגים את כל כחו ואונו והון רבים, עד כי בא בין המצרים! בדעה צלולה ערך מכתב לפני שלשה ימים, הוא שלח בו שלום לאחיו האכרים, באר להם את סבת מותו, מנה שלשה אפוטרופסים לילדיו – בן, כחמש שנה, בת כשש עשרה. בו הוא מבקש לשלם את חובותיו בכסף הנחלות ולדאוג לבניו, שגם אם אין להם (אמם מתה זה כבר), וגם אב לא יהיה. רגעים אחדים לפני מותו נכנס לחדר הילדים במנוחה מדומה. לילדיו באהבה ובחיבה ונפרד בשלום!… נכנס אל הפרדס ויור ברובה בראשו. שלום לך חלוץ ישר וחרוץ! בגבורה נלחמת וכגבור נפלת חלל. שלום לעפרך! שאלות גלויות (לבעל המאמר "שאלה נעלמה"). בערבוביה. יש בו מדה מרובה של אנושיות ושל מוסריות נעלה, אבל אין הוא בנוי על אותן ההשקפות, שהן פרי ההגיון המעשי, שאומה שבה לתחיה מצטרכת לו כדי שתוכל לרכוש לה את אדמתה ולהתקיים על פני האדמה הזאת. מר אפשטיין מזהיר אותנו, שלא נגזול נחלת זרים. אבל הלא זולת קנית מטלה, שבה אשמה הפקידות בלבד, לא נעשו שום קניות נגד היושר והצדק למרות רוח הפלחים. מר אפשטיין מצדד גם בזכיות החוכרים; אבל, אם יש לשים לב לזכיות, שהיו למי שיהיה לפנים, הלא זכיותנו קודמות! הלאה מתאר מר אפשטיין את מצבו האומלל של הערבי, ומדבריו יש להוציא, שאנו אשמים בצרתו, – כאילו אנו גזלנו, חמסנו, את המסכן הזה. בעוד שגם מר אפשטיין יודע, שהממשלה היא היא הפושטת את עורו של הערבי, דבר זה הרי לא יוכל להכחיש שום אדם. הכפרים הערביים נתחזקו, נתגדלו; הפלח מחליף את צריפו בבית־אבנים מכוסה רעפים, אחרי שהוא מרויח הרבה במושבה סמוכה לכפרו, העירונים תושבי־הארץ נתעשרו הודות לרוח־החיים, שהביא היהודי במסחרם; ובעלי המלאכה משלהם נהנו גם הם הנאה מרובה מישוב־היהודים. ואחרי כל נעורר את אגרופו הקשה נגדנו בהנהגתנו הרעה? פחד אגרופו לעת־עתה עדיין הוא רחוק מאתנו, ואם יבא יום, שתתעורר גם בהערבי החיה הרעה ביחוסו אלינו, אז לא אופן רכישת־האדמה שלנו תהיה סבת הדבר, אלא השנאה הנצחית לעם שגלה מעל אדמתו. התגרותנו? מי יעיד בנו, מתגרים ברעה? הלא גם הפלח וגם הממשלה אינם מכחישים את התועלת, שהביא לארץ ישוב היהודים. והפלח מכבד בלבו את היהודי, הפלחים מאמינים באיזו מסורת עברית עתיקה, האומרת, שהיהודים סוף סוף ישובו לארצם ויהיו אדוניה כקדם. יפה אמר מר אפשטיין, כי לקנות את אהבת הערביים קשה מאד; אבל אם כן למה נעמול חנם? אין אוהבים לישראל, כל מה שאנו מתרפסים יותר, שונאים אותנו יותר. כל מה שאנו מוסיפים להכנע, להשתעבד, מכבידים את עולנו, מוסיפים ללחצנו, כמה בקש ישראל למצוא חן, למשל, בעיני העם הרוסי ולקנות את אהבתו? את מבחר בנינו הוצאנו לטבח למען חרותו של עם־הארץ, וכמה שלמו לנו? ושלמה ביד נדיבה לא רק הממשלה; שלם גם האכר, ואפילו הפועל… על כן של מאמרו מתחיל מר אפשטיין עוד הפעם באזהרות תנאי־רכישה, שנוטלות מאתנו כל תקוה להרחיב את הישוב באופן מתאים לכחותינו. מר אפשטיין דורש לקניה רק את הקרקעות שעוד לא החזיקו בהם הערביים ושעוד לא עבדו אותם; אבל הקרקעות האלה – דבר זה הלא ידוע הוא לכל – לא יצלחו לישוב מפני צחיחותם, או מפני אקלימם. הוא מראה על עמקי ארץ־ישראל, על שמיה ושמשה; אבל כלום לא הרגיש בעצמו, עד כמה רחוקים דברים כאלה מלהעיר בנו אף צל של תקוה? איך נחדור בכחותינו הדלים עוזרים גדולים לאדם, העובד אדמה פחות או־יותר טובה; אבל אם נאמר להפוך צחיח־סלע לארץ פוריה, אז יצחקו לנו שני הכחות הכבירים האלה. ואם בעזרת המדע אפשר הדבר להפוך צחיח־סלע לשדות־תבואה וכרמי־חמד, היכן הם המיליארדים הדרושים לזה? הלאה בונה מר אפשטיין שיטה שלמה של "וגר זאב (או לביא, כמו שקרא קודם לעם־הארץ) עם כבש" אבל גם פה הוא מתרומם מעל לחיי־המציאות ומשחק ללמד את הערבי עבודת־אדמה מתוקנת, לשכלל את אחוזתו, לפתוח לבניו בתי־ספר, לעשותם לבעלי־תרבות; וקודם יסדנו כבר לבנינו שלנו די בתי־ספר טובים? הלא עזובה אצלנו בכל פנה שאנו פונים ואיך יכול אדם מישראל לחייב אותנו עתה, שנדאג להתפתחותו החמרית והרוחנית של הערבי? ואם הדברים מכוונים,לעתיד לבא', הרי צריך היה מר אפשטיין אומר, שעם־ישראל השב לתחיה צריך להיות אח לכל עם, שהוא מתעורר לחיים, ועל כן – גם וביחוד להעם הערבי; ושמח מר אפשטיין שאמר קודם לכן, כי העם הערבי לא חדל לחיות אף רגע ואינו טעון תחיה. ואם הדבר האחרון אמת, כיצד יכולים אנו להתאחד עם הערביים? אנחנו, עם שנמח מעל אדמתו, מורדף ושנאוי בכל מקום, שואפים לשוב את אדמת אבותינו ולכונן בה מקלט ולמה הם הרחמים שמר אפשטיין משתדל לעורר בלבנו אליהם? שאנחנו יכולים לתת לערבים, לא יוכלו לקבל מכל עם אחר, אבינו שבשמים! מפני־מה צריכים אנו תמיד רק לתת ולתת? לזה – הנפש, לזה – הגוף – ולאלה – שאריות התקוה לחיות בתור עם בן־חורין על אדמתו ההיסטורית! שהורנו הנסיון. הוא מחליט, שאם ניטיב את מצבו של הערבי, נרים אותו משפל־מדרגתו ונמציא לו תנאי־עבודה טובים, ימכור לנו את אדמתו או יתן לנו נחלה בתוכו. אבל כלום אין הוא יודע כמונו, שהערבי מוכר את אדמתו רק כשהממשלה מכבידה עליו את עול המסים עד שלא יוכל עוד שאת אותם, או כשהאפנדי פשט את כל עורו מעליו? –, ובאמת אין לו עכשיו מה להפסיד במכירת־אדמתו, עבודתו היא כל־כך פרימיטיבית, כל כך גרועה, עד שאינה מכניסה לו כלום, ולולא שנותנות לו עבודה ועל־ידיה – אפשרות להתקיים, אז בלי ספק היו חרבים הרבה כפרים בחצי יובל השנים האחרון. לא כן אם נברא בשביל הערבי תנאי־קיום טובים. אז לא ימכור את אדמתו בעד כל הון. אנו צריכים, איפוא להיטיב את מצבו של הערבי כדי שלא תהא לנו אפשרות לרכוש את אדמת אבותינו עולמית… אבל, אפילו אם היינו נעשים "אלטרואיסטים" קיצוניים – כלום יש לנו די אמצעים חמריים כדי למלא אחרי תביעותיו של מר אפשטיין? כי הוא דורש, שנתקן את הערביים בכל תקוני התרבות החדשה: במוסדות צבוריים, בבתי־ספר, בבתי־מאכל בזול, בקופות של חסכון, בתיאטרון, בנשפי־זמרה ועוד שנשפיע על אחרים! אומר, שאילו היינו מבינים את ערך ההשכלה בארצנו, היינו יכולים להתחרות בהשפעת־השכלה על הערביים שפתחו בתי־ספר עליונים בשביל עם־הארץ הפלישתיני והסורי. כן, עם, שאינו יכול לסדר את אחרים! וכזאת אומר מורה מובהק, שהקדיש את מבחר ימיו לילדי ישראל ויודע בצערו של החנוך הישראלי!… שוב נסתם הגולל על קבר יקר, שוב נפל גבור חלל! – אחרי חדשים רבים של יסורים וענויים קשים, נסתלקה נשמה גדולה, נשמת יוסף ותקין ז"ל, גבור התחיה. בימי מחלתו הארוכה הביע פעמים אין מספר את רצונו להקבר בראשון־לציון על גבעת השקמה העתיקה שהוא כה אהב. חברים טובים מלאו את רצונו והביאו את עצמותיו למקום הנרצה, ו'ראשון' ידעה לחלק את הכבוד האחרון לגבור האמה ובנעוריה וזקניה לותה אותו למעונו הלאומי. ידעה היא להוקיר את מורה המת ואת אחד הלוחמים הכי טובים, הכי נלהבים והכי מאמינים בתחית העם ובעתידו לפני שמנה חדשים, כשויתקין התעתד לנתוח גדול וסבור היה, כי הוא הולך תיכף למות, כתב לנו כדברים האלה: "…אפשר אפוא שמכתבי זה לכם הוא האחרון. במה אפרד מכם? לאחל לכם בפרזות ידועות איני יכול ולא עכשיו השעה, דעו רק שעד הרגע האחרון הנני נשאר אוהב החיים, העולם והאדם. מאמין אני שהעולם – הגן־עדן הזה, יהפך באמת לגן־עדן לבני האדם, ואתכם אברך להנות ממנו עד כמה שאפשר יותר, ותזכו לראות בהתקדמות גאולתנו…" גאולה וגאולה! – זה הבהב תדיר בתוך נשמתו הגדולה ובכל ראה הוא סגלה יקרה זו – באו צעירים מרוסיה לעבוד, או אחד מבני האכרים התפתח ועבד בחריצות על אדמת אבותיו, נוצצות בשמחה עיני ויתקין הגדולות והעמקות – "אתחלתה דגאולה!" באו תימנים מדרום, מיד הוא מתחיל הוזה בתנועה גדולה, בקבוץ גליות וכו'. וכשויתקין עלה על הבמה לנאום, ראית ניצוצי אורה יוצאים מנשמתו הגדולה, והרגשת כי נביא, חוזה עומד לפניך. הוא פתח לפניך אופקים כל־כך גדולים, כל כך רחבים עד כי שכחת את חייך האפורים ונשאת אתו לעולמות כה יפים, כה מזהירים!… ובשיחת רעים פשוטה לכאורה, מה גדול ועמוק היה ויתקין! אף פעם לא קוה כי שיחתו לא תעשה רשם, לא תעיר מחשבה, לא תעורר אמונה באיזה עתיד מלא אורה… וויתקין הלך מעולמו צעיר, מלא שאיפות גדולות וכבירות בתקון החנוך, תקון הלאם ותקון הישוב. הוי, למה לוקחת מאתנו לוחם חביב, יקר?!… כשהיית מונח בחדר הטהרה מכוסה סדין דק ולבן, נדמה לי שעוד דופק תחתיו הלב הגדול, ואחרי כך, אחרי כך כשכוסית בעפר הגבעה ותלמידיך ותלמידותיך בוכים, בוכים מר סביב לקברך, נתק דבר מה בלבי ותקפני טרוף – לעקר את ההר, לעקר את האילן משרשו!… ונשתתקו הקולות, נשתתקו הדמעות. – השלום לך בעפר גבעתך, רע ונביא? ריש ועושר נפגשו בספרות הישוב: עשירה היא בחדשות מתנועת הישוב והתפתחותו, ועניה עד מאד בידיעות ברורות ונאמנות ע"ד מצב החומרי והרוחני של אחינו הקולוניסטים, דרכי חייהם וסדר עבודתם בבית ובשדה. הסופרים באה"ק אינם מקמצים בדברים וגליוני כל מה"ע העברים הם ממלאים ב"מכתבים מאה"ק". אך רוב הסופרים האלה הם רק "מודיעי חדשות" ולא יותר. בשבע עינים האלה יביטו על כל הנעשה בעולם הישוב, ועל כל דבר קטן וגדול ירעישו עיר ומתים, וכל כך זריזים הם במקצוע זה, עד כי לפעמים יודיעו לנו סופרים אחדים ידיעות קלוטות מן האויר והמון חדשות עוד בטרם באו ונהיו. אם אחד מאחינו יתן עיניו באחוזה פלונית לקנותה ובאו מיד הסופרים ויצרפו מחשבה טובה למעשה ויכריזו בקולי קולות כי "שדה פלוני לפלוני". האדמה עוד טרם נקנתה, עוד ערבי יהל עליה וקוצים וחרולים יכסו פניה וסופרינו – ה' עליהם יחיו – כבר עומדים ומברכים "ברוך מציב גבול אלמנה" ותוקעים בשופר גדול על דבר חדש שלא היה ולא נברא אלא בהבל פיהם על המודיעים האלה. במקצוע זה זריזים הם סופרינו וכמעט יוכלו להתחרות עם סופרי אמיריקא הבוראים חדשות רבות יש מאין ממש ואיידי דטרידי בפרסום חדשות, ישן מפני חדש יוציאו ויסיחו את דעתם לגמרי מחיי אחינו בהמושבות, ארחם ורבעם, ממצב הקולוניות בפרט ומטבע ויושביה בכלל. זאת היא לדעתי הסבה שעד היום הזה אנו מגששים כעורים קיר בכל דבר הנוגע לישוב הארץ ואין אתנו יודע בידיעה ברורה גם האלפא־ביתא של שאלת הישוב. רוב בעלי הישוב בינינו אינם יודעים בברור גם מספר המושבות שנוסדו עד כה באה"ק; האחד מונה עשר, השני – ארבע עשרה והשלישי – שמנה עשרה מושבות, ועאכ"ו אתנו יודע בברור מצב המושבות בפרט, שטח האדמה שבאה תח"י אחינו ומספר המשפחות שנאחזו בהמושבות. יוכל היות שבעיני הסופרים באה"ק אין דברים כאלה חשובים כלל לשום אליהם לב ולא יאבו לטרוח ב"קטנות" כאלה, אבל באמת כל האומר כך אינו אלא טועה וחבל על הטעות הזאת המאבדת טובה הרבה, כי ידיעות פשוטות ממצב המושבות והתפתחותן ותמונות נאמנות מחיי הקולוניסטים והנהגתם במילי דשמיא ובמילי דעלמא, הן הן עיקר הישוב ויסודו. וחביבות ויקרות הן לנו יותר מאלפי מאמרים ע"ד הצעות שונות הפורחות באויר וקוררספונדנציות ע"ד חדשות קלוטות מן האויר המביאות מהומה ואנדרלמוסיא בעולם הישוב. אם יכנסו דברי אלה ללב אחינו הסופרים באה"ק וישתדלו למלאות את החסרון המורגש הזה אשמח מאד שזכות כזאת תתגלגל על ידי. וכדי לקיים מאי דאמרי אנשי, "קריינא דאגרתא איהו להוי פרונקא" אביא בזה דברים אחדים ממכתב אחד פרטי שקבלתי בימים האלה מאת הסופרת הנכבדה מרת נפ"ש ע"ד חיי אחינו בראשון לציון וסדר הנהגתם בבית ובשדה, ואקוה כי קוראי "המליץ" יקראו באהבה וברצון את הדברים האלה הכתובים בלי כל כחל וסרק ומליצות יהירות, ורק בשרד נאמן תארה פרטים אחדים מחיי אחינו אשר לכל בהם חיי רוחנו ונפשנו, תאמין בדברי הטופלים עלינו שקר האומרים כי בראשון־לציון הגיע הלוקסוס – זו החיה הטורפת – עד הדיוטא העליונה, כי שקר הם דוברים. אמנם ישנן עוד בראשון לציון שתים שלש נשים (וגם גברים כמספר הזה) הרודפות עוד אחרי המאדה, אבל בכלל אין שם ואין זכר ללוקסוס בקרבנו. נשים הביאו עמהן שמלות יקרות מאירופא תחשבנה להן לבושה ולכלמה ללבוש אותן על בשרן, ואם לפי שעה עוד לא כלם הכירו את התועלת הרבה אשר תצא לנו אם נכחיד את הלוקסוס מקרבנו, אבל תקוה רבה נשקפת לנו כי לא יארכו הימים ויבואו כלם לידי דעה אחת: להנזר ממותרות ולהסתפק במועט. (סוף יבוא) אברהם יעקב סלוצקי. יום הראשון של חג הפסח היה היום אשר אליו יחלה מיום עלותי על אדמת קדשנו, כי בו בערב נשאתי את רגלי ירושלימה. שתי עגלות יצאו ממושבנו לאחז דרכן ציונה לשאת את העולים שמה. בין הנוסעים היו חמשת אנשים ממכירי היותר קרובים אלינו, הם ישבו אתנו בעגלה אחת וחשבנו לבלות יחדיו את הדרך בנעימים. בני המושב התקבצו סביב העגלות לקרא לשלום בצאתנו לדרך, אבל אנחנו לא יכולנו לענות על ברכותיהם, כחולמים היינו בזכרנו את ציון, וישבנו מחרישים על מקומנו, אין מוציא הגה מפיו ואין דובר דבר. לאור הירח אשר יקר הלך על שפריר השמים עברנו את השרון עד רגלי הרי יהודה, ושם עמדנו להנפש טרם יצא השחר. בבוקר השכם שמנו פעמינו הלאה, לא הרחקנו ללכת מן המקום אשר עמדנו שם, והנה מראה נפלא התיצב לנגד עינינו: הדרך סלולה בעמק נחמד כגן אלהים בין רוכסי הרי יהודה הנושאים עליהם זכרון גבורתנו לפנים. יפרחו יערי זיתים וכל עץ עושה פרי נחמד למראה אשר לא אדע אכנה את שמם. במקומות רבים עומדים ההרים חשופים וערומים כסלעי מגור לפנינו. סלעים אחדים עשוים בידי הטבע כסולמים הנצבים ארצה לעלות בהם על ראשי ההרים. גם בין עצי היערים, גם ההרים, גם על אם הדרך בכל אשר – יציצו אלפי פרחים מרהיבי עין. אנכי לא עצרתי עוד כח לשבת על מקומי, ירדתי מעל העגלה, אני ובני לויתי אתי, וכלנו הלכנו ברגל במקום הנחמד הזה אשר הטבע שפך עליו את כל הדרו. האח, הארץ כגן עדן לפנינו! – קרא אך הנה עבר הדרך המלא קסם נפלא, בא לו הקץ, יצאנו למרחב והחילונו לעלות הרים ולרדת בקעים הלוך וסבב הרים וסלעים, וכשעה אחת לפני חצות היום התיצבה ירושלים משאת נפשנו לננד עינינו. מה המו מיתרי לבבי למראה עיר הקדש, היא העיר אשר אליה נשואות עיני רבבות אחינו מכל קצוי ארץ. כמה זכרונות וכמה מחשבות התעוררו פתאום בלבבי! האמנם עיני רואות את ירושלים עיר קדשנו? שאלתי את נפשי ולבי הלם כהולם פעם. המית העיר השביתה מעט את סערת לבבי, אבל תחתיה התעורר חשק עז ונמרץ לראות בפעם אחת את כל הזכרונות העתיקים והיקרים, לכן טרם הספקתי לנוח מעמל הדרך, טרם הבאנו את חפצנו בסדר בבית המלון, נשאנו את רגלינו אל הכותל המערבי. דרך מבואות אפלות ומטונפות עברנו אל הקדש, אל הכותל הזה הנשאר לנו לפליטה מכל מחמדינו. אזכרה את הרגעים אשר ראשונה נשאתי את עיני עליו, אזכרה כי ברגע אחד נמס לבי בקרבי ועיני היו מקור דמע, אזכרה את שיחי שם ואהמיה… "עורה ד', למה תישן?" קראתי בקול מר, ונהרי נחלי דמעות שטפו בלי הפוגות מארובות עיני עד אשר לא נשאר בי עוד רוח. בעינים חמרמרות מבכי ורפי כח עזבנו את המקום הזה ללכת אל מקום המקדש. אך הה! שם שמרו את צעדינו ויסגרו את הדרך בפנינו, כי מקום קדוש הוא עתה לעם הארץ, למחמדנים! והנה אנחנו, אשר אבותינו ירשו את הארץ הזאת והפכו אותה לגן עדן ולמשכן אלוה ובנו בית לד' במקום הזה, בית אשר אליו נהרו כל העמים, ולאורו הלכו גוים רבים, אנחנו, אשר מלכינו ישבו לנו פה על כסאות, אנחנו זרים עתה פה, אין לנו רשות להציג פה כף רגל ולנשק את העפר אשר כסר דרור היה אבקו להמשורר ברוך ה'. אחרי מחשבות רבות החלטנו לבוא אל החורבה מקום מושב הסנהדרין, כי משם נוכל לראות את המקום הנבחר. בלב קרוע ומורתח הבטנו על הככר הנחמד אשר בתי תפלה למחמדים בנוים עליו, ולא יכולנו למוש ממקומנו. אנכי עמדתי כבמסמרות נטועה ומבטי עיני היו נטוים מבלי דעת לנקודה אחת ולא ידעתי נפשי… אך באה עת ללכת. דרך המבואות המעוררות גועל נפש שבנו לבית מלוננו, ובדרך סרנו לבית התפלה של נסים באק, ולבית התפלה הבנוי על חורבת ר' יהודה חסיד, ובכל מקום בואנו התפלאו עלינו ילידי ירושלים הגדולים עם הקטנים. "ראו נא, מה זאת? הנה אשכנזים ואשכנזיות הקודש!" – דברו הירושלמים בקול רם, בחשבם כי איננו מבינים את שפתם – שפת־עלגים. בערב יום ההוא בקרנו בבתי אחדים ממשכילי ירושלים, וביום השני בבוקר השכם שמנו פעמינו אנחנו, הנשים, רכבנו על חמורים והגברים הלכו ברגל עד בואנו לרגלי ההר – שם בית מועד לכל חי. שם ירדנו מעל החמורים ועלינו ברגל לראות את יד אבשלום ואת קבר הנביא זכריהו. אחרי כן עלינו על החמורים ונרכב עד ראש הכפר. נכנסנו לבית מקלט הצרפתים הנקרא בפי היהודים בשם "טור מלכא". התענגנו על כל יקר תפארתו מפנים. המגדל הגבוה הבנוי לתלפיות בחצר אחת מבתי התפלה לרוסים, משם ראינו במרחק רב מאד את כל ארץ ישראל מארבע רוחותיה. מעבר אחד התיצבה ירושלים עם כל רחובותיה ומגרשיה לנגד עינינו, מעבר השני ככר רחב ידים ועליו נראה קבר רחל והעיר בית לחם, מצד מזרח יראו מימי ים המלח כיריעת תכלת פרושה בין החופים הרמים והנשאים, והנה גם חוף הירדן יתנוסס שם בירקרק חרוץ. והלאה מצד צפון על חוג השמים יתנשאו ראשי הר חרמון המכוסים שלג עולמים, ושם לצד צפונית מערבית הרחק הרחק נראה הר המצפה, מקום שם קבר שמואל הנביא. מלאי עונג מהמראות הנעימים האלה אך עיפי כח שבנו הביתה. אמרנו להנפש מעט, אך לשוא! אנחנו לא יכולנו לשקוט על מכוננו, וכאשר הגיע הערב התאספנו בבית איש אחד צעיר לימים, אשר היה מן החלוצים הראשונים על אדמת ציון והוא גר עתה בירושלים, ושם בלינו שעות אחדות בנעימות; שרנו ברגש קודש את שירי ציון, שתינו לחיי ירושלים, לחיי "ראשון לציון", לתחית עמנו וארצנו, וקול הידד נשמע עד למרחוק. מה נעים לי זכרון הערב ההוא! בכל ימי חיי לא ראיתי עוד שעות כאלה המלאות אורה, תקוה ואמונה… רק אנחנו, אנחנו בני ציון, פה בארץ הפלאות נוכל לראות רגעי נועם כאלה! ביום השלישי בקרנו את קברי מלכי ישראל, או מערת כלבא שבוע, – בנין נפלא עשוי בסלע ובו מערות אין מספר. בנרות נכנסנו לכל מערה ומערה, אחת מהנה לא נעדרה; ואנחנו בני אירופא אשר הסכינה עינינו לראות בנינים נפלאים, עמדנו מחרישים ומשתוממים למראה מלאכה נוראה ונפלאה כזאת. ביום הרביעי לעת הצהרים יצאנו את ירושלים לשוב "ראשונה"… עוד הפעם עברנו את ההרים ואת הבקעים הנחמדים המעוררים אלפי זכרונות בקרבנו, עוד הפעם עברנו את העמק הארוך והנחמד בין רוכסי ההרים, עוד הפעם ראינו את השרון בכל הדרו והנה "ראשון לציון" הופיע לנגד עינינו. "ראשון לציון עיר כוננה ידינו, בעדך סבלנו, שפכנו דמינו" שרו היושבים על העגלה, עד אשר באנו אל המושב מלאי ענג ושמחה על כל אשר ראו עינינו. ראשון לציון, כ"ז ניסן תר"ן. נפ"ש. מזכרונות אחת האכרות בא״י (מוגש לא—י) מה שונים הימים ההם מהימים האלה, אנכי יושבת אז בחברת צעירים רומינים על גדות הדונאי, מלמטה מישתפכים המים הזכים והשקטים, הטבע שקט מסביב. בחברתנו ישמעו מהתלות ושחוק. אנחנו שלוים ומאושרים, לא יחסר לנו כל. אנחנו גבוהות נדבר, נשא עינינו לרעיונות נעלים אשר להם תוצאות גדולות בבוא הימים. אנכי כעבריה נרדפת, בכל חבתי לארץ מולדתי לא יתרומם לבי בפטריותי לה, ובכל זאת שמחה אנכי כרעי וכמו המה, הרומינים, שמחה ומאושרת אנכי בנשאי כמוהם את לבי לאושר הארץ לעתיד לבא, עת יצאו לפועל הרעיונות נהגה בהם. אינני שוכחת כי עבריה אנכי! לא מפני כי חבתי וחובתי לעמי לא יתנני לשכוח זאת, כי עוד טרם אדעהו ועוד טרם אחוש חובתי לו, אך… לחישת אחד הצעירים יזכירני מי אנכי; "ראה, קארל, מה יפו עיני היהודיה הזאת" לבי יפעם בקרבי, אפי יבער, אבל רק רגע – הזעם עבר. שני ופונים אלי בשאלות נכבדות, ואנכי שוכחת, כי זרה אני להם ולעמם ויחד אתם אשא דעי למרחוק בנוגע לאושר ארצם. מתחת מפכים המים הזכים, ומלמעלה – לבות צעירים מלאים תכונה – ידפוקו… רבות בשנים עברו. אלי! כמה מים עברו על ראשי מאז עד עתה, ומה רב השנוי בין דעותי אז ודעותי עתה! בעיר יפו הנני, בבית עקד הספרים; מהמעקה אשר עליו, נשקפתי ימה, ומה יפה המראה אשר נגד עיני – ככר חול, אניה נשברה בתוך, ואחריהם ירעשו גלי הים ובלשונם קצף ילחכו את החול אשר על פני החוף. השמש נוטה ימה וקרניה זהב יאירו בצבעים שונים את כל שפת הים עד קצה השמים. עיני כמו בקסם נמשך אחרי המראה הנפלא הזה. כל אשר בתבל שכחתי וכמו אסורה בחבלי חלום נצמדתי אל מקומי. פתאום והנה קול נעים העולה מתוך החדר משכני מן המראה. "לו לנו היה הככר הזה – אמר אחד היושבים, אחד מבני ציון היקרים – אז גן נחמד שתלנו עליו ונטעי נאמנים נטענו בו". דיה היתה הפרזה הזאת, הנאמרת בשחוק קל מושך לב להעיר בקרבי אלפי רעיונות נעימים, אבל – הרעיונות האלו נהפכו כרגע לספקות מרים "– לוא לנו היה"! כמה רחוק הדבר מאפשרות! עוד הפעם נשקפתי על פני הים והנה השמש שקעה בעמקי גליו כמו לנצח. אנכי נשאתי את לבי למרחקי הים מערבה גם צפונה, זכרתי את אחי שמה, זכרתי את שבר עמנו הגדול כים הזועף הזה, זכרתי… ולחץ לבבי הניע במהירות יתרה את דמי. "מה תתיפחי, אחותי נחמה"? – אמרה אלי אחת מרעותי, אנכי לא עניתי דבר, עזבתי את המעקה, ובלב מלא רגש באתי אל ורוח עם הספר בהודו והדרו נגלה אלי, ובעמקי לבבי שמעתי קול מדבר אלי: האמנם רחוק הדבר כל כך נחמה פחיטשעווסקי בחג הפסח עזבתי את מושבתנו היפה לעלות ירושלימה ומשם – דרך שכם, עין־גנים והר תבור – לגליל התחתון ודרך ים כנרת לגליל העליון. נסעה חבורתנו דרך שכם גלילה, כמו שהתנינו מראש, אך שבה ליפו ללכת משם באניה לחיפה ואחרי כן לגליל נסענו ליפו בעגלה. אחרי שכונת "מחנה־יהודה", עברנו על יד בית־החולים האמסטרדמי "שער צדק", בית־מושב זקנים, בית־המשוגעים. הם כמו בכונה סוגרים את ירושלים למען השאיר על הסירים רושם טוב; כי יפים ונהדרים הבנינים האלה ומרוממים את ערך הצדקה הירושלמית. הכפר היותר קרוב אל העיר על דרך יפו, הוא ליפתה. אחריו רואים על גבע מורם את רמה, הנקרא בפי הערבים "נביא שמואל". ביחוד נבלט מסגד הכפר ההוא, הבנוי – לפי מה שמספרים הערבים – על קבר הנביא. למטה, מימיננו – עמק נהדר, ובתוך העמק בנוי בית חרושת (של יהודי) לבורית. והולך ונמשך העמק עד מוצא. ועל ההר בצד מוצא, בנוי יפה הכפר קולוניה, ושונים הכפרים פה מאלה שבסביבות מושבותינו ביהודה. הבתים בנוים פה מאבן, וגדולים הם ומרוחים; גם חלונות קרועים בהם, רק הגגות אינם מכוסים רעפים, כי אינם משופעים; מזרחיים המה, ערבים, וביהודה, הערבי שהתעשר במושבה יהודית, בונה לו בית עם גג של רעפים דוקא; ואלה שעוד לא זכו לבתי־אבן, יושבים בבית־חמר דל וצר בלי חלון ובלי אור. ועשירים הכפרים שלפניך. הנך רואה כרמים נחמדים, זיתים יפים, מעובדים על פי האופן היותר טוב. גם רוח אחרת שולטת בכפרים האלה. פה גדולה השפעת המשלחת הנוצרית. כמעט סמוך לכל כפר הנך רואה בית־תפלה ובית־ספר של נוצרים. ועל אם הדרך משתרעת מוצא הקטנה, בת שמונה מאות דונם. שמחה מיוחדת הנך מרגיש, כאשר פתאום, על דרך המלך, הנך פוגש בחברה של ילדים עברים והם קוראים בקול רם: "שלום, אדוני!" או "שלום, גבירתי!". וגרות פה המשפחות רחוקות זו מזו, ורחוקים חלקי אדמתם אחד מן השני. כגבורים אמתים הם יושבים פה, בלי שומרים ובלי נוטרים. ורחוק, כמעט על קצה גבול אדמתם, השאיר למו הרצל זכרון יקר. הוא נטע שם ארז, והעץ גדל, פורח ומשתגשג. על ידו עומד ארז קטן שנטע מר ולפזון, ויכתרו האכרים את שני העצים בגדר של אבנים, ומתעתדים לנטוע שדרה של ארזים סביב על חלקה גדולה. נצמדתי אל המקום ההוא. איזה קדושה חופפת עליו! הנך עומד בלב דופק מול הארז הרם; נדמה לך רגע שפה שוכנת הנפש העדינה של הגדול. רוצה הנך לכרוע ברך, לחבק את העץ הזה… געגועים עזים מתעוררים בקרבך לאיש שנטע את הארז… למה כה מיהר ללכת מאתנו?! – – בעזבנו את מוצא הננו פוגשים ביער של זיתים, העולה מרגל ההר הנה הר הקסטל, עם כפר בנוי על סלע איתן, אשר שם היה לנו מבצר חזק בימי החשמונאים. משם הננו יורדים לבקעת דלב, ורואים את המעין המפואר הנושא את שם הבקעה. עוברים עוד הרים ובקעות וכפרים ובאים לבב־אל־ועד, לאמר: שער העמק, נחים שם וחודרים אחרי־כן לעולם חדש: שדות רחבים, ירוקים, מזהירים, כל גיא, כל גבע את העין ביופים והנה גם כרמים עבודים היטב ודומים לכרמי מושבתנו. שער יפה נפתח לאחד הכרמים ועליו צלב גדול, שחור, על הנה משתרע לפנינו השרון, הנה רמלה עם מגדליה, ושמה – עקרון, גדרה, רחובות… בצהרים עלתה חבורתנו על האניה ביפו. הים היה כה שקט באותו יום, עד שאפילו בין הסלעים הלכה סירתנו ישר מבלי התנודד, ומבלי שום עמל וקפיצות עלינו מהסירה על האניה. בעזבי את חוף יפו, דפק לבי בשקט כאותם הגלים הטהורים של הים הכחול. חשתי את כל נועם האושר שמרגיש האדם בהשיגו את חפצו היותר קדוש, הלא אני הולכת ומתקרבת לשאיפתי הגדולה לראות את הגליל! מאושרה סרה הרוח הטובה מעלי: באותה האניה נוסעת לרוסיה משפחה אחת שגרה במשך שנים רבות בארץ־ישראל, ושפת הזאת – נשארה רוסית. הבן הבכור, נער שגדל כשש־עשרה שנה בארץ־ישראל אינו יודע לדבר עברית! אבל התנחמתי: משפחה זו – אמרתי בקרבי, יחידה הנה בארצנו, אבל הנה מגיעה לאזני שיחה בין שני צעירים שנוסעים לחיפה. אחד, בן המושבה וגר עתה בחיפה, מספר לרעהו, על אודות מצב האכרים בזכרון־יעקב ותקוות הדור הצעיר, על מצב בית־הספר והרוח הלאומי שמתחיל לתפוס מקום בו, על העברית, שהולכת בימים האחרונים ומתפשטת. והנה רעהו עונה: "הניחו לעברית שלכם. מה התועלת שבעברית שלכם? זוכר אני עוד את בית־הספר ב'זכרון' לפני שנים עשר, אז היתה הצרפתית שולטת; צרפתית – זה אני מבין, שפה חיה, אירופית, ועתה – עברית, עברית בכל אשר אתה פונה, איזו שטות! לוא לימדו במקומה לפחות ערבית או טורקית!" או "לפחות" ערבית וטורקית, רק לא עברית! לחיפה באנו בערב. אחרי עברנו את העיר העתיקה נכנסנו הגרמנית. מעון מכירי, ששם סרתי ללון, נמצא בקצה המושבה, ועלי היה לעבור אותה לכל רחבה. סביב היה חושך, בכל זאת נכר היה הסדר והנקיון, היופי והעושר שבמקום הזה. ואז בפעם בארץ־ישראל הרגשתי קנאה לאחרים. בלי רעש והמולה בוראים להם הנכרים גני עדן בארץ הזאת… בבקר עזבתי את חיפה. עגלה גרמנית נשאה אותנו מן העיר. בעברי את העיר לא פגשתי באחינו, בלתי אם בנער עברי אחד נחמד, שקרא לי: "שלום" – בעברית, בצלצול הרוסי… הזה הוא המרכז הנאור של "תל האביב" העתיד? ואיפה אתחלתא דגאולה?… כן, הנה ה"עתיד". העברי הראשון על חולות שפת־הים בחיפה. שמחה פנימית מעיר בית־חרושת במקום קנאה שמעורר בך הרובע הגרמני – גאוה: פה אתה רואה התחלה לתעשיה עברית! צעיר עודנו "עתיד" וכבר קנה לו שם גדול בארץ על־ידי בורית הכביסה שלו ובורית הרחיצה, המצוינה בטיבה ובריחה. כל מה שהתרחקנו מן הים ומן העמק אל הרי אזר, החילותי יותר להכיר את השינוי שבין הטבע פה ובין אותה, שחייתי בה זו השנה התשע־עשרה. מה עבותים היערות על מורדי ועל ראשי ההרים! אינך פוגש יותר את אותו הסלע הערום שהתרגלת לראות בהרי יהודה. וגם הדרכים פה אינן שוממות. הנה מטיילת לה יחידה, אנגלית צעירה לימים, והיא חמושה בכלי זין. ביד אחת היא אוחזת ברסן סוסה ובשניה היא מלקטת פרחים בעמק ערבי צעיר ויפה, ויצחק בצחוק שטני. יצאנו את ההרים והיערות ובאנו לעמק יזרעאל… אלי! איזה יופי, איזה מרחב! כמו שטיח בעל צבעים שונים הוא הולך ונמשך לימין ולשמאל. ושם, רחוק, בקצהו סובבים אותו מכל צד הרי הנך משתומם ועומד נדהם למראה תמונת קסם זאת. הנה כפר מונח על גבעה קטנה, קרוב לדרך. סמוך אליו בעמק נפוצו עזים לאלפים. הרועה מאסף אותן בחלילו וקוראן למים, והן הלכות, נדחקות הלאה את ג'נזה ואפולה, תחנת מסלת־הברזל החג'ית, ההולכת מחיפה לדמשק ועוברת דרך עמק יזרעאל. הנה רצה שם רכבת ומתפתלת כנחש שחור על פני השטיח הנפלא… התרחקנו מעמק יזרעאל, ונכנסנו לסביבת נצרת המהוללה. אחרי המקסים של עמק יזרעאל אין היא לוקחת עוד את לבי: למול עיני עומדים עוד כל קויו הבהירים והנפלאים… והנה באנו לנצרת, הבנויה בחצי עגול יפה על גבעות. רואים צלבים וצלמים על כל פתח ועל כל גג. בערות וקנאות מורגשות כהניה, כמריה, בתי־התפילה והמנזרים שלה מעיקים באיזה כובד נורא על לבך… כשעה אחרי נצרת עברנו את כפר־קנה היפה, המונח בעמק והרים סביב לו, יפה ביחוד הר אחד העולה באלכסון, ומתרומם עד העבים. לפנות ערב עברנו את עמק טורן. העננים פרשו אז צל מיוחד על הצבע הכהה של אדמת העמק החרושה, שהשתרעה עד לאין־סוף. סרנו מדרך המלך ללכת לסג'רה. העגלה מתחילה להתנועע מצד אל צד, ודופקים האופנים על פני רגבי האדמה הקשים. בדרכנו ראינו מאחד הגבעות מראה־פלא: מצד צפונית מזרחית של אופק השמים נראה פתאום ראש החרמון עם פסי הכסף שלו. לשמאלו נמשך הר ברוחב, ואחרי ההר הזה רואים המון הרים גבנונים ועליהם תמונה מזהירה באויר, תמונת־פלא וקסם "מה זה? שלג המבריק לקרני השמש האחרונות, או ענני פז?" שאלתי את הנוסעים, ולא יכלו לתת לי תשובה על זה. לסג'רה באנו לפנות ערב. לפני שער החוה פגשנו את המורה ו. ופועלים אחדים ששבו מהעבודה. נכנסנו לחצר. שם בית הפקיד, משמאל – חדרי מימין – בית־הספר, בית המורה, בית־המרקחת ועוד. הפקיד פנים יפות. גם הפועלים שמחו לקראתנו, בשמעם מפינו שלום מחבריהם שביהודה. בחברתם בילינו עד שעה מאוחרת בלילה. חברה מענינת מאד של פועלים ישנה בסג'רה. כשלושים במספר הם, יחד עם הפועלות העובדות בחוה ובשדה. הרוב הם משכילים ומדברים עברית צחה. בקרנו בבתי אריסים אחדים, צעירים קשורים לארץ־ישראל, והעובדים אותה באהבה. בקרנו גם בבית אריס אחד מהגרים. אם המשפחה, אשה בריאה בעלת כתפים רחבות, פנתה אל שלשת חברי, ששמעה מפיהם שיש בדעתם להתישב בארץ־ישראל, ותאמר להם: – רבותי! קנו פה אדמה. הביטו נא, מה טוב פה, מה נעים! ראו איזה עשב רך ונעים, איזה פרחים משמחים לב, איזה אויר, איזה חופש! לא האמנתי למשמע אזני, שמפי אשה פשוטה כזאת, אני שומעת מלים כאלו מלאות שירה! מסג'רה שלחנו את עגלתנו למסחה ושכרנו לנו סוסים לעלות על התבור. בדרך יפה, בנויה מדרגות ורצפות, העשויה לכבוד ביקורו של המלך וילהלם בארץ־ישראל, עלינו על התבור. באמצע ההר עצרנו מלכת, כי פתאם נגלה לעינינו עמק הפלא, עמק יזרעאל בכל יפיו והדרו. שטיחים, שטיחים נפלאים פרושים תחת כפת השמים. כלו הוא ישר, ירוק, נחמד, כלו זרוע, חרוש, צומח; העין לא תשבע פה מראות את כל היופי, את כל החמדה שבחלקה הזאת. אבל הלב דופק בחזקה מרוב התרגשות וצער, שלא לנו הוא עמק הפלא, ושזרים מושלים בו. לא באו אחינו לפדותו בעוד מועד, לא בקש עמנו לפתח פה את כחותיו המעונים, לא בקשנו מרחב לגאון העברי, להבריאהו ולהקימו לתחיה. הושבנו חולות, בצות, סלעים ואת עמק יזרעאל עזבנו בשביל אחרים! היו ימים שיכלו פה לקנות אדמה, ועתה קשה הדבר: האדמה התיקרה ובעליה לא בנקל ימכרוה. על ראש התבור נכנסנו למנזר אטלקי. שם נהוגה הכנסת אורחים באופן מצוין. ועלה על לבי במקום הנחמד הזה, כי מאושרים הנוצרים, בעלי המנזר, שתפשו את המקומות היותר יפים בארץ־ישראל, את הפינות היותר נחמדות בעבר שלנו, אותן הפינות שמעוררות בלב האדם את הרגשות היותר קדושים, היותר נעלים, שחלקו לו מאת הטבע. ואת הרעיון הזה רשמתי בתוך ספר הזכרונות של נזיר אחד העביר אותנו דרך בנינים עתיקים מענינים מאד עד קצה הר. עלינו על שרידי מעלות של קיר חרב וראינו פתאום, מגובה של 600 אמה, את מסחה המביטה בחן שם, בעמק, למטה. יפה מפה מושבה זו ובלבבת אותך. איזה נגוד חי אתה מרגיש בינה ובין החרבות האלה, עם חיי המנזר הדוממים שלהם! הירידה מהתבור לא היתה מצליחה. יעצו לנו ללכת בדרך יותר קצרה, ונמשכה הדרך כפלים במוצאנו בה קוץ ודרדר, ושבילים צרים ומסוכנים אשר בכבדות עברנו בהם. באנו סוף סוף למסחה. בתיה, הדומים זה לזה בנויים בשתי שורות. היא תופשת מקום של 6500 דונם אדמת זריעה, שנחלק בין 28 אכרים. סמוך למסחה יש לקנות אדמה, והאכרים מהפקידות של יק"א, היושבת בנצרת, לקנות את האדמה הזאת, להוסיף על חלקיהם, ולהושיב עוד אכרים עליה. כלם מקוים לשנה טובה. הגשמים היו מרובים ובעתם, והתבואות מרהיבות את העין ביפים. פגשתי במסחה צעיר רחובותי, העובד אצל אכרה אחת בתור חרת על אותם התנאים אשר עובדים מאות ערבים במושבות היהודים בגליל; לאמור: הוא חורש, זורע וקוצר את אדמת בעל־הבית שלו ומקבל חלק חמישי מכל התבואה. ובריא הצעיר הזה ושמח, ומקוה להשיג מהפקידות על־ידי חלקת אדמה להתנחל המורה ע. מכירי מיהודה, הוביל אותנו לבית־הספר הריק. היו אז רק ימים אחדים אחרי החג, והלמודים טרם החלו. ראינו ילדים משחקים בחוץ, או מטפסים על הגדרים ופניהם בריאים. לא השתהנו במסחה, ונסענו משם דרך שדותיה הזרועים פול, עדשים, חמוץ, חלבה, חטה, שעורה ושבולת שועל, ליבניאל, היא ימה. הנה עוברים אנחנו את כפר "קמה", העירה הצ'רקסית העשירה. פה הנך פוגש הרבה נטיעות של עצי תות ושל גפנים, ובתוך העירה הנך רואה בתים גדולים ומרוחים. עברנו את שדותיה הרחבים, המשתרעים עד קצה העמק, ומתחילים אנו לעלות על הרי נפתלי. זכר כל ההרים והעמקים שעברת, בא פתאום לפניך, ואיזה רגש נעים ממלא את כולך. הרעיון שעכשיו הנך מכירה, הנך יודעת, מה היא ארצך ארץ ההרים, ארץ הפלאות, מעודד אותך. כשהנך חי שנים רבות ביהודה, על המישור הגדול הרחב ולא ראית את הגליל הנך חושב כי ככה הוא תכונת כל הארץ, ולא תוכל לשער בשום אופן את בקעות חמד עם הרי פלא אחוזים ודבוקים זה בזה. פה, על הרי נפתלי, פגשתי, בפעם הראשונה בארץ־ישראל את השפע של מים רבים. על כל צעד ושעל שוטפים מי המעינות; ויורדים להם לאט לאט מההרים היפים אל תוך הבקעה הצרה. בין שני רכסי ההרים הלכנו רגלי והתענגנו על יופי הטבע במקום הזה, פתאום הופיעה לפנינו תמונה נהדרת: ימה, הבנויה בעמק, לרגלי הרי נפתלי, מושכת אותך ברוב חנה. בימה נמצאים כעשרים ושנים אריסים ועשרים אכרים, לכל אחד מהם כשלש מאות דונם אדמת זריעה, הנעבדת רובה על־ידי חרתים ערביים, היושבים על הרוב עם משפחותיהם בתוך המושבה. פועלים יהודים רק כחמשה במספר בכל המושבה. אחד מהם, עניין אותי ביחוד. בהתלהבות גדולה הוא מדבר ברכישת הקרקעות סביב לימה. הוא מעביר את ידו ימינה ושמאלה, קדמה ונגבה, ואומר: "הכל, הכל אפשר לקנות, את כל ההרים, הגבעות, העמקים האלה אנחנו נרכוש בקרוב. צריכים אנו לאחד את ימה למסחה ועם מלחמיה, וכל הגליל צריך להיות בידינו!" ועובד הצעיר באמונה את עבודתו, ואוהב בבית־הספר היבניאלי מתלמדים כשמונים ילדים וילדות. המורים מעסיקים אותם הרבה בעבודת גן־הירקות, ומדברים מזה בחבה. אל המושבה הביאו מים מהמעינות, ובכל החצרות וברוב הגינות הנך מוצא צנור מים. איזה עושר לאכר! נכנסתי לבתים אחדים, ומצאתי בהם נקיון נפלא. בעלות־הבית מתעסקות הרבה בגידול עופות. מגדלות הן ביחוד אוזים. מראה הבתים מחוץ הוא מצוין. האבנים אם אפור כהה, לא מכוסים בטיח, וגם לא מלובנים בסיד (כמו ביהודה), ונראו הקירות כמו עשויות תבות־תבות רבות, הלכנו בבקר, אחרי השינה בימה, לבית ג'ן. שמה ראיתי בראשונה יהודים יושבים בבתי חמר, כערבים. בבית ג'ן יושבות 8 משפחות של גרים, משפחה אחת של היהודים ההרריים, משפחה ספרדית, וגם אשכנזי אחד ומשפחתו. מדוכים אנשים, סובלים הם מגשם בחרף ומקדחת בקיץ, מתאוננים על מצבם הרע ושואפים שיושיבו אתם במקום אחר. עזבנו את ימה אחר־הצהרים, מלאי רגשי תודה לאנשים אשר הראו לנו שם ידידות כה חמה ותמימה, ופנינו מועדות למלחמיה. גם מלחמיה בנויה כשתי אחיותיה, ימה ומסחה, רק הרחוב פה רחב יותר מזה של ימה, ויש מקום לגנות לפני הבית. לכל אכר (מספרם 21 במושבה) יש חלקה של 800 דונם אדמה האכרים שמחים לשנת ברכה זו, ולולא חובותיהם של השנים הרעות הקודמות, אז היו שמחים בחלקם. בבית האכר הצעיר ק., הבריא והרענן בלינו רגעים נעימים מאד. שם אכלתי עגבניות אדומות, אף כי זמן בכורי העגבניות עוד טרם הגיע, אך האכר הזה השכיל הודות לחריצותו, להמציא לביתו עגבניות וגם – 37 תלמיד עם מורה ומורה אחת, ראינו ילדים אחדים העובדים בגן בחריצות גדולה. המורה הראה לנו ספריה (בית־ספרים) מפה, שאסף בעמל רב. ילדי המושבה, ספר המורה, מרבים להתענין בקריאה. נפרדנו ממלחמיה וממכירינו החדשים שמה. בעזבנו את המושבה ראינו בפינת הרחוב, על יד בית־המרקחת, שתי עלמות מענינות עובדות בגינה. המחזה הזה היה כה חדש בעיני עד שזמן רב לא סרתי את עיני ממנו. מתי נזכה עלמות עובדות בגן ביהודה? – – ממלחמיה הלכנו לטבריה. על אם־דרך זו פוגשים, מימין במכר קרוב וחביב: הירדן. ומשונה הירדן ב"מצבי־הרוח" שלו. הנהו נוזל לאט לאט, שקטים, זכים מימיו ומנוחה נעימה חופפת עליהם ופתאום במרחק צעדים אחדים ממקום המנוחה הזה – יתקצפו יתגעשו מימיו ונופלים ברעש, ושוטפים לדרכם ושבים שוב למנוחתם… אלפי מחשבות וזכרונות מעיר הנחל הזה עם מימיו הרצון לכרע ברך על שפתיו, לנשק אותו, לבכות ולשיר, ולשפך לפני השובב העתיק הזה את כל מצוקות הנה גם ים טבריה, ים כנרת. חופו הגבוה מימין שומר עליו ומחייך, ומשתקף במי הים המזהירים. פלאות מסביב. רק שם בקצה הימיני של הים נכרות עקבות החרבות. שם נראה התחנה צמח על המסילה החג'ית. התקרבנו אל חוף הים. רעש הגלים המכים באבני החוף מרנין את האזן, עצי ליאנדר עם פרחים ורדיים צומחים על החוף, כמה יפים הם בתוך הסביבה הפראית הזאת!… לפני בואנו העירה, על יד חמי טבריה, עברנו את הבנין שעל קברו של ר' מאיר בעל הנס. שם שתי ישיבות, אחת לאשכנזים והשניה לספרדים. רוב יהודי טבריה חיים על החלוקה. יושבים המה צפופים ודחוקים במעונותיהם הצרים שברחובות המעופשים. עברתי ברחוב צר אחד, מלא רפש וטיט. הנה עומדת באמצע מול "ביתה" אשה זקנה, וכובסת. ברחוב זה נכנסתי לדירה אחת, מרתף לח וצר; בחדר – או בדומה לזה – מטה ושלחן ושני כסאות שבורים סמוכים ובמקום הפנוי הזה יושבת אשה צעירה וגם היא עסוקה בכביסת לבנים. וצפופים הרחובות, ודחוקות הסמטאות. ומתפתלות הן אחת בשניה – "לבירינט" ממש. ואנשים כפופי־גב, עם פנים חורים, עינים שקועות, בגדים ומלוכלכים, נעים־נדים, ממלמלים – בקצור: חיים… רפש וזוהמא, חוסר אויר ואור, פאות היורדות עד הצואר, בערות, טפשות, "חלוקה", עניות מנולת, שעמום – הנה תמונתה של טבריה שלנו בלב מלא עצב עזבתי את רחובות היהודים ועליתי למלון "טבריה", הגרמני. מהמעקה ראיתי שם, מימין, את העיר הצפופה והדחוקה, ועל הככר לפני, מול המלון, בית החולים האנגלי, מנזר קתולי ובית־ספר של המשלחה השוטלנדית. בנינים מרווחים. ואיזה נקיון! בבקר עזבנו, רוכבים על סוסים, את טבריה לנסע לראש־פנה. לימיננו הים התכול, לשמאלנו – הרי פלאים המכוסים ירק נחמד, והמפתיעים אותך לרגעים בסלעיהם הערומים, השחורים והאיומים. וגם הים מלא הפתעות. הנהו שוקט ומלטף בחבה וברוך את הצמחים שעל שפתו, ובמרחק צעדים נהיה לשובב קפדן; רועש הנו ומכה בזעם על אבני החוף הלבנים, הזכים… ועל הרי החוף הימני, עפים־טסים עננים קלים באויר ומכסים את ההרים בצעיף קל כחול־אפורי. זעיר שם, זעיר שם חודרים קרני השמש מבין העבים ושופכים את אורם המזהיב ברצועה ארוכה מן ההר אל הים… כשעה לפני הטפחה, ששם נמצא מנזר קתולי, על קצה ים כנרת מצפון, סרנו הצדה והחילונו להתרחק מן הים. עברנו את מג'דל ונבא לעמק גניסר. בבצות העמק הזה הנך פוגש בצמחים פראים רבים, הנפלאים במינם, וזוכר הנך את פירות גניסר, שהיו כה מהוללות לפנים. גם עתה לוקחים מפה כל שנה ושנה שתילי עגבניות לכל קצוי ארץ פלשת וסוריה. הנה הגענו לדרך מלאה סלעים ולמדבר שמם. במקומות האלה, כשבכל רגע נגפו רגלי הסוס בסלע החלק, נדמה לך שמלאך־המות מרחף לפניך. עוד דק – ונופל הנך אל התהום העמוק. דרך זו מטרידה עד מאד. סר וזעף הנך גם כשבא אתה אל המישור ואפילו כשאומרים לך כי "ראש־פנה" קרובה. על המישור מוצאים הננו פה ושם אהלי תיירים עשירים, ההולכים לדמשק. לימין על ההר נראת חורבה עתיקה. על שאלתי מה היא, עונה לי הערבי המלוה אותנו "ג'יב יוסף!" (בור יוסף): מאמינים הערבים שפה נמצא הבור שבו הושלך יוסף על ידי אחיו. קרוב לראש־פנה הומה הדרך מאדם ובהמה רבה. הנה עוברת לפנינו שיירה של שלשים איש בערך, ההולכת מטבריה לזחלה. "ראש־פנה!" קוראים בני־לויתי בשמחה. נדהם אתה מתבונן למושבה היפהיפיה המשתרעת על רגל ההר והטבועה כולה בים של ירק. בלב דופק מחדוה הנני עוברת בשדותיה־בר הנפלאים ונכנסת אל המושבה. יפה ראש־פנה – גן־עדן! הטבע העניקה לה מיפיה ביד נדיבה: בדרום המושבה מתנשא הר כנען. הרי הבשן, המכוסים בבקר בטל מכסיף – ממזרח. ושם בצפון, הישיש בכבודו ובעצמו, המחייך בחן וברוך נעורים, משקיף על מי מרום האויר קל, נעים ומשיב נפש. ביחוד, משתוממת אני, בת יהודה־החרבה, לשפעת המים פה. כמנגינה נעימה מצלצלת באזניך יומם ולילה המית המים מתוך הצנורות הרבים. מכל קיר, מכל חור, מתפרצים המים החוצה ונוזלים לצדי הרחובות לתוך החצרות והגנים. כל עץ שותה פה לרויה, כל צמח טובל במים! איזה עושר ואיזה אושר בשביל מושבה. עצי־פרי, ירקות, פרחים, אוזים ובני־אוזים; ומשך כל הקיץ… הננו נכנסים לבית־הספר שבראש־פנה, זה המהולל שבבתי־הספר במושבות, ואחד המורים היותר מצוינים בין מורי ארץ־ישראל עומד בראשו. כמאתים ילד לומדים בבית־הספר הזה, כמעט כלם בריאים, יפים ונחמדים, ביחוד פעלה עלי המחלקה העליונה בידיעות תלמידיה ובנקיונם. ברוכה לנו ראש־פנה שמגדלת שתילים כאלה!… הננו עולים לצפת… יפה צפת מרחוק, יפים ההרים שסביב לה. הנך שואף רוח צח מלא רוך ועדנה, רוח ההרים. הרי צפת מצד שמאל עוד מכוסים טל הבקר. מימין הנך רואה את הג'רמק בכל גבהו. ולמטה, הצדה, מירון, המקום המקודש על יד קברו של ר' שמעון בר יוחאי. מצד זה במרחק – מי מרום, ובדרום, מזרחה – כל ים הכנרת. הנני בצפת. רחובות היהודים צרים ומלאי חלאה ובוץ שמפיצים ריח נורא… רפש וזוהמה שאין לראות בשום מקום אחר בעולם. זוהי עיר הקודש צפת! בהתהלכך בים של רפש זה הנך שואל את עצמך: איך חיים פה אנשים, איך לא מתפשטות מחלות מתדבקות? ובזכרך את הסביבה הנחמדה אומר הנך לנפשך: בודאי רוח־ההרים עוצר. גדולה השפעת הצרפתית בצפת, וגדולה ממנה השפעת המשלחת. רוב המשפחות, ביחוד הספרדיות אינן שולחות את ילדיהן לגן הילדים העברי, ומבכרות הן עליו את בית־הספר של המשלחת, הנותן להן גם בגד לילדיהן. כמאתים ילד מתחנכים בבתי־הספר של המשלחת, מלבד הצעירים המבקרים את שעורי הערב שלהם בחשאי. אלה המה מחנכי הדור החדש שלנו בעיר בקדושה, צפת! ועוסקת המשלחת ברפואת הנפש והגוף, כי רופא יהודי אין וגם בית־ספר עברי אין בצפת. אין, אין… בלב מדוכא עזבתי את צפת ואשוב דרך ראש־פנה ללכת למשמר־הירדן וליסוד־המעלה. בדרך מראש־פנה פגשתי בחורבה חדשה, קבר על שאיפות, תכניות והצעות שלא נתגשמו, הלא היא המושבה מחנים; שנעזבה כלה בידי הערביים, היושבים שם עם נשיהם ובניהם, כבעלים גמורים. הבנינים שלא התישבו בהם הערבים נהרסו עד היסוד. כל מה שאפשר היה לשאת משם, גנבו המתישבים החדשים: את הדלתות, המשקופים, החלונות, קרשי הגג והרעפים, את הכל גנבו ונשאו מתישבים… הרבי מצ'רטקוב סמך את ידו על "מחנים"… ועתה – את הכל נשא הרוח… התעשרנו בחורבה חדשה! אמנם, מורגלים אנחנו לראות חורבות בארץ־ישראל, אבל החורבות ההן, יקרות לנו; מזכירות הן לנו ימים גדולים, ימי אורה ואושר, והחורבה החדשה הזה מכריזה על פזיזותנו, אי יכולתנו, שפלותנו, אי־כחנו ואי־רצוננו לבנות בארץ בנינים תדיריים, בניני־עד, ולהקריב קרבנות – מחיים. רושם מעציב ממין אחר עשתה עלי המושבה הקטנה, משמר־הירדן. כשנים־עשר אכרים נמצאים שם. הם עובדים, חורשים, זורעים וקוצרים בלי שום מרץ, הכל נעשה על פי כח־העצלות. אין שמחה, אין תקוה ואין חיים בחייהם, כי אינם מאמינים ביום המחרת; חרב מלאך המות, בצורת הקדחת הירוקה, רוחף תמיד עיניהם. בחורף העבר מתו בקדחת הירוקה אכר ואכרה, ונער בן אחת־עשרה בבית־הספר של מושבה זו נמצאים עתה אחד־עשר תלמיד. בשנה העברה למדו בו עשרים. המספר נפחת מפני שמשפחות רבות ברחו מהמושבה מפחד כמאה צעדים מהמושבה נמצא הגשר "בנות־יעקב", שעל פני הירדן. פה שוכחים את החרבנות ואת הצרות ואת כל העולם כלו. מי הירדן זורמים לפנינו וממלאים את האויר באלפי קולות. מה עז קצף המים בעברם תחת הגשר הזה. ואת טעם הקצף, מי מ"משמר" הלכנו ליסוד המעלה. המראה החצוני של מושבה זו נחמד. באים דרך שדרה יפה מאקליפתים גבוהים, ועבים, ובקצה הרחוב מלחכים גלי מי־מרום את עפר המושבה. אדמת "יסוד" טובה ופוריה, ונחלקת בין אכרים. מצב המושבה היה טוב, לולא הקדחת ששולטת גם שם. בבית־הספר מתלמדים כשלשים וחמשה ילד. פניהם חורים ורעים. גם בית־הספר חולה במחלת הקדחת… בקרנו את אחד ממיסדי המושבה, אכר זקן המלא כח־עלומים. בשפה חיה ומהודרה סיפר לנו הזקן הזה על אודות העבר שלו. בבקר עם צאת השמש עזבנו את יסוד־המעלה, ופנינו מועדות למתולה. עברנו את שדות הכר של "יסוד", עברנו את האקליפתים שעל גבול המושבה מצד החולה. על הרי הבשן מימין פרוש עין־עופרת אפור, הדומה לגוש כהה, המכסה את כל המזרח… לאט לאט מתחילים השמים להטהר, ובהגיענו עד המלחה, נהר זך כבדולח היוצא מהרי נפתלי, שנמשכים לשמאלנו; ובעברנו את התחנה אשר פה על הנהר, התעטפו השמים בצבע התכול שלהם, ואז בצד צפוני מזרחי התחיל מתבלט החרמון. הכרתיו מיד על פי הכפה הלבנה שלו, וקוי השמש העולה נדמה לטוית זהב. ויפה הוא החרמון בפינתו זאת! קדושה נעלה חופפת עליו. ופה למטה, לימיננו ולפנינו, משתרעת ארץ החולה עם בצותיה העושות שמות בשבטי הבדוים הרבים, יושבי החבל הזה. לפנינו, רחוק־רחוק על ההרים מתחילים להכיר את מתולה. אך רחוקה הנה עוד כארבע שעות מאתנו, ועלינו עוד לעבור בצות רבות. ראשך כבר הולך סובב מהריח הרע של הבצות; הנך עצוב ומורגז שעוד רבה הדרך, ומכה בשוטך בכעס על גב הסוס. אבל בהרימך את עיניך, והחרמון המופז מצחק לך בתמימות קדושה, הנך שוכח ברגע את עצמך ואת רגזך. בקצה החולה נפגשים בפינה שכלה ירוקה, נחמדה. שם גנים ויערים עבותים. "מה זה?" שאלתי את הערבי המלווני, ויענני ששם נמצאות אחוזות של ראש שבט בדווי אחד, שהיה לפנים השודד היותר מפורסם בחבל. סמוך לכפר חלסה פגשנו בבדווית צעירה ויפה התולשת פולים. היא שרה בקול עצוב שירה חדשה, המקללת את ארץ הזהב, היא אמריקה, שגזלה ממנה את אהובה, את שלותה ואת מנוחת לבה וגרמה לה געגועים וענויים עזים כמות. השיר הזה מעיד על ההגירה הגדולה מקומות האלה לאמריקה. לפני התלחה, שהיא נחלת ששה אכרים ממתולה, מתחילות הגבעות להתרומם. מפה רואים את העמק לצד דרום, את כל ארץ החולה עם אהלי הבדווים הנטוים שם לאלפים. בקצה העמק מדרום רואים את מי מרום עם יער אקליפתים. זאת היא יסוד־המעלה. כשש שעות רחוקים אנחנו והיא כל כך קרובה! הדרך למתולה על ההרים טובה הנה. מתחילים לפגוש במעינות שוטפים. גם העצים מרובים פה. ביחוד רבו עצי התות. הנה מי רווחינה השוטפים בהמולה נעימה למורד ההר. ורואה הנך את עיבל מצד זה ואת מתולה מצד השני על ההר. הנך שוכח את כל עמל הדרך הרחוקה וממהר הנך אל המושבה, שאתה כה משתוקק לראותה! מתולה! כמה זכרונות כורך השם הזה אתו. בזכרך את השם הזה תזכור את כל הטענות והמענות: למה יסדו את המושבה במקום רחוק כזה? אבל צריך לחיות ימים אחדים במתולה בשביל להבין, שכדאי היה לסבול את כל מה שסבלו מיסדי מתולה. כשרואה הנך את פני האכרים הבריאים, פני הילדים האדומים עם היפות, הבריאות שלהם; כששומע הנך את הצעירים מספרים לך את תקוותיהם המרובות לעתיד במקום הזה, במקום המצוין במימיו ובאוירו, שיהיה בקרב הימים מרכז עברי, – מוחל הנך לאכרים את עוונותיהם וחטאיהם ושמח יחד אתם. באויר שכזה, אפשר לגדל דור בריא וחזק ומלא מצוינה מתולה וסביבותיה. ממערב המושבה – הרים פראים, מלאי יופי, מנגד משתרעים שדות זרועים חטה המתנועעת בגליה; ושוטפים להם גלי הנחל ומתפוצצים לזהר קרני השמש המשתברים בהם. ומצפון – החרמון בשני ראשי השלג שלו. והלאה נראה הלבנון כננס לפני הענק. ומקביל לרחוב המושבה משתרע מרג' עיון עם שדות החמד שלו, ומאחרי העמק הנפלא הזה, ערים וכפרים אין מספר. קרוב למתולה אפשר לראות את אשד המים "תנור", כחצי שעה בערך הלכנו מהמושבה דרך שדות חטה, שעורה ועדשים עד בואנו קרוב לבית־הקברות. משם יורדים אל בקעה צרה שבפנתה נמצא התנור. עלמה צעירה שהלכה עמדי עמדה רגע ותסתכל במרחק, במקום שעמדו אנשים אחדים כפופים על עבודתם. "כמדומה לי, פלשתים" (כך קוראים המתולים לדרוזים), אמרה הנערה בקול מלא רז… באנו למטה עד הנחל, ומפינה נסתרה נשמע רעש של אשד־מים נופל בחזקה. התקרבנו אליו והחלנו לטפס על הסלעים החדים, וחלקלקים. הנהו – אשד־המים! מגובה של ששים מתר, נופלים מים מן ההר הרחב ומשתפכים ברעש ובהמולה רבה לתוך ברכה צנועה, המתחבאת בפינה צרה ומשם משתפכים המים בקצף והולכים ובוקעים להם דרך בין ההרים אל הנחל… היה בקר נפלא כשעזבתי את מתולה רוכבת על פרדה. בקר בהיר וקר ביהודה בימי החרף. ירדנו מהמושבה אל המרג' הירוק כלו, כשהשמש עלתה על הרי הגולן, וקרניה הראשונות ורוח קל חרישי לטפו את פנינו בנעימות עדינה! פרדתי צועדת בזהירות ומטפסת על ההרים, את המרג' עזבנו מאחרינו. המושבה מתחילה להסתר לאט לאט, ומתחילות מתגלות לפנינו מחזות חדשים הנה הכפר דר מומס עם גניו הפוריים על גבי הטרשים, יערי זיתים ותות נמשכים מרגל ההר עד ראשו; ושם למעלה בתי תפארה הטובעים בתוך ים הירק… הנה פוגשים אנו במעין רועש בהמולה רבה, ופורץ המעין גבוהים, גבוהים מאד. על אחד ההרים מעל לסלע ישר וגבוה מאד, מתרומם המבצר העתיק גלה־תשקיף; אומרים שזה שריד מבצרו של הורדוס; שרידי החרבות האלה רואים אחרי כן מרחק איזה שעות, כמעט עד בואך לנבטיה. נוסעים אנו על הכביש החדש, אשר בונים משדרה לנבטיה, ומשם ילך לצידון. הוא עובר פה בין הרים ובקעות. הנה מתחת להר מגיעה לאזניך המית מים נעימה, שם נוזל הליטני ומכה ברעש על פני אבני הנגף שעל דרכו. שוטפים המים הזכים ויורדים אל תוך העמק, ומשקים את הסביבה הנהדרה. עומד אתה על הכביש הלבן ומתענג על מראה הככר הירוק המושקה כלו. חושב אתה שתלך הלאה בדרך היפה הזאת כי עוד רחוק לפניך מתנוצצות אבני הכביש הלבנות, והנה פתאום סר החמר שלנו, המתואלי, מדרך־המלך ומעלה אותך על הרים וסלעים מלאי חתחתים. "למה סרת מדרך טובה והבאתנו בין סלעי שדים?" פונים אליו הנוסעים בכעס ובתלונה. והוא עונה בקרירות: "מנהון אקרב!" ומצחק בלבו עליך, ועל כעסך ועל תלונתך. ומסוכנת הדרך מאד; משתומם איך אפשר לעבור פה, מבלי שבור יד או רגל. הנך מטפס על סלע גבוה; חלק הוא כזכוכית מלוטשת. רוחב המשעול לא יותר מחצי אמה, ולימין השביל הצר הזה רובצת תהום עמוקה ונוראה. ומעמידה הפרדה בזהירות רבה את רגלה על הסלע החלק, ודורכת לאט לאט ופתאום היא נכשלת ברגלה וכורעת ברך… הקיץ הקץ! עוד רגע ותהי מונח עם פרדתך רסוק אברים… אבל הפרדה קמה, מיישרת את גבה ומובילה אותך בזהירות הלאה, עד אשר הוציאה אותך למישור. ונרכב בבטחה הלאה עד בואנו לנבטיה. עירה זו שוכבת בקצה העמק, ואחריה נכנסים בין רכסי ההרים. ההרים פה הם מאותו הטפוס של הרי יהודה. הם לא גבוהים, רואים עליהם טרשים, וגדרי הטרשים, ממש כבהרי יהודה. כפרים מעטים בין ההרים, ובכל זאת רוב הטרשים חרושים, זרועים ועבודים. על הרמה שעלינו אחרי צאתנו מההרים האלה מתחילים לראות מרחוק המון כפרים, וכל מה שמתקרבים יותר אל הים נהיה הישוב יותר ויותר תקוף. הנה הגענו עד הכפר זיפתא, המונח לשמאל הדרך, ולימין רואים כפרים עד אין מספר. כעשרה דק מזיפתא עלינו על כביש חדש ולבן העובר בצד ההר. פה ראיתי פתאום לנגדי מרחוק את השטח הכחול הבהיר של הים. כמה התגעגעתי עליו במשך ימי נסיעתי, וכמה רגשות נעימים העיר בי פתאום! אבל בירדנו מן ההר נאבד הים מנגד עיני… צבע האדמה במקום הזה הוא לבן כלו. הדרך, ההר, הבקעה, הגבעות והכל לבן; רק נקודות וקוים ושטחים ירוקים נראים באמצע. הנה איזה הר פלאי לבן כקרטון לימיננו! בלובנו מצטירות הנטיעות בצבעים מקסימים. גנים, פרדסים, רמונים, תמרים והכל אוחד ומתלכד זה בזה בין קוי הזהר של הקרקע הלבנה, ובורא אחוד, הרמוניה, של צבעים נפלאים, המלבבים ומקסימים את עיניך ולבך. בגעגועים חזקים הנך מתבונן בתמונה ומקשיב לקול המית הנחל, המחבק והמנשק שם בגיא את כל המקום המקסם… רוכב הנך הלאה והנה במערב נראה הים בכל הדרו. בהיר הוא, שקט, נחמד, מוצק ומלא יופי. כנשרים קלים, עפות עליו הסירות עם כנפיהן הלבנות, וחוצות את גלי התכלת ואניות־הקיטור נראות לך כברבורים שחורים, השטים באמון ובבטחה. עוד מעט והננו עוזבים את ההרים ויוצאים אל המישור שעל שפת הים… משמאל, לדרום מונחת צור על גבעתה ורוחצת בגלי הים; לימין צדון, הטובעת בפרדסיה. עושר של נטיעות וזריעות לפניך. הכביש עובר בין שדות־בר נפלאים. הים רוחץ משמאל את קמת השדה, הגדולה היפה, המבריקה. הנה עדרי צאן עולות מן הרחצה. פוגשים אנו במרכבה נהדרת, משפחה עשירה, שכל בניה שמחים ובריאים מטילת בה, וקול צחקם העליז נשמע מרחוק. בכל – עושר וחיים! וקנאה גדולה אכלתני במקום הזה: "להם החיים, ההוה, לפניהם כל הארץ, ולנו העבר שחלף והשאיר שרידי זכרונות וחרבנות. ומה בעתיד?… עם רעיונות עזב כאלה נכנסתי לצדון. …העיר נקיה והומה מאדם. רוב ימיהם חיים הצדונים ברחובות העיר: פה שותים קהוה, שוחקים בדומינו, "עצמות", פה המה עוסקים גם ומרגישים בצדון כי במאה העשרים אנו חיים: על מעקה בית־הקהוה מנגן הגרמופון, והמון רב שומע מקשיב ומביע את התפעלותו… מפליא אותך שברחובות האלה אינך פוגש כמעט בנשים. הגברים רק הם נהנים מן החיים, רק להם ניתנו התענוגים, והאשה – כל כבודה בבית בצדון כמו משלכה לאיזה אי רחוק – רחוק וזר לי, רק הטבע היפה הקריב אותי מעט אליה. עד שעה מאוחרת בלילה לא יכלתי להפרד ממעקת מלוני, שממנו יכלתי להתענג על מראה הים. והירח הבהיר שפך בלילה ההוא את חנו המזרחי, הארץ־ישראלי על פני העיר, שהיתה עטופה רזי ליל, וסודות־תאוה… רוח צח, חרישי נשב מכל אפסים, שקט ושלוה סביב, רק שירת אהבה של משוררת עגבנית בבית־הקהוה הקרוב, הפריעה את הדממה וצרדה את בבקר השכם עזבתי עם חברתי, אכרה ממתולה, את צדון היפה ללכת לבירות. הושיבו אותנו עם טורקיה צעירה כבת שש־עשרה (והיא נשואה זה שלש שנים!) על הספסל האחרון של הדילז'נס, במקום שמורגשות ביחוד דפיקות האופנים; וכבדה הנסיעה על ידי זה לאשה חולה כמו חברתי, שנסעה לבירות להתרפאות. על הספסלים הקודמים ישבו הגברים, אלה עמודי העולם; לפנינו – שני נערים צעירים. וכמה שבקשנו אתנו את המקומות – לא הסכימו, אפילו ה"בקשיש" שהבטחנו לא הועיל. "אסור הדבר" לפי מנהגי המקום. מנהגים יפים!… כשיצאנו את העיר ראינו משמאל את מצודת צדון העתיקה, והבנויה בתוך המים. המים, וקיר יוצא ממנה אל הים בחצי עגול. הכביש שאנחנו נוסעים עליו, עובר אל חוף הים, המים כה קרובים אליך, עד שהנך רואה מכים גליהם את הכפים, ואיך מפזזים הגלים על פני הקרקע הירוק. הנה עוברים הננו את דמור, עיר של חרושת־המשי, עם יערי תות והמון בתי־חרושת. דמור בנויה על ההר. מתרוממת על פני פרדסיה היפים, ומביטה בחן אל הים, המשתרע לרגלה. והים כה שקט במקום הזה! ראי כחול מוצק לפניך. אינך רואה אף גל אחד מתנועע על פני כל השטח שבו משתקפים העננים הקלילים בכל זהרם הנחמד. הנה באנו לשויפן, עיר בנויה על מול־הלבנון, עם יערי זיתים עבותים אשר לא ראיתי כמוהם ליופי. העיר בנויה על הר גבוה ושלג הלבנון סוכך עליה למעלה. ומהעיר למטה טרשים על רגל ההר, והטרשים מכוסים ביערים וגנים נחמדים. ונמשכות הנטיעות עד תוך העמק המשתרע על חוף הים ובעמק, בין עצי יערי הזיתים, נפוצים בתים נהדרים בחצי עגול יפה. ובמקום הזה מתעוררת המחשבה על דבר ערך הזית, ועתידו הגדול בארץ; מכיר אתה בכחם של הזרים, והקנאה מתערבת בהכבוד, הראוי להם בעד כשרונם סגולות ארצנו העשירה. זה יותר מחצי יובל שהננו מתעסקים פה בנטיעות ועוד טרם אחזנו בענף הבריא הזה! נוטעים אנחנו ועוקרים, עוקרים ונוטעים. לעצי תות אין כבר זכר אצלנו, עתידות הגפן עוד מכוסים ערפל, והזית חי רק במחשבה. למעננו "אין חשבון", והם – מצליחים בכל, גם הזית גם התות עולה ופורח, ומעשיר אותם… אחרי יערי שויפן מתחילים להכיר מרחוק את בירות. הנה עוברים אנו את הרי מסילת־הברזל. הקטר צופר מרחוק, עוד מעט והנה רכבת־משא אצל עגלתנו. ועוד רגעים אחדים וגם אותומוביל עובר על פנינו. בכל עבר – חיים תנועה התפתחות, תרבות… בערב שבת עם חשכה באתי מצדון לבירות. יפה היא בירת סוריה, הומה ורועשת. אבל הכל זר לי סביב, הנני מרגישה ריקנות נוראה בלב, אותה ואתפלא על רגשותי אלה: בירות שכה קרובה לארצנו, שכה קרובה ללבנו, בירות היושבת לרגלי הלבנון זרה לרוחי לגמרי. כי לא לנו הנה בירות, ולא תהי לנו לעולמים. הרגש הזה התחזק בקרבי ביחוד כשטילתי בסמטאות היהודים. עם צעירים וצעירות, בני אבות יהודים פשוטים, שלא ידעו לענות לי על שאלותי בעברית; צרפתית ואך צרפתית ידעו. גם הילדים, שנתחנכו במושבותינו, שהשפה העברית היתה שגורה בפיהם, מתחילים לשכוח את השפה. וכאשר הנך שואל תלמידת בית־הספר של "אליאנס", מה היא לומדת? היא עונה בגאוה: "צרפתית" – "ועברית?" – שואלת אנכי. "כן, המורה הספרדי למדני כתב רש"י, אבל מצאתי שגיאה בכתיבתו על הלוח והוא גרשני ממחלקתו, ויותר אינני לומדת עברית!" עונה לי הנערה, שבלמדה בבית־הספר שבמושבות ביהודה, הצטינה בידיעותיה בעברית… שואל אתה ילדים אחרים מה הם לומדים בבתי־הספר שלהם, והם עונים: גרמנית, איטלקית. מדעים אינם מזכירים לך, ועברית… עברית – אינם מלמדים רבות הן עתה משפחות משכילות עבריות בבירות. והנך מתפלא שהן מסתפקות ב"גן־ילדים" עברי לבד, ואינם משתדלים ביסוד בית־ספר. לא קשה ביותר – לו רק חפצו. הלא יכלו, למשל, בחיפה, ארבע המשפחות לקחת מורה עברי טוב וליסד בית־ספר בזעיר אנפין, ומדוע אינם יכולים בבירות לדאוג שבנינו ובנותינו לא ילכו מאתנו? אבל גם פה מצאתי בתי־מכרים, שהשפה העברית שולטת בבתיהם ומתענינים בכל הנעשה אצלנו. ביניהם הרגשתי שאני נמצאת בין אנשים במוצאי־שבת היה נשף בבית־העם – נשף לאומי ציוני. שני צעירים, סטודנטים, מיהודי פרס, נאמו ברוח עברי לאומי בשפה הצרפתית (עברית לא הספיקו עוד ללמוד), אבל הרוח העברי בצבץ בכל דבריהם, המלאים שאיפת ביום הראשון בבקר השכם עזבתי את בירות ללכת במסילת־הברזל לזחלה, אשר על הלבנון. שלש מנהרות, נחצבות בהר עברנו, עד בואנו לתחנה הראשונה חדית. תחנה זו שטובעת כלה בירק רך וריח תמרים, מזכיר לך בלבנון. ושואן הקטר, נושם בכבדות, מטפס ועולה. הננו עוברים את התחנה בעבדה. הכפר בנוי על הרים גבוהים ואל כל פינה שתשקיף – גנים. מורד ההר בנוי טרשים יפים עם יערי זיתים. ברגל ההר רועים עדרי צאן לרב, וממלאים הם את כל החורשות וכל הסביבה המלאה קסם. בהתחנה ארעא נוספו הרבה נוסעים מיושבי המקום, שדברו במבטא שהיה חדש לי לגמרי, זאת ההברה ההררית, הג'בלית. מארעא רואים היטב את הים המשתרע לרגלי ההר. מימין עוברים יערי בטנים. עודך עומד אל החלון ומתענג אתה על יופי הים, ופתאום חושך: נכנסת אל תוך מנהרה, וכשיצאת משם, והנה אלע היפה נגדך, אלע עם בניניה הנהדרים וצביונה המיוחד. באלע נכנסת לתוך עגלתנו צעירה מגושמת, עם פנים לבנים מכוסים אבקה ורדית וערבי מגוהץ מלווה אותה. אוושת שמלת המשי שלה וריח של שמנים חריפים הפנו עליה את מבטיהם הצוחקים של כל היושבים במרכבה. התבוננתי גם אני בצעירה האופיית הזאת. אמנם, פניה לא מכוערים ובריאים, כתפיה רחבות, גבוהת הקומה וגבוהת החזה היתה, אבל כמה מגושמת אשה זו, ויחוסה להערבי, הנדחק אליה והאוכל אותה בעיניו השחורות, הלוהטות. והיא מתגנדרת ומעוררת תאותו. מעורר גועל־נפש. "יהודיה", לוחשת באזני עלמה בירותית, שנוסעת לדמשק, ללכת משם לצפת ומירון לחגיגת רבי שמעון בל"ג בעומר, "יהודיה מבירות, בת ה"שמש" הספרדי משה". משוררת היא בבתי־הקהוה. מבירות עד דמשק יודעים אותה. היא סוחרת בקולה ובגופה. אלי! בכל מקום אתה פוגש אותן "היהודיות", פגישה זו מעוררת בקרבך שאלות וספקות ורגשות מרים… בסאדנל, התחנה שלפני זחלה, מתחילים להכיר שנית בעקבות תרבות עשירה. פה אתה פוגש במטעים ממינים שונים: גפן, תות, תפוח, אפרסק, וביחוד עצי אורן, שבו משתמשים בלבנון לרב חלקי הבנין. עמק מול הלבנון, שהננו עוברים בו עתה, מלא יופי שמימי. יפה המקום הזה, יפה הלבנון כולו, אך לבי העברי אינו הולך שבי אחריו. אמנם, מתענגת אני על היופי הזה, כמו שהייתי מתענגת על כל תמונה יפה ומחזה נהדר, אבל לבי נשאר שקט. איננו הולם כמו בגליל: כל אלה המקומות הנחמדים לא לנו הם ולא יהיו עוד לנו… הננו בעיר־הפלאות זחלה; היא בנויה כלה על המים, משלשת עבריה מקיפים אותה הרי הלבנון, עם מעינות נפלאים ומפלי־מים מקסימים. באמצע העיר עובר אברדני השוטף עם יערי אורן על שפתו. מאברדני מסתעף הסקר לאלפי נחלים השוטפים צדי הרחובות. בכל סמטא, בכל פנה, שוטפים המים ורועשים. אין בית, אין אכסדרה, אין מדרגה שאין המים סביבם. על כל פסיעה אתה רואה גשר, על כל שעל תוכל לשאוב מים כחפצך. הלבנון סוכך על פני העיר, ובכל מקום הנך פוגש או במעין או במפל של מים. ברחוב, והמית המים מחרישה את אזניך. חפץ אתה להתחבא ממנה ורץ אל החצר, אשר שם מעונך, אבל גם שם היא מוצאת אותך; גם לשם יגיע רעש הנחל והמזרקות. הנך נכנס לחדרך וסוגר את הדלת אחריך, ורעש גלי הנחל חודר בעד הקירות, ויש שנדמה לך, שאתה יושב באניה בלב ים, והגלים דופקים בכתליה. והמחזה הנהדר הזה מרגיז אותך. נזכר הנך בחוסר המים שיש ביהודה שלך, שכל טפה עולה שמה בעמל ובכסף… נרגז הנך כשעובר אתה ברחוב ופוגש בנשים יפות ובריאות. רואה את הגברים החזקים עם עיניהם הלוהטות, ששואלות בתמהון: מה ליהודיה הזאת פה? או כששומע אתה את קול הילדים הקורא אחריך: "יודיקה", אז הנך מתמלא חמה ושואל: מה אני פה, ומי לי פה בעיר, המלאה בתי־תפלה, מנזרים וישועים? כמה אני זרה באותו הלבנון, שכל כך הרבה הושר לו בספרותנו העתיקה, שתופס מקום כה גדול בזכרונות קדומים שלנו. מזחלה נסענו כחצי שעה להכפר קרק, ששם ראיתי קבר עתיק מצוין כשלושים מתר אורך הקבר, והוא סגור ומסוגר בבנין מיוחד, קדוש לטורקים, הבאים להתפלל על הקבר ומביאים אליו את תרומותיהם בכל חג, ובכל מקרה רע של מחלה ושל אסון. והקבר הזה נושא עליו שם: "קבר נח!" ועשירה העיר זחלה, או יותר נכון "מלקה־זחלה", כי שתי העירות מחוברות. מלקה הנהו כפר על־יד עמק מול הלבנון, וזחלה הנה האירופית משתי האחיות. ומורגשה שניות משונה בעיר זו. כפולה גם הרשות: במלקה הנה טורקית ובזחלה – צרפתית. גם שתי עיריות יש לה; ושונים השאיפות, הדעות והמנהגים של שתי העיריות־האחיות האלו. זחלה, כמו כל ערי הלבנון התעשרה מההגירה האמריקנית. כל אשר כח במתניו הולך לאמריקה. ומי שרק אסף הון שב הביתה ומעשיר בכספו את עירו ואת ארצו. והזחלים שבו ובנו היכלים נהדרים וכל תענוגי בני־אדם בראו להם והפכו את המקום לגן־עדן, אשר מושך עתה אליו בכל קיץ אלפי עשירים מכל המזרח, וממדינת מצרים. ומתעשרת העיר גם על־ידי זה יותר ויותר ואין גבול לעתידה ויפה ביחוד הסביבה של העיר הזאת: בקעת־קסם, עם שטיח יערים רבים מלאי־סוד, שאלפי מעינות רועשים וסואנים יום יום. ועשיר המקום בצבעי הפרחים… אבל על כל צעד ושעל מרגיש הנך דקירה עמוקה: לא לנו גן־עדן זה!… כשירדתי מהלבנון לבירות, תקפוני געגועים למושבתי היפה ביהודה, געגועים אל ביתי, אל גינתי, אל אפרוחי, יונותי, ואשב אל האניה לשוב לפני מתנוצצת העיר ברבבות הנרות שלה, ובקצה האופק האפל – גוש שחור מפיל איפה, הוא הלבנון עטוף אפלת הליל. אבל הנה שט לו הירח בזהירות ומושך את עיניך מהלבנון ומהעיר. ואור הירח כל כך בהיר, עד שלא נכר אף כוכב אחד על פני ומאיר הירח הכספי את הים האפל ורצועה בהירה נמשכת מהחוף – עד האניה, ומזהיר האור הרצועה, ומתפוצץ האור לאלפי ניצוצים מפזזים ומכרכרים בשובבות פראית על פני המים. רוח צח ונעים מלטף את פניך, וריח הים מישן אותך… …רק האיר הבקר, והאניה השליכה כבר את עגנה אצל חיפה בלשון הים. לפנינו הרי הכרמל, מסובבים את העיר הקטנה השוכבת לאורך החוף. מצד ימין של העיר – המושבה הגרמנית, הטובעת בירק. ספינתנו, בלכתה מבירות, עמדה בחיפה יום תמים. במחשבתי היתה תחילה לרדת העירה, להתראות שנית עם מכירי הטובים שם. אבל מראה הים הנפלא, תמונת העיר נגדנו, הכרמל המחבק אותה, וכל הסביבה הנהדרה – כה נעמה לי, עד שצר היה לי לעזב את האניה, והחלטתי אחרי ישוב דעת ארוכה להשאר כל היום על הספינה. קויתי להתענג הרבה על אוירו הקרירי של הים ועל זיוו המלבב. אבל תקוותי רמוני. בשעה עשר בערך בא פתאום רוח חם ממזרח וזרק רשפי אש על פני. "בא חמסין, ז'יל! המרגיש אתה?" אמרה אשה צעירה, יפה, שהשתטחה בכל גופה החסון על שתי נדנדות והתרפקה על דודה, העומד למראשותיה. ז'יל צרפתי מגוהץ, חסון כאלון, איננו חרד להביט ישר אל תוך עיניה הגדולות והחמות הפתוחות לרוחה ועונה לה: "כן, יקירתי, כנראה מוכן לנו גיהנום היום ולא אדע איפה לסדר עבורך מקום להסתיר מן החם". הנוסעים של מחלקה א' וב', שנשארו על האניה ולא ירדו העירה, הלכו וסבבו את המכסה האניה לבקש להם מקום שלא ינשב שם הרוח החם. והחם הלך וגדל. וכשירדתי בצהרים אל מחלקתי השלישית נאנקו שם אנשים מחם ומחסרון אויר. הגברים פשטו את מעיליהם, הפשילו את שרווליהם, מחו בכל רגע זעה מן הפנים וצעקו: חרם, חרם הוא להתנהג עם אנשים כעם כלבים! איזו אניה זאת? איזו חברה זו?! הלא לקחו כסף להוביל אותנו למטרתנו, ולא לענות אותנו יום שלם חנם פה! היה שיך אחד, שכעס יותר מכלם. עוד אתמול בערב חפץ לעלות למעלה לשאוף אויר קר, וגרשוהו משם, ועתה, בחם הזה בערה חמתו שבעתים, ויעשה תעמולה בין הנוסעים, שילכו לבקש דין וחשבון מאת הקברניט על מנהגי האניה נאנקות הערביות והטורקיות הסרוחות על משכבותיהן. מפינה אחת קרובה למקום מושבי שמעתי אנחות תכופות. הפינה מכוסה כלה בסדינים לבנים התלוים על חבלים דקים, ונמשכתי אל הפנה הנסתרת לראות מה שם. "מי יושב פה?" שאלתי ערבי אחד שישב מעבר החצוני לסדינים. "טורקיות!" ענני, "אחת מהן חושבת למות". הרימותי קצה הסדין מן הצד ונכנסתי. שתי טורקיות זקנות, חוורות ישבו אצל טורקיה צעירה בעלת עינים גדולות ושחורות ושתי מחלפות שער ארוכות, שחורות ועבות. אחת אחזה על חזה את ראש הצעירה, השניה שפשפה את ידיה; התעלפה המסכנה בכל רגע, ובהתעוררה נאנקה בעינים סגורות. מהרתי לאחד משכני והבאתי מעט קוניק, נתתי לנער אחד את צלוחיתי שיביא מים קרים, שפשפתי היטב את ידיה בקוניק, זרקתי פניה במים, השקיתיה את המים הקרים, עד אשר התחילה לאט לאט לפתוח את עיניה. "מה לך?" שאלתיה בערבית. היא הניעה בידיה ובראשה לאות שאיננה מבינה אותי. פניתי לשתי הזקנות, אך גם הן אינן מבינות אותי. עמדתי עוד רגעים אחדים, וכשראיתי שהחולה חדלה מהאנק, שצבע פניה הוטב מעט וכי שוכבת הנה בעינים פתוחות, עזבתי אותן והלכתי. חפצתי לעלות למעלה ועמדתי באמצע המדרגות, כי הנוסעים אתנו שבו להתפלל, ועיני נמשכו אליהם. הם התאספו קבוצות, קבוצות במקומות שונים, פרשו שטיחים תחת רגליהם, כורעים ברך, משתטחים מלא קומתם על הארץ. אחד קורא בקול, נוגע בקצה אצבעותיו בזקנו, בשפתיו, ואחרים מתפללים בלחש ומחקים את תנועות החזן. זו הפעם השלישית במשך הבקר, שהם מתפללים בכונה גדולה. כגמור התפילה הם מתחילים להתעסק בהכנת טה. שותים, אוכלים, נחים ומתפללים שוב. הם היחידים מכל הנוסעים שאינם גונחים ואינם מתאוננים על החם. הכל ניחא להם מפני שהם נוסעים ירושלימה, למקום מקדש עומר… ומשם עוד הלאה, למכה להשתטח על קבר נביאם… הם מאושרים, הם יגיעו לקדושה! ומאושרים כאלה אינם שמים לב להבלי העולם הזה!… עליתי שנית למעלה. גם שם עוד בוער האויר מסביב. "הננו היום כמו תחת קו המשוה!" אמר אחד מפקידי האניה לחברו בגרמנית, "מה טוב אצלנו בצפון בין הקרפטים. שם קריר. שם עדן! ופה מול הכרמל, גיהנום ממש!" "ושם, חביבי, אהובתך שלך. שם העינים הכחולות, השערות הבהירות שלה!… ואני, חברי, מחבב רק את העינים השחורות כעורב, אשר לבנות המזרח! לי נעימה חמימותן, האש הבוערת בחובן…" עשיתי את עצמי כלא שומעת את שפתם והלכתי לצד השני, אולי אשאף שם מעט אויר. אבל גם שם אש נזרקה עלי ושרפה את לחיי השחורות והשזופות. ומי הים למטה שקטים בתוך הגולף, ורק כמאה צעדים ממולך מתנועע קו אחד בהיר ומבריק. האניה שעמדה מולנו עזבה את מקומה והפליגה דרומה ליפו, בהשאירה אחריה הקו המבהיר ונשר עיף חוצה שם בכנפיו את האויר הכבד, הלוהט, וכמו אומר הוא ללוות את הספינה על דרכה… בשעה שלש בערך אחר־הצהרים התחיל החום לרדת וינועו פתאום גלי הים ומימיו נעשו עכורים. ובשעה החמישית התחילו הנוסעים מחיפה לעלות על הצעיר הזכרוני, שנסעתי אתו באניה בלכתי גלילה. הוא שהתרגזתי על התנגדותו לעברית. הצעיר שב שנית למצרים והוא עתה היותר בגברים. הוא מוביל ארוסה יפה תחת זרועו; ארוסה מלובשה מגבעת בעלת נוצות גדולות, חולצת שמלת משי יקרה, ומפטפטת צרפתית. רק צרפתית! עם הזוג הזה עלו עוד שני יהודים. אחד כבן ארבעים וחמש, בריא, גבוה וכרסני, מלובש בגדי אירופה נקיים ופונה להמלחים בשפת אטלקית, ומה שדבר אתם לא הבנתי. השני יהודי זקן בעל חטוטרת וזקן ארוך. שניהם ירדו אל המחלקה השלישית; ובבואי לשם לפנות ערב לשתות טה מצאתי את ה"דז'נטלמן" שלנו מתהלך יחד בתוך מחלקתנו, בלי מעיל וחזהו פתוח, הוא הכיר בי יהודיה, ויגש אלי תכף ויתחיל לספר לפני את כל גדלו ותפארתו. "עסקנו בסמירנה הוא היותר גדול בכל עסקי הברזל באורינט. פעמיים בשנה אסובב את כל ערי המזרח, עושה שם עסקים גדולים וחי בהוטלים היותר מפארים". "אדוני הוא קומי (סוכן)־נוסע?" "לא, חלילה! אני הדירקטור השני, אני מנהל את העסק שלנו. בכל אפסי ארץ מכירים אותי ויודעים את שמי הטוב". עשירים, בהוטלים מפארים, איך יענה את נפשו פה במחלקה הזאת?" די היתה השאלה הקטנה הזאת שיתעוררו עצביו ויתחיל לדבר בטון גבוה ומרגז, ולהשבע שבועות אמונים שהוא איש אמת ואיננו משקר מעולם. "חי ילדתי התמימה, היא אשתי הצעירה שתמיד, תמיד אני נוסע אתה במחלקה הראשונה; תמיד מתאכסן בהוטלים היותר גדולים. וכשאשוב אם ירצה השם מירושלים אסע בלי ספק במחלקה הראשונה!" "ומדוע לא עתה, אדוני?" "עתה? עתה צריך אני לקמץ כמה שאפשר לי, בשביל שאוכל לקנות מתנות יפות לילדתי – יפתי. הלא מלאכי הטוב הזה יושב בהיכלי תפארה. לה צריכות המתנות היותר יקרות! ולכן אני מחסר הפעם את נפשי מטוב בשבילה. זה רק בשבילה!" עוד הרבה הרבה דבר האדם המשונה הזה באזני, אבל כבר היה לי לזרא, וכשהוא ראה את הגחוך על שפתי נעלב ואמר בקול של תלונה: "הגברת, כנראה, איננה מאמינה לדברי. הגברת איננה מהנשים הרוסיות המשכילות, שיודעות להוקיר ערך אדם, שאיננו נוסע דוקא כבורגני במחלקות הגבוהות. אני אדם הגון מאד, גברתי. אחד העקרים שבחיים אצלי הוא: 'ואהבת לרעך כמוך'. לכל אדם הקורא לעזרה – אח אני. כל העיר סמירנה, כל ערי המזרח מכירים אותי ואת צדקותי הרבות… אבל מה זה?" קרא פתאום בכעס – "הגברת צוחקת באמת עלי?" ויפן וילך לו בזעף אף. והזקן בעל החטוטרת, שפשט גם הוא את מעילו ונשאר בארבע־כנפות ארוך וכפה שחורה על ראשו נגש אלי, ובקרצו את עיניו על ה"דז'נטלמן" שלנו ספר לי בלחש, שעוד טרם שירדתי הנה פנה אליו הפטפטן הזה בשאלה אם הרב סלנט בירושלים יוכל לעזר לאדם כמהו, שירד מנכסיו, בתמיכת כסף "וזקני הוא ירושלמי?" שאלתי את בעל החטוטרת. נערה יתומה, בת אחי, השאתיה לאיש, ללמדן מופלג, ונשארתי בלי פרוטה. עתה אני מבקש עסקים. הייתי ביפו, בירות וחיפה. את השפה אינני יודע ובכל מקום מנצלים אותי ופושטים את עורי מעל בשרי. אינני יודע עד אן יובילו אותי עסקי אלה, ומה יהיה סופי!" הוא דיבר והערביים מתחילים להתאסף סביבו ולהתלחש: "יהודי, יהודי!" אנכי גערתי בהם ויתפזרו לכל רוח; והזקן שב למקומו, הוציא מילקוטו ספר תהלים ויתחיל לקרא בקול נוגה ועצוב, אשר העיר בי זכרונות רחוקים, נעימים, זכרונות ילדותי… נשמע לי הד קולם של אבי ושל זקני, כשהיו קוראים תהלים בנגון הזה… הגיע הערב. שנית ראיתי מן האניה את הכדור הגדול, האדום העולה ממזרח. יום קודם בבירות ובערב הזה בחיפה. גאה עלה הירח מעל צלעי הכרמל האפלים, ויתרומם על פני הרקיע המבריק בכוכביו המתנוצצים. ועינים אפורות עומדת על צדי, היא מספרת לי על דבר בית־הספר, שגמרה בירושלים, על דבר מושבתם שם, על אודות יסוד שעורי־ערב המענינים שלהם. היא התארחה אצל דודתה בחיפה ועכשיו שבה הביתה. "והגברת מאין?" שואלת אותי העלמה הנחמדה. "אנכי מהמושבה ראשון־לציון". "זאת המושבה היהודית יפו? אם כן הגברת…" "כן, יהודיה אנכי!" עניתי לה בהרגישי, כי כבד לה להביע את המלה הנוראה הזאת. העלמה נבוכה מאד וכרגע נעלמה ממני… ובעלותה שוב אחרי איזה זמן על מכסה האניה, לא פנתה יותר אלי ולא הביטה על צדי. קבוצות וזוגות פטפטו הנוסעים. פתאום משכה את עיני כלנו תמונה מוזרה בקצה האניה: עלמה עטופה אבית־משי (מן בגד עליון להתעטף בו) לבנה טפסה על הסורג, אחזה בעמוד ותבט מבלי נוע אל צד החוף. נקרבתי מן הצד והשתדלתי לראות את פניה. תויו דקים, מחדדים והם חוורים כסיד. אנחנו רעדנו מפחד, פן נפול תפל הימה. רופא אניה נגש אליה ויאמר בקול רך: "גברתי! הלא גדולה הסכנה לעמוד פה! רדי, אנא, רדי!" היא זרקה מבט מלא בוז ואמרה: "אין שום אדם רשאי לצוות עלי דבר מה!" ותוסף לעמד ולהביט בגוף מתוח מחוץ לסורג. ראשה נטוי אל פני הגלים הרחוקים ובברק עיניה הזה נדמה שהיא חפצה לבלע את המרחק המבדיל אותה עם החוף; משם הפליגה סירה וחוצה במהירות את הגלים. הסירה שטה והתקרבה אל אניתנו… העלמה הזדקפה. בשמחה גלויה הביטה לתוך הסירה למטה, שם ישב צעיר לבוש לבנים, וראשו פנוי למעלה. ותפנה לתוך האניה ותקפץ מהר מעל הסורג, ותנס אל מדרגות האניה לחבק את אנטון בזרועותיה הפתוחות. אבל זה לא היה אנטון, הפנטסיה רמה אותה! ובברכים כושלות היא שבה אל פינתה, אבל אין לה כח לעלות עוד פעם על הסורג. היא עומדת בראש סמוך אל העמוד, ועיניה תועות שוב על פני הגלים המבריקים לאור הירח. במרחק שטות סירות ומעוררות בה תקוה אולי יבוא אהובה אל האניה ויקחנה תחת כנפיו, וישאנה אל קנה שרותח בו מלא כוס אהבה… "אנטון, אנטון!" לוחשות שפתיה, ודמעות מתגלגלות מעיניה ויורדות על לחייה הרזות, החוורות. והנה הספינה הרימה את עוגנה ונפלגת מן החוף. ואנטון איננו שומע את אנחותיה, איננו רואה את דמעותיה!… "הכל נאבד!" ובצעדים מתנועעים היא נכנסת אל האולם. שם כיבו את האור האלקטרי. היא בקשה מהמשרת מנורה, ותשב לכתוב. לבה זב דם, ובדמה זה כתבה לאנטון את מכתבה… בלילה נדדה שנתי ממני. רשמי היום העבר לא חפצו לסור מנגד עיני. חום נורא היה במחלקה ובענוים רבים התהפכתי מצד אל צד. אבל סוף סוף התחיל הבקר להאיר. קמתי ממשכבי להתרחץ ולקשר את חבילותי. חלק גדול מהנוסעים התעתד לרדת אל חוף יפו. עוד לא עלה השמש, כשעמדה אניתנו מנגד החוף, עטופה היתה העיר בתוך ענן קל. והנה הבריק פתאום ראש אחד המגדלים, אות הוא שהחמה הולכת ומתקרבת… והנה הופיעה! היא יצאה אלינו מראש ההר ומצחקת לקראתנו ומפזרת קו אור רחב על פני הים ממולנו. כל הסביבה הוארה. רק ההרים שם מרחוק עוד כהים, עודם מכוסים בעב הענן. והעיר בחצי עגולה היפה כבר נראה כלה נגדנו. הבתים שלה מתחילים משמאל, בנוה־שלום, נמוך אצל הים, ועולים עד טבור העיר המשתרע על ראש ההר. לצד ימין יורדים שנית הבתים אל העמק. הים היה שקט באותו בקר והגענו בסירתנו מהר אל החוף. ויודע ערבית, בלי עכובים. חפשי. כאשר דורשים ממנו בשליק מיותר בקשיש, הוא שואל את פקידי החוף בבטחה: "למה? הלא זה לא מגיע לכם כלל!" וכשהם רואים שאין להם עסק עם 'רשים' – לאמר: חדש, אי־בקיא – נותנים לו ללכת בטח דרכו. וכשעוברים רק את הסמטאות הצרות שבתוך העיר העתיקה ובאים להעיר החדשה, פוגשים תכף בעקבות חיים עברים ביפו. הנה חנויות רבות ששלטיהם כתובים עברית. הולכים הלאה ופוגשים בפועלים ופועלות צעירים המדברים עברית, פוגשים בתלמידים ותלמידות עם ספריהם ומחברותיהם תחת אזרועם ופניהם מועדים לבית־הספר לבנות, שמתחנכות בו כשלש מאות נערות מכל השדרות; או אל הגמנסיה העברית, שמשכה אליה את הילדים היותר טובים שבערי ארץ־ישראל ובמושבותיה, ובאו אליה ילדים גם ממדינות וארצות אחרות כמו רוסיה, ארגנטינה, אנגליה, אפריקה הדרומית הנך מרגיש פה שלמרכז עברי באת, למקום שהתחיה פורחת בכל רחבה ויפיה; ועברת אחרי כן לנוה־שלום, לחלק העיר היהודי, והנך שמח גם עצוב יחד. לפני שנים אחדות מעטים היו בתי היהודים פה ועתה מספרם לעשרות ולמאות. על סף הבתים מצחקים ילדים וילדות, תלמידי גן־ילדים, והשפה העברית בפיהם. מחלון אחד הבתים משתפכת שירה עברית, שירה עמוקה, מתוקה מפי אחת העלמות שגמרה את בית־הספר לבנות פה. הלב היה מתמלא שמחה לולא האי־נקיון שהנך פוגש ברחובות האלה. אצל כל שער, כל דלת וחלון מושלך זבל ואשפה, המעלים צחנה ומחניקים את העובר פה. "הנה צפת בזעיר אנפין!" אמר לי אחד מידידי, שהלך ללוותני. ואמנם נזכרתי את צפת. פלא! כל מה שיגדל הישוב היהודי ביפו, כל מה שמתרבים בתי היהודים – מתרבה האשפה והחלאה בראש חוצות! "למה זה? למה היהודים מחבלים בידיהם את בריאותם, ומביאים על עצמם מחלות ופגעים הבאים מאי־נקיון הזה?" שאלתי את רעי. "עמנו דורש חנוך, חנוך בכל!… לימי הזקנה הוא נמצא שוב בבחינת ילד… דרושים לו אומנים, מורים ומחנכים…" ענה לי רעי בקול עצוב. ביפו נשארתי ימים אחדים לחכות על אחד מקרובי שצריך היה לבא מרוסיה. הגיע יום כ' תמוז. ובהכנסי בבקר במקרה ללשכת המודיעין נודעתי, שבשעה ארבע תהיה אזכרה לנשמת הרצל בבית־התפילה של הספרדים. בבואי בשעה הקבועה למקום האזכרה מצאתי הרבה ממכירי ומכירותי הטובים מבעלי־הבתים וגם מהפועלים. אלה ישבו על הספסלים בצד זה, ואלה עמדו בצד השני. כשהתאסף המון גדול באולם, עלה על הבמה מר פפר, מורה בבית־הספר לבנות, עטוף טלית והתפלל מנחה. אחרי המנחה עלה מר שינקין על הבמה. "אל תבכו למת, בכו בכו להולך!" התחיל הנואם ויביע רעיון כזה: עם ישראל שעוד לא מת, הולך וגווע. ישנם בחייו רגעים שהוא מתעורר לתחיה, אבל ההתעוררות עוברת בין רגע, ודורות רבים ושלמים כמת. תקופות שונות עברו על עמנו. בין האחרונות היו ימים שחפץ עם ישראל למחות כל זכר של גאולה מקרב חייו, ובאה אחרי התקופה הזאת התעוררות של תחיה, היא תנועת שיבת ציון. ואחרי זה באה התקופה הבהירה של הציונות שברא אותה הד"ר הרצל. (בהזכירו את שם הרצל בכה הנואם). קרא לבני עמו את הקריאה הגדולה: "חיו, כי חיים אתם!" – והעם עונה לעומתו: "כן, חפצי חיים אנו, חיים נורמלים על אדמת אבותינו! לך דרוש את זכותנו ואת צדקתנו!" והרצל הולך. הלך ומת פתאום הדרך… צואה אחת קטנה הוא עזב לנו. בה התחנן לשאת את עצמותיו לארץ־ישראל, ואנחנו עד היום עוד לא עשינו את מצותו. לא הבאנו הנה את עצמות מתנו הגדול, מפני שארץ עוד אין לנו!… כשהתחיל מר פפר את התפלה "אל מלא רחמים", קם כל הקהל. כמו דקירה הרגשתי פתאום במוחי, ובהקשיבי להנגון העצוב והחודר לב, עבר רעד בכל מר שינקין הוסיף אחרי זה דברים אחדים מלאי תנחומים, באמרו שהקמץ הקטן, היושב בארץ־ישראל, הוא ה"שאר ישוב", הוא יסלל דרך לעם ישראל לבא לארץ־ישראל. וכשתהיה הארץ מיושבת מבני אחינו, יעמידו פה זכרון נצח להרצל, זכרון שיהי נאה לו ונאה לעמנו! אחריו עלה מר מוסינזון על הבמה. הוא באר בתחילה שמנהג הזכרת נשמות מן המקובלים מצאו. אחרי כן נתן תאור ממהותו של הרצל, ואמר שהרצל הוא אחד הגבורים, אשר תקופות שלמות תלויות בהם; ולא לספר אותו הוא חפץ, כי מעשי הרצל לא מעשי בכי המה, כי אם חפץ הנו, שהיום הזה יהיה יום של חשבון הנפש לעמנו. אמנם עוד כבד להביא אכל בחשבון, אבל לאט לאט נוכל לעשות את זה כשנחפוץ… וספר מר מוסינזון אגדה נפלאה על בן־מלך שתעה בדרך לארמון אביו, ופגש את אליהו הנביא ויבקשהו להורות לו את הדרך, והזקן ענה: "לך ישר, ואל תשים לב לשום מכשול שימצאך בדרך, אפילו אם באבנים ירגמו אותך אל תפנה לזה. רק תלך ישר, ואל תשים לב לשום דבר שתראה לפניך!" וילך בן־המלך מבלי הבט ימינה או שמאלה ועוד מעט קרב למטרתו. פתאום פגש בילד עזוב, בוכה ומתחנן לעזרה. וירחמהו בן־המלך, וירימהו ישאהו אתו… וברגע הזה סר כחו ואונו ויאבד דרכו… עוד דברים יפים מלאי מליצת סגנונו המגוהץ, דבר מר ומשך את לב הקהל. אחריו נאמו נואמים אחרים. ובגמר הנאומים התפזרו הנאספים לסמטאות יפו לכל עברים. אחרי יומיים עזבתי את יפו ללכת הביתה. שם, בעין־הקורא, חכתה עלי עבודה רבה. זמן בציר הענבים ולקיטת השקדים הגיע, והבית דרש את תפקידי, תפקיד אכרה, בו. נסעתי ב"דיליז'נס" הראשוני, המלא נוסעים על כל גדותיו. תחת רגלי מונחות חבילות מכל המינים ובקושי אני מוצאת מקום להניח עליהן את רגלי. שמאלי על ספסלי יושב איש עב הכרס ומתנפח מחום, לימיני אשה לא צעירה עם ילדה קטנה על ברכיה, ואני באמצע כדג בקופסא. נוסף לזה, דחפה אותי ברגליה ילדת שכנתי; התפרפרה השובבה, התנועעה, צעקה ובכתה ולא ידענו מה היא את הצואר, האביק את העינים. גדרי הצבר, השטה, עצי אורנג'ים, לימונים, אתרוגים ורמונים – הכל היה מכוסה באבק עב. וכשיצאנו את הפרדסים והתקרבנו למקוה־ישראל נשב עלינו פתאום רוח קריר והשיב את רוחנו. ירושלמי צעיר עם פאות מסלסלות וחלוק ארוך, שישב על הספסל השני מאחרינו התחיל לשיר, בתחילה בחשאי, ואחרי כן בקול רם, ולא תפילות "מאין יודע אדוני את השירים האלה?" שאלתיו בפנותי אליו את ראשי. ענני בצחוק קל, "הלא אני משורר גדול! אני בעצמי ובכבודי חברתי אותם. העתון הז'רגוני האמריקני (שכחתי איזה שם קרא לו), מלא על כל גדותיו שירי הנפלאים!…" "גם את המנגינות מחבר אדוני בעצמו?" "בודאי! לפי טעם השיר אני נותן לו נגון. בירושלים מכירים ויודעים את טוב טעמי בשיר!" צחקתי בלבי ושתקתי. והנה אחרי רגעי מספר פונה אלי הצעיר ואומר: "הגברת חושבת אותי באמת לירושלמי צנוע? הארוכה, שאני מלובש עתה, אינה כי אם בשביל שלא לאבק את בגדי הטובים. יש לי, גברתי, בגדים קצרים ויפים, וכשאבוא אם ירצה השם אל המושבה, שאני מקוה להשיג שם משרת חזן, אלבש את בגדי היפים ואת כובע הקש שלי אשים על ראשי, במקום הכובע הירושלמי…" "ואדוני נשוי?" שאל אותו יפוני אחד, שמתעסק קצת בשדכנות. הצעיר התאנח וענה: "שלש נשים היו לי! עם השתים הראשונות חייתי חיי אמלל ונתתי להן גט פטורין; השלישית, עליה השלום, אשה טובה היתה ובעלת נפש עדינה, ולא חפץ ד' באשרי ולקחה מעל ראשי!…" "ומה אתה חושב לעשות עתה?" שאלהו השדכן שנית. מקוה לבנות לי אם ירצה בית, כראוי לאדם הגון מלא כשרונות כמוני!" בכל כחי התאפקתי מצחק לשמע דבריו. ה"דילז'נס" לא הלך ישר בכביש דרך בית־דגון, כי אם נטה לצד החולות, אחורי הכפר יעזור, והלך לו בין השדות, שהוקצרו, גם הגרנות הרמו מכבר ונשאר רק השמשמין בשדה. מרחוק נראה ראשון, עוד מעט ואנחנו נכנסים בין הכרמים מצד המערבי של המושבה. אני מכירה מרחוק לימין את הר־החול הלבן שעין־הקורא גוזל הנה פה קרוב פרדסו החדש של לונטין. ודרומה מעט משתרע יער עבות, זה הפרדס בן תשע שנים, פרדסו של לוין. הכרמים בשורות הגפנים הישרות שלהם; ומסובלות כבר הגפנים אשכולי ענבים מלאי מיץ מתוק. הנה כרם גדול של עצי שקדים רעננים וחורשת אקליפתים אחריו; והנה רחוב עם גדר של שטה משני הצדים; עוד מעט והגענו עד רחוב הגדול, היפה ששם רחוק מלמעלה מתנוסס בית־התפילה הנהדר בראשו. הכל ירוק, צץ פורח. מבין עצי תות וזינזלה, הנטועים הרחוב, נשקפים הבתים הלבנים, המבריקים מקרני שמש האחרונות. מימין מאחורי עצי מצל נשקף היקב בכל גדלו וענקיותו. הכל נראה לי כה חדש, יפה! כה הרנין את מיתרי לבי! ובאותו רגע חשבתי: לא רק הגליל שאני שבה עתה ממנו יפה הנהו! יפה גם ארץ יהודה, ויפה ונחמד הוא "ראשון" שלנו! בלב דופק משמחה נכנסתי אל סמטאתי, אשר השטה הירוקה גודרת אותה, ועצי התות מתלחשים לשטה ומניעים לי ראש… נגשתי אל גנתי, שעל יד חצר ביתי. שם תחת תאנה גדולה, עבותה יושב חברנו העוור ועוזר לבני ביתי לקלף את השקדים שהתחילו ללקט באותו יום. הוא קולף ושר וקול צלצול שירתו הנעימה, העמוקה חודרת אל תוך נימי הלב היותר דקים. "שלום, דוד!" קוראת אני לו מרחוק ונכנסת אל החצר. פה רצים לקראתי ילדי שמחבקים ומנשקים לי, והנה גם התרנגלות עפות לקראתי; והיונים ירדו מארבותיהם ומקשקשים בכנפיהם הלבנות, החומות ואפורות על הארץ; גם האוזים התנערו מתרדמתם בצל העגלה שעומדת בחצר, ויקרבו אלי לבקש ממני אוכל… ירדו הנוטרים הצעירים מהכרמים לפנות ערב, שבו הפועלים מעבודתם, התרחצו, הסתרקו ולבשו את חליקותיהם הנקיות. לבשו גם בני האכרים את בגדיהם הפשוטים; והפועלות הצעירות גם הן עזבו את מלאכתן, גהצו מהר את שמלותיהן הלבנות, וכלם ממהרים לחתונת מפתח תקוה עם בת אכר רחבותי. ושמחה פה החברה העליזה הזאת! כשבאתי אני אל החתונה, מצאתיה, כשהיא כבר פתחה בשיר פיה והתחילה לרקד בעגול, בתחילה משך האחד את השני, השני את השלישי וכו' עד שנהיתה שרשרת אחת גדולה, עגולה, חיה ומתנועעת, שהעירה כל נשמה חיה להדבק אליה, והרקוד הלך והתלהב, והשלשלת גדלה והתחזקה והתכפלה עד אפס־מקום בחדר. לשיר ברצינות. ועל כל הקולות עלה בצלצולו הנעים קול אחת הצעירות, שגדלה במושבה, ילדה מלאה חיים ותנועה. בשצף קל השתפך קולה ורעד קצת בתוך הגלים הכבדים של אויר החדר הצר. והשירים שירים לאומים, שירי תחיה, מלאי גבורה ועז, נוקבים ויורדים הם לתוך הנפש בזרמם החם, זרם של תקוה, בגבורה ובאמיצות הלב של העם עוד לא הספיקה להשתתק מחיאת הכפים הרועשת, שנתלכדה יחד עם בת־קולה האחרונה של המזמרת הצעירה, ואחד החברים התעורר מחדש, התחיל סופק כף, רוקע ברגל ושר בקול צרוד: עורו, אחי, אל תנומו, לעבודתכם, אנא, קומו! כרטט עבר על כל החבורה, כלם נזדעזעו, קפצו ממקומותיהם, נתקלו האחד בשני, ושוב התחיל הרקוד האין־סופי… רוקד הסופר הרציני, אכר כבן שלשים ושלש, שזה עתה שמע מפי אחת ממיסדות המושבה, זקנה למעלה משבעים, כי כשהיא מביטה על פניה ועל פניו, היא רואה בחוש, איך שניהם הולכים ובלים ומזדקנים… רוקד הפועל הסופר הצעיר, שעיניו השחורות בוערות שבעתים בתוך רקודו, ובלוריתו התלתלית מתנודדת על מצחו וטובלת בתוך שפעת הזעה שעל פניו; כתנת הפסים, שמוסיפה כה חן לפניו השחרחרים, פתוחה כבר מהצואר עד עצם החזה, והוא שר ורוקד כחסיד אמתי, עד בטול היש ממש. רוקד האי "זעירא דמן חבריא" – פועל אחד, אשר משכמו ומעלה גבוה הוא מכלם, רחב הכתפים, בריא וחזק, ובגחוך הרגיל על שפתיו צועק הוא בקול רם בעברית: "ימינה, שמאלה, סבוב, זוגות, גברים לשמאל! נשים לימין!" והולך הוא בראש, מושך את המרקדים לכל החדרים, מסובב אתם את כל השלחנות וכל הכסאות ושב לחדר הרקוד… לחיי הרקוד העברי בארץ ישראל! – נשמע פתאם קול חבר אחד מבין בקבוקי היין שנערמו על השלחן. ומהצד עומדים חברים חדשים, שזה מקרוב באו לא"י, עומדים ומסתכלים בשמחה התמימה והנלהבה; רואים הם בפעם הראשונה בחייהם, איך צעירי ישראל רוקדים על אדמתם, ורגש של התפעלות עמוקה נוגע בחזקה במיתרי הלב, יורד עד עמקי הנפש ומעלה משם פנינה אחת, שיורדת בתור דמעה על הלחי; ונוזלת הדמעה לאטה ונופלת לרגלי הרוקדים. – "לוא ידעתי לדבר בשפתם, לשיר את שיריהם, לעבוד את ארצנו כמהם, אז גם אני מאשר הייתי, והייתי גם אני שר ורוקד!" – אמר חדש אחד בעצבת עמוקה שעל פניו. "ולוא חפצה משפחתי לבא הנה – חשב חבר אחר בלבו – ולטעום מתענוגי חיי ארצנו, אז הרימותי את כל החברה העליזה הזאת על כתפי, הייתי מריע בקול אדיר וחזק, והייתי בוקע שמים מרוב שירה ועליצות". למחרת ההלולא והחנגא, כשהלכתי לבקר בבתי מכירי, פגשתי את הזקן המחשב קצין והכותב ספר בעל כרכים רבים ע"ד שיבת ציון. יומם ולילה הוא יושב בעליתו הקטנה וכותב. ומאמין הוא, כי ספרו יביא לידי "שנוי ערכין" ביהדות הישנה ויועיל לשרש מתוך לבות האדוקים את הקנאות, שנגדה הוא נלחם גם בע"פ עם "אבות" המושבה מראשית הוסדה. אך מצטער הוא על זה, ששפתו איננה שפת סופרים, ומתחנן הוא לפני הצעירים, שיקחו את ספרו ויעתיקו אותו, בכדי שיהיה "דבר השוה לכל נפש"… אבל שומע אין לו, לזקן המסכן, מאת הצעירים, והוא שחוח תחת סבל הדאגה, שמא תלך לאבוד עבודה של עשרות שנים, שבלעה את כל חייה של נשמה ערטילאית זו… – אולי, זקני, אוכל אנכי להעתיק אח ספרך? – שאלתיו, למען בא אתו בדברים. והוא הסביר לי פנים, ששמחה פנימית נגלתה פתאום עליהם, ואנכי השגתי את מטרתי. הוא ספר לי הכל, מה שענין אותי בזקן החביב ואוריגנלי –… רוצה את לדעת, איך באתי לידי הכרת שיבת ציון, ואיך נוכחתי לדעת, שרבנינו, אלה הכלואים בד' אמות של הלכה והרוצים להחניק את כל העולם ואת כל האומה בשלשלת האין סופית של אותיות יבשות ומתות, שהם מעכבים את הגאולה? – הנני ואספר לך! ובעיני הזקן, הכחולות ממש כצבע השמים שעל ראשנו, ועל פניו המלאי קמטים והמלאי רך ועדינות נראה חיוך של נוער. ליום, אשר בו יבא עני רוכב על חמור, יתקע בשופר גדול ויקבץ את נדחי ישראל. הרביתי תפלות, סגופים וצומות עד… עד אשר נפקחו עיני וראיתי והכרתי, כי לא זו הדרך!… והזקן מתנשא על במתי עב של פ'ר'ד'ס': חדושי הלכות וקטעים מספר יצירה משמשים אצלו בערבוביא… כבני מרון עוברים על אזני ואינם חודרים לתוך הכרתי מאמרי זהר המתחלפים חיש עם חקירות מ"מורה נבוכים"… ומבלי יכלת להדביק אחריהם, הנני נמשכת מבלי משים אחרי נגינת הפסנתר הבוקעת ועולה מאחד "…ששים רבוא, לכל הפחות, ששים רבוא מבני עשרים ומעלה הננו צריכים להיות פה, לרכש אדמה ולעבד אותה, – ורק אז יופיע משיח צדקנו, יגאל את עמו האמלל, את ירושלים יבנה ואת המקדש יקים". אני פקחתי את עיני והסתכלתי לתוך עיני־הנוער של הזקן היושב לפני, הוא חייך וחזר על דבריו ליתר תקף: אני נעניתי לו בראשי לאות דעתי, כי לידי מסקנא ריאלית כזו אפשר לפעמים לבא גם מתוך "עיון" מסבך לפנות ערב נלויתי לחבורה של צעירים וצעירות, שהלכה לראות את שקיעת החמה מאחת הגבעות הקרובות למושבה. במעלה ההר. ובטפסנו על סכת הדוד ג', הנוטר פה, ראינו רק חצי עגול אדם על אפק השמים בקצה מערבי צפוני, שהולך ושוקע מטה מטה, עד שנעלם כלו מהעינים. ונגדך אתה רואה את המושבה, המשתרעת בעמק, באותו החן המיוחד, שחננו המושבות העבריות בא"י, וסביב מחבקים אותה גבעותיה הנטועות כרמים – כרמי גפן, וזית ושקד. עוד לא הסתבכו דליות הגפן על כל הצדדים, ונכרות השורות של הנטיעות, וביניהן בולטת פה ושם האדמה החרושה, הישרה, בצבעיה השונים צבע אדום, אדמת החמרה, צבע חום אחריה, והנה אדמה לבנה כצבע החולות הנראים שם במערב. על כל גבעה, מתנוססת סכת נוטר, ואת כל הגבעות סוגרים מצפון שני היקבים של רחבות, הנראים כשתי מצודות, גדולה וקטנה. ואחרי המצודות רחוק, רחוק לצפון מכירים את בית הפקידות של ראשון לציון, והמושבה ההיא עצמה כבר עטופה בטלית של בין השמשות. ובמזרח סוגרים את הפונורמה רכסי הרי יהודה מכוסי ערפל, הרי יהודה שכל תעופת עין עליהם, מביאה זרם חם לתוך הנפש. ופה למטה על הכרם, יושבת חברתנו העליזה עם הדוד ג', זה הפועל הזקן־הצעיר, החביב כל כך על צעירי המושבה. הוא יושב ומבשל לו תה לארוחת הערב בקומקום שחור מכוסה בספל עתיק. שובר הדוד זמורות, ושם מקל אחרי מקל על האח הבוער. והחברה מתלוצצת אתו, מתפלספת ומבדחת את דעתו. אנכי עם הפועל ע. עודנו יושבים בסכת הדוד ומרשים לנו להתבונן בספריו, המפזרים פה. מצאנו אצלו ספרי מדע וחקירה בחמש לשונות: עברית, ערבית, רוסית, צרפתית וגרמנית, גם מלונים אחדים בשפות האלה. ונירות ומחברות כתובות מכל עברים מונחים פה על הרצפה. ולומד הדוד, ונוטר, וכותב כל הימים וכל הלילות. מה קטנה ובורגנית הייתי בעיני, בראותי את הדוד הגדול יושב יחף וקרוע בגדים על הארץ ומבשל לו את המים! הדוד שותק ע"פ רוב, וכשהוא מדבר, מדבר הוא בנחת ובעומק הבנתו את החיים. רק בערב נכנסתי לבית הפועלת ל. – נשמת הפועלים והצעירות ברחבות. שם מצאתי פועלים אחדים מהיותר אנטלגנטים, את האורח הצעיר ט. ואת חברתי ד. פה התוכחו על ענינים שונים: על תחית עם ישראל והשפה הלאומית, על מצב הפועל העברי ותעודתו, על הספרות העברית ועל סופריה ומשורריה. כלם דברו. זה בנחת, זה בצעקות משונות, רק ל. לא לקחה חלק בוכוחים: לה יש עבודה תמיד. הנה עליה לגמר, אחרי עבודת היום, את חשבנות אגודתה, שהיא עומדת בראשה. אחרי כן היא נותנת תה לחבר אחד, מכינה סלט לשני, מציעה מטה בחדר הסמוך לשלישי. לכלם היא דואגת, לכלם חפצה להביא עזרה וכשנפרדתי ממנה ושאלתיה, מדוע איננה מבקרת בבית קרובי, ומדוע לא חפצה לטיל אתנו לפנות ערב, ענתה לי קצת בהתול וקצת ייצר לנו, כשנמצא את הסך־הכל כה קטן, בלתי חשוב. ולפיכך צריכים אנו לעבוד הרבה ולדאוג הרבה לסך־הכל הזה… נ.פוחצבסקי. דוד פרישמאן נולד בשנת תרכ"ה בחמישי לירח טבת לאביו שאול, שהיה סוחר הגון, בעל בית־מכונות יד למעשה ארג בעיר זגירז', פלך סטריקוב. זגירז' זו, הקטנה והשוקטה, שבה נולד פרישמאן, סמוכה ללודז', שהיתה גדולה והומיה אף בימים ההם. דבר זה יכול לשמש סמל לחייו של פרישמאן. הליריות והאידיליות קרובות אצלו תמיד קרבת מקום וזמן אל המודרניות והקולטוריות. פרישמאן הלירי והאידילי ביותר בין הסופרים העבריים הוא ביחד עם זה גם היותר מודרני וקולטורי אשר ביניהם. הוא, המדבר תמיד בגעגועים ובלב הומה על חיי העיר הקטנה וסדריה, הוא במובנה המלא של המלה. הקוים היותר רכים ודקים, פשוטים וישרים של בן־העירה התאחדו והתמזגו אצלו עם הקוים היותר ממתחים וחזקים, מרכבים ומרבים לאין מספר של בן־הכרך. בין זגירז' הקטנה ולודז הגדולה הפסיק בימים ההם איזה יער. היער הזה, שכשהוא לעצמו לא היה גדול ומסבך ביותר, קבל בדמיונו של המשורר־הילד בדמיונו היה זה לאחד המקומות הנפלאים והנוראים אשר בספורי "אלף לילות ואחד", ולב הילד נמשך בתמהון ופחד אל המקום הנפלא והנורא. היער הזה השאיר בזכרונו של המשורר רשם לא ימחה, עד שהציב לו יפה באחד מספוריו ("הוא נפטר"), שממנו יש לראות את כל אהבתו הרבה של הילד אל הטבע ואל המרחב. גם שנים אחדות אחרי־כן, בהיות כבר הילד לנער, היה אוהב להיות תועה ביער זה, בשביליו הנעלמים, ולחפש… לחפש דברים שאין למצוא אותם, לא ביער זה ולא ביערות אחרים, ואף לא במקום אחר… בהיות הילד לא־הרבה למעלה משנתים עזבו אבותיו את זגריז' לגור בלודז. אביו של פרישמאן, שאול, היה סוחר פקח, בר־אורין ועם זה גם משכיל במדה ידועה ואמו – שמה היה פרידא־בילא – היתה גם היא משכלת. שניהם היו חרדים ואדוקים ובין בני משפחתם נמנו רבנים; ואולם בכל־זה היתה גם רוח חדשה מנשבת בבית. אצל "יסוד ושורש העבודה" היה נוטל את מקומו גם שילר. את הילדים כבר חנכה איזו אמנת נכריה, היודעת לשונות זרות, ועל ידה נתחנך גם הילד דוד, אף כי זו לא גרעה את חלקו מה"חדר" וה"מלמד" ו"בית־המדרש". בשעה הרביעית עלות השחר היה הנער קם משנתו ללמוד את שעורו בגפ"ת, אחר־הצהרים היה לומד גרמנית וצרפתית אצל האמנת ובערב היה מעין ב"קל"ח פתחי חכמה" או ב"מסלת ישרים". ביתו של שאול פרישמאן היה בכלל בית מיחד בבחינה זו. בשבת אחת היה הארח שישב אל השלחן איזה רב, ובשבת השניה היה מסב שם אליעזר־צבי הכהן צווייפל או גם אב"ג. הילד דוד היה בעל כשרונות נפלאים, בעל תפיסה מהירה, וביחוד בעל זכרון נפלא. אולם הילד הנפלא הזה, שהיה גם ימים רבים אחר־כך ל"ילד הנפלא" של הספרות העברית, לא היה שובב כלל, כרגיל בילדים ממין זה. הוא, זה שמזלו גרם לו להיות נקרא בפי רבים בשם "קונדס" ו"שובב", פרישמאן זה לא היה אף בילדותו לא קונדס ולא שובב, אלא הצטין דוקא באיזו סריוזיות מיחדה. הוא היה בטבעו שוקט ושותק, סגור ומסגר בתוך עצמו, הוגה תמיד והוזה וחולם. הוא היה שומר הרבה את כל מנהגי הדת וזהיר בקלה כבחמורה. הדבר הגיע לידי כך, עד שפעם אחת הזיר את עצמו מן הבשר, כי לא האמין לגבי דבר כזה, שגופי תורה תלוים בו, אפילו לאנשים היותר קרובים אליו, אף־על־פי שהיו כלם חסידים ויראים. ביחוד היה עוסק הרבה בכונות ועיון תפלה, כדי להביא את הגאלה. ויש שהיה גם יושב בתענית כדי לקרב את הקץ. הנה הוא מספר בעצמו על־דבר חבלי המשיח שלו ("ילדות", ספורים, כרך ב', 47): "מתי, אמי, מתי יבוא משיח?" "משיח?… כאשר ישמרו בני ישראל שבת אחת כתקונה, אז יבוא משיח!" "ואני שמעתי ולבי פחד ורחב. שבת אחת כתקונה! הלא דבר קטן הוא… וגם בטרם אגיד הן יבין כל איש, כי אני אני הוא הראשון, אשר ידבנו לבו להתאמץ בכל מאמצי כחו לשמור את השבת האחת כתקונה עם כל הפרטים והדקדוקים; כאשר לא שמר עוד איש מעודו כן אשמור את השבת הזאת. רק אחת היא אשר אעשה: לא אנוח ולא אנוע ממקומי מן הערב ועד הערב, וליתר תקף אמהר לבוא ואאחר לצאת לבעבור אוסיף מן החל על הקדש, וגם בלילה לא אישן, פן אשחית ואבי גם הוא הלא יעזור לי לשמור גם הוא את השבת כתקונה כמוני. ואמי גם היא וגם אחי וגם דודי וגם דודתי וגם רבקה וגם גיסי וגם יוסף וגם כל האנשים אשר אתנו בבית – כלם כלם ישמרו את יום השבת ההיא. ואחרי־כן ארוץ גם אל עבר הרחוב השני, וגם ב"חדר" אגיד את הדבר לכל חברי ואתחנן אליהם, וכן אגיד את הדבר גם לראובן ולמרדכי וליונתן ולשמעון וליצחק ולפלטיאל – לכלם אגיד את הדבר ולבי סמוך ובטוח כי כלם יעשו לי את הקטנה הזאת ושמרו את השבת האחת כתקונה. הלא רק שבת אחת היא! ואל השכנים אבוא ואל השוק אבוא ואל הפרור, ואתחנן ואשאל – מי לא יעשה לי את וליתר עז אחלה את פני אבי ורתם גם את הסוסים ונסע אל עיר קיסלוביץ הקרובה מעבר מזה ואל עיר גרידוב אשר מעבר מזה ואל עיר ליקוויצא אשר מעבר משם, ועוד אל יתר הערים האחדות פני האדמה ואשר לא אדע את שמותיהן, ולבי סמוך ובטוח כי כל איש יעשה לי את הדבר הקטן אשר אני שואל, וכל אשר ימצא ועשה כאשר יבקש. ועל־פי חשבוני הקצר מצאתי כי רק עוד ימים אחדים, ואולי וקצר רוחי הולך הלוך וגדול, ותקצר נשמת אפי, ותלא רוחי, ואזהם כל מאכל ולא יכולתי גם לישון". כאלה היו מחשבותיו של הילד על הגלות והגאלה, ולא נפלא הדבר כלל, כי ילד כזה, שהיה בטבעו בודד ומתרחק מחברת הנערים, היה אוהב להגות הרבה גם ב"ספרים הקדושים", בכל ספורי הנפלאות והמעשיות. ביחוד לקח את לבו"ספר הישר". הספורים הנפלאים על־דבר יהודה, שהכה ברגלו על־פני האדמה ורעדה כל ארץ מצרים, ועל־דבר מנשה, שלקח את האבן הגדולה והדק אותה בידיו עד אשר דקה והיתה לעפר – הספורים האלה משכו את לבו הרבה והיה הוגה בהם בהקיץ דבר זה בודאי שגרם הרבה, כי נעשה פרישמאן מקשר אל הספר. מספרים קטנים עבר במהרה לספרים גדולים ומספורי נפלאות לספורים אחרים. התמדתו היתה גדולה ורבה ובלע לתיאבון כל מיני ספרים, שבאו לידו בכל השפות שלמד. מורים מצינים לא היו לפרישמאן ואף אחד מהם לא עשה רשם קים והשפיע עליו השפעה נכרת. איזה מורה־מלמד, שלמד איתו את הדקדוק ואת התנ"ך במין תרגום"אשכנזי" על־פי מנדלסון, לא היה יכול בודאי להיות למורה־דרך לזה, הטוב והרגש היפה נתן בלבו מאת אלהים, ולזה, שעתיד היה להיות גודע וקוטע כל מיני עצים פשוטים, ואף את אלה שאינם פשוטים לגמרי, המשמשים מורי־ דרך לרבים. ילד מטפוסו של פרישמאן לא היה צריך הרבה גם למורי־דרך. דיה היתה לו ההתודעות הראשונה, שהתודע על־ידי המורה, לתנ"ך, וכבר היה ספר זה פתוח לפניו בכל שעה והוא הוגה בו – עד היום הזה… מ"חמשה חומשי תורה" עשה על פרישמאן בילדותו את הרשם היותר גדול ספר"דברים", זה הספר אשר"חציו מילודיה וחציו מים נוזלים לאט ובנחת ובנעימות, וכמו מתוך איזה יער מלא קסמים הנשכח מאלהים ומאדם" (פרישמאן ב"מכתבים על־דבר הספרות", 184). הרשם של הספר הזה הן נשאר עד היום בשפתו העברית של פרישמאן, אשר גם היא "חציה מילודיה וחציה מים נוזלים לאט ובנחת ובנעימות". "נורא" יותר מדי, ולא חפץ לחתום את שמו. באותה שנה נדפס ב"השחר" גם שיר אחד גדול בשם "לטובת הכלל", שעליו חתם כבר פרישמאן את שמו מפרש. השיר הוא בודאי פרי מבכר יותר מן הספור, ופה הנה הולך ומתראה לפנינו יותר גם פרישמאן כמו שהיה עתיד להיות. בנוגע לתכן נכרת בו שוב השפעתו של יל"ג; אולם הנה הצורה היא צורה חפשית והיא נוטה הרבה מן הדרך הסלולה אז. ההתחלה והסוף הם כבר פיליטוניים ומזכירים באיזו מדה את שיריו הפיליטוניים של פרישמאן, שכתב אחר־כך, ואת הסטירה שלו על פניהם של בעלי ל"טובת הכלל". גוטלובר, ובשנת תר"מ – מ"א את מאמרו החריף נגד פרץ סמולנסקין. הנה פרישמאן מתראה פה לפנינו כמעט בכל גדלו. במאמר זה אנו רואים את פרישמאן, הפיטן הרך, נעשה פתאם איש ריב ומדון, והוא רב את סמולנסקין בחזקה, אף כי גם כבד אותו קצת וחשב אותו לבעל־כשרון, כנראה ממבטאים אחדים, שבאו במאמר זה דרך־אגב. הוא לא היה יכול, כנראה, נשוא את ההתפארות הרבה של סמולנסקין ואת ההפרזה והפרזה שלו, כי אזנו הפיוטית וההרמונית של פרישמאן מבחנת הרבה בקולות ובנות־קולות. יודע הוא להבחין בקול בין הקול היוצא מן הלב ובין זה היוצא מחמשת כלי המבטא של קרוביו של פרישמאן מספרים, כי בהיותו עוד נער קטן נכנס פעם אחת "מחבר" לבית אביו. אביו לא היה בביתו והמחבר "כבד" את פרישמאן בחבורו ופרישמאן מסר לו שלשה רבל של ניר בשם אביו. כשראה זאת המחבר, לקח את הספר מיד פרישמאן וכתב עליו שבחים וקלוסין הרבה לחונן ונותן. אז קם גם פרישמאן ובקש מאת המחבר להחזיר לו השטר של שלשה הרבל לרגע אחד וגם הוא מלא אותו שבחים וקלוסין למחבר וספרו – עד שהשטר נפסל כלו… בשנת תרמ"ג הוציא פרישמאן לאור את מחברתו "תהו ובהו", שהיתה בקול רעם ונשמע הקול מקצה המחנה עד קצה המחנה, ומאז מתחלת בעקר פעלתו הספרותית, שהיתה למתמידה ובלתי פוסקת עד היום הזה. הרשם של המחברת היה גדול ורב מאד והיא היתה למכת־מות להמליצים ומכלי־עולם מן הסופרים העבריים של הזמן ההוא. מובן, שמחברת זו הקימה נגד פרישמאן את כל ה"עולם" הספרותי ההוא שלחמו נגדו בכל מיני כלי־זין. מן הספרות הכללית, שהוסיף פרישמאן לקרוא בשקידה גדולה. עוד שנים אחדות קודם לכן התודע פרישמאן אל שני מאורות גדולים כשקספיר ושפינוזה, שכל אחד מצדו פעל עליו פעלה גדולה ורבה. את שקספיר כלו כמעט שיודע פרישמאן עד היום הזה בעל־פה ושפינוזה גם הוא טבע בו את חותמו מצד אחר. בשקספיר מצא את ההמשך של השירה הנשגבה אשר בכתבי־הקדש ואת כל ורק־האנושית, הרחוקה עוד יותר מרחוק מזרח ממערב מן ההפשטה השכלית שבספרות העברית של הזמן ההוא. זה בודאי שהשפיע הרבה על יצירתו הגדולה הראשונה, שהדפיס ב"הבקר אור" בשנת תרמ"א, ספורו "ביום הכפורים". הספור הזה היה כמעט הראשון בספרותנו כספור מהזמן ההוה, אשר גבוריו היו אנשים חיים חיים אנושיים ואינם סימנים כלליים ואידיות כלליות, צבוריות. פה כמעט שאנו רואים לראשונה את האדם, השיך אמנם באיזו מדה לאיזה קהל, סוג או מין, אבל איננו רק סמל הקהל, הסוג או המין. שפינוזה מצדו השפיע עליו מצד אחר לגמרי. ממנו למד פרישמאן הרבה בנוגע למתינות המחשבה, בהירות ההרצאה והעקביות השכלית. אחר "ביום הכפורים" באה שורת הספורים בשם "אותיות פורחות", שהדפיס פרישמאן ב"האסיף" לשנת תרמ"ה – מ"ו. הדברים עשו אז רשם כביר, כי בהם הראה פרישמאן את כחו באמנות הנובילה והסקיצה והיה בזה לסולל דרך חדשה כמעט לגמרי בספרות העברית. בחלקי "האסיף" הראשונים הדפיס פרישמאן גם שירים רבים וגם מאמרי בקרת רבים, בהם מאמרו הפולימי הגדול עם לילינבלום על דבר שירי יל"ג. עוד בשנת תרמ"א עזב פרישמאן את בית הוריו ויצא לארץ אשכנז, המקום שינק ממנו בעקר את יניקתו הספרותית. בבואו לברלין התודע לאהרן ברנשטיין, שקרבהו הרבה וחבב אותו מאד. הוא היה יוצא ונכנס בביתו של ברנשטיין, שבין באי־ביתו נמנו אז ברתולד אויערבך ופרידריך שפילהגן. על לבו של פרישמאן להקדיש את כחותיו לספרות האשכנזית; אולם איזה מלאך פנימי ישב, כנראה, בלבו של פרישמאן ולא נתן לו לקבוע את מקומו מחוץ לספרות בתור דירת עראי השתמש פרישמאן בספרות האשכנזית, אף כי זו ראויה דוקא לדירת קבע, ואת מקומו קבע דוקא בספרות שכלה היא עראית ומקרית. אהרן ברנשטיין זה, שהיה סופר שנון ובעל סגנון יפה ונמרץ, השפיע גם הוא, כנראה, איזו השפעה על פרישמאן. עד היום הזה מספר פרישמאן ספורים רבים ובדיחות שקבל מפי ברנשטיין, ובהנאה מיחדה הוא מוסיף: "את זה ספר לי ברנשטיין". ברנשטיין זה דבר על לבו לתרגם עברית את ספרו הגדול הטבע", שתרגם אותו פרישמאן כעבור זמן לא־רב, כששב לארצו. הספר הזה יצא לאור חלקים חלקים משנת 1882 עד 1885 ונתפשט הרבה בין הקוראים העבריים. ממנו שאבו שנים רבות הקוראים העבריים את ידיעותיהם במדעי הטבע ועד היום אין לנו במקצוע זה בדומה לו בספרות העברית. בראשית שנת 1886 התחיל הד"ר י. ל. קנטור להוציא את עתונו היומי הראשון בעברית, "היום", והוא קרא אז לפרישמאן, שפרסומו היה אז כבר רב וגדול מאד, לעזור אתו בעבודת העתון. מעט קודם לכן קרא אותו גם יל"ג לבוא לפטרבורג לעזור אתו בעבודת "המליץ", שיל"ג היה אז לעורכו; אולם פרישמאן לא קבל את הזמנתו. רגש האצילות שבפרישמאן לא נתן אותו לבוא לשבת בכפיפה אחת עם הארז, זה שהוא בעצמו דן אותו לפנים ברותחין (ב"תהו ובהו") והתקומם נגדו ונגד עתונו, אף כי הארז מצדו נכון היה למחול לו לקרבהו אליו (אגרות יל"ג, כרך ב'); אולם תחת זאת קבל תיכף את הזמנתו של קנטור, שהיה באיזו מדה סולל דרך לפני פרישמאן, ב"היום". בשנת 1895 שב פרישמאן לורשה והשתקע בה. אז הוציאה חברת "אחיאסף" את מחברתו "מכתבים על־דבר הספרות". המכתבים שבאו בחוברת זו היו כלם חדשים. פרישמאן השתתף הרבה גם בשאר ההוצאות שהוציאה הוצאת "אחיאסף", ב"לוח" ובמקצת גם ב"השלח", בימי אחרי העם, ופעם אחת גם בימי ביאליק. ב"השלח" הדפיס את שירו הגדול "משיח" וב"לוח" הדפיס את שיריו "שתי קערות", "הנדבה", "אלילים" ועוד הרבה. כל השירים האלה הצטינו במשקל חדש וחפשי, הקרוב אל המשקל הביבלי ובריטמוס מוסיקלי אמתי, והם הכניסו לראשונה לספרות העברית הרבה מהצורות השיריות האירופיות. ב"לוח" הדפיס פרישמאן גם שירים פיליטוניים אחדים, שחתם עליהם בשם "משורר הלוח". שבועון ספרותי, "הדור", בחרה בפרישמאן לעורך, אף בי רק מפני הדחק ומשום שעולמנו הספרותי חסר עורכים הוא. בדין וחשבון של הוצאת "אחיאסף" של השנים ההן מוצאים אנו כעין התנצלות על שחברה לאמית כ"אחיאסף" בחרה בעורך כפרישמאן, החשוד, כנראה, על "מינות" ואינו נושא תו של "לאמיות" על בגדו. כעין רמז להתנצלות זו יש למצוא גם במכתבו של אחד־העם, בגליון הראשון של "הדור", להעורך הפלאי, שיראו, כנראה, אף לגלות את שמו "הנורא" בקהל. בשנת 1897 תרגם פרישמאן קבץ של "הגדות אנדרסן", שהוסיף עליו הקדמה מצינה. בו בזמן תרגם בעד הוצאת "תושיה" את הספור "על שפת הים" של ובשנת 1899 נגשה "תושיה" להוציא את מבחר כתביו של פרישמאן בשם "כתבים נבחרים" בארבעה כרכים, שנגמרו רק בשנת 1905. אולם ראוי לצין בזה, כי להוצאה זו לא נכנסו מאמרי הפולמס של פרישמאן, שהיו "נוראים" גם להוצאה ספרותית כ"תושיה", וגם את השירים של פרישמאן לא הכניסו להוצאה זו, כי הן פרישמאן לא נחשב למשורר אופיציאלי ופרופסיונאלי. באותה השנה, שנת 1899, תרגם פרישמאן, על־פי הזמנתה של חברת "מפיצי ההשכלה" בפטרבורג, קבץ של שירי פושקין, שהוציאה החברה לחג המאה של בשנת 1900 יצא לאור ב"ביבליותיקה עברית" התרגום של "קין" לבירון, שפרישמאן עבד עליו זמן רב. הוא החזיר בזה את האבדה לבעלים: הספר העולמי היותר ביבלי קבל את הצורה היותר ביבלית וספרו של "האדם הקדמאה" הוחזר לשפה הקדומה. הוא גם הוסיף על הספר הזה, הנפלא והמיחד במינו הקדמה גדולה ונפלאה. את "הדור" ערך פרישמאן כל ימי צאתו (שנה אחת –1901) וגם כתב שם כמעט מדי שבוע בשבוע את שיחותיו "ארכות וקצרות", שחתם עליהן שם "אפרתי". על שערי "הדור" היה כתוב: "על־ידי הטוב נברא לעם מעט רגש וטעם הטוב". הרשם שעשה "הדור" בשעתו לא נמחה עד היום ועד היום הוא נחשב לשבועון מופתי, שנגנז מפני שלא היה הדור ראוי לו. כעבור שלש שנים נסה פרישמאן בעצמו להקים את "הדור" שנפל והוציא אותו שוב שנה אחת בכחותיו עצמו; אולם כחותיו החמריים לא הספיקן לו והוא נפל שוב. בין "הדור" האחד ל"השני" היה פרישמאן זמן קצר העורך של "הזמן" הפטרבורגי, שיצא אז בתור שבועון. לאחר איזו שנים השתתף שוב איזה זמן בעריכת הירחון "הזמן", שיצא אז בוילנה. כשנה אחת בטרם נגש פרישמאן להוצאת "הדור" בפעם שנית נשא אישה ובנה לו "בית". בכל־זאת לא נכנעה רוחו ועד היום הוא תופס לו בספרותנו את מקומו המיחד, שהוא לרוב אופוזיציוני, אף כי השתתף בשנים האחרונות השתתפות קבועה גם בהרבה מן האורגנים האופציאליים, גם בעברית גם ביהודית. כעין המשך ל"הדור" באיזו מדה יש לחשוב גם את המאספים של הוצאת "ספרות" בשם "ספרות" ו"רשפים", שערך פרישמאן בשנת תרס"ט – ע"א. במאסף הרביעי של "ספרות" הדפיס פרישמאן את האגדה היפה "מחולות" וב"רשפים" הדפיס את תרגום כל ספרו של ניטשע "כה אמר סרתוסטרא". בתרגום הזה הראה פרישמאן עוד יותר מאשר ב"קין" את כחו בתור מתרגם אמן ממדרגה ראשונה. בשפה הביבלית הפשוטה והעתיקה מסר את הניואנסים היותר דקים ומרבים של המשורר־החושב היותר מודרני. בשנות תרע"א – ע"ב הוציאה הוצאת "ספרות" את ה"כתבים החדשים" של פרישמאן בחמשה כרכים, שבאחד מהם נקבצו כל שיריו הנבחרים. בשנת תרע"א נגש פרישמאן להוציא לאור עתון יומי בשם "הבקר". כעבור חצי שנה נגנז גם עתונו, שלא יכול לעשות סחורה בקדשי שמים, ונעשה שוב עתון למופת, שהקוראים העבריים המעטים המבינים יושבים ומצפים אליו, מתי תגיע שעתו. אולם השעה המאשרה ההיא, שאורגניו של פרישמאן יהיו חיים וקימים, עוד לא הגיעה. אין לפרישמאן כשרון ההסתגלות אל השוק ואל הדעה והטעם השוק, והוא נותן את בניו הרוחניים כפר נפשו, שלא הטמאה בטמאת ה"קדש". כעת עובד פרישמאן ברשותם של אחרים והוא לפעמים מזיק ברשות הניזק. משתתף הוא עתה בקביעות ב"הצפירה" וב"היינט" (בעתון זה הדפיס לפני שנים אחדות סריה של מאמרים מצינים בשם "אונזערע ליטעראטען", שעוררו סער גדול). את דבריו ה"נוראים" לפעמים יש שמבליעים עתה בנעימה. הן הוא הגיע לשנת יובל ויש צרך לספרותנו להתנאות ולהתגאות בו לפעמים, ואין דוחים אדם כזה בשתי ידים. לאדם כזה מרכינים ראש קצת, מפני הכבוד, ואומרים לו לפעמים גם יפה דרשת, אף כי הוא לא התכון מעולם רק לשם שיחה נאה, כי אם בעקר לשם מעשה נאה. אולם בכגון דא, מובן, שאין שומעים לו עתה כמו אז. בשנת תרע"א נסע פרישמאן לארץ־ישראל ונתקבל שם בכבוד גדול מכל שדרות המשכילים. בשנת תרע"ב נסע שמה עוד הפעם. את רשמי נסיעתו פרסם בפיליטונים רבים ב"הצפירה" ו"היינט", שיצאו אחר־כך בספר מיחד (בשנת תרע"ג) על־ידי חברת "אחיספר" בשם "בארץ". בשנת תרע"א השתתף פרישמאן בקונפרנציה לקולטורה עברית בברלין והדפיס אחר־כך ב"רשפים" את מאמרו השנון על־דבר קונפרנציה זו בשם "קונפרנציה". בשנת תר"ע היה אחד המשתתפים הראשיים ב"ועידה לשפה ולתרבות העברית" אשר בוינא. שם קרא מן הבימה את מאמרו "על הספרות היפה", שעשה רשם גדול על הנאספים בדבריו הנמרצים והיפים. אולם גם הפעם לא הצליח בדבריו. את הקלפה אכלו לתיאבון; אבל ה"תוך" היה מר לחכם, האוהב רק דברים ערבים, וזרקו אותו. תחת זה קבלו הנאספים "תוך" אחר, שהוא יותר ערב לחכם. פרישמאן לא היה מעולם מן המוצלחים. הוא, הנחשב לפקח, יש בו הרבה ממדת "דון קישוט", הנחשב בעיני ה"פקחים" לשוטה, מפני שלא ידע להסתגל והמחשבה של הסובבים אותו. שירו הוא תמיד שיר לעתיד לבוא. רק עתה יודעים להוקיר במדה ידועה את פעלתו ה"שלילית" בימי ה"תהו ובהו", בעוד שבשעתו התנפלו עליו גם על זה מכל עבר וקראו אחריו, כמו היום על הדברים של היום, באותם כנויי החבה: "לץ", "שולל", "קל דעת" וכדומה. פרישמאן אינו משורר רק על־פי קבץ השירים שהוציא־לאור; פרישמאן אינו מתרומם בשירתו רק לשעה, בעדנא דרעוא מיחדה. כל חייו של פרישמאן הם שירה גדולה אחת: בחוגים הספרותיים הולכים ומכינים יובל חגיגי לגלג אותו דוד פרישמאן בסטירה דוקרת על היובלים הספרותיים הנעשים ברחוב היהודים, קצת, מפני שלא היו בעלי־היובל ראוים לכבוד זה, והרבה יותר – משום שהשמחה היא על־פי־רב מלאכותית. כי דוקא אותם הדברנים על־הכוס והדרשנים בשבח בעל־היובל לא נהנו הרבה מרוחו ואולם אם חג־יובל ספרותי אינו אלא קרבן־תודה מצד הקהל־הקורא אל הסופר שהעניק לו מרוחו, אז תמה אני אם יש מי שראוי יותר מפרישמאן לקבל תודה זו. ואם אמת הדבר, כי הקוראים העברים התפתחו בשנים האחרונות ולמדו להבחין בין סופר לכתבן, בין משורר לחרזן, אז ידעו ויבינו להעריך כראוי את פרישמאן ואת עבודתו במאמרי־היובל אתה מוצא לפעמים פרזה כזו: "הוא (בעל־החג) לא עשה את הספרות קרדום לחפר בה, כי אם היתה שעשעים לו ברגעי המרגוע". פרזה זו מוכיחה, עד כמה מעטים בינינו המבינים כראוי את נפש הסופר. כי כל אלה העוסקים במה שעוסקים ורק בלילות החרף הארכים, בשעה של בטלה ושעמום, הם כותבים מאמרים ואפילו שירים וספורים, הרי הם סופרים במדה כזו, כמו שחבריהם הפורטים על הכנור מתוך שעמום הם נוגנים. הסופר האמתי בעל־כרחו, אם יחפוץ ואם לא יחפוץ, נעשה לסופר שספרותו אומנותו, כי רק הספרות מפרנסת את רוחו, כי רק הספרות היא אויר נשמתו, כי רק בספרות הוא רואה את עולמו. אך הספרות העברית, שעדין לא היתה לצרך־הכרחי בחיי היהודים, יש לה רק מתי־מספר של סופרים אמתים כאלה. ועל היחידים האלה נמנה דוד פרישמאן. דוד פרישמאן אינו מאותם המפורסמים, שעל־פי מקרה יצאו להם מוניטין בעולם. עליו אי־אפשר לאמר: "יש קונה עולמו בשעה אחת". לא! כשם שהרקולס היוני צריך היה להראות שנים עשר מופתים, כדי לתפוס מקום על הר האולימפוס בתוך האלים, כך עשה דוד פרישמאן במשך שלשים שנות עבודתו בספרותנו העברית הרבה והרבה, עד שקנה לו בינינו את שמו המפאר. דוד פרישמאן נלחם שנים רבות עם המחלה המתדבקת, אשר אכלה את ספרותנו העברית – זו מחלת־המליצה. כל רעיון קטן שבקטנים היה טובע במבול של מלים. במקום רגש בא ה"פסוק", ובמקום מחשבה בא ה"ניב". ואם למדו סופרינו לדבר בלשון־בני־אדם, להזהר משפע־מלים ומעתרת־דברים, – הנה פרישמאן היה למורה להם. דוד פרישמאן יצא למלחמה עם ה"בטלנות", אשר קננה בספרותנו העברית. "בטלנות" זו לבשה של "חקירות", בראה לה השקפת־עולם של – עסקה בדברים של מה־בכך ובענינים ששוים פחות מפרוטה. ודוד פרישמאן בא אל אהל הספרות העברית מלא אמונה בכחו, אהבה עצומה אל הטוב והיפה ושנאה עזה אל כל חסר־טעם וכל כעור. אז אחז בידו את עטו השנון ויצר את הנשק החד שלו, את הפיליטון, אשר בו הכריע כמה וכמה מאלילי הספרות שלנו. "חי אני אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה אדרוש מעמכם להסיר מכם את החך ואת הטעם ואת החן ואת השכל המיחד אשר לכם, ולהפוך לכם מיחד ופסקי טעמים מי חדים, כי אם את הטעם ואת פסקי הטעמים המשתפים לכל יושבי ארצות־המערב". ואת השבועה הזאת שמר פרישמאן כל ימי עבודתו הספרותית. דוד פרישמאן מתנגד כל ימיו ל"תנועות" שונות בעולמנו היהודי רק משום שתנועות אלו לבשו אצלנו צורה משנה. עין פקוחה לו לראות את כל הקטנות, המנולות את "הרעיון הגדול"; אזן דקה לו להבחין את הקולות הצרודים שב"מקהלה"; נפשו סולדת מפני ההתלהבות המעשה והיצירה המלאכותית. מלגלג הוא על ה"משכיל" העברי, מפני שהשגתו זרת וחוג־מבטו פחות מטפח; אין הוא מחבב את ה"לא מי", משום שאינו מוצא בו את הרגש היהודי האמתי; ואת ה"מתבולל" הוא מתעב על טבע־הקוף שיש ברוחו; הוא מבקר קשה את הסופרים הזקנים בעלי ה"מליצה", אך אינו חס גם על הצעירים, שכל כחם הוא רק ב"חקוי" וכך נעשה פרישמאן בספרות העברית איש־ריב־ומדון לכל. ולכן לא עלה בידו להיות "רבי" בספרותנו ולאסוף סביבו קהל "חסידים"… דוד פרישמאן עומד בהיכל הספרות העברית בפנה מיחדה לו ואינו עוסק עם שאר כהני ההיכל ואינו שר בשירים יחד עם שאר הלוים המשוררים… ואולם קדוש הוא לו ההיכל, קדש קדשיו, ולכן הוא מלא מרירות למראה ה"עבודה" של כהני־ההדיוט ולמשמע השיחה המז יפה של הלוים שאינם הגונים. – דוד פרישמאן הוא האחד בתוכנו, הרואה את הספרות בתור תכלית כשהיא לעצמה ולא בתור כלי־שרת בשביל איזה דבר־שהוא. כל משוררינו, ואין צריך לומר סופרינו, הם קודם־כל אנשים בעלי אידיאות מסימות, שלהן הם מקדישים את עבודתם הספרותית. בתקופת ההשכלה שעבד המשורר הגדול י. ל. גורדון את בת־שירתו לרעיון ההשכלה; והמשורר הגדול בדורנו ח. נ. ביאליק עוזב לפעמים את השירה־לשמה ועובר אל השירה לשם טנדנציה. דוד פרישמאן הוא ספקן גדול, ואינו יכול אפוא להחזיק באידיאה – ואפילו נשגבה מאוד – ולהיות כרוך אחריה כל ימיו. השקפת־עולמו היא מר בת־הצדדים, ולכן הוא רואה יותר מאחרים את הצד החלש שבכל אידיאה, השולטת בעולמנו בתקופה ידועה. אוהב הוא מאד את העולם הגדול ואינו יכול לצמצם את עצמו בעולם קטן. ואולם עולם קטן אחד יש, שבו חי דוד פרישמאן מימי נעוריו ועד עתה, ואינו רוצה ואינו יכול להחליפו בעולמות אחרים גדולים. זה הוא עולם הספרות העברית. אצל כמה וכמה ממשוררינו, ביחוד בתקופת ההשכלה, היתה האהבה לשפה העברית מין "אהבת־נעורים" (לפי מבטאו של מ. א. גינצבורג), שקשה לעקרה מן הלב. אך מעטים מאד הסופרים הקשורים אל הספרות העברית בכל נימי נשמתם כמו דוד פרישמאן. המשורר י. ל. גורדון עמד ונשבע בנערותו: "עבר אנכי לעברית עד נצח". דוד פרישמאן לא נטל על עצמו שבוע כזו – ועבד נאמן ממנו לספרות העברית קשה למצא. והוא הלא איננו מן הלאמיים הרשמיים, שהלשון העברית היא סעיף אחד בה"פרוגרמה" שלהם, בתור שפת העתיד. האהבה של דוד פרישמאן אל הלשון העברית נובעת מתוך רגש־פיוטי טהור. הפיטן האמתי קשור אל לשון־שירתו בכל לבו ונפשו, מפני שמרגיש הוא בכל יפיה והודה. נפלאה יותר אהבתו של פרישמאן אל הספרות העברית, אף כי תמיד הוא מרים על נס את דלותה, ומעולם לא בא לידי התפעלות בדברו על בעלי־הכשרון שבספרותנו, ולא עוד, אלא אך עמק בתוך נפשו שומר פרישמאן אהבה רבה אל הספרות העברית, אותה האהבה שאדם מעלים אותה מעין כל ומתירא הוא להלל את קדושתה ורק בכח אהבה כזו, העושה גדולות, עלה בידי דוד פרישמאן לברא בספרותנו עולם מלא. – "באחת ידו עשה במלאכה ואחת מחזקת השלח" – ככה עסקו בימי נחמיה בבנין המקדש. וככה עשה גם דוד פרישמאן בעמדו ליד בנין האהל של ספרותנו, בית מקדשו. בידו האחת החזיק בחרב להלחם עם כל אלה הבאים לחלל את הקדש, ובידו השנית הניח אבן על אבן לפאר ולשכלל את הבנין. דוד פרישמאן יצר לנו את הפיליטון העברי. ואף־על־פי שאחריו באו סופרים אחרים שקנו להם גם־הם שם בפיליטוניהם, אך פיליטונו של פרישמאן נשאר עד־היום ראשון, הפיליטון הרגיל, ואפילו השנון ביותר, אין לו אלא חיי־שעה. הוא משמש הד למאורעות השעה, והוא הולך ונשכח יחד עם המאורע. ואולם את הפיליטון של פרישמאן אתה קורא וחוזר וקורא לאחר שנים רבות, וטעמו עוד עמד בו, ואתה מרגיש בשעת קריאה ענג אסתתי. כי הנה תבלין אחר יש לו לדוד פרישמאן, שבו הוא עושה את הפלא הזה. שם התבלין: ליריות. פיליטונו הוא תערובות של דברי־פרוזה עם דברי־שיר, המתמזגים יחד יצירה מיחדה במינה. אתה קורא את הפיליטון הזה וממלא שחוק כמו בשמעך בדיחה שנונה, ואולם מוסיף אתה לקרא והשחוק הולך ומתעלם ורגשים שונים ממלאים את לבך, כמו לאחר קריאת שיר ליריות זו אתה מוצא אצל דוד פרישמאן גם בספוריו הקטנים והיפים, שהעיקר שבם הוא לא ספור־המעשה, אף לא הנתוח הפסיכולוגי, כי אם הרוח הלירי הממלא את נפש גבוריו ואת העולם הסובב אותם. ליריות זו אתה מוצא גם בתרגומיו הנפלאים של הוא בחר לו לתרגם מתוך ספרות האירופית את הספרים הקרובים לרוחו ולנשמתו בליריותם הרבה, והוא, פרישמאן, האציל מרוחו הלירי על התרגום העברי, עד כי נעשה לחלק מנשמתו. וליריות זו אתה מוצא בשיריו היפים, בין בחרוזים בין בפרוזה, אף כי רבם אינם לפי צורתם אלא פיליטונים. דוד פרישמאן קנה לו אצלנו את השם: "האירופי הראשון" בספרות העברית. אך הוא לא בא אל רחוב היהודים להטיף שם את ה"אידיאות" של אירופה. כל עמלו היה להשכין באהל ספרותנו את הצורה היפה, שהיתה חסרה לגמרי בספרותנו העברית. בשיריו של פרישמאן אנו מוצאים את הפרבולה "חלום הכליף ופתרוניו", הגומרת בדברים האלה: והדברים האלה יכולים לשמש מוטו לכל כתבי פרישמאן… ביחד עם הציוניות המדינית נולדה "צרתה" הקולטורה, שבה מתחבטים כל הקולמוסים כמעט מן הקונגרס הראשון. פירושים לפירושים נעשו לה והיא היתה כעין "מן", שכל אחד היה מוצא בו טעם מיוחד. האחד דרש, ש"קולטורה" מתתיהו אחד וז'רגון. וכך באה אנדרלמוסיא לעולמנו, עד שאנשים מישראל, המצוינים בחריפות־מוחם, עמדו הפעם תמהים ונדהמים ולא ידעו מכל הערבוביה הזו של דעות ושל דברים. וכך באנו לידי המחזה המוזר, שיהודים אפשרית היא קולטורה עברית בלי הלשון העברית, שקולטורה זו נוצרה ונתפתחה אבל הרי דבר ידוע הוא, כי מה שאי־אפשר אצל אחרים הוא אפשר, ואפילו מצוי, בחיינו. במזרח ובמערב קמו מתוכנו "מניחי"־קולטורה חדשים! במזרח כבר הגיעה חבת־הז'רגון עד למעלת הרתיחה ולמדרגת ה"דביקות". במערב עדיין לא הגיעה לידי כך, אבל למדרגת קדושה ידועה כבר היא מגיעה גם שם. שם צנורות התחיה נמשכים, איפוא, מרוסיה; ומהיכן כח עצום זה יונק, אם לא מן ה"המון", מאותו "בור סוד", שאינו מאבד אפילו טפה החיה, הטבעית וכו' וכו' של עם ישראל כולו! הלשון "היהודית" (חלילה לקרוא לה ז'רגון או אפילו הנחה זו מהיכן היא באה? יהודי המערב והמשכילים שבמזרח מדברים בלשון המדינה בתור יהודים! יהודי המערב הם הם שנתנו את הס, הרצל, נורדוי, ווארבורג ועוד ועוד, אף על פי שאינם מדברים ספרות ועתונות מיוחדת, אי־אפשר לדבר על התבוללות. ההבדל בין היהדות הגרמנית וז'רגנה אותה על פי דרכה כשהגיעה השעה לכך, בעוד שברוסיה, במקום שההמון שקוע בבערות, השתמר המבטא הגרמני העתיק אחרי שהז'דרגן גם הוא. במערב אירופה נהנים כמעט כל אחינו מנכסי הקולטורה המודרנית, וברוסיה היא גדורה ומוגדרה בפני הרוב, ורק מיעוט זוכה ליהנות מזיוה; ובתוך אותו המיעוט אותה התסיסה, שהיתה בין אחינו המערביים, בכל חלופיה וגוניה, מפני שכך היא כבר דרכו של האיש החושב לבלי היות שוקט על שמריו, לבדוק תמיד את אליליו ולהמירם כשאין לבו פונה אליהם עוד. תקופת התחיה מצאה לה אולי בתחלת בריתה קרקע יותר פוריה ברוסיה, מפני שגלגל ההיסטוריה הסתובב כאן באופן אחר. רוחות האמנציפציה נשבו להן לאט לאט, ויובלות נמשכו עד שהספיקו הרוחות האלו להפריח את נשמתה של היהדות ההיסטורית ולהפכה לגל של צרמוניות שאולות וריקות. הציוניות מצאה שם כבר יהדות עם־הארצית, וצריכה היתה להתחיל מאלפא־ביתא, "מתחית־מתים" לכשתרצו. ברוסיה לא התרקמה ונטותה הקולטורה האירופית ואנחנו לא היינו ביצירתה. גם להרוסים וגם לנו הובאה מן המוכן מעבר לגבול. ואלהי האמנציפציה, שדרש להקריב על מזבח "ההשכלה בת־השמים" את הנשמה, את העצמות, את כל האדם וישותו, הופיע שם בשעה שבמערב כבר התחילה שמשו לשקוע, ואלהים אחרים הרעימו דברות חדשות, וכבר הוטף לשמירה־עצמית ונוטעה שנאה עזה להתבטלות הישות. חתימת תקופה אחת והתחלת חברתה חדרו לרוסיה כשהצטלבו זו ועצומה מבחוץ, שהפרידה בין הדבקים. וכשנתעוררה ההכרה העצמית הלאומית של ישראל שאבה את הכחות החיוניים שלה מ"דפים בלים ואותיות מתות" לכשתרצו: מן במסתרים", ולא מאגדות־העם הז'רגוניות, ולא מן ו"ספרותו", שאז בודאי אלו, שהרימו את דגל התחיה, לא שאלו ב"אוריו ותומיו" של ההמון כשחזרו בתשובה כמו שלא שאלו בהם כשהלכו למחנה אחר. הם היו דור של גבורים, לא דור של חנפנים: הם ידעו, כי את ההמון הם צריכים להרים אליהם, ולא להגרר אחריו. ולא על כתפיו של ההמון הז'רגוני נבנה בנין התחיה. המון זה אף אבן אחת לא הביא ליסודו, אבל אבנים אין מספר הביא להריסותו ולרגום בהן את בוניו. ואם בימי שכרון האמנציפציה לא התכחש המון זה לאלהיו כמו שעשו המשכילים, לא היה זה מתוך ה"אינסטינקט הבריא" שלו, לא מתוך אהבה לחיי־עולם ושנאה לחיי־שעה, לא מתוך הכרה־עצמית לאומית וחבה ליהדות המקורית, אלא מתוך חבה לאלילים ולתורות, שגם אותם הרכיבו עליו בזמן מן הזמנים במקל וברצועה על פחות מן הלשון, שרצו לזכותו בה בתקופת ההשכלה: הוא נהרג על שטריימל ומלבושים, שבשעה שזכוהו בהם נלחם במסירות־נפש נגדם; והוא יהרג על שטריימל, שמכניסים אותו בה עכשיו על כרחו, אחרי שיתרגל בה ויחשבה לשלו, אחרי יובלות שנים. כך הוא דרכו של ההמון: דורי־דורות עוברים עד שהוא מתרגל לאלהים חדשים, ומתדבק הוא בהם בשעה שזקנה כבר קופצת עליהם; אבל כשהם נעשים שלו הוא אלה הבאים להניף גרזן עליהם כמו שרגם קודם את אלה, שבאו להטיל אותם עליו. הם פרי תחום־המושב, פרי החוקים המיוחדים, פרי העניות המנוולת! ואין כלל במקום שאין אלא אמונה עורת וחוסר־טעם; ואין לקשור כתרים לההמון, האוחז בקשיות־עורף ב"לשונו", ולהאשים את האינטליגנציה, הפורשת מן ההמון ומסגלת לעצמה את שפת הארץ, בשאיפה להתבדל ממנו כלפי פנים ולהאפיל על גזעה כלפי חוץ. הן גם אבותינו הביאו לאשכנז מארץ־גלותם הקודמת "לשון יהודית", שהמירוה ושאר נדחי ישראל; והם, שנשאו את דגלם ביד רמה ומקומות מושבותיהם לא היו להם כדי להאפיל על גזעם!… ובכן, לא כל החזיונות ההיסטוריים שלנו מתבארים ב"מלחמת מעמדות", במפלת האריסטוקרטיה ובנצחון הדימוקרטיה. הסבות הן יותר פשוטות. בלי לשון המדינה אין אנו יכולים אפילו רגע. גם ההמון מתאמץ לסגלה לעצמו, אלא שמחוסר־יכולת וגם מפני שצרכיו הרוחניים מועטים וחושו הרוחניים מרובים וטעמם דק, וחוץ מזה יודעים הם, איזה כח־מניע היא הלשון בחיי הפרט והצבור, ומכירים הם, שאותו כח הולך ותש כשמדברים במבטא מסורס או כותבים בסגנון בלתי־מלוטש, ויודעים הם גם זה, שידיעת הלשון על בוריה אינה לשון־המדינה ללשון המדוברת בביתם, כדי שלא להטיל על בניהם כמה וכמה לשונות ולעשותם לעלגי־לשון. ואם ירצו להראות להם את האור הגנוז שבנשמת האומה, הרי יש תורה־שבכתב ותורה־שבעל־פה וספרות עתיקה וספרות חדשה. היכן היא בזה הנטיה מן המקנאים קנאת הלשון העברית, שמבכרים אותו על לשון־המדינה. אפשר עוד את הזלזול, שנהגו החרדים והאדוקים בלשון־המדינה, ואת השתדלותם לקיים האירופיות: הם מאמינים בנסים, ובדרך שלמעלה מן הטבע הכל אפשר. אפשר עוד להבין את הזלזול, שנוהגים בלשון־המדינה האדוקים החדשים, המאמינים ו"סיימים יהודיים" וכיוצא בזה. אבל הללו, שאינם מתנחמים בפנטסיות כאלו, הללו שיודעים ומכירים, כי גאולתנו לא תוכל להיות שהז'רגון יוכר בתור לשון לאומית ושהוא יהיה המתהלכת בבתי־הצבור ובבתי־הספר שלנו? אנשים, שרואים את המצב כמו שהוא ועיניהם לציון, האיך הם נגרפים בזרם ונוטלים מן ההמון את הנשק היחידי במלחמת־הקיום שלו, את לשון־המדינה, שבעצמם הם משתמשים בו ושכשהוא לעצמו אינו מסוכן כלל לקיום היהדות? ושוב אני חוזר על שאלתי: מה היה תריס בפני ההתבוללות לאחינו המערביים, המדברים בלשון ארצם? או אפשר שאנו חושבים את עצמנו באמת לטובים "בעלי התשובה" שבין "בני־העליה" בין אחינו המערביים והמזרחיים התחילו להתקרב בעצמם אל אחיהם הנענים, שלפניו היו יראים לבוא עמהם במגע ורוצים הם לקרב אחרים ולהראות להם את זעזועי הנשמה ש"בעמק הבכא", את אבני־החן המתגלגלות שם זנגביל, פראנצוז, קומפרט ודומיהם לא הצליחו להראות את כל הטראגידיה העמוקה של חיי הגטו כהיוצרים של הצטמצמה רק בגטו המזרחי העתיק. העניות אינה נותנת לו "פריווילגיה" זו, העניות היא מכת מדינות וארצות, היא שאלה סוציאלית עולמית. ולפיכך אין להוציא גם את "הגטו החדש" מכלל גטו, כי גלות היא גלות, בין שיוצאת היא סמרטוטים ובין שיוצאת היא מחלצות. היא מתחלת במקום שהאדם הוא עלוב ונדרס, ואחת היא, אם הוא בא לידי כך בהיכל־גזית או בבתי־חומר ומרתפים, ואחת היא אם העלבון מתגלה בדמות פרעות או בדמות "חרמות ונדויים חברותיים". הן גם בעולם המערבי, שלכאורה הוא כלו אורה וזמרה, יש "עמק הבכא" שלו וזקוק הוא לרחמים הערפלית, שנבראה בגטו המזרחי ונתבטאה ב"רביות" יותר מופתית ופחות גלותית מאותה שבמערב, שגם היא הלא השתמרה סוף סוף, אם גם בצורה מודרנית? הרי שתיהן כאחת רחוקות מן היהדות החפשית, שלא משכה בעול ושלא נבראה בין הפטיש והסדן; ואם היהדות המזרחית נשתמרה בתוך קבוצים יותר גדולים בכמותם הרי לא נעשתה בשביל זה יותר מעולה. כי מה יצרו הקבוצים האלו במאת השנים האחרונות חוץ מן הספרות העברית החדשה, שהכורעים ברך לפני ההמון והז'רגון שלו מבטלים אותה בלבם או גם בפיהם ובעטם? ואין, איפוא, לשלוח אותנו לבית־מדרשו של ההמון, שדוקא ממנו נקח תורה, ואין לנהוג קדושה וסלסול בקובצי "שירי־העם" יותר מבספרים המתנים את "יסורי ורתר היהודי", ואין צורך לומר, שאין לראות בהפצת הראשונים, ב"עצמות היבשות". מן הקונגרס הראשון בשאלת הקולטורה ועדיין אין הרבה מאתנו יודעים פירושה או מפרשים אותה במובן הפצת "יודיש". "אחד־העם" שמשנתו תמיד ברורה, גם כן נכשל הפעם בטשטוש המושג ע"י הרחבתו היתרה. אמנם, בהערה לאחד ממאמריו השיב לאחד מן המערערים עליו, שהקונגרס היה יכול להטיל חובה על כל ציוני ללמוד בעצמו עברית וללמדה לבניו; אבל אותה הערה לא הודגשה די צרכה ובאה רק דרך־אגב. במלות יותר ברורות והיו מחייבים בקונגרסים את הציוניים לעשות מה ש"עבריה" אומרת לעשות, לא היו הקומיסיות הקולטוריות שבות בכל קונגרס כלעומת שבאו ולא היו חוששים משום פירורי־דעות. בערכה של הלשון הלאומית הכירה ההנהגה הרשמית. הרצל, ששאל את גאסטר: "קולטורה זו מה טיבה"?, למד את בנו עברית ולמדה בעצמו כמה שהיה אפשר לו. אבל המלה "קולטורה" נתחבבה ואיש לא חשב ע"ד "שנוי־השם", מאתמול" כהרצל לא ידעו פירושה, אלא אפילו "יהודים מכבר" כגאסטר לא הבינוה. כי, כששכחו הערה קצרה זו של "אחד־העם", יצא, שלדעתו עומדת הקולטורה על מוסר היהדות ויעודי הנביאים; וקולטורה הקולטורה על "השכלה טהורה ואמונה צרופה", וברדיטשובסקי רצה לעקור את הכל עד עברית, ואחרים הרחיקו ללכת והורו: גם "עד" בכלל. וככה נכוינו בגחלתנו… ובאמת, כל אותם הווכוחים, איזוהי "קולטורה עברית", באים סוביקטיבית. לציוני היא רשות ולא חובה. אנו מגינים על שלמות נפשנו וחירותנו הפנימית ולא על יעודים ומוסר קבועים לדורי־דורות. ההטפה לשבירת לוחות ישנים ולחקיקת חדשים אינה סותרת לא רק את עיקרי אלא אף לא את הציוניות "הרוחנית". משני־הערכין באמת אי־אפשר להם להפקיע את עצמם משעבודו של העבר: בלוחות החדשים תמיד יבהיקו איזו נצוצות מן הישנים. בלתי־ציוניים ובלתי־לאומיים הם רק אלה, המזלזלים בהעבר ורוצים מטעם זה להפסיק את הקשר שבינם ובינו לגמרי: השתחררות גמורה מהשפעת התורות, שנקלטו לתוך חלבנו ודמנו, אינה אפשרית, כי במשיכת קולמוס אינן נמחקות; ולפיכך אלו, שמכירים את כל העבר לשגיאה גסה אחת, אין להם תקנה להנצל הימנו אלא ע"י עצמו ואת דורו כחוליה בשלשלת הדורות; ושלשלת זו היא הלשון בלבד. הרוחות משתנות, אלים חולפים ואלים באים, והלשון לעולם עומדת, וימיה כימי חיי העם היוצר בה. אם תהיה לכולנו לשון אחת, ולא תהא לפי שעה אלא לשון שבכתב בלבד, ממילא תהיה לנו קולטורה שלנו, בין שתלך בדרך שהתוה לה "אחד־העם", בין שתלך שלנו רצו להוליך אותה, ובין שתכבוש לה בעצמה דרך, שאי־אפשר כלל לראותה מראש ברוח־הקודש ההיסטורית. וקולטורה זו תהיה ממילא קולטורה אנושית ויהודית: אנושית, מפני שתינק מצנורות הקולטורה הכללית, ויהודית, מפני שתהא מלאה רוח הלשון העברית. כאן לא התוכן חשוב, אלא הקנקן. בתכנים עבריים עסקו גם הבל, גם בירון, גם אליוט, ובכל זאת אין היוצרים הגדולים הללו יוצרי הקולטורה העברית ויצירותיהם אינן קולטורה עברית. יתר על כן: "המנגינות העבריות" של היינה נשארו זרות לנו, אף על פי שקוראות הן "כמה קטן הוא הר סיני, שמשה עמד עליו", והשירים ה"יוניים" של טשרניחובסקי יהיו בלשון אחרת אי־אפשר "לאסור את יופיטר ברצועות של תפלין". מכיון שנכנס לרשותנו, כבר נשתנה, אף על פי שברדיטשובסקי השאירו בצורתו ה"ארית" ולא אצל עליו מרוח הנביאים, כמו שרצה "אחד־העם". כתבי־הקודש, "התורה שבלב", החסידות, הקבלה, הפלפול, הפילוסופיה והשירה בתקופת ספרד וחכמת־ישראל והשירה בתקופת ה"מאספים" הלשון, שמקרבת גם את הרחוקים. ולפיכך, תכנים עברים בלשון זרה "מתנכרים" אפילו כשהם נכתבים ע"י יהודים מלאים יהדות כרמון, ותכנים זרים, אם הם נכתבים עברית, מיד הם "מתיהדים". הקנינים שלנו הם פזורים ומפוזרים; כל מקום שהגלינו לתוכו נטל מאתנו חלק מיצירתנו, שבכל לשון, שנתגלגלה בה, לא מצאה את הניב הדרוש לה, ועל כן הקציעה בה לעצמה פנה מיוחדת וז'רגנה אותה. וכך היה מספר הלשונות, שהשתמשנו בהן מיום שגלינו מארצנו בפעם הראשונה, מספר הז'רגונים השונים שלנו. ודוקא בהז'רגון הגרמני עדיין לא השקענו כחות לאומיים, שאבדתם תזיל הרבה דמעות מעינינו. יחשבו ה"גרים" שלנו, ש"אגדות־העם" הז'רגוניות האחדות הן פניני השירה היותר יפה שלנו, ויאמינו למצא בהן אותו הקסם, שכל עם צעיר מוצא ה"גרים" בזה עד שיכנסו לפני ולפנים וידעו, כי אחרי התלמוד ושירי־ספרד אינן מצלצלות אגדות ילדותיות כאלו אלא כאירוניה מרה על הירידה הגדולה שירדנו, וכי לגבי עם עתיק כמונו אין כאן בחרות וילדות, אלא זקנה עוברת־ובטלה, שהיא "מילדת" את עצמה ומגמגמת מתוך אבדות יותר גדולות משירי העם! אלו הן אבדות שאינן חוזרות, ואם נבוא לקבץ את כל הנדחים הללו, כדי לסכם את כחות העם, אין אנו מספיקים. והקולטורה הצריכה לנו היא זו, שתתן לכל היצירות ההולכות ומתרקמות ניב אחד, כדי שלא יהא גורלן היצירות שאבדנו. וכשאנו שואפים לקולטורה אחת לכולנו אוסרים אנו בשאיפה זו מלחמה נגד הכפילות המאכלת אותנו בכל פה, ובכן אי־אפשר לנו להסתבך בכפילות חדשה. אם אין אנו רוצים להרוס בידנו האחת מה שאנו בונים בשנית, אין אנו יכולים להחזיק בשתי לשונות ברצוננו הטוב ולמצא זכות לקיום "השפה המדוברת". כי היוצר אינו בבחינת "תלוש" לגבי הלשון, שבא להשרות עליה שכינתו בשעת רצון. אין הוא יכול להסתלק הימנה ולהשרות שכינתו על לשון אחרת בכל שעה שירצה: הוא מחובר באלפי נימין אל הלשון, שהוא יוצר בה, חי וגדל עמה, והם מושפעים וניזונים זה מזה. הסגנון הוא האדם, ותמצית־רוחו. ומפני שאין עצמותו של האחד דומה לזו של השני, אין יצירה חדשה מתרוקנת מכלי לכלי בלי שהיא ממעטת דמותה, והתרגום אינו מתרומם מעולם למדרגת המקור. כשהיצירה נעשית בלשון, שהיא בבחינת "אורחת נוטה ללון", משמיטה יצירה זו מתחתיה את הקרקע, שמתוכה שופעים כל הכחות החיוניים שלה, מדלדלת את אוצרותיה, שאינם יכולים להיות בלתי־פוסקים אלא כשנובעים הם ממקור אחד, ופוגמת את שלמותה. הסופרים העבריים, הכותבים בעצמם את יצירותיהם גם ז'רגונית, חוטאים חטאה כפולה: חוטאים הם לכח־יצירתם, הדר בשתי רשויות ואינו יכול להכות שרשים לא בזו ולא בזו, באופן שמפני אותו "רבוי הרשויות" אין סגנונם יכול להעשות בטויה של עצמותם, אלא סתם אוצר בלום של ניבים ומבטאים משונים; וחוטאים הם ללשון העברית, שסוף סוף אינם "משוררים בה כמו שמשורר הזמיר", אלא הם יוצרים בה אף בכוונה להחיותה ולהציל את העם מ"רבוי הרשויות", ועל חשבונה הם מעשירים את הספרות הז'רגונית. אי־אפשר לעבוד שני אלים בבת אחת. מה שנותנים להאחד נוטלים מן השני, ונמצא, שכל עבודה ועבודה יוצאת לקויה. אולם, אם כל אדם הוא אדון לעצמו ואין אנו רשאים להתערב במעשיו כשאנו רואים את האספות בהלסינגפורס ובהאאג באות לעשות את הציוניות סרסור לכפילות, כלומר, לאשר בשם הציוניות את הז'רגון בתור לשון לאומית בצד העברית ולהפוך את הספרות הז'רגונית לספרות של יצירה. מ"מקלט־ליל" מדיני אנו יודעים כבר את טיבם של אותם מקלטי־הליל, שקודם שהונח בהם אפילו אריח אחד כבר בלעו כחות אין מספר, ולא רק שלא ישאירו כלום בשביל "מקלט־יום", אלא אפילו את עצמם נלאו כבר לשאת. ואם אי־אפשר הדבר להאחז בארץ אחת ולקוות ש"בהתקע השופר" נצרור את ילקוטינו ונעבור לארץ אחרת, מכל־שכן שאי־אפשר להגלות את הרוח ממקום למקום, כי הרוח מכה שרשים עמוקים באדמת מטעו ואינו שאנו בונים בשנית. אילמלי היו יוצרי ספרותנו החדשה מסתפקים בקביעת מדור הז'רגון וספרותו, לא היתה לנו עכשיו לא ספרות עברית כאן ואף לא בית־ספר עברי אחד בא"י. שהרי כל אלו, שהכינו את עצמם לעלות לא"י ולברוא שם קולטורה עברית מקורית, כל אלו, שנלחמו מלחמה קשה נגד הלשון הצרפתית ושאר גידולי בארץ, אלא מיוצאי־הגולה ומחניכי הספרות החדשה, ילידת חוץ־לארץ. ואף להבא הרי יוקח ה"חומר האנושי" לבנין הארץ במשך כמה עשרות שנים מארצות־הגולה; ואם כל בני־הגולה יהיו מחונכים ברוחה של לשון אחרת, שתחשב בעיניהם ליהודית, הרי נעביר את מלחמת הז'רגון והעברית לארץ־ישראל, ומי יודע את תוצאות ולפיכך, "עבודת־ההוה" של הציוניות אינה "פלאטפורמות מדיניות" ו"דגלים", שהם בודאי ובודאי עבודת־ציוניים, אבל לא עבודה ציונית, אלא הצלת קנינינו הלאומיים, שהלשון היא אחת מן היותר יקרים שביניהם, וגם יצירת אפשרות של קולטורה עברית ע"י תחית הלשון העברית, שתצילנו מכפילות ותתן אפשרות לכל יוצרינו למנות אותן ותעשה אותן לחלקי הקולטורה העברית ממילא. ולפיכך צריכה עבודת הקולטורה במובן שהגדרתיה עד עתה להיות לחלק בלתי־נפרד מן הציוניות ולהעבד ביחד עם העבודה המעשית בארץ־ישראל. כי בלי העבודה להרחבת הלשון העברית במובן היותר רחב של מלות אלו אין תקוה להציוניות כמו בלי באנק, קרן־קיימת ושקלים או בלי קנית קרקעות ויסוד מושבות בארץ־ישראל.